diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..740c2f12a09bcfc27066caf0c2ca7c01302a3cb7
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,48 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Blessings",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות ברכות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זכרים </b>\n<b> שהיו יושבים לאכול כו'.</b> כתב מרן ודע דבגמרות שלנו דגרסינן תניא כותיה דרב חסדא חברים שהיו מסובין לשתות יין כו' וראיתי להתוס' שם ד\"ה תניא כותיה שכתבו וז\"ל פי' רשב\"ם הא דלא מייתי ראיה כרב חסדא מרבנן דר\"י משום דבההיא לא קתני בהדיא יין כו' וי\"ל מש\"ה לא מייתי סייעתא מינה משום דאיכא מ\"ד בסנהדרין דבמה נמי לפ' עכ\"ל ויש לדקדק טובא דמאי קושיא אימא דמשו\"ה לא מייתי מברייתא דלעיל סייעתא משום דאיכא למימר דה\"ה דפליגי רבנן אף בדברים שאינן טעונין והא דקתני עקרו להודיעך כחו דר\"י וכדאמר בגמ' משא\"כ בברייתא זו דלא מייתי סברת ר\"י דייק שפיר מדקתני יעקרו דמשמע דוקא בדברים שאינן טעונין הוא דא\"צ וצ\"ע. ודע דבדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן נראה מדברי רשב\"ם בהדיא דבהניחו שם מקצת חברים מהני שהרי כתב בד\"ה להודיעך כחו וז\"ל וליכא לאקשויי אדרבא לשמועינן דברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן להודיעך כחן דרבנן דמקילין כ\"כ שאפילו הם אין צריכין לברך ומשום כחא דהיתרא עדיף יע\"ש ואי ס\"ל דבדברים שאין טעונין ברכה במקומן אפילו הניחו לא מהני מאי קו' הא ל\"ש הכא כחא דהתירא עדיף א\"ו דס\"ל לרשב\"ם דבהניחו מהני וכן הוא דעת הסמ\"ק בהדיא הביאו מרן הב\"י בא\"ח סי' קס\"ח יע\"ש ומעתה עכצ\"ל שמ\"ש מרן שם וז\"ל ומשמע דלדעת הפוסקים כר\"ח לא שנא לן בין הניח מקצת ללא הניחו דבדברים שאין טעונין ברכה במקומן אפילו הניחו נמי צריך לברך כו' היינו דלא כרשב\"ם וסמ\"ק ופשוט. והכריחו לומר כן משום דלא חזינן דמייתי הך חלוקא בדין דברים שאין טעונין ברכה והטור לא הביאו אלא גבי דברים הטעונין ברכה לדעת הרי\"ף. ויש לדקדק טובא דא\"כ אדפריך תלמודא לר\"ח מברייתא דבני חבורה ודייק דבדברים הטעונין איירי ממשמעות דעקרו בפשיטות הו\"ל לדייק מדחילק בברייתא ומדחולק בין הניח ללא הניח וכדברים שאין טעונין ליכא לחלק בינייהו כמ\"ש מרן הב\"י כך שמעתי מקשים וכן ראיתי להר\"ב מג\"א בסק\"ג שהקשה על הב\"ח יע\"ש ונ\"ל לומר דודאי תלמודא לא מצי פריך בפשיטות הכי ולאקשויי לרב חסדא משום דמצי למימר דרב חסדא לית ליה האי סברא ומש\"ה פריך ממשמעות דעקרו וכ\"ת א\"כ נימא דהכי הוא האמת יש לומר דהוכרחו לומר כן ממאי דתירץ בגמ' לר\"י הה\"ד דאפילו בדברים שאין טעונין כו' וק' להו קו' רשב\"ם ז\"ל דאדרבא כחא דהיתרא עדיף משו\"ה הוצרכו לומר דתלמוד ס\"ל דבהניחו נמי ל\"מ בדברים שאין טעונין ול\"ש בהא לומר כחא דהיתרא עדיף כנ\"ל ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> האוכל הפת שמברכין כו' צריך נט\"י כו'.</b> כתב מרן הב\"י הל' נט\"י סי' קנ\"ח וז\"ל כתב הרוקח אוכל פחות מכביצה יטול מספק ונראה שטעמו משום דכיון דבפחות מכביצה אינו מקבל טומאה כו' עכ\"ל ואין זה מוסכם שהרי דעת רבינו בפ\"ה מה' טו\"א דלקבל טומאה בכל שהוא וכ\"ה דעת רש\"י בפרק כ\"ש דל\"ג אך דעת התוס' שם בד\"ה לאימת כו' דמדאו' לא מקבלי טומאה עד כביצה ומדרבנן בכ\"ש מקבלי טומאה ולטמא אחרים בעינן כביצה אפי' מדרבנן וכ\"כ בפ' המצניע דצ\"א ד\"ה אי לענין ובפרק מרובה ד\"ה פרה יע\"ש וכ\"ה דעת הרמב\"ן בביאור התורה פ' שמיני יע\"ש:<br><b> וראיתי </b> להר\"ב משנה למלך בפ\"ד מהלכות הנז' שנסתפק לדעת התוס' וסייעתם דס\"ל דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה אם ב' חצאי ביצה שנטמאו כל אחד בפ\"ע וחזרו ונצטרפו ונעשו כביצה אי הוי טמאים או דלמא כיון דבשעת קבלת הטומאה לא היה בו כשיעור נמצא שלא קיבל טומאה וא\"כ כי נצטרפו אחר כך אינו מעלה ומוריד והביא ראיה מהתוספתא יע\"ש. והר\"י כולי שם בהג\"ה הביא ראיה דלא מצטרפי מההיא דאיבעיא לן בפרק המצניע אי זרק כזית תרומה לבית טמא מהו ואמרינן דלענין שבת קמבעיא ליה וכגון דאיכא פחות מכביצה אוכלים והאי משלימו לביצה מאי מדמצרף לענין טומאה מחייב נמי לענין שבת א\"ד לענין שבת כגרוגרת בעינן ומדנקט לה בזרק לבית טמא משמע דלבית טהור לא משכחת לה שהרי התוס' שם בד\"ה אי לענין שבת כתבו דהוה מצי למפרך אמאי נקט לבית טמא משמע דאי הבעיא היא לענין טומאה ניחא דנקט לבית טמא ואם איתא דמצטרפי הא מצי למנקט הבעייא בזרק כזית טמא לבית טהור ובדאיכא פחות מכביצה אוכלין טמאים שם בבית א\"ד יע\"ש ולע\"ד הא לא מכרעא כלל לפי מ\"ש התוס' ד\"ה כגון דאיכא פחות מכביצה בס\"ד וז\"ל ודוקא לבית טמא אבל לבית טהור לא אע\"ג דחשיב ללקות עליו זר כו' כיון דאיסור זרות לא בא לו ע\"י הוצאה זו יע\"ש וכתב הרב ח\"ה ז\"ל שכונתם דלבית טהור ולאשכוחי דאתיין בהדי הדדי כגון דזרק פחות מכזית לפחות מכזית שבפנים דהוי אתיין איסור שבת ואיסור זרות בהדי הדדי ואהא תירצו כיון דאיסור זרות לא בא לו ע\"י הוצאה זו כו' ור\"ל דאלו לא היה כאן נמי בית ורשות אחרת היה בא איסור זרות ע\"י צירוף ואיסור שבת לא בא לו ע\"י בית ורשות אחרת אבל בבית טמא ניחא דאיסור טומאה נמי לא בא לו אלא ע\"י בית ורשות אחרת ואלו לא היה כאן בית לא היה טמא עכ\"ד יע\"ש. וא\"כ ה\"נ איכא למימר דמשו\"ה לא מבעיא ליה בזרק כזית טמא לבית טהור וב' הזיתים טמאים כיון דאיסור טומאה לא בא לו ע\"י הוצאה שהרי אלו לא היה כאן בית ורשות אחרת היה בא איסור טומאה ע\"י צירוף דומיא דב' חצאי זיתים ממש ובהכי ניחא אף לפי שיטת רש\"י ורבינו ז\"ל דס\"ל דפחות מכביצה מקבל טומאה ולפי דעתם ע\"כ מאי דמבעיא ליה לרבא מדמצטרף לענין טומאה מחייב לענין שבת היינו מטעמא דכיון דבהך הוצאה עשה מעשה חשוב ומצטרף לטמא אחרים חשיבא נמי לענין חיוב שבת ועיין במ\"ש הר\"ב משנה למלך ז\"ל בפ' י\"ח מהלכות שבת דכ\"א ולפי דעתם ז\"ל תקש' דהוה מצי למבעי לה בכה\"ג שהרי מעולם לא נסתפק הרב ז\"ל אלא לדעת הסוברים דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה אך לדעת הסוברים דמקבל טומאה פשיטא ודאי דאם חזרו ונצטרפו ונעשו כביצה דמטמאין את אחרים ואף דבשעת קבלת טומאתם לא היה בהם שיעור לטמא אחרים מ\"מ כי נצטרפו עכשיו הרי הם טמאין ומטמאין אחרים. אך כפי מ\"ש ניחא אף לדעת רש\"י ורבינו דס\"ל ז\"ל דהבעיא היא משום דעשה מעשה חשוב דמצטרף לטמא אחרים דה\"ט לא מהני אלא דוקא כשהצירוף לטמא אחרים לא בא לו ע\"י בית שהרי אלו לא היה כאן בית לא היה כאן טומאה וא\"כ בזרק כזית טמא לבית טהור וב' הזיתים טמאין כיון דהצירוף לטמא אחרים לא בא לו ע\"י בית שהרי אלו לא היה כאן בית נמי היה מצטרף לטמא אחרים ולא אמרינן בכה\"ג מדמצטרף לענין טומאה מחייב לענין שבת כיון שהצירוף לא בא לו ע\"י בית ואיסור שבת בא לו ע\"י בית כנ\"ל ודוק. ולעיקר ספיקו של הרב ז\"ל נלע\"ד להביא ראיה דלא מצטרפי ממ\"ש בפרק העור והרוטב דקי\"א אמר רב אין יד לפחות מכזית כו' ור\"י אמר יש יד לפחות מכזית וכתב הרשב\"א ז\"ל שם וז\"ל וא\"ת ומאי נפ\"ל מינה דהא אפילו נגע באוכל עצמו אינו מקבל טומאה ואלו היינו אומרים דכל שהוא מקבל טומאה ולא אמרו כביצה אלא לטמא אחרים כדרכו של רש\"י ז\"ל בכמה מקומות הוה ניחא דנ\"מ להכניס אלא שהתוס' כו' וכן מוכיח בהרבה מקומות דכביצה אוכלין שאמרו בין לטמא בין ליטמא וא\"כ מאי נ\"מ הכא יע\"ש והשתא אם איתא דלדעת הסוברים דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה אם נצטרפו ב' חצאי ביצה שנטמאו טמאים הם א\"כ מאי קא ק\"ל להרשב\"א ז\"ל הא נ\"מ טובא דאי אמרינן יש יד לפחות מכזית והו\"ל כאלו נגע הטומאה באוכל עצמו אם נצטרף אוכל זה בפחות מכביצה אחרת הוו טמאים ואי אין יד לפחות מכזית נמצא שלא נגע הטומאה באוכל כלל ואם נצטרף בפחות מכביצה שנטמא לא מצטרף אלא ודאי משמע דס\"ל ז\"ל דכיון דפחות מכביצה לא מקבל טומאה אפילו נצטרפו אח\"כ לאו כלום הוא וכן נראה מדברי התוס' שם בד\"ה יש יד מדלא פרשו בכה\"ג כנ\"ל ודוק. עוד נראה שיש להוכיח ספקו של הרב מהא דגרסינן בזבחים דל\"א ע\"א אמר רב הונא מנא אמינא לה דתניא האוכל שנטמא באב הטומאה ושנטמא בולד הטומאה מצטרפין לטמא בקל שבשניהם וכתב רש\"י ז\"ל וז\"ל ה\"ג האוכל חצי ביצה שנטמא באב הטומאה ושנטמא בולד הטומאה מצטרפין לטמא בקל שבשניהם כו'. ובד\"ה לטמא כתב וז\"ל וא\"ת אי דלא הוה ביה שיעורא מעיקרא היאך קיבל טומאה מאב הטומאה תשובה לדבריך שהאוכל מקבל טומאה בכ\"ש אבל לטמא אחרים צריך כביצה עכ\"ל והתוס' שם בד\"ה אמר ר\"ה כתבו דמיירי בשהיה בו מעיקרא בשעת קבלת טומאה יע\"ש והשתא אם איתא לדעת הרב ז\"ל מאי ק\"ל לרש\"י ז\"ל הא אפילו נימא דלקבל טומאה נמי צריך כביצה אפ\"ה כי נצטרפו אח\"כ מצטרפין לטמא בקל שבשניהם מטעמא דמי גרם לב' לאו ראשון כדאמרינן במעילה והתוס' ג\"כ אמאי הוצרכו לאוקמה כשהיה בו כביצה הא בלא\"ה א\"ש אלא משמע דכיון דבשעת קבלת טומאה לא היה בו כשיעור נמצא שלא קיבל טומאה מעיקרא ולא מצטרפי אח\"כ ויש לדחות ודוק:<br><b> ודע </b> שאף לדעת התוס' דסוברים דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה ד\"ת היינו דוקא כשבשעת קבלת טומאה היא פחות מכביצה אבל אם בשעת קבלת הטומאה היה כביצה אע\"פ שנחתך ממנו ובא לפחות מכביצה מ\"מ טומאתו לא פקע מיני' ובאיסוריה קאי ואפילו מדאורייתא וזה מבואר מדברי התורת כהנים שהביאו התוס' בפ' כ\"ש ד\"ה הנזכר וז\"ל ועוד הר' אליהו מביא ראי' מת\"כ דרשינן גבי כלי חרס ואותו תשבורו אותו אתה שובר לטהרתו ואי אתה שובר אוכלין לטהרתן וליכא למימר דהת\"כ מיירי כשנשאר בו בשבירתו שיעור ביצה אבל אם נשאר בשבירתו פחות מכביצה ה\"נ דפקע טומאה מינייהו דהא ליתא דכיון דכביצ' אוכלין מקבלין טומאה אפילו בשבורין מהיכי תיתי לומר דאם נשברו אף שנשארו כביצה שיהיו טהורים והתוס' שם הכריחו דפחותין מכביצ' אינו מקב\"ט דאי מקב\"ט בכל שהן פשיטא דלא מהני בהו שבירה והשתא אם נאמר דהת\"כ מיירי כשנשאר בו כביצה תיקשי להו ג\"כ הכי אלא ודאי דכיון דכביצ' אוכלין מקבלין טומאה פשיטא דלא מהני בהו שביר' ומהתימ' על הר\"ב מש\"ל ז\"ל איך אשתמיט מיני' דברי התוס' הללו ודברי הת\"כ שכתב בפ' כ\"ג מהל' כלים ד\"ט וז\"ל ודע שמ\"ש לעיל דאוכל כביצה שנטמא שחתך ממנו חציו אף שאינן מטמאין לאחרים מ\"מ טומאתן לא פקע ממנו כך נ\"ל שהדין כך ואע\"ג דלטומאת בגדים קי\"ל דבגד טמא שנפחת מג' על ג' אין בו דין טומא' ונטהר דכיון דפחות מג' על ג' אינו מקב\"ט פקע טומא' מיני' שאני התם כו' יע\"ש. ולפי האמור אין צורך לזה דשאני אוכלין דגלי בהו קרא דלא מהני בהו שביר' כנ\"ל ודוק. ודע עוד שאף לדעת רש\"י ודעמי' דסוברים דפחות מכביצ' מקב\"ט כתבו התוס' בפ' המצניע ובפ' כ\"ש בד\"ה הנזכר משם הר' יוסף דאע\"פ שאוכל מקב\"ט בפחות מכביצ' אינו מקבל הכשר בפחות מכביצה יע\"ש ומשמע שאף לפי דעת ר\"ת דס\"ל דמקב\"ט מדרבנן אינו מקבל הכשר כלל ואפי' מדרבנן מדקאמר לאימת מתכשרי לכי סחוט ליה כו' בציר לי' שיעורא דדוחק הוא לומר דהך מתני' דטמא מת שסחט איירי בטומא' דאורייתא וכ\"כ הר\"ב ח\"ה שם יע\"ש אך מצאתי להתוס' בפ' אמרו לו די\"ב ע\"א בד\"ה כיון שכתבו וז\"ל וא\"ת הא אמרינן בפ' כ\"ש ליתי' לשיעורי' ופי' הר\"י לענין הכשר בפחות מכשיעור לא מקבל הכשר והכא בפה התינוק אין חלב כביצה וי\"ל דמדרבנן לא בעי כביצה והתם היינו מדאורייתא עכ\"ל והנרא' דאשתמיטתי' מהר\"ב ח\"ה ז\"ל דבור זה ועיין בתוס' פרק העור והרוטב דקי\"ח ע\"א ד\"ה שומר שכתבו וז\"ל וא\"ת לפי' ר\"ת ורש\"י דבעי כביצה לקבל טומא' מנ\"ל צירוף בשומר להכניס דאימא קרא אתא להוציא ע\"כ יע\"ש וק\"ל קצת דאף לדעת רש\"י דלא בעי כביצה לקבל טומאה מ\"מ לענין הכשר מודה דבעי כביצ' כמ\"ש וא\"כ תקשי להו אף לדעת רש\"י ז\"ל דמנ\"ל צירוף בשומר להכניס שאם יש בו כביצה ע\"י צירוף שומר מקבל הכשר וטומא' אימא דקרא לא אתי אלא להוציא וי\"ל ודוק:<br><b> ויש </b> להסתפק לדעת הסוברים דבפחות מכביצ' אינו מקבל טומא' מדאורייתא אי אמרינן הכי בקדשים ג\"כ דומיא דתרומה שכתבו התוס' בפרק המצניע דאינו מקב\"ט ומסתברא לי שדבר זה תלוי במחלוקת שלדעת רש\"י שכתב בפ' כ\"ש דל\"ה דעצים ולבונה טומאתן מדרבנן והא דאמרינן דחיבת הקדש מכשירתן מדרבנן קאמר וכן כתב בפרק הקומץ רבה דכ\"א יע\"ש וכן הוא דעת רבינו בפ\"י מהל' טו\"א דין י\"ז שמדין תורה להיות הבשר טמא צריך הכשר יע\"ש ה\"נ הכא לא מהני להו חיבת הקדש אך לדעת התוס' שם בפרק הקומץ ולדעת הראב\"ד ז\"ל דעצים ולבונה טומאתן מדאורייתא משום דחיבת הקדש מכשירתן ומשוי להו אוכלא ה\"נ גבי אוכל פחות מכביצה אמרינן דחיבת הקדש משוי להו אוכלא אפילו לפחות מכביצה. והי' נרא' להביא ראי' לזה מההוא דגרסינן בפ' ג\"ה דקי\"א ר\"י הגלילי אומר טמא שאכל את הטהור חייב טמא שאכל את הטמא פטור אמרו לו אף טמא שאכל את הטהור מכי נגע בו טמאו ופרכינן שפיר קאמרי לי' רבנן לר\"י הגלילי יע\"ש ואמאי לא קאמר דמשכחת לה באוכל כזית בשר קדש שאינו מקב\"ט מדאורייתא וא\"נ באוכלין שלא הוכשרו לדעת רבינו ועי' בתוס' שם שכתבו דיודעים היו דלא מיירי בתחב לו חבירו לתוך פיו וא\"כ ה\"נ אפשר לומר דיודעים היו דלא איירי בפחות מכביצה ודוחק וא\"נ אפשר לומר דכיון דמדרבנן מקבלי טומא' לא מחייב עיין במש\"ל רפ\"ז מהל' תרומות יע\"ש ועיין בתוס' פ' הערל דע\"ג ד\"ה טומאת עצמן שכתבו וז\"ל אין להקשות כיון שיש אזהרה בטומאת עצמן ל\"ל אזהרה לטומאת הגוף דנ\"מ היכא שתחב לו בבית הבליעה א\"נ בשלא הוכשר יע\"ש ולפי שיטתם דאוכל פחות מכביצ' אינו מקב\"ט מדאורייתא עדיפא מינה הו\"ל למימר דנ\"מ היכא דאכל פחות מכביצה. שוב ראיתי להרשב\"א ז\"ל שכתב בפ' שלשה שאכלו דמ\"ט אההיא דאמרינן התם דטעמא דר\"מ דאמר דמי שיצא מירושלים ונזכר שהי' בידו בשר קודש דחוזר עלי' בכביצ' משום דחזרתו כטומאתו מה טומאתו בכביצ' אף חזרתו בכביצ' וז\"ל לפי ר\"ת שכתב דאוכלין אין מקבלין טומא' בפחות מכביצ' ניחא אבל לדברי רש\"י ז\"ל וכו' יע\"ש הנה מבואר מדבריו דאפילו בקדשים ס\"ל דפחות מכביצה אינו מקב\"ט ודוק. וממ\"ש רש\"י בפרק יוה\"כ דע\"ט ד\"ה נטלו במפה וז\"ל ג' קולות נהג בו אחת שלא נטל ידיו אלא כרך ידיו במפה משום אנינות כו' יע\"ש נראה דס\"ל דבפחות מכביצ' אינו מקבל טומאה ובחזרתו בפרק אותו ואת בנו אך קשה דאפילו לדעת ר\"ת דס\"ל דאינו מקבל טומא' היינו מדאורייתא אבל מדרבנן מודו דבכ\"ש מקב\"ט וכמ\"ש בפ' כ\"ש וכיון שכן אמאי לא נטל ידיו רבי צדוק ואיך כתב רש\"י דמשום אנינות כרך ידיו וכן הקש' מוהר\"ם בן חביב בקונטרס תי\"ה יע\"ש ולע\"ד נראה דס\"ל לרש\"י דכיון דנט\"י בחולין משום סרך תרומה הוא דאי משום חולין גופייהו אין ב' עושה ג' כי הצריכו חכמים נט\"י דוקא בכביצה אבל פחות מכביצ' דאפילו בתרומה עצמ' אינו מקבל טומא' אלא מדרבנן לא הצריכו וכ\"כ הרב הנזכר שם לדעת הרוקח יע\"ש ובהכי ניחא מ\"ש התוס' שם בד\"ה נטלו וז\"ל פרש\"י כו' ובחנם פי' כן דרבי צדוק כהן הי' והי' אוכל חולין על טהרת תרומה וידים שניות הן אפילו פחות מכביצ' מקבל טומא' כו' שיש לדקדק דכיון דס\"ל דפחות מכביצ' מקבל טומאה א\"כ מן הדין צריך נט\"י לכל אדם ואמאי הוצרכו לומר דרבי צדוק כהן הי' והי' אוכל חולין על טהרת תרומה כו' וכמו שהקש' הרב הנזכר יע\"ש. אך כפי מ\"ש י\"ל דהתוס' לשיטתיי' אזלי דפחות מכביצ' אינו מקבל טומא' מדאורייתא והלכך בפחות מכביצ' לא הצריכו נט\"י דליכא למגזר אטו תרומה משום דהו\"ל גזר' לגזר' ולא משום דר\"צ כהן הי' והי' אוכל חולין על טהרת תרומה וא\"כ לדידי' הו\"ל בדין תרומה ומשו\"ה כרך ידיו במפה כנ\"ל. ועיין בחידושי הרשב\"א בפ' המצניע שכתב דפחות מכביצה אינו מקבל טומא' אפילו מדרבנן והוכיח כן ממתני' דפרק י\"ב דאהלות יע\"ש ולא ידעתי מאי יענ' לההוא דפ\"ב דטהרות שהביאו התוס' בפ' הישן דף כ\"ו דמוכח התם בהדיא דפחות מכביצ' מקבל טומא' לפחות מדרבנן ותו ק\"ל ממתני' דפ' י\"ב דפרה מ\"ו דתנן המז' באזוב טמא אם יש בו כביצ' המים פסולים והזייתו פסול' אין בו כביצ' המים כשרים והזייתו פסול' ופי' הר\"ש ז\"ל שם משום דכתיב והזה הטהור על הטמא שיהא המז' טהור והאזוב טהור אך כפי מש\"ל דאוכל כביצ' שנטמא ונחתך לפחות מכביצ' טומאתו לא פקע מיני' נרא' שאין ראי' כלל די\"ל דהכא מיירי באזוב שמתחלתו הי' כביצ' ונחתך לפחות מכביצ' וז\"פ:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (לז) </b> דמדאורייתא לא מקבלי טומאה עד כביצה. כד הוינא טליא תמהתי על דעה זו שהיא נגד משנה ערוכה בזבחים דף ק\"ו ומייתי לה בחולין דף ק\"א ע\"א דפליגי שם רבנן וריה\"ג בטמא שאכל קודש טמא דלרבנן חייב ולריה\"ג פטור א\"ל רבנן לריה\"ג אף טמא שאכל את הטהור ביין שנגע בו טמאהו וקאמר הש\"ס התם שפיר קאמרי לי' רבנן לריה\"ג ע\"ש. וא\"כ לדעה זו דעכ\"פ מדאורייתא אין אוכל מקבל טומאה בפחות מכביצה והרי לענין חיובא דטמא האוכל קודש סגי בכזית א\"כ מאי קאמרי לי' רבנן לריה\"ג כיון דנגע בו טמאהו מי לא איירי דלא אכל אלא כזית דחייב עליו משום טומאת גופו בשיעור זה והמאכל נשאר בטהרתו כיון דאין בו כביצה שהוא שיעור לקבל טומאה מדאורייתא והוא פלא בעיני אולם שמעתי שהגאון בעל שו\"ת תפארת צבי תמה בזה ג\"כ ולא תירץ כלום בזה. ואולי דכיון שעכ\"פ מדרבנן א\"צ כביצה א\"כ תו לא מקרי קודש טהור דעכ\"פ מחולל מקרי עיין בגליון ודו\"ק:<br><b> (לח) </b> דעצים ולבונה טומאתן מדאורייתא משום דחיה\"ק מכשירתן כו'. לא ידעתי למה לא הביא הגאון המחבר שגם דעת התוס' כן ממה שכתבו בחולין דף ק\"א ע\"א ד\"ה בנטמא כו' דידעו רבנן דלא מיירי בשתחב לו חבירו כו' ומדשתקו מהכשר אלמא דס\"ל להתוס' כהראב\"ד דחיה\"ק מכשיר מה\"ת. (ועי' תוס' ריש חולין וצ\"ע). והא דהתוס' יבמות דע\"ג ע\"ב בד\"ה טומאת עצמן כו' כתבו שם בתירוצם דמיירי בשלא הוכשר י\"ל דקאי התם אתרומה אבל קודש י\"ל דא\"צ הכשר:<br><b> הנה </b> הלום ראיתי שהגאון המחבר ז\"ל עמד כאן בתמיהתי שהבאתי לעיל באות ל\"ז, אולם מה שרצה לומר דכי היכי דלהראב\"ד ז\"ל חיה\"ק מכשיר ומשוי להו אוכלא ה\"נ גבי אוכל פחות מכביצה אמרינן דחיבת הקודש משוי להו אוכלא הדמיון הזה קשה דמשום חיה\"ק לא אמרינן דפחות מכשיעור שיעור דמי ואינו ענין למאי דחיבת הקודש מכשיר למשוי אוכלא הגע עצמך דא\"כ גם לענין אכילה נימא דמחייב בכ\"ש משום דחיבת הקודש משוי לפחות מכשיעור כמו שיעור כזית אע\"כ דלא מהני חיבת הקודש אלא לענין איכות האוכל ולא בכמות משום דהא דאמרינן דחיבת הקודש מכשיר אין הכונה דרחמנא אחשבה דא\"כ הרי גם לענין אכילה נמי הי' צ\"ל הכי ולחייב בכל שהוא אלא דמטעם דקודש הוא הבעלים מחשבין להו אוכלא ואף בלי הכשר נטמא וזה לכאורה לא שייך לענין שיעור:",
+                "<b>וכל </b>\n<b> דבר שטבולו במשק' צריך נט\"י כו'.</b> כתב מרן ב\"י בסי' הנזכר וז\"ל והא דדבר שטיבולו במשק' צריך נט\"י דוקא בשטיבולו באחד מז' משקין אבל שאר משקין אין מקבלין טומא' כלל וכמ\"ש הרמב\"ם בפ\"א מהל' טו\"א כו' עכ\"ל עיין בהראב\"ד ז\"ל שם שהשיג על ר' וז\"ל לא מצאתי שאין מקבלין טומא' כלל אלא שאין מצטרפין אוכלין דתנן במתני' טבול יום עיסה שהוכשר' במשק' ונלושה במי פירות כו' ועיין במרן כ\"מ ז\"ל שכתב וז\"ל ואני אומר דאדרבא משם ראי' לדברי רבינו שאם כדברי הראב\"ד ז\"ל הו\"ל למתני עיס' שהוכשר' ונלוש' במ\"פ דהוי משמע דמי פירות קאי גם אהוכשרו כו' יע\"ש. ודבריו תמוהים שהרי לדעת הראב\"ד עכ\"ל דס\"ל דאע\"ג דמ\"פ אין מכשירין את האוכל מ\"מ אינהו גופייהו מקבלין טומא' דאלת\"ה תקשי לי' מתני' דפי\"א דתרומ' וא\"כ ע\"כ הראב\"ד אזיל ומודה דעיס' שהוכשרו במשק' מז' משקין קאמר ומש\"ה קאמר ר\"א דפסל את כולה משום דס\"ל דמ\"פ אע\"ג דאין מכשירין מצטרפין את האוכל ור\"ע ס\"ל דכיון דאין מכשירין אין מצטרפין ואה\"נ דמהך מתני' ליכא ראי' כלל דמ\"פ מקבלין טומאה כיון דמתני' בשהוכשרה בז' משקין איירי אלא דהראב\"ד לא בא לומר אלא שלא מצא שאין מקבלין טומאה אלא שאין מצטרפין וכן ראיתי להר\"ב בני יעקב בהגהותיו שתמה עליו כן יע\"ש:<br><b> ועוד </b> אני מוסיף תמי' על תמיהתו לדברי מרן שדעת הראב\"ד דעיסה שהוכשר' במשק' במ\"פ קאמר מההיא דגרסינן בירושלמי פרק ב' דחל' והביאו הר\"ש שם אמתני' דתנן עיס' שנילוש' במי פירות חייבת בחל' ונאכלת בידים מסואבות אר\"י בר חנינא דר\"א איש ברתותא היא דתנינן תמן כו' פסל את כולה יע\"ש ואם איתא היכי מצי אתיא כר\"א איש ברתותא הא ר\"א איש ברתותא ס\"ל דמ\"פ מכשירין ומתני' דקתני דנאכלת בידים מסואבות ואי מ\"פ מכשירין הרי הוכשרו ע\"י ומקבלין טומא' מהידים אלא ודאי כדכתיבנא:<br><b> ובהיותי </b> בזה דרך אגב חזות קש' הוגד לי בדברי מרן ז\"ל בפ\"ו מהל' בכורים די\"ב שכתב וז\"ל ועיס' שנילוש' כו' משנ' פ\"ב דחלה ואע\"ג דבירושלמי אמר ריב\"ח דמתני' כר\"א ולא כר\"ע משם ר\"י הא ר\"י פליג עלי' דריב\"ח ואמר ד\"ה היא ועוד דאפילו לריב\"ח כיון דמשם רבי יאושע היא דאפליגו אפשר דר\"א איש ברתותא בתרייתא ושפיר דמי למימר הכי מדסתם לן תנא כותי' יעיין שם. והנה מה שהוצרך מרן לזה אע\"פ שרבינו ז\"ל לא הזכיר אלא עיס' שנילוש' בז' משקין משום דמשמע לי' דמדלא חילק בין עיס' שנילוש' במ\"פ לז' משקין משמע דס\"ל דחד דינא אית להו וכן כתב ב\"י י\"ד סי' שנ\"ט יע\"ש. אך מ\"ש ועוד דאפילו לריב\"ח כו' ק\"ל טובא שהרי רבינו ז\"ל פסק בהדיא כר\"ע בפ\"ח מהלכות טו\"א דין י\"ו וז\"ל עיס' שהוכשר' במשק' ונלוש' במ\"פ ונגע בה טבול יום לא פסל אלא מקום מגעו ע\"כ וכתב מרן וז\"ל וכר\"ע מחבירו עכ\"ל וא\"כ איך כתב בדעת רבינו דאפילו לריב\"ח שפיר דמי למפסק כר\"א וצ\"ע ועיין בטי\"ד סי' הנזכר שכתב משם הרא\"ש ז\"ל דעיס' שנלוש' במ\"פ אינ' חייבת בחל' אם לא בתערובות מים ונ\"ל דדוקא נקט תערובות מים אבל בתערובות שאר משקין לא מהני אא\"כ הרוב מז' משקין וכמ\"ש רבינו בפי\"ו מהל' טו\"א דין ד' וז\"ל וכן מ\"פ שנתערבו בז' משקין הולכין אחר הרוב נתערבו במים כ\"ש הרי הכל משקה ומטמא טומאת משקין ומכשיר ועי' בהראב\"ד שם שהשיג עליו וכתב דאפילו בתערובת מים בעינן רובא יע\"ש ויש לגמגם על מרן הב\"י שכתב בסי' הנזכר ונכון לערב עם הביצים יין או שמן כו' כדי שתהא מוכשרת ע\"י והו\"ל חל' טמא' ונשרפת וכן פסק בש\"ע וז\"ל יש ליזהר שלא ללוש במ\"פ אא\"כ יערב בהן מז' משקין עיין שם ולא ביאר דבשאר משקין חוץ מן המים צריך שיערב בהן רוב משאר משקין כדי שיוכשרו כמ\"ש ועיין בהר\"ש פ\"ב דמכשירין מ\"ב יע\"ש. ולדעת רבינו דס\"ל דבמים אפילו כ\"ש מהני הוקש' אצלי לכאור' מהא דגרסינן בפרק המוכר פירות דפ\"ז אמרינן משם ר\"ש בן יהוצדק כדרך שאמרנו לענין איסורן כך אמרו לענין הכשירן ופרכינן בגמ' הכשירן דמאי אי דמייא אכשורא מכשר אי דחמרא אכשורי מכשר ופי' רשב\"ם ז\"ל וז\"ל על איז' הכשר הוצרך לומר כך כו' ומאי נפק\"ל מינ' אי הוי חמרא או מיא כו' יע\"ש והשתא לדעת רבינו מאי קושיא הא נ\"מ טובא דראשון ושני דינן כיין ואי נתערבו במ\"פ אינן מכשירין עד שיערב בהן רוב ושלישי הוי מים ואי נתערבו בכ\"ש הרי הן מכשירין. אמנם במעט עיון נרא' דלק\"מ כפי מ\"ש רשב\"ם ז\"ל שם בד\"ה כך אמרו וז\"ל וכל הני חומרות דרבנן נינהו דמדאורייתא כולהו חשיבא מים בעלמא ואפי' ראשון ושני יע\"ש וא\"כ כיון דמדאורייתא הוי כמים כי אמרו חכמים שדינן כיין אינו אלא להחמיר אבל להקל ודאי דלא אמרו ולענין הכשר נמי אפי' נתערבו כ\"ש הרי הן מכשירין ומשו\"ה לא משני הש\"ס הכי והוצרך לדחוקי דלא צריכ' שתמדו במי גשמים דכי היכי דהחמירו לענין איסורן החמירו נמי לענין הכשרן ואמרו שדינן כיין לענין דלא בעינן מחשבה וזה פשוט. ומן האמור בזה נרא' שאין צורך למ\"ש הר\"ב מטה יוסף בת\"ב סי' ח\"י שמ\"ש מרן הב\"י בסי' זה דבשר צלי טעון נטיל' מפני שיש בו משק' טופח ובודאי שאין כונתו על מוהל היוצא מן הבשר דההוא מ\"פ הן אלא כונתו על לחלוחית המים שנשאר בבשר ממי הדחה שהדיחו אותה קודם הצלייה דהיינו משום דס\"ל דהמים הן יותר מן המוהל היוצא מן הבשר אבל אה\"נ דאם הרוב הוא משאר משקין א\"צ נטילה עכ\"ל יע\"ש ולפי מ\"ש אין צורך לזה דאע\"ג דבשאר משקין שנתערבו עם מ\"פ אזלינן בתר רובא במים אפי' בכ\"ש הן מכשירין ומקבלין טומא' כדעת רבינו ומש\"ה בבשר צלי טעון נטילה לדעת מרן כנ\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..03fc65562a1ab456b0a58e98e0536c9e374b5e1f
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,45 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Blessings",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Blessings",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זכרים </b>\n<b> שהיו יושבים לאכול כו'.</b> כתב מרן ודע דבגמרות שלנו דגרסינן תניא כותיה דרב חסדא חברים שהיו מסובין לשתות יין כו' וראיתי להתוס' שם ד\"ה תניא כותיה שכתבו וז\"ל פי' רשב\"ם הא דלא מייתי ראיה כרב חסדא מרבנן דר\"י משום דבההיא לא קתני בהדיא יין כו' וי\"ל מש\"ה לא מייתי סייעתא מינה משום דאיכא מ\"ד בסנהדרין דבמה נמי לפ' עכ\"ל ויש לדקדק טובא דמאי קושיא אימא דמשו\"ה לא מייתי מברייתא דלעיל סייעתא משום דאיכא למימר דה\"ה דפליגי רבנן אף בדברים שאינן טעונין והא דקתני עקרו להודיעך כחו דר\"י וכדאמר בגמ' משא\"כ בברייתא זו דלא מייתי סברת ר\"י דייק שפיר מדקתני יעקרו דמשמע דוקא בדברים שאינן טעונין הוא דא\"צ וצ\"ע. ודע דבדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן נראה מדברי רשב\"ם בהדיא דבהניחו שם מקצת חברים מהני שהרי כתב בד\"ה להודיעך כחו וז\"ל וליכא לאקשויי אדרבא לשמועינן דברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן להודיעך כחן דרבנן דמקילין כ\"כ שאפילו הם אין צריכין לברך ומשום כחא דהיתרא עדיף יע\"ש ואי ס\"ל דבדברים שאין טעונין ברכה במקומן אפילו הניחו לא מהני מאי קו' הא ל\"ש הכא כחא דהתירא עדיף א\"ו דס\"ל לרשב\"ם דבהניחו מהני וכן הוא דעת הסמ\"ק בהדיא הביאו מרן הב\"י בא\"ח סי' קס\"ח יע\"ש ומעתה עכצ\"ל שמ\"ש מרן שם וז\"ל ומשמע דלדעת הפוסקים כר\"ח לא שנא לן בין הניח מקצת ללא הניחו דבדברים שאין טעונין ברכה במקומן אפילו הניחו נמי צריך לברך כו' היינו דלא כרשב\"ם וסמ\"ק ופשוט. והכריחו לומר כן משום דלא חזינן דמייתי הך חלוקא בדין דברים שאין טעונין ברכה והטור לא הביאו אלא גבי דברים הטעונין ברכה לדעת הרי\"ף. ויש לדקדק טובא דא\"כ אדפריך תלמודא לר\"ח מברייתא דבני חבורה ודייק דבדברים הטעונין איירי ממשמעות דעקרו בפשיטות הו\"ל לדייק מדחילק בברייתא ומדחולק בין הניח ללא הניח וכדברים שאין טעונין ליכא לחלק בינייהו כמ\"ש מרן הב\"י כך שמעתי מקשים וכן ראיתי להר\"ב מג\"א בסק\"ג שהקשה על הב\"ח יע\"ש ונ\"ל לומר דודאי תלמודא לא מצי פריך בפשיטות הכי ולאקשויי לרב חסדא משום דמצי למימר דרב חסדא לית ליה האי סברא ומש\"ה פריך ממשמעות דעקרו וכ\"ת א\"כ נימא דהכי הוא האמת יש לומר דהוכרחו לומר כן ממאי דתירץ בגמ' לר\"י הה\"ד דאפילו בדברים שאין טעונין כו' וק' להו קו' רשב\"ם ז\"ל דאדרבא כחא דהיתרא עדיף משו\"ה הוצרכו לומר דתלמוד ס\"ל דבהניחו נמי ל\"מ בדברים שאין טעונין ול\"ש בהא לומר כחא דהיתרא עדיף כנ\"ל ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> האוכל הפת שמברכין כו' צריך נט\"י כו'.</b> כתב מרן הב\"י הל' נט\"י סי' קנ\"ח וז\"ל כתב הרוקח אוכל פחות מכביצה יטול מספק ונראה שטעמו משום דכיון דבפחות מכביצה אינו מקבל טומאה כו' עכ\"ל ואין זה מוסכם שהרי דעת רבינו בפ\"ה מה' טו\"א דלקבל טומאה בכל שהוא וכ\"ה דעת רש\"י בפרק כ\"ש דל\"ג אך דעת התוס' שם בד\"ה לאימת כו' דמדאו' לא מקבלי טומאה עד כביצה ומדרבנן בכ\"ש מקבלי טומאה ולטמא אחרים בעינן כביצה אפי' מדרבנן וכ\"כ בפ' המצניע דצ\"א ד\"ה אי לענין ובפרק מרובה ד\"ה פרה יע\"ש וכ\"ה דעת הרמב\"ן בביאור התורה פ' שמיני יע\"ש:<br><b> וראיתי </b> להר\"ב משנה למלך בפ\"ד מהלכות הנז' שנסתפק לדעת התוס' וסייעתם דס\"ל דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה אם ב' חצאי ביצה שנטמאו כל אחד בפ\"ע וחזרו ונצטרפו ונעשו כביצה אי הוי טמאים או דלמא כיון דבשעת קבלת הטומאה לא היה בו כשיעור נמצא שלא קיבל טומאה וא\"כ כי נצטרפו אחר כך אינו מעלה ומוריד והביא ראיה מהתוספתא יע\"ש. והר\"י כולי שם בהג\"ה הביא ראיה דלא מצטרפי מההיא דאיבעיא לן בפרק המצניע אי זרק כזית תרומה לבית טמא מהו ואמרינן דלענין שבת קמבעיא ליה וכגון דאיכא פחות מכביצה אוכלים והאי משלימו לביצה מאי מדמצרף לענין טומאה מחייב נמי לענין שבת א\"ד לענין שבת כגרוגרת בעינן ומדנקט לה בזרק לבית טמא משמע דלבית טהור לא משכחת לה שהרי התוס' שם בד\"ה אי לענין שבת כתבו דהוה מצי למפרך אמאי נקט לבית טמא משמע דאי הבעיא היא לענין טומאה ניחא דנקט לבית טמא ואם איתא דמצטרפי הא מצי למנקט הבעייא בזרק כזית טמא לבית טהור ובדאיכא פחות מכביצה אוכלין טמאים שם בבית א\"ד יע\"ש ולע\"ד הא לא מכרעא כלל לפי מ\"ש התוס' ד\"ה כגון דאיכא פחות מכביצה בס\"ד וז\"ל ודוקא לבית טמא אבל לבית טהור לא אע\"ג דחשיב ללקות עליו זר כו' כיון דאיסור זרות לא בא לו ע\"י הוצאה זו יע\"ש וכתב הרב ח\"ה ז\"ל שכונתם דלבית טהור ולאשכוחי דאתיין בהדי הדדי כגון דזרק פחות מכזית לפחות מכזית שבפנים דהוי אתיין איסור שבת ואיסור זרות בהדי הדדי ואהא תירצו כיון דאיסור זרות לא בא לו ע\"י הוצאה זו כו' ור\"ל דאלו לא היה כאן נמי בית ורשות אחרת היה בא איסור זרות ע\"י צירוף ואיסור שבת לא בא לו ע\"י בית ורשות אחרת אבל בבית טמא ניחא דאיסור טומאה נמי לא בא לו אלא ע\"י בית ורשות אחרת ואלו לא היה כאן בית לא היה טמא עכ\"ד יע\"ש. וא\"כ ה\"נ איכא למימר דמשו\"ה לא מבעיא ליה בזרק כזית טמא לבית טהור וב' הזיתים טמאים כיון דאיסור טומאה לא בא לו ע\"י הוצאה שהרי אלו לא היה כאן בית ורשות אחרת היה בא איסור טומאה ע\"י צירוף דומיא דב' חצאי זיתים ממש ובהכי ניחא אף לפי שיטת רש\"י ורבינו ז\"ל דס\"ל דפחות מכביצה מקבל טומאה ולפי דעתם ע\"כ מאי דמבעיא ליה לרבא מדמצטרף לענין טומאה מחייב לענין שבת היינו מטעמא דכיון דבהך הוצאה עשה מעשה חשוב ומצטרף לטמא אחרים חשיבא נמי לענין חיוב שבת ועיין במ\"ש הר\"ב משנה למלך ז\"ל בפ' י\"ח מהלכות שבת דכ\"א ולפי דעתם ז\"ל תקש' דהוה מצי למבעי לה בכה\"ג שהרי מעולם לא נסתפק הרב ז\"ל אלא לדעת הסוברים דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה אך לדעת הסוברים דמקבל טומאה פשיטא ודאי דאם חזרו ונצטרפו ונעשו כביצה דמטמאין את אחרים ואף דבשעת קבלת טומאתם לא היה בהם שיעור לטמא אחרים מ\"מ כי נצטרפו עכשיו הרי הם טמאין ומטמאין אחרים. אך כפי מ\"ש ניחא אף לדעת רש\"י ורבינו דס\"ל ז\"ל דהבעיא היא משום דעשה מעשה חשוב דמצטרף לטמא אחרים דה\"ט לא מהני אלא דוקא כשהצירוף לטמא אחרים לא בא לו ע\"י בית שהרי אלו לא היה כאן בית לא היה כאן טומאה וא\"כ בזרק כזית טמא לבית טהור וב' הזיתים טמאין כיון דהצירוף לטמא אחרים לא בא לו ע\"י בית שהרי אלו לא היה כאן בית נמי היה מצטרף לטמא אחרים ולא אמרינן בכה\"ג מדמצטרף לענין טומאה מחייב לענין שבת כיון שהצירוף לא בא לו ע\"י בית ואיסור שבת בא לו ע\"י בית כנ\"ל ודוק. ולעיקר ספיקו של הרב ז\"ל נלע\"ד להביא ראיה דלא מצטרפי ממ\"ש בפרק העור והרוטב דקי\"א אמר רב אין יד לפחות מכזית כו' ור\"י אמר יש יד לפחות מכזית וכתב הרשב\"א ז\"ל שם וז\"ל וא\"ת ומאי נפ\"ל מינה דהא אפילו נגע באוכל עצמו אינו מקבל טומאה ואלו היינו אומרים דכל שהוא מקבל טומאה ולא אמרו כביצה אלא לטמא אחרים כדרכו של רש\"י ז\"ל בכמה מקומות הוה ניחא דנ\"מ להכניס אלא שהתוס' כו' וכן מוכיח בהרבה מקומות דכביצה אוכלין שאמרו בין לטמא בין ליטמא וא\"כ מאי נ\"מ הכא יע\"ש והשתא אם איתא דלדעת הסוברים דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה אם נצטרפו ב' חצאי ביצה שנטמאו טמאים הם א\"כ מאי קא ק\"ל להרשב\"א ז\"ל הא נ\"מ טובא דאי אמרינן יש יד לפחות מכזית והו\"ל כאלו נגע הטומאה באוכל עצמו אם נצטרף אוכל זה בפחות מכביצה אחרת הוו טמאים ואי אין יד לפחות מכזית נמצא שלא נגע הטומאה באוכל כלל ואם נצטרף בפחות מכביצה שנטמא לא מצטרף אלא ודאי משמע דס\"ל ז\"ל דכיון דפחות מכביצה לא מקבל טומאה אפילו נצטרפו אח\"כ לאו כלום הוא וכן נראה מדברי התוס' שם בד\"ה יש יד מדלא פרשו בכה\"ג כנ\"ל ודוק. עוד נראה שיש להוכיח ספקו של הרב מהא דגרסינן בזבחים דל\"א ע\"א אמר רב הונא מנא אמינא לה דתניא האוכל שנטמא באב הטומאה ושנטמא בולד הטומאה מצטרפין לטמא בקל שבשניהם וכתב רש\"י ז\"ל וז\"ל ה\"ג האוכל חצי ביצה שנטמא באב הטומאה ושנטמא בולד הטומאה מצטרפין לטמא בקל שבשניהם כו'. ובד\"ה לטמא כתב וז\"ל וא\"ת אי דלא הוה ביה שיעורא מעיקרא היאך קיבל טומאה מאב הטומאה תשובה לדבריך שהאוכל מקבל טומאה בכ\"ש אבל לטמא אחרים צריך כביצה עכ\"ל והתוס' שם בד\"ה אמר ר\"ה כתבו דמיירי בשהיה בו מעיקרא בשעת קבלת טומאה יע\"ש והשתא אם איתא לדעת הרב ז\"ל מאי ק\"ל לרש\"י ז\"ל הא אפילו נימא דלקבל טומאה נמי צריך כביצה אפ\"ה כי נצטרפו אח\"כ מצטרפין לטמא בקל שבשניהם מטעמא דמי גרם לב' לאו ראשון כדאמרינן במעילה והתוס' ג\"כ אמאי הוצרכו לאוקמה כשהיה בו כביצה הא בלא\"ה א\"ש אלא משמע דכיון דבשעת קבלת טומאה לא היה בו כשיעור נמצא שלא קיבל טומאה מעיקרא ולא מצטרפי אח\"כ ויש לדחות ודוק:<br><b> ודע </b> שאף לדעת התוס' דסוברים דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה ד\"ת היינו דוקא כשבשעת קבלת טומאה היא פחות מכביצה אבל אם בשעת קבלת הטומאה היה כביצה אע\"פ שנחתך ממנו ובא לפחות מכביצה מ\"מ טומאתו לא פקע מיני' ובאיסוריה קאי ואפילו מדאורייתא וזה מבואר מדברי התורת כהנים שהביאו התוס' בפ' כ\"ש ד\"ה הנזכר וז\"ל ועוד הר' אליהו מביא ראי' מת\"כ דרשינן גבי כלי חרס ואותו תשבורו אותו אתה שובר לטהרתו ואי אתה שובר אוכלין לטהרתן וליכא למימר דהת\"כ מיירי כשנשאר בו בשבירתו שיעור ביצה אבל אם נשאר בשבירתו פחות מכביצה ה\"נ דפקע טומאה מינייהו דהא ליתא דכיון דכביצ' אוכלין מקבלין טומאה אפילו בשבורין מהיכי תיתי לומר דאם נשברו אף שנשארו כביצה שיהיו טהורים והתוס' שם הכריחו דפחותין מכביצ' אינו מקב\"ט דאי מקב\"ט בכל שהן פשיטא דלא מהני בהו שבירה והשתא אם נאמר דהת\"כ מיירי כשנשאר בו כביצה תיקשי להו ג\"כ הכי אלא ודאי דכיון דכביצ' אוכלין מקבלין טומאה פשיטא דלא מהני בהו שביר' ומהתימ' על הר\"ב מש\"ל ז\"ל איך אשתמיט מיני' דברי התוס' הללו ודברי הת\"כ שכתב בפ' כ\"ג מהל' כלים ד\"ט וז\"ל ודע שמ\"ש לעיל דאוכל כביצה שנטמא שחתך ממנו חציו אף שאינן מטמאין לאחרים מ\"מ טומאתן לא פקע ממנו כך נ\"ל שהדין כך ואע\"ג דלטומאת בגדים קי\"ל דבגד טמא שנפחת מג' על ג' אין בו דין טומא' ונטהר דכיון דפחות מג' על ג' אינו מקב\"ט פקע טומא' מיני' שאני התם כו' יע\"ש. ולפי האמור אין צורך לזה דשאני אוכלין דגלי בהו קרא דלא מהני בהו שביר' כנ\"ל ודוק. ודע עוד שאף לדעת רש\"י ודעמי' דסוברים דפחות מכביצ' מקב\"ט כתבו התוס' בפ' המצניע ובפ' כ\"ש בד\"ה הנזכר משם הר' יוסף דאע\"פ שאוכל מקב\"ט בפחות מכביצ' אינו מקבל הכשר בפחות מכביצה יע\"ש ומשמע שאף לפי דעת ר\"ת דס\"ל דמקב\"ט מדרבנן אינו מקבל הכשר כלל ואפי' מדרבנן מדקאמר לאימת מתכשרי לכי סחוט ליה כו' בציר לי' שיעורא דדוחק הוא לומר דהך מתני' דטמא מת שסחט איירי בטומא' דאורייתא וכ\"כ הר\"ב ח\"ה שם יע\"ש אך מצאתי להתוס' בפ' אמרו לו די\"ב ע\"א בד\"ה כיון שכתבו וז\"ל וא\"ת הא אמרינן בפ' כ\"ש ליתי' לשיעורי' ופי' הר\"י לענין הכשר בפחות מכשיעור לא מקבל הכשר והכא בפה התינוק אין חלב כביצה וי\"ל דמדרבנן לא בעי כביצה והתם היינו מדאורייתא עכ\"ל והנרא' דאשתמיטתי' מהר\"ב ח\"ה ז\"ל דבור זה ועיין בתוס' פרק העור והרוטב דקי\"ח ע\"א ד\"ה שומר שכתבו וז\"ל וא\"ת לפי' ר\"ת ורש\"י דבעי כביצה לקבל טומא' מנ\"ל צירוף בשומר להכניס דאימא קרא אתא להוציא ע\"כ יע\"ש וק\"ל קצת דאף לדעת רש\"י דלא בעי כביצה לקבל טומאה מ\"מ לענין הכשר מודה דבעי כביצ' כמ\"ש וא\"כ תקשי להו אף לדעת רש\"י ז\"ל דמנ\"ל צירוף בשומר להכניס שאם יש בו כביצה ע\"י צירוף שומר מקבל הכשר וטומא' אימא דקרא לא אתי אלא להוציא וי\"ל ודוק:<br><b> ויש </b> להסתפק לדעת הסוברים דבפחות מכביצ' אינו מקבל טומא' מדאורייתא אי אמרינן הכי בקדשים ג\"כ דומיא דתרומה שכתבו התוס' בפרק המצניע דאינו מקב\"ט ומסתברא לי שדבר זה תלוי במחלוקת שלדעת רש\"י שכתב בפ' כ\"ש דל\"ה דעצים ולבונה טומאתן מדרבנן והא דאמרינן דחיבת הקדש מכשירתן מדרבנן קאמר וכן כתב בפרק הקומץ רבה דכ\"א יע\"ש וכן הוא דעת רבינו בפ\"י מהל' טו\"א דין י\"ז שמדין תורה להיות הבשר טמא צריך הכשר יע\"ש ה\"נ הכא לא מהני להו חיבת הקדש אך לדעת התוס' שם בפרק הקומץ ולדעת הראב\"ד ז\"ל דעצים ולבונה טומאתן מדאורייתא משום דחיבת הקדש מכשירתן ומשוי להו אוכלא ה\"נ גבי אוכל פחות מכביצה אמרינן דחיבת הקדש משוי להו אוכלא אפילו לפחות מכביצה. והי' נרא' להביא ראי' לזה מההוא דגרסינן בפ' ג\"ה דקי\"א ר\"י הגלילי אומר טמא שאכל את הטהור חייב טמא שאכל את הטמא פטור אמרו לו אף טמא שאכל את הטהור מכי נגע בו טמאו ופרכינן שפיר קאמרי לי' רבנן לר\"י הגלילי יע\"ש ואמאי לא קאמר דמשכחת לה באוכל כזית בשר קדש שאינו מקב\"ט מדאורייתא וא\"נ באוכלין שלא הוכשרו לדעת רבינו ועי' בתוס' שם שכתבו דיודעים היו דלא מיירי בתחב לו חבירו לתוך פיו וא\"כ ה\"נ אפשר לומר דיודעים היו דלא איירי בפחות מכביצה ודוחק וא\"נ אפשר לומר דכיון דמדרבנן מקבלי טומא' לא מחייב עיין במש\"ל רפ\"ז מהל' תרומות יע\"ש ועיין בתוס' פ' הערל דע\"ג ד\"ה טומאת עצמן שכתבו וז\"ל אין להקשות כיון שיש אזהרה בטומאת עצמן ל\"ל אזהרה לטומאת הגוף דנ\"מ היכא שתחב לו בבית הבליעה א\"נ בשלא הוכשר יע\"ש ולפי שיטתם דאוכל פחות מכביצ' אינו מקב\"ט מדאורייתא עדיפא מינה הו\"ל למימר דנ\"מ היכא דאכל פחות מכביצה. שוב ראיתי להרשב\"א ז\"ל שכתב בפ' שלשה שאכלו דמ\"ט אההיא דאמרינן התם דטעמא דר\"מ דאמר דמי שיצא מירושלים ונזכר שהי' בידו בשר קודש דחוזר עלי' בכביצ' משום דחזרתו כטומאתו מה טומאתו בכביצ' אף חזרתו בכביצ' וז\"ל לפי ר\"ת שכתב דאוכלין אין מקבלין טומא' בפחות מכביצ' ניחא אבל לדברי רש\"י ז\"ל וכו' יע\"ש הנה מבואר מדבריו דאפילו בקדשים ס\"ל דפחות מכביצה אינו מקב\"ט ודוק. וממ\"ש רש\"י בפרק יוה\"כ דע\"ט ד\"ה נטלו במפה וז\"ל ג' קולות נהג בו אחת שלא נטל ידיו אלא כרך ידיו במפה משום אנינות כו' יע\"ש נראה דס\"ל דבפחות מכביצ' אינו מקבל טומאה ובחזרתו בפרק אותו ואת בנו אך קשה דאפילו לדעת ר\"ת דס\"ל דאינו מקבל טומא' היינו מדאורייתא אבל מדרבנן מודו דבכ\"ש מקב\"ט וכמ\"ש בפ' כ\"ש וכיון שכן אמאי לא נטל ידיו רבי צדוק ואיך כתב רש\"י דמשום אנינות כרך ידיו וכן הקש' מוהר\"ם בן חביב בקונטרס תי\"ה יע\"ש ולע\"ד נראה דס\"ל לרש\"י דכיון דנט\"י בחולין משום סרך תרומה הוא דאי משום חולין גופייהו אין ב' עושה ג' כי הצריכו חכמים נט\"י דוקא בכביצה אבל פחות מכביצ' דאפילו בתרומה עצמ' אינו מקבל טומא' אלא מדרבנן לא הצריכו וכ\"כ הרב הנזכר שם לדעת הרוקח יע\"ש ובהכי ניחא מ\"ש התוס' שם בד\"ה נטלו וז\"ל פרש\"י כו' ובחנם פי' כן דרבי צדוק כהן הי' והי' אוכל חולין על טהרת תרומה וידים שניות הן אפילו פחות מכביצ' מקבל טומא' כו' שיש לדקדק דכיון דס\"ל דפחות מכביצ' מקבל טומאה א\"כ מן הדין צריך נט\"י לכל אדם ואמאי הוצרכו לומר דרבי צדוק כהן הי' והי' אוכל חולין על טהרת תרומה כו' וכמו שהקש' הרב הנזכר יע\"ש. אך כפי מ\"ש י\"ל דהתוס' לשיטתיי' אזלי דפחות מכביצ' אינו מקבל טומא' מדאורייתא והלכך בפחות מכביצ' לא הצריכו נט\"י דליכא למגזר אטו תרומה משום דהו\"ל גזר' לגזר' ולא משום דר\"צ כהן הי' והי' אוכל חולין על טהרת תרומה וא\"כ לדידי' הו\"ל בדין תרומה ומשו\"ה כרך ידיו במפה כנ\"ל. ועיין בחידושי הרשב\"א בפ' המצניע שכתב דפחות מכביצה אינו מקבל טומא' אפילו מדרבנן והוכיח כן ממתני' דפרק י\"ב דאהלות יע\"ש ולא ידעתי מאי יענ' לההוא דפ\"ב דטהרות שהביאו התוס' בפ' הישן דף כ\"ו דמוכח התם בהדיא דפחות מכביצ' מקבל טומא' לפחות מדרבנן ותו ק\"ל ממתני' דפ' י\"ב דפרה מ\"ו דתנן המז' באזוב טמא אם יש בו כביצ' המים פסולים והזייתו פסול' אין בו כביצ' המים כשרים והזייתו פסול' ופי' הר\"ש ז\"ל שם משום דכתיב והזה הטהור על הטמא שיהא המז' טהור והאזוב טהור אך כפי מש\"ל דאוכל כביצ' שנטמא ונחתך לפחות מכביצ' טומאתו לא פקע מיני' נרא' שאין ראי' כלל די\"ל דהכא מיירי באזוב שמתחלתו הי' כביצ' ונחתך לפחות מכביצ' וז\"פ:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (לז) </b> דמדאורייתא לא מקבלי טומאה עד כביצה. כד הוינא טליא תמהתי על דעה זו שהיא נגד משנה ערוכה בזבחים דף ק\"ו ומייתי לה בחולין דף ק\"א ע\"א דפליגי שם רבנן וריה\"ג בטמא שאכל קודש טמא דלרבנן חייב ולריה\"ג פטור א\"ל רבנן לריה\"ג אף טמא שאכל את הטהור ביין שנגע בו טמאהו וקאמר הש\"ס התם שפיר קאמרי לי' רבנן לריה\"ג ע\"ש. וא\"כ לדעה זו דעכ\"פ מדאורייתא אין אוכל מקבל טומאה בפחות מכביצה והרי לענין חיובא דטמא האוכל קודש סגי בכזית א\"כ מאי קאמרי לי' רבנן לריה\"ג כיון דנגע בו טמאהו מי לא איירי דלא אכל אלא כזית דחייב עליו משום טומאת גופו בשיעור זה והמאכל נשאר בטהרתו כיון דאין בו כביצה שהוא שיעור לקבל טומאה מדאורייתא והוא פלא בעיני אולם שמעתי שהגאון בעל שו\"ת תפארת צבי תמה בזה ג\"כ ולא תירץ כלום בזה. ואולי דכיון שעכ\"פ מדרבנן א\"צ כביצה א\"כ תו לא מקרי קודש טהור דעכ\"פ מחולל מקרי עיין בגליון ודו\"ק:<br><b> (לח) </b> דעצים ולבונה טומאתן מדאורייתא משום דחיה\"ק מכשירתן כו'. לא ידעתי למה לא הביא הגאון המחבר שגם דעת התוס' כן ממה שכתבו בחולין דף ק\"א ע\"א ד\"ה בנטמא כו' דידעו רבנן דלא מיירי בשתחב לו חבירו כו' ומדשתקו מהכשר אלמא דס\"ל להתוס' כהראב\"ד דחיה\"ק מכשיר מה\"ת. (ועי' תוס' ריש חולין וצ\"ע). והא דהתוס' יבמות דע\"ג ע\"ב בד\"ה טומאת עצמן כו' כתבו שם בתירוצם דמיירי בשלא הוכשר י\"ל דקאי התם אתרומה אבל קודש י\"ל דא\"צ הכשר:<br><b> הנה </b> הלום ראיתי שהגאון המחבר ז\"ל עמד כאן בתמיהתי שהבאתי לעיל באות ל\"ז, אולם מה שרצה לומר דכי היכי דלהראב\"ד ז\"ל חיה\"ק מכשיר ומשוי להו אוכלא ה\"נ גבי אוכל פחות מכביצה אמרינן דחיבת הקודש משוי להו אוכלא הדמיון הזה קשה דמשום חיה\"ק לא אמרינן דפחות מכשיעור שיעור דמי ואינו ענין למאי דחיבת הקודש מכשיר למשוי אוכלא הגע עצמך דא\"כ גם לענין אכילה נימא דמחייב בכ\"ש משום דחיבת הקודש משוי לפחות מכשיעור כמו שיעור כזית אע\"כ דלא מהני חיבת הקודש אלא לענין איכות האוכל ולא בכמות משום דהא דאמרינן דחיבת הקודש מכשיר אין הכונה דרחמנא אחשבה דא\"כ הרי גם לענין אכילה נמי הי' צ\"ל הכי ולחייב בכל שהוא אלא דמטעם דקודש הוא הבעלים מחשבין להו אוכלא ואף בלי הכשר נטמא וזה לכאורה לא שייך לענין שיעור:",
+                "<b>וכל </b>\n<b> דבר שטבולו במשק' צריך נט\"י כו'.</b> כתב מרן ב\"י בסי' הנזכר וז\"ל והא דדבר שטיבולו במשק' צריך נט\"י דוקא בשטיבולו באחד מז' משקין אבל שאר משקין אין מקבלין טומא' כלל וכמ\"ש הרמב\"ם בפ\"א מהל' טו\"א כו' עכ\"ל עיין בהראב\"ד ז\"ל שם שהשיג על ר' וז\"ל לא מצאתי שאין מקבלין טומא' כלל אלא שאין מצטרפין אוכלין דתנן במתני' טבול יום עיסה שהוכשר' במשק' ונלושה במי פירות כו' ועיין במרן כ\"מ ז\"ל שכתב וז\"ל ואני אומר דאדרבא משם ראי' לדברי רבינו שאם כדברי הראב\"ד ז\"ל הו\"ל למתני עיס' שהוכשר' ונלוש' במ\"פ דהוי משמע דמי פירות קאי גם אהוכשרו כו' יע\"ש. ודבריו תמוהים שהרי לדעת הראב\"ד עכ\"ל דס\"ל דאע\"ג דמ\"פ אין מכשירין את האוכל מ\"מ אינהו גופייהו מקבלין טומא' דאלת\"ה תקשי לי' מתני' דפי\"א דתרומ' וא\"כ ע\"כ הראב\"ד אזיל ומודה דעיס' שהוכשרו במשק' מז' משקין קאמר ומש\"ה קאמר ר\"א דפסל את כולה משום דס\"ל דמ\"פ אע\"ג דאין מכשירין מצטרפין את האוכל ור\"ע ס\"ל דכיון דאין מכשירין אין מצטרפין ואה\"נ דמהך מתני' ליכא ראי' כלל דמ\"פ מקבלין טומאה כיון דמתני' בשהוכשרה בז' משקין איירי אלא דהראב\"ד לא בא לומר אלא שלא מצא שאין מקבלין טומאה אלא שאין מצטרפין וכן ראיתי להר\"ב בני יעקב בהגהותיו שתמה עליו כן יע\"ש:<br><b> ועוד </b> אני מוסיף תמי' על תמיהתו לדברי מרן שדעת הראב\"ד דעיסה שהוכשר' במשק' במ\"פ קאמר מההיא דגרסינן בירושלמי פרק ב' דחל' והביאו הר\"ש שם אמתני' דתנן עיס' שנילוש' במי פירות חייבת בחל' ונאכלת בידים מסואבות אר\"י בר חנינא דר\"א איש ברתותא היא דתנינן תמן כו' פסל את כולה יע\"ש ואם איתא היכי מצי אתיא כר\"א איש ברתותא הא ר\"א איש ברתותא ס\"ל דמ\"פ מכשירין ומתני' דקתני דנאכלת בידים מסואבות ואי מ\"פ מכשירין הרי הוכשרו ע\"י ומקבלין טומא' מהידים אלא ודאי כדכתיבנא:<br><b> ובהיותי </b> בזה דרך אגב חזות קש' הוגד לי בדברי מרן ז\"ל בפ\"ו מהל' בכורים די\"ב שכתב וז\"ל ועיס' שנילוש' כו' משנ' פ\"ב דחלה ואע\"ג דבירושלמי אמר ריב\"ח דמתני' כר\"א ולא כר\"ע משם ר\"י הא ר\"י פליג עלי' דריב\"ח ואמר ד\"ה היא ועוד דאפילו לריב\"ח כיון דמשם רבי יאושע היא דאפליגו אפשר דר\"א איש ברתותא בתרייתא ושפיר דמי למימר הכי מדסתם לן תנא כותי' יעיין שם. והנה מה שהוצרך מרן לזה אע\"פ שרבינו ז\"ל לא הזכיר אלא עיס' שנילוש' בז' משקין משום דמשמע לי' דמדלא חילק בין עיס' שנילוש' במ\"פ לז' משקין משמע דס\"ל דחד דינא אית להו וכן כתב ב\"י י\"ד סי' שנ\"ט יע\"ש. אך מ\"ש ועוד דאפילו לריב\"ח כו' ק\"ל טובא שהרי רבינו ז\"ל פסק בהדיא כר\"ע בפ\"ח מהלכות טו\"א דין י\"ו וז\"ל עיס' שהוכשר' במשק' ונלוש' במ\"פ ונגע בה טבול יום לא פסל אלא מקום מגעו ע\"כ וכתב מרן וז\"ל וכר\"ע מחבירו עכ\"ל וא\"כ איך כתב בדעת רבינו דאפילו לריב\"ח שפיר דמי למפסק כר\"א וצ\"ע ועיין בטי\"ד סי' הנזכר שכתב משם הרא\"ש ז\"ל דעיס' שנלוש' במ\"פ אינ' חייבת בחל' אם לא בתערובות מים ונ\"ל דדוקא נקט תערובות מים אבל בתערובות שאר משקין לא מהני אא\"כ הרוב מז' משקין וכמ\"ש רבינו בפי\"ו מהל' טו\"א דין ד' וז\"ל וכן מ\"פ שנתערבו בז' משקין הולכין אחר הרוב נתערבו במים כ\"ש הרי הכל משקה ומטמא טומאת משקין ומכשיר ועי' בהראב\"ד שם שהשיג עליו וכתב דאפילו בתערובת מים בעינן רובא יע\"ש ויש לגמגם על מרן הב\"י שכתב בסי' הנזכר ונכון לערב עם הביצים יין או שמן כו' כדי שתהא מוכשרת ע\"י והו\"ל חל' טמא' ונשרפת וכן פסק בש\"ע וז\"ל יש ליזהר שלא ללוש במ\"פ אא\"כ יערב בהן מז' משקין עיין שם ולא ביאר דבשאר משקין חוץ מן המים צריך שיערב בהן רוב משאר משקין כדי שיוכשרו כמ\"ש ועיין בהר\"ש פ\"ב דמכשירין מ\"ב יע\"ש. ולדעת רבינו דס\"ל דבמים אפילו כ\"ש מהני הוקש' אצלי לכאור' מהא דגרסינן בפרק המוכר פירות דפ\"ז אמרינן משם ר\"ש בן יהוצדק כדרך שאמרנו לענין איסורן כך אמרו לענין הכשירן ופרכינן בגמ' הכשירן דמאי אי דמייא אכשורא מכשר אי דחמרא אכשורי מכשר ופי' רשב\"ם ז\"ל וז\"ל על איז' הכשר הוצרך לומר כך כו' ומאי נפק\"ל מינ' אי הוי חמרא או מיא כו' יע\"ש והשתא לדעת רבינו מאי קושיא הא נ\"מ טובא דראשון ושני דינן כיין ואי נתערבו במ\"פ אינן מכשירין עד שיערב בהן רוב ושלישי הוי מים ואי נתערבו בכ\"ש הרי הן מכשירין. אמנם במעט עיון נרא' דלק\"מ כפי מ\"ש רשב\"ם ז\"ל שם בד\"ה כך אמרו וז\"ל וכל הני חומרות דרבנן נינהו דמדאורייתא כולהו חשיבא מים בעלמא ואפי' ראשון ושני יע\"ש וא\"כ כיון דמדאורייתא הוי כמים כי אמרו חכמים שדינן כיין אינו אלא להחמיר אבל להקל ודאי דלא אמרו ולענין הכשר נמי אפי' נתערבו כ\"ש הרי הן מכשירין ומשו\"ה לא משני הש\"ס הכי והוצרך לדחוקי דלא צריכ' שתמדו במי גשמים דכי היכי דהחמירו לענין איסורן החמירו נמי לענין הכשרן ואמרו שדינן כיין לענין דלא בעינן מחשבה וזה פשוט. ומן האמור בזה נרא' שאין צורך למ\"ש הר\"ב מטה יוסף בת\"ב סי' ח\"י שמ\"ש מרן הב\"י בסי' זה דבשר צלי טעון נטיל' מפני שיש בו משק' טופח ובודאי שאין כונתו על מוהל היוצא מן הבשר דההוא מ\"פ הן אלא כונתו על לחלוחית המים שנשאר בבשר ממי הדחה שהדיחו אותה קודם הצלייה דהיינו משום דס\"ל דהמים הן יותר מן המוהל היוצא מן הבשר אבל אה\"נ דאם הרוב הוא משאר משקין א\"צ נטילה עכ\"ל יע\"ש ולפי מ\"ש אין צורך לזה דאע\"ג דבשאר משקין שנתערבו עם מ\"פ אזלינן בתר רובא במים אפי' בכ\"ש הן מכשירין ומקבלין טומא' כדעת רבינו ומש\"ה בבשר צלי טעון נטילה לדעת מרן כנ\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות ברכות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a1230ae4c87b77f7f1385c1522adb4fd78a62cb2
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,35 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Circumcision",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מילה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצוה </b>\n<b> על האב למול את בנו כו'.</b> זה מבואר פ' קמא דקידושין דף כ\"ט האב חייב למול את בנו כו' אמרינן התם דהיא לא מחייבה למול את בנה דכתיב כאשר צוה אותו ולא אותה יע\"ש ולענין העבד אי מחייב למול את בנו נראה ודאי דפטור דגמרינן לה לה מאשה ואף שהתוס' פרק החובל דפ\"ח ד\"ה יהא עבד כשר לעדות כתבו וז\"ל תימא הא ילפינן כו' וי\"ל דכי גמרינן לה לה מאשה היינו להחמיר על העבד לעשותו כישראל כו' אבל לגורעו מאיש לא כו' יע\"ש. ודבריהם תמוהים וכבר מוהר\"ש אלגאזי בס' זהב שיב' במס' חגיגה דט\"ו הק' לדברי התו' הללו מההיא דאמרינן בפ\"ק דחגיגה טעמא דכתב רחמנא את פני האדון הא לאו הכי הוה אמינא דעבד חייב בראי' והאמר מר כל מצוה שהאשה חייבת כו' גמר לה לה מאשה ואם איתא לתירץ התוספות מאי קושיא הא הג\"ש הוי דוקא להחמיר ולא להקל. וראיתי למורינו הרב בספר בתי כהונה ח\"ב ד\"ל ע\"ב שכתב לתרץ לזה וז\"ל ולי לא קשיא והתירוץ ברור דע\"כ המצות דוקא לישראל נאמרו והנה גמרינן ג\"ש לעבד לחדש עליו חיוב למרבה כנשים שהסברא היתה שלא יהיה חייב אבל גבי עדות דאיש כתיב ואחיו קרינן ליה מהי תיתי לאפוקי מכלל איש והעדות אינה מצוה מן התורה לידע העדות אלא שאם ידע ונשאל קאי באם לא יגיד והרי התורה אמרה איש והוא איש אבל התם בראיה שהוא מכלל מצות קבועות והנשים פטורות אפילו שהן י\"ט מהי תיתי לחדש עליו חיוב שאינו בנשים את\"ד יע\"ש ועיין בזבחים דק\"ן ע\"א בתוספת ד\"ה עולת נשים שהקשו בקו' דהכא ותי' וז\"ל דגבי מצות הוא דילפינן מהדדי בג\"ש דלה לה אבל גבי עדות לא שייך למילף דאין תלוי בנאמנות דהא משה ואהרן לא מעידין הילכך היכא דגלי גלי יע\"ש ודבריהם נוטין למ\"ש הרב ז\"ל האמנם הא ק\"ל ממ\"ש התוס' בפ' החובל בדבור שאחר זה וזה לשונו שכן אין במילה אע\"ג דלא שייכי במילה פירכא היא ויש מפרשים דאינה מצוה למול את בנה וליתא דא\"כ מאי קאמר קטן יוכיח עכ\"ל אשר מבואר מדבריהם דס\"ל להי\"מ דעבד מצוה למול את בנו דאם ל\"כ מאי קאמר מה לאשה שכן אינה מצוה למול את בנה הא עבד נמי דכוותא אינו מצו' למול את בנו ואפילו למול את עצמו אינו מצוה אלא שהתורה ציוה לרבו למולו וכמו שמבואר מדברי הרמב\"ם והטור ז\"ל בהלכות מילה אלא ודאי מבואר הוא דס\"ל דעבד חייב במילה והדבר תמוה דהא ילפינן לה לה מאשה ועל כרחינו לו' דס\"ל לי\"מ דג\"ש דלה לה לא נאמרה אלא להחמיר עליהם ולא להקל ואפי' במידי דמצוה וכיון שכן הדק\"ל מההיא דחגיגה וליכא למימר דודאי ס\"ל לי\"מ דעבד נמי אינו מצו' למול א\"ע ולא למול את בנו ותלמוד' ה\"ק מה לאשה שכן בגופה אין בה חיוב מצוה כלל לא לגבי עצמה ולא למול את בנה משא\"כ בעבד דבגופיה מיהא אית ביה חיוב מילה דאע\"ג דהוא אינו מצוה למול את עצמו ואת בנו רבו מיהא מחייב עליה למול את בנו דהא ודאי ליתא דאם כן אכתי פירכא דלא שייכא היא דאשה אין בגופה חיוב מילה משום דלא שייכא במילה משא\"כ בעבד דשייך במילה ותו דא\"כ מאי ק\"ל ז\"ל לתי' הי\"מ וכתבו וליתא דא\"כ מאי קא' קטן יוכיח הא שפיר קאמר קטן יוכיח אע\"ג דקטן אינו מצו' למול הא מיהא בגופי' אית ביה חיוב מצות מילה שהאב חייב למולו דומיא דעבד ממש אלא ודאי דליתא:<br><b> ואולם </b> אחר העיון אשכחנא לה פתרי על פי מה שכתב הרב מש\"ל בה' מלכים דפ\"ח ע\"ג שהק' למש\"כ התוס' דעבדים חייבי' בפ\"ו דהא קי\"ל דכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה וכל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה ותי' דלא נאמר כלל זה אלא במ\"ע שהזמן גרמא שהנשים פטורות להך מילי איתקוש עבד לאשה אבל במצות עשה שלא הזמן גרמא כגון פ\"ו דמדינא היו הנשים חייבות אלא שגזרת הכתוב הוא שמעטן לא ילפינן מנשים משום ג\"ש דלה לה ועוד הוקשה לו מהא דתנן בפרק שתי מידות הכל סומכים חוץ מעבד ואשה הרי דאע\"ג דפטור הנשים מסמיכה הוא מגזירת הכתוב דכתיב בני ישראל ממעטינן נמי עבדים מהקישה ותי' ע\"פ מה שכתבו התו' בקדושין דל\"ו ד\"ה הקבלות שהק' דל\"ל קרא למעוטי נשים מסמיכה תפוק ליה דמ\"ע שהז\"ג הוא ותירצו דסד\"א נילף מסמיכה כו' יע\"ש וא\"כ לעולם דעיקר הטעם דנשים אינם סומכות הוא משום דהוי מ\"ע שהזמן גרמא אלא דאיצטריך קרא דלא נטעה דנילף משחיטה וכיון שכן נתמעטו עבדים מהיקשא את\"ד יע\"ש באורך וא\"כ אף אנו נאמר כן לעניין מילה כלפי מה שהק' התוס' קדושין דכ\"ט ד\"ה אותו ולא אותה וז\"ל ואם תאמר ל\"ל קרא ת\"ל דמ\"ע שהז\"ג היא וי\"ל כיון דמיום הח' והלאה אין לה הפסק לאו זמן גרמא הוא וא\"ת אכתי מ\"ע שהז\"ג הוא שאין מלין אלא ביום כו' וי\"ל דאתיי' כמ\"ד מילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה א\"ד וא\"כ אי' למימר דסוגייא דפ' החובל נמי דפריך מה לאשה שכן אינה במילה אתיא כמ\"ד דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה וכיון שכן הוה ליה מצות עשה שלא הז\"ג ולא אתמעטו אלא מגזרת הכתוב והילכך לא ילפינן מהקישא דומיא דפ\"ו ועיין בגופי הלכות דף כ\"ב ע\"ב שכתב משם תוספי הרא\"ש ז\"ל וז\"ל וליתא דאם כן מאי קאמר קטן יוכיח והק' ר\"מ ז\"ל דאכתי ליפרוך הכי מה לאשה שכן אינה מצוה למול את בנה וליכא למימר קטן יוכיח וי\"ל דהא לאו פירכא היא דעבד נמי אינו מצוה למול את בנו דמהי תיתי כיון דאשה פטורה עכ\"ל ונראה דזה סותר לדברי הרב מש\"ל דאע\"ג דנשים לא אמעיטו אלא מגז' הכתוב אפי\"ה עבדים פטורין מהיקשה דלה לה ושמא נאמר שדברי תוספי הרא\"ש הם למאי דקי\"ל דהלכתא כמ\"ד דמילה שלא בזמנה אינה נוהגת אלא ביום כמו שפסקו הרמב\"ם והטור דמהשתא הוה ליה מ\"ע שהזמן גרמא ולא צריך קרא למעוטינהו וכונתו לומר דמשום הכי לא פריך תלמודא הכי משום דאתיא הך סוגיא אליבא דהלכתא דמילה שלא בזמנה אינה נוהגת אלא ביום ועוד אפשר לומר דס\"ל להרא\"ש ז\"ל דאפילו למאן דאמר מילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה אפי' הכי כיון דבתוך ח' ימים אינו יכול למולו חשיב מ\"ע שהזמן גרמא אלא דקרא איצטריך דלא נטעי לומר כיון דמיום הח' ואילך אין לה הפסק לא חשיב מ\"ע שהז\"ג קמ\"ל. ולעולם דעיקר טעמא משום מ\"ע שהז\"ג דומה לההיא דסמיכה שכתב הרב ז\"ל ועיין בפ\"א דשקלים מ' ג' דתנן התם אבל לא נשים ועבדים ופי' הרע\"ב ונתנו איש כופר נפשו ולא אשה ולא עבדים דאין עבדים חייבים אלא במצות שנשים חייבו' יע\"ש וזה מבואר שלא כדברי הרב מש\"ל אלא דהתם מגזירת הכתוב ממעיטינן להו ולא הוי מצות עשה שהז\"ג דאפילו אם לא שקלו בשנה זו שוקלי' לשנה אחרת ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (לט) </b> ודבריהם תמוהים כו' מהא דאמרינן בפ\"ק דחגיגה כו'. וכן הקשה הרב מוהרי\"כ בהגהותיו למל\"מ בשביעי דעשירי מהלכות מלכים והר\"ב פנים מאירות בחידושיו לב\"ק. אמנם הגאון בעל נו\"ב מה\"ת חח\"מ סי' י\"א תמה על תמיהתם ומיישב בפשיטות כמו שתירץ בספר בתי כהונה שהביא הגאון המחבר ז\"ל פה וכיוון לדעתו בסברא זו:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b037f970e2beb8c17993883c35a09957fcc1f2af
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,32 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Circumcision",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Circumcision",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצוה </b>\n<b> על האב למול את בנו כו'.</b> זה מבואר פ' קמא דקידושין דף כ\"ט האב חייב למול את בנו כו' אמרינן התם דהיא לא מחייבה למול את בנה דכתיב כאשר צוה אותו ולא אותה יע\"ש ולענין העבד אי מחייב למול את בנו נראה ודאי דפטור דגמרינן לה לה מאשה ואף שהתוס' פרק החובל דפ\"ח ד\"ה יהא עבד כשר לעדות כתבו וז\"ל תימא הא ילפינן כו' וי\"ל דכי גמרינן לה לה מאשה היינו להחמיר על העבד לעשותו כישראל כו' אבל לגורעו מאיש לא כו' יע\"ש. ודבריהם תמוהים וכבר מוהר\"ש אלגאזי בס' זהב שיב' במס' חגיגה דט\"ו הק' לדברי התו' הללו מההיא דאמרינן בפ\"ק דחגיגה טעמא דכתב רחמנא את פני האדון הא לאו הכי הוה אמינא דעבד חייב בראי' והאמר מר כל מצוה שהאשה חייבת כו' גמר לה לה מאשה ואם איתא לתירץ התוספות מאי קושיא הא הג\"ש הוי דוקא להחמיר ולא להקל. וראיתי למורינו הרב בספר בתי כהונה ח\"ב ד\"ל ע\"ב שכתב לתרץ לזה וז\"ל ולי לא קשיא והתירוץ ברור דע\"כ המצות דוקא לישראל נאמרו והנה גמרינן ג\"ש לעבד לחדש עליו חיוב למרבה כנשים שהסברא היתה שלא יהיה חייב אבל גבי עדות דאיש כתיב ואחיו קרינן ליה מהי תיתי לאפוקי מכלל איש והעדות אינה מצוה מן התורה לידע העדות אלא שאם ידע ונשאל קאי באם לא יגיד והרי התורה אמרה איש והוא איש אבל התם בראיה שהוא מכלל מצות קבועות והנשים פטורות אפילו שהן י\"ט מהי תיתי לחדש עליו חיוב שאינו בנשים את\"ד יע\"ש ועיין בזבחים דק\"ן ע\"א בתוספת ד\"ה עולת נשים שהקשו בקו' דהכא ותי' וז\"ל דגבי מצות הוא דילפינן מהדדי בג\"ש דלה לה אבל גבי עדות לא שייך למילף דאין תלוי בנאמנות דהא משה ואהרן לא מעידין הילכך היכא דגלי גלי יע\"ש ודבריהם נוטין למ\"ש הרב ז\"ל האמנם הא ק\"ל ממ\"ש התוס' בפ' החובל בדבור שאחר זה וזה לשונו שכן אין במילה אע\"ג דלא שייכי במילה פירכא היא ויש מפרשים דאינה מצוה למול את בנה וליתא דא\"כ מאי קאמר קטן יוכיח עכ\"ל אשר מבואר מדבריהם דס\"ל להי\"מ דעבד מצוה למול את בנו דאם ל\"כ מאי קאמר מה לאשה שכן אינה מצוה למול את בנה הא עבד נמי דכוותא אינו מצו' למול את בנו ואפילו למול את עצמו אינו מצוה אלא שהתורה ציוה לרבו למולו וכמו שמבואר מדברי הרמב\"ם והטור ז\"ל בהלכות מילה אלא ודאי מבואר הוא דס\"ל דעבד חייב במילה והדבר תמוה דהא ילפינן לה לה מאשה ועל כרחינו לו' דס\"ל לי\"מ דג\"ש דלה לה לא נאמרה אלא להחמיר עליהם ולא להקל ואפי' במידי דמצוה וכיון שכן הדק\"ל מההיא דחגיגה וליכא למימר דודאי ס\"ל לי\"מ דעבד נמי אינו מצו' למול א\"ע ולא למול את בנו ותלמוד' ה\"ק מה לאשה שכן בגופה אין בה חיוב מצוה כלל לא לגבי עצמה ולא למול את בנה משא\"כ בעבד דבגופיה מיהא אית ביה חיוב מילה דאע\"ג דהוא אינו מצוה למול את עצמו ואת בנו רבו מיהא מחייב עליה למול את בנו דהא ודאי ליתא דאם כן אכתי פירכא דלא שייכא היא דאשה אין בגופה חיוב מילה משום דלא שייכא במילה משא\"כ בעבד דשייך במילה ותו דא\"כ מאי ק\"ל ז\"ל לתי' הי\"מ וכתבו וליתא דא\"כ מאי קא' קטן יוכיח הא שפיר קאמר קטן יוכיח אע\"ג דקטן אינו מצו' למול הא מיהא בגופי' אית ביה חיוב מצות מילה שהאב חייב למולו דומיא דעבד ממש אלא ודאי דליתא:<br><b> ואולם </b> אחר העיון אשכחנא לה פתרי על פי מה שכתב הרב מש\"ל בה' מלכים דפ\"ח ע\"ג שהק' למש\"כ התוס' דעבדים חייבי' בפ\"ו דהא קי\"ל דכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה וכל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה ותי' דלא נאמר כלל זה אלא במ\"ע שהזמן גרמא שהנשים פטורות להך מילי איתקוש עבד לאשה אבל במצות עשה שלא הזמן גרמא כגון פ\"ו דמדינא היו הנשים חייבות אלא שגזרת הכתוב הוא שמעטן לא ילפינן מנשים משום ג\"ש דלה לה ועוד הוקשה לו מהא דתנן בפרק שתי מידות הכל סומכים חוץ מעבד ואשה הרי דאע\"ג דפטור הנשים מסמיכה הוא מגזירת הכתוב דכתיב בני ישראל ממעטינן נמי עבדים מהקישה ותי' ע\"פ מה שכתבו התו' בקדושין דל\"ו ד\"ה הקבלות שהק' דל\"ל קרא למעוטי נשים מסמיכה תפוק ליה דמ\"ע שהז\"ג הוא ותירצו דסד\"א נילף מסמיכה כו' יע\"ש וא\"כ לעולם דעיקר הטעם דנשים אינם סומכות הוא משום דהוי מ\"ע שהזמן גרמא אלא דאיצטריך קרא דלא נטעה דנילף משחיטה וכיון שכן נתמעטו עבדים מהיקשא את\"ד יע\"ש באורך וא\"כ אף אנו נאמר כן לעניין מילה כלפי מה שהק' התוס' קדושין דכ\"ט ד\"ה אותו ולא אותה וז\"ל ואם תאמר ל\"ל קרא ת\"ל דמ\"ע שהז\"ג היא וי\"ל כיון דמיום הח' והלאה אין לה הפסק לאו זמן גרמא הוא וא\"ת אכתי מ\"ע שהז\"ג הוא שאין מלין אלא ביום כו' וי\"ל דאתיי' כמ\"ד מילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה א\"ד וא\"כ אי' למימר דסוגייא דפ' החובל נמי דפריך מה לאשה שכן אינה במילה אתיא כמ\"ד דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה וכיון שכן הוה ליה מצות עשה שלא הז\"ג ולא אתמעטו אלא מגזרת הכתוב והילכך לא ילפינן מהקישא דומיא דפ\"ו ועיין בגופי הלכות דף כ\"ב ע\"ב שכתב משם תוספי הרא\"ש ז\"ל וז\"ל וליתא דאם כן מאי קאמר קטן יוכיח והק' ר\"מ ז\"ל דאכתי ליפרוך הכי מה לאשה שכן אינה מצוה למול את בנה וליכא למימר קטן יוכיח וי\"ל דהא לאו פירכא היא דעבד נמי אינו מצוה למול את בנו דמהי תיתי כיון דאשה פטורה עכ\"ל ונראה דזה סותר לדברי הרב מש\"ל דאע\"ג דנשים לא אמעיטו אלא מגז' הכתוב אפי\"ה עבדים פטורין מהיקשה דלה לה ושמא נאמר שדברי תוספי הרא\"ש הם למאי דקי\"ל דהלכתא כמ\"ד דמילה שלא בזמנה אינה נוהגת אלא ביום כמו שפסקו הרמב\"ם והטור דמהשתא הוה ליה מ\"ע שהזמן גרמא ולא צריך קרא למעוטינהו וכונתו לומר דמשום הכי לא פריך תלמודא הכי משום דאתיא הך סוגיא אליבא דהלכתא דמילה שלא בזמנה אינה נוהגת אלא ביום ועוד אפשר לומר דס\"ל להרא\"ש ז\"ל דאפילו למאן דאמר מילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה אפי' הכי כיון דבתוך ח' ימים אינו יכול למולו חשיב מ\"ע שהזמן גרמא אלא דקרא איצטריך דלא נטעי לומר כיון דמיום הח' ואילך אין לה הפסק לא חשיב מ\"ע שהז\"ג קמ\"ל. ולעולם דעיקר טעמא משום מ\"ע שהז\"ג דומה לההיא דסמיכה שכתב הרב ז\"ל ועיין בפ\"א דשקלים מ' ג' דתנן התם אבל לא נשים ועבדים ופי' הרע\"ב ונתנו איש כופר נפשו ולא אשה ולא עבדים דאין עבדים חייבים אלא במצות שנשים חייבו' יע\"ש וזה מבואר שלא כדברי הרב מש\"ל אלא דהתם מגזירת הכתוב ממעיטינן להו ולא הוי מצות עשה שהז\"ג דאפילו אם לא שקלו בשנה זו שוקלי' לשנה אחרת ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (לט) </b> ודבריהם תמוהים כו' מהא דאמרינן בפ\"ק דחגיגה כו'. וכן הקשה הרב מוהרי\"כ בהגהותיו למל\"מ בשביעי דעשירי מהלכות מלכים והר\"ב פנים מאירות בחידושיו לב\"ק. אמנם הגאון בעל נו\"ב מה\"ת חח\"מ סי' י\"א תמה על תמיהתם ומיישב בפשיטות כמו שתירץ בספר בתי כהונה שהביא הגאון המחבר ז\"ל פה וכיוון לדעתו בסברא זו:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מילה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3760b6cf22756fe57340b060be3f57d6271a9775
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,43 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fringes",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות ציצית",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כסות </b>\n<b> של פשתן אין מטילין בו תכלת כו' שמא יתכסה בו בלילה כו'.</b> כתוב בהגהות מיימוניות וז\"ל וכשיטה זו פר\"י ודלא כרש\"י שפירש כסות לילה שמיוחד ללילה שהוא פטור אף ביום אבל כסות יום חייב בלילה וכ\"כ הרא\"ם יע\"ש. ונראה שכתב כן ממ\"ש רש\"י ז\"ל פ' במה מדליקין דכ\"ז ע\"ב ד\"ה לכסות וז\"ל כסות המיוחד בלילות דלא נחייב וכ\"כ ג\"כ בזבחים די\"ח ע\"ב וז\"ל לכסות טלית המיוחד לכסות לילה פטורה מן הציצית יע\"ש ויש לי מן התימה על מרן הב\"י ז\"ל שכתב באו\"ח סי' ח\"י וז\"ל כתוב בהגהת מיי' שרש\"י פי' כדברי הרמב\"ם ז\"ל ורבינו שמשון כר\"ת ולענין הלכה נקטינן כהרמב\"ם דרב מובהק הוא וכ\"ש דרש\"י ז\"ל ס\"ל כותיה ע\"כ. וזה תימה שהרי מדברי ההגהות מבואר שדעתו של רש\"י שלא כדעת רבינו והוא מוכרח ממ\"ש בזבחים ופ' ב\"מ כמ\"ש הן אמת שרש\"י ז\"ל במנחות ד\"מ ע\"ב ד\"ה ה\"ג כתב וז\"ל גזירה משום כסות לילה שמא יתכסה בו בלילה דפטור מציצית כו' ונמצא נהנה מכלאים שלא במקום מצוה א\"ד יע\"ש. הנה מבואר דס\"ל כדעת רבינו דכסות יום בלילה פטור מן הציצית ונמצאו דבריו ז\"ל סותרים מ\"מ אין בידנו להכריח שדעתו ז\"ל כדעת רבינו דסמי חדא מקמי תרתי ועוד נ\"ל ליישב דברי רש\"י דלא סתרי אהדדי שדעתו ז\"ל כדעת הר\"ן שכתב בפ\"ק דקידושין דאע\"ג דכסות לילה ביום נמי פטור אפ\"ה כסות יום בלילה פטור דלעולם לא מחייב עד דאיכא תרתי כסות המיוחד לראיה ובזמן ראיה כו' יע\"ש ומש\"ה בזבחים ובפ' ב\"מ פי' דכסות המיוחד ללילה פטור לעולם מציצית ובמנחות פירש דכסות יום בלילה נמי פטור ולא פליגי. האמנם לדברי ההגהות מיימוניות שכתב כדעת רש\"י דכסות המיוחד ללילה פטור אף ביום וכסות יום חייב בלילה נמצאו דברי רש\"י ז\"ל סותרין וצ\"ע. ומ\"ש רבינו וסומא חייב בציצית כו' זה מבואר בפ' התכלת דר\"ש דס\"ל דכסות לילה פטור מן הציצית איצטרך אשר תכסה בה לרבות את הסומא ופרכינן התם ורבנן האי אשר תכסה בה מאי עבדי ליה מבעי להו לכדתניא על ד' ולא ג' כו' ופרש\"י וז\"ל לרבות כסות סומא לא איצטרך דהשתא ומה כסות לילה מחייבו כ\"ש כסות סומא ותו פרכינן התם ורבנן האי וראיתם אותו מאי עבדי ליה מבעי להו לכדתניא ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בו זו ק\"ש כו' ע\"ש אשר מבואר מסוגיא זו דלכ\"ע כסות סומא חייב האמנם ראיתי לרש\"י ז\"ל פ\"ק דסוכה די\"א ע\"א ד\"ה לפרזומא שכתב וז\"ל דקסבר לילה זמן ציצית הוא וראיתם אותו פרט לכסות סומא אבל כסות לילה חייב כו' יע\"ש והדבר תמוה שמלבד שדבריו סתרי אמ\"ש במנחות לא ידעתי מה יענה להא דפרכינן פ' התכלת ורבנן האי וראיתם אותו מאי עבדי ליה ולא משני דלרבנן איצטרך למעוטי כסות סומא ולפי חומר הנושא נראה דס\"ל לרש\"י ז\"ל דמש\"ה לא משני הכי משום דאם איתא דלרבנן דר\"ש סומא פטור ולר\"ש חייב א\"כ אדמפלגי רבנן ור\"ש בנשים אמאי לא אפליגו ג\"כ בסומא ולימרו הכל חייבים בציצית אנשים ונשים כו' אבל לא סומא ור\"ש פוטר בנשים ומחייב בסומא אלא מוכרח דהני רבנן דר\"ש ס\"ל כר\"י דס\"ל דסומא פטור מכל המצות מש\"ה לא הוצרכו לאשמועינן דפטור מציצית דבכל התורה נמי דינא הכי ומש\"ה פרכינן התם שפיר דרבנן האי וראיתם מאי דרשי ביה דלמעוטי סומא לא איצטרך דבכל המצות נמי פטירי מיהו אנן בדידן לפום מאי דקי\"ל דסומא חייב בכל המצות מצינן למימר שפיר דאיצטרך למעוטי סומא ואע\"ג דלילה זמן ציצית סומא גרוע טפי דלא אתי לכלל ראיה כלל כנ\"ל ליישב בדוחק:<br><b> ועוד </b> יש ליישב דבריו דס\"ל לרש\"י דסוגיא דפ' המפלת דמשני דרבנן דרשי וראיתם אותו ראה מצוה זו וזכר מצוה אחרת ע\"כ דס\"ל לרבנן דק\"ש דאורייתא ומיהו רב עמרם חסידא דרמי תכלת לאינשי ס\"ל כותיה וכן רב יאודה דרמא תכלתא כדאיתא בפ' התכלת דס\"ל כרבנן דלילה זמן ציצית ואנן קי\"ל בעלמא דק\"ש דרבנן ור\"י גופיה הכי ס\"ל בפרק מי שמתו ע\"כ דס\"ל דוראיתם אותו איצטרך למעוטא סומא ופליגי אסוגיא דהתכלת ועי' בתוס' שם בד\"ה דרב עמרם כו' ולומר דרב עמרם ורב יאודה דרשי וראיתם אותו כאינך תנאי דהתם דדרשי ראה מצוה זו וזכר מצוה אחרת ואיזה כלאים כו' ס\"ל לרש\"י דכולהו הני אסמכתא נינהו ודרך דרש דמאי נ\"מ אמנם דרשא דראה מצוה זו וזכר מצוה אחרת זו ק\"ש דרשא גמרא היא לאשמועינן דק\"ש דאורייתא והכי מוכח בהתכלת דקאמר דרבנן דרשי וראיתם לכדתניא כו' וקאמר עוד ותנא אידך כו' ולא קאמר א\"נ לכדתני כו' משמע דכולהו הני אסמכתא בעלמא נינהו עכ\"ל ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (לו) </b> דהני רבנן דר\"ש ס\"ל כר\"י דס\"ל דסומא פטור מכל המצות: אכתי קצת קשה דהו\"ל לומר דצריך וראיתם למעוטי בבית אפל דפטור. וכעין זה הוא בירושלמי מגלה לענין פריסת שמע ע\"ש. ואף שהר\"ן בפ\"ק דקדושין כתב דלש\"ס דילן הא ליתא. מ\"מ היינו דוקא התם דרק בסברא תליא מלתא דמפני שאינו נהנה מן האור. י\"ל דאינו בפריסת שמע. אבל הכא דמקרא מלא דיבר הכתוב וראיתם. איכא למימר שפיר דאתי למעוטי בית אפל וכנ\"ל. (ובפרט דפריסת שמע אינו אלא מדרבנן). וביותר קשיא לי דאי סומא פטור מציצית. הרי בפשיטות דכסות המיוחד לסומא נמי פטור אפילו כשילבשנו מי שאינו סומא. כמו דס\"ל לרש\"י ז\"ל (לפ\"ד הגהת מיימוני) דכסות המיוחד ללילה פטור מציצית אפילו ביום. וא\"כ הרי אצטריך וראיתם למעוטי כסות סומא אפילו בשילבשנו אחר:<br><b> אמנם </b> הא ליתא משום דממנ\"פ. אי שאיל הכסות מהסומא. א\"כ מיעוטא למה לי' תיפוק לי' דבל\"ז נמי פטור. מטעם דהו\"ל טלית שאולה דפטור מדאורייתא אפילו כששאלו ממי שאינו סומא. ואי לקח הטלית מהסומא. אם כן שוב הרי היא מיוחדת להקונה דחייב בציצית. ואזדא לי' להקונה היחוד של הסומא המוכר. וא\"כ הרי א\"א לומר דוראיתם אתי למעוטי זה כיון דעכשיו היא מיוחדת לבר חיובא. אבל לא ידעתי אמאי ניחא לי' להגאון המחבר ז\"ל ביישובו בזה. הא דברי רש\"י סוכה שהביא הרי הם תמוהים בל\"ז. דאיך אפשר לומר כן דכסות לילה אעפ\"י שאינו בראי' אצל אחרים חייב בציצית וכסות סומא שישנו בראי' אצל אחרים יהי' פטור. כלפי לייא. יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. ואי נימא דלרבנן דר\"ש יש איזה סברא לומר דכסות סומא יותר פטור מציצית מכסות לילה אם כן קשה מאי פריך הש\"ס במנחות שם. ורבנן האי אשר תכסה בה מאי עבדי ליה. הא הו\"ל לשנויי דאצטריך לחייב כסות סומא. משום דסד\"א למפטרי' מטעם הסברא ההיא. (דהרי משום הכי פירש\"י שם דלרבנן ליכא לרבויי דר\"ש. כיון דס\"ל דכסות לילה חייב כ\"ש כסות סומא דחייב). אע\"כ דאין סברא לומר דכסות סומא יפטור יותר מכסות לילה. וא\"כ הרי א\"א לומר דלמעוטי כסות סומא אתא האי דוראיתם:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..079aa90cea0ba6cc2938ce49b2be7cc7c7fcc3e7
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,40 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fringes",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Fringes",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כסות </b>\n<b> של פשתן אין מטילין בו תכלת כו' שמא יתכסה בו בלילה כו'.</b> כתוב בהגהות מיימוניות וז\"ל וכשיטה זו פר\"י ודלא כרש\"י שפירש כסות לילה שמיוחד ללילה שהוא פטור אף ביום אבל כסות יום חייב בלילה וכ\"כ הרא\"ם יע\"ש. ונראה שכתב כן ממ\"ש רש\"י ז\"ל פ' במה מדליקין דכ\"ז ע\"ב ד\"ה לכסות וז\"ל כסות המיוחד בלילות דלא נחייב וכ\"כ ג\"כ בזבחים די\"ח ע\"ב וז\"ל לכסות טלית המיוחד לכסות לילה פטורה מן הציצית יע\"ש ויש לי מן התימה על מרן הב\"י ז\"ל שכתב באו\"ח סי' ח\"י וז\"ל כתוב בהגהת מיי' שרש\"י פי' כדברי הרמב\"ם ז\"ל ורבינו שמשון כר\"ת ולענין הלכה נקטינן כהרמב\"ם דרב מובהק הוא וכ\"ש דרש\"י ז\"ל ס\"ל כותיה ע\"כ. וזה תימה שהרי מדברי ההגהות מבואר שדעתו של רש\"י שלא כדעת רבינו והוא מוכרח ממ\"ש בזבחים ופ' ב\"מ כמ\"ש הן אמת שרש\"י ז\"ל במנחות ד\"מ ע\"ב ד\"ה ה\"ג כתב וז\"ל גזירה משום כסות לילה שמא יתכסה בו בלילה דפטור מציצית כו' ונמצא נהנה מכלאים שלא במקום מצוה א\"ד יע\"ש. הנה מבואר דס\"ל כדעת רבינו דכסות יום בלילה פטור מן הציצית ונמצאו דבריו ז\"ל סותרים מ\"מ אין בידנו להכריח שדעתו ז\"ל כדעת רבינו דסמי חדא מקמי תרתי ועוד נ\"ל ליישב דברי רש\"י דלא סתרי אהדדי שדעתו ז\"ל כדעת הר\"ן שכתב בפ\"ק דקידושין דאע\"ג דכסות לילה ביום נמי פטור אפ\"ה כסות יום בלילה פטור דלעולם לא מחייב עד דאיכא תרתי כסות המיוחד לראיה ובזמן ראיה כו' יע\"ש ומש\"ה בזבחים ובפ' ב\"מ פי' דכסות המיוחד ללילה פטור לעולם מציצית ובמנחות פירש דכסות יום בלילה נמי פטור ולא פליגי. האמנם לדברי ההגהות מיימוניות שכתב כדעת רש\"י דכסות המיוחד ללילה פטור אף ביום וכסות יום חייב בלילה נמצאו דברי רש\"י ז\"ל סותרין וצ\"ע. ומ\"ש רבינו וסומא חייב בציצית כו' זה מבואר בפ' התכלת דר\"ש דס\"ל דכסות לילה פטור מן הציצית איצטרך אשר תכסה בה לרבות את הסומא ופרכינן התם ורבנן האי אשר תכסה בה מאי עבדי ליה מבעי להו לכדתניא על ד' ולא ג' כו' ופרש\"י וז\"ל לרבות כסות סומא לא איצטרך דהשתא ומה כסות לילה מחייבו כ\"ש כסות סומא ותו פרכינן התם ורבנן האי וראיתם אותו מאי עבדי ליה מבעי להו לכדתניא ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בו זו ק\"ש כו' ע\"ש אשר מבואר מסוגיא זו דלכ\"ע כסות סומא חייב האמנם ראיתי לרש\"י ז\"ל פ\"ק דסוכה די\"א ע\"א ד\"ה לפרזומא שכתב וז\"ל דקסבר לילה זמן ציצית הוא וראיתם אותו פרט לכסות סומא אבל כסות לילה חייב כו' יע\"ש והדבר תמוה שמלבד שדבריו סתרי אמ\"ש במנחות לא ידעתי מה יענה להא דפרכינן פ' התכלת ורבנן האי וראיתם אותו מאי עבדי ליה ולא משני דלרבנן איצטרך למעוטי כסות סומא ולפי חומר הנושא נראה דס\"ל לרש\"י ז\"ל דמש\"ה לא משני הכי משום דאם איתא דלרבנן דר\"ש סומא פטור ולר\"ש חייב א\"כ אדמפלגי רבנן ור\"ש בנשים אמאי לא אפליגו ג\"כ בסומא ולימרו הכל חייבים בציצית אנשים ונשים כו' אבל לא סומא ור\"ש פוטר בנשים ומחייב בסומא אלא מוכרח דהני רבנן דר\"ש ס\"ל כר\"י דס\"ל דסומא פטור מכל המצות מש\"ה לא הוצרכו לאשמועינן דפטור מציצית דבכל התורה נמי דינא הכי ומש\"ה פרכינן התם שפיר דרבנן האי וראיתם מאי דרשי ביה דלמעוטי סומא לא איצטרך דבכל המצות נמי פטירי מיהו אנן בדידן לפום מאי דקי\"ל דסומא חייב בכל המצות מצינן למימר שפיר דאיצטרך למעוטי סומא ואע\"ג דלילה זמן ציצית סומא גרוע טפי דלא אתי לכלל ראיה כלל כנ\"ל ליישב בדוחק:<br><b> ועוד </b> יש ליישב דבריו דס\"ל לרש\"י דסוגיא דפ' המפלת דמשני דרבנן דרשי וראיתם אותו ראה מצוה זו וזכר מצוה אחרת ע\"כ דס\"ל לרבנן דק\"ש דאורייתא ומיהו רב עמרם חסידא דרמי תכלת לאינשי ס\"ל כותיה וכן רב יאודה דרמא תכלתא כדאיתא בפ' התכלת דס\"ל כרבנן דלילה זמן ציצית ואנן קי\"ל בעלמא דק\"ש דרבנן ור\"י גופיה הכי ס\"ל בפרק מי שמתו ע\"כ דס\"ל דוראיתם אותו איצטרך למעוטא סומא ופליגי אסוגיא דהתכלת ועי' בתוס' שם בד\"ה דרב עמרם כו' ולומר דרב עמרם ורב יאודה דרשי וראיתם אותו כאינך תנאי דהתם דדרשי ראה מצוה זו וזכר מצוה אחרת ואיזה כלאים כו' ס\"ל לרש\"י דכולהו הני אסמכתא נינהו ודרך דרש דמאי נ\"מ אמנם דרשא דראה מצוה זו וזכר מצוה אחרת זו ק\"ש דרשא גמרא היא לאשמועינן דק\"ש דאורייתא והכי מוכח בהתכלת דקאמר דרבנן דרשי וראיתם לכדתניא כו' וקאמר עוד ותנא אידך כו' ולא קאמר א\"נ לכדתני כו' משמע דכולהו הני אסמכתא בעלמא נינהו עכ\"ל ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (לו) </b> דהני רבנן דר\"ש ס\"ל כר\"י דס\"ל דסומא פטור מכל המצות: אכתי קצת קשה דהו\"ל לומר דצריך וראיתם למעוטי בבית אפל דפטור. וכעין זה הוא בירושלמי מגלה לענין פריסת שמע ע\"ש. ואף שהר\"ן בפ\"ק דקדושין כתב דלש\"ס דילן הא ליתא. מ\"מ היינו דוקא התם דרק בסברא תליא מלתא דמפני שאינו נהנה מן האור. י\"ל דאינו בפריסת שמע. אבל הכא דמקרא מלא דיבר הכתוב וראיתם. איכא למימר שפיר דאתי למעוטי בית אפל וכנ\"ל. (ובפרט דפריסת שמע אינו אלא מדרבנן). וביותר קשיא לי דאי סומא פטור מציצית. הרי בפשיטות דכסות המיוחד לסומא נמי פטור אפילו כשילבשנו מי שאינו סומא. כמו דס\"ל לרש\"י ז\"ל (לפ\"ד הגהת מיימוני) דכסות המיוחד ללילה פטור מציצית אפילו ביום. וא\"כ הרי אצטריך וראיתם למעוטי כסות סומא אפילו בשילבשנו אחר:<br><b> אמנם </b> הא ליתא משום דממנ\"פ. אי שאיל הכסות מהסומא. א\"כ מיעוטא למה לי' תיפוק לי' דבל\"ז נמי פטור. מטעם דהו\"ל טלית שאולה דפטור מדאורייתא אפילו כששאלו ממי שאינו סומא. ואי לקח הטלית מהסומא. אם כן שוב הרי היא מיוחדת להקונה דחייב בציצית. ואזדא לי' להקונה היחוד של הסומא המוכר. וא\"כ הרי א\"א לומר דוראיתם אתי למעוטי זה כיון דעכשיו היא מיוחדת לבר חיובא. אבל לא ידעתי אמאי ניחא לי' להגאון המחבר ז\"ל ביישובו בזה. הא דברי רש\"י סוכה שהביא הרי הם תמוהים בל\"ז. דאיך אפשר לומר כן דכסות לילה אעפ\"י שאינו בראי' אצל אחרים חייב בציצית וכסות סומא שישנו בראי' אצל אחרים יהי' פטור. כלפי לייא. יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. ואי נימא דלרבנן דר\"ש יש איזה סברא לומר דכסות סומא יותר פטור מציצית מכסות לילה אם כן קשה מאי פריך הש\"ס במנחות שם. ורבנן האי אשר תכסה בה מאי עבדי ליה. הא הו\"ל לשנויי דאצטריך לחייב כסות סומא. משום דסד\"א למפטרי' מטעם הסברא ההיא. (דהרי משום הכי פירש\"י שם דלרבנן ליכא לרבויי דר\"ש. כיון דס\"ל דכסות לילה חייב כ\"ש כסות סומא דחייב). אע\"כ דאין סברא לומר דכסות סומא יפטור יותר מכסות לילה. וא\"כ הרי א\"א לומר דלמעוטי כסות סומא אתא האי דוראיתם:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות ציצית",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e0a9502d86597d024cdb1bcdcf7eefd2afea03ef
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,58 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל </b>\n<b> אם מכרו ס\"ת אין לוקחין בדמיו אלא ס\"ת אחר כו'.</b> כתב מרן בהל' בית הכנסת סימן קנ\"ג וז\"ל וכתב עוד הר\"ן ז\"ל אבל אם מכרו ס\"ת כו' ומדאיבעיא לן בס\"ת דליכ' לעלויי מכלל דפשיט' לן דבהנך דאיכ' לעלויי אסור למכרן וליקח כיוצא בהן ע\"כ ורבינו הגדול מוהרי\"א כתב שמדברי רבי' כו' משמע דלא קפדינן אלא שלא יורידם מקדושתן אבל לקנות כיוצא בהם שרי עכ\"ל ועפ\"ז כתב בשולחנו הטהור סי' ק\"ד אם מותר לקנות בדמי קדושה אחת קדושה אחרת כיוצא בזה יש אוסרין ויש מתירין. וראית להרב ט\"ז סק\"א שהקשה על דברי מרן הללו וזה לשונו ולא אוכל להבין דעת מוהרי\"א והש\"ע דאי קאי מוהרי\"א על ס\"ת ג\"כ ומתיר לקנות ס\"ת אחרת קשה דהא בעיא דלא איפשיטא וקי\"ל לחומרא וכמ\"ש הטור י\"ד הלכו' ס\"ת רצ\"ב וא\"כ איך מדקדק מוהרי\"א מדברי הטור דבשוין שרי ואי קאי מוהר\"י על שאר קדושות כגון בה\"כ וכיוצא אמנם בס\"ת מודה דאסור וגם מ\"ש הש\"ע דבשאר קדושות דוקא קשה דכ\"ש הוא דאפילו בס\"ת דליכא לעלויי אסור כל שכן בשאר קדושות דאיכא לעלויי וכן משמע בהדיא מלישנא דתלמודא דקאמר או דלמא כיון דליכא לעלויי שפיר דמי וכמו שכתב הר\"ן ותו קשה דאם איתא דבשאר קדושות שרי בשוין ובס\"ת אסור א\"כ היכי בעי למפשט תלמודא בעיין ממתני' דקתני מכרו ס\"ת לא יקחו בהן ספרים ספרים הוא דלא הא תורה בתורה ש\"ד אימא דלעולם דתורה בתורה נמי אסור ואיידי דבעי למתני ספרים לא יקחו מטפחו' כו' דכל הני בשוין שרי תנא נמי ס\"ת לא יקחו ספרים ע\"כ ת\"ד יע\"ש שהניחו בצ\"ע. וע' במ\"א סק\"ד שכתב משם הב\"ח דהר\"ן והטור לא פליגי דמ\"ש הר\"ן דאסור למכור וליקח כיוצא בהן היינו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד מודה דשרו והא דכתב הטור אבל איפכא להורידן מקדושתן אסור דמשמע דכיוצא בהן שרי היינו בדיעבד אם מכרו ושלא כדעת מרן שכתב יש אוסרין ויש מתירין יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> נראה שדברי הר\"ן ז\"ל נכונים ומבוארים משום דמשמע ליה שלדעת הר\"ן אפילו בדיעבד אם מכרן אסור ליקח כיוצא בהן וכן מדוקדק מדבריו שכתב אסור למכרן וליקח ול\"ק אסור למכרן כדי ליקח כיוצא בהן משמע דתרתי קאמר אסור למכרן ואם מכרן אסור ליקח כיוצא בהן וכן מבואר מדבריו ממ\"ש בסמוך וז\"ל ונ\"ל דתנא הכי קתני בבא דרישא קמ\"ל דכל מידי דאפשר ביה עלוי מעלי לה וסיפא דלא יקחו משום הכי לא נקטי בשוין משום דאם איתא דמותר למכור ס\"ת ישן ליקח בו חדש אשמועינן ברישא דסיפא כו' ואם תמצי לומר דאסור למכור ס\"ת ישן ליקח בו חדש קמ\"ל דאע\"פ שמכרוהו שלא כדין מכירתן מכירה וספרים הוא דלא יקחו הא תורה בתורה שפיר דמי ומכרן קיים כו' הלכך בכל חד מגווני דבעין איצטרך לאתחולי ולמתני מכרו תורה אל יקחו ספרים וכיון דבגרועי אתחיל נקטינהו לכולהו נמי בגרוע כו' יע\"ש. ולפי דברי הב\"ח ז\"ל שדעת הר\"ן דאם מכרו בדיעבד שרי ליקח כיוצא בהן ואפילו בשאר קדושות דאיכא לעלוי א\"כ איך כתב הר\"ן דבכל חד מגווני דבעיין איצטרך לאתחולי כו' הא לפום חד צד דבעיין דלכתחלה אסור למכור ס\"ת ישן ליקח בו חדש ומתני' דקתני מכרו כו' דיעבד שפיר איצטרך למתני בכל הני ספרים לא יקחו מטפחות הא בשוין מותר כיון דמכרו בדיעבד ולא משום איידי הוא כמ\"ש הר\"ן ותו דאם איתא שלדעת הר\"ן ז\"ל אם מכרו בדיעבד שרי בשוין א\"כ אכתי תקשי ליה להר\"ן ז\"ל דמתניתן קשיא רישא אסיפא ואמאי נקט לה בתרי גווני דחד סתר לאידך דהא מרישא דקתני מכרו רחובה לוקחין בית הכנסת משמע דהא בשוין אפילו בדיעבד אסור דהשתא דייקינן מרישא שפיר דהא בשוין אפילו מכרו בדיעבד אסור ואע\"ג בדאיכא לעלויא משמע דאפילו לכתחלה מוכרן כמ\"ש מרן בסמוך לדעת הרא\"ש מ\"מ נקטי במתני' מכרו בדיעבד לדיוקא ולאשמועינן דבשוין אפילו בדיעבד אסור. וכן נראה שהוא דעת רש\"י שכ' בד\"ה דיעבד שמכרוהו כבר כדקתני מכרו תורה ומש\"ה מותר ליקח בדמיו ס\"ת שאם מת יקחו מהם ע\"כ משמע דבכל הני דאית לעלויה אפילו מכירה דיעבד בעי לעלויי וכ\"כ מרן ז\"ל בכ\"מ פי\"א מהל' תפלה שדעת רבינו אפילו מכרו דיעבד בעי עילוייא ומ\"ש המג\"א ז\"ל דהי\"מ שכתב מרן בש\"ע הוא דעת רבינו ז\"ל ליתא ומעתה דברי מרן ברורים ומש\"ה כתב שמדברי הטור נראה דפליג אדעת הר\"ן וס\"ל דבמכרו דיעבד שרי בשוין ולעולם שאף הטור ז\"ל מודה דלכתחלה אסור למכרן ליקח כיוצא בהן דבהא ודאי לא פליג כדמשמע בהדיא מסוגיין וכן מדוקדקים דבריו בש\"ע שכתב אם מותר לקנות בדמי קדושה כו' יש אוסרין ויש מתירין ולא כתב אם מותר למכור כדי לקנות קדושה אחרת כיוצא בה משמע דבהא ליכא פלוגתא ולא איירי אלא בהיכי שמכרו כבר דבהכי הוא דאיירי לעיל מיניה כנ\"ל אמת ויציב ושלא כדעת הב\"ח שכ' דבשמכרו בדיעבד ליכא מאן דאסר ודוק. ועיין בספר גו\"ה כלל ר\"ג מה שהקשה לדברי הר\"ן אלו מההיא דפ\"ק דקידושין דפרכינן התם ותני תרתי משום ביאה ופרש\"י וז\"ל שינה וכתב לשון דרך למתני בכולהו משום ביאה וא\"כ ה\"נ משום חדא דהיינו תורה לא יקחו ספרים שני לשון חמשה יע\"ש. וי\"ל דלא דמי דהתם דוקא דלא אשמועינן תנא בההוא חדא דנקט מידי מש\"ה פרכינן דאמאי תנא תרתי אטו חדא וטפי הו\"ל למינקט האשה נקנית בג' דברים דאז הו\"א דאע\"ג דבביאה שייך לשון דרך תנא חדא אטו תרתי משא\"כ הכא דבהך חדא דהיינו תורה לא יקחו ספרים אשמועינן תנא חידושא דתורה בתורה יקחו דבהא לא הוה שמעינן מרישא דמתני' והלכך כיון דאיכא בהך חדא חדושא תני להו אגב חדא דבהנהו אי הוה תני ספרים לא יקחו כו' לא הוה אשמועינן חידושא כלל ואפי' אי לא הוה תני אלא רישא גרידא הוה שמעינן לה דבעי עלוייא דוקא ונמצא דכולה סיפא משום חדושא דתורה בתורה לוקחין הוא דאיצטרך הילכך תני להו הכי והשתא נמי ליכא למטעי ולומר דספרים בספרים לוקחין כיון דאם יאמר הכי ק' רישא ואסיפא וכקו' הר\"ן ועי' עוד מה שהקשה לדברי ה\"ר אפרים שכתב הר\"ן ואיידי דתני רישא ספרים לוקחין בהם תורה כו' דאמאי הוצרך לומר איידי מרישא לסיפא ואמאי ל\"ק עדיפא מינה דאיידי דתנא סיפא גופא מכרו תורה לא יקחו ספרים דהא תורה בתורה ש\"ד תנא נמי כולהו הני כמ\"ש הר\"ן יע\"ש:<br><b> ולא </b> ידעתי מאי ק\"ל דאיכא למימר דהטעם דהר\"א משום דתני תרתי אטו חדא כדפריך בקדושין וכקושי' הרב ז\"ל לדעת הר\"ן ומש\"ה קאמר דכולהו הני איידי דתני רישא בכל הני רחובה לוקחין בית הכנסת תני נמי בכולהו הכי דבר וחלופו אלא ק\"ל טובא לדעת הר\"א ז\"ל דא\"כ קשה כי פריך בגמרא מהך דמכרו תורה לא יקחו בהן ספרים ספרים הוא דלא הא תורה בתורה ש\"ד אמאי הוצרך לשנויי מתני' דיעבד הו\"ל לשנויי לעולם דתורה בתורה נמי אין לוקחין ואיידי דתנא רישא ספרים יקחו תורה תנא נמי סיפא דבר וחילופו וצ\"ע וע\"ש מה שתי' הרב הנז' דס\"ל להר\"א דתורה בתורה אין לוקחין אפילו מכרו דיעבד ודבריו תמוהים דהרי בהדיא אמרינן מתני' דיעבד כי קא מיבעיא לן לכתחלה. ועי' מה שהקשה עוד בלשונות רבי' דף ק\"ה שכל מה שהקשה יש ליישב על נקלה ואין צורך להאריך ודוק אחרי כתבי זאת מצאתי למרן הב\"י בספר בד\"ה סימן קנ\"ד וז\"ל ולפי מ\"ש בסי' קנ\"ג משם הר' יונה ז\"ל דבעיין נקטינן לקולא ולא בעינן עלוייא אפילו המניחים בבתים ואח\"כ מקדישים מותר להכניסו בס\"ת אחר עכ\"ד ולפי הנראה שהבין מרן ז\"ל שדעת הר\"י והטור ז\"ל שכתב מוהרי\"א דא\"כ בלכתחלה נקטינן בעיין לקולא ואם הדבר כן צ\"ע דנמצא הטור ז\"ל סותר את עצמו ממ\"ש בטי\"ד סימן ע\"ר וכן קשה על הש\"ע ז\"ל דבסימן הנזכר סעיף ט' בדין מטפחת כתב ויש מתירין והיינו דעת הר\"י שכתב בבד\"ה ואלו בי\"ד סימן הנזכר סתם דאסור למכור ס\"ת ישן כדי ליקח חדש וצ\"ע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9241a787f6f31cd0f1ea0321330fcc4318d54464
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,55 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Prayer_and_the_Priestly_Blessing",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל </b>\n<b> אם מכרו ס\"ת אין לוקחין בדמיו אלא ס\"ת אחר כו'.</b> כתב מרן בהל' בית הכנסת סימן קנ\"ג וז\"ל וכתב עוד הר\"ן ז\"ל אבל אם מכרו ס\"ת כו' ומדאיבעיא לן בס\"ת דליכ' לעלויי מכלל דפשיט' לן דבהנך דאיכ' לעלויי אסור למכרן וליקח כיוצא בהן ע\"כ ורבינו הגדול מוהרי\"א כתב שמדברי רבי' כו' משמע דלא קפדינן אלא שלא יורידם מקדושתן אבל לקנות כיוצא בהם שרי עכ\"ל ועפ\"ז כתב בשולחנו הטהור סי' ק\"ד אם מותר לקנות בדמי קדושה אחת קדושה אחרת כיוצא בזה יש אוסרין ויש מתירין. וראית להרב ט\"ז סק\"א שהקשה על דברי מרן הללו וזה לשונו ולא אוכל להבין דעת מוהרי\"א והש\"ע דאי קאי מוהרי\"א על ס\"ת ג\"כ ומתיר לקנות ס\"ת אחרת קשה דהא בעיא דלא איפשיטא וקי\"ל לחומרא וכמ\"ש הטור י\"ד הלכו' ס\"ת רצ\"ב וא\"כ איך מדקדק מוהרי\"א מדברי הטור דבשוין שרי ואי קאי מוהר\"י על שאר קדושות כגון בה\"כ וכיוצא אמנם בס\"ת מודה דאסור וגם מ\"ש הש\"ע דבשאר קדושות דוקא קשה דכ\"ש הוא דאפילו בס\"ת דליכא לעלויי אסור כל שכן בשאר קדושות דאיכא לעלויי וכן משמע בהדיא מלישנא דתלמודא דקאמר או דלמא כיון דליכא לעלויי שפיר דמי וכמו שכתב הר\"ן ותו קשה דאם איתא דבשאר קדושות שרי בשוין ובס\"ת אסור א\"כ היכי בעי למפשט תלמודא בעיין ממתני' דקתני מכרו ס\"ת לא יקחו בהן ספרים ספרים הוא דלא הא תורה בתורה ש\"ד אימא דלעולם דתורה בתורה נמי אסור ואיידי דבעי למתני ספרים לא יקחו מטפחו' כו' דכל הני בשוין שרי תנא נמי ס\"ת לא יקחו ספרים ע\"כ ת\"ד יע\"ש שהניחו בצ\"ע. וע' במ\"א סק\"ד שכתב משם הב\"ח דהר\"ן והטור לא פליגי דמ\"ש הר\"ן דאסור למכור וליקח כיוצא בהן היינו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד מודה דשרו והא דכתב הטור אבל איפכא להורידן מקדושתן אסור דמשמע דכיוצא בהן שרי היינו בדיעבד אם מכרו ושלא כדעת מרן שכתב יש אוסרין ויש מתירין יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> נראה שדברי הר\"ן ז\"ל נכונים ומבוארים משום דמשמע ליה שלדעת הר\"ן אפילו בדיעבד אם מכרן אסור ליקח כיוצא בהן וכן מדוקדק מדבריו שכתב אסור למכרן וליקח ול\"ק אסור למכרן כדי ליקח כיוצא בהן משמע דתרתי קאמר אסור למכרן ואם מכרן אסור ליקח כיוצא בהן וכן מבואר מדבריו ממ\"ש בסמוך וז\"ל ונ\"ל דתנא הכי קתני בבא דרישא קמ\"ל דכל מידי דאפשר ביה עלוי מעלי לה וסיפא דלא יקחו משום הכי לא נקטי בשוין משום דאם איתא דמותר למכור ס\"ת ישן ליקח בו חדש אשמועינן ברישא דסיפא כו' ואם תמצי לומר דאסור למכור ס\"ת ישן ליקח בו חדש קמ\"ל דאע\"פ שמכרוהו שלא כדין מכירתן מכירה וספרים הוא דלא יקחו הא תורה בתורה שפיר דמי ומכרן קיים כו' הלכך בכל חד מגווני דבעין איצטרך לאתחולי ולמתני מכרו תורה אל יקחו ספרים וכיון דבגרועי אתחיל נקטינהו לכולהו נמי בגרוע כו' יע\"ש. ולפי דברי הב\"ח ז\"ל שדעת הר\"ן דאם מכרו בדיעבד שרי ליקח כיוצא בהן ואפילו בשאר קדושות דאיכא לעלוי א\"כ איך כתב הר\"ן דבכל חד מגווני דבעיין איצטרך לאתחולי כו' הא לפום חד צד דבעיין דלכתחלה אסור למכור ס\"ת ישן ליקח בו חדש ומתני' דקתני מכרו כו' דיעבד שפיר איצטרך למתני בכל הני ספרים לא יקחו מטפחות הא בשוין מותר כיון דמכרו בדיעבד ולא משום איידי הוא כמ\"ש הר\"ן ותו דאם איתא שלדעת הר\"ן ז\"ל אם מכרו בדיעבד שרי בשוין א\"כ אכתי תקשי ליה להר\"ן ז\"ל דמתניתן קשיא רישא אסיפא ואמאי נקט לה בתרי גווני דחד סתר לאידך דהא מרישא דקתני מכרו רחובה לוקחין בית הכנסת משמע דהא בשוין אפילו בדיעבד אסור דהשתא דייקינן מרישא שפיר דהא בשוין אפילו מכרו בדיעבד אסור ואע\"ג בדאיכא לעלויא משמע דאפילו לכתחלה מוכרן כמ\"ש מרן בסמוך לדעת הרא\"ש מ\"מ נקטי במתני' מכרו בדיעבד לדיוקא ולאשמועינן דבשוין אפילו בדיעבד אסור. וכן נראה שהוא דעת רש\"י שכ' בד\"ה דיעבד שמכרוהו כבר כדקתני מכרו תורה ומש\"ה מותר ליקח בדמיו ס\"ת שאם מת יקחו מהם ע\"כ משמע דבכל הני דאית לעלויה אפילו מכירה דיעבד בעי לעלויי וכ\"כ מרן ז\"ל בכ\"מ פי\"א מהל' תפלה שדעת רבינו אפילו מכרו דיעבד בעי עילוייא ומ\"ש המג\"א ז\"ל דהי\"מ שכתב מרן בש\"ע הוא דעת רבינו ז\"ל ליתא ומעתה דברי מרן ברורים ומש\"ה כתב שמדברי הטור נראה דפליג אדעת הר\"ן וס\"ל דבמכרו דיעבד שרי בשוין ולעולם שאף הטור ז\"ל מודה דלכתחלה אסור למכרן ליקח כיוצא בהן דבהא ודאי לא פליג כדמשמע בהדיא מסוגיין וכן מדוקדקים דבריו בש\"ע שכתב אם מותר לקנות בדמי קדושה כו' יש אוסרין ויש מתירין ולא כתב אם מותר למכור כדי לקנות קדושה אחרת כיוצא בה משמע דבהא ליכא פלוגתא ולא איירי אלא בהיכי שמכרו כבר דבהכי הוא דאיירי לעיל מיניה כנ\"ל אמת ויציב ושלא כדעת הב\"ח שכ' דבשמכרו בדיעבד ליכא מאן דאסר ודוק. ועיין בספר גו\"ה כלל ר\"ג מה שהקשה לדברי הר\"ן אלו מההיא דפ\"ק דקידושין דפרכינן התם ותני תרתי משום ביאה ופרש\"י וז\"ל שינה וכתב לשון דרך למתני בכולהו משום ביאה וא\"כ ה\"נ משום חדא דהיינו תורה לא יקחו ספרים שני לשון חמשה יע\"ש. וי\"ל דלא דמי דהתם דוקא דלא אשמועינן תנא בההוא חדא דנקט מידי מש\"ה פרכינן דאמאי תנא תרתי אטו חדא וטפי הו\"ל למינקט האשה נקנית בג' דברים דאז הו\"א דאע\"ג דבביאה שייך לשון דרך תנא חדא אטו תרתי משא\"כ הכא דבהך חדא דהיינו תורה לא יקחו ספרים אשמועינן תנא חידושא דתורה בתורה יקחו דבהא לא הוה שמעינן מרישא דמתני' והלכך כיון דאיכא בהך חדא חדושא תני להו אגב חדא דבהנהו אי הוה תני ספרים לא יקחו כו' לא הוה אשמועינן חידושא כלל ואפי' אי לא הוה תני אלא רישא גרידא הוה שמעינן לה דבעי עלוייא דוקא ונמצא דכולה סיפא משום חדושא דתורה בתורה לוקחין הוא דאיצטרך הילכך תני להו הכי והשתא נמי ליכא למטעי ולומר דספרים בספרים לוקחין כיון דאם יאמר הכי ק' רישא ואסיפא וכקו' הר\"ן ועי' עוד מה שהקשה לדברי ה\"ר אפרים שכתב הר\"ן ואיידי דתני רישא ספרים לוקחין בהם תורה כו' דאמאי הוצרך לומר איידי מרישא לסיפא ואמאי ל\"ק עדיפא מינה דאיידי דתנא סיפא גופא מכרו תורה לא יקחו ספרים דהא תורה בתורה ש\"ד תנא נמי כולהו הני כמ\"ש הר\"ן יע\"ש:<br><b> ולא </b> ידעתי מאי ק\"ל דאיכא למימר דהטעם דהר\"א משום דתני תרתי אטו חדא כדפריך בקדושין וכקושי' הרב ז\"ל לדעת הר\"ן ומש\"ה קאמר דכולהו הני איידי דתני רישא בכל הני רחובה לוקחין בית הכנסת תני נמי בכולהו הכי דבר וחלופו אלא ק\"ל טובא לדעת הר\"א ז\"ל דא\"כ קשה כי פריך בגמרא מהך דמכרו תורה לא יקחו בהן ספרים ספרים הוא דלא הא תורה בתורה ש\"ד אמאי הוצרך לשנויי מתני' דיעבד הו\"ל לשנויי לעולם דתורה בתורה נמי אין לוקחין ואיידי דתנא רישא ספרים יקחו תורה תנא נמי סיפא דבר וחילופו וצ\"ע וע\"ש מה שתי' הרב הנז' דס\"ל להר\"א דתורה בתורה אין לוקחין אפילו מכרו דיעבד ודבריו תמוהים דהרי בהדיא אמרינן מתני' דיעבד כי קא מיבעיא לן לכתחלה. ועי' מה שהקשה עוד בלשונות רבי' דף ק\"ה שכל מה שהקשה יש ליישב על נקלה ואין צורך להאריך ודוק אחרי כתבי זאת מצאתי למרן הב\"י בספר בד\"ה סימן קנ\"ד וז\"ל ולפי מ\"ש בסי' קנ\"ג משם הר' יונה ז\"ל דבעיין נקטינן לקולא ולא בעינן עלוייא אפילו המניחים בבתים ואח\"כ מקדישים מותר להכניסו בס\"ת אחר עכ\"ד ולפי הנראה שהבין מרן ז\"ל שדעת הר\"י והטור ז\"ל שכתב מוהרי\"א דא\"כ בלכתחלה נקטינן בעיין לקולא ואם הדבר כן צ\"ע דנמצא הטור ז\"ל סותר את עצמו ממ\"ש בטי\"ד סימן ע\"ר וכן קשה על הש\"ע ז\"ל דבסימן הנזכר סעיף ט' בדין מטפחת כתב ויש מתירין והיינו דעת הר\"י שכתב בבד\"ה ואלו בי\"ד סימן הנזכר סתם דאסור למכור ס\"ת ישן כדי ליקח חדש וצ\"ע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6adebfe3a0443f3eab3e6928cdc5f0c244d8b445
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,50 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> שבתות וי\"ט אינן זמן תפילין שנאמר והיה לאות כו'.</b> הנה התוס' סוף פ\"ק דיו\"ט דף ט\"ו ע\"א ד\"ה הרי קאמר כתבו וז\"ל אבל תפילין נהי דשבת וי\"ט לאו זמן תפילין הם מ\"מ ליכא איסור להניחן וכתב הר\"ב תי\"ט וז\"ל האמת כי שבת לאו זמן תפילין אבל לא למימרא דלמ\"ד שבת זמן תפילין דכ\"ש דשרי אלא איפכא דלמ\"ד שבת ז\"ת אסור גזירה שמא תפסק רצועה כ\"ש כמ\"ש הר\"ן בריש פ' בתרא דעירובין והשתא הך סתמא דלא כהלכה שפסק הר\"ב בעירובין ומיהו י\"ל דסברתו כמ\"ש התוס' במס' שבת ד\"ס דמש\"ה החמירו בסנדל אע\"ג דניאותין ממנו בחול הואיל ובאת תקלה על ידו כו' והשתא תפילין אע\"ג דאיכא איסורא כי מנח להו למ\"ד שבת זמן תפילין אפ\"ה שרי הואיל וניאותין ממנו בחול עכ\"ד ואין דבריו מובנים אצלי דמ\"ש הרב ז\"ל בריש פ\"ק דעירובין דחכמים גזרו עליהן גזירה שמא תפסק רצועה היינו לצאת בהן לר\"ה אבל להניחן בביתו ה\"נ דיכול להניחן ואי ס\"ל להר\"ב תי\"ט דכיון דחכמים גזרו עליהן לצאת בהן לר\"ה בחצר נמי אסור וכמ\"ש הרב בריש פ\"ו דשבת דמ\"א וז\"ל לר\"ה אבל לחצר שרי וכל הנזכר למעלה אפילו בחצר אסורים ובכבול התירו כדי שלא תתגנה על בעלה יע\"ש. א\"כ למ\"ד שבת לאו זמן תפילין נמי איכא למימר ג\"כ הך גזירה שמא תפסק רצועה ויהא אסור להניחן מה\"ט ואולי שהרב ז\"ל סובר דכיון דשבת לאו זמן תפילין הו\"ל מלתא דלא שכיח שיניחם בשבת ולא גזרו בהו רבנן וזה דוחק ותו שהרי התוס' במנחות דף ל\"ו ע\"ב ד\"ה אי קסבר כתבו דאפילו לרב דאמר בפרק במה אשה כ\"מ שאסרו חכמים לצאת בהן לר\"ה אפילו בחצר אסור מודה הוא בתפילין דשרו בחצר משום דכיון דעשויין למשמש בהן כל שעה מדכר דכיר ולא חיישינן דלמא אתי לאפוקי בהו לר\"ה והוכיחו כן מאותה סוגיא ע\"ש. וא\"כ איכא למימר שזה ג\"כ דעת הרע\"ב ז\"ל אלא שדבריהם שם נראה דסותרין למ\"ש הכא שכתב שם וז\"ל וא\"ת א\"כ כי אמר רב כ\"מ שאסרו חכמים לצאת בהן לר\"ה אסור נמי בחצר חוץ מכבול ופאה נכרית הול\"ל נמי חוץ מתפילין ותירץ הכא משום דלמ\"ד שבת לאו זמן תפילין הוא לא שייך למימר חוץ מתפילין ע\"ש. משמע דס\"ל דלמ\"ד שבת לאו זמן תפילין הוא אסור להניחן בשבת ואלו ממ\"ש הכא משמע דס\"ל דמותר להניחן. ותו קשה לפי שיטתם דהכא מההיא דגרסינן בסנהדרין דס\"ח כשחלה ר\"א נכנסו ר\"ע וחבריו כו' ואותו היום ע\"ש היה ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפיליו ופירש\"י שם לחלוץ תפיליו של אביו דקסבר שבת לאו זמן תפילין הוא ואסור להניחן שמא יצא בהן לר\"ה עיי\"ש. הרי בהדיא דאסור להניח תפילין בשבת וכדאמרינן התם היאך מניחין איסור סקילה ועוסקים באיסור שבות וכן יש לתמוה על רש\"י ז\"ל שדבריו סתרי אהדדי דבפ\"ק די\"ט כתב דלאתויי תפילין אתא דא\"נ מנח להו ליכא איסורא ועיין במג\"א ז\"ל סימן ש\"ח ס\"ק י\"א. ולכן היה נ\"ל שאף רש\"י והתוס' לא כתבו דמותר להניחן אלא דוקא בי\"ט אבל בשבת גזרו שלא להניחן שמא יצא בהן לר\"ה ומפסיק רצועה ואתי לאתויי ד\"א וחייב עליו חטאת וז\"ש רש\"י דא\"נ מנח להו בי\"ט ליכא איסור דקדק לומר ביום טוב לאשמועינן דוקא בי\"ט דקיל לא גזרו אבל בשבת אסור ואף דברי התוס' ז\"ל יש לפרשם בכה\"ג וכונתם לומר דאע\"ג דשבת וי\"ט לאו זמן תפילין מ\"מ ליכא איסורא להניחן מצד עצמם אלא משום גזירה שמא יצא בהן לר\"ה וכיון שכן איכא למימר דלא גזרו אלא בשבת אלא שמרן ב\"י בסימן ש\"ח כתב שדעת רש\"י והתוס' והר\"ן דבשבת נמי מותר להניחן וכיון שכן צריך עיון מההיא דסנהדרין ותו דנמצאו דבריהם סותרים למ\"ש במנחות ואפשר לומר דמה שכתבו התוס' ורש\"י בשמעתין דתפילין מותרין להניחן בשבת היינו משום דס\"ל כר' ענני בר ששון דקאמר בפ' במה אשה משמיה דרבי ישמעאל דהכל ככבול וכן הוא דעת ר\"ת ז\"ל דמ\"ש שם ד\"ה רב ענני ומ\"ש במנחות דלמ\"ד שבת לאו זמן תפילין אסור להניחן לא כתב כן אלא לרב דמשום הכי ל\"ק חוץ מתפילין משום דלמ\"ד שבת לאו זמן תפילין אסור להניחן אליבא דר' הוא אמנם למאי דקי\"ל כרב ענני בר ששון ה\"נ דמותר להניחן ומעתה מתרצתא היא ההיא דסנהדרין דאיכא למימר דר\"א דקאמר מניחין איסור סקילה ועוסקין באיסור שבות דמשמע דאיכא איסורא בהנחתן היינו משום דס\"ל כרב דכ\"מ שאסרו חכמים לצאת בהן לר\"ה אפילו בחצר אסור וכסתמא דמתניתין דפרק במה אשה דס\"ל הכי דתנאי נינהו כדאיתא התם ולפ\"ז צ\"ל דסתמא דהכא פליגי אסתמא דמתני' דפרק במה אשה אלא שלדברי הר\"ן ז\"ל לא יתכן תירוץ זה שהרי הרי\"ף ז\"ל בפ' במה אשה פסק הלכה כרב ומשום דסתם לן תנא כותיה והר\"ן לא חלק עליו שם משמע דהכי ס\"ל ובשמעתין כתב דתפילין מותר להניחן בשבת וא\"כ לדבריו תקשי ליה ההוא דסנהדרין ואפשר דמ\"ש הר\"ן ז\"ל דמותר להניחן בשבת היינו דוקא בבית או בחצר המעורבת וס\"ל כדעת רבינו והרמ\"ה ז\"ל שכתב בפרק במה אשה דלא אסרו אלא בחצר שאינה מעורבת יע\"ש. אלא דקי\"ל לדעת רבינו והרמ\"ה מההיא דסנהדרין שהרי ההיא דר\"א בבית היה ואפ\"ה קרי ליה איסור שבות משמע דאיכא איסורא וגדולה מזו כתבו התוס' שם דאע\"ג דר\"א חולה היה ולא היה זז ממקומו קרי ליה איסור שבות דכל שאסרו חכמים לצאת לר\"ה אפילו בחצר אסור ואפילו יושב במקום אחד יע\"ש. ואפשר לומר דרבינו והרמ\"ה ז\"ל מפרשי ההיא דקאמר ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפיליו שלא כפירש\"י שפירש לחלוץ תפיליו של אביו אלא על עצמו קאמר והורקנוס היה רוצה לצאת לר\"ה או לחצר שאינה מעורבת ומש\"ה קרי ליה איסור שבות ודוק. ודע דמסוגיא זו ק\"ל לכאורה ממ\"ש מרן ז\"ל בהלכות תפילין ס\"ס כ\"ט לחד תירוצא שדעת רבינו האי גאון ז\"ל דאיסור נמי איכא אם מניחן בשבת וי\"ט וקרא דוהיו לך לאות משמע ליה דממעטינן דשבתות וי\"ט דאסור להניח תפילין בהן יע\"ש ויש לדקדק דא\"כ היכי קרי ליה איסור שבות הא איסורא נמי איכא מקרא דוהיה לך לאות וליכא למימר דס\"ל לרב האי גאון ז\"ל דההיא דר\"א הוא משום דס\"ל דשבת זמן תפילין ואפ\"ה גזרו עליהן חכמים להניחן שמא יצא בהן לר\"ה ודלא כפירש\"י שם שהרי מההיא דמנחות מוכח בהדיא דלמ\"ד שבת זמן תפילין מותר להניחן וכמ\"ש התוס' שם. ויש ליישב דע\"כ לא ממעטינן מקרא דוהיה לך לאות אלא דאסור להניח לכתחלה בשבת אמנם אם היו עליו מבע\"י ולא סלקן משחשיכה אין כאן איסור דאורייתא וכמו שכן הוא דעת רבינו לגבי לילה דאע\"ג דפסק הוא ז\"ל דלילה לאו זמן תפילין מקרא דושמרת את החקה ואיסור דאורייתא איכא אפ\"ה אם היו עליו מבע\"י אינו חייב לסלקן כמ\"ש מרן שם וא\"כ בההיא דר\"א כיון שהיו מונחין עליו מבע\"י מש\"ה קאמר דליכא אלא איסור שבות שמא יצא בהן לר\"א כנ\"ל ודרך אגב אומר מה שהקשה אצלי אמ\"ש הטור שם אפילו בע\"ש בין השמשות שצריך להסירם אין לברך וכתב מרן ז\"ל שם דמה שצריך להסירם לאו משום דאסור להניחם אלא משום דכיון דאינו זמן חיובו צריך להסירם דחיישינן דלמא נפק בהו לר\"ה משמע מדבריו דאפילו בחצר קאמר שצריך להסירם שמא יצא בהן לר\"ה וקשה טובא שהרי בפרק הקומץ אמרינן אמר רבה בר רב הונא ספק חשיכה ספק אינה חשיכה לא חולץ ולא מניח ואוקימנא לה התם בע\"ש וא\"כ איך כתב הטור ז\"ל דבע\"ש בה\"ש צריך להסירם והתוס' ז\"ל שם הקשו מההיא דפ\"ק דביצה דקתני יוצא אדם בתפילין עם חשיכה דמשמע דהא ספק חשכה לא ותירץ דהתם בר\"ה והכא בחצר אכן למ\"ש הטור דאפילו בחצר צריך להסירם קשה טובא וצ\"ע כעת:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> פה ובהלכה </b> שלאחר זאת הרבה אתי בחדושי ובפרט שהרב ש\"א הל' תפילין והרב המחבר הרבו לדבר לסותרים זה את זה ויש לטייל בהם ארוכות וקצרות ואין פה הגליון מספיק וזולת זאת הנה באתי רק לעורר על דבר חדש שהקשו תוס' במנחות [ל\"ו א'] ד\"ה משעת הנחה וכן הקשו בעירובין [צ\"ז א'] לדעת ר\"א שרצה לומר דצריך קשירת תפילין בכל יום א\"כ אמאי אמר הש\"ס עירובין לר' יהודא דקשר של תפילין הוי של קיימא הא צריך להתיר בכל יום וקשה על דבריהם למה לא הקשו יותר מזה הא ר\"ת ס\"ל שבת זמן תפילין ומ\"ש חדשות ומ\"ש ישנות. הא ישנות נמי צריך לחזור ולקשור. ואי קשירה בחדשות אסור גם בישנות אסור. דהא צריך להתיר ולקשור מחדש. ובאמת עיקר הקושיא של תוס' יש לדחות דזה קשר של קיימא לדעת רבינו אליה. דהא מקרי קשר לענין תפילין והאי דהתיר היינו על מנת לקשור יען כי זה מצות תפילין בזה לקשרן על יד בכל יום. אבל הקשר קשר של קיימא הוא דהא משעה שקושרין ע\"כ נקרא קשר דאל\"כ פסול. אבל קושייתינו על רבינו אליה על רבי יהודא במק\"ע. היאך מניחין לדידיה תפילין בשבת הא הוי קשר והא צריך לקושרן זולת אי אמרי' דבר חדש דהא ודאי אם אדם מניח תפילין ביום וחולץ ולובשן עוד. לא מצינו לומר צריך לקשר בכל פעם ופעם אלא אם כבר קשר פעם אחד די. והיינו טעמא דלא הוי הפסק בנתיים. אבל אם חולץ חולצן בלילה דלאו זמן תפילין היה וקושרן בספק דזמן תפילין הוא צריך לקושרן עוד כמו הדין לענין ברכה. אם חולץ הרבה פעמים ביום לא צריך לברך וכמו הדין בציצית ובכל מצות יען שהפסיק בנתיים זמן שלא הי' חייב בו א\"כ חל החיוב מחדש. ומצוה חדשה הוא וצריך לברך. ה\"ה נמי הקשירה לר\"א דצריך לקשור מחדש. כל זמן לדידן דלילה לאו זמן תפילין אבל אם הלילה זמן תפילין ואין שעה אחת מפסיק מאן יימר דצריך לקשר וא\"כ ר\"י דסובר שבת זמן תפילין ולילה נמי זמן תפילין כדמשמע בכ\"מ דזה בזה תליא דמחד קרא נפקא ימים ולא לילות מימים חוץ משבתות וי\"ט וכדאיתא במנחות [ל\"ב ב'] ועיין. ולענין אם אסור להניח תפילין בשבת עיי' גם בב\"י סי' כ\"ט שהביא בשם הרא\"ש דמותר להניח ובהרא\"ש הל' תפילין כתב בפירוש דאסור להניח ועיין מהרלנ\"ח הביא הב\"י סי' ש\"ח דהוא דקדק נמי מדברי הרא\"ש דמותר להניח ובענין הנחת תפילין בלילה עיין גם בספר באר שבע מסכת כריתות. ודברי תו' ועיין דברי תו' פ\"ק דר\"ה [ויו א'] ד\"ה תשמור זו מל\"ת ועיין תשובת מהרמ\"ע מפאנו ס' ק\"ח ועיין בהרמב\"ם פרק ח' דבחירה גבי שמירת המקדש ודוק. ועיין בפר\"ח בהגהותיו על הרמב\"ם הל' תפילין ועיין בלשונות הרדב\"ז סי' צ\"ה:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (לב) </b> שאף רש\"י והתוס' לא כתבו דמותר להניחן אלא דוקא ביו\"ט: וכ\"כ מו\"ח רבינו זצ\"ל בגליון משניות המכונה תוס' דרע\"ק ספ\"ק דביצה. ומייתי ראיה ממ\"ש התוס' בשבת דלא גרסינן דלמא מפסקי כו'. אלא דלמא מצטריך לילך לבית הכסא ואתי לאתויינהו ד' אמות בר\"ה. והרי זה לא שייך ביו\"ט דכיון דמטלטלן לצרכו לחזור וללבשן אח\"כ הוי הוצאה לצורך וע\"ש:<br><b> (לג) </b> ואפ\"ל דרבינו והרמ\"ה ז\"ל מפרשי' ההיא דקאמר ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפיליו כו' על עצמו קאמר: אם כנים דברי הגאון זצ\"ל בפירושו זה. נתיישב בזה מה דתמהתי מאז. אמאי לא פשיט הש\"ס במ\"ק דף ט\"ו האיבעי דשם. אי מנודה אסור בתפילין. מהא דר\"א שהי' מניח תפילין אע\"ג דמנודה היה שהרי חש בעצמו לנדוי שנדוהו. אבל לפ\"ז אי קאי אתפילין דהורקנוס בנו. ניחא. ועיין בפ' הזהב דף נ\"ט בתוס' שם. ונזכרתי כי בזמן רב אחר שהקשיתי קושיא הנ\"ל. מצאתי בגליון תוס' נדה דף ז' ריש ע\"ב שהקשו ג\"כ קושיא זו והניחו שם בקושיא:<br><b> (לד) </b> דאפי' לר\"י דעובר בל\"ת אין בו מלקות משום דהו\"ל לאו שאין בו מעשה: נ\"ב. קצת קשה. דהא משכחת לה מעשה כשהסירן מעליו כשהאיר היום ומיירי שהיו עליו מיום אתמול דלא הסירן בלילה. וכשהאיר יום שני הסירו מעליו. וצ\"ל משום דא\"א לצמצם. וממ\"נ אי בשעה שהסירן לילה היה. אדרבה הרי חייב להסירן: ואם כבר האיר היום קצת בעודן עליו. א\"כ הרי ברגע זו יצא ידי חובת תפילין דיום שני. אלא דמ\"מ כיון דחיוב הנחת תפילין אינו אלא משיכיר את חבירו ברחוק ד' אמות. א\"כ אם היו עליו מאתמול וכנ\"ל. והסירן קודם שיכיר כו'. כיון דתו לאו לילה הוא אפשר דחשיב מעשה. לחייבו מלקות אם לא הניחן אח\"כ ביום:<br><b> (לה) </b> אין בו מלקות משום דהו\"ל לאו שאין בו מעשה: אני תמה על תמיהתו זו שתמה על הרא\"ם דהא ר' עקיבא ס\"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו דמשום הכי המקיים כלאים בכרם לוקה. ובריש מכות הגרסא ר' יעקב אומר לא מן השם כו'. ולא ר' עקיבא. וכדעת הערוך. ולמה לא נימא דהרא\"מ ס\"ל שגם דעת רש\"י כן. (ודלא כהתוס' שפירשו דהמקיים כלאים היינו שעשה גדר סביב הכלאים) ומשום הכי ע\"כ צריך הש\"ס לומר דס\"ל דהשמר דעשה עשה והיינו דל\"ת דהשמר הוי כעשה דאין לוקין עליה. דאי הוה כל\"ת דעלמא היו לוקין עליה. אי מתניתין כר' עקיבא אתיא דהא ס\"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו:"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל </b>\n<b> המניח תפילין אחר שתשקע החמה עובר בלאו כו'.</b> כתב מרן ופסק רבינו כר\"י דהשמר דעשה נמי לאו הוא וכן מבואר ממה שפסק רבינו פ\"א מהלכות בית הבחירה הלכה ב' וז\"ל שמירה זו מצותה כל הלילה כו' ואם בטלו שמירה זו עברו בל\"ת שנאמר ושמרתם את משמרת הקודש כו' אע\"ג דקרא דושמרתם עשה הוא אפ\"ה פסק כר\"י דהשמר דעשה נמי לאו וכ\"מ בס' מוהר\"ח אלפ' אנדארי בס' דרך הקודש יע\"ש גם דעת רש\"י נראה כן ממ\"ש בפי' החומש פרשת משפטים בד\"ה וכל אשר אמרתי אליכם תשמרו וז\"ל לעשות כל מצות עשה באזהרה שכל שמירה שבתורה אזהרה היא במקום לאו נראה שדעתו לפסוק כר\"י והרמב\"ן טען עליו ואמר שכבר אמרו ביומא השמר דעשה עשה ולכאורה הוא תמוה איך אישתמט מיניה להרמב\"ן הא דפרק הקומץ דס\"ל לר\"י דהשמר דעשה לאו וא\"כ מבואר שדעת רש\"י לפסוק כר\"י וההיא דיומא לא קשיא כלל כמ\"ש התוס' שם דמשני הכי משום דר\"ל דהוא מאריה דשמעתתא ופליג אר\"י וכן תמה עליו מוהרח\"א בס' דרך הקודש גם הרא\"ם אחר שהאריך לסתור דברי הרמב\"ן כתב ומ\"ש ביומא השמר דעשה עשה פי' אחר יש בו אין כאן מקומו ולא ידענו פי' ואם נאמר שמ\"ש פירוש אחר יש בו היינו מ\"ש התוס' שם דההיא דיומא אתיא אליבא דר\"ל הא ודאי לא ניתן ליאמר כלל דלשון פי' אחר יש בו אין זה במשמע כלל. ואולם אחר ההשקפה נראה שדעת הרמב\"ן כמ\"ש התוס' בעירובין דצ\"ו ד\"ה השמר דעשה וז\"ל ואפילו ר\"י דאמר השמר דעשה נמי לאו הוא ולהכי המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בלאו מודה הוא שאם לא הניח תפילין ביום שאינו לוקה דלענין הנחת היום השמר דעשה עשה הוא כמו לענין עשיית הפסח דאמר הכא דהוי עשה משום דהוי קום עשה ודוקא לענין הנחת תפילין בלילה הוא דקאמר ר\"י דלאו הוא כמו השמר בנגע הצרעת כו' משום דפי' לאו הוא השמר שלא תקוץ ע\"כ וא\"כ מבואר הוא דהיינו מה שטען הרמב\"ן על רש\"י שכתב לעשות כל מצות עשה באזהרה דכיון דהוי קום עשה לכ\"ע דהשמר דעשה עשה ואפילו ר\"י לא קאמר אלא דוקא במניח תפילין אחר שקיעת החמה משום דפי' לאו הוא כמ\"ש התוס' וראי' מההיא דעירובין דקאמר דלר\"מ דס\"ל דושמרת את החקה הזאת למועדה אפסח קאי אין בו לאו משום דהשמר דעשה עשה, ולדעת רש\"י ורבינו דס\"ל דהשמר דקום עשה נמי לאו הוא ממ\"ש דאם ביטל משמרת המקדש עובר בל\"ת אע\"ג דקום עשה הוא צ\"ל דס\"ל דההיא דעירובין דאמרינן אפילו תימא ר\"ע השמר דעשה עשה אתיא כר\"א דס\"ל דהשמר דעשה עשה אבל לר\"י דקי\"ל כותי' מתני' דכריתות דקתני הפסח והמילה מ\"ע לא אתיא כר\"ע ושוב ראיתי להתוס' פ\"ק דר\"ה ד\"ו ד\"ה תשמור שבתחלת דבריהם רצו לומר דההיא דעירובין לא אתיא אליבא דר\"י וכמ\"ש ושוב דחו זה וכתבו דלא יתכן דבפ\"ק דכריתות אמרינן גבי אוב וידעוני דר\"י לא אמר כר\"ל דקסברי מאן תנא כריתות ר\"ע היא הרי דר\"י גופי' ס\"ל דמתני' ר\"ע היא וא\"כ תקשי ליה לנפשיה דלר\"ע פסח לאו נמי איכא וא\"כ דק\"ל לדעת רש\"י והרמב\"ם מה יענו לההיא דעירובין ונלע\"ד ליישב ע\"פ מ\"ש ר\"פ אלו הן הלוקין א\"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא חייבי כריתות לא צריכי התראה שהרי פסח ומילה ענש אע\"פ שלא הזהיר ופריך ודלמא אזהרה לקרבן הא פסח ומילה דלית בהו אזהרה לא מייתי קרבן ומשני התם לאו ה\"ט אלא משום דאיתקש כל התורה לע\"ז מה ע\"ז שב ואל תעשה אף כל שב ואל תעשה לאפוקי הני דקום עשה והתוס' שם ד\"ה הקשו דא\"כ מאי פריך בפ' המוצא תפילין לימא מתני' דלא כר\"ע דאי כר\"ע לאו נמי איכא ומאי קושיא הא אע\"ג דבפסח אית ביה אזהרה אפ\"ה שפיר קתני מתני' דלא מייתי קרבן משום דהוי קום עשה ואיתקש כל התורה לע\"ז ותירץ דלישנא דמתני' דקתני הפסח והמילה מ\"ע משמע דאין בו שום לאו כלל יע\"ש. ואולם לשון רש\"י שכתב בעירובין ד\"ה כו' ואין חטאת באה אלא על לאו שיש בו ק' טובא לפ\"ז שהרי מסקנא דהתם היא דקרבן לא בעי אזהרה כי על כן הנראה ודאי דס\"ל לרש\"י דלשינוייא דרבינא דהתם דקאמר לעולם כדאמרינן מעיקרא כו' ס\"ל דבעי אזהרה לקרבן והטעם דפסח ומילה דאינו קרבן וההיא דפרכינן בעירובין דאי ר\"ע לאו נמי איכא לאו משום לישנא הא פסח ומילה מ\"ע הוא דק\"ל כמ\"ש התוס' אלא משום דס\"ל דטעמא דפסח ומילה דלא מייתי קרבן הוא משום דלית בהו לאו וקרבן בעי אזהרה כדס\"ל לרבינא ומש\"ה פריך שפיר דלר\"ע לאו נמי איכא וליתי קרבן ואהא הוצרכו לשנויי משום טעמא דהשמר דעשה עשה אמנם לרבא דס\"ל דקרבן לא בעי אזהרה וטעמא דפסח ומילה משום דהוקשה כל התורה כולה לע\"ז כו' מתני' דכריתות ומאי מ\"ע דקתני כלומר קום עשה וא\"כ מעתה מתרצתא היא קו' התוס' בהכי דלר\"י דס\"ל דהשמר דעשה לאו לא תיקשי לי' מתני' דכריתות משום דס\"ל כרבא דקרבן לא בעי אזהרה כנ\"ל נכון:<br><b> ואין </b> להקשות לדעת רש\"י והרמב\"ן דס\"ל דהשמר בקום עשה נמי לאו הוא דא\"כ משמע דלר\"י דס\"ל דהשמר דעשה נמי לאו היא אם לא הניח תפילין ביום ה\"נ דעובר בל\"ת דומיא דושמרתם את משמרת הקודש וא\"כ קשה אדקא מפלגי בהניח תפילין אחר שקיעת החמה ליפלגו בלא הניח תפילין ביום דהוי רבותא טפי דאפילו השמר דקום עשה נמי לאו הוא די\"ל דר\"א נקט למילתיה בהמניח תפילין בלילה משום דהוי רבותא טפי לדידיה ואהא פליג ר\"י וא\"נ דגבי מי שלא הניח תפילין ביום לא פליג משום דלא נפקא מינה מידי דאפילו לר\"י דעובר בל\"ת אין בו מלקות משום דהו\"ל לאו שאין בו מעשה. אבל במניח תפילין אחר שקיעת החמה קמפלגי שפיר דנ\"מ לענין מלקות אך ק\"ל שרבינו כתב בסוף הפרק דאם עבר ולא הניח תפילין ביום עובר בח' עשה ולפי שיטתו דס\"ל דהשמר דקום עשה נמי לאו הוא היל\"ל דעובר נמי בל\"ת דומיא דשמירת המקדש וכבר ראיתי בס' מרכבת המשנה שצדד לומר שרבינו פוסק כר\"ע דקרא דושמרת את החקה הזאת אפסח קאי ועובר בל\"ת דקאמר אסמכתא בעלמא הוא אסתייעא מלתיה ממה שלא כתב דאם לא הניח תפילין ביום עובר בל\"ת אלא דכפי זה ק\"ל דא\"כ בפ\"א מהלכות ק\"פכתב דאם עבר ולא הקריב ק\"פ ביטל מ\"ע וכפי זה היל\"ל דעובר על ל\"ת דומיא דשמירת המקדש והדבר צריך ישוב לעת הפנאי והתוס' בפרק ר\"א דמילה דקל\"ב ע\"ב ד\"ה האי עשה ול\"ת כתבו וז\"ל השמר היינו לאו ולעשות היינו עשה ואע\"ג דאמרינן השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה מ\"מ לאו מ\"ע הוא אלא ל\"ת דאמר רחמנא הזהר פן תקוץ בהרת ע\"כ. וקשה טובא דמאי קושיא מההיא דהקומץ הא פלוגתא דר\"א ור\"י היא שם וקי\"ל כר\"י כמ\"ש משם רבינו וא\"כ סתמא דתלמודא אתיא כר\"י דהשמר דעשה נמי לאו וליכא למימר דכונתם להקשות אליבא דר\"א היאך יפרש הברייתא הא ודאי לק\"מ דאיכא למימר דר\"א יפרש הברייתא כלישנא קמא דהתם וכבר ראיתי למורי הרב ז\"ל בס' לשון ערומים בלשונות הרא\"ם דף י\"ד ע\"ד תמה עליהם בזה עי\"ש ותו ק\"ל בתי' שכתבו מ\"מ לאו מ\"ע הוא אלא ל\"ת דאמר רחמנא הזהר פן תקוץ בהרת כו' דהא ה\"נ גבי המניח תפילין נמי ל\"ת הוא דאמר רחמנא הזהר שלא תניח תפילין בלילה וכמ\"ש בעירובין דר\"י ל\"ק דעובר אל\"ת אלא במניח תפילין בלילה משום דפי' לאו הוא כמו השמר בנגע הצרעת והיה נראה ליישב לכל זה שכונתם במ\"ש ואע\"ג דאמרינן השמר דעשה עשה למ\"ש בעירובין דע\"כ לא פליג ר\"י וס\"ל דהשמר דעשה לאו אלא דוקא במניח תפילין בלילה משום דפי' לאו הוא אבל אם לא הניח תפילין ביום אפילו ר\"י מודה דהשמר דקום עשה עשה וז\"ש ואע\"ג דאמרינן בסו\"פ הקומץ דהשמר דעשה עשה כלומר כשלא הניח תפילין ביום דאפילו ר\"י מודה ומשמע להו הכי מדנקטי לפלוגתייהו בהניח תפילין אחר שקיעת החמה ולא נקטי לפלוגתייהו באם לא הניח תפילין ביום משמע דבהא אפי' ר\"י מודה ואהא תירץ דגבי השמר בנגע הצרעת לאו מ\"ע אלא ל\"ת וכמ\"ש בעירובין וסוגיא דשבת אתיא כר\"י, כך הי' נראה ליישב דבריהם. האמנם הא ודאי ליתא דכולי האי ודאי לא הו\"ל למסתם סתומי והו\"ל להביא סוגיא דפרק המוצא תפילין דמשם באר\"ה דהשמר דקום עשה לכ\"ע עשה הוא ולא להביא סוגיא דפרק הקומץ דלא מכרעא מלתא ותו דאי אסיקי אדעתייהו בהכי לומר דדוקא בהמניח תפילין אחר שקיעת החמה הוא דס\"ל לר\"י דהשמר דעשה לאו משום דפי' לאו אבל בלא הניח תפילין ביום מודה ר\"י, א\"כ דקרי להו מאי קרי להו והא פשיטא ודאי דהשמר בנגע הצרעת לר\"י לאו הוא דומיא דהמניח תפילין אחר שקיעת החמה ולכן ליישב לקושיא דידן נראה דס\"ל להתוס' ז\"ל דדוקא גבי מניח תפילין אחר שקיעת החמה ס\"ל לר\"א דהשמר דעשה עשה משום דעיקר קרא דושמרת את החוקה כו' בעשה הוא דכתיב שיניח תפילין ביום אלא דמדכתיב מימים ימימה דרשינן ימים ולא לילות והלכך ס\"ל לר\"א דאינו עובר בלאו משום דושמרת אעיקר מ\"ע קאי וכאלו אמר הזהר והשמר שתניח תפילין ביום אמנם גבי השמר בנגע הצרעת עיקר קרא ל\"ת הוא שיזהר וישמר מלקוץ את הבהרת והלכך לכ\"ע ל\"ת הוא כנ\"ל ודוק. ולקושיא ראשונה נראה לי לומר דקושית התוס' ודאי היא לר\"א דס\"ל דהשמר דעשה עשה מה יענה להך ברייתא משום דס\"ל דע\"כ ללישנא קמא דקאמר דברייתא הכי קאמר ביום הח' אפילו בצרעת ק\"ו משבת כו' הדר קאמר ממאי דשבת חמורה כו' ע\"כ דס\"ל דצרעת עשה ול\"ת ולא אתי עשה דמילה ודחי עשה ול\"ת דצרעת ומשו\"ה הוצרך לאתויי מק\"ו דשבת והדר קאמר ממאי דשבת חמורה כו' ואצטריך קרא דבשר לומר אפילו בצרעת אמנם אי ס\"ל דהשמר בנגע הצרעת עשה הוא ואין בו ל\"ת כלל א\"כ ל\"ל לברייתא לומר דמילה דוחה את הצרעת מק\"ו דשבת עד דאיצטרך קרא דבשר לומר אפילו בצרעת הא בלאו קרא נמי ת\"ל דאתי עשה אלים דמילה דנכרתו עליה י\"ג בריתות ודחי עשה דצרעת ובהדיא אמרינן בפסחים דף נ\"ט ע\"א דאתי עשה אלים דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה מסברא בעלמא אע\"ג דהתם ליכא קרא להכי וכבר כתבו התוס' שם דאע\"ג דקי\"ל דאין עשה דוחה את ל\"ת אלא דוקא בעידנא דקא מעקר לאו מקיים העשה אפ\"ה גבי עשה קיל ואע\"ג דבעידנא דמיעקר האי עשה לא מקיים האי עשה אפ\"ה אתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה וא\"כ ה\"נ מסברא בעלמא היל\"ל דאתי עשה דמילה דאלים ודחי עשה דהשמר בנגע הצרעת וא\"כ קרא למה לי ואהא תירץ שפיר דהכא לכ\"ע לאו הוא כנ\"ל נכון ליישב דבריהם ומ\"ש הרא\"ם דמ\"ש ביומא השמר דעשה עשה פי' אחר יש בו ואין כאן מקומו נראה שכונתו למ\"ש בסדר כי תצא בד\"ה מוצא שפתיך וז\"ל אבל רש\"י ז\"ל כתב בפ' ראה בפ' תשמרו לעשות ליתן ל\"ת על עשה האמור בפ' שכל השמר לשון ל\"ת הוא אלא שאין לוקין על השמר דעשה וא\"כ פי' השמר דעשה עשה אינו אלא לענין שאין לוקין עליו כמו בעשה אבל לעולם ל\"ת הוא עכ\"ל אלא שדבריו תמוהים בעיני דא\"כ מאי פריך בפרק המוצא תפילין אלא הא דתנן הפסח והמילה מ\"ע לימא דלא כר\"ע דאי כר\"ע לאו נמי איכא ומשני אפילו תימא ר\"ע כו' השמר דעשה עשה ומאי משני הא השמר דעשה עשה אינו אלא לענין מלקות שאין לוקין עליו כמו בעשה אבל לא תעשה הוא וליכא למימר דכיון דאין לוקין עליו מש\"ה אין חייבין עליו חטאת דא\"כ למאי איצטרך לטעמא דהשמר דעשה עשה הא בלא\"ה נמי אין בו מלקות משום דהו\"ל לאו שאין בו מעשה וצ\"ע:<br><b> וראיתי </b> להרא\"ם בפ' יתרו ד\"ה זכור ושמור שכתב וז\"ל וכן כתב הרמב\"ן שרבותינו הקפידו בזה כו' מפני שזכור מ\"ע כו' ושמור אצלם מצות ל\"ת שכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל\"ת כו' אך קשה דא\"כ יהיה קידוש היום עשה ול\"ת ועוד האי שמור השמר דעשה הוא דכל השמר דעשה עשה כדאיתא פ\"ב דיומא ואע\"פ שפי' הרמב\"ן ז\"ל לקדשו שלא נחללנו מ\"מ כיון שהוא בצורת עשה אינו אלא עשה כו' יע\"ש:<br><b> וראיתי </b> למוהר\"ש אלגאזי בספר זהב שיבה דקס\"א ע\"ב שתמה על הרא\"ם ז\"ל דאישתמיט מיניה מ\"ש הוא עצמו בפ' כי תצא דסובר רש\"י דכי אמרינן השמר דעשה עשה אינו אלא לענין שאין לוקין עליו כמו בעשה ולעולם ל\"ת הוא ועוד הקשה עליו שהרי התוס' שם בפ\"ב דיומא כתבו וז\"ל אע\"ג דר\"י ס\"ל בפ' הקומץ דהשמר דעשה נמי לאו הוא כו' וא\"כ מה הקשה להרמב\"ן ז\"ל מנ\"ל הוא יפרש דהך ברייתא דזכור ושמור בדבור אחד נאמרו אתיא כר\"י א\"ד יע\"ש. והנה מ\"ש דאשתמיט מיניה דרא\"ם מ\"ש הוא עצמו בפ' כי תצא אחר המחילה אומר אני דאדרבא אישתמט מיניה מ\"ש הרמב\"ן ז\"ל בפ' משפטים ד\"ה ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו וכתבנו לשונו לעיל דמבואר מדבריו דס\"ל להרמב\"ן דמ\"ש השמר דעשה עשה דברים כפשטם דהיינו עשה ממש וא\"כ מבואר הוא דהיינו מאי דק\"ל להרא\"ם ז\"ל לפום שיטתיה דהרמב\"ן ועי' במ\"ש הרא\"ם ז\"ל בפ' משפטים ד\"ה הנזכר וזה פשוט. גם מ\"ש דהרמב\"ן יפרש דהך ברייתא דזכור ושמור בדיבור אחד נאמר אתיא כר\"י איני יודע איך הפה יכולה לדבר דר\"ל דפרק שני דיומא ור\"א דפ' הקומץ פליגי אברייתא דזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו וכי ר\"א ור\"ל תנאי נינהו וכבר התוס' פ\"ק דר\"ה דף ו' ד\"ה תשמור זו מל\"ת כתבו תימא הא אמרינן בפרק המוצא תפילין כו' וכן בפ' שני דיומא כו' השמר דעשה עשה והאי נמי השמר דעשה הוא כו' ולפי דברי הרב ז\"ל מאי ק\"ל אימא דהך ברייתא דתשמור זו מל\"ת אתיא כר\"י אלא ודאי דליתא:<br><b> עוד </b> כתב הרב הנזכר ז\"ל וז\"ל והרב חידושי הגדות כתב על קושיות הרא\"ם דלק\"מ דע\"כ לא אמרינן דהשמר דעשה עשה אלא היכא דלא שייך במצוה ההיא ל\"ת ואשתמיטתיה דבמנחות פ' הקומץ אמרינן המניח תפילין אחר שקיעת החמה דר\"א סבר דעובר בעשה ור\"י סבר דעובר בלאו ומסיק מס' השמר דעשה עשה, והתם שייך לאו לא תניח תפילין אחר שקיעת החמה ולא היה לו להשיג על הגאון אלא דלא היה לו להביא ההיא דאיכא למדחי והיה ליה להביא ההיא דמנחות דמשם ראיה כמ\"ש עכ\"ד. ולע\"ד אחר המחילה לא ירד לכונת מהרש\"א ז\"ל שכונתו מבוארת דע\"כ לא אמרינן דהשמר דעשה עשה אלא היינו היכא דלא בא כתוב במצוה ההיא ל\"ת כההיא דעינוי וכן ההיא דמניח תפילין אחר שקיעת החמה אע\"ג דהוי ל\"ת שלא יניח תפילין אחר שקיעת החמה מ\"מ אין בכתוב ל\"ת על הדבר משא\"כ בזכור ושמור שבא בכתוב מפורש ל\"ת על הדבר כדכתיב לא תעשה כל מלאכה אית לן למיזל בתר כללין דהשמר פן ואל אינו אלא ל\"ת ולומר דשמור על לא תעשה כל מלאכה דכתיב בתריה קאי וזה מבואר למעיין שם בדבריו והנה הרב ז\"ל כתב כן מסברא דנפשיה ואנכי הרואה שדבריו הן הן דברי התוס' בפ\"ק דר\"ה ד\"ה תשמור זו מל\"ת שהקשו שם שהרי השמר דעשה עשה ותירץ דתפילין לאחר שקיעת החמה דקאי אעשה דהנחת תפילין הוי עשה אבל תשמור דהכא קאי אלא תאחר דלעיל מיניה שישמור ולא יאחר כו' ע\"ש. וא\"כ ה\"נ איכא למימר הכא דשמור אלא תעשה כל מלאכה דכתיב בתריה קאי שישמור שלא יעשה מלאכה ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5f76e0624f8f85e6754909663e5ebcb63aadbb7f
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,47 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Tefillin,_Mezuzah_and_the_Torah_Scroll",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> שבתות וי\"ט אינן זמן תפילין שנאמר והיה לאות כו'.</b> הנה התוס' סוף פ\"ק דיו\"ט דף ט\"ו ע\"א ד\"ה הרי קאמר כתבו וז\"ל אבל תפילין נהי דשבת וי\"ט לאו זמן תפילין הם מ\"מ ליכא איסור להניחן וכתב הר\"ב תי\"ט וז\"ל האמת כי שבת לאו זמן תפילין אבל לא למימרא דלמ\"ד שבת זמן תפילין דכ\"ש דשרי אלא איפכא דלמ\"ד שבת ז\"ת אסור גזירה שמא תפסק רצועה כ\"ש כמ\"ש הר\"ן בריש פ' בתרא דעירובין והשתא הך סתמא דלא כהלכה שפסק הר\"ב בעירובין ומיהו י\"ל דסברתו כמ\"ש התוס' במס' שבת ד\"ס דמש\"ה החמירו בסנדל אע\"ג דניאותין ממנו בחול הואיל ובאת תקלה על ידו כו' והשתא תפילין אע\"ג דאיכא איסורא כי מנח להו למ\"ד שבת זמן תפילין אפ\"ה שרי הואיל וניאותין ממנו בחול עכ\"ד ואין דבריו מובנים אצלי דמ\"ש הרב ז\"ל בריש פ\"ק דעירובין דחכמים גזרו עליהן גזירה שמא תפסק רצועה היינו לצאת בהן לר\"ה אבל להניחן בביתו ה\"נ דיכול להניחן ואי ס\"ל להר\"ב תי\"ט דכיון דחכמים גזרו עליהן לצאת בהן לר\"ה בחצר נמי אסור וכמ\"ש הרב בריש פ\"ו דשבת דמ\"א וז\"ל לר\"ה אבל לחצר שרי וכל הנזכר למעלה אפילו בחצר אסורים ובכבול התירו כדי שלא תתגנה על בעלה יע\"ש. א\"כ למ\"ד שבת לאו זמן תפילין נמי איכא למימר ג\"כ הך גזירה שמא תפסק רצועה ויהא אסור להניחן מה\"ט ואולי שהרב ז\"ל סובר דכיון דשבת לאו זמן תפילין הו\"ל מלתא דלא שכיח שיניחם בשבת ולא גזרו בהו רבנן וזה דוחק ותו שהרי התוס' במנחות דף ל\"ו ע\"ב ד\"ה אי קסבר כתבו דאפילו לרב דאמר בפרק במה אשה כ\"מ שאסרו חכמים לצאת בהן לר\"ה אפילו בחצר אסור מודה הוא בתפילין דשרו בחצר משום דכיון דעשויין למשמש בהן כל שעה מדכר דכיר ולא חיישינן דלמא אתי לאפוקי בהו לר\"ה והוכיחו כן מאותה סוגיא ע\"ש. וא\"כ איכא למימר שזה ג\"כ דעת הרע\"ב ז\"ל אלא שדבריהם שם נראה דסותרין למ\"ש הכא שכתב שם וז\"ל וא\"ת א\"כ כי אמר רב כ\"מ שאסרו חכמים לצאת בהן לר\"ה אסור נמי בחצר חוץ מכבול ופאה נכרית הול\"ל נמי חוץ מתפילין ותירץ הכא משום דלמ\"ד שבת לאו זמן תפילין הוא לא שייך למימר חוץ מתפילין ע\"ש. משמע דס\"ל דלמ\"ד שבת לאו זמן תפילין הוא אסור להניחן בשבת ואלו ממ\"ש הכא משמע דס\"ל דמותר להניחן. ותו קשה לפי שיטתם דהכא מההיא דגרסינן בסנהדרין דס\"ח כשחלה ר\"א נכנסו ר\"ע וחבריו כו' ואותו היום ע\"ש היה ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפיליו ופירש\"י שם לחלוץ תפיליו של אביו דקסבר שבת לאו זמן תפילין הוא ואסור להניחן שמא יצא בהן לר\"ה עיי\"ש. הרי בהדיא דאסור להניח תפילין בשבת וכדאמרינן התם היאך מניחין איסור סקילה ועוסקים באיסור שבות וכן יש לתמוה על רש\"י ז\"ל שדבריו סתרי אהדדי דבפ\"ק די\"ט כתב דלאתויי תפילין אתא דא\"נ מנח להו ליכא איסורא ועיין במג\"א ז\"ל סימן ש\"ח ס\"ק י\"א. ולכן היה נ\"ל שאף רש\"י והתוס' לא כתבו דמותר להניחן אלא דוקא בי\"ט אבל בשבת גזרו שלא להניחן שמא יצא בהן לר\"ה ומפסיק רצועה ואתי לאתויי ד\"א וחייב עליו חטאת וז\"ש רש\"י דא\"נ מנח להו בי\"ט ליכא איסור דקדק לומר ביום טוב לאשמועינן דוקא בי\"ט דקיל לא גזרו אבל בשבת אסור ואף דברי התוס' ז\"ל יש לפרשם בכה\"ג וכונתם לומר דאע\"ג דשבת וי\"ט לאו זמן תפילין מ\"מ ליכא איסורא להניחן מצד עצמם אלא משום גזירה שמא יצא בהן לר\"ה וכיון שכן איכא למימר דלא גזרו אלא בשבת אלא שמרן ב\"י בסימן ש\"ח כתב שדעת רש\"י והתוס' והר\"ן דבשבת נמי מותר להניחן וכיון שכן צריך עיון מההיא דסנהדרין ותו דנמצאו דבריהם סותרים למ\"ש במנחות ואפשר לומר דמה שכתבו התוס' ורש\"י בשמעתין דתפילין מותרין להניחן בשבת היינו משום דס\"ל כר' ענני בר ששון דקאמר בפ' במה אשה משמיה דרבי ישמעאל דהכל ככבול וכן הוא דעת ר\"ת ז\"ל דמ\"ש שם ד\"ה רב ענני ומ\"ש במנחות דלמ\"ד שבת לאו זמן תפילין אסור להניחן לא כתב כן אלא לרב דמשום הכי ל\"ק חוץ מתפילין משום דלמ\"ד שבת לאו זמן תפילין אסור להניחן אליבא דר' הוא אמנם למאי דקי\"ל כרב ענני בר ששון ה\"נ דמותר להניחן ומעתה מתרצתא היא ההיא דסנהדרין דאיכא למימר דר\"א דקאמר מניחין איסור סקילה ועוסקין באיסור שבות דמשמע דאיכא איסורא בהנחתן היינו משום דס\"ל כרב דכ\"מ שאסרו חכמים לצאת בהן לר\"ה אפילו בחצר אסור וכסתמא דמתניתין דפרק במה אשה דס\"ל הכי דתנאי נינהו כדאיתא התם ולפ\"ז צ\"ל דסתמא דהכא פליגי אסתמא דמתני' דפרק במה אשה אלא שלדברי הר\"ן ז\"ל לא יתכן תירוץ זה שהרי הרי\"ף ז\"ל בפ' במה אשה פסק הלכה כרב ומשום דסתם לן תנא כותיה והר\"ן לא חלק עליו שם משמע דהכי ס\"ל ובשמעתין כתב דתפילין מותר להניחן בשבת וא\"כ לדבריו תקשי ליה ההוא דסנהדרין ואפשר דמ\"ש הר\"ן ז\"ל דמותר להניחן בשבת היינו דוקא בבית או בחצר המעורבת וס\"ל כדעת רבינו והרמ\"ה ז\"ל שכתב בפרק במה אשה דלא אסרו אלא בחצר שאינה מעורבת יע\"ש. אלא דקי\"ל לדעת רבינו והרמ\"ה מההיא דסנהדרין שהרי ההיא דר\"א בבית היה ואפ\"ה קרי ליה איסור שבות משמע דאיכא איסורא וגדולה מזו כתבו התוס' שם דאע\"ג דר\"א חולה היה ולא היה זז ממקומו קרי ליה איסור שבות דכל שאסרו חכמים לצאת לר\"ה אפילו בחצר אסור ואפילו יושב במקום אחד יע\"ש. ואפשר לומר דרבינו והרמ\"ה ז\"ל מפרשי ההיא דקאמר ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפיליו שלא כפירש\"י שפירש לחלוץ תפיליו של אביו אלא על עצמו קאמר והורקנוס היה רוצה לצאת לר\"ה או לחצר שאינה מעורבת ומש\"ה קרי ליה איסור שבות ודוק. ודע דמסוגיא זו ק\"ל לכאורה ממ\"ש מרן ז\"ל בהלכות תפילין ס\"ס כ\"ט לחד תירוצא שדעת רבינו האי גאון ז\"ל דאיסור נמי איכא אם מניחן בשבת וי\"ט וקרא דוהיו לך לאות משמע ליה דממעטינן דשבתות וי\"ט דאסור להניח תפילין בהן יע\"ש ויש לדקדק דא\"כ היכי קרי ליה איסור שבות הא איסורא נמי איכא מקרא דוהיה לך לאות וליכא למימר דס\"ל לרב האי גאון ז\"ל דההיא דר\"א הוא משום דס\"ל דשבת זמן תפילין ואפ\"ה גזרו עליהן חכמים להניחן שמא יצא בהן לר\"ה ודלא כפירש\"י שם שהרי מההיא דמנחות מוכח בהדיא דלמ\"ד שבת זמן תפילין מותר להניחן וכמ\"ש התוס' שם. ויש ליישב דע\"כ לא ממעטינן מקרא דוהיה לך לאות אלא דאסור להניח לכתחלה בשבת אמנם אם היו עליו מבע\"י ולא סלקן משחשיכה אין כאן איסור דאורייתא וכמו שכן הוא דעת רבינו לגבי לילה דאע\"ג דפסק הוא ז\"ל דלילה לאו זמן תפילין מקרא דושמרת את החקה ואיסור דאורייתא איכא אפ\"ה אם היו עליו מבע\"י אינו חייב לסלקן כמ\"ש מרן שם וא\"כ בההיא דר\"א כיון שהיו מונחין עליו מבע\"י מש\"ה קאמר דליכא אלא איסור שבות שמא יצא בהן לר\"א כנ\"ל ודרך אגב אומר מה שהקשה אצלי אמ\"ש הטור שם אפילו בע\"ש בין השמשות שצריך להסירם אין לברך וכתב מרן ז\"ל שם דמה שצריך להסירם לאו משום דאסור להניחם אלא משום דכיון דאינו זמן חיובו צריך להסירם דחיישינן דלמא נפק בהו לר\"ה משמע מדבריו דאפילו בחצר קאמר שצריך להסירם שמא יצא בהן לר\"ה וקשה טובא שהרי בפרק הקומץ אמרינן אמר רבה בר רב הונא ספק חשיכה ספק אינה חשיכה לא חולץ ולא מניח ואוקימנא לה התם בע\"ש וא\"כ איך כתב הטור ז\"ל דבע\"ש בה\"ש צריך להסירם והתוס' ז\"ל שם הקשו מההיא דפ\"ק דביצה דקתני יוצא אדם בתפילין עם חשיכה דמשמע דהא ספק חשכה לא ותירץ דהתם בר\"ה והכא בחצר אכן למ\"ש הטור דאפילו בחצר צריך להסירם קשה טובא וצ\"ע כעת:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> פה ובהלכה </b> שלאחר זאת הרבה אתי בחדושי ובפרט שהרב ש\"א הל' תפילין והרב המחבר הרבו לדבר לסותרים זה את זה ויש לטייל בהם ארוכות וקצרות ואין פה הגליון מספיק וזולת זאת הנה באתי רק לעורר על דבר חדש שהקשו תוס' במנחות [ל\"ו א'] ד\"ה משעת הנחה וכן הקשו בעירובין [צ\"ז א'] לדעת ר\"א שרצה לומר דצריך קשירת תפילין בכל יום א\"כ אמאי אמר הש\"ס עירובין לר' יהודא דקשר של תפילין הוי של קיימא הא צריך להתיר בכל יום וקשה על דבריהם למה לא הקשו יותר מזה הא ר\"ת ס\"ל שבת זמן תפילין ומ\"ש חדשות ומ\"ש ישנות. הא ישנות נמי צריך לחזור ולקשור. ואי קשירה בחדשות אסור גם בישנות אסור. דהא צריך להתיר ולקשור מחדש. ובאמת עיקר הקושיא של תוס' יש לדחות דזה קשר של קיימא לדעת רבינו אליה. דהא מקרי קשר לענין תפילין והאי דהתיר היינו על מנת לקשור יען כי זה מצות תפילין בזה לקשרן על יד בכל יום. אבל הקשר קשר של קיימא הוא דהא משעה שקושרין ע\"כ נקרא קשר דאל\"כ פסול. אבל קושייתינו על רבינו אליה על רבי יהודא במק\"ע. היאך מניחין לדידיה תפילין בשבת הא הוי קשר והא צריך לקושרן זולת אי אמרי' דבר חדש דהא ודאי אם אדם מניח תפילין ביום וחולץ ולובשן עוד. לא מצינו לומר צריך לקשר בכל פעם ופעם אלא אם כבר קשר פעם אחד די. והיינו טעמא דלא הוי הפסק בנתיים. אבל אם חולץ חולצן בלילה דלאו זמן תפילין היה וקושרן בספק דזמן תפילין הוא צריך לקושרן עוד כמו הדין לענין ברכה. אם חולץ הרבה פעמים ביום לא צריך לברך וכמו הדין בציצית ובכל מצות יען שהפסיק בנתיים זמן שלא הי' חייב בו א\"כ חל החיוב מחדש. ומצוה חדשה הוא וצריך לברך. ה\"ה נמי הקשירה לר\"א דצריך לקשור מחדש. כל זמן לדידן דלילה לאו זמן תפילין אבל אם הלילה זמן תפילין ואין שעה אחת מפסיק מאן יימר דצריך לקשר וא\"כ ר\"י דסובר שבת זמן תפילין ולילה נמי זמן תפילין כדמשמע בכ\"מ דזה בזה תליא דמחד קרא נפקא ימים ולא לילות מימים חוץ משבתות וי\"ט וכדאיתא במנחות [ל\"ב ב'] ועיין. ולענין אם אסור להניח תפילין בשבת עיי' גם בב\"י סי' כ\"ט שהביא בשם הרא\"ש דמותר להניח ובהרא\"ש הל' תפילין כתב בפירוש דאסור להניח ועיין מהרלנ\"ח הביא הב\"י סי' ש\"ח דהוא דקדק נמי מדברי הרא\"ש דמותר להניח ובענין הנחת תפילין בלילה עיין גם בספר באר שבע מסכת כריתות. ודברי תו' ועיין דברי תו' פ\"ק דר\"ה [ויו א'] ד\"ה תשמור זו מל\"ת ועיין תשובת מהרמ\"ע מפאנו ס' ק\"ח ועיין בהרמב\"ם פרק ח' דבחירה גבי שמירת המקדש ודוק. ועיין בפר\"ח בהגהותיו על הרמב\"ם הל' תפילין ועיין בלשונות הרדב\"ז סי' צ\"ה:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (לב) </b> שאף רש\"י והתוס' לא כתבו דמותר להניחן אלא דוקא ביו\"ט: וכ\"כ מו\"ח רבינו זצ\"ל בגליון משניות המכונה תוס' דרע\"ק ספ\"ק דביצה. ומייתי ראיה ממ\"ש התוס' בשבת דלא גרסינן דלמא מפסקי כו'. אלא דלמא מצטריך לילך לבית הכסא ואתי לאתויינהו ד' אמות בר\"ה. והרי זה לא שייך ביו\"ט דכיון דמטלטלן לצרכו לחזור וללבשן אח\"כ הוי הוצאה לצורך וע\"ש:<br><b> (לג) </b> ואפ\"ל דרבינו והרמ\"ה ז\"ל מפרשי' ההיא דקאמר ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפיליו כו' על עצמו קאמר: אם כנים דברי הגאון זצ\"ל בפירושו זה. נתיישב בזה מה דתמהתי מאז. אמאי לא פשיט הש\"ס במ\"ק דף ט\"ו האיבעי דשם. אי מנודה אסור בתפילין. מהא דר\"א שהי' מניח תפילין אע\"ג דמנודה היה שהרי חש בעצמו לנדוי שנדוהו. אבל לפ\"ז אי קאי אתפילין דהורקנוס בנו. ניחא. ועיין בפ' הזהב דף נ\"ט בתוס' שם. ונזכרתי כי בזמן רב אחר שהקשיתי קושיא הנ\"ל. מצאתי בגליון תוס' נדה דף ז' ריש ע\"ב שהקשו ג\"כ קושיא זו והניחו שם בקושיא:<br><b> (לד) </b> דאפי' לר\"י דעובר בל\"ת אין בו מלקות משום דהו\"ל לאו שאין בו מעשה: נ\"ב. קצת קשה. דהא משכחת לה מעשה כשהסירן מעליו כשהאיר היום ומיירי שהיו עליו מיום אתמול דלא הסירן בלילה. וכשהאיר יום שני הסירו מעליו. וצ\"ל משום דא\"א לצמצם. וממ\"נ אי בשעה שהסירן לילה היה. אדרבה הרי חייב להסירן: ואם כבר האיר היום קצת בעודן עליו. א\"כ הרי ברגע זו יצא ידי חובת תפילין דיום שני. אלא דמ\"מ כיון דחיוב הנחת תפילין אינו אלא משיכיר את חבירו ברחוק ד' אמות. א\"כ אם היו עליו מאתמול וכנ\"ל. והסירן קודם שיכיר כו'. כיון דתו לאו לילה הוא אפשר דחשיב מעשה. לחייבו מלקות אם לא הניחן אח\"כ ביום:<br><b> (לה) </b> אין בו מלקות משום דהו\"ל לאו שאין בו מעשה: אני תמה על תמיהתו זו שתמה על הרא\"ם דהא ר' עקיבא ס\"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו דמשום הכי המקיים כלאים בכרם לוקה. ובריש מכות הגרסא ר' יעקב אומר לא מן השם כו'. ולא ר' עקיבא. וכדעת הערוך. ולמה לא נימא דהרא\"מ ס\"ל שגם דעת רש\"י כן. (ודלא כהתוס' שפירשו דהמקיים כלאים היינו שעשה גדר סביב הכלאים) ומשום הכי ע\"כ צריך הש\"ס לומר דס\"ל דהשמר דעשה עשה והיינו דל\"ת דהשמר הוי כעשה דאין לוקין עליה. דאי הוה כל\"ת דעלמא היו לוקין עליה. אי מתניתין כר' עקיבא אתיא דהא ס\"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו:"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל </b>\n<b> המניח תפילין אחר שתשקע החמה עובר בלאו כו'.</b> כתב מרן ופסק רבינו כר\"י דהשמר דעשה נמי לאו הוא וכן מבואר ממה שפסק רבינו פ\"א מהלכות בית הבחירה הלכה ב' וז\"ל שמירה זו מצותה כל הלילה כו' ואם בטלו שמירה זו עברו בל\"ת שנאמר ושמרתם את משמרת הקודש כו' אע\"ג דקרא דושמרתם עשה הוא אפ\"ה פסק כר\"י דהשמר דעשה נמי לאו וכ\"מ בס' מוהר\"ח אלפ' אנדארי בס' דרך הקודש יע\"ש גם דעת רש\"י נראה כן ממ\"ש בפי' החומש פרשת משפטים בד\"ה וכל אשר אמרתי אליכם תשמרו וז\"ל לעשות כל מצות עשה באזהרה שכל שמירה שבתורה אזהרה היא במקום לאו נראה שדעתו לפסוק כר\"י והרמב\"ן טען עליו ואמר שכבר אמרו ביומא השמר דעשה עשה ולכאורה הוא תמוה איך אישתמט מיניה להרמב\"ן הא דפרק הקומץ דס\"ל לר\"י דהשמר דעשה לאו וא\"כ מבואר שדעת רש\"י לפסוק כר\"י וההיא דיומא לא קשיא כלל כמ\"ש התוס' שם דמשני הכי משום דר\"ל דהוא מאריה דשמעתתא ופליג אר\"י וכן תמה עליו מוהרח\"א בס' דרך הקודש גם הרא\"ם אחר שהאריך לסתור דברי הרמב\"ן כתב ומ\"ש ביומא השמר דעשה עשה פי' אחר יש בו אין כאן מקומו ולא ידענו פי' ואם נאמר שמ\"ש פירוש אחר יש בו היינו מ\"ש התוס' שם דההיא דיומא אתיא אליבא דר\"ל הא ודאי לא ניתן ליאמר כלל דלשון פי' אחר יש בו אין זה במשמע כלל. ואולם אחר ההשקפה נראה שדעת הרמב\"ן כמ\"ש התוס' בעירובין דצ\"ו ד\"ה השמר דעשה וז\"ל ואפילו ר\"י דאמר השמר דעשה נמי לאו הוא ולהכי המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בלאו מודה הוא שאם לא הניח תפילין ביום שאינו לוקה דלענין הנחת היום השמר דעשה עשה הוא כמו לענין עשיית הפסח דאמר הכא דהוי עשה משום דהוי קום עשה ודוקא לענין הנחת תפילין בלילה הוא דקאמר ר\"י דלאו הוא כמו השמר בנגע הצרעת כו' משום דפי' לאו הוא השמר שלא תקוץ ע\"כ וא\"כ מבואר הוא דהיינו מה שטען הרמב\"ן על רש\"י שכתב לעשות כל מצות עשה באזהרה דכיון דהוי קום עשה לכ\"ע דהשמר דעשה עשה ואפילו ר\"י לא קאמר אלא דוקא במניח תפילין אחר שקיעת החמה משום דפי' לאו הוא כמ\"ש התוס' וראי' מההיא דעירובין דקאמר דלר\"מ דס\"ל דושמרת את החקה הזאת למועדה אפסח קאי אין בו לאו משום דהשמר דעשה עשה, ולדעת רש\"י ורבינו דס\"ל דהשמר דקום עשה נמי לאו הוא ממ\"ש דאם ביטל משמרת המקדש עובר בל\"ת אע\"ג דקום עשה הוא צ\"ל דס\"ל דההיא דעירובין דאמרינן אפילו תימא ר\"ע השמר דעשה עשה אתיא כר\"א דס\"ל דהשמר דעשה עשה אבל לר\"י דקי\"ל כותי' מתני' דכריתות דקתני הפסח והמילה מ\"ע לא אתיא כר\"ע ושוב ראיתי להתוס' פ\"ק דר\"ה ד\"ו ד\"ה תשמור שבתחלת דבריהם רצו לומר דההיא דעירובין לא אתיא אליבא דר\"י וכמ\"ש ושוב דחו זה וכתבו דלא יתכן דבפ\"ק דכריתות אמרינן גבי אוב וידעוני דר\"י לא אמר כר\"ל דקסברי מאן תנא כריתות ר\"ע היא הרי דר\"י גופי' ס\"ל דמתני' ר\"ע היא וא\"כ תקשי ליה לנפשיה דלר\"ע פסח לאו נמי איכא וא\"כ דק\"ל לדעת רש\"י והרמב\"ם מה יענו לההיא דעירובין ונלע\"ד ליישב ע\"פ מ\"ש ר\"פ אלו הן הלוקין א\"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא חייבי כריתות לא צריכי התראה שהרי פסח ומילה ענש אע\"פ שלא הזהיר ופריך ודלמא אזהרה לקרבן הא פסח ומילה דלית בהו אזהרה לא מייתי קרבן ומשני התם לאו ה\"ט אלא משום דאיתקש כל התורה לע\"ז מה ע\"ז שב ואל תעשה אף כל שב ואל תעשה לאפוקי הני דקום עשה והתוס' שם ד\"ה הקשו דא\"כ מאי פריך בפ' המוצא תפילין לימא מתני' דלא כר\"ע דאי כר\"ע לאו נמי איכא ומאי קושיא הא אע\"ג דבפסח אית ביה אזהרה אפ\"ה שפיר קתני מתני' דלא מייתי קרבן משום דהוי קום עשה ואיתקש כל התורה לע\"ז ותירץ דלישנא דמתני' דקתני הפסח והמילה מ\"ע משמע דאין בו שום לאו כלל יע\"ש. ואולם לשון רש\"י שכתב בעירובין ד\"ה כו' ואין חטאת באה אלא על לאו שיש בו ק' טובא לפ\"ז שהרי מסקנא דהתם היא דקרבן לא בעי אזהרה כי על כן הנראה ודאי דס\"ל לרש\"י דלשינוייא דרבינא דהתם דקאמר לעולם כדאמרינן מעיקרא כו' ס\"ל דבעי אזהרה לקרבן והטעם דפסח ומילה דאינו קרבן וההיא דפרכינן בעירובין דאי ר\"ע לאו נמי איכא לאו משום לישנא הא פסח ומילה מ\"ע הוא דק\"ל כמ\"ש התוס' אלא משום דס\"ל דטעמא דפסח ומילה דלא מייתי קרבן הוא משום דלית בהו לאו וקרבן בעי אזהרה כדס\"ל לרבינא ומש\"ה פריך שפיר דלר\"ע לאו נמי איכא וליתי קרבן ואהא הוצרכו לשנויי משום טעמא דהשמר דעשה עשה אמנם לרבא דס\"ל דקרבן לא בעי אזהרה וטעמא דפסח ומילה משום דהוקשה כל התורה כולה לע\"ז כו' מתני' דכריתות ומאי מ\"ע דקתני כלומר קום עשה וא\"כ מעתה מתרצתא היא קו' התוס' בהכי דלר\"י דס\"ל דהשמר דעשה לאו לא תיקשי לי' מתני' דכריתות משום דס\"ל כרבא דקרבן לא בעי אזהרה כנ\"ל נכון:<br><b> ואין </b> להקשות לדעת רש\"י והרמב\"ן דס\"ל דהשמר בקום עשה נמי לאו הוא דא\"כ משמע דלר\"י דס\"ל דהשמר דעשה נמי לאו היא אם לא הניח תפילין ביום ה\"נ דעובר בל\"ת דומיא דושמרתם את משמרת הקודש וא\"כ קשה אדקא מפלגי בהניח תפילין אחר שקיעת החמה ליפלגו בלא הניח תפילין ביום דהוי רבותא טפי דאפילו השמר דקום עשה נמי לאו הוא די\"ל דר\"א נקט למילתיה בהמניח תפילין בלילה משום דהוי רבותא טפי לדידיה ואהא פליג ר\"י וא\"נ דגבי מי שלא הניח תפילין ביום לא פליג משום דלא נפקא מינה מידי דאפילו לר\"י דעובר בל\"ת אין בו מלקות משום דהו\"ל לאו שאין בו מעשה. אבל במניח תפילין אחר שקיעת החמה קמפלגי שפיר דנ\"מ לענין מלקות אך ק\"ל שרבינו כתב בסוף הפרק דאם עבר ולא הניח תפילין ביום עובר בח' עשה ולפי שיטתו דס\"ל דהשמר דקום עשה נמי לאו הוא היל\"ל דעובר נמי בל\"ת דומיא דשמירת המקדש וכבר ראיתי בס' מרכבת המשנה שצדד לומר שרבינו פוסק כר\"ע דקרא דושמרת את החקה הזאת אפסח קאי ועובר בל\"ת דקאמר אסמכתא בעלמא הוא אסתייעא מלתיה ממה שלא כתב דאם לא הניח תפילין ביום עובר בל\"ת אלא דכפי זה ק\"ל דא\"כ בפ\"א מהלכות ק\"פכתב דאם עבר ולא הקריב ק\"פ ביטל מ\"ע וכפי זה היל\"ל דעובר על ל\"ת דומיא דשמירת המקדש והדבר צריך ישוב לעת הפנאי והתוס' בפרק ר\"א דמילה דקל\"ב ע\"ב ד\"ה האי עשה ול\"ת כתבו וז\"ל השמר היינו לאו ולעשות היינו עשה ואע\"ג דאמרינן השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה מ\"מ לאו מ\"ע הוא אלא ל\"ת דאמר רחמנא הזהר פן תקוץ בהרת ע\"כ. וקשה טובא דמאי קושיא מההיא דהקומץ הא פלוגתא דר\"א ור\"י היא שם וקי\"ל כר\"י כמ\"ש משם רבינו וא\"כ סתמא דתלמודא אתיא כר\"י דהשמר דעשה נמי לאו וליכא למימר דכונתם להקשות אליבא דר\"א היאך יפרש הברייתא הא ודאי לק\"מ דאיכא למימר דר\"א יפרש הברייתא כלישנא קמא דהתם וכבר ראיתי למורי הרב ז\"ל בס' לשון ערומים בלשונות הרא\"ם דף י\"ד ע\"ד תמה עליהם בזה עי\"ש ותו ק\"ל בתי' שכתבו מ\"מ לאו מ\"ע הוא אלא ל\"ת דאמר רחמנא הזהר פן תקוץ בהרת כו' דהא ה\"נ גבי המניח תפילין נמי ל\"ת הוא דאמר רחמנא הזהר שלא תניח תפילין בלילה וכמ\"ש בעירובין דר\"י ל\"ק דעובר אל\"ת אלא במניח תפילין בלילה משום דפי' לאו הוא כמו השמר בנגע הצרעת והיה נראה ליישב לכל זה שכונתם במ\"ש ואע\"ג דאמרינן השמר דעשה עשה למ\"ש בעירובין דע\"כ לא פליג ר\"י וס\"ל דהשמר דעשה לאו אלא דוקא במניח תפילין בלילה משום דפי' לאו הוא אבל אם לא הניח תפילין ביום אפילו ר\"י מודה דהשמר דקום עשה עשה וז\"ש ואע\"ג דאמרינן בסו\"פ הקומץ דהשמר דעשה עשה כלומר כשלא הניח תפילין ביום דאפילו ר\"י מודה ומשמע להו הכי מדנקטי לפלוגתייהו בהניח תפילין אחר שקיעת החמה ולא נקטי לפלוגתייהו באם לא הניח תפילין ביום משמע דבהא אפי' ר\"י מודה ואהא תירץ דגבי השמר בנגע הצרעת לאו מ\"ע אלא ל\"ת וכמ\"ש בעירובין וסוגיא דשבת אתיא כר\"י, כך הי' נראה ליישב דבריהם. האמנם הא ודאי ליתא דכולי האי ודאי לא הו\"ל למסתם סתומי והו\"ל להביא סוגיא דפרק המוצא תפילין דמשם באר\"ה דהשמר דקום עשה לכ\"ע עשה הוא ולא להביא סוגיא דפרק הקומץ דלא מכרעא מלתא ותו דאי אסיקי אדעתייהו בהכי לומר דדוקא בהמניח תפילין אחר שקיעת החמה הוא דס\"ל לר\"י דהשמר דעשה לאו משום דפי' לאו אבל בלא הניח תפילין ביום מודה ר\"י, א\"כ דקרי להו מאי קרי להו והא פשיטא ודאי דהשמר בנגע הצרעת לר\"י לאו הוא דומיא דהמניח תפילין אחר שקיעת החמה ולכן ליישב לקושיא דידן נראה דס\"ל להתוס' ז\"ל דדוקא גבי מניח תפילין אחר שקיעת החמה ס\"ל לר\"א דהשמר דעשה עשה משום דעיקר קרא דושמרת את החוקה כו' בעשה הוא דכתיב שיניח תפילין ביום אלא דמדכתיב מימים ימימה דרשינן ימים ולא לילות והלכך ס\"ל לר\"א דאינו עובר בלאו משום דושמרת אעיקר מ\"ע קאי וכאלו אמר הזהר והשמר שתניח תפילין ביום אמנם גבי השמר בנגע הצרעת עיקר קרא ל\"ת הוא שיזהר וישמר מלקוץ את הבהרת והלכך לכ\"ע ל\"ת הוא כנ\"ל ודוק. ולקושיא ראשונה נראה לי לומר דקושית התוס' ודאי היא לר\"א דס\"ל דהשמר דעשה עשה מה יענה להך ברייתא משום דס\"ל דע\"כ ללישנא קמא דקאמר דברייתא הכי קאמר ביום הח' אפילו בצרעת ק\"ו משבת כו' הדר קאמר ממאי דשבת חמורה כו' ע\"כ דס\"ל דצרעת עשה ול\"ת ולא אתי עשה דמילה ודחי עשה ול\"ת דצרעת ומשו\"ה הוצרך לאתויי מק\"ו דשבת והדר קאמר ממאי דשבת חמורה כו' ואצטריך קרא דבשר לומר אפילו בצרעת אמנם אי ס\"ל דהשמר בנגע הצרעת עשה הוא ואין בו ל\"ת כלל א\"כ ל\"ל לברייתא לומר דמילה דוחה את הצרעת מק\"ו דשבת עד דאיצטרך קרא דבשר לומר אפילו בצרעת הא בלאו קרא נמי ת\"ל דאתי עשה אלים דמילה דנכרתו עליה י\"ג בריתות ודחי עשה דצרעת ובהדיא אמרינן בפסחים דף נ\"ט ע\"א דאתי עשה אלים דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה מסברא בעלמא אע\"ג דהתם ליכא קרא להכי וכבר כתבו התוס' שם דאע\"ג דקי\"ל דאין עשה דוחה את ל\"ת אלא דוקא בעידנא דקא מעקר לאו מקיים העשה אפ\"ה גבי עשה קיל ואע\"ג דבעידנא דמיעקר האי עשה לא מקיים האי עשה אפ\"ה אתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה וא\"כ ה\"נ מסברא בעלמא היל\"ל דאתי עשה דמילה דאלים ודחי עשה דהשמר בנגע הצרעת וא\"כ קרא למה לי ואהא תירץ שפיר דהכא לכ\"ע לאו הוא כנ\"ל נכון ליישב דבריהם ומ\"ש הרא\"ם דמ\"ש ביומא השמר דעשה עשה פי' אחר יש בו ואין כאן מקומו נראה שכונתו למ\"ש בסדר כי תצא בד\"ה מוצא שפתיך וז\"ל אבל רש\"י ז\"ל כתב בפ' ראה בפ' תשמרו לעשות ליתן ל\"ת על עשה האמור בפ' שכל השמר לשון ל\"ת הוא אלא שאין לוקין על השמר דעשה וא\"כ פי' השמר דעשה עשה אינו אלא לענין שאין לוקין עליו כמו בעשה אבל לעולם ל\"ת הוא עכ\"ל אלא שדבריו תמוהים בעיני דא\"כ מאי פריך בפרק המוצא תפילין אלא הא דתנן הפסח והמילה מ\"ע לימא דלא כר\"ע דאי כר\"ע לאו נמי איכא ומשני אפילו תימא ר\"ע כו' השמר דעשה עשה ומאי משני הא השמר דעשה עשה אינו אלא לענין מלקות שאין לוקין עליו כמו בעשה אבל לא תעשה הוא וליכא למימר דכיון דאין לוקין עליו מש\"ה אין חייבין עליו חטאת דא\"כ למאי איצטרך לטעמא דהשמר דעשה עשה הא בלא\"ה נמי אין בו מלקות משום דהו\"ל לאו שאין בו מעשה וצ\"ע:<br><b> וראיתי </b> להרא\"ם בפ' יתרו ד\"ה זכור ושמור שכתב וז\"ל וכן כתב הרמב\"ן שרבותינו הקפידו בזה כו' מפני שזכור מ\"ע כו' ושמור אצלם מצות ל\"ת שכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל\"ת כו' אך קשה דא\"כ יהיה קידוש היום עשה ול\"ת ועוד האי שמור השמר דעשה הוא דכל השמר דעשה עשה כדאיתא פ\"ב דיומא ואע\"פ שפי' הרמב\"ן ז\"ל לקדשו שלא נחללנו מ\"מ כיון שהוא בצורת עשה אינו אלא עשה כו' יע\"ש:<br><b> וראיתי </b> למוהר\"ש אלגאזי בספר זהב שיבה דקס\"א ע\"ב שתמה על הרא\"ם ז\"ל דאישתמיט מיניה מ\"ש הוא עצמו בפ' כי תצא דסובר רש\"י דכי אמרינן השמר דעשה עשה אינו אלא לענין שאין לוקין עליו כמו בעשה ולעולם ל\"ת הוא ועוד הקשה עליו שהרי התוס' שם בפ\"ב דיומא כתבו וז\"ל אע\"ג דר\"י ס\"ל בפ' הקומץ דהשמר דעשה נמי לאו הוא כו' וא\"כ מה הקשה להרמב\"ן ז\"ל מנ\"ל הוא יפרש דהך ברייתא דזכור ושמור בדבור אחד נאמרו אתיא כר\"י א\"ד יע\"ש. והנה מ\"ש דאשתמיט מיניה דרא\"ם מ\"ש הוא עצמו בפ' כי תצא אחר המחילה אומר אני דאדרבא אישתמט מיניה מ\"ש הרמב\"ן ז\"ל בפ' משפטים ד\"ה ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו וכתבנו לשונו לעיל דמבואר מדבריו דס\"ל להרמב\"ן דמ\"ש השמר דעשה עשה דברים כפשטם דהיינו עשה ממש וא\"כ מבואר הוא דהיינו מאי דק\"ל להרא\"ם ז\"ל לפום שיטתיה דהרמב\"ן ועי' במ\"ש הרא\"ם ז\"ל בפ' משפטים ד\"ה הנזכר וזה פשוט. גם מ\"ש דהרמב\"ן יפרש דהך ברייתא דזכור ושמור בדיבור אחד נאמר אתיא כר\"י איני יודע איך הפה יכולה לדבר דר\"ל דפרק שני דיומא ור\"א דפ' הקומץ פליגי אברייתא דזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו וכי ר\"א ור\"ל תנאי נינהו וכבר התוס' פ\"ק דר\"ה דף ו' ד\"ה תשמור זו מל\"ת כתבו תימא הא אמרינן בפרק המוצא תפילין כו' וכן בפ' שני דיומא כו' השמר דעשה עשה והאי נמי השמר דעשה הוא כו' ולפי דברי הרב ז\"ל מאי ק\"ל אימא דהך ברייתא דתשמור זו מל\"ת אתיא כר\"י אלא ודאי דליתא:<br><b> עוד </b> כתב הרב הנזכר ז\"ל וז\"ל והרב חידושי הגדות כתב על קושיות הרא\"ם דלק\"מ דע\"כ לא אמרינן דהשמר דעשה עשה אלא היכא דלא שייך במצוה ההיא ל\"ת ואשתמיטתיה דבמנחות פ' הקומץ אמרינן המניח תפילין אחר שקיעת החמה דר\"א סבר דעובר בעשה ור\"י סבר דעובר בלאו ומסיק מס' השמר דעשה עשה, והתם שייך לאו לא תניח תפילין אחר שקיעת החמה ולא היה לו להשיג על הגאון אלא דלא היה לו להביא ההיא דאיכא למדחי והיה ליה להביא ההיא דמנחות דמשם ראיה כמ\"ש עכ\"ד. ולע\"ד אחר המחילה לא ירד לכונת מהרש\"א ז\"ל שכונתו מבוארת דע\"כ לא אמרינן דהשמר דעשה עשה אלא היינו היכא דלא בא כתוב במצוה ההיא ל\"ת כההיא דעינוי וכן ההיא דמניח תפילין אחר שקיעת החמה אע\"ג דהוי ל\"ת שלא יניח תפילין אחר שקיעת החמה מ\"מ אין בכתוב ל\"ת על הדבר משא\"כ בזכור ושמור שבא בכתוב מפורש ל\"ת על הדבר כדכתיב לא תעשה כל מלאכה אית לן למיזל בתר כללין דהשמר פן ואל אינו אלא ל\"ת ולומר דשמור על לא תעשה כל מלאכה דכתיב בתריה קאי וזה מבואר למעיין שם בדבריו והנה הרב ז\"ל כתב כן מסברא דנפשיה ואנכי הרואה שדבריו הן הן דברי התוס' בפ\"ק דר\"ה ד\"ה תשמור זו מל\"ת שהקשו שם שהרי השמר דעשה עשה ותירץ דתפילין לאחר שקיעת החמה דקאי אעשה דהנחת תפילין הוי עשה אבל תשמור דהכא קאי אלא תאחר דלעיל מיניה שישמור ולא יאחר כו' ע\"ש. וא\"כ ה\"נ איכא למימר הכא דשמור אלא תעשה כל מלאכה דכתיב בתריה קאי שישמור שלא יעשה מלאכה ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kedushah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kedushah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6340a7bb9da0165bd1b8d7a66b5564c8f0dd17a0
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kedushah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,283 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Forbidden Foods",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כלאים </b>\n<b> הבא כו'.</b> עיין מ\"ש פי\"ב מהלכות שחיטה הלכה ח':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מכלל </b>\n<b> שנאמר.</b> כתב ה\"ה ודע שאין לתמוה כו' ממ\"ש אין מזהירין מן הדין שאלו כבר נאסרה בלאו הבא מכלל עשה כו' הנה כפי דברי ה\"ה הללו היה נראה ליישב מה שהקשה מוהר\"ש אלגאזי ז\"ל בספר גו\"ה בכלל זה דאין ממ\"ה מהא דגרסינן פ\"ק דביצה ד\"ט מ\"ט דב\"ש א\"כ ליכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור ואנא אמינא ומה חמץ שאין חמוצו קשה מוזהר עליו שאור שחמוצו קשה לא כל שכן אלא לומר לך שיעורו של זה לא כשיעורו של זה וקשה דהא אין ממ\"ה ואין לומר דב\"ש פליגי אהך כללא וסברו דממ\"ה דהא במכות די\"ד אמרינן אפי' למ\"ד עונשין אין ממ\"ה ותו דב\"ה אמאי אצטריכו לצריכותא אחרינ' יע\"ש מה שתירץ ולפי דברי ה\"ה ז\"ל נראה דמעיקר' קושיא ליתא דכיון דאיכ' עשה דאך ביום הראשון תשביתו שאור לכ\"ע ממ\"ה ומאי דקאמר בגמר' ליכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור היינו קרא דלא יראה שאור אמנם קרא דאך ביום הראשון ודאי דאצטריך לעבור עליו בעשה זה היה נראה ליישב לכאורה אמנם הא ודאי נראה שהרב נמוקו עמו ולשיטתי' אזיל שכתב בכלל ד' דע\"כ לא כתב ה\"ה אלא דוקא גבי בהמה טמאה בב' סימנין דבכלל מאתים מנה דבכלל הגמל שמוזהר עליו אע\"פ שיש בו סי' אחד כולל הוא בהמה טמאה בשני סימנין ועוד חילק וכתב דע\"כ לא כתב ה\"ה אלא דוקא הכא דמלבד דאיכא לאו הבא מכלל עשה יש יתור בעשה דסגי דלכתוב בהמה תאכלו ומדכתיב אותה משמע אותה ולא אחרת והכריח הדבר מההיא דגרסינן בפרק כ\"ש דכ\"ד אלא אמר ר\"פ ק\"ו הוא ומה מעשר הקל אמרה תורה ולא ביערתי ממנו בטמא כו' וכ\"ת אין ממ\"ה הקישא הוא כו' וכפי מ\"ש ה\"ה היכי קאמר וכ\"ת אין ממ\"ה הא הכא נמי הוי לאו הבא מכלל עשה דבאש תשרף כי היכי דאמרי' לעיל אם אינו ענין לגופו דהא כתיב באש תשרף כו' יע\"ש: ולעיקר ראייתו שמעתי ממורי הרב הי\"ו שדחה לזה עם מ\"ש התוספות שם בד\"ה היקשא הוא תימא אמאי קרי ליה היקשא ת\"ל דקדש כתיב כו' וי\"ל דצריך היקשא משום איסור הנאה דלא אתי קרא דוהבשר לאיסור הנאה דבפ\"ב דשבת לא ילפינן איסור הנאה בשמן קדש שנטמא אלא ממעשר עכ\"ד ואם כן כפי דברי התוספות ז\"ל הא דקאמר בגמרא שאין ת\"ל לא יאכל ומה ת\"ל לא יאכל אם א\"ע לגופו דהא נפ\"ל מק\"ו דמעשר היינו לומר דאפילו לאיסור הנאה לא אצטריך קרא דנפ\"ל מק\"ו דמעשר לאסור הנאה בלאו ואהא פריך וכ\"ת אין ממה\"ד כלומר דאכתי נימא דקרא אצטריך לאסור הנאה בלאו ולא נפיק מק\"ו משום דאין ממה\"ד דהשתא ליכא למימר דכיון דאיכא לאו הבא מכלל עשה מזהירין דמקרא דבאש תשרף ליכ' למשמע מינה איסור הנאה דאיכ' למימר דקרא אתא לומר דמצותו בשרפה ויסיקנו תחת תבשילו כדין תרומה טמאה ותדע שכן הוא מדגרסי' בפ\"ב דשבת ואבע\"א מדרבי אבהו דאמר רבי אבהו ולא בערתי ממנו בטמא ממנו אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר שמן של קדש שנטמא לאו קושי' היא כו' הרי משמע בהדיא דמקרא באש תשרף ליכא למשמע מינה איסור הנאה ולעיל כי משני בגמ' ר\"י רבך מהאי קרא קאמר לה כו' אם אינו ענין לגופא דהא כתב ושרפת ה\"ה דהו\"מ למיפרך דמדאצטריך לא יאכל לאיסור הנאה אלא דעדיפ' מינה קא פריך ז\"ת תי' ושפתים ישק וא\"כ מעתה מצינן למימר שדברי ה\"ה כפשוטן ולאו משום טעמיה דבכלל ק\"ק מנה או משום דאיכא יתור בעשה כמ\"ש הרב וכן מוכח בהדיא ממ\"ש מרן הכ\"מ בפ\"ג מהל' ח\"מ דין ז' שדעת רבינו שכתב דהמקטיר אברי בהמה דלוקה ואע\"ג דאיסור הקרבת' לאו הבא מכלל עשה משום דכיון דבהמה טמאה גריעא מב\"מ כשהזהירה תורה על הקרבתו בלאו יש לנו להביא בהמה טמאה לאסור הקרבתו בלאו מק\"ו ע\"ש וע\"כ דהיינו משום דאף ע\"ג דאין מזהירין מן הדין כיון דאיכא לאו הבא מכלל עשה מדכתיב מן הבקר מזהירין מה\"ד וכן כתב הרב ל\"מ שם יע\"ש הרי דהתם ליכא טעמא דבכלל מאתים מנה ואפ\"ה כתב מרן דכיון דאיכא לאו הבא מכלל עשה מזהירין וא\"כ מתרצתא שפיר ההיא דפ\"ק די\"ט כמ\"ש האמנם נראה לע\"ד שדברי ה\"ה הן בדוקא היכא דעיקר קרא אתא ליתן לאו הבא מכלל עשה כההיא דאותה תאכלו ואף ע\"ג דלא מקרי לאו לענין מלקות מ\"מ להך מילתא חשיבא שפיר כלאו ומזהירין מה\"ד וכן נמי בהא דהמקטיר אברי בהמה טמאה דנפ\"ל מקרא דמן הבקר דעיקר קרא אתא ללאו הבא מכלל עשה אמנם היכא דעיקר קרא אתא ליתן בו עשה על הדבר כההיא דאך ביום הראשון תשביתו שאור וכההיא דבאש תשרף בהא ודאי מודה ה\"ה דאין מזהירין מה\"ד וכן ראיתי להרב מוצל מאש סי' ך' שכתב כן מסברא דידיה ולע\"ד יש להביא סמוכות לזה מההיא דגרסינן בפ' יה\"כ דף פ\"א אבל אזהרה לענוי של יום עצמו לא למדנו מנין לא יאמר עונש כו' אלא לא יאמר עונש בעינוי דגמר ממלאכה מה מלאכה שהותרה מכללה ענוש כרת עינוי לא כ\"ש למה נאמר מופנה כו' מה מלאכה ענש והזהיר כו' ואיכא למידק דלפי צד זה דעינוי חמור מאזהרה אמאי אצטריך אזהרה בעינוי ממה שלא יאמר עונש בעינוי והלא אזהרה גופ' נילף בק\"ו דמלאכה וכבר הוקשה לו כן למוהרש\"א ז\"ל סמוך ונראה ותירץ דבאזהרה כ\"ע מודי דאין מזהירין מה\"ד ומש\"ה הוצרך התנא למילף אזהרה בעינוי ממה שלא יאמר עונש במלאכה ע\"ש והשתא אם נאמר שלדעת ה\"ה אפילו בעשה מזהירין קשה דהכא כיון דאיכא עשה דועניתם דכ\"ע מזהירין אמאי לא יליף אזהרה גופא מק\"ו ותו דלפי האמת תיקש' ליה דלא יאמר עונש בעינוי ונילף עונש ואזהרה מק\"ו דמלאכה כיון דאיכא עשה דועניתם והאי תנא ס\"ל דעונשין מה\"ד אלא ודאי דע\"כ לא כתב ה\"ה אלא דוקא בלאו הבא מכלל עשה אבל לא בעשה כמ\"ש אכן מדברי הרב מש\"ל נראה דהבין בדעת ה\"ה דאפילו בעשה גרידא מזהירין שכתב וז\"ל ובהא ניחא לי הא דאמרינן בפ\"ו דמציעא דפ\"ט ויהא אדם מצוה על חסימתו מק\"ו משור כו' וכ\"ת דאינו אלא לאיסור' בעלמא וכי אתא מיעוטא דכנפשך הוא לומר דאפי' איסור' ליכא הא ליתא דפשיטא דבלאו ק\"ו נמי איסור' איכא מקרא דכי תבא בכרם רעך ופסוק זה לאו לנתינת רשות בלבד הוא דאתא אלא עשה זה לבע\"ה הוא דאזהר קרא ואם לא הניחו ביטל מ\"ע וכמ\"ש הרב החינוך אך לפי דברי ה\"ה ניחא כיון דבלאו ק\"ו איכא עשה שפיר מייתינן מק\"ו יע\"ש ולפי דעתו קשה מההיא דפרק יה\"כ ולעיקר קו' נראה דאיכא למימר דהך ק\"ו אינו אלא לאיסור בעלמ' ואע\"ג דאיכא עשה מ\"מ ק\"ו אצטריך לאיסור לאו ואתא קרא דכנפשך ומיעטיה מאיסור לאו אמנם איסור עשה בדוכתיה קאי וכ\"כ הרא\"ם בפרשת שמיני בד\"ה מבשרם דאיסור עשה לחוד ואיסור לאו לחוד יע\"ש ועיין בס' מוצל מאש מה שתירץ לזה לדעת הרמ\"ה שדבריו סתומים וחתומים כמו שיראה המעיין ודע דמסוגיא זו דפרק יה\"כ ק\"ל ג\"כ לסברת רבינו שכתב בשרשיו שורש י\"ד בהא דאמרינן לא ענש הכתוב אלא א\"כ הזהיר דכשהעונש מפורש בתורה יכולין להוציא אזהרה מה\"ד ואין זה סותר אמרם אין מזהירין מה\"ד כיון שהעונש מפורש בתורה והרמב\"ן בשורש הב' סתר דבריו מסוגיא דפ\"ק דמכות גבי אחותו מאביו ואמו והרב מגלת אסתר יישב דבריו דשאני התם כיון שאין העונש מפורש בתורה אלא מכח יתורא דערות אחותו גלה משום הכי אצטריכו פסוק לאזהרה יע\"ש אכן מסוגיא זו קשה שהרי הכא עונש עינוי מפורש בתורה וא\"כ אמאי אצטריכו למילף אזהרה בעינוי ממה שלא יאמר עונש באזהרה אזהרה גופא תיתי בק\"ו כיון שהעונש מפורש בתורה וי\"ל ודו\"ק. ודע עוד שאף לדעת ה\"ה כתב הרב מוצל מאש סימן הנז' שלא כ\"כ אלא לענין מזהירין אבל לא לענין עונשין מה\"ד אע\"ג דאיכא איסור עשה ואיסור לאו והראיה לדבר מעדים זוממין שאמרו כאשר זמם ולא כאשר עשה ואמרינן בגמרא בפ\"ק דמכות שהיה בדין עשה מק\"ו דזמם אלא דאין עונשין מה\"ד אף ע\"ג דיש בו לאו מפורש בתורה דלא תענה יע\"ש ומדברי הרא\"ם מפורש יוצא דס\"ל דאף לענין עונשין כל שיש בו איסור מבואר מן התורה עונשין כמו שיראה המעיין ולפי דעתו צ\"ע מה יענה לההיא דכאשר זמם:<br><b> ועוד </b> אני מוסיף להקשות לפי דעתו ז\"ל מההיא דפ\"ק דמכות דתנא איש אשר יקח אחותו כו' אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו כו' בת אביו ובת אמו מנין ת\"ל ערות אחותו גלה עד שלא יאמר יש לי בדין אם ענש על של בת אביו כו' הא למדת שאין עונשין מה\"ד כו' ולפי דברי הרב תקשי דלמאי אצטריך יתורא דערות אחותו גלה הא כיון דאיסור' מבואר מן התורה מדכתיב ערות בת אשת אביך מולדת אביך לכ\"ע עונשין מה\"ד ולהא ודאי י\"ל דכיון דאזהרה לא נפ\"ל אלא מיתור' דאחותך היא כדאיתא ביבמות דכ\"ד לא מקרי איסורו מבואר מן התורה מיהו ההיא דכאשר זמם קשה וצ\"ע כעת: תו ק\"ל בדברי הרא\"ם דבפרק שמיני הסכימה דעתו לדעת ה\"ה דכל שאיסורו מבואר מן התורה ואין הק\"ו בא אלא להורות על אזהרתן מזהירין מה\"ד ואלו בפ' ראה בד\"ה ותרומת ידך כתב וז\"ל אזהרה לאוכל בכורים חוץ לחומה ואע\"פ שזה בא מק\"ו ממעשר ומה מעשר מעשר שמותר לזרים כו' אצטריך קרא לחייב עליו מלקות דאי מק\"ו לא למדנו אלא איסור' אבל מלקות לא כו' ואלו בד\"ה לא תוכל כתב וז\"ל גם יתכן לומר שפי' בא הכתוב ליתן ל\"ת על הדבר שאף ע\"פ שאמרו למעלה והבאתם שמה עולותיכם ולא חוץ לחומה חזר ואמר לא תוכל כדי ליתן ל\"ת על הדבר ע\"כ וכיון שכן קשה דאיך כתב אע\"פ שזה בא בק\"ו אין ממה\"ד הא כיון שאיסורו מבואר מן התורה מזהירין שהרי כתיב והבאתם שמה עולותיכם ותרומת ידכם ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם וצ\"ל ודו\"ק שוב ראיתי שדברי הרא\"ם הללו הם תלמוד ערוך פרק אלו הן הלוקין די\"ז ע\"ב דפרכינן התם וכי מזהירין מן הדין כו' איסור' בעלמא וכיון שכן קשה טובא לדעת ה\"ה מסוגיא הלזו וצ\"ע: תו ק\"ל לדעת רבינו דס\"ל דכל שהעונש מפורש בתו' מזהירין מה\"ד מהא דגרסינן בזבחים דק\"ו בשלמא העלאה כתיב עונש וכתיב אזהרה אלא שחיטה בעלמא עונש כתיבה אלא אזהרה מנ\"ל כו' אלא אמר רבי אבין ק\"ו מה במקום שלא ענש הזהיר מקום שענש אין דין שהזהיר דפריך וכי מזהירין מה\"ד אפילו למ\"ד עונשין כו' יע\"ש הרי בהדיא דאף ע\"ג דהעונש מפורש בתורה אפי\"ה אין מזהירין מה\"ד וכן מסוגיא זו קשה לדעת ה\"ה שכתב דכל דאיכא לאו הבא מכלל עשה מזהירין מה\"ד שהרי התם נמי איכא עשה דשם תעלה עולותיך ושם תעשה דבכלל עשיה היא שחיטה וכמ\"ש רבי' בפרק י\"ח מה' מע\"הק ואפי\"ה קאמר דאין מזהירין מה\"ד וצ\"ע כעת:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שכ) </b> ולשיטתי' אזיל כו'. דבכלל מאתים מנה כו'. לכאורה לא הועיל בזה כלל דגם בשאור י\"ל בכלל מאתים מנה דהא הי' חמץ קודם שנעשה שאור וכיון דב\"ש לא ס\"ל דבזה דשאור אינו ראוי לאכילה הוא גרע מחמץ א\"כ ניחא שפיר. וקושייתו מעיקרא לק\"מ משום דלא שייך בזה אין מזהירין מן הדין דכיון דבתחלה הי' חמץ א\"כ חימוצו להיכן הלך והאוכל שאור הרי חייב אפי' אליבא דב\"ה כדאמרינן בסוגיין דלענין אכילה כ\"ע לא פליגי דחייב וא\"כ הא גם שאור לא נפסל מאכילת אדם והא דמצרכי ב\"ה למיכתב שאור גבי ביעור וקאמרי דלא הוה ילפינן אותו מחמץ משום דחמץ ראוי לאכילה היינו טעמייהו משום דבביעור חמץ הוה אמינא דהתורה חייבתו בביעור משום דראוי לאכילה ומש\"ה כדי שלא יבוא לאוכלו חייבתו בבל יראה משא\"כ שאור דאינו ראוי כ\"כ לאכילה אי לא הוה כתיב בהדיא לא יראה גבי שאור הוה אמינא דכיון דבדילי אינשי מלאכלו לא חייבתו תורה בביעורו לענין הלאו דבל יראה ובל ימצא והוה אמינא דסגי לי' בעשה דתשביתו לחוד ועיין מ\"ש לעיל בהלכות חמץ ומצה ודוק:<br><b> (שכא) </b> ומדברי הרא\"ם מפורש יוצא דס\"ל דאף לענין עונשין כו'. ולפי דעתו צ\"ע מה יענה לההוא דכאשר זמם כו'. תמהני דהא באמת הרמב\"ם ז\"ל אינו פוסק כסוגיא זו שהרי כתב בריש פ' כ' מהלכות עדות דעדים שהעידו בפלוני שחייב מלקות ולקה ואח\"כ הוזמו דלוקין ועכ\"ר היינו מק\"ו זה ואע\"ג דאין עונשין מן הדין עכ\"ר צ\"ל כמ\"ש הרא\"ם דכיון דהאיסור מפורש בתורה שפיר עונשין כו' וה\"נ הרי מפורש הל\"ת. והא דס\"ל להרמב\"ם ז\"ל דהרגו אינן נהרגין מיישב זה הכ\"מ דכיון שד' אנה לידינו שיומת בב\"ד מסתמא היה חייב מיתה: [וצ\"ל לפ\"ז דעונש קטן כמלקות שאינו אלא צער בעלמא ס\"ל להכ\"מ ז\"ל דאע\"פ שבאמת אינו חייב מלקות י\"ל דנענש מן השמים בצער הזה כדי למרק עוונותיו כשאר יסורים וחלאים ר\"ל ובחנם תמה התומים על הכ\"מ בסי' ל\"ח אבל מה שהעדים אינם נפטרים ממלקות ה\"ט משום דשאני במיתה דחשיב הנידון כגברא קטילא א\"נ כמו שמיישב שם התומים דה\"ט דהרגו אינן נהרגין משום דאמרינן דאילו היה הנידון חי לא היה מניח להמיתן שהיה מודה שהעידו אמת להצילן ממיתה ובילדותי פלפלתי הרבה בדברי התומים אלו דלדידי' בעדים שהעידו באחד שחייב מלקות דאמרינן בזה שאם לקה לוקין א\"כ אם מת הנידון אחר שלקה ואח\"כ הוזמו העדים נימא נמי דתו אינן לוקין משום דדילמא אי היה הנידון חי היה מודה דאמת העידו והמזימים שקר ענו בם גם יישבתי דברי הרמב\"ם באורח אחר ואכ\"מ]. ועכ\"פ יהיה איך שיהיה מדפסק הרמב\"ם בפ\"כ מהלכות עדות הנ\"ל דאם לקה לוקין הרי יש ראיה עוד לדברי הרא\"ם ז\"ל ולא תיובתא עליו כמ\"ש כאן הגאון המחבר ז\"ל: ועוד י\"ל לכאורה דכיון דס\"ל לחכמים דר\"מ בעדים שהעידו באחד דחייב מלקות שאינן לוקין אלא ארבעים כשהוזמו ודלא כדס\"ל לר\"מ שם דלוקין שמונים ארבעים מלא תענה וארבעים משום כאשר זמם וע\"ש והיינו עכ\"ר משום דס\"ל לחכמים דלא תענה מוסב על ועשיתם לו גו' דהיינו העונש ולא לאו בפ\"ע ומש\"ה אינן לוקין אלא ארבעים דהזמה וא\"כ לפ\"ז י\"ל דכיון דקרא דועשיתם לו גו' שהוא העונש של הזמה מיירי דוקא עד שלא נתקיים העונש והיינו קודם שהרגו א\"כ תו הלאו דלא תענה שהוא האזהרה על העונש של הזמה לא נאמר ג\"כ אלא על מי שחייבתו התורה כעונש של הזמה שהרי לא ענש אא\"כ הזהיר אבל במי שאי אפשר לקיים בו העונש ממילא לא הזהיר בו דבשלמא לר\"מ דס\"ל דלא תענה קאי ללאו בפ\"ע אעדות שקר שפיר כתב המחבר שאיסורו מפורש כו' אבל לחכמים הרי לא קאי לא תענה אלא על מי דקאי הזמה ודוק:<br><b> (שכב) </b> (ולהא ודאי י\"ל דכיון דאזהרה לא נפ\"ל אלא מיתורא דאחותך היא כו'). מיהו ההוא דכאשר זמם קשה וצ\"ע כו'. ולענ\"ד י\"ל דלק\"מ משום דשאני ההוא דפ\"ק דמכות דהתם לא מהני מאי דאיסורו מבואר בתורה מלא תענה למילף תו העונש בק\"ו כיון דחייבי גלות ובכה\"ג הא ליכא להעונש דכאשר זמם אע\"פ שגם בעדיות אלו איכא איסור מלאו דלא תענה וא\"כ כיון דמצינו עדיות כאלו שאע\"פ שיש בהן האזהרה דלא תענה ואפ\"ה אינן בעונש דכאשר זמם א\"כ אית לן למימר נמי הכי לענין אם הרגו אינן נהרגין דאע\"ג דישנן באזהרה מ\"מ אינן בעונש והרא\"ם ז\"ל לא קאמר דכל היכא דאיסורו מפורש בתורה עונשין כו' אלא היכא דלא מצינו בו גוונא להיפך דאינו נענש אע\"ג דאיסורו מפורש דאז עונשין כו' ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> איסור נבלה כו' אינו לוקה משום נבלה וטריפה כו'.</b> כתב ה\"ה מפורש בספרא חלב נבלה וחלב טריפה כו' או כלך לדרך זה טהר מכלל חלב וטהר מכלל נבלה מה מצינו שטהר מכלל נבלה בטמאה כו' ת\"ל טריפה יצאת בהמה טמאה שאין לה טריפה כו' עיין בהרב ל\"מ שתמה על דברי ה\"ה הללו דמשמע דכונתו להביא ראיה ממ\"ש שם טהר מכלל נבלה בטמאה משמע דאין איסור נבילה בטמאה וקשה על זה דבסוף פרק חטאת העוף אוקמוה להא בנבלת עוף טהור כו' ותו קשה מאי מייתי מטומאה לאיסור נבלה אע\"ג דלענין טומאה טהור אבל לענין אכילה אפשר שיהיה לו לאו דנבלה דומיא דחלב נבלה ובס\"ד כתב שה\"ה לא ראה בריי' זו מקומה בגמרא כי אם ע\"פ הספרא ולפיכך כתב מה שכתב את\"ד יע\"ש: ולע\"ד דברי ה\"ה מבוארים דודאי ס\"ל לה\"ה ז\"ל דמ\"ש בספרא טיהר מכלל נבלה בטמאה לענין טומאה מיירי ובנבלת עוף טהור אלא דכונתו להביא ראיה ממ\"ש בסופו יצאת בהמה שאין לה טריפה והשתא אם איתא דבהמה טמאה אין במינו טריפה הא במינו טריפה מיקרי כיון דאי טריפה היא מחייב משום טריפה זה הנראה פשוט בכונת ה\"ה ומתוך האמור ק\"ל למ\"ש התוס' פרק חטאת העוף ד\"ע ע\"א ד\"ה וחד למעוטי עוף טמא וז\"ל הא דלא נפ\"ל לר\"מ מהיכא דנפ\"ל לר\"י משום דר\"מ לטעמיה דאית ליה איסור חל על איסור עכ\"ל והדבר תמוה דאי ס\"ל לר\"מ דאיסור חל על איסור א\"כ היכי ממעטינן לר\"מ מטריפה למעוטי עוף טמא שאין במינו טריפה הא כיון דאיסור חל על איסור חל איסור טריפה אאיסור בהמה טמאה ובמינו טריפה מיקרי והיותר תימא דבהדיא אמרינן בכריתות פרק אמרו לו אמתני' דיש אוכל אכילה אחת כו' נימא אית ליה לר\"מ איסור חל על איסור נהי דאיסור חל על איסור לית ליה איסור כולל ואיסור מוסיף אית ליה כו' יע\"ש וא\"כ לר\"מ פשיטא ודאי דטריפה לא חייל אאיסור בהמה טמאה כיון דאין כאן לא איסור כולל ולא איסור מוסיף וכמו כן ק\"ל למ\"ש ה\"ה בפ' זו הלכה י\"ז וז\"ל ובודאי הסוגיות שבגמרא מוכיחות שאין הלכה כדברי האומר איסור חל על איסור ומשמע דר\"מ ור\"י הוא דפליגי כו' יע\"ש והוא תימא שהרי ר\"מ ע\"כ לית ליה איסור חל על איסור ממה שמיעט עוף טמא מטעמא דאין במינו טריפה וכמו שהכריח הוא מהספרא ובר מן דין מההיא דכריתות מבואר דלית ליה אחע\"א וכעת צ\"ע עוד בענין זה הוקשה אצלי אברייתא דספרא שהביא ה\"ה והובאה בגמרא דידן בפרק הנז' ומסיים בה אוציא את הטמאה שאין במינה טריפה ולא אוציא את החיה שיש במינה טריפה ת\"ל ואכל לא תאכלוהו מי שחלבו אסור ובשרו מותר יצא חלב חיה שחלבה ובשרה מותר ע\"כ וק\"ל טובא דא\"כ למאי אצטריך טריפה להוציא חלב טמא הא כי היכי דממעטינן חלב חיה מטמאה דאין חלבו חלוק מבשרו ה\"נ יש למעט בהמה טמאה מה\"ט ובהדיא פרכי' התם לעיל מינה מ\"ש טמאה דאין חלבה חלוק מבשרה חיה נמי אין חלבה חלוק מבשרה ואם כן ה\"נ ניפרוך איפכא ל\"ל קרא למעוטי טמאה מ\"ש חיה דאין חלבה כו' וצריך יישוב: ודע דהמתבאר מסוגיא דפ' חטאת העוף דר\"י ממעיט נבלת עוף טמא מקרא דכתיב נבלה וטריפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה כו' וטריפה אצטריך להביא טריפה ששחטה שהיא מטמאה דר\"מ דפליגי אר\"י פרכינן התם האי טריפה מאי עביד ליה ומשני מבעי ליה למעוטי שחיטה שהי' לפנים ור\"י טריפה אחרינא כתי' ור\"מ חד למעוטי שחיטה שהיה לפנים וחד למעוטי עוף טמא ור\"י מנבלה נפקא כו' יע\"ש ויש לי מן התימ' על רש\"י בפי' החומש דבס' אמור סי' כ\"ב שנה משנתו אליבא דר\"מ שכתב בד\"ה נבלה וטריפה וז\"ל וצריך לומר טריפה מי שיש במינו טריפה יצא נבלת עוף טמא שאין במינו טריפה ע\"כ ואם כן ע\"כ לומר דטריפה אחרינא דכתי' בס' אחרי סי' י\"ז אצטריך למעוטי שחיטה שהיה לפנים ואלו רש\"י שם ד\"ה אשר כתב וז\"ל וטריפה האמורה כאן לא נכתב אלא לדרוש וכן שנינו יכול תהא נבלת עוף טמא מטמאה בבית הבליע' ת\"ל טריפה מי שיש במינו טריפה כו' יע\"ש והוא תימא ששנה משנתו דלא כר\"מ ודלא כר\"י ותרי קראי למעוטי טריפה למה לי וצ\"ע כעת:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> לחומר </b> הנושא אמרתי לתרץ דהנה באמת הקשיתי לכאורה על ר' יהודה דאמר זבחים (ס\"ט ב') וחולין (ק' ב') יכול תהא נבלת עוף טמא מטמא בגדים בבית הבליעה ת\"ל נבלה וטרפה לא יאכל מי שאסורו משום בל תאכל נבלה כו' ומפרש הש\"ס בחולין שם דהיינו טעמא דר' יהודה דלית ליה איסור חל על איסור וקשה לי הא אמרינן שם בחולין דאף דר\"י לית ליה אחע\"א בחמור על קל אית ליה אחע\"א וא\"כ קשה הא פי' תוס' ביבמות (ל\"ג ב') סוף ד\"ה אמר ר' יוסי דאיסור טומאה מקרי איסור חמור וא\"כ קשיא אמאי לא יחול איסור נבלה על איסור טומאה הא יש לנבלה חומרא שמטמאה ושוב כיון שחל איסור נבלה לענין איסור אכילה משום חומרא שמטמא נבלה בעלמא שוב גם יטמא בעוף טמא ועיין בתוס' בזבחים שם ד\"ה ר\"י אומר מדברי רבינו המחבר בהלכות א\"ב בקונטרס אחע\"א מה שנ' בפי' דברי תוספת אלו ומה שהשיג על בעל צאן קדשים שם עייש\"ה וע\"כ צריכין למימר דרבי יהודה לית ליה הך סברא דחשיב טומאה איסור חמור לענין אכילה דטומאה לחוד ואכילה לחוד (ועיין מ\"ש לעיל בקונטרס אחע\"א כפי יד ה' הטובה עלינו בענין הזאת) ואינו נכנס כלל אפילו בסוג חמור וס\"ל לר' יהודא דמכח קושי' תוספות ביבמות שם דהקשו איך יחול נבלה על חלב וטרפה על חלב הא הוי ליה כולל בקל על חמור לא מוכח דע\"כ מהאי טעמא חל כיון דיש לנבלה חומרת הטומאה דס\"ל כפרוקא הראשון שם בתוספת דהיינו טעמא דחל משום דחלב קיל דהותר מכללו והמתקתי הענין דלר' יהודא ודאי אמרינן כפרוק' של תוס' שם דהיינו טעמא דחל משום דהותר מכללו דהא דחזר שם תוספת מתירוץ הזה וכ' שם דהיינו טעמא דנבלה חל משום דמטמאה הוכרחו לומר כן דהקשו הא נבלה נמי הותר מכללו אצל כהנים לפי שהותרה מליקה וכתבו דזה לא מקרי הותר מכללו לפי שכהנים משולחן גבוה קא זכו ונ\"ל לומר דודאי לר' יהודה דס\"ל אם מלק ונמצאת טרפה מטמא בבית הבליעה הרי חזינן דמליקה זו לא נקראת שחיטה לשום דבר ואפ\"ה אמרה התורה דכהנים יאכלו חטאת העוף ע\"כ כהנים משלחן גבוה קא זכו ולפ\"ז אין לכנוס בגדר הותר מכללו ולא מוכרחין אנו למימר הטעם דחל נבלה על חלב משום דמטמא אלא טומאה לא מקרי חמור כלל ולכך אי לא מקרי חמור כלל אינו חל נבלה על עוף טמא דהכא לא הוי לא כולל ולא חמור כל זאת אליבא דר' יהודה אבל לר\"מ יכולין למימר איפכא דנבלה נמי מקרי הותר מכללו דכהנים לאו משולחן גבוה קא זכו אלא התורה אמרה זו היא שחיטתן וא\"כ ליכא למימר דמהך טעמא חל נבלה על חלב לפי שחלב קיל שהותר מכללו הא נבלה נמי הוי הותר מכללו וע\"כ דמשום הכי חל לפי שחלב אינה מטמאה ונבלה מטמאה ולפי יעוד הזה סלקא ליה כל התמיהות של רבינו ותוספת לשיטתייהו אזלי דפירשו בחולין (ק\"א א') דמה שאמר הש\"ס בכריתות פ' אמרו לו (י\"ד א') ומגו דאתוסף ביה איסור הניי' היינו איסור חמור ולא איסור מוסיף הרי חזינן דס\"ל לתוס' דלר\"מ אית ליה איסור חל על איסור בחמור לחוד (ועיין במה שכתבנו לעיל באריכות בהל' א\"ב ששלבנו דעת תוס' עם דעת תוס' בשבועות) ולפ\"ז יבוא הכל על נכון דודאי שפיר מפרשי התוס' משום דר\"מ לטעמיה דאית ליה אחע\"א כלומר דאית ליה אחע\"א בכה\"ג דאיסור האחרון הוי א\"ח והוא גבי נבלה שמטמא הוי חמור אבל מטרפה ממעטינן שפיר ואמרינן שאין במינו טרפה לפי שאינו חל איסור טרפה על איסור טמאה דהא אחע\"א וטריפה אינו חמור לגבי טמאה ומסולקין כל הדקדוקים והעיונים של הרב ז\"ל: ובחדושי אמרתי בזה גרגר אחד והוא שאמרינן בכריתות (י\"ד ב') והא לית ליה לר\"מ אחע\"א וכ' רש\"י שם וז\"ל דהא לא בעינן לאוקמא לעיל אלא באיסור כולל ומוסיף ע\"כ והדבר תמוה ערבך ערבא צריך והיכן ראה הש\"ס לעיל דלית ליה לר\"מ אחע\"א ומתוך דברינו יבואר ממילא דהא נשמע הכי מר\"מ דמיעט מטרפה לאפוקי עוף טמא שאין במינו טרפה שמע מינה דלית ליה אחע\"א ועיין בזה כי נכון המה הדברים בעצמותן:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נאמר </b>\n<b> בשור הנסקל כו'.</b> פרק האיש מקדש דנ\"ו ע\"ב אמרינן ממשמע שנאמר סקול יסקל איני יודע שנבלה היא כו' מגיד לך שאם שחטו לאחר שנגמר דינו כו' וראיתי להתוס' ז\"ל פרק שור שנגח ד' וה' דמ\"א ע\"א ד\"ה איני יודע הקשו דנימא דקרא אצטריך לבן פקועה לרבנן דר\"מ דלא בעי שחיטה יע\"ש והריטב\"א ז\"ל תי' בשם יש מתרצים דהא אתיא דלא כהלכת' כר\"מ דאמר בן פקועה בעי שחיטה ולדעתי קשה על תי' זה דא\"כ משמע דלרבנן דר\"מ דס\"ל דבן פקועה אינו טעון שחיטה שחטו לאחר שנגמר דינו מותר דקרא דלא יאכל את בשרו איכא לאוקמי לבן פקועה דוקא וכיון שכן קשה שהרי רבנן דר\"מ דס\"ל בפ' בהמה המקשה דע\"ד דבן פקועה אינו טעון שחיטה אינהו ס\"ל בפ' כסוי הדם דפ\"ה דשור הנסקל ששחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה מדאמרינן התם חיה ועוף הנסקלין ר\"מ מחייב וחכמים פוטרים גם בפרק מרובה דע\"א מבואר ג\"כ דס\"ל דשחטו לאחר שנגמר דינו אסור וא\"כ קשה דרבנן דר\"מ ארבנן דר\"מ ויש ליישב בדוחק תו ק\"ל דלמאי אצטריך ולא יאכל לאסור היכא דשחטו לאחר שנגמר דינו ותפ\"ל מקרא דלא תאכל כל תועבה כדאמרינן פ' כ\"ה דקי\"ד אמר רב אשי מנין לבשר בחלב שאסור באכילה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל וה\"נ תעבתי לך הוא שהרי אסר הכתוב לשוחטו והזהיר לסוקלו ולפמ\"ש הרא\"ם בפ' משפטים דלתנא דבי ר' ישמעאל אצטריך תלת' קראי דלא תבשל גדי חד לאיסור הנאה כו' לחייב מלקות על אכילתו דאי מקרא דלא תאכל כל תועבה הו\"ל לאו שבכללות ואין לוקין עליו יע\"ש ניחא דהכא נמי אצטריך קרא דלא יאכל לחייבו מלקות ועוד י\"ל דדוקא בלאו המפורש בתורה הוא דמקרי דבר שתעבתי לך כההיא דבשר בחלב אבל בלאו הבא מכלל עשה לא מקרי דבר שתעבתי לך וכן צ\"ל ג\"כ בההיא דאמרינן התם בפרק האיש מקדש דנ\"ח גבי חולין שנשחטו בעזרה יכול לא ישחוט ואם שחט יהא מותר כו' וקשה דהא דבר שתעבתי לך הוא ות\"ל מלא תאכל כל תועבה אכן אם נאמר דבלאו הבא מכלל עשה לא מקרי דבר שתעבתי לך ניחא כנ\"ל. ודע דבגמ' פרכינן התם והשתא דנפ\"ל איסור אכילה ואיסור הנאה מלא יאכל האי ובעל השור נקי למאי אתא כו' וראיתי בתוס' רי\"ד שם שהקשה וז\"ל ראיתי מקשים כיון דלא יאכל לכ\"ע גם איסור הנאה במשמע א\"כ גבי כסוי הדם דכתיב אשר יאכל נפרש אשר יהנה ונרבה גם חיה ועוף הטמאים בכסוי ולאו מילתא היא דהא אמרינן היכא דנפקי איסור אכילה ואיסור הנאה מקרא הוא דאמרינן דלא יהנה הוא והכא אם מרבינן טמאים א\"כ האי לא יאכל הנאה משמע ולא אכילה והיכי עקרינן קרא מפשטיה דכתיב לשון אכילה ותו אי גם הטמאים טעונים כסוי לשתוק קרא מיניה ולכתוב חיה ועוף סתם והו\"א אפי' טמאים כו' עכ\"ל וראיתי להרב טירת כסף ז\"ל ד\"ט ע\"ג הקשה על תי' הב' ממ\"ש בתורת כהנים בפ' אחרי מות עוף יכול אף עוף טמא במשמע ת\"ל חיה מה חיה שהיא מטמא בגדים אף עוף שהוא מטמא בגדים יצא עוף טמא שאינו מטמא בגדים אי מה חיה שאינה באם על הבנים אף עוף שאינו באם על הבנים יצא עוף טהור שהוא באם על הבנים ת\"ל אשר יאכל ופירש הרב קרבן אהרן דאם לא נאמר אשר יאכל הייתי מוציא עוף טהור דלא ליבעי כסוי דהיינו עושין ההקש בהפך כמו חיה שאינה באם על הבנים כו' לכך כתיב אשר יאכל ללמדך שאינו מדבר רק בעוף טהור וא\"כ איך כתבו תוס' רי\"ד דאי גם הטמאים טעוני' כסוי לא לכתוב אשר יאכל הא אי לא הוה כתיב אשר יאכל הו\"א דדוקא עוף טמא בעי כסוי אלו ת\"ד יע\"ש. ולדעתי לק\"מ שהרי כתב קרבן אהרן שם דהיקש' דחיה ועוף ממלת עוף דריש לה שלא נאמר זה או זה אלא על דברים שהם ממין אחד אבל אי הוה כתיב כי יצוד ציד חיה ועוף ודאי דלא הוה דרשינן היקשה דמה חיה כו' שהרי קרא לגופא אתא לחייב כסוי על חיה ועוף ולא סגי בלאו הכי וא\"כ דברי תוס' רי\"ד מבוארים דאם איתא דגם הטמאים טעוני' כסוי לישתוק קרא מאשר יאכל וליכתוב חיה ועוף דמעתה ודאי לא הוה דרשינן היקשה דמה חיה כו' והוה מרבינן טהורים וטמאים בכלל וכן מדוקדק בלשונו שכתב ליכתוב חיה ועוף סתם ולא כתב חיה או עוף כלישנא דקרא אלא כונתו למ\"ש כן נרא' לי פשוט אלא מיהו הא ק\"ל לתי' ז\"ל דאכתי נימא דאשר יאכל פי' אשר יהנה וכ\"ת לישתוק קרא מאשר יאכל הא לא מכרעא דאי לא הוה כתיב אשר יאכל הוה מרבי' ג\"כ חיה ועוף הנסקלים וצפורי עיר הנדחת דאע\"ג דאיסורי הנאה הם טעונים כסוי להכי כתיב אשר יאכל למעוטי אסורים בהנאה. וכן ראיתי להתוס' ז\"ל בפ' כיסוי הדם ד\"פ ע\"א ד\"ה ור\"ש שהקשו וז\"ל הקשה ר\"א ממיץ אימא דהאי אשר יאכל אתא למעוטי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים כדדריש ר\"ש מכל האוכל אשר יאכל בפ' המנחות והנסכים אלא שבמה שתי' שם די\"ל דהתם כתיב מכל האוכל דמרבה כל אוכל אפי' האיסור בהנאה ואתא אשר יאכל למימר שיהא מותר בהנאה אבל הכא לא כתיב כל אשר יאכל משמע המותר לישראל ק' שהרי גבי חמץ ושור הנסקל דכתיב לא יאכל ולא כתיב שום רבויא ואפי\"ה לכ\"ע איסור הנאה במשמע וכקו' התוס' רי\"ד ז\"ל ואפשר דמנייהו לא ק\"ל להתוספות ז\"ל דס\"ל דדוקא גבי חמץ ושור הנסקל מדהו\"ל למיכתב לא יאכל וכתב לא יאכל בצירי הוא דנפ\"ל דאיסור הנאה במשמע וה\"ק לא יהיה בו היתר אכילה אמנם גבי כיסוי הדם דלא סגי דליכתוב יאכל בצרי דאי הוה כתיב אשר יאכל הוה משמע דדוקא בשוחטו כדי לאכלו טעון כסוי אבל אם שחטו למוכרו או לד\"א אינו טעון כיסוי ליכא למישמע מינה דאשר יאכל פי' הנאה אמנם מההיא דכל האוכל אשר יאכל ק\"ל שפיר דהתם נמי לא סגי דלכתוב יאכל בצירי דאי הוה כתיב יאכל היה משמע דדוקא לאוכלו הוא דמקבל טומאה ואפ\"ה דריש ר\"ש למעוטי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים ואהא תי' דשאני התם דכתיב כל כנ\"ל ולתי' הא' שתי' התוס' רי\"ד דאי מרבינן א\"כ האי לא יאכל הנאה במשמע ולא אכילה ולא עקרינן קרא מפשטיה קשה מההיא דכל האוכל אשר יאכל דמרבינן נמי איסור אכילה ועקרי' קרא מפשטיה ויש ליישב בדוחק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שכג) </b> הקשו דנימא דקרא אצטריך לבפ\"ק לרבנן דר\"מ דלא בעי שחיטה יע\"ש. והריטב\"א ז\"ל תי' כו'. דהא אתיא דלא כהלכתא כו'. בחידושי כתבתי דלכאורה קשה הא לר\"מ מי ניחא דמה יענה למ\"ד דאין שחיטה לעוף מן התורה דא\"כ הא י\"ל דקרא איירי בעוף הנסקל (דגם עוף קרוי שור כדילפינן שור שור מסיני) ומש\"ה אצטריך קרא דולא יאכל את בשרו להיכא דאם האבן שהוא נסקל בו קרעו לסימנים דאין העוף נבילה ומותר באכילה ולהכי אתי קרא לאוסרו: הן אמת דבחולין דף כ\"ח ריש ע\"א משמע שם דר\"מ ס\"ל דיש שחיטה לעוף מן התורה ועיין בתוס' שם בד\"ה תיהני כו' אלא דמאי דפריך הש\"ס שם אדרב יהודה משום ר' יצחק בן פנחס דס\"ל דאין שחיטה לעוף מן התורה מברייתא דמלק בסכין כו' היא פירכא קלישתא דהא אנן קיי\"ל כר' יהודה לגבי ר\"מ והא ס\"ל דמלק ונמצא טריפה דאינו מטהר מידי נבילה וא\"כ מאי קושיא היא נימא דהברייתא כר' יהודה וכהלכה אתיא: (ועיין חולין דף כ' ע\"ב) ור\"מ י\"ל נמי דס\"ל דאין שחיטה לעוף מן התורה ובאמת מלק בסכין מטהר מידי נבילה אלא דהברייתא אליבא דר' יהודה אתיא וא\"כ הרי טפי הי\"ל להש\"ס להקשות מברייתא זו דקדושין דף נ\"ו הנ\"ל והיינו דאי נימא דאין שחיטה לעוף מן התורה א\"כ מנ\"ל להברייתא ללמוד מקרא דלא יאכל את בשרו דאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור והרי הקרא אצטריך למיסר עוף הנסקל באם נקרעו הסימנים שלו ע\"י האבן שסקלוהו בו וכנ\"ל ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תלש </b>\n<b> אבר מן החי ונטרפה כו'.</b> עיין מ\"ש בלשון זה באורך פי\"ז מה' א\"ב בקונטריס איסור חל על איסור:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והרוצה </b>\n<b> לאכול בשר חי מולחו יפה יפה כו'.</b> הנה מצאתי למוהר\"ב ז\"ל בשיטה מקובצת למס' ביצה פ\"ג דכ\"ה אמתני' דתנן התם ר\"ע אומר אפי' כזית חי מבית טביחתה כתב וז\"ל מכאן שמעינן דבשר באומצא לא בעי מליחה דאי לא הרי כתבו הגאונים דשיעור מליחה כשיעור צלי ומאי איכא בין שיעורא דת\"ק לשיעור' דר\"ע דהא ר\"ע מיקל הוא יותר מת\"ק מדקאמר אפי' כו' יע\"ש ולכאורה היא ראיה נכונה עד שיש לגמגם על דברי התוס' ז\"ל בפ\"ק דחולין די\"ד ד\"ה ונסבין חברייא שהוצרכו להביא עצות מרחוק להוכיח דבשר חי אין טעון מליח' ואמאי לא הוכיחו ממתני' דידן דמוכח בהדיא דבשר חי אין טעון מליחה וביותר קשה לדעת רבי' ז\"ל שכתב דבשר חי טעון מליחה ולפי מה שהעלה מרן הכ\"מ ז\"ל שדעתו לומר דבשר חי טעון מליחה וצריך לשנות במליחתו כמו לקדרה יע\"ש דהשתא תיקשי ליה מתני' דהיכי קאמר ר\"ע אפילו כזית חי הוא טעון מליחה ודעת רבינו ז\"ל דצריך שיעור מיל כשעור צליה כמ\"ש ה\"ה שם בדין יע\"ש. אמנם אחר ההשקפה קצת נראה דאין ראיה ממתני' דידן שהרי כתב ה\"ה בדין ט' שדעת רבינו דבשר חי אסור מדבריהם בלא חליטה ומליחה יע\"ש ונרא' שהכריחו לזה לומר שאינו אלא מדרבנן משום דבכריתות בפ' דם שחיטה מוקמינן לברייתא דקתני דם הכליות דם האברים הרי אלו בל\"ת דם מהלכי שתים דם שקצי' ורמשים אסור ואין חייב עליו בדפריש משמע דבדלא פריש אינו עובר בל\"ת ואע\"ג דלא אוקמי' בדפריש אלא לחלוקת דם מהלכי שתי' ומשום דלא תיקשי לרב ששת דאמר דם מהלכי שתים אפי' מצות פירוש אין בו מסתמא כיון דאוקמוה סיפ' בדפריש ה\"ה רישא וכ\"כ הרשב\"א בת\"ה יע\"ש וא\"כ ע\"כ צ\"ל דלדעת רבי' נמי דם האברים שלא פי' אינו אסור מן התורה ומהתימ' על הרב כנה\"ג חי\"ד סי' ס\"ז בהגהת ב\"י אות א' שכתב שלדעת רבי' נמי דם האברים שלא פי' אסור ועובר עליו בל\"ת שהרי חילק בין דם נפש לדם האברים לענין כרת ולא בדם האברים עצמם בין פירש ללא פירש לענין לאו וכתב מרן נראה מדברי ה\"ה יע\"ש והוא תימ' איך אישתמיט מיניה דברי ה\"ה הללו שכתב בהדי' בדם האברים שלא פי' לדעת רבי' אינו אלא מדרבנן ואיך שיהיה כיון שלדעת רבינו אין איסורו אלא מדרבנן איכא למימר דמשום הפסד ממונו התירו איסורו כי היכי דהתירו מה\"ט לאכול מבית טביחתה קודם בדיקת הריאה אע\"ג דבעלמא אסור כמ\"ש הרא\"ש והכי מוכח בהדי' בפ' אלו עוברין דאמרינן התם דלרבה דאית ליה הואיל שרי לשחוט כל שיש שהות ביום אע\"ג דלא אכיל מטעם הואיל אע\"ג דאיסור' דרבנן מיהא איכא כדמוכח התם אלא ודאי דכל דרבנן משום הפסד ממונו התירו וכמ\"ש מוהר\"ב לעיל מזה סמוך ונראה וא\"כ היינו טעמייהו דהתוס' ז\"ל שלא הביאו ראיה מהך מתני' משום דמינה אין להוכיח אלא שאין איסורו מדאוריי' לא שיהא מותר לגמרי ועוד נראה דלק\"מ לדעת רבי' שהרי בשר חי שחלטו בחומץ מותר וה\"ט משום דכיון דאינו ראוי לפרוש עוד מ\"ה שרי כמ\"ש מרן ז\"ל וא\"כ איכא למימר דהיינו דאיכא בין שיעורא דת\"ק לשיעור' דר\"ע דלר\"ע דקאמר אפי' כזית חי אין צריך כדי שיעור צליה משום דמצי לאוכלו בלא מליחה ע\"י חליטה ומשמע ודאי דחליטה בחומץ בשיעור כל דהו סגי ובהא ניחא לדעת רבינו דלא תיקשי ליה ההיא דפ\"ק דחולין ודפ' מפנין שהביאו התוס' ראיה מדאמרינן דבשר חי חזי לאומצא בשבת אע\"ג דאינו יכול למולחו די\"ל דההיא חזי לאומצא ע\"י חליטה בחומץ קאמר דחליטה בחומץ שרי בשבת כמ\"ש הרב מג\"א סי' שכ\"א סק\"ו יע\"ש ודוק ועיין בהרב תי\"ט פי\"א דמנחות מ\"ז מ\"ש וכפי מ\"ש אין צורך למ\"ש הוא ז\"ל ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שכד) </b> ועוד נראה דלק\"מ לדעת רבינו שהרי בשר חי שחלטו בחומץ מותר כו'. גם אני בעניי כוונתי לישוב זה ויישבתי בזה דברי הרא\"ה מביאו הר\"ן בפ' ג\"ה דס\"ל דבצלי לא מהני ששים משום דאינו מפעפע בכולו שיתבטל האיסור כמו בקדירה כיון דאין כאן רוטב שיוליך האיסור בשוה וכתב הר\"ן דה\"ה במליחה אינו מתבטל נמי מה\"ט עיין בר\"ן דף רצ\"א ע\"א ולכאורה דבריו תמוהים דא\"כ בזרוע בשלה דעכ\"ר צריך למולחה קודם בישולה ואי נימא דבמליחה לא מהני ס' או ק' לבטל כיון דאין כאן רוטב להוליך בכולו א\"כ ניהו דזרוע כחוש הוא מ\"מ הא עכ\"פ קליפה בעי וא\"א לבשלה נמי שלמה: (וכמדומה לי שכן הקשה לי הגאבד\"ק ברעזאן ע\"י חתני הרב ר\"ש כהן רפ\"פ) אולם י\"ל דבאמת לא מלחו את הזרוע אלא החליטו אותה בחומץ להצמית את הדם וסגי בשיעור כל דהו ולא הוי כבוש לאסור מטעם כבוש את כל האיל משום הזרוע ודוק:<br><b> (שכה) </b> ובהא ניחא לדעת רבינו דלא תיקשי לי' ההוא דפ\"ק דחולין כו'. אע\"ג דאינו יכול למלחו כו'. מהאי דפ\"ק דחולין ממילא לא קשה להרמב\"ם ז\"ל דאדרבה לכאורה דברי התוס' תמוהים בראיה זו דדילמא הא דהשוחט בשבת לחולה מותר לבריא באומצא היינו הבני מעיים לפי שאין מחזיקין דם בהן ועכ\"ר צ\"ל כמ\"ש הכרו\"פ דהא דאין מחזיקין דם בבני מעיים היינו דאינן כבשר דעלמא דמחזיקין בו דם אבל בני מעיים אין חזקה שיש בהן דם אבל מ\"מ מידי ספיקא לא נפקא ומשום דדם שמלחו או שבשלו אינו אלא מדרבנן הו\"ל ספק דרבנן אבל באומצא בני מעיים אסורים מספק עכ\"פ וא\"כ להרמב\"ם ז\"ל דס\"ל כרש\"י דדם שבשלו אסור מן התורה הא ממילא ליתא לראיה זו כלל דעכ\"ר להרמב\"ם האי דאין מחזיקין דם בבני מעיים היינו דאין ספק דליהוי בהו דם דאל\"כ אמאי מותרים הבני מעיים כשבשלום בלי מליחה וא\"כ תו ליכא למימר לשיטתי' הוכחה זו מפ\"ק דחולין הנ\"ל משום די\"ל דהא דשרי לבריא באומצא היינו הבני מעיים לפי שאין בהם דם וכמו שהקשיתי כאן על ראיית התוס' דדוקא לדעת התוס' דס\"ל דדם שבשלו אינו עובר עליו והיתרא דבני מעיים אינו אלא משום דהוי ספק דרבנן א\"כ באומצא בני מעיים נמי אסורים משום ספיקא ואמאי מותרים לבריא עכ\"ר משום דדם איברים שלא פירש מותר אפי' מדרבנן ולפ\"ז ניחא אפי' לדעת הכנה\"ג בדעת הרמב\"ם: ובל\"ז מהאי דפ\"ק דחולין אין ראיה ברורה דהא אצטריך לאשמעינן דמותר לבריא באומצא לענין אם נתערב עם בשר שנמלח דאי היה אסור לבריא מטעם איסור שבת אינו בטל ברוב משום דהו\"ל דבר שיש לו מתירין שהרי מותר לאחר השבת אבל לענין איסור דם שפיר בטיל ברוב דלא הוי דשיל\"מ ע\"י מליחה כיון דאיכא הוצאות למלחו וכמ\"ש הרשב\"א לענין כלי איסור שנתערב בכלים של היתר דלא הוי דשיל\"מ אע\"פ שאפשר בהגעלה ולהכי אצטריך לאשמועינן דמשום איסור שבת מותר ומש\"ה בטיל ומותר לבריא: אבל התוס' דמייתי ראיה זו י\"ל דס\"ל דליכא למימר דנ\"מ לענין ביטול ברוב ואולי דמספקא להו נמי להתוס' כמו דמספקא ליה להרב בעל צ\"צ בביצה טריפה שנולדה ביו\"ט ונתערבה די\"ל דבטילה משום דכיון דאיסור טרפה בטיל דהא לא הוי דשיל\"מ ממילא איסור מוקצה נמי בטיל וה\"נ י\"ל כן דכיון דלענין איסור דם בטיל ממילא איסור שבת נמי בטיל ואפי' אי בלא תערובות אינו מותר לבריא באומצא: וי\"ל נמי דס\"ל להתוס' דלא שייך לומר דלבריא ע\"י תערובות מותר משום דמציאות רחוק הוא שלא יהיה ניכר בשר תפל בין בשר שכבר נמלח שנתערב בו ואע\"פ שאפשר דמולחו בשעת אכילה ואוכלו מיד דזה מותר מ\"מ הרי הוא ניכר ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>גיד </b>\n<b> הנשה נוהג בבהמה וחיה הטהורים.</b> כתב הרב מש\"ל ז\"ל וז\"ל איסור גיד הנשה נוהג אף באדם כ\"כ הרשב\"א ז\"ל סי' שס\"ד עכ\"ל הנה הרב הביא דין זה הלכה פסוקה ולע\"ד שדין זה תלוי במחלוקת שלדעת רבינו ז\"ל שכתב פ\"ב מה' אלו הלכה ג' דבשר האדם אסור הוא בעשה נרא' ודאי שאין ג\"ה נוהג באדם דלא גרע מבהמה טמאה דקי\"ל כר\"ש דאינו נוהג בטמאה משום דבעי' גידו אסור ובשרו מותר וכמו שפסק רבינו לקמן דין א' והרשב\"א ז\"ל לא כ\"כ אלא משום דלשיטתיה אזיל דס\"ל דבשר האדם מותר שלא כדעת רבינו כנ\"ל:",
+                "<b>ונוהג </b>\n<b> בשליל ובמוקדשים.</b> משנה ר\"פ ג\"ה ופרכי' עלה בגמ' פשיטא משום דאקדשיה פקע איסור ג\"ה מיניה ושקלי' וטרי' בה טובא ומסקי' דמתני' במבכר' עסקינן וא\"נ בולדות קדשים וקסבר ולדות קדשים בהוייתן קדשים יע\"ש ומשמע ודאי דאי ס\"ל דבמעי אמן הם קדשים לא חייל איסור ג\"ה אאיסור קדשים ואפי' למ\"ד דנוהג בשליל משום דאיסור קדשים קדים קודם שנתקשרו אבריו בגידין וכיון שכן יש לתמוה על רבינו ז\"ל דמאחר שרבינו ז\"ל פוסק כמ\"ד דבמעי אמן הם קדשים כמ\"ש פ\"ד מה' תמורה דין ג' וז\"ל השוחט את החטאת כו' שולדי הקדשים במעי אמן הם קדשים אם כן הוה ליה לפרש ולמימר דאינו נוהג בולדות קדשים ולא למיסתם סתומי ולהביא לישנא דמתני' דמוקמי' לה בולדות קדשים מכח קו' דאי בדאקדשי' פשיטא וכן ראיתי להרב יש\"ש בפג\"ה שכתב דלמאי דקי\"ל דבמעי אמן הם קדשים אין איסור גיד נוהג בולדות קדשי' אלא דוקא במבכרת ומהתימ' עליו איך לא שת לבו להקשות על רבינו כמ\"ש ואשר אני אחזה ליישב דברי רבינו ז\"ל כלפי מה שהקשו התו' שם בד\"ה קדשים בס\"ד וז\"ל וא\"ת נימא מיגו דאיתוסף איסור לגבוה דאסור להעלותו איתוסף נמי להדיוט איסור אכילה וי\"ל דאיכא למ\"ד בסמוך מחוברין יעלו עכ\"ל ורגע אדבר מה שראיתי להרב ח\"ה ז\"ל שהקשה על דברי התוס' הללו וז\"ל ק\"ק כיון דלפום סברא דהשתא שרי גיד קדשים לאכילת הדיוט שרי נמי לגבוה ומקרי שפיר מן המותר לישראל כיון דגיד קדשים מותר באכילה לישראל אע\"ג דאיסור גיד בחולין דכה\"ג מקרי מליקת עוף להקטיר לגבוה מן המותר לישראל כיון דשרי לכהן באכילה אע\"ג דמליק' אסור בחולין א\"ד יע\"ש: ואנכי לא ידעתי מי גלה ליה רז זה דטעמ' דמליקה דחשיב מן המותר לישראל משום דשרי לכהן באכילה והלא בפשיטות איכא למימר דטעמא דמליק' משום דמצותו בכך שאני דומיא דחלב ודם כדאמרינן לקמן דלרבנן דר' דאסרי ג\"ה מטעמ' דממשקה ישראל ולא ילפינן מחלב ודם משום דמצותו בכך שאני ואי כונתו ז\"ל אליב' דר' דלא ס\"ל טעמא דמצותו בכך ויליף מחלב ודם לג\"ה דהניחא ג\"ה וחלב ודם משום דבאין מכלל היתר אבל מליקה מאי איכא למימר הא בטריפה אפילו ר' מודה כמ\"ש רש\"י שם ולזה הוצרך לומר דלר' ע\"כ דה\"ט משום דשרי לכהן באכילה גם בזה אחר המחילה לא צדק הרב ז\"ל שהרי בפרק העור והרוטב דק\"ך ע\"א אמרינן דמליקה דשרי לכהנים לא חשיב היתר להדיוט משום דכהנים משולחן גבוה קא זכו והכי אמרי' בהדי' פ\"ק דמנחות דף ו' ומבואר התם בהדי' דטעמא דמליק' דחשיב שפיר ממשקה ישראל מן המותר לישראל משום שכן קדושתה דהיינו מליקתה אוסרתה להדיוט אבל קודם לכן לא נאסר להדיוט משא\"כ טריפה וג\"ה וכיוצא ולפי הנראה אשתמיטתיה מהרב ז\"ל סוגיא הלזו ואיך שיהי' המתבאר מדברי התו' דלמאן דס\"ל דג\"ה אסור להעלות למזבח אפילו נימא דולדות קדשים במעי אמן הם קדשים חייל שפיר ג\"ה אמוקדשים משום דהו\"ל איסור מוסיף דמיגו דנאסר לגבוה נאסר להדיוט וא\"כ מאחר שרבינו ז\"ל פסק בפ\"ו מהלכ' מעה\"ק הלכה ד' דאסור להעלות ג\"ה למזבח מש\"ה פסק שפיר דאפילו בולדות קדשים איסור ג\"ה נוהג בו כנ\"ל נכון: וע\"פ האמור יש ליישב דברי ה\"ה ז\"ל בלשון שלפנינו שכתב וז\"ל ופסק כר\"י דאמר בגמ' אחד קדשי' הנאכלין ואחד קדשים שאינן נאכלין אשר דבריו ז\"ל מן המתמיהין שהרי בין לר\"פ דאמר ול\"פ כאן להלקותו כאן להעלותו בין לר\"ן בר יצחק דאמר להעלותו פליגי כ\"ע מודו דלהלקותו איסור גיד נוהג וא\"כ כיון שרבינו מיירי להלקותו מנ\"ל דפסק כר\"י וכבר ראיתי להרב לח\"מ פ\"ו מה' הנזכר שתמה על ה\"ה בזה וכתב דאפשר שטעמו של ה\"ה בזה ממה שראה שבפ\"ו מה' הנז' פסק רבינו דהעלא' אסור וא\"כ ע\"כ ודאי דלא ס\"ל כר\"פ דאמר כאן להלקותו כאן להעלאה דלדידי' לכ\"ע העלאה מותר אלא ס\"ל כר\"ן דאמר דבהעלאתו פליגי ופסק כר\"י א\"ד יע\"ש ודבריו תמוהים דכפי דבריו ז\"ל לא הי' לו לה\"ה לכתוב דברים הללו בהלכות אלו דלא קאי אלא לענין להלקותו כיון דלא נ\"מ מידי ולכל הפחות הי\"ל להזכיר דברי רבינו ז\"ל שבה' מע\"הק ולומר דפסק כר'. ואולם כפי מ\"ש דברי ה\"ה ז\"ל הם נכונים דהוצרך לומר דפסק כר\"י דג\"ה אסור להעלותו ממה שסתם רבינו וכתב דנוהג במוקדשים דמשמע אפילו בולדות קדשים ואלו הי' דעתו ז\"ל דג\"ה מותר להעלותו ודאי דאין איסור ג\"ה חל על איסור קדשים וכמ\"ש זה נ\"ל אמת ויציב בכונת ה\"ה ז\"ל. עוד ראיתי להרב לח\"מ ז\"ל שהקש' שם וז\"ל אבל מ\"מ קשה דר\"י אית ליה כרבנן ורבינו ז\"ל פסק כר' שכן כתב לעיל ואם פירש לא יעלו שנאמר ועשית עולתיך הבשר ודם והיינו כדדריש ר' וא\"כ רבינו ז\"ל מזכה שטרא לבי תרי יע\"ש שהניחו בצ\"ע. ולע\"ד נרא' דל\"ק כי הרב ז\"ל פשיטא ליה דהא דקאמר התם דר' ורבנן פליגי בג\"ה אי מותר להעלותו מילתא פסיקת' היא לכ\"ע ולא כן הדבר דבתר הכי אמרי' התם אמר ר\"ה ג\"ה חולצו לתפוח אמר ר\"ח מי כתיב על כן לא יאכל המזבח לא יאכלו בנ\"י כתיב ומשמע דר\"ה ור\"ח אליבא דכ\"ע פליגי ולא ס\"ל כרנב\"י דתלי לה בפלוגת' דר\"י ורבנן וכן ראיתי להרב ח\"ה ז\"ל שכ\"כ בהדי' והכריח הדבר דאי ס\"ל כרנב\"י אם כן ר\"ח אתי דלא כמאן שהרי רבי מקרא דוהקטיר את הכל המזבח נפ\"ל דג\"ה במחובר מותר להעלותו ולא מדכתיב לא יאכל המזבח יע\"ש. ואולם אכתי הכרעת הרב ח\"ה ז\"ל לא מכרעא אלא לו' דר\"ח ס\"ל דאפילו לרבנן דר' ג\"ה מותר להעלותו ואיכא למימר דר\"ה ור\"ח אליב' דרבנן פליגי דלר\"ה ס\"ל דלרבנן דרבי ג\"ה אסור להעלותו ומשום הכי אייתר לן והקטיר את הכל המזבח לפרשו ור\"ח ס\"ל דאפילו לרבנן נמי ג\"ה מותר להעלותו אלא דס\"ל דקרא דוהקטיר את הכל לא אצטריך לג\"ה משום דמקרא דלא יאכלו בנ\"י נפקא מדלא כתיב לא יאכל המזבח אמנם לפ\"ז ודאי ה\"נ דס\"ל לר\"ה ודאי דג\"ה מותר להעלותו דאל\"כ קרא דוהקטיר למחוברין למאי אצטריך מידי דהוי אראש' של עולה כדקא אמרי רבנן. ואולם לדידי חזי לי להכריח הדבר דר\"ה אליבא דכ\"ע אמרה מדפרכינן התם מתיבי ג\"ה כו' ושל עולה מעלהו למזבח מאי לאו מעלהו ומקטירו לא מעלהו וחולצו ופרכינן מאחר שמעלהו למה חולצו ומשני משום שנאמר הקריבהו נא לפחתיך והשתא אם אית' דלר\"ה ס\"ל דלר' ג\"ה מותר להעלותו מאי פריך מההיא בריית' ואמאי הוצרך לדחוקי מעלהו וחולצו הא בפשיטות מצי לשנויי דההיא בריית' ר' היא אלא מוכח בהדי' דר\"ה ס\"ל דאפי' לר' ג\"ה אסור להעלותו וכן נרא' להכריח עוד מהא דגרסינן פ\"ק דמנחות ד\"ו אבריית' דקתני התם מן הבקר להוציא את הטריפה והלא דין הוא ומה בעל מום כו' עד מליקה תוכיח שאסורה להדיוט ומותר לגבוה מה למליקה שכן קדושתה אוסרת' ואם השבתה ת\"ל מן הבקר ופרכינן מאי אם השבתה ושקיל וטרי טוב' עד דקאמר התם רב שישא ברי' דר\"א אמר משום דאיכ' למימר ליהדר דינא ותיתי במה הצד מה למליקה שכן קדושתה אוסרתה חלב ודם יוכיחו מה לחלב ודם שכן באים מכלל היתר מליקה תוכיח כו' הצד השוה שבהן שאסורין להדיוט ומותרים לגבוה אף אני אביא טריפה ופרכינן מה להצד השוה שכן מצותו בכך אלא אמר ר\"א כו' והשתא אמאי לא דחי משום דא\"ל ליהדר דינא ותיתי במה הצד ממליקה וג\"ה והא מני ר' היא דהשתא ליכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן מצותו בכך אלא מוכרח דלר\"ה לכ\"ע אסור להעלותו דהשתא סוגיא דמנחות אתיא כהלכת' אליב' דר\"ה כדקאמר פרק ג\"ה תניא כוותיה דר\"ה ואמנם ראיתי להתוס' שם ד\"ה מה לכלאים שהקשו כן דאמאי לא קאמר ג\"ה תוכיח דמותר להעלותו כדאית' בריש ג\"ה נראה דס\"ל דהא דר\"ן דקאמר דלר' ג\"ה מותר להעלותו מילת' פסיקתא היא וליכא מאן דפליג הפך ממ\"ש ולפי דבריהם ק\"ט דמאי פריך לר\"ה מבריית' וצ\"ע:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> מ\"ש </b> כיון דהרמב\"ם ס\"ל בפ\"ד דתמורה דולדות קדשים במעי אמן הן קדושין וא\"כ האיך כתב לשון המשנה ג\"ה נוהג במוקדשים וכו'. וכדי ליישב זה אעתיק מ\"ש בחי' לש\"ס חולין וז\"ל תוד\"ה וכ\"ת קסבר אין בגידין בנ\"ט הנה מ\"ש התוס' דלכך לא משני דסבר יש בגידין בנ\"ט משום דא\"כ אין מוקדשין נוהג בגיד מבעיא לי' והא שאין מקשה כן השתא משום דעדיף מיני' פריך וכו' המעיין בדבריהם יראה כמה דוחק יש בזה ונלפענ\"ד ליישב ע\"פ דרכם ואבאר תחלה כי מצאתי להגאון בספר צל\"ח בפ\"ב דפסחים שהביא הירושלמי דס\"ל גה\"נ של נבלה מותר בהנא' אבל לא של כשרה ונתן הוא טעם לדבריו דס\"ל להירושלמי כר\"ש דדרש מי שבשרו מותר גידו אסור ונבלה דאסור בשרו לא שייך בי' איסור גיד וכו' ולכאור' נרא' מסוגיא זו דס\"ל כהירושלמי דלכאור' תקשה למאי דמשני דסבר אין בגידין בנ\"ט וקמ\"ל דאיסור מוקדשין ליכא דמ\"ט הצריך התנא למנקט מוקדשין דאינו נוהג רק בפני הבית ומ\"ט שביק טרפה ונבלה דהוי דבר הנוהג בכל זמן ולא שמעינן דאינו נוהג נבלה בגה\"נ דאין בנ\"ט וכו' לכך י\"ל דס\"ל לש\"ס דילן כהירושלמי דאין שייך בשל נבלה איסור גיד ותו הוי פשיטא לי' דאין שייך גם איסור נבלה בו כיון דאין בו בנ\"ט אבל במוקדשין הנאכלין הו\"א כיון דשייך בו איסור גיד ואחשבי' רחמנא אכילתו יהי' חייב נמי משום מוקדשין קמ\"ל דאעפ\"כ אין מוקדשין בגיד משום דאינו בנ\"ט (אך באמת אין מזה ראי' כמ\"ש לקמן) ולפ\"ד הירושלמי צ\"ל הא דפליגי לקמן בברייתא דאוכל ג\"ה של נבלה דר\"י מחייב ב' וחכמים א' עכ\"פ משמע משם דכ\"ע ס\"ל דשייך איסור ג\"ה בנבל' צריך לומר דשם כולהו לא ס\"ל כר\"ש דדרש מי שבשרו מותר וכו' אבל לר\"ש אין שייך גה\"נ בשל נבל' ולפ\"ז תקשה על הרמב\"ם דכתב בשל נבלה וש\"ה חייב שתים והוא פסק כר\"ש דדרש מי שבשרו מותר וכו' ובאמת צ\"ל לדבריו דס\"ל אינו מוציא רק מין שאין בשרו מותר אבל אם הוא מין שבשרו מותר אף שזה בשרו אסור משום ש\"ה וכה\"ג מ\"מ חל עליו איסור גיד אך לכאור' קשה מנ\"ל להרמב\"ם דאף לר\"ש הוי כן ואין לומר שמשמע לו כן ממה דאמר בש\"ס בפסחים דגה\"נ מותר בהנא' למ\"ד יש בו בנ\"ט משום דכשהותרה נבל' וכו' משמע דאף בנבל' שייך איסור גה\"נ י\"ל דהך מתניתין דשולח אדם ירך לנכרי וכו' אתיא דלא כר\"ש ולא ס\"ל להך מתניתין דרשה דמי שבשרו מותר וכו' והא דלא מקשה הש\"ס כן הניחא למ\"ד דלא סבר דרשא דמי שבשרו מותר וכו' י\"ל דזה ידע הש\"ס דרק ר\"ש סובר כן והוא אוסר בהנא' רק למ\"ד אין בגידין בנ\"ט דיש כמה תנאים אחרים דסוברים כן כגון ר\"י בן ברוקה וכו' שפיר מקשה ומשני כיון דחזינן דרש\"י סובר אין בגידין בנ\"ט והוא אוסר בהנא' ממילא נמי שאר התנאים דסברי כר\"ש דאין בו בנ\"ט סברי נמי כוותי' בהא וכו'. אך נרא' דמשמע לי' להרמב\"ם כן באמ\"ה נמי סברי רבנן כן דאינו נוהג בטמאה משום דמי שבשרו מותר וכו' וקיי\"ל כחכמים ואעפ\"כ משמע לקמן בכל הש\"ס דטרפה נוהג באמ\"ה ואמ\"ה נוהג בטרפ' למ\"ד דאחע\"א אף דטרפה בשרו אסור וחכמים ס\"ל דמי שבשרו אסור אין אמ\"ה נוהג בו וכו' צ\"ל דטרפ' בשרו מותר מקרי דהוי מין שבשרו מותר דדוקא מין שבשרו אסור ממעטו רבנן ולפ\"ז ה\"ה נמי לר\"ש דדורש בגיד כן נמי הוי כן דנוהג בטרפ' והירושלמי אפשר דסובר כן גם באמ\"ה דאין נוהג בטרפ' אבל לדידן בש\"ס דילן דסובר בטרפ' נוהג אמ\"ה ה\"ה דגה\"נ נוהג בטרפ' ונבלה כנלפענ\"ד. אך לפי הנ\"ל דלא קיי\"ל כסברת הירושלמי תקשה דמאי פריך בש\"ס מוקדשין פשיטא כיון דאקדשי' פקע איסור גיד מיני' וכו' נימא דקמ\"ל אף בקדשים שאין נאכלין שייך איסור גיד ונהי דלא רצה בש\"ס לשנות דקמ\"ל דאף למזבח אסור משום דמשמע דמתניתין דידן מיירי רק מענין אכילת אדם ולא למזבח דאינו עוסק השתא בראוי למזבח. אך אכתי תקשה נימא דקמ\"ל דה\"א בקדשים שאין נאכלין כיון דאקדשי' ותאסר הבשר באכיל' פקע איסור גיד מיני' דמי שבשרו אסור אין גיד נוהג בו כמו שסובר הירושלמי קמ\"ל דאסור לאדם משום גיד דלא כהירושלמי ואתיא מתניתין כר\"ש ולפ\"ז י\"ל קושית השעה\"מ די\"ל דס\"ל להרמב\"ם דכל עיקר פלפול הש\"ס הוא לפי הס\"ד לקמן דטעם דת\"ק דאינו נוהג בטמאה משום דאחע\"א ולא משום דרשא דמי שבשרו מותר וכמ\"ש המרש\"א בתוד\"ה וכ\"ת יש בגידין וכו' והי' משמע להמקשה כן ממה דהשיב ר\"י והלא לב\"נ נאסר וכו' משמע דרק הטעם משום דאין אחע\"א ע\"כ כיון שלא ס\"ל להתנא כלל דרשה דמי שבשרו מותר. לכך מקשה שפיר פשיטא וכו' אבל לפי מה דמסיק בש\"ס שם דרשה דמי שבשרו מותר וכו' והרמב\"ם פסק כוותי' תו קדשים הוי רבותא דאף שאין נאכלין ונאסר הבשר מ\"מ שייך בו איסור גה\"נ דלא כהירושלמי וזה מדויק בלשון הרמב\"ם שכתב גה\"נ נוהג וכו' בין קדשים וכו' בין שאין נאכלין ומיירי בקדשים עצמן לא בוולדות ומ\"מ הוי רבותא וכו' ובוולדות קדשים א\"צ לאשמעינן דממילא נשמע כיון דאין אחע\"א וכו' אך הנה קו' הנ\"ל יש ליישב בע\"א דהנה בשלמא למאי דס\"ד דקמ\"ל דמוקדשין נוהג בגה\"נ לא תקשה דמ\"ט נקיט התנא בלשון מוקדשין ולא נבלה וטרפה משום דכתבו התוס' דהא דמוקדשין חל אגיד משום דחמיר וכו' וזה במוקדשין משא\"כ בנבילה נהי דיש בנ\"ט מ\"מ אחע\"א כו' וכן נמי למאי דס\"ד דקמ\"ל דאין מוקדשין נוהג בג\"ה נמי ניחא דלא נקיט נבילה משום דה\"א דרק אכילה אינו שייך בג\"ה אבל עכ\"פ נהנה מיקרי שמשתרשי לו שלא אכל דברים אחרים ויהי' חייב במוקדשין מטעם נהנה לזה קמ\"ל דאף הנאה לא מקרי באכילת גיד וכו'. אבל אי נימא דעיקר הרבותא דגיד נוהג בקדשים שאין נאכלין דה\"א כיון שבשרו נאסר נפקע איסור גיד מני'. א\"כ דנקט מוקדשין ולא נבילה וטריפה דשכיח טפי. ולפי\"ז אתי שפיר דהשתא דאוקי דסובר אין בגיד בנו\"ט וגיד לבדו נוהג במוקדשין לא תקשה דא\"כ אין מוקדשין נוהג בגיד מבע\"ל די\"ל דאי הוי נקיט אין מוקדשין נוהג לא הוי ידעינן רק דאין שייך איסור מוקדשין בגיד אבל זה לא ידעינן דגיד נוהג אף בקדשים שאין נאכלין לכך נקט בלשונו דגיד הנשה נוהג לבדו במוקדשין ומדסתם מיירי בכל המוקדשין. ושמעינן מינה תרתי חדא דאין שום מוקדשין נוהג בג\"ה וגם להיפך דג\"ה נוהג בכל המוקדשין ונקיט מוקדשין משום רבותא דאף איסור הנאה אינו חייב משום מוקדשין. אבל אי נימא כמ\"ש התוס' דיש בגידין בנו\"ט ואין מוקדשין חל על ג\"ה משום דאחע\"א שפיר תקשה דאי נמי הוי נקיט אין מוקדשין נוהג בג\"ה דאין שום מוקדשין שייך בגיד נמי הוי שמעינן דע\"כ גיד נוהג אף בקדשים שאין נאכלין דאל\"כ א\"כ תו בקדשים שאין נאכלין שייך איסור מוקדשין דהא אין איסור גיד נוהג בו ושפיר תקשה. וע\"כ לא מצי לאוקמי בכה\"ג. ולא תקשה דאכתי למאי דאוקי דסבר יש בגידין בנו\"ט ואתי איסור מוקדשין חייל אאיסור גיד ומקשה מוקדשין נוהג בגיד מבעיא לי' ומאי קושיא נימא דרוצה לאשמועינן תרווייהו דגיד נוהג אף בקדשים שאין נאכלין. זה אינו דקושית הש\"ס כך ממ\"נ אי זה הוי מלתא דפשיטא דיש בגידין בנו\"ט ולא קמ\"ל רק דשייך ג\"ה באין נאכלין הו\"ל לאשמועינן בנבילה. ואי זה לא הוי מלתא דפשיטא וצריך לאשמעינן דיש בגיד בנו\"ט א\"כ תו זה באמת לא נשמע ממתניתין דלשון גיד נוהג במוקדשין לא משמע מזה כלל לאשמועינן דמוקדשין נוהג בגיד. ואי רוצה לאשמעינן זה הך הי' צריך לנקוט אבל השתא לא הוי נשמע מלשון זה מידי. לכך מתרץ דסבר דאין בגידין בנ\"ט וקמ\"ל דגיד לבדו שייך במוקדשין ולשון זה סובלת המתניתין שפיר כן נלפע\"ד נכון וברור:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האוכל </b>\n<b> ג\"ה של נבילה כו' חייב שתים כו'.</b> עיין במרן כ\"מ שהקשה משם הרשב\"א ז\"ל דמוכח פ' ג\"ה דלמ\"ד אין בגידין בנ\"ט אין איסור מוקדשין נוהג בו ורבינו ז\"ל פסק כמ\"ד אין בגידין בנ\"ט כמ\"ש פט\"ו מה' אלו הלכה י\"ז ובאוכל ג\"ה של עולה פ' דחייב ב' ומאן דמחייב שתים ע\"כ אית ליה דיש בגידין בנ\"ט א\"ד יע\"ש. ובאמת שהדבר מתמיה והיותר תימא אצלי שרבינו ז\"ל בפ\"ב מה' אלו הלכה י\"ח כתב וז\"ל האוכל מנבלה וטריפה או מבהמה וחיה הטמאין מן העוף ומן העצמות ומן הגידין כו' אע\"פ שהוא אסור הרי זה פטור וכתב ה\"ה שם שיצא לרבינו כן ממ\"ש בחולין ר\"פ העור והרוטב העצמות והגידין כו' אבל לא טומאת נבלות והטעם מפני שאין בהן לאו של נבלה כו' יע\"ש הרי מבואר דסובר רבינו דהאוכל גידין של נבלה וטריפה אין בהן מלקות וא\"כ תימא על עצמך למה זה כתב באוכל ג\"ה של נבלה שחייב משום נבלה ומה נשתנה ג\"ה מכל שאר גידין דעלמא ובהדיא כתב רבינו בפרק זה בדין הקודם דהאוכל ג\"ה מבהמה וחיה הטמאים פטור כו' ואינו כאוכל משאר בשר שאין הגידין מכלל הבשר כמו שבארנו וכתב ה\"ה ז\"ל דהיינו ממ\"ש פ\"ד שאין מלקות בגידי נבילה טמאה וא\"כ הדבר תמוה שהרי באוכל גידי נבילה וטריפ' כתב ג\"כ דאין בהן מלקות כדרך שכתב בבהמה טמא' וא\"כ איך כתב דבג\"ה של נבלה חייב שתים: ולכן אשר אני אחזה ליישב דבריו דרבינו ז\"ל קשיתי' למאי דפסקי' התם בפ' ג\"ה דצ\"ט ע\"ב כמ\"ד דאין בגידין בנ\"ט מאחר דסתם משנה דירך שנתבשל ס\"ל כמ\"ד דיש בגידין בנ\"ט ור\"י ס\"ל גם כן דיש בגידין בנותן טעם וכדאית' בפרק הנזכר ד\"ק ע\"ב דקתני בברייתא האוכל ג\"ה של בהמה טמאה ר\"י מחייב שתים ור\"מ דמחייב שתים באוכל ג\"ה של נבלה וחכמים דר\"מ דס\"ל באוכל ג\"ה של עולה ושל שור הנסקל שהוא חייב ב' כולהו ס\"ל דיש בגידין בנ\"ט א\"כ היכי פסיק תלמוד' הלכתא דלא כוותייהו ובפרק אלו עוברין מייתי התם בריית' דקתני המבשל ג\"ה בחלב לוקה משום אוכל בשר בחלב ור\"ח תני התם לוקה ב' על אכילתו כו' ובפ\"ק דביצה די\"א תני תנא קמיה דר\"י בריית' הלזו וא\"ל פוק תני לברא הבערה ובישול אינה משנה משמע דס\"ל לר\"י דחייב משום אוכל בב\"ח וע\"כ היינו משום דיש בגידין בנ\"ט: ותו ק\"ל דר\"י אדר\"י שהרי ר\"י ס\"ל דג\"ה של בהמה טמאה חייב משום טמאה משום דס\"ל דיש בגידין בנ\"ט ואלו בר\"פ העור והרוטב מבואר דס\"ל לר\"י דהגידין של נבלה לא מחייב משום נבלה מדתנן התם העור והרוטב והגידין כו' אבל לא טומאת נבלות כו' ר\"י אומר האלל המכונס אם יש בו כזית כו' חייב עליו ומדפליג באלל ולא בגידין מבואר דבגידין מודה דאין בהן משום נ\"ט ובגמר' אמרינן התם דקכ\"א מאי אלל ר\"י אמר מרתקא ופי' רש\"י מרתקא גיד השדרה (כצ\"ל ומ\"ש השדה ט\"ס הוא) והצואר ופרכינן עלה ת\"ש ר\"י אומר האלל המכונס כו' בשלמא למ\"ד בשר שפלטתו סכין כו' אלא למאן דאמר מרתקא כי איכא כזית מאי הוי עץ בעלמא הוא ומשנינן אליבא דרבי יהודה לא פליגי כי פליגי אליבא דרבנן ופירש רש\"י וזה לשונו ואלל דמתניתין דקאמר מצטרף בכולהו אלל קאמר כו' ואתא ר\"י למימר באלל מרתקא מודינא דלא הוי בשר באנפי נפשיה לענין נבלות אבל בשר כו' יע\"ש והשתא קשיא טובא דלר\"י דאמר מאי אלל מרתקא אם כן היכי מודה ר\"י לומר דאין בהן משום טומאת נבלות הא ר\"י ס\"ל דיש בגידין בנ\"ט ובכלל בשר הן ובגמרא דפרכינן כי איכא כזית מאי הוי עץ בעלמ' הוא אדרבא איפכ' הו\"ל לאקשויי דלר\"י אפילו אינו מכונס נמי ליחייב כיון דס\"ל דיש בגידין בנ\"ט ולקושי' הלזו היה מקום ליישב דאע\"ג דס\"ל לר\"י דיש בגידין בנ\"ט היינו דוקא בג\"ה דרכיכי אבל בגידי צואר קשין הן יותר מדאי ולא מיקרי בשר כלל וכמבואר מסוגיא דפרק כיצד צולין דפ\"ג ע\"ב דמוקמי' למתני' דהעצמות והגידין ישרפו בג\"ה אבל גידי צואר לא צריכי שריפה יע\"ש מיהו קמייתא קשיא דמדפליג באלל ולא בגידים מבואר דס\"ל דאגידין לא מיחייב ומצאתי לרש\"י ז\"ל פ\"ק דביצה ד\"ז ע\"א שכ' אבריית' דקתני התם האוכל מנבילת עוף טהור מן העצמות ומן הגידין טהור וז\"ל מן הגידין וקסבר אין בגידין בנ\"ט ע\"כ הנה לפי דעתו ז\"ל צ\"ל ג\"כ דמתני' דהעור והרוטב אתיא נמי כמ\"ד אין בגידין בנ\"ט וכיון שכן קשה מדר\"י אדר\"י והמאירי ז\"ל שם פ\"ק דביצה חלק על רש\"י וכתב דאפי' למ\"ד יש בגידין בנ\"ט אפי\"ה טהור משום דלאו בשר גמור הוא יע\"ש כי על כל אלה כזה ראה וקדש רבינו ז\"ל לומר דודאי ר\"י סבירא ליה באוכל גידי טמאה ונבלה דלא מיקרי בשר ולא מיחייב משום טומאה ונבלה אלא דוקא באוכל ג\"ה של בהמה טמאה או נבלה הוא דס\"ל לר\"י דחייב שתים משום דכיון דרחמנא אחשביה לג\"ה אוכל לעבור עליו באותה אכיל' חשיבא נמי אוכל לעבור עליו משום טומאה ונבלה ודוגמא לדבר ראה תראה מ\"ש רש\"י ז\"ל פרק אין צדין דף כ\"ז ע\"ב ד\"ה חלה שנטמאת דאע\"ג דהבערה לצורך הותרה בי\"ט אפי\"ה אין מדליקין בשמן שריפה ביו\"ט משום הואיל דרחמנא אחשביה להבערתן דכתיב באש ישרף חשיבא מלאכה והיינו דנקט ברייתא פלוגתייהו דר\"י ור\"ש באוכל ג\"ה של בהמה טמאה ולא נקט לפלוגתייהו באוכל משאר גידי בהמה טמאה דלר\"י כיון דס\"ל דיש בגידין בנ\"ט מיחייב אגידין משום טמאה ולר\"ש דס\"ל דאין בגידין בנ\"ט לא מיחייב משום דבשאר גידין לכ\"ע לא מיחייב ואפילו ר\"י מודה ומעתה איכא למימר שפיר דר\"י ור\"מ ורבנן דר\"מ דס\"ל דהאוכל ג\"ה של נבלה ושל שור הנסקל חייב ב' כולהו ס\"ל דאין בגידין טעם בשר ולאו בשר מיקרי וירך שנתבשל ג\"ה בתוכו מותר כיון דאין בו בנ\"ט אלא דבאוכל ג\"ה של נבלה הוא דמיחייב מטעמא דהואיל ורחמנא אחשביה אכילה דידיה לענין ג\"ה חשיבא נמי אוכל לשאר איסורים וברייתא דהמבשל ג\"ה בחלב דחייב ב' אתיא ככ\"ע ומטעמא דכתיבנא ומאי דאמרינן בפרק ג\"ה אמתני' דנוהג בטהורה וכ\"ת קסבר ר\"י אין בגידין בנ\"ט ובטמאה איסור גיד איכא איסור טומאה ליכא וסבר ר\"י אין בגידין בנ\"ט והתניא כו' לעולם קסבר יש בגידין בנ\"ט כו' לאו למימרא דמאן דס\"ל אין בגידין בנ\"ט ע\"כ דס\"ל דבטמאה איסור גיד איכא איסור טומאה ליכא שהרי אפילו נימא דאין בגידין בנ\"ט אפי\"ה איכא למימר דהאוכל ג\"ה של בהמה טמאה חייב כמ\"ש אלא תלמודא ה\"ק דאי הוה ס\"ל לר\"י דיש בגידין בנ\"ט ע\"כ ודאי דאטמאה מיחייב אבל אי ס\"ל דאין בגידין בנ\"ט מצינן למימר דס\"ל לר\"י דאפילו באוכל ג\"ה של בהמה טמאה לא מיחייב משום טומאה דדוקא ג\"ה מיחייב דגזירת הכתוב היא ואהא פריך מברייתא דהאוכל ג\"ה של טמאה דר\"י מחייב ב' וא\"כ ע\"כ לומר חדא מתרתי או דס\"ל דיש בגידין בנ\"ט או דס\"ל דהאוכל ג\"ה מחייב ב' וכמ\"ש וכי משני לעולם קסבר יש בגידין בנ\"ט ה\"ה דהו\"מ למימר דאפי' ס\"ל אין בגידין בנ\"ט מיחייב אלא דעדיפ' מינה קאמר דאי מהך ברייתא מצינן למימר דס\"ל דיש בגידין בנ\"ט מיהו לפום קושטא עכ\"ל דר\"י ס\"ל אין בגידין בנ\"ט מכח מתניתין דהעור והרוטב אפ\"ה חייב ב' כמ\"ש: ומעתה א\"ש מ\"ש רבינו דהאוכל ג\"ה של בהמה טמאה פטור לגמרי כר\"ש דהתם כיון דאגיד לא מיחייב משום דבעי' בשרו מותר אין כאן טעמא דרחמנא אחשביה אוכל משא\"כ באוכל ג\"ה של נבלה כיון דמיחייב אגיד משום ג\"ה ואחשביה רחמנא אוכל חשיב נמי אוכל לענין נבלה: ובהכי ניחא לי מ\"ש רש\"י ז\"ל פרק ג\"ה דק\"א ע\"ב ד\"ה ורבי יוסי לית ליה כולל וז\"ל ואע\"ג דלר\"ש נמי שמעי' בעלמא דלית ליה כולל דתניא ר\"ש אומר האוכל נבלה ביוה\"כ פטור אפ\"ה אליביה לא מצינו לאוקמי משום דאף באיסור חמור אית ליה דלא חייל יע\"ש והדבר תמוה דאיך אפשר לאוקמא כר\"ש הא ר\"ש אומר אין בגידין בנ\"ט כדאמרי' התם דמה\"ט פטור לגמרי בג\"ה של בהמה טמאה ולא מיחייב משום טומאה וכן ראיתי להריטב\"א ז\"ל בחי' שתמה עליו כן כו' יע\"ש. אכן כפי מ\"ש ניחא דאע\"ג דפטר ר\"ש בג\"ה של בהמה טמאה היינו משום דכיון דמשום גיד לא מיחייב משום דבעינן בשרו מותר א\"כ לא חשיבא אכיל' כיון דאין בגידין בנ\"ט וליכ' טעמ' דרחמנא אחשביה אכילה שהרי לא מיחייב משום ג\"ה אמנם באוכל ג\"ה של נבלה אע\"ג דס\"ל לר\"ש אין בגידין בנ\"ט מ\"מ כיון דרחמנא אחשביה אוכל לעבור עליו משום ג\"ה חשיבא אוכל נמי לעבור עליו משום נבלה דומיא דג\"ה של בהמה טמאה דחייב שתים לר\"י אע\"ג דאיהו ס\"ל דלא מיחייב אגידין משום בהמ' טמא' מה\"ט כמ\"ש מיהו הדבר הקשה טובא דאיך אפשר לאוקמא כר\"ש דל\"ל כולל ואפילו הכי מודה בג\"ה של נבלה משום דהו\"ל איסור חמור הא מאי דחשיב איסור חמור הוא משום דג\"ה מעיקרא הי' אסור באכיל' ומותר בהנאה מכי אקדשיה איתוסף בי' איסור הנאה ואלו לר\"ש שמעינן ליה בהדיא דס\"ל דג\"ה אסור בהנאה כדאי' פרק כ\"ש דכ\"ב וכן ראיתי מקשים ולכן הנראה עיקר בכונת רש\"י דמ\"ש אפי\"ה אליביה לא מצינו לאוקמא לאו למימר' דנימ' דהנהו חכמים ר\"ש גופיה היא דאי הכי הו\"ל לרב לומר האוכל ג\"ה של נבלה ר\"מ מחייב ב' ור\"ש אומר אינו חייב אלא א' ומודה ר\"ש כו' אלא כונתו לומר דחכמים דר\"מ דקאמר רב ס\"ל כר\"ש דאין איסור חל על איסור אפילו באיסור כולל ולעולם דבמאי דס\"ל לר\"ש דאין בגידין בנ\"ט וג\"ה אסור בהנאה לא ס\"ל כותיה וזה נראה דבר מוכרח שהרי בפרק כ\"ש דכ\"ג אמרי' התם לחד שינוי' דר\"י הגלילי ס\"ל כר\"ש דג\"ה אסור בהנאה והשתא תקשי שהרי חכמים דר\"מ אמרינן התם פרק ג\"ה דהיינו ר\"י הגלילי וכיון דר\"י ס\"ל דג\"ה אסור בהנאה להך שינויא א\"כ היכי קאמר דבג\"ה של נבלה חייב ב' משום דהוי איסור כולל באיסור חמור הא כיון דג\"ה לרבי יוסי הגלילי אסור בהנאה אין כאן איסור חמור אלא מוכרח הדבר לומר דכי אמרינן מאן חכמים ר\"י הגלילי לאו למימרא דהנהו חכמים היינו ר\"י הגלילי גופיה אלא הכונה לומר דהנהו חכמים ס\"ל באיסור חמור כר\"י הגלילי ובמאי דס\"ל דג\"ה אסור בהנאה לא ס\"ל כותיה וא\"כ דכוותא נמי מ\"ש רש\"י אפילו הכי אליבי' לא מצי לאוקמא בכה\"ג הוא כנ\"ל נכון. ואם כנים אנחנו ליישב דברי רבינו ז\"ל על פי אמו\"ת הקודם מקום אתנו ליישב מה שכתב רבינו ז\"ל בפ' זה דין י\"ד דג\"ה מותר בהנאה והדבר תמוה דבפרק כ\"ש דף הנז' מבואר דלמאן דס\"ל אין בגידין בנ\"ט ג\"ה אסור בהנאה וכיון דאנן קי\"ל כמ\"ד אין בגידין בנ\"ט איך פסק דג\"ה מותר בהנאה וכבר הוקשה לו כן לה\"ה ז\"ל ותי' משם הרמב\"ן ז\"ל דלרווחא דמילתא איתמר ההוא סוגיא אבל למסקנא ג\"ה מותר בהנאה אפי' את\"ל דאין בגידין בנ\"ט דלאו הא בהא תליא א\"ד יע\"ש ואין תי' זה מספיק כדי שביעה דמאחר דסוגיא דפרק כל שעה תלי לה הא בהא מי המכריח לנו לומר דלרווחא דמילתא איתמר ואפשר הי' לומר שהכריחו לר' ז\"ל לומר כן מכח ההיא דר\"פ ג\"ה דפרכינן התם וסבר תנא דידן אין בגידין בנ\"ט והתנן ירך שנתבשל כו' והתוס' שם ד\"ה אלא קסבר הק' דאמאי לא מייתי ממתניתין דאינו נוהג בטמאה ותי' לחד תי' דניחא ליה למפרך ממתני' דירך שנתבשל ששנויה קודם יע\"ש והשתא קשה דאמאי לא מייתי ממתניתין דשולח אדם ירך לנכרי ששנויה קודם משנת ירך שנתבשל דמוכח מינה דס\"ל דיש בגידין בנ\"ט דאי אין בגידין בנ\"ט ג\"ה אסור בהנאה וכבר הי' אפשר לומר דהא דאמרינן בפ' כ\"ש דמאן דס\"ל אין בגידין בנ\"ט ג\"ה אסור בהנאה היינו דוקא לרבי אבהו אמנם לחזקיה דס\"ל דלא תאכל אין איסור הנאה במשמע מצינן למימר דאפילו אין בגידין בנ\"ט ג\"ה מותר בהנאה ואם כן מש\"ה ניחא ליה לתלמודא למיפרך ממתני' דירך שנתבשל אליבא דכ\"ע ולא ממתני' דשולח אדם דלא תקשי אלא אליבא דרבי אבהו אך התו' ז\"ל שם בפרק כ\"ש ד\"ה ור\"ש כתבו לחד תי' דלחזקיה נמי כיון דאין בגידין בנ\"ט סברא הוא דכי אסור בהנאה נמי אסור יע\"ש ואם כן קשה דאמאי לא פריך ממתני' דשולח אדם השנויה קודם ואפשר דמכח קו' זו הוכרח רבינו לומר דסוגי' דפ' כ\"ש לרווחא דמילת' אתמר ומ\"מ אכתי אין זה כדאי לדחות סוגיא ערוכה דפרק כ\"ש: ואולם כפי מ\"ש הנה נכון דהא דאמרינן בפרק כ\"ש דלר\"ש דס\"ל אין בגידין בנ\"ט ג\"ה אסור בהנאה היינו דוקא אליב' דר\"ש דס\"ל דג\"ה של נבלה לא מחייב משום נבלה משום דאין אחע\"א ואפי' באיסור כולל וא\"כ איכא למימר שפיר דכשהותרה הנבלה לא הותרה גידה וכיון דג\"ה ליתיה בלאו דלא תאכלו כל נבלה מהיכ' תיתי בהיתר' דלגר אשר בשעריך דהא מאי דאסר באכילה התיר בהנא' אמנם לדידן דקי\"ל דהאוכל ג\"ה של נבלה חייב שתים וכי אזהר רחמנא לא תאכלו כל נבלה אף ג\"ה בכלל פשיטא ודאי דג\"ה מותר בהנאה דמאי דאסר לן באכילה התיר לן בהנאה כנ\"ל נכון: ועוד נ\"ל ליישב קושית ה\"ה והרמב\"ן ז\"ל דקו' מעיקרא ליתא דרבינו ז\"ל פסק כאיבעית אימא שאמרו בפרק כ\"ש דכ\"ד ע\"ב דלר\"י הגלילי אע\"ג דס\"ל דכשהותרה הנבלה חלבה וגידה לא הותרה אפ\"ה ג\"ה מותר בהנאה משום דמייתי לה בק\"ו ומה חלב שענוש כרת מותר בהנאה גיד שאינו ענוש כרת לא כ\"ש ופרכי' התם ור\"ש דאסר איכא למיפרך כו' יע\"ש וא\"כ איכא למימר דרבינו ז\"ל פסק כר\"י הגלילי דג\"ה מותר בהנאה מק\"ו דחלב ואע\"ג דאין בגידין בנ\"ט ודלא כר\"ש דס\"ל דמיפרך ק\"ו מטעמא שכן הותר מכללו וסוגיא דהתם בריש פרק כ\"ש דתלי לה הא בהא אתיא כשינויא קמא דקאמר דלר\"י הגלילי ג\"ה אסור בהנאה אמנם לאבע\"א אע\"ג דאין בגידין בנ\"ט אפילו הכי מותר בהנאה מק\"ו והיינו דבפרק ג\"ה לא פריך ממתני' דהשולח אדם ירך לנכרי למילף מינה דאין בגידין בנ\"ט משום דאיכא למימר דמתני' ר\"י הגלילי היא ואפשר שלזה היתה כונת ה\"ה ז\"ל שכ' דלמסקנא ג\"ה מותר בהנאה אפילו אין בגידין בנ\"ט אחר זמן בא לידי ספר תורת הבית וראיתי שם בדף פ\"ט שהביא תשובת הרמב\"ן על ענין זה וכ' כמ\"ש ושמח לבי: ואולם לכאורה הי' נראה שאין תי' זה עולה לדעת רבינו ז\"ל ממ\"ש בדין י\"ז וז\"ל וכל דבר שהוא אסור באכילה ומותר בהנאה אסור לעשות סחורה כו' חוץ מן החלב ומבואר הוא דג\"ה אסור בסחורה לדעת רבינו שהרי כללא כייל חוץ מן החלב והשתא קשה דג\"ה יהא מותר בסחורה מק\"ו דחלב כי היכי דשרי בהנא' מק\"ו ועיין בהרב בעל מש\"ל ז\"ל שהכריח שדעת רבינו דאיסור סחורה מן התורה ותו דלכשת\"ל דג\"ה אסור בסחורה מאיזה טעם שיהיה אם כן היכי מייתינן היתר הנאה מק\"ו דחלב הא איכא למימר איסור סחורה יוכיח שמותר בחלב ואסור בג\"ה ואמנם יש בו מן הישוב כלפי מ\"ש התוספות שם ד\"ה ומה חלב שהקשה וז\"ל וא\"ת לימא שור הנסקל יוכיח שאינו בכרת ואפילו הכי אסור בהנאה וי\"ל דהכי פי' ומה חלב שענוש כרת ואסור באכילה מותר בהנאה כמו נבילה עצמה גיד שאין בו כרת אינו דין שיהא בכלל היתר נבלה והשתא לא שייך למימר יוכיח כו' יע\"ש וא\"כ היא גופא איכא למימר לדעת רבינו דהיתר סחורה לא מצינן למילף מק\"ו דחלב משום דאיכ' למימר שאר איסורי אכילה יוכיחו שאין בהן כרת ואסור בסחורה כדנפ\"ל התם מקר' מה שאין כן היתר הנאה דהק\"ו אינו אלא גילוי מלת' דהותרה בכלל נבלה כך נראה לי: ודע שמדברי התוס' פרק העור והרוטב דק\"ך נראה שחולקים על תי' זה שכתבו בפרק כ\"ש ממה שהקשה שם משם הר\"ש מוורדו\"ן לר\"י הגלילי דלא חייש להך פירכא בפסחים וחשיב חלב לא הותר מכללו כו' ור\"י הגלילי אנן בבהמה קא אמרינן וי\"ל דלר\"י ודאי הנפש אצטריך לדרשא אחריתי עכ\"ל ואלו הי' ס\"ל כתי' דהכא לא שתקי להו מידי כמ\"ש בס\"ד וז\"ל והשת' א\"ש הא דקאמר ואידך אנן בבהמה קא אמרינן דלא ילפינן אלא שיהא בכלל היתר נבלה אבל בעלמא מודה דפריך שפיר ע\"כ ולא ידעתי לפי שיטתם דפרק העור והרוטב מה יענו לק\"ו דהכא דנימא שור הנסקל ושאר איסורי הנאה יוכיח וצ\"ע: ודרך אגב אומר מה שהוקשה אצלי בפרק כ\"ש דאמרינן ור\"ש דאסר איכ' למימר מה לחלב שכן הותר מכללו אצל חיה תאמר בגיד שלא הותר מכללו אצל חיה שהרי ג\"ה נמי הותר מכללו אצל עוף כדתנן ואינו נוהג בשל עוף וכ\"ת כיון דחלב הותר מכללו אצל חיה ועוף וג\"ה לא הותר אלא בשל עוף חשיב איסור חמור יותר מחלב אם כן קשה דבפ' העור והרוטב אמרינן לא ליכתוב רחמנא חלב ותיתי מהנך מה להנך שכן לא הותר מכללו תאמר בחלב שהותר מכללו ומאי ניהו כו' אלא חלב חיה להדיוט נבלה נמי אשתראי מליקה דחטאת העוף לכהנים והשתא מאי קו' הא אע\"ג דנבלה הותר מכללה בעוף מ\"מ חלב קיל טפי שהותר מכללו אצל חיה ועוף משא\"כ נבלה דלא הותר אלא בעוף ולכאורה היא קו' חזקה והנראה ליישב דההיא דפ' העור והרוטב שאני דאע\"ג דנבלה לא הותר מכללו אצל חיה מ\"מ כיון דבנבלת עוף גופי' רביה רחמנא הנפש לרבות השותה אע\"ג דהוא עצמו מותר אצל הדיוט סבר' הוא דנילף חלב בהמה מיניה אע\"ג דהותר מכללו אצל חיה מ\"מ הא מיהא בבהמ' דאסורה באכילה לא הותר אצל הדיוט ובהדרגות שוים הם משא\"כ ההיא דפרק כ\"ש דבעי למילף גיד של בהמה מחלב בהמה איכ' למיפרך שפיר מה לחלב שהותר מכללו אצל חיה כנ\"ל: ודע דבפרק כיצד צולין דפ\"ב ע\"ב גרסינן אמר ר\"י אמר רב כל הגידין בשר חוץ מגידי צואר ופרכינן תנן העצמות והגידין והנותר ישרפו ביום הני גידין היכי דמי אי דבשר נכלינהו כו' אלא פשיט' גידי צואר אי אמרת בשלמא בשר נינהו אמטו להכי בעו שריפה ופרש\"י אא\"ב בשר נינהו ואי אכיל להו נפיק בהו כו' יע\"ש והשתא לפי מ\"ש ה\"ה ז\"ל דממתני' דהעור והרוטב דקתני הגידין והאלל אין בהם משום טומאת נבלות מבואר דאין בגידין לאו של נבלה משום דלא חשיבא אכילה וכן נראה דעת רש\"י ז\"ל פ\"ק דביצה כמ\"ש לעיל א\"כ היכי הוה בעי תלמוד' למימר דיוצא י\"ח בגידין של פסח הא כי היכי דלענין איסורין שבתורה אין לוקין עליהן ה\"נ ודאי דאינו יוצא י\"ח בק\"פ דאכיל' כתיבא ביה והי' נרא' לומר דס\"ל לתלמוד' דאע\"ג דלענין איסורין שבתורה לא חשיבא אכילה לחייב עליה משום דאין בהן הנאה גמורה מ\"מ גבי מצות עשה דרחמנא אמר תאכל יוצא בו י\"ח דקום אכול קאמר והרי כבר אכל ומכאן נרא' להביא ראי' למה שנסתפק הרב מש\"ל פ\"ה מה' יסודי התורה ד\"ה בהא דקי\"ל דכל איסורין שבתור' אין לוקין עליהן שלא כדה\"נ אם נאמר ג\"כ במצות עשה כגון מצה וק\"פ אם אכלו שלא כדה\"נ אם יוצא בו י\"ח וכתב דמסתבר' דלא שנא דכי היכי דבמצות ל\"ת לא חשיב' אכיל' למיחייב עליה ה\"נ במצות עשה לא חשיב' אכילה לצאת בה י\"ח יע\"ש ומתוך האמור מבואר דשאני לן בין מל\"ת למ\"ע וגידין יוכיח כמ\"ש וכבר הארכתי בזה פ\"ה מה' הנז' יע\"ש: עוד ראיתי לעמוד על מ\"ש התוס' ר\"פ ג\"ה ד\"ה איסור גיד איכ' וז\"ל וא\"ת ולימא דקסבר יש בגידין בנ\"ט ואפ\"ה לא אתי איסור מוקדשין וחייל אאיסור גיד דלית ליה איסור חע\"א אפי' באיסור חמור ואיסור כולל כו' וי\"ל דאין נראה לי שתחלוק הך סתמא דמתני' אסתמא דכריתות פרק אמרו לו גבי יש אוכל אכילה אחת דסבר דאיסור חע\"א באיסור כולל יע\"ש וק\"ל דאי משום סתמא דכריתות דס\"ל דאיסור חע\"א באיסור כולל הא איכ' סתמא אחרינא דלית ליה כולל בפ' כ\"ש דל\"ה דתנן התם אין יוצאין במצה של טבל ומשמע התם בסוגי' דההיא סתמ' אתיא כר\"ש דלית ליה כולל וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל במלחמותיו פ\"ק דפסחים גבי ההיא דרב גידל המקדש משש שעות כו' דהך מתני' אתיא דלא כהלכת' יע\"ש ומיהו לזה י\"ל דהתוס' ז\"ל לא שמיע להו כהרמב\"ן אלא ס\"ל דמתני' דהתם פסיקת' היא אליבא דכ\"ע ומשום דהו\"ל מצוה הבאה בעבירה וכבר הארכתי בזה פ\"ו מה' חמץ ומצה הלכה ח' יע\"ש: אך קשה שהרי אשכחן סתמא אחרינא דלית ליה כולל בפרק אלו הן הלוקין דכ\"ט ע\"א אמתני' דקתני יש חורש תלם אחד וחייבין עליה משום ח' לאוין אמרינן מתקיף לה ר\"ז לרבי מני וליחשב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש בין בי\"ט בין בחול ומסיק אלא האי תנא א\"כ לית ליה ואם כן נימא דסתמ' דג\"ה אתי' כסתמא דמכות הן אמת דק\"ל טובא אסוגיא דהתם דמתני' דיש חורש לית ליה כולל והרי במתני' קתני ובז' וי\"ט והשתא קשה היכי מיחייב אחרישה משום י\"ט הא אין אחע\"א ומכיון שנכנס ז' הרי הוא אסור לחרוש ואפי' ל' יום קודם ר\"ה הרי אסור מהלכ' למשה מסיני כדאית' פ\"ק דמ\"ק והיכי אתי איסור חרישה די\"ט וחייל אאיסור ז' ואפי' למ\"ד התם דחורש בז' אינו לוקה מודה הוא דאיסור עשה והל\"מ איכ' וכ\"כ הריטב\"א ז\"ל שם בחי' ועיין מ\"ש פ\"א מה' שמיטה ויובל דין א' אלא מוכרח ודאי דאית ליה איסור כולל וחשיב י\"ט איסור כולל דהיינו דמיגו דנאסר בשאר מלאכות נאסר בחרישה ואולי נאמר דמתני' בעשר נטיעות מיירי דמותר לחרוש בשבילן ערב ז' עד ר\"ה ובחורש בי\"ט של ר\"ה ונמצא דאיסור י\"ט ואיסור ז' באין כאחד ואולי נאמר דז' וי\"ט חשיב איסור מוסיף דמשום ז' לא מיחייב אלא אאבות אבל אתולדות לא מיחייב דאאבות אזהר רחמנא אתולדות לא אזהר כדאית' בריש מ\"ק וכיון שנכנס י\"ט איתוסף בו איסור חרישה אפילו אתולדות כנ\"ל. האמנם אכתי ק\"ל ממאי דקתני כהן ונזיר והשתא ק\"ט דאי האי תנא לית ליה כולל היכי מיחייב כהן משום לאו דטומאת נזיר יא מושבע ועומד מהר סיני הוא משום לאו דטומאת כהנים אלא עכ\"ל דהאי תנא אית ליה איסור כולל דמהשת' חשיב נזיר איסור כולל דמיגו דנאסר ביין ותגלחת חל נמי אטומאה ואם תשאל הרי כתב הריב\"ש בתשובה דלא שייך כולל אלא כשהפעולות א' אבל אם נשבע שלא יאכל מצה ושלא ילבש בגדי משי לא חשיב כולל כיון שהם ב' פעולות וא\"כ נזיר ג\"כ הו\"ל כולל בב' פעולות והיכי חייל אאיסור טומאת כהן הא ודאי ל\"ק כלל דהמעיין בדברי הריב\"ש ז\"ל שם יראה דלא כתב כן אלא דוק' גבי שבועה ומטעמא דכיון שהם שתי פעולות חשיב כאלו פרט שבועה לכל אחד ואחד משא\"כ גבי נזיר דלא שייך האי טעמא כלל וכבר הארכתי בזה פרק י\"ז מהל' איסורי ביאה בקונט' איסור חל על איסור ובכה\"ג ק\"ל ההי' דאמרינן פ\"ג דשבועות אמתני' דשבועה שלא אוכל נבלות ושחוטות ר\"ל מ\"ט לא אמר כר\"י א\"ל כי אמרינן איסור כולל באיסור הבא מאליו באיסור הבא מעצמו לא אמרינן יע\"ש והשת' קשה שהרי נזיר יוכיח דאיסור הבא מעצמו הוא ואפי' הכי אמרינן איסור כולל ועל הכל צ\"ע לעת הפנאי:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ב) </b>\n<b> בקושיא </b> זאת כבר קדמוהו ראשונים ועיין בחדושי הרשב\"א ואנכי בחדושי אמרתי דבר חריף דהנה עוד ראיתי מקשין. ורמזתי מזה בקונטרס אח\"ע. לפי מה שכ' תוס' ביבמות (ל\"ג ב') סוף ד\"ה ר' יוסי. דלהכי חל נבלה על חלב דהוי חלב חמור שהוא בכרת ונבלה רק בלאו. לפי שחלב אינו מטמאה ונבלה יש לו חומרא שמטמא. א\"כ לפ\"ז קשיא מ\"ש גיד הנשה של נבלה מג\"ה של עולה ושל שור הנסקל. דהא נבלה נמי הוי כולל וחמור דהא יש לו חומרא דטומאה. והדבר צע\"ג לכאורה ואמרתי דיש לומר כך. ואדרבה דהנה ודאי אם גיד הנשה אסור בהנאה. אין נבלה מקרי חמור משום פעולת הטומאה דאמרינן כמ\"ש לקמן מאן יימר דטומאת הגוף חמירא דענוש כרת דלמא טומאת בשר חמירא דלית ליה טהרה במקוה. ה\"נ אמרינן כן מאן יימר דנבלה חמירא דמטמאה דלמא גיד חמור שאסור בהנאה וכמ\"ש הרב לעיל בקונטרס אחע\"א דזה מקרי שוה בשוה. אם לאיסור הראשון יש לו חומרא מה שאין בהשני. ולאיסור השני חומרא מה שאין בהראשון עייש\"ה. ולפ\"ז אדרבה לא קשיא קושי' יש מקשין דהא ריה\"ג היא וס\"ל גיד הנשה אסור בהנאה. וא\"ת א\"כ סיפא מא\"ל איך חל עולה ושור הנסקל הא גיד הנשה נמי אסור בהנאה זה ל\"ק דודאי עולה לגבי גיד מקרי חמור דהא הקדש לגבי חולין ודאי מקרי חמור. דהא מצד הקדש אסור בהנאת מעילה והנאת מעילה חמור מכל ההנאות חדא דעל כל הנאות אין לוקין ועל הנאת מעילה לוקין כדעת הרמב\"ם ועיין במ\"ל הל' יסודי התורה דכ' דהנאת מעילה אפי' מוסיף מקרי משום זה מה שאין כן שאר הנאות ואפילו אם לא אמרינן דמקרי מוסיף. מ\"מ מקרי חמור דיש לו חומרא יתירה דלוקין עליו. ועוד על כל הנאה בעינן דוקא שיעור כמו אכילה ובמעילה חייב אף בח\"ש אם הוא שוה פרוטה. ועוד דבמעילה אפי' בשוגג חייב קרבן. ועל שאר הנאות אין חייב קרבן בשוגג. וא\"כ ודאי אף אי ג\"ה אסור מ\"מ הוי עולה חמור ושור הנסקל נמי הוי חמור. דהא מטמאה ואסור בהנאה ואם כן אוקי איסור הנאה להדי איסור הנאה גיד אסור בהנאה שור הנסקל נמי אסור בהנאה ואייתר לן חומרא דטומאה שהוא נבלה להכי חל. ובזה מיושב נמי סתירת הש\"ס דהכא קרי ליה הש\"ס א\"ח ובכריתות קרי ליה איסור מוסיף ועיין בתוס' ובקונטרס אחע\"א בהל' א\"ב באריכות. וזה ל\"ק דהא ודאי הכי דג\"ה נמי אסור בהנאה אלא שעולה אסורו יותר. וגם שור הנסקל רק מטומאה נגע בי' לכך הצריך הש\"ס לומר א\"כ בא\"ח. ולא מצד מוסיף ובחדושי הארכתי יותר ויותר. ובדברי רבינו בסמוך בד\"ה ודרך אגב אומר אמרתי דלפי דבריו צל\"ע על תוס' ביבמות (ל\"ג ב') אשר הבאנו לעיל דהק' הא נבלה הוי נמי הותר מכללו. ולפי דברינו אכתי הא עכ\"פ חלב הותר אצל חיה ועוף ונבלה מותר רק לגבי עוף לחודי':<br><b> ג) </b>\n<b> מה </b> שכ' הרב דאיירי המתני' בעשר נטיעות קשי' ממה נפשך אי מתני' כרבי עקיבא דאמר בחריש ובקציר תשבות לאסור חרישה בערב שביעית. הרי אסיק הש\"ס מ\"ק (ג' ב') דלדידיה ליתא להלכתא ואסור בעשר נטיעות. ואי המתני' כרבי ישמעאל דמצריך בחריש ובקציר תשבות להתיר חרישה של מצוה ואית ליה ההלכתא לא הי' צריך רבינו לדחוק ולומר דמתני' איירי בעשר נטיעות. אלא די\"ל דמתני' מיירי בזמן שאין בהמ\"ק קיים. ומותר בכל חרישה וכן פסק הרמב\"ם (פרק יוד מהל' שמטה ויובל הלכה א') ומ\"ש רבינו כאן דבי\"ט אסור התולדות ובשביעית מותר להכי הוי מוסיף אנכי לא ראיתי מוסיף בזה. דמוסיף לא אקרי אלא אם נתוסף דבר אחפצא. כגון א\"א ונעשית נדה מקדם הית' אסור' רק לעלמא ולבעלה הי' מותרת ועכשיו שפרסה נדה נעשה אשה זו חתיכת איסור גם לבעלה. או חלב ונותר מקדם הי' מותר לגבוה ואם השתא נעשה נותר אסורה חתיכה זו גם לגבוה. אבל הכא מקדם הי' אסור בחרישה. והשתא נמי אסור בחרישה. אלא שנאסרו עוד עם קדוש היום של י\"ט מלאכות אחרות וזה רק כולל מקרי. ומ\"ש תולדות משאר מלאכות ואולי דימה הרב ז\"ל דבר זה לאיסור אכילה ואיסור הנאה דאמרינן (ק\"א א') דהוי איסור קדשים ושור הנסקל איסור מוסיף לגבי גיד. דמחמת גיד הי' רק אסור באכילה השתא נאסר בהנאה. והיינו לפירש\"י שם ולא כתוס' וא\"כ ה\"נ טרם בא י\"ט הי' מותר התולדה של חרישה השתא נאסרה גם התולדה של חרישה. ודומה תולדה זו גבי מלאכה כפעולת הנאה ואכילה לגבי דבר הנאכל ודו\"ק וצ\"ע כי אין דומין זה לזה בכל ענינים דהתם החפץ היינו החתיכה למשל הגיד שנעשית עולה שפיר אמרינן הגיד הזה נאסר אף בהנאה. אבל הכא היכי שייך למימר החרישה זו נאסרת אף התולדה כי אם היא אב אינה תולדה ואם היא תולדה אינה אב. אלא שמי שמוזהר לעשות אב מלאכה הוא נאסר גם בי\"ט לעשות תולדה. וזה הוא כולל ועיין בזה היטב. ומה שכתב רבינו עוד ומדחיק את עצמו דנזיר לגבי כהן הוי כולל כיון דאסור בתגלחת ויין ואף שהוא בב' שמות ואף שהדבר אמת דלרבנן דר' יוסי ביבמות (נ\"ב ב') אף משני שמות הוי כולל וכמ\"ש רבינו לעיל הל' א\"ב באריכות. מ\"מ לר' יוסי לית ליה הך כללא ועיין שם בתוספת ד\"ה איסור כולל ובמהרש\"א שם. אבל הכא אין צורך לזה כלל וכלל דהא איסור נזיר בלא\"ה הוי כולל לגבי כהן. דהא כהן מותר לטמא לשבעה מתים אביו ואמו אחותו ואחיו בנו ובתו ואשתו. ונזיר אסור לטמא זולת למת מצוה וא\"כ הרי כולל הקרובים שמותר לכהן ואסור לנזיר והוי משם א'. וכן שגה בזה הרב שאגת ארי' בתשו' סי' ס\"ג. דנקט נמי דהוי כולל משום תגלחת ויין. עוד כתב שם הרב שאגת ארי' בתשובה דאין להמציא איסור בת אחת כגון שהדירו אביו בנדר. דאין אביו מדירו אלא עד כשיגדיל כמו שאמרו בנזיר עייש\"ה בשאגת ארי' והי' ברור להרב שאגת ארי' דמה שאמרינן בנזיר עד כשיגדיל הכוונה אם אביו עומד בקטנותו ואומר בני זה יהיה נזיר כשיגיע הבן לגדלותו פסקה נזירתו. ואין הדבר ברור. אלא הרב ברטנורא סובר במס' סוטה פ\"ג הכונה של הש\"ס הכי הוא אין האב מדיר בנו בנזיר אלא עד כשיגדיל פירוש דדוקא כל זמן שהבן קטן ועדיין הוא ברשותו של אב יכול להדירו בנזיר. ואז יכול להדירו אף לזמן אחר שיגדיל ולא פסקה נזירתו משיגדיל אם הדירו אביו קודם שיגדיל והאי אלא עד כשיגדיל הפי' ואם לא יכול להדירו בעוד שהוא קטן משיגדיל ואילך לא יכול להדירו תו ועיין במשנה למלך הל' נזיר וכן משמע מדברי המפרש במכות פה בסוגי' במאי דרצה לפ' בנזיר מן הבטן. ולגוף קושי' הרב פה איך יחול איסור נזיר על איסוריה דכהן רציתי לומר דוודאי אף אם המתני' כמ\"ד אין אחע\"א אפי' בכולל י\"ל דהיינו מתני' סובר כריה\"ג בחולין (ק\"א א') דס\"ל כולל לא חל זולת בחמור על קל כפי' תוספות שם ואנכי כתבתי במקום אחר דנזיר לגבי כהן מקרי חמור. דכהן המטמא עובר בלאו ולוקה ארבעים ונזיר המטמא לוקה שמונים דעובר בב' לאוין כמו שכתב הרמב\"ם (פי\"א מהל' נזיר הל' ב') וב' לאווין לגבי חד לאו מקרי חמור וזה מוכח מדברי הר\"ן בסוגי' דבולמוס ועיין בדברי רבינו לקמן פי\"ד הל' ז' ומה שכתבנו שם בעניותינו. ואם נחזיק דב' שמות לא הוי איסור כולל כדעת ר' יוסי ביבמות (ל\"ב ב') וכמו שמפרש תוספת שם א\"כ ודאי תגלחת ויין אינו נכנס בסוג הכולל. ולפ\"ז כשבא נזיר לחול על כהן מפאת כולל היינו כמו שבארנו שכולל טומאת מת לקרובים ולשאר תגלחת ויין שלא נכנס בהכולל וא\"כ לפ\"ז נשאר לן תגלחת ויין לעשות מזה פעולת החמור ונא' שהנזיר חל על כהן בכולל שאסור לטמא א\"ע לז' מתים והוא חמור שאסור בתגלחת ויין. ואף שאינו נקרא מכח איסור תגלחת ויין איסור כולל מ\"מ איסור זה משוה לנזיר להיות חמור ואולם יש לפקפק קצת הא יש לכהן מול זה חומרא אחריתא. שאסור בגרושה וזונה משא\"כ בנזיר ודמי' זה להאי דאמרינן בחולין שם. מאי חזית דטומאת הגוף חמירא דלמא טומאת בשר חמירא וכמו שפי' הדברים הרב לעיל בהל' א\"ב. דמכח זה מקרי שוה בשוה ועיין בכל זה. ומה שתמה רבינו פה בסוף דבריו על דברי ר\"ל דס\"ל שבועות (כ\"ד א') גבי איסור הבא מעצמו לא אמרינן כולל. אם כן קשי' איך חל נזיר על כהן. הא הוי איסור הבא מעצמו. לדידי לא קשי' הך כל כך דאיך ראה שאמר ר\"ל כן בכה\"ג דבשלמא גבי שבועה היינו טעמא דר\"ל דאמר דלא חייל היינו דוקא בגונא שכולל דבר האיסור עם דבר ההיתר משם טעם זה להיות כולל. לכן אמר ר\"ל דאיסור הבא ע\"י עצמו היינו שהוא מכוון לכלול לא הוי כולל אבל גבי נזיר הרי הוא מדיר את עצמו בנזיר למען יהיה הדבר כולל. והרי הוא לא אומר אלא הריני נזיר וממילא כיון שאמר הריני נזיר אסור בכל הטומאות בין ברחוקים בין בקרובים וגם אסור בתגלחת ויין. וכי משום שהוא אוסר הדבר לא יהיה כולל. מאן יימר הכי. ואולם יש לפקפק על זה מדברי תו' שם בשבועות ד\"ה באיסור הבא ע\"י עצמו דלפי גדרינו לא היה צריך תוס' לדחוק דהחילוק בין הקדש לשבועה כיון דהקדש לכ\"ע אסור. אלא לפי דברינו בלא\"ה אתי' שפיר כיון דעיקר הכונה בזה לא הוי משום כולל והכולל ממילא בא. אמנם עיין במהרש\"א שם בשבועות בתוספת ד\"ה אלא כדרבא שכ' דר\"ל מודה בסתם דהוי כולל. והא דלא סבירא ליה דשבועה הוי כולל היינו דוקא במפרש וא\"כ מנזיר ודאי לק\"מ. דהא נזיר הוי סתם ואולם דברי מהרש\"א צריכין עיון גדול. דאדרבה מסוגי' דשם נשמע איפוך הדברים דבסתם אפי' ר' יוחנן מודה דלא הוי כולל. ורק במפרש ס\"ל לר\"י דהוי כולל ואף אי אמרינן כמסקנת רש\"י שם דר' יוחנן איירי בסתם. תמוהים יותר דבריו דבמפרש ר' יוחנן מודה דלא שייך כולל בשבועה והעיקר בסתם. וע\"ז חולק ע\"כ ר\"ל. ובאמת הרב מהרש\"א שם בקושייתו על ר\"ל מהאי דשבועה שלא אוכל מצה. שגה מאוד מאוד דהרב היה סובר דזהו ברייתא וליתא ולא ראה הירושלמי. דבפי' נאמר לדעתיה דר' יוחנן שבועה שלא אשב כו' ואם כן הירושלמי רק לר' יוחנן אמר למילתיה. ובאמת ר\"ל חולק. עייש\"ה בירושלמי וצריך עיון גדול:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> בהא דאמרו תאמר בגיד שלא הותר מכללו אצל חי' שהרי גיד הנשה נמי הותר מכללו אצל עוף שאינו נוהג בעוף ל\"ק דזה לא מקרי הותר מכללו דמה שאינו נוהג בעוף הוא מפני שאין לו כף ול\"ש בגיד הנשה כלל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שכ\"ו) </b> מיהו לפום קושטא ע\"כ לומר דר\"י ס\"ל אין בגידין בנ\"ט מכח מתניתין דהעור והרוטב כו'. עיין בפסחים דף פ\"ג ע\"ב ובחולין דף צ\"ו ע\"ב דמוקי רב חסדא התם מתניתין דעצמות וגידים והנותר ישרפו לששה עשר כר' יהודה דס\"ל דאינו נוהג אלא באחת וע\"ש ואי ס\"ד דס\"ל לר\"י דאין בגידין בנ\"ט א\"כ אמאי ישרפו הא לא שייך בהו נותר כיון דאין בהן טעם ולא מקיים בהו מ\"ע דאכילת פסחים: [דזה ודאי א\"א לומר דכיון דאחשבי' רחמנא אכילה לענין איסור דג\"ה הוי נמי אכילה לענין מ\"ע דאכילת פסחים דז\"א ועוד דהא אחת דהיתרא היא דבשריפה בט\"ז והרי בהיתרא ליכא כאן חשיבות וכן הרגיש הרב המחבר ז\"ל להלן בד\"ה ודע: ומלבד זה תמוה דמה יענה לסוגיא דפסחים דף כ\"ב ע\"א דאי נימא דס\"ל לר\"י דאין בגידין בנ\"ט א\"כ תקשי לר' אבהו שם אמאי ס\"ל לר' יהודה בהדיא בברייתא דג\"ה מותר בהנאה דכיון דס\"ל במתניתין דהעור והרוטב דאין בגידין בנ\"ט א\"כ הא תו ליכא למימר דכשהותרה נבילה היא וגידה הותרה ע\"ש ולפ\"ז הרי דברי רבינו המחבר ז\"ל כאן מרפסין אגרין וניהו נמי שגם פסקי הרמב\"ם ז\"ל תמוהים בזה שהרי פסק דאין בגידין בנ\"ט ופסק נמי דג\"ה מותר בהנאה מ\"מ הא לפסק ההלכה שערי תירוצים לא ננעלו אבל תמיהתי הנ\"ל על המחבר ז\"ל ממאי דלא מקשה הש\"ס בפסחים הנ\"ל לר' אבהו מהא דס\"ל לר\"י במתניתין דהעור והרוטב דאין בגידין בנ\"ט וס\"ל נמי בברייתא דגיד הנשה מותר בהנא' היא לכאורה תמיהה קיימת: ואפשר ליישב קושיא זו ובהקדם עוד מה דקשה לכאורה בהא דקאמר הש\"ס בפסחים דף כ\"ב ע\"א שם דס\"ל לר\"י דאותו למעוטי כל איסורים שבתורה אתא וס\"ל דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא וקשה דהא באמת איכא ק\"ו מחלב דחיובי' כרת ואפ\"ה מותר בהנאה וכש\"כ כל האיסורים דקילי דמותרים בהנאה וא\"כ הא טפי הו\"ל למימר דאותו למעוטי חולין שנשחטו בעזרה אתי. (ואע\"ג דגם בהן אין כרת משום דקאי בטריפה וממעט כעין טריפה מ\"מ הא חולין שנשחטו בעזרה יש בהן משום מחיצה) מלומר דקאי על כל האיסורין אע\"כ משום דאיכא למיפרך אק\"ו מחלב דשאני חלב דהותר מכללו אצל חי' משא\"כ בשאר איסורים וא\"כ לפ\"ז הא תינח בשאר איסורים דחמירי דלא הותר מכללן אבל ג\"ה לר' יהודה לשיטתי' דס\"ל דאינו נוהג אלא בימין ולפ\"ז הא הותר מכללו אצל ירך שמאל וא\"כ ניחא שפיר אפי' אי נימא דס\"ל לר\"י דאין בגידין בנ\"ט ולא אמרינן דכשהותרה נבילה היא וגידה הותרה מ\"מ הא ג\"ה מותר בהנאה מק\"ו מחלב כיון דגם ג\"ה לר\"י הותר מכללו אצל ירך של שמאל ולפ\"ז הא א\"צ תו לדחוקי למאי דקאמר הש\"ס לקמי' דף כ\"ג ע\"ב דלריה\"ג אין זו פירכא משום דבבהמה מיהו לא אישתרי חלב דזהו דוחק שהרי בעלמא פרכינן פירכא זו דמה לחלב שכן הותר מכללו אצל חי' (ואף שהתוס' שם בד\"ה ומה חלב כו' לא כתבו כן) אלא דק\"ק לפ\"ז אמאי לא קאמר הש\"ס שם דריה\"ג ס\"ל ג\"כ כר\"י דג\"ה אינו נוהג בירך שמאל:<br><b> (שכז) </b> אך קשה שהרי אשכחן סתמא אחרינא דלית לי' כולל בפ' אלו הן הלוקין דף כ\"ב ע\"א כו'. לק\"מ דמסתם מתניתין דמכות אין מוכח כלל דלית לי' כולל משום די\"ל דבאמת כולל הבא מאליו אית לי' ושאני כולל הבא ע\"י האדם עצמו באומר שבועה שלא אחרוש בין בי\"ט בין בחול ובהכי ניחא מ\"ש התוס' בשבועות דף כ\"ד ע\"ב בד\"ה שלא כו' שכתבו שם די\"ל דסבר ר' יוחנן דאיכא שום תנא דאית ליה כולל הבא מאליו ולא כולל הבא מחמת עצמו יע\"ש וקשה דהיכן מצינו כן (וכן נתקשה מו\"ח רבינו ז\"ל בתשובותיו סי' קס\"ח): אכן למ\"ש ניחא שפיר די\"ל דתנא הנ\"ל דמכות ס\"ל כן דאע\"ג דכולל אית לי' דאל\"כ האיך חל לאו דיו\"ט על דשביעית והלכה למשה מסיני דערב שביעית והיינו עכ\"ר ע\"י כולל וא\"כ הרי מצינו תנא דכולל מאליו אית לי' וכולל הבא ע\"י עצמו לית ליה וא\"כ לפ\"ז הא שפיר כתבו התוס' בר\"פ ג\"ה בד\"ה איסור גיד איכא כו' דאין נראה לומר דסתמא דחולין דלית לי' כולל תחלוק אסתמא דכריתות דאמרינן כולל לר\"י משום די\"ל דגם האי תנא דמכות לא סתים דכולל הבא ע\"י עצמו לא אמרינן אלא דבפלוגתא לא קא מיירי או דכולל הבא ע\"י עצמו לא קא חשיב ולישנא דנקט הש\"ס שם האי תנא לית לי' כולל הוא לאו דוקא דהא מוכרח לומר דאית לי' כולל מכח הא דיו\"ט חל אשביעית אלא דכוונת התרצן שם דלית לי' כולל הבא ע\"י עצמו דליהוי בפשיטות כמו כולל הבא מאליו ודוק: אולם בילדותי נתקשיתי בסוגיא זו הרבה ופלפלתי בזה באריכות וביותר דאיך חל טומאת נזירות אטומאת כהונה וכמו שמקשה ג\"כ הרב המחבר פה הן אמת דקושיא הראשונה שהקשיתי כאן דאיך חל לאו דיו\"ט על עשה ועל הלכה למשה מסיני דערב שביעית לכאורה לא קשה משום די\"ל דעל הללמ\"מ אמרינן דאיסור חל שהרי גם על חצי שיעור חל איסור אע\"ג דקיי\"ל דח\"ש אסור מה\"ת ועל העשה אע\"ג דאינו חל איסור אעשה מ\"מ י\"ל דהכא חל משום דעשה דשביעית הויא לה מ\"ע שהזמן גרמא ונשים אינן מוזהרות עלי' וא\"כ הרי כשחשכה ר\"ה של שביעית וחל לאו דשביעית על הנשים חל נמי על האנשים ע\"י מוסיף: (אמר נ\"ה כונת מו\"ז זצ\"ל לתרץ עיקר הקושיא איך חל לאו דיו\"ט על עשה דערב שביעית אליבא דר' עקיבא או הלמ\"מ אליבא דר' ישמעאל (עיין מ\"ק דף ג' ובתוס' ד\"ה יכול) דאף אם נאמר דמיירי ביו\"ט של ר\"ה אכתי קשה איך חל על איסור חרישה דערב שביעית אך במה שתפס מו\"ז זצ\"ל בפשיטות דבמ\"ע של שביעית נשים אינן מוזהרות יש לפלפל לפמ\"ש הריטב\"א בקדושין כ\"ט דכלל זה דמעשהז\"ג נשים פטורות אינו רק במצוה דבגופו כמו תפלין וציצית וכדומה אבל מצות מילה אינה בכלל זה וגם נשים חייבות ע\"כ צריך מיעוט אותו ולא אותה עיי\"ש א\"כ גם מ\"ט דשביעית דמצווים אנחנו על שביתת הארץ (עיין ע\"ז ט\"ו א\"ל אביי והרי שדה דאדם מוזהר על שביתת שדהו בשביעית ותנן וכו' עיין פרש\"י שם) יש לומר דנשים חייבות ולפ\"ז נדחה תרוצו של מו\"ז זצ\"ל. אך להתוס' שם ושאר ראשונים שתירצו שם בקדושין תרוצים אחרים ומוכח דלא ס\"ל כהריטב\"א תרוצו עולה יפה גם מה שתפס מו\"ז זצ\"ל בפשיטות דאין איסור חל על עשה כדעת התוס' שבועות כ\"ג ע\"ב ד\"ה דמוקי הנה עיין בפמ\"ג בפתיחתו להלכות שחיטה שרצה להוכיח דהרמב\"ם ס\"ל דאיסור חל על עשה ולפ\"ז מיושבת הקושיא בפשיטות ויש הרבה לפלפל בזה ואכ\"מ להאריך). ומה שכתב מו\"ז ז\"ל דתנא דמכות אית לי' איסור כולל הבא מאליו ורק באיסור הבא מחמת עצמו ל\"ל כולל כדעת ר\"ל בשבועות כ\"ד כוון בזה לדעת רבינו הגדול הריטב\"א בחדושיו למכות שכתב כן עיי\"ש: (ע\"כ הגה\"ה)<br><b> אבל </b> מנזירות קשה. דאיך חל אכהונה. אי האי תנא לית לי' כולל כלל. או דאית לי' במאליו ולא בבא ע\"י עצמו. ונאמר דנזירות נמי כולל הבא ע\"י עצמו מקרי. ויקשה לפ\"ז מאי שנא דלא חשיב נמי שבועה שלא יחרוש כו'. כמו דחשיב לאו דנזירות. וביותר קשה מה יענה ר\"ל בזה. וכמו שהקשה נמי הגאון המחבר ז\"ל כאן. (ועיין מ\"ש לעיל בהא\"ב בזה. ועיין בתשובות מו\"ח ז\"ל סי' קס\"ח).<br><b> והנה </b> לדעת הפוסקים דס\"ל דנזירות הוא איסור חפצא. כדס\"ל להרשב\"א והראב\"ן ז\"ל. ונימא נמי כדעת הרא\"ש ז\"ל וסייעתי'. דנדרים חלים אפילו לקיים דבר מצוה. (עיין יו\"ד סי' רט\"ו סעיף ו'). הי' מקום לומר דנזירות הו\"ל לקיים. ומש\"ה לוקה נמי משום נזירות: אבל הרשב\"א ז\"ל דס\"ל דנזירות הוא איסור חפצא. ס\"ל דאין נדר חל לקיים המצוה. שהוא דעה הא' ביו\"ד סי' רט\"ו. והרא\"ש דס\"ל דנדר חל לקיים המצוה. הא ס\"ל דנזירות היא איסור גברא. וכמ\"ש בנדרים דף ב' ע\"ב בד\"ה לאפוקי שבועה כו' וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עשר </b>\n<b> חנויות כו'.</b> כתב ה\"ה וז\"ל וכ' הרשב\"א נראה לי שהלוקח מן הקבוע לא אסרו אלא כשהיא בפ\"ע אבל אם נתערבה באחרות כו' בטלה היא ברוב משום ס\"ס ע\"כ וכן פסק מרן בש\"ע סי' ק\"י ס\"ד והש\"ך והפר\"ח ז\"ל תמהו עליו דמעולם לא כתב ה\"ה בשם הרשב\"א כן אלא משום דאזיל לשיטתיה שכתב בפרק א' מה' י\"ט שספק ביצה שנולדה בי\"ט שנתערבה באחרות שהרשב\"א הסכים לדעת המתירים דס\"ל דס' א' בגוף וס' א' בתערובות מיקרי ס\"ס ושלא כדעת ר\"י שכתבו התוס' והרשב\"א בת\"ה אמנם מרן שפסק בס\"ס דספק אחד בגוף וס' א' בתערובות לא מיקרי ס\"ס איך התיר בכאן ס\"ס ע\"י תערובו' ועוד תמהו עליו דמרן ז\"ל שם בס\"ח פסק כסברת רבינו דס\"ס דב' תערובות לא חשיב ס\"ס ואינו ניתר כי אם בג' תערובות ואם כן איך פסק בכאן דס' קבוע ניתר ע\"י תערובות הא אפי' שיהיה ס' טריפה זה נידון בב' תערובות וה\"ל כב' תערובות דאסור לדעת רבינו וכמו כן הוקשה להו למה שפסק בס\"ס דספק טריפה שנתערבה באחרות לא חשיב ס\"ס מטעמ' דהו\"ל ס' אחד בגוף וס' אחד בתערובות דלמאי אצטריך לה\"ט הא לו יהי דספק אחד בגוף חשיב כס' תערובות הו\"ל ס\"ס בב' תערובות יע\"ש מה שנדחק בזה ולדעתי לא ידעתי אדקשיא להו כן על מרן ז\"ל אמאי ל\"ק להו על רבינו ז\"ל שהרי כתב ה\"ה פרק א' מה' הנז' הלכה ך' וז\"ל וספיקה שנתערבה באחרות יש מי שהורה שכולן מותרות וכי קתני נתערב' באלף כו' אודאה קאי ויש מי שאוסר ולדעת המתירין הסכים הרשב\"א ז\"ל וכן נראה מדברי רבינו ע\"כ הרי שכתב שדעת רבינו דס' אחד בגוף וס' אחד בתערובות מיקרי ס\"ס ונתערבה אודאה קאי והדבר מוכרח ממה שהשמיט שם רבינו דין וספיקה אסורה הנאמר שם בבריית' וכיון שכן קשה שכיון שדעת רבינו דס\"ס דב' תערובות לא חשיב ס\"ס איך התיר בס' אחד בגוף לו יהי דספק אחד בגוף חשיב כס' תערובות הו\"ל ב' תערובות ותי' ז\"ל בדעת מרן לא יתכן לדעת רבינו כאשר יראה הרואה ולעיקר קושייתם נ\"ל דלק\"מ כלפי מ\"ש הרא\"ש ז\"ל בתשו' כלל ב' סוף דין א' וז\"ל מה שכתבו בשם מוהר\"ם דדשיל\"מ אינו ניתר בס\"ס ה\"ד בס\"ס דתערובות הואיל ואתחזק איסור' בודאי כו' אבל ס\"ס כי האי שעל התבואה אני אומר שמא ישן הוא ואת\"ל חדש שמא השריש קודם לעומר ואין כאן איסור חדש כלל כה\"ג לא אסרינן ס\"ס בדשיל\"מ א\"ד יע\"ש הרי מבואר שלדעת הרא\"ש ז\"ל ס\"ס דב' תערובות גריעא טפי מס\"ס שהם מענין אחד לענין דשיל\"מ מטעמא דס\"ס בב' תערובות אתחזק איסור' ודאי שם משא\"כ בס' דגוף דמעיקר' דמלתא איכ' ספיקא אי יש כאן איסור וא\"כ אף אנו נאמר שדעת רבינו ז\"ל ג\"כ הכי הוא דס\"ס דב' תערובות גריעא טפי ואינו ניתר אלא על ידי ג' תערובות אמנם ס' אחד בגוף וס' אחד בתערובות חשיב שפיר ס\"ס כיון דמספ\"ל אי איכ' איסור או לא ואף שלדעת תי' ר\"י ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות גריעא מס\"ס דב' תערובות רבינו סביר' ליה איפכא וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל כנ\"ל פשוט: ודע שלדעת רבינו ור\"ל דסבירא ליה דספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות חשיב שפיר ס\"ס ק\"ל ממתני' דפ\"ו דדמאי משנה י\"ב דתנן התם ע\"ה שאמר לחבר קח לי אגודת ירק קח לי גלוסקה כו' ואם אמר זה שלי וזה של חברי ונתערבו חייב לעשר ואפילו הן מאה וכתב הרע\"ב שם וז\"ל פי' אחר מן הירוש' ע\"ה שאמר לחבר קח לי אגודת ירק והמוכר חבר כו' פטור האגודה הזאת ממעשר דמאי שכיון שהמוכר חבר ויודע שלצורך ע\"ה הוא קונה אינו מוכר לו אלא אם כן עישרו כו' אבל אם קנה החבר אחד לעצמו וא' לע\"ה ונתערבו חייב לעשר דשמא מה שמכר לו לעצמו אינו מעושר שהמוכר לחבר אינו צריך לעשר כו' יע\"ש וכן כתב רבינו שם בפיה\"מ וכ\"כ בפ' י' מה' מעשר דין ח' דחייב לעשר הכל דמאי והשתא קשה טובא דאמאי חייב לעשר הכל דמאי והא כל א' ואחד מותר מכח ס\"ס ס' אם אגודה זו היא של ע\"ה והרי היא מעושרת ואת\"ל שהיא של חבר שמא המוכר עישרו שהרי אגודה של חבר אינו צריך להפריש ודאי אלא דמאי מספק דשמא מה שמכר לו אינו מעושר וכמבואר מדברי רבינו האמנם אם נאמר דס' אחד בגוף וס' אחד בתערובות לא חשיב ס\"ס יציבא מילתא שפיר דהתם הוא ס' אחד בגוף וס' אחד בתערובות הן אמת שלפי' האחר שכתב הרע\"ב שם לק\"מ וכמו שיראה הרואה לשם מ\"מ לפירוש הירושלמי קשה טובא ומהתימא על רבינו ז\"ל שדעתו ז\"ל דספק אחד בגוף כו' חשיב שפיר ס\"ס ואלו בה' מעשר פסק כפי' הירושלמי גם הרשב\"א ז\"ל בתו' הכריח כדעת ר\"ת דס' אחד בגוף כו' חשיב ס\"ס מהירוש' שם ולפי מ\"ש קשה טובא מהירוש' הלזו והיה נראה ליישב על פי מ\"ש מרן הכ\"מ בפ' י\"א מהלכות מעשר דין י\"ג ליישב השגת הראב\"ד שם שהשיג על רבינו שכ' דהמוליך חיטים לטוחן כותי הרי הן דמאי שמא החליפן בחטים של ע\"ה דאם מפני הס' הזה הלא הוא ס\"ס כתב וז\"ל ואני אומר דמאחר דקי\"ל רוב ע\"ה מעשרין הן ואפי\"ה חיישינן להו משמע דרבנן אחמור בהו למיחש למיעוטא וה\"ה דאחמור בהו למיחש לס\"ס יעויין שם אשר מבואר דס\"ל דגבי דמאי החמירו חכמים למיחש אפילו אס\"ס וא\"כ דכוותא נמי הכא אע\"ג דאיכא ס\"ס החמירו חכמים לומר דחייב לעשר דמאי ובהכי ניחא לי מה שכ' רבינו פ\"ג מהלכות מעשר דין כ\"ד וז\"ל מצא תאנה תחת התאנה הרי הם ס' כו' שמא מתאנה זו נפלו או מתאנים שנתעשרו והראב\"ד ז\"ל השיג עליו וכתב זו אינו צריך אלא שמא הפקירה וכ' מרן הכ\"מ שם וז\"ל ואין בזה השגה על רבינו דאיכא למימר חדא מתרי טעמי נקט עיי\"ש והרב מחנה אפרים בהגהותיו תמה עליו דא\"כ אמאי חייב לעשר דמאי הא הוי ס\"ס ס' אם הם מתאנה זו ואת\"ל מתאנה זו שמא הפקירם יע\"ש ולפי מ\"ש ניחא דרבינו ז\"ל ס\"ל דגבי דמאי החמירו רז\"ל אפילו אס\"ס כי היכי דהחמירו לחוש למיעוטא ובר מן דין לקו' הרב מח\"א ז\"ל נראה ליישב באופן אחר דהתם אע\"ג דאיכא ס\"ס לקולא מ\"מ איכא נמי ס\"ס לחומרא לומר שמא תאנים הכושלים מתאנה זו הוא מפקיר אותן או לא ואת\"ל מפקירם שמא תאנים הללו הם מתאנים אחרים שאינן מעושרין וכיון דאיכ' ס\"ס לקולא וס\"ס לחומרא הו\"ל כס' שקול ועיין בהפר\"ח ז\"ל בכללי ס\"ס סעיף א' כנ\"ל ומ\"מ עדיין לבי מהסס דמעולם לא כתב מרן הכ\"מ כן אלא דוקא גבי פירות של ע\"ה דכיון דחכמים חששו למיעוטא אף על גב דרוב ע\"ה מעשרין ה\"נ חששו בפירות אע\"ג דאיכ' ס\"ס אבל בכגון נ\"ד בחבר המוכר פירות לחבר אע\"ג דחכמים הצריכו לעשרן דמאי מטעמא דשמא לא עישרן כל דאיכא ס\"ס ה\"נ דשרי שהרי לא ראינו שחכמים החמירו לחוש למיעוטא וי\"ל דה\"נ איכא למימר הכא דכיון דקי\"ל חזקת חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו רובן מעושרין הן אלא שחכמים החמירו לחוש למיעוטא דידהו וה\"נ חששו לס\"ס אלא דאכתי ק\"ל לדעת הראב\"ד ז\"ל דס\"ל דאפילו גבי דמאי התירו משום ס\"ס דאם כן מה יענה לההיא מתני' דפ\"ו דדמאי דפסקה רבינו בפי' ולא השיג עליו כלום ואולי נאמר שדעת הראב\"ד ז\"ל דס' אחד בגוף וס' אחד בתערובות לא חשיב ס\"ס וכדעת ר\"י ז\"ל כנ\"ל: ודע שעל פי דברי הרא\"ש ז\"ל בתשובה שכתבנו לעיל אשכחנא פתרי למ\"ש מרן ז\"ל שם בפ\"ז מה' ע\"ז ליישב דברי רבינו דפסק דבב' תערובות סגי להתיר מכח ס\"ס הפך ממה שפסק בפי\"ו מה' מאכ\"א ותי' דאע\"ג דמדינא בב' תערובות סגי ברמוני בדן החמירו להצריכן ג' תערובות מפני שהוא דבר שאפשר שיש לו מתירין אם יתפרדו הרמונים ואע\"ג דלהרשב\"א לא חשיב בכה\"ג דבר שיל\"מ כדמשמע בטי\"ד סי' ק\"ב לרבינו חשיב א\"ד ז\"ל ותמה הפר\"ח ז\"ל בחידושיו על ה' הנזכר שהרי דעת רבינו דס\"ס בדבר שיל\"מ מותר וכמ\"ש ה\"ה פ\"א מה' י\"ט והדבר מוכרח ממה שהשמיט חלוקת וס' אסורה כמ\"ש לעיל ואולם לפי דברי הרא\"ש ז\"ל שכתבנו יש ליישב דס\"ל למרן דדוקא בס' אחד בגוף וס' אחד בתערובות הוא דס\"ל לרבינו דס\"ס בדשיל\"מ מותר כיון דלא איתחזק איסורא אבל בס\"ס בב' תערובות כיון דאתחזק איסורא ודאי לא שרינן ס\"ס כמ\"ש הרא\"ש ועוד היה אפשר ליישב דס\"ל לרבינו דדוקא באיסורא דרבנן שרינן ס\"ס אפי' בדשיל\"מ אבל באיסורא דאורייתא ס\"ל דס\"ס בדשיל\"מ אסור וכמו שכן נר' דעת הר\"ן ז\"ל פרק אין צדין גבי ס' מוכן אלא דק' לזה שהרי רבינו ז\"ל פסק בפ\"א מהל' הנז' כרבה דהכנה הוא דאורייתא וביצה שנולדה בי\"ט אחר השבת אסורה מן התור' ומסתמיות דברי ה\"ה שם משמע שלדעת רבינו ס' ביצה שנולדה בי\"ט שרי ע\"י תערובת אפילו בי\"ט אחר השבת ולכן היותר נכון תי' הא' שכתבנו עוד ראיתי למורינו הרב המופלא בספר עץ החיים בלשונות הרמב\"ם דפ\"ו ע\"ד שהקשה וז\"ל ע\"ק דלא מיקרי דשיל\"מ רק בשהמתיר עתיד לבא עכ\"פ ובידו לעשותו לאפוקי ביצת ס' טריפה שנתערבה כמ\"ש מרן י\"ד סי' ק\"ב בשם י\"א והש\"ך שם הקשה דתלמוד ערוך הוא פ\"ק די\"ט וס' איסורא נתערבה באלף כולן אסורות ומוקי לה דסיפא אתאן לס' טריפה ומקשי' א\"ה אימא סיפא נתערבה באלף כולן אסורות אא\"ב ס' י\"ט כו' הו\"ל דשיל\"מ כו' ואם איתא אמאי לא מוקי לה בנולדה מתרנגולת ספק טריפה וצ\"ע ע\"כ ולדברי מרן דגם בכה\"ג מיקרי דשיל\"מ תיקשי ליה קושית הש\"ך א\"ד יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> אחר המחילה לק\"מ דראיית הש\"ך קושטא קאי לדעת ר\"י דס\"ל דנתערבה באלף אספיקא קאי ומטעמא דהו\"ל ס' אחד בגוף כו' אמנם לדעת ר\"ת וסיעתי' דס\"ל דאודאה קאי אין כאן ראיה כלל דהיכי מצי לאוקומ' בנולדה מתרנגולת ס' טריפה ומשום דהוי דשיל\"מ הא הו\"ל ס\"ס וכיון דאודאה קאי ע\"כ אין כאן דשיל\"מ ומאחר שדעת רבינו ז\"ל כדעת ר\"ת אין כאן קושיא כלל ועוד נ\"ל דאף לדעת ר\"י וסיעתיה איכא למידחי ראיית הש\"ך דתלמודא לא ניחא ליה לאוקמי בביצה שנולדה מתרנגולת ס' טריפה משום דכיון דברייתא סתמא קתני וספיקא אסורה ומוקמי' לה בביצת ס' טריפה כל מין ביצת ס' טריפה במשמע ואפילו בשיש כאן תרנגולת טריפה ודאי ותרנגולת כשרה ונמצא ביצה ביניהם ואינו יודע מאיזה מהן היא ועלה קתני ואם נתערבה באלף כולן אסורות אע\"ג דאין כאן דשיל\"מ וזה דבר מוכרח שהרי לפי מ\"ש הרשב\"ם בת\"ה דתערובות חד בחד לא שרי' מכח ס\"ס ואפי' לדעת ר\"ת דלא שרי ר\"ת אלא בחדא ספיקא דגופא דלא איתחזק איסור אבל תערובת חד בחד דאיתחזק איסורא ודאי לא שרינן ע\"י ס\"ס ואפי' באיסורין דרבנן לא שרינן מכח ס' דרבנן כמ\"ש כל זה באורך הפר\"ח סי' הנז' וסי' תמ\"ה ובכללי ס\"ס סי' קט\"ו א\"כ תיקשי לן דמאי פריך בגמרא התם בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הו\"ל ספיקא דאורייתא אלא לר\"י ולר' יצחק ספיקא דרבנן היא כו' ואמאי לא מוקי לה בס\"ס דתערובת חד בחד דאף על גב דס' דרבנן היא לא שרינן משום דאתחזק איסורא וספיק' כודאי אלא משמע ודאי דתלמודא לא ניח' לי' לאוקמה בהכי משום דברייתא סתמא קתני וספיקא אסורה וכל מין ביצה ס' נולדה בי\"ט במשמע כנ\"ל נכון ולדעת הסוברים בדשיל\"מ אסור ק\"ל ממתני' דריש דמאי דתנן התם הקלין שבדמאי השיתין והרימין כו' ופי' רבינו תם וז\"ל והטעם בזה הדבר כי אלו הנזכרים הם אילנות מדבריות כו' ורובן מן הפקר ונקבצו בזה שתי ספיקות האחד אם הם הפקר אם לאו ואם הם מן השמור אם הוציאו ממנו המתנות אם לאו והעיקר אשר בידינו תרי ספיקי להקל ע\"כ וכ\"כ הרע\"ב שם יע\"ש והשתא קשה שהרי טבל דשיל\"מ כדאיתא בפרק הנודר מן ירק דנ\"ח כל דשיל\"מ כו' כגון טבל וא\"כ הו\"ל לאסור אפילו ס\"ס ובשלמא לדעת הרא\"ש שכתב בתשובה דכל ס\"ס שלא ע\"י תערובות שרי בדשיל\"מ ניחא שפיר האמנם לדעת הר\"ן שכתב בפרק אין צדין משמע דאפילו בס\"ס גמור לא שרינן בדשיל\"מ ולדבריו תיקשי ליה מתניתין דריש דמאי ואולי יש לחלק דההיא דריש דמאי שאני דאלים ס\"ס טובא דתרי ספיקא מכח רובא נינהו דרובן מן הפקר ורוב ע\"ה מעשרין הם וא\"כ הו\"ל תרי רובי וכל כי האי לא החמירו בדשיל\"מ כנ\"ל מיהו אכתי ק\"ל מהא דגרסי' בפ\"ק דפסחים ואין ס' מוציא מידי ודאי והתניא חבר שמת והניח מגורה כו' הרי הן בחזקת מתוקנים והא הכא דודאי טבילי ס' עשרינהו ספק לא עשרינהו וקאתי ס' ומוציא מידי ודאי התם ודאי וודאי הוא ואבע\"א ס' וס' הוא דילמא מעיקרא לא טבילי כו' ע\"כ הרי דהתירו גבי טבל מכח ס\"ס אע\"ג דטבל דשיל\"מ ואדרבא ההיא ס\"ס גריעא טובא דס' דשמא עביד כדר' אושעיא ס' רחוק הוא דאחד מני אלף לא יעשה כן ואפי' הכי חשבינן ליה ס\"ס ואפילו דשיל\"מ ועיין במורי\"קו שורש קמ\"ב ואין לומר דשאני התם דההיא ס' דילמא מעושרין הן קרוב לודאי הוא מכח חזקה דר\"ח דהא לאו מילתא היא דלפום תי' דאבע\"א ליתיה לחזקה דר\"ח דאם איתא לההיא חזקה תו לא צריכנא לס' וס' דאפילו ודאי טבל כל דאיכא חזקה אזלינן בתר חזקה אלא ודאי דה\"ק אפילו תימא דליתיה לחזקה דר\"ח כלל והו\"ל ספק שקול דהכא ס' וס' הוא וכן ראיתי למוהר\"א אלפאנדרי ז\"ל בספר אליהו רבה דכ\"ט ע\"ג שהכריח מסוגי' זו דאפי' בס' רחוק דלא שכיח עבדינן ס\"ס ושלא כדעת מוהרא\"ש וכתב דליכ' לדחויי משום דהוי ספק קרוב לודאי מכח חזק' דר\"ח מכח מ\"ש יע\"ש: ומ\"מ אכתי נראה דיש לדחות דאף להך אבע\"א נמי מאי דשרי' התם מכח ס\"ס משום דס' דשמא עישרן חשיב טפי משום דרוב חברים מעשרין הן כמ\"ש רש\"י שם ואע\"ג דלהך אבע\"א לית לי' חזקה דר\"ח מ\"מ לא הוי ספק שקול דהא מיהא רובא איכ' וזה נראה מוכרח ממאי דפריך מעיקרא והא הכא דודאי טבילי וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי והשתא למאי דס\"ד השתא דלא שמיע ליה חזקה דר\"ח תיקשי ליה איך ספק דשמא עשרינהו מוציא מידי ודאי הא קי\"ל ס' דאוריית' לחומרא ולזה נראה שכיון רש\"י ז\"ל שם בד\"ה ודאי טבילי שכתב וז\"ל ואתי ס' כו' משום דרוב חברים מעשרים הן כו' יע\"ש נראה שהוצרך לטעם זה משום דאי הוי ס' שקול פשיטא ודאי דאין ס' מוציא מידי ודאי וא\"כ איכא למימר דאפילו להאוסרים ס\"ס אינו אלא היכא דתרי ספיקי שקולים הן אמנם היכא דאיכא ס\"ס מחמת רובא כ\"ע מודו דאזלי' לקולא כנ\"ל ועיין במ\"ש בפ\"ד מה' י\"ט הלכה י\"ט כנ\"ל ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> מאכל שהוא אסור כו'.</b> עיין מה שכתבתי בזה בפ\"ה מהלכות יסודי התורה באורך:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והשוחט </b>\n<b> עוף ונמצאו בו בצים גמורות כו'.</b> הנה הטור ז\"ל בי\"ד סי' פ\"ז כתב וז\"ל ורש\"י פי' כשנגמר החלמון ועדיין היא אדומה ומעורה כמו השליל המחובר באשכול שרי כו' וכתב מרן הב\"י ז\"ל דאף שמפשט ל' הרא\"ש שכתב והיינו כמו שלל של בצים כשמחוברת באשכול וגם מפירוש רש\"י באותה סוגיא משמע שאע\"פ שעודם מחוברים באשכול אם נראה בהם שנגמר החלבון לגמרי מותר לאכלן בחלב מ\"מ מדברי הטור ז\"ל נראה שהוא מפרש דכל שהיא מחוברת באשכול עדיין לא נגמרה אלא בשכבר פירשה מן האשכול עסקי' ומפני שעדיין היא אדומה ואית בה שורייקי סומקי קרי לה מעורה בגידין ומפני שהוא דומה לאותן שמחוברת באשכול כתב הרא\"ש ז\"ל והיינו שלל כו' יע\"ש ותמהו עליו הש\"ך והפר\"ח ז\"ל דא\"א לפרש הסוגיא לפי שיטה זו דהא ללישנא קמא ע\"כ מן השלל היינו בשמחובר' וכמ\"ש רש\"י ואפ\"ה אמרינן דמאן תנא מן השלל של בצים טהור דלא כרבי יעקב מכלל דכרבנן אתיא אלמא אף בבצים דתלו באשכול שרו רבנן וכן ללישנא בתרא דס\"ל דמן האשכול ר\"ל מהנך דתליא באשכול אמרינן דמאן תנא מן האשכול טמא רבי יעקב מכלל דלרבנן טהור אע\"ג דתליא באשכול. ולפי חומר הנושא אפשר ליישב דעת מרן ז\"ל דס\"ל דרב יוסף דקאמר מאן תנא מן השלל של בצים טהור דלא כרבי יעקב אסיק אדעתיה לחלק כדאביי בין איסורא לענין טומאה אלא דהוה ס\"ל דת\"ק דשרי בשפירשו מן האשכול אף על גב דדמי לשלל של בצים כשהן מחוברות באשכול היינו משום דבשלל של בצים נמי מאי דאסור לת\"ק לאו משום דחשיבי כבשר עצמו אלא משום דכיון דמחובר בבשר איכא למיגזר דלמא אתי למיכל בשר עוף בחלב הילכך כיון דאינו אלא משום גזירה כשפירשו מן האשכול אע\"ג דדמו לשלל של בצים שרי ולא גזרינן אטו שלל של בצים משום דהו\"ל גזירה לגזירה ורבי יעקב דאסר במעורות בגידין אפילו בפי' מן האשכול היינו משום דהו\"ל גזירה לגזירה ורבי יעקב דאסר במעורות בגידין אפילו בפי' מן האשכול היינו משום דס\"ל דשלל של בצים אסורים מדינא משום דחשיב כבשר גופיה והילכך גזר ר\"י במעורות בגידין אטו שלל גופיה דאסור מדינא והיינו דקאמר רב יוסף מאן תנא מן השלל של בצים טהור דלא כרבי יעקב כלומר דכרבנן דר\"י מצי אתי משום דכיון דאינו אלא משום גזירה לענין טומאה לא גזרו אמנם ר\"י דאסר במעורות בגידין ע\"כ דס\"ל דמן השלל של בצים אסור מדינא משום דחשיבי כבשר גופיה ואם כן לענין טומאה חשיב כבשר גופיה ואמאי קתני טהור ודחי ליה אביי ממאי דילמא עד כאן ל\"ק ר\"י אלא לענין איסורא אבל לענין טומאה לא כלומר דנימא דר\"י כי אסר במעורה בגידין היינו לענין איסורא דגזר בשלל של ביצים ובמעורה בגידין אטו בשר בחלב גופיה וכולה חדא גזירה היא אבל לענין טומאה לא כו' וכ\"ת לענין טומאה נמי נגזור כלומר כיון דלר\"י באיסורא גזרי' אפילו במעורה בגידין לענין טומאה מיהא הי\"ל לגזור בשלל של בצים דחד דרגא נחתינן אפושי טומאה היא כו' ולישנא בתרא נמי הכי מתפרשה והיינו דקאמר מן האשכול טמא ר\"י הוא דאמר אם היו מעורות בגידין אסורין דס\"ל דמאי דאסר ר\"י במעור' בגידין ובפירשו מן האשכול היינו משום דדמי לשלל של בצים ושלל של בצים אסור מדינא ומש\"ה לענין טומאה נמי חשיב כבשר וטמא אמנם לרבנן דר\"י כיון דשרו בפירשו מן האשכול משמע דס\"ל דשלל של בצים נמי אינה אסור אלא משום גזירה דדמי לבשר וכיון שכן לענין טומאה לא הו\"ל למיגזר דאפושי טומאה מדרבנן לא מפשינן ודחי ליה אביי שפיר ממאי דאשכול כו' כנ\"ל ליישב עם שהוא דחוק קצת אלא דאכתי לא איפרק מחולשא מי הכריחו לרבינו הטור ז\"ל בתגר זה ולא לפרש הדברים כפשטן ולכן נראה דלרבינו הטור ז\"ל קשיתיה דכיון דקי\"ל הלכה כת\"ק דר\"י דרבים נינהו מאי קא שקלו וטרו אביי ורב יוסף אברייתא דמן השלל של ביצים אי אתיא כוותיה או לא כיון דלית הלכתא כר\"י ותו ק\"ל ללישנא קמא אמאי לא דחי אביי דמן השלל של בצים היינו שאינן מעורות בגידין שאינן דבקות יפה אלא מעט כדסבר רב יוסף בלישנא בתרא. גם ללישנא בתרא קשה אמאי לא דחי דמן האשכול של בצים היינו בצים שאינן גמורות וכמו שכבר נרגש הרב פ\"ח יע\"ש מה שיישב בדוחק כי על כל אלה כזה ראה וקדש רבינו הטור לומר דמאי דקא מיהדר וקאמר רב יוסף מאן תנא מן השלל כו' דלא כרבי יעקב היינו משום דמינה נשמע דשריותא דת\"ק אפילו במחוברות באשכול הוא וגמורות דקתני לאו גמורות ממש קאמר והיינו דקאמר מאן תנא מן השלל דלא כר\"י וכיון דלא אתיא כר\"י ע\"כ ת\"ק היא דאל\"כ אמאן תרמייה ואהא דחי אביי דמהך ברייתא ליכא למשמע מידי דממאי כו' וכיון שכן מוקמי' בריית' כפשטא דגמורות דקתני גמורות ממש קאמר והיינו כשפירשו מן האשכול והיינו דלא דחי אביי וקאמר דמן השלל כשאינן מעורות כ\"כ קאמר שאינן דבקות יפה אלא מעט וכלישנא בתרא דרבי יוסי משום דס\"ל דפלוגתא דת\"ק ור\"י בפירשו מן האשכול הוא ואפי\"ה אסר ר\"י במעורות בגידין דהיינו שורייקו סומקי והילכך בשלל של בצים אע\"ג שאינן דבקות יפה אלא מעט מסתמא ודאי אית בהו שורייקו סומקי ואם כן לא מצי אתיא ברייתא כר\"י ולישנא בתרא נמי הכי מתפרשא דרבי יוסי בעי למפשט מינה דמדתני מן האשכול טמא דהיינו הנך דתליא באשכול ע\"כ ר\"י היא ולא ת\"ק דמינה נשמע דשריותא דת\"ק אפילו במחוברות לאשכול וכי אסר ר\"י היינו דוקא במחוברות לאשכול דאי תימא דפלוגתא דת\"ק ור\"י בפי' מן האשכול א\"כ ע\"כ לומר מדקתני בצים גמורות דבשאינן גמורות אפילו בפירשו מן האשכול אסור לכ\"ע וכמו שכתב מרן ואם כן אדתני בבריית' מן האשכול טמא במחוברות לאשכול לישמועינן רבותא אפילו בפירשו מן האשכול ואינן גמורות דטמא אלא משמע דפלוגתא דת\"ק ור\"י אינו אלא במחוברות לאשכול ואהא דחי ליה דמהך בריית' ליכ' למשמע מידי דמן האשכול דקתני אשכול גופיה קאמר וכ\"ת א\"כ אכתי תיקשי טפי דאדתני אשכול גופיה לישמועינן בבצים אפי' בפירשו מן האשכול הא לא תיקשי משום דלדידן נמי אף לפי פשט דברי רש\"י תיקשי הכי דאדתני אשכול גופיה אמאי לא אשמועינן רבותא בבצים התלוים באשכול ועדיין לא נגמרו אלא ע\"כ לומר דאשכול גופיה צריכה ליה לאשמועינן אע\"ג דאיכא אינשי דלא אכלי מה שאין כן בבצים כנ\"ל: והשתא ניחא שפיר מאי דלא מוקי אביי לברייתא בשאינן גמורות משום דאביי עיקר דחייתו כי היכי דניקום ברייתא כפשטא בפירשו מן האשכול ואם כן ע\"כ ליכא למימר דברייתא כשאינן גמורות משום דאם כן קשה מאי איריא דתלי' באשכול אפילו בפירשו נמי כנ\"ל ליישב דעת הטור ודוק: והמרדכי כתב בשם רשב\"ם ז\"ל שביצים גמורות היינו שנגמרו לגמרי עם קליפתו החיצונה אבל אם לא נתקשית הקליפה כדרך שנמכרת בשוק דין בשר עליה לכל דבר ע\"כ ולשיטה זו צ\"ל דר\"י לאקולי אתא ולומר דדוקא אם היו מעורות בגידין אסורות הא כל שאין מעורות אפילו אינן גמורות שרי וכן כתב הפר\"ח ז\"ל וכן מבואר בשיטה מקובצת המיוחסת למוהר\"ב שלא כדעת הש\"ך ז\"ל שכתב דרשב\"ם פסק כר\"י יע\"ש וכתב עוד הפר\"ח ז\"ל דלשיטה זו צ\"ל דמאי דאמרינן בגמר' מאן תנא מן השלל כו' דלא כר\"י היינו לומר דכרבנן פשיט' דלא אתיא אלא אפילו כר\"י לא אתי אך מאי דקשה טובא לפי שיטה זו דא\"כ מאי האי דדחי אביי בלישנ' בתר' וקאמר ממאי דאשכול כו' דילמא אשכול גופיה דא\"כ בריית' אתיא דלא כמאן ואין דרך שיטת התלמוד לדחויי דליתי ברייתא דלא כמאן וכבר הוקשה לו כן להפר\"ח ז\"ל יע\"ש: ולעד\"נ ליישב במה שיש לדקדק עוד לפי שיטה זו דאם כן מאי דקאמר רב יוסף בלישנ' בתר' מאן תנא מן האשכול כו' ר\"י היא ע\"כ דהכי קאמר מאן תנא מן האשכול כו' דמשמע דדוקא בדתליא באשכול הא פירש מן האשכול טהור כר\"י דאי כת\"ק אפי' פירשו מן האשכול נמי טמא וכיון שכן קשה דאדדייק מסיפ' מדיוקא הו\"ל לדיוקי מריש' דקתני בהדי' מן השלל של בצים טהור והכי הו\"ל למימר מאן תנא מן השלל של בצים טהור ר\"י הוא ולכן נראה דמש\"ה לא דייק רב יוסף מרישא משום דאי מרישא הו\"א דאתי' ככ\"ע וע\"כ לא קאמר ת\"ק כל שאין בהן קליפה קשה אלא דוקא לענין איסור' ומשום גזירה אבל לענין טומאה לא גזרו דאפושי טומאה לא מפשינן אך מסיפא דקתני מן האשכול טמא מוכח דכי היכי דגזרה לענין איסור' גזרה לענין טומאה דס\"ל לרב יוסף דאפילו במעורות ליכא איסור' אלא משום גזירה ולא מדינ' דהא לאו בשר נינהו וכיון שכן ע\"כ רישא ר\"י היא ולא רבנן ודחי ליה אביי ממאי כו' דילמא אשכול גופיה וכיון שכן בריית' אתיא ככ\"ע ומשום דלענין טומאה לא גזרו כנ\"ל ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>פירות </b>\n<b> שנה רביעית כולה אסור לאכול מהם כו' עד שיפדו.</b> הנה ממשמעות דברי רבינו ז\"ל נראה דנטע רבעי קודם פדיון אינו אסור בהנאה אלא באכילה וכ\"כ בהדי' בפ\"ט מה' מעשר דין ז' וז\"ל ואם היה בתוך שני ערלה מציינין אותו בחרסית כו' שאיסור ערלה חמור הוא שהוא אסור בהנאה הרי מבואר דנטע רבעי אינו אסור בהנאה וכ\"כ בפירוש המשניות פ\"א דערלה מ\"ח וז\"ל והותרו כולם בנטע רבעי לפי שנטע רבעי אינו אסור בהנאה כו' וכן כתב הרע\"ב שם ואולם מדברי התוס' פ\"ק דקידושין דל\"א ע\"א ד\"ה וה\"ה לערלה בשתים נרא' דס\"ל דנטע רבעי אסור בהנאה כמו ערלה שכתבו וז\"ל פירש ר\"ת דערלה זו בשנה רביעית קאמר דיש היתר לאיסורו ואיסורו איסור עולם ואיסור הנאה יע\"ש וכבר ראיתי למוהרימ\"ט ז\"ל שם בחידושיו שתמה על דבריהם דאינו אסור בהנא' קודם חילול דדוקא ערלה הוא דחשיב בפרק כ\"ש דאסור בהנאה מדכתיב תלתא ערלי' אבל בשנה רביעית לא מצינו בו איסור יע\"ש ולא ידעתי איך לא סייע עצמו מדברי רבינו והרע\"ב ז\"ל שכתבנו ולפי דעת ר\"ת צ\"ל דטעמ' דמתניתין דפ\"ק דערלה דקתני ענקוקלית כו' אסורה בערלה ומותרים בנטע רבעי משום שלא אסרה תורה אלא פירי גריד' ודוק' בערלה אסור משום דכתיב את פריו את הטפל לפריו ומהא דגרסינן בפרק מרובה דף ס\"ט אמתני' דתנן כרם רבעי מציינין אותו בקזזות אדמה סומנה באדמה מה אדמה דאיכ' הנאה מינה אף האי נמי כי מיפרקא שרי לאתהנויי מינה כו' משמע דקודם פדיון אסור בהנאה כדעת ר\"ת ולדעת רבינו צ\"ל דהנא' דקאמר התם היינו אכילה דאכילה אחד ממיני הנאה הוא ודע שלדעת רבינו והרע\"ב דס\"ל דנטע רבעי מותר בהנאה נרא' דנטע רבעי אינו צריך ביטול במאתים כערלה וכלאי הכרם שהרי כתב רבינו פט\"ו מה' אלו דין י\"ז וז\"ל ולמה כפלו שיעור ערלה וכלאי הכרם מפני שהם אסורים בהנאה דהא מבואר בירושלמי פ\"ב דערלה יע\"ש אם כן בנטע רבעי כיון שאינו אסור בהנאה פשיטא ודאי דלא בעינן ק\"ק אלא בא' ומאה סגי כתרומה האמנם ראיתי להרע\"ב שכתב בפ\"ב דערלה מ\"ג אמתניתין דתנן הערלה את הערלה כיצד סאה ערלה שנפלה בק\"ק ואח\"כ נפלה סאה ועוד ערלה כו' ז\"ל צ\"ל שא' מהם נטע רבעי שהם ב' שמות כו' וכן סאה של ערלה מצטרפת עם הקצ\"ט של היתר לבטל סאה ועוד של נטע רבעי יע\"ש אשר מבואר מדבריו דס\"ל דנטע רבעי עולה בק\"ק דומיא דערלה והוא תימא כיון דמותר בהנאה למה בעינן ק\"ק ויש ליישב בדוחק וצ\"ע. ועוד אפשר לומר שר\"ת לא פליג על רבינו כי הנה מבואר מדברי רבינו פי\"א מהלכ' מע\"ש דין ח' דנטע רבעי אחר הבעור אסור בהנאה וטעון שריפה כמו שיעו\"ש א\"כ איכ' למימר דמ\"ש וה\"ה לערלה בב' דהיינו איסורו איסור עולם ואיסור הנאה היינו נטע רבעי אחר הבעור דאסור בהנאה והיינו ק\"ו דגבי חדש אין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה דאין בו אסור הנאה לעולם משא\"כ נטע רבעי דאיסורו איסור עולם כל זמן שלא פדהו או העלהו לירושלים ואיסורו איסור הנאה דמשכחת ביה איסור הנאה בשעבר בה זמן ביעור כנ\"ל והשתא דאתינא להכי אפשר לומר דנטע רבעי שכתב הרע\"ב מיירי נמי בכה\"ג בנטע רבעי לאחר הביעור דאסור בהנאה דומיא דערלה ומשום הכי בעינן ק\"ק והדבר מוכרע מעצמו דאי בנטע רבעי קודם הביעור מיירי הרי כיון שיש לו פדיון הו\"ל דשיל\"מ דאפילו באלף לא בטיל כמ\"ש התוספות פרק מרובה דף הנז' ד\"ה כלם הנלקט יע\"ש וכן ראיתי שהק' בספר באר אברהם הנדפס בפי' המ' יע\"ש ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל </b>\n<b> האוכל דבר שניטלה ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר כו'.</b> הנה מדברי רבינו ז\"ל מבואר דדוק' בשניטלה ממנו תר\"ג ות\"מ הוא דאינו חייב מיתה אבל אם לא הפריש ממנו תרומת מעשר אפילו הפריש ממנו תרומה גדולה חייבין עליה מיתה ביד\"ש וכן מבואר מהא דגרסינן ס\"פ עגלה ערופה אף הוא גזר על הדמאי לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד כו' א\"ל בני כשם שת\"ג יש בה עון מיתה כך תרומת מעשר וטבל יש בו עון מיתה ועיין בפי' רש\"י שם הרי מבואר טבל הטבול לת\"מ יש בו עון מיתה והוצרכתי לזה לפי שראיתי בהרב עצמות יוסף פ\"ק דקידושין דכ\"ו על מ\"ש התוס' שם בד\"ה מעשה בר\"ג וז\"ל וקשה דאם כן מה מועיל תיקונו אדרבא גרע טפי שמא יאכלו בני ביתו הכל ואף העישור עצמו כו' הק' וז\"ל וקשה דאיך גרע טפי כו' דהא בב' חייב מיתה באוכל טבל כאוכל המעשר עצמו ועוד אדרבא האוכל טבל מתחילת אכילתו יש בו חיוב מיתה אבל כיון שהפריש התרומה אוכל בהיתר עד שישאר לבסוף חיוב המעשר ויאכלם ואפשר דאין חייבים מיתה באכילת אותו טבל כיון שכבר הפריש ר\"ג ת\"ג אע\"פ שלא הפריש ממנה הלוי ת\"מ וכן נראה לדקדק מדברי רבינו ז\"ל ה' סנהדרין כשמנה הלאוין שחייבי מיתה ביד\"ש א\"ד יע\"ש ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי רבינו ז\"ל הללו דמבואר מדבריו דאפילו טבל הטבול לת\"מ חייב מיתה ומעתה עכ\"ל דמ\"ש בפ\"ח מה' סנהדרין האוכל טבל שלא הפריש ממנו תרומה גדולה ות\"מ או או קתני וזה פשוט. ומה שהק' על דברי התוס' נראה דלק\"מ שהרי גבי מי שאחזו בולמוס קי\"ל כת\"ק דבן תימא דטבל ותרומה מאכילין אותו טבל כמו שפסק רבינו פי\"ד מה' אלו דין י\"ז אע\"ג דכשאוכל טבל חייב על כל כזית וכזית אפ\"ה ס\"ל דטבל קיל הואיל ויש היתר לאיסורו ודוק ועל מ\"ש מרן הכ\"מ דאין כאן תמיהא שממה שאמרו בגמ' לא נשמע אלא שהוא חייב על טבל כו' אבל שיהיה חיוב זה מיתה או לאו לא שמענו ואע\"פ שאמר רב דטבל הטבול למעשר עני לוקה אפשר היה לומר דאה\"נ דחייב מיתה אם לא לקה כו' עיין בספר דברי אמת דף ק' ע\"ג שהק' עליו מהא דגרסינן פרק הנשרפין דפ\"ג אמר רב זר שאכל תרומה לוקה א\"ל רב כהנא ורב אסי ולימא מר במיתה דכתיב וכל זר לא יאכל קדש א\"ל אני ה' הפסיק הענין אלמא כל שאמרו לוקה משמע דמיתה ליכא יע\"ש וכן הקשה מוהרימ\"ט ז\"ל ח\"א סי' כ\"ד ולדעתי נראה דלק\"מ דבשלמא התם פריך שפיר ולימא מר במיתה משום דע\"כ כי קאמר רב זר שאכל תרומה לוקה למעוטי שאין בו מיתה אתא לאשמועינן דאם לא כן למאי אצטריך לאשמועינן דלוקה הא פשיטא דלוקה כשאר חייבי לאוין דעלמ' אלא ודאי דלדיוקא אתא לאשמועינן דאין בו מיתה משא\"כ הכא דאיכא למימר דרב עיקר דינא אתא לאשמועי' דטבל הטבול למעשר לוקה שאין לאו זה מפורש בתורה דהתם הוה בעי למימר דפלוגתא דתנאי היא כדאי' התם כנ\"ל פשוט ועיין בספר אורים גדולים ד\"פ ובס' ידי אליהו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יין </b>\n<b> הגוים כו'.</b> א\"ה ראיתי לכתוב כאן מה שנמצא כתוב מימי חורפי על אבק הטוטון הנקרא טאבאקו הנקח מן הגוים אי מותר לשאוף אותו כי יש מפקפקים בדבר כי לפעמים מזלפין אותו בסתם יינם: תשובה הנה סתם יינם בזמן הזה אי אסור בהנאה או לא זו מחלוקת ישנה בין הפוסקים כמ\"ש הטור י\"ד סימן קכ\"ג ורש\"י ז\"ל כתב משם הגאונים דבזמן הזה מותר בהנאה וכ\"כ התוספות פ' ר\"י דנ\"ז ע\"ב ד\"ה לאפוקי וכתבו בס\"ד וז\"ל מיהו קשיא סתם יינם היאך נתיר בהנאה כיון שגזרו על יינן משום בנותיהן והא גם עתה שייך זה הטעם וי\"ל דמאי דגזרו על סתם יינם לאסור בהנאה יותר מפתם ושמנ' היינו משום דשכיחי לנסוכי לע\"ז אבל עתה שבטל ניסוך כו' דיו להיות כפתם לאסור בשתייה ולא בהנאה עכ\"ד יע\"ש: וראיתי למוהריט\"ץ ז\"ל בתשו' סימן י\"א שתמה על דבריהם וז\"ל וקשה טובא לכאורה דמאי קשי' להו הא סתם יינם משום בנותיהן ובנותיהן גופייהו משום ד\"א וכיון דד\"א נתבטל כיון שאינם יודעים בטיב ע\"ז בטיל ליה כולהו ואין לומר דדוקא כי מהני טעמא דלא ידעי בטיב ע\"ז הוי דוקא להתיר היין משום דליכא למיחש לניסוך אבל בנותיהן דהוי טעמא משום ד\"א אסור דילמא אתי למיסרך בע\"ז הא ליכא למימר כו' אלא דקו' זו הטעם היא משום דמאי דקאמר על יינם משום בנותיהן אינו מה שאומר אחר כך ועל בנותיהן משום ד\"א דמאי דקאמר בתחילה על יינם משום בנותיהן ר\"ל כדי שלא יבואו לזנות וזה דייק רש\"י ז\"ל שכתב בנותיהן שהיין בוער באיש ומביאו לידי בנותיהן אמנם מה שאומר אחר כך ועל בנותיהן משום ד\"א הוי מילתא אחריתי שגזרו יחוד משום ע\"ז נמצא כפי זה שאפילו נתבטל טעם ע\"ז עתה לא מש\"ה הותר יינן דהוי משום בנותיהן עד ולפי זה כו' את\"ד יע\"ש ולע\"ד אין דבריו נכונים דאם איתא דגזירת בנותיהם היינו משום חתנו' א\"כ כי פריך בגמרא פ\"ק דשבת דף י\"ו הניחא לר\"מ אלא לר\"י שבסרי הויין מאי קו' הא תרתי נינהו דגזרו על יינן משו' זנות ואח\"כ גזרו יחוד משום ע\"ז דהא ודאי הו\"ל תרתי גזירות ותו דעוד היום תקשי לר\"מ תשסרי הויין דהא איכא על בנותיהן משום ד\"א אלא ודאי דגזרו על סתם יינן נמי משום ע\"ז ואם כן הו\"ל חדא גזירה דעל כלן גזרו משום ע\"ז ותו ק' דהא בגמ' קאמר בהדיא גניבא משמיה דרב אמר כלן משום ע\"ז הן ולפי דבריו הרי על יינן גזרו משום זנות ותו דכפי דבריו צ\"ל דלר\"ת דס\"ל דעכשיו אין בקיאין בטיב ע\"ז יחוד שרי כיון דהוי משום ע\"ז וכמ\"ש הוא ז\"ל עצמו ואלו הטור ז\"ל בא\"ה סי' כ\"ב כתב בסתם בלי חולק דהמיחד עם הגויה מכין אותו מ\"מ ואלו בי\"ד ריש הלכות יין נסך הביא תשובת הגאונים ולכן העיקר כאן לומר שכתב הרב ז\"ל דוקא לענין ניסוך הוא דמהני ה\"ט אבל לענין בנותיהן כיון דהוי טעמא דילמא אתי למיסרך בע\"ז אפילו בזה\"ז אסור והכי דייק לשון הטור ז\"ל שכתב בסי' הנז' וז\"ל אבל רשב\"ם ז\"ל כ' בשם הגאונים דבז\"הז אין איסור הנאה דגוים בזה\"ז אין רגילים לנסך לע\"ז והוי לענין ניסוך כאלו אינן יודעים בטיב ע\"ז כו' יע\"ש הרי שדקדק וכתב דדוקא לענין ניסוך הוא דאמרינן דלא מנסכי לע\"ז אבל ע\"ז בזה\"ז פשיטא דאסור' מן התורה וחייבין עליה שהרי הא דקי\"ל דבע\"ז יהרג ואל יעבור אפילו בזה\"ז איתא וכבר הרשב\"א בתשוב' נסתפק אי בדת ישמעאל כיון דלאו עובדי ע\"ז נינהו אי אמרינן בהו יהרג ואל יעבור משמע ודאי דבגוים עובדי ע\"ז פשיטא ליה דאפי' בזה\"ז יהרג ואל יעבור וזה ברור ומה שגזרו על בנותיהן היינו משום יחוד בנותיהן ועל יחוד משום ע\"ז ומהשתא הוא מי\"ח דבר דיינן ובנותיהן משום ע\"ז הוא וכן ראיתי למרן הכ\"מ בפרק זה שכתב וז\"ל בפ\"ב דע\"ז גזרו על יינם משום יחוד בנותיהן עכ\"ל וכ\"כ בב\"י דקי\"ו ע\"ש: ודרך אגב ראיתי לעמוד על מה שהקשה עוד הרב הנזכר על מ\"ש התוס' פ\"ק דשבת דף י\"ז ד\"ה ועל בנותיהן וז\"ל וא\"ת הניחא למ\"ד בפ\"ב דע\"ז דעל בנותיהן גזרו יחוד דשייך למגזר משום ע\"ז אלא למ\"ד דעל בנותיהן גזרו נדות מה שייך הך גזירה לע\"ז וי\"ל כו' וז\"ל וק' טובא דאה\"נ דרב אדא בר אחא לא אתי כמ\"ד דגזרו עליהן נדות מעריסתן אלא אתייא כמ\"ד דגזרו משום ע\"ז וכדמוכח בע\"ז דקאמר גניבא כו' דכי אתא רב דימי כו' ואפי\"ת דלא הוו גרסי הכי מ\"מ קשה דאמאי לא הק' כן בע\"ז דהתם מקומו את\"ד ואני תמיה עליו דנר' ודאי דע\"כ גי' שלנו דגרסינן דכי אתא רב אדא בר אחא כו' היא גירס' משובש' דאי איתא דלרנב\"י לא הוי משום ע\"ז ומאי דקאמר דגזרו עליהן נדות מעריסתן ע\"כ ה\"ט משום גזירה דילמא חזיין נדות וכמ\"ש רש\"י ז\"ל פ\"ק דשבת דט\"ו אההיא מימרא דרנב\"י וז\"ל דגזרינן דילמא חזיין נדות דקטנה בת יומא מטמאה כנדה כו' וכותיים אין דורשין מדרש זה כו' יע\"ש וכן מבואר גם כן בר\"פ בנות כותים והשתא קשה דמאי חששא הוא זה הרי גוים לא מטמאי כנדה מדאורייתא כמ\"ש רש\"י ז\"ל בע\"ז ד\"ה נשג\"א דהרי היא כבהמה ועיין בתוס' שם ד\"ה אף אלא ע\"כ דלרנב\"י נמי צרכי' לטעמא דע\"ז ואהא מקשו שפיר דמה שייך הך גזירה לע\"ז אלא מיהו הא ק\"ל טובא בדבריהם שהרי סמוך ונראה בד\"ה אף כתבו וז\"ל תימא לר\"י דבריש בנות כותים מוקי לה כר\"מ דחייש למיעוטא וה\"ט לא שייך אלא למ\"ד כותים גרי אמת אלא למ\"ד כותים גרי אריות מאי איכא למימר ובשמעתין משמע דלכ\"ע בנות כותים הוו מי\"ח דבר וי\"ל דבנות כותים אתיא לכ\"ע וגזרו עליהן שיהו נדות שלא יטמעו בהן ע\"כ והשתא מאי ק\"ל הכא דמה שייך הך גזירה לע\"ז הא שפיר שייכא דע\"י שגזרו עליהן נדות ויפרשו ממגען לא יטמעו בהן ואי ס\"ד הכא כדס\"ד דהתם בקו' ק' דהיכי הוה ניחא להו קו' דלעיל והכא ק\"ל ועיין בהרב בעל בני יעקב סי' ג' דקכ\"ט ע\"א תו ק\"ל טובא בדבריהם כמ\"ש שם בשבת ובנדה דמאי דמוקי למתניתין כר\"מ הוא משום דע\"כ מתניתין לית ליה ה\"ט מדקתני סיפא ואין שורפין עליהן את התרומה מפני שהן ס' משמע דקאי אף אקטנות דאיירי דמשמע מינה דטומאתן היינו משום דחיישינן דילמא חזאי הא לאו הכי לא ואם איתא ת\"ל דהוו נדות מעריסתן מטעמא דחיישי' לטימוע אלא ודאי דלית ליה הך חששא דטימוע והשתא ק' דהיאך גזרו ב\"ש וב\"ה על בנותיהן של גוים שיהו טמאים נדה מעריסותיהן אי משום דילמא חזאי הא כי ראתה נמי טהורה היא ד\"ת ואי משום טימוע הא ר\"מ לא חייש לטימוע ומשמע דלכ\"ע בנות כותי' הוא מי\"ח דבר איברא דלזה י\"ל דע\"כ לא חייש ר\"מ לטימוע אלא דוקא בכותי' דאינן אדוקין כ\"כ אמנם בגוים דאדיקי בע\"ז טפי חייש אלא דאכתי קשה דאדקשיא להו מעיקרא למאי דס\"ד דאמאי חשיב להו בתרי גזירות תיקשי להו טפי בקו' דמעיקרא ויש ליישב בדוחק וראיתי להרב מקור ברוך ז\"ל סי' ל\"ז שהק' לדעת האוסרים סתם יינם בזה\"ז משום חתנות שהרי רבינו ז\"ל בפרק זה כתב משם הגאונים דכל גוי שאינו עובד ע\"ז כגון אלו הישמעאלים יינם אסור בשתיה ומותר בהנאה וכפי הנראה שכל הפוסקים מסכימים לזה (כן הוא לשון הרב ועדיפא מינה הי\"ל להקשות שדעת רבינו כדעת הר\"ן וסיעתיה כמ\"ש מרן הב\"י סי' קכ\"ג) ואיכא למידק למה דחו סברא זו דרשב\"ם והסכימו לזאת הסברא שהרי הואיל דס\"ל דראוי לאסור אפילו בזה\"ז אע\"פ שאינן עע\"ז משום דעיקר התקנה משום בנותיהן אם כן מטעם זה ג\"כ ראוי לאסור יינם של ישמעאלים ותירץ דשאני סתם יינם דהואיל ונאסר במנין צריך מנין אחר להתירו ואע\"פ שלא גזרו אלא על המנסכים מ\"מ שם אומה אחת הן ואף ע\"פ שעכשיו אינן עע\"ז מ\"מ מעיקרא הוחל עליהם אבל הישמעאלים מעולם לא חל עליהן איסור דניסוך את\"ד ולע\"ד דבריו תמוהים דאם איתא דטעם האוסרים סתם יינם בזה\"ז הוא משום דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו א\"כ איך התירו מגע הגוי ביין שלנו והרי הרא\"ש שכתב דטעמים הללו מספיקים למגע הגוי' ביין שלנו אבל סתם יינם שאסרו בהנאה אין להתירו ולבסוף כתב דהנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין כו' משמע דמודה לשיטת הגאונים ז\"ל וכ\"כ הר\"ן על דברי רשב\"ם וז\"ל ומיהו ה\"מ במגע אבל בסתם יינם לא דעיקר התקנה משום בנותיהן ולא חילקו בין גוי עע\"ז או לא וא\"כ אכתי קשה לדעת הר\"ן והרא\"ש ז\"ל שאוסרים סתם יינם בהנאה דע\"כ לאו היינו משום דבר שבמנין כו' דא\"כ במגע הגוי נמי יהא אסור מטעם זה אלא ודאי דהיינו משום חתנות וא\"כ קשה מ\"ש מיינם של ישמעאלים שכתב רבי' ולעיקר קו' נר' לע\"ד לומר דס\"ל ז\"ל דכיון דגזרו על סתם יינם משום בנותיהן שיהא אסור בשתיה אסרוהו נמי בהנאה ואוקמה אדין תורה כין נסך גמור כמ\"ש הטור ומש\"ה אסור אף בזה\"ז דכיון דמעיקרא עשו אותו כיין נסך גמור ויין נסך בזה\"ז נמי אי אתרמי דנסך לע\"ז פשיטא ודאי דאסור ד\"ת אלא דאין רגילין לנסך וס\"ל להגאונים דזה היינו דוקא בגוים עע\"ז דאיכא בהו יי\"נ שאסור מן התורה שייך לומר שעשו אותו כיין נסך גמור אמנם בבני ישמעאל דיינו שיהא אסור בשתיה ולא בהנאה כיון דאין שם יי\"נ ביניהם איך אפשר שיעשו אותו כיי\"נ ומש\"ה מגע הגוי שאינו אסור אלא משום חששא דילמא נסך ליה כמ\"ש רבי' בדין ד' בזה\"ז דאין רגילין לנסך שרי ועיין בט\"ז סי' קכ\"ג סק\"א מ\"ש משם הד\"מ ותמצא כדברינו אלה ודוק. עוד ראיתי להרב מקור ברוך שהקשה על דברי הרא\"ש דנרא' סותרים זו את זו שממ\"ש כאן דטעם זה דבזה\"ז שרי מספיק למגע גוי משמע דס\"ל דבמגע הגוי ליכא משום גזירת חתנות ואלו בפרק א\"מ דפ\"ה ע\"ג הק' על ההיא מימרא דרבא דאמר יין מבושל אין בו משום יין נסך וז\"ל והדבר תמוה דכיון דגזרו על יינם משום בנותיהן וכי משום שהרתיחו לא שייכא הך גזיר' ואי משום דלאו בר ניסוך כו' וכן הק' על מ\"ש רבינו ז\"ל בשם הגאונים שאם נתערב ביין מעט דבש או שאור דהרי הוא כמבושל ומותר לשתותו עם הגוי וכתב עליו דאין לסמוך על זה דעיקר הגזירה משום בנותיהן ואע\"פ שנתן מעט דבש או שאור איכא למיגזר משום בנותיהן ע\"כ וכפי מ\"ש בפרק ר\"י איך השוה יין שלהם דשייך לאסור משום בנותיהן ליין מבושל דלא שייך ביה חתנות וצל\"ע עכ\"ל ולע\"ד הדבר ברור דע\"כ לא כתב הרא\"ש דבמגע הגוי ביין שלנו ליכא טעמא דחתנות אלא דוקא במגע הגוי ביין שלנו דאסרו אותו חכמים אפי' לשתותו אח\"כ הישראל לבדו משום חששא דיין נסך דהתם ודאי לא שייך טעמא דחתנות דכיון דהיין של ישראל ואינו שותה עמו במסיבה אחת פשיטא ודאי דלא שייך משום חתנות דדוקא בסתם יינם כיון דהיין של גוי ונותן לו שישתה איכא קירוב דעת טפי וחששו משום בנותיהן אמנם במגע הגוי ביין שלנו ושותה עמו במסיבה אחת פשיטא ודאי דשייך גזירה דחתנות דמתוך שירגיל לשתות עמו יבואו להתייחד עם בנותיהן והיינו דק\"ל להרא\"ש ז\"ל עמ\"ש רבינו שאם נתערב ביין מעט דבש או שאור שמותר לשתותו עם הגוי דאע\"ג דשרי לשתותו הישראל לבדו מ\"מ לשתותו עם הגוי יחד פשיטא דאסור דשייך גזירה דחתנות ואם לחשך אדם לומר דאכתי קשה שהרי הרא\"ש ז\"ל הקשה קושיא הלזו אמימרא דרבא דאמר יין מבושל אין בו משום יין נסך ומאי קושיא נימא דרבא לא מיירי אלא בשאינו שותהו עם הגוי ואשמועינן דאין בו משום מגע הגוי ביין שלנו ומותר לשתותו הישראל לבדו דאז לא שייך משום גזירת חתנות משום דגזירת חתנות היינו שלא ירגיל לעשות משתאות אצל הגוי כמ\"ש רש\"י פרק א\"מ דל\"א ד\"ה משום חתנות וזה לא שייך אלא ביין שלהם אבל ביין שלנו כל שאינו שותהו עם הגוי פשיטא דשרי כמ\"ש כאן בפ' ר\"י הא ל\"ק משום דס\"ל להרא\"ש דודאי הא דקאמר רבא יין מבושל אין בו משום יין נסך היינו לומר דמותר לשתותו עם הגוי במסיבה אחת מדחזינן לשמואל דהוה שתי עם אבלט דמסתמא ודאי רבא ושמואל לא פליגי ואהא הוא דק\"ל שפיר דכיון דגזרו על יינם משום בנותיהן שלא ירגיל לשתות עמו ומתוך כך יבואו להתייחד עם בנותיהן משום שהרתיחו לא שייכא הך גזירה כנ\"ל פשוט ומתוך מ\"ש מדוקדקי' דברי מרן הב\"י ז\"ל שכתב בסי' קכ\"ג ד\"ה וכיון דלא אסרו אלא ביין הראוי לנסך לפיכך יין מבושל כו' וז\"ל מימרא דרבא פרק א\"מ וקאמר התם דשמואל הוה שתי עם אבלט וכתב הרא\"ש הדבר תמוה כו' והנה לכאורה יש לדקדק עליו דלמאי הלכתא הביא הך דשמואל ואח\"כ כתב וכתב הרא\"ש כו' אלא כונתו ז\"ל למ\"ש דקו' הרא\"ש ז\"ל אע\"ג דתפס קו' אמימרא דרבא סמך אההיא דשמואל דהוה שתי עם אבלט וכן מדוקדקים דבריו שם בסימן הנז' ד\"ה כתב הרמב\"ם וז\"ל הנ\"ל אבל להטיל מעט דבש כל אדם יעשו כן להפקיע עצמם מאיסור יין נסך ונמצאו שותים עם הגוים ומתוך כך יבואו להתייחד עם בנותיהן כנ\"ל נכון:<br><b> ואיך </b> שיהיה נרא' דלרובא דרבוותא דס\"ל דסתם יינם בזה\"ז אסור בהנאה ה\"נ אסור לשאוב אבק הטוטין וליהנות ממנו אמנם מטעם אחר נראה להתיר והוא ממאי דגרסינן פרק כיצד צולין דף ע\"ו ע\"ב אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש אסור כו' ולוי אמר אפי' בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבלה שמן מותר ריחא לאו מילתא כו' ולענין הלכה הנה דעת רש\"י ז\"ל שם דקי\"ל הלכה כלוי דריחא לאו מילתא היא משום דרבא דבתראה הוא קאי כותיה דאמרינן התם האי בת תיהא בדגוי אביי אמר אסור ריחא מילתא היא ורבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא גם הרי\"ף ז\"ל פרק ג\"ה דף תש\"ט הבי' מחלוק' בזה וכתב וז\"ל הא מילתא פסקו פה רבוותא כלוי וסייעה למילתיה מההיא דגרסינן פרק השוכר לענין בת תיהא כו' וכיון דהלכתא כרבא בהא דריחא לאו מילתא היא ממילא שמעינן דהלכתא כלוי כו' ואיכא מאן דפליג בהא מילתא ואמר דהלכתא כותיה דרב בהאי דהא מסתבר טעמיה בהאי מהא דתנן הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית של יין של תרומה ר\"מ אוסר כו' ואמר ר\"ל עלה בפת חמה וחבית פתוחה כ\"ע ל\"פ דאסור והאי בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבלה כפת חמה וחבית פתוחה דמיא ועוד דהא תני רב כהנא פת שאפאה עם הצלי אסור לאכלה בכותח כו' והני ראיות אית להו דחייאתה דהא ר\"ל לא הבי' ראיה למידחי הא דלוי ורבא דלוי רביה היא לגבי רשב\"ל כו' הילכך כד מסלקינן להא מימרא דר\"ל מהכא קאי רב כר\"מ ולוי כר\"י וקי\"ל הלכה כר\"י ולא עוד אלא דר\"י נמי לענין ריחא כר\"י ס\"ל דלא פליג אלא בשעורי' מפני שהשעורים שואבות גופו של יין כו' ועוד דכד דייקת למימרא דרב משכחת לה דשייך בההיא מימרא דיליה כו' דס\"ל דמין במינו לא בטל כו' וקי\"ל דכל איסורים שבתורה בס' כו' וכ\"ש ריחא בעלמא את\"ד יע\"ש והנה מ\"ש הרי\"ף ז\"ל דמימריה דרב שייך בההוא מימרא דס\"ל דמין במינו לא בטל אשר מבואר מדבריו דס\"ל דריחא לא חשיב אלא במשהו ולא בנ\"ט הן דברים תמוהים ומשוללי הבנה שהרי אמרי' בגמרא דפלוגתייהו תלייא בפלוגתא דר\"מ ור\"י גבי הרודה פת חמה כו' אע\"ג דהוי מין בשאינו מינו ולכ\"ע בנ\"ט ואפי\"ה אמרי' דר\"מ אוסר משום דס\"ל ריחא מילתא היא אלמא ודאי דריחא חשיב כנ\"ט ולא שייך במימרי' דרב כלל וכבר תמהו עליו בזה הרז\"ה והרמב\"ן במלחמותיו פרק כיצד צולין יע\"ש והר\"ן ז\"ל שם הקשה עוד וז\"ל ועוד דהא אביי דס\"ל נמי כרב אע\"ג דס\"ל כרבנן דר\"י דכל איסורים שבתורה בס' אלמא כי אמר רב ריחא מילתא היא לאו משום דס\"ל מין במינו לא בטיל יע\"ש ולע\"ד נראה דלק\"מ דמעולם לא כתב הרי\"ף דטעמיה דרב משום דס\"ל מין במינו לא בטיל אלא דוקא גבי בשר שחוטה כו' משום דס\"ל דאפי' כי נימא ריחא מילתא היא וכגופו של איסור דמי פשיטא ודאי דאין בריחו יותר מס' אלא משהו ואמאי לא נימא דליבטיל בס' אמנם גבי בת תיהא דאיתה לאסורא בעין אפי' נימא דריחא כמשהו פשיטא ודאי דאסור דהא קי\"ל דחצי שיעור אסור מן התורה וזה נ\"ל פשוט אמנם קושיא קמייתא ודאי מרפסן איגרי והנ\"ל בכונת הרי\"ף לומר דודאי פלוגתא דרב ולוי אי ריחא מילתא היא או לא אפי' במבשא\"מ פליגי כמבואר מההיא דהרודה פת חמה אלא דס\"ל דע\"כ מימריה דרב גבי בשר שחוטה שייכא דוקא לפום שיטתיה דס\"ל דמין במינו במשהו משום דבשלמא במבשא\"מ שייך שפיר למימר דכיון דריח' מלתא היא וחשיב כגופו של איסור מש\"ה אסור ואע\"ג דמסתמ' ודאי אין בריח אלא משהו אפ\"ה הא קי\"ל דאיסור ניכר אפי' באלף לא בטיל וכן נמי קי\"ל דתבלין הואיל ולטעמא עבידי לא בטלי והילכך כיון שהוא מריח ריח איסור הו\"ל כאיסור ניכר אמנם במין במינו לו יהי דנימא דריחא מילתא היא וחשיב כגופו של איסור אכתי אמאי לא נימא דליבטיל בס' והכא לא שייך לומר דחשיב כאיסור ניכר כיון שהוא מב\"מ כי קא מריח ריח בשר היתר הוא ולא ריח בשר איסור אלא עכ\"ל דטעמיה דרב משום דלטעמיה אזיל דס\"ל דמין במינו במשהו וכונת הרי\"ף ז\"ל היא דבא להשיג כלפי סברת החולקים דס\"ל דהלכה כרב בהא דבשר שחוטה כו' אהא הוא דקאמר דכד דייקת שפיר ע\"כ מימריה דרב תלייא כו' וכיון שכן אפי' לפי סברתם דפסקי כמ\"ד דריחא מילתא היא מכח ההיא דר\"ל וברייתא דרב כהנא ומההיא ביניתא דאיטוייא בחלבא דאסרה רבא מפרזקייא מ\"מ מימרא דרב דבשר שחוטה דחוי מעיקרו היא מהטע' שכתבנו אמנם במין בשא\"מ אע\"ג דבטל בס' אפי\"ה פשיטא ודאי דלמ\"ד ריחא מילתא היא אסור משום דחשיב כאיסור ניכר ומאי דאמרינן בגמ' דפלוגתייהו תלייא בפלוגתא דר\"מ ור\"י הכי קאמרי' דלר\"מ דס\"ל במין בשא\"מ ריחא מילתא היא וחשיב הריח כגופו של איסור ה\"נ במין במינו אליבא דרב דס\"ל דהוי במשהו אסור כיון דאיכא משהו דאיסורא דחשיב כגופו של איסור אמנם לר\"י דס\"ל במין בשא\"מ דריחא לאו מילתא היא ואפילו שמריח ריח איסור והו\"ל כאיסור ניכר אפ\"ה כיון דלית ביה ממשא לא חשיבא איסור כלל א\"כ במין במינו נמי לו יהי דהוי במשהו הא אין כאן משהו כלל ואי ק\"ל מאי דאמרינן בגמ' דלוי ודאי תנאי הוא ולא משני דלוי מצי אתי כר\"מ נמי דבמין בשא\"מ ריחא מילתא היא משום דחשיב כאיסור ניכר ובמין במינו הוא דקאמר דמותר משום דס\"ל דמין במינו בטל בס' כרבנן דר\"י הא ודאי ל\"ק משום דאי טעמיה דלוי משום דפליג אמימרא דרב בעלמא לא הו\"ל לאפלוגי הכא אלא אעיקר מימרא דהתם הו\"ל לאפלוגי ולומר דכל איסורין בס' אלא מיהו הא ק\"ל לדעת הרי\"ף ז\"ל מהא דפרכינן התם מתיבי אין צולין ב' פסחים כא' מפני התערובות מאי לאו תערובות טעמים לא מפני תערובת גופין ה\"נ מסתברא מדקתני סיפא אפי' גדי וטלה כו' אלא מאי ע\"כ מפני תערובות גופין הוא דאסור אבל תערובות טעמים שרי לימא תיהוי תיובתא דרב כו' והשתא לדעת הרי\"ף ז\"ל מאי קו' אימא דבריי' דהתם אתיא כרבנן דר\"י דס\"ל דמין במינו בס' ולעולם דריחא מילתא היא ורב דאמר כר\"י ואף גם זאת יש ליישב דלא מצי לשנויי הכי משום דברייתא קתני אפי' גדי וטלה וגדי וטלה כשהן שלמים הו\"ל מין בשא\"מ כמ\"ש מרן הב\"י בשם האגור בסי' צ\"ח ומבואר שם דכשהן שלמים אפילו שחוטין מיקרו מין בשא\"מ כנ\"ל ליישב דברי הרי\"ף הללו ודוק: האמנם מ\"ש עוד הרי\"ף שם לדחות ראיית החולקים דסבירא להו דהלכה כרב מכח ברייתא דתני רב כהנא פת שאפאה עם הצלי כו' וז\"ל ועוד דהאי פת שאפאה עם הצלי כיון דשריא בלחוד בלא כותחא הו\"ל דשיל\"מ דאפילו באלף לא בטיל וכל דבר שהיא א' מאלף כריחא בעלמא הוא ואפי\"ה לא בטיל והאי פת נמי הכין הוא ולאו משום דס\"ל כרב א\"ד הם דברים תמוהים אצלי כי הנה המתבאר מדבריו דכי אמרינן ריחא לאו מילתא אפי' במין בשא\"מ ה\"ד באיסורין שיש להם ביטול בס' אבל באיסורין שהן במשהו לכ\"ע אמרינן ריחא מילתא היא משום דמשהו הו\"ל כריחא וכ\"כ מור\"ם בהגהה סימן ק\"ח וז\"ל י\"א דאיסור האוסר במשהו כגון חמץ בפסח ריחא מילתא היא ובמקום הפסד יש לסמוך אדברי המקילים גם בא\"ח סי' תמ\"ז הביא מחלוקת זה וכתב דיש מחמירים באיסור משהו וציין שם הגהות סמ\"ק ותוספות דע\"ז וכ\"כ בד\"מ סי' ק\"ח ויש לי מן התימא עליו איך לא כתב סברא הלזו משם רבן של כל בני הגול' הרי\"ף גם הר\"ן והרז\"ה פ' כיצד צולין דחו דברי הרי\"ף הללו מטעמא דלא חשיב דשיל\"מ משמע דבעיקר דינא ס\"ל כותיה דבאיסור משהו אמרינן דלכ\"ע ריחא מילתא היא גם הר\"ן בחי' לנדרים פ' הנודר מן הירק החזיק בסברא הלזו ולא מצאתי חולק על זה זולת המרדכי בפ' כ\"ש שנראה מדבריו דס\"ל דאפי' בחמץ בפסח אמרינן ריחא לאו מילתא היא כמ\"ש בד\"מ ולענין דינא נראה ודאי דיש להחמיר אפילו בדיעבד מאחר שהרי\"ף והר\"ן והרז\"ה ותוס' והסמ\"ק ס\"ל הכי וסברת המרדכי יחידאה היא והרב פר\"ח בח\"אח סי' תמ\"ז סק\"א כתב דלענין דינא דאיסור משהו מדרבנן יש לסמוך על דברי המתירין ודלא כדמשמע מדברי המחבר בס\"ס תס\"א דריחא מילתא היא לענין פסח יע\"ש ואלו היה רואה הרב כי סברא זו היא מיוחסת להרי\"ף וסיעתי' כמ\"ש פשיטא ודאי דלא היה סומך להתיר ומאד אני תמיה איך אשתמיט מיניה ושוב ראיתי להרמב\"ן במלחמותיו פ' כיצד צולין שתמה על הרי\"ף שכתב דריחא חשיב כמשהו וז\"ל ועוד אי ריחא כמשהו אסור היכי אמר רבא בת תיהא לאו מילת' היא א\"ד יע\"ש אשר מבואר שדעתו ז\"ל דריחא לא חשיב כלל ואפי' כמשהו וכדעת המרדכי ז\"ל (ועיין בש\"ך סי' הנז' ס\"ק י\"ד שתמה על מור\"ם שכתב די\"א שאין לחלק וכתב דלא מצינו חולק בזה זולת למוהרי\"ל שכת' סי' רי\"ד דלמ\"ד ריחא לאו מילתא היא אין חילוק בין חמץ דאוסר במשהו לשאר איסורים יע\"ש ותמהני איך אשתמיט מינייהו שזו מחלוקת ישנה בין הרי\"ף וסיעתיה והרמב\"ן ז\"ל וצ\"ע) ויש ליישב לדעת הרי\"ף דבת תיהא שאני משום דאזוקי מזיק וא\"נ משום דהוי שלא כדרך הנאתו כמו שכתב הרמב\"ן שם ע\"ע ואולם אני תמוה לסברת הרי\"ף וסיעתיה הלזו דס\"ל דבאיסור משהו אמרי' ריחא מילתא היא לכ\"ע דא\"כ מאי האי דפרכינן התם דלוי ודאי תנאי היא דרב מי לימא תנאי היא והשתא אמאי לא משני דרב מצי אתי אפי' כר\"י וע\"כ ל\"ק ר\"י אלא במין בשא\"מ הואיל ויש לו ביטול בס' וכי קאמר רב במין במינו ורב לטעמיה דס\"ל כר\"י דמין במינו במשהו וריחא חשיב כמשהו ובשלמא לדעת הסמ\"ק והתוס' היינו יכולים ליישב ולומר דס\"ל לתלמודא דרב כי קאמר בשר שחוטה כו' אסור משמע דלכ\"ע קאמר ואפי' לרבנן דר\"י דאל\"כ הו\"ל לפרש ולו' אסור כר\"י אכן לדעת הרי\"ף דס\"ל דע\"כ מימריה דרב משום דלטעמיה אזיל דמין במינו במשהו לכולי עלמא ריחא מלת' היא קשה טובא דמאי פריך לימא דרב כתנאי ומהא דפריך התם ללוי מבריית' דאין צולין שני פסחים לא תיקשי לך דכיון דע\"כ כי קאמר לוי מותר הוא משום דס\"ל דמין במינו בס' אבל לר\"י דהוי במשהו אסור אמאי לא משני דההיא בריית' אתיא כר\"י דהא ל\"ק כמ\"ש משום דקתני סיפ' אפי' גדי וטלה וגדי וטלה הוי מין בשא\"מ מיהו קמיית' קשיא וצ\"ע: ודע שזה שכתב הרי\"ף ולא עוד אלא דר' יוסי נמי לענין ריחא כר\"י ס\"ל דלא פליג אלא בשעורים מפני ששואבת גופו של יין מדברי רש\"י שם מבואר שחולק על הרי\"ף וס\"ל דר\"י אית ליה דריחא מלת' וזה ממ\"ש וז\"ל מפני שהשעורין שואבות את הריח וראיתי להפר\"ח ז\"ל סי' ק\"א ס\"ק י\"ח שתמה על פירש\"י ממתני' דמכשירין דתנן הרודה פת חמה ונתנה ע\"פ חבית של יין ר\"מ מטמא ור\"י מטהר ר' יוסי מטהר בשל חטים ומטמא בשל שעורים מפני שהשעורים שואבות ומיירי מתני' בפת שנלושה במי פירות ולא הוכשר במים וכיון דמוכשרים השעורים לקבל טומאה ע\"י כך ע\"כ ששואבות לחלוחית וממשות היין בעצמו לא ריחא בלבד כדעת רש\"י א\"ד יע\"ש: ולדעתי נראה ליישב דאדרבא מכח מתני' הלזו הכריחו לרש\"י ז\"ל לפרש דפי' שואבות היינו שואבות את הריח דאי פליגי אי שואבות את הגוף א\"כ תרתי ל\"ל הא איפליגו בה חדא זמנא אלא ודאי דהכא בריחא פליגי והתם פליגי אי שואבות גופו של דבר וא\"ת אכתי הא דתמור' ל\"ל הא מכיון דאיפליגו בה במכשירין מינה נשמע לתרומה י\"ל דמתני' דמכשירין לא פליגי אלא דוק' בשלא ראו הפת עד אחר זמן ואין ידוע אם היה עליו משקה טופח וכמ\"ש מרן כ\"מ בהל' טו\"א פי\"ד הלכה א' יע\"ש ועיין בספר חזון נחום ומתני' דהכא פליגי לענין אי ריחא מלת' ונ\"מ אפי' אם כשסלקו מע\"פ החבית ראהו מיד ולא היה בו לחלוחית ועל פי זה יש ליישב מה שהקשה עוד שם לדעת הרי\"ף ורבי' דהיכי אמרינן בש\"ס דללוי ודאי תנאי היא כי היכי דלרב דכ\"ע ריחא מלת' א\"כ ללוי מצינן למימר דכ\"ע ריחא לאו מלת' היא אלא משום דס\"ל דפת חמה שואב לחלוחית היין עצמו כי היכי דקתני גבי הכשר דר\"מ מטמא וע\"כ אינו אלא מפני הלחלוחית ששואב וה\"נ דכוותא יעויין שם מה שנדחק הרבה בישוב קו' זו כמו שיראה המעיין ולפי מ\"ש ניחא דס\"ל לתלמוד' דע\"כ ר\"מ דאוסר משום טעמא דריחא מלת' היא הוא ובא ר\"מ לאשמועינן דבתרומה אסור בכל גוונא משום דריחא מלת' היא דמהתם לא שמעינן ואפי' בגוונא דגבי הכשר טהור כגון שראהו תיכף אחר שסלקו ולא היה בו לחלוחית ור\"י מתיר בכל גוונא ואפי' כשלא ראהו דאי ר\"מ טעמיה דידיה משום דשואבת גופו של יין א\"כ למאי אצטריך לאשמועינן בתרומה ותרתי ל\"ל ורבי יוסי דפליג בשל שעורים מטעמ' דשואבות את הגוף בא לאפלוגי אר\"י משום דחזיתיה לר\"י דמתיר בכל גוונא ואפי' לא ראהו אהא קאמר דאוסר בשל שעורים מפני ששואבות היכא דאיכ' למיחש להכי כנ\"ל נכון: עוד כתב הרב ז\"ל ליישב דעת הטור שפסק כר\"י דמתיר אפי' בשל שעורים ולא כרבי יוסי דנמוקו עמו וכמו שפסק רבי' ז\"ל בפרק ט\"ו מה' תרומות וכתב דהטור ז\"ל ס\"ל כפי' רש\"י ומה גם דהטור פסק כרב כמ\"ש שכך היא מסקנת הרא\"ש ואם כן פי' דמתני' לדידיה דאוסר בשל שעורים מפני שהם שואבות את הריח וריחא מלת' היא ואנן קי\"ל כרבא דריחא לאו מלת' היא בבת תיהא ואית' התם דלדידיה ודאי תנאי היא וא\"כ ע\"כ לא סביר' ליה לרבא כוותיה דרבי יוסי כו' אלא כותיה דר\"י דמתיר אף בשל שעורין ומשום הכי פסק כר\"י במקום ר' יוסי את\"ד יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> יש לדקדק על תי' זה שהרי משמע ודאי דהא דהרודה פת חמה כו' לא דמי לבת תיהא אלא לפלוגתא דרב ולוי וזה מבואר ממ\"ש התוס' בפ' ב' דע\"ז ד\"ה רבא אמר שכתבו וז\"ל וגווני טובא איכ' בריחא פ\"ח וח\"פ אסור לכ\"ע למט' ממנו ריח פיטו' נבל' שנחלקו בו רב ולוי למטה ממנו בת תיהא כו' ולהכי לא מייתי תלמודא ההיא דריח כמון משום דלא דמי לריח פיטום כו' יע\"ש אשר מבואר מדבריהם דההיא דהרודה פ\"ח דמי לריח פיטום מדאקשי עליה דרב מההיא דהרודה פת חמה וכ\"כ הרב ח\"ה ז\"ל שם יע\"ש ואם כן כיון שהטור ז\"ל כתב דמסקנת הרא\"ש כר\"ת הי\"ל להטור לפסוק להא דרבי יוסי דנמוקו עמו דאוסר בשל שעורים דס\"ל דהן שואבות את הריח כריח פיטום ולכן הנראה ליישב לדעת הטור דס\"ל דאין הלכה כרבי יוסי משום דהו\"ל הכרעה שלישית לא כמר ולא כמר וקי\"ל דהכרעה שלישית אינה הכרעה ואין הלכה כדברי המכריע (ועיין בתוס' פ\"ק דפסחים) ועיין בזה באורך בהרב יבין שמועה כלל רס\"ד ואף לדעת התוספו' ז\"ל שכתב הרב הע' שם דאפילו בהכרעה שלישית כה\"ג הלכה כדברי המכריע כבר כתבו דה\"ד כשהחולקים הזכירו בדבריהם שיש סברא לחלק אלא שסוף סוף אין נראה לחלק אז כשיבא הג' ויחלוק ביניהם הוי מכריע כאותה שבפ' כירה שהחולקים הזכירו בדבריהם אבל כשהחולקים לא גילו דעתם שיש סברא לחלק ובא הג' וחילק הויא הכרעה ג' ואינה הכרעה יעש\"ב ואם כן ה\"נ דכוותא כיון דר\"מ ור\"י לא הזכירו שיש סברא לחלק בין חטים לשעורים הוה ליה הכרעה ג' ואין הלכה כדברי המכריע זה נ\"ל נכון בדעת הטור ואדרבא על רבינו ז\"ל יש לדקדק איך פסק כר' יוסי ואולי שהוא ז\"ל סובר כפי' ר\"ת שכתבו התוס' דהכרע' ג' היינו דור ג' ודוק ודע שמדברי הרי\"ף מבואר דס\"ל דלדידן דקיימא לן דריחא לאו מילתא היא פת חמה וחבית פתוחה נמי מותר וכן מבואר מדברי רבינו בפט\"ו מהל' תרומות ע\"ש ואולם הטור ז\"ל סימן הנז' פסק דפת חמה וחבית פתוחה אסור ומשמע שדין זה הוא אליבא דכ\"ע ואפילו לפוסקים כלוי דריחא לאו מילתא מדסתם ולא הביא מחלוקת בזה וכן פסק מרן בשלחנו הטהור ונראה שדעתם ז\"ל לפסוק כמ\"ש התוספ' ז\"ל בפ\"ב דע\"ז והרא\"ש שם וז\"ל והשתא איכא גווני טובא דריחא ריח החזה שבכלי פת חמה וחבית פתוחה דאסור לכ\"ע וריח בשר פלוגתא דרב ולוי וקי\"ל כרב כו' יע\"ש וכ\"כ הרב ש\"ך שם ס\"ק י\"ו ומה מאד תמהני על מרן החביב ז\"ל שכתב בהגהת הטור אות נ\"ז על דברי הש\"ך ז\"ל הללו וז\"ל ואין דבריו נכונים דהתוס' והרא\"ש ז\"ל ס\"ל דהלכתא כרב דריחא מילתא היא ומ\"ה כתבו דלא דמו אהדדי כו' אבל למאן דפוסק כלוי אין חילוק בין פת חמה וח\"פ לבשר נבלה ושחוטה להתיר א\"ד יע\"ש והוא פלא שמדברי התוספות והרא\"ש הללו מבואר הדבר כביעתא בכותח' דאסור אף ללוי וכמ\"ש דאסור לכ\"ע וזה פשוט ואיך שיהיה נקטינן מכל האמור שלדעת הרי\"ף ורבינו ורוב הפוסקים קי\"ל כלוי דריחא לאו מילתא וכמו שפסק מרן ז\"ל וא\"כ בנ\"ד נמי נראה דמותר לשאוב אבק הטוטין ואף אם יש בו ריח יין אפי' הכי ריחא בעלמא לאו מילתא ואם לחשך אדם לומר שהרי כתבו רש\"י והרי\"ף והרא\"ש דאפילו לוי לא שרי אלא בדיעבד אבל לכתחילה אסור וא\"כ ה\"נ דכוותא בנ\"ד אסור לכתחילה מיהו י\"ל דמהא לא ארייא שהרי הרז\"ה ז\"ל השיג על הרי\"ף ז\"ל בזה מההיא דבת תיהא דשרי רבא לכתחילה והרמב\"ן יישב דבריו דהנאה הבאה לידי אכילה שאני דאז אסור לכתחילה משא\"כ בבת תיהא וכן כ' הפר\"ח ז\"ל שם ועוד נ\"ל ליישב דברי הרי\"ף ז\"ל דההיא דבת תיהא שאני דהריח מזיק כמ\"ש התוס' שם והילכך שרי אפי' לכתחילה ומאי דמייתי בפ\"ב דע\"ז מההיא דכמון של תרומה והרודה פת חמה אע\"ג דהתם הוי דיעבד מייתי בהדרגות דכי היכי דהתם שרי בדיעבד אף ע\"ג דהריח אינו מזיק א\"כ היכא דהריח מזיק שרי אפי' לכתחילה כנ\"ל וכדרך שכתב הפר\"ח ז\"ל ומאחר עלות כל האמור בענין תבנא לדיננא דבנ\"ד לכ\"ע שרי דהוי ממש כההי' דבת תיהא דשרי לכ\"ע והלכה פסוקה היא כמ\"ש מרן בב\"י דכן פסקו כל הפוסקים זולת סברת איכא מ\"ד שכתב הרי\"ף ז\"ל שנר' מדבריו שדעתו לפסוק כאביי והוא יחידי בסברא הלזו וכ\"ש בנ\"ד דאיכא דספוקי שמא יש בו ס' באבק הטוטין נגד היין שמזלפין דבהא לכ\"ע ריחא לאו מילתא היא כמ\"ש מור\"ם בסימן הנזכר ומה גם דאפי' לדעת הסוברים דסתם יינם אסור בהנאה אינו אלא מדרבנן וכבר כתב האו\"ה ז\"ל דחלה שלנו שהיא מדרבנן מותר לכתחילה לאפותה עם הפת יע\"ש:<br><b> ואולם </b> כל זה שכתב' אינו אלא בהניח יסוד מוסד שמה שמזלפין בו יין אינו אלא כדי ליתן בו ריח האמנם אכתי איכא לספוקי שמא מה שנותנין יין הוא כדי להחזיק בו את אבק הטוטון דכיון שכן ודאי אין להתיר מטעמ' דריח' לאו מלת' היא דאפי' נימא דריחא לאו מלת' היא מ\"מ הרי הוא נהנה מגופו של איסור שמתחזק הטאבאק\"ו ע\"י היין ואף גם זאת נר' שיש להתיר בשופי משום דכיון דקי\"ל דיין נסך מין בשא\"מ בטל בס' ובנ\"ד איכ' לספוקי שמא יש בו ששים באבק הטוטון נגד היין פשיט' ודאי דשרי דכיון דסתם יינם דרבנן הו\"ל ספק דרבנן ולקולא וה\"ז דומה ממש למ\"ש הטור ז\"ל י\"ד סימן צ\"ח דאם נתערב מין במינו ונשפך בענין שאין יכולים לעמוד עליו לשערו אם נתברר שהיה רובו היתר מותר דס' דרבנן תולין להקל יע\"ש כ\"ש בנ\"ד דאיכ' ספיקי טובא אעיקרא דמילתא אי סתם יינם בזה\"ז אסור בהנאה או לא ואת\"ל דאסור בהנאה שמא מה שנותנין בו יין אינו אלא כדי ליתן בו ריח וריחא לאו מילתא ואת\"ל שנותנין אותו כדי להחזיק בו אבק הטוטון שמא יש בו ס' באבק כנגד היין כנ\"ל להלכה ולמעשה וה' יצילנו משגיאות אכי\"ר:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> בתשובה, </b> דבריו תמוהים מ\"ש ליישב קושית הר\"ן דהרי אביי ס\"ל בת תיהא וכתב הוא ליישב דלכתחלה ודאי אסור מפני דהוי האיסור בעין וח\"ש אסור מן התורה קשה לי עליו דא\"כ מה פריך הש\"ס ללוי דס\"ל באם צלאו בשר שמן ובשר נבלה דמותר מברייתא דאין צולין ב' פסחים כאחד מה קושיא דלמא לוי דוקא דעבד התיר מכח דהוי משהו אבל לכתחלה אסור דח\"ש אסור מן התורה וכיון דגוף הפסח בעין אסור לו לצלות עמו פסח אחר ודומה ממש לבת תיהא ומה לי ריח האדם מה שיקבל ומה לי ריח הפסח והן אמת ששיטת רש\"י הוי כן דאי לא הותר רק בדעבד אבל התוס' הקשו עליו קו' הנ\"ל דמה פריך מאין צולין ב' פסחים ובע\"כ דאפי' לכתחלה מותר ואם כן מוכח דזה עדיף מח\"ש דאסור מן התורה או מדרבנן צ\"ל דהרי עיקר טעם דח\"ש אסור בין למ\"ד ד\"ת או למ\"ד דרבנן היינו רק מכח דחזי לאצטרופי ויש לחוש שיבוא לידי מכשול וחיוב דאורייתא אבל בדבר דא\"א לבוא לידי חיוב דאורייתא כלל וא\"א לבוא לידי צירוף כלל לא אסרה בזה התורה לח\"ש וכן רבנן לא גזרו בזה כיון דלעולם רק משהו איכא ולא מבעיא לפי מה שרוצה הפמ\"ג לומר בפתיחה וכמה דוכתא באמ\"ה וכן גה\"נ דח\"ש מותר בי' כיון דלא שייך חזי לאצטרופי כיון דחלקו מבחוץ פטור פשיטא דא\"ש אף גם אי נימא דבזה ג\"כ אסור ח\"ש היינו כיון דהי' ראוי להצטרף מעיקרא כשהי' שלם וכיון שנאסר שוב לא פקע או עכ\"פ מדרבנן ודאי אסור אף בגה\"נ ואמ\"ה היינו ג\"כ רק כיון שכבר הי' אסור כשהי' שלם שוב לא פקע איסורא כיון שהי' ראוי לאצטרופי מתחלה שוב לא פקע אבל בריח דלעולם אין בו רק משהו ומעיקרא א\"א לבוא לידי צירוף כזית לא שייך בזה חזי לאצטרופי ולא אסור מן התורה גם רבנן לא גזרו בזה איסור כלל כיון דא\"א לבוא לידי איסור תורה וכמ\"ש הרשב\"א הובא בטויו\"ד ובטו\"ז סי' צ\"ט וקכ\"ב שבכלי שמשמשין בו רק בשפע מותר להשתמש בו לכתחלה ואף החולקים שם עליו מודים כאן כיון דא\"א בשום אופן לבא לידי איסור לכך בזה מותר אף לכתחלה ואם כן שפיר הקש' הר\"ן על הרי\"ף דאי ס\"ל דהוי כמו ח\"ש ולכך אוסר שם אביי מה פריך הש\"ס ללוי ודברי הר\"ן נכונים. גם מ\"ש שם ליישב דברי הרי\"ף דלכך אוסר בפת וחביות כיון דעביד לטעמא והוי כניכר האיסור דבריו תמוהין דאם כן למה הוצרך הרי\"ף לכתוב דבפת שאפאה עם הצלי אסור מכח דהוי דשיל\"מ תיפוק לי' דבזה הוי מבשא\"מ וניכר האיסור אלא ודאי דלא הוי זה בכלל עביד לטעמי':<br><b> גם </b> מ\"ש ליישב דלכך לא משני הש\"ס לרב דברייתא דאין צולין אתיא כרבנן דמב\"מ בסמ\"ך משום דאם כן מה קאמר ואפילו גדי וטלה הלא זה הוי מבשא\"מ דבריו תמוהין דאכתי למ\"ל לש\"ס לתרץ בב' קדרות לתרץ כפשוטו דהוי הכונה כך דאתיא כרבנן ורב יסבור כאביי דס\"ל דבתר טעמא אזלינן וא\"כ גדי וטלה ודאי הוי טעמם שוה דנהי שכתב הב\"י בשם האגור דגדי וטלה הוי ב' מינים כשהם שלימים היינו משום דבתר שמא אזלינן שהוא מיירי שם למ\"ד דבתר שמא אזלינן וכמ\"ש הפמ\"ג בפירוש הטו\"ז בסי' צ\"ח ס\"ק א' וגם זה רק כשהם שלמים אבל למ\"ד דבתר טעמא אזלינן ודאי טעמו שוה ובפרט דהרי האגור לא כתב רק בשלימין והיינו אם נתערבו זה בזה ואינו ניכר אבל כאן דלא חיישינן רק לתערובת טעמים והריח אם כן הריח הפורש מזה ומזה ודאי אין עליו דין שלם רק כחתיכה ממנו והוי מב\"מ דמה בכך שהם שלימין הלא לא חיישינן לתערובת עצמן רק להריח והריח לא נבלע מחתיכה בעלמא ואם כן מה פריך הש\"ס לרב נימא דס\"ל כאביי דבתר טעמא אזלינן. ומה שהקש' השעה\"מ דלמה לא מוקי כרבנן הנה לפמ\"ש הוא עצמו ליישב קו' הר\"ן מבת תיהא מכח דלכתחלה אסור דח\"ש אסור מן התורה אדרבא א\"ש טובא די\"ל דבע\"כ מה דפריך הש\"ס ללוי מאין צולין היינו דידע הש\"ס דלוי מתיר אף לכתחלה ולפ\"ז בע\"כ דלוי ס\"ל דריחא לא נחשב איסור כלל אפילו בתורת משהו ובזה מיושב מה שהקשו למה פריך הש\"ס ללוי ולא משני דלוי ס\"ל בסמ\"ך וברייתא אתיא כר\"י דמב\"מ במשהו משום דהרי קיי\"ל אין מבטלין איסור לכתחלה אף בסמ\"ך ואם כן איך מתיר לוי לכתחלה אף דהוי משהו מיהו לכתחלה אין מבטלין ובע\"כ דלוי ס\"ל דריחא לאו מלתא הוא כלל ואף שם משהו לא נחשב עלה ובפרט למ\"ש לעיל דבזה לא שייך ח\"ש אסור מה\"ת כיון דלא חזי כלל לאצטרופי אם כן אף לר\"י דס\"ל מב\"מ במשהו ראוי שיהי' מותר כאן כיון דלא הוי עלה שם משהו כלל אבל רב דס\"ל דאוסר אף בדעבד א\"כ נהי דס\"ל דמב\"מ במשהו עכ\"פ כיון דשם משהו עלה ראוי שאף לרבנן יהי' אסור לכתחלה דאין מבטלין איסור לכתחלה וראוי שיתסור עכ\"פ לכתחלה וא\"כ הברייתא דאוסר מפני תערובת גופין ודאי הוי רק לכתחלה מכח שמא יתערב ואם כן לכתחלה ראוי שיתסור בלא\"ה מכח תערובת טעמים דאין מבטלין איסור לכתחלה ושפיר פריך לרב וא\"ש ואף דלעיל דחינן דברי השעה\"מ במה שתמה קו' הר\"ן מאביי וכתבנו דבזה לא שייך ח\"ש אסור מה\"ת או דרבנן מכח דלא חזי לאצטרופי כלל היינו דוקא לדידן דקיי\"ל מב\"מ ג\"כ בטל ואם כן הריח הזה א\"א לבוא לעולם לידי איסור כלל מן התורה ולכך לא שייך בזה חזי לאצטרופי וראוי להיות מותר לכתחלה אבל לרב עצמו דס\"ל מב\"מ במשהו אם כן בע\"כ דס\"ל דמשהו מריח יש איסור מן התורה דאל\"כ אם הוא עצמו מותר איך שייך שיתסור במינו כיון דהוא עצמו מותר אלא ודאי דס\"ל דהוא עצמו אסור מן התור' והיינו מכח זה עצמו כיון דס\"ל מב\"מ לא בטל אם כן חזי המשהו של הריח לאצטרופי. לכך אסור הוא אף באינו מינו לכתחלה מכח דח\"ש אסור מן התורה ואין מבטלין איסור לכתחלה (מיהו מ\"ש מה\"ת אינו דבשאר איסורין חנ\"נ רק מדרבנן ואם כן לא חזי לאצטרופי מה\"ת רק מדרבנן אוסר ח\"ש כיון דמדרבנן חנ\"נ בשאר איסורין א\"כ נהפך ההיתר לאיסור וא\"כ יהי' נעשה מכולו איסור כזית מדרבנן לכך אף ח\"ש אסור מכח חזי לאצטרופי מדרבנן ודוק היטב):"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד </b>\n<b> היו לפניו טבל ונבלה כו'.</b> עיין בהרב פרשת דרכים שתמה על מ\"ש הר\"ן ז\"ל משם הראב\"ד בהא דקי\"ל דחולה שיש בו סכנה שוחטין לו בשבת דלמה לא נאכילהו נבלה שהיא איסור לאו ועדיף מלשחוט שהוא איסור סקילה ותי' מ\"מ איכא חומרא אחרת בנבלה שהאוכלה עובר על כל זית וזית אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד איסור הוא דאיכא ומש\"ה לאוין הרבה דנבלה לא מיקרי איסור קל לגבי חד לאו דשבת אף על גב דהוי איסור סקילה ע\"כ ותמה עליו הרב הנזכר מסוגיא הלזו דאם כן היכי קאמר ת\"ק דטבל ותרומה מאכילין אתו טבל משום דתרומה חמורה דל\"ל תקנתא הא הכא כשאוכל טבל עובר על כל זית וזית יע\"ש מה שתירץ ולדידי ק\"ל ממ\"ש רבינו ז\"ל בהלכו' נזירות פ\"ו הלכה י\"ג נזיר וכהן שפגעו במת מצוה יטמא נזיר אף ע\"פ שהוא סותר ימים הראשונים כו' ואל יטמא כהן שזה קדושתו קדושת עולם כו' יע\"ש והיא משנה ערוכה פרק כ\"ג ופסק כחכמים והשתא קשה כפי דעת הראב\"ד ז\"ל דרבוי הלאוין חשוב איסור חמור ק\"ט דה\"נ לו יהי דכהן קדושתו קדושת עולם וחשיב קדושתו חמורה מ\"מ נזיר חמיר טפי דאיכא ביה לאוין הרבה כמ\"ש רבי' בפ\"ה מה' הנז' דין כ\"א וז\"ל נזיר טהור שטימא עצמו לוקה אף משום לא תאחר לשלמו שהרי איחר נזירות טהרה כו' הא למדת שהנזיר שטימא עצמו לוקה ד' מלקיות משום לא יחל כו' ואלו בכהן שטמא את עצמו אינו לוקה אלא אחת ואפי' לת\"ק דפליג התם וס\"ל דיטמא כהן מ\"מ לאו מה\"ט הוא דפליג כמבואר שם ורואה אני שהדברים ק\"ו ממ\"ש הר\"ן דאי חשיב איסור נבלה חמיר טפי אע\"ג דאיסור נבלה ליכא אלא לאו גרידא ושבת איסור סקילה כ\"ש כהן ונזיר ששתיהן הן בלאו גרידא וליכא אלא חומרא דקדו' קדושת עולם דפשיטא ודאי דנזיר חשיב איסור חמור טפי מטעמא דרבוי הלאוין וכבר עלה בדעתי לחלק בין היכא שעובר על רבוי הלאוין בזה אחר זה כההיא דנבלה שכתב הר\"ן להיכא שעובר על רבוי הלאוין בבת אחת כההיא דכהן ונזיר אך חילוק זה אין בו כדי שביעה כלל וכעת צ\"ע ולדעת רבי' ז\"ל דנזיר שטימא את עצמו לוקה ד' ק\"ל טובא ממתני' דפ\"ג דמכות דתנן התם יש חורש תלם אחד ועובר עליו משום ח' לאוין החורש בשור ובחמור מן המוקדשין כו' כהן ונזיר ופרש\"י שם דלוקה משום לאו דטומאה דכהן ומשום לאו דטומאה דנזיר והשתא ק' דליתני עובר בעשרה לאוין משום לא יחל ומשום בל תאחר וליכא למימ' דמתני' לאוין החלוקין בשמות קתני ואה\"נ דבנזיר חייב ג' אלא דלא חשיב אלא לאוין החלוקין בשמות שהרי בגמרא פרכי' התם ולילקי נמי משום זורע בי\"ט ומוכחינן מינה דחילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות בי\"ט ואם איתא ק' הא אם כן איכא למימר דמשום יום טוב לוקה שתים אלא דלא חשיב אלא לאוין החלוקין בשמות דומיא דנזיר וראיתי להרב החינוך שהביא דין זה משם הרמב\"ם כנר' שאין דין זה פשוט וכעת צ\"ע לעת הפנאי:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ד) </b>\n<b> וכשאני </b> לעצמי אומר אני דשני לן בין טומאה לאיסור דהתם אם גזרי' שעדיף לעבור על איסור סקילה מלעבור על איסורים הרבה א\"כ אין כאן רושם איסור כלל דמשום פיקוח נפש התורה התירה לעבור אלא שאנו אמרינן שאפי' הכי נגדר הדבר בקל הקל דאם יכול להציל הנפש בדבר קל לא התירה התורה לחמור ואף גם יש לומר אפ\"ה יעבור החולה גופא על איסורים הרבה משאיש אחר יעבור על איסור אפי' קל ומכל שכן חמור זה ליתא דאם אמרינן שזהו קל כיון שרק פעם אחת נעשית העבירה אם כן אין האחר עושה מידי ואין כאן רושם איסור וישרים דרכי ה' התורה אסרה והתורה התירה אבל גבי טומאה אף אם התורה התירה לטמא למת מצוה ומותר לטמא לכהן ונזיר מכל מקום הכי אינן טמאין לנפש המה הלא טמאין המה והתורה הקפידה שלא יהיה הכהן והנזיר טמא ולפיכך אמרינן יטמא נזיר ולא יטמא הכהן שיותר עדיף שהנזיר יהיה טמא אף שסותר נזרו מאשר הכהן יהיה טמא ואין כאן הנושא חומר האיסור אלא כאן הנושא מי יהיה טמא ולכן נקטה משנתינו הלשון יטמא כהן יטמא נזיר ולא נקט בלישנא יעבור נזיר ויעבור כהן דלא על העברת האיסור אנו באין לדון אלא על הטומאה באין לדוק דוק: ומה שהקשה רבינו על דעת הרמב\"ם דפסק דנזיר עובר על ד' לאוין ממתניתין דמכות דיש חורש תלם אחד וקא חשיב כהן ונזיר לב' לאוין והא טובא איכא עיין בספר טורי אבן בסוגיא דבל תאחר דהקשה גם כן קושיא זו והעלה לבסוף דיש להעמיד בענין שאין עובר בבל תאחר ולא נשאר הקושיא רק שעכ\"פ לא נמלטנו בנזיר מב' לאוין היינו על כל נפשות מת ובל יחל וכן אמרתי אנכי במ\"א דמוכרח שיש למצוא מקום שאין הנזיר עובר זולת על ב' לאוין דזולת זה דברי הרמב\"ם (בפרק א' מהלכות נזיר הלכה ב') שכתב הנזיר שטמא את עצמו עובר בב' לאוין סותר את עצמו מדבריו שהביא רבינו פה שכתב שעובר על ד' לאוין ופלפול גדול היה לי בזה הענין את הרב הגאון המפורסם מוהר\"ר ישעיה פוק מברעסלי' נ\"ו והוא אתי בחבורי הגדול ואמרתי ישוב נכון על קושית הרב פה כיון דהרב הקשה לעיל פרק ח' מהלכות אלו סוף הלכה ו' על מתניתין דמכות איך חייל כלל איסור נזיר על איסור כהן הא אין איסור חל על איסור בכולל:<br><b> ואמרתי </b> לפ\"ז קושיא אחת פרוקא לקושיא השניה דודאי לענין בל יחל <span class=\"R\"> (שכח)</span> ל\"ק כלל איך חל בל יחל על איסור כהן דנדרים חלים על דבר מצוה כמו שפסקינן בי\"ד סי' רס\"ו בשם תשובת הרשב\"א אף שאין שבועה חלה על דבר מצוה מ\"מ נדר חל ובמקום אחר הארכנו בזה וא\"כ לא קשה היאך חל איסור נזיר על כהונה דאיסור נזיר כוונות המשנה משום לאו דלא יחל ובאמת אין לוקין על לאו דעל נפשות מת לא יבוא כיון שכבר מצוה עליו מצד איסור כהן וב' קושיות מתורצים המה דאין כאן שלשה לאוין בכהן ונזיר כיון דאין איסור נזיר חל על איסור כהן רק בלאו דלא יחל דחל משום דנדר חל כאשר יעדנו ואין לוקין על נזיר פה במשנה אלא חד לאו וזה שחשיב המתניתין כהן ונזיר לב' לאוין על איסור כהן משום נפשות מת לא יבוא ומשום איסור נזיר לאו דלא יחל. ואולם אמרתי בחדושי לפי זה קשיא לרב נמי דהקשה ולתני נמי שבוע' שלא אחרוש בין בחול בין בי\"ט ולא הסיק אדעתן דמתני' לית ליה כולל ולפ\"ז קשיא אי אית למתני' כולל הרי תשעה דהא כהן ונזיר ב' לאוין הם לפ\"ז דעל נזיר לוקין ב' י\"ל דבה\"א באמת הי' סובר דחשיב המתני' כהן ונזיר לג' לאוין ואפי' הכי לא קשיא הא איכא לפ\"ז ע' לאוין די\"ל דהאי מוקדשין לאו בחמור של הקדש איירי ושלא כפירש\"י במשנתינו ובפסחים (מ\"ו א') אלא לאו בחמור של הקדש מיירי ולפי זה תרצתי קושית תוס' פסחים (מ\"ז א') מה שכתב בד\"ה ומוקדשין דלפירש\"י דבחמור של הקדש מיירי המתניתין א\"כ קשיא מגמרא דמכות דפריך הש\"ס ולחשוב נמי שבועה כו' מידי דאיתא בשאלה לא קא חשיב והרי הקדש בבכור והרי נזיר כו' ואמאי לא פריך הש\"ס והרי חמור עיין היטב בתוס' ולפי דברינו ניחא דהשתא בהאי הוי אמינא דלא ידע הש\"ס דמתני' לית ליה כולל וא\"כ ודאי היה סובר הש\"ס דלאו בחמור של הקדש מיירי והא דהוי שמנה לאוין היינו דכהן ונזיר הוי שלשה לאוין חד לאו דכהן וב' לאוין דנזיר אלא לפי האמת דמסיק הש\"ס האי תנא איסור כולל לית ליה וא\"כ אין איסור טומאת נזיר חל על כהן זולת לאו דלא יחל לחודיה וא\"כ לפ\"ז הלא הוי רק זי\"ן לאוין וע\"כ בחמור של הקדש מיירי ומוקדשין הוי תרי לאוין דא\"כ רש\"י דפירש מוקדשין בחמור של הקדש היינו אליבא דאמת אבל לא בהוי אמינא של הש\"ס לכן לא פריך המקשה והרי חמור דוק ואף שיש לפקפק על דברי דלפ\"ז מה היה למתני' לנקוט כהן ונזיר ויהיה חייב על כהן אחת ועל נזיר אחת לנקוט נזיר לחודיה זאת בארתי בחדושי בענין רחב ואין כאן מקומו ולפי פשוטו י\"ל דאגב אורחין אתי' המתני' לאשמועינן דגבי נדר לא אמרינן אין איסור חל על איסור כדעת הרשב\"א שהבאנו עיין ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שכח) </b> ל\"ק כלל איך חל בל יחל על איסור כהן כו'. כמו שפסקינן ביו\"ד סי' רט\"ו בשם תשובת הרשב\"א כו' במחכ\"ת שגה בזה דאדרבה הרשב\"א בתשובה סי' תרט\"ו כתב להיפך דנדרים אינם חלים על דבר מצוה אלא לבטל. אבל לא לקיים והוא דעה הראשונה ביו\"ד סי' רט\"ו אבל רש\"י וסייעתי' ס\"ל דנדרים חלים נמי לקיים המצוה והיא דעה שני' בי\"ד סי' הנ\"ל וא\"כ לא מיבעי להרשב\"א ז\"ל דס\"ל דאין נדר חל אלא לבטל מצוה שהוא בקום ועשה ולא לקיים ועל מצות ל\"ת אינו חל כלל בין בקיומו ובין בביטולו א\"כ הכא ודאי אינו חל לאו דבל יחל לענין טומאה אלאו דטומאת כהן אלא דאפילו לדעה שני' הנ\"ל דחולקת על הרשב\"א ז\"ל י\"ל דהיינו דוקא בנדר ס\"ל דחל נמי לקיים המצוה והאומר אכילת נבילה עלי קונם חייב שתים והיינו משום דנדר הוי איסור חפצא אבל בנזירות הא יש מחלוקת בין הפוסקים בדינה (עיין רש\"י נזיר דף ד' ובחידושי הארכתי) אי חשיבא כשבועה או כנדר וא\"כ אי נזירות איסור גברא הוא הרי אפילו לדעה שני' הנ\"ל הקושיא במקומה עומדת דאיך חלה נזירות אף לענין בל יחל על טומאת כהן ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצאת </b>\n<b> למד שכל איסורין שבתורה כו' מין במינו כו' שיעורו בששים כו'.</b> פסק כר\"י לגבי רב ושמואל וכן פסקו התוס' ז\"ל משם ר\"ת בפ' כ\"ש דף ל' ובפ' ג\"ה דצ\"ו ע\"א ד\"ה אמר רבא ודלא כרש\"י ז\"ל שכתב בפ' כל הבשר דקי\"ל כר\"י דאמר מב\"מ במשהו והביא ראיה מדפסיק רבא הלכת' חמץ בזמנו בב\"מ בין בשא\"מ במשהו כרב וטעמיה דרב מפרש התם רב לטעמיה דאמר כל איסורין שבתורה במינו במשהו יעוין שם ור\"ת ז\"ל הקשה עליו דרבא גופיה קאמר בפ' ג\"ה אמור רבנן כו' הילכך מב\"מ דליכא למיקם אטעמא בס' יע\"ש. וראיתי להרב כנה\"ג ז\"ל בי\"ד סימן צ\"ח בהגהת הטור אות ה' שכתב ליישב קושיית ר\"ת הלזו וז\"ל ואומר אני דשייך ביטול בס' מין במינו אפילו לר\"י בדבר שאיסורו מדרבנן וכמ\"ש פרק ג\"ה דף צ\"ט ע\"ב עלה דההיא דתנן דג טמא צירו אסור ר\"י אומר רביעית בסאתיים ופרכינן והאר\"י מ\"במ לא בטיל ומשני שאני ציר דזיעא בעלמא ופי' התוספות והרשב\"א ז\"ל דלא אסור אלא מדרבנן וכ\"כ בשה\"ג פרק השוכר ואם כן איכא למימר דמאי דקאמר מב\"מ בס' מיירי בדבר שאיסורו מדרבנן אלו ת\"ד ע\"ש ובעניותי נראה להכריח שלדעת רש\"י ז\"ל עכ\"ל דס\"ל דאפילו באיסורין דרבנן מב\"מ במשהו ואמינא לה מהא דפרכי' פ' כ\"ש אהא דאמר רבא חמץ שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר\"ש ומי אמר רבא הכי והאמר רבא ר\"ש קנסא קניס הואיל ועבר עליה בב\"י כו' והשתא יש לדקדק לדעת רש\"י ז\"ל דס\"ל דטעמי' דרבא דאמר בזמנו בין במינו כו' במשהו הוא משום דס\"ל כר\"י דמב\"מ במשהו מאי קו' אימא דכי קאמר רבא שלא בזמנו מותר בס' הוא דקאמר ואף ע\"ג דקאמר מותר סתמא מצינו למימר שפיר דהיינו ס' שהרי רב קאמר ג\"כ כי האי לישנא התם שלא בזמנו במינו אסור שלא במינו מותר ומפרש רש\"י התם דאסור דקאמר היינו במשהו ומותר דקאמר היינו בס' וא\"כ ה\"נ דשלא בזמנו מותר דקאמר רבא היינו בס' והוצרך רבא לומר מותר כר\"ש לאשמועינן דדוקא לר\"ש דס\"ל דלא אסור מדאורייתא מותר בס' משום דכיון דאיסורו מדרבנן מב\"מ בטל בס' אמנם לר\"י דס\"ל דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מן התור' מב\"מ איסורו במשהו ובשלמא לדעת ר\"ת וסיעתיה דס\"ל דדוקא גבי חמץ בפסח ס\"ל לרבא דהוי במשהו משום דחייב כרת ולא בדילי אינשי מיני' כולי שתא פריך תלמודא שפיר דע\"כ לא מצי' לומר דמותר דקאמר רבא הוא בס' דא\"כ מאי ארייא כר\"ש אפי' לר\"י דס\"ל דאסור מן התורה בטל בס' כשאר איסורין כיון דליכא טעמא דחייב כרת ולא בדילי ומשום טעמא דיל\"מ נמי ליכא אכן לדעת רש\"י ז\"ל קשה טובא אלא עכ\"ל דאפי' באיסורין דרבנן ס\"ל דמ\"במ במשהו וזה נ\"ל ראיה שאין עליה תשובה:<br><b> ועוד </b> יש להביא ראיה לדבר ממה שכתב רש\"י ז\"ל פ' כ\"ה דף קי\"ו ע\"ב ד\"ה ה\"ז וז\"ל וחלב הנמצא קרוש בעור הקיבה שמולחים אותה בעורו כו' נראה בעיני איסור גמור כו' עד מ\"ש וכשמתערב חלב זה עם חלב הגבינה הו\"ל מ\"במ כו' וגם פסקנו בפסחים הלכה דמ\"במ במשהו כו' יע\"ש הרי מבואר דאפי' באיסור דרבנן אסור במשהו שהרי חלב שחוטה אין איסורו אלא מדרבנן כנודע ועוד מצאתי הדבר מפורש פ' הערל דפ\"ב ע\"א דאמרינן התם אמר רב שישא בריה דרב אידי רישא בט\"ו משקין דרבנן סיפא דאורייתא וכתבו התוס' ורש\"י ז\"ל שם דקסבר רב שישא בריה דרב אידי דרבנן לא פליגי אדר\"י אלא בדרבנן הרי מבואר דלר\"י אפי' באיסורין דרבנן ס\"ל דמב\"מ לא בטיל ומעתה עכ\"ל דההיא דאמרינן שאני ציר דזיעא בעלמא דוקא בציר הקילו כיון דהוי זיעא בעלמא ולא בשאר איסורין כנ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> כל דבר שיש לו מתירין כו'.</b> כתב הרב תה\"ד הביאו מרן הב\"י י\"ד סימן ס\"ט וז\"ל בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה ונתערבה אותה חתיכה בחתיכות אחרות ירא' דבטלה היא ברוב ושרי כולן לבשל ולא אמרינן דכיון דמותר לצלי דשיל\"מ הוא ולא בטיל אפילו באלף משום דכל כה\"ג לא מקרי דשיל\"מ דלצלי לא נאסר מעולם ואף על גב דהרי\"ף חשיב כה\"ג דשיל\"מ ראבי\"ה לא חשיב ליה עכ\"ד ופסקו מרן בש\"הט סעיף י\"ד והנה הר\"נ ז\"ל בפ' הנודר מן המבושל דף נ\"ב ע\"א מחלפא שיטתיה מן הקצה וכתב דבדבר שיש לו מתירין עכשיו כגון פת שאפאה עם הצלי דכתב הרי\"ף דאסור לאוכלו בכותח כיון שיש לו מתירין לאוכלו עם בשר אפילו שלא במינו אוסרת בכ\"ש יע\"ש שהאריך בחילוק זה ולכאורה יש להקשות עליו ממ\"ש בפ' הנודר מן הירק דנ\"ח תניא ר\"ש אומר כ\"ד שי\"למ כגון טבל כו' לא נתנו חכמים בהם שיעור וכל דבר שאל\"מ נתנו חכמים שיעור א\"ל והלא שביעית אין לו מתירין ולא נתנו חכמים שיעור דתנן ה\"ז אוסרת בכ\"ש במינה א\"ל אף אני לא אמרתי אלא לביעור וכתב הר\"ן אף הן לא אמרו שה\"ז אוסרת בכ\"ש אלא לענין שצריך ביעור לאוכלו קודם הביעור דכיון דאפשר לאוכלו הו\"ל דשיל\"מ אבל לאכילה כלומר אם נתערבה לאחר הביעור שאם יהיו אסורים תערובתן לאסרו באכילה ב\"במ בין בשלא במינו בנ\"ט ע\"כ והשתא לפי מ\"ש בפ' הנודר מן המבושל דכל דשיל\"מ עכשיו אפי' בשלא במינה לא בטיל אם כן אמאי קתני מתניתין ה\"ז אוסרת בכ\"ש במינה אפי' שלא במינה נמי כיון שיש לו מתירין עכשיו לאכלו קודם הביעור לא בטיל אמנם הא ל\"ק דע\"כ לא כתב הר\"ן דבדשיל\"מ עכשיו אפי' בשא\"מ לא בטיל היינו דוק' כשההיתר שיש לו עכשיו הוא לעולם כגון פת שאפאה עם הצלי דאסור לאוכלו בכותח כיון שיש לו מתירין לעולם בבשר משא\"כ הכא גבי ז' נהי דעכשיו יש לו היתר לאוכלו מיהו לאחר הביעור הוא נאסר וא\"כ הו\"ל כדשיל\"מ דאסור עכשיו וניתר למחר דבשא\"מ בטל והנה במ\"ש הר\"ן דאם נתערב לאחר הביעור בין במינה בין בשלא במינה כנר' מדברי הרע\"ב בפי' המשנה נראה דפליג על זה שכתב בפ\"ז דשביעית מ\"ז השביעית אוסרת בכ\"ש במינה לאחר הביעור אבל קודם הביעור אין בו קדושת שביעית שיהא אסור להפסיד' ולעשות בהם סחורה עד שיהא בהן בנ\"ט בין במינה בין בשלא במינה הרי שכתב הרע\"ב דאפי' לאחר הביעור אוסרת בכ\"ש ונראה דהרע\"ב ז\"ל מפ' מאי דקאמר ר\"ש אף אני לא אמרתי אלא לביעור דה\"ק דדוק' לאוסרו לאחר הביעור הוא דאסור בכ\"ש אבל לאכילה כלומר קודם הביעור לא אסור בכ\"ש לענין איסור סחורה ולאסרה דוק' באכילה משום קרא דלאכלה אלא בנ\"ט ויש לתמוה דלאחר הביעור הרי אין לו מתירין וכמ\"ש הר\"ן ואם כן אמאי אסו' בכ\"ש ומאי אהדר להו ר\"ש עדיין הקושיי' במקומה עומדת דהרי ז' דאין מתירין ולא נתנו חכמים שיעור ומ\"ש דקודם ז' אינו אסור לעשות בהם סחורה עד שיהא בהן בנ\"ט אי משום דאיסור סחורה אין לו מתירין לאחר הביעור נמי אין לו מתירין ותו לפי דבריו דאף לאחר הביעור ז' אוסרת בכ\"ש אם כן מאי קא מבעייא לן בפ' הנודר בבצל שעקרו בז' ונטעו בח' אי גדולי היתר מבטלין את העיקר ומסיק דגדולי היתר מעלין את העיקר והשת' כיון דז' אוסרת בכ\"ש אפי' אחר הביעור אפ\"ת דגדולין מבטלין וחשבינן ליה כשאר תערובת היינו בדבר שיש לו ביטול ברם ז' אין לו ביטול והיכי מבטלין את העיקר בשלמא לפי' הר\"ן ניחא דמשו\"ה מסיק דגדולי היתר מעלין את העיקר כיון דהוי לאחר הביעור דמשעת שנטעו בח' הרי נאסר באכילה ושוב אין לו היתר כלל ומש\"ה בטיל אמנם לפי' הרע\"ב קשה טובא ואין לומר דס\"ל לתלמוד' דגדולין חשיבא טפי ומבטלין את העיקר דהא ליתא דהרי אמרי' התם בגמ' דנ\"ט מתיב רמי ב\"ח קונם פירות האל' עלי כו' אסור בחלופיהן ובגדוליהן שאני אוכל מותר בחילופיהן ובגדוליהן בד\"א בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אסור אמר אביי שאני קונמות הואיל ואי בעי מתשיל עלה הו\"ל כדשיל\"מ ולא בטיל הרי בהדי' דס\"ל לתלמוד' דנדרים משום דאין לו ביטול ואסור בכ\"ש משום הכי גדולי היתר אין מבטלין את העיקר דאיסור ואם כן תיקשי דגידולין דמוצאי ז' אמאי מבטלין את העיקר הרי ז' לא בטיל דומי' דנדרים אשר על כן נראה לומר דהרע\"ב ז\"ל ס\"ל כדעת הרמב\"ן שכתב בפי' על התורה בפ' בהר וז\"ל דז' אינו לא מן הנשרפין ולא מן הנקברים אלא כשהגיע זמן הביעור מפקירן על פתח ביתו ואוכלין והולכין לעולם ואם חזר וזכה בהם אוכל והולך עד שיכלו וזו היא ז' שאוסרת בכ\"ש לביעור כמו שהוזכר בנדרי' מפני שיש לה היתר בביעור אבל אם עכבם בביתו אחר הביעור כדי לאכלן אסורים הם באכילה לגמרי וזו היא ז' שאוסרת בנ\"ט לאחר הביעור שאין לו מתירין עכ\"תד וכ\"כ הרב תי\"ט בפ\"ח מ\"א שדעת הרע\"ב כדעת הרמב\"ן והשת' מ\"ש הר\"עב ה\"ז אוסרת בכ\"ש לאחר הביעור אינו ר\"ל דאם נתערב אחר הביעור אוסרת בכ\"ש אלא כונתו לומר דאם נתערב בזמן הביעור ולא ביערו אלא עכבם בתוך ביתו אחר הביעור כדי לאכלן הרי הן אסורים באכילה לאחר הביעור בכ\"ש כיון שהיה לו מתירין בביעור היה לו לבערן אבל אם נתערב לאחר הביעור מודה הרע\"ב דאינו אוסר בכ\"ש כיון שלא היה לו מתירין דמשעת שעכבם בתוך ביתו נאסרו באכילה ואין לו מתירין כלל וכמ\"ש הרמב\"ן וזהו דאבעייא לן בגמ' בבצל שעקרו בז' ולא ביערו אלא עכבם בתוך ביתו שאסורים באכילה ונטעו בח' אי גדולי היתר מעלין את העיקר ואסיקנא דמעלין כשאר תערובות דכיון דהוי לאחר הביעור בטיל ברוב אך ק\"ק דאם כן כשכתב הרע\"ב אבל קודם הביעור אין בו קדושת ז' כו' הול\"ל ג\"כ דאם נתערב לאחר הביעור בין במינו בין בשלא במינו בנ\"ט שוב ראיתי להתוס' בפ' הנודר מן הירק שכתבו וז\"ל דתנן הז' אוסרת בכ\"ש והא דאבעיא לן לעיל אי גדולי היתר מבטלין לעיקר דז' י\"ל דהכא מיירי בדבר לח אבל ביבש לא א\"נ שמא גדולין חשיבי טפי ומבטלין את העיקר עכ\"ל הנה מדברי התוס' הללו נראה בהדיא דס\"ל דאפי' אם נתערב לאחר הביעור הז' אוסרת בכ\"ש דאל\"כ ל\"ק להו מידי מההיא דגדולי היתר דהתם בבצל שעקרו בז' ונטעו בח' כיון דאתא זמן הביעור ולא ביערו א\"כ כשנתערבו הגדולין לאחר הביעור משו\"ה מבטלין את האיסור וכיון שכן יש לתמוה דאמאי אסור בכ\"ש הרי לאחר הביעור אין לו מתירין ומאי אהדר להו ר\"ש ותו דדברי התוספות סתרי אהדדי שם סמוך ונראה עמו שכתבו ד\"ה את\"ל כו' פי' הר' אליעזר כגון פירו' ששית שנכנסו בז' וגדלו משהו צריכין ביעור כפירות ז' אבל לאכילה כגון פירות ז' שנתערבו בפירות דהיתר אינו אסור במשהו אם כן מאי קא קשיא להו הכא מההיא דבצל וצ\"ע ולקו' הא' היינו יכולים לומר דס\"ל להתוספות כדעת הרמב\"ן דאפילו דכשהגיע זמן הביעור מפקירן בפתח ביתו ואוכלין והולכין לעולם וס\"ל להתוספות דאפי' אם עכבם אחר זמן הביעור לאכלן יכול להפקירן אח\"כ ומיהו כל זמן שלא הפקירן הרי הן אסורים באכילה ובהא פליגי הרמב\"ן ז\"ל ומשום הכי ס\"ל להתוספות דאפילו אם נתערבו אחר הביעור אוסר בכ\"ש דהוי דשיל\"מ ע\"י שיפקירם אלא דהא ודאי ליתא מדגרסינן בפרק הגוזל דק\"א בגד שצבעו בקליפי ז' ידלק ואם איתא אמאי ידלק יפקירנו ויחזור ויזכה בו אלא ודאי משמע כדעת הרמב\"ן דאם עכבם בביתו אחר הביעור ולא הפקירם אינו יכול להפקירם עוד דהשתא ההיא ברייתא מיתוקמא בשהגיע זמן הביעור ולא הפקירם ועיין במוהר\"ם ן' חביב בקונט' תיה\"ך דף כ\"ב ע\"א ועיין בהתוספות בפרק מקום שנהגו דף נ\"ב ד\"ה מתבערין גם מה שתי' דגדולין חשיבי ומבטלין את העיקר אע\"ג דשאר תערובות אוסר בכ\"ש הם דברים תמוהים מההיא דרבי אבא דקאמר שאני נדרי' דאי בעי מתשיל עלה ולא בטיל ברוב וכדכתיבנא לעיל וצ\"ע ועיין בהר\"ש פ\"ו מ\"ג ויש ליישב בדוחק דס\"ל דדוקא גבי נדרי' אמרינן דמשום דלא בטיל ברוב גדולי היתר אין מעלין את האיסור אבל גבי ז' אף דאוסר בכ\"ש כשאר תערובות אפי\"ה גדולי היתר חשיבי ומעלין כיון דאיסורו ע\"י קרקע בטילתה נמי ע\"י קרקע וכה\"ג משני תלמודא דף נ\"ח לר\"י (אלא דהא ליתא כפי מ\"ש שם לקמן ד\"ה קונם) גם מה שתי' דהכא מיירי בדבר לח אבל בדבר יבש לא הוא תמוה דהרי בנדרים אמרינן דמשום דלא בטיל גדולין אין מבטלין העיקר אף דהוי דבר יבש לפי דעתם ואם כן גבי ז' דלא בטיל ברוב דהוי דשיל\"מ אמאי מבטלין סוף דבר שדבריהם צל\"ע ולא זכיתי להבינם מיהו מ\"ש הרע\"ב אבל קודם ז' אין בו קדושת ז' לענין שיהא אסור להפסידם ולעשות בהם סחורה ומשמע מדבריו דדוקא לענין איסור סחורה הוא דבטיל אבל להצריכו ביעור חייב לבער דהו\"ל דשיל\"מ כו' ונראה ודאי דה\"ט משום דאיסור סחורה אין לו מתירין ומשום הכי בטיל ויש לתמוה דנראה דהרע\"ב ז\"ל פליג דידיה אדידיה ממ\"ש בפ\"ב דבכורים מ\"ב על מתניתין דקתני יש במעשר ובכורים משא\"כ בתרומה כו' ואסורים בכ\"ש וגידוליהן אסורים מלאכול בירושלים אף לזרים ולבהמה דל\"ת דוקא לענין ליאכל חוץ לירושלים הוא דאוסרים בכ\"ש דלהאי מילתא חשיבי דשיל\"מ כיון שיכול לאכלו במקומו אבל לאסו' תערובתן לזרים ולבהמה דאיסו' זרות ובהמה אין לו מתירין סד\"א דלא יאסרו תערובתן קמ\"ל כיון דחל על תערובתן שם בכורים ומעשר ליאסר לאכלן חוץ לירושלים חל נמי לענין זה לאסור לזרים ולבהמה ע\"כ ואם כן ה\"נ יהא אסור לעשות סחורה אף דאיסור סחורה אין לו מתירין כיון דחל עליו שם ז' להצריכו ביעור ולאוסרו אם לא ביערו חל נמי לענין סחורה דומיא דהתם ממש ויש לחלק בדוחק דדוקא התם דהאיסורים הם איסורי אכילה ומשו\"ה כיון דחל עליה שם בכורי' לענין איסור אכילה חוץ לירושלים חל נמי לענין איסור אכילת זרים ובהמה אבל הכא דהוו תרי ענייני דאיסור איסור סחורה ואיסור אכילה בלי ביעור אז לא אמרינן כיון דחל עליה שם ז' לענין איסור אכילה בלי ביעור חל נמי לענין איסור סחורה דאיסור סחורה לחוד ואיסור אכילה לחוד כנ\"ל: ודרך אגב ראיתי לעמוד על מה שהקשה הרב תוי\"ט ז\"ל בפ\"ט דשביעית מ\"ג שפסק שם הרע\"ב ז\"ל גבי ההיא דהכובש שלשה כבשים בחבית כר\"ג דאמר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית וה\"ט משום דס\"ל דדוקא ממשו של כל אחד שכלה בשדה אסור אבל טעמו הרי הוא כמבוער ואע\"פ שיש בו טעם בלוע מן האיסור דהיינו אותו מין שכלה לית לן בה כתב וז\"ל ותימא דאי הלכה כר\"ג א\"כ הא דפי' הרע\"ב דשביעית קודם הביעור בין במינה בין שלא במינה בנ\"ט דלא כהלכתא יעיין שם ולע\"ד נראה לומר דמ\"ש הרע\"ב בספ\"ז דז' אוסרת קודם הביעור בין במינה בין בשלא במינה בנ\"ט היינו דוקא בשנתערב גוף האיסו' בתוכו דמהשת' לא חשיב כמבוער שהרי ממשו של איסור מעורב בו משא\"כ בההיא דהכובש שלשה כבשים אין כאן אלא פליטת האיסור שהרי אותו המין שכלה מן השדה כבר מבער מינו מן החבית ונמצא שלא נשאר כאן כי אם פליטת האיסור בלבד ובהא ודאי הוא דשרי ר\"ג דכיון דלא נשאר כי אם פליטתו חשיב כמבוער ועיין בש\"ך ז\"ל י\"ד סי' ק\"ב ס\"ק ט' גבי דשיל\"מ ותמצא כעין חילוק זה שכתבנו ועל פי זה ניחא נמי מה שהק' עוד הרב הנז' בפ\"ז משנה ז' על מ\"ש הרע\"ב ז\"ל שם ורד חדש שכבשו בשמן ישן ורד של שביעית שכבשו בשמן של ששי ילקט את הורד קודם שיגיע זמן הביעור והכל מותר אבל ורד של שביעי' שכבשו בשמן של שמיני וכבר הגיע זמן הביעור של הורד חייב לבער את הכל דשביעית אוסרת בשאינו מינו בנ\"ט ותמה עליו הרב הנז' שכיון שכבר פי' בסיפא דמתני' דקודם הביעור בין במינה בין בש\"במ בנ\"ט א\"כ מ\"ש רישא דהכא ורד חדש כו' דמותר הכל הרי אף קודם הביעור בנ\"ט והכא נמי הורד נ\"ט בשמן יע\"ש שהניחו בצ\"ע אכן על פי מ\"ש הנה נכון דע\"כ לא כתב הרע\"ב ז\"ל דקודם הביעור בנ\"ט אלא דוקא בשנתערב גוף האיסור משא\"כ גבי ההיא דורד חדש דאין כאן אלא פליטתו שהרי הוא מלקט הורד מתוך השמן והשתא אתיא הך מתני' כר\"ג דהלכתא כותיה כנ\"ל נכון ועיין בהשגת הראב\"ד ז\"ל פ\"ז מה' שמיטה ויובל דין ג' שכתב וז\"ל ומאותו הביעור ואילך אינו אוסר במשהו לפי שאין לו שום היתר אבל לביעור הראשון כיון שיש לו היתר באכילת ג' סעודות אוסר במשהו וחייב לבער ביעורו מן הבית זה דעת ר\"ש והוא שאמר כל הירק אחד לביעור שכל המינים שנכבשו בחבית כיון שכלה אחד מהן בשדה יבער את כולם מפני שהוא אוסר במשהו לזה הביעור ע\"כ וקשה טובא שהרי לו יהי דנימא דלביעור הראשון אוסר במשהו מפני שהוא כדשיל\"מ מ\"מ הא דדשיל\"מ לא בטיל אינה אלא במינו אבל שלא במינו בנ\"ט וכמ\"ש רבינו כאן וכתב עליו הראב\"ד שהוא משנה שלימה וא\"כ הכא גבי שלשה כבשים שנכבשו בחבית אחד כיון שחלוקין הן במינן היכי קאמר ר\"ש דאוסר במשהו לזה הביעור וצ\"ל דס\"ל ז\"ל דכל מיני ירקות חשיבי כמין אחד דשם ירק אחד הוא והו\"ל כמין במינו דלא בטיל אפי' באלף ודע שמדברי הראב\"ד ז\"ל הללו שכתבתי מבואר דס\"ל דהא דדשיל\"מ אפילו באלף לא בטיל לאו דוקא בשנתערב ממשו של איסור אלא אפילו לא נתערב אלא טעמו גרידא אפי\"ה לא בטיל ושלא כדעת מור\"ם ז\"ל שכתב בי\"ד סימן ק\"ב ועיין בש\"ך שם ודוק: איך שיהיה הדרן לדמעיקרא דדעת הר\"ן ז\"ל הפך דעת הרב תה\"ד וכן נראה שהוא דעת רבינו ז\"ל שכתב בה' מעשר שני פ\"ו הלכה י\"ד וז\"ל פירות מע\"ב שנתערבו בפירות חולין יאכל הכל בטהרה או יפדה את המעשר לפיכך אם נתערבו בירוש' אוסרים בכ\"ש במינן דכך היא גירסת הספרים אבל הוא טעות סופר דצ\"ל במינן דדוקא במינם אין לו ביטול אבל שלא במינם אפי' דשיל\"מ מותר ועיין במ\"ש מרן הכ\"מ פ\"ה מה' ביכורים דין נ\"ה ובפר\"ח סימן ק\"ב ס\"ק ח' הואיל והוא בירוש' הרי הוא כדבר שיל\"מ ע\"כ והנה מדברי רבינו ז\"ל הללו נראה דס\"ל דדוקא בירוש' אין לו ביטול דמקרי דשיל\"מ אבל חוץ לירוש' יש לו בטול ברוב כיון שאינו יכול לאכלו שם ואע\"ג דמצי להעלותו לירוש' לא מקרי דשיל\"מ כיון שיש לו טורח בעלייתו וכ\"כ הרע\"ב וכ\"כ רבינו בפי\"המ וז\"ל ואומר לך בכאן שאם נתערב אפי' שיעור מועט ממע\"ב או מן הביכורים ויהיה אותו העירוב בירוש' בלבד יהיה דין אותו תערובת כדין מעשר ע\"כ ונראה דס\"ל דאע\"ג דאי בעי פדי ליה לא מקרי בהכי דשיל\"מ כיון שיש לו היתר ע\"י פדיון דהא תרומה יוכיח שיל\"מ ע\"י שאלה ואפי\"ה אמרינן בפרק הנודר דנ\"ט דכיון דליכא מצוה לאתשולי לא מקרי דשיל\"מ ודוקא בנדרי' דמצוה לאתשולי עלייהו מדר' נתן הוא דמקרי דשיל\"מ וא\"כ גבי מעשר נמי מאי מצוה איכא לפדותו ומשום הכי חוץ לירוש' בטל ברוב ומ\"ש רבינו בדין ט\"ו זרעו קודם שיכנס הגדולין חולין ופודה אותו כשעת זריעתו שאני גדולין דמיניה קא רבו ומשום הכי צריך פדיון ומ\"ש רבינו פירות מעשר שנתערבו בפירות חולין יאכל הכל כו' או יפדה את המעשר מיירי בדלית ביה שיעור כדי לבטל את המעשר וכן הוא מוכרח דאי מיירי בשנתבטלו ברוב ועלה קאמר דיאכל הכל בטהרה אם כן מאי לפיכך אם נתערבו כו' דקאמר הא בהכי קיימינן אלא ודאי דבתחילה מיירי בדלית ביה כדי לבטל ומש\"ה לא כתב פירות מעשר שנתערבו בירוש' משום דכיון דלית ביה ביטול אפילו בחוץ לירוש' הם אסורין וצריך שיאכלם במקום או יפדה וכן נר' ממ\"ש מרן על דין זה וז\"ל פירות מעשר כו' פשוט הוא ואי רבי' איירי בדאית ביה כדי ביטול הא טובא אשמועינן דאין לו ביטול זה הנלע\"ד דעת רבינו והרע\"ב ואולם רש\"י והרא\"ש והר\"ן ז\"ל בפרק הנודר על ההיא ברייתא דקתני כל דשיל\"מ כגון טבל ומעשר שני והקדש לא נתנו חכמים שיעור כתבו וז\"ל דמ\"ב והקדש יל\"מ ע\"י פדיון ויש לדקדק בדברי הר\"ן דנרא' דאיהו ז\"ל פליג דידי' אדידי' שהרי כ' לקמן גבי תרומה וז\"ל תרומה מאי מצוה לאתשולי איכ' הילכך לא מיקרי דשיל\"מ והקדש דקא מני לעיל בדבר שיל\"מ בהקדש ב\"ה עסקינן דע\"כ לפדייה קאי והשתא ק' דאכתי תקשי ליה מע\"ב דקא מני דשיל\"מ ע\"י פדייה אע\"ג דליכא מצוה בפדייתם ונראה דס\"ל להר\"ן ז\"ל דגבי מע\"ב כיון שיש לו טורח בעלייתו מסתמא לפדייה קאי ומקרי בהכי דשיל\"מ ומשום הכי ל\"ק ליה אלא מהקדש ומ\"מ נראה דדעת רש\"י והתוס' והרא\"ש הפך דעת הר\"ן מדכתבו סתם הקדש יל\"מ על ידי פדיון דמשמע דבכל הקדש קאמרי ויש לדקדק דתקשי להו קו' הר\"ן דהא גבי תרומה כיון דאין מצוה לאתשולי לא מקרי דשיל\"מ וכבר ראיתי שנתקשה בזה הרב בעל מוצל מאש ז\"ל סימן י\"ט יע\"ש:<br><b> ונלע\"ד </b> לומר דמאי דצרכינן בקונמות טעמא דמצוה לאתשולי עלייהו כי היכי דלהוי דשיל\"מ ומשום הכי בתרומה לא הוי דשיל\"מ היינו דוקא לגבי שאלה דההיתר בא ע\"י טורח דמי יימר דמזדקקי ליה תלת כמ\"ש מרן בפ' י\"ד דין י\"ב ובעלמא קימ\"ל דכשההיתר בא ע\"י טורח לא מיקרי דשיל\"מ וכמ\"ש הרשב\"א לענין הגעלה עיין בי\"ד סימן קכ\"ב ומשום הכי בנדרים כיון דמצוה לאתשולי עליה הוי כמי שבא ההיתר ממילא וכאילו אתשולי דמי משא\"כ בתרומה אבל גבי הקדש דיל\"מ על ידי פדיון ולא בא ע\"י טורח אף דליכא מצוה מקרי דשיל\"מ נמצינו למדין שדעת רבינו והרע\"ב דאי בעי פדי ליה לא חשיב דשיל\"מ ויש לדקדק שהרי בדין י\"ו כ' וז\"ל מ\"ב בטל ברוב באיזה מעשר אמרו במעשר שנכנס לירושל' ויצא ונפלו מחיצות שהרי אין שם מחיצות להחזירו לשם ואי אפשר לפדותו מאחר שנכנס משמע מדבריו טעמא דמחיצה קולטת ואינו יכול לפדותו הא אם אין מחיצה קולטת והיה יכול לפדותו הו\"ל דשיל\"מ וזה הפך ממ\"ש כאן ובפרק הזהב דנ\"ג פריך תלמודא אברייתא דקתני באיזה מעשר אמרו שנכנס לירושלים ויצא ומוקמינן לה בדנפול מחיצות והאמר רבא מחיצה לקלוט דרבנן וכי גזור כי איתנהו מחיצות כי ליתנהו מחיצות לא גזור ומאי קושיא הא לא מקרי דשיל\"מ מטעמא דאי בעי פדי ליה כיון דליכא מצוה כנדרים לדעת רבינו וי\"ל דהתם גבי נכנס ויצא אפילו נפלו מחיצות לס\"ד דמקשה דהוה ס\"ל דכי ליתנהו מחיצות מחיצה אינה קולטת והיה יכול לפדותו הוי שפיר דשיל\"מ משום דכיון דאינו יכול להעלותו ולאוכלו דנפלו מחיצות אז אמרינן מסתמא כי הוה בעיניה לפדייה קאי ומקרי דשיל\"מ עכשיו שנתערב ע\"י פדיה והוה ליה כהקדש בד\"ה שכתב הר\"ן דמקרי דשיל\"מ כיון דלפדייה קאי ה\"נ כיון דלא חזי להעלותו לירוש' מסתמא לפדייה קאי ומשום הכי פריך בגמ' שפיר וכן נמי לעיל דפריך לחזקיה ממתניתין דהתרומה כו' דלעביד ליה כדחזקיה משום דכיון דמתני' איירי בשנטמא כמ\"ש רש\"י דבור המתחיל משא\"כ הו\"ל כהקדש ב\"ה דלפדייה קאי הכא נמי כיון שנטמא מסתמא לפדייה קאי הוי דבר שיל\"מ משא\"כ בנתערב חוץ לירוש' דהתם כי הוי בעיניה לאו לפדייה קאי וגם אין לומר דעכשיו שנתערב יכול להעלותו לירושלים דכיון שיש לו טורח בעלייתו לא מקרי דשיל\"מ לדעת רבינו ומיהו הדבר הקשה אלי לדעת רבינו דחוץ לירושלים לא מקרי דשיל\"מ א\"כ מאי פריך בגמ' התם לחזקיה דאמר מעשר שאין בו שו\"פ אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות ממתני' דקתני התרומה והבכורים כו' משא\"כ במעשר מאי משא\"כ במעשר לאו דמעשר בטל ברוב ואם איתא דלחזקיה הוה ליה דשיל\"מ והשתא נהי דהמקשה סמיך אברייתא דמייתי לבסוף באיזה מעשר אמרו במעשר שאין בו ש\"פ מ\"מ התרצן דלא שמיע ליה ההיא ברייתא אמאי קא מיהדר אתי' דחזקיה בפשיטות הול\"ל דמתני' מיירי בנתערב חוץ לירושלים דלא הוי דשיל\"מ לדעת רבינו וברייתא גופא דקאמר באיזה מעשר שני אמרו במעשר שאין בו ש\"פ אמאי ל\"ק במעשר שנתערב חוץ לירושלים לדעת רבינו דבטיל ברוב ואין לומר דרבינו ז\"ל מיירי כשאין בו שו\"פ ומשום הכי כתב דדוקא אם נתערבו בירושלים אוסר בכ\"ש אבל חוץ לירושלים לא דכיון שאין בו ש\"פ אין לו פדיון וגם לא מקרי דשיל\"מ כיון שאין בו טורח ואהא פריך תלמודא לחזקי' ממתני' דבשיל\"מ לדידן לא תקשי דמיירי בחוץ לירושלים ואין בו ש\"פ דהא לית' דכיון דהוא ז\"ל פסק בפ\"ה דין ה' כחזקיה הוה לי' למימר דבחוץ לירושלים אם יש לו מעות מעשר שני לא בטיל ואי לא בטיל וצ\"ע כעת והרא\"ש כתב שם בנדרים וז\"ל מע\"ב יל\"מ לעלותו לירושלים וראיתי להרב מוצל מאש סי' הנזכר שתמה לדעת הרא\"ש ז\"ל וז\"ל וקשיא לי טובא שהרי שנינו שהמעשר והבכורים אוסרים תערובתן בכ\"ש בתוך ירושלים דוקא שיכול לאוכלו בקדושת מעשר אבל חוץ לירושלים כיון שיש לו טורח להעלותם לא מקרי דשיל\"מ וכן הקשה לדעת הר\"ן ורש\"י והרשב\"א ז\"ל בת\"ה ד\"ג שכתבו דמעשר ישל\"מ ע\"י פדיון שהרי כפי זה אמאי קתני בירושלים אפי' חוץ לירושלים יכול הוא לפדותו עכ\"ל ואשתומם על המראה איך פה קדוש יאמר דבר זה שהרי בהדיא כתב הר\"ש וז\"ל ואסורין לאכול בירושלים בכ\"ש כו' כלומר לענין שלא לאוכלו בירושלים הם אסורים בכ\"ש דהוי דבר שיש ל\"מ דאפשר להעלותם כו' ובס\"ד כתב וי\"מ דמתניתין מיירי בנתערבו חוץ לירושלים ומחלקין בין ירושלים לחוץ לירושלים ולא יתכן כלל מדלא משני הכי בירושלמי עכ\"ד הרי לך בהדיא שדעת הר\"ש כדעת הרא\"ש ז\"ל וגם הרשב\"א והר\"ן י\"ל דס\"ל כתי' הר\"ש דלענין שלא לאוכלו חוץ לירושלים הם אסורין בכ\"ש דהוי דשיל\"מ ע\"י פדיון גם על מרן ז\"ל יש לתמוה שכתב בדין י\"ד וז\"ל ומ\"ש לפיכך אם נתערבו בירושלים כו' כך פיר' רבינו ור\"ש מה ששנינו בפ\"ב דבכורים ואסור לאכול כ\"ש בירושלים ע\"כ דהרי דעת הר\"ש ברור מללו דלא כדעת רבי' שהר\"ש ז\"ל הביא פיר' רבינו בשם י\"מ ודחאו בשתי ידיו ואפשר דמ\"ש כך פירש רבינו והר\"ש כונתו לו' שכן פי' בשם י\"מ אלא דהוא ז\"ל דחאו מכח ההיא דירושלמי ודוחק: וראיתי להרב פ\"ח ז\"ל סימן כ\"ח שהקשה לדעת הרא\"ש והר\"ש וז\"ל אלא דאיכא למידק עלה מהא דפריך התם בפרק הזהב ושנכנס לירושלים ויצא אמאי ליהדר וליעייליה וכתבו התוס' גבי אין בו ש\"פ לא פריך הכי דאיירי ברחוק מירושלים ומקרי בהכי אין לו מתירין אבל הכא דקתני משנכנס לירושלים ויצא משמע אפילו לא יצא אלא פסיעה אחת ואמאי וניעייליה ע\"כ וזה מוכיח כדברי הרמב\"ם והרע\"ב ואפשר להסכים סברת הרא\"ש והר\"ש עמהם דמצינן למימר דאיהו מיירי בשאינו רחוק מירושלים דבכה\"ג מקרי דשיל\"מ אף לדעת הרמב\"ם והכי מוכח ממ\"ש הרמב\"ם פירות מעשר כו' לפיכך אם נתערבו בתוך ירושלים כו' ואלו בסוף כתב מע\"ב בטל ברוב כו' שהרי אין שם מחיצות להחזירו לשם דמשמע טעמא דאין שם מחיצות הא איכא מחיצות לא בטילי ומטרחינן ליה לעיולי אלא ע\"כ צריכין לחלק ברחוק מירושלים הרבה למעט ומר אמר חדא ומ\"א חדא ולא פליגי עכת\"ד:<br><b> והנה </b> מה שרצה לומר דהר\"ש לא פליג אהרמב\"ם ז\"ל דרבינו מיירי ברחוק הרבה והר\"ש מיירי ברחוק מעט הם דברים תמוהים דהרי כ' הר\"ש בסוף דבריו וי\"מ דמתני' איירי בשנתערבו בירושלים ומחלקינן בין בירושלים לחוץ לירושלים ולא יתכן זה מדלא משני הכי בירושלמי (כלומר דבירושלמי ה\"ק חד סבר לר\"י דהכא במתני' קאמר וגדוליהן אסורים ואלו בפ\"ט דתרומות קתני גדולין מעשר ובכורים חולין והוה ליה לשנויי דההיא דפ\"ט דתרומות מיירי ברחוק מירושלים והכא מיירי בתוך ירושלים) הרי משמע בהדיא דפליגי וא\"ל דהך י\"מ שכ' הר\"ש לאו היינו רבינו דרבי' מיירי ברחוק מירושלים הרבה אבל ברחוק מעט ס\"ל דהוי דבר שיל\"מ וכמו שהוכיח הרב מדבריו והר\"ש גופיה מודה בהכי והך י\"מ הם י\"מ אחרים דס\"ל דאפילו ברחוק מעט בטיל ברוב דאם כן אדמקשה להו הר\"ש מהירושלמי הוה ליה לאקשויי מתלמודא דידן דפריך בהזהב ושנכנס לירושלים ויצא אמאי וליהדר ונעייליה הרי דחשיב ליה דבר שיל\"מ אפילו חוץ לירושלים ותו דאי הר\"ש ז\"ל מיירי דוקא ברחוק מעט אבל ברחוק הרבה מודה לרבינו והרע\"ב אם כן לדידיה נמי תקשי דאמאי לא משני הכי בירוש' דההיא מתני' דתרומות מיירי ברחוק מירושלים הרבה דאז בטיל ברוב אלא ודאי דהר\"ש ז\"ל ס\"ל דאפילו ברחוק הרבה מקרי דשיל\"מ ואהא מייתי דעת י\"מ דהיינו רבינו והרע\"ב דס\"ל דדוקא בנתערבו בתוך ירושלים ומיהו אף רבינו והרע\"ב מודו ברחוק מירושלים מעט דמקרי דשיל\"מ הואיל ואין לו טורח כ\"כ להעלותו ומ\"ש רבינו והרע\"ב ז\"ל בפי\"המ ואומר לך בכאן דאם נתערב כו' ויהיה אותו התערובות בירושלים בלבד לאו דוקא אלא ה\"ה ברחוק מעט דאם לא כן תקשי להו סוגיא דפרק הזהב דפריך וניהדר וניעייליה וכדכתיבנא אלא ודאי דס\"ל דברחוק מעט הוי דשיל\"מ ומשום הכי פריך התם שפיר דמדקתני והכניסו ויצא משמע אפילו לא יצא אלא פסיעה אחת וכמ\"ש התוס' ז\"ל: שוב ראיתי להרב חוות יאיר סימן קל\"א שכתב וז\"ל ואי משום דטריחא ליה מילתא לא מצינו שטורח מוציא דשיל\"מ והרי בריש פרק הזהב מוכח דמעשר שני מקרי דשיל\"מ משום דמצי להעלותו לירושלים וכ\"כ הר\"ש ודלא כהרע\"ב שם דודאי גמ' הנז' הויא תיובתיה עכ\"ל נר' שהרב הבין מדברי הרע\"ב דדוקא בתוך ירושלים לא בטיל אבל חוץ לירושלים אפילו רחוק מעט לא מקרי דשיל\"מ והיינו דכתב דגמרא הנזכר הוייא תיובתיה ולע\"ד נראה כדכתיבנא ועוד נראה לי דאפילו דנימא דדברי רבינו והרע\"ב הם כפשטן לא תקשי להו סוגיא דהזהב כפי מ\"ש הריטב\"א ז\"ל שם בחי' משם הראב\"ד וז\"ל והא דלא פריך הכא ונסקיה לירושלים ונאכליה ואמאי בטיל ברוב משום דכיון דמדאורייתא לאו בר עלייה היא לא מטרחינן ליה ולקמן פריך משום דכבר העלהו והכניסו ויצא ולהכי ניהדריה ונכליה ע\"כ ואם כן מצי למימר דרבינו והרע\"ב סבירא להו כתירוץ הראב\"ד דדוקא משום דכבר העלהו והכניסו ויצא פריך בגמרא דניהדר וניעליה ומטרחינן ליה וקנסינן ליה ובהכי ניחא מאי דקשיא ליה להפר\"ח בלשון רבינו דסתרי אהדדי דמשום הכי אצטריך טעמא דאין שם מחיצות דאי לא מטרחי' ליה משום דכבר העלהו והי\"ל לאוכלו שם ודוק ומאי דקשיא ליה להפר\"ח דאי לדעת הר\"ש אפילו ברחוק הרבה מקרי דשיל\"מ משום דמצי להעלותו מאי יענה לקו' התוספות שם יראה לע\"ד דס\"ל להר\"ש דהא ודאי ס\"ל למקשה דרישא איירי במידי דלא חזי להעלותו לירושלים כגון שנטמא כמ\"ש רש\"י ומשום הכי קאמר דבאין בו שו\"פ בטיל ברוב ואהא קשיא ליה לחזקי' דליעבד ליה כדחזקיה אמנם ממאי דקתני בברייתא משנכנס לירושלים משום דבעי לאקשויי דליפריקיה וההיא קושיא ל\"ק אלא בהניח יסוד דברייתא מיירי בשנטמא אמנם אי ברייתא מיירי בשלא נטמא ליכא לאקשויי דליפריקיה משום דמחיצות קולטות ומשו\"ה פריך דליהדר וליעייליה משום דקס\"ד דליכ' לאוקמ' בשנטמא דומיא דרישא משום דאי איירי בנטמא ק' דליפריקיה וכדאקשיה ליה בתר הכי שוב ראיתי בספר מאיר עיני חכמים שכתב כן ליישב דעת רש\"י יע\"ש ואם כן דס\"ל להר\"ש והרא\"ש כמ\"ש הריטב\"א הביאו מוהר\"ב בשיטה מקובצת שהקשה קושית התוס' ותי' תי' ר\"ת וכ' שהביא ראיה לדבריו מהא דאמרינן דטבל במינו במשהו ופרשו טעמא דכהתירו כך איסורו ות\"ל דהוי דשיל\"מ אלא משום דזמנין שאין לו טבל אחר שם כדי לתקנו ויש לו טורח לקנותו כו' ואין ראיה זו מחוורת דהתם נקט טעמא דכהיתרו כו' כי היכי דתיתי אפילו לרבנן דפליגי עליה דר\"ש וסברי דדשיל\"מ בטל אבל יש לדון כדברי ר\"ת כיון דמעשר שאין בו שו\"פ אינו חייב להעלותו לירושלים לא חשיב דשיל\"מ כיון דאית ביה טורח ולאו להכי קאי עכת\"ד והר\"ש והרא\"ש שכתבו דאפילו ברחוק מירושלים מקרי דבר שיל\"מ משום דמצי להעלותו אינהו איירי במעשר שיש בו שו\"פ ולהכי מטרחינן ליה ודוק. ואגב אומר דמ\"ש הריטב\"א דלרבנן דר\"ש דשיל\"מ בטיל ברוב וכן כתב מוהר\"ב לעיל בשמו וז\"ל וא\"ת והא פלוגתא דרבנן ור\"ש היא בדשיל\"מ ודילמא הא מתניתין רבנן דר\"ש הוא דס\"ל דשיל\"מ בטיל ברוב וי\"ל דהא ליתא מדקתני עליה באיזה מעשר אמרו בשאין בו שו\"פ כו' אלמא האי תנא ר\"ש הוא ע\"כ: ולע\"ד דבריו תמוהים דרבנן דר\"ש לא פליגי אלא בדשאל\"מ וכדאית' בהדיא בפ' הנודר מן הירק דנ\"ח אמר ר\"ש כל דשיל\"מ כגון טבל כו' לא נתנו חכמים שיעור וכל דשאל\"מ כגון תרומה כו' נתנו חכמים שיעור אמרו לו והלא ז' אין לו מתירין ולא נתנו חכמים שיעור אמרו לו כו' הרי בהדיא דרבנן דר\"ש לא פליגי אלא בדבר שאל\"מ דס\"ל דאוסר בכ\"ש וכר\"י דס\"ל הכי בעלמא וכדקאמרי ליה והרי ז' כו' וכן מוכח מההיא סוגיא דפריך תלמודא התם לר\"א דאמר דנדרים דשיל\"מ הוא דאי בעי מתשיל עלה והרי תרומה דאי בעי מתשיל עלה ותנן סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין תקרב הא לק' תעלה ומסיק שאני קונמות דמצוה לאיתשולי עלייהו כו' יע\"ש וכתב הרא\"ש דה\"ה דהו\"מ לאתויי מברייתא דקתני בהדיא דתרומה אין לו מתירין אלא דניחא ליה לאתויי ממתניתין יע\"ש והשתא לדעת הרשב\"א מאי פריך ממתניתין נימא דההיא מתניתין רבנן דר\"ש הוא דס\"ל דשיל\"מ בטיל ברוב וכדק\"ל ז\"ל בההוא דהזהב סוף דבר שדבריו ז\"ל צ\"ע ודעת התוס' שם בנדרים כדעת הרא\"ש והרע\"ב שכתבו וז\"ל ומ\"ב איפשר להעלותו ולאוכלו או לפדותו ויש לתמוה דנראה שסותרים דבריהם למ\"ש שם בסמוך וז\"ל וא\"ת לשם בפ' בתרא דע\"ז דקאמר חוץ מטבל כו' ומסיק כהיתרו כך איסורו ולימא טעמא משום דשיל\"מ וי\"ל דהתם בטבל שהלכו בעליו למ\"ה דאין לו מי יתירו ע\"כ והתוס' בפרק בתרא דע\"ז דע\"ג ד\"ה טבל כתבו תי' זה וכתבו עוד ואע\"ג דיכול לילך למקום שהבעלים שם מ\"מ כיון שיש לו טורח והוצאה הוי כאין לו מתירין כמו שפירש ר\"ת בפרק הזהב והיינו מ\"ש בפרק הזהב ד\"ה וניהדר והוא מתורתו של ר\"ת כמ\"ש הריטב\"א והשתא לפי שיטתם שכתבו בנדרים דמ\"ב יש לו מתירין משום דמצי להעלותו לירושלים א\"כ מאי האי דתי' דהתם בטבל שהלכו בעליו למ\"ה אכתי תיקשי דילך למקום שהבעלים שם וצ\"ל דמ\"ש דמ\"ב אפשר להעלותו לירושלים מיירי בשאינו רחוק מירושלים כמ\"ש הפר\"ח לדעת הר\"ש ודוחק ובהך תי' שתירץ התוספות דאיצטריך טעמא דכהיתרו כך איסורו להיכא דאין הבעלים בעיר י\"ל דנהי דאיצטריך הך טעמא מיהא להיכא דאין הבעלים בעיר מ\"מ אכתי תקשי דמאי פריך התם בשלמא יין נסך כו' אלא טבל מ\"ט לא נימא דר\"י ור\"ל מיירי שהבעלים בעיר והו\"ל דשיל\"מ ועיין בספר מאיר ע\"ח ונראה לע\"ד עם מאי דכתב מרן הכ\"מ על מ\"ש רבינו חמץ בפסח אינו בכלל אלו כו' לפי שאין התערובות אסורה לעולם וכתב מרן ז\"ל בא לתרץ למה לא אמרי ר\"י ור\"ל חוץ מחמץ בפסח כו' ונ\"ט מפני שיש לו מתירין ולא איירי ר\"ל אלא באיסורי תורה שאין להם מתירין עכ\"ד והשתא משום הכי פריך בגמרא שפיר דע\"כ הא דקאמר ר\"י חוץ מטבל איירי בטבל שאין לו מתירין וכגון שאין הבעלים בעיר דאי מיירי בטבל שיש לו מתירין א\"כ אמאי ל\"ק חוץ מהקדש ומ\"ב וכל הני דיש להם מתירין אלא שדברי מרן ז\"ל הם תמוהים במ\"ש דר\"י ור\"ל מיירי באיסורי תורה שא\"למ דהרי טבל דשיל\"מ היא ותני לה דהא רבינו ע\"כ דלא סבירא ליה כדעת התוס' דטעמא דכהיתרו כך איסורו איצטריך להיכא דאין הבעלים בעיר דלא מקרי דשיל\"מ ממ\"ש בדין ט\"ז וחוץ מטבל שהרי אפשר לתקנו וכתב מרן שם דתפס טעם הירושלמי לפי שהוא כולל יותר והשתא אי ס\"ל כדעת התוס' א\"כ הול\"ל ג\"כ טעמ' דתלמודא דידן ונ\"מ להיכא דאין הבעלים בעיר ועיין בס' מקראי קודש למורינו הרב דק\"ל אלא ודאי דס\"ל דתלמודא דידן לא פליג אירושלמי כמ\"ש הל\"מ ותו דלפי הירושלמי דלא ס\"ל טעמא דכהיתרו כו' אלא משום דשיל\"מ תיקשי ליה דאמאי ל\"ק חוץ מחמץ בפסח ואפשר דמ\"ש מרן דלא איירי ר\"י ור\"ל אלא באיסורי תורה שיל\"מ כונתו לומר שיל\"מ ע\"י זמן דומיא דחמץ שאין איסורו לעולם משא\"כ טבל שאיסורו לעולם וכן מדוקדק בלשון רבינו וכן נראה מדברי הל\"מ יע\"ש: ומיהו אכתי קשה משה\"ק הל\"מ דאמאי ל\"ק חוץ ממעשר ב' והקדש דאין לומר משום דאל\"מ ע\"י פדיון דטבל נמי אפשר לתקנו ונראה לע\"ד דמש\"ה לא תני לה משום דאיכא מעשר דבטיל דהיינו חוץ מירושלים וא\"כ כשנכנס ויצא והקדש נמי אפשר דס\"ל לרבינו כמ\"ש הר\"ן דדוקא בהקדש ב\"ה דלפדיה קאי הוא דלא בטיל וכיון דלא פסיק' לא תני לה ודומה למ\"ש הוא ז\"ל לעיל לההיא דז' יעוין שם שדבריו תמוהים ועיין מ\"ש רבינו שם בדין י\"ב י\"ל דאפי' דשיל\"מ אם נתערב בשאינו מינו מותר ומ\"ש עליו הראב\"ד דמשנה שלימה היא וכן מ\"ש מרן דטעמו דהראב\"ד מההיא דירושלמי מפ\"ב דנדרים ומה שתי' הוא ז\"ל שדבריו תמוהים ויש ליישבם ע\"צ הדוחק ועיין בשיטה מקובצת למוהר\"ב מ\"ש משם התוספות שאנץ כפי דבריהם אין ראיה כלל מההיא דירושלמי דבכורים ולע\"ד מ\"ש הראב\"ד משנה שלימה היא היינו ממתניתין דז' דקתני הז' אוסרת בכ\"ש במינה וקאמר ר\"ש עלה אף אני לא אמרתי אלא בביעור ומשום דהוי דבר שיש לו מתירין וכדכתיבנא לעיל ואפילו הכי קתני דשלא במינה בנ\"ט וצ\"ע לדעת רבינו:<br><b> ודע </b> שכתב הרע\"ב פ\"ב דערלה מ\"ג אמתני' דקתני הערלה מעלה את הערלה כו' וז\"ל צ\"ל שא' מהם נטע רבעי שהם ב' שמות כו' וכן סאה של ערלה מצטרפת עם הקצ\"ט של היתר לבטל סאה ועוד של נטע רבעי כו' וראיתי בפי' המשניות שנדפסו עם פי' באר אברהם ומי באר שהק' שהרי נטע רבעי יש לו פדיון והו\"ל דשיל\"מ דאפי' באלף לא בטל וכן כתבו התוס' פרק מרובה דס\"ט ד\"ה כל הנלקט יע\"ש ולע\"ד נראה ליישב דמשכחת לה נטע רבעי שיש לו ביטול כגון בנטע רבעי שהלכו בעליו למדינת הים דאין אדם יכול לחלל נטע רבעי ומעשר ב' של חבירו כמ\"ש התוס' שם במרובה דס\"ח ע\"ב ד\"ה הצנועים יע\"ש והו\"ל כאותה שכתבו התוספות בפ\"ב דע\"ז דטבל שהלכו בעליו למ\"ה לא חשיב דשיל\"מ אע\"ג דיכול לילך למקום שהבעלים שם כיון שיש לו טורח והוצאה יע\"ש וא\"נ משכחת לה בנטע רבעי אחר הביעור דאסור בהנאה ואין לו פדיון כמ\"ש רבינו פי\"א מה' מעשר ב' הלכה ח' יע\"ש: ועוד נראה דל\"ק מידי שהרע\"ב ז\"ל אזיל לשיטתיה שכתב בפ\"ב דבכורים דדוקא מ\"ב שנתערב בירושלים הוא דאסור בכ\"ש אבל אם נתערב חוץ לירושלים יש לו ביטול כיון שא\"י לאוכלו שם ואף על גב דמצי להעלותו כיון דיש לו טורח להעלותו לא חשיב דשיל\"מ ואע\"ג דמעשר שני חוץ לירושלים יש לו פדיון אפילו הכי ס\"ל להרע\"ב דכיון דאין מצוה בפדייתו לא חשיב דשיל\"מ כמ\"ש לעיל ואם כן משכחת לה שפיר נטע רבעי שיש לו ביטול כשנתערב חוץ לירושלים דומיא דמעשר שני כך נראה לי:<br><b> הכלל </b> העולה ממאי דכתיבנא דלדעת רבינו והרע\"ב ז\"ל דוקא אם נתערבו בירושלים הוא דהוי דשיל\"מ אבל חוץ לירושלים כיון שיש לו טורח בטל ברוב וכיון שכן יש לתמוה על הרב ת\"ה שכתב דכיון דלצלי לא נאסר מעולם לא הוי דשיל\"מ דאם כן מעשר שני בירושלים אמאי הוי דשיל\"מ משום דיכול לאוכלו בירושלים הא בירושלים לא נאסר מעולם וחוץ לירושלים לעולם אסור ואף לדעת הר\"ש ז\"ל דס\"ל דמתני' דקתני ואסורין בכ\"ש היינו חוץ לירושלים משום דיש לו מתירין להעלותן לירושלים וכיון שכן איכא למימר דדוקא כשהן חוץ לירושלים כיון דעכשיו הן אסורים ומחר כשיעלה לירושלים הן מותרים הוה ליה כביצה שנולדה בי\"ט דהוי דשיל\"מ מ\"מ נראה דהר\"ש ז\"ל יודה דאם נתערבו בתוך ירושלים ג\"כ הוי דשיל\"מ משום דיכול לאכלן בירושלים וכ\"נ ממ\"ש דהא דתנן דהבכורים עולין באחד ומאה מיירי כשנתערבו בחולין ואם איתא הול\"ל דההיא מתני' מיירי כשנתערבו בתוך ירושלים דלא הוי דבר שיל\"מ משום שיכול לאכלן במקומו דבירושלים לא נאסר מעולם וכן מוכח מהירושלמי שהביא הר\"ש שם דפריך אמתניתין דבכורים ממתני' דתרומות דקתני גידולי בכורים חולין והשתא אם איתא אמאי לא משני דהא דתנן התם גידולי בכורים חולין מיירי בתוך ירושלים והא דתנן דגידוליהן אסורים מיירי בחוץ לירושלים ומהירושלמי הנז' הכריע הר\"ש ז\"ל דלא כהי\"מ שפי' דמתני' מיירי דוקא בתוך ירושלים מדלא משני הכי בירושלמי ונ\"מ מברייתא דפ' הזהב דקתני באיזה מעשר אמרו כו' ואם איתא הול\"ל במעשר שנתערבו בתוך ירושלים וכן מוכח נמי מהא דפריך התם בפרק הזהב וליהדר וליעיילה כו' וליפריקיה כו' ומשני כר\"י דאמר יקבר אי ר\"י מאי איריא יצא אפילו לא יצא נמי כו' משמע בהדיא דלמאי דמוקי לה בשנטמא וכר\"י הוא דק\"ל מאי איריא יצא וכדקאמר אי ר\"י כו' והשתא אי בתוך ירושלים לא הוי דשיל\"מ אפילו נימא דאיירי בטהור תקשי לה מאי איריא יצא אפילו לא יצא נמי דלפדיה לא חזי דקולטות מחיצות ואי משום דיכול לאוכלו בירושלים הא לא מקרי דשיל\"מ לדעת הרב ז\"ל וכן נראה שהוא דעת רש\"י בפרק משילין דל\"ט ד\"ה שיל\"מ למחר יוליכוה או היום יאכלוה כאן וכן כתב הפר\"ח סימן הנז' ס\"ק י\"א ומיהו איכא למדחי לכל זה דלא דמיא לנדון הרב דהתם שאני דהיתר ואיסור הם ענינים נפרדים ומש\"ה כתב דלצלי לא נאסר מעולם ולא מקרי ישל\"מ מה שאין כן הכא דההיתר עצמו שיש לו בתוך ירושלים הוא נאסר כשיוציאנו חוץ לירושלים ומש\"ה הוה ליה כדשיל\"מ דעלמא ולא בטיל ודוק: ומצאתי כתוב בשם מוהר\"ש הלוי בגליון הטור י\"ד סי' ק\"ב כל דשיל\"מ כו' וז\"ל דבר שנאסר בקונם מקרי דשיל\"מ אבל תרומה ומעשר לא וקשה ע\"ז מר\"פ התערו' ע\"כ ונראה שכוון למאי דאמרינן התם דע\"ד ע\"ב ואצטריך דר\"ל ודר\"ן דאי מר\"ן הו\"א ה\"מ ע\"ז שאל\"מ אבל תרומה דישל\"מ לא ופרש\"י ישל\"מ ימכרנו לכהן ע\"כ הרי בהדיא דתלמודא קרי לתרומה ישל\"מ וזכני השם ומצאתי שהיא קושית הריטב\"א ז\"ל במציעא דנ\"ג וז\"ל וקשה לי דהכא אמרינן דתרומה דשיל\"מ הוא דלכהן מישרא שרי ולישראל לעולם אסור ובמס' זבחים גרסינן חבית של תרומה כו' וצריכא כו' דאלמא תרומה ישל\"מ וי\"ל דהתם הכי קאמר ישל\"מ דראויה לכהן ולאו דוקא ישל\"מ והיינו דקאמר אבל תרומה דשיל\"מ לכהן אימא לא בטלה קמ\"ל דבטלה כיון דאין לו מתירין לישראל וקו' מעיקרא ליתא עכ\"ד. ובהכי ניחא מה שהקשה הרב החב\"יב בי\"ד סימן ק\"י ס\"ק מ\"ז לדעת האוסרים דשיל\"מ נפל א' מהם לים המלח וז\"ל אבל תמהני איך אפשר לחלוק על תלמוד ערוך דגרסינן התם אמר ר\"נ כו' אבל תרומה דישל\"מ לא קמ\"ל הנה מבואר מכאן דאפילו בדבר שיל\"מ כחבית של תרומה אם נפלה א' מהם הותרו כולן וע\"ש מה שתירץ בדוחק:<br><b> אמנם </b> כפי דברי הריטב\"א ז\"ל ל\"ק מידי דלפום מאי דמסיק קמ\"ל היינו משום דתרומה אין לו מתירין דאי לכהן מישרא שרי ולישראל לעולם אסור וכדאיתא בהערל אבל לדשיל\"מ דעלמ' לא מהני נפל אחד מהם ודוק איך שיהיה הדרן למאי דאתאן עלה מעיקרא דיש לחוש לדעת הר\"ן והרי\"ף שכתבו דאף בכה\"ג הוי דבר שיל\"מ ומה גם דכן נראה מדעת הר\"ש ורבינו וכל המפרשים ז\"ל דאף שיש לדחות כדכתיבנא לא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה וכן הסכים הרב פר\"ח זכרונו לברכה כן נראה לי נכון ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שכט) </b> וא\"כ דס\"ל להר\"ש והרא\"ש כמו שכתב הריטב\"א כו'. לא ידעתי האיך העלים עינו דהרמב\"ן כתב כן להדיא במלחמות בפ\"ב דפסחים והוכיח שם דגם ר' יוחנן דס\"ל דחמץ בטיל בששים ה\"ט משום דס\"ל דרבנן פליגי עלי' דר' שמעון ולית להו דדבר שיש לו מתירין לא בטיל. שוב ראיתי דבפ\"א מהלכות חמץ ומצה הלכה ה' הביא כעין זה בשם ר\"י בכת\"י ושם מציין בעל טעם המלך גם מה שהערותי פה מהרמב\"ן ז\"ל:<br><b> (של) </b> והשתא לדעת הרשב\"א. מאי פריך ממתניתין כו' דס\"ל דשיל\"מ בטיל ברוב כו'. גם אני הייתי בר מזלו בקושיא זו אלא דבלא\"ה פרכת הש\"ס שם מרפסא איגרין דמי לא איירי דהבעלים כבר אכלו מהכרי שהרים ממנו הסאה. ואם כן הרי אי אפשר למיתשל דנמצא שאכל טבלים למפרע. דאף די\"ל דמשום דמתניתין סתמא קתני מש\"ה קא מקשה. מכל מקום אכתי קשה דאמאי משני הש\"ס שם באורחא רחיקא. וביותר קשה למה לי' להש\"ס לדחוקי בשינויא ולאוקמא כשנפלה לו מאבי אמו כהן. ואם כן מיירי שמת הכהן בעל התרומה ואמאי לא נימא בפשיטות דמיירי כשמת הישראל התורם ותו אין להתרומה מתירין משום דאין הבן שואל על התרומה שהפריש אביו ובמ\"א הארכתי בזה. ועיין בט\"ז יו\"ד סימן שכ\"ג ודבריו שם צ\"ע:<br><b> ועלה </b> על רעיוני כעת ליישב הקושיא שהקשיתי כאן על פרכת הש\"ס שם דמי לא איירי שכבר אכלו מהכרי ולהכי א\"א בשאלה משום דנמצא דאכל טבלים למפרע וכנ\"ל. די\"ל בזה דלמ\"ש מו\"ז רבינו ז\"ל בתויו\"ט בפ\"ג דגיטין משנה ח' בדעת הרמב\"ם ז\"ל דמהני הפרשה אפילו למאי שכבר אכל לק\"מ לפ\"ז. ועיין מ\"ש בזה באריכות בהלכות חמץ ומצה על הגליון:<br><b> (שלא) </b> וכן נראה מדברי הל\"מ יע\"ש. נ\"ב ועיין בפרק א' מהלכות חמץ ומצה הלכה ח' שכתוב שם תירוץ אחר:<br><b> (שלב) </b> וזכני השם ומצאתי שהיא קושית הריטב\"א ז\"ל במציעא דנ\"ג כו'. לענ\"ד לא מן השם הוא זה דמאי דהקשה מוהר\"ש הלוי היא קושיא אחריתי על הטור דמחלק בין קונם לתרומה. והיינו כמו דאמרינן בנדרים דף נ\"ט. דנדרים מקרי דבר שיש לו מתירין משום דמצוה לאתשולי עלייהו. משא\"כ בתרומה דליכא מצוה. וע\"ז קשיא לי' למוהר\"ש הלוי שהרי בזבחים אמרינן דתרומה הוי דשיל\"מ אעפ\"י דליכא מצוה לאתשולי עלה. וקושית הריטב\"א היא על מאי דאמרינן דתרומה לא הוי דשיל\""
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אלו </b>\n<b> הן השיעורין כו' התרומה ותרומת מעשר והחלה כו'.</b> עיין בס' תי\"ט רפ\"ב דערלה ופ\"ד דמציעא מ\"ח שדקדק מדברי רבינו ז\"ל שהשמיט תרומה ומעשר של דמאי השנוי במשנה דס\"ל כמ\"ש בירושלמי דמתני' ר\"מ דמחמיר בכתמים ולית הלכתא כותי' ועל פי זה תמה על מרן ז\"ל יעש\"ב ותמהני עליו איך אשתמיט מיניה מ\"ש רבינו ז\"ל פט\"ו מהלכות תרומות הלכה כ\"א וז\"ל לפיכך דין ארבעתן לענין אכילה ודמוע הוא כולן עולין באחד ומאה כו' ודין תרומה ומעשר של דמאי וכל אלו הדרכים דתרומת מעשר של ודאי כו' יע\"ש הרי מבואר דפוסק כמתניתין דערלה ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אסור </b>\n<b> לבטל איסורין של תורה לכתחילה כו'.</b> עיין במ\"ש הר\"ן ז\"ל בפרק ג\"ה גבי ההוא דזרוע בשלה שדעת התוספות ז\"ל דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא שרי' ודעת הראב\"ד ז\"ל דהוי מדאורייתא יע\"ש ועיין במ\"ש הרב כנה\"ג ז\"ל חי\"ד סימן צ\"ט בהגב\"י ועיין בפ\"ח ז\"ל בחא\"ח שנדפס מחדש בליקוטי י\"ד דף נ\"ח ע\"ש שהביא ראיה לדעת הראב\"ד וק\"ל לדעת התוספות דסבירא להו דהוי מדרבנן מהא דאמרינן בפרק שלוח הקן דק\"מ אלא אמר ר\"נ ב\"י למעוטי צפורי עיר הנדחת למאי אי לשילוח לא אמרה תורה שלח לתקלה ופירש\"י ז\"ל למאי להי מינייהו אצטריך קרא כו' פשיטא דשל עיר הנדחת לאו בר שלוח הוא דלא אמרה תורה שלח לתקלה דממון עיר הנדחת אסור ואם ישלחנה יהיו בני אדם צדין אותו לאחר זמן יע\"ש והא ודאי דאם שלוחה ליכא איסור משום דאזלינן בתר רובא ואפ\"ה לשלחה לא אצטריך קרא למעט דלא אמרה תורה שלח לתקלה הרי בהדיא דלערב איסור בידים אסור מן התורה דאי מדרבנן מאי האי דק\"ל לא אמרה תורה שלח לתקלה הא מדאורייתא מותר לשלחה ולבטלה ברוב צפרים דעלמא ועיין בהרב מש\"ל בפ\"ז מהלכות מעילה דין ו' שכתב בפשיטות כדברינו אלו ולא זכר שם להק' לדעת התוספות דסבירא להו דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה הוי מדרבנן ובדוחק יש ליישב לדעת התוס' דתלמודא ה\"ק לא אמרה תורה שלח לתקלה דשמא כשמשלחה יבא אחר ויקחנה מיד בעוד שלא נתערבה עדיין בשאר צפרים ודוחק עיין עוד במ\"ש התוספות בפרק השוכר את הפועל דע\"א ע\"ב ד\"ה הכא במאי עסקינן דאיכא עכבת יין אפומא דכוזנאה וז\"ל תימא ליבטיל ההוא פורתא בס' וי\"ל כו' ויש לדקדק טובא דמאי קו' הא ק\"ל דאין מבטלין איסור לכתחילה ואם כן מש\"ה קאמר להו רב להנהו סבויתא כי כיילתו חמרא מגוים שקילו זוזי מינייהו כו' הא לא\"ה לא כיון דהוי לכתחילה ואף על גב דהתם בסתם יינם מיירי ובדרבנן הא קיימא לן דמבטלין איסור לכתחילה מכל מקום כבר כתבו התוספות בפרק קמא דביצה דף ד' ע\"ב דהיינו דוקא במידי שעיקרו מדרבנן כגון מוקצה אבל בדבר שיש לו שורש מן התורה לא ואם כן סתם יינם נמי יש לו שורש מן התורה מיקרי ואין מבטלין אותו לכתחילה וכמ\"ש הגהות מ\"יי בפי\"ו מה' אלו יע\"ש וכן הקשה הרב לחם סתרים יע\"ש. ולכאורה היה נראה דלק\"מ שהרי כתב הרשב\"א בתשו' סימן תס\"ג דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה היינו דוקא במתכוין לבטל את האיסור אבל אם אינו מכוין לא שכ\"כ וז\"ל וכל האיסורין שירבה עליהן שוגג מותר ואע\"פ שטחנן מזיד נקרא שוגג לענין ביטול דלא נתכוון לבטל אלא לטחון ולאכול יע\"ש וכ\"כ הטור ז\"ל בא\"ח סימן תנ\"ג ועיין במ\"ש הפר\"ח ז\"ל שם סק\"ג ואם כן ה\"נ כיון שאינן מכוונים לבטל את האיסור אלא לשים את היין בתוכו מותר אפילו לכתחילה אלא שמדברי התוס' ז\"ל בפרק כ\"ש דף ל' ע\"א ד\"ה לישהינהו נראה דסבירא להו דאפילו בשאינו מכוין לבטל את האיסור אין מבטלין איסור לכתחילה כמו שיראה המעיין ותו דלפי מ\"ש הרב ט\"ז בי\"ד סי' קל\"ח סק\"ד דהא דאמרינן דכיון שאין כונתו לבטל את האיסור מותר אפילו לכתחילה היינו היכא דלא אפשר בלא\"ה אבל היכא דאפשר בע\"א מיקרי מבטל לכתחילה עדיין קשה דה\"נ הא אפשר בע\"א וכתקנתא דרב ועיין מה שתי' בזה בספר תורת חיים יע\"ש. מיהו על הר\"ן ז\"ל ק\"ל טובא דפרק כ\"ש אההיא דפרכינן התם לישהינהו אחר הפסח וליעביד בהו שלא במינן הוקשה לו קו' התוספות דמאי פריך הא אין מבטלין איסור לכתחילה ותי' יע\"ש משמע דס\"ל דאפילו בשאינו מתכוין לבטל את האיסור וליהנות ממנו אין מבטלין איסור לכתחילה ואלו בפ' אין מעמידין אההיא ברייתא דקנקנים של גוים חדשים מותרים כו' כ' בפשיטות דכל שאינו מכוין לבטלו כדי ליהנות ממנו שרי והוכיח כן מכלי מדין שאמרה תורה להגעילן למאן דסבירא ליה דאין מבטלין איסור לכתחילה דאורייתא יע\"ש וכ\"כ הריב\"ש בתשו' סי' שמ\"ט והביאה הפר\"ח ז\"ל חלק י\"ד סימן ס\"ד ס\"ק כ\"ו יעויין שם וכיון שכן קשה דמאי ק\"ל הכא בפרק כ\"ש וצריך עיון:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> צולין בשר שחוטה כו'.</b> כתב ה\"ה פרק כיצד צולין מחלוקת רב ולוי ופסק רבינו כלוי והתוס' ז\"ל כתבו דהלכה כרב עיין מה שכתבתי בזה באורך פי\"א מה' אלו בפסק אבק הטוטון:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קדרה </b>\n<b> שבשל אותה בקליפי ערלה כו'.</b> עיין מה שהקשה הל\"מ ז\"ל ובמ\"ש פ\"ג מהלכות חמץ ומצה הלכה ד':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שחט </b>\n<b> בה קודם שיטהרנה מדיח כו'.</b> פ\"ק דחולין ד\"ח פלוגתא דרב ורבב\"ח ופסק כרבב\"ח ור\"ח ורש\"י והרא\"ש פסקו כרב וכן נראה דעת התוספו' שכתבו שם בד\"ה אגב דוחקא וז\"ל ריב\"ם היה מצריך מתוך כך לאחר שנקרו החלב מן הבהמה לחזור וליקלוף בכל המקומות משום דבלע סכין אגב דוחקא דסכינ' כו' דדוקא בבית השחיטה דרותח קצת מהני דוחקא דסכינא תדע מדדייקינן בסמוך דהיתר' נמי בלע מאבר מן החי ומשני לאימת קא בלע לכי חיימא כו' והשתא ללישנא דדוחקא דסכינא תיקשי ליה הכי כו' דל\"מ לשנויי הכי אלא ודאי אגב דוחקא דסכינא נמי לא בלע אלא לכי חיימא כו' יע\"ש:<br><b> וראיתי </b> להרב מעדני מלך ז\"ל שהקש' דמאי ראיה מייתי מדלא פריך למ\"ד אגב דוחקא שאני התם דלענין בליעת סכין נאמרה דהסכין של היתר ורש\"י ז\"ל כתב דהסכין קשה לבלוע ואין כאן חשש משום בליעה אבל גבי סכין של גוים שהסכין הוא של איסור והבשר רך לבלוע ה\"נ דאמרינן אגב דוחקא אפילו בצונן ותי' דכי דייק דהיתר' נמי בלע למ\"ד בחמין הוא דדייק ולאותו מ\"ד אף הסכין בולע ולא נ\"מ במאי דקשה הוא א\"ד ז\"ל ואין תירוצו מובן דודאי למ\"ד בחמין לא ס\"ל לחלק בין בשר לסכין אמנם למה שהקשה התוס' דאמאי לא פריך ללישנא דדוחקא מאי קו' הא איכא למימר דלההוא לישנא דס\"ל לרב טעמא דאגב דוחקיה כו' גבי סכין של איסור בסכין של היתר ס\"ל כמ\"ד בצונן מטעמא דקשה לבלוע. וראיתי להרב פמ\"א ז\"ל ח\"ב סימן מ\"ז שכתב לתרץ לזה דודאי התוס' והרא\"ש לא ס\"ל לחלק בהכי כמ\"ש רש\"י ממה שהקשה בדבור שאחר זה אמאי דפסקינן בגמרא והלכתא בצונן מאותה שאמרו דצריך נעיצה בקרקע ואם איתא מאי קושיא שאני התם דהוי סכין של איסור ולכך החמירו דצריך נעיצה אבל גבי סכין של היתר בהדחה סגי וכתירוץ ר\"ת וא\"ת מה יתרצו לקושיא הלזו אמאי בסכין של גוים קיי\"ל כרב ובסכין של טריפה קי\"ל כמ\"ד בצונן י\"ל דס\"ל כתי' דלקמן דסכין טריפה דהוי באקראי בעלמא משום הכי סגי בהדחה אבל בסכין של גוים שחותכין בו איסור תמידי צריך נעיצה וה\"נ בעי קליפה מה\"ט א\"ד יע\"ש ורואה אני שדבריו מן המתמיהין ראשונה מה שהכריח ממה שהקשה בדבור שאחר זה ולא תירץ דשאני התם דהוי סכין של איסור ולכך צריך נעיצה לא ידענא מאי קאמר דקושית התוספות שם היינו לענין השמנונית הנדבק ע\"פ דמשמעתין משמע דבהדחה גרידא לא נשאר שמנונית ע\"פ דאם היה נשאר בו שמנונית אם כן בבא לשחוט אחר כך הבשר בעי קליפה שהרי הבשר רך בולע מהשמנונית ומאותה שאמרו צריך נעיצה לחתוך בה צונן משמע דאפילו בהדחה עדיין נשאר ממנו שמנונית ומעולם לא כתב רש\"י ז\"ל לחלק בין סכין של היתר לסכין של איסור ומ\"ש שכן תירץ ר\"ת אין ענין למ\"ש רש\"י ז\"ל לחלק בין בשר רק לסכין קשה כלל אלא כונת ר\"ת לומר דההיא דהתם שאני דחתך בו איסור רותח וכל שהוא רותח השמנונית נדבק ע\"פ יפה יפה ואינו יוצא ע\"י הדחה אבל בצונן אינו נדבק כ\"כ ויוצא על ידי הדחה גרידא גם מ\"ש דהתוס' יתרצו לקושית רש\"י דסכין טריפה שאני דהוי באקראי ומש\"ה סגי בהדחה אבל בסכין של גוים דהוי תמידי משום הכי בעי קליפה לא הבנתי דבריו דחילוק זה דאקראי לתמידי לא שייך אלא לענין שמנונית שעל פניו דכל שהוא באקראי אינו נדבק ע\"פ כ\"כ ויוצא בהדחה מה שאין כן באיסור תמידי שהוא נדבק ע\"פ יפה יפה אינו יוצא אלא על ידי נעיצה אמנם לענין בליעת הסכין מהאיסור מה יושיענו היותו דרך אקראי הא כיון דס\"ל דביה\"ש רותח הרי בלע הסכין מן הטרפה ואם כן כי מדיחו אחר כך לו יהי דיוצא השמנונית שעל פניו מכל מקום כשבא לשחוט אחר כך הרי הוא בולע על ידי חום ביה\"ש מגוף האיסור הנבלע בסכין אפילו בדרך אקראי אם כן עדיין צריכין אנו למודעי למה שחילק רש\"י דכיון דהסכין הוא של היתר אינו בולע על ידי חום ביה\"ש מכיון שהוא קשה וזה דבר פשוט ומושכל ולפי דעתו ז\"ל קשה טובא דלמאי דק\"ל להתוס' בדבור שאח\"ז מההיא דנעיצה ואכתי לא אסיקו אדעתייהו לחלק בין אקראי לתמידי ובין סכין של היתר לסכין של איסור כתי' ר\"ת אדק\"ל מההיא דע\"ז אמאי לא ק\"ל ממימרא דרב גופיה גבי סכין של גוים דבעי קליפה ולתרוצי עלה כמו שתי' לההיא דע\"ז ותו קשה טובא דאם איתא דטעמא דסכין של טריפה למ\"ד בצונן הוא משום דהוי דרך אקראי אבל כל שהוא תמידי מודה דאסור אם כן כי פריך בגמ' ולמ\"ד בחמין מ\"ט משום דקא בלעי איסורא דהיתרא נמי בלע אמ\"ה והשתא אדק\"ל למ\"ד בחמין תיקשי ליה לכ\"ע שהרי סכין של היתר הוא בולע איסור דאמ\"ה בתמידות אלא הדבר פשוט כמ\"ש: שוב מצאתי להמאור ז\"ל שכתב וז\"ל והשוחט בסכין של גוים פ' הרב שלמה ז\"ל כרב ואע\"ג דקי\"ל כמ\"ד בצונן שאני התם דלא אשתמש ביה איסורא אלא לפי שעה אבל סכין של גוים שהוקבע תשמישה באיסור חמור הוא וכרב דאמר קולף כו' יע\"ש הנה דברי המאור ז\"ל הן הן דברי הרב פמ\"א ובעניותי לא אדע שכול לענין בליעת גוף הסכין מה שייך לחלק בין אקראי לתמידי וכמ\"ש ובר מן דין מ\"ש המאור ז\"ל כן משם רש\"י נראה שגירסא אחרת נזדמנה לו שדברי רש\"י ז\"ל שלפנינו אינו ענין לזה כלל:<br><b> וראיתי </b> להרב תפארת שמואל ז\"ל דף ע\"א ע\"ב שכתב ליישב קושית הרב מע\"מ ז\"ל וז\"ל נ\"ל דהכי דייק דנהי דאמרינן דסכין אינו בולע היינו שיאסור הסכין ממש כאלו נבלע בו איסור ממש על ידי רתיחה דלא סגי אלא בהגעלה אבל לעולם נדבק בו שמנונית דאיסור שהרי צריך הדחה ואם כן כששחט ונאסר משום אמ\"ה נהי דלא נאסר ממש מכל מקום נדבק מבחוץ והרי חוזר ומבליע על ידי דוחק כו' א\"ד יע\"ש ודבריו תמוהים בעיני דאי קו' התוספות היתה מכח השמנונית הנדבק ע\"פ מאיסור אמ\"ה הן עוד היום אפילו דנימא דאגב דוחקא כו' לא בלע אלא לכי חיימא מ\"מ אכתי תקשי להו דבסכין דהתירא היכי שחטי' שהרי מכי שחיט פורתא הרי נדבק בסכין שמנונית אמ\"ה והדר לכי חיימא בגמר שחיטה מבליע השמנונית בסימנין ונראה שמחמת זו כתבו התוס' בדבור שאח\"ז וז\"ל משמע דבסכין כשרה לכ\"ע בצונן כו' יע\"ש אשר נראה מבואר דסבירא להו דלכ\"ע סכין דהיתרא בעי הדחה מחמת איסור אמ\"ה ונדבק ע\"פ בתחילת השחיטה וכ\"כ בפסקי תוספות ומשום הכי לא פריך תלמודא למ\"ד בצונן נמי דליבעי הדחה משום דה\"נ דינא הוא דבעי הדחה אלא דרבותא אשמועינן דאפילו בסכין סגי בהדחה ואם כן כיון דס\"ל דסכין של היתר בעי הדחה לכ\"ע מה\"ט אם כן מאי ק\"ל בדבור הקודם דללישנא דדוחקא דסכינא תיקשי להו הכי הא כיון דמשום בליעת הסכין ליכא למיחש משום דהסכין קשה ואין כאן אלא משום חשש שמנונית לא תקשי כלל שהרי לכ\"ע בעי הדחה ולומר דהתוס' בדבור זה ס\"ל דסכין של היתר לא בעי הדחה וכמו שכן הוא דעת הרשב\"א והמרדכי והג\"הא עיין בש\"ך ח\"י סק\"ט ופליגי אמ\"ש בדבור שאח\"ז זה ודאי ממה שאין הפה יכול לדבר ותו דאפילו נימא דס\"ל דלא בעי הדחה ומש\"ה ק\"ל מכח שמנונית הנדבק ע\"פ קשה דעוד היום תיקשי להו דסכין דהיתרא היכי שחטינן הא מכי חיימא בגמר שחיטה הרי הוא בולע משמנונית אמ\"ה הנדבק בתחילת השחיטה וכבר ראיתי להפר\"ח ז\"ל סימן הנזכר ס\"ק י\"ח דהוקשה לו כן לדעת הרשב\"א וסיעתיה ותירץ דכיון דיש הרבה דם בביה\"ש אין מקום לשמנונית להדבק בדופני הסכין אלא ע\"י חום כל דהו דאפי' למ\"ד ביה\"ש צונן מ\"מ רותח הוא קצת ומשום הכי הקשה הרשב\"א דלמקשה דהוה ס\"ל דאיכא חום אפילו בתחילת השחיטה א\"כ הו\"מ לאקשויי אפי' למ\"ד בצונן דנבעי הדחה אבל למאי דמשני דלא חיימא אלא בגמר שחיטה א\"כ גם השמנונית אינו נדבק ע\"פ הסכין אלא ההיא שעתא וההיא שעתא היתרא הוה יע\"ש וא\"כ היא גופא נמי מייתב' בהכי לדעת ריב\"ם דלו יהי דנימא דאגב דוחקא דסכינא בלע אפי' בצונן מ\"מ בסכין קשה לא בלע גוף הסכין ואין כאן אלא משום חשש שמנונית וכיון שיש דם הרבה בביה\"ש אינו נדבק אלא ע\"י חום דהיינו בגמר השחיטה וההיא שעתא היתרא הוא גם הרב בעל ט\"ז הוקשה לו כן ותירץ באופן אחר דדוקא אם החשש הוא משום טעם הבלוע בסכין דהיתרא כיון דאין שם ממשות של אמ\"ה ואפילו לחלוחית בעלמא אלא נבלע וכיון שהדם אינו מבליע דטרידי סימני' לפלוט אין איסור משום אמ\"ה אמנם בשמנונית של טריפה חששו מפני שהוא נדבק אפילו בגמר שחיטה דאין כאן בליעת דם יע\"ש והרואה יראה שתי' זה גם כן מעלה ארוכה לדעת ריב\"ם ז\"ל: ואולם לדעת התוס' והאגודה דס\"ל דסכין דהיתרא בעי הדחה לכ\"ע ומשום חשש שמנונית שע\"פ גם הב\"ח חיזק בסברא הלזו וכתב דאפי' בעופות דלא שכיחי טרפות יש להזהיר לשוחטים לקנח משום אמ\"ה תמיהא מילתא טובא דא\"כ כל בהמות ועופות דעלמא ביה\"ש דידהו נבעי קליפה שהרי בתחילת השחיטה נדבק שמנונית אמ\"ה בסכין ובגמר שחיטה מבליע השמנונית בסימנים וכבר תמהו עליו בזה הט\"ז והפר\"ח וכתבו שדברי האגודה אין להם שחר כלל והדבר מוכרח מצד עצמו יע\"ש ומ\"מ תמיהא מילתא על התוספות והאגודה איך לא השגיחו בזה ומ\"ש רש\"ל ביש\"ש סימן י\"ב שאף התוספות לא כ\"כ אלא למ\"ד דבסכין טריפה בעי הדחה בחמין מודה דבכשרה סגי בצונן אבל למאי דקי\"ל כמ\"ד בצונן אפילו בסכין טריפה בסכין כשרה לא בעי מידי יע\"ש הן דברים תמוהים דכיון דעכ\"ל דבסכין של היתר אינו נדבק השמנונית של אמ\"ה אלא לכי חיימא ובההיא שעתא היתרא הואי ומהטעמים שכתבו הט\"ז והפר\"ח אם כן למ\"ד בחמין נמי לא נבעי הדחה כלל אלא מבואר הוא שלדעת התוס' לכ\"ע בעי הדחה ואשר אני אחזה ליישב דעתם ז\"ל דס\"ל דודאי שמנונית של אמ\"ה הנדבק בדופני הסכין לפי הנראה בחוש הראות הוא מעט מזער וכלא חשיב ולא שמיה ופשיטא ודאי דיש בו במה שנבלע עד כדי קליפה ששים או יותר אלא דאפי' הכי ס\"ל דלכתחילה אין לשחוט בלא הדחה אע\"ג דיש בו כדאי והותר לבטלו בס' מ\"מ הא קי\"ל אין מבטלין איסור לכתחלה ומשו\"ה בעי הדחה ואי ק\"ל דאי משום אין מבטלין איסור לכתחלה הרי כתב הרשב\"א בתשובות סי' תס\"ג דה\"ד במתכוין לבטל את האיסור אבל כל שאינו מכוין לבטלו וליהנות ממנו מותר וכ\"כ הטור א\"ח סי' תנ\"ג ועיין בפר\"ח שם ובי\"ד סימן ס\"א הא ל\"ק כלל שהרי כבר כתבנו לעיל בפט\"ו דין כ\"ה שמדברי התוספות פרק כ\"ש דכ\"ח ד\"ה לישהינהו מבואר שחולקים על זה ותו שהרי כ' הט\"ז י\"ד סי' קל\"ז סק\"ד דה\"ד היכא דלא אפשר בלא\"ה אבל כל דאפשר בלא\"ה מיקרי מבטל איסור לכתחלה יע\"ש וא\"כ ה\"נ כיון דאפשר בהדחה חשיב מבטל איסור לכתחילה אמנם בשאר בהמות ועופות דעלמא כיון דלא אפשר בלא\"ה ולא קא מכוין לבטל משום הכי שרי ובגמרא כי פרכינן למ\"ד בחמין סכין דהיתרא נמי כו' היינו למ\"ד ביה\"ש רותח אף לענין בליעת הסכין דאז ודאי אין בו ס' לבטלו משום דבכוליה משערינן דבמאי דנפיק מיניה מנא ידעינן זה הנ\"ל אמת ויציב ומן האמור בזה מבואר שאף לדעת התוס' והאגודה לא כ\"כ אלא לכתחלה שלא לשחוט בלא הדחה אבל אם עבר ושחט לכ\"ע לא בעי קליפה שהרי נתבטל בס' ושלא כמ\"ש הפר\"ח שלדעת הב\"ח אם לא קנח הסכין בין עוף לעוף צריך לקלוף כל ביה\"ש כנ\"ל: ומ\"מ לכל הדברות ולכל האמירות הניתנין למעלה בישוב קו' זו עדיין ק\"ל טובא דלמאי דס\"ד דמקשה דפריך סכין דהיתרא נמי בלע אמ\"ה ופירש\"י כי שחיט בה בהמה אחרת נבעי הגעלה כו' אדקשיא ליה דנבעי הגעלה תיקשי ליה דכל בהמות דעלמא נמי נבעי קליפה דמתחיל' השחיטה הרי בלע הסכין אמ\"ה ובגמר שחיטה בולע הבשר טעם אמ\"ה דלס\"ד דמקשה אין בו מן הישוב מכל האמור לעיל כמובן וצ\"ע כעת: ואיך שיהיה הדרן לדמעיקרא דתי' הרב תפארת שמואל נדחה הוא מכח כל מ\"ש ואשר אני אחזה ליישב בשנדקדק עוד דלפי הנראה מדבריהם שלדעתם ז\"ל דס\"ל דלא אמרינן אגב דוחקא אלא ע\"י חום קצת קו' סכין דהיתרא כו' מיישבא שפיר מטעמא דאימת בלעה לכי חיימא כדרך שתי' למ\"ד בחמין ויש לדקדק דאכתי תיקשי להו לתלמודא גופא אמאי נטר להקשות קו' הלזו אפלוגתא דרב אחא ורבינא ואמאי ל\"ק ליה אפלוגתא דרב ורבב\"ח דמקמי הכי ולשנויי עלה דאימת בלעה לכי חיימא כו' ולכן נראה דודאי תלמודא ל\"ק ליה אמימרא דרב דלעיל משום דאיכא למימר דדוקא גבי בשר דרכיך ס\"ל דאמרינן אגב דוחקא וא\"נ ביה\"ש רותח למ\"ד אבל בסכין קשה לא בלע כמו שכתב הרב בעל מע\"מ אמנם אפלוגתא דרב אחא ורבינא ק\"ל להתוספות שפיר משום דס\"ל דפלוגתא דרב אחא ורבינא ע\"כ לא מיתוקמא דוקא בביה\"ש רותח כדרך שפירש\"י דאם כן הוה ליה לתלמודא למימר עלה דכ\"ע ביה\"ש רותח והכא בסכין קמפלגי אלא משמע דפלוגתייהו דרב אחא ורבינא נמי מצינן לפרושי כדרך שפירשו לה לפלוגתא דרב ורבב\"ח אבע\"א דכ\"ע בית השחיט' רותח ואבע\"א דכ\"ע ביה\"ש צונן והכא אי אמרינן אגב דוחקא דסכינא קמפלגי דמהשתא משום הכי לא הוצרך תלמודא לפרש במאי קמפלגי שהרי הדבר מובן מעצמו דהנהו אוקמת שאמרו לעיל בפלוגתא דרב ורב\"ח אינהו גופייהו איכא למימר נמי הכא אמנם אם נאמר דפלוגתייהו דרב אחא ורבינא לא מצי מיתוקמא אלא אם נאמר דכ\"ע ביה\"ש רותח והכא קמפלגי גבי סכין אם כן הו\"ל לתלמודא לפרש בהדיא ולמימר הכי דכ\"ע ביה\"ש רותח והכא בסכין קמפלגי כי היכי דלא ניטעי לומר דכ\"ע ס\"ל ביה\"ש צונן וכלישנא דלעיל ותו דללישנא דלעיל דרב ורבב\"ח ס\"ל דביה\"ש צונן א\"כ רב אחא ורבינא אתו דלא כרב ורבב\"ח וזה ודאי דוחק אלא עכ\"ל דלההוא לישנא ה\"נ איכא למימר בפלוגתא דרב אחא ורבינא דכ\"ע ס\"ל ביה\"ש צונן והכא אי אמרינן אגב דוחקא דסכינא בלע גבי סכין דקשה קמפלגי והשתא היינו דק\"ל דלההוא לישנא למ\"ד בחמין וס\"ל דאפילו גבי סכין אמרינן אגב דוחקא תיקשי ליה סכין דהיתרא כו' דלא מצי לשנויי הכי כנ\"ל נכון ליישב דבריהם ז\"ל ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kedushah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kedushah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d5d6d412f3efe1f72963413032d537136ccf5907
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kedushah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,280 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Forbidden Foods",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Forbidden_Foods",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כלאים </b>\n<b> הבא כו'.</b> עיין מ\"ש פי\"ב מהלכות שחיטה הלכה ח':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מכלל </b>\n<b> שנאמר.</b> כתב ה\"ה ודע שאין לתמוה כו' ממ\"ש אין מזהירין מן הדין שאלו כבר נאסרה בלאו הבא מכלל עשה כו' הנה כפי דברי ה\"ה הללו היה נראה ליישב מה שהקשה מוהר\"ש אלגאזי ז\"ל בספר גו\"ה בכלל זה דאין ממ\"ה מהא דגרסינן פ\"ק דביצה ד\"ט מ\"ט דב\"ש א\"כ ליכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור ואנא אמינא ומה חמץ שאין חמוצו קשה מוזהר עליו שאור שחמוצו קשה לא כל שכן אלא לומר לך שיעורו של זה לא כשיעורו של זה וקשה דהא אין ממ\"ה ואין לומר דב\"ש פליגי אהך כללא וסברו דממ\"ה דהא במכות די\"ד אמרינן אפי' למ\"ד עונשין אין ממ\"ה ותו דב\"ה אמאי אצטריכו לצריכותא אחרינ' יע\"ש מה שתירץ ולפי דברי ה\"ה ז\"ל נראה דמעיקר' קושיא ליתא דכיון דאיכ' עשה דאך ביום הראשון תשביתו שאור לכ\"ע ממ\"ה ומאי דקאמר בגמר' ליכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור היינו קרא דלא יראה שאור אמנם קרא דאך ביום הראשון ודאי דאצטריך לעבור עליו בעשה זה היה נראה ליישב לכאורה אמנם הא ודאי נראה שהרב נמוקו עמו ולשיטתי' אזיל שכתב בכלל ד' דע\"כ לא כתב ה\"ה אלא דוקא גבי בהמה טמאה בב' סימנין דבכלל מאתים מנה דבכלל הגמל שמוזהר עליו אע\"פ שיש בו סי' אחד כולל הוא בהמה טמאה בשני סימנין ועוד חילק וכתב דע\"כ לא כתב ה\"ה אלא דוקא הכא דמלבד דאיכא לאו הבא מכלל עשה יש יתור בעשה דסגי דלכתוב בהמה תאכלו ומדכתיב אותה משמע אותה ולא אחרת והכריח הדבר מההיא דגרסינן בפרק כ\"ש דכ\"ד אלא אמר ר\"פ ק\"ו הוא ומה מעשר הקל אמרה תורה ולא ביערתי ממנו בטמא כו' וכ\"ת אין ממ\"ה הקישא הוא כו' וכפי מ\"ש ה\"ה היכי קאמר וכ\"ת אין ממ\"ה הא הכא נמי הוי לאו הבא מכלל עשה דבאש תשרף כי היכי דאמרי' לעיל אם אינו ענין לגופו דהא כתיב באש תשרף כו' יע\"ש: ולעיקר ראייתו שמעתי ממורי הרב הי\"ו שדחה לזה עם מ\"ש התוספות שם בד\"ה היקשא הוא תימא אמאי קרי ליה היקשא ת\"ל דקדש כתיב כו' וי\"ל דצריך היקשא משום איסור הנאה דלא אתי קרא דוהבשר לאיסור הנאה דבפ\"ב דשבת לא ילפינן איסור הנאה בשמן קדש שנטמא אלא ממעשר עכ\"ד ואם כן כפי דברי התוספות ז\"ל הא דקאמר בגמרא שאין ת\"ל לא יאכל ומה ת\"ל לא יאכל אם א\"ע לגופו דהא נפ\"ל מק\"ו דמעשר היינו לומר דאפילו לאיסור הנאה לא אצטריך קרא דנפ\"ל מק\"ו דמעשר לאסור הנאה בלאו ואהא פריך וכ\"ת אין ממה\"ד כלומר דאכתי נימא דקרא אצטריך לאסור הנאה בלאו ולא נפיק מק\"ו משום דאין ממה\"ד דהשתא ליכא למימר דכיון דאיכא לאו הבא מכלל עשה מזהירין דמקרא דבאש תשרף ליכ' למשמע מינה איסור הנאה דאיכ' למימר דקרא אתא לומר דמצותו בשרפה ויסיקנו תחת תבשילו כדין תרומה טמאה ותדע שכן הוא מדגרסי' בפ\"ב דשבת ואבע\"א מדרבי אבהו דאמר רבי אבהו ולא בערתי ממנו בטמא ממנו אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר שמן של קדש שנטמא לאו קושי' היא כו' הרי משמע בהדיא דמקרא באש תשרף ליכא למשמע מינה איסור הנאה ולעיל כי משני בגמ' ר\"י רבך מהאי קרא קאמר לה כו' אם אינו ענין לגופא דהא כתב ושרפת ה\"ה דהו\"מ למיפרך דמדאצטריך לא יאכל לאיסור הנאה אלא דעדיפ' מינה קא פריך ז\"ת תי' ושפתים ישק וא\"כ מעתה מצינן למימר שדברי ה\"ה כפשוטן ולאו משום טעמיה דבכלל ק\"ק מנה או משום דאיכא יתור בעשה כמ\"ש הרב וכן מוכח בהדיא ממ\"ש מרן הכ\"מ בפ\"ג מהל' ח\"מ דין ז' שדעת רבינו שכתב דהמקטיר אברי בהמה דלוקה ואע\"ג דאיסור הקרבת' לאו הבא מכלל עשה משום דכיון דבהמה טמאה גריעא מב\"מ כשהזהירה תורה על הקרבתו בלאו יש לנו להביא בהמה טמאה לאסור הקרבתו בלאו מק\"ו ע\"ש וע\"כ דהיינו משום דאף ע\"ג דאין מזהירין מן הדין כיון דאיכא לאו הבא מכלל עשה מדכתיב מן הבקר מזהירין מה\"ד וכן כתב הרב ל\"מ שם יע\"ש הרי דהתם ליכא טעמא דבכלל מאתים מנה ואפ\"ה כתב מרן דכיון דאיכא לאו הבא מכלל עשה מזהירין וא\"כ מתרצתא שפיר ההיא דפ\"ק די\"ט כמ\"ש האמנם נראה לע\"ד שדברי ה\"ה הן בדוקא היכא דעיקר קרא אתא ליתן לאו הבא מכלל עשה כההיא דאותה תאכלו ואף ע\"ג דלא מקרי לאו לענין מלקות מ\"מ להך מילתא חשיבא שפיר כלאו ומזהירין מה\"ד וכן נמי בהא דהמקטיר אברי בהמה טמאה דנפ\"ל מקרא דמן הבקר דעיקר קרא אתא ללאו הבא מכלל עשה אמנם היכא דעיקר קרא אתא ליתן בו עשה על הדבר כההיא דאך ביום הראשון תשביתו שאור וכההיא דבאש תשרף בהא ודאי מודה ה\"ה דאין מזהירין מה\"ד וכן ראיתי להרב מוצל מאש סי' ך' שכתב כן מסברא דידיה ולע\"ד יש להביא סמוכות לזה מההיא דגרסינן בפ' יה\"כ דף פ\"א אבל אזהרה לענוי של יום עצמו לא למדנו מנין לא יאמר עונש כו' אלא לא יאמר עונש בעינוי דגמר ממלאכה מה מלאכה שהותרה מכללה ענוש כרת עינוי לא כ\"ש למה נאמר מופנה כו' מה מלאכה ענש והזהיר כו' ואיכא למידק דלפי צד זה דעינוי חמור מאזהרה אמאי אצטריך אזהרה בעינוי ממה שלא יאמר עונש בעינוי והלא אזהרה גופ' נילף בק\"ו דמלאכה וכבר הוקשה לו כן למוהרש\"א ז\"ל סמוך ונראה ותירץ דבאזהרה כ\"ע מודי דאין מזהירין מה\"ד ומש\"ה הוצרך התנא למילף אזהרה בעינוי ממה שלא יאמר עונש במלאכה ע\"ש והשתא אם נאמר שלדעת ה\"ה אפילו בעשה מזהירין קשה דהכא כיון דאיכא עשה דועניתם דכ\"ע מזהירין אמאי לא יליף אזהרה גופא מק\"ו ותו דלפי האמת תיקש' ליה דלא יאמר עונש בעינוי ונילף עונש ואזהרה מק\"ו דמלאכה כיון דאיכא עשה דועניתם והאי תנא ס\"ל דעונשין מה\"ד אלא ודאי דע\"כ לא כתב ה\"ה אלא דוקא בלאו הבא מכלל עשה אבל לא בעשה כמ\"ש אכן מדברי הרב מש\"ל נראה דהבין בדעת ה\"ה דאפילו בעשה גרידא מזהירין שכתב וז\"ל ובהא ניחא לי הא דאמרינן בפ\"ו דמציעא דפ\"ט ויהא אדם מצוה על חסימתו מק\"ו משור כו' וכ\"ת דאינו אלא לאיסור' בעלמא וכי אתא מיעוטא דכנפשך הוא לומר דאפי' איסור' ליכא הא ליתא דפשיטא דבלאו ק\"ו נמי איסור' איכא מקרא דכי תבא בכרם רעך ופסוק זה לאו לנתינת רשות בלבד הוא דאתא אלא עשה זה לבע\"ה הוא דאזהר קרא ואם לא הניחו ביטל מ\"ע וכמ\"ש הרב החינוך אך לפי דברי ה\"ה ניחא כיון דבלאו ק\"ו איכא עשה שפיר מייתינן מק\"ו יע\"ש ולפי דעתו קשה מההיא דפרק יה\"כ ולעיקר קו' נראה דאיכא למימר דהך ק\"ו אינו אלא לאיסור בעלמ' ואע\"ג דאיכא עשה מ\"מ ק\"ו אצטריך לאיסור לאו ואתא קרא דכנפשך ומיעטיה מאיסור לאו אמנם איסור עשה בדוכתיה קאי וכ\"כ הרא\"ם בפרשת שמיני בד\"ה מבשרם דאיסור עשה לחוד ואיסור לאו לחוד יע\"ש ועיין בס' מוצל מאש מה שתירץ לזה לדעת הרמ\"ה שדבריו סתומים וחתומים כמו שיראה המעיין ודע דמסוגיא זו דפרק יה\"כ ק\"ל ג\"כ לסברת רבינו שכתב בשרשיו שורש י\"ד בהא דאמרינן לא ענש הכתוב אלא א\"כ הזהיר דכשהעונש מפורש בתורה יכולין להוציא אזהרה מה\"ד ואין זה סותר אמרם אין מזהירין מה\"ד כיון שהעונש מפורש בתורה והרמב\"ן בשורש הב' סתר דבריו מסוגיא דפ\"ק דמכות גבי אחותו מאביו ואמו והרב מגלת אסתר יישב דבריו דשאני התם כיון שאין העונש מפורש בתורה אלא מכח יתורא דערות אחותו גלה משום הכי אצטריכו פסוק לאזהרה יע\"ש אכן מסוגיא זו קשה שהרי הכא עונש עינוי מפורש בתורה וא\"כ אמאי אצטריכו למילף אזהרה בעינוי ממה שלא יאמר עונש באזהרה אזהרה גופא תיתי בק\"ו כיון שהעונש מפורש בתורה וי\"ל ודו\"ק. ודע עוד שאף לדעת ה\"ה כתב הרב מוצל מאש סימן הנז' שלא כ\"כ אלא לענין מזהירין אבל לא לענין עונשין מה\"ד אע\"ג דאיכא איסור עשה ואיסור לאו והראיה לדבר מעדים זוממין שאמרו כאשר זמם ולא כאשר עשה ואמרינן בגמרא בפ\"ק דמכות שהיה בדין עשה מק\"ו דזמם אלא דאין עונשין מה\"ד אף ע\"ג דיש בו לאו מפורש בתורה דלא תענה יע\"ש ומדברי הרא\"ם מפורש יוצא דס\"ל דאף לענין עונשין כל שיש בו איסור מבואר מן התורה עונשין כמו שיראה המעיין ולפי דעתו צ\"ע מה יענה לההיא דכאשר זמם:<br><b> ועוד </b> אני מוסיף להקשות לפי דעתו ז\"ל מההיא דפ\"ק דמכות דתנא איש אשר יקח אחותו כו' אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו כו' בת אביו ובת אמו מנין ת\"ל ערות אחותו גלה עד שלא יאמר יש לי בדין אם ענש על של בת אביו כו' הא למדת שאין עונשין מה\"ד כו' ולפי דברי הרב תקשי דלמאי אצטריך יתורא דערות אחותו גלה הא כיון דאיסור' מבואר מן התורה מדכתיב ערות בת אשת אביך מולדת אביך לכ\"ע עונשין מה\"ד ולהא ודאי י\"ל דכיון דאזהרה לא נפ\"ל אלא מיתור' דאחותך היא כדאיתא ביבמות דכ\"ד לא מקרי איסורו מבואר מן התורה מיהו ההיא דכאשר זמם קשה וצ\"ע כעת: תו ק\"ל בדברי הרא\"ם דבפרק שמיני הסכימה דעתו לדעת ה\"ה דכל שאיסורו מבואר מן התורה ואין הק\"ו בא אלא להורות על אזהרתן מזהירין מה\"ד ואלו בפ' ראה בד\"ה ותרומת ידך כתב וז\"ל אזהרה לאוכל בכורים חוץ לחומה ואע\"פ שזה בא מק\"ו ממעשר ומה מעשר מעשר שמותר לזרים כו' אצטריך קרא לחייב עליו מלקות דאי מק\"ו לא למדנו אלא איסור' אבל מלקות לא כו' ואלו בד\"ה לא תוכל כתב וז\"ל גם יתכן לומר שפי' בא הכתוב ליתן ל\"ת על הדבר שאף ע\"פ שאמרו למעלה והבאתם שמה עולותיכם ולא חוץ לחומה חזר ואמר לא תוכל כדי ליתן ל\"ת על הדבר ע\"כ וכיון שכן קשה דאיך כתב אע\"פ שזה בא בק\"ו אין ממה\"ד הא כיון שאיסורו מבואר מן התורה מזהירין שהרי כתיב והבאתם שמה עולותיכם ותרומת ידכם ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם וצ\"ל ודו\"ק שוב ראיתי שדברי הרא\"ם הללו הם תלמוד ערוך פרק אלו הן הלוקין די\"ז ע\"ב דפרכינן התם וכי מזהירין מן הדין כו' איסור' בעלמא וכיון שכן קשה טובא לדעת ה\"ה מסוגיא הלזו וצ\"ע: תו ק\"ל לדעת רבינו דס\"ל דכל שהעונש מפורש בתו' מזהירין מה\"ד מהא דגרסינן בזבחים דק\"ו בשלמא העלאה כתיב עונש וכתיב אזהרה אלא שחיטה בעלמא עונש כתיבה אלא אזהרה מנ\"ל כו' אלא אמר רבי אבין ק\"ו מה במקום שלא ענש הזהיר מקום שענש אין דין שהזהיר דפריך וכי מזהירין מה\"ד אפילו למ\"ד עונשין כו' יע\"ש הרי בהדיא דאף ע\"ג דהעונש מפורש בתורה אפי\"ה אין מזהירין מה\"ד וכן מסוגיא זו קשה לדעת ה\"ה שכתב דכל דאיכא לאו הבא מכלל עשה מזהירין מה\"ד שהרי התם נמי איכא עשה דשם תעלה עולותיך ושם תעשה דבכלל עשיה היא שחיטה וכמ\"ש רבי' בפרק י\"ח מה' מע\"הק ואפי\"ה קאמר דאין מזהירין מה\"ד וצ\"ע כעת:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שכ) </b> ולשיטתי' אזיל כו'. דבכלל מאתים מנה כו'. לכאורה לא הועיל בזה כלל דגם בשאור י\"ל בכלל מאתים מנה דהא הי' חמץ קודם שנעשה שאור וכיון דב\"ש לא ס\"ל דבזה דשאור אינו ראוי לאכילה הוא גרע מחמץ א\"כ ניחא שפיר. וקושייתו מעיקרא לק\"מ משום דלא שייך בזה אין מזהירין מן הדין דכיון דבתחלה הי' חמץ א\"כ חימוצו להיכן הלך והאוכל שאור הרי חייב אפי' אליבא דב\"ה כדאמרינן בסוגיין דלענין אכילה כ\"ע לא פליגי דחייב וא\"כ הא גם שאור לא נפסל מאכילת אדם והא דמצרכי ב\"ה למיכתב שאור גבי ביעור וקאמרי דלא הוה ילפינן אותו מחמץ משום דחמץ ראוי לאכילה היינו טעמייהו משום דבביעור חמץ הוה אמינא דהתורה חייבתו בביעור משום דראוי לאכילה ומש\"ה כדי שלא יבוא לאוכלו חייבתו בבל יראה משא\"כ שאור דאינו ראוי כ\"כ לאכילה אי לא הוה כתיב בהדיא לא יראה גבי שאור הוה אמינא דכיון דבדילי אינשי מלאכלו לא חייבתו תורה בביעורו לענין הלאו דבל יראה ובל ימצא והוה אמינא דסגי לי' בעשה דתשביתו לחוד ועיין מ\"ש לעיל בהלכות חמץ ומצה ודוק:<br><b> (שכא) </b> ומדברי הרא\"ם מפורש יוצא דס\"ל דאף לענין עונשין כו'. ולפי דעתו צ\"ע מה יענה לההוא דכאשר זמם כו'. תמהני דהא באמת הרמב\"ם ז\"ל אינו פוסק כסוגיא זו שהרי כתב בריש פ' כ' מהלכות עדות דעדים שהעידו בפלוני שחייב מלקות ולקה ואח\"כ הוזמו דלוקין ועכ\"ר היינו מק\"ו זה ואע\"ג דאין עונשין מן הדין עכ\"ר צ\"ל כמ\"ש הרא\"ם דכיון דהאיסור מפורש בתורה שפיר עונשין כו' וה\"נ הרי מפורש הל\"ת. והא דס\"ל להרמב\"ם ז\"ל דהרגו אינן נהרגין מיישב זה הכ\"מ דכיון שד' אנה לידינו שיומת בב\"ד מסתמא היה חייב מיתה: [וצ\"ל לפ\"ז דעונש קטן כמלקות שאינו אלא צער בעלמא ס\"ל להכ\"מ ז\"ל דאע\"פ שבאמת אינו חייב מלקות י\"ל דנענש מן השמים בצער הזה כדי למרק עוונותיו כשאר יסורים וחלאים ר\"ל ובחנם תמה התומים על הכ\"מ בסי' ל\"ח אבל מה שהעדים אינם נפטרים ממלקות ה\"ט משום דשאני במיתה דחשיב הנידון כגברא קטילא א\"נ כמו שמיישב שם התומים דה\"ט דהרגו אינן נהרגין משום דאמרינן דאילו היה הנידון חי לא היה מניח להמיתן שהיה מודה שהעידו אמת להצילן ממיתה ובילדותי פלפלתי הרבה בדברי התומים אלו דלדידי' בעדים שהעידו באחד שחייב מלקות דאמרינן בזה שאם לקה לוקין א\"כ אם מת הנידון אחר שלקה ואח\"כ הוזמו העדים נימא נמי דתו אינן לוקין משום דדילמא אי היה הנידון חי היה מודה דאמת העידו והמזימים שקר ענו בם גם יישבתי דברי הרמב\"ם באורח אחר ואכ\"מ]. ועכ\"פ יהיה איך שיהיה מדפסק הרמב\"ם בפ\"כ מהלכות עדות הנ\"ל דאם לקה לוקין הרי יש ראיה עוד לדברי הרא\"ם ז\"ל ולא תיובתא עליו כמ\"ש כאן הגאון המחבר ז\"ל: ועוד י\"ל לכאורה דכיון דס\"ל לחכמים דר\"מ בעדים שהעידו באחד דחייב מלקות שאינן לוקין אלא ארבעים כשהוזמו ודלא כדס\"ל לר\"מ שם דלוקין שמונים ארבעים מלא תענה וארבעים משום כאשר זמם וע\"ש והיינו עכ\"ר משום דס\"ל לחכמים דלא תענה מוסב על ועשיתם לו גו' דהיינו העונש ולא לאו בפ\"ע ומש\"ה אינן לוקין אלא ארבעים דהזמה וא\"כ לפ\"ז י\"ל דכיון דקרא דועשיתם לו גו' שהוא העונש של הזמה מיירי דוקא עד שלא נתקיים העונש והיינו קודם שהרגו א\"כ תו הלאו דלא תענה שהוא האזהרה על העונש של הזמה לא נאמר ג\"כ אלא על מי שחייבתו התורה כעונש של הזמה שהרי לא ענש אא\"כ הזהיר אבל במי שאי אפשר לקיים בו העונש ממילא לא הזהיר בו דבשלמא לר\"מ דס\"ל דלא תענה קאי ללאו בפ\"ע אעדות שקר שפיר כתב המחבר שאיסורו מפורש כו' אבל לחכמים הרי לא קאי לא תענה אלא על מי דקאי הזמה ודוק:<br><b> (שכב) </b> (ולהא ודאי י\"ל דכיון דאזהרה לא נפ\"ל אלא מיתורא דאחותך היא כו'). מיהו ההוא דכאשר זמם קשה וצ\"ע כו'. ולענ\"ד י\"ל דלק\"מ משום דשאני ההוא דפ\"ק דמכות דהתם לא מהני מאי דאיסורו מבואר בתורה מלא תענה למילף תו העונש בק\"ו כיון דחייבי גלות ובכה\"ג הא ליכא להעונש דכאשר זמם אע\"פ שגם בעדיות אלו איכא איסור מלאו דלא תענה וא\"כ כיון דמצינו עדיות כאלו שאע\"פ שיש בהן האזהרה דלא תענה ואפ\"ה אינן בעונש דכאשר זמם א\"כ אית לן למימר נמי הכי לענין אם הרגו אינן נהרגין דאע\"ג דישנן באזהרה מ\"מ אינן בעונש והרא\"ם ז\"ל לא קאמר דכל היכא דאיסורו מפורש בתורה עונשין כו' אלא היכא דלא מצינו בו גוונא להיפך דאינו נענש אע\"ג דאיסורו מפורש דאז עונשין כו' ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> איסור נבלה כו' אינו לוקה משום נבלה וטריפה כו'.</b> כתב ה\"ה מפורש בספרא חלב נבלה וחלב טריפה כו' או כלך לדרך זה טהר מכלל חלב וטהר מכלל נבלה מה מצינו שטהר מכלל נבלה בטמאה כו' ת\"ל טריפה יצאת בהמה טמאה שאין לה טריפה כו' עיין בהרב ל\"מ שתמה על דברי ה\"ה הללו דמשמע דכונתו להביא ראיה ממ\"ש שם טהר מכלל נבלה בטמאה משמע דאין איסור נבילה בטמאה וקשה על זה דבסוף פרק חטאת העוף אוקמוה להא בנבלת עוף טהור כו' ותו קשה מאי מייתי מטומאה לאיסור נבלה אע\"ג דלענין טומאה טהור אבל לענין אכילה אפשר שיהיה לו לאו דנבלה דומיא דחלב נבלה ובס\"ד כתב שה\"ה לא ראה בריי' זו מקומה בגמרא כי אם ע\"פ הספרא ולפיכך כתב מה שכתב את\"ד יע\"ש: ולע\"ד דברי ה\"ה מבוארים דודאי ס\"ל לה\"ה ז\"ל דמ\"ש בספרא טיהר מכלל נבלה בטמאה לענין טומאה מיירי ובנבלת עוף טהור אלא דכונתו להביא ראיה ממ\"ש בסופו יצאת בהמה שאין לה טריפה והשתא אם איתא דבהמה טמאה אין במינו טריפה הא במינו טריפה מיקרי כיון דאי טריפה היא מחייב משום טריפה זה הנראה פשוט בכונת ה\"ה ומתוך האמור ק\"ל למ\"ש התוס' פרק חטאת העוף ד\"ע ע\"א ד\"ה וחד למעוטי עוף טמא וז\"ל הא דלא נפ\"ל לר\"מ מהיכא דנפ\"ל לר\"י משום דר\"מ לטעמיה דאית ליה איסור חל על איסור עכ\"ל והדבר תמוה דאי ס\"ל לר\"מ דאיסור חל על איסור א\"כ היכי ממעטינן לר\"מ מטריפה למעוטי עוף טמא שאין במינו טריפה הא כיון דאיסור חל על איסור חל איסור טריפה אאיסור בהמה טמאה ובמינו טריפה מיקרי והיותר תימא דבהדיא אמרינן בכריתות פרק אמרו לו אמתני' דיש אוכל אכילה אחת כו' נימא אית ליה לר\"מ איסור חל על איסור נהי דאיסור חל על איסור לית ליה איסור כולל ואיסור מוסיף אית ליה כו' יע\"ש וא\"כ לר\"מ פשיטא ודאי דטריפה לא חייל אאיסור בהמה טמאה כיון דאין כאן לא איסור כולל ולא איסור מוסיף וכמו כן ק\"ל למ\"ש ה\"ה בפ' זו הלכה י\"ז וז\"ל ובודאי הסוגיות שבגמרא מוכיחות שאין הלכה כדברי האומר איסור חל על איסור ומשמע דר\"מ ור\"י הוא דפליגי כו' יע\"ש והוא תימא שהרי ר\"מ ע\"כ לית ליה איסור חל על איסור ממה שמיעט עוף טמא מטעמא דאין במינו טריפה וכמו שהכריח הוא מהספרא ובר מן דין מההיא דכריתות מבואר דלית ליה אחע\"א וכעת צ\"ע עוד בענין זה הוקשה אצלי אברייתא דספרא שהביא ה\"ה והובאה בגמרא דידן בפרק הנז' ומסיים בה אוציא את הטמאה שאין במינה טריפה ולא אוציא את החיה שיש במינה טריפה ת\"ל ואכל לא תאכלוהו מי שחלבו אסור ובשרו מותר יצא חלב חיה שחלבה ובשרה מותר ע\"כ וק\"ל טובא דא\"כ למאי אצטריך טריפה להוציא חלב טמא הא כי היכי דממעטינן חלב חיה מטמאה דאין חלבו חלוק מבשרו ה\"נ יש למעט בהמה טמאה מה\"ט ובהדיא פרכי' התם לעיל מינה מ\"ש טמאה דאין חלבה חלוק מבשרה חיה נמי אין חלבה חלוק מבשרה ואם כן ה\"נ ניפרוך איפכא ל\"ל קרא למעוטי טמאה מ\"ש חיה דאין חלבה כו' וצריך יישוב: ודע דהמתבאר מסוגיא דפ' חטאת העוף דר\"י ממעיט נבלת עוף טמא מקרא דכתיב נבלה וטריפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה כו' וטריפה אצטריך להביא טריפה ששחטה שהיא מטמאה דר\"מ דפליגי אר\"י פרכינן התם האי טריפה מאי עביד ליה ומשני מבעי ליה למעוטי שחיטה שהי' לפנים ור\"י טריפה אחרינא כתי' ור\"מ חד למעוטי שחיטה שהיה לפנים וחד למעוטי עוף טמא ור\"י מנבלה נפקא כו' יע\"ש ויש לי מן התימ' על רש\"י בפי' החומש דבס' אמור סי' כ\"ב שנה משנתו אליבא דר\"מ שכתב בד\"ה נבלה וטריפה וז\"ל וצריך לומר טריפה מי שיש במינו טריפה יצא נבלת עוף טמא שאין במינו טריפה ע\"כ ואם כן ע\"כ לומר דטריפה אחרינא דכתי' בס' אחרי סי' י\"ז אצטריך למעוטי שחיטה שהיה לפנים ואלו רש\"י שם ד\"ה אשר כתב וז\"ל וטריפה האמורה כאן לא נכתב אלא לדרוש וכן שנינו יכול תהא נבלת עוף טמא מטמאה בבית הבליע' ת\"ל טריפה מי שיש במינו טריפה כו' יע\"ש והוא תימא ששנה משנתו דלא כר\"מ ודלא כר\"י ותרי קראי למעוטי טריפה למה לי וצ\"ע כעת:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> לחומר </b> הנושא אמרתי לתרץ דהנה באמת הקשיתי לכאורה על ר' יהודה דאמר זבחים (ס\"ט ב') וחולין (ק' ב') יכול תהא נבלת עוף טמא מטמא בגדים בבית הבליעה ת\"ל נבלה וטרפה לא יאכל מי שאסורו משום בל תאכל נבלה כו' ומפרש הש\"ס בחולין שם דהיינו טעמא דר' יהודה דלית ליה איסור חל על איסור וקשה לי הא אמרינן שם בחולין דאף דר\"י לית ליה אחע\"א בחמור על קל אית ליה אחע\"א וא\"כ קשה הא פי' תוס' ביבמות (ל\"ג ב') סוף ד\"ה אמר ר' יוסי דאיסור טומאה מקרי איסור חמור וא\"כ קשיא אמאי לא יחול איסור נבלה על איסור טומאה הא יש לנבלה חומרא שמטמאה ושוב כיון שחל איסור נבלה לענין איסור אכילה משום חומרא שמטמא נבלה בעלמא שוב גם יטמא בעוף טמא ועיין בתוס' בזבחים שם ד\"ה ר\"י אומר מדברי רבינו המחבר בהלכות א\"ב בקונטרס אחע\"א מה שנ' בפי' דברי תוספת אלו ומה שהשיג על בעל צאן קדשים שם עייש\"ה וע\"כ צריכין למימר דרבי יהודה לית ליה הך סברא דחשיב טומאה איסור חמור לענין אכילה דטומאה לחוד ואכילה לחוד (ועיין מ\"ש לעיל בקונטרס אחע\"א כפי יד ה' הטובה עלינו בענין הזאת) ואינו נכנס כלל אפילו בסוג חמור וס\"ל לר' יהודא דמכח קושי' תוספות ביבמות שם דהקשו איך יחול נבלה על חלב וטרפה על חלב הא הוי ליה כולל בקל על חמור לא מוכח דע\"כ מהאי טעמא חל כיון דיש לנבלה חומרת הטומאה דס\"ל כפרוקא הראשון שם בתוספת דהיינו טעמא דחל משום דחלב קיל דהותר מכללו והמתקתי הענין דלר' יהודא ודאי אמרינן כפרוק' של תוס' שם דהיינו טעמא דחל משום דהותר מכללו דהא דחזר שם תוספת מתירוץ הזה וכ' שם דהיינו טעמא דנבלה חל משום דמטמאה הוכרחו לומר כן דהקשו הא נבלה נמי הותר מכללו אצל כהנים לפי שהותרה מליקה וכתבו דזה לא מקרי הותר מכללו לפי שכהנים משולחן גבוה קא זכו ונ\"ל לומר דודאי לר' יהודה דס\"ל אם מלק ונמצאת טרפה מטמא בבית הבליעה הרי חזינן דמליקה זו לא נקראת שחיטה לשום דבר ואפ\"ה אמרה התורה דכהנים יאכלו חטאת העוף ע\"כ כהנים משלחן גבוה קא זכו ולפ\"ז אין לכנוס בגדר הותר מכללו ולא מוכרחין אנו למימר הטעם דחל נבלה על חלב משום דמטמא אלא טומאה לא מקרי חמור כלל ולכך אי לא מקרי חמור כלל אינו חל נבלה על עוף טמא דהכא לא הוי לא כולל ולא חמור כל זאת אליבא דר' יהודה אבל לר\"מ יכולין למימר איפכא דנבלה נמי מקרי הותר מכללו דכהנים לאו משולחן גבוה קא זכו אלא התורה אמרה זו היא שחיטתן וא\"כ ליכא למימר דמהך טעמא חל נבלה על חלב לפי שחלב קיל שהותר מכללו הא נבלה נמי הוי הותר מכללו וע\"כ דמשום הכי חל לפי שחלב אינה מטמאה ונבלה מטמאה ולפי יעוד הזה סלקא ליה כל התמיהות של רבינו ותוספת לשיטתייהו אזלי דפירשו בחולין (ק\"א א') דמה שאמר הש\"ס בכריתות פ' אמרו לו (י\"ד א') ומגו דאתוסף ביה איסור הניי' היינו איסור חמור ולא איסור מוסיף הרי חזינן דס\"ל לתוס' דלר\"מ אית ליה איסור חל על איסור בחמור לחוד (ועיין במה שכתבנו לעיל באריכות בהל' א\"ב ששלבנו דעת תוס' עם דעת תוס' בשבועות) ולפ\"ז יבוא הכל על נכון דודאי שפיר מפרשי התוס' משום דר\"מ לטעמיה דאית ליה אחע\"א כלומר דאית ליה אחע\"א בכה\"ג דאיסור האחרון הוי א\"ח והוא גבי נבלה שמטמא הוי חמור אבל מטרפה ממעטינן שפיר ואמרינן שאין במינו טרפה לפי שאינו חל איסור טרפה על איסור טמאה דהא אחע\"א וטריפה אינו חמור לגבי טמאה ומסולקין כל הדקדוקים והעיונים של הרב ז\"ל: ובחדושי אמרתי בזה גרגר אחד והוא שאמרינן בכריתות (י\"ד ב') והא לית ליה לר\"מ אחע\"א וכ' רש\"י שם וז\"ל דהא לא בעינן לאוקמא לעיל אלא באיסור כולל ומוסיף ע\"כ והדבר תמוה ערבך ערבא צריך והיכן ראה הש\"ס לעיל דלית ליה לר\"מ אחע\"א ומתוך דברינו יבואר ממילא דהא נשמע הכי מר\"מ דמיעט מטרפה לאפוקי עוף טמא שאין במינו טרפה שמע מינה דלית ליה אחע\"א ועיין בזה כי נכון המה הדברים בעצמותן:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נאמר </b>\n<b> בשור הנסקל כו'.</b> פרק האיש מקדש דנ\"ו ע\"ב אמרינן ממשמע שנאמר סקול יסקל איני יודע שנבלה היא כו' מגיד לך שאם שחטו לאחר שנגמר דינו כו' וראיתי להתוס' ז\"ל פרק שור שנגח ד' וה' דמ\"א ע\"א ד\"ה איני יודע הקשו דנימא דקרא אצטריך לבן פקועה לרבנן דר\"מ דלא בעי שחיטה יע\"ש והריטב\"א ז\"ל תי' בשם יש מתרצים דהא אתיא דלא כהלכת' כר\"מ דאמר בן פקועה בעי שחיטה ולדעתי קשה על תי' זה דא\"כ משמע דלרבנן דר\"מ דס\"ל דבן פקועה אינו טעון שחיטה שחטו לאחר שנגמר דינו מותר דקרא דלא יאכל את בשרו איכא לאוקמי לבן פקועה דוקא וכיון שכן קשה שהרי רבנן דר\"מ דס\"ל בפ' בהמה המקשה דע\"ד דבן פקועה אינו טעון שחיטה אינהו ס\"ל בפ' כסוי הדם דפ\"ה דשור הנסקל ששחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה מדאמרינן התם חיה ועוף הנסקלין ר\"מ מחייב וחכמים פוטרים גם בפרק מרובה דע\"א מבואר ג\"כ דס\"ל דשחטו לאחר שנגמר דינו אסור וא\"כ קשה דרבנן דר\"מ ארבנן דר\"מ ויש ליישב בדוחק תו ק\"ל דלמאי אצטריך ולא יאכל לאסור היכא דשחטו לאחר שנגמר דינו ותפ\"ל מקרא דלא תאכל כל תועבה כדאמרינן פ' כ\"ה דקי\"ד אמר רב אשי מנין לבשר בחלב שאסור באכילה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל וה\"נ תעבתי לך הוא שהרי אסר הכתוב לשוחטו והזהיר לסוקלו ולפמ\"ש הרא\"ם בפ' משפטים דלתנא דבי ר' ישמעאל אצטריך תלת' קראי דלא תבשל גדי חד לאיסור הנאה כו' לחייב מלקות על אכילתו דאי מקרא דלא תאכל כל תועבה הו\"ל לאו שבכללות ואין לוקין עליו יע\"ש ניחא דהכא נמי אצטריך קרא דלא יאכל לחייבו מלקות ועוד י\"ל דדוקא בלאו המפורש בתורה הוא דמקרי דבר שתעבתי לך כההיא דבשר בחלב אבל בלאו הבא מכלל עשה לא מקרי דבר שתעבתי לך וכן צ\"ל ג\"כ בההיא דאמרינן התם בפרק האיש מקדש דנ\"ח גבי חולין שנשחטו בעזרה יכול לא ישחוט ואם שחט יהא מותר כו' וקשה דהא דבר שתעבתי לך הוא ות\"ל מלא תאכל כל תועבה אכן אם נאמר דבלאו הבא מכלל עשה לא מקרי דבר שתעבתי לך ניחא כנ\"ל. ודע דבגמ' פרכינן התם והשתא דנפ\"ל איסור אכילה ואיסור הנאה מלא יאכל האי ובעל השור נקי למאי אתא כו' וראיתי בתוס' רי\"ד שם שהקשה וז\"ל ראיתי מקשים כיון דלא יאכל לכ\"ע גם איסור הנאה במשמע א\"כ גבי כסוי הדם דכתיב אשר יאכל נפרש אשר יהנה ונרבה גם חיה ועוף הטמאים בכסוי ולאו מילתא היא דהא אמרינן היכא דנפקי איסור אכילה ואיסור הנאה מקרא הוא דאמרינן דלא יהנה הוא והכא אם מרבינן טמאים א\"כ האי לא יאכל הנאה משמע ולא אכילה והיכי עקרינן קרא מפשטיה דכתיב לשון אכילה ותו אי גם הטמאים טעונים כסוי לשתוק קרא מיניה ולכתוב חיה ועוף סתם והו\"א אפי' טמאים כו' עכ\"ל וראיתי להרב טירת כסף ז\"ל ד\"ט ע\"ג הקשה על תי' הב' ממ\"ש בתורת כהנים בפ' אחרי מות עוף יכול אף עוף טמא במשמע ת\"ל חיה מה חיה שהיא מטמא בגדים אף עוף שהוא מטמא בגדים יצא עוף טמא שאינו מטמא בגדים אי מה חיה שאינה באם על הבנים אף עוף שאינו באם על הבנים יצא עוף טהור שהוא באם על הבנים ת\"ל אשר יאכל ופירש הרב קרבן אהרן דאם לא נאמר אשר יאכל הייתי מוציא עוף טהור דלא ליבעי כסוי דהיינו עושין ההקש בהפך כמו חיה שאינה באם על הבנים כו' לכך כתיב אשר יאכל ללמדך שאינו מדבר רק בעוף טהור וא\"כ איך כתבו תוס' רי\"ד דאי גם הטמאים טעוני' כסוי לא לכתוב אשר יאכל הא אי לא הוה כתיב אשר יאכל הו\"א דדוקא עוף טמא בעי כסוי אלו ת\"ד יע\"ש. ולדעתי לק\"מ שהרי כתב קרבן אהרן שם דהיקש' דחיה ועוף ממלת עוף דריש לה שלא נאמר זה או זה אלא על דברים שהם ממין אחד אבל אי הוה כתיב כי יצוד ציד חיה ועוף ודאי דלא הוה דרשינן היקשה דמה חיה כו' שהרי קרא לגופא אתא לחייב כסוי על חיה ועוף ולא סגי בלאו הכי וא\"כ דברי תוס' רי\"ד מבוארים דאם איתא דגם הטמאים טעוני' כסוי לישתוק קרא מאשר יאכל וליכתוב חיה ועוף דמעתה ודאי לא הוה דרשינן היקשה דמה חיה כו' והוה מרבינן טהורים וטמאים בכלל וכן מדוקדק בלשונו שכתב ליכתוב חיה ועוף סתם ולא כתב חיה או עוף כלישנא דקרא אלא כונתו למ\"ש כן נרא' לי פשוט אלא מיהו הא ק\"ל לתי' ז\"ל דאכתי נימא דאשר יאכל פי' אשר יהנה וכ\"ת לישתוק קרא מאשר יאכל הא לא מכרעא דאי לא הוה כתיב אשר יאכל הוה מרבי' ג\"כ חיה ועוף הנסקלים וצפורי עיר הנדחת דאע\"ג דאיסורי הנאה הם טעונים כסוי להכי כתיב אשר יאכל למעוטי אסורים בהנאה. וכן ראיתי להתוס' ז\"ל בפ' כיסוי הדם ד\"פ ע\"א ד\"ה ור\"ש שהקשו וז\"ל הקשה ר\"א ממיץ אימא דהאי אשר יאכל אתא למעוטי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים כדדריש ר\"ש מכל האוכל אשר יאכל בפ' המנחות והנסכים אלא שבמה שתי' שם די\"ל דהתם כתיב מכל האוכל דמרבה כל אוכל אפי' האיסור בהנאה ואתא אשר יאכל למימר שיהא מותר בהנאה אבל הכא לא כתיב כל אשר יאכל משמע המותר לישראל ק' שהרי גבי חמץ ושור הנסקל דכתיב לא יאכל ולא כתיב שום רבויא ואפי\"ה לכ\"ע איסור הנאה במשמע וכקו' התוס' רי\"ד ז\"ל ואפשר דמנייהו לא ק\"ל להתוספות ז\"ל דס\"ל דדוקא גבי חמץ ושור הנסקל מדהו\"ל למיכתב לא יאכל וכתב לא יאכל בצירי הוא דנפ\"ל דאיסור הנאה במשמע וה\"ק לא יהיה בו היתר אכילה אמנם גבי כיסוי הדם דלא סגי דליכתוב יאכל בצרי דאי הוה כתיב אשר יאכל הוה משמע דדוקא בשוחטו כדי לאכלו טעון כסוי אבל אם שחטו למוכרו או לד\"א אינו טעון כיסוי ליכא למישמע מינה דאשר יאכל פי' הנאה אמנם מההיא דכל האוכל אשר יאכל ק\"ל שפיר דהתם נמי לא סגי דלכתוב יאכל בצירי דאי הוה כתיב יאכל היה משמע דדוקא לאוכלו הוא דמקבל טומאה ואפ\"ה דריש ר\"ש למעוטי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים ואהא תי' דשאני התם דכתיב כל כנ\"ל ולתי' הא' שתי' התוס' רי\"ד דאי מרבינן א\"כ האי לא יאכל הנאה במשמע ולא אכילה ולא עקרינן קרא מפשטיה קשה מההיא דכל האוכל אשר יאכל דמרבינן נמי איסור אכילה ועקרי' קרא מפשטיה ויש ליישב בדוחק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שכג) </b> הקשו דנימא דקרא אצטריך לבפ\"ק לרבנן דר\"מ דלא בעי שחיטה יע\"ש. והריטב\"א ז\"ל תי' כו'. דהא אתיא דלא כהלכתא כו'. בחידושי כתבתי דלכאורה קשה הא לר\"מ מי ניחא דמה יענה למ\"ד דאין שחיטה לעוף מן התורה דא\"כ הא י\"ל דקרא איירי בעוף הנסקל (דגם עוף קרוי שור כדילפינן שור שור מסיני) ומש\"ה אצטריך קרא דולא יאכל את בשרו להיכא דאם האבן שהוא נסקל בו קרעו לסימנים דאין העוף נבילה ומותר באכילה ולהכי אתי קרא לאוסרו: הן אמת דבחולין דף כ\"ח ריש ע\"א משמע שם דר\"מ ס\"ל דיש שחיטה לעוף מן התורה ועיין בתוס' שם בד\"ה תיהני כו' אלא דמאי דפריך הש\"ס שם אדרב יהודה משום ר' יצחק בן פנחס דס\"ל דאין שחיטה לעוף מן התורה מברייתא דמלק בסכין כו' היא פירכא קלישתא דהא אנן קיי\"ל כר' יהודה לגבי ר\"מ והא ס\"ל דמלק ונמצא טריפה דאינו מטהר מידי נבילה וא\"כ מאי קושיא היא נימא דהברייתא כר' יהודה וכהלכה אתיא: (ועיין חולין דף כ' ע\"ב) ור\"מ י\"ל נמי דס\"ל דאין שחיטה לעוף מן התורה ובאמת מלק בסכין מטהר מידי נבילה אלא דהברייתא אליבא דר' יהודה אתיא וא\"כ הרי טפי הי\"ל להש\"ס להקשות מברייתא זו דקדושין דף נ\"ו הנ\"ל והיינו דאי נימא דאין שחיטה לעוף מן התורה א\"כ מנ\"ל להברייתא ללמוד מקרא דלא יאכל את בשרו דאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור והרי הקרא אצטריך למיסר עוף הנסקל באם נקרעו הסימנים שלו ע\"י האבן שסקלוהו בו וכנ\"ל ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תלש </b>\n<b> אבר מן החי ונטרפה כו'.</b> עיין מ\"ש בלשון זה באורך פי\"ז מה' א\"ב בקונטריס איסור חל על איסור:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והרוצה </b>\n<b> לאכול בשר חי מולחו יפה יפה כו'.</b> הנה מצאתי למוהר\"ב ז\"ל בשיטה מקובצת למס' ביצה פ\"ג דכ\"ה אמתני' דתנן התם ר\"ע אומר אפי' כזית חי מבית טביחתה כתב וז\"ל מכאן שמעינן דבשר באומצא לא בעי מליחה דאי לא הרי כתבו הגאונים דשיעור מליחה כשיעור צלי ומאי איכא בין שיעורא דת\"ק לשיעור' דר\"ע דהא ר\"ע מיקל הוא יותר מת\"ק מדקאמר אפי' כו' יע\"ש ולכאורה היא ראיה נכונה עד שיש לגמגם על דברי התוס' ז\"ל בפ\"ק דחולין די\"ד ד\"ה ונסבין חברייא שהוצרכו להביא עצות מרחוק להוכיח דבשר חי אין טעון מליח' ואמאי לא הוכיחו ממתני' דידן דמוכח בהדיא דבשר חי אין טעון מליחה וביותר קשה לדעת רבי' ז\"ל שכתב דבשר חי טעון מליחה ולפי מה שהעלה מרן הכ\"מ ז\"ל שדעתו לומר דבשר חי טעון מליחה וצריך לשנות במליחתו כמו לקדרה יע\"ש דהשתא תיקשי ליה מתני' דהיכי קאמר ר\"ע אפילו כזית חי הוא טעון מליחה ודעת רבינו ז\"ל דצריך שיעור מיל כשעור צליה כמ\"ש ה\"ה שם בדין יע\"ש. אמנם אחר ההשקפה קצת נראה דאין ראיה ממתני' דידן שהרי כתב ה\"ה בדין ט' שדעת רבינו דבשר חי אסור מדבריהם בלא חליטה ומליחה יע\"ש ונרא' שהכריחו לזה לומר שאינו אלא מדרבנן משום דבכריתות בפ' דם שחיטה מוקמינן לברייתא דקתני דם הכליות דם האברים הרי אלו בל\"ת דם מהלכי שתים דם שקצי' ורמשים אסור ואין חייב עליו בדפריש משמע דבדלא פריש אינו עובר בל\"ת ואע\"ג דלא אוקמי' בדפריש אלא לחלוקת דם מהלכי שתי' ומשום דלא תיקשי לרב ששת דאמר דם מהלכי שתים אפי' מצות פירוש אין בו מסתמא כיון דאוקמוה סיפ' בדפריש ה\"ה רישא וכ\"כ הרשב\"א בת\"ה יע\"ש וא\"כ ע\"כ צ\"ל דלדעת רבי' נמי דם האברים שלא פי' אינו אסור מן התורה ומהתימ' על הרב כנה\"ג חי\"ד סי' ס\"ז בהגהת ב\"י אות א' שכתב שלדעת רבי' נמי דם האברים שלא פי' אסור ועובר עליו בל\"ת שהרי חילק בין דם נפש לדם האברים לענין כרת ולא בדם האברים עצמם בין פירש ללא פירש לענין לאו וכתב מרן נראה מדברי ה\"ה יע\"ש והוא תימ' איך אישתמיט מיניה דברי ה\"ה הללו שכתב בהדי' בדם האברים שלא פי' לדעת רבי' אינו אלא מדרבנן ואיך שיהיה כיון שלדעת רבינו אין איסורו אלא מדרבנן איכא למימר דמשום הפסד ממונו התירו איסורו כי היכי דהתירו מה\"ט לאכול מבית טביחתה קודם בדיקת הריאה אע\"ג דבעלמא אסור כמ\"ש הרא\"ש והכי מוכח בהדי' בפ' אלו עוברין דאמרינן התם דלרבה דאית ליה הואיל שרי לשחוט כל שיש שהות ביום אע\"ג דלא אכיל מטעם הואיל אע\"ג דאיסור' דרבנן מיהא איכא כדמוכח התם אלא ודאי דכל דרבנן משום הפסד ממונו התירו וכמ\"ש מוהר\"ב לעיל מזה סמוך ונראה וא\"כ היינו טעמייהו דהתוס' ז\"ל שלא הביאו ראיה מהך מתני' משום דמינה אין להוכיח אלא שאין איסורו מדאוריי' לא שיהא מותר לגמרי ועוד נראה דלק\"מ לדעת רבי' שהרי בשר חי שחלטו בחומץ מותר וה\"ט משום דכיון דאינו ראוי לפרוש עוד מ\"ה שרי כמ\"ש מרן ז\"ל וא\"כ איכא למימר דהיינו דאיכא בין שיעורא דת\"ק לשיעור' דר\"ע דלר\"ע דקאמר אפי' כזית חי אין צריך כדי שיעור צליה משום דמצי לאוכלו בלא מליחה ע\"י חליטה ומשמע ודאי דחליטה בחומץ בשיעור כל דהו סגי ובהא ניחא לדעת רבינו דלא תיקשי ליה ההיא דפ\"ק דחולין ודפ' מפנין שהביאו התוס' ראיה מדאמרינן דבשר חי חזי לאומצא בשבת אע\"ג דאינו יכול למולחו די\"ל דההיא חזי לאומצא ע\"י חליטה בחומץ קאמר דחליטה בחומץ שרי בשבת כמ\"ש הרב מג\"א סי' שכ\"א סק\"ו יע\"ש ודוק ועיין בהרב תי\"ט פי\"א דמנחות מ\"ז מ\"ש וכפי מ\"ש אין צורך למ\"ש הוא ז\"ל ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שכד) </b> ועוד נראה דלק\"מ לדעת רבינו שהרי בשר חי שחלטו בחומץ מותר כו'. גם אני בעניי כוונתי לישוב זה ויישבתי בזה דברי הרא\"ה מביאו הר\"ן בפ' ג\"ה דס\"ל דבצלי לא מהני ששים משום דאינו מפעפע בכולו שיתבטל האיסור כמו בקדירה כיון דאין כאן רוטב שיוליך האיסור בשוה וכתב הר\"ן דה\"ה במליחה אינו מתבטל נמי מה\"ט עיין בר\"ן דף רצ\"א ע\"א ולכאורה דבריו תמוהים דא\"כ בזרוע בשלה דעכ\"ר צריך למולחה קודם בישולה ואי נימא דבמליחה לא מהני ס' או ק' לבטל כיון דאין כאן רוטב להוליך בכולו א\"כ ניהו דזרוע כחוש הוא מ\"מ הא עכ\"פ קליפה בעי וא\"א לבשלה נמי שלמה: (וכמדומה לי שכן הקשה לי הגאבד\"ק ברעזאן ע\"י חתני הרב ר\"ש כהן רפ\"פ) אולם י\"ל דבאמת לא מלחו את הזרוע אלא החליטו אותה בחומץ להצמית את הדם וסגי בשיעור כל דהו ולא הוי כבוש לאסור מטעם כבוש את כל האיל משום הזרוע ודוק:<br><b> (שכה) </b> ובהא ניחא לדעת רבינו דלא תיקשי לי' ההוא דפ\"ק דחולין כו'. אע\"ג דאינו יכול למלחו כו'. מהאי דפ\"ק דחולין ממילא לא קשה להרמב\"ם ז\"ל דאדרבה לכאורה דברי התוס' תמוהים בראיה זו דדילמא הא דהשוחט בשבת לחולה מותר לבריא באומצא היינו הבני מעיים לפי שאין מחזיקין דם בהן ועכ\"ר צ\"ל כמ\"ש הכרו\"פ דהא דאין מחזיקין דם בבני מעיים היינו דאינן כבשר דעלמא דמחזיקין בו דם אבל בני מעיים אין חזקה שיש בהן דם אבל מ\"מ מידי ספיקא לא נפקא ומשום דדם שמלחו או שבשלו אינו אלא מדרבנן הו\"ל ספק דרבנן אבל באומצא בני מעיים אסורים מספק עכ\"פ וא\"כ להרמב\"ם ז\"ל דס\"ל כרש\"י דדם שבשלו אסור מן התורה הא ממילא ליתא לראיה זו כלל דעכ\"ר להרמב\"ם האי דאין מחזיקין דם בבני מעיים היינו דאין ספק דליהוי בהו דם דאל\"כ אמאי מותרים הבני מעיים כשבשלום בלי מליחה וא\"כ תו ליכא למימר לשיטתי' הוכחה זו מפ\"ק דחולין הנ\"ל משום די\"ל דהא דשרי לבריא באומצא היינו הבני מעיים לפי שאין בהם דם וכמו שהקשיתי כאן על ראיית התוס' דדוקא לדעת התוס' דס\"ל דדם שבשלו אינו עובר עליו והיתרא דבני מעיים אינו אלא משום דהוי ספק דרבנן א\"כ באומצא בני מעיים נמי אסורים משום ספיקא ואמאי מותרים לבריא עכ\"ר משום דדם איברים שלא פירש מותר אפי' מדרבנן ולפ\"ז ניחא אפי' לדעת הכנה\"ג בדעת הרמב\"ם: ובל\"ז מהאי דפ\"ק דחולין אין ראיה ברורה דהא אצטריך לאשמעינן דמותר לבריא באומצא לענין אם נתערב עם בשר שנמלח דאי היה אסור לבריא מטעם איסור שבת אינו בטל ברוב משום דהו\"ל דבר שיש לו מתירין שהרי מותר לאחר השבת אבל לענין איסור דם שפיר בטיל ברוב דלא הוי דשיל\"מ ע\"י מליחה כיון דאיכא הוצאות למלחו וכמ\"ש הרשב\"א לענין כלי איסור שנתערב בכלים של היתר דלא הוי דשיל\"מ אע\"פ שאפשר בהגעלה ולהכי אצטריך לאשמועינן דמשום איסור שבת מותר ומש\"ה בטיל ומותר לבריא: אבל התוס' דמייתי ראיה זו י\"ל דס\"ל דליכא למימר דנ\"מ לענין ביטול ברוב ואולי דמספקא להו נמי להתוס' כמו דמספקא ליה להרב בעל צ\"צ בביצה טריפה שנולדה ביו\"ט ונתערבה די\"ל דבטילה משום דכיון דאיסור טרפה בטיל דהא לא הוי דשיל\"מ ממילא איסור מוקצה נמי בטיל וה\"נ י\"ל כן דכיון דלענין איסור דם בטיל ממילא איסור שבת נמי בטיל ואפי' אי בלא תערובות אינו מותר לבריא באומצא: וי\"ל נמי דס\"ל להתוס' דלא שייך לומר דלבריא ע\"י תערובות מותר משום דמציאות רחוק הוא שלא יהיה ניכר בשר תפל בין בשר שכבר נמלח שנתערב בו ואע\"פ שאפשר דמולחו בשעת אכילה ואוכלו מיד דזה מותר מ\"מ הרי הוא ניכר ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>גיד </b>\n<b> הנשה נוהג בבהמה וחיה הטהורים.</b> כתב הרב מש\"ל ז\"ל וז\"ל איסור גיד הנשה נוהג אף באדם כ\"כ הרשב\"א ז\"ל סי' שס\"ד עכ\"ל הנה הרב הביא דין זה הלכה פסוקה ולע\"ד שדין זה תלוי במחלוקת שלדעת רבינו ז\"ל שכתב פ\"ב מה' אלו הלכה ג' דבשר האדם אסור הוא בעשה נרא' ודאי שאין ג\"ה נוהג באדם דלא גרע מבהמה טמאה דקי\"ל כר\"ש דאינו נוהג בטמאה משום דבעי' גידו אסור ובשרו מותר וכמו שפסק רבינו לקמן דין א' והרשב\"א ז\"ל לא כ\"כ אלא משום דלשיטתיה אזיל דס\"ל דבשר האדם מותר שלא כדעת רבינו כנ\"ל:",
+                "<b>ונוהג </b>\n<b> בשליל ובמוקדשים.</b> משנה ר\"פ ג\"ה ופרכי' עלה בגמ' פשיטא משום דאקדשיה פקע איסור ג\"ה מיניה ושקלי' וטרי' בה טובא ומסקי' דמתני' במבכר' עסקינן וא\"נ בולדות קדשים וקסבר ולדות קדשים בהוייתן קדשים יע\"ש ומשמע ודאי דאי ס\"ל דבמעי אמן הם קדשים לא חייל איסור ג\"ה אאיסור קדשים ואפי' למ\"ד דנוהג בשליל משום דאיסור קדשים קדים קודם שנתקשרו אבריו בגידין וכיון שכן יש לתמוה על רבינו ז\"ל דמאחר שרבינו ז\"ל פוסק כמ\"ד דבמעי אמן הם קדשים כמ\"ש פ\"ד מה' תמורה דין ג' וז\"ל השוחט את החטאת כו' שולדי הקדשים במעי אמן הם קדשים אם כן הוה ליה לפרש ולמימר דאינו נוהג בולדות קדשים ולא למיסתם סתומי ולהביא לישנא דמתני' דמוקמי' לה בולדות קדשים מכח קו' דאי בדאקדשי' פשיטא וכן ראיתי להרב יש\"ש בפג\"ה שכתב דלמאי דקי\"ל דבמעי אמן הם קדשים אין איסור גיד נוהג בולדות קדשי' אלא דוקא במבכרת ומהתימ' עליו איך לא שת לבו להקשות על רבינו כמ\"ש ואשר אני אחזה ליישב דברי רבינו ז\"ל כלפי מה שהקשו התו' שם בד\"ה קדשים בס\"ד וז\"ל וא\"ת נימא מיגו דאיתוסף איסור לגבוה דאסור להעלותו איתוסף נמי להדיוט איסור אכילה וי\"ל דאיכא למ\"ד בסמוך מחוברין יעלו עכ\"ל ורגע אדבר מה שראיתי להרב ח\"ה ז\"ל שהקשה על דברי התוס' הללו וז\"ל ק\"ק כיון דלפום סברא דהשתא שרי גיד קדשים לאכילת הדיוט שרי נמי לגבוה ומקרי שפיר מן המותר לישראל כיון דגיד קדשים מותר באכילה לישראל אע\"ג דאיסור גיד בחולין דכה\"ג מקרי מליקת עוף להקטיר לגבוה מן המותר לישראל כיון דשרי לכהן באכילה אע\"ג דמליק' אסור בחולין א\"ד יע\"ש: ואנכי לא ידעתי מי גלה ליה רז זה דטעמ' דמליקה דחשיב מן המותר לישראל משום דשרי לכהן באכילה והלא בפשיטות איכא למימר דטעמא דמליק' משום דמצותו בכך שאני דומיא דחלב ודם כדאמרינן לקמן דלרבנן דר' דאסרי ג\"ה מטעמ' דממשקה ישראל ולא ילפינן מחלב ודם משום דמצותו בכך שאני ואי כונתו ז\"ל אליב' דר' דלא ס\"ל טעמא דמצותו בכך ויליף מחלב ודם לג\"ה דהניחא ג\"ה וחלב ודם משום דבאין מכלל היתר אבל מליקה מאי איכא למימר הא בטריפה אפילו ר' מודה כמ\"ש רש\"י שם ולזה הוצרך לומר דלר' ע\"כ דה\"ט משום דשרי לכהן באכילה גם בזה אחר המחילה לא צדק הרב ז\"ל שהרי בפרק העור והרוטב דק\"ך ע\"א אמרינן דמליקה דשרי לכהנים לא חשיב היתר להדיוט משום דכהנים משולחן גבוה קא זכו והכי אמרי' בהדי' פ\"ק דמנחות דף ו' ומבואר התם בהדי' דטעמא דמליק' דחשיב שפיר ממשקה ישראל מן המותר לישראל משום שכן קדושתה דהיינו מליקתה אוסרתה להדיוט אבל קודם לכן לא נאסר להדיוט משא\"כ טריפה וג\"ה וכיוצא ולפי הנראה אשתמיטתיה מהרב ז\"ל סוגיא הלזו ואיך שיהי' המתבאר מדברי התו' דלמאן דס\"ל דג\"ה אסור להעלות למזבח אפילו נימא דולדות קדשים במעי אמן הם קדשים חייל שפיר ג\"ה אמוקדשים משום דהו\"ל איסור מוסיף דמיגו דנאסר לגבוה נאסר להדיוט וא\"כ מאחר שרבינו ז\"ל פסק בפ\"ו מהלכ' מעה\"ק הלכה ד' דאסור להעלות ג\"ה למזבח מש\"ה פסק שפיר דאפילו בולדות קדשים איסור ג\"ה נוהג בו כנ\"ל נכון: וע\"פ האמור יש ליישב דברי ה\"ה ז\"ל בלשון שלפנינו שכתב וז\"ל ופסק כר\"י דאמר בגמ' אחד קדשי' הנאכלין ואחד קדשים שאינן נאכלין אשר דבריו ז\"ל מן המתמיהין שהרי בין לר\"פ דאמר ול\"פ כאן להלקותו כאן להעלותו בין לר\"ן בר יצחק דאמר להעלותו פליגי כ\"ע מודו דלהלקותו איסור גיד נוהג וא\"כ כיון שרבינו מיירי להלקותו מנ\"ל דפסק כר\"י וכבר ראיתי להרב לח\"מ פ\"ו מה' הנזכר שתמה על ה\"ה בזה וכתב דאפשר שטעמו של ה\"ה בזה ממה שראה שבפ\"ו מה' הנז' פסק רבינו דהעלא' אסור וא\"כ ע\"כ ודאי דלא ס\"ל כר\"פ דאמר כאן להלקותו כאן להעלאה דלדידי' לכ\"ע העלאה מותר אלא ס\"ל כר\"ן דאמר דבהעלאתו פליגי ופסק כר\"י א\"ד יע\"ש ודבריו תמוהים דכפי דבריו ז\"ל לא הי' לו לה\"ה לכתוב דברים הללו בהלכות אלו דלא קאי אלא לענין להלקותו כיון דלא נ\"מ מידי ולכל הפחות הי\"ל להזכיר דברי רבינו ז\"ל שבה' מע\"הק ולומר דפסק כר'. ואולם כפי מ\"ש דברי ה\"ה ז\"ל הם נכונים דהוצרך לומר דפסק כר\"י דג\"ה אסור להעלותו ממה שסתם רבינו וכתב דנוהג במוקדשים דמשמע אפילו בולדות קדשים ואלו הי' דעתו ז\"ל דג\"ה מותר להעלותו ודאי דאין איסור ג\"ה חל על איסור קדשים וכמ\"ש זה נ\"ל אמת ויציב בכונת ה\"ה ז\"ל. עוד ראיתי להרב לח\"מ ז\"ל שהקש' שם וז\"ל אבל מ\"מ קשה דר\"י אית ליה כרבנן ורבינו ז\"ל פסק כר' שכן כתב לעיל ואם פירש לא יעלו שנאמר ועשית עולתיך הבשר ודם והיינו כדדריש ר' וא\"כ רבינו ז\"ל מזכה שטרא לבי תרי יע\"ש שהניחו בצ\"ע. ולע\"ד נרא' דל\"ק כי הרב ז\"ל פשיטא ליה דהא דקאמר התם דר' ורבנן פליגי בג\"ה אי מותר להעלותו מילתא פסיקת' היא לכ\"ע ולא כן הדבר דבתר הכי אמרי' התם אמר ר\"ה ג\"ה חולצו לתפוח אמר ר\"ח מי כתיב על כן לא יאכל המזבח לא יאכלו בנ\"י כתיב ומשמע דר\"ה ור\"ח אליבא דכ\"ע פליגי ולא ס\"ל כרנב\"י דתלי לה בפלוגת' דר\"י ורבנן וכן ראיתי להרב ח\"ה ז\"ל שכ\"כ בהדי' והכריח הדבר דאי ס\"ל כרנב\"י אם כן ר\"ח אתי דלא כמאן שהרי רבי מקרא דוהקטיר את הכל המזבח נפ\"ל דג\"ה במחובר מותר להעלותו ולא מדכתיב לא יאכל המזבח יע\"ש. ואולם אכתי הכרעת הרב ח\"ה ז\"ל לא מכרעא אלא לו' דר\"ח ס\"ל דאפילו לרבנן דר' ג\"ה מותר להעלותו ואיכא למימר דר\"ה ור\"ח אליב' דרבנן פליגי דלר\"ה ס\"ל דלרבנן דרבי ג\"ה אסור להעלותו ומשום הכי אייתר לן והקטיר את הכל המזבח לפרשו ור\"ח ס\"ל דאפילו לרבנן נמי ג\"ה מותר להעלותו אלא דס\"ל דקרא דוהקטיר את הכל לא אצטריך לג\"ה משום דמקרא דלא יאכלו בנ\"י נפקא מדלא כתיב לא יאכל המזבח אמנם לפ\"ז ודאי ה\"נ דס\"ל לר\"ה ודאי דג\"ה מותר להעלותו דאל\"כ קרא דוהקטיר למחוברין למאי אצטריך מידי דהוי אראש' של עולה כדקא אמרי רבנן. ואולם לדידי חזי לי להכריח הדבר דר\"ה אליבא דכ\"ע אמרה מדפרכינן התם מתיבי ג\"ה כו' ושל עולה מעלהו למזבח מאי לאו מעלהו ומקטירו לא מעלהו וחולצו ופרכינן מאחר שמעלהו למה חולצו ומשני משום שנאמר הקריבהו נא לפחתיך והשתא אם אית' דלר\"ה ס\"ל דלר' ג\"ה מותר להעלותו מאי פריך מההיא בריית' ואמאי הוצרך לדחוקי מעלהו וחולצו הא בפשיטות מצי לשנויי דההיא בריית' ר' היא אלא מוכח בהדי' דר\"ה ס\"ל דאפי' לר' ג\"ה אסור להעלותו וכן נרא' להכריח עוד מהא דגרסינן פ\"ק דמנחות ד\"ו אבריית' דקתני התם מן הבקר להוציא את הטריפה והלא דין הוא ומה בעל מום כו' עד מליקה תוכיח שאסורה להדיוט ומותר לגבוה מה למליקה שכן קדושתה אוסרת' ואם השבתה ת\"ל מן הבקר ופרכינן מאי אם השבתה ושקיל וטרי טוב' עד דקאמר התם רב שישא ברי' דר\"א אמר משום דאיכ' למימר ליהדר דינא ותיתי במה הצד מה למליקה שכן קדושתה אוסרתה חלב ודם יוכיחו מה לחלב ודם שכן באים מכלל היתר מליקה תוכיח כו' הצד השוה שבהן שאסורין להדיוט ומותרים לגבוה אף אני אביא טריפה ופרכינן מה להצד השוה שכן מצותו בכך אלא אמר ר\"א כו' והשתא אמאי לא דחי משום דא\"ל ליהדר דינא ותיתי במה הצד ממליקה וג\"ה והא מני ר' היא דהשתא ליכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן מצותו בכך אלא מוכרח דלר\"ה לכ\"ע אסור להעלותו דהשתא סוגיא דמנחות אתיא כהלכת' אליב' דר\"ה כדקאמר פרק ג\"ה תניא כוותיה דר\"ה ואמנם ראיתי להתוס' שם ד\"ה מה לכלאים שהקשו כן דאמאי לא קאמר ג\"ה תוכיח דמותר להעלותו כדאית' בריש ג\"ה נראה דס\"ל דהא דר\"ן דקאמר דלר' ג\"ה מותר להעלותו מילת' פסיקתא היא וליכא מאן דפליג הפך ממ\"ש ולפי דבריהם ק\"ט דמאי פריך לר\"ה מבריית' וצ\"ע:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> מ\"ש </b> כיון דהרמב\"ם ס\"ל בפ\"ד דתמורה דולדות קדשים במעי אמן הן קדושין וא\"כ האיך כתב לשון המשנה ג\"ה נוהג במוקדשים וכו'. וכדי ליישב זה אעתיק מ\"ש בחי' לש\"ס חולין וז\"ל תוד\"ה וכ\"ת קסבר אין בגידין בנ\"ט הנה מ\"ש התוס' דלכך לא משני דסבר יש בגידין בנ\"ט משום דא\"כ אין מוקדשין נוהג בגיד מבעיא לי' והא שאין מקשה כן השתא משום דעדיף מיני' פריך וכו' המעיין בדבריהם יראה כמה דוחק יש בזה ונלפענ\"ד ליישב ע\"פ דרכם ואבאר תחלה כי מצאתי להגאון בספר צל\"ח בפ\"ב דפסחים שהביא הירושלמי דס\"ל גה\"נ של נבלה מותר בהנא' אבל לא של כשרה ונתן הוא טעם לדבריו דס\"ל להירושלמי כר\"ש דדרש מי שבשרו מותר גידו אסור ונבלה דאסור בשרו לא שייך בי' איסור גיד וכו' ולכאור' נרא' מסוגיא זו דס\"ל כהירושלמי דלכאור' תקשה למאי דמשני דסבר אין בגידין בנ\"ט וקמ\"ל דאיסור מוקדשין ליכא דמ\"ט הצריך התנא למנקט מוקדשין דאינו נוהג רק בפני הבית ומ\"ט שביק טרפה ונבלה דהוי דבר הנוהג בכל זמן ולא שמעינן דאינו נוהג נבלה בגה\"נ דאין בנ\"ט וכו' לכך י\"ל דס\"ל לש\"ס דילן כהירושלמי דאין שייך בשל נבלה איסור גיד ותו הוי פשיטא לי' דאין שייך גם איסור נבלה בו כיון דאין בו בנ\"ט אבל במוקדשין הנאכלין הו\"א כיון דשייך בו איסור גיד ואחשבי' רחמנא אכילתו יהי' חייב נמי משום מוקדשין קמ\"ל דאעפ\"כ אין מוקדשין בגיד משום דאינו בנ\"ט (אך באמת אין מזה ראי' כמ\"ש לקמן) ולפ\"ד הירושלמי צ\"ל הא דפליגי לקמן בברייתא דאוכל ג\"ה של נבלה דר\"י מחייב ב' וחכמים א' עכ\"פ משמע משם דכ\"ע ס\"ל דשייך איסור ג\"ה בנבל' צריך לומר דשם כולהו לא ס\"ל כר\"ש דדרש מי שבשרו מותר וכו' אבל לר\"ש אין שייך גה\"נ בשל נבל' ולפ\"ז תקשה על הרמב\"ם דכתב בשל נבלה וש\"ה חייב שתים והוא פסק כר\"ש דדרש מי שבשרו מותר וכו' ובאמת צ\"ל לדבריו דס\"ל אינו מוציא רק מין שאין בשרו מותר אבל אם הוא מין שבשרו מותר אף שזה בשרו אסור משום ש\"ה וכה\"ג מ\"מ חל עליו איסור גיד אך לכאור' קשה מנ\"ל להרמב\"ם דאף לר\"ש הוי כן ואין לומר שמשמע לו כן ממה דאמר בש\"ס בפסחים דגה\"נ מותר בהנא' למ\"ד יש בו בנ\"ט משום דכשהותרה נבל' וכו' משמע דאף בנבל' שייך איסור גה\"נ י\"ל דהך מתניתין דשולח אדם ירך לנכרי וכו' אתיא דלא כר\"ש ולא ס\"ל להך מתניתין דרשה דמי שבשרו מותר וכו' והא דלא מקשה הש\"ס כן הניחא למ\"ד דלא סבר דרשא דמי שבשרו מותר וכו' י\"ל דזה ידע הש\"ס דרק ר\"ש סובר כן והוא אוסר בהנא' רק למ\"ד אין בגידין בנ\"ט דיש כמה תנאים אחרים דסוברים כן כגון ר\"י בן ברוקה וכו' שפיר מקשה ומשני כיון דחזינן דרש\"י סובר אין בגידין בנ\"ט והוא אוסר בהנא' ממילא נמי שאר התנאים דסברי כר\"ש דאין בו בנ\"ט סברי נמי כוותי' בהא וכו'. אך נרא' דמשמע לי' להרמב\"ם כן באמ\"ה נמי סברי רבנן כן דאינו נוהג בטמאה משום דמי שבשרו מותר וכו' וקיי\"ל כחכמים ואעפ\"כ משמע לקמן בכל הש\"ס דטרפה נוהג באמ\"ה ואמ\"ה נוהג בטרפ' למ\"ד דאחע\"א אף דטרפה בשרו אסור וחכמים ס\"ל דמי שבשרו אסור אין אמ\"ה נוהג בו וכו' צ\"ל דטרפ' בשרו מותר מקרי דהוי מין שבשרו מותר דדוקא מין שבשרו אסור ממעטו רבנן ולפ\"ז ה\"ה נמי לר\"ש דדורש בגיד כן נמי הוי כן דנוהג בטרפ' והירושלמי אפשר דסובר כן גם באמ\"ה דאין נוהג בטרפ' אבל לדידן בש\"ס דילן דסובר בטרפ' נוהג אמ\"ה ה\"ה דגה\"נ נוהג בטרפ' ונבלה כנלפענ\"ד. אך לפי הנ\"ל דלא קיי\"ל כסברת הירושלמי תקשה דמאי פריך בש\"ס מוקדשין פשיטא כיון דאקדשי' פקע איסור גיד מיני' וכו' נימא דקמ\"ל אף בקדשים שאין נאכלין שייך איסור גיד ונהי דלא רצה בש\"ס לשנות דקמ\"ל דאף למזבח אסור משום דמשמע דמתניתין דידן מיירי רק מענין אכילת אדם ולא למזבח דאינו עוסק השתא בראוי למזבח. אך אכתי תקשה נימא דקמ\"ל דה\"א בקדשים שאין נאכלין כיון דאקדשי' ותאסר הבשר באכיל' פקע איסור גיד מיני' דמי שבשרו אסור אין גיד נוהג בו כמו שסובר הירושלמי קמ\"ל דאסור לאדם משום גיד דלא כהירושלמי ואתיא מתניתין כר\"ש ולפ\"ז י\"ל קושית השעה\"מ די\"ל דס\"ל להרמב\"ם דכל עיקר פלפול הש\"ס הוא לפי הס\"ד לקמן דטעם דת\"ק דאינו נוהג בטמאה משום דאחע\"א ולא משום דרשא דמי שבשרו מותר וכמ\"ש המרש\"א בתוד\"ה וכ\"ת יש בגידין וכו' והי' משמע להמקשה כן ממה דהשיב ר\"י והלא לב\"נ נאסר וכו' משמע דרק הטעם משום דאין אחע\"א ע\"כ כיון שלא ס\"ל להתנא כלל דרשה דמי שבשרו מותר. לכך מקשה שפיר פשיטא וכו' אבל לפי מה דמסיק בש\"ס שם דרשה דמי שבשרו מותר וכו' והרמב\"ם פסק כוותי' תו קדשים הוי רבותא דאף שאין נאכלין ונאסר הבשר מ\"מ שייך בו איסור גה\"נ דלא כהירושלמי וזה מדויק בלשון הרמב\"ם שכתב גה\"נ נוהג וכו' בין קדשים וכו' בין שאין נאכלין ומיירי בקדשים עצמן לא בוולדות ומ\"מ הוי רבותא וכו' ובוולדות קדשים א\"צ לאשמעינן דממילא נשמע כיון דאין אחע\"א וכו' אך הנה קו' הנ\"ל יש ליישב בע\"א דהנה בשלמא למאי דס\"ד דקמ\"ל דמוקדשין נוהג בגה\"נ לא תקשה דמ\"ט נקיט התנא בלשון מוקדשין ולא נבלה וטרפה משום דכתבו התוס' דהא דמוקדשין חל אגיד משום דחמיר וכו' וזה במוקדשין משא\"כ בנבילה נהי דיש בנ\"ט מ\"מ אחע\"א כו' וכן נמי למאי דס\"ד דקמ\"ל דאין מוקדשין נוהג בג\"ה נמי ניחא דלא נקיט נבילה משום דה\"א דרק אכילה אינו שייך בג\"ה אבל עכ\"פ נהנה מיקרי שמשתרשי לו שלא אכל דברים אחרים ויהי' חייב במוקדשין מטעם נהנה לזה קמ\"ל דאף הנאה לא מקרי באכילת גיד וכו'. אבל אי נימא דעיקר הרבותא דגיד נוהג בקדשים שאין נאכלין דה\"א כיון שבשרו נאסר נפקע איסור גיד מני'. א\"כ דנקט מוקדשין ולא נבילה וטריפה דשכיח טפי. ולפי\"ז אתי שפיר דהשתא דאוקי דסובר אין בגיד בנו\"ט וגיד לבדו נוהג במוקדשין לא תקשה דא\"כ אין מוקדשין נוהג בגיד מבע\"ל די\"ל דאי הוי נקיט אין מוקדשין נוהג לא הוי ידעינן רק דאין שייך איסור מוקדשין בגיד אבל זה לא ידעינן דגיד נוהג אף בקדשים שאין נאכלין לכך נקט בלשונו דגיד הנשה נוהג לבדו במוקדשין ומדסתם מיירי בכל המוקדשין. ושמעינן מינה תרתי חדא דאין שום מוקדשין נוהג בג\"ה וגם להיפך דג\"ה נוהג בכל המוקדשין ונקיט מוקדשין משום רבותא דאף איסור הנאה אינו חייב משום מוקדשין. אבל אי נימא כמ\"ש התוס' דיש בגידין בנו\"ט ואין מוקדשין חל על ג\"ה משום דאחע\"א שפיר תקשה דאי נמי הוי נקיט אין מוקדשין נוהג בג\"ה דאין שום מוקדשין שייך בגיד נמי הוי שמעינן דע\"כ גיד נוהג אף בקדשים שאין נאכלין דאל\"כ א\"כ תו בקדשים שאין נאכלין שייך איסור מוקדשין דהא אין איסור גיד נוהג בו ושפיר תקשה. וע\"כ לא מצי לאוקמי בכה\"ג. ולא תקשה דאכתי למאי דאוקי דסבר יש בגידין בנו\"ט ואתי איסור מוקדשין חייל אאיסור גיד ומקשה מוקדשין נוהג בגיד מבעיא לי' ומאי קושיא נימא דרוצה לאשמועינן תרווייהו דגיד נוהג אף בקדשים שאין נאכלין. זה אינו דקושית הש\"ס כך ממ\"נ אי זה הוי מלתא דפשיטא דיש בגידין בנו\"ט ולא קמ\"ל רק דשייך ג\"ה באין נאכלין הו\"ל לאשמועינן בנבילה. ואי זה לא הוי מלתא דפשיטא וצריך לאשמעינן דיש בגיד בנו\"ט א\"כ תו זה באמת לא נשמע ממתניתין דלשון גיד נוהג במוקדשין לא משמע מזה כלל לאשמועינן דמוקדשין נוהג בגיד. ואי רוצה לאשמעינן זה הך הי' צריך לנקוט אבל השתא לא הוי נשמע מלשון זה מידי. לכך מתרץ דסבר דאין בגידין בנ\"ט וקמ\"ל דגיד לבדו שייך במוקדשין ולשון זה סובלת המתניתין שפיר כן נלפע\"ד נכון וברור:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האוכל </b>\n<b> ג\"ה של נבילה כו' חייב שתים כו'.</b> עיין במרן כ\"מ שהקשה משם הרשב\"א ז\"ל דמוכח פ' ג\"ה דלמ\"ד אין בגידין בנ\"ט אין איסור מוקדשין נוהג בו ורבינו ז\"ל פסק כמ\"ד אין בגידין בנ\"ט כמ\"ש פט\"ו מה' אלו הלכה י\"ז ובאוכל ג\"ה של עולה פ' דחייב ב' ומאן דמחייב שתים ע\"כ אית ליה דיש בגידין בנ\"ט א\"ד יע\"ש. ובאמת שהדבר מתמיה והיותר תימא אצלי שרבינו ז\"ל בפ\"ב מה' אלו הלכה י\"ח כתב וז\"ל האוכל מנבלה וטריפה או מבהמה וחיה הטמאין מן העוף ומן העצמות ומן הגידין כו' אע\"פ שהוא אסור הרי זה פטור וכתב ה\"ה שם שיצא לרבינו כן ממ\"ש בחולין ר\"פ העור והרוטב העצמות והגידין כו' אבל לא טומאת נבלות והטעם מפני שאין בהן לאו של נבלה כו' יע\"ש הרי מבואר דסובר רבינו דהאוכל גידין של נבלה וטריפה אין בהן מלקות וא\"כ תימא על עצמך למה זה כתב באוכל ג\"ה של נבלה שחייב משום נבלה ומה נשתנה ג\"ה מכל שאר גידין דעלמא ובהדיא כתב רבינו בפרק זה בדין הקודם דהאוכל ג\"ה מבהמה וחיה הטמאים פטור כו' ואינו כאוכל משאר בשר שאין הגידין מכלל הבשר כמו שבארנו וכתב ה\"ה ז\"ל דהיינו ממ\"ש פ\"ד שאין מלקות בגידי נבילה טמאה וא\"כ הדבר תמוה שהרי באוכל גידי נבילה וטריפ' כתב ג\"כ דאין בהן מלקות כדרך שכתב בבהמה טמא' וא\"כ איך כתב דבג\"ה של נבלה חייב שתים: ולכן אשר אני אחזה ליישב דבריו דרבינו ז\"ל קשיתי' למאי דפסקי' התם בפ' ג\"ה דצ\"ט ע\"ב כמ\"ד דאין בגידין בנ\"ט מאחר דסתם משנה דירך שנתבשל ס\"ל כמ\"ד דיש בגידין בנ\"ט ור\"י ס\"ל גם כן דיש בגידין בנותן טעם וכדאית' בפרק הנזכר ד\"ק ע\"ב דקתני בברייתא האוכל ג\"ה של בהמה טמאה ר\"י מחייב שתים ור\"מ דמחייב שתים באוכל ג\"ה של נבלה וחכמים דר\"מ דס\"ל באוכל ג\"ה של עולה ושל שור הנסקל שהוא חייב ב' כולהו ס\"ל דיש בגידין בנ\"ט א\"כ היכי פסיק תלמוד' הלכתא דלא כוותייהו ובפרק אלו עוברין מייתי התם בריית' דקתני המבשל ג\"ה בחלב לוקה משום אוכל בשר בחלב ור\"ח תני התם לוקה ב' על אכילתו כו' ובפ\"ק דביצה די\"א תני תנא קמיה דר\"י בריית' הלזו וא\"ל פוק תני לברא הבערה ובישול אינה משנה משמע דס\"ל לר\"י דחייב משום אוכל בב\"ח וע\"כ היינו משום דיש בגידין בנ\"ט: ותו ק\"ל דר\"י אדר\"י שהרי ר\"י ס\"ל דג\"ה של בהמה טמאה חייב משום טמאה משום דס\"ל דיש בגידין בנ\"ט ואלו בר\"פ העור והרוטב מבואר דס\"ל לר\"י דהגידין של נבלה לא מחייב משום נבלה מדתנן התם העור והרוטב והגידין כו' אבל לא טומאת נבלות כו' ר\"י אומר האלל המכונס אם יש בו כזית כו' חייב עליו ומדפליג באלל ולא בגידין מבואר דבגידין מודה דאין בהן משום נ\"ט ובגמר' אמרינן התם דקכ\"א מאי אלל ר\"י אמר מרתקא ופי' רש\"י מרתקא גיד השדרה (כצ\"ל ומ\"ש השדה ט\"ס הוא) והצואר ופרכינן עלה ת\"ש ר\"י אומר האלל המכונס כו' בשלמא למ\"ד בשר שפלטתו סכין כו' אלא למאן דאמר מרתקא כי איכא כזית מאי הוי עץ בעלמא הוא ומשנינן אליבא דרבי יהודה לא פליגי כי פליגי אליבא דרבנן ופירש רש\"י וזה לשונו ואלל דמתניתין דקאמר מצטרף בכולהו אלל קאמר כו' ואתא ר\"י למימר באלל מרתקא מודינא דלא הוי בשר באנפי נפשיה לענין נבלות אבל בשר כו' יע\"ש והשתא קשיא טובא דלר\"י דאמר מאי אלל מרתקא אם כן היכי מודה ר\"י לומר דאין בהן משום טומאת נבלות הא ר\"י ס\"ל דיש בגידין בנ\"ט ובכלל בשר הן ובגמרא דפרכינן כי איכא כזית מאי הוי עץ בעלמ' הוא אדרבא איפכ' הו\"ל לאקשויי דלר\"י אפילו אינו מכונס נמי ליחייב כיון דס\"ל דיש בגידין בנ\"ט ולקושי' הלזו היה מקום ליישב דאע\"ג דס\"ל לר\"י דיש בגידין בנ\"ט היינו דוקא בג\"ה דרכיכי אבל בגידי צואר קשין הן יותר מדאי ולא מיקרי בשר כלל וכמבואר מסוגיא דפרק כיצד צולין דפ\"ג ע\"ב דמוקמי' למתני' דהעצמות והגידין ישרפו בג\"ה אבל גידי צואר לא צריכי שריפה יע\"ש מיהו קמייתא קשיא דמדפליג באלל ולא בגידים מבואר דס\"ל דאגידין לא מיחייב ומצאתי לרש\"י ז\"ל פ\"ק דביצה ד\"ז ע\"א שכ' אבריית' דקתני התם האוכל מנבילת עוף טהור מן העצמות ומן הגידין טהור וז\"ל מן הגידין וקסבר אין בגידין בנ\"ט ע\"כ הנה לפי דעתו ז\"ל צ\"ל ג\"כ דמתני' דהעור והרוטב אתיא נמי כמ\"ד אין בגידין בנ\"ט וכיון שכן קשה מדר\"י אדר\"י והמאירי ז\"ל שם פ\"ק דביצה חלק על רש\"י וכתב דאפי' למ\"ד יש בגידין בנ\"ט אפי\"ה טהור משום דלאו בשר גמור הוא יע\"ש כי על כל אלה כזה ראה וקדש רבינו ז\"ל לומר דודאי ר\"י סבירא ליה באוכל גידי טמאה ונבלה דלא מיקרי בשר ולא מיחייב משום טומאה ונבלה אלא דוקא באוכל ג\"ה של בהמה טמאה או נבלה הוא דס\"ל לר\"י דחייב שתים משום דכיון דרחמנא אחשביה לג\"ה אוכל לעבור עליו באותה אכיל' חשיבא נמי אוכל לעבור עליו משום טומאה ונבלה ודוגמא לדבר ראה תראה מ\"ש רש\"י ז\"ל פרק אין צדין דף כ\"ז ע\"ב ד\"ה חלה שנטמאת דאע\"ג דהבערה לצורך הותרה בי\"ט אפי\"ה אין מדליקין בשמן שריפה ביו\"ט משום הואיל דרחמנא אחשביה להבערתן דכתיב באש ישרף חשיבא מלאכה והיינו דנקט ברייתא פלוגתייהו דר\"י ור\"ש באוכל ג\"ה של בהמה טמאה ולא נקט לפלוגתייהו באוכל משאר גידי בהמה טמאה דלר\"י כיון דס\"ל דיש בגידין בנ\"ט מיחייב אגידין משום טמאה ולר\"ש דס\"ל דאין בגידין בנ\"ט לא מיחייב משום דבשאר גידין לכ\"ע לא מיחייב ואפילו ר\"י מודה ומעתה איכא למימר שפיר דר\"י ור\"מ ורבנן דר\"מ דס\"ל דהאוכל ג\"ה של נבלה ושל שור הנסקל חייב ב' כולהו ס\"ל דאין בגידין טעם בשר ולאו בשר מיקרי וירך שנתבשל ג\"ה בתוכו מותר כיון דאין בו בנ\"ט אלא דבאוכל ג\"ה של נבלה הוא דמיחייב מטעמא דהואיל ורחמנא אחשביה אכילה דידיה לענין ג\"ה חשיבא נמי אוכל לשאר איסורים וברייתא דהמבשל ג\"ה בחלב דחייב ב' אתיא ככ\"ע ומטעמא דכתיבנא ומאי דאמרינן בפרק ג\"ה אמתני' דנוהג בטהורה וכ\"ת קסבר ר\"י אין בגידין בנ\"ט ובטמאה איסור גיד איכא איסור טומאה ליכא וסבר ר\"י אין בגידין בנ\"ט והתניא כו' לעולם קסבר יש בגידין בנ\"ט כו' לאו למימרא דמאן דס\"ל אין בגידין בנ\"ט ע\"כ דס\"ל דבטמאה איסור גיד איכא איסור טומאה ליכא שהרי אפילו נימא דאין בגידין בנ\"ט אפי\"ה איכא למימר דהאוכל ג\"ה של בהמה טמאה חייב כמ\"ש אלא תלמודא ה\"ק דאי הוה ס\"ל לר\"י דיש בגידין בנ\"ט ע\"כ ודאי דאטמאה מיחייב אבל אי ס\"ל דאין בגידין בנ\"ט מצינן למימר דס\"ל לר\"י דאפילו באוכל ג\"ה של בהמה טמאה לא מיחייב משום טומאה דדוקא ג\"ה מיחייב דגזירת הכתוב היא ואהא פריך מברייתא דהאוכל ג\"ה של טמאה דר\"י מחייב ב' וא\"כ ע\"כ לומר חדא מתרתי או דס\"ל דיש בגידין בנ\"ט או דס\"ל דהאוכל ג\"ה מחייב ב' וכמ\"ש וכי משני לעולם קסבר יש בגידין בנ\"ט ה\"ה דהו\"מ למימר דאפי' ס\"ל אין בגידין בנ\"ט מיחייב אלא דעדיפ' מינה קאמר דאי מהך ברייתא מצינן למימר דס\"ל דיש בגידין בנ\"ט מיהו לפום קושטא עכ\"ל דר\"י ס\"ל אין בגידין בנ\"ט מכח מתניתין דהעור והרוטב אפ\"ה חייב ב' כמ\"ש: ומעתה א\"ש מ\"ש רבינו דהאוכל ג\"ה של בהמה טמאה פטור לגמרי כר\"ש דהתם כיון דאגיד לא מיחייב משום דבעי' בשרו מותר אין כאן טעמא דרחמנא אחשביה אוכל משא\"כ באוכל ג\"ה של נבלה כיון דמיחייב אגיד משום ג\"ה ואחשביה רחמנא אוכל חשיב נמי אוכל לענין נבלה: ובהכי ניחא לי מ\"ש רש\"י ז\"ל פרק ג\"ה דק\"א ע\"ב ד\"ה ורבי יוסי לית ליה כולל וז\"ל ואע\"ג דלר\"ש נמי שמעי' בעלמא דלית ליה כולל דתניא ר\"ש אומר האוכל נבלה ביוה\"כ פטור אפ\"ה אליביה לא מצינו לאוקמי משום דאף באיסור חמור אית ליה דלא חייל יע\"ש והדבר תמוה דאיך אפשר לאוקמא כר\"ש הא ר\"ש אומר אין בגידין בנ\"ט כדאמרי' התם דמה\"ט פטור לגמרי בג\"ה של בהמה טמאה ולא מיחייב משום טומאה וכן ראיתי להריטב\"א ז\"ל בחי' שתמה עליו כן כו' יע\"ש. אכן כפי מ\"ש ניחא דאע\"ג דפטר ר\"ש בג\"ה של בהמה טמאה היינו משום דכיון דמשום גיד לא מיחייב משום דבעינן בשרו מותר א\"כ לא חשיבא אכיל' כיון דאין בגידין בנ\"ט וליכ' טעמ' דרחמנא אחשביה אכילה שהרי לא מיחייב משום ג\"ה אמנם באוכל ג\"ה של נבלה אע\"ג דס\"ל לר\"ש אין בגידין בנ\"ט מ\"מ כיון דרחמנא אחשביה אוכל לעבור עליו משום ג\"ה חשיבא אוכל נמי לעבור עליו משום נבלה דומיא דג\"ה של בהמה טמאה דחייב שתים לר\"י אע\"ג דאיהו ס\"ל דלא מיחייב אגידין משום בהמ' טמא' מה\"ט כמ\"ש מיהו הדבר הקשה טובא דאיך אפשר לאוקמא כר\"ש דל\"ל כולל ואפילו הכי מודה בג\"ה של נבלה משום דהו\"ל איסור חמור הא מאי דחשיב איסור חמור הוא משום דג\"ה מעיקרא הי' אסור באכיל' ומותר בהנאה מכי אקדשיה איתוסף בי' איסור הנאה ואלו לר\"ש שמעינן ליה בהדיא דס\"ל דג\"ה אסור בהנאה כדאי' פרק כ\"ש דכ\"ב וכן ראיתי מקשים ולכן הנראה עיקר בכונת רש\"י דמ\"ש אפי\"ה אליביה לא מצינו לאוקמא לאו למימר' דנימ' דהנהו חכמים ר\"ש גופיה היא דאי הכי הו\"ל לרב לומר האוכל ג\"ה של נבלה ר\"מ מחייב ב' ור\"ש אומר אינו חייב אלא א' ומודה ר\"ש כו' אלא כונתו לומר דחכמים דר\"מ דקאמר רב ס\"ל כר\"ש דאין איסור חל על איסור אפילו באיסור כולל ולעולם דבמאי דס\"ל לר\"ש דאין בגידין בנ\"ט וג\"ה אסור בהנאה לא ס\"ל כותיה וזה נראה דבר מוכרח שהרי בפרק כ\"ש דכ\"ג אמרי' התם לחד שינוי' דר\"י הגלילי ס\"ל כר\"ש דג\"ה אסור בהנאה והשתא תקשי שהרי חכמים דר\"מ אמרינן התם פרק ג\"ה דהיינו ר\"י הגלילי וכיון דר\"י ס\"ל דג\"ה אסור בהנאה להך שינויא א\"כ היכי קאמר דבג\"ה של נבלה חייב ב' משום דהוי איסור כולל באיסור חמור הא כיון דג\"ה לרבי יוסי הגלילי אסור בהנאה אין כאן איסור חמור אלא מוכרח הדבר לומר דכי אמרינן מאן חכמים ר\"י הגלילי לאו למימרא דהנהו חכמים היינו ר\"י הגלילי גופיה אלא הכונה לומר דהנהו חכמים ס\"ל באיסור חמור כר\"י הגלילי ובמאי דס\"ל דג\"ה אסור בהנאה לא ס\"ל כותיה וא\"כ דכוותא נמי מ\"ש רש\"י אפילו הכי אליבי' לא מצי לאוקמא בכה\"ג הוא כנ\"ל נכון. ואם כנים אנחנו ליישב דברי רבינו ז\"ל על פי אמו\"ת הקודם מקום אתנו ליישב מה שכתב רבינו ז\"ל בפ' זה דין י\"ד דג\"ה מותר בהנאה והדבר תמוה דבפרק כ\"ש דף הנז' מבואר דלמאן דס\"ל אין בגידין בנ\"ט ג\"ה אסור בהנאה וכיון דאנן קי\"ל כמ\"ד אין בגידין בנ\"ט איך פסק דג\"ה מותר בהנאה וכבר הוקשה לו כן לה\"ה ז\"ל ותי' משם הרמב\"ן ז\"ל דלרווחא דמילתא איתמר ההוא סוגיא אבל למסקנא ג\"ה מותר בהנאה אפי' את\"ל דאין בגידין בנ\"ט דלאו הא בהא תליא א\"ד יע\"ש ואין תי' זה מספיק כדי שביעה דמאחר דסוגיא דפרק כל שעה תלי לה הא בהא מי המכריח לנו לומר דלרווחא דמילתא איתמר ואפשר הי' לומר שהכריחו לר' ז\"ל לומר כן מכח ההיא דר\"פ ג\"ה דפרכינן התם וסבר תנא דידן אין בגידין בנ\"ט והתנן ירך שנתבשל כו' והתוס' שם ד\"ה אלא קסבר הק' דאמאי לא מייתי ממתניתין דאינו נוהג בטמאה ותי' לחד תי' דניחא ליה למפרך ממתני' דירך שנתבשל ששנויה קודם יע\"ש והשתא קשה דאמאי לא מייתי ממתניתין דשולח אדם ירך לנכרי ששנויה קודם משנת ירך שנתבשל דמוכח מינה דס\"ל דיש בגידין בנ\"ט דאי אין בגידין בנ\"ט ג\"ה אסור בהנאה וכבר הי' אפשר לומר דהא דאמרינן בפ' כ\"ש דמאן דס\"ל אין בגידין בנ\"ט ג\"ה אסור בהנאה היינו דוקא לרבי אבהו אמנם לחזקיה דס\"ל דלא תאכל אין איסור הנאה במשמע מצינן למימר דאפילו אין בגידין בנ\"ט ג\"ה מותר בהנאה ואם כן מש\"ה ניחא ליה לתלמודא למיפרך ממתני' דירך שנתבשל אליבא דכ\"ע ולא ממתני' דשולח אדם דלא תקשי אלא אליבא דרבי אבהו אך התו' ז\"ל שם בפרק כ\"ש ד\"ה ור\"ש כתבו לחד תי' דלחזקיה נמי כיון דאין בגידין בנ\"ט סברא הוא דכי אסור בהנאה נמי אסור יע\"ש ואם כן קשה דאמאי לא פריך ממתני' דשולח אדם השנויה קודם ואפשר דמכח קו' זו הוכרח רבינו לומר דסוגי' דפ' כ\"ש לרווחא דמילת' אתמר ומ\"מ אכתי אין זה כדאי לדחות סוגיא ערוכה דפרק כ\"ש: ואולם כפי מ\"ש הנה נכון דהא דאמרינן בפרק כ\"ש דלר\"ש דס\"ל אין בגידין בנ\"ט ג\"ה אסור בהנאה היינו דוקא אליב' דר\"ש דס\"ל דג\"ה של נבלה לא מחייב משום נבלה משום דאין אחע\"א ואפי' באיסור כולל וא\"כ איכא למימר שפיר דכשהותרה הנבלה לא הותרה גידה וכיון דג\"ה ליתיה בלאו דלא תאכלו כל נבלה מהיכ' תיתי בהיתר' דלגר אשר בשעריך דהא מאי דאסר באכילה התיר בהנא' אמנם לדידן דקי\"ל דהאוכל ג\"ה של נבלה חייב שתים וכי אזהר רחמנא לא תאכלו כל נבלה אף ג\"ה בכלל פשיטא ודאי דג\"ה מותר בהנאה דמאי דאסר לן באכילה התיר לן בהנאה כנ\"ל נכון: ועוד נ\"ל ליישב קושית ה\"ה והרמב\"ן ז\"ל דקו' מעיקרא ליתא דרבינו ז\"ל פסק כאיבעית אימא שאמרו בפרק כ\"ש דכ\"ד ע\"ב דלר\"י הגלילי אע\"ג דס\"ל דכשהותרה הנבלה חלבה וגידה לא הותרה אפ\"ה ג\"ה מותר בהנאה משום דמייתי לה בק\"ו ומה חלב שענוש כרת מותר בהנאה גיד שאינו ענוש כרת לא כ\"ש ופרכי' התם ור\"ש דאסר איכא למיפרך כו' יע\"ש וא\"כ איכא למימר דרבינו ז\"ל פסק כר\"י הגלילי דג\"ה מותר בהנאה מק\"ו דחלב ואע\"ג דאין בגידין בנ\"ט ודלא כר\"ש דס\"ל דמיפרך ק\"ו מטעמא שכן הותר מכללו וסוגיא דהתם בריש פרק כ\"ש דתלי לה הא בהא אתיא כשינויא קמא דקאמר דלר\"י הגלילי ג\"ה אסור בהנאה אמנם לאבע\"א אע\"ג דאין בגידין בנ\"ט אפילו הכי מותר בהנאה מק\"ו והיינו דבפרק ג\"ה לא פריך ממתני' דהשולח אדם ירך לנכרי למילף מינה דאין בגידין בנ\"ט משום דאיכא למימר דמתני' ר\"י הגלילי היא ואפשר שלזה היתה כונת ה\"ה ז\"ל שכ' דלמסקנא ג\"ה מותר בהנאה אפילו אין בגידין בנ\"ט אחר זמן בא לידי ספר תורת הבית וראיתי שם בדף פ\"ט שהביא תשובת הרמב\"ן על ענין זה וכ' כמ\"ש ושמח לבי: ואולם לכאורה הי' נראה שאין תי' זה עולה לדעת רבינו ז\"ל ממ\"ש בדין י\"ז וז\"ל וכל דבר שהוא אסור באכילה ומותר בהנאה אסור לעשות סחורה כו' חוץ מן החלב ומבואר הוא דג\"ה אסור בסחורה לדעת רבינו שהרי כללא כייל חוץ מן החלב והשתא קשה דג\"ה יהא מותר בסחורה מק\"ו דחלב כי היכי דשרי בהנא' מק\"ו ועיין בהרב בעל מש\"ל ז\"ל שהכריח שדעת רבינו דאיסור סחורה מן התורה ותו דלכשת\"ל דג\"ה אסור בסחורה מאיזה טעם שיהיה אם כן היכי מייתינן היתר הנאה מק\"ו דחלב הא איכא למימר איסור סחורה יוכיח שמותר בחלב ואסור בג\"ה ואמנם יש בו מן הישוב כלפי מ\"ש התוספות שם ד\"ה ומה חלב שהקשה וז\"ל וא\"ת לימא שור הנסקל יוכיח שאינו בכרת ואפילו הכי אסור בהנאה וי\"ל דהכי פי' ומה חלב שענוש כרת ואסור באכילה מותר בהנאה כמו נבילה עצמה גיד שאין בו כרת אינו דין שיהא בכלל היתר נבלה והשתא לא שייך למימר יוכיח כו' יע\"ש וא\"כ היא גופא איכא למימר לדעת רבינו דהיתר סחורה לא מצינן למילף מק\"ו דחלב משום דאיכ' למימר שאר איסורי אכילה יוכיחו שאין בהן כרת ואסור בסחורה כדנפ\"ל התם מקר' מה שאין כן היתר הנאה דהק\"ו אינו אלא גילוי מלת' דהותרה בכלל נבלה כך נראה לי: ודע שמדברי התוס' פרק העור והרוטב דק\"ך נראה שחולקים על תי' זה שכתבו בפרק כ\"ש ממה שהקשה שם משם הר\"ש מוורדו\"ן לר\"י הגלילי דלא חייש להך פירכא בפסחים וחשיב חלב לא הותר מכללו כו' ור\"י הגלילי אנן בבהמה קא אמרינן וי\"ל דלר\"י ודאי הנפש אצטריך לדרשא אחריתי עכ\"ל ואלו הי' ס\"ל כתי' דהכא לא שתקי להו מידי כמ\"ש בס\"ד וז\"ל והשת' א\"ש הא דקאמר ואידך אנן בבהמה קא אמרינן דלא ילפינן אלא שיהא בכלל היתר נבלה אבל בעלמא מודה דפריך שפיר ע\"כ ולא ידעתי לפי שיטתם דפרק העור והרוטב מה יענו לק\"ו דהכא דנימא שור הנסקל ושאר איסורי הנאה יוכיח וצ\"ע: ודרך אגב אומר מה שהוקשה אצלי בפרק כ\"ש דאמרינן ור\"ש דאסר איכ' למימר מה לחלב שכן הותר מכללו אצל חיה תאמר בגיד שלא הותר מכללו אצל חיה שהרי ג\"ה נמי הותר מכללו אצל עוף כדתנן ואינו נוהג בשל עוף וכ\"ת כיון דחלב הותר מכללו אצל חיה ועוף וג\"ה לא הותר אלא בשל עוף חשיב איסור חמור יותר מחלב אם כן קשה דבפ' העור והרוטב אמרינן לא ליכתוב רחמנא חלב ותיתי מהנך מה להנך שכן לא הותר מכללו תאמר בחלב שהותר מכללו ומאי ניהו כו' אלא חלב חיה להדיוט נבלה נמי אשתראי מליקה דחטאת העוף לכהנים והשתא מאי קו' הא אע\"ג דנבלה הותר מכללה בעוף מ\"מ חלב קיל טפי שהותר מכללו אצל חיה ועוף משא\"כ נבלה דלא הותר אלא בעוף ולכאורה היא קו' חזקה והנראה ליישב דההיא דפ' העור והרוטב שאני דאע\"ג דנבלה לא הותר מכללו אצל חיה מ\"מ כיון דבנבלת עוף גופי' רביה רחמנא הנפש לרבות השותה אע\"ג דהוא עצמו מותר אצל הדיוט סבר' הוא דנילף חלב בהמה מיניה אע\"ג דהותר מכללו אצל חיה מ\"מ הא מיהא בבהמ' דאסורה באכילה לא הותר אצל הדיוט ובהדרגות שוים הם משא\"כ ההיא דפרק כ\"ש דבעי למילף גיד של בהמה מחלב בהמה איכ' למיפרך שפיר מה לחלב שהותר מכללו אצל חיה כנ\"ל: ודע דבפרק כיצד צולין דפ\"ב ע\"ב גרסינן אמר ר\"י אמר רב כל הגידין בשר חוץ מגידי צואר ופרכינן תנן העצמות והגידין והנותר ישרפו ביום הני גידין היכי דמי אי דבשר נכלינהו כו' אלא פשיט' גידי צואר אי אמרת בשלמא בשר נינהו אמטו להכי בעו שריפה ופרש\"י אא\"ב בשר נינהו ואי אכיל להו נפיק בהו כו' יע\"ש והשתא לפי מ\"ש ה\"ה ז\"ל דממתני' דהעור והרוטב דקתני הגידין והאלל אין בהם משום טומאת נבלות מבואר דאין בגידין לאו של נבלה משום דלא חשיבא אכילה וכן נראה דעת רש\"י ז\"ל פ\"ק דביצה כמ\"ש לעיל א\"כ היכי הוה בעי תלמוד' למימר דיוצא י\"ח בגידין של פסח הא כי היכי דלענין איסורין שבתורה אין לוקין עליהן ה\"נ ודאי דאינו יוצא י\"ח בק\"פ דאכיל' כתיבא ביה והי' נרא' לומר דס\"ל לתלמוד' דאע\"ג דלענין איסורין שבתורה לא חשיבא אכילה לחייב עליה משום דאין בהן הנאה גמורה מ\"מ גבי מצות עשה דרחמנא אמר תאכל יוצא בו י\"ח דקום אכול קאמר והרי כבר אכל ומכאן נרא' להביא ראי' למה שנסתפק הרב מש\"ל פ\"ה מה' יסודי התורה ד\"ה בהא דקי\"ל דכל איסורין שבתור' אין לוקין עליהן שלא כדה\"נ אם נאמר ג\"כ במצות עשה כגון מצה וק\"פ אם אכלו שלא כדה\"נ אם יוצא בו י\"ח וכתב דמסתבר' דלא שנא דכי היכי דבמצות ל\"ת לא חשיב' אכיל' למיחייב עליה ה\"נ במצות עשה לא חשיב' אכילה לצאת בה י\"ח יע\"ש ומתוך האמור מבואר דשאני לן בין מל\"ת למ\"ע וגידין יוכיח כמ\"ש וכבר הארכתי בזה פ\"ה מה' הנז' יע\"ש: עוד ראיתי לעמוד על מ\"ש התוס' ר\"פ ג\"ה ד\"ה איסור גיד איכ' וז\"ל וא\"ת ולימא דקסבר יש בגידין בנ\"ט ואפ\"ה לא אתי איסור מוקדשין וחייל אאיסור גיד דלית ליה איסור חע\"א אפי' באיסור חמור ואיסור כולל כו' וי\"ל דאין נראה לי שתחלוק הך סתמא דמתני' אסתמא דכריתות פרק אמרו לו גבי יש אוכל אכילה אחת דסבר דאיסור חע\"א באיסור כולל יע\"ש וק\"ל דאי משום סתמא דכריתות דס\"ל דאיסור חע\"א באיסור כולל הא איכ' סתמא אחרינא דלית ליה כולל בפ' כ\"ש דל\"ה דתנן התם אין יוצאין במצה של טבל ומשמע התם בסוגי' דההיא סתמ' אתיא כר\"ש דלית ליה כולל וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל במלחמותיו פ\"ק דפסחים גבי ההיא דרב גידל המקדש משש שעות כו' דהך מתני' אתיא דלא כהלכת' יע\"ש ומיהו לזה י\"ל דהתוס' ז\"ל לא שמיע להו כהרמב\"ן אלא ס\"ל דמתני' דהתם פסיקת' היא אליבא דכ\"ע ומשום דהו\"ל מצוה הבאה בעבירה וכבר הארכתי בזה פ\"ו מה' חמץ ומצה הלכה ח' יע\"ש: אך קשה שהרי אשכחן סתמא אחרינא דלית ליה כולל בפרק אלו הן הלוקין דכ\"ט ע\"א אמתני' דקתני יש חורש תלם אחד וחייבין עליה משום ח' לאוין אמרינן מתקיף לה ר\"ז לרבי מני וליחשב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש בין בי\"ט בין בחול ומסיק אלא האי תנא א\"כ לית ליה ואם כן נימא דסתמ' דג\"ה אתי' כסתמא דמכות הן אמת דק\"ל טובא אסוגיא דהתם דמתני' דיש חורש לית ליה כולל והרי במתני' קתני ובז' וי\"ט והשתא קשה היכי מיחייב אחרישה משום י\"ט הא אין אחע\"א ומכיון שנכנס ז' הרי הוא אסור לחרוש ואפי' ל' יום קודם ר\"ה הרי אסור מהלכ' למשה מסיני כדאית' פ\"ק דמ\"ק והיכי אתי איסור חרישה די\"ט וחייל אאיסור ז' ואפי' למ\"ד התם דחורש בז' אינו לוקה מודה הוא דאיסור עשה והל\"מ איכ' וכ\"כ הריטב\"א ז\"ל שם בחי' ועיין מ\"ש פ\"א מה' שמיטה ויובל דין א' אלא מוכרח ודאי דאית ליה איסור כולל וחשיב י\"ט איסור כולל דהיינו דמיגו דנאסר בשאר מלאכות נאסר בחרישה ואולי נאמר דמתני' בעשר נטיעות מיירי דמותר לחרוש בשבילן ערב ז' עד ר\"ה ובחורש בי\"ט של ר\"ה ונמצא דאיסור י\"ט ואיסור ז' באין כאחד ואולי נאמר דז' וי\"ט חשיב איסור מוסיף דמשום ז' לא מיחייב אלא אאבות אבל אתולדות לא מיחייב דאאבות אזהר רחמנא אתולדות לא אזהר כדאית' בריש מ\"ק וכיון שנכנס י\"ט איתוסף בו איסור חרישה אפילו אתולדות כנ\"ל. האמנם אכתי ק\"ל ממאי דקתני כהן ונזיר והשתא ק\"ט דאי האי תנא לית ליה כולל היכי מיחייב כהן משום לאו דטומאת נזיר יא מושבע ועומד מהר סיני הוא משום לאו דטומאת כהנים אלא עכ\"ל דהאי תנא אית ליה איסור כולל דמהשת' חשיב נזיר איסור כולל דמיגו דנאסר ביין ותגלחת חל נמי אטומאה ואם תשאל הרי כתב הריב\"ש בתשובה דלא שייך כולל אלא כשהפעולות א' אבל אם נשבע שלא יאכל מצה ושלא ילבש בגדי משי לא חשיב כולל כיון שהם ב' פעולות וא\"כ נזיר ג\"כ הו\"ל כולל בב' פעולות והיכי חייל אאיסור טומאת כהן הא ודאי ל\"ק כלל דהמעיין בדברי הריב\"ש ז\"ל שם יראה דלא כתב כן אלא דוק' גבי שבועה ומטעמא דכיון שהם שתי פעולות חשיב כאלו פרט שבועה לכל אחד ואחד משא\"כ גבי נזיר דלא שייך האי טעמא כלל וכבר הארכתי בזה פרק י\"ז מהל' איסורי ביאה בקונט' איסור חל על איסור ובכה\"ג ק\"ל ההי' דאמרינן פ\"ג דשבועות אמתני' דשבועה שלא אוכל נבלות ושחוטות ר\"ל מ\"ט לא אמר כר\"י א\"ל כי אמרינן איסור כולל באיסור הבא מאליו באיסור הבא מעצמו לא אמרינן יע\"ש והשת' קשה שהרי נזיר יוכיח דאיסור הבא מעצמו הוא ואפי' הכי אמרינן איסור כולל ועל הכל צ\"ע לעת הפנאי:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ב) </b>\n<b> בקושיא </b> זאת כבר קדמוהו ראשונים ועיין בחדושי הרשב\"א ואנכי בחדושי אמרתי דבר חריף דהנה עוד ראיתי מקשין. ורמזתי מזה בקונטרס אח\"ע. לפי מה שכ' תוס' ביבמות (ל\"ג ב') סוף ד\"ה ר' יוסי. דלהכי חל נבלה על חלב דהוי חלב חמור שהוא בכרת ונבלה רק בלאו. לפי שחלב אינו מטמאה ונבלה יש לו חומרא שמטמא. א\"כ לפ\"ז קשיא מ\"ש גיד הנשה של נבלה מג\"ה של עולה ושל שור הנסקל. דהא נבלה נמי הוי כולל וחמור דהא יש לו חומרא דטומאה. והדבר צע\"ג לכאורה ואמרתי דיש לומר כך. ואדרבה דהנה ודאי אם גיד הנשה אסור בהנאה. אין נבלה מקרי חמור משום פעולת הטומאה דאמרינן כמ\"ש לקמן מאן יימר דטומאת הגוף חמירא דענוש כרת דלמא טומאת בשר חמירא דלית ליה טהרה במקוה. ה\"נ אמרינן כן מאן יימר דנבלה חמירא דמטמאה דלמא גיד חמור שאסור בהנאה וכמ\"ש הרב לעיל בקונטרס אחע\"א דזה מקרי שוה בשוה. אם לאיסור הראשון יש לו חומרא מה שאין בהשני. ולאיסור השני חומרא מה שאין בהראשון עייש\"ה. ולפ\"ז אדרבה לא קשיא קושי' יש מקשין דהא ריה\"ג היא וס\"ל גיד הנשה אסור בהנאה. וא\"ת א\"כ סיפא מא\"ל איך חל עולה ושור הנסקל הא גיד הנשה נמי אסור בהנאה זה ל\"ק דודאי עולה לגבי גיד מקרי חמור דהא הקדש לגבי חולין ודאי מקרי חמור. דהא מצד הקדש אסור בהנאת מעילה והנאת מעילה חמור מכל ההנאות חדא דעל כל הנאות אין לוקין ועל הנאת מעילה לוקין כדעת הרמב\"ם ועיין במ\"ל הל' יסודי התורה דכ' דהנאת מעילה אפי' מוסיף מקרי משום זה מה שאין כן שאר הנאות ואפילו אם לא אמרינן דמקרי מוסיף. מ\"מ מקרי חמור דיש לו חומרא יתירה דלוקין עליו. ועוד על כל הנאה בעינן דוקא שיעור כמו אכילה ובמעילה חייב אף בח\"ש אם הוא שוה פרוטה. ועוד דבמעילה אפי' בשוגג חייב קרבן. ועל שאר הנאות אין חייב קרבן בשוגג. וא\"כ ודאי אף אי ג\"ה אסור מ\"מ הוי עולה חמור ושור הנסקל נמי הוי חמור. דהא מטמאה ואסור בהנאה ואם כן אוקי איסור הנאה להדי איסור הנאה גיד אסור בהנאה שור הנסקל נמי אסור בהנאה ואייתר לן חומרא דטומאה שהוא נבלה להכי חל. ובזה מיושב נמי סתירת הש\"ס דהכא קרי ליה הש\"ס א\"ח ובכריתות קרי ליה איסור מוסיף ועיין בתוס' ובקונטרס אחע\"א בהל' א\"ב באריכות. וזה ל\"ק דהא ודאי הכי דג\"ה נמי אסור בהנאה אלא שעולה אסורו יותר. וגם שור הנסקל רק מטומאה נגע בי' לכך הצריך הש\"ס לומר א\"כ בא\"ח. ולא מצד מוסיף ובחדושי הארכתי יותר ויותר. ובדברי רבינו בסמוך בד\"ה ודרך אגב אומר אמרתי דלפי דבריו צל\"ע על תוס' ביבמות (ל\"ג ב') אשר הבאנו לעיל דהק' הא נבלה הוי נמי הותר מכללו. ולפי דברינו אכתי הא עכ\"פ חלב הותר אצל חיה ועוף ונבלה מותר רק לגבי עוף לחודי':<br><b> ג) </b>\n<b> מה </b> שכ' הרב דאיירי המתני' בעשר נטיעות קשי' ממה נפשך אי מתני' כרבי עקיבא דאמר בחריש ובקציר תשבות לאסור חרישה בערב שביעית. הרי אסיק הש\"ס מ\"ק (ג' ב') דלדידיה ליתא להלכתא ואסור בעשר נטיעות. ואי המתני' כרבי ישמעאל דמצריך בחריש ובקציר תשבות להתיר חרישה של מצוה ואית ליה ההלכתא לא הי' צריך רבינו לדחוק ולומר דמתני' איירי בעשר נטיעות. אלא די\"ל דמתני' מיירי בזמן שאין בהמ\"ק קיים. ומותר בכל חרישה וכן פסק הרמב\"ם (פרק יוד מהל' שמטה ויובל הלכה א') ומ\"ש רבינו כאן דבי\"ט אסור התולדות ובשביעית מותר להכי הוי מוסיף אנכי לא ראיתי מוסיף בזה. דמוסיף לא אקרי אלא אם נתוסף דבר אחפצא. כגון א\"א ונעשית נדה מקדם הית' אסור' רק לעלמא ולבעלה הי' מותרת ועכשיו שפרסה נדה נעשה אשה זו חתיכת איסור גם לבעלה. או חלב ונותר מקדם הי' מותר לגבוה ואם השתא נעשה נותר אסורה חתיכה זו גם לגבוה. אבל הכא מקדם הי' אסור בחרישה. והשתא נמי אסור בחרישה. אלא שנאסרו עוד עם קדוש היום של י\"ט מלאכות אחרות וזה רק כולל מקרי. ומ\"ש תולדות משאר מלאכות ואולי דימה הרב ז\"ל דבר זה לאיסור אכילה ואיסור הנאה דאמרינן (ק\"א א') דהוי איסור קדשים ושור הנסקל איסור מוסיף לגבי גיד. דמחמת גיד הי' רק אסור באכילה השתא נאסר בהנאה. והיינו לפירש\"י שם ולא כתוס' וא\"כ ה\"נ טרם בא י\"ט הי' מותר התולדה של חרישה השתא נאסרה גם התולדה של חרישה. ודומה תולדה זו גבי מלאכה כפעולת הנאה ואכילה לגבי דבר הנאכל ודו\"ק וצ\"ע כי אין דומין זה לזה בכל ענינים דהתם החפץ היינו החתיכה למשל הגיד שנעשית עולה שפיר אמרינן הגיד הזה נאסר אף בהנאה. אבל הכא היכי שייך למימר החרישה זו נאסרת אף התולדה כי אם היא אב אינה תולדה ואם היא תולדה אינה אב. אלא שמי שמוזהר לעשות אב מלאכה הוא נאסר גם בי\"ט לעשות תולדה. וזה הוא כולל ועיין בזה היטב. ומה שכתב רבינו עוד ומדחיק את עצמו דנזיר לגבי כהן הוי כולל כיון דאסור בתגלחת ויין ואף שהוא בב' שמות ואף שהדבר אמת דלרבנן דר' יוסי ביבמות (נ\"ב ב') אף משני שמות הוי כולל וכמ\"ש רבינו לעיל הל' א\"ב באריכות. מ\"מ לר' יוסי לית ליה הך כללא ועיין שם בתוספת ד\"ה איסור כולל ובמהרש\"א שם. אבל הכא אין צורך לזה כלל וכלל דהא איסור נזיר בלא\"ה הוי כולל לגבי כהן. דהא כהן מותר לטמא לשבעה מתים אביו ואמו אחותו ואחיו בנו ובתו ואשתו. ונזיר אסור לטמא זולת למת מצוה וא\"כ הרי כולל הקרובים שמותר לכהן ואסור לנזיר והוי משם א'. וכן שגה בזה הרב שאגת ארי' בתשו' סי' ס\"ג. דנקט נמי דהוי כולל משום תגלחת ויין. עוד כתב שם הרב שאגת ארי' בתשובה דאין להמציא איסור בת אחת כגון שהדירו אביו בנדר. דאין אביו מדירו אלא עד כשיגדיל כמו שאמרו בנזיר עייש\"ה בשאגת ארי' והי' ברור להרב שאגת ארי' דמה שאמרינן בנזיר עד כשיגדיל הכוונה אם אביו עומד בקטנותו ואומר בני זה יהיה נזיר כשיגיע הבן לגדלותו פסקה נזירתו. ואין הדבר ברור. אלא הרב ברטנורא סובר במס' סוטה פ\"ג הכונה של הש\"ס הכי הוא אין האב מדיר בנו בנזיר אלא עד כשיגדיל פירוש דדוקא כל זמן שהבן קטן ועדיין הוא ברשותו של אב יכול להדירו בנזיר. ואז יכול להדירו אף לזמן אחר שיגדיל ולא פסקה נזירתו משיגדיל אם הדירו אביו קודם שיגדיל והאי אלא עד כשיגדיל הפי' ואם לא יכול להדירו בעוד שהוא קטן משיגדיל ואילך לא יכול להדירו תו ועיין במשנה למלך הל' נזיר וכן משמע מדברי המפרש במכות פה בסוגי' במאי דרצה לפ' בנזיר מן הבטן. ולגוף קושי' הרב פה איך יחול איסור נזיר על איסוריה דכהן רציתי לומר דוודאי אף אם המתני' כמ\"ד אין אחע\"א אפי' בכולל י\"ל דהיינו מתני' סובר כריה\"ג בחולין (ק\"א א') דס\"ל כולל לא חל זולת בחמור על קל כפי' תוספות שם ואנכי כתבתי במקום אחר דנזיר לגבי כהן מקרי חמור. דכהן המטמא עובר בלאו ולוקה ארבעים ונזיר המטמא לוקה שמונים דעובר בב' לאוין כמו שכתב הרמב\"ם (פי\"א מהל' נזיר הל' ב') וב' לאווין לגבי חד לאו מקרי חמור וזה מוכח מדברי הר\"ן בסוגי' דבולמוס ועיין בדברי רבינו לקמן פי\"ד הל' ז' ומה שכתבנו שם בעניותינו. ואם נחזיק דב' שמות לא הוי איסור כולל כדעת ר' יוסי ביבמות (ל\"ב ב') וכמו שמפרש תוספת שם א\"כ ודאי תגלחת ויין אינו נכנס בסוג הכולל. ולפ\"ז כשבא נזיר לחול על כהן מפאת כולל היינו כמו שבארנו שכולל טומאת מת לקרובים ולשאר תגלחת ויין שלא נכנס בהכולל וא\"כ לפ\"ז נשאר לן תגלחת ויין לעשות מזה פעולת החמור ונא' שהנזיר חל על כהן בכולל שאסור לטמא א\"ע לז' מתים והוא חמור שאסור בתגלחת ויין. ואף שאינו נקרא מכח איסור תגלחת ויין איסור כולל מ\"מ איסור זה משוה לנזיר להיות חמור ואולם יש לפקפק קצת הא יש לכהן מול זה חומרא אחריתא. שאסור בגרושה וזונה משא\"כ בנזיר ודמי' זה להאי דאמרינן בחולין שם. מאי חזית דטומאת הגוף חמירא דלמא טומאת בשר חמירא וכמו שפי' הדברים הרב לעיל בהל' א\"ב. דמכח זה מקרי שוה בשוה ועיין בכל זה. ומה שתמה רבינו פה בסוף דבריו על דברי ר\"ל דס\"ל שבועות (כ\"ד א') גבי איסור הבא מעצמו לא אמרינן כולל. אם כן קשי' איך חל נזיר על כהן. הא הוי איסור הבא מעצמו. לדידי לא קשי' הך כל כך דאיך ראה שאמר ר\"ל כן בכה\"ג דבשלמא גבי שבועה היינו טעמא דר\"ל דאמר דלא חייל היינו דוקא בגונא שכולל דבר האיסור עם דבר ההיתר משם טעם זה להיות כולל. לכן אמר ר\"ל דאיסור הבא ע\"י עצמו היינו שהוא מכוון לכלול לא הוי כולל אבל גבי נזיר הרי הוא מדיר את עצמו בנזיר למען יהיה הדבר כולל. והרי הוא לא אומר אלא הריני נזיר וממילא כיון שאמר הריני נזיר אסור בכל הטומאות בין ברחוקים בין בקרובים וגם אסור בתגלחת ויין. וכי משום שהוא אוסר הדבר לא יהיה כולל. מאן יימר הכי. ואולם יש לפקפק על זה מדברי תו' שם בשבועות ד\"ה באיסור הבא ע\"י עצמו דלפי גדרינו לא היה צריך תוס' לדחוק דהחילוק בין הקדש לשבועה כיון דהקדש לכ\"ע אסור. אלא לפי דברינו בלא\"ה אתי' שפיר כיון דעיקר הכונה בזה לא הוי משום כולל והכולל ממילא בא. אמנם עיין במהרש\"א שם בשבועות בתוספת ד\"ה אלא כדרבא שכ' דר\"ל מודה בסתם דהוי כולל. והא דלא סבירא ליה דשבועה הוי כולל היינו דוקא במפרש וא\"כ מנזיר ודאי לק\"מ. דהא נזיר הוי סתם ואולם דברי מהרש\"א צריכין עיון גדול. דאדרבה מסוגי' דשם נשמע איפוך הדברים דבסתם אפי' ר' יוחנן מודה דלא הוי כולל. ורק במפרש ס\"ל לר\"י דהוי כולל ואף אי אמרינן כמסקנת רש\"י שם דר' יוחנן איירי בסתם. תמוהים יותר דבריו דבמפרש ר' יוחנן מודה דלא שייך כולל בשבועה והעיקר בסתם. וע\"ז חולק ע\"כ ר\"ל. ובאמת הרב מהרש\"א שם בקושייתו על ר\"ל מהאי דשבועה שלא אוכל מצה. שגה מאוד מאוד דהרב היה סובר דזהו ברייתא וליתא ולא ראה הירושלמי. דבפי' נאמר לדעתיה דר' יוחנן שבועה שלא אשב כו' ואם כן הירושלמי רק לר' יוחנן אמר למילתיה. ובאמת ר\"ל חולק. עייש\"ה בירושלמי וצריך עיון גדול:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> בהא דאמרו תאמר בגיד שלא הותר מכללו אצל חי' שהרי גיד הנשה נמי הותר מכללו אצל עוף שאינו נוהג בעוף ל\"ק דזה לא מקרי הותר מכללו דמה שאינו נוהג בעוף הוא מפני שאין לו כף ול\"ש בגיד הנשה כלל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שכ\"ו) </b> מיהו לפום קושטא ע\"כ לומר דר\"י ס\"ל אין בגידין בנ\"ט מכח מתניתין דהעור והרוטב כו'. עיין בפסחים דף פ\"ג ע\"ב ובחולין דף צ\"ו ע\"ב דמוקי רב חסדא התם מתניתין דעצמות וגידים והנותר ישרפו לששה עשר כר' יהודה דס\"ל דאינו נוהג אלא באחת וע\"ש ואי ס\"ד דס\"ל לר\"י דאין בגידין בנ\"ט א\"כ אמאי ישרפו הא לא שייך בהו נותר כיון דאין בהן טעם ולא מקיים בהו מ\"ע דאכילת פסחים: [דזה ודאי א\"א לומר דכיון דאחשבי' רחמנא אכילה לענין איסור דג\"ה הוי נמי אכילה לענין מ\"ע דאכילת פסחים דז\"א ועוד דהא אחת דהיתרא היא דבשריפה בט\"ז והרי בהיתרא ליכא כאן חשיבות וכן הרגיש הרב המחבר ז\"ל להלן בד\"ה ודע: ומלבד זה תמוה דמה יענה לסוגיא דפסחים דף כ\"ב ע\"א דאי נימא דס\"ל לר\"י דאין בגידין בנ\"ט א\"כ תקשי לר' אבהו שם אמאי ס\"ל לר' יהודה בהדיא בברייתא דג\"ה מותר בהנאה דכיון דס\"ל במתניתין דהעור והרוטב דאין בגידין בנ\"ט א\"כ הא תו ליכא למימר דכשהותרה נבילה היא וגידה הותרה ע\"ש ולפ\"ז הרי דברי רבינו המחבר ז\"ל כאן מרפסין אגרין וניהו נמי שגם פסקי הרמב\"ם ז\"ל תמוהים בזה שהרי פסק דאין בגידין בנ\"ט ופסק נמי דג\"ה מותר בהנאה מ\"מ הא לפסק ההלכה שערי תירוצים לא ננעלו אבל תמיהתי הנ\"ל על המחבר ז\"ל ממאי דלא מקשה הש\"ס בפסחים הנ\"ל לר' אבהו מהא דס\"ל לר\"י במתניתין דהעור והרוטב דאין בגידין בנ\"ט וס\"ל נמי בברייתא דגיד הנשה מותר בהנא' היא לכאורה תמיהה קיימת: ואפשר ליישב קושיא זו ובהקדם עוד מה דקשה לכאורה בהא דקאמר הש\"ס בפסחים דף כ\"ב ע\"א שם דס\"ל לר\"י דאותו למעוטי כל איסורים שבתורה אתא וס\"ל דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא וקשה דהא באמת איכא ק\"ו מחלב דחיובי' כרת ואפ\"ה מותר בהנאה וכש\"כ כל האיסורים דקילי דמותרים בהנאה וא\"כ הא טפי הו\"ל למימר דאותו למעוטי חולין שנשחטו בעזרה אתי. (ואע\"ג דגם בהן אין כרת משום דקאי בטריפה וממעט כעין טריפה מ\"מ הא חולין שנשחטו בעזרה יש בהן משום מחיצה) מלומר דקאי על כל האיסורין אע\"כ משום דאיכא למיפרך אק\"ו מחלב דשאני חלב דהותר מכללו אצל חי' משא\"כ בשאר איסורים וא\"כ לפ\"ז הא תינח בשאר איסורים דחמירי דלא הותר מכללן אבל ג\"ה לר' יהודה לשיטתי' דס\"ל דאינו נוהג אלא בימין ולפ\"ז הא הותר מכללו אצל ירך שמאל וא\"כ ניחא שפיר אפי' אי נימא דס\"ל לר\"י דאין בגידין בנ\"ט ולא אמרינן דכשהותרה נבילה היא וגידה הותרה מ\"מ הא ג\"ה מותר בהנאה מק\"ו מחלב כיון דגם ג\"ה לר\"י הותר מכללו אצל ירך של שמאל ולפ\"ז הא א\"צ תו לדחוקי למאי דקאמר הש\"ס לקמי' דף כ\"ג ע\"ב דלריה\"ג אין זו פירכא משום דבבהמה מיהו לא אישתרי חלב דזהו דוחק שהרי בעלמא פרכינן פירכא זו דמה לחלב שכן הותר מכללו אצל חי' (ואף שהתוס' שם בד\"ה ומה חלב כו' לא כתבו כן) אלא דק\"ק לפ\"ז אמאי לא קאמר הש\"ס שם דריה\"ג ס\"ל ג\"כ כר\"י דג\"ה אינו נוהג בירך שמאל:<br><b> (שכז) </b> אך קשה שהרי אשכחן סתמא אחרינא דלית לי' כולל בפ' אלו הן הלוקין דף כ\"ב ע\"א כו'. לק\"מ דמסתם מתניתין דמכות אין מוכח כלל דלית לי' כולל משום די\"ל דבאמת כולל הבא מאליו אית לי' ושאני כולל הבא ע\"י האדם עצמו באומר שבועה שלא אחרוש בין בי\"ט בין בחול ובהכי ניחא מ\"ש התוס' בשבועות דף כ\"ד ע\"ב בד\"ה שלא כו' שכתבו שם די\"ל דסבר ר' יוחנן דאיכא שום תנא דאית ליה כולל הבא מאליו ולא כולל הבא מחמת עצמו יע\"ש וקשה דהיכן מצינו כן (וכן נתקשה מו\"ח רבינו ז\"ל בתשובותיו סי' קס\"ח): אכן למ\"ש ניחא שפיר די\"ל דתנא הנ\"ל דמכות ס\"ל כן דאע\"ג דכולל אית לי' דאל\"כ האיך חל לאו דיו\"ט על דשביעית והלכה למשה מסיני דערב שביעית והיינו עכ\"ר ע\"י כולל וא\"כ הרי מצינו תנא דכולל מאליו אית לי' וכולל הבא ע\"י עצמו לית ליה וא\"כ לפ\"ז הא שפיר כתבו התוס' בר\"פ ג\"ה בד\"ה איסור גיד איכא כו' דאין נראה לומר דסתמא דחולין דלית לי' כולל תחלוק אסתמא דכריתות דאמרינן כולל לר\"י משום די\"ל דגם האי תנא דמכות לא סתים דכולל הבא ע\"י עצמו לא אמרינן אלא דבפלוגתא לא קא מיירי או דכולל הבא ע\"י עצמו לא קא חשיב ולישנא דנקט הש\"ס שם האי תנא לית לי' כולל הוא לאו דוקא דהא מוכרח לומר דאית לי' כולל מכח הא דיו\"ט חל אשביעית אלא דכוונת התרצן שם דלית לי' כולל הבא ע\"י עצמו דליהוי בפשיטות כמו כולל הבא מאליו ודוק: אולם בילדותי נתקשיתי בסוגיא זו הרבה ופלפלתי בזה באריכות וביותר דאיך חל טומאת נזירות אטומאת כהונה וכמו שמקשה ג\"כ הרב המחבר פה הן אמת דקושיא הראשונה שהקשיתי כאן דאיך חל לאו דיו\"ט על עשה ועל הלכה למשה מסיני דערב שביעית לכאורה לא קשה משום די\"ל דעל הללמ\"מ אמרינן דאיסור חל שהרי גם על חצי שיעור חל איסור אע\"ג דקיי\"ל דח\"ש אסור מה\"ת ועל העשה אע\"ג דאינו חל איסור אעשה מ\"מ י\"ל דהכא חל משום דעשה דשביעית הויא לה מ\"ע שהזמן גרמא ונשים אינן מוזהרות עלי' וא\"כ הרי כשחשכה ר\"ה של שביעית וחל לאו דשביעית על הנשים חל נמי על האנשים ע\"י מוסיף: (אמר נ\"ה כונת מו\"ז זצ\"ל לתרץ עיקר הקושיא איך חל לאו דיו\"ט על עשה דערב שביעית אליבא דר' עקיבא או הלמ\"מ אליבא דר' ישמעאל (עיין מ\"ק דף ג' ובתוס' ד\"ה יכול) דאף אם נאמר דמיירי ביו\"ט של ר\"ה אכתי קשה איך חל על איסור חרישה דערב שביעית אך במה שתפס מו\"ז זצ\"ל בפשיטות דבמ\"ע של שביעית נשים אינן מוזהרות יש לפלפל לפמ\"ש הריטב\"א בקדושין כ\"ט דכלל זה דמעשהז\"ג נשים פטורות אינו רק במצוה דבגופו כמו תפלין וציצית וכדומה אבל מצות מילה אינה בכלל זה וגם נשים חייבות ע\"כ צריך מיעוט אותו ולא אותה עיי\"ש א\"כ גם מ\"ט דשביעית דמצווים אנחנו על שביתת הארץ (עיין ע\"ז ט\"ו א\"ל אביי והרי שדה דאדם מוזהר על שביתת שדהו בשביעית ותנן וכו' עיין פרש\"י שם) יש לומר דנשים חייבות ולפ\"ז נדחה תרוצו של מו\"ז זצ\"ל. אך להתוס' שם ושאר ראשונים שתירצו שם בקדושין תרוצים אחרים ומוכח דלא ס\"ל כהריטב\"א תרוצו עולה יפה גם מה שתפס מו\"ז זצ\"ל בפשיטות דאין איסור חל על עשה כדעת התוס' שבועות כ\"ג ע\"ב ד\"ה דמוקי הנה עיין בפמ\"ג בפתיחתו להלכות שחיטה שרצה להוכיח דהרמב\"ם ס\"ל דאיסור חל על עשה ולפ\"ז מיושבת הקושיא בפשיטות ויש הרבה לפלפל בזה ואכ\"מ להאריך). ומה שכתב מו\"ז ז\"ל דתנא דמכות אית לי' איסור כולל הבא מאליו ורק באיסור הבא מחמת עצמו ל\"ל כולל כדעת ר\"ל בשבועות כ\"ד כוון בזה לדעת רבינו הגדול הריטב\"א בחדושיו למכות שכתב כן עיי\"ש: (ע\"כ הגה\"ה)<br><b> אבל </b> מנזירות קשה. דאיך חל אכהונה. אי האי תנא לית לי' כולל כלל. או דאית לי' במאליו ולא בבא ע\"י עצמו. ונאמר דנזירות נמי כולל הבא ע\"י עצמו מקרי. ויקשה לפ\"ז מאי שנא דלא חשיב נמי שבועה שלא יחרוש כו'. כמו דחשיב לאו דנזירות. וביותר קשה מה יענה ר\"ל בזה. וכמו שהקשה נמי הגאון המחבר ז\"ל כאן. (ועיין מ\"ש לעיל בהא\"ב בזה. ועיין בתשובות מו\"ח ז\"ל סי' קס\"ח).<br><b> והנה </b> לדעת הפוסקים דס\"ל דנזירות הוא איסור חפצא. כדס\"ל להרשב\"א והראב\"ן ז\"ל. ונימא נמי כדעת הרא\"ש ז\"ל וסייעתי'. דנדרים חלים אפילו לקיים דבר מצוה. (עיין יו\"ד סי' רט\"ו סעיף ו'). הי' מקום לומר דנזירות הו\"ל לקיים. ומש\"ה לוקה נמי משום נזירות: אבל הרשב\"א ז\"ל דס\"ל דנזירות הוא איסור חפצא. ס\"ל דאין נדר חל לקיים המצוה. שהוא דעה הא' ביו\"ד סי' רט\"ו. והרא\"ש דס\"ל דנדר חל לקיים המצוה. הא ס\"ל דנזירות היא איסור גברא. וכמ\"ש בנדרים דף ב' ע\"ב בד\"ה לאפוקי שבועה כו' וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עשר </b>\n<b> חנויות כו'.</b> כתב ה\"ה וז\"ל וכ' הרשב\"א נראה לי שהלוקח מן הקבוע לא אסרו אלא כשהיא בפ\"ע אבל אם נתערבה באחרות כו' בטלה היא ברוב משום ס\"ס ע\"כ וכן פסק מרן בש\"ע סי' ק\"י ס\"ד והש\"ך והפר\"ח ז\"ל תמהו עליו דמעולם לא כתב ה\"ה בשם הרשב\"א כן אלא משום דאזיל לשיטתיה שכתב בפרק א' מה' י\"ט שספק ביצה שנולדה בי\"ט שנתערבה באחרות שהרשב\"א הסכים לדעת המתירים דס\"ל דס' א' בגוף וס' א' בתערובות מיקרי ס\"ס ושלא כדעת ר\"י שכתבו התוס' והרשב\"א בת\"ה אמנם מרן שפסק בס\"ס דספק אחד בגוף וס' א' בתערובות לא מיקרי ס\"ס איך התיר בכאן ס\"ס ע\"י תערובו' ועוד תמהו עליו דמרן ז\"ל שם בס\"ח פסק כסברת רבינו דס\"ס דב' תערובות לא חשיב ס\"ס ואינו ניתר כי אם בג' תערובות ואם כן איך פסק בכאן דס' קבוע ניתר ע\"י תערובות הא אפי' שיהיה ס' טריפה זה נידון בב' תערובות וה\"ל כב' תערובות דאסור לדעת רבינו וכמו כן הוקשה להו למה שפסק בס\"ס דספק טריפה שנתערבה באחרות לא חשיב ס\"ס מטעמ' דהו\"ל ס' אחד בגוף וס' אחד בתערובות דלמאי אצטריך לה\"ט הא לו יהי דספק אחד בגוף חשיב כס' תערובות הו\"ל ס\"ס בב' תערובות יע\"ש מה שנדחק בזה ולדעתי לא ידעתי אדקשיא להו כן על מרן ז\"ל אמאי ל\"ק להו על רבינו ז\"ל שהרי כתב ה\"ה פרק א' מה' הנז' הלכה ך' וז\"ל וספיקה שנתערבה באחרות יש מי שהורה שכולן מותרות וכי קתני נתערב' באלף כו' אודאה קאי ויש מי שאוסר ולדעת המתירין הסכים הרשב\"א ז\"ל וכן נראה מדברי רבינו ע\"כ הרי שכתב שדעת רבינו דס' אחד בגוף וס' אחד בתערובות מיקרי ס\"ס ונתערבה אודאה קאי והדבר מוכרח ממה שהשמיט שם רבינו דין וספיקה אסורה הנאמר שם בבריית' וכיון שכן קשה שכיון שדעת רבינו דס\"ס דב' תערובות לא חשיב ס\"ס איך התיר בס' אחד בגוף לו יהי דספק אחד בגוף חשיב כס' תערובות הו\"ל ב' תערובות ותי' ז\"ל בדעת מרן לא יתכן לדעת רבינו כאשר יראה הרואה ולעיקר קושייתם נ\"ל דלק\"מ כלפי מ\"ש הרא\"ש ז\"ל בתשו' כלל ב' סוף דין א' וז\"ל מה שכתבו בשם מוהר\"ם דדשיל\"מ אינו ניתר בס\"ס ה\"ד בס\"ס דתערובות הואיל ואתחזק איסור' בודאי כו' אבל ס\"ס כי האי שעל התבואה אני אומר שמא ישן הוא ואת\"ל חדש שמא השריש קודם לעומר ואין כאן איסור חדש כלל כה\"ג לא אסרינן ס\"ס בדשיל\"מ א\"ד יע\"ש הרי מבואר שלדעת הרא\"ש ז\"ל ס\"ס דב' תערובות גריעא טפי מס\"ס שהם מענין אחד לענין דשיל\"מ מטעמא דס\"ס בב' תערובות אתחזק איסור' ודאי שם משא\"כ בס' דגוף דמעיקר' דמלתא איכ' ספיקא אי יש כאן איסור וא\"כ אף אנו נאמר שדעת רבינו ז\"ל ג\"כ הכי הוא דס\"ס דב' תערובות גריעא טפי ואינו ניתר אלא על ידי ג' תערובות אמנם ס' אחד בגוף וס' אחד בתערובות חשיב שפיר ס\"ס כיון דמספ\"ל אי איכ' איסור או לא ואף שלדעת תי' ר\"י ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות גריעא מס\"ס דב' תערובות רבינו סביר' ליה איפכא וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל כנ\"ל פשוט: ודע שלדעת רבינו ור\"ל דסבירא ליה דספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות חשיב שפיר ס\"ס ק\"ל ממתני' דפ\"ו דדמאי משנה י\"ב דתנן התם ע\"ה שאמר לחבר קח לי אגודת ירק קח לי גלוסקה כו' ואם אמר זה שלי וזה של חברי ונתערבו חייב לעשר ואפילו הן מאה וכתב הרע\"ב שם וז\"ל פי' אחר מן הירוש' ע\"ה שאמר לחבר קח לי אגודת ירק והמוכר חבר כו' פטור האגודה הזאת ממעשר דמאי שכיון שהמוכר חבר ויודע שלצורך ע\"ה הוא קונה אינו מוכר לו אלא אם כן עישרו כו' אבל אם קנה החבר אחד לעצמו וא' לע\"ה ונתערבו חייב לעשר דשמא מה שמכר לו לעצמו אינו מעושר שהמוכר לחבר אינו צריך לעשר כו' יע\"ש וכן כתב רבינו שם בפיה\"מ וכ\"כ בפ' י' מה' מעשר דין ח' דחייב לעשר הכל דמאי והשתא קשה טובא דאמאי חייב לעשר הכל דמאי והא כל א' ואחד מותר מכח ס\"ס ס' אם אגודה זו היא של ע\"ה והרי היא מעושרת ואת\"ל שהיא של חבר שמא המוכר עישרו שהרי אגודה של חבר אינו צריך להפריש ודאי אלא דמאי מספק דשמא מה שמכר לו אינו מעושר וכמבואר מדברי רבינו האמנם אם נאמר דס' אחד בגוף וס' אחד בתערובות לא חשיב ס\"ס יציבא מילתא שפיר דהתם הוא ס' אחד בגוף וס' אחד בתערובות הן אמת שלפי' האחר שכתב הרע\"ב שם לק\"מ וכמו שיראה הרואה לשם מ\"מ לפירוש הירושלמי קשה טובא ומהתימא על רבינו ז\"ל שדעתו ז\"ל דספק אחד בגוף כו' חשיב שפיר ס\"ס ואלו בה' מעשר פסק כפי' הירושלמי גם הרשב\"א ז\"ל בתו' הכריח כדעת ר\"ת דס' אחד בגוף כו' חשיב ס\"ס מהירוש' שם ולפי מ\"ש קשה טובא מהירוש' הלזו והיה נראה ליישב על פי מ\"ש מרן הכ\"מ בפ' י\"א מהלכות מעשר דין י\"ג ליישב השגת הראב\"ד שם שהשיג על רבינו שכ' דהמוליך חיטים לטוחן כותי הרי הן דמאי שמא החליפן בחטים של ע\"ה דאם מפני הס' הזה הלא הוא ס\"ס כתב וז\"ל ואני אומר דמאחר דקי\"ל רוב ע\"ה מעשרין הן ואפי\"ה חיישינן להו משמע דרבנן אחמור בהו למיחש למיעוטא וה\"ה דאחמור בהו למיחש לס\"ס יעויין שם אשר מבואר דס\"ל דגבי דמאי החמירו חכמים למיחש אפילו אס\"ס וא\"כ דכוותא נמי הכא אע\"ג דאיכא ס\"ס החמירו חכמים לומר דחייב לעשר דמאי ובהכי ניחא לי מה שכ' רבינו פ\"ג מהלכות מעשר דין כ\"ד וז\"ל מצא תאנה תחת התאנה הרי הם ס' כו' שמא מתאנה זו נפלו או מתאנים שנתעשרו והראב\"ד ז\"ל השיג עליו וכתב זו אינו צריך אלא שמא הפקירה וכ' מרן הכ\"מ שם וז\"ל ואין בזה השגה על רבינו דאיכא למימר חדא מתרי טעמי נקט עיי\"ש והרב מחנה אפרים בהגהותיו תמה עליו דא\"כ אמאי חייב לעשר דמאי הא הוי ס\"ס ס' אם הם מתאנה זו ואת\"ל מתאנה זו שמא הפקירם יע\"ש ולפי מ\"ש ניחא דרבינו ז\"ל ס\"ל דגבי דמאי החמירו רז\"ל אפילו אס\"ס כי היכי דהחמירו לחוש למיעוטא ובר מן דין לקו' הרב מח\"א ז\"ל נראה ליישב באופן אחר דהתם אע\"ג דאיכא ס\"ס לקולא מ\"מ איכא נמי ס\"ס לחומרא לומר שמא תאנים הכושלים מתאנה זו הוא מפקיר אותן או לא ואת\"ל מפקירם שמא תאנים הללו הם מתאנים אחרים שאינן מעושרין וכיון דאיכ' ס\"ס לקולא וס\"ס לחומרא הו\"ל כס' שקול ועיין בהפר\"ח ז\"ל בכללי ס\"ס סעיף א' כנ\"ל ומ\"מ עדיין לבי מהסס דמעולם לא כתב מרן הכ\"מ כן אלא דוקא גבי פירות של ע\"ה דכיון דחכמים חששו למיעוטא אף על גב דרוב ע\"ה מעשרין ה\"נ חששו בפירות אע\"ג דאיכ' ס\"ס אבל בכגון נ\"ד בחבר המוכר פירות לחבר אע\"ג דחכמים הצריכו לעשרן דמאי מטעמא דשמא לא עישרן כל דאיכא ס\"ס ה\"נ דשרי שהרי לא ראינו שחכמים החמירו לחוש למיעוטא וי\"ל דה\"נ איכא למימר הכא דכיון דקי\"ל חזקת חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו רובן מעושרין הן אלא שחכמים החמירו לחוש למיעוטא דידהו וה\"נ חששו לס\"ס אלא דאכתי ק\"ל לדעת הראב\"ד ז\"ל דס\"ל דאפילו גבי דמאי התירו משום ס\"ס דאם כן מה יענה לההיא מתני' דפ\"ו דדמאי דפסקה רבינו בפי' ולא השיג עליו כלום ואולי נאמר שדעת הראב\"ד ז\"ל דס' אחד בגוף וס' אחד בתערובות לא חשיב ס\"ס וכדעת ר\"י ז\"ל כנ\"ל: ודע שעל פי דברי הרא\"ש ז\"ל בתשובה שכתבנו לעיל אשכחנא פתרי למ\"ש מרן ז\"ל שם בפ\"ז מה' ע\"ז ליישב דברי רבינו דפסק דבב' תערובות סגי להתיר מכח ס\"ס הפך ממה שפסק בפי\"ו מה' מאכ\"א ותי' דאע\"ג דמדינא בב' תערובות סגי ברמוני בדן החמירו להצריכן ג' תערובות מפני שהוא דבר שאפשר שיש לו מתירין אם יתפרדו הרמונים ואע\"ג דלהרשב\"א לא חשיב בכה\"ג דבר שיל\"מ כדמשמע בטי\"ד סי' ק\"ב לרבינו חשיב א\"ד ז\"ל ותמה הפר\"ח ז\"ל בחידושיו על ה' הנזכר שהרי דעת רבינו דס\"ס בדבר שיל\"מ מותר וכמ\"ש ה\"ה פ\"א מה' י\"ט והדבר מוכרח ממה שהשמיט חלוקת וס' אסורה כמ\"ש לעיל ואולם לפי דברי הרא\"ש ז\"ל שכתבנו יש ליישב דס\"ל למרן דדוקא בס' אחד בגוף וס' אחד בתערובות הוא דס\"ל לרבינו דס\"ס בדשיל\"מ מותר כיון דלא איתחזק איסורא אבל בס\"ס בב' תערובות כיון דאתחזק איסורא ודאי לא שרינן ס\"ס כמ\"ש הרא\"ש ועוד היה אפשר ליישב דס\"ל לרבינו דדוקא באיסורא דרבנן שרינן ס\"ס אפי' בדשיל\"מ אבל באיסורא דאורייתא ס\"ל דס\"ס בדשיל\"מ אסור וכמו שכן נר' דעת הר\"ן ז\"ל פרק אין צדין גבי ס' מוכן אלא דק' לזה שהרי רבינו ז\"ל פסק בפ\"א מהל' הנז' כרבה דהכנה הוא דאורייתא וביצה שנולדה בי\"ט אחר השבת אסורה מן התור' ומסתמיות דברי ה\"ה שם משמע שלדעת רבינו ס' ביצה שנולדה בי\"ט שרי ע\"י תערובת אפילו בי\"ט אחר השבת ולכן היותר נכון תי' הא' שכתבנו עוד ראיתי למורינו הרב המופלא בספר עץ החיים בלשונות הרמב\"ם דפ\"ו ע\"ד שהקשה וז\"ל ע\"ק דלא מיקרי דשיל\"מ רק בשהמתיר עתיד לבא עכ\"פ ובידו לעשותו לאפוקי ביצת ס' טריפה שנתערבה כמ\"ש מרן י\"ד סי' ק\"ב בשם י\"א והש\"ך שם הקשה דתלמוד ערוך הוא פ\"ק די\"ט וס' איסורא נתערבה באלף כולן אסורות ומוקי לה דסיפא אתאן לס' טריפה ומקשי' א\"ה אימא סיפא נתערבה באלף כולן אסורות אא\"ב ס' י\"ט כו' הו\"ל דשיל\"מ כו' ואם איתא אמאי לא מוקי לה בנולדה מתרנגולת ספק טריפה וצ\"ע ע\"כ ולדברי מרן דגם בכה\"ג מיקרי דשיל\"מ תיקשי ליה קושית הש\"ך א\"ד יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> אחר המחילה לק\"מ דראיית הש\"ך קושטא קאי לדעת ר\"י דס\"ל דנתערבה באלף אספיקא קאי ומטעמא דהו\"ל ס' אחד בגוף כו' אמנם לדעת ר\"ת וסיעתי' דס\"ל דאודאה קאי אין כאן ראיה כלל דהיכי מצי לאוקומ' בנולדה מתרנגולת ס' טריפה ומשום דהוי דשיל\"מ הא הו\"ל ס\"ס וכיון דאודאה קאי ע\"כ אין כאן דשיל\"מ ומאחר שדעת רבינו ז\"ל כדעת ר\"ת אין כאן קושיא כלל ועוד נ\"ל דאף לדעת ר\"י וסיעתיה איכא למידחי ראיית הש\"ך דתלמודא לא ניחא ליה לאוקמי בביצה שנולדה מתרנגולת ס' טריפה משום דכיון דברייתא סתמא קתני וספיקא אסורה ומוקמי' לה בביצת ס' טריפה כל מין ביצת ס' טריפה במשמע ואפילו בשיש כאן תרנגולת טריפה ודאי ותרנגולת כשרה ונמצא ביצה ביניהם ואינו יודע מאיזה מהן היא ועלה קתני ואם נתערבה באלף כולן אסורות אע\"ג דאין כאן דשיל\"מ וזה דבר מוכרח שהרי לפי מ\"ש הרשב\"ם בת\"ה דתערובות חד בחד לא שרי' מכח ס\"ס ואפי' לדעת ר\"ת דלא שרי ר\"ת אלא בחדא ספיקא דגופא דלא איתחזק איסור אבל תערובת חד בחד דאיתחזק איסורא ודאי לא שרינן ע\"י ס\"ס ואפי' באיסורין דרבנן לא שרינן מכח ס' דרבנן כמ\"ש כל זה באורך הפר\"ח סי' הנז' וסי' תמ\"ה ובכללי ס\"ס סי' קט\"ו א\"כ תיקשי לן דמאי פריך בגמרא התם בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הו\"ל ספיקא דאורייתא אלא לר\"י ולר' יצחק ספיקא דרבנן היא כו' ואמאי לא מוקי לה בס\"ס דתערובת חד בחד דאף על גב דס' דרבנן היא לא שרינן משום דאתחזק איסורא וספיק' כודאי אלא משמע ודאי דתלמודא לא ניח' לי' לאוקמה בהכי משום דברייתא סתמא קתני וספיקא אסורה וכל מין ביצה ס' נולדה בי\"ט במשמע כנ\"ל נכון ולדעת הסוברים בדשיל\"מ אסור ק\"ל ממתני' דריש דמאי דתנן התם הקלין שבדמאי השיתין והרימין כו' ופי' רבינו תם וז\"ל והטעם בזה הדבר כי אלו הנזכרים הם אילנות מדבריות כו' ורובן מן הפקר ונקבצו בזה שתי ספיקות האחד אם הם הפקר אם לאו ואם הם מן השמור אם הוציאו ממנו המתנות אם לאו והעיקר אשר בידינו תרי ספיקי להקל ע\"כ וכ\"כ הרע\"ב שם יע\"ש והשתא קשה שהרי טבל דשיל\"מ כדאיתא בפרק הנודר מן ירק דנ\"ח כל דשיל\"מ כו' כגון טבל וא\"כ הו\"ל לאסור אפילו ס\"ס ובשלמא לדעת הרא\"ש שכתב בתשובה דכל ס\"ס שלא ע\"י תערובות שרי בדשיל\"מ ניחא שפיר האמנם לדעת הר\"ן שכתב בפרק אין צדין משמע דאפילו בס\"ס גמור לא שרינן בדשיל\"מ ולדבריו תיקשי ליה מתניתין דריש דמאי ואולי יש לחלק דההיא דריש דמאי שאני דאלים ס\"ס טובא דתרי ספיקא מכח רובא נינהו דרובן מן הפקר ורוב ע\"ה מעשרין הם וא\"כ הו\"ל תרי רובי וכל כי האי לא החמירו בדשיל\"מ כנ\"ל מיהו אכתי ק\"ל מהא דגרסי' בפ\"ק דפסחים ואין ס' מוציא מידי ודאי והתניא חבר שמת והניח מגורה כו' הרי הן בחזקת מתוקנים והא הכא דודאי טבילי ס' עשרינהו ספק לא עשרינהו וקאתי ס' ומוציא מידי ודאי התם ודאי וודאי הוא ואבע\"א ס' וס' הוא דילמא מעיקרא לא טבילי כו' ע\"כ הרי דהתירו גבי טבל מכח ס\"ס אע\"ג דטבל דשיל\"מ ואדרבא ההיא ס\"ס גריעא טובא דס' דשמא עביד כדר' אושעיא ס' רחוק הוא דאחד מני אלף לא יעשה כן ואפי' הכי חשבינן ליה ס\"ס ואפילו דשיל\"מ ועיין במורי\"קו שורש קמ\"ב ואין לומר דשאני התם דההיא ס' דילמא מעושרין הן קרוב לודאי הוא מכח חזקה דר\"ח דהא לאו מילתא היא דלפום תי' דאבע\"א ליתיה לחזקה דר\"ח דאם איתא לההיא חזקה תו לא צריכנא לס' וס' דאפילו ודאי טבל כל דאיכא חזקה אזלינן בתר חזקה אלא ודאי דה\"ק אפילו תימא דליתיה לחזקה דר\"ח כלל והו\"ל ספק שקול דהכא ס' וס' הוא וכן ראיתי למוהר\"א אלפאנדרי ז\"ל בספר אליהו רבה דכ\"ט ע\"ג שהכריח מסוגי' זו דאפי' בס' רחוק דלא שכיח עבדינן ס\"ס ושלא כדעת מוהרא\"ש וכתב דליכ' לדחויי משום דהוי ספק קרוב לודאי מכח חזק' דר\"ח מכח מ\"ש יע\"ש: ומ\"מ אכתי נראה דיש לדחות דאף להך אבע\"א נמי מאי דשרי' התם מכח ס\"ס משום דס' דשמא עישרן חשיב טפי משום דרוב חברים מעשרין הן כמ\"ש רש\"י שם ואע\"ג דלהך אבע\"א לית לי' חזקה דר\"ח מ\"מ לא הוי ספק שקול דהא מיהא רובא איכ' וזה נראה מוכרח ממאי דפריך מעיקרא והא הכא דודאי טבילי וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי והשתא למאי דס\"ד השתא דלא שמיע ליה חזקה דר\"ח תיקשי ליה איך ספק דשמא עשרינהו מוציא מידי ודאי הא קי\"ל ס' דאוריית' לחומרא ולזה נראה שכיון רש\"י ז\"ל שם בד\"ה ודאי טבילי שכתב וז\"ל ואתי ס' כו' משום דרוב חברים מעשרים הן כו' יע\"ש נראה שהוצרך לטעם זה משום דאי הוי ס' שקול פשיטא ודאי דאין ס' מוציא מידי ודאי וא\"כ איכא למימר דאפילו להאוסרים ס\"ס אינו אלא היכא דתרי ספיקי שקולים הן אמנם היכא דאיכא ס\"ס מחמת רובא כ\"ע מודו דאזלי' לקולא כנ\"ל ועיין במ\"ש בפ\"ד מה' י\"ט הלכה י\"ט כנ\"ל ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> מאכל שהוא אסור כו'.</b> עיין מה שכתבתי בזה בפ\"ה מהלכות יסודי התורה באורך:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והשוחט </b>\n<b> עוף ונמצאו בו בצים גמורות כו'.</b> הנה הטור ז\"ל בי\"ד סי' פ\"ז כתב וז\"ל ורש\"י פי' כשנגמר החלמון ועדיין היא אדומה ומעורה כמו השליל המחובר באשכול שרי כו' וכתב מרן הב\"י ז\"ל דאף שמפשט ל' הרא\"ש שכתב והיינו כמו שלל של בצים כשמחוברת באשכול וגם מפירוש רש\"י באותה סוגיא משמע שאע\"פ שעודם מחוברים באשכול אם נראה בהם שנגמר החלבון לגמרי מותר לאכלן בחלב מ\"מ מדברי הטור ז\"ל נראה שהוא מפרש דכל שהיא מחוברת באשכול עדיין לא נגמרה אלא בשכבר פירשה מן האשכול עסקי' ומפני שעדיין היא אדומה ואית בה שורייקי סומקי קרי לה מעורה בגידין ומפני שהוא דומה לאותן שמחוברת באשכול כתב הרא\"ש ז\"ל והיינו שלל כו' יע\"ש ותמהו עליו הש\"ך והפר\"ח ז\"ל דא\"א לפרש הסוגיא לפי שיטה זו דהא ללישנא קמא ע\"כ מן השלל היינו בשמחובר' וכמ\"ש רש\"י ואפ\"ה אמרינן דמאן תנא מן השלל של בצים טהור דלא כרבי יעקב מכלל דכרבנן אתיא אלמא אף בבצים דתלו באשכול שרו רבנן וכן ללישנא בתרא דס\"ל דמן האשכול ר\"ל מהנך דתליא באשכול אמרינן דמאן תנא מן האשכול טמא רבי יעקב מכלל דלרבנן טהור אע\"ג דתליא באשכול. ולפי חומר הנושא אפשר ליישב דעת מרן ז\"ל דס\"ל דרב יוסף דקאמר מאן תנא מן השלל של בצים טהור דלא כרבי יעקב אסיק אדעתיה לחלק כדאביי בין איסורא לענין טומאה אלא דהוה ס\"ל דת\"ק דשרי בשפירשו מן האשכול אף על גב דדמי לשלל של בצים כשהן מחוברות באשכול היינו משום דבשלל של בצים נמי מאי דאסור לת\"ק לאו משום דחשיבי כבשר עצמו אלא משום דכיון דמחובר בבשר איכא למיגזר דלמא אתי למיכל בשר עוף בחלב הילכך כיון דאינו אלא משום גזירה כשפירשו מן האשכול אע\"ג דדמו לשלל של בצים שרי ולא גזרינן אטו שלל של בצים משום דהו\"ל גזירה לגזירה ורבי יעקב דאסר במעורות בגידין אפילו בפי' מן האשכול היינו משום דהו\"ל גזירה לגזירה ורבי יעקב דאסר במעורות בגידין אפילו בפי' מן האשכול היינו משום דס\"ל דשלל של בצים אסורים מדינא משום דחשיב כבשר גופיה והילכך גזר ר\"י במעורות בגידין אטו שלל גופיה דאסור מדינא והיינו דקאמר רב יוסף מאן תנא מן השלל של בצים טהור דלא כרבי יעקב כלומר דכרבנן דר\"י מצי אתי משום דכיון דאינו אלא משום גזירה לענין טומאה לא גזרו אמנם ר\"י דאסר במעורות בגידין ע\"כ דס\"ל דמן השלל של בצים אסור מדינא משום דחשיבי כבשר גופיה ואם כן לענין טומאה חשיב כבשר גופיה ואמאי קתני טהור ודחי ליה אביי ממאי דילמא עד כאן ל\"ק ר\"י אלא לענין איסורא אבל לענין טומאה לא כלומר דנימא דר\"י כי אסר במעורה בגידין היינו לענין איסורא דגזר בשלל של ביצים ובמעורה בגידין אטו בשר בחלב גופיה וכולה חדא גזירה היא אבל לענין טומאה לא כו' וכ\"ת לענין טומאה נמי נגזור כלומר כיון דלר\"י באיסורא גזרי' אפילו במעורה בגידין לענין טומאה מיהא הי\"ל לגזור בשלל של בצים דחד דרגא נחתינן אפושי טומאה היא כו' ולישנא בתרא נמי הכי מתפרשה והיינו דקאמר מן האשכול טמא ר\"י הוא דאמר אם היו מעורות בגידין אסורין דס\"ל דמאי דאסר ר\"י במעור' בגידין ובפירשו מן האשכול היינו משום דדמי לשלל של בצים ושלל של בצים אסור מדינא ומש\"ה לענין טומאה נמי חשיב כבשר וטמא אמנם לרבנן דר\"י כיון דשרו בפירשו מן האשכול משמע דס\"ל דשלל של בצים נמי אינה אסור אלא משום גזירה דדמי לבשר וכיון שכן לענין טומאה לא הו\"ל למיגזר דאפושי טומאה מדרבנן לא מפשינן ודחי ליה אביי שפיר ממאי דאשכול כו' כנ\"ל ליישב עם שהוא דחוק קצת אלא דאכתי לא איפרק מחולשא מי הכריחו לרבינו הטור ז\"ל בתגר זה ולא לפרש הדברים כפשטן ולכן נראה דלרבינו הטור ז\"ל קשיתיה דכיון דקי\"ל הלכה כת\"ק דר\"י דרבים נינהו מאי קא שקלו וטרו אביי ורב יוסף אברייתא דמן השלל של ביצים אי אתיא כוותיה או לא כיון דלית הלכתא כר\"י ותו ק\"ל ללישנא קמא אמאי לא דחי אביי דמן השלל של בצים היינו שאינן מעורות בגידין שאינן דבקות יפה אלא מעט כדסבר רב יוסף בלישנא בתרא. גם ללישנא בתרא קשה אמאי לא דחי דמן האשכול של בצים היינו בצים שאינן גמורות וכמו שכבר נרגש הרב פ\"ח יע\"ש מה שיישב בדוחק כי על כל אלה כזה ראה וקדש רבינו הטור לומר דמאי דקא מיהדר וקאמר רב יוסף מאן תנא מן השלל כו' דלא כרבי יעקב היינו משום דמינה נשמע דשריותא דת\"ק אפילו במחוברות באשכול הוא וגמורות דקתני לאו גמורות ממש קאמר והיינו דקאמר מאן תנא מן השלל דלא כר\"י וכיון דלא אתיא כר\"י ע\"כ ת\"ק היא דאל\"כ אמאן תרמייה ואהא דחי אביי דמהך ברייתא ליכא למשמע מידי דממאי כו' וכיון שכן מוקמי' בריית' כפשטא דגמורות דקתני גמורות ממש קאמר והיינו כשפירשו מן האשכול והיינו דלא דחי אביי וקאמר דמן השלל כשאינן מעורות כ\"כ קאמר שאינן דבקות יפה אלא מעט וכלישנא בתרא דרבי יוסי משום דס\"ל דפלוגתא דת\"ק ור\"י בפירשו מן האשכול הוא ואפי\"ה אסר ר\"י במעורות בגידין דהיינו שורייקו סומקי והילכך בשלל של בצים אע\"ג שאינן דבקות יפה אלא מעט מסתמא ודאי אית בהו שורייקו סומקי ואם כן לא מצי אתיא ברייתא כר\"י ולישנא בתרא נמי הכי מתפרשא דרבי יוסי בעי למפשט מינה דמדתני מן האשכול טמא דהיינו הנך דתליא באשכול ע\"כ ר\"י היא ולא ת\"ק דמינה נשמע דשריותא דת\"ק אפילו במחוברות לאשכול וכי אסר ר\"י היינו דוקא במחוברות לאשכול דאי תימא דפלוגתא דת\"ק ור\"י בפי' מן האשכול א\"כ ע\"כ לומר מדקתני בצים גמורות דבשאינן גמורות אפילו בפירשו מן האשכול אסור לכ\"ע וכמו שכתב מרן ואם כן אדתני בבריית' מן האשכול טמא במחוברות לאשכול לישמועינן רבותא אפילו בפירשו מן האשכול ואינן גמורות דטמא אלא משמע דפלוגתא דת\"ק ור\"י אינו אלא במחוברות לאשכול ואהא דחי ליה דמהך בריית' ליכ' למשמע מידי דמן האשכול דקתני אשכול גופיה קאמר וכ\"ת א\"כ אכתי תיקשי טפי דאדתני אשכול גופיה לישמועינן בבצים אפי' בפירשו מן האשכול הא לא תיקשי משום דלדידן נמי אף לפי פשט דברי רש\"י תיקשי הכי דאדתני אשכול גופיה אמאי לא אשמועינן רבותא בבצים התלוים באשכול ועדיין לא נגמרו אלא ע\"כ לומר דאשכול גופיה צריכה ליה לאשמועינן אע\"ג דאיכא אינשי דלא אכלי מה שאין כן בבצים כנ\"ל: והשתא ניחא שפיר מאי דלא מוקי אביי לברייתא בשאינן גמורות משום דאביי עיקר דחייתו כי היכי דניקום ברייתא כפשטא בפירשו מן האשכול ואם כן ע\"כ ליכא למימר דברייתא כשאינן גמורות משום דאם כן קשה מאי איריא דתלי' באשכול אפילו בפירשו נמי כנ\"ל ליישב דעת הטור ודוק: והמרדכי כתב בשם רשב\"ם ז\"ל שביצים גמורות היינו שנגמרו לגמרי עם קליפתו החיצונה אבל אם לא נתקשית הקליפה כדרך שנמכרת בשוק דין בשר עליה לכל דבר ע\"כ ולשיטה זו צ\"ל דר\"י לאקולי אתא ולומר דדוקא אם היו מעורות בגידין אסורות הא כל שאין מעורות אפילו אינן גמורות שרי וכן כתב הפר\"ח ז\"ל וכן מבואר בשיטה מקובצת המיוחסת למוהר\"ב שלא כדעת הש\"ך ז\"ל שכתב דרשב\"ם פסק כר\"י יע\"ש וכתב עוד הפר\"ח ז\"ל דלשיטה זו צ\"ל דמאי דאמרינן בגמר' מאן תנא מן השלל כו' דלא כר\"י היינו לומר דכרבנן פשיט' דלא אתיא אלא אפילו כר\"י לא אתי אך מאי דקשה טובא לפי שיטה זו דא\"כ מאי האי דדחי אביי בלישנ' בתר' וקאמר ממאי דאשכול כו' דילמא אשכול גופיה דא\"כ בריית' אתיא דלא כמאן ואין דרך שיטת התלמוד לדחויי דליתי ברייתא דלא כמאן וכבר הוקשה לו כן להפר\"ח ז\"ל יע\"ש: ולעד\"נ ליישב במה שיש לדקדק עוד לפי שיטה זו דאם כן מאי דקאמר רב יוסף בלישנ' בתר' מאן תנא מן האשכול כו' ר\"י היא ע\"כ דהכי קאמר מאן תנא מן האשכול כו' דמשמע דדוקא בדתליא באשכול הא פירש מן האשכול טהור כר\"י דאי כת\"ק אפי' פירשו מן האשכול נמי טמא וכיון שכן קשה דאדדייק מסיפ' מדיוקא הו\"ל לדיוקי מריש' דקתני בהדי' מן השלל של בצים טהור והכי הו\"ל למימר מאן תנא מן השלל של בצים טהור ר\"י הוא ולכן נראה דמש\"ה לא דייק רב יוסף מרישא משום דאי מרישא הו\"א דאתי' ככ\"ע וע\"כ לא קאמר ת\"ק כל שאין בהן קליפה קשה אלא דוקא לענין איסור' ומשום גזירה אבל לענין טומאה לא גזרו דאפושי טומאה לא מפשינן אך מסיפא דקתני מן האשכול טמא מוכח דכי היכי דגזרה לענין איסור' גזרה לענין טומאה דס\"ל לרב יוסף דאפילו במעורות ליכא איסור' אלא משום גזירה ולא מדינ' דהא לאו בשר נינהו וכיון שכן ע\"כ רישא ר\"י היא ולא רבנן ודחי ליה אביי ממאי כו' דילמא אשכול גופיה וכיון שכן בריית' אתיא ככ\"ע ומשום דלענין טומאה לא גזרו כנ\"ל ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>פירות </b>\n<b> שנה רביעית כולה אסור לאכול מהם כו' עד שיפדו.</b> הנה ממשמעות דברי רבינו ז\"ל נראה דנטע רבעי קודם פדיון אינו אסור בהנאה אלא באכילה וכ\"כ בהדי' בפ\"ט מה' מעשר דין ז' וז\"ל ואם היה בתוך שני ערלה מציינין אותו בחרסית כו' שאיסור ערלה חמור הוא שהוא אסור בהנאה הרי מבואר דנטע רבעי אינו אסור בהנאה וכ\"כ בפירוש המשניות פ\"א דערלה מ\"ח וז\"ל והותרו כולם בנטע רבעי לפי שנטע רבעי אינו אסור בהנאה כו' וכן כתב הרע\"ב שם ואולם מדברי התוס' פ\"ק דקידושין דל\"א ע\"א ד\"ה וה\"ה לערלה בשתים נרא' דס\"ל דנטע רבעי אסור בהנאה כמו ערלה שכתבו וז\"ל פירש ר\"ת דערלה זו בשנה רביעית קאמר דיש היתר לאיסורו ואיסורו איסור עולם ואיסור הנאה יע\"ש וכבר ראיתי למוהרימ\"ט ז\"ל שם בחידושיו שתמה על דבריהם דאינו אסור בהנא' קודם חילול דדוקא ערלה הוא דחשיב בפרק כ\"ש דאסור בהנאה מדכתיב תלתא ערלי' אבל בשנה רביעית לא מצינו בו איסור יע\"ש ולא ידעתי איך לא סייע עצמו מדברי רבינו והרע\"ב ז\"ל שכתבנו ולפי דעת ר\"ת צ\"ל דטעמ' דמתניתין דפ\"ק דערלה דקתני ענקוקלית כו' אסורה בערלה ומותרים בנטע רבעי משום שלא אסרה תורה אלא פירי גריד' ודוק' בערלה אסור משום דכתיב את פריו את הטפל לפריו ומהא דגרסינן בפרק מרובה דף ס\"ט אמתני' דתנן כרם רבעי מציינין אותו בקזזות אדמה סומנה באדמה מה אדמה דאיכ' הנאה מינה אף האי נמי כי מיפרקא שרי לאתהנויי מינה כו' משמע דקודם פדיון אסור בהנאה כדעת ר\"ת ולדעת רבינו צ\"ל דהנא' דקאמר התם היינו אכילה דאכילה אחד ממיני הנאה הוא ודע שלדעת רבינו והרע\"ב דס\"ל דנטע רבעי מותר בהנאה נרא' דנטע רבעי אינו צריך ביטול במאתים כערלה וכלאי הכרם שהרי כתב רבינו פט\"ו מה' אלו דין י\"ז וז\"ל ולמה כפלו שיעור ערלה וכלאי הכרם מפני שהם אסורים בהנאה דהא מבואר בירושלמי פ\"ב דערלה יע\"ש אם כן בנטע רבעי כיון שאינו אסור בהנאה פשיטא ודאי דלא בעינן ק\"ק אלא בא' ומאה סגי כתרומה האמנם ראיתי להרע\"ב שכתב בפ\"ב דערלה מ\"ג אמתניתין דתנן הערלה את הערלה כיצד סאה ערלה שנפלה בק\"ק ואח\"כ נפלה סאה ועוד ערלה כו' ז\"ל צ\"ל שא' מהם נטע רבעי שהם ב' שמות כו' וכן סאה של ערלה מצטרפת עם הקצ\"ט של היתר לבטל סאה ועוד של נטע רבעי יע\"ש אשר מבואר מדבריו דס\"ל דנטע רבעי עולה בק\"ק דומיא דערלה והוא תימא כיון דמותר בהנאה למה בעינן ק\"ק ויש ליישב בדוחק וצ\"ע. ועוד אפשר לומר שר\"ת לא פליג על רבינו כי הנה מבואר מדברי רבינו פי\"א מהלכ' מע\"ש דין ח' דנטע רבעי אחר הבעור אסור בהנאה וטעון שריפה כמו שיעו\"ש א\"כ איכ' למימר דמ\"ש וה\"ה לערלה בב' דהיינו איסורו איסור עולם ואיסור הנאה היינו נטע רבעי אחר הבעור דאסור בהנאה והיינו ק\"ו דגבי חדש אין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה דאין בו אסור הנאה לעולם משא\"כ נטע רבעי דאיסורו איסור עולם כל זמן שלא פדהו או העלהו לירושלים ואיסורו איסור הנאה דמשכחת ביה איסור הנאה בשעבר בה זמן ביעור כנ\"ל והשתא דאתינא להכי אפשר לומר דנטע רבעי שכתב הרע\"ב מיירי נמי בכה\"ג בנטע רבעי לאחר הביעור דאסור בהנאה דומיא דערלה ומשום הכי בעינן ק\"ק והדבר מוכרע מעצמו דאי בנטע רבעי קודם הביעור מיירי הרי כיון שיש לו פדיון הו\"ל דשיל\"מ דאפילו באלף לא בטיל כמ\"ש התוספות פרק מרובה דף הנז' ד\"ה כלם הנלקט יע\"ש וכן ראיתי שהק' בספר באר אברהם הנדפס בפי' המ' יע\"ש ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל </b>\n<b> האוכל דבר שניטלה ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר כו'.</b> הנה מדברי רבינו ז\"ל מבואר דדוק' בשניטלה ממנו תר\"ג ות\"מ הוא דאינו חייב מיתה אבל אם לא הפריש ממנו תרומת מעשר אפילו הפריש ממנו תרומה גדולה חייבין עליה מיתה ביד\"ש וכן מבואר מהא דגרסינן ס\"פ עגלה ערופה אף הוא גזר על הדמאי לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד כו' א\"ל בני כשם שת\"ג יש בה עון מיתה כך תרומת מעשר וטבל יש בו עון מיתה ועיין בפי' רש\"י שם הרי מבואר טבל הטבול לת\"מ יש בו עון מיתה והוצרכתי לזה לפי שראיתי בהרב עצמות יוסף פ\"ק דקידושין דכ\"ו על מ\"ש התוס' שם בד\"ה מעשה בר\"ג וז\"ל וקשה דאם כן מה מועיל תיקונו אדרבא גרע טפי שמא יאכלו בני ביתו הכל ואף העישור עצמו כו' הק' וז\"ל וקשה דאיך גרע טפי כו' דהא בב' חייב מיתה באוכל טבל כאוכל המעשר עצמו ועוד אדרבא האוכל טבל מתחילת אכילתו יש בו חיוב מיתה אבל כיון שהפריש התרומה אוכל בהיתר עד שישאר לבסוף חיוב המעשר ויאכלם ואפשר דאין חייבים מיתה באכילת אותו טבל כיון שכבר הפריש ר\"ג ת\"ג אע\"פ שלא הפריש ממנה הלוי ת\"מ וכן נראה לדקדק מדברי רבינו ז\"ל ה' סנהדרין כשמנה הלאוין שחייבי מיתה ביד\"ש א\"ד יע\"ש ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי רבינו ז\"ל הללו דמבואר מדבריו דאפילו טבל הטבול לת\"מ חייב מיתה ומעתה עכ\"ל דמ\"ש בפ\"ח מה' סנהדרין האוכל טבל שלא הפריש ממנו תרומה גדולה ות\"מ או או קתני וזה פשוט. ומה שהק' על דברי התוס' נראה דלק\"מ שהרי גבי מי שאחזו בולמוס קי\"ל כת\"ק דבן תימא דטבל ותרומה מאכילין אותו טבל כמו שפסק רבינו פי\"ד מה' אלו דין י\"ז אע\"ג דכשאוכל טבל חייב על כל כזית וכזית אפ\"ה ס\"ל דטבל קיל הואיל ויש היתר לאיסורו ודוק ועל מ\"ש מרן הכ\"מ דאין כאן תמיהא שממה שאמרו בגמ' לא נשמע אלא שהוא חייב על טבל כו' אבל שיהיה חיוב זה מיתה או לאו לא שמענו ואע\"פ שאמר רב דטבל הטבול למעשר עני לוקה אפשר היה לומר דאה\"נ דחייב מיתה אם לא לקה כו' עיין בספר דברי אמת דף ק' ע\"ג שהק' עליו מהא דגרסינן פרק הנשרפין דפ\"ג אמר רב זר שאכל תרומה לוקה א\"ל רב כהנא ורב אסי ולימא מר במיתה דכתיב וכל זר לא יאכל קדש א\"ל אני ה' הפסיק הענין אלמא כל שאמרו לוקה משמע דמיתה ליכא יע\"ש וכן הקשה מוהרימ\"ט ז\"ל ח\"א סי' כ\"ד ולדעתי נראה דלק\"מ דבשלמא התם פריך שפיר ולימא מר במיתה משום דע\"כ כי קאמר רב זר שאכל תרומה לוקה למעוטי שאין בו מיתה אתא לאשמועינן דאם לא כן למאי אצטריך לאשמועינן דלוקה הא פשיטא דלוקה כשאר חייבי לאוין דעלמ' אלא ודאי דלדיוקא אתא לאשמועינן דאין בו מיתה משא\"כ הכא דאיכא למימר דרב עיקר דינא אתא לאשמועי' דטבל הטבול למעשר לוקה שאין לאו זה מפורש בתורה דהתם הוה בעי למימר דפלוגתא דתנאי היא כדאי' התם כנ\"ל פשוט ועיין בספר אורים גדולים ד\"פ ובס' ידי אליהו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יין </b>\n<b> הגוים כו'.</b> א\"ה ראיתי לכתוב כאן מה שנמצא כתוב מימי חורפי על אבק הטוטון הנקרא טאבאקו הנקח מן הגוים אי מותר לשאוף אותו כי יש מפקפקים בדבר כי לפעמים מזלפין אותו בסתם יינם: תשובה הנה סתם יינם בזמן הזה אי אסור בהנאה או לא זו מחלוקת ישנה בין הפוסקים כמ\"ש הטור י\"ד סימן קכ\"ג ורש\"י ז\"ל כתב משם הגאונים דבזמן הזה מותר בהנאה וכ\"כ התוספות פ' ר\"י דנ\"ז ע\"ב ד\"ה לאפוקי וכתבו בס\"ד וז\"ל מיהו קשיא סתם יינם היאך נתיר בהנאה כיון שגזרו על יינן משום בנותיהן והא גם עתה שייך זה הטעם וי\"ל דמאי דגזרו על סתם יינם לאסור בהנאה יותר מפתם ושמנ' היינו משום דשכיחי לנסוכי לע\"ז אבל עתה שבטל ניסוך כו' דיו להיות כפתם לאסור בשתייה ולא בהנאה עכ\"ד יע\"ש: וראיתי למוהריט\"ץ ז\"ל בתשו' סימן י\"א שתמה על דבריהם וז\"ל וקשה טובא לכאורה דמאי קשי' להו הא סתם יינם משום בנותיהן ובנותיהן גופייהו משום ד\"א וכיון דד\"א נתבטל כיון שאינם יודעים בטיב ע\"ז בטיל ליה כולהו ואין לומר דדוקא כי מהני טעמא דלא ידעי בטיב ע\"ז הוי דוקא להתיר היין משום דליכא למיחש לניסוך אבל בנותיהן דהוי טעמא משום ד\"א אסור דילמא אתי למיסרך בע\"ז הא ליכא למימר כו' אלא דקו' זו הטעם היא משום דמאי דקאמר על יינם משום בנותיהן אינו מה שאומר אחר כך ועל בנותיהן משום ד\"א דמאי דקאמר בתחילה על יינם משום בנותיהן ר\"ל כדי שלא יבואו לזנות וזה דייק רש\"י ז\"ל שכתב בנותיהן שהיין בוער באיש ומביאו לידי בנותיהן אמנם מה שאומר אחר כך ועל בנותיהן משום ד\"א הוי מילתא אחריתי שגזרו יחוד משום ע\"ז נמצא כפי זה שאפילו נתבטל טעם ע\"ז עתה לא מש\"ה הותר יינן דהוי משום בנותיהן עד ולפי זה כו' את\"ד יע\"ש ולע\"ד אין דבריו נכונים דאם איתא דגזירת בנותיהם היינו משום חתנו' א\"כ כי פריך בגמרא פ\"ק דשבת דף י\"ו הניחא לר\"מ אלא לר\"י שבסרי הויין מאי קו' הא תרתי נינהו דגזרו על יינן משו' זנות ואח\"כ גזרו יחוד משום ע\"ז דהא ודאי הו\"ל תרתי גזירות ותו דעוד היום תקשי לר\"מ תשסרי הויין דהא איכא על בנותיהן משום ד\"א אלא ודאי דגזרו על סתם יינן נמי משום ע\"ז ואם כן הו\"ל חדא גזירה דעל כלן גזרו משום ע\"ז ותו ק' דהא בגמ' קאמר בהדיא גניבא משמיה דרב אמר כלן משום ע\"ז הן ולפי דבריו הרי על יינן גזרו משום זנות ותו דכפי דבריו צ\"ל דלר\"ת דס\"ל דעכשיו אין בקיאין בטיב ע\"ז יחוד שרי כיון דהוי משום ע\"ז וכמ\"ש הוא ז\"ל עצמו ואלו הטור ז\"ל בא\"ה סי' כ\"ב כתב בסתם בלי חולק דהמיחד עם הגויה מכין אותו מ\"מ ואלו בי\"ד ריש הלכות יין נסך הביא תשובת הגאונים ולכן העיקר כאן לומר שכתב הרב ז\"ל דוקא לענין ניסוך הוא דמהני ה\"ט אבל לענין בנותיהן כיון דהוי טעמא דילמא אתי למיסרך בע\"ז אפילו בזה\"ז אסור והכי דייק לשון הטור ז\"ל שכתב בסי' הנז' וז\"ל אבל רשב\"ם ז\"ל כ' בשם הגאונים דבז\"הז אין איסור הנאה דגוים בזה\"ז אין רגילים לנסך לע\"ז והוי לענין ניסוך כאלו אינן יודעים בטיב ע\"ז כו' יע\"ש הרי שדקדק וכתב דדוקא לענין ניסוך הוא דאמרינן דלא מנסכי לע\"ז אבל ע\"ז בזה\"ז פשיטא דאסור' מן התורה וחייבין עליה שהרי הא דקי\"ל דבע\"ז יהרג ואל יעבור אפילו בזה\"ז איתא וכבר הרשב\"א בתשוב' נסתפק אי בדת ישמעאל כיון דלאו עובדי ע\"ז נינהו אי אמרינן בהו יהרג ואל יעבור משמע ודאי דבגוים עובדי ע\"ז פשיטא ליה דאפי' בזה\"ז יהרג ואל יעבור וזה ברור ומה שגזרו על בנותיהן היינו משום יחוד בנותיהן ועל יחוד משום ע\"ז ומהשתא הוא מי\"ח דבר דיינן ובנותיהן משום ע\"ז הוא וכן ראיתי למרן הכ\"מ בפרק זה שכתב וז\"ל בפ\"ב דע\"ז גזרו על יינם משום יחוד בנותיהן עכ\"ל וכ\"כ בב\"י דקי\"ו ע\"ש: ודרך אגב ראיתי לעמוד על מה שהקשה עוד הרב הנזכר על מ\"ש התוס' פ\"ק דשבת דף י\"ז ד\"ה ועל בנותיהן וז\"ל וא\"ת הניחא למ\"ד בפ\"ב דע\"ז דעל בנותיהן גזרו יחוד דשייך למגזר משום ע\"ז אלא למ\"ד דעל בנותיהן גזרו נדות מה שייך הך גזירה לע\"ז וי\"ל כו' וז\"ל וק' טובא דאה\"נ דרב אדא בר אחא לא אתי כמ\"ד דגזרו עליהן נדות מעריסתן אלא אתייא כמ\"ד דגזרו משום ע\"ז וכדמוכח בע\"ז דקאמר גניבא כו' דכי אתא רב דימי כו' ואפי\"ת דלא הוו גרסי הכי מ\"מ קשה דאמאי לא הק' כן בע\"ז דהתם מקומו את\"ד ואני תמיה עליו דנר' ודאי דע\"כ גי' שלנו דגרסינן דכי אתא רב אדא בר אחא כו' היא גירס' משובש' דאי איתא דלרנב\"י לא הוי משום ע\"ז ומאי דקאמר דגזרו עליהן נדות מעריסתן ע\"כ ה\"ט משום גזירה דילמא חזיין נדות וכמ\"ש רש\"י ז\"ל פ\"ק דשבת דט\"ו אההיא מימרא דרנב\"י וז\"ל דגזרינן דילמא חזיין נדות דקטנה בת יומא מטמאה כנדה כו' וכותיים אין דורשין מדרש זה כו' יע\"ש וכן מבואר גם כן בר\"פ בנות כותים והשתא קשה דמאי חששא הוא זה הרי גוים לא מטמאי כנדה מדאורייתא כמ\"ש רש\"י ז\"ל בע\"ז ד\"ה נשג\"א דהרי היא כבהמה ועיין בתוס' שם ד\"ה אף אלא ע\"כ דלרנב\"י נמי צרכי' לטעמא דע\"ז ואהא מקשו שפיר דמה שייך הך גזירה לע\"ז אלא מיהו הא ק\"ל טובא בדבריהם שהרי סמוך ונראה בד\"ה אף כתבו וז\"ל תימא לר\"י דבריש בנות כותים מוקי לה כר\"מ דחייש למיעוטא וה\"ט לא שייך אלא למ\"ד כותים גרי אמת אלא למ\"ד כותים גרי אריות מאי איכא למימר ובשמעתין משמע דלכ\"ע בנות כותים הוו מי\"ח דבר וי\"ל דבנות כותים אתיא לכ\"ע וגזרו עליהן שיהו נדות שלא יטמעו בהן ע\"כ והשתא מאי ק\"ל הכא דמה שייך הך גזירה לע\"ז הא שפיר שייכא דע\"י שגזרו עליהן נדות ויפרשו ממגען לא יטמעו בהן ואי ס\"ד הכא כדס\"ד דהתם בקו' ק' דהיכי הוה ניחא להו קו' דלעיל והכא ק\"ל ועיין בהרב בעל בני יעקב סי' ג' דקכ\"ט ע\"א תו ק\"ל טובא בדבריהם כמ\"ש שם בשבת ובנדה דמאי דמוקי למתניתין כר\"מ הוא משום דע\"כ מתניתין לית ליה ה\"ט מדקתני סיפא ואין שורפין עליהן את התרומה מפני שהן ס' משמע דקאי אף אקטנות דאיירי דמשמע מינה דטומאתן היינו משום דחיישינן דילמא חזאי הא לאו הכי לא ואם איתא ת\"ל דהוו נדות מעריסתן מטעמא דחיישי' לטימוע אלא ודאי דלית ליה הך חששא דטימוע והשתא ק' דהיאך גזרו ב\"ש וב\"ה על בנותיהן של גוים שיהו טמאים נדה מעריסותיהן אי משום דילמא חזאי הא כי ראתה נמי טהורה היא ד\"ת ואי משום טימוע הא ר\"מ לא חייש לטימוע ומשמע דלכ\"ע בנות כותי' הוא מי\"ח דבר איברא דלזה י\"ל דע\"כ לא חייש ר\"מ לטימוע אלא דוקא בכותי' דאינן אדוקין כ\"כ אמנם בגוים דאדיקי בע\"ז טפי חייש אלא דאכתי קשה דאדקשיא להו מעיקרא למאי דס\"ד דאמאי חשיב להו בתרי גזירות תיקשי להו טפי בקו' דמעיקרא ויש ליישב בדוחק וראיתי להרב מקור ברוך ז\"ל סי' ל\"ז שהק' לדעת האוסרים סתם יינם בזה\"ז משום חתנות שהרי רבינו ז\"ל בפרק זה כתב משם הגאונים דכל גוי שאינו עובד ע\"ז כגון אלו הישמעאלים יינם אסור בשתיה ומותר בהנאה וכפי הנראה שכל הפוסקים מסכימים לזה (כן הוא לשון הרב ועדיפא מינה הי\"ל להקשות שדעת רבינו כדעת הר\"ן וסיעתיה כמ\"ש מרן הב\"י סי' קכ\"ג) ואיכא למידק למה דחו סברא זו דרשב\"ם והסכימו לזאת הסברא שהרי הואיל דס\"ל דראוי לאסור אפילו בזה\"ז אע\"פ שאינן עע\"ז משום דעיקר התקנה משום בנותיהן אם כן מטעם זה ג\"כ ראוי לאסור יינם של ישמעאלים ותירץ דשאני סתם יינם דהואיל ונאסר במנין צריך מנין אחר להתירו ואע\"פ שלא גזרו אלא על המנסכים מ\"מ שם אומה אחת הן ואף ע\"פ שעכשיו אינן עע\"ז מ\"מ מעיקרא הוחל עליהם אבל הישמעאלים מעולם לא חל עליהן איסור דניסוך את\"ד ולע\"ד דבריו תמוהים דאם איתא דטעם האוסרים סתם יינם בזה\"ז הוא משום דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו א\"כ איך התירו מגע הגוי ביין שלנו והרי הרא\"ש שכתב דטעמים הללו מספיקים למגע הגוי' ביין שלנו אבל סתם יינם שאסרו בהנאה אין להתירו ולבסוף כתב דהנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין כו' משמע דמודה לשיטת הגאונים ז\"ל וכ\"כ הר\"ן על דברי רשב\"ם וז\"ל ומיהו ה\"מ במגע אבל בסתם יינם לא דעיקר התקנה משום בנותיהן ולא חילקו בין גוי עע\"ז או לא וא\"כ אכתי קשה לדעת הר\"ן והרא\"ש ז\"ל שאוסרים סתם יינם בהנאה דע\"כ לאו היינו משום דבר שבמנין כו' דא\"כ במגע הגוי נמי יהא אסור מטעם זה אלא ודאי דהיינו משום חתנות וא\"כ קשה מ\"ש מיינם של ישמעאלים שכתב רבי' ולעיקר קו' נר' לע\"ד לומר דס\"ל ז\"ל דכיון דגזרו על סתם יינם משום בנותיהן שיהא אסור בשתיה אסרוהו נמי בהנאה ואוקמה אדין תורה כין נסך גמור כמ\"ש הטור ומש\"ה אסור אף בזה\"ז דכיון דמעיקרא עשו אותו כיין נסך גמור ויין נסך בזה\"ז נמי אי אתרמי דנסך לע\"ז פשיטא ודאי דאסור ד\"ת אלא דאין רגילין לנסך וס\"ל להגאונים דזה היינו דוקא בגוים עע\"ז דאיכא בהו יי\"נ שאסור מן התורה שייך לומר שעשו אותו כיין נסך גמור אמנם בבני ישמעאל דיינו שיהא אסור בשתיה ולא בהנאה כיון דאין שם יי\"נ ביניהם איך אפשר שיעשו אותו כיי\"נ ומש\"ה מגע הגוי שאינו אסור אלא משום חששא דילמא נסך ליה כמ\"ש רבי' בדין ד' בזה\"ז דאין רגילין לנסך שרי ועיין בט\"ז סי' קכ\"ג סק\"א מ\"ש משם הד\"מ ותמצא כדברינו אלה ודוק. עוד ראיתי להרב מקור ברוך שהקשה על דברי הרא\"ש דנרא' סותרים זו את זו שממ\"ש כאן דטעם זה דבזה\"ז שרי מספיק למגע גוי משמע דס\"ל דבמגע הגוי ליכא משום גזירת חתנות ואלו בפרק א\"מ דפ\"ה ע\"ג הק' על ההיא מימרא דרבא דאמר יין מבושל אין בו משום יין נסך וז\"ל והדבר תמוה דכיון דגזרו על יינם משום בנותיהן וכי משום שהרתיחו לא שייכא הך גזיר' ואי משום דלאו בר ניסוך כו' וכן הק' על מ\"ש רבינו ז\"ל בשם הגאונים שאם נתערב ביין מעט דבש או שאור דהרי הוא כמבושל ומותר לשתותו עם הגוי וכתב עליו דאין לסמוך על זה דעיקר הגזירה משום בנותיהן ואע\"פ שנתן מעט דבש או שאור איכא למיגזר משום בנותיהן ע\"כ וכפי מ\"ש בפרק ר\"י איך השוה יין שלהם דשייך לאסור משום בנותיהן ליין מבושל דלא שייך ביה חתנות וצל\"ע עכ\"ל ולע\"ד הדבר ברור דע\"כ לא כתב הרא\"ש דבמגע הגוי ביין שלנו ליכא טעמא דחתנות אלא דוקא במגע הגוי ביין שלנו דאסרו אותו חכמים אפי' לשתותו אח\"כ הישראל לבדו משום חששא דיין נסך דהתם ודאי לא שייך טעמא דחתנות דכיון דהיין של ישראל ואינו שותה עמו במסיבה אחת פשיטא ודאי דלא שייך משום חתנות דדוקא בסתם יינם כיון דהיין של גוי ונותן לו שישתה איכא קירוב דעת טפי וחששו משום בנותיהן אמנם במגע הגוי ביין שלנו ושותה עמו במסיבה אחת פשיטא ודאי דשייך גזירה דחתנות דמתוך שירגיל לשתות עמו יבואו להתייחד עם בנותיהן והיינו דק\"ל להרא\"ש ז\"ל עמ\"ש רבינו שאם נתערב ביין מעט דבש או שאור שמותר לשתותו עם הגוי דאע\"ג דשרי לשתותו הישראל לבדו מ\"מ לשתותו עם הגוי יחד פשיטא דאסור דשייך גזירה דחתנות ואם לחשך אדם לומר דאכתי קשה שהרי הרא\"ש ז\"ל הקשה קושיא הלזו אמימרא דרבא דאמר יין מבושל אין בו משום יין נסך ומאי קושיא נימא דרבא לא מיירי אלא בשאינו שותהו עם הגוי ואשמועינן דאין בו משום מגע הגוי ביין שלנו ומותר לשתותו הישראל לבדו דאז לא שייך משום גזירת חתנות משום דגזירת חתנות היינו שלא ירגיל לעשות משתאות אצל הגוי כמ\"ש רש\"י פרק א\"מ דל\"א ד\"ה משום חתנות וזה לא שייך אלא ביין שלהם אבל ביין שלנו כל שאינו שותהו עם הגוי פשיטא דשרי כמ\"ש כאן בפ' ר\"י הא ל\"ק משום דס\"ל להרא\"ש דודאי הא דקאמר רבא יין מבושל אין בו משום יין נסך היינו לומר דמותר לשתותו עם הגוי במסיבה אחת מדחזינן לשמואל דהוה שתי עם אבלט דמסתמא ודאי רבא ושמואל לא פליגי ואהא הוא דק\"ל שפיר דכיון דגזרו על יינם משום בנותיהן שלא ירגיל לשתות עמו ומתוך כך יבואו להתייחד עם בנותיהן משום שהרתיחו לא שייכא הך גזירה כנ\"ל פשוט ומתוך מ\"ש מדוקדקי' דברי מרן הב\"י ז\"ל שכתב בסי' קכ\"ג ד\"ה וכיון דלא אסרו אלא ביין הראוי לנסך לפיכך יין מבושל כו' וז\"ל מימרא דרבא פרק א\"מ וקאמר התם דשמואל הוה שתי עם אבלט וכתב הרא\"ש הדבר תמוה כו' והנה לכאורה יש לדקדק עליו דלמאי הלכתא הביא הך דשמואל ואח\"כ כתב וכתב הרא\"ש כו' אלא כונתו ז\"ל למ\"ש דקו' הרא\"ש ז\"ל אע\"ג דתפס קו' אמימרא דרבא סמך אההיא דשמואל דהוה שתי עם אבלט וכן מדוקדקים דבריו שם בסימן הנז' ד\"ה כתב הרמב\"ם וז\"ל הנ\"ל אבל להטיל מעט דבש כל אדם יעשו כן להפקיע עצמם מאיסור יין נסך ונמצאו שותים עם הגוים ומתוך כך יבואו להתייחד עם בנותיהן כנ\"ל נכון:<br><b> ואיך </b> שיהיה נרא' דלרובא דרבוותא דס\"ל דסתם יינם בזה\"ז אסור בהנאה ה\"נ אסור לשאוב אבק הטוטין וליהנות ממנו אמנם מטעם אחר נראה להתיר והוא ממאי דגרסינן פרק כיצד צולין דף ע\"ו ע\"ב אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש אסור כו' ולוי אמר אפי' בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבלה שמן מותר ריחא לאו מילתא כו' ולענין הלכה הנה דעת רש\"י ז\"ל שם דקי\"ל הלכה כלוי דריחא לאו מילתא היא משום דרבא דבתראה הוא קאי כותיה דאמרינן התם האי בת תיהא בדגוי אביי אמר אסור ריחא מילתא היא ורבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא גם הרי\"ף ז\"ל פרק ג\"ה דף תש\"ט הבי' מחלוק' בזה וכתב וז\"ל הא מילתא פסקו פה רבוותא כלוי וסייעה למילתיה מההיא דגרסינן פרק השוכר לענין בת תיהא כו' וכיון דהלכתא כרבא בהא דריחא לאו מילתא היא ממילא שמעינן דהלכתא כלוי כו' ואיכא מאן דפליג בהא מילתא ואמר דהלכתא כותיה דרב בהאי דהא מסתבר טעמיה בהאי מהא דתנן הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית של יין של תרומה ר\"מ אוסר כו' ואמר ר\"ל עלה בפת חמה וחבית פתוחה כ\"ע ל\"פ דאסור והאי בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבלה כפת חמה וחבית פתוחה דמיא ועוד דהא תני רב כהנא פת שאפאה עם הצלי אסור לאכלה בכותח כו' והני ראיות אית להו דחייאתה דהא ר\"ל לא הבי' ראיה למידחי הא דלוי ורבא דלוי רביה היא לגבי רשב\"ל כו' הילכך כד מסלקינן להא מימרא דר\"ל מהכא קאי רב כר\"מ ולוי כר\"י וקי\"ל הלכה כר\"י ולא עוד אלא דר\"י נמי לענין ריחא כר\"י ס\"ל דלא פליג אלא בשעורי' מפני שהשעורים שואבות גופו של יין כו' ועוד דכד דייקת למימרא דרב משכחת לה דשייך בההיא מימרא דיליה כו' דס\"ל דמין במינו לא בטל כו' וקי\"ל דכל איסורים שבתורה בס' כו' וכ\"ש ריחא בעלמא את\"ד יע\"ש והנה מ\"ש הרי\"ף ז\"ל דמימריה דרב שייך בההוא מימרא דס\"ל דמין במינו לא בטל אשר מבואר מדבריו דס\"ל דריחא לא חשיב אלא במשהו ולא בנ\"ט הן דברים תמוהים ומשוללי הבנה שהרי אמרי' בגמרא דפלוגתייהו תלייא בפלוגתא דר\"מ ור\"י גבי הרודה פת חמה כו' אע\"ג דהוי מין בשאינו מינו ולכ\"ע בנ\"ט ואפי\"ה אמרי' דר\"מ אוסר משום דס\"ל ריחא מילתא היא אלמא ודאי דריחא חשיב כנ\"ט ולא שייך במימרי' דרב כלל וכבר תמהו עליו בזה הרז\"ה והרמב\"ן במלחמותיו פרק כיצד צולין יע\"ש והר\"ן ז\"ל שם הקשה עוד וז\"ל ועוד דהא אביי דס\"ל נמי כרב אע\"ג דס\"ל כרבנן דר\"י דכל איסורים שבתורה בס' אלמא כי אמר רב ריחא מילתא היא לאו משום דס\"ל מין במינו לא בטיל יע\"ש ולע\"ד נראה דלק\"מ דמעולם לא כתב הרי\"ף דטעמיה דרב משום דס\"ל מין במינו לא בטיל אלא דוקא גבי בשר שחוטה כו' משום דס\"ל דאפי' כי נימא ריחא מילתא היא וכגופו של איסור דמי פשיטא ודאי דאין בריחו יותר מס' אלא משהו ואמאי לא נימא דליבטיל בס' אמנם גבי בת תיהא דאיתה לאסורא בעין אפי' נימא דריחא כמשהו פשיטא ודאי דאסור דהא קי\"ל דחצי שיעור אסור מן התורה וזה נ\"ל פשוט אמנם קושיא קמייתא ודאי מרפסן איגרי והנ\"ל בכונת הרי\"ף לומר דודאי פלוגתא דרב ולוי אי ריחא מילתא היא או לא אפי' במבשא\"מ פליגי כמבואר מההיא דהרודה פת חמה אלא דס\"ל דע\"כ מימריה דרב גבי בשר שחוטה שייכא דוקא לפום שיטתיה דס\"ל דמין במינו במשהו משום דבשלמא במבשא\"מ שייך שפיר למימר דכיון דריח' מלתא היא וחשיב כגופו של איסור מש\"ה אסור ואע\"ג דמסתמ' ודאי אין בריח אלא משהו אפ\"ה הא קי\"ל דאיסור ניכר אפי' באלף לא בטיל וכן נמי קי\"ל דתבלין הואיל ולטעמא עבידי לא בטלי והילכך כיון שהוא מריח ריח איסור הו\"ל כאיסור ניכר אמנם במין במינו לו יהי דנימא דריחא מילתא היא וחשיב כגופו של איסור אכתי אמאי לא נימא דליבטיל בס' והכא לא שייך לומר דחשיב כאיסור ניכר כיון שהוא מב\"מ כי קא מריח ריח בשר היתר הוא ולא ריח בשר איסור אלא עכ\"ל דטעמיה דרב משום דלטעמיה אזיל דס\"ל דמין במינו במשהו וכונת הרי\"ף ז\"ל היא דבא להשיג כלפי סברת החולקים דס\"ל דהלכה כרב בהא דבשר שחוטה כו' אהא הוא דקאמר דכד דייקת שפיר ע\"כ מימריה דרב תלייא כו' וכיון שכן אפי' לפי סברתם דפסקי כמ\"ד דריחא מילתא היא מכח ההיא דר\"ל וברייתא דרב כהנא ומההיא ביניתא דאיטוייא בחלבא דאסרה רבא מפרזקייא מ\"מ מימרא דרב דבשר שחוטה דחוי מעיקרו היא מהטע' שכתבנו אמנם במין בשא\"מ אע\"ג דבטל בס' אפי\"ה פשיטא ודאי דלמ\"ד ריחא מילתא היא אסור משום דחשיב כאיסור ניכר ומאי דאמרינן בגמ' דפלוגתייהו תלייא בפלוגתא דר\"מ ור\"י הכי קאמרי' דלר\"מ דס\"ל במין בשא\"מ ריחא מילתא היא וחשיב הריח כגופו של איסור ה\"נ במין במינו אליבא דרב דס\"ל דהוי במשהו אסור כיון דאיכא משהו דאיסורא דחשיב כגופו של איסור אמנם לר\"י דס\"ל במין בשא\"מ דריחא לאו מילתא היא ואפילו שמריח ריח איסור והו\"ל כאיסור ניכר אפ\"ה כיון דלית ביה ממשא לא חשיבא איסור כלל א\"כ במין במינו נמי לו יהי דהוי במשהו הא אין כאן משהו כלל ואי ק\"ל מאי דאמרינן בגמ' דלוי ודאי תנאי הוא ולא משני דלוי מצי אתי כר\"מ נמי דבמין בשא\"מ ריחא מילתא היא משום דחשיב כאיסור ניכר ובמין במינו הוא דקאמר דמותר משום דס\"ל דמין במינו בטל בס' כרבנן דר\"י הא ודאי ל\"ק משום דאי טעמיה דלוי משום דפליג אמימרא דרב בעלמא לא הו\"ל לאפלוגי הכא אלא אעיקר מימרא דהתם הו\"ל לאפלוגי ולומר דכל איסורין בס' אלא מיהו הא ק\"ל לדעת הרי\"ף ז\"ל מהא דפרכינן התם מתיבי אין צולין ב' פסחים כא' מפני התערובות מאי לאו תערובות טעמים לא מפני תערובת גופין ה\"נ מסתברא מדקתני סיפא אפי' גדי וטלה כו' אלא מאי ע\"כ מפני תערובות גופין הוא דאסור אבל תערובות טעמים שרי לימא תיהוי תיובתא דרב כו' והשתא לדעת הרי\"ף ז\"ל מאי קו' אימא דבריי' דהתם אתיא כרבנן דר\"י דס\"ל דמין במינו בס' ולעולם דריחא מילתא היא ורב דאמר כר\"י ואף גם זאת יש ליישב דלא מצי לשנויי הכי משום דברייתא קתני אפי' גדי וטלה וגדי וטלה כשהן שלמים הו\"ל מין בשא\"מ כמ\"ש מרן הב\"י בשם האגור בסי' צ\"ח ומבואר שם דכשהן שלמים אפילו שחוטין מיקרו מין בשא\"מ כנ\"ל ליישב דברי הרי\"ף הללו ודוק: האמנם מ\"ש עוד הרי\"ף שם לדחות ראיית החולקים דסבירא להו דהלכה כרב מכח ברייתא דתני רב כהנא פת שאפאה עם הצלי כו' וז\"ל ועוד דהאי פת שאפאה עם הצלי כיון דשריא בלחוד בלא כותחא הו\"ל דשיל\"מ דאפילו באלף לא בטיל וכל דבר שהיא א' מאלף כריחא בעלמא הוא ואפי\"ה לא בטיל והאי פת נמי הכין הוא ולאו משום דס\"ל כרב א\"ד הם דברים תמוהים אצלי כי הנה המתבאר מדבריו דכי אמרינן ריחא לאו מילתא אפי' במין בשא\"מ ה\"ד באיסורין שיש להם ביטול בס' אבל באיסורין שהן במשהו לכ\"ע אמרינן ריחא מילתא היא משום דמשהו הו\"ל כריחא וכ\"כ מור\"ם בהגהה סימן ק\"ח וז\"ל י\"א דאיסור האוסר במשהו כגון חמץ בפסח ריחא מילתא היא ובמקום הפסד יש לסמוך אדברי המקילים גם בא\"ח סי' תמ\"ז הביא מחלוקת זה וכתב דיש מחמירים באיסור משהו וציין שם הגהות סמ\"ק ותוספות דע\"ז וכ\"כ בד\"מ סי' ק\"ח ויש לי מן התימא עליו איך לא כתב סברא הלזו משם רבן של כל בני הגול' הרי\"ף גם הר\"ן והרז\"ה פ' כיצד צולין דחו דברי הרי\"ף הללו מטעמא דלא חשיב דשיל\"מ משמע דבעיקר דינא ס\"ל כותיה דבאיסור משהו אמרינן דלכ\"ע ריחא מילתא היא גם הר\"ן בחי' לנדרים פ' הנודר מן הירק החזיק בסברא הלזו ולא מצאתי חולק על זה זולת המרדכי בפ' כ\"ש שנראה מדבריו דס\"ל דאפי' בחמץ בפסח אמרינן ריחא לאו מילתא היא כמ\"ש בד\"מ ולענין דינא נראה ודאי דיש להחמיר אפילו בדיעבד מאחר שהרי\"ף והר\"ן והרז\"ה ותוס' והסמ\"ק ס\"ל הכי וסברת המרדכי יחידאה היא והרב פר\"ח בח\"אח סי' תמ\"ז סק\"א כתב דלענין דינא דאיסור משהו מדרבנן יש לסמוך על דברי המתירין ודלא כדמשמע מדברי המחבר בס\"ס תס\"א דריחא מילתא היא לענין פסח יע\"ש ואלו היה רואה הרב כי סברא זו היא מיוחסת להרי\"ף וסיעתי' כמ\"ש פשיטא ודאי דלא היה סומך להתיר ומאד אני תמיה איך אשתמיט מיניה ושוב ראיתי להרמב\"ן במלחמותיו פ' כיצד צולין שתמה על הרי\"ף שכתב דריחא חשיב כמשהו וז\"ל ועוד אי ריחא כמשהו אסור היכי אמר רבא בת תיהא לאו מילת' היא א\"ד יע\"ש אשר מבואר שדעתו ז\"ל דריחא לא חשיב כלל ואפי' כמשהו וכדעת המרדכי ז\"ל (ועיין בש\"ך סי' הנז' ס\"ק י\"ד שתמה על מור\"ם שכתב די\"א שאין לחלק וכתב דלא מצינו חולק בזה זולת למוהרי\"ל שכת' סי' רי\"ד דלמ\"ד ריחא לאו מילתא היא אין חילוק בין חמץ דאוסר במשהו לשאר איסורים יע\"ש ותמהני איך אשתמיט מינייהו שזו מחלוקת ישנה בין הרי\"ף וסיעתיה והרמב\"ן ז\"ל וצ\"ע) ויש ליישב לדעת הרי\"ף דבת תיהא שאני משום דאזוקי מזיק וא\"נ משום דהוי שלא כדרך הנאתו כמו שכתב הרמב\"ן שם ע\"ע ואולם אני תמוה לסברת הרי\"ף וסיעתיה הלזו דס\"ל דבאיסור משהו אמרי' ריחא מילתא היא לכ\"ע דא\"כ מאי האי דפרכינן התם דלוי ודאי תנאי היא דרב מי לימא תנאי היא והשתא אמאי לא משני דרב מצי אתי אפי' כר\"י וע\"כ ל\"ק ר\"י אלא במין בשא\"מ הואיל ויש לו ביטול בס' וכי קאמר רב במין במינו ורב לטעמיה דס\"ל כר\"י דמין במינו במשהו וריחא חשיב כמשהו ובשלמא לדעת הסמ\"ק והתוס' היינו יכולים ליישב ולומר דס\"ל לתלמודא דרב כי קאמר בשר שחוטה כו' אסור משמע דלכ\"ע קאמר ואפי' לרבנן דר\"י דאל\"כ הו\"ל לפרש ולו' אסור כר\"י אכן לדעת הרי\"ף דס\"ל דע\"כ מימריה דרב משום דלטעמיה אזיל דמין במינו במשהו לכולי עלמא ריחא מלת' היא קשה טובא דמאי פריך לימא דרב כתנאי ומהא דפריך התם ללוי מבריית' דאין צולין שני פסחים לא תיקשי לך דכיון דע\"כ כי קאמר לוי מותר הוא משום דס\"ל דמין במינו בס' אבל לר\"י דהוי במשהו אסור אמאי לא משני דההיא בריית' אתיא כר\"י דהא ל\"ק כמ\"ש משום דקתני סיפ' אפי' גדי וטלה וגדי וטלה הוי מין בשא\"מ מיהו קמיית' קשיא וצ\"ע: ודע שזה שכתב הרי\"ף ולא עוד אלא דר' יוסי נמי לענין ריחא כר\"י ס\"ל דלא פליג אלא בשעורים מפני ששואבת גופו של יין מדברי רש\"י שם מבואר שחולק על הרי\"ף וס\"ל דר\"י אית ליה דריחא מלת' וזה ממ\"ש וז\"ל מפני שהשעורין שואבות את הריח וראיתי להפר\"ח ז\"ל סי' ק\"א ס\"ק י\"ח שתמה על פירש\"י ממתני' דמכשירין דתנן הרודה פת חמה ונתנה ע\"פ חבית של יין ר\"מ מטמא ור\"י מטהר ר' יוסי מטהר בשל חטים ומטמא בשל שעורים מפני שהשעורים שואבות ומיירי מתני' בפת שנלושה במי פירות ולא הוכשר במים וכיון דמוכשרים השעורים לקבל טומאה ע\"י כך ע\"כ ששואבות לחלוחית וממשות היין בעצמו לא ריחא בלבד כדעת רש\"י א\"ד יע\"ש: ולדעתי נראה ליישב דאדרבא מכח מתני' הלזו הכריחו לרש\"י ז\"ל לפרש דפי' שואבות היינו שואבות את הריח דאי פליגי אי שואבות את הגוף א\"כ תרתי ל\"ל הא איפליגו בה חדא זמנא אלא ודאי דהכא בריחא פליגי והתם פליגי אי שואבות גופו של דבר וא\"ת אכתי הא דתמור' ל\"ל הא מכיון דאיפליגו בה במכשירין מינה נשמע לתרומה י\"ל דמתני' דמכשירין לא פליגי אלא דוק' בשלא ראו הפת עד אחר זמן ואין ידוע אם היה עליו משקה טופח וכמ\"ש מרן כ\"מ בהל' טו\"א פי\"ד הלכה א' יע\"ש ועיין בספר חזון נחום ומתני' דהכא פליגי לענין אי ריחא מלת' ונ\"מ אפי' אם כשסלקו מע\"פ החבית ראהו מיד ולא היה בו לחלוחית ועל פי זה יש ליישב מה שהקשה עוד שם לדעת הרי\"ף ורבי' דהיכי אמרינן בש\"ס דללוי ודאי תנאי היא כי היכי דלרב דכ\"ע ריחא מלת' א\"כ ללוי מצינן למימר דכ\"ע ריחא לאו מלת' היא אלא משום דס\"ל דפת חמה שואב לחלוחית היין עצמו כי היכי דקתני גבי הכשר דר\"מ מטמא וע\"כ אינו אלא מפני הלחלוחית ששואב וה\"נ דכוותא יעויין שם מה שנדחק הרבה בישוב קו' זו כמו שיראה המעיין ולפי מ\"ש ניחא דס\"ל לתלמוד' דע\"כ ר\"מ דאוסר משום טעמא דריחא מלת' היא הוא ובא ר\"מ לאשמועינן דבתרומה אסור בכל גוונא משום דריחא מלת' היא דמהתם לא שמעינן ואפי' בגוונא דגבי הכשר טהור כגון שראהו תיכף אחר שסלקו ולא היה בו לחלוחית ור\"י מתיר בכל גוונא ואפי' כשלא ראהו דאי ר\"מ טעמיה דידיה משום דשואבת גופו של יין א\"כ למאי אצטריך לאשמועינן בתרומה ותרתי ל\"ל ורבי יוסי דפליג בשל שעורים מטעמ' דשואבות את הגוף בא לאפלוגי אר\"י משום דחזיתיה לר\"י דמתיר בכל גוונא ואפי' לא ראהו אהא קאמר דאוסר בשל שעורים מפני ששואבות היכא דאיכ' למיחש להכי כנ\"ל נכון: עוד כתב הרב ז\"ל ליישב דעת הטור שפסק כר\"י דמתיר אפי' בשל שעורים ולא כרבי יוסי דנמוקו עמו וכמו שפסק רבי' ז\"ל בפרק ט\"ו מה' תרומות וכתב דהטור ז\"ל ס\"ל כפי' רש\"י ומה גם דהטור פסק כרב כמ\"ש שכך היא מסקנת הרא\"ש ואם כן פי' דמתני' לדידיה דאוסר בשל שעורים מפני שהם שואבות את הריח וריחא מלת' היא ואנן קי\"ל כרבא דריחא לאו מלת' היא בבת תיהא ואית' התם דלדידיה ודאי תנאי היא וא\"כ ע\"כ לא סביר' ליה לרבא כוותיה דרבי יוסי כו' אלא כותיה דר\"י דמתיר אף בשל שעורין ומשום הכי פסק כר\"י במקום ר' יוסי את\"ד יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> יש לדקדק על תי' זה שהרי משמע ודאי דהא דהרודה פת חמה כו' לא דמי לבת תיהא אלא לפלוגתא דרב ולוי וזה מבואר ממ\"ש התוס' בפ' ב' דע\"ז ד\"ה רבא אמר שכתבו וז\"ל וגווני טובא איכ' בריחא פ\"ח וח\"פ אסור לכ\"ע למט' ממנו ריח פיטו' נבל' שנחלקו בו רב ולוי למטה ממנו בת תיהא כו' ולהכי לא מייתי תלמודא ההיא דריח כמון משום דלא דמי לריח פיטום כו' יע\"ש אשר מבואר מדבריהם דההיא דהרודה פ\"ח דמי לריח פיטום מדאקשי עליה דרב מההיא דהרודה פת חמה וכ\"כ הרב ח\"ה ז\"ל שם יע\"ש ואם כן כיון שהטור ז\"ל כתב דמסקנת הרא\"ש כר\"ת הי\"ל להטור לפסוק להא דרבי יוסי דנמוקו עמו דאוסר בשל שעורים דס\"ל דהן שואבות את הריח כריח פיטום ולכן הנראה ליישב לדעת הטור דס\"ל דאין הלכה כרבי יוסי משום דהו\"ל הכרעה שלישית לא כמר ולא כמר וקי\"ל דהכרעה שלישית אינה הכרעה ואין הלכה כדברי המכריע (ועיין בתוס' פ\"ק דפסחים) ועיין בזה באורך בהרב יבין שמועה כלל רס\"ד ואף לדעת התוספו' ז\"ל שכתב הרב הע' שם דאפילו בהכרעה שלישית כה\"ג הלכה כדברי המכריע כבר כתבו דה\"ד כשהחולקים הזכירו בדבריהם שיש סברא לחלק אלא שסוף סוף אין נראה לחלק אז כשיבא הג' ויחלוק ביניהם הוי מכריע כאותה שבפ' כירה שהחולקים הזכירו בדבריהם אבל כשהחולקים לא גילו דעתם שיש סברא לחלק ובא הג' וחילק הויא הכרעה ג' ואינה הכרעה יעש\"ב ואם כן ה\"נ דכוותא כיון דר\"מ ור\"י לא הזכירו שיש סברא לחלק בין חטים לשעורים הוה ליה הכרעה ג' ואין הלכה כדברי המכריע זה נ\"ל נכון בדעת הטור ואדרבא על רבינו ז\"ל יש לדקדק איך פסק כר' יוסי ואולי שהוא ז\"ל סובר כפי' ר\"ת שכתבו התוס' דהכרע' ג' היינו דור ג' ודוק ודע שמדברי הרי\"ף מבואר דס\"ל דלדידן דקיימא לן דריחא לאו מילתא היא פת חמה וחבית פתוחה נמי מותר וכן מבואר מדברי רבינו בפט\"ו מהל' תרומות ע\"ש ואולם הטור ז\"ל סימן הנז' פסק דפת חמה וחבית פתוחה אסור ומשמע שדין זה הוא אליבא דכ\"ע ואפילו לפוסקים כלוי דריחא לאו מילתא מדסתם ולא הביא מחלוקת בזה וכן פסק מרן בשלחנו הטהור ונראה שדעתם ז\"ל לפסוק כמ\"ש התוספ' ז\"ל בפ\"ב דע\"ז והרא\"ש שם וז\"ל והשתא איכא גווני טובא דריחא ריח החזה שבכלי פת חמה וחבית פתוחה דאסור לכ\"ע וריח בשר פלוגתא דרב ולוי וקי\"ל כרב כו' יע\"ש וכ\"כ הרב ש\"ך שם ס\"ק י\"ו ומה מאד תמהני על מרן החביב ז\"ל שכתב בהגהת הטור אות נ\"ז על דברי הש\"ך ז\"ל הללו וז\"ל ואין דבריו נכונים דהתוס' והרא\"ש ז\"ל ס\"ל דהלכתא כרב דריחא מילתא היא ומ\"ה כתבו דלא דמו אהדדי כו' אבל למאן דפוסק כלוי אין חילוק בין פת חמה וח\"פ לבשר נבלה ושחוטה להתיר א\"ד יע\"ש והוא פלא שמדברי התוספות והרא\"ש הללו מבואר הדבר כביעתא בכותח' דאסור אף ללוי וכמ\"ש דאסור לכ\"ע וזה פשוט ואיך שיהיה נקטינן מכל האמור שלדעת הרי\"ף ורבינו ורוב הפוסקים קי\"ל כלוי דריחא לאו מילתא וכמו שפסק מרן ז\"ל וא\"כ בנ\"ד נמי נראה דמותר לשאוב אבק הטוטין ואף אם יש בו ריח יין אפי' הכי ריחא בעלמא לאו מילתא ואם לחשך אדם לומר שהרי כתבו רש\"י והרי\"ף והרא\"ש דאפילו לוי לא שרי אלא בדיעבד אבל לכתחילה אסור וא\"כ ה\"נ דכוותא בנ\"ד אסור לכתחילה מיהו י\"ל דמהא לא ארייא שהרי הרז\"ה ז\"ל השיג על הרי\"ף ז\"ל בזה מההיא דבת תיהא דשרי רבא לכתחילה והרמב\"ן יישב דבריו דהנאה הבאה לידי אכילה שאני דאז אסור לכתחילה משא\"כ בבת תיהא וכן כ' הפר\"ח ז\"ל שם ועוד נ\"ל ליישב דברי הרי\"ף ז\"ל דההיא דבת תיהא שאני דהריח מזיק כמ\"ש התוס' שם והילכך שרי אפי' לכתחילה ומאי דמייתי בפ\"ב דע\"ז מההיא דכמון של תרומה והרודה פת חמה אע\"ג דהתם הוי דיעבד מייתי בהדרגות דכי היכי דהתם שרי בדיעבד אף ע\"ג דהריח אינו מזיק א\"כ היכא דהריח מזיק שרי אפי' לכתחילה כנ\"ל וכדרך שכתב הפר\"ח ז\"ל ומאחר עלות כל האמור בענין תבנא לדיננא דבנ\"ד לכ\"ע שרי דהוי ממש כההי' דבת תיהא דשרי לכ\"ע והלכה פסוקה היא כמ\"ש מרן בב\"י דכן פסקו כל הפוסקים זולת סברת איכא מ\"ד שכתב הרי\"ף ז\"ל שנר' מדבריו שדעתו לפסוק כאביי והוא יחידי בסברא הלזו וכ\"ש בנ\"ד דאיכא דספוקי שמא יש בו ס' באבק הטוטין נגד היין שמזלפין דבהא לכ\"ע ריחא לאו מילתא היא כמ\"ש מור\"ם בסימן הנזכר ומה גם דאפי' לדעת הסוברים דסתם יינם אסור בהנאה אינו אלא מדרבנן וכבר כתב האו\"ה ז\"ל דחלה שלנו שהיא מדרבנן מותר לכתחילה לאפותה עם הפת יע\"ש:<br><b> ואולם </b> כל זה שכתב' אינו אלא בהניח יסוד מוסד שמה שמזלפין בו יין אינו אלא כדי ליתן בו ריח האמנם אכתי איכא לספוקי שמא מה שנותנין יין הוא כדי להחזיק בו את אבק הטוטון דכיון שכן ודאי אין להתיר מטעמ' דריח' לאו מלת' היא דאפי' נימא דריחא לאו מלת' היא מ\"מ הרי הוא נהנה מגופו של איסור שמתחזק הטאבאק\"ו ע\"י היין ואף גם זאת נר' שיש להתיר בשופי משום דכיון דקי\"ל דיין נסך מין בשא\"מ בטל בס' ובנ\"ד איכ' לספוקי שמא יש בו ששים באבק הטוטון נגד היין פשיט' ודאי דשרי דכיון דסתם יינם דרבנן הו\"ל ספק דרבנן ולקולא וה\"ז דומה ממש למ\"ש הטור ז\"ל י\"ד סימן צ\"ח דאם נתערב מין במינו ונשפך בענין שאין יכולים לעמוד עליו לשערו אם נתברר שהיה רובו היתר מותר דס' דרבנן תולין להקל יע\"ש כ\"ש בנ\"ד דאיכ' ספיקי טובא אעיקרא דמילתא אי סתם יינם בזה\"ז אסור בהנאה או לא ואת\"ל דאסור בהנאה שמא מה שנותנין בו יין אינו אלא כדי ליתן בו ריח וריחא לאו מילתא ואת\"ל שנותנין אותו כדי להחזיק בו אבק הטוטון שמא יש בו ס' באבק כנגד היין כנ\"ל להלכה ולמעשה וה' יצילנו משגיאות אכי\"ר:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> בתשובה, </b> דבריו תמוהים מ\"ש ליישב קושית הר\"ן דהרי אביי ס\"ל בת תיהא וכתב הוא ליישב דלכתחלה ודאי אסור מפני דהוי האיסור בעין וח\"ש אסור מן התורה קשה לי עליו דא\"כ מה פריך הש\"ס ללוי דס\"ל באם צלאו בשר שמן ובשר נבלה דמותר מברייתא דאין צולין ב' פסחים כאחד מה קושיא דלמא לוי דוקא דעבד התיר מכח דהוי משהו אבל לכתחלה אסור דח\"ש אסור מן התורה וכיון דגוף הפסח בעין אסור לו לצלות עמו פסח אחר ודומה ממש לבת תיהא ומה לי ריח האדם מה שיקבל ומה לי ריח הפסח והן אמת ששיטת רש\"י הוי כן דאי לא הותר רק בדעבד אבל התוס' הקשו עליו קו' הנ\"ל דמה פריך מאין צולין ב' פסחים ובע\"כ דאפי' לכתחלה מותר ואם כן מוכח דזה עדיף מח\"ש דאסור מן התורה או מדרבנן צ\"ל דהרי עיקר טעם דח\"ש אסור בין למ\"ד ד\"ת או למ\"ד דרבנן היינו רק מכח דחזי לאצטרופי ויש לחוש שיבוא לידי מכשול וחיוב דאורייתא אבל בדבר דא\"א לבוא לידי חיוב דאורייתא כלל וא\"א לבוא לידי צירוף כלל לא אסרה בזה התורה לח\"ש וכן רבנן לא גזרו בזה כיון דלעולם רק משהו איכא ולא מבעיא לפי מה שרוצה הפמ\"ג לומר בפתיחה וכמה דוכתא באמ\"ה וכן גה\"נ דח\"ש מותר בי' כיון דלא שייך חזי לאצטרופי כיון דחלקו מבחוץ פטור פשיטא דא\"ש אף גם אי נימא דבזה ג\"כ אסור ח\"ש היינו כיון דהי' ראוי להצטרף מעיקרא כשהי' שלם וכיון שנאסר שוב לא פקע או עכ\"פ מדרבנן ודאי אסור אף בגה\"נ ואמ\"ה היינו ג\"כ רק כיון שכבר הי' אסור כשהי' שלם שוב לא פקע איסורא כיון שהי' ראוי לאצטרופי מתחלה שוב לא פקע אבל בריח דלעולם אין בו רק משהו ומעיקרא א\"א לבוא לידי צירוף כזית לא שייך בזה חזי לאצטרופי ולא אסור מן התורה גם רבנן לא גזרו בזה איסור כלל כיון דא\"א לבוא לידי איסור תורה וכמ\"ש הרשב\"א הובא בטויו\"ד ובטו\"ז סי' צ\"ט וקכ\"ב שבכלי שמשמשין בו רק בשפע מותר להשתמש בו לכתחלה ואף החולקים שם עליו מודים כאן כיון דא\"א בשום אופן לבא לידי איסור לכך בזה מותר אף לכתחלה ואם כן שפיר הקש' הר\"ן על הרי\"ף דאי ס\"ל דהוי כמו ח\"ש ולכך אוסר שם אביי מה פריך הש\"ס ללוי ודברי הר\"ן נכונים. גם מ\"ש שם ליישב דברי הרי\"ף דלכך אוסר בפת וחביות כיון דעביד לטעמא והוי כניכר האיסור דבריו תמוהין דאם כן למה הוצרך הרי\"ף לכתוב דבפת שאפאה עם הצלי אסור מכח דהוי דשיל\"מ תיפוק לי' דבזה הוי מבשא\"מ וניכר האיסור אלא ודאי דלא הוי זה בכלל עביד לטעמי':<br><b> גם </b> מ\"ש ליישב דלכך לא משני הש\"ס לרב דברייתא דאין צולין אתיא כרבנן דמב\"מ בסמ\"ך משום דאם כן מה קאמר ואפילו גדי וטלה הלא זה הוי מבשא\"מ דבריו תמוהין דאכתי למ\"ל לש\"ס לתרץ בב' קדרות לתרץ כפשוטו דהוי הכונה כך דאתיא כרבנן ורב יסבור כאביי דס\"ל דבתר טעמא אזלינן וא\"כ גדי וטלה ודאי הוי טעמם שוה דנהי שכתב הב\"י בשם האגור דגדי וטלה הוי ב' מינים כשהם שלימים היינו משום דבתר שמא אזלינן שהוא מיירי שם למ\"ד דבתר שמא אזלינן וכמ\"ש הפמ\"ג בפירוש הטו\"ז בסי' צ\"ח ס\"ק א' וגם זה רק כשהם שלמים אבל למ\"ד דבתר טעמא אזלינן ודאי טעמו שוה ובפרט דהרי האגור לא כתב רק בשלימין והיינו אם נתערבו זה בזה ואינו ניכר אבל כאן דלא חיישינן רק לתערובת טעמים והריח אם כן הריח הפורש מזה ומזה ודאי אין עליו דין שלם רק כחתיכה ממנו והוי מב\"מ דמה בכך שהם שלימין הלא לא חיישינן לתערובת עצמן רק להריח והריח לא נבלע מחתיכה בעלמא ואם כן מה פריך הש\"ס לרב נימא דס\"ל כאביי דבתר טעמא אזלינן. ומה שהקש' השעה\"מ דלמה לא מוקי כרבנן הנה לפמ\"ש הוא עצמו ליישב קו' הר\"ן מבת תיהא מכח דלכתחלה אסור דח\"ש אסור מן התורה אדרבא א\"ש טובא די\"ל דבע\"כ מה דפריך הש\"ס ללוי מאין צולין היינו דידע הש\"ס דלוי מתיר אף לכתחלה ולפ\"ז בע\"כ דלוי ס\"ל דריחא לא נחשב איסור כלל אפילו בתורת משהו ובזה מיושב מה שהקשו למה פריך הש\"ס ללוי ולא משני דלוי ס\"ל בסמ\"ך וברייתא אתיא כר\"י דמב\"מ במשהו משום דהרי קיי\"ל אין מבטלין איסור לכתחלה אף בסמ\"ך ואם כן איך מתיר לוי לכתחלה אף דהוי משהו מיהו לכתחלה אין מבטלין ובע\"כ דלוי ס\"ל דריחא לאו מלתא הוא כלל ואף שם משהו לא נחשב עלה ובפרט למ\"ש לעיל דבזה לא שייך ח\"ש אסור מה\"ת כיון דלא חזי כלל לאצטרופי אם כן אף לר\"י דס\"ל מב\"מ במשהו ראוי שיהי' מותר כאן כיון דלא הוי עלה שם משהו כלל אבל רב דס\"ל דאוסר אף בדעבד א\"כ נהי דס\"ל דמב\"מ במשהו עכ\"פ כיון דשם משהו עלה ראוי שאף לרבנן יהי' אסור לכתחלה דאין מבטלין איסור לכתחלה וראוי שיתסור עכ\"פ לכתחלה וא\"כ הברייתא דאוסר מפני תערובת גופין ודאי הוי רק לכתחלה מכח שמא יתערב ואם כן לכתחלה ראוי שיתסור בלא\"ה מכח תערובת טעמים דאין מבטלין איסור לכתחלה ושפיר פריך לרב וא\"ש ואף דלעיל דחינן דברי השעה\"מ במה שתמה קו' הר\"ן מאביי וכתבנו דבזה לא שייך ח\"ש אסור מה\"ת או דרבנן מכח דלא חזי לאצטרופי כלל היינו דוקא לדידן דקיי\"ל מב\"מ ג\"כ בטל ואם כן הריח הזה א\"א לבוא לעולם לידי איסור כלל מן התורה ולכך לא שייך בזה חזי לאצטרופי וראוי להיות מותר לכתחלה אבל לרב עצמו דס\"ל מב\"מ במשהו אם כן בע\"כ דס\"ל דמשהו מריח יש איסור מן התורה דאל\"כ אם הוא עצמו מותר איך שייך שיתסור במינו כיון דהוא עצמו מותר אלא ודאי דס\"ל דהוא עצמו אסור מן התור' והיינו מכח זה עצמו כיון דס\"ל מב\"מ לא בטל אם כן חזי המשהו של הריח לאצטרופי. לכך אסור הוא אף באינו מינו לכתחלה מכח דח\"ש אסור מן התורה ואין מבטלין איסור לכתחלה (מיהו מ\"ש מה\"ת אינו דבשאר איסורין חנ\"נ רק מדרבנן ואם כן לא חזי לאצטרופי מה\"ת רק מדרבנן אוסר ח\"ש כיון דמדרבנן חנ\"נ בשאר איסורין א\"כ נהפך ההיתר לאיסור וא\"כ יהי' נעשה מכולו איסור כזית מדרבנן לכך אף ח\"ש אסור מכח חזי לאצטרופי מדרבנן ודוק היטב):"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד </b>\n<b> היו לפניו טבל ונבלה כו'.</b> עיין בהרב פרשת דרכים שתמה על מ\"ש הר\"ן ז\"ל משם הראב\"ד בהא דקי\"ל דחולה שיש בו סכנה שוחטין לו בשבת דלמה לא נאכילהו נבלה שהיא איסור לאו ועדיף מלשחוט שהוא איסור סקילה ותי' מ\"מ איכא חומרא אחרת בנבלה שהאוכלה עובר על כל זית וזית אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד איסור הוא דאיכא ומש\"ה לאוין הרבה דנבלה לא מיקרי איסור קל לגבי חד לאו דשבת אף על גב דהוי איסור סקילה ע\"כ ותמה עליו הרב הנזכר מסוגיא הלזו דאם כן היכי קאמר ת\"ק דטבל ותרומה מאכילין אתו טבל משום דתרומה חמורה דל\"ל תקנתא הא הכא כשאוכל טבל עובר על כל זית וזית יע\"ש מה שתירץ ולדידי ק\"ל ממ\"ש רבינו ז\"ל בהלכו' נזירות פ\"ו הלכה י\"ג נזיר וכהן שפגעו במת מצוה יטמא נזיר אף ע\"פ שהוא סותר ימים הראשונים כו' ואל יטמא כהן שזה קדושתו קדושת עולם כו' יע\"ש והיא משנה ערוכה פרק כ\"ג ופסק כחכמים והשתא קשה כפי דעת הראב\"ד ז\"ל דרבוי הלאוין חשוב איסור חמור ק\"ט דה\"נ לו יהי דכהן קדושתו קדושת עולם וחשיב קדושתו חמורה מ\"מ נזיר חמיר טפי דאיכא ביה לאוין הרבה כמ\"ש רבי' בפ\"ה מה' הנז' דין כ\"א וז\"ל נזיר טהור שטימא עצמו לוקה אף משום לא תאחר לשלמו שהרי איחר נזירות טהרה כו' הא למדת שהנזיר שטימא עצמו לוקה ד' מלקיות משום לא יחל כו' ואלו בכהן שטמא את עצמו אינו לוקה אלא אחת ואפי' לת\"ק דפליג התם וס\"ל דיטמא כהן מ\"מ לאו מה\"ט הוא דפליג כמבואר שם ורואה אני שהדברים ק\"ו ממ\"ש הר\"ן דאי חשיב איסור נבלה חמיר טפי אע\"ג דאיסור נבלה ליכא אלא לאו גרידא ושבת איסור סקילה כ\"ש כהן ונזיר ששתיהן הן בלאו גרידא וליכא אלא חומרא דקדו' קדושת עולם דפשיטא ודאי דנזיר חשיב איסור חמור טפי מטעמא דרבוי הלאוין וכבר עלה בדעתי לחלק בין היכא שעובר על רבוי הלאוין בזה אחר זה כההיא דנבלה שכתב הר\"ן להיכא שעובר על רבוי הלאוין בבת אחת כההיא דכהן ונזיר אך חילוק זה אין בו כדי שביעה כלל וכעת צ\"ע ולדעת רבי' ז\"ל דנזיר שטימא את עצמו לוקה ד' ק\"ל טובא ממתני' דפ\"ג דמכות דתנן התם יש חורש תלם אחד ועובר עליו משום ח' לאוין החורש בשור ובחמור מן המוקדשין כו' כהן ונזיר ופרש\"י שם דלוקה משום לאו דטומאה דכהן ומשום לאו דטומאה דנזיר והשתא ק' דליתני עובר בעשרה לאוין משום לא יחל ומשום בל תאחר וליכא למימ' דמתני' לאוין החלוקין בשמות קתני ואה\"נ דבנזיר חייב ג' אלא דלא חשיב אלא לאוין החלוקין בשמות שהרי בגמרא פרכי' התם ולילקי נמי משום זורע בי\"ט ומוכחינן מינה דחילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות בי\"ט ואם איתא ק' הא אם כן איכא למימר דמשום יום טוב לוקה שתים אלא דלא חשיב אלא לאוין החלוקין בשמות דומיא דנזיר וראיתי להרב החינוך שהביא דין זה משם הרמב\"ם כנר' שאין דין זה פשוט וכעת צ\"ע לעת הפנאי:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ד) </b>\n<b> וכשאני </b> לעצמי אומר אני דשני לן בין טומאה לאיסור דהתם אם גזרי' שעדיף לעבור על איסור סקילה מלעבור על איסורים הרבה א\"כ אין כאן רושם איסור כלל דמשום פיקוח נפש התורה התירה לעבור אלא שאנו אמרינן שאפי' הכי נגדר הדבר בקל הקל דאם יכול להציל הנפש בדבר קל לא התירה התורה לחמור ואף גם יש לומר אפ\"ה יעבור החולה גופא על איסורים הרבה משאיש אחר יעבור על איסור אפי' קל ומכל שכן חמור זה ליתא דאם אמרינן שזהו קל כיון שרק פעם אחת נעשית העבירה אם כן אין האחר עושה מידי ואין כאן רושם איסור וישרים דרכי ה' התורה אסרה והתורה התירה אבל גבי טומאה אף אם התורה התירה לטמא למת מצוה ומותר לטמא לכהן ונזיר מכל מקום הכי אינן טמאין לנפש המה הלא טמאין המה והתורה הקפידה שלא יהיה הכהן והנזיר טמא ולפיכך אמרינן יטמא נזיר ולא יטמא הכהן שיותר עדיף שהנזיר יהיה טמא אף שסותר נזרו מאשר הכהן יהיה טמא ואין כאן הנושא חומר האיסור אלא כאן הנושא מי יהיה טמא ולכן נקטה משנתינו הלשון יטמא כהן יטמא נזיר ולא נקט בלישנא יעבור נזיר ויעבור כהן דלא על העברת האיסור אנו באין לדון אלא על הטומאה באין לדוק דוק: ומה שהקשה רבינו על דעת הרמב\"ם דפסק דנזיר עובר על ד' לאוין ממתניתין דמכות דיש חורש תלם אחד וקא חשיב כהן ונזיר לב' לאוין והא טובא איכא עיין בספר טורי אבן בסוגיא דבל תאחר דהקשה גם כן קושיא זו והעלה לבסוף דיש להעמיד בענין שאין עובר בבל תאחר ולא נשאר הקושיא רק שעכ\"פ לא נמלטנו בנזיר מב' לאוין היינו על כל נפשות מת ובל יחל וכן אמרתי אנכי במ\"א דמוכרח שיש למצוא מקום שאין הנזיר עובר זולת על ב' לאוין דזולת זה דברי הרמב\"ם (בפרק א' מהלכות נזיר הלכה ב') שכתב הנזיר שטמא את עצמו עובר בב' לאוין סותר את עצמו מדבריו שהביא רבינו פה שכתב שעובר על ד' לאוין ופלפול גדול היה לי בזה הענין את הרב הגאון המפורסם מוהר\"ר ישעיה פוק מברעסלי' נ\"ו והוא אתי בחבורי הגדול ואמרתי ישוב נכון על קושית הרב פה כיון דהרב הקשה לעיל פרק ח' מהלכות אלו סוף הלכה ו' על מתניתין דמכות איך חייל כלל איסור נזיר על איסור כהן הא אין איסור חל על איסור בכולל:<br><b> ואמרתי </b> לפ\"ז קושיא אחת פרוקא לקושיא השניה דודאי לענין בל יחל <span class=\"R\"> (שכח)</span> ל\"ק כלל איך חל בל יחל על איסור כהן דנדרים חלים על דבר מצוה כמו שפסקינן בי\"ד סי' רס\"ו בשם תשובת הרשב\"א אף שאין שבועה חלה על דבר מצוה מ\"מ נדר חל ובמקום אחר הארכנו בזה וא\"כ לא קשה היאך חל איסור נזיר על כהונה דאיסור נזיר כוונות המשנה משום לאו דלא יחל ובאמת אין לוקין על לאו דעל נפשות מת לא יבוא כיון שכבר מצוה עליו מצד איסור כהן וב' קושיות מתורצים המה דאין כאן שלשה לאוין בכהן ונזיר כיון דאין איסור נזיר חל על איסור כהן רק בלאו דלא יחל דחל משום דנדר חל כאשר יעדנו ואין לוקין על נזיר פה במשנה אלא חד לאו וזה שחשיב המתניתין כהן ונזיר לב' לאוין על איסור כהן משום נפשות מת לא יבוא ומשום איסור נזיר לאו דלא יחל. ואולם אמרתי בחדושי לפי זה קשיא לרב נמי דהקשה ולתני נמי שבוע' שלא אחרוש בין בחול בין בי\"ט ולא הסיק אדעתן דמתני' לית ליה כולל ולפ\"ז קשיא אי אית למתני' כולל הרי תשעה דהא כהן ונזיר ב' לאוין הם לפ\"ז דעל נזיר לוקין ב' י\"ל דבה\"א באמת הי' סובר דחשיב המתני' כהן ונזיר לג' לאוין ואפי' הכי לא קשיא הא איכא לפ\"ז ע' לאוין די\"ל דהאי מוקדשין לאו בחמור של הקדש איירי ושלא כפירש\"י במשנתינו ובפסחים (מ\"ו א') אלא לאו בחמור של הקדש מיירי ולפי זה תרצתי קושית תוס' פסחים (מ\"ז א') מה שכתב בד\"ה ומוקדשין דלפירש\"י דבחמור של הקדש מיירי המתניתין א\"כ קשיא מגמרא דמכות דפריך הש\"ס ולחשוב נמי שבועה כו' מידי דאיתא בשאלה לא קא חשיב והרי הקדש בבכור והרי נזיר כו' ואמאי לא פריך הש\"ס והרי חמור עיין היטב בתוס' ולפי דברינו ניחא דהשתא בהאי הוי אמינא דלא ידע הש\"ס דמתני' לית ליה כולל וא\"כ ודאי היה סובר הש\"ס דלאו בחמור של הקדש מיירי והא דהוי שמנה לאוין היינו דכהן ונזיר הוי שלשה לאוין חד לאו דכהן וב' לאוין דנזיר אלא לפי האמת דמסיק הש\"ס האי תנא איסור כולל לית ליה וא\"כ אין איסור טומאת נזיר חל על כהן זולת לאו דלא יחל לחודיה וא\"כ לפ\"ז הלא הוי רק זי\"ן לאוין וע\"כ בחמור של הקדש מיירי ומוקדשין הוי תרי לאוין דא\"כ רש\"י דפירש מוקדשין בחמור של הקדש היינו אליבא דאמת אבל לא בהוי אמינא של הש\"ס לכן לא פריך המקשה והרי חמור דוק ואף שיש לפקפק על דברי דלפ\"ז מה היה למתני' לנקוט כהן ונזיר ויהיה חייב על כהן אחת ועל נזיר אחת לנקוט נזיר לחודיה זאת בארתי בחדושי בענין רחב ואין כאן מקומו ולפי פשוטו י\"ל דאגב אורחין אתי' המתני' לאשמועינן דגבי נדר לא אמרינן אין איסור חל על איסור כדעת הרשב\"א שהבאנו עיין ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שכח) </b> ל\"ק כלל איך חל בל יחל על איסור כהן כו'. כמו שפסקינן ביו\"ד סי' רט\"ו בשם תשובת הרשב\"א כו' במחכ\"ת שגה בזה דאדרבה הרשב\"א בתשובה סי' תרט\"ו כתב להיפך דנדרים אינם חלים על דבר מצוה אלא לבטל. אבל לא לקיים והוא דעה הראשונה ביו\"ד סי' רט\"ו אבל רש\"י וסייעתי' ס\"ל דנדרים חלים נמי לקיים המצוה והיא דעה שני' בי\"ד סי' הנ\"ל וא\"כ לא מיבעי להרשב\"א ז\"ל דס\"ל דאין נדר חל אלא לבטל מצוה שהוא בקום ועשה ולא לקיים ועל מצות ל\"ת אינו חל כלל בין בקיומו ובין בביטולו א\"כ הכא ודאי אינו חל לאו דבל יחל לענין טומאה אלאו דטומאת כהן אלא דאפילו לדעה שני' הנ\"ל דחולקת על הרשב\"א ז\"ל י\"ל דהיינו דוקא בנדר ס\"ל דחל נמי לקיים המצוה והאומר אכילת נבילה עלי קונם חייב שתים והיינו משום דנדר הוי איסור חפצא אבל בנזירות הא יש מחלוקת בין הפוסקים בדינה (עיין רש\"י נזיר דף ד' ובחידושי הארכתי) אי חשיבא כשבועה או כנדר וא\"כ אי נזירות איסור גברא הוא הרי אפילו לדעה שני' הנ\"ל הקושיא במקומה עומדת דאיך חלה נזירות אף לענין בל יחל על טומאת כהן ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצאת </b>\n<b> למד שכל איסורין שבתורה כו' מין במינו כו' שיעורו בששים כו'.</b> פסק כר\"י לגבי רב ושמואל וכן פסקו התוס' ז\"ל משם ר\"ת בפ' כ\"ש דף ל' ובפ' ג\"ה דצ\"ו ע\"א ד\"ה אמר רבא ודלא כרש\"י ז\"ל שכתב בפ' כל הבשר דקי\"ל כר\"י דאמר מב\"מ במשהו והביא ראיה מדפסיק רבא הלכת' חמץ בזמנו בב\"מ בין בשא\"מ במשהו כרב וטעמיה דרב מפרש התם רב לטעמיה דאמר כל איסורין שבתורה במינו במשהו יעוין שם ור\"ת ז\"ל הקשה עליו דרבא גופיה קאמר בפ' ג\"ה אמור רבנן כו' הילכך מב\"מ דליכא למיקם אטעמא בס' יע\"ש. וראיתי להרב כנה\"ג ז\"ל בי\"ד סימן צ\"ח בהגהת הטור אות ה' שכתב ליישב קושיית ר\"ת הלזו וז\"ל ואומר אני דשייך ביטול בס' מין במינו אפילו לר\"י בדבר שאיסורו מדרבנן וכמ\"ש פרק ג\"ה דף צ\"ט ע\"ב עלה דההיא דתנן דג טמא צירו אסור ר\"י אומר רביעית בסאתיים ופרכינן והאר\"י מ\"במ לא בטיל ומשני שאני ציר דזיעא בעלמא ופי' התוספות והרשב\"א ז\"ל דלא אסור אלא מדרבנן וכ\"כ בשה\"ג פרק השוכר ואם כן איכא למימר דמאי דקאמר מב\"מ בס' מיירי בדבר שאיסורו מדרבנן אלו ת\"ד ע\"ש ובעניותי נראה להכריח שלדעת רש\"י ז\"ל עכ\"ל דס\"ל דאפילו באיסורין דרבנן מב\"מ במשהו ואמינא לה מהא דפרכי' פ' כ\"ש אהא דאמר רבא חמץ שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר\"ש ומי אמר רבא הכי והאמר רבא ר\"ש קנסא קניס הואיל ועבר עליה בב\"י כו' והשתא יש לדקדק לדעת רש\"י ז\"ל דס\"ל דטעמי' דרבא דאמר בזמנו בין במינו כו' במשהו הוא משום דס\"ל כר\"י דמב\"מ במשהו מאי קו' אימא דכי קאמר רבא שלא בזמנו מותר בס' הוא דקאמר ואף ע\"ג דקאמר מותר סתמא מצינו למימר שפיר דהיינו ס' שהרי רב קאמר ג\"כ כי האי לישנא התם שלא בזמנו במינו אסור שלא במינו מותר ומפרש רש\"י התם דאסור דקאמר היינו במשהו ומותר דקאמר היינו בס' וא\"כ ה\"נ דשלא בזמנו מותר דקאמר רבא היינו בס' והוצרך רבא לומר מותר כר\"ש לאשמועינן דדוקא לר\"ש דס\"ל דלא אסור מדאורייתא מותר בס' משום דכיון דאיסורו מדרבנן מב\"מ בטל בס' אמנם לר\"י דס\"ל דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מן התור' מב\"מ איסורו במשהו ובשלמא לדעת ר\"ת וסיעתיה דס\"ל דדוקא גבי חמץ בפסח ס\"ל לרבא דהוי במשהו משום דחייב כרת ולא בדילי אינשי מיני' כולי שתא פריך תלמודא שפיר דע\"כ לא מצי' לומר דמותר דקאמר רבא הוא בס' דא\"כ מאי ארייא כר\"ש אפי' לר\"י דס\"ל דאסור מן התורה בטל בס' כשאר איסורין כיון דליכא טעמא דחייב כרת ולא בדילי ומשום טעמא דיל\"מ נמי ליכא אכן לדעת רש\"י ז\"ל קשה טובא אלא עכ\"ל דאפי' באיסורין דרבנן ס\"ל דמ\"במ במשהו וזה נ\"ל ראיה שאין עליה תשובה:<br><b> ועוד </b> יש להביא ראיה לדבר ממה שכתב רש\"י ז\"ל פ' כ\"ה דף קי\"ו ע\"ב ד\"ה ה\"ז וז\"ל וחלב הנמצא קרוש בעור הקיבה שמולחים אותה בעורו כו' נראה בעיני איסור גמור כו' עד מ\"ש וכשמתערב חלב זה עם חלב הגבינה הו\"ל מ\"במ כו' וגם פסקנו בפסחים הלכה דמ\"במ במשהו כו' יע\"ש הרי מבואר דאפי' באיסור דרבנן אסור במשהו שהרי חלב שחוטה אין איסורו אלא מדרבנן כנודע ועוד מצאתי הדבר מפורש פ' הערל דפ\"ב ע\"א דאמרינן התם אמר רב שישא בריה דרב אידי רישא בט\"ו משקין דרבנן סיפא דאורייתא וכתבו התוס' ורש\"י ז\"ל שם דקסבר רב שישא בריה דרב אידי דרבנן לא פליגי אדר\"י אלא בדרבנן הרי מבואר דלר\"י אפי' באיסורין דרבנן ס\"ל דמב\"מ לא בטיל ומעתה עכ\"ל דההיא דאמרינן שאני ציר דזיעא בעלמא דוקא בציר הקילו כיון דהוי זיעא בעלמא ולא בשאר איסורין כנ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> כל דבר שיש לו מתירין כו'.</b> כתב הרב תה\"ד הביאו מרן הב\"י י\"ד סימן ס\"ט וז\"ל בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה ונתערבה אותה חתיכה בחתיכות אחרות ירא' דבטלה היא ברוב ושרי כולן לבשל ולא אמרינן דכיון דמותר לצלי דשיל\"מ הוא ולא בטיל אפילו באלף משום דכל כה\"ג לא מקרי דשיל\"מ דלצלי לא נאסר מעולם ואף על גב דהרי\"ף חשיב כה\"ג דשיל\"מ ראבי\"ה לא חשיב ליה עכ\"ד ופסקו מרן בש\"הט סעיף י\"ד והנה הר\"נ ז\"ל בפ' הנודר מן המבושל דף נ\"ב ע\"א מחלפא שיטתיה מן הקצה וכתב דבדבר שיש לו מתירין עכשיו כגון פת שאפאה עם הצלי דכתב הרי\"ף דאסור לאוכלו בכותח כיון שיש לו מתירין לאוכלו עם בשר אפילו שלא במינו אוסרת בכ\"ש יע\"ש שהאריך בחילוק זה ולכאורה יש להקשות עליו ממ\"ש בפ' הנודר מן הירק דנ\"ח תניא ר\"ש אומר כ\"ד שי\"למ כגון טבל כו' לא נתנו חכמים בהם שיעור וכל דבר שאל\"מ נתנו חכמים שיעור א\"ל והלא שביעית אין לו מתירין ולא נתנו חכמים שיעור דתנן ה\"ז אוסרת בכ\"ש במינה א\"ל אף אני לא אמרתי אלא לביעור וכתב הר\"ן אף הן לא אמרו שה\"ז אוסרת בכ\"ש אלא לענין שצריך ביעור לאוכלו קודם הביעור דכיון דאפשר לאוכלו הו\"ל דשיל\"מ אבל לאכילה כלומר אם נתערבה לאחר הביעור שאם יהיו אסורים תערובתן לאסרו באכילה ב\"במ בין בשלא במינו בנ\"ט ע\"כ והשתא לפי מ\"ש בפ' הנודר מן המבושל דכל דשיל\"מ עכשיו אפי' בשלא במינה לא בטיל אם כן אמאי קתני מתניתין ה\"ז אוסרת בכ\"ש במינה אפי' שלא במינה נמי כיון שיש לו מתירין עכשיו לאכלו קודם הביעור לא בטיל אמנם הא ל\"ק דע\"כ לא כתב הר\"ן דבדשיל\"מ עכשיו אפי' בשא\"מ לא בטיל היינו דוק' כשההיתר שיש לו עכשיו הוא לעולם כגון פת שאפאה עם הצלי דאסור לאוכלו בכותח כיון שיש לו מתירין לעולם בבשר משא\"כ הכא גבי ז' נהי דעכשיו יש לו היתר לאוכלו מיהו לאחר הביעור הוא נאסר וא\"כ הו\"ל כדשיל\"מ דאסור עכשיו וניתר למחר דבשא\"מ בטל והנה במ\"ש הר\"ן דאם נתערב לאחר הביעור בין במינה בין בשלא במינה כנר' מדברי הרע\"ב בפי' המשנה נראה דפליג על זה שכתב בפ\"ז דשביעית מ\"ז השביעית אוסרת בכ\"ש במינה לאחר הביעור אבל קודם הביעור אין בו קדושת שביעית שיהא אסור להפסיד' ולעשות בהם סחורה עד שיהא בהן בנ\"ט בין במינה בין בשלא במינה הרי שכתב הרע\"ב דאפי' לאחר הביעור אוסרת בכ\"ש ונראה דהרע\"ב ז\"ל מפ' מאי דקאמר ר\"ש אף אני לא אמרתי אלא לביעור דה\"ק דדוק' לאוסרו לאחר הביעור הוא דאסור בכ\"ש אבל לאכילה כלומר קודם הביעור לא אסור בכ\"ש לענין איסור סחורה ולאסרה דוק' באכילה משום קרא דלאכלה אלא בנ\"ט ויש לתמוה דלאחר הביעור הרי אין לו מתירין וכמ\"ש הר\"ן ואם כן אמאי אסו' בכ\"ש ומאי אהדר להו ר\"ש עדיין הקושיי' במקומה עומדת דהרי ז' דאין מתירין ולא נתנו חכמים שיעור ומ\"ש דקודם ז' אינו אסור לעשות בהם סחורה עד שיהא בהן בנ\"ט אי משום דאיסור סחורה אין לו מתירין לאחר הביעור נמי אין לו מתירין ותו לפי דבריו דאף לאחר הביעור ז' אוסרת בכ\"ש אם כן מאי קא מבעייא לן בפ' הנודר בבצל שעקרו בז' ונטעו בח' אי גדולי היתר מבטלין את העיקר ומסיק דגדולי היתר מעלין את העיקר והשת' כיון דז' אוסרת בכ\"ש אפי' אחר הביעור אפ\"ת דגדולין מבטלין וחשבינן ליה כשאר תערובת היינו בדבר שיש לו ביטול ברם ז' אין לו ביטול והיכי מבטלין את העיקר בשלמא לפי' הר\"ן ניחא דמשו\"ה מסיק דגדולי היתר מעלין את העיקר כיון דהוי לאחר הביעור דמשעת שנטעו בח' הרי נאסר באכילה ושוב אין לו היתר כלל ומש\"ה בטיל אמנם לפי' הרע\"ב קשה טובא ואין לומר דס\"ל לתלמוד' דגדולין חשיבא טפי ומבטלין את העיקר דהא ליתא דהרי אמרי' התם בגמ' דנ\"ט מתיב רמי ב\"ח קונם פירות האל' עלי כו' אסור בחלופיהן ובגדוליהן שאני אוכל מותר בחילופיהן ובגדוליהן בד\"א בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אסור אמר אביי שאני קונמות הואיל ואי בעי מתשיל עלה הו\"ל כדשיל\"מ ולא בטיל הרי בהדי' דס\"ל לתלמוד' דנדרים משום דאין לו ביטול ואסור בכ\"ש משום הכי גדולי היתר אין מבטלין את העיקר דאיסור ואם כן תיקשי דגידולין דמוצאי ז' אמאי מבטלין את העיקר הרי ז' לא בטיל דומי' דנדרים אשר על כן נראה לומר דהרע\"ב ז\"ל ס\"ל כדעת הרמב\"ן שכתב בפי' על התורה בפ' בהר וז\"ל דז' אינו לא מן הנשרפין ולא מן הנקברים אלא כשהגיע זמן הביעור מפקירן על פתח ביתו ואוכלין והולכין לעולם ואם חזר וזכה בהם אוכל והולך עד שיכלו וזו היא ז' שאוסרת בכ\"ש לביעור כמו שהוזכר בנדרי' מפני שיש לה היתר בביעור אבל אם עכבם בביתו אחר הביעור כדי לאכלן אסורים הם באכילה לגמרי וזו היא ז' שאוסרת בנ\"ט לאחר הביעור שאין לו מתירין עכ\"תד וכ\"כ הרב תי\"ט בפ\"ח מ\"א שדעת הרע\"ב כדעת הרמב\"ן והשת' מ\"ש הר\"עב ה\"ז אוסרת בכ\"ש לאחר הביעור אינו ר\"ל דאם נתערב אחר הביעור אוסרת בכ\"ש אלא כונתו לומר דאם נתערב בזמן הביעור ולא ביערו אלא עכבם בתוך ביתו אחר הביעור כדי לאכלן הרי הן אסורים באכילה לאחר הביעור בכ\"ש כיון שהיה לו מתירין בביעור היה לו לבערן אבל אם נתערב לאחר הביעור מודה הרע\"ב דאינו אוסר בכ\"ש כיון שלא היה לו מתירין דמשעת שעכבם בתוך ביתו נאסרו באכילה ואין לו מתירין כלל וכמ\"ש הרמב\"ן וזהו דאבעייא לן בגמ' בבצל שעקרו בז' ולא ביערו אלא עכבם בתוך ביתו שאסורים באכילה ונטעו בח' אי גדולי היתר מעלין את העיקר ואסיקנא דמעלין כשאר תערובות דכיון דהוי לאחר הביעור בטיל ברוב אך ק\"ק דאם כן כשכתב הרע\"ב אבל קודם הביעור אין בו קדושת ז' כו' הול\"ל ג\"כ דאם נתערב לאחר הביעור בין במינו בין בשלא במינו בנ\"ט שוב ראיתי להתוס' בפ' הנודר מן הירק שכתבו וז\"ל דתנן הז' אוסרת בכ\"ש והא דאבעיא לן לעיל אי גדולי היתר מבטלין לעיקר דז' י\"ל דהכא מיירי בדבר לח אבל ביבש לא א\"נ שמא גדולין חשיבי טפי ומבטלין את העיקר עכ\"ל הנה מדברי התוס' הללו נראה בהדיא דס\"ל דאפי' אם נתערב לאחר הביעור הז' אוסרת בכ\"ש דאל\"כ ל\"ק להו מידי מההיא דגדולי היתר דהתם בבצל שעקרו בז' ונטעו בח' כיון דאתא זמן הביעור ולא ביערו א\"כ כשנתערבו הגדולין לאחר הביעור משו\"ה מבטלין את האיסור וכיון שכן יש לתמוה דאמאי אסור בכ\"ש הרי לאחר הביעור אין לו מתירין ומאי אהדר להו ר\"ש ותו דדברי התוספות סתרי אהדדי שם סמוך ונראה עמו שכתבו ד\"ה את\"ל כו' פי' הר' אליעזר כגון פירו' ששית שנכנסו בז' וגדלו משהו צריכין ביעור כפירות ז' אבל לאכילה כגון פירות ז' שנתערבו בפירות דהיתר אינו אסור במשהו אם כן מאי קא קשיא להו הכא מההיא דבצל וצ\"ע ולקו' הא' היינו יכולים לומר דס\"ל להתוספות כדעת הרמב\"ן דאפילו דכשהגיע זמן הביעור מפקירן בפתח ביתו ואוכלין והולכין לעולם וס\"ל להתוספות דאפי' אם עכבם אחר זמן הביעור לאכלן יכול להפקירן אח\"כ ומיהו כל זמן שלא הפקירן הרי הן אסורים באכילה ובהא פליגי הרמב\"ן ז\"ל ומשום הכי ס\"ל להתוספות דאפילו אם נתערבו אחר הביעור אוסר בכ\"ש דהוי דשיל\"מ ע\"י שיפקירם אלא דהא ודאי ליתא מדגרסינן בפרק הגוזל דק\"א בגד שצבעו בקליפי ז' ידלק ואם איתא אמאי ידלק יפקירנו ויחזור ויזכה בו אלא ודאי משמע כדעת הרמב\"ן דאם עכבם בביתו אחר הביעור ולא הפקירם אינו יכול להפקירם עוד דהשתא ההיא ברייתא מיתוקמא בשהגיע זמן הביעור ולא הפקירם ועיין במוהר\"ם ן' חביב בקונט' תיה\"ך דף כ\"ב ע\"א ועיין בהתוספות בפרק מקום שנהגו דף נ\"ב ד\"ה מתבערין גם מה שתי' דגדולין חשיבי ומבטלין את העיקר אע\"ג דשאר תערובות אוסר בכ\"ש הם דברים תמוהים מההיא דרבי אבא דקאמר שאני נדרי' דאי בעי מתשיל עלה ולא בטיל ברוב וכדכתיבנא לעיל וצ\"ע ועיין בהר\"ש פ\"ו מ\"ג ויש ליישב בדוחק דס\"ל דדוקא גבי נדרי' אמרינן דמשום דלא בטיל ברוב גדולי היתר אין מעלין את האיסור אבל גבי ז' אף דאוסר בכ\"ש כשאר תערובות אפי\"ה גדולי היתר חשיבי ומעלין כיון דאיסורו ע\"י קרקע בטילתה נמי ע\"י קרקע וכה\"ג משני תלמודא דף נ\"ח לר\"י (אלא דהא ליתא כפי מ\"ש שם לקמן ד\"ה קונם) גם מה שתי' דהכא מיירי בדבר לח אבל בדבר יבש לא הוא תמוה דהרי בנדרים אמרינן דמשום דלא בטיל גדולין אין מבטלין העיקר אף דהוי דבר יבש לפי דעתם ואם כן גבי ז' דלא בטיל ברוב דהוי דשיל\"מ אמאי מבטלין סוף דבר שדבריהם צל\"ע ולא זכיתי להבינם מיהו מ\"ש הרע\"ב אבל קודם ז' אין בו קדושת ז' לענין שיהא אסור להפסידם ולעשות בהם סחורה ומשמע מדבריו דדוקא לענין איסור סחורה הוא דבטיל אבל להצריכו ביעור חייב לבער דהו\"ל דשיל\"מ כו' ונראה ודאי דה\"ט משום דאיסור סחורה אין לו מתירין ומשום הכי בטיל ויש לתמוה דנראה דהרע\"ב ז\"ל פליג דידיה אדידיה ממ\"ש בפ\"ב דבכורים מ\"ב על מתניתין דקתני יש במעשר ובכורים משא\"כ בתרומה כו' ואסורים בכ\"ש וגידוליהן אסורים מלאכול בירושלים אף לזרים ולבהמה דל\"ת דוקא לענין ליאכל חוץ לירושלים הוא דאוסרים בכ\"ש דלהאי מילתא חשיבי דשיל\"מ כיון שיכול לאכלו במקומו אבל לאסו' תערובתן לזרים ולבהמה דאיסו' זרות ובהמה אין לו מתירין סד\"א דלא יאסרו תערובתן קמ\"ל כיון דחל על תערובתן שם בכורים ומעשר ליאסר לאכלן חוץ לירושלים חל נמי לענין זה לאסור לזרים ולבהמה ע\"כ ואם כן ה\"נ יהא אסור לעשות סחורה אף דאיסור סחורה אין לו מתירין כיון דחל עליו שם ז' להצריכו ביעור ולאוסרו אם לא ביערו חל נמי לענין סחורה דומיא דהתם ממש ויש לחלק בדוחק דדוקא התם דהאיסורים הם איסורי אכילה ומשו\"ה כיון דחל עליה שם בכורי' לענין איסור אכילה חוץ לירושלים חל נמי לענין איסור אכילת זרים ובהמה אבל הכא דהוו תרי ענייני דאיסור איסור סחורה ואיסור אכילה בלי ביעור אז לא אמרינן כיון דחל עליה שם ז' לענין איסור אכילה בלי ביעור חל נמי לענין איסור סחורה דאיסור סחורה לחוד ואיסור אכילה לחוד כנ\"ל: ודרך אגב ראיתי לעמוד על מה שהקשה הרב תוי\"ט ז\"ל בפ\"ט דשביעית מ\"ג שפסק שם הרע\"ב ז\"ל גבי ההיא דהכובש שלשה כבשים בחבית כר\"ג דאמר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית וה\"ט משום דס\"ל דדוקא ממשו של כל אחד שכלה בשדה אסור אבל טעמו הרי הוא כמבוער ואע\"פ שיש בו טעם בלוע מן האיסור דהיינו אותו מין שכלה לית לן בה כתב וז\"ל ותימא דאי הלכה כר\"ג א\"כ הא דפי' הרע\"ב דשביעית קודם הביעור בין במינה בין שלא במינה בנ\"ט דלא כהלכתא יעיין שם ולע\"ד נראה לומר דמ\"ש הרע\"ב בספ\"ז דז' אוסרת קודם הביעור בין במינה בין בשלא במינה בנ\"ט היינו דוקא בשנתערב גוף האיסו' בתוכו דמהשת' לא חשיב כמבוער שהרי ממשו של איסור מעורב בו משא\"כ בההיא דהכובש שלשה כבשים אין כאן אלא פליטת האיסור שהרי אותו המין שכלה מן השדה כבר מבער מינו מן החבית ונמצא שלא נשאר כאן כי אם פליטת האיסור בלבד ובהא ודאי הוא דשרי ר\"ג דכיון דלא נשאר כי אם פליטתו חשיב כמבוער ועיין בש\"ך ז\"ל י\"ד סי' ק\"ב ס\"ק ט' גבי דשיל\"מ ותמצא כעין חילוק זה שכתבנו ועל פי זה ניחא נמי מה שהק' עוד הרב הנז' בפ\"ז משנה ז' על מ\"ש הרע\"ב ז\"ל שם ורד חדש שכבשו בשמן ישן ורד של שביעית שכבשו בשמן של ששי ילקט את הורד קודם שיגיע זמן הביעור והכל מותר אבל ורד של שביעי' שכבשו בשמן של שמיני וכבר הגיע זמן הביעור של הורד חייב לבער את הכל דשביעית אוסרת בשאינו מינו בנ\"ט ותמה עליו הרב הנז' שכיון שכבר פי' בסיפא דמתני' דקודם הביעור בין במינה בין בש\"במ בנ\"ט א\"כ מ\"ש רישא דהכא ורד חדש כו' דמותר הכל הרי אף קודם הביעור בנ\"ט והכא נמי הורד נ\"ט בשמן יע\"ש שהניחו בצ\"ע אכן על פי מ\"ש הנה נכון דע\"כ לא כתב הרע\"ב ז\"ל דקודם הביעור בנ\"ט אלא דוקא בשנתערב גוף האיסור משא\"כ גבי ההיא דורד חדש דאין כאן אלא פליטתו שהרי הוא מלקט הורד מתוך השמן והשתא אתיא הך מתני' כר\"ג דהלכתא כותיה כנ\"ל נכון ועיין בהשגת הראב\"ד ז\"ל פ\"ז מה' שמיטה ויובל דין ג' שכתב וז\"ל ומאותו הביעור ואילך אינו אוסר במשהו לפי שאין לו שום היתר אבל לביעור הראשון כיון שיש לו היתר באכילת ג' סעודות אוסר במשהו וחייב לבער ביעורו מן הבית זה דעת ר\"ש והוא שאמר כל הירק אחד לביעור שכל המינים שנכבשו בחבית כיון שכלה אחד מהן בשדה יבער את כולם מפני שהוא אוסר במשהו לזה הביעור ע\"כ וקשה טובא שהרי לו יהי דנימא דלביעור הראשון אוסר במשהו מפני שהוא כדשיל\"מ מ\"מ הא דדשיל\"מ לא בטיל אינה אלא במינו אבל שלא במינו בנ\"ט וכמ\"ש רבינו כאן וכתב עליו הראב\"ד שהוא משנה שלימה וא\"כ הכא גבי שלשה כבשים שנכבשו בחבית אחד כיון שחלוקין הן במינן היכי קאמר ר\"ש דאוסר במשהו לזה הביעור וצ\"ל דס\"ל ז\"ל דכל מיני ירקות חשיבי כמין אחד דשם ירק אחד הוא והו\"ל כמין במינו דלא בטיל אפי' באלף ודע שמדברי הראב\"ד ז\"ל הללו שכתבתי מבואר דס\"ל דהא דדשיל\"מ אפילו באלף לא בטיל לאו דוקא בשנתערב ממשו של איסור אלא אפילו לא נתערב אלא טעמו גרידא אפי\"ה לא בטיל ושלא כדעת מור\"ם ז\"ל שכתב בי\"ד סימן ק\"ב ועיין בש\"ך שם ודוק: איך שיהיה הדרן לדמעיקרא דדעת הר\"ן ז\"ל הפך דעת הרב תה\"ד וכן נראה שהוא דעת רבינו ז\"ל שכתב בה' מעשר שני פ\"ו הלכה י\"ד וז\"ל פירות מע\"ב שנתערבו בפירות חולין יאכל הכל בטהרה או יפדה את המעשר לפיכך אם נתערבו בירוש' אוסרים בכ\"ש במינן דכך היא גירסת הספרים אבל הוא טעות סופר דצ\"ל במינן דדוקא במינם אין לו ביטול אבל שלא במינם אפי' דשיל\"מ מותר ועיין במ\"ש מרן הכ\"מ פ\"ה מה' ביכורים דין נ\"ה ובפר\"ח סימן ק\"ב ס\"ק ח' הואיל והוא בירוש' הרי הוא כדבר שיל\"מ ע\"כ והנה מדברי רבינו ז\"ל הללו נראה דס\"ל דדוקא בירוש' אין לו ביטול דמקרי דשיל\"מ אבל חוץ לירוש' יש לו בטול ברוב כיון שאינו יכול לאכלו שם ואע\"ג דמצי להעלותו לירוש' לא מקרי דשיל\"מ כיון שיש לו טורח בעלייתו וכ\"כ הרע\"ב וכ\"כ רבינו בפי\"המ וז\"ל ואומר לך בכאן שאם נתערב אפי' שיעור מועט ממע\"ב או מן הביכורים ויהיה אותו העירוב בירוש' בלבד יהיה דין אותו תערובת כדין מעשר ע\"כ ונראה דס\"ל דאע\"ג דאי בעי פדי ליה לא מקרי בהכי דשיל\"מ כיון שיש לו היתר ע\"י פדיון דהא תרומה יוכיח שיל\"מ ע\"י שאלה ואפי\"ה אמרינן בפרק הנודר דנ\"ט דכיון דליכא מצוה לאתשולי לא מקרי דשיל\"מ ודוקא בנדרי' דמצוה לאתשולי עלייהו מדר' נתן הוא דמקרי דשיל\"מ וא\"כ גבי מעשר נמי מאי מצוה איכא לפדותו ומשום הכי חוץ לירוש' בטל ברוב ומ\"ש רבינו בדין ט\"ו זרעו קודם שיכנס הגדולין חולין ופודה אותו כשעת זריעתו שאני גדולין דמיניה קא רבו ומשום הכי צריך פדיון ומ\"ש רבינו פירות מעשר שנתערבו בפירות חולין יאכל הכל כו' או יפדה את המעשר מיירי בדלית ביה שיעור כדי לבטל את המעשר וכן הוא מוכרח דאי מיירי בשנתבטלו ברוב ועלה קאמר דיאכל הכל בטהרה אם כן מאי לפיכך אם נתערבו כו' דקאמר הא בהכי קיימינן אלא ודאי דבתחילה מיירי בדלית ביה כדי לבטל ומש\"ה לא כתב פירות מעשר שנתערבו בירוש' משום דכיון דלית ביה ביטול אפילו בחוץ לירוש' הם אסורין וצריך שיאכלם במקום או יפדה וכן נר' ממ\"ש מרן על דין זה וז\"ל פירות מעשר כו' פשוט הוא ואי רבי' איירי בדאית ביה כדי ביטול הא טובא אשמועינן דאין לו ביטול זה הנלע\"ד דעת רבינו והרע\"ב ואולם רש\"י והרא\"ש והר\"ן ז\"ל בפרק הנודר על ההיא ברייתא דקתני כל דשיל\"מ כגון טבל ומעשר שני והקדש לא נתנו חכמים שיעור כתבו וז\"ל דמ\"ב והקדש יל\"מ ע\"י פדיון ויש לדקדק בדברי הר\"ן דנרא' דאיהו ז\"ל פליג דידי' אדידי' שהרי כ' לקמן גבי תרומה וז\"ל תרומה מאי מצוה לאתשולי איכ' הילכך לא מיקרי דשיל\"מ והקדש דקא מני לעיל בדבר שיל\"מ בהקדש ב\"ה עסקינן דע\"כ לפדייה קאי והשתא ק' דאכתי תקשי ליה מע\"ב דקא מני דשיל\"מ ע\"י פדייה אע\"ג דליכא מצוה בפדייתם ונראה דס\"ל להר\"ן ז\"ל דגבי מע\"ב כיון שיש לו טורח בעלייתו מסתמא לפדייה קאי ומקרי בהכי דשיל\"מ ומשום הכי ל\"ק ליה אלא מהקדש ומ\"מ נראה דדעת רש\"י והתוס' והרא\"ש הפך דעת הר\"ן מדכתבו סתם הקדש יל\"מ על ידי פדיון דמשמע דבכל הקדש קאמרי ויש לדקדק דתקשי להו קו' הר\"ן דהא גבי תרומה כיון דאין מצוה לאתשולי לא מקרי דשיל\"מ וכבר ראיתי שנתקשה בזה הרב בעל מוצל מאש ז\"ל סימן י\"ט יע\"ש:<br><b> ונלע\"ד </b> לומר דמאי דצרכינן בקונמות טעמא דמצוה לאתשולי עלייהו כי היכי דלהוי דשיל\"מ ומשום הכי בתרומה לא הוי דשיל\"מ היינו דוקא לגבי שאלה דההיתר בא ע\"י טורח דמי יימר דמזדקקי ליה תלת כמ\"ש מרן בפ' י\"ד דין י\"ב ובעלמא קימ\"ל דכשההיתר בא ע\"י טורח לא מיקרי דשיל\"מ וכמ\"ש הרשב\"א לענין הגעלה עיין בי\"ד סימן קכ\"ב ומשום הכי בנדרים כיון דמצוה לאתשולי עליה הוי כמי שבא ההיתר ממילא וכאילו אתשולי דמי משא\"כ בתרומה אבל גבי הקדש דיל\"מ על ידי פדיון ולא בא ע\"י טורח אף דליכא מצוה מקרי דשיל\"מ נמצינו למדין שדעת רבינו והרע\"ב דאי בעי פדי ליה לא חשיב דשיל\"מ ויש לדקדק שהרי בדין י\"ו כ' וז\"ל מ\"ב בטל ברוב באיזה מעשר אמרו במעשר שנכנס לירושל' ויצא ונפלו מחיצות שהרי אין שם מחיצות להחזירו לשם ואי אפשר לפדותו מאחר שנכנס משמע מדבריו טעמא דמחיצה קולטת ואינו יכול לפדותו הא אם אין מחיצה קולטת והיה יכול לפדותו הו\"ל דשיל\"מ וזה הפך ממ\"ש כאן ובפרק הזהב דנ\"ג פריך תלמודא אברייתא דקתני באיזה מעשר אמרו שנכנס לירושלים ויצא ומוקמינן לה בדנפול מחיצות והאמר רבא מחיצה לקלוט דרבנן וכי גזור כי איתנהו מחיצות כי ליתנהו מחיצות לא גזור ומאי קושיא הא לא מקרי דשיל\"מ מטעמא דאי בעי פדי ליה כיון דליכא מצוה כנדרים לדעת רבינו וי\"ל דהתם גבי נכנס ויצא אפילו נפלו מחיצות לס\"ד דמקשה דהוה ס\"ל דכי ליתנהו מחיצות מחיצה אינה קולטת והיה יכול לפדותו הוי שפיר דשיל\"מ משום דכיון דאינו יכול להעלותו ולאוכלו דנפלו מחיצות אז אמרינן מסתמא כי הוה בעיניה לפדייה קאי ומקרי דשיל\"מ עכשיו שנתערב ע\"י פדיה והוה ליה כהקדש בד\"ה שכתב הר\"ן דמקרי דשיל\"מ כיון דלפדייה קאי ה\"נ כיון דלא חזי להעלותו לירוש' מסתמא לפדייה קאי ומשום הכי פריך בגמ' שפיר וכן נמי לעיל דפריך לחזקיה ממתניתין דהתרומה כו' דלעביד ליה כדחזקיה משום דכיון דמתני' איירי בשנטמא כמ\"ש רש\"י דבור המתחיל משא\"כ הו\"ל כהקדש ב\"ה דלפדייה קאי הכא נמי כיון שנטמא מסתמא לפדייה קאי הוי דבר שיל\"מ משא\"כ בנתערב חוץ לירוש' דהתם כי הוי בעיניה לאו לפדייה קאי וגם אין לומר דעכשיו שנתערב יכול להעלותו לירושלים דכיון שיש לו טורח בעלייתו לא מקרי דשיל\"מ לדעת רבינו ומיהו הדבר הקשה אלי לדעת רבינו דחוץ לירושלים לא מקרי דשיל\"מ א\"כ מאי פריך בגמ' התם לחזקיה דאמר מעשר שאין בו שו\"פ אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות ממתני' דקתני התרומה והבכורים כו' משא\"כ במעשר מאי משא\"כ במעשר לאו דמעשר בטל ברוב ואם איתא דלחזקיה הוה ליה דשיל\"מ והשתא נהי דהמקשה סמיך אברייתא דמייתי לבסוף באיזה מעשר אמרו במעשר שאין בו ש\"פ מ\"מ התרצן דלא שמיע ליה ההיא ברייתא אמאי קא מיהדר אתי' דחזקיה בפשיטות הול\"ל דמתני' מיירי בנתערב חוץ לירושלים דלא הוי דשיל\"מ לדעת רבינו וברייתא גופא דקאמר באיזה מעשר שני אמרו במעשר שאין בו ש\"פ אמאי ל\"ק במעשר שנתערב חוץ לירושלים לדעת רבינו דבטיל ברוב ואין לומר דרבינו ז\"ל מיירי כשאין בו שו\"פ ומשום הכי כתב דדוקא אם נתערבו בירושלים אוסר בכ\"ש אבל חוץ לירושלים לא דכיון שאין בו ש\"פ אין לו פדיון וגם לא מקרי דשיל\"מ כיון שאין בו טורח ואהא פריך תלמודא לחזקי' ממתני' דבשיל\"מ לדידן לא תקשי דמיירי בחוץ לירושלים ואין בו ש\"פ דהא לית' דכיון דהוא ז\"ל פסק בפ\"ה דין ה' כחזקיה הוה לי' למימר דבחוץ לירושלים אם יש לו מעות מעשר שני לא בטיל ואי לא בטיל וצ\"ע כעת והרא\"ש כתב שם בנדרים וז\"ל מע\"ב יל\"מ לעלותו לירושלים וראיתי להרב מוצל מאש סי' הנזכר שתמה לדעת הרא\"ש ז\"ל וז\"ל וקשיא לי טובא שהרי שנינו שהמעשר והבכורים אוסרים תערובתן בכ\"ש בתוך ירושלים דוקא שיכול לאוכלו בקדושת מעשר אבל חוץ לירושלים כיון שיש לו טורח להעלותם לא מקרי דשיל\"מ וכן הקשה לדעת הר\"ן ורש\"י והרשב\"א ז\"ל בת\"ה ד\"ג שכתבו דמעשר ישל\"מ ע\"י פדיון שהרי כפי זה אמאי קתני בירושלים אפי' חוץ לירושלים יכול הוא לפדותו עכ\"ל ואשתומם על המראה איך פה קדוש יאמר דבר זה שהרי בהדיא כתב הר\"ש וז\"ל ואסורין לאכול בירושלים בכ\"ש כו' כלומר לענין שלא לאוכלו בירושלים הם אסורים בכ\"ש דהוי דבר שיש ל\"מ דאפשר להעלותם כו' ובס\"ד כתב וי\"מ דמתניתין מיירי בנתערבו חוץ לירושלים ומחלקין בין ירושלים לחוץ לירושלים ולא יתכן כלל מדלא משני הכי בירושלמי עכ\"ד הרי לך בהדיא שדעת הר\"ש כדעת הרא\"ש ז\"ל וגם הרשב\"א והר\"ן י\"ל דס\"ל כתי' הר\"ש דלענין שלא לאוכלו חוץ לירושלים הם אסורין בכ\"ש דהוי דשיל\"מ ע\"י פדיון גם על מרן ז\"ל יש לתמוה שכתב בדין י\"ד וז\"ל ומ\"ש לפיכך אם נתערבו בירושלים כו' כך פיר' רבינו ור\"ש מה ששנינו בפ\"ב דבכורים ואסור לאכול כ\"ש בירושלים ע\"כ דהרי דעת הר\"ש ברור מללו דלא כדעת רבי' שהר\"ש ז\"ל הביא פיר' רבינו בשם י\"מ ודחאו בשתי ידיו ואפשר דמ\"ש כך פירש רבינו והר\"ש כונתו לו' שכן פי' בשם י\"מ אלא דהוא ז\"ל דחאו מכח ההיא דירושלמי ודוחק: וראיתי להרב פ\"ח ז\"ל סימן כ\"ח שהקשה לדעת הרא\"ש והר\"ש וז\"ל אלא דאיכא למידק עלה מהא דפריך התם בפרק הזהב ושנכנס לירושלים ויצא אמאי ליהדר וליעייליה וכתבו התוס' גבי אין בו ש\"פ לא פריך הכי דאיירי ברחוק מירושלים ומקרי בהכי אין לו מתירין אבל הכא דקתני משנכנס לירושלים ויצא משמע אפילו לא יצא אלא פסיעה אחת ואמאי וניעייליה ע\"כ וזה מוכיח כדברי הרמב\"ם והרע\"ב ואפשר להסכים סברת הרא\"ש והר\"ש עמהם דמצינן למימר דאיהו מיירי בשאינו רחוק מירושלים דבכה\"ג מקרי דשיל\"מ אף לדעת הרמב\"ם והכי מוכח ממ\"ש הרמב\"ם פירות מעשר כו' לפיכך אם נתערבו בתוך ירושלים כו' ואלו בסוף כתב מע\"ב בטל ברוב כו' שהרי אין שם מחיצות להחזירו לשם דמשמע טעמא דאין שם מחיצות הא איכא מחיצות לא בטילי ומטרחינן ליה לעיולי אלא ע\"כ צריכין לחלק ברחוק מירושלים הרבה למעט ומר אמר חדא ומ\"א חדא ולא פליגי עכת\"ד:<br><b> והנה </b> מה שרצה לומר דהר\"ש לא פליג אהרמב\"ם ז\"ל דרבינו מיירי ברחוק הרבה והר\"ש מיירי ברחוק מעט הם דברים תמוהים דהרי כ' הר\"ש בסוף דבריו וי\"מ דמתני' איירי בשנתערבו בירושלים ומחלקינן בין בירושלים לחוץ לירושלים ולא יתכן זה מדלא משני הכי בירושלמי (כלומר דבירושלמי ה\"ק חד סבר לר\"י דהכא במתני' קאמר וגדוליהן אסורים ואלו בפ\"ט דתרומות קתני גדולין מעשר ובכורים חולין והוה ליה לשנויי דההיא דפ\"ט דתרומות מיירי ברחוק מירושלים והכא מיירי בתוך ירושלים) הרי משמע בהדיא דפליגי וא\"ל דהך י\"מ שכ' הר\"ש לאו היינו רבינו דרבי' מיירי ברחוק מירושלים הרבה אבל ברחוק מעט ס\"ל דהוי דבר שיל\"מ וכמו שהוכיח הרב מדבריו והר\"ש גופיה מודה בהכי והך י\"מ הם י\"מ אחרים דס\"ל דאפילו ברחוק מעט בטיל ברוב דאם כן אדמקשה להו הר\"ש מהירושלמי הוה ליה לאקשויי מתלמודא דידן דפריך בהזהב ושנכנס לירושלים ויצא אמאי וליהדר ונעייליה הרי דחשיב ליה דבר שיל\"מ אפילו חוץ לירושלים ותו דאי הר\"ש ז\"ל מיירי דוקא ברחוק מעט אבל ברחוק הרבה מודה לרבינו והרע\"ב אם כן לדידיה נמי תקשי דאמאי לא משני הכי בירוש' דההיא מתני' דתרומות מיירי ברחוק מירושלים הרבה דאז בטיל ברוב אלא ודאי דהר\"ש ז\"ל ס\"ל דאפילו ברחוק הרבה מקרי דשיל\"מ ואהא מייתי דעת י\"מ דהיינו רבינו והרע\"ב דס\"ל דדוקא בנתערבו בתוך ירושלים ומיהו אף רבינו והרע\"ב מודו ברחוק מירושלים מעט דמקרי דשיל\"מ הואיל ואין לו טורח כ\"כ להעלותו ומ\"ש רבינו והרע\"ב ז\"ל בפי\"המ ואומר לך בכאן דאם נתערב כו' ויהיה אותו התערובות בירושלים בלבד לאו דוקא אלא ה\"ה ברחוק מעט דאם לא כן תקשי להו סוגיא דפרק הזהב דפריך וניהדר וניעייליה וכדכתיבנא אלא ודאי דס\"ל דברחוק מעט הוי דשיל\"מ ומשום הכי פריך התם שפיר דמדקתני והכניסו ויצא משמע אפילו לא יצא אלא פסיעה אחת וכמ\"ש התוס' ז\"ל: שוב ראיתי להרב חוות יאיר סימן קל\"א שכתב וז\"ל ואי משום דטריחא ליה מילתא לא מצינו שטורח מוציא דשיל\"מ והרי בריש פרק הזהב מוכח דמעשר שני מקרי דשיל\"מ משום דמצי להעלותו לירושלים וכ\"כ הר\"ש ודלא כהרע\"ב שם דודאי גמ' הנז' הויא תיובתיה עכ\"ל נר' שהרב הבין מדברי הרע\"ב דדוקא בתוך ירושלים לא בטיל אבל חוץ לירושלים אפילו רחוק מעט לא מקרי דשיל\"מ והיינו דכתב דגמרא הנזכר הוייא תיובתיה ולע\"ד נראה כדכתיבנא ועוד נראה לי דאפילו דנימא דדברי רבינו והרע\"ב הם כפשטן לא תקשי להו סוגיא דהזהב כפי מ\"ש הריטב\"א ז\"ל שם בחי' משם הראב\"ד וז\"ל והא דלא פריך הכא ונסקיה לירושלים ונאכליה ואמאי בטיל ברוב משום דכיון דמדאורייתא לאו בר עלייה היא לא מטרחינן ליה ולקמן פריך משום דכבר העלהו והכניסו ויצא ולהכי ניהדריה ונכליה ע\"כ ואם כן מצי למימר דרבינו והרע\"ב סבירא להו כתירוץ הראב\"ד דדוקא משום דכבר העלהו והכניסו ויצא פריך בגמרא דניהדר וניעליה ומטרחינן ליה וקנסינן ליה ובהכי ניחא מאי דקשיא ליה להפר\"ח בלשון רבינו דסתרי אהדדי דמשום הכי אצטריך טעמא דאין שם מחיצות דאי לא מטרחי' ליה משום דכבר העלהו והי\"ל לאוכלו שם ודוק ומאי דקשיא ליה להפר\"ח דאי לדעת הר\"ש אפילו ברחוק הרבה מקרי דשיל\"מ משום דמצי להעלותו מאי יענה לקו' התוספות שם יראה לע\"ד דס\"ל להר\"ש דהא ודאי ס\"ל למקשה דרישא איירי במידי דלא חזי להעלותו לירושלים כגון שנטמא כמ\"ש רש\"י ומשום הכי קאמר דבאין בו שו\"פ בטיל ברוב ואהא קשיא ליה לחזקי' דליעבד ליה כדחזקיה אמנם ממאי דקתני בברייתא משנכנס לירושלים משום דבעי לאקשויי דליפריקיה וההיא קושיא ל\"ק אלא בהניח יסוד דברייתא מיירי בשנטמא אמנם אי ברייתא מיירי בשלא נטמא ליכא לאקשויי דליפריקיה משום דמחיצות קולטות ומשו\"ה פריך דליהדר וליעייליה משום דקס\"ד דליכ' לאוקמ' בשנטמא דומיא דרישא משום דאי איירי בנטמא ק' דליפריקיה וכדאקשיה ליה בתר הכי שוב ראיתי בספר מאיר עיני חכמים שכתב כן ליישב דעת רש\"י יע\"ש ואם כן דס\"ל להר\"ש והרא\"ש כמ\"ש הריטב\"א הביאו מוהר\"ב בשיטה מקובצת שהקשה קושית התוס' ותי' תי' ר\"ת וכ' שהביא ראיה לדבריו מהא דאמרינן דטבל במינו במשהו ופרשו טעמא דכהתירו כך איסורו ות\"ל דהוי דשיל\"מ אלא משום דזמנין שאין לו טבל אחר שם כדי לתקנו ויש לו טורח לקנותו כו' ואין ראיה זו מחוורת דהתם נקט טעמא דכהיתרו כו' כי היכי דתיתי אפילו לרבנן דפליגי עליה דר\"ש וסברי דדשיל\"מ בטל אבל יש לדון כדברי ר\"ת כיון דמעשר שאין בו שו\"פ אינו חייב להעלותו לירושלים לא חשיב דשיל\"מ כיון דאית ביה טורח ולאו להכי קאי עכת\"ד והר\"ש והרא\"ש שכתבו דאפילו ברחוק מירושלים מקרי דבר שיל\"מ משום דמצי להעלותו אינהו איירי במעשר שיש בו שו\"פ ולהכי מטרחינן ליה ודוק. ואגב אומר דמ\"ש הריטב\"א דלרבנן דר\"ש דשיל\"מ בטיל ברוב וכן כתב מוהר\"ב לעיל בשמו וז\"ל וא\"ת והא פלוגתא דרבנן ור\"ש היא בדשיל\"מ ודילמא הא מתניתין רבנן דר\"ש הוא דס\"ל דשיל\"מ בטיל ברוב וי\"ל דהא ליתא מדקתני עליה באיזה מעשר אמרו בשאין בו שו\"פ כו' אלמא האי תנא ר\"ש הוא ע\"כ: ולע\"ד דבריו תמוהים דרבנן דר\"ש לא פליגי אלא בדשאל\"מ וכדאית' בהדיא בפ' הנודר מן הירק דנ\"ח אמר ר\"ש כל דשיל\"מ כגון טבל כו' לא נתנו חכמים שיעור וכל דשאל\"מ כגון תרומה כו' נתנו חכמים שיעור אמרו לו והלא ז' אין לו מתירין ולא נתנו חכמים שיעור אמרו לו כו' הרי בהדיא דרבנן דר\"ש לא פליגי אלא בדבר שאל\"מ דס\"ל דאוסר בכ\"ש וכר\"י דס\"ל הכי בעלמא וכדקאמרי ליה והרי ז' כו' וכן מוכח מההיא סוגיא דפריך תלמודא התם לר\"א דאמר דנדרים דשיל\"מ הוא דאי בעי מתשיל עלה והרי תרומה דאי בעי מתשיל עלה ותנן סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין תקרב הא לק' תעלה ומסיק שאני קונמות דמצוה לאיתשולי עלייהו כו' יע\"ש וכתב הרא\"ש דה\"ה דהו\"מ לאתויי מברייתא דקתני בהדיא דתרומה אין לו מתירין אלא דניחא ליה לאתויי ממתניתין יע\"ש והשתא לדעת הרשב\"א מאי פריך ממתניתין נימא דההיא מתניתין רבנן דר\"ש הוא דס\"ל דשיל\"מ בטיל ברוב וכדק\"ל ז\"ל בההוא דהזהב סוף דבר שדבריו ז\"ל צ\"ע ודעת התוס' שם בנדרים כדעת הרא\"ש והרע\"ב שכתבו וז\"ל ומ\"ב איפשר להעלותו ולאוכלו או לפדותו ויש לתמוה דנראה שסותרים דבריהם למ\"ש שם בסמוך וז\"ל וא\"ת לשם בפ' בתרא דע\"ז דקאמר חוץ מטבל כו' ומסיק כהיתרו כך איסורו ולימא טעמא משום דשיל\"מ וי\"ל דהתם בטבל שהלכו בעליו למ\"ה דאין לו מי יתירו ע\"כ והתוס' בפרק בתרא דע\"ז דע\"ג ד\"ה טבל כתבו תי' זה וכתבו עוד ואע\"ג דיכול לילך למקום שהבעלים שם מ\"מ כיון שיש לו טורח והוצאה הוי כאין לו מתירין כמו שפירש ר\"ת בפרק הזהב והיינו מ\"ש בפרק הזהב ד\"ה וניהדר והוא מתורתו של ר\"ת כמ\"ש הריטב\"א והשתא לפי שיטתם שכתבו בנדרים דמ\"ב יש לו מתירין משום דמצי להעלותו לירושלים א\"כ מאי האי דתי' דהתם בטבל שהלכו בעליו למ\"ה אכתי תיקשי דילך למקום שהבעלים שם וצ\"ל דמ\"ש דמ\"ב אפשר להעלותו לירושלים מיירי בשאינו רחוק מירושלים כמ\"ש הפר\"ח לדעת הר\"ש ודוחק ובהך תי' שתירץ התוספות דאיצטריך טעמא דכהיתרו כך איסורו להיכא דאין הבעלים בעיר י\"ל דנהי דאיצטריך הך טעמא מיהא להיכא דאין הבעלים בעיר מ\"מ אכתי תקשי דמאי פריך התם בשלמא יין נסך כו' אלא טבל מ\"ט לא נימא דר\"י ור\"ל מיירי שהבעלים בעיר והו\"ל דשיל\"מ ועיין בספר מאיר ע\"ח ונראה לע\"ד עם מאי דכתב מרן הכ\"מ על מ\"ש רבינו חמץ בפסח אינו בכלל אלו כו' לפי שאין התערובות אסורה לעולם וכתב מרן ז\"ל בא לתרץ למה לא אמרי ר\"י ור\"ל חוץ מחמץ בפסח כו' ונ\"ט מפני שיש לו מתירין ולא איירי ר\"ל אלא באיסורי תורה שאין להם מתירין עכ\"ד והשתא משום הכי פריך בגמרא שפיר דע\"כ הא דקאמר ר\"י חוץ מטבל איירי בטבל שאין לו מתירין וכגון שאין הבעלים בעיר דאי מיירי בטבל שיש לו מתירין א\"כ אמאי ל\"ק חוץ מהקדש ומ\"ב וכל הני דיש להם מתירין אלא שדברי מרן ז\"ל הם תמוהים במ\"ש דר\"י ור\"ל מיירי באיסורי תורה שא\"למ דהרי טבל דשיל\"מ היא ותני לה דהא רבינו ע\"כ דלא סבירא ליה כדעת התוס' דטעמא דכהיתרו כך איסורו איצטריך להיכא דאין הבעלים בעיר דלא מקרי דשיל\"מ ממ\"ש בדין ט\"ז וחוץ מטבל שהרי אפשר לתקנו וכתב מרן שם דתפס טעם הירושלמי לפי שהוא כולל יותר והשתא אי ס\"ל כדעת התוס' א\"כ הול\"ל ג\"כ טעמ' דתלמודא דידן ונ\"מ להיכא דאין הבעלים בעיר ועיין בס' מקראי קודש למורינו הרב דק\"ל אלא ודאי דס\"ל דתלמודא דידן לא פליג אירושלמי כמ\"ש הל\"מ ותו דלפי הירושלמי דלא ס\"ל טעמא דכהיתרו כו' אלא משום דשיל\"מ תיקשי ליה דאמאי ל\"ק חוץ מחמץ בפסח ואפשר דמ\"ש מרן דלא איירי ר\"י ור\"ל אלא באיסורי תורה שיל\"מ כונתו לומר שיל\"מ ע\"י זמן דומיא דחמץ שאין איסורו לעולם משא\"כ טבל שאיסורו לעולם וכן מדוקדק בלשון רבינו וכן נראה מדברי הל\"מ יע\"ש: ומיהו אכתי קשה משה\"ק הל\"מ דאמאי ל\"ק חוץ ממעשר ב' והקדש דאין לומר משום דאל\"מ ע\"י פדיון דטבל נמי אפשר לתקנו ונראה לע\"ד דמש\"ה לא תני לה משום דאיכא מעשר דבטיל דהיינו חוץ מירושלים וא\"כ כשנכנס ויצא והקדש נמי אפשר דס\"ל לרבינו כמ\"ש הר\"ן דדוקא בהקדש ב\"ה דלפדיה קאי הוא דלא בטיל וכיון דלא פסיק' לא תני לה ודומה למ\"ש הוא ז\"ל לעיל לההיא דז' יעוין שם שדבריו תמוהים ועיין מ\"ש רבינו שם בדין י\"ב י\"ל דאפי' דשיל\"מ אם נתערב בשאינו מינו מותר ומ\"ש עליו הראב\"ד דמשנה שלימה היא וכן מ\"ש מרן דטעמו דהראב\"ד מההיא דירושלמי מפ\"ב דנדרים ומה שתי' הוא ז\"ל שדבריו תמוהים ויש ליישבם ע\"צ הדוחק ועיין בשיטה מקובצת למוהר\"ב מ\"ש משם התוספות שאנץ כפי דבריהם אין ראיה כלל מההיא דירושלמי דבכורים ולע\"ד מ\"ש הראב\"ד משנה שלימה היא היינו ממתניתין דז' דקתני הז' אוסרת בכ\"ש במינה וקאמר ר\"ש עלה אף אני לא אמרתי אלא בביעור ומשום דהוי דבר שיש לו מתירין וכדכתיבנא לעיל ואפילו הכי קתני דשלא במינה בנ\"ט וצ\"ע לדעת רבינו:<br><b> ודע </b> שכתב הרע\"ב פ\"ב דערלה מ\"ג אמתני' דקתני הערלה מעלה את הערלה כו' וז\"ל צ\"ל שא' מהם נטע רבעי שהם ב' שמות כו' וכן סאה של ערלה מצטרפת עם הקצ\"ט של היתר לבטל סאה ועוד של נטע רבעי כו' וראיתי בפי' המשניות שנדפסו עם פי' באר אברהם ומי באר שהק' שהרי נטע רבעי יש לו פדיון והו\"ל דשיל\"מ דאפי' באלף לא בטל וכן כתבו התוס' פרק מרובה דס\"ט ד\"ה כל הנלקט יע\"ש ולע\"ד נראה ליישב דמשכחת לה נטע רבעי שיש לו ביטול כגון בנטע רבעי שהלכו בעליו למדינת הים דאין אדם יכול לחלל נטע רבעי ומעשר ב' של חבירו כמ\"ש התוס' שם במרובה דס\"ח ע\"ב ד\"ה הצנועים יע\"ש והו\"ל כאותה שכתבו התוספות בפ\"ב דע\"ז דטבל שהלכו בעליו למ\"ה לא חשיב דשיל\"מ אע\"ג דיכול לילך למקום שהבעלים שם כיון שיש לו טורח והוצאה יע\"ש וא\"נ משכחת לה בנטע רבעי אחר הביעור דאסור בהנאה ואין לו פדיון כמ\"ש רבינו פי\"א מה' מעשר ב' הלכה ח' יע\"ש: ועוד נראה דל\"ק מידי שהרע\"ב ז\"ל אזיל לשיטתיה שכתב בפ\"ב דבכורים דדוקא מ\"ב שנתערב בירושלים הוא דאסור בכ\"ש אבל אם נתערב חוץ לירושלים יש לו ביטול כיון שא\"י לאוכלו שם ואף על גב דמצי להעלותו כיון דיש לו טורח להעלותו לא חשיב דשיל\"מ ואע\"ג דמעשר שני חוץ לירושלים יש לו פדיון אפילו הכי ס\"ל להרע\"ב דכיון דאין מצוה בפדייתו לא חשיב דשיל\"מ כמ\"ש לעיל ואם כן משכחת לה שפיר נטע רבעי שיש לו ביטול כשנתערב חוץ לירושלים דומיא דמעשר שני כך נראה לי:<br><b> הכלל </b> העולה ממאי דכתיבנא דלדעת רבינו והרע\"ב ז\"ל דוקא אם נתערבו בירושלים הוא דהוי דשיל\"מ אבל חוץ לירושלים כיון שיש לו טורח בטל ברוב וכיון שכן יש לתמוה על הרב ת\"ה שכתב דכיון דלצלי לא נאסר מעולם לא הוי דשיל\"מ דאם כן מעשר שני בירושלים אמאי הוי דשיל\"מ משום דיכול לאוכלו בירושלים הא בירושלים לא נאסר מעולם וחוץ לירושלים לעולם אסור ואף לדעת הר\"ש ז\"ל דס\"ל דמתני' דקתני ואסורין בכ\"ש היינו חוץ לירושלים משום דיש לו מתירין להעלותן לירושלים וכיון שכן איכא למימר דדוקא כשהן חוץ לירושלים כיון דעכשיו הן אסורים ומחר כשיעלה לירושלים הן מותרים הוה ליה כביצה שנולדה בי\"ט דהוי דשיל\"מ מ\"מ נראה דהר\"ש ז\"ל יודה דאם נתערבו בתוך ירושלים ג\"כ הוי דשיל\"מ משום דיכול לאכלן בירושלים וכ\"נ ממ\"ש דהא דתנן דהבכורים עולין באחד ומאה מיירי כשנתערבו בחולין ואם איתא הול\"ל דההיא מתני' מיירי כשנתערבו בתוך ירושלים דלא הוי דבר שיל\"מ משום שיכול לאכלן במקומו דבירושלים לא נאסר מעולם וכן מוכח מהירושלמי שהביא הר\"ש שם דפריך אמתניתין דבכורים ממתני' דתרומות דקתני גידולי בכורים חולין והשתא אם איתא אמאי לא משני דהא דתנן התם גידולי בכורים חולין מיירי בתוך ירושלים והא דתנן דגידוליהן אסורים מיירי בחוץ לירושלים ומהירושלמי הנז' הכריע הר\"ש ז\"ל דלא כהי\"מ שפי' דמתני' מיירי דוקא בתוך ירושלים מדלא משני הכי בירושלמי ונ\"מ מברייתא דפ' הזהב דקתני באיזה מעשר אמרו כו' ואם איתא הול\"ל במעשר שנתערבו בתוך ירושלים וכן מוכח נמי מהא דפריך התם בפרק הזהב וליהדר וליעיילה כו' וליפריקיה כו' ומשני כר\"י דאמר יקבר אי ר\"י מאי איריא יצא אפילו לא יצא נמי כו' משמע בהדיא דלמאי דמוקי לה בשנטמא וכר\"י הוא דק\"ל מאי איריא יצא וכדקאמר אי ר\"י כו' והשתא אי בתוך ירושלים לא הוי דשיל\"מ אפילו נימא דאיירי בטהור תקשי לה מאי איריא יצא אפילו לא יצא נמי דלפדיה לא חזי דקולטות מחיצות ואי משום דיכול לאוכלו בירושלים הא לא מקרי דשיל\"מ לדעת הרב ז\"ל וכן נראה שהוא דעת רש\"י בפרק משילין דל\"ט ד\"ה שיל\"מ למחר יוליכוה או היום יאכלוה כאן וכן כתב הפר\"ח סימן הנז' ס\"ק י\"א ומיהו איכא למדחי לכל זה דלא דמיא לנדון הרב דהתם שאני דהיתר ואיסור הם ענינים נפרדים ומש\"ה כתב דלצלי לא נאסר מעולם ולא מקרי ישל\"מ מה שאין כן הכא דההיתר עצמו שיש לו בתוך ירושלים הוא נאסר כשיוציאנו חוץ לירושלים ומש\"ה הוה ליה כדשיל\"מ דעלמא ולא בטיל ודוק: ומצאתי כתוב בשם מוהר\"ש הלוי בגליון הטור י\"ד סי' ק\"ב כל דשיל\"מ כו' וז\"ל דבר שנאסר בקונם מקרי דשיל\"מ אבל תרומה ומעשר לא וקשה ע\"ז מר\"פ התערו' ע\"כ ונראה שכוון למאי דאמרינן התם דע\"ד ע\"ב ואצטריך דר\"ל ודר\"ן דאי מר\"ן הו\"א ה\"מ ע\"ז שאל\"מ אבל תרומה דישל\"מ לא ופרש\"י ישל\"מ ימכרנו לכהן ע\"כ הרי בהדיא דתלמודא קרי לתרומה ישל\"מ וזכני השם ומצאתי שהיא קושית הריטב\"א ז\"ל במציעא דנ\"ג וז\"ל וקשה לי דהכא אמרינן דתרומה דשיל\"מ הוא דלכהן מישרא שרי ולישראל לעולם אסור ובמס' זבחים גרסינן חבית של תרומה כו' וצריכא כו' דאלמא תרומה ישל\"מ וי\"ל דהתם הכי קאמר ישל\"מ דראויה לכהן ולאו דוקא ישל\"מ והיינו דקאמר אבל תרומה דשיל\"מ לכהן אימא לא בטלה קמ\"ל דבטלה כיון דאין לו מתירין לישראל וקו' מעיקרא ליתא עכ\"ד. ובהכי ניחא מה שהקשה הרב החב\"יב בי\"ד סימן ק\"י ס\"ק מ\"ז לדעת האוסרים דשיל\"מ נפל א' מהם לים המלח וז\"ל אבל תמהני איך אפשר לחלוק על תלמוד ערוך דגרסינן התם אמר ר\"נ כו' אבל תרומה דישל\"מ לא קמ\"ל הנה מבואר מכאן דאפילו בדבר שיל\"מ כחבית של תרומה אם נפלה א' מהם הותרו כולן וע\"ש מה שתירץ בדוחק:<br><b> אמנם </b> כפי דברי הריטב\"א ז\"ל ל\"ק מידי דלפום מאי דמסיק קמ\"ל היינו משום דתרומה אין לו מתירין דאי לכהן מישרא שרי ולישראל לעולם אסור וכדאיתא בהערל אבל לדשיל\"מ דעלמ' לא מהני נפל אחד מהם ודוק איך שיהיה הדרן למאי דאתאן עלה מעיקרא דיש לחוש לדעת הר\"ן והרי\"ף שכתבו דאף בכה\"ג הוי דבר שיל\"מ ומה גם דכן נראה מדעת הר\"ש ורבינו וכל המפרשים ז\"ל דאף שיש לדחות כדכתיבנא לא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה וכן הסכים הרב פר\"ח זכרונו לברכה כן נראה לי נכון ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שכט) </b> וא\"כ דס\"ל להר\"ש והרא\"ש כמו שכתב הריטב\"א כו'. לא ידעתי האיך העלים עינו דהרמב\"ן כתב כן להדיא במלחמות בפ\"ב דפסחים והוכיח שם דגם ר' יוחנן דס\"ל דחמץ בטיל בששים ה\"ט משום דס\"ל דרבנן פליגי עלי' דר' שמעון ולית להו דדבר שיש לו מתירין לא בטיל. שוב ראיתי דבפ\"א מהלכות חמץ ומצה הלכה ה' הביא כעין זה בשם ר\"י בכת\"י ושם מציין בעל טעם המלך גם מה שהערותי פה מהרמב\"ן ז\"ל:<br><b> (של) </b> והשתא לדעת הרשב\"א. מאי פריך ממתניתין כו' דס\"ל דשיל\"מ בטיל ברוב כו'. גם אני הייתי בר מזלו בקושיא זו אלא דבלא\"ה פרכת הש\"ס שם מרפסא איגרין דמי לא איירי דהבעלים כבר אכלו מהכרי שהרים ממנו הסאה. ואם כן הרי אי אפשר למיתשל דנמצא שאכל טבלים למפרע. דאף די\"ל דמשום דמתניתין סתמא קתני מש\"ה קא מקשה. מכל מקום אכתי קשה דאמאי משני הש\"ס שם באורחא רחיקא. וביותר קשה למה לי' להש\"ס לדחוקי בשינויא ולאוקמא כשנפלה לו מאבי אמו כהן. ואם כן מיירי שמת הכהן בעל התרומה ואמאי לא נימא בפשיטות דמיירי כשמת הישראל התורם ותו אין להתרומה מתירין משום דאין הבן שואל על התרומה שהפריש אביו ובמ\"א הארכתי בזה. ועיין בט\"ז יו\"ד סימן שכ\"ג ודבריו שם צ\"ע:<br><b> ועלה </b> על רעיוני כעת ליישב הקושיא שהקשיתי כאן על פרכת הש\"ס שם דמי לא איירי שכבר אכלו מהכרי ולהכי א\"א בשאלה משום דנמצא דאכל טבלים למפרע וכנ\"ל. די\"ל בזה דלמ\"ש מו\"ז רבינו ז\"ל בתויו\"ט בפ\"ג דגיטין משנה ח' בדעת הרמב\"ם ז\"ל דמהני הפרשה אפילו למאי שכבר אכל לק\"מ לפ\"ז. ועיין מ\"ש בזה באריכות בהלכות חמץ ומצה על הגליון:<br><b> (שלא) </b> וכן נראה מדברי הל\"מ יע\"ש. נ\"ב ועיין בפרק א' מהלכות חמץ ומצה הלכה ח' שכתוב שם תירוץ אחר:<br><b> (שלב) </b> וזכני השם ומצאתי שהיא קושית הריטב\"א ז\"ל במציעא דנ\"ג כו'. לענ\"ד לא מן השם הוא זה דמאי דהקשה מוהר\"ש הלוי היא קושיא אחריתי על הטור דמחלק בין קונם לתרומה. והיינו כמו דאמרינן בנדרים דף נ\"ט. דנדרים מקרי דבר שיש לו מתירין משום דמצוה לאתשולי עלייהו. משא\"כ בתרומה דליכא מצוה. וע\"ז קשיא לי' למוהר\"ש הלוי שהרי בזבחים אמרינן דתרומה הוי דשיל\"מ אעפ\"י דליכא מצוה לאתשולי עלה. וקושית הריטב\"א היא על מאי דאמרינן דתרומה לא הוי דשיל\""
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אלו </b>\n<b> הן השיעורין כו' התרומה ותרומת מעשר והחלה כו'.</b> עיין בס' תי\"ט רפ\"ב דערלה ופ\"ד דמציעא מ\"ח שדקדק מדברי רבינו ז\"ל שהשמיט תרומה ומעשר של דמאי השנוי במשנה דס\"ל כמ\"ש בירושלמי דמתני' ר\"מ דמחמיר בכתמים ולית הלכתא כותי' ועל פי זה תמה על מרן ז\"ל יעש\"ב ותמהני עליו איך אשתמיט מיניה מ\"ש רבינו ז\"ל פט\"ו מהלכות תרומות הלכה כ\"א וז\"ל לפיכך דין ארבעתן לענין אכילה ודמוע הוא כולן עולין באחד ומאה כו' ודין תרומה ומעשר של דמאי וכל אלו הדרכים דתרומת מעשר של ודאי כו' יע\"ש הרי מבואר דפוסק כמתניתין דערלה ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אסור </b>\n<b> לבטל איסורין של תורה לכתחילה כו'.</b> עיין במ\"ש הר\"ן ז\"ל בפרק ג\"ה גבי ההוא דזרוע בשלה שדעת התוספות ז\"ל דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא שרי' ודעת הראב\"ד ז\"ל דהוי מדאורייתא יע\"ש ועיין במ\"ש הרב כנה\"ג ז\"ל חי\"ד סימן צ\"ט בהגב\"י ועיין בפ\"ח ז\"ל בחא\"ח שנדפס מחדש בליקוטי י\"ד דף נ\"ח ע\"ש שהביא ראיה לדעת הראב\"ד וק\"ל לדעת התוספות דסבירא להו דהוי מדרבנן מהא דאמרינן בפרק שלוח הקן דק\"מ אלא אמר ר\"נ ב\"י למעוטי צפורי עיר הנדחת למאי אי לשילוח לא אמרה תורה שלח לתקלה ופירש\"י ז\"ל למאי להי מינייהו אצטריך קרא כו' פשיטא דשל עיר הנדחת לאו בר שלוח הוא דלא אמרה תורה שלח לתקלה דממון עיר הנדחת אסור ואם ישלחנה יהיו בני אדם צדין אותו לאחר זמן יע\"ש והא ודאי דאם שלוחה ליכא איסור משום דאזלינן בתר רובא ואפ\"ה לשלחה לא אצטריך קרא למעט דלא אמרה תורה שלח לתקלה הרי בהדיא דלערב איסור בידים אסור מן התורה דאי מדרבנן מאי האי דק\"ל לא אמרה תורה שלח לתקלה הא מדאורייתא מותר לשלחה ולבטלה ברוב צפרים דעלמא ועיין בהרב מש\"ל בפ\"ז מהלכות מעילה דין ו' שכתב בפשיטות כדברינו אלו ולא זכר שם להק' לדעת התוספות דסבירא להו דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה הוי מדרבנן ובדוחק יש ליישב לדעת התוס' דתלמודא ה\"ק לא אמרה תורה שלח לתקלה דשמא כשמשלחה יבא אחר ויקחנה מיד בעוד שלא נתערבה עדיין בשאר צפרים ודוחק עיין עוד במ\"ש התוספות בפרק השוכר את הפועל דע\"א ע\"ב ד\"ה הכא במאי עסקינן דאיכא עכבת יין אפומא דכוזנאה וז\"ל תימא ליבטיל ההוא פורתא בס' וי\"ל כו' ויש לדקדק טובא דמאי קו' הא ק\"ל דאין מבטלין איסור לכתחילה ואם כן מש\"ה קאמר להו רב להנהו סבויתא כי כיילתו חמרא מגוים שקילו זוזי מינייהו כו' הא לא\"ה לא כיון דהוי לכתחילה ואף על גב דהתם בסתם יינם מיירי ובדרבנן הא קיימא לן דמבטלין איסור לכתחילה מכל מקום כבר כתבו התוספות בפרק קמא דביצה דף ד' ע\"ב דהיינו דוקא במידי שעיקרו מדרבנן כגון מוקצה אבל בדבר שיש לו שורש מן התורה לא ואם כן סתם יינם נמי יש לו שורש מן התורה מיקרי ואין מבטלין אותו לכתחילה וכמ\"ש הגהות מ\"יי בפי\"ו מה' אלו יע\"ש וכן הקשה הרב לחם סתרים יע\"ש. ולכאורה היה נראה דלק\"מ שהרי כתב הרשב\"א בתשו' סימן תס\"ג דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה היינו דוקא במתכוין לבטל את האיסור אבל אם אינו מכוין לא שכ\"כ וז\"ל וכל האיסורין שירבה עליהן שוגג מותר ואע\"פ שטחנן מזיד נקרא שוגג לענין ביטול דלא נתכוון לבטל אלא לטחון ולאכול יע\"ש וכ\"כ הטור ז\"ל בא\"ח סימן תנ\"ג ועיין במ\"ש הפר\"ח ז\"ל שם סק\"ג ואם כן ה\"נ כיון שאינן מכוונים לבטל את האיסור אלא לשים את היין בתוכו מותר אפילו לכתחילה אלא שמדברי התוס' ז\"ל בפרק כ\"ש דף ל' ע\"א ד\"ה לישהינהו נראה דסבירא להו דאפילו בשאינו מכוין לבטל את האיסור אין מבטלין איסור לכתחילה כמו שיראה המעיין ותו דלפי מ\"ש הרב ט\"ז בי\"ד סי' קל\"ח סק\"ד דהא דאמרינן דכיון שאין כונתו לבטל את האיסור מותר אפילו לכתחילה היינו היכא דלא אפשר בלא\"ה אבל היכא דאפשר בע\"א מיקרי מבטל לכתחילה עדיין קשה דה\"נ הא אפשר בע\"א וכתקנתא דרב ועיין מה שתי' בזה בספר תורת חיים יע\"ש. מיהו על הר\"ן ז\"ל ק\"ל טובא דפרק כ\"ש אההיא דפרכינן התם לישהינהו אחר הפסח וליעביד בהו שלא במינן הוקשה לו קו' התוספות דמאי פריך הא אין מבטלין איסור לכתחילה ותי' יע\"ש משמע דס\"ל דאפילו בשאינו מתכוין לבטל את האיסור וליהנות ממנו אין מבטלין איסור לכתחילה ואלו בפ' אין מעמידין אההיא ברייתא דקנקנים של גוים חדשים מותרים כו' כ' בפשיטות דכל שאינו מכוין לבטלו כדי ליהנות ממנו שרי והוכיח כן מכלי מדין שאמרה תורה להגעילן למאן דסבירא ליה דאין מבטלין איסור לכתחילה דאורייתא יע\"ש וכ\"כ הריב\"ש בתשו' סי' שמ\"ט והביאה הפר\"ח ז\"ל חלק י\"ד סימן ס\"ד ס\"ק כ\"ו יעויין שם וכיון שכן קשה דמאי ק\"ל הכא בפרק כ\"ש וצריך עיון:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> צולין בשר שחוטה כו'.</b> כתב ה\"ה פרק כיצד צולין מחלוקת רב ולוי ופסק רבינו כלוי והתוס' ז\"ל כתבו דהלכה כרב עיין מה שכתבתי בזה באורך פי\"א מה' אלו בפסק אבק הטוטון:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קדרה </b>\n<b> שבשל אותה בקליפי ערלה כו'.</b> עיין מה שהקשה הל\"מ ז\"ל ובמ\"ש פ\"ג מהלכות חמץ ומצה הלכה ד':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שחט </b>\n<b> בה קודם שיטהרנה מדיח כו'.</b> פ\"ק דחולין ד\"ח פלוגתא דרב ורבב\"ח ופסק כרבב\"ח ור\"ח ורש\"י והרא\"ש פסקו כרב וכן נראה דעת התוספו' שכתבו שם בד\"ה אגב דוחקא וז\"ל ריב\"ם היה מצריך מתוך כך לאחר שנקרו החלב מן הבהמה לחזור וליקלוף בכל המקומות משום דבלע סכין אגב דוחקא דסכינ' כו' דדוקא בבית השחיטה דרותח קצת מהני דוחקא דסכינא תדע מדדייקינן בסמוך דהיתר' נמי בלע מאבר מן החי ומשני לאימת קא בלע לכי חיימא כו' והשתא ללישנא דדוחקא דסכינא תיקשי ליה הכי כו' דל\"מ לשנויי הכי אלא ודאי אגב דוחקא דסכינא נמי לא בלע אלא לכי חיימא כו' יע\"ש:<br><b> וראיתי </b> להרב מעדני מלך ז\"ל שהקש' דמאי ראיה מייתי מדלא פריך למ\"ד אגב דוחקא שאני התם דלענין בליעת סכין נאמרה דהסכין של היתר ורש\"י ז\"ל כתב דהסכין קשה לבלוע ואין כאן חשש משום בליעה אבל גבי סכין של גוים שהסכין הוא של איסור והבשר רך לבלוע ה\"נ דאמרינן אגב דוחקא אפילו בצונן ותי' דכי דייק דהיתר' נמי בלע למ\"ד בחמין הוא דדייק ולאותו מ\"ד אף הסכין בולע ולא נ\"מ במאי דקשה הוא א\"ד ז\"ל ואין תירוצו מובן דודאי למ\"ד בחמין לא ס\"ל לחלק בין בשר לסכין אמנם למה שהקשה התוס' דאמאי לא פריך ללישנא דדוחקא מאי קו' הא איכא למימר דלההוא לישנא דס\"ל לרב טעמא דאגב דוחקיה כו' גבי סכין של איסור בסכין של היתר ס\"ל כמ\"ד בצונן מטעמא דקשה לבלוע. וראיתי להרב פמ\"א ז\"ל ח\"ב סימן מ\"ז שכתב לתרץ לזה דודאי התוס' והרא\"ש לא ס\"ל לחלק בהכי כמ\"ש רש\"י ממה שהקשה בדבור שאחר זה אמאי דפסקינן בגמרא והלכתא בצונן מאותה שאמרו דצריך נעיצה בקרקע ואם איתא מאי קושיא שאני התם דהוי סכין של איסור ולכך החמירו דצריך נעיצה אבל גבי סכין של היתר בהדחה סגי וכתירוץ ר\"ת וא\"ת מה יתרצו לקושיא הלזו אמאי בסכין של גוים קיי\"ל כרב ובסכין של טריפה קי\"ל כמ\"ד בצונן י\"ל דס\"ל כתי' דלקמן דסכין טריפה דהוי באקראי בעלמא משום הכי סגי בהדחה אבל בסכין של גוים שחותכין בו איסור תמידי צריך נעיצה וה\"נ בעי קליפה מה\"ט א\"ד יע\"ש ורואה אני שדבריו מן המתמיהין ראשונה מה שהכריח ממה שהקשה בדבור שאחר זה ולא תירץ דשאני התם דהוי סכין של איסור ולכך צריך נעיצה לא ידענא מאי קאמר דקושית התוספות שם היינו לענין השמנונית הנדבק ע\"פ דמשמעתין משמע דבהדחה גרידא לא נשאר שמנונית ע\"פ דאם היה נשאר בו שמנונית אם כן בבא לשחוט אחר כך הבשר בעי קליפה שהרי הבשר רך בולע מהשמנונית ומאותה שאמרו צריך נעיצה לחתוך בה צונן משמע דאפילו בהדחה עדיין נשאר ממנו שמנונית ומעולם לא כתב רש\"י ז\"ל לחלק בין סכין של היתר לסכין של איסור ומ\"ש שכן תירץ ר\"ת אין ענין למ\"ש רש\"י ז\"ל לחלק בין בשר רק לסכין קשה כלל אלא כונת ר\"ת לומר דההיא דהתם שאני דחתך בו איסור רותח וכל שהוא רותח השמנונית נדבק ע\"פ יפה יפה ואינו יוצא ע\"י הדחה אבל בצונן אינו נדבק כ\"כ ויוצא על ידי הדחה גרידא גם מ\"ש דהתוס' יתרצו לקושית רש\"י דסכין טריפה שאני דהוי באקראי ומש\"ה סגי בהדחה אבל בסכין של גוים דהוי תמידי משום הכי בעי קליפה לא הבנתי דבריו דחילוק זה דאקראי לתמידי לא שייך אלא לענין שמנונית שעל פניו דכל שהוא באקראי אינו נדבק ע\"פ כ\"כ ויוצא בהדחה מה שאין כן באיסור תמידי שהוא נדבק ע\"פ יפה יפה אינו יוצא אלא על ידי נעיצה אמנם לענין בליעת הסכין מהאיסור מה יושיענו היותו דרך אקראי הא כיון דס\"ל דביה\"ש רותח הרי בלע הסכין מן הטרפה ואם כן כי מדיחו אחר כך לו יהי דיוצא השמנונית שעל פניו מכל מקום כשבא לשחוט אחר כך הרי הוא בולע על ידי חום ביה\"ש מגוף האיסור הנבלע בסכין אפילו בדרך אקראי אם כן עדיין צריכין אנו למודעי למה שחילק רש\"י דכיון דהסכין הוא של היתר אינו בולע על ידי חום ביה\"ש מכיון שהוא קשה וזה דבר פשוט ומושכל ולפי דעתו ז\"ל קשה טובא דלמאי דק\"ל להתוס' בדבור שאח\"ז מההיא דנעיצה ואכתי לא אסיקו אדעתייהו לחלק בין אקראי לתמידי ובין סכין של היתר לסכין של איסור כתי' ר\"ת אדק\"ל מההיא דע\"ז אמאי לא ק\"ל ממימרא דרב גופיה גבי סכין של גוים דבעי קליפה ולתרוצי עלה כמו שתי' לההיא דע\"ז ותו קשה טובא דאם איתא דטעמא דסכין של טריפה למ\"ד בצונן הוא משום דהוי דרך אקראי אבל כל שהוא תמידי מודה דאסור אם כן כי פריך בגמ' ולמ\"ד בחמין מ\"ט משום דקא בלעי איסורא דהיתרא נמי בלע אמ\"ה והשתא אדק\"ל למ\"ד בחמין תיקשי ליה לכ\"ע שהרי סכין של היתר הוא בולע איסור דאמ\"ה בתמידות אלא הדבר פשוט כמ\"ש: שוב מצאתי להמאור ז\"ל שכתב וז\"ל והשוחט בסכין של גוים פ' הרב שלמה ז\"ל כרב ואע\"ג דקי\"ל כמ\"ד בצונן שאני התם דלא אשתמש ביה איסורא אלא לפי שעה אבל סכין של גוים שהוקבע תשמישה באיסור חמור הוא וכרב דאמר קולף כו' יע\"ש הנה דברי המאור ז\"ל הן הן דברי הרב פמ\"א ובעניותי לא אדע שכול לענין בליעת גוף הסכין מה שייך לחלק בין אקראי לתמידי וכמ\"ש ובר מן דין מ\"ש המאור ז\"ל כן משם רש\"י נראה שגירסא אחרת נזדמנה לו שדברי רש\"י ז\"ל שלפנינו אינו ענין לזה כלל:<br><b> וראיתי </b> להרב תפארת שמואל ז\"ל דף ע\"א ע\"ב שכתב ליישב קושית הרב מע\"מ ז\"ל וז\"ל נ\"ל דהכי דייק דנהי דאמרינן דסכין אינו בולע היינו שיאסור הסכין ממש כאלו נבלע בו איסור ממש על ידי רתיחה דלא סגי אלא בהגעלה אבל לעולם נדבק בו שמנונית דאיסור שהרי צריך הדחה ואם כן כששחט ונאסר משום אמ\"ה נהי דלא נאסר ממש מכל מקום נדבק מבחוץ והרי חוזר ומבליע על ידי דוחק כו' א\"ד יע\"ש ודבריו תמוהים בעיני דאי קו' התוספות היתה מכח השמנונית הנדבק ע\"פ מאיסור אמ\"ה הן עוד היום אפילו דנימא דאגב דוחקא כו' לא בלע אלא לכי חיימא מ\"מ אכתי תקשי להו דבסכין דהתירא היכי שחטי' שהרי מכי שחיט פורתא הרי נדבק בסכין שמנונית אמ\"ה והדר לכי חיימא בגמר שחיטה מבליע השמנונית בסימנין ונראה שמחמת זו כתבו התוס' בדבור שאח\"ז וז\"ל משמע דבסכין כשרה לכ\"ע בצונן כו' יע\"ש אשר נראה מבואר דסבירא להו דלכ\"ע סכין דהיתרא בעי הדחה מחמת איסור אמ\"ה ונדבק ע\"פ בתחילת השחיטה וכ\"כ בפסקי תוספות ומשום הכי לא פריך תלמודא למ\"ד בצונן נמי דליבעי הדחה משום דה\"נ דינא הוא דבעי הדחה אלא דרבותא אשמועינן דאפילו בסכין סגי בהדחה ואם כן כיון דס\"ל דסכין של היתר בעי הדחה לכ\"ע מה\"ט אם כן מאי ק\"ל בדבור הקודם דללישנא דדוחקא דסכינא תיקשי להו הכי הא כיון דמשום בליעת הסכין ליכא למיחש משום דהסכין קשה ואין כאן אלא משום חשש שמנונית לא תקשי כלל שהרי לכ\"ע בעי הדחה ולומר דהתוס' בדבור זה ס\"ל דסכין של היתר לא בעי הדחה וכמו שכן הוא דעת הרשב\"א והמרדכי והג\"הא עיין בש\"ך ח\"י סק\"ט ופליגי אמ\"ש בדבור שאח\"ז זה ודאי ממה שאין הפה יכול לדבר ותו דאפילו נימא דס\"ל דלא בעי הדחה ומש\"ה ק\"ל מכח שמנונית הנדבק ע\"פ קשה דעוד היום תיקשי להו דסכין דהיתרא היכי שחטינן הא מכי חיימא בגמר שחיטה הרי הוא בולע משמנונית אמ\"ה הנדבק בתחילת השחיטה וכבר ראיתי להפר\"ח ז\"ל סימן הנזכר ס\"ק י\"ח דהוקשה לו כן לדעת הרשב\"א וסיעתיה ותירץ דכיון דיש הרבה דם בביה\"ש אין מקום לשמנונית להדבק בדופני הסכין אלא ע\"י חום כל דהו דאפי' למ\"ד ביה\"ש צונן מ\"מ רותח הוא קצת ומשום הכי הקשה הרשב\"א דלמקשה דהוה ס\"ל דאיכא חום אפילו בתחילת השחיטה א\"כ הו\"מ לאקשויי אפי' למ\"ד בצונן דנבעי הדחה אבל למאי דמשני דלא חיימא אלא בגמר שחיטה א\"כ גם השמנונית אינו נדבק ע\"פ הסכין אלא ההיא שעתא וההיא שעתא היתרא הוה יע\"ש וא\"כ היא גופא נמי מייתב' בהכי לדעת ריב\"ם דלו יהי דנימא דאגב דוחקא דסכינא בלע אפי' בצונן מ\"מ בסכין קשה לא בלע גוף הסכין ואין כאן אלא משום חשש שמנונית וכיון שיש דם הרבה בביה\"ש אינו נדבק אלא ע\"י חום דהיינו בגמר השחיטה וההיא שעתא היתרא הוא גם הרב בעל ט\"ז הוקשה לו כן ותירץ באופן אחר דדוקא אם החשש הוא משום טעם הבלוע בסכין דהיתרא כיון דאין שם ממשות של אמ\"ה ואפילו לחלוחית בעלמא אלא נבלע וכיון שהדם אינו מבליע דטרידי סימני' לפלוט אין איסור משום אמ\"ה אמנם בשמנונית של טריפה חששו מפני שהוא נדבק אפילו בגמר שחיטה דאין כאן בליעת דם יע\"ש והרואה יראה שתי' זה גם כן מעלה ארוכה לדעת ריב\"ם ז\"ל: ואולם לדעת התוס' והאגודה דס\"ל דסכין דהיתרא בעי הדחה לכ\"ע ומשום חשש שמנונית שע\"פ גם הב\"ח חיזק בסברא הלזו וכתב דאפי' בעופות דלא שכיחי טרפות יש להזהיר לשוחטים לקנח משום אמ\"ה תמיהא מילתא טובא דא\"כ כל בהמות ועופות דעלמא ביה\"ש דידהו נבעי קליפה שהרי בתחילת השחיטה נדבק שמנונית אמ\"ה בסכין ובגמר שחיטה מבליע השמנונית בסימנים וכבר תמהו עליו בזה הט\"ז והפר\"ח וכתבו שדברי האגודה אין להם שחר כלל והדבר מוכרח מצד עצמו יע\"ש ומ\"מ תמיהא מילתא על התוספות והאגודה איך לא השגיחו בזה ומ\"ש רש\"ל ביש\"ש סימן י\"ב שאף התוספות לא כ\"כ אלא למ\"ד דבסכין טריפה בעי הדחה בחמין מודה דבכשרה סגי בצונן אבל למאי דקי\"ל כמ\"ד בצונן אפילו בסכין טריפה בסכין כשרה לא בעי מידי יע\"ש הן דברים תמוהים דכיון דעכ\"ל דבסכין של היתר אינו נדבק השמנונית של אמ\"ה אלא לכי חיימא ובההיא שעתא היתרא הואי ומהטעמים שכתבו הט\"ז והפר\"ח אם כן למ\"ד בחמין נמי לא נבעי הדחה כלל אלא מבואר הוא שלדעת התוס' לכ\"ע בעי הדחה ואשר אני אחזה ליישב דעתם ז\"ל דס\"ל דודאי שמנונית של אמ\"ה הנדבק בדופני הסכין לפי הנראה בחוש הראות הוא מעט מזער וכלא חשיב ולא שמיה ופשיטא ודאי דיש בו במה שנבלע עד כדי קליפה ששים או יותר אלא דאפי' הכי ס\"ל דלכתחילה אין לשחוט בלא הדחה אע\"ג דיש בו כדאי והותר לבטלו בס' מ\"מ הא קי\"ל אין מבטלין איסור לכתחלה ומשו\"ה בעי הדחה ואי ק\"ל דאי משום אין מבטלין איסור לכתחלה הרי כתב הרשב\"א בתשובות סי' תס\"ג דה\"ד במתכוין לבטל את האיסור אבל כל שאינו מכוין לבטלו וליהנות ממנו מותר וכ\"כ הטור א\"ח סי' תנ\"ג ועיין בפר\"ח שם ובי\"ד סימן ס\"א הא ל\"ק כלל שהרי כבר כתבנו לעיל בפט\"ו דין כ\"ה שמדברי התוספות פרק כ\"ש דכ\"ח ד\"ה לישהינהו מבואר שחולקים על זה ותו שהרי כ' הט\"ז י\"ד סי' קל\"ז סק\"ד דה\"ד היכא דלא אפשר בלא\"ה אבל כל דאפשר בלא\"ה מיקרי מבטל איסור לכתחלה יע\"ש וא\"כ ה\"נ כיון דאפשר בהדחה חשיב מבטל איסור לכתחילה אמנם בשאר בהמות ועופות דעלמא כיון דלא אפשר בלא\"ה ולא קא מכוין לבטל משום הכי שרי ובגמרא כי פרכינן למ\"ד בחמין סכין דהיתרא נמי כו' היינו למ\"ד ביה\"ש רותח אף לענין בליעת הסכין דאז ודאי אין בו ס' לבטלו משום דבכוליה משערינן דבמאי דנפיק מיניה מנא ידעינן זה הנ\"ל אמת ויציב ומן האמור בזה מבואר שאף לדעת התוס' והאגודה לא כ\"כ אלא לכתחלה שלא לשחוט בלא הדחה אבל אם עבר ושחט לכ\"ע לא בעי קליפה שהרי נתבטל בס' ושלא כמ\"ש הפר\"ח שלדעת הב\"ח אם לא קנח הסכין בין עוף לעוף צריך לקלוף כל ביה\"ש כנ\"ל: ומ\"מ לכל הדברות ולכל האמירות הניתנין למעלה בישוב קו' זו עדיין ק\"ל טובא דלמאי דס\"ד דמקשה דפריך סכין דהיתרא נמי בלע אמ\"ה ופירש\"י כי שחיט בה בהמה אחרת נבעי הגעלה כו' אדקשיא ליה דנבעי הגעלה תיקשי ליה דכל בהמות דעלמא נמי נבעי קליפה דמתחיל' השחיטה הרי בלע הסכין אמ\"ה ובגמר שחיטה בולע הבשר טעם אמ\"ה דלס\"ד דמקשה אין בו מן הישוב מכל האמור לעיל כמובן וצ\"ע כעת: ואיך שיהיה הדרן לדמעיקרא דתי' הרב תפארת שמואל נדחה הוא מכח כל מ\"ש ואשר אני אחזה ליישב בשנדקדק עוד דלפי הנראה מדבריהם שלדעתם ז\"ל דס\"ל דלא אמרינן אגב דוחקא אלא ע\"י חום קצת קו' סכין דהיתרא כו' מיישבא שפיר מטעמא דאימת בלעה לכי חיימא כדרך שתי' למ\"ד בחמין ויש לדקדק דאכתי תיקשי להו לתלמודא גופא אמאי נטר להקשות קו' הלזו אפלוגתא דרב אחא ורבינא ואמאי ל\"ק ליה אפלוגתא דרב ורבב\"ח דמקמי הכי ולשנויי עלה דאימת בלעה לכי חיימא כו' ולכן נראה דודאי תלמודא ל\"ק ליה אמימרא דרב דלעיל משום דאיכא למימר דדוקא גבי בשר דרכיך ס\"ל דאמרינן אגב דוחקא וא\"נ ביה\"ש רותח למ\"ד אבל בסכין קשה לא בלע כמו שכתב הרב בעל מע\"מ אמנם אפלוגתא דרב אחא ורבינא ק\"ל להתוספות שפיר משום דס\"ל דפלוגתא דרב אחא ורבינא ע\"כ לא מיתוקמא דוקא בביה\"ש רותח כדרך שפירש\"י דאם כן הוה ליה לתלמודא למימר עלה דכ\"ע ביה\"ש רותח והכא בסכין קמפלגי אלא משמע דפלוגתייהו דרב אחא ורבינא נמי מצינן לפרושי כדרך שפירשו לה לפלוגתא דרב ורבב\"ח אבע\"א דכ\"ע בית השחיט' רותח ואבע\"א דכ\"ע ביה\"ש צונן והכא אי אמרינן אגב דוחקא דסכינא קמפלגי דמהשתא משום הכי לא הוצרך תלמודא לפרש במאי קמפלגי שהרי הדבר מובן מעצמו דהנהו אוקמת שאמרו לעיל בפלוגתא דרב ורב\"ח אינהו גופייהו איכא למימר נמי הכא אמנם אם נאמר דפלוגתייהו דרב אחא ורבינא לא מצי מיתוקמא אלא אם נאמר דכ\"ע ביה\"ש רותח והכא קמפלגי גבי סכין אם כן הו\"ל לתלמודא לפרש בהדיא ולמימר הכי דכ\"ע ביה\"ש רותח והכא בסכין קמפלגי כי היכי דלא ניטעי לומר דכ\"ע ס\"ל ביה\"ש צונן וכלישנא דלעיל ותו דללישנא דלעיל דרב ורבב\"ח ס\"ל דביה\"ש צונן א\"כ רב אחא ורבינא אתו דלא כרב ורבב\"ח וזה ודאי דוחק אלא עכ\"ל דלההוא לישנא ה\"נ איכא למימר בפלוגתא דרב אחא ורבינא דכ\"ע ס\"ל ביה\"ש צונן והכא אי אמרינן אגב דוחקא דסכינא בלע גבי סכין דקשה קמפלגי והשתא היינו דק\"ל דלההוא לישנא למ\"ד בחמין וס\"ל דאפילו גבי סכין אמרינן אגב דוחקא תיקשי ליה סכין דהיתרא כו' דלא מצי לשנויי הכי כנ\"ל נכון ליישב דבריהם ז\"ל ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kedushah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kedushah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..67dd507e576594e930515c99e6419ad62d92d87c
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kedushah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,280 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האב שאמר בתי זו מקודשת כו' אינה נסקלת על פיו כו'.</b> כתב ה\"ה בקידושין פרק האומר מחלוקת רבא ור\"א ור\"ח רבא ור\"ח ס\"ל דאין סוקלין כו' והוה ליה תרי לגבי חד כו' הנה בפ' האומר אמרי' ואזדא ר\"ח לטעמיה דאמר ר\"ח בני זה ט' שנים נאמן לקרבן ולא למכות ועונש כו' תניא כותיה דר\"ח כו' וכתבו התוספו' ישנים וז\"ל תימה היכי מייתי מדר\"ח לטעמיה הא מסתמא ר\"א לא פליג אמתניתין דלקמן דלשבויה לא הימניה למכות ולעונשין אין להאמינו טפי משבויה ע\"כ וכתב הרב הח\"ה ז\"ל וז\"ל ונראה דלאו קו' היא דלא האמינו קר' בשבויה משום דלאו בנשואין היא אבל מכות ועונשים שע\"י נשואין כי הכא ודאי דהאמינתה תורה כדכתיב וסקלוה בהאי פרשה ולא ס\"ל וסקלוה בעדים כמו שכתבו התוס' לרב עכ\"ל והם דברים תמוהים לא זכיתי להבינם דודאי במכות ועונשים שע\"י נשואין ל\"ק להו להת\"י דהא ודאי לא דמי לשבויה משום דלאו בנשואין היא דזה מבואר מדלא הקשו קושיתם לר\"א דס\"ל דסוקלין ממתני' דלקמן אלא מאי דק' להו ז\"ל הוא למאי דקא' בגמ' ואזדא ר\"ח לטעמי' דאמר ר\"ח בני זה בן ט' שנים כו' נאמן לקרבן ולא למכות ועונשין דהתם לאו במכות ועונשים שע\"י נישואין היא אלא שאם בא עליה אחד מן העריות לחייבו מיתה וא\"כ היכי קאמר ואזדא ר\"ח לטעמיה דמשמע דר' אליעזר פליג עליה דר\"ח בהא והא אפילו רבי אליעזר מודה דומיא דשבויה וזה מבואר ולעיקר קו' י\"ל דהכי מייתי דכי היכי דס\"ל לר\"ח התם דלא מהימנינן לי' לכולא מילתא אלא לקרבן ולא לעונשין ה\"נ ס\"ל הכא דלא מהימנינן ליה לכולה מילתא כדקאמר ר\"א אלא לאיסור' ולא לעונשים משא\"כ לר\"א דס\"ל דכל דמהימנינן ליה מהימנינן לי' לכול' מילת' ה\"נ התם ס\"ל דאינו נאמן כלל משו' דאי מהימנינן ליה לקרבן ה\"נ דמהימנינן ליה לעונשים ולעונשים ודאי לא מהימנינן ליה דומיא דשבויה כנ\"ל ועל דברי ה\"ה ז\"ל יש לי מן הקושי למה זה הוצרך לומר דהלכה כרבא ור\"ח משום דהו\"ל תרי לגבי חד ות\"ל דבהדיי' אמרי' תניא כותיה דר\"ח וי\"ל ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיון </b>\n<b> שקדש אדם אשה כו'.</b> עיין מ\"ש הרב המגיד ז\"ל ובמה שכתבתי פ\"י מהלכות אישות קונטר' חופות חתנים ס\"ה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>באו </b>\n<b> עליה י' והיא בתולה כו'.</b> כתב ה\"ה ז\"ל וקי\"ל כחכמים דפליגי עליה דר' ומבואר הוא שהוא גורס בדברי רבינו ז\"ל בד\"א שבאו עליה כדרכה כו' אמנם המאירי ז\"ל אינו גורס בד\"א שבאו עליה כדרכה כו' וס\"ל שדעת רבי' לפסוק כר' ועיין בשיטה מקובצת למסכת כתובות פ' אלו נערות שהביא דברי המאירי הלזו באורך ולגי' זו קשה דהי\"ל לרבינו לפסוק דלענין קנס לר\"ע בעולה היא כדאמרינן פ\"ק דקיד' אר\"י מודה ר' לענין קנס דכולהו משלמי גם לגי' ה\"ג שפוסק כרבנן יש לתמוה אמאי השמיט רבינו דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה כדאי' התם וצ\"ע ועיין בתוספות דפרק אלו נערות ד\"ה ועל הכותית שהק' בס\"ד וז\"ל אבל קשה דליתני מחזיר גרושתו משניסת ונבעלה שלא כדרכה כו' וכתב הרב ח\"ה ז\"ל שם דהוצרכו לזה דר\"י ן' כיפ' דסביר' ליה דאינו אסור מחזיר גרושתו אלא משנשאת ונבעלה כדכתיב אחרי אשר הוטמאה ודבריהם תמוהים שהרי בפ\"ק דקיד' אמרינן דאפילו לרבנן דר' דס\"ל דבעולה שלא כדרכה לא חשיב בעולה בעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה ואמרינן התם דלר' קרא דבעולת בעל אצטריך לאשמועינן דבעל עושה אות' בעולה שלא כדרכה ואין אחר עושה אותה בעולה לענין קנס יעיין שם ובדוחק יש ליישב דבריהם דס\"ל ז\"ל דכיון דטעמא דבעל עושה אותה בעולה ש\"כ הוא משום דכיון דאהנייא ביאתו לקנותה אהנייא לאחשובה בעולה גמורה כמו שכ' הריטב\"א ז\"ל שם איכא למימר דדוקא כשמקדשה בביאה אמרינן מיגו דחשיבה ביאה לקנותה חשיבא נמי בעולה לדונה בחנק ולענין קנס וכן מאי דפריך עליו התם ע\"כ ל\"פ רבנן אלא באחר אבל בבעל כו' מה\"ט הוא דפריך דכיון דכסף גרידא ל\"ק עד דמקדש והדר בעיל א\"כ מגו דחשיבא ביאה לקנותה חשיב' נמי בעולה לדונה בחנק אמנם לפי האמת בכסף לחוד קונה אם קידשה בכסף ובא עליה שלא כדרכה לא חשיבא בעולה כיון דליכא מיגו כך נראה לי. ואולם מדברי התו' פרק נערה דמ\"ח ע\"ב ד\"ה היינו כר' סותר לזה שכתבו ועי\"ל דס\"ל ז\"ל כשי' הרב בעל החידושין דשלא כדרכה דאיתמר התם היינו בלא השרת בתולים אבל שלא כדרכה ממש אפי' בעל אינו עושה אותה בעולה ובר מן דין דברי התוס' הללו סותרין למ\"ש פרק נערה דף מ\"ט ע\"א דבור המתחיל ואימא דנשואין משוה לה בעולה לכל דבר אעפ\"י שלא נבעלה וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המערה </b>\n<b> בשפחה כו' פטור וכן אם בא עליה שלא כדרכה פטור כו' שנאמר שכבת זרע כו'.</b> כתב ה\"ה בגמרא מימרא שם ומבואר שם דמתיבת ש\"ז נפ\"ל תרוייהו שלא כדרכה והעראה וכן מבואר מדברי התוס' בפרק הבע\"י דנ\"ה ע\"ב ד\"ה אינו חייב שכתבו וז\"ל ונראה דלמ\"ד העראה זו הכנסת עטרה אין ראויה להתעבר אלא במירוק גיד שאם היתה ראויה להתעבר לא הוה מוקמינן קרא למעוטי העראה אלא שלא כדרכה יע\"ש וק\"ל טובא מהא דגרסינן בפ' ד' אחין דל\"ד ע\"ב ת\"ר אותה פרט לכלה דברי ר\"י וחכ\"א פרט לשלא כדרכה כו' במאי קמיפלגי רבנן סברי ש\"ז פרט להעראה אותה פרט לשלא כדרכה והערא' ור\"י סבר שלא כדרכה והעראה מש\"ז נפקא אותה פרט לכלה יע\"ש הרי דלרבנן מתיבת ש\"ז לא נפ\"ל אלא הערא' גריד' וא\"כ הדבר קשה מ\"ש גבי שפחה חרופה דנפ\"ל מתיב' ש\"ז תרוייהו והנראה ודאי דסוגיא דכריתו' דתני תנא קמי' דרב ששת אתיא אליבא דר\"י דנפקא ליה העראה ושלא כדרכה מתיבת ש\"ז אכן לרבנן ה\"נ דבשפחה חרופה לא ממעטינן מש\"ז אלא העראה גריד' ושלא כדרכה בשפחה חרופה חיובי מיחייב ודברי התוס' דפ' הבע\"י מתישבים לפי זה דא\"א דבהעראה הראויה להתעבר היכי מוקמינן קרא אליבא דר\"י למעוטי ב' אדרבא טפי מסתבר לאוקמי אשלא כדרכה גרידא ומכ\"ש דק' נמי אליבא דרבנן דלא ממעטינן אלא הערא' דאם איתא דראויה להתעבר איפכא היה לנו לו' דאהעראה מחייב ואשלא כדרכה פטור ויש סעד למה שכתבתי ממתני' דכריתות דקתני התם מה בין שפחה לבין כל העריו' כו' כל העריו' עשה בהם מערה כגומר כו' וק' אמאי לא חשיב שלא כדרכה דבכל העריות עשה בהם שלא כדרכה ככדרכה ובשפחה חרופה אינו חייב אלא בכדרכה אלא משמע דמתני' אתיא כרבנן דר\"י דסבירא להו דאשלא כדרכה חיובי מיחייב ובת\"כ סדר קדשים איתא התם ש\"ז פרט למערה ואילו שלא כדרכה לא קתני התם מכל הני נר' כמו שכתבתי ושוב מצאתי הדבר מפורש בחי' הרשב\"א ז\"ל פרק הבע\"י דף הנזכר ע\"א אההיא דאמרי' התם העראה דחייבי לאוין מנ\"ל מדגלי רחמנא ש\"ז גבי שפחה חרופה מכלל דחייבי לאוין בהעראה אדרבא מדגלי רחמנא העראה בחייבי כריתות מכלל דחייבי לאוין בגמר ביאה אמר ר\"א אם כן לישתוק קרא משפחה חרופה כו' וכתב הרשב\"א ז\"ל וז\"ל ואיכא למידק היכי אמר ר\"א לישתוק קרא משפחה חרופה והא צריך הוא לשלא כדרכה כדאיתא בכריתות תני תנא קמיה דר\"ש כו' וי\"ל דההיא אליבא דר\"י היא דאמר לעיל בשלהי ד' אחין דמערה ושלא כדרכה משכבת זרע נפקא אבל לרבנן דלא מפקי התם שלא כדרכה משכבת זרע אלא מאותה ה\"נ אשלא כדרכה בשפחה חרופה חייב וסוגייא דהכא כרבנן א\"ד וכן כתב הריטב\"א ז\"ל בשיטה כ\"י משם התוס' יע\"ש הן אמת דקשה לכאורה על תי' ז\"ל במ\"ש דסוגייא דפ' הבע\"י אתי' כרבנן דאכתי תקשי אליבא דר\"י העראה דחייבי לאוין מנ\"ל והי\"ל לתלמודא להקשות הניחא לרבנן אלא לר\"י מנא לן וכ\"ת דה\"נ לר\"י אינו חייב על העראה בחייבי לאוין הא ודאי ממה שאין הפה יכולה לדבר דבכוליה תלמודא מיפשט פשיטא לן דאהעראה מיחייב ולא מישתמיט לומר דר\"י פליג בהא ותו דברייתא דכריתות דתני קמיה דר\"ש עשו גומר שלא כדרכה כהמער' בכדרכה דפטור בשפחה חרופה כר\"י אתיא וקתני דדוקא בשפחה חרופה אינו חייב על העראה מכלל דחייבי לאוין בעלמא בהעראה מיחייב והנראה פשוט דכוונ' הריטב\"א משום דבתר הכי פרכינן התם העראה דחייבי לאוין דכהונה מנ\"ל אתיא קיחה קיחה מעריות וא\"כ לר\"י העראה בחייבי לאוין מג\"ש דקיחה קיחה דכיון דאפילו בחייבי לאוין דכהונה מיחייב בהעראה כ\"ש שאר חייבי לאוין אלא דרב אשי אליבא דרבנן משני שפיר דלחייבי לאוין דעלמא בלאו ג\"ש דקיחה קיחה נפ\"ל שפיר משפחה חרופה אבל לר\"י חייבי לאוין דעלמא וחייבי לאוין דכהונה תרוייהו נפ\"ל מג\"ש דקיחה קיחה וזה פשוט ואיך שיהיה זאת תורת העולה דלרבנן דר\"י בשפחה חרופה אשלא כדרכה מחייב ומעתה יש לתמוה על רבינו דפסק כמימרא דר\"ש דתרוייהו ממעטינן מש\"ז כנרא' שדעתו ז\"ל לפסוק כר\"י ואילו בפ\"ה מה' שאר אבות הטומאה דין ט' וי' פסק דהבועל שלא כדרכה והמער' אין בו טומאת ב\"ק הנה מבואר שדעתו ז\"ל לפסוק כרבנן דר\"י דאותה למעוטי שלא כדרכה וש\"ז למעוטי העראה שאילו היה דעתו לפסוק כר\"י הי\"ל להביא דין פרט לכלה דאינה מטמאה וכן מבואר מד' מרן כ\"מ שם ע\"ש והדבר תמוה מ\"ש דבש\"ח ממעטינן תרווייהו מש\"ז ובר מן דין לא ידעתי מה יענה לההיא דפרק הבע\"י שהקשה הרשב\"א ז\"ל דעכ\"ל דלרבנן דר\"י בשפחה חרופה חייב אשלא כדרכה ומצאתי בשט\"מ כ\"י תי' לקו' הרשב\"א הלזו משם הר\"ם מאיב\"רא וז\"ל וי\"ל דמתרוייהו פריך מעיקרא וה\"ק העראה ושלא כדרכה דחייבי לאוין מנ\"ל ע\"כ ולקו' קמייתא אפשר לומר דס\"ל לרבינו דכיון דבכריתות מייתי הא דר\"ש בסתמא משמע דאליבא דכ\"ע היא ואפילו לרבנן דילפי מב\"ק מה ב\"ק עשה שלא כדרכה כמערה ה\"נ בשפחה חרופה שלא כדרכה כמערה וזה ודאי דוחק דאיסור מטומאה לא ילפינן וצ\"ע:<br><b> ודע </b> שרש\"י ז\"ל שם בפ\"ד אחים ד\"ה להעראה כתב וז\"ל להעראה שלא הזריע אי למ\"ד נשיקה אי למ\"ד הכנסת עטרה וכ\"כ סמוך ונראה וז\"ל שלא כדרכה והעראה מש\"ז נפקא שלא כדרכה אינו מקום זרע כו' נראה מבואר דס\"ל דאם הזריע היא טמאה וכן מבואר מדברי רבינו ז\"ל בפ' הנזכר יע\"ש והנראה ודאי דס\"ל דבהעראה ראויה להתעבר ושלא כדעת התוס' דפרק הבע\"י שכתבנו לעיל דאי ס\"ל דאינה ראויה להתעבר אפילו הזריע אינה טמאה כיון שאינו ראוי להזריע והרי ביאה ראשונה לר\"י אינה טמאה מטעמא דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה ובעינן ש\"ז הראוי להזריע וא\"כ איך כתב רש\"י ז\"ל דלר\"י העראה אינה מטמאה אלא דוקא בשלא הזריע גם גבי שפחה חרופה דאמרינן התם דאם אינו מתכוין כגון שנפל מן הגג ונתקע אינו חייב כתב רש\"י ז\"ל שם דה\"ט משום דכשאינו מתכוין אינו ראוי להזריע הרי דמתיב' ש\"ז ממעטינן ש\"ז דאינו ראוי להזריע וא\"כ אלו היה דעתו ז\"ל דבהעראה אינה מתעברת הי\"ל לומר דאפילו הזריע אינה טמאה והר\"ב מש\"ל ז\"ל פרק ט\"ו מהלכות אישות הלכה ך' כתב בפשיטות דהעראה אינה ראויה להתעבר והוכיח כן מדברי התוס' שכתבנו וכתב עוד וז\"ל שוב ראיתי הדבר מפורש בפרק עשרה יוחסין דע\"ח דאמרינן התם אמר ר\"י כ\"ג באלמנה לוקה ב' כו' ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו בשלא גמר ביאתו הרי מבואר דמהעראה אינה ראויה להתעבר ועל פי זה כתב דה\"ט דכל הפוסקים ז\"ל שהשמיטו ההיא דבן זומא דפ\"ב דחגיגה דאמרינן התם חיישינן שמא באמבטי נתעברה משום דהוי דלא כהלכתא דכיון דבהעראה אינה מתעברת כ\"ש באמבטי את\"ד יע\"ש:<br><b> ולדעתי </b> נראה שדין זה במחלוקת הוא שנוי דמדברי רש\"י ז\"ל מבואר דס\"ל דראויה להתעבר ומה שהביא ראיה מההיא דפרק עשרה יוחסין נראה דאין ראיה כלל דמ\"ש שם בשלא גמר ביאתו לאו היינו מרוק הגיד ובשהזריע אלא ה\"ק בשלא גמר ביאתו שלא הזריע ותדע דבפ\"ב דנדה דף ט\"ו פרכינן התם לר\"י בנו של ריב\"ז דאמר בעלה נכנס להיכל להקטיר קטורת ות\"ל משום ב\"ק ומשני בשלא גמר ביאתו והתם ודאי עכ\"ל דשלא גמר ביאתו דקאמר היינו שלא הזריע ואם כן דכוותה נמי ההוא דפ' הבע\"י הכי נמי מתפרשא וזה פשוט ועיין בתוספות פרק קמא דיבמות דף י\"ב עמוד ב' דבור המתחיל ואפילו שכתבו בסוף דבור דמשכחת לה חמות' ממאנת כגון שעברה באמבטי יעיין שם מבואר דס\"ל דההיא דבן זומא הלכתא היא ודו\"ק ודע שמדברי רש\"י ורבינו שכתבו דמעוטא דהעראה היינו בשלא הזריע נראה מבואר דס\"ל דכל שגמר ביאתו אע\"פ שלא הוציא ש\"ז טמא משום ב\"ק דאל\"כ מאי איכא בין העראה לגמר ביאה והרב בעל מש\"ל ז\"ל פ\"ג מהלכות ביאת מקדש הלכה ג' הוכיח כן מפשט' דשמעתתא דההיא דפ\"ב דנדה שכתבנו לעיל ולא זכר ש\"ר דברי רש\"י ורבינו הללו ואע\"ג דקרא כתיב ואשה אשר ישכב איש אותה ש\"ז כבר כתבו התוס' פ' הב\"עי ד\"ה הנז' גבי שפחה חרופה וז\"ל נראה דמחייב אפי' בלא הוצאת זרע דלא בעינן אלא ביאה הראויה להזריע כמו בא\"א דלא בעינן הוצאת זרע אע\"ג דכתיב ביה ש\"ז כו' יע\"ש הן אמת שדבריהם ז\"ל אינם מובנים במה שהביאו ראי' מא\"א דהתם שאני דאפי' בהעראה דהיינו נשיקה למ\"ד או הכנסת עטרה למ\"ד מחייב כשאר חייבי מיתות דעלמא דילפינן לה מהיקש' דרבי יונה כמ\"ש רש\"י ז\"ל וא\"כ דש\"ז אתא למעוטי משמש מתה וש\"ז לאו דוקא ממש משא\"כ בשפחה חרופה דדרשינן ש\"ז למעוטי העראה איכא למימר דבגמר ביאה נמי כל שלא הוציא ש\"ז פטור דאהוצאת זרע הוא דקפיד קרא ויש ליישב בדוחק:<br><b> ואולם </b> הא ק\"ל מאותה שאמרו בפרק יוצא דופן דמ\"א ורחצו במים וטמאו עד הערב אמר ר\"ש וכי מה בא זה ללמדנו אם לענין נוגע בש\"ז הרי כבר נאמר למטה או איש אלא מפני שטומאת בית הסתרים היא וטומאת בית הסתרים אינה מטמאה אלא שגזרת הכתוב היא ופרש\"י וז\"ל מה בא זה ללמדנו הא משום טבילה דידי' לא אצטריך דהא כתיב לעיל ואיש כי תצא ממנו ש\"ז ואם ללמד עליה שצריכה טבילה כו' יע\"ש והשתא אמאי ל\"ק עדיפא מינה דקרא אצטריך למשמע דביאה משוי להו ב\"ק ואפילו בלא הוצאת זרע והתוס' ז\"ל ד\"ה וסבר כתבו וז\"ל ואע\"ג דקרא במשמש' איירי סבר המקשה דמטעם משמש' לא היתה טמאה אי לאו משום שהזרע נפלט לבית החיצון וא\"ת לרבנן נמי תקשי כו' וי\"ל כו' ואצטריך קרא למשמש' אף שנכנס הזרע מתחילה לבית הפנימי ולא יצא לבית החיצון כו' א\"נ שמא לרבנן מטמא אלא כשהיה הזרע בבית הפנימי ויצא לחוץ כו' יע\"ש:<br><b> והשתא </b> קשה טובא דאיך אפשר לומר דסבר המק' דמטעם משמשת לא היתה טמאה אי לאו משום פליטת הזרע שהרי כל דאיכא גמר ביאה אפילו בלא הוצאת זרע טמאים הם משום טומא' ב\"ק א\"כ ע\"כ לומר דגזיר' הכתוב הוא במשמשת דביאה משוי להו כב\"ק וליכא למימר דס\"ל למקשה דבגמר ביאה אינו טמא משום ב\"ק אלא בהוצאת זרע דאם כן תיקשי ליה מעוטא דש\"ז למעוטי מערה היכי משכחת לה ותו ק' דאמאי הוצרכו לידחק אליב' דרבנן דאצטריך קרא במשמשת אפילו לא יצא לחוץ עדיפא מינה הי\"ל לומר דאצטריך קרא במשמשת אפילו בלא הוצאת זרע אלא מבואר דס\"ל דבגמר ביאה גרידא אינו טמא משום ב\"ק הפך דברי הרב מש\"ל ז\"ל ודו\"ק וכן ראיתי להרב בעל קרבן אהרן דף קנ\"ו ע\"ב ד\"ה פרט למערה שכ' בפשיטו' דכל שלא הוציא ש\"ז אפי' גמר ביאתו אינו מטמא יע\"ש ויש להסתפק במי שאסר עצמו הנאת תשמישי אשתו עליו אי מחייב עלה בהעראה גרידא מי נימא דכיון דקיימא עלויה בבל יחל הרי אשה זו נאסרה עליו כשאר חייבי לאוין בעלמא דמחייב אהעראה א\"ד בנדרים שאני דהלך אחר לשון בני אדם ויש לי להוכיח דקאי עלי' בבל יחל אהעראה גרידא ממ\"ש הר\"ן בפ\"ב דנדרים דט\"ו ע\"ב גבי ההיא דאמרינן באומר הנאת תשמישך עלי הקשה וז\"ל וא\"ת הא האי גדרא דרבנן היא דהנאת תשמיש לית ביה ממשא והיכי אתי בל יחל דרבנן ועקר למצות עונה דאוריית' ותירץ דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה א\"ד יע\"ש וקשה ממה שכתב הרא\"ם ז\"ל בתוספותיו על הסמ\"ג בה' שופר דרס\"ד ד\"ה אין תוקעין וז\"ל אך קשה דא\"כ בלא גזירה דרבה נמי לא היה להם לתקוע כו' דיש כח ביד חכמים לעקור ד\"ת בשוא\"ת וי\"ל דלא אמרינן שו\"את שאני אלא היכא דליכא הכשר מצוה כגון ההיא דאין מפקחין עליו את הגל דבעידנא דקמעקר שבות של דבריהם לא מקיים עשה דתקיעת שופר אבל היכא דבעידנא דקעקר איסורא דרבנן מקיים עשה דשופר לית להו כח לחכמים להעמיד דבריהם אפי' בש\"ואת א\"ד יע\"ש ודבריהם הללו הפך דברי הר\"ן שכתבנו שהרי הכא בעידנא דעובר על איסור דרבנן הוא מקיים מצות עונה שהוא ד\"ת ואפי\"ה כתב הר\"ן דיש כח ביד חכמים כו' וכבר ראיתי בספר קול יעקב בלשון הרמב\"ם דל\"ו ע\"ג תמה בזה והניחה בצ\"ע ואולם אם כנים אנחנו לומר דבהעראה גרידא קאי בבל יחל כשאר חייבי לאוין דעלמא איכא למימר דה\"נ בעידנא דעבר אאיסורא דרבנן דהיינו אהעראה לא מקיים מ\"ע דעונה דפשיטא ודאי דמצות עונה היינו בגמר ביאה כדרך גבר בעלמה ודוגמא לדבר כתבו התוספות גבי ההיא דמי שחציו עבד דלא אתי עשה דפ\"ו ודחי ל\"ת דלא יהיה קדש משום דמשעת העראה עבר אלאו ולא מקיים עשה אלא בגמר ביאה יע\"ש ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רצג) </b> ויש להסתפק במי שאסר עצמו הנאת תשמישי אשתו עליו אי מיחייב עלה בהעראה גרדאי כו'. גם אני נסתפקתי בזה והראה לי ב\"ג ה\"ח ר' העשיל שכבר קדמני בזה הגאון המחבר ז\"ל והנה היה פשיטא לי ג\"כ דבכל חייבי לאוין מיחייב בהעראה אע\"ג דליכא ריבוי אך מצאתי דאתא לידי ספר ישועות יעקב אה\"ע וראיתי שכתב בסי' כ\"ו דלאו דלא תהיה קדשה אינו אלא בגמר ביאה ושמצא כן בתשובה אחת ע\"ש: ותמהני דהא בפירוש כתבו התוס' בפשיטות בג' מקומות דאלאו דלא יהיה קדש מיחייב בהעראה עיין בתוס' חגיגה דף ב' ע\"ב בד\"ה כופין כו' ובגיטין דף מ\"א ע\"א בד\"ה ליומא כו' ובב\"ב דף י\"ג ע\"א בד\"ה כופין כו' והתם נמי ליכא ילפותא ואפ\"ה כתבו התוס' כן בפשיטות וא\"כ מאי שנא ל\"ת דלא תהיה קדשה מלאו דלא יהיה קדש ואמרתי לחלק בזה דאיסור דקדשה הוא רק מחששא דאח ישא אחותו וזה לא שייך אלא בגמר ביאה: ואם כנים דברינו בסברא זו היה נראה ראיה לזה מדברי הרמב\"ם עצמו וליישב בזה קושיא גדולה שהקשיתי עליו מחייבי כריתות דחייב עליהן בביאה בלי קדושין איך חל איסור חמותו למשל על לאו דלא תהיה קדשה דאין כאן לא כולל ולא מוסיף ולא איסור בת אחת אע\"כ דאלאו דל\"ת קדשה אינו חייב אלא בגמר ביאה ועל איסור חמותו חייב בהעראה: שוב ראיתי שגם ס' המקנה בריש הלכות קדושין כתב דקדשה היא רק בגמר ביאה משום דלית בה ריבויא להעראה ותמהני שלא הזכיר כלל מדברי התוס' שבג' מקומות הנ\"ל שהמה כנגדו אבל הנאני שכתב בשם הרמב\"ם פ\"ב הלכה י\"ז מהלכות נערה הטעם לחלק בין שאר חייבי לאוין ללאו דקדשה אך מהסס הייתי בזה דהא אנן קיי\"ל כת\"ק דר' שמעון דלא דרשינן טעמא דקרא אלא די\"ל דלא דמי להא דר\"ש וע\"ש: אבל הנך רואה דמ\"ש ס' המקנה ובעל ישועות יעקב הנ\"ל דמשום דליכא ריבויא דקדשה להוי בהעראה אינה אלא בגמר ביאה הרי מדברי התוס' שבג' מקומות הנ\"ל מבואר דליתא וכן מוכח מהגאון המחבר הזה דפשיטא לי' דלאו דלא יחל חיובי' נמי בהעראה ולא נסתפק אלא משום דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם וגם ספיקו פשוט לאיסורא אפי' בהעראה: ואני לעצמי הוכחתי בצדוד למיפשט ספיקא דידן לחומרא דבהעראה נמי חייב בבל יחל והיינו דלמ\"ש הרא\"ם דאכילה סתם היא בכל שהוא אפי' בלשון תורה אלא דהלכה למשה מסיני באה דלהוי בכזית אפ\"ה קיי\"ל בנשבע שלא יאכל כת\"ק דרע\"ק דאינו חייב בכל שהוא ולהרא\"ם קשה אמאי ומה דקאמר לרע\"ק היכן מצינו כו' אע\"כ צ\"ל דדעת הנשבע לאסור עליו הלאו דבל יחל באיסור שבדה מלבו כמו באיסור שאסרה עליו רחמנא וכיון דכל איסורי תורה אינו חייב עליהן אלא בכזית הוא אסור נמי בכזית וא\"כ הרי ממילא כן הוא באוסר התשמיש עליו דכיון דבשאר חייבי לאוין חייב אהעראה הוא נמי אסר עליו אפי' העראה. ולפ\"ז אפי' אם נימא דבלאו דקדשה אינו חייב אלא בגמר ביאה מ\"מ כיון דבכל שאר חייבי לאוין א\"צ גמר ביאה א\"כ דעת הנודר למאי שהוא ברוב איסורי תורה ולא כדין קדשה ושפחה חרופה דוקא דהרי גם התם הא משכחת איסורי אכילה שחייב עליהן בכ\"ש וגם משכחת שאינו חייב עליהן אלא בככותבת ואפ\"ה בנשבע שלא יאכל היום פטור בשאכל חצי שיעור וגם א\"צ שיאכל ככותבת דוקא כמו ביוה\"כ אלא דחייב בכזית כמו ברוב איסורי תורה וא\"כ הרי מדברי הר\"ן אין ראיה לומר דכל לאו אע\"פ דלא נתרבה חייב בהעראה משום די\"ל דבל יחל שאני משום דדעת הנודר כרוב לאוי תורה: והנה בטעמא דיהיב הרמב\"ם בהלכות נערה הנ\"ל אלאו דלא תהיה קדשה משום דשמא ישא אח את אחותו אשר מזה למד הגאון בעל ס' המקנה דאינו חייב על לאו זה אלא בגמר ביאה וכנ\"ל קשה דא\"כ אביאה הראשונה באשה שלא נבעלה אמאי חייב הא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה ואי נימא דבאמת מודה הרמב\"ם דאינו חייב אלאו דקדשה אלא בביאה שניה א\"כ הרי לא צריך המקנה לחלק לאו דקדשה משאר חייבי לאוין דחיובו בהעראה ליישב בזה תמיהת הראב\"ד על הרמב\"ם ממה דמשלם קנס דהא קיי\"ל דאינו לוקה ומשלם שהרי בפשיטות ניחא דכיון דקנס אינו חייב אלא בביאה הראשונה ע\"י השרת בתולים א\"כ ממילא אינו לוקה משום לאו דלא תהיה קדשה כיון דאינה מתעברת מב\"ר: (ועוד יש לתמוה על הרב המקנה דא\"כ לא ילקה אלאו דלא תהיה קדשה בבא עליה שלא כדרכה):<br><b> שוב </b> ראיתי בהר\"ן בפ\"ק דקדושין בהאבעיא אי תחלת ביאה קונה שכתב שם דיבמה נקנית בהעראה ואפ\"ה אמרינן בטעמא דאין עשה דיבום דוחה לל\"ת דאלמנה לא יקח בכ\"ג משום גזירה ביאה ראשונה אטו שניה ולא משום גזירה תחילת ביאה אטו סוף היינו משום דבעינן להקים לאחיו שם וזה רק בגמר ביאה ואע\"ג דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה מ\"מ זמנין דמתעברה וע\"ש וא\"כ לפ\"ז יש ליישב קצת האי דקדשה ודוק: אבל דברי הר\"ן הללו קשה להבינם דא\"כ מאי פריך ביבמות דף ל\"ד והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה וע\"ש הא אמרת דזמנין דמתעברה ולפיכך מפרישין כדי לברר הדבר ויש ליישב בזה דבאמת דרוב אינן מתעברות מביאה ראשונה: [אמר נ\"ה המבלבה\"ד בלשון \"אין\" שאמרו חז\"ל אם הוא רק על הרוב ומיעוט שכיח כמו שכתב הר\"ן שהביא מו\"ז זצ\"ל צ\"ע דבשבת נ\"ה ע\"א אמר ר' אמי אין מיתה בלא חטא וכו' עיי\"ש ומקשה שם מד' שמתו בעטיו של נחש עי\"ש ומסיים ש\"מ יש מיתה בלא חטא וכו' עיי\"ש ואם נאמר דלשון \"אין\" הוא רק על הרוב ל\"ה תיובתא דר' אמי ועיין בתוס' שם ד\"ה דמתו וכו' שכתבו והא דכתיב כי אדם אין צדיק בארץ וכו' ברוב בני אדם קאמר משמע \"דאין\" הוא רק על הרוב וממקומו הוא מכרע שם להפך וצריכים לומר דלשון מקרא לחוד ולשון חז\"ל לחוד מכ\"מ צ\"ע במלת \"אין\" עוד ע\"כ הגה\"ה] וס\"ל להש\"ס ביבמות דא\"צ לחוש להמיעוט ולהפרישן כדי שלא לבטלן מפ\"ו ג' חדשים דהבחנה (שוב ראיתי בנוב\"י מה\"ת חאה\"ע סימן קל\"ט שהקשה לו הגאון או\"ח לפי המבואר ביבמות דף ל\"ט דהכרת העיבור לשליש ימים הוא רק מצד רוב א\"כ אמאי מותרת היבמה להתייבם אחר ג' חדשים הא במקום דאיכא לברורי אין הולכין אחר הרוב ויבמה נמי תמתין עד ה' חדשים ויום אחד ע\"ש והשיב לו הנוב\"י כמ\"ש לעיל דזה לא מיקרי איכא לברורי לאסור עליה כל ביאות של שני חדשים ויום אחד ע\"ש) אבל לענין יבום כיון דקיי\"ל גם בזקן וזקינה דיש יבום בהו כיון שמצינו שנפקדו על זה ומשום הכי אע\"ג דלהקים זרע ע\"י ביאה ראשונה לא שייך מ\"מ לא גרע זה מזקן וזקינה ואע\"פ שי\"ל למה נאסור ביאה השני' ואמאי לא ניזול בתר רובא (כדאזלינן בכל מקום) ונימא דלא נתעברה מביאה ראשונה מ\"מ י\"ל דלענין יבום די במציאות הקמת זרע בלבד כמו בזקן וזקנה דאל\"כ נימא דכל זמן שלא נתעברה אפי' לעולם יחול עליה עדיין מ\"ע דיבום: גם י\"ל דהא דפריך ביבמות אהאי דמפרישין הנ\"ל והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה אע\"ג דיש לחוש למיעוט במקום שיש לו מתירין מ\"מ למ\"ש הנוב\"י לענין דשיל\"מ בספק מניקת חבירו דכיון דמדרבנן הוא הולכין בספיקו להקל אע\"ג דיש לו מתירין לאחר כ\"ד חודש משום דבכה\"ג ל\"ש דשיל\"מ כמ\"ש בצל\"ח לענין טלטול מוקצה דבעי לטלטל היום ומחר וא\"כ ה\"נ בנ\"ד ויהיה ראיה מזה לדבריו אלו דאל\"כ מאי פריך הכא והא אין אשה כו' נימא דלא אזלינן בתר רוב דאינן מתעברות מב\"ר משום דיש לה מתירין לאחר הפרשה אע\"כ דליכא למימר הכי וכמ\"ש וא\"כ הרי מדברי הר\"ן אלו ראיה להנוב\"י הנ\"ל לכאורה: אולם באמת להר\"ן לשיטתי' דמספקא לי' בפ' אין צדין דלמא הא דקיי\"ל דבדשיל\"מ לא אזלינן בתר רובא היינו דוקא בתערובות כיון דאתחזק איסורא אבל לא בנכרי שהביא ביצים ביו\"ט די\"ל כיון דרובא לאו בני יומן נינהו מותרין אע\"ג דהוי דשיל\"מ וע\"ש ולהאי צד אין ראיה ועיין במל\"מ פ\"י מהלכות מעילה ובמ\"א הארכתי ובר מן דין י\"ל דאין ראיה מזה לסברת הצל\"ח הנ\"ל די\"ל דגם בל\"ז לא הוי דשיל\"מ משום דאין ההיתר עתיד לבוא בודאי ועיין מ\"ש הט\"ז ביו\"ד סי' ט\"ו ומ\"ש הנקודות הכסף שם ודוק:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> בסופו. </b> מה שהביא בשם הרא\"ם שהעלה דאין כח ביד רבנן לעקור דבר מן התורה בשוא\"ת רק אם אינו עושה המצו' תומ\"י רק לאח\"ז אבל אם הוי בעידנא שמקיים המצוה תיכף אין להם כח לעקור דבר אפי' בשוא\"ת עיי\"ש עפ\"ד הנ\"ל יש ליישב מ\"ש המג\"א בסי' תמ\"ו בשם השל\"ה ומה שהקש' עליו עיי\"ש ולפי הנ\"ל דברי השל\"ה נכונים דודאי האמת כדברי הר\"ן שמה שאין נדחה בשופר היינו מטעם דהוי עשה ול\"ת דאל\"ה הוי דחי אף דלא הוי בעידנא כיון דהוי עשה דרבים ולא בעינן בעידנא כמ\"ש המג\"א רק מכח דהוי עשה ול\"ת לכך לא דחי מיהו אעפ\"כ נצרך לטעם דלא הוי בעידנא כיון דעכ\"פ אינו עושה המצו' מיד נהי דלענין דחיית העשה כיון דהוי דרבים לא בעינן בעידנא מ\"מ כיון דלא הוי בעידנא יש כח לחז\"ל לעקור דבר מן התורה לעשותו כשל תורה ובשל תורה לא דחה דהוי עשה ול\"ת אבל אם הוי בעידנא כגון גבי חמץ לא שייך לומר דהוי עשה ול\"ת כיון דהוי דרבנן ואין כח ביד חז\"ל לעקור דבר מה\"ת אף בשוא\"ת כיון דתיכף מקיים העשה לכך בהא אוקמוהו אדאורייתא והוי היתר ממש ואין כאן עשה ול\"ת וז\"ב כוונת השל\"ה ולפ\"ז נרא' דמ\"ש בש\"ע שם סעיף ב' די\"א דיו\"ט שני דינו כחוה\"מ לענין זה ומשמע מדברי האחרונים דיותר יש להקל לטלטלו להשליכו לים מלשרפו עיי\"ש. ולדידי נראה איפכא דדוקא לשרפו במקומו מתירין הי\"א כיון דבזה מקיים המצוה תיכף בעידנא לכך כיון דיו\"ט שני דרבנן אין כח ביד חז\"ל לעקור ד\"ת אבל לטלטלו לים כיון דלא הוי בעידנא ממש שעושה איסור טרם קיום המצוה בזה יש כח ביד חז\"ל לעקור ד\"ת בשוא\"ת ואסור לבערו כנלפענ\"ד. ואין להקשות ע\"ד הרא\"ם הנ\"ל ממה דאמרינן בש\"ס דשניות מד\"ס חולצת ולא מתייבמת ואף למ\"ד דמצות יבום קודם משמע דהוי כן דליכא פלוגתא בהא מלתא כלל ואמאי לא נימא איך בטלו חז\"ל מצות יבום למ\"ד דקודם הרי הוי בעידנא דמעקר לאו ואין כח בידם לבטל אף בשוא\"ת כמ\"ש שם ביבמות כ' ע\"ב דבאמת שייך בזה דעדל\"ת ולכך בדעבד קנה עיי\"ש אך באמת א\"ש דהרי הוי מטעם גזרה ביאה ראשונ' אטו שני' והיכי דהוי גזרה אף הרא\"מ מודה דאסרו אף בעידנא כמו דאסור באמת בשופר מטעם שמא יעבירנו ד\"א ברה\"ר מיהו באמת אין לדמות זה לזה ועדיין יהי' צ\"ע על הרא\"ם דבשלמא בשופר דהוי הגזרה מכח שמא יעבירנו ויעשה איסור תור' לכך שפיר העמידו דבריהם אבל כאן הרי אף ביאה שני' הוי אסור רק מדרבנן וא\"כ אף אם גזרו ביאה ראשונ' אטו שני' הוי הכל רק מכח איסור דדבריהם ואיך העמידו דבריהם לעקור דבר מן התור' מה דהוי בעידנא וצ\"ע ואפשר דלא אמר הרא\"ם כלל זה רק היכי דהוי גזרת חכמים רק במקום מצוה לבד בזה אין להם כח לגזור לבטל המצוה אם הוי בעידנא אבל אם גזרו גזרה בדבר הרשות שזה יש כח בידם לעשות כעין דאורייתא אז נעשה כדאורייתא ממש ושוב אף אם אירע במקום מצוה אינו כדאורייתא כיון דהוי בשוא\"ת וזה שפיר יש כח בידם והרא\"ם מיירי רק כעין שופר דהוי רק במקום מצוה אבל בשניות הוי הגזרה בעלמא ובהיות כן יש לדחות דברי השעה\"מ שרוצה להוכיח מהר\"ן בנדרים דאם נדר מתשמיש אשה אסור אף בהעראה דאל\"כ סתרי דברי הר\"ן להרא\"ם הללו עיי\"ש ולפמ\"ש ליכא ראי' דהתם בדברי הר\"ן תקנת רבנן דחל הנדר דבל יחל מדרבנן משכחת לה גם שלא במקום מצוה בנדר מאשה שאינה אשתו עדיין או בשאר דבר שאין בו ממש וכדומה או אם היא נדרה וכדומה בכמה ענינים וכיון דחל האיסור בדבר הרשות חל אף במקום מצוה אף דהוי בעידנא כמו בשניות ויבום ועדיין צ\"ע בכל זה. אך קשה על הרא\"ם מתוס' פסחים ס\"ב ד\"ה כי לית לי' הואיל וכו' ודברי הרמב\"ן במלחמות בסוגיא דאופה מיו\"ט לחול שהעלו שניהם דהואיל זה הוי רק דרבנן דמה\"ת אין לחלק בין לחומרא בין לקולא והנה התוס' שם הרגישו איך יביא פסח שני ויביא חולין בעזרה וכוונתם דבשלמא מה שפסלו הראשון זה הוי בשוא\"ת ויש כח בידם לעקור ד\"ת בשוא\"ת אך מה שיביא פסח שני הוי בקום ועשה ואין כח בידם לעקור ד\"ת בקום ועשה וע\"ז תירצו כיון דלא יזרוק הדם שוב חייב מה\"ת בפ\"ש כלומר וא\"כ ליכא כאן עקירה בקום ועשה ומה שלא יזרוק זה הוי שוא\"ת ויש כח בידם אבל לדעת הרא\"מ קשה טובא שהרי בפסח הוי השחיטה והזריקה והאכילה כולן מ\"ע ממש והוי בעידנא ממש ואיך כח בידם לעקור ד\"ת בשוא\"ת ובהא נשאר קו' התוס' במקומה דאיך פסלוהו מדרבנן שלא יזרוק הדם ונראה מוכח מדבריהם דהם לא ס\"ל כדעת הרא\"ם והרא\"ם אפשר דסובר כדעת הבעה\"מ שם דס\"ל דהואיל זה הוי מה\"ת לחומרא נמצא דין זה במחלוקת שנוי' וצ\"ע ובדיקה בש\"ס ופוסקים אם יסבול כלל זה של הרא\"ם או לא:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>אחד </b>\n<b> ז' עממין ואחד כל האומות באיסור זה כו'.</b> הנה דעת רבינו לפסוק כר\"ש דדריש טעמא דקרא ודריש כי יסיר לרבות כל המסירין וכן מבואר פרק האומר דס\"ח ע\"ב דאמרינן התם הניחא לר\"ש דדריש טעמ' דקרא ופרש\"י וז\"ל וה\"נ דריש טעמא דחתון משום כי יסיר ולא אצטריך קרא לפרושי טעמא ואייתר לן כי יסיר לרבות כל המסירין והר\"ן ז\"ל פי' בפי' הלכות הסוגיא באופן אחר וכתב וז\"ל דדריש טעמא דקרא כו' וה\"נ טעמא דקרא דריש דכיון דטעמא דלא תתחתן משום כי יסיר הוא גמיר מיניה כל המסירין מאחרי המקום עכ\"ל ומוהר\"ש יפה ז\"ל ס' בראשית דמ\"ט הקשה על רש\"י ז\"ל אמאי לא פי' כפירוש הר\"ן דמשמע הכי ריהטא דסוגיא טפי ולע\"ד נראה שהכריחו לרש\"י ז\"ל לפרש כן מכח ההיא דאמרינן פרק המקבל דקט\"ו דהיכא דמפרש טעמא בקרא אפילו ר\"י מודה דדריש טעמא דקרא ואם כן מאי פריך הכא ובגמרא הניחא לר\"ש אלא לרבנן כו' הא אפילו רבנן מודו הכא דדרשינן טעמא דקרא היכא דמפרש קרא טעמא בהדיא ואדרבא על הר\"ן יש לתמוה מה יענה לקו' זו ואפשר ליישב לפי' הר\"ן דתלמוד' הכי פריך דודאי קרא דלא תתחתן בז' אומות הוא דבהכי הוא דמיירי קרא אלא דלר\"ש דדריש טעמא דקרא ועבדינן עיקר מהטעם ועקרינן קרא מפשטיה ה\"נ כיון דטעמא דלא תתחתן משום כי יסיר הוא א\"כ מרבינן מיניה שאר אומות דשאר אומות נמי מסירין הם מאחרי המקום אמנם לרבנן דר\"ש דלא עבדינן עיקר מהטעם ולא עקרינן קרא מפשטיה ה\"נ הכא אע\"ג דטעמ' דקרא איתיה בשאר אומות נמי אפי\"ה לא עקרינן קרא מפשטיה ודוקא בז' אומות דכתיבי בהדיא הוא דאסרינן ומאי דקאמר בגמרא הניחא לר\"ש דדריש טעמא דקרא לאו ממתני' דפרק המקבל הוא דמייתי דהתם לא מפרש קרא בהדיא טעמא ומשום הכי פליגי רבנן אלא מההיא דסנהדרין דפליגי ר\"י ור\"ש בלא ירבה לו נשים דר\"י ס\"ל דמרבה הוא ובלבד שלא יהיו מסירות את לבו ור\"ש ס\"ל דאפי' א' ומסירה את לבו ה\"ז לא ישאנה הרי דר\"י ס\"ל דא' ומסירה את לבו מותר אע\"ג דקרא טעמא קא יהיב דלא ירבה לו נשים משום דלא יסיר לבבו וא\"כ ה\"ט נמי איתיה באחת ומסירה את לבו אפי\"ה ס\"ל לר\"י דלא עקרינן קרא מפשטיה ודוקא לא ירבה לו נשים הוא דאזהר רחמנא וא\"כ ה\"נ אע\"ג דטעמא דכי יסיר איתיה בשאר אומות נמי אפי\"ה נימא דדוקא ז' אומות דכתיבי הוא דאזהר כך היה נראה ליישב פי' הר\"ן אבל מה נעשה שהר\"ן ז\"ל בעצמו פי' דמאי דקאמר בגמ' הניחא לר\"ש היינו ממתני' דהמקבל כפירוש רש\"י ז\"ל ואולי נאמר לדעת הר\"ן דהא דפריך הכא בגמ' הניח' לר\"ש כו' היינו משום דס\"ל דרבנן דר\"ש לא דרשי טעמא דקרא אפילו היכא דמפרש קרא בהדיא וכדס\"ד התם בפרק המקבל אמנם למאי דמסיק התם דהיכא דמפרש טעמא בהדיא אפילו רבנן מודו לא תקשי לן קו' דהכא ולא צרכינן לומר דנפ\"ל מקרא דכתיבא בהדיא ושוב ראיתי להרב ל\"מ פ\"ג מהלכות מלוה ולוה שכ\"כ ליישב מה שהקשה על רבינו ז\"ל דפסק שם כרבנן דר\"ש דלא דרשי טעמא דקרא א\"כ ע\"כ צ\"ל דנפ\"ל דנכרית ולדה כמוה מקרא דכי תהיין כדאסיקנ' בסוגיא דידן וא\"כ ע\"כ דקרא דהאשה וילדיה איצטריך לדרשא דר\"י דאמר האומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד לא אמר כלום והולד כמותה כמ\"ש בגמרא ואלו רבינו ז\"ל בפ\"ז מהלכ' עבדים פסק כרבנן דדבריו קיימין וניחא ליה להרב ז\"ל שרבינו מפרש סוגיא דידן כפירוש הר\"ן שכתבנו וס\"ל דלפום מאי דמסיק התם דהיכא דמפרש קרא דרשי' טעמא תו לא צרכינן לשינויא דהכא יע\"ש והרב ז\"ל כתב פי' זה מסברא דנפשיה ולא ראה דברי הר\"ן ז\"ל הללו שפירש כן בהדיא ומה שהקשה הרב הנז' לפירוש זה דאם כן לר\"ש דדריש טעמא דקרא לישתוק קרא מטעמא דכי יסיר ומסברא ידעינן טעמא כדקאמר התם בהמקבל גבי לא ירבה לו נשים נראה דלק\"מ דקר' דכי יסיר אצטריך לאשמועי' דבן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך ואין בנך מן הגוי קרוי בנך ואדרב' לפרש\"י שפי' דלר\"ש דדריש טעמ' דקר' אייתר לן כי יסיר לרבות שאר מסירין קשה טובא דהא אצטריך לדר\"י וכבר הוקשה לו כן למוהר\"ש יפה ז\"ל והניחו בצ\"ע ואפשר שמכח קו' זו הצריכו להר\"ן ז\"ל לפרש כן: אך ק\"ל דביבמות פ\"ב דכ\"ג פרכינן לר\"י בר יאודה דס\"ל דהבא על אחותו והיא בת אשת אביו אינו חייב אלא א' האי בת אשת אביך מאי עביד ליה ומשנינן דמיבעי ליה למעוטי אחותו מנכרית והדר פרכינן ורבנן נכרית מנ\"ל אר\"י כו' אמר קרא כי יסיר כו' האי בז' אומות כתיב כי יסיר לרבות כל המסירין הניחא לר\"ש כו' אלא לרבנן מנ\"ל מאן תנא דפליג עליה דר\"י ר\"ש היא והשתא כפי מ\"ש הרב ז\"ל דלמסקנא דפרק המקבל אפילו לרבנן דר\"ש נפ\"ל מכי יסיר דולדה כמוה משום דמפרש טעמא אם כן תקשי לן המסקנא דפרק המקבל לר\"י ב\"י קרא דבת אשת אביך מאי עביד ליה דלמעוטי נכרית לא אצטרך דהא נפ\"ל מקרא דכי יסיר לכ\"ע ובשלמא לפירש\"י ניחא שפיר דר\"י ב\"י ס\"ל כרבנן דר\"ש דלא דרשי טעמא דקרא ולא נפ\"ל מכי יסיר שאר אומות משום הכי אצטריך קרא דבת אשת אביך אבל לדברי הרב ל\"מ ז\"ל קשה ולעיקר קושית הרב ל\"מ ז\"ל על רבינו נראה ליישב ע\"פ מ\"ש ה\"ה ז\"ל פ\"ד מהלכות נחלות על מ\"ש רבינו ז\"ל דישראל שבא על שפחתו ולדה כמוה לכל דבר ושלא כדעת הרי\"ף ז\"ל שכתב משם רבותיו דדוקא לשפחה דאחרים הוא דאמרינן ולדה כמוה דומיא דנכרית אבל שפחה דידיה לא וכתב ה\"ה ז\"ל שדברי רבינו ז\"ל מבוארים במכילתא שכך שנינו שם רבי נתן אומר אין תלמוד לומר האשה וילדיה אלא להביא את הרב שבא על שפחתו שולדיה עבדים כמוה תלמוד לומר האשה וילדיה כו' יע\"ש ואם כן איכא למימר שפיר דלעולם דשפחה נמי נפ\"ל מקרא דכי תהיין אלא דאצטריך האשה וילדיה להביא את הרב שבא על שפחתו דלא נימא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמר ושחררה וכדר\"ן ותלמודא דקאמר מיבעי ליה לכדתניא ה\"נ דהו\"מ למימר מיבעי ליה לכדר\"ן אלא דחדא מנייהו נקט כנ\"ל נכון ליישב דעת רבינו:<br><b> האמנם </b> אכתי קו' דידן קיימא באנפין על הטור דבה' גביי' כתובה סי' צ\"ג פסק באלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה כרבנן דר\"ש וא\"כ ע\"כ צ\"ל דנפ\"ל דולדה כמוה בנכרית מכי תהיין לאיש וא\"כ האשה וילדיה ע\"כ אצטריך לדר\"י ואלו הטור ז\"ל פסק בי\"ד סי' רס\"ו כרבנן דר\"י ולהטור ז\"ל לא מצינן לומר דאצטריך לדר\"ן שהרי בה' נחלות מבואר שדעתו ז\"ל שלא כדעת רבינו וכן נמי לא מצינן למימר דס\"ל כתיר' הרב ל\"מ ז\"ל שהרי בא\"ה סי' ט\"ז השיג הטור על רבינו ז\"ל במ\"ש דקרא דלא תתחתן מיירי אפי' בשאר אומות וכתב וז\"ל ונ\"ל שאינו אלא בז' אומות דלא קי\"ל כר\"ש דאמר כי יסיר לרבות כל המסירין ואי כדעת הר\"ב ל\"מ ז\"ל מאי ק\"ל הא אפי' לרבנן דר\"ש קרא דלא תתחתן מיירי אפי' בשאר אומות למסקנא דפ' המקבל ומהתימא על הרב ל\"מ ז\"ל איך לא השגיח בזה ליישב דעת הטור. ואולי נאמר שהטור ז\"ל פוסק כר\"י ב\"י דאינו חייב על אחותו שהיא בת אשת אביו אלא אחד ונפ\"ל דנכרית ולדה כמוה מקרא דבת אשת אביך ומקרא דכי תהיינה לאיש לא נפ\"ל מידי דההוא אצטריך לאשמועינן דקדושין תופסין בחייבי לאוין וכדר\"פ וכן ראיתי להריטב\"א ז\"ל בשיט' כ\"י למס' יבמות שכתב דהא דר\"פ דדריש מקרא דכי תהיין דקדושין תופסין בחייבי לאוין פליגא אהך דרשא דשמעתין דלר\"פ קרא לא מיירי אלא בחייבי לאוין ולהך דרשא דשמעתין מיירי אפי' בחייבי כריתות ומיתות ב\"ד וכי תהיין דקאמר כל שיש בה הויה לאחריני קאמר יע\"ש ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא </b>\n<b> אסרה תורה אלא דרך חתנות אבל הבא על הגויה דרך זנות כו' מד\"ס.</b> הנה מסתמיות דברי רבי' ז\"ל משמע דס\"ל דבא על הגויה בין בפנויה בין באשת נכרי אין איסורו אלא מד\"ס מדלא חילק וכן נראה ג\"כ ממ\"ש פ\"ח מה' מלכים דין ג' וז\"ל אין אשת יפ\"ת מותרת אלא בשעת שביה בין בתולה בין א\"א שאין אישות לגוי והדבר קשה דבפ\"ק דקדושין דכ\"א ע\"ב מפקינן לה מקרא דכתיב אשת אפי' א\"א ואיך כתב רבי' דה\"ט מפני שאין אישות לגוי וכבר התוס' שם הקשו דל\"ל קרא הא קי\"ל דאין אישות לגוי ותירץ דמ\"מ איכא עשה דודבק באשתו ולא באשת חבירו האמנם דעת רבינו ז\"ל נראה דס\"ל דאפי' איסור עשה אין בו וקרא דודבק באשתו בב\"נ דאזהר אבל גבי ישראל אין אישות לגוי כלל וס\"ל דמהך קרא דיפת תואר ילפינן בעלמא דאין אישות לגוי כלל וכ\"כ הרב בחידושין שם גם דעת הרשב\"א שם מבואר כדעת רבינו דאין אישות לגוי כלל ואפי' איסור עשה ליכא:<br><b> וראיתי </b> למוהרימ\"ט ז\"ל שם בחידושיו הק' לדעת התוס' דס\"ל דאיסור עשה איכא מדאמרי' פ\"ד מיתות דף נ\"ז כיוצא דיפת תואר מאי היא כי אתא רב דימי אמר ר\"ח ב\"נ שיחד שפחה לעבד ובא עליה נהרג עליה ועלה תני גוי בגוי וגוי בישראל אסור ישראל בגוי מותר ופירש\"י דאפי' אשתו גמורה מותרת לו אלא דק\"ק דאמאי נקט שפחה ולא א\"א דמשמע דוקא שפחה דלא שייך בה עשה דאשת חברו דכבהמה חשיבה א\"ד ז\"ל ותמהני עליו דהתם בב\"נ שיחד שפחה לעבדו ולקח ישראל בשביה מיירי כמ\"ש רש\"י שם וז\"ל גוי שיחד שפחה לעבדו ולקח ישראל בשביה ובשביה אפי' א\"א מותרת כנפ\"ל מדכתיב אשת ומה שהקשה דאמאי נקט שפחה ולא א\"א ל\"ק כלל דרבותא אשמועינן דבן נח חייב עליה ולא נימא דכבהמה חשיבא וזה פשוט מיהו הא ק\"ל טובא לדעת רבינו והרשב\"א מהא דפרכינן התם דף נ\"ט אהא דאמרינן התם ליכא מדעם דלישראל שרי ולגוי אסור ולא והרי יפת תואר ומשנינן התם משום דלאו בני כבוש נינהו והשתא אם איתא דישראל בגוי מותר אפי' בא\"א אכתי תקשי ליה הרי א\"א גוי' דלב\"נ אסור ולישראל שרי וליכ' למימר דכיון דלישראל נמי אסור בא\"א ישראל לא חשיב' כי האי מידי דלישראל נמי שרי ולגוי אסור כיון דלישראל במינן אסורי' דא\"כ מאי פריך איפ' תואר הא יפת תואר מן ישראל בישראל אסירי ועיין בהרב ח\"ה ובספר תורת חיים שם וראיתי למוהר\"ש אלגאזי בס' לחם סתרים פרק אין מעמידין שהקשה למ\"ש התוס' דבא\"א גויה איכא איסור עשה דודבק באשתו וכ\"כ הרא\"ם ז\"ל סדר תצא דהא ההוא קרא בב\"נ כתי' ולא בישראל ותירץ דכיון דקי\"ל נאמרה לב\"נ ולא נשנית בסיני ליש' נאמרה ולא לב\"נ אם כן האי עשה דודבק באשתו לא נשנית בסיני דלך אמור להם לדבר שבמנין הוא דאתא וא\"כ ודבק באשתו שדינן ליה דלישראל נאמר ואתי למימר באשתו ולא באשת חבירו ואפי' גויה יע\"ש ותמהני עליו דא\"כ ב\"נ שבא על אשת חבירו לאחר מ\"ת לא יהא חייב מיתה ובסנהדרין דע\"א ע\"ב אמרינן דב\"נ שבא על אשת חבירו ונתגייר פטור הא לא נתגייר חייב וצ\"ע:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רצד) </b> בד\"ה וראיתי למוהרימ\"ט שם בחידושיו הקשה לדעת התוס' דס\"ל דאיסור עשה איכא כו'. לק\"מ דהא בשפחה שייחד לעבדו נהרג משום גזל ולא משום אשת איש דכבהמה חשיבא ואפי' בלי שבי' מותר לדעת רש\"י דגזל נכרי מותר מה\"ת:<br><b> (רצה) </b> מיהו הא ק\"ל טובא לדעת רבינו והרשב\"א כו'. והשתא אם איתא דישראל בגוי מותר אפילו בא\"א כו'. במחכ\"ת לק\"מ דרב דימי דקאמר בסנהדרין דף פ\"ב דב\"ד של חשמונאים גזרו דהבא על הנכרית חייב משום נשג\"ז ע\"כ ס\"ל דמדאורייתא אין אפי' איסור עשה באשת נכרי דהא אמרת דהוא מגזירת ב\"ד דחשמונאים בלבד ומכ\"ש ר' אבין דס\"ל דלא גזרו משום אישות דאין אישות לנכרי וא\"כ מאי פריך הש\"ס מיפת תואר היינו מרב דימי לעיל דף נ\"ז והרי רב דימי ע\"כ ס\"ל דמה\"ת עכ\"פ אין לישראל איסור באשת נכרי ותקשי לך מי איכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור: ועוד אני תמה ואומר ולטעמיך דבאמת להוכיח מזה כדעת התוס' דאיכא איסור עשה באשת אחרים הא גם להתוס' קשה קושיא זו דהרי כתבו בע\"ז דף ל\"ו ע\"ב בד\"ה משום כו' בשם הירושלמי דבן נח הבא על זונה קנאה וב\"נ אחרים שבאו אח\"כ עליה חייבים עליה משום א\"א אבל ישראל אינו חייב בעשה אלא אבעולת בעל ואשתו גמורה ע\"ש וא\"כ נימא מי איכא מידי דב\"נ שבא על אשה שנבעלה בזנות תחלה נהרג עליה ולישראל שרי לגמרי ואפי' עשה אין בה אע\"כ צ\"ל דזה אין לו ענין כלל להאי מי איכא מידי דקאמר הש\"ס שם כיון דגם בסיני לא אשתרי האיסור דודבק באשתו ולא באשת חבירו דנאסר תחלה לב\"נ כדי שנאמר מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור אלא דבסיני נתחדשה הלכה בפירוש האי ולא באשת חבירו דכל שלא נתקדשה באחד מג' דרכים לאו אשת חבירו מקריא ואי נבעלה בזנות דעלמא שריא דלגבי ישראל זנות לאו קנין הוא בין בישראלית שנבעלה לישראל ובין בנכרית לנכרי נמצא דאיסור אשת איש כדקאי לב\"נ קאי אלא דנתחדשה הלכה לפרש מה היא אשת איש וכיון דנכרים לאו בני אישות נינהו דעליהן לא נתחדשה ההלכה תו לא מצי הש\"ס למפרך והרי א\"א דלנכרי אסור ולישראל שרי דהא א\"א באמת לישראל נמי אסור במי ששייך אישות והא באשת אחרים דשרי היינו משום דלית להו אישות וכמו דאמרינן דלאו בני כיבוש נינהו ומה דנכרי חייב אאשת חבירו היינו משום דלדידהו ע\"י ביאת זנות נמי נקראת אשת חבירו וכיון דאיסור א\"א גופיה יש בישראל כמו בנכרי אלא דבפרטות יש חילוק ביניהן תו לא שייך למפרך מי איכא מידי כו' ודוק:<br><b> ונלע\"ד </b> ליישב סוגיא דקדושין דמרבינן גבי יפת תואר אשת אפי' א\"א והא מוכח מסוגיא דסנהדרין דף פ\"ב הנ\"ל דבין לרב דימי ובין לר' אבין עכ\"פ מדאורייתא אין אישות לנכרי (ושפיר כתב הרמב\"ם והרשב\"א כמ\"ש המחבר ז\"ל וכ\"כ הריב\"ש בתשובה סי' וא\"ו ומטו בה משם הרמב\"ן ועיין פ\"ת סי' ט\"ז ס\"ק א') וא\"כ האי אשת ל\"ל ונ\"ל משום דרב דימי בדף נ\"ז קאמר דב\"נ שייחד שפחה לעבדו ובא עליה ונהרג עלי' והיינו משום גזל עיין רש\"י שם (והיינו ע\"כ שלא ברשות העבד דהא צריך האי באשתו ולא באשת חבירו גבי ב\"נ דנהרג עליה משום א\"א וקשה אזהרה זו למה לי תיפוק לי' משום גזל וע\"כ צ\"ל דקרא אתא דאפי' ברשות הבעל נהרג עליה משום א\"א אע\"ג דבכה\"ג משום גזל ליכא) וא\"כ צריך גבי יפ\"ת האי אשת לא מטעם אישות דהא לית לי' אישות אלא מטעם גזל דהא קיי\"ל דגזל נכרי אסור וא\"כ כמו דב\"נ אסור בשפחת עבדו ואע\"ג דלא שייך בי' אישות משום דכבהמה דמי מ\"מ גזל יש בו ונהרג עליה ה\"נ ס\"ד דיפ\"ת שיש לה בעל תאסר משום גזל משום הכי אצטריך האי אשת: אך באמת נתקשיתי בהבנת הסוגיא דסנהדרין דף נ\"ז הנ\"ל דקאמר התם לענין יפ\"ת דנכרי בנכרי אסור וישראל שרי ומייתי הא דרב דימי דב\"נ שיחד שפחה לעבדו כו'. ופירש\"י דישראל לקחה בשביה מותרת לו ע\"ש הא במלחמה ליתא משום גזל דשלל מותר ואפילו נכרי קונה את הישראל בשבי' כדילפינן מן וישב ממנו שבי וא\"כ גם נכרי בישראל מותר ואיך קאמר דנכרי בישראל אסור וניהו דבאשת איש דישראל אסור אפי' לקח בשבי' מ\"מ הא רב דימי קאי אשפחה שאין בה אישות ואע\"ג דרש\"י פירש שם האי דנכרי בישראל אסור היינו בשפחה כנענית שמסר לעבד עברי מ\"מ הא מה דאסורה לנכרי אינו משום גזל אלא משום אישות דהא חרופה היא לעבד עברי ולא שייך לומר דזה מותר וזה אסור אלא באותו ענין עצמו: ודע דבחידושי הארכתי בפי' דברי רש\"י אלו גם לא ידעתי לרב דימי דגזרו ב\"ד דחשמונאים נשג\"א איך אפשר לחייב באשה אחת משום שפחה ומשום א\"א והא כיון דאיסור שפחה היא הרי היא כבהמה ואין בה אישות וזה ודאי מיירי ברשות הבעל דאל\"ה תיפוק לי' דאסורה מה\"ת משום גזל וא\"כ אי אמר דחייב עלי' משום א\"א תו א\"א לחייבו משום שפחה ויש ליישב: ובחידושי כתבתי דאע\"ג דבמלחמה ואכלת שלל אויביך כתיב ואין איסור גזל נמי ביפ\"ת שיש לה בעל מ\"מ י\"ל דצריך האי אשת להיכא שאינה מעם זה אשר המלחמה עמו אלא שהיא אשת איש מעם אחר שנשבה תוך הנלחמים וגזל שלא שייך להן הא אסור מ\"מ הרי לא דברה תורה אלא כנגד יצה\"ר ומותרת ואין בה משום גזל ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מצרי </b>\n<b> ב' שנשא מצרית ראשונה כו'.</b> הנה רש\"י ז\"ל בקידושין פרק האומר דס\"ז ע\"א ד\"ה מצרי ב' כ' וז\"ל והא דאמרינן ביבמות להם הלך אחר פסולן היינו כו' דיש קדו' ויש עבירה ופ\"ק דסוטה ד\"ט ד\"ה אשיא לבני כ' וז\"ל שאם הייתי משיא לבני מצרית ראשונה היה בן בני ב' מצד האם ואמרי' ביבמות להם הלך אחר פסולן כו' וצ\"ע שדבריו סותרים שהרי במצרי שנשא מצרית כיון דיש קדושין ואין עבירה לא שייך לומר להם הלך אחר פסולן ואפי' למ\"ד דס\"ל דבנה ב' נפ\"ל מאשר יולדו להם הכתוב תלאן בלידה ולא מקרא דלהם והיה נראה ליישב דס\"ל לרש\"י דלר' דוסא דבנה ב' הה\"נ במצרי ראשון שנשא מצרית ב' דבנה ב' דאזלינן אחר הפגום שבשניהם וכמו שכן הוא דעת רבינו ז\"ל וס\"ל ז\"ל דהא דנפ\"ל לרבי דוסא מק' דאשר יולדו להם ולא מקרא דלהם הלך אחר פסולן היינו משום דאי לאו קרא דאשר יולדו מסתברא ודאי לומר דלהם לא נאמר אלא דוקא בישראל שנשא מצרית דיש קדושין ויש עבירה אבל מצרי שנשא מצרית כיון דיש קדושין ואין עבירה לבית אבותם קרינן ביה בישראל וכמ\"ש רש\"י ז\"ל אמנם לבתר דכתיב אשר יולדו להם דגלי לן קרא דאע\"ג דיש קידושין ואין עבירה לא קרינן ביה לבית אבותם ולבית אבותם דוקא לישראל נאמר אית לן למימר דכי כתיב להם אכלהו כתיב ואפי' מצרי שנשא מצרית גזירת הכתוב היא דהלך אחר פסולן אלא דזה לא יתכן לפי מ\"ש ה\"ה ז\"ל שם שדעת רש\"י דלרבי דוסא מצרי א' שנשא מצרית ב' הולד ג' דשדינן ליה בתר האם אפי' להקל וכן נראה ג\"כ ממ\"ש בפרק עשרה יוחסין דע\"ח ע\"א ד\"ה מצרי ראשון שנשא מצרית א' כו' משמע דס\"ל דלר\"ד דקי\"ל כותיה מצרי א' שנשא מצרית ב' הולד ג' ומשו\"ה הוכרח לפרש דמיירי שנשא מצרית א' וכיון שכן הדק\"ל וצריך עיון: ומוהרש\"ך ז\"ל ח\"א דל\"ג הקשה לדעת רבינו ז\"ל מההיא דפרק הערל דקאמר אמר ר\"י מנימין גר מצרי הי' כו' ואמר אני מצרי א' ונשאתי מצרי א' אשי' לבני מצרית ב' כדי שיהא בן בני מותר לבא בקהל ואם איתא דלא שדינן ליה בתר האם להקל למאי אצטריך למנימין לומר אם נשא מצרית א' או ב' בשלמא לפרש\"י ניחא דה\"ק אני ראשון וטעיתי שנשאתי מצרית ראשון שאם נושא הייתי מצרית ב' היה בני ראוי לבא בקהל עכשיו אשיא לבני כו' ולא ירדתי לסוף דעתו דלפי' רש\"י ז\"ל נמי תקשי לרבב\"ח דס\"ל דבנה ג' דאזלינן בתר האב ולדידיה מצרי ראשון שנשא מצרית ב' הולד ב' א\"כ למאי אצטריך מנימין לו' נשאתי מצרית א' א\"ו דמהא ליכא למידק דאיכ' למימר דה\"ק שנשא מצרית כדי לטהר זרעו ולאפוקי מממזר' מיהו מההי' דאמרי' התם טעמא דכתיב אשר יולדו הא בעלמ' בתר האב שדי' ליה והאמר רבא נכרית מעוברת כו' לכאורה ק' לדעת רבינו דס\"ל דמאשר יולדו נפ\"ל דבעינן ג' לאב ולבן דא\"א ללידה בלא אב ואם כמ\"ש ה\"ה דא\"כ מנ\"ל לתלמודא דבעלמא בתר אבוה שדי' ליה אדרבא נימא איפכא דבעלמא בתר האם שדינן ליה ואשר יולדו איצטרך דלא ניזל בתר האם גרידא אלא בעינן ג' לאב ולאם בשלמ' לדעת רש\"י דס\"ל דמאשר יולדו נפ\"ל דשדינן לי' בתר האם לגמרי ניחא שפיר ויש ליישב דמאי דפריך בגמ' טעמא דכתיב אשר יולדו כו' לאו מדאצטריך אשר יולדו הוא דפריך דודאי איכא למימר דאצטריך לאשמועינן דלא שדי' לי' בתר האם לגמרי אלא למאי דמצינו התם לההיא דאמר ר\"י הפריש חטאת מעוברת רצה בה מתכפר רצה בולד' מתכפר והיינו משום דסביר לי' דעובר לאו ירך אמו והכא שאני דכתיב אשר יולדו אהא הוא דפרכינן הא בעלמא בתר אבוה שדינן ליה דהיינו ההוא דהפריש חטאת מעוברת וה\"נ הוה מצי לאקשויי מההיא דר\"י גרידא אלא משום דה\"מ למימר דרבא דאמר נכרית מעוברת כו' כאידך דר\"י דקאמר בנה שני דעובר ירך אמו והדר ביה ר\"י מההיא אבל השתא דמתרצי' להו לתרווייהו פריך שפיר כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל שם בחידושיו ולישנא דתלמודא דייקא שפיר לפי זה דקאמר הא בעלמא כו' ולא קאמר טעמא דכתיב אשר יולדו הא לא\"ה בתר אבוה שדינן לה אלא משמע דמדאצטריך אשר יולדו ל\"ק ליה וכמ\"ש ונר' להביא ראיה לדעת רבינו ז\"ל מההיא דריש פרק יש מותרות דאמרי' התם מתקיף לה ר\"פ אם איתא להא דרב דימי כו' ליתני מצרי ב' שנשא ב' מצריות אחת ראשונה וא' שניה כו' והשתא לדעת רש\"י ז\"ל קשה טובא דאמאי קאמר ליתני מצרי ב' ואפילו מצרי א' נמי משכחת לה והוי לי' למימר ליתני מצרי סתם אלא משמע כדעת רבינו ז\"ל דלר\"ד מצרי א' שנשא מצרית ב' הולד ב' ומשום הכי לא משכחת לה אלא במצרי ב' וזו ראיה נכונה ועיין מ\"ש פ\"ב מה' גנבה ודוק: ודע דבפ' האומר דס\"ז ע\"ב פרכינן התם אלא כ\"מ דסיפא לאתויי מאי וראיתי להרב החידושין שם הקשה וז\"ל וא\"ת נימא לאתויי יש' שנשא מצרית דיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפסול כדאמרינן ביבמות וי\"ל דלא קרינן יש עבירה אלא חייבי לאוין אבל לא חייבי עשה ומצרי ואדומי חייבי עשה נינהו עכ\"ד ויש לדקדק עליו דאכתי תקשי ליה דאמאי ל\"ק לאתויי עמוני ומואבי שנשא ישראלי' דחייבי לאוין נינהו וקרינן ביה יש עבירה וכן ראיתי להרב ח\"ה ז\"ל שהקשה כן משם תוס' ישנים והנר' ליישב דבריו ע\"פ מ\"ש פרק הערל דע\"ח ואצטריך למכתב להם הכא ואצטרך למיכתב לו גבי ממזר דאי כתב רחמנא הכא משום דבא מטפה פסולה אבל ממזר דבא מטפה כשירה אימא לא ואי כתב רחמנא גבי ממזר משום דאין ראוי לבא בקהל לעולם אבל הכא אימא לא צריכא יע\"ש וא\"כ משום הכי ל\"ק ליה להרב החידושין דלימא דכל מקום לאתויי עמוני ומואבי משום דכיון דתנא ממזרת ונתינה עמוני ומואבי בכלל הם דאיסורן איסור עולם אבל ממצרי ב' ק\"ל שפיר דלא נפ\"ל מממזרת ונתינה דאין איסורן איסור עולם והראיה דאצטריך קרא להכי כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וצריך </b>\n<b> לטבול בפני ג' וכו'.</b> זה מבואר פ' החולץ דמ\"ו דאמרינן התם גר צריך ג' מ\"ט משפט כתיב ביה וה\"נ אמרינן בפרק האומר דס\"ב דגר לא הוי בידו לגייר את עצמו משום דכיון דאמר ר\"י גר צריך ג' מי יימר דמזדקקי ליה תלת וראיתי להתוספות שם ד\"ה גר בס\"ד שהקשה דא\"כ לבעי מומחין כמו גזלות וחבלו' ותי' משם הר' נתנאל דבגר כתיב לדורותיכם דמשמע בכל ענין וק\"ק דא\"כ בפ' החולץ דף ע\"ו ע\"ב דאמרינן התם ש\"מ תלת ש\"מ גר צריך ג' כו' ופריך ונימא ש\"מ מומחין בעינן ודחי דילמא דאיקלעו והשתא קשה דהיכי סלקא דעתן למימר דבעינן מומחין דא\"כ לדורותיכם ל\"ל וכן נמי למאי דמשני דילמא דאיקלעו משמע דבדרך דחי' קאמר דמהא ליכא למיפשט והיל\"ל דע\"כ לא בעינן מומחין מדכתיב לדורותיכם ושוב ראיתי דלק\"מ דבפ\"ד מחוסרי כפרה אמרינן דלדורותיכם אצטרך לאשמועינן דמקבלין גרים בזמן הזה אע\"גב דליכא הרצאת דמים וא\"כ למאי דהוה ס\"ד דבעינן מומחין הו\"א דלדורותיכם איצטרך לאשמועינן דמקבלין גרים בזמן הזה ולפי האמת דלא בעינן היינו משום דתרתי שמעת מינה מדכתיב לדורותיכם ובהכי אין מקום למה שהק' הרב ע\"י ז\"ל לתי' הרב נתנאל דא\"כ לישתוק ממשפט דשמעינן מינה דבעינן ג' ומדאצטריך לדורותיכם למעט דלא בעינן מומחין ידעי' לה יע\"ש ולק\"מ דאי לא כתיב משפט לא הוה שמעינן דבעינן ג' מדכתיב לדורותיכם דהי\"א דלדורותיכם אצטריך לאשמועי' דמקבלים גרים בז\"הז כדאיתא בכריתות ולפי הנראה אשתמיט מיניה ודוק ובמאי דאמרינן בגמרא מי יימר כו' עיין בהרב בתי כהונה ח\"ב חלק בית אבות ד\"א שהק' מההיא דפ' כירה דמ\"ו דאמרי' התם אי לא מזדקק ליה חכם סגי בג' הדיוטות כו' ותי' דדוקא גבי מוקצה הוא דאמרינן הכי דאתינן עלה מדעת הנודר דאקצייה ואית לן למימר דהוא סבר דמזדקקי ליה וכיון דאיסור מוקצה מדרבנן כל דאיכא למימר דיהב דעתיה לא איכפת לן אבל גבי גר לענין קדושין נהי דאיהו סבר הכי אבל אינו בידו וגבי קדו' בעינן שיהא בידו ממש כו' את\"ד יע\"ש ועיין בהרב מש\"ל ז\"ל הלכות בכורות בתשו' שם ולדעתי אכתי קשה מהא דגרסי' בר\"פ האשה רבה קונמו' נמי כו' אי דידיה משום דבידו לאיתשולי כו' ואלו בשמעתין אמרי' דכיון דגר צריך ג' לא מיקרי בידו והתם ליכא למימר הכי דאיהו סבר דמזדקקי ליה ומשום הכי נאמן דלפי דעתו בידו לאתשולי דאכתי ניחוש שמא טרח אחר ג' ולא מצאה ידו ומשום הכי שקורי משקר ואומר נשאלתי על נדרי אלא משמע דבידו קרינן ביה דהדיוטות שכיחי טובא והיה אפשר לומר דודאי הא דאמרינן בשמעתין דכיון דצריך ג' לאו בידו לאו למימרא דאין בידו כלל אלא דכיון דבעי טורח גדול לאכופינהו גבי קדושין לא מהני דאנן בעינן שיהא בידו ממש באותה שעה כי היכי דניחול קדושין אמנם בההיא דהאשה רבה אמרינן ודאי דנאמן לומר נשאלתי כיון דבידו לאתשולי ואע\"ג דבעי טורח גדול מ\"מ הוה טרח יום או יומים עד דמזדקקי ליה דחזקה לא שביק היתר' ואכיל איסורא אלא דק\"ל ממ\"ש הנ\"י ז\"ל שם והא דאמרי' בידו לאתשולי בעלמ' אמרינן מי יימר דמזדקק ליה חכם י\"ל דשאני נדרים דסגי להו בג' הדיוטות דידעי פתחי נדרי' ומילת' דשכיח הוא עכ\"ל והשתא קשה דאכתי תקשי ליה משמעתין ואי ס\"ל לחלק כמ\"ש א\"כ מאי ק\"ל מדאמרי' בעלמא מי יימר דמזדקק ליה חכם וליכא למימר דס\"ל כדעת האומרים דגבי נדרים סגי בהדיוטות גמורים ובגר צריכים דגמרי וסברי להו ומשום הכי קאמר בשמעתין דלאו בידו הוא שהרי כתב הנ\"י דבעי' דידעי פתחי נדרים ומכ\"ש ודאי דבעינן דגמרי ומסברי כמבואר בב\"י סי' רכ\"ח דגמרי וסברי גריעי מיודעים פתחי נדרים ודו\"ק ועיין בחי' הרשב\"א שם שהוקשה לו כן בשמעתין ותי' לחד תי' וז\"ל עוד י\"ל דגבי הפרת נדרים לא בעי' ג' מומחין ובג' הדיוטות היודעים לפתוח סגי וכיון שכן לא אמרינן מי יימר כו' יע\"ש וצ\"ע שהרי בגר נמי לא בעינן מומחים כדאיתא בהחולץ דמ\"ו ועיין בהרשב\"א שם וליכא למימר שדעתו לומר דבנדרים לא בעינן מומחין ואפילו הדיוטות גמורים סגי משא\"כ בגר שהרי כתב הרשב\"א דבעי' יודעים לפתוח וכמ\"ש וכ\"כ ג\"כ בחדושי נדרים דף ע\"ח ע\"ב דבעי שיודעים לפתוח ויודעים בטיב נדרים וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גוי </b>\n<b> ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר כו'.</b> כתב ה\"ה מסקנא דגמרא פ' החולץ והלכתא גוי ועבד כו' הולד כשר כו' ודלא כר\"ע דאמר הולד ממזר ודע שמדברי התוספות פרק עשרה יוחסין דע\"ה ע\"ב ד\"ה ורבי ישמעאל נראה דס\"ל דהא דאמרינן הולד כשר היינו אם נתגייר אח\"כ ולאפוקי ממ\"ד דהולד ממזר וזה ממ\"ש בתוך דבריהם וז\"ל ושמא י\"ל אם הולד כשר א\"כ הוא הולך אחר הגוי כו' ומדבריהם ז\"ל נראה דס\"ל דהא דאמרי' גוי ועבד הבא על ב\"י הולד כשר היינו אם נתגייר או נשתחרר אח\"כ דלא הוי ממזר וכ\"כ בהדיא בפסקי תוס' וז\"ל גוי ועבד הבא על ב\"י הולד כשר והוי גוי וכן נראה מפירש\"י ז\"ל לעיל ס\"פ האומר שכתב וז\"ל לימא קסבר רבינא נכרי ועבד הבא על ב\"י הולד ממזר גרסינן דאתא לאשמועינן דלא שדינן ליה בתר נכרי דנימא נכרי הוא ואם נתגייר יהא מותר לבא בקהל אלא בתר ישראל שדינן ליה כו' וראיתי להרב ח\"ה ז\"ל שהקשה על רש\"י ז\"ל שדבריו סתרי שממ\"ש לקמן בשמעתין אהא דפרכינן איסורא מאי משום שפחה וז\"ל דע\"כ נכרי ועבד הבא על ב\"י הולד כשר אלא שפחה כו' נראה בהדיא דס\"ל דהולד כשר לגמרי וא\"צ גירות דאי ס\"ל דאינו כשר אלא ע\"י שנתגייר או נשתחרר העבד הרי יש לחוש בעבד שנתערב בהם כמו בשפחה ומההיא דס\"פ האומר משמע דס\"ל דאינו כשר אלא ע\"י שיתגייר יע\"ש שהניחו בצ\"ע. ולי עוד ק' ממ\"ש לעיל בפרקין ד\"ע ע\"ב אההיא דאמרי' התם כל דאמר מדבית חשמונאי קאתינ' עבדא הוא וז\"ל שכל זרעו הרג' הורדוס ועבד הי' ומלך תחתיהם כו' ומסתמא לאו מבנות ישראל נסיב כו' ובודאי שכונת רש\"י ז\"ל דק\"ל דלו יהי דעבד הי' הא קי\"ל גוי ועבד כו' הולד כשר ואהא כתב דמסתמא לאו מבנות ישראל נסיב כו' והשתא כפי מ\"ש בס\"פ האומר לו יהי דהורדוס נסיב מבנות ישראל אכתי הולד עבד ואינו כשר אלא ע\"י שישתחרר והכא כיון שאין להם בעלים ידועים מי המשחרר אותם ולהכי קאמר שמואל דעבדא הוא גם ממ\"ש פרק החולץ דמ\"ה ע\"א בת מינך וז\"ל בת ישראל הבא מן הנכרי כמותך אבל ממזרת ושפחה לא תשא אלמא כשר הוא ע\"כ נראה בהדיא דס\"ל דהולד כשר לגמרי דאי ע\"י שנתגייר איך כתב דאסור לישא ממזרת הא קי\"ל דגר נושא ממזרת ולכן נראה לע\"ד ליישב דברי רש\"י שדבריו לא סתרי כלל דמ\"ש בפרק האומר דהולד כשר ע\"י שנתגייר לא כ\"כ אלא לפום מאי דס\"ד התם דכל היכא דשדינן ליה בתר ישראל הולד ממזר משום דכיון דבעבירה נולד הו\"ל כמי שאין עליו קדושין דתנן התם דהולד ממזר והילכך כי אמרינן דהולד כשר עכ\"ל דשדינן ליה בתר גוי לגמרי ומש\"ה בעינן גירות דאי הוה שדינן ליה בתר ישראל הי' הולד ממזר אמנם למאי דמסיק התם וקאמר נהי דכשר לא הוי ממזר לא הוי פגום מיהא הוי ופרש\"י ז\"ל דאע\"ג דשדינן ליה בתר ישראל אפי\"ה ממזר לא הוי דבעינן דומיא דאשת אב דאין לו עליה קדושין אבל יש לו על אחרים קדושין לאפוקי נכרי ועבד דלית בהו קדושין כלל יע\"ש א\"כ איכא למימר ודאי דלא בעינן שיתגייר אלא הולד כשר לגמרי דשדינן ליה בתר ישראל ואפ\"ה אין הולד ממזר וא\"כ מ\"ש רש\"י ז\"ל לקמן בשמעתין וכן לעיל בפרקין דלא בעי' גרות כלל היינו לפי המסקנא דפרק האומר ומ\"ש רש\"י ז\"ל דהולד כשר לאו למימרא דכשר לגמרי ולא הוי פגום כלל שהרי כיון דשדינן ליה בתר ישראל פגום מיהא הוי כדמסיק התם אלא כשר דקאמר לאפוקי דלא הוי ממזר ולעולם דפגום מיהא הוי כדמסיק בהאומר ובפרק החולץ וכמ\"ש והוא דעת רוב הפוסקים ז\"ל דהולד פגום זה הנראה אמת בדעת רש\"י ז\"ל ומ\"מ דברי התוס' דשמעתין יתד הם שלא תמוט דסבירא להו לקושטא דמילת' דהולד כשר והוי גוי עד שיתגייר ומה שרצה הרב ח\"ה ז\"ל לצדד בדבריהם באופן דס\"ל דהולד כשר לגמרי אין דבריו מובנים ובר מן דין מדברי התוס' פ\"ק דיבמות דף ט\"ז ע\"ב ד\"ה אמוראי ובד\"ה נכרי שקדש מבואר בהדי' דס\"ל דהולד גוי גמור ממ\"ש שם דלר\"י דאמר נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר אין חוששין לקדושיו הרי דס\"ל דהולד גוי גמור גם הרב ח\"ה ז\"ל שם כ\"כ והביא ראיה מדברי התוס' ז\"ל דשמעתין הפך ממ\"ש כאן ע\"ש מיהו קשה לי בדבריהם ז\"ל שם שכתבו ואע\"ג דר\"י ס\"ל בהחולץ דנכרי ועבד כו' הולד כשר הכא משמיה דרב אשי קאמר כו' דאכתי תקשי להו הא דאמרי' התם כי אמריתא קמיה דשמואל א\"ל בנך הבא מן הישראל כו' והאיכא בנות כו' ומשני גמירי דבנתי דההוא דרא איצטרויי איצטרו ובודאי דהא דפריך דהא איכ' בנות לשמואל הוא דפריך דקאמר דאין חוששין לקדושין משום טעמא דבנך הבא מן הישראל כו' דאכתי ליחוש משום בנות והשתא מאי קו' הא שמואל ס\"ל בפרק החולץ דנכרי ועבד כו' הולד כשר ולפי דעתם הולד גוי גמור ואין חוששין לקדושיו ויש ליישב בדוחק ועיין בתוס' פ' החולץ דמ\"ה ע\"ב ד\"ה כיון דאמו שהק' אההיא דאמר שמואל כל דאמר מדבי' חשמונאי אתינ' עבדא הוא ושמואל גופיה ס\"ל דנכרי ועבד הבא עב\"י הולד כשר הנה מבואר שדבריהם ז\"ל סותרים למ\"ש בפ\"ק דיבמות דכפי שיטת' דס\"ל דהולד כשר עד שיתגייר או ישתחרר לא תקשי להו מידי כמ\"ש לעיל. ולע\"ד נראה להבי' ראיה לדעת התוס' דשמעתין ודפ\"ק דיבמות מאותה הגדה שאמרו והביאה רש\"י ז\"ל בפי' החומש ס' אמור וז\"ל בן איש מצרי בתוך בנ\"י מלמד שנתגייר והשת' קשה למה צריך להתגייר הא קי\"ל גוי ועבד הבא עב\"י הולד כשר אלא משמע דגוי גמור הוא וצריך גרות ועיין בהרא\"ם שם שהוק' לו כן וכתב בפשיטות דגוי הבא עב\"י הולד ישראל גמור ע\"ש ותמהני שדבר זה במחלוקת הוא שנוי כמ\"ש וכן נראה דעת הרי\"ף ז\"ל שכתב בפ\"ב דסנהדרין דמתניתין דהכל כשרים לדון דנ\"מ לאתויי גר מיירי באמו מישראל והקשה עליו הרשב\"א ז\"ל בחידושי יבמות דק\"ב דבג' אמרינן חדא לאתויי גר וחדא לאתויי ממזר וצריכי דאי תנא ממזר דאתי מטפה כשרה אבל גר דאתי מטפה פסולה אימ' לא צריכי אלמ' בגר שהורתו שלא בקדושה היא דאי באמו מישראל האי לאו גר הוא ואפי' בא עליה גוי כו' ואי בגר הבא עב\"י האי לאו מטפה פסולה היא כו' אלא ע\"כ בגר גמור קאמר יע\"ש אכן כפי מ\"ש י\"ל דעת הרי\"ף דמיירי בגוי שבא עב\"י וקרי ליה גר משום דס\"ל כדעת התוס' דהרי זה גוי גמור עד שיתגייר כנ\"ל דרך אגב הוקשה אצלי טובא בדברי התוס' פ\"ק דיבמות בריש דבריהם שכתבו וז\"ל פירש בקונטריס דקסבר נכרית שילדה מישראל הולד ממזר ותימ' דבכמה משניות מוכח דאין מתיחס אלא אחריה כדתנן לקמן פ\"ב ובפרק האומר דולד שפחה ונכרי' כמות' ונראה דלא קשי' כ\"כ דהנהו משניות סברי דנכרי ועבד הבא עב\"י הולד כשר וה\"ה איפכ' ורב אשי סבר כרב דאמר דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין והולד ממזר מנכרי ועבד וה\"ה הבא על שפחה ונכרי ע\"ש והדבר תימא אצלי איך אשתמיט מנייהו משנה ערוכה פ' אלמנה לכ\"ג דס\"ט כי שם באר\"ה דלא תלייא הא בהא דסתם לן תנא התם תרוייהו דולד שפחה ונכרית כמותה כדקתני הלך הבן ונכבש על השפחה וילדה הימנו בן ה\"ז עבד ואפ\"ה ס\"ל דנכרי ועבד הבא עב\"י הולד ממזר כדקתני סיפא ממזר פוסל ומאכיל כו' והלכה הבת ונשאת לעבד או לנכרי וילדה בן ה\"ז ממזר וא\"כ איך כתבו ז\"ל דס\"ל לרב אשי דלמאן דס\"ל דנכרי כו' הולד ממזר ה\"ה הבא על השפחה ונכרית והא מתני' צווחת ככרוכייא דלאו הא בהא תליא וצ\"ע כעת ולדעת התוס' ז\"ל דס\"ל דהולד כשר והוי גוי גמור עד שיתגייר היה קשה לכאורה מהא דגרסינן פרק עשרה יוחסין דע\"א ע\"ב עולא איקלע לפומבדיתא לבית ר\"י חזייה לר\"י בריה דגדל ולא נסיב אמר ליה מ\"ט לא קמנסיב ליה איתתא לבריה אמר ליה מי ידענא מהיכא אנסיב ליה א\"ל אטו אנן מי ידעינן מהיכא קאתינן דילמא מהנך דכתיב בהו נשים בציון ענו בתולות בערי יהודה וכ\"ת נכרי ועבד כו' הולד כשר ודילמא מהנך כו' והשתא לפי דברי התוס' דס\"ל דהולד הוי גוי עד שיתגייר מאי קאמר וכ\"ת נכרי ועבד כו' הולד כשר הא אכתי גוי הוי ומותר בממזרת ואפי' נימא דמסתמא ודאי הנך דכתיב בהו נשים בציון ענו גיירו את בניהם דמלו וטבלו לשם גירות הא אכתי גר הוי ומותר בממזרת ואע\"ג דאמרינן גר עד עשרה דורות מותר בממזרת מכאן ואילך אסור הא אמרינן בשמעתין דאינו אסור אלא בממזרת ודאי משום גזירה שמא יאמרו ישראל נושא ממזרת אבל הכא כי היכי דגר ישן ה\"נ ממזרת ישנה ותו דכיון דאינו אלא איסורא מדרבנן משום חשש איסור דרבנן לא היה לו לבטל מפ\"ו ומיהו הא ודאי ל\"ק מידי דהא דאמרינן דבן גר מותר בממזרת אינו אלא בבן גר וגיורת אבל בבן גר שנשא ישראל' הרי הוא כישראל לכל דבר כמ\"ש רבינו בדין ט' וא\"כ מסתמא ודאי ברוב הזמן דור אחר דור ודאי דהנך דאתו מנשים בציון ענו שנשאו בישראל ולא נשאו למינם דוקא וא\"כ הו\"ל הולד ישראל גמור ואסור בממזרת ואפי' לדעת התוס' החולקים על רבינו ז\"ל וס\"ל דמותר בממזרת היינו דוקא בבן גר שנשא ישראל' אבל ישראל שנשא גיורת לכ\"ע הולד ישראל גמור וא\"כ ה\"נ קרוב לודאי הוא שישראל נשא מהם והולד חשוב כישראל גמור וזה פשוט ומיהו הא קשיא לי מהא דגרסינן בפרק יש בכור דמ\"ו אמר רב אדא בר אהבה לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים ואוקימנא לה התם בנתעברה מגוי ולא תימא אליבא דמ\"ד אין מזהמין את הולדות אלא אפי' למ\"ד מזהמין פסול מיקרי ומשמע דוקא לויה בנה פטור משום דלוי פסול מיקרי אבל בישראל בנה חייב לכ\"ע והדבר תמוה דלמאן דס\"ל דהולד כשר והוי גוי גמור עד שיתגייר אמאי חייב בה' סלעים הא גוי הוא ובבניך כתיב ורבא גופיה דס\"ל בפ' החולץ דהולד כשר קאמר התם דכהנת שנתעברה מגוי בנה חייב בה' סלעים מטעמא שכבר נתחללה בביאתו וזה ודאי אין הדעת סובלתו דגוי יהא חייב בחמש סלעים אלא משמע ודאי דכשר לגמרי משמע והרי הוא כישראל גמור וצ\"ע ולענין הלכה הנה מסתמיות דברי רבינו שכתב דגוי ועבד הבא עב\"י הולד כשר נראה דס\"ל דכשר לגמרי ואפי' לכהונה ושלא כדעת הרא\"ש ז\"ל בפרק החולץ שכתב דהולד פגום לכהונה יע\"ש גם הריטב\"א ז\"ל סוף פרק האומר כתב וז\"ל ומורי נר\"ו היה פוסק הלכה להיתרא לגמרי ככל הנהו דמורו להיתיר' דכי נקטינן בפסקא סתמא הולד כשר לגמרי קאמרינן כלישנא דאמרי' התם ברב מורה בה להיתרא דא\"ל לההוא גברא הולד כשר כלומר כשר לגמרי יע\"ש אלא שהוסיף עוד לומר דכיון דקי\"ל הולד כשר ע\"כ לית לן דרשה דר\"י משום רשב\"י דקאמר מנין לגוי ועבד הבא עב\"י שפסלוה דכתיב כי תהיה אלמנה וכתב עליו הריטב\"א ז\"ל דכפי זה צריך לומר דכולה מתניתין ושמעתתא דאסרינן שבויה לכהונה אליבא דהני דמורו להיתרא ואליבא דהלכתא אין אסורין לכהונה אלא לכ\"ג דוקא משום בעולה אבל לכהן הדיוט מותרת ובתה כשרה לכהונה וינאי המלך שערערו עליו לפי שנשבי' אמו היינו משום שהיה אביו כ\"ג והיא פסולה לו משום בעולה יע\"ש וראיתי בספר בני דוד שהקשה משם שמעתי מקשי' מההיא מתני' דפרק האומר דף ס\"ד דקתני נשבית ופדיתיה אינו נאמן דכפי דברי הריטב\"א ז\"ל צריך לומר דאינו נאמן דקתני היינו לפוסלה לכ\"ג וכיון שכן ק' דמאי פריך התם בגמ' מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא כו' והרי בידו להשיאה לממזר כלומר ויהא נאמן במ\"ש נשבית במגו דאי בעי משיאה לממזר ואם איתא הא לא חשיב מיגו דדילמא האב אינו רוצה לפוסלה אלא לכ\"ג דוקא ואם היה משיאה לממזר היה פוסלה לכ\"ה ג\"כ א\"ד יע\"ש ואי מהא לא אריא לע\"ד דאיכ' למימר דתלמודא התם פריך אליבא דמ\"ד דהולד פגום לכהונה מיהו ממאי דקתני מתני' בין שהיא גדולה אינו נאמן קשה לכאורה דאי לענין כ\"ג קאמר מאי אינו נאמן דקאמר הא בלא\"ה בוגרת אסורה לכ\"ג וצ\"ל דמתני' אתא כר\"א ור\"ש דמכשירין בבוגרת כדתנן ביבמות דנ\"ט וא\"כ נ\"מ אם עבר ונשא דקי\"ל דאינו מוציא ודוק גם מהא דתנן בפרק אלמנה לכ\"ג העבד פוסל ומאכיל אין להקשות לדעת הריטב\"א ז\"ל שהרי קתני דפוסלה לתרומה ומכ\"ש לכהונה דההיא מתני' רבי היא דס\"ל דגוי ועבד הבא עב\"י הולד ממזר כדקתני סיפא ולדידיה ודאי דפסלה לגמרי דהשתא ממזר הוי מיפסלי מביאתו מבעייא מיהו קשה מהא דתנן פ\"ג דעדיות מ\"ו השבויה אוכלת בתרומה דר\"ד וחכ\"א יש שבויה אוכלת ויש שאינ' אוכלת וצריך לומר דחכמים דר\"ד ס\"ל כר\"א ור\"ש דגוי ועבד כו' הולד ממזר וזה דוחק. האמנם הא קשיא לי טובא לפי דעתו ז\"ל שהרי בפרק החולץ קאמר התם דאף רבא מורה בה להיתר' דאמר ליה זיל גלי או נסיב בת מינך וא\"כ לפי דעתו צריך לומר דרבא ס\"ל דגוי ועבד הבא עב\"י לא פסלה ואלו רבא גופיה קאמר פרק יש בכור דכהנת שנתעברה מגוי בנה חייב בה' סלעים משום דנתחללה בביאתו והיינו מהא דר\"י כמ\"ש רש\"י שם וכן קשיא לי עוד מהא דגרסינן פרק ארוסה דכ\"ו ע\"ב אמר ר\"ה גוי מקנין על ידו ופוסל בתרו' ופרכינן פוסל בתרומה פשיטא מהו דתימא כו' והשתא לפי דעתו ז\"ל היכי פריך פשיטא במילתא דאדרב' לית הלכתא כות' וצ\"ע כתב ה\"ה ז\"ל וז\"ל ויש מי שכתב שאם ילדה בת פסולה לכהונה דקדק הרב ז\"ל לומר בת דדוקא בת הוא דפגו' לכהונה אבל אם ילדה בן כשר לגמרי ונ\"מ שאם בא עב\"י אין הולד פסול לכהונה וכ\"כ הריטב\"א ז\"ל שכן אמרו בירושלמי וכן נראה בהדיא דעת רש\"י ז\"ל בפרק החולץ ד\"ה שבנה פגום שכתב דבנה פגום לאו דוקא וכן נראה מדברי הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל שכתבו דאי ברתא היא אסורה לכהונה וכן כתב בחידושי הרשב\"א ז\"ל שם ולאפוקי מדעת הרמב\"ן ז\"ל שכתב דהבן נמי פגום יע\"ש ויש לתמוה על הרב ח\"ה ז\"ל שכתב בדף הנזכר ע\"ב גבי ההוא דהוו קרי ליה בר ארמאה אמר ריב\"ל מי לא טבל לקרייו כתב וז\"ל יש מקשים דמשמע דלפוסלו הוו קרי ליה הכי כו' וא\"כ קשה ממ\"נ אם היתה אשתו גויה מה מועיל מה שטבל לקרייו ואם היתה ישראלי' אף אם לא טבל לקרייו הא ס\"ל לריב\"ל דגוי ועבד הבא עב\"י הולד כשר ותי' דריב\"ל לטעמיה דאמר לעיל פגום מיהא הוי אבל אם טבל לקרייו אינו פגום כו' יע\"ש והדבר תמוה דלפי דברי רש\"י והרי\"ף והרא\"ש ז\"ל לא ניתן ליאמר תי' זה כלל דדוקא בת הוא דפסול לכהונה אבל בנה אינו פגום והכא בן הוא כדקאמר בר ארמאה ועיין בספר נחלה ליהושע סי\"א ודוק ועמ\"ש ה\"ה ז\"ל והרמב\"ן העלה הדבר בספק וכתב דאם נשאת אין מוציאין אותה מידו והולד ס' חלל ראיתי להרב מ\"ל ז\"ל פ' י\"ז מה' אלו דין ז' שתמה עליו דהא למ\"ד גוי ועבד הבא עב\"י דהולד פגום ד\"ת הוא דהא מק\"ו דאלמנה מייתינן לה וכיון שנסתפק הרב הלכה כמאן הו\"ל למיזל לחומרא כדין ס' גרושה או ס' זונה שפסק הרמב\"ן דמוציא בגט וכתב ה\"ה ז\"ל שזה פשוט דספק דאוריי' היא יע\"ש שהניחה בצ\"ע ועיין בספר יש\"ש פרק החולץ שתמה עליו כן ולי נראה ליישב ע\"פ מ\"ש מהריב\"ל ז\"ל ח\"ד סי\"ט שנסתפק הרב ז\"ל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא באיסור ערוה קצתם אומרים שהיא אסורה לבעלה וקצתם אומרים שהיא מותרת אי אזלינן בתר המחמיר כיון דהוי דבר ערוה א\"ד כיון דכופין אותו לגרש דאזלינן בתר המיקל כי היכי דלא ליהוי גט מעושה כו' יע\"ש ולפי זה י\"ל דברי הרמב\"ן ז\"ל דתופס לשון אחרון שכתב מוהריב\"ל וס\"ל דדוקא בספק גרושה במציאות כגון ספק קרוב לו וכיוצא מוציאין אותה בע\"כ כיון דספק דאורייתא היא וד\"ת מוטלת עליו לגרשה הו\"ל גט מעושה כדין אבל הכא דמספקא ליה הלכתא כמאן אין מוציאין אותה בע\"כ כיון דלכשת\"ל דהלכה כמאן דמיקל הו\"ל גט מעושה וזה שדקדק הרב ז\"ל אין מוציאין אותה מידו ולא כתב לא יוציא לאשמועינן דדוקא בע\"כ הוא דקאמר דאין מוציאין מידו כנ\"ל נכון:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רצו) </b> ושמא י\"ל אם הולד כשר א\"כ הוא הולך אחר הגוי כו'. וכ\"מ ממ\"ש הרשד\"ם ביו\"ד סי' קצ\"ו מביאו רבינו המחבר לקמן ריש הלכה ד' לחלק בין איסור שפחה לישראל דס\"ל להרמב\"ם לשיטתי' דאינו אלא מדרבנן ובין איסור ישראלית לעבד כנעני דהוי מה\"ת דמכח הוכחה ממה שהתירה התורה שפחה לעבד עברי אינו מוכח אלא דאיסור שפחה לישראל אינו מה\"ת דעבד עברי ישראל גמור הוא אבל כיון דלא מצינו דהתירה התורה למסור אמה עבריה לעבד כנעני מש\"ה כתב הרמב\"ם פי\"ח דנבעלת לעבד כנעני הואיל ואסורה לו היא זונה וע\"ש: ואני תמהני על הרשד\"ם דמהא דלא מצינו בתורה דהרב מוסר לעבד כנעני שלו אמה עבריה אין ראיה כלל משום דדוקא בעבד עברי שייך דבר זה דהיינו עבודתו לרבו בלילה שיהיו הולדות להרב וזה דוקא שייך כשמוסר שפחה כנענית לעבד עברי דולדה כמותה ולהרב הילדים משא\"כ להיפך למסור אמה עבריה לעבד כנעני דהילדים ישראלים גמורים הם ואין להרב בהם כלום א\"כ מה לו להרב למסור לו אמה עבריה שלו שאין לו מעבודתו בלילה כלום: וכעת נ\"ל דס\"ל להרשד\"ם ז\"ל כפסקי התוס' דס\"ל דגוי הבא על בת ישראל הולד גוי וה\"ה לעבד וא\"כ הרי הילדים הוו עבדים והמה להרב ואפ\"ה לא מצינו בתורה דהרב מוסר אמה עבריה לעבד כנעני שלו א\"כ מוכח מזה דאיסור תורה יש בו: אולם י\"ל דאפי' להתוס' הנ\"ל דוקא בגוי הדין כן שיש לו חיים משא\"כ בעבד דמבואר ביבמות דף ס\"ב דאין לו חיים אין הולד נגרר אחריו כלל ואם בא על אמה עבריה הוי הולד ישראל גמור ולא שייך להרב כלל ובהכי ניחא דלא תקשה קושיית המהרש\"א בסתירת דברי רש\"י ז\"ל אהדדי (וכמדומה לי שכבר כ\"כ חד מגאוני בתראי ליישב כן סתירת דברי רש\"י ז\"ל): אבל גם בל\"ז דברי הרשד\"ם תמוהים הם וכאשר אאריך בזה אי\"ה לקמן בדף הסמוך ועיין מ\"ש רבינו המחבר ז\"ל בשם הריטב\"א ודוק:",
+                "<b>וממזר </b>\n<b> הבא על הגויה הולד גוי כו'.</b> משנה פרק האומר ואמרינן התם בגמ' נכרית מנ\"ל אמר קרא לא תתחתן בם ולדה כמוה מנ\"ל אמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי בנך הבא מן הישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה ופרש\"י ז\"ל מדלא כתיב כי יסיר את בתך משמע דבן הנולד לגוי מבתך קאמר כו' וקרי ליה בנך משום דבני בנים הרי הם כבנים וכן כתב הריטב\"א ז\"ל וק\"ל מדאמרינן פרק הבע\"י דס\"ב ע\"ב א\"ל רבה לרבא בר מרי מנא הא מילתא דאמור רבנן בני בנים הרי הם כבנים אילימא כו' ופרש\"י ז\"ל אבני בתו קאי דבן בנו פשיטא לן והשתא אמאי לא מייתי לה מהכא דקרי לבן בתו בנך וצ\"ע עוד פי' רש\"י בד\"ה בנך הבא מישראל וז\"ל ולא מקרא קא דייק לה אלא ה\"ק מדלא קפיד קרא כו' ודבריו סתומים עיין בהרא\"ם ז\"ל פ' ואתחנן ובמוהריב\"ל ח\"ג ס\"י ובמוהרש\"י ז\"ל ספר בראשית מ\"ש בלשון זה והנראה לע\"ד בכונת רש\"י ז\"ל דס\"ל דמאי דקאמר ר\"י בנך הבא מישראל קרוי בנך לא קאי אקרא דכי יסיר את בנך דמוכח מינה דבן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך דאם כן רבינא היינו ר\"י וכמו שהקשו התוספות ותו דא\"כ הכי הו\"ל לר\"י למימר בן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך כלישנא דרבינא אלא ר\"י אבעלמא קאי וקאמר דבנך הבא מן הישראל דהיינו שהוא מישראל ומישראלית קרוי בנך ולאפוקי בנך הבא מן הגויה דאינו קרוי בנך וכל עיקרו דר\"י לא אתא אלא לאשמועינן דבנך הבא מן הגויה אינו קרוי בנך וזהו שכתב רש\"י ז\"ל בנך הבא מן הישראל כו' לאו מקרא קא דייק כלומר דלבנך הבא מישראל דהיינו כשהוא מישראל ומישראלית לא צריך קרא להכי דלמשפחותם לבית אבותם כתיב אלא ה\"ק מדלא קפיד כו' כלומר דכל עיקרו של ר\"י לא אתא אלא לבנך הבא מן הגויה ואהא קאמר דש\"מ מדלא כתיב כי יסיר את בתך דדוקא בנך הבא מישראל קרוי בנך ולפי זה צ\"ל דמ\"ש רש\"י לעיל בד\"ה כי יסיר וז\"ל ושמעינן דבן בתך מן הגוי קרוי בנך לאו אדר\"י קאי אלא מילתיה דר\"ה דלקמן הוא דקאמר דמהך קרא שמעינן דקרוי בנך כדקאמר רבינ' ודוק. ודע שגירסת הריטב\"א שם כך היא נכרית מנ\"ל אמר קרא כי יסיר כו' וכתב וז\"ל וכ\"ת נימא ולדה כמוה מנ\"ל דלא תפסי קדושין י\"ל דנפ\"ל מדכתיב שבו לכם פה עם החמור דהא ב' נערי' היו וחד מינייהו אליעזר שהוא עבד והב' גוי ותרוייהו איתקוש לחמור דליכא למימר דהב' היה ישמעאל דההוא בנו קרי ליה בכל דוכתא ואע\"ג דהכי איתא באגדה אנן לא שמעינן לה הכי עכ\"ל וק\"ל טובא דבפרק הבע\"י דס\"ב גרסינן אמר רב הכל מודים בעבד שאין לו חייס דכתיב שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור והשתא כפי דברי הריטב\"א ז\"ל אם כן גוי נמי נילף מהכא דהא תרוייהו איתקוש לחמור ובגוים הכתיב קרא בהדיא דיש להם יחס כדמייתי התם מקרא דבלאדן בן בלאדן וכי היכי דבגוים יש להם יחס אע\"ג דאיתקוש לחמור ה\"נ נימא דעבד נמי יש לו יחס ויש ליישב בדוחק:"
+            ],
+            [
+                "<b>לפי </b>\n<b> דבר זה התירו לממזר לישא שפחה כו'.</b> הנה דעת רבינו מבואר דס\"ל דאיסור שפחה לב\"ח הוא מדרבנן ומשום הכי הותרה לממזר משום דהם אמרו והם אמרו ושלא כדעת רש\"י פרק האומר דס\"ט ד\"ה לכתחילה שכתב וזה לשונו וקסבר דכי כתיב לא יהיה קדש בישראל כשר כתיב וכעין זה כתבו הר\"ן והריטב\"א משם ר\"ת אשר מבואר מדבריהם דס\"ל דאיסור שפחה לב\"ח מדאורי' שלא כדעת רבינו וכן נראה ג\"כ ממ\"ש בפרק י\"ב וכן כתב מוהרשד\"ם ז\"ל י\"ד סי' קצ\"ו שזה דעת רבינו ז\"ל אמנם בתשו' שאחר זה דחה מוהר\"א ן' יעיש ז\"ל דבריו ממ\"ש רבי' בפ' י\"ח וז\"ל מפי השמועה למדו שהזונה האמורה בתורה כו' אבל הנבעלת כו' או לגוי ועבד הואיל והיא אסורה לינשא לו ה\"ז זונה ע\"כ ואלו היה איסורו מד\"ס לא קראה זונה ומוהרשד\"ם ז\"ל החזיק בסברתו וכתב דאין ענין זה לזה שהרי לא מצינו בתורה שאמה עבריה יוכל האדון למוסרה לעבד כנעני משא\"כ בעבד עברי שהתיר הכתוב לאדון שימסור לו שפחה כנענית ומטעם זה כתב רבינו שאין איסור שפחה מן התורה כיון דע\"ע הוא חייב בכל המצות כשאר ישראל איך אפשר שיתיר לו מה שאסור לישראל מה שלא עשה כן לאמה עבריה אלא שאיסור ישראלית לעבד מן התורה מקרא דלא יהיה קדש לכך אסור באמה עבריה א\"ד יע\"ש הנה מבואר דדוקא איסור שפחה לב\"ח אינו אלא מד\"ס אבל ישראלי' לעבד אסור מן התורה וכ\"כ מוהרח\"ש ז\"ל ח\"ג סימן מ\"ד יע\"ש ומהתימא על הרב כנ\"הג ז\"ל ח\"א סימן ד' בהגהת הטור אות ח' שכתב וז\"ל איסור שפחה לב\"ח וישראלית לעבד לדעת הרמב\"ם ז\"ל הוי איסור דרבנן רשד\"ם ז\"ל עכ\"ל והוא תימה שהרי מבואר מדברי הרשד\"ם דישראלי' לעבד אף רבינו ז\"ל מודה דאיסורו מן התורה וכן יש לתמוה על הרב פמ\"א ז\"ל ח\"א סימן ל\"ב כמו שיע\"ש. אך זו היא שקשה לי לדברי מוהרשד\"ם דאם איתא דישראלי' לעבד אסורה מן התורה א\"כ מאי פריך פ\"י יוחסין ת\"ש א\"ל לר\"ט טהרת את הזכרים ולא טהרת את הנקבות אי אמרת לכתחילה קאמר ממזרת נמי תנסיב לעבד והשתא מאי קושיא נימא דדוקא בזכרים התירו לממז' לישא שפחה משום דכיון דאיסור שפחה מדרבנן הם אמרו והם אמרו כמ\"ש רבינו ז\"ל אבל ממזרת לעבד כיון דאיסורו מן התורה לא התירו אלא משמע ודאי דל\"ש לן בין ישראל לשפחה לישראלי' לעבד אלא תרוייהו דאוריית' או תרוייהו דרבנן גם מ\"ש דאיסור ישראלי' לעבד נפ\"ל לרבינו ז\"ל מקרא דלא יהיה קדש תמהני עליו שהרי רבינו ז\"ל בס' המצות סי' ש\"ן כתב וז\"ל שהזהירנו שלא לבא על הזכר והוא אומרו ואת זכר לא תשכב וכו' כבר נכפלה האזהרה בזה הענין בעצמו והוא אומרו יתעלה לא יהיה קדש מבני ישראל וזה דרך האמת שזה הלאו הוא נכפל לחיזוק עכ\"ל והשתא כפי דברי מוהרשד\"ם ז\"ל אמאי הוצרך רבינו ז\"ל לידחק ולומר שלא יהיה קדש נכפל לחיזוק והיל\"ל בפשיטות דאצטריך להזהיר ישראל לעבד גם מוהרח\"ש ז\"ל סימן הנז' הקשה וז\"ל ואיברא דלכל הפי' קשה להרמב\"ם במנין המצות אמאי לא הביא לאו דלא יהיה קדש אלא לא תהיה קדשה בלחוד ותי' דאפשר לומר בדוחק דהרמב\"ם ס\"ל דלא תהיה קדשה ולא יהיה קדש כולה חדא מילתא היא לישראל' הנבעלת לישראל דרך זנות וחד אזהרה לנבעלת וחד אזהרה לבועל יע\"ש והוא תימא איך אשתמיט מיניה דברי רבינו ז\"ל הללו דסי' ש\"ן שכתב בפי' דלא יהיה קדש בא אזהרה למשכב זכור וכמ\"ש ועיין בהרדב\"ז ז\"ל ח\"א סימן קפ\"ח שנראה מדבריו שלדעת רבינו ז\"ל בין איסור עבד לישראלי' בין איסור שפחה לב\"ח אינו אלא מד\"ס שלא כדעת מוהרשד\"ם ז\"ל ומה שהקשה מוהר\"א ן' יעיש ממ\"ש רבינו דהנבעלת לגוי ועבד הואיל והיא אסורה לו ה\"ז זונה י\"ל דזונה מדרבנן קאמר דנפסלה לכהונה מד\"ס ומ\"ש מפי השמועה למדו שזונה האמורה בתורה כו' לא קאי אלא אאינך דקא מני בהדייהו אלא דק' לזה ממ\"ש רבינו שם בדין ד' הבא על השניה וכיוצא בהם לא עשאה זונה שהרי אינה אסורה לינשא לו מן התורה הרי בהדיא דכל שאיסורו מד\"ס לא מיקרייא זונה ולא נפסלה לכהונה ועיין בספר בתי כהונה ח\"א למורינו הרב ז\"ל בחלק בית ועד סי' ח' שהכריח כן יע\"ש:<br><b> האמנם </b> אחר העיון נראה דהא ודאי ל\"ק שהרי נתין לדעת רבינו ז\"ל אין איסורו אלא מד\"ס כמ\"ש פי\"ב מה' אלו דין כ\"ב ואפי\"ה כתב שם בדין ג' שאם נבעלה לנתין עשאה זונה וכן מצאתי למוהר\"ר דוד עראמה בחי' כתב שם וז\"ל או נתין ואע\"פ שלדעת הרב איסורו מד\"ס הולד פסול וכן ממזר מדרבנן משא\"כ בשניות שהולד כשר עכ\"ל אלא שהרב ז\"ל לא ביאר לחלק מה בין שניות לנתין ואפשר דטעמא דמילתא דשניות אין איסורן מצד עצמן כלל אלא משום גדר וסייג לעריות משא\"כ בנתין שגזרו עליהם מצד עצמן מפני האכזריות שהיה בהם וכבר הארכתי בזה במקום אחר והבאתי סמוכות לזה ואם כן עבד נמי אע\"ג דאיסורו מד\"ס לא גרע מנתין דה\"נ איסורו מצד עצמו מפני שגורם לבן לסור מאחרי ה' כמ\"ש רבינו אך קשה לכאורה מהא דתנן בפרק המגרש דפ\"ה הרי את מותרת לכל אדם אלא לאבא ולאביך כו' לעבד ולנכרי ה\"ז גט כשר משום דלאו שיורא הוא דבלא\"ה אסירי ולא תפסי בה קדושין והשתא אם איתא דישראל לעבד מותרת לינשא מן התורה הא מדאוריית' גט בטל הוא דשיורא הוא כיון דאי לא הוה משייר היתה מותרת לינשא לו והאי משום איסור אישות שבה אסורה לינשא לו והרי חייבי לאוין דמדאורייתא אסירי לינשא להם ואפי\"ה חשיב שיורא משום טעמא דכיון דחייבי לאוין תפסי קדושין ולהא לא תפסי מחמת איסור אישות שבה כ\"ש בעבד דחשיב שיורא כיון דישראל לעבד מותרת להנשא ולהא אסירא משום איסור אישות שבה וכ\"ת הרי קתני מתני' לעבד ולנכרי ונכרי נמי אין איסורו אלא מד\"ס דבית דינו של שם גזרו עליו הא ודאי ל\"ק דדרך אישות מיהא אסורה מן התורה מקרא דלא תתחתן ונראה לומר דאע\"ג דמן התורה ישראל לעבד שרי אפי\"ה כיון דחכמים אסרו לא חשיב שיור' ונמצא גט כשר מן התורה דכיון דמה שהקפידה התורה הוא שיהיה דבר הכורת בינו לבינה והשתא מיהא מכח גזירת רז\"ל הרי הוא דבר הכורת בינו לבינה שפיר דמי וזה נראה מוכרח ממאי דאיבעייא לן התם חוץ מזנותיך מהו בנשואין הא לא שייר או דילמא שייר בביאה א\"ל תניתוה לאבא ולאביך במאי אילימא בנשואין אבא ואביך בני נשואין נינהו אלא לאו בזנות כו' והשתא קשה למאי דס\"ד השתא דאלא לאבא ולאביך דקאמר שלא תבעלי בזנות הוא דקאמר א\"כ כי קתני נמי לעבד ולנכרי בזנות הוא דקאמר דאי בנשואין עבד ונכרי בני נשואין נינהו כדפריך אאבא ואביך וכיון שכן קשה דהיכי קתני דהגט כשר הא מדאוריית' ישראל לגוי דרך זנות מישרא שרי וא\"כ הו\"ל שיור בגט אלא משמע ודאי דכיון דמדרבנן אסירא א\"כ השתא מיהא לית ביה שיורא והגט כשר ד\"ת כנ\"ל ועיין בספר מח\"א ה' קנין משיכה סי' ב' ותמצא מעין האמור ועיין עוד בספר מים חיים להפר\"ח ז\"ל בה' נחלות פ' ודו\"ק מיהו מהא דגרסינן פרק אלמנה לכ\"ג דס\"ט נראה שיש להוכיח כדעת מוהרשד\"ם ז\"ל דפריך התם לר\"ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ומאי כי תהיה לאיש זר כי תבעל אלמנה וגרושה ל\"ל והשתא אם איתא דישראל לעבד ד\"ת מותרת לינשא לו א\"כ מאי פריך אלמנה וגרושה ל\"ל ופרש\"י דהאי כי תהיה אם בא ללמד על ביאת הפסולין אינו אלא לשון בעילה וכל הזרים אצלה במשמע ואפי' גוי ועבד ע\"כ והא איכא למימר דאצטריך אלמנה וגרושה לאשמועינן דעבד הבא על הישראלית פסולה מן התרומה דאי מקרא דכי תהיה לאיש זר ליכא למשמע שהרי עבד לאו זר אצלה הוא שהרי מותרת לינשא לו אבל מקרא דאלמנה וגרושה ממעטינן ליה שפיר כיון דלא שייך אלמנות וגרושין בו ואין לומר דלדידן נמי תקשי דאימא דאלמנה וגרושה אצטריך למעוטי נכרי דאי מקרא דכי תהי' לאיש זר לא שמעינן לה כיון דמאודריית' שרי דהא ודאי בורכא היא דכיון דדרך אישות אסור ד\"ת מקרא דלא תתחתן א\"כ שפיר קרינן ביה לאיש זר שזר אצלה להתחתן בו תו ק\"ל מהא דגרסינן פ' החובל דפ\"ח ע\"א אלא מעתה לרבנן יהא עבד כשר לעדות דכתיב כו' אמר עולא עדות לא מצית אמרת דאתיא בק\"ו מאשה ומה אשה שהיא ראויה לבא בקהל פסולה לעדות עבד שאינו ראוי לבא בקהל אינו דין שפסול לעדות והשת' אם אית' לדעת רבינו דישראלי' לעבד ד\"ת מותר אכתי תקשי דמן התורה מנ\"ל דעבד פסול לעדות כיון דמדאורייתא מותר לבא בקהל מיפריך ק\"ו ועיין בתו' פ\"ק דר\"ה ד\"ה אלו שכתבו בס\"ד דעבדים לא קחשיב בפ' זה בורר משום דפסולים דאורייתא הוא יע\"ש ודוק ועיין בהרב מש\"ל ז\"ל פ\"ג מה' עבדים הלכה ג' שהקשה דאם איתא דשפחה מותרת מדין תורה איך כשאסרו חכמים השפחה לא אסרוה ג\"כ לעבד ומדברי רבינו מוכח דהשפח' מותרת לעבד ואפי' מדרבנן וכן מבואר מההיא דרבי שמלאי יע\"ש ולי נראה שלפי מ\"ש הרב ט\"ז י\"ד סי' קי\"ז סק\"א דבדבר המפורש היתרו בתורה אין כח ביד חכמים לאסור ועשה סמוכות לזה מדברי התוס' דפ' לולב הגזול יע\"ש כבר כתבתי בזה באורך בה' יסודי התור' נרא' דלק\"מ וק\"ל כתב הרדב\"ז ז\"ל סימן הנז' דס' ממזר נמי מותר בשפח' ול\"מ לדעת רבינו דס\"ל דאיסור שפחה מדרבנן אלא אפי' לדעת ר\"ת ודעימיה דס\"ל דאיסור שפחה מן התורה שרי יע\"ש שהאריך בזה ומוהר\"א יצחקי ז\"ל בס' זרע אברהם חי\"ד סי' החזיק בסברא הלזו ודחה דברי הרב פ\"מ ח\"ג שכתב דס' ממזר אסור בשפחה יע\"ש ואני תמיה עליהם איך אשתמיט מינייהו דברי הר\"ן והריטב\"א ז\"ל בר\"פ עשרה יוחסין שכתבו וז\"ל והא דתנן חרורי דמשמע דעבדים לא אליבא דר\"ט דקי\"ל כותיה ה\"ה לממזרים דמותרים בעבדים אלא דמשום אינך השנויים במתניתין שאין מותרים בעבדים תנא חרורי עכ\"ל הרי בהדייא דס\"ל דשתוקי ואסופי השנוים במשנה אינם מותרים בעבדים וכן מבואר עוד בחי' הרשב\"א שכתב וז\"ל ולא תנא חרורי אלא משום אינך כולהו דמתני' דאינם מותרים בעבדים וא\"ת ואיך שתוקי ואסופי מותרים בעבדים וא\"ת בנתיני' והא קיימי בלא תתחתן בם כו' ושתוקי ואסופי אסירי באיסורי חיתון ע\"כ דאי לא לישתרו אפי' בגוים ועבדים כו' ועיין שם הנה מבואר בהדייא דשתוקי ואסופי אסורים בשפחה וצ\"ע ודע שהרב חלקת מחוקק סי' ד' ס\"ק כ\"ב נסתפק בגר עמוני ומואבי אי מותרים בשפחה כממזר או עדיפי מממזר והרב בית שמואל ס\"ק נ\"ה כתב דלכאורה נראה דתלייא בפלוגתא דרבינו ור\"ת שלדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דאיסור שפחה מדרבנן ומשו\"ה לא גזרו על הממזר כדי לטהר זרעו ה\"נ יש להתיר בגר עמוני מה\"ט ולדעת ר\"ת שכתב הר\"ן דה\"ט דממזר מותר בשפח' אע\"ג דאיסורו מדאורייתא משום דכתיב לא יהיה קדש יצא ממזר שקדש ועומד הוא א\"כ בגר עמוני י\"ל דאסור דהא אין יצירתו בעבירה א\"ד יע\"ש ועיין בחידושי הרשב\"א ז\"ל ביבמות פ' הערל דע\"ז ע\"א שכתב שם דגר מצרי מותר לישא שפחה והביא שם ירושלמי דפרק עשרה יוחסין דקאמר בהדייא דעמוני נותנים לו שפחה ומבואר הוא שדעת הרשב\"א ז\"ל דאיסור שפחה מדאורייתא כדעת ר\"ת כמ\"ש בריש עשרה יוחסין ולא ידעתי איך אשתמיט מנייהו ירושלמי הלזו ועיין בהרמ\"ע מפאנו במאמר חקור דין דכ\"ט שכתב שישי אבי דוד חשש דילמא מואבי ואפי' מואבית ואמרו רז\"ל שפי' מאשתו בזקנותו ולקיים מה שנאמר ולערב אל תנח ידך בקש לבוא על שפחתו ושחררה על תנאי יעיין שם הנה מבואר דגר עמוני ומואבי מותרים בשפחה כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רצז) </b> הנה דעת רבינו מבואר דס\"ל דאיסור שפחה לבן חורין היא מדרבנן כו'. לא זכיתי לעמוד על דעת רבינו הגדול הרמב\"ם ז\"ל איך אפשר לומר כן דהא ב\"ד של החשמונאים גזרו דהבא על הנכרית חייב משום נשג\"א או נשג\"ז והרמב\"ם גופי' בפי\"ב מהא\"ב נקט נש\"ג והיינו נדה שפחה גוי'. והיינו דגזרו על נדה ושפחה משום דאתי לאחלופי בנדה ישראלית או בשפחה כנענית ממש ועיין רש\"י ע\"ז דף ל\"ו ע\"ב בד\"ה נשג\"א וא\"כ תינח אי שפחה אסורה לישראל מה\"ת מש\"ה גזרו ב\"ד אנכרית אטו שפחה אבל אי נימא דשפחה גופה מה\"ת מותרת לישראל א\"כ איך שייך למגזר נכרית אטו שפחה מאי מקום איכא לאחלופי למגזר בגוי' כיון דהיא נמי מדרבנן בעלמא אסורה וצ\"ע:<br><b> (רצח) </b> ומטעם זה כתב רבינו שאין איסור שפחה מה\"ת כו'. איך אפשר שיתיר לו מה שאסור לישראל כו'. זה תמוה דהא עבד עברי כהן הרי רבו מוסר לו שפחה כנענית כרב בקדושין דף כ\"א ע\"ב וכ\"פ הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ב הלכה ב' מהלכות עבדים אע\"פ שהיא זונה ואסורה לו מה\"ת כמ\"ש הרמב\"ם בפי\"ח ה\"א מהא\"ב וזה אפי' בנשתחררה פחות מבת שלש נמי אסורה לכהן מן התורה (ועיין בראב\"ד בהשגות שם שכתב דאסורה מה\"ת משום דכתיב בתולות מזרע ישראל ועיין במ\"מ שם) וכיון דקראה זונה ע\"כ דהיא מדאורייתא ועיין ח\"מ וב\"ש בסי' וא\"ו ובסי' ט\"ז ודוק וצ\"ע:<br><b> (רצט) </b> איסור שפחה לב\"ח וישראלית לעבד לדעת הרמב\"ם ז\"ל הוי איסור דרבנן כו'. וכ\"כ הרדב\"ז ז\"ל ח\"א סי' קפ\"ח דגם ישראלית לעבד הוי נמי מדרבנן לחוד ותמהני דא\"כ תקשי לי' מתניתין דגיטין דף מ\"א ע\"א במי שחציו עבד וחציו בן חורין דכופין את רבו ועושה אותו בן חורין ואמאי הא האדון עובר בעשה דאורייתא דלעולם בהם תעבודו וא\"כ מוטב שתעביד האשה איסורא זוטא משיעביד האדון איסורא רבה ועיין תוס' שם בד\"ה כופין כו' שהקשו שם דליתי עשה דפ\"ו ולידחי את הל\"ת דלא יהיה קדש ותירצו דכיון דאפשר ע\"י כפי' לא דחי וע\"ש וא\"כ הא תינח אי איכא ל\"ת דאורייתא אבל אי נימא דאין בזה אלא איסורא מדרבנן הרי הקושיא במקומה עומדת גם שאר התירוצים של התוס' לא סלקו כהוגן לפ\"ז: ויש ליישב בדוחק ולומר דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וגם איסור ביאה דרבנן חיובה בהעראה וא\"כ עדיף טפי לכוף האדון לשחררו אע\"ג דאיסורא רבה הוא משום דהאדון אינו עובר בעשה אלא פעם אחת משא\"כ הישראלית עוברת בכל ביאה וביאה והרי כתב הר\"ן בתשובתו על האי דנשאל הראב\"ד לענין חולה שיש בו סכנה דמוטב לעבור על איסור סקילה החמור והיינו לשחוט לו בשבת מלהאכילו נבילה משום דבשחיטה לא עביד איסורא אלא פעם אחת ואנבילה חייב על כל כזית וכזית עיין ר\"ן פרק יוה\"כ אלמא דעדיף טפי לעבור על איסור חמור פעם אחת מלעבור כמה פעמים על איסור קל ודוחק: אבל מה שכתב הרשד\"ם ז\"ל דישראלית אסורה לעבד מה\"ת מהא דלא מצינו בתורה באמה העבריה שיכול האדון למסרה לעבד כנעני תמהני דהא דאדון מוסר שפחה כנענית לעבד עברי היינו משום דזהו עבודתו לרבו בלילה שיהיו הילדים של השפחה כנענית שלו לרבה משום דולדה כמותה וזה שייך רק בשפחה כנענית שהיא של האדון אבל באמה עבריה דאין להאדון שייכות בולדה ובניה ישראלים בני חורין נינהו א\"כ למה לו להאדון למסרה לעבד כנעני. ועוד דהא אי אפשר לקטנה שתלד דא\"כ הרי מצינו חמותו ממאנת ובנים הרי הן כסימנים או עדיפי מנייהו עיין יבמות דף י' והרי היא יוצאת מרשות האדון וכן ק\"ל לדברי הרשד\"ם ולכל מאן דס\"ל בדעת הרמב\"ם ז\"ל דשפחה אינה אלא מדרבנן ומטעמא דאל\"כ אמאי עבד עברי מותר בה דאטו משום דנמכר לעבד עברי נפיק מכלל ישראל אפי' בפרט אחר וכעין שהקשה המל\"מ בפ\"ג מה' עבדים שמביאו המחבר בסוף העמוד הזה דא\"כ יהיה אסור בשפחה מדרבנן ומה שמיישב הגאון המחבר כאן עפ\"י דברי הט\"ז יו\"ד סי' קי\"ז דמה שמפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור הנה תירוצו זה עולה יפה לפי מה דנקט המל\"מ לישנא דקושיא והיינו איך כשאסרו חכמים שפחה לישראל לא אסרו ג\"כ לעבד אבל אני הקשיתי הקושיא להיפך איך אפשרות לומר דשפחה אינה אסורה אלא מדרבנן (ומטעמא דע\"ע מותר בה אע\"ג דלא נפיק מכל מה שישראל חייב ע\"י מה שנמכר לע\"ע וכנ\"ל) הא משום דפירשה התורה בהדיא דעבד עברי מותר בשפחה אע\"פ שבכל מילי דיניה כישראל גמור בלי הפרש שוב אי אפשר לחכמים לאסרה אישראל למ\"ש הט\"ז הנ\"ל דכיון דעבד עברי נער ישראל גמור הוא א\"כ הו\"ל כאילו מפורש בתורה דישראל מותר בשפחה:<br><b> ועוד </b> ק\"ל מש\"ס אלו שהקשיתי מעל\"ד אמוהרשד\"ם ז\"ל בד\"ה זה תמוה כו' באות רצ\"ט דאי ס\"ד דשפחה אינה אלא מדרבנן מה קאמר הש\"ס שם גבי האי דמבעי להו עבד עברי כהן מהו בשפחה חידוש הוא כו'. וא\"כ מאי חידוש הוא כיון דמדאורייתא מותר ואי נימא דחידוש הוא משום דמדרבנן אסור ישראל בשפחה א\"כ איך אפשר למילף מהיתר איסור דרבנן היתר ללאו דאורייתא דהא הרמב\"ם ז\"ל ס\"ל דכהן שבא על הנכרית לוקה משום זונה (ואע\"פ שעדיין לא זינתה) כמבואר בריש פי\"ח מהלכה זו וכ\"כ המחבר בש\"ע סי' וא\"ו סעי' ח' והח\"מ וב\"ש סי' ט\"ז סעיף א' וזה מוסכם ממחברי הראשונים והאחרונים בדעת הרמב\"ם ז\"ל: (מנ\"ה עיין במל\"מ פ\"ג מהלכות עבדים ד\"ה וכופהו שהרגיש בזה ועיין בבית מאיר סי' ט\"ז מה שפלפל בדברי המל\"מ הללו עיי\"ש): ולכאורה יש להביא ראיה דבאמת ילפינן מחידוש היתר איסור דרבנן לאיסור דאורייתא מהך אבעיא שני' בש\"ס שם כהן מהו ביפת תואר וע\"ש והא ישראל שבא על הנכרית דרך זנות איסורו מדרבנן בלבד וכהן שבא עליה לוקה מה\"ת לדעת הרמב\"ם ז\"ל כמבואר בסי' ט\"ז סעיף א' הנ\"ל וא\"כ איך יליף הש\"ס היתרא לכהן ביפ\"ת מישראל: אבל באמת משם אינו ראיה משום דאפי' אי נימא דהרמב\"ם לא ס\"ל כהתוס' דאשת לרבות אשת איש משום דיש אישות לנכרי משום עשה דודבק באשתו מ\"מ אכתי איכא חידוש היתר דאורייתא כמ\"ש המ\"מ בפ\"א מהלכות אישות הלכה ד' דהבא על אשה שלא לשם אישות עובר בעשה דרחמנא אמר כי יקח וגו' וא\"כ חידוש הוא ביפ\"ת דאי לשם אישות הרי עובר בלא תתחתן (אלא צ\"ל דע\"כ לא קאמר המ\"מ אלא בבא על ישראלית שלא לשם אישות דעובר בעשה כיון דבת קדושין היא משא\"כ בנכרית תדע דא\"כ אמאי צריכין לגזירה דחשמונאים בזנות נכרית ועוד דא\"כ הא בשפחה נמי איכא עשה זו ולמה אינה אסורה אלא מדרבנן להרמב\"ם ז\"ל) א\"נ דחידוש הוא דבפרהסיא נמי מותרת אבל לומר דילפינן מאיסור דרבנן לדאורייתא זה לא ניתן להאמר: והנה חתני הרב ר\"ש ראפופורט הגיד לי שמצא קושייתי בס' המקנה ותירץ שם דהרמב\"ם ז\"ל ס\"ל כהתוס' דאין איסור תורה לכהן בנכרית אם לא שנבעלה כבר בודאי כמ\"ש ביבמות דף פ\"א והנה המעיין ברמב\"ם רפי\"ח יראה שא\"א לומר כן בדעתו מדכתב איזו זונה כל שאינה בת ישראל כו' ואח\"כ בהלכה ג' כתב וכן הגיורת כו' ע\"ש היטב ודוק וכן פירשו כל המפרשים (אלא דהגאון המקנה הביא ראיה ממג\"א סי' קנ\"ג וע\"ז יש להשיב הרבה ואין הגליון מספיק): ואני אומר דלא הועיל בזה כלל דבשלמא להתוס' לשיטתייהו דס\"ל דשפחה אסורה מדאורייתא מלא תהיה קדשה גו' שפיר קאמר הש\"ס דחידוש הוא אבל להרמב\"ם ז\"ל דס\"ל דאינה אסורה אלא מדרבנן א\"כ ניהו נמי דגם כהן אינו אסור בשפחה אלא מדרבנן מ\"מ לא שייך לומר דמשום שהתירו רבנן שפחה לעבד עברי ישראל התירו נמי לעבד עברי כהן דאטו רבנן התירוה הא אדרבה כשאסרו רבנן שפחה הרי היה בדין שעבד עברי נמי יהיה אסור בה אלא שלא היה כח בידם לאסור משום דמפורש בקרא דמותר וכהט\"ז הנ\"ל א\"כ תו אינו חידוש כדי שנאמר ל\"ש כהנים כו' דאדרבה כיון דעבד עברי כהן אינו מפורש בקרא הוא אסור בשפחה כיון דליכא כאן חידוש כלל שהרי לא התירו כאן חכמים דבר האסור אלא שלא יכלו לאוסרו מחמת דהתורה התירה בפירוש ואיך נימא דחידוש הוא כדי דנשרי נמי עבד עברי כהן. והבן זה באופן דממנ\"פ יקשה על הרמב\"ם ז\"ל אי ס\"ל כפשוטו דכהן לוקה אבעילת נכרית אע\"פ שלא נבעלה תחילה וכדעת הפוסקים רובם ככולם א\"כ קשה מאי מייתי ראיה מאיסור דרבנן אלאו דאורייתא וכנ\"ל ואי ס\"ל כהתוס' הנ\"ל דבעו שזינתה תחילה ואי לא אינה אסורה מדאורי' לכהן א\"כ אכתי יקשה איך קאמר דחידוש הוא הא רבנן לא התירו מידי בשפחה לעבד עברי ישראל אלא שלא היה כח בידם לאסרה לו משום דמפורש היתרו בקרא ואיך אפשר להתיר משום זה שפחה לכהן נמי וכי דנין אפשר משאי אפשר הא עבד עברי ישראל אי אפשר לאוסרו בשפחה ועבד עברי כהן אפשר לאוסרו כיון דאינו מפורש בקרא להיתר ולישנא דחידוש הוא אין לו שחר כלל אי שפחה אינה אסורה אלא מדרבנן ועיין מ\"ש על הגליון בדף ב' ע\"א בד\"ה בחידושי פלפלתי כו':<br><b> ודע </b> דבמכילתא הביאה המל\"מ בפ\"ב מהלכות עבדים משמע להדיא דשפחה מותרת מדאורייתא דהא אמרינן התם אם בעל אשה הוא בישראלית הכתוב מדבר או אינו אלא בשפחה כתיב אם אדוניו יתן לו אשה הרי שפחה כנענית אמורה כו' ע\"כ ואי ס\"ד דשפחה אסורה מדאורייתא איך אפשר לומר דבשפחה מיירי אלא דלכאורה המכילתא זו צריכה רבה דהא הכתוב קראו בעל אשה ואיך שייך בה אישות כיון דלא תפסי בה קדושין ועוד דהא אסורה עליו בלאו דלא תתחתן כל שבא עליה דרך אישות לדעת הרמב\"ם ז\"ל ואפי' בשאר אומות ועכ\"פ כיון דקראו הכתוב בעל אשה משמע דבא עליה דרך אישות וא\"כ איך ס\"ד דהמכילתא דמיירי קרא בשפחה עד דצריך לימוד דבישראלית מיירי. ועוד ק\"ל להני הסוברים בדעת הרמב\"ם ז\"ל דשפחה מותרת מדאורייתא לע\"ע הרי ס\"ל להרמב\"ם ז\"ל דישראל שבעל נכרית דרך אישות לוקה מה\"ת משום לא תתחתן בם והרי מסירת השפחה לעבד דרך אישות הוא דהרי מקרא מלא דבר הכתוב אהבתי את אשתי ואפי' אי נימא דשפחה דמיירי בה הכתוב אינה מז' עממין מ\"מ הא הרמב\"ם ז\"ל ס\"ל ברפי\"ב מהא\"ב דאפי' שאר אומות איתנייהו בלא תתחתן וא\"כ ניהו דהרמב\"ם ז\"ל ס\"ל דשפחה בזנות אינה אסורה מלא תהיה קדשה ואין איסורה אלא מדרבנן אבל דרך חתנות כמו במוסרה לעבד עברי שפיר קאמר הש\"ס בקדושין הנ\"ל דחידוש הוא: אמנם הדבר נכון מאד שהרי הרמב\"ם ז\"ל שם בהלכה י\"ד כתב להדיא דאפי' לקח שפחה דרך חתנות אינו לוקה מה\"ת והיינו דאזיל לשיטתי' דס\"ל דבגיורת ליכא לאו דלא תתחתן ושפחה נמי כיון שטבלה יצאתה מכלל עכו\"ם וא\"כ גם המכילתא ניחא דכל שלקחה דרך אישות אע\"פ שאין תופסין בה קדושין נקראת בשם אשה וראיה מהך מכילתא לדעה זו ומ\"מ אין קושיא מהמכילתא להנך דס\"ל דשפחה אסורה מדאורייתא די\"ל דהתם קאי אשפחה משאר אומות וס\"ל דלית בהו איסור חתנות ודוק:<br><b> (ש) </b> והוא אומרו ואת זכר לא תשכב כו'. וכבר נכפלה האזהרה בזה כו'. לא יהיה קדש מב\"י כו'. שזה הלאו הוא נכפל לחיזוק כו'. זה תמוה דמה צריך לומר דנכפלה האזהרה לחיזוק הא תלמוד ערוך הוא בסנהדרין דף נ\"ד רע\"ב דאת זכר גו' הוא אזהרה לשוכב ולא יהיה קדש הוא אזהרה לנשכב ע\"ש ואי משום דפוסק כרע\"ק דפליג שם אר' ישמעאל א\"כ מנ\"ל דלא יהיה קדש אתא לאזהרה זו כלל דהרי רע\"ק דריש אזהרת נשכב מלא תשכב דקרי וא\"כ מנ\"ל דלא יהיה קדש אתי כלל לזכר ועוד ק\"ל כיון דהרמב\"ם ז\"ל פוסק כאן דיש אם למסורת ולא למקרא ועיין סנהדרין דף ד' וברמב\"ם רפ\"ד מטו\"מ ובכמה מקומות דמשמע דתנאי דסברי יש אם למקרא מוקמי בשיטה ועיין רמב\"ם פ\"ד משגגות וצע\"ק:<br><b> (שא) </b> שישי אבי דוד חשש דילמא מואבי ואפי' מואבית ואמרו רז\"ל שפירש מאשתו בזקנותו כו'. ביקש לבוא על שפחתו ושחררה על תנאי כו'. תמהני איך אפשר לשחרר על תנאי להני פוסקים דס\"ל דאחד ממשפטי התנאי הוא שיהיה אפשר לקיימו ע\"י שליח והא שיחרור אי אפשר ע\"י שליח משום דאין שליח לדבר עבירה שהרי קיי\"ל דהמשחרר עבדו עובר בעשה ונמצא דהשליחות בטל כמ\"ש התוס' ב\"מ דף יו\"ד ע\"ב בד\"ה דאמר כו': [אמר נ\"ה המבלה\"ד הנה משנה מפורשת (גיטין י\"א ע\"ב) האומר תן וכו' שטר שחרור זה לעבדי מבואר דמהני שחרור ע\"י שליח וכבר תמה בזה הגאון מהר\"י הלוי האבד\"ק אה\"ו זצ\"ל הא אין שלד\"ע עיין בשו\"ת נוב\"י ס\"ק אהע\"ז סי' ע\"ו וסי' ע\"ז והנכון בזה כמו שתירץ בקצה\"ח סי' קפ\"ב אות ב' שהמשחרר עבדו אינו עובר בעשה רק כשמשחררו בחנם עיי\"ש שהביא כן בשם הרשב\"א ועיין בחינוך מצוה שמ\"ז וא\"כ ה\"ה בזה דשחררה משום דעבדא לי' נייחא דנפשי' ועוד י\"ל כמ\"ש הר\"ן פ' השולח דהיכא דאינו עושה לטובת העבד ליכא עשה ועיין מג\"א סי' צ' ס\"ק ל' וה\"ה הכא שעושה לטובתו לקיים מצות פו\"ר ולא לטובתה יכול לשחררה ע\"י שליח וה\"ה דיכול להטיל תנאי בזה וז\"ב]. ע\"כ הגה\"ה:<br><b> וא\"א </b> לומר דכיון דמשום לקיים המצוה דלערב אל תנח ידך עביד הכי שפיר דמי דז\"א דהא משום מצוה זו אין מוכרין ס\"ת והרי בברכות דף מ\"ז ע\"ב במעשה דר\"א דשחרר עבדו להשלימו לעשרה לבתר דמשני התם מצוה שאני פריך שם והא מצוה הבאה בעבירה היא ומשני דמצוה דרבים שאני וע\"ש. וא\"כ הרי מצוה דלערב קיל וגם אינה מצוה דרבים ולפ\"ז ודאי מצוה הבאה בעבירה היא וא\"א לשחרר על תנאי. ואולם אי נימא כמו שצדד המל\"מ בפ\"ו מהלכות אישות דבתנאי דלשעבר א\"צ למשפטי התנאי ומסתמא גם לענין משפט זה דאפשר לקיימו ע\"י שליח נמי כן הוא לפ\"ז לק\"מ דה\"נ התנאי הוא איך קיבל משה רבינו ע\"ה פירוש מואבי מסיני דהוי תנאי לשעבר וא\"צ למשפטי התנאי. ועוד י\"ל לפי מ\"ש הרמב\"ן ב\"ב בדף קכ\"ו דבינו לבין עצמו א\"צ שיהי' אפשר לקיימו ע\"י שליח ניחא שפיר דה\"נ כיון דיכול לשחררה בע\"כ ולא הוי תנאי בינו לבינה ולא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן מש\"ה א\"צ בזה שיהיה אפשר לקיימו ע\"י שליח ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גר </b>\n<b> שנשא בת ישראל כו' הולד יש' לכל דבר.</b> כתב ה\"ה ז\"ל בדין הקודם וז\"ל אבל אם היה ישראל גמור אחד מהם אסור בממזרת וזה פשוט שאם גר הוא שבא על ב\"י לא גרע מגוי כו' הנה הר\"ן ז\"ל פרק עשרה יוחסין דע\"ד ע\"ב כתב וז\"ל גר מותר בממזרת כר\"י מיהו דוקא עד עשרה דורות וכדאית' בגמ' לקמן וכתב' הרמב\"ם ז\"ל בגר שנשא גיור' דוקא ולא ידעתי מנין לו דאע\"ג דגוי הבא על ב\"י הולד ישראל התם ה\"ט לפי שא\"א לו להתייחס אחר אביו דלמשפחותם לבית אבותם בישראל הוא דכתיב אבל זה שאביו ישראל למה לא יתייחס אחר אביו והרי כאן יש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר וצ\"ע א\"ד יע\"ש וכן נראה דעת התוס' ז\"ל שלא כדעת רבינו ז\"ל ממ\"ש שם בד\"ה והרי גר וז\"ל ונראה לפרש הרי גר שנשא בת ישראל שהבת מותרת לכהן ומותרת בממזר כראב\"י יע\"ש וראיתי להרב ע\"י שהק' וז\"ל וקשה היכא הוזכר זה בדברי ראב\"י דהוא מותר בממזרת ושמא כיון דהולד הולך אחר הזכר הוי גר דעד עשרה דורות הוי גר ומותר בממזרת א\"ד והנה הרב ז\"ל כתב זה בדרך שמא ואשתמיט מיניה שדבר זה במחלוקת הוא שנוי בין רבינו והר\"ן ז\"ל וא\"כ מבואר הוא שדעת התוס' ז\"ל כדעת הר\"ן ז\"ל ולדעת רבינו צ\"ל דמאי דקאמר בגמ' והרי גר שנשא בת ישראל דכהן מותר לישא בתו ומותרים לבא זה בזה אגר עצמו דוקא קאי דמותר לישא ממזרת ולא אבת גר כדעת התוס' והיינו דקא פריך דמדקתני מתניתין כל שבתו אסורה לכהן מותרים לבא זה בזה והאי מותרים אכולהו קאי בין אגר עצמו בין אבתו וא\"כ כי דייקינן הא ממזרת אסור אכולהו נמי משמע דכיון שבתו מותרת לכהן איהו נמי אסור בממזרת ואהא פריך והרי גר כו' דהא גר עצמו מותר לישא ממזרת אע\"ג דבתו מותרת לכהן וראיתי להרב חלקת מחוקק סימן ד' ס\"ק כ\"ג שהקשה לדעת הר\"ן מהא דגרסינן בפ' האומר אמתניתין דקתני כל מקום שיש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר פרכינן וכללא הוא והרי גר שנשא ממזרת ויש קדושין ואין עבירה והולד הולך אחר הפגום דתניא כו' ומשני תנא אי זו למעוטי והדר פרכינן ואי זו ותו לא והרי חלל שנשא ישראלית כו' והרי ישראל שנשא חללה כו' והולד הולך אחר הזכר ומדלא פרכינן והרי גר שנשא ישראל' ולא שייך תי' דתי' בגמ' תנא כל מקום לאתויי גר שנשא בת ישראל דאכתי ק' דניתנייה בהדייא כדפריך התם אלא ש\"מ דהולד הולך אחר הפגום ואסור בממזרת את\"ק יע\"ש ולדידי חזי לי לומר דמשום הכי לא פריך והרי גר שנשא בת ישראל דהולד הולך אחר הזכר משום דלא מצי למתנייה בהדי הנך דהוה משמע דהולד הולך אחר הזכר לגמרי ופסולה לכהונה דומיא דאינך דהולך אחר הזכר לגמרי ומתני' ס\"ל כראב\"י דאמר דכל שאמו מישראל כשרה לכהונה דלא כר\"י דס\"ל דבת גר זכר כבת חלל זכר שהרי אוקימנא למתני'' כרבי דוסתאי דאמר בנות ישראל מקוה טהרה לחללים וא\"כ בבת גר זכר נמי ודאי דלרבי דוסתאי כשרה לכהונה דומיא דבת חלל זכר ואע\"ג דהתם אוקימנא למתניתין כר\"י דס\"ל דגר מותר בממזרת ור\"י ס\"ל דבת גר וגיורת כשרה לכהונה וא\"כ כי הוה תני מתניתין גר שנשא בת ישראל הולד הולך אחר הזכר לא הוה משתמע מינה דפסולה לכהונה שהרי אפי'' שדינן ליה בתר הזכר כשירה לכהונה לר\"י הא ל\"ק דאי' למימר דמתניתין ס\"ל כר\"י בחדא דגר נושא ממזרת ובחדא כראב\"י דבת גר וגיורת פסולה לכהונה ותדע דלמאי דמוקמינן התם לחד תי' למתניתין כר\"י דס\"ל גר נושא ממזרת צ\"ל ג\"כ דלא ס\"ל לגמרי כר\"י שהרי ר\"י ס\"ל דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין כדמוכח בפ' ארבע מיתות ואלו מתניתין סבירא לה דקדושין תופסין בחייבי לאוין וכמ\"ש הריטב\"א ז\"ל שם יע\"ש ועוד נ\"ל לומר דמש\"ה לא הדר פריך לה מגר שנשא בת ישראל משום דאיכא למימר דתנא כל מקום לאתויי כדמשני אקושי' דוהרי ישראל כו' ולא תקשי לן דליתנייה בהדייא משום דכיון דפלוגת' היא שהרי לר\"י דס\"ל גר לא ישא ממזרת לא מצי למיתנייה הולד הולך אחר הזכר דלא נפ\"ל מידי דאפי' שדינן ליה בתר הזכר הרי אסור לישא ממזרת וא\"כ משו\"ה לא תני לן בהדייא וכ\"כ הרב החידו' שם אהא דמשני התם דמתניתין ר\"י היא ותנא כל מקום דסיפא לאתויי וז\"ל אי קשייא וליתנייה בהדייא כדמקשינן לקמן י\"ל משום דבפלוגתא היא לא תני לה בהדייא אלא מכללא דמ\"מ אבל גבי ישראל שנשא חללה דד\"ה היא ק\"ל דליתנייה בהדייא יע\"ש ודוק מיהו אין להקשות לדעת רבינו מהא דפרכינן וכללא הוא והרי גר שנשא ממזרת כו' ולא פרכינן מגר שנשא בת ישראל דאין הולד הולך אחר הזכר די\"ל ודאי דתלמודא ניחא ליה להק' מגר שנשא ממזרת דקתני ברייתא בהדייא דהולד הולך אחר הפגום ולא מגר שנשא בת ישראל שלא בא מפורש בברייתא בהדייא ובמאי דמשנינן דמתניתין ר\"י היא דגר לא ישא ממזרת מתרצא נמי הא דכיון דס\"ל דגר אסור בממזרת א\"כ לא שייך לומר דאין הולד הולך אחר הזכר דאסורה בממזר שהרי אפי' שדינן ליה בתר הזכר אסור כנ\"ל האמנם זו היא שקשה בעיני ואשתומם על המראה איך נעלם מעיני הר\"ן וה\"ה ז\"ל סוגייא ערוכה פרק הבע\"י דכ\"ז דגרסינן התם בעא מיניה ר\"י מרבי אושעי' פצוע דכא כהן שנשא בת גרים מהו שיאכילנה בתרומה ופרכינן למאן אי לר\"י בין בקדושתיה קאי כו' לא אכלא ואי לר\"י בין בקדושתיה קאי כו' אכלה דהא אמר גר שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה ואי לאו בקדושתיה קאי אכלה דהא אמר קהל גרים לא איקרי קהל אלא אליבא דהאי תנא דתנן ראב\"י אומר אשה בת גרים לא תנשא לכהונה עד שיהא אמה מישראל והכי קא מבעייא ליה כשרות איתוספ' בה ואכלה או קדושה איתוספת בה ולא אכלה ת\"ש כו' אלא לאו ראב\"י היא וש\"מ כשרות איתוספת בה ואכלה ופרש\"י ז\"ל וז\"ל אליבא דהאי תנא קא מיבעיא ליה לר\"י וכגון שאמו מישראל כשרות איתוספת בה דראויה לכהונה ולאו קדושה לאיקרויי קהל ומותרת לפצוע דכא ואכלה ממ\"נ כו' או דילמא קדושה איתוספת בה וקהל איקרי ואסור' לפצוע דכא ולא אכלה ל\"א מפי המורה בת גר וגיורת קא מיבעייא ליה אליבא דראב\"י מאי כשרות איתוספת בה בהך דאמה מישראל לאיקרוייה קהל אבל בת גר וגיורת לאו קהל הוא ואכלה שמותרת לפצוע דכא והאי לאו בקדושתיה קאי דתתסר עליה משום כהונה או דילמא קדושה איתוספת בה לינשא לכהונה והך דאין אמה מישראל נהי דקדושה לית בה כשרות מיהא אית בה ובכלל קהל היא ואסור לפצוע דכא ולשון ראשון נראה עיקר כנ\"ל הנה מבואר שדין זה שכתבה רבינו לפי פרש\"י בעייא דר\"י הוא דמיבעייא ליה אי בכלל קהל היא ואסורה לפצוע דכה או לאו בכלל קהל היא ומותרת לפצוע דכא או לממזר ופשטי' לה דלאו בכלל קהל היא גם הריטב\"א ז\"ל שם בשיטה כ\"י כ' כפרש\"י ז\"ל וז\"ל כשרות איתוספת בבת גר זו שאמה ישראל ואכלה פירוש כשרות דפסילי כהונה בלחוד איתוספת לאחשיבה חללה ליפסל לכהונה אבל לא איתוספת בה קדושה לא חשובה קהל ועדיין היא מותרת לממזר ולפצוע דכא דכיון דאביה גר בתריה שדינן ליה וקהל גרים לא איקרי קהל ופשטינן להיתרא וכן הלכתא א\"ד יע\"ש ולפי פי' המורה שכתב רש\"י ז\"ל בבת גר שנשא ישראל פשיטא ליה לתלמודא דחשיב קהל ובבת גר וגיורת דוקא הוא דקא מיבעיא ליה וא\"כ תימא על ה\"ה ז\"ל שכתב שזה פשוט שאם גר הוא כו' ואיך כתב שזה פשוט בדבר שזה תלוי בפירוש ההלכה שלדעת רש\"י ז\"ל בת גר שנשא ישראל פשיטא ליה לתלמודא דלא איקרי קהל וא\"כ הי\"ל לה\"ה לומר שרבינו ז\"ל מפרש כפי' המורה ושרש\"י ז\"ל חולק עליו גם על הר\"ן ז\"ל ג\"כ יש לתמוה איך כתב שלא ידע מנין לו והניח הדבר בצ\"ע דממ\"נ אי הר\"ן ז\"ל מפרש ההיא דפ' הבע\"י כפרש\"י א\"כ הי' לו להקשות עליו דתלמודא פשיט לי' להדיא להיתרא ואי ס\"ל כפי' המורה א\"כ מאי ק\"ל מנין לו שהרי לפי' המורה מבואר בסוגייא הנז' דבת גר שנשא ישראל איקרי קהל ואסורה לפצוע דכא ולממזר כדעת רבינו ז\"ל וצ\"ע ואין להקשות לפרש\"י דבאמו מישראל הוא דקא מבעיא ליה לר\"י אמאי קאמר בגמרא דאליבא דר' אליעזר בן יעקב דוקא הוא דקא מיבעייא ליה ואמאי ל\"ק דאליבא דר\"י ג\"כ דס\"ל דבת גר וגיורת כשרה לכהונה באמה מישראל מבעייא ליה לר\"י מי אמרי' דאיתוספ' בה קדושה לאיקרוייה קהל או לא די\"ל דס\"ל לתלמודא דדוקא לראב\"י דס\"ל דאמה מישראל דאיתסופת בה כשרות לינשא לכהונה הוא דאיכא לספוקי כיון דס\"ל דאמה מישראל תוסיף תת כחה לה לינשא לכהונה ה\"נ איתוספת בה קדושה אמנם לר\"י לא שמעי' ליה מידי באמה מישראל דאיתוספת בה מילתא שהרי אפי' בבת גר וגיורת מכשירה לכהונה אלא דאכתי קשה דאמאי ל\"ק דבבת גר וגיורת מיבעייא ליה דר\"י אליבא דר' יוסי מי אמרי' דכיון דאיתוספת בה כשרות לינשא לכהונה איתוספת בה קדושה לאיקרוייה קהל וכי קאמר ר\"י דקהל גרים לא איקרי קהל ה\"ד בגיורת עצמה וכדקתני בברייתא גר נושא ממזרת דברי ר\"י דמשמע דמיירי בגר עצמו שנתגייר או דילמא כשרות דוקא איתוספ' בה אבל קדושה לא\"ב וכי קאמר גר נושא ממזרת אפי'' בבת גר וגיורת קאמר וכדמבעייא ליה השתא באמה מישראל אליבא דראב\"י מה\"ט דאיתוספת בה כשרות וי\"ל דהא לא מצינן למימר דבבריית' קתני בהדייא פרק עשרה יוחסין דגר עד עשרה דורות מותר בממזרת ומסתמא ודאי הך ברייתא ר\"י היא דלא שמעינן ליה בהדייא דקאמר גר נושא ממזרת אלא ר\"י ודוק האמנם לפי' המורה ז\"ל דס\"ל דבת גר וגיורת הוא דקא מבעייא ליה אליבא דראב\"י אי חשיבא קהל ק\"ל טובא דמאי קמיבעייא ליה שהרי כיון דלר\"י דס\"ל דבת גר וגיורת כשרה לכהונה ואיתוספת בה כשרות אפי\"ה ס\"ל לתלמודא דלא חשיבא קהל וכדפריך אי לאו בקדושתיה קאי הא אמר קהל גרים לא איקרי קהל א\"כ מהיכא תיתי לן לומר דלראב\"י בת גר וגיורת איתוספ' בה כשרות לאיקרוייה קהל הרי מקו' דר\"י נפקא והשתא ומה לר\"י דס\"ל דבת גר וגיורת איתוספת בה קדושה לכהונה אפי\"ה ס\"ל דלא איתוספת בה כשרות לאיקרויי' קהל כ\"ש לראב\"י דס\"ל דלא איתוספת בה קדושה לכהונה דודאי ס\"ל דלא חשיבא קהל וליכא למימר דהיא גופא מיבעייא ליה לראב\"י אי ס\"ל דקהל גרים איקרי קהל כר\"י או לא איקרי קהל כר' יוסי דא\"כ אדמבעייא ליה בבת גרים תבעי ליה בגיורת עצמה ותו דא\"כ לא הו\"ל לתלמודא למיבעי בהאי לישנא אי כשרות איתוספת בה כו' ובפשיטות היל\"ל מי ס\"ל לראב\"י קהל גרים אקרי קהל או לא ותו דא\"כ כי פשטינן לה מברייתא דקתני מנין לפצוע דכא כו' שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כו' היינו לומר דראב\"י ס\"ל דקהל גרים לא אקרי קהל וכיון שכן אכתי תקשי ליה דלראב\"י כיון דס\"ל דקהל גרים לא איקרי קהל דלא מייתר ליה קהל יתירה לרבויי גרים כדס\"ל לרבי יאודה א\"כ ל\"ל נפש יתירא וכדפריך מה\"ש לר' יוסי אלא ודאי דלפי' המורה כי מיבעייא ליה לר\"י אליבא דראב\"י היינו לומר דאפי'' ס\"ל לראב\"י כר\"י דקהל גרים לא איקרי קהל היינו דוקא בגיורת עצמה אבל בבת גרים מיבעייא ליה אי כשרות איתוס' בה או לא וכיון שכן הדק\"ל וראיתי להתוס' פ' יש מותרות דפ\"ד ע\"ב ד\"ה אי נסיב כי אורחייהו שכתבו בתוך דבריהם וז\"ל וא\"ת אמאי לא נקט דליהוי קאי אתרוייהו כגון מצרי ב' שנשא ישראלית ומצרית א' והשתא אחד מהם ישראל גמור כו' וי\"ל דבן הישראלית ממצרי ב' אין חשיב כישראל לענין קהל אלא חשיב קהל גרים עכ\"ל הנה מבואר שדעתם ז\"ל כדעת רש\"י דבת גר שנשא ישראל לא חשיב קהל אך יש לתמוה על דבריהם מעיקר' בקו' מאי הוו סברי דאי הוו ס\"ל בקו' כפי' המורה א\"כ הי\"ל בתי' להזכיר סוגייא דפ' הבע\"י על דל שפתיהם ולומר שהעיקר כפירש\"י ולא לומר כן מסברא דנפשייהו וראיתי להרב ח\"ה ז\"ל במ\"ב דנ\"ט ע\"ב שהק' לדבריהם וז\"ל ויש לדקדק דמשמע דבן מצרי ג' לישראל דודאי חשיב ישראל גמור לענין קהל וא\"כ אכתי תקשי אמאי לא נקט בכה\"ג דליהוי קאי אתרוייהו כגון מצרי ג' שנשא ישראל ומצרית א' דהשתא א' מהם כו' וכמ\"ש בקו' יע\"ש שהניחו בצ\"ע ולע\"ד לא ידעתי מאי פשיטותיה דהרב ז\"ל במצרי ג' שנשא ישראל לומר דהבן חשוב כישראל גמור אי משום דהותר לבא בקהל וע\"כ לא כתבו התו' אלא במצרי ב' דלא הותר לבא בקהל הילכך בנו שהותר לבא בקהל חשיב כגר הא ליתא שהרי לדעת רש\"י והתו' פ' עשרה יוחסין אפי' בשאר גרים דעלמא דהותרו לבא בקהל ס\"ל דלא חשיב קהל וכן לדעת הר\"ן ז\"ל מבואר דס\"ל דמ\"ש גר עד עשרה דורות מותר בממזרת מיירי אפי' בגר שנשא ישראל שלא כדעת רבינו ז\"ל וא\"כ מבואר הוא שהתוס' ז\"ל בפ' יש מותרות ה\"נ ס\"ל ועיין בס' יש\"ש למס' יבמות פ' הנז' סימן ג' שתמ' על דברי התוספות הנז' וז\"ל ותימ' הוא שהרי עמוני ומצרי ב' אפי'' בתו כשרה לכהונה לכתחיל' מאחר דאיכא צד ישראל כדאית' בהערל אלמא דיצ' מכלל גרים ק\"ו במה שאסור לישראל וכן דעת הרמב\"ם דהיכא דאיכא צד ישראל דאסור ויצא מכלל גרים א\"ד יע\"ש והנה מבואר שאף להרב ז\"ל אשתמיט מיניה סוגייא דפ' הבע\"י שכתבנו גם הקו' שכתב פריכא איהי שהרי בת גר וגיורת לרבי יוסי יוכיח דכשירה לכהונה ולא יצא מכלל גרים כדאמרי פרק הבע\"י. עוד ראיתי להרב ח\"ה מהדורא הנז' דברים תמוהים שכתב על מ\"ש התוספ' שם בתחילת דבריהם וז\"ל לא שנשא בו שניה וג' שלישית דא\"כ ב' מותרות כו' דהא קסבר קהל גרים לא אקרי קהל כתב וז\"ל ולפי פירש\"י ז\"ל שכתב דג' ישראל הוא ואסור בשניה ה\"ה דשלישית ישראל היא ואסורה לב' כמ\"ש במ\"ק נראה דלא תקשי ליה הא דקאמר מותרת לאלו גיורת ולא משום דקהל גרים לא איקרי קהל דהיינו דוקא גר או גיורת שנתגיירו עצמן כיון שנולדו בגיותם לא איקרי קהל אבל מצרי ג' שנולד בקדושה אלא דאבותיו גרים היו שפיר מיקרי קהל ואסור בשנייה א\"ד יע\"ש ואתמהה איך אישתמיט מיניה ברייתא ערוכה פרק עשרה יוחסין דקתני גר עד עשרה דורות מותר בממזרת גם מסוגייא דפ' הבע\"י מבואר דבת גר וגיורת לא אקרי קהל ולדעת רש\"י שם אפי' בבת גר וישראל דינא הכי כי על כן דברי רש\"י שכ' דמצרי ג' אסור בשניה הם דברים תמוהים וצ\"ע ומכלל האמור שכתבנו מבואר הוא שדעת רבינו שהוא מפרש כפי' המורה שכתב רש\"י וכפי זה צ\"ל דמ\"ש בפ\"ז מה' תרומות דפצוע דכא שנשא בת גרים מאכילה בתרומה מיירי בבת גר וגיורת כפי' המורה וסמך אמ\"ש בפט\"ו מה' איסורי ביאה וע\"פ האמור מקום אתנו ליישב מ\"ש רבינו ז\"ל ריש פרק ט\"ז מה' אלו דאפי' פצוע דכא כהן מותר לישא גיורת כו' ואפי' נתינה או אחת מן הספיקות הואיל ופצוע דכא אסור לבא בקהל לא גזרו בו לא על הספיקות ולא על הנתינים אבל אסור בממזרת ודאית כו' ותמה עליו הרשב\"א בחי' פרק הערל דף ט\"ו ע\"ב וז\"ל ולא ירדתי לסוף דעתו שהוא ז\"ל נראה שסובר דאין איסור הנתינים ד\"ת וזהו כסברא הראשונה דרבא דאמר דלא תתחתן בגיותן הוא דכתיב וכיון שכן מנ\"ל להתיר פצוע דכא בגיורת ומנ\"ל דלאו בקדושתיה קאי דהא רבא לסברא קמא הוה ס\"ד למימר דבקדושתיה קאי ואסור בגיורת א\"ד יע\"ש גם ה\"ה ז\"ל נרגש בקו' זו ונדחק בישובה כמו שיראה הרואה אכן כפי מ\"ש שדעת רבינו ז\"ל ע\"כ לפרש סוגייא דפרק הבע\"י כפי' המורה דבריו ז\"ל נכונים דס\"ל דאע\"ג דפשיטותא דרב ששת אזדא לה מכח מאי דדחי רבא ברי\"ה קי\"ל דפצוע דכא מותר לישא גיורת ולאו בקדושתיה קאי מכח סוגייא דפ' הבע\"י דפשיטא להו לר\"י ולרב הושעיא דלאו בקדושתיה קאי כמ\"ש רש\"י ז\"ל לפי פירוש המורה גם מברייתא מפשטינן מינה לבעייא דר\"י צ\"ל ע\"כ דס\"ל דלאו בקדושתיה קאי זה הנראה לי אמת ויציב בדעת רבינו ודרך אגב אומר שיש לתמוה בדברי רבינו במ\"ש דפצוע דכא מותר לישא ס' ממזרת והדבר תמוה דמאחר שלדעתו ז\"ל פצוע דכא אסור בממזרת ודאית א\"כ איך הותר לו הספק הא ממ\"נ אסורה לו שאם היא ממזרת הרי אסורה לו ואם היא כשרה אסורה לו משום קהל ישראל ונראה שדעתו ז\"ל כמ\"ש מוהרימ\"ט ז\"ל חי\"ד סימן א' דמה שהתירה תורה ס' ממזר לגמרי התירתו מתורת ודאי ולא מתורת ס' ואפי' לישא ממזרת וישראלי' כאחד דהוו תרתי דסתרן אהדדי התירתו תורה משום דכל שהוא ס' הו\"ל כקהל בפ\"ע ולא חשיב קהל וא\"כ מה\"ט כתב רבינו דפצוע דכא מותר לישא מן הספקות וזה ראיה נכונה לדברי מוהרימ\"ט ז\"ל האמנם אכתי תמיה לי מילתא במ\"ש ה\"ה ז\"ל בפ' זה דין י\"א ד\"ה פנויה ובדין כ\"ו ד\"ה הטבילוהו דס' ממזר אסור לישא ממזרת ודאית ד\"ת והרב אליהו רבה ד\"נ עשה לו סמוכות מדברי רבינו וכ' דס\"ל לרבינו דלר\"א דס\"ל דודאן בספיקן אסור לאו היינו משום דעשו מעלה ביוחסין אפי' בפסולי יוחסין כמ\"ש הר\"ן אלא ה\"ט דר\"א משום דס\"ל דקהל ספק איקרי קהל ולא דריש קהל יתירא למעוטי קהל ספק ומש\"ה ממזר ס' אסור לישא ממזרת ודאית ד\"ת מכח ספק דשמא אחד מהם אינו ממזר יעש\"ב והדבר תמוה דאם הדבר כן איך כתב רבינו ז\"ל דפצוע דכא מותר לישא מן הספיקות והלא ק\"ו הדברים דכיון דבממזר ודאי אע\"ג דלכשת\"ל דשני ממזרים אין כאן איסור כלל אפי\"ה אסרתן תורה משום ספק כ\"ש וק\"ו דס' ממזר אסור לפצוע דכא ד\"ת שהרי ממ\"נ אסורה לו וקהל ס' הא אמרינן דלר\"א איקרי קהל אלא משמע ודאי שדעת רבינו דאפי' לר\"א ג\"כ ע\"כ ס\"ל דד\"ת ס' מותר בממזרת משום דקהל ספק לא איקרי קהל ולא אסר ר\"א אלא משום מעלה עשו ביוחסין ומש\"ה ס\"ל לרבינו דפצוע דכא מותר לישא מן הס' דכיון דאינו אלא מדרבנן לא גזרו כמו שלא גזרו בנתינים וכ\"ת עוד היום תקשי לרבינו ז\"ל למה מותר פצוע דכא בס' הא ממזר ודאי אסור מדרבנן לישא ספק ממזרת אע\"ג דמותר בנתינה וא\"כ פצוע דכא נמי אע\"ג דמותר בנתינה בס' יהא אסור מדרבנן דומיא דממזר וכבר ראיתי להרב בית שמואל סימן ה' ס\"ק ב' שנתקשה בזה ואפשר לומר דס\"ל לרבינו ז\"ל דכיון דטעמא דר\"א משום דעבוד מעלה ביוחסין מסתברא דדוקא בפסולי יוחסין כגון ממזרת ונתינ' עבוד מעלה על הספיקות אבל פצוע דכא דלאו פסולי יוחסין הוא אלא פסולי הגוף לא עבוד מעלה על הספיקות האמנם לדברי ה\"ה דס\"ל דס' ממזר אסור ד\"ת בממזרת ק\"ט כמ\"ש וכבר כתבתי בפ\"ט מהלכות טומאת מת מה שיש לתמוה עוד על דברי הרב המגיד ז\"ל הללו וצ\"ע ועל דברי התוספות שכתבנו לעיל הלא מראש ונראה לפרש כו' ראיתי להרב ע\"י שהקשה וז\"ל וקשה דא\"כ כיון דמהך קו' נייד היכי מוקי רב נתן בר הושעיא דהק' כל שכהן אסור לישא בתו דאכתי קושי' קמייתא במקומה קיימא והרי גר שנשא בת ישראל כו' יע\"ש ולע\"ד נראה ליישב ע\"פ מ\"ש הרב ח\"ה ז\"ל שם דהא דפריך ותו הא מותר אסור והרי גר כו' סיומא דקו' קמייתא דקאמר והרי אלמנה כו' הוא משום דקושי' דהא מותר אסור גרידא ל\"ק כלל דאיכא למימר דמתניתין ה\"ק כל האסורים לבא בקהל מותרים לעולם לבא זה בזה הא מותר אית בהו אסורים בממזרת ואית בהו מותרים בממזרת כגון גר אלא מעיקרא פריך והרי אלמנה כו' ובתר הכי קאמר ותו הא מותר אסור כו' כלומר דלא תימא דקו' דהרי אלמנה לכ\"ג ל\"ק דאיכא למימר דמתניתין ה\"ק כל האסורים אית בהו מותרים ואית בהו אסורים וא\"כ דייקינן מינה הא מותר לעולם אסור ואהא פריך ותו כו' נמצא דכולה חדא קו' היא את\"ד יע\"ש וא\"כ לפי דבריו נתיישבה שפיר קו' הרב ע\"י ז\"ל דרב נתן בר הושעיא משום קו' קמייתא דהרי אלמנה לכ\"ג הוא דנייד לאוקומא דה\"ק כל שכהן אסור לישא בתו כו' דמהשתא ל\"ק ליה מאלמנה לכ\"ג וממילא נמי ניחא קו' דהא מותר אסור דאיכא למימר דה\"ק כל שבתו אסורה לכהן לעולם מותרים זה בזה הא כל שבתו מותר אית בהו אסורים ואית בהו מותרין והיינו דפריך ליה תלמודא והרי ישראל כו' ותו הא מותר אסור וסיומא דקו' קמייתא הוא כקו' דמעיקרא ודוק עוד בענין זה ראיתי לעמוד אמ\"ש התוס' פ' עשרה יוחסין דף ע\"ה ד\"ה ור' ישמעאל וז\"ל וצ\"ל דהיינו מחששא דילמא ממזר בן ישראלית ישא כותית שהיא גויה גמורה כו' ובתוס' רי\"ד כתב וז\"ל ק\"ל כיון דאמרינן גרי אריות הם מאי נפ\"מ כו' אי מתחתן ממזר דידהו בגוים והילכך צריך לפרש דהאי דאסרינן ליה כגון אם פירשו מדרכי הגוים ורוצים להתגייר א\"נ י\"ל אותו הדור היו גרי אריות אבל אחרי כן נתגיירו וחזרו להיות כישראל כו' יע\"ש ויש לדקדק עליו במ\"ש דמאי נפקא מינה אי מתחתן ממזר דידהו בגוים ומאי קו' הא כיון דס\"ל דגוי ועבד הבא על ב\"י הולד ממזר א\"כ הו\"ל ישראל ממזר ואסור בגויה כמ\"ש התוס' וכ\"כ בתוספ' רי\"ד בעצמו ס\"פ האומר דלא תתחתן בישראל כתיב ואפילו ממזרים הוזהרו בו ויש ליישב דס\"ל דכיון דטעמא דלא תתחתן משום הסרת בנו הוא כדכתיב כי יסיר את בנך כו' ה\"ט ליתיה אלא בישראל גמור שאביו ואמו מישראל אבל גבי כותי הבא על ב\"י אע\"ג דהולד חשיב כישראל ממזר אפי\"ה מותר לישא גויה דלא שייך טעמא דכי יסיר דבלא\"ה הוא מוסר ועומד שהרי נטמע בין הכותיים ומסתמא הוא למוד בדרכי אביו מיהו מ\"ש דצ\"ל דמאי דאסרינן ליה כגון אם פי' כו' וא\"נ דאותו הדור דוקא היו גרי אריות ק\"ט דאכתי מאי נפ\"מ הא קי\"ל דגר מותר בממזרת וכבר ראיתי להריטב\"א ז\"ל שם ש\nתב כפירוש תוספות רי\"ד משם י\"מ וכתב דר\"א כר\"י ס\"ל דגר אסור בממזרת יע\"ש אכן לדברי תוס' רי\"ד ק\"ט שהרי לעיל מזה סמוך ונראה כתב וז\"ל ר\"א אומר ספיקן בספיקן אסור נראה שאנו צריכים לומר דס\"ל לר\"א דקהל גרים לא איקרי קהל שאם לא כן במי יתחתנו הספקות וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כו' </b>\n<b> כשם שנאמן לומר כו' כך נאמן לומר זה בני ממזר כו'. </b> הנה התוס' פרק עשרה יוחסין דע\"ד ע\"א ד\"ה כשם הקש' וז\"ל וא\"ת מנ\"ל לר\"י הא בשלמא זה בני בכור דין הוא שיהא נאמן דהוי טוב לולד אבל לפוסלו אמאי נאמן ותי' משם הרב אליהו דה\"ט דנאמן משום דכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר כו' וקאי יכיר אתרוייהו יע\"ש וראיתי להרב ע\"י ז\"ל לקמן בדע\"ח הקשה דא\"כ היכי אמרינן לקמן במתניתין דהאומר זה בני ממזר ר\"י אומר נאמן ואמרינן התם בגמרא כדתניא כו' והיכי מייתי מבן גרושה לענין ממזר דאנא אמינא דדוקא בן גרושה שאינו פוסלו לבא בקהל נאמן לא לעשותו ממזר ובשלמא לתי' הא' שכתבו התוספות ניחא אכן לתירוץ הרב אליהו קשה דיליף דנאמן לומר זה בני ממזר מדכתיב בן השנואה יכיר ולדידיה לא מוכח אלא לבן גרושה ותירץ דצ\"ל דר\"י סבירא ליה דיש ממזר מחייבי לאוין כמ\"ש התוספות לקמן א\"ד יע\"ש והן דברים תמוהים שהרי אי ס\"ל לר\"י כר\"ע דיש ממזר מחייבי לאוין ע\"כ ס\"ל דקרא דכי תהיין מיירי בחייבי עשה או בבעולה לכ\"ג אליבא דרבי סימאי כדאיתא פרק האומר דס\"ח וא\"כ אכתי הדרא קושיא לדוכתא דכיון דקרא לא מיירי אלא בחייבי עשה דאין בהם משום ממזרות היכי יליף מינה לענין ממזר ואף למ\"ש הריטב\"א ז\"ל בחידושי יבמות מכ\"י פ\"ב דהא דר\"פ דקאמר דקרא דכי תהיין כו' מוקמינן לה בחייבי לאוין לרבנן או בחייבי עשה לר\"ע פליגא אההיא דאמרינן בס\"פ האומר גבי נכרית ולדה כמוה מנ\"ל אמר קרא כי תהיין לאיש וילדו לו כל היכא דקרינן כי תהיין קרינן ביה וילדו לו דדרשינן כל היכא דהויא בה הויה לשום אדם כגון חייבי כריתות ומיתות ב\"ד קרי' ביה וילדו לו וכל היכי דלא קרינן ביה כי תהיין לשום אדם דהיינו שפחה ונכרית לא קרינן ביה וילדו לו וכיון דמוקמי' לה אפי' בחייבי כריתות ואצטריך להאי דרשא תו ליכא למדרש מיניה ההיא דר\"פ א\"ד יע\"ש וא\"כ כיון דמוקמינן ליה לקרא בחייבי כריתות אם כן שפיר שמעינן מינה דנאמן לומר זה בני ממזר שהרי קי\"ל יש ממזר מחייבי כריתות מ\"מ אכתי קשה לר\"פ דס\"ל דכי תהיין לא מיירי אלא בחייבי לאוין לרבנן או בחייבי עשה לר\"ע אם כן היכי יליף מניה ר\"י לענין ממזר ולכן נראה ליישב דר\"י הכי יליף דכיון דנאמן לומר זה בני בן גרושה ה\"ז בא לפוסלו בקהל כהונה דכיון דמשוי ליה לבנו חלל אם נשאת לחללה או לבת ישראל אליבא דר\"י דס\"ל בת חלל זכר פסולה לכהונה הרי היא פוסלת לבת בנה מלבא בקהל כהונה ה\"נ נאמן לומר זה בני ממזר לפוסלו בקהל כנ\"ל ודע שכפי דברי הריטב\"א ז\"ל הללו נראה ליישב מה שהקשה הרב ל\"מ ז\"ל פ\"ב מה' נחלות על מ\"ש רבינו ז\"ל בדין י\"ג וז\"ל היה הבכור ממזר נוטל פי שנים שנאמר כי את הבכור בן השנואה יכיר זו ששנואה בנשואיה והקשה הרב ז\"ל שהרי בגמ' מוקמינן דקרא דכי תהיין בחייבי לאוין דתפסי בה קדושין ואנן קי\"ל דאין ממזר אלא מחייבי כריתות דאם כן היכי יליף מינה רבינו ז\"ל לענין ממזר יע\"ש אכן כפי דברי הריטב\"א ז\"ל שכתבנו הנה נכון שרבינו ז\"ל פסק כסתמא דתלמודא דמוקמי לקרא דכי תהיין בחייבי כריתות ומיתות בית דין וזה על דרך שכתבתי לעיל פי\"ב מה' אלו דרבינו ז\"ל נפקא ליה דולד נכרית כמוה מקרא דכי תהיין וכמ\"ש הרב ע\"י ז\"ל יע\"ש ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שב) </b> והיכי מייתי מבן גרושה לענין ממזר כו' ה\"ז בא לפוסלו בקהל כהונה כו' ה\"נ נאמן לומר זה בני ממזר לפוסלו בקהל. אני תמה מאי צריך לדוחק הזה כי היכי דנאמן לפוסלו בקהל כהונה כו' דאין לו טעם והרי באמת דקושיא מעיקרא ליתא דאטו בן גרושה מפורש טפי בקרא מבן ממזרת דהא שנואה דקרא מתוקמא בחייבי לאוין דקרינן בהו תהיין לר\"פ ומה לי חייבי לאוין דגרושה לכהן מה לי ממזרת לישראל הא שניהן חייבי לאוין נינהו ואי משום דלאו דגרושה אינו שוה בכל הא ר\"פ יליף מקרא דכי תהיין דכל חייבי לאוין אפילו השוים בכל אית בהו הוי' וא\"כ הא חזינן דהאמינתו תורה לומר שאמה של בתו ממזרת היתה ובנה ממזר וממילא ידעינן תו דאפי' אם יאמר דבן אחותו הוא שילדה ממנו נמי מהימן והבן ממזר מחייבי כריתות ושפיר תנן במתניתין האומר בני זה ממזר נאמן דהיינו בכל האופנים בין שהוא בן ממזרת ובין שהוא בנו מחייבי כריתות:<br><b> ומלבד </b> הדוחק שבתירוץ הגאון המחבר ז\"ל לא הועיל בזה לכאורה שהרי הא דנאמן באומר בני זה ממזר הלכה הוא ונמצא דפוסלו ואת כל זרעו אחריו לקהל משא\"כ בבן גרושה דאם נשא ישראלית וילדה בת ונשאת אותה הבת לישראל וילדה בת הבת הזו כשרה לכהונה וכן הוא באה\"ע סי' ז' סעיף ט\"ז ונמצא שאין פוסל כל זרעו אחריו לכהונה. והא דנקט הש\"ס כשם שנאמן לומר בני זה בכור כך נאמן לומר בני זה בן גרושה כו' ולא נקט בני זה בן ממזרת י\"ל משום דרע\"ק נמי מודה בזה ואליבא דר' סימאי די\"ל דר' יהודה נמי ס\"ל כותי' אליבא דרע\"ק ולא כר' ישבב ור' יהודה עצמו כרבנן ס\"ל ולא כרע\"ק אלא דר' יהודה נקט כשם כו' אליבא דכ\"ע ודוק:<br><b> (שג) </b> והקשה הרב ז\"ל שהרי בגמ' מוקמינן קרא דכי תהיין בחייבי לאוין דתפסי בה קדושין כו' וא\"כ היכי יליף מינה רבינו ז\"ל לענין ממזר. גם אני כוונתי לקושיא זו אבל יישבתי לעצמי דלק\"מ למ\"ש לעיל דלר\"פ ילפינן מתהיין דקדושין תופסין בחייבי לאוין ושנואה למקום חייבי לאוין וממזרת בכללן וא\"כ ממילא מפורש בקרא דבכור ממזר נוטל פי שנים דבכור בן השנואה יכיר כתיב וממילא נמי ה\"ה ממזר מחייבי כריתות באומר בני זה בן אחותי בכורי ואי משום דמשים עצמו רשע שבא על חייבי כריתות הא בחייבי לאוין נמי משים עצמו רשע (ואפשר דבאומר בני זה ממזר לא שייך משים עצמו רשע די\"ל דרוצה בתשובה שלא להכשילו לבוא בקהל וחייב לגלות אע\"פ דממזר שנטמע במשפחתו א\"צ לגלותו ה\"ט כיון דכבר נטמע ומשפחה שנטמעה נטמעה אם לא דנימא למ\"ש המוהרי\"ט ליישב להרמב\"ם דספק ממזר מותר בישראלית ובממזרת ולא קשה עליו קושית הרשב\"א אפשר דספק ממזר כספק ערלה בח\"ל דאפי' היודע שהוא ערלה ודאי א\"צ להפריש האוכלו ואפי' לספק עליו מותר כמ\"ש הר\"ן ספ\"ק דקדושין) וכיון דאמרינן בפ\"ש דיבמות דממזר הוי לכל דבר אין לחלק בין בן ממזרת לבן חייבי כריתות לענין בכורה נמי ואע\"פ שהי' מקום לחלק קצת ולומר כיון דתנן בפ\"ק דחגיגה איזהו מעוות שאינו יכול לתקן זה הבא על הערוה והוליד ממנה בן ומשמע מזה דדוקא על ערוה ולא על ממזרת היינו משום דבערוה הוי מעוות טפי דאלו היתה נבעלה לכשר לה היה בנה כשר משא\"כ בממזרת. אולם י\"ל דאכתי אינו משים עצמו רשע באומר בני זה בן אחותי הוא משום די\"ל דצריך לגלות הדבר כדי שלא יקח זה הבן את אחותו מאמו ומה\"ט גופי' גם באומר בני זה בן ממזרת נמי אינו משים עצמו רשע בזה אע\"פ שנאמר דמטעם ממזרת א\"צ לגלות משום דהוי כערלה בחוץ לארץ מ\"מ משום שלא ישא את אחותו מאמו צריך לגלות והא דכתב הר\"נ בפ\"ג דקדושין דחידוש הוא שחידשה התורה להאמין לאב היינו בזה שהאמינתו אע\"פ שהוא עד א' אבל לא מה שהאמינתו לומר בני זה ממזר אע\"פ שמשים עצמו רשע בזה דז\"א משום דלא אמרינן בזה אין אדם משים עצמו רשע כיון דצריך להציל בזה את בנו מאיסור שלא ישא את אחותו מאמו. ועי' בנמוק\"י פ' י\"נ דמביא בשם הריטב\"א דהא דנאמן האב לומר בני זה ממזר ולא אמרינן דמשים עצמו רשע בזה משום דמיירי באומר שוגג הייתי וא\"כ לפ\"ז נמי אין חילוק בין אומר שהוא בן ממזרת או שאומר שהוא בנו מאחותו או משאר חייבי כריתות ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>ארוסה </b>\n<b> שנתעברה כו' הרי הולד בחזקת ממזר.</b> פ' אלמנה לכ\"ג דס\"ט ופרק עשרה יוחסין דע\"ז ופסק כשמואל דהולד שתוקי וראיתי להתוס' שם באותו פ' דע\"ג ע\"א ד\"ה מאי איכא שהקשה וז\"ל תימא דמשמע כו' הא אם היינו יודעים דמאארוסה היא ודאי איכא לחזוקי בממזרת כו' עד מ\"ש שאם היה מן הארוס לא הי' משליכתו וראיתי להרב ח\"ה ז\"ל שם שכתב וז\"ל וליכא לאקשויי כיון דארוסה נמי בארוס תולה והולד כשר למה השליכתו כמו א\"א די\"ל דמ\"מ אף שהולד כשר היא בושה לתלות בארוס דהוי דרך זנות דומיא דפנויה שזנתה שהשליכתו משום גנאי אף שהולד כשר מה שאין כן בתולה בבעלה א\"ד ולא הבינותי דבריו דאם כן איך כתבו התוס' ז\"ל שאם אנו יודעים שהיא מארוסה מחזקינן ליה בודאי ממזר אכתי ניחוש שמא נתעברה מארוס ומחמת בושה השליכתו ומידי ספק ממזר לא נפקא והדרא קו' לדוכתא דאם כן איך קאמר בגמרא כיון דאיכא פנויה כו' דמשמע שאם היינו יודעים דמארוסה היא הוי ודאי ממזר ושרינן ליה בממזרת: ולעיקר קושייתו יש ליישב דא\"נ דארוסה נמי בארוס תולה לה ונאמנת לומר דמארוס נתעבר' היינו לדידן דקי\"ל דהלכה כאבא שאול דהיה קורא לשתוקי בדוקי כדקאמר בגמ' לקמן אמנם ת\"ק דאבא שאול משמע דפליג עליה וס\"ל דאינה נאמנת ומשום הכי רבא דקאי הכא את\"ק דמתניתין קאמר שפיר מאי איכא מיעוט ארוסות כו' והתוס' ז\"ל ל\"ק להו אלא למאי דמשמע בגמ' דאי ידעי דמארוסה היא הוי ממזר ודאי דאפי' אי ידעי' בודאי דמארוסה היא מידי ספק לא נפקא והולד שתוקי לכ\"ע כדאמרינן לקמן דף ע\"ה ארוסה שנתעברה הולד שתוקי ועי\"ל והוא הנכון דדוקא בא\"א קאמר בגמר' דלא חיישינן לה דא\"א בבעלה תולה לה ויכולה לומר שמבעלה נתעברה ואין הבעל יכול להכחישה דלא קים ליה בגוה אבל בארוסה אע\"ג דיכולה לתלות בארוס ונאמנת לומר שנתעברה ממנו אפי\"ה הרי הארוס מכיר בשקרה דקים ליה בגוה שלא נתעברה ממנו וא\"כ איכא למימר דמשום הכי השליכתו כי אינ' רוצה להכחיש ארוסתה ותו דאפי' למאי דקי\"ל כאבא שאול היינו דוקא היכא שמת הארוס או הלך למ\"ה אבל כל שארוס מכחיש אותה ואומר דלא נתעברה ממנו אינה נאמנת כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל ספ\"ק דכתובות וא\"כ משום הכי השליכתו משום דיודעת היא שהארוס יכחישנה והולד ממזר וזה פשוט כתב הרא\"ש שם וז\"ל כתב בה\"ג בסו\"ה גיטין אהא דאמרי' התם אין חוששין לממזרות ה\"ד כגון אשה שהלך בעלה למ\"ה וילדה דלא חייש לממזרות דאמרינן דילמא אתא בעלה בצנעא (או ע\"י שם) ושמש ומקשו עלה מהך דשמעתין כו' וי\"ל דשאני הכא דאי אתא בעלה ושמש לא היתה משליכתו כו' ואינו מקובל לי זה התי' דנשי לאו דינא גמירי ואין דין זה ידוע שיאמינוה שבא בעלה בצנעא והשליכתו מפני הבושה כו' יע\"ש ויש לי לדקדק עליו דאכתי תקשי ליה לדידיה קו' התו' ז\"ל דהיכי קאמר בגמ' מאי איכא מיעוט ארוסות כו' דמשמע דאי ליכא למיתלי אלא בארוס הוי ממזר ודאי ולא ספק ואמאי הא קי\"ל דארוסה שעיברה הולד שתוקי וליכא למימר כתי' התוס' דשאני הכא דאיכא ריעותא שהשליכתו שאם היה מן הארוס לא היתה משליכתו דה\"נ נימא דנשי לאו דינא גמירי דהלכה כאבא שאול דאמר דנאמנת לומר שמארוס נתעברה ואדרבא בהא איכ' למימר טפי דנשי לאו דינא גמירי כיון דבמחלוקת היא שנוי וסבורה היא שלא יאמינוה ומש\"ה השליכתו ויש ליישב דבשלמא בהלך בעלה למ\"ה איכא למימר שפיר דנשי לאו דינא גמירי ואין דין זה ידוע שיאמינוה כיון שאין הבעל לפנינו שיודה לדבריה מה שא\"כ בארוסה דמסתמא הארוס הוא בעיר אין לומר דנשי לאו דינא גמירי דהלכה כאבא שאול דאם איתא שמהארוס נתעברה מסתמא ודאי שהארוס ג\"כ יודה לדבריה ובהא ודאי ליכא למיחש כלל לכ\"ע ולא צרכינן לדאבא שאול כלל וכדאמרינן ספ\"ק דכתובות למאי ניחוש חדא דהא קא מודה ועוד האמר שמואל הלכה כר\"ג כנ\"ל והנה המתבאר מדברי הרא\"ש שלדעת בה\"ג תלינן שבא בעלה על ידי שם ולא חיישי' לממזרות כלל וכן מבואר ג\"כ ממה שהקשה מההי' דרבא תוספאה ומ\"ש דאי ליכא למיתלי אלא באותן שהלכו בעלי' למ\"ה הוי ממזר ודאי ולא ספק לאו למימרא דלבה\"ג ז\"ל הוי ספק ממזר אלא כונתו ז\"ל לומר דלדעת בה\"ג דס\"ל דתלינן שבא בעלה ע\"י שם א\"כ הכא דאיתחזק ריעותא שהשליכתו היל\"ל דלפחות ספק ממזר הוי ושלא כדעת הפריז שכתב בסי' ד' שלדעת בה\"ג ספק ממזר הוי ולית' וכבר השיגו בזה בספר בית שמואל וזה פשוט ודעת רבינו ז\"ל נראה שחולק לדעת בה\"ג ממ\"ש בפרק זה דין י\"ט וז\"ל אמר האב אינו בני או שהיה בעלה במ\"ה ה\"ז בחזקת ממזר ע\"כ ואלו לדעת בה\"ג תלינן שבא ע\"י שם וכ\"כ הטור ז\"ל סי' ד' שרבינו חולק על בה\"ג ויש לתמוה על ה\"ה שכתב וז\"ל או שהיה בעלה במ\"ה פשוט הוא והוא תימא איך כתב פשוט הוא בדבר שבמחלוקת הוא שנוי ואולי נאמר דסובר ה\"ה ז\"ל שאף בה\"ג לא כתב כן אלא דוקא היכא שאומרת שבא וכתי' שני שכתבו התוס' ורבינו ז\"ל מיירי בשאינה אומרת כלום כגון שמתה או שהיתה אלמת ומש\"ה כתב שפשוט הוא עוד יש לדקדק על מ\"ש ה\"ה שם וז\"ל ומ\"ש אם אמר מגוי ועבד נתעברה הולד כשר הטעם ממה שכבר נזכר למעלה שהיא נאמנת בשתוקי להכשיר וה\"ה שיכולה ודאי לתלות בגוי דהא ולד זה ספק מגוי וכשר ספק מישראל וממזר ובכל ספק היא נאמנת להכשיר ע\"כ הנה מבואר כונתו ז\"ל דס\"ל דאפי' לא טענה איהי מגוי ועבד נתעברתי הולד ספק ממזר ומש\"ה נאמנת לומר כן וכן מדוקדק מדברי רבינו שכתב אמר האב אינו בני כו' ה\"ז בחזקת ממזר ולא כתב ה\"ז ממזר משמע דאינו אלא בחזקת ספק ממזר וכמ\"ש בדין שלפנינו הרי הולד בחזקת ממזר ואסור בבת ישראל ובממזרת ע\"כ הרי דלשון בחזקת ממזר ר\"ל ספק ממזר ולפי זה מ\"ש רבינו וכן אם היתה אשתו מעוברת נאמן לומר אינו בני ויהיה ממזר ודאי צ\"ל ע\"כ דמיירי בשהיא טוענת שממנו נתעברה דהתם ודאי לא תלינן לומר שמא מגוי ועבד נתעברה כיון שהיא טוענת בהיפך אבל כל שהיא אינה טוענת כלום כגון שמתה וכיוצא אז הולד ספק ממזר דחיישינן שמא מגוי ועבד נתעברה ויש לתמוה על הרב בית שמואל סי' ה' ס\"ק נ\"ב שכתב שממ\"ש הטור ז\"ל אבל האב שאמר על העובר שאינו בנו נאמן לפוסלו והוא ממזר ודאי נראה שחולק על רבינו וס\"ל דכל שלא טענה איהי שמכותי ועבד נתעברה הולד ממזר ודאי והוא תימה שלשון זה שכ' הטור הוא ממש לשון רבינו שכתבנו ועכ\"ל כמ\"ש דהתם מיירי בשהיא טוענת שממנו נתעברה וכן מבואר מדברי מרן שכ' ומ\"ש רבינו האב כו' כל זה לשון הרמב\"ם פ' ט\"ו הנה מבואר דס\"ל שדברי הטור ורבינו הם שפה אחת ודברים אחדים ועיין בתשובות למוהר\"א אלפאנדארי ז\"ל הובאו דבריו בס' בני דוד פ' זה אך זו היא שקשה בעיני לדעת רבינו דס\"ל דכל שהיא אינה טוענת הולד ספק ממזר דחיישינן דמגוי ועבד נתעברה דא\"כ תקשי ליה מ\"ש בשמעתין מאי איכא מיעוט ארוסו' ושהלכו בעליהן למ\"ה דמשמע דאי ליכא למיתלי אלא באותן שהלכו בעליהן למ\"ה הולד ממזר ודאי ולא ספק ואמאי ניחוש שמא מגוי ועבד נתעברה ואף שהולד כשר השליכתו משום גנאי דומיא דפנויה שזנתה שהשליכתו משום גנאי ומה גם הכא בא\"א שהיא נאסרת על בעלה בביאת גוי כהסכמת רוב הפוסקים ורבינו ז\"ל מכללם דאיכא למימר דמש\"ה השליכתו כדי שלא תיאסר על בעלה ובדוחק י\"ל דאע\"ג דקי\"ל דגוי ועבד הבא על ב\"י הולד כשר ורבא גופיה הכי ס\"ל פרק החולץ דמ\"ד ע\"ב אפי\"ה הכא לרווחא דמילתא קאמר דאפילו מאן דס\"ל גוי ועבד הבא על ב\"י הולד ממזר אפי\"ה ד\"ת אסופי כשר כנ\"ל:",
+                "<b>ואם הכחישה הארוס כו'</b> כן הוא דעת הרא\"ש ספ\"ק דכתובות דהא דנאמנת להכשיר את הולד היינו כשהארוס שותק כגון שהלך למ\"ה וכיוצא אבל כל שהארוס מכחישה ואומר שאינו ממנו הולד ממזר והאי דקי\"ל כר\"י דאמר נאמן אדם לומר זה בני ממזר גם דעת הטור ז\"ל סימן ד' מבואר כן וכן מבואר גם כן מדברי הריטב\"א ז\"ל שכתב הנ\"י ס\"פ אלמנה לכ\"ג יע\"ש זולתי דעת תוס' רי\"ד ז\"ל שכתב בפרק ע\"י דאפילו כשהארוס מכחישה היא נאמנת ומתניתין דהאומר זה בני ממזר נאמן מיירי בשאין האשה מכחישתו כגון שמתה כו' יע\"ש ונראה שסברא דחויה היא נגד כל הפוסקים שכתבנו ותמהני על הרב ש\"ך ז\"ל י\"ד סי' ש\"ה ס\"ק כ\"ג דמספ\"ל מילתא אי הא דר\"י דאמר נאמן אדם לומר זה בני ממזר הוי אפילו כשהיא מכחישתו והוכיח כן מדברי הרב תה\"ד ז\"ל ולבסוף העלה הדבר בצ\"ע ותמהני עליו איך אשתמיט מיניה להקת הנביאים שכתבנו דס\"ל דאפילו במכחישתו נאמן זולתי לדעת תוספו' רי\"ד ומ\"מ נראה דבנדון שלו פטור מפדיון הבן מאחר שלדעת תוספו' רי\"ד היא נאמנת גם לדעת בה\"ג ור\"ת שכתב מרן ז\"ל סימן ד' ס\"ל דדוקא בדאיכא הכרת בכור הוא נאמן לשוויה ממזר אבל בלא\"ה אינו נאמן גם לדעת ריא\"ז שכ' בשה\"ג אמתני' דזה בני ממזר ס\"ל דדוקא באו' זה בני וממזר הוא נאמן אבל באומר אינו בני אינו נאמן וא\"כ מצי למימר קים לי כהנך רבוותא והמע\"ה כנ\"ל להל' ועיין בש\"הג ספ\"ק דכתו' שהביא ס' תוס' רי\"ד הללו וכתב עליו ואני אומר שלא האמינוה חכמים אלא כשהיא טוענת טענת ברי ואין מי שיכחיש אותה כגון שמת הארוס אבל אם הארוס טוען כנגדה פסולים מספק יע\"ש ועיין בס' בני יעקב סי' יו\"ד מה שהקשה עליו שדבריו סתרי למ\"ש בפ' ע\"י אמתני' דזה בני ממזר וז\"ל דעל בנו דוקא האמינתו תורה ולא על שאינו בנו להוציאו מחזקת כשרות ותי' דע\"כ לא קאמר ריא\"ז הכי אלא דוקא גבי א\"א שבעלה מצוי עמה ובא להוציאה מחזקת כשרות לומר שהוא ממזר שאינו בנו אבל גבי ארוסה דאיכא רגלים לדבר דבעלה אינו רגיל עמה כי מכחיש לה ואומר שלא נתעברה ממנו פסול מס' יע\"ש ותמהני עליו דלמה הוצרך לחילוק זה שכפי מ\"ש שם לעיל מזה דע\"כ לא אמרה ריא\"ז אלא באומר זה בני ממזר שהוא בחזקת כשרות אבל בעובר דלית ליה חזקת כשרות אפילו אמר אינו ממני נאמן והכריח כן מסוגייא דהתם יש ליישב שפיר דמ\"ש ריא\"ז ספ\"ק דכתובות מיירי בעובר וכמדוקדק בלשונו שכתב והיא אומרת שמהארוס היא מעוברת ואע\"ג דבעובר ס\"ל לריא\"ז דנאמן האב לגמרי ואלו בכתובות כתב דפסול מספק י\"ל דס\"ל דמתניתין דזה בני נאמן מיירי בשאינה מכחישתו כס' תוספות רי\"ד ז\"ל אבל במכחישתו ספיקא הוי ואמנם מדברי מוהראנ\"ח ז\"ל ח\"א סי' מ\"ה מבואר דס\"ל שלדעת ריא\"ז ז\"ל אפי' בעובר ואפילו בארוסה שאין הבעל רגיל אצלה אינו נאמן והולד כשר ולפי דבריו ז\"ל נמצאו דברי ריא\"ז סותרים ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>היו </b>\n<b> העם מרננים כו' ואם נבדקה ואמרה עובר זה מארוסי ה\"ז כשר.</b> כתב ה\"ה ונראה שהוציא דין זה מלישנא קמא דאתמר ביבמות הבא על ארוסתו כו' פ' רבינו כלישנא קמא כו' עיין בהרא\"ש שם שכתב דללישנא דאמרינן פ' ע\"י מאי שתוקי שמשתקין אותו מנכסי אביו מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ולקמן דמוקי לה מאי שתוקי בדוקי כתב דלהך לישנא פליגי רב ושמואל והק' הרב ע\"י ז\"ל דצריך ליתן טעם למה לא כתב דלהך לישנא נמי מר אמר חדא כו' והיה נראה לע\"ד לומר שהכריחו להרא\"ש לומר כן מההיא דאמרינן פ' אלמנה לכ\"ג דס\"ט אמר רבא מסתברא מילתיה דרב דדיימא מעלמא אבל לא דיימ' מעלמא בתר דידיה שדינן ליה מנא אמינא לה דקתני ילדה תאכל ה\"ד אי דדיימא מעלמא אמאי תאכל אלא לאו דלא דיימא מעלמא והשתא אם איתא דלהך לישנא נמי מר אמר חדא ומא\"ח ולא פליגי א\"כ היכי מוכיח רבא ממתני' דאפילו בשלא נבדקה אמו דבתר דידיה שדינן ליה נימא דמתני' מיירי באומרת שממנו נתעברה וליכא למימר דרבא ס\"ל כאידך לישנא דפרק ע\"י דקאמר מאי שתוקי שמשתקין אותו מנכסי אביו דהשתא כ\"ש דאיכא למימר טפי דרב מודה דאם נבדקה אמו נאמנת כיון דאפילו שמואל לא מיירי בהכי כלל אלא משמע ודאי דרבא ס\"ל כלישנא בתרא דמאי שתוקי בדוקי דהשתא רב ושמואל בהכי פליגי וכן ראיתי להרב יש\"ש ז\"ל בפ' הנזכר סימן יו\"ד שכתב דההיא סוגייא אתיא כלישנא דפ' ע\"י דפליג רב אפי' בנבדקה אמו דאל\"כ לא מייתי ראיה ממתניתין כלל יע\"ש אלא דכפי זה קשה טובא על רבינו ז\"ל שכתב פ\"ח מה' תרומות הלכה י\"ד מי שנשאת לכהן כו' או שאנס אותה כהן וילדה אוכלת בשביל בנה כו' והוא שלא יצא עליה קול עם אחר אלא הכל מרננין אחריה בזה הכהן והשתא קשה דכיון דקי\"ל דהלכה כשמואל דכל שנבדקה אמו נאמנת כמ\"ש כאן א\"כ אמאי הביא אוקמתא דרבא דמוקי למתני' בדלא דיימא הרי רבא לא הוצרך לאוקמא למתני' בהכי אלא אליבא דרב דס\"ל דאפילו ע\"י בדיקה לא מהני אמנם לדידן דקיימא לן כשמואל מתניתין כפשטא אתיא אפילו בדיימא מעלמא כדכתיבנא ולומר דרבינו ז\"ל מיירי בשלא נבדקה אמו כגון שהיתה חרשת או שוטה זה ודאי דוחק גדול דכל כי האי הי\"ל לפרש ומהיותר תימא על מוהרש\"ל ז\"ל שרצה ליישב דעת רבינו ז\"ל שכתב דכל היכא דדיימא מעלמא ודיימא מיניה הולד ס' ממזר וכתב ה\"ה ז\"ל שפסק כלישנא קמא לחומרא ותמה עליו שהרי רבינו ז\"ל אזיל בכל מקום בשיטת הרי\"ף לפסוק כלישנא בתרא שכתבו הפוסקים ז\"ל (עיין בס' גט פשוט בכללים שבסוף הס') ותי' דכיון דסוגיא דהתם אתיא כלישנא בתרא דפ' ע\"י דפליג רב אפילו היכא דבדקו אותה אם כן איכא למימר דרבא דאמר מסתברא מילתיה דרב בדלא דיימא מיניה ודיימא מעלמא אבל דיימא מיניה ודיימא מעלמא בתריה שדינן ליה מיירי נמי בכה\"ג בבדקו אותו אבל בלא בדקו מודה ורבינו פסק כלישנא בתרא ומש\"ה כתב דאי לא נבדקה הולד ספק ממזר דאי נבדקה נאמנת את\"ד יע\"ש ואתמהא דכפי דבריו אם כן אמאי כתב רבינו ז\"ל בה' תרומות והוא שלא יצא עליה קול דהיינו אוקמתא דמוקי רבא ללישנא קמא והיל\"ל דאפילו בדדיימא מעלמא כאוקמתא דרבא ללישנא בתרא גם מה שתי' עוד שם מלבד שדבריו דחוקים הרואה ירא' שאשתמיט מיניה דברי רבינו הנזכר ולמאי דאקשינן עלה על דברי רבינו ז\"ל שבתי וראה דטעות היא בידי שהרי תלמוד ערוך פ\"ק דכתובות די\"ג דפרכינן התם לר\"י דאמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה מדתניא בד\"א בעדות אשה בגופה אבל בעדות אשה בבתה ד\"ה הולד שתוקי ומתרצינן מאי שתוקי שמשתקין אותו מידי כהונה שאינו עובד עבודה ואינו אוכל בתרומה דדוקא להכשיר את הולד הוא דנאמנת משום דאית לה חזקה דכשרות דמסייע לה אבל להחזיקו בכהן דליכא חזקה דמסייע לה לא ולפי זה כי אמרינן במתניתין מה טיבו של עובר זה מאיש פלוני וכהן הוא ר\"ג אומר נאמנת לאו למימרא שהיא נאמנת לגמרי להחזיקו בכהן אלא נאמנת להאי מילתא שלא נבעלה לפסול לה וכ\"כ הריב\"ש ז\"ל בתשובה סימן מ\"א והרא\"ש בתשובה כלל פ\"ב סימן א' ובכלל ל\"ב סימן ט\"ז יע\"ש וא\"כ צדקו דברי רבינו ז\"ל שכתב אוקמתא דרבא דמתני' מיירי בדלא דיימא מעלמא משום דהך אוקמתא אליבא דכ\"ע היא ואפילו לשמואל דקי\"ל כותיה משום דמתני' דהתם איירי לענין דחשבינן ליה כהן ודאי ואוכלת בשביל בנה ולהא ודאי אינה נאמנת לכ\"ע להחזיקו בכהן ומעתה מ\"ש מוהרש\"ל דסוגיא דהתם אתיא כלישנא בתרא דשמעתין דפליג רב אפילו בבדקו את אמו דאל\"כ לא מייתי ראיה ממתני' כלל מבואר הוא שאין לדברים הללו שחר כלל דאפילו נימא דרב ס\"ל שבדקו את אמו נאמנת כשמואל היינו דוקא להכשירו לבא בקהל אבל להחזיקו בכהן לכ\"ע אינה נאמנת ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה סוגיא זו ודו\"ק ומ\"מ דברי רבינו ז\"ל שפ' כלישנא קמא כמ\"ש ה\"ה ז\"ל יש בהן מן הקושי כמו שתמה מוהרש\"ל ז\"ל שהרי דעת רבינו ז\"ל לפסוק בכ\"מ כלישנא בתרא כדעת הרי\"ף ומהיותר קשה מ\"ש ה\"ה ז\"ל בפ\"ב מה' יבום הלכה ד' שהביא שם דעת הרשב\"א שכתב בתשובה דהלכה כלישנא בתרא דאפילו בדיימא מיניה ודיימא מעלמא שדינן ליה בתריה וכתב עליו ובזה נראה להחמיר דהי\"ל ספק דאורייתא ונקטינן חומרי דלישני ע\"כ מבואר מדבריו דאם היה באיסור דרבנן לית דין צריך בשש דקי\"ל כקולא דלישנא בתרא דספק דרבנן הוא וכיון שכן תיקשי ליה דהיאך כתב רבינו דהולד ספק ממזר ואסור בבת ישראל הא כגון דא אפי' ללישנא קמא איסורא מדרבנן הוא דמדאורייתא ספק ממזר מותר לבא בקהל וא\"כ הו\"ל למינקט כקולא דתרווייהו לישני ותו קשה שהרי כתב הר\"ן ז\"ל שם דאפשר דהלכה כלישנא בתרא דסוגיא דפ\"ק דכתובות אתיא כי ההיא לישנא וכיון שכן ממילא יגדל התימא על רבינו מה ראה על ככה דשבקיה לכלליה לפסוק כלישנא קמא מאחר דסוגיא דפ\"ק דכתובות נמי אתיא כותיה גם הרא\"ש ז\"ל בתשו' כלל פ\"ב סימן ח' כתב דאבי העזרי פסק כלישנא בתרא משום דבפ\"ב דקדושין לא מייתי אלא האי לישנא יעיין שם וראיתי למוהר\"ר י\"ט ן' יעיש הובאו דבריו בספר בני אהרן סימן ס\"א דע\"ג ע\"ב שכתב שמה שהכריחו להרא\"ש לומר דסוגיא דשמעתין אתיא כלישנא בתרא הוא ממאי דאמרינן מאי שתוקי שמשתקין אותו מנכסי אביו ופרכינן פשיט' ומשנינן בדתפס והשתא אי ס\"ל כלישנא קמא דהתם דרב מיירי בדיימא מיניה ומעלמא אמאי מפקינן מיניה ה\"ז ספק והמע\"ה וכתב שלא מצא לו הכרח אחר לומר דסוגיא דע\"י אתיא כלישנא בתרא כי אם זה יעויין שם ואחר המחילה לא דק בזה כלל דכפי דבריו לא הו\"ל לאבי העזרי לומר משום דבפ\"ב דקדושין לא מייתי אלא האי לישנ' ומאי מייתי דקאמר הלא תלמודא לא מייתי כאן שום לישנא והיל\"ל משום דסוגיא דפ\"ב דקדושין אתיא כותיה אלא כונתו מבוארת למה שהביא סוגיא דידן מימרא דרב ושמואל בארוסה שעיברה כדקאמר דאתמר ארוסה שעיברה כו' דהיינו ודאי כלישנא בתרא דהתם דאלו לישנא קמא מתני לפלוגתייהו בבא על ארוסתו וזה פשוט וכן מבואר בתוס' רי\"ד יע\"ש וליישב דעת רבינו נראה לע\"ד על פי מ\"ש מוהרי\"ט ן' יעיש ז\"ל שם ליישב דברי הרא\"ש בתשובה דמיהדר טובא אליבא דאביי כנראה לכאורה דחש לה אע\"ג דמשנה שאינה צריכה כיון דקי\"ל בכוליה תלמודא דהלכה כרבא לגבי אביי בר מיע\"ל קג\"ם וכתב דהיינו דמספ\"ל להרא\"ש דכיון דהכא לא אמר רבא זה מסברא דנפשיה אלא תלה דינו ממתניתין דילדה תאכל בתרומה שאמר מנא אמינא לה כו' ואביי הקשה לו דמשם אין ראיה דמתני' בדלא דיימא כלל ורבא לא השיב לו וגם התלמוד לא השיב בעדו יש מקום להסתפק דילמא רבא גופיה חזר בו וחש לדאביי להחמיר ואין כאן מחלוקת בין אביי לרבא וכתב עוד שכן נ\"ל דעת רבינו שמשון שכתב הרא\"ש באותה תשובה דס\"ל דאביי ורבא לא פליגי מדהקשה מההיא עובד' דארוס וארוסתו דפ\"ק דכתובות דקאמר רב יוסף למאי ניחוש חדא דהא קא מודה ללישנא קמא דפ' אלמנה לכ\"ג דקאמר אביי דאפילו בדלא דיימא מעלמא הולד ספק ממזר ואי אביי ורבא פליגי הכא מאי קו' נימא דרב יוסף אתי כרבא דקי\"ל כותיה לגבי אביי אלא משמע דסבירא ליה להרא\"ש דאביי ורבא ל\"פ א\"ד יעיין שם והנה למה שהקשה לדברי הרא\"ש דמאי ק\"ל נימא דרב יוסף אתי כרבא עד שמכח זה הוכרח לומר דס\"ל דרבא חזר והודה לאביי אחר המחילה לא ירד לכונתו ז\"ל שכונתו מבוארת להק' מאביי גופיה דקאמר בפ\"ק דכתובות א\"ל אביי לרב יוסף ובהא כי לא מודה מי מכשר ר\"ג כו' משמע שאביי לא הקשה לו לרב יוסף אלא למאי דקאמר ועוד האמר רב יהודה כו' אבל במאי דקאמר חדא דהא קא מודה כו' הודה לו אביי דשפיר קאמר ואמאי הא ללישנא קמא דפרק אלמנה לכ\"ג אפילו בדלא דיימא מעלמ' ודיימ' מיניה ס\"ל לאביי דהולד ספק ממזר וזה דבר מוכרח שהרי ה\"ה כתב דסוגיא דפ\"ק דכתובות אתיא כלישנא בתרא ובודאי שכונתו להא דארוסה וארוסתו שכתב רש\"י ז\"ל דס\"ל להרב המגיד מכח קו' הר\"ש ז\"ל דההיא דרב יוסף אתיא כלישנא בתרא והשתא תיקשי ליה להרב ז\"ל דמי הכריחו לה\"ה לומר דסוגיא דהתם אתיא כלישנא בתרא אמאי לא נימא דאתיא כלישנ' קמא וכרב' דקי\"ל כותיה ובדברי ה\"ה ז\"ל ליכא למימר דס\"ל דאביי ורבא לא פליגי כדעת ר\"ש שהרי מבואר מדבריו שם דפליגי אלא ודאי כמ\"ש ודו\"ק ומ\"מ לדעת הרא\"ש ז\"ל שכתב ליישב ההיא דפרק קמא דכתובות אליבא דלישנ' קמא דהתם מיירי שאמר הארוס שהיה רגיל אצלה תמיד וההיא דבא על ארוסתו מיירי באומר הארוס שלא בא עליה אלא פעם א' יע\"ש ק\"ל טובא דא\"כ אמאי הוצרך אביי לדחוקי ולומר דמתניתין מיירי בשהיו שניהם חבושים בבית האסורים ואמאי ל\"ק דעדיפ' מינה דמתני' מיירי בשהיתה רגילה אצלו וצ\"ע כעת ואיך שיהיה נקוט מיהא מדברי מוהר\"ר יו\"ט הנז' דיש לאומר שיאמר דאביי ורבא לא פליגי ואף רבא חזר והודה לדברי אביי ואף שהרב ז\"ל יחס סברא הלזו לדעת הר\"ש ז\"ל ולא כן אנכי עמדי כמ\"ש מ\"מ לא נפלא' היא ליחס סברא זו לדעת רבינו ז\"ל ונמצא א\"כ שרבינו ז\"ל פסק כלישנ' בתרא ממש ומש\"ה כתב דכל דדיימא מיניה ומעלמא הולד ספק ממזר ודו\"ק ודע שהתוספות ז\"ל שם בד\"ה אבל דיימא מיניה כתבו דהא דאמרי דדיימא מיניה ומעלמ' שדינן ליה בתריה פי' דיימא מיניה שבא עליה בודאי ודיימא מעלמא היינו שם רע אבל אי דיימא מיניה בש\"ר גרידא אפילו רבא מודה דלא שדינן ליה בתריה והכריחו הדבר ממאי דמייתי ראיה רבא ממתניתין דילדה תאכל בתרומה ואם איתא מאי ראיה מייתי שאני התם דבא עליה וכ\"כ הרשב\"א והריטב\"א ז\"ל בחי' אך מדברי התוספות פ\"ד דסוטה דכ\"ז ע\"א ד\"ה רוב בעילות נראה דס\"ל דללישנ' בתר' אליבא דרבא אפילו בדיימ' מיניה בש\"ר גרידא שדינן ליה בתריה כמבואר שם ובבא עליה ודיימ' מעלמ' אפילו אביי מודה דשדינן ליה בתריה ומלבד שדבריהם ז\"ל סותרים למ\"ש בפ' אלמנה קשה טובא דמה יענו לקו' דהכא דא\"כ מאי מייתי רבא ראיה ממתניתין דילדה תאכל בתרומה שאני התם דבא עליה ודאי דבהא אפילו אביי מודה ואולי דס\"ל דרבא בהדרגות הוא דמייתי דכיון דבפנויה דעלמא כל היכא שבא עליה אחר שדינן ליה בתריה אע\"ג דלהאי איסור' ולהאי איסור' ממילא איכא למשמע בארוס דכיון דלהאי היתר' ולהאי איסור' שדינן ליה בתריה אף על גב דלא בא עליה ודאי ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דין </b>\n<b> תורה שספק ממזר מותר לבא בקהל כו'.</b> זה מבואר פרק עשרה יוחסין דאמרינן דה' קהלי כתיבי חד למשרי ממזר בשתוקי וחד למשרי שתוקי בישראל ולכאורה היה נראה דדוקא גבי ממזר הוא דשרינן ממזר ספק וקהל ספק משום דאיכא בהו יתורא דקהל אבל גבי עמוני ומואבי כיון דלית לן יתורא דקרא אפי' עמוני ספק וקהל ספק אסור ד\"ת וכן מוכח מההיא דפרק תפלת השחר דכ\"ח דאמרינן בו ביום בא יהודה גר עמוני א\"ל מאי אני לבוא בקהל כו' א\"ל ר\"י וכי עמון ומואב במקומן הם עומדים כבר עלה סנחריב ובלבל כל האומות וכל דפריש מרובא פריש ומה\"ט מסיק התם דהתירוהו לבא בקהל הרי משמע דדוקא משום טעמא דכל דפריש מרובא פריש הא לא\"ה אי הוה ספק שקול היו נאסרים כולם ולא אמרינן עמוני ודאי הוא דלא יבא הא עמוני ספק יבא כדאמרינן גבי ממזר וכ\"כ הרב אליהו רבה דמ\"ט ע\"ד וע\"פ זה הקשה דכיון דתרי קהלי יתירי נינהו מי אמר לך דהנך דיתירי דממזר נינהו דנידרוש להו לענין ממזר אימא דהנך דיתירי דעמוני ומואבי נינהו ונדרוש להו לענין עמוני ומואבי ותי' דשמא קבלה היתה בידם דהנך דיתירי דממזר נינהו ולדרש' דממזר גופיה הוא דאתא יעיין שם והנך רואה כמה מהדוחק בתי' זה ולכן נראה ודאי דאף בעמוני ומואבי וכל הני דרשינן ודאי הך דרשא בקהל ודאי הוא דלא יבא וכן עמוני ודאי הוא דלא יבא והיינו טעמ' דכיון דכת' רחמנ' תרי קהל למשרי קהל ספק ולא ידעינן אהי מינייהו קאי דרשינן ליה אכולהו דהי מנייהו מפקת והיינו נמי משום דדרשי' כולהו קהלי דכתיבי באוריית' בקהל ודאי דומיא דאינך ומאי דנקט בגמרא ממזר בשתוקי לאו משום דדווקא ממזר בשתוקי הוא דשרי אלא משום דמתניתין לא קתני אלא ממזר בשתוקי גרידא נקט תלמודא הכי וא\"נ משום דעמוני ומואבי בז\"הז ליתיה דכבר בא סנחריב ובלבל כל העולם ומה שהכריח הרב ז\"ל מההיא דפרק תפלת השחר דצרכינן לטעמא דכל דפריש נראה דאין ראיה כלל דמשום הכי אצטריכו לטעמא דכל דפריש לענין שיהא מותר לבא בקהל אפילו מדרבנן דאי הוה ביה ספק שקול אע\"ג דמן התורה שרי אפילו הכי מדרבנן מיהא אסור דומייא דממזר ושוב ראיתי להתוספות ז\"ל פרק הערל דע\"ח שמבואר מדבריהם כמ\"ש וזה שכתבו בד\"ה מצרי ב' במאי יטהר וז\"ל וא\"ת ישא שתוקי דהא ר\"י אית ליה פרק עשרה יוחסין בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא והבן נמי יהא מותר לבא בקהל דממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא יע\"ש הנה מבואר מדבריהם כמ\"ש דקהל דכתיב גבי מצרי דרשינן נמי בקהל ודאי כו' דומיא דממזר וכנראה שאשתמיטתיה מהרב ז\"ל מיהו עיקר דבריהם שכתבו דהא ר\"י ס\"ל בקהל ודאי כו' תמוהים הם בעיני דלמאי הוצרכו לזה הא אפילו בממזר ודאי מותר לבא ואע\"ג דר\"י ס\"ל דקהל גרים לא אקרי קהל הא אמרינן פרק עשרה יוחסין דאפילו ר\"י לא קאמר אלא בגר הראוי לבא בקהל אבל בגר עמוני ומואבי דאינן ראוים לבא בקהל מודה וא\"כ בפשיטות הי\"ל להקשות דישא שתוקית ואפילו אי לא ס\"ל לר\"י הא דקהל ודאי אפי' הכי גר מצרי מותר לישא אשה ושמא דהוצרכו לזה למ\"ש בתר הכי והבן יהא מותר לבא בקהל דממזר ודאי כו' דהיינו משום דדריש רבי יהודה הא דקהל ודאי דתרי קהלי כתיבי ודו\"ק:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> ראי' מתוס' יבמות דף ע\"ח ד\"ה מצרי שני לכאורה אין ראי' דשם מקשה התוס' דישא שתוקית והוא קהל ספק אבל אין ראי' להפך דלמא המצרי הוא ספק דתהי' מותרת הישראלית בו אמנם מצאתי במהדורא בתרא של מהרש\"א דביאר להדי' דכיון דהפסוק לא יבא בקהל לך קאי גם אמצרי ודרשינן קהל ודאי ה\"ה להיפך דקהל ספק ג\"כ יבא ע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> כהן כו' ואם בא עליה דרך זנות אינו לוקה כו'.</b> כתב ה\"ה שדעת רבינו דאע\"ג דסוגיין דאיתאמרא על ההוא דרב יהודה משמע דבשארה נמי לוקה אבעל ולא קדש מדאמרינן ב' שמות על זו כו' א\"ה אימא סיפא כו' ההיא דלא כהלכתא והביאו לזה מ\"ש אביי כ\"ג באלמנה כו' ומודה רבא בכ\"ג באלמנה כו' ואם איתא למה אמרו כ\"ג באלמנה לימרי אינך דאף על גב דאלו מחוללות כבר לוקה כו' יע\"ש ודברי' תמוהים לעין כל רואה דאיך אפשר לומר דרבא ס\"ל דדווקא על כ\"ג באלמנה לוקה אבל אשארה לא הרי רבא גופיה הוא דפריך לעיל לרב יהודה ממתני' דקתני אלמנה וגרושה לוקה משום ב' שמות מאי לאו ב' שמות ותו לא והשתא אם איתא דרבא ס\"ל דאשארה לא מחייב כמו שהכריח ה\"ה ז\"ל מדקאמר ומודה רבא בכ\"ג באלמנה כו' א\"כ מאי פריך הא התם כיון דהו\"ל גרושה אינו חייב משום לא יחלל והוא פלא לא ידענ' מאי אידון ביה ואפשר לומר בדוחק דס\"ל לה\"ה ז\"ל דרבא מגופא דמתניתין לא ק\"ל דכיון דבאלמנה שהיא גרושה עסקינן אינו חייב משום לא יחלל אלא דרבא הכי קא פריך דס\"ל דב' שמות דקאמר במתניתין ב' מלקיות לבד קאמר ומש\"ה ק\"ל דא\"כ מדקתני במתניתין דבאלמנה וגרושה חייב ב' מלקיות משמע דכ\"ג באלמנה אינו לוקה אלא א' דאי לא אמאי קתני מתניתין דאלמנה וגרושה לוקה ב' מלקיות כי היכי דנטעי דבאלמנה לחודה אינו לוקה אלא אחת וטפי הו\"ל למתניתין לאשמועינן דבאלמנה לחודה לוקה ב' ובתר הכי לישמועי' דאם היתה אלמנה וגרושה חייבים עליה משום ב' שמות דאיסור גרושה חל על האלמנה דהוי איסור מוסיף ואהא משני דב' שמות דקתני מתניתין לאו למימרא ב' מלקיות גרידא אלא ב' שמות על זה וב' שמות על זה והיא גופה קתני מתניתין דהשתא מתניתין בהך בבא תרתי אשמועינן דכ\"ג באלמנה לוקה ב' ואלמנה שהיתה גרושה נמי לוקה ב' דס\"ל השתא להתרצן דאפילו בשארה נמי מיחייב בבעל ולא קידש והשתא היינו דפריך שפיר א\"ה אימא סיפא גרושה וחלוצה כו' דלפום פשטא דשמעתת' קשה מאי א\"ה דקאמר דמשמע דקו' זו לא שייכ' אלא לפום מאי דמתרצינן ב' שמות על זה כו' ובלא\"ה ת\"ל מסיפ' והכי הו\"ל להש\"ס למימר ת\"ש מסיפ' כדקאמר בדוכתי טובא אכן לפי האמור הנה נכון דמעיקר' לא הוה ק\"ל מסיפא משום דס\"ל לרבא דדוקא כ\"ג באלמנה לוקה בבעל ולא קידש אבל אשארה לא מיחייב אלא בקידש ובעל ואינו חייב אלא אחת ומשו\"ה קתני מתניתין שפיר דגרושה וחלוצה אינו חייב אלא אחת אמנם מריש' דמתני' ק\"ל כמ\"ש והוצרך לשנויי דאשארה נמי מיחייב ב' וב' שמות דקתני ב' שמות על זה כו' ואהא פריך א\"ה כו' ודו\"ק כי נכון הוא ועוד אפשר ליישב דרבינו ז\"ל מפרש להך דמתניתין דקתני אלמנה וגרושה לוקה משום ב' שמות שלא כפרש\"י ז\"ל שפי' בא על האלמנה שהיא גרושה ובאשה א' משום דק\"ל דאי תנא עיקר דינא דאיסור מוסיף אתא לאשמועינן הו\"ל לאשמועינן בכלהו דאם היתה אלמנה וגרושה וחללה זונה לוקה ד' כדאשמועינן בבריית' דלעיל ולעיל פרכינן אלא זונה מאי איסור מוסיף איכא ומשנינן הואיל ושם זנות פוסל כ\"ש וא\"כ כל כי האי הו\"ל לתנא לאשמועינן אלא הוא מפרש דמתניתין בתרתי נשי מיירי וקאמר דאם בא על האלמנה ועל הגרושה חייב משום ב' שמות והיינו דפריך רבא שפיר מאי לאו ב' שמות ותו לא כלומר דבאלמנה מיהא לילקי ב' ועל הגרושה א' וא\"כ הול\"ל ג' מלקיות ותריץ יתיב דב' שמות על זה קאמר ואהא פריך שפיר א\"ה כדרך האמור לעיל וניחא השתא להאי פי' הא דפריך בגמרא וחלוצה דרבנן כו' דקשה דאפילו נימא דחלוצה דאוריית' אפי\"ה שפיר קתני מתניתין דאינו חייב אלא אחת משום דאין אח\"עא ואין כאן לא איסור כולל ולא איסור מוסיף וכמו שנתקשו בזה מוהרימ\"ט ז\"ל והרב ע\"י אכן לפי פי' זה הנה נכון וכמובן וכ\"ת אם איתא להאי פי' אם כן מאי אשמועינן מתניתין פשיטא דחייב דהם גופין מוחלקין ושמות מחולקין הן הא לא תיקשי דהא אתא לאשמועינן דלא תימא דאינו חייב אלא אחת משום דהו\"ל לאו שבכללות ועיין בהריטב\"א ובס' המצות לרבינו האמנם בגירסא דמתניתין דידן בפרק אלו הן הלוקין גרסינן חייבין עליה משום ב' שמות ולפי הך גירסא אין מקום לפי' זה כלל דא\"ה חייבין עליהן משום ב' שמות הו\"ל למיתני ואולם בתלמודא דידן דמייתי להך מתני' לוקה משום ב' שמות קתני משמע דלא גרסי עליה ודו\"ק ודעת ה\"ה דכ\"ג אפילו אשארה לוקה בבעל ולא קדש ובכ\"ה דוקא בקדש ובעל לוקה אבל בעל ולא קדש אינו לוקה יע\"ש וק\"ל לפי דעתו ז\"ל דא\"כ היכי קאמר בבריית' דלעיל לא יאמר גרושה בכ\"ג ותיתי בק\"ו מכ\"ה דאנא אמינא השתא לכ\"ה אסורה לכ\"ג מבעי' למה נאמרה כו' והשתא מאי קו' הא אי מייתינן מק\"ו מכ\"ה י\"ל דאינו לוקה אלא בקדש ובעל דומיא דכ\"ה דדיו לבא מ\"ה להיות כנדון להכי כתיב גרושה לאשמועינן דאפילו בעל ולא קידש לוקה וליכא למימר דק\"ו הכי דכי מייתינן ומה אלמנה שמותרת לכ\"ה לגמרי אסורה לכ\"ג אפילו בעל גרושה שאסורה לכ\"ה בקידש ובעל אינו דין שאסורה לכ\"ג אפי' בבעילה וכ\"כ הרא\"ם ז\"ל בס' אמור דאכתי תקשי דאין מזהירין מן הדין וכבר הרא\"ם ז\"ל נרגש מזה וכתב וז\"ל וליכא למימר משום דאין מזהירין מ\"ה דאטו מגרע גרע מפני שנעשה כ\"ג נתמעט קדושתו שבהדיוטותו נאסרה עליו ובגדולתו תהיה מותרת לו יע\"ש והשתא לדעת ה\"ה לא ניתן ליאמר תי' זה שהרי בהדיוטותו אינו מוזהר אלא בקדש ובעל דוקא וא\"כ כי מייתי' מק\"ו לומר דאפי' בבעל ולא קידש לוקה הו\"ל אין מזהירין מ\"ה ואפשר ליישב דכיון דאפילו בכהן הדיוט דאמרינן דאם בעל ולא קדש אינו לוקה לאו למימרא דמותר לגמרי אלא שאינו לוקה משום לאו דגרושה אבל איסורא מיהו איכא משום לאו דלא תהיה קדשה לדעת רבינו ז\"ל א\"כ בהא ודאי מזהירין מ\"ה כיון דבלא ק\"ו איכא איסור' דומה למ\"ש ה\"ה בפ\"א מה' מאכלות אסורות דכל דאיכא לאו הבא מכלל עשה מזהירין מן הדין ע\"ש אלא דלא דמי דשאני התם דהוי ממניניה ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כלל </b>\n<b> גדול הוא בכל איסורין שאין איסור חל על איסור כו' או שהיה איסור האחד מוסיף כו' או אם הוא כולל כו'.</b> כתב ה\"ה ז\"ל דין זה דאיסור חל על איסור הוא מחלוקת בגמרא בהרבה מקומות ופסק רבינו דאין איסור חל על איסור אלא באחד מג' דרכים וכן משמע במתניתין ובגמ' בכריתו' עד כאן אמר המחבר יען שורש זה דאין איסור חל על איסור רבו סוגיאות בתלמוד ולא ראיתי לשום אחד מהראשונים נ\"נ שקדמוני במה שיש לעמוד בענין זה על כן אמרתי אעלה על ספר מה שקוצר דעתי דעת הדיוט קלה מגעת וזה החלי בסיעתא דשמיא. הנה דעת ר\"ש דאפילו באיסור כולל אין איסור חל על איסור וזה מבואר בבריית' הובאה בהרבה מקומות ובפרק עשרה יוחסין תניא ר\"ש אומר האוכל נבלה ביום הכפורים פטור ובפרש\"י ז\"ל דאפילו בנתנבלה ביוה\"כ אפי' הכי פטור מאיסור יוה\"כ לר\"ש משום דכבר היה אסורה עליו מבערב משום אמ\"ה כו' והריטב\"א ז\"ל בחי' תמה עליו דאכתי בשנתנבלה ביוה\"כ ופקע מיניה אמ\"ה אמאי לא חיילי כי הדדי איסור נבלה ויוה\"כ דדכוותא אמרינן ביבמות גבי זר שאכל מליקה כו' וכן תמהו עליו התוס' ז\"ל פ\"ג דשבועות יע\"ש וכתב עוד הריטב\"א והראב\"ד ז\"ל פי' דלעולם קדם איסור נבילה ליוה\"כ שאין דנין בענין זו בחתיכה עצמה אלא בחתיכה כיוצא בה והאי גברא משעה שנעשה גדול קודם יוה\"כ נתחייב באיסור נבלה ואע\"ג דעדיין לא נתנבלה זו הא איכא כמה נבלות בעלמא דמיתסר בהו ולא חל עליו איסור יוה\"כ עד עכשיו שהרי לא היה שם יוה\"כ בעולם משנעשה גדול עד עכשיו יע\"ש וק\"ל טובא מסוגיא דשמעתין דאמרינן דאלמנה ונעשית גרושה הו\"ל איסור מוסיף דאלמנה מותרת לכ\"ה נתגרשה מיגו דאיתוסף כו' ואם איתא הרי איסור גרושה קדים דמשעה שהביא ב' שערות נאסר בגרושות דעלמ' מדין כ\"ה ואיסור אלמנה לא חייל אלא משעה שנעשה כ\"ג וכיון שכן הי\"ל לומר דאינו חייב אלא משום אלמנה וליכא למימר דמיירי בשמינוהו לכ\"ג משעה שהביא ב' שערות דכגון דא הי\"ל לפרש ובר מן דין קשה דהיכי קתני בבריית' דאם זנתה ונתחללה אינו חייב אלא אחת הא הו\"ל לחייבו משום גרושה וחללה ג\"כ דמשעה שהביא ב' שערות נאסר בגרושות וחללות דעלמ' וכההיא דזר שאכל מליקה ומהתי' על הריטב\"א אמאי הוצרך להביא עצות מרחוק לדחות סברת הראב\"ד מההיא דפ' ד\"א ודפ' ג\"ה מסוגיא דשמעתין גופה הי\"ל לדחותו וצ\"ע ותו קשה לדעת הראב\"ד ז\"ל מההיא דגרסינן בפרק ג\"ה דק\"א ע\"ב דשגג ועשה מלאכה בשבת ויוה\"כ חשיב איסור בת א' וחייב ב' ולדעת הראב\"ד הא איסור שבת קדים דמשעה שהביא ב' שערות נאסר בשבת קודם שיבא שם יוה\"כ עליו וכההיא דנבילה ממש וליכא למימר דהתם מיירי בשהביא ב' שערות בשבת והוא יוה\"כ דכל כי האי היל\"ל ותו דהא ודאי ליתא דמי הגיד לו לרבא דר\"י מיירי בהכי אדתקשי ליה עוד כתב הריטב\"א ז\"ל וז\"ל לפיכך יש לפרש האוכל נבלה ביו\"ה שהוא פטור מן האחרון שאם נתנבלה מעי\"ה פטור מיו\"ה וחייב משום נבלה דקדים ואם נתנבלה ביו\"ה מעיקרא חייל עליה איסור יו\"ה ולא חייל עליה השתא איסור נבלה כו' ורבנן מודו בנתנבלה ביו\"ה ופליגי עליה בנתנבלה מעיו\"ה כו' עד ובמקצת נוסחאות מדוייקות אשכחן במס' חולין רש\"א כו' אינו חייב אלא אחת פי' אלא מסייעא דפעמים חייב משום נבלה ופעמים חייב משום י\"ה כו' ע\"ש וק\"ל שהרי בנתנבלה בי\"ה הו\"ל איסור מוסיף דקודם שנתנבלה לא נאסר בי\"ה אלא להדיוט אבל לגבוה שרי וכשנתנבלה נאסר לגבוה וכן כתבו התוספות פג\"ה דק\"א ד\"ה מאן דג\"ה של נבלה חשיב איסור מוסיף מטעמ' דאיתוסף ביה איסור לגבוה והכי אמרינן בהדיא בכריתות פרק אמרו לו דנותר חשיב איסור מוסיף מה\"ט דאיתסר לגבוה ואע\"ג דאמרינן בשמעתין דכ\"ג הבא על אחותו אלמנה אפילו רבנן מודו דלא חייל איסור קל על איסור חמור אפילו באיסור מוסיף וא\"כ ה\"נ גבי נבלה אע\"ג דאיסור מוסיף הוא לא חייל לרבנן משום דהוי איסור קל על חמור מ\"מ אכתי קשה מה שהקשה הריטב\"א שם בסמוך וז\"ל ואיכא למידק מעיקרא היכי אוקימנא כר\"ש דאי משום ההיא דאוכל נבלה בי\"ה לא דמי דההיא איסור כולל והא דהכא איסור מוסיף ואע\"ג דלית ליה לר\"ש איסור כולל אפשר דמודה באיסור מוסיף כו' וכ\"ת דקים ליה לתלמודא דלית ליה לר\"ש לא איסור כולל ולא איסור מוסיף אלא איסור בת א' כדאיתא פ' ד\"א מ\"מ הו\"ל לפרושי הכי ולא למינקט סתמא ממתני' דהאוכל נבלה דההיא לא מכרעא ואיכא למימר דאי (לא) אתי תלמודא להכריח דהא ר\"ש ה\"נ דהו\"ל לאתויי ההיא דפד\"א להוכיח דלי' לי' לר\"ש אח\"עא כלל אבל לא אתא תלמוד' הכא אלא לומר דהא לאו רבנן היא כו' יע\"ש והשתא קשה דלפי מה שפי' הוא ז\"ל מאי ק\"ל הא מדפטר ר\"ש בנתנבלה ביו\"ה משום נבלה ע\"כ דלית ליה איסור מוסיף ולומר דקו' היא לפי' רש\"י והראב\"ד ז\"ל הא ודאי דחיקא מלתא טובא מאחר שהוא ז\"ל כבר דחאם וכתב שהפירוש הנכון כמ\"ש (גם מה שתי' הריטב\"א ז\"ל קשה דמה יענה לסוגייא דפ' דם שחיטה דפריך התם מדר\"ש אדר\"ש ולא שייכא תי' ז\"ל והמעיין בדברי התוספות שם יתיישב) וכן קשה ג\"כ על מש\"כ התוס' פ' ד\"א דל\"ג ע\"ב ד\"ה אמר ר\"י דאף על גב דבאיסור מוסיף ס\"ל לר\"י דחייל איסור קל על חמור באיסור כולל סבירא ליה כו' דלכ\"ע לא חייל קל על חמור והקשו וז\"ל וא\"ת דאמרינן בחולין התורה אמרה יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב והיינו קל על חמור באיסור כולל וק\"ט שהרי נבלה איסור מוסיף הוא כמ\"ש ז\"ל בחולין והוא מוכרח מההיא דכריתות ובאיסור מוסיף הרי כתבו ז\"ל דלר\"ש חייל איסור קל על חמור והיה נראה לומר דהתוס' ז\"ל דפד\"א פליגי על מה שכתבו בחולין וס\"ל דמשום טעמא דנאסר לגבוה לא חשיב איסור מוסיף דסתם בהמה לאו למזבח קאי והאי דכריתות שאני דמיירי בבהמת קדשים ובהכי נתיישבו דברי הריטב\"א ז\"ל:<br><b> האמנם </b> דברי התוס' דזבחים פרק חטאת העוף ד\"ע ד\"ה יבא איסור נבלה נכונים שכתבו וז\"ל תימא למאן דאי' ליה איסור מוסיף למה לי קרא וכ\"ת מהכא יליף בעלמא שאני הכא דאיסור חלב קל הוא דהותר מכללו ולכן אתי איסור נבלה וחייל עד כאן הנה מבואר בהדייא דס\"ל דנבלה הוי איסור מוסיף וכבר ראיתי להרמ\"ע מפאנו ז\"ל בתשובה סימן ק\"ך שכתב דאיסור מוסיף שכתבו לאו דוקא דלא שייך בנבלה אלא איסור כולל יעיין שם ולדעתי דבריהם ז\"ל מדוייקים ואדרבא דברי התוס' דיבמו' צ\"ע ובהכי ניחא מ\"ש וכ\"ת שאני חלב דקיל כו' ודבריהם תמוהים דאע\"ג דחלב אית ביה קולא דהותר מכללו לא מפני זה יקרא נבלה איסור חמור על איסור קל שהרי בחלב נמי אית ביה חומרא דאיסור כרת הוא ולפחות מיהא שוין הן. והתוספות ז\"ל בפרק ד\"א כתבו וז\"ל ועוד יש חומרא בנבלה שכן מטמאה ואע\"ג דיש חומרא בחלב דליכא בנבלה אין לחוש בכך כדאמרינן בג\"ה מאי חזית דטומא' הגוף חמורה שכן א\"ב כרת דילמא טומאת בשר חמורה שכן אין לה טהרה במקוה כו' ודבריהם סתומים לכאורה במה שהביאו ראיה מפ' ג\"ה דהתם אדרבא מאי חזית דטומאת הגוף חמורה כי היכי דלא ליחול איסור טומאת הגוף אטומאת בשר וא\"כ ה\"נ נימא מאי חזית דאיסור נבלה חמורה דילמא חלב חמור ולא ליחול על איסור חלב וכבר ראיתי להרב בעל חידושי הלכות במהדורא בתרא שהקשה כן האמנם כונתם מבוארת דבפ' ג\"ה אליבא דר\"י הגלילי קאי התם דלית ליה איסור כולל אפילו בשהאיסורין שוין אלא דוקא באיסור חמור על קל ומש\"ה קאמר התם דטומא' הגוף לא חשוב איסור חמור כי היכי דתיחול אטומאת בשר מטעמא דמאי חזית כו' וכיון שכן הו\"ל כשוין ומש\"ה לא חייל אמנם הכא התוס' ז\"ל קיימי אליבא דמאן דס\"ל איסור כולל אפי' באיסורין שוין אלא דוקא באיסור קל על חמור הוא דלית ליה ואהא כתבו שפיר דנבלה וחלב לא חשיב קל על חמור מטעמא דמאי חזית כו' וכיון שכן הו\"ל כשוין ומש\"ה חייל ודוק:<br><b> ואולם </b> דברי התוס' ז\"ל דזבחים קשים לשמוע שכתבו בפשיטות דאיסור חלב חשיב קל מטעמא דהותר מכללו כיון דאיכ' למימר מאי חזית כו' היכי פסיקא להו הכי אכן כפי מ\"ש הנה נכון דק\"ל למאן דס\"ל איסור מוסיף ואפילו באיסור קל על חמור אליבא דר\"י וכמו שאמרו ביבמות למה לי קרא וכ\"ת דיליף מהכא אכתי מנ\"ל דקל על חמור חייל שאני חלב דהותר מכללו וכיון שכן הוה ליה כשוין אבל בקל על חמור מנא ליה ודוק אך אמנם דברי התוס' בזבחים שם באותה סוגייא קיימי באנפין הפך מה שכתבו שם בדף הקודם ד\"ה ור\"י וז\"ל תימא אפילו נבלה גמורה לא תטמא לר\"י דלא חייל אאיסור קדשים כדדריש ר\"י בגמרא דנבלת עוף אינו מטמא בגדים כו' מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה כו' ובפ' ג\"ה דייקינן מינה דס\"ל לר\"י דאין איסור חל על איסור היל\"ל דדוקא עוף טמא שאין במינו משום בל תאכל נבלה קממעט כו' יע\"ש ודבריהם תמוהים בעיני דמאי קושייא הא אע\"ג דבפ' ג\"ה מוכחינן דס\"ל לר\"י דאין אחע\"א היינו דוקא בא\"חעא גרידא אבל באיסו' מוסיף ה\"נ דס\"ל לר\"י דהא אפילו מאן דלית ליה איסור כולל אית ליה איסור מוסיף וה\"נ גבי נביל' אי' מוסיף מגו דאיתוסף איסורא לגבוה ודבריהם סתרי אסוגייא דפרק אמרו לו ולא שייכא תירוץ שכתבנו לעיל דהכא בבהמת קדשים קיימינן וצריך עיון ובעיקר תירוץ שתירץ דלא ממעטינן אלא עוף טמא שאין במינו נבלה ראיתי להרב בעל צאן קדשים שם שהק' וז\"ל ודבריהם קשים להולמם דהא עיקר קושיית התוס' לר\"ש דס\"ל דאין אחע\"א אפילו נבלה גמורה על הטמא וא\"כ מאי מתרצי בזה הא ע\"כ הטע' שאין במינו משום נבלה הוא משום דאין אחע\"א כמו שפי' רש\"י בחולין ולפ\"ז הדק\"ל וצ\"ע ולע\"ד הקו' יש ליישב באופן אח' דר\"י ס\"ל כמאן דאמ' דבקדשי' איסור חל על איסור אפי' איסור קל על חמור כדאמרי' בכריתות דכ\"ג עכ\"ל ואני אומר שדבריו קשים להולמם ודברי התוספו' ברורים שהרי טעמא דאין אחע\"א לא שייך אלא דווקא גבי אכילה שאם אכל נבלת עוף טמא אינו חייב משום נבלה למאן דסבירא ליה אין איסור חל על איסור וה\"נ ודאי דס\"ל ז\"ל דאם אכל נבלת קדשי' דאינו חייב משום נבלה אע\"ג שיש במינו נבלה מטעמא דאין איסור חל על איסור אמנם גבי טומאה לא שייכא כלל לומר שלא יטמא נבלת עוף טמא משום נבלה מטעמא דאין איסור חל על איסור שהרי גבי טומאה בעוף טמא אין כאן משום טומאה אלא משום שהקישן הכתוב איסור טומאה באיסור אכילה כדכתב נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה הוא דקאמר ר\"י מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה כו' וזה מוכרח דאל\"כ אמאי הוצרך ר\"י למילף מקרא דנבלה וטרפה כו' דאין נבלת עוף מטמא ות\"ל משום דאין אחע\"א אלא ודאי כדכתיבנא וא\"כ אהא כתבו התו' שפיר דדוקא עוף טמא שאין במינו משום נבלה הוא דממעטינן מטומאה אבל נבלת קדשים כיון שיש במינו ה\"נ דמטמא וזה פשוט גם מה שתי' הוא ז\"ל דר\"י ס\"ל כמ\"ד דבקדשים אחע\"א הא נמי ליתא דעד כאן לא אמרה ר\"ש אלא כשהאיסור אחרון ישנו במוקדשין דוקא כגון מעילה וכמ\"ש הרמ\"ע מפאנו בס\"ס קכ\"ג ודבריו פשוטים מההיא דפ' ג\"ה ועיין בספר לשון למודים למו\"ה ה\"י הלכות בשר בחלב די\"ב וכן מוכח גם כן מההיא דכ\"ה דקי\"ד ע\"א דפריך התם מברייתא דהפיגול והנותר כו' ומשני האי תנא סבר איסור חל על איסור ולא משני שאני קדשים דאיסור ח\"ע איסור וה\"מ רבי שמעון היא אלא משמע ודאי שלא אמרו כן אלא בשהאיסור אחרון הוא מוקדשין וז\"פ:<br><b> ודע </b> שמדברי התוס' דפ' ד\"א שכתבנו לעיל נר' דס\"ל דהא דאמרינן התורה אמרה יבא איסור נבלה כו' אינו אלא אליבא דמאן דס\"ל אחע\"א באיסור כולל אבל לר\"ש דלי' ליה אחע\"א כלל אלא באיסור בת א' לית ליה האי דרשא וכן מוכח מפשט לשון רבינו פ\"א מה' מאכלו' אסורות ד\"ב ושלא כדעת ה\"ה ז\"ל שם שכתב דבדין זה אפילו מאן דלית ליה איסור מוסיף מודה מדכתיב וחלב נבלה כו' דגזרת הכתוב היא דאי ס\"ל כדע' ה\"ה מאי ק\"ל הא אע\"ג דנבלה הוי קל על חמור ובעלמא לא חייל איסור' דקל על חמור בכולל הכא שאני דגזרת הכתוב היא כדס\"ל לר\"ש ועיין בתוס' פרק אלו הן הלוקין ד\"ט ובפרק קדשי מזבח שכתבו דלוי ס\"ל דאיסור נבלה חייל אאיסור טומאה אפילו למאן דלית ליה כולל הכא שאני דגלי קרא דנבלה חל על חלב וה\"ה על טומאה הנה מבואר דס\"ל הפך ממ\"ש בפרק ד\"א דגבי נבלה כולי עלמא מודו דגזרת הכתוב הוא גם מ\"ש דלוי ס\"ל דאיסור נבלה חל על הטומאה צריך עיון שהרי בפרק גיד הנשה סבירא ליה לר\"י דאין איסור נבלה חל על הטומאה ומוכחינן מינה דס\"ל דאין אחע\"א הפך מ\"ש ז\"ל וא\"כ אדמותבינן התם פ' ק\"מ לרב ולר\"א מברייתא דאכל חצי זית פרה כו' אמאי לא מותבינן ללוי מהך ברייתא ומסייעינן מניה לרב וכבר ראיתי למוהרש\"ל ז\"ל בספר יש\"ש שהקשה כן מההיא דפרק אלו הן הלוקין ומה שתירץ הן דברים דחוקים והרב ח\"ה ז\"ל כתב עליו דנעלם ממנו דברי התוס' שם דפרק אלו הן הלוקין שכתבו וז\"ל אבל ק' איך יצטרף אותו שלם לכזית נבלה והא אין איסור נבלה חל כו' וי\"ל דהכא אתיי' כמ\"ד אחע\"א כו' יע\"ש ולא ידעתי האיך נתיישבה דעתו ז\"ל בזה שהרי עלי' אנו דנין למאן דס\"ל דאיסור נבלה חל על איסור טומאה תקשי ליה מהך ברייתא ושוב ראיתי לה\"ה ז\"ל פ\"ד מה' הנז' הלכה ב' שהקשה כקו' מוהרש\"ל ז\"ל והניחה בצ\"ע ולדידי יש ליישב דברי התוספות ז\"ל דודאי למאן דס\"ל בעלמא דאח\"עא בכולל ובמוסיף ודאי לית לן למימר דאיסור נבלה חייל על איסור טומאה מדגלי קרא דחייל על חלב דא\"ל דדוקא על חלב חייל משום דהו\"ל כולל ומוסיף אבל על טומאה דליכא כולל ומוסיף ה\"נ דלא חייל אלא מאי דפליגי רב ולוי אינו אלא למאן דלית ליה אחע\"א כלל אפי' כולל ומוסיף דרב ס\"ל דדוקא גבי חלב גלי קרא אבל על טומאה לא חייל ולוי ס\"ל דכי היכי דגלי קרא דחייל אחלב אע\"ג דבעלמא לא חייל ה\"נ גבי טומאה מש\"ה מותבינן מינה לרב מההיא ברייתא דבשלמא ללוי איכא למימר דהך ברייתא לית ליה אחע\"א כלל ומש\"ה חייל ומש\"ה מהך ברייתא דר\"י לא תקשי לן ללוי דאיכא למימר דר\"י ס\"ל דאחע\"א בכולל ומוסיף ומש\"ה לא ילפינן מדגלי גבי חלב ודוק כי נכון:<br><b> מיהו </b> אכתי קשה מההיא דפ' כ\"ה שהביא ה\"ה ז\"ל וז\"ל ומתבאר נמי ממשנה פכ\"ה במ\"ש ריה\"ג את שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב ואין בהמה וחי' בכלל זה הרי דריה\"ג סביר' ליה דאין איסור נבלה חל על הטומאה אע\"ג דריה\"ג ל\"ל א\"כ אלא בא\"ח על הקל כדאיתא פג\"ה (ואם כן אין חל נבלה על חלב וע\"כ דגזה\"כ הוא ואם כן נימא דכמו דהתורה אמרה דיחול על חלב כמו כן יחול על טומאה) ולפי מה שכתבתי דנבלה הוי איסור מוסיף כמ\"ש תוס' פג\"ה ל\"ק דא\"ל דריה\"ג א\"כ ל\"ל א\"מ א\"נ ואם כן לא ילפינן מדגלי קרא דנבלה חל על חלב חייל נמי אטומאה דשאני חלב דאיסור מוסיף הוא לגבי' ועוד דהמעיין במשנה פ' כ\"ה יראה דלא בא מבואר בדבר דסבירא לר' יוסי הגלילי דאין איסור נבלה חל אטומאה כמ\"ש הרב המגיד ז\"ל ודוק:<br><b> ועל </b> דברי התוס' דפ' ד\"א שכתבנו דס\"ל דהך דרש' דהתורה אמרה יבא איסור נבלה כו' אינו אלא למאן דס\"ל איסור כולל אבל לר\"ש לית ליה הך דרש' ק\"ט דא\"כ בפרק ג\"ה דק\"ג היכי אמרינן בחד לישנא דר\"י ס\"ל דאיסור טריפה חייל אאיסור אמ\"ה מידי דהוי אחלב כו' ומאי ראיה התם שאני דטריפ' לגבי חלב הוי איסור כולל אבל לגבי אמ\"ה דלאו איסור כולל הוא כמ\"ש התוס' שם בסוף הדבור מנ\"ל דחייל וכן נמי קשה אמאי הוצרך תלמוד' התם לומר ואידך אחלב הוא דחייל דהותר מכללו ואמאי לא קאמר עדיפא מיניה דדווקא אחלב חייל משום דהוי איסור כולל ובשלמא לפי מ\"ש התוס' פרק אלו הן הלוקין ופ' ק\"מ דהך דרשא דהתורה אמר' כו' אתייא ככ\"ע וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל א\"ל דההו' לישנא דהתם ס\"ל לר\"י דאין אחע\"א אפילו בכולל ומוסיף וכמ\"ש התוס' שם בד\"ה מסי' דוקא גבי נבלה וחלב גלי קרא ומש\"ה קאמר שפיר דכי היכי דגלי קרא בטריפה דאחע\"א מה שא\"כ הדין בעלמא ה\"נ טריפה חייל אאמ\"ה אמנם לדעת התוספת דפ' ד\"א ליכא למימר הכי דר\"י לההוא לישנא לית ליה איסור כולל דאי ס\"ל הכי ע\"כ לית ליה הך דרשא דהתור' אמרה כמ\"ש וצ\"ע ותו ק\"ל טובא מהא דגרסינן פ\"ב דחולין דף ל\"ח ע\"א דבעי התם מסוכנת מנ\"ל דשרייא וקאמר דנפ\"ל מהכא דכתיב וחלב נבלה כו' ואמר מר התורה אמרה יבא איסור נבלה כו' יע\"ש והשתא אם איתא דלר\"ש דלית ליה כולל לית ליה הך דרש' א\"כ אכתי תקשי ליה דלר\"ש מסוכנת מנ\"ל דשרייא ולומר דלר\"ש ה\"נ דמסוכנת אסירא אין אלו אלא דברי תימא ותו דבהדייא קתני התם אמר רבי שמעון השוחט בלילה כו' הרי דר\"ש אית ליה דמותרת וצ\"ע ולכן נראה שאף התוס' פ' ד\"א ס\"ל דבנבלה כ\"ע מודו ואפי' ר\"ש דגזרת הכתוב היא וכמ\"ש בפרק אלו הן הלוקין אלא דק\"ל דבשלמא לר\"ש כיון דחזינן דס\"ל בעלמא דאין אחע\"א כלל עכ\"ל דס\"ל דלא ילפינן מנבלה דגזרת הכתוב היא דוקא בנבלה דר\"ש יליף מתרומה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת כדאיתא פ' כ\"ה אמנם למאן דס\"ל דאחע\"א באיסור כולל מנ\"ל דבקל על חמור לא חייל ולא נילף מנבלה אימא דאפילו בקל על חמור חייל ונילף מנבלה לכל התורה כולה כיון דלא ילפינן מקרא דומתו בו לכל התורה כולה כנ\"ל ודוק: אך ק\"ל מההיא דגרסינן פ' ג\"ה דק\"א ע\"ב ור\"י הגלילי לית ליה איסור כולל והתני' שבת ויה\"כ כו' וכתבו התוס' וז\"ל וא\"ת ומאי פריך שאני הכא דגלי קרא וי\"ל דפריך ולגמר מיניה וליכא למימר דאדרב' נגמר מתרומה כו' דלחומרא מקשי וילפינן מהכא כו' והשתא קשה דאם איתא דגבי נבלה כ\"ע מודו ואפי' ר\"ש א\"כ תקשי מקמי דליגמר מיניה ולא נילף מתרומה דלחומרא מקשינן כי היכי דפריך דלגמר משבת ועיין בתוס' פרק כ\"ה דקי\"ג ע\"ב ד\"ה ושאני כו' יע\"ש (שם) ויתיישב ודוק ועיין בתוס' כריתות סוף פרק דם שחיטה דבור המתחיל ומי אית ליה כו' עיין שם תו ק\"ל על דברי הריטב\"א ז\"ל דבנתנבלה ביה\"ך הו\"ל איסור מוסיף שהרי קודם שנתנבלה לא היה אסור אלא ביום הכפורים לבד הא למחר שרי וכשנתנבלה מגו דאיתוסף ביה איסור לשאר יומי איתוסף נמי ליוה\"כ והיה נראה ליישב במ\"ש רבינו פ\"ד מה' שבועות הלכה יו\"ד וז\"ל וכן אם אמר שבועה שלא אוכל היום וחזר ונשבע על הככר שלא יאכלנה ואכלה כו' אינו חייב אלא אחת כו' והראב\"ד ז\"ל השיגו דאמאי לא חייל בכולל דבתחילה לא נשבע אלא ליומו ולבסוף נשבע לעול' וכתב מרן ז\"ל דאין כאן שיבוש דמה לנו אם נשבע לעולם גבי אותו היום אין כאן תוס' כו' ודבריו ז\"ל באו סתומים האמנם בתשובות הרדב\"ז ז\"ל שנדפסו מחדש בהלכות הנזכר מבואר חילוק זה שכתב וז\"ל טעמו של רבינו דלא אמרינן איסור מוסיף אלא היכא שאיסור נוסף על החתיכה בעצמה בזמן שעדיין איסור הראשון עליה כגון חמותו ונעשית אשת איש דמגו דאיתוסף עלי' איסור א\"א איתוסף נמי משום חמותו ובזמן המגו עדיין שם חמותו עליה אבל הכא בזמן המגו דהיינו שאר הימים מותר היה לאכול הילכך לא אמרינן ביה מגו לאכלה ביום עצמו אלו דבריו ונאים הדברים למי שאמרן ואם כן ממילא מתרצתא היא לדעת הריטב\"א ז\"ל דה\"נ דכוותא וכמובן:<br><b> ויש </b> להבי' ראיה לחילוק זה מההיא דגרסינן ברפ\"ג דשבועות דכ\"ה מתיב רב המנונא לא אכלתי היום ולא הנחתי תפילין היום הרי זה חייב בשלמא לא אכלתי איתיה בלא אוכל אלא לא הנחתי תפילין מי איתיה בלא אניח והשתא קשה דמאי פריך מי איתיה בלא אניח הא איתיה שפיר כגון שנשבע שלא אניח תפילין בין בחול בין בשבת דמיגו דחייל אשבתות וי\"ט חייל נמי על ימי החול והתוס' ז\"ל הוקשה להו דלוקמא לברייתא בנשבע שלא הנחתי בשבת דאית' שפיר בלא אניח בשבת ותירצו דלמאי קתני לא הנחתי אי לאו לאשמועינן אע\"ג דליתיה בלא אניח דהיינו בנשבע שלא הנחתי תפילין בחול אבל מ\"מ אכתי תקשי דאפילו בנשבע בחול איתיה שפיר בלא אניח שנשבע שלא אניח בין בחול בין בשבת אלא משמע דס\"ל דכל כה\"ג לא חשיב כולל ומוסיף כיון דבזמן המיגו ליתיה לאיסור' קמא כלל ולדעת הראב\"ד ז\"ל אפשר לומר דס\"ל כמ\"ש הר\"ן ז\"ל משם הרמב\"ן בסוף פ\"ג יעויין שם ודוק ראיתי למו' הרב בספר עץ החיים דף ע\"ד שהקשה לסבר' רבינו ז\"ל מהא דפריך בגמ' בנדרים דכ\"ז לרב הונא דאמר לא שנו אלא שאמר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר דמיגו דאיתוסף יומא דהיתיר' חייל ופריך דכוותא גבי שבועות כו' שבועה שלא אוכל תאנים שבועה שלא אוכל תאנים וענבים וכדאמר רבא כו' ומשני ר\"ה לית ליה דרבא והשתא לסברת רבינו לוקמה בכה\"ג שנשבע שלא יאכל ככר זה היום וחזר ונשבע שבועה שלא אוכלנה דלא חייל לדעת רבינו ומנ\"ל דפליג אדרב' וע\"ש שהניחה בצ\"ע ולע\"ד נראה דל\"ק כפי מ\"ש הר\"ן ז\"ל שם וז\"ל דכוות' גבי שבועות כי אמר שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שלא אוכל תאני' וענבים לא חיילה שבועה בתריית' על התאנים כלל דלית ליה לר\"ה שתחול שבועה על שבועה אפי' בכולל ועדיין אין דעתי נוחה בזה דמ\"ש כי היכי דבשבועה ב' אינה חלה על התאנים מפני שכבר נשבע עליהם כך הנזירות אינו חל בכ\"ט יום שכבר נזיר בהם לפיכך אני אומר דכי אמרינן כו' ה\"ק שלא אוכל אותם כאחת כו' ואמרינן דרב הונא לא ס\"ל דרבא דכה\"ג ס\"ל לר\"ה דלא חיילה שבועה ב' כו' יע\"ש וא\"כ היא גופה מצינן למימר לדעת רבינו ז\"ל דמשום הכי לא קאמר בגמרא בכה\"ג שנשבע שלא אוכל ככר זה היום וחזר ואמר שלא אוכלנה לעולם משום דנהי דבאותו יום לא חייל מ\"מ למחר מיהא חייל שפיר דומיא דתאנים וענבים שכתב הר\"ן ז\"ל למאן דלית ליה כולל דאתאנים לא חייל ואענבים חייל וא\"כ איך קאמר במתניתין דאין שבועה בתוך שבועה הא כי היכי דבשבועה לא חייל על אותו יום דחייל למחר ה\"נ גבי נזירות לא חייל אכ\"ט יום וכקושית הר\"ן ז\"ל זה היה נ\"ל פשוט ושוב אחר זמן רב זה כמו עשרים שנה שכתבתי זה נדפס ס' לשון למודים למו\"ה ה\"י וראיתי לו בהלכות שתירץ כן אלא שאחר כך מצאתי למוהרש\"ק ז\"ל בח\"א סימן קצ\"ו שנסתפק בכעין נדון זה וכתב דל\"ד לנשבע שלא אוכל תאנים וענבים וחזר ונשבע שאוכל תאנים וענבים דחייל אענבים משום דהתם אפשר לקיים שבועתו תיכף בשעה שנשבע על הענבים אבל בנ\"ד שבאותו שעה א\"א לקיים שבועתו כלל לא חיילה כלל יע\"ש ומדברי מרן הב\"י ז\"ל נ\"ל שחולק עליו ממ\"ש בסימן רל\"ט וז\"ל ומ\"ש רבינו ונראה כיון שהטעם שאין הב' חיילא כו' אם אמר שלא אוכל בשר עשרים יום כו' זה דבר פשוט דשבועה ב' חיילא כיון דאית ליה רווחא אבל מ\"ש שאסור מכ' יום תימא הוא בעיני דמשמע לי דבכ\"ב יום סגי יע\"ש והשתא קשה דכיון דלפי דעתי אינו אסור אלא בכ\"ב יום איך כתב זה פשוט דשבועה ב' חיילא הא במחלוקת הוא שנוי דלדעת רבינו ז\"ל לא חיילא כיון שבעשרים יום אין כאן תוספת וכמ\"ש בכ\"מ ולדעת הראב\"ד חייל ואיך כתב נ\"ל דבכ\"ב יום סגי דמשמע דליכא מאן דפליג ואם נאמר דס\"ל למרן ז\"ל דאף לדעת רבינו אע\"ג דבאותו יום לא חייל שבועה ב' חייל' שפיר אשאר ימים א\"ל דמש\"כ זה דבר פשוט דהשבוע' ב' חיילא היינו לשיהא אסור בכ\"ב יום אבל אה\"נ דאעשרים יום לא חיילא שבועה ב' ודלא כמוהרש\"ק ז\"ל כנ\"ל ועיין בספר משפטי שמואל סי' קי\"א שנראה שאשתמיט מיניה דברי הר\"ן הללו ועיין במוהרדב\"ז ח\"א סי' רע\"ח ובמוהר\"א ששון סי' קצ\"ו ומן האמור בזה תשובה מוצאת למה שראיתי למוהר\"ם ן' חביב בקונטריס כפות תמרים דל\"ג שהקשה לדעת הפוסקים דשבועה חיילא בכולל אפילו בביטול מצוה בשב וא\"ת מההיא דגרסינן פ\"ק דנזיר ר\"ש נמי הכתיב מיין ושכר יזיר ההוא מ\"ל לאסור יין מצוה כיין הרשות ומאי היא כו' אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשת' וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חיילא אשבועה ורבנן נמי הא מ\"ל לאסור יין מצוה כיין רשות א\"כ כו' והשתא ק' דמאי פריך ורבנן כו' הא כיון דס\"ל לרבנן דר\"ש בעלמא דאיסור חל על איסור בכולל לא פריך קרא דמיגו דחל איין דרשות חל נמי איין דמצוה אכן לפי מ\"ש י\"ל דאיצטריך קרא אפי' בנשבע שבועה שאשתה היום וחזר ואמר הריני נזיר דלא מיקרי כולל כיון דבזמן המיגו ליתא לאיסור' קמא והכי מדוקדקים דברי רבינו זלה\"ה נזירות הו\"א יע\"ש האמנם אכתי קשה לדעת הראב\"ד ז\"ל דס\"ל בכה\"ג אמרינן מיגו וחייל ולכן נראה לע\"ד דלק\"מ משום דבפ' ג' מינין דף פ\"ד פריך בגמרא ויין יותר מכללו ק\"ו מטומאה ומה טומאה כו' יין שאינו סותר אינו דין שיותר מכללו ומשני אמר קרא מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות יע\"ש וא\"כ שפיר אצטריך קרא גבי נזיר משום דאי לאו קרא אע\"ג דבעלמא קיי\"ל דחייל בכולל הו\"א דנזיר קיל מק\"ו דטומאה והיינו דפריך בגמ' ורבנן הא מיבעי ליה כו' כנ\"ל נכון ומ\"מ לדאתאן ליישב דברי הריטב\"א נראה שהריטב\"א לא ס\"ל כחילוק זה שכתבנו בזה ממ\"ש בשמעתין לקמן סמוך ונראה גבי כ\"ג שבא על אחותו אלמנה בתי' הב' דחשיב איסור מוסיף מטעמא דלמחר תהא אסורה לכ\"ג שיתמנה אחריו של זה וכיון שאיתוסף בה איסור' לעלמא איתוסף נמי להאי כו' יע\"ש הרי דאע\"ג דבזמן המיגו ליתי' לאיסור' קמא אפי' הכי חשיב לה איסור מוסיף ואם כן הדק\"ל וצ\"ע תו ק\"ל בדברי הריטב\"א ז\"ל דאיך אפשר לומר דבנתנבלה בי\"ה לא חייל איסור נבלה איה\"כ ואפי' רבנן מודו הלא בי\"ה אינו חייב אלא בככותבת ונבלה לר\"ש דאית ליה כ\"ש למכות אפי' בכ\"ש מחייב ולרבנן בכזית מיהא מחייב ואם כן מכי אכיל כזית הרי נתחייב בנבלה ומבואר הוא דאפי' ר\"ש דס\"ל כ\"ש למכות בי\"ה מודה דבעי בככותבת וכמו שנראה מדברי הי\"מ שכתב לעיל דבי\"ה ביתובי דעתא תליא מילתא ובהדי' אמרינן בפ\"ג דשבועות דאע\"ג דנשבע שלא לאכול נבלות אין שבועה חלה עלה משום דמושבע מה\"ס ואין אחע\"א במפרש חצי שיעור כ\"ע מודו דשבועה חלה עליו וא\"כ מכ\"ש בשאר איסורין דודאי איסור חל על איסור בכה\"ג וליכ' למימר דהריטב\"א ס\"ל כחד תי' שכתבו התוס' דלר\"י דס\"ל חצי שיעור אסור מן התורה אין שבועה חל' עליו שהרי מבואר מדבריהם שלא כתבו כן אלא גבי שבועה ולענין קרבן משום דבעינן שישנו בלאו והן ובנשבע שיאכל חצי שיעור מנבלה ודאי לא חייל אבל לענין מלקות דלא בעינן לאו והן מודו התוס' דבנשבע שלא יאכל חצי שיעור נבלה שבועה חלה עליו ולא אמרינן אין אחע\"א כיון דבאיסור הראשון אין כאן לאו או עשה אלא איסור גרידא ועיין במה שכתב המש\"ל פ\"ד מהלכות שבועות ה\"א ובמה שכתבו התוס' ז\"ל פג\"ה דק\"ב ע\"ב ד\"ה שאין ע\"ש ותו דאכתי תיקשי לר\"ל דס\"ל דחצי שיעור דרבנן א\"כ תיקשי ליה בריית' הלזו דפטר ר\"ש בנתנבלה בי\"ה ואי ס\"ל דלר\"ל ברייתא מתוקמ' בנתנבלה בעי\"ה דוקא זה ודאי דוחק כי על כל אלה דבריו ז\"ל צ\"ע: כתבו התוס' ז\"ל פ' ד\"א דאיסור מוסיף חייל לר\"י אפילו קל על חמור והביאו ראיה לזה מפרק אמרו לו גבי אם זקן נשאה כו' דס\"ל לר\"י דאיסור כרת חייל על חייבי מיתת ב\"ד יע\"ש ובהכי ניחא לי מאי דהוה ק\"ל על רבינו ז\"ל שהשמיט בה' א\"ב הא דאמרינן בשמעתין כ\"ג הבא על אחותו אלמנה אינו חייב משום אלמנה ובין לא\"ד קמא ובין לא\"ד בתרא אפי\"ה רבנן דר\"ש מודו בהא משום דאין איסור קל חל על חמור אכן כפי דברי התוס' הללו ניחא שפיר דאע\"ג דאמרינן הכא דלרבנן דר\"ש מודו דקל על חמור לא חייל לא קי\"ל כותיה אלא כר\"י דנימוקו עמו דס\"ל דבאיסור מוסיף אפי' קל על חמור חייל וכמו שפסק בפ\"ד מה' שגגות ה\"ב יע\"ש והא דשמעתין איסור מוסיף הוא כמ\"ש התוס' ודוק מצינו לרש\"י ז\"ל כלל מחודש שכתב בפג\"ה דק\"א ע\"ב דאיסור מוסיף מיקרי אע\"ג דלא ניתוסף ביה שום איסור מחדש אלא שנתחדש בו חיוב מיתה שכ\"כ שם דשבת לגבי יו\"ה איסור מוסיף הוא דאיתוסף ביה מיתת ב\"ד וצ\"ע ממ\"ש רש\"י בפרק ד\"א דל\"ד ע\"א ד\"ה מעיקרא דזר ששמש בשבת לא מקרי מוסיף כיון שלא ניתוסף בו איסור בחתיכה זו עצמה ולפי מ\"ש בג\"ה הרי שבת איסור מוסיף הוא דמעיקרא משום זרות לא היה חייב אלא מיתה בי\"ש וכי אתי שבת ניתוסף בו מיתת ב\"ד ואמאי אינו חייב שתים לר\"י דהא ר\"י אית ליה איסור מוסיף כמ\"ש שם סמוך ונראה ואולי נאמר דר\"י כר\"ש ס\"ל דזר ששמש חייב מיתת ב\"ד כדאית' בהנשרפין ויותר נראה לומר דאיסור מוסיף שכתב רש\"י ל\"ד אלא איסור חמור קאמר דס\"ל לר\"י הגלילי דבאיסור חמור אחע\"א ודוק: כתבו התוס' פרק ד\"א דל\"ב ע\"ב ד\"ה איסור כולל משם ר\"י דלההוא לישנא דקאמר התם דר\"י ס\"ל איסור כולל ס\"ל דא\"א ונעשית חמותו לא חשיב איסור כולל אע\"ג דאיתסר בשאר קרובות כיון שאינם משם א' יע\"ש וזה כלל גדול דכל שאינן משם א' לא אמרינן כולל ומבואר שם פד\"א דההיא לישנא מסקנ' דגמרא היא התם ועיין בהרב ח\"ה ז\"ל וי\"ל לכאורה מההיא דפג\"ה דפרכינן ור\"י הגלילי לית ליה איסור כולל והתניא י\"ה ושבת כו' וכתבו התו' שם משם ר\"י גופיה דהשתא ס\"ד דלאו איסור בת אחת היא אלא חשיב שבת קדים משום דקביעא וקיימא יע\"ש הרי די\"ה חשיב ליה איסור כולל מטעמא דמיגו שנאסר באכילה נאסר במלאכ' אע\"ג דאינן משם א' אמנם אחר ההתבוננות הא ודאי לאו מילתא היא דמעולם לא כתבו התוס' כן אלא אליבא דר\"י דס\"ל דא\"ח ונעשית חמותו נדון כזיקה ראשונה אמנם לרבנן דר\"י דס\"ל התם דנדון בחמור' ע\"כ דס\"ל דא\"א ונעשית חמותו חשיב איסור כולל דאל\"כ אמאי חייב משום חמותו הא אין אחע\"א כלל וקי\"ל הלכה כרבנן כמ\"ש הרע\"ב והרמב\"ם בפיה\"מ ובפ' מה' סנהדרין וא\"נ משום הכי קאמר התם בג\"ה די\"ה לגבי שבת חשיב איסור כולל לר\"י הגלילי דר\"י הגלילי ס\"ל כרבנן דר\"י ואין להקשות מהא דפרק ג\"ה למ\"ש הריב\"ש דלא שייך כולל אלא כשהפעולה אחת אבל אם נשבע שלא יאכל מצה ושלא ילבש בגדי משי לא חשיב כולל כיון שהן ב' פעולות שהרי י\"ה חשיב ליה הכא איסור כולל אע\"ג דאכילה ומלאכה ב' פעולות דהמעיין בדברי הריב\"ש שם יראה שלא כ\"כ אלא דוקא גבי שבוע' ומטעמא דכיון שהן ב' פעולות חשיב כאלו פרט שבועה אכל א' וא' משא\"כ בשאר איסורים דעלמא ודוק ועל פי האמור יש לי מן הקושי על מ\"ש הרב ל\"מ ז\"ל בפ\"ב מה' אלו הלכה ז' ליישב השגת הראב\"ד ז\"ל שהשיג על רבינו במ\"ש דהבא על בת בתו מנשואתו חייב ב' והשיג עליו דאלו ה\"ב אינן אלא לקוברו בין רשעים גמורים ותמה עליו למה לא הוקשה לו כן בהבא על אמו שכתב שם רבינו שחייב ב' ותי' דסובר הראב\"ד שאם נשא אשה ואח\"כ בא על בתה אינו חייב אלא משום אשה ובתה לבד כו' וא\"כ לא משכחת לה דחייב ב' אלא בשאנס אשה וילדה בת ונאסרה משום בתו ואח\"כ נשא האנוס' ונאסר' משום בתו ומשום בת אשתו והשתא ודאי אינו חייב ב' חטאות משום דאין אחע\"א דהשתא אין האיסור בבת אחת כו' יעוין שם וק\"ט שהרי איסור כולל הוא כשנשא האנוסה מיגו דאיתסר בשאר קרובות נאסר נמי בבתו משום בת אשתו דומיא דא\"א ונעשה חמותו ממש ואע\"ג דאינן משם א' חשיב איסור כולל לדידן דקי\"ל כרבנן דר\"י וצ\"ע: כתב מוהרימ\"ט לקמן בשמעתין גבי הא דאמרי' חזר ובא עליה עשאה חללה דכי אמרינן דאין איסור חע\"א היינו דוקא לחייבו ב' משום אלמנה ומשום אחותו אבל אם התרו בו משום אלמנה ולא משום אחותו או שהיה שוגג באחותו ומזיד באלמנה פשיט' דחייב דמשום שהיא אחותו לא גרעא מאלמנה דעלמא א\"ד ז\"ל ואני אומר מאי דפשיטא ליה להרב ז\"ל טובא לדידי צריכה רבה ודבריו ז\"ל הפך דברי התוס' פ' ד\"א ד\"ה חמותו כו' וז\"ל וליכא למימר דמשמע ליה נידון בחמותו ולא חל כלל איסור ואם לא התרו בו משום חמותו אלא משום א\"א פטור כו' והשתא אם איתא לדברי הרב ז\"ל דהיכא דהתרו בו משום אלמנה אע\"ג דאין אחע\"א חייב א\"כ מאי האי דכתבו דמשמע ליה למקשה כו' והיכי מצינן למימר דמשמע ליה למקש' הכי דא\"כ תקשי ליה לדידיה אפי' נימא דר\"י לית ליה איסור מוסיף מ\"מ כל היכא שהתרו בו משום א\"א חייב לכ\"ע דומיא דזונה ונעשית חללה דאע\"ג דלא הוי איסור כולל ומוסיף אפ\"ה אם התרו בו משום אלמנה חייב לדעת הרב ז\"ל ומאי האי דקאמר ותו חמותו ונעשית א\"א איסור מוסיף הוא הא אע\"ג דלא הוי איסור מוסיף תיקשי ליה גם בפ' הנשרפין דף פ\"א ד\"ה לידון כו' כתבו וז\"ל לענין קרבן קא פריך א\"נ אם התרו בו משום א\"א ולא משום חמותו יע\"ש והשתא ק\"ל דאי משום ה\"ט קא פריך אמאי הוצרך רב אדא ב\"א לומר דלידון נמי אאיסור א\"א דהא א\"ר אבהו כו' הא אפי' לית ליה לר\"י איסור מוסיף אפי' הכי ק' גם הריטב\"א ז\"ל בשיטה כ\"י למס' יבמות כתב אהא דאמרינן א\"ל בתרי קטלי קטלת ליה וז\"ל הוי יודע דאפי' מאן דאית ליה איסור מוסיף אהני לן שאם לא התרו בו משום חמו' והתרו בו משום א\"א נדון משום א\"א והא דקתני נדון בחמותו כגון שהתרו בו משום חמותו או משום ב' עכ\"ל הרי מבואר דדוק' למאן דאית ליה איסור מוסיף אהני לן שאם התרו בו כו' אבל למאן דלית ליה אחע\"א וא\"נ היכא דליכא לא א\"מ ולא א\"כ לא מהני התרו בו גם רש\"י ז\"ל פ' כ\"ה דקי\"ד ע\"א ד\"ה ומר כתב וז\"ל ומאן דאמר אינו לוקה אאכילה דאם לא התרו בו משום חלב אלא משום בשר בחלב אינו לוקה דלא אתיא איסור בב\"ח וחייל אחלב ע\"כ הנה מבואר בהדיא שלא כדברי מוהרימ\"ט זכרונו לברכה ודבריו צריך עיון: כתבו התוס' פד\"א דל\"ג ע\"ב דאיסור כולל בקל על חמור לא חייל ומשמע מדבריהם דלכ\"ע לא חייל ממה שהק' שם מהא דר\"מ דלקמן וכ\"כ בשבועות פ\"ג דכ\"ד ע\"ב ד\"ה מיגו דשבועה שלא אוכל תמרים וחלב אע\"ג דבקל על חמור לא חייל חלב קיל הואיל והותר מכללו יע\"ש ולפי דבריהם יש לדון בדבר חדש דמי שנשבע שלא יאכל חמץ ושאר פירות לא חייל בכולל משום דהוי קל על חמור וצ\"ע דבתוספתא הביאוה התוס' שם ד\"ה אלא התם דשבועה חל על פיגול בכולל לרבנן אע\"ג דהוי קל על חמור דפיגול במיתה וכעת צ\"ע יע\"ש ומבואר מדבריהם שם דר\"י בעל התוס' נמי הכי ס\"ל וק\"ל ממ\"ש בפ' ג\"ה דק\"א ד\"ה ואיסור כולל לית ליה שכתבו שם משם ר\"י דהשתא ס\"ד דלאו איסור בת אחת היא אלא חשיב שבת קדים משום דקביעה וקיימא והשתא קשה דא\"כ היכי הוה ניחא ליה למקשה במלתא דר\"י גופיה דהא לו יהי דס\"ל לר\"י הגלילי בעלמא איסור כולל הא בקל על חמור לכ\"ע לא חייל ומאי משני איפוך הא אכתי תקשי ליה מילתיה דר\"ע דהיכ' חייל איסור כולל בקל על חמור דיה\"ך לגבי שבת קל על חמור הוא דזה זדונו בכרת וזה במיתת ב\"ד ויש ליישב דודאי למאי דהוה ס\"ד דשבת לגבי יוה\"כ חשיב שבת קדים ודאי דהוה ס\"ל דאיסור כולל חייל בקל על חמור כדנפ\"ל מקרא דיוה\"ך הוא אמנם לפי מאי דמסיק דשבת ויה\"כ חשיב איסור בת אחת א\"כ מקרא די\"ה הוא ליכא למילף מידי דהתם שאני דהוי בת אחת ולעולם דבכולל קל על חמור לא חייל וההיא דפרק ד\"א דפריך והאמר ר\"י הבערה ללאו יצאת אתא לפום מסקנא דג\"ה ודוק:<br><b> גרסינן </b> בפ' כ\"ה דקי\"ג אמר שמואל גדי לרבות את החלב כו' וסבר שמואל אחע\"א והאמר שמואל משום ר\"א מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת אבע\"א בעלמא קסבר איסור חע\"א ושאני התם דמיעט רחמנא ומתו בו כי יחללוהו ואב\"ע בעלמא אין אחע\"א ושאני הכא דרבי רחמנא גדי כו' והנה רבינו ז\"ל נראה שפוסק כאבע\"א קמא שהרי בפ' ז' מה' תרומות פסק להא דשמואל אע\"ג דבעלמא קי\"ל דאחע\"א באיסור כולל וה\"נ איסור כולל הוא כמבואר אלא משמע דס\"ל דשאני הכא דגלי קרא והנה מסוגיא זו מבואר דהא דאמרינן כהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה ה\"ד בשנטמא התרומה ואח\"כ הגוף דאז שייך טעמא דאין אחע\"א אבל אם נטמא הגוף ואח\"כ נטמא הבשר לכ\"ע חייב מיתה דאיסור מיתה קדים וליכא טעמ' דאין איסור חע\"א כלל דהכי אמרינן בהדיא פג\"ה דקאמר גבי קדשים דלר' יוסי הגלילי דאמר טמא שאכל את הטמא פטור מטעמא דאין אחע\"א מודה הוא דאם נטמא הגוף ואח\"כ נטמא הבשר דחייב משום דאיסור כרת קדים וכן כתבו התוס' שם ד\"ה בנטמא דלפי האמת בנטמא הגוף ואח\"כ נטמא התרומה חייב וכתבו שכן משמע בפ' כ\"ה וכ\"כ בפ' הנשרפין ד\"ה פרט יע\"ש והיינו ודאי מדאקשינן וסבר שמואל אחע\"א והאמר שמואל כו' ואם איתא דאפי' בנטמא הגוף תחילה קא פטר שמואל מאי פריך הא התם ע\"כ לא משום טעמ' דאין אחע\"א הוא שהרי אפי' בנטמא הגוף תחילה דלא שייך ה\"ט קא פטר אלא ודאי דבנטמא הגוף תחילה ס\"ל לתלמודא דחייב ועל פי האמור הנה מקום ליישב מה שהקשה הרב לח\"מ ז\"ל פי\"ט מה' סנהדרין על מה שפסק רבינו ז\"ל שם דזר שאכל תרומה בין טמאה בין טהורה חייב מיתה והק' דכיון דבזר לא ידעינן דחייב מיתה אלא מדכתיב ומתו בו כי יחללוהו וסמיך ליה וכל זר לא יאכל קודש כדאיתא פרק הנשרפין א\"כ כיון דבכהן עצמו דעיקר קרא כתיב ביה אם אכל תרומה טמאה אינו לוקה ואם כן זר דיליף מיניה היכי נימ' דאפי' תרומה טמאה חייב הרי דיו לבא מן הדין להיות כנדון ואף שיש לומר דס\"ל לרבינו דדוקא גבי כהן כיון שהוא מותר בתרומה הוא דאמרי' דפטור משום דאוקי טומא' בהדי טומאה והוה ליה כתרומה טהורה דהוא מותר בה אבל בזר דלעולם אסור בתרומה א\"כ כשהוא טמא והיא טמאה דהוי קודש לגבי' חייב מ\"מ אין זה מספיק לחייב מיתה מסברא זו כיון שאין לו ראייה ברורה את\"ד יע\"ש האמנם לפי האמור יציבא מילתא ואין כאן קו' כלל דמשום הכי כתב רבינו ז\"ל זר שאכל תרומה טמאה חייב משום דכיון דאיסור זרות קדים איסור מיתה לא פקע מיניה והוה ליה דומיא דכהן טמא ממש דבנטמא הגוף תחילה חייב כמ\"ש ודוק אלא שמדברי רבינו שסתם וכתב בה' תרומות דכהן טמא שאכל תרומה טמאה אינו לוקה ולא חילק בין נטמא הגוף תחילה משמע דס\"ל דבכל ענין פטר קרא וההיא דפכ\"ה אפשר לומר דלפום ס\"ד דהוה ס\"ל דטעמא דשמואל משום דס\"ל דאין אחע\"א ה\"נ ס\"ל דבנטמא הגוף תחילה חייב דלא שייך טעמא דאין איסור חע\"א כלל אמנם למאי דמשני דבעלמא ס\"ל דאחע\"א ושאני הכי דגלי קרא אית לן למימר דאפי' בנטמא הגוף תחילה פטר קרא ולא משום דאין אחע\"א כיון דבעלמא קי\"ל דאחע\"א בא\"כ וכיוצא וא\"כ הכא גזרת הכתוב היא דכל שהתרומה טמאה אינו חייב וא\"כ מה\"ט נמי אפי' נטמא הגוף תחילה פטור ולזה נראה שכונו התוס' פג\"ה שכתבו וכן משמע בפ' כ\"ה ולפי האמור לעיל הרי מבואר הוא להדיא ומאי משמע שכתבו אלא משום דאיכא לדחויי כמ\"ש וא\"כ מעתה קו' הלח\"ם הדרא לדוכתא ולכן נרא' דטעמו של רבינו כמ\"ש הוא ז\"ל ומה שהק' דאין זה מספיק לחייב מיתה בסברא כזו יראה לע\"ד דהכריחו לרבינו כן מהא דתנן בתרומות ופסקה רבינו פ\"ו מה' תרומות דזר שאכל תרומה טמאה משלם קרן וחומש ובפרק כלל גדול אמרינן רבא אמר מיתה במקום כרת עומדת וחומש במקום קרבן וקי\"ל כרבא ואם איתא דזר שאכל תרומה טמאה אינו חייב מיתה ואפי' מלקות אין בו דומייא דכהן טמא א\"כ היכי קאמר רבא דחומש במקום קרבן הרי מצינו דחייב חומש אפי' במקום דליכא מיתה דאי חומש במקום קרבן קאי היכי מחייב אלאו הא אמרינן בפרק כלל גדול דשבועת ביטוי דחייב עליה קרבן חידוש הוא דבכל התורה לא אשכחן לאו דמייתי עליה קרבן והכא מייתי ועיין בהרב פ\"ד בדרך מצותיך ד\"ע ע\"ג ודוק עוד כתב הלח\"ם שם וז\"ל גם מ\"ש בהלכות תרומות שכהן טמא שאכל תרומה טמאה אינו לוקה אין זה במשמע דברי הגמ' דשם לא אמרו אלא שאינו במיתה משום שנאמר גבי מיתה חילול אבל מלקות מיהא איכא אלו דבריו יע\"ש ולדעתי לק\"מ וכנראה דאישתמיט מיניה סוגייא דפרק כ\"ה שכתבנו דמשם בארה דאפי' מלקות אין בו דאם איתא מאי פריך בגמ' וסבר שמואל אחע\"א והאמר שמואל כו' הא מדלא קא פטר שמואל אלא ממיתה אבל מלקות מיהא מחייב אדרבא מוכח מינה דס\"ל דאחע\"א דאי אין אחע\"א אפי' מלקות לא לחייב שהרי כהן טהור שאכל תרומה טמאה אינו אלא בעשה וכיון דאיסור הגוף לא חייל האיסור טומא' עצמה אפי' לאו אין בו וכ\"נ כי משני ואבע\"א בעלמא קסבר שמואל אין איסור חע\"א ושאני בו\"ח דרבי רחמנא גדי איך אפשר לומר הכי דאם איתא אפי' מלקות נמי לא לחייב אלא ודאי משמע דס\"ל לתלמודא דשאינו במיתה דקאמר שמואל לאו בדוקא ואפי' מלקות אין בו וזה פשוט:<br><b> כתב </b> רבינו פ\"ג מה' מאכ\"א וז\"ל תלש אמ\"ה ונטרפה בנטילתו חייב ב' משום אמ\"ה ומשום טרפה שהרי ב' האיסורים כו' והק' הפר\"ח חי\"ד סי' ס\"ב סק\"א וז\"ל וק\"ט בדבריו חדא שהרי הרב פוסק כמ\"ד איסור חע\"א באיסור מוסיף וכמ\"ש בפי\"ז מה' איסורי ביאה ואמ\"ה איסור מוסיף מקרי שמעיקרא לא נאסר לב\"נ ועכשיו נתוסף בו איסור לב\"נ וא\"כ למה כתב הרב ונטרפה בנטילתו דמשמע שאם היה טריפה מקודם לא אתי אמ\"ה וחייל אאיסור טריפה ועוד שהרי כתב אח\"כ שהתולש חלב מן החי לוקה שנים אלמא אתי איסור אבר מן החי וחייל כו' יעיין שם והנה קושיא הא' שהקשה הרב היא קו' ראויה אליו וכבר התוס' ז\"ל פ' ג\"ה דק\"ג ד\"ה מ\"ס הקשו קו' זו לר\"י דקאמר התם מ\"ס בהמה בחייה לאברים עומדת דמשמע דאי לאו לאברים עומדת דאיסור טריפה קדים לא אתי איסור אמ\"ה וחייל ובפ\"ג דשבועות ס\"ל לר\"י איסור כולל וכ\"ש איסור מוסיף ותי' דאע\"ג דפי' התם מתניתין בכולל לדידיה לא ס\"ל הכי יע\"ש אכן לדברי רבינו ז\"ל צ\"ע דכיון דהוא ז\"ל פסק בעלמא דאח"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חזרה </b>\n<b> להיות גרושה כו' נתוסף בה כו'.</b> הנה בפ' הע\"י דע\"ז ע\"ב אמרינן אמר רבא מנא הא מילתא דאמור רבנן אין חללה אלא מאיסורי כהונה דתניא לא יאמר גרושה בכ\"ג ותיתי בק\"ו מכהן הדיוט כו' למה נאמרה אלא כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה בכהן הדיוט כו' ופרש\"י בד\"ה כשם וז\"ל ללמדך שאם זונה וחללה וגרושה היא לוקה עליה אף משום גרושה כו' הנה הריטב\"א ז\"ל פי' פירוש אחר וז\"ל פי' שחייב על גרושה לחודה אע\"פ שאינה זונה דהא פלגא קרא ואשה גרושה מאישה לא יקחו ללמד שילקה עליה בפ\"ע וה\"ה על חללה או זונה בפ\"ע הא לא\"ה הו\"א דאינו חייב עד שיהו כולן בה כו' אבל ליכא לפרושי כדפרש\"י דקרא אתא לחלקן ולחייבן על כולן דאם כן תפשוט מהכא דאחע\"א בא\"מ מיהא ותקשי לכולהו תנאי דפליגי בהא ונימא להו קרא למאי אתא כו' יע\"ש ולע\"ד נראה דאין כאן מקום קו' כלל לפרש\"י ז\"ל דאי' למימר דמאן דלית ליה איסור מוסיף איצטריך קרא לחייבו על כולן היכא דהוו איסור בת אחת כגון בכהן שהביא ב' שערות אחר שנתגרשה ונתחללה וכמ\"ש תוספי הרא\"ש לקמן בההיא דר\"א ועיין במוהרימ\"ט וא\"כ איכא למימר דאפי' מאן דלית לי' בעלמא איסור מוסיף הכא שאני דגלי קרא ולא ילפינן מינה לעלמא דאיסור כהונה שאני ואע\"ג דכ\"ג שבא על אחותו אלמנה אמרינן לעיל דאינו חייב משום אלמנה דאין אחע\"א התם שאני דהוה איסור קל דכהונה על איסור חמור דאחותו אבל באיסורי כהונה גופייהו מודו כ\"ע דחייל ולא ילפינן מיניה לעלמא ואדרבא לפי הריטב\"א ז\"ל דקרא אצטריך לחייב על גרושה לחודה דהו\"א דאינו חייב עד שיהיו כולן בה ק\"ל דתקשי ליה דהניחא לרבי יאשיה דאמר כל מקום שנאמר ו' להוסיף הוא בא אבל לר' יונתן דס\"ל ו' לחלק ל\"ל קרא והיאך הוה ס\"ד דאינו חייב עד שיהיו כולן בה וקי\"ל בעלמ' הלכתא כר\"י כמ\"ש ז\"ל וצ\"ע אך אי קשיא לפרש\"י ז\"ל הא קשיא דלרבנן דס\"ל בעלמא אחע\"א באיסור מוסיף קרא למאי אצטריך וכי תימא דמינה ילפינן שאני כהנים דריבה בהן מצות יתירות וכמו שהקשה מוהרימ\"ט ז\"ל וכתב דע\"כ לומר דאתא לחלק אפילו שלא כסדרן אלא דזה תימה דא\"כ ברייתא דלעיל דבעי כסדרן לא אתיא כרבנן יע\"ש והיה אפשר לומר דרבנן דס\"ל בעלמא אחע\"א באיסור מוסיף אצטריך קרא לכדתניא בתורת כהנים פ\"ב וז\"ל יאמר אלמנה כו' מה ת\"ל גרושה שאלו נאמר אלמנה ולא גרושה הייתי אומר אלמנה שהיא מותרת לכהן הדיוט זרעו ממנה חולין גרושה שהיא אסורה לכהן הדיוט יהא זרעו ממנה ממזר ת\"ל גרושה ולא יחלל ע\"כ ולפ\"ז צ\"ל דהך ברייתא דתלמודא דידן ס\"ל בעלמ' דאין אחע\"א אפילו בא\"מ ומש\"ה איצטריך הכא קרא להכי. האמנם הנראה ודאי דהך ברייתא דתורת כהנים אתיא אליב' דר\"ע דס\"ל בעלמא דיש ממזר מחייבי לאוין ומשו\"ה איצטריך ליה קרא דגרושה דלא נימא דזרעו ממנה ממזר כשאר חייבי לאוין אמנם לרבנן דר\"ע דס\"ל בעלמ' דאין ממזר מחייבי לאוין א\"כ קשה למאי אצטריך ומהיכא תיסק אדעתין דזרעו ממנה ממזר ולכן הנראה עיקר כמ\"ש מוהר\"י מ\"ט דלרבנן ע\"כ קרא אצטריך לחלק אפילו שלא כסדרן וברייתא דלעיל ע\"כ דלא אתי' כרבנן ובהכי ניחא לי לשון רש\"י ז\"ל שכתב לעיל ד\"ה והרי אלמנה לכ\"ג כו' וכן זונה מביאת פסולין שבא עליה כ\"ה נקראת חללה ללקות עליה משום חללה כו' והוא תימה דהא אין אחע\"א והיאך לוקה עליה משם חללה אחר שנעשית זונה וליכ' למימר דמיירי בכהן שהביא ב' שערות אחר שנתחללה כמ\"ש תוספי הרא\"ש בההיא דרב אשי דמי הכניסו בתגר זה לרש\"י ז\"ל וכבר מהר\"י בירב בשיטה כ\"י נתקשה בזה וכתב שאינו לשון רש\"י אכן כפי מ\"ש הנה נכון דרש\"י ז\"ל אליבא דהלכתא קאי דקיימא לן בעלמ' כרבנן דאחע\"א באיסור מוסיף ואם כן ע\"כ קרא אתא לחלק אפילו שלא כסדרן ובריית' דבעי כסדרן אתא דלא כהלכת' וההיא דרב אשי נמי דלקמן מתוקמ' כפשטא ולא צרכינן לאוקמ' בכהן שהביא ב' שערות כמ\"ש הרא\"ש ובהכי ניחא נמי דברי רי\"ו שהביא מוהר\"י בירב ז\"ל שכתב דכהן הבא על אחותו לוקה ב' משום זונה ומשום חללה דסבירא ליה כדעת רש\"י שכתבנו ועיין בתוספת זבחים דמ\"ב:"
+            ],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שנתאלמנה מאנשים הרבה אין לוקין עליה אלא אחת על כל ביאה כו'.</b> בריית' פרק עשרה יוחסין דף ע\"ז ת\"ר אלמנה אלמנה אלמנה אינו חייב אלא אחת ופרכינן עלה האי אלמנה ה\"ד אי לימא שבא על אלמנת ראובן ועל אלמנת שמעון כו' אמאי אינו חייב אלא אחת הרי גופין מוחלקין והרי שמות מוחלקין כו' לא צריכ' שבא על אלמנת ראובן שהיתה אלמנת שמעון וכתבו התוספות שם בד\"ה הרי גופין וז\"ל נראה דבכדי נקט שמות מוחלקין שהרי בא על ג' נשים נידות כו' חייב על כל אחת כו' וראיתי למוהרימ\"ט ז\"ל שם שהקשה דשאני התם דדרשי' בכריתות ואל אשה לחייב על כל אשה בפני עצמה וכ\"ת נילף מיניה חייב כריתות שאני יע\"ש מה שתי' ולי נראה דלק\"מ דבריש פרק ב' דכריתות אמרינן דהבא על חמש שפחות חרופות בהעלם אחת חייב על כל אחת ונפ\"ל מקרא דכתיב והיא שפחה הרי אע\"ג דשפחה חרופה לאו מחייבי כריתות היא אמרינן גופין מוחלקין וא\"כ ילפינן מינה שפיר עוד הקשה משם תוספי הרא\"ש מהא דאמרינן פרק ג\"ה דק\"ב במ\"ה ובשר מן הטריפה לרשב\"ל חייב ב' לר\"י אינו חייב אלא א' אמ\"ה ובשר מן הטריפה לדברי הכל חייב ב' ומוקי לה התם רב יוסף הא דקאמר חייב ב' בשני בהמות וא\"כ רישא נמי דקאמר במ\"ה וטריפה ע\"כ בב' בהמות מיירי ואפי\"ה אמרינן דלר\"י אינו חייב אלא אחת ומוהרימ\"ט ז\"ל כתב דלק\"מ דהתם לא מקרי גופין מוחלקין הואיל ויכול לאוכל בבת אחת אבל הכא בעילות מוחלקין לגמרי א\"ד יע\"ש ואין תי' זה מעלה ארוכה לדעת תוספות רי\"ד ז\"ל שכתבו בשמעתין ונ\"ל דגם בבהמה נמי אמרינן גופין מוחלקין בב\"ח דמה לי רבע ה' בהמות מה לי בא על ה' נדות וכן אם אכל אבר מ\"ה מה' בהמות או שתולש חלב מה' בהמות ואכל כו' חייב על כל א' כו' יע\"ש הרי בהדיא גבי אכילה נמי אע\"ג דיכול לאוכלן בבת אחת סבירא ליה דאמרינן גופין מוחלקין והנה מהך חלוקה דבשר מן החי ובשר מן הטריפה דקאמר לר\"י דאין חייב אלא אחת הי' אפשר לומר דל\"ק דמיירי באוכל כזית מטריפה שנשחטה משו\"ה אינו חייב אלא א' דדוקא בב\"ח אמרינן גופין מוחלקין כמ\"ש תוספת רי\"ד בהדייא אלא דאכתי קשה מריש' דקתני אמ\"ה ובשר מ\"ה לר\"י חייב ב' לר\"ל אינו חייב אלא אחת והשת' קשה כיון דבב\"ח גופין מוחלקין הן אפילו לר\"ל חייב שנים וליכ' למימר דפלוגת' דריש' מיירי בבהמה א' וסיפא דקאמר לדברי הכל חייב ב' מיירי בב' בהמות והא כדאית' והא כדאית' דהא לית' דאכתי סיפא דקאמר אמ\"ה ובשר מן הטריפה לד\"ה חייב ב' כיון דמיירי בב' בהמות מאי איריא טריפה דהו\"ל לאוין מוחלקין אפי' אמ\"ה חייב ב' כיון דגופין מוחלקין וכבר אפשר לומר דסיפ' נמי מיירי באוכל כזית מטרפה שנשחט' דלא חשיב גופין מוחלקין אלא דמ\"מ זה דוחק דא\"כ ריש' לא הוי דומיא דסיפא ולכן נראה שאף תוספת רי\"ד לא כתבו כן אלא דוקא כשאכלן בזא\"ז דומיא דבעילות אבל אם אכלן בבת אחת אע\"ג דגופין מוחלקין הן אינו חייב אלא א' וההיא דג\"ה מיירי כשאכל בבת אחת אלא דמ\"מ כל כי האי הי\"ל לפרש וכפי מה שאכתוב לקמן יש ליישב דבריו וראיתי להתוספת פרק ד' מיתות דנ\"ד ע\"ב ד\"ה הנרבע לזכר שכתב וז\"ל אע\"ג דגופין מוחלקין לא מיחייב לר\"י אלא אחת וגבי ה' נידות כו' דמחייב משום דדרשינן ואשה לחלק כו' ע\"ש והנראה שדבריהם סותרים למ\"ש בשמעתין וס\"ל דדוקא נקט תלמוד' הכא גופין מוחלקין ושמות מוחלקין אבל גופין מוחלקין גרידא לא מהני אלא דוקא גבי ה' נידות דגלי קרא ומה שהוכיחו בשמעתין ממאי דלא משני שבא על שלש אלמנות של אדם א' לא מכרעא להו מילתא ועיין בהרב ח\"ה ז\"ל האמנם לדברי התוספות דשמעתין ק\"ט דמה יענו לההיא דפרק ד' מיתות וכבר היה אפשר לומר דהתוס' דשמעתין ס\"ל דלא אמרינן גופין מוחלקין אלא דוק' גבי בני אדם דחשיבי דומיי' דחמש נדות אבל בהמה לא חשיב' ושלא כדעת תוספות רי\"ד ואול' לדעת תוספות רי\"ד ז\"ל דס\"ל דאף בבהמה אמרינן גופין מוחלקין לא ידעתי מה יענה לההיא דפרק ד' מיתות ובר מן דין דברי התוספות דפרק ד' מיתות ק\"ט דהן לו יהי דהתוספות דהתם פליגי אמ\"ש בשמעתין דגופין מוחלקין ושמות מוחלקין בדוק' נקט מ\"מ הא מיהא כל דאיכא גופין מוחלקין ושמות מוחלקין אמרינן בשמעתין דחייב על כל אחד ואחד וא\"כ בנרבע לזכר ולבהמה נמי אין לך גופין מוחלקין ושמות מוחלקין גדול מזה מכל שכן דאלמנת ראובן ואלמנת שמעון וא\"כ אמאי אינו חייב אלא אחת ולכן נראה דהתוספת ז\"ל ודאי ס\"ל דהא דשמעתין פליגא אהא דרבי אבהו דס\"ל דאפילו בגופין מוחלקין ושמות מוחלקין אינו חייב אלא אחת אלא דהוה ק\"ל מההיא דחמש נדות דמתני' היא בהדייא פרק אמרו לו ואהא כתבו דס\"ל לר' אבהו דשאני התם משום דגלי קרא ובהכי נתיישבו דברי התוספת רי\"ד ז\"ל שכתבנו שלא כ\"כ התוספות רי\"ד אלא לפום סוגיי' דשמעתין אבל ההיא דרבי אבהו ודאי פליג' וקיימ\"ל כסתמא דש\"ס דידן ובהכי יש ליישב ג\"כ ההיא דפרק ג\"ה דהתם רב יוסף הוא דקאמר הכי ואיכא למימר דרב יוסף ס\"ל כרבי אבהו אמנם אנן לא קיי\"ל כותייהו אלא כסתמא דתלמודא דשמעתין דפריך בפשיטות הרי גופין מוחלקין כו' ואי קשיא לך דלפום סוגיא דשמעתין קשה ההיא דפריך פרק ג\"ה מדר\"ל לר\"ל י\"ל דלפום מאי דמוקי לה התם לחד לישנא דבבהמה אחת פליגי ודכ\"ע בהמה בחייה לאו לאברים עומדת ובמיתי איסור אמ\"ה חייל אאיסור טריפה קא מפלגי איכא לאוקמי' ההיא דקאמר ד\"ה חייב ב' בבהמה אחד וכגון שתלש ממנה אבר ונטרפה דלכ\"ע חייב דהו\"ל איסור בבת אחת ודוק ועל פי האמור מקום אתנו ליישב דברי רבינו ז\"ל שכתב בפ\"ה מהלכות שגגות דין ג' הבא על עריות הרבה בהעלם אחד כו' מכאן אתה למד שזה שאמרו חכמים הבא על הזכר והביא זכר עליו בהעלם א' חייב חטאת א' במד\"א כשהיה אותו זכר עצמו אבל אם היה זכר אחר כו' חייב על כל גוף וגוף וה\"ה בבא על הבהמה כו' וק\"ט שהרי נרבע לזכר ולבהמה דגופין מוחלקין נינהו ואפ\"ה קאמר ר\"א דלר\"י אינו חייב אלא אחת וא\"כ מינה נשמע לדידן בבא על הבהמה והביא בהמה עליו וכבר ראיתי מי שתמה עליו כן עיין בס' לחם יהודה ואולם כפי מ\"ש יש ליישב שהרמב\"ם ז\"ל דחה לההיא דר' אבהו מכח סתמא דש\"ס דשמעתין וסבירא ליה דשמות מוחלקין דקאמר במתני' בכדי נסבה וכמו שהוכיחו התוס' ז\"ל בשמעתין כנ\"ל ודוק ועיין בהרב מש\"ל ז\"ל פ\"ו מה' הנזכ' ה\"ב שהביא משם תוספו' רי\"ד דגם בבהמה אמרינן גופים מוחלקין ותמה עליהם וז\"ל וק\"ל מהשוחט ה' זבחים בחוץ שאינו חייב אלא אחת יע\"ש ויש ליישב דהתם כיון שהחיוב לא בא לו אלא בגמר שחיטה אם כן לא חשיבי גופין מוחלקין דלא אמרו אלא בב\"ח דוקא כשהם חיים ועיין במ\"ש עוד הרב הנזכר פ\"א מהלכות אלו ועיין מ\"ש פ\"ט מהלכות כלאים ה' י\"א:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מ\"ע </b>\n<b> על כ\"ג שישא נערה כו' בבתוליה ולא בוגרת כו'.</b> כתב ה\"ה ז\"ל שם במשנה ופסק כת\"ק ובדין הסמוך כתב רבינו נבעלה שלא כדרכה ה\"ז כנבעלה כדרכה וכתב ה\"ה שם דמבואר דרב אמר הכי יע\"ש וק\"ט דשם בגמ' אמרי' במאי קמפלגי ר\"מ סבר בתולה אפילו מקצת בתולים משמע בתוליה עד דאיכא כל הבתולים בבתוליה כדרכה אין שלא כדרכה לא ור\"א ור\"ש סברי בתולה שלימה משמע בתוליה ואפילו מקצת בתולים בבתוליה בין כדרכה בין שלא כדרכה ואמרינן תו אמר רב נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה ואותבינן עליו מברייתא ומשנינן הא מני ר\"מ ורב דאמר כר\"א כו' וא\"כ מאחר שרבי' ז\"ל פסק כר\"מ דלא ישא את בוגרת איך פסק דנבעלה שלא כדרכה פסולה והוה ליה תרתי דסתרין ואף דבסמוך שם אמרינן רב ור\"י דאמרי תרוייהו בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואלו הכא אמרינן דרב דאמר כר\"א כבר כתבו התוס' שם דלא סבר כר\"א דהא רב ס\"ל דלא ישא את הבוגרת אלא ה\"ק דרב דאמר כר\"א וליה לא ס\"ל יע\"ש והרמב\"ן ז\"ל בחידושיו דחה דברי תוס' הללו דלישנ' דגמר' משמע השת' דרב כר\"א ס\"ל וכתב דההי' דבוגרת ומוכת עץ לא ישא הו\"א אם נשא נשוי קמ\"ל ונקט בוגרת לר\"מ ואם כן ר\"י קאמר לה יע\"ש ולדעת רבינו לא יתכן שום אח' מהתי' הללו והרשב\"א ז\"ל בחידושיו אההיא דבוגרת ומוכת עץ לא ישא כתב וז\"ל ק\"ל אינהו דאמרי כמאן דהא במוכת עץ כ\"ע לא פליגי דאסירא וי\"ל דס\"ל כתנא דלעיל דקתני נבעלה למי שאינו איש אעפ\"י שבסקילה כשרה כו' ואכתי ק\"ל דהא מוכת עץ סתם מתני' היא כו' ומיהו בבוגרת לא ק\"ל דלאו סתם גמור הוא להקשות מינה לר\"י דהא מחלוקת ר\"א ור\"ש בצדו וכל כי האי לאו סתם גמור כו' א\"ד ז\"ל ומתוך דבריו מבואר דסבירא ליה דאם נשא נשוי ואפי\"ה לכתחילה מיהא לא ישא מדרבנן דאי הוה ס\"ל כת\"ק דאמר לא ישא את הבוגרת ואסירא מדאורייתא מקרא דבבתוליה אפי' אם נשא מוציא כיון דאסורא מדאורייתא וזה שלא כדעת התוספו' והרמב\"ן שכתבנו דס\"ל דרב ור\"י אתו כת\"ק דר\"א דבוגרת ומוכת עץ אסורא מדאורייתא ואפי\"ה אם נשא נשוי מטעמא דסופה להיות בוגרת ולפי דברי הרשב\"א אין מקום לקו' התוס' ואולם לדעת רבינו לא יתכן לומר דס\"ל כדעת הרשב\"א שהרי ממה שכתב בבתוליה ולא בוגרת מבואר דמדאוריית' קאמר וכת\"ק דר\"א ובר מן דין ק\"ל לדברי הרשב\"א ז\"ל דס\"ל דבוגרת ומ\"ע לא ישא היינו מדרבנן דא\"כ מאי האי דפריך התם לרב דאמר אנוסת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי ומוציא בגט והא רב ור\"י דאמרי תרוייהו בוגרת ומ\"ע לא ישא ואם נשא נשוי אלמא סופה להיות בוגרת תחתיו ה\"נ סופה להיות בעולה תחתיו ומאי קוש' בוגרת כיון דאין איסור אלא מדרבנן מש\"ה לכתחילה לא ישא ואם נשא נשוי משא\"כ בעילה עצמו כיון דאסירא מן התורה מוציא בגט וליכא למימ' דמש\"ה קאמ' בגמ' קשיא ולא תיובת' דעיקר קושי' מעיקר' ליתא ודקארי לה מאי קארי לה וליכא למימר דס\"ל להרשב\"א ז\"ל כדעת ר\"ת שכתבו התוס' ז\"ל פרק אלו נערות דבעול' עצמו אין איסורו אלא מדרבנן שהרי לפי שיטה זו ע\"כ לומר דמאי דפריך בשמעתין לרב דאמר נבעלה שלא כדרכה פסולה מברייתא דקתני ולו תהיה לאשה פרט לאלמנה לכ\"ג ה\"ד אלימא כדרכה מאי ארייא משום אלמנה תיפוק ליה משום בעולה הכי פריך דכיון דנבעלה שלא כדרכה אסורה מן התורה א\"כ פשיטא דבעולת עצמו ג\"כ שלא כדרכה אסור' מדרבנן וא\"כ מאי ארייא משום אלמנה ת\"ל משום בעולה ושפיר ממעטי' מקרא דולו תהיה לאשה אף שאין איסורו כי אם מדרבנן דומי' דחלוצה דנקט הברייתא אבל אי אמרינן דשלא כדרכה אין בה איסור תורה ניחא דפשיטא דבעולת עצמו לא אסרו חכמים בשלא כדרכה וכמו שביאר כל זה באורך הרב מש\"ל בפי\"ח הלכ' ב' וכן ראיתי בשיטה מקובצת כ\"י למס' סנהדרין פ' כ\"ג דף י\"ח וז\"ל ועוד אומר ר\"ת ז\"ל דבעולת עצמו דרבנן היא ומדקדק מדאמרינן אנוסת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי כו' ואין זה דיוק דהכי אמרינן התם בוגרת ומ\"ע לא ישא וא\"נ נשוי והנהו ע\"כ דאורייתא כדדריש התם מקרא ועוד דפרכינן התם מאי אריי' משום אלמנה ומאי קו' והלא בעולת עצמו דרבנן ור\"ת ז\"ל הגיה בספרו והו\"ל כחלוצה דאפקועה רבנן א\"ד יע\"ש ומ\"מ לדברי הרשב\"א ז\"ל לא יתכן לומר כן ממה שראיתי לרשב\"א ז\"ל שם אההיא דפריך מאי ארייא משום אלמנה ת\"ל משום בעולה הקשה וז\"ל ק\"ל דמידי הוא טעמא אלא לרב והא רב אשי לקמן קאמר דלרב אנוסת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי ויש לו' דרבה הוא מאריה דהאי קושיא ס\"ל כרב הונא דאמר משמיה דרב אם נשא נשוי ומוציא בגט וד\"ת אסור לקיימה ואינו מחוור דכי אמרינן מוציא' בגט לאו מדאורייתא אלא מדרבנן דאי מדאוריי' אפילו נשא אינו פטור מקנס כו' ואי ס\"ל כדעת ר\"ת אפי' נימא דמוציאה בגט מדרבנן קאמר פריך שפיר דכיון דמדרבנן אינו יכול לקיימה ממעטינן שפיר מקרא דולו תהיה לאשה דומיא דחלוצה אלא מבואר דס\"ל דבעולת עצמו מדאורייתא וכיון שכן ק' טובא דמאי פריך מבוגרת וצ\"ע ודאתאן עלה ליישב דעת רבינו ז\"ל היה נראה לע\"ד לומר דרבינו ז\"ל הוקשה לו קו' התוס' הלזו ולא ניחא ליה בתי' ז\"ל דפשט' דלישנ' משמע דכר\"א ס\"ל כמ\"ש הרמב\"ן גם תי' הרמב\"ן ז\"ל דחיקא מילתא טובא ותירוץ הרשב\"א ז\"ל יש בו מן הקושי כמ\"ש ומה גם לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דבעולת עצמו דאורייתא כי על כן הוכרח לומר דהא דאמרינן בגמ' דלר\"מ דס\"ל דלא ישא את הבוגרת ס\"ל דשלא כדרכה כשרה לכהונה ור\"א ס\"ל דנבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה היינו משום דאכתי לא שמיע ליה לתלמודא ההיא מימרא דרב דבוגרת ומ\"ע לא ישא ואם נשא נשוי אלא הוה ס\"ל דמוציא בגט כמימרא דר\"ה משמיה דרב באנוסת עצמו אבל לפום מאי דמייתי רב אשי בתר הכי מימרא דרב איכא למימר דנבעלה שלא כדרכה לכ\"ע פסולה ואפי' לר\"מ והיינו טעמא דלפי מ\"ש רש\"י ד\"ה בבתוליה דלר\"מ לא מצינן למדרש בבתוליה עד שיהיו כל בתוליה קיימין בין כדרכה בין שלא כדרכה כדדרשינן אליבא דר\"א משום דכיון דבתוליה ממעט בוגרת כ\"ש בעולה שלא כדרכה אבל לר\"א דאתרבאי בוגרת להתירו אצטריך למיסר שלא כדרכה יע\"ש ואם כן איכא למימר דלפום מאי דס\"ל השתא דבוגרת אפילו נשא מוציא מש\"ה ע\"כ לומר דבבתוליה אתא להכשיר שלא כדרכ' דאי למיסר מק\"ו דבוגרת נפקא אמנם למאי דס\"ל לרב דבוגרת אם נשא נשוי איכא למימר דלר\"מ נמי שלא כדרכה פסולה דאצטריך בבתוליה למעוטי אפילו נשא דאי מק\"ו דבוגרת הוה אמינא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ומעתה הנהו תרי מימרי דרב כפשטה מתפרשי ואי קשיא לך דאם כן לפום קושטא דמילתא תקשי לרב ברייתא דולו תהיה לאשה פרט לאלמנה לכ\"ג דאוקימנא לה בשלא כדרכה ולא אשכחנא לה פתרי אלא לאוקמוה אליבא דר\"מ ורב דאמר כר\"א ואי ס\"ל לרב דלר\"מ נמי שכתב פסולה ההיא בריית' מני הא לא תקשי לך שהרי לדעת רבינו דס\"ל דעל בעולה שלא כדרכה אינו משלם קנס כמ\"ש בה' נערה בתולה ע\"כ ברייתא זו ליכא לאוקמי בשלא כדרכה וכבר הראשונים ז\"ל תמהו על סברתו ז\"ל מסוגייא הלזו וכנודע והרב המאירי ז\"ל הובאו דבריו בשיטה מקו' למוהר\"ב פרק א\"נ ד\"מ הכריח כדעת רבינו מסוגיא דהתם וכתב דההיא ברייתא דפרט לאלמנה לכ\"ג לפום סוגיא דפרק א\"נ בבעולה כדרכה היא שנויה וה\"ה שהיה יכול ליגע בה מטעם בעולה אלא שתפס אחת מהן וכל הסוגיא שנויה שם דרך משא ומתן וזאת הסוגייא עיקר א\"ד יע\"ש ויש סעד עוד לדעת רבינו ז\"ל מסוגייא דפרק אלו נערות ד\"ל עלה ההיא דאמרינן א\"ב בעולה לכ\"ג ופירשה רש\"י ז\"ל כשנבעלה מאחר שלא כדרכה וכבר הרב מש\"ל פי\"ח מה' אלו ה\"ב יחס פי' זה לדעת רבינו והתו' ז\"ל הוקשה להם לפי' זה דא\"כ הו\"ל לתלמודא למיפרך דלר\"מ דאמר נבעלה שלא כדרכה כשרה מאי איכא למי' ומכח זה דחו פירש\"י ז\"ל אכן לפי מ\"ש הנה נכון דסוגיא דהתם אתיא לפום קושטא דשמיע לן הא דרב דמהשתא לכ\"ע פסולה כנ\"ל נכון ואולם דברי ה\"ה ז\"ל מנגדי' למ\"ש בדין נבעל' שלא כדרכ' מימר' דרב ופלוגתא דתנאי היא בסוגייא ולפי מ\"ש דעת רבינו דלפי המסקנא מימרא דרב אליבא דכ\"ע הוא ושוב אחר זמן בא לידי ס' יש\"ש למס' יבמות וראיתי שם שתמה על דברי רבינו כמ\"ש ומ\"ש נ\"ל נכון ודוק ועל מ\"ש רבינו נבעלה שלא כדרכה ה\"ז כנבעלה כדרכה נבעלה לבהמה ה\"ז מותרת יש לדקדק קצת דמסתמיות דבריו משמע דאפילו נבעלה לבהמה כדרכה מותרת מדלא פי' והוא תימה דכיון דמוכת עץ פסולה לכהונה מי גרע ממוכת עץ הן אמת דבפרק הבע\"י איתא הכי בברייתא נבעלה למי שאינו איש אף ע\"פ שבסקילה כשרה לכהונה וכבר הרשב\"א שם בחי' כתב וז\"ל נ\"ל דאפילו כדרכה קאמר דאינה אלא כמוכת עץ וכאידך תנא דפ\"ק דנדה דס\"ל דמוכת עץ כשרה לכהונה ע\"ש אכן לדברי רבי' ז\"ל קשה וצ\"ע עוד ראיתי להרשב\"א שם שהקשה אההיא דאמרינן התם מעשה בריבה אחת שהיתה מכבדת את הבית ורבעה כלב כפרי מאחריה והכשירה ר' לכהונה וז\"ל ק\"ל דהכא משמע דדוקא משום דרבעה כלב ולר' מ\"ש כלב אפי' אדם נמי דהא איהו הוא דקאמר פ\"ק דקדושין בעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה ואין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה וצ\"ע עכ\"ל ולא זכיתי להבין קו' ז\"ל דבעולה לכ\"ג שאני דממעטינן בעולה שלא כדרכה מקרא דבבתוליה כדאיתא התם בהדיא ומהיותר תימה שהרשב\"א ז\"ל לעיל סמוך ונר' כתב דטעמא דר\"ש דלא ממעט לה משו' בעולה אלא משום דריבה הכתוב בבתוליה הוא משום דס\"ל כר' דאין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה א\"ד יע\"ש ודבריו צ\"ע וראיתי להר\"ב מש\"ל בדין שלפנינו עלה ונסתפק אם בעולה זו שאסר הכתוב אי ה\"ד כשנבעלה והוציא דם דאין לה בתולים אבל אם בא עליה בהטייה ועדיין בתולותיה קיימין מהו כיון דאיסור דבעולה מקרא דבבתוליה נפקא אם כן כל שיש לה בתולים אף שנבעלה שריא לכהן מדין בעולה ונשא ונתן הרבה בס' זה ובסוף דבריו זו הלכה העלה שמדברי התוספ' פרק בן סורר דע\"ג שדחו פי' רש\"י שפי' דבאונס אינו חייב קנס כי אם על השרת בתולים מדקי\"ל דאם בא עליה שלא כדרכה אינו חייב קנס יע\"ש יש להוכיח דלדידן דקי\"ל דאפי' שלא כדרכה חשיבה בעולה פשיטא דאין הדבר תלוי בהשרת בתולים את\"ד ואנכי הרוא' לא ידעתי למה זה הוצרך הרב להביא ראיה מדברי התוספות דמסוגייא דפרק הבע\"י מבואר הוא כן מדפרכינן התם לרב דאמר נבעלה שלא כדרכה פסולה מברייתא דקתני ולו תהיה לאשה פרט לאלמנה לכ\"ג האי אלמנה ה\"ד אילימא כדרכה מאי ארייא משום אלמנה ת\"ל משום בעולה אלא לאו בשלא כדרכה כו' והשתא אם איתא דאם בא עליה בהטייה שרייא לכ\"ג אמאי לא מוקי לה בשנבעלה בהטייה אלא מבואר דדין בעולה אינו תלוי בהשרת בתולים ולא היה לו להרב להביא ראי' מדברי התוספות מאחר שרש\"י חולק וס\"ל דנבעלה שלא כדרכה אע\"ג דאין בו השרת בתולים יש לה קנס משום דחשיבה ביאה דמשכבי אשה כתיב וביאה זו היינו רבותיה בלא השרת בתולים משא\"כ כדרכה דלא חשיבה ביאה אלא בהשרת בתולים כדרך גבר בעלמה וכמ\"ש הר\"ן ליישב דעת רש\"י הובא דבריו בשיטה מקובצת למסכת כתובות ד\"מ יע\"ש וא\"כ דכוותא נמי איכא למימר גבי בעולה לכ\"ג דאע\"ג דבנבעלה שלא כדרכה פסולה אפי\"ה בכדרכה בעינן השרת בתולים אכן ההיא דפרק הבע\"י שכתבנו הוא ראיה שאין עליה תשובה אליב' דכ\"ע וזה פשוט ועוד אני מביא ראיה לדין זה ממ\"ש הרא\"ש פ\"ק דכתובות וז\"ל קטן שבא על הגדולה רב אמר עשאה לה מוכת עץ ושמואל אמר אין מוכת עץ בביאה ובשלא השיר בתוליה מיירי דאלו השיר בתוליה לא עדיפה ממ\"ע והלכתא כשמואל ושרייא לכ\"ג מדקבעה תלמודא למילתייהו אמתני' דהכא אלמא לענין דינא אתשיל והלכתא כשמואל בדיני כו' יע\"ש וכונתו מבוארת דק\"ל כיון דקי\"ל הלכה כרב באיסורי ובעולה לכ\"ג מידי דאיסור' הוא ואם כן היכי אמרינן דהלכה כשמואל ושרייא לכ\"ג ואהא תריץ יתיב דכיון דקבע לפלוגתייהו גבי כתובה דמידי דממונא הוא ולענין דינא אתשיל קי\"ל כותיה גבי איסור' ג\"כ והשתא אי ס\"ל דכל שלא השיר בתוליה שרייא לכ\"ג אם כן מאי אריא קטן הבא על הגדולה אפילו גדול נמי כל שלא השיר בתוליה מישרא שרי ומאי הלכה כשמואל דקאמר הא הלכה זו לכ\"ע היא גבי כ\"ג דבעי' השרת בתולים אלא מבואר דס\"ל שדין בעולה לכ\"ג אינו תלוי בהשרת בתולים ודוק עוד כתב הרב הנזכר ונראה שאף דעת רש\"י ז\"ל דאית ליה דגבי קנס אינו משלם קנס אלא בהשרת בתולים לאו למימר דבעי' השרת בתולים ממש אלא דבעינן ביאה הראויה להשרת בתולים ולאפוקי נשיקה אבל לעולם דעל הכנסת עטרה חייב קנס אף בלא השרת בתולים וראיה לזה מההיא דאמרינן פרק א\"נ דל\"ב אמר עולא ל\"ק כאן באחותו נערה כאן באחותו בוגרת ואימ' אידי ואידי באחותו נערה ומתני' דעדות דלוקה מיירי בלא השרת בתולים דאינו חייב קנס כו' יע\"ש ולדעתי נראה שאין זו ראיה כלל שהרי לדעת רבינו דס\"ל דעל ביאה שלא כדרכה אינו חייב קנס וכבר הרב ז\"ל ייחס סברא הלזו לדעת רש\"י כמ\"ש בפרק י\"ח מה' אלו דין א' יע\"ש א\"כ אכתי תקשי אמאי לא מוקי למתני' בבא עליה שלא כדרכה דאינו חייב קנס אלא ודאי מהא ליכא למשמע מינה דעדיפ' מינה משני ודוק עוד כתב הרב הנזכר וז\"ל אך את זו אדרש ההיא דאמרינן פ\"ב דחגיגה שאלו לבן זומא בתולה שעיברה מהו לכ\"ג מי חיישי' לדשמואל או דילמא דשמואל לא שכיח והשיב להם דשמואל לא שכיח מוכח דאם היה שכיח דשמואל הוה שריה לכ\"ג אף שנבעלה בעילה גמורה כל שלא היה שם השרת בתולים והנך רואה כמה רחקו דברי בן זומא ממ\"ש דלדידיה אפילו בגמר ביאה שריא לכהן ולדידן אפי' בהכנסת עטרה אסורה לכ\"ג כו' יעויין שם ובאמת שהדבר מתמיה לפי מה שהוכחנו מסוגי' דפרק הבע\"י דאפי' בלא השרת בתולים חשיב' בעולה ואסיר' דנמצ' אם כן סוגיאות חלוקות עד שמכח זה היה נראה לי דסוגי' דהתם אפכא היא מתפרשת והכי פירש מי חיישינן לדשמואל כלומר אי שכיח הא דשמואל חיישינן שמא נבעלה בהטיי' ואסיר' לכ\"ג דחשיב' בעולה א\"ד דשמואל לא שכיח וע\"כ לא נבעלה אלא באמבטי עיברה ושריא לכ\"ג והשיב להם בן זומא דשמואל לא שכיח למיחש לה ולאוסרה לכ\"ג אלא חיישינן שמא באמבטי עיברה האמנם מדברי התוס' שם מבואר דס\"ל דחיישי' לדשמואל דאמרינן התם היינו להתיר' לכ\"ג ממ\"ש שם וז\"ל פי' רש\"י שהיא אומרת בתולה אני ואי שכיח דשמואל מהימנ' וקשה להר\"י דהא פ\"ק דכתובות תנן היתה מעוברת מה טיבו של עובר זה מאיש פ' וכהן הוא כו' ר\"י אומר לא מפיה אנו חיים כו' והכא משמע דקבעי אליב' דכ\"ע ושמא כאן שאף היא בכלל האיסור כדכתיב כי יקח איש אשה קרי ביה כי יקיח נאמנת כו' הנה מבואר דאי חיישינן לדשמואל שריא לכ\"ג וזה הפך סוגי' דפרק הבע\"י דמבואר משם דכל שנבעלה אפי' בלא השרת בתולי' אסורה לכ\"ג מדלא מוקי לה בהכי ואין לומר דס\"ל להתוס' דסוגי' דהתם היינו אליב' דמ\"ד נבעלה שלא כדרכה פסולה דמינה נמי נבעלה בלא השרת בתולים פסולה וההיא דבן זומא אתיא כמ\"ד דנבעלה שלא כדרכה כשרה דאם כן מאי קשיא להו מההיא דפ\"ק דכתובות ה\"נ נימא דהא דבן זומא אתיא אליב' דר\"ג ואדרב' הא עדיפ' שהרי קי\"ל כר\"ג כדאית' התם ונמצא א\"כ דאתי' אליב' דהלכת' מה שאין כן בהא דנבעלה שלא כדרכה דאי מוקמינן להא דבן זומא כמ\"ד כשרה אתי' דלא כהלכת' ובר מן דין מה שתי' לההיא דכתובות דכיון שאף היא בכלל האיסור נאמנת לא זכיתי להבין דבריהם דא\"כ היכי קאמר ר\"י דה\"ז בחזקת בעולה לנתין ולממזר ואסורה לכהן ואמאי כיון שאם נבעלה לממזר ולנתין אף היא בכלל האיסור א\"כ יהא נאמנת לומר שנבעלה לכשר וליכ' למימר דס\"ל היכא דנבעלה לממזר היא אינה בכלל האיסור שהרי בפ' יש מותרות אמרינן לא יקחו מלמד שהאשה מוזהרת על ידי האיש והאמר רבא כל היכא שהוא מוזהר היא מוזהרת וכל היכא דהוא אינו מוזהר היא לא מוזהרת יע\"ש וא\"כ כל שנבעלה לנתין כיון שהוא מוזהר עלי' כדנפ\"ל בפרק אלמנה לכ\"ג מקרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר ומק\"ו דגרושה כדאית' התם פשיט' ודאי דהיא נמי מוזהרת דומי' דגרושה ואמאי אינה נאמנת ודבריהם צל\"ע וכבר עלה על דעתי לחלק ולומר דע\"כ לא כתבו דכל שהיא בכלל האיסור נאמנת אלא דוקא באומרת בתולה אני דלכשיבא עליה כ\"ג ותמצא בעולה נמצא היא עוברת על דת לעיני כל העם כיון שאף היא בכלל האיסור וכל כי האי לא ניחא ליה לאיניש להיות רשע בעיני הבריות מה שאין כן בההיא דר\"י דכי חיישינן שמא נבעלה לנתין ולממזר הרי זו מילתא דלא עבידא לאגלויי לעיני כל העם וכל כי האי לא אכפית להיות רשע בעיני המקום ודוגמ' לדבר אמרינן בפרק חזקת גבי מכר לו בית אינו מעיד לו עליה דחיישינן דשמא מעיד עדות שקר כי היכי דלא ליהוי לוה רשע ולא ישלם והוקשה להו להראשונים ז\"ל כנראה דהן עוד היום הרי הוא רשע שמעיד עדות שקר וניחא להו דניחא ליה לאיניש להיות רשע בעיני המקום ולא להיות רשע בעיני הבריות יע\"ש האמנם כל כי האי מעלומי העין בדבריהם ז\"ל ובר מן דין לא ידעתי היכי ניחא להו בהכי דאכתי הן לו יהי דנאמנת לומר שהיא בתולה מטעמא שכתבו ז\"ל אכתי ניחוש שמא נבעלה בהטייה לנתין ולממזר שאינה נאמנת אליבא דר\"י ואפי' לר\"ג דס\"ל דנאמנת ה\"ד בטוענת מאיש פ' וכשר הוא אבל כל שאינה טוענת לכ\"ע אינה נאמנת כמבואר שם למעיין באורך וא\"כ בהא דבן זומא ודאי ע\"כ מיירי כשהיא אינה טוענת שהיא מעוברת מאיש פ' דאל\"כ היכי קאמר בן זומא שמא באמבטי עיברה סוף דבר שדבריהם ז\"ל לא זכיתי להבינם וצ\"ע גם מ\"ש דקרינן ביה כי יקיח לא ידעתי היכא רמיזא ובפרק קמא דקדושין ד\"ט פרכינן מ\"ט קרית ביה כי יקנו משום דכתיב ומכר ה\"נ קרי בה כי יקיח דכתיב את בתי נתתי אלא אמר רבא הלכתא נינהו כו' הרי מבואר דלא קרינן ביה כי יקיח ובפשיטות הי\"ל לומר שאף היא בכלל האיסור מטעמא דכל שהוא מוזהר היא מוזהרת כדאיתא פרק יש מותרות ועל הכל צ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מפי </b>\n<b> השמועה למדו כו'.</b> עיין בהשגת הראב\"ד ובה\"ה ז\"ל ובמ\"ש בזה באורך בפ' זה הלכה כ\"ד:"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> הבא על הפנויה כו' לא נעשה זונה.</b> פ' הבע\"י ודלא כר\"א דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה וראיתי להרב מש\"ל ז\"ל שנסתפק אי לגמרי משוי ר\"א ביאה זו דפנוי לביאות אסורות דקי\"ל דאפי' נבעלה באונס ושלא כדרכה עשאה זונה או לא והוכיח מדברי רש\"י ז\"ל פרק אלו נערות ד\"ל ע\"א ד\"ה בעולה לכ\"ג דס\"ל דאפי' באונס עשאה זונה וכתב עוד דלענין שלא כדרכה ליכא למיפשט מינה משום דלא מצי לאוקמה ההיא דפרק א\"נ כשבא עליה כ\"ג שלא כדרכה שהרי כתב רבינו פ\"א מה' נערה דליכא קנס כי אם בבא עלי' כדרכה וכן נראה דעת רש\"י ז\"ל פ' בן סורר ומ\"מ נראה שהדין דין אמת א\"ד יע\"ש ולא ידעתי אמאי לא הוכיח כן מדברי רש\"י ז\"ל דפרק האומר דף ס\"ח ע\"א ד\"ה בבעולה לכ\"ג שכתב וז\"ל וליכ' לאקשויי הא זונה היא כו' דבעילת פנויה לאו זונה היא ומדלא מוקי לה בנבעלה באונס או שלא כדרכה מבואר דלר\"א עשאה זונה דכאן לא שייך תי' ז\"ל כמובן עוד ראיתי לו ז\"ל שהקשה לדברי רש\"י ז\"ל דפרק א\"נ דאמאי לא מוקי לה בממאנת דמשום בעולה איכא ומשום זונה ליכא כיון שנבעלה לשם אישות וכדאמרי' בהדיא בפרק הבע\"י דנ\"ט וכתב וז\"ל וסבור הייתי לומר דטעמיה דרש\"י דלא אוקמא בממאנת מן הארוסין ונבעלה שלא כדרכה משום דס\"ל כהרי\"ף ז\"ל דכל ביאה דאחר ארוסין עושה אותה כנשואה לגמרי כו' וכיון שדינה כנשואה אע\"פ שלא נבעלה אין לה קנס כמ\"ש רבינו ז\"ל כו' יע\"ש ויש לדקדק עליו דאכתי מה יענה הרב ז\"ל למ\"ש רש\"י ז\"ל בשמעתין דאמאי לא מוקי לה בממאנת וכן ראיתי להרב החידושין ז\"ל שכ\"כ ואולם אחר ההתבוננות נראה דבדברי רש\"י ז\"ל דשמעתין אין כאן מקום קושי' כלל משום דבשמעתין קיימינן אקרא דכי תהיינה לאיש וא\"כ איך אפשר לאוקמי קרא בממאנת הא נשואי קטנה דרבנן הם ומדאוריית' אין כאן נשואין כלל ואדרב' על הרב החידושין ז\"ל יש לתמוה איך כ\"כ וכ\"ת השתא דאתית להכי אם כן ההיא דפרק א\"נ נמי מיתבא שפיר שהרי התם נמי אקרא דולו תהיה לאשה קיימינן דפליג שמעון התימני ור\"ש בן מנסיא דשמעון התימני ס\"ל דאתא למעט אשה שאין בה הויה ור\"ש בן מנסיא ס\"ל דאתא למעט אשה שאינה ראוי' לקיימה ואם כן איך אפשר לאוקמא בממאנת הא ממאנת דרבנן היא ואצטריך קרא לדרבנן הא ליכא למימר דודאי ר\"ש בן מנסיא דדריש אשה הראויה לקיימה לאו מיתורא דקרא הוא דדריש הכי לומר דקרא אתא למעט אשה שאינה ראויה לקיימה דהיינו בעולה לכ\"ג כי היכי דנימא דאצטריך קרא לדרבנן אלא ממשמעותא הוא דנפק' ליה תהיה לשון קיום כמ\"ש רש\"י ז\"ל שם וא\"כ איכא למימר שפיר דקרא אתא למעט חייבי לאוין וכיוצא מטעמ' שאינן ראויין לקיימן אלא דכיון דקפיד קרא לומר דבעינן ראויה לקיימה ממילא ממעטינן נמי בעולה לכ\"ג לדידן דתקנו רבנן נשואין בקטנה וליכא לאו דזונה אלא עשה מטעמ' דאינה ראויה לקיימה האמנם ראיתי להרב מש\"ל ז\"ל פ\"א מה' נערה הלכה ה' שכתב דברים סותרים למ\"ש שכתב שם אחר שהכריח דעת רבינו ז\"ל דסביר' ליה דאפי' באיסורין דרבנן לא ישאנה מסוגיא דפרק רא\"נ דאמרינן ממזרת ונתינה א\"ב כו' וז\"ל וכ\"ת אם כן מה הקשו בגמר' לר\"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין מאי בינייהו ונדחקו בזה הרבה ולא מצאו אלא בעולה לכ\"ג ומאי דוחקי' אימא דאיכ' בינייהו נתינה דהא פשיט' דאף ר\"ע מודה דקדושין תופסין באיסורי דרבנן הא ל\"ק כלל משום דהתם בקראי פליגי דשמעון התימני סביר' ליה דקרא אתא למעט אשה שאין לו בה הויה ור\"ש בן מנסיא קאמר דאתא למעט אשה שאינה ראויה אלמא בכונת הכתוב פליגי ואיכ' נפקותא ד\"ת בינייהו א\"ד יע\"ש ואם כן לפי דעתי ז\"ל לא ידענ' מאי ק\"ל הכא אדברי רש\"י ז\"ל דלוקמא בממאנת והניח דבריו בצ\"ע הא ממאנת דרבנן ואצטריך קרא לדרבנן אתמהה עוד הקשה הרב הנזכר וז\"ל וא\"ת לר\"א דאית ליה פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה האי דאצטריך רחמנ' לומר גבי כ\"ג והוא אשה בבתוליה יקח למעט בעולה האי בעולה דמיעט רחמנא ה\"ד אלימא בעולה דהיתרא כגון שנתקדשה ונבעלה ת\"ל משום אלמנה או גרושה ואי דנבעלה בזנות ת\"ל משום דעשאה זונה ובשלמא א\"ת דנבעלה באונס או שלא כדרכה לא עשאה זונה ניחא דאצטריך קרא להכי אכן כפי מ\"ש דאפי' באונס עשאה זונה קרא ל\"ל ודוחק בעיני לומר דלא אתא קרא אלא למעט מוכת עץ את\"ד יע\"ש וכונתו מבוארת דליכא למימר דאצטריך קרא לממאנת וכדאמרינן בפרק הע\"י דנשואי קטנה אינן אלא מדרבנן כמ\"ש אך מ\"ש דדוחק הוא לומר דאצטריך קרא למעט מוכת עץ לא ידעתי איך עלה בדעתו ז\"ל לומר כן שהרי בפ' הע\"י אמרינן דר\"א דס\"ל דבוגרת כשרה לכ\"ג דריש בתוליה ואפי' מקצת בתולים ואייתר ליה בבתוליה למעוטי נבעלה שלא כדרכה הרי בהדיא דקרא אצטריך לר\"א למעוטי בעולה שלא כדרכה וא\"כ הדק\"ל ושוב ראיתי להרשב\"א ז\"ל שם שהק' כן והניחו בצ\"ע ולדעתי נראה דל\"ק דמצינן למימר דקרא אצטריך למעוטי היכא דנבעלה בקידושין ונמצאו קדושי טעות כגון קדשה ונמצא איילונית וכיוצא דמשום בעולה איכא ומשום זונה ליכא כיון דנבעלה לשם קידושין דפשיט' ודאי דלא גרע מממאנ' ותלמודא דקאמר משכחת לה בממאנת חדא מנייהו נקט וה\"ה קדושי טעו' אלא מיהו אכתי קשה למאי דפריך התם בפ' הע\"י אמאי דמשני ורב דאמר כר\"א אי כר\"א מאי אירייא משום בעול' כו' דאדפריך לרב דאמר נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה תיקשי ליה אדר\"א גופיה דלמאי אצטריך קרא דבבתוליה למעוטי נבעלה שלא כדרכה ת\"ל משום זונה ואי ס\"ל דקרא אצטריך למעוטי נבעלה בקדושי טעות א\"כ מה\"ט נמי לא תיקשי לרב ואפשר ליישב ע\"פ מ\"ש הרב החידושין ז\"ל משם רבו ז\"ל דמשכחת לה בעולה דלא הויה זונה בכ\"ג דקא קני בתולה בביאה דזונה לא הויא דלשם קדושין בעל ובעולה הויא משום דבגמר ביאה קונה כדאסיקנא בפ\"ק וא\"כ איכא למימר דלר\"א ל\"ק ליה משום דאיכא למימר דקרא אצטריך למעוטי דכ\"ג שקדש בביאה שלא כדרכה דמשום זנות ליכא כיון דלשם קדושין בעל אמנם לרב דאמר נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה ק\"ל שפיר דלישנא דרב משמע בהדיא דנבעלה מאחר שלא כדרכה קאמר דפסולה לכהן גדול כנ\"ל נכון עוד נסתפק הרב הנז' אם הדבר תלוי דוקא בקדושין דכל שלא קדש' אפי' שמיחדה לעצמו לשם פלגש חשיב' זונה א\"ד דוקא כשאינו מיחדה לעצמו אלא דרך זנות בא עליה הוא דעשאה זונה אבל פלגש לא חשיבה זונה כו' יע\"ש ומדברי הרשב\"א ז\"ל נראה לע\"ד דס\"ל דאפי' בפלגש חשיבה זונה ממ\"ש בפרק הע\"י וז\"ל בבתוליה עד שיהיו כל בתוליה קיימין ק\"ל האי שלא כדרכה ה\"ד אי בשנבעלה לאיש ת\"ל לר\"א משום זונה כו' ואי בממאנ' נשואי קטנה דרבנן הן ולא בא הכתוב למעט ביאה שע\"י נשואין דרבנן וצ\"ע עכ\"ל ואם איתא מאי ק\"ל אימא דאצטריך קרא למעט פלגש אלא משמע ודאי דסבירא ליה דאפי' פלגש עשא' זונה כנ\"ל עוד כתב הרב הנז' ז\"ל ולעיקר הקושיא שכתבנו דלר\"א למאי אצטריך עשה דבתוליה נראה דלק\"מ משום דאיצטריך לעבור עליו בעשה ול\"ת ונ\"מ דאם נפלה יבמה לכ\"ג מן הנשואין דאיכא עשה ול\"ת ובעל דכ\"ג לא נפטרה צרתה הואיל ולא קנה מה\"ת קנין גמור דלא אתי עשה ודחי ל\"ת ועשה אבל אם נפלה מן האירוסין ובא עליה נפטרה צרתה א\"ד ז\"ל ובאמת שדבריו ז\"ל מצודקים עד שיש לתמוה על הרשב\"א ז\"ל בחי' שהניח קושי' זו בצריך עיון שהרי אצטריך קרא לעבור עליו בעשה ולא תעשה ונ\"מ ליבם ואולם אחר החיפוש מצאתי שתירוץ הרב ז\"ל לא יתכן לפי מ\"ש התוס' ז\"ל בר\"פ יש מותרות ד\"ה והא כוליה פרקין ל\"ת הוא וז\"ל פי' בקו' כגון ממזרת לישראל וחללה לכהן ואין נראה דבחלל' נמי איכ' עשה דקדושים יהיו אלא אאיסור ממזרת קאי כו' יע\"ש והנראה שדעתם ז\"ל דאע\"ג דבפ\"ב דיבמות ד\"ך הוה בעי רבא למימר דאלמנה מן הארוסין נמי עשה ול\"ת הוא דכתיב קדושים יהיו ופרכינן עלה ממזרת מאי איכא למימר דכתיב והתקדשתם א\"ה כל התורה נמי ומסקינן דה\"ט גזירה ביאה א' אטו ביאה שנייה וה\"נ מסקינן התם דאלמנה מן האירוסין מ\"ד פוטרת אתי עשה ודחי ל\"ת ומ\"ד אינה פוטרת לא אתי עשה ודחי ל\"ת כיון דאפשר בחליצה יע\"ש הרי מבואר דאלמנה מן האירוסין ליכא אלא ל\"ת ועשה דקדושים יהיו לא חשיב עשה ואפ\"ה ס\"ל ז\"ל דדוקא גבי אלמנה לא חשיב עשה דקדושים יהיו עשה משום דעשה דקדושים יהיו לא קאי אלא אאשה זונה וחללה לא יקחו דכתיב גבי כהן הדיוט דסמיך לי' אבל גבי אלמנה לכ\"ג בתר דהכי לא קאי וזה מבואר וא\"כ לפי דבריהם ז\"ל לא יתכן תירוץ זה דאצטריך קרא דבתוליה לעבור עליו בעשה ול\"ת ונ\"מ שלא יהיה פוטרת צרתה שהרי בלאו הכי איכא עשה דקדושים יהיו ואפשר שזה היתה דעת הרשב\"א ז\"ל ומכח זה הניח הדבר בצ\"ע כנ\"ל ודוק עוד כתב הרב הנז' וז\"ל ודע דהא דאמרינן דלר\"א פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה הוא דוקא לפוסלה לכהן אבל לא נפסלה מן התרומה דלא קרינן ביה כי תהיה לאיש זר כן כתבו התוס' פרק אלמנה לכ\"ג דס\"ט ד\"ה לא פוסלין והוא חדוש גדול בעיני עכ\"ל ואני אומר שדברי התוס' במחלוקת הוא שנוי ועיקר דין זה הוא תלוי על מ\"ש התוס' בפרק החולץ דמ\"ד ד\"ה קרא נמי שהקשה משם ר\"י דמנ\"ל דזונה אסורה בתרומה דאשה זונה לא יקחו כתיב אבל לתרומה לא אשכחן והיה נראה לר\"י דמכי תהיה לאיש זר הוא דנפ\"ל דזונה אסורה בתרומה כו' והאריכו בענין זה ובס\"ד כתבו וז\"ל ולעיל בסוף ד\"א הביא ר\"י דכל הנך דע\"י קדושין כיון דלא הוי זר אצלה מעיקרא לא הוי בכלל לאיש זר וזונה דפסולה לתרומה משום דכללה קרא בהדי חללה להכי פסולה כחללה א\"ד יע\"ש וא\"כ נראה דמ\"ש בפרק אלמנה לכ\"ג דלר\"א דס\"ל דפנוי הבא על הפנויה עשאה זונה לא מיפסלה לתרומה היינו משום דס\"ל כשיטת ר\"י דמעיקרא דטעמא דזונה דמיפסלה לתרומה הוא משום דנפ\"ל מקרא דכי תהיה לאיש זר ולהכי פנוי הבא על הפנויה דלא קרינן ביה לאיש זר לא מפסלה לתרומה אמנם לפום מסקנת ר\"י דס\"ל דטעמא דזונה משום דכללה קרא בהדי חללה נראה ודאי דלר\"א כיון דפנוי הבא על הפנויה היינו זונה דכתיבה בתורה מפסלה נמי לתרומה כיון דכללה קרא בהדי חללה וזה פשוט גם מדברי הריטב\"א בחי' כ\"י נראה שדעתו דלר\"א מיפסלה נמי לתרומה ממ\"ש בפ' ד\"א דל\"ד גבי ההיא דפרכינן התם והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה הקש' וז\"ל ומיהו קשה לוקמא כגון שנבעלה קודם לכן ביאת זנות ולא לפסולים להם דא\"כ הרי נפסלה באותו ביאה מן התרומה ואלו מתני' קתני ואם היו כהנות נפסלו מן התרומ' מיהו לוקמא דנבעלה לכשר לה דלא אשכחן בהדיא מאן דאית ליה פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה אלא לר\"א ולא קיימא לן כותיה עכ\"ד יע\"ש עוד כתב הרב הנז' וז\"ל שוב ראיתי להרשב\"א בתשו' סימן אלף רל\"ו שכתב וא\"נ הוה מצי לתרוצי הא דרב בשנבעל' באונס וכל שבאונס לא הויה זונה כדאמר רבא כו' נראה שכוון הרב ללישנא דרבה פרק הע\"י דנ\"ו דקאמר אלמא באונס לא קרינן ביה זונה ותמהני דרבה לא אמרה אלא בא\"א שנבעלה דסבירא ליה דכל שלא נבעלה לפסול לה אלא מחמת שהיא אשת איש כל שהוא באונס לא הוה זונה כיון דמותרת היא לבעלה ישראל אבל בעיקר זונה דהיינו שנבעלה לפסול לה פשיטא דאף באונס חשיבה זונה ומשנה שלימה שנינו פ\"ק דכתובות אמר\"י מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה אמר רי\"בן אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה הרי זו תנשא לכהונה הרי מבואר דביאת הפסולים פוסלים אפי' באונס וא\"כ הוא הדין פנוי הבא על הפנויה לר\"א כו' ושוב ראיתי הדבר מבואר בדברי ה\"ה פי\"ח מה' א\"ב דין ו' ולא ידעתי מה יענה הרשב\"א ביום שידובר בו סוגייא דפרק הבע\"י ד\"ס דאיכא מ\"ד דטעמא דראב\"י דאית ליה אנוס' חברו הולד חלל משום דס\"ל כר\"א דפנוי הבא על הפנוי' עשא' זונה הרי דפשיט' ליה דלר\"א אף באונס עשאה זונ' ודברי הרשב\"א צריכים תלמוד אלו ת\"ד ואנכי הרוא' שזו מחלוקת ישנ' לרבנן קמאי דקמאי הלא המה הרז\"ה והרמב\"ן במלחמותיו כי הנה הרז\"ה ז\"ל כתב וז\"ל מיהו ע\"כ לא פליג רבא אלא באשת ישר' מתוך שהותרה לבעל אבל בשאר חייבי כריתות ובכל נבעלה לפסול לה מודה דאפי' באונס מפסלה ומעשה דתינוקת כו' והרמב\"ן השיג עליו דכיון דבשאר חייבי כריתות אפי' באונס נפסלה לכהונה לכ\"ע מה נשתנית זו כו' והאריך בדבר ובס\"ד כ' אבל מפני שמדברי בעל המאור נראה שלא עלה לו פירוש השמועה כהוגן אנו צריכין לפרש דלישנא דרבה כל חייבי כריתות שנאנסו בכלן כהן לוקה משום זונה וה\"ה לאשת ישראל שנאנסה לרב עמרם דלית ליה מגו שכהן לוקה משום זונה וללישנא בתרא דרבא כל באונס לא קרינן ביה זונה הלכך בכולן אין לוקין עליהם משום שמות הללו אלא פסולים לכהונה משום ובת כהן כי תהיה לאיש זר כו' ולכהונה ק\"ו מתרומה כדאמרינן התם וכפרש\"י ז\"ל עכ\"ד הנה מבואר שדברי הרשב\"א בתשו' הן הן דברי הרמב\"ן ז\"ל וההיא מעשה דתינוקת דק\"ל להרב כבר ישבו הרמב\"ן דההיא לאו משום זונה מפסלה דכל שבאונס לא חשיבא זונה אלא משום קרא דובת כהן וכיון שכן גבי פנוי הבא על הפנויה לר\"א כיון דלא חשיבה לאיש זר כמ\"ש התוספ' פשיטא ודאי דלא מפסלה לכהונה כיון דלא חשיבה זונה ומקרא דובת כהן נמי לא ממעיט וההיא דאנוס' חבירו דק\"ל נרא' דלא ק\"מ דאיכא למימר דלאיכ' מ\"ד התם דטעמא דראב\"י משום דס\"ל כר\"א ס\"ל כלישנא קמא דרב' דכל שבאונס קרוי זונה אמנ' ללישנא בתרא דקי\"ל כותיה ה\"נ דלא מפסל' וזה מבואר ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה ודע שכפי שיטת הרשב\"א והרמב\"ן מקום יש ליישב מה שהקש' התוספות בפרק החולץ דף מ\"ד ע\"ב ד\"ה ה\"נ שהק' למאי דפריך בפ' אלמנה ואימ' נבעל' לפסול לה חייבי כריתות ל\"ל קרא דובת כהן לחייבי כריתות כיון דבחייבי כריתות הויא זונה וזונ' אסור' בתרומ' והאריכו ליישב קו' זו ובס\"ד הניחו בתימ' לשיטת ר\"י שם ע\"ש אכן לדברי הרמב\"ן יש ליישב דסוגיי' דהתם אתיא כלישנא בתר' דרבא דכל באונס לא חשיב' זונה ומש\"ה אצטריך שפיר קרא דכי תהי' לאיש זר להיכא שנבעל' באונס דמשום זונה ליכא ודוק ודע שהרמב\"ן כתב עוד בס\"ד וז\"ל ומסתבר' נמי דרב עמרם כהאי לישנא בתרא דרבי ס\"ל לפיכך הוצרך לומר דאפי' נאנסה ברשות בעלה דרחמנ' אפקיה משום טומאה ונמצ' שאין עליה לא שם טומא' ולא שם זנות אפי\"ה אסור' לכהונה כו' ובהלכות איתנהו לדרב עמרם ורבה אלמא לא פליגי עכ\"ד ונראה שכונתו מבוארת דטעמא דרב עמרם דאמר אשת ישראל שנאנסה אפי' שמותרת לבעלה פסולה לכהונה לאו היינו משום זונה וכלישנא קמא דרבה אלא פסולה לכהונה משום קרא דכי תהי' לאיש זר וכו' מבואר מדברי רש\"י ס\"פ ד' אחין וכ\"כ התוס' שם וז\"ל פי' בקו' טעמא דשמעתין משום בת כהן כי תהי' לאיש זר ולזה כוון הרמב\"ן ומעתה אני תמיה על ה\"ה בפ' א' מה' א\"ב דין כ\"א שתמה על הר\"א וז\"ל ואני תמיה בדעת הר\"א אחר שהוא סבור כלישנא בתרא למה לא השיגו פי\"ח ועוד שממ\"ש שם נראה בביאור שהוא סובר שאשת ישראל שנאנסה פסול' לכהונה ונרא' לדעתו שהוא סבור דהא דר\"ע לא פליג' אלישנ' בתר' ואי אפשר להולמו דהא ודאי משום זונה א\"א שנאנס' פסולה לכהונה כו'. וכן מתבאר מדברי רש\"י ז\"ל דהא דקתני פסולה לכהונה משום זונה קאמר א\"ד והוא תימה שהרי מבואר מדברי רש\"י דטעמיה דר\"ע משום בת כהן כי תהי' לאיש זר וכמ\"ש התוספ' והרמב\"ן ועוד יש לתמוה אדק\"ל על הר\"א תיקשי ליה דברי הרי\"ף בהלכות שהביא הא דר\"ע ופסק כלישנא בתרא והוא מן התימה איך לא הזכירו על דל שפתיו וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>מכאן </b>\n<b> אמרו גוי או נתין וכן יבמה שבא עליה זר עשאה זונה.</b> כתב ה\"ה וז\"ל ג\"ז בכלל נבעלה בעילת זנות וכ\"ש משאר חייבי לאוין דהא מספ\"ל אי קדושין תופסים ביבמה כו' ויש לתמוה הן על רבינו הן על ה\"ה שהרי בפ' קמא דיבמות דט\"ו ע\"ב אמרינן קא בעו מיני' צרות וקא פשיט להו בני צרות תרתי קבעו מיני' צרות מאי ואת\"ל צרות כב\"ה בני צרות דב\"ה לב\"ש מאי למאי נ\"מ למפשט ולד מחזיר גרושתו מי קאמרינן ק\"ו ומה אלמנה לכ\"ג שאין איסורה שוה בכל בנה פגום זו שאיסור' שוה בכל אינו דין שבנה פגום א\"ד איכא למיפרך מה לאלמנה שהי' מתחללת עצמ' וא\"ל צרות מתיר' אני בני צרות אני מעיד לכם כו' ופרש\"י וז\"ל היא עצמה מתחללת שאם מת כ\"ג פסולה להדיוט כו' תאמר במחזיר גרושתו שאין מתחללת בביאה זו כו' בתרומה דבי נשא שאין נפסלת בביאת חייבי לאוין אלא בזר אצלה מעיקר' לאפוקי מחזיר גרושתו ויבמה לשוק דלאו זר מעיקרא הוא יעיי\"ש הרי בהדיא דיבמה שבא עליה זר לא נתחללה בביאה זו מטעמא דלאו זר אצל' מעיקרא הוא וא\"כ איך פסק רבינו דעשא' זונה ומהיותר תימא על ה\"ה שכתב דזה נלמד מכ\"ש דשאר חייבי לאוין דהא ליתא דשאר חייבי לאוין שאני דזר אצלה מעיקרא הוא ומאי כל שכן דקאמר וליכא למימר דרבינו פוסק כריב\"ן דקאמר התם בדף י\"ד ע\"ב היאך הלכ' זו רווחת בישראל נעשה כדברי ב\"ש הולד ממזר לדברי ב\"ה נעשה כדברי ב\"ה הולד פגום לדברי ב\"ש ופירש\"י דאע\"ג דבני חייבי לאוין כשרים לקהל חללים הם לענין כהונה דאתי בק\"ו מאלמנה ופליג אדר' יהושע ולית ליה פירכא דמה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת יע\"ש ורבי' ס\"ל דטעמא דריב\"ן הוא משום דס\"ל דמחזיר גרושתו יבמה לשוק היא עצמה מתחללת וס\"ל דלא בעינן זר אצלה מעיקרא ולא משום טעמא דלא חשיב להא פירכא כמ\"ש רש\"י וכן ראיתי בחי' הרמב\"ן ביבמות פרק החולץ דמ\"ד ע\"ב שכתב דטעמא דריב\"ן משום דלא משמע ליה היא תועב' אלא לצרה אבל בניה תועבין ואי משום פירכא שכן היא עצמה מתחללת ס\"ל דאף זו נמי מתחללת ולית ליה הא דאמרינן פ' אלמנה לכ\"ג דבעי' זר אצלה מעיקרא לאפוקי מחזיר גרושתו ויבמה לשוק אלא כל שזר אצלה אפי' יבמה לשוק מתחללת יע\"ש והא ליתא שהרי רבינו פי\"ט הלכ' ה' כתב דכהן שבא על זקוקה ליבם ונתעברה מביאה ראשונ' הולד כשר ואי רבינו פסק כריב\"ן היל\"ל דהולד פגום לכהונ' גם ליכא למימר דס\"ל לרבינו כמ\"ש עוד הרמב\"ן שם דהולד פגום דקאמר ריב\"ן מזוהם קאמר משום לעז שהוא מטיפה אסורה אבל לא שיהי' פגום לכהונה ממש ומש\"ה לא מסייעינן מינה לרב יוסף בפרק החולץ מדריב\"ן עי\"ש ומשום הכי כתב דהולד כשר דהא נמי ליתא חדא דאכתי הוה ליה לומר דהולד מזוהם כדקאמר ריב\"ן ותו דאי ס\"ל כן א\"כ מנין לנו לומר דריב\"ן ס\"ל דיבמה לשוק היא עצמ' מתחללת ופליג אדר\"י ואההיא דפרק אלמנה לכ\"ג דקאמר דבעינן זר אצלה מעיקרא ואמאי לא נימא דלא פליגי וק\"ו דאלמנה נמי לא חשיב ליה משום פירכ' דמה לאלמנ' שכן היא עצמ' מתחללת כדסביר' ליה לר\"י אלא דאפי\"ה ס\"ל דהולד מזוהם הוא ובא מטיפה אסור' והיה אפשר לומר דרבינו פסק כותיה דריב\"ן בחד' וכותי' דר\"י בחדא דלגבי היא עצמה פסק כריב\"ן דהיא עצמה מתחללת ולא בעינן זר אצלה מעיקרא כמ\"ש הרמב\"ן ולענין הולד פסק כר\"י משום דבפרק התנוקת דס\"ט אמרינן דשאלו אנשי אלכסנדריא לר\"י בת משולחת מהו שתנשא לכהן ופשיט להא מקרא דהיא תועבה ואין בניה תועבין וא\"כ ה\"נ לענין יבמ' לשוק אע\"ג דאיכא ק\"ו מאלמנ' אפי\"ה הולד כשר משום דאמרינן מחזיר גרושתו יוכיח דהיא עצמה מתחללת והולד כשר ומ\"מ הנך רואה כמה מהדוחק בדרך זה דמי הכניסו להרמב\"ן ז\"ל בתגר זו ולא לפסוק כריב\"ן או כר\"י לגמרי בקוליהן ובחומריהן ובר מן דין דברי ה\"ה אכתי מן המתמיהין שם שהרי כתב ז\"ל לעיל מיניה בד\"ה מפי השמועה וז\"ל ודע שר\"מ כשהזכיר נבעלה לאדם שהיא אסורה לינשא לו לא הוצרך להוציא המחזיר גרושתו משנשאת דהא ודאי לא פסל לה משום דלאו זר אצלה מעיקרא הוא לפי שלא אמרו זר אלא לתרומה אבל לכהונה כבר נפסלה מחמת שנתגרשה כו' יע\"ש הנה מבואר מדבריו דס\"ל דהא דאמרי' בפרק אלמנה לכ\"ג דבעינן זר אצלה מעיקרא הלכת' פסיקת' היא וכיון שכן תימה על עצמך איך כתב דיבמ' שבא זר אצל' עליה עשא' זונה מק\"ו דשאר חייבי לאוין הא יבמה לשוק הוה ליה כמחזיר גרושתו דלאו זר אצלה מעיקרא הוא דבחד מחתא מחתו להו בתלמוד פ\"ק דיבמות ותו יש לתמוה על ה\"ה שכתב דלא הוצרך להוציא מחזיר גרושתו משום דלא אמרו כן אלא לתרומה דאכתי מה יענה ה\"ה ומ\"ש רבינו פ\"י מהל' תרומות הלכה י' וז\"ל ולא הכהנת בלבד אלא אפי' לויה שנבעלה לאסור לה הואיל ועשאה זונה אסורה לאכול בתרומה וא\"כ הי\"ל לרבינו לפסוק דמחזיר גרושתו לא נפסלה לאכול בתרומה וכבר ראיתי למוהר\"ד עראמה שתמה בזה והי' אפשר ליישב דבריו ע\"פ מ\"ש בשיטה מקובצת כ\"י למס' יבמות פ' החולץ דמ\"ד אההיא דאמרינן התם תני' המחזיר גרושתו והנוש' חלוצתו כו' וחכ\"א כו' כשר' וולד' כשרי' וז\"ל היא כשרה לתרומה איירי דלכהן אסור' דגרושה היא ור\"ח פי' דקאי אקרובת חלוצתו לחודיה אבל מחזיר גרושה מתחללת לתרומה אפי' לרבנן דאמרי בנה כשר ולא נהירא דלקמן מוכח בהדיא דכשרה לתרומה דבעי' זר אצלה מעיקרא ורבינו מאיר מיישב פי' ר\"ח דודאי היא פסולה אפי' לתרומה משום דטומאה כתיב בה ואפי' למאן דמוקי לה בסוטה מ\"מ אין מקרא יוצא מידי פשיטותו ואפי' למ\"ד כיון דאיעקר איעקר ה\"מ לפטור צרתה אבל היא גופא פשיטא דאהני בה לשון טומאה קצת לאוסרה בתרומ' כו' והא דפריך לקמן ואימא מחזיר גרושתו היינו שתהי' באזהרת לאו בתרומה מקרא דכי תהי' לאיש זר ומשני לאו זר אצלה מעיקרא הוא וליכא לאו ומיהו לעולם אסורה בתרומה מהאי קרא מדאפקיה בלשון טומא' הרא\"ש עכ\"ל וא\"כ איכא למימר שאף דעת רבינו כן ומש\"ה לא הוצרך להוציא בפ\"ו מה' תרומות המחזיר גרושתו משום דבלא\"ה אסור' בתרומ' מדאפקיה בלשון טומאה אלא שדברי ר\"ח ור\"מ תמוהים לע\"ד דכיון דלפי' רבינו חננאל ז\"ל היא כשרה דקתני בברייתא אקרובת חלוצתו דוקא קאי א\"כ מאי פריך בפרק אלמנה לכ\"ג ואימא נבעלה לפסול לה אף מחזיר גרושתו כלומר שתהי' באזהרת לאו מקרא דכי תהי' לאיש זר ואימא ה\"נ אלא משמע ודאי דס\"ל לתלמודא דהיא כשר' דקתני בבריית' אמחזיר גרושתו נמי קאי ומשום הכי פריך ואימא כו' כמ\"ש רש\"י שם וצ\"ע ועוד יש לדקדק על ה\"ה דאכתי הי\"ל לרבינו לאשמועינן דמחזיר גרושתו לא עשא' זונה אע\"ג דכבר נפסל' לכהונה מחמת שנתגרש' דנ\"מ למאי דקי\"ל ופסקו רבינו פי\"ז הלכה ט' דאש' שהית' אלמנ' וגרושה וחלל' זונה ובא עלי' כ\"ג אח\"כ לוקה ד' משום דשם זונה פוסל בישראל וא\"כ הי\"ל לאשמועינן דהמחזיר גרושתו לא עשאה זונה ואם בא עלי' כהן אח\"כ אינו לוקה שתים ואפשר שלזה הית' כונת ה\"ה במ\"ש ומ\"מ עדיין הי\"ל לבאר כי על כן הנרא' לי אמת בדעת רבינו דס\"ל דהא דאמרינן בפרק אלמנ' ואימא נבעלה לפסול לה אף מחזיר גרושתו ומשני לאיש זר אמר רחמנא למי שזר אצל' מעיקרא לאו הלכתא היא ואף תלמודא לא קאמר לה אלא אליבא דחכמים דר\"ע בפ' החולץ דס\"ל דהמחזיר גרושתו היא כשר' דאהא הוא דפרכינן ואימא נבעל' כו' כמ\"ש רש\"י ואהא הוא דמשנינן דס\"ל לחכמים דר\"ע דבעינן זר אצל' מעיקרא אמנם אנן בדידן לא קי\"ל כותייהו והיינו כלפי מ\"ש הרשב\"א שם בראש הסוגי' אהא דאמרינן מנ\"המ אמר ר\"י א\"ר ובת כהן כי תהי' לאיש זר כו' כיון שנבעלה לפסול לה פסל' וז\"ל מסתבר' לי דהכא לישנא קייטא נקט והכי קאמר למ\"ד אין זונה מחייבי לאוין מנ\"ל דמפסלה אבל לדברי חכמים דבפ' הבע\"י דגיורת משוחררת ושנבעלה בעילת זנות הויא זונ' וכ\"ש לר\"מ ן' חרש כו' פשיטא דפסל' משום דהו\"ל זונה וזונ' בהדיא כתיבא אלא לר\"א דאמר אין זונה אלא כשמה כלומר טועה מתחת בעל' וכאילו אמר תינח לרבנן דהוי לה זונה אלא לר\"א מנ\"ל כו' א\"ד עי\"ש וא\"כ איכא למימר דהא דאמרינן בגמרא דמחזיר גרושתו לא נתחלל' משום דלאו זר אצל' מעיקרא אינו אלא אליבא דר\"א דס\"ל אין זונה מחייבי לאוין ונבעל' לחייבי לאוין דפסלה נפ\"ל מקרא דכי תהי' לאיש זר הוא דבעינן זר אצל' מעיקרא וכן נמי חכמים דר\"ע בפ' החולץ דס\"ל דמחזיר גרושתו כשר' ס\"ל כר\"א דבעינן זר אצלה מעיקרא אמנם לדידן דקי\"ל כחכמים דפ' הבע\"י דיש זונה מחייבי לאוין ונבעלה לחייבי לאוין נפ\"ל מקרא דזונה דכתיבה בהדי' פשיט' ודאי דלא בעי' זר אצל' מעיקרא שהרי לא נפ\"ל מקרא דכי תהי' לאיש זר דנדרוש הכי מעת' מתרצתא היא ההיא דפ\"ק דיבמות דאיכא למימר דהנהו דבעו מניה דר\"י דס\"ל דיבמה לשוק לא נתחלל' הוא משום דס\"ל דבעינן זר אצלה מעיקרא כר\"א וכחכמים דר\"ע דס\"ל הכי אמנם לפום מאי דקי\"ל דיש זונה מחייבי לאוין לא בעינן זר אצלה מעיקרא ועוד י\"ל מעין האמור דלרבינו קשיתיה מאי דהק' התוס' פ\"ק דיבמות ד\"ה נעשה כדברי ב\"ש דבסוף נדה מסיק ר\"י דולד מחזיר גרושתו כשר משום דהיא תועב' ואין בניה תועבין ולמה לי קרא כיון דמיפריך ק\"ו וליכא למימר דאתי למידק אבני יבמה לשוק דהא ר\"י ס\"ל דבני יבמה לשוק כשרים לכהונה משום פירכא שכן היא עצמ' מתחלל' והתוס' נדחקו בתי' קושיא זו דלר\"י איצטריך היא תועב' דלא נימא בניה תועבין משום דכתיב ביה טומא' כעריות עיי\"ש ועיין בהרב חי' הלכות ז\"ל פ' החולץ דמ\"ד מה שהק' שם בפשט' דשמעתתא וכנראה דאשתמיט מיניה דברי התוס' הללו ואולם רבינו ס\"ל מכח קו' זו דודאי הנהו דשאלו לר\"י ס\"ל דמחזיר גרושתו ויבמה לשוק אינה מתחלל' משום דבעינן זר אצלה מעיקרא כדס\"ל לחכמים דר\"ע בפרק החולץ אמנם ר\"י ס\"ל דהיא עצמ' מתחלל' ולא בעינן זר אצלה מעיקרא אלא אפי' בסוף לאיש זר קרינן ביה וכדס\"ל לריב\"ן כמ\"ש לעיל בשם הרמב\"ן ומשום הכי קאמר להו דולד מחזיר גרושתו כשר מקרא דהיא תועבה ולא משום דמפריך ק\"ו כדס\"ל אינהו וכן נמי מאי דקאמר ר\"י פ\"ק דיבמות בני צרות מעיד אני בכם כו' לאו משום דמפריך ק\"ו כדס\"ל אינהו אלא ר\"י לטעמיה אזיל דס\"ל דולד מחזיר גרושתו כשר מקרא דהיא תועבה ומשום הכי גבי יבמה לשוק נמי ס\"ל דהולד כשר אע\"ג דאיכא ק\"ו מאלמנה משום דאיכא למימר מחזיר גרושתו יוכיח ונמצא אם כן דרבינו ז\"ל פסק כר\"י ודחה סוגיא דפרק אלמנה לכ\"ג דקאמר דבעינן זר אצלה מעיקרא משום דההיא סוגי' לא אצטריך אלא אליב' דחכמים דר\"ע דס\"ל דהמחזיר גרושתו כשרה ואהא הוא דפרכינן ואימא כו' ומשנינן דס\"ל לחכמים דר\"ע דבעינן זר אצלה מעיקר' אמנם אנן בדידן לא קיימא לן כוותייהו אלא כר\"י דס\"ל דהיא עצמה מתחללת וריב\"ן נמי הכי ס\"ל כמ\"ש ור\"ע נמי משמע דהכי ס\"ל דלא בעינן זר אצל' מעיקרא דקאמר פרק החולץ דמחזיר גרושתו פסולה וכבר התוס' בד\"ה היא כשרה נתקשו בזה ותי' דסוגיא דפרק אלמנה לכ\"ג אתיא כרבנן ור\"ע ס\"ל לא בעינן זר אצלה מעיקרא כדאמרינן בפ\"י יוחסין השתא ממזר הוי מיפסיל בביאתו מבעיא א\"ד יע\"ש אמנם רבינו לא ניחא לי' משום ה\"ט שכתבו התוס' שהרי התוס' לקמן בפרקין בד\"ה השתא ממזר כו' כתבו משם הר\"ש מקוצי דלאו הא בהא תליא דאפשר דליהוי ממזר ואפ\"ה אינו פוסל בביאתו והתם לא פריך אלא מכח קרא דכי תבעל יע\"ש ואם כן הדרא קו' לדוכתי' דאמאי קאמר ר\"ע דפסולה ומשום הכי ס\"ל דר\"ע נמי פליג וס\"ל דלא בעינן זר אצלה מעיקר' אלא אפילו בסוף נמי לאיש זר קרינן ביה ומשום הכי פסק רבינו כותייהו כך נראה לי אמת ויציב בדעת רבינו ובהכי ניחא מה שכתב עוד רבינו בדין ד' הבא על אחת מהשניות כו' כגון הבא על חלוצתו כו' לא עשאה זונה שהרי אינה אסורה לו מן התור' ותמה על דבריו הרב בעל משנה למלך ז\"ל בפרק ט' מהל' אלו דין ה' דמשמע מדבריו שאם היה אסורה מן התורה הי' עושה אותה זונה ואמאי והא לא הי' זר אצלה מעיקרא שהרי קודם החליצה הית' ראוי' לו עי\"ש שהניחו בצ\"ע ולפי מ\"ש דבריו ז\"ל באו על נכון וראיתי למוהר\"י צונצין ז\"ל בספר נחלת יהושע סימן י\"א שתמה על רבינו ז\"ל שפסק דיבמה שבא עליה זר פסלה ופסק פי\"ט דהולד כשר ששני דברים אלו יחדיו לא יכונו כיון דס\"ל עשאה זונה איכא למילף מק\"ו מאלמנה דהולד פגום וניחא ליה דכיון דרבינו ז\"ל פסק בפט\"ו דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ומשמע דלגמרי קאמר אפילו לכהונה א\"כ ק\"ו פירכא הוא דאיכ' למיפרך נכרי ועבד הבא על בת ישראל יוכיח דאע\"ג דאיסורו שוה בכל אין הולד פגום את\"ד יע\"ש. ולפי מ\"ש אין כאן קו' כלל דרבינו ז\"ל פסק כר\"י דס\"ל דהיא עצמה מתחללת ואפ\"ה הולד כשר דילפינן ממחזיר גרושתו כמ\"ש גם מ\"ש דטעמיה דרבינו משום דאזיל לשיטתיה דס\"ל כהנהו אמוראי דמכשרי בגוי ועבד לגמרי לא ידעתי מה יענה להטור ז\"ל דבסי' ד' פסק דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד פגום לכהונה כדעת אביו הרא\"ש ז\"ל ובסי' ז' פסק דהבא על יבמה לשוק אין הולד חלל חזר ובא עליה הולד חלל ועיין במרן הב\"י ז\"ל דא\"כ קשה טובא דכיון דבסימן ז' פסק דהבא על יבמה לשוק עשאה זונה ונתחללה בביאתו הול\"ל דהולד פגום מק\"ו דאלמנה כדמוכח בגמ' גם אין לומר שדעת הטור ז\"ל כמ\"ש בדעת רבינו דס\"ל דלרבי יהושע היא עצמה מתחללת ואפי\"ה אין הולד פגום מק\"ו דאלמנה משום דכיון דכתיב היא תועבה ואין בניה תועבין איכא למימר מחזיר גרושתו יוכיח ואם כן איך פסק דנכרי ועבד הולד פסול לכהונה והיינו משום ק\"ו דאלמנה כמ\"ש הרא\"ש ואמאי לא נימא מחזיר גרושתו יוכיח וליכא למימר דהא לא חשיב פירכ' משום דאיכ' למימר מה למחזיר גרושתו שכן תפסי בה קדושין תאמר בנכרי ועבד וכמ\"ש הב\"ח ז\"ל סימן ד' דלא אמרינן עמוני שנשא בת ישראל יוכיח דאע\"ג דנתחללה בביאתו אפילו הכי הולד כשר מה\"ט ע\"ש דהא ליתא דא\"כ גבי יבמה לשוק נמי לא חשיב פירכא מה\"ט שהרי יבמה לשוק לא תפסי קדושין כמ\"ש הטור סימן ו' יע\"ש ושמא י\"ל דגבי נכרי ועבד לא אמרינן מחזיר גרושתו יוכיח משום דאיכא למימר מה למחזיר גרושתו שכן יש להם היתר לבא בקהל וזה ודאי דוחק ועיין בספר בית שמואל ס\"ד סק\"ד ודע שהתוס' ז\"ל פ' הבע\"י דס\"א נראה שחולקים על דעת רבינו שדחו פי' רש\"י ז\"ל שם דאין זונה אלא מחייבי כריתות דלא תפסי בה קדושין אבל מחייבי לאוין דתפסי קדושין לא הויא זונה ועיין במרן הב\"י ז\"ל סימן ו' שתמה על דבריהם וז\"ל ואיני יודע היאך אפשר לדחות ברייתא זו דגר עמוני כו' דקתני בהדיא דחייבי לאוין פסלי מן הכהונה והיינו ודאי מטעם דעשאה זונה כו' יע\"ש ועיין בהרב ח\"ה ז\"ל פ' המגרש דפ\"ט ד\"ה בעולה שהק' עוד לדבריהם ממתני' דפ\"ק דכתובות דקתני ר\"י ור\"א אומרים דהרי היא בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראי' לדבריה דמוכח בהדי' דנפסלה לכהונה מחייבי לאוין כו' דיש ליישב דאתי' כמ\"ד דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין ואנן לא קי\"ל הכי ובהכי יתיישב נמי הך בריית' דגר עמוני כו' דלא תקשי לדברי התוס' כמ\"ש הב\"י א\"ד יע\"ש והם דברים תמוהים דמתניתין דפ\"ק דכתובות ר\"י היא ורבי יהושע ס\"ל בהדיא בפ' החולץ דאין ממזר אלא מחייבי מיתות ב\"ד דלא כר\"ע גם מ\"ש דבריית' דגר עמוני אתיא כמ\"ד אין קדושין תופסין בחייבי לאוין הוא תמוה שהרי בפרק אלמנה לכ\"ג מבואר בהדי' דנפ\"ל מקרא דכי תהי' לאיש זר ופרכינן ואימ' נבעלה לפסול לה חייבי כריתות ומשנינן כי תהי' אמר רחמנ' בהנך דאית בהו הויה והדר פרכינן ולר\"ע כו' הרי בהדיא דבריית' זו אתיא ככ\"ע גם בפ' האומר דס\"ד אמתני' דקדשתי את בתי כו' פרכינן והרי בידו להשיאה לממזר ומשנינן כר\"ע דאמר אין קדושין תופסין כו' והדר פריך והרי בידו להשיאה לחייבי עשה דתפסי בה קדושין הרי מבואר דאפי' למ\"ד קדושין תופסין בחייבי לאוין אפ\"ה נפסלה לכהונה מחייבי לאוין דאל\"כ מאי פריך אדהוצרך לשנויי דמתני' כר\"ע ואדרבה אי נמי דמתני' דלא כר\"ע ניחא טפי ותו קשה עליו שהרי בריית' דגר עמוני קתני מצרי בהדי הנך דפסל מן הכהונה ואם כן ע\"כ לפי דבריו ז\"ל צריך לומר דס\"ל לברייתא דאין קדושין תופסין בחייבי עשה כר' ישבב ואלו תלמודא מספ\"ל בדר' ישבב אי לאפוקי מדר' סימאי הוא דאתא ובחייבי עשה לכ\"ע תפסי קידושין אי טעמא דנפשי' קאמר ואפי' בחייבי עשה לא תפסי ומאי מספ\"ל הא מהך בריית' מוכח בהדי' דטעמ' דנפשיה קאמר דאל\"כ אמאן תרמייה סוף דבר שדבריו הן מן המתמיהים ולעיקר קו' מרן ז\"ל עיין בספר חכמת שלמה בחידושי יבמות דף מ\"ד ע\"ב ד\"ה ה\"נ כו' ויתיישב ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האב </b>\n<b> שאמר קדשתי את בתי כו' נאמן כו' נשבית ופדיתיה כו' אינו נאמן כו'.</b> משנה פ' האומר דס\"ד ופרכי' עלה בגמ' מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא רישא בידו סיפא לאו בידו והדר פרכינן ולא והרי בידו להשיאה לחלל כו' ומשנינן אתיא כרבי דוסתאי דאמר בנות ישראל מקוה טהרה לחללין כו' והדר פרכינן והרי בידו להשיאה לממזר ומשנינן כר\"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין הרי בידו להשיאה אלמנה לכ\"ג כו' הניחא לר' ישבב אי לטעמא דנפשיה כו' אלא אמר רב אשי רישא רחמנא הימניה כו' בנשואין רחמנא לאב בשבויה לא הימניה עכ\"ת הסוגי' ודע דמסוגיא זאת הק' הרב אהרן ששון ז\"ל בקונטר' הן ישלח הובאו דבריו בס' מש\"ל בפרק זה הלכה א' לדעת הראב\"ד שכתב ה\"ה ז\"ל שם וז\"ל וסבור הראב\"ד שאין היקש זה אלא לתרומה דכשם דכ\"ג פוסל את האלמנה מלאכול בתרומה כו' כך זרעו החלל פוסל אותה מהתרומה אבל לאסור כהונה לא מצי לאקשויי כו' דהא זרעו מותר הוא אפי' בכהנת כו' יע\"ש והוא תימא דהרי מסוגי' זו מבואר דחלל שנשא כשירה פסלה לכהונה מדקאמר והרי בידו להשיאה לחלל דקא פסלה מכהונה ואפי' את\"ל דיש לדחות דמכהונה דקאמר לא קאמר מלהשיאה לכהונה אלא לדין כהונה דהיינו אכילת תרומה עם שהוא דוחק מלבד זה א\"א לאומרו דע\"כ אי ס\"ל לתלמודא שאינו פוסלה לכהונה לא הוה מקשי מידי משו\"ה לא מהימן לומר נשבית משום דשבויה פסולה לכהונה ולתרומה ואם היה משיאה לחלל לא היה פוסלה אלא לתרומה וא\"כ אין בידו דאין סברא לומר דתלמודא מקשי דליהוי נאמן מיהא לפוסלה מן התרומה משום דבידו להשיאה לחלל ומתני' סתמא קתני אינו נאמן דמשמע דאינו נאמן לשום ענין דע\"כ ס\"ל לתלמודא דמיגו לחצי טענה לא אמרינן מדלא ק\"ל לתלמודא דיהא נאמן מיהא לפוסלה לכהונה משום דבידו לקדשה ולגרשה אלא ע\"כ ס\"ל לתלמודא דכיון דבטענת נשבית ופדיתיה פוסלה מן הכהונה ומן התרומה אינו נאמן אפילו לפוסלה מן הכהונה משום מיגו דבידו לקדשה משום דהוי מיגו לחצי טענה וכמ\"ש רש\"י והר\"ן ז\"ל את\"ד יע\"ש מה שהאריך בזה ואי משום הא ודאי לא אריא דמצינן למימר שדעת הראב\"ד ז\"ל כדעת אחרים שכתב הר\"ן שם דמשמע דס\"ל דאמרינן מיגו לחצי טענה וכן מצאתי להרב החידושין ז\"ל שכתב משם הראב\"ד עצמו דלמאי דקס\"ד השתא מתני' בבת כהן עסקינן ונאמן הוא לפוסלה מהכהונה משום מיגו דבידו לקדשה ולגרשה ואינו נאמן דמתני' היינו דוקא לתרומה יע\"ש וא\"כ היינו דק\"ל לתלמודא דלפוסלה מן התרומה הרי בידו להשיאה לחלל דקא פסלה לכהונה כלומר מדין כהונה כמ\"ש ז\"ל ומ\"מ הדבר הקשה הוא לשמוע מאין יצא לו להראב\"ד לומר כן ולעייל פילא בקופא דמחט' מאחר דלישנא דקא פסלה לכהונה מבואר דהיינו לינשא לכהונה ומה גם דבריי' משוי חלל לאינך ועלה קאמר דפסלן דמשמע בין לתרומה בין לכהונה וכמו שהקשה ה\"ה ז\"ל והנראה שהכריחו לומר כן מההיא דגרסינן ס\"פ האומר דס\"ז ותו ליכא והרי חלל שנשא בת ישראל ויש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר והקשו התוס' ז\"ל דמאי פריך דהתם מאי דהבן פסול לאו משום דאזלינן בתר הזכר לחודיה אלא משום דאמו פגומה שהחלל פסלה בביאתו והוי חללה כו' יע\"ש אכן כפי דברי הראב\"ד ז\"ל הנה נכון דע\"כ טעמא דחלל שנשא בת ישראל דהולד חלל הוא משום דאזלינן בתר הזכר דאי משום אמו לאו פגומה היא להינשא לכהונה ולא פסלה אלא לתרומה ואם כן בת חלל זכר אמאי פסולה לכהונה וזה ראיה נכונה לדעת הראב\"ד ז\"ל אך הדבר הק' הוא דבהדי' תנן פרק יש מותרות ואלו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמתיהן חלל שנשא כשירה ויש לו אח כשר ואף שבירושלמי גריס גירסא אחרת ורבינו ז\"ל הביא גירסת הירושלמי בפירוש המשנה כבר צוחו עליה הנ\"י והרשב\"א איך תפס בגירסת הירושלמי הפך תלמודא דידן ובאמת שהוא דבר מתמיה על ה\"ה ז\"ל איך אשתמיט מיניה משנה שלימה ושוב ראיתי להרב מחנה אפרים ז\"ל בחי' על רבינו שתפס עליו בזה ועוד הקש' עליו מדתנן בת חלל זכר פסולה לכהונה ובפי' אמרו כל שאי אתה נושא את בתו אי אתה נושא אלמנותו יע\"ש כי על כן לפי חומר הנושא לדידי חזי לי לומר שדברי ה\"ה ז\"ל הללו שכתב בדעת הראב\"ד לאו מילת' פסיקת' היא אליב' דכ\"ע אלא אליב' דהלכתא דקי\"ל כותיה דת\"ק דאמר גר עמוני ומואבי כו' פסלן אבל לר\"י דקאמר כל שזרעו פסול פוסל כל שאין זרעו פסול אינו פוסל מודה הוא דחלל שנשא כשרה פסלה לכהונה וטעמ' דמילת' שהרי אמרו בפ\"י יוחסין דע\"ה מאי איכא בין ת\"ק לר\"י אר\"י מצרי שני א\"ב ושניהם לא למדוה אלא מכ\"ג באלמנה דת\"ק סבר כי כ\"ג באלמנה מה כהן גדול באלמנה שביאתו בעבירה ופוסל בה אף כל שביאתו בעבירה פוסל ור\"י סבר מה כ\"ג באלמנה שזרעו פסול ופוסל אף כל שזרעו פסול ופוסל לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פוסל כו' וא\"כ ס\"ל להראב\"ד ז\"ל דלת\"ק כיון שעיקר הפיסול תלי במה שביאתו בעבירה א\"כ חלל שנשא כשירה כיון שאין ביאתו בעבירה אינו פוסל בה וקרא דלא יחלל זרעו מסתבר לאוקמיה דוקא לתרומה דכיון דחלל פסול לתרומה פוסלה בביאתו לתרומה אבל לפוסלה לכהונה כיון דחלל עצמו מותר בכהנת אין סברא שפוסל אותה במה שהוא מותר בה וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל אמנם לר\"י דס\"ל דעיקר הפיסול תלוי במה שזרעו פסול וטעמ' דביאתו בעבירה לא אהני ליה כלל שהרי מצרי שני אע\"ג דביאתו בעבירה אפ\"ה ס\"ל דכיון שאין זרעו פסול אינו פוסל א\"כ חלל שנשא כשירה כיון דזרעו פסול לכהונה כדתנן בת חלל זכר פסולה לכהונה פוסל אותה לכהונה דומיא דזרעו ובהכי מדוקדקים דברי ר\"י דקאמר כל שזרעו פסול פוסל דלכאורה ק\"ק דכיון דר\"י לא את' לאפלוגי אלא אמצרי שני ומטעמ' דאין זרעו פסול א\"כ לא הו\"ל לר\"י לומר אלא כל שאין זרעו פסול אינו פוסל דבהא הוא דפליג את\"ק אבל כל שזרעו פסול פוסל אפילו ת\"ק מודה אכן כפי מ\"ש ניחא דר\"י אתרווייהו פליג וקאמר דכל שזרעו פסול דהיינו חלל שנשא כשירה פוסל אותה לכהונה דומיא דזרעו ובגמ' כי פריך מאי איכא בין ת\"ק לר\"י ול\"ק א\"ב חלל שנשא כשירה לענין דפסולה לכהונה איכא למימר דתלמוד' אכל שאין זרעו פסול אינו פוסל דקאמר ר\"י פריך דמשמע דאתא לאפלוגי את\"ק בהא ואהא פריך דמאי איכא בין ת\"ק לר\"י הא כל הנהו דקתני זרעו פסול ומשני א\"ב מצרי ב' דלת\"ק פוסל כדתני סתמא מצרי ואדומי דמשמע אפי' מצרי שני ומעתה מתרצתה ההיא דפרק יש מותרות דההיא מתניתין אתייא כר\"י דתני טעמא בזרעו פסול וכן ההיא דכל שאין אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנתו רשב\"ג הוא דקאמר לה ומשום דס\"ל ג\"כ כר\"י דתלי טעמא משום זרעו פסול וכמבואר בגמרא שם וסוגיא דידן נמי מתרצתא היא ודקא פסלה לכהונה דקאמר דברים כפשטן ואליבא דר\"י דקאמר ומשום דמתני' בפ' יש מותרות סתם לן כותיה וכי משני הא מני ר' דוסתאי היא לא מצי לשנויי הא מני ת\"ק דר\"י דס\"ל דאינה פסולה לכהונה משום דאכתי קשיא ליה לענין תרומה דיהא נאמן במיגו דבידו להשיאה לחלל כנ\"ל ליישב דבריו ז\"ל. האמנם דברי ה\"ה ז\"ל יש בהן מן הקושי במ\"ש עוד וז\"ל ואפשר שהראב\"ד ז\"ל סבור שהנבעלה לחלל אסורה לכהונה ולא משום זונה כו' אלא משום חללה כו' וזה אפשר כו' ואין לי הכרח גמור מאיזה מין משניהם הוא כו' ואתמהא שהרי בריש פרק יש מותרות אמרינן משום דבעי למתני חלל שנשא כשירה טעמא דנשא דשוייה חללה הרי להדיא דמשום חללה הוא דאסורה וממילא יש לתמוה על רבינו ז\"ל שכתב דאיסורו משום זונה וצ\"ע ועיין ברש\"י ז\"ל פ' יש מותרות ד\"ה אח כשר שכתב וז\"ל כהן אסור ליבמה משנתחללה בביאת חלל כדילפינן מבת כהן כי תהי' לאיש זר כו' יע\"ש וצ\"ע דחלל שנשא כשירה לא נפ\"ל מקרא דובת כהן אלא מקרא דלא יחלל זרעו מה הוא פוסל אף זרעו פוסל וכדאית' בפרק אלמנה דף ס\"ט דפרכינן התם א\"ה חלל דלאו זר הוא לא ליפסול אמר קרא כו' יע\"ש. ובמה שהקשו בגמרא והרי בידו להשיאה לממזר כתב הרב מש\"ל ז\"ל בהלכה הנז' דע\"כ מאי דפריך בגמרא בידו להשיאה לממזר לממזר דאוריית' קאמר דאי לממזר דרבנן קאמר והויא פסולה כמו שבויה דהוי מדרבנן לדעת רבינו ז\"ל א\"כ מאי משני כר\"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין הא אפי' ר\"ע לא אמר אלא בחייבי לאוין דאוריית' אבל ממזר דרבנן פשיטא ודאי דקידושין תופסין וע\"פ זה הקשה לדעת רבינו דס\"ל דשבויה פסולה דרבנן יע\"ש שיש ליישב הקו' על נקלה כמו שיראה המעיין אך זו היא שקשה בעיני לדעת רבינו דא\"כ כי משני כר\"ע דאמר כו' אמאי לא פריך תלמוד' דאכתי בידו להשיאה לממזר דרבנן דקידושין תופסין בו ופסלה לכהונה ולתרומה ובשלמ' לדעת הסוברים דשבוייה הויא מדאוריית' כמו שנראה מדברי רש\"י ז\"ל בפרק הגוזל בההיא דנחיל של דבורים ועיין בהרב החבי\"ב חא\"ה סי' ו' יש לומר דמשום הכי לא פריך דבידו להשיאה לממזר דרבנן משום דהא לא חשיב מיגו דאיכא למימר דהאב רוצה לפוגמה יותר שתפסל מן התורה אכן לדעת רבינו ז\"ל קשה והנה לכאורה היה נראה דהא ודאי בורכא היא שהרי ממזר דרבנן לא פסלה לכהונה ממ\"ש רבינו בדין ד' הבא על א' מן השניות וכיוצא בהם לא עשה אותה זונה שהרי אינה אסורה להינשא לו מן התורה ומבואר כן פ' יש מותרות דאמרינן שניות מד\"ס כו' היא כשירה וולדה כשר וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל שם א\"כ משמע ודאי דהוא הדין לממזר דרבנן דלא פסלה דומיא דשניות כיון שאינה אסורה להנשא לו מן התורה ומן התימא על הרב הנז' ז\"ל אמאי הוצרך להכריח הדבר דע\"כ מאי דפריך בידו להשיאה לממזר היינו ממזר דאורייתא ממאי דמשני כר\"ע דאמר כו' והלא ממקומו הוא מוכרח דאי ממזר דרבנן קאמר לא פסלה לכהונה ומאי פריך כך היה נראה לכאורה האמנם הא ודאי ליתא שהרי נתין לדעת רבינו ז\"ל שכתב בפי\"ב מה' אלו דין כ\"ב אין איסורו אלא מדרבנן ובריית' בפ' אלמנה לכ\"ג קתני נתין בהדי הנך דפסלם לכהונה והן אמת דאי משום הא היינו יכולים לומר דנתין אשגר' לישן הוא ואגב גררא דממזר תני לה כמ\"ש ה\"ה שם שלדעת הסוברים דנתין איסורו מדרבנן כ\"מ שהזכירו נתינה אצל ממזרת אגב גררא תני לה דומיא דחלוצה אצל גרושה עי\"ש אך זה ודאי לא יתכן שהרי רבינו ז\"ל בפרק זה מני נתין בהדייהו ובדברי רבינו ז\"ל פשיטא ודאי דלא יתכן לומר דאשגרת לישן קאמר דודאי דרך הפוסק לדקדק בלשונו שלא נטעה בו ושוב ראיתי למוהר\"ר דוד עראמה ז\"ל בחי' שכתב שם כלשון הזה או נתין כו' ואע\"פ שלדברי הרב הם מד\"ס הולד פסול וכן ממזר דרבנן משא\"כ בשניות דהולד כשר ע\"כ האמנם הרב ז\"ל לא ביאר לנו מה טעם לחלק בין נתין לשניות מאחר שרבינו ז\"ל תלי טעמא מפני שאינה אסורה להנשא לו מן התורה ואולי טעמא דמילת' דשניות אין איסורן מצד עצמם כלל אלא משום גדר וסייג לעריות משא\"כ בנתין שגזרו עליהם מצד עצמם לפוסלם לבוא בקהל מפני אכזריות שהיה בהם והילכך עשאום כממזר דאוריית' וכן ראיתי בליקוטי מוהר\"ב ז\"ל בפרק אלו נערות אהא דפרכינן התם אלא שניות כיון דמדאוריית' חזיין ליה אמאי אין להם קנס שהקשה מההיא דאמרינן התם ממזרת ונתינה איכא בינייהו אלמא אף דאיסורם מד\"ס אין להם קנס ותי' הרב ז\"ל דיש לחלק בין איסור שניות שהם משום גדר וסייג לאיסור נתינה וכמ\"ש ועיין בהרב מש\"ל ז\"ל פ\"א מהלכות נערה בתולה הלכה ה' שהביא דברי מוהר\"ב ז\"ל וכתב שלא מצא לא טעם ולא ריח בחילוק זה ולדעתי חילוק זה יש לו סמוכות מדברי רבינו ז\"ל הללו ודו\"ק ועיין עוד שם במה שרצה להכריח דעת רבינו ז\"ל שכתב שם דאפי' היתר אנוסה אסורה לו מדרבנן לא ישאנה ממ\"ש בפרק אלו נערות ממזרת ונתינה א\"ב והדבר מבואר שלדעת רבינו איסור נתינה מד\"ס ואפ\"ה אמרינן דלרשב\"ם דדריש לקרא דולו תהיה לאשה בראויה לקיימה אי מיעוטא דנתינה משום דאינה ראויה לקיימה וכתב שזו ראיה שאין עליה תשובה לדעת הסוברים דאיסור הנתינה מד\"ס יע\"ש והן דברים תמוהים אצלי שהרי הרב ז\"ל לעיל מזה דחה ראית הרב מוהר\"א ששון ז\"ל שהביא ראי' לדעת רבינו מברייתא דקתני פרט לאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וחלוצה איסורו מדרבנן ואפי\"ה אינו חייב לנושאה וכתב עליו דלא מכרעא ראיה זו לפי שמצינו במקומות רבי' דתני חלוצה ואשגרת לישן הוא ובר\"פ אלו הן הלוקין תנן חלוצה לכהן הדיוט וכתבו התוס' ז\"ל דהוי אשגרת לישן כו' יע\"ש וא\"כ היא גופא איכ' לדחויי לראיה זו שהביא הרב ז\"ל דנתינה דקאמר בגמרא אשגרת לישן הוא ואגב גררא דממזרת נקט לה וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל שלדעת הסוברים דנתינה איסורו מד\"ס כל מקום שהזכירו נתינה אצל ממזרת אגב גררא תני לה דומיא דחלוצה אצל גרושה וכ\"כ התוספת בר\"פ אלו נערות דהא דתנן בר\"פ אלו הן הלוקין ממזרת ונתינה וכן הא דאמרינן בפרק יש מותרות ממזרת ונתינה א\"ב מ\"ד דאורייתא הא נמי דאורייתא כו' אשגרת לישן הוא יע\"ש ודבריו צ\"ע ואיך שיהיה לדאתאן עלה הנה מבואר ממ\"ש דנתין אע\"ג דאין איסורו אלא מד\"ס אפ\"ה פסלה לכהונה וכיון שכן הדרא קושי' לדוכתין דאמאי לא פריך בידו להשיאה לנתין דקידושין תופסין בה לכ\"ע וצ\"ע ובמה שתי' בגמרא כר\"ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ראיתי למוהר\"י ו' לב בשיטה כ\"י כתב וז\"ל וכן אין בידו למוסרה לזנות כדי שתפסל משום דקא עבר בלאו דלא תחלל את בתך להזנותה הילכך לאו בידו הוא והא דקאמר בידו להשיאה לממזר ופרש\"י ז\"ל ביד האב להשיאה לו בעבירה שנראה שאע\"פ שהוא עובר בלאו שיכול להשיאה לו לא שהאב עובר כלל שהרי לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים אלא הממזר שהשיאה הוא שעובר בלאו עכ\"ל והן דברים תמוהים דהא דאמרינן לא הוזהרו כשירות להינשא לפסולים היינו דוקא לפסולי כהונה אבל שאר פסולים שהאנשים הוזהרו מלישא אותן כגון ממזר וכיוצא אף נשים הוזהרו עליהם דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה כמ\"ש רש\"י ז\"ל לקמן פרק ע\"י דף ע\"ג והוא מבואר ביבמות פרק יש מותרות ולעיקר קו' עיין בהרב החידושין ז\"ל שתי' דלמוסרה לזנות לא זכי ליה רחמנא יע\"ש ובמה שאמרו בגמ' הניחא לר' ישבב אי לטעמיה דנפשיה כו' הקשה הרב החידושין ז\"ל דלר' ישבב נמי אכתי קשה דבידו להשיאה בעולה לכ\"ג דאפילו רב ישבב מודה משום דהוי עשה שאינו שוה בכל כדאיתא פרק אלו נערות יע\"ש מה שתי' ולדעתי ל\"ק מידי דמבעולה ל\"ק לן משום דמצינן לשנויי דמתני' כרבנן דראב\"י ס\"ל בפ' ע\"י ד\"ס דבעולה לכ\"ג הולד כשר משום דאין חלל מחייבי עשה וכיון דהולד כשר לא נפסלה לכהונה דכל שנושא בתו אתה נושא אלמנותו וכן מבואר בפ' יש מותרות דף פ\"ה דלרבנן דראב\"י היא נמי לא נפסלה לכהונה יע\"ש ודו\"ק. ובמאי דאסיקו בגמ' אלא אמר רב אשי רישא כו' ראיתי להר\"ן ז\"ל שכתב וז\"ל וא\"ת ליהמניה כי אמר נשבית במגו דאי בעי אמר קדשתיה לפסול לה דמפסלה בהכי ומהימן דהא בנשואין הימניה רחמנא כו' וכתב עליו מוהרימ\"ט ז\"ל די\"ל דהא לא חשיב מיגו משום דלא בעי מרע נפשיה שעשה איסור בידים אלא בעי לאורעי בתו לומר שהיא פגומה שנשבית יע\"ש. ויש לדקדק עליו שא\"כ היכי פריך בגמ' והרי בידו להשיאה לממזר הא לא חשיב מיגו משום דקא מרע נפשיה ומשים עצמו רשע ושמא מגו דבידו אלים טפי ומהני אפי' במקום שמשים עצמו רשע דומה למ\"ש הר\"ן ז\"ל בסמוך דמגו דבידו אלים טפי ואפי' במקום חזקה יע\"ש. והנה מוהרימ\"ט ז\"ל כתב תי' זה מסברא דנפשיה כאלו היא דבר התלוי בסברא ויש לתמוה עליו דהא מילת' תלמוד ערוך הוא בפ' האיש מקדש ד\"ן דאמרינן התם גבי הבא לי מן החלון דאינו נאמן לומר לא היה בלבי על זה במיגו דמזיד הייתי משום דאין אדם משים עצמו רשע וכתבו התוס' בפ\"י דמציעא ובפ' חזקת הבתים דל\"ג דלאו למימרא דאי אמר מזיד הייתי אינו נאמן דהא פשיטא דנאמן כדאיתא בכריתות אלא דלא חשיב מיגו משום דלא בעי למימר טענה דמשים ע\"ר עליה גם בס' הכריתות הביא כלל זה ועיין בהרב יבין שמועה כלל תקס\"ה ובהרב ש\"ך בכללי מיגו יע\"ש וא\"כ הי\"ל להרב ז\"ל לתמוה על הר\"ן דמאי ק\"ל מאחר דכלל גדול בתורה הוא דאין אומרים מגו במקום שמשים עצמו רשע ולדידי דברי הר\"ן ז\"ל נכונים דאי משום שמע\"ר אכתי יכול לומר קדשתיה והבעלתיה לפסול לה בשוגג שלא נודע לו עד שנבעלה לו דאין כאן מע\"ר ובר מן דין נראה דתירוץ מוהרימ\"ט ז\"ל לא ניתן להיאמר כלל דנהי דקדשתיה לפסול לה כגון ממזר וכיוצא לא מהני משום דמע\"ר מ\"מ אכתי יהא נאמן במיגו דאי בעי אמר קדשתיה והבעלתיה לחלל דפסלה ואין כאן מע\"ר שהרי לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים הן אמת שקו' זו גם כן קשה לתי' הר\"ן ז\"ל שתי' דבקדושי ביאת איסור לא אשכחן דהימניה דאכתי יהא נאמן במגו דקדשתי' והבעלתי' לחלל דכיון דאין כאן ביאת איסור משמע ודאי דמהימן שהרי הר\"ן ז\"ל תלי טעמא משום ביאת איסור וכן משמע מדברי ה\"ה ז\"ל פי\"ח מה' אלו דין כ\"ד שכתב משם הרשב\"א ז\"ל דבעלתיה ביאת איסור לא מהימן כו' יע\"ש משמע דדוק' ביאת איסור הוא דאינו נאמן אבל קדשתיה לחלל דאין כאן ביאת איסור מהימן וכן בדין שאם נאמר דביאת איסור לאו דוקא אלא טעמא דמלת' דכל שפוסלה לכתובה ע\"י דבורו לא מהימן א\"כ ק' קדשתיה וגרשתיה נמי לא יהא נאמן מאחר שפוסלה לכהונה ולתרומה בבת ישראל גם ליכא למימר דמתני' ר\"ד היא דאמר בנות ישראל מקוה טהרה לחללים וכדאוקי' לה בגמ' דלתי' דרב אשי תו לא צרכינן להנהו אוקמתי כלל ותו שהרי הרי\"ף ורבינו וכל הפוסקים ז\"ל פסקו כהך מתני' אע\"ג דלא קי\"ל כרבי דוסתאי וצ\"ע:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> על הרב המגיד ממשנה דריש פרק יש מותרות ל\"ק דרבינו ז\"ל לשיטתו דגרס במשנה שם כשר שנשא כשירה כמ\"ש במשנה בירושלמי ועיין נמוק\"י וחדושי רשב\"א ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>איזהו </b>\n<b> חללה כו' וכן א' מן הנשים האסורות לכהונה שנבעלה נתחללה.</b> עיין ברש\"י ז\"ל פרק עשרה יוחסין דע\"ה ע\"א ד\"ה מכ\"ג שכתב דמדכתיב לא יחלל ולא כתיב לא יחל ב' חלולים במשמע אחד לה ואחד לזרעו ולכאורה דבריו תמוהים דמסוגיא דהתם דף ע\"ז ע\"ב משמע דממשמעות דלא יחלל נפ\"ל הן אמת שדברי רש\"י ז\"ל הם תלמוד ערוך פ' קמא דתמורה דאמרינן התם בהדי' נימא קרא לא יחל מאי לא יחלל ועיין בהרב חד\"ה ז\"ל פרק ד' מיתות דנ\"א ע\"א מה שיישב בזה ובפ\"ק דיבמות דף ט\"ו ע\"ב ד\"ה היא עצמה כתב רש\"י ז\"ל וז\"ל דכתיב לא יחלל זרעו בעמיו ועמיו היינו אשתו יע\"ש. ודבריו תמוהים שדבריו סותרים למ\"ש בפרק החולץ ובפרק עשרה יוחסין וסוגיא דתמורה וכבר תמה עליו בזה הרב הנזכר והניחו בצ\"ע ולע\"ד נראה ליישב ע\"פ מ\"ש התוס' פ\"ק דתמורה ד\"ה שאני התם וז\"ל ונ\"ל דהיינו מיתור הלמ\"ד שניה אבל אין לומר דבלא הלמ\"ד שניה מיתור נמי דרשינן הכי חילולים הוא עושה ואינו עושה ממזרות ותפסי בה קדושין דע\"כ ממזרות ותפיסת קדושין אינן תלויין זה בזה שהרי אמר ר\"י בפ' החולץ דאין ממזר אלא מחייבי מיתות ב\"ד אבל מחייבי כריתות אין הולד ממזר אע\"ג דלכ\"ע לא תפיס קדושין יע\"ש ומה שיש לעמוד בדבריהם עיין בהרב צאן קדשים וא\"כ י\"ל דס\"ל לרש\"י דהא דנפ\"ל בתמורה מיתורא דלא יחלל אינו אלא לאביי דס\"ל התם כ\"מ דא' רחמנא ל\"ת אי עביד מהני אייתר לן לא יחלל אחד לו ואחד לה וכן נמי למאי דקי\"ל כרבא דלא מהני אליבא דשמעון התימני דר\"ע דס\"ל דכל שלא תפסי קדושין הולד ממזר כמ\"ש התוספות פרק החולץ דמ\"ד ה\"נ דאייתר לן יתורא דלמ\"ד לאשמועי' דב' חלולים הוא עושה דאי לאשמועינן דתפסי בה קדושין מדכתיב לא יחל חלולים הוא עושה ואינו עושה ממזרים שמעינן לה דכיון דאין עושה ממזרים תפסי בה קדושין אמנם לר\"י דס\"ל דלאו הא בהא תלי' א\"כ אצטריך לא יחל לאשמועינן דתפסי קדושין וא\"כ מנ\"ל דהיא מתחללת מש\"ה הוכרח רש\"י לומר בפ\"ק דיבמות דנפ\"ל מקרא דבעמיו משום דסוגיא דהתם קאי לרבי יאושע כדקאמר שאלו לר\"י צרת הבת מהו והשיב להם ר\"י צרות מתיר' אני בני צרות אני מעיד כו' והיינו משום דסביר' ליה דלא ילפינן מק\"ו דאלמנה דבנה פגום משום דאיכא למיפרך מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת כדקאמר התם ומ\"ש רש\"י ז\"ל בפרק החולץ ובפרק ד' מיתות ועשרה יוחסין דנפ\"ל מיתורא דלא יחלל היינו לפום מאי דקי\"ל הלכתא כשמעון התימני כמ\"ש התוספת פ' החולץ ד\"ה שמעון: ועוד נראה ליישב דודאי היא עצמה דמתחללת נפ\"ל מיתורא דלא יחלל אלא דק\"ל לרש\"י ההיא דאמרינן ס\"פ היה נוטל כהנת מתחללת כהן אינו מתחלל ונפ\"ל התם מדכתיב זרעו זרעו מתחלל והוא אינו מתחלל ויש לדקדק דמאי חזית דדרשינן מיעוטא דזרעו למעוטי הוא שאינו מתחלל ויתורא דלא יחלל לרבו' היא עצמה שמתחללת ואמאי לא נימא איפכא וכבר מוהרימ\"ט ז\"ל בחידושיו לקדושין נתקשה בזה ותי' דמזרעו לא ממעיט היא גופא דגריעא מזרעו מק\"ו אבל הוא עצמו לא אתי מק\"ו דאמרינן הבא על הפסולות יוכיחו עי\"ש ואין דבריו מובנים דהא אמרינן בפ\"י יוחסין דף ע\"ז ע\"א דק\"ו פירכא הוא דמה לחלל שכן יצירתו בעבירה גם מ\"ש דהוא עצמו לא אתי בק\"ו משום דאיכא למימר בא על הפסולות יוכיחו אינו מובן שהרי הא דאמרינן דבא על הפסולות אינו מתחלל היינו לפום קושטא דמילת' דדרשינן למעוטי הוא שאינו מתחלל אבל אנן ק\"ל אעיקרא דמילתא דנדרוש איפכא וכ\"ג הבא על האלמנה מתחלל ומכ\"ש בא על הפסולות וא\"כ משום הכי הוצרך רש\"י ז\"ל לומר דהיינו מדכתיב בעמיו דהיינו אשתו דמש\"ה דרשינן דלא יחלל לרבות היא עצמה משום דסמיך אבעמיו דהיינו אשתו ובשיטה מקו' כ\"י למס' יבמות בפרק החולץ כתב וז\"ל פירש\"י מדכתיב לא יחלל כו' ולעיל בסוף פ\"ק פי' מדכתיב בעמיו ונ\"ל דתרווייהו חדא הוא דמדכתיב לא יחלל משמע שני חלולים אחד לזרעו והאחר אינו ידוע על מי כתיב בעמיו לאשמועינן שאותו חלול האחר הוא אשתו דהיינו בעמיו עכ\"ל ומ\"ש הוא יותר נכון ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם </b>\n<b> נשאת כו'.</b> עיין בהרב המגיד ובמ\"ש פ\"י מהלכות אישות בקו' חופות חתנים:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משפחה </b>\n<b> שנתערב בה ספק חלל כו' והוא הדין אם נתערב בה ספק ממזר כו'.</b> כתב מרן הכ\"מ ז\"ל וז\"ל אכולה מילתא דלעיל קאי שאם נתערב בה ספק ממזר אסור ישראל לישא מאותה משפחה לכתחילה ואם נשאת לא תצא מפני שהוא ס\"ס ע\"כ ומבואר היא שכונתו לומר דמיירי בבא לישא אשה מאותה משפחה דאסור משום ספק ממזר אבל בבא לישא אלמנה מאותה משפחה פשיטא ודאי דשרי דאשת ממזר היא ואף ע\"ג דבבא על ספק חלל כתב מרן ז\"ל לעיל מזה דאפי' אם נשא' תצא כיון דליכא חזקה דכשרות א\"ל דדוקא ביחוסי כהונה החמירו טפי אבל בשאר יוחסין לא ועיין בהרב אליהו רבא אך ק\"ל שהרי שתוקי ס\"ס הוא ספק אי אזלי אינהו לגבה וכל דפריש מרובא פריש ואת\"ל דהיא אזלה לגבייהו שמא לכשר נבעלה וכמ\"ש הריטב\"א ז\"ל פרק י' יוחסין גבי ההיא דשתוקי גם המרדכי ז\"ל בפרק החולץ כתב כן בהדיא משם רבינו ברוך וכבר כתבתיה בזה במקום אחר באורך ובפרק ט\"ו מה' אלו דין כ\"ג כתב רבינו ז\"ל דשתוקי ואסופי אסורין לבא זה בזה ואם נשאו לא יקיימו ומכ\"ש שתוקי בישראל דס\"ל דאם נשאת תצא וכ\"כ ה\"ה ז\"ל בפי' באותו פרק הלכה כ\"ט דשתוקי אסור בישראל ואם נשאת תצא ועיין במוהרש\"ך סי' וא\"כ איך כתב מרן ז\"ל אם נשאת לא תצא מפני שהוא ס\"ס ולולי דברי מרן ז\"ל ממ\"ש רבי' דאלמנת עיסה אם נשאת לא תצא לא תקשי לן דכיון דאפילו ביחוסי כהונה אמרינן דס\"ס אם נשאת לא תצא מכ\"ש בשאר יוחסין דיש לומר דבאלמנת עיסה דוקא התירו משום דאיכא חזקה דכשרות אבל כל דליכא חזקה אפילו בשאר יוחסין נמי החמירו ועיין בספר מוצל מאש שהביא ראיה לדברי הרא\"ם ז\"ל דס\"ס בתרי גופים לא אמרינן ממאי דקי\"ל כר\"א דספקן בספקן אסור אפי' דאיכא ס\"ס ספק אם הוא כשר או ממזר ואת\"ל הוא ממזר שמא גם היא ממזרת וכפי מ\"ש אין ראיה כלל דשאני הכא דמעלה עשו ביוחסין אפילו בס\"ס וזה דבר מוכרח ממה שאסרו שתוקי בישראל כמ\"ש ודוק וליישב דברי מרן ז\"ל נר' לומר דס\"ל לרבינו דשתוקי לא חשיב ס\"ס שלא כדעת הריטב\"א והמרדכי משום דכולה חדא ספק הוא שמא לכשר נבעלה שהרי כשאנו אומרים דאינהו אזלי לגבה וכל דפריש מרובה פריש היינו לומר דלכשר נבעלה וכי אמרינן תו את\"ל היא אזלה לגבייהו שמא לכשר נבעלה היינו הך והרי זה דומה ממש למ\"ש התוס' ז\"ל פ\"ק דכתובות גבי ההיא דפתח פתוח מצאתי דלא חשיב ס\"ס לומר שמא כשהיא קטנה נבעלה ואת\"ל כשהיא גדולה שמא באונס משום דשם אונס חדא הוא דפתוי קטנה אונס הוא ובהכי יש ליישב ג\"כ מ\"ש ה\"ה ז\"ל פט\"ו מהל' אלו דין כ\"ו דכי גזרו רבנן באסופי בחדא ס' בתרי ס' לא גזרו ותמה על הרב בעל אליהו רבא דהא שתוקי ס\"ס היא ואפי\"ה גזרו אכן כפי מ\"ש ניחא דשתוקי לא חשיב ס\"ס משום דכולה חדא ספק הוא משא\"כ בההיא דאסופי דס\"ס גמור הוא מיהו אכתי קשה לדברי ה\"ה ז\"ל ממ\"ש כאן רבי' והוא הדין אם נתערב בה ס' ממזר וליכא למימר דגבי יחוסי כהונה החמירו טפי שהרי מדברי ה\"ה ז\"ל נרא' שהוא מפרש דברי רבי' ז\"ל כמו שפי' מרן דלענין איסור ישראל לישא אשה מאות' משפחה מיירי ועיין בס' מחנה אפרים בהגהותיו על רבינו שהק' כן ולפי מ\"ש הרב אליהו רבא ז\"ל ליישב דברי ה\"ה ז\"ל באופן שהוא מפרש דברי רבינו ז\"ל לענין איסורי כהונה אתי שפיר וא\"נ י\"ל דהכא לא חשוב ס\"ס גמור משום דהו\"ל ס' אחד בגוף וספק א' בתערובות דלא חשיב ס\"ס לדעת ר\"ת ז\"ל וסיעתיה ועיין בספר בית שמואל ס\"ק י\"ד ובתשובת הרשב\"א סי' ת\"א ומשו\"ה אסרו לכתחילה ודוק שוב נדפס ספר אורים גדולים למוהר\"י זאבי ז\"ל וראיתי לו שם בדמ\"ב ע\"ג שכ\"כ דשתוקי לא חשיב ס\"ס משום דכול' חדא ס' היא והביא ראיה מדברי התוס' שכתבנו ותמה על הריטב\"א והמרדכי ז\"ל מההיא דגרסינן פ\"ק דכתובות די\"ד רמי לה אביי לרבא ומי אמר ר\"י אינה נאמנת ורמינהו העיד ר\"י על אלמנת עיסה שכשרה לכהונ' כו' אלא אמר רבא דר\"ג אדר\"ג ל\"ק התם ברי הכא שמא דר\"י אדר\"י ל\"ק התם חד ס' הכא תרי ס' ע\"כ והשתא לפי דברי הריטב\"א ז\"ל קשה טובא שהרי ההוא דראוה מדברת אמרינן התם דלר\"י ולר\"א דפסולין אפי' ברוב כשרין אצלה שרוב אנשי אותה העיר משיאין לכהונה פוסלין וכיון שכן קשה דהיכי קאמר התם חד ס' הא הכא נמי תרי ס' נינהו שמא אזלי אינהו לגבה וכל דפריש מרובא פריש ואם ת\"ל היא אזלה לגבייהו שמא לכשר נבעלה אלא ודאי דהא לא חשיב ס\"ס א\"ד יע\"ש ובאמת שהיא קושיא חזקה ואפשר ליישב שאף הריטב\"א אזיל ומודה דהא ודאי לא חשיב ס\"ס משום דכולה חדא ס' היא וכההיא שכתבו התוספות ז\"ל ואף הריטב\"א ז\"ל לא אמרה אלא בההיא דשתוקי והיינו כלפי מ\"ש הפר\"ח ז\"ל בכללי ס\"ס גם מוהר\"י זאבי ז\"ל סמוך ונראה דמ\"ש התוס' דכל שהוא משם א' לא חשיב ס\"ס אינו אלא כשאין כל א' מוסיף על חבירו אפילו כמלא נימא אמנם כשהספק האחר מוסיף על חבירו מקרי שפיר ס\"ס עי\"ש וא\"כ בההיא דשתוקי דלעיל כתב רש\"י ז\"ל וז\"ל רוב כשרים אצלה דכיון דמכירין את אמו שהיא פנויה רוב העולם כשרים אצלה שאין הרוב ממזרים שהולד מהם ממזר ואפילו נכרי ועבד אם בא עליה אין הולד ממזר ע\"כ הנה מבואר מדבריו דבההיא דשתוקי אזלינן אחר רוב העולם וכן בדין שהרי לא ראינו שנבעלה בעיר כדי שנלך אחר רוב העיר וא\"כ משמע דכשנאמר דאינהו אזלי לגבה ודאי דאזלינן אחר רובא דעלמא ורובא דעלמ' גוים נינהו ואף שהולד כשר מ\"מ הרי היא נפסלה לכהונה כדקי\"ל גוי ועבד הבא על ב\"י פסלה ואף הולד איכ' מ\"ד דפגום לכהונה וא\"כ משו\"ה חשיב ליה ס\"ס כיון דהס' הראשון מוסיף על חבירו דלכשנאמר דאינהו אזלי לגבה הרי נפסלה לכהונה וכשנאמר שמא לכשר נבעלה הרי היא כשרה לכהונה אמנם בההיא דפ\"ק דכתובות לר\"י דפוסל אפילו ברוב כשרים אצלה לא חשיב ס\"ס דכולה חדא ס' שהרי בין אם נאמר דאינהו אזלי לגב' וכל דפריש מרובא פריש הרי היא כשרה לכהונה שהרי רוב העיר משיאין לכהונה כנ\"ל: כתב מוהרשד\"ם ז\"ל חא\"ה סי' רל\"ה שכפי מ\"ש הריב\"ש דכהני' בזמן הזה כיון שאין להם כתב היחס אינן כהנים ודאים נראה דמותר לישא שבויה דהוי ס\"ס ספק אם הוא כהן או לא ואת\"ל כהן שמא היא טהורה עי\"ש ולכאורה יש להקשות עליו מאלמנת עיסה שכתב רבינו דאסור לכתחילה לישא אותה אע\"ג דהוי ס\"ס אמנם הא ודאי ל\"ק מידי דדוקא בכהן ודאי עשו מעלה ביוחסין והחמירו אפילו בס\"ס אבל היכא דעיקרא מספ\"ל אי כהן הוא או לא בהא ודאי לא עשו מעלה ביוחסין אלא דאעיקרא דמילתא בס\"ס שכתב הרב ז\"ל ק\"ל שהרי הו\"ל ס\"ס בתרי גופים וכל ס\"ס בתרי גופים לא אמרינן כמ\"ש הרא\"ם ז\"ל וכבר הארכתי בזה בכללי ספקא דרבנן ועשיתי לו סמוכות מדברי התוס' פ\"ק דיבמות יע\"ש. כתב מוהר\"י הלוי ז\"ל סימן ל\"ג הביאו הרב החבי\"ב ז\"ל חא\"ה ס\"י דס' שבויה שנשאת לכהן לא תצא ונראה שהדין עמו דכיון דס\"ס הוא הו\"ל כאלמנת עיסה שכתב רבינו דאם נשאת לא תצא מפני שהם ב' ספקות ואולם אחר ההשקפה נר' דשניא היא דא ואמינא לה ממ\"ש האו\"ה הביאו הפר\"ח ז\"ל בכללי ס\"ס ס\"ק י\"ד וז\"ל גבינות של ישראל שהיו בבית הגוי וספק אם נחלפו בגבינות הגוים כו' ויש להחמיר בס' חליפתם ואפילו אם היה רק ספק לנו אם מעמידין בקיבת נבלה לא היו ניתרין הכא מכח ס\"ס ספק לא הוחלפו ואת\"ל הוחלפו שמא לא העמידוה בקיבת נבלה דמאחר שאסרו חכמים גבינות הגוים מחמת אותו ס' ודאי איסור הוא והרי הוא כאלו ראינו בהדיא שהרי אם נודע לנו שהוחלפו היינו אוסרין בודאי מחמת גבינות הגוים וא\"כ אינו ניתר מס\"ס עד שיהיו ב' ספקות מלבד הס' הראשון שאסרו חכמים והא דאיסור דרבנן ניתר בספק א' היינו דוקא בדבר שעיקר איסורו מדרבנן משום גזרה אבל בגבינות הגוים וכיוצא שאף בלתי גזירת חכמים היה כאן חשש איסור תורה ע\"י גזירת חכמים חשוב כאיסור ודאי א\"ד ולזה הסכים הפר\"ח שם עי\"ש וא\"כ נראה דדכוותא ממש בנדון דידן גבי שבויה לא חשיב ס' שבויה ס\"ס לומר ספק נשבית ואת\"ל נשבית שמא לא נטמאה דמאחר שאסרו חכמים שבויה מחמת ספק נטמאה חשיב כודאי איסור והרי הוא כאלו ראינו בהדיא שנטמאה ואינו ניתר בס\"ס עד שיהיו ב' ספיקות מלבד הספק הראשון שאסרו חכמים גם מטעם ס' דרבנן נמי ליכא למימר דהיינו דוקא בדבר שעיקר איסורו מדרבנן משום גזירה משא\"כ בשבויה דאף בלתי גזירת חכמי' יש כאן חשש איסור תורה כמ\"ש האו\"ה ומצאתי ראיה שאין עליה תשו' לזה מהא דגרסינן פרק האומר דף ס\"ו גבי ההיא דינאי המלך דקתני ויבוקש הדבר ולא נמצא ופריך בגמ' ה\"ד אי לימא דבי תרי אמרי אשתבאי ובי תרי אמרי לא אשתבאי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני עי\"ש בפירש\"י והתוס' וקשה טובא דמאי פריך הא הו\"ל ס\"ס ספק נשבית או לא ואת\"ל נשבית שמא לא נטמאה דמדאורייתא אפילו ודאי נשבית מותרת דאיסור שבויה אינו אלא מדרבנן כמ\"ש הפוסקים ז\"ל ואע\"ג דלענין יחוסי כהונה קיי\"ל דאפילו בס\"ס אסור וכר\"ג דקי\"ל כותיה מ\"מ ר\"ג גופיה קאמר דמדינא שרי אלא שר\"י ן' זכאי גזר שלא להושיב ב\"ד על כך וא\"כ בעובדא דינאי המלך דהוה תרי דרי מקמי תקנת ריב\"ז פשיטא ודאי דס\"ס ביוחסין שרי וא\"כ מאי פריך מאי חזית כו' ותו דאף לאחר תקנת ריב\"ז דמעלה עשו ביוחסין ה\"ד לכתחילה שלא תנשא לכהן אבל אם נשאת לא תצא כמ\"ש רבינו וא\"כ פשיטא ודאי דאין הולד חלל והן אמת שכפי מ\"ש הריטב\"א ז\"ל ל\"ק מידי האמנם הרואה יראה שאף הריטב\"א לא פי' כן אלא ליישב דברי התוס' ז\"ל וכן ראיתי בס' פני יהושע בשיטתו שנתעצם הרבה בקו' זו אכן כפי דברי האו\"ה שכתבנו הנה נכון כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כהן </b>\n<b> מיוחס כו' אין מעלין אותו ליוחסין.</b> כתב ה\"ה וכבר שאלוהו המפרשים למה צריך שום עדו' להשיאו אשה כו' ונ\"ל שקו' זו הכריחו לרבינו לומר כו' ואף עפ\"י שכל המשפחות בחזקת כשרות ה\"מ במי שיש לו חזקת משפחה כו' הנה הר\"ן ז\"ל פ\"ב דכתובות הק' קו' המפרשים הלזו אברייתא דקתני אני כהן וחברי כהן נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה וז\"ל ואיכא למידק דהיכי מודו דאינו נאמן להשיאו אשה הא קי\"ל כרבנן דאמרי כל המשפחות בחזקת כשרות הן ואמרינן פ' החולץ זיל גלי או נסיב בת מינך אלמא לא חיישי לה משום פסולי קהל ולא חיישינן שמא פסול או גוי הוא והכי מוכח בריש פסחים גבי ההוא דהוה סליק ואכל פסחים בירושלים יע\"ש ויש לי לדקדק עליו דבסוף פרק עשרה יוחסין אמתני' דתנן מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים כתב הר\"ן שם וז\"ל ולפי מה שכתבתי למעלה דאפילו לרבנן דאמרי כל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות אפי\"ה צריך לבדוק משום חללים שבה אתיא שפיר הך מתני' וגמ' דילן אבל לדברי האומרים דאפילו כהן אינו צריך לבדוק צ\"ע למה צריך להביא ראיה על האשה ואפשר דנהי דס\"ל לרבנן דכל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות ה\"מ היכ' דאיכא חזקת משפחה אבל היכ' דליכא חז\"מ לא עכ\"ל הנה מבואר שדבריו ז\"ל הן הן דברי ה\"ה ז\"ל שכתב כתי' הא' וכיון שכן ק\"ט דאמאי לא תי' לההיא דפ\"ב דכתובות כתי' דהכא דאף ע\"ג דקיימא לן כרבנן דכל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות ה\"מ היכא דאיכא חזקת משפחה אבל היכא דליכא חזקת משפחה לא ומשו\"ה קאמר דאינו נאמן להשיאו אשה וכתי' ה\"ה ז\"ל ובר מן דין ק\"ט לדברי הר\"ן ז\"ל דפ' ע\"י מה יענה לההיא דפרק החולץ דאמרינן זיל גלי כו' הרי דאף ע\"ג דליכא חזקת משפחה מסבי' ליה אשה ומוקמינן ליה בחזקת כשר שממנו הביא ראיה בפ\"ב דכתובות ואשר אני אחזה לומר שאף הר\"ן ז\"ל לא כתב בפ' ע\"י דהיכא דליכא חזקת משפחה לא מוקמינן ליה בחזקת כשר אלא דוקא גבי פיסול חללות דבהכי מיירי מתני' דהתם כמ\"ש הר\"ן דאם נאמר דבפיסול חללות אפילו רבנן מודו א\"ש מתני' ואהא הוא שכתב דאפי' לדעת האומרים דאפילו בפיסול חללות אמרי' כל משפחות וכו' ה\"ד היכא דאיכא חזקת משפחה אבל היכא דליכא חזקת משפחה חיישינן בפיסול חללות אבל גבי פיסול קהל אפי' דליכא חזקה מוקמינן בחזקת כשרות מטעמא דמכירים ישראל ממזרים שביניהם והיינו ההיא דפרק החולץ דאמרי' זיל גלי כנ\"ל ואולם לדעת ה\"ה ז\"ל דס\"ל דאפי' בפיסולי קהל כל דליכא חזקת משפחה חיישינן לה צ\"ע מה יענה לההיא דפרק החולץ וראיתי להב\"ח ז\"ל חלק א\"ה סימן ב' שייחס סברא הלזו שכתב ה\"ה ז\"ל בדעת הרמ\"ה שכתב שם הטור וכתב דההיא דזיל גלי י\"ל דה\"ק דמ\"מ טוב לו הגלות אולי תנשא לו אשה כשרה דיעבד כו' יע\"ש ואפשר שכן דעת ה\"ה ז\"ל עוד ראיתי לו שם שהכריח שכן דעת הטור ז\"ל ממ\"ש בסי' ג' בלשון רבי' דאב שאמר על בנו שהוא כהן שאינו נאמן ליוחסין וה\"ט כמ\"ש ה\"ה וכן ממ\"ש ברא\"ש סי' הנז' מי שבא ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה וע\"כ דהיינו משום דלא אמרינן כל משפחות בחזקת כשרות הן אלא דוקא בדאיכא חזקת משפחה אבל מי שאין לו חזקת משפחה שבא ממדינת הים לא וכ' דלפי\"ז ודאי ה\"ה איש נכרי שבא מארץ רחוקה ואמר ישראל אני כיון דאין לו חזקת משפחה צריך ראיה דשמא גוי או עבד הוא וכדברי הרמ\"ה ואין ס' שאלו הבין הטור ז\"ל כמ\"ש לא השיג עליו א\"ד יעי\"ש וכונת דבריו לומר דמה שהשיג הטור על דברי הרמ\"ה וכ' ול\"נ דלישנא דכל משפחות כו' לא משמע כדבריו הוא משום שהבין הטור ז\"ל בדעת הרמ\"ה דס\"ל דאף ע\"ג שיש לו חזקת משפחה שמכירין את בני משפחתו אפי' הכי בעי' שיש לו חזקת כשרות וכמדוקדק מדבריו שכתב דהיינו מאן דאית ליה חזקת כשרות ומש\"ה השיג עליו אמנם היכא דליכא חזקת משפחה כלל כגון שבא מארץ רחוקה ה\"נ דמודה הטור דל\"מ כמ\"ש בסי' ג' ולדידי מן המתמיהין שדעת הטור מבואר הוא דס\"ל דאפילו היכא דליכא חזקת משפחה שבא מארץ רחוקה לא חיישינן שמא נתין וממזר הוא וממקום שבא הב\"ח ז\"ל הדבר מוכרח ממ\"ש בריש סי' ג' מי שבא ואמר כהן אני כו' אין מעלין אותו לכהונה כו' אבל אוסר עצמו בגרושה כו' והשתא אם איתא לדעת הב\"ח ז\"ל מאי אוסר בגרושה דקאמר הא אפילו בשאר נשים דעלמא אסור מכיון דבא מארץ רחוקה חיישינן שמא גוי או ממזר הוא וכן מבואר ג\"כ ממ\"ש בי\"ד סימן רס\"ח וז\"ל ומה שצריך עדות כו' אבל לא הכרנוהו שהי' גוי ובא ואמר נתגיירתי בב\"ד פלוני נאמן ואם אמ' נתגיירתי ביני ובין עצמי אינו נאמן כו' אבל נאמן על עצמו כו' ליאסר בבת ישראל ע\"כ הרי מבואר דס\"ל דכל שלא הכרנוהו שהיה גוי נאמן לומר נתגיירתי בב\"ד פ' ומותר בבת ישראל ולא חיישינן שמא נתין או ממזר הוא ואם כן ק\"ו הדברי' באומר שישראל גמור הוא שהוא נאמן אף על גב דלית ליה חזקת משפחה והדבר תמוה איך אשתמיט מהב\"ח ז\"ל כי ע\"כ נראה בדעת הטור ז\"ל כמ\"ש בדעת הר\"ן דס\"ל דלענין פסולי קהל ודאי דאפילו דלית ליה חזקת משפחה לא חיישינן לה מטעמא דמכירים ישראל ממזרים שביניהם וקלא אית לי' אפילו ממקום למקום ולענין פסולי כהונה דוקא בדאיכא חזקת משפחה לא חיישינן אבל כל דליכא חזקת משפחה חיישינן משום חללות והיינו מה שפסק כלשון רבינו ז\"ל בסימן ג' דמי שבא ואמר זה בני כהן אינו נאמן ליוחסין דהיינו לענין שתהא בתו כשרה לכהונה כפי' ר\"ת ובהכי ניחא ג\"כ מה שפסק בס\"סי הנז' מתניתין דמי שיצא הוא ואשתו ממ\"ה והדבר תמוה שהרי כפי מה שפסק בסי' ב' דאפילו בפסולי כהונה אמרינן כל משפחות בחזקת כשרות הן למאי הלכתא כתב דצריך להביא ראיה על האש' אלא ה\"ט כמ\"ש דהתם מיירי בפסולי כהונה וכל דליכא חזקת משפח' חיישינן לה כנ\"ל אמת ויציב וראיתי להרב בית שמואל ס\"ג סק\"ה שכתב וז\"ל הוציאוני מבית הספר דאל\"כ חיישינן שמא עבד הוא כ\"כ התוספו' פ\"ב דכתובות דכ\"ו ובטור השמיט זאת וכתב בח\"מ הטעם כיון דקי\"ל כל משפחות בחזקת כשרות הן לא חיישי' שמא עבד הוא והטור ס\"ל אפי' מי שאין לו משפחה ידועה לא חיישינן והרמב\"ם שכתב כלשון המשנה מוכח דס\"ל כתי' הראשון של ה\"ה דכל שאין לו משפחה ידועה חיישינן שמא עבד או ממזר הוא והמחבר סתם ופסק כוותיה ש\"מ מי שאין לו משפחה ידועה חיישינן שמא עבד או ממזר הוא את\"ד ז\"ל ומתוך מ\"ש יתבאר לך ביטול דבריו שהרי מרן בראש ס' הנז' כתב כלשון הטור ז\"ל דמי שבא ואמר כהן אני כו' אוסר עצמו בגרושה ואם איתא אפילו בכל הנשים שבעולם אסור שמא ממזר הוא הן אמת דקו' הלזו ג\"כ ק\"ל לתי' ב' שכתב ה\"ה ז\"ל שדעת רבינו כדעת הרמ\"ה דכל שאין לו חזקת משפחה חיישינן לנתין ולממזר שהרי דברי הטור ז\"ל דריש סי' ג' הן הן לשון רבינו ז\"ל שכתב בפרק זה דין י\"ג וכיון שכן ק' מאי אוסר בגרושה דקאמר ואפשר ליישב לדעת ה\"ה ז\"ל דודאי דאפילו בכל הנשים דעלמא נמי אסור ולא הוצרך רבינו לומר דאוסר עצמו בגרושה אלא לאשמועינן דאם נשא גרושה לוקה על פיו ולא חשיבא התראת ספק כמ\"ש ה\"ה ז\"ל ואמנם להטור ומרן לא יתכן תי' זה שהרי כיון דבזמן הזה לא נפקא לן מידי לענין מלקות למאי הלכתא הוצרכו לאשמועינן דלוקה ומה שהכריח ממה שהעתיק והוציאוני מבית הספר כלשון רבי' דס\"ל כדע' הרמ\"ה וה\"ה כתי' הראשון נראה לע\"ד דאין ראיה כלל דמעולם לא כתבו ז\"ל דאפילו בשאין לו חזקת משפחה לא חיישינן שמא עבד או ממזר הוא אלא דוקא בטוען ודאי דקים ליה בנפשיה דישראל כשר הוא משום הכי לא חיישינן לה ונאמן על ידי עצמו מה שאין כן ההי' דבית הס' דאיהו לא קים ליה בנפשיה אם הוא כשר או פסול אלא שבא להעיד בגדלו מה שראה בקטנו בהא ודאי פשיטא דחיישינן שמא עבד הוא וזה דבר מוכרח שהרי התוספו' שם באותו פרק דכ\"ד ע\"א ד\"ה אבל אינו נאמן דחו פי' רש\"י מכח ההיא דפרק החולץ דזיל גלי כו' יע\"ש אשר מבואר דס\"ל דאפילו בשאין משפחתו ידועה לא חיישי' לספק ממזרות ונתינות ובדף כ\"ו כתבו דנקט מבית הספר שלא לומר שהוא עבד ולפי דברי הרב בית שמואל נמצאו סותרין את עצמם בתוך כ\"ד ולא חשו עצמם ליישב ההיא דהחולץ אלא הדבר מוכרח כמ\"ש כן נ\"ל. ואולם אכתי פש גבן ליישב לדעת הרמ\"ה ולתי' הראשון שכתב ה\"ה ז\"ל מה יענו לההיא דאמרינן התם בפרק החולץ דמ\"ז מעשה בא' שבא לפני רבי יהודה ואמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי כו' אמר לו נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך אלמא דבנים ממילא כשרים הן ולא בעי ראי' וכבר הביאו ראיה לזו הרא\"ש בר\"פ י' יוחסין והתוס' שם בפ' החולץ ד\"ה במוחזק לך ומהתימה על הב\"ח ז\"ל איך לא חש ליישב סוגייאות הלזו לדעת הרמ\"ה ז\"ל וכבר ראיתי למוהרימ\"ט ז\"ל ח\"א סימן קמ\"ט שפירש דברי הרמ\"ה הללו כדרך שפי' הב\"ח דלא בא לאפוקי אלא משבא מארץ רחוק' שאין משפחתו ידועה לנו שיש לחוש שמא עבד הוא וכתב דההיא דפרק החולץ דידיע לן שהיה גוי ואין ס' אלא אם נתגייר בב\"ד אלו דבריו יע\"ש ובאמת שדבריו מן המתמיהין ולא ידענא מאי אידון ביה דכיון דההיא מיירי בידיע לן שהיה גוי כ\"ש דקשה טפי לדעת הרמ\"ה דכיון דאפילו בידיע לן שהיה גוי נאמן לומר שנתגייר בב\"ד כ\"ש במי שאומר שהוא ישראל גמור ואין אנו יודעים בו שום פיסול שיהא נאמן הרי לדעת רבוותא ס\"ל דכל שאנו יודעים שהיה גוי אינו נאמן לומר שנתגייר בב\"ד וכל שאין אנו יודעים שהיה גוי הוא נאמן כמבואר שם עיין בטור י\"ד סי' רס\"ח וכמו כן ק\"ל למ\"ש התו' בפרק החולץ דמ\"ה ע\"א ד\"ה זיל איטמר שהק' שם דהא בעי ראיה כדאמרינן פ\"ב דכתובות דמעלין מתרומ' ליוחסין ותירץ וז\"ל וי\"ל דהתם להשיא בתו לכהן העובד ע\"ג המזבח כמו שמוכיח שם ר\"ת א\"נ התם כר\"מ אבל ח\"א כל המשפחות בחזקת כשרות כו' ע\"ש אשר נראה מדבריהם דס\"ל כתירוץ השני דההיא דפ\"ב דכתובות דאינו נאמן ליוחסין כפירש\"י ז\"ל דהיינו משום חשש ממזרות אלא דההיא ברייתא אתיא אליבא דר\"מ וכמו כן כתב הר\"ן בפ\"ב דכתובות בשם יש מי שתירץ והדבר קשה דאכתי מה יענו לההיא דנאמן אתה לפסול את עצמך כו' שהרי ר\"י הוא דקאמר ולפי תירוץ זה ר\"י נמי על כרחין כר\"מ ס\"ל דלא אמרינן כל משפחות בחזקת כשרות הן כדקאמר התם ר\"י אומר אף אינו נאמן להאכילו בתרומה ואשר אני אחזה ליישב דאפי' לר\"מ דס\"ל דכל המשפחות לאו בחזקת כשרות הן ובעו בדיקה ה\"ד לעניין להשיאו אשה לכתחילה אבל כל שעבר ונשא לא חיישי' להוציאה מידו ובפרק ע\"י דע\"א פרכי' התם הא גופא קשיא אמרת מוחזק לפסול פסול הא סתמא כשר והדר תני מוחזק לכשר כשר הא סתמא פסול אמר ר\"ה כו' ל\"ק כאן להשיאו אשה כאן להוציא אשה מידו ע\"ש א\"כ איכ' למימר דעובדא דר\"י מעשה שהיה בשכבר היו הוא ובניו נשואין ומש\"ה קאמר דנאמן לפסול את עצמו כו' ועוד אפשר לומר שלדעת הרמ\"ה ולחד תי' שכתבו התו' ס\"ל דההיא דר\"י מיירי בשידוע לנו שהיה גוי ונתגייר דמהשתא יכול לישא ישראלית וליכא תו למיחש לא משום עבד ולא משום ממזר אלא שלא היו יודעים אם נתגייר בב\"ד ולכך קאמר דאינו נאמן לפסול את בניו משום דכיון דיודעים הם שנתגייר אמרינן ודאי שנתגייר בב\"ד כדינו ואפשר שלזה היתה כונת מוהרימ\"ט ז\"ל וחיסור לשון נפל בדבריו וצ\"ל בידיע לן שהיה גוי ונתגייר ומ\"מ אכתי דברי התוספות בפ' החולץ מוקשי' הן בעיני שהרי מבואר מדברי' שם בדף מ\"ו שהן מפרשי' ההיא דר\"י כפשטיה וכמו שהביאו ממנה ראיה וא\"כ קש' טובא איך בדף מ\"ה העלימו עיניהם מההי' דר\"י ועוד תמיהא מילתא שהרי הר\"ן ז\"ל הביא תי' הלזו משם יש מי שתי' כו' וז\"ל והא ודאי ליתא דהא התם מוקמינא למתני' דהנושא אשה כהנת כר\"מ ופרכי' עלה ואיהי נמי תבדוק בדידי' ופרקינן לא הוזהרו כשרו' להינשא לפסולין כלומר לפיסולי כהונה וכיון שלא הקפידה תורה ליחוסן רבנן נמי לא עבוד מעלה לאצרוכינהו בדיקה ואפי' מחמת ממזרות אלמא לר\"מ אשה אינה צריכה בדיקה ע\"ש וכיון שכן ק\"ט מה יענו לקושית הר\"ן הלזו הן אמת שדברי הר\"ן ז\"ל הללו הם תמוהים בעיני שדבריו סותרים למ\"ש פ' ע\"י אמתני' הלזו אחר שהביא פירש\"י כתב וז\"ל כן פירש\"י ז\"ל והוא דרך הרמב\"ם אבל בנוסחאו' שלנו כתוב לויים וישראלים ולפי פי' משנתנו כך הנושא אשה כלומר כו' ובהכי א\"ש מאי דפרכינן ואיהי נמי תבדוק בדידי' כלומ' אה\"נ דאיהי נמי בדקה בדידי' משום פסולי קהל אלא מש\"ה לא תנייא מתני' משום דאינו דומה בדיקת' לבדיקתו דאיהי לא בדקה אלא משום פסולי קהל כו' ע\"ש באורך שהחזיק בגירסא הלזו ועשה לה סמוכות מהירושלמי יע\"ש וכן הוא דעת הרמב\"ן ז\"ל שם במלחמותיו וא\"כ מבואר הוא דעת מי שתי' שכתב בפ' שני דכתובות הוא משום שהן גורסים במשנתינו לויים וישראלים כמו שכתבו הר\"ן והרמב\"ן ז\"ל ואיך דחה דבריהם בשתי ידי' דכ' דהנכון כפירוש ר\"ת גם הרז\"ה ז\"ל שם בלשון אחרון סובר כדעת הרמב\"ן דאיהי נמי בדקה בדידיה שכתב וז\"ל וי\"ל דכי תנן במתני' צריך לבדוק בכל אדם שנינו דהא אוקימנא בשקרא ערער ובדין הוא דאיהי נמי בדקה בדידיה אלא דשייורי שייר לאשמועינן שהיא אינה צריכה לבדוק כו' ע\"ש אלא שאני תמיהא עליו שמתוך דבריו מבואר שהוא גורס במשנתינו לוייה וישראלית כגי' רש\"י ז\"ל ממ\"ש בלשון ראשון דמתני' מיירי בכהן הנוש' דכיון שכן קשה איך אפשר לומר לגירס' זו דאיהי נמי בדק' בדידי' משום פסולי קהל והא דלא קתני משום דשייורי שייר דהניחא רישא דמתני' דהנוש' כהנת אמנם אכתי תקשי מסיפא דקתני לוייה וישראלית כו' דאיירי לענין פסולי קהל דאיהי נמי תבדוק בדידיה כדפריך תלמודא ארישא ואולי נאמר דאסיפא ל\"ק ליה לתלמודא משום דאיכא למימר דאיידי דקתני רישא הנושא כהנת לאשמועינן דלא הוזהרו כשרות כו' תני נמי בלוייה וישראלי' וע\"פ האמור י\"ל דהתוס' ז\"ל פ' החולץ הוו גרסי כגירס' הר\"ן והרמב\"ן ז\"ל ומש\"ה כתבו דההוא דהתם כר\"מ דלר\"מ אפי' איהי נמי בדקה בדידיה מכל מקום אכתי קוש' קמייתא קשיא ואשר אני אחזה לפ' דבריהם בשנדקדק במ\"ש בראש אמיר וז\"ל זיל איטמר וישאוך אשה מיוחסת דלכאור' אין להם מובן למה זה הוצרכו להציע כן ובפשי' היה להם להק' מההיא דכתובות כי ע\"כ נראה לי ודאי דודאי ס\"ל להתוס' ז\"ל דלענין פסולי קהל לכ\"ע אפי' לר\"מ אשה אינה צריכה בדיקה כמ\"ש הר\"ן אלא דמשמע להו דמדנסיבו ליה עצה רבה ור\"י ואמרו זיל גלי סתמא משמע דס\"ל דאפילו אשה מיוחסת דהיינו בדוקה מארבע אמהו' ולענין שיהא בתו כשרה לכהונה יכול ליקח דאל\"כ הי\"ל ליתן לו עצה טובה שלא יקח אשה מיוחסת פן יבדקו אחריה ותגלי חרפתו ולא יקח אלא ישראלית סתמא וכבר מפורש ובא פירוש זה להתוס' ז\"ל פרק ע\"י דע\"ח ע\"א ד\"ה כאן להשיאו אשה שכתבו וז\"ל פי' מיוחסת מד' אמהות דאי משום ישראלית בלא\"ה מותר בישראלית כדאמרי' כו' זיל גלי אלמא משמע דבמקום שאין מכירין אותו נותנים לו ישראלית כו' ואולם התוס' בפ' החולץ לא ניחא להו בהכי מהכרח שכתבנו וזה שכתבו וישיאוך אשה מיוחסת כלומר בדוקה מד' אמהות שיהא בתו כשרה לכהונה והיינו דק\"ל מההיא דפ\"ב דכתובות ותי' דההיא מיירי להשיא בתו לכהן העובד ע\"ג המזבח דבהא אפי' רבנן דר\"מ מודו דבעי בדיקה דמעלה עשו בעבודת מזבח אי משום דזר העובד במית' דחמירא ואי משום דעבודת צבור שאני וכמ\"ש הב\"ח ז\"ל וכמ\"ש לקמן אמנם כל דליכא עבודת מזבח וכגון בזה\"ז לא חיישינן לה ומותרת להנשא לכהן ולא חיישינן משום חללות וחזרו ותי' עוד דאפילו נימא דההיא דפרק ב' דכתובות איירי לענין שאסורה בתו להשיא לכהן משום חשש חללות ואפי' בזה\"ז דליכא עבודת מזבח ההיא דהתם אתייא אליבא דר\"מ אמנם לחכמי' אפי' משום חללות לא חיישי' ומהשתא ההיא דר\"י ל\"ק להו כלל משום דהתם לענין שיהא אסור בבת ישראל הוא דקא' דנאמן לפסול את עצמו ולא לפסול את בניו וכל שבפסולי קהל לא חיישינן לכ\"ע זה הנ\"ל אמת ויציב בכונת דבריהם ובהכי ניחא לי מה שהיה נראה לדקדק בדבריהם בתירוץ הראשון שכתבו משם רבינו תם דההיא דכתובות איירי להשיא בתו לכהן העובד על גבי המזבח ומבואר מדבריהם דלפי תי' זה ההיא דכתובות אתייא אפי' כרבנן דר\"מ ממה שכתבו בתי' הב' א\"נ דהתם כר\"מ כו' משמע דלפי תי' הא' אתייא כרבנן דר\"מ ואלו בכתובות ד\"ה ואינו נאמן כתבו משם ר\"ת דהתם מיירי להשיא בתו לכהן ומשמע מדבריהם דאף להשיא בתו לכהן שאינו עובד ע\"ג המזבח חיישינן משום איסור חללות מדלא כתבו להשיא בתו לכהן העובד ע\"ג המזבח ובס\"ד כתבו לתירוץ ר\"ת דכול' סוגי' דהתם אתייא אליבא דר\"מ ונמצאו דברי ר\"ת סותרים לכן כפי מ\"ש י\"ל כמ\"ש בכתובות היינו ממש כא\"נ שכתבו התו' בפ' החולץ ושני התי' הללו הן הן מדברי ר\"ת ז\"ל כנ\"ל ולענין הלכה הנה לענין פסולי קהל דעת כל הפוסקים ס\"ל דאפי' מי שאין לו חזקת משפחה כגון שבא מארץ רחוקה אמרינן כל משפחות בחזקת כשרות הן עומדות זולתי דעת הרמ\"ה שכתב הטור ז\"ל ולחד תי' שכתב הוא ז\"ל בדעת רבינו ודלא כהרב ב\"ש ובס' בי\"ה שיחסו סבר' הלזו לדעת מרן והטור ז\"ל דליתא כמ\"ש ולענין פסולי כהונה דעת הר\"ן ז\"ל בס\"פ ע\"י דכל שאין לו חזקת משפחה חיישינן וכן הוא דעת הטור ז\"ל כמו שהוכחנו מדבריו וכן נראה לי להוכיח שכן דעת הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ממה שהשמיטו מתני' דהנושא אשה כהנת והביאו מתני' דמי שיצא הוא ואשתו למ\"ה ואי ס\"ל כדעת הרמב\"ן שכתב הר\"ן דכי אמרי' זו דר\"מ אבל ח\"א כל המשפחות היינו דוקא לענין פסולי קהל א\"כ הי\"ל להביא מתני' דהנושא אשה כהנת אלא מוכרח הדבר לומר דאפי' לענין פסולי כהונה אמרי' כל משפחו' כו' מיהו דוקא היכא דאיכא חזקת משפחה אמנם כל דליכא חזקת משפח' חיישינן לפסולי כהונה ומה\"ט הוצרכו להביא מתני' דמי שיצא הוא ואשתו ממ\"ה ואולם מדברי התו' בפ\"ב דכתובות ד\"ה הנז' מבואר דס\"ל דאפי' היכא דליכא חזקת משפחה לא חיישינן לפסולי כהונה לרבנן דקי\"ל כוותייהו ממה שהוצרכו לאוקמי סוגיא דהתם כר\"מ ואם איתא אפי' כרבנן דר\"מ א\"ש דהתם כיון דליכא חזקת משפחה חיישי' לה וכן מבואר ג\"כ מדברי הנ\"י ז\"ל שכתב בפרק החולץ גבי ההיא דנכרי ועבד הבא עב\"י וז\"ל ודע' הרי\"ף ז\"ל דמדחזי' לגמ' בתר הכי דקא' דהולד כשר ול\"ק הולד פגום שאינו פגום והכי מסתבר מדקאמר בסוף שמעתין ואף רב כו' משמע שהיה מותר לכהונה מדלא חייש לפיסול כהונה דהא קי\"ל שאין הכהן צריך לבדוק אלא במי שקרא עליו ערער כו' יע\"ש ולפי דעתו ז\"ל לא ידעתי לאיזה תכלית הביא הרי\"ף ז\"ל מתני' דמי שיצא הוא ואשתו למ\"ה ואי ס\"ל להנ\"י שהרי\"ף ז\"ל הביאה לענין שיהא כשר לעבוד על גבי המזבח ולעלות לדוכן בזה\"ז דס\"ל דלענין זה אפי' רבנן מודו וכדעת ר\"ת א\"כ ה\"נ הי\"ל להביא מתני' דהנושא אשה כהנת וכעת צ\"ע: והיכא דאיכא חזק' משפחה דעת הרמב\"ן דלענין פסולי כהונה חיישינן משום איסור חללות שבה וכתב דהא דאמרי' זו דר\"מ כו' לא קאי אלא אפסולי קהל ומטעמא דמכירים ישראל ממזרים שביניהם גם הטור ז\"ל סי' ב' יחס סברא הלזו לדעת ר\"ת ז\"ל ותמה עליו שהרי מסקינן בגמ' אר\"י אמר רב זו דברי ר\"מ אבל ח\"א כו' ומרן הב\"י ז\"ל כתב שאין זו הכרע דאיכא למימר דכי בעינן קריאת ערער דוקא לחשש ממזרות כו' אבל בחשש חללות אפי' לא קרא עליו ערער כמ\"ש הר\"ן יע\"ש וראיתי להפרישה ז\"ל שתמה עליו דלפי זה צריך לאוקמי דפלוגתייהו דר\"מ ורבנן בחשש ממזרות כיון דבחשש חללות אפי' רבנן מודו ובהדיא ס\"ל לר\"ת דלכ\"ע לא חיישינן לממזרות ממה שהוצרך לאוקמי ההיא דפרק ב' דכתובות דאינו נאמן להשיאו אשה משום חללות ואליבא דר\"מ מבואר דמשום חשש ממזרו' לא חיישי' אפי' לר\"מ וכמו שהוכיח מההיא דמשני התם לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין והר\"ן ז\"ל כתב כן משם הרמב\"ן משום דס\"ל דלר\"מ חיישינן משום ממזרות וגרס במתני' לויים וישראלים כמבואר בדבריו במלחמותיו אמנם לדעת ר\"ת ז\"ל לא יתכן תירוץ זה ובאמת שהדבר מתמיה על מרן ז\"ל איך יצא מפה קדוש ועל כן הנראה אצלי שדברי מרן ז\"ל נכוני' והוא דודאי אפי' לדעת ר\"ת דס\"ל דלחשש ממזרות לא חיישי' ה\"ד בישראל וא\"נ באשה כהנת דלא הוזהרו משו' חללות לא עבוד רבנן מעלה משום ממזרות גריד' אמנם בכהן ודאי דה\"נ לר\"מ חיישי' משום ממזרות וזה דבר מוכרח ממתני' דקתני לויה וישראלית מוסיפין עליהן והתם לא שייך אלא חשש ממזרות וכמו שהכריחו התו' שם ובפ\"ב דכתובו' וא\"כ איכא למימר שפיר דכי קאמר בגמ' זו דר\"מ אבל ח\"א כו' לא קאי אלא אבדיקה דכהן משום ממזרות דר\"מ ס\"ל דבכהן כיון שתקינו לבדוק משם חללות תקינו ג\"כ משום ממזרות ולרבנן אפי' בכהן לא תקנו לבדוק אלא משום חללות ומ\"ש ר\"ת דלחשש ממזרו' לא חיישינן לכ\"ע ה\"ד באשה כהנת או ביש' דוקא כנ\"ל נכון:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> הבא על הערוה כו' או שחבק ונשק כו'.</b> כתב ה\"ה ז\"ל ולפי דעת רבינו ז\"ל מ\"ש ביבמות העראה זו הכנסת עטרה מכאן ואילך אינו אלא נשיקה ופטור י\"ל דפטור משום ביאה קאמר אבל מחמת קריבה שאפי' המחבק לוקה לא הוצרכו לומר שהמנשק באבר אותו מקום לוקה כו' יע\"ש וק\"ל טובא דבפ\"ק דיבמות בסוגייא דעליה פרכינן התם טעמא דכתיב עליה הא לא\"ה הו\"א אחות אשה מתייבמת מ\"ט דאמרי' אתי עשה ודחי לא תעשה אימור דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה ל\"ת גרידא לא תעשה שיש בו כרת מי דחי ושקיל וטרי טובא התם והשתא לדעת רבינו בפשיטות הו\"ל לתלמודא להקשות דקרא דעליה ל\"ל אי משום דאתי עשה כו' אימור דעשה דחי ל\"ת היכא דבעידנא דקא מיעקר לאו מקיים עשה הכא בעידנא דקא מעקר לאו דהיינו משעת נשיקה לא מקיים עשה עד גמר ביאה דאיכא הקמת שם וכמו כן כתבו התוספ' ז\"ל בפרק השולח גבי מי שחציו עבד דלא אתי עשה דפ\"ו ודחי ל\"ת דלא יהיה קדש משום דמשע' העראה עבר הלאו ועש' דפ\"ו לא מקיים עד גמר ביא' יע\"ש וכבר אפשר ליישב שדעת רבינו ז\"ל כמ\"ש הנ\"י בפ\"ב דמציעא אההיא דאמרינן התם טעמא דכתב רחמנא אני ה' כו' איכא דמקש' ל\"ל הך טעמא ת\"ל דבעידן דמעקר לאו לא מקיים עשה דהשבה ותי' הרנב\"ד דה\"נ בשעת שעבר לאו מקיים עשה דהא מתעסק הוא במצות השבה בשעת עקירת הלאו ואע\"פ שלא גמר המצוה עד שישיב לבעליו מקרי שפיר בעידנא יע\"ש וא\"כ דכוותא נמי איכא למימר הכא דאע\"ג דמשעת העראה עבר על הלאו חשיב שפיר בעידנא כיון דמשעת העראה מתעסק הוא במצות יבום והנראה דהתוספו' ז\"ל פרק השולח הם חלוקים עם דעת הר\"ן: ואולם לדעת רבינו לא נפלאת היא לייחס סברא זו האמנם ראיתי לה\"ה פי\"א מה' גזילה ואבידה דף י\"ח שכתב וז\"ל ומ\"ש שאין עשה דוחה ל\"ת ועשה היא כגיר' ההלכות אבל אמת שאין אנו צריכין לכך דת\"ל דבעידנא דקא עייל בבית הקברות לא מקיים מ\"ע כו' יע\"ש הנה מבואר שחולק על דעת הר\"ן ולפי דעתו ז\"ל לא ידעתי מה יענ' למה שהקשי' כפי מה שהחזיק הוא ז\"ל סברת רבינו וצ\"ע:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> לכאורה </b> כל עיקר הדברים צריכין ביאור מרווח דהנה רבינו שם עיונו על הרמב\"ם ולא קשי' ליה סתמא דבתחלת ביאה עובר על איסור עריות ובסוף ביאה מקיים העשה דזה ליתא דהא כמו בכל העריות המערה והגומר שוין נינהו כמו כן נמי ביבמה כדאיתא במתני' בריש פרק הבא על יבמתו אחד המערה וא' הגומר וכן אמרינן שם בגמרא (נ\"ה ב') יבמה ליבם מנלן אתיא ביאה ביאה וא\"כ בין למ\"ד העראה זו הכנסת עטרה ובין למ\"ד העראה זו נשיקה שוין המה לפום ריהטא ולא קשיא ליה לרבינו זולת לדעת הר\"מ דפוסק דאף למ\"ד העראה זו הכנסת עטרה היינו דוקא לחייב על ביאת האיסור אבל לאו דקורבא לכ\"ע חייב בנשיקת האבר וא\"כ שפיר לכאורה קשיא דלפ\"ז אין העשה והלאו באין כאחד דהעשה היא בהכנסת עטרה והלאו עובר בשעת נשיקת האבר. ואולם לפי\"ז יש להבין כונת רבינו מאי קשיא ליה דלמא רוצה הש\"ס לעיל להקשות אף למ\"ד העראה זו נשיקת האבר ולפ\"ז שניהן באין כאחת דבשעה שעובר על הלאו מקיים העשה דהא להך מ\"ד היינו העראה ויבמה נקנית בהעראה ואולם רבינו המחבר הורה לן במלה אחת שכתב עוד כונה אחרת דהא כתב משעת נשיקה לא מקיים עשה עד גמר ביאה דאיכא הקמת שם ומשמע לפ\"ז אף למ\"ד נשיקה זו העראה אפ\"ה גבי יבמה אף שקונה אותה בהעראה זו ואין מחלקין בין העראה להעראה מ\"מ העשה של יבמה יבוא עליה להקים שם לאחיו בישראל אינו מקיים אלא בביאה הראויה להקמת זרע ואולם לפ\"ז לכאורה אף בלא דעת הרמב\"ם קשי' כקושית הרב ז\"ל דהא כ' המש\"ל פט\"ו מהלכות אישות הלכה ד' דאף אי העראה אינו אלא הכנסת עטרה נמי אינו מקיים העשה אלא בגמר ביאה דבהעראה זו נמי אינה מתעברת והעלה שם כן בשם הר\"ן והריטב\"א עייש\"ה ולפ\"ז לכ\"ע קשי' למה לא הקשה הש\"ס הא לא הוי בעידנא דהא הלאו של ביאת איסור של עריות עובר משעת העראה ואף למ\"ד משעת הכנסת עטרה והעשה של יבום בענין שבעינן הקמת זרע אינו מקיים עד גמר ביאה ולפ\"ז י\"ל גרגיר אחד דהתוס' והר\"ן לשיטתייהו אזלי דיעוין במש\"ל היטב דהביא דהתוספות חולק בזה וס\"ל דלא בעינן ביאה הראויה להקמת זרע אלא דמהאי להקים זרע בישראל ממעטי' רק סריס ואילונית דאינן ראוין כלל להקמת זרע ועיין בתוספות ביבמות (ך' ב') ד\"ה אטו ובהר\"ן פרק קמא דקדושין חולק ע\"ז וסובר דבעינן ביאה הראויה להקמת זרע ודוקא בסוף ביאה מקיים העשה עיין שם בהר\"ן בדף (י' א') ולפ\"ז י\"ל דהר\"ן והתוס' לשיטתייהו אזלי דלדעת תוס' דבעינן בכל גוונא בעידנא כדכ' תוס' פ' השולח ואשר הביאן רבינו פה ל\"ק קושייתינו דתוס' לשיטתייהו אזלי דסוברין דבתחלת ביאה מקיים העשה והר\"ן דחולק על זה וסובר דבסוף ביאה מקיים דוקא העשה וא\"כ לא הוי בעידנא הא הר\"ן סובר דבכה\"ג מקרי בעידנא כיון דצריכה תחלת ביאה לסוף ביאה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kedushah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kedushah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ed1b668b9e6dfb08e8c9b225196eef77a018b29c
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kedushah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,277 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Forbidden_Intercourse",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האב שאמר בתי זו מקודשת כו' אינה נסקלת על פיו כו'.</b> כתב ה\"ה בקידושין פרק האומר מחלוקת רבא ור\"א ור\"ח רבא ור\"ח ס\"ל דאין סוקלין כו' והוה ליה תרי לגבי חד כו' הנה בפ' האומר אמרי' ואזדא ר\"ח לטעמיה דאמר ר\"ח בני זה ט' שנים נאמן לקרבן ולא למכות ועונש כו' תניא כותיה דר\"ח כו' וכתבו התוספו' ישנים וז\"ל תימה היכי מייתי מדר\"ח לטעמיה הא מסתמא ר\"א לא פליג אמתניתין דלקמן דלשבויה לא הימניה למכות ולעונשין אין להאמינו טפי משבויה ע\"כ וכתב הרב הח\"ה ז\"ל וז\"ל ונראה דלאו קו' היא דלא האמינו קר' בשבויה משום דלאו בנשואין היא אבל מכות ועונשים שע\"י נשואין כי הכא ודאי דהאמינתה תורה כדכתיב וסקלוה בהאי פרשה ולא ס\"ל וסקלוה בעדים כמו שכתבו התוס' לרב עכ\"ל והם דברים תמוהים לא זכיתי להבינם דודאי במכות ועונשים שע\"י נשואין ל\"ק להו להת\"י דהא ודאי לא דמי לשבויה משום דלאו בנשואין היא דזה מבואר מדלא הקשו קושיתם לר\"א דס\"ל דסוקלין ממתני' דלקמן אלא מאי דק' להו ז\"ל הוא למאי דקא' בגמ' ואזדא ר\"ח לטעמי' דאמר ר\"ח בני זה בן ט' שנים כו' נאמן לקרבן ולא למכות ועונשין דהתם לאו במכות ועונשים שע\"י נישואין היא אלא שאם בא עליה אחד מן העריות לחייבו מיתה וא\"כ היכי קאמר ואזדא ר\"ח לטעמיה דמשמע דר' אליעזר פליג עליה דר\"ח בהא והא אפילו רבי אליעזר מודה דומיא דשבויה וזה מבואר ולעיקר קו' י\"ל דהכי מייתי דכי היכי דס\"ל לר\"ח התם דלא מהימנינן לי' לכולא מילתא אלא לקרבן ולא לעונשין ה\"נ ס\"ל הכא דלא מהימנינן ליה לכולה מילתא כדקאמר ר\"א אלא לאיסור' ולא לעונשים משא\"כ לר\"א דס\"ל דכל דמהימנינן ליה מהימנינן לי' לכול' מילת' ה\"נ התם ס\"ל דאינו נאמן כלל משו' דאי מהימנינן ליה לקרבן ה\"נ דמהימנינן ליה לעונשים ולעונשים ודאי לא מהימנינן ליה דומיא דשבויה כנ\"ל ועל דברי ה\"ה ז\"ל יש לי מן הקושי למה זה הוצרך לומר דהלכה כרבא ור\"ח משום דהו\"ל תרי לגבי חד ות\"ל דבהדיי' אמרי' תניא כותיה דר\"ח וי\"ל ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיון </b>\n<b> שקדש אדם אשה כו'.</b> עיין מ\"ש הרב המגיד ז\"ל ובמה שכתבתי פ\"י מהלכות אישות קונטר' חופות חתנים ס\"ה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>באו </b>\n<b> עליה י' והיא בתולה כו'.</b> כתב ה\"ה ז\"ל וקי\"ל כחכמים דפליגי עליה דר' ומבואר הוא שהוא גורס בדברי רבינו ז\"ל בד\"א שבאו עליה כדרכה כו' אמנם המאירי ז\"ל אינו גורס בד\"א שבאו עליה כדרכה כו' וס\"ל שדעת רבי' לפסוק כר' ועיין בשיטה מקובצת למסכת כתובות פ' אלו נערות שהביא דברי המאירי הלזו באורך ולגי' זו קשה דהי\"ל לרבינו לפסוק דלענין קנס לר\"ע בעולה היא כדאמרינן פ\"ק דקיד' אר\"י מודה ר' לענין קנס דכולהו משלמי גם לגי' ה\"ג שפוסק כרבנן יש לתמוה אמאי השמיט רבינו דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה כדאי' התם וצ\"ע ועיין בתוספות דפרק אלו נערות ד\"ה ועל הכותית שהק' בס\"ד וז\"ל אבל קשה דליתני מחזיר גרושתו משניסת ונבעלה שלא כדרכה כו' וכתב הרב ח\"ה ז\"ל שם דהוצרכו לזה דר\"י ן' כיפ' דסביר' ליה דאינו אסור מחזיר גרושתו אלא משנשאת ונבעלה כדכתיב אחרי אשר הוטמאה ודבריהם תמוהים שהרי בפ\"ק דקיד' אמרינן דאפילו לרבנן דר' דס\"ל דבעולה שלא כדרכה לא חשיב בעולה בעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה ואמרינן התם דלר' קרא דבעולת בעל אצטריך לאשמועינן דבעל עושה אות' בעולה שלא כדרכה ואין אחר עושה אותה בעולה לענין קנס יעיין שם ובדוחק יש ליישב דבריהם דס\"ל ז\"ל דכיון דטעמא דבעל עושה אותה בעולה ש\"כ הוא משום דכיון דאהנייא ביאתו לקנותה אהנייא לאחשובה בעולה גמורה כמו שכ' הריטב\"א ז\"ל שם איכא למימר דדוקא כשמקדשה בביאה אמרינן מיגו דחשיבה ביאה לקנותה חשיבא נמי בעולה לדונה בחנק ולענין קנס וכן מאי דפריך עליו התם ע\"כ ל\"פ רבנן אלא באחר אבל בבעל כו' מה\"ט הוא דפריך דכיון דכסף גרידא ל\"ק עד דמקדש והדר בעיל א\"כ מגו דחשיבא ביאה לקנותה חשיב' נמי בעולה לדונה בחנק אמנם לפי האמת בכסף לחוד קונה אם קידשה בכסף ובא עליה שלא כדרכה לא חשיבא בעולה כיון דליכא מיגו כך נראה לי. ואולם מדברי התו' פרק נערה דמ\"ח ע\"ב ד\"ה היינו כר' סותר לזה שכתבו ועי\"ל דס\"ל ז\"ל כשי' הרב בעל החידושין דשלא כדרכה דאיתמר התם היינו בלא השרת בתולים אבל שלא כדרכה ממש אפי' בעל אינו עושה אותה בעולה ובר מן דין דברי התוס' הללו סותרין למ\"ש פרק נערה דף מ\"ט ע\"א דבור המתחיל ואימא דנשואין משוה לה בעולה לכל דבר אעפ\"י שלא נבעלה וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המערה </b>\n<b> בשפחה כו' פטור וכן אם בא עליה שלא כדרכה פטור כו' שנאמר שכבת זרע כו'.</b> כתב ה\"ה בגמרא מימרא שם ומבואר שם דמתיבת ש\"ז נפ\"ל תרוייהו שלא כדרכה והעראה וכן מבואר מדברי התוס' בפרק הבע\"י דנ\"ה ע\"ב ד\"ה אינו חייב שכתבו וז\"ל ונראה דלמ\"ד העראה זו הכנסת עטרה אין ראויה להתעבר אלא במירוק גיד שאם היתה ראויה להתעבר לא הוה מוקמינן קרא למעוטי העראה אלא שלא כדרכה יע\"ש וק\"ל טובא מהא דגרסינן בפ' ד' אחין דל\"ד ע\"ב ת\"ר אותה פרט לכלה דברי ר\"י וחכ\"א פרט לשלא כדרכה כו' במאי קמיפלגי רבנן סברי ש\"ז פרט להעראה אותה פרט לשלא כדרכה והערא' ור\"י סבר שלא כדרכה והעראה מש\"ז נפקא אותה פרט לכלה יע\"ש הרי דלרבנן מתיבת ש\"ז לא נפ\"ל אלא הערא' גריד' וא\"כ הדבר קשה מ\"ש גבי שפחה חרופה דנפ\"ל מתיב' ש\"ז תרוייהו והנראה ודאי דסוגיא דכריתו' דתני תנא קמי' דרב ששת אתיא אליבא דר\"י דנפקא ליה העראה ושלא כדרכה מתיבת ש\"ז אכן לרבנן ה\"נ דבשפחה חרופה לא ממעטינן מש\"ז אלא העראה גריד' ושלא כדרכה בשפחה חרופה חיובי מיחייב ודברי התוס' דפ' הבע\"י מתישבים לפי זה דא\"א דבהעראה הראויה להתעבר היכי מוקמינן קרא אליבא דר\"י למעוטי ב' אדרבא טפי מסתבר לאוקמי אשלא כדרכה גרידא ומכ\"ש דק' נמי אליבא דרבנן דלא ממעטינן אלא הערא' דאם איתא דראויה להתעבר איפכא היה לנו לו' דאהעראה מחייב ואשלא כדרכה פטור ויש סעד למה שכתבתי ממתני' דכריתות דקתני התם מה בין שפחה לבין כל העריו' כו' כל העריו' עשה בהם מערה כגומר כו' וק' אמאי לא חשיב שלא כדרכה דבכל העריות עשה בהם שלא כדרכה ככדרכה ובשפחה חרופה אינו חייב אלא בכדרכה אלא משמע דמתני' אתיא כרבנן דר\"י דסבירא להו דאשלא כדרכה חיובי מיחייב ובת\"כ סדר קדשים איתא התם ש\"ז פרט למערה ואילו שלא כדרכה לא קתני התם מכל הני נר' כמו שכתבתי ושוב מצאתי הדבר מפורש בחי' הרשב\"א ז\"ל פרק הבע\"י דף הנזכר ע\"א אההיא דאמרי' התם העראה דחייבי לאוין מנ\"ל מדגלי רחמנא ש\"ז גבי שפחה חרופה מכלל דחייבי לאוין בהעראה אדרבא מדגלי רחמנא העראה בחייבי כריתות מכלל דחייבי לאוין בגמר ביאה אמר ר\"א אם כן לישתוק קרא משפחה חרופה כו' וכתב הרשב\"א ז\"ל וז\"ל ואיכא למידק היכי אמר ר\"א לישתוק קרא משפחה חרופה והא צריך הוא לשלא כדרכה כדאיתא בכריתות תני תנא קמיה דר\"ש כו' וי\"ל דההיא אליבא דר\"י היא דאמר לעיל בשלהי ד' אחין דמערה ושלא כדרכה משכבת זרע נפקא אבל לרבנן דלא מפקי התם שלא כדרכה משכבת זרע אלא מאותה ה\"נ אשלא כדרכה בשפחה חרופה חייב וסוגייא דהכא כרבנן א\"ד וכן כתב הריטב\"א ז\"ל בשיטה כ\"י משם התוס' יע\"ש הן אמת דקשה לכאורה על תי' ז\"ל במ\"ש דסוגייא דפ' הבע\"י אתי' כרבנן דאכתי תקשי אליבא דר\"י העראה דחייבי לאוין מנ\"ל והי\"ל לתלמודא להקשות הניחא לרבנן אלא לר\"י מנא לן וכ\"ת דה\"נ לר\"י אינו חייב על העראה בחייבי לאוין הא ודאי ממה שאין הפה יכולה לדבר דבכוליה תלמודא מיפשט פשיטא לן דאהעראה מיחייב ולא מישתמיט לומר דר\"י פליג בהא ותו דברייתא דכריתות דתני קמיה דר\"ש עשו גומר שלא כדרכה כהמער' בכדרכה דפטור בשפחה חרופה כר\"י אתיא וקתני דדוקא בשפחה חרופה אינו חייב על העראה מכלל דחייבי לאוין בעלמא בהעראה מיחייב והנראה פשוט דכוונ' הריטב\"א משום דבתר הכי פרכינן התם העראה דחייבי לאוין דכהונה מנ\"ל אתיא קיחה קיחה מעריות וא\"כ לר\"י העראה בחייבי לאוין מג\"ש דקיחה קיחה דכיון דאפילו בחייבי לאוין דכהונה מיחייב בהעראה כ\"ש שאר חייבי לאוין אלא דרב אשי אליבא דרבנן משני שפיר דלחייבי לאוין דעלמא בלאו ג\"ש דקיחה קיחה נפ\"ל שפיר משפחה חרופה אבל לר\"י חייבי לאוין דעלמא וחייבי לאוין דכהונה תרוייהו נפ\"ל מג\"ש דקיחה קיחה וזה פשוט ואיך שיהיה זאת תורת העולה דלרבנן דר\"י בשפחה חרופה אשלא כדרכה מחייב ומעתה יש לתמוה על רבינו דפסק כמימרא דר\"ש דתרוייהו ממעטינן מש\"ז כנרא' שדעתו ז\"ל לפסוק כר\"י ואילו בפ\"ה מה' שאר אבות הטומאה דין ט' וי' פסק דהבועל שלא כדרכה והמער' אין בו טומאת ב\"ק הנה מבואר שדעתו ז\"ל לפסוק כרבנן דר\"י דאותה למעוטי שלא כדרכה וש\"ז למעוטי העראה שאילו היה דעתו לפסוק כר\"י הי\"ל להביא דין פרט לכלה דאינה מטמאה וכן מבואר מד' מרן כ\"מ שם ע\"ש והדבר תמוה מ\"ש דבש\"ח ממעטינן תרווייהו מש\"ז ובר מן דין לא ידעתי מה יענה לההיא דפרק הבע\"י שהקשה הרשב\"א ז\"ל דעכ\"ל דלרבנן דר\"י בשפחה חרופה חייב אשלא כדרכה ומצאתי בשט\"מ כ\"י תי' לקו' הרשב\"א הלזו משם הר\"ם מאיב\"רא וז\"ל וי\"ל דמתרוייהו פריך מעיקרא וה\"ק העראה ושלא כדרכה דחייבי לאוין מנ\"ל ע\"כ ולקו' קמייתא אפשר לומר דס\"ל לרבינו דכיון דבכריתות מייתי הא דר\"ש בסתמא משמע דאליבא דכ\"ע היא ואפילו לרבנן דילפי מב\"ק מה ב\"ק עשה שלא כדרכה כמערה ה\"נ בשפחה חרופה שלא כדרכה כמערה וזה ודאי דוחק דאיסור מטומאה לא ילפינן וצ\"ע:<br><b> ודע </b> שרש\"י ז\"ל שם בפ\"ד אחים ד\"ה להעראה כתב וז\"ל להעראה שלא הזריע אי למ\"ד נשיקה אי למ\"ד הכנסת עטרה וכ\"כ סמוך ונראה וז\"ל שלא כדרכה והעראה מש\"ז נפקא שלא כדרכה אינו מקום זרע כו' נראה מבואר דס\"ל דאם הזריע היא טמאה וכן מבואר מדברי רבינו ז\"ל בפ' הנזכר יע\"ש והנראה ודאי דס\"ל דבהעראה ראויה להתעבר ושלא כדעת התוס' דפרק הבע\"י שכתבנו לעיל דאי ס\"ל דאינה ראויה להתעבר אפילו הזריע אינה טמאה כיון שאינו ראוי להזריע והרי ביאה ראשונה לר\"י אינה טמאה מטעמא דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה ובעינן ש\"ז הראוי להזריע וא\"כ איך כתב רש\"י ז\"ל דלר\"י העראה אינה מטמאה אלא דוקא בשלא הזריע גם גבי שפחה חרופה דאמרינן התם דאם אינו מתכוין כגון שנפל מן הגג ונתקע אינו חייב כתב רש\"י ז\"ל שם דה\"ט משום דכשאינו מתכוין אינו ראוי להזריע הרי דמתיב' ש\"ז ממעטינן ש\"ז דאינו ראוי להזריע וא\"כ אלו היה דעתו ז\"ל דבהעראה אינה מתעברת הי\"ל לומר דאפילו הזריע אינה טמאה והר\"ב מש\"ל ז\"ל פרק ט\"ו מהלכות אישות הלכה ך' כתב בפשיטות דהעראה אינה ראויה להתעבר והוכיח כן מדברי התוס' שכתבנו וכתב עוד וז\"ל שוב ראיתי הדבר מפורש בפרק עשרה יוחסין דע\"ח דאמרינן התם אמר ר\"י כ\"ג באלמנה לוקה ב' כו' ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו בשלא גמר ביאתו הרי מבואר דמהעראה אינה ראויה להתעבר ועל פי זה כתב דה\"ט דכל הפוסקים ז\"ל שהשמיטו ההיא דבן זומא דפ\"ב דחגיגה דאמרינן התם חיישינן שמא באמבטי נתעברה משום דהוי דלא כהלכתא דכיון דבהעראה אינה מתעברת כ\"ש באמבטי את\"ד יע\"ש:<br><b> ולדעתי </b> נראה שדין זה במחלוקת הוא שנוי דמדברי רש\"י ז\"ל מבואר דס\"ל דראויה להתעבר ומה שהביא ראיה מההיא דפרק עשרה יוחסין נראה דאין ראיה כלל דמ\"ש שם בשלא גמר ביאתו לאו היינו מרוק הגיד ובשהזריע אלא ה\"ק בשלא גמר ביאתו שלא הזריע ותדע דבפ\"ב דנדה דף ט\"ו פרכינן התם לר\"י בנו של ריב\"ז דאמר בעלה נכנס להיכל להקטיר קטורת ות\"ל משום ב\"ק ומשני בשלא גמר ביאתו והתם ודאי עכ\"ל דשלא גמר ביאתו דקאמר היינו שלא הזריע ואם כן דכוותה נמי ההוא דפ' הבע\"י הכי נמי מתפרשא וזה פשוט ועיין בתוספות פרק קמא דיבמות דף י\"ב עמוד ב' דבור המתחיל ואפילו שכתבו בסוף דבור דמשכחת לה חמות' ממאנת כגון שעברה באמבטי יעיין שם מבואר דס\"ל דההיא דבן זומא הלכתא היא ודו\"ק ודע שמדברי רש\"י ורבינו שכתבו דמעוטא דהעראה היינו בשלא הזריע נראה מבואר דס\"ל דכל שגמר ביאתו אע\"פ שלא הוציא ש\"ז טמא משום ב\"ק דאל\"כ מאי איכא בין העראה לגמר ביאה והרב בעל מש\"ל ז\"ל פ\"ג מהלכות ביאת מקדש הלכה ג' הוכיח כן מפשט' דשמעתתא דההיא דפ\"ב דנדה שכתבנו לעיל ולא זכר ש\"ר דברי רש\"י ורבינו הללו ואע\"ג דקרא כתיב ואשה אשר ישכב איש אותה ש\"ז כבר כתבו התוס' פ' הב\"עי ד\"ה הנז' גבי שפחה חרופה וז\"ל נראה דמחייב אפי' בלא הוצאת זרע דלא בעינן אלא ביאה הראויה להזריע כמו בא\"א דלא בעינן הוצאת זרע אע\"ג דכתיב ביה ש\"ז כו' יע\"ש הן אמת שדבריהם ז\"ל אינם מובנים במה שהביאו ראי' מא\"א דהתם שאני דאפי' בהעראה דהיינו נשיקה למ\"ד או הכנסת עטרה למ\"ד מחייב כשאר חייבי מיתות דעלמא דילפינן לה מהיקש' דרבי יונה כמ\"ש רש\"י ז\"ל וא\"כ דש\"ז אתא למעוטי משמש מתה וש\"ז לאו דוקא ממש משא\"כ בשפחה חרופה דדרשינן ש\"ז למעוטי העראה איכא למימר דבגמר ביאה נמי כל שלא הוציא ש\"ז פטור דאהוצאת זרע הוא דקפיד קרא ויש ליישב בדוחק:<br><b> ואולם </b> הא ק\"ל מאותה שאמרו בפרק יוצא דופן דמ\"א ורחצו במים וטמאו עד הערב אמר ר\"ש וכי מה בא זה ללמדנו אם לענין נוגע בש\"ז הרי כבר נאמר למטה או איש אלא מפני שטומאת בית הסתרים היא וטומאת בית הסתרים אינה מטמאה אלא שגזרת הכתוב היא ופרש\"י וז\"ל מה בא זה ללמדנו הא משום טבילה דידי' לא אצטריך דהא כתיב לעיל ואיש כי תצא ממנו ש\"ז ואם ללמד עליה שצריכה טבילה כו' יע\"ש והשתא אמאי ל\"ק עדיפא מינה דקרא אצטריך למשמע דביאה משוי להו ב\"ק ואפילו בלא הוצאת זרע והתוס' ז\"ל ד\"ה וסבר כתבו וז\"ל ואע\"ג דקרא במשמש' איירי סבר המקשה דמטעם משמש' לא היתה טמאה אי לאו משום שהזרע נפלט לבית החיצון וא\"ת לרבנן נמי תקשי כו' וי\"ל כו' ואצטריך קרא למשמש' אף שנכנס הזרע מתחילה לבית הפנימי ולא יצא לבית החיצון כו' א\"נ שמא לרבנן מטמא אלא כשהיה הזרע בבית הפנימי ויצא לחוץ כו' יע\"ש:<br><b> והשתא </b> קשה טובא דאיך אפשר לומר דסבר המק' דמטעם משמשת לא היתה טמאה אי לאו משום פליטת הזרע שהרי כל דאיכא גמר ביאה אפילו בלא הוצאת זרע טמאים הם משום טומא' ב\"ק א\"כ ע\"כ לומר דגזיר' הכתוב הוא במשמשת דביאה משוי להו כב\"ק וליכא למימר דס\"ל למקשה דבגמר ביאה אינו טמא משום ב\"ק אלא בהוצאת זרע דאם כן תיקשי ליה מעוטא דש\"ז למעוטי מערה היכי משכחת לה ותו ק' דאמאי הוצרכו לידחק אליב' דרבנן דאצטריך קרא במשמשת אפילו לא יצא לחוץ עדיפא מינה הי\"ל לומר דאצטריך קרא במשמשת אפילו בלא הוצאת זרע אלא מבואר דס\"ל דבגמר ביאה גרידא אינו טמא משום ב\"ק הפך דברי הרב מש\"ל ז\"ל ודו\"ק וכן ראיתי להרב בעל קרבן אהרן דף קנ\"ו ע\"ב ד\"ה פרט למערה שכ' בפשיטו' דכל שלא הוציא ש\"ז אפי' גמר ביאתו אינו מטמא יע\"ש ויש להסתפק במי שאסר עצמו הנאת תשמישי אשתו עליו אי מחייב עלה בהעראה גרידא מי נימא דכיון דקיימא עלויה בבל יחל הרי אשה זו נאסרה עליו כשאר חייבי לאוין בעלמא דמחייב אהעראה א\"ד בנדרים שאני דהלך אחר לשון בני אדם ויש לי להוכיח דקאי עלי' בבל יחל אהעראה גרידא ממ\"ש הר\"ן בפ\"ב דנדרים דט\"ו ע\"ב גבי ההיא דאמרינן באומר הנאת תשמישך עלי הקשה וז\"ל וא\"ת הא האי גדרא דרבנן היא דהנאת תשמיש לית ביה ממשא והיכי אתי בל יחל דרבנן ועקר למצות עונה דאוריית' ותירץ דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה א\"ד יע\"ש וקשה ממה שכתב הרא\"ם ז\"ל בתוספותיו על הסמ\"ג בה' שופר דרס\"ד ד\"ה אין תוקעין וז\"ל אך קשה דא\"כ בלא גזירה דרבה נמי לא היה להם לתקוע כו' דיש כח ביד חכמים לעקור ד\"ת בשוא\"ת וי\"ל דלא אמרינן שו\"את שאני אלא היכא דליכא הכשר מצוה כגון ההיא דאין מפקחין עליו את הגל דבעידנא דקמעקר שבות של דבריהם לא מקיים עשה דתקיעת שופר אבל היכא דבעידנא דקעקר איסורא דרבנן מקיים עשה דשופר לית להו כח לחכמים להעמיד דבריהם אפי' בש\"ואת א\"ד יע\"ש ודבריהם הללו הפך דברי הר\"ן שכתבנו שהרי הכא בעידנא דעובר על איסור דרבנן הוא מקיים מצות עונה שהוא ד\"ת ואפי\"ה כתב הר\"ן דיש כח ביד חכמים כו' וכבר ראיתי בספר קול יעקב בלשון הרמב\"ם דל\"ו ע\"ג תמה בזה והניחה בצ\"ע ואולם אם כנים אנחנו לומר דבהעראה גרידא קאי בבל יחל כשאר חייבי לאוין דעלמא איכא למימר דה\"נ בעידנא דעבר אאיסורא דרבנן דהיינו אהעראה לא מקיים מ\"ע דעונה דפשיטא ודאי דמצות עונה היינו בגמר ביאה כדרך גבר בעלמה ודוגמא לדבר כתבו התוספות גבי ההיא דמי שחציו עבד דלא אתי עשה דפ\"ו ודחי ל\"ת דלא יהיה קדש משום דמשעת העראה עבר אלאו ולא מקיים עשה אלא בגמר ביאה יע\"ש ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רצג) </b> ויש להסתפק במי שאסר עצמו הנאת תשמישי אשתו עליו אי מיחייב עלה בהעראה גרדאי כו'. גם אני נסתפקתי בזה והראה לי ב\"ג ה\"ח ר' העשיל שכבר קדמני בזה הגאון המחבר ז\"ל והנה היה פשיטא לי ג\"כ דבכל חייבי לאוין מיחייב בהעראה אע\"ג דליכא ריבוי אך מצאתי דאתא לידי ספר ישועות יעקב אה\"ע וראיתי שכתב בסי' כ\"ו דלאו דלא תהיה קדשה אינו אלא בגמר ביאה ושמצא כן בתשובה אחת ע\"ש: ותמהני דהא בפירוש כתבו התוס' בפשיטות בג' מקומות דאלאו דלא יהיה קדש מיחייב בהעראה עיין בתוס' חגיגה דף ב' ע\"ב בד\"ה כופין כו' ובגיטין דף מ\"א ע\"א בד\"ה ליומא כו' ובב\"ב דף י\"ג ע\"א בד\"ה כופין כו' והתם נמי ליכא ילפותא ואפ\"ה כתבו התוס' כן בפשיטות וא\"כ מאי שנא ל\"ת דלא תהיה קדשה מלאו דלא יהיה קדש ואמרתי לחלק בזה דאיסור דקדשה הוא רק מחששא דאח ישא אחותו וזה לא שייך אלא בגמר ביאה: ואם כנים דברינו בסברא זו היה נראה ראיה לזה מדברי הרמב\"ם עצמו וליישב בזה קושיא גדולה שהקשיתי עליו מחייבי כריתות דחייב עליהן בביאה בלי קדושין איך חל איסור חמותו למשל על לאו דלא תהיה קדשה דאין כאן לא כולל ולא מוסיף ולא איסור בת אחת אע\"כ דאלאו דל\"ת קדשה אינו חייב אלא בגמר ביאה ועל איסור חמותו חייב בהעראה: שוב ראיתי שגם ס' המקנה בריש הלכות קדושין כתב דקדשה היא רק בגמר ביאה משום דלית בה ריבויא להעראה ותמהני שלא הזכיר כלל מדברי התוס' שבג' מקומות הנ\"ל שהמה כנגדו אבל הנאני שכתב בשם הרמב\"ם פ\"ב הלכה י\"ז מהלכות נערה הטעם לחלק בין שאר חייבי לאוין ללאו דקדשה אך מהסס הייתי בזה דהא אנן קיי\"ל כת\"ק דר' שמעון דלא דרשינן טעמא דקרא אלא די\"ל דלא דמי להא דר\"ש וע\"ש: אבל הנך רואה דמ\"ש ס' המקנה ובעל ישועות יעקב הנ\"ל דמשום דליכא ריבויא דקדשה להוי בהעראה אינה אלא בגמר ביאה הרי מדברי התוס' שבג' מקומות הנ\"ל מבואר דליתא וכן מוכח מהגאון המחבר הזה דפשיטא לי' דלאו דלא יחל חיובי' נמי בהעראה ולא נסתפק אלא משום דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם וגם ספיקו פשוט לאיסורא אפי' בהעראה: ואני לעצמי הוכחתי בצדוד למיפשט ספיקא דידן לחומרא דבהעראה נמי חייב בבל יחל והיינו דלמ\"ש הרא\"ם דאכילה סתם היא בכל שהוא אפי' בלשון תורה אלא דהלכה למשה מסיני באה דלהוי בכזית אפ\"ה קיי\"ל בנשבע שלא יאכל כת\"ק דרע\"ק דאינו חייב בכל שהוא ולהרא\"ם קשה אמאי ומה דקאמר לרע\"ק היכן מצינו כו' אע\"כ צ\"ל דדעת הנשבע לאסור עליו הלאו דבל יחל באיסור שבדה מלבו כמו באיסור שאסרה עליו רחמנא וכיון דכל איסורי תורה אינו חייב עליהן אלא בכזית הוא אסור נמי בכזית וא\"כ הרי ממילא כן הוא באוסר התשמיש עליו דכיון דבשאר חייבי לאוין חייב אהעראה הוא נמי אסר עליו אפי' העראה. ולפ\"ז אפי' אם נימא דבלאו דקדשה אינו חייב אלא בגמר ביאה מ\"מ כיון דבכל שאר חייבי לאוין א\"צ גמר ביאה א\"כ דעת הנודר למאי שהוא ברוב איסורי תורה ולא כדין קדשה ושפחה חרופה דוקא דהרי גם התם הא משכחת איסורי אכילה שחייב עליהן בכ\"ש וגם משכחת שאינו חייב עליהן אלא בככותבת ואפ\"ה בנשבע שלא יאכל היום פטור בשאכל חצי שיעור וגם א\"צ שיאכל ככותבת דוקא כמו ביוה\"כ אלא דחייב בכזית כמו ברוב איסורי תורה וא\"כ הרי מדברי הר\"ן אין ראיה לומר דכל לאו אע\"פ דלא נתרבה חייב בהעראה משום די\"ל דבל יחל שאני משום דדעת הנודר כרוב לאוי תורה: והנה בטעמא דיהיב הרמב\"ם בהלכות נערה הנ\"ל אלאו דלא תהיה קדשה משום דשמא ישא אח את אחותו אשר מזה למד הגאון בעל ס' המקנה דאינו חייב על לאו זה אלא בגמר ביאה וכנ\"ל קשה דא\"כ אביאה הראשונה באשה שלא נבעלה אמאי חייב הא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה ואי נימא דבאמת מודה הרמב\"ם דאינו חייב אלאו דקדשה אלא בביאה שניה א\"כ הרי לא צריך המקנה לחלק לאו דקדשה משאר חייבי לאוין דחיובו בהעראה ליישב בזה תמיהת הראב\"ד על הרמב\"ם ממה דמשלם קנס דהא קיי\"ל דאינו לוקה ומשלם שהרי בפשיטות ניחא דכיון דקנס אינו חייב אלא בביאה הראשונה ע\"י השרת בתולים א\"כ ממילא אינו לוקה משום לאו דלא תהיה קדשה כיון דאינה מתעברת מב\"ר: (ועוד יש לתמוה על הרב המקנה דא\"כ לא ילקה אלאו דלא תהיה קדשה בבא עליה שלא כדרכה):<br><b> שוב </b> ראיתי בהר\"ן בפ\"ק דקדושין בהאבעיא אי תחלת ביאה קונה שכתב שם דיבמה נקנית בהעראה ואפ\"ה אמרינן בטעמא דאין עשה דיבום דוחה לל\"ת דאלמנה לא יקח בכ\"ג משום גזירה ביאה ראשונה אטו שניה ולא משום גזירה תחילת ביאה אטו סוף היינו משום דבעינן להקים לאחיו שם וזה רק בגמר ביאה ואע\"ג דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה מ\"מ זמנין דמתעברה וע\"ש וא\"כ לפ\"ז יש ליישב קצת האי דקדשה ודוק: אבל דברי הר\"ן הללו קשה להבינם דא\"כ מאי פריך ביבמות דף ל\"ד והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה וע\"ש הא אמרת דזמנין דמתעברה ולפיכך מפרישין כדי לברר הדבר ויש ליישב בזה דבאמת דרוב אינן מתעברות מביאה ראשונה: [אמר נ\"ה המבלבה\"ד בלשון \"אין\" שאמרו חז\"ל אם הוא רק על הרוב ומיעוט שכיח כמו שכתב הר\"ן שהביא מו\"ז זצ\"ל צ\"ע דבשבת נ\"ה ע\"א אמר ר' אמי אין מיתה בלא חטא וכו' עיי\"ש ומקשה שם מד' שמתו בעטיו של נחש עי\"ש ומסיים ש\"מ יש מיתה בלא חטא וכו' עיי\"ש ואם נאמר דלשון \"אין\" הוא רק על הרוב ל\"ה תיובתא דר' אמי ועיין בתוס' שם ד\"ה דמתו וכו' שכתבו והא דכתיב כי אדם אין צדיק בארץ וכו' ברוב בני אדם קאמר משמע \"דאין\" הוא רק על הרוב וממקומו הוא מכרע שם להפך וצריכים לומר דלשון מקרא לחוד ולשון חז\"ל לחוד מכ\"מ צ\"ע במלת \"אין\" עוד ע\"כ הגה\"ה] וס\"ל להש\"ס ביבמות דא\"צ לחוש להמיעוט ולהפרישן כדי שלא לבטלן מפ\"ו ג' חדשים דהבחנה (שוב ראיתי בנוב\"י מה\"ת חאה\"ע סימן קל\"ט שהקשה לו הגאון או\"ח לפי המבואר ביבמות דף ל\"ט דהכרת העיבור לשליש ימים הוא רק מצד רוב א\"כ אמאי מותרת היבמה להתייבם אחר ג' חדשים הא במקום דאיכא לברורי אין הולכין אחר הרוב ויבמה נמי תמתין עד ה' חדשים ויום אחד ע\"ש והשיב לו הנוב\"י כמ\"ש לעיל דזה לא מיקרי איכא לברורי לאסור עליה כל ביאות של שני חדשים ויום אחד ע\"ש) אבל לענין יבום כיון דקיי\"ל גם בזקן וזקינה דיש יבום בהו כיון שמצינו שנפקדו על זה ומשום הכי אע\"ג דלהקים זרע ע\"י ביאה ראשונה לא שייך מ\"מ לא גרע זה מזקן וזקינה ואע\"פ שי\"ל למה נאסור ביאה השני' ואמאי לא ניזול בתר רובא (כדאזלינן בכל מקום) ונימא דלא נתעברה מביאה ראשונה מ\"מ י\"ל דלענין יבום די במציאות הקמת זרע בלבד כמו בזקן וזקנה דאל\"כ נימא דכל זמן שלא נתעברה אפי' לעולם יחול עליה עדיין מ\"ע דיבום: גם י\"ל דהא דפריך ביבמות אהאי דמפרישין הנ\"ל והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה אע\"ג דיש לחוש למיעוט במקום שיש לו מתירין מ\"מ למ\"ש הנוב\"י לענין דשיל\"מ בספק מניקת חבירו דכיון דמדרבנן הוא הולכין בספיקו להקל אע\"ג דיש לו מתירין לאחר כ\"ד חודש משום דבכה\"ג ל\"ש דשיל\"מ כמ\"ש בצל\"ח לענין טלטול מוקצה דבעי לטלטל היום ומחר וא\"כ ה\"נ בנ\"ד ויהיה ראיה מזה לדבריו אלו דאל\"כ מאי פריך הכא והא אין אשה כו' נימא דלא אזלינן בתר רוב דאינן מתעברות מב\"ר משום דיש לה מתירין לאחר הפרשה אע\"כ דליכא למימר הכי וכמ\"ש וא\"כ הרי מדברי הר\"ן אלו ראיה להנוב\"י הנ\"ל לכאורה: אולם באמת להר\"ן לשיטתי' דמספקא לי' בפ' אין צדין דלמא הא דקיי\"ל דבדשיל\"מ לא אזלינן בתר רובא היינו דוקא בתערובות כיון דאתחזק איסורא אבל לא בנכרי שהביא ביצים ביו\"ט די\"ל כיון דרובא לאו בני יומן נינהו מותרין אע\"ג דהוי דשיל\"מ וע\"ש ולהאי צד אין ראיה ועיין במל\"מ פ\"י מהלכות מעילה ובמ\"א הארכתי ובר מן דין י\"ל דאין ראיה מזה לסברת הצל\"ח הנ\"ל די\"ל דגם בל\"ז לא הוי דשיל\"מ משום דאין ההיתר עתיד לבוא בודאי ועיין מ\"ש הט\"ז ביו\"ד סי' ט\"ו ומ\"ש הנקודות הכסף שם ודוק:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> בסופו. </b> מה שהביא בשם הרא\"ם שהעלה דאין כח ביד רבנן לעקור דבר מן התורה בשוא\"ת רק אם אינו עושה המצו' תומ\"י רק לאח\"ז אבל אם הוי בעידנא שמקיים המצוה תיכף אין להם כח לעקור דבר אפי' בשוא\"ת עיי\"ש עפ\"ד הנ\"ל יש ליישב מ\"ש המג\"א בסי' תמ\"ו בשם השל\"ה ומה שהקש' עליו עיי\"ש ולפי הנ\"ל דברי השל\"ה נכונים דודאי האמת כדברי הר\"ן שמה שאין נדחה בשופר היינו מטעם דהוי עשה ול\"ת דאל\"ה הוי דחי אף דלא הוי בעידנא כיון דהוי עשה דרבים ולא בעינן בעידנא כמ\"ש המג\"א רק מכח דהוי עשה ול\"ת לכך לא דחי מיהו אעפ\"כ נצרך לטעם דלא הוי בעידנא כיון דעכ\"פ אינו עושה המצו' מיד נהי דלענין דחיית העשה כיון דהוי דרבים לא בעינן בעידנא מ\"מ כיון דלא הוי בעידנא יש כח לחז\"ל לעקור דבר מן התורה לעשותו כשל תורה ובשל תורה לא דחה דהוי עשה ול\"ת אבל אם הוי בעידנא כגון גבי חמץ לא שייך לומר דהוי עשה ול\"ת כיון דהוי דרבנן ואין כח ביד חז\"ל לעקור דבר מה\"ת אף בשוא\"ת כיון דתיכף מקיים העשה לכך בהא אוקמוהו אדאורייתא והוי היתר ממש ואין כאן עשה ול\"ת וז\"ב כוונת השל\"ה ולפ\"ז נרא' דמ\"ש בש\"ע שם סעיף ב' די\"א דיו\"ט שני דינו כחוה\"מ לענין זה ומשמע מדברי האחרונים דיותר יש להקל לטלטלו להשליכו לים מלשרפו עיי\"ש. ולדידי נראה איפכא דדוקא לשרפו במקומו מתירין הי\"א כיון דבזה מקיים המצוה תיכף בעידנא לכך כיון דיו\"ט שני דרבנן אין כח ביד חז\"ל לעקור ד\"ת אבל לטלטלו לים כיון דלא הוי בעידנא ממש שעושה איסור טרם קיום המצוה בזה יש כח ביד חז\"ל לעקור ד\"ת בשוא\"ת ואסור לבערו כנלפענ\"ד. ואין להקשות ע\"ד הרא\"ם הנ\"ל ממה דאמרינן בש\"ס דשניות מד\"ס חולצת ולא מתייבמת ואף למ\"ד דמצות יבום קודם משמע דהוי כן דליכא פלוגתא בהא מלתא כלל ואמאי לא נימא איך בטלו חז\"ל מצות יבום למ\"ד דקודם הרי הוי בעידנא דמעקר לאו ואין כח בידם לבטל אף בשוא\"ת כמ\"ש שם ביבמות כ' ע\"ב דבאמת שייך בזה דעדל\"ת ולכך בדעבד קנה עיי\"ש אך באמת א\"ש דהרי הוי מטעם גזרה ביאה ראשונ' אטו שני' והיכי דהוי גזרה אף הרא\"מ מודה דאסרו אף בעידנא כמו דאסור באמת בשופר מטעם שמא יעבירנו ד\"א ברה\"ר מיהו באמת אין לדמות זה לזה ועדיין יהי' צ\"ע על הרא\"ם דבשלמא בשופר דהוי הגזרה מכח שמא יעבירנו ויעשה איסור תור' לכך שפיר העמידו דבריהם אבל כאן הרי אף ביאה שני' הוי אסור רק מדרבנן וא\"כ אף אם גזרו ביאה ראשונ' אטו שני' הוי הכל רק מכח איסור דדבריהם ואיך העמידו דבריהם לעקור דבר מן התור' מה דהוי בעידנא וצ\"ע ואפשר דלא אמר הרא\"ם כלל זה רק היכי דהוי גזרת חכמים רק במקום מצוה לבד בזה אין להם כח לגזור לבטל המצוה אם הוי בעידנא אבל אם גזרו גזרה בדבר הרשות שזה יש כח בידם לעשות כעין דאורייתא אז נעשה כדאורייתא ממש ושוב אף אם אירע במקום מצוה אינו כדאורייתא כיון דהוי בשוא\"ת וזה שפיר יש כח בידם והרא\"ם מיירי רק כעין שופר דהוי רק במקום מצוה אבל בשניות הוי הגזרה בעלמא ובהיות כן יש לדחות דברי השעה\"מ שרוצה להוכיח מהר\"ן בנדרים דאם נדר מתשמיש אשה אסור אף בהעראה דאל\"כ סתרי דברי הר\"ן להרא\"ם הללו עיי\"ש ולפמ\"ש ליכא ראי' דהתם בדברי הר\"ן תקנת רבנן דחל הנדר דבל יחל מדרבנן משכחת לה גם שלא במקום מצוה בנדר מאשה שאינה אשתו עדיין או בשאר דבר שאין בו ממש וכדומה או אם היא נדרה וכדומה בכמה ענינים וכיון דחל האיסור בדבר הרשות חל אף במקום מצוה אף דהוי בעידנא כמו בשניות ויבום ועדיין צ\"ע בכל זה. אך קשה על הרא\"ם מתוס' פסחים ס\"ב ד\"ה כי לית לי' הואיל וכו' ודברי הרמב\"ן במלחמות בסוגיא דאופה מיו\"ט לחול שהעלו שניהם דהואיל זה הוי רק דרבנן דמה\"ת אין לחלק בין לחומרא בין לקולא והנה התוס' שם הרגישו איך יביא פסח שני ויביא חולין בעזרה וכוונתם דבשלמא מה שפסלו הראשון זה הוי בשוא\"ת ויש כח בידם לעקור ד\"ת בשוא\"ת אך מה שיביא פסח שני הוי בקום ועשה ואין כח בידם לעקור ד\"ת בקום ועשה וע\"ז תירצו כיון דלא יזרוק הדם שוב חייב מה\"ת בפ\"ש כלומר וא\"כ ליכא כאן עקירה בקום ועשה ומה שלא יזרוק זה הוי שוא\"ת ויש כח בידם אבל לדעת הרא\"מ קשה טובא שהרי בפסח הוי השחיטה והזריקה והאכילה כולן מ\"ע ממש והוי בעידנא ממש ואיך כח בידם לעקור ד\"ת בשוא\"ת ובהא נשאר קו' התוס' במקומה דאיך פסלוהו מדרבנן שלא יזרוק הדם ונראה מוכח מדבריהם דהם לא ס\"ל כדעת הרא\"ם והרא\"ם אפשר דסובר כדעת הבעה\"מ שם דס\"ל דהואיל זה הוי מה\"ת לחומרא נמצא דין זה במחלוקת שנוי' וצ\"ע ובדיקה בש\"ס ופוסקים אם יסבול כלל זה של הרא\"ם או לא:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>אחד </b>\n<b> ז' עממין ואחד כל האומות באיסור זה כו'.</b> הנה דעת רבינו לפסוק כר\"ש דדריש טעמא דקרא ודריש כי יסיר לרבות כל המסירין וכן מבואר פרק האומר דס\"ח ע\"ב דאמרינן התם הניחא לר\"ש דדריש טעמ' דקרא ופרש\"י וז\"ל וה\"נ דריש טעמא דחתון משום כי יסיר ולא אצטריך קרא לפרושי טעמא ואייתר לן כי יסיר לרבות כל המסירין והר\"ן ז\"ל פי' בפי' הלכות הסוגיא באופן אחר וכתב וז\"ל דדריש טעמא דקרא כו' וה\"נ טעמא דקרא דריש דכיון דטעמא דלא תתחתן משום כי יסיר הוא גמיר מיניה כל המסירין מאחרי המקום עכ\"ל ומוהר\"ש יפה ז\"ל ס' בראשית דמ\"ט הקשה על רש\"י ז\"ל אמאי לא פי' כפירוש הר\"ן דמשמע הכי ריהטא דסוגיא טפי ולע\"ד נראה שהכריחו לרש\"י ז\"ל לפרש כן מכח ההיא דאמרינן פרק המקבל דקט\"ו דהיכא דמפרש טעמא בקרא אפילו ר\"י מודה דדריש טעמא דקרא ואם כן מאי פריך הכא ובגמרא הניחא לר\"ש אלא לרבנן כו' הא אפילו רבנן מודו הכא דדרשינן טעמא דקרא היכא דמפרש קרא טעמא בהדיא ואדרבא על הר\"ן יש לתמוה מה יענה לקו' זו ואפשר ליישב לפי' הר\"ן דתלמוד' הכי פריך דודאי קרא דלא תתחתן בז' אומות הוא דבהכי הוא דמיירי קרא אלא דלר\"ש דדריש טעמא דקרא ועבדינן עיקר מהטעם ועקרינן קרא מפשטיה ה\"נ כיון דטעמא דלא תתחתן משום כי יסיר הוא א\"כ מרבינן מיניה שאר אומות דשאר אומות נמי מסירין הם מאחרי המקום אמנם לרבנן דר\"ש דלא עבדינן עיקר מהטעם ולא עקרינן קרא מפשטיה ה\"נ הכא אע\"ג דטעמ' דקרא איתיה בשאר אומות נמי אפי\"ה לא עקרינן קרא מפשטיה ודוקא בז' אומות דכתיבי בהדיא הוא דאסרינן ומאי דקאמר בגמרא הניחא לר\"ש דדריש טעמא דקרא לאו ממתני' דפרק המקבל הוא דמייתי דהתם לא מפרש קרא בהדיא טעמא ומשום הכי פליגי רבנן אלא מההיא דסנהדרין דפליגי ר\"י ור\"ש בלא ירבה לו נשים דר\"י ס\"ל דמרבה הוא ובלבד שלא יהיו מסירות את לבו ור\"ש ס\"ל דאפי' א' ומסירה את לבו ה\"ז לא ישאנה הרי דר\"י ס\"ל דא' ומסירה את לבו מותר אע\"ג דקרא טעמא קא יהיב דלא ירבה לו נשים משום דלא יסיר לבבו וא\"כ ה\"ט נמי איתיה באחת ומסירה את לבו אפי\"ה ס\"ל לר\"י דלא עקרינן קרא מפשטיה ודוקא לא ירבה לו נשים הוא דאזהר רחמנא וא\"כ ה\"נ אע\"ג דטעמא דכי יסיר איתיה בשאר אומות נמי אפי\"ה נימא דדוקא ז' אומות דכתיבי הוא דאזהר כך היה נראה ליישב פי' הר\"ן אבל מה נעשה שהר\"ן ז\"ל בעצמו פי' דמאי דקאמר בגמ' הניחא לר\"ש היינו ממתני' דהמקבל כפירוש רש\"י ז\"ל ואולי נאמר לדעת הר\"ן דהא דפריך הכא בגמ' הניח' לר\"ש כו' היינו משום דס\"ל דרבנן דר\"ש לא דרשי טעמא דקרא אפילו היכא דמפרש קרא בהדיא וכדס\"ד התם בפרק המקבל אמנם למאי דמסיק התם דהיכא דמפרש טעמא בהדיא אפילו רבנן מודו לא תקשי לן קו' דהכא ולא צרכינן לומר דנפ\"ל מקרא דכתיבא בהדיא ושוב ראיתי להרב ל\"מ פ\"ג מהלכות מלוה ולוה שכ\"כ ליישב מה שהקשה על רבינו ז\"ל דפסק שם כרבנן דר\"ש דלא דרשי טעמא דקרא א\"כ ע\"כ צ\"ל דנפ\"ל דנכרית ולדה כמוה מקרא דכי תהיין כדאסיקנ' בסוגיא דידן וא\"כ ע\"כ דקרא דהאשה וילדיה איצטריך לדרשא דר\"י דאמר האומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד לא אמר כלום והולד כמותה כמ\"ש בגמרא ואלו רבינו ז\"ל בפ\"ז מהלכ' עבדים פסק כרבנן דדבריו קיימין וניחא ליה להרב ז\"ל שרבינו מפרש סוגיא דידן כפירוש הר\"ן שכתבנו וס\"ל דלפום מאי דמסיק התם דהיכא דמפרש קרא דרשי' טעמא תו לא צרכינן לשינויא דהכא יע\"ש והרב ז\"ל כתב פי' זה מסברא דנפשיה ולא ראה דברי הר\"ן ז\"ל הללו שפירש כן בהדיא ומה שהקשה הרב הנז' לפירוש זה דאם כן לר\"ש דדריש טעמא דקרא לישתוק קרא מטעמא דכי יסיר ומסברא ידעינן טעמא כדקאמר התם בהמקבל גבי לא ירבה לו נשים נראה דלק\"מ דקר' דכי יסיר אצטריך לאשמועי' דבן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך ואין בנך מן הגוי קרוי בנך ואדרב' לפרש\"י שפי' דלר\"ש דדריש טעמ' דקר' אייתר לן כי יסיר לרבות שאר מסירין קשה טובא דהא אצטריך לדר\"י וכבר הוקשה לו כן למוהר\"ש יפה ז\"ל והניחו בצ\"ע ואפשר שמכח קו' זו הצריכו להר\"ן ז\"ל לפרש כן: אך ק\"ל דביבמות פ\"ב דכ\"ג פרכינן לר\"י בר יאודה דס\"ל דהבא על אחותו והיא בת אשת אביו אינו חייב אלא א' האי בת אשת אביך מאי עביד ליה ומשנינן דמיבעי ליה למעוטי אחותו מנכרית והדר פרכינן ורבנן נכרית מנ\"ל אר\"י כו' אמר קרא כי יסיר כו' האי בז' אומות כתיב כי יסיר לרבות כל המסירין הניחא לר\"ש כו' אלא לרבנן מנ\"ל מאן תנא דפליג עליה דר\"י ר\"ש היא והשתא כפי מ\"ש הרב ז\"ל דלמסקנא דפרק המקבל אפילו לרבנן דר\"ש נפ\"ל מכי יסיר דולדה כמוה משום דמפרש טעמא אם כן תקשי לן המסקנא דפרק המקבל לר\"י ב\"י קרא דבת אשת אביך מאי עביד ליה דלמעוטי נכרית לא אצטרך דהא נפ\"ל מקרא דכי יסיר לכ\"ע ובשלמא לפירש\"י ניחא שפיר דר\"י ב\"י ס\"ל כרבנן דר\"ש דלא דרשי טעמא דקרא ולא נפ\"ל מכי יסיר שאר אומות משום הכי אצטריך קרא דבת אשת אביך אבל לדברי הרב ל\"מ ז\"ל קשה ולעיקר קושית הרב ל\"מ ז\"ל על רבינו נראה ליישב ע\"פ מ\"ש ה\"ה ז\"ל פ\"ד מהלכות נחלות על מ\"ש רבינו ז\"ל דישראל שבא על שפחתו ולדה כמוה לכל דבר ושלא כדעת הרי\"ף ז\"ל שכתב משם רבותיו דדוקא לשפחה דאחרים הוא דאמרינן ולדה כמוה דומיא דנכרית אבל שפחה דידיה לא וכתב ה\"ה ז\"ל שדברי רבינו ז\"ל מבוארים במכילתא שכך שנינו שם רבי נתן אומר אין תלמוד לומר האשה וילדיה אלא להביא את הרב שבא על שפחתו שולדיה עבדים כמוה תלמוד לומר האשה וילדיה כו' יע\"ש ואם כן איכא למימר שפיר דלעולם דשפחה נמי נפ\"ל מקרא דכי תהיין אלא דאצטריך האשה וילדיה להביא את הרב שבא על שפחתו דלא נימא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמר ושחררה וכדר\"ן ותלמודא דקאמר מיבעי ליה לכדתניא ה\"נ דהו\"מ למימר מיבעי ליה לכדר\"ן אלא דחדא מנייהו נקט כנ\"ל נכון ליישב דעת רבינו:<br><b> האמנם </b> אכתי קו' דידן קיימא באנפין על הטור דבה' גביי' כתובה סי' צ\"ג פסק באלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה כרבנן דר\"ש וא\"כ ע\"כ צ\"ל דנפ\"ל דולדה כמוה בנכרית מכי תהיין לאיש וא\"כ האשה וילדיה ע\"כ אצטריך לדר\"י ואלו הטור ז\"ל פסק בי\"ד סי' רס\"ו כרבנן דר\"י ולהטור ז\"ל לא מצינן לומר דאצטריך לדר\"ן שהרי בה' נחלות מבואר שדעתו ז\"ל שלא כדעת רבינו וכן נמי לא מצינן למימר דס\"ל כתיר' הרב ל\"מ ז\"ל שהרי בא\"ה סי' ט\"ז השיג הטור על רבינו ז\"ל במ\"ש דקרא דלא תתחתן מיירי אפי' בשאר אומות וכתב וז\"ל ונ\"ל שאינו אלא בז' אומות דלא קי\"ל כר\"ש דאמר כי יסיר לרבות כל המסירין ואי כדעת הר\"ב ל\"מ ז\"ל מאי ק\"ל הא אפי' לרבנן דר\"ש קרא דלא תתחתן מיירי אפי' בשאר אומות למסקנא דפ' המקבל ומהתימא על הרב ל\"מ ז\"ל איך לא השגיח בזה ליישב דעת הטור. ואולי נאמר שהטור ז\"ל פוסק כר\"י ב\"י דאינו חייב על אחותו שהיא בת אשת אביו אלא אחד ונפ\"ל דנכרית ולדה כמוה מקרא דבת אשת אביך ומקרא דכי תהיינה לאיש לא נפ\"ל מידי דההוא אצטריך לאשמועינן דקדושין תופסין בחייבי לאוין וכדר\"פ וכן ראיתי להריטב\"א ז\"ל בשיט' כ\"י למס' יבמות שכתב דהא דר\"פ דדריש מקרא דכי תהיין דקדושין תופסין בחייבי לאוין פליגא אהך דרשא דשמעתין דלר\"פ קרא לא מיירי אלא בחייבי לאוין ולהך דרשא דשמעתין מיירי אפי' בחייבי כריתות ומיתות ב\"ד וכי תהיין דקאמר כל שיש בה הויה לאחריני קאמר יע\"ש ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא </b>\n<b> אסרה תורה אלא דרך חתנות אבל הבא על הגויה דרך זנות כו' מד\"ס.</b> הנה מסתמיות דברי רבי' ז\"ל משמע דס\"ל דבא על הגויה בין בפנויה בין באשת נכרי אין איסורו אלא מד\"ס מדלא חילק וכן נראה ג\"כ ממ\"ש פ\"ח מה' מלכים דין ג' וז\"ל אין אשת יפ\"ת מותרת אלא בשעת שביה בין בתולה בין א\"א שאין אישות לגוי והדבר קשה דבפ\"ק דקדושין דכ\"א ע\"ב מפקינן לה מקרא דכתיב אשת אפי' א\"א ואיך כתב רבי' דה\"ט מפני שאין אישות לגוי וכבר התוס' שם הקשו דל\"ל קרא הא קי\"ל דאין אישות לגוי ותירץ דמ\"מ איכא עשה דודבק באשתו ולא באשת חבירו האמנם דעת רבינו ז\"ל נראה דס\"ל דאפי' איסור עשה אין בו וקרא דודבק באשתו בב\"נ דאזהר אבל גבי ישראל אין אישות לגוי כלל וס\"ל דמהך קרא דיפת תואר ילפינן בעלמא דאין אישות לגוי כלל וכ\"כ הרב בחידושין שם גם דעת הרשב\"א שם מבואר כדעת רבינו דאין אישות לגוי כלל ואפי' איסור עשה ליכא:<br><b> וראיתי </b> למוהרימ\"ט ז\"ל שם בחידושיו הק' לדעת התוס' דס\"ל דאיסור עשה איכא מדאמרי' פ\"ד מיתות דף נ\"ז כיוצא דיפת תואר מאי היא כי אתא רב דימי אמר ר\"ח ב\"נ שיחד שפחה לעבד ובא עליה נהרג עליה ועלה תני גוי בגוי וגוי בישראל אסור ישראל בגוי מותר ופירש\"י דאפי' אשתו גמורה מותרת לו אלא דק\"ק דאמאי נקט שפחה ולא א\"א דמשמע דוקא שפחה דלא שייך בה עשה דאשת חברו דכבהמה חשיבה א\"ד ז\"ל ותמהני עליו דהתם בב\"נ שיחד שפחה לעבדו ולקח ישראל בשביה מיירי כמ\"ש רש\"י שם וז\"ל גוי שיחד שפחה לעבדו ולקח ישראל בשביה ובשביה אפי' א\"א מותרת כנפ\"ל מדכתיב אשת ומה שהקשה דאמאי נקט שפחה ולא א\"א ל\"ק כלל דרבותא אשמועינן דבן נח חייב עליה ולא נימא דכבהמה חשיבא וזה פשוט מיהו הא ק\"ל טובא לדעת רבינו והרשב\"א מהא דפרכינן התם דף נ\"ט אהא דאמרינן התם ליכא מדעם דלישראל שרי ולגוי אסור ולא והרי יפת תואר ומשנינן התם משום דלאו בני כבוש נינהו והשתא אם איתא דישראל בגוי מותר אפי' בא\"א אכתי תקשי ליה הרי א\"א גוי' דלב\"נ אסור ולישראל שרי וליכ' למימר דכיון דלישראל נמי אסור בא\"א ישראל לא חשיב' כי האי מידי דלישראל נמי שרי ולגוי אסור כיון דלישראל במינן אסורי' דא\"כ מאי פריך איפ' תואר הא יפת תואר מן ישראל בישראל אסירי ועיין בהרב ח\"ה ובספר תורת חיים שם וראיתי למוהר\"ש אלגאזי בס' לחם סתרים פרק אין מעמידין שהקשה למ\"ש התוס' דבא\"א גויה איכא איסור עשה דודבק באשתו וכ\"כ הרא\"ם ז\"ל סדר תצא דהא ההוא קרא בב\"נ כתי' ולא בישראל ותירץ דכיון דקי\"ל נאמרה לב\"נ ולא נשנית בסיני ליש' נאמרה ולא לב\"נ אם כן האי עשה דודבק באשתו לא נשנית בסיני דלך אמור להם לדבר שבמנין הוא דאתא וא\"כ ודבק באשתו שדינן ליה דלישראל נאמר ואתי למימר באשתו ולא באשת חבירו ואפי' גויה יע\"ש ותמהני עליו דא\"כ ב\"נ שבא על אשת חבירו לאחר מ\"ת לא יהא חייב מיתה ובסנהדרין דע\"א ע\"ב אמרינן דב\"נ שבא על אשת חבירו ונתגייר פטור הא לא נתגייר חייב וצ\"ע:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רצד) </b> בד\"ה וראיתי למוהרימ\"ט שם בחידושיו הקשה לדעת התוס' דס\"ל דאיסור עשה איכא כו'. לק\"מ דהא בשפחה שייחד לעבדו נהרג משום גזל ולא משום אשת איש דכבהמה חשיבא ואפי' בלי שבי' מותר לדעת רש\"י דגזל נכרי מותר מה\"ת:<br><b> (רצה) </b> מיהו הא ק\"ל טובא לדעת רבינו והרשב\"א כו'. והשתא אם איתא דישראל בגוי מותר אפילו בא\"א כו'. במחכ\"ת לק\"מ דרב דימי דקאמר בסנהדרין דף פ\"ב דב\"ד של חשמונאים גזרו דהבא על הנכרית חייב משום נשג\"ז ע\"כ ס\"ל דמדאורייתא אין אפי' איסור עשה באשת נכרי דהא אמרת דהוא מגזירת ב\"ד דחשמונאים בלבד ומכ\"ש ר' אבין דס\"ל דלא גזרו משום אישות דאין אישות לנכרי וא\"כ מאי פריך הש\"ס מיפת תואר היינו מרב דימי לעיל דף נ\"ז והרי רב דימי ע\"כ ס\"ל דמה\"ת עכ\"פ אין לישראל איסור באשת נכרי ותקשי לך מי איכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור: ועוד אני תמה ואומר ולטעמיך דבאמת להוכיח מזה כדעת התוס' דאיכא איסור עשה באשת אחרים הא גם להתוס' קשה קושיא זו דהרי כתבו בע\"ז דף ל\"ו ע\"ב בד\"ה משום כו' בשם הירושלמי דבן נח הבא על זונה קנאה וב\"נ אחרים שבאו אח\"כ עליה חייבים עליה משום א\"א אבל ישראל אינו חייב בעשה אלא אבעולת בעל ואשתו גמורה ע\"ש וא\"כ נימא מי איכא מידי דב\"נ שבא על אשה שנבעלה בזנות תחלה נהרג עליה ולישראל שרי לגמרי ואפי' עשה אין בה אע\"כ צ\"ל דזה אין לו ענין כלל להאי מי איכא מידי דקאמר הש\"ס שם כיון דגם בסיני לא אשתרי האיסור דודבק באשתו ולא באשת חבירו דנאסר תחלה לב\"נ כדי שנאמר מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור אלא דבסיני נתחדשה הלכה בפירוש האי ולא באשת חבירו דכל שלא נתקדשה באחד מג' דרכים לאו אשת חבירו מקריא ואי נבעלה בזנות דעלמא שריא דלגבי ישראל זנות לאו קנין הוא בין בישראלית שנבעלה לישראל ובין בנכרית לנכרי נמצא דאיסור אשת איש כדקאי לב\"נ קאי אלא דנתחדשה הלכה לפרש מה היא אשת איש וכיון דנכרים לאו בני אישות נינהו דעליהן לא נתחדשה ההלכה תו לא מצי הש\"ס למפרך והרי א\"א דלנכרי אסור ולישראל שרי דהא א\"א באמת לישראל נמי אסור במי ששייך אישות והא באשת אחרים דשרי היינו משום דלית להו אישות וכמו דאמרינן דלאו בני כיבוש נינהו ומה דנכרי חייב אאשת חבירו היינו משום דלדידהו ע\"י ביאת זנות נמי נקראת אשת חבירו וכיון דאיסור א\"א גופיה יש בישראל כמו בנכרי אלא דבפרטות יש חילוק ביניהן תו לא שייך למפרך מי איכא מידי כו' ודוק:<br><b> ונלע\"ד </b> ליישב סוגיא דקדושין דמרבינן גבי יפת תואר אשת אפי' א\"א והא מוכח מסוגיא דסנהדרין דף פ\"ב הנ\"ל דבין לרב דימי ובין לר' אבין עכ\"פ מדאורייתא אין אישות לנכרי (ושפיר כתב הרמב\"ם והרשב\"א כמ\"ש המחבר ז\"ל וכ\"כ הריב\"ש בתשובה סי' וא\"ו ומטו בה משם הרמב\"ן ועיין פ\"ת סי' ט\"ז ס\"ק א') וא\"כ האי אשת ל\"ל ונ\"ל משום דרב דימי בדף נ\"ז קאמר דב\"נ שייחד שפחה לעבדו ובא עליה ונהרג עלי' והיינו משום גזל עיין רש\"י שם (והיינו ע\"כ שלא ברשות העבד דהא צריך האי באשתו ולא באשת חבירו גבי ב\"נ דנהרג עליה משום א\"א וקשה אזהרה זו למה לי תיפוק לי' משום גזל וע\"כ צ\"ל דקרא אתא דאפי' ברשות הבעל נהרג עליה משום א\"א אע\"ג דבכה\"ג משום גזל ליכא) וא\"כ צריך גבי יפ\"ת האי אשת לא מטעם אישות דהא לית לי' אישות אלא מטעם גזל דהא קיי\"ל דגזל נכרי אסור וא\"כ כמו דב\"נ אסור בשפחת עבדו ואע\"ג דלא שייך בי' אישות משום דכבהמה דמי מ\"מ גזל יש בו ונהרג עליה ה\"נ ס\"ד דיפ\"ת שיש לה בעל תאסר משום גזל משום הכי אצטריך האי אשת: אך באמת נתקשיתי בהבנת הסוגיא דסנהדרין דף נ\"ז הנ\"ל דקאמר התם לענין יפ\"ת דנכרי בנכרי אסור וישראל שרי ומייתי הא דרב דימי דב\"נ שיחד שפחה לעבדו כו'. ופירש\"י דישראל לקחה בשביה מותרת לו ע\"ש הא במלחמה ליתא משום גזל דשלל מותר ואפילו נכרי קונה את הישראל בשבי' כדילפינן מן וישב ממנו שבי וא\"כ גם נכרי בישראל מותר ואיך קאמר דנכרי בישראל אסור וניהו דבאשת איש דישראל אסור אפי' לקח בשבי' מ\"מ הא רב דימי קאי אשפחה שאין בה אישות ואע\"ג דרש\"י פירש שם האי דנכרי בישראל אסור היינו בשפחה כנענית שמסר לעבד עברי מ\"מ הא מה דאסורה לנכרי אינו משום גזל אלא משום אישות דהא חרופה היא לעבד עברי ולא שייך לומר דזה מותר וזה אסור אלא באותו ענין עצמו: ודע דבחידושי הארכתי בפי' דברי רש\"י אלו גם לא ידעתי לרב דימי דגזרו ב\"ד דחשמונאים נשג\"א איך אפשר לחייב באשה אחת משום שפחה ומשום א\"א והא כיון דאיסור שפחה היא הרי היא כבהמה ואין בה אישות וזה ודאי מיירי ברשות הבעל דאל\"ה תיפוק לי' דאסורה מה\"ת משום גזל וא\"כ אי אמר דחייב עלי' משום א\"א תו א\"א לחייבו משום שפחה ויש ליישב: ובחידושי כתבתי דאע\"ג דבמלחמה ואכלת שלל אויביך כתיב ואין איסור גזל נמי ביפ\"ת שיש לה בעל מ\"מ י\"ל דצריך האי אשת להיכא שאינה מעם זה אשר המלחמה עמו אלא שהיא אשת איש מעם אחר שנשבה תוך הנלחמים וגזל שלא שייך להן הא אסור מ\"מ הרי לא דברה תורה אלא כנגד יצה\"ר ומותרת ואין בה משום גזל ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מצרי </b>\n<b> ב' שנשא מצרית ראשונה כו'.</b> הנה רש\"י ז\"ל בקידושין פרק האומר דס\"ז ע\"א ד\"ה מצרי ב' כ' וז\"ל והא דאמרינן ביבמות להם הלך אחר פסולן היינו כו' דיש קדו' ויש עבירה ופ\"ק דסוטה ד\"ט ד\"ה אשיא לבני כ' וז\"ל שאם הייתי משיא לבני מצרית ראשונה היה בן בני ב' מצד האם ואמרי' ביבמות להם הלך אחר פסולן כו' וצ\"ע שדבריו סותרים שהרי במצרי שנשא מצרית כיון דיש קדושין ואין עבירה לא שייך לומר להם הלך אחר פסולן ואפי' למ\"ד דס\"ל דבנה ב' נפ\"ל מאשר יולדו להם הכתוב תלאן בלידה ולא מקרא דלהם והיה נראה ליישב דס\"ל לרש\"י דלר' דוסא דבנה ב' הה\"נ במצרי ראשון שנשא מצרית ב' דבנה ב' דאזלינן אחר הפגום שבשניהם וכמו שכן הוא דעת רבינו ז\"ל וס\"ל ז\"ל דהא דנפ\"ל לרבי דוסא מק' דאשר יולדו להם ולא מקרא דלהם הלך אחר פסולן היינו משום דאי לאו קרא דאשר יולדו מסתברא ודאי לומר דלהם לא נאמר אלא דוקא בישראל שנשא מצרית דיש קדושין ויש עבירה אבל מצרי שנשא מצרית כיון דיש קדושין ואין עבירה לבית אבותם קרינן ביה בישראל וכמ\"ש רש\"י ז\"ל אמנם לבתר דכתיב אשר יולדו להם דגלי לן קרא דאע\"ג דיש קידושין ואין עבירה לא קרינן ביה לבית אבותם ולבית אבותם דוקא לישראל נאמר אית לן למימר דכי כתיב להם אכלהו כתיב ואפי' מצרי שנשא מצרית גזירת הכתוב היא דהלך אחר פסולן אלא דזה לא יתכן לפי מ\"ש ה\"ה ז\"ל שם שדעת רש\"י דלרבי דוסא מצרי א' שנשא מצרית ב' הולד ג' דשדינן ליה בתר האם אפי' להקל וכן נראה ג\"כ ממ\"ש בפרק עשרה יוחסין דע\"ח ע\"א ד\"ה מצרי ראשון שנשא מצרית א' כו' משמע דס\"ל דלר\"ד דקי\"ל כותיה מצרי א' שנשא מצרית ב' הולד ג' ומשו\"ה הוכרח לפרש דמיירי שנשא מצרית א' וכיון שכן הדק\"ל וצריך עיון: ומוהרש\"ך ז\"ל ח\"א דל\"ג הקשה לדעת רבינו ז\"ל מההיא דפרק הערל דקאמר אמר ר\"י מנימין גר מצרי הי' כו' ואמר אני מצרי א' ונשאתי מצרי א' אשי' לבני מצרית ב' כדי שיהא בן בני מותר לבא בקהל ואם איתא דלא שדינן ליה בתר האם להקל למאי אצטריך למנימין לומר אם נשא מצרית א' או ב' בשלמא לפרש\"י ניחא דה\"ק אני ראשון וטעיתי שנשאתי מצרית ראשון שאם נושא הייתי מצרית ב' היה בני ראוי לבא בקהל עכשיו אשיא לבני כו' ולא ירדתי לסוף דעתו דלפי' רש\"י ז\"ל נמי תקשי לרבב\"ח דס\"ל דבנה ג' דאזלינן בתר האב ולדידיה מצרי ראשון שנשא מצרית ב' הולד ב' א\"כ למאי אצטריך מנימין לו' נשאתי מצרית א' א\"ו דמהא ליכא למידק דאיכ' למימר דה\"ק שנשא מצרית כדי לטהר זרעו ולאפוקי מממזר' מיהו מההי' דאמרי' התם טעמא דכתיב אשר יולדו הא בעלמ' בתר האב שדי' ליה והאמר רבא נכרית מעוברת כו' לכאורה ק' לדעת רבינו דס\"ל דמאשר יולדו נפ\"ל דבעינן ג' לאב ולבן דא\"א ללידה בלא אב ואם כמ\"ש ה\"ה דא\"כ מנ\"ל לתלמודא דבעלמא בתר אבוה שדי' ליה אדרבא נימא איפכא דבעלמא בתר האם שדינן ליה ואשר יולדו איצטרך דלא ניזל בתר האם גרידא אלא בעינן ג' לאב ולאם בשלמ' לדעת רש\"י דס\"ל דמאשר יולדו נפ\"ל דשדינן לי' בתר האם לגמרי ניחא שפיר ויש ליישב דמאי דפריך בגמ' טעמא דכתיב אשר יולדו כו' לאו מדאצטריך אשר יולדו הוא דפריך דודאי איכא למימר דאצטריך לאשמועינן דלא שדי' לי' בתר האם לגמרי אלא למאי דמצינו התם לההיא דאמר ר\"י הפריש חטאת מעוברת רצה בה מתכפר רצה בולד' מתכפר והיינו משום דסביר לי' דעובר לאו ירך אמו והכא שאני דכתיב אשר יולדו אהא הוא דפרכינן הא בעלמא בתר אבוה שדינן ליה דהיינו ההוא דהפריש חטאת מעוברת וה\"נ הוה מצי לאקשויי מההיא דר\"י גרידא אלא משום דה\"מ למימר דרבא דאמר נכרית מעוברת כו' כאידך דר\"י דקאמר בנה שני דעובר ירך אמו והדר ביה ר\"י מההיא אבל השתא דמתרצי' להו לתרווייהו פריך שפיר כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל שם בחידושיו ולישנא דתלמודא דייקא שפיר לפי זה דקאמר הא בעלמא כו' ולא קאמר טעמא דכתיב אשר יולדו הא לא\"ה בתר אבוה שדינן לה אלא משמע דמדאצטריך אשר יולדו ל\"ק ליה וכמ\"ש ונר' להביא ראיה לדעת רבינו ז\"ל מההיא דריש פרק יש מותרות דאמרי' התם מתקיף לה ר\"פ אם איתא להא דרב דימי כו' ליתני מצרי ב' שנשא ב' מצריות אחת ראשונה וא' שניה כו' והשתא לדעת רש\"י ז\"ל קשה טובא דאמאי קאמר ליתני מצרי ב' ואפילו מצרי א' נמי משכחת לה והוי לי' למימר ליתני מצרי סתם אלא משמע כדעת רבינו ז\"ל דלר\"ד מצרי א' שנשא מצרית ב' הולד ב' ומשום הכי לא משכחת לה אלא במצרי ב' וזו ראיה נכונה ועיין מ\"ש פ\"ב מה' גנבה ודוק: ודע דבפ' האומר דס\"ז ע\"ב פרכינן התם אלא כ\"מ דסיפא לאתויי מאי וראיתי להרב החידושין שם הקשה וז\"ל וא\"ת נימא לאתויי יש' שנשא מצרית דיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפסול כדאמרינן ביבמות וי\"ל דלא קרינן יש עבירה אלא חייבי לאוין אבל לא חייבי עשה ומצרי ואדומי חייבי עשה נינהו עכ\"ד ויש לדקדק עליו דאכתי תקשי ליה דאמאי ל\"ק לאתויי עמוני ומואבי שנשא ישראלי' דחייבי לאוין נינהו וקרינן ביה יש עבירה וכן ראיתי להרב ח\"ה ז\"ל שהקשה כן משם תוס' ישנים והנר' ליישב דבריו ע\"פ מ\"ש פרק הערל דע\"ח ואצטריך למכתב להם הכא ואצטרך למיכתב לו גבי ממזר דאי כתב רחמנא הכא משום דבא מטפה פסולה אבל ממזר דבא מטפה כשירה אימא לא ואי כתב רחמנא גבי ממזר משום דאין ראוי לבא בקהל לעולם אבל הכא אימא לא צריכא יע\"ש וא\"כ משום הכי ל\"ק ליה להרב החידושין דלימא דכל מקום לאתויי עמוני ומואבי משום דכיון דתנא ממזרת ונתינה עמוני ומואבי בכלל הם דאיסורן איסור עולם אבל ממצרי ב' ק\"ל שפיר דלא נפ\"ל מממזרת ונתינה דאין איסורן איסור עולם והראיה דאצטריך קרא להכי כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וצריך </b>\n<b> לטבול בפני ג' וכו'.</b> זה מבואר פ' החולץ דמ\"ו דאמרינן התם גר צריך ג' מ\"ט משפט כתיב ביה וה\"נ אמרינן בפרק האומר דס\"ב דגר לא הוי בידו לגייר את עצמו משום דכיון דאמר ר\"י גר צריך ג' מי יימר דמזדקקי ליה תלת וראיתי להתוספות שם ד\"ה גר בס\"ד שהקשה דא\"כ לבעי מומחין כמו גזלות וחבלו' ותי' משם הר' נתנאל דבגר כתיב לדורותיכם דמשמע בכל ענין וק\"ק דא\"כ בפ' החולץ דף ע\"ו ע\"ב דאמרינן התם ש\"מ תלת ש\"מ גר צריך ג' כו' ופריך ונימא ש\"מ מומחין בעינן ודחי דילמא דאיקלעו והשתא קשה דהיכי סלקא דעתן למימר דבעינן מומחין דא\"כ לדורותיכם ל\"ל וכן נמי למאי דמשני דילמא דאיקלעו משמע דבדרך דחי' קאמר דמהא ליכא למיפשט והיל\"ל דע\"כ לא בעינן מומחין מדכתיב לדורותיכם ושוב ראיתי דלק\"מ דבפ\"ד מחוסרי כפרה אמרינן דלדורותיכם אצטרך לאשמועינן דמקבלין גרים בזמן הזה אע\"גב דליכא הרצאת דמים וא\"כ למאי דהוה ס\"ד דבעינן מומחין הו\"א דלדורותיכם איצטרך לאשמועינן דמקבלין גרים בזמן הזה ולפי האמת דלא בעינן היינו משום דתרתי שמעת מינה מדכתיב לדורותיכם ובהכי אין מקום למה שהק' הרב ע\"י ז\"ל לתי' הרב נתנאל דא\"כ לישתוק ממשפט דשמעינן מינה דבעינן ג' ומדאצטריך לדורותיכם למעט דלא בעינן מומחין ידעי' לה יע\"ש ולק\"מ דאי לא כתיב משפט לא הוה שמעינן דבעינן ג' מדכתיב לדורותיכם דהי\"א דלדורותיכם אצטריך לאשמועי' דמקבלים גרים בז\"הז כדאיתא בכריתות ולפי הנראה אשתמיט מיניה ודוק ובמאי דאמרינן בגמרא מי יימר כו' עיין בהרב בתי כהונה ח\"ב חלק בית אבות ד\"א שהק' מההיא דפ' כירה דמ\"ו דאמרי' התם אי לא מזדקק ליה חכם סגי בג' הדיוטות כו' ותי' דדוקא גבי מוקצה הוא דאמרינן הכי דאתינן עלה מדעת הנודר דאקצייה ואית לן למימר דהוא סבר דמזדקקי ליה וכיון דאיסור מוקצה מדרבנן כל דאיכא למימר דיהב דעתיה לא איכפת לן אבל גבי גר לענין קדושין נהי דאיהו סבר הכי אבל אינו בידו וגבי קדו' בעינן שיהא בידו ממש כו' את\"ד יע\"ש ועיין בהרב מש\"ל ז\"ל הלכות בכורות בתשו' שם ולדעתי אכתי קשה מהא דגרסי' בר\"פ האשה רבה קונמו' נמי כו' אי דידיה משום דבידו לאיתשולי כו' ואלו בשמעתין אמרי' דכיון דגר צריך ג' לא מיקרי בידו והתם ליכא למימר הכי דאיהו סבר דמזדקקי ליה ומשום הכי נאמן דלפי דעתו בידו לאתשולי דאכתי ניחוש שמא טרח אחר ג' ולא מצאה ידו ומשום הכי שקורי משקר ואומר נשאלתי על נדרי אלא משמע דבידו קרינן ביה דהדיוטות שכיחי טובא והיה אפשר לומר דודאי הא דאמרינן בשמעתין דכיון דצריך ג' לאו בידו לאו למימרא דאין בידו כלל אלא דכיון דבעי טורח גדול לאכופינהו גבי קדושין לא מהני דאנן בעינן שיהא בידו ממש באותה שעה כי היכי דניחול קדושין אמנם בההיא דהאשה רבה אמרינן ודאי דנאמן לומר נשאלתי כיון דבידו לאתשולי ואע\"ג דבעי טורח גדול מ\"מ הוה טרח יום או יומים עד דמזדקקי ליה דחזקה לא שביק היתר' ואכיל איסורא אלא דק\"ל ממ\"ש הנ\"י ז\"ל שם והא דאמרי' בידו לאתשולי בעלמ' אמרינן מי יימר דמזדקק ליה חכם י\"ל דשאני נדרים דסגי להו בג' הדיוטות דידעי פתחי נדרי' ומילת' דשכיח הוא עכ\"ל והשתא קשה דאכתי תקשי ליה משמעתין ואי ס\"ל לחלק כמ\"ש א\"כ מאי ק\"ל מדאמרי' בעלמא מי יימר דמזדקק ליה חכם וליכא למימר דס\"ל כדעת האומרים דגבי נדרים סגי בהדיוטות גמורים ובגר צריכים דגמרי וסברי להו ומשום הכי קאמר בשמעתין דלאו בידו הוא שהרי כתב הנ\"י דבעי' דידעי פתחי נדרים ומכ\"ש ודאי דבעינן דגמרי ומסברי כמבואר בב\"י סי' רכ\"ח דגמרי וסברי גריעי מיודעים פתחי נדרים ודו\"ק ועיין בחי' הרשב\"א שם שהוקשה לו כן בשמעתין ותי' לחד תי' וז\"ל עוד י\"ל דגבי הפרת נדרים לא בעי' ג' מומחין ובג' הדיוטות היודעים לפתוח סגי וכיון שכן לא אמרינן מי יימר כו' יע\"ש וצ\"ע שהרי בגר נמי לא בעינן מומחים כדאיתא בהחולץ דמ\"ו ועיין בהרשב\"א שם וליכא למימר שדעתו לומר דבנדרים לא בעינן מומחין ואפילו הדיוטות גמורים סגי משא\"כ בגר שהרי כתב הרשב\"א דבעי' יודעים לפתוח וכמ\"ש וכ\"כ ג\"כ בחדושי נדרים דף ע\"ח ע\"ב דבעי שיודעים לפתוח ויודעים בטיב נדרים וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גוי </b>\n<b> ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר כו'.</b> כתב ה\"ה מסקנא דגמרא פ' החולץ והלכתא גוי ועבד כו' הולד כשר כו' ודלא כר\"ע דאמר הולד ממזר ודע שמדברי התוספות פרק עשרה יוחסין דע\"ה ע\"ב ד\"ה ורבי ישמעאל נראה דס\"ל דהא דאמרינן הולד כשר היינו אם נתגייר אח\"כ ולאפוקי ממ\"ד דהולד ממזר וזה ממ\"ש בתוך דבריהם וז\"ל ושמא י\"ל אם הולד כשר א\"כ הוא הולך אחר הגוי כו' ומדבריהם ז\"ל נראה דס\"ל דהא דאמרי' גוי ועבד הבא על ב\"י הולד כשר היינו אם נתגייר או נשתחרר אח\"כ דלא הוי ממזר וכ\"כ בהדיא בפסקי תוס' וז\"ל גוי ועבד הבא על ב\"י הולד כשר והוי גוי וכן נראה מפירש\"י ז\"ל לעיל ס\"פ האומר שכתב וז\"ל לימא קסבר רבינא נכרי ועבד הבא על ב\"י הולד ממזר גרסינן דאתא לאשמועינן דלא שדינן ליה בתר נכרי דנימא נכרי הוא ואם נתגייר יהא מותר לבא בקהל אלא בתר ישראל שדינן ליה כו' וראיתי להרב ח\"ה ז\"ל שהקשה על רש\"י ז\"ל שדבריו סתרי שממ\"ש לקמן בשמעתין אהא דפרכינן איסורא מאי משום שפחה וז\"ל דע\"כ נכרי ועבד הבא על ב\"י הולד כשר אלא שפחה כו' נראה בהדיא דס\"ל דהולד כשר לגמרי וא\"צ גירות דאי ס\"ל דאינו כשר אלא ע\"י שנתגייר או נשתחרר העבד הרי יש לחוש בעבד שנתערב בהם כמו בשפחה ומההיא דס\"פ האומר משמע דס\"ל דאינו כשר אלא ע\"י שיתגייר יע\"ש שהניחו בצ\"ע. ולי עוד ק' ממ\"ש לעיל בפרקין ד\"ע ע\"ב אההיא דאמרי' התם כל דאמר מדבית חשמונאי קאתינ' עבדא הוא וז\"ל שכל זרעו הרג' הורדוס ועבד הי' ומלך תחתיהם כו' ומסתמא לאו מבנות ישראל נסיב כו' ובודאי שכונת רש\"י ז\"ל דק\"ל דלו יהי דעבד הי' הא קי\"ל גוי ועבד כו' הולד כשר ואהא כתב דמסתמא לאו מבנות ישראל נסיב כו' והשתא כפי מ\"ש בס\"פ האומר לו יהי דהורדוס נסיב מבנות ישראל אכתי הולד עבד ואינו כשר אלא ע\"י שישתחרר והכא כיון שאין להם בעלים ידועים מי המשחרר אותם ולהכי קאמר שמואל דעבדא הוא גם ממ\"ש פרק החולץ דמ\"ה ע\"א בת מינך וז\"ל בת ישראל הבא מן הנכרי כמותך אבל ממזרת ושפחה לא תשא אלמא כשר הוא ע\"כ נראה בהדיא דס\"ל דהולד כשר לגמרי דאי ע\"י שנתגייר איך כתב דאסור לישא ממזרת הא קי\"ל דגר נושא ממזרת ולכן נראה לע\"ד ליישב דברי רש\"י שדבריו לא סתרי כלל דמ\"ש בפרק האומר דהולד כשר ע\"י שנתגייר לא כ\"כ אלא לפום מאי דס\"ד התם דכל היכא דשדינן ליה בתר ישראל הולד ממזר משום דכיון דבעבירה נולד הו\"ל כמי שאין עליו קדושין דתנן התם דהולד ממזר והילכך כי אמרינן דהולד כשר עכ\"ל דשדינן ליה בתר גוי לגמרי ומש\"ה בעינן גירות דאי הוה שדינן ליה בתר ישראל הי' הולד ממזר אמנם למאי דמסיק התם וקאמר נהי דכשר לא הוי ממזר לא הוי פגום מיהא הוי ופרש\"י ז\"ל דאע\"ג דשדינן ליה בתר ישראל אפי\"ה ממזר לא הוי דבעינן דומיא דאשת אב דאין לו עליה קדושין אבל יש לו על אחרים קדושין לאפוקי נכרי ועבד דלית בהו קדושין כלל יע\"ש א\"כ איכא למימר ודאי דלא בעינן שיתגייר אלא הולד כשר לגמרי דשדינן ליה בתר ישראל ואפ\"ה אין הולד ממזר וא\"כ מ\"ש רש\"י ז\"ל לקמן בשמעתין וכן לעיל בפרקין דלא בעי' גרות כלל היינו לפי המסקנא דפרק האומר ומ\"ש רש\"י ז\"ל דהולד כשר לאו למימרא דכשר לגמרי ולא הוי פגום כלל שהרי כיון דשדינן ליה בתר ישראל פגום מיהא הוי כדמסיק התם אלא כשר דקאמר לאפוקי דלא הוי ממזר ולעולם דפגום מיהא הוי כדמסיק בהאומר ובפרק החולץ וכמ\"ש והוא דעת רוב הפוסקים ז\"ל דהולד פגום זה הנראה אמת בדעת רש\"י ז\"ל ומ\"מ דברי התוס' דשמעתין יתד הם שלא תמוט דסבירא להו לקושטא דמילת' דהולד כשר והוי גוי עד שיתגייר ומה שרצה הרב ח\"ה ז\"ל לצדד בדבריהם באופן דס\"ל דהולד כשר לגמרי אין דבריו מובנים ובר מן דין מדברי התוס' פ\"ק דיבמות דף ט\"ז ע\"ב ד\"ה אמוראי ובד\"ה נכרי שקדש מבואר בהדי' דס\"ל דהולד גוי גמור ממ\"ש שם דלר\"י דאמר נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר אין חוששין לקדושיו הרי דס\"ל דהולד גוי גמור גם הרב ח\"ה ז\"ל שם כ\"כ והביא ראיה מדברי התוס' ז\"ל דשמעתין הפך ממ\"ש כאן ע\"ש מיהו קשה לי בדבריהם ז\"ל שם שכתבו ואע\"ג דר\"י ס\"ל בהחולץ דנכרי ועבד כו' הולד כשר הכא משמיה דרב אשי קאמר כו' דאכתי תקשי להו הא דאמרי' התם כי אמריתא קמיה דשמואל א\"ל בנך הבא מן הישראל כו' והאיכא בנות כו' ומשני גמירי דבנתי דההוא דרא איצטרויי איצטרו ובודאי דהא דפריך דהא איכ' בנות לשמואל הוא דפריך דקאמר דאין חוששין לקדושין משום טעמא דבנך הבא מן הישראל כו' דאכתי ליחוש משום בנות והשתא מאי קו' הא שמואל ס\"ל בפרק החולץ דנכרי ועבד כו' הולד כשר ולפי דעתם הולד גוי גמור ואין חוששין לקדושיו ויש ליישב בדוחק ועיין בתוס' פ' החולץ דמ\"ה ע\"ב ד\"ה כיון דאמו שהק' אההיא דאמר שמואל כל דאמר מדבי' חשמונאי אתינ' עבדא הוא ושמואל גופיה ס\"ל דנכרי ועבד הבא עב\"י הולד כשר הנה מבואר שדבריהם ז\"ל סותרים למ\"ש בפ\"ק דיבמות דכפי שיטת' דס\"ל דהולד כשר עד שיתגייר או ישתחרר לא תקשי להו מידי כמ\"ש לעיל. ולע\"ד נראה להבי' ראיה לדעת התוס' דשמעתין ודפ\"ק דיבמות מאותה הגדה שאמרו והביאה רש\"י ז\"ל בפי' החומש ס' אמור וז\"ל בן איש מצרי בתוך בנ\"י מלמד שנתגייר והשת' קשה למה צריך להתגייר הא קי\"ל גוי ועבד הבא עב\"י הולד כשר אלא משמע דגוי גמור הוא וצריך גרות ועיין בהרא\"ם שם שהוק' לו כן וכתב בפשיטות דגוי הבא עב\"י הולד ישראל גמור ע\"ש ותמהני שדבר זה במחלוקת הוא שנוי כמ\"ש וכן נראה דעת הרי\"ף ז\"ל שכתב בפ\"ב דסנהדרין דמתניתין דהכל כשרים לדון דנ\"מ לאתויי גר מיירי באמו מישראל והקשה עליו הרשב\"א ז\"ל בחידושי יבמות דק\"ב דבג' אמרינן חדא לאתויי גר וחדא לאתויי ממזר וצריכי דאי תנא ממזר דאתי מטפה כשרה אבל גר דאתי מטפה פסולה אימ' לא צריכי אלמ' בגר שהורתו שלא בקדושה היא דאי באמו מישראל האי לאו גר הוא ואפי' בא עליה גוי כו' ואי בגר הבא עב\"י האי לאו מטפה פסולה היא כו' אלא ע\"כ בגר גמור קאמר יע\"ש אכן כפי מ\"ש י\"ל דעת הרי\"ף דמיירי בגוי שבא עב\"י וקרי ליה גר משום דס\"ל כדעת התוס' דהרי זה גוי גמור עד שיתגייר כנ\"ל דרך אגב הוקשה אצלי טובא בדברי התוס' פ\"ק דיבמות בריש דבריהם שכתבו וז\"ל פירש בקונטריס דקסבר נכרית שילדה מישראל הולד ממזר ותימ' דבכמה משניות מוכח דאין מתיחס אלא אחריה כדתנן לקמן פ\"ב ובפרק האומר דולד שפחה ונכרי' כמות' ונראה דלא קשי' כ\"כ דהנהו משניות סברי דנכרי ועבד הבא עב\"י הולד כשר וה\"ה איפכ' ורב אשי סבר כרב דאמר דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין והולד ממזר מנכרי ועבד וה\"ה הבא על שפחה ונכרי ע\"ש והדבר תימא אצלי איך אשתמיט מנייהו משנה ערוכה פ' אלמנה לכ\"ג דס\"ט כי שם באר\"ה דלא תלייא הא בהא דסתם לן תנא התם תרוייהו דולד שפחה ונכרית כמותה כדקתני הלך הבן ונכבש על השפחה וילדה הימנו בן ה\"ז עבד ואפ\"ה ס\"ל דנכרי ועבד הבא עב\"י הולד ממזר כדקתני סיפא ממזר פוסל ומאכיל כו' והלכה הבת ונשאת לעבד או לנכרי וילדה בן ה\"ז ממזר וא\"כ איך כתבו ז\"ל דס\"ל לרב אשי דלמאן דס\"ל דנכרי כו' הולד ממזר ה\"ה הבא על השפחה ונכרית והא מתני' צווחת ככרוכייא דלאו הא בהא תליא וצ\"ע כעת ולדעת התוס' ז\"ל דס\"ל דהולד כשר והוי גוי גמור עד שיתגייר היה קשה לכאורה מהא דגרסינן פרק עשרה יוחסין דע\"א ע\"ב עולא איקלע לפומבדיתא לבית ר\"י חזייה לר\"י בריה דגדל ולא נסיב אמר ליה מ\"ט לא קמנסיב ליה איתתא לבריה אמר ליה מי ידענא מהיכא אנסיב ליה א\"ל אטו אנן מי ידעינן מהיכא קאתינן דילמא מהנך דכתיב בהו נשים בציון ענו בתולות בערי יהודה וכ\"ת נכרי ועבד כו' הולד כשר ודילמא מהנך כו' והשתא לפי דברי התוס' דס\"ל דהולד הוי גוי עד שיתגייר מאי קאמר וכ\"ת נכרי ועבד כו' הולד כשר הא אכתי גוי הוי ומותר בממזרת ואפי' נימא דמסתמא ודאי הנך דכתיב בהו נשים בציון ענו גיירו את בניהם דמלו וטבלו לשם גירות הא אכתי גר הוי ומותר בממזרת ואע\"ג דאמרינן גר עד עשרה דורות מותר בממזרת מכאן ואילך אסור הא אמרינן בשמעתין דאינו אסור אלא בממזרת ודאי משום גזירה שמא יאמרו ישראל נושא ממזרת אבל הכא כי היכי דגר ישן ה\"נ ממזרת ישנה ותו דכיון דאינו אלא איסורא מדרבנן משום חשש איסור דרבנן לא היה לו לבטל מפ\"ו ומיהו הא ודאי ל\"ק מידי דהא דאמרינן דבן גר מותר בממזרת אינו אלא בבן גר וגיורת אבל בבן גר שנשא ישראל' הרי הוא כישראל לכל דבר כמ\"ש רבינו בדין ט' וא\"כ מסתמא ודאי ברוב הזמן דור אחר דור ודאי דהנך דאתו מנשים בציון ענו שנשאו בישראל ולא נשאו למינם דוקא וא\"כ הו\"ל הולד ישראל גמור ואסור בממזרת ואפי' לדעת התוס' החולקים על רבינו ז\"ל וס\"ל דמותר בממזרת היינו דוקא בבן גר שנשא ישראל' אבל ישראל שנשא גיורת לכ\"ע הולד ישראל גמור וא\"כ ה\"נ קרוב לודאי הוא שישראל נשא מהם והולד חשוב כישראל גמור וזה פשוט ומיהו הא קשיא לי מהא דגרסינן בפרק יש בכור דמ\"ו אמר רב אדא בר אהבה לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים ואוקימנא לה התם בנתעברה מגוי ולא תימא אליבא דמ\"ד אין מזהמין את הולדות אלא אפי' למ\"ד מזהמין פסול מיקרי ומשמע דוקא לויה בנה פטור משום דלוי פסול מיקרי אבל בישראל בנה חייב לכ\"ע והדבר תמוה דלמאן דס\"ל דהולד כשר והוי גוי גמור עד שיתגייר אמאי חייב בה' סלעים הא גוי הוא ובבניך כתיב ורבא גופיה דס\"ל בפ' החולץ דהולד כשר קאמר התם דכהנת שנתעברה מגוי בנה חייב בה' סלעים מטעמא שכבר נתחללה בביאתו וזה ודאי אין הדעת סובלתו דגוי יהא חייב בחמש סלעים אלא משמע ודאי דכשר לגמרי משמע והרי הוא כישראל גמור וצ\"ע ולענין הלכה הנה מסתמיות דברי רבינו שכתב דגוי ועבד הבא עב\"י הולד כשר נראה דס\"ל דכשר לגמרי ואפי' לכהונה ושלא כדעת הרא\"ש ז\"ל בפרק החולץ שכתב דהולד פגום לכהונה יע\"ש גם הריטב\"א ז\"ל סוף פרק האומר כתב וז\"ל ומורי נר\"ו היה פוסק הלכה להיתרא לגמרי ככל הנהו דמורו להיתיר' דכי נקטינן בפסקא סתמא הולד כשר לגמרי קאמרינן כלישנא דאמרי' התם ברב מורה בה להיתרא דא\"ל לההוא גברא הולד כשר כלומר כשר לגמרי יע\"ש אלא שהוסיף עוד לומר דכיון דקי\"ל הולד כשר ע\"כ לית לן דרשה דר\"י משום רשב\"י דקאמר מנין לגוי ועבד הבא עב\"י שפסלוה דכתיב כי תהיה אלמנה וכתב עליו הריטב\"א ז\"ל דכפי זה צריך לומר דכולה מתניתין ושמעתתא דאסרינן שבויה לכהונה אליבא דהני דמורו להיתרא ואליבא דהלכתא אין אסורין לכהונה אלא לכ\"ג דוקא משום בעולה אבל לכהן הדיוט מותרת ובתה כשרה לכהונה וינאי המלך שערערו עליו לפי שנשבי' אמו היינו משום שהיה אביו כ\"ג והיא פסולה לו משום בעולה יע\"ש וראיתי בספר בני דוד שהקשה משם שמעתי מקשי' מההיא מתני' דפרק האומר דף ס\"ד דקתני נשבית ופדיתיה אינו נאמן דכפי דברי הריטב\"א ז\"ל צריך לומר דאינו נאמן דקתני היינו לפוסלה לכ\"ג וכיון שכן ק' דמאי פריך התם בגמ' מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא כו' והרי בידו להשיאה לממזר כלומר ויהא נאמן במ\"ש נשבית במגו דאי בעי משיאה לממזר ואם איתא הא לא חשיב מיגו דדילמא האב אינו רוצה לפוסלה אלא לכ\"ג דוקא ואם היה משיאה לממזר היה פוסלה לכ\"ה ג\"כ א\"ד יע\"ש ואי מהא לא אריא לע\"ד דאיכ' למימר דתלמודא התם פריך אליבא דמ\"ד דהולד פגום לכהונה מיהו ממאי דקתני מתני' בין שהיא גדולה אינו נאמן קשה לכאורה דאי לענין כ\"ג קאמר מאי אינו נאמן דקאמר הא בלא\"ה בוגרת אסורה לכ\"ג וצ\"ל דמתני' אתא כר\"א ור\"ש דמכשירין בבוגרת כדתנן ביבמות דנ\"ט וא\"כ נ\"מ אם עבר ונשא דקי\"ל דאינו מוציא ודוק גם מהא דתנן בפרק אלמנה לכ\"ג העבד פוסל ומאכיל אין להקשות לדעת הריטב\"א ז\"ל שהרי קתני דפוסלה לתרומה ומכ\"ש לכהונה דההיא מתני' רבי היא דס\"ל דגוי ועבד הבא עב\"י הולד ממזר כדקתני סיפא ולדידיה ודאי דפסלה לגמרי דהשתא ממזר הוי מיפסלי מביאתו מבעייא מיהו קשה מהא דתנן פ\"ג דעדיות מ\"ו השבויה אוכלת בתרומה דר\"ד וחכ\"א יש שבויה אוכלת ויש שאינ' אוכלת וצריך לומר דחכמים דר\"ד ס\"ל כר\"א ור\"ש דגוי ועבד כו' הולד ממזר וזה דוחק. האמנם הא קשיא לי טובא לפי דעתו ז\"ל שהרי בפרק החולץ קאמר התם דאף רבא מורה בה להיתר' דאמר ליה זיל גלי או נסיב בת מינך וא\"כ לפי דעתו צריך לומר דרבא ס\"ל דגוי ועבד הבא עב\"י לא פסלה ואלו רבא גופיה קאמר פרק יש בכור דכהנת שנתעברה מגוי בנה חייב בה' סלעים משום דנתחללה בביאתו והיינו מהא דר\"י כמ\"ש רש\"י שם וכן קשיא לי עוד מהא דגרסינן פרק ארוסה דכ\"ו ע\"ב אמר ר\"ה גוי מקנין על ידו ופוסל בתרו' ופרכינן פוסל בתרומה פשיטא מהו דתימא כו' והשתא לפי דעתו ז\"ל היכי פריך פשיטא במילתא דאדרב' לית הלכתא כות' וצ\"ע כתב ה\"ה ז\"ל וז\"ל ויש מי שכתב שאם ילדה בת פסולה לכהונה דקדק הרב ז\"ל לומר בת דדוקא בת הוא דפגו' לכהונה אבל אם ילדה בן כשר לגמרי ונ\"מ שאם בא עב\"י אין הולד פסול לכהונה וכ\"כ הריטב\"א ז\"ל שכן אמרו בירושלמי וכן נראה בהדיא דעת רש\"י ז\"ל בפרק החולץ ד\"ה שבנה פגום שכתב דבנה פגום לאו דוקא וכן נראה מדברי הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל שכתבו דאי ברתא היא אסורה לכהונה וכן כתב בחידושי הרשב\"א ז\"ל שם ולאפוקי מדעת הרמב\"ן ז\"ל שכתב דהבן נמי פגום יע\"ש ויש לתמוה על הרב ח\"ה ז\"ל שכתב בדף הנזכר ע\"ב גבי ההוא דהוו קרי ליה בר ארמאה אמר ריב\"ל מי לא טבל לקרייו כתב וז\"ל יש מקשים דמשמע דלפוסלו הוו קרי ליה הכי כו' וא\"כ קשה ממ\"נ אם היתה אשתו גויה מה מועיל מה שטבל לקרייו ואם היתה ישראלי' אף אם לא טבל לקרייו הא ס\"ל לריב\"ל דגוי ועבד הבא עב\"י הולד כשר ותי' דריב\"ל לטעמיה דאמר לעיל פגום מיהא הוי אבל אם טבל לקרייו אינו פגום כו' יע\"ש והדבר תמוה דלפי דברי רש\"י והרי\"ף והרא\"ש ז\"ל לא ניתן ליאמר תי' זה כלל דדוקא בת הוא דפסול לכהונה אבל בנה אינו פגום והכא בן הוא כדקאמר בר ארמאה ועיין בספר נחלה ליהושע סי\"א ודוק ועמ\"ש ה\"ה ז\"ל והרמב\"ן העלה הדבר בספק וכתב דאם נשאת אין מוציאין אותה מידו והולד ס' חלל ראיתי להרב מ\"ל ז\"ל פ' י\"ז מה' אלו דין ז' שתמה עליו דהא למ\"ד גוי ועבד הבא עב\"י דהולד פגום ד\"ת הוא דהא מק\"ו דאלמנה מייתינן לה וכיון שנסתפק הרב הלכה כמאן הו\"ל למיזל לחומרא כדין ס' גרושה או ס' זונה שפסק הרמב\"ן דמוציא בגט וכתב ה\"ה ז\"ל שזה פשוט דספק דאוריי' היא יע\"ש שהניחה בצ\"ע ועיין בספר יש\"ש פרק החולץ שתמה עליו כן ולי נראה ליישב ע\"פ מ\"ש מהריב\"ל ז\"ל ח\"ד סי\"ט שנסתפק הרב ז\"ל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא באיסור ערוה קצתם אומרים שהיא אסורה לבעלה וקצתם אומרים שהיא מותרת אי אזלינן בתר המחמיר כיון דהוי דבר ערוה א\"ד כיון דכופין אותו לגרש דאזלינן בתר המיקל כי היכי דלא ליהוי גט מעושה כו' יע\"ש ולפי זה י\"ל דברי הרמב\"ן ז\"ל דתופס לשון אחרון שכתב מוהריב\"ל וס\"ל דדוקא בספק גרושה במציאות כגון ספק קרוב לו וכיוצא מוציאין אותה בע\"כ כיון דספק דאורייתא היא וד\"ת מוטלת עליו לגרשה הו\"ל גט מעושה כדין אבל הכא דמספקא ליה הלכתא כמאן אין מוציאין אותה בע\"כ כיון דלכשת\"ל דהלכה כמאן דמיקל הו\"ל גט מעושה וזה שדקדק הרב ז\"ל אין מוציאין אותה מידו ולא כתב לא יוציא לאשמועינן דדוקא בע\"כ הוא דקאמר דאין מוציאין מידו כנ\"ל נכון:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רצו) </b> ושמא י\"ל אם הולד כשר א\"כ הוא הולך אחר הגוי כו'. וכ\"מ ממ\"ש הרשד\"ם ביו\"ד סי' קצ\"ו מביאו רבינו המחבר לקמן ריש הלכה ד' לחלק בין איסור שפחה לישראל דס\"ל להרמב\"ם לשיטתי' דאינו אלא מדרבנן ובין איסור ישראלית לעבד כנעני דהוי מה\"ת דמכח הוכחה ממה שהתירה התורה שפחה לעבד עברי אינו מוכח אלא דאיסור שפחה לישראל אינו מה\"ת דעבד עברי ישראל גמור הוא אבל כיון דלא מצינו דהתירה התורה למסור אמה עבריה לעבד כנעני מש\"ה כתב הרמב\"ם פי\"ח דנבעלת לעבד כנעני הואיל ואסורה לו היא זונה וע\"ש: ואני תמהני על הרשד\"ם דמהא דלא מצינו בתורה דהרב מוסר לעבד כנעני שלו אמה עבריה אין ראיה כלל משום דדוקא בעבד עברי שייך דבר זה דהיינו עבודתו לרבו בלילה שיהיו הולדות להרב וזה דוקא שייך כשמוסר שפחה כנענית לעבד עברי דולדה כמותה ולהרב הילדים משא\"כ להיפך למסור אמה עבריה לעבד כנעני דהילדים ישראלים גמורים הם ואין להרב בהם כלום א\"כ מה לו להרב למסור לו אמה עבריה שלו שאין לו מעבודתו בלילה כלום: וכעת נ\"ל דס\"ל להרשד\"ם ז\"ל כפסקי התוס' דס\"ל דגוי הבא על בת ישראל הולד גוי וה\"ה לעבד וא\"כ הרי הילדים הוו עבדים והמה להרב ואפ\"ה לא מצינו בתורה דהרב מוסר אמה עבריה לעבד כנעני שלו א\"כ מוכח מזה דאיסור תורה יש בו: אולם י\"ל דאפי' להתוס' הנ\"ל דוקא בגוי הדין כן שיש לו חיים משא\"כ בעבד דמבואר ביבמות דף ס\"ב דאין לו חיים אין הולד נגרר אחריו כלל ואם בא על אמה עבריה הוי הולד ישראל גמור ולא שייך להרב כלל ובהכי ניחא דלא תקשה קושיית המהרש\"א בסתירת דברי רש\"י ז\"ל אהדדי (וכמדומה לי שכבר כ\"כ חד מגאוני בתראי ליישב כן סתירת דברי רש\"י ז\"ל): אבל גם בל\"ז דברי הרשד\"ם תמוהים הם וכאשר אאריך בזה אי\"ה לקמן בדף הסמוך ועיין מ\"ש רבינו המחבר ז\"ל בשם הריטב\"א ודוק:",
+                "<b>וממזר </b>\n<b> הבא על הגויה הולד גוי כו'.</b> משנה פרק האומר ואמרינן התם בגמ' נכרית מנ\"ל אמר קרא לא תתחתן בם ולדה כמוה מנ\"ל אמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי בנך הבא מן הישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה ופרש\"י ז\"ל מדלא כתיב כי יסיר את בתך משמע דבן הנולד לגוי מבתך קאמר כו' וקרי ליה בנך משום דבני בנים הרי הם כבנים וכן כתב הריטב\"א ז\"ל וק\"ל מדאמרינן פרק הבע\"י דס\"ב ע\"ב א\"ל רבה לרבא בר מרי מנא הא מילתא דאמור רבנן בני בנים הרי הם כבנים אילימא כו' ופרש\"י ז\"ל אבני בתו קאי דבן בנו פשיטא לן והשתא אמאי לא מייתי לה מהכא דקרי לבן בתו בנך וצ\"ע עוד פי' רש\"י בד\"ה בנך הבא מישראל וז\"ל ולא מקרא קא דייק לה אלא ה\"ק מדלא קפיד קרא כו' ודבריו סתומים עיין בהרא\"ם ז\"ל פ' ואתחנן ובמוהריב\"ל ח\"ג ס\"י ובמוהרש\"י ז\"ל ספר בראשית מ\"ש בלשון זה והנראה לע\"ד בכונת רש\"י ז\"ל דס\"ל דמאי דקאמר ר\"י בנך הבא מישראל קרוי בנך לא קאי אקרא דכי יסיר את בנך דמוכח מינה דבן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך דאם כן רבינא היינו ר\"י וכמו שהקשו התוספות ותו דא\"כ הכי הו\"ל לר\"י למימר בן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך כלישנא דרבינא אלא ר\"י אבעלמא קאי וקאמר דבנך הבא מן הישראל דהיינו שהוא מישראל ומישראלית קרוי בנך ולאפוקי בנך הבא מן הגויה דאינו קרוי בנך וכל עיקרו דר\"י לא אתא אלא לאשמועינן דבנך הבא מן הגויה אינו קרוי בנך וזהו שכתב רש\"י ז\"ל בנך הבא מן הישראל כו' לאו מקרא קא דייק כלומר דלבנך הבא מישראל דהיינו כשהוא מישראל ומישראלית לא צריך קרא להכי דלמשפחותם לבית אבותם כתיב אלא ה\"ק מדלא קפיד כו' כלומר דכל עיקרו של ר\"י לא אתא אלא לבנך הבא מן הגויה ואהא קאמר דש\"מ מדלא כתיב כי יסיר את בתך דדוקא בנך הבא מישראל קרוי בנך ולפי זה צ\"ל דמ\"ש רש\"י לעיל בד\"ה כי יסיר וז\"ל ושמעינן דבן בתך מן הגוי קרוי בנך לאו אדר\"י קאי אלא מילתיה דר\"ה דלקמן הוא דקאמר דמהך קרא שמעינן דקרוי בנך כדקאמר רבינ' ודוק. ודע שגירסת הריטב\"א שם כך היא נכרית מנ\"ל אמר קרא כי יסיר כו' וכתב וז\"ל וכ\"ת נימא ולדה כמוה מנ\"ל דלא תפסי קדושין י\"ל דנפ\"ל מדכתיב שבו לכם פה עם החמור דהא ב' נערי' היו וחד מינייהו אליעזר שהוא עבד והב' גוי ותרוייהו איתקוש לחמור דליכא למימר דהב' היה ישמעאל דההוא בנו קרי ליה בכל דוכתא ואע\"ג דהכי איתא באגדה אנן לא שמעינן לה הכי עכ\"ל וק\"ל טובא דבפרק הבע\"י דס\"ב גרסינן אמר רב הכל מודים בעבד שאין לו חייס דכתיב שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור והשתא כפי דברי הריטב\"א ז\"ל אם כן גוי נמי נילף מהכא דהא תרוייהו איתקוש לחמור ובגוים הכתיב קרא בהדיא דיש להם יחס כדמייתי התם מקרא דבלאדן בן בלאדן וכי היכי דבגוים יש להם יחס אע\"ג דאיתקוש לחמור ה\"נ נימא דעבד נמי יש לו יחס ויש ליישב בדוחק:"
+            ],
+            [
+                "<b>לפי </b>\n<b> דבר זה התירו לממזר לישא שפחה כו'.</b> הנה דעת רבינו מבואר דס\"ל דאיסור שפחה לב\"ח הוא מדרבנן ומשום הכי הותרה לממזר משום דהם אמרו והם אמרו ושלא כדעת רש\"י פרק האומר דס\"ט ד\"ה לכתחילה שכתב וזה לשונו וקסבר דכי כתיב לא יהיה קדש בישראל כשר כתיב וכעין זה כתבו הר\"ן והריטב\"א משם ר\"ת אשר מבואר מדבריהם דס\"ל דאיסור שפחה לב\"ח מדאורי' שלא כדעת רבינו וכן נראה ג\"כ ממ\"ש בפרק י\"ב וכן כתב מוהרשד\"ם ז\"ל י\"ד סי' קצ\"ו שזה דעת רבינו ז\"ל אמנם בתשו' שאחר זה דחה מוהר\"א ן' יעיש ז\"ל דבריו ממ\"ש רבי' בפ' י\"ח וז\"ל מפי השמועה למדו שהזונה האמורה בתורה כו' אבל הנבעלת כו' או לגוי ועבד הואיל והיא אסורה לינשא לו ה\"ז זונה ע\"כ ואלו היה איסורו מד\"ס לא קראה זונה ומוהרשד\"ם ז\"ל החזיק בסברתו וכתב דאין ענין זה לזה שהרי לא מצינו בתורה שאמה עבריה יוכל האדון למוסרה לעבד כנעני משא\"כ בעבד עברי שהתיר הכתוב לאדון שימסור לו שפחה כנענית ומטעם זה כתב רבינו שאין איסור שפחה מן התורה כיון דע\"ע הוא חייב בכל המצות כשאר ישראל איך אפשר שיתיר לו מה שאסור לישראל מה שלא עשה כן לאמה עבריה אלא שאיסור ישראלית לעבד מן התורה מקרא דלא יהיה קדש לכך אסור באמה עבריה א\"ד יע\"ש הנה מבואר דדוקא איסור שפחה לב\"ח אינו אלא מד\"ס אבל ישראלי' לעבד אסור מן התורה וכ\"כ מוהרח\"ש ז\"ל ח\"ג סימן מ\"ד יע\"ש ומהתימא על הרב כנ\"הג ז\"ל ח\"א סימן ד' בהגהת הטור אות ח' שכתב וז\"ל איסור שפחה לב\"ח וישראלית לעבד לדעת הרמב\"ם ז\"ל הוי איסור דרבנן רשד\"ם ז\"ל עכ\"ל והוא תימה שהרי מבואר מדברי הרשד\"ם דישראלי' לעבד אף רבינו ז\"ל מודה דאיסורו מן התורה וכן יש לתמוה על הרב פמ\"א ז\"ל ח\"א סימן ל\"ב כמו שיע\"ש. אך זו היא שקשה לי לדברי מוהרשד\"ם דאם איתא דישראלי' לעבד אסורה מן התורה א\"כ מאי פריך פ\"י יוחסין ת\"ש א\"ל לר\"ט טהרת את הזכרים ולא טהרת את הנקבות אי אמרת לכתחילה קאמר ממזרת נמי תנסיב לעבד והשתא מאי קושיא נימא דדוקא בזכרים התירו לממז' לישא שפחה משום דכיון דאיסור שפחה מדרבנן הם אמרו והם אמרו כמ\"ש רבינו ז\"ל אבל ממזרת לעבד כיון דאיסורו מן התורה לא התירו אלא משמע ודאי דל\"ש לן בין ישראל לשפחה לישראלי' לעבד אלא תרוייהו דאוריית' או תרוייהו דרבנן גם מ\"ש דאיסור ישראלי' לעבד נפ\"ל לרבינו ז\"ל מקרא דלא יהיה קדש תמהני עליו שהרי רבינו ז\"ל בס' המצות סי' ש\"ן כתב וז\"ל שהזהירנו שלא לבא על הזכר והוא אומרו ואת זכר לא תשכב וכו' כבר נכפלה האזהרה בזה הענין בעצמו והוא אומרו יתעלה לא יהיה קדש מבני ישראל וזה דרך האמת שזה הלאו הוא נכפל לחיזוק עכ\"ל והשתא כפי דברי מוהרשד\"ם ז\"ל אמאי הוצרך רבינו ז\"ל לידחק ולומר שלא יהיה קדש נכפל לחיזוק והיל\"ל בפשיטות דאצטריך להזהיר ישראל לעבד גם מוהרח\"ש ז\"ל סימן הנז' הקשה וז\"ל ואיברא דלכל הפי' קשה להרמב\"ם במנין המצות אמאי לא הביא לאו דלא יהיה קדש אלא לא תהיה קדשה בלחוד ותי' דאפשר לומר בדוחק דהרמב\"ם ס\"ל דלא תהיה קדשה ולא יהיה קדש כולה חדא מילתא היא לישראל' הנבעלת לישראל דרך זנות וחד אזהרה לנבעלת וחד אזהרה לבועל יע\"ש והוא תימא איך אשתמיט מיניה דברי רבינו ז\"ל הללו דסי' ש\"ן שכתב בפי' דלא יהיה קדש בא אזהרה למשכב זכור וכמ\"ש ועיין בהרדב\"ז ז\"ל ח\"א סימן קפ\"ח שנראה מדבריו שלדעת רבינו ז\"ל בין איסור עבד לישראלי' בין איסור שפחה לב\"ח אינו אלא מד\"ס שלא כדעת מוהרשד\"ם ז\"ל ומה שהקשה מוהר\"א ן' יעיש ממ\"ש רבינו דהנבעלת לגוי ועבד הואיל והיא אסורה לו ה\"ז זונה י\"ל דזונה מדרבנן קאמר דנפסלה לכהונה מד\"ס ומ\"ש מפי השמועה למדו שזונה האמורה בתורה כו' לא קאי אלא אאינך דקא מני בהדייהו אלא דק' לזה ממ\"ש רבינו שם בדין ד' הבא על השניה וכיוצא בהם לא עשאה זונה שהרי אינה אסורה לינשא לו מן התורה הרי בהדיא דכל שאיסורו מד\"ס לא מיקרייא זונה ולא נפסלה לכהונה ועיין בספר בתי כהונה ח\"א למורינו הרב ז\"ל בחלק בית ועד סי' ח' שהכריח כן יע\"ש:<br><b> האמנם </b> אחר העיון נראה דהא ודאי ל\"ק שהרי נתין לדעת רבינו ז\"ל אין איסורו אלא מד\"ס כמ\"ש פי\"ב מה' אלו דין כ\"ב ואפי\"ה כתב שם בדין ג' שאם נבעלה לנתין עשאה זונה וכן מצאתי למוהר\"ר דוד עראמה בחי' כתב שם וז\"ל או נתין ואע\"פ שלדעת הרב איסורו מד\"ס הולד פסול וכן ממזר מדרבנן משא\"כ בשניות שהולד כשר עכ\"ל אלא שהרב ז\"ל לא ביאר לחלק מה בין שניות לנתין ואפשר דטעמא דמילתא דשניות אין איסורן מצד עצמן כלל אלא משום גדר וסייג לעריות משא\"כ בנתין שגזרו עליהם מצד עצמן מפני האכזריות שהיה בהם וכבר הארכתי בזה במקום אחר והבאתי סמוכות לזה ואם כן עבד נמי אע\"ג דאיסורו מד\"ס לא גרע מנתין דה\"נ איסורו מצד עצמו מפני שגורם לבן לסור מאחרי ה' כמ\"ש רבינו אך קשה לכאורה מהא דתנן בפרק המגרש דפ\"ה הרי את מותרת לכל אדם אלא לאבא ולאביך כו' לעבד ולנכרי ה\"ז גט כשר משום דלאו שיורא הוא דבלא\"ה אסירי ולא תפסי בה קדושין והשתא אם איתא דישראל לעבד מותרת לינשא מן התורה הא מדאוריית' גט בטל הוא דשיורא הוא כיון דאי לא הוה משייר היתה מותרת לינשא לו והאי משום איסור אישות שבה אסורה לינשא לו והרי חייבי לאוין דמדאורייתא אסירי לינשא להם ואפי\"ה חשיב שיורא משום טעמא דכיון דחייבי לאוין תפסי קדושין ולהא לא תפסי מחמת איסור אישות שבה כ\"ש בעבד דחשיב שיורא כיון דישראל לעבד מותרת להנשא ולהא אסירא משום איסור אישות שבה וכ\"ת הרי קתני מתני' לעבד ולנכרי ונכרי נמי אין איסורו אלא מד\"ס דבית דינו של שם גזרו עליו הא ודאי ל\"ק דדרך אישות מיהא אסורה מן התורה מקרא דלא תתחתן ונראה לומר דאע\"ג דמן התורה ישראל לעבד שרי אפי\"ה כיון דחכמים אסרו לא חשיב שיור' ונמצא גט כשר מן התורה דכיון דמה שהקפידה התורה הוא שיהיה דבר הכורת בינו לבינה והשתא מיהא מכח גזירת רז\"ל הרי הוא דבר הכורת בינו לבינה שפיר דמי וזה נראה מוכרח ממאי דאיבעייא לן התם חוץ מזנותיך מהו בנשואין הא לא שייר או דילמא שייר בביאה א\"ל תניתוה לאבא ולאביך במאי אילימא בנשואין אבא ואביך בני נשואין נינהו אלא לאו בזנות כו' והשתא קשה למאי דס\"ד השתא דאלא לאבא ולאביך דקאמר שלא תבעלי בזנות הוא דקאמר א\"כ כי קתני נמי לעבד ולנכרי בזנות הוא דקאמר דאי בנשואין עבד ונכרי בני נשואין נינהו כדפריך אאבא ואביך וכיון שכן קשה דהיכי קתני דהגט כשר הא מדאוריית' ישראל לגוי דרך זנות מישרא שרי וא\"כ הו\"ל שיור בגט אלא משמע ודאי דכיון דמדרבנן אסירא א\"כ השתא מיהא לית ביה שיורא והגט כשר ד\"ת כנ\"ל ועיין בספר מח\"א ה' קנין משיכה סי' ב' ותמצא מעין האמור ועיין עוד בספר מים חיים להפר\"ח ז\"ל בה' נחלות פ' ודו\"ק מיהו מהא דגרסינן פרק אלמנה לכ\"ג דס\"ט נראה שיש להוכיח כדעת מוהרשד\"ם ז\"ל דפריך התם לר\"ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ומאי כי תהיה לאיש זר כי תבעל אלמנה וגרושה ל\"ל והשתא אם איתא דישראל לעבד ד\"ת מותרת לינשא לו א\"כ מאי פריך אלמנה וגרושה ל\"ל ופרש\"י דהאי כי תהיה אם בא ללמד על ביאת הפסולין אינו אלא לשון בעילה וכל הזרים אצלה במשמע ואפי' גוי ועבד ע\"כ והא איכא למימר דאצטריך אלמנה וגרושה לאשמועינן דעבד הבא על הישראלית פסולה מן התרומה דאי מקרא דכי תהיה לאיש זר ליכא למשמע שהרי עבד לאו זר אצלה הוא שהרי מותרת לינשא לו אבל מקרא דאלמנה וגרושה ממעטינן ליה שפיר כיון דלא שייך אלמנות וגרושין בו ואין לומר דלדידן נמי תקשי דאימא דאלמנה וגרושה אצטריך למעוטי נכרי דאי מקרא דכי תהי' לאיש זר לא שמעינן לה כיון דמאודריית' שרי דהא ודאי בורכא היא דכיון דדרך אישות אסור ד\"ת מקרא דלא תתחתן א\"כ שפיר קרינן ביה לאיש זר שזר אצלה להתחתן בו תו ק\"ל מהא דגרסינן פ' החובל דפ\"ח ע\"א אלא מעתה לרבנן יהא עבד כשר לעדות דכתיב כו' אמר עולא עדות לא מצית אמרת דאתיא בק\"ו מאשה ומה אשה שהיא ראויה לבא בקהל פסולה לעדות עבד שאינו ראוי לבא בקהל אינו דין שפסול לעדות והשת' אם אית' לדעת רבינו דישראלי' לעבד ד\"ת מותר אכתי תקשי דמן התורה מנ\"ל דעבד פסול לעדות כיון דמדאורייתא מותר לבא בקהל מיפריך ק\"ו ועיין בתו' פ\"ק דר\"ה ד\"ה אלו שכתבו בס\"ד דעבדים לא קחשיב בפ' זה בורר משום דפסולים דאורייתא הוא יע\"ש ודוק ועיין בהרב מש\"ל ז\"ל פ\"ג מה' עבדים הלכה ג' שהקשה דאם איתא דשפחה מותרת מדין תורה איך כשאסרו חכמים השפחה לא אסרוה ג\"כ לעבד ומדברי רבינו מוכח דהשפח' מותרת לעבד ואפי' מדרבנן וכן מבואר מההיא דרבי שמלאי יע\"ש ולי נראה שלפי מ\"ש הרב ט\"ז י\"ד סי' קי\"ז סק\"א דבדבר המפורש היתרו בתורה אין כח ביד חכמים לאסור ועשה סמוכות לזה מדברי התוס' דפ' לולב הגזול יע\"ש כבר כתבתי בזה באורך בה' יסודי התור' נרא' דלק\"מ וק\"ל כתב הרדב\"ז ז\"ל סימן הנז' דס' ממזר נמי מותר בשפח' ול\"מ לדעת רבינו דס\"ל דאיסור שפחה מדרבנן אלא אפי' לדעת ר\"ת ודעימיה דס\"ל דאיסור שפחה מן התורה שרי יע\"ש שהאריך בזה ומוהר\"א יצחקי ז\"ל בס' זרע אברהם חי\"ד סי' החזיק בסברא הלזו ודחה דברי הרב פ\"מ ח\"ג שכתב דס' ממזר אסור בשפחה יע\"ש ואני תמיה עליהם איך אשתמיט מינייהו דברי הר\"ן והריטב\"א ז\"ל בר\"פ עשרה יוחסין שכתבו וז\"ל והא דתנן חרורי דמשמע דעבדים לא אליבא דר\"ט דקי\"ל כותיה ה\"ה לממזרים דמותרים בעבדים אלא דמשום אינך השנויים במתניתין שאין מותרים בעבדים תנא חרורי עכ\"ל הרי בהדייא דס\"ל דשתוקי ואסופי השנוים במשנה אינם מותרים בעבדים וכן מבואר עוד בחי' הרשב\"א שכתב וז\"ל ולא תנא חרורי אלא משום אינך כולהו דמתני' דאינם מותרים בעבדים וא\"ת ואיך שתוקי ואסופי מותרים בעבדים וא\"ת בנתיני' והא קיימי בלא תתחתן בם כו' ושתוקי ואסופי אסירי באיסורי חיתון ע\"כ דאי לא לישתרו אפי' בגוים ועבדים כו' ועיין שם הנה מבואר בהדייא דשתוקי ואסופי אסורים בשפחה וצ\"ע ודע שהרב חלקת מחוקק סי' ד' ס\"ק כ\"ב נסתפק בגר עמוני ומואבי אי מותרים בשפחה כממזר או עדיפי מממזר והרב בית שמואל ס\"ק נ\"ה כתב דלכאורה נראה דתלייא בפלוגתא דרבינו ור\"ת שלדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דאיסור שפחה מדרבנן ומשו\"ה לא גזרו על הממזר כדי לטהר זרעו ה\"נ יש להתיר בגר עמוני מה\"ט ולדעת ר\"ת שכתב הר\"ן דה\"ט דממזר מותר בשפח' אע\"ג דאיסורו מדאורייתא משום דכתיב לא יהיה קדש יצא ממזר שקדש ועומד הוא א\"כ בגר עמוני י\"ל דאסור דהא אין יצירתו בעבירה א\"ד יע\"ש ועיין בחידושי הרשב\"א ז\"ל ביבמות פ' הערל דע\"ז ע\"א שכתב שם דגר מצרי מותר לישא שפחה והביא שם ירושלמי דפרק עשרה יוחסין דקאמר בהדייא דעמוני נותנים לו שפחה ומבואר הוא שדעת הרשב\"א ז\"ל דאיסור שפחה מדאורייתא כדעת ר\"ת כמ\"ש בריש עשרה יוחסין ולא ידעתי איך אשתמיט מנייהו ירושלמי הלזו ועיין בהרמ\"ע מפאנו במאמר חקור דין דכ\"ט שכתב שישי אבי דוד חשש דילמא מואבי ואפי' מואבית ואמרו רז\"ל שפי' מאשתו בזקנותו ולקיים מה שנאמר ולערב אל תנח ידך בקש לבוא על שפחתו ושחררה על תנאי יעיין שם הנה מבואר דגר עמוני ומואבי מותרים בשפחה כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רצז) </b> הנה דעת רבינו מבואר דס\"ל דאיסור שפחה לבן חורין היא מדרבנן כו'. לא זכיתי לעמוד על דעת רבינו הגדול הרמב\"ם ז\"ל איך אפשר לומר כן דהא ב\"ד של החשמונאים גזרו דהבא על הנכרית חייב משום נשג\"א או נשג\"ז והרמב\"ם גופי' בפי\"ב מהא\"ב נקט נש\"ג והיינו נדה שפחה גוי'. והיינו דגזרו על נדה ושפחה משום דאתי לאחלופי בנדה ישראלית או בשפחה כנענית ממש ועיין רש\"י ע\"ז דף ל\"ו ע\"ב בד\"ה נשג\"א וא\"כ תינח אי שפחה אסורה לישראל מה\"ת מש\"ה גזרו ב\"ד אנכרית אטו שפחה אבל אי נימא דשפחה גופה מה\"ת מותרת לישראל א\"כ איך שייך למגזר נכרית אטו שפחה מאי מקום איכא לאחלופי למגזר בגוי' כיון דהיא נמי מדרבנן בעלמא אסורה וצ\"ע:<br><b> (רצח) </b> ומטעם זה כתב רבינו שאין איסור שפחה מה\"ת כו'. איך אפשר שיתיר לו מה שאסור לישראל כו'. זה תמוה דהא עבד עברי כהן הרי רבו מוסר לו שפחה כנענית כרב בקדושין דף כ\"א ע\"ב וכ\"פ הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ב הלכה ב' מהלכות עבדים אע\"פ שהיא זונה ואסורה לו מה\"ת כמ\"ש הרמב\"ם בפי\"ח ה\"א מהא\"ב וזה אפי' בנשתחררה פחות מבת שלש נמי אסורה לכהן מן התורה (ועיין בראב\"ד בהשגות שם שכתב דאסורה מה\"ת משום דכתיב בתולות מזרע ישראל ועיין במ\"מ שם) וכיון דקראה זונה ע\"כ דהיא מדאורייתא ועיין ח\"מ וב\"ש בסי' וא\"ו ובסי' ט\"ז ודוק וצ\"ע:<br><b> (רצט) </b> איסור שפחה לב\"ח וישראלית לעבד לדעת הרמב\"ם ז\"ל הוי איסור דרבנן כו'. וכ\"כ הרדב\"ז ז\"ל ח\"א סי' קפ\"ח דגם ישראלית לעבד הוי נמי מדרבנן לחוד ותמהני דא\"כ תקשי לי' מתניתין דגיטין דף מ\"א ע\"א במי שחציו עבד וחציו בן חורין דכופין את רבו ועושה אותו בן חורין ואמאי הא האדון עובר בעשה דאורייתא דלעולם בהם תעבודו וא\"כ מוטב שתעביד האשה איסורא זוטא משיעביד האדון איסורא רבה ועיין תוס' שם בד\"ה כופין כו' שהקשו שם דליתי עשה דפ\"ו ולידחי את הל\"ת דלא יהיה קדש ותירצו דכיון דאפשר ע\"י כפי' לא דחי וע\"ש וא\"כ הא תינח אי איכא ל\"ת דאורייתא אבל אי נימא דאין בזה אלא איסורא מדרבנן הרי הקושיא במקומה עומדת גם שאר התירוצים של התוס' לא סלקו כהוגן לפ\"ז: ויש ליישב בדוחק ולומר דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וגם איסור ביאה דרבנן חיובה בהעראה וא\"כ עדיף טפי לכוף האדון לשחררו אע\"ג דאיסורא רבה הוא משום דהאדון אינו עובר בעשה אלא פעם אחת משא\"כ הישראלית עוברת בכל ביאה וביאה והרי כתב הר\"ן בתשובתו על האי דנשאל הראב\"ד לענין חולה שיש בו סכנה דמוטב לעבור על איסור סקילה החמור והיינו לשחוט לו בשבת מלהאכילו נבילה משום דבשחיטה לא עביד איסורא אלא פעם אחת ואנבילה חייב על כל כזית וכזית עיין ר\"ן פרק יוה\"כ אלמא דעדיף טפי לעבור על איסור חמור פעם אחת מלעבור כמה פעמים על איסור קל ודוחק: אבל מה שכתב הרשד\"ם ז\"ל דישראלית אסורה לעבד מה\"ת מהא דלא מצינו בתורה באמה העבריה שיכול האדון למסרה לעבד כנעני תמהני דהא דאדון מוסר שפחה כנענית לעבד עברי היינו משום דזהו עבודתו לרבו בלילה שיהיו הילדים של השפחה כנענית שלו לרבה משום דולדה כמותה וזה שייך רק בשפחה כנענית שהיא של האדון אבל באמה עבריה דאין להאדון שייכות בולדה ובניה ישראלים בני חורין נינהו א\"כ למה לו להאדון למסרה לעבד כנעני. ועוד דהא אי אפשר לקטנה שתלד דא\"כ הרי מצינו חמותו ממאנת ובנים הרי הן כסימנים או עדיפי מנייהו עיין יבמות דף י' והרי היא יוצאת מרשות האדון וכן ק\"ל לדברי הרשד\"ם ולכל מאן דס\"ל בדעת הרמב\"ם ז\"ל דשפחה אינה אלא מדרבנן ומטעמא דאל\"כ אמאי עבד עברי מותר בה דאטו משום דנמכר לעבד עברי נפיק מכלל ישראל אפי' בפרט אחר וכעין שהקשה המל\"מ בפ\"ג מה' עבדים שמביאו המחבר בסוף העמוד הזה דא\"כ יהיה אסור בשפחה מדרבנן ומה שמיישב הגאון המחבר כאן עפ\"י דברי הט\"ז יו\"ד סי' קי\"ז דמה שמפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור הנה תירוצו זה עולה יפה לפי מה דנקט המל\"מ לישנא דקושיא והיינו איך כשאסרו חכמים שפחה לישראל לא אסרו ג\"כ לעבד אבל אני הקשיתי הקושיא להיפך איך אפשרות לומר דשפחה אינה אסורה אלא מדרבנן (ומטעמא דע\"ע מותר בה אע\"ג דלא נפיק מכל מה שישראל חייב ע\"י מה שנמכר לע\"ע וכנ\"ל) הא משום דפירשה התורה בהדיא דעבד עברי מותר בשפחה אע\"פ שבכל מילי דיניה כישראל גמור בלי הפרש שוב אי אפשר לחכמים לאסרה אישראל למ\"ש הט\"ז הנ\"ל דכיון דעבד עברי נער ישראל גמור הוא א\"כ הו\"ל כאילו מפורש בתורה דישראל מותר בשפחה:<br><b> ועוד </b> ק\"ל מש\"ס אלו שהקשיתי מעל\"ד אמוהרשד\"ם ז\"ל בד\"ה זה תמוה כו' באות רצ\"ט דאי ס\"ד דשפחה אינה אלא מדרבנן מה קאמר הש\"ס שם גבי האי דמבעי להו עבד עברי כהן מהו בשפחה חידוש הוא כו'. וא\"כ מאי חידוש הוא כיון דמדאורייתא מותר ואי נימא דחידוש הוא משום דמדרבנן אסור ישראל בשפחה א\"כ איך אפשר למילף מהיתר איסור דרבנן היתר ללאו דאורייתא דהא הרמב\"ם ז\"ל ס\"ל דכהן שבא על הנכרית לוקה משום זונה (ואע\"פ שעדיין לא זינתה) כמבואר בריש פי\"ח מהלכה זו וכ\"כ המחבר בש\"ע סי' וא\"ו סעי' ח' והח\"מ וב\"ש סי' ט\"ז סעיף א' וזה מוסכם ממחברי הראשונים והאחרונים בדעת הרמב\"ם ז\"ל: (מנ\"ה עיין במל\"מ פ\"ג מהלכות עבדים ד\"ה וכופהו שהרגיש בזה ועיין בבית מאיר סי' ט\"ז מה שפלפל בדברי המל\"מ הללו עיי\"ש): ולכאורה יש להביא ראיה דבאמת ילפינן מחידוש היתר איסור דרבנן לאיסור דאורייתא מהך אבעיא שני' בש\"ס שם כהן מהו ביפת תואר וע\"ש והא ישראל שבא על הנכרית דרך זנות איסורו מדרבנן בלבד וכהן שבא עליה לוקה מה\"ת לדעת הרמב\"ם ז\"ל כמבואר בסי' ט\"ז סעיף א' הנ\"ל וא\"כ איך יליף הש\"ס היתרא לכהן ביפ\"ת מישראל: אבל באמת משם אינו ראיה משום דאפי' אי נימא דהרמב\"ם לא ס\"ל כהתוס' דאשת לרבות אשת איש משום דיש אישות לנכרי משום עשה דודבק באשתו מ\"מ אכתי איכא חידוש היתר דאורייתא כמ\"ש המ\"מ בפ\"א מהלכות אישות הלכה ד' דהבא על אשה שלא לשם אישות עובר בעשה דרחמנא אמר כי יקח וגו' וא\"כ חידוש הוא ביפ\"ת דאי לשם אישות הרי עובר בלא תתחתן (אלא צ\"ל דע\"כ לא קאמר המ\"מ אלא בבא על ישראלית שלא לשם אישות דעובר בעשה כיון דבת קדושין היא משא\"כ בנכרית תדע דא\"כ אמאי צריכין לגזירה דחשמונאים בזנות נכרית ועוד דא\"כ הא בשפחה נמי איכא עשה זו ולמה אינה אסורה אלא מדרבנן להרמב\"ם ז\"ל) א\"נ דחידוש הוא דבפרהסיא נמי מותרת אבל לומר דילפינן מאיסור דרבנן לדאורייתא זה לא ניתן להאמר: והנה חתני הרב ר\"ש ראפופורט הגיד לי שמצא קושייתי בס' המקנה ותירץ שם דהרמב\"ם ז\"ל ס\"ל כהתוס' דאין איסור תורה לכהן בנכרית אם לא שנבעלה כבר בודאי כמ\"ש ביבמות דף פ\"א והנה המעיין ברמב\"ם רפי\"ח יראה שא\"א לומר כן בדעתו מדכתב איזו זונה כל שאינה בת ישראל כו' ואח\"כ בהלכה ג' כתב וכן הגיורת כו' ע\"ש היטב ודוק וכן פירשו כל המפרשים (אלא דהגאון המקנה הביא ראיה ממג\"א סי' קנ\"ג וע\"ז יש להשיב הרבה ואין הגליון מספיק): ואני אומר דלא הועיל בזה כלל דבשלמא להתוס' לשיטתייהו דס\"ל דשפחה אסורה מדאורייתא מלא תהיה קדשה גו' שפיר קאמר הש\"ס דחידוש הוא אבל להרמב\"ם ז\"ל דס\"ל דאינה אסורה אלא מדרבנן א\"כ ניהו נמי דגם כהן אינו אסור בשפחה אלא מדרבנן מ\"מ לא שייך לומר דמשום שהתירו רבנן שפחה לעבד עברי ישראל התירו נמי לעבד עברי כהן דאטו רבנן התירוה הא אדרבה כשאסרו רבנן שפחה הרי היה בדין שעבד עברי נמי יהיה אסור בה אלא שלא היה כח בידם לאסור משום דמפורש בקרא דמותר וכהט\"ז הנ\"ל א\"כ תו אינו חידוש כדי שנאמר ל\"ש כהנים כו' דאדרבה כיון דעבד עברי כהן אינו מפורש בקרא הוא אסור בשפחה כיון דליכא כאן חידוש כלל שהרי לא התירו כאן חכמים דבר האסור אלא שלא יכלו לאוסרו מחמת דהתורה התירה בפירוש ואיך נימא דחידוש הוא כדי דנשרי נמי עבד עברי כהן. והבן זה באופן דממנ\"פ יקשה על הרמב\"ם ז\"ל אי ס\"ל כפשוטו דכהן לוקה אבעילת נכרית אע\"פ שלא נבעלה תחילה וכדעת הפוסקים רובם ככולם א\"כ קשה מאי מייתי ראיה מאיסור דרבנן אלאו דאורייתא וכנ\"ל ואי ס\"ל כהתוס' הנ\"ל דבעו שזינתה תחילה ואי לא אינה אסורה מדאורי' לכהן א\"כ אכתי יקשה איך קאמר דחידוש הוא הא רבנן לא התירו מידי בשפחה לעבד עברי ישראל אלא שלא היה כח בידם לאסרה לו משום דמפורש היתרו בקרא ואיך אפשר להתיר משום זה שפחה לכהן נמי וכי דנין אפשר משאי אפשר הא עבד עברי ישראל אי אפשר לאוסרו בשפחה ועבד עברי כהן אפשר לאוסרו כיון דאינו מפורש בקרא להיתר ולישנא דחידוש הוא אין לו שחר כלל אי שפחה אינה אסורה אלא מדרבנן ועיין מ\"ש על הגליון בדף ב' ע\"א בד\"ה בחידושי פלפלתי כו':<br><b> ודע </b> דבמכילתא הביאה המל\"מ בפ\"ב מהלכות עבדים משמע להדיא דשפחה מותרת מדאורייתא דהא אמרינן התם אם בעל אשה הוא בישראלית הכתוב מדבר או אינו אלא בשפחה כתיב אם אדוניו יתן לו אשה הרי שפחה כנענית אמורה כו' ע\"כ ואי ס\"ד דשפחה אסורה מדאורייתא איך אפשר לומר דבשפחה מיירי אלא דלכאורה המכילתא זו צריכה רבה דהא הכתוב קראו בעל אשה ואיך שייך בה אישות כיון דלא תפסי בה קדושין ועוד דהא אסורה עליו בלאו דלא תתחתן כל שבא עליה דרך אישות לדעת הרמב\"ם ז\"ל ואפי' בשאר אומות ועכ\"פ כיון דקראו הכתוב בעל אשה משמע דבא עליה דרך אישות וא\"כ איך ס\"ד דהמכילתא דמיירי קרא בשפחה עד דצריך לימוד דבישראלית מיירי. ועוד ק\"ל להני הסוברים בדעת הרמב\"ם ז\"ל דשפחה מותרת מדאורייתא לע\"ע הרי ס\"ל להרמב\"ם ז\"ל דישראל שבעל נכרית דרך אישות לוקה מה\"ת משום לא תתחתן בם והרי מסירת השפחה לעבד דרך אישות הוא דהרי מקרא מלא דבר הכתוב אהבתי את אשתי ואפי' אי נימא דשפחה דמיירי בה הכתוב אינה מז' עממין מ\"מ הא הרמב\"ם ז\"ל ס\"ל ברפי\"ב מהא\"ב דאפי' שאר אומות איתנייהו בלא תתחתן וא\"כ ניהו דהרמב\"ם ז\"ל ס\"ל דשפחה בזנות אינה אסורה מלא תהיה קדשה ואין איסורה אלא מדרבנן אבל דרך חתנות כמו במוסרה לעבד עברי שפיר קאמר הש\"ס בקדושין הנ\"ל דחידוש הוא: אמנם הדבר נכון מאד שהרי הרמב\"ם ז\"ל שם בהלכה י\"ד כתב להדיא דאפי' לקח שפחה דרך חתנות אינו לוקה מה\"ת והיינו דאזיל לשיטתי' דס\"ל דבגיורת ליכא לאו דלא תתחתן ושפחה נמי כיון שטבלה יצאתה מכלל עכו\"ם וא\"כ גם המכילתא ניחא דכל שלקחה דרך אישות אע\"פ שאין תופסין בה קדושין נקראת בשם אשה וראיה מהך מכילתא לדעה זו ומ\"מ אין קושיא מהמכילתא להנך דס\"ל דשפחה אסורה מדאורייתא די\"ל דהתם קאי אשפחה משאר אומות וס\"ל דלית בהו איסור חתנות ודוק:<br><b> (ש) </b> והוא אומרו ואת זכר לא תשכב כו'. וכבר נכפלה האזהרה בזה כו'. לא יהיה קדש מב\"י כו'. שזה הלאו הוא נכפל לחיזוק כו'. זה תמוה דמה צריך לומר דנכפלה האזהרה לחיזוק הא תלמוד ערוך הוא בסנהדרין דף נ\"ד רע\"ב דאת זכר גו' הוא אזהרה לשוכב ולא יהיה קדש הוא אזהרה לנשכב ע\"ש ואי משום דפוסק כרע\"ק דפליג שם אר' ישמעאל א\"כ מנ\"ל דלא יהיה קדש אתא לאזהרה זו כלל דהרי רע\"ק דריש אזהרת נשכב מלא תשכב דקרי וא\"כ מנ\"ל דלא יהיה קדש אתי כלל לזכר ועוד ק\"ל כיון דהרמב\"ם ז\"ל פוסק כאן דיש אם למסורת ולא למקרא ועיין סנהדרין דף ד' וברמב\"ם רפ\"ד מטו\"מ ובכמה מקומות דמשמע דתנאי דסברי יש אם למקרא מוקמי בשיטה ועיין רמב\"ם פ\"ד משגגות וצע\"ק:<br><b> (שא) </b> שישי אבי דוד חשש דילמא מואבי ואפי' מואבית ואמרו רז\"ל שפירש מאשתו בזקנותו כו'. ביקש לבוא על שפחתו ושחררה על תנאי כו'. תמהני איך אפשר לשחרר על תנאי להני פוסקים דס\"ל דאחד ממשפטי התנאי הוא שיהיה אפשר לקיימו ע\"י שליח והא שיחרור אי אפשר ע\"י שליח משום דאין שליח לדבר עבירה שהרי קיי\"ל דהמשחרר עבדו עובר בעשה ונמצא דהשליחות בטל כמ\"ש התוס' ב\"מ דף יו\"ד ע\"ב בד\"ה דאמר כו': [אמר נ\"ה המבלה\"ד הנה משנה מפורשת (גיטין י\"א ע\"ב) האומר תן וכו' שטר שחרור זה לעבדי מבואר דמהני שחרור ע\"י שליח וכבר תמה בזה הגאון מהר\"י הלוי האבד\"ק אה\"ו זצ\"ל הא אין שלד\"ע עיין בשו\"ת נוב\"י ס\"ק אהע\"ז סי' ע\"ו וסי' ע\"ז והנכון בזה כמו שתירץ בקצה\"ח סי' קפ\"ב אות ב' שהמשחרר עבדו אינו עובר בעשה רק כשמשחררו בחנם עיי\"ש שהביא כן בשם הרשב\"א ועיין בחינוך מצוה שמ\"ז וא\"כ ה\"ה בזה דשחררה משום דעבדא לי' נייחא דנפשי' ועוד י\"ל כמ\"ש הר\"ן פ' השולח דהיכא דאינו עושה לטובת העבד ליכא עשה ועיין מג\"א סי' צ' ס\"ק ל' וה\"ה הכא שעושה לטובתו לקיים מצות פו\"ר ולא לטובתה יכול לשחררה ע\"י שליח וה\"ה דיכול להטיל תנאי בזה וז\"ב]. ע\"כ הגה\"ה:<br><b> וא\"א </b> לומר דכיון דמשום לקיים המצוה דלערב אל תנח ידך עביד הכי שפיר דמי דז\"א דהא משום מצוה זו אין מוכרין ס\"ת והרי בברכות דף מ\"ז ע\"ב במעשה דר\"א דשחרר עבדו להשלימו לעשרה לבתר דמשני התם מצוה שאני פריך שם והא מצוה הבאה בעבירה היא ומשני דמצוה דרבים שאני וע\"ש. וא\"כ הרי מצוה דלערב קיל וגם אינה מצוה דרבים ולפ\"ז ודאי מצוה הבאה בעבירה היא וא\"א לשחרר על תנאי. ואולם אי נימא כמו שצדד המל\"מ בפ\"ו מהלכות אישות דבתנאי דלשעבר א\"צ למשפטי התנאי ומסתמא גם לענין משפט זה דאפשר לקיימו ע\"י שליח נמי כן הוא לפ\"ז לק\"מ דה\"נ התנאי הוא איך קיבל משה רבינו ע\"ה פירוש מואבי מסיני דהוי תנאי לשעבר וא\"צ למשפטי התנאי. ועוד י\"ל לפי מ\"ש הרמב\"ן ב\"ב בדף קכ\"ו דבינו לבין עצמו א\"צ שיהי' אפשר לקיימו ע\"י שליח ניחא שפיר דה\"נ כיון דיכול לשחררה בע\"כ ולא הוי תנאי בינו לבינה ולא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן מש\"ה א\"צ בזה שיהיה אפשר לקיימו ע\"י שליח ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גר </b>\n<b> שנשא בת ישראל כו' הולד יש' לכל דבר.</b> כתב ה\"ה ז\"ל בדין הקודם וז\"ל אבל אם היה ישראל גמור אחד מהם אסור בממזרת וזה פשוט שאם גר הוא שבא על ב\"י לא גרע מגוי כו' הנה הר\"ן ז\"ל פרק עשרה יוחסין דע\"ד ע\"ב כתב וז\"ל גר מותר בממזרת כר\"י מיהו דוקא עד עשרה דורות וכדאית' בגמ' לקמן וכתב' הרמב\"ם ז\"ל בגר שנשא גיור' דוקא ולא ידעתי מנין לו דאע\"ג דגוי הבא על ב\"י הולד ישראל התם ה\"ט לפי שא\"א לו להתייחס אחר אביו דלמשפחותם לבית אבותם בישראל הוא דכתיב אבל זה שאביו ישראל למה לא יתייחס אחר אביו והרי כאן יש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר וצ\"ע א\"ד יע\"ש וכן נראה דעת התוס' ז\"ל שלא כדעת רבינו ז\"ל ממ\"ש שם בד\"ה והרי גר וז\"ל ונראה לפרש הרי גר שנשא בת ישראל שהבת מותרת לכהן ומותרת בממזר כראב\"י יע\"ש וראיתי להרב ע\"י שהק' וז\"ל וקשה היכא הוזכר זה בדברי ראב\"י דהוא מותר בממזרת ושמא כיון דהולד הולך אחר הזכר הוי גר דעד עשרה דורות הוי גר ומותר בממזרת א\"ד והנה הרב ז\"ל כתב זה בדרך שמא ואשתמיט מיניה שדבר זה במחלוקת הוא שנוי בין רבינו והר\"ן ז\"ל וא\"כ מבואר הוא שדעת התוס' ז\"ל כדעת הר\"ן ז\"ל ולדעת רבינו צ\"ל דמאי דקאמר בגמ' והרי גר שנשא בת ישראל דכהן מותר לישא בתו ומותרים לבא זה בזה אגר עצמו דוקא קאי דמותר לישא ממזרת ולא אבת גר כדעת התוס' והיינו דקא פריך דמדקתני מתניתין כל שבתו אסורה לכהן מותרים לבא זה בזה והאי מותרים אכולהו קאי בין אגר עצמו בין אבתו וא\"כ כי דייקינן הא ממזרת אסור אכולהו נמי משמע דכיון שבתו מותרת לכהן איהו נמי אסור בממזרת ואהא פריך והרי גר כו' דהא גר עצמו מותר לישא ממזרת אע\"ג דבתו מותרת לכהן וראיתי להרב חלקת מחוקק סימן ד' ס\"ק כ\"ג שהקשה לדעת הר\"ן מהא דגרסינן בפ' האומר אמתניתין דקתני כל מקום שיש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר פרכינן וכללא הוא והרי גר שנשא ממזרת ויש קדושין ואין עבירה והולד הולך אחר הפגום דתניא כו' ומשני תנא אי זו למעוטי והדר פרכינן ואי זו ותו לא והרי חלל שנשא ישראלית כו' והרי ישראל שנשא חללה כו' והולד הולך אחר הזכר ומדלא פרכינן והרי גר שנשא ישראל' ולא שייך תי' דתי' בגמ' תנא כל מקום לאתויי גר שנשא בת ישראל דאכתי ק' דניתנייה בהדייא כדפריך התם אלא ש\"מ דהולד הולך אחר הפגום ואסור בממזרת את\"ק יע\"ש ולדידי חזי לי לומר דמשום הכי לא פריך והרי גר שנשא בת ישראל דהולד הולך אחר הזכר משום דלא מצי למתנייה בהדי הנך דהוה משמע דהולד הולך אחר הזכר לגמרי ופסולה לכהונה דומיא דאינך דהולך אחר הזכר לגמרי ומתני' ס\"ל כראב\"י דאמר דכל שאמו מישראל כשרה לכהונה דלא כר\"י דס\"ל דבת גר זכר כבת חלל זכר שהרי אוקימנא למתני'' כרבי דוסתאי דאמר בנות ישראל מקוה טהרה לחללים וא\"כ בבת גר זכר נמי ודאי דלרבי דוסתאי כשרה לכהונה דומיא דבת חלל זכר ואע\"ג דהתם אוקימנא למתניתין כר\"י דס\"ל דגר מותר בממזרת ור\"י ס\"ל דבת גר וגיורת כשרה לכהונה וא\"כ כי הוה תני מתניתין גר שנשא בת ישראל הולד הולך אחר הזכר לא הוה משתמע מינה דפסולה לכהונה שהרי אפי'' שדינן ליה בתר הזכר כשירה לכהונה לר\"י הא ל\"ק דאי' למימר דמתניתין ס\"ל כר\"י בחדא דגר נושא ממזרת ובחדא כראב\"י דבת גר וגיורת פסולה לכהונה ותדע דלמאי דמוקמינן התם לחד תי' למתניתין כר\"י דס\"ל גר נושא ממזרת צ\"ל ג\"כ דלא ס\"ל לגמרי כר\"י שהרי ר\"י ס\"ל דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין כדמוכח בפ' ארבע מיתות ואלו מתניתין סבירא לה דקדושין תופסין בחייבי לאוין וכמ\"ש הריטב\"א ז\"ל שם יע\"ש ועוד נ\"ל לומר דמש\"ה לא הדר פריך לה מגר שנשא בת ישראל משום דאיכא למימר דתנא כל מקום לאתויי כדמשני אקושי' דוהרי ישראל כו' ולא תקשי לן דליתנייה בהדייא משום דכיון דפלוגת' היא שהרי לר\"י דס\"ל גר לא ישא ממזרת לא מצי למיתנייה הולד הולך אחר הזכר דלא נפ\"ל מידי דאפי' שדינן ליה בתר הזכר הרי אסור לישא ממזרת וא\"כ משו\"ה לא תני לן בהדייא וכ\"כ הרב החידו' שם אהא דמשני התם דמתניתין ר\"י היא ותנא כל מקום דסיפא לאתויי וז\"ל אי קשייא וליתנייה בהדייא כדמקשינן לקמן י\"ל משום דבפלוגתא היא לא תני לה בהדייא אלא מכללא דמ\"מ אבל גבי ישראל שנשא חללה דד\"ה היא ק\"ל דליתנייה בהדייא יע\"ש ודוק מיהו אין להקשות לדעת רבינו מהא דפרכינן וכללא הוא והרי גר שנשא ממזרת כו' ולא פרכינן מגר שנשא בת ישראל דאין הולד הולך אחר הזכר די\"ל ודאי דתלמודא ניחא ליה להק' מגר שנשא ממזרת דקתני ברייתא בהדייא דהולד הולך אחר הפגום ולא מגר שנשא בת ישראל שלא בא מפורש בברייתא בהדייא ובמאי דמשנינן דמתניתין ר\"י היא דגר לא ישא ממזרת מתרצא נמי הא דכיון דס\"ל דגר אסור בממזרת א\"כ לא שייך לומר דאין הולד הולך אחר הזכר דאסורה בממזר שהרי אפי' שדינן ליה בתר הזכר אסור כנ\"ל האמנם זו היא שקשה בעיני ואשתומם על המראה איך נעלם מעיני הר\"ן וה\"ה ז\"ל סוגייא ערוכה פרק הבע\"י דכ\"ז דגרסינן התם בעא מיניה ר\"י מרבי אושעי' פצוע דכא כהן שנשא בת גרים מהו שיאכילנה בתרומה ופרכינן למאן אי לר\"י בין בקדושתיה קאי כו' לא אכלא ואי לר\"י בין בקדושתיה קאי כו' אכלה דהא אמר גר שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה ואי לאו בקדושתיה קאי אכלה דהא אמר קהל גרים לא איקרי קהל אלא אליבא דהאי תנא דתנן ראב\"י אומר אשה בת גרים לא תנשא לכהונה עד שיהא אמה מישראל והכי קא מבעייא ליה כשרות איתוספ' בה ואכלה או קדושה איתוספת בה ולא אכלה ת\"ש כו' אלא לאו ראב\"י היא וש\"מ כשרות איתוספת בה ואכלה ופרש\"י ז\"ל וז\"ל אליבא דהאי תנא קא מיבעיא ליה לר\"י וכגון שאמו מישראל כשרות איתוספת בה דראויה לכהונה ולאו קדושה לאיקרויי קהל ומותרת לפצוע דכא ואכלה ממ\"נ כו' או דילמא קדושה איתוספת בה וקהל איקרי ואסור' לפצוע דכא ולא אכלה ל\"א מפי המורה בת גר וגיורת קא מיבעייא ליה אליבא דראב\"י מאי כשרות איתוספת בה בהך דאמה מישראל לאיקרוייה קהל אבל בת גר וגיורת לאו קהל הוא ואכלה שמותרת לפצוע דכא והאי לאו בקדושתיה קאי דתתסר עליה משום כהונה או דילמא קדושה איתוספת בה לינשא לכהונה והך דאין אמה מישראל נהי דקדושה לית בה כשרות מיהא אית בה ובכלל קהל היא ואסור לפצוע דכא ולשון ראשון נראה עיקר כנ\"ל הנה מבואר שדין זה שכתבה רבינו לפי פרש\"י בעייא דר\"י הוא דמיבעייא ליה אי בכלל קהל היא ואסורה לפצוע דכה או לאו בכלל קהל היא ומותרת לפצוע דכא או לממזר ופשטי' לה דלאו בכלל קהל היא גם הריטב\"א ז\"ל שם בשיטה כ\"י כ' כפרש\"י ז\"ל וז\"ל כשרות איתוספת בבת גר זו שאמה ישראל ואכלה פירוש כשרות דפסילי כהונה בלחוד איתוספת לאחשיבה חללה ליפסל לכהונה אבל לא איתוספת בה קדושה לא חשובה קהל ועדיין היא מותרת לממזר ולפצוע דכא דכיון דאביה גר בתריה שדינן ליה וקהל גרים לא איקרי קהל ופשטינן להיתרא וכן הלכתא א\"ד יע\"ש ולפי פי' המורה שכתב רש\"י ז\"ל בבת גר שנשא ישראל פשיטא ליה לתלמודא דחשיב קהל ובבת גר וגיורת דוקא הוא דקא מיבעיא ליה וא\"כ תימא על ה\"ה ז\"ל שכתב שזה פשוט שאם גר הוא כו' ואיך כתב שזה פשוט בדבר שזה תלוי בפירוש ההלכה שלדעת רש\"י ז\"ל בת גר שנשא ישראל פשיטא ליה לתלמודא דלא איקרי קהל וא\"כ הי\"ל לה\"ה לומר שרבינו ז\"ל מפרש כפי' המורה ושרש\"י ז\"ל חולק עליו גם על הר\"ן ז\"ל ג\"כ יש לתמוה איך כתב שלא ידע מנין לו והניח הדבר בצ\"ע דממ\"נ אי הר\"ן ז\"ל מפרש ההיא דפ' הבע\"י כפרש\"י א\"כ הי' לו להקשות עליו דתלמודא פשיט לי' להדיא להיתרא ואי ס\"ל כפי' המורה א\"כ מאי ק\"ל מנין לו שהרי לפי' המורה מבואר בסוגייא הנז' דבת גר שנשא ישראל איקרי קהל ואסורה לפצוע דכא ולממזר כדעת רבינו ז\"ל וצ\"ע ואין להקשות לפרש\"י דבאמו מישראל הוא דקא מבעיא ליה לר\"י אמאי קאמר בגמרא דאליבא דר' אליעזר בן יעקב דוקא הוא דקא מיבעייא ליה ואמאי ל\"ק דאליבא דר\"י ג\"כ דס\"ל דבת גר וגיורת כשרה לכהונה באמה מישראל מבעייא ליה לר\"י מי אמרי' דאיתוספ' בה קדושה לאיקרוייה קהל או לא די\"ל דס\"ל לתלמודא דדוקא לראב\"י דס\"ל דאמה מישראל דאיתסופת בה כשרות לינשא לכהונה הוא דאיכא לספוקי כיון דס\"ל דאמה מישראל תוסיף תת כחה לה לינשא לכהונה ה\"נ איתוספת בה קדושה אמנם לר\"י לא שמעי' ליה מידי באמה מישראל דאיתוספת בה מילתא שהרי אפי' בבת גר וגיורת מכשירה לכהונה אלא דאכתי קשה דאמאי ל\"ק דבבת גר וגיורת מיבעייא ליה דר\"י אליבא דר' יוסי מי אמרי' דכיון דאיתוספת בה כשרות לינשא לכהונה איתוספת בה קדושה לאיקרוייה קהל וכי קאמר ר\"י דקהל גרים לא איקרי קהל ה\"ד בגיורת עצמה וכדקתני בברייתא גר נושא ממזרת דברי ר\"י דמשמע דמיירי בגר עצמו שנתגייר או דילמא כשרות דוקא איתוספ' בה אבל קדושה לא\"ב וכי קאמר גר נושא ממזרת אפי'' בבת גר וגיורת קאמר וכדמבעייא ליה השתא באמה מישראל אליבא דראב\"י מה\"ט דאיתוספת בה כשרות וי\"ל דהא לא מצינן למימר דבבריית' קתני בהדייא פרק עשרה יוחסין דגר עד עשרה דורות מותר בממזרת ומסתמא ודאי הך ברייתא ר\"י היא דלא שמעינן ליה בהדייא דקאמר גר נושא ממזרת אלא ר\"י ודוק האמנם לפי' המורה ז\"ל דס\"ל דבת גר וגיורת הוא דקא מבעייא ליה אליבא דראב\"י אי חשיבא קהל ק\"ל טובא דמאי קמיבעייא ליה שהרי כיון דלר\"י דס\"ל דבת גר וגיורת כשרה לכהונה ואיתוספת בה כשרות אפי\"ה ס\"ל לתלמודא דלא חשיבא קהל וכדפריך אי לאו בקדושתיה קאי הא אמר קהל גרים לא איקרי קהל א\"כ מהיכא תיתי לן לומר דלראב\"י בת גר וגיורת איתוספ' בה כשרות לאיקרוייה קהל הרי מקו' דר\"י נפקא והשתא ומה לר\"י דס\"ל דבת גר וגיורת איתוספת בה קדושה לכהונה אפי\"ה ס\"ל דלא איתוספת בה כשרות לאיקרויי' קהל כ\"ש לראב\"י דס\"ל דלא איתוספת בה קדושה לכהונה דודאי ס\"ל דלא חשיבא קהל וליכא למימר דהיא גופא מיבעייא ליה לראב\"י אי ס\"ל דקהל גרים איקרי קהל כר\"י או לא איקרי קהל כר' יוסי דא\"כ אדמבעייא ליה בבת גרים תבעי ליה בגיורת עצמה ותו דא\"כ לא הו\"ל לתלמודא למיבעי בהאי לישנא אי כשרות איתוספת בה כו' ובפשיטות היל\"ל מי ס\"ל לראב\"י קהל גרים אקרי קהל או לא ותו דא\"כ כי פשטינן לה מברייתא דקתני מנין לפצוע דכא כו' שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כו' היינו לומר דראב\"י ס\"ל דקהל גרים לא אקרי קהל וכיון שכן אכתי תקשי ליה דלראב\"י כיון דס\"ל דקהל גרים לא איקרי קהל דלא מייתר ליה קהל יתירה לרבויי גרים כדס\"ל לרבי יאודה א\"כ ל\"ל נפש יתירא וכדפריך מה\"ש לר' יוסי אלא ודאי דלפי' המורה כי מיבעייא ליה לר\"י אליבא דראב\"י היינו לומר דאפי'' ס\"ל לראב\"י כר\"י דקהל גרים לא איקרי קהל היינו דוקא בגיורת עצמה אבל בבת גרים מיבעייא ליה אי כשרות איתוס' בה או לא וכיון שכן הדק\"ל וראיתי להתוס' פ' יש מותרות דפ\"ד ע\"ב ד\"ה אי נסיב כי אורחייהו שכתבו בתוך דבריהם וז\"ל וא\"ת אמאי לא נקט דליהוי קאי אתרוייהו כגון מצרי ב' שנשא ישראלית ומצרית א' והשתא אחד מהם ישראל גמור כו' וי\"ל דבן הישראלית ממצרי ב' אין חשיב כישראל לענין קהל אלא חשיב קהל גרים עכ\"ל הנה מבואר שדעתם ז\"ל כדעת רש\"י דבת גר שנשא ישראל לא חשיב קהל אך יש לתמוה על דבריהם מעיקר' בקו' מאי הוו סברי דאי הוו ס\"ל בקו' כפי' המורה א\"כ הי\"ל בתי' להזכיר סוגייא דפ' הבע\"י על דל שפתיהם ולומר שהעיקר כפירש\"י ולא לומר כן מסברא דנפשייהו וראיתי להרב ח\"ה ז\"ל במ\"ב דנ\"ט ע\"ב שהק' לדבריהם וז\"ל ויש לדקדק דמשמע דבן מצרי ג' לישראל דודאי חשיב ישראל גמור לענין קהל וא\"כ אכתי תקשי אמאי לא נקט בכה\"ג דליהוי קאי אתרוייהו כגון מצרי ג' שנשא ישראל ומצרית א' דהשתא א' מהם כו' וכמ\"ש בקו' יע\"ש שהניחו בצ\"ע ולע\"ד לא ידעתי מאי פשיטותיה דהרב ז\"ל במצרי ג' שנשא ישראל לומר דהבן חשוב כישראל גמור אי משום דהותר לבא בקהל וע\"כ לא כתבו התו' אלא במצרי ב' דלא הותר לבא בקהל הילכך בנו שהותר לבא בקהל חשיב כגר הא ליתא שהרי לדעת רש\"י והתו' פ' עשרה יוחסין אפי' בשאר גרים דעלמא דהותרו לבא בקהל ס\"ל דלא חשיב קהל וכן לדעת הר\"ן ז\"ל מבואר דס\"ל דמ\"ש גר עד עשרה דורות מותר בממזרת מיירי אפי' בגר שנשא ישראל שלא כדעת רבינו ז\"ל וא\"כ מבואר הוא שהתוס' ז\"ל בפ' יש מותרות ה\"נ ס\"ל ועיין בס' יש\"ש למס' יבמות פ' הנז' סימן ג' שתמ' על דברי התוספות הנז' וז\"ל ותימ' הוא שהרי עמוני ומצרי ב' אפי'' בתו כשרה לכהונה לכתחיל' מאחר דאיכא צד ישראל כדאית' בהערל אלמא דיצ' מכלל גרים ק\"ו במה שאסור לישראל וכן דעת הרמב\"ם דהיכא דאיכא צד ישראל דאסור ויצא מכלל גרים א\"ד יע\"ש והנה מבואר שאף להרב ז\"ל אשתמיט מיניה סוגייא דפ' הבע\"י שכתבנו גם הקו' שכתב פריכא איהי שהרי בת גר וגיורת לרבי יוסי יוכיח דכשירה לכהונה ולא יצא מכלל גרים כדאמרי פרק הבע\"י. עוד ראיתי להרב ח\"ה מהדורא הנז' דברים תמוהים שכתב על מ\"ש התוספ' שם בתחילת דבריהם וז\"ל לא שנשא בו שניה וג' שלישית דא\"כ ב' מותרות כו' דהא קסבר קהל גרים לא אקרי קהל כתב וז\"ל ולפי פירש\"י ז\"ל שכתב דג' ישראל הוא ואסור בשניה ה\"ה דשלישית ישראל היא ואסורה לב' כמ\"ש במ\"ק נראה דלא תקשי ליה הא דקאמר מותרת לאלו גיורת ולא משום דקהל גרים לא איקרי קהל דהיינו דוקא גר או גיורת שנתגיירו עצמן כיון שנולדו בגיותם לא איקרי קהל אבל מצרי ג' שנולד בקדושה אלא דאבותיו גרים היו שפיר מיקרי קהל ואסור בשנייה א\"ד יע\"ש ואתמהה איך אישתמיט מיניה ברייתא ערוכה פרק עשרה יוחסין דקתני גר עד עשרה דורות מותר בממזרת גם מסוגייא דפ' הבע\"י מבואר דבת גר וגיורת לא אקרי קהל ולדעת רש\"י שם אפי' בבת גר וישראל דינא הכי כי על כן דברי רש\"י שכ' דמצרי ג' אסור בשניה הם דברים תמוהים וצ\"ע ומכלל האמור שכתבנו מבואר הוא שדעת רבינו שהוא מפרש כפי' המורה שכתב רש\"י וכפי זה צ\"ל דמ\"ש בפ\"ז מה' תרומות דפצוע דכא שנשא בת גרים מאכילה בתרומה מיירי בבת גר וגיורת כפי' המורה וסמך אמ\"ש בפט\"ו מה' איסורי ביאה וע\"פ האמור מקום אתנו ליישב מ\"ש רבינו ז\"ל ריש פרק ט\"ז מה' אלו דאפי' פצוע דכא כהן מותר לישא גיורת כו' ואפי' נתינה או אחת מן הספיקות הואיל ופצוע דכא אסור לבא בקהל לא גזרו בו לא על הספיקות ולא על הנתינים אבל אסור בממזרת ודאית כו' ותמה עליו הרשב\"א בחי' פרק הערל דף ט\"ו ע\"ב וז\"ל ולא ירדתי לסוף דעתו שהוא ז\"ל נראה שסובר דאין איסור הנתינים ד\"ת וזהו כסברא הראשונה דרבא דאמר דלא תתחתן בגיותן הוא דכתיב וכיון שכן מנ\"ל להתיר פצוע דכא בגיורת ומנ\"ל דלאו בקדושתיה קאי דהא רבא לסברא קמא הוה ס\"ד למימר דבקדושתיה קאי ואסור בגיורת א\"ד יע\"ש גם ה\"ה ז\"ל נרגש בקו' זו ונדחק בישובה כמו שיראה הרואה אכן כפי מ\"ש שדעת רבינו ז\"ל ע\"כ לפרש סוגייא דפרק הבע\"י כפי' המורה דבריו ז\"ל נכונים דס\"ל דאע\"ג דפשיטותא דרב ששת אזדא לה מכח מאי דדחי רבא ברי\"ה קי\"ל דפצוע דכא מותר לישא גיורת ולאו בקדושתיה קאי מכח סוגייא דפ' הבע\"י דפשיטא להו לר\"י ולרב הושעיא דלאו בקדושתיה קאי כמ\"ש רש\"י ז\"ל לפי פירוש המורה גם מברייתא מפשטינן מינה לבעייא דר\"י צ\"ל ע\"כ דס\"ל דלאו בקדושתיה קאי זה הנראה לי אמת ויציב בדעת רבינו ודרך אגב אומר שיש לתמוה בדברי רבינו במ\"ש דפצוע דכא מותר לישא ס' ממזרת והדבר תמוה דמאחר שלדעתו ז\"ל פצוע דכא אסור בממזרת ודאית א\"כ איך הותר לו הספק הא ממ\"נ אסורה לו שאם היא ממזרת הרי אסורה לו ואם היא כשרה אסורה לו משום קהל ישראל ונראה שדעתו ז\"ל כמ\"ש מוהרימ\"ט ז\"ל חי\"ד סימן א' דמה שהתירה תורה ס' ממזר לגמרי התירתו מתורת ודאי ולא מתורת ס' ואפי' לישא ממזרת וישראלי' כאחד דהוו תרתי דסתרן אהדדי התירתו תורה משום דכל שהוא ס' הו\"ל כקהל בפ\"ע ולא חשיב קהל וא\"כ מה\"ט כתב רבינו דפצוע דכא מותר לישא מן הספקות וזה ראיה נכונה לדברי מוהרימ\"ט ז\"ל האמנם אכתי תמיה לי מילתא במ\"ש ה\"ה ז\"ל בפ' זה דין י\"א ד\"ה פנויה ובדין כ\"ו ד\"ה הטבילוהו דס' ממזר אסור לישא ממזרת ודאית ד\"ת והרב אליהו רבה ד\"נ עשה לו סמוכות מדברי רבינו וכ' דס\"ל לרבינו דלר\"א דס\"ל דודאן בספיקן אסור לאו היינו משום דעשו מעלה ביוחסין אפי' בפסולי יוחסין כמ\"ש הר\"ן אלא ה\"ט דר\"א משום דס\"ל דקהל ספק איקרי קהל ולא דריש קהל יתירא למעוטי קהל ספק ומש\"ה ממזר ס' אסור לישא ממזרת ודאית ד\"ת מכח ספק דשמא אחד מהם אינו ממזר יעש\"ב והדבר תמוה דאם הדבר כן איך כתב רבינו ז\"ל דפצוע דכא מותר לישא מן הספיקות והלא ק\"ו הדברים דכיון דבממזר ודאי אע\"ג דלכשת\"ל דשני ממזרים אין כאן איסור כלל אפי\"ה אסרתן תורה משום ספק כ\"ש וק\"ו דס' ממזר אסור לפצוע דכא ד\"ת שהרי ממ\"נ אסורה לו וקהל ס' הא אמרינן דלר\"א איקרי קהל אלא משמע ודאי שדעת רבינו דאפי' לר\"א ג\"כ ע\"כ ס\"ל דד\"ת ס' מותר בממזרת משום דקהל ספק לא איקרי קהל ולא אסר ר\"א אלא משום מעלה עשו ביוחסין ומש\"ה ס\"ל לרבינו דפצוע דכא מותר לישא מן הס' דכיון דאינו אלא מדרבנן לא גזרו כמו שלא גזרו בנתינים וכ\"ת עוד היום תקשי לרבינו ז\"ל למה מותר פצוע דכא בס' הא ממזר ודאי אסור מדרבנן לישא ספק ממזרת אע\"ג דמותר בנתינה וא\"כ פצוע דכא נמי אע\"ג דמותר בנתינה בס' יהא אסור מדרבנן דומיא דממזר וכבר ראיתי להרב בית שמואל סימן ה' ס\"ק ב' שנתקשה בזה ואפשר לומר דס\"ל לרבינו ז\"ל דכיון דטעמא דר\"א משום דעבוד מעלה ביוחסין מסתברא דדוקא בפסולי יוחסין כגון ממזרת ונתינ' עבוד מעלה על הספיקות אבל פצוע דכא דלאו פסולי יוחסין הוא אלא פסולי הגוף לא עבוד מעלה על הספיקות האמנם לדברי ה\"ה דס\"ל דס' ממזר אסור ד\"ת בממזרת ק\"ט כמ\"ש וכבר כתבתי בפ\"ט מהלכות טומאת מת מה שיש לתמוה עוד על דברי הרב המגיד ז\"ל הללו וצ\"ע ועל דברי התוספות שכתבנו לעיל הלא מראש ונראה לפרש כו' ראיתי להרב ע\"י שהקשה וז\"ל וקשה דא\"כ כיון דמהך קו' נייד היכי מוקי רב נתן בר הושעיא דהק' כל שכהן אסור לישא בתו דאכתי קושי' קמייתא במקומה קיימא והרי גר שנשא בת ישראל כו' יע\"ש ולע\"ד נראה ליישב ע\"פ מ\"ש הרב ח\"ה ז\"ל שם דהא דפריך ותו הא מותר אסור והרי גר כו' סיומא דקו' קמייתא דקאמר והרי אלמנה כו' הוא משום דקושי' דהא מותר אסור גרידא ל\"ק כלל דאיכא למימר דמתניתין ה\"ק כל האסורים לבא בקהל מותרים לעולם לבא זה בזה הא מותר אית בהו אסורים בממזרת ואית בהו מותרים בממזרת כגון גר אלא מעיקרא פריך והרי אלמנה כו' ובתר הכי קאמר ותו הא מותר אסור כו' כלומר דלא תימא דקו' דהרי אלמנה לכ\"ג ל\"ק דאיכא למימר דמתניתין ה\"ק כל האסורים אית בהו מותרים ואית בהו אסורים וא\"כ דייקינן מינה הא מותר לעולם אסור ואהא פריך ותו כו' נמצא דכולה חדא קו' היא את\"ד יע\"ש וא\"כ לפי דבריו נתיישבה שפיר קו' הרב ע\"י ז\"ל דרב נתן בר הושעיא משום קו' קמייתא דהרי אלמנה לכ\"ג הוא דנייד לאוקומא דה\"ק כל שכהן אסור לישא בתו כו' דמהשתא ל\"ק ליה מאלמנה לכ\"ג וממילא נמי ניחא קו' דהא מותר אסור דאיכא למימר דה\"ק כל שבתו אסורה לכהן לעולם מותרים זה בזה הא כל שבתו מותר אית בהו אסורים ואית בהו מותרין והיינו דפריך ליה תלמודא והרי ישראל כו' ותו הא מותר אסור וסיומא דקו' קמייתא הוא כקו' דמעיקרא ודוק עוד בענין זה ראיתי לעמוד אמ\"ש התוס' פ' עשרה יוחסין דף ע\"ה ד\"ה ור' ישמעאל וז\"ל וצ\"ל דהיינו מחששא דילמא ממזר בן ישראלית ישא כותית שהיא גויה גמורה כו' ובתוס' רי\"ד כתב וז\"ל ק\"ל כיון דאמרינן גרי אריות הם מאי נפ\"מ כו' אי מתחתן ממזר דידהו בגוים והילכך צריך לפרש דהאי דאסרינן ליה כגון אם פירשו מדרכי הגוים ורוצים להתגייר א\"נ י\"ל אותו הדור היו גרי אריות אבל אחרי כן נתגיירו וחזרו להיות כישראל כו' יע\"ש ויש לדקדק עליו במ\"ש דמאי נפקא מינה אי מתחתן ממזר דידהו בגוים ומאי קו' הא כיון דס\"ל דגוי ועבד הבא על ב\"י הולד ממזר א\"כ הו\"ל ישראל ממזר ואסור בגויה כמ\"ש התוס' וכ\"כ בתוספ' רי\"ד בעצמו ס\"פ האומר דלא תתחתן בישראל כתיב ואפילו ממזרים הוזהרו בו ויש ליישב דס\"ל דכיון דטעמא דלא תתחתן משום הסרת בנו הוא כדכתיב כי יסיר את בנך כו' ה\"ט ליתיה אלא בישראל גמור שאביו ואמו מישראל אבל גבי כותי הבא על ב\"י אע\"ג דהולד חשיב כישראל ממזר אפי\"ה מותר לישא גויה דלא שייך טעמא דכי יסיר דבלא\"ה הוא מוסר ועומד שהרי נטמע בין הכותיים ומסתמא הוא למוד בדרכי אביו מיהו מ\"ש דצ\"ל דמאי דאסרינן ליה כגון אם פי' כו' וא\"נ דאותו הדור דוקא היו גרי אריות ק\"ט דאכתי מאי נפ\"מ הא קי\"ל דגר מותר בממזרת וכבר ראיתי להריטב\"א ז\"ל שם ש\nתב כפירוש תוספות רי\"ד משם י\"מ וכתב דר\"א כר\"י ס\"ל דגר אסור בממזרת יע\"ש אכן לדברי תוס' רי\"ד ק\"ט שהרי לעיל מזה סמוך ונראה כתב וז\"ל ר\"א אומר ספיקן בספיקן אסור נראה שאנו צריכים לומר דס\"ל לר\"א דקהל גרים לא איקרי קהל שאם לא כן במי יתחתנו הספקות וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כו' </b>\n<b> כשם שנאמן לומר כו' כך נאמן לומר זה בני ממזר כו'. </b> הנה התוס' פרק עשרה יוחסין דע\"ד ע\"א ד\"ה כשם הקש' וז\"ל וא\"ת מנ\"ל לר\"י הא בשלמא זה בני בכור דין הוא שיהא נאמן דהוי טוב לולד אבל לפוסלו אמאי נאמן ותי' משם הרב אליהו דה\"ט דנאמן משום דכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר כו' וקאי יכיר אתרוייהו יע\"ש וראיתי להרב ע\"י ז\"ל לקמן בדע\"ח הקשה דא\"כ היכי אמרינן לקמן במתניתין דהאומר זה בני ממזר ר\"י אומר נאמן ואמרינן התם בגמרא כדתניא כו' והיכי מייתי מבן גרושה לענין ממזר דאנא אמינא דדוקא בן גרושה שאינו פוסלו לבא בקהל נאמן לא לעשותו ממזר ובשלמא לתי' הא' שכתבו התוספות ניחא אכן לתירוץ הרב אליהו קשה דיליף דנאמן לומר זה בני ממזר מדכתיב בן השנואה יכיר ולדידיה לא מוכח אלא לבן גרושה ותירץ דצ\"ל דר\"י סבירא ליה דיש ממזר מחייבי לאוין כמ\"ש התוספות לקמן א\"ד יע\"ש והן דברים תמוהים שהרי אי ס\"ל לר\"י כר\"ע דיש ממזר מחייבי לאוין ע\"כ ס\"ל דקרא דכי תהיין מיירי בחייבי עשה או בבעולה לכ\"ג אליבא דרבי סימאי כדאיתא פרק האומר דס\"ח וא\"כ אכתי הדרא קושיא לדוכתא דכיון דקרא לא מיירי אלא בחייבי עשה דאין בהם משום ממזרות היכי יליף מינה לענין ממזר ואף למ\"ש הריטב\"א ז\"ל בחידושי יבמות מכ\"י פ\"ב דהא דר\"פ דקאמר דקרא דכי תהיין כו' מוקמינן לה בחייבי לאוין לרבנן או בחייבי עשה לר\"ע פליגא אההיא דאמרינן בס\"פ האומר גבי נכרית ולדה כמוה מנ\"ל אמר קרא כי תהיין לאיש וילדו לו כל היכא דקרינן כי תהיין קרינן ביה וילדו לו דדרשינן כל היכא דהויא בה הויה לשום אדם כגון חייבי כריתות ומיתות ב\"ד קרי' ביה וילדו לו וכל היכי דלא קרינן ביה כי תהיין לשום אדם דהיינו שפחה ונכרית לא קרינן ביה וילדו לו וכיון דמוקמי' לה אפי' בחייבי כריתות ואצטריך להאי דרשא תו ליכא למדרש מיניה ההיא דר\"פ א\"ד יע\"ש וא\"כ כיון דמוקמינן ליה לקרא בחייבי כריתות אם כן שפיר שמעינן מינה דנאמן לומר זה בני ממזר שהרי קי\"ל יש ממזר מחייבי כריתות מ\"מ אכתי קשה לר\"פ דס\"ל דכי תהיין לא מיירי אלא בחייבי לאוין לרבנן או בחייבי עשה לר\"ע אם כן היכי יליף מניה ר\"י לענין ממזר ולכן נראה ליישב דר\"י הכי יליף דכיון דנאמן לומר זה בני בן גרושה ה\"ז בא לפוסלו בקהל כהונה דכיון דמשוי ליה לבנו חלל אם נשאת לחללה או לבת ישראל אליבא דר\"י דס\"ל בת חלל זכר פסולה לכהונה הרי היא פוסלת לבת בנה מלבא בקהל כהונה ה\"נ נאמן לומר זה בני ממזר לפוסלו בקהל כנ\"ל ודע שכפי דברי הריטב\"א ז\"ל הללו נראה ליישב מה שהקשה הרב ל\"מ ז\"ל פ\"ב מה' נחלות על מ\"ש רבינו ז\"ל בדין י\"ג וז\"ל היה הבכור ממזר נוטל פי שנים שנאמר כי את הבכור בן השנואה יכיר זו ששנואה בנשואיה והקשה הרב ז\"ל שהרי בגמ' מוקמינן דקרא דכי תהיין בחייבי לאוין דתפסי בה קדושין ואנן קי\"ל דאין ממזר אלא מחייבי כריתות דאם כן היכי יליף מינה רבינו ז\"ל לענין ממזר יע\"ש אכן כפי דברי הריטב\"א ז\"ל שכתבנו הנה נכון שרבינו ז\"ל פסק כסתמא דתלמודא דמוקמי לקרא דכי תהיין בחייבי כריתות ומיתות בית דין וזה על דרך שכתבתי לעיל פי\"ב מה' אלו דרבינו ז\"ל נפקא ליה דולד נכרית כמוה מקרא דכי תהיין וכמ\"ש הרב ע\"י ז\"ל יע\"ש ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שב) </b> והיכי מייתי מבן גרושה לענין ממזר כו' ה\"ז בא לפוסלו בקהל כהונה כו' ה\"נ נאמן לומר זה בני ממזר לפוסלו בקהל. אני תמה מאי צריך לדוחק הזה כי היכי דנאמן לפוסלו בקהל כהונה כו' דאין לו טעם והרי באמת דקושיא מעיקרא ליתא דאטו בן גרושה מפורש טפי בקרא מבן ממזרת דהא שנואה דקרא מתוקמא בחייבי לאוין דקרינן בהו תהיין לר\"פ ומה לי חייבי לאוין דגרושה לכהן מה לי ממזרת לישראל הא שניהן חייבי לאוין נינהו ואי משום דלאו דגרושה אינו שוה בכל הא ר\"פ יליף מקרא דכי תהיין דכל חייבי לאוין אפילו השוים בכל אית בהו הוי' וא\"כ הא חזינן דהאמינתו תורה לומר שאמה של בתו ממזרת היתה ובנה ממזר וממילא ידעינן תו דאפי' אם יאמר דבן אחותו הוא שילדה ממנו נמי מהימן והבן ממזר מחייבי כריתות ושפיר תנן במתניתין האומר בני זה ממזר נאמן דהיינו בכל האופנים בין שהוא בן ממזרת ובין שהוא בנו מחייבי כריתות:<br><b> ומלבד </b> הדוחק שבתירוץ הגאון המחבר ז\"ל לא הועיל בזה לכאורה שהרי הא דנאמן באומר בני זה ממזר הלכה הוא ונמצא דפוסלו ואת כל זרעו אחריו לקהל משא\"כ בבן גרושה דאם נשא ישראלית וילדה בת ונשאת אותה הבת לישראל וילדה בת הבת הזו כשרה לכהונה וכן הוא באה\"ע סי' ז' סעיף ט\"ז ונמצא שאין פוסל כל זרעו אחריו לכהונה. והא דנקט הש\"ס כשם שנאמן לומר בני זה בכור כך נאמן לומר בני זה בן גרושה כו' ולא נקט בני זה בן ממזרת י\"ל משום דרע\"ק נמי מודה בזה ואליבא דר' סימאי די\"ל דר' יהודה נמי ס\"ל כותי' אליבא דרע\"ק ולא כר' ישבב ור' יהודה עצמו כרבנן ס\"ל ולא כרע\"ק אלא דר' יהודה נקט כשם כו' אליבא דכ\"ע ודוק:<br><b> (שג) </b> והקשה הרב ז\"ל שהרי בגמ' מוקמינן קרא דכי תהיין בחייבי לאוין דתפסי בה קדושין כו' וא\"כ היכי יליף מינה רבינו ז\"ל לענין ממזר. גם אני כוונתי לקושיא זו אבל יישבתי לעצמי דלק\"מ למ\"ש לעיל דלר\"פ ילפינן מתהיין דקדושין תופסין בחייבי לאוין ושנואה למקום חייבי לאוין וממזרת בכללן וא\"כ ממילא מפורש בקרא דבכור ממזר נוטל פי שנים דבכור בן השנואה יכיר כתיב וממילא נמי ה\"ה ממזר מחייבי כריתות באומר בני זה בן אחותי בכורי ואי משום דמשים עצמו רשע שבא על חייבי כריתות הא בחייבי לאוין נמי משים עצמו רשע (ואפשר דבאומר בני זה ממזר לא שייך משים עצמו רשע די\"ל דרוצה בתשובה שלא להכשילו לבוא בקהל וחייב לגלות אע\"פ דממזר שנטמע במשפחתו א\"צ לגלותו ה\"ט כיון דכבר נטמע ומשפחה שנטמעה נטמעה אם לא דנימא למ\"ש המוהרי\"ט ליישב להרמב\"ם דספק ממזר מותר בישראלית ובממזרת ולא קשה עליו קושית הרשב\"א אפשר דספק ממזר כספק ערלה בח\"ל דאפי' היודע שהוא ערלה ודאי א\"צ להפריש האוכלו ואפי' לספק עליו מותר כמ\"ש הר\"ן ספ\"ק דקדושין) וכיון דאמרינן בפ\"ש דיבמות דממזר הוי לכל דבר אין לחלק בין בן ממזרת לבן חייבי כריתות לענין בכורה נמי ואע\"פ שהי' מקום לחלק קצת ולומר כיון דתנן בפ\"ק דחגיגה איזהו מעוות שאינו יכול לתקן זה הבא על הערוה והוליד ממנה בן ומשמע מזה דדוקא על ערוה ולא על ממזרת היינו משום דבערוה הוי מעוות טפי דאלו היתה נבעלה לכשר לה היה בנה כשר משא\"כ בממזרת. אולם י\"ל דאכתי אינו משים עצמו רשע באומר בני זה בן אחותי הוא משום די\"ל דצריך לגלות הדבר כדי שלא יקח זה הבן את אחותו מאמו ומה\"ט גופי' גם באומר בני זה בן ממזרת נמי אינו משים עצמו רשע בזה אע\"פ שנאמר דמטעם ממזרת א\"צ לגלות משום דהוי כערלה בחוץ לארץ מ\"מ משום שלא ישא את אחותו מאמו צריך לגלות והא דכתב הר\"נ בפ\"ג דקדושין דחידוש הוא שחידשה התורה להאמין לאב היינו בזה שהאמינתו אע\"פ שהוא עד א' אבל לא מה שהאמינתו לומר בני זה ממזר אע\"פ שמשים עצמו רשע בזה דז\"א משום דלא אמרינן בזה אין אדם משים עצמו רשע כיון דצריך להציל בזה את בנו מאיסור שלא ישא את אחותו מאמו. ועי' בנמוק\"י פ' י\"נ דמביא בשם הריטב\"א דהא דנאמן האב לומר בני זה ממזר ולא אמרינן דמשים עצמו רשע בזה משום דמיירי באומר שוגג הייתי וא\"כ לפ\"ז נמי אין חילוק בין אומר שהוא בן ממזרת או שאומר שהוא בנו מאחותו או משאר חייבי כריתות ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>ארוסה </b>\n<b> שנתעברה כו' הרי הולד בחזקת ממזר.</b> פ' אלמנה לכ\"ג דס\"ט ופרק עשרה יוחסין דע\"ז ופסק כשמואל דהולד שתוקי וראיתי להתוס' שם באותו פ' דע\"ג ע\"א ד\"ה מאי איכא שהקשה וז\"ל תימא דמשמע כו' הא אם היינו יודעים דמאארוסה היא ודאי איכא לחזוקי בממזרת כו' עד מ\"ש שאם היה מן הארוס לא הי' משליכתו וראיתי להרב ח\"ה ז\"ל שם שכתב וז\"ל וליכא לאקשויי כיון דארוסה נמי בארוס תולה והולד כשר למה השליכתו כמו א\"א די\"ל דמ\"מ אף שהולד כשר היא בושה לתלות בארוס דהוי דרך זנות דומיא דפנויה שזנתה שהשליכתו משום גנאי אף שהולד כשר מה שאין כן בתולה בבעלה א\"ד ולא הבינותי דבריו דאם כן איך כתבו התוס' ז\"ל שאם אנו יודעים שהיא מארוסה מחזקינן ליה בודאי ממזר אכתי ניחוש שמא נתעברה מארוס ומחמת בושה השליכתו ומידי ספק ממזר לא נפקא והדרא קו' לדוכתא דאם כן איך קאמר בגמרא כיון דאיכא פנויה כו' דמשמע שאם היינו יודעים דמארוסה היא הוי ודאי ממזר ושרינן ליה בממזרת: ולעיקר קושייתו יש ליישב דא\"נ דארוסה נמי בארוס תולה לה ונאמנת לומר דמארוס נתעבר' היינו לדידן דקי\"ל דהלכה כאבא שאול דהיה קורא לשתוקי בדוקי כדקאמר בגמ' לקמן אמנם ת\"ק דאבא שאול משמע דפליג עליה וס\"ל דאינה נאמנת ומשום הכי רבא דקאי הכא את\"ק דמתניתין קאמר שפיר מאי איכא מיעוט ארוסות כו' והתוס' ז\"ל ל\"ק להו אלא למאי דמשמע בגמ' דאי ידעי דמארוסה היא הוי ממזר ודאי דאפי' אי ידעי' בודאי דמארוסה היא מידי ספק לא נפקא והולד שתוקי לכ\"ע כדאמרינן לקמן דף ע\"ה ארוסה שנתעברה הולד שתוקי ועי\"ל והוא הנכון דדוקא בא\"א קאמר בגמר' דלא חיישינן לה דא\"א בבעלה תולה לה ויכולה לומר שמבעלה נתעברה ואין הבעל יכול להכחישה דלא קים ליה בגוה אבל בארוסה אע\"ג דיכולה לתלות בארוס ונאמנת לומר שנתעברה ממנו אפי\"ה הרי הארוס מכיר בשקרה דקים ליה בגוה שלא נתעברה ממנו וא\"כ איכא למימר דמשום הכי השליכתו כי אינ' רוצה להכחיש ארוסתה ותו דאפי' למאי דקי\"ל כאבא שאול היינו דוקא היכא שמת הארוס או הלך למ\"ה אבל כל שארוס מכחיש אותה ואומר דלא נתעברה ממנו אינה נאמנת כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל ספ\"ק דכתובות וא\"כ משום הכי השליכתו משום דיודעת היא שהארוס יכחישנה והולד ממזר וזה פשוט כתב הרא\"ש שם וז\"ל כתב בה\"ג בסו\"ה גיטין אהא דאמרי' התם אין חוששין לממזרות ה\"ד כגון אשה שהלך בעלה למ\"ה וילדה דלא חייש לממזרות דאמרינן דילמא אתא בעלה בצנעא (או ע\"י שם) ושמש ומקשו עלה מהך דשמעתין כו' וי\"ל דשאני הכא דאי אתא בעלה ושמש לא היתה משליכתו כו' ואינו מקובל לי זה התי' דנשי לאו דינא גמירי ואין דין זה ידוע שיאמינוה שבא בעלה בצנעא והשליכתו מפני הבושה כו' יע\"ש ויש לי לדקדק עליו דאכתי תקשי ליה לדידיה קו' התו' ז\"ל דהיכי קאמר בגמ' מאי איכא מיעוט ארוסות כו' דמשמע דאי ליכא למיתלי אלא בארוס הוי ממזר ודאי ולא ספק ואמאי הא קי\"ל דארוסה שעיברה הולד שתוקי וליכא למימר כתי' התוס' דשאני הכא דאיכא ריעותא שהשליכתו שאם היה מן הארוס לא היתה משליכתו דה\"נ נימא דנשי לאו דינא גמירי דהלכה כאבא שאול דאמר דנאמנת לומר שמארוס נתעברה ואדרבא בהא איכ' למימר טפי דנשי לאו דינא גמירי כיון דבמחלוקת היא שנוי וסבורה היא שלא יאמינוה ומש\"ה השליכתו ויש ליישב דבשלמא בהלך בעלה למ\"ה איכא למימר שפיר דנשי לאו דינא גמירי ואין דין זה ידוע שיאמינוה כיון שאין הבעל לפנינו שיודה לדבריה מה שא\"כ בארוסה דמסתמא הארוס הוא בעיר אין לומר דנשי לאו דינא גמירי דהלכה כאבא שאול דאם איתא שמהארוס נתעברה מסתמא ודאי שהארוס ג\"כ יודה לדבריה ובהא ודאי ליכא למיחש כלל לכ\"ע ולא צרכינן לדאבא שאול כלל וכדאמרינן ספ\"ק דכתובות למאי ניחוש חדא דהא קא מודה ועוד האמר שמואל הלכה כר\"ג כנ\"ל והנה המתבאר מדברי הרא\"ש שלדעת בה\"ג תלינן שבא בעלה על ידי שם ולא חיישי' לממזרות כלל וכן מבואר ג\"כ ממה שהקשה מההי' דרבא תוספאה ומ\"ש דאי ליכא למיתלי אלא באותן שהלכו בעלי' למ\"ה הוי ממזר ודאי ולא ספק לאו למימרא דלבה\"ג ז\"ל הוי ספק ממזר אלא כונתו ז\"ל לומר דלדעת בה\"ג דס\"ל דתלינן שבא בעלה ע\"י שם א\"כ הכא דאיתחזק ריעותא שהשליכתו היל\"ל דלפחות ספק ממזר הוי ושלא כדעת הפריז שכתב בסי' ד' שלדעת בה\"ג ספק ממזר הוי ולית' וכבר השיגו בזה בספר בית שמואל וזה פשוט ודעת רבינו ז\"ל נראה שחולק לדעת בה\"ג ממ\"ש בפרק זה דין י\"ט וז\"ל אמר האב אינו בני או שהיה בעלה במ\"ה ה\"ז בחזקת ממזר ע\"כ ואלו לדעת בה\"ג תלינן שבא ע\"י שם וכ\"כ הטור ז\"ל סי' ד' שרבינו חולק על בה\"ג ויש לתמוה על ה\"ה שכתב וז\"ל או שהיה בעלה במ\"ה פשוט הוא והוא תימא איך כתב פשוט הוא בדבר שבמחלוקת הוא שנוי ואולי נאמר דסובר ה\"ה ז\"ל שאף בה\"ג לא כתב כן אלא דוקא היכא שאומרת שבא וכתי' שני שכתבו התוס' ורבינו ז\"ל מיירי בשאינה אומרת כלום כגון שמתה או שהיתה אלמת ומש\"ה כתב שפשוט הוא עוד יש לדקדק על מ\"ש ה\"ה שם וז\"ל ומ\"ש אם אמר מגוי ועבד נתעברה הולד כשר הטעם ממה שכבר נזכר למעלה שהיא נאמנת בשתוקי להכשיר וה\"ה שיכולה ודאי לתלות בגוי דהא ולד זה ספק מגוי וכשר ספק מישראל וממזר ובכל ספק היא נאמנת להכשיר ע\"כ הנה מבואר כונתו ז\"ל דס\"ל דאפי' לא טענה איהי מגוי ועבד נתעברתי הולד ספק ממזר ומש\"ה נאמנת לומר כן וכן מדוקדק מדברי רבינו שכתב אמר האב אינו בני כו' ה\"ז בחזקת ממזר ולא כתב ה\"ז ממזר משמע דאינו אלא בחזקת ספק ממזר וכמ\"ש בדין שלפנינו הרי הולד בחזקת ממזר ואסור בבת ישראל ובממזרת ע\"כ הרי דלשון בחזקת ממזר ר\"ל ספק ממזר ולפי זה מ\"ש רבינו וכן אם היתה אשתו מעוברת נאמן לומר אינו בני ויהיה ממזר ודאי צ\"ל ע\"כ דמיירי בשהיא טוענת שממנו נתעברה דהתם ודאי לא תלינן לומר שמא מגוי ועבד נתעברה כיון שהיא טוענת בהיפך אבל כל שהיא אינה טוענת כלום כגון שמתה וכיוצא אז הולד ספק ממזר דחיישינן שמא מגוי ועבד נתעברה ויש לתמוה על הרב בית שמואל סי' ה' ס\"ק נ\"ב שכתב שממ\"ש הטור ז\"ל אבל האב שאמר על העובר שאינו בנו נאמן לפוסלו והוא ממזר ודאי נראה שחולק על רבינו וס\"ל דכל שלא טענה איהי שמכותי ועבד נתעברה הולד ממזר ודאי והוא תימה שלשון זה שכ' הטור הוא ממש לשון רבינו שכתבנו ועכ\"ל כמ\"ש דהתם מיירי בשהיא טוענת שממנו נתעברה וכן מבואר מדברי מרן שכ' ומ\"ש רבינו האב כו' כל זה לשון הרמב\"ם פ' ט\"ו הנה מבואר דס\"ל שדברי הטור ורבינו הם שפה אחת ודברים אחדים ועיין בתשובות למוהר\"א אלפאנדארי ז\"ל הובאו דבריו בס' בני דוד פ' זה אך זו היא שקשה בעיני לדעת רבינו דס\"ל דכל שהיא אינה טוענת הולד ספק ממזר דחיישינן דמגוי ועבד נתעברה דא\"כ תקשי ליה מ\"ש בשמעתין מאי איכא מיעוט ארוסו' ושהלכו בעליהן למ\"ה דמשמע דאי ליכא למיתלי אלא באותן שהלכו בעליהן למ\"ה הולד ממזר ודאי ולא ספק ואמאי ניחוש שמא מגוי ועבד נתעברה ואף שהולד כשר השליכתו משום גנאי דומיא דפנויה שזנתה שהשליכתו משום גנאי ומה גם הכא בא\"א שהיא נאסרת על בעלה בביאת גוי כהסכמת רוב הפוסקים ורבינו ז\"ל מכללם דאיכא למימר דמש\"ה השליכתו כדי שלא תיאסר על בעלה ובדוחק י\"ל דאע\"ג דקי\"ל דגוי ועבד הבא על ב\"י הולד כשר ורבא גופיה הכי ס\"ל פרק החולץ דמ\"ד ע\"ב אפי\"ה הכא לרווחא דמילתא קאמר דאפילו מאן דס\"ל גוי ועבד הבא על ב\"י הולד ממזר אפי\"ה ד\"ת אסופי כשר כנ\"ל:",
+                "<b>ואם הכחישה הארוס כו'</b> כן הוא דעת הרא\"ש ספ\"ק דכתובות דהא דנאמנת להכשיר את הולד היינו כשהארוס שותק כגון שהלך למ\"ה וכיוצא אבל כל שהארוס מכחישה ואומר שאינו ממנו הולד ממזר והאי דקי\"ל כר\"י דאמר נאמן אדם לומר זה בני ממזר גם דעת הטור ז\"ל סימן ד' מבואר כן וכן מבואר גם כן מדברי הריטב\"א ז\"ל שכתב הנ\"י ס\"פ אלמנה לכ\"ג יע\"ש זולתי דעת תוס' רי\"ד ז\"ל שכתב בפרק ע\"י דאפילו כשהארוס מכחישה היא נאמנת ומתניתין דהאומר זה בני ממזר נאמן מיירי בשאין האשה מכחישתו כגון שמתה כו' יע\"ש ונראה שסברא דחויה היא נגד כל הפוסקים שכתבנו ותמהני על הרב ש\"ך ז\"ל י\"ד סי' ש\"ה ס\"ק כ\"ג דמספ\"ל מילתא אי הא דר\"י דאמר נאמן אדם לומר זה בני ממזר הוי אפילו כשהיא מכחישתו והוכיח כן מדברי הרב תה\"ד ז\"ל ולבסוף העלה הדבר בצ\"ע ותמהני עליו איך אשתמיט מיניה להקת הנביאים שכתבנו דס\"ל דאפילו במכחישתו נאמן זולתי לדעת תוספו' רי\"ד ומ\"מ נראה דבנדון שלו פטור מפדיון הבן מאחר שלדעת תוספו' רי\"ד היא נאמנת גם לדעת בה\"ג ור\"ת שכתב מרן ז\"ל סימן ד' ס\"ל דדוקא בדאיכא הכרת בכור הוא נאמן לשוויה ממזר אבל בלא\"ה אינו נאמן גם לדעת ריא\"ז שכ' בשה\"ג אמתני' דזה בני ממזר ס\"ל דדוקא באו' זה בני וממזר הוא נאמן אבל באומר אינו בני אינו נאמן וא\"כ מצי למימר קים לי כהנך רבוותא והמע\"ה כנ\"ל להל' ועיין בש\"הג ספ\"ק דכתו' שהביא ס' תוס' רי\"ד הללו וכתב עליו ואני אומר שלא האמינוה חכמים אלא כשהיא טוענת טענת ברי ואין מי שיכחיש אותה כגון שמת הארוס אבל אם הארוס טוען כנגדה פסולים מספק יע\"ש ועיין בס' בני יעקב סי' יו\"ד מה שהקשה עליו שדבריו סתרי למ\"ש בפ' ע\"י אמתני' דזה בני ממזר וז\"ל דעל בנו דוקא האמינתו תורה ולא על שאינו בנו להוציאו מחזקת כשרות ותי' דע\"כ לא קאמר ריא\"ז הכי אלא דוקא גבי א\"א שבעלה מצוי עמה ובא להוציאה מחזקת כשרות לומר שהוא ממזר שאינו בנו אבל גבי ארוסה דאיכא רגלים לדבר דבעלה אינו רגיל עמה כי מכחיש לה ואומר שלא נתעברה ממנו פסול מס' יע\"ש ותמהני עליו דלמה הוצרך לחילוק זה שכפי מ\"ש שם לעיל מזה דע\"כ לא אמרה ריא\"ז אלא באומר זה בני ממזר שהוא בחזקת כשרות אבל בעובר דלית ליה חזקת כשרות אפילו אמר אינו ממני נאמן והכריח כן מסוגייא דהתם יש ליישב שפיר דמ\"ש ריא\"ז ספ\"ק דכתובות מיירי בעובר וכמדוקדק בלשונו שכתב והיא אומרת שמהארוס היא מעוברת ואע\"ג דבעובר ס\"ל לריא\"ז דנאמן האב לגמרי ואלו בכתובות כתב דפסול מספק י\"ל דס\"ל דמתניתין דזה בני נאמן מיירי בשאינה מכחישתו כס' תוספות רי\"ד ז\"ל אבל במכחישתו ספיקא הוי ואמנם מדברי מוהראנ\"ח ז\"ל ח\"א סי' מ\"ה מבואר דס\"ל שלדעת ריא\"ז ז\"ל אפי' בעובר ואפילו בארוסה שאין הבעל רגיל אצלה אינו נאמן והולד כשר ולפי דבריו ז\"ל נמצאו דברי ריא\"ז סותרים ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>היו </b>\n<b> העם מרננים כו' ואם נבדקה ואמרה עובר זה מארוסי ה\"ז כשר.</b> כתב ה\"ה ונראה שהוציא דין זה מלישנא קמא דאתמר ביבמות הבא על ארוסתו כו' פ' רבינו כלישנא קמא כו' עיין בהרא\"ש שם שכתב דללישנא דאמרינן פ' ע\"י מאי שתוקי שמשתקין אותו מנכסי אביו מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ולקמן דמוקי לה מאי שתוקי בדוקי כתב דלהך לישנא פליגי רב ושמואל והק' הרב ע\"י ז\"ל דצריך ליתן טעם למה לא כתב דלהך לישנא נמי מר אמר חדא כו' והיה נראה לע\"ד לומר שהכריחו להרא\"ש לומר כן מההיא דאמרינן פ' אלמנה לכ\"ג דס\"ט אמר רבא מסתברא מילתיה דרב דדיימא מעלמא אבל לא דיימ' מעלמא בתר דידיה שדינן ליה מנא אמינא לה דקתני ילדה תאכל ה\"ד אי דדיימא מעלמא אמאי תאכל אלא לאו דלא דיימא מעלמא והשתא אם איתא דלהך לישנא נמי מר אמר חדא ומא\"ח ולא פליגי א\"כ היכי מוכיח רבא ממתני' דאפילו בשלא נבדקה אמו דבתר דידיה שדינן ליה נימא דמתני' מיירי באומרת שממנו נתעברה וליכא למימר דרבא ס\"ל כאידך לישנא דפרק ע\"י דקאמר מאי שתוקי שמשתקין אותו מנכסי אביו דהשתא כ\"ש דאיכא למימר טפי דרב מודה דאם נבדקה אמו נאמנת כיון דאפילו שמואל לא מיירי בהכי כלל אלא משמע ודאי דרבא ס\"ל כלישנא בתרא דמאי שתוקי בדוקי דהשתא רב ושמואל בהכי פליגי וכן ראיתי להרב יש\"ש ז\"ל בפ' הנזכר סימן יו\"ד שכתב דההיא סוגייא אתיא כלישנא דפ' ע\"י דפליג רב אפי' בנבדקה אמו דאל\"כ לא מייתי ראיה ממתניתין כלל יע\"ש אלא דכפי זה קשה טובא על רבינו ז\"ל שכתב פ\"ח מה' תרומות הלכה י\"ד מי שנשאת לכהן כו' או שאנס אותה כהן וילדה אוכלת בשביל בנה כו' והוא שלא יצא עליה קול עם אחר אלא הכל מרננין אחריה בזה הכהן והשתא קשה דכיון דקי\"ל דהלכה כשמואל דכל שנבדקה אמו נאמנת כמ\"ש כאן א\"כ אמאי הביא אוקמתא דרבא דמוקי למתני' בדלא דיימא הרי רבא לא הוצרך לאוקמא למתני' בהכי אלא אליבא דרב דס\"ל דאפילו ע\"י בדיקה לא מהני אמנם לדידן דקיימא לן כשמואל מתניתין כפשטא אתיא אפילו בדיימא מעלמא כדכתיבנא ולומר דרבינו ז\"ל מיירי בשלא נבדקה אמו כגון שהיתה חרשת או שוטה זה ודאי דוחק גדול דכל כי האי הי\"ל לפרש ומהיותר תימא על מוהרש\"ל ז\"ל שרצה ליישב דעת רבינו ז\"ל שכתב דכל היכא דדיימא מעלמא ודיימא מיניה הולד ס' ממזר וכתב ה\"ה ז\"ל שפסק כלישנא קמא לחומרא ותמה עליו שהרי רבינו ז\"ל אזיל בכל מקום בשיטת הרי\"ף לפסוק כלישנא בתרא שכתבו הפוסקים ז\"ל (עיין בס' גט פשוט בכללים שבסוף הס') ותי' דכיון דסוגיא דהתם אתיא כלישנא בתרא דפ' ע\"י דפליג רב אפילו היכא דבדקו אותה אם כן איכא למימר דרבא דאמר מסתברא מילתיה דרב בדלא דיימא מיניה ודיימא מעלמא אבל דיימא מיניה ודיימא מעלמא בתריה שדינן ליה מיירי נמי בכה\"ג בבדקו אותו אבל בלא בדקו מודה ורבינו פסק כלישנא בתרא ומש\"ה כתב דאי לא נבדקה הולד ספק ממזר דאי נבדקה נאמנת את\"ד יע\"ש ואתמהא דכפי דבריו אם כן אמאי כתב רבינו ז\"ל בה' תרומות והוא שלא יצא עליה קול דהיינו אוקמתא דמוקי רבא ללישנא קמא והיל\"ל דאפילו בדדיימא מעלמא כאוקמתא דרבא ללישנא בתרא גם מה שתי' עוד שם מלבד שדבריו דחוקים הרואה ירא' שאשתמיט מיניה דברי רבינו הנזכר ולמאי דאקשינן עלה על דברי רבינו ז\"ל שבתי וראה דטעות היא בידי שהרי תלמוד ערוך פ\"ק דכתובות די\"ג דפרכינן התם לר\"י דאמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה מדתניא בד\"א בעדות אשה בגופה אבל בעדות אשה בבתה ד\"ה הולד שתוקי ומתרצינן מאי שתוקי שמשתקין אותו מידי כהונה שאינו עובד עבודה ואינו אוכל בתרומה דדוקא להכשיר את הולד הוא דנאמנת משום דאית לה חזקה דכשרות דמסייע לה אבל להחזיקו בכהן דליכא חזקה דמסייע לה לא ולפי זה כי אמרינן במתניתין מה טיבו של עובר זה מאיש פלוני וכהן הוא ר\"ג אומר נאמנת לאו למימרא שהיא נאמנת לגמרי להחזיקו בכהן אלא נאמנת להאי מילתא שלא נבעלה לפסול לה וכ\"כ הריב\"ש ז\"ל בתשובה סימן מ\"א והרא\"ש בתשובה כלל פ\"ב סימן א' ובכלל ל\"ב סימן ט\"ז יע\"ש וא\"כ צדקו דברי רבינו ז\"ל שכתב אוקמתא דרבא דמתני' מיירי בדלא דיימא מעלמא משום דהך אוקמתא אליבא דכ\"ע היא ואפילו לשמואל דקי\"ל כותיה משום דמתני' דהתם איירי לענין דחשבינן ליה כהן ודאי ואוכלת בשביל בנה ולהא ודאי אינה נאמנת לכ\"ע להחזיקו בכהן ומעתה מ\"ש מוהרש\"ל דסוגיא דהתם אתיא כלישנא בתרא דשמעתין דפליג רב אפילו בבדקו את אמו דאל\"כ לא מייתי ראיה ממתני' כלל מבואר הוא שאין לדברים הללו שחר כלל דאפילו נימא דרב ס\"ל שבדקו את אמו נאמנת כשמואל היינו דוקא להכשירו לבא בקהל אבל להחזיקו בכהן לכ\"ע אינה נאמנת ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה סוגיא זו ודו\"ק ומ\"מ דברי רבינו ז\"ל שפ' כלישנא קמא כמ\"ש ה\"ה ז\"ל יש בהן מן הקושי כמו שתמה מוהרש\"ל ז\"ל שהרי דעת רבינו ז\"ל לפסוק בכ\"מ כלישנא בתרא כדעת הרי\"ף ומהיותר קשה מ\"ש ה\"ה ז\"ל בפ\"ב מה' יבום הלכה ד' שהביא שם דעת הרשב\"א שכתב בתשובה דהלכה כלישנא בתרא דאפילו בדיימא מיניה ודיימא מעלמא שדינן ליה בתריה וכתב עליו ובזה נראה להחמיר דהי\"ל ספק דאורייתא ונקטינן חומרי דלישני ע\"כ מבואר מדבריו דאם היה באיסור דרבנן לית דין צריך בשש דקי\"ל כקולא דלישנא בתרא דספק דרבנן הוא וכיון שכן תיקשי ליה דהיאך כתב רבינו דהולד ספק ממזר ואסור בבת ישראל הא כגון דא אפי' ללישנא קמא איסורא מדרבנן הוא דמדאורייתא ספק ממזר מותר לבא בקהל וא\"כ הו\"ל למינקט כקולא דתרווייהו לישני ותו קשה שהרי כתב הר\"ן ז\"ל שם דאפשר דהלכה כלישנא בתרא דסוגיא דפ\"ק דכתובות אתיא כי ההיא לישנא וכיון שכן ממילא יגדל התימא על רבינו מה ראה על ככה דשבקיה לכלליה לפסוק כלישנא קמא מאחר דסוגיא דפ\"ק דכתובות נמי אתיא כותיה גם הרא\"ש ז\"ל בתשו' כלל פ\"ב סימן ח' כתב דאבי העזרי פסק כלישנא בתרא משום דבפ\"ב דקדושין לא מייתי אלא האי לישנא יעיין שם וראיתי למוהר\"ר י\"ט ן' יעיש הובאו דבריו בספר בני אהרן סימן ס\"א דע\"ג ע\"ב שכתב שמה שהכריחו להרא\"ש לומר דסוגיא דשמעתין אתיא כלישנא בתרא הוא ממאי דאמרינן מאי שתוקי שמשתקין אותו מנכסי אביו ופרכינן פשיט' ומשנינן בדתפס והשתא אי ס\"ל כלישנא קמא דהתם דרב מיירי בדיימא מיניה ומעלמא אמאי מפקינן מיניה ה\"ז ספק והמע\"ה וכתב שלא מצא לו הכרח אחר לומר דסוגיא דע\"י אתיא כלישנא בתרא כי אם זה יעויין שם ואחר המחילה לא דק בזה כלל דכפי דבריו לא הו\"ל לאבי העזרי לומר משום דבפ\"ב דקדושין לא מייתי אלא האי לישנ' ומאי מייתי דקאמר הלא תלמודא לא מייתי כאן שום לישנא והיל\"ל משום דסוגיא דפ\"ב דקדושין אתיא כותיה אלא כונתו מבוארת למה שהביא סוגיא דידן מימרא דרב ושמואל בארוסה שעיברה כדקאמר דאתמר ארוסה שעיברה כו' דהיינו ודאי כלישנא בתרא דהתם דאלו לישנא קמא מתני לפלוגתייהו בבא על ארוסתו וזה פשוט וכן מבואר בתוס' רי\"ד יע\"ש וליישב דעת רבינו נראה לע\"ד על פי מ\"ש מוהרי\"ט ן' יעיש ז\"ל שם ליישב דברי הרא\"ש בתשובה דמיהדר טובא אליבא דאביי כנראה לכאורה דחש לה אע\"ג דמשנה שאינה צריכה כיון דקי\"ל בכוליה תלמודא דהלכה כרבא לגבי אביי בר מיע\"ל קג\"ם וכתב דהיינו דמספ\"ל להרא\"ש דכיון דהכא לא אמר רבא זה מסברא דנפשיה אלא תלה דינו ממתניתין דילדה תאכל בתרומה שאמר מנא אמינא לה כו' ואביי הקשה לו דמשם אין ראיה דמתני' בדלא דיימא כלל ורבא לא השיב לו וגם התלמוד לא השיב בעדו יש מקום להסתפק דילמא רבא גופיה חזר בו וחש לדאביי להחמיר ואין כאן מחלוקת בין אביי לרבא וכתב עוד שכן נ\"ל דעת רבינו שמשון שכתב הרא\"ש באותה תשובה דס\"ל דאביי ורבא לא פליגי מדהקשה מההיא עובד' דארוס וארוסתו דפ\"ק דכתובות דקאמר רב יוסף למאי ניחוש חדא דהא קא מודה ללישנא קמא דפ' אלמנה לכ\"ג דקאמר אביי דאפילו בדלא דיימא מעלמא הולד ספק ממזר ואי אביי ורבא פליגי הכא מאי קו' נימא דרב יוסף אתי כרבא דקי\"ל כותיה לגבי אביי אלא משמע דסבירא ליה להרא\"ש דאביי ורבא ל\"פ א\"ד יעיין שם והנה למה שהקשה לדברי הרא\"ש דמאי ק\"ל נימא דרב יוסף אתי כרבא עד שמכח זה הוכרח לומר דס\"ל דרבא חזר והודה לאביי אחר המחילה לא ירד לכונתו ז\"ל שכונתו מבוארת להק' מאביי גופיה דקאמר בפ\"ק דכתובות א\"ל אביי לרב יוסף ובהא כי לא מודה מי מכשר ר\"ג כו' משמע שאביי לא הקשה לו לרב יוסף אלא למאי דקאמר ועוד האמר רב יהודה כו' אבל במאי דקאמר חדא דהא קא מודה כו' הודה לו אביי דשפיר קאמר ואמאי הא ללישנא קמא דפרק אלמנה לכ\"ג אפילו בדלא דיימא מעלמ' ודיימ' מיניה ס\"ל לאביי דהולד ספק ממזר וזה דבר מוכרח שהרי ה\"ה כתב דסוגיא דפ\"ק דכתובות אתיא כלישנא בתרא ובודאי שכונתו להא דארוסה וארוסתו שכתב רש\"י ז\"ל דס\"ל להרב המגיד מכח קו' הר\"ש ז\"ל דההיא דרב יוסף אתיא כלישנא בתרא והשתא תיקשי ליה להרב ז\"ל דמי הכריחו לה\"ה לומר דסוגיא דהתם אתיא כלישנא בתרא אמאי לא נימא דאתיא כלישנ' קמא וכרב' דקי\"ל כותיה ובדברי ה\"ה ז\"ל ליכא למימר דס\"ל דאביי ורבא לא פליגי כדעת ר\"ש שהרי מבואר מדבריו שם דפליגי אלא ודאי כמ\"ש ודו\"ק ומ\"מ לדעת הרא\"ש ז\"ל שכתב ליישב ההיא דפרק קמא דכתובות אליבא דלישנ' קמא דהתם מיירי שאמר הארוס שהיה רגיל אצלה תמיד וההיא דבא על ארוסתו מיירי באומר הארוס שלא בא עליה אלא פעם א' יע\"ש ק\"ל טובא דא\"כ אמאי הוצרך אביי לדחוקי ולומר דמתניתין מיירי בשהיו שניהם חבושים בבית האסורים ואמאי ל\"ק דעדיפ' מינה דמתני' מיירי בשהיתה רגילה אצלו וצ\"ע כעת ואיך שיהיה נקוט מיהא מדברי מוהר\"ר יו\"ט הנז' דיש לאומר שיאמר דאביי ורבא לא פליגי ואף רבא חזר והודה לדברי אביי ואף שהרב ז\"ל יחס סברא הלזו לדעת הר\"ש ז\"ל ולא כן אנכי עמדי כמ\"ש מ\"מ לא נפלא' היא ליחס סברא זו לדעת רבינו ז\"ל ונמצא א\"כ שרבינו ז\"ל פסק כלישנ' בתרא ממש ומש\"ה כתב דכל דדיימא מיניה ומעלמא הולד ספק ממזר ודו\"ק ודע שהתוספות ז\"ל שם בד\"ה אבל דיימא מיניה כתבו דהא דאמרי דדיימא מיניה ומעלמ' שדינן ליה בתריה פי' דיימא מיניה שבא עליה בודאי ודיימא מעלמא היינו שם רע אבל אי דיימא מיניה בש\"ר גרידא אפילו רבא מודה דלא שדינן ליה בתריה והכריחו הדבר ממאי דמייתי ראיה רבא ממתניתין דילדה תאכל בתרומה ואם איתא מאי ראיה מייתי שאני התם דבא עליה וכ\"כ הרשב\"א והריטב\"א ז\"ל בחי' אך מדברי התוספות פ\"ד דסוטה דכ\"ז ע\"א ד\"ה רוב בעילות נראה דס\"ל דללישנ' בתר' אליבא דרבא אפילו בדיימ' מיניה בש\"ר גרידא שדינן ליה בתריה כמבואר שם ובבא עליה ודיימ' מעלמ' אפילו אביי מודה דשדינן ליה בתריה ומלבד שדבריהם ז\"ל סותרים למ\"ש בפ' אלמנה קשה טובא דמה יענו לקו' דהכא דא\"כ מאי מייתי רבא ראיה ממתניתין דילדה תאכל בתרומה שאני התם דבא עליה ודאי דבהא אפילו אביי מודה ואולי דס\"ל דרבא בהדרגות הוא דמייתי דכיון דבפנויה דעלמא כל היכא שבא עליה אחר שדינן ליה בתריה אע\"ג דלהאי איסור' ולהאי איסור' ממילא איכא למשמע בארוס דכיון דלהאי היתר' ולהאי איסור' שדינן ליה בתריה אף על גב דלא בא עליה ודאי ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דין </b>\n<b> תורה שספק ממזר מותר לבא בקהל כו'.</b> זה מבואר פרק עשרה יוחסין דאמרינן דה' קהלי כתיבי חד למשרי ממזר בשתוקי וחד למשרי שתוקי בישראל ולכאורה היה נראה דדוקא גבי ממזר הוא דשרינן ממזר ספק וקהל ספק משום דאיכא בהו יתורא דקהל אבל גבי עמוני ומואבי כיון דלית לן יתורא דקרא אפי' עמוני ספק וקהל ספק אסור ד\"ת וכן מוכח מההיא דפרק תפלת השחר דכ\"ח דאמרינן בו ביום בא יהודה גר עמוני א\"ל מאי אני לבוא בקהל כו' א\"ל ר\"י וכי עמון ומואב במקומן הם עומדים כבר עלה סנחריב ובלבל כל האומות וכל דפריש מרובא פריש ומה\"ט מסיק התם דהתירוהו לבא בקהל הרי משמע דדוקא משום טעמא דכל דפריש מרובא פריש הא לא\"ה אי הוה ספק שקול היו נאסרים כולם ולא אמרינן עמוני ודאי הוא דלא יבא הא עמוני ספק יבא כדאמרינן גבי ממזר וכ\"כ הרב אליהו רבה דמ\"ט ע\"ד וע\"פ זה הקשה דכיון דתרי קהלי יתירי נינהו מי אמר לך דהנך דיתירי דממזר נינהו דנידרוש להו לענין ממזר אימא דהנך דיתירי דעמוני ומואבי נינהו ונדרוש להו לענין עמוני ומואבי ותי' דשמא קבלה היתה בידם דהנך דיתירי דממזר נינהו ולדרש' דממזר גופיה הוא דאתא יעיין שם והנך רואה כמה מהדוחק בתי' זה ולכן נראה ודאי דאף בעמוני ומואבי וכל הני דרשינן ודאי הך דרשא בקהל ודאי הוא דלא יבא וכן עמוני ודאי הוא דלא יבא והיינו טעמ' דכיון דכת' רחמנ' תרי קהל למשרי קהל ספק ולא ידעינן אהי מינייהו קאי דרשינן ליה אכולהו דהי מנייהו מפקת והיינו נמי משום דדרשי' כולהו קהלי דכתיבי באוריית' בקהל ודאי דומיא דאינך ומאי דנקט בגמרא ממזר בשתוקי לאו משום דדווקא ממזר בשתוקי הוא דשרי אלא משום דמתניתין לא קתני אלא ממזר בשתוקי גרידא נקט תלמודא הכי וא\"נ משום דעמוני ומואבי בז\"הז ליתיה דכבר בא סנחריב ובלבל כל העולם ומה שהכריח הרב ז\"ל מההיא דפרק תפלת השחר דצרכינן לטעמא דכל דפריש נראה דאין ראיה כלל דמשום הכי אצטריכו לטעמא דכל דפריש לענין שיהא מותר לבא בקהל אפילו מדרבנן דאי הוה ביה ספק שקול אע\"ג דמן התורה שרי אפילו הכי מדרבנן מיהא אסור דומייא דממזר ושוב ראיתי להתוספות ז\"ל פרק הערל דע\"ח שמבואר מדבריהם כמ\"ש וזה שכתבו בד\"ה מצרי ב' במאי יטהר וז\"ל וא\"ת ישא שתוקי דהא ר\"י אית ליה פרק עשרה יוחסין בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא והבן נמי יהא מותר לבא בקהל דממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא יע\"ש הנה מבואר מדבריהם כמ\"ש דקהל דכתיב גבי מצרי דרשינן נמי בקהל ודאי כו' דומיא דממזר וכנראה שאשתמיטתיה מהרב ז\"ל מיהו עיקר דבריהם שכתבו דהא ר\"י ס\"ל בקהל ודאי כו' תמוהים הם בעיני דלמאי הוצרכו לזה הא אפילו בממזר ודאי מותר לבא ואע\"ג דר\"י ס\"ל דקהל גרים לא אקרי קהל הא אמרינן פרק עשרה יוחסין דאפילו ר\"י לא קאמר אלא בגר הראוי לבא בקהל אבל בגר עמוני ומואבי דאינן ראוים לבא בקהל מודה וא\"כ בפשיטות הי\"ל להקשות דישא שתוקית ואפילו אי לא ס\"ל לר\"י הא דקהל ודאי אפי' הכי גר מצרי מותר לישא אשה ושמא דהוצרכו לזה למ\"ש בתר הכי והבן יהא מותר לבא בקהל דממזר ודאי כו' דהיינו משום דדריש רבי יהודה הא דקהל ודאי דתרי קהלי כתיבי ודו\"ק:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> ראי' מתוס' יבמות דף ע\"ח ד\"ה מצרי שני לכאורה אין ראי' דשם מקשה התוס' דישא שתוקית והוא קהל ספק אבל אין ראי' להפך דלמא המצרי הוא ספק דתהי' מותרת הישראלית בו אמנם מצאתי במהדורא בתרא של מהרש\"א דביאר להדי' דכיון דהפסוק לא יבא בקהל לך קאי גם אמצרי ודרשינן קהל ודאי ה\"ה להיפך דקהל ספק ג\"כ יבא ע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> כהן כו' ואם בא עליה דרך זנות אינו לוקה כו'.</b> כתב ה\"ה שדעת רבינו דאע\"ג דסוגיין דאיתאמרא על ההוא דרב יהודה משמע דבשארה נמי לוקה אבעל ולא קדש מדאמרינן ב' שמות על זו כו' א\"ה אימא סיפא כו' ההיא דלא כהלכתא והביאו לזה מ\"ש אביי כ\"ג באלמנה כו' ומודה רבא בכ\"ג באלמנה כו' ואם איתא למה אמרו כ\"ג באלמנה לימרי אינך דאף על גב דאלו מחוללות כבר לוקה כו' יע\"ש ודברי' תמוהים לעין כל רואה דאיך אפשר לומר דרבא ס\"ל דדווקא על כ\"ג באלמנה לוקה אבל אשארה לא הרי רבא גופיה הוא דפריך לעיל לרב יהודה ממתני' דקתני אלמנה וגרושה לוקה משום ב' שמות מאי לאו ב' שמות ותו לא והשתא אם איתא דרבא ס\"ל דאשארה לא מחייב כמו שהכריח ה\"ה ז\"ל מדקאמר ומודה רבא בכ\"ג באלמנה כו' א\"כ מאי פריך הא התם כיון דהו\"ל גרושה אינו חייב משום לא יחלל והוא פלא לא ידענ' מאי אידון ביה ואפשר לומר בדוחק דס\"ל לה\"ה ז\"ל דרבא מגופא דמתניתין לא ק\"ל דכיון דבאלמנה שהיא גרושה עסקינן אינו חייב משום לא יחלל אלא דרבא הכי קא פריך דס\"ל דב' שמות דקאמר במתניתין ב' מלקיות לבד קאמר ומש\"ה ק\"ל דא\"כ מדקתני במתניתין דבאלמנה וגרושה חייב ב' מלקיות משמע דכ\"ג באלמנה אינו לוקה אלא א' דאי לא אמאי קתני מתניתין דאלמנה וגרושה לוקה ב' מלקיות כי היכי דנטעי דבאלמנה לחודה אינו לוקה אלא אחת וטפי הו\"ל למתניתין לאשמועינן דבאלמנה לחודה לוקה ב' ובתר הכי לישמועי' דאם היתה אלמנה וגרושה חייבים עליה משום ב' שמות דאיסור גרושה חל על האלמנה דהוי איסור מוסיף ואהא משני דב' שמות דקתני מתניתין לאו למימרא ב' מלקיות גרידא אלא ב' שמות על זה וב' שמות על זה והיא גופה קתני מתניתין דהשתא מתניתין בהך בבא תרתי אשמועינן דכ\"ג באלמנה לוקה ב' ואלמנה שהיתה גרושה נמי לוקה ב' דס\"ל השתא להתרצן דאפילו בשארה נמי מיחייב בבעל ולא קידש והשתא היינו דפריך שפיר א\"ה אימא סיפא גרושה וחלוצה כו' דלפום פשטא דשמעתת' קשה מאי א\"ה דקאמר דמשמע דקו' זו לא שייכ' אלא לפום מאי דמתרצינן ב' שמות על זה כו' ובלא\"ה ת\"ל מסיפ' והכי הו\"ל להש\"ס למימר ת\"ש מסיפ' כדקאמר בדוכתי טובא אכן לפי האמור הנה נכון דמעיקר' לא הוה ק\"ל מסיפא משום דס\"ל לרבא דדוקא כ\"ג באלמנה לוקה בבעל ולא קידש אבל אשארה לא מיחייב אלא בקידש ובעל ואינו חייב אלא אחת ומשו\"ה קתני מתניתין שפיר דגרושה וחלוצה אינו חייב אלא אחת אמנם מריש' דמתני' ק\"ל כמ\"ש והוצרך לשנויי דאשארה נמי מיחייב ב' וב' שמות דקתני ב' שמות על זה כו' ואהא פריך א\"ה כו' ודו\"ק כי נכון הוא ועוד אפשר ליישב דרבינו ז\"ל מפרש להך דמתניתין דקתני אלמנה וגרושה לוקה משום ב' שמות שלא כפרש\"י ז\"ל שפי' בא על האלמנה שהיא גרושה ובאשה א' משום דק\"ל דאי תנא עיקר דינא דאיסור מוסיף אתא לאשמועינן הו\"ל לאשמועינן בכלהו דאם היתה אלמנה וגרושה וחללה זונה לוקה ד' כדאשמועינן בבריית' דלעיל ולעיל פרכינן אלא זונה מאי איסור מוסיף איכא ומשנינן הואיל ושם זנות פוסל כ\"ש וא\"כ כל כי האי הו\"ל לתנא לאשמועינן אלא הוא מפרש דמתניתין בתרתי נשי מיירי וקאמר דאם בא על האלמנה ועל הגרושה חייב משום ב' שמות והיינו דפריך רבא שפיר מאי לאו ב' שמות ותו לא כלומר דבאלמנה מיהא לילקי ב' ועל הגרושה א' וא\"כ הול\"ל ג' מלקיות ותריץ יתיב דב' שמות על זה קאמר ואהא פריך שפיר א\"ה כדרך האמור לעיל וניחא השתא להאי פי' הא דפריך בגמרא וחלוצה דרבנן כו' דקשה דאפילו נימא דחלוצה דאוריית' אפי\"ה שפיר קתני מתניתין דאינו חייב אלא אחת משום דאין אח\"עא ואין כאן לא איסור כולל ולא איסור מוסיף וכמו שנתקשו בזה מוהרימ\"ט ז\"ל והרב ע\"י אכן לפי פי' זה הנה נכון וכמובן וכ\"ת אם איתא להאי פי' אם כן מאי אשמועינן מתניתין פשיטא דחייב דהם גופין מוחלקין ושמות מחולקין הן הא לא תיקשי דהא אתא לאשמועינן דלא תימא דאינו חייב אלא אחת משום דהו\"ל לאו שבכללות ועיין בהריטב\"א ובס' המצות לרבינו האמנם בגירסא דמתניתין דידן בפרק אלו הן הלוקין גרסינן חייבין עליה משום ב' שמות ולפי הך גירסא אין מקום לפי' זה כלל דא\"ה חייבין עליהן משום ב' שמות הו\"ל למיתני ואולם בתלמודא דידן דמייתי להך מתני' לוקה משום ב' שמות קתני משמע דלא גרסי עליה ודו\"ק ודעת ה\"ה דכ\"ג אפילו אשארה לוקה בבעל ולא קדש ובכ\"ה דוקא בקדש ובעל לוקה אבל בעל ולא קדש אינו לוקה יע\"ש וק\"ל לפי דעתו ז\"ל דא\"כ היכי קאמר בבריית' דלעיל לא יאמר גרושה בכ\"ג ותיתי בק\"ו מכ\"ה דאנא אמינא השתא לכ\"ה אסורה לכ\"ג מבעי' למה נאמרה כו' והשתא מאי קו' הא אי מייתינן מק\"ו מכ\"ה י\"ל דאינו לוקה אלא בקדש ובעל דומיא דכ\"ה דדיו לבא מ\"ה להיות כנדון להכי כתיב גרושה לאשמועינן דאפילו בעל ולא קידש לוקה וליכא למימר דק\"ו הכי דכי מייתינן ומה אלמנה שמותרת לכ\"ה לגמרי אסורה לכ\"ג אפילו בעל גרושה שאסורה לכ\"ה בקידש ובעל אינו דין שאסורה לכ\"ג אפי' בבעילה וכ\"כ הרא\"ם ז\"ל בס' אמור דאכתי תקשי דאין מזהירין מן הדין וכבר הרא\"ם ז\"ל נרגש מזה וכתב וז\"ל וליכא למימר משום דאין מזהירין מ\"ה דאטו מגרע גרע מפני שנעשה כ\"ג נתמעט קדושתו שבהדיוטותו נאסרה עליו ובגדולתו תהיה מותרת לו יע\"ש והשתא לדעת ה\"ה לא ניתן ליאמר תי' זה שהרי בהדיוטותו אינו מוזהר אלא בקדש ובעל דוקא וא\"כ כי מייתי' מק\"ו לומר דאפי' בבעל ולא קידש לוקה הו\"ל אין מזהירין מ\"ה ואפשר ליישב דכיון דאפילו בכהן הדיוט דאמרינן דאם בעל ולא קדש אינו לוקה לאו למימרא דמותר לגמרי אלא שאינו לוקה משום לאו דגרושה אבל איסורא מיהו איכא משום לאו דלא תהיה קדשה לדעת רבינו ז\"ל א\"כ בהא ודאי מזהירין מ\"ה כיון דבלא ק\"ו איכא איסור' דומה למ\"ש ה\"ה בפ\"א מה' מאכלות אסורות דכל דאיכא לאו הבא מכלל עשה מזהירין מן הדין ע\"ש אלא דלא דמי דשאני התם דהוי ממניניה ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כלל </b>\n<b> גדול הוא בכל איסורין שאין איסור חל על איסור כו' או שהיה איסור האחד מוסיף כו' או אם הוא כולל כו'.</b> כתב ה\"ה ז\"ל דין זה דאיסור חל על איסור הוא מחלוקת בגמרא בהרבה מקומות ופסק רבינו דאין איסור חל על איסור אלא באחד מג' דרכים וכן משמע במתניתין ובגמ' בכריתו' עד כאן אמר המחבר יען שורש זה דאין איסור חל על איסור רבו סוגיאות בתלמוד ולא ראיתי לשום אחד מהראשונים נ\"נ שקדמוני במה שיש לעמוד בענין זה על כן אמרתי אעלה על ספר מה שקוצר דעתי דעת הדיוט קלה מגעת וזה החלי בסיעתא דשמיא. הנה דעת ר\"ש דאפילו באיסור כולל אין איסור חל על איסור וזה מבואר בבריית' הובאה בהרבה מקומות ובפרק עשרה יוחסין תניא ר\"ש אומר האוכל נבלה ביום הכפורים פטור ובפרש\"י ז\"ל דאפילו בנתנבלה ביוה\"כ אפי' הכי פטור מאיסור יוה\"כ לר\"ש משום דכבר היה אסורה עליו מבערב משום אמ\"ה כו' והריטב\"א ז\"ל בחי' תמה עליו דאכתי בשנתנבלה ביוה\"כ ופקע מיניה אמ\"ה אמאי לא חיילי כי הדדי איסור נבלה ויוה\"כ דדכוותא אמרינן ביבמות גבי זר שאכל מליקה כו' וכן תמהו עליו התוס' ז\"ל פ\"ג דשבועות יע\"ש וכתב עוד הריטב\"א והראב\"ד ז\"ל פי' דלעולם קדם איסור נבילה ליוה\"כ שאין דנין בענין זו בחתיכה עצמה אלא בחתיכה כיוצא בה והאי גברא משעה שנעשה גדול קודם יוה\"כ נתחייב באיסור נבלה ואע\"ג דעדיין לא נתנבלה זו הא איכא כמה נבלות בעלמא דמיתסר בהו ולא חל עליו איסור יוה\"כ עד עכשיו שהרי לא היה שם יוה\"כ בעולם משנעשה גדול עד עכשיו יע\"ש וק\"ל טובא מסוגיא דשמעתין דאמרינן דאלמנה ונעשית גרושה הו\"ל איסור מוסיף דאלמנה מותרת לכ\"ה נתגרשה מיגו דאיתוסף כו' ואם איתא הרי איסור גרושה קדים דמשעה שהביא ב' שערות נאסר בגרושות דעלמ' מדין כ\"ה ואיסור אלמנה לא חייל אלא משעה שנעשה כ\"ג וכיון שכן הי\"ל לומר דאינו חייב אלא משום אלמנה וליכא למימר דמיירי בשמינוהו לכ\"ג משעה שהביא ב' שערות דכגון דא הי\"ל לפרש ובר מן דין קשה דהיכי קתני בבריית' דאם זנתה ונתחללה אינו חייב אלא אחת הא הו\"ל לחייבו משום גרושה וחללה ג\"כ דמשעה שהביא ב' שערות נאסר בגרושות וחללות דעלמ' וכההיא דזר שאכל מליקה ומהתי' על הריטב\"א אמאי הוצרך להביא עצות מרחוק לדחות סברת הראב\"ד מההיא דפ' ד\"א ודפ' ג\"ה מסוגיא דשמעתין גופה הי\"ל לדחותו וצ\"ע ותו קשה לדעת הראב\"ד ז\"ל מההיא דגרסינן בפרק ג\"ה דק\"א ע\"ב דשגג ועשה מלאכה בשבת ויוה\"כ חשיב איסור בת א' וחייב ב' ולדעת הראב\"ד הא איסור שבת קדים דמשעה שהביא ב' שערות נאסר בשבת קודם שיבא שם יוה\"כ עליו וכההיא דנבילה ממש וליכא למימר דהתם מיירי בשהביא ב' שערות בשבת והוא יוה\"כ דכל כי האי היל\"ל ותו דהא ודאי ליתא דמי הגיד לו לרבא דר\"י מיירי בהכי אדתקשי ליה עוד כתב הריטב\"א ז\"ל וז\"ל לפיכך יש לפרש האוכל נבלה ביו\"ה שהוא פטור מן האחרון שאם נתנבלה מעי\"ה פטור מיו\"ה וחייב משום נבלה דקדים ואם נתנבלה ביו\"ה מעיקרא חייל עליה איסור יו\"ה ולא חייל עליה השתא איסור נבלה כו' ורבנן מודו בנתנבלה ביו\"ה ופליגי עליה בנתנבלה מעיו\"ה כו' עד ובמקצת נוסחאות מדוייקות אשכחן במס' חולין רש\"א כו' אינו חייב אלא אחת פי' אלא מסייעא דפעמים חייב משום נבלה ופעמים חייב משום י\"ה כו' ע\"ש וק\"ל שהרי בנתנבלה בי\"ה הו\"ל איסור מוסיף דקודם שנתנבלה לא נאסר בי\"ה אלא להדיוט אבל לגבוה שרי וכשנתנבלה נאסר לגבוה וכן כתבו התוספות פג\"ה דק\"א ד\"ה מאן דג\"ה של נבלה חשיב איסור מוסיף מטעמ' דאיתוסף ביה איסור לגבוה והכי אמרינן בהדיא בכריתות פרק אמרו לו דנותר חשיב איסור מוסיף מה\"ט דאיתסר לגבוה ואע\"ג דאמרינן בשמעתין דכ\"ג הבא על אחותו אלמנה אפילו רבנן מודו דלא חייל איסור קל על איסור חמור אפילו באיסור מוסיף וא\"כ ה\"נ גבי נבלה אע\"ג דאיסור מוסיף הוא לא חייל לרבנן משום דהוי איסור קל על חמור מ\"מ אכתי קשה מה שהקשה הריטב\"א שם בסמוך וז\"ל ואיכא למידק מעיקרא היכי אוקימנא כר\"ש דאי משום ההיא דאוכל נבלה בי\"ה לא דמי דההיא איסור כולל והא דהכא איסור מוסיף ואע\"ג דלית ליה לר\"ש איסור כולל אפשר דמודה באיסור מוסיף כו' וכ\"ת דקים ליה לתלמודא דלית ליה לר\"ש לא איסור כולל ולא איסור מוסיף אלא איסור בת א' כדאיתא פ' ד\"א מ\"מ הו\"ל לפרושי הכי ולא למינקט סתמא ממתני' דהאוכל נבלה דההיא לא מכרעא ואיכא למימר דאי (לא) אתי תלמודא להכריח דהא ר\"ש ה\"נ דהו\"ל לאתויי ההיא דפד\"א להוכיח דלי' לי' לר\"ש אח\"עא כלל אבל לא אתא תלמוד' הכא אלא לומר דהא לאו רבנן היא כו' יע\"ש והשתא קשה דלפי מה שפי' הוא ז\"ל מאי ק\"ל הא מדפטר ר\"ש בנתנבלה ביו\"ה משום נבלה ע\"כ דלית ליה איסור מוסיף ולומר דקו' היא לפי' רש\"י והראב\"ד ז\"ל הא ודאי דחיקא מלתא טובא מאחר שהוא ז\"ל כבר דחאם וכתב שהפירוש הנכון כמ\"ש (גם מה שתי' הריטב\"א ז\"ל קשה דמה יענה לסוגייא דפ' דם שחיטה דפריך התם מדר\"ש אדר\"ש ולא שייכא תי' ז\"ל והמעיין בדברי התוספות שם יתיישב) וכן קשה ג\"כ על מש\"כ התוס' פ' ד\"א דל\"ג ע\"ב ד\"ה אמר ר\"י דאף על גב דבאיסור מוסיף ס\"ל לר\"י דחייל איסור קל על חמור באיסור כולל סבירא ליה כו' דלכ\"ע לא חייל קל על חמור והקשו וז\"ל וא\"ת דאמרינן בחולין התורה אמרה יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב והיינו קל על חמור באיסור כולל וק\"ט שהרי נבלה איסור מוסיף הוא כמ\"ש ז\"ל בחולין והוא מוכרח מההיא דכריתות ובאיסור מוסיף הרי כתבו ז\"ל דלר\"ש חייל איסור קל על חמור והיה נראה לומר דהתוס' ז\"ל דפד\"א פליגי על מה שכתבו בחולין וס\"ל דמשום טעמא דנאסר לגבוה לא חשיב איסור מוסיף דסתם בהמה לאו למזבח קאי והאי דכריתות שאני דמיירי בבהמת קדשים ובהכי נתיישבו דברי הריטב\"א ז\"ל:<br><b> האמנם </b> דברי התוס' דזבחים פרק חטאת העוף ד\"ע ד\"ה יבא איסור נבלה נכונים שכתבו וז\"ל תימא למאן דאי' ליה איסור מוסיף למה לי קרא וכ\"ת מהכא יליף בעלמא שאני הכא דאיסור חלב קל הוא דהותר מכללו ולכן אתי איסור נבלה וחייל עד כאן הנה מבואר בהדייא דס\"ל דנבלה הוי איסור מוסיף וכבר ראיתי להרמ\"ע מפאנו ז\"ל בתשובה סימן ק\"ך שכתב דאיסור מוסיף שכתבו לאו דוקא דלא שייך בנבלה אלא איסור כולל יעיין שם ולדעתי דבריהם ז\"ל מדוייקים ואדרבא דברי התוס' דיבמו' צ\"ע ובהכי ניחא מ\"ש וכ\"ת שאני חלב דקיל כו' ודבריהם תמוהים דאע\"ג דחלב אית ביה קולא דהותר מכללו לא מפני זה יקרא נבלה איסור חמור על איסור קל שהרי בחלב נמי אית ביה חומרא דאיסור כרת הוא ולפחות מיהא שוין הן. והתוספות ז\"ל בפרק ד\"א כתבו וז\"ל ועוד יש חומרא בנבלה שכן מטמאה ואע\"ג דיש חומרא בחלב דליכא בנבלה אין לחוש בכך כדאמרינן בג\"ה מאי חזית דטומא' הגוף חמורה שכן א\"ב כרת דילמא טומאת בשר חמורה שכן אין לה טהרה במקוה כו' ודבריהם סתומים לכאורה במה שהביאו ראיה מפ' ג\"ה דהתם אדרבא מאי חזית דטומאת הגוף חמורה כי היכי דלא ליחול איסור טומאת הגוף אטומאת בשר וא\"כ ה\"נ נימא מאי חזית דאיסור נבלה חמורה דילמא חלב חמור ולא ליחול על איסור חלב וכבר ראיתי להרב בעל חידושי הלכות במהדורא בתרא שהקשה כן האמנם כונתם מבוארת דבפ' ג\"ה אליבא דר\"י הגלילי קאי התם דלית ליה איסור כולל אפילו בשהאיסורין שוין אלא דוקא באיסור חמור על קל ומש\"ה קאמר התם דטומא' הגוף לא חשוב איסור חמור כי היכי דתיחול אטומאת בשר מטעמא דמאי חזית כו' וכיון שכן הו\"ל כשוין ומש\"ה לא חייל אמנם הכא התוס' ז\"ל קיימי אליבא דמאן דס\"ל איסור כולל אפי' באיסורין שוין אלא דוקא באיסור קל על חמור הוא דלית ליה ואהא כתבו שפיר דנבלה וחלב לא חשיב קל על חמור מטעמא דמאי חזית כו' וכיון שכן הו\"ל כשוין ומש\"ה חייל ודוק:<br><b> ואולם </b> דברי התוס' ז\"ל דזבחים קשים לשמוע שכתבו בפשיטות דאיסור חלב חשיב קל מטעמא דהותר מכללו כיון דאיכ' למימר מאי חזית כו' היכי פסיקא להו הכי אכן כפי מ\"ש הנה נכון דק\"ל למאן דס\"ל איסור מוסיף ואפילו באיסור קל על חמור אליבא דר\"י וכמו שאמרו ביבמות למה לי קרא וכ\"ת דיליף מהכא אכתי מנ\"ל דקל על חמור חייל שאני חלב דהותר מכללו וכיון שכן הוה ליה כשוין אבל בקל על חמור מנא ליה ודוק אך אמנם דברי התוס' בזבחים שם באותה סוגייא קיימי באנפין הפך מה שכתבו שם בדף הקודם ד\"ה ור\"י וז\"ל תימא אפילו נבלה גמורה לא תטמא לר\"י דלא חייל אאיסור קדשים כדדריש ר\"י בגמרא דנבלת עוף אינו מטמא בגדים כו' מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה כו' ובפ' ג\"ה דייקינן מינה דס\"ל לר\"י דאין איסור חל על איסור היל\"ל דדוקא עוף טמא שאין במינו משום בל תאכל נבלה קממעט כו' יע\"ש ודבריהם תמוהים בעיני דמאי קושייא הא אע\"ג דבפ' ג\"ה מוכחינן דס\"ל לר\"י דאין אחע\"א היינו דוקא בא\"חעא גרידא אבל באיסו' מוסיף ה\"נ דס\"ל לר\"י דהא אפילו מאן דלית ליה איסור כולל אית ליה איסור מוסיף וה\"נ גבי נביל' אי' מוסיף מגו דאיתוסף איסורא לגבוה ודבריהם סתרי אסוגייא דפרק אמרו לו ולא שייכא תירוץ שכתבנו לעיל דהכא בבהמת קדשים קיימינן וצריך עיון ובעיקר תירוץ שתירץ דלא ממעטינן אלא עוף טמא שאין במינו נבלה ראיתי להרב בעל צאן קדשים שם שהק' וז\"ל ודבריהם קשים להולמם דהא עיקר קושיית התוס' לר\"ש דס\"ל דאין אחע\"א אפילו נבלה גמורה על הטמא וא\"כ מאי מתרצי בזה הא ע\"כ הטע' שאין במינו משום נבלה הוא משום דאין אחע\"א כמו שפי' רש\"י בחולין ולפ\"ז הדק\"ל וצ\"ע ולע\"ד הקו' יש ליישב באופן אח' דר\"י ס\"ל כמאן דאמ' דבקדשי' איסור חל על איסור אפי' איסור קל על חמור כדאמרי' בכריתות דכ\"ג עכ\"ל ואני אומר שדבריו קשים להולמם ודברי התוספו' ברורים שהרי טעמא דאין אחע\"א לא שייך אלא דווקא גבי אכילה שאם אכל נבלת עוף טמא אינו חייב משום נבלה למאן דסבירא ליה אין איסור חל על איסור וה\"נ ודאי דס\"ל ז\"ל דאם אכל נבלת קדשי' דאינו חייב משום נבלה אע\"ג שיש במינו נבלה מטעמא דאין איסור חל על איסור אמנם גבי טומאה לא שייכא כלל לומר שלא יטמא נבלת עוף טמא משום נבלה מטעמא דאין איסור חל על איסור שהרי גבי טומאה בעוף טמא אין כאן משום טומאה אלא משום שהקישן הכתוב איסור טומאה באיסור אכילה כדכתב נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה הוא דקאמר ר\"י מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה כו' וזה מוכרח דאל\"כ אמאי הוצרך ר\"י למילף מקרא דנבלה וטרפה כו' דאין נבלת עוף מטמא ות\"ל משום דאין אחע\"א אלא ודאי כדכתיבנא וא\"כ אהא כתבו התו' שפיר דדוקא עוף טמא שאין במינו משום נבלה הוא דממעטינן מטומאה אבל נבלת קדשים כיון שיש במינו ה\"נ דמטמא וזה פשוט גם מה שתי' הוא ז\"ל דר\"י ס\"ל כמ\"ד דבקדשים אחע\"א הא נמי ליתא דעד כאן לא אמרה ר\"ש אלא כשהאיסור אחרון ישנו במוקדשין דוקא כגון מעילה וכמ\"ש הרמ\"ע מפאנו בס\"ס קכ\"ג ודבריו פשוטים מההיא דפ' ג\"ה ועיין בספר לשון למודים למו\"ה ה\"י הלכות בשר בחלב די\"ב וכן מוכח גם כן מההיא דכ\"ה דקי\"ד ע\"א דפריך התם מברייתא דהפיגול והנותר כו' ומשני האי תנא סבר איסור חל על איסור ולא משני שאני קדשים דאיסור ח\"ע איסור וה\"מ רבי שמעון היא אלא משמע ודאי שלא אמרו כן אלא בשהאיסור אחרון הוא מוקדשין וז\"פ:<br><b> ודע </b> שמדברי התוס' דפ' ד\"א שכתבנו לעיל נר' דס\"ל דהא דאמרינן התורה אמרה יבא איסור נבלה כו' אינו אלא אליבא דמאן דס\"ל אחע\"א באיסור כולל אבל לר\"ש דלי' ליה אחע\"א כלל אלא באיסור בת א' לית ליה האי דרשא וכן מוכח מפשט לשון רבינו פ\"א מה' מאכלו' אסורות ד\"ב ושלא כדעת ה\"ה ז\"ל שם שכתב דבדין זה אפילו מאן דלית ליה איסור מוסיף מודה מדכתיב וחלב נבלה כו' דגזרת הכתוב היא דאי ס\"ל כדע' ה\"ה מאי ק\"ל הא אע\"ג דנבלה הוי קל על חמור ובעלמא לא חייל איסור' דקל על חמור בכולל הכא שאני דגזרת הכתוב היא כדס\"ל לר\"ש ועיין בתוס' פרק אלו הן הלוקין ד\"ט ובפרק קדשי מזבח שכתבו דלוי ס\"ל דאיסור נבלה חייל אאיסור טומאה אפילו למאן דלית ליה כולל הכא שאני דגלי קרא דנבלה חל על חלב וה\"ה על טומאה הנה מבואר דס\"ל הפך ממ\"ש בפרק ד\"א דגבי נבלה כולי עלמא מודו דגזרת הכתוב הוא גם מ\"ש דלוי ס\"ל דאיסור נבלה חל על הטומאה צריך עיון שהרי בפרק גיד הנשה סבירא ליה לר\"י דאין איסור נבלה חל על הטומאה ומוכחינן מינה דס\"ל דאין אחע\"א הפך מ\"ש ז\"ל וא\"כ אדמותבינן התם פ' ק\"מ לרב ולר\"א מברייתא דאכל חצי זית פרה כו' אמאי לא מותבינן ללוי מהך ברייתא ומסייעינן מניה לרב וכבר ראיתי למוהרש\"ל ז\"ל בספר יש\"ש שהקשה כן מההיא דפרק אלו הן הלוקין ומה שתירץ הן דברים דחוקים והרב ח\"ה ז\"ל כתב עליו דנעלם ממנו דברי התוס' שם דפרק אלו הן הלוקין שכתבו וז\"ל אבל ק' איך יצטרף אותו שלם לכזית נבלה והא אין איסור נבלה חל כו' וי\"ל דהכא אתיי' כמ\"ד אחע\"א כו' יע\"ש ולא ידעתי האיך נתיישבה דעתו ז\"ל בזה שהרי עלי' אנו דנין למאן דס\"ל דאיסור נבלה חל על איסור טומאה תקשי ליה מהך ברייתא ושוב ראיתי לה\"ה ז\"ל פ\"ד מה' הנז' הלכה ב' שהקשה כקו' מוהרש\"ל ז\"ל והניחה בצ\"ע ולדידי יש ליישב דברי התוספות ז\"ל דודאי למאן דס\"ל בעלמא דאח\"עא בכולל ובמוסיף ודאי לית לן למימר דאיסור נבלה חייל על איסור טומאה מדגלי קרא דחייל על חלב דא\"ל דדוקא על חלב חייל משום דהו\"ל כולל ומוסיף אבל על טומאה דליכא כולל ומוסיף ה\"נ דלא חייל אלא מאי דפליגי רב ולוי אינו אלא למאן דלית ליה אחע\"א כלל אפי' כולל ומוסיף דרב ס\"ל דדוקא גבי חלב גלי קרא אבל על טומאה לא חייל ולוי ס\"ל דכי היכי דגלי קרא דחייל אחלב אע\"ג דבעלמא לא חייל ה\"נ גבי טומאה מש\"ה מותבינן מינה לרב מההיא ברייתא דבשלמא ללוי איכא למימר דהך ברייתא לית ליה אחע\"א כלל ומש\"ה חייל ומש\"ה מהך ברייתא דר\"י לא תקשי לן ללוי דאיכא למימר דר\"י ס\"ל דאחע\"א בכולל ומוסיף ומש\"ה לא ילפינן מדגלי גבי חלב ודוק כי נכון:<br><b> מיהו </b> אכתי קשה מההיא דפ' כ\"ה שהביא ה\"ה ז\"ל וז\"ל ומתבאר נמי ממשנה פכ\"ה במ\"ש ריה\"ג את שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב ואין בהמה וחי' בכלל זה הרי דריה\"ג סביר' ליה דאין איסור נבלה חל על הטומאה אע\"ג דריה\"ג ל\"ל א\"כ אלא בא\"ח על הקל כדאיתא פג\"ה (ואם כן אין חל נבלה על חלב וע\"כ דגזה\"כ הוא ואם כן נימא דכמו דהתורה אמרה דיחול על חלב כמו כן יחול על טומאה) ולפי מה שכתבתי דנבלה הוי איסור מוסיף כמ\"ש תוס' פג\"ה ל\"ק דא\"ל דריה\"ג א\"כ ל\"ל א\"מ א\"נ ואם כן לא ילפינן מדגלי קרא דנבלה חל על חלב חייל נמי אטומאה דשאני חלב דאיסור מוסיף הוא לגבי' ועוד דהמעיין במשנה פ' כ\"ה יראה דלא בא מבואר בדבר דסבירא לר' יוסי הגלילי דאין איסור נבלה חל אטומאה כמ\"ש הרב המגיד ז\"ל ודוק:<br><b> ועל </b> דברי התוס' דפ' ד\"א שכתבנו דס\"ל דהך דרש' דהתורה אמרה יבא איסור נבלה כו' אינו אלא למאן דס\"ל איסור כולל אבל לר\"ש לית ליה הך דרש' ק\"ט דא\"כ בפרק ג\"ה דק\"ג היכי אמרינן בחד לישנא דר\"י ס\"ל דאיסור טריפה חייל אאיסור אמ\"ה מידי דהוי אחלב כו' ומאי ראיה התם שאני דטריפ' לגבי חלב הוי איסור כולל אבל לגבי אמ\"ה דלאו איסור כולל הוא כמ\"ש התוס' שם בסוף הדבור מנ\"ל דחייל וכן נמי קשה אמאי הוצרך תלמוד' התם לומר ואידך אחלב הוא דחייל דהותר מכללו ואמאי לא קאמר עדיפא מיניה דדווקא אחלב חייל משום דהוי איסור כולל ובשלמא לפי מ\"ש התוס' פרק אלו הן הלוקין ופ' ק\"מ דהך דרשא דהתורה אמר' כו' אתייא ככ\"ע וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל א\"ל דההו' לישנא דהתם ס\"ל לר\"י דאין אחע\"א אפילו בכולל ומוסיף וכמ\"ש התוס' שם בד\"ה מסי' דוקא גבי נבלה וחלב גלי קרא ומש\"ה קאמר שפיר דכי היכי דגלי קרא בטריפה דאחע\"א מה שא\"כ הדין בעלמא ה\"נ טריפה חייל אאמ\"ה אמנם לדעת התוספת דפ' ד\"א ליכא למימר הכי דר\"י לההוא לישנא לית ליה איסור כולל דאי ס\"ל הכי ע\"כ לית ליה הך דרשא דהתור' אמרה כמ\"ש וצ\"ע ותו ק\"ל טובא מהא דגרסינן פ\"ב דחולין דף ל\"ח ע\"א דבעי התם מסוכנת מנ\"ל דשרייא וקאמר דנפ\"ל מהכא דכתיב וחלב נבלה כו' ואמר מר התורה אמרה יבא איסור נבלה כו' יע\"ש והשתא אם איתא דלר\"ש דלית ליה כולל לית ליה הך דרש' א\"כ אכתי תקשי ליה דלר\"ש מסוכנת מנ\"ל דשרייא ולומר דלר\"ש ה\"נ דמסוכנת אסירא אין אלו אלא דברי תימא ותו דבהדייא קתני התם אמר רבי שמעון השוחט בלילה כו' הרי דר\"ש אית ליה דמותרת וצ\"ע ולכן נראה שאף התוס' פ' ד\"א ס\"ל דבנבלה כ\"ע מודו ואפי' ר\"ש דגזרת הכתוב היא וכמ\"ש בפרק אלו הן הלוקין אלא דק\"ל דבשלמא לר\"ש כיון דחזינן דס\"ל בעלמא דאין אחע\"א כלל עכ\"ל דס\"ל דלא ילפינן מנבלה דגזרת הכתוב היא דוקא בנבלה דר\"ש יליף מתרומה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת כדאיתא פ' כ\"ה אמנם למאן דס\"ל דאחע\"א באיסור כולל מנ\"ל דבקל על חמור לא חייל ולא נילף מנבלה אימא דאפילו בקל על חמור חייל ונילף מנבלה לכל התורה כולה כיון דלא ילפינן מקרא דומתו בו לכל התורה כולה כנ\"ל ודוק: אך ק\"ל מההיא דגרסינן פ' ג\"ה דק\"א ע\"ב ור\"י הגלילי לית ליה איסור כולל והתני' שבת ויה\"כ כו' וכתבו התוס' וז\"ל וא\"ת ומאי פריך שאני הכא דגלי קרא וי\"ל דפריך ולגמר מיניה וליכא למימר דאדרב' נגמר מתרומה כו' דלחומרא מקשי וילפינן מהכא כו' והשתא קשה דאם איתא דגבי נבלה כ\"ע מודו ואפי' ר\"ש א\"כ תקשי מקמי דליגמר מיניה ולא נילף מתרומה דלחומרא מקשינן כי היכי דפריך דלגמר משבת ועיין בתוס' פרק כ\"ה דקי\"ג ע\"ב ד\"ה ושאני כו' יע\"ש (שם) ויתיישב ודוק ועיין בתוס' כריתות סוף פרק דם שחיטה דבור המתחיל ומי אית ליה כו' עיין שם תו ק\"ל על דברי הריטב\"א ז\"ל דבנתנבלה ביה\"ך הו\"ל איסור מוסיף שהרי קודם שנתנבלה לא היה אסור אלא ביום הכפורים לבד הא למחר שרי וכשנתנבלה מגו דאיתוסף ביה איסור לשאר יומי איתוסף נמי ליוה\"כ והיה נראה ליישב במ\"ש רבינו פ\"ד מה' שבועות הלכה יו\"ד וז\"ל וכן אם אמר שבועה שלא אוכל היום וחזר ונשבע על הככר שלא יאכלנה ואכלה כו' אינו חייב אלא אחת כו' והראב\"ד ז\"ל השיגו דאמאי לא חייל בכולל דבתחילה לא נשבע אלא ליומו ולבסוף נשבע לעול' וכתב מרן ז\"ל דאין כאן שיבוש דמה לנו אם נשבע לעולם גבי אותו היום אין כאן תוס' כו' ודבריו ז\"ל באו סתומים האמנם בתשובות הרדב\"ז ז\"ל שנדפסו מחדש בהלכות הנזכר מבואר חילוק זה שכתב וז\"ל טעמו של רבינו דלא אמרינן איסור מוסיף אלא היכא שאיסור נוסף על החתיכה בעצמה בזמן שעדיין איסור הראשון עליה כגון חמותו ונעשית אשת איש דמגו דאיתוסף עלי' איסור א\"א איתוסף נמי משום חמותו ובזמן המגו עדיין שם חמותו עליה אבל הכא בזמן המגו דהיינו שאר הימים מותר היה לאכול הילכך לא אמרינן ביה מגו לאכלה ביום עצמו אלו דבריו ונאים הדברים למי שאמרן ואם כן ממילא מתרצתא היא לדעת הריטב\"א ז\"ל דה\"נ דכוותא וכמובן:<br><b> ויש </b> להבי' ראיה לחילוק זה מההיא דגרסינן ברפ\"ג דשבועות דכ\"ה מתיב רב המנונא לא אכלתי היום ולא הנחתי תפילין היום הרי זה חייב בשלמא לא אכלתי איתיה בלא אוכל אלא לא הנחתי תפילין מי איתיה בלא אניח והשתא קשה דמאי פריך מי איתיה בלא אניח הא איתיה שפיר כגון שנשבע שלא אניח תפילין בין בחול בין בשבת דמיגו דחייל אשבתות וי\"ט חייל נמי על ימי החול והתוס' ז\"ל הוקשה להו דלוקמא לברייתא בנשבע שלא הנחתי בשבת דאית' שפיר בלא אניח בשבת ותירצו דלמאי קתני לא הנחתי אי לאו לאשמועינן אע\"ג דליתיה בלא אניח דהיינו בנשבע שלא הנחתי תפילין בחול אבל מ\"מ אכתי תקשי דאפילו בנשבע בחול איתיה שפיר בלא אניח שנשבע שלא אניח בין בחול בין בשבת אלא משמע דס\"ל דכל כה\"ג לא חשיב כולל ומוסיף כיון דבזמן המיגו ליתיה לאיסור' קמא כלל ולדעת הראב\"ד ז\"ל אפשר לומר דס\"ל כמ\"ש הר\"ן ז\"ל משם הרמב\"ן בסוף פ\"ג יעויין שם ודוק ראיתי למו' הרב בספר עץ החיים דף ע\"ד שהקשה לסבר' רבינו ז\"ל מהא דפריך בגמ' בנדרים דכ\"ז לרב הונא דאמר לא שנו אלא שאמר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר דמיגו דאיתוסף יומא דהיתיר' חייל ופריך דכוותא גבי שבועות כו' שבועה שלא אוכל תאנים שבועה שלא אוכל תאנים וענבים וכדאמר רבא כו' ומשני ר\"ה לית ליה דרבא והשתא לסברת רבינו לוקמה בכה\"ג שנשבע שלא יאכל ככר זה היום וחזר ונשבע שבועה שלא אוכלנה דלא חייל לדעת רבינו ומנ\"ל דפליג אדרב' וע\"ש שהניחה בצ\"ע ולע\"ד נראה דל\"ק כפי מ\"ש הר\"ן ז\"ל שם וז\"ל דכוות' גבי שבועות כי אמר שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שלא אוכל תאני' וענבים לא חיילה שבועה בתריית' על התאנים כלל דלית ליה לר\"ה שתחול שבועה על שבועה אפי' בכולל ועדיין אין דעתי נוחה בזה דמ\"ש כי היכי דבשבועה ב' אינה חלה על התאנים מפני שכבר נשבע עליהם כך הנזירות אינו חל בכ\"ט יום שכבר נזיר בהם לפיכך אני אומר דכי אמרינן כו' ה\"ק שלא אוכל אותם כאחת כו' ואמרינן דרב הונא לא ס\"ל דרבא דכה\"ג ס\"ל לר\"ה דלא חיילה שבועה ב' כו' יע\"ש וא\"כ היא גופה מצינן למימר לדעת רבינו ז\"ל דמשום הכי לא קאמר בגמרא בכה\"ג שנשבע שלא אוכל ככר זה היום וחזר ואמר שלא אוכלנה לעולם משום דנהי דבאותו יום לא חייל מ\"מ למחר מיהא חייל שפיר דומיא דתאנים וענבים שכתב הר\"ן ז\"ל למאן דלית ליה כולל דאתאנים לא חייל ואענבים חייל וא\"כ איך קאמר במתניתין דאין שבועה בתוך שבועה הא כי היכי דבשבועה לא חייל על אותו יום דחייל למחר ה\"נ גבי נזירות לא חייל אכ\"ט יום וכקושית הר\"ן ז\"ל זה היה נ\"ל פשוט ושוב אחר זמן רב זה כמו עשרים שנה שכתבתי זה נדפס ס' לשון למודים למו\"ה ה\"י וראיתי לו בהלכות שתירץ כן אלא שאחר כך מצאתי למוהרש\"ק ז\"ל בח\"א סימן קצ\"ו שנסתפק בכעין נדון זה וכתב דל\"ד לנשבע שלא אוכל תאנים וענבים וחזר ונשבע שאוכל תאנים וענבים דחייל אענבים משום דהתם אפשר לקיים שבועתו תיכף בשעה שנשבע על הענבים אבל בנ\"ד שבאותו שעה א\"א לקיים שבועתו כלל לא חיילה כלל יע\"ש ומדברי מרן הב\"י ז\"ל נ\"ל שחולק עליו ממ\"ש בסימן רל\"ט וז\"ל ומ\"ש רבינו ונראה כיון שהטעם שאין הב' חיילא כו' אם אמר שלא אוכל בשר עשרים יום כו' זה דבר פשוט דשבועה ב' חיילא כיון דאית ליה רווחא אבל מ\"ש שאסור מכ' יום תימא הוא בעיני דמשמע לי דבכ\"ב יום סגי יע\"ש והשתא קשה דכיון דלפי דעתי אינו אסור אלא בכ\"ב יום איך כתב זה פשוט דשבועה ב' חיילא הא במחלוקת הוא שנוי דלדעת רבינו ז\"ל לא חיילא כיון שבעשרים יום אין כאן תוספת וכמ\"ש בכ\"מ ולדעת הראב\"ד חייל ואיך כתב נ\"ל דבכ\"ב יום סגי דמשמע דליכא מאן דפליג ואם נאמר דס\"ל למרן ז\"ל דאף לדעת רבינו אע\"ג דבאותו יום לא חייל שבועה ב' חייל' שפיר אשאר ימים א\"ל דמש\"כ זה דבר פשוט דהשבוע' ב' חיילא היינו לשיהא אסור בכ\"ב יום אבל אה\"נ דאעשרים יום לא חיילא שבועה ב' ודלא כמוהרש\"ק ז\"ל כנ\"ל ועיין בספר משפטי שמואל סי' קי\"א שנראה שאשתמיט מיניה דברי הר\"ן הללו ועיין במוהרדב\"ז ח\"א סי' רע\"ח ובמוהר\"א ששון סי' קצ\"ו ומן האמור בזה תשובה מוצאת למה שראיתי למוהר\"ם ן' חביב בקונטריס כפות תמרים דל\"ג שהקשה לדעת הפוסקים דשבועה חיילא בכולל אפילו בביטול מצוה בשב וא\"ת מההיא דגרסינן פ\"ק דנזיר ר\"ש נמי הכתיב מיין ושכר יזיר ההוא מ\"ל לאסור יין מצוה כיין הרשות ומאי היא כו' אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשת' וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חיילא אשבועה ורבנן נמי הא מ\"ל לאסור יין מצוה כיין רשות א\"כ כו' והשתא ק' דמאי פריך ורבנן כו' הא כיון דס\"ל לרבנן דר\"ש בעלמא דאיסור חל על איסור בכולל לא פריך קרא דמיגו דחל איין דרשות חל נמי איין דמצוה אכן לפי מ\"ש י\"ל דאיצטריך קרא אפי' בנשבע שבועה שאשתה היום וחזר ואמר הריני נזיר דלא מיקרי כולל כיון דבזמן המיגו ליתא לאיסור' קמא והכי מדוקדקים דברי רבינו זלה\"ה נזירות הו\"א יע\"ש האמנם אכתי קשה לדעת הראב\"ד ז\"ל דס\"ל בכה\"ג אמרינן מיגו וחייל ולכן נראה לע\"ד דלק\"מ משום דבפ' ג' מינין דף פ\"ד פריך בגמרא ויין יותר מכללו ק\"ו מטומאה ומה טומאה כו' יין שאינו סותר אינו דין שיותר מכללו ומשני אמר קרא מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות יע\"ש וא\"כ שפיר אצטריך קרא גבי נזיר משום דאי לאו קרא אע\"ג דבעלמא קיי\"ל דחייל בכולל הו\"א דנזיר קיל מק\"ו דטומאה והיינו דפריך בגמ' ורבנן הא מיבעי ליה כו' כנ\"ל נכון ומ\"מ לדאתאן ליישב דברי הריטב\"א נראה שהריטב\"א לא ס\"ל כחילוק זה שכתבנו בזה ממ\"ש בשמעתין לקמן סמוך ונראה גבי כ\"ג שבא על אחותו אלמנה בתי' הב' דחשיב איסור מוסיף מטעמא דלמחר תהא אסורה לכ\"ג שיתמנה אחריו של זה וכיון שאיתוסף בה איסור' לעלמא איתוסף נמי להאי כו' יע\"ש הרי דאע\"ג דבזמן המיגו ליתי' לאיסור' קמא אפי' הכי חשיב לה איסור מוסיף ואם כן הדק\"ל וצ\"ע תו ק\"ל בדברי הריטב\"א ז\"ל דאיך אפשר לומר דבנתנבלה בי\"ה לא חייל איסור נבלה איה\"כ ואפי' רבנן מודו הלא בי\"ה אינו חייב אלא בככותבת ונבלה לר\"ש דאית ליה כ\"ש למכות אפי' בכ\"ש מחייב ולרבנן בכזית מיהא מחייב ואם כן מכי אכיל כזית הרי נתחייב בנבלה ומבואר הוא דאפי' ר\"ש דס\"ל כ\"ש למכות בי\"ה מודה דבעי בככותבת וכמו שנראה מדברי הי\"מ שכתב לעיל דבי\"ה ביתובי דעתא תליא מילתא ובהדי' אמרינן בפ\"ג דשבועות דאע\"ג דנשבע שלא לאכול נבלות אין שבועה חלה עלה משום דמושבע מה\"ס ואין אחע\"א במפרש חצי שיעור כ\"ע מודו דשבועה חלה עליו וא\"כ מכ\"ש בשאר איסורין דודאי איסור חל על איסור בכה\"ג וליכ' למימר דהריטב\"א ס\"ל כחד תי' שכתבו התוס' דלר\"י דס\"ל חצי שיעור אסור מן התורה אין שבועה חל' עליו שהרי מבואר מדבריהם שלא כתבו כן אלא גבי שבועה ולענין קרבן משום דבעינן שישנו בלאו והן ובנשבע שיאכל חצי שיעור מנבלה ודאי לא חייל אבל לענין מלקות דלא בעינן לאו והן מודו התוס' דבנשבע שלא יאכל חצי שיעור נבלה שבועה חלה עליו ולא אמרינן אין אחע\"א כיון דבאיסור הראשון אין כאן לאו או עשה אלא איסור גרידא ועיין במה שכתב המש\"ל פ\"ד מהלכות שבועות ה\"א ובמה שכתבו התוס' ז\"ל פג\"ה דק\"ב ע\"ב ד\"ה שאין ע\"ש ותו דאכתי תיקשי לר\"ל דס\"ל דחצי שיעור דרבנן א\"כ תיקשי ליה בריית' הלזו דפטר ר\"ש בנתנבלה בי\"ה ואי ס\"ל דלר\"ל ברייתא מתוקמ' בנתנבלה בעי\"ה דוקא זה ודאי דוחק כי על כל אלה דבריו ז\"ל צ\"ע: כתבו התוס' ז\"ל פ' ד\"א דאיסור מוסיף חייל לר\"י אפילו קל על חמור והביאו ראיה לזה מפרק אמרו לו גבי אם זקן נשאה כו' דס\"ל לר\"י דאיסור כרת חייל על חייבי מיתת ב\"ד יע\"ש ובהכי ניחא לי מאי דהוה ק\"ל על רבינו ז\"ל שהשמיט בה' א\"ב הא דאמרינן בשמעתין כ\"ג הבא על אחותו אלמנה אינו חייב משום אלמנה ובין לא\"ד קמא ובין לא\"ד בתרא אפי\"ה רבנן דר\"ש מודו בהא משום דאין איסור קל חל על חמור אכן כפי דברי התוס' הללו ניחא שפיר דאע\"ג דאמרינן הכא דלרבנן דר\"ש מודו דקל על חמור לא חייל לא קי\"ל כותיה אלא כר\"י דנימוקו עמו דס\"ל דבאיסור מוסיף אפי' קל על חמור חייל וכמו שפסק בפ\"ד מה' שגגות ה\"ב יע\"ש והא דשמעתין איסור מוסיף הוא כמ\"ש התוס' ודוק מצינו לרש\"י ז\"ל כלל מחודש שכתב בפג\"ה דק\"א ע\"ב דאיסור מוסיף מיקרי אע\"ג דלא ניתוסף ביה שום איסור מחדש אלא שנתחדש בו חיוב מיתה שכ\"כ שם דשבת לגבי יו\"ה איסור מוסיף הוא דאיתוסף ביה מיתת ב\"ד וצ\"ע ממ\"ש רש\"י בפרק ד\"א דל\"ד ע\"א ד\"ה מעיקרא דזר ששמש בשבת לא מקרי מוסיף כיון שלא ניתוסף בו איסור בחתיכה זו עצמה ולפי מ\"ש בג\"ה הרי שבת איסור מוסיף הוא דמעיקרא משום זרות לא היה חייב אלא מיתה בי\"ש וכי אתי שבת ניתוסף בו מיתת ב\"ד ואמאי אינו חייב שתים לר\"י דהא ר\"י אית ליה איסור מוסיף כמ\"ש שם סמוך ונראה ואולי נאמר דר\"י כר\"ש ס\"ל דזר ששמש חייב מיתת ב\"ד כדאית' בהנשרפין ויותר נראה לומר דאיסור מוסיף שכתב רש\"י ל\"ד אלא איסור חמור קאמר דס\"ל לר\"י הגלילי דבאיסור חמור אחע\"א ודוק: כתבו התוס' פרק ד\"א דל\"ב ע\"ב ד\"ה איסור כולל משם ר\"י דלההוא לישנא דקאמר התם דר\"י ס\"ל איסור כולל ס\"ל דא\"א ונעשית חמותו לא חשיב איסור כולל אע\"ג דאיתסר בשאר קרובות כיון שאינם משם א' יע\"ש וזה כלל גדול דכל שאינן משם א' לא אמרינן כולל ומבואר שם פד\"א דההיא לישנא מסקנ' דגמרא היא התם ועיין בהרב ח\"ה ז\"ל וי\"ל לכאורה מההיא דפג\"ה דפרכינן ור\"י הגלילי לית ליה איסור כולל והתניא י\"ה ושבת כו' וכתבו התו' שם משם ר\"י גופיה דהשתא ס\"ד דלאו איסור בת אחת היא אלא חשיב שבת קדים משום דקביעא וקיימא יע\"ש הרי די\"ה חשיב ליה איסור כולל מטעמא דמיגו שנאסר באכילה נאסר במלאכ' אע\"ג דאינן משם א' אמנם אחר ההתבוננות הא ודאי לאו מילתא היא דמעולם לא כתבו התוס' כן אלא אליבא דר\"י דס\"ל דא\"ח ונעשית חמותו נדון כזיקה ראשונה אמנם לרבנן דר\"י דס\"ל התם דנדון בחמור' ע\"כ דס\"ל דא\"א ונעשית חמותו חשיב איסור כולל דאל\"כ אמאי חייב משום חמותו הא אין אחע\"א כלל וקי\"ל הלכה כרבנן כמ\"ש הרע\"ב והרמב\"ם בפיה\"מ ובפ' מה' סנהדרין וא\"נ משום הכי קאמר התם בג\"ה די\"ה לגבי שבת חשיב איסור כולל לר\"י הגלילי דר\"י הגלילי ס\"ל כרבנן דר\"י ואין להקשות מהא דפרק ג\"ה למ\"ש הריב\"ש דלא שייך כולל אלא כשהפעולה אחת אבל אם נשבע שלא יאכל מצה ושלא ילבש בגדי משי לא חשיב כולל כיון שהן ב' פעולות שהרי י\"ה חשיב ליה הכא איסור כולל אע\"ג דאכילה ומלאכה ב' פעולות דהמעיין בדברי הריב\"ש שם יראה שלא כ\"כ אלא דוקא גבי שבוע' ומטעמא דכיון שהן ב' פעולות חשיב כאלו פרט שבועה אכל א' וא' משא\"כ בשאר איסורים דעלמא ודוק ועל פי האמור יש לי מן הקושי על מ\"ש הרב ל\"מ ז\"ל בפ\"ב מה' אלו הלכה ז' ליישב השגת הראב\"ד ז\"ל שהשיג על רבינו במ\"ש דהבא על בת בתו מנשואתו חייב ב' והשיג עליו דאלו ה\"ב אינן אלא לקוברו בין רשעים גמורים ותמה עליו למה לא הוקשה לו כן בהבא על אמו שכתב שם רבינו שחייב ב' ותי' דסובר הראב\"ד שאם נשא אשה ואח\"כ בא על בתה אינו חייב אלא משום אשה ובתה לבד כו' וא\"כ לא משכחת לה דחייב ב' אלא בשאנס אשה וילדה בת ונאסרה משום בתו ואח\"כ נשא האנוס' ונאסר' משום בתו ומשום בת אשתו והשתא ודאי אינו חייב ב' חטאות משום דאין אחע\"א דהשתא אין האיסור בבת אחת כו' יעוין שם וק\"ט שהרי איסור כולל הוא כשנשא האנוסה מיגו דאיתסר בשאר קרובות נאסר נמי בבתו משום בת אשתו דומיא דא\"א ונעשה חמותו ממש ואע\"ג דאינן משם א' חשיב איסור כולל לדידן דקי\"ל כרבנן דר\"י וצ\"ע: כתב מוהרימ\"ט לקמן בשמעתין גבי הא דאמרי' חזר ובא עליה עשאה חללה דכי אמרינן דאין איסור חע\"א היינו דוקא לחייבו ב' משום אלמנה ומשום אחותו אבל אם התרו בו משום אלמנה ולא משום אחותו או שהיה שוגג באחותו ומזיד באלמנה פשיט' דחייב דמשום שהיא אחותו לא גרעא מאלמנה דעלמא א\"ד ז\"ל ואני אומר מאי דפשיטא ליה להרב ז\"ל טובא לדידי צריכה רבה ודבריו ז\"ל הפך דברי התוס' פ' ד\"א ד\"ה חמותו כו' וז\"ל וליכא למימר דמשמע ליה נידון בחמותו ולא חל כלל איסור ואם לא התרו בו משום חמותו אלא משום א\"א פטור כו' והשתא אם איתא לדברי הרב ז\"ל דהיכא דהתרו בו משום אלמנה אע\"ג דאין אחע\"א חייב א\"כ מאי האי דכתבו דמשמע ליה למקשה כו' והיכי מצינן למימר דמשמע ליה למקש' הכי דא\"כ תקשי ליה לדידיה אפי' נימא דר\"י לית ליה איסור מוסיף מ\"מ כל היכא שהתרו בו משום א\"א חייב לכ\"ע דומיא דזונה ונעשית חללה דאע\"ג דלא הוי איסור כולל ומוסיף אפ\"ה אם התרו בו משום אלמנה חייב לדעת הרב ז\"ל ומאי האי דקאמר ותו חמותו ונעשית א\"א איסור מוסיף הוא הא אע\"ג דלא הוי איסור מוסיף תיקשי ליה גם בפ' הנשרפין דף פ\"א ד\"ה לידון כו' כתבו וז\"ל לענין קרבן קא פריך א\"נ אם התרו בו משום א\"א ולא משום חמותו יע\"ש והשתא ק\"ל דאי משום ה\"ט קא פריך אמאי הוצרך רב אדא ב\"א לומר דלידון נמי אאיסור א\"א דהא א\"ר אבהו כו' הא אפי' לית ליה לר\"י איסור מוסיף אפי' הכי ק' גם הריטב\"א ז\"ל בשיטה כ\"י למס' יבמות כתב אהא דאמרינן א\"ל בתרי קטלי קטלת ליה וז\"ל הוי יודע דאפי' מאן דאית ליה איסור מוסיף אהני לן שאם לא התרו בו משום חמו' והתרו בו משום א\"א נדון משום א\"א והא דקתני נדון בחמותו כגון שהתרו בו משום חמותו או משום ב' עכ\"ל הרי מבואר דדוק' למאן דאית ליה איסור מוסיף אהני לן שאם התרו בו כו' אבל למאן דלית ליה אחע\"א וא\"נ היכא דליכא לא א\"מ ולא א\"כ לא מהני התרו בו גם רש\"י ז\"ל פ' כ\"ה דקי\"ד ע\"א ד\"ה ומר כתב וז\"ל ומאן דאמר אינו לוקה אאכילה דאם לא התרו בו משום חלב אלא משום בשר בחלב אינו לוקה דלא אתיא איסור בב\"ח וחייל אחלב ע\"כ הנה מבואר בהדיא שלא כדברי מוהרימ\"ט זכרונו לברכה ודבריו צריך עיון: כתבו התוס' פד\"א דל\"ג ע\"ב דאיסור כולל בקל על חמור לא חייל ומשמע מדבריהם דלכ\"ע לא חייל ממה שהק' שם מהא דר\"מ דלקמן וכ\"כ בשבועות פ\"ג דכ\"ד ע\"ב ד\"ה מיגו דשבועה שלא אוכל תמרים וחלב אע\"ג דבקל על חמור לא חייל חלב קיל הואיל והותר מכללו יע\"ש ולפי דבריהם יש לדון בדבר חדש דמי שנשבע שלא יאכל חמץ ושאר פירות לא חייל בכולל משום דהוי קל על חמור וצ\"ע דבתוספתא הביאוה התוס' שם ד\"ה אלא התם דשבועה חל על פיגול בכולל לרבנן אע\"ג דהוי קל על חמור דפיגול במיתה וכעת צ\"ע יע\"ש ומבואר מדבריהם שם דר\"י בעל התוס' נמי הכי ס\"ל וק\"ל ממ\"ש בפ' ג\"ה דק\"א ד\"ה ואיסור כולל לית ליה שכתבו שם משם ר\"י דהשתא ס\"ד דלאו איסור בת אחת היא אלא חשיב שבת קדים משום דקביעה וקיימא והשתא קשה דא\"כ היכי הוה ניחא ליה למקשה במלתא דר\"י גופיה דהא לו יהי דס\"ל לר\"י הגלילי בעלמא איסור כולל הא בקל על חמור לכ\"ע לא חייל ומאי משני איפוך הא אכתי תקשי ליה מילתיה דר\"ע דהיכ' חייל איסור כולל בקל על חמור דיה\"ך לגבי שבת קל על חמור הוא דזה זדונו בכרת וזה במיתת ב\"ד ויש ליישב דודאי למאי דהוה ס\"ד דשבת לגבי יוה\"כ חשיב שבת קדים ודאי דהוה ס\"ל דאיסור כולל חייל בקל על חמור כדנפ\"ל מקרא דיוה\"ך הוא אמנם לפי מאי דמסיק דשבת ויה\"כ חשיב איסור בת אחת א\"כ מקרא די\"ה הוא ליכא למילף מידי דהתם שאני דהוי בת אחת ולעולם דבכולל קל על חמור לא חייל וההיא דפרק ד\"א דפריך והאמר ר\"י הבערה ללאו יצאת אתא לפום מסקנא דג\"ה ודוק:<br><b> גרסינן </b> בפ' כ\"ה דקי\"ג אמר שמואל גדי לרבות את החלב כו' וסבר שמואל אחע\"א והאמר שמואל משום ר\"א מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת אבע\"א בעלמא קסבר איסור חע\"א ושאני התם דמיעט רחמנא ומתו בו כי יחללוהו ואב\"ע בעלמא אין אחע\"א ושאני הכא דרבי רחמנא גדי כו' והנה רבינו ז\"ל נראה שפוסק כאבע\"א קמא שהרי בפ' ז' מה' תרומות פסק להא דשמואל אע\"ג דבעלמא קי\"ל דאחע\"א באיסור כולל וה\"נ איסור כולל הוא כמבואר אלא משמע דס\"ל דשאני הכא דגלי קרא והנה מסוגיא זו מבואר דהא דאמרינן כהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה ה\"ד בשנטמא התרומה ואח\"כ הגוף דאז שייך טעמא דאין אחע\"א אבל אם נטמא הגוף ואח\"כ נטמא הבשר לכ\"ע חייב מיתה דאיסור מיתה קדים וליכא טעמ' דאין איסור חע\"א כלל דהכי אמרינן בהדיא פג\"ה דקאמר גבי קדשים דלר' יוסי הגלילי דאמר טמא שאכל את הטמא פטור מטעמא דאין אחע\"א מודה הוא דאם נטמא הגוף ואח\"כ נטמא הבשר דחייב משום דאיסור כרת קדים וכן כתבו התוס' שם ד\"ה בנטמא דלפי האמת בנטמא הגוף ואח\"כ נטמא התרומה חייב וכתבו שכן משמע בפ' כ\"ה וכ\"כ בפ' הנשרפין ד\"ה פרט יע\"ש והיינו ודאי מדאקשינן וסבר שמואל אחע\"א והאמר שמואל כו' ואם איתא דאפי' בנטמא הגוף תחילה קא פטר שמואל מאי פריך הא התם ע\"כ לא משום טעמ' דאין אחע\"א הוא שהרי אפי' בנטמא הגוף תחילה דלא שייך ה\"ט קא פטר אלא ודאי דבנטמא הגוף תחילה ס\"ל לתלמודא דחייב ועל פי האמור הנה מקום ליישב מה שהקשה הרב לח\"מ ז\"ל פי\"ט מה' סנהדרין על מה שפסק רבינו ז\"ל שם דזר שאכל תרומה בין טמאה בין טהורה חייב מיתה והק' דכיון דבזר לא ידעינן דחייב מיתה אלא מדכתיב ומתו בו כי יחללוהו וסמיך ליה וכל זר לא יאכל קודש כדאיתא פרק הנשרפין א\"כ כיון דבכהן עצמו דעיקר קרא כתיב ביה אם אכל תרומה טמאה אינו לוקה ואם כן זר דיליף מיניה היכי נימ' דאפי' תרומה טמאה חייב הרי דיו לבא מן הדין להיות כנדון ואף שיש לומר דס\"ל לרבינו דדוקא גבי כהן כיון שהוא מותר בתרומה הוא דאמרי' דפטור משום דאוקי טומא' בהדי טומאה והוה ליה כתרומה טהורה דהוא מותר בה אבל בזר דלעולם אסור בתרומה א\"כ כשהוא טמא והיא טמאה דהוי קודש לגבי' חייב מ\"מ אין זה מספיק לחייב מיתה מסברא זו כיון שאין לו ראייה ברורה את\"ד יע\"ש האמנם לפי האמור יציבא מילתא ואין כאן קו' כלל דמשום הכי כתב רבינו ז\"ל זר שאכל תרומה טמאה חייב משום דכיון דאיסור זרות קדים איסור מיתה לא פקע מיניה והוה ליה דומיא דכהן טמא ממש דבנטמא הגוף תחילה חייב כמ\"ש ודוק אלא שמדברי רבינו שסתם וכתב בה' תרומות דכהן טמא שאכל תרומה טמאה אינו לוקה ולא חילק בין נטמא הגוף תחילה משמע דס\"ל דבכל ענין פטר קרא וההיא דפכ\"ה אפשר לומר דלפום ס\"ד דהוה ס\"ל דטעמא דשמואל משום דס\"ל דאין אחע\"א ה\"נ ס\"ל דבנטמא הגוף תחילה חייב דלא שייך טעמא דאין איסור חע\"א כלל אמנם למאי דמשני דבעלמא ס\"ל דאחע\"א ושאני הכי דגלי קרא אית לן למימר דאפי' בנטמא הגוף תחילה פטר קרא ולא משום דאין אחע\"א כיון דבעלמא קי\"ל דאחע\"א בא\"כ וכיוצא וא\"כ הכא גזרת הכתוב היא דכל שהתרומה טמאה אינו חייב וא\"כ מה\"ט נמי אפי' נטמא הגוף תחילה פטור ולזה נראה שכונו התוס' פג\"ה שכתבו וכן משמע בפ' כ\"ה ולפי האמור לעיל הרי מבואר הוא להדיא ומאי משמע שכתבו אלא משום דאיכא לדחויי כמ\"ש וא\"כ מעתה קו' הלח\"ם הדרא לדוכתא ולכן נרא' דטעמו של רבינו כמ\"ש הוא ז\"ל ומה שהק' דאין זה מספיק לחייב מיתה בסברא כזו יראה לע\"ד דהכריחו לרבינו כן מהא דתנן בתרומות ופסקה רבינו פ\"ו מה' תרומות דזר שאכל תרומה טמאה משלם קרן וחומש ובפרק כלל גדול אמרינן רבא אמר מיתה במקום כרת עומדת וחומש במקום קרבן וקי\"ל כרבא ואם איתא דזר שאכל תרומה טמאה אינו חייב מיתה ואפי' מלקות אין בו דומייא דכהן טמא א\"כ היכי קאמר רבא דחומש במקום קרבן הרי מצינו דחייב חומש אפי' במקום דליכא מיתה דאי חומש במקום קרבן קאי היכי מחייב אלאו הא אמרינן בפרק כלל גדול דשבועת ביטוי דחייב עליה קרבן חידוש הוא דבכל התורה לא אשכחן לאו דמייתי עליה קרבן והכא מייתי ועיין בהרב פ\"ד בדרך מצותיך ד\"ע ע\"ג ודוק עוד כתב הלח\"ם שם וז\"ל גם מ\"ש בהלכות תרומות שכהן טמא שאכל תרומה טמאה אינו לוקה אין זה במשמע דברי הגמ' דשם לא אמרו אלא שאינו במיתה משום שנאמר גבי מיתה חילול אבל מלקות מיהא איכא אלו דבריו יע\"ש ולדעתי לק\"מ וכנראה דאישתמיט מיניה סוגייא דפרק כ\"ה שכתבנו דמשם בארה דאפי' מלקות אין בו דאם איתא מאי פריך בגמ' וסבר שמואל אחע\"א והאמר שמואל כו' הא מדלא קא פטר שמואל אלא ממיתה אבל מלקות מיהא מחייב אדרבא מוכח מינה דס\"ל דאחע\"א דאי אין אחע\"א אפי' מלקות לא לחייב שהרי כהן טהור שאכל תרומה טמאה אינו אלא בעשה וכיון דאיסור הגוף לא חייל האיסור טומא' עצמה אפי' לאו אין בו וכ\"נ כי משני ואבע\"א בעלמא קסבר שמואל אין איסור חע\"א ושאני בו\"ח דרבי רחמנא גדי איך אפשר לומר הכי דאם איתא אפי' מלקות נמי לא לחייב אלא ודאי משמע דס\"ל לתלמודא דשאינו במיתה דקאמר שמואל לאו בדוקא ואפי' מלקות אין בו וזה פשוט:<br><b> כתב </b> רבינו פ\"ג מה' מאכ\"א וז\"ל תלש אמ\"ה ונטרפה בנטילתו חייב ב' משום אמ\"ה ומשום טרפה שהרי ב' האיסורים כו' והק' הפר\"ח חי\"ד סי' ס\"ב סק\"א וז\"ל וק\"ט בדבריו חדא שהרי הרב פוסק כמ\"ד איסור חע\"א באיסור מוסיף וכמ\"ש בפי\"ז מה' איסורי ביאה ואמ\"ה איסור מוסיף מקרי שמעיקרא לא נאסר לב\"נ ועכשיו נתוסף בו איסור לב\"נ וא\"כ למה כתב הרב ונטרפה בנטילתו דמשמע שאם היה טריפה מקודם לא אתי אמ\"ה וחייל אאיסור טריפה ועוד שהרי כתב אח\"כ שהתולש חלב מן החי לוקה שנים אלמא אתי איסור אבר מן החי וחייל כו' יעיין שם והנה קושיא הא' שהקשה הרב היא קו' ראויה אליו וכבר התוס' ז\"ל פ' ג\"ה דק\"ג ד\"ה מ\"ס הקשו קו' זו לר\"י דקאמר התם מ\"ס בהמה בחייה לאברים עומדת דמשמע דאי לאו לאברים עומדת דאיסור טריפה קדים לא אתי איסור אמ\"ה וחייל ובפ\"ג דשבועות ס\"ל לר\"י איסור כולל וכ\"ש איסור מוסיף ותי' דאע\"ג דפי' התם מתניתין בכולל לדידיה לא ס\"ל הכי יע\"ש אכן לדברי רבינו ז\"ל צ\"ע דכיון דהוא ז\"ל פסק בעלמא דאח"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חזרה </b>\n<b> להיות גרושה כו' נתוסף בה כו'.</b> הנה בפ' הע\"י דע\"ז ע\"ב אמרינן אמר רבא מנא הא מילתא דאמור רבנן אין חללה אלא מאיסורי כהונה דתניא לא יאמר גרושה בכ\"ג ותיתי בק\"ו מכהן הדיוט כו' למה נאמרה אלא כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה בכהן הדיוט כו' ופרש\"י בד\"ה כשם וז\"ל ללמדך שאם זונה וחללה וגרושה היא לוקה עליה אף משום גרושה כו' הנה הריטב\"א ז\"ל פי' פירוש אחר וז\"ל פי' שחייב על גרושה לחודה אע\"פ שאינה זונה דהא פלגא קרא ואשה גרושה מאישה לא יקחו ללמד שילקה עליה בפ\"ע וה\"ה על חללה או זונה בפ\"ע הא לא\"ה הו\"א דאינו חייב עד שיהו כולן בה כו' אבל ליכא לפרושי כדפרש\"י דקרא אתא לחלקן ולחייבן על כולן דאם כן תפשוט מהכא דאחע\"א בא\"מ מיהא ותקשי לכולהו תנאי דפליגי בהא ונימא להו קרא למאי אתא כו' יע\"ש ולע\"ד נראה דאין כאן מקום קו' כלל לפרש\"י ז\"ל דאי' למימר דמאן דלית ליה איסור מוסיף איצטריך קרא לחייבו על כולן היכא דהוו איסור בת אחת כגון בכהן שהביא ב' שערות אחר שנתגרשה ונתחללה וכמ\"ש תוספי הרא\"ש לקמן בההיא דר\"א ועיין במוהרימ\"ט וא\"כ איכא למימר דאפי' מאן דלית לי' בעלמא איסור מוסיף הכא שאני דגלי קרא ולא ילפינן מינה לעלמא דאיסור כהונה שאני ואע\"ג דכ\"ג שבא על אחותו אלמנה אמרינן לעיל דאינו חייב משום אלמנה דאין אחע\"א התם שאני דהוה איסור קל דכהונה על איסור חמור דאחותו אבל באיסורי כהונה גופייהו מודו כ\"ע דחייל ולא ילפינן מיניה לעלמא ואדרבא לפי הריטב\"א ז\"ל דקרא אצטריך לחייב על גרושה לחודה דהו\"א דאינו חייב עד שיהיו כולן בה ק\"ל דתקשי ליה דהניחא לרבי יאשיה דאמר כל מקום שנאמר ו' להוסיף הוא בא אבל לר' יונתן דס\"ל ו' לחלק ל\"ל קרא והיאך הוה ס\"ד דאינו חייב עד שיהיו כולן בה וקי\"ל בעלמ' הלכתא כר\"י כמ\"ש ז\"ל וצ\"ע אך אי קשיא לפרש\"י ז\"ל הא קשיא דלרבנן דס\"ל בעלמא אחע\"א באיסור מוסיף קרא למאי אצטריך וכי תימא דמינה ילפינן שאני כהנים דריבה בהן מצות יתירות וכמו שהקשה מוהרימ\"ט ז\"ל וכתב דע\"כ לומר דאתא לחלק אפילו שלא כסדרן אלא דזה תימה דא\"כ ברייתא דלעיל דבעי כסדרן לא אתיא כרבנן יע\"ש והיה אפשר לומר דרבנן דס\"ל בעלמא אחע\"א באיסור מוסיף אצטריך קרא לכדתניא בתורת כהנים פ\"ב וז\"ל יאמר אלמנה כו' מה ת\"ל גרושה שאלו נאמר אלמנה ולא גרושה הייתי אומר אלמנה שהיא מותרת לכהן הדיוט זרעו ממנה חולין גרושה שהיא אסורה לכהן הדיוט יהא זרעו ממנה ממזר ת\"ל גרושה ולא יחלל ע\"כ ולפ\"ז צ\"ל דהך ברייתא דתלמודא דידן ס\"ל בעלמ' דאין אחע\"א אפילו בא\"מ ומש\"ה איצטריך הכא קרא להכי. האמנם הנראה ודאי דהך ברייתא דתורת כהנים אתיא אליב' דר\"ע דס\"ל בעלמא דיש ממזר מחייבי לאוין ומשו\"ה איצטריך ליה קרא דגרושה דלא נימא דזרעו ממנה ממזר כשאר חייבי לאוין אמנם לרבנן דר\"ע דס\"ל בעלמ' דאין ממזר מחייבי לאוין א\"כ קשה למאי אצטריך ומהיכא תיסק אדעתין דזרעו ממנה ממזר ולכן הנראה עיקר כמ\"ש מוהר\"י מ\"ט דלרבנן ע\"כ קרא אצטריך לחלק אפילו שלא כסדרן וברייתא דלעיל ע\"כ דלא אתי' כרבנן ובהכי ניחא לי לשון רש\"י ז\"ל שכתב לעיל ד\"ה והרי אלמנה לכ\"ג כו' וכן זונה מביאת פסולין שבא עליה כ\"ה נקראת חללה ללקות עליה משום חללה כו' והוא תימה דהא אין אחע\"א והיאך לוקה עליה משם חללה אחר שנעשית זונה וליכ' למימר דמיירי בכהן שהביא ב' שערות אחר שנתחללה כמ\"ש תוספי הרא\"ש בההיא דרב אשי דמי הכניסו בתגר זה לרש\"י ז\"ל וכבר מהר\"י בירב בשיטה כ\"י נתקשה בזה וכתב שאינו לשון רש\"י אכן כפי מ\"ש הנה נכון דרש\"י ז\"ל אליבא דהלכתא קאי דקיימא לן בעלמ' כרבנן דאחע\"א באיסור מוסיף ואם כן ע\"כ קרא אתא לחלק אפילו שלא כסדרן ובריית' דבעי כסדרן אתא דלא כהלכת' וההיא דרב אשי נמי דלקמן מתוקמ' כפשטא ולא צרכינן לאוקמ' בכהן שהביא ב' שערות כמ\"ש הרא\"ש ובהכי ניחא נמי דברי רי\"ו שהביא מוהר\"י בירב ז\"ל שכתב דכהן הבא על אחותו לוקה ב' משום זונה ומשום חללה דסבירא ליה כדעת רש\"י שכתבנו ועיין בתוספת זבחים דמ\"ב:"
+            ],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שנתאלמנה מאנשים הרבה אין לוקין עליה אלא אחת על כל ביאה כו'.</b> בריית' פרק עשרה יוחסין דף ע\"ז ת\"ר אלמנה אלמנה אלמנה אינו חייב אלא אחת ופרכינן עלה האי אלמנה ה\"ד אי לימא שבא על אלמנת ראובן ועל אלמנת שמעון כו' אמאי אינו חייב אלא אחת הרי גופין מוחלקין והרי שמות מוחלקין כו' לא צריכ' שבא על אלמנת ראובן שהיתה אלמנת שמעון וכתבו התוספות שם בד\"ה הרי גופין וז\"ל נראה דבכדי נקט שמות מוחלקין שהרי בא על ג' נשים נידות כו' חייב על כל אחת כו' וראיתי למוהרימ\"ט ז\"ל שם שהקשה דשאני התם דדרשי' בכריתות ואל אשה לחייב על כל אשה בפני עצמה וכ\"ת נילף מיניה חייב כריתות שאני יע\"ש מה שתי' ולי נראה דלק\"מ דבריש פרק ב' דכריתות אמרינן דהבא על חמש שפחות חרופות בהעלם אחת חייב על כל אחת ונפ\"ל מקרא דכתיב והיא שפחה הרי אע\"ג דשפחה חרופה לאו מחייבי כריתות היא אמרינן גופין מוחלקין וא\"כ ילפינן מינה שפיר עוד הקשה משם תוספי הרא\"ש מהא דאמרינן פרק ג\"ה דק\"ב במ\"ה ובשר מן הטריפה לרשב\"ל חייב ב' לר\"י אינו חייב אלא א' אמ\"ה ובשר מן הטריפה לדברי הכל חייב ב' ומוקי לה התם רב יוסף הא דקאמר חייב ב' בשני בהמות וא\"כ רישא נמי דקאמר במ\"ה וטריפה ע\"כ בב' בהמות מיירי ואפי\"ה אמרינן דלר\"י אינו חייב אלא אחת ומוהרימ\"ט ז\"ל כתב דלק\"מ דהתם לא מקרי גופין מוחלקין הואיל ויכול לאוכל בבת אחת אבל הכא בעילות מוחלקין לגמרי א\"ד יע\"ש ואין תי' זה מעלה ארוכה לדעת תוספות רי\"ד ז\"ל שכתבו בשמעתין ונ\"ל דגם בבהמה נמי אמרינן גופין מוחלקין בב\"ח דמה לי רבע ה' בהמות מה לי בא על ה' נדות וכן אם אכל אבר מ\"ה מה' בהמות או שתולש חלב מה' בהמות ואכל כו' חייב על כל א' כו' יע\"ש הרי בהדיא גבי אכילה נמי אע\"ג דיכול לאוכלן בבת אחת סבירא ליה דאמרינן גופין מוחלקין והנה מהך חלוקה דבשר מן החי ובשר מן הטריפה דקאמר לר\"י דאין חייב אלא אחת הי' אפשר לומר דל\"ק דמיירי באוכל כזית מטריפה שנשחטה משו\"ה אינו חייב אלא א' דדוקא בב\"ח אמרינן גופין מוחלקין כמ\"ש תוספת רי\"ד בהדייא אלא דאכתי קשה מריש' דקתני אמ\"ה ובשר מ\"ה לר\"י חייב ב' לר\"ל אינו חייב אלא אחת והשת' קשה כיון דבב\"ח גופין מוחלקין הן אפילו לר\"ל חייב שנים וליכ' למימר דפלוגת' דריש' מיירי בבהמה א' וסיפא דקאמר לדברי הכל חייב ב' מיירי בב' בהמות והא כדאית' והא כדאית' דהא לית' דאכתי סיפא דקאמר אמ\"ה ובשר מן הטריפה לד\"ה חייב ב' כיון דמיירי בב' בהמות מאי איריא טריפה דהו\"ל לאוין מוחלקין אפי' אמ\"ה חייב ב' כיון דגופין מוחלקין וכבר אפשר לומר דסיפ' נמי מיירי באוכל כזית מטרפה שנשחט' דלא חשיב גופין מוחלקין אלא דמ\"מ זה דוחק דא\"כ ריש' לא הוי דומיא דסיפא ולכן נראה שאף תוספת רי\"ד לא כתבו כן אלא דוקא כשאכלן בזא\"ז דומיא דבעילות אבל אם אכלן בבת אחת אע\"ג דגופין מוחלקין הן אינו חייב אלא א' וההיא דג\"ה מיירי כשאכל בבת אחת אלא דמ\"מ כל כי האי הי\"ל לפרש וכפי מה שאכתוב לקמן יש ליישב דבריו וראיתי להתוספת פרק ד' מיתות דנ\"ד ע\"ב ד\"ה הנרבע לזכר שכתב וז\"ל אע\"ג דגופין מוחלקין לא מיחייב לר\"י אלא אחת וגבי ה' נידות כו' דמחייב משום דדרשינן ואשה לחלק כו' ע\"ש והנראה שדבריהם סותרים למ\"ש בשמעתין וס\"ל דדוקא נקט תלמוד' הכא גופין מוחלקין ושמות מוחלקין אבל גופין מוחלקין גרידא לא מהני אלא דוקא גבי ה' נידות דגלי קרא ומה שהוכיחו בשמעתין ממאי דלא משני שבא על שלש אלמנות של אדם א' לא מכרעא להו מילתא ועיין בהרב ח\"ה ז\"ל האמנם לדברי התוספות דשמעתין ק\"ט דמה יענו לההיא דפרק ד' מיתות וכבר היה אפשר לומר דהתוס' דשמעתין ס\"ל דלא אמרינן גופין מוחלקין אלא דוק' גבי בני אדם דחשיבי דומיי' דחמש נדות אבל בהמה לא חשיב' ושלא כדעת תוספות רי\"ד ואול' לדעת תוספות רי\"ד ז\"ל דס\"ל דאף בבהמה אמרינן גופין מוחלקין לא ידעתי מה יענה לההיא דפרק ד' מיתות ובר מן דין דברי התוספות דפרק ד' מיתות ק\"ט דהן לו יהי דהתוספות דהתם פליגי אמ\"ש בשמעתין דגופין מוחלקין ושמות מוחלקין בדוק' נקט מ\"מ הא מיהא כל דאיכא גופין מוחלקין ושמות מוחלקין אמרינן בשמעתין דחייב על כל אחד ואחד וא\"כ בנרבע לזכר ולבהמה נמי אין לך גופין מוחלקין ושמות מוחלקין גדול מזה מכל שכן דאלמנת ראובן ואלמנת שמעון וא\"כ אמאי אינו חייב אלא אחת ולכן נראה דהתוספת ז\"ל ודאי ס\"ל דהא דשמעתין פליגא אהא דרבי אבהו דס\"ל דאפילו בגופין מוחלקין ושמות מוחלקין אינו חייב אלא אחת אלא דהוה ק\"ל מההיא דחמש נדות דמתני' היא בהדייא פרק אמרו לו ואהא כתבו דס\"ל לר' אבהו דשאני התם משום דגלי קרא ובהכי נתיישבו דברי התוספת רי\"ד ז\"ל שכתבנו שלא כ\"כ התוספות רי\"ד אלא לפום סוגיי' דשמעתין אבל ההיא דרבי אבהו ודאי פליג' וקיימ\"ל כסתמא דש\"ס דידן ובהכי יש ליישב ג\"כ ההיא דפרק ג\"ה דהתם רב יוסף הוא דקאמר הכי ואיכא למימר דרב יוסף ס\"ל כרבי אבהו אמנם אנן לא קיי\"ל כותייהו אלא כסתמא דתלמודא דשמעתין דפריך בפשיטות הרי גופין מוחלקין כו' ואי קשיא לך דלפום סוגיא דשמעתין קשה ההיא דפריך פרק ג\"ה מדר\"ל לר\"ל י\"ל דלפום מאי דמוקי לה התם לחד לישנא דבבהמה אחת פליגי ודכ\"ע בהמה בחייה לאו לאברים עומדת ובמיתי איסור אמ\"ה חייל אאיסור טריפה קא מפלגי איכא לאוקמי' ההיא דקאמר ד\"ה חייב ב' בבהמה אחד וכגון שתלש ממנה אבר ונטרפה דלכ\"ע חייב דהו\"ל איסור בבת אחת ודוק ועל פי האמור מקום אתנו ליישב דברי רבינו ז\"ל שכתב בפ\"ה מהלכות שגגות דין ג' הבא על עריות הרבה בהעלם אחד כו' מכאן אתה למד שזה שאמרו חכמים הבא על הזכר והביא זכר עליו בהעלם א' חייב חטאת א' במד\"א כשהיה אותו זכר עצמו אבל אם היה זכר אחר כו' חייב על כל גוף וגוף וה\"ה בבא על הבהמה כו' וק\"ט שהרי נרבע לזכר ולבהמה דגופין מוחלקין נינהו ואפ\"ה קאמר ר\"א דלר\"י אינו חייב אלא אחת וא\"כ מינה נשמע לדידן בבא על הבהמה והביא בהמה עליו וכבר ראיתי מי שתמה עליו כן עיין בס' לחם יהודה ואולם כפי מ\"ש יש ליישב שהרמב\"ם ז\"ל דחה לההיא דר' אבהו מכח סתמא דש\"ס דשמעתין וסבירא ליה דשמות מוחלקין דקאמר במתני' בכדי נסבה וכמו שהוכיחו התוס' ז\"ל בשמעתין כנ\"ל ודוק ועיין בהרב מש\"ל ז\"ל פ\"ו מה' הנזכ' ה\"ב שהביא משם תוספו' רי\"ד דגם בבהמה אמרינן גופים מוחלקין ותמה עליהם וז\"ל וק\"ל מהשוחט ה' זבחים בחוץ שאינו חייב אלא אחת יע\"ש ויש ליישב דהתם כיון שהחיוב לא בא לו אלא בגמר שחיטה אם כן לא חשיבי גופין מוחלקין דלא אמרו אלא בב\"ח דוקא כשהם חיים ועיין במ\"ש עוד הרב הנזכר פ\"א מהלכות אלו ועיין מ\"ש פ\"ט מהלכות כלאים ה' י\"א:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מ\"ע </b>\n<b> על כ\"ג שישא נערה כו' בבתוליה ולא בוגרת כו'.</b> כתב ה\"ה ז\"ל שם במשנה ופסק כת\"ק ובדין הסמוך כתב רבינו נבעלה שלא כדרכה ה\"ז כנבעלה כדרכה וכתב ה\"ה שם דמבואר דרב אמר הכי יע\"ש וק\"ט דשם בגמ' אמרי' במאי קמפלגי ר\"מ סבר בתולה אפילו מקצת בתולים משמע בתוליה עד דאיכא כל הבתולים בבתוליה כדרכה אין שלא כדרכה לא ור\"א ור\"ש סברי בתולה שלימה משמע בתוליה ואפילו מקצת בתולים בבתוליה בין כדרכה בין שלא כדרכה ואמרינן תו אמר רב נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה ואותבינן עליו מברייתא ומשנינן הא מני ר\"מ ורב דאמר כר\"א כו' וא\"כ מאחר שרבי' ז\"ל פסק כר\"מ דלא ישא את בוגרת איך פסק דנבעלה שלא כדרכה פסולה והוה ליה תרתי דסתרין ואף דבסמוך שם אמרינן רב ור\"י דאמרי תרוייהו בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואלו הכא אמרינן דרב דאמר כר\"א כבר כתבו התוס' שם דלא סבר כר\"א דהא רב ס\"ל דלא ישא את הבוגרת אלא ה\"ק דרב דאמר כר\"א וליה לא ס\"ל יע\"ש והרמב\"ן ז\"ל בחידושיו דחה דברי תוס' הללו דלישנ' דגמר' משמע השת' דרב כר\"א ס\"ל וכתב דההי' דבוגרת ומוכת עץ לא ישא הו\"א אם נשא נשוי קמ\"ל ונקט בוגרת לר\"מ ואם כן ר\"י קאמר לה יע\"ש ולדעת רבינו לא יתכן שום אח' מהתי' הללו והרשב\"א ז\"ל בחידושיו אההיא דבוגרת ומוכת עץ לא ישא כתב וז\"ל ק\"ל אינהו דאמרי כמאן דהא במוכת עץ כ\"ע לא פליגי דאסירא וי\"ל דס\"ל כתנא דלעיל דקתני נבעלה למי שאינו איש אעפ\"י שבסקילה כשרה כו' ואכתי ק\"ל דהא מוכת עץ סתם מתני' היא כו' ומיהו בבוגרת לא ק\"ל דלאו סתם גמור הוא להקשות מינה לר\"י דהא מחלוקת ר\"א ור\"ש בצדו וכל כי האי לאו סתם גמור כו' א\"ד ז\"ל ומתוך דבריו מבואר דסבירא ליה דאם נשא נשוי ואפי\"ה לכתחילה מיהא לא ישא מדרבנן דאי הוה ס\"ל כת\"ק דאמר לא ישא את הבוגרת ואסירא מדאורייתא מקרא דבבתוליה אפי' אם נשא מוציא כיון דאסורא מדאורייתא וזה שלא כדעת התוספו' והרמב\"ן שכתבנו דס\"ל דרב ור\"י אתו כת\"ק דר\"א דבוגרת ומוכת עץ אסורא מדאורייתא ואפי\"ה אם נשא נשוי מטעמא דסופה להיות בוגרת ולפי דברי הרשב\"א אין מקום לקו' התוס' ואולם לדעת רבינו לא יתכן לומר דס\"ל כדעת הרשב\"א שהרי ממה שכתב בבתוליה ולא בוגרת מבואר דמדאוריית' קאמר וכת\"ק דר\"א ובר מן דין ק\"ל לדברי הרשב\"א ז\"ל דס\"ל דבוגרת ומ\"ע לא ישא היינו מדרבנן דא\"כ מאי האי דפריך התם לרב דאמר אנוסת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי ומוציא בגט והא רב ור\"י דאמרי תרוייהו בוגרת ומ\"ע לא ישא ואם נשא נשוי אלמא סופה להיות בוגרת תחתיו ה\"נ סופה להיות בעולה תחתיו ומאי קוש' בוגרת כיון דאין איסור אלא מדרבנן מש\"ה לכתחילה לא ישא ואם נשא נשוי משא\"כ בעילה עצמו כיון דאסירא מן התורה מוציא בגט וליכא למימ' דמש\"ה קאמ' בגמ' קשיא ולא תיובת' דעיקר קושי' מעיקר' ליתא ודקארי לה מאי קארי לה וליכא למימר דס\"ל להרשב\"א ז\"ל כדעת ר\"ת שכתבו התוס' ז\"ל פרק אלו נערות דבעול' עצמו אין איסורו אלא מדרבנן שהרי לפי שיטה זו ע\"כ לומר דמאי דפריך בשמעתין לרב דאמר נבעלה שלא כדרכה פסולה מברייתא דקתני ולו תהיה לאשה פרט לאלמנה לכ\"ג ה\"ד אלימא כדרכה מאי ארייא משום אלמנה תיפוק ליה משום בעולה הכי פריך דכיון דנבעלה שלא כדרכה אסורה מן התורה א\"כ פשיטא דבעולת עצמו ג\"כ שלא כדרכה אסור' מדרבנן וא\"כ מאי ארייא משום אלמנה ת\"ל משום בעולה ושפיר ממעטי' מקרא דולו תהיה לאשה אף שאין איסורו כי אם מדרבנן דומי' דחלוצה דנקט הברייתא אבל אי אמרינן דשלא כדרכה אין בה איסור תורה ניחא דפשיטא דבעולת עצמו לא אסרו חכמים בשלא כדרכה וכמו שביאר כל זה באורך הרב מש\"ל בפי\"ח הלכ' ב' וכן ראיתי בשיטה מקובצת כ\"י למס' סנהדרין פ' כ\"ג דף י\"ח וז\"ל ועוד אומר ר\"ת ז\"ל דבעולת עצמו דרבנן היא ומדקדק מדאמרינן אנוסת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי כו' ואין זה דיוק דהכי אמרינן התם בוגרת ומ\"ע לא ישא וא\"נ נשוי והנהו ע\"כ דאורייתא כדדריש התם מקרא ועוד דפרכינן התם מאי אריי' משום אלמנה ומאי קו' והלא בעולת עצמו דרבנן ור\"ת ז\"ל הגיה בספרו והו\"ל כחלוצה דאפקועה רבנן א\"ד יע\"ש ומ\"מ לדברי הרשב\"א ז\"ל לא יתכן לומר כן ממה שראיתי לרשב\"א ז\"ל שם אההיא דפריך מאי ארייא משום אלמנה ת\"ל משום בעולה הקשה וז\"ל ק\"ל דמידי הוא טעמא אלא לרב והא רב אשי לקמן קאמר דלרב אנוסת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי ויש לו' דרבה הוא מאריה דהאי קושיא ס\"ל כרב הונא דאמר משמיה דרב אם נשא נשוי ומוציא בגט וד\"ת אסור לקיימה ואינו מחוור דכי אמרינן מוציא' בגט לאו מדאורייתא אלא מדרבנן דאי מדאוריי' אפילו נשא אינו פטור מקנס כו' ואי ס\"ל כדעת ר\"ת אפי' נימא דמוציאה בגט מדרבנן קאמר פריך שפיר דכיון דמדרבנן אינו יכול לקיימה ממעטינן שפיר מקרא דולו תהיה לאשה דומיא דחלוצה אלא מבואר דס\"ל דבעולת עצמו מדאורייתא וכיון שכן ק' טובא דמאי פריך מבוגרת וצ\"ע ודאתאן עלה ליישב דעת רבינו ז\"ל היה נראה לע\"ד לומר דרבינו ז\"ל הוקשה לו קו' התוס' הלזו ולא ניחא ליה בתי' ז\"ל דפשט' דלישנ' משמע דכר\"א ס\"ל כמ\"ש הרמב\"ן גם תי' הרמב\"ן ז\"ל דחיקא מילתא טובא ותירוץ הרשב\"א ז\"ל יש בו מן הקושי כמ\"ש ומה גם לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דבעולת עצמו דאורייתא כי על כן הוכרח לומר דהא דאמרינן בגמ' דלר\"מ דס\"ל דלא ישא את הבוגרת ס\"ל דשלא כדרכה כשרה לכהונה ור\"א ס\"ל דנבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה היינו משום דאכתי לא שמיע ליה לתלמודא ההיא מימרא דרב דבוגרת ומ\"ע לא ישא ואם נשא נשוי אלא הוה ס\"ל דמוציא בגט כמימרא דר\"ה משמיה דרב באנוסת עצמו אבל לפום מאי דמייתי רב אשי בתר הכי מימרא דרב איכא למימר דנבעלה שלא כדרכה לכ\"ע פסולה ואפי' לר\"מ והיינו טעמא דלפי מ\"ש רש\"י ד\"ה בבתוליה דלר\"מ לא מצינן למדרש בבתוליה עד שיהיו כל בתוליה קיימין בין כדרכה בין שלא כדרכה כדדרשינן אליבא דר\"א משום דכיון דבתוליה ממעט בוגרת כ\"ש בעולה שלא כדרכה אבל לר\"א דאתרבאי בוגרת להתירו אצטריך למיסר שלא כדרכה יע\"ש ואם כן איכא למימר דלפום מאי דס\"ל השתא דבוגרת אפילו נשא מוציא מש\"ה ע\"כ לומר דבבתוליה אתא להכשיר שלא כדרכ' דאי למיסר מק\"ו דבוגרת נפקא אמנם למאי דס\"ל לרב דבוגרת אם נשא נשוי איכא למימר דלר\"מ נמי שלא כדרכה פסולה דאצטריך בבתוליה למעוטי אפילו נשא דאי מק\"ו דבוגרת הוה אמינא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ומעתה הנהו תרי מימרי דרב כפשטה מתפרשי ואי קשיא לך דאם כן לפום קושטא דמילתא תקשי לרב ברייתא דולו תהיה לאשה פרט לאלמנה לכ\"ג דאוקימנא לה בשלא כדרכה ולא אשכחנא לה פתרי אלא לאוקמוה אליבא דר\"מ ורב דאמר כר\"א ואי ס\"ל לרב דלר\"מ נמי שכתב פסולה ההיא בריית' מני הא לא תקשי לך שהרי לדעת רבינו דס\"ל דעל בעולה שלא כדרכה אינו משלם קנס כמ\"ש בה' נערה בתולה ע\"כ ברייתא זו ליכא לאוקמי בשלא כדרכה וכבר הראשונים ז\"ל תמהו על סברתו ז\"ל מסוגייא הלזו וכנודע והרב המאירי ז\"ל הובאו דבריו בשיטה מקו' למוהר\"ב פרק א\"נ ד\"מ הכריח כדעת רבינו מסוגיא דהתם וכתב דההיא ברייתא דפרט לאלמנה לכ\"ג לפום סוגיא דפרק א\"נ בבעולה כדרכה היא שנויה וה\"ה שהיה יכול ליגע בה מטעם בעולה אלא שתפס אחת מהן וכל הסוגיא שנויה שם דרך משא ומתן וזאת הסוגייא עיקר א\"ד יע\"ש ויש סעד עוד לדעת רבינו ז\"ל מסוגייא דפרק אלו נערות ד\"ל עלה ההיא דאמרינן א\"ב בעולה לכ\"ג ופירשה רש\"י ז\"ל כשנבעלה מאחר שלא כדרכה וכבר הרב מש\"ל פי\"ח מה' אלו ה\"ב יחס פי' זה לדעת רבינו והתו' ז\"ל הוקשה להם לפי' זה דא\"כ הו\"ל לתלמודא למיפרך דלר\"מ דאמר נבעלה שלא כדרכה כשרה מאי איכא למי' ומכח זה דחו פירש\"י ז\"ל אכן לפי מ\"ש הנה נכון דסוגיא דהתם אתיא לפום קושטא דשמיע לן הא דרב דמהשתא לכ\"ע פסולה כנ\"ל נכון ואולם דברי ה\"ה ז\"ל מנגדי' למ\"ש בדין נבעל' שלא כדרכ' מימר' דרב ופלוגתא דתנאי היא בסוגייא ולפי מ\"ש דעת רבינו דלפי המסקנא מימרא דרב אליבא דכ\"ע הוא ושוב אחר זמן בא לידי ס' יש\"ש למס' יבמות וראיתי שם שתמה על דברי רבינו כמ\"ש ומ\"ש נ\"ל נכון ודוק ועל מ\"ש רבינו נבעלה שלא כדרכה ה\"ז כנבעלה כדרכה נבעלה לבהמה ה\"ז מותרת יש לדקדק קצת דמסתמיות דבריו משמע דאפילו נבעלה לבהמה כדרכה מותרת מדלא פי' והוא תימה דכיון דמוכת עץ פסולה לכהונה מי גרע ממוכת עץ הן אמת דבפרק הבע\"י איתא הכי בברייתא נבעלה למי שאינו איש אף ע\"פ שבסקילה כשרה לכהונה וכבר הרשב\"א שם בחי' כתב וז\"ל נ\"ל דאפילו כדרכה קאמר דאינה אלא כמוכת עץ וכאידך תנא דפ\"ק דנדה דס\"ל דמוכת עץ כשרה לכהונה ע\"ש אכן לדברי רבי' ז\"ל קשה וצ\"ע עוד ראיתי להרשב\"א שם שהקשה אההיא דאמרינן התם מעשה בריבה אחת שהיתה מכבדת את הבית ורבעה כלב כפרי מאחריה והכשירה ר' לכהונה וז\"ל ק\"ל דהכא משמע דדוקא משום דרבעה כלב ולר' מ\"ש כלב אפי' אדם נמי דהא איהו הוא דקאמר פ\"ק דקדושין בעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה ואין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה וצ\"ע עכ\"ל ולא זכיתי להבין קו' ז\"ל דבעולה לכ\"ג שאני דממעטינן בעולה שלא כדרכה מקרא דבבתוליה כדאיתא התם בהדיא ומהיותר תימה שהרשב\"א ז\"ל לעיל סמוך ונר' כתב דטעמא דר\"ש דלא ממעט לה משו' בעולה אלא משום דריבה הכתוב בבתוליה הוא משום דס\"ל כר' דאין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה א\"ד יע\"ש ודבריו צ\"ע וראיתי להר\"ב מש\"ל בדין שלפנינו עלה ונסתפק אם בעולה זו שאסר הכתוב אי ה\"ד כשנבעלה והוציא דם דאין לה בתולים אבל אם בא עליה בהטייה ועדיין בתולותיה קיימין מהו כיון דאיסור דבעולה מקרא דבבתוליה נפקא אם כן כל שיש לה בתולים אף שנבעלה שריא לכהן מדין בעולה ונשא ונתן הרבה בס' זה ובסוף דבריו זו הלכה העלה שמדברי התוספ' פרק בן סורר דע\"ג שדחו פי' רש\"י שפי' דבאונס אינו חייב קנס כי אם על השרת בתולים מדקי\"ל דאם בא עליה שלא כדרכה אינו חייב קנס יע\"ש יש להוכיח דלדידן דקי\"ל דאפי' שלא כדרכה חשיבה בעולה פשיטא דאין הדבר תלוי בהשרת בתולים את\"ד ואנכי הרוא' לא ידעתי למה זה הוצרך הרב להביא ראיה מדברי התוספות דמסוגייא דפרק הבע\"י מבואר הוא כן מדפרכינן התם לרב דאמר נבעלה שלא כדרכה פסולה מברייתא דקתני ולו תהיה לאשה פרט לאלמנה לכ\"ג האי אלמנה ה\"ד אילימא כדרכה מאי ארייא משום אלמנה ת\"ל משום בעולה אלא לאו בשלא כדרכה כו' והשתא אם איתא דאם בא עליה בהטייה שרייא לכ\"ג אמאי לא מוקי לה בשנבעלה בהטייה אלא מבואר דדין בעולה אינו תלוי בהשרת בתולים ולא היה לו להרב להביא ראי' מדברי התוספות מאחר שרש\"י חולק וס\"ל דנבעלה שלא כדרכה אע\"ג דאין בו השרת בתולים יש לה קנס משום דחשיבה ביאה דמשכבי אשה כתיב וביאה זו היינו רבותיה בלא השרת בתולים משא\"כ כדרכה דלא חשיבה ביאה אלא בהשרת בתולים כדרך גבר בעלמה וכמ\"ש הר\"ן ליישב דעת רש\"י הובא דבריו בשיטה מקובצת למסכת כתובות ד\"מ יע\"ש וא\"כ דכוותא נמי איכא למימר גבי בעולה לכ\"ג דאע\"ג דבנבעלה שלא כדרכה פסולה אפי\"ה בכדרכה בעינן השרת בתולים אכן ההיא דפרק הבע\"י שכתבנו הוא ראיה שאין עליה תשובה אליב' דכ\"ע וזה פשוט ועוד אני מביא ראיה לדין זה ממ\"ש הרא\"ש פ\"ק דכתובות וז\"ל קטן שבא על הגדולה רב אמר עשאה לה מוכת עץ ושמואל אמר אין מוכת עץ בביאה ובשלא השיר בתוליה מיירי דאלו השיר בתוליה לא עדיפה ממ\"ע והלכתא כשמואל ושרייא לכ\"ג מדקבעה תלמודא למילתייהו אמתני' דהכא אלמא לענין דינא אתשיל והלכתא כשמואל בדיני כו' יע\"ש וכונתו מבוארת דק\"ל כיון דקי\"ל הלכה כרב באיסורי ובעולה לכ\"ג מידי דאיסור' הוא ואם כן היכי אמרינן דהלכה כשמואל ושרייא לכ\"ג ואהא תריץ יתיב דכיון דקבע לפלוגתייהו גבי כתובה דמידי דממונא הוא ולענין דינא אתשיל קי\"ל כותיה גבי איסור' ג\"כ והשתא אי ס\"ל דכל שלא השיר בתוליה שרייא לכ\"ג אם כן מאי אריא קטן הבא על הגדולה אפילו גדול נמי כל שלא השיר בתוליה מישרא שרי ומאי הלכה כשמואל דקאמר הא הלכה זו לכ\"ע היא גבי כ\"ג דבעי' השרת בתולים אלא מבואר דס\"ל שדין בעולה לכ\"ג אינו תלוי בהשרת בתולים ודוק עוד כתב הרב הנזכר ונראה שאף דעת רש\"י ז\"ל דאית ליה דגבי קנס אינו משלם קנס אלא בהשרת בתולים לאו למימר דבעי' השרת בתולים ממש אלא דבעינן ביאה הראויה להשרת בתולים ולאפוקי נשיקה אבל לעולם דעל הכנסת עטרה חייב קנס אף בלא השרת בתולים וראיה לזה מההיא דאמרינן פרק א\"נ דל\"ב אמר עולא ל\"ק כאן באחותו נערה כאן באחותו בוגרת ואימ' אידי ואידי באחותו נערה ומתני' דעדות דלוקה מיירי בלא השרת בתולים דאינו חייב קנס כו' יע\"ש ולדעתי נראה שאין זו ראיה כלל שהרי לדעת רבינו דס\"ל דעל ביאה שלא כדרכה אינו חייב קנס וכבר הרב ז\"ל ייחס סברא הלזו לדעת רש\"י כמ\"ש בפרק י\"ח מה' אלו דין א' יע\"ש א\"כ אכתי תקשי אמאי לא מוקי למתני' בבא עליה שלא כדרכה דאינו חייב קנס אלא ודאי מהא ליכא למשמע מינה דעדיפ' מינה משני ודוק עוד כתב הרב הנזכר וז\"ל אך את זו אדרש ההיא דאמרינן פ\"ב דחגיגה שאלו לבן זומא בתולה שעיברה מהו לכ\"ג מי חיישי' לדשמואל או דילמא דשמואל לא שכיח והשיב להם דשמואל לא שכיח מוכח דאם היה שכיח דשמואל הוה שריה לכ\"ג אף שנבעלה בעילה גמורה כל שלא היה שם השרת בתולים והנך רואה כמה רחקו דברי בן זומא ממ\"ש דלדידיה אפילו בגמר ביאה שריא לכהן ולדידן אפי' בהכנסת עטרה אסורה לכ\"ג כו' יעויין שם ובאמת שהדבר מתמיה לפי מה שהוכחנו מסוגי' דפרק הבע\"י דאפי' בלא השרת בתולים חשיב' בעולה ואסיר' דנמצ' אם כן סוגיאות חלוקות עד שמכח זה היה נראה לי דסוגי' דהתם אפכא היא מתפרשת והכי פירש מי חיישינן לדשמואל כלומר אי שכיח הא דשמואל חיישינן שמא נבעלה בהטיי' ואסיר' לכ\"ג דחשיב' בעולה א\"ד דשמואל לא שכיח וע\"כ לא נבעלה אלא באמבטי עיברה ושריא לכ\"ג והשיב להם בן זומא דשמואל לא שכיח למיחש לה ולאוסרה לכ\"ג אלא חיישינן שמא באמבטי עיברה האמנם מדברי התוס' שם מבואר דס\"ל דחיישי' לדשמואל דאמרינן התם היינו להתיר' לכ\"ג ממ\"ש שם וז\"ל פי' רש\"י שהיא אומרת בתולה אני ואי שכיח דשמואל מהימנ' וקשה להר\"י דהא פ\"ק דכתובות תנן היתה מעוברת מה טיבו של עובר זה מאיש פ' וכהן הוא כו' ר\"י אומר לא מפיה אנו חיים כו' והכא משמע דקבעי אליב' דכ\"ע ושמא כאן שאף היא בכלל האיסור כדכתיב כי יקח איש אשה קרי ביה כי יקיח נאמנת כו' הנה מבואר דאי חיישינן לדשמואל שריא לכ\"ג וזה הפך סוגי' דפרק הבע\"י דמבואר משם דכל שנבעלה אפי' בלא השרת בתולי' אסורה לכ\"ג מדלא מוקי לה בהכי ואין לומר דס\"ל להתוס' דסוגי' דהתם היינו אליב' דמ\"ד נבעלה שלא כדרכה פסולה דמינה נמי נבעלה בלא השרת בתולים פסולה וההיא דבן זומא אתיא כמ\"ד דנבעלה שלא כדרכה כשרה דאם כן מאי קשיא להו מההיא דפ\"ק דכתובות ה\"נ נימא דהא דבן זומא אתיא אליב' דר\"ג ואדרב' הא עדיפ' שהרי קי\"ל כר\"ג כדאית' התם ונמצא א\"כ דאתי' אליב' דהלכת' מה שאין כן בהא דנבעלה שלא כדרכה דאי מוקמינן להא דבן זומא כמ\"ד כשרה אתי' דלא כהלכת' ובר מן דין מה שתי' לההיא דכתובות דכיון שאף היא בכלל האיסור נאמנת לא זכיתי להבין דבריהם דא\"כ היכי קאמר ר\"י דה\"ז בחזקת בעולה לנתין ולממזר ואסורה לכהן ואמאי כיון שאם נבעלה לממזר ולנתין אף היא בכלל האיסור א\"כ יהא נאמנת לומר שנבעלה לכשר וליכ' למימר דס\"ל היכא דנבעלה לממזר היא אינה בכלל האיסור שהרי בפ' יש מותרות אמרינן לא יקחו מלמד שהאשה מוזהרת על ידי האיש והאמר רבא כל היכא שהוא מוזהר היא מוזהרת וכל היכא דהוא אינו מוזהר היא לא מוזהרת יע\"ש וא\"כ כל שנבעלה לנתין כיון שהוא מוזהר עלי' כדנפ\"ל בפרק אלמנה לכ\"ג מקרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר ומק\"ו דגרושה כדאית' התם פשיט' ודאי דהיא נמי מוזהרת דומי' דגרושה ואמאי אינה נאמנת ודבריהם צל\"ע וכבר עלה על דעתי לחלק ולומר דע\"כ לא כתבו דכל שהיא בכלל האיסור נאמנת אלא דוקא באומרת בתולה אני דלכשיבא עליה כ\"ג ותמצא בעולה נמצא היא עוברת על דת לעיני כל העם כיון שאף היא בכלל האיסור וכל כי האי לא ניחא ליה לאיניש להיות רשע בעיני הבריות מה שאין כן בההיא דר\"י דכי חיישינן שמא נבעלה לנתין ולממזר הרי זו מילתא דלא עבידא לאגלויי לעיני כל העם וכל כי האי לא אכפית להיות רשע בעיני המקום ודוגמ' לדבר אמרינן בפרק חזקת גבי מכר לו בית אינו מעיד לו עליה דחיישינן דשמא מעיד עדות שקר כי היכי דלא ליהוי לוה רשע ולא ישלם והוקשה להו להראשונים ז\"ל כנראה דהן עוד היום הרי הוא רשע שמעיד עדות שקר וניחא להו דניחא ליה לאיניש להיות רשע בעיני המקום ולא להיות רשע בעיני הבריות יע\"ש האמנם כל כי האי מעלומי העין בדבריהם ז\"ל ובר מן דין לא ידעתי היכי ניחא להו בהכי דאכתי הן לו יהי דנאמנת לומר שהיא בתולה מטעמא שכתבו ז\"ל אכתי ניחוש שמא נבעלה בהטייה לנתין ולממזר שאינה נאמנת אליבא דר\"י ואפי' לר\"ג דס\"ל דנאמנת ה\"ד בטוענת מאיש פ' וכשר הוא אבל כל שאינה טוענת לכ\"ע אינה נאמנת כמבואר שם למעיין באורך וא\"כ בהא דבן זומא ודאי ע\"כ מיירי כשהיא אינה טוענת שהיא מעוברת מאיש פ' דאל\"כ היכי קאמר בן זומא שמא באמבטי עיברה סוף דבר שדבריהם ז\"ל לא זכיתי להבינם וצ\"ע גם מ\"ש דקרינן ביה כי יקיח לא ידעתי היכא רמיזא ובפרק קמא דקדושין ד\"ט פרכינן מ\"ט קרית ביה כי יקנו משום דכתיב ומכר ה\"נ קרי בה כי יקיח דכתיב את בתי נתתי אלא אמר רבא הלכתא נינהו כו' הרי מבואר דלא קרינן ביה כי יקיח ובפשיטות הי\"ל לומר שאף היא בכלל האיסור מטעמא דכל שהוא מוזהר היא מוזהרת כדאיתא פרק יש מותרות ועל הכל צ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מפי </b>\n<b> השמועה למדו כו'.</b> עיין בהשגת הראב\"ד ובה\"ה ז\"ל ובמ\"ש בזה באורך בפ' זה הלכה כ\"ד:"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> הבא על הפנויה כו' לא נעשה זונה.</b> פ' הבע\"י ודלא כר\"א דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה וראיתי להרב מש\"ל ז\"ל שנסתפק אי לגמרי משוי ר\"א ביאה זו דפנוי לביאות אסורות דקי\"ל דאפי' נבעלה באונס ושלא כדרכה עשאה זונה או לא והוכיח מדברי רש\"י ז\"ל פרק אלו נערות ד\"ל ע\"א ד\"ה בעולה לכ\"ג דס\"ל דאפי' באונס עשאה זונה וכתב עוד דלענין שלא כדרכה ליכא למיפשט מינה משום דלא מצי לאוקמה ההיא דפרק א\"נ כשבא עליה כ\"ג שלא כדרכה שהרי כתב רבינו פ\"א מה' נערה דליכא קנס כי אם בבא עלי' כדרכה וכן נראה דעת רש\"י ז\"ל פ' בן סורר ומ\"מ נראה שהדין דין אמת א\"ד יע\"ש ולא ידעתי אמאי לא הוכיח כן מדברי רש\"י ז\"ל דפרק האומר דף ס\"ח ע\"א ד\"ה בבעולה לכ\"ג שכתב וז\"ל וליכ' לאקשויי הא זונה היא כו' דבעילת פנויה לאו זונה היא ומדלא מוקי לה בנבעלה באונס או שלא כדרכה מבואר דלר\"א עשאה זונה דכאן לא שייך תי' ז\"ל כמובן עוד ראיתי לו ז\"ל שהקשה לדברי רש\"י ז\"ל דפרק א\"נ דאמאי לא מוקי לה בממאנת דמשום בעולה איכא ומשום זונה ליכא כיון שנבעלה לשם אישות וכדאמרי' בהדיא בפרק הבע\"י דנ\"ט וכתב וז\"ל וסבור הייתי לומר דטעמיה דרש\"י דלא אוקמא בממאנת מן הארוסין ונבעלה שלא כדרכה משום דס\"ל כהרי\"ף ז\"ל דכל ביאה דאחר ארוסין עושה אותה כנשואה לגמרי כו' וכיון שדינה כנשואה אע\"פ שלא נבעלה אין לה קנס כמ\"ש רבינו ז\"ל כו' יע\"ש ויש לדקדק עליו דאכתי מה יענה הרב ז\"ל למ\"ש רש\"י ז\"ל בשמעתין דאמאי לא מוקי לה בממאנת וכן ראיתי להרב החידושין ז\"ל שכ\"כ ואולם אחר ההתבוננות נראה דבדברי רש\"י ז\"ל דשמעתין אין כאן מקום קושי' כלל משום דבשמעתין קיימינן אקרא דכי תהיינה לאיש וא\"כ איך אפשר לאוקמי קרא בממאנת הא נשואי קטנה דרבנן הם ומדאוריית' אין כאן נשואין כלל ואדרב' על הרב החידושין ז\"ל יש לתמוה איך כ\"כ וכ\"ת השתא דאתית להכי אם כן ההיא דפרק א\"נ נמי מיתבא שפיר שהרי התם נמי אקרא דולו תהיה לאשה קיימינן דפליג שמעון התימני ור\"ש בן מנסיא דשמעון התימני ס\"ל דאתא למעט אשה שאין בה הויה ור\"ש בן מנסיא ס\"ל דאתא למעט אשה שאינה ראוי' לקיימה ואם כן איך אפשר לאוקמא בממאנת הא ממאנת דרבנן היא ואצטריך קרא לדרבנן הא ליכא למימר דודאי ר\"ש בן מנסיא דדריש אשה הראויה לקיימה לאו מיתורא דקרא הוא דדריש הכי לומר דקרא אתא למעט אשה שאינה ראויה לקיימה דהיינו בעולה לכ\"ג כי היכי דנימא דאצטריך קרא לדרבנן אלא ממשמעותא הוא דנפק' ליה תהיה לשון קיום כמ\"ש רש\"י ז\"ל שם וא\"כ איכא למימר שפיר דקרא אתא למעט חייבי לאוין וכיוצא מטעמ' שאינן ראויין לקיימן אלא דכיון דקפיד קרא לומר דבעינן ראויה לקיימה ממילא ממעטינן נמי בעולה לכ\"ג לדידן דתקנו רבנן נשואין בקטנה וליכא לאו דזונה אלא עשה מטעמ' דאינה ראויה לקיימה האמנם ראיתי להרב מש\"ל ז\"ל פ\"א מה' נערה הלכה ה' שכתב דברים סותרים למ\"ש שכתב שם אחר שהכריח דעת רבינו ז\"ל דסביר' ליה דאפי' באיסורין דרבנן לא ישאנה מסוגיא דפרק רא\"נ דאמרינן ממזרת ונתינה א\"ב כו' וז\"ל וכ\"ת אם כן מה הקשו בגמר' לר\"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין מאי בינייהו ונדחקו בזה הרבה ולא מצאו אלא בעולה לכ\"ג ומאי דוחקי' אימא דאיכ' בינייהו נתינה דהא פשיט' דאף ר\"ע מודה דקדושין תופסין באיסורי דרבנן הא ל\"ק כלל משום דהתם בקראי פליגי דשמעון התימני סביר' ליה דקרא אתא למעט אשה שאין לו בה הויה ור\"ש בן מנסיא קאמר דאתא למעט אשה שאינה ראויה אלמא בכונת הכתוב פליגי ואיכ' נפקותא ד\"ת בינייהו א\"ד יע\"ש ואם כן לפי דעתי ז\"ל לא ידענ' מאי ק\"ל הכא אדברי רש\"י ז\"ל דלוקמא בממאנת והניח דבריו בצ\"ע הא ממאנת דרבנן ואצטריך קרא לדרבנן אתמהה עוד הקשה הרב הנזכר וז\"ל וא\"ת לר\"א דאית ליה פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה האי דאצטריך רחמנ' לומר גבי כ\"ג והוא אשה בבתוליה יקח למעט בעולה האי בעולה דמיעט רחמנא ה\"ד אלימא בעולה דהיתרא כגון שנתקדשה ונבעלה ת\"ל משום אלמנה או גרושה ואי דנבעלה בזנות ת\"ל משום דעשאה זונה ובשלמא א\"ת דנבעלה באונס או שלא כדרכה לא עשאה זונה ניחא דאצטריך קרא להכי אכן כפי מ\"ש דאפי' באונס עשאה זונה קרא ל\"ל ודוחק בעיני לומר דלא אתא קרא אלא למעט מוכת עץ את\"ד יע\"ש וכונתו מבוארת דליכא למימר דאצטריך קרא לממאנת וכדאמרינן בפרק הע\"י דנשואי קטנה אינן אלא מדרבנן כמ\"ש אך מ\"ש דדוחק הוא לומר דאצטריך קרא למעט מוכת עץ לא ידעתי איך עלה בדעתו ז\"ל לומר כן שהרי בפ' הע\"י אמרינן דר\"א דס\"ל דבוגרת כשרה לכ\"ג דריש בתוליה ואפי' מקצת בתולים ואייתר ליה בבתוליה למעוטי נבעלה שלא כדרכה הרי בהדיא דקרא אצטריך לר\"א למעוטי בעולה שלא כדרכה וא\"כ הדק\"ל ושוב ראיתי להרשב\"א ז\"ל שם שהק' כן והניחו בצ\"ע ולדעתי נראה דל\"ק דמצינן למימר דקרא אצטריך למעוטי היכא דנבעלה בקידושין ונמצאו קדושי טעות כגון קדשה ונמצא איילונית וכיוצא דמשום בעולה איכא ומשום זונה ליכא כיון דנבעלה לשם קידושין דפשיט' ודאי דלא גרע מממאנ' ותלמודא דקאמר משכחת לה בממאנת חדא מנייהו נקט וה\"ה קדושי טעו' אלא מיהו אכתי קשה למאי דפריך התם בפ' הע\"י אמאי דמשני ורב דאמר כר\"א אי כר\"א מאי אירייא משום בעול' כו' דאדפריך לרב דאמר נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה תיקשי ליה אדר\"א גופיה דלמאי אצטריך קרא דבבתוליה למעוטי נבעלה שלא כדרכה ת\"ל משום זונה ואי ס\"ל דקרא אצטריך למעוטי נבעלה בקדושי טעות א\"כ מה\"ט נמי לא תיקשי לרב ואפשר ליישב ע\"פ מ\"ש הרב החידושין ז\"ל משם רבו ז\"ל דמשכחת לה בעולה דלא הויה זונה בכ\"ג דקא קני בתולה בביאה דזונה לא הויא דלשם קדושין בעל ובעולה הויא משום דבגמר ביאה קונה כדאסיקנא בפ\"ק וא\"כ איכא למימר דלר\"א ל\"ק ליה משום דאיכא למימר דקרא אצטריך למעוטי דכ\"ג שקדש בביאה שלא כדרכה דמשום זנות ליכא כיון דלשם קדושין בעל אמנם לרב דאמר נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה ק\"ל שפיר דלישנא דרב משמע בהדיא דנבעלה מאחר שלא כדרכה קאמר דפסולה לכהן גדול כנ\"ל נכון עוד נסתפק הרב הנז' אם הדבר תלוי דוקא בקדושין דכל שלא קדש' אפי' שמיחדה לעצמו לשם פלגש חשיב' זונה א\"ד דוקא כשאינו מיחדה לעצמו אלא דרך זנות בא עליה הוא דעשאה זונה אבל פלגש לא חשיבה זונה כו' יע\"ש ומדברי הרשב\"א ז\"ל נראה לע\"ד דס\"ל דאפי' בפלגש חשיבה זונה ממ\"ש בפרק הע\"י וז\"ל בבתוליה עד שיהיו כל בתוליה קיימין ק\"ל האי שלא כדרכה ה\"ד אי בשנבעלה לאיש ת\"ל לר\"א משום זונה כו' ואי בממאנ' נשואי קטנה דרבנן הן ולא בא הכתוב למעט ביאה שע\"י נשואין דרבנן וצ\"ע עכ\"ל ואם איתא מאי ק\"ל אימא דאצטריך קרא למעט פלגש אלא משמע ודאי דסבירא ליה דאפי' פלגש עשא' זונה כנ\"ל עוד כתב הרב הנז' ז\"ל ולעיקר הקושיא שכתבנו דלר\"א למאי אצטריך עשה דבתוליה נראה דלק\"מ משום דאיצטריך לעבור עליו בעשה ול\"ת ונ\"מ דאם נפלה יבמה לכ\"ג מן הנשואין דאיכא עשה ול\"ת ובעל דכ\"ג לא נפטרה צרתה הואיל ולא קנה מה\"ת קנין גמור דלא אתי עשה ודחי ל\"ת ועשה אבל אם נפלה מן האירוסין ובא עליה נפטרה צרתה א\"ד ז\"ל ובאמת שדבריו ז\"ל מצודקים עד שיש לתמוה על הרשב\"א ז\"ל בחי' שהניח קושי' זו בצריך עיון שהרי אצטריך קרא לעבור עליו בעשה ולא תעשה ונ\"מ ליבם ואולם אחר החיפוש מצאתי שתירוץ הרב ז\"ל לא יתכן לפי מ\"ש התוס' ז\"ל בר\"פ יש מותרות ד\"ה והא כוליה פרקין ל\"ת הוא וז\"ל פי' בקו' כגון ממזרת לישראל וחללה לכהן ואין נראה דבחלל' נמי איכ' עשה דקדושים יהיו אלא אאיסור ממזרת קאי כו' יע\"ש והנראה שדעתם ז\"ל דאע\"ג דבפ\"ב דיבמות ד\"ך הוה בעי רבא למימר דאלמנה מן הארוסין נמי עשה ול\"ת הוא דכתיב קדושים יהיו ופרכינן עלה ממזרת מאי איכא למימר דכתיב והתקדשתם א\"ה כל התורה נמי ומסקינן דה\"ט גזירה ביאה א' אטו ביאה שנייה וה\"נ מסקינן התם דאלמנה מן האירוסין מ\"ד פוטרת אתי עשה ודחי ל\"ת ומ\"ד אינה פוטרת לא אתי עשה ודחי ל\"ת כיון דאפשר בחליצה יע\"ש הרי מבואר דאלמנה מן האירוסין ליכא אלא ל\"ת ועשה דקדושים יהיו לא חשיב עשה ואפ\"ה ס\"ל ז\"ל דדוקא גבי אלמנה לא חשיב עשה דקדושים יהיו עשה משום דעשה דקדושים יהיו לא קאי אלא אאשה זונה וחללה לא יקחו דכתיב גבי כהן הדיוט דסמיך לי' אבל גבי אלמנה לכ\"ג בתר דהכי לא קאי וזה מבואר וא\"כ לפי דבריהם ז\"ל לא יתכן תירוץ זה דאצטריך קרא דבתוליה לעבור עליו בעשה ול\"ת ונ\"מ שלא יהיה פוטרת צרתה שהרי בלאו הכי איכא עשה דקדושים יהיו ואפשר שזה היתה דעת הרשב\"א ז\"ל ומכח זה הניח הדבר בצ\"ע כנ\"ל ודוק עוד כתב הרב הנז' וז\"ל ודע דהא דאמרינן דלר\"א פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה הוא דוקא לפוסלה לכהן אבל לא נפסלה מן התרומה דלא קרינן ביה כי תהיה לאיש זר כן כתבו התוס' פרק אלמנה לכ\"ג דס\"ט ד\"ה לא פוסלין והוא חדוש גדול בעיני עכ\"ל ואני אומר שדברי התוס' במחלוקת הוא שנוי ועיקר דין זה הוא תלוי על מ\"ש התוס' בפרק החולץ דמ\"ד ד\"ה קרא נמי שהקשה משם ר\"י דמנ\"ל דזונה אסורה בתרומה דאשה זונה לא יקחו כתיב אבל לתרומה לא אשכחן והיה נראה לר\"י דמכי תהיה לאיש זר הוא דנפ\"ל דזונה אסורה בתרומה כו' והאריכו בענין זה ובס\"ד כתבו וז\"ל ולעיל בסוף ד\"א הביא ר\"י דכל הנך דע\"י קדושין כיון דלא הוי זר אצלה מעיקרא לא הוי בכלל לאיש זר וזונה דפסולה לתרומה משום דכללה קרא בהדי חללה להכי פסולה כחללה א\"ד יע\"ש וא\"כ נראה דמ\"ש בפרק אלמנה לכ\"ג דלר\"א דס\"ל דפנוי הבא על הפנויה עשאה זונה לא מיפסלה לתרומה היינו משום דס\"ל כשיטת ר\"י דמעיקרא דטעמא דזונה דמיפסלה לתרומה הוא משום דנפ\"ל מקרא דכי תהיה לאיש זר ולהכי פנוי הבא על הפנויה דלא קרינן ביה לאיש זר לא מפסלה לתרומה אמנם לפום מסקנת ר\"י דס\"ל דטעמא דזונה משום דכללה קרא בהדי חללה נראה ודאי דלר\"א כיון דפנוי הבא על הפנויה היינו זונה דכתיבה בתורה מפסלה נמי לתרומה כיון דכללה קרא בהדי חללה וזה פשוט גם מדברי הריטב\"א בחי' כ\"י נראה שדעתו דלר\"א מיפסלה נמי לתרומה ממ\"ש בפ' ד\"א דל\"ד גבי ההיא דפרכינן התם והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה הקש' וז\"ל ומיהו קשה לוקמא כגון שנבעלה קודם לכן ביאת זנות ולא לפסולים להם דא\"כ הרי נפסלה באותו ביאה מן התרומה ואלו מתני' קתני ואם היו כהנות נפסלו מן התרומ' מיהו לוקמא דנבעלה לכשר לה דלא אשכחן בהדיא מאן דאית ליה פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה אלא לר\"א ולא קיימא לן כותיה עכ\"ד יע\"ש עוד כתב הרב הנז' וז\"ל שוב ראיתי להרשב\"א בתשו' סימן אלף רל\"ו שכתב וא\"נ הוה מצי לתרוצי הא דרב בשנבעל' באונס וכל שבאונס לא הויה זונה כדאמר רבא כו' נראה שכוון הרב ללישנא דרבה פרק הע\"י דנ\"ו דקאמר אלמא באונס לא קרינן ביה זונה ותמהני דרבה לא אמרה אלא בא\"א שנבעלה דסבירא ליה דכל שלא נבעלה לפסול לה אלא מחמת שהיא אשת איש כל שהוא באונס לא הוה זונה כיון דמותרת היא לבעלה ישראל אבל בעיקר זונה דהיינו שנבעלה לפסול לה פשיטא דאף באונס חשיבה זונה ומשנה שלימה שנינו פ\"ק דכתובות אמר\"י מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה אמר רי\"בן אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה הרי זו תנשא לכהונה הרי מבואר דביאת הפסולים פוסלים אפי' באונס וא\"כ הוא הדין פנוי הבא על הפנויה לר\"א כו' ושוב ראיתי הדבר מבואר בדברי ה\"ה פי\"ח מה' א\"ב דין ו' ולא ידעתי מה יענה הרשב\"א ביום שידובר בו סוגייא דפרק הבע\"י ד\"ס דאיכא מ\"ד דטעמא דראב\"י דאית ליה אנוס' חברו הולד חלל משום דס\"ל כר\"א דפנוי הבא על הפנוי' עשא' זונה הרי דפשיט' ליה דלר\"א אף באונס עשאה זונ' ודברי הרשב\"א צריכים תלמוד אלו ת\"ד ואנכי הרוא' שזו מחלוקת ישנ' לרבנן קמאי דקמאי הלא המה הרז\"ה והרמב\"ן במלחמותיו כי הנה הרז\"ה ז\"ל כתב וז\"ל מיהו ע\"כ לא פליג רבא אלא באשת ישר' מתוך שהותרה לבעל אבל בשאר חייבי כריתות ובכל נבעלה לפסול לה מודה דאפי' באונס מפסלה ומעשה דתינוקת כו' והרמב\"ן השיג עליו דכיון דבשאר חייבי כריתות אפי' באונס נפסלה לכהונה לכ\"ע מה נשתנית זו כו' והאריך בדבר ובס\"ד כ' אבל מפני שמדברי בעל המאור נראה שלא עלה לו פירוש השמועה כהוגן אנו צריכין לפרש דלישנא דרבה כל חייבי כריתות שנאנסו בכלן כהן לוקה משום זונה וה\"ה לאשת ישראל שנאנסה לרב עמרם דלית ליה מגו שכהן לוקה משום זונה וללישנא בתרא דרבא כל באונס לא קרינן ביה זונה הלכך בכולן אין לוקין עליהם משום שמות הללו אלא פסולים לכהונה משום ובת כהן כי תהיה לאיש זר כו' ולכהונה ק\"ו מתרומה כדאמרינן התם וכפרש\"י ז\"ל עכ\"ד הנה מבואר שדברי הרשב\"א בתשו' הן הן דברי הרמב\"ן ז\"ל וההיא מעשה דתינוקת דק\"ל להרב כבר ישבו הרמב\"ן דההיא לאו משום זונה מפסלה דכל שבאונס לא חשיבא זונה אלא משום קרא דובת כהן וכיון שכן גבי פנוי הבא על הפנויה לר\"א כיון דלא חשיבה לאיש זר כמ\"ש התוספ' פשיטא ודאי דלא מפסלה לכהונה כיון דלא חשיבה זונה ומקרא דובת כהן נמי לא ממעיט וההיא דאנוס' חבירו דק\"ל נרא' דלא ק\"מ דאיכא למימר דלאיכ' מ\"ד התם דטעמא דראב\"י משום דס\"ל כר\"א ס\"ל כלישנא קמא דרב' דכל שבאונס קרוי זונה אמנ' ללישנא בתרא דקי\"ל כותיה ה\"נ דלא מפסל' וזה מבואר ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה ודע שכפי שיטת הרשב\"א והרמב\"ן מקום יש ליישב מה שהקש' התוספות בפרק החולץ דף מ\"ד ע\"ב ד\"ה ה\"נ שהק' למאי דפריך בפ' אלמנה ואימ' נבעל' לפסול לה חייבי כריתות ל\"ל קרא דובת כהן לחייבי כריתות כיון דבחייבי כריתות הויא זונה וזונ' אסור' בתרומ' והאריכו ליישב קו' זו ובס\"ד הניחו בתימ' לשיטת ר\"י שם ע\"ש אכן לדברי הרמב\"ן יש ליישב דסוגיי' דהתם אתיא כלישנא בתר' דרבא דכל באונס לא חשיב' זונה ומש\"ה אצטריך שפיר קרא דכי תהי' לאיש זר להיכא שנבעל' באונס דמשום זונה ליכא ודוק ודע שהרמב\"ן כתב עוד בס\"ד וז\"ל ומסתבר' נמי דרב עמרם כהאי לישנא בתרא דרבי ס\"ל לפיכך הוצרך לומר דאפי' נאנסה ברשות בעלה דרחמנ' אפקיה משום טומאה ונמצ' שאין עליה לא שם טומא' ולא שם זנות אפי\"ה אסור' לכהונה כו' ובהלכות איתנהו לדרב עמרם ורבה אלמא לא פליגי עכ\"ד ונראה שכונתו מבוארת דטעמא דרב עמרם דאמר אשת ישראל שנאנסה אפי' שמותרת לבעלה פסולה לכהונה לאו היינו משום זונה וכלישנא קמא דרבה אלא פסולה לכהונה משום קרא דכי תהי' לאיש זר וכו' מבואר מדברי רש\"י ס\"פ ד' אחין וכ\"כ התוס' שם וז\"ל פי' בקו' טעמא דשמעתין משום בת כהן כי תהי' לאיש זר ולזה כוון הרמב\"ן ומעתה אני תמיה על ה\"ה בפ' א' מה' א\"ב דין כ\"א שתמה על הר\"א וז\"ל ואני תמיה בדעת הר\"א אחר שהוא סבור כלישנא בתרא למה לא השיגו פי\"ח ועוד שממ\"ש שם נראה בביאור שהוא סובר שאשת ישראל שנאנסה פסול' לכהונה ונרא' לדעתו שהוא סבור דהא דר\"ע לא פליג' אלישנ' בתר' ואי אפשר להולמו דהא ודאי משום זונה א\"א שנאנס' פסולה לכהונה כו'. וכן מתבאר מדברי רש\"י ז\"ל דהא דקתני פסולה לכהונה משום זונה קאמר א\"ד והוא תימה שהרי מבואר מדברי רש\"י דטעמיה דר\"ע משום בת כהן כי תהי' לאיש זר וכמ\"ש התוספ' והרמב\"ן ועוד יש לתמוה אדק\"ל על הר\"א תיקשי ליה דברי הרי\"ף בהלכות שהביא הא דר\"ע ופסק כלישנא בתרא והוא מן התימה איך לא הזכירו על דל שפתיו וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>מכאן </b>\n<b> אמרו גוי או נתין וכן יבמה שבא עליה זר עשאה זונה.</b> כתב ה\"ה וז\"ל ג\"ז בכלל נבעלה בעילת זנות וכ\"ש משאר חייבי לאוין דהא מספ\"ל אי קדושין תופסים ביבמה כו' ויש לתמוה הן על רבינו הן על ה\"ה שהרי בפ' קמא דיבמות דט\"ו ע\"ב אמרינן קא בעו מיני' צרות וקא פשיט להו בני צרות תרתי קבעו מיני' צרות מאי ואת\"ל צרות כב\"ה בני צרות דב\"ה לב\"ש מאי למאי נ\"מ למפשט ולד מחזיר גרושתו מי קאמרינן ק\"ו ומה אלמנה לכ\"ג שאין איסורה שוה בכל בנה פגום זו שאיסור' שוה בכל אינו דין שבנה פגום א\"ד איכא למיפרך מה לאלמנה שהי' מתחללת עצמ' וא\"ל צרות מתיר' אני בני צרות אני מעיד לכם כו' ופרש\"י וז\"ל היא עצמה מתחללת שאם מת כ\"ג פסולה להדיוט כו' תאמר במחזיר גרושתו שאין מתחללת בביאה זו כו' בתרומה דבי נשא שאין נפסלת בביאת חייבי לאוין אלא בזר אצלה מעיקר' לאפוקי מחזיר גרושתו ויבמה לשוק דלאו זר מעיקרא הוא יעיי\"ש הרי בהדיא דיבמה שבא עליה זר לא נתחללה בביאה זו מטעמא דלאו זר אצל' מעיקרא הוא וא\"כ איך פסק רבינו דעשא' זונה ומהיותר תימא על ה\"ה שכתב דזה נלמד מכ\"ש דשאר חייבי לאוין דהא ליתא דשאר חייבי לאוין שאני דזר אצלה מעיקרא הוא ומאי כל שכן דקאמר וליכא למימר דרבינו פוסק כריב\"ן דקאמר התם בדף י\"ד ע\"ב היאך הלכ' זו רווחת בישראל נעשה כדברי ב\"ש הולד ממזר לדברי ב\"ה נעשה כדברי ב\"ה הולד פגום לדברי ב\"ש ופירש\"י דאע\"ג דבני חייבי לאוין כשרים לקהל חללים הם לענין כהונה דאתי בק\"ו מאלמנה ופליג אדר' יהושע ולית ליה פירכא דמה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת יע\"ש ורבי' ס\"ל דטעמא דריב\"ן הוא משום דס\"ל דמחזיר גרושתו יבמה לשוק היא עצמה מתחללת וס\"ל דלא בעינן זר אצלה מעיקרא ולא משום טעמא דלא חשיב להא פירכא כמ\"ש רש\"י וכן ראיתי בחי' הרמב\"ן ביבמות פרק החולץ דמ\"ד ע\"ב שכתב דטעמא דריב\"ן משום דלא משמע ליה היא תועב' אלא לצרה אבל בניה תועבין ואי משום פירכא שכן היא עצמה מתחללת ס\"ל דאף זו נמי מתחללת ולית ליה הא דאמרינן פ' אלמנה לכ\"ג דבעי' זר אצלה מעיקרא לאפוקי מחזיר גרושתו ויבמה לשוק אלא כל שזר אצלה אפי' יבמה לשוק מתחללת יע\"ש והא ליתא שהרי רבינו פי\"ט הלכ' ה' כתב דכהן שבא על זקוקה ליבם ונתעברה מביאה ראשונ' הולד כשר ואי רבינו פסק כריב\"ן היל\"ל דהולד פגום לכהונ' גם ליכא למימר דס\"ל לרבינו כמ\"ש עוד הרמב\"ן שם דהולד פגום דקאמר ריב\"ן מזוהם קאמר משום לעז שהוא מטיפה אסורה אבל לא שיהי' פגום לכהונה ממש ומש\"ה לא מסייעינן מינה לרב יוסף בפרק החולץ מדריב\"ן עי\"ש ומשום הכי כתב דהולד כשר דהא נמי ליתא חדא דאכתי הוה ליה לומר דהולד מזוהם כדקאמר ריב\"ן ותו דאי ס\"ל כן א\"כ מנין לנו לומר דריב\"ן ס\"ל דיבמה לשוק היא עצמ' מתחללת ופליג אדר\"י ואההיא דפרק אלמנה לכ\"ג דקאמר דבעינן זר אצלה מעיקרא ואמאי לא נימא דלא פליגי וק\"ו דאלמנה נמי לא חשיב ליה משום פירכ' דמה לאלמנ' שכן היא עצמ' מתחללת כדסביר' ליה לר\"י אלא דאפי\"ה ס\"ל דהולד מזוהם הוא ובא מטיפה אסור' והיה אפשר לומר דרבינו פסק כותיה דריב\"ן בחד' וכותי' דר\"י בחדא דלגבי היא עצמה פסק כריב\"ן דהיא עצמה מתחללת ולא בעינן זר אצלה מעיקרא כמ\"ש הרמב\"ן ולענין הולד פסק כר\"י משום דבפרק התנוקת דס\"ט אמרינן דשאלו אנשי אלכסנדריא לר\"י בת משולחת מהו שתנשא לכהן ופשיט להא מקרא דהיא תועבה ואין בניה תועבין וא\"כ ה\"נ לענין יבמ' לשוק אע\"ג דאיכא ק\"ו מאלמנ' אפי\"ה הולד כשר משום דאמרינן מחזיר גרושתו יוכיח דהיא עצמה מתחללת והולד כשר ומ\"מ הנך רואה כמה מהדוחק בדרך זה דמי הכניסו להרמב\"ן ז\"ל בתגר זו ולא לפסוק כריב\"ן או כר\"י לגמרי בקוליהן ובחומריהן ובר מן דין דברי ה\"ה אכתי מן המתמיהין שם שהרי כתב ז\"ל לעיל מיניה בד\"ה מפי השמועה וז\"ל ודע שר\"מ כשהזכיר נבעלה לאדם שהיא אסורה לינשא לו לא הוצרך להוציא המחזיר גרושתו משנשאת דהא ודאי לא פסל לה משום דלאו זר אצלה מעיקרא הוא לפי שלא אמרו זר אלא לתרומה אבל לכהונה כבר נפסלה מחמת שנתגרשה כו' יע\"ש הנה מבואר מדבריו דס\"ל דהא דאמרי' בפרק אלמנה לכ\"ג דבעינן זר אצלה מעיקרא הלכת' פסיקת' היא וכיון שכן תימה על עצמך איך כתב דיבמ' שבא זר אצל' עליה עשא' זונה מק\"ו דשאר חייבי לאוין הא יבמה לשוק הוה ליה כמחזיר גרושתו דלאו זר אצלה מעיקרא הוא דבחד מחתא מחתו להו בתלמוד פ\"ק דיבמות ותו יש לתמוה על ה\"ה שכתב דלא הוצרך להוציא מחזיר גרושתו משום דלא אמרו כן אלא לתרומה דאכתי מה יענה ה\"ה ומ\"ש רבינו פ\"י מהל' תרומות הלכה י' וז\"ל ולא הכהנת בלבד אלא אפי' לויה שנבעלה לאסור לה הואיל ועשאה זונה אסורה לאכול בתרומה וא\"כ הי\"ל לרבינו לפסוק דמחזיר גרושתו לא נפסלה לאכול בתרומה וכבר ראיתי למוהר\"ד עראמה שתמה בזה והי' אפשר ליישב דבריו ע\"פ מ\"ש בשיטה מקובצת כ\"י למס' יבמות פ' החולץ דמ\"ד אההיא דאמרינן התם תני' המחזיר גרושתו והנוש' חלוצתו כו' וחכ\"א כו' כשר' וולד' כשרי' וז\"ל היא כשרה לתרומה איירי דלכהן אסור' דגרושה היא ור\"ח פי' דקאי אקרובת חלוצתו לחודיה אבל מחזיר גרושה מתחללת לתרומה אפי' לרבנן דאמרי בנה כשר ולא נהירא דלקמן מוכח בהדיא דכשרה לתרומה דבעי' זר אצלה מעיקרא ורבינו מאיר מיישב פי' ר\"ח דודאי היא פסולה אפי' לתרומה משום דטומאה כתיב בה ואפי' למאן דמוקי לה בסוטה מ\"מ אין מקרא יוצא מידי פשיטותו ואפי' למ\"ד כיון דאיעקר איעקר ה\"מ לפטור צרתה אבל היא גופא פשיטא דאהני בה לשון טומאה קצת לאוסרה בתרומ' כו' והא דפריך לקמן ואימא מחזיר גרושתו היינו שתהי' באזהרת לאו בתרומה מקרא דכי תהי' לאיש זר ומשני לאו זר אצלה מעיקרא הוא וליכא לאו ומיהו לעולם אסורה בתרומה מהאי קרא מדאפקיה בלשון טומא' הרא\"ש עכ\"ל וא\"כ איכא למימר שאף דעת רבינו כן ומש\"ה לא הוצרך להוציא בפ\"ו מה' תרומות המחזיר גרושתו משום דבלא\"ה אסור' בתרומ' מדאפקיה בלשון טומאה אלא שדברי ר\"ח ור\"מ תמוהים לע\"ד דכיון דלפי' רבינו חננאל ז\"ל היא כשרה דקתני בברייתא אקרובת חלוצתו דוקא קאי א\"כ מאי פריך בפרק אלמנה לכ\"ג ואימא נבעלה לפסול לה אף מחזיר גרושתו כלומר שתהי' באזהרת לאו מקרא דכי תהי' לאיש זר ואימא ה\"נ אלא משמע ודאי דס\"ל לתלמודא דהיא כשר' דקתני בבריית' אמחזיר גרושתו נמי קאי ומשום הכי פריך ואימא כו' כמ\"ש רש\"י שם וצ\"ע ועוד יש לדקדק על ה\"ה דאכתי הי\"ל לרבינו לאשמועינן דמחזיר גרושתו לא עשא' זונה אע\"ג דכבר נפסל' לכהונה מחמת שנתגרש' דנ\"מ למאי דקי\"ל ופסקו רבינו פי\"ז הלכה ט' דאש' שהית' אלמנ' וגרושה וחלל' זונה ובא עלי' כ\"ג אח\"כ לוקה ד' משום דשם זונה פוסל בישראל וא\"כ הי\"ל לאשמועינן דהמחזיר גרושתו לא עשאה זונה ואם בא עלי' כהן אח\"כ אינו לוקה שתים ואפשר שלזה הית' כונת ה\"ה במ\"ש ומ\"מ עדיין הי\"ל לבאר כי על כן הנרא' לי אמת בדעת רבינו דס\"ל דהא דאמרינן בפרק אלמנ' ואימא נבעלה לפסול לה אף מחזיר גרושתו ומשני לאיש זר אמר רחמנא למי שזר אצל' מעיקרא לאו הלכתא היא ואף תלמודא לא קאמר לה אלא אליבא דחכמים דר\"ע בפ' החולץ דס\"ל דהמחזיר גרושתו היא כשר' דאהא הוא דפרכינן ואימא נבעל' כו' כמ\"ש רש\"י ואהא הוא דמשנינן דס\"ל לחכמים דר\"ע דבעינן זר אצל' מעיקרא אמנם אנן בדידן לא קי\"ל כותייהו והיינו כלפי מ\"ש הרשב\"א שם בראש הסוגי' אהא דאמרינן מנ\"המ אמר ר\"י א\"ר ובת כהן כי תהי' לאיש זר כו' כיון שנבעלה לפסול לה פסל' וז\"ל מסתבר' לי דהכא לישנא קייטא נקט והכי קאמר למ\"ד אין זונה מחייבי לאוין מנ\"ל דמפסלה אבל לדברי חכמים דבפ' הבע\"י דגיורת משוחררת ושנבעלה בעילת זנות הויא זונ' וכ\"ש לר\"מ ן' חרש כו' פשיטא דפסל' משום דהו\"ל זונה וזונ' בהדיא כתיבא אלא לר\"א דאמר אין זונה אלא כשמה כלומר טועה מתחת בעל' וכאילו אמר תינח לרבנן דהוי לה זונה אלא לר\"א מנ\"ל כו' א\"ד עי\"ש וא\"כ איכא למימר דהא דאמרינן בגמרא דמחזיר גרושתו לא נתחלל' משום דלאו זר אצל' מעיקרא אינו אלא אליבא דר\"א דס\"ל אין זונה מחייבי לאוין ונבעל' לחייבי לאוין דפסלה נפ\"ל מקרא דכי תהי' לאיש זר הוא דבעינן זר אצל' מעיקרא וכן נמי חכמים דר\"ע בפ' החולץ דס\"ל דמחזיר גרושתו כשר' ס\"ל כר\"א דבעינן זר אצלה מעיקרא אמנם לדידן דקי\"ל כחכמים דפ' הבע\"י דיש זונה מחייבי לאוין ונבעלה לחייבי לאוין נפ\"ל מקרא דזונה דכתיבה בהדי' פשיט' ודאי דלא בעי' זר אצל' מעיקרא שהרי לא נפ\"ל מקרא דכי תהי' לאיש זר דנדרוש הכי מעת' מתרצתא היא ההיא דפ\"ק דיבמות דאיכא למימר דהנהו דבעו מניה דר\"י דס\"ל דיבמה לשוק לא נתחלל' הוא משום דס\"ל דבעינן זר אצלה מעיקרא כר\"א וכחכמים דר\"ע דס\"ל הכי אמנם לפום מאי דקי\"ל דיש זונה מחייבי לאוין לא בעינן זר אצלה מעיקרא ועוד י\"ל מעין האמור דלרבינו קשיתיה מאי דהק' התוס' פ\"ק דיבמות ד\"ה נעשה כדברי ב\"ש דבסוף נדה מסיק ר\"י דולד מחזיר גרושתו כשר משום דהיא תועב' ואין בניה תועבין ולמה לי קרא כיון דמיפריך ק\"ו וליכא למימר דאתי למידק אבני יבמה לשוק דהא ר\"י ס\"ל דבני יבמה לשוק כשרים לכהונה משום פירכא שכן היא עצמ' מתחלל' והתוס' נדחקו בתי' קושיא זו דלר\"י איצטריך היא תועב' דלא נימא בניה תועבין משום דכתיב ביה טומא' כעריות עיי\"ש ועיין בהרב חי' הלכות ז\"ל פ' החולץ דמ\"ד מה שהק' שם בפשט' דשמעתתא וכנראה דאשתמיט מיניה דברי התוס' הללו ואולם רבינו ס\"ל מכח קו' זו דודאי הנהו דשאלו לר\"י ס\"ל דמחזיר גרושתו ויבמה לשוק אינה מתחלל' משום דבעינן זר אצלה מעיקרא כדס\"ל לחכמים דר\"ע בפרק החולץ אמנם ר\"י ס\"ל דהיא עצמ' מתחלל' ולא בעינן זר אצלה מעיקרא אלא אפי' בסוף לאיש זר קרינן ביה וכדס\"ל לריב\"ן כמ\"ש לעיל בשם הרמב\"ן ומשום הכי קאמר להו דולד מחזיר גרושתו כשר מקרא דהיא תועבה ולא משום דמפריך ק\"ו כדס\"ל אינהו וכן נמי מאי דקאמר ר\"י פ\"ק דיבמות בני צרות מעיד אני בכם כו' לאו משום דמפריך ק\"ו כדס\"ל אינהו אלא ר\"י לטעמיה אזיל דס\"ל דולד מחזיר גרושתו כשר מקרא דהיא תועבה ומשום הכי גבי יבמה לשוק נמי ס\"ל דהולד כשר אע\"ג דאיכא ק\"ו מאלמנה משום דאיכא למימר מחזיר גרושתו יוכיח ונמצא אם כן דרבינו ז\"ל פסק כר\"י ודחה סוגיא דפרק אלמנה לכ\"ג דקאמר דבעינן זר אצלה מעיקרא משום דההיא סוגי' לא אצטריך אלא אליב' דחכמים דר\"ע דס\"ל דהמחזיר גרושתו כשרה ואהא הוא דפרכינן ואימא כו' ומשנינן דס\"ל לחכמים דר\"ע דבעינן זר אצלה מעיקר' אמנם אנן בדידן לא קיימא לן כוותייהו אלא כר\"י דס\"ל דהיא עצמה מתחללת וריב\"ן נמי הכי ס\"ל כמ\"ש ור\"ע נמי משמע דהכי ס\"ל דלא בעינן זר אצל' מעיקרא דקאמר פרק החולץ דמחזיר גרושתו פסולה וכבר התוס' בד\"ה היא כשרה נתקשו בזה ותי' דסוגיא דפרק אלמנה לכ\"ג אתיא כרבנן ור\"ע ס\"ל לא בעינן זר אצלה מעיקרא כדאמרינן בפ\"י יוחסין השתא ממזר הוי מיפסיל בביאתו מבעיא א\"ד יע\"ש אמנם רבינו לא ניחא לי' משום ה\"ט שכתבו התוס' שהרי התוס' לקמן בפרקין בד\"ה השתא ממזר כו' כתבו משם הר\"ש מקוצי דלאו הא בהא תליא דאפשר דליהוי ממזר ואפ\"ה אינו פוסל בביאתו והתם לא פריך אלא מכח קרא דכי תבעל יע\"ש ואם כן הדרא קו' לדוכתי' דאמאי קאמר ר\"ע דפסולה ומשום הכי ס\"ל דר\"ע נמי פליג וס\"ל דלא בעינן זר אצלה מעיקר' אלא אפילו בסוף נמי לאיש זר קרינן ביה ומשום הכי פסק רבינו כותייהו כך נראה לי אמת ויציב בדעת רבינו ובהכי ניחא מה שכתב עוד רבינו בדין ד' הבא על אחת מהשניות כו' כגון הבא על חלוצתו כו' לא עשאה זונה שהרי אינה אסורה לו מן התור' ותמה על דבריו הרב בעל משנה למלך ז\"ל בפרק ט' מהל' אלו דין ה' דמשמע מדבריו שאם היה אסורה מן התורה הי' עושה אותה זונה ואמאי והא לא הי' זר אצלה מעיקרא שהרי קודם החליצה הית' ראוי' לו עי\"ש שהניחו בצ\"ע ולפי מ\"ש דבריו ז\"ל באו על נכון וראיתי למוהר\"י צונצין ז\"ל בספר נחלת יהושע סימן י\"א שתמה על רבינו ז\"ל שפסק דיבמה שבא עליה זר פסלה ופסק פי\"ט דהולד כשר ששני דברים אלו יחדיו לא יכונו כיון דס\"ל עשאה זונה איכא למילף מק\"ו מאלמנה דהולד פגום וניחא ליה דכיון דרבינו ז\"ל פסק בפט\"ו דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ומשמע דלגמרי קאמר אפילו לכהונה א\"כ ק\"ו פירכא הוא דאיכ' למיפרך נכרי ועבד הבא על בת ישראל יוכיח דאע\"ג דאיסורו שוה בכל אין הולד פגום את\"ד יע\"ש. ולפי מ\"ש אין כאן קו' כלל דרבינו ז\"ל פסק כר\"י דס\"ל דהיא עצמה מתחללת ואפ\"ה הולד כשר דילפינן ממחזיר גרושתו כמ\"ש גם מ\"ש דטעמיה דרבינו משום דאזיל לשיטתיה דס\"ל כהנהו אמוראי דמכשרי בגוי ועבד לגמרי לא ידעתי מה יענה להטור ז\"ל דבסי' ד' פסק דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד פגום לכהונה כדעת אביו הרא\"ש ז\"ל ובסי' ז' פסק דהבא על יבמה לשוק אין הולד חלל חזר ובא עליה הולד חלל ועיין במרן הב\"י ז\"ל דא\"כ קשה טובא דכיון דבסימן ז' פסק דהבא על יבמה לשוק עשאה זונה ונתחללה בביאתו הול\"ל דהולד פגום מק\"ו דאלמנה כדמוכח בגמ' גם אין לומר שדעת הטור ז\"ל כמ\"ש בדעת רבינו דס\"ל דלרבי יהושע היא עצמה מתחללת ואפי\"ה אין הולד פגום מק\"ו דאלמנה משום דכיון דכתיב היא תועבה ואין בניה תועבין איכא למימר מחזיר גרושתו יוכיח ואם כן איך פסק דנכרי ועבד הולד פסול לכהונה והיינו משום ק\"ו דאלמנה כמ\"ש הרא\"ש ואמאי לא נימא מחזיר גרושתו יוכיח וליכא למימר דהא לא חשיב פירכ' משום דאיכ' למימר מה למחזיר גרושתו שכן תפסי בה קדושין תאמר בנכרי ועבד וכמ\"ש הב\"ח ז\"ל סימן ד' דלא אמרינן עמוני שנשא בת ישראל יוכיח דאע\"ג דנתחללה בביאתו אפילו הכי הולד כשר מה\"ט ע\"ש דהא ליתא דא\"כ גבי יבמה לשוק נמי לא חשיב פירכא מה\"ט שהרי יבמה לשוק לא תפסי קדושין כמ\"ש הטור סימן ו' יע\"ש ושמא י\"ל דגבי נכרי ועבד לא אמרינן מחזיר גרושתו יוכיח משום דאיכא למימר מה למחזיר גרושתו שכן יש להם היתר לבא בקהל וזה ודאי דוחק ועיין בספר בית שמואל ס\"ד סק\"ד ודע שהתוס' ז\"ל פ' הבע\"י דס\"א נראה שחולקים על דעת רבינו שדחו פי' רש\"י ז\"ל שם דאין זונה אלא מחייבי כריתות דלא תפסי בה קדושין אבל מחייבי לאוין דתפסי קדושין לא הויא זונה ועיין במרן הב\"י ז\"ל סימן ו' שתמה על דבריהם וז\"ל ואיני יודע היאך אפשר לדחות ברייתא זו דגר עמוני כו' דקתני בהדיא דחייבי לאוין פסלי מן הכהונה והיינו ודאי מטעם דעשאה זונה כו' יע\"ש ועיין בהרב ח\"ה ז\"ל פ' המגרש דפ\"ט ד\"ה בעולה שהק' עוד לדבריהם ממתני' דפ\"ק דכתובות דקתני ר\"י ור\"א אומרים דהרי היא בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראי' לדבריה דמוכח בהדי' דנפסלה לכהונה מחייבי לאוין כו' דיש ליישב דאתי' כמ\"ד דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין ואנן לא קי\"ל הכי ובהכי יתיישב נמי הך בריית' דגר עמוני כו' דלא תקשי לדברי התוס' כמ\"ש הב\"י א\"ד יע\"ש והם דברים תמוהים דמתניתין דפ\"ק דכתובות ר\"י היא ורבי יהושע ס\"ל בהדיא בפ' החולץ דאין ממזר אלא מחייבי מיתות ב\"ד דלא כר\"ע גם מ\"ש דבריית' דגר עמוני אתיא כמ\"ד אין קדושין תופסין בחייבי לאוין הוא תמוה שהרי בפרק אלמנה לכ\"ג מבואר בהדי' דנפ\"ל מקרא דכי תהי' לאיש זר ופרכינן ואימ' נבעלה לפסול לה חייבי כריתות ומשנינן כי תהי' אמר רחמנ' בהנך דאית בהו הויה והדר פרכינן ולר\"ע כו' הרי בהדיא דבריית' זו אתיא ככ\"ע גם בפ' האומר דס\"ד אמתני' דקדשתי את בתי כו' פרכינן והרי בידו להשיאה לממזר ומשנינן כר\"ע דאמר אין קדושין תופסין כו' והדר פריך והרי בידו להשיאה לחייבי עשה דתפסי בה קדושין הרי מבואר דאפי' למ\"ד קדושין תופסין בחייבי לאוין אפ\"ה נפסלה לכהונה מחייבי לאוין דאל\"כ מאי פריך אדהוצרך לשנויי דמתני' כר\"ע ואדרבה אי נמי דמתני' דלא כר\"ע ניחא טפי ותו קשה עליו שהרי בריית' דגר עמוני קתני מצרי בהדי הנך דפסל מן הכהונה ואם כן ע\"כ לפי דבריו ז\"ל צריך לומר דס\"ל לברייתא דאין קדושין תופסין בחייבי עשה כר' ישבב ואלו תלמודא מספ\"ל בדר' ישבב אי לאפוקי מדר' סימאי הוא דאתא ובחייבי עשה לכ\"ע תפסי קידושין אי טעמא דנפשי' קאמר ואפי' בחייבי עשה לא תפסי ומאי מספ\"ל הא מהך בריית' מוכח בהדי' דטעמ' דנפשיה קאמר דאל\"כ אמאן תרמייה סוף דבר שדבריו הן מן המתמיהים ולעיקר קו' מרן ז\"ל עיין בספר חכמת שלמה בחידושי יבמות דף מ\"ד ע\"ב ד\"ה ה\"נ כו' ויתיישב ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האב </b>\n<b> שאמר קדשתי את בתי כו' נאמן כו' נשבית ופדיתיה כו' אינו נאמן כו'.</b> משנה פ' האומר דס\"ד ופרכי' עלה בגמ' מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא רישא בידו סיפא לאו בידו והדר פרכינן ולא והרי בידו להשיאה לחלל כו' ומשנינן אתיא כרבי דוסתאי דאמר בנות ישראל מקוה טהרה לחללין כו' והדר פרכינן והרי בידו להשיאה לממזר ומשנינן כר\"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין הרי בידו להשיאה אלמנה לכ\"ג כו' הניחא לר' ישבב אי לטעמא דנפשיה כו' אלא אמר רב אשי רישא רחמנא הימניה כו' בנשואין רחמנא לאב בשבויה לא הימניה עכ\"ת הסוגי' ודע דמסוגיא זאת הק' הרב אהרן ששון ז\"ל בקונטר' הן ישלח הובאו דבריו בס' מש\"ל בפרק זה הלכה א' לדעת הראב\"ד שכתב ה\"ה ז\"ל שם וז\"ל וסבור הראב\"ד שאין היקש זה אלא לתרומה דכשם דכ\"ג פוסל את האלמנה מלאכול בתרומה כו' כך זרעו החלל פוסל אותה מהתרומה אבל לאסור כהונה לא מצי לאקשויי כו' דהא זרעו מותר הוא אפי' בכהנת כו' יע\"ש והוא תימא דהרי מסוגי' זו מבואר דחלל שנשא כשירה פסלה לכהונה מדקאמר והרי בידו להשיאה לחלל דקא פסלה מכהונה ואפי' את\"ל דיש לדחות דמכהונה דקאמר לא קאמר מלהשיאה לכהונה אלא לדין כהונה דהיינו אכילת תרומה עם שהוא דוחק מלבד זה א\"א לאומרו דע\"כ אי ס\"ל לתלמודא שאינו פוסלה לכהונה לא הוה מקשי מידי משו\"ה לא מהימן לומר נשבית משום דשבויה פסולה לכהונה ולתרומה ואם היה משיאה לחלל לא היה פוסלה אלא לתרומה וא\"כ אין בידו דאין סברא לומר דתלמודא מקשי דליהוי נאמן מיהא לפוסלה מן התרומה משום דבידו להשיאה לחלל ומתני' סתמא קתני אינו נאמן דמשמע דאינו נאמן לשום ענין דע\"כ ס\"ל לתלמודא דמיגו לחצי טענה לא אמרינן מדלא ק\"ל לתלמודא דיהא נאמן מיהא לפוסלה לכהונה משום דבידו לקדשה ולגרשה אלא ע\"כ ס\"ל לתלמודא דכיון דבטענת נשבית ופדיתיה פוסלה מן הכהונה ומן התרומה אינו נאמן אפילו לפוסלה מן הכהונה משום מיגו דבידו לקדשה משום דהוי מיגו לחצי טענה וכמ\"ש רש\"י והר\"ן ז\"ל את\"ד יע\"ש מה שהאריך בזה ואי משום הא ודאי לא אריא דמצינן למימר שדעת הראב\"ד ז\"ל כדעת אחרים שכתב הר\"ן שם דמשמע דס\"ל דאמרינן מיגו לחצי טענה וכן מצאתי להרב החידושין ז\"ל שכתב משם הראב\"ד עצמו דלמאי דקס\"ד השתא מתני' בבת כהן עסקינן ונאמן הוא לפוסלה מהכהונה משום מיגו דבידו לקדשה ולגרשה ואינו נאמן דמתני' היינו דוקא לתרומה יע\"ש וא\"כ היינו דק\"ל לתלמודא דלפוסלה מן התרומה הרי בידו להשיאה לחלל דקא פסלה לכהונה כלומר מדין כהונה כמ\"ש ז\"ל ומ\"מ הדבר הקשה הוא לשמוע מאין יצא לו להראב\"ד לומר כן ולעייל פילא בקופא דמחט' מאחר דלישנא דקא פסלה לכהונה מבואר דהיינו לינשא לכהונה ומה גם דבריי' משוי חלל לאינך ועלה קאמר דפסלן דמשמע בין לתרומה בין לכהונה וכמו שהקשה ה\"ה ז\"ל והנראה שהכריחו לומר כן מההיא דגרסינן ס\"פ האומר דס\"ז ותו ליכא והרי חלל שנשא בת ישראל ויש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר והקשו התוס' ז\"ל דמאי פריך דהתם מאי דהבן פסול לאו משום דאזלינן בתר הזכר לחודיה אלא משום דאמו פגומה שהחלל פסלה בביאתו והוי חללה כו' יע\"ש אכן כפי דברי הראב\"ד ז\"ל הנה נכון דע\"כ טעמא דחלל שנשא בת ישראל דהולד חלל הוא משום דאזלינן בתר הזכר דאי משום אמו לאו פגומה היא להינשא לכהונה ולא פסלה אלא לתרומה ואם כן בת חלל זכר אמאי פסולה לכהונה וזה ראיה נכונה לדעת הראב\"ד ז\"ל אך הדבר הק' הוא דבהדי' תנן פרק יש מותרות ואלו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמתיהן חלל שנשא כשירה ויש לו אח כשר ואף שבירושלמי גריס גירסא אחרת ורבינו ז\"ל הביא גירסת הירושלמי בפירוש המשנה כבר צוחו עליה הנ\"י והרשב\"א איך תפס בגירסת הירושלמי הפך תלמודא דידן ובאמת שהוא דבר מתמיה על ה\"ה ז\"ל איך אשתמיט מיניה משנה שלימה ושוב ראיתי להרב מחנה אפרים ז\"ל בחי' על רבינו שתפס עליו בזה ועוד הקש' עליו מדתנן בת חלל זכר פסולה לכהונה ובפי' אמרו כל שאי אתה נושא את בתו אי אתה נושא אלמנותו יע\"ש כי על כן לפי חומר הנושא לדידי חזי לי לומר שדברי ה\"ה ז\"ל הללו שכתב בדעת הראב\"ד לאו מילת' פסיקת' היא אליב' דכ\"ע אלא אליב' דהלכתא דקי\"ל כותיה דת\"ק דאמר גר עמוני ומואבי כו' פסלן אבל לר\"י דקאמר כל שזרעו פסול פוסל כל שאין זרעו פסול אינו פוסל מודה הוא דחלל שנשא כשרה פסלה לכהונה וטעמ' דמילת' שהרי אמרו בפ\"י יוחסין דע\"ה מאי איכא בין ת\"ק לר\"י אר\"י מצרי שני א\"ב ושניהם לא למדוה אלא מכ\"ג באלמנה דת\"ק סבר כי כ\"ג באלמנה מה כהן גדול באלמנה שביאתו בעבירה ופוסל בה אף כל שביאתו בעבירה פוסל ור\"י סבר מה כ\"ג באלמנה שזרעו פסול ופוסל אף כל שזרעו פסול ופוסל לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פוסל כו' וא\"כ ס\"ל להראב\"ד ז\"ל דלת\"ק כיון שעיקר הפיסול תלי במה שביאתו בעבירה א\"כ חלל שנשא כשירה כיון שאין ביאתו בעבירה אינו פוסל בה וקרא דלא יחלל זרעו מסתבר לאוקמיה דוקא לתרומה דכיון דחלל פסול לתרומה פוסלה בביאתו לתרומה אבל לפוסלה לכהונה כיון דחלל עצמו מותר בכהנת אין סברא שפוסל אותה במה שהוא מותר בה וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל אמנם לר\"י דס\"ל דעיקר הפיסול תלוי במה שזרעו פסול וטעמ' דביאתו בעבירה לא אהני ליה כלל שהרי מצרי שני אע\"ג דביאתו בעבירה אפ\"ה ס\"ל דכיון שאין זרעו פסול אינו פוסל א\"כ חלל שנשא כשירה כיון דזרעו פסול לכהונה כדתנן בת חלל זכר פסולה לכהונה פוסל אותה לכהונה דומיא דזרעו ובהכי מדוקדקים דברי ר\"י דקאמר כל שזרעו פסול פוסל דלכאורה ק\"ק דכיון דר\"י לא את' לאפלוגי אלא אמצרי שני ומטעמ' דאין זרעו פסול א\"כ לא הו\"ל לר\"י לומר אלא כל שאין זרעו פסול אינו פוסל דבהא הוא דפליג את\"ק אבל כל שזרעו פסול פוסל אפילו ת\"ק מודה אכן כפי מ\"ש ניחא דר\"י אתרווייהו פליג וקאמר דכל שזרעו פסול דהיינו חלל שנשא כשירה פוסל אותה לכהונה דומיא דזרעו ובגמ' כי פריך מאי איכא בין ת\"ק לר\"י ול\"ק א\"ב חלל שנשא כשירה לענין דפסולה לכהונה איכא למימר דתלמוד' אכל שאין זרעו פסול אינו פוסל דקאמר ר\"י פריך דמשמע דאתא לאפלוגי את\"ק בהא ואהא פריך דמאי איכא בין ת\"ק לר\"י הא כל הנהו דקתני זרעו פסול ומשני א\"ב מצרי ב' דלת\"ק פוסל כדתני סתמא מצרי ואדומי דמשמע אפי' מצרי שני ומעתה מתרצתה ההיא דפרק יש מותרות דההיא מתניתין אתייא כר\"י דתני טעמא בזרעו פסול וכן ההיא דכל שאין אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנתו רשב\"ג הוא דקאמר לה ומשום דס\"ל ג\"כ כר\"י דתלי טעמא משום זרעו פסול וכמבואר בגמרא שם וסוגיא דידן נמי מתרצתא היא ודקא פסלה לכהונה דקאמר דברים כפשטן ואליבא דר\"י דקאמר ומשום דמתני' בפ' יש מותרות סתם לן כותיה וכי משני הא מני ר' דוסתאי היא לא מצי לשנויי הא מני ת\"ק דר\"י דס\"ל דאינה פסולה לכהונה משום דאכתי קשיא ליה לענין תרומה דיהא נאמן במיגו דבידו להשיאה לחלל כנ\"ל ליישב דבריו ז\"ל. האמנם דברי ה\"ה ז\"ל יש בהן מן הקושי במ\"ש עוד וז\"ל ואפשר שהראב\"ד ז\"ל סבור שהנבעלה לחלל אסורה לכהונה ולא משום זונה כו' אלא משום חללה כו' וזה אפשר כו' ואין לי הכרח גמור מאיזה מין משניהם הוא כו' ואתמהא שהרי בריש פרק יש מותרות אמרינן משום דבעי למתני חלל שנשא כשירה טעמא דנשא דשוייה חללה הרי להדיא דמשום חללה הוא דאסורה וממילא יש לתמוה על רבינו ז\"ל שכתב דאיסורו משום זונה וצ\"ע ועיין ברש\"י ז\"ל פ' יש מותרות ד\"ה אח כשר שכתב וז\"ל כהן אסור ליבמה משנתחללה בביאת חלל כדילפינן מבת כהן כי תהי' לאיש זר כו' יע\"ש וצ\"ע דחלל שנשא כשירה לא נפ\"ל מקרא דובת כהן אלא מקרא דלא יחלל זרעו מה הוא פוסל אף זרעו פוסל וכדאית' בפרק אלמנה דף ס\"ט דפרכינן התם א\"ה חלל דלאו זר הוא לא ליפסול אמר קרא כו' יע\"ש. ובמה שהקשו בגמרא והרי בידו להשיאה לממזר כתב הרב מש\"ל ז\"ל בהלכה הנז' דע\"כ מאי דפריך בגמרא בידו להשיאה לממזר לממזר דאוריית' קאמר דאי לממזר דרבנן קאמר והויא פסולה כמו שבויה דהוי מדרבנן לדעת רבינו ז\"ל א\"כ מאי משני כר\"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין הא אפי' ר\"ע לא אמר אלא בחייבי לאוין דאוריית' אבל ממזר דרבנן פשיטא ודאי דקידושין תופסין וע\"פ זה הקשה לדעת רבינו דס\"ל דשבויה פסולה דרבנן יע\"ש שיש ליישב הקו' על נקלה כמו שיראה המעיין אך זו היא שקשה בעיני לדעת רבינו דא\"כ כי משני כר\"ע דאמר כו' אמאי לא פריך תלמוד' דאכתי בידו להשיאה לממזר דרבנן דקידושין תופסין בו ופסלה לכהונה ולתרומה ובשלמ' לדעת הסוברים דשבוייה הויא מדאוריית' כמו שנראה מדברי רש\"י ז\"ל בפרק הגוזל בההיא דנחיל של דבורים ועיין בהרב החבי\"ב חא\"ה סי' ו' יש לומר דמשום הכי לא פריך דבידו להשיאה לממזר דרבנן משום דהא לא חשיב מיגו דאיכא למימר דהאב רוצה לפוגמה יותר שתפסל מן התורה אכן לדעת רבינו ז\"ל קשה והנה לכאורה היה נראה דהא ודאי בורכא היא שהרי ממזר דרבנן לא פסלה לכהונה ממ\"ש רבינו בדין ד' הבא על א' מן השניות וכיוצא בהם לא עשה אותה זונה שהרי אינה אסורה להינשא לו מן התורה ומבואר כן פ' יש מותרות דאמרינן שניות מד\"ס כו' היא כשירה וולדה כשר וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל שם א\"כ משמע ודאי דהוא הדין לממזר דרבנן דלא פסלה דומיא דשניות כיון שאינה אסורה להנשא לו מן התורה ומן התימא על הרב הנז' ז\"ל אמאי הוצרך להכריח הדבר דע\"כ מאי דפריך בידו להשיאה לממזר היינו ממזר דאורייתא ממאי דמשני כר\"ע דאמר כו' והלא ממקומו הוא מוכרח דאי ממזר דרבנן קאמר לא פסלה לכהונה ומאי פריך כך היה נראה לכאורה האמנם הא ודאי ליתא שהרי נתין לדעת רבינו ז\"ל שכתב בפי\"ב מה' אלו דין כ\"ב אין איסורו אלא מדרבנן ובריית' בפ' אלמנה לכ\"ג קתני נתין בהדי הנך דפסלם לכהונה והן אמת דאי משום הא היינו יכולים לומר דנתין אשגר' לישן הוא ואגב גררא דממזר תני לה כמ\"ש ה\"ה שם שלדעת הסוברים דנתין איסורו מדרבנן כ\"מ שהזכירו נתינה אצל ממזרת אגב גררא תני לה דומיא דחלוצה אצל גרושה עי\"ש אך זה ודאי לא יתכן שהרי רבינו ז\"ל בפרק זה מני נתין בהדייהו ובדברי רבינו ז\"ל פשיטא ודאי דלא יתכן לומר דאשגרת לישן קאמר דודאי דרך הפוסק לדקדק בלשונו שלא נטעה בו ושוב ראיתי למוהר\"ר דוד עראמה ז\"ל בחי' שכתב שם כלשון הזה או נתין כו' ואע\"פ שלדברי הרב הם מד\"ס הולד פסול וכן ממזר דרבנן משא\"כ בשניות דהולד כשר ע\"כ האמנם הרב ז\"ל לא ביאר לנו מה טעם לחלק בין נתין לשניות מאחר שרבינו ז\"ל תלי טעמא מפני שאינה אסורה להנשא לו מן התורה ואולי טעמא דמילת' דשניות אין איסורן מצד עצמם כלל אלא משום גדר וסייג לעריות משא\"כ בנתין שגזרו עליהם מצד עצמם לפוסלם לבוא בקהל מפני אכזריות שהיה בהם והילכך עשאום כממזר דאוריית' וכן ראיתי בליקוטי מוהר\"ב ז\"ל בפרק אלו נערות אהא דפרכינן התם אלא שניות כיון דמדאוריית' חזיין ליה אמאי אין להם קנס שהקשה מההיא דאמרינן התם ממזרת ונתינה איכא בינייהו אלמא אף דאיסורם מד\"ס אין להם קנס ותי' הרב ז\"ל דיש לחלק בין איסור שניות שהם משום גדר וסייג לאיסור נתינה וכמ\"ש ועיין בהרב מש\"ל ז\"ל פ\"א מהלכות נערה בתולה הלכה ה' שהביא דברי מוהר\"ב ז\"ל וכתב שלא מצא לא טעם ולא ריח בחילוק זה ולדעתי חילוק זה יש לו סמוכות מדברי רבינו ז\"ל הללו ודו\"ק ועיין עוד שם במה שרצה להכריח דעת רבינו ז\"ל שכתב שם דאפי' היתר אנוסה אסורה לו מדרבנן לא ישאנה ממ\"ש בפרק אלו נערות ממזרת ונתינה א\"ב והדבר מבואר שלדעת רבינו איסור נתינה מד\"ס ואפ\"ה אמרינן דלרשב\"ם דדריש לקרא דולו תהיה לאשה בראויה לקיימה אי מיעוטא דנתינה משום דאינה ראויה לקיימה וכתב שזו ראיה שאין עליה תשובה לדעת הסוברים דאיסור הנתינה מד\"ס יע\"ש והן דברים תמוהים אצלי שהרי הרב ז\"ל לעיל מזה דחה ראית הרב מוהר\"א ששון ז\"ל שהביא ראי' לדעת רבינו מברייתא דקתני פרט לאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וחלוצה איסורו מדרבנן ואפי\"ה אינו חייב לנושאה וכתב עליו דלא מכרעא ראיה זו לפי שמצינו במקומות רבי' דתני חלוצה ואשגרת לישן הוא ובר\"פ אלו הן הלוקין תנן חלוצה לכהן הדיוט וכתבו התוס' ז\"ל דהוי אשגרת לישן כו' יע\"ש וא\"כ היא גופא איכ' לדחויי לראיה זו שהביא הרב ז\"ל דנתינה דקאמר בגמרא אשגרת לישן הוא ואגב גררא דממזרת נקט לה וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל שלדעת הסוברים דנתינה איסורו מד\"ס כל מקום שהזכירו נתינה אצל ממזרת אגב גררא תני לה דומיא דחלוצה אצל גרושה וכ\"כ התוספת בר\"פ אלו נערות דהא דתנן בר\"פ אלו הן הלוקין ממזרת ונתינה וכן הא דאמרינן בפרק יש מותרות ממזרת ונתינה א\"ב מ\"ד דאורייתא הא נמי דאורייתא כו' אשגרת לישן הוא יע\"ש ודבריו צ\"ע ואיך שיהיה לדאתאן עלה הנה מבואר ממ\"ש דנתין אע\"ג דאין איסורו אלא מד\"ס אפ\"ה פסלה לכהונה וכיון שכן הדרא קושי' לדוכתין דאמאי לא פריך בידו להשיאה לנתין דקידושין תופסין בה לכ\"ע וצ\"ע ובמה שתי' בגמרא כר\"ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ראיתי למוהר\"י ו' לב בשיטה כ\"י כתב וז\"ל וכן אין בידו למוסרה לזנות כדי שתפסל משום דקא עבר בלאו דלא תחלל את בתך להזנותה הילכך לאו בידו הוא והא דקאמר בידו להשיאה לממזר ופרש\"י ז\"ל ביד האב להשיאה לו בעבירה שנראה שאע\"פ שהוא עובר בלאו שיכול להשיאה לו לא שהאב עובר כלל שהרי לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים אלא הממזר שהשיאה הוא שעובר בלאו עכ\"ל והן דברים תמוהים דהא דאמרינן לא הוזהרו כשירות להינשא לפסולים היינו דוקא לפסולי כהונה אבל שאר פסולים שהאנשים הוזהרו מלישא אותן כגון ממזר וכיוצא אף נשים הוזהרו עליהם דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה כמ\"ש רש\"י ז\"ל לקמן פרק ע\"י דף ע\"ג והוא מבואר ביבמות פרק יש מותרות ולעיקר קו' עיין בהרב החידושין ז\"ל שתי' דלמוסרה לזנות לא זכי ליה רחמנא יע\"ש ובמה שאמרו בגמ' הניחא לר' ישבב אי לטעמיה דנפשיה כו' הקשה הרב החידושין ז\"ל דלר' ישבב נמי אכתי קשה דבידו להשיאה בעולה לכ\"ג דאפילו רב ישבב מודה משום דהוי עשה שאינו שוה בכל כדאיתא פרק אלו נערות יע\"ש מה שתי' ולדעתי ל\"ק מידי דמבעולה ל\"ק לן משום דמצינן לשנויי דמתני' כרבנן דראב\"י ס\"ל בפ' ע\"י ד\"ס דבעולה לכ\"ג הולד כשר משום דאין חלל מחייבי עשה וכיון דהולד כשר לא נפסלה לכהונה דכל שנושא בתו אתה נושא אלמנותו וכן מבואר בפ' יש מותרות דף פ\"ה דלרבנן דראב\"י היא נמי לא נפסלה לכהונה יע\"ש ודו\"ק. ובמאי דאסיקו בגמ' אלא אמר רב אשי רישא כו' ראיתי להר\"ן ז\"ל שכתב וז\"ל וא\"ת ליהמניה כי אמר נשבית במגו דאי בעי אמר קדשתיה לפסול לה דמפסלה בהכי ומהימן דהא בנשואין הימניה רחמנא כו' וכתב עליו מוהרימ\"ט ז\"ל די\"ל דהא לא חשיב מיגו משום דלא בעי מרע נפשיה שעשה איסור בידים אלא בעי לאורעי בתו לומר שהיא פגומה שנשבית יע\"ש. ויש לדקדק עליו שא\"כ היכי פריך בגמ' והרי בידו להשיאה לממזר הא לא חשיב מיגו משום דקא מרע נפשיה ומשים עצמו רשע ושמא מגו דבידו אלים טפי ומהני אפי' במקום שמשים עצמו רשע דומה למ\"ש הר\"ן ז\"ל בסמוך דמגו דבידו אלים טפי ואפי' במקום חזקה יע\"ש. והנה מוהרימ\"ט ז\"ל כתב תי' זה מסברא דנפשיה כאלו היא דבר התלוי בסברא ויש לתמוה עליו דהא מילת' תלמוד ערוך הוא בפ' האיש מקדש ד\"ן דאמרינן התם גבי הבא לי מן החלון דאינו נאמן לומר לא היה בלבי על זה במיגו דמזיד הייתי משום דאין אדם משים עצמו רשע וכתבו התוס' בפ\"י דמציעא ובפ' חזקת הבתים דל\"ג דלאו למימרא דאי אמר מזיד הייתי אינו נאמן דהא פשיטא דנאמן כדאיתא בכריתות אלא דלא חשיב מיגו משום דלא בעי למימר טענה דמשים ע\"ר עליה גם בס' הכריתות הביא כלל זה ועיין בהרב יבין שמועה כלל תקס\"ה ובהרב ש\"ך בכללי מיגו יע\"ש וא\"כ הי\"ל להרב ז\"ל לתמוה על הר\"ן דמאי ק\"ל מאחר דכלל גדול בתורה הוא דאין אומרים מגו במקום שמשים עצמו רשע ולדידי דברי הר\"ן ז\"ל נכונים דאי משום שמע\"ר אכתי יכול לומר קדשתיה והבעלתיה לפסול לה בשוגג שלא נודע לו עד שנבעלה לו דאין כאן מע\"ר ובר מן דין נראה דתירוץ מוהרימ\"ט ז\"ל לא ניתן להיאמר כלל דנהי דקדשתיה לפסול לה כגון ממזר וכיוצא לא מהני משום דמע\"ר מ\"מ אכתי יהא נאמן במיגו דאי בעי אמר קדשתיה והבעלתיה לחלל דפסלה ואין כאן מע\"ר שהרי לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים הן אמת שקו' זו גם כן קשה לתי' הר\"ן ז\"ל שתי' דבקדושי ביאת איסור לא אשכחן דהימניה דאכתי יהא נאמן במגו דקדשתי' והבעלתי' לחלל דכיון דאין כאן ביאת איסור משמע ודאי דמהימן שהרי הר\"ן ז\"ל תלי טעמא משום ביאת איסור וכן משמע מדברי ה\"ה ז\"ל פי\"ח מה' אלו דין כ\"ד שכתב משם הרשב\"א ז\"ל דבעלתיה ביאת איסור לא מהימן כו' יע\"ש משמע דדוק' ביאת איסור הוא דאינו נאמן אבל קדשתיה לחלל דאין כאן ביאת איסור מהימן וכן בדין שאם נאמר דביאת איסור לאו דוקא אלא טעמא דמלת' דכל שפוסלה לכתובה ע\"י דבורו לא מהימן א\"כ ק' קדשתיה וגרשתיה נמי לא יהא נאמן מאחר שפוסלה לכהונה ולתרומה בבת ישראל גם ליכא למימר דמתני' ר\"ד היא דאמר בנות ישראל מקוה טהרה לחללים וכדאוקי' לה בגמ' דלתי' דרב אשי תו לא צרכינן להנהו אוקמתי כלל ותו שהרי הרי\"ף ורבינו וכל הפוסקים ז\"ל פסקו כהך מתני' אע\"ג דלא קי\"ל כרבי דוסתאי וצ\"ע:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> על הרב המגיד ממשנה דריש פרק יש מותרות ל\"ק דרבינו ז\"ל לשיטתו דגרס במשנה שם כשר שנשא כשירה כמ\"ש במשנה בירושלמי ועיין נמוק\"י וחדושי רשב\"א ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>איזהו </b>\n<b> חללה כו' וכן א' מן הנשים האסורות לכהונה שנבעלה נתחללה.</b> עיין ברש\"י ז\"ל פרק עשרה יוחסין דע\"ה ע\"א ד\"ה מכ\"ג שכתב דמדכתיב לא יחלל ולא כתיב לא יחל ב' חלולים במשמע אחד לה ואחד לזרעו ולכאורה דבריו תמוהים דמסוגיא דהתם דף ע\"ז ע\"ב משמע דממשמעות דלא יחלל נפ\"ל הן אמת שדברי רש\"י ז\"ל הם תלמוד ערוך פ' קמא דתמורה דאמרינן התם בהדי' נימא קרא לא יחל מאי לא יחלל ועיין בהרב חד\"ה ז\"ל פרק ד' מיתות דנ\"א ע\"א מה שיישב בזה ובפ\"ק דיבמות דף ט\"ו ע\"ב ד\"ה היא עצמה כתב רש\"י ז\"ל וז\"ל דכתיב לא יחלל זרעו בעמיו ועמיו היינו אשתו יע\"ש. ודבריו תמוהים שדבריו סותרים למ\"ש בפרק החולץ ובפרק עשרה יוחסין וסוגיא דתמורה וכבר תמה עליו בזה הרב הנזכר והניחו בצ\"ע ולע\"ד נראה ליישב ע\"פ מ\"ש התוס' פ\"ק דתמורה ד\"ה שאני התם וז\"ל ונ\"ל דהיינו מיתור הלמ\"ד שניה אבל אין לומר דבלא הלמ\"ד שניה מיתור נמי דרשינן הכי חילולים הוא עושה ואינו עושה ממזרות ותפסי בה קדושין דע\"כ ממזרות ותפיסת קדושין אינן תלויין זה בזה שהרי אמר ר\"י בפ' החולץ דאין ממזר אלא מחייבי מיתות ב\"ד אבל מחייבי כריתות אין הולד ממזר אע\"ג דלכ\"ע לא תפיס קדושין יע\"ש ומה שיש לעמוד בדבריהם עיין בהרב צאן קדשים וא\"כ י\"ל דס\"ל לרש\"י דהא דנפ\"ל בתמורה מיתורא דלא יחלל אינו אלא לאביי דס\"ל התם כ\"מ דא' רחמנא ל\"ת אי עביד מהני אייתר לן לא יחלל אחד לו ואחד לה וכן נמי למאי דקי\"ל כרבא דלא מהני אליבא דשמעון התימני דר\"ע דס\"ל דכל שלא תפסי קדושין הולד ממזר כמ\"ש התוספות פרק החולץ דמ\"ד ה\"נ דאייתר לן יתורא דלמ\"ד לאשמועי' דב' חלולים הוא עושה דאי לאשמועינן דתפסי בה קדושין מדכתיב לא יחל חלולים הוא עושה ואינו עושה ממזרים שמעינן לה דכיון דאין עושה ממזרים תפסי בה קדושין אמנם לר\"י דס\"ל דלאו הא בהא תלי' א\"כ אצטריך לא יחל לאשמועינן דתפסי קדושין וא\"כ מנ\"ל דהיא מתחללת מש\"ה הוכרח רש\"י לומר בפ\"ק דיבמות דנפ\"ל מקרא דבעמיו משום דסוגיא דהתם קאי לרבי יאושע כדקאמר שאלו לר\"י צרת הבת מהו והשיב להם ר\"י צרות מתיר' אני בני צרות אני מעיד כו' והיינו משום דסביר' ליה דלא ילפינן מק\"ו דאלמנה דבנה פגום משום דאיכא למיפרך מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת כדקאמר התם ומ\"ש רש\"י ז\"ל בפרק החולץ ובפרק ד' מיתות ועשרה יוחסין דנפ\"ל מיתורא דלא יחלל היינו לפום מאי דקי\"ל הלכתא כשמעון התימני כמ\"ש התוספת פ' החולץ ד\"ה שמעון: ועוד נראה ליישב דודאי היא עצמה דמתחללת נפ\"ל מיתורא דלא יחלל אלא דק\"ל לרש\"י ההיא דאמרינן ס\"פ היה נוטל כהנת מתחללת כהן אינו מתחלל ונפ\"ל התם מדכתיב זרעו זרעו מתחלל והוא אינו מתחלל ויש לדקדק דמאי חזית דדרשינן מיעוטא דזרעו למעוטי הוא שאינו מתחלל ויתורא דלא יחלל לרבו' היא עצמה שמתחללת ואמאי לא נימא איפכא וכבר מוהרימ\"ט ז\"ל בחידושיו לקדושין נתקשה בזה ותי' דמזרעו לא ממעיט היא גופא דגריעא מזרעו מק\"ו אבל הוא עצמו לא אתי מק\"ו דאמרינן הבא על הפסולות יוכיחו עי\"ש ואין דבריו מובנים דהא אמרינן בפ\"י יוחסין דף ע\"ז ע\"א דק\"ו פירכא הוא דמה לחלל שכן יצירתו בעבירה גם מ\"ש דהוא עצמו לא אתי בק\"ו משום דאיכא למימר בא על הפסולות יוכיחו אינו מובן שהרי הא דאמרינן דבא על הפסולות אינו מתחלל היינו לפום קושטא דמילת' דדרשינן למעוטי הוא שאינו מתחלל אבל אנן ק\"ל אעיקרא דמילתא דנדרוש איפכא וכ\"ג הבא על האלמנה מתחלל ומכ\"ש בא על הפסולות וא\"כ משום הכי הוצרך רש\"י ז\"ל לומר דהיינו מדכתיב בעמיו דהיינו אשתו דמש\"ה דרשינן דלא יחלל לרבות היא עצמה משום דסמיך אבעמיו דהיינו אשתו ובשיטה מקו' כ\"י למס' יבמות בפרק החולץ כתב וז\"ל פירש\"י מדכתיב לא יחלל כו' ולעיל בסוף פ\"ק פי' מדכתיב בעמיו ונ\"ל דתרווייהו חדא הוא דמדכתיב לא יחלל משמע שני חלולים אחד לזרעו והאחר אינו ידוע על מי כתיב בעמיו לאשמועינן שאותו חלול האחר הוא אשתו דהיינו בעמיו עכ\"ל ומ\"ש הוא יותר נכון ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם </b>\n<b> נשאת כו'.</b> עיין בהרב המגיד ובמ\"ש פ\"י מהלכות אישות בקו' חופות חתנים:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משפחה </b>\n<b> שנתערב בה ספק חלל כו' והוא הדין אם נתערב בה ספק ממזר כו'.</b> כתב מרן הכ\"מ ז\"ל וז\"ל אכולה מילתא דלעיל קאי שאם נתערב בה ספק ממזר אסור ישראל לישא מאותה משפחה לכתחילה ואם נשאת לא תצא מפני שהוא ס\"ס ע\"כ ומבואר היא שכונתו לומר דמיירי בבא לישא אשה מאותה משפחה דאסור משום ספק ממזר אבל בבא לישא אלמנה מאותה משפחה פשיטא ודאי דשרי דאשת ממזר היא ואף ע\"ג דבבא על ספק חלל כתב מרן ז\"ל לעיל מזה דאפי' אם נשא' תצא כיון דליכא חזקה דכשרות א\"ל דדוקא ביחוסי כהונה החמירו טפי אבל בשאר יוחסין לא ועיין בהרב אליהו רבא אך ק\"ל שהרי שתוקי ס\"ס הוא ספק אי אזלי אינהו לגבה וכל דפריש מרובא פריש ואת\"ל דהיא אזלה לגבייהו שמא לכשר נבעלה וכמ\"ש הריטב\"א ז\"ל פרק י' יוחסין גבי ההיא דשתוקי גם המרדכי ז\"ל בפרק החולץ כתב כן בהדיא משם רבינו ברוך וכבר כתבתיה בזה במקום אחר באורך ובפרק ט\"ו מה' אלו דין כ\"ג כתב רבינו ז\"ל דשתוקי ואסופי אסורין לבא זה בזה ואם נשאו לא יקיימו ומכ\"ש שתוקי בישראל דס\"ל דאם נשאת תצא וכ\"כ ה\"ה ז\"ל בפי' באותו פרק הלכה כ\"ט דשתוקי אסור בישראל ואם נשאת תצא ועיין במוהרש\"ך סי' וא\"כ איך כתב מרן ז\"ל אם נשאת לא תצא מפני שהוא ס\"ס ולולי דברי מרן ז\"ל ממ\"ש רבי' דאלמנת עיסה אם נשאת לא תצא לא תקשי לן דכיון דאפילו ביחוסי כהונה אמרינן דס\"ס אם נשאת לא תצא מכ\"ש בשאר יוחסין דיש לומר דבאלמנת עיסה דוקא התירו משום דאיכא חזקה דכשרות אבל כל דליכא חזקה אפילו בשאר יוחסין נמי החמירו ועיין בספר מוצל מאש שהביא ראיה לדברי הרא\"ם ז\"ל דס\"ס בתרי גופים לא אמרינן ממאי דקי\"ל כר\"א דספקן בספקן אסור אפי' דאיכא ס\"ס ספק אם הוא כשר או ממזר ואת\"ל הוא ממזר שמא גם היא ממזרת וכפי מ\"ש אין ראיה כלל דשאני הכא דמעלה עשו ביוחסין אפילו בס\"ס וזה דבר מוכרח ממה שאסרו שתוקי בישראל כמ\"ש ודוק וליישב דברי מרן ז\"ל נר' לומר דס\"ל לרבינו דשתוקי לא חשיב ס\"ס שלא כדעת הריטב\"א והמרדכי משום דכולה חדא ספק הוא שמא לכשר נבעלה שהרי כשאנו אומרים דאינהו אזלי לגבה וכל דפריש מרובה פריש היינו לומר דלכשר נבעלה וכי אמרינן תו את\"ל היא אזלה לגבייהו שמא לכשר נבעלה היינו הך והרי זה דומה ממש למ\"ש התוס' ז\"ל פ\"ק דכתובות גבי ההיא דפתח פתוח מצאתי דלא חשיב ס\"ס לומר שמא כשהיא קטנה נבעלה ואת\"ל כשהיא גדולה שמא באונס משום דשם אונס חדא הוא דפתוי קטנה אונס הוא ובהכי יש ליישב ג\"כ מ\"ש ה\"ה ז\"ל פט\"ו מהל' אלו דין כ\"ו דכי גזרו רבנן באסופי בחדא ס' בתרי ס' לא גזרו ותמה על הרב בעל אליהו רבא דהא שתוקי ס\"ס היא ואפי\"ה גזרו אכן כפי מ\"ש ניחא דשתוקי לא חשיב ס\"ס משום דכולה חדא ספק הוא משא\"כ בההיא דאסופי דס\"ס גמור הוא מיהו אכתי קשה לדברי ה\"ה ז\"ל ממ\"ש כאן רבי' והוא הדין אם נתערב בה ס' ממזר וליכא למימר דגבי יחוסי כהונה החמירו טפי שהרי מדברי ה\"ה ז\"ל נרא' שהוא מפרש דברי רבי' ז\"ל כמו שפי' מרן דלענין איסור ישראל לישא אשה מאות' משפחה מיירי ועיין בס' מחנה אפרים בהגהותיו על רבינו שהק' כן ולפי מ\"ש הרב אליהו רבא ז\"ל ליישב דברי ה\"ה ז\"ל באופן שהוא מפרש דברי רבינו ז\"ל לענין איסורי כהונה אתי שפיר וא\"נ י\"ל דהכא לא חשוב ס\"ס גמור משום דהו\"ל ס' אחד בגוף וספק א' בתערובות דלא חשיב ס\"ס לדעת ר\"ת ז\"ל וסיעתיה ועיין בספר בית שמואל ס\"ק י\"ד ובתשובת הרשב\"א סי' ת\"א ומשו\"ה אסרו לכתחילה ודוק שוב נדפס ספר אורים גדולים למוהר\"י זאבי ז\"ל וראיתי לו שם בדמ\"ב ע\"ג שכ\"כ דשתוקי לא חשיב ס\"ס משום דכול' חדא ס' היא והביא ראיה מדברי התוס' שכתבנו ותמה על הריטב\"א והמרדכי ז\"ל מההיא דגרסינן פ\"ק דכתובות די\"ד רמי לה אביי לרבא ומי אמר ר\"י אינה נאמנת ורמינהו העיד ר\"י על אלמנת עיסה שכשרה לכהונ' כו' אלא אמר רבא דר\"ג אדר\"ג ל\"ק התם ברי הכא שמא דר\"י אדר\"י ל\"ק התם חד ס' הכא תרי ס' ע\"כ והשתא לפי דברי הריטב\"א ז\"ל קשה טובא שהרי ההוא דראוה מדברת אמרינן התם דלר\"י ולר\"א דפסולין אפי' ברוב כשרין אצלה שרוב אנשי אותה העיר משיאין לכהונה פוסלין וכיון שכן קשה דהיכי קאמר התם חד ס' הא הכא נמי תרי ס' נינהו שמא אזלי אינהו לגבה וכל דפריש מרובא פריש ואם ת\"ל היא אזלה לגבייהו שמא לכשר נבעלה אלא ודאי דהא לא חשיב ס\"ס א\"ד יע\"ש ובאמת שהיא קושיא חזקה ואפשר ליישב שאף הריטב\"א אזיל ומודה דהא ודאי לא חשיב ס\"ס משום דכולה חדא ס' היא וכההיא שכתבו התוספות ז\"ל ואף הריטב\"א ז\"ל לא אמרה אלא בההיא דשתוקי והיינו כלפי מ\"ש הפר\"ח ז\"ל בכללי ס\"ס גם מוהר\"י זאבי ז\"ל סמוך ונראה דמ\"ש התוס' דכל שהוא משם א' לא חשיב ס\"ס אינו אלא כשאין כל א' מוסיף על חבירו אפילו כמלא נימא אמנם כשהספק האחר מוסיף על חבירו מקרי שפיר ס\"ס עי\"ש וא\"כ בההיא דשתוקי דלעיל כתב רש\"י ז\"ל וז\"ל רוב כשרים אצלה דכיון דמכירין את אמו שהיא פנויה רוב העולם כשרים אצלה שאין הרוב ממזרים שהולד מהם ממזר ואפילו נכרי ועבד אם בא עליה אין הולד ממזר ע\"כ הנה מבואר מדבריו דבההיא דשתוקי אזלינן אחר רוב העולם וכן בדין שהרי לא ראינו שנבעלה בעיר כדי שנלך אחר רוב העיר וא\"כ משמע דכשנאמר דאינהו אזלי לגבה ודאי דאזלינן אחר רובא דעלמא ורובא דעלמ' גוים נינהו ואף שהולד כשר מ\"מ הרי היא נפסלה לכהונה כדקי\"ל גוי ועבד הבא על ב\"י פסלה ואף הולד איכ' מ\"ד דפגום לכהונה וא\"כ משו\"ה חשיב ליה ס\"ס כיון דהס' הראשון מוסיף על חבירו דלכשנאמר דאינהו אזלי לגבה הרי נפסלה לכהונה וכשנאמר שמא לכשר נבעלה הרי היא כשרה לכהונה אמנם בההיא דפ\"ק דכתובות לר\"י דפוסל אפילו ברוב כשרים אצלה לא חשיב ס\"ס דכולה חדא ס' שהרי בין אם נאמר דאינהו אזלי לגב' וכל דפריש מרובא פריש הרי היא כשרה לכהונה שהרי רוב העיר משיאין לכהונה כנ\"ל: כתב מוהרשד\"ם ז\"ל חא\"ה סי' רל\"ה שכפי מ\"ש הריב\"ש דכהני' בזמן הזה כיון שאין להם כתב היחס אינן כהנים ודאים נראה דמותר לישא שבויה דהוי ס\"ס ספק אם הוא כהן או לא ואת\"ל כהן שמא היא טהורה עי\"ש ולכאורה יש להקשות עליו מאלמנת עיסה שכתב רבינו דאסור לכתחילה לישא אותה אע\"ג דהוי ס\"ס אמנם הא ודאי ל\"ק מידי דדוקא בכהן ודאי עשו מעלה ביוחסין והחמירו אפילו בס\"ס אבל היכא דעיקרא מספ\"ל אי כהן הוא או לא בהא ודאי לא עשו מעלה ביוחסין אלא דאעיקרא דמילתא בס\"ס שכתב הרב ז\"ל ק\"ל שהרי הו\"ל ס\"ס בתרי גופים וכל ס\"ס בתרי גופים לא אמרינן כמ\"ש הרא\"ם ז\"ל וכבר הארכתי בזה בכללי ספקא דרבנן ועשיתי לו סמוכות מדברי התוס' פ\"ק דיבמות יע\"ש. כתב מוהר\"י הלוי ז\"ל סימן ל\"ג הביאו הרב החבי\"ב ז\"ל חא\"ה ס\"י דס' שבויה שנשאת לכהן לא תצא ונראה שהדין עמו דכיון דס\"ס הוא הו\"ל כאלמנת עיסה שכתב רבינו דאם נשאת לא תצא מפני שהם ב' ספקות ואולם אחר ההשקפה נר' דשניא היא דא ואמינא לה ממ\"ש האו\"ה הביאו הפר\"ח ז\"ל בכללי ס\"ס ס\"ק י\"ד וז\"ל גבינות של ישראל שהיו בבית הגוי וספק אם נחלפו בגבינות הגוים כו' ויש להחמיר בס' חליפתם ואפילו אם היה רק ספק לנו אם מעמידין בקיבת נבלה לא היו ניתרין הכא מכח ס\"ס ספק לא הוחלפו ואת\"ל הוחלפו שמא לא העמידוה בקיבת נבלה דמאחר שאסרו חכמים גבינות הגוים מחמת אותו ס' ודאי איסור הוא והרי הוא כאלו ראינו בהדיא שהרי אם נודע לנו שהוחלפו היינו אוסרין בודאי מחמת גבינות הגוים וא\"כ אינו ניתר מס\"ס עד שיהיו ב' ספקות מלבד הס' הראשון שאסרו חכמים והא דאיסור דרבנן ניתר בספק א' היינו דוקא בדבר שעיקר איסורו מדרבנן משום גזרה אבל בגבינות הגוים וכיוצא שאף בלתי גזירת חכמים היה כאן חשש איסור תורה ע\"י גזירת חכמים חשוב כאיסור ודאי א\"ד ולזה הסכים הפר\"ח שם עי\"ש וא\"כ נראה דדכוותא ממש בנדון דידן גבי שבויה לא חשיב ס' שבויה ס\"ס לומר ספק נשבית ואת\"ל נשבית שמא לא נטמאה דמאחר שאסרו חכמים שבויה מחמת ספק נטמאה חשיב כודאי איסור והרי הוא כאלו ראינו בהדיא שנטמאה ואינו ניתר בס\"ס עד שיהיו ב' ספיקות מלבד הספק הראשון שאסרו חכמים גם מטעם ס' דרבנן נמי ליכא למימר דהיינו דוקא בדבר שעיקר איסורו מדרבנן משום גזירה משא\"כ בשבויה דאף בלתי גזירת חכמי' יש כאן חשש איסור תורה כמ\"ש האו\"ה ומצאתי ראיה שאין עליה תשו' לזה מהא דגרסינן פרק האומר דף ס\"ו גבי ההיא דינאי המלך דקתני ויבוקש הדבר ולא נמצא ופריך בגמ' ה\"ד אי לימא דבי תרי אמרי אשתבאי ובי תרי אמרי לא אשתבאי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני עי\"ש בפירש\"י והתוס' וקשה טובא דמאי פריך הא הו\"ל ס\"ס ספק נשבית או לא ואת\"ל נשבית שמא לא נטמאה דמדאורייתא אפילו ודאי נשבית מותרת דאיסור שבויה אינו אלא מדרבנן כמ\"ש הפוסקים ז\"ל ואע\"ג דלענין יחוסי כהונה קיי\"ל דאפילו בס\"ס אסור וכר\"ג דקי\"ל כותיה מ\"מ ר\"ג גופיה קאמר דמדינא שרי אלא שר\"י ן' זכאי גזר שלא להושיב ב\"ד על כך וא\"כ בעובדא דינאי המלך דהוה תרי דרי מקמי תקנת ריב\"ז פשיטא ודאי דס\"ס ביוחסין שרי וא\"כ מאי פריך מאי חזית כו' ותו דאף לאחר תקנת ריב\"ז דמעלה עשו ביוחסין ה\"ד לכתחילה שלא תנשא לכהן אבל אם נשאת לא תצא כמ\"ש רבינו וא\"כ פשיטא ודאי דאין הולד חלל והן אמת שכפי מ\"ש הריטב\"א ז\"ל ל\"ק מידי האמנם הרואה יראה שאף הריטב\"א לא פי' כן אלא ליישב דברי התוס' ז\"ל וכן ראיתי בס' פני יהושע בשיטתו שנתעצם הרבה בקו' זו אכן כפי דברי האו\"ה שכתבנו הנה נכון כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כהן </b>\n<b> מיוחס כו' אין מעלין אותו ליוחסין.</b> כתב ה\"ה וכבר שאלוהו המפרשים למה צריך שום עדו' להשיאו אשה כו' ונ\"ל שקו' זו הכריחו לרבינו לומר כו' ואף עפ\"י שכל המשפחות בחזקת כשרות ה\"מ במי שיש לו חזקת משפחה כו' הנה הר\"ן ז\"ל פ\"ב דכתובות הק' קו' המפרשים הלזו אברייתא דקתני אני כהן וחברי כהן נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה וז\"ל ואיכא למידק דהיכי מודו דאינו נאמן להשיאו אשה הא קי\"ל כרבנן דאמרי כל המשפחות בחזקת כשרות הן ואמרינן פ' החולץ זיל גלי או נסיב בת מינך אלמא לא חיישי לה משום פסולי קהל ולא חיישינן שמא פסול או גוי הוא והכי מוכח בריש פסחים גבי ההוא דהוה סליק ואכל פסחים בירושלים יע\"ש ויש לי לדקדק עליו דבסוף פרק עשרה יוחסין אמתני' דתנן מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים כתב הר\"ן שם וז\"ל ולפי מה שכתבתי למעלה דאפילו לרבנן דאמרי כל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות אפי\"ה צריך לבדוק משום חללים שבה אתיא שפיר הך מתני' וגמ' דילן אבל לדברי האומרים דאפילו כהן אינו צריך לבדוק צ\"ע למה צריך להביא ראיה על האשה ואפשר דנהי דס\"ל לרבנן דכל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות ה\"מ היכ' דאיכא חזקת משפחה אבל היכ' דליכא חז\"מ לא עכ\"ל הנה מבואר שדבריו ז\"ל הן הן דברי ה\"ה ז\"ל שכתב כתי' הא' וכיון שכן ק\"ט דאמאי לא תי' לההיא דפ\"ב דכתובות כתי' דהכא דאף ע\"ג דקיימא לן כרבנן דכל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות ה\"מ היכא דאיכא חזקת משפחה אבל היכא דליכא חזקת משפחה לא ומשו\"ה קאמר דאינו נאמן להשיאו אשה וכתי' ה\"ה ז\"ל ובר מן דין ק\"ט לדברי הר\"ן ז\"ל דפ' ע\"י מה יענה לההיא דפרק החולץ דאמרינן זיל גלי כו' הרי דאף ע\"ג דליכא חזקת משפחה מסבי' ליה אשה ומוקמינן ליה בחזקת כשר שממנו הביא ראיה בפ\"ב דכתובות ואשר אני אחזה לומר שאף הר\"ן ז\"ל לא כתב בפ' ע\"י דהיכא דליכא חזקת משפחה לא מוקמינן ליה בחזקת כשר אלא דוקא גבי פיסול חללות דבהכי מיירי מתני' דהתם כמ\"ש הר\"ן דאם נאמר דבפיסול חללות אפילו רבנן מודו א\"ש מתני' ואהא הוא שכתב דאפי' לדעת האומרים דאפילו בפיסול חללות אמרי' כל משפחות וכו' ה\"ד היכא דאיכא חזקת משפחה אבל היכא דליכא חזקת משפחה חיישינן בפיסול חללות אבל גבי פיסול קהל אפי' דליכא חזקה מוקמינן בחזקת כשרות מטעמא דמכירים ישראל ממזרים שביניהם והיינו ההיא דפרק החולץ דאמרי' זיל גלי כנ\"ל ואולם לדעת ה\"ה ז\"ל דס\"ל דאפי' בפיסולי קהל כל דליכא חזקת משפחה חיישינן לה צ\"ע מה יענה לההיא דפרק החולץ וראיתי להב\"ח ז\"ל חלק א\"ה סימן ב' שייחס סברא הלזו שכתב ה\"ה ז\"ל בדעת הרמ\"ה שכתב שם הטור וכתב דההיא דזיל גלי י\"ל דה\"ק דמ\"מ טוב לו הגלות אולי תנשא לו אשה כשרה דיעבד כו' יע\"ש ואפשר שכן דעת ה\"ה ז\"ל עוד ראיתי לו שם שהכריח שכן דעת הטור ז\"ל ממ\"ש בסי' ג' בלשון רבי' דאב שאמר על בנו שהוא כהן שאינו נאמן ליוחסין וה\"ט כמ\"ש ה\"ה וכן ממ\"ש ברא\"ש סי' הנז' מי שבא ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה וע\"כ דהיינו משום דלא אמרינן כל משפחות בחזקת כשרות הן אלא דוקא בדאיכא חזקת משפחה אבל מי שאין לו חזקת משפחה שבא ממדינת הים לא וכ' דלפי\"ז ודאי ה\"ה איש נכרי שבא מארץ רחוקה ואמר ישראל אני כיון דאין לו חזקת משפחה צריך ראיה דשמא גוי או עבד הוא וכדברי הרמ\"ה ואין ס' שאלו הבין הטור ז\"ל כמ\"ש לא השיג עליו א\"ד יעי\"ש וכונת דבריו לומר דמה שהשיג הטור על דברי הרמ\"ה וכ' ול\"נ דלישנא דכל משפחות כו' לא משמע כדבריו הוא משום שהבין הטור ז\"ל בדעת הרמ\"ה דס\"ל דאף ע\"ג שיש לו חזקת משפחה שמכירין את בני משפחתו אפי' הכי בעי' שיש לו חזקת כשרות וכמדוקדק מדבריו שכתב דהיינו מאן דאית ליה חזקת כשרות ומש\"ה השיג עליו אמנם היכא דליכא חזקת משפחה כלל כגון שבא מארץ רחוקה ה\"נ דמודה הטור דל\"מ כמ\"ש בסי' ג' ולדידי מן המתמיהין שדעת הטור מבואר הוא דס\"ל דאפילו היכא דליכא חזקת משפחה שבא מארץ רחוקה לא חיישינן שמא נתין וממזר הוא וממקום שבא הב\"ח ז\"ל הדבר מוכרח ממ\"ש בריש סי' ג' מי שבא ואמר כהן אני כו' אין מעלין אותו לכהונה כו' אבל אוסר עצמו בגרושה כו' והשתא אם איתא לדעת הב\"ח ז\"ל מאי אוסר בגרושה דקאמר הא אפילו בשאר נשים דעלמא אסור מכיון דבא מארץ רחוקה חיישינן שמא גוי או ממזר הוא וכן מבואר ג\"כ ממ\"ש בי\"ד סימן רס\"ח וז\"ל ומה שצריך עדות כו' אבל לא הכרנוהו שהי' גוי ובא ואמר נתגיירתי בב\"ד פלוני נאמן ואם אמ' נתגיירתי ביני ובין עצמי אינו נאמן כו' אבל נאמן על עצמו כו' ליאסר בבת ישראל ע\"כ הרי מבואר דס\"ל דכל שלא הכרנוהו שהיה גוי נאמן לומר נתגיירתי בב\"ד פ' ומותר בבת ישראל ולא חיישינן שמא נתין או ממזר הוא ואם כן ק\"ו הדברי' באומר שישראל גמור הוא שהוא נאמן אף על גב דלית ליה חזקת משפחה והדבר תמוה איך אשתמיט מהב\"ח ז\"ל כי ע\"כ נראה בדעת הטור ז\"ל כמ\"ש בדעת הר\"ן דס\"ל דלענין פסולי קהל ודאי דאפילו דלית ליה חזקת משפחה לא חיישינן לה מטעמא דמכירים ישראל ממזרים שביניהם וקלא אית לי' אפילו ממקום למקום ולענין פסולי כהונה דוקא בדאיכא חזקת משפחה לא חיישינן אבל כל דליכא חזקת משפחה חיישינן משום חללות והיינו מה שפסק כלשון רבינו ז\"ל בסימן ג' דמי שבא ואמר זה בני כהן אינו נאמן ליוחסין דהיינו לענין שתהא בתו כשרה לכהונה כפי' ר\"ת ובהכי ניחא ג\"כ מה שפסק בס\"סי הנז' מתניתין דמי שיצא הוא ואשתו ממ\"ה והדבר תמוה שהרי כפי מה שפסק בסי' ב' דאפילו בפסולי כהונה אמרינן כל משפחות בחזקת כשרות הן למאי הלכתא כתב דצריך להביא ראיה על האש' אלא ה\"ט כמ\"ש דהתם מיירי בפסולי כהונה וכל דליכא חזקת משפח' חיישינן לה כנ\"ל אמת ויציב וראיתי להרב בית שמואל ס\"ג סק\"ה שכתב וז\"ל הוציאוני מבית הספר דאל\"כ חיישינן שמא עבד הוא כ\"כ התוספו' פ\"ב דכתובות דכ\"ו ובטור השמיט זאת וכתב בח\"מ הטעם כיון דקי\"ל כל משפחות בחזקת כשרות הן לא חיישי' שמא עבד הוא והטור ס\"ל אפי' מי שאין לו משפחה ידועה לא חיישינן והרמב\"ם שכתב כלשון המשנה מוכח דס\"ל כתי' הראשון של ה\"ה דכל שאין לו משפחה ידועה חיישינן שמא עבד או ממזר הוא והמחבר סתם ופסק כוותיה ש\"מ מי שאין לו משפחה ידועה חיישינן שמא עבד או ממזר הוא את\"ד ז\"ל ומתוך מ\"ש יתבאר לך ביטול דבריו שהרי מרן בראש ס' הנז' כתב כלשון הטור ז\"ל דמי שבא ואמר כהן אני כו' אוסר עצמו בגרושה ואם איתא אפילו בכל הנשים שבעולם אסור שמא ממזר הוא הן אמת דקו' הלזו ג\"כ ק\"ל לתי' ב' שכתב ה\"ה ז\"ל שדעת רבינו כדעת הרמ\"ה דכל שאין לו חזקת משפחה חיישינן לנתין ולממזר שהרי דברי הטור ז\"ל דריש סי' ג' הן הן לשון רבינו ז\"ל שכתב בפרק זה דין י\"ג וכיון שכן ק' מאי אוסר בגרושה דקאמר ואפשר ליישב לדעת ה\"ה ז\"ל דודאי דאפילו בכל הנשים דעלמא נמי אסור ולא הוצרך רבינו לומר דאוסר עצמו בגרושה אלא לאשמועינן דאם נשא גרושה לוקה על פיו ולא חשיבא התראת ספק כמ\"ש ה\"ה ז\"ל ואמנם להטור ומרן לא יתכן תי' זה שהרי כיון דבזמן הזה לא נפקא לן מידי לענין מלקות למאי הלכתא הוצרכו לאשמועינן דלוקה ומה שהכריח ממה שהעתיק והוציאוני מבית הספר כלשון רבי' דס\"ל כדע' הרמ\"ה וה\"ה כתי' הראשון נראה לע\"ד דאין ראיה כלל דמעולם לא כתבו ז\"ל דאפילו בשאין לו חזקת משפחה לא חיישינן שמא עבד או ממזר הוא אלא דוקא בטוען ודאי דקים ליה בנפשיה דישראל כשר הוא משום הכי לא חיישינן לה ונאמן על ידי עצמו מה שאין כן ההי' דבית הס' דאיהו לא קים ליה בנפשיה אם הוא כשר או פסול אלא שבא להעיד בגדלו מה שראה בקטנו בהא ודאי פשיטא דחיישינן שמא עבד הוא וזה דבר מוכרח שהרי התוספו' שם באותו פרק דכ\"ד ע\"א ד\"ה אבל אינו נאמן דחו פי' רש\"י מכח ההיא דפרק החולץ דזיל גלי כו' יע\"ש אשר מבואר דס\"ל דאפילו בשאין משפחתו ידועה לא חיישי' לספק ממזרות ונתינות ובדף כ\"ו כתבו דנקט מבית הספר שלא לומר שהוא עבד ולפי דברי הרב בית שמואל נמצאו סותרין את עצמם בתוך כ\"ד ולא חשו עצמם ליישב ההיא דהחולץ אלא הדבר מוכרח כמ\"ש כן נ\"ל. ואולם אכתי פש גבן ליישב לדעת הרמ\"ה ולתי' הראשון שכתב ה\"ה ז\"ל מה יענו לההיא דאמרינן התם בפרק החולץ דמ\"ז מעשה בא' שבא לפני רבי יהודה ואמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי כו' אמר לו נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך אלמא דבנים ממילא כשרים הן ולא בעי ראי' וכבר הביאו ראיה לזו הרא\"ש בר\"פ י' יוחסין והתוס' שם בפ' החולץ ד\"ה במוחזק לך ומהתימה על הב\"ח ז\"ל איך לא חש ליישב סוגייאות הלזו לדעת הרמ\"ה ז\"ל וכבר ראיתי למוהרימ\"ט ז\"ל ח\"א סימן קמ\"ט שפירש דברי הרמ\"ה הללו כדרך שפי' הב\"ח דלא בא לאפוקי אלא משבא מארץ רחוק' שאין משפחתו ידועה לנו שיש לחוש שמא עבד הוא וכתב דההיא דפרק החולץ דידיע לן שהיה גוי ואין ס' אלא אם נתגייר בב\"ד אלו דבריו יע\"ש ובאמת שדבריו מן המתמיהין ולא ידענא מאי אידון ביה דכיון דההיא מיירי בידיע לן שהיה גוי כ\"ש דקשה טפי לדעת הרמ\"ה דכיון דאפילו בידיע לן שהיה גוי נאמן לומר שנתגייר בב\"ד כ\"ש במי שאומר שהוא ישראל גמור ואין אנו יודעים בו שום פיסול שיהא נאמן הרי לדעת רבוותא ס\"ל דכל שאנו יודעים שהיה גוי אינו נאמן לומר שנתגייר בב\"ד וכל שאין אנו יודעים שהיה גוי הוא נאמן כמבואר שם עיין בטור י\"ד סי' רס\"ח וכמו כן ק\"ל למ\"ש התו' בפרק החולץ דמ\"ה ע\"א ד\"ה זיל איטמר שהק' שם דהא בעי ראיה כדאמרינן פ\"ב דכתובות דמעלין מתרומ' ליוחסין ותירץ וז\"ל וי\"ל דהתם להשיא בתו לכהן העובד ע\"ג המזבח כמו שמוכיח שם ר\"ת א\"נ התם כר\"מ אבל ח\"א כל המשפחות בחזקת כשרות כו' ע\"ש אשר נראה מדבריהם דס\"ל כתירוץ השני דההיא דפ\"ב דכתובות דאינו נאמן ליוחסין כפירש\"י ז\"ל דהיינו משום חשש ממזרות אלא דההיא ברייתא אתיא אליבא דר\"מ וכמו כן כתב הר\"ן בפ\"ב דכתובות בשם יש מי שתירץ והדבר קשה דאכתי מה יענו לההיא דנאמן אתה לפסול את עצמך כו' שהרי ר\"י הוא דקאמר ולפי תירוץ זה ר\"י נמי על כרחין כר\"מ ס\"ל דלא אמרינן כל משפחות בחזקת כשרות הן כדקאמר התם ר\"י אומר אף אינו נאמן להאכילו בתרומה ואשר אני אחזה ליישב דאפי' לר\"מ דס\"ל דכל המשפחות לאו בחזקת כשרות הן ובעו בדיקה ה\"ד לעניין להשיאו אשה לכתחילה אבל כל שעבר ונשא לא חיישי' להוציאה מידו ובפרק ע\"י דע\"א פרכי' התם הא גופא קשיא אמרת מוחזק לפסול פסול הא סתמא כשר והדר תני מוחזק לכשר כשר הא סתמא פסול אמר ר\"ה כו' ל\"ק כאן להשיאו אשה כאן להוציא אשה מידו ע\"ש א\"כ איכ' למימר דעובדא דר\"י מעשה שהיה בשכבר היו הוא ובניו נשואין ומש\"ה קאמר דנאמן לפסול את עצמו כו' ועוד אפשר לומר שלדעת הרמ\"ה ולחד תי' שכתבו התו' ס\"ל דההיא דר\"י מיירי בשידוע לנו שהיה גוי ונתגייר דמהשתא יכול לישא ישראלית וליכא תו למיחש לא משום עבד ולא משום ממזר אלא שלא היו יודעים אם נתגייר בב\"ד ולכך קאמר דאינו נאמן לפסול את בניו משום דכיון דיודעים הם שנתגייר אמרינן ודאי שנתגייר בב\"ד כדינו ואפשר שלזה היתה כונת מוהרימ\"ט ז\"ל וחיסור לשון נפל בדבריו וצ\"ל בידיע לן שהיה גוי ונתגייר ומ\"מ אכתי דברי התוספות בפ' החולץ מוקשי' הן בעיני שהרי מבואר מדברי' שם בדף מ\"ו שהן מפרשי' ההיא דר\"י כפשטיה וכמו שהביאו ממנה ראיה וא\"כ קש' טובא איך בדף מ\"ה העלימו עיניהם מההי' דר\"י ועוד תמיהא מילתא שהרי הר\"ן ז\"ל הביא תי' הלזו משם יש מי שתי' כו' וז\"ל והא ודאי ליתא דהא התם מוקמינא למתני' דהנושא אשה כהנת כר\"מ ופרכי' עלה ואיהי נמי תבדוק בדידי' ופרקינן לא הוזהרו כשרו' להינשא לפסולין כלומר לפיסולי כהונה וכיון שלא הקפידה תורה ליחוסן רבנן נמי לא עבוד מעלה לאצרוכינהו בדיקה ואפי' מחמת ממזרות אלמא לר\"מ אשה אינה צריכה בדיקה ע\"ש וכיון שכן ק\"ט מה יענו לקושית הר\"ן הלזו הן אמת שדברי הר\"ן ז\"ל הללו הם תמוהים בעיני שדבריו סותרים למ\"ש פ' ע\"י אמתני' הלזו אחר שהביא פירש\"י כתב וז\"ל כן פירש\"י ז\"ל והוא דרך הרמב\"ם אבל בנוסחאו' שלנו כתוב לויים וישראלים ולפי פי' משנתנו כך הנושא אשה כלומר כו' ובהכי א\"ש מאי דפרכינן ואיהי נמי תבדוק בדידי' כלומ' אה\"נ דאיהי נמי בדקה בדידי' משום פסולי קהל אלא מש\"ה לא תנייא מתני' משום דאינו דומה בדיקת' לבדיקתו דאיהי לא בדקה אלא משום פסולי קהל כו' ע\"ש באורך שהחזיק בגירסא הלזו ועשה לה סמוכות מהירושלמי יע\"ש וכן הוא דעת הרמב\"ן ז\"ל שם במלחמותיו וא\"כ מבואר הוא דעת מי שתי' שכתב בפ' שני דכתובות הוא משום שהן גורסים במשנתינו לויים וישראלים כמו שכתבו הר\"ן והרמב\"ן ז\"ל ואיך דחה דבריהם בשתי ידי' דכ' דהנכון כפירוש ר\"ת גם הרז\"ה ז\"ל שם בלשון אחרון סובר כדעת הרמב\"ן דאיהי נמי בדקה בדידיה שכתב וז\"ל וי\"ל דכי תנן במתני' צריך לבדוק בכל אדם שנינו דהא אוקימנא בשקרא ערער ובדין הוא דאיהי נמי בדקה בדידיה אלא דשייורי שייר לאשמועינן שהיא אינה צריכה לבדוק כו' ע\"ש אלא שאני תמיהא עליו שמתוך דבריו מבואר שהוא גורס במשנתינו לוייה וישראלית כגי' רש\"י ז\"ל ממ\"ש בלשון ראשון דמתני' מיירי בכהן הנוש' דכיון שכן קשה איך אפשר לומר לגירס' זו דאיהי נמי בדק' בדידי' משום פסולי קהל והא דלא קתני משום דשייורי שייר דהניחא רישא דמתני' דהנוש' כהנת אמנם אכתי תקשי מסיפא דקתני לוייה וישראלית כו' דאיירי לענין פסולי קהל דאיהי נמי תבדוק בדידיה כדפריך תלמודא ארישא ואולי נאמר דאסיפא ל\"ק ליה לתלמודא משום דאיכא למימר דאיידי דקתני רישא הנושא כהנת לאשמועינן דלא הוזהרו כשרות כו' תני נמי בלוייה וישראלי' וע\"פ האמור י\"ל דהתוס' ז\"ל פ' החולץ הוו גרסי כגירס' הר\"ן והרמב\"ן ז\"ל ומש\"ה כתבו דההוא דהתם כר\"מ דלר\"מ אפי' איהי נמי בדקה בדידיה מכל מקום אכתי קוש' קמייתא קשיא ואשר אני אחזה לפ' דבריהם בשנדקדק במ\"ש בראש אמיר וז\"ל זיל איטמר וישאוך אשה מיוחסת דלכאור' אין להם מובן למה זה הוצרכו להציע כן ובפשי' היה להם להק' מההיא דכתובות כי ע\"כ נראה לי ודאי דודאי ס\"ל להתוס' ז\"ל דלענין פסולי קהל לכ\"ע אפי' לר\"מ אשה אינה צריכה בדיקה כמ\"ש הר\"ן אלא דמשמע להו דמדנסיבו ליה עצה רבה ור\"י ואמרו זיל גלי סתמא משמע דס\"ל דאפילו אשה מיוחסת דהיינו בדוקה מארבע אמהו' ולענין שיהא בתו כשרה לכהונה יכול ליקח דאל\"כ הי\"ל ליתן לו עצה טובה שלא יקח אשה מיוחסת פן יבדקו אחריה ותגלי חרפתו ולא יקח אלא ישראלית סתמא וכבר מפורש ובא פירוש זה להתוס' ז\"ל פרק ע\"י דע\"ח ע\"א ד\"ה כאן להשיאו אשה שכתבו וז\"ל פי' מיוחסת מד' אמהות דאי משום ישראלית בלא\"ה מותר בישראלית כדאמרי' כו' זיל גלי אלמא משמע דבמקום שאין מכירין אותו נותנים לו ישראלית כו' ואולם התוס' בפ' החולץ לא ניחא להו בהכי מהכרח שכתבנו וזה שכתבו וישיאוך אשה מיוחסת כלומר בדוקה מד' אמהות שיהא בתו כשרה לכהונה והיינו דק\"ל מההיא דפ\"ב דכתובות ותי' דההיא מיירי להשיא בתו לכהן העובד ע\"ג המזבח דבהא אפי' רבנן דר\"מ מודו דבעי בדיקה דמעלה עשו בעבודת מזבח אי משום דזר העובד במית' דחמירא ואי משום דעבודת צבור שאני וכמ\"ש הב\"ח ז\"ל וכמ\"ש לקמן אמנם כל דליכא עבודת מזבח וכגון בזה\"ז לא חיישינן לה ומותרת להנשא לכהן ולא חיישינן משום חללות וחזרו ותי' עוד דאפילו נימא דההיא דפרק ב' דכתובות איירי לענין שאסורה בתו להשיא לכהן משום חשש חללות ואפי' בזה\"ז דליכא עבודת מזבח ההיא דהתם אתייא אליבא דר\"מ אמנם לחכמי' אפי' משום חללות לא חיישי' ומהשתא ההיא דר\"י ל\"ק להו כלל משום דהתם לענין שיהא אסור בבת ישראל הוא דקא' דנאמן לפסול את עצמו ולא לפסול את בניו וכל שבפסולי קהל לא חיישינן לכ\"ע זה הנ\"ל אמת ויציב בכונת דבריהם ובהכי ניחא לי מה שהיה נראה לדקדק בדבריהם בתירוץ הראשון שכתבו משם רבינו תם דההיא דכתובות איירי להשיא בתו לכהן העובד על גבי המזבח ומבואר מדבריהם דלפי תי' זה ההיא דכתובות אתייא אפי' כרבנן דר\"מ ממה שכתבו בתי' הב' א\"נ דהתם כר\"מ כו' משמע דלפי תי' הא' אתייא כרבנן דר\"מ ואלו בכתובות ד\"ה ואינו נאמן כתבו משם ר\"ת דהתם מיירי להשיא בתו לכהן ומשמע מדבריהם דאף להשיא בתו לכהן שאינו עובד ע\"ג המזבח חיישינן משום איסור חללות מדלא כתבו להשיא בתו לכהן העובד ע\"ג המזבח ובס\"ד כתבו לתירוץ ר\"ת דכול' סוגי' דהתם אתייא אליבא דר\"מ ונמצאו דברי ר\"ת סותרים לכן כפי מ\"ש י\"ל כמ\"ש בכתובות היינו ממש כא\"נ שכתבו התו' בפ' החולץ ושני התי' הללו הן הן מדברי ר\"ת ז\"ל כנ\"ל ולענין הלכה הנה לענין פסולי קהל דעת כל הפוסקים ס\"ל דאפי' מי שאין לו חזקת משפחה כגון שבא מארץ רחוקה אמרינן כל משפחות בחזקת כשרות הן עומדות זולתי דעת הרמ\"ה שכתב הטור ז\"ל ולחד תי' שכתב הוא ז\"ל בדעת רבינו ודלא כהרב ב\"ש ובס' בי\"ה שיחסו סבר' הלזו לדעת מרן והטור ז\"ל דליתא כמ\"ש ולענין פסולי כהונה דעת הר\"ן ז\"ל בס\"פ ע\"י דכל שאין לו חזקת משפחה חיישינן וכן הוא דעת הטור ז\"ל כמו שהוכחנו מדבריו וכן נראה לי להוכיח שכן דעת הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ממה שהשמיטו מתני' דהנושא אשה כהנת והביאו מתני' דמי שיצא הוא ואשתו למ\"ה ואי ס\"ל כדעת הרמב\"ן שכתב הר\"ן דכי אמרי' זו דר\"מ אבל ח\"א כל המשפחות היינו דוקא לענין פסולי קהל א\"כ הי\"ל להביא מתני' דהנושא אשה כהנת אלא מוכרח הדבר לומר דאפי' לענין פסולי כהונה אמרי' כל משפחו' כו' מיהו דוקא היכא דאיכא חזקת משפחה אמנם כל דליכא חזקת משפח' חיישינן לפסולי כהונה ומה\"ט הוצרכו להביא מתני' דמי שיצא הוא ואשתו ממ\"ה ואולם מדברי התו' בפ\"ב דכתובות ד\"ה הנז' מבואר דס\"ל דאפי' היכא דליכא חזקת משפחה לא חיישינן לפסולי כהונה לרבנן דקי\"ל כוותייהו ממה שהוצרכו לאוקמי סוגיא דהתם כר\"מ ואם איתא אפי' כרבנן דר\"מ א\"ש דהתם כיון דליכא חזקת משפחה חיישי' לה וכן מבואר ג\"כ מדברי הנ\"י ז\"ל שכתב בפרק החולץ גבי ההיא דנכרי ועבד הבא עב\"י וז\"ל ודע' הרי\"ף ז\"ל דמדחזי' לגמ' בתר הכי דקא' דהולד כשר ול\"ק הולד פגום שאינו פגום והכי מסתבר מדקאמר בסוף שמעתין ואף רב כו' משמע שהיה מותר לכהונה מדלא חייש לפיסול כהונה דהא קי\"ל שאין הכהן צריך לבדוק אלא במי שקרא עליו ערער כו' יע\"ש ולפי דעתו ז\"ל לא ידעתי לאיזה תכלית הביא הרי\"ף ז\"ל מתני' דמי שיצא הוא ואשתו למ\"ה ואי ס\"ל להנ\"י שהרי\"ף ז\"ל הביאה לענין שיהא כשר לעבוד על גבי המזבח ולעלות לדוכן בזה\"ז דס\"ל דלענין זה אפי' רבנן מודו וכדעת ר\"ת א\"כ ה\"נ הי\"ל להביא מתני' דהנושא אשה כהנת וכעת צ\"ע: והיכא דאיכא חזק' משפחה דעת הרמב\"ן דלענין פסולי כהונה חיישינן משום איסור חללות שבה וכתב דהא דאמרי' זו דר\"מ כו' לא קאי אלא אפסולי קהל ומטעמא דמכירים ישראל ממזרים שביניהם גם הטור ז\"ל סי' ב' יחס סברא הלזו לדעת ר\"ת ז\"ל ותמה עליו שהרי מסקינן בגמ' אר\"י אמר רב זו דברי ר\"מ אבל ח\"א כו' ומרן הב\"י ז\"ל כתב שאין זו הכרע דאיכא למימר דכי בעינן קריאת ערער דוקא לחשש ממזרות כו' אבל בחשש חללות אפי' לא קרא עליו ערער כמ\"ש הר\"ן יע\"ש וראיתי להפרישה ז\"ל שתמה עליו דלפי זה צריך לאוקמי דפלוגתייהו דר\"מ ורבנן בחשש ממזרות כיון דבחשש חללות אפי' רבנן מודו ובהדיא ס\"ל לר\"ת דלכ\"ע לא חיישינן לממזרות ממה שהוצרך לאוקמי ההיא דפרק ב' דכתובות דאינו נאמן להשיאו אשה משום חללות ואליבא דר\"מ מבואר דמשום חשש ממזרו' לא חיישי' אפי' לר\"מ וכמו שהוכיח מההיא דמשני התם לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין והר\"ן ז\"ל כתב כן משם הרמב\"ן משום דס\"ל דלר\"מ חיישינן משום ממזרות וגרס במתני' לויים וישראלים כמבואר בדבריו במלחמותיו אמנם לדעת ר\"ת ז\"ל לא יתכן תירוץ זה ובאמת שהדבר מתמיה על מרן ז\"ל איך יצא מפה קדוש ועל כן הנראה אצלי שדברי מרן ז\"ל נכוני' והוא דודאי אפי' לדעת ר\"ת דס\"ל דלחשש ממזרות לא חיישי' ה\"ד בישראל וא\"נ באשה כהנת דלא הוזהרו משו' חללות לא עבוד רבנן מעלה משום ממזרות גריד' אמנם בכהן ודאי דה\"נ לר\"מ חיישי' משום ממזרות וזה דבר מוכרח ממתני' דקתני לויה וישראלית מוסיפין עליהן והתם לא שייך אלא חשש ממזרות וכמו שהכריחו התו' שם ובפ\"ב דכתובו' וא\"כ איכא למימר שפיר דכי קאמר בגמ' זו דר\"מ אבל ח\"א כו' לא קאי אלא אבדיקה דכהן משום ממזרות דר\"מ ס\"ל דבכהן כיון שתקינו לבדוק משם חללות תקינו ג\"כ משום ממזרות ולרבנן אפי' בכהן לא תקנו לבדוק אלא משום חללות ומ\"ש ר\"ת דלחשש ממזרו' לא חיישינן לכ\"ע ה\"ד באשה כהנת או ביש' דוקא כנ\"ל נכון:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> הבא על הערוה כו' או שחבק ונשק כו'.</b> כתב ה\"ה ז\"ל ולפי דעת רבינו ז\"ל מ\"ש ביבמות העראה זו הכנסת עטרה מכאן ואילך אינו אלא נשיקה ופטור י\"ל דפטור משום ביאה קאמר אבל מחמת קריבה שאפי' המחבק לוקה לא הוצרכו לומר שהמנשק באבר אותו מקום לוקה כו' יע\"ש וק\"ל טובא דבפ\"ק דיבמות בסוגייא דעליה פרכינן התם טעמא דכתיב עליה הא לא\"ה הו\"א אחות אשה מתייבמת מ\"ט דאמרי' אתי עשה ודחי לא תעשה אימור דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה ל\"ת גרידא לא תעשה שיש בו כרת מי דחי ושקיל וטרי טובא התם והשתא לדעת רבינו בפשיטות הו\"ל לתלמודא להקשות דקרא דעליה ל\"ל אי משום דאתי עשה כו' אימור דעשה דחי ל\"ת היכא דבעידנא דקא מיעקר לאו מקיים עשה הכא בעידנא דקא מעקר לאו דהיינו משעת נשיקה לא מקיים עשה עד גמר ביאה דאיכא הקמת שם וכמו כן כתבו התוספ' ז\"ל בפרק השולח גבי מי שחציו עבד דלא אתי עשה דפ\"ו ודחי ל\"ת דלא יהיה קדש משום דמשע' העראה עבר הלאו ועש' דפ\"ו לא מקיים עד גמר ביא' יע\"ש וכבר אפשר ליישב שדעת רבינו ז\"ל כמ\"ש הנ\"י בפ\"ב דמציעא אההיא דאמרינן התם טעמא דכתב רחמנא אני ה' כו' איכא דמקש' ל\"ל הך טעמא ת\"ל דבעידן דמעקר לאו לא מקיים עשה דהשבה ותי' הרנב\"ד דה\"נ בשעת שעבר לאו מקיים עשה דהא מתעסק הוא במצות השבה בשעת עקירת הלאו ואע\"פ שלא גמר המצוה עד שישיב לבעליו מקרי שפיר בעידנא יע\"ש וא\"כ דכוותא נמי איכא למימר הכא דאע\"ג דמשעת העראה עבר על הלאו חשיב שפיר בעידנא כיון דמשעת העראה מתעסק הוא במצות יבום והנראה דהתוספו' ז\"ל פרק השולח הם חלוקים עם דעת הר\"ן: ואולם לדעת רבינו לא נפלאת היא לייחס סברא זו האמנם ראיתי לה\"ה פי\"א מה' גזילה ואבידה דף י\"ח שכתב וז\"ל ומ\"ש שאין עשה דוחה ל\"ת ועשה היא כגיר' ההלכות אבל אמת שאין אנו צריכין לכך דת\"ל דבעידנא דקא עייל בבית הקברות לא מקיים מ\"ע כו' יע\"ש הנה מבואר שחולק על דעת הר\"ן ולפי דעתו ז\"ל לא ידעתי מה יענ' למה שהקשי' כפי מה שהחזיק הוא ז\"ל סברת רבינו וצ\"ע:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> לכאורה </b> כל עיקר הדברים צריכין ביאור מרווח דהנה רבינו שם עיונו על הרמב\"ם ולא קשי' ליה סתמא דבתחלת ביאה עובר על איסור עריות ובסוף ביאה מקיים העשה דזה ליתא דהא כמו בכל העריות המערה והגומר שוין נינהו כמו כן נמי ביבמה כדאיתא במתני' בריש פרק הבא על יבמתו אחד המערה וא' הגומר וכן אמרינן שם בגמרא (נ\"ה ב') יבמה ליבם מנלן אתיא ביאה ביאה וא\"כ בין למ\"ד העראה זו הכנסת עטרה ובין למ\"ד העראה זו נשיקה שוין המה לפום ריהטא ולא קשיא ליה לרבינו זולת לדעת הר\"מ דפוסק דאף למ\"ד העראה זו הכנסת עטרה היינו דוקא לחייב על ביאת האיסור אבל לאו דקורבא לכ\"ע חייב בנשיקת האבר וא\"כ שפיר לכאורה קשיא דלפ\"ז אין העשה והלאו באין כאחד דהעשה היא בהכנסת עטרה והלאו עובר בשעת נשיקת האבר. ואולם לפי\"ז יש להבין כונת רבינו מאי קשיא ליה דלמא רוצה הש\"ס לעיל להקשות אף למ\"ד העראה זו נשיקת האבר ולפ\"ז שניהן באין כאחת דבשעה שעובר על הלאו מקיים העשה דהא להך מ\"ד היינו העראה ויבמה נקנית בהעראה ואולם רבינו המחבר הורה לן במלה אחת שכתב עוד כונה אחרת דהא כתב משעת נשיקה לא מקיים עשה עד גמר ביאה דאיכא הקמת שם ומשמע לפ\"ז אף למ\"ד נשיקה זו העראה אפ\"ה גבי יבמה אף שקונה אותה בהעראה זו ואין מחלקין בין העראה להעראה מ\"מ העשה של יבמה יבוא עליה להקים שם לאחיו בישראל אינו מקיים אלא בביאה הראויה להקמת זרע ואולם לפ\"ז לכאורה אף בלא דעת הרמב\"ם קשי' כקושית הרב ז\"ל דהא כ' המש\"ל פט\"ו מהלכות אישות הלכה ד' דאף אי העראה אינו אלא הכנסת עטרה נמי אינו מקיים העשה אלא בגמר ביאה דבהעראה זו נמי אינה מתעברת והעלה שם כן בשם הר\"ן והריטב\"א עייש\"ה ולפ\"ז לכ\"ע קשי' למה לא הקשה הש\"ס הא לא הוי בעידנא דהא הלאו של ביאת איסור של עריות עובר משעת העראה ואף למ\"ד משעת הכנסת עטרה והעשה של יבום בענין שבעינן הקמת זרע אינו מקיים עד גמר ביאה ולפ\"ז י\"ל גרגיר אחד דהתוס' והר\"ן לשיטתייהו אזלי דיעוין במש\"ל היטב דהביא דהתוספות חולק בזה וס\"ל דלא בעינן ביאה הראויה להקמת זרע אלא דמהאי להקים זרע בישראל ממעטי' רק סריס ואילונית דאינן ראוין כלל להקמת זרע ועיין בתוספות ביבמות (ך' ב') ד\"ה אטו ובהר\"ן פרק קמא דקדושין חולק ע\"ז וסובר דבעינן ביאה הראויה להקמת זרע ודוקא בסוף ביאה מקיים העשה עיין שם בהר\"ן בדף (י' א') ולפ\"ז י\"ל דהר\"ן והתוס' לשיטתייהו אזלי דלדעת תוס' דבעינן בכל גוונא בעידנא כדכ' תוס' פ' השולח ואשר הביאן רבינו פה ל\"ק קושייתינו דתוס' לשיטתייהו אזלי דסוברין דבתחלת ביאה מקיים העשה והר\"ן דחולק על זה וסובר דבסוף ביאה מקיים דוקא העשה וא\"כ לא הוי בעידנא הא הר\"ן סובר דבכה\"ג מקרי בעידנא כיון דצריכה תחלת ביאה לסוף ביאה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kedushah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kedushah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..981043c9992501eacf4d604bf9d148e94bd53e09
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kedushah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,65 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות שחיטה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>אבל </b>\n<b> החולין אסור לשוחטן בעזרה כו'.</b> בפ' האיש מקדש דנ\"ז ע\"ב אמרינן חולין שנשחטו בעזרה מה\"מ אמר ר\"י משום ר\"מ אמרה תורה שחוט לי שלי בשלי ושלך בשלך מה שלי בשלך אסור כו' וי\"ל דבפרק כ\"ש דף כ\"ב אמרי' דלר\"מ דנפ\"ל איסורי הנאה מדפרט בנבלה אותו אצטריך למעוטי חולין שנש\"ב והשתא קשה דלר\"מ למאי אצטריך אותו ת\"ל ממה מצינו דמה שלי בשלך אסור כו' ואיפכא ליכא למידק דלמאי אצטריך ר\"מ למילף איסו' חש\"ב ממה מצינו ת\"ל מאותו דאי לא הוה נפ\"ל איסו' אכילה ממה מצינו לא הוה מוקמינן אותו למעוטי חש\"ב כיון דאכתי לא שמעינן דאסור באכילה וכה\"ג צריך לומר לקמן דממעטינן מאותו חש\"ב ואפי\"ה אצטריך קרא דכי ירחק ממך המקום לאיסורי אכילה וכ\"כ הרב החדושין יע\"ש אך מאי דקשה הוא דאותו ל\"ל ת\"ל ממה מצינו דכי היכי דילפינן ממה מצינו איסור אכילה ה\"נ נילף מיניה איסור הנאה והיה אפשר לומר דאע\"ג דאתיא במה מצינו אפי\"ה טרח וכתב קרא כי היכי דאמרינן בעלמא מלתא דאתיא בק\"ו טרח וכתב קרא: האמנם ראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בפ\"ד מהלכות מו\"ל הלכה א' שנסתפק בזה אי גבי בנייא אמרינן טרח וכתב קרא והביא ראיה דלא אמרי' גבי בנייא טרח וכתב קרא מההיא דגרסינן בפרק השוחט והמעלה והא דתנן הקומץ והמקבל דמים בחוץ פטור מנ\"ל ומהיכא תיתי דחייב תיתי משחיטה מה לשחיטה שכן נפסלה שלא לאוכליו בפסח תיתי מזריקה מה לזריקה שכן זר חייב עליה מיתה תיתי מבנייא א\"כ לא יאמר בזריקה ותיתי מבנייא כו' להכי כתב קרא למימר דלא אתי מבנייא ואי אמרת דמילתא דאתייא מבנייא טרח וכתב קרא אם כן אמרינן קומץ ומקבל לא אתייא מבנייא משום דזורק אתי מבנייא ואפילו הכי רבי ליה קרא ולעולם דקומץ ומקבל אתי מבניא א\"ד יע\"ש ואני תמיה עליו שהרי התוס' במס' שבת דף קל\"א ע\"ב ד\"ה אי מעומר כתבו בהדיא דמילתא דאתיא במה הצד טרח וכתב קרא כמו מילתא דאתיא בק\"ו ומבואר שם מדבריהם דדוקא במילתא דאתיא במה הצד טרח וכתב קרא אבל מילתא דאתיא במה מצינו בלא מה הצד לא אמרינן טרח וכתב קרא כיון דהוא פשוט כ\"כ יע\"ש ומההיא דפ' השוחט והמעלה שהביא הרב ז\"ל מבואר דאפילו במילתא דאתיא במה הצד לא אמרינן טרח וכתב קרא ועיין בס' הליכות אלי בכללי המ\"מ כלל תקכ\"א ויש לתמוה על עוצם חכמתו איך אשתמיט מיניה דברי התוספת הללו ולדברי התוס' צריך ליישב ההיא דפ' השוחט דאע\"ג דמילתא דאתייא במה הצד טרח וכתב קרא אפי' הכי כל דאיכא לשנויי משנינן כדאמרינן בריש קידושין ובספר כריתות להר\"ש ז\"ל בחלק לשון למודים שער א' כ' דמילתא דאתיא במה מצינו אי אמרינן טרח וכתב קרא פלוגתא דתנאי היא דלמ\"ד שני כתובים הבאים כאחד מלמדין ה\"ט משום דאיכא למימר מלתא דאתיא במה מצינו טרח וכתב קרא ולמ\"ד אין מלמדים ס\"ל דלא אמרינן הכי אלא דוקא בק\"ו יע\"ש ולדאתאן עלה נראה דאכתי קושיין בדוכתא קיימא אף למ\"ש הכריתות ז\"ל שהרי בפ\"ק דקדושין דל\"ה אמרינן דר\"מ ס\"ל דב' כתובים הבאים כא' אין מלמדין וא\"כ ע\"כ דס\"ל דדוקא בק\"ו אמרינן טרח וכתב קרא אבל במה מצינו לא וא\"כ הדרא קו' לדוכתא ואפשר ליישב דלר\"מ אי לא הוה כתיב אותו לא הוה ילפינן ממה מצינו משום דאיכא למיפרך מה לשלי בשלך שכן ענוש כרת כדפריך בגמ' אמנם השתא דכתיב אותו ע\"כ למילף במה מצינו משום דאל\"כ אותו ל\"ל כנ\"ל ועיין במוהרלנ\"ח סי' ל\"ח עוד אמרינן התם אי מה שלי בשלך ענוש כרת אף שלך בשלי כו' וי\"ל דהא קיימא לן אין עונשין מן הדין ומתוך כך היה נראה להביא ראיה למ\"ש ה\"ה ז\"ל בפ\"ב מה' מאכ\"א הלכה א' דכל שנאסר בלאו הבא מכלל עשה מזהירין מ\"הד וא\"כ ה\"נ כיון דאיכא לאו הבא מכלל עשה כדכתיב וזבחת מבקרך כו' בשעריך כמ\"ש רש\"י מזהירין ועונשין מ\"ה האמנם הרב מוצל מאש סי' ך' כתב שאף ה\"ה ז\"ל לא כ\"כ אלא דוקא גבי אזהרה אבל לענין עונשין אין עונשין מ\"ה אע\"ג דאית ביה לאו הבא מכלל עשה אלא שדבריו ז\"ל סותרים למ\"ש הרא\"ם בפ' שמיני יע\"ש וכבר הארכתי בזה מאוד במקום אחר ושוב ראיתי להרב שיירי כנה\"ג ז\"ל בכללי הק\"ו דף קכ\"ב עמוד שלישי שרצה להביא ראיה מסוגיא דשמעתין לדעת הרא\"ם ז\"ל ורבי' אליקים דסוברים דבכרת עונשין מן הדין וכתב וז\"ל ולמ\"ד דעונשין במ\"מ לק\"מ אבל למ\"ד אין עונשין מאי איכא למימר ויראה דהכא פריך למ\"ד עונשין מן הדין נימא דמה שלי בשלך ענוש כרת כו' יע\"ש ודרך אגב ראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בפ\"ב מה' נזירות הלכה י\"ז שהקשה לדעת הסוברים דבמ\"מ עונשין מן הדין מההיא דפ' השוחט והמעלה שכתבנו לעיל דפריך א\"כ לא יאמר בזריקה ותיתי מבנייא ואם כדבריהם אימא דאצטריך לומר בזריקה כדי לחייבו כרת על הזריקה יע\"ש ולדעתי נראה דל\"ק שהרי כתב הריטב\"א בספ\"ב דמכות והביאו מוהרי\"ק בכללי הגמ' דבמידי דקרבן עונשין מ\"ה ועיין בס' הליכות אלי בכללי האלף כלל ו' וכלל י\"א שע\"פ דברי הריטב\"א ז\"ל הללו ישב ההיא דפריך בזבחים דכ\"ג אי מה זר במיתה אף יושב במיתה ופי' רש\"י ז\"ל דנגמר ממה מצינו אע\"ג דאין עונשין מ\"ה משום דכיון דהוו מידי דקרבן עונשין מ\"ה יע\"ש ודו\"ק:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> בקונטרוס </b> הכללים אשר לי ת\"ל גם אנכי הארכתי בענינים האלה והנה במה שכתב הרב פה להקשות מאי הקשה הש\"ס מה שלי בשלך ענוש כרת אף שלך בשלי ענוש כרת הא אין מזהירין מן הדין ונקט לפשוטו דמלתא דכמו שאמרינן גבי ק\"ו אין מזהירין מן הדין כן נמי אמרינן גבי מה מצינו ואולם דבר זה מחלוקת הפוסקים הוא ועיין במ\"ל פ\"ד מהל' נזיר הביא בזה פלוגתא בין הר\"ן ומהר\"ם די בוטן ואנכי תליתי הפלוגתא בין ב' טעמים אלו שאמרינן דאין מזהירין מן הדין הטעם הא' הוא לפי שאינו כתוב מפורש ואף דהוי משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן מ\"מ דלמא איכא פירכא וכדומה וא\"כ אין חילוק בין ק\"ו למה מצינו דכמו דק\"ו הוא אינו מפורש ואף שהוא מי\"ג מדות וה\"ה נמי מה מצינו אבל לטעם השני והוא הטעם שכתב המהרש\"א בסנהדרין משם הסמ\"ק דלכן לא לוקין על ק\"ו לפי שאמרינן יען שדבר הנלמד חמור מן הדבר הלמד לכן אי אפשר לענוש עליו דדלמא לא די בעונש הקל עיין במהרש\"א סנהדרין וא\"כ לפ\"ז מאי שני ק\"ו ממה מצינו דזה דוקא ק\"ו אבל במה מצינו הרי הנושאים שוין הן באיכותן וראוי' זה כראוי' זה והנה לפי ייעוד הזה אמרתי נמי דסברות הרב המגיד אשר רמז עליו הרב פה והיינו אי אמרינן אי איכא עשה בהדי ק\"ו שלוקין עליו תלי' נמי בהך סברא דודאי אי אמרינן דהטעם והוא דאין מזהירין ועונשין מן הדין לפי שהנושא דנלמד אינו דומה לנושא המלמד דזה קל ודי בעונש מלקות וכרת ונושא הנלמד החמור אינו די בעונש הזה א\"כ ודאי ליתא לסברת ה\"ה דאי איכא עשה בהדיה לוקין אדרבה הלא עוד חמור הוא שאיכא נמי עשה בהדיה ודוקא אימת איכא סברת הה\"מ אי אמרינן דטעמא הוי משום דאמרינן לפי שלא נכתב בפי' לכן המציא הה\"מ סברתי' אי איכא עשה בהדיה הרי חזינן התורה אסרתיה ושוב ילפינן המלקות מק\"ו עיין בזה כי נכון הדבר ולפ\"ז ב' דינים אלו משולבות אחת אל אחת דאם אמרינן כסברות הה\"מ דאם איכא עשה בהדי' הק\"ו לוקין ומזהירין וע\"כ דלא כסברת מהרש\"א ולפ\"ז גבי מה מצינו נמי אין לוקין דמ\"ש אבל אי לא אמרינן כסברות הה\"מ משום דאמרינן כסברת מהרש\"א א\"כ גבי מה מצינו בלא\"ה לוקין וה\"ה איפכא. ולפ\"ז הכל יבא על נכון וליתא נמי לקושית רבינו המחבר מתחלה דהקשה ר\"מ אדר\"מ דהכא מילף א\"ח בעזרה ממה מצינו דשלי בשלך ובפסחים יליף לה מאותו למה לי תרתי ואמרתי דל\"ק לפ\"ז דהנה ממה מצינו לחוד לא הוי לוקין עליו לפי שאין לוקין על מה מצינו כמו בק\"ו והיינו טעמא כיון דלא נכתב בפי' ולא כמהרש\"א ולפ\"ז אי אמרינן דלא כמהרש\"א ודאי אמרינן בהך סברא כהה\"מ דאם איכא עשה בהדיה לוקין לכך בעינן תרתי דמאותו לחוד לא הוי לוקין דהוי לאו הבא מכלל עשה ועיין בתוספת פסחים ובמשנה למלך הל' יסודי התורה ועל מה מצינו לחוד נמי לא הוי לוקין לפי שאין לוקין על מה מצינו ועל שתיהן יחד לוקין עליו והנה במה שעמד הרב פה אי אמרינן גבי מה מצינו נמי טרח וכ' לה קרא והביא הרב בס' כריתות דתליא הדבר בפלוגתא בב' כתובים אי מלמדין אי לא בזה סרה תלונות החכם בס' באר יעקב בקונטרס הכללים שהרב בעל באר יעקב רצה להוכיח נמי דע\"כ גבי מה מצינו נמי אמרינן אין מזהירין מן הדין ממכות (ה' ב') דאמרינן שם אחותו ל\"ל מכאן שאין מזהירין מן הדין והרי האי נמי מה מצינו הוא אף בלאו ק\"ו אלא דנקט ק\"ו מפני שהוא אלים אבל עכ\"פ מידי מה מצינו לא יצא ואכתי קשה ל\"ל אחותו ע\"כ דעל מה מצינו נמי אמרינן אין מזהירין מן הדין וחכם אחד הקשה עליו מהאי דאמרינן ביבמות (כ\"ב ב') אחותך היא לומר דאין מזהירין מן הדין ואם הוי כ' אחותו לחודיה ה\"א מזהירין מה\"ד ואחותך דכ' רחמנא מלתא דאתיא בק\"ו טרח וכתב לה קרא לכך נאמר היא ע\"כ הגמ' ואי כדעת בעל באר יעקב דהאי ק\"ו איכא נמי מה מצינו והאי דנקט ק\"ו משום דאלים יקשה וכי אפשר לומר טרח וכ' לה קרא הא כ' תוס' שבת (קל\"א ב') דגבי מה מצינו לא אמרינן טרח וכ' לה קרא ע\"כ תשובת חכם אחד שם ולפי ספר לשון למודים ל\"ק דהא דאמרינן ביבמות האי היא מבעיא ליה דאי מאחותו ה\"א טרח וכ' לה קרא זהו קאי שם לרבנן דר' יוסי בר יהודה וי\"ל דהנהו רבנן ס\"ל כמ\"ד ב' כתובים הבאין כא' מלמדין ומאן דסובר אין מלמדין סובר באמת כר' יוסי בר יהודה ובאמת על ר' יוסי בר יהודה גופא הוי מצי שם הש\"ס לתרץ כן אלא דהש\"ס לא רצה לתלות פלוגתא זו דוקא בהך פלוגתא ועיין בזה: והנה ת\"ל יש לי בענינים האלו חבילות חבילות ואין פה המקום לאספן זולת דבר אחד אזכיר במה שראיתי בספר פני יהושע בחדושיו לביצה (ז' א') דכתב שם בפלפולו דמה דאמרינן לכתוב רחמנא חמץ ולא לבעי שאור ואנא אמינא ומה חמץ שאין חמוצו קשה כו' שאור שחמוצו קשה לא כ\"ש וכתב שם הפני יהושע דאין זה שייכות למזהירין מן הדין דזה לא הוי ק\"ו דבכלל מאתים מנה וכי בשביל שחמוצו קשה מגרע גרע וכדומה לזה כתב רבינו המחבר לעיל (פי\"ו מהל' א\"ב הל' ב') דמה שאמרינן בקדושין (ע\"ז ב') לא יאמר גרושה בכהן גדול כו' דזה נמי לאו ק\"ו הוא ואין לו שייכות למזהירין מן הדין דה\"נ וכי בשביל שהוא כהן גדול מגרע גרע ועל שניהן תמה אנכי מה יענה ליסוד הנטבע עליו דין אין מזהירין מן הדין והוא דרשת אחותך היא והלא התם נמי וכי אם היא בת אביו ובת אמו מגרע גרע הלא כשהיא בת אמו לא יצאה מלהיות בת אביו וכן איפכא אם היא בת אביו הכי גרע מהיות נמי בת אמו ואפילו הכי אמרינן אין מזהירין מן הדין ומי יתן סכינא חריפא ומפסקי הסברות ועיין לעיל בדברי רבינו פ\"ב מהלכות מאכלות אסורות הלכה ב' מ\"ש בשם ס' גופי הלכות ודי בזה:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שלג) </b> והיה אפשר לומר דאף על גב דאתיא במה מצינו אפ\"ה טרח וכתב קרא. כי היכי דאמרינן בעלמא מלתא דאתיא בק\"ו כו'. והר\"ן בריש נדרים בסוגיא דלנדור נדר כתב לענין היקש נמי דאפשר דטרח וכתב לה קרא והנה מדברי התוס' שבת דף קל\"א שהביא המחבר כאן משמע דלא ס\"ל כן דודאי היקש עדיף ופשוט יותר ממה מצינו אבל הר\"ן הביא מאי דאמרינן בפ' א\"נ דמלתא דאתיא בג\"ש טרח וכתב לה קרא אולם ממ\"ש התוס' שבת דף קל\"א ע\"ב בד\"ה אי מעומר כו' דמייתי נמי הגאון המחבר לקמן מבואר דאפי' במה מצינו לא אמרינן כן דכיון דהוא פשוט לא טרח למכתב לה קרא ומכ\"ש בהיקש דעדיף ממה מצינו דודאי לא אמרינן טרח וכתב לה קרא וע\"ש ועכ\"ר דפליגי התוס' על הר\"ן דנדרים שהבאתי: אולם לכאורה דברי התוס' תמוהים שהרי ג\"ש נמי עדיפא ממה מצינו אפ\"ה אמרינן בפ' א\"נ דטרח וכתב לה קרא כמו שהביא הר\"ן ז\"ל ונראה דכוונת הר\"ן ז\"ל אהאי דאמרי' בר\"פ איזהו נשך לענין נשך אוכל ורבית כסף. ואמנם למאי שפירשו שם התוס' בד\"ה ג\"ש לא צריך כו' אין משם ראיה משום דהתם לא טרח למכתב קרא באריכות אלא דסמך נשך ומרבית זה לזה וע\"ש והיינו דהתוס' אזלי לשיטתייהו שכתבו בשבת דף הנ\"ל דאפי' במה מצינו נמי לא אמרינן דטרח וכתב לה קרא. אבל תמהני שהרי בסנהדרין דף מ\"ג ע\"א לענין בית הסקילה שהוא חוץ לג' מחנות איכא התם ג\"ש מפרים הנשרפים ואפ\"ה טרח וכתב לה קרא והתם הא לא שייך תירוצם של התוס' הנ\"ל שבריש פ' איזהו נשך דהא המקרא דויוציאו את המקלל גו' כולו קרא יתירא הוא ומה יענו התוס' על זה וגם ק\"ק על הר\"ן ז\"ל שלא הביא האי דסנהדרין דהא אהאי דפ' איזהו נשך יש להשיב כמ\"ש התוס' שם וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל </b>\n<b> הנוחר כו' והשוחט ונמצא טריפה מותרים בהנאה.</b> כתב מרן פרק האיש מקדש משמע דלא מיתסר בהנאה אלא בשוחט דומיא דוזבחת וכל הני לאו שחיטה נינהו ומה שכתב ונמצא כו' פסק כר\"ש וצריך טעם למה עכ\"ל ואפשר דיצא לרבינו כן מדאמרינן בפ' כ\"ה דפ\"ה ראה ר' דבריו של ר\"ש בכסוי הדם ושנאה בלשון חכמים ואמרינן דה\"ט משום דכתיב אשר יאכל ור\"מ ההוא למעוטי עוף טמא ור\"ש עוף טמא מ\"ט דלאו בר אכילה טריפה נמי לאו בר אכילה וכן פסק רבינו ז\"ל פרק י\"ד מהלכות אלו דין יו\"ד וא\"כ ה\"נ כיון דכתיב וזבחת ואכלת משמע דבראוי לאכילה הוא דאסר קרא כנ\"ל אך מאי דק\"ל טובא הוא ממ\"ש רבינו ז\"ל פ\"א מהלכות מחוסרי כפרה הלכה ז' האשה שלא הוחזקה עוברה כו' ואין חטאת אחת משניהם נאכלת שחטאת העוף הבאה על הס' נשרפת שמא אינה חייבת ונמצאת חטאת זו חולין שנשחטו בעזרה שהן אסורין בהנאה כמו שביארנו בהלכות שחיטה עכ\"ל והוא תימא שהרי כפי מה שפסק בה' שחיטה דהנוחר והמעקר או שנמצא טריפה מותר בהנאה אם כן איך כתב דנשרפת שמא חולין בעזרה הן הא לכשת\"ל דחולין בעזרה הן אפילו הכי מותרים בהנאה דלא אסרה תורה אלא שחיטה הראויה לאכילה דומיא דוזבחת והך לאו שחיטה אלא מליקה ואפילו נימא שהטעם שכתב שמא אינה חייבת כו' לא קאי אנשרפת אלא אאינה נאכלת וטעמא דנשרפת הוא משום דשמא קדש הוא אבל קדש שאינו נאכל טעון שריפה כמ\"ש רש\"י ז\"ל בכריתות דכ\"ו ע\"ב אכתי קשה דכי היכי דמותר בהנאה מטעמא דלא אסרה תורה אלא שחיטה דוזבחת כתיב מה\"ט באכילה אין בו משום חולין בעזרה דאיסור אכילה נמי מוזבחת ואכלת נפ\"ל ושוב ראיתי בס' קול בן לוי דל\"ב ע\"ד שתמה מעין זה על מ\"ש רש\"י ז\"ל בכריתות דף הנזכר בד\"ה אם משנמלקה וז\"ל ומשום חולין בעזרה לא איכפת לן דלא אסרה תורה אלא שחיטה אבל מליקה לא עכ\"ל דבפ\"ד דנזיר דף כ\"ט פריך לר\"ל דאמר חולין בעזרה ושחיטת העוף לאו דאורייתא מברייתא דקתני ריב\"י אומר מניין לחטאת העוף שהיא באה על הספק שאינה נאכלת ת\"ל והזב את זובו לזכר ולנקבה וכו' אי מה זכר מביא קרבן ונאכל אף נקבה מביאה קרבן ונאכלת אמרת לא אם אמרת בזכר שכן איסור א' תאמר בנקבה שכן שני איסורים מאי שני איסורים לאו איסור נבלה וחולין בעזרה הרי להדי' שאף במליקה אית ביה איסור חולין בעזרה יע\"ש ולפי חומר הנושא נראה לומר דמ\"ש רש\"י ז\"ל דבמליקה אין בו משום חולין בעזרה משום דלא אסרה תורה אלא שחיטה לא כ\"כ אלא לפום מאי דמסיק אביי בשמעתין דחולין בעזרה נפ\"ל מקרא דכי ירחק והילכך אית לן למימר דלא אסרה תורה אלא שחיטה משום דוזבחת כתיב כמ\"ש הכ\"מ ז\"ל אבל לר\"מ דס\"ל דנ\"ל במ\"מ מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור משמע ודאי דבמליקה נמי אית ביה משום חולין בעזרה דילפינן במ\"מ משלי בשלך ואף דקי\"ל דהמולק עוף בחוץ פטור היינו דוקא לענין דלא מחייב כרת אבל לענין איסור הנאה פשיטא ודאי דאסור ומטעמא שכתב רש\"י ז\"ל בד\"ה שלי בשלך דמי יתיר הנאה שנאסר בו מחיים אחרי שאין דמו נזרק יע\"ש וא\"כ איכא למימר דכי קאמר התם בגמרא מאי שני איסורים לאו איסור נבלה וחולין שנשחטו בעזרה ה\"ק וריב\"י ס\"ל כר\"מ דנפ\"ל במ\"מ ומ\"ש רש\"י ז\"ל היינו לפום מאי דקי\"ל כאביי דנפ\"ל מקרא דכי ירחק ואין זה מן הדוחק שהרי ע\"כ מאי דקאמר התם לאו איסור נבלה וחולין בעזרה לאו אליבא דכולי עלמא שהרי לר\"ש דס\"ל דהשוחט ונמצא טריפה מותר בהנאה משום דס\"ל דבעי' שחיטה הראויה לאכילה פשיטא ודאי דמליקה בעוף חשיב אינה ראויה לאכילה משום איסור נבלה אלא ע\"כ ה\"ק וריב\"י ס\"ל כחכמים א\"כ אף אנו נאמר דריב\"י כר\"מ ס\"ל כנ\"ל וראיתי למו\"ה הי\"ו בספר לשון למודים חי\"ד הל' נדרים דע\"ד ע\"ד שכתב לתרץ לזה דס\"ל לרש\"י דאף במליקה נמי איכא לתא דחולין בעזרה דלא עדיף מליקה מסתם חולין שאסור להכניסן לעזרה אפילו בשר שחוטה או פירות ופת כמ\"ש רבינו אלא דס\"ל דלענין הנאה לא אסרה תורה אלא שחיטה דומיא דוזבחת ובהכי ניחא דבשלמא בההיא דנזיר דלענין איסור אכילה קאי קאמר שפיר דמשום דאיכא תרי איסורים איסור נבלה ואיסור חולין בעזרה אינה נאכלת ובהנאה נמי אסרה דשמא קדש הוא כמ\"ש רש\"י משא\"כ בההיא דכריתות דלענין הנאה קאי דקאמר מתניתין בנודע לה דלא ילדה ובדין הוא דמותרת בהנאה משום דחולין גמורים הן וליכא ספיקא אהא ק\"ל דא\"כ מן הדין אסור בהנאה משום חולין בעזרה ואהא תי' דלא אסרה תורה ר\"ל איסור הנאה אלא שחיטה אבל מליקה לא דוזבחת כתיב את\"ד יע\"ש ודבריו סתומים דכי היכי דלענין איסור הנאה אמרינן דמליקה מותרת בהנאה משום דוזבחת כתי' ה\"נ לענין איסור אכילה אין בו משום איסור חו\"ב מה\"ט דוזבחת כתיב דמיניה ילפי' איסור אכילה ואם כן היכי קאמר התם בנזיר דאינה נאכלת משום דאי אכיל ליה עביד שתי איסורים איסור חולין בעזרה ואיסור נבלה ואולי שכונתו לומר דמ\"ש בנזיר מאי שתי איסורים לאו איסור נבלה ואיסור חולין בעזרה לאו אאיסור אכילת חולין בעזרה קאמר אלא אאיסור הכנסה ואפילו דמעיקרא בעי' למימר דכי היכי דזכר מביא קרבן ונאכל אע\"ג דבאכילתו עכשיו הו\"ל איסור מוסיף ואיסור אכילה איסור הכנסה ה\"נ נקבה מביאה קרבן ונאכלת אע\"ג דמוסיף באכילתו איסור נבלה וקאמר דלא דאי אמרת בזכר שכן איסור אחד דאין בו אלא איסור אכילת חולין בעזרה וכיון דהתורה התירתו לענין הכנסה הותרה נמי אכילה דשם חולין בעזרה אחד הוא ואיסור א' מקרי והואיל ואשתרי אשתרי מה שא\"כ בנקבה שכן ב' איסורין איסור חולין בעזרה דהיינו הכנסה ואיסור נבלה והילכך אע\"ג דהתורה התירה איסור הכנסת חולין בעזרה לא מפני כן נאמר שהתירה איסור נבלה ודוק ומ\"ה דברי רבינו ז\"ל אינם מתיישבים לשום א' מהתי' וצ\"ע כעת ודרך אגב אומר מה שהוקשה אצלי במ\"ש רבינו ז\"ל פי\"א מה' שגגות ה\"ב וז\"ל יראה לי שכל אלו החייבין קרבן מס' אינם מביאים קרבן שמא יכניסו חולין בעזרה וא\"ת הלא חטאת העוף הבאה על הס' ואינה נאכלת מפני שהמביא אותו מחוסר כפורים ואסור לאכול בקדשים עד שיביא כפרתו אבל מי שאינו מחוסר כפורים אינו מביא קרבן מס' עכ\"ל וק\"ל שהרי כתב רבינו ז\"ל פ\"ט מה' נזירות דין ט\"ו וז\"ל מת אחת מהן ה\"ז מביא חטאת העוף ועולת בהמה ויאמר כו' ואם טהור הייתי העולה מחובתי וחטאת העוף ס' כו' הרי אע\"ג דנזיר אינו מחוסר כפורים ומותר לאכול בקדשים ואפילו הכי מביא חטאת העוף מס' ואיך כללא כייל דמי שאינו מחוסר כפורים אינו מביא קרבן מס' ועיין מה שהקשה עוד בזה מו\"ה הי\"ו ומה שתי' לא יגהה מזור לקושיתנו ודוק ועיין בהרב מש\"ל בה' נזירות יע\"ש ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> בהמה כו' ובנקבה עד שתלד.</b> הנה הרב פר\"ח בתשובה שבס' מים חיים סי' ב' נסתפק אי אמרינן הכי בזכר דטריפה אינו מוליד והרב ז\"ל הביא ראיה לזה מהא דגרסינן פ' השולח דמ\"ג ע\"א ת\"ש המית מי שחצייו עבד וחצייו ב\"ח נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו ואי אמרת קידושיו לאו קידושין יורשין מנ\"ל אמר רב אדא בר אהבה בשעשאו טריפה ומאי יורשיו נפשיה ואם איתא דטריפה מוליד אמאי הוצרך לדחוקי ולומר מאי יורשיו נפשיה ואמאי לא קאמר דיורשיו כפשטיה קאמר וכשהוליד אחר כך אלא ודאי משמע דטריפה אינו מוליד יע\"ש ולע\"ד אחר המחילה יש לדחות דאף על גב דטריפה מוליד הוצרך רב אדא לומר דמאי יורשיו נפשיה משום דכיון דהמית דקתני ברייתא ל\"ד אלא שעשאו טריפה אמאי איכפל תנא למיתניה נותן חצי כופר ליורשיו ובשמת אח\"כ ואמאי לא קאמר דנותן חצי כופר לעבד עצמו ואמטו להכי הוצרך לומר דמאי יורשיו נפשיה אמנם יש להביא ראיה דטריפה ג\"כ אינו מוליד מהא דגרסינן בפ\"ק דע\"ז ד\"ה אר\"א מניין למחוסר אבר שאסור לב\"נ דכתיב מכל החי מכל בשר כו' אמרה תורה הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה ופריך האי מבעי ליה למעוטי טריפה דלא ומשני ההוא מלהחיות זרע נפקא והדר פריך הניחא למ\"ד טריפה אינה יולדת אלא למ\"ד טריפה יולדת מאי איכא למימר כו' והשתא אם איתא דאפילו למ\"ד טריפה מוליד היכי קאמר תלמודא הניחא למ\"ד טריפה אינה יולדת הא אפילו למ\"ד אינה יולדת תיקשי דאצטריך מכל החי למעוטי טריפת זכר דלא נפיק מקרא דלהחיות זרע וזה נראה לי ראיה ברורה ומיהו יש לדחות דתלמודא הכי קאמר דלמ\"ד דטריפה אינה יולדת וקרא דלהחיות זרע אתא למעוטי טריפה ניחא דע\"כ קרא דמכל החי אתא למעוטי מחוסר אבר נמי דאי למעוטי טריפה גרידא אם כן לישתוק קרא מלהחיות זרע ומקר' דמכל החי ממעטינן טריפה אלא ודאי דאתא למעוטי מחוסר אבר והילכך אי לא הוה כתוב להחיות זרע למעוטי טריפה לא הוה ממעטינן אלא טריפה גרידא דהא לא מייתר קרא משום הכי כתיב להחיות למעוטי טריפה דאינה יולדת כי היכי דנייתר קרא וע\"כ למדרש למעוטי מחוסר אבר אלא למ\"ד טריפה יולדת ע\"כ קרא דלהחיות זרע לא אתא למעוטי טריפה כי היכי דנייתר קרא ואם כן נימא דקרא דמכל החי אצטריך למעוטי טריפה ודוק. שוב ראיתי שמה שכתבתי לדחות ראית הפר\"ח ז\"ל טעות הוא בידי שראיית הפר\"ח ז\"ל נראה נכונה על אופן זה דנהי דרב אדא בר אהבה ע\"כ הוצרך לומר דמאי יורשיו נפשיה כמ\"ש מ\"מ רבא דפריך עלה וקאמר ב' תשובות בדבר חדא דיורשיו קתני ועוד כופר הוא ואמר ר\"ל כופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה אמאי נייד רבא מהך אוקמתא דר\"א דהשתא לדידיה ניחא דהוצרך תנא למתנייה דוקא יורשיו משום דכופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה אלא מוכרח דטריפה אינו מוליד הן אמת שמריהוט לשונו של הפר\"ח ז\"ל משמע שעיקר ראייתו מאוקמתא דר\"א גופיה ואפשר שהרב ז\"ל מרוב מבינתו סמך על המבין וקצר בלשונו כנ\"ל. ודרך אגב ראיתי לעמוד במ\"ש התוס' שם בד\"ה מנין למחוסר אבר כו' וז\"ל והא דאמרינן בפ\"ק דקדושין דמצרכינן מן העוף למעוטי נקטעה רגלה ל\"ל פשיטא מי איכא מידי דלישראל מותר ולגוי אסור וי\"ל דס\"ד כו' וי\"ל דאמאי ל\"ק להו מהא דגרסינן בפ\"ק דמנחות ד\"ה ת\"ר כשהוא אומר מן הבקר למטה שאין ת\"ל אלא להוציא את הטריפה כו' דל\"ל קרא מי איכא מידי דלישראל שרי ולב\"נ אסור דהא טריפה אסור לב\"נ דהשתא ליכא לתרוצי כתי' הראשון ותו קשה לכאורה לתי' השני א\"כ מאי פריך התם והלא דין הוא ומה בעל מום שמותר להדיוט אסורה לגבוה כו' דאימא דאצטריך קרא משום דאי לא הוה כתיב מן הבקר להוציא את הטריפה הוה אמינא דב\"נ משתרו בטריפה משום דכל מצות שנאמר לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב\"נ ולהא יש לדחות דלפום מאי דמסיק התם דכל אשר יעבור תחת השבט שממעטינן מניה נטרפה ולבסוף הקדישה ומן הבקר אצטריך למעוטי הקדישה ואח\"כ נטרפה שפיר קאמר בברייתא והלא דין הוא כו' כלומר דלהקדישה ולבסוף נטרפה לא צרכינן קרא דמק\"ו נפקא ואי לאשמועינן דב\"נ מוזהרין עליה דהו\"ל נאמרה לב\"נ ונשנית בסיני הא מכל אשר יעבור תחת השבט נפקא וזה ברור. האמנם חזות קשה הוגד לי למה שראיתי למרן הכ\"מ בפ\"ב מה' א\"מ דין יו\"ד שכתב וז\"ל ומה שכתב רבינו הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך יש לתמוה שהרי בת\"כ ובפ\"ג דתמורה דריש כשהוא אומר מן הבקר למטה כו' להוציא את הטריפה משמע שמן התורה הוא דהא דריש לה מקרא ואפשר דסובר רבי' דסמך בעלמא הוא דמסמיך להו אקרא ואג\"ש כו' וק\"ט דאיך אפשר לומר שדעת רבינו דאין איסור טריפה מן התורה דא\"כ תקשי ליה דכיון דלב\"נ אסור מקרא דלהחיות זרע וא\"נ מקרא דאתך ומוכח התם דמן התורה קאמר מדמייתר להו קראי להכי מי איכא מידי דלישראל שרי ולב\"נ אסור ואפילו תימא דס\"ל דקר' מן הבקר אסמכתא בעלמא מ\"מ כיון דנאמר' לב\"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמר ולא לב\"נ ואסור מן התורה הן אמת שרבינו בפ' מה\"מ השמיט דין זה במחוסר אבר דאסור לב\"נ ולא ידעתי למה ואפשר דס\"ל דהך דרשה מן הבקר וג\"ש אינו אלא אסמכתא בעלמא וכן דרשה דמן העוף למעוטי מחוסר אבר כמ\"ש מרן והלכך הו\"ל מצוה שנאמרה לב\"נ ולא נשנית בסיני ולישראל נאמרה ולא לב\"נ והכריחו לזה קושית התוספות שהקשו דאמאי לא מנא להו בהדי זיי\"ן מצות וא\"נ דכיון דלא נשנית בפירוש בסיני אמרינן לישראל נאמרה ולא לב\"נ אכן דברי מרן ז\"ל קשה ואפשר לומר לדעת מרן דס\"ל לרבינו דכי פריך תלמודא הא מבעי ליה למעוטי טריפה לאו לענין לפוסלו מקרבן קאמר אלא הכי פריך דמנ\"ל דקרא אתא למעוטי מחוסר אבר ולפוסלו לקרבן אימא דקרא לא אתא אלא למעוטי טריפה מהבאת התיבה משום דאינם ראוים לקיום העולם ואהא שני דק' דטריפה מלהחיות זרע נפקא והדר פריך הניחא למ\"ד טריפה אינה יולדת אלא למ\"ד טריפה יולדת מאי א\"ל כלומר דטפי אית לן למימר דקרא אתא למעוטי טריפה מהבאת התיבה ואע\"ג דטריפה יולדת וכ\"ש דטריפה חיה להאי מ\"ד מ\"מ כיון שאינה בריאה כ\"כ אלא חולה כל ימיה ומתמעטת והולכת כמ\"ש התוספות חשש הכתוב פן ימות בתיבה ומש\"ה מיעטיה מהבאת התיבה ולעולם דלקרבן ה\"נ דכשרים הם ולא מיעטו אלא מחוסר אבר משום דמאיס טפי כמ\"ש התוספות בד\"ה אתך ועיין במוהר\"ש אלגאזי ז\"ל בספר ל\"ס בד\"ה מנין למחוסר אבר ודוק מיהו קשה טובא לדעת מרן מהא דגרסינן בפ\"ק דחולין דגרסינן התם מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא ובעי למפשט ר\"א מרישא של עולה דאמר קרא ונתח אותה לנתחיה וניחוש שמא ניקב קרום של מוח ופרש\"י שמא ניקב והוא א' מי\"ח טרפות וקרבן טריפה פסולה בשמעתתא קמייתא דמנחות עכ\"ד הרי מסוגיא זו מוכח בהדיא דקרבן טריפה פסולה מן התורה וכן מוכחא כולה סוגיא דהתם וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה </b>\n<b> בת הצביה הזאת נקבה וילדה בת כו' לוקה.</b> כן פסק מרן בש\"ע סימן ט\"ז ס\"ח והנה כל גדולי האחרונים תמהו עליו ז\"ל דכיון דרבינו פסק בדין י\"א דאיסור או\"ב נוהג בזכרים מס' אלמא דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב או לא ואם כן איך פסק כאן שלוקה הא אין מלקין על הס' ושמא אין חוששין לזרע האב ואין כאן אפילו מקצת שה וראיתי להרב פר\"ח סימן הנזכר ס\"ק י\"ז שתי' לזה וז\"ל ולי נראה שדעת הרב דכי היכי דגבי מתנות לא קי\"ל כהך סוגיא אלא כדמסיק ר\"י בפרק הזרוע דאם שה לרבות את הכוי ה\"נ גבי או\"ב לא קי\"ל כפי מאי דמשמע מפשטא דהך סוגיא דליכא מלקות בכ\"הג אלא כדמוכח בריש הפ' או\"ב דפרכינן התם אימא קדשים כלאים לא אף או\"ב כלאים לא ומשני אמר קרא או לרבות את הכלאים וסבר הרב ז\"ל דמאי דמרבינן במלת או הוי בין כלאים של בהמה הבא ממין כבש ועז בין כלאים של חיה ושל בהמה שקראו כוי הברייתא כ\"ז נתרבה במלת או וא\"כ אע\"ג דבעלמא מספ\"ל אי חוששין לזרע האב מ\"מ הכא גלי קרא ורבי למלקות דחוששין לזרע האב והילכך בת הצביה יש בה מקצת שה ושפיר לוקה עלה את\"ד והנה לעין הקורא דבריו תמוהים דכפי דבריו אמאי קתני בברייתא גבי זרוע ולחיים אם שור לרבות את הכלאים אם שה לרבות את הכוי ואמאי אצטריכו ב' ריבויי הא ממלת אם דמרבינן כלאים מרבינן נמי כלאים הבא מחיה ומבהמה דהיינו כוי. האמנם הא ודאי אין בו מן הקושי כלל שהרב לא כ\"כ אלא ליישב דעת רבינו וכבר כתב הרב בסימן ס\"א ס\"ק כ\"ח שדעת רבינו דכי אתא ר\"י ואסיק דכוי לרבנן חייב בכולהו מתנות מדרשה דאם שה לאו בצבי הבא על התיישה מוקמינן לה אלא בכוי דבריה בפ\"ע דההוא רבי קרא לשוייה כבהמה יע\"ש וא\"כ מש\"ה אצטריך שפיר קרא דאם שה לכוי דבריה בפ\"ע דלא נפקא מכלאים אלא דאכתי נראה דקשה לתירוצו דאם כן גבי זרוע ולחיים בכוי הבא מצבי על התיישה או איפכא ליחייב בכולהו מתנות דממלת אם דמרבינן כלאים נתרבה בין כלאים של בהמה בין כלאים הבא מחיה ומבהמה דומיא דאו\"ב ולזה כתב רבינו דצבי הבא על התיישה וילדה הולד חייב בחצי מתנות ובתייש הבא על הצביה הולד פטור מן המתנות ואפשר ליישב דבריו דהתם גבי זרוע ולחיים אין ס' לומר דממלת אם מרבינן נמי כוי הבא מתייש וצבייה דכיון דלכ\"ע בודאי חוששין לזרע האם א\"כ אין כאן אלא מקצת שה ואין ס' לומר דחייב בכל המתנות ולומר דקרא לא רבי אלא לענין לחייב בחצי מתנות זה אינו דכי מרבינן מקרא בכולהו מתנות חייב כדכתיב ונתן לכהן הזרוע כו' משא\"כ בא\"וב דאיכא למימר דקרא רבי כלאים הבא מחיה ומבהמה לחייבו משום מקצת שה שבו ומ\"מ אף שטרחנו ליישב את דבריו הרואה יראה דלא זו הדרך השורה בתלמוד לומר דלא קי\"ל כההיא סוגיא דפרק או\"ב משום ההוא סוגיא דר\"פ או\"ב דמאחר דתלמודא בתר דמייתי ההיא שינויא דאו לרבות את הכלאים שקיל וטרי ומסיק דכוי הבא מתייש וצביה אין לוקין עליו איך הפה יכולה לדבר דלא שמיע ליה ההיא דר\"פ או\"ב ועדיין לחלוחית הדיו קיימת אלא ודאי דהא ליתא ול\"נ ליישב דלרבינו קשיתיה הלכתא אהלכתא דכיון דקי\"ל בעלמא כר\"י דס\"ל דו\"יו לחלק וכדס\"ל לרבא בפרק השואל כמו שכתבו התוספות פרק או\"ב ד\"ה עייל אם כן היכי קיימא לן כר\"י דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב כדאמרינן בפרק שני דייני גזירות הלכה כר\"י בפרדו' הא כיון דקיימא לן וי\"ו לחלק על כרחך לפסוק כחנניה דסבירא ליה חוששין לזרע האב ולא מייתי ליה אותו לרבנן דאין חוששין אמרינן דמייתי להו אותו לחלק כדאיתא בפרק א\"וב וכיון דקי\"ל וי\"ו לחלק אותו ל\"ל וכן ראיתי להתוספות בפרק שור שנגח את הפרה דנ\"ד ד\"ה או שהקשו וז\"ל ובפ' א\"וב גבי פלוגתא דחוששין לזרע האב משמע דתלייא בפלוגתא דר\"י ור' יאשיה יש לתמוה למה אין אנו פוסקין כמ\"ד כר\"י מכח מלתא דרבא דפרק השואל יע\"ש שהניחוה בצ\"ע כי ע\"כ ס\"ל לרבינו ליישב זה דאע\"ג דקי\"ל כרבא דפרק השואל דוי\"ו לחלק אפי\"ה קי\"ל כר\"י דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב או לא דאי ס\"ל דחוששין א\"כ אותו אצטריך לגופיה ואו מבעי לן לרבות את הכלאים ואי ס\"ל אין חוששין אותו אצטריך לרבות את הכלאים ואו אצטריך לרבות את הכוי כי היכי דדרשינן גבי זרוע ולחיים אם שור לרבות את הכלאים אם שה לרבות את הכוי וכו' דפרק א\"וב דמסיק התם ר\"פ תייש הבא על הצביה לרבנן איסור הוא דאית ביה ואין לוקין עליו היינו משום דס\"ל כר\"י דוי\"ו להוסיף ואותו אצטריך לחלק כדקאמר התם בראש הסי' אמנם לפום הלכת' דקי\"ל כרבא דפרק השואל ע\"כ כדי ליישב ההלכות דאי ס\"ל דאין חוששין מייתר לן אותו לרבות את הכלאים ואו לרבות את הכוי ועיין בספר יש\"ש שכתב מעין זה שלדעת הפוסקים כת\"ק דחנניא דאין חוששין לזרע האב וקי\"ל כר\"י דוי\"ו לחלק אותו אצטריך לרבות את הכלאים ואו לא דריש כדאמרינן בעלמא ר\"י או לא דריש:<br><b> ומעתה </b> עלה כהוגן פסק רבינו ז\"ל דלענין אי נוהג בזכרים פסק דאין לוקין עליו משום דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב אמנם גבי תייש הבא על הצביה וילדה בת כו' פסק דלוקין ממ\"נ דאי חוששין לזרע האב א\"כ ודאי לוקה דהא איכא מקצת שה ואי ס\"ל דאין חוששין א\"כ ע\"כ אותו לרבות את הכלאים ואו לרבות את הכוי וממ\"נ חייב כנ\"ל נכון ודו\"ק. והרב ל\"מ ז\"ל האריך ליישב דברי רבינו ז\"ל וכלל דבריו שרז\"ל פסק כמ\"ד דחוששין לזרע האב בודאי ומש\"ה כתב דאם היתה בת הצביה הזאת נקבה כו' לוקה ומ\"ש רבינו שהדבר ספק אם נוהג בזכרים כו' לאו היינו משום דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב אלא אע\"ג דפשיטא ליה דחוששין לזרע האב אפ\"ה אפשר שאינו נוהג בזכרים מטעמא דגזרת הכתוב הוא דאמר קרא בנו מי שבנו כרוך אחריו כדקאמר בברייתא אלו תורף דבריו יע\"ש. וראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל סי' ט\"ז בהגהת ב\"י ס\"כ שהקשה עליו דאי כפי דבריו ז\"ל א\"כ מאי פריך בגמ' פרק אותו ואת בנו דף ע\"ט ע\"ב אבריית' דאו\"ב נוהג בכלאים ובכוי וליפלגו בחוששין לזרע האב בפלוגתא דחנני' ורבנן כו' ואי כדברי הרב ז\"ל מאי קו' אפשר דאפי' דס\"ל לרבנן דחוששין לזרע האב מספ\"ל אי נוהג בזכרים משום דכתיב בנו מי שבנו כרוך אחריו אלא ודאי הדבר ברור דהא בהא תלייא דמאן דס\"ל חוששין לזרע האב ס\"ל דנוהג בזכרים ומאן דס\"ל אין חוששין ס\"ל דאינו נוהג בזכרים כו' את\"ק יע\"ש ואנכי הרואה לא ידעתי אדק\"ל לדברי הרב ל\"מ ז\"ל אמאי לא קי\"ל קו' הלזו על דברי הרמב\"ן ז\"ל שכתב הר\"ן ז\"ל שם וז\"ל לפיכך כתב הרמב\"ן דליכא הכא אלא שתי מחלוקות דתנא קמא דחנניא ר\"י הוא דר\"י בעלמא הוא דמספקא לי' אבל לענין או\"ב פשיטא ליה דאין חוששין מדרשא דקראי ומספ\"ל בעלמא משום דקסבר חידוש הוא שחדשה תורה באו\"ב דאין חוששין אבל בעלמא חיישינן כו' יעוי\"ש דכפי דברי הרמב\"ן ז\"ל מאי פריך בגמ' וליפלגו בחוששין לזרע האב כו' הא אפי' רבנן דס\"ל חוששין אפשר דס\"ל כתנא קמא דחנניא דחידוש הוא שחדשה תורה באו\"ב דאינו נוהג בזכרים וליכא למימר דלהרמב\"ן ז\"ל לא ק\"ל להרב ז\"ל משום דע\"כ ל\"ק הרמב\"ן דר\"י אע\"ג דבעלמא מספקא לי' גבי או\"ב פשיטא ליה דאין חוששין אלא דוקא לענין פרדות וכסוי הדם ושאר דברים אבל בפלוגתא דרבנן ור\"א אי א\"וב נוהג בכוי פשיטא ליה לתלמוד' דלתנא קמא דחנניה כיון דס\"ל דאינו נוהג בזכרים מגזרת הכתוב ה\"נ דאינו נוהג בכוי דתייש הבא על הצביה דכיון דגלי קרא בא\"וב דאינו נוהג בזכרים דאין חוששין לזרע האב ילפינן מיניה לכל ענייני או\"ב דהא ודאי לית' וכמבואר מדברי הרמב\"ן ז\"ל במלחמותיו שכתב וז\"ל א\"ה א\"כ הא דתני בא\"וב אינו נוהג בזכרים מני ולא ר\"י ולא רבנן ולא ר\"א אבל באמת מאן תנא דפליג עליה דחנניה דאמר אינו נוהג בזכרים ר\"י הוא וה\"ה לרבנן ור\"א דכולהו ס\"ל דאינו נוהג בזכרים כו' יע\"ש: הנה מבואר מדבריו דאפילו רבנן ור\"א דמספקא להו בא\"וב אי חוששין לזרע האב ונוהג בכוי או לא אפ\"ה ס\"ל דאינו נוהג בזכרים מטעמ' דגזרת הכתוב הוא דוקא דאינו נוהג בזכרים וא\"כ אדק\"ל דמאי פריך לפלגו בחוששין לזרע האב כו' וצ\"ע עוד הקשה הרב ז\"ל על דברי הרב ל\"מ ז\"ל דאם איתא דלרבינו ז\"ל פשיטא לי' דחוששין לזרע האב א\"כ במחלוקת ר\"י ורבנן גבי כסוי הדם דרבנן אמרי דאם שחט חיה ועוף במקום אחד כסוי אחד לכולן ור\"י אומר שחט חיה יכסנה ואח\"כ ישחוט את העוף הי\"ל לפסוק כר\"י שהרי בפ' כ\"ה אמרו דטעמא דר\"י משום שנאמר או עוף הפסיק הענין להטעין כסוי אחד לכולן ורבנן האי או מבעי ליה לחלק ור\"י לחלק מדמו נפקא ורבנן דמו טובא משמע יע\"ש ומבואר בפ' או\"ב דלחנניה דס\"ל חוששין לזרע האב או לחלק גבי או\"ב לא צריך קרא דמסברא נפקא וא\"כ גבי כסוי הדם דכתיב חיה או עוף ודאי דאו אתא להפסיק למ\"ד חוששין דלחלק לא צריך קרא דמסברא נפקא את\"ד יע\"ש ולא הבינותי דבריו דקו' הלזו תקשי ליה לדידן למאי דמשמע מדברי רבינו ז\"ל דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב דא\"כ גבי כסוי הדם היה לו לפסוק מספק דטעון כסוי לכל אחד ואחד שהרי למ\"ד חוששין ע\"כ או לא אתא לחלק אלא להטעין כסוי לכולן ולמ\"ד אין חוששין אתא או לחלק וכיון דמספ\"ל צריך כסוי לכל אחד מס' דומיא דאו\"ב דנוהג בכוי מס' ורבנן ור\"י דפרק כ\"ה דס\"ל דכסוי אחד לכולן ע\"כ לומר דס\"ל דאין חוששין וכמבואר מדברי התוספות שם. ואחר החיפוש מצאתי למוהר\"ם מלובלין ז\"ל סימן ס\"ה שהקשה כן וכתב ב' תשובות בדבר והרואה יראה דישוב השני שכתב הרב שם עולה יפה לדברי הרב ל\"מ כפי שיראה המעיין שם והנראה דאשתמיט מיניה ועוד נ\"ל דאפי' למאן דס\"ל דחוששין לזרע האב ולא צרכינן או לחלק אפ\"ה מצי סבר כת\"ק דר\"י דכסוי אחד לכולן דאו דגבי כסוי הדם אצטריך למ\"ש בת\"כ עוף יכול אף עוף טמא ת\"ל חיה וכתב הרב קרבן אהרן ז\"ל וז\"ל דסמיך חיה לעוף לומר שחיה או עוף שהוא כחיה וממלת או דריש לה שלא נאמר זה או זה אלא על דברים שהן ממין אחד א\"ד יע\"ש כנ\"ל נכון ודכוות' כעין זה קשה על מה שפסק ר' בה' נזקי ממון ועיין בתוס' שם פ' הפרה דנ\"ד ע\"א ד\"ה או ועיין בהרב כנה\"ג חי\"ד סימן רפ\"ח בהגב\"י מ\"ש משם נמוקי מוהראנ\"ח מכ\"י ע\"ש ודו\"ק ובפרק י\"ד מה' אלו דין ד' כתב רבינו וז\"ל כלאים הבא מחיה ומבהמה כו' צריך לכסות ואינו מברך כו' וכן השוחט ספק או כלאים בי\"ט מכסה דמו לאחר י\"ט וי\"ל למה סתם והוה ליה לפרש דאם הוא בא מתייש הבא על הצביה דמכסין אותו בי\"ט כדפרכינן בגמ' לשחוט וליכסי ומה שתי' הרב ז\"ל יש בו מן הקושי כמו שתמה עליו מרן החבי\"ב ז\"ל סימן הנז' והנכון כמו שתי' הוא ז\"ל דס\"ל לרבי' דסוגיא דפ' או\"ב דפריך אי בתייש הבא על הצביה לשחוט וליכסי הוא משום דאתיא כמ\"ד בפ\"ק די\"ט דטעמא דכוי דאין שוחטין אותו ביו\"ט משום דאפר כירה מוכן לודאי ואינו מוכן לספק אמנם למאי דמסיק התם דטעמא גזירה משום התרת חלבו ופסקו רבינו בפ\"ג מה' י\"ט וז\"ל וכן בריה שהיא ספק חיה או בהמה אין שוחטין אותה בי\"ט כו' שמא יאמר הרואה כו' ויבא להתיר חלבו ה\"נ דבתייש הבא על הצביה נמי אין מכסין בי\"ט מה\"ט אלו דבריו יע\"ש וע\"פ דרכו י\"ל מה שהקשה הרב ל\"מ ז\"ל שם דאמאי הוצרך רבינו לטעם גזירת חלבו הא כי היכי דבשחט חיה ועוף ונתערבו דמן אע\"ג דאיכא חד דטעון כ\"ה ודאי אפ\"ה לא יכסה בב' דקירות משום דטרח טירחא יתירא שלא לצורך כו' ה\"נ דינא הוא גבי כוי דלא נכסיה אע\"ג דמספ\"ל אי חיה אי בהמה משום דילמא בהמה הוא וטרח טירחא שלא לצורך וכדפרש\"י ז\"ל שם יע\"ש. אכן כפי דברי הרב ז\"ל הנה נכון דהוצרך רבינו ז\"ל לטעם זה לאשמועינן דאפי' בכוי דתייש בהא על הצביה דממ\"נ טעון כסוי ודאי אפ\"ה אין מכסין גזירה משום התרת חלבו כנ\"ל נכון ועוד כתבתי ישוב נכון בזה בחידושי על מס' י\"ט יע\"ש ומ\"מ אכתי ק\"ל למה שסתם וכתב דכלאים הבא מחיה ובהמה צריך לכסות ואינו מברך דהי\"ל לפרש ולומר דאם הוא מתייש הבא על הצביה דה\"ז מברך כיון דטעון כסוי ודאי מדינא ול\"ל דה\"ט דרבינו ז\"ל דכתב דאינו מברך שמא יבואו להתיר חלבו וכמ\"ש בספר זבחי צדק והביאו מרן החבי\"ב סי' כ\"ח שהרי מדברי רבינו ז\"ל בתשו' שהשיב לחכמי לוניל הביאו מרן הכ\"מ בפ\"י מה' מילה מבואר שטעמו מפני הס' יע\"ש וצ\"ע:<br><b> עוד </b> כתב הרב ל\"מ ז\"ל ליישב מה שפסק רבינו פ\"א מה' מ\"א דין י\"ג וז\"ל כלאים הבא מחיה ובהמה הוא הנקרא כוי חלבו אסור ואין לוקין עליו דלמה סתם ולא כתב דאם הוא בא מצבי הבא על התיישה לוקין עליו ממ\"נ די\"ל דה\"ט משום דבעינן שיהא ראוי לקרב ע\"ג מזבח לאוסרו וכמ\"ש רבינו בפ\"ז מהל' הנזכר וכוי אינו קרב לגבי המזבח א\"ד יע\"ש וק\"ל דכפי דבריו כלאים הבא מבהמה עם בהמה לא יהא לוקין עליו מה\"ט כיון שאינו ראוי ליקרב ע\"ג המזבח וכ\"ת ה\"נ אם כן אמאי נקט רבינו כלאים הבא מחיה ובהמה ועדיפא מינה הי\"ל לאשמועינן אפי' בכלאים הבא מבהמה עם בהמה ותו דבהדי' אמרינן בת\"כ פ' צו וז\"ל אין לי אלא חלב שור ועז המיוחדים מנין לרבות את הכלאים ת\"ל שור וכשב ועז דברי ר\"ע ואם נפשך לומר הרי הוא אומר מן הבהמה לרבות את הכלאים שיכול כל שהיה בכלל עונש ישנו באזהרה כוי וחצי שיעור הואיל ואיכא בעונש כו' הרי מבואר דכלאים הבא מבהמה לוקין עליו ויש בו כרת כדנפ\"ל מקרא דמן בהמה האמור בעונש וצ\"ע. עוד ראיתי לעמוד במה שהקשה מרן הב\"י י\"ד סימן י\"ב על רבי' שהשמיט מימרא דרב משרשיא בפ' בהמה המקשה דע\"ה ע\"ב דאמרינן התם אמר ר\"מ לדברי האומר חוששין לזרע האב בן פקועה הבא על בהמה מעלייתה אותו ולד אין לו תקנה ומאחר דרבי' ז\"ל פסק בה' שחיטה דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב הי\"ל להביא הא דר\"מ יע\"ש שהניחו בצ\"ע וראיתי להפר\"ח ז\"ל סימן הנז' ס\"ק י\"ג שתי' לזה וז\"ל ולי לק\"מ שרבינו סבור כפרש\"י ז\"ל שכתב וז\"ל דר\"מ לית ליה הא דאמרינן לעיל ד' סימנין אסר ביה רחמנא וא\"כ כיון דקי\"ל דד' סימנין אכשר ביה רחמנא עכ\"ל סימנין דידיה יועיל להתירו לו באכילה אבל התו' ז\"ל והרשב\"א ושאר התוס' ס\"ל דכי אמרינן ד' סימנין אכשר בי' רחמנא ה\"מ כשאמו טריפה דלא הועיל בו סימני אמו אבל בן פקועה שהועילו לו סימני אמו להתירו באכילה סימני דידיה כשחוטין דמי וכאלו לית ליה סימנין דמי ולפיכך אין לולד תקנה אלו דבריו ז\"ל וכן כתב מוהרש\"ל בפרק הנזכר: ולדעתי קשה טובא על תי' זה שהרי בתוספות כתבו שם ד\"ה ב\"פ וז\"ל ומודה נמי לסוגיא דריש פרקין גבי מהו לחוש לזרעו של עובר דמשמע דעובר היוצא אין לו תקנה בשחיטה דהתם הסימנין כשחוטין ושוב אינם בני שחיטה להתיר הולד ולפירוש הקונטריס כולה ההיא סוגיא דלא כותיה וזה דוחק א\"ד יע\"ש וכן כתב הר\"ן ז\"ל שם יע\"ש: והשתא א\"כ איך הפה יכולה לדבר דס\"ל לרבינו ז\"ל כפרש\"י דא\"כ הי\"ל להשמיט ההיא דאבר היוצא ובהדיא כתב רבינו ז\"ל פ\"ה מהלכות מ\"א הלכה י\"ב דאבר היוצא אין לו תקנה בשחיטה והחלב שלו אסור ושמא נאמר דס\"ל לרבינו ז\"ל דבאבר היוצא לכ\"ע לא אמרינן ד' סימנין אכשר ביה רחמנא דכיון דאהני שחיטת אמו לגבי עובר נמי להתירו כולו בלתי שחיטה חשיב כשחוט ולא אהני שחיטה דידיה לגבי אותו אבר משא\"כ בב\"פ שבא על בהמה מעלייתא דכיון דשחיטת אמו לא אהני גבי ולדה דחשיבי חצי הסימנין כשחוטין אמרינן דסימני דידיה מועילים להתירו בשחיטה דומיא דאמו טריפה וזה נראה דעת רש\"י ז\"ל מדלא כתב גבי ההיא בעיא דרבי ירמיה מהו לחוש לזרעו וכו' דלית ליה הא דאמרינן ד' סימנין כו' כמו שכתב בההיא דר\"מ כנ\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kedushah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kedushah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d31bd446244e62c6b58b934ba67a0314e280e18d
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kedushah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,62 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Ritual_Slaughter",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>אבל </b>\n<b> החולין אסור לשוחטן בעזרה כו'.</b> בפ' האיש מקדש דנ\"ז ע\"ב אמרינן חולין שנשחטו בעזרה מה\"מ אמר ר\"י משום ר\"מ אמרה תורה שחוט לי שלי בשלי ושלך בשלך מה שלי בשלך אסור כו' וי\"ל דבפרק כ\"ש דף כ\"ב אמרי' דלר\"מ דנפ\"ל איסורי הנאה מדפרט בנבלה אותו אצטריך למעוטי חולין שנש\"ב והשתא קשה דלר\"מ למאי אצטריך אותו ת\"ל ממה מצינו דמה שלי בשלך אסור כו' ואיפכא ליכא למידק דלמאי אצטריך ר\"מ למילף איסו' חש\"ב ממה מצינו ת\"ל מאותו דאי לא הוה נפ\"ל איסו' אכילה ממה מצינו לא הוה מוקמינן אותו למעוטי חש\"ב כיון דאכתי לא שמעינן דאסור באכילה וכה\"ג צריך לומר לקמן דממעטינן מאותו חש\"ב ואפי\"ה אצטריך קרא דכי ירחק ממך המקום לאיסורי אכילה וכ\"כ הרב החדושין יע\"ש אך מאי דקשה הוא דאותו ל\"ל ת\"ל ממה מצינו דכי היכי דילפינן ממה מצינו איסור אכילה ה\"נ נילף מיניה איסור הנאה והיה אפשר לומר דאע\"ג דאתיא במה מצינו אפי\"ה טרח וכתב קרא כי היכי דאמרינן בעלמא מלתא דאתיא בק\"ו טרח וכתב קרא: האמנם ראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בפ\"ד מהלכות מו\"ל הלכה א' שנסתפק בזה אי גבי בנייא אמרינן טרח וכתב קרא והביא ראיה דלא אמרי' גבי בנייא טרח וכתב קרא מההיא דגרסינן בפרק השוחט והמעלה והא דתנן הקומץ והמקבל דמים בחוץ פטור מנ\"ל ומהיכא תיתי דחייב תיתי משחיטה מה לשחיטה שכן נפסלה שלא לאוכליו בפסח תיתי מזריקה מה לזריקה שכן זר חייב עליה מיתה תיתי מבנייא א\"כ לא יאמר בזריקה ותיתי מבנייא כו' להכי כתב קרא למימר דלא אתי מבנייא ואי אמרת דמילתא דאתייא מבנייא טרח וכתב קרא אם כן אמרינן קומץ ומקבל לא אתייא מבנייא משום דזורק אתי מבנייא ואפילו הכי רבי ליה קרא ולעולם דקומץ ומקבל אתי מבניא א\"ד יע\"ש ואני תמיה עליו שהרי התוס' במס' שבת דף קל\"א ע\"ב ד\"ה אי מעומר כתבו בהדיא דמילתא דאתיא במה הצד טרח וכתב קרא כמו מילתא דאתיא בק\"ו ומבואר שם מדבריהם דדוקא במילתא דאתיא במה הצד טרח וכתב קרא אבל מילתא דאתיא במה מצינו בלא מה הצד לא אמרינן טרח וכתב קרא כיון דהוא פשוט כ\"כ יע\"ש ומההיא דפ' השוחט והמעלה שהביא הרב ז\"ל מבואר דאפילו במילתא דאתיא במה הצד לא אמרינן טרח וכתב קרא ועיין בס' הליכות אלי בכללי המ\"מ כלל תקכ\"א ויש לתמוה על עוצם חכמתו איך אשתמיט מיניה דברי התוספת הללו ולדברי התוס' צריך ליישב ההיא דפ' השוחט דאע\"ג דמילתא דאתייא במה הצד טרח וכתב קרא אפי' הכי כל דאיכא לשנויי משנינן כדאמרינן בריש קידושין ובספר כריתות להר\"ש ז\"ל בחלק לשון למודים שער א' כ' דמילתא דאתיא במה מצינו אי אמרינן טרח וכתב קרא פלוגתא דתנאי היא דלמ\"ד שני כתובים הבאים כאחד מלמדין ה\"ט משום דאיכא למימר מלתא דאתיא במה מצינו טרח וכתב קרא ולמ\"ד אין מלמדים ס\"ל דלא אמרינן הכי אלא דוקא בק\"ו יע\"ש ולדאתאן עלה נראה דאכתי קושיין בדוכתא קיימא אף למ\"ש הכריתות ז\"ל שהרי בפ\"ק דקדושין דל\"ה אמרינן דר\"מ ס\"ל דב' כתובים הבאים כא' אין מלמדין וא\"כ ע\"כ דס\"ל דדוקא בק\"ו אמרינן טרח וכתב קרא אבל במה מצינו לא וא\"כ הדרא קו' לדוכתא ואפשר ליישב דלר\"מ אי לא הוה כתיב אותו לא הוה ילפינן ממה מצינו משום דאיכא למיפרך מה לשלי בשלך שכן ענוש כרת כדפריך בגמ' אמנם השתא דכתיב אותו ע\"כ למילף במה מצינו משום דאל\"כ אותו ל\"ל כנ\"ל ועיין במוהרלנ\"ח סי' ל\"ח עוד אמרינן התם אי מה שלי בשלך ענוש כרת אף שלך בשלי כו' וי\"ל דהא קיימא לן אין עונשין מן הדין ומתוך כך היה נראה להביא ראיה למ\"ש ה\"ה ז\"ל בפ\"ב מה' מאכ\"א הלכה א' דכל שנאסר בלאו הבא מכלל עשה מזהירין מ\"הד וא\"כ ה\"נ כיון דאיכא לאו הבא מכלל עשה כדכתיב וזבחת מבקרך כו' בשעריך כמ\"ש רש\"י מזהירין ועונשין מ\"ה האמנם הרב מוצל מאש סי' ך' כתב שאף ה\"ה ז\"ל לא כ\"כ אלא דוקא גבי אזהרה אבל לענין עונשין אין עונשין מ\"ה אע\"ג דאית ביה לאו הבא מכלל עשה אלא שדבריו ז\"ל סותרים למ\"ש הרא\"ם בפ' שמיני יע\"ש וכבר הארכתי בזה מאוד במקום אחר ושוב ראיתי להרב שיירי כנה\"ג ז\"ל בכללי הק\"ו דף קכ\"ב עמוד שלישי שרצה להביא ראיה מסוגיא דשמעתין לדעת הרא\"ם ז\"ל ורבי' אליקים דסוברים דבכרת עונשין מן הדין וכתב וז\"ל ולמ\"ד דעונשין במ\"מ לק\"מ אבל למ\"ד אין עונשין מאי איכא למימר ויראה דהכא פריך למ\"ד עונשין מן הדין נימא דמה שלי בשלך ענוש כרת כו' יע\"ש ודרך אגב ראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בפ\"ב מה' נזירות הלכה י\"ז שהקשה לדעת הסוברים דבמ\"מ עונשין מן הדין מההיא דפ' השוחט והמעלה שכתבנו לעיל דפריך א\"כ לא יאמר בזריקה ותיתי מבנייא ואם כדבריהם אימא דאצטריך לומר בזריקה כדי לחייבו כרת על הזריקה יע\"ש ולדעתי נראה דל\"ק שהרי כתב הריטב\"א בספ\"ב דמכות והביאו מוהרי\"ק בכללי הגמ' דבמידי דקרבן עונשין מ\"ה ועיין בס' הליכות אלי בכללי האלף כלל ו' וכלל י\"א שע\"פ דברי הריטב\"א ז\"ל הללו ישב ההיא דפריך בזבחים דכ\"ג אי מה זר במיתה אף יושב במיתה ופי' רש\"י ז\"ל דנגמר ממה מצינו אע\"ג דאין עונשין מ\"ה משום דכיון דהוו מידי דקרבן עונשין מ\"ה יע\"ש ודו\"ק:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> בקונטרוס </b> הכללים אשר לי ת\"ל גם אנכי הארכתי בענינים האלה והנה במה שכתב הרב פה להקשות מאי הקשה הש\"ס מה שלי בשלך ענוש כרת אף שלך בשלי ענוש כרת הא אין מזהירין מן הדין ונקט לפשוטו דמלתא דכמו שאמרינן גבי ק\"ו אין מזהירין מן הדין כן נמי אמרינן גבי מה מצינו ואולם דבר זה מחלוקת הפוסקים הוא ועיין במ\"ל פ\"ד מהל' נזיר הביא בזה פלוגתא בין הר\"ן ומהר\"ם די בוטן ואנכי תליתי הפלוגתא בין ב' טעמים אלו שאמרינן דאין מזהירין מן הדין הטעם הא' הוא לפי שאינו כתוב מפורש ואף דהוי משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן מ\"מ דלמא איכא פירכא וכדומה וא\"כ אין חילוק בין ק\"ו למה מצינו דכמו דק\"ו הוא אינו מפורש ואף שהוא מי\"ג מדות וה\"ה נמי מה מצינו אבל לטעם השני והוא הטעם שכתב המהרש\"א בסנהדרין משם הסמ\"ק דלכן לא לוקין על ק\"ו לפי שאמרינן יען שדבר הנלמד חמור מן הדבר הלמד לכן אי אפשר לענוש עליו דדלמא לא די בעונש הקל עיין במהרש\"א סנהדרין וא\"כ לפ\"ז מאי שני ק\"ו ממה מצינו דזה דוקא ק\"ו אבל במה מצינו הרי הנושאים שוין הן באיכותן וראוי' זה כראוי' זה והנה לפי ייעוד הזה אמרתי נמי דסברות הרב המגיד אשר רמז עליו הרב פה והיינו אי אמרינן אי איכא עשה בהדי ק\"ו שלוקין עליו תלי' נמי בהך סברא דודאי אי אמרינן דהטעם והוא דאין מזהירין ועונשין מן הדין לפי שהנושא דנלמד אינו דומה לנושא המלמד דזה קל ודי בעונש מלקות וכרת ונושא הנלמד החמור אינו די בעונש הזה א\"כ ודאי ליתא לסברת ה\"ה דאי איכא עשה בהדיה לוקין אדרבה הלא עוד חמור הוא שאיכא נמי עשה בהדיה ודוקא אימת איכא סברת הה\"מ אי אמרינן דטעמא הוי משום דאמרינן לפי שלא נכתב בפי' לכן המציא הה\"מ סברתי' אי איכא עשה בהדיה הרי חזינן התורה אסרתיה ושוב ילפינן המלקות מק\"ו עיין בזה כי נכון הדבר ולפ\"ז ב' דינים אלו משולבות אחת אל אחת דאם אמרינן כסברות הה\"מ דאם איכא עשה בהדי' הק\"ו לוקין ומזהירין וע\"כ דלא כסברת מהרש\"א ולפ\"ז גבי מה מצינו נמי אין לוקין דמ\"ש אבל אי לא אמרינן כסברות הה\"מ משום דאמרינן כסברת מהרש\"א א\"כ גבי מה מצינו בלא\"ה לוקין וה\"ה איפכא. ולפ\"ז הכל יבא על נכון וליתא נמי לקושית רבינו המחבר מתחלה דהקשה ר\"מ אדר\"מ דהכא מילף א\"ח בעזרה ממה מצינו דשלי בשלך ובפסחים יליף לה מאותו למה לי תרתי ואמרתי דל\"ק לפ\"ז דהנה ממה מצינו לחוד לא הוי לוקין עליו לפי שאין לוקין על מה מצינו כמו בק\"ו והיינו טעמא כיון דלא נכתב בפי' ולא כמהרש\"א ולפ\"ז אי אמרינן דלא כמהרש\"א ודאי אמרינן בהך סברא כהה\"מ דאם איכא עשה בהדיה לוקין לכך בעינן תרתי דמאותו לחוד לא הוי לוקין דהוי לאו הבא מכלל עשה ועיין בתוספת פסחים ובמשנה למלך הל' יסודי התורה ועל מה מצינו לחוד נמי לא הוי לוקין לפי שאין לוקין על מה מצינו ועל שתיהן יחד לוקין עליו והנה במה שעמד הרב פה אי אמרינן גבי מה מצינו נמי טרח וכ' לה קרא והביא הרב בס' כריתות דתליא הדבר בפלוגתא בב' כתובים אי מלמדין אי לא בזה סרה תלונות החכם בס' באר יעקב בקונטרס הכללים שהרב בעל באר יעקב רצה להוכיח נמי דע\"כ גבי מה מצינו נמי אמרינן אין מזהירין מן הדין ממכות (ה' ב') דאמרינן שם אחותו ל\"ל מכאן שאין מזהירין מן הדין והרי האי נמי מה מצינו הוא אף בלאו ק\"ו אלא דנקט ק\"ו מפני שהוא אלים אבל עכ\"פ מידי מה מצינו לא יצא ואכתי קשה ל\"ל אחותו ע\"כ דעל מה מצינו נמי אמרינן אין מזהירין מן הדין וחכם אחד הקשה עליו מהאי דאמרינן ביבמות (כ\"ב ב') אחותך היא לומר דאין מזהירין מן הדין ואם הוי כ' אחותו לחודיה ה\"א מזהירין מה\"ד ואחותך דכ' רחמנא מלתא דאתיא בק\"ו טרח וכתב לה קרא לכך נאמר היא ע\"כ הגמ' ואי כדעת בעל באר יעקב דהאי ק\"ו איכא נמי מה מצינו והאי דנקט ק\"ו משום דאלים יקשה וכי אפשר לומר טרח וכ' לה קרא הא כ' תוס' שבת (קל\"א ב') דגבי מה מצינו לא אמרינן טרח וכ' לה קרא ע\"כ תשובת חכם אחד שם ולפי ספר לשון למודים ל\"ק דהא דאמרינן ביבמות האי היא מבעיא ליה דאי מאחותו ה\"א טרח וכ' לה קרא זהו קאי שם לרבנן דר' יוסי בר יהודה וי\"ל דהנהו רבנן ס\"ל כמ\"ד ב' כתובים הבאין כא' מלמדין ומאן דסובר אין מלמדין סובר באמת כר' יוסי בר יהודה ובאמת על ר' יוסי בר יהודה גופא הוי מצי שם הש\"ס לתרץ כן אלא דהש\"ס לא רצה לתלות פלוגתא זו דוקא בהך פלוגתא ועיין בזה: והנה ת\"ל יש לי בענינים האלו חבילות חבילות ואין פה המקום לאספן זולת דבר אחד אזכיר במה שראיתי בספר פני יהושע בחדושיו לביצה (ז' א') דכתב שם בפלפולו דמה דאמרינן לכתוב רחמנא חמץ ולא לבעי שאור ואנא אמינא ומה חמץ שאין חמוצו קשה כו' שאור שחמוצו קשה לא כ\"ש וכתב שם הפני יהושע דאין זה שייכות למזהירין מן הדין דזה לא הוי ק\"ו דבכלל מאתים מנה וכי בשביל שחמוצו קשה מגרע גרע וכדומה לזה כתב רבינו המחבר לעיל (פי\"ו מהל' א\"ב הל' ב') דמה שאמרינן בקדושין (ע\"ז ב') לא יאמר גרושה בכהן גדול כו' דזה נמי לאו ק\"ו הוא ואין לו שייכות למזהירין מן הדין דה\"נ וכי בשביל שהוא כהן גדול מגרע גרע ועל שניהן תמה אנכי מה יענה ליסוד הנטבע עליו דין אין מזהירין מן הדין והוא דרשת אחותך היא והלא התם נמי וכי אם היא בת אביו ובת אמו מגרע גרע הלא כשהיא בת אמו לא יצאה מלהיות בת אביו וכן איפכא אם היא בת אביו הכי גרע מהיות נמי בת אמו ואפילו הכי אמרינן אין מזהירין מן הדין ומי יתן סכינא חריפא ומפסקי הסברות ועיין לעיל בדברי רבינו פ\"ב מהלכות מאכלות אסורות הלכה ב' מ\"ש בשם ס' גופי הלכות ודי בזה:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שלג) </b> והיה אפשר לומר דאף על גב דאתיא במה מצינו אפ\"ה טרח וכתב קרא. כי היכי דאמרינן בעלמא מלתא דאתיא בק\"ו כו'. והר\"ן בריש נדרים בסוגיא דלנדור נדר כתב לענין היקש נמי דאפשר דטרח וכתב לה קרא והנה מדברי התוס' שבת דף קל\"א שהביא המחבר כאן משמע דלא ס\"ל כן דודאי היקש עדיף ופשוט יותר ממה מצינו אבל הר\"ן הביא מאי דאמרינן בפ' א\"נ דמלתא דאתיא בג\"ש טרח וכתב לה קרא אולם ממ\"ש התוס' שבת דף קל\"א ע\"ב בד\"ה אי מעומר כו' דמייתי נמי הגאון המחבר לקמן מבואר דאפי' במה מצינו לא אמרינן כן דכיון דהוא פשוט לא טרח למכתב לה קרא ומכ\"ש בהיקש דעדיף ממה מצינו דודאי לא אמרינן טרח וכתב לה קרא וע\"ש ועכ\"ר דפליגי התוס' על הר\"ן דנדרים שהבאתי: אולם לכאורה דברי התוס' תמוהים שהרי ג\"ש נמי עדיפא ממה מצינו אפ\"ה אמרינן בפ' א\"נ דטרח וכתב לה קרא כמו שהביא הר\"ן ז\"ל ונראה דכוונת הר\"ן ז\"ל אהאי דאמרי' בר\"פ איזהו נשך לענין נשך אוכל ורבית כסף. ואמנם למאי שפירשו שם התוס' בד\"ה ג\"ש לא צריך כו' אין משם ראיה משום דהתם לא טרח למכתב קרא באריכות אלא דסמך נשך ומרבית זה לזה וע\"ש והיינו דהתוס' אזלי לשיטתייהו שכתבו בשבת דף הנ\"ל דאפי' במה מצינו נמי לא אמרינן דטרח וכתב לה קרא. אבל תמהני שהרי בסנהדרין דף מ\"ג ע\"א לענין בית הסקילה שהוא חוץ לג' מחנות איכא התם ג\"ש מפרים הנשרפים ואפ\"ה טרח וכתב לה קרא והתם הא לא שייך תירוצם של התוס' הנ\"ל שבריש פ' איזהו נשך דהא המקרא דויוציאו את המקלל גו' כולו קרא יתירא הוא ומה יענו התוס' על זה וגם ק\"ק על הר\"ן ז\"ל שלא הביא האי דסנהדרין דהא אהאי דפ' איזהו נשך יש להשיב כמ\"ש התוס' שם וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל </b>\n<b> הנוחר כו' והשוחט ונמצא טריפה מותרים בהנאה.</b> כתב מרן פרק האיש מקדש משמע דלא מיתסר בהנאה אלא בשוחט דומיא דוזבחת וכל הני לאו שחיטה נינהו ומה שכתב ונמצא כו' פסק כר\"ש וצריך טעם למה עכ\"ל ואפשר דיצא לרבינו כן מדאמרינן בפ' כ\"ה דפ\"ה ראה ר' דבריו של ר\"ש בכסוי הדם ושנאה בלשון חכמים ואמרינן דה\"ט משום דכתיב אשר יאכל ור\"מ ההוא למעוטי עוף טמא ור\"ש עוף טמא מ\"ט דלאו בר אכילה טריפה נמי לאו בר אכילה וכן פסק רבינו ז\"ל פרק י\"ד מהלכות אלו דין יו\"ד וא\"כ ה\"נ כיון דכתיב וזבחת ואכלת משמע דבראוי לאכילה הוא דאסר קרא כנ\"ל אך מאי דק\"ל טובא הוא ממ\"ש רבינו ז\"ל פ\"א מהלכות מחוסרי כפרה הלכה ז' האשה שלא הוחזקה עוברה כו' ואין חטאת אחת משניהם נאכלת שחטאת העוף הבאה על הס' נשרפת שמא אינה חייבת ונמצאת חטאת זו חולין שנשחטו בעזרה שהן אסורין בהנאה כמו שביארנו בהלכות שחיטה עכ\"ל והוא תימא שהרי כפי מה שפסק בה' שחיטה דהנוחר והמעקר או שנמצא טריפה מותר בהנאה אם כן איך כתב דנשרפת שמא חולין בעזרה הן הא לכשת\"ל דחולין בעזרה הן אפילו הכי מותרים בהנאה דלא אסרה תורה אלא שחיטה הראויה לאכילה דומיא דוזבחת והך לאו שחיטה אלא מליקה ואפילו נימא שהטעם שכתב שמא אינה חייבת כו' לא קאי אנשרפת אלא אאינה נאכלת וטעמא דנשרפת הוא משום דשמא קדש הוא אבל קדש שאינו נאכל טעון שריפה כמ\"ש רש\"י ז\"ל בכריתות דכ\"ו ע\"ב אכתי קשה דכי היכי דמותר בהנאה מטעמא דלא אסרה תורה אלא שחיטה דוזבחת כתיב מה\"ט באכילה אין בו משום חולין בעזרה דאיסור אכילה נמי מוזבחת ואכלת נפ\"ל ושוב ראיתי בס' קול בן לוי דל\"ב ע\"ד שתמה מעין זה על מ\"ש רש\"י ז\"ל בכריתות דף הנזכר בד\"ה אם משנמלקה וז\"ל ומשום חולין בעזרה לא איכפת לן דלא אסרה תורה אלא שחיטה אבל מליקה לא עכ\"ל דבפ\"ד דנזיר דף כ\"ט פריך לר\"ל דאמר חולין בעזרה ושחיטת העוף לאו דאורייתא מברייתא דקתני ריב\"י אומר מניין לחטאת העוף שהיא באה על הספק שאינה נאכלת ת\"ל והזב את זובו לזכר ולנקבה וכו' אי מה זכר מביא קרבן ונאכל אף נקבה מביאה קרבן ונאכלת אמרת לא אם אמרת בזכר שכן איסור א' תאמר בנקבה שכן שני איסורים מאי שני איסורים לאו איסור נבלה וחולין בעזרה הרי להדי' שאף במליקה אית ביה איסור חולין בעזרה יע\"ש ולפי חומר הנושא נראה לומר דמ\"ש רש\"י ז\"ל דבמליקה אין בו משום חולין בעזרה משום דלא אסרה תורה אלא שחיטה לא כ\"כ אלא לפום מאי דמסיק אביי בשמעתין דחולין בעזרה נפ\"ל מקרא דכי ירחק והילכך אית לן למימר דלא אסרה תורה אלא שחיטה משום דוזבחת כתיב כמ\"ש הכ\"מ ז\"ל אבל לר\"מ דס\"ל דנ\"ל במ\"מ מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור משמע ודאי דבמליקה נמי אית ביה משום חולין בעזרה דילפינן במ\"מ משלי בשלך ואף דקי\"ל דהמולק עוף בחוץ פטור היינו דוקא לענין דלא מחייב כרת אבל לענין איסור הנאה פשיטא ודאי דאסור ומטעמא שכתב רש\"י ז\"ל בד\"ה שלי בשלך דמי יתיר הנאה שנאסר בו מחיים אחרי שאין דמו נזרק יע\"ש וא\"כ איכא למימר דכי קאמר התם בגמרא מאי שני איסורים לאו איסור נבלה וחולין שנשחטו בעזרה ה\"ק וריב\"י ס\"ל כר\"מ דנפ\"ל במ\"מ ומ\"ש רש\"י ז\"ל היינו לפום מאי דקי\"ל כאביי דנפ\"ל מקרא דכי ירחק ואין זה מן הדוחק שהרי ע\"כ מאי דקאמר התם לאו איסור נבלה וחולין בעזרה לאו אליבא דכולי עלמא שהרי לר\"ש דס\"ל דהשוחט ונמצא טריפה מותר בהנאה משום דס\"ל דבעי' שחיטה הראויה לאכילה פשיטא ודאי דמליקה בעוף חשיב אינה ראויה לאכילה משום איסור נבלה אלא ע\"כ ה\"ק וריב\"י ס\"ל כחכמים א\"כ אף אנו נאמר דריב\"י כר\"מ ס\"ל כנ\"ל וראיתי למו\"ה הי\"ו בספר לשון למודים חי\"ד הל' נדרים דע\"ד ע\"ד שכתב לתרץ לזה דס\"ל לרש\"י דאף במליקה נמי איכא לתא דחולין בעזרה דלא עדיף מליקה מסתם חולין שאסור להכניסן לעזרה אפילו בשר שחוטה או פירות ופת כמ\"ש רבינו אלא דס\"ל דלענין הנאה לא אסרה תורה אלא שחיטה דומיא דוזבחת ובהכי ניחא דבשלמא בההיא דנזיר דלענין איסור אכילה קאי קאמר שפיר דמשום דאיכא תרי איסורים איסור נבלה ואיסור חולין בעזרה אינה נאכלת ובהנאה נמי אסרה דשמא קדש הוא כמ\"ש רש\"י משא\"כ בההיא דכריתות דלענין הנאה קאי דקאמר מתניתין בנודע לה דלא ילדה ובדין הוא דמותרת בהנאה משום דחולין גמורים הן וליכא ספיקא אהא ק\"ל דא\"כ מן הדין אסור בהנאה משום חולין בעזרה ואהא תי' דלא אסרה תורה ר\"ל איסור הנאה אלא שחיטה אבל מליקה לא דוזבחת כתיב את\"ד יע\"ש ודבריו סתומים דכי היכי דלענין איסור הנאה אמרינן דמליקה מותרת בהנאה משום דוזבחת כתי' ה\"נ לענין איסור אכילה אין בו משום איסור חו\"ב מה\"ט דוזבחת כתיב דמיניה ילפי' איסור אכילה ואם כן היכי קאמר התם בנזיר דאינה נאכלת משום דאי אכיל ליה עביד שתי איסורים איסור חולין בעזרה ואיסור נבלה ואולי שכונתו לומר דמ\"ש בנזיר מאי שתי איסורים לאו איסור נבלה ואיסור חולין בעזרה לאו אאיסור אכילת חולין בעזרה קאמר אלא אאיסור הכנסה ואפילו דמעיקרא בעי' למימר דכי היכי דזכר מביא קרבן ונאכל אע\"ג דבאכילתו עכשיו הו\"ל איסור מוסיף ואיסור אכילה איסור הכנסה ה\"נ נקבה מביאה קרבן ונאכלת אע\"ג דמוסיף באכילתו איסור נבלה וקאמר דלא דאי אמרת בזכר שכן איסור אחד דאין בו אלא איסור אכילת חולין בעזרה וכיון דהתורה התירתו לענין הכנסה הותרה נמי אכילה דשם חולין בעזרה אחד הוא ואיסור א' מקרי והואיל ואשתרי אשתרי מה שא\"כ בנקבה שכן ב' איסורין איסור חולין בעזרה דהיינו הכנסה ואיסור נבלה והילכך אע\"ג דהתורה התירה איסור הכנסת חולין בעזרה לא מפני כן נאמר שהתירה איסור נבלה ודוק ומ\"ה דברי רבינו ז\"ל אינם מתיישבים לשום א' מהתי' וצ\"ע כעת ודרך אגב אומר מה שהוקשה אצלי במ\"ש רבינו ז\"ל פי\"א מה' שגגות ה\"ב וז\"ל יראה לי שכל אלו החייבין קרבן מס' אינם מביאים קרבן שמא יכניסו חולין בעזרה וא\"ת הלא חטאת העוף הבאה על הס' ואינה נאכלת מפני שהמביא אותו מחוסר כפורים ואסור לאכול בקדשים עד שיביא כפרתו אבל מי שאינו מחוסר כפורים אינו מביא קרבן מס' עכ\"ל וק\"ל שהרי כתב רבינו ז\"ל פ\"ט מה' נזירות דין ט\"ו וז\"ל מת אחת מהן ה\"ז מביא חטאת העוף ועולת בהמה ויאמר כו' ואם טהור הייתי העולה מחובתי וחטאת העוף ס' כו' הרי אע\"ג דנזיר אינו מחוסר כפורים ומותר לאכול בקדשים ואפילו הכי מביא חטאת העוף מס' ואיך כללא כייל דמי שאינו מחוסר כפורים אינו מביא קרבן מס' ועיין מה שהקשה עוד בזה מו\"ה הי\"ו ומה שתי' לא יגהה מזור לקושיתנו ודוק ועיין בהרב מש\"ל בה' נזירות יע\"ש ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> בהמה כו' ובנקבה עד שתלד.</b> הנה הרב פר\"ח בתשובה שבס' מים חיים סי' ב' נסתפק אי אמרינן הכי בזכר דטריפה אינו מוליד והרב ז\"ל הביא ראיה לזה מהא דגרסינן פ' השולח דמ\"ג ע\"א ת\"ש המית מי שחצייו עבד וחצייו ב\"ח נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו ואי אמרת קידושיו לאו קידושין יורשין מנ\"ל אמר רב אדא בר אהבה בשעשאו טריפה ומאי יורשיו נפשיה ואם איתא דטריפה מוליד אמאי הוצרך לדחוקי ולומר מאי יורשיו נפשיה ואמאי לא קאמר דיורשיו כפשטיה קאמר וכשהוליד אחר כך אלא ודאי משמע דטריפה אינו מוליד יע\"ש ולע\"ד אחר המחילה יש לדחות דאף על גב דטריפה מוליד הוצרך רב אדא לומר דמאי יורשיו נפשיה משום דכיון דהמית דקתני ברייתא ל\"ד אלא שעשאו טריפה אמאי איכפל תנא למיתניה נותן חצי כופר ליורשיו ובשמת אח\"כ ואמאי לא קאמר דנותן חצי כופר לעבד עצמו ואמטו להכי הוצרך לומר דמאי יורשיו נפשיה אמנם יש להביא ראיה דטריפה ג\"כ אינו מוליד מהא דגרסינן בפ\"ק דע\"ז ד\"ה אר\"א מניין למחוסר אבר שאסור לב\"נ דכתיב מכל החי מכל בשר כו' אמרה תורה הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה ופריך האי מבעי ליה למעוטי טריפה דלא ומשני ההוא מלהחיות זרע נפקא והדר פריך הניחא למ\"ד טריפה אינה יולדת אלא למ\"ד טריפה יולדת מאי איכא למימר כו' והשתא אם איתא דאפילו למ\"ד טריפה מוליד היכי קאמר תלמודא הניחא למ\"ד טריפה אינה יולדת הא אפילו למ\"ד אינה יולדת תיקשי דאצטריך מכל החי למעוטי טריפת זכר דלא נפיק מקרא דלהחיות זרע וזה נראה לי ראיה ברורה ומיהו יש לדחות דתלמודא הכי קאמר דלמ\"ד דטריפה אינה יולדת וקרא דלהחיות זרע אתא למעוטי טריפה ניחא דע\"כ קרא דמכל החי אתא למעוטי מחוסר אבר נמי דאי למעוטי טריפה גרידא אם כן לישתוק קרא מלהחיות זרע ומקר' דמכל החי ממעטינן טריפה אלא ודאי דאתא למעוטי מחוסר אבר והילכך אי לא הוה כתוב להחיות זרע למעוטי טריפה לא הוה ממעטינן אלא טריפה גרידא דהא לא מייתר קרא משום הכי כתיב להחיות למעוטי טריפה דאינה יולדת כי היכי דנייתר קרא וע\"כ למדרש למעוטי מחוסר אבר אלא למ\"ד טריפה יולדת ע\"כ קרא דלהחיות זרע לא אתא למעוטי טריפה כי היכי דנייתר קרא ואם כן נימא דקרא דמכל החי אצטריך למעוטי טריפה ודוק. שוב ראיתי שמה שכתבתי לדחות ראית הפר\"ח ז\"ל טעות הוא בידי שראיית הפר\"ח ז\"ל נראה נכונה על אופן זה דנהי דרב אדא בר אהבה ע\"כ הוצרך לומר דמאי יורשיו נפשיה כמ\"ש מ\"מ רבא דפריך עלה וקאמר ב' תשובות בדבר חדא דיורשיו קתני ועוד כופר הוא ואמר ר\"ל כופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה אמאי נייד רבא מהך אוקמתא דר\"א דהשתא לדידיה ניחא דהוצרך תנא למתנייה דוקא יורשיו משום דכופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה אלא מוכרח דטריפה אינו מוליד הן אמת שמריהוט לשונו של הפר\"ח ז\"ל משמע שעיקר ראייתו מאוקמתא דר\"א גופיה ואפשר שהרב ז\"ל מרוב מבינתו סמך על המבין וקצר בלשונו כנ\"ל. ודרך אגב ראיתי לעמוד במ\"ש התוס' שם בד\"ה מנין למחוסר אבר כו' וז\"ל והא דאמרינן בפ\"ק דקדושין דמצרכינן מן העוף למעוטי נקטעה רגלה ל\"ל פשיטא מי איכא מידי דלישראל מותר ולגוי אסור וי\"ל דס\"ד כו' וי\"ל דאמאי ל\"ק להו מהא דגרסינן בפ\"ק דמנחות ד\"ה ת\"ר כשהוא אומר מן הבקר למטה שאין ת\"ל אלא להוציא את הטריפה כו' דל\"ל קרא מי איכא מידי דלישראל שרי ולב\"נ אסור דהא טריפה אסור לב\"נ דהשתא ליכא לתרוצי כתי' הראשון ותו קשה לכאורה לתי' השני א\"כ מאי פריך התם והלא דין הוא ומה בעל מום שמותר להדיוט אסורה לגבוה כו' דאימא דאצטריך קרא משום דאי לא הוה כתיב מן הבקר להוציא את הטריפה הוה אמינא דב\"נ משתרו בטריפה משום דכל מצות שנאמר לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב\"נ ולהא יש לדחות דלפום מאי דמסיק התם דכל אשר יעבור תחת השבט שממעטינן מניה נטרפה ולבסוף הקדישה ומן הבקר אצטריך למעוטי הקדישה ואח\"כ נטרפה שפיר קאמר בברייתא והלא דין הוא כו' כלומר דלהקדישה ולבסוף נטרפה לא צרכינן קרא דמק\"ו נפקא ואי לאשמועינן דב\"נ מוזהרין עליה דהו\"ל נאמרה לב\"נ ונשנית בסיני הא מכל אשר יעבור תחת השבט נפקא וזה ברור. האמנם חזות קשה הוגד לי למה שראיתי למרן הכ\"מ בפ\"ב מה' א\"מ דין יו\"ד שכתב וז\"ל ומה שכתב רבינו הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך יש לתמוה שהרי בת\"כ ובפ\"ג דתמורה דריש כשהוא אומר מן הבקר למטה כו' להוציא את הטריפה משמע שמן התורה הוא דהא דריש לה מקרא ואפשר דסובר רבי' דסמך בעלמא הוא דמסמיך להו אקרא ואג\"ש כו' וק\"ט דאיך אפשר לומר שדעת רבינו דאין איסור טריפה מן התורה דא\"כ תקשי ליה דכיון דלב\"נ אסור מקרא דלהחיות זרע וא\"נ מקרא דאתך ומוכח התם דמן התורה קאמר מדמייתר להו קראי להכי מי איכא מידי דלישראל שרי ולב\"נ אסור ואפילו תימא דס\"ל דקר' מן הבקר אסמכתא בעלמא מ\"מ כיון דנאמר' לב\"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמר ולא לב\"נ ואסור מן התורה הן אמת שרבינו בפ' מה\"מ השמיט דין זה במחוסר אבר דאסור לב\"נ ולא ידעתי למה ואפשר דס\"ל דהך דרשה מן הבקר וג\"ש אינו אלא אסמכתא בעלמא וכן דרשה דמן העוף למעוטי מחוסר אבר כמ\"ש מרן והלכך הו\"ל מצוה שנאמרה לב\"נ ולא נשנית בסיני ולישראל נאמרה ולא לב\"נ והכריחו לזה קושית התוספות שהקשו דאמאי לא מנא להו בהדי זיי\"ן מצות וא\"נ דכיון דלא נשנית בפירוש בסיני אמרינן לישראל נאמרה ולא לב\"נ אכן דברי מרן ז\"ל קשה ואפשר לומר לדעת מרן דס\"ל לרבינו דכי פריך תלמודא הא מבעי ליה למעוטי טריפה לאו לענין לפוסלו מקרבן קאמר אלא הכי פריך דמנ\"ל דקרא אתא למעוטי מחוסר אבר ולפוסלו לקרבן אימא דקרא לא אתא אלא למעוטי טריפה מהבאת התיבה משום דאינם ראוים לקיום העולם ואהא שני דק' דטריפה מלהחיות זרע נפקא והדר פריך הניחא למ\"ד טריפה אינה יולדת אלא למ\"ד טריפה יולדת מאי א\"ל כלומר דטפי אית לן למימר דקרא אתא למעוטי טריפה מהבאת התיבה ואע\"ג דטריפה יולדת וכ\"ש דטריפה חיה להאי מ\"ד מ\"מ כיון שאינה בריאה כ\"כ אלא חולה כל ימיה ומתמעטת והולכת כמ\"ש התוספות חשש הכתוב פן ימות בתיבה ומש\"ה מיעטיה מהבאת התיבה ולעולם דלקרבן ה\"נ דכשרים הם ולא מיעטו אלא מחוסר אבר משום דמאיס טפי כמ\"ש התוספות בד\"ה אתך ועיין במוהר\"ש אלגאזי ז\"ל בספר ל\"ס בד\"ה מנין למחוסר אבר ודוק מיהו קשה טובא לדעת מרן מהא דגרסינן בפ\"ק דחולין דגרסינן התם מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא ובעי למפשט ר\"א מרישא של עולה דאמר קרא ונתח אותה לנתחיה וניחוש שמא ניקב קרום של מוח ופרש\"י שמא ניקב והוא א' מי\"ח טרפות וקרבן טריפה פסולה בשמעתתא קמייתא דמנחות עכ\"ד הרי מסוגיא זו מוכח בהדיא דקרבן טריפה פסולה מן התורה וכן מוכחא כולה סוגיא דהתם וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה </b>\n<b> בת הצביה הזאת נקבה וילדה בת כו' לוקה.</b> כן פסק מרן בש\"ע סימן ט\"ז ס\"ח והנה כל גדולי האחרונים תמהו עליו ז\"ל דכיון דרבינו פסק בדין י\"א דאיסור או\"ב נוהג בזכרים מס' אלמא דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב או לא ואם כן איך פסק כאן שלוקה הא אין מלקין על הס' ושמא אין חוששין לזרע האב ואין כאן אפילו מקצת שה וראיתי להרב פר\"ח סימן הנזכר ס\"ק י\"ז שתי' לזה וז\"ל ולי נראה שדעת הרב דכי היכי דגבי מתנות לא קי\"ל כהך סוגיא אלא כדמסיק ר\"י בפרק הזרוע דאם שה לרבות את הכוי ה\"נ גבי או\"ב לא קי\"ל כפי מאי דמשמע מפשטא דהך סוגיא דליכא מלקות בכ\"הג אלא כדמוכח בריש הפ' או\"ב דפרכינן התם אימא קדשים כלאים לא אף או\"ב כלאים לא ומשני אמר קרא או לרבות את הכלאים וסבר הרב ז\"ל דמאי דמרבינן במלת או הוי בין כלאים של בהמה הבא ממין כבש ועז בין כלאים של חיה ושל בהמה שקראו כוי הברייתא כ\"ז נתרבה במלת או וא\"כ אע\"ג דבעלמא מספ\"ל אי חוששין לזרע האב מ\"מ הכא גלי קרא ורבי למלקות דחוששין לזרע האב והילכך בת הצביה יש בה מקצת שה ושפיר לוקה עלה את\"ד והנה לעין הקורא דבריו תמוהים דכפי דבריו אמאי קתני בברייתא גבי זרוע ולחיים אם שור לרבות את הכלאים אם שה לרבות את הכוי ואמאי אצטריכו ב' ריבויי הא ממלת אם דמרבינן כלאים מרבינן נמי כלאים הבא מחיה ומבהמה דהיינו כוי. האמנם הא ודאי אין בו מן הקושי כלל שהרב לא כ\"כ אלא ליישב דעת רבינו וכבר כתב הרב בסימן ס\"א ס\"ק כ\"ח שדעת רבינו דכי אתא ר\"י ואסיק דכוי לרבנן חייב בכולהו מתנות מדרשה דאם שה לאו בצבי הבא על התיישה מוקמינן לה אלא בכוי דבריה בפ\"ע דההוא רבי קרא לשוייה כבהמה יע\"ש וא\"כ מש\"ה אצטריך שפיר קרא דאם שה לכוי דבריה בפ\"ע דלא נפקא מכלאים אלא דאכתי נראה דקשה לתירוצו דאם כן גבי זרוע ולחיים בכוי הבא מצבי על התיישה או איפכא ליחייב בכולהו מתנות דממלת אם דמרבינן כלאים נתרבה בין כלאים של בהמה בין כלאים הבא מחיה ומבהמה דומיא דאו\"ב ולזה כתב רבינו דצבי הבא על התיישה וילדה הולד חייב בחצי מתנות ובתייש הבא על הצביה הולד פטור מן המתנות ואפשר ליישב דבריו דהתם גבי זרוע ולחיים אין ס' לומר דממלת אם מרבינן נמי כוי הבא מתייש וצבייה דכיון דלכ\"ע בודאי חוששין לזרע האם א\"כ אין כאן אלא מקצת שה ואין ס' לומר דחייב בכל המתנות ולומר דקרא לא רבי אלא לענין לחייב בחצי מתנות זה אינו דכי מרבינן מקרא בכולהו מתנות חייב כדכתיב ונתן לכהן הזרוע כו' משא\"כ בא\"וב דאיכא למימר דקרא רבי כלאים הבא מחיה ומבהמה לחייבו משום מקצת שה שבו ומ\"מ אף שטרחנו ליישב את דבריו הרואה יראה דלא זו הדרך השורה בתלמוד לומר דלא קי\"ל כההיא סוגיא דפרק או\"ב משום ההוא סוגיא דר\"פ או\"ב דמאחר דתלמודא בתר דמייתי ההיא שינויא דאו לרבות את הכלאים שקיל וטרי ומסיק דכוי הבא מתייש וצביה אין לוקין עליו איך הפה יכולה לדבר דלא שמיע ליה ההיא דר\"פ או\"ב ועדיין לחלוחית הדיו קיימת אלא ודאי דהא ליתא ול\"נ ליישב דלרבינו קשיתיה הלכתא אהלכתא דכיון דקי\"ל בעלמא כר\"י דס\"ל דו\"יו לחלק וכדס\"ל לרבא בפרק השואל כמו שכתבו התוספות פרק או\"ב ד\"ה עייל אם כן היכי קיימא לן כר\"י דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב כדאמרינן בפרק שני דייני גזירות הלכה כר\"י בפרדו' הא כיון דקיימא לן וי\"ו לחלק על כרחך לפסוק כחנניה דסבירא ליה חוששין לזרע האב ולא מייתי ליה אותו לרבנן דאין חוששין אמרינן דמייתי להו אותו לחלק כדאיתא בפרק א\"וב וכיון דקי\"ל וי\"ו לחלק אותו ל\"ל וכן ראיתי להתוספות בפרק שור שנגח את הפרה דנ\"ד ד\"ה או שהקשו וז\"ל ובפ' א\"וב גבי פלוגתא דחוששין לזרע האב משמע דתלייא בפלוגתא דר\"י ור' יאשיה יש לתמוה למה אין אנו פוסקין כמ\"ד כר\"י מכח מלתא דרבא דפרק השואל יע\"ש שהניחוה בצ\"ע כי ע\"כ ס\"ל לרבינו ליישב זה דאע\"ג דקי\"ל כרבא דפרק השואל דוי\"ו לחלק אפי\"ה קי\"ל כר\"י דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב או לא דאי ס\"ל דחוששין א\"כ אותו אצטריך לגופיה ואו מבעי לן לרבות את הכלאים ואי ס\"ל אין חוששין אותו אצטריך לרבות את הכלאים ואו אצטריך לרבות את הכוי כי היכי דדרשינן גבי זרוע ולחיים אם שור לרבות את הכלאים אם שה לרבות את הכוי וכו' דפרק א\"וב דמסיק התם ר\"פ תייש הבא על הצביה לרבנן איסור הוא דאית ביה ואין לוקין עליו היינו משום דס\"ל כר\"י דוי\"ו להוסיף ואותו אצטריך לחלק כדקאמר התם בראש הסי' אמנם לפום הלכת' דקי\"ל כרבא דפרק השואל ע\"כ כדי ליישב ההלכות דאי ס\"ל דאין חוששין מייתר לן אותו לרבות את הכלאים ואו לרבות את הכוי ועיין בספר יש\"ש שכתב מעין זה שלדעת הפוסקים כת\"ק דחנניא דאין חוששין לזרע האב וקי\"ל כר\"י דוי\"ו לחלק אותו אצטריך לרבות את הכלאים ואו לא דריש כדאמרינן בעלמא ר\"י או לא דריש:<br><b> ומעתה </b> עלה כהוגן פסק רבינו ז\"ל דלענין אי נוהג בזכרים פסק דאין לוקין עליו משום דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב אמנם גבי תייש הבא על הצביה וילדה בת כו' פסק דלוקין ממ\"נ דאי חוששין לזרע האב א\"כ ודאי לוקה דהא איכא מקצת שה ואי ס\"ל דאין חוששין א\"כ ע\"כ אותו לרבות את הכלאים ואו לרבות את הכוי וממ\"נ חייב כנ\"ל נכון ודו\"ק. והרב ל\"מ ז\"ל האריך ליישב דברי רבינו ז\"ל וכלל דבריו שרז\"ל פסק כמ\"ד דחוששין לזרע האב בודאי ומש\"ה כתב דאם היתה בת הצביה הזאת נקבה כו' לוקה ומ\"ש רבינו שהדבר ספק אם נוהג בזכרים כו' לאו היינו משום דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב אלא אע\"ג דפשיטא ליה דחוששין לזרע האב אפ\"ה אפשר שאינו נוהג בזכרים מטעמא דגזרת הכתוב הוא דאמר קרא בנו מי שבנו כרוך אחריו כדקאמר בברייתא אלו תורף דבריו יע\"ש. וראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל סי' ט\"ז בהגהת ב\"י ס\"כ שהקשה עליו דאי כפי דבריו ז\"ל א\"כ מאי פריך בגמ' פרק אותו ואת בנו דף ע\"ט ע\"ב אבריית' דאו\"ב נוהג בכלאים ובכוי וליפלגו בחוששין לזרע האב בפלוגתא דחנני' ורבנן כו' ואי כדברי הרב ז\"ל מאי קו' אפשר דאפי' דס\"ל לרבנן דחוששין לזרע האב מספ\"ל אי נוהג בזכרים משום דכתיב בנו מי שבנו כרוך אחריו אלא ודאי הדבר ברור דהא בהא תלייא דמאן דס\"ל חוששין לזרע האב ס\"ל דנוהג בזכרים ומאן דס\"ל אין חוששין ס\"ל דאינו נוהג בזכרים כו' את\"ק יע\"ש ואנכי הרואה לא ידעתי אדק\"ל לדברי הרב ל\"מ ז\"ל אמאי לא קי\"ל קו' הלזו על דברי הרמב\"ן ז\"ל שכתב הר\"ן ז\"ל שם וז\"ל לפיכך כתב הרמב\"ן דליכא הכא אלא שתי מחלוקות דתנא קמא דחנניא ר\"י הוא דר\"י בעלמא הוא דמספקא לי' אבל לענין או\"ב פשיטא ליה דאין חוששין מדרשא דקראי ומספ\"ל בעלמא משום דקסבר חידוש הוא שחדשה תורה באו\"ב דאין חוששין אבל בעלמא חיישינן כו' יעוי\"ש דכפי דברי הרמב\"ן ז\"ל מאי פריך בגמ' וליפלגו בחוששין לזרע האב כו' הא אפי' רבנן דס\"ל חוששין אפשר דס\"ל כתנא קמא דחנניא דחידוש הוא שחדשה תורה באו\"ב דאינו נוהג בזכרים וליכא למימר דלהרמב\"ן ז\"ל לא ק\"ל להרב ז\"ל משום דע\"כ ל\"ק הרמב\"ן דר\"י אע\"ג דבעלמא מספקא לי' גבי או\"ב פשיטא ליה דאין חוששין אלא דוקא לענין פרדות וכסוי הדם ושאר דברים אבל בפלוגתא דרבנן ור\"א אי א\"וב נוהג בכוי פשיטא ליה לתלמוד' דלתנא קמא דחנניה כיון דס\"ל דאינו נוהג בזכרים מגזרת הכתוב ה\"נ דאינו נוהג בכוי דתייש הבא על הצביה דכיון דגלי קרא בא\"וב דאינו נוהג בזכרים דאין חוששין לזרע האב ילפינן מיניה לכל ענייני או\"ב דהא ודאי לית' וכמבואר מדברי הרמב\"ן ז\"ל במלחמותיו שכתב וז\"ל א\"ה א\"כ הא דתני בא\"וב אינו נוהג בזכרים מני ולא ר\"י ולא רבנן ולא ר\"א אבל באמת מאן תנא דפליג עליה דחנניה דאמר אינו נוהג בזכרים ר\"י הוא וה\"ה לרבנן ור\"א דכולהו ס\"ל דאינו נוהג בזכרים כו' יע\"ש: הנה מבואר מדבריו דאפילו רבנן ור\"א דמספקא להו בא\"וב אי חוששין לזרע האב ונוהג בכוי או לא אפ\"ה ס\"ל דאינו נוהג בזכרים מטעמ' דגזרת הכתוב הוא דוקא דאינו נוהג בזכרים וא\"כ אדק\"ל דמאי פריך לפלגו בחוששין לזרע האב כו' וצ\"ע עוד הקשה הרב ז\"ל על דברי הרב ל\"מ ז\"ל דאם איתא דלרבינו ז\"ל פשיטא לי' דחוששין לזרע האב א\"כ במחלוקת ר\"י ורבנן גבי כסוי הדם דרבנן אמרי דאם שחט חיה ועוף במקום אחד כסוי אחד לכולן ור\"י אומר שחט חיה יכסנה ואח\"כ ישחוט את העוף הי\"ל לפסוק כר\"י שהרי בפ' כ\"ה אמרו דטעמא דר\"י משום שנאמר או עוף הפסיק הענין להטעין כסוי אחד לכולן ורבנן האי או מבעי ליה לחלק ור\"י לחלק מדמו נפקא ורבנן דמו טובא משמע יע\"ש ומבואר בפ' או\"ב דלחנניה דס\"ל חוששין לזרע האב או לחלק גבי או\"ב לא צריך קרא דמסברא נפקא וא\"כ גבי כסוי הדם דכתיב חיה או עוף ודאי דאו אתא להפסיק למ\"ד חוששין דלחלק לא צריך קרא דמסברא נפקא את\"ד יע\"ש ולא הבינותי דבריו דקו' הלזו תקשי ליה לדידן למאי דמשמע מדברי רבינו ז\"ל דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב דא\"כ גבי כסוי הדם היה לו לפסוק מספק דטעון כסוי לכל אחד ואחד שהרי למ\"ד חוששין ע\"כ או לא אתא לחלק אלא להטעין כסוי לכולן ולמ\"ד אין חוששין אתא או לחלק וכיון דמספ\"ל צריך כסוי לכל אחד מס' דומיא דאו\"ב דנוהג בכוי מס' ורבנן ור\"י דפרק כ\"ה דס\"ל דכסוי אחד לכולן ע\"כ לומר דס\"ל דאין חוששין וכמבואר מדברי התוספות שם. ואחר החיפוש מצאתי למוהר\"ם מלובלין ז\"ל סימן ס\"ה שהקשה כן וכתב ב' תשובות בדבר והרואה יראה דישוב השני שכתב הרב שם עולה יפה לדברי הרב ל\"מ כפי שיראה המעיין שם והנראה דאשתמיט מיניה ועוד נ\"ל דאפי' למאן דס\"ל דחוששין לזרע האב ולא צרכינן או לחלק אפ\"ה מצי סבר כת\"ק דר\"י דכסוי אחד לכולן דאו דגבי כסוי הדם אצטריך למ\"ש בת\"כ עוף יכול אף עוף טמא ת\"ל חיה וכתב הרב קרבן אהרן ז\"ל וז\"ל דסמיך חיה לעוף לומר שחיה או עוף שהוא כחיה וממלת או דריש לה שלא נאמר זה או זה אלא על דברים שהן ממין אחד א\"ד יע\"ש כנ\"ל נכון ודכוות' כעין זה קשה על מה שפסק ר' בה' נזקי ממון ועיין בתוס' שם פ' הפרה דנ\"ד ע\"א ד\"ה או ועיין בהרב כנה\"ג חי\"ד סימן רפ\"ח בהגב\"י מ\"ש משם נמוקי מוהראנ\"ח מכ\"י ע\"ש ודו\"ק ובפרק י\"ד מה' אלו דין ד' כתב רבינו וז\"ל כלאים הבא מחיה ומבהמה כו' צריך לכסות ואינו מברך כו' וכן השוחט ספק או כלאים בי\"ט מכסה דמו לאחר י\"ט וי\"ל למה סתם והוה ליה לפרש דאם הוא בא מתייש הבא על הצביה דמכסין אותו בי\"ט כדפרכינן בגמ' לשחוט וליכסי ומה שתי' הרב ז\"ל יש בו מן הקושי כמו שתמה עליו מרן החבי\"ב ז\"ל סימן הנז' והנכון כמו שתי' הוא ז\"ל דס\"ל לרבי' דסוגיא דפ' או\"ב דפריך אי בתייש הבא על הצביה לשחוט וליכסי הוא משום דאתיא כמ\"ד בפ\"ק די\"ט דטעמא דכוי דאין שוחטין אותו ביו\"ט משום דאפר כירה מוכן לודאי ואינו מוכן לספק אמנם למאי דמסיק התם דטעמא גזירה משום התרת חלבו ופסקו רבינו בפ\"ג מה' י\"ט וז\"ל וכן בריה שהיא ספק חיה או בהמה אין שוחטין אותה בי\"ט כו' שמא יאמר הרואה כו' ויבא להתיר חלבו ה\"נ דבתייש הבא על הצביה נמי אין מכסין בי\"ט מה\"ט אלו דבריו יע\"ש וע\"פ דרכו י\"ל מה שהקשה הרב ל\"מ ז\"ל שם דאמאי הוצרך רבינו לטעם גזירת חלבו הא כי היכי דבשחט חיה ועוף ונתערבו דמן אע\"ג דאיכא חד דטעון כ\"ה ודאי אפ\"ה לא יכסה בב' דקירות משום דטרח טירחא יתירא שלא לצורך כו' ה\"נ דינא הוא גבי כוי דלא נכסיה אע\"ג דמספ\"ל אי חיה אי בהמה משום דילמא בהמה הוא וטרח טירחא שלא לצורך וכדפרש\"י ז\"ל שם יע\"ש. אכן כפי דברי הרב ז\"ל הנה נכון דהוצרך רבינו ז\"ל לטעם זה לאשמועינן דאפי' בכוי דתייש בהא על הצביה דממ\"נ טעון כסוי ודאי אפ\"ה אין מכסין גזירה משום התרת חלבו כנ\"ל נכון ועוד כתבתי ישוב נכון בזה בחידושי על מס' י\"ט יע\"ש ומ\"מ אכתי ק\"ל למה שסתם וכתב דכלאים הבא מחיה ובהמה צריך לכסות ואינו מברך דהי\"ל לפרש ולומר דאם הוא מתייש הבא על הצביה דה\"ז מברך כיון דטעון כסוי ודאי מדינא ול\"ל דה\"ט דרבינו ז\"ל דכתב דאינו מברך שמא יבואו להתיר חלבו וכמ\"ש בספר זבחי צדק והביאו מרן החבי\"ב סי' כ\"ח שהרי מדברי רבינו ז\"ל בתשו' שהשיב לחכמי לוניל הביאו מרן הכ\"מ בפ\"י מה' מילה מבואר שטעמו מפני הס' יע\"ש וצ\"ע:<br><b> עוד </b> כתב הרב ל\"מ ז\"ל ליישב מה שפסק רבינו פ\"א מה' מ\"א דין י\"ג וז\"ל כלאים הבא מחיה ובהמה הוא הנקרא כוי חלבו אסור ואין לוקין עליו דלמה סתם ולא כתב דאם הוא בא מצבי הבא על התיישה לוקין עליו ממ\"נ די\"ל דה\"ט משום דבעינן שיהא ראוי לקרב ע\"ג מזבח לאוסרו וכמ\"ש רבינו בפ\"ז מהל' הנזכר וכוי אינו קרב לגבי המזבח א\"ד יע\"ש וק\"ל דכפי דבריו כלאים הבא מבהמה עם בהמה לא יהא לוקין עליו מה\"ט כיון שאינו ראוי ליקרב ע\"ג המזבח וכ\"ת ה\"נ אם כן אמאי נקט רבינו כלאים הבא מחיה ובהמה ועדיפא מינה הי\"ל לאשמועינן אפי' בכלאים הבא מבהמה עם בהמה ותו דבהדי' אמרינן בת\"כ פ' צו וז\"ל אין לי אלא חלב שור ועז המיוחדים מנין לרבות את הכלאים ת\"ל שור וכשב ועז דברי ר\"ע ואם נפשך לומר הרי הוא אומר מן הבהמה לרבות את הכלאים שיכול כל שהיה בכלל עונש ישנו באזהרה כוי וחצי שיעור הואיל ואיכא בעונש כו' הרי מבואר דכלאים הבא מבהמה לוקין עליו ויש בו כרת כדנפ\"ל מקרא דמן בהמה האמור בעונש וצ\"ע. עוד ראיתי לעמוד במה שהקשה מרן הב\"י י\"ד סימן י\"ב על רבי' שהשמיט מימרא דרב משרשיא בפ' בהמה המקשה דע\"ה ע\"ב דאמרינן התם אמר ר\"מ לדברי האומר חוששין לזרע האב בן פקועה הבא על בהמה מעלייתה אותו ולד אין לו תקנה ומאחר דרבי' ז\"ל פסק בה' שחיטה דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב הי\"ל להביא הא דר\"מ יע\"ש שהניחו בצ\"ע וראיתי להפר\"ח ז\"ל סימן הנז' ס\"ק י\"ג שתי' לזה וז\"ל ולי לק\"מ שרבינו סבור כפרש\"י ז\"ל שכתב וז\"ל דר\"מ לית ליה הא דאמרינן לעיל ד' סימנין אסר ביה רחמנא וא\"כ כיון דקי\"ל דד' סימנין אכשר ביה רחמנא עכ\"ל סימנין דידיה יועיל להתירו לו באכילה אבל התו' ז\"ל והרשב\"א ושאר התוס' ס\"ל דכי אמרינן ד' סימנין אכשר בי' רחמנא ה\"מ כשאמו טריפה דלא הועיל בו סימני אמו אבל בן פקועה שהועילו לו סימני אמו להתירו באכילה סימני דידיה כשחוטין דמי וכאלו לית ליה סימנין דמי ולפיכך אין לולד תקנה אלו דבריו ז\"ל וכן כתב מוהרש\"ל בפרק הנזכר: ולדעתי קשה טובא על תי' זה שהרי בתוספות כתבו שם ד\"ה ב\"פ וז\"ל ומודה נמי לסוגיא דריש פרקין גבי מהו לחוש לזרעו של עובר דמשמע דעובר היוצא אין לו תקנה בשחיטה דהתם הסימנין כשחוטין ושוב אינם בני שחיטה להתיר הולד ולפירוש הקונטריס כולה ההיא סוגיא דלא כותיה וזה דוחק א\"ד יע\"ש וכן כתב הר\"ן ז\"ל שם יע\"ש: והשתא א\"כ איך הפה יכולה לדבר דס\"ל לרבינו ז\"ל כפרש\"י דא\"כ הי\"ל להשמיט ההיא דאבר היוצא ובהדיא כתב רבינו ז\"ל פ\"ה מהלכות מ\"א הלכה י\"ב דאבר היוצא אין לו תקנה בשחיטה והחלב שלו אסור ושמא נאמר דס\"ל לרבינו ז\"ל דבאבר היוצא לכ\"ע לא אמרינן ד' סימנין אכשר ביה רחמנא דכיון דאהני שחיטת אמו לגבי עובר נמי להתירו כולו בלתי שחיטה חשיב כשחוט ולא אהני שחיטה דידיה לגבי אותו אבר משא\"כ בב\"פ שבא על בהמה מעלייתא דכיון דשחיטת אמו לא אהני גבי ולדה דחשיבי חצי הסימנין כשחוטין אמרינן דסימני דידיה מועילים להתירו בשחיטה דומיא דאמו טריפה וזה נראה דעת רש\"י ז\"ל מדלא כתב גבי ההיא בעיא דרבי ירמיה מהו לחוש לזרעו וכו' דלית ליה הא דאמרינן ד' סימנין כו' כמו שכתב בההיא דר\"מ כנ\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות שחיטה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..85f64182586379712dc4126fdf8e2596a97d54f7
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,43 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Agents and Partners",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתן </b>\n<b> מעות לשלוחו כו'.</b> עיין בהשגת הראב\"ד ובמ\"ש פי\"ג מהלכות מכירה הלכה ט':"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השולח </b>\n<b> מעות כו' אפי' היו השלוחים שנים כו'.</b> עיין בהר\"ן פ' הא\"מ שתמה על רבינו שכ' דשבועת המלוה שבועת היסת היא שהרי שבועת המלוה כשבועת הפועל ושתיהן שבוע' המשנה בנק\"ח כו' יע\"ש ומרן בכ\"מ כתב שגרסא משובשת נזדמנה לו ובנוסחא מדוייקת כתוב בפירוש וב\"ח או הפועל נשבע שבועת התורה ע\"ש והרב גד\"ת ז\"ל דקל\"ב ע\"ב תמה על הר\"ן ז\"ל וז\"ל ואני תמיה מה מקום יש לקיים גירסא זו שהרי רבינו ז\"ל גופיה כתב בפ\"א מהלכות טוען כל המחוייב שבועת היסת אם רצה להפך השבוע' על התובע הרי התובע נשבע היסת ונוטל ואין לך מי שנשבע היסת ונוטל אלא זה שנהפך עליו שבועת היסת ע\"כ הרי כללא כייל לן דליכא שום שבועת היסת בנוטלין אלא בענין היפוך עכ\"ד יע\"ש ואני תמיה עליו כי קו' זו לא על הר\"ן תלונתו אלא על מוהר\"י ן' מיגאש ז\"ל שהרי ה\"ה בפ\"א מה' הנז' כתב על דברי רבינו וז\"ל ומ\"ש רבינו ואין לך מי שנשבע היסת כו' אלא זה הוא כדברי רבו הר\"י ן' מיגאש ז\"ל עיי\"ש ומדברי מוהר\"י ן' מיגאש שהביא בע\"הת שם מבואר שדעתו ז\"ל דהמלוה נשבע שבועת היסת וכדעת רבינו שכתב הר\"ן וכן ראיתי להש\"ך ז\"ל סי' קנ\"א ס\"ק מ\"ה שנרגש מזה וכת' שלדעת הר\"י ן' מיגאש צריך לשלם תחילה להמלוה ואח\"כ ישבע היסת דאין לך נשבע היסת ונוטל אלא שבועה המתהפכת כמו שכתב הר\"י ן' מיגאש ז\"ל ואם כן כיון שלדעת הר\"י ן' מיגאש ז\"ל צריך לומר דמ\"ש בגמרא ומשתבע מלוה דלא שקיל ליה ופרע ליה למלוה לאו דוקא אלא צריך לשלם לו תחיל' ואחר כך ישבע היסת אף אנו נאמר דמ\"ש רבינו ב\"ח או הפועל נשבע וישלם לישנ' דגמ' נקט ולעול' דצריך לשלם לו תחיל' ומ\"מ הנך רואה שדברי הש\"ך ז\"ל דחוקים דכל כי האי הו\"ל לפרש להר\"י ן' מיגאש ז\"ל כיון דלישנא דתלמודא משמע דנשבע תחילה והדר שקיל וכן משמע נמי מלשון הר\"י ן' מיגאש ז\"ל שהביא הבע\"הת שם ולכן נ\"ל דל\"ק דמ\"ש הר\"י מיגאש ורבינו ז\"ל דאין לך מי שנשבע שבועת היסת ונוטל אלא זה שנהפך עליו לא כתבו כן אלא דוקא במי שמחויב לישבע מדינא וכההיא דמי שנהפך עליו השבועה אהא הוא דכתבו דלא מצינו משנתחייב שבועת היסת מדין הגמור ונוטל אלא זו בלבד (שפח) אמנם הכא גבי שבועת מלוה דמדינא אפילו שבועת היסת לא בעי משום דהו\"ל כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם פרעתיך שמבואר בפ\"א מה' טוען ונטען שכל כיוצא בזה נוטל הלה כו' בלא שבועה אלא משום שבע\"ה מפסיד כדי להפיס דעתו אמרו שישבעו כמ\"ש ה\"ה בפ' ט\"ז מה' מו\"ל דין ה' והילכך בשבועת היסת גרידא סגי שהרי מפיס דעתו בכך כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שפח) </b> אמנם הכא גבי שבועת מלוה דמדינא אפילו שבועת היסת לא בעי כו' והלכך בשבועת היסת גרידא סגי שהרי מפיס דעתו בכך. יש לפקפק בזה דהא אדרבה מדאורי' אפילו בשבועה אינו נוטל דכיון דאיכא עדים א\"כ הרי לדינא דאורייתא הלוה פטור אלא דלבתר דתקינו רבנן היסת לאו עדות נינהו אמנם צ\"ל דכיון דמדרבנן צריכים שבועה א\"כ תו פסולים הם לעדות מדאורייתא והלוה הו\"ל כאומר איני יודע אם פרעתיך ועי' מה שכתבתי לעיל בהלכות אישות על הגליון. ואע\"ג דמאי דשכיר נשבע לבעה\"ב היא שבועה חמורה בנק\"ח אע\"פ שאינה אלא להפיס דעתי' של בעה\"ב מ\"מ י\"ל דהתם שאני שאין בעה\"ב מתפייס אלא בשבועה חמורה משום שהוא טוען ברי שכבר נתן לו שכירותו ואע\"ג דאנו תולין דמשום טרדותיו הוא אומר כן ובאמת לא נתן לו מ\"מ כיון דהוא טוען ברי אינו מפויס אלא ע\"י שבועה חמורה משא\"כ בנ\"ד דאע\"פ שהלוה העני הזה מפסיד מ\"מ כיון שאינו טוען ברי הוא מפויס נמי בהיסת אלא דלא ידעתי מה בין מלוה לפועל ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e21c0b09a260469b93afd094d541acd5943e1517
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,40 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Agents and Partners",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Agents_and_Partners",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתן </b>\n<b> מעות לשלוחו כו'.</b> עיין בהשגת הראב\"ד ובמ\"ש פי\"ג מהלכות מכירה הלכה ט':"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השולח </b>\n<b> מעות כו' אפי' היו השלוחים שנים כו'.</b> עיין בהר\"ן פ' הא\"מ שתמה על רבינו שכ' דשבועת המלוה שבועת היסת היא שהרי שבועת המלוה כשבועת הפועל ושתיהן שבוע' המשנה בנק\"ח כו' יע\"ש ומרן בכ\"מ כתב שגרסא משובשת נזדמנה לו ובנוסחא מדוייקת כתוב בפירוש וב\"ח או הפועל נשבע שבועת התורה ע\"ש והרב גד\"ת ז\"ל דקל\"ב ע\"ב תמה על הר\"ן ז\"ל וז\"ל ואני תמיה מה מקום יש לקיים גירסא זו שהרי רבינו ז\"ל גופיה כתב בפ\"א מהלכות טוען כל המחוייב שבועת היסת אם רצה להפך השבוע' על התובע הרי התובע נשבע היסת ונוטל ואין לך מי שנשבע היסת ונוטל אלא זה שנהפך עליו שבועת היסת ע\"כ הרי כללא כייל לן דליכא שום שבועת היסת בנוטלין אלא בענין היפוך עכ\"ד יע\"ש ואני תמיה עליו כי קו' זו לא על הר\"ן תלונתו אלא על מוהר\"י ן' מיגאש ז\"ל שהרי ה\"ה בפ\"א מה' הנז' כתב על דברי רבינו וז\"ל ומ\"ש רבינו ואין לך מי שנשבע היסת כו' אלא זה הוא כדברי רבו הר\"י ן' מיגאש ז\"ל עיי\"ש ומדברי מוהר\"י ן' מיגאש שהביא בע\"הת שם מבואר שדעתו ז\"ל דהמלוה נשבע שבועת היסת וכדעת רבינו שכתב הר\"ן וכן ראיתי להש\"ך ז\"ל סי' קנ\"א ס\"ק מ\"ה שנרגש מזה וכת' שלדעת הר\"י ן' מיגאש צריך לשלם תחילה להמלוה ואח\"כ ישבע היסת דאין לך נשבע היסת ונוטל אלא שבועה המתהפכת כמו שכתב הר\"י ן' מיגאש ז\"ל ואם כן כיון שלדעת הר\"י ן' מיגאש ז\"ל צריך לומר דמ\"ש בגמרא ומשתבע מלוה דלא שקיל ליה ופרע ליה למלוה לאו דוקא אלא צריך לשלם לו תחיל' ואחר כך ישבע היסת אף אנו נאמר דמ\"ש רבינו ב\"ח או הפועל נשבע וישלם לישנ' דגמ' נקט ולעול' דצריך לשלם לו תחיל' ומ\"מ הנך רואה שדברי הש\"ך ז\"ל דחוקים דכל כי האי הו\"ל לפרש להר\"י ן' מיגאש ז\"ל כיון דלישנא דתלמודא משמע דנשבע תחילה והדר שקיל וכן משמע נמי מלשון הר\"י ן' מיגאש ז\"ל שהביא הבע\"הת שם ולכן נ\"ל דל\"ק דמ\"ש הר\"י מיגאש ורבינו ז\"ל דאין לך מי שנשבע שבועת היסת ונוטל אלא זה שנהפך עליו לא כתבו כן אלא דוקא במי שמחויב לישבע מדינא וכההיא דמי שנהפך עליו השבועה אהא הוא דכתבו דלא מצינו משנתחייב שבועת היסת מדין הגמור ונוטל אלא זו בלבד (שפח) אמנם הכא גבי שבועת מלוה דמדינא אפילו שבועת היסת לא בעי משום דהו\"ל כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם פרעתיך שמבואר בפ\"א מה' טוען ונטען שכל כיוצא בזה נוטל הלה כו' בלא שבועה אלא משום שבע\"ה מפסיד כדי להפיס דעתו אמרו שישבעו כמ\"ש ה\"ה בפ' ט\"ז מה' מו\"ל דין ה' והילכך בשבועת היסת גרידא סגי שהרי מפיס דעתו בכך כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שפח) </b> אמנם הכא גבי שבועת מלוה דמדינא אפילו שבועת היסת לא בעי כו' והלכך בשבועת היסת גרידא סגי שהרי מפיס דעתו בכך. יש לפקפק בזה דהא אדרבה מדאורי' אפילו בשבועה אינו נוטל דכיון דאיכא עדים א\"כ הרי לדינא דאורייתא הלוה פטור אלא דלבתר דתקינו רבנן היסת לאו עדות נינהו אמנם צ\"ל דכיון דמדרבנן צריכים שבועה א\"כ תו פסולים הם לעדות מדאורייתא והלוה הו\"ל כאומר איני יודע אם פרעתיך ועי' מה שכתבתי לעיל בהלכות אישות על הגליון. ואע\"ג דמאי דשכיר נשבע לבעה\"ב היא שבועה חמורה בנק\"ח אע\"פ שאינה אלא להפיס דעתי' של בעה\"ב מ\"מ י\"ל דהתם שאני שאין בעה\"ב מתפייס אלא בשבועה חמורה משום שהוא טוען ברי שכבר נתן לו שכירותו ואע\"ג דאנו תולין דמשום טרדותיו הוא אומר כן ובאמת לא נתן לו מ\"מ כיון דהוא טוען ברי אינו מפויס אלא ע\"י שבועה חמורה משא\"כ בנ\"ד דאע\"פ שהלוה העני הזה מפסיד מ\"מ כיון שאינו טוען ברי הוא מפויס נמי בהיסת אלא דלא ידעתי מה בין מלוה לפועל ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d7c324585b59a3f91bd202ff73757df90112f304
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,86 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> הנותן מתנה ע\"ת כו'.</b> יש להסתפק במי שנתן מתנה ע\"ת שיעשה כך וכך והחזיק בה מיד ונאנס מתחת ידו ולא קיים התנאי אם מחייב לשלומי כדין שואל שחייב באונסין או לא והנה לענין חזרת הפירות מבואר מדברי רבינו שחייב להחזיר הפירות שאכל ומוהראנ\"ח ז\"ל ח\"א סי' כ\"ח הוכיח כן ממ\"ש ה\"ה פ\"ו מה' אלו דין י\"ג עמ\"ש רבינו כל הנותנין נכסיהם כו' אין המקבל מתנה מחזיר הפירות וכתב ה\"ה ז\"ל זה פשוט כל שאין המתנה בטעות שתהא בטלה מעיקרו עיין שם הרי שכתב בפי' דכשהמתנה בטלה הפירות חוזרות והוא הטעם במתנה שהיה ע\"ת ולא נתקיים שהיא בטילה מעיקרא אלו דבריו יע\"ש ויש לתמוה עליו למה זה הוצרך להביא עצות מרחוק מדברי ה\"ה ז\"ל מאחר שרבינו ז\"ל כתב כן בפי' בדין שלפנינו אם לא נתקיים התנאי בטילה המתנה ויחזיר פירות שאכל ולא ידעתי איך אשתמיטתיה מיניה ואולם לענין אם מחייב באונסין אכתי איכא לספוקי ולומר דאע\"ג דהמתנה בטלה מעיקרא מ\"מ כיון שזה לא ירד בתורת שמירה לא מחייב וראיתי להרא\"ש ז\"ל בפרק לולב הגזול גבי ההיא דאמרי' התם הא לך אתרוג זה במתנה ע\"מ שתחזירהו לי החזירו יצא לא החזירו לא יצא כתב וז\"ל ולענין הדין אי חייב באונסין יש אומרים שאינו חייב שהרי במתנה נתנו לו ונהי נמי שלא החזירו מ\"מ שואל לא הוי וכן דעת ה\"ר ישעיה ז\"ל שהקשה מה יש בין מתנה על מנת להחזיר לשואל בב' הוא שלו עד שיתננו ואין הגוף קנוי לו ותי' דמתנה ע\"מ להחזיר אינו חייב באונסין דלהכי יהבי לי' במתנה מיהו כי איתיה בעיניה מחייב לאהדורי וכיון שאינו חייב באונסין קרינן בי' לכם כו' ומיהו נראה לי דחייב אפי' באונסין ואפי' במתה מחמת מלאכה שהרי קבל עליו להחזירו ואם לא החזירו המתנה בטלה ונהי דשואל לא הוי מיהו בנפקד ושולח יד בפקדון הוי גזלן ואע\"פ שברשות ירד הוא בטל אותו רשות בשלא קיים תנאו ועשה את עצמו גזלן למפרע את\"ד ע\"ש הנה מבואר שנדון דידן במחלוקת הוא שנוי שלדעת הר' ישעיה אעפ\"י שלא קיים תנאו והמתנה בטלה מעיקרא אפי\"ה אינו חייב באונסין כיון שלא ירד בתור' שאל' ולדעת הרא\"ש ז\"ל חייב באונסין דהוי כשולח יד בפקדון והוי גזלן ואולם אכתי איכא למצדד אצדודי ולומר שבנדון דידן אפי' הר' ישעיה ז\"ל אזיל ומודה שחיי' באונסין וזה כלפי מה שראיתי לרבינו הגדול בס' מש\"ל ז\"ל בפרק זה דין י' שנסתפק בדעת רשב\"ם והר' ישעיה ז\"ל דס\"ל דמתנה ע\"מ להחזיר פטור מאונסין אי מחייב להחזיר הפירות שאכל ואפשר שחייב להחזיר דכיון שנאנס נתבטל המתנ' וא\"כ חייב להחזיר ומה שפטור מן התשלומין הוא משום דנהי דנתבטלה המתנ' מ\"מ לא ירד לוקח זה להיות כשואל ולא כש\"ש אלא הרי הוא כשומר בעלמא ואינו חייב כי אם בפשיעה או אפשר לצדד דכל שנאנס לא נתבטלה המתנה משום דמה שהתנה ע\"מ שתחזירהו לי אינו אלא כשיהי' בעין וה\"ק שור זה נתון לך במתנה ותהי' פטור מהאונסין כדין כל מקבל מתנ' ע\"מ שאם תהי' בעין שתחזירהו לי את\"ד יע\"ש וא\"כ לפי צד זה שטעם רשב\"ם וה\"ר ישעיה ז\"ל דס\"ל דמה שפטור מהאונסים הוא משום דהתנאי אינו אלא ע\"מ שאם יהיו בעין דוקא שיחזירהו לו איכא למימר דבנדון דידן כל שלא קיים התנאי לכ\"ע מחייב באונסים והנה הרב רצה להכריע מכח הסברא כהצד הראשון דכל שנאנס נתבטלה המתנה ואפי\"ה פטור מאונסין כיון שלא ירד לוקח בתורת שאלה וזה ממ\"ש רשב\"ם בפרק י\"נ דהאומר ע\"מ שתחזירהו לי פטור אף מגניבה ואבידה וחייב בפשיעה דאי אמרת דהיינו טעמייהו דפטרו משום דלא ירד המקבל לא בתורת שואל ולא בתורת שומר שכר ניחא דבפשיעה מיהא חייב דלא גרע משומר חנם כיון שלא קיים התנאי ונתבטלה המתנה אך אם נאמר דטעמייהו ז\"ל הוא משום דהתנאי אינו אלא דוקא כשיהי' בעין שיחזירהו לו לא ידעתי למה חייבו אותו בפשיעה שהרי כשנתנו במתנה הוא לפוטרו אף מפשיעה כמקבל מתנה ולא התנה אלא שאם תהי' בעין בתשלום הזמן שיחזרו לו את\"ד וע\"ש ולדעתי הא לא מכרעת כלל דאיכא למימר דה\"ט דחייב בפשיעה משום דאמדינן דעתי' דנותן דודאי לא נתנו ע\"מ שיהי' פטור מפשיעה דא\"כ מאי אהני לנותן לעשות תנאי בדבר כיון שאם עבר ומכרו או שחטו פטור כיון דמסתמא ודאי כה יעשה המקבל מתנה דאדם קרוב אצל עצמו וכל ימיו להרוחה דידי' קא מכוין ומאי אהני לי' תנאה לרמאה ברמאותיה ומשום הכי אמרי' דכי עביד תנאה ע\"מ שתחזירהו לי כונתו היתה שכל זמן שהוא בעין ובידו להחזירו שיחזירהו לו ולא יעשה פשיעה בדבר וזה פשוט: ואולם לדידי חזי לי כהצד הראשון שכתב הרב ז\"ל ממה שראינו למרן ז\"ל שפסק בא\"ח סי' תרנ\"ח סעיף י' וז\"ל נתנו לו ע\"מ להחזירו ה\"ז יצא ואם לא החזירו לא יצא אפי' נתן לו את דמיו ואפי' נאנס מידו יע\"ש ובח\"מ סימן רמ\"א סעיף ח' פסק כס' רשב\"ם שכתב וז\"ל נתן שור לחבירו ע\"מ להחזירו בתוך ל' יום ומת בתוך הזמן פטור מלשלם יע\"ש והשתא אי טעמייהו דרשב\"ם והר' ישעי' ז\"ל דפטרי הוא משום דהתנאי אינו אלא כשהוא בעין וכל שנאנס לא נתבטלה המתנ' א\"כ קשה טובא איך פסק גבי אתרוג דאם נאנס לא יצא אלא ודאי דס\"ל ז\"ל דה\"ט משום דאע\"ג דנתבטלה המתנ' אפי\"ה פטור מאונסין מטעמא דלא ירד בתורת שאלה ומשום הכי גבי אתרוג כתב דלא יצא ושוב ראיתי להרב בני אהרן סי' הנזכר שנתקשה בזה והוצרך ליישבו בדוחק ועי' בספר עדות ביעקב סימן ס\"ז והנה מדברי הרב בני אהרן מבואר שדעתו ז\"ל שדעת ה\"ר ישעי' ורשב\"ם ז\"ל דפטרי הוא משום דס\"ל דהתנאי אינו אלא כשהו' בעין וכל שנאנס לא נתבטלה המתנ' וכהצד הב' שכתב הרב מש\"ל ז\"ל ועל פי משמעות זה הוקש' לו עוד לדעת רשב\"ם ז\"ל מההיא דפרק מי שאחזו דפליגי רבנן ורשב\"ג באומר הרי זה גיטך ע\"מ שתתן לי אצטליתי ואבדה אצטליתו אי חזרת דמים הויא חזרה או לא אבל לכ\"ע מחייב ואמאי לא נימא דהתנאי אינו אלא כשהי' בעין וכל שאבד הגט קיים דומיא דע\"מ שתחזירהו לי א\"ד יע\"ש והא ודאי ל\"ק מידי דדוקא בנותן מתנה ע\"מ להחזיר איכא למימר שפיר דע\"כ ע\"מ שתחזירהו לי דוקא כשהוא בעין הוא דאתני ואמר אבל כל שנגנב או נאבד פטור מטעמא דלהכי יהבה ניהלי' במתנה שאם הי' דעתו שיהי' חייב באונסין ובגנב' ואבדה הרי אין כאן מתנה כלל ואינו אלא שואל מה שאין כן באומר הרי זה גיטך ע\"מ שתתן לי אצטלתי דהתם ודאי גבי תנאי ליכא למימר הכי וא\"כ כל שלא קיים תנאה ודאי דהגט בטל ועיין בספר פמ\"א ח\"א סימן קט\"ו ואמנם אכתי קשה ממ\"ש הר\"ן ז\"ל שם בפרק הנזכר גבי האומר ה\"ז גיטך ע\"מ שתחזירהו לי את הנייר דאם נשרף או נאבד לדידן דקי\"ל כרבנן אינה מתגרשת יע\"ש והדבר קשה כיון דבפ\"ק דקדושין הבי' בסתם דברי רשב\"ם ז\"ל דמתנה ע\"מ להחזיר פטור מגנבה ואבידה כנראה דהכי ס\"ל אם כן איך כתב בפשיטות גבי גט דאינ' מגורשת הא לדעת רשב\"ם הרי זו מגורשת משום דהתנאי אינו אלא כשהי' בעין ואולם לפי הצד הראשון שכתב הרב מש\"ל דטעמייהו ז\"ל דפטרי הוא משום דאע\"ג דנתבטלה המתנ' אפ\"ה פטור כיון שלא ירד בתורת שאלה ניחא שפיר דמשום הכי גבי גט כתב הר\"ן דאינה מגורשת כיון שלא נתקיים התנאי וזה נראה סעד גדול לדברי הרב מש\"ל ז\"ל ועיין עוד בספר פמ\"א סי' הנז' שכתב שמדברי הרב העיטור שכתב דאם נגזל האתרוג חזרת דמים לא הויא חזרה ואינו יוצ' בה י\"ח נראה דס\"ל שלא כדעת רשב\"ם דאי ס\"ל דפטור מגניבה ואבידה אמאי אינו יוצא י\"ח הרי התנאי אינו אלא כל זמן שהוא קיים כו' יע\"ש ותמהני עליו איך לא שת לבו על מרן ב\"י ז\"ל שפסק בא\"ה כסברת הרב העיטור ובח\"מ פסק כדעת רשב\"ם ז\"ל כמו שהקש' הרב בני אהרן ואי ס\"ל כמ\"ש הרב הנזכר דדוקא גבי אתרוג אמרה א\"כ אין ראי' מדברי הרב העיטור כלל כנ\"ל ודע שמדברי ה\"ר ישעי' ז\"ל מבואר דס\"ל דמתנה ע\"מ להחזיר אין הגוף קנוי לו ואין צריך שיחזור המקבל ויתנה לו במתנה ושלא כדעת הרא\"ש שכתב שם וז\"ל ואחר שיצא בו צריך להחזירו וליתנו לו במתנה בשעת חזרה אבל אם אמר לו יהא במתנה עד שיצא בו לא יצא י\"ח והביא ראי' מההיא דאמרי' לא ליקני איניש לולבא לינוקא מטעמא דינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני ואם איתיה ליקני לי' עד שיצא בו ויחזור ממילא להיות שלו יע\"ש וזה מבואר שאם הי' דעת ה\"ר ישעי' כן מאי ק\"ל מה יש בין מתנה על מנת להחזיר לשואל כו' הרי רב המרחק ביניהם דבמתנה ע\"מ להחזיר הגוף קנוי לו וצריך המקבל מתנה להחזי' וליתנו לו במתנה משא\"כ שואל דממילא הוא שלו בלתי שום הקנאה וכן כתב הרא\"ם ז\"ל בתוספות' על הסמ\"ג שלדעת הרא\"ש אין כאן מקום קו' כלל יע\"ש הן אמת דצריך להבין לפי זה מה יענה ה\"ר ישעי' ז\"ל לההיא דאמרי' לא ליקני איניש לולבא לינוקא כמו שהביא ראי' הרא\"ש ז\"ל וכן ראיתי להרב דברי אמת בקונטריס ב' שתמה עליו כן וכמו כן קשה על הרשב\"א ז\"ל שכתב דמתנה לזמן אפי' מקנה גוף הפירות חשיבא מתנה וכשיבא הזמן חוזרת המתנה לבעליה בלתי שום הקנאה דאם איתא אמאי אמרו לא ליקני איניש כו' ניתיב לי' במתנה לזמן יע\"ש. ולדעתי י\"ל דס\"ל ז\"ל דההיא דלא ליקני בנותן מתנה גמורה הוא דקאמר ואה\"נ דיכול להקנו' במתנ' לזמן או ע\"מ להחזיר לדעת ה\"ר ישעי' ז\"ל וכ\"כ הריטב\"א בחידושי סוכה שם וז\"ל מאי טעמא ינוקא כו' י\"א דוקא בנותן לתינוק סתם במתנה גמורה אבל במתנה על מנת להחזיר לא דכיון דע\"מ כן נתנו אין אנו צריכים להקנאתו כו' וכן כתבו התוס' ויפה דקדקו אבל מדנקט לי' סתמא וסתם מתנה בי\"ט מתנה ע\"מ להחזיר יע\"ש ואם כן אין זה מן התימא על רבינו ישעיה והרשב\"א ז\"ל די\"ל דס\"ל כי\"א שהביא הריטב\"א ז\"ל דלא מיירי אלא בנותן מתנה גמורה וכוותייהו ולא מטעמייהו דטעמייהו משום דכיון דאינו יכול להקנות נתבטלה המתנה ולא יצאת מרשות בעלים ולדעת ה\"ר ישעיה משום דאין צריך הקנאה כלל כן נראה לי. ודע שזה שכתבנו בשם הרא\"ש דמתנה על מנת להחזיר צריך שיחזור המקבל ויתנהו לו אף שהרא\"ש לא כ\"כ אלא גבי אתרוג נראה דבעלמא נמי דינא הכי וכן מבואר ממש\"כ הריטב\"א פ\"ק דקדושין ד\"ו וז\"ל ומיהו מתנה ע\"מ להחזיר הקנאה גמורה היא וממון שלו הוא וכשמחזירה לו הקנאה גמורה בעי כשאר הקנאות דעלמא יע\"ש וכן כתב גבי ההיא דלא ליקני איניש וז\"ל ואע\"ג דכל מתנה ע\"מ להחזיר לא חזרה המתנה אלא בהקנאה גמורה דקנה ע\"מ להקנות הוא והוצרכתי לזה ממה שראיתי בס' בית יעקב שכתב בפשיטות שדין זה לא נאמר אלא גבי אתרוג וליתא כמ\"ש ואיך שיהיה לדאתאן עלה בנותן מתנה ע\"ת ונאנס מתחת ידו נראה שלדעת הרב בני אהרן והרב פמ\"א ז\"ל חייב באונסין לכ\"ע דכיון דלא נתקיים התנאי נתבטלה המתנה וע\"כ לא פטרו ה\"ר ישעיה ז\"ל ורשב\"ם אלא משום דלא נתבטלה המתנה וכפי הצד הראשון שכתב הרב מש\"ל ז\"ל ועשינו לו סמוכות כמדובר לעיל נראה שדין זה במחלוקת הוא שנוי שלדעת הרא\"ש ז\"ל חייב באונסין ולדעת רשב\"ם וה\"ר ישעיה ז\"ל אף שנתבטלה המתנה פטור מאונסין ונ\"מ דיכול המקבל מתנה לומר קים לי כוותייהו אלא דאכתי יש לצדד ולומר דאף לפי צד זה בנותן מתנה על תנאי כ\"ע מודו דחייב באונסין וזה דע\"כ לא כתבו הר' ישעיה ורשב\"ם ז\"ל אלא דוקא בנותן מתנה ע\"מ להחזיר משום טעמא דאי דעתו היתה שיתחייב באונסין א\"כ לא יצדק בו שם מתנה והרי הוא כשאלה ממש שחייב להחזירו ואם נאנס ולא החזירו חייב בתשלומין ומהאי טעמא הוא דאמרינן דלהכי יהביה במתנה למפטר נפשיה מאונסין וכמו שכן דקדקו בלשונם שכתבו דלהכי יהביה במתנה משא\"כ בנותן מתנה על תנאי בשאר תנאים דעלמא איכא למימר שפיר דאם לא נתקיים התנאי הו\"ל כשולח יד ונעשה גזלן דהכא ליכא למימר דאי חייב באונסין לא יצדק בו שם מתנה שהרי שייך בו שם מתנה בהתקיים התנאי דלהכי יהביה ניהליה שאם יתקיים התנאי יהיה שלו לגמרי כנ\"ל:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> הנה </b> בחדושי סוכה הבאתי ראיה לצד זה של המ\"ל דאינו יוצא באתרוג אם נאנס והוא ממה שקשה קושית מהרש\"א בסוכה (ל' א) בתוס' ד\"ה שהקשה על תוס' מדוע מקשין קושייתם על מצה של טבל ולא הקשו מסוכה דכתיב לך למעט גזולה תיפוק ליה דהוי מהבב\"ע וע\"פ הצעה זאת ל\"ק כלל מסוכה דמשכחת לה בכה\"ג דנתן לו הסוכה במתנה ע\"מ להחזיר ואח\"כ נאנס ממנו ואינו יוצא למפרע לפי שלא קיים הוא את התנאי ולא הוי לך ומצוה הבא' בעבירה ליכא כיון דלא עשה עבירה כלל דהא נאנס אח\"כ באמת אף לדעת רשב\"ם בב\"ב דאינו יוצא דוקא כי אם פשע אח\"כ נמי לק\"מ הא ודאי מצוה הבא' בעבירה לא נקראת אא\"כ העבירה מוקדמת להמצוה והמצוה באה מכח העבירה אבל אם בשעת המצוה לא היה עבירה כלל וכלל אלא אח\"כ נעשה העבירה בזה לא שייך כלל סוג וגדר מצוה הבאה בעבירה וא\"כ בנ\"ד משכחת לה בכה\"ג דחבירו נתן לו הסוכה והלולב והאתרוג במתנה ע\"מ להחזיר והוא לקחו ממנו ויצא בו ידי חובתו ואח\"כ נכנס בו רוח שטות וחטא ופשע והמעיל מעל בחבירו והוי גזלן למפרע ואינו יוצא בזה אליבא דכ\"ע כיון דהוא לא קיים תנאו והוי גזילה למפרע ולא נקרא לך אבל מצוה הבא' בעבירה לא הוי דכי נעשה רשע למפרע הא אין אדם נעשה רשע למפרע משעה שגזל נקרא רשע ועד חמס ולא למפרע והוי יוצא מצד מצוה הבא' בעבירה להכי בא הכתוב לך למעט גזולה בכה\"ג ובאמת לפי הדרך הזה יותר מדוקדק הלשון לך למעוטי גזולה מבאופן הראשון ובחדושי לסוכה (מ\"א ב) הארכתי מאד בזה ואין כאן מקומו ועיין בדברי רבינו בהלכות אישות במשפטי התנאי:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ודברים אלו לא ניתנו ליכתב.</b> עיין מ\"ש פ\"ג ה\"ג מהלכות אישות דין י\"ד:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדש </b>\n<b> אחותו כו'.</b> כתב הרב הכ\"מ מחלוקת רב ושמואל ופסק כשמואל כו' והקשה הרב לח\"מ ז\"ל דבפ\"ק דמציעא דט\"ו איפליגו רב ושמואל בהכיר בה שאינ' שלו ולקחה דרב אמר מעות יש לו שבח אין לו משום דאדם יודע שקרקע אין לו וגמר ומקנה לשם פקדון ושמואל אמר אפילו מעות אין לו משום דגמר ונתן לשם מתנה וא\"כ כיון שרבינו ז\"ל פסק בפ\"ט מה' גזילה כרב וכדאפסיק' התם הלכתא בהדיא הי\"ל לפסוק ה\"נ כרב דאמר מעות חוזרין דגמר ונתן לשם פקדון וליכ' למימר דדוקא התם פסקינן כשמואל משום דכיון דהוי ליה מתנה אבל גבי נכרית הוי הלכתא כרב דהוי פקדון וכצריכותא דעביד בגמ' דהא ליתא שהרי כתב רבינו לעיל מינה ואם היו קידושי טעות המעות חוזרים וכתב ה\"ה ז\"ל פי' שהוא טועה וסבור שיהיו קידושין והוא דבר שראוי לטעות משמע שדבר שאין ראוי לטעות לא הוו קדושין אפילו מקדש לנכרית ותירץ דס\"ל לרבינו ז\"ל דמאי דפסק רבא הלכתא מעות יש לו משום מאי דהקשה בגמ' בין לרב דאמר פקדון בין לשמואל דאמר מתנה האי לארעא היכי נחית והיכי אכיל פירות ופי' רש\"י סבור היה שהמכר יהיה קיים ולא יהיה בקי בדין מה\"ט אית ליה לרבא דמעות יש לו משום דכיון דנחית לארעא סבור הוא ודאי שהמכר יהיה קיים ולהכי התם כיון דטעי מעות יש לו אבל בעלמא מעות מתנה אפילו גבי נכרים א\"ד יע\"ש ויש לדקדק עליו דאי משום האי טעמא הוא דפסק רבא כרב א\"כ היל\"ל דשבח יש לו דומיא דנמצאת שאינה שלו דלא הכיר בה שאינה שלו דפסק כרב דאמר שבח יש לו משום דכיון דבתורת זביני נחית לארעא לא מחזי כרבית אלא משמע ודאי דהיינו טעמא דשבח אין לו משום דכיון דיודע שאין כאן מכר מיחזי כרבית ואע\"ג דלשם פקדון הוא מ\"מ אדעתא לאשתמושי בהו יהבינהו ניהליה והוי כהלואה והיינו נמי מאי דפרכינן התם בגמ' בין לרב דאמר פקדון בין לשמואל דאמר מעות מתנה האי לארעא היכי נחית כו' משמע דלרב נמי פרכינן דכיון דנחית לארעא ע\"כ סובר הוא שהמכר קיים ואמאי קאמר דשבח אין לו ואפשר ליישב דס\"ל לרבינו דאע\"ג דבתורת זבינה נחית לארעא וסבור הוא שהמכר יהיה קיים אפי\"ה כיון שהכיר בה שאינה שלו ולקחה הוי מחזיק ידי עוברי עבירה שמא אם היה בידו היה ספק בידו לעשות תשובה וינחם על הרעה אשר עשה והשיב את הגזלה והלכך קנסו ליה רבנן דשבח אין לו משא\"כ בהכיר בה שאינה שלו דהוא לא ידע ואשם דמאי הו\"ל למיעבד והילכך אוקמוה אדינא דכיון דמתורת זבינה נחית לארעא לא מיחזי כרבי' ושבח נמי יש לו ומאי דפרכינן בגמ' בין לרב דאמר פקדון כו' לאו אעיקר דינא דרב דקאמר מעות יש לו שבח אין לו הוא דפרכינן דהא דינא דרב אפי' להאי טעמא נמי איתי' כמ\"ש אלא אעיקר טעמא דיהבינן לרב משום דגמר ונתן לשם פקדון הוא דפרכינן דהיכי מצית למימר דמה\"ט הוא דא\"כ האי לארעא היכי נחית כנ\"ל ליישב דבריו ז\"ל ושוב מצאתי להרב נת\"מ דק\"ו ע\"ב שתמה עליו כן ודחה דבריו ולע\"ד יש להעמיד דבריו כמ\"ש אך אכתי ק\"ל לדרך הרב ז\"ל ממשה\"ק הריטב\"א ז\"ל בפרק הא\"מ אהא דמסקינן לקמן בתרי מאני ציית בחד מנא לא ציית וז\"ל איכא דק\"ל דהא ביבמות פ' האשה רבא משמע דר\"ן בר' הושעיא סבר דאפי' בישראל בחד מנא ציית ומוכח התם דהלכתא כותיה וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל ותי' וז\"ל ומסתבר לי דהא ל\"ק דסוגין דהכא כולה אליבא דשמואל הוא דלית הלכתא כותיה דכרב קי\"ל ואיהו ס\"ל כר\"ן בר הושעיא דאפי' בחד מנא ציית וטעמא דהויא חלה גזל ביד כהן משום דגמר ונתן לשם פקדון וההיא דמן הנקוב על שאינו נקוב דהוי תרומה וחוזר ותור' שאני משום דטועה גמור ולשם תרומה גמורה נתן ואנו מקיימין מחשבתו ואמרינן ליה ליהדר ולתרום עכ\"ל יע\"ש והשתא אם נאמר דדוקא באחותו ס\"ל לרבי' דהלכה כשמואל אבל גבי נכרים גמר ונתן לשם פקדון ניחא שפיר מאי דפסק בה' תרומות כר\"ן בר הושעיא כתירוץ הריטב\"א ז\"ל משום טעמא דמתניתין דהמפריש חלה גזל ביד כהן משום דגמר ונתן לשם פקדון כיון דהוי נכרים ולא צריכי לטעמא דשמואל דאמר משום דנפיק מיניה חורבא דלדידן דקי\"ל כרב גבי נכרים ובחד מנא לא ציית אכן לדעת הרב ז\"ל דס\"ל דרבי' פ' כשמואל אפילו גבי נכרים א\"כ קשה טובא דהיכי פסק כההיא דר\"ן בר הושעיא דבחד מנא ציית כיון דלשמואל ע\"כ צ\"ל דבחד מנא לא ציית ואף גם זו נראה דלק\"מ ואדרבא דברי הריטב\"א ז\"ל קשים לשמוע שהרי בשמעתין פרכינן אהך תירוץ דאסיקנא דבחד מנא לא ציית ממתניתין דהתורם קישות ונמצאת מרה תרומה ויחזור ויתרום ומשנינן שאני התם דמדאורייתא תרומה מעלייתא והילכך ליכא משום גזירה דחורבה דא\"נ לא ציית לן ואכיל להו לשארה ליכא איסורא דאורייתא וכמ\"ש רש\"י ז\"ל וא\"כ אין מקום כלל להקשות מההיא דר\"ן בר הושעיא דאמר בחד מנא ציית דהתם שאני משום דמדאורייתא תרומה מעלייתא היא כתורם מן הטמא על הטהור כדאמרינן התם בהדיא. ושוב ראיתי בחידושי הרשב\"א ז\"ל שם ביבמות שתירץ כן והוא דבר פשוט עוד יש לתמוה עליה דקארי לה מאי קארי לה ואפשר ליישב בדוחק דברי הריטב\"א ז\"ל דכונת קו' ז\"ל מדחזינן דפריך בגמ' לר\"ן בר הושעיא דאמר לא עשה כלום לתקן את השריים אבל תרומה הוי מ\"ש מהא דתנן מן הנקוב על שאינו נקוב תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ממ\"א ומשני שאני הכא דמדאורייתא תרומה מעלייתא היא כו' משמע דע\"כ לא אצטריכו בגמ' התם לומר דטעמיה דר\"ן בר הושעיא משום דמדאורייתא תרומה מעלייתא אלא משום דאקשינן עליה ממתניתין דתורם מן הנקוב על שאינו נקוב דקתני לא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ממקום אחר ור\"ן בר הושעיא קאמר דתרומה הוי וא\"צ להפריש עליו ממ\"א הא לא\"ה אי הוה קאמר ר\"ן דתרומה הוי וצריך להפריש עליו ממקום אחר הוה ניחא לן מילתא דר\"ן ולא הוה ק\"ל הא ישראל בחד מנא לא ציית ונפיק מיני' חורבא משמע דס\"ל דלר\"ן בר הושעיא אפי' אי הוה אמרינן דמדאורייתא התורם מן הטמא על הטהור אין תרומתו תרומה אפי\"ה ס\"ל דבחד מנא ציית הפך ממאי דמסקינן הכא בשמעתין ואהא תי' הרב ז\"ל דכולא סוגיא דהכא אתייא כשמואל כו' זה נרא' ליישב דבריו בדוחק ומ\"מ עיקר קושיין דאקשינן דברי הרב ל\"מ ז\"ל מתרצתא היא כמ\"ש ודוק והרב נת\"מ ז\"ל תי' לקו' הרב הנז' דס\"ל לרבינו דהא דאמרינן דבאחותו גמר ונתן לשם מתנה לאו דוקא אחותו אלא ה\"ה כל שאר עריות כל דאיכא צד קורבה בדבר וזהו שדקדק וכתב אדם יודע שאין קדושין תופסין בעריות אבל במקדש א\"א דעלמא כיון דאין קורבה בדבר לא יהיב לשם מתנה אלא לשם פקדון ע\"ש ועל פי דבריו יש ליישב מה שהקש' עוד הרב ל\"מ ז\"ל מההיא דאמרינן בשמעתין וש\"מ מעות חוזרים איתמר כו' די\"ל לעולם דרבינו ז\"ל גריס דאיתמר כגירס' רש\"י ז\"ל דהא בהא תלייא ואפי\"ה פסק בפ\"ה מה' אישות כרבי אמי משום הא דתלינן בגמ' מילתא דרבי אמי בפלוגתא דרב ושמואל היינו משום דלשמואל אפי' באיניש דעלמא סבירא ליה דגמר ונתן לשם מתנה כדקאמר באידך פלוגתא שהכיר בה שאינה שלו ומש\"ה קאמר בגמרא דהא דרבי אמי לא מצי אתיא אלא כרב אבל לפום הלכתא דפסקינן באיניש דעלמא כרב מצינן למיפסק נמי כר' אמי דמעות חוזרים כא\"א דעלמא גם מ\"ש עוד הרב ל\"מ דאפשר דמטעם זה השמיטו הרי\"ף והרא\"ש הך פלוגתא דהמקדש אחותו משום דגרסי' דאתמר כגירסת רש\"י הוא תימא שמדברי הרא\"ש פ\"ק דמציעא מבואר דמספק' ליה אי הלכה כשמואל במקדש אחותו דיש לחלק בין אחותו לאיניש דעלמא יע\"ש ולפי הנרא' אשתמיט מיני' ז\"ל ועיין בס' מש\"ל ז\"ל פ\"ד מה' עבדים הלכה א' שנסתפק במוכר את בתו כשהיא נערה אי הוו המעות מתנה דכתב דלדידן דקי\"ל בפלוגתא דהכיר בה שאינה שלו כרב ובמקדש אחותו כשמואל ע\"כ די\"ל בין נכרי לאחותו א\"כ במוכר את בתו כשהיא נערה נמי קי\"ל כרב ואין כאן ס' כלל אך אליבא דרבי' דס\"ל דלאו דוקא אחותו אלא ה\"ה שאר העריות וא\"כ לסברתו אין חילוק בין נכרי' לאחותו וכמ\"ש הרב נת\"מ במוכר את בתו כשהיא נערה היכי לדיינו דייני להאי דינא יע\"ש ודבריו יש כאן מן הקושי במ\"ש דלדעת רבינו אין חילוק בין נכרי' לאחותו כמו שהכריח הרב נת\"מ והלא מבואר מדברי נת\"מ דעל כל פנים בעינן דאיכא צד קורבה בדבר ואם כן מה מקום להסתפק במוכר את בתו כשהיא נערה לאיניש דעלמא אי הוו המעות מתנה ואי כונתו ז\"ל לומר דלפי דברי הרב נת\"מ משכחת לה במוכר את בתו לקרובו דכיון דאיכא צד קורבה בדבר אמרינן גמר ונתן לשם מתנה א\"כ כה\"ג נמי משכחת לה במוכר את בתו לאחיו לדעת הסוברים דדוקא באחותו פסקינן כשמואל במוכר את בתו לאחיו ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ש\"מ </b>\n<b> שצוה ליתן לכותי מתנה כו'.</b> כתב הר\"ן בתשוב' סי' מ\"ו על הא דתיקנו חכמים מקח וממכר לפעוטות משום כדי חייו דאם מכרו הפעוטות בנכסים מועטים דקי\"ל הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים דלא עשו כלום דכיון דתקנת חכמים היא במקום איסורא לא תקון שהרי אמרו איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים מועטים וראיתי למוהר\"י כולי ז\"ל שהק' על דברי הר\"ן הללו משם הרב מש\"ל ז\"ל ממ\"ש פי\"נ דקל\"ז ונתבאר בטח\"מ סי' רמ\"ח האומר נכסי לך ואחריך לפ' לכתחלה אסור לראשון למכור הנכסים לאחר ואם מכר מה שעשה עשוי דקי\"ל כרשב\"ג ואמרינן התם דמודה רשב\"ג דאם נתנו במתנת ש\"מ לא קנה מ\"ט מתנת ש\"מ אינו אלא לאחר מיתה ולאחר מיתה כבר קדמו אחריך ולפי דברי הר\"ן תיפוק ליה דכיון דמש\"מ אינו אלא תקנת חכמים כדי שלא תטרף דעתו עליו במקום איסור ל\"ח שהרי אפילו לרשב\"ג דאמר אין לב' אלא מה ששייר א' לכתחלה אסור לעשות כן משום דעבר על דעת ב\"ה שרצונו שישייר קצת לב' וכמ\"ש בגמרא איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים כרשב\"ג אלו דבריו יע\"ש מה שתירץ ולדעתי אחר המחילה לא ידענא מק\"ל שהרי כתב רשב\"ם שם בד\"ה ומודה וז\"ל אע\"ג דאמר אין לב' אלא מה ששייר הא' אם נתנו במתנת ש\"מ כגון דאמר מהיום ולאחר מיתה לא אמר כלום א\"נ כשהיה ש\"מ נתנו דשתי מתנות הללו שוות כדאמרינן לעיל איזהו מתנת בריא שהי' כמתנת ש\"מ דלא קנה אלא לאחר מיתה כל שכתב בו מהיום ולאחר מיתה כו' הנה מבואר מדבריו דמ\"ש בגמרא ומודה רשב\"ג שאם נתנה במתנת ש\"מ כו' לאו במתנת ש\"מ גרידא מיירי אלא מתנת בריא שהיא כמתנת ש\"מ נמי בכלל וא\"כ מעת' אין מקום לקושייתו דמש\"ה הוצרכו בגמ' למיהב הך טעמא דכבר קדמו אחריך דהוייא מילתא דשויי' לתרוייהו בין במש\"מ ובין במ\"ב שהוא כמתנת ש\"מ ואי משום הך טעמא דבמקום איסורא לא תקון במתנת בריא שהיא כמש\"מ דמדין תורה קנה הוה מהני וזה פשוט: עוד כתב הרב הנזכר שמדברי הרמב\"ם שכתב דש\"מ שצוה ליתן לכותי מתנ' כו' לא אמר כלום יש לדון בש\"מ שנתן מתנ' בנכסים מועטים דקי\"ל הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים דאין מתנתו כלום כיון דאיסורא קא עביד ובמקום איסורא כתב הרמב\"ם ז\"ל דלא אמר כלום יע\"ש ולדעתי ק\"ל עלה דאם כפי דבריו מתנת ש\"מ שנתן כל נכסיו לבנו והניח לשאר בניו לא אמר כלום שהרי אמרו הכותב כל נכסיו לאחרים והניח את בניו אין רוח חכמים נוחה הימנו ואיסורא נמי איכא כמ\"ש רשב\"ם שם ובירושלמי נמי אמרינן עליו הכתוב אומר ותהי עונותיו על עצמותיו וכ\"כ הרב מוהראנ\"ח ח\"א סי' קי\"ח ומוהרשד\"ם ז\"ל סי' יע\"ש ובהדיא כתב רבינו ז\"ל בפ\"ו מה' נחלות דש\"מ שנתן כל נכסיו לבן בין הבנים או לבת בין הבנות מתנתו מתנ' ע\"ש וא\"כ ע\"כ לומר שאף רבינו לא כתב כן אלא דוקא בנותן מתנה לגוי דאיכא איסורא דאורייתא כדנפ\"ל מלגר אשר בשעריך ובמקום איסורא דאורייתא דוקא לא תקין אבל באיסור' דרבנן הם אמרו והם אמרו וההיא דיתומים שמכרו בנכסים מועטים שכתב הר\"ן אף על גב דאיסורא דרבנן הוא התם שאני כמו שחילק הרב הנז\"ל ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..07d5c21252f6ab4a4ec8671581c6d2462e935ead
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,83 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Ownerless_Property_and_Gifts",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> הנותן מתנה ע\"ת כו'.</b> יש להסתפק במי שנתן מתנה ע\"ת שיעשה כך וכך והחזיק בה מיד ונאנס מתחת ידו ולא קיים התנאי אם מחייב לשלומי כדין שואל שחייב באונסין או לא והנה לענין חזרת הפירות מבואר מדברי רבינו שחייב להחזיר הפירות שאכל ומוהראנ\"ח ז\"ל ח\"א סי' כ\"ח הוכיח כן ממ\"ש ה\"ה פ\"ו מה' אלו דין י\"ג עמ\"ש רבינו כל הנותנין נכסיהם כו' אין המקבל מתנה מחזיר הפירות וכתב ה\"ה ז\"ל זה פשוט כל שאין המתנה בטעות שתהא בטלה מעיקרו עיין שם הרי שכתב בפי' דכשהמתנה בטלה הפירות חוזרות והוא הטעם במתנה שהיה ע\"ת ולא נתקיים שהיא בטילה מעיקרא אלו דבריו יע\"ש ויש לתמוה עליו למה זה הוצרך להביא עצות מרחוק מדברי ה\"ה ז\"ל מאחר שרבינו ז\"ל כתב כן בפי' בדין שלפנינו אם לא נתקיים התנאי בטילה המתנה ויחזיר פירות שאכל ולא ידעתי איך אשתמיטתיה מיניה ואולם לענין אם מחייב באונסין אכתי איכא לספוקי ולומר דאע\"ג דהמתנה בטלה מעיקרא מ\"מ כיון שזה לא ירד בתורת שמירה לא מחייב וראיתי להרא\"ש ז\"ל בפרק לולב הגזול גבי ההיא דאמרי' התם הא לך אתרוג זה במתנה ע\"מ שתחזירהו לי החזירו יצא לא החזירו לא יצא כתב וז\"ל ולענין הדין אי חייב באונסין יש אומרים שאינו חייב שהרי במתנה נתנו לו ונהי נמי שלא החזירו מ\"מ שואל לא הוי וכן דעת ה\"ר ישעיה ז\"ל שהקשה מה יש בין מתנה על מנת להחזיר לשואל בב' הוא שלו עד שיתננו ואין הגוף קנוי לו ותי' דמתנה ע\"מ להחזיר אינו חייב באונסין דלהכי יהבי לי' במתנה מיהו כי איתיה בעיניה מחייב לאהדורי וכיון שאינו חייב באונסין קרינן בי' לכם כו' ומיהו נראה לי דחייב אפי' באונסין ואפי' במתה מחמת מלאכה שהרי קבל עליו להחזירו ואם לא החזירו המתנה בטלה ונהי דשואל לא הוי מיהו בנפקד ושולח יד בפקדון הוי גזלן ואע\"פ שברשות ירד הוא בטל אותו רשות בשלא קיים תנאו ועשה את עצמו גזלן למפרע את\"ד ע\"ש הנה מבואר שנדון דידן במחלוקת הוא שנוי שלדעת הר' ישעיה אעפ\"י שלא קיים תנאו והמתנה בטלה מעיקרא אפי\"ה אינו חייב באונסין כיון שלא ירד בתור' שאל' ולדעת הרא\"ש ז\"ל חייב באונסין דהוי כשולח יד בפקדון והוי גזלן ואולם אכתי איכא למצדד אצדודי ולומר שבנדון דידן אפי' הר' ישעיה ז\"ל אזיל ומודה שחיי' באונסין וזה כלפי מה שראיתי לרבינו הגדול בס' מש\"ל ז\"ל בפרק זה דין י' שנסתפק בדעת רשב\"ם והר' ישעיה ז\"ל דס\"ל דמתנה ע\"מ להחזיר פטור מאונסין אי מחייב להחזיר הפירות שאכל ואפשר שחייב להחזיר דכיון שנאנס נתבטל המתנ' וא\"כ חייב להחזיר ומה שפטור מן התשלומין הוא משום דנהי דנתבטלה המתנ' מ\"מ לא ירד לוקח זה להיות כשואל ולא כש\"ש אלא הרי הוא כשומר בעלמא ואינו חייב כי אם בפשיעה או אפשר לצדד דכל שנאנס לא נתבטלה המתנה משום דמה שהתנה ע\"מ שתחזירהו לי אינו אלא כשיהי' בעין וה\"ק שור זה נתון לך במתנה ותהי' פטור מהאונסין כדין כל מקבל מתנ' ע\"מ שאם תהי' בעין שתחזירהו לי את\"ד יע\"ש וא\"כ לפי צד זה שטעם רשב\"ם וה\"ר ישעיה ז\"ל דס\"ל דמה שפטור מהאונסים הוא משום דהתנאי אינו אלא ע\"מ שאם יהיו בעין דוקא שיחזירהו לו איכא למימר דבנדון דידן כל שלא קיים התנאי לכ\"ע מחייב באונסים והנה הרב רצה להכריע מכח הסברא כהצד הראשון דכל שנאנס נתבטלה המתנה ואפי\"ה פטור מאונסין כיון שלא ירד לוקח בתורת שאלה וזה ממ\"ש רשב\"ם בפרק י\"נ דהאומר ע\"מ שתחזירהו לי פטור אף מגניבה ואבידה וחייב בפשיעה דאי אמרת דהיינו טעמייהו דפטרו משום דלא ירד המקבל לא בתורת שואל ולא בתורת שומר שכר ניחא דבפשיעה מיהא חייב דלא גרע משומר חנם כיון שלא קיים התנאי ונתבטלה המתנה אך אם נאמר דטעמייהו ז\"ל הוא משום דהתנאי אינו אלא דוקא כשיהי' בעין שיחזירהו לו לא ידעתי למה חייבו אותו בפשיעה שהרי כשנתנו במתנה הוא לפוטרו אף מפשיעה כמקבל מתנה ולא התנה אלא שאם תהי' בעין בתשלום הזמן שיחזרו לו את\"ד וע\"ש ולדעתי הא לא מכרעת כלל דאיכא למימר דה\"ט דחייב בפשיעה משום דאמדינן דעתי' דנותן דודאי לא נתנו ע\"מ שיהי' פטור מפשיעה דא\"כ מאי אהני לנותן לעשות תנאי בדבר כיון שאם עבר ומכרו או שחטו פטור כיון דמסתמא ודאי כה יעשה המקבל מתנה דאדם קרוב אצל עצמו וכל ימיו להרוחה דידי' קא מכוין ומאי אהני לי' תנאה לרמאה ברמאותיה ומשום הכי אמרי' דכי עביד תנאה ע\"מ שתחזירהו לי כונתו היתה שכל זמן שהוא בעין ובידו להחזירו שיחזירהו לו ולא יעשה פשיעה בדבר וזה פשוט: ואולם לדידי חזי לי כהצד הראשון שכתב הרב ז\"ל ממה שראינו למרן ז\"ל שפסק בא\"ח סי' תרנ\"ח סעיף י' וז\"ל נתנו לו ע\"מ להחזירו ה\"ז יצא ואם לא החזירו לא יצא אפי' נתן לו את דמיו ואפי' נאנס מידו יע\"ש ובח\"מ סימן רמ\"א סעיף ח' פסק כס' רשב\"ם שכתב וז\"ל נתן שור לחבירו ע\"מ להחזירו בתוך ל' יום ומת בתוך הזמן פטור מלשלם יע\"ש והשתא אי טעמייהו דרשב\"ם והר' ישעי' ז\"ל דפטרי הוא משום דהתנאי אינו אלא כשהוא בעין וכל שנאנס לא נתבטלה המתנ' א\"כ קשה טובא איך פסק גבי אתרוג דאם נאנס לא יצא אלא ודאי דס\"ל ז\"ל דה\"ט משום דאע\"ג דנתבטלה המתנ' אפי\"ה פטור מאונסין מטעמא דלא ירד בתורת שאלה ומשום הכי גבי אתרוג כתב דלא יצא ושוב ראיתי להרב בני אהרן סי' הנזכר שנתקשה בזה והוצרך ליישבו בדוחק ועי' בספר עדות ביעקב סימן ס\"ז והנה מדברי הרב בני אהרן מבואר שדעתו ז\"ל שדעת ה\"ר ישעי' ורשב\"ם ז\"ל דפטרי הוא משום דס\"ל דהתנאי אינו אלא כשהו' בעין וכל שנאנס לא נתבטלה המתנ' וכהצד הב' שכתב הרב מש\"ל ז\"ל ועל פי משמעות זה הוקש' לו עוד לדעת רשב\"ם ז\"ל מההיא דפרק מי שאחזו דפליגי רבנן ורשב\"ג באומר הרי זה גיטך ע\"מ שתתן לי אצטליתי ואבדה אצטליתו אי חזרת דמים הויא חזרה או לא אבל לכ\"ע מחייב ואמאי לא נימא דהתנאי אינו אלא כשהי' בעין וכל שאבד הגט קיים דומיא דע\"מ שתחזירהו לי א\"ד יע\"ש והא ודאי ל\"ק מידי דדוקא בנותן מתנה ע\"מ להחזיר איכא למימר שפיר דע\"כ ע\"מ שתחזירהו לי דוקא כשהוא בעין הוא דאתני ואמר אבל כל שנגנב או נאבד פטור מטעמא דלהכי יהבה ניהלי' במתנה שאם הי' דעתו שיהי' חייב באונסין ובגנב' ואבדה הרי אין כאן מתנה כלל ואינו אלא שואל מה שאין כן באומר הרי זה גיטך ע\"מ שתתן לי אצטלתי דהתם ודאי גבי תנאי ליכא למימר הכי וא\"כ כל שלא קיים תנאה ודאי דהגט בטל ועיין בספר פמ\"א ח\"א סימן קט\"ו ואמנם אכתי קשה ממ\"ש הר\"ן ז\"ל שם בפרק הנזכר גבי האומר ה\"ז גיטך ע\"מ שתחזירהו לי את הנייר דאם נשרף או נאבד לדידן דקי\"ל כרבנן אינה מתגרשת יע\"ש והדבר קשה כיון דבפ\"ק דקדושין הבי' בסתם דברי רשב\"ם ז\"ל דמתנה ע\"מ להחזיר פטור מגנבה ואבידה כנראה דהכי ס\"ל אם כן איך כתב בפשיטות גבי גט דאינ' מגורשת הא לדעת רשב\"ם הרי זו מגורשת משום דהתנאי אינו אלא כשהי' בעין ואולם לפי הצד הראשון שכתב הרב מש\"ל דטעמייהו ז\"ל דפטרי הוא משום דאע\"ג דנתבטלה המתנ' אפ\"ה פטור כיון שלא ירד בתורת שאלה ניחא שפיר דמשום הכי גבי גט כתב הר\"ן דאינה מגורשת כיון שלא נתקיים התנאי וזה נראה סעד גדול לדברי הרב מש\"ל ז\"ל ועיין עוד בספר פמ\"א סי' הנז' שכתב שמדברי הרב העיטור שכתב דאם נגזל האתרוג חזרת דמים לא הויא חזרה ואינו יוצ' בה י\"ח נראה דס\"ל שלא כדעת רשב\"ם דאי ס\"ל דפטור מגניבה ואבידה אמאי אינו יוצא י\"ח הרי התנאי אינו אלא כל זמן שהוא קיים כו' יע\"ש ותמהני עליו איך לא שת לבו על מרן ב\"י ז\"ל שפסק בא\"ה כסברת הרב העיטור ובח\"מ פסק כדעת רשב\"ם ז\"ל כמו שהקש' הרב בני אהרן ואי ס\"ל כמ\"ש הרב הנזכר דדוקא גבי אתרוג אמרה א\"כ אין ראי' מדברי הרב העיטור כלל כנ\"ל ודע שמדברי ה\"ר ישעי' ז\"ל מבואר דס\"ל דמתנה ע\"מ להחזיר אין הגוף קנוי לו ואין צריך שיחזור המקבל ויתנה לו במתנה ושלא כדעת הרא\"ש שכתב שם וז\"ל ואחר שיצא בו צריך להחזירו וליתנו לו במתנה בשעת חזרה אבל אם אמר לו יהא במתנה עד שיצא בו לא יצא י\"ח והביא ראי' מההיא דאמרי' לא ליקני איניש לולבא לינוקא מטעמא דינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני ואם איתיה ליקני לי' עד שיצא בו ויחזור ממילא להיות שלו יע\"ש וזה מבואר שאם הי' דעת ה\"ר ישעי' כן מאי ק\"ל מה יש בין מתנה על מנת להחזיר לשואל כו' הרי רב המרחק ביניהם דבמתנה ע\"מ להחזיר הגוף קנוי לו וצריך המקבל מתנה להחזי' וליתנו לו במתנה משא\"כ שואל דממילא הוא שלו בלתי שום הקנאה וכן כתב הרא\"ם ז\"ל בתוספות' על הסמ\"ג שלדעת הרא\"ש אין כאן מקום קו' כלל יע\"ש הן אמת דצריך להבין לפי זה מה יענה ה\"ר ישעי' ז\"ל לההיא דאמרי' לא ליקני איניש לולבא לינוקא כמו שהביא ראי' הרא\"ש ז\"ל וכן ראיתי להרב דברי אמת בקונטריס ב' שתמה עליו כן וכמו כן קשה על הרשב\"א ז\"ל שכתב דמתנה לזמן אפי' מקנה גוף הפירות חשיבא מתנה וכשיבא הזמן חוזרת המתנה לבעליה בלתי שום הקנאה דאם איתא אמאי אמרו לא ליקני איניש כו' ניתיב לי' במתנה לזמן יע\"ש. ולדעתי י\"ל דס\"ל ז\"ל דההיא דלא ליקני בנותן מתנה גמורה הוא דקאמר ואה\"נ דיכול להקנו' במתנ' לזמן או ע\"מ להחזיר לדעת ה\"ר ישעי' ז\"ל וכ\"כ הריטב\"א בחידושי סוכה שם וז\"ל מאי טעמא ינוקא כו' י\"א דוקא בנותן לתינוק סתם במתנה גמורה אבל במתנה על מנת להחזיר לא דכיון דע\"מ כן נתנו אין אנו צריכים להקנאתו כו' וכן כתבו התוס' ויפה דקדקו אבל מדנקט לי' סתמא וסתם מתנה בי\"ט מתנה ע\"מ להחזיר יע\"ש ואם כן אין זה מן התימא על רבינו ישעיה והרשב\"א ז\"ל די\"ל דס\"ל כי\"א שהביא הריטב\"א ז\"ל דלא מיירי אלא בנותן מתנה גמורה וכוותייהו ולא מטעמייהו דטעמייהו משום דכיון דאינו יכול להקנות נתבטלה המתנה ולא יצאת מרשות בעלים ולדעת ה\"ר ישעיה משום דאין צריך הקנאה כלל כן נראה לי. ודע שזה שכתבנו בשם הרא\"ש דמתנה על מנת להחזיר צריך שיחזור המקבל ויתנהו לו אף שהרא\"ש לא כ\"כ אלא גבי אתרוג נראה דבעלמא נמי דינא הכי וכן מבואר ממש\"כ הריטב\"א פ\"ק דקדושין ד\"ו וז\"ל ומיהו מתנה ע\"מ להחזיר הקנאה גמורה היא וממון שלו הוא וכשמחזירה לו הקנאה גמורה בעי כשאר הקנאות דעלמא יע\"ש וכן כתב גבי ההיא דלא ליקני איניש וז\"ל ואע\"ג דכל מתנה ע\"מ להחזיר לא חזרה המתנה אלא בהקנאה גמורה דקנה ע\"מ להקנות הוא והוצרכתי לזה ממה שראיתי בס' בית יעקב שכתב בפשיטות שדין זה לא נאמר אלא גבי אתרוג וליתא כמ\"ש ואיך שיהיה לדאתאן עלה בנותן מתנה ע\"ת ונאנס מתחת ידו נראה שלדעת הרב בני אהרן והרב פמ\"א ז\"ל חייב באונסין לכ\"ע דכיון דלא נתקיים התנאי נתבטלה המתנה וע\"כ לא פטרו ה\"ר ישעיה ז\"ל ורשב\"ם אלא משום דלא נתבטלה המתנה וכפי הצד הראשון שכתב הרב מש\"ל ז\"ל ועשינו לו סמוכות כמדובר לעיל נראה שדין זה במחלוקת הוא שנוי שלדעת הרא\"ש ז\"ל חייב באונסין ולדעת רשב\"ם וה\"ר ישעיה ז\"ל אף שנתבטלה המתנה פטור מאונסין ונ\"מ דיכול המקבל מתנה לומר קים לי כוותייהו אלא דאכתי יש לצדד ולומר דאף לפי צד זה בנותן מתנה על תנאי כ\"ע מודו דחייב באונסין וזה דע\"כ לא כתבו הר' ישעיה ורשב\"ם ז\"ל אלא דוקא בנותן מתנה ע\"מ להחזיר משום טעמא דאי דעתו היתה שיתחייב באונסין א\"כ לא יצדק בו שם מתנה והרי הוא כשאלה ממש שחייב להחזירו ואם נאנס ולא החזירו חייב בתשלומין ומהאי טעמא הוא דאמרינן דלהכי יהביה במתנה למפטר נפשיה מאונסין וכמו שכן דקדקו בלשונם שכתבו דלהכי יהביה במתנה משא\"כ בנותן מתנה על תנאי בשאר תנאים דעלמא איכא למימר שפיר דאם לא נתקיים התנאי הו\"ל כשולח יד ונעשה גזלן דהכא ליכא למימר דאי חייב באונסין לא יצדק בו שם מתנה שהרי שייך בו שם מתנה בהתקיים התנאי דלהכי יהביה ניהליה שאם יתקיים התנאי יהיה שלו לגמרי כנ\"ל:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> הנה </b> בחדושי סוכה הבאתי ראיה לצד זה של המ\"ל דאינו יוצא באתרוג אם נאנס והוא ממה שקשה קושית מהרש\"א בסוכה (ל' א) בתוס' ד\"ה שהקשה על תוס' מדוע מקשין קושייתם על מצה של טבל ולא הקשו מסוכה דכתיב לך למעט גזולה תיפוק ליה דהוי מהבב\"ע וע\"פ הצעה זאת ל\"ק כלל מסוכה דמשכחת לה בכה\"ג דנתן לו הסוכה במתנה ע\"מ להחזיר ואח\"כ נאנס ממנו ואינו יוצא למפרע לפי שלא קיים הוא את התנאי ולא הוי לך ומצוה הבא' בעבירה ליכא כיון דלא עשה עבירה כלל דהא נאנס אח\"כ באמת אף לדעת רשב\"ם בב\"ב דאינו יוצא דוקא כי אם פשע אח\"כ נמי לק\"מ הא ודאי מצוה הבא' בעבירה לא נקראת אא\"כ העבירה מוקדמת להמצוה והמצוה באה מכח העבירה אבל אם בשעת המצוה לא היה עבירה כלל וכלל אלא אח\"כ נעשה העבירה בזה לא שייך כלל סוג וגדר מצוה הבאה בעבירה וא\"כ בנ\"ד משכחת לה בכה\"ג דחבירו נתן לו הסוכה והלולב והאתרוג במתנה ע\"מ להחזיר והוא לקחו ממנו ויצא בו ידי חובתו ואח\"כ נכנס בו רוח שטות וחטא ופשע והמעיל מעל בחבירו והוי גזלן למפרע ואינו יוצא בזה אליבא דכ\"ע כיון דהוא לא קיים תנאו והוי גזילה למפרע ולא נקרא לך אבל מצוה הבא' בעבירה לא הוי דכי נעשה רשע למפרע הא אין אדם נעשה רשע למפרע משעה שגזל נקרא רשע ועד חמס ולא למפרע והוי יוצא מצד מצוה הבא' בעבירה להכי בא הכתוב לך למעט גזולה בכה\"ג ובאמת לפי הדרך הזה יותר מדוקדק הלשון לך למעוטי גזולה מבאופן הראשון ובחדושי לסוכה (מ\"א ב) הארכתי מאד בזה ואין כאן מקומו ועיין בדברי רבינו בהלכות אישות במשפטי התנאי:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ודברים אלו לא ניתנו ליכתב.</b> עיין מ\"ש פ\"ג ה\"ג מהלכות אישות דין י\"ד:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדש </b>\n<b> אחותו כו'.</b> כתב הרב הכ\"מ מחלוקת רב ושמואל ופסק כשמואל כו' והקשה הרב לח\"מ ז\"ל דבפ\"ק דמציעא דט\"ו איפליגו רב ושמואל בהכיר בה שאינ' שלו ולקחה דרב אמר מעות יש לו שבח אין לו משום דאדם יודע שקרקע אין לו וגמר ומקנה לשם פקדון ושמואל אמר אפילו מעות אין לו משום דגמר ונתן לשם מתנה וא\"כ כיון שרבינו ז\"ל פסק בפ\"ט מה' גזילה כרב וכדאפסיק' התם הלכתא בהדיא הי\"ל לפסוק ה\"נ כרב דאמר מעות חוזרין דגמר ונתן לשם פקדון וליכ' למימר דדוקא התם פסקינן כשמואל משום דכיון דהוי ליה מתנה אבל גבי נכרית הוי הלכתא כרב דהוי פקדון וכצריכותא דעביד בגמ' דהא ליתא שהרי כתב רבינו לעיל מינה ואם היו קידושי טעות המעות חוזרים וכתב ה\"ה ז\"ל פי' שהוא טועה וסבור שיהיו קידושין והוא דבר שראוי לטעות משמע שדבר שאין ראוי לטעות לא הוו קדושין אפילו מקדש לנכרית ותירץ דס\"ל לרבינו ז\"ל דמאי דפסק רבא הלכתא מעות יש לו משום מאי דהקשה בגמ' בין לרב דאמר פקדון בין לשמואל דאמר מתנה האי לארעא היכי נחית והיכי אכיל פירות ופי' רש\"י סבור היה שהמכר יהיה קיים ולא יהיה בקי בדין מה\"ט אית ליה לרבא דמעות יש לו משום דכיון דנחית לארעא סבור הוא ודאי שהמכר יהיה קיים ולהכי התם כיון דטעי מעות יש לו אבל בעלמא מעות מתנה אפילו גבי נכרים א\"ד יע\"ש ויש לדקדק עליו דאי משום האי טעמא הוא דפסק רבא כרב א\"כ היל\"ל דשבח יש לו דומיא דנמצאת שאינה שלו דלא הכיר בה שאינה שלו דפסק כרב דאמר שבח יש לו משום דכיון דבתורת זביני נחית לארעא לא מחזי כרבית אלא משמע ודאי דהיינו טעמא דשבח אין לו משום דכיון דיודע שאין כאן מכר מיחזי כרבית ואע\"ג דלשם פקדון הוא מ\"מ אדעתא לאשתמושי בהו יהבינהו ניהליה והוי כהלואה והיינו נמי מאי דפרכינן התם בגמ' בין לרב דאמר פקדון בין לשמואל דאמר מעות מתנה האי לארעא היכי נחית כו' משמע דלרב נמי פרכינן דכיון דנחית לארעא ע\"כ סובר הוא שהמכר קיים ואמאי קאמר דשבח אין לו ואפשר ליישב דס\"ל לרבינו דאע\"ג דבתורת זבינה נחית לארעא וסבור הוא שהמכר יהיה קיים אפי\"ה כיון שהכיר בה שאינה שלו ולקחה הוי מחזיק ידי עוברי עבירה שמא אם היה בידו היה ספק בידו לעשות תשובה וינחם על הרעה אשר עשה והשיב את הגזלה והלכך קנסו ליה רבנן דשבח אין לו משא\"כ בהכיר בה שאינה שלו דהוא לא ידע ואשם דמאי הו\"ל למיעבד והילכך אוקמוה אדינא דכיון דמתורת זבינה נחית לארעא לא מיחזי כרבי' ושבח נמי יש לו ומאי דפרכינן בגמ' בין לרב דאמר פקדון כו' לאו אעיקר דינא דרב דקאמר מעות יש לו שבח אין לו הוא דפרכינן דהא דינא דרב אפי' להאי טעמא נמי איתי' כמ\"ש אלא אעיקר טעמא דיהבינן לרב משום דגמר ונתן לשם פקדון הוא דפרכינן דהיכי מצית למימר דמה\"ט הוא דא\"כ האי לארעא היכי נחית כנ\"ל ליישב דבריו ז\"ל ושוב מצאתי להרב נת\"מ דק\"ו ע\"ב שתמה עליו כן ודחה דבריו ולע\"ד יש להעמיד דבריו כמ\"ש אך אכתי ק\"ל לדרך הרב ז\"ל ממשה\"ק הריטב\"א ז\"ל בפרק הא\"מ אהא דמסקינן לקמן בתרי מאני ציית בחד מנא לא ציית וז\"ל איכא דק\"ל דהא ביבמות פ' האשה רבא משמע דר\"ן בר' הושעיא סבר דאפי' בישראל בחד מנא ציית ומוכח התם דהלכתא כותיה וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל ותי' וז\"ל ומסתבר לי דהא ל\"ק דסוגין דהכא כולה אליבא דשמואל הוא דלית הלכתא כותיה דכרב קי\"ל ואיהו ס\"ל כר\"ן בר הושעיא דאפי' בחד מנא ציית וטעמא דהויא חלה גזל ביד כהן משום דגמר ונתן לשם פקדון וההיא דמן הנקוב על שאינו נקוב דהוי תרומה וחוזר ותור' שאני משום דטועה גמור ולשם תרומה גמורה נתן ואנו מקיימין מחשבתו ואמרינן ליה ליהדר ולתרום עכ\"ל יע\"ש והשתא אם נאמר דדוקא באחותו ס\"ל לרבי' דהלכה כשמואל אבל גבי נכרים גמר ונתן לשם פקדון ניחא שפיר מאי דפסק בה' תרומות כר\"ן בר הושעיא כתירוץ הריטב\"א ז\"ל משום טעמא דמתניתין דהמפריש חלה גזל ביד כהן משום דגמר ונתן לשם פקדון כיון דהוי נכרים ולא צריכי לטעמא דשמואל דאמר משום דנפיק מיניה חורבא דלדידן דקי\"ל כרב גבי נכרים ובחד מנא לא ציית אכן לדעת הרב ז\"ל דס\"ל דרבי' פ' כשמואל אפילו גבי נכרים א\"כ קשה טובא דהיכי פסק כההיא דר\"ן בר הושעיא דבחד מנא ציית כיון דלשמואל ע\"כ צ\"ל דבחד מנא לא ציית ואף גם זו נראה דלק\"מ ואדרבא דברי הריטב\"א ז\"ל קשים לשמוע שהרי בשמעתין פרכינן אהך תירוץ דאסיקנא דבחד מנא לא ציית ממתניתין דהתורם קישות ונמצאת מרה תרומה ויחזור ויתרום ומשנינן שאני התם דמדאורייתא תרומה מעלייתא והילכך ליכא משום גזירה דחורבה דא\"נ לא ציית לן ואכיל להו לשארה ליכא איסורא דאורייתא וכמ\"ש רש\"י ז\"ל וא\"כ אין מקום כלל להקשות מההיא דר\"ן בר הושעיא דאמר בחד מנא ציית דהתם שאני משום דמדאורייתא תרומה מעלייתא היא כתורם מן הטמא על הטהור כדאמרינן התם בהדיא. ושוב ראיתי בחידושי הרשב\"א ז\"ל שם ביבמות שתירץ כן והוא דבר פשוט עוד יש לתמוה עליה דקארי לה מאי קארי לה ואפשר ליישב בדוחק דברי הריטב\"א ז\"ל דכונת קו' ז\"ל מדחזינן דפריך בגמ' לר\"ן בר הושעיא דאמר לא עשה כלום לתקן את השריים אבל תרומה הוי מ\"ש מהא דתנן מן הנקוב על שאינו נקוב תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ממ\"א ומשני שאני הכא דמדאורייתא תרומה מעלייתא היא כו' משמע דע\"כ לא אצטריכו בגמ' התם לומר דטעמיה דר\"ן בר הושעיא משום דמדאורייתא תרומה מעלייתא אלא משום דאקשינן עליה ממתניתין דתורם מן הנקוב על שאינו נקוב דקתני לא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ממקום אחר ור\"ן בר הושעיא קאמר דתרומה הוי וא\"צ להפריש עליו ממ\"א הא לא\"ה אי הוה קאמר ר\"ן דתרומה הוי וצריך להפריש עליו ממקום אחר הוה ניחא לן מילתא דר\"ן ולא הוה ק\"ל הא ישראל בחד מנא לא ציית ונפיק מיני' חורבא משמע דס\"ל דלר\"ן בר הושעיא אפי' אי הוה אמרינן דמדאורייתא התורם מן הטמא על הטהור אין תרומתו תרומה אפי\"ה ס\"ל דבחד מנא ציית הפך ממאי דמסקינן הכא בשמעתין ואהא תי' הרב ז\"ל דכולא סוגיא דהכא אתייא כשמואל כו' זה נרא' ליישב דבריו בדוחק ומ\"מ עיקר קושיין דאקשינן דברי הרב ל\"מ ז\"ל מתרצתא היא כמ\"ש ודוק והרב נת\"מ ז\"ל תי' לקו' הרב הנז' דס\"ל לרבינו דהא דאמרינן דבאחותו גמר ונתן לשם מתנה לאו דוקא אחותו אלא ה\"ה כל שאר עריות כל דאיכא צד קורבה בדבר וזהו שדקדק וכתב אדם יודע שאין קדושין תופסין בעריות אבל במקדש א\"א דעלמא כיון דאין קורבה בדבר לא יהיב לשם מתנה אלא לשם פקדון ע\"ש ועל פי דבריו יש ליישב מה שהקש' עוד הרב ל\"מ ז\"ל מההיא דאמרינן בשמעתין וש\"מ מעות חוזרים איתמר כו' די\"ל לעולם דרבינו ז\"ל גריס דאיתמר כגירס' רש\"י ז\"ל דהא בהא תלייא ואפי\"ה פסק בפ\"ה מה' אישות כרבי אמי משום הא דתלינן בגמ' מילתא דרבי אמי בפלוגתא דרב ושמואל היינו משום דלשמואל אפי' באיניש דעלמא סבירא ליה דגמר ונתן לשם מתנה כדקאמר באידך פלוגתא שהכיר בה שאינה שלו ומש\"ה קאמר בגמרא דהא דרבי אמי לא מצי אתיא אלא כרב אבל לפום הלכתא דפסקינן באיניש דעלמא כרב מצינן למיפסק נמי כר' אמי דמעות חוזרים כא\"א דעלמא גם מ\"ש עוד הרב ל\"מ דאפשר דמטעם זה השמיטו הרי\"ף והרא\"ש הך פלוגתא דהמקדש אחותו משום דגרסי' דאתמר כגירסת רש\"י הוא תימא שמדברי הרא\"ש פ\"ק דמציעא מבואר דמספק' ליה אי הלכה כשמואל במקדש אחותו דיש לחלק בין אחותו לאיניש דעלמא יע\"ש ולפי הנרא' אשתמיט מיני' ז\"ל ועיין בס' מש\"ל ז\"ל פ\"ד מה' עבדים הלכה א' שנסתפק במוכר את בתו כשהיא נערה אי הוו המעות מתנה דכתב דלדידן דקי\"ל בפלוגתא דהכיר בה שאינה שלו כרב ובמקדש אחותו כשמואל ע\"כ די\"ל בין נכרי לאחותו א\"כ במוכר את בתו כשהיא נערה נמי קי\"ל כרב ואין כאן ס' כלל אך אליבא דרבי' דס\"ל דלאו דוקא אחותו אלא ה\"ה שאר העריות וא\"כ לסברתו אין חילוק בין נכרי' לאחותו וכמ\"ש הרב נת\"מ במוכר את בתו כשהיא נערה היכי לדיינו דייני להאי דינא יע\"ש ודבריו יש כאן מן הקושי במ\"ש דלדעת רבינו אין חילוק בין נכרי' לאחותו כמו שהכריח הרב נת\"מ והלא מבואר מדברי נת\"מ דעל כל פנים בעינן דאיכא צד קורבה בדבר ואם כן מה מקום להסתפק במוכר את בתו כשהיא נערה לאיניש דעלמא אי הוו המעות מתנה ואי כונתו ז\"ל לומר דלפי דברי הרב נת\"מ משכחת לה במוכר את בתו לקרובו דכיון דאיכא צד קורבה בדבר אמרינן גמר ונתן לשם מתנה א\"כ כה\"ג נמי משכחת לה במוכר את בתו לאחיו לדעת הסוברים דדוקא באחותו פסקינן כשמואל במוכר את בתו לאחיו ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ש\"מ </b>\n<b> שצוה ליתן לכותי מתנה כו'.</b> כתב הר\"ן בתשוב' סי' מ\"ו על הא דתיקנו חכמים מקח וממכר לפעוטות משום כדי חייו דאם מכרו הפעוטות בנכסים מועטים דקי\"ל הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים דלא עשו כלום דכיון דתקנת חכמים היא במקום איסורא לא תקון שהרי אמרו איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים מועטים וראיתי למוהר\"י כולי ז\"ל שהק' על דברי הר\"ן הללו משם הרב מש\"ל ז\"ל ממ\"ש פי\"נ דקל\"ז ונתבאר בטח\"מ סי' רמ\"ח האומר נכסי לך ואחריך לפ' לכתחלה אסור לראשון למכור הנכסים לאחר ואם מכר מה שעשה עשוי דקי\"ל כרשב\"ג ואמרינן התם דמודה רשב\"ג דאם נתנו במתנת ש\"מ לא קנה מ\"ט מתנת ש\"מ אינו אלא לאחר מיתה ולאחר מיתה כבר קדמו אחריך ולפי דברי הר\"ן תיפוק ליה דכיון דמש\"מ אינו אלא תקנת חכמים כדי שלא תטרף דעתו עליו במקום איסור ל\"ח שהרי אפילו לרשב\"ג דאמר אין לב' אלא מה ששייר א' לכתחלה אסור לעשות כן משום דעבר על דעת ב\"ה שרצונו שישייר קצת לב' וכמ\"ש בגמרא איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים כרשב\"ג אלו דבריו יע\"ש מה שתירץ ולדעתי אחר המחילה לא ידענא מק\"ל שהרי כתב רשב\"ם שם בד\"ה ומודה וז\"ל אע\"ג דאמר אין לב' אלא מה ששייר הא' אם נתנו במתנת ש\"מ כגון דאמר מהיום ולאחר מיתה לא אמר כלום א\"נ כשהיה ש\"מ נתנו דשתי מתנות הללו שוות כדאמרינן לעיל איזהו מתנת בריא שהי' כמתנת ש\"מ דלא קנה אלא לאחר מיתה כל שכתב בו מהיום ולאחר מיתה כו' הנה מבואר מדבריו דמ\"ש בגמרא ומודה רשב\"ג שאם נתנה במתנת ש\"מ כו' לאו במתנת ש\"מ גרידא מיירי אלא מתנת בריא שהיא כמתנת ש\"מ נמי בכלל וא\"כ מעת' אין מקום לקושייתו דמש\"ה הוצרכו בגמ' למיהב הך טעמא דכבר קדמו אחריך דהוייא מילתא דשויי' לתרוייהו בין במש\"מ ובין במ\"ב שהוא כמתנת ש\"מ ואי משום הך טעמא דבמקום איסורא לא תקון במתנת בריא שהיא כמש\"מ דמדין תורה קנה הוה מהני וזה פשוט: עוד כתב הרב הנזכר שמדברי הרמב\"ם שכתב דש\"מ שצוה ליתן לכותי מתנ' כו' לא אמר כלום יש לדון בש\"מ שנתן מתנ' בנכסים מועטים דקי\"ל הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים דאין מתנתו כלום כיון דאיסורא קא עביד ובמקום איסורא כתב הרמב\"ם ז\"ל דלא אמר כלום יע\"ש ולדעתי ק\"ל עלה דאם כפי דבריו מתנת ש\"מ שנתן כל נכסיו לבנו והניח לשאר בניו לא אמר כלום שהרי אמרו הכותב כל נכסיו לאחרים והניח את בניו אין רוח חכמים נוחה הימנו ואיסורא נמי איכא כמ\"ש רשב\"ם שם ובירושלמי נמי אמרינן עליו הכתוב אומר ותהי עונותיו על עצמותיו וכ\"כ הרב מוהראנ\"ח ח\"א סי' קי\"ח ומוהרשד\"ם ז\"ל סי' יע\"ש ובהדיא כתב רבינו ז\"ל בפ\"ו מה' נחלות דש\"מ שנתן כל נכסיו לבן בין הבנים או לבת בין הבנות מתנתו מתנ' ע\"ש וא\"כ ע\"כ לומר שאף רבינו לא כתב כן אלא דוקא בנותן מתנה לגוי דאיכא איסורא דאורייתא כדנפ\"ל מלגר אשר בשעריך ובמקום איסורא דאורייתא דוקא לא תקין אבל באיסור' דרבנן הם אמרו והם אמרו וההיא דיתומים שמכרו בנכסים מועטים שכתב הר\"ן אף על גב דאיסורא דרבנן הוא התם שאני כמו שחילק הרב הנז\"ל ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..798aa27242ca0046146df52e52eb9764d435f071
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,169 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sales",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מכירה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הקרקעות כו' או בשטר או בחזק' כו'.</b> הנה מדברי התו' בפ\"ק דקי' ד\"ב ע\"ב ד\"ה א\"נ נראה דס\"ל דגוי קונה בשטר ובחזקה שכתבו בס\"ד וז\"ל וי\"ל דמההי' ליכא למידק דאיכא למימר השדה אשר קנה אברהם בחזקה או בשטר ע\"כ וראיתי להרב עצמות יוסף שם שהקש' שדבריהם סותרים למ\"ש לקמן ד\"ס ד\"ה אמר קרא וז\"ל הא דלא מייתי קרא דכתיב גבי עפרון משום דדילמא ה\"מ מנכרי דכל קנינו בכסף וכן כתב בדי\"ד ד\"ה הואיל משם רבינו תם דאפי' בקרקעות גוי אינו קונה בשטר ולע\"ד נראה דלק\"מ דודאי לפום קושטא דמלתא דקרקע נקנה בכסף מקר' דשדות בכסף יקנו אית לן למימר ודאי דכיון דקנין שטר לא אשכחן אלא בישראל כדכתיב ואקח את ספר המקנ' וכן חזקה נמי ילפינן לה מקרא דושבו בעריכם כו' וההוא בישראל כתי' משא\"כ בגוי דלא אשכחן בקר' אלא קנין כסף גרידא אמנם מ\"ש התוס' כאן היינו אי לאו קרא דשדות בכסף יקנו הו\"א דלעולם קנין כסף לא מהני מידי בין בגוי בין בישראל וקרא דהשדה אשר קנה אברהם הו\"א דמיירי בשטר ובחזקה דאשכחן קרא בהדיא דמיקני בהו בישראל ה\"נ גבי גוי מהני אבל כסף דלא אשכחן קרא מהיכא תיתי לן לומר ועוד נראה לומר דודאי תוס' דידן ס\"ל דגוי אינו קונה אלא בכסף כמ\"ש לקמן ומ\"ש דאיכא למימר השדה אשר קנה בשטר ובחזקה לאו למימרא דבשטר וחזקה גריד' קונה אלא דהתם למאי דבעי תלמודא לאוכחי דכסף אקרי קנין מקר' דהשדה אשר קנה אהא כתבו דאי מקר' דהשדה כו' הו\"א דאע\"ג דקני לי' גוי בכסף לענין שלא יחזור בו אפי\"ה לשון קנין לא מיקרי אלא בכתב לי' שטרא או החזיק בקרקע ואכתי כסף גרידא דאקרי קנין מנ\"ל להכי מייתי קרא דשדות בכסף יקנו דכסף גריד' אקרי קנין מיהו ק\"ל לתי' ז\"ל דאכתי אמאי לא מייתי מקר' דכתיב ויקן יעקב את חלקת השדה במאה קשיטה הרי דקרי ליה קנין בכסף וביאושע נמי כתיב השדה אשר קנה יעקב מאת חמור אבי שכם במאה קשיטה ולע\"ד נראה לתרץ קו' התוס' דשמעתין ודלקמן דף כ\"ז דמש\"ה מייתי מקר' דשדות בכסף יקנו משום דתלמודא בעי לאוכוחי דכסף אקרי קנין ואפי' בפרוטה גריד' כמ\"ש הטור ח\"מ סי' ק\"ץ דקרקע נקנה בפרוטה ולכן אי מקרא דהשדה אשר קנה אברהם ומקרא דיעקב הו\"א דלא קנה עד דיהיב ליה כל דמי שוייו להכי מייתי מקרא דשדות בכסף יקנו דפרוטה אקרי כסף כמ\"ש התוס' לקמן ד\"ה ואשה כו' ועיין שם בתוס' בס\"ד שכתבו משם ר\"ת דחליפין קונה בגוי וצ\"ע דמ\"ש בשטר דס\"ל לר\"ת דאינו קונה בגוי וה\"ט כמ\"ש התוס' פרק ח\"ה דנ\"ד ע\"ב ד\"ה גוי בס\"ד וז\"ל ושטר ודאי לא קנה בגוי משום דישראל גופיה לא קנה בשטר אלא מס' המקנה וההוא בישראל כתיב וא\"כ גבי חליפין נמי נימא כיון דלא קנה אלא מקרא דשלף איש נעלו וההוא בישראל כתיב וצ\"ע כעת:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר </b>\n<b> לחבירו תן מנה כו'.</b> כתב ה\"ה בקדושין פ\"ק ואמרינן בתר הכי כו' וכן לענין ממונא עיין ברש\"י שם שכתב וז\"ל הנך שמעתא דרבא דילפינן קדושין מדין ערב כו' וכתב עליו הר\"ן וז\"ל ולפיכך לא פירש דקאי נמי אהילך מנה ותקנה לך שדי באדם חשוב דסמיכ' להך מימרא טפי משום דבקדושין גופייהו ספוקי מספ\"ל לרבא כו' אבל לדידן שכן באדם חשוב מקודשת משמע דה\"ה לענין ממונא וכן דעת ר\"ח ז\"ל שכתב והילך מנה ויהיו לך נכסי ואמר דההיא הנאה מיחשבא בכלי דיהביה הקונה למקנ' ולפ\"ז אף מטלטלי קנה ולא תטעה בדבריו לומר כו' אלא כך דעתו דההיא הנאה דאדם חשוב חשיבא כנותן חליפין וכדמים כו' יע\"ש והנה המתבאר מדבריו הוא דלענין ממונא הא דקני ליה היינו באדם חשוב וכמ\"ש בראש דבריו ולפיכך לא פירש דקאי נמי אהילך מנה כו' באדם חשוב כו' אבל באדם שאינו חשוב ודאי דלא קני לי' דומיא דאשה וק\"ל טוב' שהרי הר\"ן ז\"ל לעיל סמוך ונראה הוקשה לו אהא דשמעתין מהא דאמרינן בפרק הזהב לוי אמר קונין בכליו של מקנה משום דבההיא הנאה דמקבל מיניה מתנה גמר ומקנה ורב אמר בכליו של קונה דוקא והשתא ללוי קשי' דהכא אמרינן דוקא באדם חשוב ודאיכא הנאה אבל בשאר אינשי לא ואלו לוי קאמר דבכולהו אינשי קונין בכליו של מקנה ולרב נמי קשי' דמשמע דאפי' באדם חשוב אין קונין אלא בכליו של קונה ותי' דלוי ס\"ל דנהי דבכ\"ע איכא למימר בההיא הנאה דמקבל מיני' מתנה גמר ומקנה אפי' אדם שאינו חשוב ההיא הנאה לא שויה פרוטה וא\"ה לגבי שאר קנינים מהני מדין חליפין הא קי\"ל קונין בכלי אפי' אינו שו\"פ אבל גבי אשה דבפחות משו\"פ לא מקניא נפשה משו\"ה לא מהני אלא באדם חשוב דשו\"פ ולרב נמי ל\"ק דכי אמרינן דאדם חשוב מיקרי הנאה הנ\"מ במקבל מתנה גמורה כו' אבל ע\"מ להחזיר אין הנותן מתחשב בשביל כן את\"ד יע\"ש והשתא ק\"ט דא\"כ משמע ודאי דלענין ממונא כל האומר הילך מנה ותקנה לך שדי אפי' באדם שאינו חשוב מיקנא קני דכיון דבשאר אינשי נמי איכא הנאה אע\"ג דאותה הנאה לא חשיבא פרוטה בשאר אינשי אפי\"ה לקני מדין חליפין דמה\"ט ס\"ל להר\"ן ז\"ל דאפי' במטלטלים קנה וליכא למימר דע\"כ לא אמרה הר\"ן ז\"ל אלא אליבה דלוי דאיהו ס\"ל דאפי' בשאר אינשי איכא הנאה אבל לדידן דקי\"ל כרב דבעי' כליו של קונה דוקא ס\"ל דבשאר אינשי לא חשיבא הנאה כלל דהא ודאי ליתא דכיון דרב אפי' באדם חשוב דאיכא הנאה ש\"פ אמרה ומטעמא דכל שהוא ע\"מ להחזיר אין הנותן מתחשב בשביל כך א\"כ מנין לנו לומר דרב פליג נמי אדלוי בהא ואדרבא מסתברא ודאי לומר דבהא לא פליג אדלוי דאפושי פלוגתא לא מפשינן וא\"כ הי\"ל להר\"ן ז\"ל ליישב דברי רש\"י באופן זה דמה שלא פי' דקאי נמי אהילך מנה ותקנה לך שדי באדם חשוב משום דגבי ממונא לא בעינן אדם חשוב כמ\"ש וצ\"ע: ודע שהרמב\"ן ז\"ל חולק על דברי ר\"ח בזה וס\"ל דבמטלטלין הילך מנה ותקנ' לך שדי לא קנה משום דההיא הנאה חשיבא כחליפין אלא למעות וכסף שקונין באשה ובקרקע ועיין בחדושי הרשב\"א ויש לתמוה עליו שהרי לוי קאמר קונין בכליו של מקנה מטעמא דמההיא הנאה דמקבל מיני' מתנה ומשמע ודאי דלוי אפי' במטלטלים אמרה דסתמא קאמר הרי דההיא הנא' חשיבא כחליפין וצ\"ע כעת ועיין בקונט' מוצל מאש אשר בספר רב יוסף סימן ט\"ז מה שנסתפק בזה ואשתמיט מיני' דברי הר\"ן והרמב\"ן הללו ועיין בספר מחנה אפרים סי' ה' ודוק והרי\"ף ז\"ל השמיט מימרא הלזו דרבא וכבר תמה עליו הר\"ן ז\"ל בזה ומוהרנ\"ח ז\"ל הובאו דבריו במרן החביב ז\"ל ח\"מ סי' ק\"ץ בהגה' ב\"י אות ה' צלל במים אדירים יישב דבריו ואין תי' עולה כהוגן דאכתי ק' למה שהשמיט מימרא דרבא דאיתא בפ' בתרא דע\"ה בהדיא האומר תן מנה לפלוני ויהיו נכסי קנוים לך קנה מדין ערב וכמו שתמה עליו מרן החבי\"ב ז\"ל יע\"ש ולעד\"ן דס\"ל להרי\"ף ז\"ל דמימרא דרבא דקאמר וכן לענין ממונא לא קאי אלא אתן מנה ויהיו נכסי קנוים לך וכמו שכתב הר\"ן ליישב דעת ר' וס\"ל ז\"ל דלא קי\"ל בהא כותיה דרבא משום דחזינן לסתמא דש\"ס דלית לי' הא דרבא מהא דגרסי' לקמן דכ\"ו דבעינן למפשט דלא בעינן צבורין בתוכו מהא דתניא מעשה באדם אחד שחלה בירושלים כו' שהיו לו מטלטלים הרבה ובקש ליתנם במתנה א\"ל אין לו תקנה עד שיקנם ע\"ג קרקע מה עשה הלך ולקח בית רובע כו' ואי אמרת בעינן צבורין טפח על טפח למאי חזיא ומשנינן הב\"ע לדמי ה\"נ מסתברא דאי ס\"ד מאה צאן ממש ליקנינהו ניהליה בחליפין ואלא מאי לדמי ליקנינהי ניהליה במשיכ' אלא דליתיה למקבל מתנה ה\"נ דליתיה למקבל מתנה ונזכינהו ניהליה אגב אחר לא סמכא דעתיה סבר שמיט ואכיל להו כו' יע\"ש וכך היא גי' התוס' ורוב מן המפ' שם ומבואר הוא דלפי גי' זו לא קאי ה\"נ מסתברא לפי המסקנא אלא דלעולם איכא למימר דמאה צאן ממש היו לו יע\"ש בתוס' והשתא קשה לפי גירסא זו דאכתי אמאי לא פריך תלמודא דע\"כ לדמי דאי מאה צאן ממש אכתי היכי קאמרי אין לו תקנה עד שיקנם ע\"ג קרקע הא אכתי איתיה בתקנתא שיאמר למקבל מתנה תן זוז לפ' ויהיו ק' צאן קנוים לך דאע\"ג דליתי' למקבל מתנה מ\"מ איתיה בתקנתא שיודע להם ע\"י כתב או ע\"י שליח אלא משמע דס\"ל לתלמוד' דכגון דא לא מהני לענין ממונא ואיברא ודאי דיש מקום לדוחה לדחות דמה שלא אמרו תקנה זו משום דשמא הי' מתירא שמא ימות ביני ביני קודם שיודע הדבר למקבל מתנה ומש\"ה אמרו לו שאין לו תקנה עד שיקנם ע\"ג קרקע תיכף ומיד אלא דמ\"מ נראה דקו' הלזו ק\"ט למ\"ש הרשב\"א שם בחי' וז\"ל ויש מרבותינו שפירשו ונקנינהו ניהליה על ידי אחר בחליפין לא סמכה דעתיה שאינו רוצה לשתף יד אחר בדבר שהוא מתירא אם יהיה לו שייכות בנכסים אגב אקנאה בחליפין דילמא שמיט ואכיל להו והקרקע שקנה סמוך למקבלי מתנה הי' והן בעצמם החזיקו בשדה כדי לקנות אגבן הצאן והחביות שבכאן יע\"ש והשתא קשה דאמאי הוצרכו רבנן לתקנתא הלזו דטריחא מילתא טובא לילך וליקח קרקע סמוך למקבלי מתנה ושיחזיקו הם בעצמם וטפי הי\"ל לומר תקנתא דתן מנה לפ' דקילא טובא ואי משום חשש שמא ימות הא איהו לא חייש לכך דהן עוד היום איכא למיחש בתקנתא זו שימות קודם שיודיע למקבלי מתנה כדי שיחזיקו בקרקע וא\"כ מאי קאמרי אין לו תקנה כו' אלא משמע ודאי דסתמא דש\"ס לא ס\"ל הא דרבא ומש\"ה דחאה הרי\"ף מהלכה משום דהוא גורס כגירסת התוס' וכפי' יש מרבותינו שכתב הרשב\"א ז\"ל כנ\"ל נכון:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המקנה </b>\n<b> קרקע ומטלטלין כאחד כיון שקנה קרקע כו'.</b> דין קנין אגב כתבו התוס' ז\"ל פ\"ק דב\"ק די\"ב ד\"ה אנא מתנית' ידענא משם ר\"י דהוה מדרבנן וקרא דערים בצורות אסמכת' בעלמא והוכיחו כן מדאמרינן התם דמטלטלין נקנין עם הקרקע ואינן נקנין עם העבדים מטעמ' דעבד' כמטלטלי דמי ואלו הי' קנין אגב מדאורי' הא במילי דאורייתא קי\"ל בכל דוכתא לענין אונאה ושבוע' דעבדא כמקרקעי דמי וכן הוא דעת הרא\"ש שם וכן כתב רשב\"ם ז\"ל פרק יש נוחלין יע\"ש וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל בתשובה עיין בהרב כנה\"ג ז\"ל ח\"מ סימן ר\"ב בהגהת ב\"י אות ד' ואולם מדברי התוספות שכתבו בפרק הגוזל ומאכיל דק\"ד ע\"ב ד\"ה אגב אסיפא נראה שיש להוכיח דס\"ל דקנין אגב מדאוריי' ממ\"ש שם בס\"ד וז\"ל וההיא דפ' הזהב גבי הי' עומד בגורן דפריך וליקני לי' אגב ארעא ומשני דלית לי' ארעא התם מדאורייתא בעי' דאית לי' ארעא דאי לית ליה לא היו קרויים מעותיו מדאורייתא שיוכל לפדות בהן פירות מע\"ב כו' יע\"ש אשר נראה מדבריהם דס\"ל דקנין הודאה הוה מדרבנן ומש\"ה גבי מע\"ב לא פריך בגמרא דלודי דיש לו קרקע וניקננהו ניהליה אגב קרקע משום דבעינן שהיו מעותיו מדאורייתא ואי ס\"ל דקנין אגב מדרבנן ק' דהיכי פריך התם בהזהב וליקני ליה אגב ארע' הא קנין אגב מדרבנן ולא מהני לענין מע\"ב אלא מבואר דס\"ל דקנין אגב מדאורייתא א) וכן הוא דעת הריטב\"א ז\"ל שכתב בחידושיו פ' קמא דקדושין וז\"ל ובב\"ק מוכח קצת דאין דין אגב מן התורה אלא מדרבנן ומש\"ה אין מטלטלין נקנין אגב עבדים אע\"פ שהם קרקעות מן התור' ומיהו לאו ראי' גמורה היא דאיכא למימר דאגב דאורייתא ואפ\"ה אין מטלטלין נקנין אגב עבדים משום דהוו מקרקעי דניידי ובעינן דומיא דערים בצורות וזה הוא דעת מורי נר\"ו א\"ד יע\"ש והנה מה שדחה לההיא דב\"ק דה\"ט משום דהוי מקרקעי דניידי דבריו תמוהים אצלי דהתם פליגי בה תרי לישני דאמרינן התם א\"ר איקא דכ\"ע עבד' כמקרקעי דמי והא דתני קנה שפיר והא דתניא לא קנה בעינן קרקע דומיא דערים דלא ניידי א\"ד א\"ר איקא דכ\"ע עבדי כמטלטלי דמי והא דתניא לא קנה שפיר והא דתניא קנה בעודן עליו והשתא להא לישנא דקאמר' דטעמא דברייתא דקתני החזיק בעבדים לא קנה מטלטלין הוא משום דעבדא כמטלטלי דמי ולא ס\"ל לטעמא דהוה לי' כמקרקעי דניידי תיקשי דהא בכל התורה כולה עבדים כקרקעות וא\"כ עכ\"ל דלענין אגב דרבנן וליכא למימר דס\"ל להריטב\"א ז\"ל דלהך לישנא ודאי ע\"כ דקנין אגב דרבנן מיהו לאידך לישנא דס\"ל דטעמא דהחזיק בעבדים לא קנה מטלטלין משום דהוי מקרקעי דניידי איכא למימר דס\"ל דקנין אגב דאורייתא דהא ודאי ליתא דכיון דללישנא בתרא ע\"כ דס\"ל דקנין אגב דרבנן מי הכניסו לאפושי פלוגתא כיון דלא אשכחן דפליגי וצ\"ע. ויש לי לדקדק לדעת הסוברים דקנין אגב דרבנן מהא דפרכינן פ' יש נוחלין דקכ\"ו א\"ל ר\"נ בר יצחק לרבה בשלמא לר\"י כו' אלא לרבנן יכיר ל\"ל בצריך היכרא למאי הלכתא למיתב ליה פי שנים לא יהא אלא אחר אלו בעי למיתב ליה במתנה מי לא יהיב לי' ל\"צ כו' ולר\"מ דאמר אדם מקנה דשב\"ל יכיר ל\"ל בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס והשתא קשה דבפשיטות הו\"ל לשנויי דיכיר אצטריך להיכא שהיו לו מעות בעין במד\"הי דלא מצי לאקנויינהו אלא בקנין אגב דאי בחליפין אין מטבע נקנה בחליפין ובשטר אין מטלטלין נקנין בשטר ובמשיכה ליתנהו גבי' ובקנין אגב אינו אלא מדרבנן אלא מוכח דקנין אגב מדאורייתא ועיין בס' בתי כהונה למורינו הרב ז\"ל חלק בית ועד סי' ד' וסי' ה' שמתוך דבריו יש מן הישוב לקושיא זו יע\"ש ברור ודוק:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> אי </b> משום הא לא אירי' דהא רבינו עצמו שם עיונו פ\"ח מהל' לולב הל' יו\"ד על דברי תוס' אלו מה בכך אי הוי קנין דרבנן סוף כל סוף הוי קנין ויכול לפדות בו וכמו שהאריך בהאי כללא וגם האריך בכלל הזה הרב מל\"מ פ' ז' מהל' תרומות עיש\"ה וגם אנחנו בעניותינו ת\"ל הערנו מזה בכמה מקומות ואומר אני דכמו כן שאמרינן בפסחים (ח' א') בפירש\"י ור\"ת שם וכן כתב הרא\"ש ועיין באה\"ע סי' כ\"ח ובב\"ש שם דאם מקדש את האשה בחמץ נוקשה קודם שש שעות מקודשת כיון דהוי תרתי דרבנן אבל אם מקדש אותה בחמץ דרבנן משש שעות ולמעלה או בחמץ דאורייתא קודם שש שעות אינה מקודשת ה\"נ אמרינן איפכא בהאי כללא אי הוי תרתי דרבנן אינו מביא לידי דאורייתא ואף אי בחד דרבנן נקטיה כהאי כללא ולפ\"ז הכי כונת התוס' דלכך לא שייך אודיתא כיון דאודיתא רק מדרבנן והתם מדאורייתא בעינן דאית ליה ארעא כו' דאל\"כ אין פדוי והיינו טעמא כאשר הערנו כיון דאי תרתי דרבנן לא אמרינן כן ואם אין הקרקע מדאורייתא קניא לו אין יכול לפדות באגב קרקע והיינו טעמא גופיה כיון דקנין אגב הוא רק קנין דרבנן וא\"כ אם אין הקרקע גופא קנויה לו מדאורייתא הוי תרתי דרבנן. ובהך סברא בארתי נמי כונת התוס' סוכה (ל\"ה א') ד\"ה לפי שאין דכתבו וז\"ל וא\"ת אתרוג של ערלה תיפוק ליה כו' ואפשר דאפילו מדאורייתא הוי בשרפה יע\"ש ורבינו פ\"ח מהל' לולב הל' א' עומד בביאורם שם ורוצה להוציא דלכך סיימו ואפשר דאפילו מדאורייתא הוי בשרפה דאי מדרבנן לא הוי מכתת שיעוריה ויוציא עייש\"ה באורך ואולם לפי אשר יעדנו ל\"ק דהנה רבינו עצמו הרגיש שם נמי דקשיא על הש\"ס בין למ\"ד משום היתר אכילה בין למ\"ד משום היתר ממון הא תרומת פירות הוי רק דרבנן עייש\"ה. ולפי דברינו דהוא עצמו כונת התוס' דס\"ל נמי כהאי צדדא דאף אי הוי רק איסור דרבנן שייך ביה כתותי מכתת שיעורי' ואינו יוצא מדאורייתא אלא הכי ס\"ל דזהו דוקא אי הוי דגן תירוש ויצהר דתרומה דאורייתא אבל גבי תרומת פירות דעיקר התרומה הוי רק דרבנן אי הוי נמי אמרינן דדין שרפה גביה הוי רק דרבנן לא הוי קשיא כלל והא תוס' שם נמי קושייתם שם על תרומה טמאה שכן סיימו וכן נמי תרומה טמאה מצותו בשרפה ולכך הקדימו שבשניהן הוי דאורייתא ואפשר דמשום ערלה גופיה הקדימו לזה דהא התנא דמתני' בזמן הזה איירי כאשר כלל לן הרב בעל תי\"ט דתנא דידן ובזמן הזה קא סתם למתניתין ובזמן הזה הרי כתב המ\"ל פ\"ח מהל' מאכלות אסורות הל' י\"א דערלה בזמן הזה הוא רק דרבנן למ\"ד ערלה בח\"ל הלכתא מדינא וא\"כ גופא הערלה הוי רק דרבנן ואי שרפתן נמי דרבנן הוי תרתי דרבנן ולא אמרינן כתותי מכתת שעורי' דאינו יוצא בו מדאורייתא. וכמו כן אמרתי דבזה יש לדחות קושית תוס' כתובות (פ\"ו א') דהקשו על מאי דאמרינן בקדושין (מ\"ז ב') ר\"מ אית ליה דשמואל ואכתי קשיא אמאי אינה סמכה דעתה הא צריך לשלם מצד דיני דגרמי דהנה יעוין בסי' שפ\"ח בדברי הרב ש\"ך שם באורך דהביא חבל נביאים מתנבאים דעיקר דיני דגרמי הוי רק חיוב דרבנן ולכאורה לפ\"ז ל\"ק קושית תוס' דמה בכך אי חייב מצד דיני דגרמי ואפ\"ה אינה מקודשת כיון דאינו חייב מדאורייתא וצריכין שתהי' מקודשת מ\"הת ולפ\"ז לא הוי רק מקודשת מדרבנן ואולם באמת הא העלה הרב ב\"ש באה\"ע סי' ק\"ח דאמרינן בכה\"ג מקודשת מדאורייתא כגון גבי גזל דיאוש כדי ל\"ק אלא מדרבנן ואפ\"ה מקודשת מדאורייתא ועיין במ\"ל פ\"ה מהל' אישות (ובעניותינו פ\"ה מה' אישות) גבי שביעית בזמן הזה אמנם הנה הרמב\"ן בקדושין (נ\"ב ב) הוכיח דע\"כ מכירות שטרות דאורייתא דאי מכירות שטרות דרבנן קשיא הכא אמאי אמר ר\"מ גבי שט\"ח דמקודשת הא לא זכי בה אלא מדרבנן והובא דבריו בדברי רבינו פ\"ח מהל' לולב ה\"י דרבינו דוחה שם דבריו בהאי כללא וכתב דמה בכך דאפילו אי הוי רק קנין דרבנן אפ\"ה מקודשת מדאורייתא דמ\"ש מההיא סבתא עייש\"ה בדבריו ולפ\"ז נדחה קושית תוס' בכתובות הנזכרת דלכך אמר הש\"ס דר\"מ לית ליה דשמואל דאי אית ליה דשמואל אינה מקודשת דהא עיקר קנין שטרות הוא דרבנן ואי יכול למחול ולא יתחייב אלא מצד דיני דגרמי הוי תרתי דרבנן ובתרתי דרבנן אינה מקודשת מדאורייתא. ובהתוכחי בענינים האלה עם קצת לומדי תורה שמעתי מפי ידידי החריף המופלא הרב מוהר\"ר שמואל ליב קודרש נר\"ו דבר נכון בגוף הכלל והוא שגם הוא הביא ראיה מהא דאמרינן גיטין (נ\"ה ב) אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דלחייב עליה כרת עייש\"ה אלמא חזינן דבר שהקנוהו לו רבנן יכול להקדיש מה\"ת וחייב עליו כרת והנה המ\"ל פ\"ז מהל' תרומות הביא כמה ראיות להיפך והוא מש\"ס חולין (כ\"ז ב) דקאמר הש\"ס אין שחיטה לעוף מה\"ת ופריך הש\"ס מהשוחט ונתנבלה בידו כו' דפטור מלכסות כו' ואי אמרת אין שחיטה לעוף מה\"ת לבעי כסוי הרי חזינן דאע\"ג דמדרבנן צריך שחיטה והרי נתנבלה אפ\"ה בעי כיסוי כיון דמה\"ת לא מבעי שחיטה ועוד ראיה מפסחים (ל\"ה א) דאמרינן שם דמאי לא חזיא ליה כו' ועיין עוד שם מכמה מקומות בש\"ס ופוסקים (וחד ראיה הביא שם מדברי הרמב\"ם פ\"א מהל' גניבה מהא דאמר שם הרמב\"ם דלכך חייב דו\"ה לפי שחולין שנשחטו בעזרה דרבנן הרי חזינן דאי חולין שנשחטו בעזרה פטור מדו\"ה ואמאי חייב אי הוי דרבנן סוף כל סוף הוי חולין בעזרה עייש\"ה במ\"ל ובאמת כן הוא דברי הש\"ס ב\"ק (ע\"ב א) כדקאמר שם הש\"ס לימא קסבר ר' יוחנן חולין שנשחטו בעזרה ל\"ד כו' וכן קאמר הש\"ס נמי לעיל (ע\"א ב) אלא למ\"ד דרבנן אמאי פטרי רבנן הרי חזינן דאיסור דרבנן לא פטר דו\"ה וכל זה בכלל ראיות המ\"ל מדברי הרמב\"ם מהל' גניבה ואטו הרב מ\"ל כי רוכלא לחשוב וליזל והמ\"ל רמז לחכם ודי לחכמים ברמיזא) לכן יצא הרב מוהרש\"ל נר\"ו לדון בדבר חדש כיון דרבא בגיטין (נ\"ה ב) לא הוכיח סברתו כי אם מכח הקושיא בברייתא דואם שחטן בחוץ כו' והקושיא אינה כי אם למ\"ד יאוש כדי ל\"ק אבל אי אמרינן יאוש כדי קנה מוכח הא סברא דאוקמי' רבנן ברשותיה כדי לחייבו כרת והנה אי יאוש קני מה\"ת או מדרבנן ספוקי מספקא ליה לרבה ב\"ק (ס\"ו א) וכן רבא סותר את עצמו שם וכן דעת הרמב\"ם לפסוק כרבה דהוי ספק ואזלינן הכא לחומרא והכא לחומרא וכן דעת היש\"ש בב\"ק דהרמב\"ם פסק יאוש כדי שקונה לחומרא ואינו קונה לקולא ועיין בטור ח\"מ סי' שנ\"ג שכ' ונראה לא\"א הרא\"ש ז\"ל כיון דרבה מספקא ליה אי קני מדאורייתא כו' צריכה גט מספק ועיין בספר גט פשוט אה\"ע סי' ק\"ג סק\"ו ובדברי רבינו המחבר סוף הל' לולב. ומעתה אף בהא מלתא אזלינן לחומרא ולא לקולא לחומרא אמרינן מדרבנן נעשה דאורייתא אבל לא לקולא והביא ידידי המהרש\"ל נר\"ו ראיה לזה מתוס' שבועות (נ\"א א) ד\"ה ורבנן הוא דפסלוהו עייש\"ה דכתב ממש דומה לזה ולפ\"ז א\"כ סתירת הכל בגיטין הוי לחומרא אמרינן אוקמיה רבנן ברשותיה לפטור מדו\"ה הוי קולא לא אמרינן לפטור מכיסוי לא אמרינן בפסחים גבי דמאי הוא לחומרא אמרינן מדרבנן נעשה דאורייתא וכן הוא ממש בכל המקומות דוק ותשכח. ועוד האריך מוהרש\"ל בהאי דאמרו (כ' א) אמר ר\"ח יכילנא למיפסל כולא גיטא כו' ואמר רבא מ\"ט כו' דלמא אקנויי אקני ליה רבנן כו' ופירש\"י והפקר ב\"ד הפקר דמתנגד לכאורה להאי כלל אמנם תיקנו ע\"פ מה שאמרינן שם כ' ע\"ב וכ\"א ריש ע\"א ותירץ בזה כמה קושיות שנתקשו בהו תוס' והרשב\"א והר\"ן שם אלא שאין פה המקום לאסוף: ובמה שעומד הרב לדייק אי קנין אגב רק דרבנן א\"כ מאי פריך הש\"ס יכיר ל\"ל דלמא איירי בכה\"ג שיש לו מעות במדה\"י ואיך יקנה אותו הא אין מטבע נקנה בחליפין וקנין אגב אינו אלא מדרבנן ונראה לי לומר דאין ראיה דהנה הובא ברמ\"א ח\"מ סי' ר\"ג שלשה דעות נובעים מדברי המרדכי פ' מי שמת דאם הקנה לו מעות ומטלטלין י\"א שקנה הכל ואע\"ג דאין מטבע נקנה בחליפין הכא שאני דמגו דחייל אמטלטלין חייל נמי אמטבע וא\"כ ה\"נ הא יכול להקנות לו מטלטלין ומעות ביחד וכי בגברא ערטילאי עסקינן דאין לו זולת המעות במדה\"י ואע\"ג דהמרדכי תולה הדין בהאי דאמרינן פ' מי שמת (קנ\"ה א) אי את וחמור קונה ולמ\"ד קונה מחצה ה\"נ דאין מטבע נקנית בחליפין אפילו עם מטלטלין ביחד והלא ר\"נ הוא המ\"ד דסובר קנה מחצה והלא הכא הוא ר\"נ דאמר ליה לרבא בשלמא לר\"י כו' אלא לרבנן יכיר ל\"ל. ואולם הלא כתבו תוס' סוף פ' כל הגט דסתם ר\"נ הוא ר\"נ בר יעקב ולא ר\"נ בר יצחק והכא הוא ר\"נ בר יצחק דמצי סובר קני את וחמור קנה כולה וק\"ל:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> בהך דיכיר דאצטריך היכי שהי' לו מעות בעין עיין שו\"ת אא\"ז הח\"צ ז\"ל ס' ט\"ז וגם במחכ\"ת נעלם ממנו דברי התוס' בכתובות דף כ\"ה ד\"ה שבידו:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> ראובן שמכר מטלטלין כו'.</b> עיין בהשגת הראב\"ד ובמ\"ש בזה באורך פ\"ג מהל' אישות הלכה כ\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היו </b>\n<b> עומדין שלשתן כו'.</b> כתב מרן הכ\"מ בענין אם יכול למחול אחר שקנה במעמד שלשתן נחלקו הפוסקים כו' עיין בתוספות פרק האיש מקדש דמ\"ח ד\"ה כי אמר רב שכתבו וז\"ל וא\"ת אמאי ל\"ק כו' אלא מדלא קאמר הכי ש\"מ דאפי' שמואל מודה דהמקנה במע\"ג ומחל אינו מחול ע\"ש והתוספות בפ\"ק דגיטין די\"ג ע\"ב ד\"ה תנהו לפ' אחר שהוכיחו מסוגיא דהאיש מקדש דבמע\"ג אינו יכול למחול הקשה מההיא דספ\"ק דמציעא גבי מצא שובר דפריך בזמן שהאשה מודה אמאי יחזיר לבעל ניחוש דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ומשני ש\"מ איתיה לדשמואל והשתא ניחוש דילמא מכרה במע\"ג דאינה יכולה למחול ותירץ יע\"ש: וראיתי להרב נת\"מ דמ\"ב ע\"א שתמה על דבריהם וז\"ל ומשמע מדבריהם דאם היינו אומרים דגם במע\"ג יכול למחול לא הוה ק\"ל מידי וזה תימא דלכ\"ע איכא לאקשויי הך קושיא אליבא דאביי דמשני התם אפי' תימה ליתיה לדשמואל הב\"ע בששטר כתובה יוצא מתחת ידה דליכא למיחש תו דדילמא זבנה כו' השתא אכתי ניחוש דילמא הקנה גוף הממון במע\"ג בפני עדים והשטר נשאר בידה וכשיפרע הבעל השטר ללוקח מוציא השטר מודה יע\"ש מה שתירץ ושוב לא הונח לו לדעת הבה\"ת והניח בצ\"ע. ולע\"ד נראה דלק\"מ דכונת דבריהם מבוארים דאם היינו אומרים דבמע\"ג יכול למחול לק\"מ מההיא דפ\"ק דמציעא אליבא דאביי דאכתי ניחוש דילמא הקנה גוף הממון במע\"ג משום דאיכא למימר דבמע\"ג כ\"ע מודו דיכול למחול ושמואל לא אתא לאשמועינן אלא דוקא במוכר שט\"ח בכתיבה ומסירה ואהא אתא אביי למימר דאפי' תימא דליתיה לדשמואל במוכר שט\"ח כדינו בכתיבה ומסירה הב\"ע כו' אבל במע\"ג אפילו אביי מודה דיכול למחול כיון דקנין גרוע הוא דשוינהו רבנן הלכתא בלא טעמא כדאמרינן בפ\"ק דגיטין הבו דלא להוסיף עלה ובהכי מדוקדקים דברי התוספות והרא\"ש פ\"ק דגיטין וספ\"ק דמציעא כשהביאו ראיה מסוגיא דהאיש מקדש דבמע\"ג אינו יכול למחול כתבו וז\"ל ולא מסיק דכ\"ע אית להו ההוא דר\"ה והכא באשה סמכה דעתה פליגי גם הרב התרומות סוף שער כ\"ח כתב ג\"כ כלשון הזה ומדלא ק\"ל בפשיטות דאמאי לא מסיק דפליגי בדשמואל כדמסיק לעיל במלוה בשטר משמע דס\"ל דאי מהא לא ארייא דאיכא למימר דבמע\"ג פשיטא ליה לתלמודא דלכ\"ע יכול למחול ועיין בהרב ח\"ה פ\"ק דגיטין ואף שהתוספות פרק הא\"מ כתבו דאמאי ל\"ק דקא מפלגי בדשמואל מ\"מ כבר כתבו בתר הכי א\"נ סברי כשמואל ובסמכה דעתה פליגי ואפשר שהוצרכו לא\"נ משום דאיכא לדחויי כמ\"ש כנ\"ל פשוט. עוד הקשה התוספות במקומות הנזכר לפי שיטתם מההיא דאמרינן בפרק החובל העבד והאשה פגיעתן רעה הם שחבלו באחרים פטורים ופריך אמאי תזבן לכתובתה בטובת הנאה ותיתב ליה ומשני כל לגבי בעל אחולי מחלה והשתא אכתי תזבן במע\"ג ותירץ דבכתובה לא תקינו מע\"ג והרא\"ש ז\"ל בפרק החובל תירץ עוד דהבעל לא ירצה להיות במעמד להפסיד לאשתו יע\"ש ולכאורה נראה שיש לדקדק עליו שהרי התוספות פ\"ק דגיטין כתבו וז\"ל ואע\"ג דהבעל לא יתרצה הא פרישית דאפי' בע\"כ קני יע\"ש וא\"כ מאחר שהרא\"ש ז\"ל הכריח כדעת ריב\"א ור\"ת ז\"ל דמע\"ג קני אפי' בע\"כ של לוה א\"כ איך תירץ הכא בהחובל דהבעל לא ירצה אמנם נראה דלק\"מ דאע\"ג דס\"ל להרא\"ש דאפילו בע\"כ קנה היינו דוקא כשנמצאו יחד אבל לכופו שימצא שם פנים בפנים כולי האי ודאי לא כפינן וזה מדוקדק בדבריו שכתב כולי האי ודאי לא כפינן ושוב ראיתי להר\"ב גד\"ת דק\"ל ע\"א שתמה על דברי התוספות דפ\"ק דגיטין שכתבנו מטעמא דכתיבנא והביא ראיה מההיא דאיסור גיורא דקאמר רבא אי דמע\"ג אי שלחו לי לא אזילנא יע\"ש ולדעת התוספות נראה ליישב דס\"ל דאע\"ג דמההיא דרבא מוכח דאינו מחויב לבא במעמדם להמצא שם פנים בפנים התם שאני דלא היה שם סרך מצוה בדבר אבל הכא גבי מלוה כיון דאיכא מצוה דפריעת בע\"ח מצוה ולהציל את העשוק מיד עושקו כפינן ליה להמצא שם כנ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר </b>\n<b> זכו בשדה זו כו'.</b> מ\"ש ה\"ה ונ\"ל דמתוך דברי רבינו המחבר שהוא מפרשה בשלא קנו מידו אלא שמא עשאן לזכות כו' וז\"ש והחזיק הזוכה לו בקרקע כו' הן דברים סתומים והר\"ב ל\"מ ז\"ל כתב שכונתו על מה שהקשה הנ\"י על מימרא זו דרב דאמר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה דהא קי\"ל דבאתרא דכתבי שטרא לא קנה עד שיכתוב את השטר ותירץ בתירוץ הב' דהתם איירי בבא לקנות בקנין כסף והכא איירי בשזכה בחזקה שהחזיקו בתוכה גמר ומקנה יע\"ש וז\"ש ה\"ה שהוא מפרשה בשלא קנו מידו והחזיק הזוכה כו' כלומר דמיירי הכא בבא לקנות בקנין חזקה א\"ד יע\"ש ואין דבריו נראין דבפ\"א מה' אלו דין ב' כתב ה\"ה וז\"ל ודע שהמפרשים נחלקו חזקה במקום שכותבים את השטר אם היא קונה לבדה ויש מי שכתב דקונה כו' ולפי דברי הרב ז\"ל הי\"ל לה\"ה לומר וכן דעת רבינו דבחזקה קונה כמנהגו הטוב בכל המקומות ותו קשה לפי דעתו למה זה הוצרך היה לומר דמיירי בשלא קנו מידו הא כיון שרבינו ז\"ל מפרשה בקנין חזקה שפיר מצינן לאוקומא מימרא זו בכל גוונא בין בקנו מידו בין בשלא קנו מידו והנראה אצלי בכונת ה\"ה שדקדק מדברי רבינו ז\"ל שכתב והחזיק הזוכה לו בקרקע דע\"כ מפרשא לה בשלא קנו מידו דאי קנו מידו חזקה למה לי ומדלא כתב רבינו דין זה בשקנו מידו ולא החזיק והכי היל\"ל והחזיק השוכר או שקנו מיד' משמע דס\"ל דבקנו מידו אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד ואפי' מוחה בפי' כותבין לו בע\"כ וכדעת הרשב\"א ז\"ל שם בחידושיו זה הנ\"ל אמיתות דבריו: ודע שמוהר\"ר בצלאל סי' ז' הכריח שדעת רבינו כדעת המפ' דבחזקה קנה אפי' באתרא דכתיבי שטרא ממה שהביא דין זה דחוזר בשטר בה' מכירה והריטב\"א ז\"ל הוקשה לו לפי שיטתו מהא דחוזר בשטר דאי מיירי באתרא דלא כתבו שטרא אדתני סיפא ע\"מ שכתבו את השטר חוזר בזה ובזה ליפלוג וליתני בדידיה בין אתרא דכתבי שטרא לאתרא דלא כתבי שטרא ומכח זה פירשה דמיירי במתנה דבמתנה ודאי קנאה מיד וכיון שרבינו ז\"ל מפרשה במכר מבואר דס\"ל שלא כדעת הריטב\"א א\"ד יע\"ש: ותמהני על דבריו שהרי הרמב\"ן ז\"ל מכת הסוברים דבחזקה קונה אפילו באתרא דכתבי שטרא ומבואר מדברי הרמב\"ן ז\"ל פ' הספינה דע\"ז שהוא מפרש מימרא זו במכר ומה שהכריח הריטב\"א ז\"ל מדתני סיפא ע\"מ כו' ולא מפליג בדידה גופה ס\"ל להרמב\"ן ז\"ל דאין זה הכרח דאיכא למימר דרבותא אשמועינן דתנאי דמתנה מוכר להנאת הלוקח חשוב תנאי כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שאנסוהו למכור עד שמכר לפיכך אם מסר מודעה כו'.</b> בפרק חזקת הבתים דמ\"ח אר\"ה הלכתא תלוהו וזבין זביניה זביני מ\"ט אגב אונסא דזוזי גמר ומקנה וה\"מ היכא דלא מסר מודעה אבל מסר מודעה לאו זביניה זבינא וכתב הטור ז\"ל סי' ר\"ה וז\"ל ודוקא באונסא דאתי ליה מאחרינא אותו מבטל המקח אבל אונס דאתי ליה מנפשיה כגון מי שמוכר מפני שהוא דחוק למעות אפי' מסר מודעה זביניה זבינא ומרן הבית יוסף כתב עליו וז\"ל כ\"כ בעל העיטור וכתבתיו בסמוך ואע\"פי שכ\"כ לפי פי' בכגון מעשה דפרדסא וי\"מ בענין אחר לא בשביל זה נאמר שחלוקים עליו בזה והא מילתא דסברא היא דאל\"כ כל אדם ימכור כו' אלא דלהעיטור סברא זו כתובה בתלמוד ולשאר המפ' אינה כתובה מרוב פשיטותא א\"ד יע\"ש ולא זכיתי להבין דבריו ז\"ל דאמאי הוצרך להביא עצות מרחוק לזה ממ\"ש ב\"הע מההיא דפרדסא עד שמכח זה הוצרך לומר דלהעיטור סברא זו כתובה בתלמוד ולשאר המפ' גינה כתובה והלא לכל הפי' הנאמרים בההיא דפרדסא דין זה מפורש יוצא מההוא דפ' חזקת הבתים דגרסינן התם אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב ביה אנן ידענא באונסא דפלניא לאו מודעא היא ופי' רשב\"ם ידענא באונסא דפ' שאונס גמור יש לו ומכירים אנו איזה אונס אי לא כתיב הכי אלא סתמא כתבו פ' אמר לנו שנאנס לאו מודעה ופרכינן מודעה דמאי אי דגיטא ודמתנתא גלויי מילתא בעלמא הוא ופי' רשב\"ם ז\"ל דכיון דמודיע לסהדי דהאי גט שאני נותן לאשתי אונס אני בו וכן המתנה כו' אע\"ג דלא ידעי אונסא דיליה הרי הגט והמתנה בטלים דכיון דאינו מקבל ממון אם איתא דניחא ליה ליתן מדעתו ל\"ל למסור מודעה ואי לא ניחא לי' ל\"ל ליתן גט ומתנה אלא ודאי נאנס במתנ' זו ולא דמי לזביניה דהתם צריך לפרש דאיכא למימר דסתם מוכר לא ברצונו הוא מוכר אלא משום חסרון מעות ואיכא למימר דמסר מודעה דקסבר כשיהיו לי מעות מפיקנא מודעה ויחזור שדה שלי והדר פרכינן ואי דזביניה והאמר רבא לא כתבינן מודעה אזביניה ופי' רשב\"ם ולפיכך לא הויא מודעה עד שיכירו העדים באונסו ואיכא למימר דלא אניס אלא השתא למעות הוא צריך ולמחר לכשיזדמנו לו מעות יחזור בו ולפיכך מסר מודעה כדי לבטל המקח הרי מבואר בהדיא דבמודעה דזביניה טעמא דבעינן שיאמרו העדים אנן ידעינן ביה באונסא דפלני' היא משום דתלינן דמחמת חסרון כיס הוא מוכר ולפיכך מסר מודעה דלכשיהיו לו מעות יבטל המקח ואם איתא דאפי' באונסא דאתי לי' מנפשיה כל שמסר מודעא המודעא מבטל המקח א\"כ אפי' לא כתיב ביה הכרנו באונסו אמאי קאמרי נהרדעי דלאו מודעא היא הא אפי' נימא דמחמת חסרון כיס מכר כל שמסר מודעא המקח בטל וכן כי קאמר בגמ' אי לזביניה והאמר רבא כו' אדפריך מההיא דרבא ליפרוך בפשיטות דאמאי צריך שידעו באונסו וכן ראיתי בשיטה מקובצת כ\"י שכתב משם מוהר\"י ן' מיגאש ז\"ל דין זה שכתב הטור דבאונס דמנפשיה אפי' מסר מודעא המקח קיים והביא ראייה מההיא דנהרדעי שכתבנו ומבואר שם שהר\"י ן' מיגאש ז\"ל מפרש ההיא דפרדסא שלא כפי' העיטור ז\"ל ואפי\"ה כתב שדין זה מפורש מההיא דנהרדעי ודברי מרן ז\"ל צ\"ע: ודע דכל זה אינו אלא במכר ומטעמא דאגב אונסיה דזוזי גמר ומקני אמנם במתנה נרא' דמודעתו מודעא ואפי' באונס דאתי מנפשי' דלא חשיבא אונס אפ\"ה כל שמסר מודעא חשיב אונס ול\"מ לדעת רבינו והרשב\"א והר\"ן ז\"ל שכתב מרן הב\"י דס\"ל דהא דאמרי' בגמ' אי בגיט' ומתנתא גלויי מלתא בעלמא הוא שלא כפי' רשב\"ם ז\"ל אלא כל שמסר מודעא וגלה דעתו שאינו נותן מתנה זו בנפש חפצה אפי' אם יתברר הדבר שאותה מודעה שמסר בפני עדים דברי שקר הן ולא הי' אניס כלל אפי\"ה מודעתו מודעא אלא אפי' לדעת רשב\"ם ז\"ל דס\"ל דבעינן מסירת מודעא מחמת אונס אלא דלא בעינן שידעו העדים באונסו ואם נתברר הדבר שלא הי' בו אונס כלל אין מודעתו מודעא מ\"מ נרא' ודאי דס\"ל דלא בעינן אונס גמור דהיינו תלויה ויהיב אלא אפי' תלה מודעתו באונס דאתי לי' מנפשי' וכיוצא דלא חשיבא אונס מצד עצמו אפ\"ה המודעא מבטל המתנ' כל דאיכא אונס קצת וזה מבואר ממ\"ש רשב\"ם דה\"ט דלא בעינן בגיט' ומתנתא שידעו העדים באונסו דכיון שאינו מקבל ממון במתנה זו אם איתא דניחא לי' ליתן מדעתו למה מסר מודעא ואי לא ניחא לי' נ\"ל ליתן אלא ודאי נאנס והלכך א\"צ לפרש אונסו ואם איתא דס\"ל לרשב\"ם ז\"ל דגבי מתנה נמי בעינן אונס גמור אבל אונס דאתי לי' מנפשי' לא חשיבא אונס לבטל המתנ' ואפי' במסר מודעא אם כן אמאי אין צריך לפרש אכתי ניחוש שמא מחמת אונס דמנפשי' וכיוצא הוא נותן מתנה זו דלא חשיבא אונס כלל אלא ודאי משמע דאפי' אונס דאתי לי' מנפשיה חשיבא אונס כל דאיכא מסירת מודעא וכן ראיתי להריב\"ש ז\"ל סי' רל\"ב שכתב כן בהדיא והביא ראי' לזה מהא דאמרי' פרק ח\"ה האי מתנה טמירת' לא קנה אמר רבא והויא מודעא לחבירתה כו' דההוא גברא דאזל לקדושי ההיא אתתא א\"ל אי יהבת לי לכלהו נכסי הוינא לך ואי לא לא הוינא לך אזל למיכתב לכולהו נכסי אתא בריה קשישא אמר לי' וההוא גברא מה תהא עליה א\"ל לסהדי זולו איטמרו אתו לקמיה דרבא אמר להם לא מר קנה ולא מר קנה ולא היא התם מוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתב לי' כו' והדבר מבואר דאונס זה אונסא דאתי לי' מנפשיה הוא שאם ירצה יכוף את יצרו ולא ישאנה ואעפ\"כ מבטל אותה מתנת הבן הקדומה והויא לי' מודעא מחמת אונס גרוע כזה א\"ד ע\"ש אלא שאני תמיה עליו אמאי הוצרך להביא עצות מרחוק לזה מההיא דמתנה טמירתא דאין ראי' משם אלא לפירוש הר\"י ן' מיגאש ז\"ל אבל לפי פירוש ר\"ח ז\"ל שפי' שם אין ראיה כמ\"ש מוהרח\"ש ז\"ל בקונטריס המודעא והלא ממקומו הוא מוכרח דאם איתא א\"כ אמאי לא בעינן בגיטא ומתנתא שידעו באונסו הא אע\"ג דעכ\"ל דמחמת אונס נתן מתנה זו דאי לא ניחא לי' ליתן לא יתן כמ\"ש רשב\"ם אכתי נחוש שמא מחמת אונס דמנפשיה וכיוצא הוא נותן מתנה זו ומהיותר תימא על מוהרח\"ש ז\"ל שכתב דלפי פי' ר\"ח ז\"ל אע\"ג דאין ראיה משם מ\"מ הסברא נכונה היא ולא נמצא חולק עליו והלא הדבר מוכרח לכל הפי' כמ\"ש וכמו כן אני תמיה על הר\"ב פמ\"א ז\"ל ח\"ב סימן ב' שכתב על מעשה שהי' בראובן שמסר מודעא לומר שהי' אנוס בפשר דבר אשר עשה מסיבה שהיה מתירא אם יחבוש אותו בבית האסורים שיראו הגוים וירצו לגבות חובם תחילה או לעשות קוראמ\"ה והשיב הרב ז\"ל דמודעא זו מגן שויה משום דאונס זה לא בא למלוה מצד הלוה אלא שהמלוה מתפחד מעצמו שמא ישמעו הגוים ויעשו קוראמ\"ה וכיון שכן הו\"ל אונס מנפשיה דלא הוי אונס ואין לומר דבמתנה באונס כל דהו מהני דהא גט הוי כמתנה וכתב הרשב\"ץ הביאו מרן הב\"י א\"ה סי' קל\"ד דאונסים שהם מחמתיה אינם פוסלים בגט וראי' מדאמרינן בגמרא שאני אונסא דנפשיה מאונס' דאחרינא את\"ד יע\"ש ואתמהא שהרי כל שמסר מודעא אע\"ג דאונס דמנפשיה הוא מודעתו מודעא לכ\"ע וכמ\"ש הריב\"ש והכריח כן מההיא דמתנה טמירתא דאע\"ג דאונס דמנפשיה הוא אפ\"ה חשיבא מתנה טמירתא מודעא לחבירתה וא\"כ בנדון שלו שמסר שמעון מודעא על הפשרה מה יושיענו טעם זה דהוי אונס דמנפשיה ומה שהביא ראיה מדברי הרשב\"ץ ז\"ל אינו ענין לזה כלל שאף הרשב\"ץ לא כ\"כ אלא בדלא מוסר מודעא ומשום גט מעושה ועיין בתשו' מוה' ברוך אנגי\"ל ז\"ל ס\"ב וכנראה דאשתמיט מיניה תשובת הריב\"ש הלזו גם מ\"ש עוד הרב הנזכר סמוך ונראה וז\"ל איברא דבר מן דין מידי פלוגתא לא נפקא שהרי כתב הרשב\"א ז\"ל פרק השולח דאפי' תלה מודעתו באונס ידוע ונמצא שאותו אונס לא הי' מעולם אפי\"ה הגט בטל שהרי יש כאן גלוי דעת שאם אינו אונס בכך למה הוא מגרש אלא ודאי אנוס הוא אלא שמתירא לגלות אונסו ותולה אותו בדבר אחר הרי דאפי' ידעינן דהאונס הוא שקר תלינן באיש אחר ובטלה המתנ' ה\"נ איכא למימר אף שתלה באונס דמנפשי' דאינו אונס כיון שגלה דעתו שאינו מרצונו תלינן באונס אחר ואינו רוצה לגלותו דלב יודע מרת נפשו א\"ד יע\"ש ויש לתמוה עליו איך אישתמיט מיניה מ\"ש מוהר\"ש חיון ז\"ל סימן ו' והרב ז\"ל עצמו הביא תשו' הלזו שם באותו סי' דדוקא כשתלה מודעתו בדבר א' ונמצא שקר אמרינן ודאי שזה אנוס הי' אלא שרצה לכסות האונס ותלה בדבר אחר ומטעמ' דאם איתא שאינו אנוס בכך למה מגרש אבל כשתלה מודע' בדבר א' ונמצא שאותו הדבר לא הי' אונס אמרינן ודאי שזה האיש חשב בדעתו שאותו הדבר הי' נקרא אונס ועכשיו שאנו רואים שאינו אונס הגט כשר דהשתא ליכא טעמא דאם לא הי' אנוס לא היה מגרש שהרי גלה דעתו שמחמת אותו האונס הוא מגרש והוא חילוק נאה וראוים הדברים למי שאמרן וא\"כ מעתה נדון הרב פמ\"א ז\"ל (דוכתא) בורכא ואיך כתב שלדעת הרשב\"א אע\"ג דתלה מודעתו באונס דמנפשי' תלינן באונס אחר כי על כל אלה דבריו צל\"ע:<br><b> הכלל </b> העולה ממ\"ש דגבי מתנה כל שמסר מודע' אפילו באונס דמנפשיה מודעתו מודעא לכ\"ע ואפי' לדעת רשב\"ם ז\"ל וגדול' מזאת מצאתי למוהראנ\"ח ח\"א סי' ס\"ב שכתב שם היות שסברא זו דאונס דמנפשיה לא חשי' אונס מוחזקת למוסכמת ושגורה בפי כל החכמים והחילוק עצמו נמצא בגמ' גבי ההיא דתלוה וזבין מ\"מ המדקדק בדבר ימצא שבמחלוקת היא שנויה דלפי פי' ר\"ח שכתב הטור בסי' רמ\"ב דהא דלא קנתה אשה לאו משום מתנה קמייתא דחשיב מודעא לחבירת' דההיא לא חשיבא מודעא כלל אלא משום דמוכח מילתא דאנוס היה ואפי' בלא מודעא לא קנה הרי דאע\"ג דההוא אונס דמנפשיה הוא אפי\"ה ס\"ל לר\"ח ז\"ל דלא קנה והא דקאמר ודילמא אונסא דמנפשיה שאני אינו הכרח דלא אמרה אלא בלשון דילמא ולפי המסקנ' אינו מוכרח א\"ד ז\"ל אלא שאני תמיה עליה במ\"ש שלדעת ר\"ח הא דאמרינן ודילמא אונס' דמנפשיה שאני דחויא בעלמ' היא ולא קאי לפי המסקנא דמי הכריחו לזה שהרי איכא למימר דע\"כ ל\"ק תלמודא דאונס דמנפשיה לאו שמיה אונס אלא דוקא גבי זביני משום דאיכא טעמא דאגב אונסא דזוזי והילכך אפי' מסר מודעא לא מהני אבל גבי מתנה ה\"נ דאפי' אונס דמנפשיה חשיב אונס וזה מוכרח שהרי הטור בסי' ר\"ה כתב דין זה דאונס דמנפשיה לאו שמיה אונס בפשיטות בלי חולק ואלו בסימן רמ\"ב הביא סברת ר\"ח דס\"ל דאונס דמנפשי' חשיב אונס לבטל המתנה וכן מבואר ג\"כ בשי' מקובצת כ\"י דגבי ההיא דמתנה טמירתא הביא שם משם ר\"י ן' מיגאש ז\"ל שפי' בפי' ב' כפי' ר\"ח וכתב וז\"ל ולהאי פירושא נקטינן מינה דמאן דכתב לחבריה מתנה ומוכח' מילתא דמחמת אונס הוא דכתב' דאע\"ג דאונס דמנפשי' הוא ההיא מתנה לאו כלום היא ולא צריך למיסר מודעא והדבר צ\"ע ע\"כ ואלו גבי ההיא דתלויה וזבין כתבם בשם הר\"י ן' מיגאש וז\"ל אבל אונסא דמנפשי' אע\"ג דמסר מודעא זביני' זביני והיינו דאמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסא דפלניא לאו מודעא היא ואמרינן ודילמא אונסא דנפשיה שאני אלמא כל אונסא דמנפשי' קנה והילכך לאו מודעא היא עכ\"ל הרי מבואר דאע\"ג דגבי מתנה מספ\"ל מילתא אי אונסא דמנפשיה חשיב אונס אפ\"ה בזבינ' פשיט' ליה מילתא טובא דלא שמה אונס מכח ההיא דאמרינן ודילמא אונסא דמנפשיה שאני דס\"ל דקושטא דמילתא היא ולא בדרך דחיה כמ\"ש הרב ז\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וכל </b>\n<b> אסמכתא אינה קונה שהרי לא גמר בלבו כו'.</b> עיין במרן הב\"י ח\"מ סימן ר\"ן שהקש' על דין זה מהא דתנן פ' מי שמת האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה נקבה יטול מאתים ילדה זכר יטול מנה ואמאי הא כל דאי אסמכתא היא והאריך ביישוב קו' זו ובס\"ד כתב משם הרשב\"א בתשו' דלא אמרי' אסמכתא אלא כל שהוא בדרך קנס יע\"ש. וראיתי להרב זקן שמואל שהק' דמאי ק\"ל ממתני' דאם ילדה אשתי זכר כו' הרי אמרי' בגמ' שם המזכ' לעובר לא קנה וא\"ת משנתינו דעתו של אדם קרוב' אצל בנו ופי' רשב\"ם קרוב' אצל בנו וגמר ומקני בכל לבו אבל לעובר אחר לא וא\"כ ה\"נ נימא לענין אסמכתא דאע\"ג דבעלמא לא קנה משום דסמכה דעתיה ולא קנה גבי בנו קנה מטעמא דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ולע\"ד לק\"מ שהרי טעמא דדעתו של אדם קרוב' אצ\"ב ר\"י הוא דקאמר לה התם אמנם ר\"ה ס\"ל דהמזכ' לעובר אפי' בנו לא קנה ואותבינן עלה ממתני' דאמר ר\"ה משנתינו איני יודע מי שנאה והשתא אליבא דר\"ה דלית ליה טעמא דדעתו של אדם קרובה אצל בנו תי' לי' מתני' בלא\"ה דהו\"ל אסמכתא וכי פרכינן בגמ' ולימא ליה בשילדה ומשני לה משמע דאי הוי קתני שילדה הוי ניחא לי' מתני' שפיר ואמאי הא אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא וכן נמי ק' לר\"ן דס\"ל דהמזכה לעובר אם אמר עד שתלד קנה ומוקי למתניתין בהכי וכן רב ששת דס\"ל דהמזכה לעובר דעלמא קנה לית לי' טעמ' דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ותו דלעיל מיניה מייתי התם תלמודא ברייתא דקתני המבשרני במה מיפטר רחמה של אשתי אם זכר יטול מנה כו' ילדה זכר נוטל מנה והתם ליכא טעמא דדעתו של אדם קרובה אצל בנו וזה פשוט:<br><b> כתב </b> הר\"ב לחם רב בתשו' סי' רכ\"ה על ראובן שהתנה עם אשתו בשעת נשואין שלא יוכל לישא אשה אחרת עליה בתוך עשר שנים שמלבד הנדונייא חייב ליתן לה ט\"ז אלפים לבניה כתב הרב ז\"ל שפטור ראובן בקנס זה מטעם אסמכתא כפי כלל זה שכתב הרשב\"א ז\"ל דכל שהוא בדרך קנס הוי אסמכתא וא\"כ ה\"נ דרך קנס הוא שחייב עצמו בדבר שאינו חייב יע\"ש באורך והר\"ב מש\"ל ז\"ל כתב עלי' וז\"ל ולי נראה דלא שייך אסמכתא בהא כיון דתנאי זה היה בשעת נשואין אפשר דאף אסמכתא מהני כי היכי דמהני דבר שאינו קצוב לדעת רבינו כמ\"ש בפרק כ\"ג מה' אישות דין י\"ז וא\"כ ה\"נ גבי אסמכתא אע\"ג דבעלמא לא קנה בנישואין קנה ואף שלדעת רבינו דבר שאינו ברשותו לא מהני כמ\"ש פ\"ו מה' זכיה ומתנה הגם דיש חולקין עליו עוד נר' דאסמכת' דומה לדבר שאינו קצוב דטעמא דכולהו הוי משום דלא סמכה דעתיה א\"ד יע\"ש ובעניותי היה נר' להביא סמך לדבריו מההיא דגרסינן פ' יש נוחלין דקל\"א על ההיא דבעי רבא התם בבריא איך כו' תא שמע דאמר לי' רב נחמן לרבי שניתן משנתכם כריב\"ב דתנן לא כתב לה בנין דכרין דיהויין ליכי מיני אינון ירתון כסף כתובתי כו' וא\"ל ר' יסבון תנן כו' א\"ל ר\"פ לאביי בין למ\"ד ירתון תנן ובין למ\"ד יסבון תנן הא אין אדם מקנה דשלב\"ל ואפילו לר\"מ דאמר אדם מקנה דבשלב\"ל הני מילי לדבר שישנו בעולם אבל לדבר שאינו בעולם לא אמר והשתא קשה אם איתא דאסמכת' לא קנייא אפילו במתנה בשעת נשואין אדפריך ר\"פ מטעם דשלב\"ל אמאי ל\"ק לי' נמי מטעם אסמכתא שהרי כתובת בנין דכרין אסמכתא היא שכך כותב לה אם תמותי בחיי ואירש כתובתיך בנין דכרין כו' בשלמא לדעת הרשב\"א ז\"ל דס\"ל דכל תנאי שאינו בדרך קנס לא הוי אסמכתא ניחא שפיר דה\"נ אינו דרך קנס אלא חפצו ורצונו הוא שאם תמות בחייו שירשו בניה את כתובתה אכן לדעת רבינו וסיעתיה דס\"ל דאפילו בשאינו דרך קנס אסמכתא לא קניא ומתני' דאם ילדה בש\"מ דוקא היא ק' אלא משמע דכל בשעת נשואין לית ביה משום אסמכתא ואת זה שמעתי מפי הקדוש החכם השלם רב ועצום כמוהר\"י אשכנזי זלה\"ה דהוי מקהי אקהתא מסוגייא הלזו לדעת החולקים על רבינו ז\"ל דס\"ל דבשעת נשואין אפילו בדשלב\"ל קנה דאם כן מאי קא ק\"ל לר\"פ בין למ\"ד ירתון כו' הא אין אדם מקנה דשלב\"ל הא כתובת בנין דכרין בשעת נשואין היא וכל בשעת נשואין אפילו דשלב\"ל קנה וליכא למימר דע\"כ לא ס\"ל ז\"ל דבשעת נשואין א\"מ דשלב\"ל אלא דוקא במקנה לאשתו דהיא איתיה בעולם אבל במקנ' למי שלא בא לעולם כההיא דכתובת בנין דכרין אפילו בשעת נשואין נמי לא מהני ולא מידי שהרי לר\"מ דס\"ל בעלמא אדם מקנה דשלב\"ל מודה הוא דאין אדם מקנה לדשלב\"ל דהא ליתא דאכתי למאי דפריך ר\"פ מעיקרא בין למ\"ד ירתון כו' ואפילו לר\"מ דאמר אדם מקנה דשלב\"ל לדשלב\"ל מי אמר מאי ואפילו לר\"מ דקאמר הא בכתובות בנין דכרין אפילו רבנן דר\"מ מודו כיון דבשעת נשואין הוא ולא הו\"ל לאקשויי אלא והא אין אדם מקנה לדשב\"ל גרידא ויש להתיישב בזה ואין כאן מקומו ומ\"מ נראה דמסוגייא הלזו יש לה סמוכות לדברי הר\"ב מש\"ל ז\"ל כמ\"ש:<br><b> האמנם </b> חזי הוי' שדברי רבינו ז\"ל עומדים מנגד וזה ממ\"ש פ' כ\"ה מהלכות מו\"ל דין ח' וז\"ל וערב וקבלן שחייבו עצמם על תנאי אע\"פ שקנו מידו לא נשתעבד כיצד כגון שא\"ל תן לו ואני אתן לך אם יהיה כך וכך כו' ובדין י\"ג כתב וז\"ל מי שלא פי' קצב הדבר שערב כגון שא\"ל כל מה שתתן תן לו ואני ערב יש מן הגאונים שהורו שאפילו הלוהו מאה אלף נשתעבד הערב בכל וירא' לי שאינו חייב כלום שכיון שאינו יודע קצב הדבר ששעבד עצמו לא סמכא דעתו והמתבאר מדברי מוהראד\"ב סימן קע\"ו ומוהריב\"ל בח\"א סי' קמ\"ה שדעת יש מן הגאונים הוא דאע\"ג דבעלמא אין אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב כדעת רבינו ז\"ל גבי ערב שאני דבההיא הנאה דמהימן לי' גמר ומשתעבד נפשיה והשתא אם איתא לדעת הרב מש\"ל ז\"ל דקנין אסמכתא ודבר שאינו קצוב שקולים הם וכל היכא דמהני דבר שאינו קצוב מהני נמי קנין אסמכתא אם כן צ\"ל שלדעת יש מן הגאונים דס\"ל דערב בדבר שאינו קצוב משתעבד ה\"נ ערב על תנאי אע\"ג דאית ביה משום אסמכתא משתעבד וכיון שכן תימא על עצמך למה זה בדין ערב על תנאי כתב רבינו ז\"ל בסתם דלא משתעבד ולא הביא שום מחלוקת ובדין י\"ג בדין ערב בדבר שאינו קצוב הביא מחלוקת הגאונים ז\"ל אלא מוכח בהדייא דדבר שאינו קצוב ואסמכתא לאו בחדא מחתא אזלי ואפילו במידי דדבר שאינו קצוב מהני אסמכתא לא מהני דגריעא טפי וזה נ\"ל ראיה שאין עליה תשובה לדברי הרב לחם רב ז\"ל ההיא דפ' יש נוחלין דפריך בין למ\"ד ירתון כו' צ\"ל דחדא מינייהו נקט וה\"ה דהוה מצי לאקשויי מטעם אסמכתא ושוב ראיתי להרב לחם רב סי' כ\"ח שנשאל על נדון כיוצא בזה על מי שנתחייב בשעת נשואין שלא יוכל לגרשה ואם יגרשנה שיחוייב לתת לה סך מה נוסף על כתובתה ועתה רוצה לגרשה ואתי עלה הרב ז\"ל לפטור את שמעון מטעם אסמכתא וכתב וז\"ל ואין לומר דמשום דהוי בשעת כניסה לחופה אין כאן אסמכתא דומה למ\"ש הרמב\"ן ז\"ל דבשעת נשואין אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב וכבר ראיתי מי שרצה לומר כן ואינו נראה בעיני וכן ראיתי להרא\"ם ז\"ל בסי' כ\"ז גבי ראובן שקדש את בת שמעון ובשעת קדושין עשו תנאי ביניהם וכתב שם דיש אסמכתא יע\"ש ומהתימא על הרב מש\"ל איך אשתמיט מיניה תשובה הלזו גם על הרב לחם רב ז\"ל יש לתמוה שכתב ס' הלזו בשם יש מי שרצה לומר דסברא זו היא מוצאת לכת הקודמין ז\"ל הנה באה תשובת הריב\"ש ז\"ל סימן שמ\"ה וז\"ל כתב הר\"י בן יחייא ז\"ל כתבו הגאונים דכל תנאי שנעש' בשעת הקדושין נקנה באמירה ואפילו שלא בא לעולם ואפילו בלשון אסמכתא כו' יע\"ש הנה מבואר שדעת יש מי שרצה לומר שכתב הרב ז\"ל היא ממש סברת הגאונים ז\"ל ואם כן תימא על הרב ז\"ל שדחה סברא הלזו מכח תשובת הרא\"ם והנרא' לי ליישב דבריו דודאי לסברת הגאונים ז\"ל דס\"ל דבשעת נשואין אדם מקנה דשלב\"ל ה\"נ דמהני אסמכתא כמ\"ש הם ז\"ל ומ\"ש הרב אינו אלא לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דדשלב\"ל לא מהני בשעת נשואין ה\"נ לא מהני אסמכת' ואהא כתב הר' ז\"ל שיש מי שרצה לומר שאף לדעת רבינו אסמכתא קני בשעת נשואין דומיא דדבר שאינו קצוב דדא ודא חדא היא והיינו דקא דחי הרב ז\"ל סברא הלזו מאותה תשו' שכתב הרא\"ם ז\"ל דבשלמא אם נאמר שדעת רבינו כי היכי דלא מהני אסמכתא ניחא שפיר מ\"ש הרא\"ם דיש שם אסמכתא דס\"ל כדעת רבינו ז\"ל אמנם לדעת יש מי שרצה לומר דס\"ל דאפילו לדעת רבינו אסמכתא מהני בשעת נשואין א\"כ דברי הרא\"ם הם דלא כמאן כנ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> האומר קנה מעכשיו אין כאן אסמכתא כלל כו'.</b> יש להסתפק בדין אסמכתא אם נאמר במתנה על תנאי דלשעבר כגון אם הלך פ' למקום פ' אתן לך כך וכך וכיוצא בזה ומה שהביאני לס' הזה מפני שחפשתי בכל המקומות שבתלמוד ולא מצאתי שהביאו דין זה אלא בתנאי דלהבא והנראה אצלי שדין זה במחלוקת הוא שנוי שלדעת רבינו וסיעתי' דסבירא להו דבמעכשיו אין בו דין אסמכתא א\"כ כל שהתנה בתנאי דלשעבר הרי הקנה לו מעכשיו שהרי מאותה שעה הוא קנוי לו אם היה אותו מעשה ואולם לדעת החולקים על רבי' וסבירא להו דאפילו במעכשיו יש בו דין אסמכתא נראה דאף בתנאי לשעבר יש בו דין אסמכתא ושוב אחר זמן רב מצאתי אחר החיפוש להר\"ב לחם רב סי' קפ\"ב שנשאל על ראובן ושמעון שהיו ביניהם הפרשיות על דבר כותל מפסיק בין שני חצירות וביררו ולקחו ביניהם ברורים ובתוך הטענות נתפשרו האנשים אשר להם הריב בפני הברורים שאם תזכר שם כותל בשיגי\"ל אשר ביד אחד מהם שיהיה הכותל שלו ואם לא תהיה שם כותל בשיג\"יל שיהיה הכותל מהאיש אשר אין לו שיג\"יל ואתי עלה הרב לבטל פשרה הלזו מטעם אסמכתא וכתב וז\"ל ואם באנו לבטלה משום דכתב הרמב\"ם פי\"א מהלכות מכירה וכל תנאים שמתנים בני אדם ביניהם לא קנה דכל האומר אם יהיה אם לא יהיה לא גמר והקנה כו' עד מ\"ש נמצא דבנ\"ד דליכא שום חד מהני דאינו בידו ולא אמר מעכשיו ולא החזיקו קודם נראה לדעתו דהוי אסמכתא גמורה ולא מהני א\"כ מצי למימר המוחזק קי\"ל כהרמב\"ם והרב ן' מיגאש שמסכים לדעתו עש\"ב הרי מבואר דס\"ל דאפי' בתנאי דלשעבר כנדון שלו יש בו דין אסמכתא אלא שמה שנר' מדברי הרב שאפי' לדעת רבינו דסבירא ליה דבמעכשיו אין בו דין אסמכתא בתנאי דלשעבר יש בו דין אסמכתא לדעתי הדבר תמוה שהרי כל תנאי דלשעבר הרי קנוי הוא לו מעכשיו וצ\"ע:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> אי אסמכתא שייך בתנאי דלשעבר וכתב דלשיטת הרמב\"ם דמעכשיו מסלק אסמכתא ה\"ה תנאי לשעבר מסלק אסמכתא. לפענ\"ד ליתא דכל הטעם דבמעכשיו לא שייך אסמכתא כתב רבינו דאילו לא גמר להקנותו לא הקנה לו מעכשיו וזה דוקא היכי שאמר מעכשיו אבל כאן לא אמר מעכשיו רק שממילא הוי כמו מעכשיו. שפיר שייך לומר בדבאמת לא גמר להקנותו שסבר שלא נתקיים התנאי כלל ואסמכתא הוא. ובזה י\"ל מ\"ש נדפס בשם הגאון מ' דוד דייטש ז\"ל שהקשה דנעלם משעה\"מ דברי הש\"ס סנהדרין כ\"ה בהך דלא יתן נזירות אלא להפלאה ושם לשעבר הוא. ולפמ\"ש א\"ל דכל טעם ספיקו של שעה\"מ משום דמעכשיו מסלק אסמכתא וה\"ה תנאי דלשעבר אבל בנזיר דבעי כי יפליא ויהי' נזיר בברור אף דהי' בתנאי דלעבר מ\"מ נזיר בברור לא הוי וי\"ל בזה קושית התוס' שהקשו שאני התם הא כתיב כי יפליא ולפמ\"ש א\"ש דבאמת בלהבא הוי אסמכתא אף בלי קרא אבל שם דהוי לשעבר לכך צריך לכתוב שם כי יפליא ודוק היטב:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חייב </b>\n<b> עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך כו'.</b> מי שנתחייב לזון את חבירו בסתם בשנה אחת נפטר מנדרו וכן קהל שפטרו את ראובן מן המס יכולין לטעון שלא פטרוהו אלא מן המס הראשון משום דיד המקבל מתנה על התחתונה כ\"כ הרא\"ש בתשו' כלל ו' סי' י\"ט ויש לי לתמוה על מוהרש\"ך ז\"ל ח\"ב סי' קמ\"ה שכתב על נדון כיוצא בזה על קהל א' שפטרו את עשרה מבני רומנייא מכל מיני מסים וארנוניות וז\"ל איני רואה מקום שיהיו רשאים יחידי הקהל לתבוע בשום זמן לתביעת שום דבר מבני רומנייא מכח הפיטור שעשו להם הקדמונים דכיון שקבלו בסתם החיוב חל לעולם והביא ראיה ממ\"ש הרא\"ש בפסקיו פ\"ג דשבועות דכל שאסר עליו פירות פ' בסתם אע\"פ שלא הזכיר לעולם מ\"מ כיון שלא קבע זמן ממילא נאסר עליו לעולם דאיזה זמן תתן לו ואתמהא דאיך אשתמיט מיניה תשו' הרא\"ש ז\"ל שכתב בהדייא דיכולים לטעון שלא פטרוהו אלא מן המס הראשון ולפי דבריו נמצאו דברי הרא\"ש שכתב בתשו' סותרים למ\"ש בפסקיו ולולי דברי הרב ז\"ל אין כאן מקום קושיא לדברי הרא\"ש מדידיה אדידיה שהרי כתב מוהראנ\"ח ח\"א סי' ק\"ך דהתם ה\"ט משום דאיזה זמן תתן לו אבל הכא גבי פיטור מסים יש להם זמן קבוע מידי שנה בשנה וכן גבי מזונות יש להם זמן קבוע משנה לשנה שכשאדם רואה ומכין צורך מזונות מכין אותם משנה לשנה וכדאמרי' בעלמא מזונותיו של אדם קצובים משנה לשנה וכפי בחינה זו י\"ל דשנה אחת קאמר דיד בעל השטר על התחתונה יע\"ש אכן לדברי מוהרש\"ך דס\"ל דאפילו בפיטור מסים לעולם משמע ק' והנראה אצלי ליישב דבריו דס\"ל דע\"כ לא כתב הרא\"ש דיכולים לטעון שלא פטרוהו אלא מן המס הראשון אלא דוקא היכא דליכא אלא דררא דממונא ואין כאן איסור שבועה בדבר בהא הוא דאמרינן כיון דיד בעל השטר על התחתונה יש לדון לשון הפיטור לכל הפחות אמנם היכא דאיכא איסור חשש שבועה בדבר בהא ודאי אמרינן דמסתמא כיון שאסר עליו בשבועה ולא קבע זמן דעתו לאוסרן עליו לעולם דאי כונתו לאוסרן עליו לזמן ידוע לא הוה מעייל איניש נפשיה בסי' איסור כיון דל' סתם משמע נמי לעולם הי\"ל לפ' דבריו שלא ליכנס בס' איסור וע\"פ זה דברי מוהרש\"ך נכונים שלא כ\"כ אלא כלפי נדון שלו שכתוב בשטר פטורין שקיימו וקבלו עליהם בגזירת נח\"ש שלא לבקש מהם שום דבר מעולי המלכות דכיון דאיכא חשש איסור שבועה בדבר אמדינן דעתייהו שדעתם היה לפטור אותם לעולם דאל\"כ הי\"ל לפרש מפני חומר שבועה שבו וזהו שדקדק מוהרש\"ך בלשונו וכתב איני רואה כו' מכח הפיטור שעשו להם הקדמונים וקיימו וקבלו עליהם בגזירת נח\"ש כו' דהיינו מטעמא דאיכא חומר שבועה בדבר כמ\"ש. ודע שהרשב\"א ז\"ל בתשובה הביאה מרן הב\"י א\"ה סימן קי\"ד חולק על דברי הרא\"ש ז\"ל שכתבנו שכתב דכל המקבל לזון את חבירו בסתם כל זמן שצריך מזונות משמע ואם כן בפיטור המס נמי דכוותא ס\"ל דלעולם משמע שהרי הרא\"ש ז\"ל השוה הנושאים ביניהם ובחדא מחתא מחתינהו וכ\"כ מוהר\"א ששון סי' מ\"ח והר\"ב פני משה ח\"א סי' ע' ומהתימא על הר\"ב פמ\"א ח\"א סי' קכ\"ג שאחר החיפוש מצא להרשב\"א בחדושי גיטין גבי ההיא דע\"מ שתניקי את בני שנסתפק בתנאי שבממון אם אמר בית זה נתון לך במתנה על מנת שתזון את בני סתם אי לעולם קאמר או הו\"ל כמפרש יום אחד ושיש לחלק דבשלמא בנדון הרשב\"א דקאי הס' אצל התנאי אמרי' דעל המקבל מתנה להביא ראיה דיום א' קאמר ולהכי מוקמינן מתנה בחזקת הנותן אבל בנדון הרא\"ש דקאי הס' בגוף המתנה על המקבל מתנה להביא ראיה דלעולם קאמר א\"ד והוא תימא שהרי במתחייב לזון את חבירו סתם דקאי הס' בגוף המתנה ואפי\"ה ס\"ל להרשב\"א דלעולם קאמר כנ\"ל:",
+                "<b>אע\"פ </b>\n<b> שקנו מידו לא נשתעבד כו'.</b> כתב הר\"ן ז\"ל בפ\"י יוחסין וז\"ל וכתב הרב דמהא שמעינן שאדם יכול לתת במתנה או להתחייב עצמו בדבר שאינו קצוב שלא כדברי הרמב\"ם שכתב שהמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא נשתעבדו ושמעתין מוכח' דאלו בעי למיתב ליה במתנה קנה כל נכסים שנפלו לו קודם גסיסה ואע\"ג דלא ידע מאי על ליה ומאי קני ליה כו' יע\"ש ויש לדקדק ממ\"ש מרן הב\"י סי' ס' וז\"ל כתב הרשב\"א בתשו' שנשאל על מי שחייב עצמו לחבירו בקנין כו' והשיב שנקרא קצי' ולא עוד אלא אפילו לא קצץ סך ידוע אלא שאמר הריני מתחייב עצמי בקנין לתת בכל שנה פירות היוצאים משדה זו וכיוצא בזה ה\"ז כקוצץ וחייב יע\"ש ועל פי תשובה זו דן הר\"ב משפט צדק ח\"ב סי' י' דהנותן מתנה חמישית מנכסיו לא גרע מהאומר הריני מחייב לתת בכל שנה מעשר פירות היוצאים בשדה זו דהוי דבר קצוב יע\"ש והשתא א\"כ מאי ק' לי' להר\"ן ז\"ל הא ה\"נ כיון דמה שנותן לו היינו פי ב' שיפלו לו אח\"כ א\"כ הו\"ל דבר קצוב דומה ממש להמתחייב עצמו לתת מעשר פירות שכתב הרשב\"א דהוי דבר קצוב ולכן נראה שהר\"ן ז\"ל חולק אתשו' הרשב\"א הלזו וס\"ל דהמתחייב לתת מעשר פירות היוצאים משדה זו חשיב דבר שאינו קצוב כיון שאינו יודע אם יוציא הרבה אם יוציא קמעא האמנ' הדבר ק' למ\"ש מוהרח\"ש ז\"ל בתשו' הובאו דבריו בס' משפט צדק סי' הנזכר שהק' על תשו' הרשב\"א הלזו ממ\"ש הרמב\"ן בתשו' הביאו הר\"ב התרומות שער ס\"ד וכתבו מרן הב\"י שם סמוך ונראה דהאומר לחבירו מדת כו\"כ חטין אני נותן לך בכל שנה ושנה דבר שאינו קצוב הוא שמא יוקרו החטין ע\"כ הרי דאע\"ג דקיצץ המדות כתב הרמב\"ן דהוי דבר שאינו קצוב ותי' דשאני נדון הרמב\"ן דנתחייב במנין קצו' ואיכא למיחש שמא יוקרו החטין אבל בנדון הרשב\"א שלא אמר לו אלא מעשר היוצא דבר קצוב מקרי דהמעשר נוטל בין יוציא הרבה בין יוציא קמעא ושבח הר\"ב משפט צדק ז\"ל תי' זה יע\"ש נראה דס\"ל דהרמב\"ן ז\"ל לא פליג אתשו' הרשב\"א ז\"ל והוא תימא שהרי הרמב\"ן ז\"ל באותה תשוב' שכתב הר\"ב התרומות הביא ראיה לסתור דעת רבינו ז\"ל דהמתחייב בדבר שאינו קצוב לא קנה מסוגיא דידן וכמ\"ש הר\"ן והשתא אי ס\"ל להרמב\"ן ז\"ל כדעת הרשב\"א מאי ק\"ל שאני הכא דכיון דמה שנותן לו היינו פי ב' מנכסיו הו\"ל דבר קצוב וצ\"ע והר\"ב בני שמואל בחי' על הטור סי' ס' ובתשו' ס\"י תי' דודאי אליבא דר\"מ כיון דס\"ל דאלימא הקנין להקנות דשלב\"ל כ\"ש אלים להקנות דבר שאין לה קצבה וכמו שנראה מדברי הריב\"ש סי' שמ\"ה במ\"ש אלא אם ירצה הרב לחלק ביניהם יע\"ש והנה לכאורה יש לדקדק עליו דאיך אפשר לומר דלר\"מ דס\"ל אדם מקנה דשלב\"ל כ\"ש דאלים להקנות דבר שאין לו קצבה שהרי מתחייב בדשלב\"ל יוכיח דאע\"ג דאדם מתחייב בדשלב\"ל אפי\"ה אין אדם מתחייב בדבר שאין לו קצבה וא\"כ היא גופה נמי נימא אליבא דר\"מ דאע\"ג דאדם מקנה דשלב\"ל אין אדם מקנה דבר שאינו קצוב האמנם הנראה ודאי שהתי' לזה ברור דבשלמא גבי דשלב\"ל דה\"ט דלא קנה משום דכיון דדבר הנקנה ליתיה בעולם לא סמכה דעתי' לאקנויינהו והילכך במתחייב עצמו בדשלב\"ל כיון דגופו איתי' בעולם וגופו הוא המתחייב ודאי דגמיר ומשעבד נפשי' משא\"כ בדבר שאין לו קצבה דהמונע הקנין הוא משום דכיון דלא נתן קצבה לדבר לא סמכה דעתי' דקונה אם כן כי מתחייב גופו לדבר שאין לו קצבה מאי הוי הרי ס\"ס דבר שאין לו קצבה הוא מתחייב אמנם לר\"מ דס\"ל דאפי' בלשון הקנאה אדם מקנה דשלב\"ל וע\"כ היינו משום דס\"ל דקונה בכל דהו סמכא דעתי' לאקנינהו א\"כ ה\"נ בדבר שאין לו קצבה נמי סמכה דעתי' לאקנויינהו וזה מוכרח לדעת הריב\"ש ז\"ל ודוק ועיין בהרב נת\"מ ז\"ל דף צ\"ו ע\"ב.<br><b> ודע </b> שכפי דברי הרב בני שמואל הללו יש ליישב השגת הראב\"ד ז\"ל פ' י\"א מהלכות מכירה שהשיג לדעת רבינו מסוגיא דפ' הנושא שהקשה מאותה משנה לר\"ל וסייעו לר\"י והיו סבורים שאינן בשטרי פסיקתא יע\"ש די\"ל דתלמודא ה\"ק דבשלמא לר\"י איכא לאוקמא למתני' בשכתב לה בשטר ולא תקשי דהו\"ל דבר שאינו קצוב דאיכא למימר דמתני' ר\"מ היא דס\"ל א\"מ דשלב\"ל ומכ\"ש דאדם מתחייב בדבר שאינו קצוב אלא לר\"ל דלא מצי לאוקמי למתני' בשנתחייב לה בשטר ובקנין דא\"כ מאי למימרא כמ\"ש רש\"י ז\"ל שם דכיון דס\"ל בעלמא דאדם מקנה דשלב\"ל מכ\"ש דבר שאינו קצוב אמנם לר\"י ניחא דמתני' מיירי שאמר לי' חייב אני לך מנה בשטר והא קמ\"ל דחייב אני לך מנה בשטר מהני ואתיא כר\"מ ודוק. אך קשה לי בדברי מוהרש\"ח ז\"ל ממ\"ש רבינו ז\"ל פי\"ג מהל' אלו דין ג' האומר לחבירו ע\"מ שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה בד\"א בסתם שאינו יודע כמה אונאה יש בו כדי שימחול כו' אבל במפרש כו' כיצד כו' ומבואר מדברי ה\"ה שם שרבינו מפרש מ\"ש בפ' הזהב אמר רבא ל\"ק הא בסתם הא במפרש שלא כפירש\"י ז\"ל שם שכתב דבסתם הוא שלא פי' לו שיש בו אונאה והוא סבר שאין בו אונא' ומפרש הוא שפירש ואמר יודע אני שיש בו אונא' ואני מוכרו ע\"מ שאין בו אונא' אלא רבינו מפרש דה\"ק אמר רבא ל\"ק כאן בסתם כאן במפרש כלומר דרב מיירי בשאמר יודע אני שיש בו אונא' ועל מנת שאין לך עלי אונא' אני מוכרו לך דכיון דלא פירש שיעור האונא' הו\"ל דבר שאינו קצוב ואין אדם מוחל דבר שאינו קצוב כמו שאינו מתחייב בדבר שאינו קצוב וכ\"כ הטור סי' רל\"ב גבי המוכר ע\"מ שאין אתה חוזר עלי מום שכתב רבינו שאם לא פירש המום שהיה בו ה\"ז חוזר דהיינו משום דלשיטתי' אזיל דאין אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב יע\"ש ומפרש הוא שפירש שיעור האונא' בהדיא כדקתני בברייתא יודע אני שאינו שוה אלא מנה כו' ועיין בהרב מקור ברוך סי' מ\"ג שכתב שמכאן יצא לו לרבינו דין זה. והשתא לפי דברי מוהרש\"ח שכתב דלר\"מ דס\"ל אדם מקנה דשלב\"ל כ\"ש דמתחייב בדבר שא\"ק א\"כ קשה דהיכא קאמר רבא דרב דאמר יש לו עליו אונא' מיירי בשלא פירש שיעור האונא' ומשום דאין אדם מוכר דשא\"ק הא רב ס\"ל בעלמא דא\"מ דבר שלב\"ל ומכ\"ש דשא\"ק לדעת מוהרש\"ח וכבר הי' אפשר ליישב לזה דודאי מימרא דרב דקאמר יש לו עליו אונאה ע\"כ מיירי בשלא פי' לו שיש בו אונא' אלא סתם ואמר ע\"מ שאין לך עלי אונא' ומש\"ה יש לו עליו אונא' דלא ידע דמחיל כפי' רש\"י אבל כל שפירש ואמר יודע אני שיש בו אונאה ועל מנת כן אני מוכרו לך אין לו עליו אונאה אליבא דרב דכיון דס\"ל דאדם מתחייב בדשא\"ק הו\"ל כאלו פי' בהדיא ואמר לו יודע אני שאינו שוה אלא מנה אלא שרבינו ז\"ל דייק ברייתא דקתני אבל במפרש מוכר שאמר ללוקח חפץ זה שאני מוכר בק\"ק יודע אני שאינו שוה אלא מנה כו' דל\"ל לברייתא לאשמעינן דינא במפרש בהדיא שיעור האונאה ולישמועינן רבותא יודע אני שיש בו אונאה סתם אלא משום דברייתא ס\"ל דאין אדם מתחייב בדשא\"ק וכרבנן דר\"מ דס\"ל דאין אדם מקנה דבר שלב\"ל משו\"ה נקט בדוקא שיעור האונא' אלא מיהו אכתי ק\"ל למ\"ש עוד הרב מוהרש\"ח ז\"ל ליישב דעת רבינו למאי דק\"ל לפי שיטתו מההיא דפרק הניזקין דקתני אין מוציאין לאכילת פירות כו' ומההיא דמה שתעלה מצודתי מכור לך דלא אמר כלום משום דאין אדם מקנה דשלב\"ל הא מה שעלתה מצודתי קנה אע\"ג דהוי דבר שאינו קצוב וכתב הרב הנזכר דע\"כ לא כתב רבינו ז\"ל דאין אדם מתחייב בדשא\"ק אלא דוקא במתחייב עצמו בלא כסף ובלא מחיר אבל כל דמטי לי' הנאה אף רבינו ז\"ל מודה דמתחייב בדשא\"ק ומשו\"ה גבי מה שעלתה מצודתי כיון דאיכא הנאת זוזי גמר ומכר ואע\"פ שרבי' ז\"ל פכ\"ב מה' מכירה כתב מה שתעלה מצודתי נתון לך ל\"ק דעיקרא במכירה איירי כמ\"ש מה שאירש מאבא מכור לך ורצה נמי ללמדינו דין זה בנתינה ולאו דוקא את\"ד ועיין בהרב מש\"ל בפ' זה מה שהקש' לתי' הרב גד\"ת ממ\"ש רבינו דין זה דמה שתעלה מצודתי גבי מתנה וכנרא' דאשתמיט מיני' דברי מוהרש\"ח ז\"ל והשתא ק' שהרי גבי אונאה כתב רבינו ז\"ל וכן לוקח שאמר למוכר חפץ זה שאני נוטל ממך יודע אני ששוה מאתים על מנת שאין לך עלי אונאה אני לוקח אין לו עליו אונאה משמע בהדיא דאפי' גבי לוקח נמי אם לא פי' לו שיעור האונא' יש לו עליו אונא' וע\"כ היינו משום דהו\"ל דשא\"ק הרי דאפי' גבי מכירה דאיכא הנאת זוזי ס\"ל לרבינו דאין אדם מתחייב בדשא\"ק שוב ראיתי להר\"ב התרומות שער ס\"ד ח\"א שהביא שם תשובת הרמב\"ן לסתור דברי רבינו ז\"ל וז\"ל וכשחזרנו על כל צדדינו לא מצאנו שדינו של הרב דין ולענין אונאה שחלקו בין בסתם בין במפרש ההיא טעמא רבה הוא משום דבסתם איכא מחילה דהא בשאר כל מקח וממכר הוא דבכל מו\"מ נמי כל א' יודע שחבירו מעלה בדמי ממכרו כמו שיוכל לעלות ורחמנא אמר לא תהוי מחילה כדי שירא' לתגר הא לענין מתנה ומחיל' כיון דמחית נפשיה להני ספקא גמר ומשעבד נפשיה א\"ד יע\"ש הנה מבואר מדבריו שהרמב\"ן ז\"ל מפרש מה שאמר רבא כאן בסתם כאן במפרש כפי' רבינו ז\"ל ואפ\"ה כתב דאין להביא ראיה לדעת רבינו דהתם שאני דגזירת הכתוב הוא דלא תיהוי מחילה שהרי בכל מו\"מ אדם יודע שחבירו מעלה בדמי ממכרו ואפי\"ה אמרה תורה דלא תיהוי מחיל' א\"כ מעתה מתרצת' שפיר מה שהקשינו לדעת מוהרש\"ח ז\"ל ולפי הנרא' אשתמיט מיני' מהר\"ב מקור ברוך ז\"ל דברי הרמב\"ן ז\"ל הללו ממ\"ש שמצא ראי' נכונ' לדעת רבינו ז\"ל ולא זכר שראי' זו של כת הקודמין היא ודחאוה בב' ידים ומכלל האמור יש ליישב מה שהקש' הרב מקור ברוך ז\"ל על הטור ז\"ל סי' רל\"ב שהביא דברי רבינו ז\"ל גבי המוכר ע\"מ שאין אתה חוזר עלי מום ה\"ז חוזר עד שיפרש המום כו' וכתב עליו הטור ז\"ל וזה נוטה לצד דבריו שכתב שאין אדם מקנה לחבירו דשא\"ק ואני כתבתי למעל' שדעת א\"א כו' והקש' עליו דלמה לא הביא הטור ז\"ל סי' רכ\"ו גבי אונאה לשון רבינו ז\"ל ויכתוב עליו דאזיל לשיטתי' ולמה זה איחר עד כה גבי מום לכתבו יע\"ש אכן כפי דברי הרמב\"ן ז\"ל שכתבנו הנה נכון דגבי אונאה אפי' למאן דס\"ל דאדם מתחייב בדשא\"ק מודה הוא דכל שלא פי' האונאה יש לו עליו אונא' דגזירת הכתוב הוא דלא תיהוי מחילה בכדי שירא' לתג' כמ\"ש הרמב\"ן אבל גבי מוכר חפץ ע\"מ שאין אתה חוזר עלי מום דליכא גזירת הכתוב משו\"ה כתב הטור ז\"ל דאזיל לשיטתי' וזה פשוט:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אלו דברים שאין להם אונאה הקרקעות כו' אפילו מכר שוה אלף בדינר כו'.</b> עיין בפרק האיש מקדש דמ\"ב בתוס' ד\"ה ה\"נ כתבו וז\"ל בקונט' גריס הא דאמרן יתר משתות בטל מקח כו' וק' לר\"ת חדא מדנקט גבי שתות אין אונאה לקרקעות נראה דביתר משתות יש להן אונאה כו' ואיכא למידק לפי גי' רש\"י מאי אשמועינן רבא הא מתני' היא בהדיא בפרק הזהב העבדים והקרקעות אין להם אונאה וי\"ל דרבא דיוקא אתא לאשמועינן דדוקא בשתות אין להם אונאה אבל ביתר משתות יש להן אונאה דאי ממתני' הוה מצינן למימר דאפילו ביטול מקח אין להם ודו\"ק: עוד כתבו שם וז\"ל מיהו ק' דמשמע הכא לפי' ר\"ת דבקרקעות לא שייך בטול מקח ובפ' הזהב כו' בטול מקח יש להם כו' יע\"ש ודבריהם צריכים ביאור דקו' זו תקשי להו בפשיטות ואף לפי גי' רש\"י ז\"ל מדר\"נ אדר\"נ דאמר בפרק המקבל אפילו זבן שוה מאה במאתן כו' וכן הקשו בפרק הזהב דנ\"ז ד\"ה אמר בפשיטות מדר\"ן אדר\"ן ובדוחק יש ליישב דס\"ל דלפי פרש\"י ל\"ק מדר\"ן אדר\"ן משום דאיכא למימר דהא דאמר ר\"ן בפרק המקבל דאפילו זבין שוה מאה במאתן אין אונאה לקרקעות היינו דוקא גבי לוקח משום דעביד איניש דזבין ארעא יותר משויה וכ\"כ רשב\"ם בפרק המוכר את הבית דס\"ו ועיי\"ש בתוס' ד\"ה ש\"מ ומ\"ש ר\"ן בפ' הזהב דביטול מקח יש להם היינו לגבי מוכר אמנם לפי' ר\"ת דגריס הכא בדרבא ביתר משתות אין אונאה לקרקעות ק\"ל שפיר משום דכיון דרבא קאי אמימרא דר\"ן דקאמר האחין שחלקו לקוחות הם כו' יתר משתות בטל מקח ואהא קאמר רבא דבקרקעות אין אונאה לקרקעות וחלוקתן קיימת משמע ודאי דאפי' גבי מוכר ס\"ל דאין להם בטול מקח דהא אחין שחלקו כל אחד ואחד הו\"ל מוכר לגבי חלק חבירו ומשו\"ה ק\"ל שפיר מדר\"ן אדר\"ן כנ\"ל : ובמה שכתבו עוד וההיא דזבן מאה במאתן אי פלגא דוקא כו' הנה הירוש' הלזו שהביאו התוס' פרק אלמנה נזונת דף צ\"ח ד\"ה אלמנה שמכרה דפריך התם בירושלמי אמתני' דקתני מכרה שוה מנה במאתים נתקבלה כתובתה ויחזור המקח ומוקי לה ר\"י התם בשהוזיל המקח ור\"ל אמר אין אונאה לקרקעות אמר ר\"י אם היה דבר מופלג יש לו אונאה כו' וכיון שכן קשה טובא דמאי מספ\"ל הכא בקדושין אי פלגא דקאמר בירושלמי דוקא או לאו דוקא אלא יותר מפלגא פורתא הא ע\"כ דפלגא דירוש' דוקא דאי יותר מפלגא אמאי מוקי לה ר\"י למתני' דפ' אלמנה נזונית בשהזיל המקח הא בלא\"ה אתי שפיר כיון דאין אונאה לקרקעות עד יותר מפלגא ומתני' קתני מכרה שוה מנה במאתים אלא משמע דאפי' בפלגא ס\"ל לר\"י דבטל מקח וכ\"כ התוס' שם משם ר\"ת בפשיטות דבפלגא יש להם בטול מקח וההיא דזבן שוה מנה במאתן דר\"ן לאו דוקא מאתים אלא פחות יע\"ש איברא שהתו' פרק הזהב כתבו משם ר\"ת וז\"ל ותי' ר\"ת דאין אונאה אפלגא אבל מפלגא ואילך מיקרי בטול מקח כו' ואם הדברים כפשטן נמצאו דבריהם ז\"ל סותרים ממ\"ש בפ' אלמנה משם ר\"ת ולכן צ\"ל דמ\"ש אבל מפלגא ואילך מפלגא ופלגא בכלל הוא דקאמרי וכ\"כ הב\"ח סי' רכ\"ו והדרישה שם ומהתימא על הרב ש\"ך סי' הנז' ס\"ק י\"ז שדחה שם דברי הדרישה וכתב שדברי התוס' בדוקא הם ושמהירוש' אין ראיה כלל דאדרבא בירוש' י\"ל דפלגא לאו דוקא והביא ראיה מדברי התוס' דקדושין דמספ\"ל מלתא ואשתמיט מיניה דברי התוס' דפרק אלמנה שכתבו משם ר\"ת בהדיא דפלגא יש להם בטול מקח וא\"כ ע\"כ צ\"ל שדברי התוס' לאו דוקא כמ\"ש גם מ\"ש דמהירושלמי אין ראיה כלל הוא תימא דאדרבא על התוס' אנו מצטערים דמספ\"ל בירושלמי אי פלגא דוקא שהרי מבואר מהירושלמי דע\"כ פלגא דוקא הוא וכמ\"ש ושוב ראיתי להרמב\"ן ז\"ל במלחמותיו פ' הזהב שתמה על הרז\"ה שכתב בשם ר\"ח דמופלג שאמרו בירושלמי הוא יותר מפלגא וכתב עליו שח\"ו לא אמרה ר\"ח מעולם ובעל המאור הזה סמך על הירושלמי בשמיעה בלא ראיה שאלו היה רואה אותו בגמ' שלו לא היה מפרש כן כו' עד ומדמוקמינן בשהוקר המקח ומסייעינן לר\"ל ש\"מ לר\"י שוה מנה במאתים בטול מקח הוא יע\"ש הרי מבואר מ\"ש ולכן העיקר כמ\"ש הב\"ח והדרישה ודלא כהש\"ך ודברי התוס' דקדושין צ\"ע ודעת הרי\"ף ורבינו דאין אונאה לקרקעות אפילו מכר שוה אלף בדינר כמ\"ש הטור סי' הנז' וראיתי להדרישה שם שכתב שהקדים הטור סברת רבינו לס' הרי\"ף משום דבדברי הרי\"ף י\"ל שגם הוא סובר כר\"ת דאין להם בטול מקח עד פלגא אבל כיון דמצינו להרמב\"ן שכתב בפי' אפי' שוה אלף בדינר יש לפרש סתמיות דבריו כותיה דמסתמא בשיטת רבו אמרה עכ\"ד והן דברי' תמוהים שהרי ממה שהביא הרי\"ף ראיה מההי' דאמרינן בריש קמא דבר השוה לכל כסף ומאי ניהו קרקעות דאין להם אונאה כו' מבואר דס\"ל להרי\"ף כדעת רבינו דאל\"כ אלא דס\"ל דיותר מפלגא יש להם אונאה א\"כ מאי ראיה מייתי לדחות דעת הסוברים דבפלגא יש להם אונאה כיון דלדידיה נמי ע\"כ צ\"ל דשוה כל כסף לאו דוקא וזה ברור:"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל </b>\n<b> שליח שטעה בכ\"ש כו'.</b> כתב ה\"ה מימרא בר\"פ הא\"מ אבל שליח מצי א\"ל כו' הנה הר\"ן שם הקשה מהא דגרסינן בר\"פ גט פשוט ההיא אתתא דיהבה ליה זוזי לההוא גברא למזבן לה ארעא אזל זבן לה שלא באחריות אתא לקמיה דר\"נ א\"ל זיל את וזבנה שלא באחריות והדר זבנה ניהלה באחריות ואמאי מחייבינן לשליח בהכי נימא דליהוי בטל מקח כי הכא ותי' דהתם השליח לקח סתם ואין למוכר דין ודברים אלא עמו כו' ולפיכך צריך לפרוע דמים למוכר והאשה ג\"כ יכולה היא לומר תן לי מעותי דלתקוני שדרתיך ור\"ן ה\"ק ליה אם חפצה היא בקרקע קבל עליך אחריות אבל לא שיוכל לכפותה בכך וכך הוא דעת הרמב\"ם פ\"א ופ\"ב מה' שלוחין לחלק בין הודיעו שהוא שליח לקונה בסתם א\"ד יע\"ש וראיתי למוהר\"א ששון סי' קל\"א שהקשה וז\"ל אבל ק\"ל עלייהו דהנך רבוותא דכיון שכתב הר\"ן דבההיא דגט פשוט מכריחין את השליח לקיים המקח אם תרצה האשה אבל אין מכריחין את האשה לקנות הקרקע אלא התם איירי בחפצה דוקא וכן נראה מדברי הרמב\"ם ז\"ל כמו שכתב מרן הבית יוסף ז\"ל סימן קפ\"ב אם כן אמאי אצטריכי הנך רבוותא להך תירוץ דשאני בין סתם למפרש הרי בהך תירוץ לחודא סגי דשאני התם בההיא עובדא דגט פשוט שהאשה היתה רוצה וכמו שתירץ הראב\"ד ז\"ל בהשגותיו פ\"א מה' הנזכר יע\"ש עכת\"ק יע\"ש שהניחו בצ\"ע והנה מה שהבין הרב ז\"ל בדעת הר\"ן דמכריחין את השליח לקיים המקח אם תרצ' האשה זה לא פורש בדברי הר\"ן כי אפשר לומר שהר\"ן לא כתב אלא שאם האש' אינה חפצה בקרקע שאין השליח יכול לכפותה לקיים המקח ויכתוב לו אחריות משום שהיא יכולה לומר שהיא רוצה באחריות המוכר יותר משלו ולעולם דס\"ל נמי דאם אין השליח רוצ' לקיים המקח שאין האש' יכולה לכפותו וכן ראיתי בס' תומת ישרים סי' ס\"ט שכתב וז\"ל ולא נתברר בדברי הר\"ן מה דין השליח עם המשלח משום דלדידיה תלה הדבר במה שרצתה האש' ולא ידענו אם יהי' זה בנתרצ' השליח ג\"כ או אפילו בלא נתרצ' השליח וכבר הוכחתי בס' על הנסים שלי שאין סברתו סברת הראב\"ד עכ\"ל יע\"ש וכ\"כ הב\"ח ז\"ל בסי' הנזכר שלדעת הר\"ן ז\"ל אין כופין את השליח לקיים המקח ע\"ש האמנם נרא' לי שדברי מוהר\"ש ז\"ל עיקר ממ\"ש הר\"ן ז\"ל בפ' אלמנ' נזונית אההיא דאמרינן והא מר הוא דאמר אין אונא' לקרקעות כתב וז\"ל ר\"ן גופיה אמר בפ' המקבל גבי דינא דבר מצרא דאי זבין שוה מנה במאתים אין אונא' לקרקעות ואם ירצה המצרן להוציא מן הלוקח משום דינא דבר מצרא אינו יכול לומר אתה שלוחי ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי ולא אשלם אלא כמו שהוא שוה אלא ישלם כל המאתים כו' ומשני ה\"מ בע\"ה דלוקח דהתם הוי כמו בע\"ה שאינו מתכוין לשנות אלא לצורך עצמו אבל שליח גמור מצי אמ\"ל לתקוני שדרתיך כו' ע\"ש הרי מבואר דס\"ל להר\"ן דבשליח גמור מצי למימר לתקוני שדרתיך וכופין את השליח ואינו משלם מה ששוה ועיין בס' מחנ' אפרים הלכות שלוחין סי' ב' ולעיקר קו' מוהרא\"ש לע\"ד אחר המחיל' נרא' דלק\"מ דס\"ל להר\"ן ורבינו דדוקא בלא הודיעו שהמקח קיים אצל השליח עם המוכר בהא הוא דכפינן ליה לשליח לקיים המקח עם המשלח מטעמא שכתב הואיל וקנה במעותיו שכיון שהמקח קנוי לו עכ\"פ עם המוכר אף אם לא ירצ' המשלח לקיים המקח משו\"ה כופין אותו לשליח לקיים עם המשלח כיון שקנ' במעותיו והשליח ג\"כ אינו מפסיד כלום אם ימכרנו למשלח באחריות שהרי אף אם ישאר בידו ויפרע המעות למשלח אם יבא ב\"ח ויטרפנ' הוא מפסיד המעות מה שאין כן בהודיעו שהוא שליח כיון שהשליח יכול לבטל המקח עם המוכר לא כפינן ליה לשליח לקיים המקח עם המשלח ושיכתוב לה אחריות שהרי ליכא טעמא דהואיל וקנה במעותיו שכתב רבינו כי השליח רוצ' לבטל המקח עם המוכר וליתן לה המעות שנתנה לו ונמצא א\"כ השליח מפסיד אם יקיים המקח ויכתוב לה אחריות וכל כי האי ודאי ס\"ל ז\"ל דלא כפינן לשליח להפסיד מביתו ואם כן משום הכי יש להעמיד ההוא דג\"פ בשלא הודיעו כנ\"ל פשוט עוד הקשה הרב הנזכר על מ\"ש הראב\"ד ז\"ל בהשגות פ\"א מה' שלוחין הלכה ג' וז\"ל ובעל החבור הזה חילק בין שליח שהודיעו שהוא שליח לשליח סתם ולדבריו אפשר כי מעש' דר\"ן סתם היה עכ\"ד שאיך כתב שהדבר אפשר והרי נרא' שהוא מוכרח שהרי בפ\"א ד\"ה הנזכר הביא מעשה דר\"ן ואם איתא שהרמב\"ם מפרש לה בהודיעו א\"כ איך כתב שהשליח לוקח אותה וחוזר ומוכרה הרי לדעתו ז\"ל המקח בטל בין שלשתן שהרי כתב בפ\"ב השליח שמכר או שקנה והודיעו שהוא שליח בדבר זה לפ' אע\"פי שמשך או שהמשיך ונמצא שעבר על דעת משלחו בטל המקח ומחזיר ואם לא הודיעו קנה המקח ויהיה הדין בינו ובין המשלח ע\"כ הרי דדוקא בלא הודיעו יש דין בין השליח ובין המשלח אבל בהודיעו בטל המקח בין כולם וא\"כ איך כתב הדבר באפשרות והוא מוכרח עכת\"ד יע\"ש וראיתי להר\"ב כנה\"ג ז\"ל סי' הנזכר בהגהת ב\"י אות י\"ד שכתב דאין כאן מקום קו' שהרי הרא\"ש ז\"ל בפ' ג\"פ ס\"ל כחילוק הרמב\"ם דבלא הודיעו המקח קיים אצל המוכר ואפי\"ה פירש הך עובדא בשהודיעו משום דס\"ל דשאני הך דשמעתין דהמקח בטל בין כולם דלא פשע השליח אלא שנתאנ' ומשו\"ה ראוי שיהיה מכרו בטל לגמרי משא\"כ ההיא דג\"פ שהשליח שינה משליחותו מדעתו ומשו\"ה ראוי שיתקיים המקח וילקה השליח וכמ\"ש הרשב\"א ז\"ל בתשו' הביאה מרן ז\"ל סי' הנזכר וכ\"כ מוהראד\"ב ז\"ל סי' צ\"ג וא\"כ להרמב\"ם ז\"ל נמי אפשר לומר דנהי שיש חילוק בין הודיעו ללא הודיעו היינו דוקא היכא דטעה השליח ונתאנה אבל הכא דהשליח פשע ועוות לקנות הקרקע שלא באחריות לא וא\"כ משו\"ה כתב הראב\"ד הדבר בלשון אפשר א\"ד יע\"ש ולע\"ד אחר המחיל' רבה נרא' שלדעת רבינו ז\"ל א\"א דס\"ל כדעת הרא\"ש והרשב\"א דהיכא דפשע השליח המקח קיים אצל המוכר שהרי מלשון שכתב בפ\"ב ונמצא שעבר על דעת משלחו משמע שעבר על דעת המשלח במרד ובמעל שאל\"כ שטעה ונתאנה הו\"לל כמ\"ש בפ\"א דין ב' שליח שעבר על דעת משלחו כו' וכן אם טעה בכ\"ש כו' אלא משמע דאפילו בעבר ופשע מדעת המשלח אפי\"ה ס\"ל דאם הודיעו המקח בטל וכן מבואר בהדיא ממ\"ש שם באותו פ' בדין הסרסור שאם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן הוא יחזיר החפץ לבעלי' וכתב מרן הכ\"מ דה\"ט שכיון שידע הלוקח שחפץ זה של ראובן דומ' לדין שכתב למעל' שאם הודיע שהוא שליח בטל המקח הרי בהדיא דאפי' בדליכא פשיעת השליח המקח בטל לגמרי שהרי התם המוכר א\"ל מכור לי בק' והלך ופשע ומכרו בנ' ואפי\"ה ס\"ל לרבינו דהמקח בטל לגמרי ולא אמרינן כיון דפשע השליח ילקה השליח ויתקיים המקח וליכא למימר דדוקא בשליח דלוקח כההיא דג\"פ ס\"ל לרבינו דאפי' בהודיעו המקח קיים אצל השליח והמוכר משום שלא הי\"ל לפשוע ולעבור מדעת המשלח אבל בשליח דמוכר כההיא דסרסור אע\"ג דהשליח פשע אפי' הכי המקח בטל משום דכיון דעבר על דעת המשלח ושינה שליחותו הרי נתבטל שליחותו והו\"ל מוכר דבר שאינו שלו דא\"כ מה\"ט נמי אפי' לא הודיעו שהוא שליח יהיה המכר בטל כיון דהוי מוכר דבר שאינו שלו ואיך כתב רבינו שליח שקנה או שמכר כו' שאם לא הודיעו המקח קיים וכבר נתקש' בזה הרב מחנה אפרים סימן הנזכר וכתב שנרא' דעת רבינו דס\"ל שאין השליחות מתבטל בכך כיון דהשליח צריך לשלם משלו ואין כאן פסידא יע\"ש ואם כן אי משום האי טעמא אפי' בהודיע נמי יהא המקח קיים וילקה השליח אלא משמע ודאי שלדעת רבינו ז\"ל א\"א לומר דס\"ל כהרשב\"א והרא\"ש וא\"כ הדרא קו' מהרא\"ש לדוכת' ולכן נרא' לע\"ד דמ\"ש הראב\"ד ז\"ל הדבר בדרך אפשר הוא משום דאיכא למימר שרבי' ז\"ל ס\"ל כדעת הרמ\"ה שכתב הטור דכל זמן שלא יברר המשלח שעשאו שליח לקנות לו סתם יכול המוכר לומר שהתנ' עמו בין לעוות בין לתקן ואף שממ\"ש רבינו בדין הסרסור נרא' שחולק לדעת הרמ\"ה כבר כתבו הב\"ח ז\"ל והש\"ך סי' קפ\"ה דלא פליגי ושאף רבינו ז\"ל מודה לדעת הרמ\"ה ואם כן אף ע\"ג דס\"ל לרבינו דבהודיעו המקח בטל בין כולן היינו דוקא בשנודע שעשאו שליח סתם ומעשה דר\"ן איכא למימר שלא היתה האשה יכולה לברר שעשאתו שליח סתם ומשו\"ה המקח קיים בין השליח והמוכר ושוב מצאתי כן בדריש' יע\"ש ודו\"ק מיהו ק\"ל לפי מ\"ש משם מוהראד\"ב שלדעת הרא\"ש ז\"ל שפירש ההיא דג\"פ במפרש ס\"ל כדעת הרשב\"א דהיכא דפשע השליח השליח מפסיד והמקח קיים וכן נראה גם כן מדברי מרן הב\"י סי' הנזכר שדעת הרא\"ש כדעת הרשב\"א ממ\"ש הטור ז\"ל סימן קפ\"ה וז\"ל וכתב עוד הרמב\"ם שאם ידע הלוקח שחפץ של ראובן כו' וגם בזה השיג עליו הראב\"ד וכתב שלא יחזיר ולא עוד אלא אפילו אם יודה לו הסרסור יאמר הלוקח קנונייא אתם עושים עלי והכי מסתברא עכ\"ל ומשמע ודאי דע\"כ לא פליג הראב\"ד ז\"ל אלא דוקא בשלא נודע הדבר בבירור אם שינה בדעת המשלח וכמ\"ש שיאמר הלוקח קנונייא אתם עושים עלי אבל אם נודע ע\"פ עדים ששינה מדעת המשלח מודה דהמקח בטל כמ\"ש מוהרשד\"ם ז\"ל ח\"מ סימן ע\"ז הביאו הרב בעל כנה\"ג בהגהת הטור אות כ\"ז יע\"ש והוא פשוט וא\"כ מאחר שהטור ז\"ל בסימן קפ\"ב הביא דעת אביו הרא\"ש שמפרש ההיא דג\"פ בשהודיעו שליח ולדעתו צ\"ל דס\"ל דכל שפשע השליח המקח קיים אם כן איך כתב דמסתברא כדעת הראב\"ד דיכול לומר קנונייא אתם עושים עלי והלא לפי דעת הרא\"ש אפילו אם נודע ע\"פ עדים ששינה המקח קיים ואם כן לפחות הי\"ל להזכיר סברת אביו הרא\"ש ז\"ל ולומר ולדעת א\"א הרא\"ש ס\"ל אפילו אם נודע ע\"פ עדים המקח קיים ואפשר לומר דס\"ל להטור דאע\"ג דהרא\"ש ז\"ל מפרש ההיא דג\"פ בשהודיעו וס\"ל דכל שפשע השליח המקח קיים והשליח מפסיד מ\"מ אפשר שלא כתב הרא\"ש אלא בשליח דלוקח כההיא דג\"פ אבל בשליח דמוכר אע\"ג דפשע השליח ושינה משליחותו אפשר דס\"ל דהמכר בטל דכיון דשינה שליחותו נתבטל השליחות והוה ליה מוכר דבר שאינו שלו ומשום דלא ברירא ליה מילתא כתב דמסתברא כדעת הראב\"ד דבשלא נודע הדבר בבירור המקח קיים אבל בשנודע הדבר לא פסיקא ליה מילתא ובהכי ניחא לי מה שהקש' מרן הב\"י בסימן קפ\"ב על מ\"ש הטור וזה נוטה לדברי הרמב\"ם דבשלא הודיעו שהוא שליח שדינו כשאר כל אדם שלוקח ומוכר וז\"ל איני יודע למה כתב רבינו שנוטה לדברי הרמב\"ם שדברי הרא\"ש הם ממש כדברי הרמב\"ם לענין דינא דבשלא הודיעו דינו כשאר כל אדם יעיין שם אכן כפי מ\"ש הנה נכון דמשום הכי כתב וזה נוטה דאינו ממש כדברי הרמב\"ם דאפשר דס\"ל דדוקא בשליח דלוקח המקח קיים אבל בשליח דמוכר המקח בטל שלא כדעת רבינו ז\"ל כנ\"ל נכון וראיתי להרב תומת ישרים שכתב שמדברי הרא\"ש ז\"ל שכתב שאם ירצה השליח יחזיר לה המעות ולא חילק בזה בין אם רוצה המשלח או לא משמע דס\"ל דיד השליח על העליונה אם ירצה נותן דמי' אם רוצה משלם דמי עוות ואע\"פ שהמשלח אינו רוצה במקח והשליח רוצה ליתן לו מה שעוות אפי\"ה לדעת הרא\"ש לא כייפינן לשליח שיבטל המקח ושלא כדעת הר\"ן והרמב\"ם והראב\"ד דס\"ל דאם אין המשלח רוצה במקח כייפינן לי' לשליח שיתן דמים יעויין שם ולע\"ד יש לדקדק על זה שהרי אפסיקא הלכתא בפרק אלמנה נזונית דשליח הרי הוא כאלמנה דאפי' מכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל ואלו באלמנה תנן התם במתניתין דצ\"ח ע\"א דאפילו היא אומרת יחזיר דינר ליורשים המכר בטל וא\"כ נראה דדומיא דהכי בשליח נמי אפי' אם רוצה לתקן מה שעוות המכר בטל ודוחק לומר דשליח כאלמנה שאמרו היינו דוקא לענין זה בלבד דאפי' בס' חוזר דפשטא משמע דשליח כאלמנה לגמרי ודוק עוד ראיתי להרב הנזכר דברים תמוהים בעיני שכתב דלפי מה שתי' התוס' בשמעתין ד\"ה אבל ובפרק אלמנה נזונית למה שהקשו מדרבא אדרבא דאמר התם שליח כדיינים דההיא דשליח כדיינים היינו שהמקח קיים והא דשמעתין דאמרינן אפי' בפחות משתות מצי א\"ל לתקוני שדרתיך היינו להחזיר אונאה מיתרצה קו' הר\"ן ז\"ל מההיא דג\"פ דמש\"ה לא בטל ר\"ן את המקח וחייבו לשליח לקבל עליו אחריות משום דאין טעות השליח לבטל את המקח וע\"פ זה תמה על הרא\"ש ז\"ל שכתב תי' זה לפסק הלכה בפרק אלמנה ניזונית ובפרק ג\"פ כתב שהמקח בטל ונדחק לאוקמי כשאין לו דמים וכתב עוד שדעת התוספת כדעת הראב\"ד ז\"ל דאם רוצה המשלח לקיים המקח כופין את השליח שישלם דמי עוות אלא דבהא פליגי כשאין המשלח רוצה בקרקע שלהראב\"ד המקח בטל וכופין לשליח שיחזיר הדמים ולהתוס' המקח קיים ומשלם השליח דמי עוות אם ירצה לקיים המקח יע\"ש ואני שמעתי ולא אבין שמעולם לא כתבו התוס' דהמקח קיים אלא דוקא בפחות משתות אבל ביותר משתות ס\"ל דהמקח בטל ואם כן איך כתב שדעת התוס' כדעת הראב\"ד אפילו ביתר משתות אם רוצה המשלח לקיים המקח כופין את השליח שישלם דמי עוות גם מ\"ש שלדעת התוס' אם אין המשלח רוצה במקח המקח קיים ומשלם דמי עוות אם ירצה השליח לקיים המקח הוא דבר תימא שלא כתבו התוס' כן אלא אליבא דרבא אמר ר\"ן דס\"ל דשליח כדיינים ובפחות משתות דוקא אבל למאי דאפסיקא הלכתא התם דשליח כאלמנה אפי' בפחות משתות נמי המקח בטל ובשתות אפי' אליבא דרבא נמי מודה דהמקח בטל וע\"פ זה אין מקום למה שהקש' על הרא\"ש דאע\"ג דבפרק א\"נ הביא תי' זה לא כ\"כ אלא אליבא דרבא דס\"ל שליח כדיינים אבל למאי דקי\"ל כמ\"ד שליח כאלמנה המקח בטל לגמרי ומשום הכי הוצרך הרא\"ש ז\"ל לאוקמי ההיא דג\"פ בשאין בידה מעות ותו דההיא דגט פשוט בזבנה שלא באחריות משמע דהוי כהיכא דטעה בשתות דאפי' אליבא דרבא המקח בטל וכן יש לתמוה ג\"כ על מ\"ש עוד שם וז\"ל ומה שטוען שאין אונאה לקרקעות טעות הוא בידו דהיינו כשהוא בעצמו אבל ע\"י שליח אפילו בפחות משתות חוזר ואע\"פ שא' מן האחרונים תי' לאותה קו' שהקשו התוס' ז\"ל דהא דשמעתין מיירי במטלטלין וההיא דפרק א\"נ במקרקעי ולפי זה התי' אם אין במה שטעה השליח שתות המקח קיים אלא שכל הפו' ז\"ל כתבו דאפי' במקרקעי שליח שטעה כל שהוא חוזר עד כאן דבריו יעויין שם ואתמהא איך שם מחלוקת בזה שהרי מעולם לא כתבו כן א' מן האחרונים אלא ליישב דלא תיקשי דרבא אדרבא מדידי' אדידיה אבל לפום הלכתא הא קי\"ל התם דשליח ה\"ה כאלמנה ואדרבא לפי תי' זה דההיא דאלמנה ניזונית מיירי במקרקעי צ\"ל דאפי' במקרקעי שליח שטעה בכ\"ש חוזר שהרי עלה דההיא אפסיקא הלכתא כמ\"ד דשליח ה\"ה כאלמנה סוף דבר שכל דבריו תמוהים וצ\"ע: וראיתי להרב כנה\"ג בסי' הנזכר בהגהת ב\"י אות ח' שכתב לתרץ קו' זו שהקש' הרב ת\"י להרא\"ש ז\"ל מדידיה אדידיה וז\"ל ולדידי אין זו קו' חדא כו' דאפי' נימא דהרא\"ש ז\"ל תפס תי' זה להלכה כמ\"ש הרב ז\"ל אין כאן קו' דלא אמרי' המקח קיים והשליח יתקן את אשר עוות אלא דוקא כשיכול השליח לתקן עותו אבל כשאינו יכול לתקן אפי' בלא הודיעו שהוא שליח המקח בטל כמ\"ש מוהריב\"ל ולענין אונאה דיכול לתקן את אשר עוות קנה ומשלם האונא' אבל בזבין שדה שלא באחריות א\"א לקיים המקח ולתקן את אשר עותו אם לא לחזור לקנותו למוכר שלא באחריות ולחזור למוכרה לאשה באחריות כו' יע\"ש ואיני מבין דבריו שהרי קושית הרב ז\"ל היא דכיון דס\"ל כדעת התוס' דאם רצה המשלח לקיים המקח כופין את השליח שיתקן את אשר עוות איך כתב בפ' ג\"פ דאם ירצה השליח יחזיר לה המעות דמשמע אפי' אם האשה היתה רוצה לקיים המקח מדמוקי לה בשאין בידו ולא קאמר דמיירי שהאש' היתה רוצה לקיים המקח וכמו שדקדק הרב בלשונו שכתב ונדחק לאוקומי בשאין לו דמים וא\"כ מה תקן הרב ז\"ל במ\"ש דלא אמרי' המקח קיים כו' אלא דוקא בשיכול לתקן את אשר עותו כו' הא ה\"נ בידו לתקן שיחזור ויקחנו שלא באחריות וימכרנו לה באחריות וא\"כ איך כתב שאם ירצה יחזיר לה המעות גם מ\"ש עוד לתרץ דמעולם לא כתב הרא\"ש דהמקח בטל אלא לגבי המשלח אבל לגבי המוכר המקח קיים יע\"ש הוא דבר תימא דהיינו דק\"ל להרב ז\"ל דלמה יהי' המקח בטל לגבי המשלח וכמ\"ש ולא ידעתי מה הבין הרב ז\"ל בכונת הרב ת\"י אשר עליה בנה יסוד תי' הללו וכבר כתבתי שעיקר קו' אין כאן מקום קו' כלל וזה פשוט:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> אדם מקנה דשלב\"ל כו'.</b> כתב ה\"ה ואוקימנא בפרק האשה רבה הנהו דאמרי אדם מקנה בשיטה ואינה הלכה וזה פשוט ומוסכם ע\"כ ומדברי רש\"י ז\"ל פ' האומר דקדושין דס\"ב ע\"ב ד\"ה כמאן אזלא נראה שפוסק הלכה כר\"מ דאמר אדם מקנה דשלב\"ל וראיתי להרב ז\"ל דשמ\"ז ע\"ב שהקש' לדעת רש\"י ז\"ל מההיא דספ\"ק דגיטין דאמרינן התם אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במע\"ג קנה אמר רבא מסתברא מילתיה דרב בפיקדון אבל במלוה לא והאלקים אמר רב אפי' במלוה איתמר נמי אמר שמואל כו' ושיילינן וטעמא מאי ופרש\"י ז\"ל מ\"ט במלוה קנה הא ליתי' בעיניה דליקני ושקלינן וטרינן עד דמסיק מר זוטרא דהא חדא מתלת מילי דשוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא כו' והוא תימא דהא אי מסקינן בעלמא דאף כל דשלב\"ל יכול אדם להקנות א\"כ מאי קו' במע\"ג אמאי משוי לי' הלכתא בלא טעמא ותי' דשמא לא נזקקו לאותו משא ומתן אלא אליבא דשמואל דאמר בהדיא דין מע\"ג במלוה דמסתמא לא סבר כר\"מ דאד\"מ דשלב\"ל דהא לא כייליה בהאשה רבה בהדי אמוראי ותנאי דסברי הכי אבל לר\"ה אמר רב לא צרכינן למידי דלטעמייהו אזלי דס\"ל כר\"ע א\"ד יע\"ש הנה הרב ז\"ל לא ברירא ליה מילתא אי שמואל ס\"ל בהדיא כר\"מ והוצרך לומר דמסתמא לא ס\"ל כר\"מ מדלא כייליה בהדי הנך ולא זכר שם דבהדיא אמרינן בפ' אע\"פ דף נ\"ט דשמואל ס\"ל דאין אדם מקדיש דשלב\"ל ומכ\"ש דאין אדם מקנה דשלב\"ל ועיקר תי' לא נהירא לי דא\"כ אליבא דרב דס\"ל כר\"מ משמע ודאי דמע\"ג נמי איתיה במלוה דמ\"ש מפקדון וא\"כ ק' היכי קאמר רבא מסתברא מילתיה דרב בפקדון אבל במלוה לא אמאי לא וכן נמי כי קאמר והאלקים אמר רב אפי' במלוה אמאי לא הכריח הדבר ממאי דס\"ל לרב בעלמא כר\"מ וכההיא דפ\"ק דמציעא דקאמר והאלקים אמר רב אפי' בשדה זו מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר\"מ ותו דבפ' האיש מקדש דמ\"ח אמרי' במלוה ע\"פ במאי פליגי בדרבה אמר רב כו' מ\"ס כי קאמר רב בפקדון אבל במלוה לא כו' והשתא ק' דאיך אפשר לומר דרב לית ליה מע\"ג במלוה כיון דס\"ל בעלמא כר\"מ ועיקר קו' מעיקרא ליתא למ\"ד דאע\"ג דס\"ל לרש\"י דהלכה כר\"מ דאד\"מ דבשלב\"ל היינו דוקא לומר דשבאו לעולם אינו יכול לחזור אבל קודם שבאו לעולם או לרשותו אפי' לר\"מ יכול לחזור בו וכדאיתא בפרק אז\"נ המוכר פירות דקל לחבירו עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו ובפ\"ק דמציעא די\"ו אההיא דרב דאמר שדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה פרש\"י ז\"ל קנה אם יקחנו ואינו יכול לחזור בו כשלקחה הנה מבואר דקודם שלקחה אפי' לר\"מ יכול לחזור וא\"כ משו\"ה פריך שפיר דמ\"ט (דמ\"ד) דמע\"ג אפילו במלוה קנה דמשמע ודאי דא\"י לחזור בו אפי' בעוד המלוה ביד הלוה עדיין דאינו ברשותו ואמאי הא אפילו לר\"מ כל זמן שאינו ברשותו יכול לחזור בו וזה פשוט עיין בספר כהונת עולם ומההיא דגרסינן פ' השולח דמ\"ה ר\"ח ערק לי' עבדא כו' שלחו לי' והכתיב לא תסגיר עבד אל אדוניו שלח להו כו' ומ\"ש דשלח להו כראב\"י משום דמשמע להו קראי כו' יש להוכיח כדעת רש\"י ז\"ל שלדעת הפוסקים ז\"ל דאין הלכה כר\"מ ק' דא\"כ מאי פריך בגמ' ומ\"ש דשלח להו כראב\"י ומאי קו' הא כיון דהא דרב דאמר בלוקח עבד ע\"מ לשחררו אתיא אליבא דר\"מ משו\"ה לא שלח להו כדר' דהוי דלא כהלכת' אמנם לדעת רש\"י ז\"ל דס\"ל דהלכה כר\"מ ניחא שפיר ודוק. מיהו הא קשה לי ממ\"ש רש\"י ז\"ל פרק מי שהי' נשוי דפ\"א גבי ההיא דזבנא לכתובתה דאימיה בטובת הנאה ואתא איהו וקא מערער וקאמר רבא נהי דאחריות דידה לא קביל אחריות דנפשיה מי לא קביל ופרש\"י ז\"ל דעל חזרת המעות קאמר אבל במכירת הקרקע חוזר דאין א\"מ דשלב\"ל כו' והשתא ק' דלפי שיטתו ז\"ל דס\"ל דהלכה כר\"מ א\"כ אמאי הוצרך לאוקמי ההיא דזבנה לכתובתה בחזרת מעות ודלא כהלכתא לוקמי שפיר במכירת הקרקע ואליבא דר\"מ דקיי\"ל כותיה והתוס' ז\"ל שם כתבו דאין סברא לומר דהא אתי כמ\"ד א\"מ דשלב\"ל דהא קי\"ל כמ\"ד אין א\"מ כו' ויש ליישב דהוצרך רש\"י לזה אליבא דרבא דקאמר התם אחריות דנפשיה מי לא קביל ורבא גופי' משמע דס\"ל כרבנן דר\"מ מדקאמר פ\"ק דמציעא מסתברא מילתיה דרב בשדה סתם אבל בשדה זו לא וכן נראה מדברי רש\"י ז\"ל שם דמאי דקאמר מסתברא כותי' היינו לומר דס\"ל לרבא כותיה דרב בשדה סתם אבל בשדה זו לא ס\"ל כותיה משום דס\"ל אין א\"מ דשלב\"ל ואפילו דרב אמרה אפילו בשדה זו מ\"מ רבא לא ס\"ל כותי' בשדה זו ועיין בהרב בני יעקב דצ\"ד ע\"א ובאסיפת זקנים שם וא\"כ מש\"ה הוכרח רש\"י לומר דהא דקאמר רבא אחריות דנפשיה מי לא קביל דעל חזרת המעות קאמר ועל התוס' ז\"ל יש לגמגם דאמאי הוצרכו להכריח מדקי\"ל דאין אד\"מ דשלב\"ל ואמאי לא הכריחו בפשיטות מדרבא גופי' כמ\"ש ויש ליישב דמההיא דפ\"ק דמציעא לא מכרעא דאפשר לפרש דמסתברא מילתא דרב דקאמר רבא אליבא דרב הוא דקאמר דרב גופי' לא אמר אלא בשדה סתם אבל בשדה זו לא ובתר הכי חזר בו רבא ואמר האלקים אפילו בשדה זו אמרה ולעולם איכא למימר דרבא גופי' ס\"ל כותיה ודוק:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ב) </b>\n<b> דברי </b> הרב לכאורה תמוהין מאוד דהיאך רצה להוכיח מדברי הש\"ס מדאמר מ\"ס כי קאמר רב בפקדון אבל במלוה לא הא ע\"כ רב סובר בין במלוה בין בפקדון וזה תמוה דהא ע\"כ כונת הש\"ס לאו הכי הוא דהא האי מ\"ס הוא רבנן דר\"מ ואיך שייך כלל לומר דר\"מ ורבנן פליגי בכונת רב וע\"כ שפ' הש\"ס היינו לומר שרבנן ור\"מ פליגי בדין אי דיניה של רב בין בפקדון בין במלוה או בפקדון דוקא ואין הכונה היאך אמר רב למלתי' וא\"כ מאי הוכיח רבינו הא ודאי רב עצמו סובר כר\"מ ועיין בר\"ן קדושין ובכ\"מ פ\"ו מהל' מכירה דין ו':<br><b> והרבני </b> המופלא חכם וסופר הר\"ר יעקב נר\"ו בן הרה\"ק פו\"מ כ\"ה מרדכי איידליץ נר\"ו תקן ואזן דברי הרב על נכונה דהכי כונתו דודאי קשיא על הש\"ס אמאי נקט הש\"ס הך לישנא מ\"ס כי קאמר רב כו' ולא אמר הש\"ס כפשוטו מר אית ליה דרב בין בפקדון בין במלוה ומר לית ליה דרב במלוה וע\"כ דהש\"ס לא היה לנקוט כה\"ג דמניה הוי משמע דרב גופיה ודאי סובר בין במלוה בין בפקדון ובאמת הש\"ס גופא מספקא ליה בכונת רב אי רב אמר בפקדון דוקא או אף במלוה לכן נקט הש\"ס כהאי לישנא מ\"ס כי קאמר רב ואף שעל ר\"מ ורבנן ל\"ש למימר דפליגי היאך אמר אלא דאנן מסופקין היאך אמר רב למלתיה וא\"כ שפיר הקשה הרב הא לפי דעת בעל גד\"ת אין ספק בכונת רב כלל ונכון דבר:<br><b> ובאמת </b> בלא\"ה תמיה לי על הרב גד\"ת מהאי דאמרינן לעיל אר\"ז לעולם בברי וכדר\"ה א\"ר ופירש\"י וצבורין בעינן דסבר רב זביד לא אמר רב קנה אלא בפקדון כל היכא דאיתא בעינא וכן משמע מלשון הש\"ס דאמר בגמ' רב פפא לא אמר כר\"ז קסבר ר\"פ כי אמר רב ל\"ש מלוה ול\"ש פקדון ולדעת גד\"ת הא ודאי רב הכי ס\"ל והיאך רצה רב זביד לפ' מלתא דרב עצמו וזה צ\"ע על הרב המחבר שלא הרגיש בזה לסתור דברי הרב גד\"ת. ולא זה בלבד שסתירה זאת היא על הרב גד\"ת אפילו לפרוקא של רבינו קשה טובא דהוא מפרק ליה שקושית הש\"ס היא עכ\"פ על רב אי במלוה נמי אמאי קנה במע\"ג ואינו יכול לחזור הא אף אי מקנה אדם דשלב\"ל מ\"מ הא יכול לחזור ולכך קאמר הש\"ס דהוי הלכתא בלא טעמא א\"כ לפ\"ז עכ\"פ כל כמה דלא חזר שפיר הקנין הוי קנין ולפ\"ז אכתי קשיא לר\"ז הא הכא במתני' איירי דלא חזר ביה א\"כ שפיר הוי קנין אפילו באין צבורין אפילו אי לא אמר רב מלתיה במלוה היינו לפי שיכול לחזור אמנם זה ליתא כיון דיכול לא תקינו ליה רבנן כלל האי דקנין מע\"ג דאף בהא של הש\"ס דרצה הש\"ס לחתור אחר טעם של מע\"ש היה נמי סובר הש\"ס דחכמים תקנו האי קנין של מע\"ג לתקנות השוק אלא שבעלי הש\"ס היו יוצאים לקרב הענין אל השכל ולמצוא טעם ויושר ע\"פ שורת הדין וכללא אשר בידן אבל ודאי זה היה סובר הש\"ס דתקנת חכמים היה משום תקנת השוק וכמ\"ש תוס' בסוף הסוגיא וכמו שכתבתי לעיל בשם ידידי הרב מוהר\"ב נר\"ו ולפ\"ז כל מקום שיכול לחזור לא תקנו החכמים כמ\"ש הרא\"ש לענין בע\"כ ולפ\"ז נכונים הדברים לסברת רבינו. והנה הרבני הנז' מוהר\"ר יעקב נר\"ו הקשה קצת על דברי רבינו ובמה שרוצה לסתור קושית הרב גד\"ת דהכי הוא קושית הש\"ס וטעמא מאי כלומר הא עכ\"פ אמאי אינו יכול לחזור דאף אי אדם מקנה דבר שלב\"ל עכ\"פ כל כמה דלא בא הדבר לעולם הרי יכול לחזור וזה נכון מאוד. אבל עכ\"פ לפ\"ז יש להעמיק אמאי נקט הש\"ס בסמוך על דברי אמימר הקשי' אלא מעתה קנה לנולדים דלא חל בשעת מתן מעות ה\"נ דל\"ק דאפילו לר\"מ דאמר א\"מ כו' ה\"מ כו' אבל לדבר שאינו בעולם לא והרי מפרשי התוס' בד\"ה לדבר דהקושיא מש\"ס אליבא דר\"ה אבל אליבא דר\"נ דאמר לכשתלד קנה ל\"ק והא לר\"נ נמי קשה דהא עכ\"פ יכול לחזור דכן כ' הרא\"ש שם בפרק מי שמת בהדיא ועפ\"ז רצה לתרץ קושית הפני יהושע על הרא\"ש ורבינו האי דנקטו שמע\"ג הוי הלכתא בל\"ט והלא קיי\"ל כר\"נ ועי' פ\"י ואמרתי לו דזה ליתא דהא השתא מיירי הש\"ס דכבר הקנה לנולדים במע\"ש וכבר באו לעולם ובאמת כ\"ז שלא הקנה לנולדים הי' יכול לחזור בו אבל השתא שהקנה במע\"ש להני שנולדים אחר שנעשה ההלואה ואמרי' לר\"נ א\"מ לדבר שלא בא לעולם א\"כ משועבד להם וזה פשוט יותר מביעא בכותחא:<br><b> ואולם </b> הרבני מוה\"רי נר\"ו דלה דהבא ואנכי מצאתי מרגניתא דודאי לפ\"ז יש להעמיק דהא עכ\"פ כל זמן שלא הקנה לנולדים אלו הרי יכול לחזור אף לר\"נ וא\"כ לפ\"ז הרי השעבוד לנולדים אלו אינו חל עד בשעת מע\"ג דכל זמן שלא הקנו הרי עדיין השעבוד אינו חל דהא יכול לחזור והא בשעת מע\"ג הרי ההלואה אינו בעין ושוב אכתי הוי דבר שלא בא לעולם וא\"כ אף לר\"ן קשיא דודאי ר\"נ אמר לדיני' בגונא אחריתא דהיינו בדבר שבא לעולם לדבר שלא בא לעולם אבל בנ\"ד קשיא טובא ממ\"נפ אימת ומתי יקנה בשעת מתן מעות הרי הנולדים לא היו בעולם ויכול לחזור ובשעת הקנין הרי הוי המלוה אינו בעולם ועי' בזה כי יש להעמיק בדבר אף שיש לדחות קצת. ולפ\"ז גם לר\"נ קשה ולפ\"ז אנן בדידן יש לפרש דברי הש\"ס אף אליבא דר\"נ וה\"ק הש\"ס אפילו לר\"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה\"מ לדבר שישנו בעולם כו' כלומר דעכ\"פ חדא הוא אבל הכא הרי תרתי נינהו דבר שלא בא לעולם לדבר שאינו בעולם ואף שהשתא הוא בעולם מ\"מ בשעת מתן מעות לא היה בעולם והשתא שהמה בעולם הרי מעות אינו בעולם ואכתי יכול לחזור בו ואף אי נימא דדחוק הוא לפרש כן כונת הש\"ס מ\"מ הדבר נכון בעצמו דגם לר\"נ קושית הש\"ס נצבת וקיימת. ועפ\"ז תרצתי קושית הרב פני יהושע שהקשה מאי פריך הש\"ס אפילו לר\"מ כו' ה\"מ כו' אבל לדב\"ש בעולם לא וז\"ל ויש לדקדק דהא א\"ל נמי איפכא דאפילו לרבנן דאין אדם מקנה דבר שלב\"ל אפ\"ה מודו דיכול להשתעבד דשלב\"ל כדאיתא בר\"פ מי שמת גבי דאקני וכדפרש\"י כו' וא\"כ ה\"נ איכא למימר הקנה לנולדים נהי דלא מהני הקנין מ\"מ מהני השעבוד עכ\"ל ונ\"ל ע\"פ הצעותינו לבאר היטב דודאי לא טובה שעבוד לדידן לענין זה דיכול לחזור מקנין לר\"מ וכמ\"ש הנמוקי יוסף ומרדכי פרק מי שמת בשם הרשב\"א והובא ברמ\"א סי' קי\"ב סעיף א' עייש\"ה ולפ\"ז אם יכול לחזור בשעבוד הרי סברתינו קיימת ונצבת כיון דיכול לחזור הרי אין הקנין חל אלא בשעה ששעבד והקנה במע\"ג והרי בעת ההיא הוי דבר שלא בא לעולם דהמעות אינו בעין בעת ההיא. ולפ\"ז הכל יבוא על נכון דודאי הש\"ס נקט שפיר אפילו לר\"מ דאמר א\"מ דבר שלא בא לעולם ה\"מ לדבר שישנו בעולם אבל לדבר שאינו בעולם לא והיינו לדעת רב הונא וכמ\"ש תוס' ולא קשיא דלמא שעבוד טובה יותר ואלים דאפילו לדבר שלא בא לעולם יכול לשעבד הי' הש\"ס סובר אליבא דר\"ה דאית ליה קנין לדבר שלא בא לעולם גרע מקנין דבר שלא בא לעולם וא\"כ אע\"ג דשיעבוד אלים מ\"מ לא אלים יותר אליבא דר\"מ מקנין דבר שלא בא לעולם וכסברת הרשב\"א אליבא דרבנן דר\"מ. ולפ\"ז כיון דאליבא דר\"מ יכול לחזור בדבר שלא בא לעולם ה\"נ לדידיה יכול לחזור משעבוד לדבר שלא בא לעולם דשעבוד לדבר שלא בא לעולם לא טובה מקנין דבר שלא בא לעולם ואע\"ג דשעבוד טובה מקנין היינו דשעבוד יכול להשתעבד א\"ע אף לדבר שלא בא לעולם ובקנין ליתא דשעבוד לדבר שלא בא לעולם וקנין דבר שלא בא לעולם לענין זה שוין נינהו כל זה לר\"ה אבל לר\"נ דסובר דאפילו לרבנן דלית להו כלל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אפ\"ה לדבר שלא בא לעולם מודין דמהני הקנין והרי שעבוד עדיף מקנין א\"כ מאי עדיפא וע\"כ לר\"נ עולים דרגא דכיון דלרבנן דר\"מ קנין לדבר שלא בא לעולם עדיפא מקנין דבר שלא בא לעולם והאי הוי קנין והאי לא הוי קנין א\"כ לר\"מ כ\"ש דלדבר שלא בא לעולם הוי קנין וא\"כ גבי שעבוד לדבר שלא בא לעולם לדידי' אלים ואלים ואפילו חזרה לא שייך דתרי מעלות יש לזה דהוי לדבר שלא בא לעולם והוי שעבוד ובכל פעם הוי שעבוד עדיף מקנין ולא מבעיא לר\"מ אלא אפילו לרבנן דר\"מ דהא לרבנן דר\"מ לדעת ר\"נ מודו להו דלדבר שלא בא לעולם הוי קנין אלא דעכ\"פ יכול לחזור בו כמ\"ש הרא\"ש שם להדיא וכמו שהעיר הרבני מוהר\"י נר\"ו אבל גבי שעבוד דעדיף מקנין אפילו לחזור אינו יכול ול\"ש סברת רשב\"א דלא עדיף שעבוד לרבנן מקנין לר\"מ דהכי עדיף ועדיף דבאמת י\"ל דלר\"מ דגבי לדבר שלא בא לעולם אפילו לחזור אינו יכול לדעת ר\"נ ואף אם לא נימא הכי מ\"מ ודאי אליבא דר\"מ בשעבוד אינו יכול לחזור. ולפ\"ז עכ\"פ מתורץ קושית הפני יהושע היטב דשפיר הקשה הש\"ס אליבא דר\"ה אלא מעתה כו' דאף בשעבוד יכול לחזור אליבא דר\"ה וכיון דיכול לחזור עכ\"פ אינו חל השעבוד מיד אלא עד שהקנה לנולדים במע\"ג ואז לא הוי מתן מעות והוי דבר שלא בא לעולם ומאי מהני מע\"ג הרי יכול לחזור כסברת רבינו. שוב העיר הרבני הנזכר והחזיק דבריו הראשונים לומר דאפילו לר\"נ נמי צריכין למימר דהוי הלכתא בלא טעמא דהא עכ\"פ נכונים הדברים לפי פשוטן דאף לר\"נ יכול לחזור אף שהוי קנין לדבר שאינו בעולם אבל עכ\"פ קודם שהקנו להם במע\"ג הרי יכול לחזור דהא לא הוי בשעת מתן מעות ובמאי זכו ולפ\"ז אין זוכין אלא באם לא חזר הלוה דודאי לא עדיף האי נעשה כמי שאמר כו' כאלו אמר בפי' משתעבדנא כו' ויכול לחזור להני שלא בא לעולם ולפ\"ז ודאי לא שייך לומר דבמע\"ג הוי בעל כרחו של הלוה דהא יכול לחזור וא\"כ לפ\"ז שפיר הקושיא אף לרב נחמן דאפילו לדידי' נמי הקושיא אלא מעתה כו' ה\"נ דלא קנה כלומר הרי עכ\"פ ליכא אלא מרצונו של הלוה והיאך א\"ר דקנה במע\"ג ואפי' בע\"כ ולפ\"ז מתורץ היטב הרא\"ש ורבינו האי דהביא דמע\"ש הוי הלכתא בלא טעמא דע\"כ צריכין למימר הכי אף לר\"נ דזולת זה אמאי עכ\"פ יכול להקנות בע\"כ והרא\"ש בזה לשיטתו דס\"ל כשיטת תוס' בזה דהוי אפי' בע\"כ ואולם גם זה יש לדחות דל\"צ למימר דבשעת קנין צריך להיות מרוצה דודאי לר\"נ יכול הלוה לחזור כל זמן שלא נולדו אבל תיכף משנולדו הוא משועבד אף שעדיין לא נעשה הקנין במע\"ג ותיכף משבא לעולם לא שייך חזרה ועיין בזה כי נכון הוא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דבר </b>\n<b> שאינו ברשותו כו' שדה זו לכשאקחנה קנוי' לך לא קנה כלום.</b> בפ\"ק דמציעא אמר רב האומר שדה זו לכשאקחנה קנוי' לך מעכשיו קנה ואוקימנא לה התם דכר\"מ ס\"ל ולא קי\"ל כותיה והתוס' שם ובפ' האומר כתבו וז\"ל משמע דלמ\"ד אד\"מ דשלב\"ל צ\"ל מעכשיו כו' וקש' דהא מילתא דר\"מ בסמוך גבי לאחר שאתגייר דלא בעי למימר מעכשיו כו' ואמאי צ\"ל בשדה ובעבד טפי מבגר לכך אומר ר\"י דלא דמי כו' להכי נקט בשדה ובעבד לישנא דמהני בכל ענין ואפילו נקרע השטר כו' הנה בדברי התוס' לא פורש היכא שמת המזכה קודם שבאו לעולם ואח\"כ באו לעולם אי מהני הקנאתו מידי דהוי אנקרע השטר או נאבד או לא ועיין בחדושי הרשב\"א ז\"ל שכתב כללא דמילתא דשב\"ל לרבי מאיר כדבר שבא לעולם לרבנן כל שבזה ל\"ק לרבנן לא קנה לר\"מ וכל שבזה קנה לרבנן קנה לר\"מ והילכך א\"ל מעכשיו לכשאקחנה ורצה לחזור בו אינו חוזר ומיד שלקחו קנאו ואפילו נקרע או שנשרף הגט כעין דבר שבא לעולם לרבנן ור\"י דאמר עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו בדלא אמר מעכשיו איירי ואפי\"ה משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו דבקנין כסף מיירי עכ\"ד הנה מדברי הרשב\"א ז\"ל הללו מבואר דס\"ל דלר\"מ דאמר אד\"מ דשב\"ל כל שאמר מעכשיו אפילו חזר בו או שמת המזכה קודם שבא לעולם אפי\"ה משבאו לעולם קנה שהרי כתב דדשב\"ל לר\"מ כדבר שבא לעולם לרבנן ובדבר שבא לעולם פשיטא ודאי דכל שאמר מעכשיו ולאחר ל' יום אפילו מת קודם ל' הקנאתו הקנאה וכמבואר לעיל בר\"פ וכיון שכן ק\"ל טובא מהא דגרסינן פרק יש נוחלין דקכ\"ז בשלמא לר\"מ היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר ל\"ל לא יהא אלא אחר אלו בעי למתבא לי' במתנה מ\"ל מכי יהיב ומשני ל\"צ בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן וכר\"מ דאמר אמדשלב\"ל יכיר ל\"ל ה\"מ בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ופרשב\"ם דאפילו לר\"מ דאמר אד\"מ דשלב\"ל ה\"מ בנכסים שנופלים לו בשעה שיש בו כח ליתנם לאחרים אבל גוסס אין בו כח ליתן כו' יע\"ש:<br><b> והשתא </b> קשה לדעת הרשב\"א דכל שאמר מעכשיו אפילו מת המזכה קודם שבא לעולם הקנאתו הקנאה ומכ\"ש בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס וליכא למימר דסוגיא דהתם מיירי בשלא אמר מעכשיו דאכתי תיקשה לי' דיהא נאמן לומר זה בני בכור במיגו דאי בעי יהיב להו במתנה מעכשיו ולכשיבואו לעולם ואפשר ליישב ולומר דס\"ל ז\"ל דמאי דפריך בגמרא דיהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב להו במתנה לכשיבואו לעולם קאמר דאי במיגו דאי בעי יהיב להו במתנה מעכשיו ולכשיבואו לעולם אין זה מיגו דכיון דאינו יכול לחזור בו קודם שבאו לעולם אינו רוצה לתת במתנה לשום אדם בחייו שמא יצטרך לו או תשתנה דעתו והו\"ל צועק ואינו נענה וכן ראיתי למהורי\"ם ז\"ל הובאו דבריו בספר בני אהרן סימן נ\"ו שתירץ מעין זה לקושית המ' ז\"ל שהקשה דאמאי לא פריך לרבנן נמי דיהא נאמן במיגו דאדם מתחייב בדבר שלא בא לעולם ותירץ דמאי דפריך דאי בעי יהיב להו במתנה במתנת דייתיקי קאמר דאומר מהיום אם לא אחזור בי עד שעת מיתה ובחייו לא מהני בכהאי גוונא יע\"ש ואם כן כיון דמיירי במתנת דייתיקי ובידו לחזור כ\"ז שירצ' הדר דינא לאומר לכשיבואו לעולם וכל שמת המזכ' אין הקנאתו הקנאה: ועל פי האמור תשו' מוצאת למ\"ש הרב בני אהרן בחדושיו לה' מתנה דקכ\"ה ע\"ד ליישב תשובת הרא\"ש כלל פ\"ד סי' ו' דכתב דאפי' בקרקע שקנה אחר המתנ' זכתה בו שכתב ושאני עתיד לקנות ואקהו בו אקהתא דהא קי\"ל הלכ' רווחת דאין אד\"מ דשלב\"ל ותירץ הרב ז\"ל דאותה תשוב' מיירי שאמר מעכשיו כמ\"ש בשאל' וא\"כ הגם דקי\"ל אין אד\"מ דשלב\"ל ויכול לחזור אף משבא לעולם היינו בשלא אמר מעכשיו אבל בשאמר מעכשיו קנה ואינו יכול לחזור בו כשבאו לעולם דהא מה שאנו סוברים כשבאו לעולם סובר ר\"ה כשלא באו לעולם ואפ\"ה סובר כפי דעת הר\"ן והרשב\"א ז\"ל בשדה ועבד דבמעכשיו אינו יכול לחזור וא\"כ ה\"ה לדידן בשאמר מעכשיו אינו יכול לחזור לאחר שבאו לעולם א\"ד יע\"ש ותמה על הרב בני יעקב דע\"ב ע\"ג מסוגיא זו דא\"כ אמאי אצטריך לאקשויי אליבא דר\"מ ליקשי להו לרבנן נמי דאכתי יכיר ל\"ל יהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב להו במתנ' מעכשיו אכן כפי מ\"ש הנה נכון דמיגו דמעכשיו לא חשיב מיגו כיון שאין יכול לחזור והתם במתנת דייתקי מיירי כמ\"ש מוהרימ\"ט ודו\"ק: גם מה שהקש' עוד שם ממ\"ש בפ\"ק דמציעא אמר רבא האומר שדה זו לכשאקחנ' קנויה לך מעכשיו קנה ואוקימנא לה התם דכר\"מ ס\"ל והכי אמרינן בפרק האש' רבה הרי דאע\"ג דאמר מעכשיו אפי\"ה לא קנה אלא לר\"מ יע\"ש ובאמת לכאור' הוא דבר מתמיה על הרב ז\"ל איך אשתמיט מיני' ומה גם שהרב הנזכר שם שקיל וטרי באותה סוגיא אכן כד מעיינת שפיר דבריו מצודקים במה שדקדק בדבריו וכתב ה\"ה לדידן בשאמר מעכשיו אינו יכול לחזור בו לאחר שבאו לעולם ע\"כ הנה דקדק הרב וכתב לאחר שב\"ל לומר לך דדוקא כשבאו לעולם אינו יכול לחזור לדידן אבל קודם שבאו לעולם לדידן דקיימא לן כרבנן דרבי מאיר אפילו במעכשיו יכול לחזור בו ואף דר\"ה ס\"ל דבמעכשיו אפי' קודם שבאו לעולם אינו יכול לחזור היינו משום דס\"ל כר\"מ דמשבאו לעולם אפי' בלא מעכשיו אינו יכול לחזור והילכך במעכשיו סלקינן דרגא אבל לדידן דקי\"ל דבלא מעכשיו אפילו משבאו לעולם יכול לחזור במעכשיו דוקא משבאו לעולם אינו יכול לחזור אבל קודם שבאו לעולם יכול לחזור דחד דרגא סלקינן ואם כן איכא למימר שפיר דהאי דאוקימנא להא דרב דאמר שדה זו כרבי מאיר היינו משום דסתמא קאמר קנה דמשמע אפי' קודם שלקחה אינו יכול לחזור דאם איתא הכי הול\"ל האומר לחבירו שדה זו כו' עד שלא לקחה יכול לחזור משלקחה אינו יכול לחזור וכלישנא דר\"ה דקאמר התם במוכר פירות דקל אלא משמע דקנה מיד קאמר ומשום הכי ע\"כ לאוקמא כר\"מ ואף שרש\"י ז\"ל שם במציעא כתב דאינו יכול לחזור בו כשלקח' קאמר היינו משום דרש\"י ז\"ל ס\"ל כשיטת התוספות ז\"ל שם שכתב דאפילו במעכשיו יכול לחזור בו עד שלא באו לעולם אמנם הרב ז\"ל לא כ\"כ אלא לדעת הר\"ן והרשב\"א ז\"ל כנ\"ל ומעתה מה שהקש' עוד מדברי הריב\"ש סימן ש\"ד שכ\"כ בפירוש דאפי' במעכשיו לא קנה ומטי בה מההיא דשדה זו וכו' לא תברא כלל דהריב\"ש ז\"ל אזיל בשיטת התוספת וכבר הרב ז\"ל עצמו הביא תשוב' זו וכתב וז\"ל ועיין בהריב\"ש סימן ת\"ד שדעתו כדעת התוספת וכונתו ודאי למ\"ש דממ\"ש הריב\"ש דבמעכשיו אפילו משבאו לעולם יכול לחזור נרא' שדעתו כדעת התוספת דקודם שבאו לעולם יכול לחזור בו אפילו לר\"ה אבל לדעת הר\"ן והרשב\"א כיון דס\"ל דאפילו קודם שבאו לעולם אינו יכול לחזור לר\"מ ה\"נ לדידן כשבאו לעולם דדא ודא חדא היא גם מה שהקש' עוד מההיא דפרק האשה שנפלו ההוא גברא דנפלה לי' יבמה כו' א\"ל פלוג מהשתא אמר [מר] בר רב אשי אע\"ג דהאומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה עד לאחר ל' יום קנה התם בידו הכא לאו בידו והקש' התוספות דהא אמרינן במציעא שדה זו לכשאקחנ' כו' ותירץ דהתם אליבא דר\"מ אבל אנן קי\"ל כרבנן הרי בפי' דאפילו אמר מעכשיו לא קנה הא נמי לא תברא כפי מ\"ש דהתוספות אזלי לשיטתם דס\"ל דכל שלא באו לעולם אפילו במעכשיו יכול לחזור לר\"מ אמנם לדעת הר\"ן והריטב\"א ה\"נ דאינו יכול לחזור וסוגיא דהתם לדעתם ז\"ל לענין חזרה קודם שבאו לרשותו ואע\"ג דא\"ל פלוג מהשתא אפי\"ה יכול לחזור בו כל שלא יבם ולא באו הנכסים לרשותו עדיין וכמו שהוק' לו להרב הנזכר על דברי התוספות ודחק עצמו בדבריהם יע\"ש האמנם זו היא שקש' בעיני לדברי הרב ז\"ל ממ\"ש בפרק האומר ובפרק האשה רבה רבי כר\"מ דתניא לא תסגיר עבד אל אדוניו רבי אומר בלוקח עבד ע\"מ לשחררו הכתוב מדבר ה\"ד אמר ר\"ן ב\"י כגון דכתב לו לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו והשתא אם איתא דכל שאמר מעכשיו אינו יכול לחזור בו לעולם א\"כ מנ\"ל לתלמודא דר' ס\"ל כר\"מ נימא דהא דר\"מ מיירי באומר לכשאקחך קנוי לך מעכשיו ולא חזר בו עד שלקחו ואהא קאמר הכתוב לא תסגיר עבד ומי גלה להם רז זה דרבי מיירי בשחזר בו כדי שנאמר דכר\"מ ס\"ל גם מדברי הרשב\"א ז\"ל שכתב בתשו' המיוחסות סי' ק\"ו על ראובן שיש לו בת ורצה ליתן לה כל נכסיו שהיו לו ושיהיו לו בשעת מיתתו איך יהיה ל' המתנה השיב הרב ז\"ל דאין לו ליתן במתנה בשום צד נכסים שעתיד לקנות שאין אד\"מ דשלב\"ל אבל נכסים ידועים שיש לו יכול ליתן כל מה שיש לו מעכשיו ולאחר מיתה הרי מבואר מדבריו דאפילו במעכשיו אין אדם מקנה דשלב\"ל ואע\"ג דהרשב\"א ס\"ל כדעת הר\"ן והריטב\"א דבמעכשיו אפי' קודם שבאו לעולם אינו יכול לחזור לר\"ה וכמש\"ל אלא משמע ודאי דלא תליא הא בהא וכן עיקר. ודע שמדברי התוספות הללו שהקשו דל\"ל מעכשיו נרא' דס\"ל דאין אד\"מ דשלב\"ל אפילו באומר לכשיבואו לעולם ושלא כדעת המרדכי שכתב פרק יש נוחלין אההוא דאמרינן התם נכסי לסבתא שדעת רשב\"ם ז\"ל דאע\"ג דאין אד\"מ דשלב\"ל היינו דוקא בשמקנ' לו מעכשיו אבל כל שאומר לכשיבואו לעולם קנה יע\"ש דלדעת רשב\"ם ז\"ל לא תיקשי להו מידי דל\"ל מעכשיו שהרי רבותא אשמועינן ולא מיבעיא בדאמר לכשאקחנו קנוי' לך דאליבא דכ\"ע קנה אלא אפילו באומר מעכשיו קנה משום דס\"ל כר\"מ אלא משמע ודאי דס\"ל דאפילו באומר לכשיבואו לעולם אפי\"ה אין אדם מקנה דשלב\"ל ויש להוכיח כן בהדיא מההיא דקאמר ה\"ד אמר ר\"ן ב\"י באומר לכשאקחנ' קנוי' לך מעכשיו והשתא אם איתא לדעת רשב\"ם ז\"ל קשה דמנ\"ל לר\"ן ב\"י דמיירי באומר מעכשיו ורבי כר\"מ ס\"ל אימא דמאי דקאמר רבי בלוקח עבד ע\"מ לשחררו מיירי באומר לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך ולא אמר מעכשיו ולעולם דרב ס\"ל דאין אד\"מ דשלב\"ל וצ\"ע: וראיתי למוהרימ\"ט ז\"ל בחי' לכתובות פרק מי שהי' נשוי דצ\"ט גבי ההיא דזבנ' לכתובת' דאימיה כו' שיחס סברא זו שכתב המרדכי ליישב דברי ר\"ת שכתב שם דהאומר שדה זו שאירש מאבא מכור לך דקנה לכ\"ע והקש' הרב ז\"ל מההיא דהמוכר פירות דקל דאע\"ג שבירר המכר אפי\"ה קי\"ל דלא קנה ומההיא דשדה זו לכשאקחנה קנוי' לך כו' דאוקימנא לה כר\"מ אבל לרבנן לא קנה אע\"ג דסיים המקח ותי' הרב ז\"ל דודאי מוכר שדה של אביו מעכשיו אע\"פ שמת ונפלה לו בירושה אין המכר כלום כעין ההיא דשדה זו שאני לוקח ופירות דקל לפי שהוא אומר מעכשיו אבל הכא מיירי ר\"ת בשלא מכר לו אלא לכשירש וכשיבא לעולם אז נקנה המקח ושוב הק' על תי' זה מהא דאמרינן בהאומר פירות ערוג' זו תלושים יהיו תרומה על פירות ערוג' זו מחוברת לכשיביאו שליש ויתלשו דהוי דשלב\"ל ואוקימנא לה לראב\"י בשיט' יע\"ש הנה הרב ז\"ל כתב סברא הלזו מסברא דנפשי' ולא זכר שם שסברא הלזו של כת הקודמין היא כמ\"ש המרדכי ומה שהק' מההוא דלכשיביאו שליש י\"ל דס\"ל לתלמודא דההיא ע\"כ באומר מעכשיו איירי מדקתני יתר על כן אמר ראב\"י משמע דרבנן פליגי עליה ומשום הכי אוקימנא לה בשיטה מיהו מה שיחס סברא זו לדעת ר\"ת לע\"ד איכא למשדי נרגא ממ\"ש התוס' פרק האשה רבה דע\"ג ד\"ה קנוי' לך שהקש' משם ר\"י כקושיא דהכא דלמה צריך מעכשיו כיון דאית לי' אדם מקנה דשלב\"ל ותי' משם ר\"ת דאיצטריך מעכשיו משום דסתם שדה קנינו הוא בחליפין יע\"ש והשתא אם איתא שלדעת ר\"ת כל שאומר לכשיבואו לעולם לכ\"ע קנה א\"כ מאי ק\"ל לר\"ת הכא דלמה אצטריך מעכשיו עד שהוצרך לתרץ משום דסתם שדה כו' הלא קו' מעיקרא ליתא כמ\"ש והמרדכי ז\"ל הק' לסברא זו שכתב משם רשב\"ם מההיא דפרכינן ולר\"מ דאמר אד\"מ דשב\"ל יכיר ל\"ל והשתא אמאי לא פריך אפילו לרבנן דאכתי מצי ליתנם במתנה לכשיבואו לעולם ולע\"ד נראה דלא ק' דלרבנן לא מצינן לאקשויי דיהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב להו במתנ' לכשיבואו לעולם דאיכא למימר דקרא אצטריך אפילו למטלטלין שנפלו לאחר מכאן דלא מצי ליתנם במתנה לכשיבואו לעולם משום דמטלטלין אין קנינם אלא במשיכה או בחליפין וכיון שלא הקנה לו מעכשיו א\"כ כשיבואו לעולם כבר כלתה משיכה והדרא סודרא למאריה וכמ\"ש התוס' בפרק האומר ובקנין אגב לא מצי להקנות דאיכא למימר דקרא אצטריך בשלא הי' לו ארעא מעולם דלא מצי לאקנויי אגב קרקע כדאי' בפרק חזקת ועוד דקנין אגב אינו אלא מדרבנן לדעת רובא דרבוותא ואפילו תימא דהוי מדאורייתא כבר כתב הרשב\"א בתשו' ח\"ב סי' ל\"ו דקנין אגב לא מהני אלא לנכסים שיש לו עכשיו ולא לנכסים שיהיו לו לעתיד משום דאנן בעינן דומיא דויתן להם אביהם עם ערים בצורות דהקנה להם כסף וזהב שהיו לו עכשיו יע\"ש ומשמע ודאי דלכ\"ע קאמר ואפילו לר\"מ דס\"ל אד\"מ דשב\"ל אפי\"ה בקנין אגב לא מהני דהבו דלא להוסיף עליו. ובהכי ניחא לי מה שהקש' הרב בני אהרן דף הנז' ע\"ב לדברי התוס' דפ\"ק דמציעא שהק' כקו' דהכא וז\"ל דל\"ל מעכשיו ואי לענין שאינו יכול לחזור בו אפילו אמר מעכשיו מה בכך הא אמרינן עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו והקש' הרב ז\"ל דמנ\"ל דההיא מיירי במעכשיו דילמא ההיא בדלא אמר מעכשיו אבל אם אמר מעכשיו אפילו קודם שבאו לעולם אינו יכול לחזור וכפי מ\"ש י\"ל דס\"ל להתוס' דההיא דר\"ה ע\"כ באומר מעכשיו מיירי דהא מטלטלין אינן נקנין אלא במשיכה או בקנין סודר ואי באומר לכשיבואו לעולם הדרא סודרא למאריה ובקנין אגב לא מהני כמ\"ש וכן ראיתי למוהרימ\"ט ז\"ל בחי' פרק האומר שכתב דהא דר\"ה ע\"כ באומר מעכשיו איירי דהא אין מטלטלין נקנין אלא במשיכה וכמ\"ש ומעתה יגדל התימה על הרשב\"א ז\"ל שכתב בחי' דהא דר\"ה בקנין כסף איירי ובאומר לכשיבואו לעולם והדבר קשה שהרי מטלטלין אין נקנין אלא במשיכ' והיכי קאמר ר\"ה משבאו לעולם אינו יכול לחזור ולומר דלענין מי שפרע קאמר דעד שלא בא לעולם יכול לחזור ואפילו מי שפרע (ליכא) זה ודאי דוחק דלישנא דאינו יכול לחזור בו כלל משמע ושוב ראיתי דלק\"מ שהרי קי\"ל הלכה רוחת דכל המחובר לקרקע דינו כקרקע ונקנה בכסף או בשטר או בחזקה וכמ\"ש הטור ז\"ל סימן קצ\"ג יע\"ש ויש לתמוה על מוהרימ\"ט ז\"ל איך נעלם ממנו דין זה ומעתה אזדא לה תי' דתריצנא ליישב דברי התוס' דאכתי מצינן לאוקמא שפיר ההיא דר\"ה באומר לכשיבואו ובקנין כסף או שטר ולכן נראה דמשמע להו דהא דר\"ה באומר מעכשיו איירי דאי בשאומר לכשיבואו לעולם מאי אשמועינן ר\"ה במ\"ש עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו הא ודאי פשיטא וכי ס\"ד דעדיפא דשלב\"ל לר\"מ מדבר שבא לעולם לרבנן דכל שלא אמר מעכשיו יכול לחזור בו אלא ודאי דבאומר מעכשיו איירי והא אתא לאשמועינן דאע\"ג דבדבר שבא לעולם כל שאמר מעכשיו אינו יכול לחזור בו בדשב\"ל גריעא טפי אפילו באומר מעכשיו משום דלא מצי להקנותו מעכשיו כנ\"ל. ודע שהרב גד\"ת דשמ\"ט ע\"א נסתפק בדברי רבינו ז\"ל אי ס\"ל דדוקא בשדה זו לא קנה משום דהו\"ל דשב\"ל אבל שדה סתם קנה כיון דהרבה שדות מצוין ליקח חשיב כדבר שבא לעולם וכמו שכן נראה ממ\"ש רש\"י פ\"ק דמציעא וראיתי להרב בני יעקב שתמה עליו דאיך אפשר לומר דבשדה סתם חשיב כדשב\"ל שהרי כתב פ' כ\"ד מה' הנז' האומר לחבירו קרקע ודקלים אני מוכר לך אפילו לא הי' לו דקלים אם רצה לקנות לו ה\"ז נקנה המקח כו' הרי דס\"ל להרמב\"ם דאע\"ג דמילתא דשכיח למזבן הוא אפי\"ה חשיב דשלב\"ל ודלא כדעת הפוסקים דס\"ל שם דכיון דשכיח למזבן חשיב דשב\"ל וא\"כ עכ\"ל דשדה זו שכתב הרמב\"ם לאו דוקא יע\"ש ולדעתי לק\"מ דמאי דס\"ל לרבינו דבשדה סתם קנה ואינו יכול לחזור בו ה\"ד בשלקחה וכמו שכן נרא' מדברי רש\"י ז\"ל במציעא שכתב במימרא דרב אינו יכול לחזור בו בשלקחה משמע דקודם שלקחה יכול לחזור בו ואפילו בשדה סתם ומ\"ש רבינו גבי קרקע ודקלים דלא קנה היינו לומר דלא מחייבינן להנותן כיון שאכתי אינם ברשות אמנם אה\"נ דאם קנה דקלי' דחייב ליתן לו וזה פשוט: כתב המרדכי פרק מי שמת דאם הקנה לחבירו בחליפין מעות ומטלטלין י\"א שקנה הכל ואע\"ג דאין מטבע נקנה בחליפין הכא שאני דמיגו דחייל אמטלטלין חייל נמי אמעות וכתב הרב כנה\"ג ז\"ל סימן ר\"ג בהגהת ב\"י אות ט' וז\"ל ומפורש שם דמיגו דחייל אדבר שבא לעולם חייל נמי אדשלב\"ל וק' לזה אדבעי לאוכוחי פ' מי שמת דבלשון שעבוד משעבד בדשלב\"ל מהא דמכר שדה לחבירו כו' ומאי סיעתא שאני התם דאגב דמשתעבד לקרן משתעבד לריוח מוהר\"ם קלעי ז\"ל בתשובה כ\"י א\"ד הנה הבין הרב ז\"ל שלדעת י\"א המקנה לחבירו דשלב\"ל עם דבר שבא לעולם קנה דמיגו דחייל הקנין אדבר שבא לעולם חייל אדשלב\"ל וק\"ל דא\"כ אדפריך בגמ' פ' יש נוחלין דקכ\"ז ע\"ב לר\"מ דאמר אד\"מ דשב\"ל כו' אמאי לא פריך לרבנן נמי דיהא נאמן לו' זה בני בכור במיגו דאי בעי מקנה ליה דבר שבא לעולם עם דשלב\"ל וכבר המרדכי ז\"ל עצמו פ' יש נוחלין הק' לדעת רשב\"ם דס\"ל דבאומר לכשיבואו לעולם לכ\"ע קנה מהא דפ' יש נוחלין וא\"כ אמאי לא ק\"ל לדעת י\"א כן ודוחק לומר דקרא אצטריך להיכא דאין לו נכסים כלל בעין אלא נכסים שיפלו לו לאחר מכאן תו ק\"ל מהא דאמרינן פ' יש נוחלין דקכ\"ד תניא אין הבכור נוטל פי ב' בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם ר' אומר בכור נוטל פי ב' בשבח כו' ואמרינן מ\"ט דרבנן אמר קרא לתת לו פי ב' מתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דמטי לידי' כו' ופי' רשב\"ם עד דמטה לידי' ונותן אינו יכול ליתן לאחרים דאין אד\"מ דשלב\"ל והשתא אם איתא דכל היכא דמקנה דבר שבא לעולם עם דשלב\"ל קנה א\"כ הן לו יהי דמתנה קרייה רחמנא הא מתנה גופא כל כה\"ג דבכור דמקנה לו דשב\"ל עם דשלב\"ל לכ\"ע קנה וצ\"ע ובעיקר דינא מה שהבין מוהר\"ם קלעי בדברי המרדכי המעיין בדברי המרדכי יראה שלא כתב כן הי\"א אלא דוקא במקנה מעות ומטלטלין כיון דשייך בהו קנין בהגבהה או במשיכה משו\"ה אמרי' נמי דחל עליו הקנין בחליפין מטעם מיגו מה שאין כן בדשב\"ל דלא שייך בהו קנין כלל וכ\"כ הסמ\"ע ז\"ל בסי' הנז' ס\"ק י\"ט יע\"ש גם מהר\"י חיון ז\"ל סי' ל' כתב דהמקנ' דבר קצוב עם דשא\"ק לכ\"ע לא קנה מהטעם האמור וכן עיקר:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שהיה לו פקדון כו' אבל המלוה הואיל ולהוצא' ניתנה אינה בעולם.</b> כתב מוהר\"י קולון שורש פ\"ט דפשיטא דלא חשיב חוב שלא הגיע זמנו ליגבות דשלב\"ל עד שנאמר שלא תועיל בו מחילה קודם זמנו אלא חשיב דבר שבא לעולם מאחר שכבר נעשה השעבוד ונתחייב הלוה בקנין סודר דהוי כמעכשיו ואע\"פ שנתן לו זמן מ\"מ דבר פשוט הוא שאין במשמעות הזה שיסתלק המלוה מגוף הממון כו' אלא מדין ודברים הוא דסליק נפשיה והביא ראיה מההיא דפ' ב' דכתובות אמר ר\"י אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן כו' ואוקמא אביי בדקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים והק' התוס' שם וז\"ל וא\"ת ניהמניה במיגו דאי בעי מחיל ליה דהא מוכר ש\"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואם איתא דבתוך זמנו אינו יכול למחול מאי קא ק\"ל לוקמא כגון דאכתי לא מטא זמניה למיגבי ביה דלא מצי מחיל ליה אלא ודאי פשיטא להו דמצי מחיל א\"ד ויש לתמוה עליו שמדברי התוס' אין ראיה כלל משום דאף אם נאמר דאין אדם יכול למחול חוב שלא הגיע זמנו היינו למאי דקי\"ל אין אד\"מ דשלב\"ל וכי היכי דאין אד\"מ דשלב\"ל כך אין אדם מוחל דשב\"ל וכמ\"ש הר\"ן בתשו' סי' כ\"ג אמנם למאן דס\"ל אד\"מ דשב\"ל פשיטא ודאי דיכול למחול חוב שלא הגיע זמנו וכשם דאדם מקנה דשלב\"ל ה\"נ אדם מוחל דשלב\"ל וא\"כ משו\"ה ק\"ל להתוס' שפיר דליהמניה במיגו דאי בעי מחיל ליה משום דאוקמתא דאביי לתרוצי מילתא דרב יאודה אמר רב דאמר האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן הוא דאתא ורב ס\"ל דאד\"מ דשלב\"ל כדאיתא בהדיא פ' האשה רבה דפ\"ג וא\"כ אין ראיה מדברי התוס' כלל אמנם אחר העיון נראה שדברי מוהר\"י קולין נכונים בטעמם כי יש לדקדק עליו עוד דמה ראיה מייתי מהתוס' הא הן לו יהי דנימא דמחילת חוב שלא הגיע זמנו חשיב דשלב\"ל היינו דוקא לענין דיכול לחזור מיהו כל עוד שלא חזר בו פשיט' ודאי דהקנאתו הקנא' וגדולה מזו כתב המבי\"ט ז\"ל ח\"א סי' קל\"ז דאפי' לא חזר בו מפני שהיה סבור שלא היה יכול לחזור דקנה המקבל וא\"כ שפיר ק\"ל להתוס' ז\"ל דיהא נאמן באומר שטר אמנה במיגו דאי בעי מחיל ליה ולא היה חוזר בו אלא ודאי משמע דכוונת הרב ז\"ל לומר דאע\"ג דכל עוד שלא חזר בו הקנאתו הקנאה היינו דוקא בעלמא וכשאינו חב לאחרים אבל בחב לאחרים פשיטא ודאי דלא מהני אלא דוקא בשמחלו מחילה גמורה שאינו יכול לחזור בו אבל במחילה דסמי בידיה לחזור פשיטא ודאי דב\"ח גובה ממנו כיון דאכתי נכסים ברשותיה קיימי דאי בעי לחזור בו חוזר וההיא דאמרינן המוכר שט\"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול במחילה גמורה מיירי וא\"כ היינו דק\"ל למוהריק\"ו דאם איתא דמחילת חוב שלא הגיע זמנו חשיב דשלב\"ל לוקמא כגון דאכתי לא מטא זמניה דאז כל עוד שלא בא זמנו מצי לחזור בו דאפי' למ\"ד אד\"מ דשלב\"ל היינו דוקא אחר שבא לעולם כדאיתא בהדי' בפ' אז\"נ וכיון דיכול לחזור בו א\"כ ב\"ח גובה ממנו ואין זה מיגו כלל כנ\"ל פשוט: ודע שמדברי מוהריק\"ו ז\"ל משמע בהדיא דס\"ל דהא דאמרינן אין אד\"מ דשב\"ל היינו אפי' במידי דאינו מחוסר אלא זמן מדהוצרך לומר דלא חשיב חוב שלא הגיע זמנו דשב\"ל כדי שנאמר שאינו יכול למחול מטעמא דכבר נעשה השעבוד ושעבד נכסיו מעכשיו משמע דאם נאמר דמגוף הממון סליק נפשיה עד אשר יגיע הזמן הו\"ל דשב\"ל ולא מהניא ביה מחילה אע\"ג דאינו מחוסר אלא זמן וזמן ממילא קא אתי אפי\"ה חשיב דשלב\"ל גם מוהרנ\"ח בח\"א סי' כ\"א כתב בתוך התשו' לחד תי' דהחולק על מוהר\"ם וס\"ל דטענת מחילה הוי טענה מעלייא להפטר את הלוה אפשר דס\"ל דמחילת חוב שלא הגיע זמנו לא הויא מחילה משום דהוי דשב\"ל ומהתימא על הרב מש\"ל ז\"ל שכתב פ\"ד מה' אישות דין ז' וז\"ל נסתפקתי בקטן שקדש ואמר הרי את מקודשת לי לאחר שאגדיל מהו מי אמרינן כיון דבשעת הקדושין הוו קטנים לא מהני או דילמא כיון דבשעת חלות הקדושין הם גדולים חלו הקדושין ומההיא דאמרינן הרי את מקודשת לאחר שאתגייר אינה מקודשת משום דהוי דבר של\"ב לעולם אין ראיה דשאני התם שהוא מחוסר מעשה דהיינו גירות או גט שחרור אבל הכא דאינו מחוסר מעשה אלא זמן וזמן ממילא קא אתי אפשר דלא חשיב דבר של\"ב לעולם כו' ובדקתי עד מקום שידי מגעת בספרי ראשונים ואחרונים ולא מצאתי גילוי בדין זה עכ\"ל ואתמהא איך לא זכר שם דברי מוהריק\"ו ז\"ל הללו ומוהראנ\"ח ז\"ל דמשמע בהדיא דס\"ל דאפי' במידי דאינו מחוסר אלא זמן חשיב ליה דשלב\"ל וכמ\"ש ואין לומר דמה שהוצרך מוהריק\"ו ז\"ל לתת הטעם משום דכבר נעשה השיעבוד ונתחייב הלוה מעכשיו היינו כלפי נדון הרב ז\"ל שנשאל על ראובן שהיה חייב לשמעון סך מה בחוב גמור בתנאי שאין לשמעון שום תביעה ולא דין ודברים עליו כל זמן שראובן ואשתו קיימים אם לא עד שימות אחד מהם ושוב מת שמעון המלוה ובאו יורשיו ומחלו לראובן את החוב בעוד ראובן ואשתו בחיים חייתם דהשתא כלפי נדון זה נראה ודאי דחשיב מחילת החוב קודם שיגיע זמנה דהיינו קודם מיתת א' מהם דשלב\"ל שהרי הוא מחוסר מעשה שימות ראובן או אשתו והוי ממש כאומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שימות בעליך כו' דאינה מקו' משום דהוי דשלב\"ל ומשו\"ה הוצרך לטעמא דמעכשיו חל השעבוד דהא ליתא ממ\"ש אח\"כ וז\"ל ואין לומר דמ\"מ חשיב כדשב\"ל מאחר שלא הגיע זמן הפירעון משעת הפיטור שהרי תלה גביית החוב במיתת ראובן או אשתו ועדיין הוי הן בחיים מ\"מ דבר פשוט הוא דחשיב דבר שבא לעולם וראיה מדגרסינן בפסחים פרק כ\"ש ב\"ח אביי אמר כו' משמע בהדי' דע\"כ לא פליג רבא עליה דאביי אלא לענין קרקע דלוה משום דמצי לסלק ליה בזוזי אבל לענין החוב עצמו דלא מצינן למימר הכי מודה דמלוה מצי זבין כו' יע\"ש והשתא אם איתא מאי ראיה מייתי מהתם שאני התם דאינו מחוסר אלא זמן גרידא וזמן ממילא קא אתי וכמ\"ש רש\"י ז\"ל שם וז\"ל המלוה את חברו ושעבד לו נכסיו וא\"ל שאם לא אפרע לך לזמן פ' גבה מנכסי ומשו\"ה חשיב דבר שבא לעולם אמנם בנדון הרב ז\"ל דמחוסר מעשה דהיינו מיתת ראובן או אשתו ה\"נ דחשיב דשלב\"ל אלא משמע ודאי דלא שנא ליה להרב ז\"ל בין מידי דמחוסר מעשה למחוסר זמן אלא אפי' במחוסר זמן נמי הוי דשב\"ל וא\"כ זכינו לדין דלדעת מוהריק\"ו קטן שקדש ואמר הרי את מקודשת לכשאגדיל אינה מקודשת משום דהוי דשב\"ל ומה שהביא ראיה הרב מש\"ל ז\"ל ממ\"ש רש\"י פרק החולץ דל\"ד אההיא דאמרינן התם אמר רב עמרם אמר רב בשופעות מתוך י\"ג לאחר י\"ג לאחיובינהו כמבואר מדברי רש\"י ז\"ל שם דקטן יכול לקדש ולומר הרי את מקודשת לכשאגדיל אפשר לומר לדעת מוהריק\"ו ז\"ל דס\"ל דרש\"י לא כ\"כ אלא אליבא דרב משום דרב לטעמיה דס\"ל אד\"מ דשב\"ל והאומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שאשתחרר הוי מקו' ומה גם שמדברי רש\"י פרק האומר דקדושין דס\"ב ע\"ב ד\"ה כמאן אזלא נר' שדעתו לפסוק כר\"מ דאד\"מ דשלב\"ל כמש\"ל בדין א' אמנם למאי דקי\"ל דאין אד\"מ דשב\"ל ה\"נ דאינה מקודשת משום דהוי דשלב\"ל אע\"ג דאינו מחוסר אלא זמן ועיין מ\"ש בפ\"ח מהל' גרושין:"
+            ],
+            [
+                "<b>והמזכה </b>\n<b> לעובר לא קנה ואם היה בנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו קנה.</b> כתב המבי\"ט ח\"ב סי' קל\"ז על לאה שצותה שכל האלג\"ארייא שתצא מן החתול עד זמן פ' שיתנו לבתה דאע\"ג דהוי דשלב\"ל אין כאן בית מיחוש משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו וגמר ומקנה והביא ראיה מדאמרי' פ' מי שמת דקמ\"ב אמר ר\"י המזכה לעובר לא קנה וא\"ת משנתינו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו מקנה לעובר שלו שהוא דשלב\"ל ה\"ה שאדם מקנה לבנו ולבתו דשלב\"ל דדבר שלב\"ל או לדשלב\"ל כי הדדי נינהו וראיתי להרב כמוהר\"ח אלפאנדאר\"י ז\"ל הובאו דבריו בס' בני חיי חא\"ה סי' נ\"א שתמה עליו שדבריו סתרו על מ\"ש בח\"א סי' של\"ט שנשאל על לאה שנכנסה ערבנית לכתובת בנה ומת אם יהיה דינה כדין האב דאמרי' דאע\"ג דערב דכתוב' לא משתעבד משום דמצוה קעביד אבא לגבי ברי' שעבודי משעבדי נפשיה והשיב הרב ז\"ל דכל דבר שתקנו חכמים לבן משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו כגון המזכה לעובר או מי שישא לבנו גדול הבית דקנאו בלתי חזקה וערב דכתובה דמשתעבד היינו דוקא באב דהכי דייק לישנא דתלמודא דקאמר אבא לגבי בריה שעבודי משעבדי נפשיה אבל באם לא אמרי' דעתה קרובה אצל בנה יע\"ש וא\"כ איך כתב בתשוב' זו על לאה שצותה שיתנו לבתה דקנאו מטעמא דדעתו של אדם קרובה אצל בנו הא באם לא אמרינן דעתה קרובה אצל בנה ועוד הקשה הרב לפי מ\"ש בתשוב' זו דאפילו באם אמרינן דעתה קרובה אצל בנה מהא דתנן פרק יוצא דופן בן יום א' נוחל ומנחיל ואמרינן בגמ' נוחל ממאן מאביו אי בעי מיני' לירתו ואי בעי מאביו לירתו אמר רב ששת נוחל בנכסי האם להנחיל לאחיו מן האב ודוקא בן יום א' אבל עובר לא מ\"ט דהוא מיית ברישא ואין הבן יורש את אמו בקבר והשתא אם איתא דבאם נמי אמרינן דעתה קרובה אצל בנה והאם שזכתה לעובר שלה קנתה נימא נמי עובר נוחל ומנחיל כגון שנתנה האם מתנה לעוברה שבבטנה ואח\"כ מת הולד במעיה דמנחיל העובר אותן הנכסים לאחיו מן האב ומדלא קתני עובר ש\"מ דהאם לגבי עובר שלה לא אמרינן דעתה קרובה ולא משכחת לה גבי עובר מנחיל וכמ\"ש בתשובה ח\"א את\"ד ולע\"ד נראה שאין מכאן סתירה למ\"ש המבי\"ט בח\"ב שהרי קו' הלזו לא על המבי\"ט תלונתו דתיקשי ליה לרב ששת דאמר פרק יש נוחלין דהמזכה לעובר קנה ואפי' עובר שאינו שלו ופרכינן עלה מהא מתני' דקתני בן יום א' נוחל ומנחיל בן יום א' אין עובר לא אלמא עובר אינו יורש ירושה דממילא וכ\"ש דהמזכה לא קנה ומשני הא אמר רב ששת נוחל בנכסי האם ודוקא בן יום א' אבל עובר לא דהוא מיית ברישא כו'. והשתא מאי משני הא אכתי תקשי לרב ששת דליתני עובר נוחל ומנחיל וכגון באם שזכת' לעוברה שבמעיה ואח\"כ מת הולד במעיה דמנחיל אותן נכסים לאחיו מן האב דהשתא ליכא למימר משום דבאם לא אמרינן דעתה קרובה אצל בנה דהא רב ששת אפילו במזכה לעובר שאינו שלו ס\"ל דקנה ומכ\"ש באם המזכה לבנה ולעיקר קו' נראה לע\"ד דלק\"מ ואשתמיט מיני' מ\"ש הנ\"י פרק מי שמת הביאו הרב ד\"מ בסימן ר\"י דהא דאמרי' דהמזכה לעובר שלו קנה משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו היינו דוקא היכא דיצא לאויר העולם דאז באותה שעה זכה למפרע משעה שהקנה לו אמנם אם מת במעי אמו לא קנה והביא ראיה מן הירושלמי ובודאי דה\"ט משום דאמדינן דעתיה דזה לא זיכה לו המעות אלא ע\"מ שיצא לאויר העולם ויהנ' מהן וכ\"כ בהדיא הרא\"ש ז\"ל בתשוב' כלל פ\"ב סי' ד' דאפי' לרב ששת דס\"ל דהמזכה לעובר קנה אינו קונה עד שיבוא לאויר העולם והביא ראי' מדקאמר ר\"ה פ' אז\"נ המוכר פירות דקל לחבירו עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו הרי דאע\"ג דר\"ה ס\"ל דאדם מקנה דשלב\"ל אפ\"ה קאמר דכל זמן שלא באו לעולם יכול לחזור יע\"ש וא\"כ משו\"ה לא קתני עובר נוחל ומנחיל דכיון שמת במעי אמה כ\"ע מודו דלא קנאו ומאוד אני תמיה על הרב ז\"ל איך אשתמיט מיני' דברי הרא\"ש והנ\"י ז\"ל הללו גם מה שהקש' שדבריו סתרי למ\"ש בח\"א נראה לע\"ד שיש לחלק והוא שהמבי\"ט ז\"ל סי' הנז' בס\"ד בשנותו את טעמו לומר דבאם לא אמרי' דעתה קרובה אצל בנה ההוא אמר דמה\"ט משום דהתורה ירדה לסוף דעת האב ולסוף דעת האם וטפי רחים האב על הבן מאם על הבן במידי דאיכא דררא דממונ' ויהב נפשי' וממוניה טפי האב מהאם דהאב עושה מלאכ' ואי יהיב ליה לבריה דרחים ליה לא חסר ולא מידי דאיכא ליה רווחא באומנות משא\"כ האשה דאין לה חכמה אלא בפלך ואם כן לפי טעם זה איכא למימר דע\"כ לא כתב הרב ז\"ל דבאם לא אמרינן דעתה קרובה אלא דוקא במזכה לעוברה מחיי' וא\"כ בנדון שנשאל הרב ז\"ל על לאה שנכנסה ערבנית לכתובת בנה בעודה בחיים דהתם ודאי שייכא ביה טעמא דכיון דאשה אין בידה להרויח כמו האיש חביב' לה ממונ' טפי ואע\"ג דרחים לה לברה כמו האב לבריה מ\"מ אדם קרוב אצל עצמו וצערא דגופא חמירא לה טפי מש\"ה לא גמרה ומקנה אמנם מ\"ש בח\"ב היינו כלפי נדון הרב ז\"ל דלאה צותה מחמת מיתה דהתם ודאי כיון דלמיתה אזלא לא שייכא בה טעמא דחביבא לה ממונה טפי ומשום הכי אמרינן דדעתה קרובה אצל בנה כנ\"ל ליישב ואמנם יש לדקדק בתשוב' זו על הרב המבי\"ט שכתב דאד\"מ דשלב\"ל לבנו מאותה שאמרו בפרק יש נוחלין יכיר יכירנו לאחרים מכאן א\"ר יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בן גרושה או חלוצה וחכ\"א אינו נאמן ופרשב\"ם ז\"ל דפליגי במוחזק לן באחד שהוא בכור ואמרינן עלה בגמרא א\"ל ר\"ן לרבה בשלמא לר\"י היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר ל\"ל ומשני' בצריך היכר' כגון שבאו מחדש בכאן ואין מוחזקין בא' מהן מי הוא בנו והדר פריך למאי הלכתא למיתבא ליה פי שנים לא יהא אלא אחר אלו בעי למיתב ליה במתנה מי לא יהיב ליה ומשני ל\"צ בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן והדר פריך ולר\"מ דאמר אד\"מ דשלב\"ל יכיר ל\"ל ומשני ל\"צ בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ופרשב\"ם ז\"ל דכיון דבההיא שעתא אינו יכול ליתנם לו לא מצי לאקנויינהו מקמי דאתו לידי' ע\"כ והשתא לדעת המבי\"ט ז\"ל דס\"ל דבבנו אד\"מ דשב\"ל לכ\"ע א\"כ מאי האי דפריך ולר\"מ דאמר אדם מקנה דשב\"ל יכיר ל\"ל הא אפי' לרבנן דר\"מ תיקשי ליה דכיון שהוא בנו יהא נאמן לומר זה בני בכור במיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה ואפילו לנכסים שנפלו לאחר מכאן ואפשר ליישב ולומר דמשום הכי לא פריך בגמרא לרבנן דר\"מ משום דכיון דטעמיה דהמבי\"ט ז\"ל הוא דיליף לה מההיא דהמזכה לעובר דקאמר ר\"י דאע\"ג דלעובר אחר לא קנה המזכה לעובר שלו קנה משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ואם כן כיון דלדשב\"ל אד\"מ לבנו ה\"ה דשלב\"ל דאדם מקני לבנו וכמבואר בדבריו א\"כ נראה דדין זה במחלוקת הוא שנוי דלר\"ה דס\"ל התם בפ' מי שמת דהמזכה לעובר לא קנה אפילו הוא בנו כדאמרינן התם ההוא גברא דא\"ל לדביתהו נכסי להאי דמעבר' אמר ר\"ה הוי מזכה לעובר וכו' ואותבי' ר\"ן ממתני' דאם ילדה אשתי זכר יטול מנה וקאמר משנתינו אינו יודע מי שנאה כלומר דלאו הלכתא היא ה\"נ דס\"ל לר\"ה דאין אד\"מ דשב\"ל לבנו דתרוייהו כי הדדי נינהו ואם כן מש\"ה לא פריך בגמ' התם בפ' יש נוחלין לרבנן דר\"מ ומשום דאד\"מ דשלב\"ל לבנו משום דבפלוגתא אתמר דלר\"ה ל\"ק לי' ואפשר דהמקשן דפריך התם ולר\"מ דאמר אד\"מ כו' ה\"נ ס\"ל כר\"ה ומשו\"ה לא פריך אלא לר\"מ כנ\"ל. ומיהו מאי דק\"ל לכאורה ממ\"ש בפ' י\"נ דף קכ\"ד ע\"א מ\"ט דרבנן דאמרי אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתה אמר קרא לתת לו פי ב' מתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דמטה לידי' אף חלק בכורה עד דמטה לידי' ופירשב\"ם עד דמטא לידי' דנותן אינו יכול ליתנם לאחרים דאין אד\"מ דשלב\"ל והשתא לדעת המבי\"ט ז\"ל אפילו קרייה רחמנא מתנה כל שהוא לבנו אד\"מ דשלב\"ל האמנם אחר העיון נראה דקו' זו קשה בלא\"ה אסוגיא דהתם דקאמר ורבי נמי הכתיב לתת לו כו' ומאי קו' הא ר' ס\"ל דאד\"מ דבר שלב\"ל כדאיתא בקידושין פ' האומר אלא הדבר ברור דאפי' לר\"מ דס\"ל דאד\"מ דשלב\"ל היינו דוקא בשלא מת המזכה קודם שבא לעולם אבל כל שמת המזכה קודם שבאו לעולם לכ\"ע לא קנה וזה מבואר מסוגיא דיש נוחלין דקאמר ל\"צ לנכסים שנפלו כשהוא גוסס כו' וא\"כ היינו דקאמר התם שפיר מתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דמטה לידי' וכל זמן שלא מטא לידי' ומת המזכה קודם שבאו לעולם לא קנה לכ\"ע אף חלק בכורה עד דמטה לידי' וכל שמת קודם שהשביחו הנכסים אינו נוטל פי ב' ומשו\"ה פריך ור' הכתיב לתת לו ודוק: אך לדברי המבי\"ט ז\"ל לא יתכן דרך זה שהרי מבואר מדבריו דס\"ל דלגבי בנו אד\"מ דשלב\"ל אפי' מת המזכה קודם שבאו לעולם שהרי נדון שלו היה שצותה שכל האלג\"רייא שתצא עד זמן פ' שיהי' לבתה ומתה קודם שבא' האלגר\"ייא לעולם ואפי\"ה ס\"ל דקנה ויש ליישב דס\"ל לרבנן דמדכתיב לתת ע\"כ דאתא לאשמועינן קרא שחלק בכורה יהיה לו דין מתנה הראויה לאחרים דאי מתנה הראויה לבנו קאמר ואפי' בדלא מטא לידי' א\"כ לתת ל\"ל ואע\"ג דלתת אצטריך לאשמועינן שאם אמר איני נותן ואיני נוטל רשאי כבר כתב רשב\"ם ז\"ל דלרבנן תרתי שמע מינה דמדכתיב לתת שמעינן דמתנה קרייה רחמנא ומדכתיב לו שמעינן שאם אמר איני נוטל רשאי יע\"ש וליכא למימר דנימא דכוליה קרא להכי הוא דאתא לאשמועינן דאם אמר איני נוטל רשאי דא\"כ ליכתוב קרא לתת לבד ודוק ומן האמור בזה נרא' שתי' זה שכתבנו ליישב דעת המבי\"ט ז\"ל דמשו\"ה לא פריך בגמ' אליבא דכ\"ע ואפי' לרבנן דר\"מ משום דבפלוגתא איתמר דלר\"ה ל\"ק ליה ואפשר דהמקשן גופיה דפריך ולר\"מ כו' ה\"נ דס\"ל כר\"ה ומשו\"ה לא פריך אלא לר\"מ לא ניתן ליאמר דאכתי ק' למאי דמשני בגמ' ל\"צ לנכסים שנפלו כשהוא גוסס דהך תי' ניחא לר\"ה אכן לר\"י דס\"ל דגבי בנו אד\"מ דשלב\"ל ואפי' לנכסים שנפלו לאחר מיתה כמ\"ש המבי\"ט ז\"ל ק' ולכן נראה דמשו\"ה לא פריך התם לרבנן דר\"מ דיכיר ל\"ל משום דאע\"ג דאד\"מ דשלב\"ל לבנו ואיכא מיגו איכא למימר דאצטריך קרא דיכיר לאשמועינן היכא דמת הבן והניח בנים או בנות שנאמן האב לומר דאביהן של אלו היה הבכור כדי שיטלו הבנים פי ב' בנכסיו דהשתא ליכא מיגו דאי בעי יהיב להו במתנה משום דהא דאמרינן דאד\"מ דשלב\"ל לבנו משום דדעתו קרובה אולי היינו דוקא בבנו אבל בן בנו כאחר דמי וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל בתשוב' כלל פ\"ב סי' הנז' וכ\"כ המבי\"ט ז\"ל עצמו בתשוב' ח\"א סי' ש\"ט ואף לדעת הרב ת\"ה סי' ש\"ן דבן בנו כבנו וכן הוא דעת מוהרשד\"ם ז\"ל בח\"אה סי' קל\"ז מ\"מ אבן בן בנו כ\"ע מודו כאחר דמי וכמ\"ש הרב כנ\"הג סימן ר\"י בהגהת הטור סימן ח' עיין שם ואם כן משכחת לה בכ\"הג דהשתא ליכא מיגו ואשמועינן קרא לומר דאפי\"ה נאמן האב לומר שהוא בכור כדי שיטלו בני בניו פי ב' האמנם מצאתי להרב מהרימ\"ט ז\"ל בס' בני אהרן סי' נ\"ו שכתב דברים סותרים למ\"ש והוא שהרב ז\"ל הוקשה לו בפשטא דשמעתתא דמאי פריך לא יהא אלא אחר אלו בעי למיתב ליה במתנה מי לא מצי יהיב ליה דנימא דאצטריך קרא דיכיר היכא דמת הבן והניח אשתו מעוברת דנאמן האב לומר פ' בני בכור כדי שיטול פי ב' העובר שלו דבמתנה לא מצי יהיב דהמזכה לעובר לא קנה ואפי' תימא דדעתו של אדם קרובה אצל בן בנו כמו בנו כדעת הרב ח\"ה משכחת לה בפחות ממ' יום שכתב הריטב\"א ז\"ל דלא קנה משום דמיא בעלמא נינהו ותי' הרב ז\"ל דמאן נימא לן דבכה\"ג מהימן האב היכא דליכא מיגו שלא נתנה תורה נאמנות לאב להכיר את הבן אלא בזמן שישנו בעולם דכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי ב' משמע דבבן בחיים משתעי קרא א\"ד יע\"ש וא\"כ כפי זה אזלא לה תי' דידן והדרא קו' לדוכתא דליכ' למימר דלרבנן דר\"מ אצטריך קרא דיכיר היכא דמת הבן והניח בני' או בנות שנאמן לומר שאביהן של אלו היה הבכור שהרי לפי האמת ה\"נ דלא מהימן כדעת מוהרימ\"ט ז\"ל דבעינן שיהיו בעולם בשעת הכרה אלא שדין זה שכתב הרב ז\"ל הוא דין מחודש ולא ראינו לשום א' מהפוסקים שכתבו דין זה ובר מן דין שבפי' נראה הפך מוהריק\"ו שורש תמ\"ד יע\"ש וכמו שכן הוכיח במישור החכם השלם מ\"ור במוהר\"י הלוי ז\"ל הובאו דבריו בס' בתי כהונה חלק בית ועד סי' ו' יע\"ש ומה שהקש' מוהרימ\"ט ז\"ל עד שמכח זה בנה יסודו יש ליישב עוד על פי סוגי' דפ' השותפין יע\"ש וכמ\"ש בס' בתי כהונה יע\"ש ודוק:<br><b> וראיתי </b> להרב כנה\"ג ז\"ל סי' ר\"ט בהגהת הטור אות כ\"ט שהק' לדעת המבי\"ט ז\"ל ממ\"ש מרן הב\"י שם בסי' הנז' משם הר\"ב העיטור וז\"ל תשו' לרב פלטוי גאון האי מאן דכתב בשטר יהבית לברי או לאנתתי כל דאית לי וכל דיהבי לי לא קני אלא מאי דהוה ליה ההיא שעתה דוקא הרי בהדיא דאפי' בבנו קאמר דאין אד\"מ דשלב\"ל והא ודאי קו' אלימת' היא ואשר אני אחזה ליישב כיון דטעמא דהמבי\"ט ז\"ל הוא משום דס\"ל דמקנה דשלב\"ל או לדשלב\"ל כי הדדי נינהו וכי היכי דבמזכה לעובר אמרינן דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ה\"נ במקנה דשב\"ל וא\"כ נר' שדברי הרב ז\"ל הן לפום מאי דקי\"ל התם דהמזכה לעובר שלו קנה משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו כמ\"ש הרי\"ף ורבינו והטור אמנם למאן דפוסק התם דאפי' במזכה לעובר שלו לא קנה וכמו שכן הוא דעת ריא\"ז ז\"ל כמ\"ש בכנה\"ג שם אות י\"ג והיינו משום דבתר הכי מסקינן בגמ' והלכתא מזכה לעובר לא קנה ומשמע ליה דסתמא קאמר ואפי' לבנו א\"כ ה\"נ דס\"ל דאין אד\"מ דשלב\"ל לבנו דתרוייהו כי הדדי נינהו וא\"כ מצינן למימר שפיר שדעת רב פלטוי כדעת ריא\"ז דלא אמרי' דדעתו של אדם קרוב' אצל בנו והמזכה לעובר שלו לא קנה וא\"נ י\"ל שדעת רב פלטוי גאון כדעת הרי\"ף והרמב\"ן והר\"ן דהא דאמרינן דדעתו של אדם קרובה אצל בנו היינו דוקא בש\"מ ומשום תקנת חכמים כדי שלא תטרף דעתו אבל בבריא אע\"ג דדעתו של אדם קרובה אצל בנו לא מהני כיון דאין הקנאתו הקנאה ורב פלטוי ז\"ל מיירי במתנת בריא אמנם המבי\"ט כלפי נדון שלו שהיה במתנ' ש\"מ כתב דלכ\"ע קנה מיהו הא ק\"ל עליו ממ\"ש הרשב\"א ז\"ל בתשו' המיוחסות סי' ק\"ו על ראובן שנתן מתנה לבתו כל נכסיו שקנה ושעתיד לקנות שאינו יכול לקנות נכסים שעתיד להקנות משום דהוי דשלב\"ל יע\"ש ועל הרשב\"א ז\"ל לא יתכן שום א' מהתי' שכתבנו שהרי הוא ז\"ל פסק מתני' דאם ילדה אשתי זכר יטול מנה וחלק על הרי\"ף ז\"ל שכתב ודוקא ש\"מ וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל פ\"ח מה' זכיה ומתנה הלכה ט\"ז ועוד אני תמיה על המבי\"ט ז\"ל ממ\"ש רבינו פ\"ו מה' זכיה דין י\"ז וז\"ל כבר ביארנו כו' ואמרו כמה אתה נותן לבנך כך וכך כו' צריכים שיהיו הדברים שהם פוסקים מצוים ברשותו שאין אד\"מ דשלב\"ל ע\"כ הרי בהדיא דאפי' גבי בנו ובתו ס\"ל דאין אד\"מ דשלב\"ל ומבואר הוא שדעת רבינו דהמזכה לעובר שלו קנה אפי' בבריא כמ\"ש בפ' זה וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דין </b>\n<b> ההקדש כו'.</b> אע\"ג דאין אד\"מ דשב\"ל אדם מתחייב בדשב\"ל כ\"כ הטור וכל הפוסקים ז\"ל וראיתי להרב פמ\"א ח\"א סימן ט' שכתב על מי שנתחייב לתת פירות דקל לחבירו דבלשון חיוב קי\"ל דאדם מתחייב בדשב\"ל ומת המתחייב קודם שבאו לעולם דפטורים היורשים מטעמא דכיון שמת המתחייב פקע חיובו והוכיח כן ממאי דפריך בפ' י\"נ ולר\"מ דאמר אד\"מ דשלב\"ל יכיר ל\"ל ולא פרכינן לרבנן נמי דיהא נאמן במיגו דאי בעי מתחייב בדשב\"ל וכתב עוד דליכא למימר דה\"ט משום דהו\"ל מתחייב בדשא\"ק דלא קנה לדעת הרמב\"ם וכמו שהביא ראיה זו מוהרש\"ח בביאורו סי' ס' דאכתי יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה מתחייב בסך קצוב דהיינו סך אלפים דינרים לתת לבנו וכתב עוד שרשב\"ם ז\"ל נרגש מזה שכתב בד\"ה ולר\"מ וז\"ל דהא דרבנן דר\"י היינו ר\"מ דאמר אד\"מ דשלב\"ל כו' דק' דלאיזה תכלית כתב רשב\"ם ז\"ל כן אלא שנרגש מזה דאמאי לא פריך אפילו לרבנן במיגו דאי בעי מתחייב נפשיה ואהא תי' דכיון דרבנן דר\"י היינו ר\"מ ניחא ליה למפרך אליבא דר\"מ ובמיגו דמתנה והשתא אם אי' דס\"ל לרשב\"ם דהמתחייב קודם שבאו לעולם חייבים היורשים א\"כ נהי דלמאי דפריך בגמ' לר\"מ ולא לרבנן תי' רשב\"ם ז\"ל דרבנן דר\"י היינו ר\"מ אכן למאי דתי' בגמ' ל\"צ בנכסים שנפלו כשהוא גוסס קשה דאכתי תיקשי ליה דיהא נאמן במיגו דמתחייב דאז אפי' לנכסים שנפלו כשהוא גוסס מהני אלא משמע דס\"ל דאפי' במתחייב כל שלא באו הנכסים אלא לאחר מיתה אינם חייבים היורשין את\"ד ז\"ל ואחר המחילה כל דבריו תמוהים דהנה מה שהביא בדברי רשב\"ם ק\"ל ממ\"ש המרדכי שם פ' י\"נ שהקשה לדעת רשב\"ם דס\"ל דהא דאין אד\"מ דשלב\"ל היינו דוקא בשהקנה מעכשיו אבל אם אמר לכשיבואו לעולם קנה ממאי דפריך אליבא דר\"מ ולא פריך אליבא דרבנן נמי דיהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב להו במתנה לכשיבואו לעולם ולפי דבריו מאי ק\"ל הא רשב\"ם ז\"ל כבר יישבו בזה במ\"ש דרבנן דר\"י היינו ר\"מ וכוונת רשב\"ם ז\"ל פשוטה דק\"ל דמאי פריך בגמ' ולר\"מ כו' אימא דר\"מ ס\"ל כר\"י דיכיר אצטריך אפי' להיכא שמוחזקים באחר שהוא בכור דלא שייך מיגו ורבנן דר\"י דמוקמי ליכיר בצריך היכרא ס\"ל דאין אד\"מ דשלב\"ל לזה תי' ואמר רבנן דר\"י היינו ר\"מ וא\"כ ק' דידיה אדידיה וזה פשוט: גם מה שדחה דברי מוהרש\"ח ז\"ל מטעמא דאכתי יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה מתחייב בסך קצוב לא ידעתי אדק\"ל למוהרש\"ח תיקשי ליה להרמב\"ן והר\"ן ז\"ל שהביאו ראיה מסוגיא זו דהמחייב בדשא\"ק קנה שלא כדעת רבינו ממאי דפריך ולר\"מ והשתא אם איתא דמשכחת לה בסך קצוב מאי ק\"ל אימא דתלמודא הכי פריך דלר\"מ דאמר אד\"מ אכתי יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה מקנה ליה סך קצוב אלא משמע ודאי דהא לא חשיב מיגו משום דזה אינו רוצה ליתן לבנו אלא פי ב' מנכסיו דוקא ולא יותר וא\"כ אי הוה מתחייב עצמו בסך קצוב אפשר שיפלו לו פחות ויפסיד לשאר בניו ושוב ראיתי למרן כ\"מ ז\"ל פי\"א מה' אלו שתי' לקו' הר\"ן ז\"ל כמו שתי' הרב פמ\"א והרב בעל מקור ברוך ז\"ל סי' מ\"ח דחה דבריו כמ\"ש הן אמת שדבריו ז\"ל תמוהים בעיני במה שהקשה לדברי מרן הכ\"מ ז\"ל שכתב דאפשר להודות שחייב לו אלף אלפי דינרים לשעבד נכסיו שקנה ושיקנה דא\"כ מה תי' בגמ' בנכסים שנפלו כשהוא גוסס ומאי איכפת לן אטו מי שחייב לחבירו ושעבד נכסיו שיקנה ונפלו כשהוא גוסס לא יגבה מהן כיון דנפלו בחייו דהרי לגבי בכור לא קרינן ליה ראוי ובשלמא בנכסים שנפלו לאחר מותו הוא מ\"ש הבה\"ת והביאו מרן סי' ק\"ז אבל בנפלו כשהוא גוסס ודאי דמהני לכ\"ע וגובה מהן ואם כונת הרב לומר שזה החיוב הוא מתנה אכתי ק' לתלמודא גופיה ל\"ל קרא יהא נאמן במיגו דמתחייב ולכן נראה שאינו מיגו שאינו רוצה להתחייב בסך קצוב יע\"ש וע\"פ זה דן הרב ז\"ל בנדון שלו דלדעת הסוברים דהמתחייב בדשא\"ק קנה האומר זה בני נאמן אפי' לנכסים שנפלו לאחר מכאן במיגו דמתחייב וכתב שם בסוף התשו' דאפשר דאפילו לדעת מוהריב\"ל דתרי ספקי בפוסקים כחד חשיב היכא דאיכא ג' מודה יע\"ש ודבריו תמוהים דאם איתא א\"כ לדעת הסוברים דאדם מתחייב בדשא\"ק תקשי להו דאכתי למה לי יכיר יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה מתחייב לתת לו פי שנים מהנמצאים לו שעה אחת קודם מיתה דבהא לא שייך תי' ז\"ל אלא עכ\"ל דמיגו דמתחייב לא חשיב ומטעמא שכתב מוהרימ\"ט ז\"ל האמנם כד דייקת שפיר תי' זה שכתבנו דהא לא חשיב מיגו דאלו היה מתחייב לתת לו אלף אלפים דינרי' אולי יפלו פחות ונמצא מפסיד לשאר בניו וכמ\"ש הרב מקור ברוך ז\"ל אחר העיון נראה דליתא דאכתי איתיה בתקנתא שיתחייב לתת לו פי שנים מנכסיו שיפלו אח\"כ אפילו שיעלה עד סך אלף אלפים דינרים דבהא אינן מפסידין אם יפלו פחות דלעולם אינו נוטל אלא פי שנים דוקא ומשום דשא\"ק ליכא כיון שכבר נתן קצבה לדבר וליכא למימר דס\"ל להרב מקור ברוך שלדעת רבינו בעינן שיתחייב בסך קצוב חיוב החלטי אבל כל שלא נתחייב בסך קצוב חיוב החלטי אע\"פ שנתן קצבה לדבר לא מהני דהא ליתא שהרי הרב הנז' סי' מ\"ג כתב ליישב דעת רבינו ז\"ל לההיא דהנושא אשה לזון את בתה ה' שנים דלר\"י מתני' מיירי בשנתחייב לזון ה' שנים אע\"פ שיוצא אלף דינרי' דבהכי הוי דבר קצוב יע\"ש הרי דס\"ל להרב ז\"ל דכל שנתן קצבה לדבר אע\"ג דלא נתחייב חיוב החלטי מיקרי מתחייב בדבר קצוב וצ\"ע: עוד כתב הרב פמ\"א וז\"ל ויש מחבירנו מביאין ראיה דהמתחייב בדשב\"ל ובאו לעולם אחר מותו לא נתחייבו היורשים ממ\"ש רשב\"ם אמתני' דהאומר זה בני נאמן ופריך בגמ' למאי הלכתא אי ליורשו פשיטא ופי' רשב\"ם שאינו נאמן אלא לנכסי' שיש לו עכשיו בעין אבל לנכסים שנפלו לאחר מכאן דליכא מיגו אינו נאמן ואם איתא אכתי יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה מחייב עצמו אלא מוכח דכל שבאו לעולם אחר מיתה אינן חייבין וכתב הרב ז\"ל דאכתי לא הועילו כלום דאי משום ה\"ט ניחא לנכסים שנפלו לאחר מיתה אבל לנכסים שנפלו אח\"כ בחיים חיותו מיהא יהא נאמן במיגו וליכא למימר דנכסים שנפלו לאחר מכאן שכתב רשב\"ם לאחר מותו קאמר דאין זה במשמעותו דלמאי דמשני בגמ' ל\"צ בנכסי' שנפלו לאחר מכאן מוכח דהיינו נכסי' שנפלו בחיים דאי לאחר מיתה מאי פריך ולר\"מ הא ר\"מ מודה אפי' בנכסי' שנפלו כשהוא גוסס כ\"ש בנכסים דלאחר מיתה את\"ד יע\"ש ולכאורה היה נראה לומר דאי משום הא לא איריא דאע\"ג דבנכסים שנפלו בחיים חיותו איכא מיגו דמתחייב מ\"מ כיון דלנכסי' שנפלו לאחר מיתה אין כאן מיגו אפילו בנכסים שנפלו בחיים חיותו דאיכא מיגו לא מהני דלא אמרי' מיגו לחצי טענה וכמ\"ש הרמב\"ן פרק חזקת הבתים דל\"ג ע\"ב וכ\"כ הר\"ן ז\"ל פרק האומר דקדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה יע\"ש. האמנם הא ליתא דא\"כ איך כתב רשב\"ם ז\"ל דלנכסי' שהן עכשיו בעין נאמן מטעם מיגו הא כיון דאי הוה יהיב להו במתנה לא מהני לנכסים שנפלו לו לאחר מכאן א\"כ אפי' לנכסים שהן עכשיו בידו לא יהא נאמן משום דהוי מיגו לחצי טענה אלא עכ\"ל שדעת רשב\"ם ז\"ל דמיגו לחצי טענה אמרינן וכמו שהביא מחלוקת בזה הרב כנה\"ג בח\"א סי' פ\"ב בכללי מיגו סי' ע\"א ע\"ש אלא שמדברי רשב\"ם ז\"ל שכתב בפ' ח\"ה דל\"ג ד\"ה אמר ר\"ן הדרא ארעא וז\"ל וה\"מ בדאיכא סהדי דאכלינהו לפירות אבל אי ליכא סהדי דאכלינהו אלא בהודאת פיו כו' ארעא כיון דלית ליה ראיה בשטר הדרא למאריה וחייב שבועת היסת על הפירות דזבינהו מיניה במיגו דאי בעי אמר לא אכלתי פירות כי אם מעות כגון עייל כורא ואפי' טפי מכורא דבהכי הויא חזק' יע\"ש משמע דטעמ' דנאמן על הפירות היינו משום מיגו דלא אכל אלא פורתא ומטעמא שכתב דבהכי הויא חזק' ולא היה מפסיד הקרקע אבל משום מיגו דלא אכלי כלל לא היה נאמן אף על הפירות משום דהו\"ל מיגו לחצי טענה וכ\"כ הרמב\"ן שם שזה דעת רשב\"ם וא\"כ נמצאו דבריו סותרים ושוב ראיתי בתשוב' למוהר\"ש הלוי ז\"ל הובאו דבריו בס' בני אהרן סי' ס' שהקש' לדברי רשב\"ם ז\"ל בפשיטות מטעם מיגו לחצי טענה וכנרא' שחשב הרב ז\"ל דכלל זה מוסכם אליבא דכ\"ע ולא זכר ש\"ר שבמחלוקת הוא שנוי שהרי לדעת התוס' ולדעת ריא\"ז האומר זה בני אינו נאמן לפוטרו מן היבום אלא לישראל משום דאיכא מיגו דאי בעי מגרש לה אבל לכהן לא מהני משום דליכא מיגו ועיין במוהר\"ש ז\"ל סימן כ\"ה וסי' כ\"ו ואי ס\"ל דלא אמרינן מיגו לחצי טענה אפילו ליש' לא יהא נאמן משום דהוי מיגו לחצי טענה וכמו שהקשה הרמב\"ן ז\"ל בחי' גם דעת רבינו ז\"ל נראה לע\"ד דס\"ל כן ממ\"ש פי\"ו מה' אישות דין כ\"ז וז\"ל א\"ל הבעל כך היה גרשתיה ונתתי לה עיקר ותוס' כו' מתוך שיכול לומר לא גרשתי' ולא יתחייב נאמן ומשביעה בנק\"ח ונותן לה את העיקר ונשבע על התוס' ע\"כ וק' דהא הו\"ל מיגו לחצי טענה אלא ודאי משמע דס\"ל דמיגו לחצי טענה אמרינן ומוהרימ\"ט ז\"ל ח\"א סי' ק\"ה נתקשה בזה והניחו בצ\"ע כנראה שחשב הרב ז\"ל דהא דלא אמרינן מיגו לחצי טענה הלכתא פסיקתא היא ולא כן הדבר דבמחלוקת הוא שנוי כמ\"ש ומוהר\"ר יו\"ט ן' יעיש בתשוב' סי' ס\"א הק' למוהר\"ש הלוי ז\"ל דלמה יחס קו' זו לדעת רשב\"ם והנ\"י והלא תלמוד ערוך הוא לגבי בכור דקאמר ל\"צ בנכסים שנפלו משמע דלנכסים של עכשיו לא אצטריך קרא משום מיגו ותי' דה\"ט משום דהך טענה שאומר עכשיו שהוא בנו טענה גרועה היא מן הטענה דאי בעי הוה יהיב להו במתנה משום דאפשר דהיום ומחר יבואו עדים שאינו בנו ונמצא שקרן בדבריו ומפסיד אפי' בנכסים שהוא בידו ואם כונת האיש הזה במ\"ש שהוא בנו לזכות כל נכסיו אע\"פ שאינו בנו לא היה טוען טענה שאפשר שימצא שקרן ויפסיד הכל משום הנאה מועטת וה\"ט דמיגו דאי בעי פטר לה בגט דמשום הנאה מועטת להפסידה לא טעין טענה שאפשר שימצא שקרן עכ\"ד ולע\"ד תי' זה לא יגהה מזור לדעת הרמב\"ן ז\"ל שהקשה בההיא דהאומר זה בני נאמן לפטורי אותה מיבום משום דבידו לגרשה דאמאי נאמן משום גירושין הא אי מגרש לה אסורה לכהן כו' ועוד דאפילו לישראל נמי לא הוה ליה למשרי לפי מה שאנו סוברים דמיגו לחצי טענה לא אמרינן ותי' דאיכא למימר דהתם ה\"ט משום דכיון דאיהו לטענה זו איכוון אין אומרים מיגו לחצי טענה וכאן נמי אין אנו מאמינים אותו לחצאין אלא נאמן לגמרי דאיהו לא איכפת לי' לבעל אם אינה נשאת לכהן עכ\"ד והשתא לפי דברי הרב ז\"ל אמאי לא תי' דהכא לא הוי מיגו לחצי טענה משום דטענה זו גרועה היא מהטענה דאי בעי הוה מגרש לה דמשום הנאה מועטת לא הוה טעין טענה שימצא בה שקרן וא\"כ ק' לדעת הרמב\"ן מ\"ש בגמרא לא צריכה לנכסים שנפלו לאחר מכאן דמשמע דלנכסים שנפלו עכשיו ל\"צ קרא משום דבלא\"ה נאמן משום מיגו וליכא למימר דה\"נ ה\"ט משום דאמרינן מסתמא לא חייש לנכסים שיפלו לאחר מכאן כדי לטעון שקר דא\"כ מה\"ט יהא נאמן נמי אפילו לנכסים שנפלו לאחר מכאן כיון דאנו מאמינים אותו ואמרינן דבודאי דובר אמת בלבבו במ\"ש זה בני במיגו דאי בעי יהיב ליה דאי משום נכסים שיפלו לאחר מכאן הא לא איכפת ליה דומיא דהאומר זה בני שכתב הרמב\"ן דנאמן אפילו לכהן מה\"ט ומטעם זה נמי קשה להטעם שכתב מוהרי\"ט בן יעיש דה\"ט דאם איתא דלא היה בנו ושקורי משקר במ\"ש זה בני לא היה טוען טענה שימצא בה שקרן ויפסיד הכל משום הנאה מועטת דא\"כ מה\"ט נמי יהא נאמן אפילו לנכסים שנפלו לאחר מכאן כיון שאנו אומרים מטעם זה דדובר אמת בלבבו הוא גם ממ\"ש הרמב\"ן פרק חזקת שהביא ראי' דלא אמרינן מיגו לחצי טענה ממ\"ש פרק י\"נ בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן ומשמע שהוא יורשו ובנו לכל דבר ואמאי נימא מתוך שבידו להפקיר נכסיו או ליתן מתנה לאחר ואינו יורש דהא אמרינן מיגו אפילו להכחיש דבריו הראשונים בקדושין אלא כיון דעיקר טענה דעבדי הוא לפוסלו בקהל ואינו נאמן עליו לא אמרינן מיגו גרוע לחצי טענה ע\"כ הרי דאע\"ג דבטענה שהוא טוען עכשיו היא טענה גרועה מהטענה דאי בעי יהיב לאחר במתנה משום דאפשר דהיום ומחר יבואו עדים שהוא בנו ונמצא שקרן ומפסיד הכל ויורש הנכסים ג\"כ אפ\"ה ס\"ל דלא אמרינן מיגו לחצי טענה ודרך אגב אומר דק' לי לדברי הרמב\"ן הללו מדאמרינן התם ביש נוחלין האומר זה עבדי וחזר ואמר זה בני נאמן דמשמש ליה כעבדיה קאמר דאמאי אצטריך לטעם זה ת\"ל דיהא נאמן במ\"ש זה בני להתירו לבא בקהל וליורשו משום מיגו דאי בעי הוה משחרר ליה ויהיב ליה במתנה לכלהו נכסי וכן ראיתי להנ\"י ז\"ל שם שכתב וז\"ל ומקשינן ליה מברייתא כו' אפ\"ה אינו נאמן כשאומר אח\"כ זה בני ואע\"ג דהשתא אית ליה מיגו דאי בעי הוה יהיב ליה לכולהו נכסי אין אדם נאמן לסתור הודאתו משום מיגו כך פירש מורי נר\"ו וכן נראה אפילו למסקנא והיינו דקא יהיב ר\"י טעמא למלתיה ולא קאמר טעמא משום מיגו ע\"כ אכן לדעת הרמב\"ן דסבירא ליה דאמרינן מיגו להכחיש דבריו הראשונים קשה דהכא לא שייך למימר משום מיגו לחצי טענה ולזה י\"ל דמש\"ה הוצרך ר\"י למיהב טעמא משום דמשמש ליה כעבדיה קאמר דאי משום מיגו לא היה נאמן אלא לנכסים שיש לו עכשיו דאיכא מיגו דאי בעי הוה יהיב ליה במתנה אכן לנכסים שנפלו לו אח\"כ דליכא מיגו אינו נאמן כדאמרינן גבי זה בני בכור ל\"צ לנכסים שנפלו לאחר מכאן אך אכתי קשה מדקאמר ר\"י וחילופה אבית המכס אמר עבדי וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן דמשמע דאינו נאמן כלל ואפילו לירש באותן נכסים שיש לו עכשיו דאמאי הא איכא מיגו דאי בעי הוה יהיב להו במתנה וליכא למימר דהיינו משום דהוי מיגו לחצי טענה דכיון דלנכסים שנפלו לאחר מכאן ליכא מיגו לא מהני ליה מיגו אפילו לנכסים שיש לו עכשיו דא\"כ תימא על עצמך דאמאי תי' בגמ' לא צריכא לנכסים שנפלו לאחר מכאן דמשמע דלנכסים שיש לו עכשיו נאמן במיגו ואמאי הא הוי מיגו לחצי טענה ולכן נרא' ליישב דס\"ל להרמב\"ן ז\"ל דמאי דפריך בשמעתין לא יהא אלא אחר אלו בעי למיתב ליה במתנה מי לא מצי יהיב לאו משום מיגו דאי בעי הוי יהיב ליה במתנה דקאמר דהא ודאי לא חשיב מיגו משום דהוה מיגו לחצי טענה אלא הכי פריך דכיון דזה קאמר זה בני בכור א\"כ בודאי דכונתו לזכות לו פי ב' לנכסיו וא\"כ הן לו יהי דנימא דשקורי משקר במ\"ש זה בני בכור מ\"מ הא מיהא גלי דעתיה דרוצה לתת לו במתנה פי שנים בנכסיו לכן נראה שרצה להבין הרשב\"א בכונת הגמ' ממה שהקשה בשיטה כ\"י הובאו דבריו בספר בני אהרן סי' נ\"ה וז\"ל וא\"ת אצטריך קרא דאי אחר הוא ונתן בלשון ירושה לא אמר כלום והשתא דבריו קיימים ותי' דהכא משום מיגו קאמר משמע דמעיקרא אסיק אדעתיה דמאי דפריך לא יהא אלא אחר לאו משום מיגו הוא אלא כדכתיב' ומש\"ה ק\"ל דאי אחר הוא ואמר בלשון ירושה לא אמר כלום ולדעת הרמב\"ן י\"ל דס\"ל דהאומר זה בני הוא לשון מתנה כמ\"ש מהרימ\"ט ז\"ל סי' נ\"ו לדעת רבינו ז\"ל יע\"ש ומש\"ה משני בגמ' שפיר ל\"צ לנכסים שנפלו אח\"כ דלנכסים שיש לו עכשיו לא צריך קרא שהרי נתנם לו במתנה ובהכי ניחא מה שהקשתי לעיל למ\"ש הרמב\"ן ז\"ל פ' חזקת מההיא דהאומר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן דאינו נאמן במיגו אפילו לנכסים שיש לו עכשיו מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה משום דהוי מיגו לחצי טענה והתם לא שייך לומר דלו יהי דשקורי משקר הרי גילה דעתו שרוצה ליתנם לו במתנה דכיון דאמר עבדי הוא לא מהני ליה מתנתו דמה שקנה עבד קנה רבו ודו\"ק. האמנם לדברי רשב\"ם ז\"ל לא ניתן ליאמר תי' זה דמדבריו שם משמע דמפרש כפי' הרשב\"א ז\"ל דמשום מיגו הוא דפריך ולא כמ\"ש לדעת הרמב\"ן ז\"ל וא\"כ קשו דבריו אהדדי ולכן היה נראה ליישב ע\"פ מ\"ש מוהרימ\"ט ז\"ל ח\"א סימן ק\"ה שהביא ראיה דלא אמרינן מיגו לחצי טענה מההיא דפ' חזקת שכתבנו לעיל וכתב עוד וז\"ל ברם לזו לא הוצרכנו דמילתא דפשיטא הוא דלא חשיב מיגו שלא היה רוצה לטעון בתחלה שאם היה אומר לפירות ירדתי הי' מפסיד בכך חזקתו ושוב אינו יכול לטעון מידי אבל לזו הוצרכו היכא שלא היתה מפסדת מה שהיא רוצה לטעון שנתן לה בעלה כל הנכסים ואף בזו אני אומר דלא אמרינן מיגו כיון שהי' בדעתה לזכות בכל הנכסים בתורת מתנה מה לה לטעון עוד על הנכסים שבידה נאנסו ומה לה לשקר בב' דברים והביא ראיה ממ\"ש התוספות בההיא דקריביה דרב אידי יע\"ש (ועיין במ\"ש עוד בחי' על הרי\"ף פ' האומר ובתשו' ח\"א סימן ל\"א אלא שמה שהביא ראיה מההיא דדלי לי צנא דפירי אין דבריו מובנים דהתם נמי אי טעין לפירות הורדתיו הרי הפסיד הפירות ותו לא מצי לחזור ולטעון וצ\"ע) וא\"כ איכא למימר שדעת רשב\"ם ז\"ל לחלק בהכי דדוקא בההיא דפ' חזקת לא אמרינן מיגו לחצי טענה משום דאם היה טוען לא אכלי כלל היה מפסיד הקרקע ושוב אינו יכול לטעון מידי משא\"כ הכא באומר זה בני אמרינן דנאמן על הנכסים שבידו במיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה מהיום אם לא יחזור בו עד אחר מיתה ואי משום נכסים שנפלו לו אחר כך הרי יכול לטעון ולומר זה בני האמנם לדברי הרמב\"ן ז\"ל לא ניתן ליאמר תי' זה ממ\"ש בפ' חזקת כמו שיראה הרואה:<br><b> גם </b> לדברי התוספות שם פ' יש נוחלין שכתבו כדברי רשב\"ם ז\"ל לא ניתן ליאמר תירוץ זה שהרי מוהרימ\"ט ז\"ל הוכיח מדבריהם ר\"פ חזקת דאין לחלק בהכי ודו\"ק: אחרי כתבי זה ראיתי להרב מוצל מאש בספר רב יוסף סימן ל\"ח האריך בקו' זו ורוב דבריו מגומגמים ומהיותר תימא על מה שרצה לתרץ ז\"ל עוד אפשר לומר דמעיקרא קו' ליתא דהא דלא אמרינן מיגו לחצי טענה הוא נלמד מדברי הר\"ן פ' האומר כו' וסברא זו אינה מוסכמ' דהתוספות פ' י\"נ חולקים על זה וא\"כ אפשר שדעת רשב\"ם כן ושפיר אמרינן מיגו בהכי שהרי זה שאומר בני ודאי שרוצה להפקיע הירושה משאר היורשים וליתנה לזה וא\"כ נאמן הוא להפקיע כל הנכסים אף מה שנפלו לו אח\"כ מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה והיה מפקיע מהם אותן נכסים אף שלא היה מפקיע הנופלים וה\"ז דומה לנשבית ופדיתיה דלדברי הסוברים דאמרינן מיגו לחצי טענה דנאמן הוא לומר נשבית ולפוסלה האב מן התרומה במיגו דגרשתיה דאינו פוסלה אלא מן הכהונה אי לאו משום דלא נתנה תורה נאמנות לאב אלא למ\"ש בפי' א\"ד יע\"ש ומלבד שכבר הוכחנו שדעת רשב\"ם דלא אמרינן מיגו לחצי טענה עוד בה כפי הנראה מדבריו שהבין הרב ז\"ל שלדעת הסוברים דאמרינן מיגו לחצי טענה הכונה לומר שנאמן בדבורו לגמרי ואפי' למאי דלא שייך מיגו וזה ודאי ליתא שלדעת האומרים דאמרינן מיגו לחצי טענה היינו לומר שאינו נאמן אלא למאי דאיכא מיגו דומיא דההיא דהאומר זה בני שכתב ריא\"ז דאינו נאמן לפוטרו מיבום אלא לישראל דאיכא מיגו אבל לכהן דליכא מיגו אינו נאמן וכן מבואר גם כן מדברי הרמב\"ן ז\"ל פ' חזקת ובפ' י\"נ שהוצרך להקשות מטעם מיגו לחצי טענה לענין שלא יהיה נאמן אפילו לישראל אבל מה שהקשה בראשונה דלכהן אמאי מותר כיון דליכא מיגו לא הוצרך לטעם זה כלל דהא ודאי לכ\"ע אינו נאמן ומה שהוצרכו הי\"א שכתב הר\"ן לטעמא דלא נתנה תורה רשות לאב אלא למה שנאמר בפי' ולא בטענת מיגו לא הוצרכו לזה אלא לענין שלא יהא נאמן לפוסלה מן הכהונה דאיכא מיגו אבל לפוסלה לתרומה בלאו האי טעמא אינו נאמן כיון דליכא מיגו וזה מוכרח מסוגיא דפרק האומר למאי דהוה בעי למימר התם מעיקרא דטעמא דנשבית ופדיתיה משום דלאו בידו והקשה רש\"י ז\"ל שם דהרי בידו לקדשה ולגרשה ותירץ דאכתי אין בידו לפוסלה לתרומה והשתא אם איתא שלדעת י\"א שכתב הר\"ן נאמן לומר נשבית ופדיתיה לפוסלה לתרומה במיגו דגרשתיה דאינו פוסלה אלא לכהונה א\"כ קשה הרי בידו לקדשה ולגרשה אלא ודאי דאינו נאמן אלא לפוסלה לכהונה דאיכא מיגו ולמאי דהוה ס\"ד השתא הוה מוקמינן למתניתין דקתני אינו נאמן לפוסלה מן התרומה דליכא מיגו כמ\"ש הרב החי' שם ותו דלפי דבריו א\"כ כיון דס\"ל לרשב\"ם דהוי מיגו לחצי טענה אם כן אמאי כתב דלנכסים שנפלו אחר כך אינו נאמן כיון דליכא מיגו והיכי אמרינן בשמעתין ל\"צ לנכסים שנפלו לאחר מכאן סוף דבר שדבריו אינן אלא מן המתמיהין ומ\"ש הרב פמ\"א דליכא למימר דלנכסים שנפלו לאחר מכאן שכתב רשב\"ם דלאחר מיתה קאמר אשתמיט מיניה מ\"ש המבי\"ט ז\"ל ח\"א סימן פ\"ז שפי' כן בכונת רשב\"ם ז\"ל והכריח כן מכח הסברא דאם אחר שאמר זה בני נפלו לו בירושה או שהרויח ואח\"כ מת פשיטא דבן זה שאמר עליו זה בני ירש חלקו בכל אשר ימצא לו שהרי הוא עומד בדבורו שאמר עליו שהוא בנו והיה יכול ליתנם לו בשעת מיתתו יע\"ש אלא שדבריו תמוהים לכאורה דאם כן לפי דבריו ע\"כ מ\"ש בגמרא ל\"צ לנכסים שנפלו לאחר מכאן היינו לאחר מיתה ואם כן קשה טובא דאי לאחר מיתה הן עוד היום גם כן בטענה שטוען זה בני בכור ג\"כ אינו יורש פי שני' דהוה ליה ראוי ותו דאם כן מאי פריך ולר\"מ כו' וכבר נתקשה בזה מוהרי\"ט ן' יעיש ומוהרימ\"ט ז\"ל בנו תירץ דקרא להיכא שאינו עומד בדבורו וחזר בו וכ\"ת אם חוזר בו הרי נותנן לשאר אחיו ורשאי הוא ליתנם הואיל ולא זכה בה איכא למימר דכשחוזר במתנה לאו כנותנה לשאר אחיו דמי דהא לא יהיב ליה כלום אלא כמי שאומר שלא ירש זה בהם והאומר פ' בני לא ירש עם אחיו לא אמר כלום א\"ד יע\"ש ולא זכיתי להבין דבריו דאי כשחזר בו א\"כ אמאי אצטריך בגמ' לומר ל\"צ לנכסים שנפלו לאחר מכאן הא אפי' לנכסים שיש בידו מצינן לתרוצי שפיר דהא ודאי מאי דפריך בגמרא לא יהא אלא אחר כו' ע\"כ דה\"פ דיהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה דייתיקי ואומר מהיום אם לא אחזור בי עד שעת מיתה דאי במתנה גמורה הא ודאי לא חשיב מיגו דאינו רוצה ליתן לו כך דשמא תשתנה דעתו וכמ\"ש הרב ז\"ל עצמו בסוף התשובה יע\"ש וא\"כ אם איתא לפי דבריו הי\"ל לתרוצי אפילו לנכסים שיש לו עכשיו וחזר בו דאי משום מיגו מהני ליה חזרתו ותו דא\"כ מאי פריך ולר\"מ כו' הא לר\"מ נמי משכחת לה בשחזר בו קודם שבאו לעולם שהרי אפילו לר\"מ דאמר אד\"מ דשלב\"ל קודם שבאו לעולם יכול לחזור בו כדאיתא באיזהו נשך סוף דבר שלא זכיתי להבין דבריו ולדעתי נראה ליישב דברי המבי\"ט ז\"ל דנראה ודאי דמ\"ש הרב דנכסים שנפלו לאחר מכאן דכתב רשב\"ם היינו שבאו אחר מיתת אביו כו' לאו דוקא היכא שנפלו לו נכסים לאחר מיתה אלא כל שלא נודע לאביו עד אחר מיתה וכגון שנפלו לו בירושה במ\"ה ולא נודע לו עד שמת הו\"ל כנפלו לו לאחר מיתה דהתם נמי ודאי אינו נאמן שהרי ליכא טעמא שכתב הרב ז\"ל שעומד בדבורו והיה יכול אז ליתנם במתנה שהרי לא נודע לו כלל שנפלו לו עד שמת דליכא מיגו ובטענה זו שטוען זה בני בכור נוטל פי שנים דהו\"ל מוחזק ומש\"ה לא פריך אלא לר\"מ וזה נראה לע\"ד כונת תוספי הרא\"ש שהביא הרב בני אהרן בתשובה הנזכר שהקשה וז\"ל וא\"ת יהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב ליה כשיבואו לידו כו' וי\"ל דנ\"מ לנכסים שנפלו ולא הספיק ליתנם עד שמת ע\"כ ותמה עליו מוהרי\"ט ן' יעיש ז\"ל וז\"ל ודבריו תמוהים דאם פי' נכסים שנפלו לאחר מיתה הן באותן נכסים שלא הספיק ליתנם עד שמת היינו גוסס ומאי פריך ולר\"מ כו' וכ\"ת דגוסס היינו שנפלו לו נכסים בעודו גוסס ולא היה לו שעת הכושר ליתנם אבל נכסים שנפלו לאחר מכאן היינו שהיה לו שעת הכושר ליתנ' אלא שלא הספיק ליתנם גם זה תימה שהרי הנותן כונתו היתה להורישו לאחר מיתה וכיון שנפלו לו הנכסים בשעה שהי' לו שעת הכושר ליתנם זכה בו מטעם מיגו ואם לא הספיק השעה מחמת טרדה עד שמת מה בכך א\"ד יע\"ש וכפי מ\"ש לק\"מ דמ\"ש הרא\"ש לא הספיק ליתנם עד שמת מיירי בכה\"ג שלא נודע לו שנפלו בירושה עד אחר מיתה דבהא ודאי לא שייך מיגו כנ\"ל והנה הרב פמ\"א ז\"ל הלכה זו העל' בס\"ד דהמתחייב לתת פירות דקל לחבירו ומת המתחייב קודם שבאו לעולם דחייבים היורשים לתת לו וכתב הדבר בלי חולק גם הרב בני יעקב דצ\"א ע\"א נסתפק בזה וכתב עוד דאם יש לו נכסים למתחייב בשעה שנתחייב פשיטא ודאי דחייבים היורשים דכיון דיש לו נכסים הרי נשתעבדו נכסיו כי קמבעיא בשלא היה לו נכסים בשעה שנתחייב יע\"ש ובעניותי לא ידעתי איך אשתמיט מנייהו דברי הרב מקור ברוך ז\"ל שכתבנו לעיל דהא מבואר בהדיא מדבריו דס\"ל שלדעת הרב התרומות שכתב מרן סי' ק\"ז דאין ב\"ח גובה מן הראוי כל שבאו הנכסים אחר מותן אינם חייבים היורשים לתת לו מכח חיוב אביהם ובנפלו לו הנכסים בשעה שהוא גוסס הן חייבים לכ\"ע כיון דמיקרי מוחזק לענין בכור גם מדברי מוהרש\"ח ז\"ל בסי' ס' שכתבנו לעיל שהביא ראיה מסוגיא דידן לדעת רבינו דהמתחייב בדבר שאינו קצוב לא קנה וכתב עוד דאדתסייעיה מרישא תידוק מסיפא מדפריך ולר\"מ כו' וכמו שהקשה הר\"ן ותי' דאי מהא לא איריא דאיכא למימר דלר\"מ דס\"ל אד\"מ דשלב\"ל כ\"ש דס\"ל דאדם מתחייב בדשא\"ק והשתא אם איתא דס\"ל דהמתחייב בדשב\"ל ובאו הנכסים לאחר מיתה חייבים היורשים לתת אכתי לא העלה ארוכה כלל מסוגיא זו לדעת רבינו דאכתי קשה אמאי לא פריך תלמודא דלר\"מ דס\"ל דאד\"מ דשב\"ל מכ\"ש דמתחייב בדשא\"ק א\"כ יכיר ל\"ל יהא נאמן במיגו דמתחייב אלא דכפי זה נראה דס\"ל להרב ז\"ל דבמתחייב בדשלב\"ל ונפלו לו נכסים כשהוא גוסס ג\"כ אינם חייבים היורשים שלא כדעת הרב מקור ברוך דליכא למימר דיכיר אצטריך לנכסים שנפלו לאחר מיתה דעוד היום נמי אין הבכור נוטל פי שנים דהו\"ל ראוי וכמ\"ש רשב\"ם ומעתה זכינו לדין דג' מחלוקת בדבר דלדעת הרב פמ\"א אפי' לנכסים שנפלו לאחר מיתה חייבים היורשים ולדעת הרב מקור ברוך בנפלו לאחר מיתה פטורים ובנפלו כשהוא גוסס חייבים ולדעת מוהרש\"ח ז\"ל אפי' בנפלו כשהוא גוסס נמי פטורים גם מתבאר מדבריהם ז\"ל דאפילו בשיש לו נכסים נמי פטורים שהרי אסוגיא דידן קיימינן דמיירי בשיש לו נכסים ואפי' הכי ס\"ל ז\"ל דכל שנפלו לו נכסים אחר מותו אפי' ששעבד לו נכסיו לא מהני דאל\"כ הא איתיה בתקנתא שישעבד לו נכסיו ושלא כדעת הרב בני יעקב שכתב דבשיש לו נכסים פשיטא ודאי דחייבים כנ\"ל: והרב משפט צדק ח\"א סי' מ\"ה תמה על דברי רשב\"ם הללו דיהא נאמן אפי' לנכסים שנפלו אח\"כ במיגו שהי' יכול להקנות לו בדרך חיוב שיתחייב לו בסך גדול ותי' דיש ליישב בדוחק דהגם שיוכל להקנות לו בדרך חיוב לא מיקרי מיגו משום דאפשר שיהי' לו אח\"כ יותר ממה שיתחייב ונמצא מפסיד השאר א\"ד והנראה לי בכונת דבריו דבסוגיא דידן לא ק\"ל אמאי פריך לרבנן נמי במיגו דמתחייב משום דאיכא למימר דעדיפא מינה קא פריך לר\"מ ומה גם למ\"ש רשב\"ם דרבנן דר\"י היינו ר\"מ וכ\"כ הרב מקור ברוך סי' הנזכר וא\"נ משום דהא דקי\"ל דאדם מתחייב בדשב\"ל היינו משום דילפינן לה ממאי דקי\"ל דאקני משתעבד וכמ\"ש הרב התרומות שער ס\"ב והא מילתא מבעייא ליה לשמואל פ' מי שמת דקנ\"ז וא\"כ אכתי לא ברירא ליה לתלמודא הא דאדם מתחייב בדשב\"ל אך מה שתי' דה\"ט משום דאינו יודע כמה יפלו לו הק' הרב בני יעקב ד\"ץ ע\"ד דאכתי תקשי דהא מצי להתחייב עצמו בכל מה שיפלו לו לתת פי ב' דה\"נ צ\"ל לנכסים שנפלו לאחר מכאן דלא ידע כמה יפלו ואפי\"ה מצי למיתב במתנה אליבא דר\"מ כדפריך בשמעתין יע\"ש ולדעתי י\"ל שדעת רשב\"ם כדעת רבינו וסיעתיה דהמתחייב בדשא\"ק לא קנה ומאי דפריך בגמ' ולר\"מ כו' היינו משום דאליבא דר\"מ דס\"ל אד\"מ דשלב\"ל הה\"נ דס\"ל דאדם מתחייב בדשא\"ק כמ\"ש מוהרש\"ח תו ק\"ל לדברי רשב\"ם שכתב דהאו' זה בני אינו נאמן אלא לנכסים שהיו לו באותה שעה ומשום מיגו דאי בעי הוה יהיב ליה במתנה שהרי קי\"ל דהכותב כל נכסיו לאחרים והניח את יורשיו אין רוח חכמים נוחה הימנו וכתב מוהראנ\"ח ז\"ל חלק ראשון סימן קי\"ח דאיסורא נמי איכא כמ\"ש בירושלמי עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם וא\"כ כל כי האי גונא לא חשיב מיגו שהרי קי\"ל דמיגו במקום שמשים אדם עצמו רשע לא אמרי' כמ\"ש התוס' בפרק האומר דס\"ד והביאו הרב כנה\"ג ז\"ל בכללי מיגו סי' פ\"ב אות נ\"ד ובשלמא למאי דפריך בשמעתין לא יהא אלא אחר כו' לא ק' שהרי כתב הרב כנה\"ג סי' רפ\"ב בהגהת הטור אות ט' דלא אמרו אין רוח חכמים נוחה הימנו אלא דוקא בכותב נכסיו לאחרים והניח יורשיו אבל בנותן נכסיו לאחד מבניו כגון שרבה לאחד ומיעט לאחר אינו בכלל אין רוח חכמים נוחה הימנו יע\"ש וא\"נ דהכא בשמעתין אקרא דיכיר קיימינן ומדאורייתא ליכא איסורא אכן לדברי רשב\"ם ק' ושמא י\"ל דהא דלא אמרינן מיגו במקום שמשי' עצמו רשע היינו דוקא באיסור תורה אבל באיסורא דרבנן לית לן בה וא\"נ י\"ל דמיגו דבידו אלים טפי ואמרינן אפי' היכא שמשים עצמו רשע וכן יש להוכיח מדברי הר\"ן פ' האומר גבי ההיא דנשבית ופדיתיה עיין מ\"ש פי\"ח מה' איסורי ביאה הלכה כ\"ט ועיין בהרב בני אהרן בתשו' סי' א' כנ\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..329e3cf4c141e161c8992dcd3615f90672232d13
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,166 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sales",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Sales",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הקרקעות כו' או בשטר או בחזק' כו'.</b> הנה מדברי התו' בפ\"ק דקי' ד\"ב ע\"ב ד\"ה א\"נ נראה דס\"ל דגוי קונה בשטר ובחזקה שכתבו בס\"ד וז\"ל וי\"ל דמההי' ליכא למידק דאיכא למימר השדה אשר קנה אברהם בחזקה או בשטר ע\"כ וראיתי להרב עצמות יוסף שם שהקש' שדבריהם סותרים למ\"ש לקמן ד\"ס ד\"ה אמר קרא וז\"ל הא דלא מייתי קרא דכתיב גבי עפרון משום דדילמא ה\"מ מנכרי דכל קנינו בכסף וכן כתב בדי\"ד ד\"ה הואיל משם רבינו תם דאפי' בקרקעות גוי אינו קונה בשטר ולע\"ד נראה דלק\"מ דודאי לפום קושטא דמלתא דקרקע נקנה בכסף מקר' דשדות בכסף יקנו אית לן למימר ודאי דכיון דקנין שטר לא אשכחן אלא בישראל כדכתיב ואקח את ספר המקנ' וכן חזקה נמי ילפינן לה מקרא דושבו בעריכם כו' וההוא בישראל כתי' משא\"כ בגוי דלא אשכחן בקר' אלא קנין כסף גרידא אמנם מ\"ש התוס' כאן היינו אי לאו קרא דשדות בכסף יקנו הו\"א דלעולם קנין כסף לא מהני מידי בין בגוי בין בישראל וקרא דהשדה אשר קנה אברהם הו\"א דמיירי בשטר ובחזקה דאשכחן קרא בהדיא דמיקני בהו בישראל ה\"נ גבי גוי מהני אבל כסף דלא אשכחן קרא מהיכא תיתי לן לומר ועוד נראה לומר דודאי תוס' דידן ס\"ל דגוי אינו קונה אלא בכסף כמ\"ש לקמן ומ\"ש דאיכא למימר השדה אשר קנה בשטר ובחזקה לאו למימרא דבשטר וחזקה גריד' קונה אלא דהתם למאי דבעי תלמודא לאוכחי דכסף אקרי קנין מקר' דהשדה אשר קנה אהא כתבו דאי מקר' דהשדה כו' הו\"א דאע\"ג דקני לי' גוי בכסף לענין שלא יחזור בו אפי\"ה לשון קנין לא מיקרי אלא בכתב לי' שטרא או החזיק בקרקע ואכתי כסף גרידא דאקרי קנין מנ\"ל להכי מייתי קרא דשדות בכסף יקנו דכסף גריד' אקרי קנין מיהו ק\"ל לתי' ז\"ל דאכתי אמאי לא מייתי מקר' דכתיב ויקן יעקב את חלקת השדה במאה קשיטה הרי דקרי ליה קנין בכסף וביאושע נמי כתיב השדה אשר קנה יעקב מאת חמור אבי שכם במאה קשיטה ולע\"ד נראה לתרץ קו' התוס' דשמעתין ודלקמן דף כ\"ז דמש\"ה מייתי מקר' דשדות בכסף יקנו משום דתלמודא בעי לאוכוחי דכסף אקרי קנין ואפי' בפרוטה גריד' כמ\"ש הטור ח\"מ סי' ק\"ץ דקרקע נקנה בפרוטה ולכן אי מקרא דהשדה אשר קנה אברהם ומקרא דיעקב הו\"א דלא קנה עד דיהיב ליה כל דמי שוייו להכי מייתי מקרא דשדות בכסף יקנו דפרוטה אקרי כסף כמ\"ש התוס' לקמן ד\"ה ואשה כו' ועיין שם בתוס' בס\"ד שכתבו משם ר\"ת דחליפין קונה בגוי וצ\"ע דמ\"ש בשטר דס\"ל לר\"ת דאינו קונה בגוי וה\"ט כמ\"ש התוס' פרק ח\"ה דנ\"ד ע\"ב ד\"ה גוי בס\"ד וז\"ל ושטר ודאי לא קנה בגוי משום דישראל גופיה לא קנה בשטר אלא מס' המקנה וההוא בישראל כתיב וא\"כ גבי חליפין נמי נימא כיון דלא קנה אלא מקרא דשלף איש נעלו וההוא בישראל כתיב וצ\"ע כעת:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר </b>\n<b> לחבירו תן מנה כו'.</b> כתב ה\"ה בקדושין פ\"ק ואמרינן בתר הכי כו' וכן לענין ממונא עיין ברש\"י שם שכתב וז\"ל הנך שמעתא דרבא דילפינן קדושין מדין ערב כו' וכתב עליו הר\"ן וז\"ל ולפיכך לא פירש דקאי נמי אהילך מנה ותקנה לך שדי באדם חשוב דסמיכ' להך מימרא טפי משום דבקדושין גופייהו ספוקי מספ\"ל לרבא כו' אבל לדידן שכן באדם חשוב מקודשת משמע דה\"ה לענין ממונא וכן דעת ר\"ח ז\"ל שכתב והילך מנה ויהיו לך נכסי ואמר דההיא הנאה מיחשבא בכלי דיהביה הקונה למקנ' ולפ\"ז אף מטלטלי קנה ולא תטעה בדבריו לומר כו' אלא כך דעתו דההיא הנאה דאדם חשוב חשיבא כנותן חליפין וכדמים כו' יע\"ש והנה המתבאר מדבריו הוא דלענין ממונא הא דקני ליה היינו באדם חשוב וכמ\"ש בראש דבריו ולפיכך לא פירש דקאי נמי אהילך מנה כו' באדם חשוב כו' אבל באדם שאינו חשוב ודאי דלא קני לי' דומיא דאשה וק\"ל טוב' שהרי הר\"ן ז\"ל לעיל סמוך ונראה הוקשה לו אהא דשמעתין מהא דאמרינן בפרק הזהב לוי אמר קונין בכליו של מקנה משום דבההיא הנאה דמקבל מיניה מתנה גמר ומקנה ורב אמר בכליו של קונה דוקא והשתא ללוי קשי' דהכא אמרינן דוקא באדם חשוב ודאיכא הנאה אבל בשאר אינשי לא ואלו לוי קאמר דבכולהו אינשי קונין בכליו של מקנה ולרב נמי קשי' דמשמע דאפי' באדם חשוב אין קונין אלא בכליו של קונה ותי' דלוי ס\"ל דנהי דבכ\"ע איכא למימר בההיא הנאה דמקבל מיני' מתנה גמר ומקנה אפי' אדם שאינו חשוב ההיא הנאה לא שויה פרוטה וא\"ה לגבי שאר קנינים מהני מדין חליפין הא קי\"ל קונין בכלי אפי' אינו שו\"פ אבל גבי אשה דבפחות משו\"פ לא מקניא נפשה משו\"ה לא מהני אלא באדם חשוב דשו\"פ ולרב נמי ל\"ק דכי אמרינן דאדם חשוב מיקרי הנאה הנ\"מ במקבל מתנה גמורה כו' אבל ע\"מ להחזיר אין הנותן מתחשב בשביל כן את\"ד יע\"ש והשתא ק\"ט דא\"כ משמע ודאי דלענין ממונא כל האומר הילך מנה ותקנה לך שדי אפי' באדם שאינו חשוב מיקנא קני דכיון דבשאר אינשי נמי איכא הנאה אע\"ג דאותה הנאה לא חשיבא פרוטה בשאר אינשי אפי\"ה לקני מדין חליפין דמה\"ט ס\"ל להר\"ן ז\"ל דאפי' במטלטלים קנה וליכא למימר דע\"כ לא אמרה הר\"ן ז\"ל אלא אליבה דלוי דאיהו ס\"ל דאפי' בשאר אינשי איכא הנאה אבל לדידן דקי\"ל כרב דבעי' כליו של קונה דוקא ס\"ל דבשאר אינשי לא חשיבא הנאה כלל דהא ודאי ליתא דכיון דרב אפי' באדם חשוב דאיכא הנאה ש\"פ אמרה ומטעמא דכל שהוא ע\"מ להחזיר אין הנותן מתחשב בשביל כך א\"כ מנין לנו לומר דרב פליג נמי אדלוי בהא ואדרבא מסתברא ודאי לומר דבהא לא פליג אדלוי דאפושי פלוגתא לא מפשינן וא\"כ הי\"ל להר\"ן ז\"ל ליישב דברי רש\"י באופן זה דמה שלא פי' דקאי נמי אהילך מנה ותקנה לך שדי באדם חשוב משום דגבי ממונא לא בעינן אדם חשוב כמ\"ש וצ\"ע: ודע שהרמב\"ן ז\"ל חולק על דברי ר\"ח בזה וס\"ל דבמטלטלין הילך מנה ותקנ' לך שדי לא קנה משום דההיא הנאה חשיבא כחליפין אלא למעות וכסף שקונין באשה ובקרקע ועיין בחדושי הרשב\"א ויש לתמוה עליו שהרי לוי קאמר קונין בכליו של מקנה מטעמא דמההיא הנאה דמקבל מיני' מתנה ומשמע ודאי דלוי אפי' במטלטלים אמרה דסתמא קאמר הרי דההיא הנא' חשיבא כחליפין וצ\"ע כעת ועיין בקונט' מוצל מאש אשר בספר רב יוסף סימן ט\"ז מה שנסתפק בזה ואשתמיט מיני' דברי הר\"ן והרמב\"ן הללו ועיין בספר מחנה אפרים סי' ה' ודוק והרי\"ף ז\"ל השמיט מימרא הלזו דרבא וכבר תמה עליו הר\"ן ז\"ל בזה ומוהרנ\"ח ז\"ל הובאו דבריו במרן החביב ז\"ל ח\"מ סי' ק\"ץ בהגה' ב\"י אות ה' צלל במים אדירים יישב דבריו ואין תי' עולה כהוגן דאכתי ק' למה שהשמיט מימרא דרבא דאיתא בפ' בתרא דע\"ה בהדיא האומר תן מנה לפלוני ויהיו נכסי קנוים לך קנה מדין ערב וכמו שתמה עליו מרן החבי\"ב ז\"ל יע\"ש ולעד\"ן דס\"ל להרי\"ף ז\"ל דמימרא דרבא דקאמר וכן לענין ממונא לא קאי אלא אתן מנה ויהיו נכסי קנוים לך וכמו שכתב הר\"ן ליישב דעת ר' וס\"ל ז\"ל דלא קי\"ל בהא כותיה דרבא משום דחזינן לסתמא דש\"ס דלית לי' הא דרבא מהא דגרסי' לקמן דכ\"ו דבעינן למפשט דלא בעינן צבורין בתוכו מהא דתניא מעשה באדם אחד שחלה בירושלים כו' שהיו לו מטלטלים הרבה ובקש ליתנם במתנה א\"ל אין לו תקנה עד שיקנם ע\"ג קרקע מה עשה הלך ולקח בית רובע כו' ואי אמרת בעינן צבורין טפח על טפח למאי חזיא ומשנינן הב\"ע לדמי ה\"נ מסתברא דאי ס\"ד מאה צאן ממש ליקנינהו ניהליה בחליפין ואלא מאי לדמי ליקנינהי ניהליה במשיכ' אלא דליתיה למקבל מתנה ה\"נ דליתיה למקבל מתנה ונזכינהו ניהליה אגב אחר לא סמכא דעתיה סבר שמיט ואכיל להו כו' יע\"ש וכך היא גי' התוס' ורוב מן המפ' שם ומבואר הוא דלפי גי' זו לא קאי ה\"נ מסתברא לפי המסקנא אלא דלעולם איכא למימר דמאה צאן ממש היו לו יע\"ש בתוס' והשתא קשה לפי גירסא זו דאכתי אמאי לא פריך תלמודא דע\"כ לדמי דאי מאה צאן ממש אכתי היכי קאמרי אין לו תקנה עד שיקנם ע\"ג קרקע הא אכתי איתיה בתקנתא שיאמר למקבל מתנה תן זוז לפ' ויהיו ק' צאן קנוים לך דאע\"ג דליתי' למקבל מתנה מ\"מ איתיה בתקנתא שיודע להם ע\"י כתב או ע\"י שליח אלא משמע דס\"ל לתלמוד' דכגון דא לא מהני לענין ממונא ואיברא ודאי דיש מקום לדוחה לדחות דמה שלא אמרו תקנה זו משום דשמא הי' מתירא שמא ימות ביני ביני קודם שיודע הדבר למקבל מתנה ומש\"ה אמרו לו שאין לו תקנה עד שיקנם ע\"ג קרקע תיכף ומיד אלא דמ\"מ נראה דקו' הלזו ק\"ט למ\"ש הרשב\"א שם בחי' וז\"ל ויש מרבותינו שפירשו ונקנינהו ניהליה על ידי אחר בחליפין לא סמכה דעתיה שאינו רוצה לשתף יד אחר בדבר שהוא מתירא אם יהיה לו שייכות בנכסים אגב אקנאה בחליפין דילמא שמיט ואכיל להו והקרקע שקנה סמוך למקבלי מתנה הי' והן בעצמם החזיקו בשדה כדי לקנות אגבן הצאן והחביות שבכאן יע\"ש והשתא קשה דאמאי הוצרכו רבנן לתקנתא הלזו דטריחא מילתא טובא לילך וליקח קרקע סמוך למקבלי מתנה ושיחזיקו הם בעצמם וטפי הי\"ל לומר תקנתא דתן מנה לפ' דקילא טובא ואי משום חשש שמא ימות הא איהו לא חייש לכך דהן עוד היום איכא למיחש בתקנתא זו שימות קודם שיודיע למקבלי מתנה כדי שיחזיקו בקרקע וא\"כ מאי קאמרי אין לו תקנה כו' אלא משמע ודאי דסתמא דש\"ס לא ס\"ל הא דרבא ומש\"ה דחאה הרי\"ף מהלכה משום דהוא גורס כגירסת התוס' וכפי' יש מרבותינו שכתב הרשב\"א ז\"ל כנ\"ל נכון:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המקנה </b>\n<b> קרקע ומטלטלין כאחד כיון שקנה קרקע כו'.</b> דין קנין אגב כתבו התוס' ז\"ל פ\"ק דב\"ק די\"ב ד\"ה אנא מתנית' ידענא משם ר\"י דהוה מדרבנן וקרא דערים בצורות אסמכת' בעלמא והוכיחו כן מדאמרינן התם דמטלטלין נקנין עם הקרקע ואינן נקנין עם העבדים מטעמ' דעבד' כמטלטלי דמי ואלו הי' קנין אגב מדאורי' הא במילי דאורייתא קי\"ל בכל דוכתא לענין אונאה ושבוע' דעבדא כמקרקעי דמי וכן הוא דעת הרא\"ש שם וכן כתב רשב\"ם ז\"ל פרק יש נוחלין יע\"ש וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל בתשובה עיין בהרב כנה\"ג ז\"ל ח\"מ סימן ר\"ב בהגהת ב\"י אות ד' ואולם מדברי התוספות שכתבו בפרק הגוזל ומאכיל דק\"ד ע\"ב ד\"ה אגב אסיפא נראה שיש להוכיח דס\"ל דקנין אגב מדאוריי' ממ\"ש שם בס\"ד וז\"ל וההיא דפ' הזהב גבי הי' עומד בגורן דפריך וליקני לי' אגב ארעא ומשני דלית לי' ארעא התם מדאורייתא בעי' דאית לי' ארעא דאי לית ליה לא היו קרויים מעותיו מדאורייתא שיוכל לפדות בהן פירות מע\"ב כו' יע\"ש אשר נראה מדבריהם דס\"ל דקנין הודאה הוה מדרבנן ומש\"ה גבי מע\"ב לא פריך בגמרא דלודי דיש לו קרקע וניקננהו ניהליה אגב קרקע משום דבעינן שהיו מעותיו מדאורייתא ואי ס\"ל דקנין אגב מדרבנן ק' דהיכי פריך התם בהזהב וליקני ליה אגב ארע' הא קנין אגב מדרבנן ולא מהני לענין מע\"ב אלא מבואר דס\"ל דקנין אגב מדאורייתא א) וכן הוא דעת הריטב\"א ז\"ל שכתב בחידושיו פ' קמא דקדושין וז\"ל ובב\"ק מוכח קצת דאין דין אגב מן התורה אלא מדרבנן ומש\"ה אין מטלטלין נקנין אגב עבדים אע\"פ שהם קרקעות מן התור' ומיהו לאו ראי' גמורה היא דאיכא למימר דאגב דאורייתא ואפ\"ה אין מטלטלין נקנין אגב עבדים משום דהוו מקרקעי דניידי ובעינן דומיא דערים בצורות וזה הוא דעת מורי נר\"ו א\"ד יע\"ש והנה מה שדחה לההיא דב\"ק דה\"ט משום דהוי מקרקעי דניידי דבריו תמוהים אצלי דהתם פליגי בה תרי לישני דאמרינן התם א\"ר איקא דכ\"ע עבד' כמקרקעי דמי והא דתני קנה שפיר והא דתניא לא קנה בעינן קרקע דומיא דערים דלא ניידי א\"ד א\"ר איקא דכ\"ע עבדי כמטלטלי דמי והא דתניא לא קנה שפיר והא דתניא קנה בעודן עליו והשתא להא לישנא דקאמר' דטעמא דברייתא דקתני החזיק בעבדים לא קנה מטלטלין הוא משום דעבדא כמטלטלי דמי ולא ס\"ל לטעמא דהוה לי' כמקרקעי דניידי תיקשי דהא בכל התורה כולה עבדים כקרקעות וא\"כ עכ\"ל דלענין אגב דרבנן וליכא למימר דס\"ל להריטב\"א ז\"ל דלהך לישנא ודאי ע\"כ דקנין אגב דרבנן מיהו לאידך לישנא דס\"ל דטעמא דהחזיק בעבדים לא קנה מטלטלין משום דהוי מקרקעי דניידי איכא למימר דס\"ל דקנין אגב דאורייתא דהא ודאי ליתא דכיון דללישנא בתרא ע\"כ דס\"ל דקנין אגב דרבנן מי הכניסו לאפושי פלוגתא כיון דלא אשכחן דפליגי וצ\"ע. ויש לי לדקדק לדעת הסוברים דקנין אגב דרבנן מהא דפרכינן פ' יש נוחלין דקכ\"ו א\"ל ר\"נ בר יצחק לרבה בשלמא לר\"י כו' אלא לרבנן יכיר ל\"ל בצריך היכרא למאי הלכתא למיתב ליה פי שנים לא יהא אלא אחר אלו בעי למיתב ליה במתנה מי לא יהיב לי' ל\"צ כו' ולר\"מ דאמר אדם מקנה דשב\"ל יכיר ל\"ל בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס והשתא קשה דבפשיטות הו\"ל לשנויי דיכיר אצטריך להיכא שהיו לו מעות בעין במד\"הי דלא מצי לאקנויינהו אלא בקנין אגב דאי בחליפין אין מטבע נקנה בחליפין ובשטר אין מטלטלין נקנין בשטר ובמשיכה ליתנהו גבי' ובקנין אגב אינו אלא מדרבנן אלא מוכח דקנין אגב מדאורייתא ועיין בס' בתי כהונה למורינו הרב ז\"ל חלק בית ועד סי' ד' וסי' ה' שמתוך דבריו יש מן הישוב לקושיא זו יע\"ש ברור ודוק:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> אי </b> משום הא לא אירי' דהא רבינו עצמו שם עיונו פ\"ח מהל' לולב הל' יו\"ד על דברי תוס' אלו מה בכך אי הוי קנין דרבנן סוף כל סוף הוי קנין ויכול לפדות בו וכמו שהאריך בהאי כללא וגם האריך בכלל הזה הרב מל\"מ פ' ז' מהל' תרומות עיש\"ה וגם אנחנו בעניותינו ת\"ל הערנו מזה בכמה מקומות ואומר אני דכמו כן שאמרינן בפסחים (ח' א') בפירש\"י ור\"ת שם וכן כתב הרא\"ש ועיין באה\"ע סי' כ\"ח ובב\"ש שם דאם מקדש את האשה בחמץ נוקשה קודם שש שעות מקודשת כיון דהוי תרתי דרבנן אבל אם מקדש אותה בחמץ דרבנן משש שעות ולמעלה או בחמץ דאורייתא קודם שש שעות אינה מקודשת ה\"נ אמרינן איפכא בהאי כללא אי הוי תרתי דרבנן אינו מביא לידי דאורייתא ואף אי בחד דרבנן נקטיה כהאי כללא ולפ\"ז הכי כונת התוס' דלכך לא שייך אודיתא כיון דאודיתא רק מדרבנן והתם מדאורייתא בעינן דאית ליה ארעא כו' דאל\"כ אין פדוי והיינו טעמא כאשר הערנו כיון דאי תרתי דרבנן לא אמרינן כן ואם אין הקרקע מדאורייתא קניא לו אין יכול לפדות באגב קרקע והיינו טעמא גופיה כיון דקנין אגב הוא רק קנין דרבנן וא\"כ אם אין הקרקע גופא קנויה לו מדאורייתא הוי תרתי דרבנן. ובהך סברא בארתי נמי כונת התוס' סוכה (ל\"ה א') ד\"ה לפי שאין דכתבו וז\"ל וא\"ת אתרוג של ערלה תיפוק ליה כו' ואפשר דאפילו מדאורייתא הוי בשרפה יע\"ש ורבינו פ\"ח מהל' לולב הל' א' עומד בביאורם שם ורוצה להוציא דלכך סיימו ואפשר דאפילו מדאורייתא הוי בשרפה דאי מדרבנן לא הוי מכתת שיעוריה ויוציא עייש\"ה באורך ואולם לפי אשר יעדנו ל\"ק דהנה רבינו עצמו הרגיש שם נמי דקשיא על הש\"ס בין למ\"ד משום היתר אכילה בין למ\"ד משום היתר ממון הא תרומת פירות הוי רק דרבנן עייש\"ה. ולפי דברינו דהוא עצמו כונת התוס' דס\"ל נמי כהאי צדדא דאף אי הוי רק איסור דרבנן שייך ביה כתותי מכתת שיעורי' ואינו יוצא מדאורייתא אלא הכי ס\"ל דזהו דוקא אי הוי דגן תירוש ויצהר דתרומה דאורייתא אבל גבי תרומת פירות דעיקר התרומה הוי רק דרבנן אי הוי נמי אמרינן דדין שרפה גביה הוי רק דרבנן לא הוי קשיא כלל והא תוס' שם נמי קושייתם שם על תרומה טמאה שכן סיימו וכן נמי תרומה טמאה מצותו בשרפה ולכך הקדימו שבשניהן הוי דאורייתא ואפשר דמשום ערלה גופיה הקדימו לזה דהא התנא דמתני' בזמן הזה איירי כאשר כלל לן הרב בעל תי\"ט דתנא דידן ובזמן הזה קא סתם למתניתין ובזמן הזה הרי כתב המ\"ל פ\"ח מהל' מאכלות אסורות הל' י\"א דערלה בזמן הזה הוא רק דרבנן למ\"ד ערלה בח\"ל הלכתא מדינא וא\"כ גופא הערלה הוי רק דרבנן ואי שרפתן נמי דרבנן הוי תרתי דרבנן ולא אמרינן כתותי מכתת שעורי' דאינו יוצא בו מדאורייתא. וכמו כן אמרתי דבזה יש לדחות קושית תוס' כתובות (פ\"ו א') דהקשו על מאי דאמרינן בקדושין (מ\"ז ב') ר\"מ אית ליה דשמואל ואכתי קשיא אמאי אינה סמכה דעתה הא צריך לשלם מצד דיני דגרמי דהנה יעוין בסי' שפ\"ח בדברי הרב ש\"ך שם באורך דהביא חבל נביאים מתנבאים דעיקר דיני דגרמי הוי רק חיוב דרבנן ולכאורה לפ\"ז ל\"ק קושית תוס' דמה בכך אי חייב מצד דיני דגרמי ואפ\"ה אינה מקודשת כיון דאינו חייב מדאורייתא וצריכין שתהי' מקודשת מ\"הת ולפ\"ז לא הוי רק מקודשת מדרבנן ואולם באמת הא העלה הרב ב\"ש באה\"ע סי' ק\"ח דאמרינן בכה\"ג מקודשת מדאורייתא כגון גבי גזל דיאוש כדי ל\"ק אלא מדרבנן ואפ\"ה מקודשת מדאורייתא ועיין במ\"ל פ\"ה מהל' אישות (ובעניותינו פ\"ה מה' אישות) גבי שביעית בזמן הזה אמנם הנה הרמב\"ן בקדושין (נ\"ב ב) הוכיח דע\"כ מכירות שטרות דאורייתא דאי מכירות שטרות דרבנן קשיא הכא אמאי אמר ר\"מ גבי שט\"ח דמקודשת הא לא זכי בה אלא מדרבנן והובא דבריו בדברי רבינו פ\"ח מהל' לולב ה\"י דרבינו דוחה שם דבריו בהאי כללא וכתב דמה בכך דאפילו אי הוי רק קנין דרבנן אפ\"ה מקודשת מדאורייתא דמ\"ש מההיא סבתא עייש\"ה בדבריו ולפ\"ז נדחה קושית תוס' בכתובות הנזכרת דלכך אמר הש\"ס דר\"מ לית ליה דשמואל דאי אית ליה דשמואל אינה מקודשת דהא עיקר קנין שטרות הוא דרבנן ואי יכול למחול ולא יתחייב אלא מצד דיני דגרמי הוי תרתי דרבנן ובתרתי דרבנן אינה מקודשת מדאורייתא. ובהתוכחי בענינים האלה עם קצת לומדי תורה שמעתי מפי ידידי החריף המופלא הרב מוהר\"ר שמואל ליב קודרש נר\"ו דבר נכון בגוף הכלל והוא שגם הוא הביא ראיה מהא דאמרינן גיטין (נ\"ה ב) אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דלחייב עליה כרת עייש\"ה אלמא חזינן דבר שהקנוהו לו רבנן יכול להקדיש מה\"ת וחייב עליו כרת והנה המ\"ל פ\"ז מהל' תרומות הביא כמה ראיות להיפך והוא מש\"ס חולין (כ\"ז ב) דקאמר הש\"ס אין שחיטה לעוף מה\"ת ופריך הש\"ס מהשוחט ונתנבלה בידו כו' דפטור מלכסות כו' ואי אמרת אין שחיטה לעוף מה\"ת לבעי כסוי הרי חזינן דאע\"ג דמדרבנן צריך שחיטה והרי נתנבלה אפ\"ה בעי כיסוי כיון דמה\"ת לא מבעי שחיטה ועוד ראיה מפסחים (ל\"ה א) דאמרינן שם דמאי לא חזיא ליה כו' ועיין עוד שם מכמה מקומות בש\"ס ופוסקים (וחד ראיה הביא שם מדברי הרמב\"ם פ\"א מהל' גניבה מהא דאמר שם הרמב\"ם דלכך חייב דו\"ה לפי שחולין שנשחטו בעזרה דרבנן הרי חזינן דאי חולין שנשחטו בעזרה פטור מדו\"ה ואמאי חייב אי הוי דרבנן סוף כל סוף הוי חולין בעזרה עייש\"ה במ\"ל ובאמת כן הוא דברי הש\"ס ב\"ק (ע\"ב א) כדקאמר שם הש\"ס לימא קסבר ר' יוחנן חולין שנשחטו בעזרה ל\"ד כו' וכן קאמר הש\"ס נמי לעיל (ע\"א ב) אלא למ\"ד דרבנן אמאי פטרי רבנן הרי חזינן דאיסור דרבנן לא פטר דו\"ה וכל זה בכלל ראיות המ\"ל מדברי הרמב\"ם מהל' גניבה ואטו הרב מ\"ל כי רוכלא לחשוב וליזל והמ\"ל רמז לחכם ודי לחכמים ברמיזא) לכן יצא הרב מוהרש\"ל נר\"ו לדון בדבר חדש כיון דרבא בגיטין (נ\"ה ב) לא הוכיח סברתו כי אם מכח הקושיא בברייתא דואם שחטן בחוץ כו' והקושיא אינה כי אם למ\"ד יאוש כדי ל\"ק אבל אי אמרינן יאוש כדי קנה מוכח הא סברא דאוקמי' רבנן ברשותיה כדי לחייבו כרת והנה אי יאוש קני מה\"ת או מדרבנן ספוקי מספקא ליה לרבה ב\"ק (ס\"ו א) וכן רבא סותר את עצמו שם וכן דעת הרמב\"ם לפסוק כרבה דהוי ספק ואזלינן הכא לחומרא והכא לחומרא וכן דעת היש\"ש בב\"ק דהרמב\"ם פסק יאוש כדי שקונה לחומרא ואינו קונה לקולא ועיין בטור ח\"מ סי' שנ\"ג שכ' ונראה לא\"א הרא\"ש ז\"ל כיון דרבה מספקא ליה אי קני מדאורייתא כו' צריכה גט מספק ועיין בספר גט פשוט אה\"ע סי' ק\"ג סק\"ו ובדברי רבינו המחבר סוף הל' לולב. ומעתה אף בהא מלתא אזלינן לחומרא ולא לקולא לחומרא אמרינן מדרבנן נעשה דאורייתא אבל לא לקולא והביא ידידי המהרש\"ל נר\"ו ראיה לזה מתוס' שבועות (נ\"א א) ד\"ה ורבנן הוא דפסלוהו עייש\"ה דכתב ממש דומה לזה ולפ\"ז א\"כ סתירת הכל בגיטין הוי לחומרא אמרינן אוקמיה רבנן ברשותיה לפטור מדו\"ה הוי קולא לא אמרינן לפטור מכיסוי לא אמרינן בפסחים גבי דמאי הוא לחומרא אמרינן מדרבנן נעשה דאורייתא וכן הוא ממש בכל המקומות דוק ותשכח. ועוד האריך מוהרש\"ל בהאי דאמרו (כ' א) אמר ר\"ח יכילנא למיפסל כולא גיטא כו' ואמר רבא מ\"ט כו' דלמא אקנויי אקני ליה רבנן כו' ופירש\"י והפקר ב\"ד הפקר דמתנגד לכאורה להאי כלל אמנם תיקנו ע\"פ מה שאמרינן שם כ' ע\"ב וכ\"א ריש ע\"א ותירץ בזה כמה קושיות שנתקשו בהו תוס' והרשב\"א והר\"ן שם אלא שאין פה המקום לאסוף: ובמה שעומד הרב לדייק אי קנין אגב רק דרבנן א\"כ מאי פריך הש\"ס יכיר ל\"ל דלמא איירי בכה\"ג שיש לו מעות במדה\"י ואיך יקנה אותו הא אין מטבע נקנה בחליפין וקנין אגב אינו אלא מדרבנן ונראה לי לומר דאין ראיה דהנה הובא ברמ\"א ח\"מ סי' ר\"ג שלשה דעות נובעים מדברי המרדכי פ' מי שמת דאם הקנה לו מעות ומטלטלין י\"א שקנה הכל ואע\"ג דאין מטבע נקנה בחליפין הכא שאני דמגו דחייל אמטלטלין חייל נמי אמטבע וא\"כ ה\"נ הא יכול להקנות לו מטלטלין ומעות ביחד וכי בגברא ערטילאי עסקינן דאין לו זולת המעות במדה\"י ואע\"ג דהמרדכי תולה הדין בהאי דאמרינן פ' מי שמת (קנ\"ה א) אי את וחמור קונה ולמ\"ד קונה מחצה ה\"נ דאין מטבע נקנית בחליפין אפילו עם מטלטלין ביחד והלא ר\"נ הוא המ\"ד דסובר קנה מחצה והלא הכא הוא ר\"נ דאמר ליה לרבא בשלמא לר\"י כו' אלא לרבנן יכיר ל\"ל. ואולם הלא כתבו תוס' סוף פ' כל הגט דסתם ר\"נ הוא ר\"נ בר יעקב ולא ר\"נ בר יצחק והכא הוא ר\"נ בר יצחק דמצי סובר קני את וחמור קנה כולה וק\"ל:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> בהך דיכיר דאצטריך היכי שהי' לו מעות בעין עיין שו\"ת אא\"ז הח\"צ ז\"ל ס' ט\"ז וגם במחכ\"ת נעלם ממנו דברי התוס' בכתובות דף כ\"ה ד\"ה שבידו:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> ראובן שמכר מטלטלין כו'.</b> עיין בהשגת הראב\"ד ובמ\"ש בזה באורך פ\"ג מהל' אישות הלכה כ\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היו </b>\n<b> עומדין שלשתן כו'.</b> כתב מרן הכ\"מ בענין אם יכול למחול אחר שקנה במעמד שלשתן נחלקו הפוסקים כו' עיין בתוספות פרק האיש מקדש דמ\"ח ד\"ה כי אמר רב שכתבו וז\"ל וא\"ת אמאי ל\"ק כו' אלא מדלא קאמר הכי ש\"מ דאפי' שמואל מודה דהמקנה במע\"ג ומחל אינו מחול ע\"ש והתוספות בפ\"ק דגיטין די\"ג ע\"ב ד\"ה תנהו לפ' אחר שהוכיחו מסוגיא דהאיש מקדש דבמע\"ג אינו יכול למחול הקשה מההיא דספ\"ק דמציעא גבי מצא שובר דפריך בזמן שהאשה מודה אמאי יחזיר לבעל ניחוש דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ומשני ש\"מ איתיה לדשמואל והשתא ניחוש דילמא מכרה במע\"ג דאינה יכולה למחול ותירץ יע\"ש: וראיתי להרב נת\"מ דמ\"ב ע\"א שתמה על דבריהם וז\"ל ומשמע מדבריהם דאם היינו אומרים דגם במע\"ג יכול למחול לא הוה ק\"ל מידי וזה תימא דלכ\"ע איכא לאקשויי הך קושיא אליבא דאביי דמשני התם אפי' תימה ליתיה לדשמואל הב\"ע בששטר כתובה יוצא מתחת ידה דליכא למיחש תו דדילמא זבנה כו' השתא אכתי ניחוש דילמא הקנה גוף הממון במע\"ג בפני עדים והשטר נשאר בידה וכשיפרע הבעל השטר ללוקח מוציא השטר מודה יע\"ש מה שתירץ ושוב לא הונח לו לדעת הבה\"ת והניח בצ\"ע. ולע\"ד נראה דלק\"מ דכונת דבריהם מבוארים דאם היינו אומרים דבמע\"ג יכול למחול לק\"מ מההיא דפ\"ק דמציעא אליבא דאביי דאכתי ניחוש דילמא הקנה גוף הממון במע\"ג משום דאיכא למימר דבמע\"ג כ\"ע מודו דיכול למחול ושמואל לא אתא לאשמועינן אלא דוקא במוכר שט\"ח בכתיבה ומסירה ואהא אתא אביי למימר דאפי' תימא דליתיה לדשמואל במוכר שט\"ח כדינו בכתיבה ומסירה הב\"ע כו' אבל במע\"ג אפילו אביי מודה דיכול למחול כיון דקנין גרוע הוא דשוינהו רבנן הלכתא בלא טעמא כדאמרינן בפ\"ק דגיטין הבו דלא להוסיף עלה ובהכי מדוקדקים דברי התוספות והרא\"ש פ\"ק דגיטין וספ\"ק דמציעא כשהביאו ראיה מסוגיא דהאיש מקדש דבמע\"ג אינו יכול למחול כתבו וז\"ל ולא מסיק דכ\"ע אית להו ההוא דר\"ה והכא באשה סמכה דעתה פליגי גם הרב התרומות סוף שער כ\"ח כתב ג\"כ כלשון הזה ומדלא ק\"ל בפשיטות דאמאי לא מסיק דפליגי בדשמואל כדמסיק לעיל במלוה בשטר משמע דס\"ל דאי מהא לא ארייא דאיכא למימר דבמע\"ג פשיטא ליה לתלמודא דלכ\"ע יכול למחול ועיין בהרב ח\"ה פ\"ק דגיטין ואף שהתוספות פרק הא\"מ כתבו דאמאי ל\"ק דקא מפלגי בדשמואל מ\"מ כבר כתבו בתר הכי א\"נ סברי כשמואל ובסמכה דעתה פליגי ואפשר שהוצרכו לא\"נ משום דאיכא לדחויי כמ\"ש כנ\"ל פשוט. עוד הקשה התוספות במקומות הנזכר לפי שיטתם מההיא דאמרינן בפרק החובל העבד והאשה פגיעתן רעה הם שחבלו באחרים פטורים ופריך אמאי תזבן לכתובתה בטובת הנאה ותיתב ליה ומשני כל לגבי בעל אחולי מחלה והשתא אכתי תזבן במע\"ג ותירץ דבכתובה לא תקינו מע\"ג והרא\"ש ז\"ל בפרק החובל תירץ עוד דהבעל לא ירצה להיות במעמד להפסיד לאשתו יע\"ש ולכאורה נראה שיש לדקדק עליו שהרי התוספות פ\"ק דגיטין כתבו וז\"ל ואע\"ג דהבעל לא יתרצה הא פרישית דאפי' בע\"כ קני יע\"ש וא\"כ מאחר שהרא\"ש ז\"ל הכריח כדעת ריב\"א ור\"ת ז\"ל דמע\"ג קני אפי' בע\"כ של לוה א\"כ איך תירץ הכא בהחובל דהבעל לא ירצה אמנם נראה דלק\"מ דאע\"ג דס\"ל להרא\"ש דאפילו בע\"כ קנה היינו דוקא כשנמצאו יחד אבל לכופו שימצא שם פנים בפנים כולי האי ודאי לא כפינן וזה מדוקדק בדבריו שכתב כולי האי ודאי לא כפינן ושוב ראיתי להר\"ב גד\"ת דק\"ל ע\"א שתמה על דברי התוספות דפ\"ק דגיטין שכתבנו מטעמא דכתיבנא והביא ראיה מההיא דאיסור גיורא דקאמר רבא אי דמע\"ג אי שלחו לי לא אזילנא יע\"ש ולדעת התוספות נראה ליישב דס\"ל דאע\"ג דמההיא דרבא מוכח דאינו מחויב לבא במעמדם להמצא שם פנים בפנים התם שאני דלא היה שם סרך מצוה בדבר אבל הכא גבי מלוה כיון דאיכא מצוה דפריעת בע\"ח מצוה ולהציל את העשוק מיד עושקו כפינן ליה להמצא שם כנ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר </b>\n<b> זכו בשדה זו כו'.</b> מ\"ש ה\"ה ונ\"ל דמתוך דברי רבינו המחבר שהוא מפרשה בשלא קנו מידו אלא שמא עשאן לזכות כו' וז\"ש והחזיק הזוכה לו בקרקע כו' הן דברים סתומים והר\"ב ל\"מ ז\"ל כתב שכונתו על מה שהקשה הנ\"י על מימרא זו דרב דאמר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה דהא קי\"ל דבאתרא דכתבי שטרא לא קנה עד שיכתוב את השטר ותירץ בתירוץ הב' דהתם איירי בבא לקנות בקנין כסף והכא איירי בשזכה בחזקה שהחזיקו בתוכה גמר ומקנה יע\"ש וז\"ש ה\"ה שהוא מפרשה בשלא קנו מידו והחזיק הזוכה כו' כלומר דמיירי הכא בבא לקנות בקנין חזקה א\"ד יע\"ש ואין דבריו נראין דבפ\"א מה' אלו דין ב' כתב ה\"ה וז\"ל ודע שהמפרשים נחלקו חזקה במקום שכותבים את השטר אם היא קונה לבדה ויש מי שכתב דקונה כו' ולפי דברי הרב ז\"ל הי\"ל לה\"ה לומר וכן דעת רבינו דבחזקה קונה כמנהגו הטוב בכל המקומות ותו קשה לפי דעתו למה זה הוצרך היה לומר דמיירי בשלא קנו מידו הא כיון שרבינו ז\"ל מפרשה בקנין חזקה שפיר מצינן לאוקומא מימרא זו בכל גוונא בין בקנו מידו בין בשלא קנו מידו והנראה אצלי בכונת ה\"ה שדקדק מדברי רבינו ז\"ל שכתב והחזיק הזוכה לו בקרקע דע\"כ מפרשא לה בשלא קנו מידו דאי קנו מידו חזקה למה לי ומדלא כתב רבינו דין זה בשקנו מידו ולא החזיק והכי היל\"ל והחזיק השוכר או שקנו מיד' משמע דס\"ל דבקנו מידו אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד ואפי' מוחה בפי' כותבין לו בע\"כ וכדעת הרשב\"א ז\"ל שם בחידושיו זה הנ\"ל אמיתות דבריו: ודע שמוהר\"ר בצלאל סי' ז' הכריח שדעת רבינו כדעת המפ' דבחזקה קנה אפי' באתרא דכתיבי שטרא ממה שהביא דין זה דחוזר בשטר בה' מכירה והריטב\"א ז\"ל הוקשה לו לפי שיטתו מהא דחוזר בשטר דאי מיירי באתרא דלא כתבו שטרא אדתני סיפא ע\"מ שכתבו את השטר חוזר בזה ובזה ליפלוג וליתני בדידיה בין אתרא דכתבי שטרא לאתרא דלא כתבי שטרא ומכח זה פירשה דמיירי במתנה דבמתנה ודאי קנאה מיד וכיון שרבינו ז\"ל מפרשה במכר מבואר דס\"ל שלא כדעת הריטב\"א א\"ד יע\"ש: ותמהני על דבריו שהרי הרמב\"ן ז\"ל מכת הסוברים דבחזקה קונה אפילו באתרא דכתבי שטרא ומבואר מדברי הרמב\"ן ז\"ל פ' הספינה דע\"ז שהוא מפרש מימרא זו במכר ומה שהכריח הריטב\"א ז\"ל מדתני סיפא ע\"מ כו' ולא מפליג בדידה גופה ס\"ל להרמב\"ן ז\"ל דאין זה הכרח דאיכא למימר דרבותא אשמועינן דתנאי דמתנה מוכר להנאת הלוקח חשוב תנאי כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שאנסוהו למכור עד שמכר לפיכך אם מסר מודעה כו'.</b> בפרק חזקת הבתים דמ\"ח אר\"ה הלכתא תלוהו וזבין זביניה זביני מ\"ט אגב אונסא דזוזי גמר ומקנה וה\"מ היכא דלא מסר מודעה אבל מסר מודעה לאו זביניה זבינא וכתב הטור ז\"ל סי' ר\"ה וז\"ל ודוקא באונסא דאתי ליה מאחרינא אותו מבטל המקח אבל אונס דאתי ליה מנפשיה כגון מי שמוכר מפני שהוא דחוק למעות אפי' מסר מודעה זביניה זבינא ומרן הבית יוסף כתב עליו וז\"ל כ\"כ בעל העיטור וכתבתיו בסמוך ואע\"פי שכ\"כ לפי פי' בכגון מעשה דפרדסא וי\"מ בענין אחר לא בשביל זה נאמר שחלוקים עליו בזה והא מילתא דסברא היא דאל\"כ כל אדם ימכור כו' אלא דלהעיטור סברא זו כתובה בתלמוד ולשאר המפ' אינה כתובה מרוב פשיטותא א\"ד יע\"ש ולא זכיתי להבין דבריו ז\"ל דאמאי הוצרך להביא עצות מרחוק לזה ממ\"ש ב\"הע מההיא דפרדסא עד שמכח זה הוצרך לומר דלהעיטור סברא זו כתובה בתלמוד ולשאר המפ' גינה כתובה והלא לכל הפי' הנאמרים בההיא דפרדסא דין זה מפורש יוצא מההוא דפ' חזקת הבתים דגרסינן התם אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב ביה אנן ידענא באונסא דפלניא לאו מודעא היא ופי' רשב\"ם ידענא באונסא דפ' שאונס גמור יש לו ומכירים אנו איזה אונס אי לא כתיב הכי אלא סתמא כתבו פ' אמר לנו שנאנס לאו מודעה ופרכינן מודעה דמאי אי דגיטא ודמתנתא גלויי מילתא בעלמא הוא ופי' רשב\"ם ז\"ל דכיון דמודיע לסהדי דהאי גט שאני נותן לאשתי אונס אני בו וכן המתנה כו' אע\"ג דלא ידעי אונסא דיליה הרי הגט והמתנה בטלים דכיון דאינו מקבל ממון אם איתא דניחא ליה ליתן מדעתו ל\"ל למסור מודעה ואי לא ניחא לי' ל\"ל ליתן גט ומתנה אלא ודאי נאנס במתנ' זו ולא דמי לזביניה דהתם צריך לפרש דאיכא למימר דסתם מוכר לא ברצונו הוא מוכר אלא משום חסרון מעות ואיכא למימר דמסר מודעה דקסבר כשיהיו לי מעות מפיקנא מודעה ויחזור שדה שלי והדר פרכינן ואי דזביניה והאמר רבא לא כתבינן מודעה אזביניה ופי' רשב\"ם ולפיכך לא הויא מודעה עד שיכירו העדים באונסו ואיכא למימר דלא אניס אלא השתא למעות הוא צריך ולמחר לכשיזדמנו לו מעות יחזור בו ולפיכך מסר מודעה כדי לבטל המקח הרי מבואר בהדיא דבמודעה דזביניה טעמא דבעינן שיאמרו העדים אנן ידעינן ביה באונסא דפלני' היא משום דתלינן דמחמת חסרון כיס הוא מוכר ולפיכך מסר מודעה דלכשיהיו לו מעות יבטל המקח ואם איתא דאפי' באונסא דאתי לי' מנפשיה כל שמסר מודעא המודעא מבטל המקח א\"כ אפי' לא כתיב ביה הכרנו באונסו אמאי קאמרי נהרדעי דלאו מודעא היא הא אפי' נימא דמחמת חסרון כיס מכר כל שמסר מודעא המקח בטל וכן כי קאמר בגמ' אי לזביניה והאמר רבא כו' אדפריך מההיא דרבא ליפרוך בפשיטות דאמאי צריך שידעו באונסו וכן ראיתי בשיטה מקובצת כ\"י שכתב משם מוהר\"י ן' מיגאש ז\"ל דין זה שכתב הטור דבאונס דמנפשיה אפי' מסר מודעא המקח קיים והביא ראייה מההיא דנהרדעי שכתבנו ומבואר שם שהר\"י ן' מיגאש ז\"ל מפרש ההיא דפרדסא שלא כפי' העיטור ז\"ל ואפי\"ה כתב שדין זה מפורש מההיא דנהרדעי ודברי מרן ז\"ל צ\"ע: ודע דכל זה אינו אלא במכר ומטעמא דאגב אונסיה דזוזי גמר ומקני אמנם במתנה נרא' דמודעתו מודעא ואפי' באונס דאתי מנפשי' דלא חשיבא אונס אפ\"ה כל שמסר מודעא חשיב אונס ול\"מ לדעת רבינו והרשב\"א והר\"ן ז\"ל שכתב מרן הב\"י דס\"ל דהא דאמרי' בגמ' אי בגיט' ומתנתא גלויי מלתא בעלמא הוא שלא כפי' רשב\"ם ז\"ל אלא כל שמסר מודעא וגלה דעתו שאינו נותן מתנה זו בנפש חפצה אפי' אם יתברר הדבר שאותה מודעה שמסר בפני עדים דברי שקר הן ולא הי' אניס כלל אפי\"ה מודעתו מודעא אלא אפי' לדעת רשב\"ם ז\"ל דס\"ל דבעינן מסירת מודעא מחמת אונס אלא דלא בעינן שידעו העדים באונסו ואם נתברר הדבר שלא הי' בו אונס כלל אין מודעתו מודעא מ\"מ נרא' ודאי דס\"ל דלא בעינן אונס גמור דהיינו תלויה ויהיב אלא אפי' תלה מודעתו באונס דאתי לי' מנפשי' וכיוצא דלא חשיבא אונס מצד עצמו אפ\"ה המודעא מבטל המתנ' כל דאיכא אונס קצת וזה מבואר ממ\"ש רשב\"ם דה\"ט דלא בעינן בגיט' ומתנתא שידעו העדים באונסו דכיון שאינו מקבל ממון במתנה זו אם איתא דניחא לי' ליתן מדעתו למה מסר מודעא ואי לא ניחא לי' נ\"ל ליתן אלא ודאי נאנס והלכך א\"צ לפרש אונסו ואם איתא דס\"ל לרשב\"ם ז\"ל דגבי מתנה נמי בעינן אונס גמור אבל אונס דאתי לי' מנפשי' לא חשיבא אונס לבטל המתנ' ואפי' במסר מודעא אם כן אמאי אין צריך לפרש אכתי ניחוש שמא מחמת אונס דמנפשי' וכיוצא הוא נותן מתנה זו דלא חשיבא אונס כלל אלא ודאי משמע דאפי' אונס דאתי לי' מנפשיה חשיבא אונס כל דאיכא מסירת מודעא וכן ראיתי להריב\"ש ז\"ל סי' רל\"ב שכתב כן בהדיא והביא ראי' לזה מהא דאמרי' פרק ח\"ה האי מתנה טמירת' לא קנה אמר רבא והויא מודעא לחבירתה כו' דההוא גברא דאזל לקדושי ההיא אתתא א\"ל אי יהבת לי לכלהו נכסי הוינא לך ואי לא לא הוינא לך אזל למיכתב לכולהו נכסי אתא בריה קשישא אמר לי' וההוא גברא מה תהא עליה א\"ל לסהדי זולו איטמרו אתו לקמיה דרבא אמר להם לא מר קנה ולא מר קנה ולא היא התם מוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתב לי' כו' והדבר מבואר דאונס זה אונסא דאתי לי' מנפשיה הוא שאם ירצה יכוף את יצרו ולא ישאנה ואעפ\"כ מבטל אותה מתנת הבן הקדומה והויא לי' מודעא מחמת אונס גרוע כזה א\"ד ע\"ש אלא שאני תמיה עליו אמאי הוצרך להביא עצות מרחוק לזה מההיא דמתנה טמירתא דאין ראי' משם אלא לפירוש הר\"י ן' מיגאש ז\"ל אבל לפי פירוש ר\"ח ז\"ל שפי' שם אין ראיה כמ\"ש מוהרח\"ש ז\"ל בקונטריס המודעא והלא ממקומו הוא מוכרח דאם איתא א\"כ אמאי לא בעינן בגיטא ומתנתא שידעו באונסו הא אע\"ג דעכ\"ל דמחמת אונס נתן מתנה זו דאי לא ניחא לי' ליתן לא יתן כמ\"ש רשב\"ם אכתי נחוש שמא מחמת אונס דמנפשיה וכיוצא הוא נותן מתנה זו ומהיותר תימא על מוהרח\"ש ז\"ל שכתב דלפי פי' ר\"ח ז\"ל אע\"ג דאין ראיה משם מ\"מ הסברא נכונה היא ולא נמצא חולק עליו והלא הדבר מוכרח לכל הפי' כמ\"ש וכמו כן אני תמיה על הר\"ב פמ\"א ז\"ל ח\"ב סימן ב' שכתב על מעשה שהי' בראובן שמסר מודעא לומר שהי' אנוס בפשר דבר אשר עשה מסיבה שהיה מתירא אם יחבוש אותו בבית האסורים שיראו הגוים וירצו לגבות חובם תחילה או לעשות קוראמ\"ה והשיב הרב ז\"ל דמודעא זו מגן שויה משום דאונס זה לא בא למלוה מצד הלוה אלא שהמלוה מתפחד מעצמו שמא ישמעו הגוים ויעשו קוראמ\"ה וכיון שכן הו\"ל אונס מנפשיה דלא הוי אונס ואין לומר דבמתנה באונס כל דהו מהני דהא גט הוי כמתנה וכתב הרשב\"ץ הביאו מרן הב\"י א\"ה סי' קל\"ד דאונסים שהם מחמתיה אינם פוסלים בגט וראי' מדאמרינן בגמרא שאני אונסא דנפשיה מאונס' דאחרינא את\"ד יע\"ש ואתמהא שהרי כל שמסר מודעא אע\"ג דאונס דמנפשיה הוא מודעתו מודעא לכ\"ע וכמ\"ש הריב\"ש והכריח כן מההיא דמתנה טמירתא דאע\"ג דאונס דמנפשיה הוא אפ\"ה חשיבא מתנה טמירתא מודעא לחבירתה וא\"כ בנדון שלו שמסר שמעון מודעא על הפשרה מה יושיענו טעם זה דהוי אונס דמנפשיה ומה שהביא ראיה מדברי הרשב\"ץ ז\"ל אינו ענין לזה כלל שאף הרשב\"ץ לא כ\"כ אלא בדלא מוסר מודעא ומשום גט מעושה ועיין בתשו' מוה' ברוך אנגי\"ל ז\"ל ס\"ב וכנראה דאשתמיט מיניה תשובת הריב\"ש הלזו גם מ\"ש עוד הרב הנזכר סמוך ונראה וז\"ל איברא דבר מן דין מידי פלוגתא לא נפקא שהרי כתב הרשב\"א ז\"ל פרק השולח דאפי' תלה מודעתו באונס ידוע ונמצא שאותו אונס לא הי' מעולם אפי\"ה הגט בטל שהרי יש כאן גלוי דעת שאם אינו אונס בכך למה הוא מגרש אלא ודאי אנוס הוא אלא שמתירא לגלות אונסו ותולה אותו בדבר אחר הרי דאפי' ידעינן דהאונס הוא שקר תלינן באיש אחר ובטלה המתנ' ה\"נ איכא למימר אף שתלה באונס דמנפשי' דאינו אונס כיון שגלה דעתו שאינו מרצונו תלינן באונס אחר ואינו רוצה לגלותו דלב יודע מרת נפשו א\"ד יע\"ש ויש לתמוה עליו איך אישתמיט מיניה מ\"ש מוהר\"ש חיון ז\"ל סימן ו' והרב ז\"ל עצמו הביא תשו' הלזו שם באותו סי' דדוקא כשתלה מודעתו בדבר א' ונמצא שקר אמרינן ודאי שזה אנוס הי' אלא שרצה לכסות האונס ותלה בדבר אחר ומטעמ' דאם איתא שאינו אנוס בכך למה מגרש אבל כשתלה מודע' בדבר א' ונמצא שאותו הדבר לא הי' אונס אמרינן ודאי שזה האיש חשב בדעתו שאותו הדבר הי' נקרא אונס ועכשיו שאנו רואים שאינו אונס הגט כשר דהשתא ליכא טעמא דאם לא הי' אנוס לא היה מגרש שהרי גלה דעתו שמחמת אותו האונס הוא מגרש והוא חילוק נאה וראוים הדברים למי שאמרן וא\"כ מעתה נדון הרב פמ\"א ז\"ל (דוכתא) בורכא ואיך כתב שלדעת הרשב\"א אע\"ג דתלה מודעתו באונס דמנפשי' תלינן באונס אחר כי על כל אלה דבריו צל\"ע:<br><b> הכלל </b> העולה ממ\"ש דגבי מתנה כל שמסר מודע' אפילו באונס דמנפשיה מודעתו מודעא לכ\"ע ואפי' לדעת רשב\"ם ז\"ל וגדול' מזאת מצאתי למוהראנ\"ח ח\"א סי' ס\"ב שכתב שם היות שסברא זו דאונס דמנפשיה לא חשי' אונס מוחזקת למוסכמת ושגורה בפי כל החכמים והחילוק עצמו נמצא בגמ' גבי ההיא דתלוה וזבין מ\"מ המדקדק בדבר ימצא שבמחלוקת היא שנויה דלפי פי' ר\"ח שכתב הטור בסי' רמ\"ב דהא דלא קנתה אשה לאו משום מתנה קמייתא דחשיב מודעא לחבירת' דההיא לא חשיבא מודעא כלל אלא משום דמוכח מילתא דאנוס היה ואפי' בלא מודעא לא קנה הרי דאע\"ג דההוא אונס דמנפשיה הוא אפי\"ה ס\"ל לר\"ח ז\"ל דלא קנה והא דקאמר ודילמא אונסא דמנפשיה שאני אינו הכרח דלא אמרה אלא בלשון דילמא ולפי המסקנ' אינו מוכרח א\"ד ז\"ל אלא שאני תמיה עליה במ\"ש שלדעת ר\"ח הא דאמרינן ודילמא אונס' דמנפשיה שאני דחויא בעלמ' היא ולא קאי לפי המסקנא דמי הכריחו לזה שהרי איכא למימר דע\"כ ל\"ק תלמודא דאונס דמנפשיה לאו שמיה אונס אלא דוקא גבי זביני משום דאיכא טעמא דאגב אונסא דזוזי והילכך אפי' מסר מודעא לא מהני אבל גבי מתנה ה\"נ דאפי' אונס דמנפשיה חשיב אונס וזה מוכרח שהרי הטור בסי' ר\"ה כתב דין זה דאונס דמנפשיה לאו שמיה אונס בפשיטות בלי חולק ואלו בסימן רמ\"ב הביא סברת ר\"ח דס\"ל דאונס דמנפשי' חשיב אונס לבטל המתנה וכן מבואר ג\"כ בשי' מקובצת כ\"י דגבי ההיא דמתנה טמירתא הביא שם משם ר\"י ן' מיגאש ז\"ל שפי' בפי' ב' כפי' ר\"ח וכתב וז\"ל ולהאי פירושא נקטינן מינה דמאן דכתב לחבריה מתנה ומוכח' מילתא דמחמת אונס הוא דכתב' דאע\"ג דאונס דמנפשי' הוא ההיא מתנה לאו כלום היא ולא צריך למיסר מודעא והדבר צ\"ע ע\"כ ואלו גבי ההיא דתלויה וזבין כתבם בשם הר\"י ן' מיגאש וז\"ל אבל אונסא דמנפשי' אע\"ג דמסר מודעא זביני' זביני והיינו דאמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסא דפלניא לאו מודעא היא ואמרינן ודילמא אונסא דנפשיה שאני אלמא כל אונסא דמנפשי' קנה והילכך לאו מודעא היא עכ\"ל הרי מבואר דאע\"ג דגבי מתנה מספ\"ל מילתא אי אונסא דמנפשיה חשיב אונס אפ\"ה בזבינ' פשיט' ליה מילתא טובא דלא שמה אונס מכח ההיא דאמרינן ודילמא אונסא דמנפשיה שאני דס\"ל דקושטא דמילתא היא ולא בדרך דחיה כמ\"ש הרב ז\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וכל </b>\n<b> אסמכתא אינה קונה שהרי לא גמר בלבו כו'.</b> עיין במרן הב\"י ח\"מ סימן ר\"ן שהקש' על דין זה מהא דתנן פ' מי שמת האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה נקבה יטול מאתים ילדה זכר יטול מנה ואמאי הא כל דאי אסמכתא היא והאריך ביישוב קו' זו ובס\"ד כתב משם הרשב\"א בתשו' דלא אמרי' אסמכתא אלא כל שהוא בדרך קנס יע\"ש. וראיתי להרב זקן שמואל שהק' דמאי ק\"ל ממתני' דאם ילדה אשתי זכר כו' הרי אמרי' בגמ' שם המזכ' לעובר לא קנה וא\"ת משנתינו דעתו של אדם קרוב' אצל בנו ופי' רשב\"ם קרוב' אצל בנו וגמר ומקני בכל לבו אבל לעובר אחר לא וא\"כ ה\"נ נימא לענין אסמכתא דאע\"ג דבעלמא לא קנה משום דסמכה דעתיה ולא קנה גבי בנו קנה מטעמא דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ולע\"ד לק\"מ שהרי טעמא דדעתו של אדם קרוב' אצ\"ב ר\"י הוא דקאמר לה התם אמנם ר\"ה ס\"ל דהמזכ' לעובר אפי' בנו לא קנה ואותבינן עלה ממתני' דאמר ר\"ה משנתינו איני יודע מי שנאה והשתא אליבא דר\"ה דלית ליה טעמא דדעתו של אדם קרובה אצל בנו תי' לי' מתני' בלא\"ה דהו\"ל אסמכתא וכי פרכינן בגמ' ולימא ליה בשילדה ומשני לה משמע דאי הוי קתני שילדה הוי ניחא לי' מתני' שפיר ואמאי הא אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא וכן נמי ק' לר\"ן דס\"ל דהמזכה לעובר אם אמר עד שתלד קנה ומוקי למתניתין בהכי וכן רב ששת דס\"ל דהמזכה לעובר דעלמא קנה לית לי' טעמ' דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ותו דלעיל מיניה מייתי התם תלמודא ברייתא דקתני המבשרני במה מיפטר רחמה של אשתי אם זכר יטול מנה כו' ילדה זכר נוטל מנה והתם ליכא טעמא דדעתו של אדם קרובה אצל בנו וזה פשוט:<br><b> כתב </b> הר\"ב לחם רב בתשו' סי' רכ\"ה על ראובן שהתנה עם אשתו בשעת נשואין שלא יוכל לישא אשה אחרת עליה בתוך עשר שנים שמלבד הנדונייא חייב ליתן לה ט\"ז אלפים לבניה כתב הרב ז\"ל שפטור ראובן בקנס זה מטעם אסמכתא כפי כלל זה שכתב הרשב\"א ז\"ל דכל שהוא בדרך קנס הוי אסמכתא וא\"כ ה\"נ דרך קנס הוא שחייב עצמו בדבר שאינו חייב יע\"ש באורך והר\"ב מש\"ל ז\"ל כתב עלי' וז\"ל ולי נראה דלא שייך אסמכתא בהא כיון דתנאי זה היה בשעת נשואין אפשר דאף אסמכתא מהני כי היכי דמהני דבר שאינו קצוב לדעת רבינו כמ\"ש בפרק כ\"ג מה' אישות דין י\"ז וא\"כ ה\"נ גבי אסמכתא אע\"ג דבעלמא לא קנה בנישואין קנה ואף שלדעת רבינו דבר שאינו ברשותו לא מהני כמ\"ש פ\"ו מה' זכיה ומתנה הגם דיש חולקין עליו עוד נר' דאסמכת' דומה לדבר שאינו קצוב דטעמא דכולהו הוי משום דלא סמכה דעתיה א\"ד יע\"ש ובעניותי היה נר' להביא סמך לדבריו מההיא דגרסינן פ' יש נוחלין דקל\"א על ההיא דבעי רבא התם בבריא איך כו' תא שמע דאמר לי' רב נחמן לרבי שניתן משנתכם כריב\"ב דתנן לא כתב לה בנין דכרין דיהויין ליכי מיני אינון ירתון כסף כתובתי כו' וא\"ל ר' יסבון תנן כו' א\"ל ר\"פ לאביי בין למ\"ד ירתון תנן ובין למ\"ד יסבון תנן הא אין אדם מקנה דשלב\"ל ואפילו לר\"מ דאמר אדם מקנה דבשלב\"ל הני מילי לדבר שישנו בעולם אבל לדבר שאינו בעולם לא אמר והשתא קשה אם איתא דאסמכת' לא קנייא אפילו במתנה בשעת נשואין אדפריך ר\"פ מטעם דשלב\"ל אמאי ל\"ק לי' נמי מטעם אסמכתא שהרי כתובת בנין דכרין אסמכתא היא שכך כותב לה אם תמותי בחיי ואירש כתובתיך בנין דכרין כו' בשלמא לדעת הרשב\"א ז\"ל דס\"ל דכל תנאי שאינו בדרך קנס לא הוי אסמכתא ניחא שפיר דה\"נ אינו דרך קנס אלא חפצו ורצונו הוא שאם תמות בחייו שירשו בניה את כתובתה אכן לדעת רבינו וסיעתיה דס\"ל דאפילו בשאינו דרך קנס אסמכתא לא קניא ומתני' דאם ילדה בש\"מ דוקא היא ק' אלא משמע דכל בשעת נשואין לית ביה משום אסמכתא ואת זה שמעתי מפי הקדוש החכם השלם רב ועצום כמוהר\"י אשכנזי זלה\"ה דהוי מקהי אקהתא מסוגייא הלזו לדעת החולקים על רבינו ז\"ל דס\"ל דבשעת נשואין אפילו בדשלב\"ל קנה דאם כן מאי קא ק\"ל לר\"פ בין למ\"ד ירתון כו' הא אין אדם מקנה דשלב\"ל הא כתובת בנין דכרין בשעת נשואין היא וכל בשעת נשואין אפילו דשלב\"ל קנה וליכא למימר דע\"כ לא ס\"ל ז\"ל דבשעת נשואין א\"מ דשלב\"ל אלא דוקא במקנה לאשתו דהיא איתיה בעולם אבל במקנ' למי שלא בא לעולם כההיא דכתובת בנין דכרין אפילו בשעת נשואין נמי לא מהני ולא מידי שהרי לר\"מ דס\"ל בעלמא אדם מקנה דשלב\"ל מודה הוא דאין אדם מקנה לדשלב\"ל דהא ליתא דאכתי למאי דפריך ר\"פ מעיקרא בין למ\"ד ירתון כו' ואפילו לר\"מ דאמר אדם מקנה דשלב\"ל לדשלב\"ל מי אמר מאי ואפילו לר\"מ דקאמר הא בכתובות בנין דכרין אפילו רבנן דר\"מ מודו כיון דבשעת נשואין הוא ולא הו\"ל לאקשויי אלא והא אין אדם מקנה לדשב\"ל גרידא ויש להתיישב בזה ואין כאן מקומו ומ\"מ נראה דמסוגייא הלזו יש לה סמוכות לדברי הר\"ב מש\"ל ז\"ל כמ\"ש:<br><b> האמנם </b> חזי הוי' שדברי רבינו ז\"ל עומדים מנגד וזה ממ\"ש פ' כ\"ה מהלכות מו\"ל דין ח' וז\"ל וערב וקבלן שחייבו עצמם על תנאי אע\"פ שקנו מידו לא נשתעבד כיצד כגון שא\"ל תן לו ואני אתן לך אם יהיה כך וכך כו' ובדין י\"ג כתב וז\"ל מי שלא פי' קצב הדבר שערב כגון שא\"ל כל מה שתתן תן לו ואני ערב יש מן הגאונים שהורו שאפילו הלוהו מאה אלף נשתעבד הערב בכל וירא' לי שאינו חייב כלום שכיון שאינו יודע קצב הדבר ששעבד עצמו לא סמכא דעתו והמתבאר מדברי מוהראד\"ב סימן קע\"ו ומוהריב\"ל בח\"א סי' קמ\"ה שדעת יש מן הגאונים הוא דאע\"ג דבעלמא אין אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב כדעת רבינו ז\"ל גבי ערב שאני דבההיא הנאה דמהימן לי' גמר ומשתעבד נפשיה והשתא אם איתא לדעת הרב מש\"ל ז\"ל דקנין אסמכתא ודבר שאינו קצוב שקולים הם וכל היכא דמהני דבר שאינו קצוב מהני נמי קנין אסמכתא אם כן צ\"ל שלדעת יש מן הגאונים דס\"ל דערב בדבר שאינו קצוב משתעבד ה\"נ ערב על תנאי אע\"ג דאית ביה משום אסמכתא משתעבד וכיון שכן תימא על עצמך למה זה בדין ערב על תנאי כתב רבינו ז\"ל בסתם דלא משתעבד ולא הביא שום מחלוקת ובדין י\"ג בדין ערב בדבר שאינו קצוב הביא מחלוקת הגאונים ז\"ל אלא מוכח בהדייא דדבר שאינו קצוב ואסמכתא לאו בחדא מחתא אזלי ואפילו במידי דדבר שאינו קצוב מהני אסמכתא לא מהני דגריעא טפי וזה נ\"ל ראיה שאין עליה תשובה לדברי הרב לחם רב ז\"ל ההיא דפ' יש נוחלין דפריך בין למ\"ד ירתון כו' צ\"ל דחדא מינייהו נקט וה\"ה דהוה מצי לאקשויי מטעם אסמכתא ושוב ראיתי להרב לחם רב סי' כ\"ח שנשאל על נדון כיוצא בזה על מי שנתחייב בשעת נשואין שלא יוכל לגרשה ואם יגרשנה שיחוייב לתת לה סך מה נוסף על כתובתה ועתה רוצה לגרשה ואתי עלה הרב ז\"ל לפטור את שמעון מטעם אסמכתא וכתב וז\"ל ואין לומר דמשום דהוי בשעת כניסה לחופה אין כאן אסמכתא דומה למ\"ש הרמב\"ן ז\"ל דבשעת נשואין אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב וכבר ראיתי מי שרצה לומר כן ואינו נראה בעיני וכן ראיתי להרא\"ם ז\"ל בסי' כ\"ז גבי ראובן שקדש את בת שמעון ובשעת קדושין עשו תנאי ביניהם וכתב שם דיש אסמכתא יע\"ש ומהתימא על הרב מש\"ל איך אשתמיט מיניה תשובה הלזו גם על הרב לחם רב ז\"ל יש לתמוה שכתב ס' הלזו בשם יש מי שרצה לומר דסברא זו היא מוצאת לכת הקודמין ז\"ל הנה באה תשובת הריב\"ש ז\"ל סימן שמ\"ה וז\"ל כתב הר\"י בן יחייא ז\"ל כתבו הגאונים דכל תנאי שנעש' בשעת הקדושין נקנה באמירה ואפילו שלא בא לעולם ואפילו בלשון אסמכתא כו' יע\"ש הנה מבואר שדעת יש מי שרצה לומר שכתב הרב ז\"ל היא ממש סברת הגאונים ז\"ל ואם כן תימא על הרב ז\"ל שדחה סברא הלזו מכח תשובת הרא\"ם והנרא' לי ליישב דבריו דודאי לסברת הגאונים ז\"ל דס\"ל דבשעת נשואין אדם מקנה דשלב\"ל ה\"נ דמהני אסמכתא כמ\"ש הם ז\"ל ומ\"ש הרב אינו אלא לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דדשלב\"ל לא מהני בשעת נשואין ה\"נ לא מהני אסמכת' ואהא כתב הר' ז\"ל שיש מי שרצה לומר שאף לדעת רבינו אסמכתא קני בשעת נשואין דומיא דדבר שאינו קצוב דדא ודא חדא היא והיינו דקא דחי הרב ז\"ל סברא הלזו מאותה תשו' שכתב הרא\"ם ז\"ל דבשלמא אם נאמר שדעת רבינו כי היכי דלא מהני אסמכתא ניחא שפיר מ\"ש הרא\"ם דיש שם אסמכתא דס\"ל כדעת רבינו ז\"ל אמנם לדעת יש מי שרצה לומר דס\"ל דאפילו לדעת רבינו אסמכתא מהני בשעת נשואין א\"כ דברי הרא\"ם הם דלא כמאן כנ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> האומר קנה מעכשיו אין כאן אסמכתא כלל כו'.</b> יש להסתפק בדין אסמכתא אם נאמר במתנה על תנאי דלשעבר כגון אם הלך פ' למקום פ' אתן לך כך וכך וכיוצא בזה ומה שהביאני לס' הזה מפני שחפשתי בכל המקומות שבתלמוד ולא מצאתי שהביאו דין זה אלא בתנאי דלהבא והנראה אצלי שדין זה במחלוקת הוא שנוי שלדעת רבינו וסיעתי' דסבירא להו דבמעכשיו אין בו דין אסמכתא א\"כ כל שהתנה בתנאי דלשעבר הרי הקנה לו מעכשיו שהרי מאותה שעה הוא קנוי לו אם היה אותו מעשה ואולם לדעת החולקים על רבי' וסבירא להו דאפילו במעכשיו יש בו דין אסמכתא נראה דאף בתנאי לשעבר יש בו דין אסמכתא ושוב אחר זמן רב מצאתי אחר החיפוש להר\"ב לחם רב סי' קפ\"ב שנשאל על ראובן ושמעון שהיו ביניהם הפרשיות על דבר כותל מפסיק בין שני חצירות וביררו ולקחו ביניהם ברורים ובתוך הטענות נתפשרו האנשים אשר להם הריב בפני הברורים שאם תזכר שם כותל בשיגי\"ל אשר ביד אחד מהם שיהיה הכותל שלו ואם לא תהיה שם כותל בשיג\"יל שיהיה הכותל מהאיש אשר אין לו שיג\"יל ואתי עלה הרב לבטל פשרה הלזו מטעם אסמכתא וכתב וז\"ל ואם באנו לבטלה משום דכתב הרמב\"ם פי\"א מהלכות מכירה וכל תנאים שמתנים בני אדם ביניהם לא קנה דכל האומר אם יהיה אם לא יהיה לא גמר והקנה כו' עד מ\"ש נמצא דבנ\"ד דליכא שום חד מהני דאינו בידו ולא אמר מעכשיו ולא החזיקו קודם נראה לדעתו דהוי אסמכתא גמורה ולא מהני א\"כ מצי למימר המוחזק קי\"ל כהרמב\"ם והרב ן' מיגאש שמסכים לדעתו עש\"ב הרי מבואר דס\"ל דאפי' בתנאי דלשעבר כנדון שלו יש בו דין אסמכתא אלא שמה שנר' מדברי הרב שאפי' לדעת רבינו דסבירא ליה דבמעכשיו אין בו דין אסמכתא בתנאי דלשעבר יש בו דין אסמכתא לדעתי הדבר תמוה שהרי כל תנאי דלשעבר הרי קנוי הוא לו מעכשיו וצ\"ע:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> אי אסמכתא שייך בתנאי דלשעבר וכתב דלשיטת הרמב\"ם דמעכשיו מסלק אסמכתא ה\"ה תנאי לשעבר מסלק אסמכתא. לפענ\"ד ליתא דכל הטעם דבמעכשיו לא שייך אסמכתא כתב רבינו דאילו לא גמר להקנותו לא הקנה לו מעכשיו וזה דוקא היכי שאמר מעכשיו אבל כאן לא אמר מעכשיו רק שממילא הוי כמו מעכשיו. שפיר שייך לומר בדבאמת לא גמר להקנותו שסבר שלא נתקיים התנאי כלל ואסמכתא הוא. ובזה י\"ל מ\"ש נדפס בשם הגאון מ' דוד דייטש ז\"ל שהקשה דנעלם משעה\"מ דברי הש\"ס סנהדרין כ\"ה בהך דלא יתן נזירות אלא להפלאה ושם לשעבר הוא. ולפמ\"ש א\"ל דכל טעם ספיקו של שעה\"מ משום דמעכשיו מסלק אסמכתא וה\"ה תנאי דלשעבר אבל בנזיר דבעי כי יפליא ויהי' נזיר בברור אף דהי' בתנאי דלעבר מ\"מ נזיר בברור לא הוי וי\"ל בזה קושית התוס' שהקשו שאני התם הא כתיב כי יפליא ולפמ\"ש א\"ש דבאמת בלהבא הוי אסמכתא אף בלי קרא אבל שם דהוי לשעבר לכך צריך לכתוב שם כי יפליא ודוק היטב:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חייב </b>\n<b> עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך כו'.</b> מי שנתחייב לזון את חבירו בסתם בשנה אחת נפטר מנדרו וכן קהל שפטרו את ראובן מן המס יכולין לטעון שלא פטרוהו אלא מן המס הראשון משום דיד המקבל מתנה על התחתונה כ\"כ הרא\"ש בתשו' כלל ו' סי' י\"ט ויש לי לתמוה על מוהרש\"ך ז\"ל ח\"ב סי' קמ\"ה שכתב על נדון כיוצא בזה על קהל א' שפטרו את עשרה מבני רומנייא מכל מיני מסים וארנוניות וז\"ל איני רואה מקום שיהיו רשאים יחידי הקהל לתבוע בשום זמן לתביעת שום דבר מבני רומנייא מכח הפיטור שעשו להם הקדמונים דכיון שקבלו בסתם החיוב חל לעולם והביא ראיה ממ\"ש הרא\"ש בפסקיו פ\"ג דשבועות דכל שאסר עליו פירות פ' בסתם אע\"פ שלא הזכיר לעולם מ\"מ כיון שלא קבע זמן ממילא נאסר עליו לעולם דאיזה זמן תתן לו ואתמהא דאיך אשתמיט מיניה תשו' הרא\"ש ז\"ל שכתב בהדייא דיכולים לטעון שלא פטרוהו אלא מן המס הראשון ולפי דבריו נמצאו דברי הרא\"ש שכתב בתשו' סותרים למ\"ש בפסקיו ולולי דברי הרב ז\"ל אין כאן מקום קושיא לדברי הרא\"ש מדידיה אדידיה שהרי כתב מוהראנ\"ח ח\"א סי' ק\"ך דהתם ה\"ט משום דאיזה זמן תתן לו אבל הכא גבי פיטור מסים יש להם זמן קבוע מידי שנה בשנה וכן גבי מזונות יש להם זמן קבוע משנה לשנה שכשאדם רואה ומכין צורך מזונות מכין אותם משנה לשנה וכדאמרי' בעלמא מזונותיו של אדם קצובים משנה לשנה וכפי בחינה זו י\"ל דשנה אחת קאמר דיד בעל השטר על התחתונה יע\"ש אכן לדברי מוהרש\"ך דס\"ל דאפילו בפיטור מסים לעולם משמע ק' והנראה אצלי ליישב דבריו דס\"ל דע\"כ לא כתב הרא\"ש דיכולים לטעון שלא פטרוהו אלא מן המס הראשון אלא דוקא היכא דליכא אלא דררא דממונא ואין כאן איסור שבועה בדבר בהא הוא דאמרינן כיון דיד בעל השטר על התחתונה יש לדון לשון הפיטור לכל הפחות אמנם היכא דאיכא איסור חשש שבועה בדבר בהא ודאי אמרינן דמסתמא כיון שאסר עליו בשבועה ולא קבע זמן דעתו לאוסרן עליו לעולם דאי כונתו לאוסרן עליו לזמן ידוע לא הוה מעייל איניש נפשיה בסי' איסור כיון דל' סתם משמע נמי לעולם הי\"ל לפ' דבריו שלא ליכנס בס' איסור וע\"פ זה דברי מוהרש\"ך נכונים שלא כ\"כ אלא כלפי נדון שלו שכתוב בשטר פטורין שקיימו וקבלו עליהם בגזירת נח\"ש שלא לבקש מהם שום דבר מעולי המלכות דכיון דאיכא חשש איסור שבועה בדבר אמדינן דעתייהו שדעתם היה לפטור אותם לעולם דאל\"כ הי\"ל לפרש מפני חומר שבועה שבו וזהו שדקדק מוהרש\"ך בלשונו וכתב איני רואה כו' מכח הפיטור שעשו להם הקדמונים וקיימו וקבלו עליהם בגזירת נח\"ש כו' דהיינו מטעמא דאיכא חומר שבועה בדבר כמ\"ש. ודע שהרשב\"א ז\"ל בתשובה הביאה מרן הב\"י א\"ה סימן קי\"ד חולק על דברי הרא\"ש ז\"ל שכתבנו שכתב דכל המקבל לזון את חבירו בסתם כל זמן שצריך מזונות משמע ואם כן בפיטור המס נמי דכוותא ס\"ל דלעולם משמע שהרי הרא\"ש ז\"ל השוה הנושאים ביניהם ובחדא מחתא מחתינהו וכ\"כ מוהר\"א ששון סי' מ\"ח והר\"ב פני משה ח\"א סי' ע' ומהתימא על הר\"ב פמ\"א ח\"א סי' קכ\"ג שאחר החיפוש מצא להרשב\"א בחדושי גיטין גבי ההיא דע\"מ שתניקי את בני שנסתפק בתנאי שבממון אם אמר בית זה נתון לך במתנה על מנת שתזון את בני סתם אי לעולם קאמר או הו\"ל כמפרש יום אחד ושיש לחלק דבשלמא בנדון הרשב\"א דקאי הס' אצל התנאי אמרי' דעל המקבל מתנה להביא ראיה דיום א' קאמר ולהכי מוקמינן מתנה בחזקת הנותן אבל בנדון הרא\"ש דקאי הס' בגוף המתנה על המקבל מתנה להביא ראיה דלעולם קאמר א\"ד והוא תימא שהרי במתחייב לזון את חבירו סתם דקאי הס' בגוף המתנה ואפי\"ה ס\"ל להרשב\"א דלעולם קאמר כנ\"ל:",
+                "<b>אע\"פ </b>\n<b> שקנו מידו לא נשתעבד כו'.</b> כתב הר\"ן ז\"ל בפ\"י יוחסין וז\"ל וכתב הרב דמהא שמעינן שאדם יכול לתת במתנה או להתחייב עצמו בדבר שאינו קצוב שלא כדברי הרמב\"ם שכתב שהמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא נשתעבדו ושמעתין מוכח' דאלו בעי למיתב ליה במתנה קנה כל נכסים שנפלו לו קודם גסיסה ואע\"ג דלא ידע מאי על ליה ומאי קני ליה כו' יע\"ש ויש לדקדק ממ\"ש מרן הב\"י סי' ס' וז\"ל כתב הרשב\"א בתשו' שנשאל על מי שחייב עצמו לחבירו בקנין כו' והשיב שנקרא קצי' ולא עוד אלא אפילו לא קצץ סך ידוע אלא שאמר הריני מתחייב עצמי בקנין לתת בכל שנה פירות היוצאים משדה זו וכיוצא בזה ה\"ז כקוצץ וחייב יע\"ש ועל פי תשובה זו דן הר\"ב משפט צדק ח\"ב סי' י' דהנותן מתנה חמישית מנכסיו לא גרע מהאומר הריני מחייב לתת בכל שנה מעשר פירות היוצאים בשדה זו דהוי דבר קצוב יע\"ש והשתא א\"כ מאי ק' לי' להר\"ן ז\"ל הא ה\"נ כיון דמה שנותן לו היינו פי ב' שיפלו לו אח\"כ א\"כ הו\"ל דבר קצוב דומה ממש להמתחייב עצמו לתת מעשר פירות שכתב הרשב\"א דהוי דבר קצוב ולכן נראה שהר\"ן ז\"ל חולק אתשו' הרשב\"א הלזו וס\"ל דהמתחייב לתת מעשר פירות היוצאים משדה זו חשיב דבר שאינו קצוב כיון שאינו יודע אם יוציא הרבה אם יוציא קמעא האמנ' הדבר ק' למ\"ש מוהרח\"ש ז\"ל בתשו' הובאו דבריו בס' משפט צדק סי' הנזכר שהק' על תשו' הרשב\"א הלזו ממ\"ש הרמב\"ן בתשו' הביאו הר\"ב התרומות שער ס\"ד וכתבו מרן הב\"י שם סמוך ונראה דהאומר לחבירו מדת כו\"כ חטין אני נותן לך בכל שנה ושנה דבר שאינו קצוב הוא שמא יוקרו החטין ע\"כ הרי דאע\"ג דקיצץ המדות כתב הרמב\"ן דהוי דבר שאינו קצוב ותי' דשאני נדון הרמב\"ן דנתחייב במנין קצו' ואיכא למיחש שמא יוקרו החטין אבל בנדון הרשב\"א שלא אמר לו אלא מעשר היוצא דבר קצוב מקרי דהמעשר נוטל בין יוציא הרבה בין יוציא קמעא ושבח הר\"ב משפט צדק ז\"ל תי' זה יע\"ש נראה דס\"ל דהרמב\"ן ז\"ל לא פליג אתשו' הרשב\"א ז\"ל והוא תימא שהרי הרמב\"ן ז\"ל באותה תשוב' שכתב הר\"ב התרומות הביא ראיה לסתור דעת רבינו ז\"ל דהמתחייב בדבר שאינו קצוב לא קנה מסוגיא דידן וכמ\"ש הר\"ן והשתא אי ס\"ל להרמב\"ן ז\"ל כדעת הרשב\"א מאי ק\"ל שאני הכא דכיון דמה שנותן לו היינו פי ב' מנכסיו הו\"ל דבר קצוב וצ\"ע והר\"ב בני שמואל בחי' על הטור סי' ס' ובתשו' ס\"י תי' דודאי אליבא דר\"מ כיון דס\"ל דאלימא הקנין להקנות דשלב\"ל כ\"ש אלים להקנות דבר שאין לה קצבה וכמו שנראה מדברי הריב\"ש סי' שמ\"ה במ\"ש אלא אם ירצה הרב לחלק ביניהם יע\"ש והנה לכאורה יש לדקדק עליו דאיך אפשר לומר דלר\"מ דס\"ל אדם מקנה דשלב\"ל כ\"ש דאלים להקנות דבר שאין לו קצבה שהרי מתחייב בדשלב\"ל יוכיח דאע\"ג דאדם מתחייב בדשלב\"ל אפי\"ה אין אדם מתחייב בדבר שאין לו קצבה וא\"כ היא גופה נמי נימא אליבא דר\"מ דאע\"ג דאדם מקנה דשלב\"ל אין אדם מקנה דבר שאינו קצוב האמנם הנראה ודאי שהתי' לזה ברור דבשלמא גבי דשלב\"ל דה\"ט דלא קנה משום דכיון דדבר הנקנה ליתיה בעולם לא סמכה דעתי' לאקנויינהו והילכך במתחייב עצמו בדשלב\"ל כיון דגופו איתי' בעולם וגופו הוא המתחייב ודאי דגמיר ומשעבד נפשי' משא\"כ בדבר שאין לו קצבה דהמונע הקנין הוא משום דכיון דלא נתן קצבה לדבר לא סמכה דעתי' דקונה אם כן כי מתחייב גופו לדבר שאין לו קצבה מאי הוי הרי ס\"ס דבר שאין לו קצבה הוא מתחייב אמנם לר\"מ דס\"ל דאפי' בלשון הקנאה אדם מקנה דשלב\"ל וע\"כ היינו משום דס\"ל דקונה בכל דהו סמכא דעתי' לאקנינהו א\"כ ה\"נ בדבר שאין לו קצבה נמי סמכה דעתי' לאקנויינהו וזה מוכרח לדעת הריב\"ש ז\"ל ודוק ועיין בהרב נת\"מ ז\"ל דף צ\"ו ע\"ב.<br><b> ודע </b> שכפי דברי הרב בני שמואל הללו יש ליישב השגת הראב\"ד ז\"ל פ' י\"א מהלכות מכירה שהשיג לדעת רבינו מסוגיא דפ' הנושא שהקשה מאותה משנה לר\"ל וסייעו לר\"י והיו סבורים שאינן בשטרי פסיקתא יע\"ש די\"ל דתלמודא ה\"ק דבשלמא לר\"י איכא לאוקמא למתני' בשכתב לה בשטר ולא תקשי דהו\"ל דבר שאינו קצוב דאיכא למימר דמתני' ר\"מ היא דס\"ל א\"מ דשלב\"ל ומכ\"ש דאדם מתחייב בדבר שאינו קצוב אלא לר\"ל דלא מצי לאוקמי למתני' בשנתחייב לה בשטר ובקנין דא\"כ מאי למימרא כמ\"ש רש\"י ז\"ל שם דכיון דס\"ל בעלמא דאדם מקנה דשלב\"ל מכ\"ש דבר שאינו קצוב אמנם לר\"י ניחא דמתני' מיירי שאמר לי' חייב אני לך מנה בשטר והא קמ\"ל דחייב אני לך מנה בשטר מהני ואתיא כר\"מ ודוק. אך קשה לי בדברי מוהרש\"ח ז\"ל ממ\"ש רבינו ז\"ל פי\"ג מהל' אלו דין ג' האומר לחבירו ע\"מ שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה בד\"א בסתם שאינו יודע כמה אונאה יש בו כדי שימחול כו' אבל במפרש כו' כיצד כו' ומבואר מדברי ה\"ה שם שרבינו מפרש מ\"ש בפ' הזהב אמר רבא ל\"ק הא בסתם הא במפרש שלא כפירש\"י ז\"ל שם שכתב דבסתם הוא שלא פי' לו שיש בו אונאה והוא סבר שאין בו אונא' ומפרש הוא שפירש ואמר יודע אני שיש בו אונא' ואני מוכרו ע\"מ שאין בו אונא' אלא רבינו מפרש דה\"ק אמר רבא ל\"ק כאן בסתם כאן במפרש כלומר דרב מיירי בשאמר יודע אני שיש בו אונא' ועל מנת שאין לך עלי אונא' אני מוכרו לך דכיון דלא פירש שיעור האונא' הו\"ל דבר שאינו קצוב ואין אדם מוחל דבר שאינו קצוב כמו שאינו מתחייב בדבר שאינו קצוב וכ\"כ הטור סי' רל\"ב גבי המוכר ע\"מ שאין אתה חוזר עלי מום שכתב רבינו שאם לא פירש המום שהיה בו ה\"ז חוזר דהיינו משום דלשיטתי' אזיל דאין אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב יע\"ש ומפרש הוא שפירש שיעור האונא' בהדיא כדקתני בברייתא יודע אני שאינו שוה אלא מנה כו' ועיין בהרב מקור ברוך סי' מ\"ג שכתב שמכאן יצא לו לרבינו דין זה. והשתא לפי דברי מוהרש\"ח שכתב דלר\"מ דס\"ל אדם מקנה דשלב\"ל כ\"ש דמתחייב בדבר שא\"ק א\"כ קשה דהיכא קאמר רבא דרב דאמר יש לו עליו אונא' מיירי בשלא פירש שיעור האונא' ומשום דאין אדם מוכר דשא\"ק הא רב ס\"ל בעלמא דא\"מ דבר שלב\"ל ומכ\"ש דשא\"ק לדעת מוהרש\"ח וכבר הי' אפשר ליישב לזה דודאי מימרא דרב דקאמר יש לו עליו אונאה ע\"כ מיירי בשלא פי' לו שיש בו אונא' אלא סתם ואמר ע\"מ שאין לך עלי אונא' ומש\"ה יש לו עליו אונא' דלא ידע דמחיל כפי' רש\"י אבל כל שפירש ואמר יודע אני שיש בו אונאה ועל מנת כן אני מוכרו לך אין לו עליו אונאה אליבא דרב דכיון דס\"ל דאדם מתחייב בדשא\"ק הו\"ל כאלו פי' בהדיא ואמר לו יודע אני שאינו שוה אלא מנה אלא שרבינו ז\"ל דייק ברייתא דקתני אבל במפרש מוכר שאמר ללוקח חפץ זה שאני מוכר בק\"ק יודע אני שאינו שוה אלא מנה כו' דל\"ל לברייתא לאשמעינן דינא במפרש בהדיא שיעור האונאה ולישמועינן רבותא יודע אני שיש בו אונאה סתם אלא משום דברייתא ס\"ל דאין אדם מתחייב בדשא\"ק וכרבנן דר\"מ דס\"ל דאין אדם מקנה דבר שלב\"ל משו\"ה נקט בדוקא שיעור האונא' אלא מיהו אכתי ק\"ל למ\"ש עוד הרב מוהרש\"ח ז\"ל ליישב דעת רבינו למאי דק\"ל לפי שיטתו מההיא דפרק הניזקין דקתני אין מוציאין לאכילת פירות כו' ומההיא דמה שתעלה מצודתי מכור לך דלא אמר כלום משום דאין אדם מקנה דשלב\"ל הא מה שעלתה מצודתי קנה אע\"ג דהוי דבר שאינו קצוב וכתב הרב הנזכר דע\"כ לא כתב רבינו ז\"ל דאין אדם מתחייב בדשא\"ק אלא דוקא במתחייב עצמו בלא כסף ובלא מחיר אבל כל דמטי לי' הנאה אף רבינו ז\"ל מודה דמתחייב בדשא\"ק ומשו\"ה גבי מה שעלתה מצודתי כיון דאיכא הנאת זוזי גמר ומכר ואע\"פ שרבי' ז\"ל פכ\"ב מה' מכירה כתב מה שתעלה מצודתי נתון לך ל\"ק דעיקרא במכירה איירי כמ\"ש מה שאירש מאבא מכור לך ורצה נמי ללמדינו דין זה בנתינה ולאו דוקא את\"ד ועיין בהרב מש\"ל בפ' זה מה שהקש' לתי' הרב גד\"ת ממ\"ש רבינו דין זה דמה שתעלה מצודתי גבי מתנה וכנרא' דאשתמיט מיני' דברי מוהרש\"ח ז\"ל והשתא ק' שהרי גבי אונאה כתב רבינו ז\"ל וכן לוקח שאמר למוכר חפץ זה שאני נוטל ממך יודע אני ששוה מאתים על מנת שאין לך עלי אונאה אני לוקח אין לו עליו אונאה משמע בהדיא דאפי' גבי לוקח נמי אם לא פי' לו שיעור האונא' יש לו עליו אונא' וע\"כ היינו משום דהו\"ל דשא\"ק הרי דאפי' גבי מכירה דאיכא הנאת זוזי ס\"ל לרבינו דאין אדם מתחייב בדשא\"ק שוב ראיתי להר\"ב התרומות שער ס\"ד ח\"א שהביא שם תשובת הרמב\"ן לסתור דברי רבינו ז\"ל וז\"ל וכשחזרנו על כל צדדינו לא מצאנו שדינו של הרב דין ולענין אונאה שחלקו בין בסתם בין במפרש ההיא טעמא רבה הוא משום דבסתם איכא מחילה דהא בשאר כל מקח וממכר הוא דבכל מו\"מ נמי כל א' יודע שחבירו מעלה בדמי ממכרו כמו שיוכל לעלות ורחמנא אמר לא תהוי מחילה כדי שירא' לתגר הא לענין מתנה ומחיל' כיון דמחית נפשיה להני ספקא גמר ומשעבד נפשיה א\"ד יע\"ש הנה מבואר מדבריו שהרמב\"ן ז\"ל מפרש מה שאמר רבא כאן בסתם כאן במפרש כפי' רבינו ז\"ל ואפ\"ה כתב דאין להביא ראיה לדעת רבינו דהתם שאני דגזירת הכתוב הוא דלא תיהוי מחילה שהרי בכל מו\"מ אדם יודע שחבירו מעלה בדמי ממכרו ואפי\"ה אמרה תורה דלא תיהוי מחיל' א\"כ מעתה מתרצת' שפיר מה שהקשינו לדעת מוהרש\"ח ז\"ל ולפי הנרא' אשתמיט מיני' מהר\"ב מקור ברוך ז\"ל דברי הרמב\"ן ז\"ל הללו ממ\"ש שמצא ראי' נכונ' לדעת רבינו ז\"ל ולא זכר שראי' זו של כת הקודמין היא ודחאוה בב' ידים ומכלל האמור יש ליישב מה שהקש' הרב מקור ברוך ז\"ל על הטור ז\"ל סי' רל\"ב שהביא דברי רבינו ז\"ל גבי המוכר ע\"מ שאין אתה חוזר עלי מום ה\"ז חוזר עד שיפרש המום כו' וכתב עליו הטור ז\"ל וזה נוטה לצד דבריו שכתב שאין אדם מקנה לחבירו דשא\"ק ואני כתבתי למעל' שדעת א\"א כו' והקש' עליו דלמה לא הביא הטור ז\"ל סי' רכ\"ו גבי אונאה לשון רבינו ז\"ל ויכתוב עליו דאזיל לשיטתי' ולמה זה איחר עד כה גבי מום לכתבו יע\"ש אכן כפי דברי הרמב\"ן ז\"ל שכתבנו הנה נכון דגבי אונאה אפי' למאן דס\"ל דאדם מתחייב בדשא\"ק מודה הוא דכל שלא פי' האונאה יש לו עליו אונא' דגזירת הכתוב הוא דלא תיהוי מחילה בכדי שירא' לתג' כמ\"ש הרמב\"ן אבל גבי מוכר חפץ ע\"מ שאין אתה חוזר עלי מום דליכא גזירת הכתוב משו\"ה כתב הטור ז\"ל דאזיל לשיטתי' וזה פשוט:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אלו דברים שאין להם אונאה הקרקעות כו' אפילו מכר שוה אלף בדינר כו'.</b> עיין בפרק האיש מקדש דמ\"ב בתוס' ד\"ה ה\"נ כתבו וז\"ל בקונט' גריס הא דאמרן יתר משתות בטל מקח כו' וק' לר\"ת חדא מדנקט גבי שתות אין אונאה לקרקעות נראה דביתר משתות יש להן אונאה כו' ואיכא למידק לפי גי' רש\"י מאי אשמועינן רבא הא מתני' היא בהדיא בפרק הזהב העבדים והקרקעות אין להם אונאה וי\"ל דרבא דיוקא אתא לאשמועינן דדוקא בשתות אין להם אונאה אבל ביתר משתות יש להן אונאה דאי ממתני' הוה מצינן למימר דאפילו ביטול מקח אין להם ודו\"ק: עוד כתבו שם וז\"ל מיהו ק' דמשמע הכא לפי' ר\"ת דבקרקעות לא שייך בטול מקח ובפ' הזהב כו' בטול מקח יש להם כו' יע\"ש ודבריהם צריכים ביאור דקו' זו תקשי להו בפשיטות ואף לפי גי' רש\"י ז\"ל מדר\"נ אדר\"נ דאמר בפרק המקבל אפילו זבן שוה מאה במאתן כו' וכן הקשו בפרק הזהב דנ\"ז ד\"ה אמר בפשיטות מדר\"ן אדר\"ן ובדוחק יש ליישב דס\"ל דלפי פרש\"י ל\"ק מדר\"ן אדר\"ן משום דאיכא למימר דהא דאמר ר\"ן בפרק המקבל דאפילו זבין שוה מאה במאתן אין אונאה לקרקעות היינו דוקא גבי לוקח משום דעביד איניש דזבין ארעא יותר משויה וכ\"כ רשב\"ם בפרק המוכר את הבית דס\"ו ועיי\"ש בתוס' ד\"ה ש\"מ ומ\"ש ר\"ן בפ' הזהב דביטול מקח יש להם היינו לגבי מוכר אמנם לפי' ר\"ת דגריס הכא בדרבא ביתר משתות אין אונאה לקרקעות ק\"ל שפיר משום דכיון דרבא קאי אמימרא דר\"ן דקאמר האחין שחלקו לקוחות הם כו' יתר משתות בטל מקח ואהא קאמר רבא דבקרקעות אין אונאה לקרקעות וחלוקתן קיימת משמע ודאי דאפי' גבי מוכר ס\"ל דאין להם בטול מקח דהא אחין שחלקו כל אחד ואחד הו\"ל מוכר לגבי חלק חבירו ומשו\"ה ק\"ל שפיר מדר\"ן אדר\"ן כנ\"ל : ובמה שכתבו עוד וההיא דזבן מאה במאתן אי פלגא דוקא כו' הנה הירוש' הלזו שהביאו התוס' פרק אלמנה נזונת דף צ\"ח ד\"ה אלמנה שמכרה דפריך התם בירושלמי אמתני' דקתני מכרה שוה מנה במאתים נתקבלה כתובתה ויחזור המקח ומוקי לה ר\"י התם בשהוזיל המקח ור\"ל אמר אין אונאה לקרקעות אמר ר\"י אם היה דבר מופלג יש לו אונאה כו' וכיון שכן קשה טובא דמאי מספ\"ל הכא בקדושין אי פלגא דקאמר בירושלמי דוקא או לאו דוקא אלא יותר מפלגא פורתא הא ע\"כ דפלגא דירוש' דוקא דאי יותר מפלגא אמאי מוקי לה ר\"י למתני' דפ' אלמנה נזונית בשהזיל המקח הא בלא\"ה אתי שפיר כיון דאין אונאה לקרקעות עד יותר מפלגא ומתני' קתני מכרה שוה מנה במאתים אלא משמע דאפי' בפלגא ס\"ל לר\"י דבטל מקח וכ\"כ התוס' שם משם ר\"ת בפשיטות דבפלגא יש להם בטול מקח וההיא דזבן שוה מנה במאתן דר\"ן לאו דוקא מאתים אלא פחות יע\"ש איברא שהתו' פרק הזהב כתבו משם ר\"ת וז\"ל ותי' ר\"ת דאין אונאה אפלגא אבל מפלגא ואילך מיקרי בטול מקח כו' ואם הדברים כפשטן נמצאו דבריהם ז\"ל סותרים ממ\"ש בפ' אלמנה משם ר\"ת ולכן צ\"ל דמ\"ש אבל מפלגא ואילך מפלגא ופלגא בכלל הוא דקאמרי וכ\"כ הב\"ח סי' רכ\"ו והדרישה שם ומהתימא על הרב ש\"ך סי' הנז' ס\"ק י\"ז שדחה שם דברי הדרישה וכתב שדברי התוס' בדוקא הם ושמהירוש' אין ראיה כלל דאדרבא בירוש' י\"ל דפלגא לאו דוקא והביא ראיה מדברי התוס' דקדושין דמספ\"ל מלתא ואשתמיט מיניה דברי התוס' דפרק אלמנה שכתבו משם ר\"ת בהדיא דפלגא יש להם בטול מקח וא\"כ ע\"כ צ\"ל שדברי התוס' לאו דוקא כמ\"ש גם מ\"ש דמהירושלמי אין ראיה כלל הוא תימא דאדרבא על התוס' אנו מצטערים דמספ\"ל בירושלמי אי פלגא דוקא שהרי מבואר מהירושלמי דע\"כ פלגא דוקא הוא וכמ\"ש ושוב ראיתי להרמב\"ן ז\"ל במלחמותיו פ' הזהב שתמה על הרז\"ה שכתב בשם ר\"ח דמופלג שאמרו בירושלמי הוא יותר מפלגא וכתב עליו שח\"ו לא אמרה ר\"ח מעולם ובעל המאור הזה סמך על הירושלמי בשמיעה בלא ראיה שאלו היה רואה אותו בגמ' שלו לא היה מפרש כן כו' עד ומדמוקמינן בשהוקר המקח ומסייעינן לר\"ל ש\"מ לר\"י שוה מנה במאתים בטול מקח הוא יע\"ש הרי מבואר מ\"ש ולכן העיקר כמ\"ש הב\"ח והדרישה ודלא כהש\"ך ודברי התוס' דקדושין צ\"ע ודעת הרי\"ף ורבינו דאין אונאה לקרקעות אפילו מכר שוה אלף בדינר כמ\"ש הטור סי' הנז' וראיתי להדרישה שם שכתב שהקדים הטור סברת רבינו לס' הרי\"ף משום דבדברי הרי\"ף י\"ל שגם הוא סובר כר\"ת דאין להם בטול מקח עד פלגא אבל כיון דמצינו להרמב\"ן שכתב בפי' אפי' שוה אלף בדינר יש לפרש סתמיות דבריו כותיה דמסתמא בשיטת רבו אמרה עכ\"ד והן דברי' תמוהים שהרי ממה שהביא הרי\"ף ראיה מההי' דאמרינן בריש קמא דבר השוה לכל כסף ומאי ניהו קרקעות דאין להם אונאה כו' מבואר דס\"ל להרי\"ף כדעת רבינו דאל\"כ אלא דס\"ל דיותר מפלגא יש להם אונאה א\"כ מאי ראיה מייתי לדחות דעת הסוברים דבפלגא יש להם אונאה כיון דלדידיה נמי ע\"כ צ\"ל דשוה כל כסף לאו דוקא וזה ברור:"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל </b>\n<b> שליח שטעה בכ\"ש כו'.</b> כתב ה\"ה מימרא בר\"פ הא\"מ אבל שליח מצי א\"ל כו' הנה הר\"ן שם הקשה מהא דגרסינן בר\"פ גט פשוט ההיא אתתא דיהבה ליה זוזי לההוא גברא למזבן לה ארעא אזל זבן לה שלא באחריות אתא לקמיה דר\"נ א\"ל זיל את וזבנה שלא באחריות והדר זבנה ניהלה באחריות ואמאי מחייבינן לשליח בהכי נימא דליהוי בטל מקח כי הכא ותי' דהתם השליח לקח סתם ואין למוכר דין ודברים אלא עמו כו' ולפיכך צריך לפרוע דמים למוכר והאשה ג\"כ יכולה היא לומר תן לי מעותי דלתקוני שדרתיך ור\"ן ה\"ק ליה אם חפצה היא בקרקע קבל עליך אחריות אבל לא שיוכל לכפותה בכך וכך הוא דעת הרמב\"ם פ\"א ופ\"ב מה' שלוחין לחלק בין הודיעו שהוא שליח לקונה בסתם א\"ד יע\"ש וראיתי למוהר\"א ששון סי' קל\"א שהקשה וז\"ל אבל ק\"ל עלייהו דהנך רבוותא דכיון שכתב הר\"ן דבההיא דגט פשוט מכריחין את השליח לקיים המקח אם תרצה האשה אבל אין מכריחין את האשה לקנות הקרקע אלא התם איירי בחפצה דוקא וכן נראה מדברי הרמב\"ם ז\"ל כמו שכתב מרן הבית יוסף ז\"ל סימן קפ\"ב אם כן אמאי אצטריכי הנך רבוותא להך תירוץ דשאני בין סתם למפרש הרי בהך תירוץ לחודא סגי דשאני התם בההיא עובדא דגט פשוט שהאשה היתה רוצה וכמו שתירץ הראב\"ד ז\"ל בהשגותיו פ\"א מה' הנזכר יע\"ש עכת\"ק יע\"ש שהניחו בצ\"ע והנה מה שהבין הרב ז\"ל בדעת הר\"ן דמכריחין את השליח לקיים המקח אם תרצ' האשה זה לא פורש בדברי הר\"ן כי אפשר לומר שהר\"ן לא כתב אלא שאם האש' אינה חפצה בקרקע שאין השליח יכול לכפותה לקיים המקח ויכתוב לו אחריות משום שהיא יכולה לומר שהיא רוצה באחריות המוכר יותר משלו ולעולם דס\"ל נמי דאם אין השליח רוצ' לקיים המקח שאין האש' יכולה לכפותו וכן ראיתי בס' תומת ישרים סי' ס\"ט שכתב וז\"ל ולא נתברר בדברי הר\"ן מה דין השליח עם המשלח משום דלדידיה תלה הדבר במה שרצתה האש' ולא ידענו אם יהי' זה בנתרצ' השליח ג\"כ או אפילו בלא נתרצ' השליח וכבר הוכחתי בס' על הנסים שלי שאין סברתו סברת הראב\"ד עכ\"ל יע\"ש וכ\"כ הב\"ח ז\"ל בסי' הנזכר שלדעת הר\"ן ז\"ל אין כופין את השליח לקיים המקח ע\"ש האמנם נרא' לי שדברי מוהר\"ש ז\"ל עיקר ממ\"ש הר\"ן ז\"ל בפ' אלמנ' נזונית אההיא דאמרינן והא מר הוא דאמר אין אונא' לקרקעות כתב וז\"ל ר\"ן גופיה אמר בפ' המקבל גבי דינא דבר מצרא דאי זבין שוה מנה במאתים אין אונא' לקרקעות ואם ירצה המצרן להוציא מן הלוקח משום דינא דבר מצרא אינו יכול לומר אתה שלוחי ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי ולא אשלם אלא כמו שהוא שוה אלא ישלם כל המאתים כו' ומשני ה\"מ בע\"ה דלוקח דהתם הוי כמו בע\"ה שאינו מתכוין לשנות אלא לצורך עצמו אבל שליח גמור מצי אמ\"ל לתקוני שדרתיך כו' ע\"ש הרי מבואר דס\"ל להר\"ן דבשליח גמור מצי למימר לתקוני שדרתיך וכופין את השליח ואינו משלם מה ששוה ועיין בס' מחנ' אפרים הלכות שלוחין סי' ב' ולעיקר קו' מוהרא\"ש לע\"ד אחר המחיל' נרא' דלק\"מ דס\"ל להר\"ן ורבינו דדוקא בלא הודיעו שהמקח קיים אצל השליח עם המוכר בהא הוא דכפינן ליה לשליח לקיים המקח עם המשלח מטעמא שכתב הואיל וקנה במעותיו שכיון שהמקח קנוי לו עכ\"פ עם המוכר אף אם לא ירצ' המשלח לקיים המקח משו\"ה כופין אותו לשליח לקיים עם המשלח כיון שקנ' במעותיו והשליח ג\"כ אינו מפסיד כלום אם ימכרנו למשלח באחריות שהרי אף אם ישאר בידו ויפרע המעות למשלח אם יבא ב\"ח ויטרפנ' הוא מפסיד המעות מה שאין כן בהודיעו שהוא שליח כיון שהשליח יכול לבטל המקח עם המוכר לא כפינן ליה לשליח לקיים המקח עם המשלח ושיכתוב לה אחריות שהרי ליכא טעמא דהואיל וקנה במעותיו שכתב רבינו כי השליח רוצ' לבטל המקח עם המוכר וליתן לה המעות שנתנה לו ונמצא א\"כ השליח מפסיד אם יקיים המקח ויכתוב לה אחריות וכל כי האי ודאי ס\"ל ז\"ל דלא כפינן לשליח להפסיד מביתו ואם כן משום הכי יש להעמיד ההוא דג\"פ בשלא הודיעו כנ\"ל פשוט עוד הקשה הרב הנזכר על מ\"ש הראב\"ד ז\"ל בהשגות פ\"א מה' שלוחין הלכה ג' וז\"ל ובעל החבור הזה חילק בין שליח שהודיעו שהוא שליח לשליח סתם ולדבריו אפשר כי מעש' דר\"ן סתם היה עכ\"ד שאיך כתב שהדבר אפשר והרי נרא' שהוא מוכרח שהרי בפ\"א ד\"ה הנזכר הביא מעשה דר\"ן ואם איתא שהרמב\"ם מפרש לה בהודיעו א\"כ איך כתב שהשליח לוקח אותה וחוזר ומוכרה הרי לדעתו ז\"ל המקח בטל בין שלשתן שהרי כתב בפ\"ב השליח שמכר או שקנה והודיעו שהוא שליח בדבר זה לפ' אע\"פי שמשך או שהמשיך ונמצא שעבר על דעת משלחו בטל המקח ומחזיר ואם לא הודיעו קנה המקח ויהיה הדין בינו ובין המשלח ע\"כ הרי דדוקא בלא הודיעו יש דין בין השליח ובין המשלח אבל בהודיעו בטל המקח בין כולם וא\"כ איך כתב הדבר באפשרות והוא מוכרח עכת\"ד יע\"ש וראיתי להר\"ב כנה\"ג ז\"ל סי' הנזכר בהגהת ב\"י אות י\"ד שכתב דאין כאן מקום קו' שהרי הרא\"ש ז\"ל בפ' ג\"פ ס\"ל כחילוק הרמב\"ם דבלא הודיעו המקח קיים אצל המוכר ואפי\"ה פירש הך עובדא בשהודיעו משום דס\"ל דשאני הך דשמעתין דהמקח בטל בין כולם דלא פשע השליח אלא שנתאנ' ומשו\"ה ראוי שיהיה מכרו בטל לגמרי משא\"כ ההיא דג\"פ שהשליח שינה משליחותו מדעתו ומשו\"ה ראוי שיתקיים המקח וילקה השליח וכמ\"ש הרשב\"א ז\"ל בתשו' הביאה מרן ז\"ל סי' הנזכר וכ\"כ מוהראד\"ב ז\"ל סי' צ\"ג וא\"כ להרמב\"ם ז\"ל נמי אפשר לומר דנהי שיש חילוק בין הודיעו ללא הודיעו היינו דוקא היכא דטעה השליח ונתאנה אבל הכא דהשליח פשע ועוות לקנות הקרקע שלא באחריות לא וא\"כ משו\"ה כתב הראב\"ד הדבר בלשון אפשר א\"ד יע\"ש ולע\"ד אחר המחיל' רבה נרא' שלדעת רבינו ז\"ל א\"א דס\"ל כדעת הרא\"ש והרשב\"א דהיכא דפשע השליח המקח קיים אצל המוכר שהרי מלשון שכתב בפ\"ב ונמצא שעבר על דעת משלחו משמע שעבר על דעת המשלח במרד ובמעל שאל\"כ שטעה ונתאנה הו\"לל כמ\"ש בפ\"א דין ב' שליח שעבר על דעת משלחו כו' וכן אם טעה בכ\"ש כו' אלא משמע דאפילו בעבר ופשע מדעת המשלח אפי\"ה ס\"ל דאם הודיעו המקח בטל וכן מבואר בהדיא ממ\"ש שם באותו פ' בדין הסרסור שאם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן הוא יחזיר החפץ לבעלי' וכתב מרן הכ\"מ דה\"ט שכיון שידע הלוקח שחפץ זה של ראובן דומ' לדין שכתב למעל' שאם הודיע שהוא שליח בטל המקח הרי בהדיא דאפי' בדליכא פשיעת השליח המקח בטל לגמרי שהרי התם המוכר א\"ל מכור לי בק' והלך ופשע ומכרו בנ' ואפי\"ה ס\"ל לרבינו דהמקח בטל לגמרי ולא אמרינן כיון דפשע השליח ילקה השליח ויתקיים המקח וליכא למימר דדוקא בשליח דלוקח כההיא דג\"פ ס\"ל לרבינו דאפי' בהודיעו המקח קיים אצל השליח והמוכר משום שלא הי\"ל לפשוע ולעבור מדעת המשלח אבל בשליח דמוכר כההיא דסרסור אע\"ג דהשליח פשע אפי' הכי המקח בטל משום דכיון דעבר על דעת המשלח ושינה שליחותו הרי נתבטל שליחותו והו\"ל מוכר דבר שאינו שלו דא\"כ מה\"ט נמי אפי' לא הודיעו שהוא שליח יהיה המכר בטל כיון דהוי מוכר דבר שאינו שלו ואיך כתב רבינו שליח שקנה או שמכר כו' שאם לא הודיעו המקח קיים וכבר נתקש' בזה הרב מחנה אפרים סימן הנזכר וכתב שנרא' דעת רבינו דס\"ל שאין השליחות מתבטל בכך כיון דהשליח צריך לשלם משלו ואין כאן פסידא יע\"ש ואם כן אי משום האי טעמא אפי' בהודיע נמי יהא המקח קיים וילקה השליח אלא משמע ודאי שלדעת רבינו ז\"ל א\"א לומר דס\"ל כהרשב\"א והרא\"ש וא\"כ הדרא קו' מהרא\"ש לדוכת' ולכן נרא' לע\"ד דמ\"ש הראב\"ד ז\"ל הדבר בדרך אפשר הוא משום דאיכא למימר שרבי' ז\"ל ס\"ל כדעת הרמ\"ה שכתב הטור דכל זמן שלא יברר המשלח שעשאו שליח לקנות לו סתם יכול המוכר לומר שהתנ' עמו בין לעוות בין לתקן ואף שממ\"ש רבינו בדין הסרסור נרא' שחולק לדעת הרמ\"ה כבר כתבו הב\"ח ז\"ל והש\"ך סי' קפ\"ה דלא פליגי ושאף רבינו ז\"ל מודה לדעת הרמ\"ה ואם כן אף ע\"ג דס\"ל לרבינו דבהודיעו המקח בטל בין כולן היינו דוקא בשנודע שעשאו שליח סתם ומעשה דר\"ן איכא למימר שלא היתה האשה יכולה לברר שעשאתו שליח סתם ומשו\"ה המקח קיים בין השליח והמוכר ושוב מצאתי כן בדריש' יע\"ש ודו\"ק מיהו ק\"ל לפי מ\"ש משם מוהראד\"ב שלדעת הרא\"ש ז\"ל שפירש ההיא דג\"פ במפרש ס\"ל כדעת הרשב\"א דהיכא דפשע השליח השליח מפסיד והמקח קיים וכן נראה גם כן מדברי מרן הב\"י סי' הנזכר שדעת הרא\"ש כדעת הרשב\"א ממ\"ש הטור ז\"ל סימן קפ\"ה וז\"ל וכתב עוד הרמב\"ם שאם ידע הלוקח שחפץ של ראובן כו' וגם בזה השיג עליו הראב\"ד וכתב שלא יחזיר ולא עוד אלא אפילו אם יודה לו הסרסור יאמר הלוקח קנונייא אתם עושים עלי והכי מסתברא עכ\"ל ומשמע ודאי דע\"כ לא פליג הראב\"ד ז\"ל אלא דוקא בשלא נודע הדבר בבירור אם שינה בדעת המשלח וכמ\"ש שיאמר הלוקח קנונייא אתם עושים עלי אבל אם נודע ע\"פ עדים ששינה מדעת המשלח מודה דהמקח בטל כמ\"ש מוהרשד\"ם ז\"ל ח\"מ סימן ע\"ז הביאו הרב בעל כנה\"ג בהגהת הטור אות כ\"ז יע\"ש והוא פשוט וא\"כ מאחר שהטור ז\"ל בסימן קפ\"ב הביא דעת אביו הרא\"ש שמפרש ההיא דג\"פ בשהודיעו שליח ולדעתו צ\"ל דס\"ל דכל שפשע השליח המקח קיים אם כן איך כתב דמסתברא כדעת הראב\"ד דיכול לומר קנונייא אתם עושים עלי והלא לפי דעת הרא\"ש אפילו אם נודע ע\"פ עדים ששינה המקח קיים ואם כן לפחות הי\"ל להזכיר סברת אביו הרא\"ש ז\"ל ולומר ולדעת א\"א הרא\"ש ס\"ל אפילו אם נודע ע\"פ עדים המקח קיים ואפשר לומר דס\"ל להטור דאע\"ג דהרא\"ש ז\"ל מפרש ההיא דג\"פ בשהודיעו וס\"ל דכל שפשע השליח המקח קיים והשליח מפסיד מ\"מ אפשר שלא כתב הרא\"ש אלא בשליח דלוקח כההיא דג\"פ אבל בשליח דמוכר אע\"ג דפשע השליח ושינה משליחותו אפשר דס\"ל דהמכר בטל דכיון דשינה שליחותו נתבטל השליחות והוה ליה מוכר דבר שאינו שלו ומשום דלא ברירא ליה מילתא כתב דמסתברא כדעת הראב\"ד דבשלא נודע הדבר בבירור המקח קיים אבל בשנודע הדבר לא פסיקא ליה מילתא ובהכי ניחא לי מה שהקש' מרן הב\"י בסימן קפ\"ב על מ\"ש הטור וזה נוטה לדברי הרמב\"ם דבשלא הודיעו שהוא שליח שדינו כשאר כל אדם שלוקח ומוכר וז\"ל איני יודע למה כתב רבינו שנוטה לדברי הרמב\"ם שדברי הרא\"ש הם ממש כדברי הרמב\"ם לענין דינא דבשלא הודיעו דינו כשאר כל אדם יעיין שם אכן כפי מ\"ש הנה נכון דמשום הכי כתב וזה נוטה דאינו ממש כדברי הרמב\"ם דאפשר דס\"ל דדוקא בשליח דלוקח המקח קיים אבל בשליח דמוכר המקח בטל שלא כדעת רבינו ז\"ל כנ\"ל נכון וראיתי להרב תומת ישרים שכתב שמדברי הרא\"ש ז\"ל שכתב שאם ירצה השליח יחזיר לה המעות ולא חילק בזה בין אם רוצה המשלח או לא משמע דס\"ל דיד השליח על העליונה אם ירצה נותן דמי' אם רוצה משלם דמי עוות ואע\"פ שהמשלח אינו רוצה במקח והשליח רוצה ליתן לו מה שעוות אפי\"ה לדעת הרא\"ש לא כייפינן לשליח שיבטל המקח ושלא כדעת הר\"ן והרמב\"ם והראב\"ד דס\"ל דאם אין המשלח רוצה במקח כייפינן לי' לשליח שיתן דמים יעויין שם ולע\"ד יש לדקדק על זה שהרי אפסיקא הלכתא בפרק אלמנה נזונית דשליח הרי הוא כאלמנה דאפי' מכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל ואלו באלמנה תנן התם במתניתין דצ\"ח ע\"א דאפילו היא אומרת יחזיר דינר ליורשים המכר בטל וא\"כ נראה דדומיא דהכי בשליח נמי אפי' אם רוצה לתקן מה שעוות המכר בטל ודוחק לומר דשליח כאלמנה שאמרו היינו דוקא לענין זה בלבד דאפי' בס' חוזר דפשטא משמע דשליח כאלמנה לגמרי ודוק עוד ראיתי להרב הנזכר דברים תמוהים בעיני שכתב דלפי מה שתי' התוס' בשמעתין ד\"ה אבל ובפרק אלמנה נזונית למה שהקשו מדרבא אדרבא דאמר התם שליח כדיינים דההיא דשליח כדיינים היינו שהמקח קיים והא דשמעתין דאמרינן אפי' בפחות משתות מצי א\"ל לתקוני שדרתיך היינו להחזיר אונאה מיתרצה קו' הר\"ן ז\"ל מההיא דג\"פ דמש\"ה לא בטל ר\"ן את המקח וחייבו לשליח לקבל עליו אחריות משום דאין טעות השליח לבטל את המקח וע\"פ זה תמה על הרא\"ש ז\"ל שכתב תי' זה לפסק הלכה בפרק אלמנה ניזונית ובפרק ג\"פ כתב שהמקח בטל ונדחק לאוקמי כשאין לו דמים וכתב עוד שדעת התוספת כדעת הראב\"ד ז\"ל דאם רוצה המשלח לקיים המקח כופין את השליח שישלם דמי עוות אלא דבהא פליגי כשאין המשלח רוצה בקרקע שלהראב\"ד המקח בטל וכופין לשליח שיחזיר הדמים ולהתוס' המקח קיים ומשלם השליח דמי עוות אם ירצה לקיים המקח יע\"ש ואני שמעתי ולא אבין שמעולם לא כתבו התוס' דהמקח קיים אלא דוקא בפחות משתות אבל ביותר משתות ס\"ל דהמקח בטל ואם כן איך כתב שדעת התוס' כדעת הראב\"ד אפילו ביתר משתות אם רוצה המשלח לקיים המקח כופין את השליח שישלם דמי עוות גם מ\"ש שלדעת התוס' אם אין המשלח רוצה במקח המקח קיים ומשלם דמי עוות אם ירצה השליח לקיים המקח הוא דבר תימא שלא כתבו התוס' כן אלא אליבא דרבא אמר ר\"ן דס\"ל דשליח כדיינים ובפחות משתות דוקא אבל למאי דאפסיקא הלכתא התם דשליח כאלמנה אפי' בפחות משתות נמי המקח בטל ובשתות אפי' אליבא דרבא נמי מודה דהמקח בטל וע\"פ זה אין מקום למה שהקש' על הרא\"ש דאע\"ג דבפרק א\"נ הביא תי' זה לא כ\"כ אלא אליבא דרבא דס\"ל שליח כדיינים אבל למאי דקי\"ל כמ\"ד שליח כאלמנה המקח בטל לגמרי ומשום הכי הוצרך הרא\"ש ז\"ל לאוקמי ההיא דג\"פ בשאין בידה מעות ותו דההיא דגט פשוט בזבנה שלא באחריות משמע דהוי כהיכא דטעה בשתות דאפי' אליבא דרבא המקח בטל וכן יש לתמוה ג\"כ על מ\"ש עוד שם וז\"ל ומה שטוען שאין אונאה לקרקעות טעות הוא בידו דהיינו כשהוא בעצמו אבל ע\"י שליח אפילו בפחות משתות חוזר ואע\"פ שא' מן האחרונים תי' לאותה קו' שהקשו התוס' ז\"ל דהא דשמעתין מיירי במטלטלין וההיא דפרק א\"נ במקרקעי ולפי זה התי' אם אין במה שטעה השליח שתות המקח קיים אלא שכל הפו' ז\"ל כתבו דאפי' במקרקעי שליח שטעה כל שהוא חוזר עד כאן דבריו יעויין שם ואתמהא איך שם מחלוקת בזה שהרי מעולם לא כתבו כן א' מן האחרונים אלא ליישב דלא תיקשי דרבא אדרבא מדידי' אדידיה אבל לפום הלכתא הא קי\"ל התם דשליח ה\"ה כאלמנה ואדרבא לפי תי' זה דההיא דאלמנה ניזונית מיירי במקרקעי צ\"ל דאפי' במקרקעי שליח שטעה בכ\"ש חוזר שהרי עלה דההיא אפסיקא הלכתא כמ\"ד דשליח ה\"ה כאלמנה סוף דבר שכל דבריו תמוהים וצ\"ע: וראיתי להרב כנה\"ג בסי' הנזכר בהגהת ב\"י אות ח' שכתב לתרץ קו' זו שהקש' הרב ת\"י להרא\"ש ז\"ל מדידיה אדידיה וז\"ל ולדידי אין זו קו' חדא כו' דאפי' נימא דהרא\"ש ז\"ל תפס תי' זה להלכה כמ\"ש הרב ז\"ל אין כאן קו' דלא אמרי' המקח קיים והשליח יתקן את אשר עוות אלא דוקא כשיכול השליח לתקן עותו אבל כשאינו יכול לתקן אפי' בלא הודיעו שהוא שליח המקח בטל כמ\"ש מוהריב\"ל ולענין אונאה דיכול לתקן את אשר עוות קנה ומשלם האונא' אבל בזבין שדה שלא באחריות א\"א לקיים המקח ולתקן את אשר עותו אם לא לחזור לקנותו למוכר שלא באחריות ולחזור למוכרה לאשה באחריות כו' יע\"ש ואיני מבין דבריו שהרי קושית הרב ז\"ל היא דכיון דס\"ל כדעת התוס' דאם רצה המשלח לקיים המקח כופין את השליח שיתקן את אשר עוות איך כתב בפ' ג\"פ דאם ירצה השליח יחזיר לה המעות דמשמע אפי' אם האשה היתה רוצה לקיים המקח מדמוקי לה בשאין בידו ולא קאמר דמיירי שהאש' היתה רוצה לקיים המקח וכמו שדקדק הרב בלשונו שכתב ונדחק לאוקומי בשאין לו דמים וא\"כ מה תקן הרב ז\"ל במ\"ש דלא אמרי' המקח קיים כו' אלא דוקא בשיכול לתקן את אשר עותו כו' הא ה\"נ בידו לתקן שיחזור ויקחנו שלא באחריות וימכרנו לה באחריות וא\"כ איך כתב שאם ירצה יחזיר לה המעות גם מ\"ש עוד לתרץ דמעולם לא כתב הרא\"ש דהמקח בטל אלא לגבי המשלח אבל לגבי המוכר המקח קיים יע\"ש הוא דבר תימא דהיינו דק\"ל להרב ז\"ל דלמה יהי' המקח בטל לגבי המשלח וכמ\"ש ולא ידעתי מה הבין הרב ז\"ל בכונת הרב ת\"י אשר עליה בנה יסוד תי' הללו וכבר כתבתי שעיקר קו' אין כאן מקום קו' כלל וזה פשוט:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> אדם מקנה דשלב\"ל כו'.</b> כתב ה\"ה ואוקימנא בפרק האשה רבה הנהו דאמרי אדם מקנה בשיטה ואינה הלכה וזה פשוט ומוסכם ע\"כ ומדברי רש\"י ז\"ל פ' האומר דקדושין דס\"ב ע\"ב ד\"ה כמאן אזלא נראה שפוסק הלכה כר\"מ דאמר אדם מקנה דשלב\"ל וראיתי להרב ז\"ל דשמ\"ז ע\"ב שהקש' לדעת רש\"י ז\"ל מההיא דספ\"ק דגיטין דאמרינן התם אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במע\"ג קנה אמר רבא מסתברא מילתיה דרב בפיקדון אבל במלוה לא והאלקים אמר רב אפי' במלוה איתמר נמי אמר שמואל כו' ושיילינן וטעמא מאי ופרש\"י ז\"ל מ\"ט במלוה קנה הא ליתי' בעיניה דליקני ושקלינן וטרינן עד דמסיק מר זוטרא דהא חדא מתלת מילי דשוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא כו' והוא תימא דהא אי מסקינן בעלמא דאף כל דשלב\"ל יכול אדם להקנות א\"כ מאי קו' במע\"ג אמאי משוי לי' הלכתא בלא טעמא ותי' דשמא לא נזקקו לאותו משא ומתן אלא אליבא דשמואל דאמר בהדיא דין מע\"ג במלוה דמסתמא לא סבר כר\"מ דאד\"מ דשלב\"ל דהא לא כייליה בהאשה רבה בהדי אמוראי ותנאי דסברי הכי אבל לר\"ה אמר רב לא צרכינן למידי דלטעמייהו אזלי דס\"ל כר\"ע א\"ד יע\"ש הנה הרב ז\"ל לא ברירא ליה מילתא אי שמואל ס\"ל בהדיא כר\"מ והוצרך לומר דמסתמא לא ס\"ל כר\"מ מדלא כייליה בהדי הנך ולא זכר שם דבהדיא אמרינן בפ' אע\"פ דף נ\"ט דשמואל ס\"ל דאין אדם מקדיש דשלב\"ל ומכ\"ש דאין אדם מקנה דשלב\"ל ועיקר תי' לא נהירא לי דא\"כ אליבא דרב דס\"ל כר\"מ משמע ודאי דמע\"ג נמי איתיה במלוה דמ\"ש מפקדון וא\"כ ק' היכי קאמר רבא מסתברא מילתיה דרב בפקדון אבל במלוה לא אמאי לא וכן נמי כי קאמר והאלקים אמר רב אפי' במלוה אמאי לא הכריח הדבר ממאי דס\"ל לרב בעלמא כר\"מ וכההיא דפ\"ק דמציעא דקאמר והאלקים אמר רב אפי' בשדה זו מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר\"מ ותו דבפ' האיש מקדש דמ\"ח אמרי' במלוה ע\"פ במאי פליגי בדרבה אמר רב כו' מ\"ס כי קאמר רב בפקדון אבל במלוה לא כו' והשתא ק' דאיך אפשר לומר דרב לית ליה מע\"ג במלוה כיון דס\"ל בעלמא כר\"מ ועיקר קו' מעיקרא ליתא למ\"ד דאע\"ג דס\"ל לרש\"י דהלכה כר\"מ דאד\"מ דבשלב\"ל היינו דוקא לומר דשבאו לעולם אינו יכול לחזור אבל קודם שבאו לעולם או לרשותו אפי' לר\"מ יכול לחזור בו וכדאיתא בפרק אז\"נ המוכר פירות דקל לחבירו עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו ובפ\"ק דמציעא די\"ו אההיא דרב דאמר שדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה פרש\"י ז\"ל קנה אם יקחנו ואינו יכול לחזור בו כשלקחה הנה מבואר דקודם שלקחה אפי' לר\"מ יכול לחזור וא\"כ משו\"ה פריך שפיר דמ\"ט (דמ\"ד) דמע\"ג אפילו במלוה קנה דמשמע ודאי דא\"י לחזור בו אפי' בעוד המלוה ביד הלוה עדיין דאינו ברשותו ואמאי הא אפילו לר\"מ כל זמן שאינו ברשותו יכול לחזור בו וזה פשוט עיין בספר כהונת עולם ומההיא דגרסינן פ' השולח דמ\"ה ר\"ח ערק לי' עבדא כו' שלחו לי' והכתיב לא תסגיר עבד אל אדוניו שלח להו כו' ומ\"ש דשלח להו כראב\"י משום דמשמע להו קראי כו' יש להוכיח כדעת רש\"י ז\"ל שלדעת הפוסקים ז\"ל דאין הלכה כר\"מ ק' דא\"כ מאי פריך בגמ' ומ\"ש דשלח להו כראב\"י ומאי קו' הא כיון דהא דרב דאמר בלוקח עבד ע\"מ לשחררו אתיא אליבא דר\"מ משו\"ה לא שלח להו כדר' דהוי דלא כהלכת' אמנם לדעת רש\"י ז\"ל דס\"ל דהלכה כר\"מ ניחא שפיר ודוק. מיהו הא קשה לי ממ\"ש רש\"י ז\"ל פרק מי שהי' נשוי דפ\"א גבי ההיא דזבנא לכתובתה דאימיה בטובת הנאה ואתא איהו וקא מערער וקאמר רבא נהי דאחריות דידה לא קביל אחריות דנפשיה מי לא קביל ופרש\"י ז\"ל דעל חזרת המעות קאמר אבל במכירת הקרקע חוזר דאין א\"מ דשלב\"ל כו' והשתא ק' דלפי שיטתו ז\"ל דס\"ל דהלכה כר\"מ א\"כ אמאי הוצרך לאוקמי ההיא דזבנה לכתובתה בחזרת מעות ודלא כהלכתא לוקמי שפיר במכירת הקרקע ואליבא דר\"מ דקיי\"ל כותיה והתוס' ז\"ל שם כתבו דאין סברא לומר דהא אתי כמ\"ד א\"מ דשלב\"ל דהא קי\"ל כמ\"ד אין א\"מ כו' ויש ליישב דהוצרך רש\"י לזה אליבא דרבא דקאמר התם אחריות דנפשיה מי לא קביל ורבא גופי' משמע דס\"ל כרבנן דר\"מ מדקאמר פ\"ק דמציעא מסתברא מילתיה דרב בשדה סתם אבל בשדה זו לא וכן נראה מדברי רש\"י ז\"ל שם דמאי דקאמר מסתברא כותי' היינו לומר דס\"ל לרבא כותיה דרב בשדה סתם אבל בשדה זו לא ס\"ל כותיה משום דס\"ל אין א\"מ דשלב\"ל ואפילו דרב אמרה אפילו בשדה זו מ\"מ רבא לא ס\"ל כותי' בשדה זו ועיין בהרב בני יעקב דצ\"ד ע\"א ובאסיפת זקנים שם וא\"כ מש\"ה הוכרח רש\"י לומר דהא דקאמר רבא אחריות דנפשיה מי לא קביל דעל חזרת המעות קאמר ועל התוס' ז\"ל יש לגמגם דאמאי הוצרכו להכריח מדקי\"ל דאין אד\"מ דשלב\"ל ואמאי לא הכריחו בפשיטות מדרבא גופי' כמ\"ש ויש ליישב דמההיא דפ\"ק דמציעא לא מכרעא דאפשר לפרש דמסתברא מילתא דרב דקאמר רבא אליבא דרב הוא דקאמר דרב גופי' לא אמר אלא בשדה סתם אבל בשדה זו לא ובתר הכי חזר בו רבא ואמר האלקים אפילו בשדה זו אמרה ולעולם איכא למימר דרבא גופי' ס\"ל כותיה ודוק:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ב) </b>\n<b> דברי </b> הרב לכאורה תמוהין מאוד דהיאך רצה להוכיח מדברי הש\"ס מדאמר מ\"ס כי קאמר רב בפקדון אבל במלוה לא הא ע\"כ רב סובר בין במלוה בין בפקדון וזה תמוה דהא ע\"כ כונת הש\"ס לאו הכי הוא דהא האי מ\"ס הוא רבנן דר\"מ ואיך שייך כלל לומר דר\"מ ורבנן פליגי בכונת רב וע\"כ שפ' הש\"ס היינו לומר שרבנן ור\"מ פליגי בדין אי דיניה של רב בין בפקדון בין במלוה או בפקדון דוקא ואין הכונה היאך אמר רב למלתי' וא\"כ מאי הוכיח רבינו הא ודאי רב עצמו סובר כר\"מ ועיין בר\"ן קדושין ובכ\"מ פ\"ו מהל' מכירה דין ו':<br><b> והרבני </b> המופלא חכם וסופר הר\"ר יעקב נר\"ו בן הרה\"ק פו\"מ כ\"ה מרדכי איידליץ נר\"ו תקן ואזן דברי הרב על נכונה דהכי כונתו דודאי קשיא על הש\"ס אמאי נקט הש\"ס הך לישנא מ\"ס כי קאמר רב כו' ולא אמר הש\"ס כפשוטו מר אית ליה דרב בין בפקדון בין במלוה ומר לית ליה דרב במלוה וע\"כ דהש\"ס לא היה לנקוט כה\"ג דמניה הוי משמע דרב גופיה ודאי סובר בין במלוה בין בפקדון ובאמת הש\"ס גופא מספקא ליה בכונת רב אי רב אמר בפקדון דוקא או אף במלוה לכן נקט הש\"ס כהאי לישנא מ\"ס כי קאמר רב ואף שעל ר\"מ ורבנן ל\"ש למימר דפליגי היאך אמר אלא דאנן מסופקין היאך אמר רב למלתיה וא\"כ שפיר הקשה הרב הא לפי דעת בעל גד\"ת אין ספק בכונת רב כלל ונכון דבר:<br><b> ובאמת </b> בלא\"ה תמיה לי על הרב גד\"ת מהאי דאמרינן לעיל אר\"ז לעולם בברי וכדר\"ה א\"ר ופירש\"י וצבורין בעינן דסבר רב זביד לא אמר רב קנה אלא בפקדון כל היכא דאיתא בעינא וכן משמע מלשון הש\"ס דאמר בגמ' רב פפא לא אמר כר\"ז קסבר ר\"פ כי אמר רב ל\"ש מלוה ול\"ש פקדון ולדעת גד\"ת הא ודאי רב הכי ס\"ל והיאך רצה רב זביד לפ' מלתא דרב עצמו וזה צ\"ע על הרב המחבר שלא הרגיש בזה לסתור דברי הרב גד\"ת. ולא זה בלבד שסתירה זאת היא על הרב גד\"ת אפילו לפרוקא של רבינו קשה טובא דהוא מפרק ליה שקושית הש\"ס היא עכ\"פ על רב אי במלוה נמי אמאי קנה במע\"ג ואינו יכול לחזור הא אף אי מקנה אדם דשלב\"ל מ\"מ הא יכול לחזור ולכך קאמר הש\"ס דהוי הלכתא בלא טעמא א\"כ לפ\"ז עכ\"פ כל כמה דלא חזר שפיר הקנין הוי קנין ולפ\"ז אכתי קשיא לר\"ז הא הכא במתני' איירי דלא חזר ביה א\"כ שפיר הוי קנין אפילו באין צבורין אפילו אי לא אמר רב מלתיה במלוה היינו לפי שיכול לחזור אמנם זה ליתא כיון דיכול לא תקינו ליה רבנן כלל האי דקנין מע\"ג דאף בהא של הש\"ס דרצה הש\"ס לחתור אחר טעם של מע\"ש היה נמי סובר הש\"ס דחכמים תקנו האי קנין של מע\"ג לתקנות השוק אלא שבעלי הש\"ס היו יוצאים לקרב הענין אל השכל ולמצוא טעם ויושר ע\"פ שורת הדין וכללא אשר בידן אבל ודאי זה היה סובר הש\"ס דתקנת חכמים היה משום תקנת השוק וכמ\"ש תוס' בסוף הסוגיא וכמו שכתבתי לעיל בשם ידידי הרב מוהר\"ב נר\"ו ולפ\"ז כל מקום שיכול לחזור לא תקנו החכמים כמ\"ש הרא\"ש לענין בע\"כ ולפ\"ז נכונים הדברים לסברת רבינו. והנה הרבני הנז' מוהר\"ר יעקב נר\"ו הקשה קצת על דברי רבינו ובמה שרוצה לסתור קושית הרב גד\"ת דהכי הוא קושית הש\"ס וטעמא מאי כלומר הא עכ\"פ אמאי אינו יכול לחזור דאף אי אדם מקנה דבר שלב\"ל עכ\"פ כל כמה דלא בא הדבר לעולם הרי יכול לחזור וזה נכון מאוד. אבל עכ\"פ לפ\"ז יש להעמיק אמאי נקט הש\"ס בסמוך על דברי אמימר הקשי' אלא מעתה קנה לנולדים דלא חל בשעת מתן מעות ה\"נ דל\"ק דאפילו לר\"מ דאמר א\"מ כו' ה\"מ כו' אבל לדבר שאינו בעולם לא והרי מפרשי התוס' בד\"ה לדבר דהקושיא מש\"ס אליבא דר\"ה אבל אליבא דר\"נ דאמר לכשתלד קנה ל\"ק והא לר\"נ נמי קשה דהא עכ\"פ יכול לחזור דכן כ' הרא\"ש שם בפרק מי שמת בהדיא ועפ\"ז רצה לתרץ קושית הפני יהושע על הרא\"ש ורבינו האי דנקטו שמע\"ג הוי הלכתא בל\"ט והלא קיי\"ל כר\"נ ועי' פ\"י ואמרתי לו דזה ליתא דהא השתא מיירי הש\"ס דכבר הקנה לנולדים במע\"ש וכבר באו לעולם ובאמת כ\"ז שלא הקנה לנולדים הי' יכול לחזור בו אבל השתא שהקנה במע\"ש להני שנולדים אחר שנעשה ההלואה ואמרי' לר\"נ א\"מ לדבר שלא בא לעולם א\"כ משועבד להם וזה פשוט יותר מביעא בכותחא:<br><b> ואולם </b> הרבני מוה\"רי נר\"ו דלה דהבא ואנכי מצאתי מרגניתא דודאי לפ\"ז יש להעמיק דהא עכ\"פ כל זמן שלא הקנה לנולדים אלו הרי יכול לחזור אף לר\"נ וא\"כ לפ\"ז הרי השעבוד לנולדים אלו אינו חל עד בשעת מע\"ג דכל זמן שלא הקנו הרי עדיין השעבוד אינו חל דהא יכול לחזור והא בשעת מע\"ג הרי ההלואה אינו בעין ושוב אכתי הוי דבר שלא בא לעולם וא\"כ אף לר\"ן קשיא דודאי ר\"נ אמר לדיני' בגונא אחריתא דהיינו בדבר שבא לעולם לדבר שלא בא לעולם אבל בנ\"ד קשיא טובא ממ\"נפ אימת ומתי יקנה בשעת מתן מעות הרי הנולדים לא היו בעולם ויכול לחזור ובשעת הקנין הרי הוי המלוה אינו בעולם ועי' בזה כי יש להעמיק בדבר אף שיש לדחות קצת. ולפ\"ז גם לר\"נ קשה ולפ\"ז אנן בדידן יש לפרש דברי הש\"ס אף אליבא דר\"נ וה\"ק הש\"ס אפילו לר\"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה\"מ לדבר שישנו בעולם כו' כלומר דעכ\"פ חדא הוא אבל הכא הרי תרתי נינהו דבר שלא בא לעולם לדבר שאינו בעולם ואף שהשתא הוא בעולם מ\"מ בשעת מתן מעות לא היה בעולם והשתא שהמה בעולם הרי מעות אינו בעולם ואכתי יכול לחזור בו ואף אי נימא דדחוק הוא לפרש כן כונת הש\"ס מ\"מ הדבר נכון בעצמו דגם לר\"נ קושית הש\"ס נצבת וקיימת. ועפ\"ז תרצתי קושית הרב פני יהושע שהקשה מאי פריך הש\"ס אפילו לר\"מ כו' ה\"מ כו' אבל לדב\"ש בעולם לא וז\"ל ויש לדקדק דהא א\"ל נמי איפכא דאפילו לרבנן דאין אדם מקנה דבר שלב\"ל אפ\"ה מודו דיכול להשתעבד דשלב\"ל כדאיתא בר\"פ מי שמת גבי דאקני וכדפרש\"י כו' וא\"כ ה\"נ איכא למימר הקנה לנולדים נהי דלא מהני הקנין מ\"מ מהני השעבוד עכ\"ל ונ\"ל ע\"פ הצעותינו לבאר היטב דודאי לא טובה שעבוד לדידן לענין זה דיכול לחזור מקנין לר\"מ וכמ\"ש הנמוקי יוסף ומרדכי פרק מי שמת בשם הרשב\"א והובא ברמ\"א סי' קי\"ב סעיף א' עייש\"ה ולפ\"ז אם יכול לחזור בשעבוד הרי סברתינו קיימת ונצבת כיון דיכול לחזור הרי אין הקנין חל אלא בשעה ששעבד והקנה במע\"ג והרי בעת ההיא הוי דבר שלא בא לעולם דהמעות אינו בעין בעת ההיא. ולפ\"ז הכל יבוא על נכון דודאי הש\"ס נקט שפיר אפילו לר\"מ דאמר א\"מ דבר שלא בא לעולם ה\"מ לדבר שישנו בעולם אבל לדבר שאינו בעולם לא והיינו לדעת רב הונא וכמ\"ש תוס' ולא קשיא דלמא שעבוד טובה יותר ואלים דאפילו לדבר שלא בא לעולם יכול לשעבד הי' הש\"ס סובר אליבא דר\"ה דאית ליה קנין לדבר שלא בא לעולם גרע מקנין דבר שלא בא לעולם וא\"כ אע\"ג דשיעבוד אלים מ\"מ לא אלים יותר אליבא דר\"מ מקנין דבר שלא בא לעולם וכסברת הרשב\"א אליבא דרבנן דר\"מ. ולפ\"ז כיון דאליבא דר\"מ יכול לחזור בדבר שלא בא לעולם ה\"נ לדידיה יכול לחזור משעבוד לדבר שלא בא לעולם דשעבוד לדבר שלא בא לעולם לא טובה מקנין דבר שלא בא לעולם ואע\"ג דשעבוד טובה מקנין היינו דשעבוד יכול להשתעבד א\"ע אף לדבר שלא בא לעולם ובקנין ליתא דשעבוד לדבר שלא בא לעולם וקנין דבר שלא בא לעולם לענין זה שוין נינהו כל זה לר\"ה אבל לר\"נ דסובר דאפילו לרבנן דלית להו כלל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אפ\"ה לדבר שלא בא לעולם מודין דמהני הקנין והרי שעבוד עדיף מקנין א\"כ מאי עדיפא וע\"כ לר\"נ עולים דרגא דכיון דלרבנן דר\"מ קנין לדבר שלא בא לעולם עדיפא מקנין דבר שלא בא לעולם והאי הוי קנין והאי לא הוי קנין א\"כ לר\"מ כ\"ש דלדבר שלא בא לעולם הוי קנין וא\"כ גבי שעבוד לדבר שלא בא לעולם לדידי' אלים ואלים ואפילו חזרה לא שייך דתרי מעלות יש לזה דהוי לדבר שלא בא לעולם והוי שעבוד ובכל פעם הוי שעבוד עדיף מקנין ולא מבעיא לר\"מ אלא אפילו לרבנן דר\"מ דהא לרבנן דר\"מ לדעת ר\"נ מודו להו דלדבר שלא בא לעולם הוי קנין אלא דעכ\"פ יכול לחזור בו כמ\"ש הרא\"ש שם להדיא וכמו שהעיר הרבני מוהר\"י נר\"ו אבל גבי שעבוד דעדיף מקנין אפילו לחזור אינו יכול ול\"ש סברת רשב\"א דלא עדיף שעבוד לרבנן מקנין לר\"מ דהכי עדיף ועדיף דבאמת י\"ל דלר\"מ דגבי לדבר שלא בא לעולם אפילו לחזור אינו יכול לדעת ר\"נ ואף אם לא נימא הכי מ\"מ ודאי אליבא דר\"מ בשעבוד אינו יכול לחזור. ולפ\"ז עכ\"פ מתורץ קושית הפני יהושע היטב דשפיר הקשה הש\"ס אליבא דר\"ה אלא מעתה כו' דאף בשעבוד יכול לחזור אליבא דר\"ה וכיון דיכול לחזור עכ\"פ אינו חל השעבוד מיד אלא עד שהקנה לנולדים במע\"ג ואז לא הוי מתן מעות והוי דבר שלא בא לעולם ומאי מהני מע\"ג הרי יכול לחזור כסברת רבינו. שוב העיר הרבני הנזכר והחזיק דבריו הראשונים לומר דאפילו לר\"נ נמי צריכין למימר דהוי הלכתא בלא טעמא דהא עכ\"פ נכונים הדברים לפי פשוטן דאף לר\"נ יכול לחזור אף שהוי קנין לדבר שאינו בעולם אבל עכ\"פ קודם שהקנו להם במע\"ג הרי יכול לחזור דהא לא הוי בשעת מתן מעות ובמאי זכו ולפ\"ז אין זוכין אלא באם לא חזר הלוה דודאי לא עדיף האי נעשה כמי שאמר כו' כאלו אמר בפי' משתעבדנא כו' ויכול לחזור להני שלא בא לעולם ולפ\"ז ודאי לא שייך לומר דבמע\"ג הוי בעל כרחו של הלוה דהא יכול לחזור וא\"כ לפ\"ז שפיר הקושיא אף לרב נחמן דאפילו לדידי' נמי הקושיא אלא מעתה כו' ה\"נ דלא קנה כלומר הרי עכ\"פ ליכא אלא מרצונו של הלוה והיאך א\"ר דקנה במע\"ג ואפי' בע\"כ ולפ\"ז מתורץ היטב הרא\"ש ורבינו האי דהביא דמע\"ש הוי הלכתא בלא טעמא דע\"כ צריכין למימר הכי אף לר\"נ דזולת זה אמאי עכ\"פ יכול להקנות בע\"כ והרא\"ש בזה לשיטתו דס\"ל כשיטת תוס' בזה דהוי אפי' בע\"כ ואולם גם זה יש לדחות דל\"צ למימר דבשעת קנין צריך להיות מרוצה דודאי לר\"נ יכול הלוה לחזור כל זמן שלא נולדו אבל תיכף משנולדו הוא משועבד אף שעדיין לא נעשה הקנין במע\"ג ותיכף משבא לעולם לא שייך חזרה ועיין בזה כי נכון הוא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דבר </b>\n<b> שאינו ברשותו כו' שדה זו לכשאקחנה קנוי' לך לא קנה כלום.</b> בפ\"ק דמציעא אמר רב האומר שדה זו לכשאקחנה קנוי' לך מעכשיו קנה ואוקימנא לה התם דכר\"מ ס\"ל ולא קי\"ל כותיה והתוס' שם ובפ' האומר כתבו וז\"ל משמע דלמ\"ד אד\"מ דשלב\"ל צ\"ל מעכשיו כו' וקש' דהא מילתא דר\"מ בסמוך גבי לאחר שאתגייר דלא בעי למימר מעכשיו כו' ואמאי צ\"ל בשדה ובעבד טפי מבגר לכך אומר ר\"י דלא דמי כו' להכי נקט בשדה ובעבד לישנא דמהני בכל ענין ואפילו נקרע השטר כו' הנה בדברי התוס' לא פורש היכא שמת המזכה קודם שבאו לעולם ואח\"כ באו לעולם אי מהני הקנאתו מידי דהוי אנקרע השטר או נאבד או לא ועיין בחדושי הרשב\"א ז\"ל שכתב כללא דמילתא דשב\"ל לרבי מאיר כדבר שבא לעולם לרבנן כל שבזה ל\"ק לרבנן לא קנה לר\"מ וכל שבזה קנה לרבנן קנה לר\"מ והילכך א\"ל מעכשיו לכשאקחנה ורצה לחזור בו אינו חוזר ומיד שלקחו קנאו ואפילו נקרע או שנשרף הגט כעין דבר שבא לעולם לרבנן ור\"י דאמר עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו בדלא אמר מעכשיו איירי ואפי\"ה משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו דבקנין כסף מיירי עכ\"ד הנה מדברי הרשב\"א ז\"ל הללו מבואר דס\"ל דלר\"מ דאמר אד\"מ דשב\"ל כל שאמר מעכשיו אפילו חזר בו או שמת המזכה קודם שבא לעולם אפי\"ה משבאו לעולם קנה שהרי כתב דדשב\"ל לר\"מ כדבר שבא לעולם לרבנן ובדבר שבא לעולם פשיטא ודאי דכל שאמר מעכשיו ולאחר ל' יום אפילו מת קודם ל' הקנאתו הקנאה וכמבואר לעיל בר\"פ וכיון שכן ק\"ל טובא מהא דגרסינן פרק יש נוחלין דקכ\"ז בשלמא לר\"מ היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר ל\"ל לא יהא אלא אחר אלו בעי למתבא לי' במתנה מ\"ל מכי יהיב ומשני ל\"צ בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן וכר\"מ דאמר אמדשלב\"ל יכיר ל\"ל ה\"מ בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ופרשב\"ם דאפילו לר\"מ דאמר אד\"מ דשלב\"ל ה\"מ בנכסים שנופלים לו בשעה שיש בו כח ליתנם לאחרים אבל גוסס אין בו כח ליתן כו' יע\"ש:<br><b> והשתא </b> קשה לדעת הרשב\"א דכל שאמר מעכשיו אפילו מת המזכה קודם שבא לעולם הקנאתו הקנאה ומכ\"ש בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס וליכא למימר דסוגיא דהתם מיירי בשלא אמר מעכשיו דאכתי תיקשה לי' דיהא נאמן לומר זה בני בכור במיגו דאי בעי יהיב להו במתנה מעכשיו ולכשיבואו לעולם ואפשר ליישב ולומר דס\"ל ז\"ל דמאי דפריך בגמרא דיהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב להו במתנה לכשיבואו לעולם קאמר דאי במיגו דאי בעי יהיב להו במתנה מעכשיו ולכשיבואו לעולם אין זה מיגו דכיון דאינו יכול לחזור בו קודם שבאו לעולם אינו רוצה לתת במתנה לשום אדם בחייו שמא יצטרך לו או תשתנה דעתו והו\"ל צועק ואינו נענה וכן ראיתי למהורי\"ם ז\"ל הובאו דבריו בספר בני אהרן סימן נ\"ו שתירץ מעין זה לקושית המ' ז\"ל שהקשה דאמאי לא פריך לרבנן נמי דיהא נאמן במיגו דאדם מתחייב בדבר שלא בא לעולם ותירץ דמאי דפריך דאי בעי יהיב להו במתנה במתנת דייתיקי קאמר דאומר מהיום אם לא אחזור בי עד שעת מיתה ובחייו לא מהני בכהאי גוונא יע\"ש ואם כן כיון דמיירי במתנת דייתיקי ובידו לחזור כ\"ז שירצ' הדר דינא לאומר לכשיבואו לעולם וכל שמת המזכ' אין הקנאתו הקנאה: ועל פי האמור תשו' מוצאת למ\"ש הרב בני אהרן בחדושיו לה' מתנה דקכ\"ה ע\"ד ליישב תשובת הרא\"ש כלל פ\"ד סי' ו' דכתב דאפי' בקרקע שקנה אחר המתנ' זכתה בו שכתב ושאני עתיד לקנות ואקהו בו אקהתא דהא קי\"ל הלכ' רווחת דאין אד\"מ דשלב\"ל ותירץ הרב ז\"ל דאותה תשוב' מיירי שאמר מעכשיו כמ\"ש בשאל' וא\"כ הגם דקי\"ל אין אד\"מ דשלב\"ל ויכול לחזור אף משבא לעולם היינו בשלא אמר מעכשיו אבל בשאמר מעכשיו קנה ואינו יכול לחזור בו כשבאו לעולם דהא מה שאנו סוברים כשבאו לעולם סובר ר\"ה כשלא באו לעולם ואפ\"ה סובר כפי דעת הר\"ן והרשב\"א ז\"ל בשדה ועבד דבמעכשיו אינו יכול לחזור וא\"כ ה\"ה לדידן בשאמר מעכשיו אינו יכול לחזור לאחר שבאו לעולם א\"ד יע\"ש ותמה על הרב בני יעקב דע\"ב ע\"ג מסוגיא זו דא\"כ אמאי אצטריך לאקשויי אליבא דר\"מ ליקשי להו לרבנן נמי דאכתי יכיר ל\"ל יהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב להו במתנ' מעכשיו אכן כפי מ\"ש הנה נכון דמיגו דמעכשיו לא חשיב מיגו כיון שאין יכול לחזור והתם במתנת דייתקי מיירי כמ\"ש מוהרימ\"ט ודו\"ק: גם מה שהקש' עוד שם ממ\"ש בפ\"ק דמציעא אמר רבא האומר שדה זו לכשאקחנ' קנויה לך מעכשיו קנה ואוקימנא לה התם דכר\"מ ס\"ל והכי אמרינן בפרק האש' רבה הרי דאע\"ג דאמר מעכשיו אפי\"ה לא קנה אלא לר\"מ יע\"ש ובאמת לכאור' הוא דבר מתמיה על הרב ז\"ל איך אשתמיט מיני' ומה גם שהרב הנזכר שם שקיל וטרי באותה סוגיא אכן כד מעיינת שפיר דבריו מצודקים במה שדקדק בדבריו וכתב ה\"ה לדידן בשאמר מעכשיו אינו יכול לחזור בו לאחר שבאו לעולם ע\"כ הנה דקדק הרב וכתב לאחר שב\"ל לומר לך דדוקא כשבאו לעולם אינו יכול לחזור לדידן אבל קודם שבאו לעולם לדידן דקיימא לן כרבנן דרבי מאיר אפילו במעכשיו יכול לחזור בו ואף דר\"ה ס\"ל דבמעכשיו אפי' קודם שבאו לעולם אינו יכול לחזור היינו משום דס\"ל כר\"מ דמשבאו לעולם אפי' בלא מעכשיו אינו יכול לחזור והילכך במעכשיו סלקינן דרגא אבל לדידן דקי\"ל דבלא מעכשיו אפילו משבאו לעולם יכול לחזור במעכשיו דוקא משבאו לעולם אינו יכול לחזור אבל קודם שבאו לעולם יכול לחזור דחד דרגא סלקינן ואם כן איכא למימר שפיר דהאי דאוקימנא להא דרב דאמר שדה זו כרבי מאיר היינו משום דסתמא קאמר קנה דמשמע אפי' קודם שלקחה אינו יכול לחזור דאם איתא הכי הול\"ל האומר לחבירו שדה זו כו' עד שלא לקחה יכול לחזור משלקחה אינו יכול לחזור וכלישנא דר\"ה דקאמר התם במוכר פירות דקל אלא משמע דקנה מיד קאמר ומשום הכי ע\"כ לאוקמא כר\"מ ואף שרש\"י ז\"ל שם במציעא כתב דאינו יכול לחזור בו כשלקח' קאמר היינו משום דרש\"י ז\"ל ס\"ל כשיטת התוספות ז\"ל שם שכתב דאפילו במעכשיו יכול לחזור בו עד שלא באו לעולם אמנם הרב ז\"ל לא כ\"כ אלא לדעת הר\"ן והרשב\"א ז\"ל כנ\"ל ומעתה מה שהקש' עוד מדברי הריב\"ש סימן ש\"ד שכ\"כ בפירוש דאפי' במעכשיו לא קנה ומטי בה מההיא דשדה זו וכו' לא תברא כלל דהריב\"ש ז\"ל אזיל בשיטת התוספת וכבר הרב ז\"ל עצמו הביא תשוב' זו וכתב וז\"ל ועיין בהריב\"ש סימן ת\"ד שדעתו כדעת התוספת וכונתו ודאי למ\"ש דממ\"ש הריב\"ש דבמעכשיו אפילו משבאו לעולם יכול לחזור נרא' שדעתו כדעת התוספת דקודם שבאו לעולם יכול לחזור בו אפילו לר\"ה אבל לדעת הר\"ן והרשב\"א כיון דס\"ל דאפילו קודם שבאו לעולם אינו יכול לחזור לר\"מ ה\"נ לדידן כשבאו לעולם דדא ודא חדא היא גם מה שהקש' עוד מההיא דפרק האשה שנפלו ההוא גברא דנפלה לי' יבמה כו' א\"ל פלוג מהשתא אמר [מר] בר רב אשי אע\"ג דהאומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה עד לאחר ל' יום קנה התם בידו הכא לאו בידו והקש' התוספות דהא אמרינן במציעא שדה זו לכשאקחנ' כו' ותירץ דהתם אליבא דר\"מ אבל אנן קי\"ל כרבנן הרי בפי' דאפילו אמר מעכשיו לא קנה הא נמי לא תברא כפי מ\"ש דהתוספות אזלי לשיטתם דס\"ל דכל שלא באו לעולם אפילו במעכשיו יכול לחזור לר\"מ אמנם לדעת הר\"ן והריטב\"א ה\"נ דאינו יכול לחזור וסוגיא דהתם לדעתם ז\"ל לענין חזרה קודם שבאו לרשותו ואע\"ג דא\"ל פלוג מהשתא אפי\"ה יכול לחזור בו כל שלא יבם ולא באו הנכסים לרשותו עדיין וכמו שהוק' לו להרב הנזכר על דברי התוספות ודחק עצמו בדבריהם יע\"ש האמנם זו היא שקש' בעיני לדברי הרב ז\"ל ממ\"ש בפרק האומר ובפרק האשה רבה רבי כר\"מ דתניא לא תסגיר עבד אל אדוניו רבי אומר בלוקח עבד ע\"מ לשחררו הכתוב מדבר ה\"ד אמר ר\"ן ב\"י כגון דכתב לו לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו והשתא אם איתא דכל שאמר מעכשיו אינו יכול לחזור בו לעולם א\"כ מנ\"ל לתלמודא דר' ס\"ל כר\"מ נימא דהא דר\"מ מיירי באומר לכשאקחך קנוי לך מעכשיו ולא חזר בו עד שלקחו ואהא קאמר הכתוב לא תסגיר עבד ומי גלה להם רז זה דרבי מיירי בשחזר בו כדי שנאמר דכר\"מ ס\"ל גם מדברי הרשב\"א ז\"ל שכתב בתשו' המיוחסות סי' ק\"ו על ראובן שיש לו בת ורצה ליתן לה כל נכסיו שהיו לו ושיהיו לו בשעת מיתתו איך יהיה ל' המתנה השיב הרב ז\"ל דאין לו ליתן במתנה בשום צד נכסים שעתיד לקנות שאין אד\"מ דשלב\"ל אבל נכסים ידועים שיש לו יכול ליתן כל מה שיש לו מעכשיו ולאחר מיתה הרי מבואר מדבריו דאפילו במעכשיו אין אדם מקנה דשלב\"ל ואע\"ג דהרשב\"א ס\"ל כדעת הר\"ן והריטב\"א דבמעכשיו אפי' קודם שבאו לעולם אינו יכול לחזור לר\"ה וכמש\"ל אלא משמע ודאי דלא תליא הא בהא וכן עיקר. ודע שמדברי התוספות הללו שהקשו דל\"ל מעכשיו נרא' דס\"ל דאין אד\"מ דשלב\"ל אפילו באומר לכשיבואו לעולם ושלא כדעת המרדכי שכתב פרק יש נוחלין אההוא דאמרינן התם נכסי לסבתא שדעת רשב\"ם ז\"ל דאע\"ג דאין אד\"מ דשלב\"ל היינו דוקא בשמקנ' לו מעכשיו אבל כל שאומר לכשיבואו לעולם קנה יע\"ש דלדעת רשב\"ם ז\"ל לא תיקשי להו מידי דל\"ל מעכשיו שהרי רבותא אשמועינן ולא מיבעיא בדאמר לכשאקחנו קנוי' לך דאליבא דכ\"ע קנה אלא אפילו באומר מעכשיו קנה משום דס\"ל כר\"מ אלא משמע ודאי דס\"ל דאפילו באומר לכשיבואו לעולם אפי\"ה אין אדם מקנה דשלב\"ל ויש להוכיח כן בהדיא מההיא דקאמר ה\"ד אמר ר\"ן ב\"י באומר לכשאקחנ' קנוי' לך מעכשיו והשתא אם איתא לדעת רשב\"ם ז\"ל קשה דמנ\"ל לר\"ן ב\"י דמיירי באומר מעכשיו ורבי כר\"מ ס\"ל אימא דמאי דקאמר רבי בלוקח עבד ע\"מ לשחררו מיירי באומר לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך ולא אמר מעכשיו ולעולם דרב ס\"ל דאין אד\"מ דשלב\"ל וצ\"ע: וראיתי למוהרימ\"ט ז\"ל בחי' לכתובות פרק מי שהי' נשוי דצ\"ט גבי ההיא דזבנ' לכתובת' דאימיה כו' שיחס סברא זו שכתב המרדכי ליישב דברי ר\"ת שכתב שם דהאומר שדה זו שאירש מאבא מכור לך דקנה לכ\"ע והקש' הרב ז\"ל מההיא דהמוכר פירות דקל דאע\"ג שבירר המכר אפי\"ה קי\"ל דלא קנה ומההיא דשדה זו לכשאקחנה קנוי' לך כו' דאוקימנא לה כר\"מ אבל לרבנן לא קנה אע\"ג דסיים המקח ותי' הרב ז\"ל דודאי מוכר שדה של אביו מעכשיו אע\"פ שמת ונפלה לו בירושה אין המכר כלום כעין ההיא דשדה זו שאני לוקח ופירות דקל לפי שהוא אומר מעכשיו אבל הכא מיירי ר\"ת בשלא מכר לו אלא לכשירש וכשיבא לעולם אז נקנה המקח ושוב הק' על תי' זה מהא דאמרינן בהאומר פירות ערוג' זו תלושים יהיו תרומה על פירות ערוג' זו מחוברת לכשיביאו שליש ויתלשו דהוי דשלב\"ל ואוקימנא לה לראב\"י בשיט' יע\"ש הנה הרב ז\"ל כתב סברא הלזו מסברא דנפשי' ולא זכר שם שסברא הלזו של כת הקודמין היא כמ\"ש המרדכי ומה שהק' מההוא דלכשיביאו שליש י\"ל דס\"ל לתלמודא דההיא ע\"כ באומר מעכשיו איירי מדקתני יתר על כן אמר ראב\"י משמע דרבנן פליגי עליה ומשום הכי אוקימנא לה בשיטה מיהו מה שיחס סברא זו לדעת ר\"ת לע\"ד איכא למשדי נרגא ממ\"ש התוס' פרק האשה רבה דע\"ג ד\"ה קנוי' לך שהקש' משם ר\"י כקושיא דהכא דלמה צריך מעכשיו כיון דאית לי' אדם מקנה דשלב\"ל ותי' משם ר\"ת דאיצטריך מעכשיו משום דסתם שדה קנינו הוא בחליפין יע\"ש והשתא אם איתא שלדעת ר\"ת כל שאומר לכשיבואו לעולם לכ\"ע קנה א\"כ מאי ק\"ל לר\"ת הכא דלמה אצטריך מעכשיו עד שהוצרך לתרץ משום דסתם שדה כו' הלא קו' מעיקרא ליתא כמ\"ש והמרדכי ז\"ל הק' לסברא זו שכתב משם רשב\"ם מההיא דפרכינן ולר\"מ דאמר אד\"מ דשב\"ל יכיר ל\"ל והשתא אמאי לא פריך אפילו לרבנן דאכתי מצי ליתנם במתנה לכשיבואו לעולם ולע\"ד נראה דלא ק' דלרבנן לא מצינן לאקשויי דיהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב להו במתנ' לכשיבואו לעולם דאיכא למימר דקרא אצטריך אפילו למטלטלין שנפלו לאחר מכאן דלא מצי ליתנם במתנה לכשיבואו לעולם משום דמטלטלין אין קנינם אלא במשיכה או בחליפין וכיון שלא הקנה לו מעכשיו א\"כ כשיבואו לעולם כבר כלתה משיכה והדרא סודרא למאריה וכמ\"ש התוס' בפרק האומר ובקנין אגב לא מצי להקנות דאיכא למימר דקרא אצטריך בשלא הי' לו ארעא מעולם דלא מצי לאקנויי אגב קרקע כדאי' בפרק חזקת ועוד דקנין אגב אינו אלא מדרבנן לדעת רובא דרבוותא ואפילו תימא דהוי מדאורייתא כבר כתב הרשב\"א בתשו' ח\"ב סי' ל\"ו דקנין אגב לא מהני אלא לנכסים שיש לו עכשיו ולא לנכסים שיהיו לו לעתיד משום דאנן בעינן דומיא דויתן להם אביהם עם ערים בצורות דהקנה להם כסף וזהב שהיו לו עכשיו יע\"ש ומשמע ודאי דלכ\"ע קאמר ואפילו לר\"מ דס\"ל אד\"מ דשב\"ל אפי\"ה בקנין אגב לא מהני דהבו דלא להוסיף עליו. ובהכי ניחא לי מה שהקש' הרב בני אהרן דף הנז' ע\"ב לדברי התוס' דפ\"ק דמציעא שהק' כקו' דהכא וז\"ל דל\"ל מעכשיו ואי לענין שאינו יכול לחזור בו אפילו אמר מעכשיו מה בכך הא אמרינן עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו והקש' הרב ז\"ל דמנ\"ל דההיא מיירי במעכשיו דילמא ההיא בדלא אמר מעכשיו אבל אם אמר מעכשיו אפילו קודם שבאו לעולם אינו יכול לחזור וכפי מ\"ש י\"ל דס\"ל להתוס' דההיא דר\"ה ע\"כ באומר מעכשיו מיירי דהא מטלטלין אינן נקנין אלא במשיכה או בקנין סודר ואי באומר לכשיבואו לעולם הדרא סודרא למאריה ובקנין אגב לא מהני כמ\"ש וכן ראיתי למוהרימ\"ט ז\"ל בחי' פרק האומר שכתב דהא דר\"ה ע\"כ באומר מעכשיו איירי דהא אין מטלטלין נקנין אלא במשיכה וכמ\"ש ומעתה יגדל התימה על הרשב\"א ז\"ל שכתב בחי' דהא דר\"ה בקנין כסף איירי ובאומר לכשיבואו לעולם והדבר קשה שהרי מטלטלין אין נקנין אלא במשיכ' והיכי קאמר ר\"ה משבאו לעולם אינו יכול לחזור ולומר דלענין מי שפרע קאמר דעד שלא בא לעולם יכול לחזור ואפילו מי שפרע (ליכא) זה ודאי דוחק דלישנא דאינו יכול לחזור בו כלל משמע ושוב ראיתי דלק\"מ שהרי קי\"ל הלכה רוחת דכל המחובר לקרקע דינו כקרקע ונקנה בכסף או בשטר או בחזקה וכמ\"ש הטור ז\"ל סימן קצ\"ג יע\"ש ויש לתמוה על מוהרימ\"ט ז\"ל איך נעלם ממנו דין זה ומעתה אזדא לה תי' דתריצנא ליישב דברי התוס' דאכתי מצינן לאוקמא שפיר ההיא דר\"ה באומר לכשיבואו ובקנין כסף או שטר ולכן נראה דמשמע להו דהא דר\"ה באומר מעכשיו איירי דאי בשאומר לכשיבואו לעולם מאי אשמועינן ר\"ה במ\"ש עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו הא ודאי פשיטא וכי ס\"ד דעדיפא דשלב\"ל לר\"מ מדבר שבא לעולם לרבנן דכל שלא אמר מעכשיו יכול לחזור בו אלא ודאי דבאומר מעכשיו איירי והא אתא לאשמועינן דאע\"ג דבדבר שבא לעולם כל שאמר מעכשיו אינו יכול לחזור בו בדשב\"ל גריעא טפי אפילו באומר מעכשיו משום דלא מצי להקנותו מעכשיו כנ\"ל. ודע שהרב גד\"ת דשמ\"ט ע\"א נסתפק בדברי רבינו ז\"ל אי ס\"ל דדוקא בשדה זו לא קנה משום דהו\"ל דשב\"ל אבל שדה סתם קנה כיון דהרבה שדות מצוין ליקח חשיב כדבר שבא לעולם וכמו שכן נראה ממ\"ש רש\"י פ\"ק דמציעא וראיתי להרב בני יעקב שתמה עליו דאיך אפשר לומר דבשדה סתם חשיב כדשב\"ל שהרי כתב פ' כ\"ד מה' הנז' האומר לחבירו קרקע ודקלים אני מוכר לך אפילו לא הי' לו דקלים אם רצה לקנות לו ה\"ז נקנה המקח כו' הרי דס\"ל להרמב\"ם דאע\"ג דמילתא דשכיח למזבן הוא אפי\"ה חשיב דשלב\"ל ודלא כדעת הפוסקים דס\"ל שם דכיון דשכיח למזבן חשיב דשב\"ל וא\"כ עכ\"ל דשדה זו שכתב הרמב\"ם לאו דוקא יע\"ש ולדעתי לק\"מ דמאי דס\"ל לרבינו דבשדה סתם קנה ואינו יכול לחזור בו ה\"ד בשלקחה וכמו שכן נרא' מדברי רש\"י ז\"ל במציעא שכתב במימרא דרב אינו יכול לחזור בו בשלקחה משמע דקודם שלקחה יכול לחזור בו ואפילו בשדה סתם ומ\"ש רבינו גבי קרקע ודקלים דלא קנה היינו לומר דלא מחייבינן להנותן כיון שאכתי אינם ברשות אמנם אה\"נ דאם קנה דקלי' דחייב ליתן לו וזה פשוט: כתב המרדכי פרק מי שמת דאם הקנה לחבירו בחליפין מעות ומטלטלין י\"א שקנה הכל ואע\"ג דאין מטבע נקנה בחליפין הכא שאני דמיגו דחייל אמטלטלין חייל נמי אמעות וכתב הרב כנה\"ג ז\"ל סימן ר\"ג בהגהת ב\"י אות ט' וז\"ל ומפורש שם דמיגו דחייל אדבר שבא לעולם חייל נמי אדשלב\"ל וק' לזה אדבעי לאוכוחי פ' מי שמת דבלשון שעבוד משעבד בדשלב\"ל מהא דמכר שדה לחבירו כו' ומאי סיעתא שאני התם דאגב דמשתעבד לקרן משתעבד לריוח מוהר\"ם קלעי ז\"ל בתשובה כ\"י א\"ד הנה הבין הרב ז\"ל שלדעת י\"א המקנה לחבירו דשלב\"ל עם דבר שבא לעולם קנה דמיגו דחייל הקנין אדבר שבא לעולם חייל אדשלב\"ל וק\"ל דא\"כ אדפריך בגמ' פ' יש נוחלין דקכ\"ז ע\"ב לר\"מ דאמר אד\"מ דשב\"ל כו' אמאי לא פריך לרבנן נמי דיהא נאמן לו' זה בני בכור במיגו דאי בעי מקנה ליה דבר שבא לעולם עם דשלב\"ל וכבר המרדכי ז\"ל עצמו פ' יש נוחלין הק' לדעת רשב\"ם דס\"ל דבאומר לכשיבואו לעולם לכ\"ע קנה מהא דפ' יש נוחלין וא\"כ אמאי לא ק\"ל לדעת י\"א כן ודוחק לומר דקרא אצטריך להיכא דאין לו נכסים כלל בעין אלא נכסים שיפלו לו לאחר מכאן תו ק\"ל מהא דאמרינן פ' יש נוחלין דקכ\"ד תניא אין הבכור נוטל פי ב' בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם ר' אומר בכור נוטל פי ב' בשבח כו' ואמרינן מ\"ט דרבנן אמר קרא לתת לו פי ב' מתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דמטי לידי' כו' ופי' רשב\"ם עד דמטה לידי' ונותן אינו יכול ליתן לאחרים דאין אד\"מ דשלב\"ל והשתא אם איתא דכל היכא דמקנה דבר שבא לעולם עם דשלב\"ל קנה א\"כ הן לו יהי דמתנה קרייה רחמנא הא מתנה גופא כל כה\"ג דבכור דמקנה לו דשב\"ל עם דשלב\"ל לכ\"ע קנה וצ\"ע ובעיקר דינא מה שהבין מוהר\"ם קלעי בדברי המרדכי המעיין בדברי המרדכי יראה שלא כתב כן הי\"א אלא דוקא במקנה מעות ומטלטלין כיון דשייך בהו קנין בהגבהה או במשיכה משו\"ה אמרי' נמי דחל עליו הקנין בחליפין מטעם מיגו מה שאין כן בדשב\"ל דלא שייך בהו קנין כלל וכ\"כ הסמ\"ע ז\"ל בסי' הנז' ס\"ק י\"ט יע\"ש גם מהר\"י חיון ז\"ל סי' ל' כתב דהמקנ' דבר קצוב עם דשא\"ק לכ\"ע לא קנה מהטעם האמור וכן עיקר:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שהיה לו פקדון כו' אבל המלוה הואיל ולהוצא' ניתנה אינה בעולם.</b> כתב מוהר\"י קולון שורש פ\"ט דפשיטא דלא חשיב חוב שלא הגיע זמנו ליגבות דשלב\"ל עד שנאמר שלא תועיל בו מחילה קודם זמנו אלא חשיב דבר שבא לעולם מאחר שכבר נעשה השעבוד ונתחייב הלוה בקנין סודר דהוי כמעכשיו ואע\"פ שנתן לו זמן מ\"מ דבר פשוט הוא שאין במשמעות הזה שיסתלק המלוה מגוף הממון כו' אלא מדין ודברים הוא דסליק נפשיה והביא ראיה מההיא דפ' ב' דכתובות אמר ר\"י אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן כו' ואוקמא אביי בדקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים והק' התוס' שם וז\"ל וא\"ת ניהמניה במיגו דאי בעי מחיל ליה דהא מוכר ש\"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואם איתא דבתוך זמנו אינו יכול למחול מאי קא ק\"ל לוקמא כגון דאכתי לא מטא זמניה למיגבי ביה דלא מצי מחיל ליה אלא ודאי פשיטא להו דמצי מחיל א\"ד ויש לתמוה עליו שמדברי התוס' אין ראיה כלל משום דאף אם נאמר דאין אדם יכול למחול חוב שלא הגיע זמנו היינו למאי דקי\"ל אין אד\"מ דשלב\"ל וכי היכי דאין אד\"מ דשלב\"ל כך אין אדם מוחל דשב\"ל וכמ\"ש הר\"ן בתשו' סי' כ\"ג אמנם למאן דס\"ל אד\"מ דשב\"ל פשיטא ודאי דיכול למחול חוב שלא הגיע זמנו וכשם דאדם מקנה דשלב\"ל ה\"נ אדם מוחל דשלב\"ל וא\"כ משו\"ה ק\"ל להתוס' שפיר דליהמניה במיגו דאי בעי מחיל ליה משום דאוקמתא דאביי לתרוצי מילתא דרב יאודה אמר רב דאמר האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן הוא דאתא ורב ס\"ל דאד\"מ דשלב\"ל כדאיתא בהדיא פ' האשה רבה דפ\"ג וא\"כ אין ראיה מדברי התוס' כלל אמנם אחר העיון נראה שדברי מוהר\"י קולין נכונים בטעמם כי יש לדקדק עליו עוד דמה ראיה מייתי מהתוס' הא הן לו יהי דנימא דמחילת חוב שלא הגיע זמנו חשיב דשלב\"ל היינו דוקא לענין דיכול לחזור מיהו כל עוד שלא חזר בו פשיט' ודאי דהקנאתו הקנא' וגדולה מזו כתב המבי\"ט ז\"ל ח\"א סי' קל\"ז דאפי' לא חזר בו מפני שהיה סבור שלא היה יכול לחזור דקנה המקבל וא\"כ שפיר ק\"ל להתוס' ז\"ל דיהא נאמן באומר שטר אמנה במיגו דאי בעי מחיל ליה ולא היה חוזר בו אלא ודאי משמע דכוונת הרב ז\"ל לומר דאע\"ג דכל עוד שלא חזר בו הקנאתו הקנאה היינו דוקא בעלמא וכשאינו חב לאחרים אבל בחב לאחרים פשיטא ודאי דלא מהני אלא דוקא בשמחלו מחילה גמורה שאינו יכול לחזור בו אבל במחילה דסמי בידיה לחזור פשיטא ודאי דב\"ח גובה ממנו כיון דאכתי נכסים ברשותיה קיימי דאי בעי לחזור בו חוזר וההיא דאמרינן המוכר שט\"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול במחילה גמורה מיירי וא\"כ היינו דק\"ל למוהריק\"ו דאם איתא דמחילת חוב שלא הגיע זמנו חשיב דשלב\"ל לוקמא כגון דאכתי לא מטא זמניה דאז כל עוד שלא בא זמנו מצי לחזור בו דאפי' למ\"ד אד\"מ דשלב\"ל היינו דוקא אחר שבא לעולם כדאיתא בהדי' בפ' אז\"נ וכיון דיכול לחזור בו א\"כ ב\"ח גובה ממנו ואין זה מיגו כלל כנ\"ל פשוט: ודע שמדברי מוהריק\"ו ז\"ל משמע בהדיא דס\"ל דהא דאמרינן אין אד\"מ דשב\"ל היינו אפי' במידי דאינו מחוסר אלא זמן מדהוצרך לומר דלא חשיב חוב שלא הגיע זמנו דשב\"ל כדי שנאמר שאינו יכול למחול מטעמא דכבר נעשה השעבוד ושעבד נכסיו מעכשיו משמע דאם נאמר דמגוף הממון סליק נפשיה עד אשר יגיע הזמן הו\"ל דשב\"ל ולא מהניא ביה מחילה אע\"ג דאינו מחוסר אלא זמן וזמן ממילא קא אתי אפי\"ה חשיב דשלב\"ל גם מוהרנ\"ח בח\"א סי' כ\"א כתב בתוך התשו' לחד תי' דהחולק על מוהר\"ם וס\"ל דטענת מחילה הוי טענה מעלייא להפטר את הלוה אפשר דס\"ל דמחילת חוב שלא הגיע זמנו לא הויא מחילה משום דהוי דשב\"ל ומהתימא על הרב מש\"ל ז\"ל שכתב פ\"ד מה' אישות דין ז' וז\"ל נסתפקתי בקטן שקדש ואמר הרי את מקודשת לי לאחר שאגדיל מהו מי אמרינן כיון דבשעת הקדושין הוו קטנים לא מהני או דילמא כיון דבשעת חלות הקדושין הם גדולים חלו הקדושין ומההיא דאמרינן הרי את מקודשת לאחר שאתגייר אינה מקודשת משום דהוי דבר של\"ב לעולם אין ראיה דשאני התם שהוא מחוסר מעשה דהיינו גירות או גט שחרור אבל הכא דאינו מחוסר מעשה אלא זמן וזמן ממילא קא אתי אפשר דלא חשיב דבר של\"ב לעולם כו' ובדקתי עד מקום שידי מגעת בספרי ראשונים ואחרונים ולא מצאתי גילוי בדין זה עכ\"ל ואתמהא איך לא זכר שם דברי מוהריק\"ו ז\"ל הללו ומוהראנ\"ח ז\"ל דמשמע בהדיא דס\"ל דאפי' במידי דאינו מחוסר אלא זמן חשיב ליה דשלב\"ל וכמ\"ש ואין לומר דמה שהוצרך מוהריק\"ו ז\"ל לתת הטעם משום דכבר נעשה השיעבוד ונתחייב הלוה מעכשיו היינו כלפי נדון הרב ז\"ל שנשאל על ראובן שהיה חייב לשמעון סך מה בחוב גמור בתנאי שאין לשמעון שום תביעה ולא דין ודברים עליו כל זמן שראובן ואשתו קיימים אם לא עד שימות אחד מהם ושוב מת שמעון המלוה ובאו יורשיו ומחלו לראובן את החוב בעוד ראובן ואשתו בחיים חייתם דהשתא כלפי נדון זה נראה ודאי דחשיב מחילת החוב קודם שיגיע זמנה דהיינו קודם מיתת א' מהם דשלב\"ל שהרי הוא מחוסר מעשה שימות ראובן או אשתו והוי ממש כאומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שימות בעליך כו' דאינה מקו' משום דהוי דשלב\"ל ומשו\"ה הוצרך לטעמא דמעכשיו חל השעבוד דהא ליתא ממ\"ש אח\"כ וז\"ל ואין לומר דמ\"מ חשיב כדשב\"ל מאחר שלא הגיע זמן הפירעון משעת הפיטור שהרי תלה גביית החוב במיתת ראובן או אשתו ועדיין הוי הן בחיים מ\"מ דבר פשוט הוא דחשיב דבר שבא לעולם וראיה מדגרסינן בפסחים פרק כ\"ש ב\"ח אביי אמר כו' משמע בהדי' דע\"כ לא פליג רבא עליה דאביי אלא לענין קרקע דלוה משום דמצי לסלק ליה בזוזי אבל לענין החוב עצמו דלא מצינן למימר הכי מודה דמלוה מצי זבין כו' יע\"ש והשתא אם איתא מאי ראיה מייתי מהתם שאני התם דאינו מחוסר אלא זמן גרידא וזמן ממילא קא אתי וכמ\"ש רש\"י ז\"ל שם וז\"ל המלוה את חברו ושעבד לו נכסיו וא\"ל שאם לא אפרע לך לזמן פ' גבה מנכסי ומשו\"ה חשיב דבר שבא לעולם אמנם בנדון הרב ז\"ל דמחוסר מעשה דהיינו מיתת ראובן או אשתו ה\"נ דחשיב דשלב\"ל אלא משמע ודאי דלא שנא ליה להרב ז\"ל בין מידי דמחוסר מעשה למחוסר זמן אלא אפי' במחוסר זמן נמי הוי דשב\"ל וא\"כ זכינו לדין דלדעת מוהריק\"ו קטן שקדש ואמר הרי את מקודשת לכשאגדיל אינה מקודשת משום דהוי דשב\"ל ומה שהביא ראיה הרב מש\"ל ז\"ל ממ\"ש רש\"י פרק החולץ דל\"ד אההיא דאמרינן התם אמר רב עמרם אמר רב בשופעות מתוך י\"ג לאחר י\"ג לאחיובינהו כמבואר מדברי רש\"י ז\"ל שם דקטן יכול לקדש ולומר הרי את מקודשת לכשאגדיל אפשר לומר לדעת מוהריק\"ו ז\"ל דס\"ל דרש\"י לא כ\"כ אלא אליבא דרב משום דרב לטעמיה דס\"ל אד\"מ דשב\"ל והאומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שאשתחרר הוי מקו' ומה גם שמדברי רש\"י פרק האומר דקדושין דס\"ב ע\"ב ד\"ה כמאן אזלא נר' שדעתו לפסוק כר\"מ דאד\"מ דשלב\"ל כמש\"ל בדין א' אמנם למאי דקי\"ל דאין אד\"מ דשב\"ל ה\"נ דאינה מקודשת משום דהוי דשלב\"ל אע\"ג דאינו מחוסר אלא זמן ועיין מ\"ש בפ\"ח מהל' גרושין:"
+            ],
+            [
+                "<b>והמזכה </b>\n<b> לעובר לא קנה ואם היה בנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו קנה.</b> כתב המבי\"ט ח\"ב סי' קל\"ז על לאה שצותה שכל האלג\"ארייא שתצא מן החתול עד זמן פ' שיתנו לבתה דאע\"ג דהוי דשלב\"ל אין כאן בית מיחוש משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו וגמר ומקנה והביא ראיה מדאמרי' פ' מי שמת דקמ\"ב אמר ר\"י המזכה לעובר לא קנה וא\"ת משנתינו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו מקנה לעובר שלו שהוא דשלב\"ל ה\"ה שאדם מקנה לבנו ולבתו דשלב\"ל דדבר שלב\"ל או לדשלב\"ל כי הדדי נינהו וראיתי להרב כמוהר\"ח אלפאנדאר\"י ז\"ל הובאו דבריו בס' בני חיי חא\"ה סי' נ\"א שתמה עליו שדבריו סתרו על מ\"ש בח\"א סי' של\"ט שנשאל על לאה שנכנסה ערבנית לכתובת בנה ומת אם יהיה דינה כדין האב דאמרי' דאע\"ג דערב דכתוב' לא משתעבד משום דמצוה קעביד אבא לגבי ברי' שעבודי משעבדי נפשיה והשיב הרב ז\"ל דכל דבר שתקנו חכמים לבן משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו כגון המזכה לעובר או מי שישא לבנו גדול הבית דקנאו בלתי חזקה וערב דכתובה דמשתעבד היינו דוקא באב דהכי דייק לישנא דתלמודא דקאמר אבא לגבי בריה שעבודי משעבדי נפשיה אבל באם לא אמרי' דעתה קרובה אצל בנה יע\"ש וא\"כ איך כתב בתשוב' זו על לאה שצותה שיתנו לבתה דקנאו מטעמא דדעתו של אדם קרובה אצל בנו הא באם לא אמרינן דעתה קרובה אצל בנה ועוד הקשה הרב לפי מ\"ש בתשוב' זו דאפילו באם אמרינן דעתה קרובה אצל בנה מהא דתנן פרק יוצא דופן בן יום א' נוחל ומנחיל ואמרינן בגמ' נוחל ממאן מאביו אי בעי מיני' לירתו ואי בעי מאביו לירתו אמר רב ששת נוחל בנכסי האם להנחיל לאחיו מן האב ודוקא בן יום א' אבל עובר לא מ\"ט דהוא מיית ברישא ואין הבן יורש את אמו בקבר והשתא אם איתא דבאם נמי אמרינן דעתה קרובה אצל בנה והאם שזכתה לעובר שלה קנתה נימא נמי עובר נוחל ומנחיל כגון שנתנה האם מתנה לעוברה שבבטנה ואח\"כ מת הולד במעיה דמנחיל העובר אותן הנכסים לאחיו מן האב ומדלא קתני עובר ש\"מ דהאם לגבי עובר שלה לא אמרינן דעתה קרובה ולא משכחת לה גבי עובר מנחיל וכמ\"ש בתשובה ח\"א את\"ד ולע\"ד נראה שאין מכאן סתירה למ\"ש המבי\"ט בח\"ב שהרי קו' הלזו לא על המבי\"ט תלונתו דתיקשי ליה לרב ששת דאמר פרק יש נוחלין דהמזכה לעובר קנה ואפי' עובר שאינו שלו ופרכינן עלה מהא מתני' דקתני בן יום א' נוחל ומנחיל בן יום א' אין עובר לא אלמא עובר אינו יורש ירושה דממילא וכ\"ש דהמזכה לא קנה ומשני הא אמר רב ששת נוחל בנכסי האם ודוקא בן יום א' אבל עובר לא דהוא מיית ברישא כו'. והשתא מאי משני הא אכתי תקשי לרב ששת דליתני עובר נוחל ומנחיל וכגון באם שזכת' לעוברה שבמעיה ואח\"כ מת הולד במעיה דמנחיל אותן נכסים לאחיו מן האב דהשתא ליכא למימר משום דבאם לא אמרינן דעתה קרובה אצל בנה דהא רב ששת אפילו במזכה לעובר שאינו שלו ס\"ל דקנה ומכ\"ש באם המזכה לבנה ולעיקר קו' נראה לע\"ד דלק\"מ ואשתמיט מיני' מ\"ש הנ\"י פרק מי שמת הביאו הרב ד\"מ בסימן ר\"י דהא דאמרי' דהמזכה לעובר שלו קנה משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו היינו דוקא היכא דיצא לאויר העולם דאז באותה שעה זכה למפרע משעה שהקנה לו אמנם אם מת במעי אמו לא קנה והביא ראיה מן הירושלמי ובודאי דה\"ט משום דאמדינן דעתיה דזה לא זיכה לו המעות אלא ע\"מ שיצא לאויר העולם ויהנ' מהן וכ\"כ בהדיא הרא\"ש ז\"ל בתשוב' כלל פ\"ב סי' ד' דאפי' לרב ששת דס\"ל דהמזכה לעובר קנה אינו קונה עד שיבוא לאויר העולם והביא ראי' מדקאמר ר\"ה פ' אז\"נ המוכר פירות דקל לחבירו עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו הרי דאע\"ג דר\"ה ס\"ל דאדם מקנה דשלב\"ל אפ\"ה קאמר דכל זמן שלא באו לעולם יכול לחזור יע\"ש וא\"כ משו\"ה לא קתני עובר נוחל ומנחיל דכיון שמת במעי אמה כ\"ע מודו דלא קנאו ומאוד אני תמיה על הרב ז\"ל איך אשתמיט מיני' דברי הרא\"ש והנ\"י ז\"ל הללו גם מה שהקש' שדבריו סתרי למ\"ש בח\"א נראה לע\"ד שיש לחלק והוא שהמבי\"ט ז\"ל סי' הנז' בס\"ד בשנותו את טעמו לומר דבאם לא אמרי' דעתה קרובה אצל בנה ההוא אמר דמה\"ט משום דהתורה ירדה לסוף דעת האב ולסוף דעת האם וטפי רחים האב על הבן מאם על הבן במידי דאיכא דררא דממונ' ויהב נפשי' וממוניה טפי האב מהאם דהאב עושה מלאכ' ואי יהיב ליה לבריה דרחים ליה לא חסר ולא מידי דאיכא ליה רווחא באומנות משא\"כ האשה דאין לה חכמה אלא בפלך ואם כן לפי טעם זה איכא למימר דע\"כ לא כתב הרב ז\"ל דבאם לא אמרינן דעתה קרובה אלא דוקא במזכה לעוברה מחיי' וא\"כ בנדון שנשאל הרב ז\"ל על לאה שנכנסה ערבנית לכתובת בנה בעודה בחיים דהתם ודאי שייכא ביה טעמא דכיון דאשה אין בידה להרויח כמו האיש חביב' לה ממונ' טפי ואע\"ג דרחים לה לברה כמו האב לבריה מ\"מ אדם קרוב אצל עצמו וצערא דגופא חמירא לה טפי מש\"ה לא גמרה ומקנה אמנם מ\"ש בח\"ב היינו כלפי נדון הרב ז\"ל דלאה צותה מחמת מיתה דהתם ודאי כיון דלמיתה אזלא לא שייכא בה טעמא דחביבא לה ממונה טפי ומשום הכי אמרינן דדעתה קרובה אצל בנה כנ\"ל ליישב ואמנם יש לדקדק בתשוב' זו על הרב המבי\"ט שכתב דאד\"מ דשלב\"ל לבנו מאותה שאמרו בפרק יש נוחלין יכיר יכירנו לאחרים מכאן א\"ר יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בן גרושה או חלוצה וחכ\"א אינו נאמן ופרשב\"ם ז\"ל דפליגי במוחזק לן באחד שהוא בכור ואמרינן עלה בגמרא א\"ל ר\"ן לרבה בשלמא לר\"י היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר ל\"ל ומשני' בצריך היכר' כגון שבאו מחדש בכאן ואין מוחזקין בא' מהן מי הוא בנו והדר פריך למאי הלכתא למיתבא ליה פי שנים לא יהא אלא אחר אלו בעי למיתב ליה במתנה מי לא יהיב ליה ומשני ל\"צ בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן והדר פריך ולר\"מ דאמר אד\"מ דשלב\"ל יכיר ל\"ל ומשני ל\"צ בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ופרשב\"ם ז\"ל דכיון דבההיא שעתא אינו יכול ליתנם לו לא מצי לאקנויינהו מקמי דאתו לידי' ע\"כ והשתא לדעת המבי\"ט ז\"ל דס\"ל דבבנו אד\"מ דשב\"ל לכ\"ע א\"כ מאי האי דפריך ולר\"מ דאמר אדם מקנה דשב\"ל יכיר ל\"ל הא אפי' לרבנן דר\"מ תיקשי ליה דכיון שהוא בנו יהא נאמן לומר זה בני בכור במיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה ואפילו לנכסים שנפלו לאחר מכאן ואפשר ליישב ולומר דמשום הכי לא פריך בגמרא לרבנן דר\"מ משום דכיון דטעמיה דהמבי\"ט ז\"ל הוא דיליף לה מההיא דהמזכה לעובר דקאמר ר\"י דאע\"ג דלעובר אחר לא קנה המזכה לעובר שלו קנה משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ואם כן כיון דלדשב\"ל אד\"מ לבנו ה\"ה דשלב\"ל דאדם מקני לבנו וכמבואר בדבריו א\"כ נראה דדין זה במחלוקת הוא שנוי דלר\"ה דס\"ל התם בפ' מי שמת דהמזכה לעובר לא קנה אפילו הוא בנו כדאמרינן התם ההוא גברא דא\"ל לדביתהו נכסי להאי דמעבר' אמר ר\"ה הוי מזכה לעובר וכו' ואותבי' ר\"ן ממתני' דאם ילדה אשתי זכר יטול מנה וקאמר משנתינו אינו יודע מי שנאה כלומר דלאו הלכתא היא ה\"נ דס\"ל לר\"ה דאין אד\"מ דשב\"ל לבנו דתרוייהו כי הדדי נינהו ואם כן מש\"ה לא פריך בגמ' התם בפ' יש נוחלין לרבנן דר\"מ ומשום דאד\"מ דשלב\"ל לבנו משום דבפלוגתא אתמר דלר\"ה ל\"ק לי' ואפשר דהמקשן דפריך התם ולר\"מ דאמר אד\"מ כו' ה\"נ ס\"ל כר\"ה ומשו\"ה לא פריך אלא לר\"מ כנ\"ל. ומיהו מאי דק\"ל לכאורה ממ\"ש בפ' י\"נ דף קכ\"ד ע\"א מ\"ט דרבנן דאמרי אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתה אמר קרא לתת לו פי ב' מתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דמטה לידי' אף חלק בכורה עד דמטה לידי' ופירשב\"ם עד דמטא לידי' דנותן אינו יכול ליתנם לאחרים דאין אד\"מ דשלב\"ל והשתא לדעת המבי\"ט ז\"ל אפילו קרייה רחמנא מתנה כל שהוא לבנו אד\"מ דשלב\"ל האמנם אחר העיון נראה דקו' זו קשה בלא\"ה אסוגיא דהתם דקאמר ורבי נמי הכתיב לתת לו כו' ומאי קו' הא ר' ס\"ל דאד\"מ דבר שלב\"ל כדאיתא בקידושין פ' האומר אלא הדבר ברור דאפי' לר\"מ דס\"ל דאד\"מ דשלב\"ל היינו דוקא בשלא מת המזכה קודם שבא לעולם אבל כל שמת המזכה קודם שבאו לעולם לכ\"ע לא קנה וזה מבואר מסוגיא דיש נוחלין דקאמר ל\"צ לנכסים שנפלו כשהוא גוסס כו' וא\"כ היינו דקאמר התם שפיר מתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דמטה לידי' וכל זמן שלא מטא לידי' ומת המזכה קודם שבאו לעולם לא קנה לכ\"ע אף חלק בכורה עד דמטה לידי' וכל שמת קודם שהשביחו הנכסים אינו נוטל פי ב' ומשו\"ה פריך ור' הכתיב לתת לו ודוק: אך לדברי המבי\"ט ז\"ל לא יתכן דרך זה שהרי מבואר מדבריו דס\"ל דלגבי בנו אד\"מ דשלב\"ל אפי' מת המזכה קודם שבאו לעולם שהרי נדון שלו היה שצותה שכל האלג\"רייא שתצא עד זמן פ' שיהי' לבתה ומתה קודם שבא' האלגר\"ייא לעולם ואפי\"ה ס\"ל דקנה ויש ליישב דס\"ל לרבנן דמדכתיב לתת ע\"כ דאתא לאשמועינן קרא שחלק בכורה יהיה לו דין מתנה הראויה לאחרים דאי מתנה הראויה לבנו קאמר ואפי' בדלא מטא לידי' א\"כ לתת ל\"ל ואע\"ג דלתת אצטריך לאשמועינן שאם אמר איני נותן ואיני נוטל רשאי כבר כתב רשב\"ם ז\"ל דלרבנן תרתי שמע מינה דמדכתיב לתת שמעינן דמתנה קרייה רחמנא ומדכתיב לו שמעינן שאם אמר איני נוטל רשאי יע\"ש וליכא למימר דנימא דכוליה קרא להכי הוא דאתא לאשמועינן דאם אמר איני נוטל רשאי דא\"כ ליכתוב קרא לתת לבד ודוק ומן האמור בזה נרא' שתי' זה שכתבנו ליישב דעת המבי\"ט ז\"ל דמשו\"ה לא פריך בגמ' אליבא דכ\"ע ואפי' לרבנן דר\"מ משום דבפלוגתא איתמר דלר\"ה ל\"ק ליה ואפשר דהמקשן גופיה דפריך ולר\"מ כו' ה\"נ דס\"ל כר\"ה ומשו\"ה לא פריך אלא לר\"מ לא ניתן ליאמר דאכתי ק' למאי דמשני בגמ' ל\"צ לנכסים שנפלו כשהוא גוסס דהך תי' ניחא לר\"ה אכן לר\"י דס\"ל דגבי בנו אד\"מ דשלב\"ל ואפי' לנכסים שנפלו לאחר מיתה כמ\"ש המבי\"ט ז\"ל ק' ולכן נראה דמשו\"ה לא פריך התם לרבנן דר\"מ דיכיר ל\"ל משום דאע\"ג דאד\"מ דשלב\"ל לבנו ואיכא מיגו איכא למימר דאצטריך קרא דיכיר לאשמועינן היכא דמת הבן והניח בנים או בנות שנאמן האב לומר דאביהן של אלו היה הבכור כדי שיטלו הבנים פי ב' בנכסיו דהשתא ליכא מיגו דאי בעי יהיב להו במתנה משום דהא דאמרינן דאד\"מ דשלב\"ל לבנו משום דדעתו קרובה אולי היינו דוקא בבנו אבל בן בנו כאחר דמי וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל בתשוב' כלל פ\"ב סי' הנז' וכ\"כ המבי\"ט ז\"ל עצמו בתשוב' ח\"א סי' ש\"ט ואף לדעת הרב ת\"ה סי' ש\"ן דבן בנו כבנו וכן הוא דעת מוהרשד\"ם ז\"ל בח\"אה סי' קל\"ז מ\"מ אבן בן בנו כ\"ע מודו כאחר דמי וכמ\"ש הרב כנ\"הג סימן ר\"י בהגהת הטור סימן ח' עיין שם ואם כן משכחת לה בכ\"הג דהשתא ליכא מיגו ואשמועינן קרא לומר דאפי\"ה נאמן האב לומר שהוא בכור כדי שיטלו בני בניו פי ב' האמנם מצאתי להרב מהרימ\"ט ז\"ל בס' בני אהרן סי' נ\"ו שכתב דברים סותרים למ\"ש והוא שהרב ז\"ל הוקשה לו בפשטא דשמעתתא דמאי פריך לא יהא אלא אחר אלו בעי למיתב ליה במתנה מי לא מצי יהיב ליה דנימא דאצטריך קרא דיכיר היכא דמת הבן והניח אשתו מעוברת דנאמן האב לומר פ' בני בכור כדי שיטול פי ב' העובר שלו דבמתנה לא מצי יהיב דהמזכה לעובר לא קנה ואפי' תימא דדעתו של אדם קרובה אצל בן בנו כמו בנו כדעת הרב ח\"ה משכחת לה בפחות ממ' יום שכתב הריטב\"א ז\"ל דלא קנה משום דמיא בעלמא נינהו ותי' הרב ז\"ל דמאן נימא לן דבכה\"ג מהימן האב היכא דליכא מיגו שלא נתנה תורה נאמנות לאב להכיר את הבן אלא בזמן שישנו בעולם דכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי ב' משמע דבבן בחיים משתעי קרא א\"ד יע\"ש וא\"כ כפי זה אזלא לה תי' דידן והדרא קו' לדוכתא דליכ' למימר דלרבנן דר\"מ אצטריך קרא דיכיר היכא דמת הבן והניח בני' או בנות שנאמן לומר שאביהן של אלו היה הבכור שהרי לפי האמת ה\"נ דלא מהימן כדעת מוהרימ\"ט ז\"ל דבעינן שיהיו בעולם בשעת הכרה אלא שדין זה שכתב הרב ז\"ל הוא דין מחודש ולא ראינו לשום א' מהפוסקים שכתבו דין זה ובר מן דין שבפי' נראה הפך מוהריק\"ו שורש תמ\"ד יע\"ש וכמו שכן הוכיח במישור החכם השלם מ\"ור במוהר\"י הלוי ז\"ל הובאו דבריו בס' בתי כהונה חלק בית ועד סי' ו' יע\"ש ומה שהקש' מוהרימ\"ט ז\"ל עד שמכח זה בנה יסודו יש ליישב עוד על פי סוגי' דפ' השותפין יע\"ש וכמ\"ש בס' בתי כהונה יע\"ש ודוק:<br><b> וראיתי </b> להרב כנה\"ג ז\"ל סי' ר\"ט בהגהת הטור אות כ\"ט שהק' לדעת המבי\"ט ז\"ל ממ\"ש מרן הב\"י שם בסי' הנז' משם הר\"ב העיטור וז\"ל תשו' לרב פלטוי גאון האי מאן דכתב בשטר יהבית לברי או לאנתתי כל דאית לי וכל דיהבי לי לא קני אלא מאי דהוה ליה ההיא שעתה דוקא הרי בהדיא דאפי' בבנו קאמר דאין אד\"מ דשלב\"ל והא ודאי קו' אלימת' היא ואשר אני אחזה ליישב כיון דטעמא דהמבי\"ט ז\"ל הוא משום דס\"ל דמקנה דשלב\"ל או לדשלב\"ל כי הדדי נינהו וכי היכי דבמזכה לעובר אמרינן דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ה\"נ במקנה דשב\"ל וא\"כ נר' שדברי הרב ז\"ל הן לפום מאי דקי\"ל התם דהמזכה לעובר שלו קנה משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו כמ\"ש הרי\"ף ורבינו והטור אמנם למאן דפוסק התם דאפי' במזכה לעובר שלו לא קנה וכמו שכן הוא דעת ריא\"ז ז\"ל כמ\"ש בכנה\"ג שם אות י\"ג והיינו משום דבתר הכי מסקינן בגמ' והלכתא מזכה לעובר לא קנה ומשמע ליה דסתמא קאמר ואפי' לבנו א\"כ ה\"נ דס\"ל דאין אד\"מ דשלב\"ל לבנו דתרוייהו כי הדדי נינהו וא\"כ מצינן למימר שפיר שדעת רב פלטוי כדעת ריא\"ז דלא אמרי' דדעתו של אדם קרוב' אצל בנו והמזכה לעובר שלו לא קנה וא\"נ י\"ל שדעת רב פלטוי גאון כדעת הרי\"ף והרמב\"ן והר\"ן דהא דאמרינן דדעתו של אדם קרובה אצל בנו היינו דוקא בש\"מ ומשום תקנת חכמים כדי שלא תטרף דעתו אבל בבריא אע\"ג דדעתו של אדם קרובה אצל בנו לא מהני כיון דאין הקנאתו הקנאה ורב פלטוי ז\"ל מיירי במתנת בריא אמנם המבי\"ט כלפי נדון שלו שהיה במתנ' ש\"מ כתב דלכ\"ע קנה מיהו הא ק\"ל עליו ממ\"ש הרשב\"א ז\"ל בתשו' המיוחסות סי' ק\"ו על ראובן שנתן מתנה לבתו כל נכסיו שקנה ושעתיד לקנות שאינו יכול לקנות נכסים שעתיד להקנות משום דהוי דשלב\"ל יע\"ש ועל הרשב\"א ז\"ל לא יתכן שום א' מהתי' שכתבנו שהרי הוא ז\"ל פסק מתני' דאם ילדה אשתי זכר יטול מנה וחלק על הרי\"ף ז\"ל שכתב ודוקא ש\"מ וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל פ\"ח מה' זכיה ומתנה הלכה ט\"ז ועוד אני תמיה על המבי\"ט ז\"ל ממ\"ש רבינו פ\"ו מה' זכיה דין י\"ז וז\"ל כבר ביארנו כו' ואמרו כמה אתה נותן לבנך כך וכך כו' צריכים שיהיו הדברים שהם פוסקים מצוים ברשותו שאין אד\"מ דשלב\"ל ע\"כ הרי בהדיא דאפי' גבי בנו ובתו ס\"ל דאין אד\"מ דשלב\"ל ומבואר הוא שדעת רבינו דהמזכה לעובר שלו קנה אפי' בבריא כמ\"ש בפ' זה וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דין </b>\n<b> ההקדש כו'.</b> אע\"ג דאין אד\"מ דשב\"ל אדם מתחייב בדשב\"ל כ\"כ הטור וכל הפוסקים ז\"ל וראיתי להרב פמ\"א ח\"א סימן ט' שכתב על מי שנתחייב לתת פירות דקל לחבירו דבלשון חיוב קי\"ל דאדם מתחייב בדשב\"ל ומת המתחייב קודם שבאו לעולם דפטורים היורשים מטעמא דכיון שמת המתחייב פקע חיובו והוכיח כן ממאי דפריך בפ' י\"נ ולר\"מ דאמר אד\"מ דשלב\"ל יכיר ל\"ל ולא פרכינן לרבנן נמי דיהא נאמן במיגו דאי בעי מתחייב בדשב\"ל וכתב עוד דליכא למימר דה\"ט משום דהו\"ל מתחייב בדשא\"ק דלא קנה לדעת הרמב\"ם וכמו שהביא ראיה זו מוהרש\"ח בביאורו סי' ס' דאכתי יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה מתחייב בסך קצוב דהיינו סך אלפים דינרים לתת לבנו וכתב עוד שרשב\"ם ז\"ל נרגש מזה שכתב בד\"ה ולר\"מ וז\"ל דהא דרבנן דר\"י היינו ר\"מ דאמר אד\"מ דשלב\"ל כו' דק' דלאיזה תכלית כתב רשב\"ם ז\"ל כן אלא שנרגש מזה דאמאי לא פריך אפילו לרבנן במיגו דאי בעי מתחייב נפשיה ואהא תי' דכיון דרבנן דר\"י היינו ר\"מ ניחא ליה למפרך אליבא דר\"מ ובמיגו דמתנה והשתא אם אי' דס\"ל לרשב\"ם דהמתחייב קודם שבאו לעולם חייבים היורשים א\"כ נהי דלמאי דפריך בגמ' לר\"מ ולא לרבנן תי' רשב\"ם ז\"ל דרבנן דר\"י היינו ר\"מ אכן למאי דתי' בגמ' ל\"צ בנכסים שנפלו כשהוא גוסס קשה דאכתי תיקשי ליה דיהא נאמן במיגו דמתחייב דאז אפי' לנכסים שנפלו כשהוא גוסס מהני אלא משמע דס\"ל דאפי' במתחייב כל שלא באו הנכסים אלא לאחר מיתה אינם חייבים היורשין את\"ד ז\"ל ואחר המחילה כל דבריו תמוהים דהנה מה שהביא בדברי רשב\"ם ק\"ל ממ\"ש המרדכי שם פ' י\"נ שהקשה לדעת רשב\"ם דס\"ל דהא דאין אד\"מ דשלב\"ל היינו דוקא בשהקנה מעכשיו אבל אם אמר לכשיבואו לעולם קנה ממאי דפריך אליבא דר\"מ ולא פריך אליבא דרבנן נמי דיהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב להו במתנה לכשיבואו לעולם ולפי דבריו מאי ק\"ל הא רשב\"ם ז\"ל כבר יישבו בזה במ\"ש דרבנן דר\"י היינו ר\"מ וכוונת רשב\"ם ז\"ל פשוטה דק\"ל דמאי פריך בגמ' ולר\"מ כו' אימא דר\"מ ס\"ל כר\"י דיכיר אצטריך אפי' להיכא שמוחזקים באחר שהוא בכור דלא שייך מיגו ורבנן דר\"י דמוקמי ליכיר בצריך היכרא ס\"ל דאין אד\"מ דשלב\"ל לזה תי' ואמר רבנן דר\"י היינו ר\"מ וא\"כ ק' דידיה אדידיה וזה פשוט: גם מה שדחה דברי מוהרש\"ח ז\"ל מטעמא דאכתי יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה מתחייב בסך קצוב לא ידעתי אדק\"ל למוהרש\"ח תיקשי ליה להרמב\"ן והר\"ן ז\"ל שהביאו ראיה מסוגיא זו דהמחייב בדשא\"ק קנה שלא כדעת רבינו ממאי דפריך ולר\"מ והשתא אם איתא דמשכחת לה בסך קצוב מאי ק\"ל אימא דתלמודא הכי פריך דלר\"מ דאמר אד\"מ אכתי יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה מקנה ליה סך קצוב אלא משמע ודאי דהא לא חשיב מיגו משום דזה אינו רוצה ליתן לבנו אלא פי ב' מנכסיו דוקא ולא יותר וא\"כ אי הוה מתחייב עצמו בסך קצוב אפשר שיפלו לו פחות ויפסיד לשאר בניו ושוב ראיתי למרן כ\"מ ז\"ל פי\"א מה' אלו שתי' לקו' הר\"ן ז\"ל כמו שתי' הרב פמ\"א והרב בעל מקור ברוך ז\"ל סי' מ\"ח דחה דבריו כמ\"ש הן אמת שדבריו ז\"ל תמוהים בעיני במה שהקשה לדברי מרן הכ\"מ ז\"ל שכתב דאפשר להודות שחייב לו אלף אלפי דינרים לשעבד נכסיו שקנה ושיקנה דא\"כ מה תי' בגמ' בנכסים שנפלו כשהוא גוסס ומאי איכפת לן אטו מי שחייב לחבירו ושעבד נכסיו שיקנה ונפלו כשהוא גוסס לא יגבה מהן כיון דנפלו בחייו דהרי לגבי בכור לא קרינן ליה ראוי ובשלמא בנכסים שנפלו לאחר מותו הוא מ\"ש הבה\"ת והביאו מרן סי' ק\"ז אבל בנפלו כשהוא גוסס ודאי דמהני לכ\"ע וגובה מהן ואם כונת הרב לומר שזה החיוב הוא מתנה אכתי ק' לתלמודא גופיה ל\"ל קרא יהא נאמן במיגו דמתחייב ולכן נראה שאינו מיגו שאינו רוצה להתחייב בסך קצוב יע\"ש וע\"פ זה דן הרב ז\"ל בנדון שלו דלדעת הסוברים דהמתחייב בדשא\"ק קנה האומר זה בני נאמן אפי' לנכסים שנפלו לאחר מכאן במיגו דמתחייב וכתב שם בסוף התשו' דאפשר דאפילו לדעת מוהריב\"ל דתרי ספקי בפוסקים כחד חשיב היכא דאיכא ג' מודה יע\"ש ודבריו תמוהים דאם איתא א\"כ לדעת הסוברים דאדם מתחייב בדשא\"ק תקשי להו דאכתי למה לי יכיר יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה מתחייב לתת לו פי שנים מהנמצאים לו שעה אחת קודם מיתה דבהא לא שייך תי' ז\"ל אלא עכ\"ל דמיגו דמתחייב לא חשיב ומטעמא שכתב מוהרימ\"ט ז\"ל האמנם כד דייקת שפיר תי' זה שכתבנו דהא לא חשיב מיגו דאלו היה מתחייב לתת לו אלף אלפים דינרי' אולי יפלו פחות ונמצא מפסיד לשאר בניו וכמ\"ש הרב מקור ברוך ז\"ל אחר העיון נראה דליתא דאכתי איתיה בתקנתא שיתחייב לתת לו פי שנים מנכסיו שיפלו אח\"כ אפילו שיעלה עד סך אלף אלפים דינרים דבהא אינן מפסידין אם יפלו פחות דלעולם אינו נוטל אלא פי שנים דוקא ומשום דשא\"ק ליכא כיון שכבר נתן קצבה לדבר וליכא למימר דס\"ל להרב מקור ברוך שלדעת רבינו בעינן שיתחייב בסך קצוב חיוב החלטי אבל כל שלא נתחייב בסך קצוב חיוב החלטי אע\"פ שנתן קצבה לדבר לא מהני דהא ליתא שהרי הרב הנז' סי' מ\"ג כתב ליישב דעת רבינו ז\"ל לההיא דהנושא אשה לזון את בתה ה' שנים דלר\"י מתני' מיירי בשנתחייב לזון ה' שנים אע\"פ שיוצא אלף דינרי' דבהכי הוי דבר קצוב יע\"ש הרי דס\"ל להרב ז\"ל דכל שנתן קצבה לדבר אע\"ג דלא נתחייב חיוב החלטי מיקרי מתחייב בדבר קצוב וצ\"ע: עוד כתב הרב פמ\"א וז\"ל ויש מחבירנו מביאין ראיה דהמתחייב בדשב\"ל ובאו לעולם אחר מותו לא נתחייבו היורשים ממ\"ש רשב\"ם אמתני' דהאומר זה בני נאמן ופריך בגמ' למאי הלכתא אי ליורשו פשיטא ופי' רשב\"ם שאינו נאמן אלא לנכסי' שיש לו עכשיו בעין אבל לנכסים שנפלו לאחר מכאן דליכא מיגו אינו נאמן ואם איתא אכתי יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה מחייב עצמו אלא מוכח דכל שבאו לעולם אחר מיתה אינן חייבין וכתב הרב ז\"ל דאכתי לא הועילו כלום דאי משום ה\"ט ניחא לנכסים שנפלו לאחר מיתה אבל לנכסים שנפלו אח\"כ בחיים חיותו מיהא יהא נאמן במיגו וליכא למימר דנכסים שנפלו לאחר מכאן שכתב רשב\"ם לאחר מותו קאמר דאין זה במשמעותו דלמאי דמשני בגמ' ל\"צ בנכסי' שנפלו לאחר מכאן מוכח דהיינו נכסי' שנפלו בחיים דאי לאחר מיתה מאי פריך ולר\"מ הא ר\"מ מודה אפי' בנכסי' שנפלו כשהוא גוסס כ\"ש בנכסים דלאחר מיתה את\"ד יע\"ש ולכאורה היה נראה לומר דאי משום הא לא איריא דאע\"ג דבנכסים שנפלו בחיים חיותו איכא מיגו דמתחייב מ\"מ כיון דלנכסי' שנפלו לאחר מיתה אין כאן מיגו אפילו בנכסים שנפלו בחיים חיותו דאיכא מיגו לא מהני דלא אמרי' מיגו לחצי טענה וכמ\"ש הרמב\"ן פרק חזקת הבתים דל\"ג ע\"ב וכ\"כ הר\"ן ז\"ל פרק האומר דקדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה יע\"ש. האמנם הא ליתא דא\"כ איך כתב רשב\"ם ז\"ל דלנכסי' שהן עכשיו בעין נאמן מטעם מיגו הא כיון דאי הוה יהיב להו במתנה לא מהני לנכסים שנפלו לו לאחר מכאן א\"כ אפי' לנכסים שהן עכשיו בידו לא יהא נאמן משום דהוי מיגו לחצי טענה אלא עכ\"ל שדעת רשב\"ם ז\"ל דמיגו לחצי טענה אמרינן וכמו שהביא מחלוקת בזה הרב כנה\"ג בח\"א סי' פ\"ב בכללי מיגו סי' ע\"א ע\"ש אלא שמדברי רשב\"ם ז\"ל שכתב בפ' ח\"ה דל\"ג ד\"ה אמר ר\"ן הדרא ארעא וז\"ל וה\"מ בדאיכא סהדי דאכלינהו לפירות אבל אי ליכא סהדי דאכלינהו אלא בהודאת פיו כו' ארעא כיון דלית ליה ראיה בשטר הדרא למאריה וחייב שבועת היסת על הפירות דזבינהו מיניה במיגו דאי בעי אמר לא אכלתי פירות כי אם מעות כגון עייל כורא ואפי' טפי מכורא דבהכי הויא חזק' יע\"ש משמע דטעמ' דנאמן על הפירות היינו משום מיגו דלא אכל אלא פורתא ומטעמא שכתב דבהכי הויא חזק' ולא היה מפסיד הקרקע אבל משום מיגו דלא אכלי כלל לא היה נאמן אף על הפירות משום דהו\"ל מיגו לחצי טענה וכ\"כ הרמב\"ן שם שזה דעת רשב\"ם וא\"כ נמצאו דבריו סותרים ושוב ראיתי בתשוב' למוהר\"ש הלוי ז\"ל הובאו דבריו בס' בני אהרן סי' ס' שהקש' לדברי רשב\"ם ז\"ל בפשיטות מטעם מיגו לחצי טענה וכנרא' שחשב הרב ז\"ל דכלל זה מוסכם אליבא דכ\"ע ולא זכר ש\"ר שבמחלוקת הוא שנוי שהרי לדעת התוס' ולדעת ריא\"ז האומר זה בני אינו נאמן לפוטרו מן היבום אלא לישראל משום דאיכא מיגו דאי בעי מגרש לה אבל לכהן לא מהני משום דליכא מיגו ועיין במוהר\"ש ז\"ל סימן כ\"ה וסי' כ\"ו ואי ס\"ל דלא אמרינן מיגו לחצי טענה אפילו ליש' לא יהא נאמן משום דהוי מיגו לחצי טענה וכמו שהקשה הרמב\"ן ז\"ל בחי' גם דעת רבינו ז\"ל נראה לע\"ד דס\"ל כן ממ\"ש פי\"ו מה' אישות דין כ\"ז וז\"ל א\"ל הבעל כך היה גרשתיה ונתתי לה עיקר ותוס' כו' מתוך שיכול לומר לא גרשתי' ולא יתחייב נאמן ומשביעה בנק\"ח ונותן לה את העיקר ונשבע על התוס' ע\"כ וק' דהא הו\"ל מיגו לחצי טענה אלא ודאי משמע דס\"ל דמיגו לחצי טענה אמרינן ומוהרימ\"ט ז\"ל ח\"א סי' ק\"ה נתקשה בזה והניחו בצ\"ע כנראה שחשב הרב ז\"ל דהא דלא אמרינן מיגו לחצי טענה הלכתא פסיקתא היא ולא כן הדבר דבמחלוקת הוא שנוי כמ\"ש ומוהר\"ר יו\"ט ן' יעיש בתשוב' סי' ס\"א הק' למוהר\"ש הלוי ז\"ל דלמה יחס קו' זו לדעת רשב\"ם והנ\"י והלא תלמוד ערוך הוא לגבי בכור דקאמר ל\"צ בנכסים שנפלו משמע דלנכסים של עכשיו לא אצטריך קרא משום מיגו ותי' דה\"ט משום דהך טענה שאומר עכשיו שהוא בנו טענה גרועה היא מן הטענה דאי בעי הוה יהיב להו במתנה משום דאפשר דהיום ומחר יבואו עדים שאינו בנו ונמצא שקרן בדבריו ומפסיד אפי' בנכסים שהוא בידו ואם כונת האיש הזה במ\"ש שהוא בנו לזכות כל נכסיו אע\"פ שאינו בנו לא היה טוען טענה שאפשר שימצא שקרן ויפסיד הכל משום הנאה מועטת וה\"ט דמיגו דאי בעי פטר לה בגט דמשום הנאה מועטת להפסידה לא טעין טענה שאפשר שימצא שקרן עכ\"ד ולע\"ד תי' זה לא יגהה מזור לדעת הרמב\"ן ז\"ל שהקשה בההיא דהאומר זה בני נאמן לפטורי אותה מיבום משום דבידו לגרשה דאמאי נאמן משום גירושין הא אי מגרש לה אסורה לכהן כו' ועוד דאפילו לישראל נמי לא הוה ליה למשרי לפי מה שאנו סוברים דמיגו לחצי טענה לא אמרינן ותי' דאיכא למימר דהתם ה\"ט משום דכיון דאיהו לטענה זו איכוון אין אומרים מיגו לחצי טענה וכאן נמי אין אנו מאמינים אותו לחצאין אלא נאמן לגמרי דאיהו לא איכפת לי' לבעל אם אינה נשאת לכהן עכ\"ד והשתא לפי דברי הרב ז\"ל אמאי לא תי' דהכא לא הוי מיגו לחצי טענה משום דטענה זו גרועה היא מהטענה דאי בעי הוה מגרש לה דמשום הנאה מועטת לא הוה טעין טענה שימצא בה שקרן וא\"כ ק' לדעת הרמב\"ן מ\"ש בגמרא לא צריכה לנכסים שנפלו לאחר מכאן דמשמע דלנכסים שנפלו עכשיו ל\"צ קרא משום דבלא\"ה נאמן משום מיגו וליכא למימר דה\"נ ה\"ט משום דאמרינן מסתמא לא חייש לנכסים שיפלו לאחר מכאן כדי לטעון שקר דא\"כ מה\"ט יהא נאמן נמי אפילו לנכסים שנפלו לאחר מכאן כיון דאנו מאמינים אותו ואמרינן דבודאי דובר אמת בלבבו במ\"ש זה בני במיגו דאי בעי יהיב ליה דאי משום נכסים שיפלו לאחר מכאן הא לא איכפת ליה דומיא דהאומר זה בני שכתב הרמב\"ן דנאמן אפילו לכהן מה\"ט ומטעם זה נמי קשה להטעם שכתב מוהרי\"ט בן יעיש דה\"ט דאם איתא דלא היה בנו ושקורי משקר במ\"ש זה בני לא היה טוען טענה שימצא בה שקרן ויפסיד הכל משום הנאה מועטת דא\"כ מה\"ט נמי יהא נאמן אפילו לנכסים שנפלו לאחר מכאן כיון שאנו אומרים מטעם זה דדובר אמת בלבבו הוא גם ממ\"ש הרמב\"ן פרק חזקת שהביא ראי' דלא אמרינן מיגו לחצי טענה ממ\"ש פרק י\"נ בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן ומשמע שהוא יורשו ובנו לכל דבר ואמאי נימא מתוך שבידו להפקיר נכסיו או ליתן מתנה לאחר ואינו יורש דהא אמרינן מיגו אפילו להכחיש דבריו הראשונים בקדושין אלא כיון דעיקר טענה דעבדי הוא לפוסלו בקהל ואינו נאמן עליו לא אמרינן מיגו גרוע לחצי טענה ע\"כ הרי דאע\"ג דבטענה שהוא טוען עכשיו היא טענה גרועה מהטענה דאי בעי יהיב לאחר במתנה משום דאפשר דהיום ומחר יבואו עדים שהוא בנו ונמצא שקרן ומפסיד הכל ויורש הנכסים ג\"כ אפ\"ה ס\"ל דלא אמרינן מיגו לחצי טענה ודרך אגב אומר דק' לי לדברי הרמב\"ן הללו מדאמרינן התם ביש נוחלין האומר זה עבדי וחזר ואמר זה בני נאמן דמשמש ליה כעבדיה קאמר דאמאי אצטריך לטעם זה ת\"ל דיהא נאמן במ\"ש זה בני להתירו לבא בקהל וליורשו משום מיגו דאי בעי הוה משחרר ליה ויהיב ליה במתנה לכלהו נכסי וכן ראיתי להנ\"י ז\"ל שם שכתב וז\"ל ומקשינן ליה מברייתא כו' אפ\"ה אינו נאמן כשאומר אח\"כ זה בני ואע\"ג דהשתא אית ליה מיגו דאי בעי הוה יהיב ליה לכולהו נכסי אין אדם נאמן לסתור הודאתו משום מיגו כך פירש מורי נר\"ו וכן נראה אפילו למסקנא והיינו דקא יהיב ר\"י טעמא למלתיה ולא קאמר טעמא משום מיגו ע\"כ אכן לדעת הרמב\"ן דסבירא ליה דאמרינן מיגו להכחיש דבריו הראשונים קשה דהכא לא שייך למימר משום מיגו לחצי טענה ולזה י\"ל דמש\"ה הוצרך ר\"י למיהב טעמא משום דמשמש ליה כעבדיה קאמר דאי משום מיגו לא היה נאמן אלא לנכסים שיש לו עכשיו דאיכא מיגו דאי בעי הוה יהיב ליה במתנה אכן לנכסים שנפלו לו אח\"כ דליכא מיגו אינו נאמן כדאמרינן גבי זה בני בכור ל\"צ לנכסים שנפלו לאחר מכאן אך אכתי קשה מדקאמר ר\"י וחילופה אבית המכס אמר עבדי וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן דמשמע דאינו נאמן כלל ואפילו לירש באותן נכסים שיש לו עכשיו דאמאי הא איכא מיגו דאי בעי הוה יהיב להו במתנה וליכא למימר דהיינו משום דהוי מיגו לחצי טענה דכיון דלנכסים שנפלו לאחר מכאן ליכא מיגו לא מהני ליה מיגו אפילו לנכסים שיש לו עכשיו דא\"כ תימא על עצמך דאמאי תי' בגמ' לא צריכא לנכסים שנפלו לאחר מכאן דמשמע דלנכסים שיש לו עכשיו נאמן במיגו ואמאי הא הוי מיגו לחצי טענה ולכן נרא' ליישב דס\"ל להרמב\"ן ז\"ל דמאי דפריך בשמעתין לא יהא אלא אחר אלו בעי למיתב ליה במתנה מי לא מצי יהיב לאו משום מיגו דאי בעי הוי יהיב ליה במתנה דקאמר דהא ודאי לא חשיב מיגו משום דהוה מיגו לחצי טענה אלא הכי פריך דכיון דזה קאמר זה בני בכור א\"כ בודאי דכונתו לזכות לו פי ב' לנכסיו וא\"כ הן לו יהי דנימא דשקורי משקר במ\"ש זה בני בכור מ\"מ הא מיהא גלי דעתיה דרוצה לתת לו במתנה פי שנים בנכסיו לכן נראה שרצה להבין הרשב\"א בכונת הגמ' ממה שהקשה בשיטה כ\"י הובאו דבריו בספר בני אהרן סי' נ\"ה וז\"ל וא\"ת אצטריך קרא דאי אחר הוא ונתן בלשון ירושה לא אמר כלום והשתא דבריו קיימים ותי' דהכא משום מיגו קאמר משמע דמעיקרא אסיק אדעתיה דמאי דפריך לא יהא אלא אחר לאו משום מיגו הוא אלא כדכתיב' ומש\"ה ק\"ל דאי אחר הוא ואמר בלשון ירושה לא אמר כלום ולדעת הרמב\"ן י\"ל דס\"ל דהאומר זה בני הוא לשון מתנה כמ\"ש מהרימ\"ט ז\"ל סי' נ\"ו לדעת רבינו ז\"ל יע\"ש ומש\"ה משני בגמ' שפיר ל\"צ לנכסים שנפלו אח\"כ דלנכסים שיש לו עכשיו לא צריך קרא שהרי נתנם לו במתנה ובהכי ניחא מה שהקשתי לעיל למ\"ש הרמב\"ן ז\"ל פ' חזקת מההיא דהאומר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן דאינו נאמן במיגו אפילו לנכסים שיש לו עכשיו מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה משום דהוי מיגו לחצי טענה והתם לא שייך לומר דלו יהי דשקורי משקר הרי גילה דעתו שרוצה ליתנם לו במתנה דכיון דאמר עבדי הוא לא מהני ליה מתנתו דמה שקנה עבד קנה רבו ודו\"ק. האמנם לדברי רשב\"ם ז\"ל לא ניתן ליאמר תי' זה דמדבריו שם משמע דמפרש כפי' הרשב\"א ז\"ל דמשום מיגו הוא דפריך ולא כמ\"ש לדעת הרמב\"ן ז\"ל וא\"כ קשו דבריו אהדדי ולכן היה נראה ליישב ע\"פ מ\"ש מוהרימ\"ט ז\"ל ח\"א סימן ק\"ה שהביא ראיה דלא אמרינן מיגו לחצי טענה מההיא דפ' חזקת שכתבנו לעיל וכתב עוד וז\"ל ברם לזו לא הוצרכנו דמילתא דפשיטא הוא דלא חשיב מיגו שלא היה רוצה לטעון בתחלה שאם היה אומר לפירות ירדתי הי' מפסיד בכך חזקתו ושוב אינו יכול לטעון מידי אבל לזו הוצרכו היכא שלא היתה מפסדת מה שהיא רוצה לטעון שנתן לה בעלה כל הנכסים ואף בזו אני אומר דלא אמרינן מיגו כיון שהי' בדעתה לזכות בכל הנכסים בתורת מתנה מה לה לטעון עוד על הנכסים שבידה נאנסו ומה לה לשקר בב' דברים והביא ראיה ממ\"ש התוספות בההיא דקריביה דרב אידי יע\"ש (ועיין במ\"ש עוד בחי' על הרי\"ף פ' האומר ובתשו' ח\"א סימן ל\"א אלא שמה שהביא ראיה מההיא דדלי לי צנא דפירי אין דבריו מובנים דהתם נמי אי טעין לפירות הורדתיו הרי הפסיד הפירות ותו לא מצי לחזור ולטעון וצ\"ע) וא\"כ איכא למימר שדעת רשב\"ם ז\"ל לחלק בהכי דדוקא בההיא דפ' חזקת לא אמרינן מיגו לחצי טענה משום דאם היה טוען לא אכלי כלל היה מפסיד הקרקע ושוב אינו יכול לטעון מידי משא\"כ הכא באומר זה בני אמרינן דנאמן על הנכסים שבידו במיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה מהיום אם לא יחזור בו עד אחר מיתה ואי משום נכסים שנפלו לו אחר כך הרי יכול לטעון ולומר זה בני האמנם לדברי הרמב\"ן ז\"ל לא ניתן ליאמר תי' זה ממ\"ש בפ' חזקת כמו שיראה הרואה:<br><b> גם </b> לדברי התוספות שם פ' יש נוחלין שכתבו כדברי רשב\"ם ז\"ל לא ניתן ליאמר תירוץ זה שהרי מוהרימ\"ט ז\"ל הוכיח מדבריהם ר\"פ חזקת דאין לחלק בהכי ודו\"ק: אחרי כתבי זה ראיתי להרב מוצל מאש בספר רב יוסף סימן ל\"ח האריך בקו' זו ורוב דבריו מגומגמים ומהיותר תימא על מה שרצה לתרץ ז\"ל עוד אפשר לומר דמעיקרא קו' ליתא דהא דלא אמרינן מיגו לחצי טענה הוא נלמד מדברי הר\"ן פ' האומר כו' וסברא זו אינה מוסכמ' דהתוספות פ' י\"נ חולקים על זה וא\"כ אפשר שדעת רשב\"ם כן ושפיר אמרינן מיגו בהכי שהרי זה שאומר בני ודאי שרוצה להפקיע הירושה משאר היורשים וליתנה לזה וא\"כ נאמן הוא להפקיע כל הנכסים אף מה שנפלו לו אח\"כ מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה והיה מפקיע מהם אותן נכסים אף שלא היה מפקיע הנופלים וה\"ז דומה לנשבית ופדיתיה דלדברי הסוברים דאמרינן מיגו לחצי טענה דנאמן הוא לומר נשבית ולפוסלה האב מן התרומה במיגו דגרשתיה דאינו פוסלה אלא מן הכהונה אי לאו משום דלא נתנה תורה נאמנות לאב אלא למ\"ש בפי' א\"ד יע\"ש ומלבד שכבר הוכחנו שדעת רשב\"ם דלא אמרינן מיגו לחצי טענה עוד בה כפי הנראה מדבריו שהבין הרב ז\"ל שלדעת הסוברים דאמרינן מיגו לחצי טענה הכונה לומר שנאמן בדבורו לגמרי ואפי' למאי דלא שייך מיגו וזה ודאי ליתא שלדעת האומרים דאמרינן מיגו לחצי טענה היינו לומר שאינו נאמן אלא למאי דאיכא מיגו דומיא דההיא דהאומר זה בני שכתב ריא\"ז דאינו נאמן לפוטרו מיבום אלא לישראל דאיכא מיגו אבל לכהן דליכא מיגו אינו נאמן וכן מבואר גם כן מדברי הרמב\"ן ז\"ל פ' חזקת ובפ' י\"נ שהוצרך להקשות מטעם מיגו לחצי טענה לענין שלא יהיה נאמן אפילו לישראל אבל מה שהקשה בראשונה דלכהן אמאי מותר כיון דליכא מיגו לא הוצרך לטעם זה כלל דהא ודאי לכ\"ע אינו נאמן ומה שהוצרכו הי\"א שכתב הר\"ן לטעמא דלא נתנה תורה רשות לאב אלא למה שנאמר בפי' ולא בטענת מיגו לא הוצרכו לזה אלא לענין שלא יהא נאמן לפוסלה מן הכהונה דאיכא מיגו אבל לפוסלה לתרומה בלאו האי טעמא אינו נאמן כיון דליכא מיגו וזה מוכרח מסוגיא דפרק האומר למאי דהוה בעי למימר התם מעיקרא דטעמא דנשבית ופדיתיה משום דלאו בידו והקשה רש\"י ז\"ל שם דהרי בידו לקדשה ולגרשה ותירץ דאכתי אין בידו לפוסלה לתרומה והשתא אם איתא שלדעת י\"א שכתב הר\"ן נאמן לומר נשבית ופדיתיה לפוסלה לתרומה במיגו דגרשתיה דאינו פוסלה אלא לכהונה א\"כ קשה הרי בידו לקדשה ולגרשה אלא ודאי דאינו נאמן אלא לפוסלה לכהונה דאיכא מיגו ולמאי דהוה ס\"ד השתא הוה מוקמינן למתניתין דקתני אינו נאמן לפוסלה מן התרומה דליכא מיגו כמ\"ש הרב החי' שם ותו דלפי דבריו א\"כ כיון דס\"ל לרשב\"ם דהוי מיגו לחצי טענה אם כן אמאי כתב דלנכסים שנפלו אחר כך אינו נאמן כיון דליכא מיגו והיכי אמרינן בשמעתין ל\"צ לנכסים שנפלו לאחר מכאן סוף דבר שדבריו אינן אלא מן המתמיהין ומ\"ש הרב פמ\"א דליכא למימר דלנכסים שנפלו לאחר מכאן שכתב רשב\"ם דלאחר מיתה קאמר אשתמיט מיניה מ\"ש המבי\"ט ז\"ל ח\"א סימן פ\"ז שפי' כן בכונת רשב\"ם ז\"ל והכריח כן מכח הסברא דאם אחר שאמר זה בני נפלו לו בירושה או שהרויח ואח\"כ מת פשיטא דבן זה שאמר עליו זה בני ירש חלקו בכל אשר ימצא לו שהרי הוא עומד בדבורו שאמר עליו שהוא בנו והיה יכול ליתנם לו בשעת מיתתו יע\"ש אלא שדבריו תמוהים לכאורה דאם כן לפי דבריו ע\"כ מ\"ש בגמרא ל\"צ לנכסים שנפלו לאחר מכאן היינו לאחר מיתה ואם כן קשה טובא דאי לאחר מיתה הן עוד היום גם כן בטענה שטוען זה בני בכור ג\"כ אינו יורש פי שני' דהוה ליה ראוי ותו דאם כן מאי פריך ולר\"מ כו' וכבר נתקשה בזה מוהרי\"ט ן' יעיש ומוהרימ\"ט ז\"ל בנו תירץ דקרא להיכא שאינו עומד בדבורו וחזר בו וכ\"ת אם חוזר בו הרי נותנן לשאר אחיו ורשאי הוא ליתנם הואיל ולא זכה בה איכא למימר דכשחוזר במתנה לאו כנותנה לשאר אחיו דמי דהא לא יהיב ליה כלום אלא כמי שאומר שלא ירש זה בהם והאומר פ' בני לא ירש עם אחיו לא אמר כלום א\"ד יע\"ש ולא זכיתי להבין דבריו דאי כשחזר בו א\"כ אמאי אצטריך בגמ' לומר ל\"צ לנכסים שנפלו לאחר מכאן הא אפי' לנכסים שיש בידו מצינן לתרוצי שפיר דהא ודאי מאי דפריך בגמרא לא יהא אלא אחר כו' ע\"כ דה\"פ דיהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה דייתיקי ואומר מהיום אם לא אחזור בי עד שעת מיתה דאי במתנה גמורה הא ודאי לא חשיב מיגו דאינו רוצה ליתן לו כך דשמא תשתנה דעתו וכמ\"ש הרב ז\"ל עצמו בסוף התשובה יע\"ש וא\"כ אם איתא לפי דבריו הי\"ל לתרוצי אפילו לנכסים שיש לו עכשיו וחזר בו דאי משום מיגו מהני ליה חזרתו ותו דא\"כ מאי פריך ולר\"מ כו' הא לר\"מ נמי משכחת לה בשחזר בו קודם שבאו לעולם שהרי אפילו לר\"מ דאמר אד\"מ דשלב\"ל קודם שבאו לעולם יכול לחזור בו כדאיתא באיזהו נשך סוף דבר שלא זכיתי להבין דבריו ולדעתי נראה ליישב דברי המבי\"ט ז\"ל דנראה ודאי דמ\"ש הרב דנכסים שנפלו לאחר מכאן דכתב רשב\"ם היינו שבאו אחר מיתת אביו כו' לאו דוקא היכא שנפלו לו נכסים לאחר מיתה אלא כל שלא נודע לאביו עד אחר מיתה וכגון שנפלו לו בירושה במ\"ה ולא נודע לו עד שמת הו\"ל כנפלו לו לאחר מיתה דהתם נמי ודאי אינו נאמן שהרי ליכא טעמא שכתב הרב ז\"ל שעומד בדבורו והיה יכול אז ליתנם במתנה שהרי לא נודע לו כלל שנפלו לו עד שמת דליכא מיגו ובטענה זו שטוען זה בני בכור נוטל פי שנים דהו\"ל מוחזק ומש\"ה לא פריך אלא לר\"מ וזה נראה לע\"ד כונת תוספי הרא\"ש שהביא הרב בני אהרן בתשובה הנזכר שהקשה וז\"ל וא\"ת יהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב ליה כשיבואו לידו כו' וי\"ל דנ\"מ לנכסים שנפלו ולא הספיק ליתנם עד שמת ע\"כ ותמה עליו מוהרי\"ט ן' יעיש ז\"ל וז\"ל ודבריו תמוהים דאם פי' נכסים שנפלו לאחר מיתה הן באותן נכסים שלא הספיק ליתנם עד שמת היינו גוסס ומאי פריך ולר\"מ כו' וכ\"ת דגוסס היינו שנפלו לו נכסים בעודו גוסס ולא היה לו שעת הכושר ליתנם אבל נכסים שנפלו לאחר מכאן היינו שהיה לו שעת הכושר ליתנ' אלא שלא הספיק ליתנם גם זה תימה שהרי הנותן כונתו היתה להורישו לאחר מיתה וכיון שנפלו לו הנכסים בשעה שהי' לו שעת הכושר ליתנם זכה בו מטעם מיגו ואם לא הספיק השעה מחמת טרדה עד שמת מה בכך א\"ד יע\"ש וכפי מ\"ש לק\"מ דמ\"ש הרא\"ש לא הספיק ליתנם עד שמת מיירי בכה\"ג שלא נודע לו שנפלו בירושה עד אחר מיתה דבהא ודאי לא שייך מיגו כנ\"ל והנה הרב פמ\"א ז\"ל הלכה זו העל' בס\"ד דהמתחייב לתת פירות דקל לחבירו ומת המתחייב קודם שבאו לעולם דחייבים היורשים לתת לו וכתב הדבר בלי חולק גם הרב בני יעקב דצ\"א ע\"א נסתפק בזה וכתב עוד דאם יש לו נכסים למתחייב בשעה שנתחייב פשיטא ודאי דחייבים היורשים דכיון דיש לו נכסים הרי נשתעבדו נכסיו כי קמבעיא בשלא היה לו נכסים בשעה שנתחייב יע\"ש ובעניותי לא ידעתי איך אשתמיט מנייהו דברי הרב מקור ברוך ז\"ל שכתבנו לעיל דהא מבואר בהדיא מדבריו דס\"ל שלדעת הרב התרומות שכתב מרן סי' ק\"ז דאין ב\"ח גובה מן הראוי כל שבאו הנכסים אחר מותן אינם חייבים היורשים לתת לו מכח חיוב אביהם ובנפלו לו הנכסים בשעה שהוא גוסס הן חייבים לכ\"ע כיון דמיקרי מוחזק לענין בכור גם מדברי מוהרש\"ח ז\"ל בסי' ס' שכתבנו לעיל שהביא ראיה מסוגיא דידן לדעת רבינו דהמתחייב בדבר שאינו קצוב לא קנה וכתב עוד דאדתסייעיה מרישא תידוק מסיפא מדפריך ולר\"מ כו' וכמו שהקשה הר\"ן ותי' דאי מהא לא איריא דאיכא למימר דלר\"מ דס\"ל אד\"מ דשלב\"ל כ\"ש דס\"ל דאדם מתחייב בדשא\"ק והשתא אם איתא דס\"ל דהמתחייב בדשב\"ל ובאו הנכסים לאחר מיתה חייבים היורשים לתת אכתי לא העלה ארוכה כלל מסוגיא זו לדעת רבינו דאכתי קשה אמאי לא פריך תלמודא דלר\"מ דס\"ל דאד\"מ דשב\"ל מכ\"ש דמתחייב בדשא\"ק א\"כ יכיר ל\"ל יהא נאמן במיגו דמתחייב אלא דכפי זה נראה דס\"ל להרב ז\"ל דבמתחייב בדשלב\"ל ונפלו לו נכסים כשהוא גוסס ג\"כ אינם חייבים היורשים שלא כדעת הרב מקור ברוך דליכא למימר דיכיר אצטריך לנכסים שנפלו לאחר מיתה דעוד היום נמי אין הבכור נוטל פי שנים דהו\"ל ראוי וכמ\"ש רשב\"ם ומעתה זכינו לדין דג' מחלוקת בדבר דלדעת הרב פמ\"א אפי' לנכסים שנפלו לאחר מיתה חייבים היורשים ולדעת הרב מקור ברוך בנפלו לאחר מיתה פטורים ובנפלו כשהוא גוסס חייבים ולדעת מוהרש\"ח ז\"ל אפי' בנפלו כשהוא גוסס נמי פטורים גם מתבאר מדבריהם ז\"ל דאפילו בשיש לו נכסים נמי פטורים שהרי אסוגיא דידן קיימינן דמיירי בשיש לו נכסים ואפי' הכי ס\"ל ז\"ל דכל שנפלו לו נכסים אחר מותו אפי' ששעבד לו נכסיו לא מהני דאל\"כ הא איתיה בתקנתא שישעבד לו נכסיו ושלא כדעת הרב בני יעקב שכתב דבשיש לו נכסים פשיטא ודאי דחייבים כנ\"ל: והרב משפט צדק ח\"א סי' מ\"ה תמה על דברי רשב\"ם הללו דיהא נאמן אפי' לנכסים שנפלו אח\"כ במיגו שהי' יכול להקנות לו בדרך חיוב שיתחייב לו בסך גדול ותי' דיש ליישב בדוחק דהגם שיוכל להקנות לו בדרך חיוב לא מיקרי מיגו משום דאפשר שיהי' לו אח\"כ יותר ממה שיתחייב ונמצא מפסיד השאר א\"ד והנראה לי בכונת דבריו דבסוגיא דידן לא ק\"ל אמאי פריך לרבנן נמי במיגו דמתחייב משום דאיכא למימר דעדיפא מינה קא פריך לר\"מ ומה גם למ\"ש רשב\"ם דרבנן דר\"י היינו ר\"מ וכ\"כ הרב מקור ברוך סי' הנזכר וא\"נ משום דהא דקי\"ל דאדם מתחייב בדשב\"ל היינו משום דילפינן לה ממאי דקי\"ל דאקני משתעבד וכמ\"ש הרב התרומות שער ס\"ב והא מילתא מבעייא ליה לשמואל פ' מי שמת דקנ\"ז וא\"כ אכתי לא ברירא ליה לתלמודא הא דאדם מתחייב בדשב\"ל אך מה שתי' דה\"ט משום דאינו יודע כמה יפלו לו הק' הרב בני יעקב ד\"ץ ע\"ד דאכתי תקשי דהא מצי להתחייב עצמו בכל מה שיפלו לו לתת פי ב' דה\"נ צ\"ל לנכסים שנפלו לאחר מכאן דלא ידע כמה יפלו ואפי\"ה מצי למיתב במתנה אליבא דר\"מ כדפריך בשמעתין יע\"ש ולדעתי י\"ל שדעת רשב\"ם כדעת רבינו וסיעתיה דהמתחייב בדשא\"ק לא קנה ומאי דפריך בגמ' ולר\"מ כו' היינו משום דאליבא דר\"מ דס\"ל אד\"מ דשלב\"ל הה\"נ דס\"ל דאדם מתחייב בדשא\"ק כמ\"ש מוהרש\"ח תו ק\"ל לדברי רשב\"ם שכתב דהאו' זה בני אינו נאמן אלא לנכסים שהיו לו באותה שעה ומשום מיגו דאי בעי הוה יהיב ליה במתנה שהרי קי\"ל דהכותב כל נכסיו לאחרים והניח את יורשיו אין רוח חכמים נוחה הימנו וכתב מוהראנ\"ח ז\"ל חלק ראשון סימן קי\"ח דאיסורא נמי איכא כמ\"ש בירושלמי עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם וא\"כ כל כי האי גונא לא חשיב מיגו שהרי קי\"ל דמיגו במקום שמשים אדם עצמו רשע לא אמרי' כמ\"ש התוס' בפרק האומר דס\"ד והביאו הרב כנה\"ג ז\"ל בכללי מיגו סי' פ\"ב אות נ\"ד ובשלמא למאי דפריך בשמעתין לא יהא אלא אחר כו' לא ק' שהרי כתב הרב כנה\"ג סי' רפ\"ב בהגהת הטור אות ט' דלא אמרו אין רוח חכמים נוחה הימנו אלא דוקא בכותב נכסיו לאחרים והניח יורשיו אבל בנותן נכסיו לאחד מבניו כגון שרבה לאחד ומיעט לאחר אינו בכלל אין רוח חכמים נוחה הימנו יע\"ש וא\"נ דהכא בשמעתין אקרא דיכיר קיימינן ומדאורייתא ליכא איסורא אכן לדברי רשב\"ם ק' ושמא י\"ל דהא דלא אמרינן מיגו במקום שמשי' עצמו רשע היינו דוקא באיסור תורה אבל באיסורא דרבנן לית לן בה וא\"נ י\"ל דמיגו דבידו אלים טפי ואמרינן אפי' היכא שמשים עצמו רשע וכן יש להוכיח מדברי הר\"ן פ' האומר גבי ההיא דנשבית ופדיתיה עיין מ\"ש פי\"ח מה' איסורי ביאה הלכה כ\"ט ועיין בהרב בני אהרן בתשו' סי' א' כנ\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מכירה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c035efc1d3054d58fb5520207c724d91cbeb2f3a
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,110 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Slaves",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות עבדים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>עבד </b>\n<b> עברי כו' נקנה בכסף כו'.</b> כתב הרב מש\"ל מדלא הזכיר חליפין משמע דס\"ל דאינו נקנה בחליפין כו' וכן נראה דאינו קונה את עצמו בחליפין דאם היה קונה את עצמו היה נקנה ג\"כ וכמ\"ש הריטב\"א עלה דההוא דגרסינן והפדה מלמד שמגרעת מפדיונה ויוצאה וכ\"כ התוספות פ\"ק דקדושין ד\"ח אבל הרב מוהרימ\"ט כתב שם דקונה את עצמו בחליפין א\"ד ז\"ל והנה מה שכתב שמדברי הריטב\"א נראה דאם היה קונה היה נקנה דבריו תמוהים שמדברי הריטב\"א מבואר איפכא דס\"ל כדעת מוהרימ\"ט דלא תליא הא בהא לפום המסקנא דהתם שכ\"כ וז\"ל אבל הנכון כמ\"ש ר\"ת שמגרעת וכשם שקונה עצמה בכסף כך נקנית בכסף כו' ואמרינן אשכחן אמה העבריה הואיל ומיקדשא בכסף פי' דטעמא דאמה העבריה נקנית בכסף לא משום שקונה עצמה ממש הוא דא\"כ ודאי ה\"ה לע\"ע אלא ודאי הא ליכא למימר דא\"כ ל\"ל ויצאה והיתה למיגמר קדושי אשה נימא כיון דיוצאת בשטר נקנית בשטר אלא טעמא דידי מפני שהקישה הכתוב לאחרת כו' יע\"ש הרי מבואר דלס\"ד דתלמודא היה ס\"ל דהא בהא תליא דהואיל וקנה את עצמו כך נקנה ג\"כ ומסקנא דתלמודא דלא תליא הא בהא וכמו שהכריח מההיא דויצאה והיתה וכן מבואר ג\"כ ממ\"ש הריטב\"א ז\"ל בדף י\"ו בשטר מנ\"ל וז\"ל איכא דק\"ל אמאי לא מקשינן אחרת לאמה העבריה ונימא מה אמה העבריה נקנית בכסף כדילפינן לעיל מקרא אף אחרת מקנייא והא ל\"ק כלל לפום מאי דכתיבנא לעיל דלא ילפינן כסף באמה מוהפדה אלא מאחרת כו' יע\"ש הרי מבואר דס\"ל דמוהפדה ליכא למילף הואיל וקונה עצמה בכסף משום דלא תליא הא בהא הן אמת דק\"ל לתירוץ הריטב\"א ז\"ל שכתב דהא ל\"ק כלל לפום מ\"ש דלא ילפינן כסף באמה מוהפדה אלא מאחרת שהרי בגמ' לא הוצרכנו לומר דטעמא דאמה העבריה דנקנית בכסף היינו משום הואיל ומקדשא בכסף דהיינו משום דהקישה הכתוב לאחרת אלא מקמי דידעינן ג\"ש דש\"ש אמנם למסקנא דהתם דילפינן ש\"ש ה\"נ באמה נקנית בכסף בלאו טעמא דהקישה הכתוב לאחרת דילפינן שכיר הנאמר בע\"ע הנמכר לישראל מע\"ע הנמכר לגוי ואמה העבריה ילפינן מדהקיש הכתוב עברי לעבריה וכבר התוספות שם הוקשה להו דקרא דוהפדה למאי אצטריך לאשמועינן דנקנית בכסף ת\"ל מג\"ש דש\"ש ותירץ דקרא אצטריך לגרעון כסף אבל להקנות בכסף לא צריך קרא יע\"ש וא\"כ הדרא קושיא לדוכתא למאן דיליף ש\"ש למאי אצטריך קרא דכי יקח לאשמועינן דאשה נקנית בכסף ת\"ל מדהקישה הכתוב לאחרת וצ\"ע תו ק\"ל לדעת הריטב\"א ומוהרימ\"ט ז\"ל דס\"ל דלא תליא הא בהא מהא דאמרינן התם דף ח' מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים ופרכינן האי תבואה וכלים היכי דמי אילימא דלא מקנייה כלל ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף כו' והשתא מאי קושיא אימא דלענין קונה את עצמו ה\"נ דמהני אפילו בשוה כסף ולענין שהוא נקנה בעינן כסף ממש דומיא דחליפין שכתב מוהרימ\"ט דאע\"ג דקונה את עצמו אינו נקנה ורש\"י ז\"ל שם כתב וז\"ל ישיב כו' וכיון דמפריק ביה אקנויי נמי מקני בה דכתיב גאולתו מכסף מקנתו ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שמכרוהו ב\"ד יש לרבו ליתן לו שפחה כנענית כו'.</b> הנה מוהרח\"ש ז\"ל ח\"ג סי' מ\"ד נסתפק בהא דאמרינן רבו מוסר לו שפחה אי היינו דוקא בשפחה שיש לו לרבו אבל שפחה של אחרים אסור או דילמא ל\"ש יע\"ש והוא תימא איך אישתמיטתיה מיני' סוגיא דתלמודא פ\"ו דתמורה דאמרינן התם האומר לחבירו הילך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי ר\"מ אומר אינו אתנן וחכ\"א אתנן ואוקמא שמואל בע\"ע ופריך א\"ה מ\"ט דרבנן שפחה לע\"ע מישרא שרי כו' הרי מבואר דאפי' בשפחה של אחרים מותר וכמו כן יש לתמוה על הרב חד\"ה דפשיטא לי' מלתא דע\"ע אסור בשפחה שאינו של רבו ממ\"ש בפרק השולח דמ\"א ע\"ב על מ\"ש התוס' שם בד\"ה לא תוהו כו' וז\"ל והא דלא כייפינן בחציה שפחה כו' אנא היכא דנהיגי בה מנהג הפקר כו' וכתב הוא וז\"ל ואין להקשות ומאי קושיא דהא אפשר לי' לישא ע\"ע דמותר בכנענית ובבת חורין דכה\"ג הקשו לעיל דהוא ימכור עצמו בע\"ע דא\"כ משום דנהיגי בה מנהג הפקר נמי לא היו כופין את רבו כיון דאפשר לה בע\"ע אלא ע\"כ דאיירי דאין לרבו ע\"ע ודוקא רבו שרי לו למסור לו שפחה כנענית שלו אבל בשפחה כנענית שאינה לרבו של ע\"ע אסור בה אבל לעיל ניחא שימכור צד חורין שלו למי שיש לו שפחה כנענית ויהי' מותר בה א\"ד יע\"ש והוא מן התימה איך פשיטא לי' מילתא הפך סוגיא דתמורה ועיקר קו' נראה דלק\"מ כיון דמעשה דחציה שפחה בימי ר\"י הואי בימי ר\"י ע\"א מי הואי והא אין ע\"ע נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג וכדפרכינן בפרק האומר בימי ר' שמלאי ע\"ע מי הואי ודוקא אמתני' דמי שחציו עבד ק\"ל ז\"ל שפיר משום דבבי' ב' היובל הי' נוהג כמ\"ש התוס' וזה פשוט: ודע שמוהרימ\"ט ז\"ל בחי\"ד דל\"ט נסתפק במכרוהו ב\"ד שלא מסר לו רבו שפחה כנענית אם הוא מותר ולא הכריח יע\"ש ולכאורה הי' נראה להביא ראי' דמותר בשפחה כנענית ממ\"ש רש\"י ז\"ל ס\"פ האומר דס\"ט ד\"ה טיהרת את הזכרים שילכו למקום שאין מכירין ויאמר עבד אני ונושא שפחה ואין מוחין בידו כו' יע\"ש ואי ס\"ל דדוקא בשפחה של רבו הותר איך יכול לומר עבד אני ונושא שפחה הא כל שאין רבו כאן אינו נוש' שפח' אמנם הא ודאי בורכ' איהו כמ\"ש רש\"י ויאמר עבד אני היינו עבד כנעני דמותר בשפחה דעלמא ודע שרש\"י ז\"ל שם בסמוך בד\"ה מאי ניהו כתב וז\"ל ולהכי נקט זיל גנוב וה\"ה נמי דהוה מצי להקשויי מי שרי לאנסובי עצה למגנב אלא מקו' אחרת סלקה דאי הוה מקשי לי' הכי הו\"מ לשנויי אלא דאמר לי' מכור עצמך לע\"ע וראיתי להרב ח\"ה ז\"ל שהקש' שם וז\"ל ק\"ק אכתי איך יהיב לי' עצה זו שהאדון ישחרר לבניו ויעבור עליו באיסור עשה דלעולם בהם תעבודו ומי יימר דמשחררו ויעבור בעשה עכ\"ל ולא ידעתי אמאי ל\"ק לי' קושיא הלזו אמתניתין דקתני יכולים ממזרים ליטהר כו' דהאיך מתקנינן לי' בעצה זו שישחרר ויעבור עשה דלעולם בהם תעבודו ונראה דאמתני' ל\"ק לי' משום דכיון דהאב הוא המשחרר אותם כדי ליטהר זרעו אין כאן משום עשה דלעולם בהם תעבודו אבל הכא גבי אדון ק\"ל שפיר ואכתי לא ידעתי מי הגיד לו דהא דר' שמלאי מיירי כשהאדון מוסר לו שפחה כנענית ולא נימא דרבי שמלאי יהיב לי' עצה שימכור עצמו בע\"ע ויקח שפחה משלו והנרא' דס\"ל דלא הותר אלא שרבו מוסר לו שפחה כנענית אבל משלו אינו רשאי וכהצד הא' שכ' הרב מוהרימ\"ט ז\"ל ואף לפי צד זה נראה דל\"ק דאכתי איתיה בתקנתא שיקנה אותם העבד משל רבו וישחרר אחר כך ודוק: כתב מרן הכ\"מ וז\"ל ובמכילתא אם אדוניו יתן לו אשה רשות וז\"ש רבינו יש לרבו כלו' הרשות בידו הנה הרא\"ם ז\"ל הק' לרש\"י ז\"ל שכ' בפי' החומש שהרשות ביד רבו למסור לו ש\"כ דמנ\"ל שהוא רשות דילמא חובה הוא ומ\"ש במכילתא שהוא רשות הוא אליבא דר\"י דסבירא לי' דקרא דאם בגפו יבא אתא ללמד שהוא רשות אבל רש\"י ז\"ל דס\"ל דקרא דאם בגפו אתא ללמד דאם יחידי נכנס יחידי יצא וכראב\"י ליכא הוכחה מהאי קרא לא לרשות ולא לחובה וקושיא זו שייכא לרבינו שפסק כראב\"י ופסק שהרשות ביד רבו והרב צדה לדרך הקשה לדברי הרא\"ם ז\"ל הלזו דאם איתיה שהוא חובה כדי לקיים מצות עשה דוהתנחלתם היכי אמרינן בפ\"ק דקי' דכ\"א שהיתר ש\"כ לישראל הוא חידוש שחידשה תורה ואי כדברי הרא\"ם מאי חידושיה הלא בכל התורה כולה אמרינן אתי עשה ודחי ל\"ת ה\"נ נימא דאתי עשה דוהתנחלתם ודחי לאו דלא יהיה קדש והרב מש\"ל ז\"ל תמה עליו דע\"כ ל\"ק הרא\"ם שהוא חובה אלא לאחר שחידשה תורה להתיר ש\"כ לעבד אבל אם לא היה הכתוב מתיר מהיכא תיתי שכדי שיקיים האדון מ\"ע דוהתנחלתם שיעבור העבד על לאו דלא יהיה קדש אטו אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך א\"ד ואנכי הרואה תמהני עליו שהרי כתבו התוספות פ\"ק דשבת דף ד' ד\"ה וכי דע\"כ לא אמרינן אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך אלא דוקא היכא דפשע כי ההיא דהדביק פת בתנור אבל היכא דליכא פשיעה אומרים לאדם חטא והביאו ראיה מדאמרינן בריש תמיד נשחט דאתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה הרי שהכהנים קא עברי עשה דהשלמה כדי שיקיים מחוסר כפורים עשה דפסח ה\"נ דכוותא כיון דליכא פשיעה ועיקר קושית הרב צידה לדרך נראה דקושיא מעיקרא ליתא דע\"כ לא אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה אלא היכא דבעידנא דקא מעקר הלאו מקיים העשה משא\"כ הכא דמשעת בעילה קא עבר הלאו דלא יהיה קדש ועשה דוהתנחלתם לא מקיים עד שיבא הולדות לאויר העולם ועיין בתוספות פ\"ק דבתרא דף י\"ג ד\"ה כופין ובפ' השולח ד\"מ שהקשה שם מעין קושית הרב ז\"ל דליתי עשה דפרו ורבו וידחה ל\"ת דלא יהיה קדש ותירץ שם משם ר\"י חדא דבעידנא דקא מעקר לאו לא מקיים עשה דמשעת העראה קא עקר הלאו ועשה דפרו ורבו לא מקיים עד גמר ביאה ועוד דהיא אסורה לו דלגבי דידיה ליכא עשה כו' יע\"ש ומה שקשה לכאורה על דבריהם מההיא דפ' תמיד נשחט דקעברי כהנים אעשה דהשלמה אע\"ג דבדידהו ליכא עשה דפסח עיין ישוב לזה בס' זרע אברהם ח\"א דק\"ס ע\"ג ודו\"ק : עוד כתב הרב מש\"ל ז\"ל וז\"ל ולעיקר קו' הרא\"ם ז\"ל נראה לתרץ בהקדים מה שיש להקשות לרבי ישמעאל למאי אצטריך קרא דאם בגפו ללמד דקרא דאם אדוניו שהוא רשות הא כל אם שבתורה הוא רשות אם לא דגלי קרא במקום אחר שהוא חובה וכדאמר ר\"י גופיה סוף ס' יתרו אם תקריב מנחת בכורים חובה אתה אומר חובה או אינו אלא רשות ת\"ל תקריב הרי דאי לאו קרא דתקריב משמעותיה הוא רשות ונראה דודאי משמעותיה דאם הוא רשות היכא דאין הסברא שהוא חובה כההיא דבכורים דמהיכא תיתי דנחייב להקריב מנחת בכורים אבל אם אדוניו יתן לו אשה אדרבא הסברא מוכחת שהיה חובה משום דכבר נצטוינו לעולם בהם תעבודו והו\"א שיהיה חובה למסור לו שפחה כנענית כדי לקיים עשה דלעולם בהם תעבודו להכי אצטריך קרא דאם בגפו ללמד שאינו חובה וראב\"י ס\"ל דללמד שהוא רשות לא אצטריך קרא משום דמצוה זו היא כמו מצות שלוח הקן שאינו מחוייב לרדוף אחריה אלא אם יזדמן לו יתחייב בה ה\"נ דכוותיה אף שנצטוינו לעולם בהם תעבודו מנ\"ל שנהיה מחוייבים לרדוף אחריה את\"ד יע\"ש: ואחר המחילה דבריו תמוהים ואשתמיטתיה מיניה סוגיא דפ\"ק דסוטה דבפ' השולח דף מ\"ב דאמרינן התם בהדיא דר' ישמעאל ס\"ל דלעולם בהם תעבודו הוא רשות ולא חובה ור\"ע ס\"ל דלעולם בהם תעבודו חובה וכיון שכן איך הפה יכולה לדבר דטעמא דר' ישמעאל דאצטריך קרא דאם בגפו ללמד שהוא רשות הוא משום דהסברא מוכחת שהוא חובה משום מצות עשה דלעולם בהם תעבודו הרי לר' ישמעאל אפי' במזומנת אצלו הוא רשות כ\"ש שאינו מחוייב לעשות טצדקי ובהכי היה מקום ליישב דברי רבינו ז\"ל דפסק כראב\"י וס\"ל דהרשות ביד רבו משום דכיון דקי\"ל כר\"ע דקרא דלעולם בהם תעבודו אצטריך לומר שהוא חובה ע\"כ קרא דאם אדוניו יתן לו אשה רשות הוא דאם איתא שהוא חובה לעשות טצדקי כדי לקיים עשה דוהתנחלתם א\"כ קרא דלעולם בהם תעבודו לר\"ע למאי אצטריך ללמד שהוא חובה מקרא דאם אדוניו יתן לו אשה נפקא מק\"ו שאם הוא מחוייב לעשות טצדקי כ\"ש במזומנים אצלו ומה מאד מתקו לחכי דברי המכילתא דאחר שהביא דברי רבי ישמעאל קאמר רע\"א אם בגפו יבא כו' לומר שאינו יוצא בראשי אברים כו' דהיינו משום דר\"ע לטעמיה דדריש לעולם בהם תעבודו ללמד שהוא חובה ומש\"ה נייד מדרשת ר' ישמעאל דלר\"ע ללמוד שהוא רשות לא אצטריך קרא דמקרא דלעולם בהם תעבודו נפקא וכדבר האמור ומ\"מ אכתי יגדל התימא על ר\"י דכיון דס\"ל דלעולם בהם תעבודו הוא רשות מהיכא תיתי לן לומר דאם אדוניו יתן לו אשה חובה אדאצטריך קרא דאם בגפו ללמד שהוא רשות כיון דכל אם שבתורה הוא רשות ומכ\"ש הכא דהסברא ג\"כ מסייעתו ולכן נראה לי דטעמא דר\"י דהוה אמינא שהוא חובה לאו משום קרא דוהתנחלתם כמ\"ש הרב אלא ה\"ט דהו\"א שהוא חובה כל שאין לעבד אשה ובנים שהתורה חייבתו על האדון למסור לו שפחה כנענית כדי שלא יהי' יושב ובטל והתורה אמרה לא תוהו בראה לשבת יצרה והתירתו תורה בשפחה כנענית מפני תקנת רבו שיהיו הולדות שלו להכי אצטריך קרא דאם בגפו ללמד שאם נכנס יחידי יצא יחידי ואינו חייב למסור לו ש\"כ ור' ישמעאל אפי' בשאין לו אשה ובנים יכול הרב למסור לו ש\"כ אלא שאינו חובה וראב\"י כיון דדריש לי' לומר שאין רבו רשאי למסור לו ש\"כ ממילא שמעינן דאם אדוניו הוא רשות דאם הי' חובה ומשום שלא יהא יושב ובטל א\"כ אדרבא איפכא מסתברא דהיכא שאין לו אשה ובנים מוסר לו רבו שפחה והיכא דיש לו אינו מוסר לו רבו שפחה ואם כן מדגלי קרא דהיכא דאין לו אינו יכול למסור ע\"כ דאם אדוניו הוא רשות וכיון דרבינו ז\"ל פסק כראב\"י משו\"ה פסק שהוא רשות כנ\"ל:",
+                "<b>והמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית כשאר כל ישראל</b> נרא' ודאי דממזר שמכר את עצמו מותר בשפחה כנענית שהרי בהיותו ב\"ח הי' מותר בשפחה ובשביל שמכר את עצמו לא ניתוסף בו קדושה וזהו שהאריך רבינו בלשונו וכתב אסור בשפחה כשאר כל ישראל לאשמועי' שדין מוכר את עצמו כשאר כל ישראל ב\"ח ומי שמותר בשפחה בהיותו ב\"ח פשיטא ודאי דמותר בהיותו עבד וזה דבר פשוט אך מספ\"ל לדעת רבינו ז\"ל אם רבו כופהו לזה כדי שיוליד ממנה עבדים מי נימא דמוכר את עצמו דמיעטיה קרא דאין רבו מוסר לו ש\"כ משום אי' שפחה דרביע עילויה הוא דדוקא במכרהו ב\"ד התירתו תורה והילכך בממזר שמכר את עצמו כיון דלא רביע עילויה איסורא יש כח ביד רבו לכופו או דלמא מוכר את עצמו גזירת הכתוב הוא דאין רבו מוסר לו ואפי' במקום שהוא מותר בשפחה והנה לדעת הריטב\"א ז\"ל שכתב בחי' דמוכר עצמו דמיעטי' קרא ה\"ד לענין כפייה אבל אה\"נ דמותרת לו אין כאן מקום ספק כלל וכמובן: אך לדעת רבינו ז\"ל יש להסתפק גם לדעת מוהרשד\"ם ז\"ל שכתב בדעת רבינו דס\"ל דאיסור השפחה מדרבנן נראה דאין כאן מקום להסתפק שלדעתו ז\"ל עכ\"ל לדעת רבינו דכי מיעטיה קרא היינו מדין כפייה וכמו שהאריך בזה הרב מש\"ל ז\"ל עכ\"ל אך לדעת החולקים על מהרשד\"ם ז\"ל יש מקום להסתפק והריטב\"א ז\"ל הביא ראי' לסברתו ז\"ל מדאצטריך בגמ' לת\"ק דר\"א למעוטי מוכר את עצמו אינו נרצע מקרא דאזנו ואם אי' דמוכר עצמו אסור בשפחה ל\"ל קרא למעוטי מרציעה ת\"ל דכל שאין לו אשה ובנים אינו נרצע והיא היא קו' התוס' שם ד\"ה ולא אזנו והנרא' מדבריהם דס\"ל שלא כדעת הריטב\"א מדהוצרכו לתרץ באנפא אחרינא ואולם תמהני על דבריהם ז\"ל אמאי לא תי' דקרא דאזנו אצטריך למעט ממזר שמכר את עצמו דמשום דבעינן אהבתי את אשתי וליכא כיון דמותר בשפחה ולהכי איצטריך מיעוטא דאזנו וצל\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מה </b>\n<b> בין מוכר עצמו כו' ומוכר עצמו אין מעניקין לו כו'. </b> שם דף ט\"ו מאי טעמא דתנא קמא אמר קרא הענק תעניק לו ולא למוכר עצמו ואידך לו ולא לב\"ח מדס\"ל בעלמא כר\"נ אתא לו אפקי' ואידך בעלמא נמי לא ס\"ל כר\"נ ויש מן התימ' על רבינו ז\"ל דכאן פסק כת\"ק דר\"א ובפ\"ב מה' מלוה פסק כר\"נ והרב ל\"מ ז\"ל כתב ליישב דברי רבינו ז\"ל שהוא מפרש כפירוש הרב נתנאל שכתבו התוס' דת\"ק נמי מודה גבי הלואה דק\"ל כר\"נ ובשכירות דוקא הוא דפליגי ורבינו לא כ\"כ אלא גבי הלואה אבל לענין שכירות ודאי דלית לי' כר\"נ ואע\"פ שסתם רבינו ולא חילק בין שכירות להלואה סמך עצמו אמ\"ש בפרקין דהענק' ע\"ע לעצמו ואין ב\"ח גובה הימנו דמשם נלמד לשכירות א\"ד יע\"ש וכ\"כ הרב גד\"ת דש\"א ע\"א והנה מלבד שדרך זה לא יתכן לדעת ה\"ה שכתב בה' מלוה דזהו מחלוקת דברייתא בין ת\"ק לר\"א עוד איכא לאקשויי עלה דאיך אפשר לומר שרבינו לא חילק בין שכירות להלואה משום שסמך עצמו אמ\"ש דהענקת ע\"ע לעצמו ואין ב\"ח גובה הימנו שהרי משמע מדברי רבינו דס\"ל דאפי' לאחר שבא הענק' ליד העבד אין ב\"ח גובה הימנו וכמו שדקדק מוהרימ\"ט מדבריו וכמו שכן נראה בהדיא ממ\"ש בפי\"המ ואלו בשכירות פשיטא ודאי דלאחר שבא לידו ב\"ח גוב' הימנו וא\"כ איך אפשר לומר דסמך למ\"ש בדין הענקה ודוק: והרב גד\"ת הק' לפי' הרב נתנאל שהרי מקמי הכא הוה בעי בגמ' לומר לרבנן דלא מבעי לי' לו ולא ליורשיו וקא מתמיה יורשיו אמאי לא שכיר קרייה רחמנ' ומש\"ה נייד מאוקמתא הלזו וא\"כ אי לענין ב\"ח יש לחלק בין הענק' לשכירות תיקשי נמי ב\"ח אמאי לא שכיר קרייה רחמנא את\"ק יע\"ש ועיין בהרב החידושין שתי' קו' הלזו וז\"ל וי\"ל כיון דפעולתו ליורשיו בשכיר הא אקיים ביה דינא דשכיר בחדא מילתא א\"נ כי קרייה רחמנא שכיר לאו לגריעותא קריה שכיר ע\"ש: והרב מש\"ל יחס סברא הלזו דהר' נתנאל ואיכא מ\"ד שכתב בעה\"ג לדעת המרדכי שכתב ר\"פ י\"ן דשכר פעולה שמעולם לא בא לידו ולא גבה נראה דהוי ראוי כו' והק' הוא דכיון דהוא פסק דמלוה לא חשיב ראוי למה שכר פעולה חשיב ראוי ותי' דס\"ל למרדכי כדעת דאיכא מ\"ד והר' נתנאל דבשכירות לא ק\"ל הא דר\"נ ומש\"ה חשיב ראוי כיון דלא שייך דר\"ן א\"ד יע\"ש ויש לי לדקדק עליו שהרי מור\"ם ז\"ל בא\"ה סי' ק' ס\"ג פסק להא דהמרדכי ז\"ל דשכר פעולה מקרי ראוי ומלוה לא חשיב ראוי וא\"כ עכ\"ל דס\"ל דבשכירות לא שייך דר\"נ ובח\"מ סי' פ\"ו פסק מרן דבשכירות קי\"ל כר\"נ ולא הגיה עליו מור\"ם וצ\"ע ועיין בהרב בית שמואל סי' הנזכר ודוק. והרב ש\"ך ז\"ל ח\"מ סי' פ\"ו כתב דרך אחרת ליישב דברי רבינו ז\"ל שהוא מס' מעין הר' נתנאל דמ\"ש ואידך בעלמא נמי לא ס\"ל כר\"נ ר\"ל ובכל מילי דצדק' כגון מעשר עני ושאר צדקה נמי לא ס\"ל כר\"נ דהדבר ידוע דהענקה מדין צדקה הוא והילכך לא אצטריך לו למעט ב\"ח דבעלמא ושאר צדקה לא ס\"ל כר\"ן כדאיתא בתוס' ופסקו רבינו פ\"ו מה' מתנות עניים וכ\"כ המרדכי ז\"ל פ\"ק דב\"ב א\"ד והרב מש\"ל תמה עליו שהרי כתב ה\"ה זה מחלוקת ת\"ק ור\"א ולפי דבריו לא פליגי בדינא דרבינו ת\"ק ור\"א יע\"ש וזו ודאי אינו מן התימא שהש\"ך לא כ\"כ ליישב דברי ה\"ה אלא שבירר דרך לעצמו ליישב דברי רבי' כמו שיראה המעיין. אך מה שיש לי מן התימא דאיך אפשר לומר דמ\"ש בעלמא לא ס\"ל כר\"ן היינו לענין צדקה דאם איתא מאי אירייא משום דר\"ן הרי בצדקה אפי' אחר שבא לידו אינו גובה ב\"ח ממנו ולא שייך בהא דר\"ן כלל וצ\"ע ולי נראה ליישב דברי רבינו ז\"ל בדרך אחרת כלפי מה שראיתי להרב החידושין הנדפסין מחדש שהקש' וז\"ל וא\"ת כאשר יברכך ה' אלהיך תתן לו רבנן מאי דרשי ביה דתרוייהו צריכי לרבנן למעוטי מוכר עצמו דלא יהבינן לי' לא חמש סלעים דקציב לו אף שלא נתברך הבית בגללו ולא לפום ברכת הבית וכן לר\"א צריכי לאשמועינן דאין מוציאין מזה ונותנין לזה לא חמש סלעים ולא לפום ברכת הבית ממורי נר\"ו א\"ד ז\"ל וא\"כ איכא למימר דס\"ל לרבי' דלפום סוגיא דפ' השולח ודפ' כ\"ש דס\"ל לרבא ור\"ן דמוציאין מזה ונותנין לזה עכ\"ל דס\"ל דת\"ק נמי ס\"ל כר\"ן ובהא פליגי דלת\"ק ס\"ל דחד לו אצטריך למעוטי מוכר ואידך למעט ור\"א ס\"ל דתרוייהו למעט ב\"ח וחד למעט חמש סלעים ואידך לנתברך הבית וצריכים ות\"ק ס\"ל דכיון דמעטיה קרא תרוייהו ממעטינן הענקה דחמש סלעים ונתברך הבית בגללו כנ\"ל נכון ומה שתי' הרב מש\"ל ז\"ל דרבינו ס\"ל דהא דאצטריכו בגמ' לומר דטעמא דת\"ק לית לי' כר\"ן היינו מקמי דידעינן טעמא דת\"ק דס\"ל דמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית אבל לפי האמת דרשינן אם אדוניו יתן לו למעט מוכר עצמו דע\"ע מכי משנה שכר שכיר נפקא ותו לא אצטריך לן לו דהענקה למעט מוכר עצמו משום דקרא דכי משנה שכר שכיר הוא טעם להענקה וכמו שפרש\"י ז\"ל משום דעובד ביום ובלילה וכיון דמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית ממילא משמע דאינו חייב להעניק את\"ד יע\"ש נראה שאין תי' זה עולה לדעת מוהרשד\"ם ז\"ל חי\"ד סי' ק\"ץ שהביא הרב ז\"ל לעיל דין ג' שדעת רבינו דאסור השפחה מד\"ס וכן כתב הרדב\"ז ז\"ל ח\"א סי' קפ\"ח שזה דעת רבינו וא\"כ עכ\"ל דכי ממעטי' מוכר עצמו דאין רבו מוסר לו שפחה כנענית מקרא דאם אדוניו יתן לו אשה היינו לומר שאין רבו כופהו אבל מדעתי' ה\"נ דשרי מדאורייתא דלא עדיפא משאר ישראל וכמ\"ש הרב ז\"ל שם וכיון שכן אכתי אצטריך קרא לו דהענקה למעט מוכר עצמו היכא דמסר לו רבו מדעתו ש\"כ דאיכא טעמא דכי משנה ש\"ש והדק\"ל ודוק. עוד ראיתי להרב מש\"ל ז\"ל שהקש' בדין י\"ג וז\"ל וא\"ת אכתי ק' ל\"ל לו דהענקה למעט מוכר עצמו הא מדאצטריך לרבות הענקה באמה ע\"כ דהענקה לא שייך אלא במכרוהו ב\"ד ומש\"ה אצטריך קרא ללמד דמכירת האב הוה כמכרוהו ב\"ד דאי אמרת דהענקה שייך אף במוכר עצמו תיקשי מהיכא תיתי שנמעט האמה מדין מוכר עצמו דאיצטריכ' קרא לרבות א\"ד יע\"ש מה שתי' ולי נראה דלק\"מ דאי לא כתיב ואף לאמתך הו\"א כיון דטעמא דהענקה משום דעובד ביום ובלילה א\"כ באמה העבריה שאינו יכול למוסרה לעבדו אינו חייב בהענקה וממילא הוה ממעטינן מוכר עצמו מהענקה מה\"ט והשתא דכתיב ואף לאמתך וגלי לן קרא דאפי' בדליכא טעמא דכי משנה ש\"ש חייב בהענקה הוה ילפינן מוכר עצמו דחייב בהענקה מאמה העבריה להכי אצטריך קרא למעוטיה כנ\"ל פשוט:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הענקת </b>\n<b> ע\"ע לעצמו ואין ב\"ח גובה הימנו.</b> הנה מוהרימ\"ט ז\"ל דקדק מדברי רבינו דס\"ל דאפילו אחר שבא לידו של עבד ההענקה אין ב\"ח גובה הימנו וכן נראה בהדיא מדבריו שכתב בס' החי' שם יע\"ש ושלא כדעת ז\"ל שכתב בד\"ה לו ולא לב\"ח אין האדון מחויב להגבות הענקה לב\"ח אשר מבואר מדבריו דכל שבא ליד העבד יבא ב\"ח ויגבהו וכן נרא' שהוא דעת האיכא מ\"ד שכתב בעה\"ת שער כ\"א ח\"א דכתב שכירות והענקה אין נכנס לוה שני תחת שעבוד לוה ראשון מדר\"ן יע\"ש ואלו הי' דעתו ז\"ל דבהענקה אפילו בא ליד העבד אין בעל חוב גובה הימנו היכי יליף שכירות מהענקה הא הענקה גזירת הכתוב הוא שהרי אפילו בא ליד העבד אין ב\"ח גובה הימנו ואלו בשכירות פשיטא ודאי דאחר שבא לידו ב\"ח גובה הימנו וראיתי להרב מש\"ל ז\"ל שתמה על דברי רבינו דבגמרא אמרינן דר\"א דדריש לו ולא לב\"ח מדס\"ל בעלמא כר\"ן ות\"ק דלא דריש הוא משום דבעלמא נמי לא ס\"ל כר\"ן ואם איתא אפילו נימא דר\"א לא ס\"ל בעלמא כר\"ן אכתי אצטריך לו למעוטי אפילו אחר שבא ליד העבד הענקה והאריך בקו' הלזו וסוף דבריו תי' דס\"ל לרבינו דכיון דנקט קרא דינא כר\"ן בהענקה ש\"מ אין שעבוד הב\"ח חל על אלו המעות משום דרחמנא זכי לי' לדידי' וא\"כ אפילו אחר שבאו לידו של עבד אין ב\"ח גובה הימנו ור' טביומי דס\"ל כת\"ק יליף ג\"ש דש\"ש ור\"ן נמי משום דלא הוה ידע טעמא דת\"ק דמיעט שפחה ממוכר עצמו הוכרח לומר דטעמא דת\"ק דלא מיעט לו ולא לב\"ח משום דבעלמא נמי לא ס\"ל כר\"ן ולומר דאצטריך למעט לאחר שבא ליד העבד לא ס\"ל האי דינא לת\"ק אבל לדידן דקי\"ל דטעמא דת\"ק משום דלא יליף ש\"ש ואייתר לן לו למעט ב\"ח כי היכי דמיעט קרא כשהם ביד האדון ה\"נ נמעט אף לאחר שבא ליד העבד את\"ד ואחד הרואה יראה כמה מהדוחק בישוב זה דכיון דרב טביומי ס\"ל דאין סברא כלל לומר דקרא מיעט אפי' אחר שבא ליד העבד כדקאמר ואידך בעלמא נמי לא ס\"ל כר\"ן וכן נמי מדהוצרך רב טביומי לומר דר\"א דריש לו ולא לב\"ח מדס\"ל כר\"ן ול\"ק דר\"א ס\"ל דכי מיעט רחמנא אפילו בא ליד העבד ואתיא דר\"א ככ\"ע ות\"ק ס\"ל דלאחר שבא ליד העבד אין סברא למעט משמע דדחיקא לי' מילתא לרב טביומי ליחס סברא זו אפילו להא דלית הלכתא כותיה א\"כ מאין הרגלים לנו לומר דלדידן דטעמא דת\"ק משום דלא יליף ש\"ש כי מיעטי' קרא לגמרי ממעט הא ודאי אין הדעת סובלתו ולדידי חזי לי ליישב דעת רבינו ז\"ל דלרבינו ז\"ל קשיתיה קושית הרב החידושין שכתבנו לעיל בדין ג' דקרא דכאשר ברכך תתן לו ולר\"ג מאי דריש ביה ור\"א נמי מאי דריש בי' ומכח זה הוצרך לומר דלר\"א תרוייהו צריכי למעט לו ולא לב\"ח חד לאשמועינן דאין האדון חייב להגבות הענקה לבע\"ח ולאפוקי מדר\"ן וחד לאשמועי' דאפילו אחר שבא ליד העבד אין ב\"ח גובה הימנו דאי כתיב חד לו גרידא הוה מוקמי' לי' לדר\"ן דוקא דתפס' מועט תפסתא ולר\"ג אצטריך חד לו למעט מוכר עצמו ואידך למעט ב\"ח אפילו אחר שבא ליד העבד דכיון דבעלמא לא ס\"ל כר\"ן ע\"כ כי מיעטיה קרא אפילו אחר שבא ליד העבד דאלו לדר\"ן בעלמא נמי דינא הכי והיינו דהוצרכו בגמרא לומר דר\"א ע\"כ ס\"ל כר\"ן ות\"ק ע\"כ לא ס\"ל כותיה דאי ס\"ל כר\"ן הא אצטריכו תרוייהו כדכתיבנא כנ\"ל הנכון ליישב דברי רבינו ז\"ל ע\"פ דרכו של הריטב\"א ז\"ל והרב מש\"ל ז\"ל ולדרך שכתבנו לעיל ליישב דעת רבינו לא יתכן תי' זה כמובן ודוק :"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> אם נתן אחד לעבד מעות על מנת שתצא בהם לחירות כו' יצא העבד לחירות כו'.</b> כתב הרב בעל ט\"ז יורה דעה סימן רס\"ז סעיף קטן י' וז\"ל ונ\"ל אע\"ג דבסי' רכ\"ב אמרינן דאם נתן לה ע\"מ שאין לבעליך רשות בו לא מהני ואפי\"ה מהני אם אומר מה שאתה נותן לפיך ולהרמב\"ם ז\"ל מהני אפי' אומר מה שתרצי עשי מ\"מ הכא לא מהני אלא דוקא ע\"מ שתצא לחירות דשאני עבד דאין לו יד כלל בלא האדון לא בקרקע ולא בפירות כו' אבל גבי אשה ודאי יש לה יד ג\"כ דהנותן מתנה לאשה קנתה הגוף רק שהבעל אוכל פירות וע\"כ מהני אם אמר מה שאת נותנת לפיך כו' ע\"כ לא מהני בעבד כל זה אלא דוקא באומר שיצא לחירות כו' ואף ר\"ח שאינו מחלק שם ומביא ראיה מאשה לעבד היינו לכל אחד כלשונו כו' אבל לא שיועילו לשונות שאמרו גבי אשה בעבד ג\"כ זה לא עלה על דעת שום פוסק אלא שבדרישה כו' ולא דק בזה את\"ד והרואה יראה שדבריו מן המתמיהין ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה לשון רבינו פי\"ג מהלכות זכיה דין י\"ד שכתב בהדיא כדברי הפרישה וז\"ל וכן אם אמר לעבד שתאכל בהן ותשתי בהן כו' או ע\"מ שתצא בהם כל מה שתרצי בלא רשות אדון שלך לא קנה האדון כו' גם להפרישה ז\"ל נראה דאשתמיט מיניה לשון רבינו ז\"ל מדלא הזכירו על דל שפתיו וכן מבואר ג\"כ מדברי התוס' פ\"ק דקדושין דכ\"ד ד\"ה ור\"א שכתבו וז\"ל ועוד מייתי ראיה מההיא דפסחים כו' ומשני כגון דמקני לי' ע\"מ שאין לרבו רשות בו והיינו כר\"ש דלר\"א הוה צריך לאוקמא שאמר לו ע\"מ שתצא בו ידי פסח יע\"ש הרי מבואר דבע\"מ שתצא בו ידי פסח מהני וה\"ה ע\"מ שתאכל ותשתי וזה פשוט. ודע שמדברי רבינו ז\"ל לא פורש אם הרב נותן מתנה לעבד אי קני העבד דומיא דאשה דאמרינן הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות או לא אך מדברי התוס' והרא\"ש והריטב\"א שם מבואר דבעבד לא קנה גם הריטב\"א שם בחדושיו כתב וז\"ל ויש מרבותינו שהיו סוברים לומר דכי היכי דקי\"ל דהנותן מתנה לאשתו קנתה כך הנותן מתנה לעבדו קנה גוף ופירות והא ודאי בורכא היא כו' וגבי עירוב אמרי' אבל לא ע\"י עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו דאלמא אפי' לזכות לאחרים מיד רבו אין לו יד כו' יע\"ש אלא שמה שהביא ראיה מההיא דעירוב הן דברים תמוהים בעיני דנראה דס\"ל דזכיה לאחרים מיד רבו עדיפא מזכיה לעצמו וכיון שאינו זוכה לאחרים מיד רבו כ\"ש שאינו זוכה לעצמו וזה ודאי ליתא שהרי אסיקנא בנדרים דפ\"ח דע\"י אשתו אינו זוכה אלא כשיש לה חצר באותו מבוי ומטעם דמיגו דזכיה לנפשיה זכיה לאחרינא אבל בדלית לה חצר אינו זוכה על ידה אע\"ג דלעצמה זוכה אשר מבואר שזכיה לאחרים גריעה מזכיה לעצמה וכן מבואר שם בהר\"ן יע\"ש וצ\"ע: עוד כתב הריטב\"א שם וז\"ל מיהו צריך תלמוד הרב שנתן מתנה לעבדו וזכה לו על ידי אחר אם זיכה בה לגמרי דומיא דאשה או דילמא אין קנין לעבד בלא רבו אפי' במתנה שזכו לו אחרים מיד רבו ומסתברא לי דבהא נמי אין קנין לעבד כו' יע\"ש ומדברי המרדכי שכתב שם וז\"ל משם הרב אלחנן ואם הבעל נתן מתנה לאשתו קנתה כדאמרינן פרק ח\"ה ואומר הרב אלחנן דההיא יש לדחות דמזכה לה ע\"י אחר דכה\"ג מהני אפי' בעבד יע\"ש מבואר שחולק על הריטב\"א וס\"ל דהרב שזיכה לעבדו ע\"י אחר מהני ועיין בתוס' פרק אלמנה לכ\"ג דס\"ו ד\"ה ועבדים מקנו עבדים שכתבו וז\"ל אפי' לר\"ע דאמר אין קנין לעבד בלא רבו אפי' על מנת שתצא לחירות בהם משכחת לה במפקיר עבדו שאוכל בתרומה כו' יע\"ש ומדלא כתבו בפשיטות דמשכחת לה בשיזכה לו הרב על ידי אחר ש\"מ דס\"ל כדעת הריטב\"א וכן יש להוכיח גם כן מדבריהם דהא דאמרינן מה שקנה עבד קנה רבו לאו דוקא בנכסים שקנה בעודו עבד אלא אפי' בנכסים שהיו לו מקודם שמכר את עצמו בעבד אמרינן דקנה רבו מדלא תי' דמשכחת לה עבדים שקנו עבדים מנכסים שהיו לו מקודם ועיין במוהראד\"ב סי' רנ\"א ודוק ובנותן מתנה לאשתו מבואר מדברי רבינו פ\"ג מה' זכיה דאין בהן לבעל אלא פירות וכ\"כ התוס' והר\"ן והריטב\"א פ\"ק דקידושין אלא שכתבו שמדברי רש\"י פרק בן סורר ומורה נראה דס\"ל דמתנתה כמציאתה לגמרי והמרדכי שם כתב וז\"ל ור\"י מקורביל היה מסופק בדבר אם יתנו מתנה לאשה שמא יזכה הבעל בין בגוף בין בפירות כו' יע\"ש:<br><b> ראיתי </b> להרב דברי אמת בחלק קונטריסין ד\"פ שתמה על גדולי ישראל איך אשתמיט מנייהו הא דאמרינן ס\"פ מי שהיה נשוי מי שאמר לאשה נשואה נכסי לך ואחריך לפ' ומכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ואחריך מוציא מיד הבעל כו' הרי מבואר דהנותן מתנה לאשה ל\"ק הבעל אלא הפירות כדין נ\"מ ומשום הכי אמרו דאם מכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ואחריך מוציא מיד הבעל דאם נאמר דקנה הבעל גוף הפירות א\"כ אין במכירתה כלום והבעל מוציאו אף קודם שתמות כי מה כחה למכור נכסי הבעל ואפי' נצ\"ב אין במכירתה כלום כ\"ש בנכסים של בעל והיכי אמרו דהדר אחריך ומוציא מיד הבעל יע\"ש שהניחה בצ\"ע ובאמת שהדבר מתמיהא ולפי חומר הנושא מקום יש בראש לומר דההיא דאביי לדעת הני רבוותא מיתפרשא בשנתנו לה נכסים על מנת שאין לבעלה רשות בו ואביי לא חש לפרש דמסתמא כדינו מתפרשא אפי' באומר ע\"מ שאין לבעליך רשות בו הבעל יורש אותם כמבואר מדברי רשב\"ם והרא\"ש פ' חזקת ועיין בהרב נת\"מ דק\"א ע\"א וס\"ל להני רבוותא דהלכה כשמואל דע\"מ שאין לבעליך רשות גרידא מהני וכדעת ר\"ע ור\"ש הנגיד ואפי' לפוסקים כרב דלא מהני אלא באומר מה שאת נותנת לתוך פיך יש מהראשונים דס\"ל דהבעל יורש אותה וכבר הארכתי בזה במ\"א ומשום הכי קאמר אביי דלכי מתה הבעל מוציא מיד הלקוחות כנ\"ל ובזה שאמרו דאם אמר ע\"מ שאין לרבך רשות בו קנה האדון וכן באשה קנה הבעל ראיתי להריטב\"א בחידושיו כתב שם וז\"ל תימא היאך אפשר לומר שאם התנה עליו שלא יקנה רבו שיקנה בע\"כ והרי כפל תנאו כו' ויש מפ' שהטעם מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה שתנאו בטל לפי שכל תנאי שעוקר את המעשה כו' יע\"ש ועיין בהר\"ן ותמיהא לי דהא קי\"ל דבדבר שבממון תנאו קיים ובשלמא לרבא אמר ר\"ש דס\"ל שבע\"מ שאין לבעליך רשות בו פליגי ר\"מ ורבנן ניחא דר\"מ ס\"ל גבי שאר כסות ועונה דאפילו בדבר שבממון תנאו בטל אכן לר\"א דס\"ל דבע\"מ שאין לרבך רשות בו כ\"ע ל\"פ דקנה הרב קשה טובא מאחר דקי\"ל כר\"י דבדבר שבממון תנאו קיים וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל בתשו' הביאו הרב התרומות שער ד' דהנותן מתנה לחבירו על מנת שלא ישתעבדו לב\"ח דתנאו קיים אע\"פי שמתנה עמש\"ב דבדבר שבממון תנאו קיים וצ\"ע כעת:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד </b>\n<b> בראשי אברי' כו' וחסרו אחד מכ\"ד ראשי אברי' שאינן חוזרים יצא לחירות וצריך גט שחרור כו'.</b> הנה מדברי רבינו ז\"ל דקדק הרב בית דוד ה' עבדים סי' קצ\"ד דדוקא בכ\"ד אברים שאינן חוזרים הוא דצריך ג\"ש מדרבנן שמא יאמרו עבד אתה כמ\"ש התו' והר\"ן אבל בשן ועין דכתיב בקרא בהדיא אין צריך ג\"ש כלל והיינו משום דפוסק כהמכריעין לפני חכמים ועל פי זה תמה עליו מרן כ\"מ שכתב שהכריע הרי\"ף כמ\"ד צריך ג\"ש בין בשן ועין בין בשאר ראשי אברים דמשמע שגם רבינו סובר כן ואי אפשר לומר כן שהרי כתב בהדיא א' מכ\"ד ראשי אברים ואלו שן ועין הן מלבד כ\"ד ראשי אברים ואולי כונתו ז\"ל אדרבא אפכא שהרי\"ף חולק על רבינו בזה את\"ד יע\"ש ותמהני עליו איך יצאו דברים אלו מפה קדוש דבהדיא כתב רבינו בפ\"ד מה' חובל ומזיק דין י\"א וז\"ל כל עבד שיצא לחירות ועדיין לא הגיע גט שחרור לידו אין לו קנס כו' לפיכך המפיל שן עבדו ואח\"כ סימא את עינו יוצא בשינו ואינו נותן לו דמי עינו כו' הרי מבואר דבשן ועין נמי צריך ג\"ש דאלו למ\"ד אינו צריך ג\"ש נותן לו דמי עינו כדאיתא בפרק השולח וכן מבואר ממ\"ש מרן בסמוך דין י\"ד ובהשג' הראב\"ד ז\"ל שם ולפ\"ז צ\"ל שמ\"ש רבינו לעיל בדין ג' שאין העבד יוצא לחירות אלא בכסף או בשטר או בראשי אברים לאו בחדא מחתא נינהו וזה פשוט:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכהו </b>\n<b> כנגד עינו ואינו רואה כו' אין עבד יוצא בזה לחירות.</b> ברייתא פ\"ק דקדושין דכ\"ד ע\"ב ופרכינן עלה למימרא דקלא לאו מלתא היא והתני רמי בר יחזקאל תרנגול שהשמיט ראשו כו' ומשני שאני אדם דכיון דבר דעת הוא אינו מבעית נפשי' כדתניא המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדי\"ש כו' ע\"ש ונראה דכיון דמבעית את חבירו חייב לשלם את נזקו מדי\"ש ה\"נ גבי עבד אם רצה לצאת י\"ש חייב להוציאו לחירות: האמנם תמיהא לי מילתא דלא לישתמיט לשום אחד מהפוסקים ז\"ל ראשונים ואחרונים לאשמועי' דין זה גבי עבד ובר מן דין קשה לי לדעת רש\"י ז\"ל שכתב בפרק השוכר את הפועלים גבי אין אדם מת ומשלם דכל דבדיני שמים חייב אי תפס לא מפקינן מיניה וכן היא סברת הראב\"ד ז\"ל גבי אבק ריבית והרב החינוך מצוה שמ\"ד ועיין בהר\"ב מש\"ל פ' כ\"א מה' מו\"ל דס\"ט ע\"ג (וראיתי להרב יש\"ש למס' ב\"ק פ\"ז סי\"ו שכתב דע\"כ לא כתב רש\"י אלא דוקא לענין קלב\"מ דמחוייב הוא מן הדין אלא משום דלא קטלינן ליה בתרי קטלי ומש\"ה אי תפס לא מפקינן אבל היכא שאין בו חיוב מן הדין אלא י\"ש פשיטא דאם תפס לא מפקינן מיני' יעויין שם ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי הראב\"ד והרב החינוך ודו\"ק) וכיון שכן קשה שהרי כתבו הר\"ן והריטב\"א וכל המפרשים ז\"ל יציאת ראשי אברים דאע\"ג דלא מגבינן קנסא בבבל כיון דקיי\"ל דאי תפס לא מפקינן מיני' העבד הרי הוא תפוס בעצמו וא\"כ ה\"נ כיון דבדי\"ש חייב המבעית את חברו הכא נמי אי תפיס לא מפקינן מיני' וא\"כ הי\"ל לומר דהעבד יוצא לחירות כיון שהעבד הוא תפוס בעצמו והי' נראה לומר דאע\"ג דבדי\"ש חייב ה\"מ גבי מבעית את חבירו אבל גבי עבד כיון דאיכא מ\"ע דלעולם בהם תעבודו אפילו מדי\"ש לא מחייב והיינו שלא כתבו הפוסקים ז\"ל דין זה גבי עבד אך קשה לי מהא דגרסינן בירושלמי ס\"פ אלו נערות אההיא דמודה בקנס פטור וז\"ל מהו שיאמרו לו צא ידי שמי' נשמענא מן הדא מעשה בר\"ג שסימא את עין עבדו אתא גבי ר\"י כו' ומה בידך ואין קנסות אלא בב\"ד ובעדים ויאמרו לו צא יד\"ש הדא אמרא שאין אומר לה צא ידי שמים ע\"כ והשתא אם איתא דכל שחייב בשאר כל אדם די\"ש גבי עבד אפילו בדי\"ש לא מחייב מטעמא דאיכא צורך מצוה אם כן היכא פשיט לה בירוש' דכל מודה בקנס דפטור אפילו מדי\"ש ממעשה דר\"ג הא איכא למימר דאע\"ג דמודה בקנס חייב לצאת י\"ש בעבד אפילו מדי\"ש לא מחייב ומהירושלמי הלזה ק\"ל לסברת רש\"י ודעמיה שכתבנו שכל שחייב לצאת י\"ש אי תפס לא מפקינן מיני' דא\"כ אמאי הוצרכו בירושלמי להוכיח דאינו חייב לצאת י\"ש ממה שלא אמר לו ר\"י לר\"ג צא י\"ש ובפשיטות הי\"ל להוכיח דאם איתא דחייב לצאת י\"ש גבי עבד כיון שהוא תפוס בעצמו הרי יצא לחירות וצ\"ע לעת הפנאי:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> במבעית את חבירו כיון דחייב לצאת י\"ש שוב אם רצה לצי\"ש צריך להוציאו לחירות לפענ\"ד ליתא דכיון דאינו חייב בדיני אדם א\"כ אינו בכלל הפלת שן ועין דצוותה תורה להציאו לחירות ניהו דחייב לצי\"ש לשלם לו נזקו במבעית חבירו אבל להוציאו לחירות לא חייב ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה </b>\n<b> עינו כהה כו' או סימא עין הכהה כו'.</b> כתב הר\"ן פ\"ק דקדושין וז\"ל ומיהו משמע לי דדוקא סמאה לגמרי הא לא\"ה אע\"פ שעכשיו אינו יכול להשתמש אין עבד יוצא בהן לחירות דחדא מתרתי בעי או ששנהו מנהורא בריא לאינו יכול להשתמש או מנהורא כחישא שהי' יכול להשתמש בו לסמיות עין לגמרי כו' והכי מוכח בצריכותא דעבדינן בגמר' עכ\"ל. ויש לדקדק דאמאי לא הכריח הדבר מגופ' דבריית' דקתני היתה עינו כהה וסמאה ואם איתא לישמועי' רבותא אפילו כהתה עוד דבר שאינו יכול להשתמש ובגמרא עבדינן צריכותא דאם אשמועינן קמייתא משום דמעיקרא נהורא בריא והשתא נהורא כחישא אבל הכא דמעיקרא נמי נהור' כחישא לא ואי אשמועינן בתרייתא משום דסמיא לגמרי אבל התם דלא סמיא לגמרי אימא לא צריכא והשתא אם איתא דאפילו כהתה עוד דבר שאינו יכול להשתמש יוצא לחירות אכתי קשה דתרתי ל\"ל למיתני וליתני חדא היתה עינו כהויה וכהתה עוד אם יכול להשתמש כו' דמהשתא מכ\"ש נפקא אידך ששנהו מנהורא בריא לכחישא ואי לזה היתה כונת הר\"ן ז\"ל במ\"ש והכי מוכח בצריכותא דעבדינן בגמרא לא הי\"ל לומר הכי מוכח דהדבר מוכרח בעצמו מברייתא גופה מדלא תני חדא בכהתה עוד ואידך נפקא מכ\"ש וי\"ל דאכתי תרוייהו צריכי דאי הוי תני היתה עינו כהויה וכהתה עוד אם יכול להשתמש כבר כו' הו\"א דוקא בעינו כהויה וסמאה לגמרי הוא דאינו יוצא לחירות כל שאינו יכול להשתמש כיון דמעיקרא נמי נהורא כחישא אבל בהכהו על עינו וכהתה אפילו יכול להשתמש בו עכשיו הו\"א דיוצא לחירות כיון ששנהו מנהורא בריא לכחישא ותלמודא ה\"נ דהוה מצי למעבד הך צריכותא אלא דלפום מאי דתני לה ברייתא בהכהו על עינו וסמאה נקט הך צריכותא דעדיף טפי כנ\"ל. וראיתי להרב עצמות יוסף ז\"ל שהקש' על דברי הר\"ן הללו וז\"ל ויש לדקדק למה צריך בגמ' לעשות צריכות אחר דהא הני תרתי צריכי לאשמועינן דיש לחלק בין היתה כהוי' מעיקרא להיתה בריאה דבהיתה בריאה סגי בכהתה ובהיתה כהויה צריך שיסמאנה ואי לא הוה תני אלא חדא הו\"א שהדין שוה בשניהם וצ\"ע עכ\"ל ולדידי ל\"ק מידי דאם איתא דתנא לא נחית לאשמועינן בברייתא דהיתה עינו כהויה וסמאה אלא לומר דכהתה עינו כהויה בעינא שיסמאנה לגמרי ומשום דלא לטעי כאידך ברייתא דבכהתה לחוד סגי א\"כ להו\"ל למתני בהיתה עינו כהויה וסמאה ולאשמועינן דינא מכח דיוקא מדלא תני סמאה אלא בפרושה הו\"ל לאשמעינן ולמיתני היתה עינו כהויה וכהתה עוד אפילו יכול להשתמש בו כבר אינו יוצא לחירות כיון דכל עיקרו של תנא לא נחית אלא לאשמועינן הך דינא אלא מוכרח דתנא עיקר דינא דסמאה אתא לאשמועינן דיוצא לחירות ומש\"ה הוצרכו בגמרא למיעבד צריכותא דלא נפקא מקמייתא מטעמא דמעיקרא נהורא בריא כו' ונ\"ל פשוט:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עבדי </b>\n<b> צ\"ב יוצאין כו' אם חסרן הבעל אבל לא האשה כו'.</b> ברייתא הובאה בפ' אלמנה לכ\"ג דס\"ו ע\"ב ויש לדקדק לכאורה דשם אפליגו ר\"י ורבי אמי במכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטל והוא אומר דמי אני נותן דר\"י ס\"ל דהדין עמה ור' אמי ס\"ל דהדין עמו ואמרינן דתניא כוותיה דרבי אמי עבדי צ\"ב יוצאין לאיש אבל לא לאשה ובתר הכי אמרינן אמר ר\"ן הלכה כר\"י א\"ל רבא לר\"ן והתניא כותיה דרב אמי אע\"ג דתניא כותיה דרב אמי מסתברא מילתיה דרב יאודה משום שבח בית אביה ע\"ש וכיון שרבינו ז\"ל פ' בפ' כ\"ב מה' אישות כר\"י א\"כ קשה איך פסק כאן ברייתא זו דאתייא אליבא דרבי אמי והתוספות ז\"ל שם ד\"ה עבדי הקשו משם הר' משה דמי לא מודה ר\"י דמחוסר גוביינא וא\"כ ברשותיה קאי ושיחרור מפקיע מידי שיעבוד כו' ותירץ דדייק מאבל לא לאשה דמחיים לא אצטריך דפשיטא אלא לאחר מיתה קאמרי דאין יוצאין לאשה משום דהדין עמו יע\"ש ואי ס\"ל לרבינו ז\"ל כתירוץ זה הי\"ל לבאר ולומר דאינו יוצא לאשה דוקא מחיים אבל לאחר מיתה יוצאין לאשה ולא להביא לישנא דברייתא דמשמע אפילו לאחר מיתה כדדייק בגמ' והתוספות ז\"ל בפרק החובל דפ\"ז ע\"ב ד\"ה מ\"ט הוקשה להו כקושיא דיבמות ותיר' דשמא אותו שהביא תניא כותיה דרבי אמי היה בנאה בריה דרבא שלא היה חושבה מחוסרת גוביינא כיון דאין יכול לסלקה במילתא אחריתי א\"ד יע\"ש ואפשר שזה היתה סברת רבינו ומש\"ה פסק ברייתא דעבדי צ\"ב כפשטא אלא דדבריהם ז\"ל מן המתמיהין במ\"ש דאותו שהביא תניא כותיה היה ר' בנאה כו' והדבר תמוה שהרי רבה הוא דס\"ל טעמא דמחוסרת גוביינא התם גבי ההיא איצטלא דמילתא ורבא גופיה קאמר לר\"ן והא תניא כותיה דרבי אמי וכמו שהקשה ביבמות וצ\"ע ומצאתי להריטב\"א ז\"ל בשיטה כ\"י ישוב נכון לקושית התוספות וז\"ל דהא דאמר רבא השתא היינו לבתר דאסברה ניהליה ר\"ן לה\"ט והיינו דקאמר ליה מסתברא מילתא דר\"י משום שבח בית אביה דאפי' לר\"י לא חשיבא בדידה ממ\"ש אלא מדין שיעבוד על הדרך שאמרנו משום שבח בית אביה והשתא נמי אתיא ליה מתניתין דתרומה שפיר א\"ד ולענין דינא נראה דלמאי דקי\"ל כר\"י דהדין עמה יוצאין בשן ועין לאשה לאחר מיתת בעלה וכמ\"ש התוספות לפי תיר' והפוסקים ז\"ל לא ביארו זה כנ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "<b>יציאת העבד בראשי אברים נוהג כו' ואין דנין בו אלא ב\"ד סמוכים מפני שהוא קנס.</b> כתב מרן וז\"ל מ\"ש רבינו אין דנין בו אלא ב\"ד סמוכים לאו למימרא דאינו יוצא לחירות אלא בב\"ד סמוכים דהא כיון דקי\"ל כו' אלא היינו לומר דאין דנין בו כמשפטו שאם הודה הרב קודם שבאו עדים לא יצא העבד לחירות דה\"ד כשהודה בפני ב\"ד סמוכים כו' הנה מדברי מרן מבואר דהא דקי\"ל מודה בקנס ואח\"כ באו עדים פטור היינו נמי בקנס דיציאת ראשי אברים וכן נראה ג\"כ דעת הר\"ן ז\"ל שכתב בפרק השולח על מ\"ש הרי\"ף שם דקי\"ל כר\"מ דיצי' דצריך ג\"ש וז\"ל וי\"ל דאע\"ג דאין דנין דיני קנסות הא אסי' פ' א\"נ דאי תפס לא מפקינן מיניה הכא הרי העבד תפוס בעצמו כו' ועדיף ליה טפי לעבד כשאין דנין ד\"ק לפי שאין האדון יכול להפטר שהרי מודה בקנס אינו פטור עד שיודה בב\"ד כו' יע\"ש ובודאי שמ\"ש דמודה בקנס אינו פטור כו' ע\"כ בבאו עדים אח\"כ מיירי דאי בשלא באו עדים כלל אפילו בז\"הז דליכא ב\"ד סמוכים פשיטא דפטור שהרי הודאה בב\"ד בז\"הז כהודאה חוץ לב\"ד דמי ובהודאה חוץ לב\"ד מבואר בפרק מרובה גבי ההיא דר\"א שסימא את עין עבדו דבשלא באו עדים כלל פטור וכן כתב הרב ש\"ך ז\"ל י\"ד סי' רס\"ז ס\"ק נ\"ב דכל דלא באו עדים כלל אין העבד יוצא לחירות אפי' בזמן הזה בהודאתו ודלא כהסמ\"ע סי' א' ס\"ק י\"ח שכתב דאפילו בדליכא עדים העבד יוצא לחירות דהודאת בע\"ד כק' עדים דמי אלא דלא מיפטר משום מודה בקנס כיון דליכא ב\"ד דליתא ומהתימא עליו דבדרישה ס\"ס שמ\"ח כתב כן בהדיא והכריח הדבר ממה שכתב הטור ז\"ל סימן נ' דאם הודה החובל שחבל פטור ולא חילק בין היכא דאיכא ב\"ד לבזמן הזה דליכא ב\"ד יע\"ש וא\"כ מבואר שדעת הר\"ן ז\"ל דאפי' בקנס דיציאת ראשי אברים אמרינן דמודה בקנס ואח\"כ באו עדים פטור בזמן דאיכא ב\"ד סמוכים וכמ\"ש מרן ז\"ל וכיון שכן יש לתמוה שהרי בפ\"ב מה' גניבה דין ט' פסק רבינו ז\"ל וז\"ל מי שהודה בקנס ואח\"כ באו עדים פטור כו' כיצד הודה בב\"ד שגנב ואח\"כ באו עדים פטור שהרי חייב עצמו בקרן אבל אם אמר לא גנבתי שפטר את עצמו מן הכל כו' וחזר ואמר בב\"ד טבחתי או מכרתי אם באו עדים אח\"כ שטבח או מכר משלם שהרי פטר עצמו מכלום ע\"ש ומבואר הוא בסוגיא דפרק מרובה דפסק כרב המנונא ור\"י דאמרי הכי התם וכן פסק הרי\"ף ז\"ל שם וכ\"כ ה\"ה יע\"ש וא\"כ ביציאת ראשי אברים ג\"כ כיון שפוטר עצמו מכלום משמע ודאי דבאם באו עדים אח\"כ דחייב דומיא דהודאה דטביחה וכן נראה שהוא דעת הריטב\"א ז\"ל בפ\"ק דקדושין דכ\"ד שכתב וז\"ל וי\"ל דאע\"ג דלא מגבינן קנסות הא קי\"ל דאם תפס לא מפקי' מיניה כו' ואע\"ג דמודה בקנס פטור התם הוא כשמודה בב\"ד סמוך כו' וכ\"ש דקי\"ל דהודה ואח\"כ באו עדים חייב כו' יע\"ש ואם הדברים כפשטן הם מן המתמיהין דאיך כתב דקי\"ל דמודה בקנס ואח\"כ באו עדים חייב מאחר דרב המנונא ור\"י ורב אשי ס\"ל כרב ואמרי' עלה דמתני' וברייתא דייקא כותיה פשיטא דקי\"ל כרב ולא כשמואל וכמו שפסקו הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש והטור והסמ\"ג וכ\"כ התוס' בר\"פ המפקיד דלא קי\"ל כשמואל משום דר\"י קאי כותיה אלא מבואר שכונתו ז\"ל דגבי קנס דיציאת ראשי אברים כיון דפטור עצמו מכלום קי\"ל דמודה בקנס ואח\"כ באו עדים חייב וכרב המנונא ור\"י דס\"ל הכי ודלא כר\"ה דס\"ל בפרק מרובה דאפילו בקנס דיציאת ראשי אברים פטור זו הנראה אמת בכונתו ז\"ל. ומעתה יגדל התימא על מרן והכ\"מ והר\"ן ז\"ל שכתבו דיציאת ראשי אברים מודה בקנס ואח\"כ באו עדים פטור וכן ראיתי להרב מש\"ל ז\"ל שם בפ\"ב מהלכות גניבה שכתב דלמאי דקי\"ל כרב המנונא וכר\"י מודה בחצי נזק למ\"ד קנסא או מודה ביציאת ראשי אברים דעבד ואח\"כ באו עדים חייב וראיתי לו שם שתמה על זה וז\"ל ולפי זה יש לתמוה מהא דאמרינן בפרק שבועת העדות דל\"ג אבעייא להו משביע עדי קנס ואליבא דמ\"ד מודה בקנס ואח\"כ באו עדים פטור מהו כיון דאלו מודה מיפטר לאו ממונא קא כפר ליה א\"ד השתא מיהא לא אודי ת\"ש משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני נזק וחצי נזק והא חצי נזק קנסא הוא כמ\"ד פלגא נזקא ממונא (שפט) ולפי מ\"ש מאי פריך מחצי נזק הא ח\"נ אפי' אי הוה מודה לא מיפטר כיון שפוטר עצמו בהודאתו שהיה יודע דהמודה בקנס פטור ומש\"ה הודה והנראה אצלי בזה דסוגיא דשבועות אתיא אליבא דשמואל דס\"ל דמודה בקנס ואח\"כ באו עדים פטור מיד וס\"ל דרבנן וראב\"ש פליגי בהכי וס\"ל כראב\"ש ומוכרח הוא מדאמרינן אליבא דראב\"ש לא תיבעי לך כו' ואי אליבא דרב ל\"פ רבנן וראב\"ש במודה בקנס דלכ\"ע פטור כדאיתא במרובה וכל מה שכתבנו הוא ליישב ההיא דשבועות אך יש לתמוה על רבינו דכאן פסק כרב וכרב המנונא ובפ\"ט מהל' שבועות פסק דמשביע עדי קנס פטורין משבועת העדות ולפמ\"ש הוא תרתי דסתרן אהדדי וצ\"ע א\"ד ז\"ל והנה מ\"ש הרב ז\"ל ליישב דההיא דשבועות אתיא אליבא דשמואל דס\"ל דמודה בקנס חייב לא ידעתי מי הגיד לו רז זה דשמואל פליג אדרב המנונא ור\"י בהא דהא ודאי איכא למימר דשמואל נמי ס\"ל כר\"ה ור\"י דאפי' לרבנן דראב\"ש דס\"ל דמודה בקנס ואח\"כ באו עדים פטור היינו דוקא באו' גנבתי דמחייב עצמו בקרן אבל בהודאה דטביחה הואיל ופוטר עצמו מכלום לכ\"ע חייב אלא דשמואל משום דס\"ל כראב\"ש קאמר דמודה בקנס חייב ואפי' בהודאה דגניבה אבל בהודאה דטביחה ה\"נ דס\"ל דלכ\"ע חייב דהא ודאי הא עדיפא לן למימר מלומר דרב ושמואל פליגי בתרתי והי\"ל להרב ז\"ל ליישב על אופן זה דסוגי' דשבועות אתיא כרב הונא אליבא דרב דלא ס\"ל הכי מדאקשה עליו מההיא דר\"א דסימא את עין עבדו גם מה שהק' על רבינו ז\"ל דפסק דהמשביע עדי קנס פטור דהוי תרתי דסתרן קשה טובא לכאורה דאדק\"ל על רבי' ז\"ל תיקשי לי' דר' יוחנן אדר' יוחנן דבפרק מרובה אמרינן דר\"י ס\"ל דבהודאה דטביחה כיון שפוטר עצמו מכלום לכ\"ע חייב ובפ' שבועת העדות דל\"ד אמרינן מאי בינייהו בין ר\"א ור\"ע איכא בינייהו משביע ע\"ק לר\"א חייבין לר\"ע פטורין ולר\"י דאמר התם משביע ע\"ק פטורין מאי א\"ל איכא בינייהו משביע עדי קנס הרי דר\"י ס\"ל משביע עדי קנס פטורין אע\"ג דאיהו ס\"ל דמודה בקנס ואח\"כ באו עדים חייב כל שפוטר עצמו בהודאתו והנראה דלר\"י לא תיקשי לן דאע\"ג דמודה בקנס חייב אפ\"ה ס\"ל לר\"ע דפטור דגזירת הכתוב היא דממעטינן לי' מקרא דכתיב והיה כי יאשם לאחת מאלה יש מאלה שהוא חייב ואדלעיל אמרינן אליבא דראב\"ש ל\"ת לך היינו משום דאכתי לא שמיע לי' לתלמודא הך ברייתא דר\"ע אמנם לבתר דשמיע לן ה\"נ דאפילו לראב\"ש איכא למימר דפטור ממעוטא דלאחת מאלה ותדע שהרי לר\"י הגלילי אמרינן התם בסמוך דמשביע עידי קנס דאונס ומפתה פטורין משום דלא אשכחן בהו ראיה בלא ידיעה הרי דאע\"ג דעדי אונס ממון גמור הוא משום קרנא דביה ואפי' הכי מעטנהו קרא אמנם לרבינו קשה טובא שכתב בפ\"ט וז\"ל וכן ע\"ק פטורין מפני שאם קדם הנתבע והוד' זה מעצמו יפטר מלשלם ואע\"פ שבאו העדים אח\"כ והעידו כו' הנה מבואר דס\"ל דטעמא דמשביע ע\"ק פטור הוא משום דאלו הודה היה פטור והא ודאי עקתא היא כיון שהוא ז\"ל פוסק כר\"י וכרב המנונא דהודאה דטביחא לא חשיב מודה בקנס ומ\"מ אי לזה כוון הרב ז\"ל לא הי\"ל לסתום הדברים ולהקשות ממה שפסק דמשביע ע\"ק פטורין כיון שדין זה דמשביע ע\"ק דינא יתיב ואפי' אליבא דר\"י וכמ\"ש ולא הי\"ל להקשות אלא מהטעם שכתב רבינו שם מעיקר דינא. ועל פי האמור מקום אתנו ליישב דברי מרן הכ\"מ שכתב שם בדין ה' וז\"ל משביעכם אני שתבואו ותעידו שיש לי ביד פ' כו' וכן אם השביעם שיעידו שאנס פ' בתו כו' בפרק שבועת הפקדון שנינו אנסת ופתית את בתי כו' א\"ל אע\"פ שאינו משלם קנס ע\"פ עצמו משלם בושת ופגם ע\"פ עצמו ולמד רבינו משם לשבועת העדות עכ\"ל ודבריו ז\"ל מן המתמיהים דלמאי אצטריך ללמוד משבועת הפקדון הא בשבועת העדות גופיה תנינן לה לכולהו בבי דמייתי ר' ואמרינן עלה בגמ' דטעמייהו דהני משום ממון דאיכא בהדייהו כבר תמה עליו הרב מש\"ל ז\"ל שם והצריכו עיון אכן לפמ\"ש נראה ליישב דבריו שהוצרך מרן ז\"ל לההיא דשבועת הפקדון משום דהיה מקום לומר דלפום מאי דמסיקנא אליבא דר\"י דר\"א ור\"ע פליגי במשביע ע\"ק דלר\"י פטורין מקרא דלאחת מאלה ולר\"א חייבים איכא למימר דע\"ק בכל גוונא מיעטינהו רחמנא לר\"ע ואפילו היכא דאיכא ממון בהדייהו שהרי ע\"ק ממונא קא מפסדי ליה כיון שלא הודה ומה גם לדעת ר\"י וכל הני דס\"ל דמודה בקנס חייב כל שפטר עצמו מכלום דממונא ודאי מפסדי ליה ואפי\"ה מיעטינהו רחמנא ואם כן ה\"נ היכא דאיכא קרן בהדייהו מיעטנהו רחמנא דכל דאיכא קנס בהו פטירי וריהטא דשמעתתא התם מוכחא הכי מדאמרינן התם ש\"מ משביע ע\"ק לר\"י הגלילי פטור ומשמע דר\"י הגלילי בהא כר\"ע ס\"ל דאל\"ה נמצאו ג' מחלוקת בדבר דלר\"א משביע ע\"ק גרידא חייבין ולר\"ע פטורין כל דליכא קרן בהדייהו ולר\"י הגלילי אפילו עדי קנס דאונס ומפתה דאיכא קרן בהדייהו פטורין ולא הי\"ל לתלמודא לומר משביע ע\"ק סתם כלישנא דאתמר לר\"ע אלא הי\"ל לפרש ולומר משביע עדי אונס אלא מוכח דלר\"ע משביע ע\"ק דאונס נמי פטורים ממיעוטא דקרא ומתניתין דפרק שבועת העדות דקתני משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני שאנס פ' את בתי כו' אתיא כר\"א דס\"ל דמשביע ע\"ק חייבין ולאו משום דאיכא קרן בהדיה וכי מוקמינן לה התם בח\"נ צרורות ות\"כ ואונס משום קרנא היינו משום דאכתי לא שמיע לן הך ברייתא דר\"א ור\"ע דפליגי בהא אליבא דר\"י אמנם למאי דמסיקנא דמשביע ע\"ק פלוגתא דר\"א ור\"ע מתני' אתיא כר\"א ולעולם דר\"ע אפילו בדאיכא קרן פטורין להכי הוצרך מרן לומר שהוציאו רבינו מההיא דשבועת הפקדון דקי\"ל כרבנן דר\"ש דחייב מפני הקרן שבו דמה\"ט נמי איכא למימר דשבועת העדות דחייבי ומיעוט' דלאלה לא אתא אלא לע\"ק גרידא אבל היכא דאיכא ממון בהדי' מסתברא דלא מיעטיה קרא לר\"ש כיון דבשבועת הפקדון נמי חייבים איכא למימר דאהני מיעוטא דלאחת מאלה לע\"ק גרידא ואהני ג\"ש דתחטא תחטא לע\"ק דאונס ומפתה דחייבים זה הנר' אצלי אמיתות דברי מרן הקדוש ז\"ל ודו\"ק:<br><b> וליישב </b> דברי רבינו ז\"ל היה גם כן נראה לומר שמה שפסק דהמשביע עדי קנס פטורין מיירי בכי האי גוונא שאמר להם משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני שיש לי ביד פ' ת\"כ ותשלומי דו\"ה שגנב ממני והעדים אומרים שלא גנב אלא גזל שעל הגזל אינו חייב אלא קרן בלבד ונמצאו שלא באו להפסיד ממנו אלא ת\"כ בלבד וכן נמי בתשלומי דו\"ה מיירי בכה\"ג שהעדים אומרים שגנב אבל לא טבח ומכר דמהשתא שייך שפיר למימר שהן פטורין מטעמא שאם קדם הנתבע והודה שגנב וטבח ומכר יפטר מלשלם מכיון שהוא מתחייב בהודאתו על הקרן ואע\"ג שסתם רבינו לומר משביע ע\"ק פטורין דמשמע דמיירי בכל גוונא י\"ל שסמך אמ\"ש בה' גניבה דע\"כ מיירי בכה\"ג שמתחייב עצמו בהודאתו כנ\"ל. ודע דבפ' שור שנגח דו\"ה ד\"מ פרכינן התם אברייתא דקתני שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמים ח\"נ ושואל משלם ח\"נ ונימא ליה אי תם הוה מודינא ומיפטרנא כו' ולכאורה ק' שהרי ח\"נ פוטר עצמו בהודאתו מכלום הוא ולכ\"ע בכה\"ג מחייב וצ\"ל דסוגיא דהתם אזלא כר\"ה דפ' מרובה דלא ס\"ל לחלק בהכי אמנם לרב המנונא ור\"י דקי\"ל כוותייהו מודה בקנס דח\"נ מיחייב ואולם ראיתי לה\"ה ז\"ל שכתב בפ\"ב מה' נ\"מ דין ח' אמ\"ש רבינו שם וז\"ל כל המשלם יתר או פחות כגון ת\"כ או חצי נזק הרי זה קנס ואין חייבים קנס אלא ע\"פ עדים אבל המודה בכל קנס מן הקנסות פטור כתב ה\"ה וז\"ל ומ\"ש והמודה בכל קנס כו' בשלא באו עדים עד אח\"כ הוא על דרך שיתבאר פ\"ג מה' גניבה ע\"כ אשר מבואר מדבריו דס\"ל דבח\"נ אמרינן מודה בקנס ואח\"כ באו עדים פטור והוא תימא שהרי ח\"נ פוטר עצמו מכלום הוא ומהיותר תימא מ\"ש ע\"ד שיתבאר בה' גניבה שהרי מההיא דה' גניבה מבואר דאפי' באו עדים אח\"כ שהודה חייב מידי דהוי אהודאה דטביח' והיה נר' ליישב דס\"ל לה\"ה דמודה בקנס דח\"נ הוי כמודה בגניבה מטעמא דכיון שדעת רבינו דמודה בקנס דח\"נ נשתנה דינו מדין מודה בשאר קנסות דאלו בשאר קנסות אפי' תפס מפקינן מיניה ובח\"נ אי תפס לא מפקינן מיניה וכן הוא דעת הראב\"ד ז\"ל כמ\"ש ה\"ה בפ\"ט מה' הנז' דין ו' יע\"ש א\"כ חשיב שפיר מתחייב בהודאתו כיון דאלו תפס לא מפקינן מיניה וכיון דמהניא ליה הודאתו לענין אם תפס חשיבא נמי הודאה למיפטריה בקנס ובהכי ניחא נמי ההיא דפ' שבועת העדות דאקהי אקהתא הרב מש\"ל ז\"ל כנ\"ל: ועל פי כל האמור מישבא לי מאי דק' טובא על רבינו ז\"ל שכתב בפ' כ\"א מה' עדות דין ד' וז\"ל העידו שסימא את עינו ואח\"כ הפיל את שינו והוזמו ונמצא הדבר בהפך שהפיל את שינו ואח\"כ סימא את עינו משלמין דמי עין לעבד יע\"ש ודבריו ז\"ל מבוארים בפרק מרובה דמוקי לה אביי לבריית' בדאפכינהו ואזמינהו אך הדבר הקשה דהתם פרכינ' עלה אי דלא עמד בדין אכתי דמי כוליה עבד בעי שלומי דאכתי גברא לא מחייב אלא בעמד בדין ופרש\"י וז\"ל כשעמד בדין על החבלות הללו ע\"י עדים בב\"ד אחר וחייבוהו להניח העבד דהשתא אי קאתי בעלים קמן הוא לא מהני ליה הודאה כו' ואתו סהדי אחריני ואפכינהו ואמרו לא חייבוהו ב\"ד אלא דמי שן כו' יע\"ש וכיון שכן יש לתמוה אמאי השמיט רבינו ז\"ל אוקמתא זו והו\"ל לפרושי שהעדים מעידים שחייבוהו ב\"ד לשלם דמי עין ואולם על פי האמור יש ליישב דבריו שרבינו ז\"ל מפרש כפרש\"י ז\"ל דפי' דמאי דפרכינן אי בשלא עמד בדין כוליה עבד בעי שלומי כו' היינו מטעמ' דאי הוה בעי הוה מודה בבי דינא ומיפטר דמודה בקנס פטור כו' יע\"ש ושלא כפי' התוס' שם וכיון שכן ע\"כ דסוגי' זו לא אתיא אליבא דר\"ה דס\"ל דמודה בקנס דיציאת ראשי אברים אע\"ג דפוטר עצמו מכלו' פטור אכן לדידן דקי\"ל כרב המנונא וכר\"י מתוקמא ברייתא שפיר אפי' בשלא עמד בדין כנ\"ל נכון ליישב דבריו ז\"ל ודו\"ק:<br><b> ודע </b> דבפ' השולח דמ\"ב ע\"ב אמרינן התם איבעי' להו עבד שמכרו רבו לקנס מהו תבעי לר\"מ ע\"כ ל\"ק ר\"מ אלא בפירות דקל דעבידי דאתו ודאי אבל הכא מי יימר דמינגח ואת\"ל דמינגח ממאי דמשלם דילמא מודה ומיפטר כו' והנר' ודאי דמאי דאמרו ואת\"ל דמינגח היינו בעדים דאי בדליכא עדים היינו קמייתא ומאי האי דקאמר דילמא מודה כו' אפי' בכופר נמי אינו משלם כיון דליכא עדים וכ\"כ רש\"י ז\"ל שם דילמא מודה בב\"ד קודם העדא' עדים כו' והדבר מוכרח כמ\"ש וכיון שכן קשה שהרי קנס דעבד פוטר עצמו מכלום ולכ\"ע מחויב וצ\"ל דסוגי' אתיא ג\"כ אליבא דר\"ה דלא ס\"ל לחלק בהכי דלא כהלכתא. האמנם הדבר הק' למה שכתב ה\"ה בפ' כ\"ג מה' מכירה דין ג' וז\"ל וכבר דקדקו המפרשים למה אינו מכור הגוף לפירותיו ויש שתי' דכיון דאיכא תרי מי יימר דמינגח ואת\"ל דמינגח דילמא מודה ומיפטר אינו כגוף לפירותיו עכ\"ד והדבר תמוה דלמאי דקי\"ל כרב המנונ' וכר\"י אפי' מודה נמי לא מיפטר כיון דפוטר עצמו מכלום אחר כל הרשום בכתב ראיתי בשיטה מקובצת למס' קמא הנדפסת מקרוב כתוב שם בפ' מרובה משם המאירי וז\"ל כבר ביארנו שיציאת ראשי אברים קנס הוא מעתה מי שבא בב\"ד והודה שסימא את עין עבדו לא יצא לחירות ואם באו עדים אח\"כ יצא שהרי פוטר עצמו מכלום בהודא' זו ויש חולקים בזה שלא לומר טעם זה אלא בגניבה ולמדוה ממה שלא השיבו כן במה שהקשה על רב ממעשה דר\"ה כמו שבא בסוגיא זו כו' עכ\"ד והנה שדעת מרן וה\"ה ז\"ל כדעת יש חולקים הללו שכתב המאירי ז\"ל דדוקא בגניבה איתיה לה\"ט ומשום דכיון דאמר לא גנבתי ובאו עדים אח\"כ שגנב איכא למימר דמחמת יראה הוא מודה שמא יבואו עדים ויכחישוהו כמו שהכחישוהו על הגניבה ואע\"ג דלרבנן דראב\"ש אפי' בראה עדים ממשמשים ובאים ס\"ל דמודה בקנס פטור ולא אמרינן דמחמת יראה הוא מודה התם שאני דכיון דמתחייב עצמו בקרן בהודאתו אמרינן דודאי משום בעיתותא דעדים שמא יבואו לא הי' מתחייב עצמו בודאי על הקרן משא\"כ כשפוטר עצמו מכלום בהודאתו דודאי אמרינן דמחמת יראה הוא מודה כיון דבהודאתו אינו מפסיד כלום ומעתה פסק רבינו ז\"ל במשביע ע\"ק שפטורין כפשטיה מתפרשא ואין צורך למה שדחקנו לעיל ואולם לא פירש בדברי המאירי ז\"ל לדעת יש חולקים הללו סוגי' דמרובה היאך מתפרשה לדעתם דא\"כ מאי האי דאמרי' התם אמר רבא קפחתינהו לסבי דבי רב דהא ר\"ג פוטר עצמו מכלום הוה וקאמר ליה רב לר\"ה ולא משני ליה ומאי קו' הא ע\"כ ל\"ק רב המנונא אלא דוקא בגניבה ומהטעם שכתבנו והנראה אצלי ליישב דעתם ז\"ל דס\"ל דודאי לפום קושטא דמילתא עכ\"ל דרב המנונא ל\"ק הכי אלא בגניבה אבל בשאר קנסות אע\"פ שפוטר עצמו בהודאתו אפ\"ה פטור ומשום דאל\"כ ק' לרב המנונא אידך ברייתא דקתני התם אין בדבריך כלום שכבר הודית ודייקי' מיניה התם דס\"ל כרב דמודה בקנס ואח\"כ באו עדים דפוטר עצמו בהודאתו ורבא גופיה דאקשיה לרב המנונא מדקאמר ליה ר\"ח לר\"ה ולא משני ליה אדקשי' ליה מדלא משני לי' ר\"ה טפי הוה לי' להקשות מהך ברייתא אלא ע\"כ דס\"ל דרב המנונא לא קאמר אלא דוקא בגניבה מכח הך ברייתא אלא דהיינו דק\"ל לרבא דאם איתא דיש לחלק בגניבה בין היכא שפוטר עצמו מכלום להיכא דמתחייב בהודאתו ה\"נ הי\"ל לר\"ה לחלק ג\"כ ביציאת ראשי אברים ולומר דכיון שפוטר עצמו מכלום לא אמרינן מודה בקנס פטור ואפי' בשאר קנסות כיון דר\"ה לא שמיע לי' אכתי אידך ברייתא דקאמר אין בדבריך כלום שכבר הודית דמכח ההיא ברייתא הוא המכריח להו לחלק בהכי אמנם ר\"ה דלא שמיע לי' ההיא ברייתא אמאי לא משני הכי אלא מוכרח דר\"ה לא שמיע לי' לחלק בהכי כלל בין היכא שמתחייב בהודאתו להיכא דפוטר עצמו ואפי' בגניבה כנ\"ל נכון: ואם כנים הדברים לייחס דעת רבינו ז\"ל כדעת יש חולקים שכתב המאירי ז\"ל הדרן לקמייתא דק' טובא למ\"ש רבינו בפכ\"א מה' עדות בהעידו שסימא את עין עבדו כו' שהשמיט אוקמתא דאמרי' עלה בגמ' דמוקמי לה שעמדו בדין והנראה אצלי ליישב דבריו דלפי מה שראיתי להריטב\"א ז\"ל בחידושי גיטין פ' השולח דע\"ב ע\"ב אההיא דאבעייא לן התם מעוכב ג\"ש יש לו קנס או אין לו קנס ואתינן למיפשטא מברייתא דקתני יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו ודחינן דילמא כמ\"ד א\"צ ג\"ש כתב וז\"ל והא ודאי בשלא עמד בדין הוא דאי לכשעמד למאי דדחי דאתי' כמ\"ד א\"צ ג\"ש אטו צריך לומר דאם הפיל את שינו ועמד בדין דישראל גמור הוא ויהיב לי' דמי עינו והשתא ק\"ל אמאי דהא קי\"ל דאין אדם זוכה בקנס אלא עד שעת העמדה בדין וליכא למימר דה\"ד בקנס דמחוסר גוביינא אבל בזה איהו זוכה לאלתר בנפשיה דזה אינו דאפי' בקנס זה משמע התם במרובה דלא זכי עד שעת העמדה בדין כו' ואוקמינן לה התם בדאפכינהו ואזמינהו ומקדמי אקדומי ואפ\"ה מקשינן אי דלא עמד בדין כוליה עבד בעי שלומי כו' אלמא דאפי' בקנס זה אינו זוכה עד שעת העמדה בדין כו' יע\"ש ואפשר דלרבינו ז\"ל קשיתיה קו' הריטב\"א הלזו ומכח זה הוכרח לומר דסוגי' דפרק השולח דפליגי אסוגי' דמרובה וס\"ל דבעבד כיון שהוא תפוס בעצמו לא בעינן העמדה בדין ופסק רבינו כסוגיא דפרק השולח כנ\"ל:<br><b> אחר </b> כל הדברים האלה ראה ראיתי למוהרש\"ל ז\"ל יע\"ש פ' מרובה סי' פ\"ו שהאריך לפלפל בענין זה והוקשה לו מההיא דמשביע עדי קנס כמו שהקש' הרב מש\"ל ז\"ל ומכח זה כתב לחלק דדוקא בגניבה הוא דאמרינן הכי דכל שפוטר עצמו בהודאתו מחייב וכדעת היש חולקים שכתב המאירי ז\"ל וטרח ליישב סוגיא דמרובה דקא' רבא קפחתינהו לסבי דבי רב כו' וכתב דג' מחלוקות בדבר דלרב המנונא כל שפוטר עצמו בהודאתו אפי' בשאר קנסות חייב ולר\"י ור\"ה דוקא בגניבה מחייב אבל בשאר קנסות אמרינן דמודה בקנס פטור אפי' היכא שפוטר בהודאתו ולרב בכל גוונא מחייב יעש\"ב ואין זה משמעות סוגית הגמ' כלל דמשמע התם דרב המנונא ור\"י בחדא שיאטא אזלי וכן נוטין דברי הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל שהביאו הא דרב המנונא ור\"י וגם ה\"ה כתב דהלכה כרב המנונא ור\"י אשר מבואר מדבריהם דס\"ל דלא פליגי בהכי כלל והיותר נכון ליישב ההיא דרבא ע\"ד שכתבתי עוד ראיתי לו שהביא דברי ה\"ה דפ\"ב דנ\"מ והוכיח שדעת ה\"ה ז\"ל דכל שפוטר עצמו בהודאתו אפי' בשאר קנסות חייב וזה גרם לו שנזדמנה לו נוסחא אחרת בדבריו שלא הי' כתוב תיבת עד וכן ראיתי בנוסחא שבספר מגדל עוז כתוב שם בשלא באו עדים אח\"כ כו' בלתי תיבת עד אמנם הנוסחא העיקרית כנוסחתינו בדפוס אמשטרדם והדברים מוכרחין ממ\"ש ה\"ה בפכ\"ג מה' מכירה כמ\"ש לעיל ודוק גם מה שהכריח שדעת הסמ\"ג ז\"ל לחלק בין גניבה לשאר קנסות ממה שפסק בלאוין רמ\"א דהמשביע ע\"ק פטורין נראה דלא מכרעא כלל דהסמ\"ג השמיט הטעם שכתב רבינו ולא כתב אלא דינא גרידא ואיכא למימר דהיינו משום דפסק כר\"ע דמיעטה קרא מדכתיב לאחת מאלה וכמו שכתבנו לעיל כי היכי דלא תיקשי דר\"י אדר\"י כנ\"ל: הכלל העולה ממ\"ש שדין זה במחלוקת הוא שנוי שלדעת הרמב\"ן והריטב\"א בפ\"ק דקדושין כל שפוטר עצמו אפי' בשאר קנסות מחייב וכן נראה דעת הראב\"ד ז\"ל בהדיא שהביא הנ\"י ז\"ל בפרק מרובה ואכתבנו בסמוך וכן הוא דעת הנ\"י ז\"ל פ\"ק דב\"ק ולדעת הר\"ן פרק השולח וה\"ה ז\"ל פכ\"ג מהלכות מכירה דוקא בגניבה הוא דמחייב אבל בשאר קנסות פטור כנ\"ל והיכא דראה עדים ממשמשים ובאים והודה בקנס זו מחלוקת ת\"ק וראב\"ש בפרק מרובה דלת\"ק חשיב הודאה למיפטריה ולראב\"ש לא חשיב הודאה משום דמחמת בעיתותא דעדים הוא דהודה והנראה ודאי דקי\"ל כת\"ק דראב\"ש וכדסתם לן תנא פרק ד' שומרים וכ\"כ הרב מש\"ל ז\"ל פ\"ב מהלכות גניבה יע\"ש ומסתברא לי דע\"כ לא פליגי ת\"ק וראב\"ש אלא במודה בקנס דגניבה וכדדייק תנא דברייתא ומתני' דשבועות דתני לה באומר גנבתי ומטעמא דכיון שהוא מתחייב בודאי בהודאתו על הקרן משום בעיתותא דשמא יבואו עדים ויעידו לא מחייב איניש נפשיה על הודאי אמנם במודה בקנס דת\"כ או דיציאת ראשי אברים וכיוצא שפוטר עצמו מכלום בהודאתו אפי' ת\"ק דראב\"ש מודה דאמרינן משום בעיתותא דשמא יבואו עדים ויעידו מודה כיון שאינו מפסיד כלום בהודאתו ובהכי נתיישבו אצלי דברי הנ\"י ז\"ל שכתב בפרק מרובה וז\"ל כתב הראב\"ד שבזה\"ז שאין דנין דיני קנסות וקי\"ל דאי תפס לא מפקינן מיני' אם קדם הלה והודה פטור ואפי' בדברים שפוטר עצמו מכלום שכשם שאין דנין דיני קנסות כך אין מקבלין עדות וה\"ז כמו שאין שם עדים כו' ורבינו נר' אמר שאינו דבלא\"ה נמי אי תפס הודאתו לאו כלום הוא דבעינן שיהא מודה מחמת עצמו והאי מחמת בעיתותא הוא דמודה וכדאמרינן לעיל גבי ראה עדים ממשמשים ובאים כו' ואמרי' טעמא דר\"ה משום דמחמת בעיתותא דעדים קא מודה כו' יע\"ש והדבר תמוה שהביא ראיה לסתור מההיא דראב\"ש דלית הלכתא כותיה ודסתם מתני' דשבועות וכבר תמה עליו בזה מוהריב\"ל ובס' יש\"ש סי' מ\"ד יע\"ש אכן כפי מ\"ש דבריו נכונים שדברי הנ\"י בפוטר עצמו מחמת הודאתו הם אמורים כמ\"ש הראב\"ד ז\"ל בראש דבריו ואפי' בדברים שפוטר עצמו מכלום כו' דאלו במתחייב עצמו בהודאתו לזה לא הוצרכו לחלק בין היכא דאיכא ב\"ד לבזה\"ז דאפי' בב\"ד ג\"כ דינא הכי ולהכי הוא שכתב דכל דאיכא למיחש דמשום בעיתותא קא מודה לא חשיב' הודאה כיון שפוטר עצמו בהודאתו ואינו מפסיד כלום בהודאתו כנ\"ל נכון. עוד כתב מרן הכ\"מ וז\"ל ומ\"ש לפיכך העבד שאמר לרבו הפלת את עיני כו' פטור פי' אם נשבע האדון שלא הפיל שינו ולא סימא את עינו פטור מקרבן דאין חייבין קרבן כו' והכא לאו כפירת ממון הוא דבהודאה נמי פטור משום דהוי מודה בקנס כו' הנה כפי פירוש מר\"ן ז\"ל דברי ר' הן הן מ\"ש בר\"פ נערה שנתפתתה רש\"א יכול האומר לחבירו אנסת את בתי כו' או שאמר לו עבדו הפלת את שיני וסימת את עיני והוא אומר לא הפלתי ונשבע והודה יכול יהא חייב ת\"ל וכחש כו' יצאו אלו שהן קנס ואולם הא ק\"ל שהתוס' שם בד\"ה הפלת את שיני בס\"ד הק' וז\"ל וא\"ת פשיטא דלא מחייב קרבן שבועה על העבד דאפילו ר\"א דדריש רבויי ומיעוטי ומרבה קרקעות לשבועה לענין קרבן שבועה פוטר בפרק שבועות הפקדון דדריש מכל ולא כל וה\"ה לעבדים וי\"ל דאע\"ג דבקרקעות אין קרבן בעבד יש קרבן דה\"נ אשכחן ר\"מ דאית ליה דאין נשבעין על הקרקעות ועל העבדים ס\"ל דנשבעין כדאמרינן בהשואל עכ\"ל וא\"כ מאחר שרבי' ז\"ל בפ\"ז מה' שבועות דין ג' פסק דאם תבעו בקרקע או בעבד פטור משבועת הפקדון קשה למה זה הוצרך למתלי טעמא משום דהוי מודה בקנס ות\"ל משום דאין נשבעין על העבדים ויותר הי\"ל למרן ז\"ל לפרוש שמ\"ש רבינו לפי' העבד שאמר לרבו כו' פטור לאו לענין קרבן שבועה מיירי אלא לומר שפטור משבועת היסת דאע\"ג דאין נשבעין על העבדים היינו שבועת התורה אמנם שבועת היסת מיהא מחייב כמ\"ש רבינו בפ\"ה מהלכות טוען ונטען אבל משום טעמא דמודה בקנס פטור אפילו משבועת היסת כמ\"ש רבינו בפ' ה' מהלכות חובל ומזיק יע\"ש. שבתי וראה שדברי מרן ז\"ל הן הן דברי רבינו בפ\"ח מה' שבועות דין ב' שכתב וז\"ל וכן האומר לחבירו כו' והעבד שתבע את רבו וא\"ל הפלת את שיני כו' פטור משבועת הפקדון שאלו הודה לא היה משלם כו' וכיון שכן יגדל התימא על רבינו אחר שבפרק ז' מה' הנז' כתב דאין נשבעין על העבדים למאי הלכתא הוצרך להשמיענו דין זה ולמיתלי טעמא משום מודה בקנס הן אמת דלתי' התוספות שכתבו דאע\"ג דבקרקעות אין קרבן בעבד יש קרבן לכאורה הן תמוהי' דבהדיא אמרינן התם בפרק שבועת הפקדון דל\"ז ע\"ב אמר ר\"פ מתני' נמי דייקא דקתני גנבת את עבדי והוא אומר כו' חייב ואלו גנבת את עבדי לא קתני מ\"ט לאו משום דעבד איתקוש לקרקעות ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות כו' יע\"ש הרי בהדיא דלר\"י על העבדים נמי אין מביאין קרבן ואולם אחר עיון דבריהם ז\"ל נכונים דמעולם לא כתבו דבעבד יש קרבן אלא לר\"א דדריש ריבויי ומיעוטי וקרקעות ממעטינן להו ממיעוטא דמכל וכמו שדקדקו בתו' שכתבו דאפילו ר\"א דדריש ריבויי ומיעוטי כו' כלומר דאפילו נימא דר\"ש ס\"ל כר\"א דדריש ריבויי ומיעוטי אפי\"ה מודה לענין קרבן משום מיעוטא דמכל ואהא תי' דלמאן דדריש ריבויי ומיעוטי אע\"ג דבקרקעות אין קרבן בעבד יש קרבן משום דבחד מיעוטא לא ממעטינן תרוייהו אע\"ג דעבדי' איתקשו לקרקעות וכמו שכתבו התוספות פרק השואל ד\"ק ע\"ב ד\"ה דילמא ודוקא למאן דדריש בכללי ופרטי ממעטי' תרוייהו כדאי' במרוב' דס\"ג ואם כן איכא למימר דר\"ש כר\"א ס\"ל דדריש ריבוי ומיעוט ומשום הכי הוצרך לטעמא דמודה בקנס ומעתה יש לומר דכי דייקי התם ממתני' דלא קתני גנבת את עבדי דעל העבדים אין מביאין קרבן היינו משום דמתני' אתייא כרבנן דר\"א דדרשי כללי ופרטי וממעטי' תרוייהו מחד פרטא ואע\"ג דאפי' ר\"א דמחייב התם בקרקעות מודה דלרבנן פטור כדאמרינן התם מאן דמחייב כר\"א מ\"מ מייתי דסתם מתני' אתי' כמאן דפטור ולאפוקי מר\"א דס\"ל כר' אליעזר וכמ\"ש התוס' שם ד\"ה מתני' יע\"ש ובהכי מקום אתנו ליישב ההיא דאמרי' התם אמר רב פפי משמיה דרבא אימא סיפא זה הכלל כל המשלם על פי עצמו חייב כו' זה הכלל לאתויי מאי לאו לאתויי גנבת את עבדי אלא מהא ליכא למשמע מיניה והק' מוהריב\"ל ז\"ל בחידושיו וז\"ל יש לתמוה דאמאי קאמר ליכא למשמע מינה והלא אורחא הוא דברישא קאמר גנבת שורי וזה הכלל אתי לרבויי אפי' גנבת את עבדי והוי כעין לא זו אף זו יע\"ש שהניחו בצ\"ע והרב ח\"ה נדחק בזה וכתב דרב פפי הוה ידע דאי' נמי מלתא אחריתי לרבויי בזה הכלל כו' יע\"ש והן דברי נביאות אכן לפי דברי התוס' ז\"ל שכתבנו נר' ליישב דאין כאן קו' כלל דודאי למאי דהוה בעי ר\"פ להוכיח מרישא דמתני' דלא קתני גנבת את עבדי מוכח שפיר דסתם מתני' דפטר בעבדים אתיא דלא כר\"א דמחייב אקרקעות אמנם למאי דבעי ר\"פ להוכיח מסיפא דזה הכלל לאתויי עבדים אכתי מתני' אתי' שפיר כר\"י דאפילו ר\"א דמחייב בעבדים אפי\"ה בקרקעות מודה משום מיעוטא דמכל והיינו דקאמר דמהא ליכא למשמע מינה לא כר\"א ולא כר\"י כנ\"ל נכון:<br><b> אמנם </b> אכתי ק\"ל על דברי התוס' ז\"ל דאדמייתי ר\"פ ראיה מסיפא דזה הכלל לאתויי עבדים אמאי לא מוכח מרישא דהתם דקתני א\"ל עבדו הפלת את שיני וסמית את עיני כו' פטור דמדתלי טעמא משום דהוי מודה בקנס ע\"כ דס\"ל דבעבד יש קרבן שבועה דאל\"כ ת\"ל דהו\"ל כפירות שיעבוד קרקעות וכן נמי ק' דלמאי אצטריך זה הכלל לאתויי עבדים הא מרישא שמעי' לה ולר\"פ משמיה דרבא דהוכיח מרישא דמתני' דאין מביאין קרבן על העבדים ק' היכי הוה ניחא ליה הך ואף גם זאת נראה שיש ליישב דמתני' לא ק\"ל דאיכא למימר דמיירי כשהפיל את שינו וסימא את עינו ג\"כ ותובע לו דמי עינו ויחד לו כלי ע\"ז דהשתא משום טעמא דאין מביאין קרבן על העבדים ליכא דדמי עינו קא בעי ולהכי אצטריך לטעמא דמודה בקנס ומה שהוצרכו התוס' לומר דבעבד יש קרבן היינו דוקא לר\"ש דברייתא דהתם דר\"ש ס\"ל דשן ועין צריך גט שחרור בפ' השולח דמ\"ב מוכח דמאן דאית ליה יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו ס' דא\"צ ג\"ש כדדחי התם דילמא כמ\"ד א\"צ ג\"ש אמנם מתני' דשבועות איכא לאוקמוה כר\"ע דס\"ל בפ\"ק דקדושין דא\"צ גט שחרור כנ\"ל נכון ובהכי יש מקום ליישב דברי רבינו ז\"ל שהוצרך לטעמא דמודה בקנס להיכא שתובע לו דמי שינו ותפס העבד כדי דמיו דאע\"ג דקי\"ל כמ\"ד דצריך ג\"ש אי תפס דמי עינו לא מפקינן כמו שפסק רבינו בדין י\"ד ועוד י\"ל דמיירי בתבעו על מעשה ידיו דאע\"ג דצריך ג\"ש מ\"מ מע\"י הן שלו ומשום טעמא דאין מביאין קרבן על העבד ליכא להכי הוצרך לטעמא דמודה בקנס והתוס' ז\"ל שם בראש דבריהם כתבו וז\"ל וא\"ת מה יחוד כלי שייך גבי עבד דהא מיד כשהפיל את שינו קנה העבד לעצמו כו' ואין לומר כגון שהפיל את שינו וסימא את עינו ונותן לו דמי עינו ומייחד לו כלי על דמי עינו או שתבעו על מע\"י ומייחד לו כלי על זה דהא מוכח כו' ור\"ש אית ליה בהדיא דצריך ג\"ש כו' יע\"ש ולא זכיתי להבין דבריהם איך דחו תי' זה דתבעו על מע\"י משום דר\"ש ס\"ל דצריך ג\"ש הא פשיטא ודאי אע\"ג דצריך ג\"ש מ\"מ יצא לחירות ומע\"י הן שלו אלא דצריך ג\"ש להתירו בבת חורין וכ\"כ התו' בפי' בפ' השולח דף הנז' ד\"ה חבלו ביד יע\"ש ודבריהם צל\"ע תו ק\"ל לדברי התוס' שכתבו דאע\"ג דבקרקעות אין קרבן בעבד יש קרבן מהא דגר' פ' שבועת העדות דל\"ד ע\"ב מאי אי' בין ר\"א ור\"ע איכא בינייהו משביע עדי קרקע לר\"א חייבים ולר\"ע פטורין ולר\"י דאמר התם משביע עדי קרקע אפילו לר\"א פטורין מאי איכא בין ר\"א לר\"ע איכא בינייהו עדי קנס יע\"ש והשתא אמאי לא משני דאיכא בינייהו עדי עבדים דלר\"א חייבין ולר\"ע פטורין וכעת צ\"ע:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שפט) </b> ולפימ\"ש פריך מחצי נזק כו'. בילדותי שמעתי מפי חכם אחד ליישב קושיא זו וכן מצאתי אח\"כ בנוב\"י תנינא חאהע\"ז סי' כ\"ג דגם בתם חייב א\"ע בהודאתו לענין אם יגח עוד שתי פעמים יהיה מועד וישלם נזק שלם נמצא דלא פטר עצמו מכלום, כיון דע\"י הודאתו נתקיים בו והועד בבעליו ואני אז דחיתי ישוב זה דבאמת הש\"ס דחיק שם לאוקמי האי דח\"נ בח\"נ צרורות אע\"ג דתנן במתני' נזק וח\"נ דבפשיטות אח\"נ דתם קאי ויגיד עליו רעו וזה דתמה מאור עינינו המהרש\"ל ז\"ל דאי הלכה כרב המנונא היה לו להש\"ס שם לשנויי דמש\"ה לא הוי מודה בקנס משום דלא מתחייב ע\"י הודאתו ולעולם מיירי בח\"נ דתם אלא דאיכא עדים שנגח בפניהם אלא שאין מעידים שור של מי נגח והניזק משביע להעדים שיעידו שהשור שניזק שלו הוא וכה\"ג חייבים דל\"ש לומר דלמא מודה המזיק ומפטר דהא פוטר עצמו מכלום ולענין שע\"י הודאתו נתקיים בו והועד בבעליו ואחר ב\"פ יעשה מועד הא בלא הודאתו יעשה מועד אם יגח עוד ב' פעמים כיון דכבר העידו העדים שנגח בפניהם אלא שלא העידו את שור של מי נגח ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בששה </b>\n<b> דברים כו' ואין נכתבין במחובר.</b> הנה הטור ז\"ל י\"ד סי' רס\"ז הביא דין זה דאין כותבין במחובר משם רבינו ותמה עליו מרן ז\"ל למה הביאו משמו והלא תלמוד ערוך הוא פ\"ק דגיטין ד\"ט וראיתי להרב ט\"ז ז\"ל סי' הנזכר שתירץ דכיון דטעם פיסול מחובר הוא משום דגמרינן לה לה מאשה והך ג\"ש משמע דלאו כ\"ע מודו בה דבפ\"ק דקי' דכ\"ג משמע דפלוגתא היא דרשב\"א אית ליה התם הך ג\"ש ור\"מ דס\"ל דבשטר ע\"י עצמו ולא ע\"י אחרים לא גמר הך ג\"ש מרביה וא\"כ ע\"כ הא דפריך בפ\"ק דגיטין והאיכא מחובר היינו למאן דגמר ג\"ש דלה לה ואפשר לומר דלית הילכתא כותיה לכך הביאו משם הרמב\"ם את\"ד ולע\"ד דבריו תמוהים דאי מטעם זה כתב הטור דין זה משם רבינו א\"כ בדין פיסול ערכאות של גוים ג\"כ הי\"ל להטור להביאו משם רבינו דהתם נמי ה\"ט משום דגמרינן לה לה מאשה כמ\"ש רש\"י שם בד\"ה אלא מוכרח דהא פשיטא לן דאין הלכה כר\"מ ובהדיא פרכינן התם בפ\"ק דקדושין לפום מאי דס\"ד התם דרבנן דאמרינן ובשטר ע\"י אחרים ר\"ל ולא ע\"י עצמו פריך הא קי\"ל דגיטו וידו באים כאחת ופרש\"י וז\"ל כלומר והא מעשים בכל יום שהעבד מקבל את גיטו ואי רבנן פליגי מי שבקינן רבנן ועבדינן כר\"מ יע\"ש הרי מבואר דפשיטא ליה לתלמודא דאין הלכה כר\"מ אך קשה לכאורה דבברייתא בפ\"ק דגיטין קתני וכדר\"מ ב\"ד והשתא כיון דטעמא דערכאות של גוים משום ג\"ש דלה לה הוא הא ר\"מ לית ליה ג\"ש והיה נראה לומר דלמאן דס\"ל כר\"מ קאמר וכמ\"ש התוס' שם בד\"ה בעידי מסירה אלא דאכתי ק' על התוס' ז\"ל אדקשיא להו אאוקמתא דגמ' דמוקי לההיא דערכאות של גוים בע\"מ אמאי ל\"ק להו בפשיטות אברייתא גופא ומצאתי להרשב\"א ז\"ל פ\"ק דקדושין שכתב וז\"ל מ\"ט דר\"ש דגמר לה לה אע\"ג דרבנן נמי לה לה מאשה גמרי ס\"ל דלאו לכולהו מילי דעבד גמרינן לה אלא לגופו של גט שיהא גיטו של זה כגיטו של זה כו' יע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>א' </b>\n<b> מן האומות שבא על שפחה כו'.</b> מ\"ש מרן הכ\"מ דרבינו מפרש דלענין אם הולד עבד או בן חורין אתמר ולא כפרש\"י שפירש לענין לא תחיה כל נשמה שאינו ענין לסוגיות ששם דבריו תמוהים דבפ\"ק דסוטה ד\"ג מבואר דלענין לא תחיה כל נשמה אתמר ומשמע מינה בהדיא דבאומות הלך אחר הזכר וצ\"ע ועיין עוד בהרב ל\"מ ז\"ל שכתב שרבינו ז\"ל מפרש הא דקאמר בגמ' מאי באומות הלך אחר הזכר שלא כפרש\"י ז\"ל שפירש למאי הלכתא כו' אלא ה\"פ מנ\"ל הא דבאומות הלך אחר הזכר ומשני כדתניא כו' דמדאצטריך קרא לומר דא' מן האומות שבא על שפחה כנענית אזלי' בתר דידה והוי עבד כנעני משמע דבאומות הלך אחר הזכר דאי אחר הנקבה ל\"ל לומר בשפחה כנענית דאזלי' בתר דידה וכי גרעא שפחה שהוטבלה לשם עבדות מגויה כו' יע\"ש וק\"ל עלה דאכתי מנ\"ל דבאומות הלך אחר הזכר אימא דהלך אחר הפגום שבהם כדין ישראל ובשפחה כנענית גלי לן דאזלי' בתר דידה ותו דלפי דרכו נמי נראה דק' מההיא דפ\"ק דסוטה וצ\"ע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..91fe43d5b16c7170d4eb49b81d5ed4ae16f98228
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,107 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Slaves",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Slaves",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>עבד </b>\n<b> עברי כו' נקנה בכסף כו'.</b> כתב הרב מש\"ל מדלא הזכיר חליפין משמע דס\"ל דאינו נקנה בחליפין כו' וכן נראה דאינו קונה את עצמו בחליפין דאם היה קונה את עצמו היה נקנה ג\"כ וכמ\"ש הריטב\"א עלה דההוא דגרסינן והפדה מלמד שמגרעת מפדיונה ויוצאה וכ\"כ התוספות פ\"ק דקדושין ד\"ח אבל הרב מוהרימ\"ט כתב שם דקונה את עצמו בחליפין א\"ד ז\"ל והנה מה שכתב שמדברי הריטב\"א נראה דאם היה קונה היה נקנה דבריו תמוהים שמדברי הריטב\"א מבואר איפכא דס\"ל כדעת מוהרימ\"ט דלא תליא הא בהא לפום המסקנא דהתם שכ\"כ וז\"ל אבל הנכון כמ\"ש ר\"ת שמגרעת וכשם שקונה עצמה בכסף כך נקנית בכסף כו' ואמרינן אשכחן אמה העבריה הואיל ומיקדשא בכסף פי' דטעמא דאמה העבריה נקנית בכסף לא משום שקונה עצמה ממש הוא דא\"כ ודאי ה\"ה לע\"ע אלא ודאי הא ליכא למימר דא\"כ ל\"ל ויצאה והיתה למיגמר קדושי אשה נימא כיון דיוצאת בשטר נקנית בשטר אלא טעמא דידי מפני שהקישה הכתוב לאחרת כו' יע\"ש הרי מבואר דלס\"ד דתלמודא היה ס\"ל דהא בהא תליא דהואיל וקנה את עצמו כך נקנה ג\"כ ומסקנא דתלמודא דלא תליא הא בהא וכמו שהכריח מההיא דויצאה והיתה וכן מבואר ג\"כ ממ\"ש הריטב\"א ז\"ל בדף י\"ו בשטר מנ\"ל וז\"ל איכא דק\"ל אמאי לא מקשינן אחרת לאמה העבריה ונימא מה אמה העבריה נקנית בכסף כדילפינן לעיל מקרא אף אחרת מקנייא והא ל\"ק כלל לפום מאי דכתיבנא לעיל דלא ילפינן כסף באמה מוהפדה אלא מאחרת כו' יע\"ש הרי מבואר דס\"ל דמוהפדה ליכא למילף הואיל וקונה עצמה בכסף משום דלא תליא הא בהא הן אמת דק\"ל לתירוץ הריטב\"א ז\"ל שכתב דהא ל\"ק כלל לפום מ\"ש דלא ילפינן כסף באמה מוהפדה אלא מאחרת שהרי בגמ' לא הוצרכנו לומר דטעמא דאמה העבריה דנקנית בכסף היינו משום הואיל ומקדשא בכסף דהיינו משום דהקישה הכתוב לאחרת אלא מקמי דידעינן ג\"ש דש\"ש אמנם למסקנא דהתם דילפינן ש\"ש ה\"נ באמה נקנית בכסף בלאו טעמא דהקישה הכתוב לאחרת דילפינן שכיר הנאמר בע\"ע הנמכר לישראל מע\"ע הנמכר לגוי ואמה העבריה ילפינן מדהקיש הכתוב עברי לעבריה וכבר התוספות שם הוקשה להו דקרא דוהפדה למאי אצטריך לאשמועינן דנקנית בכסף ת\"ל מג\"ש דש\"ש ותירץ דקרא אצטריך לגרעון כסף אבל להקנות בכסף לא צריך קרא יע\"ש וא\"כ הדרא קושיא לדוכתא למאן דיליף ש\"ש למאי אצטריך קרא דכי יקח לאשמועינן דאשה נקנית בכסף ת\"ל מדהקישה הכתוב לאחרת וצ\"ע תו ק\"ל לדעת הריטב\"א ומוהרימ\"ט ז\"ל דס\"ל דלא תליא הא בהא מהא דאמרינן התם דף ח' מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים ופרכינן האי תבואה וכלים היכי דמי אילימא דלא מקנייה כלל ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף כו' והשתא מאי קושיא אימא דלענין קונה את עצמו ה\"נ דמהני אפילו בשוה כסף ולענין שהוא נקנה בעינן כסף ממש דומיא דחליפין שכתב מוהרימ\"ט דאע\"ג דקונה את עצמו אינו נקנה ורש\"י ז\"ל שם כתב וז\"ל ישיב כו' וכיון דמפריק ביה אקנויי נמי מקני בה דכתיב גאולתו מכסף מקנתו ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שמכרוהו ב\"ד יש לרבו ליתן לו שפחה כנענית כו'.</b> הנה מוהרח\"ש ז\"ל ח\"ג סי' מ\"ד נסתפק בהא דאמרינן רבו מוסר לו שפחה אי היינו דוקא בשפחה שיש לו לרבו אבל שפחה של אחרים אסור או דילמא ל\"ש יע\"ש והוא תימא איך אישתמיטתיה מיני' סוגיא דתלמודא פ\"ו דתמורה דאמרינן התם האומר לחבירו הילך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי ר\"מ אומר אינו אתנן וחכ\"א אתנן ואוקמא שמואל בע\"ע ופריך א\"ה מ\"ט דרבנן שפחה לע\"ע מישרא שרי כו' הרי מבואר דאפי' בשפחה של אחרים מותר וכמו כן יש לתמוה על הרב חד\"ה דפשיטא לי' מלתא דע\"ע אסור בשפחה שאינו של רבו ממ\"ש בפרק השולח דמ\"א ע\"ב על מ\"ש התוס' שם בד\"ה לא תוהו כו' וז\"ל והא דלא כייפינן בחציה שפחה כו' אנא היכא דנהיגי בה מנהג הפקר כו' וכתב הוא וז\"ל ואין להקשות ומאי קושיא דהא אפשר לי' לישא ע\"ע דמותר בכנענית ובבת חורין דכה\"ג הקשו לעיל דהוא ימכור עצמו בע\"ע דא\"כ משום דנהיגי בה מנהג הפקר נמי לא היו כופין את רבו כיון דאפשר לה בע\"ע אלא ע\"כ דאיירי דאין לרבו ע\"ע ודוקא רבו שרי לו למסור לו שפחה כנענית שלו אבל בשפחה כנענית שאינה לרבו של ע\"ע אסור בה אבל לעיל ניחא שימכור צד חורין שלו למי שיש לו שפחה כנענית ויהי' מותר בה א\"ד יע\"ש והוא מן התימה איך פשיטא לי' מילתא הפך סוגיא דתמורה ועיקר קו' נראה דלק\"מ כיון דמעשה דחציה שפחה בימי ר\"י הואי בימי ר\"י ע\"א מי הואי והא אין ע\"ע נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג וכדפרכינן בפרק האומר בימי ר' שמלאי ע\"ע מי הואי ודוקא אמתני' דמי שחציו עבד ק\"ל ז\"ל שפיר משום דבבי' ב' היובל הי' נוהג כמ\"ש התוס' וזה פשוט: ודע שמוהרימ\"ט ז\"ל בחי\"ד דל\"ט נסתפק במכרוהו ב\"ד שלא מסר לו רבו שפחה כנענית אם הוא מותר ולא הכריח יע\"ש ולכאורה הי' נראה להביא ראי' דמותר בשפחה כנענית ממ\"ש רש\"י ז\"ל ס\"פ האומר דס\"ט ד\"ה טיהרת את הזכרים שילכו למקום שאין מכירין ויאמר עבד אני ונושא שפחה ואין מוחין בידו כו' יע\"ש ואי ס\"ל דדוקא בשפחה של רבו הותר איך יכול לומר עבד אני ונושא שפחה הא כל שאין רבו כאן אינו נוש' שפח' אמנם הא ודאי בורכ' איהו כמ\"ש רש\"י ויאמר עבד אני היינו עבד כנעני דמותר בשפחה דעלמא ודע שרש\"י ז\"ל שם בסמוך בד\"ה מאי ניהו כתב וז\"ל ולהכי נקט זיל גנוב וה\"ה נמי דהוה מצי להקשויי מי שרי לאנסובי עצה למגנב אלא מקו' אחרת סלקה דאי הוה מקשי לי' הכי הו\"מ לשנויי אלא דאמר לי' מכור עצמך לע\"ע וראיתי להרב ח\"ה ז\"ל שהקש' שם וז\"ל ק\"ק אכתי איך יהיב לי' עצה זו שהאדון ישחרר לבניו ויעבור עליו באיסור עשה דלעולם בהם תעבודו ומי יימר דמשחררו ויעבור בעשה עכ\"ל ולא ידעתי אמאי ל\"ק לי' קושיא הלזו אמתניתין דקתני יכולים ממזרים ליטהר כו' דהאיך מתקנינן לי' בעצה זו שישחרר ויעבור עשה דלעולם בהם תעבודו ונראה דאמתני' ל\"ק לי' משום דכיון דהאב הוא המשחרר אותם כדי ליטהר זרעו אין כאן משום עשה דלעולם בהם תעבודו אבל הכא גבי אדון ק\"ל שפיר ואכתי לא ידעתי מי הגיד לו דהא דר' שמלאי מיירי כשהאדון מוסר לו שפחה כנענית ולא נימא דרבי שמלאי יהיב לי' עצה שימכור עצמו בע\"ע ויקח שפחה משלו והנרא' דס\"ל דלא הותר אלא שרבו מוסר לו שפחה כנענית אבל משלו אינו רשאי וכהצד הא' שכ' הרב מוהרימ\"ט ז\"ל ואף לפי צד זה נראה דל\"ק דאכתי איתיה בתקנתא שיקנה אותם העבד משל רבו וישחרר אחר כך ודוק: כתב מרן הכ\"מ וז\"ל ובמכילתא אם אדוניו יתן לו אשה רשות וז\"ש רבינו יש לרבו כלו' הרשות בידו הנה הרא\"ם ז\"ל הק' לרש\"י ז\"ל שכ' בפי' החומש שהרשות ביד רבו למסור לו ש\"כ דמנ\"ל שהוא רשות דילמא חובה הוא ומ\"ש במכילתא שהוא רשות הוא אליבא דר\"י דסבירא לי' דקרא דאם בגפו יבא אתא ללמד שהוא רשות אבל רש\"י ז\"ל דס\"ל דקרא דאם בגפו אתא ללמד דאם יחידי נכנס יחידי יצא וכראב\"י ליכא הוכחה מהאי קרא לא לרשות ולא לחובה וקושיא זו שייכא לרבינו שפסק כראב\"י ופסק שהרשות ביד רבו והרב צדה לדרך הקשה לדברי הרא\"ם ז\"ל הלזו דאם איתיה שהוא חובה כדי לקיים מצות עשה דוהתנחלתם היכי אמרינן בפ\"ק דקי' דכ\"א שהיתר ש\"כ לישראל הוא חידוש שחידשה תורה ואי כדברי הרא\"ם מאי חידושיה הלא בכל התורה כולה אמרינן אתי עשה ודחי ל\"ת ה\"נ נימא דאתי עשה דוהתנחלתם ודחי לאו דלא יהיה קדש והרב מש\"ל ז\"ל תמה עליו דע\"כ ל\"ק הרא\"ם שהוא חובה אלא לאחר שחידשה תורה להתיר ש\"כ לעבד אבל אם לא היה הכתוב מתיר מהיכא תיתי שכדי שיקיים האדון מ\"ע דוהתנחלתם שיעבור העבד על לאו דלא יהיה קדש אטו אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך א\"ד ואנכי הרואה תמהני עליו שהרי כתבו התוספות פ\"ק דשבת דף ד' ד\"ה וכי דע\"כ לא אמרינן אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך אלא דוקא היכא דפשע כי ההיא דהדביק פת בתנור אבל היכא דליכא פשיעה אומרים לאדם חטא והביאו ראיה מדאמרינן בריש תמיד נשחט דאתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה הרי שהכהנים קא עברי עשה דהשלמה כדי שיקיים מחוסר כפורים עשה דפסח ה\"נ דכוותא כיון דליכא פשיעה ועיקר קושית הרב צידה לדרך נראה דקושיא מעיקרא ליתא דע\"כ לא אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה אלא היכא דבעידנא דקא מעקר הלאו מקיים העשה משא\"כ הכא דמשעת בעילה קא עבר הלאו דלא יהיה קדש ועשה דוהתנחלתם לא מקיים עד שיבא הולדות לאויר העולם ועיין בתוספות פ\"ק דבתרא דף י\"ג ד\"ה כופין ובפ' השולח ד\"מ שהקשה שם מעין קושית הרב ז\"ל דליתי עשה דפרו ורבו וידחה ל\"ת דלא יהיה קדש ותירץ שם משם ר\"י חדא דבעידנא דקא מעקר לאו לא מקיים עשה דמשעת העראה קא עקר הלאו ועשה דפרו ורבו לא מקיים עד גמר ביאה ועוד דהיא אסורה לו דלגבי דידיה ליכא עשה כו' יע\"ש ומה שקשה לכאורה על דבריהם מההיא דפ' תמיד נשחט דקעברי כהנים אעשה דהשלמה אע\"ג דבדידהו ליכא עשה דפסח עיין ישוב לזה בס' זרע אברהם ח\"א דק\"ס ע\"ג ודו\"ק : עוד כתב הרב מש\"ל ז\"ל וז\"ל ולעיקר קו' הרא\"ם ז\"ל נראה לתרץ בהקדים מה שיש להקשות לרבי ישמעאל למאי אצטריך קרא דאם בגפו ללמד דקרא דאם אדוניו שהוא רשות הא כל אם שבתורה הוא רשות אם לא דגלי קרא במקום אחר שהוא חובה וכדאמר ר\"י גופיה סוף ס' יתרו אם תקריב מנחת בכורים חובה אתה אומר חובה או אינו אלא רשות ת\"ל תקריב הרי דאי לאו קרא דתקריב משמעותיה הוא רשות ונראה דודאי משמעותיה דאם הוא רשות היכא דאין הסברא שהוא חובה כההיא דבכורים דמהיכא תיתי דנחייב להקריב מנחת בכורים אבל אם אדוניו יתן לו אשה אדרבא הסברא מוכחת שהיה חובה משום דכבר נצטוינו לעולם בהם תעבודו והו\"א שיהיה חובה למסור לו שפחה כנענית כדי לקיים עשה דלעולם בהם תעבודו להכי אצטריך קרא דאם בגפו ללמד שאינו חובה וראב\"י ס\"ל דללמד שהוא רשות לא אצטריך קרא משום דמצוה זו היא כמו מצות שלוח הקן שאינו מחוייב לרדוף אחריה אלא אם יזדמן לו יתחייב בה ה\"נ דכוותיה אף שנצטוינו לעולם בהם תעבודו מנ\"ל שנהיה מחוייבים לרדוף אחריה את\"ד יע\"ש: ואחר המחילה דבריו תמוהים ואשתמיטתיה מיניה סוגיא דפ\"ק דסוטה דבפ' השולח דף מ\"ב דאמרינן התם בהדיא דר' ישמעאל ס\"ל דלעולם בהם תעבודו הוא רשות ולא חובה ור\"ע ס\"ל דלעולם בהם תעבודו חובה וכיון שכן איך הפה יכולה לדבר דטעמא דר' ישמעאל דאצטריך קרא דאם בגפו ללמד שהוא רשות הוא משום דהסברא מוכחת שהוא חובה משום מצות עשה דלעולם בהם תעבודו הרי לר' ישמעאל אפי' במזומנת אצלו הוא רשות כ\"ש שאינו מחוייב לעשות טצדקי ובהכי היה מקום ליישב דברי רבינו ז\"ל דפסק כראב\"י וס\"ל דהרשות ביד רבו משום דכיון דקי\"ל כר\"ע דקרא דלעולם בהם תעבודו אצטריך לומר שהוא חובה ע\"כ קרא דאם אדוניו יתן לו אשה רשות הוא דאם איתא שהוא חובה לעשות טצדקי כדי לקיים עשה דוהתנחלתם א\"כ קרא דלעולם בהם תעבודו לר\"ע למאי אצטריך ללמד שהוא חובה מקרא דאם אדוניו יתן לו אשה נפקא מק\"ו שאם הוא מחוייב לעשות טצדקי כ\"ש במזומנים אצלו ומה מאד מתקו לחכי דברי המכילתא דאחר שהביא דברי רבי ישמעאל קאמר רע\"א אם בגפו יבא כו' לומר שאינו יוצא בראשי אברים כו' דהיינו משום דר\"ע לטעמיה דדריש לעולם בהם תעבודו ללמד שהוא חובה ומש\"ה נייד מדרשת ר' ישמעאל דלר\"ע ללמוד שהוא רשות לא אצטריך קרא דמקרא דלעולם בהם תעבודו נפקא וכדבר האמור ומ\"מ אכתי יגדל התימא על ר\"י דכיון דס\"ל דלעולם בהם תעבודו הוא רשות מהיכא תיתי לן לומר דאם אדוניו יתן לו אשה חובה אדאצטריך קרא דאם בגפו ללמד שהוא רשות כיון דכל אם שבתורה הוא רשות ומכ\"ש הכא דהסברא ג\"כ מסייעתו ולכן נראה לי דטעמא דר\"י דהוה אמינא שהוא חובה לאו משום קרא דוהתנחלתם כמ\"ש הרב אלא ה\"ט דהו\"א שהוא חובה כל שאין לעבד אשה ובנים שהתורה חייבתו על האדון למסור לו שפחה כנענית כדי שלא יהי' יושב ובטל והתורה אמרה לא תוהו בראה לשבת יצרה והתירתו תורה בשפחה כנענית מפני תקנת רבו שיהיו הולדות שלו להכי אצטריך קרא דאם בגפו ללמד שאם נכנס יחידי יצא יחידי ואינו חייב למסור לו ש\"כ ור' ישמעאל אפי' בשאין לו אשה ובנים יכול הרב למסור לו ש\"כ אלא שאינו חובה וראב\"י כיון דדריש לי' לומר שאין רבו רשאי למסור לו ש\"כ ממילא שמעינן דאם אדוניו הוא רשות דאם הי' חובה ומשום שלא יהא יושב ובטל א\"כ אדרבא איפכא מסתברא דהיכא שאין לו אשה ובנים מוסר לו רבו שפחה והיכא דיש לו אינו מוסר לו רבו שפחה ואם כן מדגלי קרא דהיכא דאין לו אינו יכול למסור ע\"כ דאם אדוניו הוא רשות וכיון דרבינו ז\"ל פסק כראב\"י משו\"ה פסק שהוא רשות כנ\"ל:",
+                "<b>והמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית כשאר כל ישראל</b> נרא' ודאי דממזר שמכר את עצמו מותר בשפחה כנענית שהרי בהיותו ב\"ח הי' מותר בשפחה ובשביל שמכר את עצמו לא ניתוסף בו קדושה וזהו שהאריך רבינו בלשונו וכתב אסור בשפחה כשאר כל ישראל לאשמועי' שדין מוכר את עצמו כשאר כל ישראל ב\"ח ומי שמותר בשפחה בהיותו ב\"ח פשיטא ודאי דמותר בהיותו עבד וזה דבר פשוט אך מספ\"ל לדעת רבינו ז\"ל אם רבו כופהו לזה כדי שיוליד ממנה עבדים מי נימא דמוכר את עצמו דמיעטיה קרא דאין רבו מוסר לו ש\"כ משום אי' שפחה דרביע עילויה הוא דדוקא במכרהו ב\"ד התירתו תורה והילכך בממזר שמכר את עצמו כיון דלא רביע עילויה איסורא יש כח ביד רבו לכופו או דלמא מוכר את עצמו גזירת הכתוב הוא דאין רבו מוסר לו ואפי' במקום שהוא מותר בשפחה והנה לדעת הריטב\"א ז\"ל שכתב בחי' דמוכר עצמו דמיעטי' קרא ה\"ד לענין כפייה אבל אה\"נ דמותרת לו אין כאן מקום ספק כלל וכמובן: אך לדעת רבינו ז\"ל יש להסתפק גם לדעת מוהרשד\"ם ז\"ל שכתב בדעת רבינו דס\"ל דאיסור השפחה מדרבנן נראה דאין כאן מקום להסתפק שלדעתו ז\"ל עכ\"ל לדעת רבינו דכי מיעטיה קרא היינו מדין כפייה וכמו שהאריך בזה הרב מש\"ל ז\"ל עכ\"ל אך לדעת החולקים על מהרשד\"ם ז\"ל יש מקום להסתפק והריטב\"א ז\"ל הביא ראי' לסברתו ז\"ל מדאצטריך בגמ' לת\"ק דר\"א למעוטי מוכר את עצמו אינו נרצע מקרא דאזנו ואם אי' דמוכר עצמו אסור בשפחה ל\"ל קרא למעוטי מרציעה ת\"ל דכל שאין לו אשה ובנים אינו נרצע והיא היא קו' התוס' שם ד\"ה ולא אזנו והנרא' מדבריהם דס\"ל שלא כדעת הריטב\"א מדהוצרכו לתרץ באנפא אחרינא ואולם תמהני על דבריהם ז\"ל אמאי לא תי' דקרא דאזנו אצטריך למעט ממזר שמכר את עצמו דמשום דבעינן אהבתי את אשתי וליכא כיון דמותר בשפחה ולהכי איצטריך מיעוטא דאזנו וצל\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מה </b>\n<b> בין מוכר עצמו כו' ומוכר עצמו אין מעניקין לו כו'. </b> שם דף ט\"ו מאי טעמא דתנא קמא אמר קרא הענק תעניק לו ולא למוכר עצמו ואידך לו ולא לב\"ח מדס\"ל בעלמא כר\"נ אתא לו אפקי' ואידך בעלמא נמי לא ס\"ל כר\"נ ויש מן התימ' על רבינו ז\"ל דכאן פסק כת\"ק דר\"א ובפ\"ב מה' מלוה פסק כר\"נ והרב ל\"מ ז\"ל כתב ליישב דברי רבינו ז\"ל שהוא מפרש כפירוש הרב נתנאל שכתבו התוס' דת\"ק נמי מודה גבי הלואה דק\"ל כר\"נ ובשכירות דוקא הוא דפליגי ורבינו לא כ\"כ אלא גבי הלואה אבל לענין שכירות ודאי דלית לי' כר\"נ ואע\"פ שסתם רבינו ולא חילק בין שכירות להלואה סמך עצמו אמ\"ש בפרקין דהענק' ע\"ע לעצמו ואין ב\"ח גובה הימנו דמשם נלמד לשכירות א\"ד יע\"ש וכ\"כ הרב גד\"ת דש\"א ע\"א והנה מלבד שדרך זה לא יתכן לדעת ה\"ה שכתב בה' מלוה דזהו מחלוקת דברייתא בין ת\"ק לר\"א עוד איכא לאקשויי עלה דאיך אפשר לומר שרבינו לא חילק בין שכירות להלואה משום שסמך עצמו אמ\"ש דהענקת ע\"ע לעצמו ואין ב\"ח גובה הימנו שהרי משמע מדברי רבינו דס\"ל דאפי' לאחר שבא הענק' ליד העבד אין ב\"ח גובה הימנו וכמו שדקדק מוהרימ\"ט מדבריו וכמו שכן נראה בהדיא ממ\"ש בפי\"המ ואלו בשכירות פשיטא ודאי דלאחר שבא לידו ב\"ח גוב' הימנו וא\"כ איך אפשר לומר דסמך למ\"ש בדין הענקה ודוק: והרב גד\"ת הק' לפי' הרב נתנאל שהרי מקמי הכא הוה בעי בגמ' לומר לרבנן דלא מבעי לי' לו ולא ליורשיו וקא מתמיה יורשיו אמאי לא שכיר קרייה רחמנ' ומש\"ה נייד מאוקמתא הלזו וא\"כ אי לענין ב\"ח יש לחלק בין הענק' לשכירות תיקשי נמי ב\"ח אמאי לא שכיר קרייה רחמנא את\"ק יע\"ש ועיין בהרב החידושין שתי' קו' הלזו וז\"ל וי\"ל כיון דפעולתו ליורשיו בשכיר הא אקיים ביה דינא דשכיר בחדא מילתא א\"נ כי קרייה רחמנא שכיר לאו לגריעותא קריה שכיר ע\"ש: והרב מש\"ל יחס סברא הלזו דהר' נתנאל ואיכא מ\"ד שכתב בעה\"ג לדעת המרדכי שכתב ר\"פ י\"ן דשכר פעולה שמעולם לא בא לידו ולא גבה נראה דהוי ראוי כו' והק' הוא דכיון דהוא פסק דמלוה לא חשיב ראוי למה שכר פעולה חשיב ראוי ותי' דס\"ל למרדכי כדעת דאיכא מ\"ד והר' נתנאל דבשכירות לא ק\"ל הא דר\"נ ומש\"ה חשיב ראוי כיון דלא שייך דר\"ן א\"ד יע\"ש ויש לי לדקדק עליו שהרי מור\"ם ז\"ל בא\"ה סי' ק' ס\"ג פסק להא דהמרדכי ז\"ל דשכר פעולה מקרי ראוי ומלוה לא חשיב ראוי וא\"כ עכ\"ל דס\"ל דבשכירות לא שייך דר\"נ ובח\"מ סי' פ\"ו פסק מרן דבשכירות קי\"ל כר\"נ ולא הגיה עליו מור\"ם וצ\"ע ועיין בהרב בית שמואל סי' הנזכר ודוק. והרב ש\"ך ז\"ל ח\"מ סי' פ\"ו כתב דרך אחרת ליישב דברי רבינו ז\"ל שהוא מס' מעין הר' נתנאל דמ\"ש ואידך בעלמא נמי לא ס\"ל כר\"נ ר\"ל ובכל מילי דצדק' כגון מעשר עני ושאר צדקה נמי לא ס\"ל כר\"נ דהדבר ידוע דהענקה מדין צדקה הוא והילכך לא אצטריך לו למעט ב\"ח דבעלמא ושאר צדקה לא ס\"ל כר\"ן כדאיתא בתוס' ופסקו רבינו פ\"ו מה' מתנות עניים וכ\"כ המרדכי ז\"ל פ\"ק דב\"ב א\"ד והרב מש\"ל תמה עליו שהרי כתב ה\"ה זה מחלוקת ת\"ק ור\"א ולפי דבריו לא פליגי בדינא דרבינו ת\"ק ור\"א יע\"ש וזו ודאי אינו מן התימא שהש\"ך לא כ\"כ ליישב דברי ה\"ה אלא שבירר דרך לעצמו ליישב דברי רבי' כמו שיראה המעיין. אך מה שיש לי מן התימא דאיך אפשר לומר דמ\"ש בעלמא לא ס\"ל כר\"ן היינו לענין צדקה דאם איתא מאי אירייא משום דר\"ן הרי בצדקה אפי' אחר שבא לידו אינו גובה ב\"ח ממנו ולא שייך בהא דר\"ן כלל וצ\"ע ולי נראה ליישב דברי רבינו ז\"ל בדרך אחרת כלפי מה שראיתי להרב החידושין הנדפסין מחדש שהקש' וז\"ל וא\"ת כאשר יברכך ה' אלהיך תתן לו רבנן מאי דרשי ביה דתרוייהו צריכי לרבנן למעוטי מוכר עצמו דלא יהבינן לי' לא חמש סלעים דקציב לו אף שלא נתברך הבית בגללו ולא לפום ברכת הבית וכן לר\"א צריכי לאשמועינן דאין מוציאין מזה ונותנין לזה לא חמש סלעים ולא לפום ברכת הבית ממורי נר\"ו א\"ד ז\"ל וא\"כ איכא למימר דס\"ל לרבי' דלפום סוגיא דפ' השולח ודפ' כ\"ש דס\"ל לרבא ור\"ן דמוציאין מזה ונותנין לזה עכ\"ל דס\"ל דת\"ק נמי ס\"ל כר\"ן ובהא פליגי דלת\"ק ס\"ל דחד לו אצטריך למעוטי מוכר ואידך למעט ור\"א ס\"ל דתרוייהו למעט ב\"ח וחד למעט חמש סלעים ואידך לנתברך הבית וצריכים ות\"ק ס\"ל דכיון דמעטיה קרא תרוייהו ממעטינן הענקה דחמש סלעים ונתברך הבית בגללו כנ\"ל נכון ומה שתי' הרב מש\"ל ז\"ל דרבינו ס\"ל דהא דאצטריכו בגמ' לומר דטעמא דת\"ק לית לי' כר\"ן היינו מקמי דידעינן טעמא דת\"ק דס\"ל דמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית אבל לפי האמת דרשינן אם אדוניו יתן לו למעט מוכר עצמו דע\"ע מכי משנה שכר שכיר נפקא ותו לא אצטריך לן לו דהענקה למעט מוכר עצמו משום דקרא דכי משנה שכר שכיר הוא טעם להענקה וכמו שפרש\"י ז\"ל משום דעובד ביום ובלילה וכיון דמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית ממילא משמע דאינו חייב להעניק את\"ד יע\"ש נראה שאין תי' זה עולה לדעת מוהרשד\"ם ז\"ל חי\"ד סי' ק\"ץ שהביא הרב ז\"ל לעיל דין ג' שדעת רבינו דאסור השפחה מד\"ס וכן כתב הרדב\"ז ז\"ל ח\"א סי' קפ\"ח שזה דעת רבינו וא\"כ עכ\"ל דכי ממעטי' מוכר עצמו דאין רבו מוסר לו שפחה כנענית מקרא דאם אדוניו יתן לו אשה היינו לומר שאין רבו כופהו אבל מדעתי' ה\"נ דשרי מדאורייתא דלא עדיפא משאר ישראל וכמ\"ש הרב ז\"ל שם וכיון שכן אכתי אצטריך קרא לו דהענקה למעט מוכר עצמו היכא דמסר לו רבו מדעתו ש\"כ דאיכא טעמא דכי משנה ש\"ש והדק\"ל ודוק. עוד ראיתי להרב מש\"ל ז\"ל שהקש' בדין י\"ג וז\"ל וא\"ת אכתי ק' ל\"ל לו דהענקה למעט מוכר עצמו הא מדאצטריך לרבות הענקה באמה ע\"כ דהענקה לא שייך אלא במכרוהו ב\"ד ומש\"ה אצטריך קרא ללמד דמכירת האב הוה כמכרוהו ב\"ד דאי אמרת דהענקה שייך אף במוכר עצמו תיקשי מהיכא תיתי שנמעט האמה מדין מוכר עצמו דאיצטריכ' קרא לרבות א\"ד יע\"ש מה שתי' ולי נראה דלק\"מ דאי לא כתיב ואף לאמתך הו\"א כיון דטעמא דהענקה משום דעובד ביום ובלילה א\"כ באמה העבריה שאינו יכול למוסרה לעבדו אינו חייב בהענקה וממילא הוה ממעטינן מוכר עצמו מהענקה מה\"ט והשתא דכתיב ואף לאמתך וגלי לן קרא דאפי' בדליכא טעמא דכי משנה ש\"ש חייב בהענקה הוה ילפינן מוכר עצמו דחייב בהענקה מאמה העבריה להכי אצטריך קרא למעוטיה כנ\"ל פשוט:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הענקת </b>\n<b> ע\"ע לעצמו ואין ב\"ח גובה הימנו.</b> הנה מוהרימ\"ט ז\"ל דקדק מדברי רבינו דס\"ל דאפילו אחר שבא לידו של עבד ההענקה אין ב\"ח גובה הימנו וכן נראה בהדיא מדבריו שכתב בס' החי' שם יע\"ש ושלא כדעת ז\"ל שכתב בד\"ה לו ולא לב\"ח אין האדון מחויב להגבות הענקה לב\"ח אשר מבואר מדבריו דכל שבא ליד העבד יבא ב\"ח ויגבהו וכן נרא' שהוא דעת האיכא מ\"ד שכתב בעה\"ת שער כ\"א ח\"א דכתב שכירות והענקה אין נכנס לוה שני תחת שעבוד לוה ראשון מדר\"ן יע\"ש ואלו הי' דעתו ז\"ל דבהענקה אפילו בא ליד העבד אין בעל חוב גובה הימנו היכי יליף שכירות מהענקה הא הענקה גזירת הכתוב הוא שהרי אפילו בא ליד העבד אין ב\"ח גובה הימנו ואלו בשכירות פשיטא ודאי דאחר שבא לידו ב\"ח גובה הימנו וראיתי להרב מש\"ל ז\"ל שתמה על דברי רבינו דבגמרא אמרינן דר\"א דדריש לו ולא לב\"ח מדס\"ל בעלמא כר\"ן ות\"ק דלא דריש הוא משום דבעלמא נמי לא ס\"ל כר\"ן ואם איתא אפילו נימא דר\"א לא ס\"ל בעלמא כר\"ן אכתי אצטריך לו למעוטי אפילו אחר שבא ליד העבד הענקה והאריך בקו' הלזו וסוף דבריו תי' דס\"ל לרבינו דכיון דנקט קרא דינא כר\"ן בהענקה ש\"מ אין שעבוד הב\"ח חל על אלו המעות משום דרחמנא זכי לי' לדידי' וא\"כ אפילו אחר שבאו לידו של עבד אין ב\"ח גובה הימנו ור' טביומי דס\"ל כת\"ק יליף ג\"ש דש\"ש ור\"ן נמי משום דלא הוה ידע טעמא דת\"ק דמיעט שפחה ממוכר עצמו הוכרח לומר דטעמא דת\"ק דלא מיעט לו ולא לב\"ח משום דבעלמא נמי לא ס\"ל כר\"ן ולומר דאצטריך למעט לאחר שבא ליד העבד לא ס\"ל האי דינא לת\"ק אבל לדידן דקי\"ל דטעמא דת\"ק משום דלא יליף ש\"ש ואייתר לן לו למעט ב\"ח כי היכי דמיעט קרא כשהם ביד האדון ה\"נ נמעט אף לאחר שבא ליד העבד את\"ד ואחד הרואה יראה כמה מהדוחק בישוב זה דכיון דרב טביומי ס\"ל דאין סברא כלל לומר דקרא מיעט אפי' אחר שבא ליד העבד כדקאמר ואידך בעלמא נמי לא ס\"ל כר\"ן וכן נמי מדהוצרך רב טביומי לומר דר\"א דריש לו ולא לב\"ח מדס\"ל כר\"ן ול\"ק דר\"א ס\"ל דכי מיעט רחמנא אפילו בא ליד העבד ואתיא דר\"א ככ\"ע ות\"ק ס\"ל דלאחר שבא ליד העבד אין סברא למעט משמע דדחיקא לי' מילתא לרב טביומי ליחס סברא זו אפילו להא דלית הלכתא כותיה א\"כ מאין הרגלים לנו לומר דלדידן דטעמא דת\"ק משום דלא יליף ש\"ש כי מיעטי' קרא לגמרי ממעט הא ודאי אין הדעת סובלתו ולדידי חזי לי ליישב דעת רבינו ז\"ל דלרבינו ז\"ל קשיתיה קושית הרב החידושין שכתבנו לעיל בדין ג' דקרא דכאשר ברכך תתן לו ולר\"ג מאי דריש ביה ור\"א נמי מאי דריש בי' ומכח זה הוצרך לומר דלר\"א תרוייהו צריכי למעט לו ולא לב\"ח חד לאשמועינן דאין האדון חייב להגבות הענקה לבע\"ח ולאפוקי מדר\"ן וחד לאשמועי' דאפילו אחר שבא ליד העבד אין ב\"ח גובה הימנו דאי כתיב חד לו גרידא הוה מוקמי' לי' לדר\"ן דוקא דתפס' מועט תפסתא ולר\"ג אצטריך חד לו למעט מוכר עצמו ואידך למעט ב\"ח אפילו אחר שבא ליד העבד דכיון דבעלמא לא ס\"ל כר\"ן ע\"כ כי מיעטיה קרא אפילו אחר שבא ליד העבד דאלו לדר\"ן בעלמא נמי דינא הכי והיינו דהוצרכו בגמרא לומר דר\"א ע\"כ ס\"ל כר\"ן ות\"ק ע\"כ לא ס\"ל כותיה דאי ס\"ל כר\"ן הא אצטריכו תרוייהו כדכתיבנא כנ\"ל הנכון ליישב דברי רבינו ז\"ל ע\"פ דרכו של הריטב\"א ז\"ל והרב מש\"ל ז\"ל ולדרך שכתבנו לעיל ליישב דעת רבינו לא יתכן תי' זה כמובן ודוק :"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> אם נתן אחד לעבד מעות על מנת שתצא בהם לחירות כו' יצא העבד לחירות כו'.</b> כתב הרב בעל ט\"ז יורה דעה סימן רס\"ז סעיף קטן י' וז\"ל ונ\"ל אע\"ג דבסי' רכ\"ב אמרינן דאם נתן לה ע\"מ שאין לבעליך רשות בו לא מהני ואפי\"ה מהני אם אומר מה שאתה נותן לפיך ולהרמב\"ם ז\"ל מהני אפי' אומר מה שתרצי עשי מ\"מ הכא לא מהני אלא דוקא ע\"מ שתצא לחירות דשאני עבד דאין לו יד כלל בלא האדון לא בקרקע ולא בפירות כו' אבל גבי אשה ודאי יש לה יד ג\"כ דהנותן מתנה לאשה קנתה הגוף רק שהבעל אוכל פירות וע\"כ מהני אם אמר מה שאת נותנת לפיך כו' ע\"כ לא מהני בעבד כל זה אלא דוקא באומר שיצא לחירות כו' ואף ר\"ח שאינו מחלק שם ומביא ראיה מאשה לעבד היינו לכל אחד כלשונו כו' אבל לא שיועילו לשונות שאמרו גבי אשה בעבד ג\"כ זה לא עלה על דעת שום פוסק אלא שבדרישה כו' ולא דק בזה את\"ד והרואה יראה שדבריו מן המתמיהין ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה לשון רבינו פי\"ג מהלכות זכיה דין י\"ד שכתב בהדיא כדברי הפרישה וז\"ל וכן אם אמר לעבד שתאכל בהן ותשתי בהן כו' או ע\"מ שתצא בהם כל מה שתרצי בלא רשות אדון שלך לא קנה האדון כו' גם להפרישה ז\"ל נראה דאשתמיט מיניה לשון רבינו ז\"ל מדלא הזכירו על דל שפתיו וכן מבואר ג\"כ מדברי התוס' פ\"ק דקדושין דכ\"ד ד\"ה ור\"א שכתבו וז\"ל ועוד מייתי ראיה מההיא דפסחים כו' ומשני כגון דמקני לי' ע\"מ שאין לרבו רשות בו והיינו כר\"ש דלר\"א הוה צריך לאוקמא שאמר לו ע\"מ שתצא בו ידי פסח יע\"ש הרי מבואר דבע\"מ שתצא בו ידי פסח מהני וה\"ה ע\"מ שתאכל ותשתי וזה פשוט. ודע שמדברי רבינו ז\"ל לא פורש אם הרב נותן מתנה לעבד אי קני העבד דומיא דאשה דאמרינן הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות או לא אך מדברי התוס' והרא\"ש והריטב\"א שם מבואר דבעבד לא קנה גם הריטב\"א שם בחדושיו כתב וז\"ל ויש מרבותינו שהיו סוברים לומר דכי היכי דקי\"ל דהנותן מתנה לאשתו קנתה כך הנותן מתנה לעבדו קנה גוף ופירות והא ודאי בורכא היא כו' וגבי עירוב אמרי' אבל לא ע\"י עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו דאלמא אפי' לזכות לאחרים מיד רבו אין לו יד כו' יע\"ש אלא שמה שהביא ראיה מההיא דעירוב הן דברים תמוהים בעיני דנראה דס\"ל דזכיה לאחרים מיד רבו עדיפא מזכיה לעצמו וכיון שאינו זוכה לאחרים מיד רבו כ\"ש שאינו זוכה לעצמו וזה ודאי ליתא שהרי אסיקנא בנדרים דפ\"ח דע\"י אשתו אינו זוכה אלא כשיש לה חצר באותו מבוי ומטעם דמיגו דזכיה לנפשיה זכיה לאחרינא אבל בדלית לה חצר אינו זוכה על ידה אע\"ג דלעצמה זוכה אשר מבואר שזכיה לאחרים גריעה מזכיה לעצמה וכן מבואר שם בהר\"ן יע\"ש וצ\"ע: עוד כתב הריטב\"א שם וז\"ל מיהו צריך תלמוד הרב שנתן מתנה לעבדו וזכה לו על ידי אחר אם זיכה בה לגמרי דומיא דאשה או דילמא אין קנין לעבד בלא רבו אפי' במתנה שזכו לו אחרים מיד רבו ומסתברא לי דבהא נמי אין קנין לעבד כו' יע\"ש ומדברי המרדכי שכתב שם וז\"ל משם הרב אלחנן ואם הבעל נתן מתנה לאשתו קנתה כדאמרינן פרק ח\"ה ואומר הרב אלחנן דההיא יש לדחות דמזכה לה ע\"י אחר דכה\"ג מהני אפי' בעבד יע\"ש מבואר שחולק על הריטב\"א וס\"ל דהרב שזיכה לעבדו ע\"י אחר מהני ועיין בתוס' פרק אלמנה לכ\"ג דס\"ו ד\"ה ועבדים מקנו עבדים שכתבו וז\"ל אפי' לר\"ע דאמר אין קנין לעבד בלא רבו אפי' על מנת שתצא לחירות בהם משכחת לה במפקיר עבדו שאוכל בתרומה כו' יע\"ש ומדלא כתבו בפשיטות דמשכחת לה בשיזכה לו הרב על ידי אחר ש\"מ דס\"ל כדעת הריטב\"א וכן יש להוכיח גם כן מדבריהם דהא דאמרינן מה שקנה עבד קנה רבו לאו דוקא בנכסים שקנה בעודו עבד אלא אפי' בנכסים שהיו לו מקודם שמכר את עצמו בעבד אמרינן דקנה רבו מדלא תי' דמשכחת לה עבדים שקנו עבדים מנכסים שהיו לו מקודם ועיין במוהראד\"ב סי' רנ\"א ודוק ובנותן מתנה לאשתו מבואר מדברי רבינו פ\"ג מה' זכיה דאין בהן לבעל אלא פירות וכ\"כ התוס' והר\"ן והריטב\"א פ\"ק דקידושין אלא שכתבו שמדברי רש\"י פרק בן סורר ומורה נראה דס\"ל דמתנתה כמציאתה לגמרי והמרדכי שם כתב וז\"ל ור\"י מקורביל היה מסופק בדבר אם יתנו מתנה לאשה שמא יזכה הבעל בין בגוף בין בפירות כו' יע\"ש:<br><b> ראיתי </b> להרב דברי אמת בחלק קונטריסין ד\"פ שתמה על גדולי ישראל איך אשתמיט מנייהו הא דאמרינן ס\"פ מי שהיה נשוי מי שאמר לאשה נשואה נכסי לך ואחריך לפ' ומכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ואחריך מוציא מיד הבעל כו' הרי מבואר דהנותן מתנה לאשה ל\"ק הבעל אלא הפירות כדין נ\"מ ומשום הכי אמרו דאם מכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ואחריך מוציא מיד הבעל דאם נאמר דקנה הבעל גוף הפירות א\"כ אין במכירתה כלום והבעל מוציאו אף קודם שתמות כי מה כחה למכור נכסי הבעל ואפי' נצ\"ב אין במכירתה כלום כ\"ש בנכסים של בעל והיכי אמרו דהדר אחריך ומוציא מיד הבעל יע\"ש שהניחה בצ\"ע ובאמת שהדבר מתמיהא ולפי חומר הנושא מקום יש בראש לומר דההיא דאביי לדעת הני רבוותא מיתפרשא בשנתנו לה נכסים על מנת שאין לבעלה רשות בו ואביי לא חש לפרש דמסתמא כדינו מתפרשא אפי' באומר ע\"מ שאין לבעליך רשות בו הבעל יורש אותם כמבואר מדברי רשב\"ם והרא\"ש פ' חזקת ועיין בהרב נת\"מ דק\"א ע\"א וס\"ל להני רבוותא דהלכה כשמואל דע\"מ שאין לבעליך רשות גרידא מהני וכדעת ר\"ע ור\"ש הנגיד ואפי' לפוסקים כרב דלא מהני אלא באומר מה שאת נותנת לתוך פיך יש מהראשונים דס\"ל דהבעל יורש אותה וכבר הארכתי בזה במ\"א ומשום הכי קאמר אביי דלכי מתה הבעל מוציא מיד הלקוחות כנ\"ל ובזה שאמרו דאם אמר ע\"מ שאין לרבך רשות בו קנה האדון וכן באשה קנה הבעל ראיתי להריטב\"א בחידושיו כתב שם וז\"ל תימא היאך אפשר לומר שאם התנה עליו שלא יקנה רבו שיקנה בע\"כ והרי כפל תנאו כו' ויש מפ' שהטעם מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה שתנאו בטל לפי שכל תנאי שעוקר את המעשה כו' יע\"ש ועיין בהר\"ן ותמיהא לי דהא קי\"ל דבדבר שבממון תנאו קיים ובשלמא לרבא אמר ר\"ש דס\"ל שבע\"מ שאין לבעליך רשות בו פליגי ר\"מ ורבנן ניחא דר\"מ ס\"ל גבי שאר כסות ועונה דאפילו בדבר שבממון תנאו בטל אכן לר\"א דס\"ל דבע\"מ שאין לרבך רשות בו כ\"ע ל\"פ דקנה הרב קשה טובא מאחר דקי\"ל כר\"י דבדבר שבממון תנאו קיים וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל בתשו' הביאו הרב התרומות שער ד' דהנותן מתנה לחבירו על מנת שלא ישתעבדו לב\"ח דתנאו קיים אע\"פי שמתנה עמש\"ב דבדבר שבממון תנאו קיים וצ\"ע כעת:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד </b>\n<b> בראשי אברי' כו' וחסרו אחד מכ\"ד ראשי אברי' שאינן חוזרים יצא לחירות וצריך גט שחרור כו'.</b> הנה מדברי רבינו ז\"ל דקדק הרב בית דוד ה' עבדים סי' קצ\"ד דדוקא בכ\"ד אברים שאינן חוזרים הוא דצריך ג\"ש מדרבנן שמא יאמרו עבד אתה כמ\"ש התו' והר\"ן אבל בשן ועין דכתיב בקרא בהדיא אין צריך ג\"ש כלל והיינו משום דפוסק כהמכריעין לפני חכמים ועל פי זה תמה עליו מרן כ\"מ שכתב שהכריע הרי\"ף כמ\"ד צריך ג\"ש בין בשן ועין בין בשאר ראשי אברים דמשמע שגם רבינו סובר כן ואי אפשר לומר כן שהרי כתב בהדיא א' מכ\"ד ראשי אברים ואלו שן ועין הן מלבד כ\"ד ראשי אברים ואולי כונתו ז\"ל אדרבא אפכא שהרי\"ף חולק על רבינו בזה את\"ד יע\"ש ותמהני עליו איך יצאו דברים אלו מפה קדוש דבהדיא כתב רבינו בפ\"ד מה' חובל ומזיק דין י\"א וז\"ל כל עבד שיצא לחירות ועדיין לא הגיע גט שחרור לידו אין לו קנס כו' לפיכך המפיל שן עבדו ואח\"כ סימא את עינו יוצא בשינו ואינו נותן לו דמי עינו כו' הרי מבואר דבשן ועין נמי צריך ג\"ש דאלו למ\"ד אינו צריך ג\"ש נותן לו דמי עינו כדאיתא בפרק השולח וכן מבואר ממ\"ש מרן בסמוך דין י\"ד ובהשג' הראב\"ד ז\"ל שם ולפ\"ז צ\"ל שמ\"ש רבינו לעיל בדין ג' שאין העבד יוצא לחירות אלא בכסף או בשטר או בראשי אברים לאו בחדא מחתא נינהו וזה פשוט:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכהו </b>\n<b> כנגד עינו ואינו רואה כו' אין עבד יוצא בזה לחירות.</b> ברייתא פ\"ק דקדושין דכ\"ד ע\"ב ופרכינן עלה למימרא דקלא לאו מלתא היא והתני רמי בר יחזקאל תרנגול שהשמיט ראשו כו' ומשני שאני אדם דכיון דבר דעת הוא אינו מבעית נפשי' כדתניא המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדי\"ש כו' ע\"ש ונראה דכיון דמבעית את חבירו חייב לשלם את נזקו מדי\"ש ה\"נ גבי עבד אם רצה לצאת י\"ש חייב להוציאו לחירות: האמנם תמיהא לי מילתא דלא לישתמיט לשום אחד מהפוסקים ז\"ל ראשונים ואחרונים לאשמועי' דין זה גבי עבד ובר מן דין קשה לי לדעת רש\"י ז\"ל שכתב בפרק השוכר את הפועלים גבי אין אדם מת ומשלם דכל דבדיני שמים חייב אי תפס לא מפקינן מיניה וכן היא סברת הראב\"ד ז\"ל גבי אבק ריבית והרב החינוך מצוה שמ\"ד ועיין בהר\"ב מש\"ל פ' כ\"א מה' מו\"ל דס\"ט ע\"ג (וראיתי להרב יש\"ש למס' ב\"ק פ\"ז סי\"ו שכתב דע\"כ לא כתב רש\"י אלא דוקא לענין קלב\"מ דמחוייב הוא מן הדין אלא משום דלא קטלינן ליה בתרי קטלי ומש\"ה אי תפס לא מפקינן אבל היכא שאין בו חיוב מן הדין אלא י\"ש פשיטא דאם תפס לא מפקינן מיני' יעויין שם ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי הראב\"ד והרב החינוך ודו\"ק) וכיון שכן קשה שהרי כתבו הר\"ן והריטב\"א וכל המפרשים ז\"ל יציאת ראשי אברים דאע\"ג דלא מגבינן קנסא בבבל כיון דקיי\"ל דאי תפס לא מפקינן מיני' העבד הרי הוא תפוס בעצמו וא\"כ ה\"נ כיון דבדי\"ש חייב המבעית את חברו הכא נמי אי תפיס לא מפקינן מיני' וא\"כ הי\"ל לומר דהעבד יוצא לחירות כיון שהעבד הוא תפוס בעצמו והי' נראה לומר דאע\"ג דבדי\"ש חייב ה\"מ גבי מבעית את חבירו אבל גבי עבד כיון דאיכא מ\"ע דלעולם בהם תעבודו אפילו מדי\"ש לא מחייב והיינו שלא כתבו הפוסקים ז\"ל דין זה גבי עבד אך קשה לי מהא דגרסינן בירושלמי ס\"פ אלו נערות אההיא דמודה בקנס פטור וז\"ל מהו שיאמרו לו צא ידי שמי' נשמענא מן הדא מעשה בר\"ג שסימא את עין עבדו אתא גבי ר\"י כו' ומה בידך ואין קנסות אלא בב\"ד ובעדים ויאמרו לו צא יד\"ש הדא אמרא שאין אומר לה צא ידי שמים ע\"כ והשתא אם איתא דכל שחייב בשאר כל אדם די\"ש גבי עבד אפילו בדי\"ש לא מחייב מטעמא דאיכא צורך מצוה אם כן היכא פשיט לה בירוש' דכל מודה בקנס דפטור אפילו מדי\"ש ממעשה דר\"ג הא איכא למימר דאע\"ג דמודה בקנס חייב לצאת י\"ש בעבד אפילו מדי\"ש לא מחייב ומהירושלמי הלזה ק\"ל לסברת רש\"י ודעמיה שכתבנו שכל שחייב לצאת י\"ש אי תפס לא מפקינן מיני' דא\"כ אמאי הוצרכו בירושלמי להוכיח דאינו חייב לצאת י\"ש ממה שלא אמר לו ר\"י לר\"ג צא י\"ש ובפשיטות הי\"ל להוכיח דאם איתא דחייב לצאת י\"ש גבי עבד כיון שהוא תפוס בעצמו הרי יצא לחירות וצ\"ע לעת הפנאי:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> במבעית את חבירו כיון דחייב לצאת י\"ש שוב אם רצה לצי\"ש צריך להוציאו לחירות לפענ\"ד ליתא דכיון דאינו חייב בדיני אדם א\"כ אינו בכלל הפלת שן ועין דצוותה תורה להציאו לחירות ניהו דחייב לצי\"ש לשלם לו נזקו במבעית חבירו אבל להוציאו לחירות לא חייב ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה </b>\n<b> עינו כהה כו' או סימא עין הכהה כו'.</b> כתב הר\"ן פ\"ק דקדושין וז\"ל ומיהו משמע לי דדוקא סמאה לגמרי הא לא\"ה אע\"פ שעכשיו אינו יכול להשתמש אין עבד יוצא בהן לחירות דחדא מתרתי בעי או ששנהו מנהורא בריא לאינו יכול להשתמש או מנהורא כחישא שהי' יכול להשתמש בו לסמיות עין לגמרי כו' והכי מוכח בצריכותא דעבדינן בגמר' עכ\"ל. ויש לדקדק דאמאי לא הכריח הדבר מגופ' דבריית' דקתני היתה עינו כהה וסמאה ואם איתא לישמועי' רבותא אפילו כהתה עוד דבר שאינו יכול להשתמש ובגמרא עבדינן צריכותא דאם אשמועינן קמייתא משום דמעיקרא נהורא בריא והשתא נהורא כחישא אבל הכא דמעיקרא נמי נהור' כחישא לא ואי אשמועינן בתרייתא משום דסמיא לגמרי אבל התם דלא סמיא לגמרי אימא לא צריכא והשתא אם איתא דאפילו כהתה עוד דבר שאינו יכול להשתמש יוצא לחירות אכתי קשה דתרתי ל\"ל למיתני וליתני חדא היתה עינו כהויה וכהתה עוד אם יכול להשתמש כו' דמהשתא מכ\"ש נפקא אידך ששנהו מנהורא בריא לכחישא ואי לזה היתה כונת הר\"ן ז\"ל במ\"ש והכי מוכח בצריכותא דעבדינן בגמרא לא הי\"ל לומר הכי מוכח דהדבר מוכרח בעצמו מברייתא גופה מדלא תני חדא בכהתה עוד ואידך נפקא מכ\"ש וי\"ל דאכתי תרוייהו צריכי דאי הוי תני היתה עינו כהויה וכהתה עוד אם יכול להשתמש כבר כו' הו\"א דוקא בעינו כהויה וסמאה לגמרי הוא דאינו יוצא לחירות כל שאינו יכול להשתמש כיון דמעיקרא נמי נהורא כחישא אבל בהכהו על עינו וכהתה אפילו יכול להשתמש בו עכשיו הו\"א דיוצא לחירות כיון ששנהו מנהורא בריא לכחישא ותלמודא ה\"נ דהוה מצי למעבד הך צריכותא אלא דלפום מאי דתני לה ברייתא בהכהו על עינו וסמאה נקט הך צריכותא דעדיף טפי כנ\"ל. וראיתי להרב עצמות יוסף ז\"ל שהקש' על דברי הר\"ן הללו וז\"ל ויש לדקדק למה צריך בגמ' לעשות צריכות אחר דהא הני תרתי צריכי לאשמועינן דיש לחלק בין היתה כהוי' מעיקרא להיתה בריאה דבהיתה בריאה סגי בכהתה ובהיתה כהויה צריך שיסמאנה ואי לא הוה תני אלא חדא הו\"א שהדין שוה בשניהם וצ\"ע עכ\"ל ולדידי ל\"ק מידי דאם איתא דתנא לא נחית לאשמועינן בברייתא דהיתה עינו כהויה וסמאה אלא לומר דכהתה עינו כהויה בעינא שיסמאנה לגמרי ומשום דלא לטעי כאידך ברייתא דבכהתה לחוד סגי א\"כ להו\"ל למתני בהיתה עינו כהויה וסמאה ולאשמועינן דינא מכח דיוקא מדלא תני סמאה אלא בפרושה הו\"ל לאשמעינן ולמיתני היתה עינו כהויה וכהתה עוד אפילו יכול להשתמש בו כבר אינו יוצא לחירות כיון דכל עיקרו של תנא לא נחית אלא לאשמועינן הך דינא אלא מוכרח דתנא עיקר דינא דסמאה אתא לאשמועינן דיוצא לחירות ומש\"ה הוצרכו בגמרא למיעבד צריכותא דלא נפקא מקמייתא מטעמא דמעיקרא נהורא בריא כו' ונ\"ל פשוט:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עבדי </b>\n<b> צ\"ב יוצאין כו' אם חסרן הבעל אבל לא האשה כו'.</b> ברייתא הובאה בפ' אלמנה לכ\"ג דס\"ו ע\"ב ויש לדקדק לכאורה דשם אפליגו ר\"י ורבי אמי במכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטל והוא אומר דמי אני נותן דר\"י ס\"ל דהדין עמה ור' אמי ס\"ל דהדין עמו ואמרינן דתניא כוותיה דרבי אמי עבדי צ\"ב יוצאין לאיש אבל לא לאשה ובתר הכי אמרינן אמר ר\"ן הלכה כר\"י א\"ל רבא לר\"ן והתניא כותיה דרב אמי אע\"ג דתניא כותיה דרב אמי מסתברא מילתיה דרב יאודה משום שבח בית אביה ע\"ש וכיון שרבינו ז\"ל פ' בפ' כ\"ב מה' אישות כר\"י א\"כ קשה איך פסק כאן ברייתא זו דאתייא אליבא דרבי אמי והתוספות ז\"ל שם ד\"ה עבדי הקשו משם הר' משה דמי לא מודה ר\"י דמחוסר גוביינא וא\"כ ברשותיה קאי ושיחרור מפקיע מידי שיעבוד כו' ותירץ דדייק מאבל לא לאשה דמחיים לא אצטריך דפשיטא אלא לאחר מיתה קאמרי דאין יוצאין לאשה משום דהדין עמו יע\"ש ואי ס\"ל לרבינו ז\"ל כתירוץ זה הי\"ל לבאר ולומר דאינו יוצא לאשה דוקא מחיים אבל לאחר מיתה יוצאין לאשה ולא להביא לישנא דברייתא דמשמע אפילו לאחר מיתה כדדייק בגמ' והתוספות ז\"ל בפרק החובל דפ\"ז ע\"ב ד\"ה מ\"ט הוקשה להו כקושיא דיבמות ותיר' דשמא אותו שהביא תניא כותיה דרבי אמי היה בנאה בריה דרבא שלא היה חושבה מחוסרת גוביינא כיון דאין יכול לסלקה במילתא אחריתי א\"ד יע\"ש ואפשר שזה היתה סברת רבינו ומש\"ה פסק ברייתא דעבדי צ\"ב כפשטא אלא דדבריהם ז\"ל מן המתמיהין במ\"ש דאותו שהביא תניא כותיה היה ר' בנאה כו' והדבר תמוה שהרי רבה הוא דס\"ל טעמא דמחוסרת גוביינא התם גבי ההיא איצטלא דמילתא ורבא גופיה קאמר לר\"ן והא תניא כותיה דרבי אמי וכמו שהקשה ביבמות וצ\"ע ומצאתי להריטב\"א ז\"ל בשיטה כ\"י ישוב נכון לקושית התוספות וז\"ל דהא דאמר רבא השתא היינו לבתר דאסברה ניהליה ר\"ן לה\"ט והיינו דקאמר ליה מסתברא מילתא דר\"י משום שבח בית אביה דאפי' לר\"י לא חשיבא בדידה ממ\"ש אלא מדין שיעבוד על הדרך שאמרנו משום שבח בית אביה והשתא נמי אתיא ליה מתניתין דתרומה שפיר א\"ד ולענין דינא נראה דלמאי דקי\"ל כר\"י דהדין עמה יוצאין בשן ועין לאשה לאחר מיתת בעלה וכמ\"ש התוספות לפי תיר' והפוסקים ז\"ל לא ביארו זה כנ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "<b>יציאת העבד בראשי אברים נוהג כו' ואין דנין בו אלא ב\"ד סמוכים מפני שהוא קנס.</b> כתב מרן וז\"ל מ\"ש רבינו אין דנין בו אלא ב\"ד סמוכים לאו למימרא דאינו יוצא לחירות אלא בב\"ד סמוכים דהא כיון דקי\"ל כו' אלא היינו לומר דאין דנין בו כמשפטו שאם הודה הרב קודם שבאו עדים לא יצא העבד לחירות דה\"ד כשהודה בפני ב\"ד סמוכים כו' הנה מדברי מרן מבואר דהא דקי\"ל מודה בקנס ואח\"כ באו עדים פטור היינו נמי בקנס דיציאת ראשי אברים וכן נראה ג\"כ דעת הר\"ן ז\"ל שכתב בפרק השולח על מ\"ש הרי\"ף שם דקי\"ל כר\"מ דיצי' דצריך ג\"ש וז\"ל וי\"ל דאע\"ג דאין דנין דיני קנסות הא אסי' פ' א\"נ דאי תפס לא מפקינן מיניה הכא הרי העבד תפוס בעצמו כו' ועדיף ליה טפי לעבד כשאין דנין ד\"ק לפי שאין האדון יכול להפטר שהרי מודה בקנס אינו פטור עד שיודה בב\"ד כו' יע\"ש ובודאי שמ\"ש דמודה בקנס אינו פטור כו' ע\"כ בבאו עדים אח\"כ מיירי דאי בשלא באו עדים כלל אפילו בז\"הז דליכא ב\"ד סמוכים פשיטא דפטור שהרי הודאה בב\"ד בז\"הז כהודאה חוץ לב\"ד דמי ובהודאה חוץ לב\"ד מבואר בפרק מרובה גבי ההיא דר\"א שסימא את עין עבדו דבשלא באו עדים כלל פטור וכן כתב הרב ש\"ך ז\"ל י\"ד סי' רס\"ז ס\"ק נ\"ב דכל דלא באו עדים כלל אין העבד יוצא לחירות אפי' בזמן הזה בהודאתו ודלא כהסמ\"ע סי' א' ס\"ק י\"ח שכתב דאפילו בדליכא עדים העבד יוצא לחירות דהודאת בע\"ד כק' עדים דמי אלא דלא מיפטר משום מודה בקנס כיון דליכא ב\"ד דליתא ומהתימא עליו דבדרישה ס\"ס שמ\"ח כתב כן בהדיא והכריח הדבר ממה שכתב הטור ז\"ל סימן נ' דאם הודה החובל שחבל פטור ולא חילק בין היכא דאיכא ב\"ד לבזמן הזה דליכא ב\"ד יע\"ש וא\"כ מבואר שדעת הר\"ן ז\"ל דאפי' בקנס דיציאת ראשי אברים אמרינן דמודה בקנס ואח\"כ באו עדים פטור בזמן דאיכא ב\"ד סמוכים וכמ\"ש מרן ז\"ל וכיון שכן יש לתמוה שהרי בפ\"ב מה' גניבה דין ט' פסק רבינו ז\"ל וז\"ל מי שהודה בקנס ואח\"כ באו עדים פטור כו' כיצד הודה בב\"ד שגנב ואח\"כ באו עדים פטור שהרי חייב עצמו בקרן אבל אם אמר לא גנבתי שפטר את עצמו מן הכל כו' וחזר ואמר בב\"ד טבחתי או מכרתי אם באו עדים אח\"כ שטבח או מכר משלם שהרי פטר עצמו מכלום ע\"ש ומבואר הוא בסוגיא דפרק מרובה דפסק כרב המנונא ור\"י דאמרי הכי התם וכן פסק הרי\"ף ז\"ל שם וכ\"כ ה\"ה יע\"ש וא\"כ ביציאת ראשי אברים ג\"כ כיון שפוטר עצמו מכלום משמע ודאי דבאם באו עדים אח\"כ דחייב דומיא דהודאה דטביחה וכן נראה שהוא דעת הריטב\"א ז\"ל בפ\"ק דקדושין דכ\"ד שכתב וז\"ל וי\"ל דאע\"ג דלא מגבינן קנסות הא קי\"ל דאם תפס לא מפקי' מיניה כו' ואע\"ג דמודה בקנס פטור התם הוא כשמודה בב\"ד סמוך כו' וכ\"ש דקי\"ל דהודה ואח\"כ באו עדים חייב כו' יע\"ש ואם הדברים כפשטן הם מן המתמיהין דאיך כתב דקי\"ל דמודה בקנס ואח\"כ באו עדים חייב מאחר דרב המנונא ור\"י ורב אשי ס\"ל כרב ואמרי' עלה דמתני' וברייתא דייקא כותיה פשיטא דקי\"ל כרב ולא כשמואל וכמו שפסקו הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש והטור והסמ\"ג וכ\"כ התוס' בר\"פ המפקיד דלא קי\"ל כשמואל משום דר\"י קאי כותיה אלא מבואר שכונתו ז\"ל דגבי קנס דיציאת ראשי אברים כיון דפטור עצמו מכלום קי\"ל דמודה בקנס ואח\"כ באו עדים חייב וכרב המנונא ור\"י דס\"ל הכי ודלא כר\"ה דס\"ל בפרק מרובה דאפילו בקנס דיציאת ראשי אברים פטור זו הנראה אמת בכונתו ז\"ל. ומעתה יגדל התימא על מרן והכ\"מ והר\"ן ז\"ל שכתבו דיציאת ראשי אברים מודה בקנס ואח\"כ באו עדים פטור וכן ראיתי להרב מש\"ל ז\"ל שם בפ\"ב מהלכות גניבה שכתב דלמאי דקי\"ל כרב המנונא וכר\"י מודה בחצי נזק למ\"ד קנסא או מודה ביציאת ראשי אברים דעבד ואח\"כ באו עדים חייב וראיתי לו שם שתמה על זה וז\"ל ולפי זה יש לתמוה מהא דאמרינן בפרק שבועת העדות דל\"ג אבעייא להו משביע עדי קנס ואליבא דמ\"ד מודה בקנס ואח\"כ באו עדים פטור מהו כיון דאלו מודה מיפטר לאו ממונא קא כפר ליה א\"ד השתא מיהא לא אודי ת\"ש משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני נזק וחצי נזק והא חצי נזק קנסא הוא כמ\"ד פלגא נזקא ממונא (שפט) ולפי מ\"ש מאי פריך מחצי נזק הא ח\"נ אפי' אי הוה מודה לא מיפטר כיון שפוטר עצמו בהודאתו שהיה יודע דהמודה בקנס פטור ומש\"ה הודה והנראה אצלי בזה דסוגיא דשבועות אתיא אליבא דשמואל דס\"ל דמודה בקנס ואח\"כ באו עדים פטור מיד וס\"ל דרבנן וראב\"ש פליגי בהכי וס\"ל כראב\"ש ומוכרח הוא מדאמרינן אליבא דראב\"ש לא תיבעי לך כו' ואי אליבא דרב ל\"פ רבנן וראב\"ש במודה בקנס דלכ\"ע פטור כדאיתא במרובה וכל מה שכתבנו הוא ליישב ההיא דשבועות אך יש לתמוה על רבינו דכאן פסק כרב וכרב המנונא ובפ\"ט מהל' שבועות פסק דמשביע עדי קנס פטורין משבועת העדות ולפמ\"ש הוא תרתי דסתרן אהדדי וצ\"ע א\"ד ז\"ל והנה מ\"ש הרב ז\"ל ליישב דההיא דשבועות אתיא אליבא דשמואל דס\"ל דמודה בקנס חייב לא ידעתי מי הגיד לו רז זה דשמואל פליג אדרב המנונא ור\"י בהא דהא ודאי איכא למימר דשמואל נמי ס\"ל כר\"ה ור\"י דאפי' לרבנן דראב\"ש דס\"ל דמודה בקנס ואח\"כ באו עדים פטור היינו דוקא באו' גנבתי דמחייב עצמו בקרן אבל בהודאה דטביחה הואיל ופוטר עצמו מכלום לכ\"ע חייב אלא דשמואל משום דס\"ל כראב\"ש קאמר דמודה בקנס חייב ואפי' בהודאה דגניבה אבל בהודאה דטביחה ה\"נ דס\"ל דלכ\"ע חייב דהא ודאי הא עדיפא לן למימר מלומר דרב ושמואל פליגי בתרתי והי\"ל להרב ז\"ל ליישב על אופן זה דסוגי' דשבועות אתיא כרב הונא אליבא דרב דלא ס\"ל הכי מדאקשה עליו מההיא דר\"א דסימא את עין עבדו גם מה שהק' על רבינו ז\"ל דפסק דהמשביע עדי קנס פטור דהוי תרתי דסתרן קשה טובא לכאורה דאדק\"ל על רבי' ז\"ל תיקשי לי' דר' יוחנן אדר' יוחנן דבפרק מרובה אמרינן דר\"י ס\"ל דבהודאה דטביחה כיון שפוטר עצמו מכלום לכ\"ע חייב ובפ' שבועת העדות דל\"ד אמרינן מאי בינייהו בין ר\"א ור\"ע איכא בינייהו משביע ע\"ק לר\"א חייבין לר\"ע פטורין ולר\"י דאמר התם משביע ע\"ק פטורין מאי א\"ל איכא בינייהו משביע עדי קנס הרי דר\"י ס\"ל משביע עדי קנס פטורין אע\"ג דאיהו ס\"ל דמודה בקנס ואח\"כ באו עדים חייב כל שפוטר עצמו בהודאתו והנראה דלר\"י לא תיקשי לן דאע\"ג דמודה בקנס חייב אפ\"ה ס\"ל לר\"ע דפטור דגזירת הכתוב היא דממעטינן לי' מקרא דכתיב והיה כי יאשם לאחת מאלה יש מאלה שהוא חייב ואדלעיל אמרינן אליבא דראב\"ש ל\"ת לך היינו משום דאכתי לא שמיע לי' לתלמודא הך ברייתא דר\"ע אמנם לבתר דשמיע לן ה\"נ דאפילו לראב\"ש איכא למימר דפטור ממעוטא דלאחת מאלה ותדע שהרי לר\"י הגלילי אמרינן התם בסמוך דמשביע עידי קנס דאונס ומפתה פטורין משום דלא אשכחן בהו ראיה בלא ידיעה הרי דאע\"ג דעדי אונס ממון גמור הוא משום קרנא דביה ואפי' הכי מעטנהו קרא אמנם לרבינו קשה טובא שכתב בפ\"ט וז\"ל וכן ע\"ק פטורין מפני שאם קדם הנתבע והוד' זה מעצמו יפטר מלשלם ואע\"פ שבאו העדים אח\"כ והעידו כו' הנה מבואר דס\"ל דטעמא דמשביע ע\"ק פטור הוא משום דאלו הודה היה פטור והא ודאי עקתא היא כיון שהוא ז\"ל פוסק כר\"י וכרב המנונא דהודאה דטביחא לא חשיב מודה בקנס ומ\"מ אי לזה כוון הרב ז\"ל לא הי\"ל לסתום הדברים ולהקשות ממה שפסק דמשביע ע\"ק פטורין כיון שדין זה דמשביע ע\"ק דינא יתיב ואפי' אליבא דר\"י וכמ\"ש ולא הי\"ל להקשות אלא מהטעם שכתב רבינו שם מעיקר דינא. ועל פי האמור מקום אתנו ליישב דברי מרן הכ\"מ שכתב שם בדין ה' וז\"ל משביעכם אני שתבואו ותעידו שיש לי ביד פ' כו' וכן אם השביעם שיעידו שאנס פ' בתו כו' בפרק שבועת הפקדון שנינו אנסת ופתית את בתי כו' א\"ל אע\"פ שאינו משלם קנס ע\"פ עצמו משלם בושת ופגם ע\"פ עצמו ולמד רבינו משם לשבועת העדות עכ\"ל ודבריו ז\"ל מן המתמיהים דלמאי אצטריך ללמוד משבועת הפקדון הא בשבועת העדות גופיה תנינן לה לכולהו בבי דמייתי ר' ואמרינן עלה בגמ' דטעמייהו דהני משום ממון דאיכא בהדייהו כבר תמה עליו הרב מש\"ל ז\"ל שם והצריכו עיון אכן לפמ\"ש נראה ליישב דבריו שהוצרך מרן ז\"ל לההיא דשבועת הפקדון משום דהיה מקום לומר דלפום מאי דמסיקנא אליבא דר\"י דר\"א ור\"ע פליגי במשביע ע\"ק דלר\"י פטורין מקרא דלאחת מאלה ולר\"א חייבים איכא למימר דע\"ק בכל גוונא מיעטינהו רחמנא לר\"ע ואפילו היכא דאיכא ממון בהדייהו שהרי ע\"ק ממונא קא מפסדי ליה כיון שלא הודה ומה גם לדעת ר\"י וכל הני דס\"ל דמודה בקנס חייב כל שפטר עצמו מכלום דממונא ודאי מפסדי ליה ואפי\"ה מיעטינהו רחמנא ואם כן ה\"נ היכא דאיכא קרן בהדייהו מיעטנהו רחמנא דכל דאיכא קנס בהו פטירי וריהטא דשמעתתא התם מוכחא הכי מדאמרינן התם ש\"מ משביע ע\"ק לר\"י הגלילי פטור ומשמע דר\"י הגלילי בהא כר\"ע ס\"ל דאל\"ה נמצאו ג' מחלוקת בדבר דלר\"א משביע ע\"ק גרידא חייבין ולר\"ע פטורין כל דליכא קרן בהדייהו ולר\"י הגלילי אפילו עדי קנס דאונס ומפתה דאיכא קרן בהדייהו פטורין ולא הי\"ל לתלמודא לומר משביע ע\"ק סתם כלישנא דאתמר לר\"ע אלא הי\"ל לפרש ולומר משביע עדי אונס אלא מוכח דלר\"ע משביע ע\"ק דאונס נמי פטורים ממיעוטא דקרא ומתניתין דפרק שבועת העדות דקתני משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני שאנס פ' את בתי כו' אתיא כר\"א דס\"ל דמשביע ע\"ק חייבין ולאו משום דאיכא קרן בהדיה וכי מוקמינן לה התם בח\"נ צרורות ות\"כ ואונס משום קרנא היינו משום דאכתי לא שמיע לן הך ברייתא דר\"א ור\"ע דפליגי בהא אליבא דר\"י אמנם למאי דמסיקנא דמשביע ע\"ק פלוגתא דר\"א ור\"ע מתני' אתיא כר\"א ולעולם דר\"ע אפילו בדאיכא קרן פטורין להכי הוצרך מרן לומר שהוציאו רבינו מההיא דשבועת הפקדון דקי\"ל כרבנן דר\"ש דחייב מפני הקרן שבו דמה\"ט נמי איכא למימר דשבועת העדות דחייבי ומיעוט' דלאלה לא אתא אלא לע\"ק גרידא אבל היכא דאיכא ממון בהדי' מסתברא דלא מיעטיה קרא לר\"ש כיון דבשבועת הפקדון נמי חייבים איכא למימר דאהני מיעוטא דלאחת מאלה לע\"ק גרידא ואהני ג\"ש דתחטא תחטא לע\"ק דאונס ומפתה דחייבים זה הנר' אצלי אמיתות דברי מרן הקדוש ז\"ל ודו\"ק:<br><b> וליישב </b> דברי רבינו ז\"ל היה גם כן נראה לומר שמה שפסק דהמשביע עדי קנס פטורין מיירי בכי האי גוונא שאמר להם משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני שיש לי ביד פ' ת\"כ ותשלומי דו\"ה שגנב ממני והעדים אומרים שלא גנב אלא גזל שעל הגזל אינו חייב אלא קרן בלבד ונמצאו שלא באו להפסיד ממנו אלא ת\"כ בלבד וכן נמי בתשלומי דו\"ה מיירי בכה\"ג שהעדים אומרים שגנב אבל לא טבח ומכר דמהשתא שייך שפיר למימר שהן פטורין מטעמא שאם קדם הנתבע והודה שגנב וטבח ומכר יפטר מלשלם מכיון שהוא מתחייב בהודאתו על הקרן ואע\"ג שסתם רבינו לומר משביע ע\"ק פטורין דמשמע דמיירי בכל גוונא י\"ל שסמך אמ\"ש בה' גניבה דע\"כ מיירי בכה\"ג שמתחייב עצמו בהודאתו כנ\"ל. ודע דבפ' שור שנגח דו\"ה ד\"מ פרכינן התם אברייתא דקתני שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמים ח\"נ ושואל משלם ח\"נ ונימא ליה אי תם הוה מודינא ומיפטרנא כו' ולכאורה ק' שהרי ח\"נ פוטר עצמו בהודאתו מכלום הוא ולכ\"ע בכה\"ג מחייב וצ\"ל דסוגיא דהתם אזלא כר\"ה דפ' מרובה דלא ס\"ל לחלק בהכי אמנם לרב המנונא ור\"י דקי\"ל כוותייהו מודה בקנס דח\"נ מיחייב ואולם ראיתי לה\"ה ז\"ל שכתב בפ\"ב מה' נ\"מ דין ח' אמ\"ש רבינו שם וז\"ל כל המשלם יתר או פחות כגון ת\"כ או חצי נזק הרי זה קנס ואין חייבים קנס אלא ע\"פ עדים אבל המודה בכל קנס מן הקנסות פטור כתב ה\"ה וז\"ל ומ\"ש והמודה בכל קנס כו' בשלא באו עדים עד אח\"כ הוא על דרך שיתבאר פ\"ג מה' גניבה ע\"כ אשר מבואר מדבריו דס\"ל דבח\"נ אמרינן מודה בקנס ואח\"כ באו עדים פטור והוא תימא שהרי ח\"נ פוטר עצמו מכלום הוא ומהיותר תימא מ\"ש ע\"ד שיתבאר בה' גניבה שהרי מההיא דה' גניבה מבואר דאפי' באו עדים אח\"כ שהודה חייב מידי דהוי אהודאה דטביח' והיה נר' ליישב דס\"ל לה\"ה דמודה בקנס דח\"נ הוי כמודה בגניבה מטעמא דכיון שדעת רבינו דמודה בקנס דח\"נ נשתנה דינו מדין מודה בשאר קנסות דאלו בשאר קנסות אפי' תפס מפקינן מיניה ובח\"נ אי תפס לא מפקינן מיניה וכן הוא דעת הראב\"ד ז\"ל כמ\"ש ה\"ה בפ\"ט מה' הנז' דין ו' יע\"ש א\"כ חשיב שפיר מתחייב בהודאתו כיון דאלו תפס לא מפקינן מיניה וכיון דמהניא ליה הודאתו לענין אם תפס חשיבא נמי הודאה למיפטריה בקנס ובהכי ניחא נמי ההיא דפ' שבועת העדות דאקהי אקהתא הרב מש\"ל ז\"ל כנ\"ל: ועל פי כל האמור מישבא לי מאי דק' טובא על רבינו ז\"ל שכתב בפ' כ\"א מה' עדות דין ד' וז\"ל העידו שסימא את עינו ואח\"כ הפיל את שינו והוזמו ונמצא הדבר בהפך שהפיל את שינו ואח\"כ סימא את עינו משלמין דמי עין לעבד יע\"ש ודבריו ז\"ל מבוארים בפרק מרובה דמוקי לה אביי לבריית' בדאפכינהו ואזמינהו אך הדבר הקשה דהתם פרכינ' עלה אי דלא עמד בדין אכתי דמי כוליה עבד בעי שלומי דאכתי גברא לא מחייב אלא בעמד בדין ופרש\"י וז\"ל כשעמד בדין על החבלות הללו ע\"י עדים בב\"ד אחר וחייבוהו להניח העבד דהשתא אי קאתי בעלים קמן הוא לא מהני ליה הודאה כו' ואתו סהדי אחריני ואפכינהו ואמרו לא חייבוהו ב\"ד אלא דמי שן כו' יע\"ש וכיון שכן יש לתמוה אמאי השמיט רבינו ז\"ל אוקמתא זו והו\"ל לפרושי שהעדים מעידים שחייבוהו ב\"ד לשלם דמי עין ואולם על פי האמור יש ליישב דבריו שרבינו ז\"ל מפרש כפרש\"י ז\"ל דפי' דמאי דפרכינן אי בשלא עמד בדין כוליה עבד בעי שלומי כו' היינו מטעמ' דאי הוה בעי הוה מודה בבי דינא ומיפטר דמודה בקנס פטור כו' יע\"ש ושלא כפי' התוס' שם וכיון שכן ע\"כ דסוגי' זו לא אתיא אליבא דר\"ה דס\"ל דמודה בקנס דיציאת ראשי אברים אע\"ג דפוטר עצמו מכלו' פטור אכן לדידן דקי\"ל כרב המנונא וכר\"י מתוקמא ברייתא שפיר אפי' בשלא עמד בדין כנ\"ל נכון ליישב דבריו ז\"ל ודו\"ק:<br><b> ודע </b> דבפ' השולח דמ\"ב ע\"ב אמרינן התם איבעי' להו עבד שמכרו רבו לקנס מהו תבעי לר\"מ ע\"כ ל\"ק ר\"מ אלא בפירות דקל דעבידי דאתו ודאי אבל הכא מי יימר דמינגח ואת\"ל דמינגח ממאי דמשלם דילמא מודה ומיפטר כו' והנר' ודאי דמאי דאמרו ואת\"ל דמינגח היינו בעדים דאי בדליכא עדים היינו קמייתא ומאי האי דקאמר דילמא מודה כו' אפי' בכופר נמי אינו משלם כיון דליכא עדים וכ\"כ רש\"י ז\"ל שם דילמא מודה בב\"ד קודם העדא' עדים כו' והדבר מוכרח כמ\"ש וכיון שכן קשה שהרי קנס דעבד פוטר עצמו מכלום ולכ\"ע מחויב וצ\"ל דסוגי' אתיא ג\"כ אליבא דר\"ה דלא ס\"ל לחלק בהכי דלא כהלכתא. האמנם הדבר הק' למה שכתב ה\"ה בפ' כ\"ג מה' מכירה דין ג' וז\"ל וכבר דקדקו המפרשים למה אינו מכור הגוף לפירותיו ויש שתי' דכיון דאיכא תרי מי יימר דמינגח ואת\"ל דמינגח דילמא מודה ומיפטר אינו כגוף לפירותיו עכ\"ד והדבר תמוה דלמאי דקי\"ל כרב המנונ' וכר\"י אפי' מודה נמי לא מיפטר כיון דפוטר עצמו מכלום אחר כל הרשום בכתב ראיתי בשיטה מקובצת למס' קמא הנדפסת מקרוב כתוב שם בפ' מרובה משם המאירי וז\"ל כבר ביארנו שיציאת ראשי אברים קנס הוא מעתה מי שבא בב\"ד והודה שסימא את עין עבדו לא יצא לחירות ואם באו עדים אח\"כ יצא שהרי פוטר עצמו מכלום בהודא' זו ויש חולקים בזה שלא לומר טעם זה אלא בגניבה ולמדוה ממה שלא השיבו כן במה שהקשה על רב ממעשה דר\"ה כמו שבא בסוגיא זו כו' עכ\"ד והנה שדעת מרן וה\"ה ז\"ל כדעת יש חולקים הללו שכתב המאירי ז\"ל דדוקא בגניבה איתיה לה\"ט ומשום דכיון דאמר לא גנבתי ובאו עדים אח\"כ שגנב איכא למימר דמחמת יראה הוא מודה שמא יבואו עדים ויכחישוהו כמו שהכחישוהו על הגניבה ואע\"ג דלרבנן דראב\"ש אפי' בראה עדים ממשמשים ובאים ס\"ל דמודה בקנס פטור ולא אמרינן דמחמת יראה הוא מודה התם שאני דכיון דמתחייב עצמו בקרן בהודאתו אמרינן דודאי משום בעיתותא דעדים שמא יבואו לא הי' מתחייב עצמו בודאי על הקרן משא\"כ כשפוטר עצמו מכלום בהודאתו דודאי אמרינן דמחמת יראה הוא מודה כיון דבהודאתו אינו מפסיד כלום ומעתה פסק רבינו ז\"ל במשביע ע\"ק שפטורין כפשטיה מתפרשא ואין צורך למה שדחקנו לעיל ואולם לא פירש בדברי המאירי ז\"ל לדעת יש חולקים הללו סוגי' דמרובה היאך מתפרשה לדעתם דא\"כ מאי האי דאמרי' התם אמר רבא קפחתינהו לסבי דבי רב דהא ר\"ג פוטר עצמו מכלום הוה וקאמר ליה רב לר\"ה ולא משני ליה ומאי קו' הא ע\"כ ל\"ק רב המנונא אלא דוקא בגניבה ומהטעם שכתבנו והנראה אצלי ליישב דעתם ז\"ל דס\"ל דודאי לפום קושטא דמילתא עכ\"ל דרב המנונא ל\"ק הכי אלא בגניבה אבל בשאר קנסות אע\"פ שפוטר עצמו בהודאתו אפ\"ה פטור ומשום דאל\"כ ק' לרב המנונא אידך ברייתא דקתני התם אין בדבריך כלום שכבר הודית ודייקי' מיניה התם דס\"ל כרב דמודה בקנס ואח\"כ באו עדים דפוטר עצמו בהודאתו ורבא גופיה דאקשיה לרב המנונא מדקאמר ליה ר\"ח לר\"ה ולא משני ליה אדקשי' ליה מדלא משני לי' ר\"ה טפי הוה לי' להקשות מהך ברייתא אלא ע\"כ דס\"ל דרב המנונא לא קאמר אלא דוקא בגניבה מכח הך ברייתא אלא דהיינו דק\"ל לרבא דאם איתא דיש לחלק בגניבה בין היכא שפוטר עצמו מכלום להיכא דמתחייב בהודאתו ה\"נ הי\"ל לר\"ה לחלק ג\"כ ביציאת ראשי אברים ולומר דכיון שפוטר עצמו מכלום לא אמרינן מודה בקנס פטור ואפי' בשאר קנסות כיון דר\"ה לא שמיע לי' אכתי אידך ברייתא דקאמר אין בדבריך כלום שכבר הודית דמכח ההיא ברייתא הוא המכריח להו לחלק בהכי אמנם ר\"ה דלא שמיע לי' ההיא ברייתא אמאי לא משני הכי אלא מוכרח דר\"ה לא שמיע לי' לחלק בהכי כלל בין היכא שמתחייב בהודאתו להיכא דפוטר עצמו ואפי' בגניבה כנ\"ל נכון: ואם כנים הדברים לייחס דעת רבינו ז\"ל כדעת יש חולקים שכתב המאירי ז\"ל הדרן לקמייתא דק' טובא למ\"ש רבינו בפכ\"א מה' עדות בהעידו שסימא את עין עבדו כו' שהשמיט אוקמתא דאמרי' עלה בגמ' דמוקמי לה שעמדו בדין והנראה אצלי ליישב דבריו דלפי מה שראיתי להריטב\"א ז\"ל בחידושי גיטין פ' השולח דע\"ב ע\"ב אההיא דאבעייא לן התם מעוכב ג\"ש יש לו קנס או אין לו קנס ואתינן למיפשטא מברייתא דקתני יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו ודחינן דילמא כמ\"ד א\"צ ג\"ש כתב וז\"ל והא ודאי בשלא עמד בדין הוא דאי לכשעמד למאי דדחי דאתי' כמ\"ד א\"צ ג\"ש אטו צריך לומר דאם הפיל את שינו ועמד בדין דישראל גמור הוא ויהיב לי' דמי עינו והשתא ק\"ל אמאי דהא קי\"ל דאין אדם זוכה בקנס אלא עד שעת העמדה בדין וליכא למימר דה\"ד בקנס דמחוסר גוביינא אבל בזה איהו זוכה לאלתר בנפשיה דזה אינו דאפי' בקנס זה משמע התם במרובה דלא זכי עד שעת העמדה בדין כו' ואוקמינן לה התם בדאפכינהו ואזמינהו ומקדמי אקדומי ואפ\"ה מקשינן אי דלא עמד בדין כוליה עבד בעי שלומי כו' אלמא דאפי' בקנס זה אינו זוכה עד שעת העמדה בדין כו' יע\"ש ואפשר דלרבינו ז\"ל קשיתיה קו' הריטב\"א הלזו ומכח זה הוכרח לומר דסוגי' דפרק השולח דפליגי אסוגי' דמרובה וס\"ל דבעבד כיון שהוא תפוס בעצמו לא בעינן העמדה בדין ופסק רבינו כסוגיא דפרק השולח כנ\"ל:<br><b> אחר </b> כל הדברים האלה ראה ראיתי למוהרש\"ל ז\"ל יע\"ש פ' מרובה סי' פ\"ו שהאריך לפלפל בענין זה והוקשה לו מההיא דמשביע עדי קנס כמו שהקש' הרב מש\"ל ז\"ל ומכח זה כתב לחלק דדוקא בגניבה הוא דאמרינן הכי דכל שפוטר עצמו בהודאתו מחייב וכדעת היש חולקים שכתב המאירי ז\"ל וטרח ליישב סוגיא דמרובה דקא' רבא קפחתינהו לסבי דבי רב כו' וכתב דג' מחלוקות בדבר דלרב המנונא כל שפוטר עצמו בהודאתו אפי' בשאר קנסות חייב ולר\"י ור\"ה דוקא בגניבה מחייב אבל בשאר קנסות אמרינן דמודה בקנס פטור אפי' היכא שפוטר בהודאתו ולרב בכל גוונא מחייב יעש\"ב ואין זה משמעות סוגית הגמ' כלל דמשמע התם דרב המנונא ור\"י בחדא שיאטא אזלי וכן נוטין דברי הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל שהביאו הא דרב המנונא ור\"י וגם ה\"ה כתב דהלכה כרב המנונא ור\"י אשר מבואר מדבריהם דס\"ל דלא פליגי בהכי כלל והיותר נכון ליישב ההיא דרבא ע\"ד שכתבתי עוד ראיתי לו שהביא דברי ה\"ה דפ\"ב דנ\"מ והוכיח שדעת ה\"ה ז\"ל דכל שפוטר עצמו בהודאתו אפי' בשאר קנסות חייב וזה גרם לו שנזדמנה לו נוסחא אחרת בדבריו שלא הי' כתוב תיבת עד וכן ראיתי בנוסחא שבספר מגדל עוז כתוב שם בשלא באו עדים אח\"כ כו' בלתי תיבת עד אמנם הנוסחא העיקרית כנוסחתינו בדפוס אמשטרדם והדברים מוכרחין ממ\"ש ה\"ה בפכ\"ג מה' מכירה כמ\"ש לעיל ודוק גם מה שהכריח שדעת הסמ\"ג ז\"ל לחלק בין גניבה לשאר קנסות ממה שפסק בלאוין רמ\"א דהמשביע ע\"ק פטורין נראה דלא מכרעא כלל דהסמ\"ג השמיט הטעם שכתב רבינו ולא כתב אלא דינא גרידא ואיכא למימר דהיינו משום דפסק כר\"ע דמיעטה קרא מדכתיב לאחת מאלה וכמו שכתבנו לעיל כי היכי דלא תיקשי דר\"י אדר\"י כנ\"ל: הכלל העולה ממ\"ש שדין זה במחלוקת הוא שנוי שלדעת הרמב\"ן והריטב\"א בפ\"ק דקדושין כל שפוטר עצמו אפי' בשאר קנסות מחייב וכן נראה דעת הראב\"ד ז\"ל בהדיא שהביא הנ\"י ז\"ל בפרק מרובה ואכתבנו בסמוך וכן הוא דעת הנ\"י ז\"ל פ\"ק דב\"ק ולדעת הר\"ן פרק השולח וה\"ה ז\"ל פכ\"ג מהלכות מכירה דוקא בגניבה הוא דמחייב אבל בשאר קנסות פטור כנ\"ל והיכא דראה עדים ממשמשים ובאים והודה בקנס זו מחלוקת ת\"ק וראב\"ש בפרק מרובה דלת\"ק חשיב הודאה למיפטריה ולראב\"ש לא חשיב הודאה משום דמחמת בעיתותא דעדים הוא דהודה והנראה ודאי דקי\"ל כת\"ק דראב\"ש וכדסתם לן תנא פרק ד' שומרים וכ\"כ הרב מש\"ל ז\"ל פ\"ב מהלכות גניבה יע\"ש ומסתברא לי דע\"כ לא פליגי ת\"ק וראב\"ש אלא במודה בקנס דגניבה וכדדייק תנא דברייתא ומתני' דשבועות דתני לה באומר גנבתי ומטעמא דכיון שהוא מתחייב בודאי בהודאתו על הקרן משום בעיתותא דשמא יבואו עדים ויעידו לא מחייב איניש נפשיה על הודאי אמנם במודה בקנס דת\"כ או דיציאת ראשי אברים וכיוצא שפוטר עצמו מכלום בהודאתו אפי' ת\"ק דראב\"ש מודה דאמרינן משום בעיתותא דשמא יבואו עדים ויעידו מודה כיון שאינו מפסיד כלום בהודאתו ובהכי נתיישבו אצלי דברי הנ\"י ז\"ל שכתב בפרק מרובה וז\"ל כתב הראב\"ד שבזה\"ז שאין דנין דיני קנסות וקי\"ל דאי תפס לא מפקינן מיני' אם קדם הלה והודה פטור ואפי' בדברים שפוטר עצמו מכלום שכשם שאין דנין דיני קנסות כך אין מקבלין עדות וה\"ז כמו שאין שם עדים כו' ורבינו נר' אמר שאינו דבלא\"ה נמי אי תפס הודאתו לאו כלום הוא דבעינן שיהא מודה מחמת עצמו והאי מחמת בעיתותא הוא דמודה וכדאמרינן לעיל גבי ראה עדים ממשמשים ובאים כו' ואמרי' טעמא דר\"ה משום דמחמת בעיתותא דעדים קא מודה כו' יע\"ש והדבר תמוה שהביא ראיה לסתור מההיא דראב\"ש דלית הלכתא כותיה ודסתם מתני' דשבועות וכבר תמה עליו בזה מוהריב\"ל ובס' יש\"ש סי' מ\"ד יע\"ש אכן כפי מ\"ש דבריו נכונים שדברי הנ\"י בפוטר עצמו מחמת הודאתו הם אמורים כמ\"ש הראב\"ד ז\"ל בראש דבריו ואפי' בדברים שפוטר עצמו מכלום כו' דאלו במתחייב עצמו בהודאתו לזה לא הוצרכו לחלק בין היכא דאיכא ב\"ד לבזה\"ז דאפי' בב\"ד ג\"כ דינא הכי ולהכי הוא שכתב דכל דאיכא למיחש דמשום בעיתותא קא מודה לא חשיב' הודאה כיון שפוטר עצמו בהודאתו ואינו מפסיד כלום בהודאתו כנ\"ל נכון. עוד כתב מרן הכ\"מ וז\"ל ומ\"ש לפיכך העבד שאמר לרבו הפלת את עיני כו' פטור פי' אם נשבע האדון שלא הפיל שינו ולא סימא את עינו פטור מקרבן דאין חייבין קרבן כו' והכא לאו כפירת ממון הוא דבהודאה נמי פטור משום דהוי מודה בקנס כו' הנה כפי פירוש מר\"ן ז\"ל דברי ר' הן הן מ\"ש בר\"פ נערה שנתפתתה רש\"א יכול האומר לחבירו אנסת את בתי כו' או שאמר לו עבדו הפלת את שיני וסימת את עיני והוא אומר לא הפלתי ונשבע והודה יכול יהא חייב ת\"ל וכחש כו' יצאו אלו שהן קנס ואולם הא ק\"ל שהתוס' שם בד\"ה הפלת את שיני בס\"ד הק' וז\"ל וא\"ת פשיטא דלא מחייב קרבן שבועה על העבד דאפילו ר\"א דדריש רבויי ומיעוטי ומרבה קרקעות לשבועה לענין קרבן שבועה פוטר בפרק שבועות הפקדון דדריש מכל ולא כל וה\"ה לעבדים וי\"ל דאע\"ג דבקרקעות אין קרבן בעבד יש קרבן דה\"נ אשכחן ר\"מ דאית ליה דאין נשבעין על הקרקעות ועל העבדים ס\"ל דנשבעין כדאמרינן בהשואל עכ\"ל וא\"כ מאחר שרבי' ז\"ל בפ\"ז מה' שבועות דין ג' פסק דאם תבעו בקרקע או בעבד פטור משבועת הפקדון קשה למה זה הוצרך למתלי טעמא משום דהוי מודה בקנס ות\"ל משום דאין נשבעין על העבדים ויותר הי\"ל למרן ז\"ל לפרוש שמ\"ש רבינו לפי' העבד שאמר לרבו כו' פטור לאו לענין קרבן שבועה מיירי אלא לומר שפטור משבועת היסת דאע\"ג דאין נשבעין על העבדים היינו שבועת התורה אמנם שבועת היסת מיהא מחייב כמ\"ש רבינו בפ\"ה מהלכות טוען ונטען אבל משום טעמא דמודה בקנס פטור אפילו משבועת היסת כמ\"ש רבינו בפ' ה' מהלכות חובל ומזיק יע\"ש. שבתי וראה שדברי מרן ז\"ל הן הן דברי רבינו בפ\"ח מה' שבועות דין ב' שכתב וז\"ל וכן האומר לחבירו כו' והעבד שתבע את רבו וא\"ל הפלת את שיני כו' פטור משבועת הפקדון שאלו הודה לא היה משלם כו' וכיון שכן יגדל התימא על רבינו אחר שבפרק ז' מה' הנז' כתב דאין נשבעין על העבדים למאי הלכתא הוצרך להשמיענו דין זה ולמיתלי טעמא משום מודה בקנס הן אמת דלתי' התוספות שכתבו דאע\"ג דבקרקעות אין קרבן בעבד יש קרבן לכאורה הן תמוהי' דבהדיא אמרינן התם בפרק שבועת הפקדון דל\"ז ע\"ב אמר ר\"פ מתני' נמי דייקא דקתני גנבת את עבדי והוא אומר כו' חייב ואלו גנבת את עבדי לא קתני מ\"ט לאו משום דעבד איתקוש לקרקעות ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות כו' יע\"ש הרי בהדיא דלר\"י על העבדים נמי אין מביאין קרבן ואולם אחר עיון דבריהם ז\"ל נכונים דמעולם לא כתבו דבעבד יש קרבן אלא לר\"א דדריש ריבויי ומיעוטי וקרקעות ממעטינן להו ממיעוטא דמכל וכמו שדקדקו בתו' שכתבו דאפילו ר\"א דדריש ריבויי ומיעוטי כו' כלומר דאפילו נימא דר\"ש ס\"ל כר\"א דדריש ריבויי ומיעוטי אפי\"ה מודה לענין קרבן משום מיעוטא דמכל ואהא תי' דלמאן דדריש ריבויי ומיעוטי אע\"ג דבקרקעות אין קרבן בעבד יש קרבן משום דבחד מיעוטא לא ממעטינן תרוייהו אע\"ג דעבדי' איתקשו לקרקעות וכמו שכתבו התוספות פרק השואל ד\"ק ע\"ב ד\"ה דילמא ודוקא למאן דדריש בכללי ופרטי ממעטי' תרוייהו כדאי' במרוב' דס\"ג ואם כן איכא למימר דר\"ש כר\"א ס\"ל דדריש ריבוי ומיעוט ומשום הכי הוצרך לטעמא דמודה בקנס ומעתה יש לומר דכי דייקי התם ממתני' דלא קתני גנבת את עבדי דעל העבדים אין מביאין קרבן היינו משום דמתני' אתייא כרבנן דר\"א דדרשי כללי ופרטי וממעטי' תרוייהו מחד פרטא ואע\"ג דאפי' ר\"א דמחייב התם בקרקעות מודה דלרבנן פטור כדאמרינן התם מאן דמחייב כר\"א מ\"מ מייתי דסתם מתני' אתי' כמאן דפטור ולאפוקי מר\"א דס\"ל כר' אליעזר וכמ\"ש התוס' שם ד\"ה מתני' יע\"ש ובהכי מקום אתנו ליישב ההיא דאמרי' התם אמר רב פפי משמיה דרבא אימא סיפא זה הכלל כל המשלם על פי עצמו חייב כו' זה הכלל לאתויי מאי לאו לאתויי גנבת את עבדי אלא מהא ליכא למשמע מיניה והק' מוהריב\"ל ז\"ל בחידושיו וז\"ל יש לתמוה דאמאי קאמר ליכא למשמע מינה והלא אורחא הוא דברישא קאמר גנבת שורי וזה הכלל אתי לרבויי אפי' גנבת את עבדי והוי כעין לא זו אף זו יע\"ש שהניחו בצ\"ע והרב ח\"ה נדחק בזה וכתב דרב פפי הוה ידע דאי' נמי מלתא אחריתי לרבויי בזה הכלל כו' יע\"ש והן דברי נביאות אכן לפי דברי התוס' ז\"ל שכתבנו נר' ליישב דאין כאן קו' כלל דודאי למאי דהוה בעי ר\"פ להוכיח מרישא דמתני' דלא קתני גנבת את עבדי מוכח שפיר דסתם מתני' דפטר בעבדים אתיא דלא כר\"א דמחייב אקרקעות אמנם למאי דבעי ר\"פ להוכיח מסיפא דזה הכלל לאתויי עבדים אכתי מתני' אתי' שפיר כר\"י דאפילו ר\"א דמחייב בעבדים אפי\"ה בקרקעות מודה משום מיעוטא דמכל והיינו דקאמר דמהא ליכא למשמע מינה לא כר\"א ולא כר\"י כנ\"ל נכון:<br><b> אמנם </b> אכתי ק\"ל על דברי התוס' ז\"ל דאדמייתי ר\"פ ראיה מסיפא דזה הכלל לאתויי עבדים אמאי לא מוכח מרישא דהתם דקתני א\"ל עבדו הפלת את שיני וסמית את עיני כו' פטור דמדתלי טעמא משום דהוי מודה בקנס ע\"כ דס\"ל דבעבד יש קרבן שבועה דאל\"כ ת\"ל דהו\"ל כפירות שיעבוד קרקעות וכן נמי ק' דלמאי אצטריך זה הכלל לאתויי עבדים הא מרישא שמעי' לה ולר\"פ משמיה דרבא דהוכיח מרישא דמתני' דאין מביאין קרבן על העבדים ק' היכי הוה ניחא ליה הך ואף גם זאת נראה שיש ליישב דמתני' לא ק\"ל דאיכא למימר דמיירי כשהפיל את שינו וסימא את עינו ג\"כ ותובע לו דמי עינו ויחד לו כלי ע\"ז דהשתא משום טעמא דאין מביאין קרבן על העבדים ליכא דדמי עינו קא בעי ולהכי אצטריך לטעמא דמודה בקנס ומה שהוצרכו התוס' לומר דבעבד יש קרבן היינו דוקא לר\"ש דברייתא דהתם דר\"ש ס\"ל דשן ועין צריך גט שחרור בפ' השולח דמ\"ב מוכח דמאן דאית ליה יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו ס' דא\"צ ג\"ש כדדחי התם דילמא כמ\"ד א\"צ ג\"ש אמנם מתני' דשבועות איכא לאוקמוה כר\"ע דס\"ל בפ\"ק דקדושין דא\"צ גט שחרור כנ\"ל נכון ובהכי יש מקום ליישב דברי רבינו ז\"ל שהוצרך לטעמא דמודה בקנס להיכא שתובע לו דמי שינו ותפס העבד כדי דמיו דאע\"ג דקי\"ל כמ\"ד דצריך ג\"ש אי תפס דמי עינו לא מפקינן כמו שפסק רבינו בדין י\"ד ועוד י\"ל דמיירי בתבעו על מעשה ידיו דאע\"ג דצריך ג\"ש מ\"מ מע\"י הן שלו ומשום טעמא דאין מביאין קרבן על העבד ליכא להכי הוצרך לטעמא דמודה בקנס והתוס' ז\"ל שם בראש דבריהם כתבו וז\"ל וא\"ת מה יחוד כלי שייך גבי עבד דהא מיד כשהפיל את שינו קנה העבד לעצמו כו' ואין לומר כגון שהפיל את שינו וסימא את עינו ונותן לו דמי עינו ומייחד לו כלי על דמי עינו או שתבעו על מע\"י ומייחד לו כלי על זה דהא מוכח כו' ור\"ש אית ליה בהדיא דצריך ג\"ש כו' יע\"ש ולא זכיתי להבין דבריהם איך דחו תי' זה דתבעו על מע\"י משום דר\"ש ס\"ל דצריך ג\"ש הא פשיטא ודאי אע\"ג דצריך ג\"ש מ\"מ יצא לחירות ומע\"י הן שלו אלא דצריך ג\"ש להתירו בבת חורין וכ\"כ התו' בפי' בפ' השולח דף הנז' ד\"ה חבלו ביד יע\"ש ודבריהם צל\"ע תו ק\"ל לדברי התוס' שכתבו דאע\"ג דבקרקעות אין קרבן בעבד יש קרבן מהא דגר' פ' שבועת העדות דל\"ד ע\"ב מאי אי' בין ר\"א ור\"ע איכא בינייהו משביע עדי קרקע לר\"א חייבים ולר\"ע פטורין ולר\"י דאמר התם משביע עדי קרקע אפילו לר\"א פטורין מאי איכא בין ר\"א לר\"ע איכא בינייהו עדי קנס יע\"ש והשתא אמאי לא משני דאיכא בינייהו עדי עבדים דלר\"א חייבין ולר\"ע פטורין וכעת צ\"ע:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שפט) </b> ולפימ\"ש פריך מחצי נזק כו'. בילדותי שמעתי מפי חכם אחד ליישב קושיא זו וכן מצאתי אח\"כ בנוב\"י תנינא חאהע\"ז סי' כ\"ג דגם בתם חייב א\"ע בהודאתו לענין אם יגח עוד שתי פעמים יהיה מועד וישלם נזק שלם נמצא דלא פטר עצמו מכלום, כיון דע\"י הודאתו נתקיים בו והועד בבעליו ואני אז דחיתי ישוב זה דבאמת הש\"ס דחיק שם לאוקמי האי דח\"נ בח\"נ צרורות אע\"ג דתנן במתני' נזק וח\"נ דבפשיטות אח\"נ דתם קאי ויגיד עליו רעו וזה דתמה מאור עינינו המהרש\"ל ז\"ל דאי הלכה כרב המנונא היה לו להש\"ס שם לשנויי דמש\"ה לא הוי מודה בקנס משום דלא מתחייב ע\"י הודאתו ולעולם מיירי בח\"נ דתם אלא דאיכא עדים שנגח בפניהם אלא שאין מעידים שור של מי נגח והניזק משביע להעדים שיעידו שהשור שניזק שלו הוא וכה\"ג חייבים דל\"ש לומר דלמא מודה המזיק ומפטר דהא פוטר עצמו מכלום ולענין שע\"י הודאתו נתקיים בו והועד בבעליו ואחר ב\"פ יעשה מועד הא בלא הודאתו יעשה מועד אם יגח עוד ב' פעמים כיון דכבר העידו העדים שנגח בפניהם אלא שלא העידו את שור של מי נגח ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בששה </b>\n<b> דברים כו' ואין נכתבין במחובר.</b> הנה הטור ז\"ל י\"ד סי' רס\"ז הביא דין זה דאין כותבין במחובר משם רבינו ותמה עליו מרן ז\"ל למה הביאו משמו והלא תלמוד ערוך הוא פ\"ק דגיטין ד\"ט וראיתי להרב ט\"ז ז\"ל סי' הנזכר שתירץ דכיון דטעם פיסול מחובר הוא משום דגמרינן לה לה מאשה והך ג\"ש משמע דלאו כ\"ע מודו בה דבפ\"ק דקי' דכ\"ג משמע דפלוגתא היא דרשב\"א אית ליה התם הך ג\"ש ור\"מ דס\"ל דבשטר ע\"י עצמו ולא ע\"י אחרים לא גמר הך ג\"ש מרביה וא\"כ ע\"כ הא דפריך בפ\"ק דגיטין והאיכא מחובר היינו למאן דגמר ג\"ש דלה לה ואפשר לומר דלית הילכתא כותיה לכך הביאו משם הרמב\"ם את\"ד ולע\"ד דבריו תמוהים דאי מטעם זה כתב הטור דין זה משם רבינו א\"כ בדין פיסול ערכאות של גוים ג\"כ הי\"ל להטור להביאו משם רבינו דהתם נמי ה\"ט משום דגמרינן לה לה מאשה כמ\"ש רש\"י שם בד\"ה אלא מוכרח דהא פשיטא לן דאין הלכה כר\"מ ובהדיא פרכינן התם בפ\"ק דקדושין לפום מאי דס\"ד התם דרבנן דאמרינן ובשטר ע\"י אחרים ר\"ל ולא ע\"י עצמו פריך הא קי\"ל דגיטו וידו באים כאחת ופרש\"י וז\"ל כלומר והא מעשים בכל יום שהעבד מקבל את גיטו ואי רבנן פליגי מי שבקינן רבנן ועבדינן כר\"מ יע\"ש הרי מבואר דפשיטא ליה לתלמודא דאין הלכה כר\"מ אך קשה לכאורה דבברייתא בפ\"ק דגיטין קתני וכדר\"מ ב\"ד והשתא כיון דטעמא דערכאות של גוים משום ג\"ש דלה לה הוא הא ר\"מ לית ליה ג\"ש והיה נראה לומר דלמאן דס\"ל כר\"מ קאמר וכמ\"ש התוס' שם בד\"ה בעידי מסירה אלא דאכתי ק' על התוס' ז\"ל אדקשיא להו אאוקמתא דגמ' דמוקי לההיא דערכאות של גוים בע\"מ אמאי ל\"ק להו בפשיטות אברייתא גופא ומצאתי להרשב\"א ז\"ל פ\"ק דקדושין שכתב וז\"ל מ\"ט דר\"ש דגמר לה לה אע\"ג דרבנן נמי לה לה מאשה גמרי ס\"ל דלאו לכולהו מילי דעבד גמרינן לה אלא לגופו של גט שיהא גיטו של זה כגיטו של זה כו' יע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>א' </b>\n<b> מן האומות שבא על שפחה כו'.</b> מ\"ש מרן הכ\"מ דרבינו מפרש דלענין אם הולד עבד או בן חורין אתמר ולא כפרש\"י שפירש לענין לא תחיה כל נשמה שאינו ענין לסוגיות ששם דבריו תמוהים דבפ\"ק דסוטה ד\"ג מבואר דלענין לא תחיה כל נשמה אתמר ומשמע מינה בהדיא דבאומות הלך אחר הזכר וצ\"ע ועיין עוד בהרב ל\"מ ז\"ל שכתב שרבינו ז\"ל מפרש הא דקאמר בגמ' מאי באומות הלך אחר הזכר שלא כפרש\"י ז\"ל שפירש למאי הלכתא כו' אלא ה\"פ מנ\"ל הא דבאומות הלך אחר הזכר ומשני כדתניא כו' דמדאצטריך קרא לומר דא' מן האומות שבא על שפחה כנענית אזלי' בתר דידה והוי עבד כנעני משמע דבאומות הלך אחר הזכר דאי אחר הנקבה ל\"ל לומר בשפחה כנענית דאזלי' בתר דידה וכי גרעא שפחה שהוטבלה לשם עבדות מגויה כו' יע\"ש וק\"ל עלה דאכתי מנ\"ל דבאומות הלך אחר הזכר אימא דהלך אחר הפגום שבהם כדין ישראל ובשפחה כנענית גלי לן דאזלי' בתר דידה ותו דלפי דרכו נמי נראה דק' מההיא דפ\"ק דסוטה וצ\"ע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות עבדים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0d95c543a886c8d95463d96528cb67726f8f8724
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,119 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד </b>\n<b> הממשכן כו'.</b> כתב ה\"ה ז\"ל זה מפו' שם כו' ודבריו צריכין עיון מ\"ש פרק ג' מה' אישות הלכה כ\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נכסי </b>\n<b> יתומים כו'.</b> בפ' הזהב דנ\"ח אמרינן אין רבית ואונאה להקדש וראיתי להרב ג\"ת שער מ\"ו ח\"ד סי' ז' תמה על רבינו שהשמיט דין זה והטור והרא\"ש הביאו לפסק הלכה ולי נראה לישב דלרבינו ז\"ל קשיתיה דהיכי אמרינן אין רבית להקדש ומותר להלוות ברבית הא תנן פ\"ד דשקלים אמר ר\"ע אין משתכרין בשל הקדש וה\"ט משום דאין עניות במקום עשירות ומש\"ה הוכרח לומר דברייתא בפ' הזהב כר\"י ס\"ל דמשתכרין בשל הקדש אמנם לדידן דקי\"ל כר\"ע דאין משתכרין כו' לא משכחת להך דינא כלל והרא\"ש והטור שהביאו יתרצו לקושיא זו כמו שתירץ הראב\"ד בפ\"ז מהלכות כלי המקדש ועי' בהרב מש\"ל ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שלא </b>\n<b> אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה.</b> כתב מרן הב\"י ז\"ל בי\"ד סי' ס' וז\"ל כתב המרדכי דשרי לישראל למימר לישראל חבריה לך ולוה לי מעות מפ' ישראל וגם תביא לו הרבית דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה כו' ואי משום שלוחו של אדם כמותו הא קי\"ל אין שלד\"ע להתחייב שלוחו כו' וכתב מרן ז\"ל שאין דעת שום א' מהפוסקים כן כדמשמע מדין ישראל הלוה ברבית ע\"י נכרי ונכרי הלוה ע\"י ישראל המפורשים בסי' קס\"ט יע\"ש והרמ\"ה ז\"ל החזיק בסברא זו וכתב דמההיא דישראל הלוה ברבית ע\"י גוי שכ' רש\"י ז\"ל דיש שליחות לחומרא לק\"מ דהתם לא שייך לומר אין שלד\"ע הואיל ואין הגוי עובר בשליחותו כי אין איסור לב\"נ ברבית אבל אם ישראל שלח לישראל חבירו שרי הואיל ואין שליח לד\"ע ע\"כ וכן העלה הש\"ך ז\"ל ס\"ק כ\"ב כותיה ומטעמיה דמההיא דסי' קס\"ט אין ראיה דהרי אמרינן פ\"ק דמציעא דכל שאין השליח בר חיובא יש שליח לד\"ע וכן פסק המרדכי שם עי\"ש ויש לתמוה עליו שהרב ז\"ל נסתר מחמתו דבח\"מ סי' קפ\"ב העלה הרב ז\"ל דהלכה כרב סמא דאפילו היכא דהשליח לאו בר חיובא אין שלד\"ע וכתב שכן דעת המרדכי והנ\"י והר\"ן ורוב הפוסקים ושכן נראה מדברי הרי\"ף ז\"ל פ' הא\"מ ואילו הרי\"ף ס\"ל בההיא דגוי שלוה מישראל כדעת רש\"י דיש שליחות לגוי לחומרא כמ\"ש מרן ז\"ל בסי' קס\"ט וכן דעת הר\"ן ז\"ל ג\"כ עי\"ש וא\"כ איך כתב הרב דהתם שאני משום דהשליח לאו בר חיובא גם בח\"מ סי' שפ\"ח ס\"ק ס\"ה דחה שם דברי הרשב\"ץ ז\"ל שכ' דאם הוחזק למסור המשלח חייב ולא אמרינן אין שליח לד\"ע דלא מפטר משום האי טעמא אלא בישראל אבל אם הוחזק במסור לאו ישראל הוא ופסקו מור\"ם שם מה\"ט דקי\"ל דהלכה כרב סמא דכל דאי בעי עביד אע\"ג דלאו בר חיובא הוא אין שלד\"ע ואפילו גבי גוי ואם כן כפי זה אין מקום למה שפסק כאן בתשובת רש\"י ז\"ל ודבריו צ\"ע. האמנם ראיתי להרב מש\"ל ז\"ל שכתב דבגוי לא שייך לומר אין שלד\"ע אליבא דכ\"ע ואפילו לרב סמא דע\"כ לא קאמר רב סמא אלא גבי כהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דאע\"ג דשליח לאו בר חיובא הוא הרי הם יודעים שמשלחם הוזהר בזה וסובר המשלח שלא יעשה משום דדברי הרב שומעים אבל גבי גוי לא שייך האי טעמא עי\"ש ומדברי מוהר\"י אבוהב שהביא הרב בצלאל ז\"ל בפ\"ק דמציעא מבואר דס\"ל דבשליח גוי נמי אמרינן אין שליח לד\"ע כמו שיראה המעיין שם וכן מבואר ג\"כ מדברי התוס' פ\"ק דשבועות ד\"ג ד\"ה ועל הזקן וז\"ל ועוד נראה דאפי' רב אדא מחייב היכא דניקף בר חיובא כו' מדלא קאמר איש דאמר לקטן או נכרי אקיף לי גדול דהוי נפקותא לרב אדא כו' הרי בהדי' דס\"ל דגבי גוי נמי אמרינן אין שלד\"ע ותמהני על הרב ז\"ל איך אשתמיט מיניה ודרך אגב אומר נראה שדבריהם תמוהים דאיך אפשר לומר איכא בינייהו איש דאמר לקטן או לנכרי הא קי\"ל אין שליחות לגוי וכמו כן אין שליחות לקטן ושמא דס\"ל כדעת רש\"י ז\"ל דיש שליחות לגוי לחומר' וכמו כן ס\"ל דיש שליחות לקטן לחומרא והא דתנן השולח את הבערה ביד חש\"ו פטור מדיני אדם י\"ל דלענין ממון פטור אמנם לענין איסורא החמירו חכמים כנ\"ל:<br><b> ואולם </b> מדברי הרשב\"א ז\"ל שכתב בפרק הפרה דנ\"ב אהא דפריך התם בור של ב' שותפין היכי משכחת לה אי דשוו שליח אין שלד\"ע וז\"ל קשיא לי דילמא שוו שליח גוי וי\"ל דאין שליחות לגוי כו' עי\"ש נראה דס\"ל כדעת הרב מש\"ל דבגוי יש שליח לד\"ע אפי' לרב סמא דאי לא כן מאי קשיא לי' דלוקמא בשליח גוי הא אכתי תקשי לרב סמא ומה גם לפמ\"ש הש\"ך ז\"ל סימן קפ\"ב שדעת הרשב\"א ז\"ל לפסוק כרב סמא ומן התימה על הרב ב\"י ז\"ל דבח\"מ סימן שפ\"ח הביא תשו' הרשב\"ץ ז\"ל דלא אמרינן אין שלד\"ע אלא בישראל ולא בגוי בלי חולק וא\"כ מאי ק\"ל הכא לדעת רש\"י ז\"ל. האמנם אחר העיון נראה שדברי מרן ז\"ל נכונים בטעמם דאין כונת קו' לומר דאמאי לא אמרינן התם אין שלד\"ע כמו שהבינו ז\"ל דהא ודאי פשיטא דבגוי יש שליח לדבר עבירה אלא כונתו להקשות ממאי דאמרי' התם דיש שליחות לגוי לחומרא ובודאי דהיינו טעמא דכיון דכ\"ע ידעי דשלוחו של אדם כמותו ולאו כ\"ע ידעי דרשת מה אתם בני ברית אמור רבנן דלחומרא יש שליחות משום דמאן דחזי סבר דישראל מישראל שקיל רבית כיון דגוי נעשה שליח לישראל כמ\"ש הריב\"ש ז\"ל בתשו' סימן רע\"ז ובשלמא אם נאמר דרבית ע\"י שליח ישראל אסור ניחא שפיר דגזרו בשליח גוי גזירה דילמא אתי להלות ע\"י שליח ישראל אמנם אם רבית ע\"י שליח ישראל מותר מטעמ' דאין שלד\"ע אמאי גזרו רבנן כיון דלא אתי לידי איסורא כלל ואם נאמר דהתם ה\"ט דכיון דלאו כ\"ע ידעי דרשת דמה אתם ב\"ב מאן דחזי סבר דרבית מיד לוה למלוה נמי שרי כיון דהגוי נעשה שלוחו של ישראל ושלוחו כמותו א\"כ מה\"ט נמי נימא הכא דאסור דלאו כ\"ע ידעי דינא דאין שלד\"ע ואדרב' בהא איכא למיגזר טפי כיון דלחד תי' אמרינן בגמ' דאיכא מאן דסבר דיש שליח לדבר עבירה וגם במעילה וטביחה ומכירה יש שליח לדבר עבירה ודאי דאתו למטעי טפי מההיא דשליחות לגוי דהלכתא פסיקתא היא בכל התורה כולה כנ\"ל נכון כונת דבריו:<br><b> עוד </b> כתב הרב מש\"ל ז\"ל ודע דברבית דרבנן כגון שהוא דרך מקח וממכר אין ללמוד מתשו' רש\"י הלזו דשרי לעשותו ע\"י שליח דאפשר דע\"כ לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה אלא באיסורא דאורייתא אבל באיסורא דרבנן יש שלד\"ע ומוהרימ\"ט ז\"ל נסתפק בזה ולא הכריח א\"ד יע\"ש ולע\"ד נראה דאפי' אם נאמר דבאיסורא דרבנן יש שליח לדבר עבירה נראה דלדעת רש\"י ז\"ל רבית דרבנן שרי לעשותו ע\"י שליח דכיון דהאי דאסרו חכמים דרך מו\"מ היינו משום גזירה שמא יבא לידי איסור דאורייתא כמ\"ש רבינו פ\"ו מה' אלו איכא למימר דדוקא ברבית הבאה מיד לוה למלוה גזרו דילמא אתי לידי איסור דאורייתא אבל ברבית ע\"י שליח דלא אתי לידי איסורא דאורייתא לא גזרו כנ\"ל פשוט: ודע שזה שכתבנו דבגוי יש שליח לדבר עבירה לכ\"ע נראה דקשה לכאורה ממ\"ש הרא\"ש בתשו' כלל י\"ז סי' ה' והביאו הטור ח\"מ סימן שפ\"ט וז\"ל ילמדנו רבינו מה לעשות באיש שנתפרסם כו' עד וכ\"ש אם צוו להורגו דיפה עשו ואע\"פ שכתב רבינו חננאל דאין הורגין אותו בידים כו' זה שאומר לגוי להורגו היינו כמו הורדה לבור שאינו מעשה כו' וכן כתב בסי' ג' יע\"ש והשתא קשה דכיון דקי\"ל שלוחו של אדם כמותו הו\"ל כאלו הוא עצמו הרגו בידים וגבי גוי אין שייך לומר אין שליח לדבר עבירה וכן ראיתי למוהרש\"ל ז\"ל בס' ים של שלמה פרק הגוזל בתרא סימן ן' שתמה עליו כן וכתב עוד שאף שאין שליחות לגוי היינו לקולא אבל לחומרא יש שליחות והוי כאלו הרגו ממש עי\"ש האמנם הא ודאי ל\"ק מידי דהרא\"ש ז\"ל לטעמיה אזיל דס\"ל כדעת ר\"ת דאין שליחות לגוי אפי' לחומרא וכמ\"ש הטור ז\"ל סימן קס\"ט וכך היא מסקנת הרא\"ש ז\"ל ומהתימא על רש\"ל ז\"ל איך אשתמיט מניה דברי הטור אלו וע\"פ האמור אפשר ליישב מה שתמה מרן הב\"י ז\"ל על הטור וז\"ל ולא ידעתי מנ\"ל לרבינו דסובר הרא\"ש הכי שהרי בפסחים כתב ב' הסברות ולא הכריע ובתשו' כלל ק\"ח סימן י\"א כתב דמי יעלה להכריח לקולא כר\"ת אף כי יש לומר דאין משם ראיה דס\"ל כדעת רש\"י ז\"ל דהתם לגדור מלתא נתכוון מ\"מ מנ\"ל שהרא\"ש הכריח כר\"ת עי\"ש אמנם כפי מ\"ש נראה דמה שהכריחו להטור ז\"ל לומר שדעת הרא\"ש כדעת ר\"ת הוא מכח תשו' הלזו שהביא הוא בעצמו בח\"מ סי' שפ\"ח שנראה בהדיא דס\"ל דאמרינן אין שליחות אפי' לחומרא ומש\"ה לא חשיב לי' כאלו הרגו בידים כדכתיבנ' וע\"כ צ\"ל דמ\"ש בכלל ק\"ח הוא לגדור מלתא בעלמא כמ\"ש מר\"ן ז\"ל כנ\"ל:<br><b> ודרך </b> אגב אומר שהוקשה אצלי בדברי הטור ז\"ל שכתב שדעת הרא\"ש כדעת ר\"ת דמותר להלות ברבית ע\"י גוי ממ\"ש הרא\"ש ז\"ל בפ' השוכר את הפועלים גבי ההוא דאבעי' לן התם אי שרי ליש' לומר חסום פרתי ודוש בה מי אמרינן כי אמרי' אמירה לגוי שבות ה\"מ שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דלמא ל\"ש כתב שם בפשיטות דאיפשיטא בעיין וקי\"ל דאמירה לנכרי שבות אפי' באיסור לאו עי\"ש והשתא קשה דאיך כתב הכא דשרי להלות ברבית ע\"י גוי מטעמא דאין שליחות לגוי הא ת\"ל דאסור משום אמירה לגוי שבות ויש ליישב ודו\"ק:<br><b> ולדעת </b> רש\"י ז\"ל דס\"ל דרבית ע\"י שליח ישראל מותר מטעמא דאין שליח לדבר עבירה ק\"ל מההיא דגרסינן בערכין פ' שום היתומים דפריך לרב אשי דאמר אין נזקקין לנכסי יתומים אלא א\"כ רבית אוכלת בהן ממתני' דקתני שום היתומים ל' יום ומכריזין בבקר ובערב במאי עסקינן אילימא בבע\"ח גוי מי ציית דינא אלא פשיטא בבע\"ח ישראל ואי דקא אכיל ריביתא מי שבקינן ומשני לעולם בבע\"ח גוי שקבל עליו לדון בדיני ישראל א\"ה רבית נמי לא לשקול בקבל עליו לזו ולא קבל עליו לזו ע\"כ והשתא לפי שיטת רש\"י ז\"ל אמאי נחית לאוקמיה בבע\"ח גוי ובקבל עליו לדון בדיני ישראל לוקמא בבע\"ח ישראל ובמלוה ע\"י שליח וכן ק\"ל לשיטת ר\"ת ז\"ל דס\"ל דמותר להלות ע\"י גוי אמאי לא מוקי לה בהכי ובשלוה ע\"י שליח גוי דאפי' באומר תנם לו ותפטר ס\"ל לר\"ת דשרי כמ\"ש הב\"ח שם ושוב מצאתי בהגהות מימוני בתשו' דשייכי לה' אלו סי' י\"ד שהוקשה לו מסוגי' זו לדעת הסוברים דמעות של עניים מותרין להלותם בריבית קצוצה דאמאי לא מוקי לה בשלוו עצמן והמעות של צדקה ותי' דלרווחא דמילתא נקט יע\"ש:<br><b> ומעתה </b> תמה אני על מוהרימ\"ט ז\"ל ח\"א סי' קמ\"ד שהוקשה לו מסוגיא הלזו למה שרצה לומר דרבית של דבריהם מפקינן מיתמי ליתמי משום דכיון דמכח אביהם חל שעבודם וזקפן עליו במלוה בתר זקיפה אזלינן דאמאי לא מוקי לה למתני' בכה\"ג בראובן שלוה מן היתומים ברבית של דבריהם ומת לוה והוא נפרע מנכסי יתומים ותי' עי\"ש ושוב הוקשה לו על סברת הרשב\"א ז\"ל דס\"ל דמעות של עניים מותרים להלוותם בריבית קצוצה ותירץ יע\"ש ולא ידעתי איך לא שת לבו להקשות לס' רש\"י ור\"ת שכתבנו דלא שייך שום א' מן התי' שתי' הוא ז\"ל וא\"כ ע\"כ צ\"ל דתלמוד' חדא מינייהו נקט וכמ\"ש בהג\"מ ולפי הנר' אישתמט' מיניה גם מה שרצה לת' דכיון דקיימ\"ל כר\"ע דאמר אין משתכרין בשל הקדש ואף לא בשל עניים דחיישינן לפסידא ואפי' עלו הקרקע דלמא משתתף הלכך לא שרי להלות מעות עניים אלא שיהיו בטוחים במשכון וכגון דהבא פריכא בהא לא שייך שום היתומים למכור קרקע ולפדות המשכונות הוא דבר תמוה דבפ' ב' דייני גזרות דף ק\"ו אמרינן דטעמא דאין משתכרין בשל עניים היינו משום דילמא מתרמי להו עניא וליכא למיתבא ליה ולפי זה אפי' על משכון על דהבא פריכא אין משתכרין בשל עניים ותו דלפי טעם זה דדילמא מתרמי להו ענייא משמע ודאי דהיינו דוקא בצדקה העומד לחלק לעניים דסמכי נפשייהו עילוה אבל צדקה שנותנין שיהיה הקרן קיים והפירות להאכיל לעניים ודאי דשרי וכמ\"ש בהג\"מי וא\"כ אכתי תיקשי דלוקמא בכה\"ג וכן ראיתי להרב מש\"ל ז\"ל שתמה עליו כן בפ\"ד מה' אלו הלכה י\"ד יע\"ש ואפשר ליישב דבריו דס\"ל ז\"ל דכיון דבירושלמי אמרינן דטעמא דאין משתכרין בשל הקדש ועני' דחיישינן לפסידא איכא למימר דתלמודא דידן לא פליג אטעמא דירושלמי דתלמודא דידן הא קמ\"ל דאפי' ע\"י דהבא פריכא דליכא למיחש לפסידא אפ\"ה אם הם מעות העומדות לחלק לעניים אין משתכרין בהם משום דחיישינן דילמא מתרמי ליה ענייא ומיהו תלמודא דידן אזיל ומודה דכשלוה ע\"י משכון אפ\"ה בצדקה שנותנין שיהא הקרן קיים אפ\"ה אין משתכרין מטעמא דחיישינן לפסידא וכן נראה מדברי הרע\"ב ז\"ל פ\"ד דשקלים מ\"ג כתב שם כטעמא דתלמודא דידן ואלו בפ\"ו דערכין כתב כטעמא דירושלמי דה\"ט דחיישינן לפסידא וכ\"כ רבינו ז\"ל שם משמע דס\"ל דתרווייהו איתנייהו ולא פליגי ומ\"ש מוהרימ\"ט דשרי להלות מעות עניים ע\"י משכון היינו בצדקה שנותנין שיהא הקרן קיים דאז לכולהו טעמי שרי כנ\"ל נכון ליישב דבריו ודו\"ק ואין להקשות לדעת רש\"י ז\"ל דרבית ע\"י שליח מותר מטעמא דאין שלד\"ע דהא מד\"ש מיהא חייב כדאמרינן בשמעתין וכן ראיתי להרב פרח מטה אהרן ח\"א סי' נ\"א שכתב שטעם החולקים על סברת רש\"י וס\"ל דרבית ע\"י שליח אסור אע\"ג דבכוליה תלמודא קי\"ל דאין שלד\"ע משום דמדי\"ש מיהא חייב ויש שלד\"ע כדאמרינן בשמעתין יע\"ש דהא ודאי בורכא היא דע\"כ ל\"ק בשמעתין דמדי\"ש חייב אלא דוקא באומר לחבירו צא והרוג את הנפש משום דגרם שיהרג ע\"י כמ\"ש רש\"י ז\"ל כיון דע\"י נעשית העבירה מחייב מיהא מדי\"ש אמנם הכא בריבית ע\"י שליח כיון דאין כאן עבירה כלל שהרי השליח לא עשה שום איסור מהיכא תיתי שיהיה אסור מדי\"ש וזה פשוט. כתב מהר\"ם די בוטון ז\"ל דקפ\"ח ע\"ב והביאו הרב כנה\"ג ז\"ל סי' קפ\"ב בהגהת הטור אות כ\"ב דאם המשלח אנס את השליח והפחידו בדברים מחייב משלחו יע\"ש ומההיא דפ' הפרה דכתיבנא לעיל נראה דאפי' בשאנס את השליח אשלד\"ע דאל\"כ אמאי לא מוקי לה בשאנסוהו ושוינהו שליח כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> מלוה גובה כו' ומלוה ע\"פ גובה מן היורשים כו'.</b> הנה הרי\"ף ז\"ל ס\"פ גט פשוט כתב ז\"ל וקי\"ל כעולא דהא רב פפא שהוא בתרא פסק הלכה הכי בפ' האשה נקנית דאמר רב פפא הלכתא מלוה ע\"פ גובה מן היורשים מ\"ט שעבודא דאורייתא כו' והא דפסק ר\"פ הכא ואמר הלכתא מלוה ע\"פ גובה מן היורשים ואינו גובה מן הלקוחות גובה מן היורשים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ואינו גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא לאו דפליג דידיה אדידיה אלא דהא קמ\"ל דהיינו טעמא דאוקמוה רבנן אדאורייתא וגובה מן היורשים כדי שלא תנעול דלת ע\"כ וכ\"כ הרא\"ש יעיי\"ש. וראיתי להרב בג\"ת דשל\"ו ע\"ב שהקשה על דבריהם ז\"ל וז\"ל ותיר' ז\"ל לכאורה הוא קשה הישוב דכי אצטריכנא לאהדורי בתר טעמא אמאי אוקמוה רבנן איזה דבר אדאורייתא היינו היכא דאיכא איזה צד שהיה ראוי לתקן שלא יעמוד הדבר אדין תורה אז אמרינן דאיכא טעמא לאוקמי אדין תורה כגון הא דאקשינן לעולא א\"ה מלוה בשטר נמי דהיינו לומר דכיון דמלוה ע\"פ תקנו רבנן דלא לגבי ממשעבדי משום פסידא דלקוחות בשטר נמי הו\"ל למיחש לפסידא ומש\"ה אצטריכנא לטעמא דכיון דלקוחות אפסידו אנפשייהו אוקמוה אדין תורה כו' ברם הכא גבי יורשין לעולא דס\"ל שעבודא דאורייתא מה לנו לבקש טעמי' למה לא תקנו שלא יגבה מן היורשים לתלות הדבר בטעם שלא תנעול דלת ומאיזה צד היה מקום לתקן שלא כדין תורה כיון דגבי יורשין ליכא טעמא דפסידא ואם כן אין צורך לומר אלא דמלוה על פה גובה מן היורשין מפני שכך הוא דין תורה ע\"כ ת\"ד ולע\"ד נראה ליישב דבריהם כלפי מה שכתבו התוספות שם פ' גט פשוט דף קע\"א ע\"א ד\"ה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות וז\"ל תימא כיון דמלוה בשטר גובה מן היורשין אע\"ג דשעבודא לאו דאורייתא שלא בשטר נמי מ\"מ לא גביה מה לי היכא דאית ליה קלא לדלית ליה קלא וי\"ל מי שמלוה על פה כיון שאינו חושש לקלא וכתקנה דלקוחות לא תקנו חכמים לגבות מן היורשין עכ\"ל א\"כ מעתה אף אנו נאמר שזהו כונת הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ממ\"ש דקמ\"ל דה\"ט דאוקמוה רבנן אדאורייתא שרצונם לומר דמש\"ה הוצרך ר\"פ לטעמא שלא תנעול דלת משום דאי לאו הכי אע\"ג דשעבודא דאורייתא וליכא פסידא דלקוחות מ\"מ כיון דתקנו חכמים השתא דאינו גובה מן הלקוחות משום פסידא א\"כ נימא כיון דאינו חושש ללקוחות והלוהו ע\"פ אינו חושש ליורשין וכדס\"ל לרב דאע\"ג דמלוה בשטר גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת במלוה ע\"פ ס\"ל דאינו גובה מן היורשין ולא חששו חכמים לנעילת דלת מטעמא דכיון דאינו חושש ללקוחות אינו חושש ליורשין מש\"ה קאמר ר\"פ דאוקמוה רבנן אדין תורה וגובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת וחששו חכמים לנעילת דלת לענין דגובה מן היורשין אע\"פ דאינו גובה מן הלקוחות ובהכי ניחא מ\"ש עוד הרב הנז' ז\"ל שם וז\"ל ועוד קשה לדבריהם דצריכנן לטעמא דנעילת דלת לאוקמה אדין תורה לגבי היורשין דהא התם בהאשה נקנית די\"ג אמרי' אהא דתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה א\"ש והוא שהפרישה מחיים מ\"ט שעבודא לאו דאו' ר\"י אמר אע\"פ שלא הפרישה מחיים מ\"ט קסבר שעבודא דאורייתא ופרכינן והא איפליגו בה חדא זמנא כו' ומהדרי' צריכא דאי אתמר בהא בהא קאמר שמואל דלאו מלוה הכתובה בתורה כו' והשתא לדברי הרי\"ף והרא\"ש דאהני טעמא דשלא תנעול דלת לאוקמיה אדין תורה מאי פריך הא הדבר פשוט דאי אתמר בהא הוה אמרינן דלעולם ס\"ל לשמואל דשעבודא דאורייתא בדאיכא טעמא דנעילת דלת כההיא דמלוה ע\"פ גובה מן היורשין והכא גבי קרבן לא מחייבינן ליורשין משום דליכא נעילת דלת והילכך לא מוקמינן אדאורייתא ואי אתמר בהא דמלוה ע\"פ הו\"א בהא אמר ר\"י דאוקמינן אדאורייתא מטעמא דנעילת דלת אבל באידך מודה לשמואל ע\"כ ת\"ד ואולם ע\"פ האמור ל\"ק מידי דע\"כ לא אמרו הרי\"ף והרא\"ש דצרכינן לטעמא דנעילת דלת לאוקמה אדין תורה אלא דוקא גבי מלוה ע\"פ משום דאי לאו ה\"ט היה לנו לומר דכיון דאינו חושש ללקוחות והלוהו ע\"פ אינו חושש ליורשין כדס\"ל לרב ומש\"ה צרכינן לטעמא דנעילת דלת דחששו חכמים לנעילת דלת ואוקמוה אדאורייתא ברם התם דלא שייך ה\"ט כלל דהוי מלוה הכתובה בתורה וא\"כ אי ס\"ל לרב ושמואל דשעבודא דאורייתא היל\"ל לענין חטאת אע\"פ שלא הפרישה מחיים יביאו יורשין עולתה כיון דליכא פסידא דלקוחות והכא לא צרכינן לטעמא דנעילת דלת מדקאמר דדוקא הפרישה מחיים אבל לא הפרישה לא מוכרח דס\"ל דשעבודא לאו דאורייתא ומש\"ה פריך שפיר דהא אפליגו בה חדא זמנא כנ\"ל שוב ראיתי להריטב\"א ז\"ל בקדושין שתמה על הרי\"ף כמו שתמה הרב הנזכר ולע\"ד נראה כדכתיבנא אמנם הא קשיא לי לדעת רבינו חננאל ז\"ל שכתבו התוס' בקדושין ד\"ה אמר ולדעת ה\"ר אליהו ז\"ל שכתבו בפרק גט פשוט ד\"ה גובה דלר\"פ אע\"ג דשעבודא לאו דאורייתא אפ\"ה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת ואינו גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא אם כן מאי פריך בגמרא הא אפליגו בה חדא זמנא ומאי קו' הא צריכי שפיר דאי אתמר בההיא דהאשה שהביאה חטאתה כו' הו\"א דבההיא דוקא ס\"ל לשמואל דאינו גובה מן היורשין משום דליכא טעמא דנעילת דלת אבל בההיא דמלוה ע\"פ אע\"ג דשעבודא לאו דאורייתא הו\"א דמודה שמואל דגובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת וכדס\"ל לר\"פ ואי אתמר בהא הו\"א בההיא דוקא ס\"ל דמלוה ע\"פ גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות ומאי דגרסינן בספרים ר\"י אומר מלוה ע\"פ גובה בין מן היורשין ובין מן הלקוחות טעות סופר הוא דהא מתני' היא ע\"י עדים גובה מנכסים ב\"ח וכן כתבו בתוס' רי\"ד ועיין בתוס' בפרק יש בכור דף מ\"ח ד\"ה לכ\"ע משום דס\"ל שעבודא לאו דאורייתא ואפי\"ה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת ואינו גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא אבל בההיא דהאשה שהביאה חטאתה אימא מודה לשמואל דאינו גובה מן היורשין משום דשעבודא לאו דאורייתא וליכא טעמא דנעילת דלת קמ\"ל דגובה מן היורשין דשעבודא דאורייתא וצריך לדחוק ולומר דעדיפא מיניה נקט ודו\"ק תו הקשה הרב הנזכר לדעת ר\"ח דס\"ל בההיא דפ\"ק דקדושין דקאמר שעבודא דאורייתא איירי במלוה הכתובה בתורה אבל ההיא דגט פשוט במלוה ע\"פ שאינה כתובה בתורה ובההיא ס\"ל דשעבודא לאו דאורייתא וז\"ל נראה מדבריהם דגם מאן דסבר שיעבודא לאו דאורייתא מצי סבר דכשהיא מלוה הכתובה בתורה שעבודא דאורייתא וגבי מיורשין ולפ\"ז ק\"ט דהא בג\"פ אההיא דקאמרי רב ושמואל מלוה ע\"פ אינו גובה מהיורשין אותבינן מהחופר בור בר\"ה ונפל עליו שור והרגו פטור ולא עוד אלא שאם מת השור יורשי בעל הבור חייבים לשלם דמי שור לבעליו א\"ר אלעאי אמר רב כשעמד בדין ומאי קושיא אימא דכי קאמר רב ושמואל דוקא במלוה שאינה כתובה בתורה אבל הך דבור היא בנזקין דמלוה הכתובה בתורה ולא הו\"ל לגמר' לאקשויי הך קו' לרב ושמואל בההיא דג\"פ אלא אאידך דר\"י אמר שמואל דהאשה נקנית דאיירי בקרבן שהוא מלוה הכתובה בתורה עכת\"ד ולע\"ד נראה דאישתמטי' מניה סוגיא דערכין דפ' ז' דנראה דהא דכתבו התוס' לדעת ר\"פ לחלק בין מלוה הכתובה בתורה לשאינה כתובה דבכתובה בתורה גובה מן היורשין הוא דעת רבא בערכין דגרסינן התם אההיא מתני' דקתני הגוסס והיוצא ליהרג ר\"י אומר אם הזיק חייב ואמרינן בגמ' רבא אמר דכ\"ע מלוה ע\"פ אינו גובה מן היורשין והכא במלוה הכתובה בתור' קמפלגי ת\"ק סבר מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי' ור\"י סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי' וא\"כ קשה מאי פריך לרב ושמואל אימא ה\"מ ר\"י היא אלא ע\"כ לומר דהך מקשן לא שמיע ליה הא דרבא וא\"כ מעתה אית לן למימר לדעת התוס' ג\"כ דהך מקשן לא שמיע ליה הא דר\"פ ורבי אלעאי אמר רב לא תריץ ליה הכי דהך מתני' ר\"י היא משום דאכתי קשיא ליה סתמא בערכין אהך סתמא וכמ\"ש רש\"י ז\"ל שם בההיא סוגיא יע\"ש כנ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר </b>\n<b> שדהו בעדים כו'.</b> כתב ה\"ה ובחי' הרשב\"א כתב משם ר\"ח ז\"ל דבמתנה עבדי אינשי דיהבי בצנעא ונראה מדבריו שהנותן שדהו בעדים וקבל אחריותו אינו גובה מנכסים משועבדים יע\"ש וכן נראה דעת רבינו יונה ממ\"ש הטור ח\"מ סימן רמ\"ג וז\"ל והר' יונה כתב כו' ואם מתנה אם אמר שדה זו אני נותן לך באחריות קנה ומתחייב נמי באחריותו כמו שמתחייב באחריות ע\"י שטר כך מתחייב באחריותו ע\"י חזקה למגבי ביה מבני חרי ואולם מדברי הריטב\"א ז\"ל בפ\"ק דקידושין דנ\"ז ע\"א גבי ההיא דהאומר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר שכתב וז\"ל יש שואלין כיון שאינו חוזר בשדה מה הועיל חזרתו דלענין אחריות מסתמא לית אחריות אפי' בשטר ואי קביל עליה אחריות אפי' בע\"פ נמי כו' יע\"ש מבואר בהדיא שחולק אסברת ר\"ח ז\"ל דאל\"כ הא נ\"מ טובא גם הרשב\"א ז\"ל שם בחידושיו כתב וז\"ל וא\"ת כיון דקנה כי חזר בו בשטר מאי מהני ליה בשטר מתנה וא\"כ במכר אי משום אחריות שבו הא רב הונא הוא דאמר המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים כו' נראה שחולק למ\"ש הוא עצמו משם ר\"ח שהרי במתנה נ\"מ טובא בשקבל עליו אחריות ממשעבדי וכן נראה להוכיח שדעת רשב\"ם כדעת ר\"ח ממ\"ש בפרק ג\"פ דקע\"ב ע\"א ד\"ה להנך וז\"ל כותבי שטר מתנה שאין כתוב בהן אחריות ולא אתי למטרף מלקוחות א\"נ שטר מכירה שכתוב בהן אחריות שדינו לטרוף לקוחות משעת מכירה כו' כדאמרינן בח\"ה כו' ואי סבירא ליה כדעת הריטב\"א ז\"ל הא אפילו בשטר מתנה שכתוב בהן אחריות מצי מתוקמא דטריף לקוחות כדין המוכר שדהו אלא מבואר דס\"ל דבמתנה עבדי אינשי דיהבי בצנעא:<br><b> ודע </b> שמשמעות דברי רבינו ז\"ל מבואר דס\"ל דהא דאמרינן המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים היינו אפילו בשטר שלא קבל אחריות בפירוש וכן מבואר עוד בהדיא ממ\"ש בפי\"ט מה' מכירה יע\"ש ושלא כדעת הרב התרומות שער מ\"ח ח\"א שכתב בדוקא שקבל אחריות בפי' אבל בסתמא לא דבהא לא אמרינן ט\"ס הוא והרב גדולי תרומה ז\"ל שם כתב דלא נמצא לו לבעל התרומות שיוכל לומר המוחזק קים לי כוותיה יע\"ש ודבריו תמוהים דלענין קים לי אפילו בשטר מכר שאין בו אחריות יכול לומר המוחזק קים לי כסברת רבינו ברוך מארץ יון ורשב\"ם דסבירא להו דבשטרי מקח אחריות לאו ט\"ס הוא וכמ\"ש בהגהות אשרי פרק גט פשוט דרי\"ד ע\"א ומכ\"ש במכר שדהו בעדים בלא שטר ועיין בהרב כנה\"ג ז\"ל סימן תר\"ה בהגהות ב\"י אות אלף שכתב וז\"ל בכל הפוסקים לא מצאתי גלוי לדין זה לבד בפסקי מוהר\"ם מרקנטי שכתב משם רשב\"ם ורב שפסקו כשמואל דבמקח וממכר אחריות לאו ט\"ס הוא ותימה דהא רבא הוא בתראה פסק דלא כשמואל ועוד תימא דבפ' ג\"פ גבי מי שאבד שטרו מוכח דהלכה כרבא מדאמרינן פ' ג\"פ דבשטר מו\"מ כותבין חוץ מן אחריות שבו כו' יע\"ש וכל דבריו מן המתמיהין ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי הגהות אשרי הללו ומ\"ש דרבא דהוא בתראה פסק דלא כותיה מדברי הגהות אשרי מבואר ישוב לזה דרשב\"ם ור' ברוך פוסקים כרב אשי דבתראה טפי ומשה\"ק מהא דאבד שט\"ח כו' ומה שתי' הן הם דברי הגמ' שם דקס\"ט ע\"ב פלוגתא דרפרם ור\"א והוא מן התימה אם יצאו דברים אלו מפי קדוש:<br><b> עוד </b> ראיתי לו שם שכתב על דברי גד\"ת הללו שכתבנו וז\"ל ואני אומר דכיון דמדברי הנ\"י ז\"ל בב\"ב מוכח דכל שלא פירש אחריות אינו גובה מנכסים משועבדים ויכול המוחזק לומר קים לי כהבעה\"ת והנ\"י ז\"ל אלו דבריו ואני תמיה עליו שהרב ז\"ל סותר את עצמו ממ\"ש בח\"א סימן של\"ט אות ט' וז\"ל אבל מ\"ש הנ\"י ז\"ל בפ\"ק דמציעא והביא הבית יוסף סימן רכ\"ד ההוא ודאי צריך לומר דהיינו דוקא במוכר דכל שלוקח קרקע אינו לוקחו בלא אחריות אבל בשטר הלואה כל שלא צוה כו' אחריות לאו ט\"ס הוא יע\"ש וא\"כ סברת הרב התרומות שכתב גבי מוכר שדהו בעדים יחידאה איהו והרב ש\"ך ז\"ל בסימן קט\"ו סק\"ה ובסימן רכ\"ה סק\"א כתב על דברי גד\"ת הללו שמצא לו חבר להרב בע\"ת ז\"ל לרשב\"ם ז\"ל פ' ח\"ה דמ\"א ע\"ב שכתב כן בהדיא על מימרת רב הלזו ויש לפקפק עליו דאין זו ראיה כלל דרשב\"ם ז\"ל מה שהוצרך לומר דמיירי בדקבל אחריות עליו הוא משום דאיהו ז\"ל ס\"ל דקי\"ל כרב אשי דבמקח וממכר לא אמרינן אחריות ט\"ס מטעמא דעביד איניש דזבין ארעא ליומיה ומכ\"ש במוכר בעדים בלא שטר אמנם למאי דקי\"ל דאפי' במו\"מ אמרינן אחריות ט\"ס הוא וא\"כ בשטרי הלואה ה\"נ דלא בעינן שיקבל אחריות בפי' הן אמת שדברי הרא\"ש תמוהים במ\"ש שדעת רשב\"ם דקי\"ל כשמואל ועיין בהרב מוצל מאש סי' נ\"ט ובספר לשון למודים למו\"ה ז\"ל בה' הלואות דכ\"ח ע\"ד יע\"ש ואני אומר שדברי הרב בעה\"ת אלו לאו יחידאה וכבר מצאנו לו חבר להרמב\"ן ז\"ל בפרק הספינה דע\"ז והרשב\"א ז\"ל בחי' פ\"ק דקדושין דכ\"ז שכתב כן בהדיא כדעת הנמוקי ז\"ל יע\"ש וכן נראה שהוא דעת ריב\"א ז\"ל שכתבו התוס' בפ' אע\"פ דנ\"ה ע\"א ד\"ה כתבו וז\"ל ופי' ריב\"ם בשם ריב\"א דדוקא בשטר מכר חוזר שאינו רוצה שתהיה עליו שעבוד בשטר מכר טריף ממשעבדי אבל במתנה כו' יע\"ש וכן כתב הגא\"ש פרק הספינה והמרדכי פרק חזקת משמו והדבר תמוה שהרי למאי דקי\"ל כרב אפי' בלא שטר נמי גובה ממשעבדי אלא נראה שדעתו ז\"ל כדעת הראב\"ד והבע\"ת וההיא מיירי בשלא קבל אחריות בפי' וכן כתב הרב בני אהרן סימן קמ\"ג דקמ\"ה ע\"ב והרב כנה\"ג והב\"ח שם שזה דעת ריב\"א ואולם תמה אני על דברי התוס' דבפ' אע\"פ דבסמוך ונראה כתבו וז\"ל ומיהו למ\"ד אחריות לאו ט\"ס הוא צריך לאמלוכי ביה לכתוב עליו אחריות כו' אבל למ\"ד אחריות ט\"ס הוא אין צריך לימלך הרי מבואר דס\"ל שלא כדעת הנמוקי זכרונו לברכה וכן כתב הרב בעל שפתי כהן זכרונו לברכה סימן ל\"ט ס\"ק י\"א דאם איתא אפילו למ\"ד אחריות ט\"ס הוא צריך לימלך א\"כ איך אפשר דבתוך כ\"ד סותרין את עצמן והביאו פי' ריב\"א ולכן הנראה שודאי ריב\"א ז\"ל ס\"ל דלא כהנמוקי ומ\"ש שאינו רוצה שיהיה עליו שעבוד בשטר היינו מטעמא דמילי נכסי ושטרא אית לה קלא טפי וכן ראיתי להרב ב\"ח ז\"ל בתשו' סימן שכ\"ב יע\"ש ובהגא\"ש בפ' אע\"פ כתוב שם וז\"ל מיהו לשמואל דאמר אחריות ט\"ס הוא אין כותבין אם לא אמר בתחלה כתבו ושמא אינו רוצה שיגבה ממשעבדי מיהו במתנה כותבין דלא גבי ממשעבדי עכ\"ל ומ\"ש לשמואל דאמר אחריות ט\"ס הוא תמוה שהרי שמואל אית ליה דבשטרי מו\"מ אחריות לאו ט\"ס הוא ואם נאמר שט\"ס נפל בדבריו וצריך לומר לשמואל דאמר אחריות ט\"ס הוא אין כותבין כו' וכונת דבריו למ\"ש התוס' דלמ\"ד אחריות לאו ט\"ס הוא צריך לאמלוכי ביה לכתוב עליו אחריות והיינו אין כותבין שכתב דהיינו אין כותבין אחריות בפי' תימא על עצמך א\"כ מאי האי דקאמר אח\"כ מיהו במתנה כותבין דלא גבי ממשעבדי הא אדרבה היא הנותנת דכיון דבמתנה לכ\"ע לא אמרינן אחריות ט\"ס הוא ודאי דאין כותבין בו אחריות דאינו רוצה שיגבה ממשעבדי ואי מש\"כ מיהו במתנה כותבין היינו כתיבת השטר סתם בלא אחריות מאי איכא בין מתנה למכר הא מכר כי האי גוונא נמי כותבין לשמואל דאמר אחריות לאו ט\"ס הוא ולכן הנראה אצלי שט\"ס נפל בדבריו וצריך לומר מיהו לרבא דאמר אחריות ט\"ס אין כותבין כו' ובהגא\"ש לא מיירי כשבאים לכתוב עליו אחריות בפי' כדרך שכתבו התוס' בפי' דההוא ודאי אדרבא לשמואל אי ס\"ל לאו ט\"ס הוא פשיטא טפי דאין כותבין אלא כשבאין לכתוב שטרא סתמא מיירי וס\"ל כדעת הנ\"י והבעה\"ת דאחריות ט\"ס הוא אמת ולא אחריות מוכר והיינו דכתב בשטר מכר אע\"ג דקנו מיניה אין כותבין שטר כלל משום דאינו רוצה שיגבה ממשעבדי שהרי הוא לא קבל עליו אחריות בפי' בשעת מכר אבל בשטר מתנה כיון דלא אמרינן אחריות ט\"ס הוא כותבין שטר מתנה בלא אחריות ונמצא א\"כ שדעת הגהא\"ש כדעת הרב בעה\"ת והנ\"י שכתבו זה הנראה אצלי בכונת דבריו ומ\"מ הדבר תמוה לפי שיטה הלזו דא\"כ מאי האי דפרכינן פ\"ק דמציעא ד\"ה לשמואל דאמר אחריות ט\"ס הוא אדשמואל דאמר זיל אמליך שיעבודא כו' ומאי קו' הא אע\"ג דאחריות ט\"ס הוא היינו לומר דמסתמא כך התנו בהדיא אלא שהסופר טעה ולעולם צריך לאמלוכי ונראה שלזה היתה כונת הש\"ך ז\"ל סי' ל\"ט ס\"ק י\"א שכתב וכן משמע לכאורה פ\"ק דמציעא ובאמת שהיא קו' חזקה ולא ידעתי מאי משמע לכאורה דקאמר וכן ראיתי למוהר\"ב ז\"ל בס' א\"ז שתמה כן משם הריטב\"א והנראה אצלי ליישב לפי שיטתם ז\"ל ע\"פ מ\"ש הרב כנה\"ג סימן ל\"ט והש\"ך שם דאפי' לדעת הנמוקי והראב\"ד כל שהמוכר צוה לסופר לכתוב לו שטר אע\"פ שלא פי' לו שיכתוב אחריות כיון דאחריות ט\"ס הוא מסתמא כקביל עליה אחריות דמי כל שלא פי' לו שלא לכתוב לו אחריות יע\"ש והשתא היינו דפרכינן שפיר דכיון דס\"ל לשמואל אחריות ט\"ס א\"כ למה זה הוצרך לומר זיל אמליך שעבודא כו' ולמה צריך לאמלוכי על האחריות הא כל שצוה לו לכתוב שטר די כנ\"ל נכון:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לוה </b>\n<b> שאין לו מטלטלין אלא קרקע כו'.</b> כתבו התוס' פ' הכותב דף נ\"ד משם ר\"ת דג' דינים יש בדבר דב\"ח אי אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי בארעא ואי לית ליה זוזי מצי לסלוקי בארעא כדאמרינן תולה מעותיו ביד גוי הוה ונזקין אפי' אית ליה זוזי מצי לסלוקי בארעא כדאיתא בפ\"ק דב\"ק ולשכיר אפי' לית ליה זוזי לא מצי לסלוקי בארעא וכן פסק הטור בח\"מ סימן ק\"א ומסתמיות דבריהם ז\"ל נראה דכשאין לו מעות יכול ליתן מטלטלין או קרקע וכן משמע מלשון הטור ז\"ל שכתב אם יש לו מעות כו' ואינו יכול לדחותו אצל מקרקעי או מטלטלי משמע דכשאין לו יכול לדחותו אצל מטלטלי:<br><b> ואולם </b> ראה זה חדש מצאתי בשיטה מקובצת למוהר\"ב ז\"ל בפרק הכותב שכתב זה בשם רבינו ישעיה וז\"ל פי' הלוה והמזיק אין דינם שוה דלגבי מזיק כתיב ישיב ואפי' סובין ואם רוצה לסלקו בקרקע נמי יכול לסלקו ואפי' שיש לו זוזים יכול לסלקו בקרקע או במטלטלין ולא מצי למימר זיל טרח וזבין אבל בב\"ח אינו כן אם יש לו זוזים אינו יכול לסלקו אלא בזוזים ואם אין לו זוזים ויש לו מטלטלין אינו יכול להגבותו מטלטלין אלא אומר לו זיל טרח וזבין למטלטלי דידך והב לי זוזי ודוקא במטלטלי הוא דאמרינן הכי דאי לא מזדבן הכא מזדבן בדוכתא אחריתי דשכיחי לוקחין אבל בקרקע לא דאי לית ליה זוזי ואית ליה ארעא לא אמרינן זיל זבין קרקע והב ליה דמי שהוא דחוק למכור קרקע אם לא יזלזל הרבה בשווייה אינו יכול למכור את\"ד יע\"ש ובהכי מקום אתנו ליישב מה שהקשה מוהרימ\"ט ז\"ל בח\"מ סימן ל\"ה עמ\"ש הטור בח\"מ סימן רע\"ח יצא עליהם שטר חוב בכור פורע להם פי ב' ואם אינו רוצה ליתן פי ב' וליקח פי ב' רשאי כו' כתב ה\"ר יוסף הלוי דדוקא בחלק בכורה שהיא מתנה אבל בחלק הפשיטות אינו יכול לסלק עצמו ולומר לב\"ח הנה הנכסים לפניכם איני רוצה ליקח כלום ולא לפרוע אלא כופין אותו ליטפל בדבר ולמכור אותן ולגבותן או לשומן כו' שהוא במקום מורישו כו' יע\"ש דמדברי הר\"י הלוי משמע דבחלק הפשיטות כופין אותו ליטפל בדבר ולמוכרה וזה תימה שהרי המוריש עצמו כשיצא עליו ש\"ח מי מחייבו למכור הרי אמרי' בהכותב דלא אמרי' ליה זיל זבין עי\"ש מה שהאריך בזה ואולם כפי מ\"ש י\"ל שדעת ה\"ר יוסף הלוי כדעת ה\"ר ישעיה דבמטלטלין אמרינן ליה זיל זבין ומיירי ה\"ר יוסף הלוי ז\"ל במטלטלין וזהו שכתב כופין אותו למכור אותן או לשומם דהיינו כל א' כדינה במטלטלין למכור אותן ובקרקעי לשום אותם דבקרקע לכ\"ע לא אמרינן ליה זיל זבין כנ\"ל :<br><b> ואולם </b> קשיא לי טובא לדעת ה\"ר ישעיה מהא דגרסינן בריש פרק המוכר פירות גבי ההוא דהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות כו' ופרכינן ואי ליכא לאשתלומי מיניה לישקליה לתורא בזוזי דאמרי אינשי ממארי רשותא פארו אפרע ומשנינן לא צריכא דאיכא לאשתלומי מיניה כו' והשתא לדעת ה\"ר ישעיה קשה דמאי פריך לישקלי ליה לתורא בזוזי הא במטלטלין אפילו אי לית ליה זוזי אמרינן זיל טרח וזבין ודוחק לומר דכיון דנמצא נגחן לא שכיחי לוקחין אם לא שיזלזל הרבה בשוייה והו\"ל כדין קרקע ואולם אם נאמר דר' ישעי' גורס התם כאית דגרסי ואי דליתי' להני זוזי כו' וכתי' ר\"י שכתבו התוס' ר\"פ המוכר את הבית דס\"ל דבמקח טעות הו\"ל כדין מזיק דאפי' אי אית ליה זוזי יכול לסלקו בקרקע או מטלטלין כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מכרן </b>\n<b> לג' כו'.</b> כתב ה\"ה וז\"ל יש מי שהקשה נזקין איך גובה מן המשועבדים והלא מלוה ע\"פ היא ותי' דנזקין יש להם קול יותר ממלוה וטורפין אפי' ממשועבדים שהרי לא אמרו שאין מלוה ע\"פ גובה מהן אלא מפני שאין להם קול כו' והרב מש\"ל הקשה על זה דבסוף פ' ג\"פ דקע\"ה מוקמינן לברייתא דחופר בור בר\"ה דוקא כשעמד בדין הא אם לא עמד בדין אינו גובה אפי' מן היורשים ולפי דברי ה\"ה תיפוק לי' דנזיקין יש להם קול וגובה אפי' ממשועבדים וכתב דהמעיין היטב בדברי התוס' פ\"ק דב\"ק די\"ד ד\"ה ש\"מ יתיישב לו יע\"ש ובאמת שדברי התוס' שם צ\"ע שכתבו שם וז\"ל ומפרש ר\"ת ש\"מ לוה ומכר נכסיו אין ב\"ד גובין לו מהם מן התורה אי שעבודא לאו דאורייתא ולהכי בנזקין נמי לא גבי דמלוה בשטר דוקא תקון רבנן דגבי ממשעבדי משום נעילת דלת דאי שעבודא דאורייתא ובמלוה ע\"פ מדרבנן דלא גבי משום תקנה דלקוחות א\"כ תקשי הכא אמאי לא גבי מנזקין כו' יע\"ש והנה לעין הקורא דברי ר\"ת ז\"ל סותרין מיניה וביה דכיון דס\"ל לר\"ת דנזקין יש להם קול כמלוה בשטר א\"כ איך כתב בראש אמי' דלמ\"ד שעבוד' לאו דאורייתא בנזקין לא גבי דדוקא במלוה בשטר תקון הא נזקין קלא אית להו כמלוה בשטר ואי כונתם לומר דאע\"ג דנזקין הו\"ל כמלוה בשטר מ\"מ למ\"ד שעבוד' לאו דאורייתא ובמלוה בשטר ה\"ט משום דלא תנעול דלת בפני לוין ובנזקין כיון דליכא טעמא דנעילת דלת אע\"ג דאית ליה קלא לא גבי הא ליתא דא\"כ מאי משני התם דברייתא דחופר בור בר\"ה למ\"ד שעבודא לאו דאורייתא מיירי בשעמד בדין הא לו יהי דעמד בדין אלים כשטרא ואית ליה קלא אפ\"ה כיון דלא שייך טעמא דנעילת דלת אמאי גבי מן היורשים אלא ע\"כ לומר דנזיקין נמי שייך טעמא דשלא תפתח דלת בפני הגזלנין והמזיקין כמ\"ש התוס' שם וא\"נ דלא פלוג רבנן ולומר דס\"ל לר\"ת דטעמא דעמד בדין לאו משום קלא הוא אלא משום דמעשה ב\"ד חשיב כמוחזק זה ודאי דוחק שהרי התוס' שם ד\"ה לא גבי דחו פי' זה כמ\"ש שם ואולם אחד הרואה דברי הרשב\"א ז\"ל בחי' שם יתבארו דברי ר\"ת אלו דס\"ל ז\"ל דנזיקין יש להם קול טפי ממלוה ע\"פ ומ\"מ לא דמי למלוה בשטר דמלוה בשטר אית ליה קלא טפי והיינו דקאמר ר\"ת ז\"ל דלמ\"ד שעבודא לאו דאורייתא ואפי' מלוה בשטר לא גבי מן הלקוחות אלא דמשום נעילת דלת תקנו ולא חשו לפסידא דלקוחות מטעמא דקלא אית ליה איכא למימר שפיר דדוקא בשטר דאית ליה קלא טפי תקון רבנן דלגבי ולא חשו לפסידא דלקוחות אבל בנזקין אפילו אית ליה קלא קצת מ\"מ כיון דלית ליה קלא טפי כשטר' לא תקנו אמנם למ\"ד שעבודא דאורייתא ואפי' מלוה על פה גובה ממשועבדים ד\"ת אלא דרבנן הוא דתקון דלא לגבי משום פסידא דלקוחות אם כן איכא למימר דדוקא במלוה ע\"פ דלית ליה קלא כלל תקנו אבל בנזקין דלא דמו למלוה ע\"פ דיש להם קלא קצת אוקמוה אדין תורה וא\"כ בהכי מתרצתא היא שפיר ההיא דג\"פ דהוצרכו לאוקמא בשעמד בדין משום דהתם קאי למ\"ד שעבוד' לאו דאורייתא ודברי ה\"ה ז\"ל ושאר המפרשים קיימי לפום הלכת' דקי\"ל שעבוד' דאורייתא ואפשר שלזה היתה כוונת הרב ז\"ל אלא שקיצר במקום שאמרו להאריך:<br><b> ואולם </b> הדבר הקשה הוא מה שראיתי בשיטה מקובצת למס\"ק הנדפס' מחדש שכתב על דברי ר\"ת הללו משום גליון וז\"ל ותימא לפי זה שאנו אומרים שעבודא לאו דאורייתא אמאי קאמר פרט למוכר נכסיו ולמה לא אמר פרט למת מזיק שלא יגבה הניזק מן היתומים דשעבודא לאו דאורייתא וי\"ל דהשתא אנו אומרים דנזקין כמלוה בשטר דמיא ואע\"ג דשעבודא לאו דאורייתא גבי מיתמי אע\"ג דלא עמד בדין א\"ד יע\"ש והוא תימא דלפי דבריו ז\"ל אמאי הוצרכו לאוקמי ברייתא דהחופר בור בר\"ה דמתניא גבי יורשין בשעמד בדין ואמאי לא תי' דנזקין כמלוה בשטר דמי אפי' למ\"ד שעבודא לאו דאורייתא וכמו כן קשה למ\"ש שם משם המאירי וז\"ל דנזקין כמלוה בשטר הם ותשלומיו כתובין בתורה וכיון שיש להם קול הרי הן נגבין אף מן הלקוחות ואף לדעת האומר דאף מלוה בשטר שעבוד' לאו דאורייתא מאחר שכתוב בהדי' ישלם הרי הוא כמפו' שעבוד נכסים ובמפ' מיהא לא נחלק שום אדם שהשעבוד מן התורה ע\"ש והוא תימא דסוגי' דג\"פ צוחת ככרוכיא לפי דבריו וצ\"ע ודע שהתוס' פ\"ק דקדושין די\"ג ע\"ב ד\"ה משם כתבו משם ר\"ח דבנזקין ליכא טעמא דנעילת דלת הפך ממ\"ש בג\"פ וז\"ל ואומר ר\"ח דהכא מיירי במלוה הכתובה בתורה כגון נזקין וערכין דאמרי' לעיל שעבודא דאורייתא דלא שייך טעמא דנעילת דלת כו' עי\"ש והדבר קשה לפי דברי ר\"ח ז\"ל היכי מוקמינן התם בג\"פ לרב ושמואל ברייתא דהחופר בור בר\"ה בשעמד בדין הן לו יהי דמעשה ב\"ד אלים כשטר מ\"מ בשטר גופה לא גבי אלא משום טעמא דנעילת דלת ובנזקין כיון דליכא טעמא דנעילת דלת כי עמד בדין מאי הוי ואי ס\"ל ז\"ל דלא פלוג רבנן ובכל מלוה בשטר תקון דלגבי א\"כ קשה אמאי הוצרך ר\"פ גבי נזקין וערכין לטעמא דשעבודא דאורייתא ותיפוק לי' משום טעמא דנעילת דלת ואולי י\"ל דס\"ל לר\"ח דרב ושמואל פליגי אדרב פפא וס\"ל דאפי' בנזקין וערכין דליכא טעמא דנעילת דלת תקון רבנן דלגבי משום דלא פלוג רבנן אמנם ר\"פ ס\"ל דדוקא היכא דשייך טעמא דנעילת דלת תקון וברייתא דהחופר בור בר\"ה לא תקשי לר\"פ משום דנזקין כיון דמלוה הכתובה בתורה היא שעבודא דאורייתא הוא כנ\"ל:<br><b> וראיתי </b> להתוספות פרק הגוזל ומאכיל דקי\"ב ע\"א ד\"ה אע\"פי שכתבו וז\"ל וא\"ת היכי מדקדק מיניה דכרשות לוקח דמי דאפי' לאו כרשות לוקח דמי אתי שפיר דפטורין כיון דמדעתו נתן לו ליתנהו גביה בתורת מתנה כי אם בתורת הלואה ולכך אין חייבין להחזיר דמלוה ע\"פ אינו גובה מן היורשין יע\"ש ודבריהם תמוהים לכאורה דהא דמלוה ע\"פ אינו גובה מן היורשין רב ושמואל הוא דס\"ל הכי ולית הלכתא כותייהו דקי\"ל כר\"פ דגובה מן היורשין כמ\"ש רוב הפוסקים ואם כן מאי קשיא להו אימא דרמב\"ח דאמר רשות יורש כרשות לוקח ס\"ל דמלוה ע\"פ גובה מן היורשין והנראה דס\"ל ז\"ל דדוקא היכא דשייך טעמא דנעילת דלת תקון רבנן דלגבי משא\"כ בההיא דהניח להן אביהן מעות של רבית כיון דליכא טעמא דנעילת דלת לא תקון וההיא דהחופר בור בר\"ה דמוקמינן לה בשעמד בדין לאו משום דלא פלוג רבנן הוא אלא משום דנזקין נמי איכא טעמא שלא תפתח דלת בפני המזיקין :<br><b> ודע </b> שיש חולקים אסבר' ה\"ה הללו שכתבנו וס\"ל דבנזקין אינו גובה מן היתומים אלא בשעמד בדין וכמ\"ש המאירי פ\"ק דב\"ק משם יש אומרים וכן כתב הרשב\"א ז\"ל לחד תי' וכן הוא דעת הרב החידושין פ\"ק דקדושין וקשה לי מהא דגרסינן בפרק השולח ובפ\"ק דמ\"ק אמר אביי נקטי' טימא טהרות חבירו ומת לא קנסו בנו אחריו מ\"ט היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק וקנסא דרבנן הוא לדידיה קנסו לבנו לא קנסו והשתא קשה כיון דאביי סבירא לי' שעבודא לאו דאורייתא כמ\"ש התוספות פרק הנזקין ד\"ה כיון א\"כ ל\"ל לאביי טעמא משום קנסא הא אפילו בהיזק ניכר מדינא לא גבי מן היורשין כיון דליכא טעמא דנעילת דלת וליכא למימר דההיא דאביי מיירי בשעמד בדין שהרי כתב הש\"ך סי' שפ\"ה ושפ\"ח ס\"ק ט\"ו דבשעמד בדין אפילו בהיזק שאינו ניכר דקנסא הוא גבי מהיורשין וצ\"ל דסבירא להו להנהו רבוותא כתירוץ האחר שכתבו התוספות בריש הנזקין דאביי מצי סבר שעבודא דאורייתא עיי\"ש:<br><b> כתב </b> רש\"י פ\"ק דקדושין ד\"ה אינו גובה וז\"ל אבל מלוה בשטר הוא עצמו שעבודו דכת' ליה כל נכסיו יהיו אחראין אשטרא דנא משמע מדבריו דס\"ל דאפי' למ\"ד שעבודא לאו דאורייתא היכא דכתב שטר ושעבד נכסיו בפי' מודה וכן כתב הריטב\"א שם בפי' וז\"ל תמי' לי דהא מלוה בשטר נמי למ\"ד שעבודא לאו דאורייתא לא גבי אלא משום נעילת דלת ואפשר לומר דאפילו למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא אם שעבד נכסיו בפי' גבי מדאורייתא והכי משמע מדברי רש\"י כו' ותימא הוא דהא קיימא לן אחריות ט\"ס הוא אלא דאיכא למימר דס\"ל לרבינו כששעבד נכסיו בפי' בשטר אלים כח השטר לשעבדם ד\"ת וההיא דג\"פ כו' בשלא שעבד נכסיו בפי' דלא אלים אחריות ט\"ס למגבי מדאורייתא כיון שלא נכתב עכ\"ל. וקשה טובא מאי פריך התם בג\"פ לעולא דאמר ד\"ת ב\"ח בזבורית דאלמא שעבודא דאורייתא ואימא דעולא הא קמ\"ל דאפילו שכתב אחריות בפי' אינו גובה ד\"ת אלא מן הזבורית וכבר היה אפשר ליישב לזה דאף רש\"י לא כתב כן אלא לגבי יורשין דעלה קאי ומשום דכיון דשעבדם בפי' חל עלייהו השעבוד וכיון דיורשין מכח אבוהון קא אתו טריף להו אבל מן הלקוחות אע\"ג דשעבדם בפי' אינו יכול לשעבד מדאורייתא בחובו את נכסיו מן הלקוחות וכמ\"ש התוס' שם ד\"ה ד\"ת וכיון דההיא דעולא דאמר ד\"ת ב\"ח בזבורית בבא לטרוף מן הלקוחות מיירי כמ\"ש התוס' שם משום הכי לא מצי לשנויי דמיירי דכתב לו אחריות בפי' מיהו אכתי קשה מהא דמותבינן התם מרבא לרבא דאמר גבי קרקע יש לו אלמא שעבודא דאורייתא ומאי קושיא אימא דהתם בשכתב לו בשטר אחריות בפירוש כסתם מלוה בשטר וכמו כן קשה טובא עמ\"ש התוס' שם דמניה דידיה דכ\"ע שעבודא דאורייתא ונדחקו ליישב זה ממאי דפריך מההיא דעולא דאמר ב\"ח בזבורית דתקשי להו אכתי מאי פריך מדרבא אדרבא אימא דההיא דרבא דבגבו קרקע יש לו בשגבו מיניה דב\"ח מיירי וצ\"ע כעת גם דברי הריטב\"א תמוהים דלקמן סמוך ונר' הכריח דר\"פ סבירא ליה שעבודא לאו דאו' מההיא דערכין דקאמר יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו ואי שעבודא דאורייתא האי אשתעביד נכסי וההיא דג\"פ אפי' בדכתב לו אחריות בפי' מיירי מדפרכינן עלה ממתני' בשום היתומים ולא משני דמתני' מיירי בכתב לו אחריות בפי' ומתוך דברי תוס' די\"ד למדנו ישוב לדברי רש\"י שכתב דג' מחלוקת בדבר דלרבא אפי' כתב לו אחריו' בפי' שעבודא לאו דאורייתא ולרב ושמואל דוקא מע\"פ אבל מלוה בשטר שעבוד' דאורייתא ולעולם אפי' מלוה ע\"פ שעבודא דאורייתא יע\"ש ובהכי ניחא סוגיא דג\"פ כמובן:<br><b> כתב </b> הרש\"ך סי' קי\"ו ס\"ק ה' דדוקא בהלואה שייך לומר שעבודא דאורייתא דעבד לוה לאיש מלוה אבל במלוה הבא מחמת מכר כגון מוכר שדהו בעדים ובא נגזל וב\"ח וטרפה דכ\"ע שעבודא לאו דאורייתא עי\"ש וק\"ל ממה שכתבו התוס' פ\"ק דמציעא בפרק שבועות הפקדון דל\"ה ד\"ה ואין דלמאן דאמר שעבודא דאורייתא היכא משכחת שבועה מדאורייתא במודה במקצת הא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ותירץ דמשכחת לה בשמחל השעבוד ובדלית ליה קרקע ואם איתא אמאי לא תירץ דמשכחת לה שבועה מדאורייתא במלוה הבאה מחמת מכר דשעבודא לאו דאורייתא אלא משמע דבכל גוונא שעבודא דאורייתא: ושמעתי מקשים משם הרב המובהק מו\"ה יהונתן אשכנזי לתירוץ תוס' הלזו מהא דדרשינן בעלמא שבועת ה' תהיה בין ב' ולא בין היורשין והשתא אם איירי בדלית ליה קרקע הא מדינא לא גבו מן היורשין דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי ואי בדאית ליה קרקע ליתי' בשבועה כלל דאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות ואנכי הרואה מצאתי לתלמידי הרשב\"א פ\"ק דב\"ק גבי ההיא דאין גובין מן העבדים שכתב דהאי דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי תקנתא דרבנן הוא דמן התורה גובה מן היורשין אפילו מטלטלי דיתמי וכן כתב הרשב\"א בחי' מכ\"י פרק הגוזל בתרא וא\"כ אפשר שזה היתה דעת התוס' ז\"ל וא\"כ י\"ל דמשכחת לה בשעשאן אפותיקי ודוק: כתבו התוס' פ\"ק דערכין ד\"ב ע\"ב בד\"ה הכי פליגי וז\"ל ובאם הקדיש לא פליגי שמיד שהקדישה חל הקדש ולא דמי למלוה אבל יש להקשות אמאי לא פי' בנדר והעריך וי\"ל דנקט היזק משום דקתני חייב בתשלומין כו' והנדר שמא יחול מיד ולהכי גובה מהיורשין כו' יע\"ש וצ\"ע דבפ\"ד דערכין ד\"ך אמרינן התם אברייתא דקתני כיצד האומר ערכי עלי ומת יתנו יורשין ש\"מ מע\"פ גובה מן היורשין כו' ולפי דבריהם הא בנודר ומעריך חל מיד ולכ\"ע גובה מן היורשין וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>בעל </b>\n<b> חוב גובה את השבח כו'.</b> לענין אי בעל חוב גובה מן הראוי הנה להקת הנביאים הלא המה הרא\"ש ז\"ל פ' יש בכור והרמב\"ן ז\"ל בחי' בתרא פ' מי שמת ורבינו חננאל ז\"ל ורי\"ו בנתיב ז' כתב דאין ב\"ח גובה מן הראוי ועפ\"י זה אני תמיה למה שראיתי להרב פמ\"א ח\"ב סי' ט' שנסתפק שם על מי שנתחייב לחבירו לתת פירות דקל ומת המתחייב אי חייבים היורשים לתת וכתב וז\"ל וענין זה מתברר מההיא דאמרינן פ' מי שמת מסוגיא בן שמכר מנכסי אביו אמרי' התם ומי מצית אמרת בברכה כתיב אבל לענין דינא לא והתנן נפל הבית עליו ועל אביו כו' ואי ס\"ד לא מצי אמר מכח אבוה דאבא קא אתינא כו' כי מת הבן ואח\"כ מת האב מאי הוי נימא ליה ב\"ח ירושת אבוהן קא שקילנא כו' ופי' המפ' דהיינו בדכתוב דאקנה כו' וה\"ז נשתעבד בדשב\"ל ומת ואח\"כ בא לעולם ולא אמרינן דאין חייבים היורשין כיון שאין כאן כי אם חיוב גוף המתחייב ופקע במותו מאי פריך אימא ליה ירושת אבוהן קא שקילנא והא מצי למימר יורשי האב כיון שאתה לא זכית בנכסי אבינו כי אם מחמת החוב שנתחייב לך ונכסים אלו לא אתו ליד אבינו כי מת קודם פקע שעבודך מחמת אבינו אלא ודאי שמעינן שחייבים היורשים בחיוב שנתחייב מורישם וכמ\"ש ואף על גב דדחי לה בגמרא ומוקי להו יורשיו אחי מורישם אחי דאבוהא מכל מקום טעמא דנפטרו משום דאמרינן מכח אבוה דאבא קא אתינא אבל היכא דלא שייך למימר הכי כנדון דידן שיורשים מכח אביהן חייבים את\"ד יע\"ש ובעניותי לא אדע שכול איך כתב זה כאלו היא הלכה פסוקה והלא להקת הנביאים ז\"ל שכתבנו ס\"ל דב\"ח אינו גובה מן הראוי ואפי' היכא דליכא טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא ומאי דפריך בגמ' לימא להו ירושת אבוהון קא שקילנא ולא משני דה\"ט משום דאין ב\"ח גובה מן הראוי וכבר נרגשו בזה הראשונים ז\"ל ועיין במוהרא\"ש ז\"ל סי' כ\"ח מה שיישב בזה דרך נכון ובהרב נ\"מ ז\"ל די\"ו וי\"ז יע\"ש א\"כ משמע ודאי דלהנהו רבוותא ז\"ל מי שנתחייב לתת פירות דקל לחבירו ובאו לעולם אחר פטירתו אין היורשין חייבין ליתנם לו מכח חיוב אביהן דהו\"ל ראוי ואין ב\"ח גובה מן הראוי וכמ\"ש הרב מקור ברוך ז\"ל ועוד אני אומר דאפי' לדעת הסוברים דב\"ח גובה מן הראוי היינו דוקא בשחל החיוב בחיים חיותו וכגון שלוה מחבירו ובשעת פטירתו לא היה לו מעות ואחר שמת נפלו לו בירושה וכההיא דנפל הבית עליו ועל אביו התם הוא דס\"ל להו דב\"ח גובה מן הראוי משום דבחיים חיותו חל עליו חיוב גמור לפרוע לו אלא דלא היה לו דמים והילכך כי נפלו לו אח\"כ ב\"ח גובה מהן אבל במתחייב לתת פירות דקל לחבירו אין החיוב חל אלא לכשיבא בעולם וכל זמן שלא בא לעולם לא חל עליו החיוב עדיין מודו הנהו רבוותא ז\"ל דאינן חייבין היורשין כיון דבחיים חיותו לא חל עליו החיוב כנ\"ל ועיין מה שכתב הרב בעל מש\"ל ז\"ל בפרקין דס\"ח ע\"א:<br><b> ודרך </b> אגב ראיתי לעמוד עמ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל וז\"ל אך עדיין יש להסתפק בנדון זה שלא תועיל תפיסתו משום דאפשר דאף מאן דאית ליה דב\"ח גובה מן הראוי ה\"ד בדכתב לו דאקני אבל לא כתב לו דאקני אינו גובה מן הראוי ודל מהכא ראוי דלוה ואח\"כ קנה ומת איכא מ\"ד ב\"ח אינו גובה מהם כל דלא כתב דאקני וכמ\"ש הרב בעה\"ת שער מ\"ג ח\"ד סי' ג' כו' אלא שיש להסתפק ולומר דאף מאן דאית ליה דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דמשתעבד אף שלא כתב דאקני הוא דוקא בנכסים שבאו ליד המוריש בחייו אף שקנאם אח\"כ מ\"מ כיון שנשתעבד בחייו אף שנפלו קמי היורשין גובה אותן ב\"ח כו' אבל בנכסים שלא באו ליד הלוה מעולם אף דנימא דב\"ח גובה מן הראוי היינו דוקא בדכתב דאקני דאי לא אינו גובה בעל חוב מהם דמעולם לא נשתעבדו לו ומה שהביאני לזה הוא לפי שראיתי להרב בעל התרומות זלה\"ה שער מ\"ג ח\"ד סי' ט\"ו כשהביא מחלוקת אי ב\"ח גובה מן הראוי או לא כתב דלוה שלוה וכתב בשטר דאקני ומת הלוה אך לימים מת מורישם כתב רבי' אשר שב\"ח גובה מהן כו' הרי דאף לסברתו דב\"ח גובה מן הראוי כתב דהיינו דוקא בדכתב דאקני וכן כשהביא סברת המ\"ד דב\"ח אינו גובה מן הראוי כתב אף על פי שכתב דאקני משמע דאי לא כתב דאקני פשיטא דב\"ח אינו גובה מהן כו' ולומר דכל הני רבוותא דנקט פלוגתייהו בדאקני לאו משום דס\"ל דאשתני דין הראוי דבעינן דאקני אלא משום דס\"ל בעלמא דמשלוה וקנה והוריש לא משתעבד וכאיכא מ\"ד שכתב הבעל התרו' זה דוחק בעיני כו' עד מ\"ש אלא ודאי דסבירא ליה כדכתיבנא דכל הנהו רבוותא דאית להו בעלמא דלוה וקנה והוריש משתעבד כראוי לכ\"ע בעינן דאקני ולפי זה בנדון שלנו לא מהני תפיסתו כיון דהוי ראוי ולא כתב לו דאקני את\"ד ז\"ל:<br><b> ובעניותי </b> לא ידעתי איך אשתמיט מיניה דברי התוס' ז\"ל שבסוף פרק מי שמת דקנ\"ט ע\"א ד\"ה לימרו ליה אבוך זבין שנראה שדבר זה אין בו מחלוקת כמ\"ש שם וז\"ל ופירש ריב\"ם דודאי המכר אינו מכר אלא לענין חזרת מעות איירי הכא שבו מוציא שעבוד שהיה להם ללקוחות מן הדין כו' ואע\"ג דאמרינן לעיל דאקני קנה והוריש לא משתעבד ה\"ד משום דשמואל לטעמיה דאית ליה מע\"פ אינו גובה מן היורשין אבל לדידן דקיימא לן מלוה על פה גובה מן היורשין משתעבד אע\"פ שלא באו לעולם יע\"ש הנה מתבאר מדבריהם דס\"ל דלוה וקנה והוריש אע\"פ דלא כתב דאקני משתעבד לדידן דקי\"ל מע\"פ גובה מן היורשין ודלא כאיכא מ\"ד שהביא הרב ז\"ל שהרי הא דבן שמכר בנכסי אביו כיון שאין מכירתו מכירה משום דהוי דשלב\"ל נמצאו המעות מע\"פ לגביה ואפי' הכי כתבו דמשתעבד ובס\"ד דחו פי' ריב\"ם משם ר\"י וז\"ל ועוד קשה למה יש לו להיות ללקוחות שעבוד ע\"ג מי עדיף ממע\"פ דאין לך מע\"פ גדולה מזו עכ\"ל ובודאי שכונתם לומר דאף שכ' לעיל דקיימינן הכא למ\"ד מע\"פ גובה מן היורשים היינו דוקא בשחל השעבוד על הקרקע זו בחיי אביהן אז הוא דאמרינן דלוה וקנה והוריש משתעבד אבל כל שלא חל השעבוד על נכסים הללו בחיי אביהן אלא נפלו לו לאחר מיתה לכ\"ע אינו גובה מהן כו' וכן פי' הרב חד\"ה ז\"ל כונתם יע\"ש:<br><b> הנה </b> מבואר דלדעת ר\"י ז\"ל אף דנימא דב\"ח גובה מן הראוי וכמ\"ש שם בתחילת דבריהם היינו דוקא בדכתב דאקני אבל כל שלא כתב דאקני הוה ליה מלוה על פה ומלוה על פה אינו גובה מן הראוי ולפירוש ריב\"ם ז\"ל צ\"ל דס\"ל דב\"ח גובה מן הראוי ואף בדלא כתב דאקני כי היכי דלא תיקשי ליה קו' התוס' וא\"כ איך כתב הרב ז\"ל שלא מצינו מי שיאמר דב\"ח גובה מן הראוי בדלא כתב דאקני מאחר שלדעת ריב\"ם ז\"ל מבואר דסבירא ליה דאפי' מלוה ע\"פ גובה מן הראוי גם הרב התרומות שער מ\"ח ח\"ג סימן ג' כתב כפי' ריב\"ם ז\"ל ופי' רבוותא בלא דמים וזו שקשה בדיני ממונות אבוה מזבין ואיהו מפיק פי' אבוה מזבין ומפיק בדמים כו' והבן מוציא בלא דמים מפני שאביו מכר מה שאינו שלו ואיהו זכה בו מכח זקנו עד כאן דבריו הנה מבואר ג\"כ מדבריו דס\"ל דמע\"פ גובה מן הראוי אי לאו משום טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא גם מדברי הראב\"ד ז\"ל שכתב שם סימן ד' נראה דס\"ל כפי' ריב\"ם ממש וז\"ל וכתב על זה הראב\"ד בפי' השתא דאוקימנא בדיני ממונות שבן הבן מוציא מיד הלקוחות מכח אבי אביו אסתפק לי כו' או שמא לא אמרינן אלא בשמכר בנכסי אביו שהיתה מכירתו שלא כדין היה ממכרו ממכר כו' הנה מבואר מדבריו שמפרש כפי' ריב\"ם ז\"ל דהא דבן שמכר בנכסי אביו איירי לענין הדמים ואפי' הכי אי לאו משום טעמא דמכח אבי אביו קא אתי חייב ומעתה אני תמיה על הרב נ\"מ ז\"ל די\"ט ע\"ב שכתב לחלק כדעת הרב מש\"ל ז\"ל והביא ראיה לדבריו ממ\"ש הרב התרומות שער מ\"ג ח\"ד משם הראב\"ד שהוא סבור דלוה וקנה והוריש משתעבד וכתב בס\"ד וז\"ל וכיון דמשתעבדא ליה מחיים דאבוהון כדאמרינן מיניה ואפי' מגלימא דעל כתפיה מיתמי נמי גבי ליה עכ\"ד נראה שכונתו לומר דכיון דנשתעבדו לו מחיים בלתי דאקני לא פקעי שעבודייהו מיורשים ונ\"מ דבכה\"ג דלא נשתעבד לו בחייו לא חייל שעבודא על היורשים ואין אנו צריכין לטעם ראוי א\"ד יע\"ש והוא תימא שהרי מדברי הראב\"ד ז\"ל שכתבנו מבואר דס\"ל דמע\"פ גובה מן היורשים אפי' היכא שלא נשתעבדו לו מחייו אלא דוקא בההיא דבן שמחל הוא שמוציא מיד הלקוחות מכח טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא אבל בעלמא היכא דליכ' ה\"ט אין ה\"נ דגבו מן היורשים וע\"כ צ\"ל דמ\"ש הראב\"ד וכיון דמשתעבדו לו בחיי דאבוהון כו' אתי לאפוקי היכא שנפלו לו נכסים אחר מותו משום טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא כמ\"ש בשער מ\"ח וכנזכר לעיל גם על מוהראנ\"ח ז\"ל אני תמיה שכתב בסי' ק' בהדיא מחלוק' הפוסקים בענין ראוי אי ב\"ח גובה ממנו וז\"ל ומכל מקום לכאורה היה נראה דכל זה דוקא בשכתב לב\"ח דאיקני אבל בלא דאקני אפילו בלא טעמא דראוי כו' לא משתעבדי לב\"ח מיהו הא דנכסי לא משתעבדי לב\"ח בלא דאיקני היינו לוה וקנה ומכר אבל בלוה וקנה והוריש אף בלא דאיקני ב\"ח גובה כמ\"ש רשב\"ם כו' ולפי זה בראוי נמי כך דינו דאפי' לא כתב לב\"ח דאיקני גובה לדעת הסוברים דב\"ח גובה מן הראוי עכ\"ד יע\"ש הנה הרב כתב בפשיטות דלדעת הסוברים ב\"ח גובה מן הראוי אפי' במע\"פ נמי גובה והוא תימא שמדברי התוס' שכתבנו מבואר דס\"ל דאפי' נימא דב\"ח גובה מן הראוי וקנה והוריש משתעבד אפי' לא כתב דאיקני אפי\"ה כל שלא נשתעבדו לו בחייו אין ב\"ח גובה ממנו וזה פשוט:<br><b> עוד </b> כתב הרב מש\"ל וז\"ל אך ראיתי להרב נ\"מ שכתב חילוק זה שכתבנו ובסוף חזר בו מחילוק זה ממ\"ש בעה\"ת בשער מ\"ח ח\"ג אמתני' דנפל הבית וז\"ל והא מלתא ע\"כ בדלא כתב דאיקני מיירי דאלת\"ה אמאי ליגבו מיורשים למאן דס\"ל לוה וקנה והוריש לא משתעבדי בלתי דאיקני וכתב הרב הרי דדוקא למאן דס\"ל לוה והוריש לא משתעבד הוא דבעינן הכא דאקני אבל למאן דס\"ל דלוה והוריש משתעבד בלתי דאיקני גם הכא לא בעינן דאיקני ואע\"ג שנפלו לו הנכסים אחר מותו עכ\"ד ולא ירדתי לסוף דעת הרב דמדברי הבעה\"ת ליכא תברא כלל למה שחילק דבעה\"ת הכריח דמטענת הב\"ח וכתובת אשה שאומרים האב מת ראשון ואח\"כ מת הבן ורוצין לגבות חובם מנכסי הבן דע\"כ בדכתב דאיקני למ\"ד לוה וקנה והוריש משתעבד דאל\"כ הן לו יהיה כדבריהם דהאב מת תחילה וזכה הבן בנכסי אביו בחייו מ\"מ כיון שמת הו\"ל לוה וקנה והוריש דלא משתעבד ולמ\"ד דלוה וקנה והוריש לא משתעבד אפי' בלתי דאיקני אתי שפיר טענת הב\"ח וכתובת אשה כו' ומטענת היורשין שאומרים הבן מת ראשון ואחר כך מת האב אין ראיה דמיירי בדאיקני דהן לו יהא טענת היורשין שאומרים הבן מת ראשון דכיון דנפלו הנכסים לאחר מותו לא משתעבדי יע\"ש ולע\"ד כונת הרב נ\"מ מבואר' שכונתו להקשות ממ\"ש הבעה\"ת דמתני' דנפל הבית מיירי בדכתב דאקני למ\"ד לוה וקנה והוריש לא משתעבד דמשמע מדבריו דלמ\"ד לוה וקנה והוריש משתעבד מתני' מיירי בדלא כתב דאיקני והשתא אם איתא דכל שלא נשתעבדו לו בחייו לכ\"ע אין ב\"ח גובה ממנו א\"כ איך אפשר לומר דלמ\"ד לוה והוריש דמשתעבד מתני' מיירי בדלא כתב דאיקני דא\"כ מאי פריך בגמרא ואי ס\"ד תחת אבותיך לברכה נימא להו ירושת אבוהון קא שקילנא ומאי קו' הא טעמא דמתני' היינו משום דמלוה ע\"פ אינו גובה מן היורשין כל שלא נשתעבדו לו מחייו ולא משום טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא אלא משמע ודאי דס\"ל דלמ\"ד לוה וקנה והוריש משתעבד אפי' היכא דלא נשתעבדו לו בחייו משתעבד אי לאו משום טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא:<br><b> הן </b> אמת דקו' הלזו קשיא לדעת התוס' שכתבנו דס\"ל דלוה וקנה והוריש משתעבד לדידן דקי\"ל מע\"פ גובה מן היורשים אפי\"ה ס\"ל דכל שלא נשתעבדו לו מחיי' אינן חייבין היורשים דא\"כ קשה דמאי פריך בגמ' לימא להו ירושת אבוהון קא שקילנא אימא דמתני' מיירי בדלא כתב דאיקני ומש\"ה אי בן מת ראשון פטורין מלשלם משום דמע\"פ אינו גובה מן היורשין כל שלא נשתעבדו לו בחייו וצ\"ל דס\"ל לתלמודא דמתני' סתמא קתני ומשמע דמיירי בין בדכתב דאיקני בין דלא כתב דאיקני ומעתה אין ראיה מדברי בעה\"ת ז\"ל שכתב הרב נת\"מ ז\"ל דאיכא למימר דמ\"ש הבעה\"ת והא מילתא ע\"כ בדכתב דאיקני למ\"ד לוה והוריש לא משתעבד לאו למימרא דלמ\"ד משתעבד מתני' מיירי בדכתב דאקני אלא ה\"ק דלמ\"ד לא משתעבד ע\"כ מתני' מיירי דכתב דאקני דוקא אבל למ\"ד משתעבד מתני' בכל גונא מיירי בין דכתב דאקני בין דלא כתב דאקני ומש\"ה פריך בגמרא לימא להו ירושת אבוהון קא שקילנא משום דמשמע ליה דמתני' סתמא קתני ואפילו בדכתב דאקני ואפשר שלזה כוון הרב מש\"ל ז\"ל אלא שקצר במקום שהיה לו להאריך וע\"פ האמור אשכחנא פתרי למה שהקשה מוהרח\"ש ז\"ל סימן הנזכר משם חכם אחד והביא דבריו הרב נת\"מ ז\"ל דף ט\"ו לדעת הרא\"ש ז\"ל מלוניל דס\"ל דהא דאמרינן בפ' מי שמת לא יורשיו אחי אבל בניו אפי' הבן מת ראשון ב\"ח גובה מהן ולא מצי למימר מכח אבוה דאבא קא אתינא לא נאמר על שעת הדחק כפי' רשב\"ם ז\"ל אלא מסקנא דמילתא הכי הוא דלמ\"ל מכח אבוה דאבא קא אתינא משום דתחת אבותיך לברכה הוא דכתיב דא\"כ הא דשלחו מתם בן שמכר בנכסי אביו ומת הבן בנו מוציא מיד הלקוחות משום דמצי למימר מכח אבוה דאבא קא אתינא לאו הלכתא היא והוא תימא שנראה מסוגיית הגמרא דהלכה פסוקה היא וכמ\"ש רוב הפו' הרי\"ף והרא\"ש ורבי' גם הרב התרומ' כתבה בשער מ\"ח בסתם ולא הזכיר שום חולק בזה ואם איתא היל\"ל דלדעת הרא\"ש מלוניל הא דלא כהלכתא את\"ד יע\"ש ועיין בתשובת הרב פני יהושע סי' כ\"ג וכ\"ד ולע\"ד נראה ליישב דס\"ל להרא\"ש מלוניל דטעמא דשלחו מתם דבנו מוציא מיד הלקוחות לאו היינו משום דמצי למימר מכח אבוה דאבא קא אתינא אלא משום כיון דאין מכירתו מכירה וכפי' ריב\"ם ז\"ל א\"כ המעות הוו מע\"פ ולוה וקנה והוריש לא משתעבד כאיכא מ\"ד שכתב הרב בעה\"ת ז\"ל וא\"כ דכל שלא נשתעבדו לו בחייו לכ\"ע לא משתעבד וזהו שכתב הרא\"ש מלוניל דלוה שכתב בשטרות דאקני לומר דאי לא כתב דאקני לכ\"ע אינו גובה אע\"ג דב\"ח גובה מהראוי משום דמע\"פ אינו גובה מן היורשים בנכסים שקנה אחר כך או שנפלו לו לאחר מיתה דהיינו ההיא דשלחו מתם דבנו מוציא מיד הלקוחות וטעמא כדכתיבנא ואמרו בגמ' זו היא שקנאה כלומר אע\"ג שהדין כך לא מצינו לזה טענה מפורשת ואהא פריך ואע\"ג שזו לא מצינו לו ראיה מפור' מ\"מ הדין דין אמת דבנו מוציא מיד הלקוחות מטעמא אחרינא המפורשת בתורה דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך כלומר דאפי' תימא דבשאר יורשים לא הוי מפורשת גבי בן הבן מפורשת מטעמא דתחת אבותיך ודחי דגם בזה אין ראיה מפורשת דההיא בברכה הוא דכתיב ואהא פריך ומי מצית אמרת כו' והתנן נפל הבית וכו' ודחי מאי יורשיו אחיו ולעולם דגם בבן אין ראיה ממתני' אבל מ\"מ אע\"ג דאין ראיה ממתניתין הדין דין אמת ומשום טעמא אחרינא דמע\"פ אינו גובה מן היורשים כל שקנה אח\"כ או שנשתעבדו לו אחר מותו וכדכתיבנא ועיין במוהרח\"ש מה שיישב דעת הסוברים דב\"ח אינו גובה מהראוי כעין דרך זה שכתבנו:<br><b> ולדעתי </b> נראה קצת ראיה לדעת הרא\"ש מלוניל דתחת אבותיך לברכה לפום מסקנא דמילתא מלישנא דתלמודא דקאמר אלא לעולם כדאמרינן מעיקרא ודקא קשיא לך תחת אבותיך כו' ההוא לברכה כתיב משמע דמסקנא דמילתא הכי הוא דאל\"כ הכי הול\"ל דלמא לברכה ודוק ובהכי נראה ליישב דעת איכא מ\"ד שהביא הרב התרו' ז\"ל דלוה וקנה והוריש לא משתעבד ואפי' לדידן דקי\"ל מע\"פ גובה מן היורשין והוא תימא שבגמרא פרק מי שמת דף קנ\"ז ע\"א בעי למיפשט דאיקני וקנה משתעבד מההיא דנפל הבית עליו כו' ואי סלקא דעתיך דאיקנה קנה ומכר קנה והוריש לא משתעבד נהי נמי דאב מת ברישא דאקני הוא ודחי אמר להו ר\"ן זעירא חברין תרגמא במצוה על היתומין לפרוע חובת אביהן מתקיף לה רב אשי מע\"פ הוא ורב ושמואל דאמרי תרוייהו מע\"פ אינו גובה מן היורשים ע\"כ הרי מבואר בגמ' דלמאן דס\"ל דמע\"פ גובה מן היורשים אפילו בלוה וקנה משתעבד שהרי לא דחי ליה הא דזעירא אלא משום דשמואל סבירא ליה דמע\"פ אינו גובה מן יורשים אבל למאן דס\"ל דגובה מן היורשים מודה הוא דמשתעבד ואפילו בלוה וקנה ולזה נראה שכוון להק' הרב ש\"ך סי' קי\"א ס\"ק י\"ג אכן כפי מ\"ש נר' לומר שדעת האיכא מ\"ד כדעת הרא\"ש מלוניל דס\"ל דב\"ח גובה מן הראוי ואפי' גבי בן משום דתחת אבותיך לברכה דמסקנא דמלתא היא וא\"כ ק\"ל הא דשלחו מתם דמשמע דהלכתא פסיקתא היא וס\"ל דה\"ט משום דמלוה על פה אינו גובה מן היורשים בנכסים שקנה אח\"כ ומאי דפריך התם תלמודא מטעמא דשמואל דס\"ל דמע\"פ אינו גובה מן היורשין ולא פריך בפשיטות אפי' למ\"ד גובה מן היורשים משום דהו\"ל לוה וקנה והוריש היינו משום דאכתי לא שמיע ליה לתלמודא הא דשלחו מתם ואי נמי דעדיפ' ליה לתלמוד' למפרך מדשמואל גופיה אבל לפום מאי דק\"ל כההיא דשלחו מתם ע\"כ היינו משום דמע\"פ אינו גובה מן היורשים בנכסים שקנה אחר שלוה כנ\"ל נכון :<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד בענין זה עמ\"ש בהגהות אשירי פרק מי שמת וז\"ל והיכא דלא שייך למימר מכח אבוה דאבא כגון שמת ואח\"כ נפל נכסים מאבי אמו ובא אחיו מאביו לירש וב\"ח דמת דבכה\"ג היורש הוא בא מכח המת ודאי דמכח אבי אמו של המת לא שייך ליה ירושה ב\"ח גובה מהן אי ב\"ח גובה בראוי כבמוחזק: וראיתי למוהראנ\"ח ז\"ל ח\"א סי' הנז' תמה עליו דבכה\"ג לא ירית האח מן האב ותלמוד ערוך בפ' מי שמת דאין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב והיא קו' עצומה וע\"ש מה שתי' שהוא דוחק גדול ועיין בס' פני יהושע בתשו' למוהר\"ש גאון ז\"ל מה שתי' שדבריו תמוהים כמו שיראה המעיין אין צורך להאריך ולפי חומר הנושא אמינא שדעת הגהות אשר\"י ז\"ל כדעת הרשב\"א בתשו' חדשות סי' ל\"א משם רבינו אברהם בר מאיר הכהן ז\"ל הובאו דבריו בס' כנה\"ג סי' רע\"א בהגהות הטור ז\"ל סי' ו' וז\"ל לפעמים יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב כמו שמת הבן בחיי האם ואחר מיתתו נפל הירושה מאמו הרי הבן יורש את אמו בקבר וכשמתה מנחיל לאחים מן האב יע\"ש א\"כ אפשר דבהכי מיירי הגהות אשר\"י ז\"ל וצריך לעיין בזה בעת הפנאי:<br><b> עוד </b> ראיתי למוהרח\"ש ז\"ל שהקשה לדעת הסוברים דבע\"ח גובה מן הראוי ודוקא בבן הבן אינו מוציא משום דמצי למימר מכח אבוה דאבא קא אתינא מההיא דאמרי' בפ' יש בכור עלה דמתני' דקתני וכולן נותנין ולא מן הראוי כבמוחזק ואמרי' בגמ' לאתויי מאי לאתויי נכסי דאבא דאבוה ולפי סברא זו בנכסי אבא דאבוה אמאי אצטריך טעמא דראוי דהוי בבכור דוקא ובכתוב' אשה משום מקולי כתובה הא אפי' בב\"ח שגובה מן הראוי אינו גובה מנכסי אבא דאבוה משום טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא עכ\"ל יע\"ש ואנכי מצאתי בשיטה מקו' כ\"י פ' יש נוחלין דקכ\"ג ע\"ב שהקשה משם הר\"י בגליון וז\"ל ויש להק' בהא דמפיק בגמ' דאין הבכור נוטל פי שנים בראוי מדכתיב בכל אשר ימצא לו ת\"ל דמצו יורשים לומר מכח אבוה דאבא כו' וכבר הוכחנו דראוי דמתני' הוא ראוי דירושה ועוד דקתני סיפא כולן אין נוטלין בראוי לאתויי נכסי דאבא כו' ויש לפרש דאי לא כתיב ימצא לו דממעטינן מינה ראוי ודאי דהיינו אומרים שהבכור נוטל פ\"ב בנכסי מורישו אבא דאבא אע\"פ שמת אחר מיתת אביו שאין היורשין יכולין לומר אבי אבוה קא ירתינן לעקור דין הירושה שאביהן ראוי לירש ולהורישן דודאי הבן קודם לבניו ויורש בקבר כדי להוריש לבכור פי ב' והיכא שייך לומר מכח אביה דאבא קא אתינא כגון דלא מיעקרא ירושה כלל בהדי ירושת אביהן והבנים יורשים מאבי אביהן מה שהם ראוים לירש מאביהן הילכך באים מכח אביהם ליפטר מב\"ח של אביהן עכ\"ל ודו\"ק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4cb5e2421e63debaeff3851cc51cc7286d7a85fb
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,116 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Creditor_and_Debtor",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד </b>\n<b> הממשכן כו'.</b> כתב ה\"ה ז\"ל זה מפו' שם כו' ודבריו צריכין עיון מ\"ש פרק ג' מה' אישות הלכה כ\"ג:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נכסי </b>\n<b> יתומים כו'.</b> בפ' הזהב דנ\"ח אמרינן אין רבית ואונאה להקדש וראיתי להרב ג\"ת שער מ\"ו ח\"ד סי' ז' תמה על רבינו שהשמיט דין זה והטור והרא\"ש הביאו לפסק הלכה ולי נראה לישב דלרבינו ז\"ל קשיתיה דהיכי אמרינן אין רבית להקדש ומותר להלוות ברבית הא תנן פ\"ד דשקלים אמר ר\"ע אין משתכרין בשל הקדש וה\"ט משום דאין עניות במקום עשירות ומש\"ה הוכרח לומר דברייתא בפ' הזהב כר\"י ס\"ל דמשתכרין בשל הקדש אמנם לדידן דקי\"ל כר\"ע דאין משתכרין כו' לא משכחת להך דינא כלל והרא\"ש והטור שהביאו יתרצו לקושיא זו כמו שתירץ הראב\"ד בפ\"ז מהלכות כלי המקדש ועי' בהרב מש\"ל ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שלא </b>\n<b> אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה.</b> כתב מרן הב\"י ז\"ל בי\"ד סי' ס' וז\"ל כתב המרדכי דשרי לישראל למימר לישראל חבריה לך ולוה לי מעות מפ' ישראל וגם תביא לו הרבית דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה כו' ואי משום שלוחו של אדם כמותו הא קי\"ל אין שלד\"ע להתחייב שלוחו כו' וכתב מרן ז\"ל שאין דעת שום א' מהפוסקים כן כדמשמע מדין ישראל הלוה ברבית ע\"י נכרי ונכרי הלוה ע\"י ישראל המפורשים בסי' קס\"ט יע\"ש והרמ\"ה ז\"ל החזיק בסברא זו וכתב דמההיא דישראל הלוה ברבית ע\"י גוי שכ' רש\"י ז\"ל דיש שליחות לחומרא לק\"מ דהתם לא שייך לומר אין שלד\"ע הואיל ואין הגוי עובר בשליחותו כי אין איסור לב\"נ ברבית אבל אם ישראל שלח לישראל חבירו שרי הואיל ואין שליח לד\"ע ע\"כ וכן העלה הש\"ך ז\"ל ס\"ק כ\"ב כותיה ומטעמיה דמההיא דסי' קס\"ט אין ראיה דהרי אמרינן פ\"ק דמציעא דכל שאין השליח בר חיובא יש שליח לד\"ע וכן פסק המרדכי שם עי\"ש ויש לתמוה עליו שהרב ז\"ל נסתר מחמתו דבח\"מ סי' קפ\"ב העלה הרב ז\"ל דהלכה כרב סמא דאפילו היכא דהשליח לאו בר חיובא אין שלד\"ע וכתב שכן דעת המרדכי והנ\"י והר\"ן ורוב הפוסקים ושכן נראה מדברי הרי\"ף ז\"ל פ' הא\"מ ואילו הרי\"ף ס\"ל בההיא דגוי שלוה מישראל כדעת רש\"י דיש שליחות לגוי לחומרא כמ\"ש מרן ז\"ל בסי' קס\"ט וכן דעת הר\"ן ז\"ל ג\"כ עי\"ש וא\"כ איך כתב הרב דהתם שאני משום דהשליח לאו בר חיובא גם בח\"מ סי' שפ\"ח ס\"ק ס\"ה דחה שם דברי הרשב\"ץ ז\"ל שכ' דאם הוחזק למסור המשלח חייב ולא אמרינן אין שליח לד\"ע דלא מפטר משום האי טעמא אלא בישראל אבל אם הוחזק במסור לאו ישראל הוא ופסקו מור\"ם שם מה\"ט דקי\"ל דהלכה כרב סמא דכל דאי בעי עביד אע\"ג דלאו בר חיובא הוא אין שלד\"ע ואפילו גבי גוי ואם כן כפי זה אין מקום למה שפסק כאן בתשובת רש\"י ז\"ל ודבריו צ\"ע. האמנם ראיתי להרב מש\"ל ז\"ל שכתב דבגוי לא שייך לומר אין שלד\"ע אליבא דכ\"ע ואפילו לרב סמא דע\"כ לא קאמר רב סמא אלא גבי כהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דאע\"ג דשליח לאו בר חיובא הוא הרי הם יודעים שמשלחם הוזהר בזה וסובר המשלח שלא יעשה משום דדברי הרב שומעים אבל גבי גוי לא שייך האי טעמא עי\"ש ומדברי מוהר\"י אבוהב שהביא הרב בצלאל ז\"ל בפ\"ק דמציעא מבואר דס\"ל דבשליח גוי נמי אמרינן אין שליח לד\"ע כמו שיראה המעיין שם וכן מבואר ג\"כ מדברי התוס' פ\"ק דשבועות ד\"ג ד\"ה ועל הזקן וז\"ל ועוד נראה דאפי' רב אדא מחייב היכא דניקף בר חיובא כו' מדלא קאמר איש דאמר לקטן או נכרי אקיף לי גדול דהוי נפקותא לרב אדא כו' הרי בהדי' דס\"ל דגבי גוי נמי אמרינן אין שלד\"ע ותמהני על הרב ז\"ל איך אשתמיט מיניה ודרך אגב אומר נראה שדבריהם תמוהים דאיך אפשר לומר איכא בינייהו איש דאמר לקטן או לנכרי הא קי\"ל אין שליחות לגוי וכמו כן אין שליחות לקטן ושמא דס\"ל כדעת רש\"י ז\"ל דיש שליחות לגוי לחומר' וכמו כן ס\"ל דיש שליחות לקטן לחומרא והא דתנן השולח את הבערה ביד חש\"ו פטור מדיני אדם י\"ל דלענין ממון פטור אמנם לענין איסורא החמירו חכמים כנ\"ל:<br><b> ואולם </b> מדברי הרשב\"א ז\"ל שכתב בפרק הפרה דנ\"ב אהא דפריך התם בור של ב' שותפין היכי משכחת לה אי דשוו שליח אין שלד\"ע וז\"ל קשיא לי דילמא שוו שליח גוי וי\"ל דאין שליחות לגוי כו' עי\"ש נראה דס\"ל כדעת הרב מש\"ל דבגוי יש שליח לד\"ע אפי' לרב סמא דאי לא כן מאי קשיא לי' דלוקמא בשליח גוי הא אכתי תקשי לרב סמא ומה גם לפמ\"ש הש\"ך ז\"ל סימן קפ\"ב שדעת הרשב\"א ז\"ל לפסוק כרב סמא ומן התימה על הרב ב\"י ז\"ל דבח\"מ סימן שפ\"ח הביא תשו' הרשב\"ץ ז\"ל דלא אמרינן אין שלד\"ע אלא בישראל ולא בגוי בלי חולק וא\"כ מאי ק\"ל הכא לדעת רש\"י ז\"ל. האמנם אחר העיון נראה שדברי מרן ז\"ל נכונים בטעמם דאין כונת קו' לומר דאמאי לא אמרינן התם אין שלד\"ע כמו שהבינו ז\"ל דהא ודאי פשיטא דבגוי יש שליח לדבר עבירה אלא כונתו להקשות ממאי דאמרי' התם דיש שליחות לגוי לחומרא ובודאי דהיינו טעמא דכיון דכ\"ע ידעי דשלוחו של אדם כמותו ולאו כ\"ע ידעי דרשת מה אתם בני ברית אמור רבנן דלחומרא יש שליחות משום דמאן דחזי סבר דישראל מישראל שקיל רבית כיון דגוי נעשה שליח לישראל כמ\"ש הריב\"ש ז\"ל בתשו' סימן רע\"ז ובשלמא אם נאמר דרבית ע\"י שליח ישראל אסור ניחא שפיר דגזרו בשליח גוי גזירה דילמא אתי להלות ע\"י שליח ישראל אמנם אם רבית ע\"י שליח ישראל מותר מטעמ' דאין שלד\"ע אמאי גזרו רבנן כיון דלא אתי לידי איסורא כלל ואם נאמר דהתם ה\"ט דכיון דלאו כ\"ע ידעי דרשת דמה אתם ב\"ב מאן דחזי סבר דרבית מיד לוה למלוה נמי שרי כיון דהגוי נעשה שלוחו של ישראל ושלוחו כמותו א\"כ מה\"ט נמי נימא הכא דאסור דלאו כ\"ע ידעי דינא דאין שלד\"ע ואדרב' בהא איכא למיגזר טפי כיון דלחד תי' אמרינן בגמ' דאיכא מאן דסבר דיש שליח לדבר עבירה וגם במעילה וטביחה ומכירה יש שליח לדבר עבירה ודאי דאתו למטעי טפי מההיא דשליחות לגוי דהלכתא פסיקתא היא בכל התורה כולה כנ\"ל נכון כונת דבריו:<br><b> עוד </b> כתב הרב מש\"ל ז\"ל ודע דברבית דרבנן כגון שהוא דרך מקח וממכר אין ללמוד מתשו' רש\"י הלזו דשרי לעשותו ע\"י שליח דאפשר דע\"כ לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה אלא באיסורא דאורייתא אבל באיסורא דרבנן יש שלד\"ע ומוהרימ\"ט ז\"ל נסתפק בזה ולא הכריח א\"ד יע\"ש ולע\"ד נראה דאפי' אם נאמר דבאיסורא דרבנן יש שליח לדבר עבירה נראה דלדעת רש\"י ז\"ל רבית דרבנן שרי לעשותו ע\"י שליח דכיון דהאי דאסרו חכמים דרך מו\"מ היינו משום גזירה שמא יבא לידי איסור דאורייתא כמ\"ש רבינו פ\"ו מה' אלו איכא למימר דדוקא ברבית הבאה מיד לוה למלוה גזרו דילמא אתי לידי איסור דאורייתא אבל ברבית ע\"י שליח דלא אתי לידי איסורא דאורייתא לא גזרו כנ\"ל פשוט: ודע שזה שכתבנו דבגוי יש שליח לדבר עבירה לכ\"ע נראה דקשה לכאורה ממ\"ש הרא\"ש בתשו' כלל י\"ז סי' ה' והביאו הטור ח\"מ סימן שפ\"ט וז\"ל ילמדנו רבינו מה לעשות באיש שנתפרסם כו' עד וכ\"ש אם צוו להורגו דיפה עשו ואע\"פ שכתב רבינו חננאל דאין הורגין אותו בידים כו' זה שאומר לגוי להורגו היינו כמו הורדה לבור שאינו מעשה כו' וכן כתב בסי' ג' יע\"ש והשתא קשה דכיון דקי\"ל שלוחו של אדם כמותו הו\"ל כאלו הוא עצמו הרגו בידים וגבי גוי אין שייך לומר אין שליח לדבר עבירה וכן ראיתי למוהרש\"ל ז\"ל בס' ים של שלמה פרק הגוזל בתרא סימן ן' שתמה עליו כן וכתב עוד שאף שאין שליחות לגוי היינו לקולא אבל לחומרא יש שליחות והוי כאלו הרגו ממש עי\"ש האמנם הא ודאי ל\"ק מידי דהרא\"ש ז\"ל לטעמיה אזיל דס\"ל כדעת ר\"ת דאין שליחות לגוי אפי' לחומרא וכמ\"ש הטור ז\"ל סימן קס\"ט וכך היא מסקנת הרא\"ש ז\"ל ומהתימא על רש\"ל ז\"ל איך אשתמיט מניה דברי הטור אלו וע\"פ האמור אפשר ליישב מה שתמה מרן הב\"י ז\"ל על הטור וז\"ל ולא ידעתי מנ\"ל לרבינו דסובר הרא\"ש הכי שהרי בפסחים כתב ב' הסברות ולא הכריע ובתשו' כלל ק\"ח סימן י\"א כתב דמי יעלה להכריח לקולא כר\"ת אף כי יש לומר דאין משם ראיה דס\"ל כדעת רש\"י ז\"ל דהתם לגדור מלתא נתכוון מ\"מ מנ\"ל שהרא\"ש הכריח כר\"ת עי\"ש אמנם כפי מ\"ש נראה דמה שהכריחו להטור ז\"ל לומר שדעת הרא\"ש כדעת ר\"ת הוא מכח תשו' הלזו שהביא הוא בעצמו בח\"מ סי' שפ\"ח שנראה בהדיא דס\"ל דאמרינן אין שליחות אפי' לחומרא ומש\"ה לא חשיב לי' כאלו הרגו בידים כדכתיבנ' וע\"כ צ\"ל דמ\"ש בכלל ק\"ח הוא לגדור מלתא בעלמא כמ\"ש מר\"ן ז\"ל כנ\"ל:<br><b> ודרך </b> אגב אומר שהוקשה אצלי בדברי הטור ז\"ל שכתב שדעת הרא\"ש כדעת ר\"ת דמותר להלות ברבית ע\"י גוי ממ\"ש הרא\"ש ז\"ל בפ' השוכר את הפועלים גבי ההוא דאבעי' לן התם אי שרי ליש' לומר חסום פרתי ודוש בה מי אמרינן כי אמרי' אמירה לגוי שבות ה\"מ שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דלמא ל\"ש כתב שם בפשיטות דאיפשיטא בעיין וקי\"ל דאמירה לנכרי שבות אפי' באיסור לאו עי\"ש והשתא קשה דאיך כתב הכא דשרי להלות ברבית ע\"י גוי מטעמא דאין שליחות לגוי הא ת\"ל דאסור משום אמירה לגוי שבות ויש ליישב ודו\"ק:<br><b> ולדעת </b> רש\"י ז\"ל דס\"ל דרבית ע\"י שליח ישראל מותר מטעמא דאין שליח לדבר עבירה ק\"ל מההיא דגרסינן בערכין פ' שום היתומים דפריך לרב אשי דאמר אין נזקקין לנכסי יתומים אלא א\"כ רבית אוכלת בהן ממתני' דקתני שום היתומים ל' יום ומכריזין בבקר ובערב במאי עסקינן אילימא בבע\"ח גוי מי ציית דינא אלא פשיטא בבע\"ח ישראל ואי דקא אכיל ריביתא מי שבקינן ומשני לעולם בבע\"ח גוי שקבל עליו לדון בדיני ישראל א\"ה רבית נמי לא לשקול בקבל עליו לזו ולא קבל עליו לזו ע\"כ והשתא לפי שיטת רש\"י ז\"ל אמאי נחית לאוקמיה בבע\"ח גוי ובקבל עליו לדון בדיני ישראל לוקמא בבע\"ח ישראל ובמלוה ע\"י שליח וכן ק\"ל לשיטת ר\"ת ז\"ל דס\"ל דמותר להלות ע\"י גוי אמאי לא מוקי לה בהכי ובשלוה ע\"י שליח גוי דאפי' באומר תנם לו ותפטר ס\"ל לר\"ת דשרי כמ\"ש הב\"ח שם ושוב מצאתי בהגהות מימוני בתשו' דשייכי לה' אלו סי' י\"ד שהוקשה לו מסוגי' זו לדעת הסוברים דמעות של עניים מותרין להלותם בריבית קצוצה דאמאי לא מוקי לה בשלוו עצמן והמעות של צדקה ותי' דלרווחא דמילתא נקט יע\"ש:<br><b> ומעתה </b> תמה אני על מוהרימ\"ט ז\"ל ח\"א סי' קמ\"ד שהוקשה לו מסוגיא הלזו למה שרצה לומר דרבית של דבריהם מפקינן מיתמי ליתמי משום דכיון דמכח אביהם חל שעבודם וזקפן עליו במלוה בתר זקיפה אזלינן דאמאי לא מוקי לה למתני' בכה\"ג בראובן שלוה מן היתומים ברבית של דבריהם ומת לוה והוא נפרע מנכסי יתומים ותי' עי\"ש ושוב הוקשה לו על סברת הרשב\"א ז\"ל דס\"ל דמעות של עניים מותרים להלוותם בריבית קצוצה ותירץ יע\"ש ולא ידעתי איך לא שת לבו להקשות לס' רש\"י ור\"ת שכתבנו דלא שייך שום א' מן התי' שתי' הוא ז\"ל וא\"כ ע\"כ צ\"ל דתלמוד' חדא מינייהו נקט וכמ\"ש בהג\"מ ולפי הנר' אישתמט' מיניה גם מה שרצה לת' דכיון דקיימ\"ל כר\"ע דאמר אין משתכרין בשל הקדש ואף לא בשל עניים דחיישינן לפסידא ואפי' עלו הקרקע דלמא משתתף הלכך לא שרי להלות מעות עניים אלא שיהיו בטוחים במשכון וכגון דהבא פריכא בהא לא שייך שום היתומים למכור קרקע ולפדות המשכונות הוא דבר תמוה דבפ' ב' דייני גזרות דף ק\"ו אמרינן דטעמא דאין משתכרין בשל עניים היינו משום דילמא מתרמי להו עניא וליכא למיתבא ליה ולפי זה אפי' על משכון על דהבא פריכא אין משתכרין בשל עניים ותו דלפי טעם זה דדילמא מתרמי להו ענייא משמע ודאי דהיינו דוקא בצדקה העומד לחלק לעניים דסמכי נפשייהו עילוה אבל צדקה שנותנין שיהיה הקרן קיים והפירות להאכיל לעניים ודאי דשרי וכמ\"ש בהג\"מי וא\"כ אכתי תיקשי דלוקמא בכה\"ג וכן ראיתי להרב מש\"ל ז\"ל שתמה עליו כן בפ\"ד מה' אלו הלכה י\"ד יע\"ש ואפשר ליישב דבריו דס\"ל ז\"ל דכיון דבירושלמי אמרינן דטעמא דאין משתכרין בשל הקדש ועני' דחיישינן לפסידא איכא למימר דתלמודא דידן לא פליג אטעמא דירושלמי דתלמודא דידן הא קמ\"ל דאפי' ע\"י דהבא פריכא דליכא למיחש לפסידא אפ\"ה אם הם מעות העומדות לחלק לעניים אין משתכרין בהם משום דחיישינן דילמא מתרמי ליה ענייא ומיהו תלמודא דידן אזיל ומודה דכשלוה ע\"י משכון אפ\"ה בצדקה שנותנין שיהא הקרן קיים אפ\"ה אין משתכרין מטעמא דחיישינן לפסידא וכן נראה מדברי הרע\"ב ז\"ל פ\"ד דשקלים מ\"ג כתב שם כטעמא דתלמודא דידן ואלו בפ\"ו דערכין כתב כטעמא דירושלמי דה\"ט דחיישינן לפסידא וכ\"כ רבינו ז\"ל שם משמע דס\"ל דתרווייהו איתנייהו ולא פליגי ומ\"ש מוהרימ\"ט דשרי להלות מעות עניים ע\"י משכון היינו בצדקה שנותנין שיהא הקרן קיים דאז לכולהו טעמי שרי כנ\"ל נכון ליישב דבריו ודו\"ק ואין להקשות לדעת רש\"י ז\"ל דרבית ע\"י שליח מותר מטעמא דאין שלד\"ע דהא מד\"ש מיהא חייב כדאמרינן בשמעתין וכן ראיתי להרב פרח מטה אהרן ח\"א סי' נ\"א שכתב שטעם החולקים על סברת רש\"י וס\"ל דרבית ע\"י שליח אסור אע\"ג דבכוליה תלמודא קי\"ל דאין שלד\"ע משום דמדי\"ש מיהא חייב ויש שלד\"ע כדאמרינן בשמעתין יע\"ש דהא ודאי בורכא היא דע\"כ ל\"ק בשמעתין דמדי\"ש חייב אלא דוקא באומר לחבירו צא והרוג את הנפש משום דגרם שיהרג ע\"י כמ\"ש רש\"י ז\"ל כיון דע\"י נעשית העבירה מחייב מיהא מדי\"ש אמנם הכא בריבית ע\"י שליח כיון דאין כאן עבירה כלל שהרי השליח לא עשה שום איסור מהיכא תיתי שיהיה אסור מדי\"ש וזה פשוט. כתב מהר\"ם די בוטון ז\"ל דקפ\"ח ע\"ב והביאו הרב כנה\"ג ז\"ל סי' קפ\"ב בהגהת הטור אות כ\"ב דאם המשלח אנס את השליח והפחידו בדברים מחייב משלחו יע\"ש ומההיא דפ' הפרה דכתיבנא לעיל נראה דאפי' בשאנס את השליח אשלד\"ע דאל\"כ אמאי לא מוקי לה בשאנסוהו ושוינהו שליח כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> מלוה גובה כו' ומלוה ע\"פ גובה מן היורשים כו'.</b> הנה הרי\"ף ז\"ל ס\"פ גט פשוט כתב ז\"ל וקי\"ל כעולא דהא רב פפא שהוא בתרא פסק הלכה הכי בפ' האשה נקנית דאמר רב פפא הלכתא מלוה ע\"פ גובה מן היורשים מ\"ט שעבודא דאורייתא כו' והא דפסק ר\"פ הכא ואמר הלכתא מלוה ע\"פ גובה מן היורשים ואינו גובה מן הלקוחות גובה מן היורשים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ואינו גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא לאו דפליג דידיה אדידיה אלא דהא קמ\"ל דהיינו טעמא דאוקמוה רבנן אדאורייתא וגובה מן היורשים כדי שלא תנעול דלת ע\"כ וכ\"כ הרא\"ש יעיי\"ש. וראיתי להרב בג\"ת דשל\"ו ע\"ב שהקשה על דבריהם ז\"ל וז\"ל ותיר' ז\"ל לכאורה הוא קשה הישוב דכי אצטריכנא לאהדורי בתר טעמא אמאי אוקמוה רבנן איזה דבר אדאורייתא היינו היכא דאיכא איזה צד שהיה ראוי לתקן שלא יעמוד הדבר אדין תורה אז אמרינן דאיכא טעמא לאוקמי אדין תורה כגון הא דאקשינן לעולא א\"ה מלוה בשטר נמי דהיינו לומר דכיון דמלוה ע\"פ תקנו רבנן דלא לגבי ממשעבדי משום פסידא דלקוחות בשטר נמי הו\"ל למיחש לפסידא ומש\"ה אצטריכנא לטעמא דכיון דלקוחות אפסידו אנפשייהו אוקמוה אדין תורה כו' ברם הכא גבי יורשין לעולא דס\"ל שעבודא דאורייתא מה לנו לבקש טעמי' למה לא תקנו שלא יגבה מן היורשים לתלות הדבר בטעם שלא תנעול דלת ומאיזה צד היה מקום לתקן שלא כדין תורה כיון דגבי יורשין ליכא טעמא דפסידא ואם כן אין צורך לומר אלא דמלוה על פה גובה מן היורשין מפני שכך הוא דין תורה ע\"כ ת\"ד ולע\"ד נראה ליישב דבריהם כלפי מה שכתבו התוספות שם פ' גט פשוט דף קע\"א ע\"א ד\"ה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות וז\"ל תימא כיון דמלוה בשטר גובה מן היורשין אע\"ג דשעבודא לאו דאורייתא שלא בשטר נמי מ\"מ לא גביה מה לי היכא דאית ליה קלא לדלית ליה קלא וי\"ל מי שמלוה על פה כיון שאינו חושש לקלא וכתקנה דלקוחות לא תקנו חכמים לגבות מן היורשין עכ\"ל א\"כ מעתה אף אנו נאמר שזהו כונת הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ממ\"ש דקמ\"ל דה\"ט דאוקמוה רבנן אדאורייתא שרצונם לומר דמש\"ה הוצרך ר\"פ לטעמא שלא תנעול דלת משום דאי לאו הכי אע\"ג דשעבודא דאורייתא וליכא פסידא דלקוחות מ\"מ כיון דתקנו חכמים השתא דאינו גובה מן הלקוחות משום פסידא א\"כ נימא כיון דאינו חושש ללקוחות והלוהו ע\"פ אינו חושש ליורשין וכדס\"ל לרב דאע\"ג דמלוה בשטר גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת במלוה ע\"פ ס\"ל דאינו גובה מן היורשין ולא חששו חכמים לנעילת דלת מטעמא דכיון דאינו חושש ללקוחות אינו חושש ליורשין מש\"ה קאמר ר\"פ דאוקמוה רבנן אדין תורה וגובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת וחששו חכמים לנעילת דלת לענין דגובה מן היורשין אע\"פ דאינו גובה מן הלקוחות ובהכי ניחא מ\"ש עוד הרב הנז' ז\"ל שם וז\"ל ועוד קשה לדבריהם דצריכנן לטעמא דנעילת דלת לאוקמה אדין תורה לגבי היורשין דהא התם בהאשה נקנית די\"ג אמרי' אהא דתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה א\"ש והוא שהפרישה מחיים מ\"ט שעבודא לאו דאו' ר\"י אמר אע\"פ שלא הפרישה מחיים מ\"ט קסבר שעבודא דאורייתא ופרכינן והא איפליגו בה חדא זמנא כו' ומהדרי' צריכא דאי אתמר בהא בהא קאמר שמואל דלאו מלוה הכתובה בתורה כו' והשתא לדברי הרי\"ף והרא\"ש דאהני טעמא דשלא תנעול דלת לאוקמיה אדין תורה מאי פריך הא הדבר פשוט דאי אתמר בהא הוה אמרינן דלעולם ס\"ל לשמואל דשעבודא דאורייתא בדאיכא טעמא דנעילת דלת כההיא דמלוה ע\"פ גובה מן היורשין והכא גבי קרבן לא מחייבינן ליורשין משום דליכא נעילת דלת והילכך לא מוקמינן אדאורייתא ואי אתמר בהא דמלוה ע\"פ הו\"א בהא אמר ר\"י דאוקמינן אדאורייתא מטעמא דנעילת דלת אבל באידך מודה לשמואל ע\"כ ת\"ד ואולם ע\"פ האמור ל\"ק מידי דע\"כ לא אמרו הרי\"ף והרא\"ש דצרכינן לטעמא דנעילת דלת לאוקמה אדין תורה אלא דוקא גבי מלוה ע\"פ משום דאי לאו ה\"ט היה לנו לומר דכיון דאינו חושש ללקוחות והלוהו ע\"פ אינו חושש ליורשין כדס\"ל לרב ומש\"ה צרכינן לטעמא דנעילת דלת דחששו חכמים לנעילת דלת ואוקמוה אדאורייתא ברם התם דלא שייך ה\"ט כלל דהוי מלוה הכתובה בתורה וא\"כ אי ס\"ל לרב ושמואל דשעבודא דאורייתא היל\"ל לענין חטאת אע\"פ שלא הפרישה מחיים יביאו יורשין עולתה כיון דליכא פסידא דלקוחות והכא לא צרכינן לטעמא דנעילת דלת מדקאמר דדוקא הפרישה מחיים אבל לא הפרישה לא מוכרח דס\"ל דשעבודא לאו דאורייתא ומש\"ה פריך שפיר דהא אפליגו בה חדא זמנא כנ\"ל שוב ראיתי להריטב\"א ז\"ל בקדושין שתמה על הרי\"ף כמו שתמה הרב הנזכר ולע\"ד נראה כדכתיבנא אמנם הא קשיא לי לדעת רבינו חננאל ז\"ל שכתבו התוס' בקדושין ד\"ה אמר ולדעת ה\"ר אליהו ז\"ל שכתבו בפרק גט פשוט ד\"ה גובה דלר\"פ אע\"ג דשעבודא לאו דאורייתא אפ\"ה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת ואינו גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא אם כן מאי פריך בגמרא הא אפליגו בה חדא זמנא ומאי קו' הא צריכי שפיר דאי אתמר בההיא דהאשה שהביאה חטאתה כו' הו\"א דבההיא דוקא ס\"ל לשמואל דאינו גובה מן היורשין משום דליכא טעמא דנעילת דלת אבל בההיא דמלוה ע\"פ אע\"ג דשעבודא לאו דאורייתא הו\"א דמודה שמואל דגובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת וכדס\"ל לר\"פ ואי אתמר בהא הו\"א בההיא דוקא ס\"ל דמלוה ע\"פ גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות ומאי דגרסינן בספרים ר\"י אומר מלוה ע\"פ גובה בין מן היורשין ובין מן הלקוחות טעות סופר הוא דהא מתני' היא ע\"י עדים גובה מנכסים ב\"ח וכן כתבו בתוס' רי\"ד ועיין בתוס' בפרק יש בכור דף מ\"ח ד\"ה לכ\"ע משום דס\"ל שעבודא לאו דאורייתא ואפי\"ה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת ואינו גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא אבל בההיא דהאשה שהביאה חטאתה אימא מודה לשמואל דאינו גובה מן היורשין משום דשעבודא לאו דאורייתא וליכא טעמא דנעילת דלת קמ\"ל דגובה מן היורשין דשעבודא דאורייתא וצריך לדחוק ולומר דעדיפא מיניה נקט ודו\"ק תו הקשה הרב הנזכר לדעת ר\"ח דס\"ל בההיא דפ\"ק דקדושין דקאמר שעבודא דאורייתא איירי במלוה הכתובה בתורה אבל ההיא דגט פשוט במלוה ע\"פ שאינה כתובה בתורה ובההיא ס\"ל דשעבודא לאו דאורייתא וז\"ל נראה מדבריהם דגם מאן דסבר שיעבודא לאו דאורייתא מצי סבר דכשהיא מלוה הכתובה בתורה שעבודא דאורייתא וגבי מיורשין ולפ\"ז ק\"ט דהא בג\"פ אההיא דקאמרי רב ושמואל מלוה ע\"פ אינו גובה מהיורשין אותבינן מהחופר בור בר\"ה ונפל עליו שור והרגו פטור ולא עוד אלא שאם מת השור יורשי בעל הבור חייבים לשלם דמי שור לבעליו א\"ר אלעאי אמר רב כשעמד בדין ומאי קושיא אימא דכי קאמר רב ושמואל דוקא במלוה שאינה כתובה בתורה אבל הך דבור היא בנזקין דמלוה הכתובה בתורה ולא הו\"ל לגמר' לאקשויי הך קו' לרב ושמואל בההיא דג\"פ אלא אאידך דר\"י אמר שמואל דהאשה נקנית דאיירי בקרבן שהוא מלוה הכתובה בתורה עכת\"ד ולע\"ד נראה דאישתמטי' מניה סוגיא דערכין דפ' ז' דנראה דהא דכתבו התוס' לדעת ר\"פ לחלק בין מלוה הכתובה בתורה לשאינה כתובה דבכתובה בתורה גובה מן היורשין הוא דעת רבא בערכין דגרסינן התם אההיא מתני' דקתני הגוסס והיוצא ליהרג ר\"י אומר אם הזיק חייב ואמרינן בגמ' רבא אמר דכ\"ע מלוה ע\"פ אינו גובה מן היורשין והכא במלוה הכתובה בתור' קמפלגי ת\"ק סבר מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי' ור\"י סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי' וא\"כ קשה מאי פריך לרב ושמואל אימא ה\"מ ר\"י היא אלא ע\"כ לומר דהך מקשן לא שמיע ליה הא דרבא וא\"כ מעתה אית לן למימר לדעת התוס' ג\"כ דהך מקשן לא שמיע ליה הא דר\"פ ורבי אלעאי אמר רב לא תריץ ליה הכי דהך מתני' ר\"י היא משום דאכתי קשיא ליה סתמא בערכין אהך סתמא וכמ\"ש רש\"י ז\"ל שם בההיא סוגיא יע\"ש כנ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר </b>\n<b> שדהו בעדים כו'.</b> כתב ה\"ה ובחי' הרשב\"א כתב משם ר\"ח ז\"ל דבמתנה עבדי אינשי דיהבי בצנעא ונראה מדבריו שהנותן שדהו בעדים וקבל אחריותו אינו גובה מנכסים משועבדים יע\"ש וכן נראה דעת רבינו יונה ממ\"ש הטור ח\"מ סימן רמ\"ג וז\"ל והר' יונה כתב כו' ואם מתנה אם אמר שדה זו אני נותן לך באחריות קנה ומתחייב נמי באחריותו כמו שמתחייב באחריות ע\"י שטר כך מתחייב באחריותו ע\"י חזקה למגבי ביה מבני חרי ואולם מדברי הריטב\"א ז\"ל בפ\"ק דקידושין דנ\"ז ע\"א גבי ההיא דהאומר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר שכתב וז\"ל יש שואלין כיון שאינו חוזר בשדה מה הועיל חזרתו דלענין אחריות מסתמא לית אחריות אפי' בשטר ואי קביל עליה אחריות אפי' בע\"פ נמי כו' יע\"ש מבואר בהדיא שחולק אסברת ר\"ח ז\"ל דאל\"כ הא נ\"מ טובא גם הרשב\"א ז\"ל שם בחידושיו כתב וז\"ל וא\"ת כיון דקנה כי חזר בו בשטר מאי מהני ליה בשטר מתנה וא\"כ במכר אי משום אחריות שבו הא רב הונא הוא דאמר המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים כו' נראה שחולק למ\"ש הוא עצמו משם ר\"ח שהרי במתנה נ\"מ טובא בשקבל עליו אחריות ממשעבדי וכן נראה להוכיח שדעת רשב\"ם כדעת ר\"ח ממ\"ש בפרק ג\"פ דקע\"ב ע\"א ד\"ה להנך וז\"ל כותבי שטר מתנה שאין כתוב בהן אחריות ולא אתי למטרף מלקוחות א\"נ שטר מכירה שכתוב בהן אחריות שדינו לטרוף לקוחות משעת מכירה כו' כדאמרינן בח\"ה כו' ואי סבירא ליה כדעת הריטב\"א ז\"ל הא אפילו בשטר מתנה שכתוב בהן אחריות מצי מתוקמא דטריף לקוחות כדין המוכר שדהו אלא מבואר דס\"ל דבמתנה עבדי אינשי דיהבי בצנעא:<br><b> ודע </b> שמשמעות דברי רבינו ז\"ל מבואר דס\"ל דהא דאמרינן המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים היינו אפילו בשטר שלא קבל אחריות בפירוש וכן מבואר עוד בהדיא ממ\"ש בפי\"ט מה' מכירה יע\"ש ושלא כדעת הרב התרומות שער מ\"ח ח\"א שכתב בדוקא שקבל אחריות בפי' אבל בסתמא לא דבהא לא אמרינן ט\"ס הוא והרב גדולי תרומה ז\"ל שם כתב דלא נמצא לו לבעל התרומות שיוכל לומר המוחזק קים לי כוותיה יע\"ש ודבריו תמוהים דלענין קים לי אפילו בשטר מכר שאין בו אחריות יכול לומר המוחזק קים לי כסברת רבינו ברוך מארץ יון ורשב\"ם דסבירא להו דבשטרי מקח אחריות לאו ט\"ס הוא וכמ\"ש בהגהות אשרי פרק גט פשוט דרי\"ד ע\"א ומכ\"ש במכר שדהו בעדים בלא שטר ועיין בהרב כנה\"ג ז\"ל סימן תר\"ה בהגהות ב\"י אות אלף שכתב וז\"ל בכל הפוסקים לא מצאתי גלוי לדין זה לבד בפסקי מוהר\"ם מרקנטי שכתב משם רשב\"ם ורב שפסקו כשמואל דבמקח וממכר אחריות לאו ט\"ס הוא ותימה דהא רבא הוא בתראה פסק דלא כשמואל ועוד תימא דבפ' ג\"פ גבי מי שאבד שטרו מוכח דהלכה כרבא מדאמרינן פ' ג\"פ דבשטר מו\"מ כותבין חוץ מן אחריות שבו כו' יע\"ש וכל דבריו מן המתמיהין ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי הגהות אשרי הללו ומ\"ש דרבא דהוא בתראה פסק דלא כותיה מדברי הגהות אשרי מבואר ישוב לזה דרשב\"ם ור' ברוך פוסקים כרב אשי דבתראה טפי ומשה\"ק מהא דאבד שט\"ח כו' ומה שתי' הן הם דברי הגמ' שם דקס\"ט ע\"ב פלוגתא דרפרם ור\"א והוא מן התימה אם יצאו דברים אלו מפי קדוש:<br><b> עוד </b> ראיתי לו שם שכתב על דברי גד\"ת הללו שכתבנו וז\"ל ואני אומר דכיון דמדברי הנ\"י ז\"ל בב\"ב מוכח דכל שלא פירש אחריות אינו גובה מנכסים משועבדים ויכול המוחזק לומר קים לי כהבעה\"ת והנ\"י ז\"ל אלו דבריו ואני תמיה עליו שהרב ז\"ל סותר את עצמו ממ\"ש בח\"א סימן של\"ט אות ט' וז\"ל אבל מ\"ש הנ\"י ז\"ל בפ\"ק דמציעא והביא הבית יוסף סימן רכ\"ד ההוא ודאי צריך לומר דהיינו דוקא במוכר דכל שלוקח קרקע אינו לוקחו בלא אחריות אבל בשטר הלואה כל שלא צוה כו' אחריות לאו ט\"ס הוא יע\"ש וא\"כ סברת הרב התרומות שכתב גבי מוכר שדהו בעדים יחידאה איהו והרב ש\"ך ז\"ל בסימן קט\"ו סק\"ה ובסימן רכ\"ה סק\"א כתב על דברי גד\"ת הללו שמצא לו חבר להרב בע\"ת ז\"ל לרשב\"ם ז\"ל פ' ח\"ה דמ\"א ע\"ב שכתב כן בהדיא על מימרת רב הלזו ויש לפקפק עליו דאין זו ראיה כלל דרשב\"ם ז\"ל מה שהוצרך לומר דמיירי בדקבל אחריות עליו הוא משום דאיהו ז\"ל ס\"ל דקי\"ל כרב אשי דבמקח וממכר לא אמרינן אחריות ט\"ס מטעמא דעביד איניש דזבין ארעא ליומיה ומכ\"ש במוכר בעדים בלא שטר אמנם למאי דקי\"ל דאפי' במו\"מ אמרינן אחריות ט\"ס הוא וא\"כ בשטרי הלואה ה\"נ דלא בעינן שיקבל אחריות בפי' הן אמת שדברי הרא\"ש תמוהים במ\"ש שדעת רשב\"ם דקי\"ל כשמואל ועיין בהרב מוצל מאש סי' נ\"ט ובספר לשון למודים למו\"ה ז\"ל בה' הלואות דכ\"ח ע\"ד יע\"ש ואני אומר שדברי הרב בעה\"ת אלו לאו יחידאה וכבר מצאנו לו חבר להרמב\"ן ז\"ל בפרק הספינה דע\"ז והרשב\"א ז\"ל בחי' פ\"ק דקדושין דכ\"ז שכתב כן בהדיא כדעת הנמוקי ז\"ל יע\"ש וכן נראה שהוא דעת ריב\"א ז\"ל שכתבו התוס' בפ' אע\"פ דנ\"ה ע\"א ד\"ה כתבו וז\"ל ופי' ריב\"ם בשם ריב\"א דדוקא בשטר מכר חוזר שאינו רוצה שתהיה עליו שעבוד בשטר מכר טריף ממשעבדי אבל במתנה כו' יע\"ש וכן כתב הגא\"ש פרק הספינה והמרדכי פרק חזקת משמו והדבר תמוה שהרי למאי דקי\"ל כרב אפי' בלא שטר נמי גובה ממשעבדי אלא נראה שדעתו ז\"ל כדעת הראב\"ד והבע\"ת וההיא מיירי בשלא קבל אחריות בפי' וכן כתב הרב בני אהרן סימן קמ\"ג דקמ\"ה ע\"ב והרב כנה\"ג והב\"ח שם שזה דעת ריב\"א ואולם תמה אני על דברי התוס' דבפ' אע\"פ דבסמוך ונראה כתבו וז\"ל ומיהו למ\"ד אחריות לאו ט\"ס הוא צריך לאמלוכי ביה לכתוב עליו אחריות כו' אבל למ\"ד אחריות ט\"ס הוא אין צריך לימלך הרי מבואר דס\"ל שלא כדעת הנמוקי זכרונו לברכה וכן כתב הרב בעל שפתי כהן זכרונו לברכה סימן ל\"ט ס\"ק י\"א דאם איתא אפילו למ\"ד אחריות ט\"ס הוא צריך לימלך א\"כ איך אפשר דבתוך כ\"ד סותרין את עצמן והביאו פי' ריב\"א ולכן הנראה שודאי ריב\"א ז\"ל ס\"ל דלא כהנמוקי ומ\"ש שאינו רוצה שיהיה עליו שעבוד בשטר היינו מטעמא דמילי נכסי ושטרא אית לה קלא טפי וכן ראיתי להרב ב\"ח ז\"ל בתשו' סימן שכ\"ב יע\"ש ובהגא\"ש בפ' אע\"פ כתוב שם וז\"ל מיהו לשמואל דאמר אחריות ט\"ס הוא אין כותבין אם לא אמר בתחלה כתבו ושמא אינו רוצה שיגבה ממשעבדי מיהו במתנה כותבין דלא גבי ממשעבדי עכ\"ל ומ\"ש לשמואל דאמר אחריות ט\"ס הוא תמוה שהרי שמואל אית ליה דבשטרי מו\"מ אחריות לאו ט\"ס הוא ואם נאמר שט\"ס נפל בדבריו וצריך לומר לשמואל דאמר אחריות ט\"ס הוא אין כותבין כו' וכונת דבריו למ\"ש התוס' דלמ\"ד אחריות לאו ט\"ס הוא צריך לאמלוכי ביה לכתוב עליו אחריות והיינו אין כותבין שכתב דהיינו אין כותבין אחריות בפי' תימא על עצמך א\"כ מאי האי דקאמר אח\"כ מיהו במתנה כותבין דלא גבי ממשעבדי הא אדרבה היא הנותנת דכיון דבמתנה לכ\"ע לא אמרינן אחריות ט\"ס הוא ודאי דאין כותבין בו אחריות דאינו רוצה שיגבה ממשעבדי ואי מש\"כ מיהו במתנה כותבין היינו כתיבת השטר סתם בלא אחריות מאי איכא בין מתנה למכר הא מכר כי האי גוונא נמי כותבין לשמואל דאמר אחריות לאו ט\"ס הוא ולכן הנראה אצלי שט\"ס נפל בדבריו וצריך לומר מיהו לרבא דאמר אחריות ט\"ס אין כותבין כו' ובהגא\"ש לא מיירי כשבאים לכתוב עליו אחריות בפי' כדרך שכתבו התוס' בפי' דההוא ודאי אדרבא לשמואל אי ס\"ל לאו ט\"ס הוא פשיטא טפי דאין כותבין אלא כשבאין לכתוב שטרא סתמא מיירי וס\"ל כדעת הנ\"י והבעה\"ת דאחריות ט\"ס הוא אמת ולא אחריות מוכר והיינו דכתב בשטר מכר אע\"ג דקנו מיניה אין כותבין שטר כלל משום דאינו רוצה שיגבה ממשעבדי שהרי הוא לא קבל עליו אחריות בפי' בשעת מכר אבל בשטר מתנה כיון דלא אמרינן אחריות ט\"ס הוא כותבין שטר מתנה בלא אחריות ונמצא א\"כ שדעת הגהא\"ש כדעת הרב בעה\"ת והנ\"י שכתבו זה הנראה אצלי בכונת דבריו ומ\"מ הדבר תמוה לפי שיטה הלזו דא\"כ מאי האי דפרכינן פ\"ק דמציעא ד\"ה לשמואל דאמר אחריות ט\"ס הוא אדשמואל דאמר זיל אמליך שיעבודא כו' ומאי קו' הא אע\"ג דאחריות ט\"ס הוא היינו לומר דמסתמא כך התנו בהדיא אלא שהסופר טעה ולעולם צריך לאמלוכי ונראה שלזה היתה כונת הש\"ך ז\"ל סי' ל\"ט ס\"ק י\"א שכתב וכן משמע לכאורה פ\"ק דמציעא ובאמת שהיא קו' חזקה ולא ידעתי מאי משמע לכאורה דקאמר וכן ראיתי למוהר\"ב ז\"ל בס' א\"ז שתמה כן משם הריטב\"א והנראה אצלי ליישב לפי שיטתם ז\"ל ע\"פ מ\"ש הרב כנה\"ג סימן ל\"ט והש\"ך שם דאפי' לדעת הנמוקי והראב\"ד כל שהמוכר צוה לסופר לכתוב לו שטר אע\"פ שלא פי' לו שיכתוב אחריות כיון דאחריות ט\"ס הוא מסתמא כקביל עליה אחריות דמי כל שלא פי' לו שלא לכתוב לו אחריות יע\"ש והשתא היינו דפרכינן שפיר דכיון דס\"ל לשמואל אחריות ט\"ס א\"כ למה זה הוצרך לומר זיל אמליך שעבודא כו' ולמה צריך לאמלוכי על האחריות הא כל שצוה לו לכתוב שטר די כנ\"ל נכון:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לוה </b>\n<b> שאין לו מטלטלין אלא קרקע כו'.</b> כתבו התוס' פ' הכותב דף נ\"ד משם ר\"ת דג' דינים יש בדבר דב\"ח אי אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי בארעא ואי לית ליה זוזי מצי לסלוקי בארעא כדאמרינן תולה מעותיו ביד גוי הוה ונזקין אפי' אית ליה זוזי מצי לסלוקי בארעא כדאיתא בפ\"ק דב\"ק ולשכיר אפי' לית ליה זוזי לא מצי לסלוקי בארעא וכן פסק הטור בח\"מ סימן ק\"א ומסתמיות דבריהם ז\"ל נראה דכשאין לו מעות יכול ליתן מטלטלין או קרקע וכן משמע מלשון הטור ז\"ל שכתב אם יש לו מעות כו' ואינו יכול לדחותו אצל מקרקעי או מטלטלי משמע דכשאין לו יכול לדחותו אצל מטלטלי:<br><b> ואולם </b> ראה זה חדש מצאתי בשיטה מקובצת למוהר\"ב ז\"ל בפרק הכותב שכתב זה בשם רבינו ישעיה וז\"ל פי' הלוה והמזיק אין דינם שוה דלגבי מזיק כתיב ישיב ואפי' סובין ואם רוצה לסלקו בקרקע נמי יכול לסלקו ואפי' שיש לו זוזים יכול לסלקו בקרקע או במטלטלין ולא מצי למימר זיל טרח וזבין אבל בב\"ח אינו כן אם יש לו זוזים אינו יכול לסלקו אלא בזוזים ואם אין לו זוזים ויש לו מטלטלין אינו יכול להגבותו מטלטלין אלא אומר לו זיל טרח וזבין למטלטלי דידך והב לי זוזי ודוקא במטלטלי הוא דאמרינן הכי דאי לא מזדבן הכא מזדבן בדוכתא אחריתי דשכיחי לוקחין אבל בקרקע לא דאי לית ליה זוזי ואית ליה ארעא לא אמרינן זיל זבין קרקע והב ליה דמי שהוא דחוק למכור קרקע אם לא יזלזל הרבה בשווייה אינו יכול למכור את\"ד יע\"ש ובהכי מקום אתנו ליישב מה שהקשה מוהרימ\"ט ז\"ל בח\"מ סימן ל\"ה עמ\"ש הטור בח\"מ סימן רע\"ח יצא עליהם שטר חוב בכור פורע להם פי ב' ואם אינו רוצה ליתן פי ב' וליקח פי ב' רשאי כו' כתב ה\"ר יוסף הלוי דדוקא בחלק בכורה שהיא מתנה אבל בחלק הפשיטות אינו יכול לסלק עצמו ולומר לב\"ח הנה הנכסים לפניכם איני רוצה ליקח כלום ולא לפרוע אלא כופין אותו ליטפל בדבר ולמכור אותן ולגבותן או לשומן כו' שהוא במקום מורישו כו' יע\"ש דמדברי הר\"י הלוי משמע דבחלק הפשיטות כופין אותו ליטפל בדבר ולמוכרה וזה תימה שהרי המוריש עצמו כשיצא עליו ש\"ח מי מחייבו למכור הרי אמרי' בהכותב דלא אמרי' ליה זיל זבין עי\"ש מה שהאריך בזה ואולם כפי מ\"ש י\"ל שדעת ה\"ר יוסף הלוי כדעת ה\"ר ישעיה דבמטלטלין אמרינן ליה זיל זבין ומיירי ה\"ר יוסף הלוי ז\"ל במטלטלין וזהו שכתב כופין אותו למכור אותן או לשומם דהיינו כל א' כדינה במטלטלין למכור אותן ובקרקעי לשום אותם דבקרקע לכ\"ע לא אמרינן ליה זיל זבין כנ\"ל :<br><b> ואולם </b> קשיא לי טובא לדעת ה\"ר ישעיה מהא דגרסינן בריש פרק המוכר פירות גבי ההוא דהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות כו' ופרכינן ואי ליכא לאשתלומי מיניה לישקליה לתורא בזוזי דאמרי אינשי ממארי רשותא פארו אפרע ומשנינן לא צריכא דאיכא לאשתלומי מיניה כו' והשתא לדעת ה\"ר ישעיה קשה דמאי פריך לישקלי ליה לתורא בזוזי הא במטלטלין אפילו אי לית ליה זוזי אמרינן זיל טרח וזבין ודוחק לומר דכיון דנמצא נגחן לא שכיחי לוקחין אם לא שיזלזל הרבה בשוייה והו\"ל כדין קרקע ואולם אם נאמר דר' ישעי' גורס התם כאית דגרסי ואי דליתי' להני זוזי כו' וכתי' ר\"י שכתבו התוס' ר\"פ המוכר את הבית דס\"ל דבמקח טעות הו\"ל כדין מזיק דאפי' אי אית ליה זוזי יכול לסלקו בקרקע או מטלטלין כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מכרן </b>\n<b> לג' כו'.</b> כתב ה\"ה וז\"ל יש מי שהקשה נזקין איך גובה מן המשועבדים והלא מלוה ע\"פ היא ותי' דנזקין יש להם קול יותר ממלוה וטורפין אפי' ממשועבדים שהרי לא אמרו שאין מלוה ע\"פ גובה מהן אלא מפני שאין להם קול כו' והרב מש\"ל הקשה על זה דבסוף פ' ג\"פ דקע\"ה מוקמינן לברייתא דחופר בור בר\"ה דוקא כשעמד בדין הא אם לא עמד בדין אינו גובה אפי' מן היורשים ולפי דברי ה\"ה תיפוק לי' דנזיקין יש להם קול וגובה אפי' ממשועבדים וכתב דהמעיין היטב בדברי התוס' פ\"ק דב\"ק די\"ד ד\"ה ש\"מ יתיישב לו יע\"ש ובאמת שדברי התוס' שם צ\"ע שכתבו שם וז\"ל ומפרש ר\"ת ש\"מ לוה ומכר נכסיו אין ב\"ד גובין לו מהם מן התורה אי שעבודא לאו דאורייתא ולהכי בנזקין נמי לא גבי דמלוה בשטר דוקא תקון רבנן דגבי ממשעבדי משום נעילת דלת דאי שעבודא דאורייתא ובמלוה ע\"פ מדרבנן דלא גבי משום תקנה דלקוחות א\"כ תקשי הכא אמאי לא גבי מנזקין כו' יע\"ש והנה לעין הקורא דברי ר\"ת ז\"ל סותרין מיניה וביה דכיון דס\"ל לר\"ת דנזקין יש להם קול כמלוה בשטר א\"כ איך כתב בראש אמי' דלמ\"ד שעבוד' לאו דאורייתא בנזקין לא גבי דדוקא במלוה בשטר תקון הא נזקין קלא אית להו כמלוה בשטר ואי כונתם לומר דאע\"ג דנזקין הו\"ל כמלוה בשטר מ\"מ למ\"ד שעבוד' לאו דאורייתא ובמלוה בשטר ה\"ט משום דלא תנעול דלת בפני לוין ובנזקין כיון דליכא טעמא דנעילת דלת אע\"ג דאית ליה קלא לא גבי הא ליתא דא\"כ מאי משני התם דברייתא דחופר בור בר\"ה למ\"ד שעבודא לאו דאורייתא מיירי בשעמד בדין הא לו יהי דעמד בדין אלים כשטרא ואית ליה קלא אפ\"ה כיון דלא שייך טעמא דנעילת דלת אמאי גבי מן היורשים אלא ע\"כ לומר דנזיקין נמי שייך טעמא דשלא תפתח דלת בפני הגזלנין והמזיקין כמ\"ש התוס' שם וא\"נ דלא פלוג רבנן ולומר דס\"ל לר\"ת דטעמא דעמד בדין לאו משום קלא הוא אלא משום דמעשה ב\"ד חשיב כמוחזק זה ודאי דוחק שהרי התוס' שם ד\"ה לא גבי דחו פי' זה כמ\"ש שם ואולם אחד הרואה דברי הרשב\"א ז\"ל בחי' שם יתבארו דברי ר\"ת אלו דס\"ל ז\"ל דנזיקין יש להם קול טפי ממלוה ע\"פ ומ\"מ לא דמי למלוה בשטר דמלוה בשטר אית ליה קלא טפי והיינו דקאמר ר\"ת ז\"ל דלמ\"ד שעבודא לאו דאורייתא ואפי' מלוה בשטר לא גבי מן הלקוחות אלא דמשום נעילת דלת תקנו ולא חשו לפסידא דלקוחות מטעמא דקלא אית ליה איכא למימר שפיר דדוקא בשטר דאית ליה קלא טפי תקון רבנן דלגבי ולא חשו לפסידא דלקוחות אבל בנזקין אפילו אית ליה קלא קצת מ\"מ כיון דלית ליה קלא טפי כשטר' לא תקנו אמנם למ\"ד שעבודא דאורייתא ואפי' מלוה על פה גובה ממשועבדים ד\"ת אלא דרבנן הוא דתקון דלא לגבי משום פסידא דלקוחות אם כן איכא למימר דדוקא במלוה ע\"פ דלית ליה קלא כלל תקנו אבל בנזקין דלא דמו למלוה ע\"פ דיש להם קלא קצת אוקמוה אדין תורה וא\"כ בהכי מתרצתא היא שפיר ההיא דג\"פ דהוצרכו לאוקמא בשעמד בדין משום דהתם קאי למ\"ד שעבוד' לאו דאורייתא ודברי ה\"ה ז\"ל ושאר המפרשים קיימי לפום הלכת' דקי\"ל שעבוד' דאורייתא ואפשר שלזה היתה כוונת הרב ז\"ל אלא שקיצר במקום שאמרו להאריך:<br><b> ואולם </b> הדבר הקשה הוא מה שראיתי בשיטה מקובצת למס\"ק הנדפס' מחדש שכתב על דברי ר\"ת הללו משום גליון וז\"ל ותימא לפי זה שאנו אומרים שעבודא לאו דאורייתא אמאי קאמר פרט למוכר נכסיו ולמה לא אמר פרט למת מזיק שלא יגבה הניזק מן היתומים דשעבודא לאו דאורייתא וי\"ל דהשתא אנו אומרים דנזקין כמלוה בשטר דמיא ואע\"ג דשעבודא לאו דאורייתא גבי מיתמי אע\"ג דלא עמד בדין א\"ד יע\"ש והוא תימא דלפי דבריו ז\"ל אמאי הוצרכו לאוקמי ברייתא דהחופר בור בר\"ה דמתניא גבי יורשין בשעמד בדין ואמאי לא תי' דנזקין כמלוה בשטר דמי אפי' למ\"ד שעבודא לאו דאורייתא וכמו כן קשה למ\"ש שם משם המאירי וז\"ל דנזקין כמלוה בשטר הם ותשלומיו כתובין בתורה וכיון שיש להם קול הרי הן נגבין אף מן הלקוחות ואף לדעת האומר דאף מלוה בשטר שעבוד' לאו דאורייתא מאחר שכתוב בהדי' ישלם הרי הוא כמפו' שעבוד נכסים ובמפ' מיהא לא נחלק שום אדם שהשעבוד מן התורה ע\"ש והוא תימא דסוגי' דג\"פ צוחת ככרוכיא לפי דבריו וצ\"ע ודע שהתוס' פ\"ק דקדושין די\"ג ע\"ב ד\"ה משם כתבו משם ר\"ח דבנזקין ליכא טעמא דנעילת דלת הפך ממ\"ש בג\"פ וז\"ל ואומר ר\"ח דהכא מיירי במלוה הכתובה בתורה כגון נזקין וערכין דאמרי' לעיל שעבודא דאורייתא דלא שייך טעמא דנעילת דלת כו' עי\"ש והדבר קשה לפי דברי ר\"ח ז\"ל היכי מוקמינן התם בג\"פ לרב ושמואל ברייתא דהחופר בור בר\"ה בשעמד בדין הן לו יהי דמעשה ב\"ד אלים כשטר מ\"מ בשטר גופה לא גבי אלא משום טעמא דנעילת דלת ובנזקין כיון דליכא טעמא דנעילת דלת כי עמד בדין מאי הוי ואי ס\"ל ז\"ל דלא פלוג רבנן ובכל מלוה בשטר תקון דלגבי א\"כ קשה אמאי הוצרך ר\"פ גבי נזקין וערכין לטעמא דשעבודא דאורייתא ותיפוק לי' משום טעמא דנעילת דלת ואולי י\"ל דס\"ל לר\"ח דרב ושמואל פליגי אדרב פפא וס\"ל דאפי' בנזקין וערכין דליכא טעמא דנעילת דלת תקון רבנן דלגבי משום דלא פלוג רבנן אמנם ר\"פ ס\"ל דדוקא היכא דשייך טעמא דנעילת דלת תקון וברייתא דהחופר בור בר\"ה לא תקשי לר\"פ משום דנזקין כיון דמלוה הכתובה בתורה היא שעבודא דאורייתא הוא כנ\"ל:<br><b> וראיתי </b> להתוספות פרק הגוזל ומאכיל דקי\"ב ע\"א ד\"ה אע\"פי שכתבו וז\"ל וא\"ת היכי מדקדק מיניה דכרשות לוקח דמי דאפי' לאו כרשות לוקח דמי אתי שפיר דפטורין כיון דמדעתו נתן לו ליתנהו גביה בתורת מתנה כי אם בתורת הלואה ולכך אין חייבין להחזיר דמלוה ע\"פ אינו גובה מן היורשין יע\"ש ודבריהם תמוהים לכאורה דהא דמלוה ע\"פ אינו גובה מן היורשין רב ושמואל הוא דס\"ל הכי ולית הלכתא כותייהו דקי\"ל כר\"פ דגובה מן היורשין כמ\"ש רוב הפוסקים ואם כן מאי קשיא להו אימא דרמב\"ח דאמר רשות יורש כרשות לוקח ס\"ל דמלוה ע\"פ גובה מן היורשין והנראה דס\"ל ז\"ל דדוקא היכא דשייך טעמא דנעילת דלת תקון רבנן דלגבי משא\"כ בההיא דהניח להן אביהן מעות של רבית כיון דליכא טעמא דנעילת דלת לא תקון וההיא דהחופר בור בר\"ה דמוקמינן לה בשעמד בדין לאו משום דלא פלוג רבנן הוא אלא משום דנזקין נמי איכא טעמא שלא תפתח דלת בפני המזיקין :<br><b> ודע </b> שיש חולקים אסבר' ה\"ה הללו שכתבנו וס\"ל דבנזקין אינו גובה מן היתומים אלא בשעמד בדין וכמ\"ש המאירי פ\"ק דב\"ק משם יש אומרים וכן כתב הרשב\"א ז\"ל לחד תי' וכן הוא דעת הרב החידושין פ\"ק דקדושין וקשה לי מהא דגרסינן בפרק השולח ובפ\"ק דמ\"ק אמר אביי נקטי' טימא טהרות חבירו ומת לא קנסו בנו אחריו מ\"ט היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק וקנסא דרבנן הוא לדידיה קנסו לבנו לא קנסו והשתא קשה כיון דאביי סבירא לי' שעבודא לאו דאורייתא כמ\"ש התוספות פרק הנזקין ד\"ה כיון א\"כ ל\"ל לאביי טעמא משום קנסא הא אפילו בהיזק ניכר מדינא לא גבי מן היורשין כיון דליכא טעמא דנעילת דלת וליכא למימר דההיא דאביי מיירי בשעמד בדין שהרי כתב הש\"ך סי' שפ\"ה ושפ\"ח ס\"ק ט\"ו דבשעמד בדין אפילו בהיזק שאינו ניכר דקנסא הוא גבי מהיורשין וצ\"ל דסבירא להו להנהו רבוותא כתירוץ האחר שכתבו התוספות בריש הנזקין דאביי מצי סבר שעבודא דאורייתא עיי\"ש:<br><b> כתב </b> רש\"י פ\"ק דקדושין ד\"ה אינו גובה וז\"ל אבל מלוה בשטר הוא עצמו שעבודו דכת' ליה כל נכסיו יהיו אחראין אשטרא דנא משמע מדבריו דס\"ל דאפי' למ\"ד שעבודא לאו דאורייתא היכא דכתב שטר ושעבד נכסיו בפי' מודה וכן כתב הריטב\"א שם בפי' וז\"ל תמי' לי דהא מלוה בשטר נמי למ\"ד שעבודא לאו דאורייתא לא גבי אלא משום נעילת דלת ואפשר לומר דאפילו למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא אם שעבד נכסיו בפי' גבי מדאורייתא והכי משמע מדברי רש\"י כו' ותימא הוא דהא קיימא לן אחריות ט\"ס הוא אלא דאיכא למימר דס\"ל לרבינו כששעבד נכסיו בפי' בשטר אלים כח השטר לשעבדם ד\"ת וההיא דג\"פ כו' בשלא שעבד נכסיו בפי' דלא אלים אחריות ט\"ס למגבי מדאורייתא כיון שלא נכתב עכ\"ל. וקשה טובא מאי פריך התם בג\"פ לעולא דאמר ד\"ת ב\"ח בזבורית דאלמא שעבודא דאורייתא ואימא דעולא הא קמ\"ל דאפילו שכתב אחריות בפי' אינו גובה ד\"ת אלא מן הזבורית וכבר היה אפשר ליישב לזה דאף רש\"י לא כתב כן אלא לגבי יורשין דעלה קאי ומשום דכיון דשעבדם בפי' חל עלייהו השעבוד וכיון דיורשין מכח אבוהון קא אתו טריף להו אבל מן הלקוחות אע\"ג דשעבדם בפי' אינו יכול לשעבד מדאורייתא בחובו את נכסיו מן הלקוחות וכמ\"ש התוס' שם ד\"ה ד\"ת וכיון דההיא דעולא דאמר ד\"ת ב\"ח בזבורית בבא לטרוף מן הלקוחות מיירי כמ\"ש התוס' שם משום הכי לא מצי לשנויי דמיירי דכתב לו אחריות בפי' מיהו אכתי קשה מהא דמותבינן התם מרבא לרבא דאמר גבי קרקע יש לו אלמא שעבודא דאורייתא ומאי קושיא אימא דהתם בשכתב לו בשטר אחריות בפירוש כסתם מלוה בשטר וכמו כן קשה טובא עמ\"ש התוס' שם דמניה דידיה דכ\"ע שעבודא דאורייתא ונדחקו ליישב זה ממאי דפריך מההיא דעולא דאמר ב\"ח בזבורית דתקשי להו אכתי מאי פריך מדרבא אדרבא אימא דההיא דרבא דבגבו קרקע יש לו בשגבו מיניה דב\"ח מיירי וצ\"ע כעת גם דברי הריטב\"א תמוהים דלקמן סמוך ונר' הכריח דר\"פ סבירא ליה שעבודא לאו דאו' מההיא דערכין דקאמר יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו ואי שעבודא דאורייתא האי אשתעביד נכסי וההיא דג\"פ אפי' בדכתב לו אחריות בפי' מיירי מדפרכינן עלה ממתני' בשום היתומים ולא משני דמתני' מיירי בכתב לו אחריות בפי' ומתוך דברי תוס' די\"ד למדנו ישוב לדברי רש\"י שכתב דג' מחלוקת בדבר דלרבא אפי' כתב לו אחריו' בפי' שעבודא לאו דאורייתא ולרב ושמואל דוקא מע\"פ אבל מלוה בשטר שעבוד' דאורייתא ולעולם אפי' מלוה ע\"פ שעבודא דאורייתא יע\"ש ובהכי ניחא סוגיא דג\"פ כמובן:<br><b> כתב </b> הרש\"ך סי' קי\"ו ס\"ק ה' דדוקא בהלואה שייך לומר שעבודא דאורייתא דעבד לוה לאיש מלוה אבל במלוה הבא מחמת מכר כגון מוכר שדהו בעדים ובא נגזל וב\"ח וטרפה דכ\"ע שעבודא לאו דאורייתא עי\"ש וק\"ל ממה שכתבו התוס' פ\"ק דמציעא בפרק שבועות הפקדון דל\"ה ד\"ה ואין דלמאן דאמר שעבודא דאורייתא היכא משכחת שבועה מדאורייתא במודה במקצת הא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ותירץ דמשכחת לה בשמחל השעבוד ובדלית ליה קרקע ואם איתא אמאי לא תירץ דמשכחת לה שבועה מדאורייתא במלוה הבאה מחמת מכר דשעבודא לאו דאורייתא אלא משמע דבכל גוונא שעבודא דאורייתא: ושמעתי מקשים משם הרב המובהק מו\"ה יהונתן אשכנזי לתירוץ תוס' הלזו מהא דדרשינן בעלמא שבועת ה' תהיה בין ב' ולא בין היורשין והשתא אם איירי בדלית ליה קרקע הא מדינא לא גבו מן היורשין דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי ואי בדאית ליה קרקע ליתי' בשבועה כלל דאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות ואנכי הרואה מצאתי לתלמידי הרשב\"א פ\"ק דב\"ק גבי ההיא דאין גובין מן העבדים שכתב דהאי דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי תקנתא דרבנן הוא דמן התורה גובה מן היורשין אפילו מטלטלי דיתמי וכן כתב הרשב\"א בחי' מכ\"י פרק הגוזל בתרא וא\"כ אפשר שזה היתה דעת התוס' ז\"ל וא\"כ י\"ל דמשכחת לה בשעשאן אפותיקי ודוק: כתבו התוס' פ\"ק דערכין ד\"ב ע\"ב בד\"ה הכי פליגי וז\"ל ובאם הקדיש לא פליגי שמיד שהקדישה חל הקדש ולא דמי למלוה אבל יש להקשות אמאי לא פי' בנדר והעריך וי\"ל דנקט היזק משום דקתני חייב בתשלומין כו' והנדר שמא יחול מיד ולהכי גובה מהיורשין כו' יע\"ש וצ\"ע דבפ\"ד דערכין ד\"ך אמרינן התם אברייתא דקתני כיצד האומר ערכי עלי ומת יתנו יורשין ש\"מ מע\"פ גובה מן היורשין כו' ולפי דבריהם הא בנודר ומעריך חל מיד ולכ\"ע גובה מן היורשין וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>בעל </b>\n<b> חוב גובה את השבח כו'.</b> לענין אי בעל חוב גובה מן הראוי הנה להקת הנביאים הלא המה הרא\"ש ז\"ל פ' יש בכור והרמב\"ן ז\"ל בחי' בתרא פ' מי שמת ורבינו חננאל ז\"ל ורי\"ו בנתיב ז' כתב דאין ב\"ח גובה מן הראוי ועפ\"י זה אני תמיה למה שראיתי להרב פמ\"א ח\"ב סי' ט' שנסתפק שם על מי שנתחייב לחבירו לתת פירות דקל ומת המתחייב אי חייבים היורשים לתת וכתב וז\"ל וענין זה מתברר מההיא דאמרינן פ' מי שמת מסוגיא בן שמכר מנכסי אביו אמרי' התם ומי מצית אמרת בברכה כתיב אבל לענין דינא לא והתנן נפל הבית עליו ועל אביו כו' ואי ס\"ד לא מצי אמר מכח אבוה דאבא קא אתינא כו' כי מת הבן ואח\"כ מת האב מאי הוי נימא ליה ב\"ח ירושת אבוהן קא שקילנא כו' ופי' המפ' דהיינו בדכתוב דאקנה כו' וה\"ז נשתעבד בדשב\"ל ומת ואח\"כ בא לעולם ולא אמרינן דאין חייבים היורשין כיון שאין כאן כי אם חיוב גוף המתחייב ופקע במותו מאי פריך אימא ליה ירושת אבוהן קא שקילנא והא מצי למימר יורשי האב כיון שאתה לא זכית בנכסי אבינו כי אם מחמת החוב שנתחייב לך ונכסים אלו לא אתו ליד אבינו כי מת קודם פקע שעבודך מחמת אבינו אלא ודאי שמעינן שחייבים היורשים בחיוב שנתחייב מורישם וכמ\"ש ואף על גב דדחי לה בגמרא ומוקי להו יורשיו אחי מורישם אחי דאבוהא מכל מקום טעמא דנפטרו משום דאמרינן מכח אבוה דאבא קא אתינא אבל היכא דלא שייך למימר הכי כנדון דידן שיורשים מכח אביהן חייבים את\"ד יע\"ש ובעניותי לא אדע שכול איך כתב זה כאלו היא הלכה פסוקה והלא להקת הנביאים ז\"ל שכתבנו ס\"ל דב\"ח אינו גובה מן הראוי ואפי' היכא דליכא טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא ומאי דפריך בגמ' לימא להו ירושת אבוהון קא שקילנא ולא משני דה\"ט משום דאין ב\"ח גובה מן הראוי וכבר נרגשו בזה הראשונים ז\"ל ועיין במוהרא\"ש ז\"ל סי' כ\"ח מה שיישב בזה דרך נכון ובהרב נ\"מ ז\"ל די\"ו וי\"ז יע\"ש א\"כ משמע ודאי דלהנהו רבוותא ז\"ל מי שנתחייב לתת פירות דקל לחבירו ובאו לעולם אחר פטירתו אין היורשין חייבין ליתנם לו מכח חיוב אביהן דהו\"ל ראוי ואין ב\"ח גובה מן הראוי וכמ\"ש הרב מקור ברוך ז\"ל ועוד אני אומר דאפי' לדעת הסוברים דב\"ח גובה מן הראוי היינו דוקא בשחל החיוב בחיים חיותו וכגון שלוה מחבירו ובשעת פטירתו לא היה לו מעות ואחר שמת נפלו לו בירושה וכההיא דנפל הבית עליו ועל אביו התם הוא דס\"ל להו דב\"ח גובה מן הראוי משום דבחיים חיותו חל עליו חיוב גמור לפרוע לו אלא דלא היה לו דמים והילכך כי נפלו לו אח\"כ ב\"ח גובה מהן אבל במתחייב לתת פירות דקל לחבירו אין החיוב חל אלא לכשיבא בעולם וכל זמן שלא בא לעולם לא חל עליו החיוב עדיין מודו הנהו רבוותא ז\"ל דאינן חייבין היורשין כיון דבחיים חיותו לא חל עליו החיוב כנ\"ל ועיין מה שכתב הרב בעל מש\"ל ז\"ל בפרקין דס\"ח ע\"א:<br><b> ודרך </b> אגב ראיתי לעמוד עמ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל וז\"ל אך עדיין יש להסתפק בנדון זה שלא תועיל תפיסתו משום דאפשר דאף מאן דאית ליה דב\"ח גובה מן הראוי ה\"ד בדכתב לו דאקני אבל לא כתב לו דאקני אינו גובה מן הראוי ודל מהכא ראוי דלוה ואח\"כ קנה ומת איכא מ\"ד ב\"ח אינו גובה מהם כל דלא כתב דאקני וכמ\"ש הרב בעה\"ת שער מ\"ג ח\"ד סי' ג' כו' אלא שיש להסתפק ולומר דאף מאן דאית ליה דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דמשתעבד אף שלא כתב דאקני הוא דוקא בנכסים שבאו ליד המוריש בחייו אף שקנאם אח\"כ מ\"מ כיון שנשתעבד בחייו אף שנפלו קמי היורשין גובה אותן ב\"ח כו' אבל בנכסים שלא באו ליד הלוה מעולם אף דנימא דב\"ח גובה מן הראוי היינו דוקא בדכתב דאקני דאי לא אינו גובה בעל חוב מהם דמעולם לא נשתעבדו לו ומה שהביאני לזה הוא לפי שראיתי להרב בעל התרומות זלה\"ה שער מ\"ג ח\"ד סי' ט\"ו כשהביא מחלוקת אי ב\"ח גובה מן הראוי או לא כתב דלוה שלוה וכתב בשטר דאקני ומת הלוה אך לימים מת מורישם כתב רבי' אשר שב\"ח גובה מהן כו' הרי דאף לסברתו דב\"ח גובה מן הראוי כתב דהיינו דוקא בדכתב דאקני וכן כשהביא סברת המ\"ד דב\"ח אינו גובה מן הראוי כתב אף על פי שכתב דאקני משמע דאי לא כתב דאקני פשיטא דב\"ח אינו גובה מהן כו' ולומר דכל הני רבוותא דנקט פלוגתייהו בדאקני לאו משום דס\"ל דאשתני דין הראוי דבעינן דאקני אלא משום דס\"ל בעלמא דמשלוה וקנה והוריש לא משתעבד וכאיכא מ\"ד שכתב הבעל התרו' זה דוחק בעיני כו' עד מ\"ש אלא ודאי דסבירא ליה כדכתיבנא דכל הנהו רבוותא דאית להו בעלמא דלוה וקנה והוריש משתעבד כראוי לכ\"ע בעינן דאקני ולפי זה בנדון שלנו לא מהני תפיסתו כיון דהוי ראוי ולא כתב לו דאקני את\"ד ז\"ל:<br><b> ובעניותי </b> לא ידעתי איך אשתמיט מיניה דברי התוס' ז\"ל שבסוף פרק מי שמת דקנ\"ט ע\"א ד\"ה לימרו ליה אבוך זבין שנראה שדבר זה אין בו מחלוקת כמ\"ש שם וז\"ל ופירש ריב\"ם דודאי המכר אינו מכר אלא לענין חזרת מעות איירי הכא שבו מוציא שעבוד שהיה להם ללקוחות מן הדין כו' ואע\"ג דאמרינן לעיל דאקני קנה והוריש לא משתעבד ה\"ד משום דשמואל לטעמיה דאית ליה מע\"פ אינו גובה מן היורשין אבל לדידן דקיימא לן מלוה על פה גובה מן היורשין משתעבד אע\"פ שלא באו לעולם יע\"ש הנה מתבאר מדבריהם דס\"ל דלוה וקנה והוריש אע\"פ דלא כתב דאקני משתעבד לדידן דקי\"ל מע\"פ גובה מן היורשין ודלא כאיכא מ\"ד שהביא הרב ז\"ל שהרי הא דבן שמכר בנכסי אביו כיון שאין מכירתו מכירה משום דהוי דשלב\"ל נמצאו המעות מע\"פ לגביה ואפי' הכי כתבו דמשתעבד ובס\"ד דחו פי' ריב\"ם משם ר\"י וז\"ל ועוד קשה למה יש לו להיות ללקוחות שעבוד ע\"ג מי עדיף ממע\"פ דאין לך מע\"פ גדולה מזו עכ\"ל ובודאי שכונתם לומר דאף שכ' לעיל דקיימינן הכא למ\"ד מע\"פ גובה מן היורשים היינו דוקא בשחל השעבוד על הקרקע זו בחיי אביהן אז הוא דאמרינן דלוה וקנה והוריש משתעבד אבל כל שלא חל השעבוד על נכסים הללו בחיי אביהן אלא נפלו לו לאחר מיתה לכ\"ע אינו גובה מהן כו' וכן פי' הרב חד\"ה ז\"ל כונתם יע\"ש:<br><b> הנה </b> מבואר דלדעת ר\"י ז\"ל אף דנימא דב\"ח גובה מן הראוי וכמ\"ש שם בתחילת דבריהם היינו דוקא בדכתב דאקני אבל כל שלא כתב דאקני הוה ליה מלוה על פה ומלוה על פה אינו גובה מן הראוי ולפירוש ריב\"ם ז\"ל צ\"ל דס\"ל דב\"ח גובה מן הראוי ואף בדלא כתב דאקני כי היכי דלא תיקשי ליה קו' התוס' וא\"כ איך כתב הרב ז\"ל שלא מצינו מי שיאמר דב\"ח גובה מן הראוי בדלא כתב דאקני מאחר שלדעת ריב\"ם ז\"ל מבואר דסבירא ליה דאפי' מלוה ע\"פ גובה מן הראוי גם הרב התרומות שער מ\"ח ח\"ג סימן ג' כתב כפי' ריב\"ם ז\"ל ופי' רבוותא בלא דמים וזו שקשה בדיני ממונות אבוה מזבין ואיהו מפיק פי' אבוה מזבין ומפיק בדמים כו' והבן מוציא בלא דמים מפני שאביו מכר מה שאינו שלו ואיהו זכה בו מכח זקנו עד כאן דבריו הנה מבואר ג\"כ מדבריו דס\"ל דמע\"פ גובה מן הראוי אי לאו משום טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא גם מדברי הראב\"ד ז\"ל שכתב שם סימן ד' נראה דס\"ל כפי' ריב\"ם ממש וז\"ל וכתב על זה הראב\"ד בפי' השתא דאוקימנא בדיני ממונות שבן הבן מוציא מיד הלקוחות מכח אבי אביו אסתפק לי כו' או שמא לא אמרינן אלא בשמכר בנכסי אביו שהיתה מכירתו שלא כדין היה ממכרו ממכר כו' הנה מבואר מדבריו שמפרש כפי' ריב\"ם ז\"ל דהא דבן שמכר בנכסי אביו איירי לענין הדמים ואפי' הכי אי לאו משום טעמא דמכח אבי אביו קא אתי חייב ומעתה אני תמיה על הרב נ\"מ ז\"ל די\"ט ע\"ב שכתב לחלק כדעת הרב מש\"ל ז\"ל והביא ראיה לדבריו ממ\"ש הרב התרומות שער מ\"ג ח\"ד משם הראב\"ד שהוא סבור דלוה וקנה והוריש משתעבד וכתב בס\"ד וז\"ל וכיון דמשתעבדא ליה מחיים דאבוהון כדאמרינן מיניה ואפי' מגלימא דעל כתפיה מיתמי נמי גבי ליה עכ\"ד נראה שכונתו לומר דכיון דנשתעבדו לו מחיים בלתי דאקני לא פקעי שעבודייהו מיורשים ונ\"מ דבכה\"ג דלא נשתעבד לו בחייו לא חייל שעבודא על היורשים ואין אנו צריכין לטעם ראוי א\"ד יע\"ש והוא תימא שהרי מדברי הראב\"ד ז\"ל שכתבנו מבואר דס\"ל דמע\"פ גובה מן היורשים אפי' היכא שלא נשתעבדו לו מחייו אלא דוקא בההיא דבן שמחל הוא שמוציא מיד הלקוחות מכח טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא אבל בעלמא היכא דליכ' ה\"ט אין ה\"נ דגבו מן היורשים וע\"כ צ\"ל דמ\"ש הראב\"ד וכיון דמשתעבדו לו בחיי דאבוהון כו' אתי לאפוקי היכא שנפלו לו נכסים אחר מותו משום טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא כמ\"ש בשער מ\"ח וכנזכר לעיל גם על מוהראנ\"ח ז\"ל אני תמיה שכתב בסי' ק' בהדיא מחלוק' הפוסקים בענין ראוי אי ב\"ח גובה ממנו וז\"ל ומכל מקום לכאורה היה נראה דכל זה דוקא בשכתב לב\"ח דאיקני אבל בלא דאקני אפילו בלא טעמא דראוי כו' לא משתעבדי לב\"ח מיהו הא דנכסי לא משתעבדי לב\"ח בלא דאיקני היינו לוה וקנה ומכר אבל בלוה וקנה והוריש אף בלא דאיקני ב\"ח גובה כמ\"ש רשב\"ם כו' ולפי זה בראוי נמי כך דינו דאפי' לא כתב לב\"ח דאיקני גובה לדעת הסוברים דב\"ח גובה מן הראוי עכ\"ד יע\"ש הנה הרב כתב בפשיטות דלדעת הסוברים ב\"ח גובה מן הראוי אפי' במע\"פ נמי גובה והוא תימא שמדברי התוס' שכתבנו מבואר דס\"ל דאפי' נימא דב\"ח גובה מן הראוי וקנה והוריש משתעבד אפי' לא כתב דאיקני אפי\"ה כל שלא נשתעבדו לו בחייו אין ב\"ח גובה ממנו וזה פשוט:<br><b> עוד </b> כתב הרב מש\"ל וז\"ל אך ראיתי להרב נ\"מ שכתב חילוק זה שכתבנו ובסוף חזר בו מחילוק זה ממ\"ש בעה\"ת בשער מ\"ח ח\"ג אמתני' דנפל הבית וז\"ל והא מלתא ע\"כ בדלא כתב דאיקני מיירי דאלת\"ה אמאי ליגבו מיורשים למאן דס\"ל לוה וקנה והוריש לא משתעבדי בלתי דאיקני וכתב הרב הרי דדוקא למאן דס\"ל לוה והוריש לא משתעבד הוא דבעינן הכא דאקני אבל למאן דס\"ל דלוה והוריש משתעבד בלתי דאיקני גם הכא לא בעינן דאיקני ואע\"ג שנפלו לו הנכסים אחר מותו עכ\"ד ולא ירדתי לסוף דעת הרב דמדברי הבעה\"ת ליכא תברא כלל למה שחילק דבעה\"ת הכריח דמטענת הב\"ח וכתובת אשה שאומרים האב מת ראשון ואח\"כ מת הבן ורוצין לגבות חובם מנכסי הבן דע\"כ בדכתב דאיקני למ\"ד לוה וקנה והוריש משתעבד דאל\"כ הן לו יהיה כדבריהם דהאב מת תחילה וזכה הבן בנכסי אביו בחייו מ\"מ כיון שמת הו\"ל לוה וקנה והוריש דלא משתעבד ולמ\"ד דלוה וקנה והוריש לא משתעבד אפי' בלתי דאיקני אתי שפיר טענת הב\"ח וכתובת אשה כו' ומטענת היורשין שאומרים הבן מת ראשון ואחר כך מת האב אין ראיה דמיירי בדאיקני דהן לו יהא טענת היורשין שאומרים הבן מת ראשון דכיון דנפלו הנכסים לאחר מותו לא משתעבדי יע\"ש ולע\"ד כונת הרב נ\"מ מבואר' שכונתו להקשות ממ\"ש הבעה\"ת דמתני' דנפל הבית מיירי בדכתב דאקני למ\"ד לוה וקנה והוריש לא משתעבד דמשמע מדבריו דלמ\"ד לוה וקנה והוריש משתעבד מתני' מיירי בדלא כתב דאיקני והשתא אם איתא דכל שלא נשתעבדו לו בחייו לכ\"ע אין ב\"ח גובה ממנו א\"כ איך אפשר לומר דלמ\"ד לוה והוריש דמשתעבד מתני' מיירי בדלא כתב דאיקני דא\"כ מאי פריך בגמרא ואי ס\"ד תחת אבותיך לברכה נימא להו ירושת אבוהון קא שקילנא ומאי קו' הא טעמא דמתני' היינו משום דמלוה ע\"פ אינו גובה מן היורשין כל שלא נשתעבדו לו מחייו ולא משום טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא אלא משמע ודאי דס\"ל דלמ\"ד לוה וקנה והוריש משתעבד אפי' היכא דלא נשתעבדו לו בחייו משתעבד אי לאו משום טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא:<br><b> הן </b> אמת דקו' הלזו קשיא לדעת התוס' שכתבנו דס\"ל דלוה וקנה והוריש משתעבד לדידן דקי\"ל מע\"פ גובה מן היורשים אפי\"ה ס\"ל דכל שלא נשתעבדו לו מחיי' אינן חייבין היורשים דא\"כ קשה דמאי פריך בגמ' לימא להו ירושת אבוהון קא שקילנא אימא דמתני' מיירי בדלא כתב דאיקני ומש\"ה אי בן מת ראשון פטורין מלשלם משום דמע\"פ אינו גובה מן היורשין כל שלא נשתעבדו לו בחייו וצ\"ל דס\"ל לתלמודא דמתני' סתמא קתני ומשמע דמיירי בין בדכתב דאיקני בין דלא כתב דאיקני ומעתה אין ראיה מדברי בעה\"ת ז\"ל שכתב הרב נת\"מ ז\"ל דאיכא למימר דמ\"ש הבעה\"ת והא מילתא ע\"כ בדכתב דאיקני למ\"ד לוה והוריש לא משתעבד לאו למימרא דלמ\"ד משתעבד מתני' מיירי בדכתב דאקני אלא ה\"ק דלמ\"ד לא משתעבד ע\"כ מתני' מיירי דכתב דאקני דוקא אבל למ\"ד משתעבד מתני' בכל גונא מיירי בין דכתב דאקני בין דלא כתב דאקני ומש\"ה פריך בגמרא לימא להו ירושת אבוהון קא שקילנא משום דמשמע ליה דמתני' סתמא קתני ואפילו בדכתב דאקני ואפשר שלזה כוון הרב מש\"ל ז\"ל אלא שקצר במקום שהיה לו להאריך וע\"פ האמור אשכחנא פתרי למה שהקשה מוהרח\"ש ז\"ל סימן הנזכר משם חכם אחד והביא דבריו הרב נת\"מ ז\"ל דף ט\"ו לדעת הרא\"ש ז\"ל מלוניל דס\"ל דהא דאמרינן בפ' מי שמת לא יורשיו אחי אבל בניו אפי' הבן מת ראשון ב\"ח גובה מהן ולא מצי למימר מכח אבוה דאבא קא אתינא לא נאמר על שעת הדחק כפי' רשב\"ם ז\"ל אלא מסקנא דמילתא הכי הוא דלמ\"ל מכח אבוה דאבא קא אתינא משום דתחת אבותיך לברכה הוא דכתיב דא\"כ הא דשלחו מתם בן שמכר בנכסי אביו ומת הבן בנו מוציא מיד הלקוחות משום דמצי למימר מכח אבוה דאבא קא אתינא לאו הלכתא היא והוא תימא שנראה מסוגיית הגמרא דהלכה פסוקה היא וכמ\"ש רוב הפו' הרי\"ף והרא\"ש ורבי' גם הרב התרומ' כתבה בשער מ\"ח בסתם ולא הזכיר שום חולק בזה ואם איתא היל\"ל דלדעת הרא\"ש מלוניל הא דלא כהלכתא את\"ד יע\"ש ועיין בתשובת הרב פני יהושע סי' כ\"ג וכ\"ד ולע\"ד נראה ליישב דס\"ל להרא\"ש מלוניל דטעמא דשלחו מתם דבנו מוציא מיד הלקוחות לאו היינו משום דמצי למימר מכח אבוה דאבא קא אתינא אלא משום כיון דאין מכירתו מכירה וכפי' ריב\"ם ז\"ל א\"כ המעות הוו מע\"פ ולוה וקנה והוריש לא משתעבד כאיכא מ\"ד שכתב הרב בעה\"ת ז\"ל וא\"כ דכל שלא נשתעבדו לו בחייו לכ\"ע לא משתעבד וזהו שכתב הרא\"ש מלוניל דלוה שכתב בשטרות דאקני לומר דאי לא כתב דאקני לכ\"ע אינו גובה אע\"ג דב\"ח גובה מהראוי משום דמע\"פ אינו גובה מן היורשים בנכסים שקנה אחר כך או שנפלו לו לאחר מיתה דהיינו ההיא דשלחו מתם דבנו מוציא מיד הלקוחות וטעמא כדכתיבנא ואמרו בגמ' זו היא שקנאה כלומר אע\"ג שהדין כך לא מצינו לזה טענה מפורשת ואהא פריך ואע\"ג שזו לא מצינו לו ראיה מפור' מ\"מ הדין דין אמת דבנו מוציא מיד הלקוחות מטעמא אחרינא המפורשת בתורה דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך כלומר דאפי' תימא דבשאר יורשים לא הוי מפורשת גבי בן הבן מפורשת מטעמא דתחת אבותיך ודחי דגם בזה אין ראיה מפורשת דההיא בברכה הוא דכתיב ואהא פריך ומי מצית אמרת כו' והתנן נפל הבית וכו' ודחי מאי יורשיו אחיו ולעולם דגם בבן אין ראיה ממתני' אבל מ\"מ אע\"ג דאין ראיה ממתניתין הדין דין אמת ומשום טעמא אחרינא דמע\"פ אינו גובה מן היורשים כל שקנה אח\"כ או שנשתעבדו לו אחר מותו וכדכתיבנא ועיין במוהרח\"ש מה שיישב דעת הסוברים דב\"ח אינו גובה מהראוי כעין דרך זה שכתבנו:<br><b> ולדעתי </b> נראה קצת ראיה לדעת הרא\"ש מלוניל דתחת אבותיך לברכה לפום מסקנא דמילתא מלישנא דתלמודא דקאמר אלא לעולם כדאמרינן מעיקרא ודקא קשיא לך תחת אבותיך כו' ההוא לברכה כתיב משמע דמסקנא דמילתא הכי הוא דאל\"כ הכי הול\"ל דלמא לברכה ודוק ובהכי נראה ליישב דעת איכא מ\"ד שהביא הרב התרו' ז\"ל דלוה וקנה והוריש לא משתעבד ואפי' לדידן דקי\"ל מע\"פ גובה מן היורשין והוא תימא שבגמרא פרק מי שמת דף קנ\"ז ע\"א בעי למיפשט דאיקני וקנה משתעבד מההיא דנפל הבית עליו כו' ואי סלקא דעתיך דאיקנה קנה ומכר קנה והוריש לא משתעבד נהי נמי דאב מת ברישא דאקני הוא ודחי אמר להו ר\"ן זעירא חברין תרגמא במצוה על היתומין לפרוע חובת אביהן מתקיף לה רב אשי מע\"פ הוא ורב ושמואל דאמרי תרוייהו מע\"פ אינו גובה מן היורשים ע\"כ הרי מבואר בגמ' דלמאן דס\"ל דמע\"פ גובה מן היורשים אפילו בלוה וקנה משתעבד שהרי לא דחי ליה הא דזעירא אלא משום דשמואל סבירא ליה דמע\"פ אינו גובה מן יורשים אבל למאן דס\"ל דגובה מן היורשים מודה הוא דמשתעבד ואפילו בלוה וקנה ולזה נראה שכוון להק' הרב ש\"ך סי' קי\"א ס\"ק י\"ג אכן כפי מ\"ש נר' לומר שדעת האיכא מ\"ד כדעת הרא\"ש מלוניל דס\"ל דב\"ח גובה מן הראוי ואפי' גבי בן משום דתחת אבותיך לברכה דמסקנא דמלתא היא וא\"כ ק\"ל הא דשלחו מתם דמשמע דהלכתא פסיקתא היא וס\"ל דה\"ט משום דמלוה על פה אינו גובה מן היורשים בנכסים שקנה אח\"כ ומאי דפריך התם תלמודא מטעמא דשמואל דס\"ל דמע\"פ אינו גובה מן היורשין ולא פריך בפשיטות אפי' למ\"ד גובה מן היורשים משום דהו\"ל לוה וקנה והוריש היינו משום דאכתי לא שמיע ליה לתלמודא הא דשלחו מתם ואי נמי דעדיפ' ליה לתלמוד' למפרך מדשמואל גופיה אבל לפום מאי דק\"ל כההיא דשלחו מתם ע\"כ היינו משום דמע\"פ אינו גובה מן היורשים בנכסים שקנה אחר שלוה כנ\"ל נכון :<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד בענין זה עמ\"ש בהגהות אשירי פרק מי שמת וז\"ל והיכא דלא שייך למימר מכח אבוה דאבא כגון שמת ואח\"כ נפל נכסים מאבי אמו ובא אחיו מאביו לירש וב\"ח דמת דבכה\"ג היורש הוא בא מכח המת ודאי דמכח אבי אמו של המת לא שייך ליה ירושה ב\"ח גובה מהן אי ב\"ח גובה בראוי כבמוחזק: וראיתי למוהראנ\"ח ז\"ל ח\"א סי' הנז' תמה עליו דבכה\"ג לא ירית האח מן האב ותלמוד ערוך בפ' מי שמת דאין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב והיא קו' עצומה וע\"ש מה שתי' שהוא דוחק גדול ועיין בס' פני יהושע בתשו' למוהר\"ש גאון ז\"ל מה שתי' שדבריו תמוהים כמו שיראה המעיין אין צורך להאריך ולפי חומר הנושא אמינא שדעת הגהות אשר\"י ז\"ל כדעת הרשב\"א בתשו' חדשות סי' ל\"א משם רבינו אברהם בר מאיר הכהן ז\"ל הובאו דבריו בס' כנה\"ג סי' רע\"א בהגהות הטור ז\"ל סי' ו' וז\"ל לפעמים יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב כמו שמת הבן בחיי האם ואחר מיתתו נפל הירושה מאמו הרי הבן יורש את אמו בקבר וכשמתה מנחיל לאחים מן האב יע\"ש א\"כ אפשר דבהכי מיירי הגהות אשר\"י ז\"ל וצריך לעיין בזה בעת הפנאי:<br><b> עוד </b> ראיתי למוהרח\"ש ז\"ל שהקשה לדעת הסוברים דבע\"ח גובה מן הראוי ודוקא בבן הבן אינו מוציא משום דמצי למימר מכח אבוה דאבא קא אתינא מההיא דאמרי' בפ' יש בכור עלה דמתני' דקתני וכולן נותנין ולא מן הראוי כבמוחזק ואמרי' בגמ' לאתויי מאי לאתויי נכסי דאבא דאבוה ולפי סברא זו בנכסי אבא דאבוה אמאי אצטריך טעמא דראוי דהוי בבכור דוקא ובכתוב' אשה משום מקולי כתובה הא אפי' בב\"ח שגובה מן הראוי אינו גובה מנכסי אבא דאבוה משום טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא עכ\"ל יע\"ש ואנכי מצאתי בשיטה מקו' כ\"י פ' יש נוחלין דקכ\"ג ע\"ב שהקשה משם הר\"י בגליון וז\"ל ויש להק' בהא דמפיק בגמ' דאין הבכור נוטל פי שנים בראוי מדכתיב בכל אשר ימצא לו ת\"ל דמצו יורשים לומר מכח אבוה דאבא כו' וכבר הוכחנו דראוי דמתני' הוא ראוי דירושה ועוד דקתני סיפא כולן אין נוטלין בראוי לאתויי נכסי דאבא כו' ויש לפרש דאי לא כתיב ימצא לו דממעטינן מינה ראוי ודאי דהיינו אומרים שהבכור נוטל פ\"ב בנכסי מורישו אבא דאבא אע\"פ שמת אחר מיתת אביו שאין היורשין יכולין לומר אבי אבוה קא ירתינן לעקור דין הירושה שאביהן ראוי לירש ולהורישן דודאי הבן קודם לבניו ויורש בקבר כדי להוריש לבכור פי ב' והיכא שייך לומר מכח אביה דאבא קא אתינא כגון דלא מיעקרא ירושה כלל בהדי ירושת אביהן והבנים יורשים מאבי אביהן מה שהם ראוים לירש מאביהן הילכך באים מכח אביהם ליפטר מב\"ח של אביהן עכ\"ל ודו\"ק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7dd9cbe97c18caf9d6c76be1cb89c57028e4c083
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,50 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Hiring",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות שכירות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ישראל </b>\n<b> הדש כו'.</b> כתב ה\"ה ופרש\"י הבעלים שאמרו חסום פרתי ודוש בה תבואה שלך כו' ולאו דוקא תבואה שלך דאפי' בתבואה שלי כו' כתב הרב ל\"מ ז\"ל תכונת דבריו שלדעת רש\"י ז\"ל אם הדישה של ישראל עובר הישראל עליו בלאו אפי' דשה הגוי ואע\"ג דקי\"ל אשלד\"ע ועוד דאין שליחות לגוי אפי\"ה כיון שהפרה והדישה של ישראל חשיב כאילו עשאו הוא בעצמו וזה מוכרח ממה שפרש\"י דהברייתא מיירי בדישה של גוי ולמה לא פי' אפי' בדישה של ישראל אלא ודאי דס\"ל דבדישה של ישראל עובר עליה וכתב עוד שכן הוא דעת הטור ז\"ל דמ\"ש בסי' של\"ז דישראל הדש בפרתו של גוי אפי' אם הדישה של גוי עובר עליה וק' בהו מנ\"ל ואמאי לא נימא דישראל הדש בפרתו של גוי עובר עליה דקתני בברייתא מיירי בדישה של ישראל אלא משום דס\"ל דגוי הדש בפרתו של ישראל והדישה של ישראל עובר עליה דמהשתא ע\"כ כי קתני בברייתא ישראל הדש כו' עובר עליה בדישה של גוי מיירי דאי בדישה של ישראל פשיטא ומכ\"ש דרישא נפקא את\"ד והנה מה שהקשה מדקי\"ל אשלד\"ע נראה דל\"ק דאיכא למימר דס\"ל לרש\"י דבשליח גוי לכ\"ע יש שלד\"ע ואפי' לרב סומא משום דדמי לחצר דבע\"כ מותיב וכמ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל פ\"ה מהלכות מו\"ל וכבר כתבתי שם בזה באורך ומה שהקש' מדקי\"ל אין שליחות לגוי עיין מ\"ש הרב מח\"א ז\"ל ה' שלוחין דבפועל גוי יש שליחות לגוי משום דיד פועל כיד בע\"ה וא\"כ ה\"נ כששכרו לדוש בה תבואתו חייב מה\"ט מיהו מה שיחס סברא הלזו להטור ז\"ל תמה אני שהרי הטור ז\"ל כתב לעיל מזה וז\"ל גוי הדש בבהמת ישראל מעצמו שלא אמר לו ישראל כו' אין בו איסור אפילו אם הדישה של ישראל אם הוא שלא בפני כו' ואם אמר לו חסום פרתי ודוש בה מבעיא לן כו' הרי בהדייא דס\"ל דאפי' בדישה של ישראל אינו עובר עליה ואין בו איסור אלא משום אמירה לגוי ולכך כתב דכל שעשה גוי מעצמו אין כאן איסור ואפילו בשידוע לו לישראל וכמ\"ש הפרישה ובהא כתב דבאמר לו מבעיא לן מבואר דאדינא דרישא דקתני אינו עובר קאי ולפי דעת הל\"מ דכל שהדישה והפרה של ישראל חשיב כאלו עשאו הוא בעצמו ומן התורה עובר עליה א\"כ אפילו עשאו גוי מעצמו פשיטא ודאי דיש בו איסור כל שהישראל יודע ומה שהכריח ממ\"ש הטור דישראל הדש בפרתו של גוי אפילו בדישה של גוי עובר עליה נראה דלק\"מ דסבירא ליה להטור דברייתא סתמא קתני עובר עליה משמע אפילו בדישה של גוי ואם איתא אדתני רישא גוי הדש כו' אינו עובר ליפלגו וליתני בדידה בישראל הדש בפרתו של גוי בין אם הדישה של ישראל לדישה של גוי וכן מבואר בשיטה מקובצת למוהר\"ב ז\"ל שכתב דין זה שכתב הטור משם הראב\"ד ומבואר שם שהוא מפרש רישא דנכרי הדש כו' בשאמר ישראל חסום פרתי ודוש בה תבואתי ושלא כפרש\"י ואפי\"ה כתב דעובר עליה דקתני סיפא מיירי בדישה של גוי ומן האמור בזה מבואר דמ\"ש הטור ופרש\"י דהבעיא היא אפי' אמר דוש בה תבואה שלך לאו למימרא דבדישה של ישראל עובר עליה כמ\"ש הל\"מ אלא כונתו לומר דל\"מ בדישה של ישראל דמטי ליה הנאה דמספ\"ל אי אמרינן לגוי שבות אלא אפי' בדישה של גוי נמי מספ\"ל ולאפוקי מדעת התוספות וה\"ה דבדישה של גוי פשיטא דשרי ומה שהוצרך רש\"י לומר דבעיא דמהו שיאמר לגוי חסום כו' מיירי בדישה של גוי כבר יישב הר\"ן ז\"ל עיין למוהר\"ב דהוכרח לפ' כן משום דאי מיירי בדישה של ישראל מאי אירי' פרתי אפילו פרה של גוי נמי יע\"ש וראיתי להרב ח\"ה ז\"ל שכתב וז\"ל יראה מפירושו דדוקא בדישה של גוי מבעיא לן אבל בדישה של ישראל לא קא מבעיא ליה ובנ\"י מצאתי (בנ\"י שלפנינו לא נמצא כתוב זה) וז\"ל והא דלא פשטינן לה מדתניא במ\"ק ושאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה כו' והרב היה מחלק דהתם מיירי לעשות מלאכתו של ישראל אבל הכא מבעיא לן בדוש בה דישה שלך אבל תימא מאי מייתי מהלין תורי כו' יע\"ש ויש לתמוה עליו דאדקשיא ליה מהא דמייתי מהלין תורי אמאי ל\"ק ליה ממאי דפריך מקמי הכי מברייתא דקתני נכרי הדש כו' מיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא ואמאי לא משני דברייתא איירי בדישה של ישראל וי\"ל:<br><b> ודע </b> שלדעת רש\"י דס\"ל דבאומר חסום פרתי ודוש בה דישה שלך יש בזה משום איסור אמירה לגוי הקשה הר\"ן ממאי דתניא במכילתא יכול לא יעשה הגוי מלאכתו ת\"ל ששת ימים כו' ותירץ דלא דמי דהתם אינו עושה הגוי בשל ישראל כלום אבל זה שאומר לו חסום פרתי הרי הוא אומר לו שיעשה מלאכת איסור בפרתו יע\"ש ולפי דבריו למדנו דבאומר חסום פרתך ודוש בה דישה שלך פשיט' דשרי אף לדעת רש\"י ואולם לדעת ר\"י והרא\"ש ז\"ל שכתבו דדוקא באומר לגוי אכול נבלה מותר משום דהישראל עצמו יכול ליתן לו נבלה בפיו אבל לומר לגוי הילך בשר ובשל אותו לצורכך אסור אם כן נראה דמהאי טעמא נמי אפי' באומר חסום פרתך ודוש דישה שלך אסור וכיון שכן קשה דמה יענו למכילתא הלזו ומצאתי להלבוש א\"ח סימן ש\"ה שכתב וז\"ל אסור לומר לגוי בשבת הילך בשר ובשל לצורכך ואפי' אין מזונותיו עליו מכיון שהוא נותן לו ע\"מ לבשלו אף על פי שמקנאו לגוי אבל מותר לומר עשה מלאכתך עכ\"ד נראה דס\"ל שאף ר\"י והרא\"ש לא כ\"כ אלא דוקא כשהישראל נותן לו דבר בידים שיעשה מלאכה בשבת כמו הבשר לבשל והפרה לחסום אמנם כשאין הישראל נותן לו שום דבר מותר לד\"ה לומר שיעשה מלאכת עצמו בשבת כיון שאינו נראה כשלוחו ואף שאינו יכול לעשות בידים ונראה שהכריחו לומר כן כי היכי דלא תיקשי לי' המכילתא הנזכר וא\"כ ה\"נ באומר חסום פרתך ודוש בה דישה לכ\"ע שרי ועיין בהרב מנחת כהן דקל\"ג ובהרב ש\"ך י\"ד וכן נראה ממ\"ש מוהר\"י קורקוס פ\"א מהלכות כלאים שכתב אמ\"ש רבינו שם ומותר לומר לגוי לזרוע כלאים מיירי באומר לו שיזרע בתוך שדהו של גוי וע\"כ ל\"מ לן אלא דוקא באומר חסום פרתי שפרתו של ישראל ולדעת רוב המפ' גם הדישה היא של ישראל כו' אבל בזורע גוי וגם השדה של גוי אף אם הוא בשליחות ישראל ולצורכו מותר א\"ד יע\"ש: אך ק\"ל לפי זה ממ\"ש התוספות בד\"ה חסום בס\"ד וז\"ל ומהירושלמי דהנזיקין גבי מחזיקין ידי נכרי בשביעית דקאמר דא\"ל חרוש בה טבאות ואנא נסיבנא לך מינך בתר שביעית אור\"י דאין ראיה דהתם לפי שהתחיל כבר לחרוש כו' וכונתם מבוארת לומר דמההיא דשרינן לומר לגוי לחרוש בזה אין ראיה לומר דמותר לומר הילך בשר ובשל לצורכך בשבת ושלא כדעת ר\"י והשתא אם איתא דכל שאין הישראל נותן לו דבר לכ\"ע שרי א\"כ מאי ק\"ל מההיא התם שאני דאין היש' נותן לו בידים כלום אלא אומר לו שיחרוש שדה שלו ולמה הוצרכו לומר דהתם לפי שהתחיל לחרוש ואפי' לכתחילה נמי מותר לומר לגוי שיחרוש שדה שלו וליכא למימר דהתם שאני דא\"ל ואנא נסיבנ' לך מינך בתר ז' דהו\"ל כעושה מלאכה לצורך ישראל דהא ליתא דא\"כ מאי אין ראיה שכתבו והלא אפי' למאן דס\"ל דהילך בשר ובשל לצורכך מותר מ\"מ מודה מיהא כל שעושה לצורך ישראל אסור לכ\"ע וא\"כ בפשיטות הו\"ל להקשות דהיכי שרינן אלא משמע ודאי דהא לא חשיב לצורך ישראל שהרי אינו סומך עליו ואינו אלא פטומי מילי בעלמא וכן ק' טובא לדברי הר\"י קורקוס ז\"ל שכתב שלדעת רבינו מותר לומר לגוי שיזרע כלאים בתוך שדה של גוי אף אם הוא בשליחות ישראל ולצורכו וקשה טובא שהרי בפ\"ח מה' שמיטה ויובל דין ח' כתבו רבי' וז\"ל מחזיקין ידי גוים בז' בדברים בלבד כגון שראהו חורש או זורע אומר לו תתחזק וכיוצא בדברים אלו כו' הרי מבואר מדבריו שרבינו ז\"ל אינו פוסק כמ\"ד בירוש' דא\"ל חרוש בה כו' משום דתלמודא דידן פרק הנזקין נראה דפליגו כמ\"ש הר\"ש שם וכ\"כ מוהר\"י קורקוס ז\"ל שם והשתא כל שהוא בשדהו של גוי אפילו לומר לו כן בהדיא שיחרוש ולצורך ישראל שרי כ\"ש לומר תתחזק וכיוצא וצ\"ע ועיין בהרמב\"ן ס' בא שהביא דברי המכילתא הלז וכתב וז\"ל ולפי דרכינו למדנו שלא גזרו באמירה לגוי אלא בשלנו אבל בשלו אומר לגוי ועושה וכן פירש\"י בב\"מ ע\"כ והדבר תמוה שהרי לדעת רש\"י אפילו חרישה של גוי אסור ואפי' אם נאמר שמעולם לא כתב רש\"י אלא בחסום פרתי דעושה מלאכה בשל ישראל וכמ\"ש הר\"ן מ\"מ זה לא מפורש בדבריו כדי שיכתוב עליו כן פירש\"י ובר מן דין מדברי הרמב\"ן ז\"ל שהביא דברי מוהר\"ב ז\"ל מבואר שאין דעתו לחלק בהכי כמו שיע\"ש וצ\"ע ועיין בס' פנים מאירות בשו\"ת סי' ס' כתב הסמ\"ג לאוין קפ\"ד אמר לגוי כו' בעיא ולא איפשיט' הילכך אסור ואינו לוקה עכ\"ד והרב מש\"ל ז\"ל תמה עליו בדידיה דלא איפשיטא הו\"ל ספק דרבנן ולקולא יע\"ש שהניחו בצ\"ע ועיין בסמ\"ג לאוין ע\"ה הביאו מרן הב\"י א\"ח סי' רמ\"ד הנראה שדעתו נוטה דאיסור אמירה לגוי הוי ד\"ת וכ\"כ הרב מ\"ך והרב דת ודין סי' א' שזה דעת הסמ\"ג ומ\"ש בב\"י בלשון סמ\"ג ואף חסרה מעשה ט\"ס הוא וצ\"ל ואף מסרה מעשה וכן הוא בהדי' בלשון הסמ\"ג והרב דת ודין לא ראה דברי הסמ\"ג במקומן והלך בדרך רחוקה ליישב דבריו ע\"ש ודו\"ק:",
+                "<b>ישב </b>\n<b> עליה קוץ בפיה כל זה וכיוצא בזה אסור ואינו לוקה כו'.</b> וכ\"כ הטור סי' של\"ח וכתב מרן הב\"י ז\"ל דאע\"ג דמלקות בזה\"ז ליכא נמשך הטור אחר לשון הרמב\"ם והב\"ח ז\"ל כתב דהטור כתבו משום דנ\"מ לענין לשלם ד' קבין לפרה ושלשה לחמור דאם היה חייב מלקות אין אדם לוקה ומשלם אבל אם אינו לוקה אם כן חייב לשלם כו' יע\"ש ובאמת שדבריו תמוהים ולא ידענא מאי אידון ביה שהרי בחסימה אע\"ג דלוקה משלם כמ\"ש רבינו בדין הקדום והטור עצמו ומטעמא דמשעת משיכה חייב וכבר תמה עליו בזה הש\"ך ז\"ל סק\"ב ויש ליישב דרכו עפ\"י מ\"ש בשיטה מקובצת למוהר\"ב משם הרמ\"ך וז\"ל החוסם ודש משלם כו' מיהו היכא דלא משכה בעל התבואה לפרה אלא שהנהיגה בעליה עד הגרן בתוך התבואה נראה לומר דמלקות וחיוב מזונות באין כאחת ואינו משלם אלא לוקה עכ\"ד וא\"כ י\"ל דלהכי כתב הטור דאינו לוקה משום דנ\"מ לענין תשלומין היכא דלא משכה בעל התבואה דהוי מיתה ותשלומין כאחת אלא מיהו אכתי קשה דכיון דבעיא דגמר' היא ולא איפשיט' נראה ודאי דאינו משלם דהמוציא מחבירו ע\"ה שהרי אי חייב מלקות אינו חייב בתשלומין ולא דמי למ\"ש הטור משם הרמ\"ה ברס\"י של\"ד דאם חסמו בע\"כ שלומי משלם מילקא לא לקי דהתם שאני דמדינ' אינו חייב מלקות משא\"כ הכא דס' הוי נר' ודאי דאינו חייב לשלם דהמע\"ה ובר מן דין נר' דקשי' עליה מה שהקשה הש\"ך ז\"ל שם ועיין בש\"ך סימן פ\"ז ס\"ק נ\"ב ובשיטה מקובצת כתוב שם הבעי' הלזו משם הריטב\"א וז\"ל ובעיין לא איפשיט' כו' וכולהו אסור לכתחלה ומיהו לענין תשלומין בדיעבד פטור מלשלם דהמע\"ה כו' יע\"ש ודבריו סתומים במ\"ש ופטור מלשלם שהרי ממ\"נ חייב לשלם דאם אינו לוקה פשיט' דמשלם ואי אמרי' דלוקה הא בחסימה לכ\"ע לוקה ומשלם ואולי שכונתו למ\"ש ומיירי בשלא משכה בעל התבואה ויותר נ\"ל שכונתו כלפי מ\"ש מוהר\"ב שם בדף צ\"א שכתב אההיא דאמרינן התם ד' קבין לפרה וז\"ל וא\"ת אמאי משלם והא אי בעי הוה מיתב קמה פקיעי עמיר וא\"כ בכך הוי סגי וי\"ל דודאי אם לא חסמה הוה סגי בכך אבל השתא דחסמה קנסוהו ומשלם כמו שאם היתה אוכלת מן הדישה ע\"כ וא\"כ נר' דהיינו מ\"ש דפטור מן התשלומין כלומר שאינו חייב לשלם ד' קבין לפרה דדוקא היכא דעבר אחסימה קנסוהו ומשלם כמו שאם היתה אוכלת מן הדישה אמנם הכא כיון דספיקא הוי אינו חייב לשלם אלא פקיע עמיר והמע\"ה ובהכי נתיישבו דברי הטור ז\"ל כנ\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c135f54e50864c12b47866c517e582c51dda2986
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,47 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Hiring",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Hiring",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ישראל </b>\n<b> הדש כו'.</b> כתב ה\"ה ופרש\"י הבעלים שאמרו חסום פרתי ודוש בה תבואה שלך כו' ולאו דוקא תבואה שלך דאפי' בתבואה שלי כו' כתב הרב ל\"מ ז\"ל תכונת דבריו שלדעת רש\"י ז\"ל אם הדישה של ישראל עובר הישראל עליו בלאו אפי' דשה הגוי ואע\"ג דקי\"ל אשלד\"ע ועוד דאין שליחות לגוי אפי\"ה כיון שהפרה והדישה של ישראל חשיב כאילו עשאו הוא בעצמו וזה מוכרח ממה שפרש\"י דהברייתא מיירי בדישה של גוי ולמה לא פי' אפי' בדישה של ישראל אלא ודאי דס\"ל דבדישה של ישראל עובר עליה וכתב עוד שכן הוא דעת הטור ז\"ל דמ\"ש בסי' של\"ז דישראל הדש בפרתו של גוי אפי' אם הדישה של גוי עובר עליה וק' בהו מנ\"ל ואמאי לא נימא דישראל הדש בפרתו של גוי עובר עליה דקתני בברייתא מיירי בדישה של ישראל אלא משום דס\"ל דגוי הדש בפרתו של ישראל והדישה של ישראל עובר עליה דמהשתא ע\"כ כי קתני בברייתא ישראל הדש כו' עובר עליה בדישה של גוי מיירי דאי בדישה של ישראל פשיטא ומכ\"ש דרישא נפקא את\"ד והנה מה שהקשה מדקי\"ל אשלד\"ע נראה דל\"ק דאיכא למימר דס\"ל לרש\"י דבשליח גוי לכ\"ע יש שלד\"ע ואפי' לרב סומא משום דדמי לחצר דבע\"כ מותיב וכמ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל פ\"ה מהלכות מו\"ל וכבר כתבתי שם בזה באורך ומה שהקש' מדקי\"ל אין שליחות לגוי עיין מ\"ש הרב מח\"א ז\"ל ה' שלוחין דבפועל גוי יש שליחות לגוי משום דיד פועל כיד בע\"ה וא\"כ ה\"נ כששכרו לדוש בה תבואתו חייב מה\"ט מיהו מה שיחס סברא הלזו להטור ז\"ל תמה אני שהרי הטור ז\"ל כתב לעיל מזה וז\"ל גוי הדש בבהמת ישראל מעצמו שלא אמר לו ישראל כו' אין בו איסור אפילו אם הדישה של ישראל אם הוא שלא בפני כו' ואם אמר לו חסום פרתי ודוש בה מבעיא לן כו' הרי בהדייא דס\"ל דאפי' בדישה של ישראל אינו עובר עליה ואין בו איסור אלא משום אמירה לגוי ולכך כתב דכל שעשה גוי מעצמו אין כאן איסור ואפילו בשידוע לו לישראל וכמ\"ש הפרישה ובהא כתב דבאמר לו מבעיא לן מבואר דאדינא דרישא דקתני אינו עובר קאי ולפי דעת הל\"מ דכל שהדישה והפרה של ישראל חשיב כאלו עשאו הוא בעצמו ומן התורה עובר עליה א\"כ אפילו עשאו גוי מעצמו פשיטא ודאי דיש בו איסור כל שהישראל יודע ומה שהכריח ממ\"ש הטור דישראל הדש בפרתו של גוי אפילו בדישה של גוי עובר עליה נראה דלק\"מ דסבירא ליה להטור דברייתא סתמא קתני עובר עליה משמע אפילו בדישה של גוי ואם איתא אדתני רישא גוי הדש כו' אינו עובר ליפלגו וליתני בדידה בישראל הדש בפרתו של גוי בין אם הדישה של ישראל לדישה של גוי וכן מבואר בשיטה מקובצת למוהר\"ב ז\"ל שכתב דין זה שכתב הטור משם הראב\"ד ומבואר שם שהוא מפרש רישא דנכרי הדש כו' בשאמר ישראל חסום פרתי ודוש בה תבואתי ושלא כפרש\"י ואפי\"ה כתב דעובר עליה דקתני סיפא מיירי בדישה של גוי ומן האמור בזה מבואר דמ\"ש הטור ופרש\"י דהבעיא היא אפי' אמר דוש בה תבואה שלך לאו למימרא דבדישה של ישראל עובר עליה כמ\"ש הל\"מ אלא כונתו לומר דל\"מ בדישה של ישראל דמטי ליה הנאה דמספ\"ל אי אמרינן לגוי שבות אלא אפי' בדישה של גוי נמי מספ\"ל ולאפוקי מדעת התוספות וה\"ה דבדישה של גוי פשיטא דשרי ומה שהוצרך רש\"י לומר דבעיא דמהו שיאמר לגוי חסום כו' מיירי בדישה של גוי כבר יישב הר\"ן ז\"ל עיין למוהר\"ב דהוכרח לפ' כן משום דאי מיירי בדישה של ישראל מאי אירי' פרתי אפילו פרה של גוי נמי יע\"ש וראיתי להרב ח\"ה ז\"ל שכתב וז\"ל יראה מפירושו דדוקא בדישה של גוי מבעיא לן אבל בדישה של ישראל לא קא מבעיא ליה ובנ\"י מצאתי (בנ\"י שלפנינו לא נמצא כתוב זה) וז\"ל והא דלא פשטינן לה מדתניא במ\"ק ושאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה כו' והרב היה מחלק דהתם מיירי לעשות מלאכתו של ישראל אבל הכא מבעיא לן בדוש בה דישה שלך אבל תימא מאי מייתי מהלין תורי כו' יע\"ש ויש לתמוה עליו דאדקשיא ליה מהא דמייתי מהלין תורי אמאי ל\"ק ליה ממאי דפריך מקמי הכי מברייתא דקתני נכרי הדש כו' מיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא ואמאי לא משני דברייתא איירי בדישה של ישראל וי\"ל:<br><b> ודע </b> שלדעת רש\"י דס\"ל דבאומר חסום פרתי ודוש בה דישה שלך יש בזה משום איסור אמירה לגוי הקשה הר\"ן ממאי דתניא במכילתא יכול לא יעשה הגוי מלאכתו ת\"ל ששת ימים כו' ותירץ דלא דמי דהתם אינו עושה הגוי בשל ישראל כלום אבל זה שאומר לו חסום פרתי הרי הוא אומר לו שיעשה מלאכת איסור בפרתו יע\"ש ולפי דבריו למדנו דבאומר חסום פרתך ודוש בה דישה שלך פשיט' דשרי אף לדעת רש\"י ואולם לדעת ר\"י והרא\"ש ז\"ל שכתבו דדוקא באומר לגוי אכול נבלה מותר משום דהישראל עצמו יכול ליתן לו נבלה בפיו אבל לומר לגוי הילך בשר ובשל אותו לצורכך אסור אם כן נראה דמהאי טעמא נמי אפי' באומר חסום פרתך ודוש דישה שלך אסור וכיון שכן קשה דמה יענו למכילתא הלזו ומצאתי להלבוש א\"ח סימן ש\"ה שכתב וז\"ל אסור לומר לגוי בשבת הילך בשר ובשל לצורכך ואפי' אין מזונותיו עליו מכיון שהוא נותן לו ע\"מ לבשלו אף על פי שמקנאו לגוי אבל מותר לומר עשה מלאכתך עכ\"ד נראה דס\"ל שאף ר\"י והרא\"ש לא כ\"כ אלא דוקא כשהישראל נותן לו דבר בידים שיעשה מלאכה בשבת כמו הבשר לבשל והפרה לחסום אמנם כשאין הישראל נותן לו שום דבר מותר לד\"ה לומר שיעשה מלאכת עצמו בשבת כיון שאינו נראה כשלוחו ואף שאינו יכול לעשות בידים ונראה שהכריחו לומר כן כי היכי דלא תיקשי לי' המכילתא הנזכר וא\"כ ה\"נ באומר חסום פרתך ודוש בה דישה לכ\"ע שרי ועיין בהרב מנחת כהן דקל\"ג ובהרב ש\"ך י\"ד וכן נראה ממ\"ש מוהר\"י קורקוס פ\"א מהלכות כלאים שכתב אמ\"ש רבינו שם ומותר לומר לגוי לזרוע כלאים מיירי באומר לו שיזרע בתוך שדהו של גוי וע\"כ ל\"מ לן אלא דוקא באומר חסום פרתי שפרתו של ישראל ולדעת רוב המפ' גם הדישה היא של ישראל כו' אבל בזורע גוי וגם השדה של גוי אף אם הוא בשליחות ישראל ולצורכו מותר א\"ד יע\"ש: אך ק\"ל לפי זה ממ\"ש התוספות בד\"ה חסום בס\"ד וז\"ל ומהירושלמי דהנזיקין גבי מחזיקין ידי נכרי בשביעית דקאמר דא\"ל חרוש בה טבאות ואנא נסיבנא לך מינך בתר שביעית אור\"י דאין ראיה דהתם לפי שהתחיל כבר לחרוש כו' וכונתם מבוארת לומר דמההיא דשרינן לומר לגוי לחרוש בזה אין ראיה לומר דמותר לומר הילך בשר ובשל לצורכך בשבת ושלא כדעת ר\"י והשתא אם איתא דכל שאין הישראל נותן לו דבר לכ\"ע שרי א\"כ מאי ק\"ל מההיא התם שאני דאין היש' נותן לו בידים כלום אלא אומר לו שיחרוש שדה שלו ולמה הוצרכו לומר דהתם לפי שהתחיל לחרוש ואפי' לכתחילה נמי מותר לומר לגוי שיחרוש שדה שלו וליכא למימר דהתם שאני דא\"ל ואנא נסיבנ' לך מינך בתר ז' דהו\"ל כעושה מלאכה לצורך ישראל דהא ליתא דא\"כ מאי אין ראיה שכתבו והלא אפי' למאן דס\"ל דהילך בשר ובשל לצורכך מותר מ\"מ מודה מיהא כל שעושה לצורך ישראל אסור לכ\"ע וא\"כ בפשיטות הו\"ל להקשות דהיכי שרינן אלא משמע ודאי דהא לא חשיב לצורך ישראל שהרי אינו סומך עליו ואינו אלא פטומי מילי בעלמא וכן ק' טובא לדברי הר\"י קורקוס ז\"ל שכתב שלדעת רבינו מותר לומר לגוי שיזרע כלאים בתוך שדה של גוי אף אם הוא בשליחות ישראל ולצורכו וקשה טובא שהרי בפ\"ח מה' שמיטה ויובל דין ח' כתבו רבי' וז\"ל מחזיקין ידי גוים בז' בדברים בלבד כגון שראהו חורש או זורע אומר לו תתחזק וכיוצא בדברים אלו כו' הרי מבואר מדבריו שרבינו ז\"ל אינו פוסק כמ\"ד בירוש' דא\"ל חרוש בה כו' משום דתלמודא דידן פרק הנזקין נראה דפליגו כמ\"ש הר\"ש שם וכ\"כ מוהר\"י קורקוס ז\"ל שם והשתא כל שהוא בשדהו של גוי אפילו לומר לו כן בהדיא שיחרוש ולצורך ישראל שרי כ\"ש לומר תתחזק וכיוצא וצ\"ע ועיין בהרמב\"ן ס' בא שהביא דברי המכילתא הלז וכתב וז\"ל ולפי דרכינו למדנו שלא גזרו באמירה לגוי אלא בשלנו אבל בשלו אומר לגוי ועושה וכן פירש\"י בב\"מ ע\"כ והדבר תמוה שהרי לדעת רש\"י אפילו חרישה של גוי אסור ואפי' אם נאמר שמעולם לא כתב רש\"י אלא בחסום פרתי דעושה מלאכה בשל ישראל וכמ\"ש הר\"ן מ\"מ זה לא מפורש בדבריו כדי שיכתוב עליו כן פירש\"י ובר מן דין מדברי הרמב\"ן ז\"ל שהביא דברי מוהר\"ב ז\"ל מבואר שאין דעתו לחלק בהכי כמו שיע\"ש וצ\"ע ועיין בס' פנים מאירות בשו\"ת סי' ס' כתב הסמ\"ג לאוין קפ\"ד אמר לגוי כו' בעיא ולא איפשיט' הילכך אסור ואינו לוקה עכ\"ד והרב מש\"ל ז\"ל תמה עליו בדידיה דלא איפשיטא הו\"ל ספק דרבנן ולקולא יע\"ש שהניחו בצ\"ע ועיין בסמ\"ג לאוין ע\"ה הביאו מרן הב\"י א\"ח סי' רמ\"ד הנראה שדעתו נוטה דאיסור אמירה לגוי הוי ד\"ת וכ\"כ הרב מ\"ך והרב דת ודין סי' א' שזה דעת הסמ\"ג ומ\"ש בב\"י בלשון סמ\"ג ואף חסרה מעשה ט\"ס הוא וצ\"ל ואף מסרה מעשה וכן הוא בהדי' בלשון הסמ\"ג והרב דת ודין לא ראה דברי הסמ\"ג במקומן והלך בדרך רחוקה ליישב דבריו ע\"ש ודו\"ק:",
+                "<b>ישב </b>\n<b> עליה קוץ בפיה כל זה וכיוצא בזה אסור ואינו לוקה כו'.</b> וכ\"כ הטור סי' של\"ח וכתב מרן הב\"י ז\"ל דאע\"ג דמלקות בזה\"ז ליכא נמשך הטור אחר לשון הרמב\"ם והב\"ח ז\"ל כתב דהטור כתבו משום דנ\"מ לענין לשלם ד' קבין לפרה ושלשה לחמור דאם היה חייב מלקות אין אדם לוקה ומשלם אבל אם אינו לוקה אם כן חייב לשלם כו' יע\"ש ובאמת שדבריו תמוהים ולא ידענא מאי אידון ביה שהרי בחסימה אע\"ג דלוקה משלם כמ\"ש רבינו בדין הקדום והטור עצמו ומטעמא דמשעת משיכה חייב וכבר תמה עליו בזה הש\"ך ז\"ל סק\"ב ויש ליישב דרכו עפ\"י מ\"ש בשיטה מקובצת למוהר\"ב משם הרמ\"ך וז\"ל החוסם ודש משלם כו' מיהו היכא דלא משכה בעל התבואה לפרה אלא שהנהיגה בעליה עד הגרן בתוך התבואה נראה לומר דמלקות וחיוב מזונות באין כאחת ואינו משלם אלא לוקה עכ\"ד וא\"כ י\"ל דלהכי כתב הטור דאינו לוקה משום דנ\"מ לענין תשלומין היכא דלא משכה בעל התבואה דהוי מיתה ותשלומין כאחת אלא מיהו אכתי קשה דכיון דבעיא דגמר' היא ולא איפשיט' נראה ודאי דאינו משלם דהמוציא מחבירו ע\"ה שהרי אי חייב מלקות אינו חייב בתשלומין ולא דמי למ\"ש הטור משם הרמ\"ה ברס\"י של\"ד דאם חסמו בע\"כ שלומי משלם מילקא לא לקי דהתם שאני דמדינ' אינו חייב מלקות משא\"כ הכא דס' הוי נר' ודאי דאינו חייב לשלם דהמע\"ה ובר מן דין נר' דקשי' עליה מה שהקשה הש\"ך ז\"ל שם ועיין בש\"ך סימן פ\"ז ס\"ק נ\"ב ובשיטה מקובצת כתוב שם הבעי' הלזו משם הריטב\"א וז\"ל ובעיין לא איפשיט' כו' וכולהו אסור לכתחלה ומיהו לענין תשלומין בדיעבד פטור מלשלם דהמע\"ה כו' יע\"ש ודבריו סתומים במ\"ש ופטור מלשלם שהרי ממ\"נ חייב לשלם דאם אינו לוקה פשיט' דמשלם ואי אמרי' דלוקה הא בחסימה לכ\"ע לוקה ומשלם ואולי שכונתו למ\"ש ומיירי בשלא משכה בעל התבואה ויותר נ\"ל שכונתו כלפי מ\"ש מוהר\"ב שם בדף צ\"א שכתב אההיא דאמרינן התם ד' קבין לפרה וז\"ל וא\"ת אמאי משלם והא אי בעי הוה מיתב קמה פקיעי עמיר וא\"כ בכך הוי סגי וי\"ל דודאי אם לא חסמה הוה סגי בכך אבל השתא דחסמה קנסוהו ומשלם כמו שאם היתה אוכלת מן הדישה ע\"כ וא\"כ נר' דהיינו מ\"ש דפטור מן התשלומין כלומר שאינו חייב לשלם ד' קבין לפרה דדוקא היכא דעבר אחסימה קנסוהו ומשלם כמו שאם היתה אוכלת מן הדישה אמנם הכא כיון דספיקא הוי אינו חייב לשלם אלא פקיע עמיר והמע\"ה ובהכי נתיישבו דברי הטור ז\"ל כנ\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות שכירות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4a1ad1c82b6fa692b2cc1473f1b077cdfa94549a
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,70 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Inheritances",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות נחלות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה </b>\n<b> הבכור ממזר כו'.</b> עיין מה שכתבתי פרק ט\"ו מהלכות א\"ב הלכה י\"ז :"
+            ],
+            [
+                "<b>ג' </b>\n<b> נאמנים כו' אביו לעולם כו'.</b> פ' י\"נ דקכ\"ז פלוגתא דר\"י ורבנן ופרכי' התם בשלמא לר\"י היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר למה לי בצריך הכירא למאי הלכתא למיתב ליה פי שנים לא יהי אלא אחר אלו בעי למיתב לי' במתנה מי לא יהיב ליה לא צריכא לנכסים שנפלו לאחר מכאן ולר\"מ דאמר אדם מדשלב\"ל מאי איכא למימר ומשנינ' לא צריכא בנכסים שנפלו כשהוא גוסס ע\"כ וראיתי למהרימ\"ט ז\"ל הובאו דבריו בס' בני אהרן סימן נ\"ו שהק' וז\"ל ועוד שאל אחד חכם מחברינו דאפילו לרבנן לא אצטריך יכיר דהא אלו בעי למיתב ליה פ\"ב בתורת ירושה מי לא מצי יהיב ליה הא קיימא לן כר\"י ב\"ב שהתורה נתנה רשות להנחיל לכל מי שראוי ליורשו ודבריו קיימים בשלמא לרבי האי והרי\"ף והרא\"ש ניחא דפסקו דוקא בש\"מ יכול להנחיל אבל לא בברי' אבל לר\"ח דפסק דאפילו בבריא יכול להנחיל קשה ואני כתבתי לו למה יחס שאלתו לר\"ח ז\"ל דוקא והלא גם לרבי' האי ושאר רבוואתא דפסקו דוקא בש\"מ קשי' דהא מלתא בעי' דרבא דבעי בבריא היאך אמר ריב\"ב בש\"מ דבר אורותי הוא אבל בבריא לא א\"ד אפילו בבריא ואתי למפשטיה בגמ' מ\"מ תקשי לי' דתפשוט מהכא דאי בברי' נמי מצי מנחיל יכיר ל\"ל א\"ד ז\"ל והנה לכאורה היה נראה דקו' מעיקרא ליתא דלריב\"ב ליכא לאקשויי דיכיר ל\"ל דיהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב ליה בירושה משום דאיכא למימר דרי\"בב ס\"ל כר\"י דס\"ל דמהמנינן ליה לאב אפילו במקום חזקה שמוחזקין באחר שהוא בכור והלכתא כר\"י כדאיתא פי\"נ וכמ\"ש כל הפוסקים ורבנן דר\"י איכא למימר דס\"ל כרבנן דריב\"ב דבלשון ירושה אפי' על מי שראוי ליורשו לא מהני ומאי דפריך בגמ' ולר\"מ דאמר אד\"מ דבר שלב\"ל כו' ולא משני דר\"מ ס\"ל כר\"י כבר נרגש רשב\"ם ז\"ל בפי\"נ מזה וכתב וז\"ל דהא רבנן דר\"י היינו ר\"מ דאמר אד\"מ כו' יע\"ש האמנם אחר ההשקפה נראה דקו' קיימא באפין על אופן זה דבפ' י\"נ דק\"ל ע\"א אמרינן אמר ר\"י אמר שמואל הלכה כר\"י ב\"ב ואלו שם באותו פ' גבי ההיא דיכיר קאמר התם דשמואל דשלח להו לבני אקרא דאגמא דכותבין הרשאה זה לזה מספק\"ל אי הלכה כר\"י או כרבנן והשתא ק' דכיון דס\"ל לשמואל דהלכתא כריב\"ב א\"כ ע\"כ צ\"ל דהלכה כר\"י דיכיר איצטריך אפי' היכא דמוחזק לן באחר שהוא בכור דאי כרבנן דקרא דיכיר מיירי בצריך היכרא א\"כ תקשי דיכיר ל\"ל ת\"ל דיהיב ליה בלשון ירושה ומעתה מה שהק' דלמה יחס שאלתו זאת לר\"ח ז\"ל דוקא והלא גם לרבי' האי וסייעתיה קשי' כו' כפי מ\"ש נראה דל\"ק להנהו רבוותא ז\"ל שהרי איכא למימר דרבא דבעי התם בבריא היאך לא ס\"ל הא דשמואל אלא ס\"ל דריב\"ב ע\"כ כר\"י ס\"ל דהלכתא כוותיה ותלמודא דלא אפשיטא לי' מהא דשמואל איכא למימר דתלמודא נמי ס\"ל כרבא בהא דהא דריב\"ב כר\"י אתיא דהלכתא היא ומוהרימ\"ט ז\"ל תי' לקו' זו דבנכסים הבאים לאחר מכאן לא מהני אפי' לשון ירושה דע\"כ לא אבעי' לי' לרבא אלא אי מהני לשון ירושה בבריא דלאו בר אורותי הוא דקרא דביום הנחילו את בניו בכל זמן קאמר מיהו לא מהני אלא מה שהוא יכול לתתו במתנה כדכתיב את אשר יהיה לו אבל מילי שלא ב\"ל לרבנן או נכסים שנפלו כשהוא גוסס לר\"מ אם במתנה אינו יכול לתתה כ\"ש בלשון ירושה והביא ראיה מההיא שמעתתא גופה דבעי למיפשטא לבעיא דרבא מהא דאמר ר' נתן שניתם משנתכם כרי\"בב דתנן לא כתב לה כו' א\"ל ר\"פ לאביי מכדי בין למ\"ד ירתון תנן בין למ\"ד יסבון תנן הא אין אדם מקנה דשב\"ל ואפי' לר\"מ דאמר אד\"מ כו' ה\"מ לדבר שישנו בעולם לדבר שאינו בעולם מי אמר כו' משמע דאפי' תימא ירתון תנן וכדריב\"ב לא מהני לדשב\"ל אם לא מכח תנאי ב\"ד ואע\"ג דהתם גם הזוכה ליתיה בעולם היינו דקאמר בתר הכי ואפי' לר\"מ כו' אלא משמע ודאי דלכ\"ע אפי' ירתון לריב\"ב לא מהני לדשל\"ב א\"ד יע\"ש ועוד אני מוסיף להביא ראיה לדבריו מההיא דגרסי' התם דקל\"ג ע\"א אמר ר\"ה ש\"מ שכתב כל נכסיו לאחר רואים אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה ופריך בגמ' למאי הלכתא כו' ודחיק לשנויי אלא אמר רבא כדשלח רב אחא בר רב עזיא כו' והשתא אמאי לא משני עדיפא מיניה דנ\"מ לנכסים הבאים לאחר מכאן ואמר כל נכסי לפ' בני דאי משום ירושה ובדריב\"ב זוכה בנכסים שנפלו לאחר מכאן ואי משום מתנה ל\"מ משום דאין אד\"מ דשלב\"ל ואע\"ג דר\"ה ס\"ל כר\"מ דאד\"מ דשלב\"ל כדאיתא בר\"פ האומר מ\"מ אכתי נ\"מ לנכסים שנפלו כשהוא גוסס וא\"נ לנכסים דלא עבידי דאתו אלא ודאי משמע דמשום טעמא דריב\"ב נמי אינו זוכה בנכסים הבאים לאחר מכאן כמ\"ש מוהרימ\"ט ז\"ל ואין להקשות דאי מהא לא איריא דבלא\"ה נמי קשה דנימא דנ\"מ בשאמר כל נכסי לפ' בני והיה לו בן בכור דאי משום ירושה לא מהני לענין פי שנים ואפילו לריב\"ב ואי משום מתנה מהני דהא לק\"מ שהרי כתב מוהר\"י בי רב ז\"ל בתשו' סימן ל\"ב דכל שיש לו בן בכור לגבי חלק בכורה הו\"ל כמי שאינו ראוי ליורשו ובאומר נכסי לך סתם הוי לשון מתנה והכריח כן מדברי רשב\"ם ז\"ל שכתב בפרק הנז' דקנ\"ט ע\"ב יע\"ש ואני תמיה עליו איך לא הכריח מאותה סוגיא מדל\"ק דנ\"מ לענין זה ומ\"מ לדאתאן עלה נראה דמסוגיא זו יש להכריח כדברי מוהרימ\"ט ז\"ל האמנם תמה אני על הרב ז\"ל איך אישתמיט מיניה דברי הנ\"י שכתב בפ' י\"נ דף רי\"ז ע\"א וז\"ל ודאמר על אחד מן הפשוטים יטול פי שנים נוטל הבכור פי שנים כדינו ומן השאר יטול הפשוט פי שנים וי\"א שאינו נוטלו בחלק היתר אלא במוחזק כדין הבכור כיון דאפקיה בהאי לישנא וזה דעת מורי ז\"ל וי\"ח על זה עכ\"ל והביא דבריו הד\"מ סי' רפ\"ו הרי בהדיא שלדעת הי\"ח אפילו בנכסים שנפלו לאחר מותו דמקרי ראוי אפי\"ה זוכה בו מכ\"ש בנכסים שנפלו לאחר מכאן בחיים חיותו ואפילו לדעת הנ\"י שכתב משם רבו לא חלק עליו אלא בראוי אבל במוחזק זוכה כדין הבכור ומשמע ודאי דהיינו אפי' בנכסים שנפלו לאחר מכאן וכשהוא גוסס דמקרי מוחזק לענין בכור ומעתה צריכין אנו ליישב ההיא דפרק י\"נ שהביא ממנה ראיה מוהרימ\"ט דמאי דפריך התם בין למ\"ד ירתון בין למ\"ד יסבון הא אין אד\"מ כו' לאו למימרא דלמ\"ד ירתון קא פריך דהיכי מהני לנכסים שנפלו לאחר מכאן אלא כל עיקר קו' למ\"ד יסבון תנן קא פריך ומשום דלא תימא דמאן דתני ירתון הוא משום ה\"ט דאין אד\"מ ובהא פליגי דמאן דתני ירתון ס\"ל דאין אד\"מ כו' ומאן דתני יסבון ס\"ל כר\"מ אהא פריך דאפילו מאן דתני ירתון לאו משום ה\"ט הוא אלא משום טעמא דקי\"ל בנין דכרין לא טרפו ממשעבדי הא לא\"ה הוה מהני לשון יסבון גם ההיא דפרק י\"נ שהבאתי ראיה לדעת מוהרימ\"ט ז\"ל צריך לדחוק ולומר דתלמודא חדא מינייהו נקט ומעתה צריכין אנו ליישב מה שהק' מוהרימ\"ט ז\"ל דאכתי יהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב ליה פי שנים בלשון ירושה ונראה לע\"ד ליישב על נכון דמצינו למימר דקרא דיכיר אצטריך להיכא שיש לו ב' בנים ואנו יודעים בודאי שאחד מהם שהוא הבכור כגון שבכרה וילדה תאומים ואין אנו יודעים איזה מהם נולד ראשון ובא זה ואמר על אחד מהם שהוא הבכור דאי משום מיגו דאי בעי יהיב ליה פי שנים בלשון ירושה לא מהני דאפשר שאחר הוא הבכור ולענין חלק הבכור לא מהני לשון ירושה אלא לשון מתנה ומש\"ה פריך בגמ' משום מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה כנ\"ל נכון ועוד אכתוב לקמן יישוב אחר ע\"ז: עוד הקשה מוהרימ\"ט ז\"ל משם חכם הנז' דאמאי לא מוקי קרא דיכיר בעובר כגון היכא דמת הבן והניח אשתו מעוברת דאלו במתנה לא מצי יהיב ליה דאין אד\"מ למי שלא בא לעולם ואפי' תימא שדעתו של אדם קרובה אצל בן בנו כמו בנו וכמ\"ש הרב תה\"ד משכחת לה בפחות ממ' יום שכתב הריטב\"א ז\"ל דלא קנה משום דמייא בעלמא נינהו א\"ד יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> נראה לומר דכיון דדין זה דהמזכה לעובר לא קנה בפלוגתא אתמר ורב ששת ס\"ל דהמזכה לעובר אפילו שאינו שלו קנה א\"כ מש\"ה לא משני בגמ' הכי משום דאכתי הוה ק\"ל לרב ששת דס\"ל דהמזכה לעובר קנה ועיין עוד ישוב נכון למורינו הרב בספר בתי כהונה ח\"א חלק בית ועד סי' ז' שתי' דאפי' בשמת בנו והניח אשתו מעוברת אכתי מצי יהיב ליה במתנה שיאמר לאחר קנה מעכשיו על מנת להקנות אותן כשיבא העובר לעולם כדאיתא בפרק השותפין יע\"ש באורך ועל פי זה יש ליישב ג\"כ קו' ראשונה שהקשה דאפילו לרבנן לא אצטריך יכיר דהא נאמן מיגו דאי בעי יהיב ליה בלשון ירושה דאיכא למימר דקרא אצטריך היכא שמת הבן והניח אשתו מעוברת דהשתא ליתה בירושה דהמזכה לעובר לא קנה ואפי' בלשון ירושה כדמוכח בהדיא מההיא דפ' מי שמת דקמ\"א ע\"ב דאמרינן התם אימור דקאמר ריב\"ב לדבר שישנו בעולם לדבר שאינו בעולם מי אמר יע\"ש וקני ע\"מ להקנות לא מצי לאקנויינהו דבנכסי' שנפלו לאחר מכאן כיון דהוי דשלב\"ל לא מצי לאקנויי' לאחר ומה שתי' מוהרימ\"ט ז\"ל דמאן לימא לן דבכה\"ג מהימן האב היכא דלית ליה מיגו שלא נתנה תורה נאמנות על בן אלא בזמן שישנו בעולם כדכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי ב' דבשניהם מחיים משמע קרא יע\"ש וראיתי להחכם השלם מו\"ה כמוהר\"י הלוי הובאו דבריו בספר בתי כהונה סי' ו' שתמה עליו ממ\"ש מוהריק\"ו בשורש קמ\"ו וז\"ל אני הצעיר נשאלתי על ראובן שהיו לו ב' בנים א' בכור וא' פשוט ומת הבכור בחיי האב ויבך אותו אביו והיה אומר אוי לי על בני בכורי וגם היה מוחזק בבכור ע\"פ השכנים והבכור הניח בנים כו' נלע\"ד דבר פשוט דמה שהיה האב קורא אותו בכור בשעת ההספד מהני לתת לו פי ב' ואע\"ג דמסתמא לא נתכוון האב באותה שעה כדי לזכות בניו בחלק הבכורה מ\"מ פשיטא כו' עכ\"ל ומדכתב ואע\"ג דבסתמא כו' מוכח להדיא דאי היה מתכוין האב באותה שעה לזכות בניו בחלק הבכורה שלא היה שום ס' שהיו זוכין בחלק בכורתו דגם לגבי בנו נתנה תורה נאמנות לאב להנחיל שלא כדברי הרב ז\"ל ועיין בס' מש\"ל מה' אלו שתמה עליו ג\"כ בזה יע\"ש:<br><b> הנה </b> דקדק החכם השלם הנז' להקשות ממ\"ש מוהריק\"ו ואע\"ג דמסתמא כו' דמשמע דאי היה מתכוין האב לזכות את בניו דנאמן ולא הוקשה לו מגופא דעובדא שכתב מוהריק\"ו ז\"ל דמה שהאב היה קורא אותו בנו בכור בשעת ההספד דמהני לתת לו פי ב' אע\"ג דליתיה בעולם משום דלהא ודאי איכא למימר דמה שלא נתנה תורה נאמנות לאב אלא היכא דאיתיה בעולם היינו דוקא בשמתכוין האב בדבורו לזכות לו פי שנים אז הוא דאמרינן דכל דליתיה לבן בעולם לא האמינתו תורה כל דלית ליה מיגו דאימור שקורי קא משקר להנחיל את בני בניו פי ב' אבל כל שאינו מתכוין לזכות את בניו פשיטא ודאי דאפילו ליתיה לבן בעולם מהני דבורו דהא ליכא למימר דשקורי קא משקר כיון שאינו מתכוין לזכות את בניו מה לו לשקר והא ודאי חשיב דבורו כעדים אמנם ממ\"ש ואע\"ג דמסתמא כו' ק' טובא דמשמע דאי היה מתכוין כו' ולהא נמי יש ליישב לע\"ד דהנה מבואר מדברי מוהרימ\"ט ז\"ל דלא כ\"כ דכל דליתיה לבן בעולם אינו נאמן אלא דוקא היכא דלית ליה מיגו וכגון כשמת בנו והניח אשתו מעוברת דליכא מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה דהמזכה לעובר לא קנה דהלא הוא דעת הרב כמו שדקדק בדבריו וכתב מאן לימא לן דבכה\"ג מהימן האב היכא דליכא מיגו כו' אמנם בנדון מוהריק\"ו ז\"ל שהיו לבנו בכורו בנים בעולם פשיטא ודאי דמהימן האב לו' שבנו היה בכור ויש לבני בניו פי ב' במיגו דאי בעי יהיב להו במתנה ומשו\"ה כתב מוהריק\"ו ואע\"ג דבסתמא לא נתכוון כו' כלו' דאי היה מתכוין לזכות באותה שעה פשיטא ודאי דמהימן מטעם מיגו ואע\"ג דלנכסים שנפלו לאחר מכאן ליכא מיגו מ\"מ הא מיהא לנכסים שהיו לו אז בעולם היה נאמן אמנם כל שלא נתכוון לזכות באותה שעה היה נראה לי לומר דאינו נוטל פי ב' ואפילו לנכסים דאיתנהו אז בעולם ואהא כתב מ\"מ פשיטא כו' כנ\"ל ליישב דבריו:<br><b> עוד </b> הקשה החכם השלם רב ועצום הר\"י הלוי ז\"ל הובאו דבריו בס' בתי כהונה למורינו הרב ז\"ל בחלק בית ועד סי' ד' לדעת הר\"ן ז\"ל שכתב בריש פ\"ב דקדושין דזכות קטן ע\"י אחרים אינו אלא מדרבנן משום דזכיה מטעם שליחות וקטן לאו בר שליחות הוא דא\"כ מאי פריך בגמ' אלא לרבנן יכיר ל\"ל כו' לא יהא אלא אחר אלו בעי למיתב כו' (שצ) ואמאי לא משני דיכיר אצטריך כגון שבניו קטנים הרבה שאינן יכולים לזכות לעצמן ולא משכחת לה אלא ע\"י אחרים ואותה זכיה אינו אלא מדרבנן א\"ד יע\"ש ולע\"ד היה נראה לומר דאפי' בהניח בן קטן אכתי איתיה למיגו דיהא נאמן לומר זה בני בכור במיגו דאי בעי מתחייב עצמו לתת לו פי ב' מנכסיו דבהא ודאי אפי' לקטן מתחייב וכמ\"ש הרב מחנה אפרים בחידושיו על רבי' פ\"ב מהלכות זכיה ומתנה דין ז' דאע\"ג דהמזכה לשוטה ע\"י אחר לא קנה המתחייב לשוטה קנה כמו שמתחייב לעובר כמ\"ש עוד בה' זכיה ומתנה סי' ל\"ג יעיין שם אלא שדבריו תמוהים שהרי מתני' דאם ילדה אשתי זכר יטול מנה כתב הטור ז\"ל בח\"מ סי' רנ\"ג דמיירי במתחייב עצמו לתת לו מנה כי היכי דלא תיקשי דאין מטבע נקנה בחליפין ואפי' הכי אמרי' בגמ' דמתני' איני יודע מי שנאה ואפילו לר\"י ל\"ק אלא בבנו משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו וכ\"כ בתשו' מוהרימ\"ט חח\"מ סי' פ\"ז והכריח עוד כן מההיא דאמרי' פי\"נ בין למ\"ד ירתון תנן בין למ\"ד יסבון תנן הא א\"א מקנה דשלב\"ל כו' אע\"ג דכתובה שעבוד וחוב הוא ולא הקנאה יע\"ש :<br><b> ועוד </b> אני מוסיף להביא ראיה מדאמרינן פרק הנושא את האשה דק\"ב ע\"ב ת\"ש מתו בנותיהן כו' הב\"ע בשקנו מידו א\"ה בנות נמי בשקנו מידו לזו ולא קנו מידו לזו ומאי פסק' איהו דהואי בשעת קנין מהני ליה קנין בנות דלא הוו בשעת קנין לא מהני להו קנין כו' הרי בהדיא דאפילו במתחייב לזון את בניו כל זמן דליתנהו בעולם לא מהני חיובא ומהתימה עליו איך אשתמיט מיניה תשו' מוהרימ\"ט הלזו ומורינו הרב שם בסי' ה' תי' לזה דאכתי איתיה למיגו דאי בעי יהיב להו לנכסים במתנה שיזכה בנכסים לכשיגדיל דנהי דהשתא מיה' לא קני מ\"מ לכשיגדיל קני ואע\"ג דהדר' סודר' למארי' וא\"נ בשטר ובכ' כו' וכל כה\"ג דק' מיקנ' קני לכשיגדיל דומיא דהמזכה לעובר דאי אמר לכשתלד קני לר\"ן כדאי' פרק מי שמת ואפילו לדעת החולקים דס\"ל דאפילו לכשתלד לא קנה הכא לכ\"ע קנה הואיל והגוף איתי' בעולם וממילא קא רבי ומחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמי וכל כה\"ג לא חשיב דשלב\"ל ולכ\"ע קנה את\"ד יע\"ש והנה מ\"ש דכל כה\"ג לכ\"ע קנה ולא חשיב דשלב\"ל עיין בהרב מש\"ל ז\"ל פ\"ג מה' אישות הלכה ז' שנסתפק בזה וכתב שהדבר תלוי במחלוקת בין רש\"י והתוס' ז\"ל בפ\"ג דיבמות דל\"ד שלדעת רש\"י לא חשיב דשלב\"ל ולד' התוס' חשיב דשלב\"ל וקטן שקדש שיחולו הקדושין לכשיגדיל אין הקדושין חלים כדין האומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שאתגייר יע\"ש ומ\"מ אף לדעת התוס' מתרצתא היא דאפי' לדעת התוס' דלא מהני אינו אלא מטעם דשלב\"ל דלא מהני לרבנן דר\"מ והואיל ולא מיפרכא מילתא אלא מטעם דשלב\"ל ניחא ליה להש\"ס למינקט כולה מילתא בנכסים שנפלו וכמו שכבר חיזק דבריו מורינו הרב ז\"ל שם סימן ז' ע\"ע אלא דאכתי קשיא לי דהא ודאי לא חשיב מיגו דאי בעי זכי ליה לכשיגדיל משום דאפי' נימא דבהא לכ\"ע קנה ולא חשיב דשב\"ל וא\"נ לר\"מ מיהו מ\"מ משמע ודאי דאם מת המזכה קודם שיגדיל הקטן לא קנה לכ\"ע כיון דבעת דיניקא קני להו לנכסי ליתיה למזכה בעולם ואפילו באומר מעכשיו לכשיגדיל נמי נראה ודאי דלא קנה שהרי באותה שעה לאו בר זכיה הוא ובהדיא כתב הטור בסימן ר\"י דאפילו למאן דסבירא ליה דהמזכה לעובר לכשתלד קנה אם מת המזכה קודם שבא העובר לעולם לא קנה ואפילו נימא דמיתה לא שכיח כו' האי ודאי לא חייש כדי לטעון שקר וכמו שכבר צדד מורינו הרב בזה בתי' הב' מ\"מ אכתי משכחת לה באומר זה בני בכור בעודו ש\"מ ונטה למות דבהא ודאי מיחש חייש שמא ימות ולכשיגדיל ליתיה למזכה בעולם ועיין בספר מחנה אפרים הלכות זכיה ומתנה סימן ט\"ו יע\"ש:<br><b> עוד </b> תי' מורינו הרב דאכתי איתיה למיגו בקני ע\"מ להקנות כו' יע\"ש באורך והם דברים נכונים אלא דאכתי ק\"ל דנימא דיכיר אצטריך להיכא שבנו בכור היה חרש או שוטה דלדעת הר\"ן משמע ודאי דזכיה ע\"י אחר בחרש או שוטה אינו אלא מדרבנן כיון דלאו בני שליחות נינהו ולא עוד אלא דמשמע דאפילו מדרבנן לית להו זכיה שהרי אמרינן בפרק אז\"נ דדוקא בקטן הואיל ואתי לכלל שליחות יש לו זכיה מדרבנן אבל גוים דליתנהו בכלל שליחות כלל לית להו זכיה אפילו מדרבנן ואם כן בחרש או שוטה כיון דלא אתו לכלל שליחות משמע ודאי דלית להו זכיה כלל לדעת הר\"ן וכ\"כ הרא\"ש בפ\"ק דכתובות משם הרמ\"ה דדוקא בשוטה דעתים חלים ועתים שוטה אית ליה זכיה הואיל ואתי לכלל שליחות ואפילו נימא דבחרש ושוטה כיון דמשכחת להו שיתרפא מחולי זה חשיב אתי לכלל שליחות ולא חשיבי כגוי דליתיה בשליחות כלל דלכשיתגייר ואתי לכלל שליחות פנים חדשות באו לכאן וכקטן שנולד דמי מ\"מ הא ודאי אין להם דין זכיה אלא מדרבנן דומיא דקטן ולכן מחוורתא דמילתא כתי' הג' שכתב הרב הנזכר:<br><b> כתב </b> הנ\"י ז\"ל פרק י\"נ דרי\"ח ע\"א וז\"ל אמר המחבר השתא דקי\"ל כר\"י לק\"ל האי דרשה דיהי' הילכך בכור אינו נוטל פי שנים בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס אבל חלק פשיטות יטול בנכסים שנפלו כשהוא גוסס כדאמר' הגוסס נוחל ומנחיל והפשיטות מדין ירושה זכי ביה עכ\"ל וראיתי להרב הגדול בעל כנה\"ג ז\"ל חח\"מ סי' רע\"ז בהגה ב\"י אות ד' שכתב וז\"ל ביאור דבריו שהבכור שאין אנו יודעים שהוא בכור אלא ע\"פ אביו אינו נוטל פ\"ב בנכסים שנפלו כשהוא גוסס וטעמו דכיון דלר\"י אצטריך יכיר לומר דנאמן הבא במיגו נגד החזקה א\"כ מנ\"ל לומר דהיכא דליכא מיגו דיהא נאמן ומ\"ש בנכסים שנפלו כשהוא גוסס לאו דוקא אלא אפי' בנכסים שנפלו לאחר מכאן נמי אינו יורש כיון דליכא מיגו אלא משום דגבי חלק פשיטות בעי למיהב טעמא דאפילו בנכסים שנפלו כשהוא גוסס יורש אותם נקט נמי בחלק בכורה בנכסים שנפלו כשהוא גוסס וכתב עוד שם שכן נראה דעת הרא\"ש מדהשמיט סוגית הגמרא דמוקי לרבנן יכיר בצריך היכרא ובנכסים שנפלו כשהוא גוסס כמו שהביאה הרי\"ף משמע דס\"ל דלפום מאי דקי\"ל כר\"י אינו נאמן בנכסים שנפלו כשהוא גוסס וכדברי הנמוק\"י ז\"ל ותמה על הטור ז\"ל שם שפסק שלא כמו שיראה מדברי הרא\"ש ז\"ל את\"ד ולע\"ד מה שהקשה על הטור ז\"ל שפסק שלא כמו שיראה מדברי הרא\"ש ז\"ל אשתמיט מיניה לשון הרא\"ש ז\"ל בשמעתין שהביא סוגית הגמרא דמוקי לרבנן יכיר בנכסים שנפלו כשהוא גוסס וכמו שהביאה הרי\"ף פי\"נ גם מה שהבין בדברי הרב הנמק\"י עיין בפרישה שהבין כמו כן גם מוהרי\"ט ן' יעיש ז\"ל הובאו דבריו בספר בני אהרן נראה שהבין כן ועיין בספר בני יעקב דק\"ס ע\"ג אכן לע\"ד לא כן ידמה דאיך אפשר לומר דס\"ל להרב הנמוקי דלר\"י כיון דאצטריך יכיר לומר דנאמן האב במיגו נגד החזקה אם כן מנ\"ל לומר דהיכא דליכא מיגו יהא נאמן לר\"י הא ודאי ליתא שהרי ר\"י ס\"ל דנאמן האב לומר זה בני בן גרושה הרי דאפי' לפוסלו ס\"ל דנאמן אע\"ג דליכא מיגו ואם כן מכ\"ש ליורשו דנאמן אפי' היכא דליכא מיגו ותו שהרב הנזכר הכריח מדברי רשב\"ם ז\"ל שכתב פי\"נ דקל\"ד אמתני' דקאמר זה בני נאמן דאינו נאמן אלא לנכסים שיש לו עתה אבל לנכסים שנפלו אחר מכאן אינו נאמן ואע\"ג דדרשינן לעיל יכיר בצריך היכרא דהאב נאמן אפי' לנכסים שנפלו כשהוא גוסס ה\"מ בחלק בכורה כו' דס\"ל שלא כדעת הנמוקי ז\"ל דאי ס\"ל כדעת הנמוקי דהך אוקמתא הוי דוקא לרבנן ולא לר\"י מאי ק\"ל ההיא אתיא כרבנן ומתני' אתיא כר\"י דהלכתא כותיה יע\"ש והוא תימא שהרי הרב הנמוקי הביא במתני' דהאומר זה בני דברי רשב\"ם ז\"ל הללו ולא חלק עליו משמע דהכי ס\"ל ולכן נ\"ל דכונת הנמוקי פשוטה ובנכסים שנפלו כשהוא גוסס דוקא קאמר דאינו נוטל פי שנים ולא מיירי בבכור שאין אנו יודעים שהוא בכור אלא על פי אביו אלא אפי' בבכור ודאי קאמר דאינו נוטל פי שנים והיינו טעמא מההיא דגרסינן התם באותו פרק דקכ\"ה דרבנן דר\"י ס\"ל דאין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו הנכסים לאחר מיתת אביהם ואמרינן מ\"ט דרבנן אמר קרא לתת לו פי שנים מתנה קריה רחמנא מה מתנה עד דמטא לידו אף חלק בכורה עד דמטא לידיה כו' אמר קרא פי ב' מקיש חלק בכורה לחלק פשיטות מה חלק פ' אע\"ג דלא מטא לידיה אף חלק בכורה אע\"ג דלא מטא לידיה יע\"ש וא\"כ ס\"ל להנמוקי ז\"ל דהא דאמרינן בגמ' דלרבנן אצטריך יכיר לנכסים שנפלו כשהוא גוסס היינו לומר דרבנן ס\"ל כר\"י דס\"ל דהבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן משום דמקיש חלק בכורה לחלק פשוט והלכך ה\"נ בכור נוטל פי שנים בנכסים שנפלו כשהוא גוסס אע\"ג דלא מצי למיהב להו במתנה משום דבחלק פשיטות יורש אפי' בנכסים שנפלו כשהוא גוסס ומקשינן חלק בכורה לחלק פשיטות אמנם לרבנן דר\"י דס\"ל דאין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו לאחר מיתת אביהן משום דמתנה קריה רחמנא א\"כ מה\"ט נמי אין הבכור נוטל פי שנים בנכסים שנפלו כשהוא גוסס משום דמתנה קריה רחמנא ומה מתנה ליתיה בגוסס אף חלק בכורה ליתיה בגוסס זה הנראה לי אמת ויציב בדברי הנמוקי ז\"ל ומעתה יש לתמוה על הפוסקים דס\"ל דהבכור נוטל פי שנים בנכסים שנפלו כשהוא גוסס דכיון דקי\"ל כרבנן דר\"י דאין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן מטעמא דמתנה קריה רחמנא א\"כ מה\"ט נמי לא יטול בנכסים שנפלו כשהוא גוסס דמתנה קריה רחמנא ויש לחלק ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שצ) </b> ואמאי לא משני דיכיר איצטריך כגון שבניו קטנים הרבה שאינן יכולין לזכות לעצמן כו'. גם אני בילדותי הקשתי כן, ושמעתי כי כבר קדמני בפ\"י ולכאורה אפשר לומר אי אודיתא מהני מדאורייתא לק\"מ דנאמן האב במיגו דאודי לבן הזה דסך ההוא שלו כהאי דאיסר גיורא ב\"ב קמ\"ט והודאה אפילו בקטן מהני דאפשר דנפל הסך הזה בירושה לבנו ממקום אחר דהרי גבי איסור גיורא נמי נודע דהני זוזא לאו דמרי נינהו ואפ\"ה אמר ר' איקא ולודי איסר. (עיין ב\"ב דף מ\"ג ע\"ב תד\"ה דא כו' ובכתובות נ\"ד ע\"ב תוס' ד\"ה אע\"פ כו') דאע\"ג דידוע ע\"פ עדים דמשקר דלא היה לבנו קרוב הראוי לירש ממנו הסך ההוא מ\"מ מהני אודיתא עיי\"ש ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>האומר </b>\n<b> זה בני כו' ה\"ז נאמן וירשנו כו'.</b> כתב מוהר\"א ששון ז\"ל בתשו' סימן צ\"ב שכפי דברי רשב\"ם שם שכתב דהאומר זה בני אינו נאמן אלא לנכסים שהיו לו באותה שעה נתחדש אצלם במעשה שהיה בראובן שהיה ש\"מ ולא היה לו בן רק בן קטן המוטל בעריסה ושאלו את פיו שאחר אותו הבן מי יהי' יורש נכסיו והשיב ששמעון יהי' יורש ופסקנו מתוך דברי רשב\"ם הנזכר שאין בדברי ראובן כלל שהרי מאי דקאמר הרב הוא מטעם דאי בעי יהיב לי' במתנה כו' וכיון שכן הרי ראובן זה בחיי בנו לא היה רוצה לתת במתנה נכסיו לשמעון ולאחר מיתת בנו ליתא למיגו ודמיא למאי דקאמר הרב בנכסים הבאים לאחר מכאן דליכא למימר בהו שום מיגו א\"ד יע\"ש וק\"ל טובא דאכתי איתיה למיגו דיהא נאמן לומר שאחר אותו הבן שמעון הוא היורש במיגו דאי בעי אמר נכסי לפלו' בני ואחריו לשמעון ואע\"ג דקי\"ל דאם ראוי ליורשו לא מהני משום דירושה אין לה הפסק מ\"מ כבר כתב רשב\"ם שם דהיינו דוקא באומר נכסי לך סתם אבל באומר בפירוש שנותנן לו משום מתנה לכ\"ע מהני ואפי' לדעת הרמב\"ם דס\"ל דאפי' בלשון מתנה לא מהני מ\"מ אם אומר בפירוש שאינו נותנם לו בלשון ירושה אלא בלשון מתנה לכ\"ע מהני והיה אפשר לומר שדעת מוהר\"א ששון כדעת מוהרי\"מט שכתב בח\"מ סימן ו' והביאו הרב כנ\"הג סי' רע\"ח בהגהת ב\"י אות י\"ג דע\"כ לא אמרינן דבלשון מתנה מהני אלא בבן בין הבנים אבל בשאין לו אלא בן א' אפילו נתן בלשון מתנה לרשב\"ם ולהרמב\"ם ז\"ל בשאמר בפירוש לא משום ירושה אלא משום מתנה עדיין כח ירושתו עומדת וכשימות ירושתו ממשמשת ובאה לו וזוכה משום ירושה יע\"ש אלא שמדברי מוהר\"א ששון ז\"ל סימן קפ\"ח נראה שחולק על זה גם הרב בעל כנ\"הג כתב שכל גדולי האחרונים חולקים על זה וצריך עיון:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם </b>\n<b> טעו ב\"ד בשומא כו'.</b> כתב ה\"ה פ' הא\"מ אמר ר\"ן כו' ואסיקו דר\"ן לא אמר הגדילו אין יכולין למחות אלא בשלא טעו בשומא אבל טעו בשומא אפילו ר\"ן מודה כו' הנה התוס' שם ד\"ה הא דטעו כו' כתבו ז\"ל ה\"ה דהוי מצי למימר הא דטעו בשתות והא דטעו בפחות משתות כו' יע\"ש והנראה דס\"ל דחכמים לא פליגי עליה דרשב\"ג אלא בשתות וקשה דא\"כ שמואל דאמר יכולים למחות בפחות משתות דלא כמאן והרב ח\"ה ז\"ל תירץ דשמואל ס\"ל דה\"ה דפליגי נמי בפחות משתות ונקט שתות לרבותא דרשב\"ג ואע\"ג דלית הלכתא כרשב\"ג כחא דהיתרא עדיף וכן תירץ הרב ע\"י יע\"ש. ויש לדקדק בתירוץ זה דאי משום להודיעך כחו דרשב\"ג א\"כ הו\"ל למינקט מתני' ביתר משתות דאפילו ביתר משתות ס\"ל לרשב\"ג ז\"ל דאמרינן מה כח ב\"ד יפה כדאמרינן התם בפ' אלמנה נזונת עד כמה אמר רב ששת כו' עד פלגא תניא נמי הכי אמר רשב\"ג ב\"ד שמכרו כו' מכרן קיים ע\"ש אלא ודאי משמע דשתות דנקט מתני' משום חכמים הוא דנקט דדוקא בשתות הוא דפליגי ואפשר ליישב דבריו דאי הוי נקט מתני' ביתר משתות אז הוי טעינן ודאי בסברת חכמים דלא פליגי אלא דוקא ביתר משתות דכיון דס\"ל דאין כח ב\"ד יפה א\"כ כח ב\"ד ככח הדיוט דביתר משתות בטל מקח בשתות קנה ויחזיר אונאה ופחות משתות אינו מחזיר אונאה דלא הוי מסתבר למימר דלרשב\"ג כח ב\"ד יפה מכח הדיוט ולרבנן הורע כחן מכח הדיוט ופליגי מן הקצה אל הקצה אמנם השתא דנקט מתני' שתות דס\"ל לחכמים דאפילו בשתות המקח בטל והורע כחן מכח הדיוט מסתבר לן למימר דה\"ה פחות משתות אלא דנקט שתות משום דאגב אורחיה בעי לאשמועינן כחו דרשב\"ג דאפילו בשתות המקח קיים ודוק. ועוד נראה לי ליישב דלשמואל ל\"ק מחכמים דלא פליגי אלא בשתות משום דאיכא למימר דס\"ל לשמואל דדוקא בשום הדיינים הבאים לפרוע לבעל חוב מנכסי יתומים או מנכסי הלוה כיון שעליהם מוטל לפרוע חוב אביהם אינן כשלוחים ובפחות משתות מכרן קיים משום שנאמר אליו אם לא היית חפץ בשומא היה לך להשתדל בפרעון המלוה וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל בפ' כ\"ב מהל' מ\"ול דין ט\"ו דמה\"ט כתב רבינו שם דב\"ד ששמו לטורף בנכסי לוקח וטעו בכ\"ש מכרן בטל משום דכיון שאין על הלוקח מוטל לפרוע החוב הזה הרי הן כשלוחין יע\"ש. וא\"כ הכא נמי גבי יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן כיון דלא שייכי היתומים ביה דכל זמן שהיו קטנים אין צורך להם לחלוק אלא משום הגדולים ואין חייבים לחלק כל זמן שהם קטנים להנאת הגדולים הרי הן כשלוחין ואפילו טעו בכ\"ש מכרן קיים כדין השלוחין ועיין בהר\"ב מש\"ל ז\"ל שם וניחא נמי השתא מאי דלא פריך בגמרא נימא כתנאי משום דאיכא למימר דשמואל דאמר אפילו כרשב\"ג דע\"כ ל\"ק רשב\"ג התם אלא משום שהיה להם לפרוע חוב אביהן כנר\"ל ודוק:<br><b> כתב </b> הרב ע\"י דמאי דכתבו תוס' דהו\"מ למימר בטעו בפחות משתות הוא משום דאזלי כשיטת ר\"ת ז\"ל שכתבו לעיל שבוררין להן חלק יפה ע\"י שומת ב\"ד אבל למ\"ד דאין צריך שומת ב\"ד אלא אפוטרופוס בורר להם חלק יפה לא ק\"ל מידי שהרי בפ' אלמנה ניזונת קאמר רב שמואל בר ביסנא משמיה דר\"נ דשליח הרי הוא כאלמנה דאפילו בכ\"ש המקח בטל וא\"כ היכי קאמר ר\"ן הכא הגדילו אין יכולין למחות וכתב שדוחק לומר דמשום דהושם ע\"י ב\"ד משום הכי יש לו כל דין הב\"ד דדוקא בשתות בטל יע\"ש ודבריו סתומים שהרי אפילו בשליח הדיינים שעשאוהו שליח למכור קאמר התם דשליח כאלמנה כמ\"ש התוס' לקמן בשם ר\"ת ואפילו לפירוש ר\"ת ז\"ל דההיא מיירי בשליח דעלמא מ\"מ מודו מיהא דמיירי נמי בשליח הדיינים אלא דבהא פליגי דלפי' ר\"ה לא מיירי התם אלא בשליח הדיינים אבל בשליח דעלמא כ\"ע מודו דהרי הוא כאלמנה ולפי תי' ז\"ל אפילו בשליח דעלמא נמי פליגי וזה מבואר ממ\"ש בפ' אלמנה נזונת ד\"ה רבא אמר וז\"ל ונראה לי דהכא מיירי אפילו בשליח דעלמא כו' יע\"ש וא\"כ איך כתב הרב דמשום דהושם ע\"י ב\"ד יש לו כח ב\"ד ומה בין אפוטרופוס לשליח דדיינים שהושם ע\"י ב\"ד וכ\"כ ה\"ה ז\"ל בפי\"נ מהלכ' מכירה דין ט' עמ\"ש רבינו יראה לי שהאפוטרופוס דינו כשליח וז\"ל לפי מה שפירש דשליח ב\"ד הרי הוא כאלמנה אפוטרופוס שמינוהו ב\"ד הרי הוא כשליח ויהי' זה פשוט כו' עי\"ש מ\"ש שאפוטרופוס שמנוהו ב\"ד גרע משליח ב\"ד והרי הוא כשליח דעלמא אלא שראיתי להתוס' ז\"ל בפ' אלמנה נזונית ד\"ה והא דס\"ל דהאפוטרופוס שמנוהו ב\"ד עדיף טפי משליח הדיינים שכתבו וז\"ל אי לאו דפסיק הלכה כחכמים לא הוי ק\"מ מהא דאמר ר\"ן שליח הרי הוא כאלמנה אפילו מיירי בשליח הדיינים וי\"ל דלא שייך בדידיה כ\"כ מה כח ב\"ד יפה כמו באפוטרופוס יע\"ש ונראה שטעמם ז\"ל משום דכיון דמנוהו ב\"ד לפקח על כל עסקי היתומים מה היה להם לב\"ד לעשות הרי הוא ככח ב\"ד עצמם משא\"כ בשליח הדיינים שלא עשאוהו שליח אלא על דבר פרטי וא\"כ כפי מה שכתב נראה דמה שכתבו התוס' דהו\"מ למימר בטעו בפחות משתות אפילו למאן דס\"ל דאין צריך שומת ב\"ד ק\"ל ודלא כמ\"ש הרב ומהתימה עליו איך אישתמיט מניה דברי התוס' הללו וכן מבואר ג\"כ ממ\"ש בפ' הנז' ד\"ה בוררן וז\"ל ומיהו אומר רבי' דאין זו קו' הא דלא אמר יכולים למחות בגוד או אגוד דה\"נ הומ\"ל יכולים למחות בשטעו בפחות משתות כו' יע\"ש ובראש דבריהם כתבו שם משם רבינו הנזכר דבוררין להם בלא שומת ב\"ד קאמר ואפ\"ה ק\"ל דאמאי ל\"ק יכולים למחות בפחות משתות מיהו לזה איכא למימר דמ\"ש דה\"נ הו\"מ למימר כו' לשיטת ר\"ת הוא דקאמרי כלומר דמה שדקדק ר\"ת מדלא קאמר יכולים למחות בגוד או אגוד אין זו קושיא דלדידי' נמי תיקשי דה\"מ למימר יכולים למחות בפחות משתות כיון דהוא ס\"ל דצריך שומת ב\"ד וכן ראיתי למוהרי\"מט ז\"ל שם בחידושיו שפירש כן דברי התוס' ליישב מש\"הק שם לתי' התוס' שכתבו בד\"ה רבא אמר דשליח כדיינים דקאמר ר\"ן היינו לענין הא דמקח קיים אבל האונאה מיהא צריך להחזיר וז\"ל ומיהו קשה דלקמן הוצרך ר\"י לתרץ הא דאמרינן במאי צריכין למחות ברוחות דא\"נ דהו\"מ למימר יכולים למחות בפחות משתות אלמא בפחות משתות נמי יכולים למחות ולבטל את המקח והרא\"ש ז\"ל הביא תי' זה משמו של ר\"י והוא רבינו הנז' סתם וקשיא דידיה אדידיה ותירץ דשמא לדבריו של ר\"ת קאמר כו' יע\"ש אלא שבעיקר קו' לא ידעתי להבין דבריו דמאי קו' דמ\"ש התוס' בד\"ה דהמקח קיים והאונאה הוא דצריך להחזיר לא כתבו כן אלא לרבא אליבא דר\"ן דס\"ל שליח כדיינים אבל למאי דקיי\"ל התם דשליח הרי הוא כאלמנה המקח נמי בטל וא\"כ שפיר ק\"ל לרבינו דהו\"מ למימר יכולים למחות בפחות משתות דס\"ל לשמואל דהמקח בטל דשליח הרי הוא כאלמנה ור\"ן דקאמר אין יכולים למחות משום דס\"ל דאפוטרופוס עדיף משליח ב\"ד כמ\"ש התוס' ובהא הוא דפליגי שמואל ור\"ן וא\"נ דס\"ל לשמואל כחכמים דרשב\"ג אפילו בפחות משתות ובדיינין גופייהו המקח בטל ונקט שתות להודיעך כחו דרשב\"ג כמ\"ש לעיל וכן צ\"ל ע\"כ אף לפי מה שפי' הוא ז\"ל דלדבריו של ר\"ת הוא דק\"ל דהומ\"ל יכולים למחות ברוחות אע\"ג דלשי' ר\"ת בוררין להם ע\"י שומת ב\"ד קאמר וא\"כ קשה דהיכי קאמר הו\"מ לאוקמה בפחות משתות הא אפילו שליח ב\"ד קאמר ר\"ן דשליח הרי הוא כדיינים כ\"ש הכא דהשומא ע\"י ב\"ד עצמן וא\"כ היכי קאמר שמואל יכולים למחות והמקח בטל אלא עכצ\"ל כמ\"ש דכונתם ז\"ל הוא דנימא דשמואל ס\"ל שליח ה\"ה כאלמנה ואע\"ג דמיירי הכא ע\"י שומת ב\"ד עצמו מ\"מ חשיבא כשליח כמ\"ש הר\"ן ז\"ל והריטב\"א יע\"ש וא\"כ מאי קא ק\"ל להרב ז\"ל. וראיתי להתוס' בפ' השולח דל\"ד ד\"ה ב\"ד שכתבו וז\"ל והא דלא קאמר יכולים למחות בפחות משתות משום דלא מסתבר כו' וכ\"ש אם נפרש דמכרן קיים ומחזיר אונאה דא\"ש טפי עכ\"ל ודבריהם באו סתומים ולכאורה נראה שכוונתם ז\"ל למ\"ש מוהרי\"מט ז\"ל האמנם הא ודאי נראה דליתא כמ\"ש ולכן נראה שכוונתם ז\"ל דאם נפרש דפחות משתות מכרן קיים ומחזיר אונאה א\"ש דלא מוקי לה בפחות משתות משום דלישנא דר\"ן דקאמר אין יכולים למחות משמע דאין יכולין למחות כלל ואפילו לענין אונאה ואילו בפחות משתות מחזיר אונאה כנ\"ל ודוק:<br><b> ועל </b> מ\"ש לעיל משם ה\"ה ז\"ל עיין בהר\"ב גד\"ת שער ג' ח\"ג ס\"א מה שתמה עליו בזה וכתב הוא ז\"ל שמתשובת הרי\"ף שהביא הבע\"הת מבואר דלוקח לאו דוקא ולא יצאו מן הכלל אלא נכסי יתומים מהטעם שכתב מפני שהם ברשות ב\"ד דהיינו להיותם יתומים דמסתמא ב\"ד הם אביהם והו\"ל כאלו הם בעלי דבר ולא שלוחים משא\"כ ב\"ח ולפ\"ז נכסי לוקח ונכסי לוה שוים הם לענין זה דלא שייך גבייהו טעמא שהם ברשות ב\"ד ולפיכך דינם כדין שליח דאפילו בכ\"ש חוזר את\"ד יעש\"ב. ולע\"ד יש לתמוה על זה מהא דאמרינן לקמן אמר רבא הא דאמרת שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא בלא אמר נפלוג בשומא דב\"ד אבל אמר נפלוג בשומא דב\"ד לא וחלוקתן בטלה והיא גירסת הרי\"ף והתוס' הרי מבואר דאפילו באחרים או בשותפין שחלקו כמ\"ש רבינו בפי\"ג מה\"מ שאינן יתומים ולא שייך גבייהו טעמא שהם ברשות ב\"ד אפ\"ה דוקא בטעו שתות מכרן בטל אבל בפחות משתות לא דאל\"כ אדנקט רבא מלתי' בחלוקת שתות קנה לישמועינן רבותא בפחות משתות גופיה דקאי בי' וצ\"ע:<br><b> ולענין </b> הלכה כל הפוסקים ז\"ל פסקו כר\"ן וכתב מרן הב\"י סימן רפ\"ט דהיינו משום דהלכה כר\"ן בדיני עיי\"ש. וראיתי להר\"ב כנ\"הג ז\"ל שם בהגהת ב\"י אות ב' שהקשה על דברי מרן הללו שלא נאמר כלל זה אלא כנגד רב ששת לא כנגד כ\"ע כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל בפ' הזהב ואפילו לדעת התוס' שכתבו בפ' האומנין דהלכה כר\"ן בדיני לגבי כ\"ע לגבי שמואל אין כלל זה אמור כיון דשמואל נמי הלכתא כותי' בדיני וכתב הרא\"ש ז\"ל דהיינו משום שהיה מדקדק בהם וכיון שכן מאיזה טעם נפסוק הלכה כר\"ן לגבי שמואל כיון דשמואל נמי מדקדק בהם והוא רביה דר\"ן יע\"ש. והנה הרב ז\"ל כתב כן מסברא דנפשיה דלגבי שמואל אין הלכה כר\"ן כאלו הוא דבר פשוט ולא כי אלא דעת הרי\"ף ז\"ל בפרק המפקיד גבי ההיא דהמפקיד פירות אצל חבירו אפילו אין מדודין דהלכה כר\"ן אפילו לגבי שמואל כאשר יראה הרואה אלא אי להא קשיא לדעת הרא\"ש ז\"ל קשיא דבפ' הזהב ובפ' המפקיד כתב דאין הלכה כר\"ן אלא כנגד רב ששת לא כנגד רבותיו ר\"י ושמואל ואלו בהא דשמעתין כתב בפרק אלמנה נזונת דהלכה כר\"ן דהגדילו אין יכולין למחות וכן ראיתי להרב ש\"ך סימן ס\"ו ס\"ק ק\"ח שתמה עליו בזה:<br><b> ולע\"ד </b> אי מהא אפשר ליישב דמה שפסק הרא\"ש בהא דשמעתין דהלכה כר\"ן לאו משום דהלכה כר\"ן בדיני וכמדוקדק מדבריו בפרק א\"נ שכתב והלכתא כר\"ן בדיני כאשר כתב בשאר מקומות אלא ה\"ט משום דס\"ל דהא דאמרינן בפרק השולח דל\"ה והלכתא כנחמן כו' דקאי אהא דיתומים שבאו לחלוק ולא כפרש\"י ז\"ל וכ\"כ המרדכי והרשב\"א ז\"ל שם משם ר\"ח ז\"ל יע\"ש ובה' גרושין הוכחתי שכן דעת הרא\"ש יע\"ש מיהו מה שהקשה הרב ש\"ך מההיא דפרק מציאת האשה ובפרק המדיר הא ודאי צ\"ע ועיין בכנה\"ג חא\"ח בכללי הגמ' דקע\"ה ע\"א סימן נ\"ז ובדף קס\"ד ע\"ג:<br><b> שוב </b> מצאתי להרב גו\"ה שכתב בכללי הדלת סימן קמ\"ה משם מוהר\"ב ז\"ל שמ\"כ בדרכי התלמוד שחבר רבינו סעדיה גאון וז\"ל דהא דאמרינן בריש בתרא ר\"נ א\"ש גג הסמוך לחומה כו' ור\"נ דידיה אמר כו' וכן בפ' הא\"מ אמר ר\"נ א\"ש יתומים שבאו לחלוק כו' והלכתא כר\"נ בהא אפילו דבעלמא הלכה כשמואל לגביה מתרי טעמי חדא דרבו הוא ועוד דהלכתא כשמואל בדיני לגבי כ\"ע היינו טעמא משום דפי' דר\"נ דידיה אמר היינו קבלת עצמו מאחרים לא כמו בעלמא שפירוש דידיה אמר היינו סברת עצמו עכ\"ל יע\"ש:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fd7e653e6602b23a998e69ecdece12b15cc30cbf
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,67 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Inheritances",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Inheritances",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה </b>\n<b> הבכור ממזר כו'.</b> עיין מה שכתבתי פרק ט\"ו מהלכות א\"ב הלכה י\"ז :"
+            ],
+            [
+                "<b>ג' </b>\n<b> נאמנים כו' אביו לעולם כו'.</b> פ' י\"נ דקכ\"ז פלוגתא דר\"י ורבנן ופרכי' התם בשלמא לר\"י היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר למה לי בצריך הכירא למאי הלכתא למיתב ליה פי שנים לא יהי אלא אחר אלו בעי למיתב לי' במתנה מי לא יהיב ליה לא צריכא לנכסים שנפלו לאחר מכאן ולר\"מ דאמר אדם מדשלב\"ל מאי איכא למימר ומשנינ' לא צריכא בנכסים שנפלו כשהוא גוסס ע\"כ וראיתי למהרימ\"ט ז\"ל הובאו דבריו בס' בני אהרן סימן נ\"ו שהק' וז\"ל ועוד שאל אחד חכם מחברינו דאפילו לרבנן לא אצטריך יכיר דהא אלו בעי למיתב ליה פ\"ב בתורת ירושה מי לא מצי יהיב ליה הא קיימא לן כר\"י ב\"ב שהתורה נתנה רשות להנחיל לכל מי שראוי ליורשו ודבריו קיימים בשלמא לרבי האי והרי\"ף והרא\"ש ניחא דפסקו דוקא בש\"מ יכול להנחיל אבל לא בברי' אבל לר\"ח דפסק דאפילו בבריא יכול להנחיל קשה ואני כתבתי לו למה יחס שאלתו לר\"ח ז\"ל דוקא והלא גם לרבי' האי ושאר רבוואתא דפסקו דוקא בש\"מ קשי' דהא מלתא בעי' דרבא דבעי בבריא היאך אמר ריב\"ב בש\"מ דבר אורותי הוא אבל בבריא לא א\"ד אפילו בבריא ואתי למפשטיה בגמ' מ\"מ תקשי לי' דתפשוט מהכא דאי בברי' נמי מצי מנחיל יכיר ל\"ל א\"ד ז\"ל והנה לכאורה היה נראה דקו' מעיקרא ליתא דלריב\"ב ליכא לאקשויי דיכיר ל\"ל דיהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב ליה בירושה משום דאיכא למימר דרי\"בב ס\"ל כר\"י דס\"ל דמהמנינן ליה לאב אפילו במקום חזקה שמוחזקין באחר שהוא בכור והלכתא כר\"י כדאיתא פי\"נ וכמ\"ש כל הפוסקים ורבנן דר\"י איכא למימר דס\"ל כרבנן דריב\"ב דבלשון ירושה אפי' על מי שראוי ליורשו לא מהני ומאי דפריך בגמ' ולר\"מ דאמר אד\"מ דבר שלב\"ל כו' ולא משני דר\"מ ס\"ל כר\"י כבר נרגש רשב\"ם ז\"ל בפי\"נ מזה וכתב וז\"ל דהא רבנן דר\"י היינו ר\"מ דאמר אד\"מ כו' יע\"ש האמנם אחר ההשקפה נראה דקו' קיימא באפין על אופן זה דבפ' י\"נ דק\"ל ע\"א אמרינן אמר ר\"י אמר שמואל הלכה כר\"י ב\"ב ואלו שם באותו פ' גבי ההיא דיכיר קאמר התם דשמואל דשלח להו לבני אקרא דאגמא דכותבין הרשאה זה לזה מספק\"ל אי הלכה כר\"י או כרבנן והשתא ק' דכיון דס\"ל לשמואל דהלכתא כריב\"ב א\"כ ע\"כ צ\"ל דהלכה כר\"י דיכיר איצטריך אפי' היכא דמוחזק לן באחר שהוא בכור דאי כרבנן דקרא דיכיר מיירי בצריך היכרא א\"כ תקשי דיכיר ל\"ל ת\"ל דיהיב ליה בלשון ירושה ומעתה מה שהק' דלמה יחס שאלתו זאת לר\"ח ז\"ל דוקא והלא גם לרבי' האי וסייעתיה קשי' כו' כפי מ\"ש נראה דל\"ק להנהו רבוותא ז\"ל שהרי איכא למימר דרבא דבעי התם בבריא היאך לא ס\"ל הא דשמואל אלא ס\"ל דריב\"ב ע\"כ כר\"י ס\"ל דהלכתא כוותיה ותלמודא דלא אפשיטא לי' מהא דשמואל איכא למימר דתלמודא נמי ס\"ל כרבא בהא דהא דריב\"ב כר\"י אתיא דהלכתא היא ומוהרימ\"ט ז\"ל תי' לקו' זו דבנכסים הבאים לאחר מכאן לא מהני אפי' לשון ירושה דע\"כ לא אבעי' לי' לרבא אלא אי מהני לשון ירושה בבריא דלאו בר אורותי הוא דקרא דביום הנחילו את בניו בכל זמן קאמר מיהו לא מהני אלא מה שהוא יכול לתתו במתנה כדכתיב את אשר יהיה לו אבל מילי שלא ב\"ל לרבנן או נכסים שנפלו כשהוא גוסס לר\"מ אם במתנה אינו יכול לתתה כ\"ש בלשון ירושה והביא ראיה מההיא שמעתתא גופה דבעי למיפשטא לבעיא דרבא מהא דאמר ר' נתן שניתם משנתכם כרי\"בב דתנן לא כתב לה כו' א\"ל ר\"פ לאביי מכדי בין למ\"ד ירתון תנן בין למ\"ד יסבון תנן הא אין אדם מקנה דשב\"ל ואפי' לר\"מ דאמר אד\"מ כו' ה\"מ לדבר שישנו בעולם לדבר שאינו בעולם מי אמר כו' משמע דאפי' תימא ירתון תנן וכדריב\"ב לא מהני לדשב\"ל אם לא מכח תנאי ב\"ד ואע\"ג דהתם גם הזוכה ליתיה בעולם היינו דקאמר בתר הכי ואפי' לר\"מ כו' אלא משמע ודאי דלכ\"ע אפי' ירתון לריב\"ב לא מהני לדשל\"ב א\"ד יע\"ש ועוד אני מוסיף להביא ראיה לדבריו מההיא דגרסי' התם דקל\"ג ע\"א אמר ר\"ה ש\"מ שכתב כל נכסיו לאחר רואים אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה ופריך בגמ' למאי הלכתא כו' ודחיק לשנויי אלא אמר רבא כדשלח רב אחא בר רב עזיא כו' והשתא אמאי לא משני עדיפא מיניה דנ\"מ לנכסים הבאים לאחר מכאן ואמר כל נכסי לפ' בני דאי משום ירושה ובדריב\"ב זוכה בנכסים שנפלו לאחר מכאן ואי משום מתנה ל\"מ משום דאין אד\"מ דשלב\"ל ואע\"ג דר\"ה ס\"ל כר\"מ דאד\"מ דשלב\"ל כדאיתא בר\"פ האומר מ\"מ אכתי נ\"מ לנכסים שנפלו כשהוא גוסס וא\"נ לנכסים דלא עבידי דאתו אלא ודאי משמע דמשום טעמא דריב\"ב נמי אינו זוכה בנכסים הבאים לאחר מכאן כמ\"ש מוהרימ\"ט ז\"ל ואין להקשות דאי מהא לא איריא דבלא\"ה נמי קשה דנימא דנ\"מ בשאמר כל נכסי לפ' בני והיה לו בן בכור דאי משום ירושה לא מהני לענין פי שנים ואפילו לריב\"ב ואי משום מתנה מהני דהא לק\"מ שהרי כתב מוהר\"י בי רב ז\"ל בתשו' סימן ל\"ב דכל שיש לו בן בכור לגבי חלק בכורה הו\"ל כמי שאינו ראוי ליורשו ובאומר נכסי לך סתם הוי לשון מתנה והכריח כן מדברי רשב\"ם ז\"ל שכתב בפרק הנז' דקנ\"ט ע\"ב יע\"ש ואני תמיה עליו איך לא הכריח מאותה סוגיא מדל\"ק דנ\"מ לענין זה ומ\"מ לדאתאן עלה נראה דמסוגיא זו יש להכריח כדברי מוהרימ\"ט ז\"ל האמנם תמה אני על הרב ז\"ל איך אישתמיט מיניה דברי הנ\"י שכתב בפ' י\"נ דף רי\"ז ע\"א וז\"ל ודאמר על אחד מן הפשוטים יטול פי שנים נוטל הבכור פי שנים כדינו ומן השאר יטול הפשוט פי שנים וי\"א שאינו נוטלו בחלק היתר אלא במוחזק כדין הבכור כיון דאפקיה בהאי לישנא וזה דעת מורי ז\"ל וי\"ח על זה עכ\"ל והביא דבריו הד\"מ סי' רפ\"ו הרי בהדיא שלדעת הי\"ח אפילו בנכסים שנפלו לאחר מותו דמקרי ראוי אפי\"ה זוכה בו מכ\"ש בנכסים שנפלו לאחר מכאן בחיים חיותו ואפילו לדעת הנ\"י שכתב משם רבו לא חלק עליו אלא בראוי אבל במוחזק זוכה כדין הבכור ומשמע ודאי דהיינו אפי' בנכסים שנפלו לאחר מכאן וכשהוא גוסס דמקרי מוחזק לענין בכור ומעתה צריכין אנו ליישב ההיא דפרק י\"נ שהביא ממנה ראיה מוהרימ\"ט דמאי דפריך התם בין למ\"ד ירתון בין למ\"ד יסבון הא אין אד\"מ כו' לאו למימרא דלמ\"ד ירתון קא פריך דהיכי מהני לנכסים שנפלו לאחר מכאן אלא כל עיקר קו' למ\"ד יסבון תנן קא פריך ומשום דלא תימא דמאן דתני ירתון הוא משום ה\"ט דאין אד\"מ ובהא פליגי דמאן דתני ירתון ס\"ל דאין אד\"מ כו' ומאן דתני יסבון ס\"ל כר\"מ אהא פריך דאפילו מאן דתני ירתון לאו משום ה\"ט הוא אלא משום טעמא דקי\"ל בנין דכרין לא טרפו ממשעבדי הא לא\"ה הוה מהני לשון יסבון גם ההיא דפרק י\"נ שהבאתי ראיה לדעת מוהרימ\"ט ז\"ל צריך לדחוק ולומר דתלמודא חדא מינייהו נקט ומעתה צריכין אנו ליישב מה שהק' מוהרימ\"ט ז\"ל דאכתי יהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב ליה פי שנים בלשון ירושה ונראה לע\"ד ליישב על נכון דמצינו למימר דקרא דיכיר אצטריך להיכא שיש לו ב' בנים ואנו יודעים בודאי שאחד מהם שהוא הבכור כגון שבכרה וילדה תאומים ואין אנו יודעים איזה מהם נולד ראשון ובא זה ואמר על אחד מהם שהוא הבכור דאי משום מיגו דאי בעי יהיב ליה פי שנים בלשון ירושה לא מהני דאפשר שאחר הוא הבכור ולענין חלק הבכור לא מהני לשון ירושה אלא לשון מתנה ומש\"ה פריך בגמ' משום מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה כנ\"ל נכון ועוד אכתוב לקמן יישוב אחר ע\"ז: עוד הקשה מוהרימ\"ט ז\"ל משם חכם הנז' דאמאי לא מוקי קרא דיכיר בעובר כגון היכא דמת הבן והניח אשתו מעוברת דאלו במתנה לא מצי יהיב ליה דאין אד\"מ למי שלא בא לעולם ואפי' תימא שדעתו של אדם קרובה אצל בן בנו כמו בנו וכמ\"ש הרב תה\"ד משכחת לה בפחות ממ' יום שכתב הריטב\"א ז\"ל דלא קנה משום דמייא בעלמא נינהו א\"ד יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> נראה לומר דכיון דדין זה דהמזכה לעובר לא קנה בפלוגתא אתמר ורב ששת ס\"ל דהמזכה לעובר אפילו שאינו שלו קנה א\"כ מש\"ה לא משני בגמ' הכי משום דאכתי הוה ק\"ל לרב ששת דס\"ל דהמזכה לעובר קנה ועיין עוד ישוב נכון למורינו הרב בספר בתי כהונה ח\"א חלק בית ועד סי' ז' שתי' דאפי' בשמת בנו והניח אשתו מעוברת אכתי מצי יהיב ליה במתנה שיאמר לאחר קנה מעכשיו על מנת להקנות אותן כשיבא העובר לעולם כדאיתא בפרק השותפין יע\"ש באורך ועל פי זה יש ליישב ג\"כ קו' ראשונה שהקשה דאפילו לרבנן לא אצטריך יכיר דהא נאמן מיגו דאי בעי יהיב ליה בלשון ירושה דאיכא למימר דקרא אצטריך היכא שמת הבן והניח אשתו מעוברת דהשתא ליתה בירושה דהמזכה לעובר לא קנה ואפי' בלשון ירושה כדמוכח בהדיא מההיא דפ' מי שמת דקמ\"א ע\"ב דאמרינן התם אימור דקאמר ריב\"ב לדבר שישנו בעולם לדבר שאינו בעולם מי אמר יע\"ש וקני ע\"מ להקנות לא מצי לאקנויינהו דבנכסי' שנפלו לאחר מכאן כיון דהוי דשלב\"ל לא מצי לאקנויי' לאחר ומה שתי' מוהרימ\"ט ז\"ל דמאן לימא לן דבכה\"ג מהימן האב היכא דלית ליה מיגו שלא נתנה תורה נאמנות על בן אלא בזמן שישנו בעולם כדכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי ב' דבשניהם מחיים משמע קרא יע\"ש וראיתי להחכם השלם מו\"ה כמוהר\"י הלוי הובאו דבריו בספר בתי כהונה סי' ו' שתמה עליו ממ\"ש מוהריק\"ו בשורש קמ\"ו וז\"ל אני הצעיר נשאלתי על ראובן שהיו לו ב' בנים א' בכור וא' פשוט ומת הבכור בחיי האב ויבך אותו אביו והיה אומר אוי לי על בני בכורי וגם היה מוחזק בבכור ע\"פ השכנים והבכור הניח בנים כו' נלע\"ד דבר פשוט דמה שהיה האב קורא אותו בכור בשעת ההספד מהני לתת לו פי ב' ואע\"ג דמסתמא לא נתכוון האב באותה שעה כדי לזכות בניו בחלק הבכורה מ\"מ פשיטא כו' עכ\"ל ומדכתב ואע\"ג דבסתמא כו' מוכח להדיא דאי היה מתכוין האב באותה שעה לזכות בניו בחלק הבכורה שלא היה שום ס' שהיו זוכין בחלק בכורתו דגם לגבי בנו נתנה תורה נאמנות לאב להנחיל שלא כדברי הרב ז\"ל ועיין בס' מש\"ל מה' אלו שתמה עליו ג\"כ בזה יע\"ש:<br><b> הנה </b> דקדק החכם השלם הנז' להקשות ממ\"ש מוהריק\"ו ואע\"ג דמסתמא כו' דמשמע דאי היה מתכוין האב לזכות את בניו דנאמן ולא הוקשה לו מגופא דעובדא שכתב מוהריק\"ו ז\"ל דמה שהאב היה קורא אותו בנו בכור בשעת ההספד דמהני לתת לו פי ב' אע\"ג דליתיה בעולם משום דלהא ודאי איכא למימר דמה שלא נתנה תורה נאמנות לאב אלא היכא דאיתיה בעולם היינו דוקא בשמתכוין האב בדבורו לזכות לו פי שנים אז הוא דאמרינן דכל דליתיה לבן בעולם לא האמינתו תורה כל דלית ליה מיגו דאימור שקורי קא משקר להנחיל את בני בניו פי ב' אבל כל שאינו מתכוין לזכות את בניו פשיטא ודאי דאפילו ליתיה לבן בעולם מהני דבורו דהא ליכא למימר דשקורי קא משקר כיון שאינו מתכוין לזכות את בניו מה לו לשקר והא ודאי חשיב דבורו כעדים אמנם ממ\"ש ואע\"ג דמסתמא כו' ק' טובא דמשמע דאי היה מתכוין כו' ולהא נמי יש ליישב לע\"ד דהנה מבואר מדברי מוהרימ\"ט ז\"ל דלא כ\"כ דכל דליתיה לבן בעולם אינו נאמן אלא דוקא היכא דלית ליה מיגו וכגון כשמת בנו והניח אשתו מעוברת דליכא מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה דהמזכה לעובר לא קנה דהלא הוא דעת הרב כמו שדקדק בדבריו וכתב מאן לימא לן דבכה\"ג מהימן האב היכא דליכא מיגו כו' אמנם בנדון מוהריק\"ו ז\"ל שהיו לבנו בכורו בנים בעולם פשיטא ודאי דמהימן האב לו' שבנו היה בכור ויש לבני בניו פי ב' במיגו דאי בעי יהיב להו במתנה ומשו\"ה כתב מוהריק\"ו ואע\"ג דבסתמא לא נתכוון כו' כלו' דאי היה מתכוין לזכות באותה שעה פשיטא ודאי דמהימן מטעם מיגו ואע\"ג דלנכסים שנפלו לאחר מכאן ליכא מיגו מ\"מ הא מיהא לנכסים שהיו לו אז בעולם היה נאמן אמנם כל שלא נתכוון לזכות באותה שעה היה נראה לי לומר דאינו נוטל פי ב' ואפילו לנכסים דאיתנהו אז בעולם ואהא כתב מ\"מ פשיטא כו' כנ\"ל ליישב דבריו:<br><b> עוד </b> הקשה החכם השלם רב ועצום הר\"י הלוי ז\"ל הובאו דבריו בס' בתי כהונה למורינו הרב ז\"ל בחלק בית ועד סי' ד' לדעת הר\"ן ז\"ל שכתב בריש פ\"ב דקדושין דזכות קטן ע\"י אחרים אינו אלא מדרבנן משום דזכיה מטעם שליחות וקטן לאו בר שליחות הוא דא\"כ מאי פריך בגמ' אלא לרבנן יכיר ל\"ל כו' לא יהא אלא אחר אלו בעי למיתב כו' (שצ) ואמאי לא משני דיכיר אצטריך כגון שבניו קטנים הרבה שאינן יכולים לזכות לעצמן ולא משכחת לה אלא ע\"י אחרים ואותה זכיה אינו אלא מדרבנן א\"ד יע\"ש ולע\"ד היה נראה לומר דאפי' בהניח בן קטן אכתי איתיה למיגו דיהא נאמן לומר זה בני בכור במיגו דאי בעי מתחייב עצמו לתת לו פי ב' מנכסיו דבהא ודאי אפי' לקטן מתחייב וכמ\"ש הרב מחנה אפרים בחידושיו על רבי' פ\"ב מהלכות זכיה ומתנה דין ז' דאע\"ג דהמזכה לשוטה ע\"י אחר לא קנה המתחייב לשוטה קנה כמו שמתחייב לעובר כמ\"ש עוד בה' זכיה ומתנה סי' ל\"ג יעיין שם אלא שדבריו תמוהים שהרי מתני' דאם ילדה אשתי זכר יטול מנה כתב הטור ז\"ל בח\"מ סי' רנ\"ג דמיירי במתחייב עצמו לתת לו מנה כי היכי דלא תיקשי דאין מטבע נקנה בחליפין ואפי' הכי אמרי' בגמ' דמתני' איני יודע מי שנאה ואפילו לר\"י ל\"ק אלא בבנו משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו וכ\"כ בתשו' מוהרימ\"ט חח\"מ סי' פ\"ז והכריח עוד כן מההיא דאמרי' פי\"נ בין למ\"ד ירתון תנן בין למ\"ד יסבון תנן הא א\"א מקנה דשלב\"ל כו' אע\"ג דכתובה שעבוד וחוב הוא ולא הקנאה יע\"ש :<br><b> ועוד </b> אני מוסיף להביא ראיה מדאמרינן פרק הנושא את האשה דק\"ב ע\"ב ת\"ש מתו בנותיהן כו' הב\"ע בשקנו מידו א\"ה בנות נמי בשקנו מידו לזו ולא קנו מידו לזו ומאי פסק' איהו דהואי בשעת קנין מהני ליה קנין בנות דלא הוו בשעת קנין לא מהני להו קנין כו' הרי בהדיא דאפילו במתחייב לזון את בניו כל זמן דליתנהו בעולם לא מהני חיובא ומהתימה עליו איך אשתמיט מיניה תשו' מוהרימ\"ט הלזו ומורינו הרב שם בסי' ה' תי' לזה דאכתי איתיה למיגו דאי בעי יהיב להו לנכסים במתנה שיזכה בנכסים לכשיגדיל דנהי דהשתא מיה' לא קני מ\"מ לכשיגדיל קני ואע\"ג דהדר' סודר' למארי' וא\"נ בשטר ובכ' כו' וכל כה\"ג דק' מיקנ' קני לכשיגדיל דומיא דהמזכה לעובר דאי אמר לכשתלד קני לר\"ן כדאי' פרק מי שמת ואפילו לדעת החולקים דס\"ל דאפילו לכשתלד לא קנה הכא לכ\"ע קנה הואיל והגוף איתי' בעולם וממילא קא רבי ומחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמי וכל כה\"ג לא חשיב דשלב\"ל ולכ\"ע קנה את\"ד יע\"ש והנה מ\"ש דכל כה\"ג לכ\"ע קנה ולא חשיב דשלב\"ל עיין בהרב מש\"ל ז\"ל פ\"ג מה' אישות הלכה ז' שנסתפק בזה וכתב שהדבר תלוי במחלוקת בין רש\"י והתוס' ז\"ל בפ\"ג דיבמות דל\"ד שלדעת רש\"י לא חשיב דשלב\"ל ולד' התוס' חשיב דשלב\"ל וקטן שקדש שיחולו הקדושין לכשיגדיל אין הקדושין חלים כדין האומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שאתגייר יע\"ש ומ\"מ אף לדעת התוס' מתרצתא היא דאפי' לדעת התוס' דלא מהני אינו אלא מטעם דשלב\"ל דלא מהני לרבנן דר\"מ והואיל ולא מיפרכא מילתא אלא מטעם דשלב\"ל ניחא ליה להש\"ס למינקט כולה מילתא בנכסים שנפלו וכמו שכבר חיזק דבריו מורינו הרב ז\"ל שם סימן ז' ע\"ע אלא דאכתי קשיא לי דהא ודאי לא חשיב מיגו דאי בעי זכי ליה לכשיגדיל משום דאפי' נימא דבהא לכ\"ע קנה ולא חשיב דשב\"ל וא\"נ לר\"מ מיהו מ\"מ משמע ודאי דאם מת המזכה קודם שיגדיל הקטן לא קנה לכ\"ע כיון דבעת דיניקא קני להו לנכסי ליתיה למזכה בעולם ואפילו באומר מעכשיו לכשיגדיל נמי נראה ודאי דלא קנה שהרי באותה שעה לאו בר זכיה הוא ובהדיא כתב הטור בסימן ר\"י דאפילו למאן דסבירא ליה דהמזכה לעובר לכשתלד קנה אם מת המזכה קודם שבא העובר לעולם לא קנה ואפילו נימא דמיתה לא שכיח כו' האי ודאי לא חייש כדי לטעון שקר וכמו שכבר צדד מורינו הרב בזה בתי' הב' מ\"מ אכתי משכחת לה באומר זה בני בכור בעודו ש\"מ ונטה למות דבהא ודאי מיחש חייש שמא ימות ולכשיגדיל ליתיה למזכה בעולם ועיין בספר מחנה אפרים הלכות זכיה ומתנה סימן ט\"ו יע\"ש:<br><b> עוד </b> תי' מורינו הרב דאכתי איתיה למיגו בקני ע\"מ להקנות כו' יע\"ש באורך והם דברים נכונים אלא דאכתי ק\"ל דנימא דיכיר אצטריך להיכא שבנו בכור היה חרש או שוטה דלדעת הר\"ן משמע ודאי דזכיה ע\"י אחר בחרש או שוטה אינו אלא מדרבנן כיון דלאו בני שליחות נינהו ולא עוד אלא דמשמע דאפילו מדרבנן לית להו זכיה שהרי אמרינן בפרק אז\"נ דדוקא בקטן הואיל ואתי לכלל שליחות יש לו זכיה מדרבנן אבל גוים דליתנהו בכלל שליחות כלל לית להו זכיה אפילו מדרבנן ואם כן בחרש או שוטה כיון דלא אתו לכלל שליחות משמע ודאי דלית להו זכיה כלל לדעת הר\"ן וכ\"כ הרא\"ש בפ\"ק דכתובות משם הרמ\"ה דדוקא בשוטה דעתים חלים ועתים שוטה אית ליה זכיה הואיל ואתי לכלל שליחות ואפילו נימא דבחרש ושוטה כיון דמשכחת להו שיתרפא מחולי זה חשיב אתי לכלל שליחות ולא חשיבי כגוי דליתיה בשליחות כלל דלכשיתגייר ואתי לכלל שליחות פנים חדשות באו לכאן וכקטן שנולד דמי מ\"מ הא ודאי אין להם דין זכיה אלא מדרבנן דומיא דקטן ולכן מחוורתא דמילתא כתי' הג' שכתב הרב הנזכר:<br><b> כתב </b> הנ\"י ז\"ל פרק י\"נ דרי\"ח ע\"א וז\"ל אמר המחבר השתא דקי\"ל כר\"י לק\"ל האי דרשה דיהי' הילכך בכור אינו נוטל פי שנים בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס אבל חלק פשיטות יטול בנכסים שנפלו כשהוא גוסס כדאמר' הגוסס נוחל ומנחיל והפשיטות מדין ירושה זכי ביה עכ\"ל וראיתי להרב הגדול בעל כנה\"ג ז\"ל חח\"מ סי' רע\"ז בהגה ב\"י אות ד' שכתב וז\"ל ביאור דבריו שהבכור שאין אנו יודעים שהוא בכור אלא ע\"פ אביו אינו נוטל פ\"ב בנכסים שנפלו כשהוא גוסס וטעמו דכיון דלר\"י אצטריך יכיר לומר דנאמן הבא במיגו נגד החזקה א\"כ מנ\"ל לומר דהיכא דליכא מיגו דיהא נאמן ומ\"ש בנכסים שנפלו כשהוא גוסס לאו דוקא אלא אפי' בנכסים שנפלו לאחר מכאן נמי אינו יורש כיון דליכא מיגו אלא משום דגבי חלק פשיטות בעי למיהב טעמא דאפילו בנכסים שנפלו כשהוא גוסס יורש אותם נקט נמי בחלק בכורה בנכסים שנפלו כשהוא גוסס וכתב עוד שם שכן נראה דעת הרא\"ש מדהשמיט סוגית הגמרא דמוקי לרבנן יכיר בצריך היכרא ובנכסים שנפלו כשהוא גוסס כמו שהביאה הרי\"ף משמע דס\"ל דלפום מאי דקי\"ל כר\"י אינו נאמן בנכסים שנפלו כשהוא גוסס וכדברי הנמוק\"י ז\"ל ותמה על הטור ז\"ל שם שפסק שלא כמו שיראה מדברי הרא\"ש ז\"ל את\"ד ולע\"ד מה שהקשה על הטור ז\"ל שפסק שלא כמו שיראה מדברי הרא\"ש ז\"ל אשתמיט מיניה לשון הרא\"ש ז\"ל בשמעתין שהביא סוגית הגמרא דמוקי לרבנן יכיר בנכסים שנפלו כשהוא גוסס וכמו שהביאה הרי\"ף פי\"נ גם מה שהבין בדברי הרב הנמק\"י עיין בפרישה שהבין כמו כן גם מוהרי\"ט ן' יעיש ז\"ל הובאו דבריו בספר בני אהרן נראה שהבין כן ועיין בספר בני יעקב דק\"ס ע\"ג אכן לע\"ד לא כן ידמה דאיך אפשר לומר דס\"ל להרב הנמוקי דלר\"י כיון דאצטריך יכיר לומר דנאמן האב במיגו נגד החזקה אם כן מנ\"ל לומר דהיכא דליכא מיגו יהא נאמן לר\"י הא ודאי ליתא שהרי ר\"י ס\"ל דנאמן האב לומר זה בני בן גרושה הרי דאפי' לפוסלו ס\"ל דנאמן אע\"ג דליכא מיגו ואם כן מכ\"ש ליורשו דנאמן אפי' היכא דליכא מיגו ותו שהרב הנזכר הכריח מדברי רשב\"ם ז\"ל שכתב פי\"נ דקל\"ד אמתני' דקאמר זה בני נאמן דאינו נאמן אלא לנכסים שיש לו עתה אבל לנכסים שנפלו אחר מכאן אינו נאמן ואע\"ג דדרשינן לעיל יכיר בצריך היכרא דהאב נאמן אפי' לנכסים שנפלו כשהוא גוסס ה\"מ בחלק בכורה כו' דס\"ל שלא כדעת הנמוקי ז\"ל דאי ס\"ל כדעת הנמוקי דהך אוקמתא הוי דוקא לרבנן ולא לר\"י מאי ק\"ל ההיא אתיא כרבנן ומתני' אתיא כר\"י דהלכתא כותיה יע\"ש והוא תימא שהרי הרב הנמוקי הביא במתני' דהאומר זה בני דברי רשב\"ם ז\"ל הללו ולא חלק עליו משמע דהכי ס\"ל ולכן נ\"ל דכונת הנמוקי פשוטה ובנכסים שנפלו כשהוא גוסס דוקא קאמר דאינו נוטל פי שנים ולא מיירי בבכור שאין אנו יודעים שהוא בכור אלא על פי אביו אלא אפי' בבכור ודאי קאמר דאינו נוטל פי שנים והיינו טעמא מההיא דגרסינן התם באותו פרק דקכ\"ה דרבנן דר\"י ס\"ל דאין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו הנכסים לאחר מיתת אביהם ואמרינן מ\"ט דרבנן אמר קרא לתת לו פי שנים מתנה קריה רחמנא מה מתנה עד דמטא לידו אף חלק בכורה עד דמטא לידיה כו' אמר קרא פי ב' מקיש חלק בכורה לחלק פשיטות מה חלק פ' אע\"ג דלא מטא לידיה אף חלק בכורה אע\"ג דלא מטא לידיה יע\"ש וא\"כ ס\"ל להנמוקי ז\"ל דהא דאמרינן בגמ' דלרבנן אצטריך יכיר לנכסים שנפלו כשהוא גוסס היינו לומר דרבנן ס\"ל כר\"י דס\"ל דהבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן משום דמקיש חלק בכורה לחלק פשוט והלכך ה\"נ בכור נוטל פי שנים בנכסים שנפלו כשהוא גוסס אע\"ג דלא מצי למיהב להו במתנה משום דבחלק פשיטות יורש אפי' בנכסים שנפלו כשהוא גוסס ומקשינן חלק בכורה לחלק פשיטות אמנם לרבנן דר\"י דס\"ל דאין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו לאחר מיתת אביהן משום דמתנה קריה רחמנא א\"כ מה\"ט נמי אין הבכור נוטל פי שנים בנכסים שנפלו כשהוא גוסס משום דמתנה קריה רחמנא ומה מתנה ליתיה בגוסס אף חלק בכורה ליתיה בגוסס זה הנראה לי אמת ויציב בדברי הנמוקי ז\"ל ומעתה יש לתמוה על הפוסקים דס\"ל דהבכור נוטל פי שנים בנכסים שנפלו כשהוא גוסס דכיון דקי\"ל כרבנן דר\"י דאין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן מטעמא דמתנה קריה רחמנא א\"כ מה\"ט נמי לא יטול בנכסים שנפלו כשהוא גוסס דמתנה קריה רחמנא ויש לחלק ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שצ) </b> ואמאי לא משני דיכיר איצטריך כגון שבניו קטנים הרבה שאינן יכולין לזכות לעצמן כו'. גם אני בילדותי הקשתי כן, ושמעתי כי כבר קדמני בפ\"י ולכאורה אפשר לומר אי אודיתא מהני מדאורייתא לק\"מ דנאמן האב במיגו דאודי לבן הזה דסך ההוא שלו כהאי דאיסר גיורא ב\"ב קמ\"ט והודאה אפילו בקטן מהני דאפשר דנפל הסך הזה בירושה לבנו ממקום אחר דהרי גבי איסור גיורא נמי נודע דהני זוזא לאו דמרי נינהו ואפ\"ה אמר ר' איקא ולודי איסר. (עיין ב\"ב דף מ\"ג ע\"ב תד\"ה דא כו' ובכתובות נ\"ד ע\"ב תוס' ד\"ה אע\"פ כו') דאע\"ג דידוע ע\"פ עדים דמשקר דלא היה לבנו קרוב הראוי לירש ממנו הסך ההוא מ\"מ מהני אודיתא עיי\"ש ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>האומר </b>\n<b> זה בני כו' ה\"ז נאמן וירשנו כו'.</b> כתב מוהר\"א ששון ז\"ל בתשו' סימן צ\"ב שכפי דברי רשב\"ם שם שכתב דהאומר זה בני אינו נאמן אלא לנכסים שהיו לו באותה שעה נתחדש אצלם במעשה שהיה בראובן שהיה ש\"מ ולא היה לו בן רק בן קטן המוטל בעריסה ושאלו את פיו שאחר אותו הבן מי יהי' יורש נכסיו והשיב ששמעון יהי' יורש ופסקנו מתוך דברי רשב\"ם הנזכר שאין בדברי ראובן כלל שהרי מאי דקאמר הרב הוא מטעם דאי בעי יהיב לי' במתנה כו' וכיון שכן הרי ראובן זה בחיי בנו לא היה רוצה לתת במתנה נכסיו לשמעון ולאחר מיתת בנו ליתא למיגו ודמיא למאי דקאמר הרב בנכסים הבאים לאחר מכאן דליכא למימר בהו שום מיגו א\"ד יע\"ש וק\"ל טובא דאכתי איתיה למיגו דיהא נאמן לומר שאחר אותו הבן שמעון הוא היורש במיגו דאי בעי אמר נכסי לפלו' בני ואחריו לשמעון ואע\"ג דקי\"ל דאם ראוי ליורשו לא מהני משום דירושה אין לה הפסק מ\"מ כבר כתב רשב\"ם שם דהיינו דוקא באומר נכסי לך סתם אבל באומר בפירוש שנותנן לו משום מתנה לכ\"ע מהני ואפי' לדעת הרמב\"ם דס\"ל דאפי' בלשון מתנה לא מהני מ\"מ אם אומר בפירוש שאינו נותנם לו בלשון ירושה אלא בלשון מתנה לכ\"ע מהני והיה אפשר לומר שדעת מוהר\"א ששון כדעת מוהרי\"מט שכתב בח\"מ סימן ו' והביאו הרב כנ\"הג סי' רע\"ח בהגהת ב\"י אות י\"ג דע\"כ לא אמרינן דבלשון מתנה מהני אלא בבן בין הבנים אבל בשאין לו אלא בן א' אפילו נתן בלשון מתנה לרשב\"ם ולהרמב\"ם ז\"ל בשאמר בפירוש לא משום ירושה אלא משום מתנה עדיין כח ירושתו עומדת וכשימות ירושתו ממשמשת ובאה לו וזוכה משום ירושה יע\"ש אלא שמדברי מוהר\"א ששון ז\"ל סימן קפ\"ח נראה שחולק על זה גם הרב בעל כנ\"הג כתב שכל גדולי האחרונים חולקים על זה וצריך עיון:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם </b>\n<b> טעו ב\"ד בשומא כו'.</b> כתב ה\"ה פ' הא\"מ אמר ר\"ן כו' ואסיקו דר\"ן לא אמר הגדילו אין יכולין למחות אלא בשלא טעו בשומא אבל טעו בשומא אפילו ר\"ן מודה כו' הנה התוס' שם ד\"ה הא דטעו כו' כתבו ז\"ל ה\"ה דהוי מצי למימר הא דטעו בשתות והא דטעו בפחות משתות כו' יע\"ש והנראה דס\"ל דחכמים לא פליגי עליה דרשב\"ג אלא בשתות וקשה דא\"כ שמואל דאמר יכולים למחות בפחות משתות דלא כמאן והרב ח\"ה ז\"ל תירץ דשמואל ס\"ל דה\"ה דפליגי נמי בפחות משתות ונקט שתות לרבותא דרשב\"ג ואע\"ג דלית הלכתא כרשב\"ג כחא דהיתרא עדיף וכן תירץ הרב ע\"י יע\"ש. ויש לדקדק בתירוץ זה דאי משום להודיעך כחו דרשב\"ג א\"כ הו\"ל למינקט מתני' ביתר משתות דאפילו ביתר משתות ס\"ל לרשב\"ג ז\"ל דאמרינן מה כח ב\"ד יפה כדאמרינן התם בפ' אלמנה נזונת עד כמה אמר רב ששת כו' עד פלגא תניא נמי הכי אמר רשב\"ג ב\"ד שמכרו כו' מכרן קיים ע\"ש אלא ודאי משמע דשתות דנקט מתני' משום חכמים הוא דנקט דדוקא בשתות הוא דפליגי ואפשר ליישב דבריו דאי הוי נקט מתני' ביתר משתות אז הוי טעינן ודאי בסברת חכמים דלא פליגי אלא דוקא ביתר משתות דכיון דס\"ל דאין כח ב\"ד יפה א\"כ כח ב\"ד ככח הדיוט דביתר משתות בטל מקח בשתות קנה ויחזיר אונאה ופחות משתות אינו מחזיר אונאה דלא הוי מסתבר למימר דלרשב\"ג כח ב\"ד יפה מכח הדיוט ולרבנן הורע כחן מכח הדיוט ופליגי מן הקצה אל הקצה אמנם השתא דנקט מתני' שתות דס\"ל לחכמים דאפילו בשתות המקח בטל והורע כחן מכח הדיוט מסתבר לן למימר דה\"ה פחות משתות אלא דנקט שתות משום דאגב אורחיה בעי לאשמועינן כחו דרשב\"ג דאפילו בשתות המקח קיים ודוק. ועוד נראה לי ליישב דלשמואל ל\"ק מחכמים דלא פליגי אלא בשתות משום דאיכא למימר דס\"ל לשמואל דדוקא בשום הדיינים הבאים לפרוע לבעל חוב מנכסי יתומים או מנכסי הלוה כיון שעליהם מוטל לפרוע חוב אביהם אינן כשלוחים ובפחות משתות מכרן קיים משום שנאמר אליו אם לא היית חפץ בשומא היה לך להשתדל בפרעון המלוה וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל בפ' כ\"ב מהל' מ\"ול דין ט\"ו דמה\"ט כתב רבינו שם דב\"ד ששמו לטורף בנכסי לוקח וטעו בכ\"ש מכרן בטל משום דכיון שאין על הלוקח מוטל לפרוע החוב הזה הרי הן כשלוחין יע\"ש. וא\"כ הכא נמי גבי יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן כיון דלא שייכי היתומים ביה דכל זמן שהיו קטנים אין צורך להם לחלוק אלא משום הגדולים ואין חייבים לחלק כל זמן שהם קטנים להנאת הגדולים הרי הן כשלוחין ואפילו טעו בכ\"ש מכרן קיים כדין השלוחין ועיין בהר\"ב מש\"ל ז\"ל שם וניחא נמי השתא מאי דלא פריך בגמרא נימא כתנאי משום דאיכא למימר דשמואל דאמר אפילו כרשב\"ג דע\"כ ל\"ק רשב\"ג התם אלא משום שהיה להם לפרוע חוב אביהן כנר\"ל ודוק:<br><b> כתב </b> הרב ע\"י דמאי דכתבו תוס' דהו\"מ למימר בטעו בפחות משתות הוא משום דאזלי כשיטת ר\"ת ז\"ל שכתבו לעיל שבוררין להן חלק יפה ע\"י שומת ב\"ד אבל למ\"ד דאין צריך שומת ב\"ד אלא אפוטרופוס בורר להם חלק יפה לא ק\"ל מידי שהרי בפ' אלמנה ניזונת קאמר רב שמואל בר ביסנא משמיה דר\"נ דשליח הרי הוא כאלמנה דאפילו בכ\"ש המקח בטל וא\"כ היכי קאמר ר\"ן הכא הגדילו אין יכולין למחות וכתב שדוחק לומר דמשום דהושם ע\"י ב\"ד משום הכי יש לו כל דין הב\"ד דדוקא בשתות בטל יע\"ש ודבריו סתומים שהרי אפילו בשליח הדיינים שעשאוהו שליח למכור קאמר התם דשליח כאלמנה כמ\"ש התוס' לקמן בשם ר\"ת ואפילו לפירוש ר\"ת ז\"ל דההיא מיירי בשליח דעלמא מ\"מ מודו מיהא דמיירי נמי בשליח הדיינים אלא דבהא פליגי דלפי' ר\"ה לא מיירי התם אלא בשליח הדיינים אבל בשליח דעלמא כ\"ע מודו דהרי הוא כאלמנה ולפי תי' ז\"ל אפילו בשליח דעלמא נמי פליגי וזה מבואר ממ\"ש בפ' אלמנה נזונת ד\"ה רבא אמר וז\"ל ונראה לי דהכא מיירי אפילו בשליח דעלמא כו' יע\"ש וא\"כ איך כתב הרב דמשום דהושם ע\"י ב\"ד יש לו כח ב\"ד ומה בין אפוטרופוס לשליח דדיינים שהושם ע\"י ב\"ד וכ\"כ ה\"ה ז\"ל בפי\"נ מהלכ' מכירה דין ט' עמ\"ש רבינו יראה לי שהאפוטרופוס דינו כשליח וז\"ל לפי מה שפירש דשליח ב\"ד הרי הוא כאלמנה אפוטרופוס שמינוהו ב\"ד הרי הוא כשליח ויהי' זה פשוט כו' עי\"ש מ\"ש שאפוטרופוס שמנוהו ב\"ד גרע משליח ב\"ד והרי הוא כשליח דעלמא אלא שראיתי להתוס' ז\"ל בפ' אלמנה נזונית ד\"ה והא דס\"ל דהאפוטרופוס שמנוהו ב\"ד עדיף טפי משליח הדיינים שכתבו וז\"ל אי לאו דפסיק הלכה כחכמים לא הוי ק\"מ מהא דאמר ר\"ן שליח הרי הוא כאלמנה אפילו מיירי בשליח הדיינים וי\"ל דלא שייך בדידיה כ\"כ מה כח ב\"ד יפה כמו באפוטרופוס יע\"ש ונראה שטעמם ז\"ל משום דכיון דמנוהו ב\"ד לפקח על כל עסקי היתומים מה היה להם לב\"ד לעשות הרי הוא ככח ב\"ד עצמם משא\"כ בשליח הדיינים שלא עשאוהו שליח אלא על דבר פרטי וא\"כ כפי מה שכתב נראה דמה שכתבו התוס' דהו\"מ למימר בטעו בפחות משתות אפילו למאן דס\"ל דאין צריך שומת ב\"ד ק\"ל ודלא כמ\"ש הרב ומהתימה עליו איך אישתמיט מניה דברי התוס' הללו וכן מבואר ג\"כ ממ\"ש בפ' הנז' ד\"ה בוררן וז\"ל ומיהו אומר רבי' דאין זו קו' הא דלא אמר יכולים למחות בגוד או אגוד דה\"נ הומ\"ל יכולים למחות בשטעו בפחות משתות כו' יע\"ש ובראש דבריהם כתבו שם משם רבינו הנזכר דבוררין להם בלא שומת ב\"ד קאמר ואפ\"ה ק\"ל דאמאי ל\"ק יכולים למחות בפחות משתות מיהו לזה איכא למימר דמ\"ש דה\"נ הו\"מ למימר כו' לשיטת ר\"ת הוא דקאמרי כלומר דמה שדקדק ר\"ת מדלא קאמר יכולים למחות בגוד או אגוד אין זו קושיא דלדידי' נמי תיקשי דה\"מ למימר יכולים למחות בפחות משתות כיון דהוא ס\"ל דצריך שומת ב\"ד וכן ראיתי למוהרי\"מט ז\"ל שם בחידושיו שפירש כן דברי התוס' ליישב מש\"הק שם לתי' התוס' שכתבו בד\"ה רבא אמר דשליח כדיינים דקאמר ר\"ן היינו לענין הא דמקח קיים אבל האונאה מיהא צריך להחזיר וז\"ל ומיהו קשה דלקמן הוצרך ר\"י לתרץ הא דאמרינן במאי צריכין למחות ברוחות דא\"נ דהו\"מ למימר יכולים למחות בפחות משתות אלמא בפחות משתות נמי יכולים למחות ולבטל את המקח והרא\"ש ז\"ל הביא תי' זה משמו של ר\"י והוא רבינו הנז' סתם וקשיא דידיה אדידיה ותירץ דשמא לדבריו של ר\"ת קאמר כו' יע\"ש אלא שבעיקר קו' לא ידעתי להבין דבריו דמאי קו' דמ\"ש התוס' בד\"ה דהמקח קיים והאונאה הוא דצריך להחזיר לא כתבו כן אלא לרבא אליבא דר\"ן דס\"ל שליח כדיינים אבל למאי דקיי\"ל התם דשליח הרי הוא כאלמנה המקח נמי בטל וא\"כ שפיר ק\"ל לרבינו דהו\"מ למימר יכולים למחות בפחות משתות דס\"ל לשמואל דהמקח בטל דשליח הרי הוא כאלמנה ור\"ן דקאמר אין יכולים למחות משום דס\"ל דאפוטרופוס עדיף משליח ב\"ד כמ\"ש התוס' ובהא הוא דפליגי שמואל ור\"ן וא\"נ דס\"ל לשמואל כחכמים דרשב\"ג אפילו בפחות משתות ובדיינין גופייהו המקח בטל ונקט שתות להודיעך כחו דרשב\"ג כמ\"ש לעיל וכן צ\"ל ע\"כ אף לפי מה שפי' הוא ז\"ל דלדבריו של ר\"ת הוא דק\"ל דהומ\"ל יכולים למחות ברוחות אע\"ג דלשי' ר\"ת בוררין להם ע\"י שומת ב\"ד קאמר וא\"כ קשה דהיכי קאמר הו\"מ לאוקמה בפחות משתות הא אפילו שליח ב\"ד קאמר ר\"ן דשליח הרי הוא כדיינים כ\"ש הכא דהשומא ע\"י ב\"ד עצמן וא\"כ היכי קאמר שמואל יכולים למחות והמקח בטל אלא עכצ\"ל כמ\"ש דכונתם ז\"ל הוא דנימא דשמואל ס\"ל שליח ה\"ה כאלמנה ואע\"ג דמיירי הכא ע\"י שומת ב\"ד עצמו מ\"מ חשיבא כשליח כמ\"ש הר\"ן ז\"ל והריטב\"א יע\"ש וא\"כ מאי קא ק\"ל להרב ז\"ל. וראיתי להתוס' בפ' השולח דל\"ד ד\"ה ב\"ד שכתבו וז\"ל והא דלא קאמר יכולים למחות בפחות משתות משום דלא מסתבר כו' וכ\"ש אם נפרש דמכרן קיים ומחזיר אונאה דא\"ש טפי עכ\"ל ודבריהם באו סתומים ולכאורה נראה שכוונתם ז\"ל למ\"ש מוהרי\"מט ז\"ל האמנם הא ודאי נראה דליתא כמ\"ש ולכן נראה שכוונתם ז\"ל דאם נפרש דפחות משתות מכרן קיים ומחזיר אונאה א\"ש דלא מוקי לה בפחות משתות משום דלישנא דר\"ן דקאמר אין יכולים למחות משמע דאין יכולין למחות כלל ואפילו לענין אונאה ואילו בפחות משתות מחזיר אונאה כנ\"ל ודוק:<br><b> ועל </b> מ\"ש לעיל משם ה\"ה ז\"ל עיין בהר\"ב גד\"ת שער ג' ח\"ג ס\"א מה שתמה עליו בזה וכתב הוא ז\"ל שמתשובת הרי\"ף שהביא הבע\"הת מבואר דלוקח לאו דוקא ולא יצאו מן הכלל אלא נכסי יתומים מהטעם שכתב מפני שהם ברשות ב\"ד דהיינו להיותם יתומים דמסתמא ב\"ד הם אביהם והו\"ל כאלו הם בעלי דבר ולא שלוחים משא\"כ ב\"ח ולפ\"ז נכסי לוקח ונכסי לוה שוים הם לענין זה דלא שייך גבייהו טעמא שהם ברשות ב\"ד ולפיכך דינם כדין שליח דאפילו בכ\"ש חוזר את\"ד יעש\"ב. ולע\"ד יש לתמוה על זה מהא דאמרינן לקמן אמר רבא הא דאמרת שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא בלא אמר נפלוג בשומא דב\"ד אבל אמר נפלוג בשומא דב\"ד לא וחלוקתן בטלה והיא גירסת הרי\"ף והתוס' הרי מבואר דאפילו באחרים או בשותפין שחלקו כמ\"ש רבינו בפי\"ג מה\"מ שאינן יתומים ולא שייך גבייהו טעמא שהם ברשות ב\"ד אפ\"ה דוקא בטעו שתות מכרן בטל אבל בפחות משתות לא דאל\"כ אדנקט רבא מלתי' בחלוקת שתות קנה לישמועינן רבותא בפחות משתות גופיה דקאי בי' וצ\"ע:<br><b> ולענין </b> הלכה כל הפוסקים ז\"ל פסקו כר\"ן וכתב מרן הב\"י סימן רפ\"ט דהיינו משום דהלכה כר\"ן בדיני עיי\"ש. וראיתי להר\"ב כנ\"הג ז\"ל שם בהגהת ב\"י אות ב' שהקשה על דברי מרן הללו שלא נאמר כלל זה אלא כנגד רב ששת לא כנגד כ\"ע כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל בפ' הזהב ואפילו לדעת התוס' שכתבו בפ' האומנין דהלכה כר\"ן בדיני לגבי כ\"ע לגבי שמואל אין כלל זה אמור כיון דשמואל נמי הלכתא כותי' בדיני וכתב הרא\"ש ז\"ל דהיינו משום שהיה מדקדק בהם וכיון שכן מאיזה טעם נפסוק הלכה כר\"ן לגבי שמואל כיון דשמואל נמי מדקדק בהם והוא רביה דר\"ן יע\"ש. והנה הרב ז\"ל כתב כן מסברא דנפשיה דלגבי שמואל אין הלכה כר\"ן כאלו הוא דבר פשוט ולא כי אלא דעת הרי\"ף ז\"ל בפרק המפקיד גבי ההיא דהמפקיד פירות אצל חבירו אפילו אין מדודין דהלכה כר\"ן אפילו לגבי שמואל כאשר יראה הרואה אלא אי להא קשיא לדעת הרא\"ש ז\"ל קשיא דבפ' הזהב ובפ' המפקיד כתב דאין הלכה כר\"ן אלא כנגד רב ששת לא כנגד רבותיו ר\"י ושמואל ואלו בהא דשמעתין כתב בפרק אלמנה נזונת דהלכה כר\"ן דהגדילו אין יכולין למחות וכן ראיתי להרב ש\"ך סימן ס\"ו ס\"ק ק\"ח שתמה עליו בזה:<br><b> ולע\"ד </b> אי מהא אפשר ליישב דמה שפסק הרא\"ש בהא דשמעתין דהלכה כר\"ן לאו משום דהלכה כר\"ן בדיני וכמדוקדק מדבריו בפרק א\"נ שכתב והלכתא כר\"ן בדיני כאשר כתב בשאר מקומות אלא ה\"ט משום דס\"ל דהא דאמרינן בפרק השולח דל\"ה והלכתא כנחמן כו' דקאי אהא דיתומים שבאו לחלוק ולא כפרש\"י ז\"ל וכ\"כ המרדכי והרשב\"א ז\"ל שם משם ר\"ח ז\"ל יע\"ש ובה' גרושין הוכחתי שכן דעת הרא\"ש יע\"ש מיהו מה שהקשה הרב ש\"ך מההיא דפרק מציאת האשה ובפרק המדיר הא ודאי צ\"ע ועיין בכנה\"ג חא\"ח בכללי הגמ' דקע\"ה ע\"א סימן נ\"ז ובדף קס\"ד ע\"ג:<br><b> שוב </b> מצאתי להרב גו\"ה שכתב בכללי הדלת סימן קמ\"ה משם מוהר\"ב ז\"ל שמ\"כ בדרכי התלמוד שחבר רבינו סעדיה גאון וז\"ל דהא דאמרינן בריש בתרא ר\"נ א\"ש גג הסמוך לחומה כו' ור\"נ דידיה אמר כו' וכן בפ' הא\"מ אמר ר\"נ א\"ש יתומים שבאו לחלוק כו' והלכתא כר\"נ בהא אפילו דבעלמא הלכה כשמואל לגביה מתרי טעמי חדא דרבו הוא ועוד דהלכתא כשמואל בדיני לגבי כ\"ע היינו טעמא משום דפי' דר\"נ דידיה אמר היינו קבלת עצמו מאחרים לא כמו בעלמא שפירוש דידיה אמר היינו סברת עצמו עכ\"ל יע\"ש:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות נחלות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1e926b498c45532774d5b883882444afaeb90c7b
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,69 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות טוען ונטען",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מפי </b>\n<b> השמועה למדו שכל מקום ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה.</b> כתבו התוס' פרק עשרה יוחסין דע\"ג ע\"ב משם ר\"ת דכי היכי דעד אחד מחייבו שבועה ה\"נ ע\"א המסייע לנתבע פוטר משבועה וכן דעת הרא\"ש ז\"ל פ\"ק דמציעא דעד המסייע פוטר מן השבועה וכתב עוד ויש מקשין אבל מהא דשומר שמסר לשומר חייב ול\"ק דמאי חיוביה דראשון משום שאינו יכול לישבע והוא אינו רוצה להאמין לשני ונתחייב לו הראשון ממון ואין עד אחד פוטר מחיוב ממון עכ\"ל וכ\"כ בשיטה מקובצת למוהר\"ב משם הר\"ן יע\"ש ולפי זה נראה שאם השומר הא' טוען שברי לו שנגנבה או שנאנסה מיד השומר הב' שהשומר פטור משבועה שהרי בלא עדות שומר הב' אין כאן אלא חיוב שבועה וכיון דאיכא עד א' המסייעו פטור ועל פי זה יש לדקדק על מרן בש\"ע סימן פ\"ז ס\"ו שהביא מחלוקת וז\"ל מודה במקצת ועד אחד מסייעו י\"א שפוטרו משבועה וי\"א שאינו פוטרו וכתב מור\"ם שהעיקר כסברא הראשונה ואלו בסי' רצ\"א סעיף כ\"ו בדין שומר שמסר לשומר כתב מרן וז\"ל ואם יש עדים ששמר השומר כראוי נפטר שומר ראשון ואפי' לא היו שם עדים אם השומר הא' ראה ויכול הוא לישבע ה\"ז נשבע ונפטר ע\"כ והשתא קשה דכיון דבסימן פ\"ז הביא מחלוקת אם ע\"א המסייע פוטר מן השבועה איך כתב כאן בפשיטות דצריך לישבע ומהיותר תימא על מור\"ם דבסימן הנזכר כתב שהעיקר כסברא הראשונה וכאן לא הגיה עליו כלום ושוב ראיתי בספר פלפלא חריפתא שהקשה על דברי הרא\"ש וז\"ל ואי ק' הא ק' דהתוס' בפרק הא\"מ דמ\"ג ע\"ב ד\"ה והשתא כתבו משם ר\"י דכל עדות שטעונים לישבע קודם שיאמינו דבריהם אין ממש בעדותם ואם כן ה\"נ דכוותא אין כאן עדות כלל דכי אמרת נמי דהכא מיירי נמי במוד' הב' שנגנבה והראשון ש\"ח דהשתא הב' בעי שלומי ולא הוי נוגע בעדות אכתי עליו שבועה שאינה ברשותו כדאיתא פ\"ק דמציעא כו'. וא\"כ מאי מקשים הא אין כאן עדות כלל כיון שהיה טעון שבועה כו' ונראה דודאי קושיתו אינ' קושיא ואף מעיני רבינו לא נעלם זה אלא דטפי עדיף משני ליה דמעיקרא קושיא ליתא דכלום באו להקשות ולהוכיח דמי שעליו שבועה שאין ע\"א יכול לפוטרו וקאמר רבינו דהך דהכא אין לזה חיוב שבועה אלא חיוב ממון כו' יע\"ש ובהכי נתיישבה קושיתו ועיין בש\"ך סימן רצ\"ה ס\"ק מ\"ה אלא דקשיא לי לדברי הרב דאכתי תקשי ליה למה שהקשה הרא\"ש שם מקמי הכי וז\"ל ויש מקשי' מהא דתנן לקמן השוכר פרה מחבירו והשאיל לאחר ומתה ישבע השוכר כו' ואמאי ישבע השוכר והלא השואל מעיד שמתה כדרכה ויפטר השוכר משבועה והוצרך לידחק הרא\"ש ולומר דמתני' דינא קמ\"ל ולאפוקי מר\"י כו' ולא מצי למיתני השוכר פטור מן השבועה בעדות של שואל דלפעמים דאין השואל יודע כו' דמשמע דאם השואל יודע אין השוכר צריך לישבע ואמאי הא כיון שהשואל צריך לישבע שבועה שאינה ברשותו אין כאן עדות כלל וצ\"ע ועיין בהרב מש\"ל ה' שאלה ופקדון פ\"ה דין ו' ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> החופר בשדה כו'.</b> כתב ה\"ה בס\"ד וז\"ל ואין זו ראיה דכי אמרינן דאדם הוקש לקרקע ה\"מ עבדים כו' אבל שאר אינשי ודאי לא ע\"כ וכ\"כ התוספות פ\"ק דקדושין ד\"ז ד\"ה א\"כ וז\"ל פי' בקונט' דאדם הוקש לקרקע כו' וקשה דההוא קרא כתיב בעבד כו' וכ\"כ ג\"כ הרא\"ש ז\"ל בתוספותיו ודחה דברי רש\"י הללו ועיין בנדרים פ\"ט דנ\"ט ע\"ב אהא דפרכינן התם והא קתני שער ראשו ושער ראשו מטלטלי הוא פרש\"י דכל העומד ליגזז כגזוז דמי יע\"ש והנראה שהוכרח רש\"י לזה משום דהוא אזיל לשיטתיה דס\"ל דאדם נמי איתקש לקרקע אמנם לסברת התוס' ז\"ל דס\"ל דדוקא עבד איתקש לקרקע אתי שפיר ההיא דהתם אפי' בשער שאינו עומד ליגזז משום דאדם דין מטלטלים יש לו אך קשה על הרא\"ש דפי' שם כפרש\"י דהיינו משום טעמא דכל העומד ליגזז ולפי מ\"ש בשמעתין אפי' בשאינו עומד ליגזז פריך שפיר ושמעתי מקשים לפי' רש\"י שם דבפרק השולח דל\"ט מוקמינן לפלוגתייהו דת\"ק ורשב\"ג אי מועלין בשערו בשער העומד ליגזז אי כגזוז דמי או לאו כגזוז ואמרינן לימא כתנאי כו' ומסקינן אפי' תימא ר\"מ ע\"כ לא קאמר ר\"מ התם אלא בענבים דכמה דקיימי מכחשי אבל שער כמה דקאי אשבוחי משבח ופסק רבינו בפ\"ה דמעילה כרשב\"ג דבשער לא אמרינן כל העומד ליגזז מטעמא דאשבוחי משבח יע\"ש וא\"כ קשה טובא היכי פריך בנדרים והא קתני שער ראשו ושער ראשו מטלטלי נינהו הא בשער ס\"ל לרשב\"ג דהלכתא כותיה דלא אמרינן כל העומד ליגזז וא\"כ ה\"נ נימא דר\"מ דהתם כותיה דרשב\"ג ס\"ל דאתיא אליבא דהלכתא ובשלמא לדעת התוס' דשמעתין ניחא שפיר דקו' דהתם אפילו בשער שאינו עומד ליגזז ומשום דאדם לא איתקש לקרקע אכן לפרש\"י קשה טובא והנראה ליישב שדעת רש\"י כמ\"ש התוספות פ\"ק דסנהדרין דט\"ו ע\"א ד\"ה בענבים העומדים ליבצר שהקשה מההיא דפרק נערה דאמרינן ס\"ס כל העומד ליגזז כגזוז דמי ומאי קושיא הא רבנן דהכא לית להו הך סברא ותי' דגבי ב\"ח מודה דלא גבי מדברי' העומדים ליגזז דלא סמכה דעתיה יע\"ש וא\"כ ה\"נ נימא דאע\"ג דבשער קי\"ל כרשב\"ג דלא אמרינן כל העומד ליגזז מטעמא דאשבוחי משבח היינו לענין מעילה וכיוצא אבל גבי ב\"ח פשיטא ליה לתלמודא דלא גבי מטעמא דלא סמכה דעתיה כנ\"ל נכון ועיין בש\"ך ח\"מ סימן צ\"ה ס\"ק י\"ח ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שהיו בידו דברים העשוים להשאיל ולהשכיר כו'.</b> עיין בפרק חזקת הבתים דנ\"ב ע\"א בתוס' ד\"ה דברים העשוים שהקשה וז\"ל וא\"ת דתנן בהגוזל בתרא המכיר כליו וספריו ביד אחר ויצא שם גניבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול והשתא אפי' לא יצא שם גניבה יהא נאמן לומר שגנבם מיגו דאי בעי אמר השאלתי' לך דספרים עשוים להשאיל כו' ומהר\"ר דודי נר\"ו תי' דלא מהימן במיגו דהוי מיגו להוציא אעפ\"י שנוטל דמים שהוציא כו' יע\"ש מכאן קשה לי למ\"ש הב\"ח ז\"ל ח\"מ סימן פ\"ב שהקשה לדעת הסוברים דמיגו להוציא לא אמרינן מדקי\"ל כר\"ג פ\"ק דכתובות דהאומרת משארסתני נאנסתי יש לה מאתים במיגו דאי בעי אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא פסלה נפשה לכהונה אלמא דאית לן מיגו להוציא ותי' דהתם כיון דהיא טוענת ברי והוא טוען שמא טענתה עדיפא כדאיתא התם ולפיכך נאמנת במיגו אע\"ג דהוי להוציא יע\"ש גם הרב ש\"ך בסימן הנזכר בדיני מיגו סק\"א וסקט\"ו הביא כלל זה בלי חולק וק\"ל טובא שהרי מדברי התוס' הללו נראה בהדיא דס\"ל דמיגו להוציא לא אמרינן אפילו בברי ושמא שהרי הכא הלוקח טוען שמא לקחה ממך ואין לומר דה\"נ מיירי בשטוען המוחזק ברי לי שלא גנבם דהא ליתא שהרי כתבו התוס' ואין לומר נמי דלאו מיגו הוא שאינו טוען ברצון השאלתיו לפי שאותו יודע שהוא משקר כו' ומהנהו עיזי דאכלו חושלא אין ראיה דאיכא למימר כגון שהכחישו ואומר שלא אכלו כ\"כ דהו\"ל ממעיז למעיז והשתא אי איירי הכא במכחישו וטוען שלא גנבם ה\"נ הו\"ל ממעיז למעיז ומאי אין לומר דקאמר גם אין לומר דע\"כ לא כתבו התוס' דמיגו להוציא לא אמרי' אפי' בברי ושמא אלא דוקא התם דהו\"ל מיגו דהעזה אבל בעלמא אמרינן מיגו כי האי דהא נמי ליתא שהרי התוס' פרק המקבל דקי\"ו ע\"א ד\"ה והא כתבו וז\"ל ומורי הר' דודי נראה דמיגו להוציא לא אמרינן ומיהו למ\"ד פרק חזקת דאמרי' מיגו להוציא צ\"ל כפי' ר\"ת עכ\"ל והשתא אם איתא מאי קושיא התם שאני דהוי ממעיז למעיז מש\"ה נאמן באומר אין שטרא זייפא הוא מיהו שטרא הוה לי ואירכס במיגו דאי בעי אמר שטרא מעליא הוא אלא ודאי דלא שנא ועיין בתוס' ריש מציעא ד\"ה וזה נוטל שכתבו וז\"ל ומפרש ריב\"ם דמיגו להוציא לא אמרינן וההיא דחזקת הבתים דהימנה רבה שאני דאפי' אי הוה שתיק נאמן יע\"ש וא\"כ לא ידעתי מאי ק\"ל הכא לתי' הר' דודי וא\"כ מבואר הדבר שדעת התוס' דמיגו להוציא לא אמרי' אפילו בברי ושמא הפך דעת הרב ב\"ח והש\"ך ז\"ל ומהתי' על הב\"ח שנמצא סותר את עצמו דבסי' קל\"ג כ' דלדעת הטור לא מהימן לומר גנובים במיגו דהשאלתיו משום דס\"ל להטור דמיגו להוציא לא אמרינן ולא זכר שם מ\"ש בסימן פ\"ב דבברי ושמא אמרינן וכמו כן קשה על הש\"ך ז\"ל שם ס\"ק י\"ב יע\"ש ולעיקר קו' מההיא דפ\"ק דכתובות נראה ליישב דהתם שאני דאיכא חזקה דמסייע לה דהעמד אשה על חזקתה דקודם לכן ומתחילה בתולה היתה כמ\"ש רש\"י ז\"ל שם וכבר כתב הרב התרומות הביאו מרן דכל דאיכא חזקה דמסייע לא אמרינן מיגו להוציא ויש לתמוה על הרב ב\"ח דבסמוך ונראה בסימן הנזכר הביא דברי הבה\"ת ז\"ל הללו ואם כן מאי ק\"ל הכא ואולי דס\"ל להרב ב\"ח ז\"ל דלא דמי לההיא דהבה\"ת דהתם שאני דעוד היום חזקה מסייע לה דחזקה לא שביק היתרא ואכיל איסורא משא\"כ הכא דאף על גב דאיכא חזקה דבתולה מ\"מ איתרע לה חזקתה דהרי היא בעולה לפנינו ועיין בהגהמ\"י פט\"ו מהלכ' אלו שכתב וז\"ל והא דאמרינן בכתובות דנאמנת לומר משארסתני כו' והיינו מיגו להוציא היינו משום דהיא בחזקת בתולה וגם היא טוענ' טענת ברי והבעל טוען טענת שמא ע\"כ הנה מבואר מדבריו דבעינן תרתי ברי ושמא וחזקה דמסייע לה אבל ברי ושמא גרידא לא מהני כמ\"ש כנ\"ל:<br><b> ובמ\"ש </b> עוד התוס' ותי' ר\"ת כו' ק\"ל דמשמע דלר\"ת נמי קשיתיה הך קושיא ולדידיה מאי קו' איכא הרי כתב המרדכי משמו ברפ\"ק דמציעא וז\"ל וא\"ת אמאי אינו נוטל רביע ניהמניה במיגו דאי בעי אמר כולה שלי ותי' ר\"ת דלא אמרינן מיגו ממון זה במיגו דאי בעי תבע ממון אחר כו' יע\"ש וא\"כ ה\"נ הו\"ל מיגו מממון לממון דבטענה שטוען עכשיו נוטל החפץ וחייב ליתן הדמים מדין תקנת השוק ובטענת המיגו אינו חייב אפילו ליתן את הדמים ונ\"ל לומר דס\"ל לרבינו תם דבברי ושמא אמרינן מיגו מממון לממון ובהכי ניחא מאי דקשה טובא לדעת ר\"ת מההיא דגרסינן פרק האשה שנתארמל' ואלא אהא היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את נאמנת התם מאי מיגו איכא בשלמא לר\"א דאמר במנה ולא כלום מיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דאית לה מאתים וקאמרה מעיקרא דלית לה אלא מנה מהימנא הרי דאמרינן מיגו מממון לממון אלא נראה דבברי ושמא לכ\"ע אמרי' מיגו מממון לממון ועוד י\"ל דמכלי לשווי הממון של הכלי לא חשיב מממון לממון דחשיב הכל כממון א' וכ\"כ הב\"ח סימן קל\"ו סעיף פ\"א דשדה ופירותיה חשיב הכל כממון אחד ואמרינן מיגו:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בן </b>\n<b> האומן כו' ואם הביאו עדים שהודו הבעלים כו'.</b> מימרא דר\"י פרק חזקת דמ\"ו ואוקמתא דגמ' שם ומכאן מוכח דלא טענינן ליתמי אלא מידי דאבוהון קיים הי' נאמן בטענה גרידא בלא עדים אבל כל היכא דצריך עדים וראיה לא טענינן ליתמי דאי הוה אבוהון קיים הוה מייתי ראיה דא\"כ בן גזלן אמאי אין לו חזקה וכן גבי אומן אמאי מצרכינן עדי הודאה לרשב\"ם ז\"ל או טענת הודאה לר\"י ואמאי לא טענינן ליתמי דאי הוה אבוהון קיים הוי מייתי עדים וראיה וכ\"כ התוס' שם דף נ\"ב ד\"ה ומודה והביאו ראיה מדתנן הבא משום ירושה אין צריך טענה:<br><b> וראיתי </b> למוהריב\"ל ח\"ג סימן ל\"ג שכתב וז\"ל ונראה לי דמאי דאמרינן בכמה דוכתי טענינן ליתמי וללוקח היינו דוקא היכא שהמוריש או המוכר היה נאמן בלא עדים והביא ראיה מההיא דאמרינן בפרק לא יחפור יע\"ש ומוהרש\"ך ח\"ב סימן קפ\"ג כתב עליו שדין זה הוא מחודש דיראה דבכל גוונא טענינן ליתמי והרב מגיד מראשית סימן ח' תמה עליהם שדבריהם הם תלמוד ערוך גבי ההיא דא' מן האחין כו' ובספר עזרת נשים בתשובה א' למוהר\"י כולי ז\"ל כתב ליישב לזה דמעולם לא כתבו התוס' אלא היכא דליכא חזקה כלל ומש\"ה הבא משום ירושה צריך חזקה אבל במקו' חזקה דהויא כשטר טענינן ליתמי מאי דלא הוה מצי אבוהון למיטען וכתב דיש סמך לדבר מדתנן הבא מחמת ירושה כו' ובשלמא בשדה המוריש ג' שנים שפיר טענינן ליתמי כיון דאביו הוי מצי למיטען לקוח הוא בידי אבל היכא דלא דר המוריש כי אם יום א' דלא הוה מצי למיטען לקוח הוא בידי היכי טענינן ליורש ואע\"ג דהוא החזיק ג' שנים מ\"מ חזקה שאין עמה טענה היא אלא עכ\"ל כיון דס\"ס יש חזקה לפנינו טענינן ליה את\"ד ולא דק שהרי מסוגיא זו דבן אומן דפסקוה כל הפוסקים להלכה מבואר דאפילו בדאיכא חזקה לא טענינן ליתמי דאי הוה אבוהון קיים הוה מייתי עדים וראיה גם מ\"ש דיש סמך מההיא דהבא משום ירושה אין זו סמיכה כלל דהתם הכי טענינן דאי הוה אבוהון קיים והיה מחזיק שני חזקה דאחזיקו בה יתמי הוה טעין לקוח הוא בידי דחזקה שיש עמה טענה היא ופשוט. וליישב דברי מוהריב\"ל ז\"ל נראה לי דכל עצמו של מוהריב\"ל ז\"ל לא הוצרך להביא ראיה אלא לענין דלא טענינן ללוקח מאי דלא מצי טעין המוכר דמההיא דבן אומן ההיא דא' מן האחין דאמרינן כלום טענינן ליתמי מאי דלא מצי אבוהון למטען אין ראיה דהתם ודאי בירושה דממיל' כיון דליכא עדים שלקחם אביהם מן המערער אינו יכול להוריש אותם מספק אלא כל היכא דאיתנהו ברשות מוריש ברשות' דמערער איתנהו משא\"כ בלוקח הטוען שלקחו מפ' טענינן דלמא אותו פ' לקחם מן המערער ומש\"ה הוצרך להביא ראיה מההיא דפרק לא יחפור דפרכינן אמתני' דקתני ואם לקחו אפילו בית רובע הרי זה בחזקתו והא אמר ר\"ן אין חזקה לניזקין רב מרי אמר בקוטר' רב זביד אמר בבית הכסא והשתא אם איתא להא מאי קו' נימא דטעמא דמתניתין משום דטענינן ללוקח דאם היה המוכר קיים היה מייתי ראיה שפייס לכל צדדיו ונימא דבקוטר' ובית הכסא נמי דינא הכי הוא אלא ודאי דאפילו בלוקח לא טענינן אם היה המוכר קיים היה מייתי ראיה וכבר ראיתי להרב ב\"ח סימן קל\"ב סעיף י\"ג שכ\"כ דיש חילוק בין יורש ללוקח וייחס סברא הלזו לדעת רבינו יע\"ש ויש לתמוה עליו דמה יענה לסוגיא דפרק לא יחפור וצ\"ע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..76a1acbb1ceaf6426e1ee746f15527217968e5cf
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,66 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Plaintiff_and_Defendant",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מפי </b>\n<b> השמועה למדו שכל מקום ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה.</b> כתבו התוס' פרק עשרה יוחסין דע\"ג ע\"ב משם ר\"ת דכי היכי דעד אחד מחייבו שבועה ה\"נ ע\"א המסייע לנתבע פוטר משבועה וכן דעת הרא\"ש ז\"ל פ\"ק דמציעא דעד המסייע פוטר מן השבועה וכתב עוד ויש מקשין אבל מהא דשומר שמסר לשומר חייב ול\"ק דמאי חיוביה דראשון משום שאינו יכול לישבע והוא אינו רוצה להאמין לשני ונתחייב לו הראשון ממון ואין עד אחד פוטר מחיוב ממון עכ\"ל וכ\"כ בשיטה מקובצת למוהר\"ב משם הר\"ן יע\"ש ולפי זה נראה שאם השומר הא' טוען שברי לו שנגנבה או שנאנסה מיד השומר הב' שהשומר פטור משבועה שהרי בלא עדות שומר הב' אין כאן אלא חיוב שבועה וכיון דאיכא עד א' המסייעו פטור ועל פי זה יש לדקדק על מרן בש\"ע סימן פ\"ז ס\"ו שהביא מחלוקת וז\"ל מודה במקצת ועד אחד מסייעו י\"א שפוטרו משבועה וי\"א שאינו פוטרו וכתב מור\"ם שהעיקר כסברא הראשונה ואלו בסי' רצ\"א סעיף כ\"ו בדין שומר שמסר לשומר כתב מרן וז\"ל ואם יש עדים ששמר השומר כראוי נפטר שומר ראשון ואפי' לא היו שם עדים אם השומר הא' ראה ויכול הוא לישבע ה\"ז נשבע ונפטר ע\"כ והשתא קשה דכיון דבסימן פ\"ז הביא מחלוקת אם ע\"א המסייע פוטר מן השבועה איך כתב כאן בפשיטות דצריך לישבע ומהיותר תימא על מור\"ם דבסימן הנזכר כתב שהעיקר כסברא הראשונה וכאן לא הגיה עליו כלום ושוב ראיתי בספר פלפלא חריפתא שהקשה על דברי הרא\"ש וז\"ל ואי ק' הא ק' דהתוס' בפרק הא\"מ דמ\"ג ע\"ב ד\"ה והשתא כתבו משם ר\"י דכל עדות שטעונים לישבע קודם שיאמינו דבריהם אין ממש בעדותם ואם כן ה\"נ דכוותא אין כאן עדות כלל דכי אמרת נמי דהכא מיירי נמי במוד' הב' שנגנבה והראשון ש\"ח דהשתא הב' בעי שלומי ולא הוי נוגע בעדות אכתי עליו שבועה שאינה ברשותו כדאיתא פ\"ק דמציעא כו'. וא\"כ מאי מקשים הא אין כאן עדות כלל כיון שהיה טעון שבועה כו' ונראה דודאי קושיתו אינ' קושיא ואף מעיני רבינו לא נעלם זה אלא דטפי עדיף משני ליה דמעיקרא קושיא ליתא דכלום באו להקשות ולהוכיח דמי שעליו שבועה שאין ע\"א יכול לפוטרו וקאמר רבינו דהך דהכא אין לזה חיוב שבועה אלא חיוב ממון כו' יע\"ש ובהכי נתיישבה קושיתו ועיין בש\"ך סימן רצ\"ה ס\"ק מ\"ה אלא דקשיא לי לדברי הרב דאכתי תקשי ליה למה שהקשה הרא\"ש שם מקמי הכי וז\"ל ויש מקשי' מהא דתנן לקמן השוכר פרה מחבירו והשאיל לאחר ומתה ישבע השוכר כו' ואמאי ישבע השוכר והלא השואל מעיד שמתה כדרכה ויפטר השוכר משבועה והוצרך לידחק הרא\"ש ולומר דמתני' דינא קמ\"ל ולאפוקי מר\"י כו' ולא מצי למיתני השוכר פטור מן השבועה בעדות של שואל דלפעמים דאין השואל יודע כו' דמשמע דאם השואל יודע אין השוכר צריך לישבע ואמאי הא כיון שהשואל צריך לישבע שבועה שאינה ברשותו אין כאן עדות כלל וצ\"ע ועיין בהרב מש\"ל ה' שאלה ופקדון פ\"ה דין ו' ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> החופר בשדה כו'.</b> כתב ה\"ה בס\"ד וז\"ל ואין זו ראיה דכי אמרינן דאדם הוקש לקרקע ה\"מ עבדים כו' אבל שאר אינשי ודאי לא ע\"כ וכ\"כ התוספות פ\"ק דקדושין ד\"ז ד\"ה א\"כ וז\"ל פי' בקונט' דאדם הוקש לקרקע כו' וקשה דההוא קרא כתיב בעבד כו' וכ\"כ ג\"כ הרא\"ש ז\"ל בתוספותיו ודחה דברי רש\"י הללו ועיין בנדרים פ\"ט דנ\"ט ע\"ב אהא דפרכינן התם והא קתני שער ראשו ושער ראשו מטלטלי הוא פרש\"י דכל העומד ליגזז כגזוז דמי יע\"ש והנראה שהוכרח רש\"י לזה משום דהוא אזיל לשיטתיה דס\"ל דאדם נמי איתקש לקרקע אמנם לסברת התוס' ז\"ל דס\"ל דדוקא עבד איתקש לקרקע אתי שפיר ההיא דהתם אפי' בשער שאינו עומד ליגזז משום דאדם דין מטלטלים יש לו אך קשה על הרא\"ש דפי' שם כפרש\"י דהיינו משום טעמא דכל העומד ליגזז ולפי מ\"ש בשמעתין אפי' בשאינו עומד ליגזז פריך שפיר ושמעתי מקשים לפי' רש\"י שם דבפרק השולח דל\"ט מוקמינן לפלוגתייהו דת\"ק ורשב\"ג אי מועלין בשערו בשער העומד ליגזז אי כגזוז דמי או לאו כגזוז ואמרינן לימא כתנאי כו' ומסקינן אפי' תימא ר\"מ ע\"כ לא קאמר ר\"מ התם אלא בענבים דכמה דקיימי מכחשי אבל שער כמה דקאי אשבוחי משבח ופסק רבינו בפ\"ה דמעילה כרשב\"ג דבשער לא אמרינן כל העומד ליגזז מטעמא דאשבוחי משבח יע\"ש וא\"כ קשה טובא היכי פריך בנדרים והא קתני שער ראשו ושער ראשו מטלטלי נינהו הא בשער ס\"ל לרשב\"ג דהלכתא כותיה דלא אמרינן כל העומד ליגזז וא\"כ ה\"נ נימא דר\"מ דהתם כותיה דרשב\"ג ס\"ל דאתיא אליבא דהלכתא ובשלמא לדעת התוס' דשמעתין ניחא שפיר דקו' דהתם אפילו בשער שאינו עומד ליגזז ומשום דאדם לא איתקש לקרקע אכן לפרש\"י קשה טובא והנראה ליישב שדעת רש\"י כמ\"ש התוספות פ\"ק דסנהדרין דט\"ו ע\"א ד\"ה בענבים העומדים ליבצר שהקשה מההיא דפרק נערה דאמרינן ס\"ס כל העומד ליגזז כגזוז דמי ומאי קושיא הא רבנן דהכא לית להו הך סברא ותי' דגבי ב\"ח מודה דלא גבי מדברי' העומדים ליגזז דלא סמכה דעתיה יע\"ש וא\"כ ה\"נ נימא דאע\"ג דבשער קי\"ל כרשב\"ג דלא אמרינן כל העומד ליגזז מטעמא דאשבוחי משבח היינו לענין מעילה וכיוצא אבל גבי ב\"ח פשיטא ליה לתלמודא דלא גבי מטעמא דלא סמכה דעתיה כנ\"ל נכון ועיין בש\"ך ח\"מ סימן צ\"ה ס\"ק י\"ח ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שהיו בידו דברים העשוים להשאיל ולהשכיר כו'.</b> עיין בפרק חזקת הבתים דנ\"ב ע\"א בתוס' ד\"ה דברים העשוים שהקשה וז\"ל וא\"ת דתנן בהגוזל בתרא המכיר כליו וספריו ביד אחר ויצא שם גניבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול והשתא אפי' לא יצא שם גניבה יהא נאמן לומר שגנבם מיגו דאי בעי אמר השאלתי' לך דספרים עשוים להשאיל כו' ומהר\"ר דודי נר\"ו תי' דלא מהימן במיגו דהוי מיגו להוציא אעפ\"י שנוטל דמים שהוציא כו' יע\"ש מכאן קשה לי למ\"ש הב\"ח ז\"ל ח\"מ סימן פ\"ב שהקשה לדעת הסוברים דמיגו להוציא לא אמרינן מדקי\"ל כר\"ג פ\"ק דכתובות דהאומרת משארסתני נאנסתי יש לה מאתים במיגו דאי בעי אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא פסלה נפשה לכהונה אלמא דאית לן מיגו להוציא ותי' דהתם כיון דהיא טוענת ברי והוא טוען שמא טענתה עדיפא כדאיתא התם ולפיכך נאמנת במיגו אע\"ג דהוי להוציא יע\"ש גם הרב ש\"ך בסימן הנזכר בדיני מיגו סק\"א וסקט\"ו הביא כלל זה בלי חולק וק\"ל טובא שהרי מדברי התוס' הללו נראה בהדיא דס\"ל דמיגו להוציא לא אמרינן אפילו בברי ושמא שהרי הכא הלוקח טוען שמא לקחה ממך ואין לומר דה\"נ מיירי בשטוען המוחזק ברי לי שלא גנבם דהא ליתא שהרי כתבו התוס' ואין לומר נמי דלאו מיגו הוא שאינו טוען ברצון השאלתיו לפי שאותו יודע שהוא משקר כו' ומהנהו עיזי דאכלו חושלא אין ראיה דאיכא למימר כגון שהכחישו ואומר שלא אכלו כ\"כ דהו\"ל ממעיז למעיז והשתא אי איירי הכא במכחישו וטוען שלא גנבם ה\"נ הו\"ל ממעיז למעיז ומאי אין לומר דקאמר גם אין לומר דע\"כ לא כתבו התוס' דמיגו להוציא לא אמרי' אפי' בברי ושמא אלא דוקא התם דהו\"ל מיגו דהעזה אבל בעלמא אמרינן מיגו כי האי דהא נמי ליתא שהרי התוס' פרק המקבל דקי\"ו ע\"א ד\"ה והא כתבו וז\"ל ומורי הר' דודי נראה דמיגו להוציא לא אמרינן ומיהו למ\"ד פרק חזקת דאמרי' מיגו להוציא צ\"ל כפי' ר\"ת עכ\"ל והשתא אם איתא מאי קושיא התם שאני דהוי ממעיז למעיז מש\"ה נאמן באומר אין שטרא זייפא הוא מיהו שטרא הוה לי ואירכס במיגו דאי בעי אמר שטרא מעליא הוא אלא ודאי דלא שנא ועיין בתוס' ריש מציעא ד\"ה וזה נוטל שכתבו וז\"ל ומפרש ריב\"ם דמיגו להוציא לא אמרינן וההיא דחזקת הבתים דהימנה רבה שאני דאפי' אי הוה שתיק נאמן יע\"ש וא\"כ לא ידעתי מאי ק\"ל הכא לתי' הר' דודי וא\"כ מבואר הדבר שדעת התוס' דמיגו להוציא לא אמרי' אפילו בברי ושמא הפך דעת הרב ב\"ח והש\"ך ז\"ל ומהתי' על הב\"ח שנמצא סותר את עצמו דבסי' קל\"ג כ' דלדעת הטור לא מהימן לומר גנובים במיגו דהשאלתיו משום דס\"ל להטור דמיגו להוציא לא אמרינן ולא זכר שם מ\"ש בסימן פ\"ב דבברי ושמא אמרינן וכמו כן קשה על הש\"ך ז\"ל שם ס\"ק י\"ב יע\"ש ולעיקר קו' מההיא דפ\"ק דכתובות נראה ליישב דהתם שאני דאיכא חזקה דמסייע לה דהעמד אשה על חזקתה דקודם לכן ומתחילה בתולה היתה כמ\"ש רש\"י ז\"ל שם וכבר כתב הרב התרומות הביאו מרן דכל דאיכא חזקה דמסייע לא אמרינן מיגו להוציא ויש לתמוה על הרב ב\"ח דבסמוך ונראה בסימן הנזכר הביא דברי הבה\"ת ז\"ל הללו ואם כן מאי ק\"ל הכא ואולי דס\"ל להרב ב\"ח ז\"ל דלא דמי לההיא דהבה\"ת דהתם שאני דעוד היום חזקה מסייע לה דחזקה לא שביק היתרא ואכיל איסורא משא\"כ הכא דאף על גב דאיכא חזקה דבתולה מ\"מ איתרע לה חזקתה דהרי היא בעולה לפנינו ועיין בהגהמ\"י פט\"ו מהלכ' אלו שכתב וז\"ל והא דאמרינן בכתובות דנאמנת לומר משארסתני כו' והיינו מיגו להוציא היינו משום דהיא בחזקת בתולה וגם היא טוענ' טענת ברי והבעל טוען טענת שמא ע\"כ הנה מבואר מדבריו דבעינן תרתי ברי ושמא וחזקה דמסייע לה אבל ברי ושמא גרידא לא מהני כמ\"ש כנ\"ל:<br><b> ובמ\"ש </b> עוד התוס' ותי' ר\"ת כו' ק\"ל דמשמע דלר\"ת נמי קשיתיה הך קושיא ולדידיה מאי קו' איכא הרי כתב המרדכי משמו ברפ\"ק דמציעא וז\"ל וא\"ת אמאי אינו נוטל רביע ניהמניה במיגו דאי בעי אמר כולה שלי ותי' ר\"ת דלא אמרינן מיגו ממון זה במיגו דאי בעי תבע ממון אחר כו' יע\"ש וא\"כ ה\"נ הו\"ל מיגו מממון לממון דבטענה שטוען עכשיו נוטל החפץ וחייב ליתן הדמים מדין תקנת השוק ובטענת המיגו אינו חייב אפילו ליתן את הדמים ונ\"ל לומר דס\"ל לרבינו תם דבברי ושמא אמרינן מיגו מממון לממון ובהכי ניחא מאי דקשה טובא לדעת ר\"ת מההיא דגרסינן פרק האשה שנתארמל' ואלא אהא היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את נאמנת התם מאי מיגו איכא בשלמא לר\"א דאמר במנה ולא כלום מיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דאית לה מאתים וקאמרה מעיקרא דלית לה אלא מנה מהימנא הרי דאמרינן מיגו מממון לממון אלא נראה דבברי ושמא לכ\"ע אמרי' מיגו מממון לממון ועוד י\"ל דמכלי לשווי הממון של הכלי לא חשיב מממון לממון דחשיב הכל כממון א' וכ\"כ הב\"ח סימן קל\"ו סעיף פ\"א דשדה ופירותיה חשיב הכל כממון אחד ואמרינן מיגו:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בן </b>\n<b> האומן כו' ואם הביאו עדים שהודו הבעלים כו'.</b> מימרא דר\"י פרק חזקת דמ\"ו ואוקמתא דגמ' שם ומכאן מוכח דלא טענינן ליתמי אלא מידי דאבוהון קיים הי' נאמן בטענה גרידא בלא עדים אבל כל היכא דצריך עדים וראיה לא טענינן ליתמי דאי הוה אבוהון קיים הוה מייתי ראיה דא\"כ בן גזלן אמאי אין לו חזקה וכן גבי אומן אמאי מצרכינן עדי הודאה לרשב\"ם ז\"ל או טענת הודאה לר\"י ואמאי לא טענינן ליתמי דאי הוה אבוהון קיים הוי מייתי עדים וראיה וכ\"כ התוס' שם דף נ\"ב ד\"ה ומודה והביאו ראיה מדתנן הבא משום ירושה אין צריך טענה:<br><b> וראיתי </b> למוהריב\"ל ח\"ג סימן ל\"ג שכתב וז\"ל ונראה לי דמאי דאמרינן בכמה דוכתי טענינן ליתמי וללוקח היינו דוקא היכא שהמוריש או המוכר היה נאמן בלא עדים והביא ראיה מההיא דאמרינן בפרק לא יחפור יע\"ש ומוהרש\"ך ח\"ב סימן קפ\"ג כתב עליו שדין זה הוא מחודש דיראה דבכל גוונא טענינן ליתמי והרב מגיד מראשית סימן ח' תמה עליהם שדבריהם הם תלמוד ערוך גבי ההיא דא' מן האחין כו' ובספר עזרת נשים בתשובה א' למוהר\"י כולי ז\"ל כתב ליישב לזה דמעולם לא כתבו התוס' אלא היכא דליכא חזקה כלל ומש\"ה הבא משום ירושה צריך חזקה אבל במקו' חזקה דהויא כשטר טענינן ליתמי מאי דלא הוה מצי אבוהון למיטען וכתב דיש סמך לדבר מדתנן הבא מחמת ירושה כו' ובשלמא בשדה המוריש ג' שנים שפיר טענינן ליתמי כיון דאביו הוי מצי למיטען לקוח הוא בידי אבל היכא דלא דר המוריש כי אם יום א' דלא הוה מצי למיטען לקוח הוא בידי היכי טענינן ליורש ואע\"ג דהוא החזיק ג' שנים מ\"מ חזקה שאין עמה טענה היא אלא עכ\"ל כיון דס\"ס יש חזקה לפנינו טענינן ליה את\"ד ולא דק שהרי מסוגיא זו דבן אומן דפסקוה כל הפוסקים להלכה מבואר דאפילו בדאיכא חזקה לא טענינן ליתמי דאי הוה אבוהון קיים הוה מייתי עדים וראיה גם מ\"ש דיש סמך מההיא דהבא משום ירושה אין זו סמיכה כלל דהתם הכי טענינן דאי הוה אבוהון קיים והיה מחזיק שני חזקה דאחזיקו בה יתמי הוה טעין לקוח הוא בידי דחזקה שיש עמה טענה היא ופשוט. וליישב דברי מוהריב\"ל ז\"ל נראה לי דכל עצמו של מוהריב\"ל ז\"ל לא הוצרך להביא ראיה אלא לענין דלא טענינן ללוקח מאי דלא מצי טעין המוכר דמההיא דבן אומן ההיא דא' מן האחין דאמרינן כלום טענינן ליתמי מאי דלא מצי אבוהון למטען אין ראיה דהתם ודאי בירושה דממיל' כיון דליכא עדים שלקחם אביהם מן המערער אינו יכול להוריש אותם מספק אלא כל היכא דאיתנהו ברשות מוריש ברשות' דמערער איתנהו משא\"כ בלוקח הטוען שלקחו מפ' טענינן דלמא אותו פ' לקחם מן המערער ומש\"ה הוצרך להביא ראיה מההיא דפרק לא יחפור דפרכינן אמתני' דקתני ואם לקחו אפילו בית רובע הרי זה בחזקתו והא אמר ר\"ן אין חזקה לניזקין רב מרי אמר בקוטר' רב זביד אמר בבית הכסא והשתא אם איתא להא מאי קו' נימא דטעמא דמתניתין משום דטענינן ללוקח דאם היה המוכר קיים היה מייתי ראיה שפייס לכל צדדיו ונימא דבקוטר' ובית הכסא נמי דינא הכי הוא אלא ודאי דאפילו בלוקח לא טענינן אם היה המוכר קיים היה מייתי ראיה וכבר ראיתי להרב ב\"ח סימן קל\"ב סעיף י\"ג שכ\"כ דיש חילוק בין יורש ללוקח וייחס סברא הלזו לדעת רבינו יע\"ש ויש לתמוה עליו דמה יענה לסוגיא דפרק לא יחפור וצ\"ע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות טוען ונטען",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a936beb15fa8c7e54996db10fc12a3b00d400daf
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,104 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Eruvin",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות עירובין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתן </b>\n<b> העירוב או השיתוף במגדל כו'.</b> הנה הטור ז\"ל בסימן שצ\"ד כתב וז\"ל אם נמנו במגדל ונעל לפניו ואבד המפתח אם הוא של לבנים מסודרים אלו על אלו כו' אבל בשבת או בי\"ט והוא של בנין אינו עירוב ואם המגדל כלי של עץ והמנעול קשור בחבל ויכול לחותכו בסכין הוי עירוב וכתב מרן הב\"י שם דדייק רבינו להתנות שיהא המגדל של עץ לשיהיה מותר לחתוך המנעול הקשור בחבל משום דאלו היה מגדל של בנין היה אסור וכדקאמר שמואל חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע וחותך עכ\"ל יע\"ש ויש לתמוה שהרי כתב רש\"י בפרק בכל מערבין דל\"ה ע\"א ד\"ה ובעי סכינא דהא דאמרינן חותמות שבקרקע מתיר אבל לא חותך אינו אלא גזרה דרבנן דמחזי כסותר ולא סותר בנין ממש דהא אינו אלא פתיחת דלת בעלמא וכ\"כ התוספות שם בד\"ה בעי סכינא וכיון שכן לדידן דקי\"ל כר' דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה\"ש וכמ\"ש הטור ז\"ל סי' שמ\"ב אפי' במגדל של בנין נמי הוי עירוב וכן קשה למה שכתב אם היו לבנים מסודרים אלו על אלו כו' דבשבת אינו עירוב דאמאי הא אין איסורו אלא מדרבנן וכדאמרי' בהמביא שרגינהו ודאי אקצינהו וכמ\"ש התוס' ז\"ל בפרק הנזכר דל\"ד ע\"ד ד\"ה ואמר אלא דלזה י\"ל דס\"ל להטור ז\"ל דמדפרכי' התם והאמר ר\"ז בי\"ט אמרו אבל לא בשבת ולא משני דמתני' ר' היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות כו' משמע דסבירא ליה לתלמודא דבשבות כי האי מודה ר' משום דחמיר טפי וכמו שכן הוא דעת הריטב\"א זלה\"ה בחידושיו לשם יע\"ש וכן כתב הרב מג\"א סי' הנז' סק\"ב מיהו קמייתא קשה דמנ\"ל להטור ז\"ל דבשבות כי האי דבחותמות שבקרקע אפילו ר' מודה כיון שאין ראיה בתלמוד כלל ואפשר שהכריחו לזה מדלא תירץ בגמרא המתני במגדל של בנין ובמנעול וקטיר במיתנא עסקינן ופליגי בפלוגתא ר' ורבנן אי דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בה\"ש או לא אלא משמע דס\"ל לתלמודא בשבות כי האי אפילו רבי מודה דגזרו ומש\"ה לא אשכח לה פתרי אלא לאוקמא במגדל של עץ ובפלוגתא דר\"י ורבי נחמיה כן נראה ליישב בדוחק מיהו אין לומר דס\"ל להטור ז\"ל דדוקא בעירובי תחומין כיון שאין מערבין אלא לדבר מצוה לא גזרו עליו בה\"ש מה שא\"כ בע\"ח דמערבין אפילו לדבר הרשות ושלא כדעת רבינו ז\"ל שפסק דבע\"ח ושתופי מבואות נמי לא גזרו עליו בה\"ש וכמו שהקשה מרן הב\"י ז\"ל עליו ואף שמרן ז\"ל יישב דעת רבינו וכתב דכיון שאם לא עירב אפשר לבא לטלטל באיסור וכשמערב פורש מאיסור מצוה חשיבא איכא למימר דהטור ז\"ל ס\"ל דדוקא בעירובי תחומין דבודאי קא מעקרא מצוה לא גזרו עליו בה\"ש אבל בע\"ח ושיתוף מבואות אע\"ג דמצוה לחזור עליהם כיון שאינו אלא משום חשש איסור ולא מעקרא מצוה בודאי גזרו עליו בה\"ש אלא דהא ליתא שהרי כתב הטור ז\"ל בסימן הנז' נפל עליו גל אם יכול ליטלו בלא מרא וחצינא כשר כו' והשתא אי ס\"ל להטור ז\"ל דבע\"ח גזרו עליו בה\"ש א\"כ אפי' יכול ליטלו בלא מרה וחצינ' אמאי כשר הא איכא ביה שבות דטלטול אבנים שבות דרבנן היא ובפ' בכל מערבין דנ\"ז אמתני' דקתני נפל עליו גל כו' אמרינן קס\"ד דאי בעי מצי שקיל לימא מתני' כדלא כר' דאי כר' האמר כו' הרי דלרבנן דר' אפי' כי מצי שקיל נמי אינו עירוב משום דגזרו עליו בה\"ש ואם כן אם איתא דבע\"ח גזרו על שבות איך כתב הטור דביכול ליטלו בלא מרא וחצינה כשר ותו דבסימן ת\"ט בדין ע\"ת כתב הטור ז\"ל וז\"ל נתנו במגדל דינו כמו שכתבתי למעלה בע\"ח ע\"ש הרי דאפילו בעירובי תחומין ס\"ל להטור שהדין כך ויש לתמוה על הט\"ז בסי' הנז' ובסי' ת\"ט שהקשה למ\"ש הטור דאם אבד המפתח בשדה אינו עירוב דאמאי הא איסור הוצאה בשדה אינו אלא מדרבנן שהרי הוא כרמלית וכתב דאין לחלק בין ע\"ח לע\"ת כו' דזה אינו שהרי כתב הטור מצוה לחזור אחר ע\"ח יע\"ש ולא ידעתי איך הוה ניחא ליה בחילוק זה שהרי הטור כתב בהדיא דאף בע\"ת דינו כמ\"ש בע\"ח ותו דממה שכ' בסימן שצ\"ד מבואר דאף בע\"ח ס\"ל דלא גזרו עליו בה\"ש וכמ\"ש ועיין מ\"ש בפ\"ב מה' י\"ט הלכה י\"ט ובעומדי בענין זה ראיתי לעמוד על מ\"ש רש\"י פ\"ד דביצה דף י\"ט ד\"ה דמידע ידיע מעשיו כו' וז\"ל מידע ידיע מעשיו דבעי הערב שמש כו' הלכך בה\"ש די\"ט אסור דמטביל בי\"ט שלא לצורך כו' וכ' הרב ח\"ה וז\"ל הא דלא סגי לן משום דאין מטבילין כלי בי\"ט משום הני טעמן דלעיל י\"ל משום דכל הנך דלעיל אינן אלא משום שבות ואיכא מ\"ד בפרק בכל מערבין דלא גזרו על שבות בה\"מ משום הכי קאמר דאסור משום שהוא שלא לצורך י\"ט דהא בעי הערב שמש אך קשה דמ\"מ לצורך הוא להשתמש בו חולין דלא בעי הערב שמש כמו שהקשה רש\"י ז\"ל גופיה לעיל לפי' י\"מ כו' ויש לומר בדוחק דהכא בכהנים מיירי וכיון דקא רהיט להספיק הטבילה קודם יציאת היום ודאי אינו טובלו אלא לצורך תרומה כו' אך קשה למה לא נימא הכי לעיל דמיירי בהכי וצ\"ע עכ\"ל ויש ליישב לע\"ד דבשלמא לעיל קשיא ליה לרש\"י ז\"ל שפיר דמדפסיק ותני כלי שנטמא באב הטומאה אין מטבילין אותו בי\"ט משמע דאפי' בדאית ליה חולין דהשתא הרי ראוי להשתמש בו חולין אפילו הכי אין מטבילין אותו בי\"ט דאם לא כן אדתני סיפא בולד הטומאה מטבילין אותו ביום טוב משום דלא בעי הערב שמש ליפלוג וליתני בדידיה ולישמועינן בכלי שנטמ' באב הטומאה דאם יש לו חולין כדי להשתמש בו מטבילין אותו ואף ע\"ג דלתרומה לא חזי ליה אלא משמע דבאב הטומאה כלל כלל לא וע\"כ הוצרך רש\"י לומר דמיירי בכלי שנטמא מעי\"ט אמנם בהך ברייתא דלא תני אלא הך חלוקא אין דוחק כ\"כ לומר דמיירי בדאינו טובלו אלא לצורך תרומה כנ\"ל וכמ\"ש הרב ח\"ה דהא לא סגי לן משום דאין מטבילין כלים בי\"ט משום דאיכא מ\"ד דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה\"ש משה\"ך קאמר דאסור משום שלא לצורך י\"ט ואין להק' דאם כן כי נימא נמי דטעמא משום מטביל שלא לצורך י\"ט הא ליכא אלא איסורא דרבנן דמדאורייתא אין כאן איסור דהא ליכא סרך מלאכה כלל ואם כן למ\"ד כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה\"ש אמאי לא שרי להטביל בבין השמשות די\"ל הא דאמרי' כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בבה\"ש היינו כשיש בו צורך שבת דוקא הא כל שהוא שלא לצורך שבת כ\"ע מודו דגזרו עליו בה\"ש וזה פשוט ובדרך אגב ראיתי לעמוד במ\"ש רבינו בפיר' המשנה וז\"ל נתנו למגדל כו' וכגון שהמנעול קשור בחבלי' שאם לא ימצא המפתח אי אפשר לחותכן אלא בסכין ת\"ק סבר הואיל ואפשר לפתוח כו' אין כאן אלא איסור שבות דמקלקל הוא ואיסור שבות בה\"ש לא גזרו עליו כו' ור\"א סבר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו כו' והואיל ואיכא תרתי טלטול הסכין וחתיכת חבלים אפי' לר' דאמר לא גזרו בכה\"ג נמי מודה דגזרו עכ\"ד יע\"ש וק\"ל לפי דבריו מהא דאמרינן בפ' הנז' ד\"ל ע\"ב סומכו' אומר בחולין כו' ואלו לנזיר ביין לא פליג מ\"ט אפשר דאיתשיל אנזרותיה אי הכי אפילו תרומה נמי אפשר דמיתשיל עליה אי מתשיל עליה הדרא לטבלא ולפרוש עליה ממקום אחר כו' אלא סומכוס סבר לה כרבנן דרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בה\"ש וכתבו התוס' שם בד\"ה אלא וז\"ל וא\"ת מה\"ט נמי נזיר לא יערב דשבות היא לשאול על הנדרים בשבת וי\"ל דלצורך שבת נשאלין כדתנן התם והאי הוי צורך שבת שיהא מותר לשתות יין עכ\"ל והשתא לדעת הרע\"ב ז\"ל דס\"ל דבדאיכא תרתי שבותין כ\"ע מודו דגזרו עליו בה\"ש אם כן אמאי קאמר בגמ' דסומכוס ס\"ל כרבנן דרבי הא אפילו כרבי נמי מצי אתי משום דבתרומה איכא תרתי שבותין שבות דשאלה ושבות דהפרש' תרומות דבשלמא גבי נזיר תי' התוספות דהוי לצורך שבת כדי שיהיה מותר לשתות יין בשבת אמנם גבי תרומה מאי צורך שבת איכא הא אין צריך לאוכלו בשבת וכמ\"ש התוס' לעיל מזה יע\"ש וא\"כ כיון דאיכא תרתי אפי' ר' מודה דגזרו עליו בה\"ש ועיין להרב שע\"א בחא\"ח סימן כ\"ו מה שהקשה עוד לדעת הרע\"ב ותי' לא יגהה מזור לקושיי' אם לא שנאמר דס\"ל להרע\"ב דכי היכי דהתירו שאלת נדרים לצורך שבת התירו נמי לצורך מצוה וכיון דאין מערבין ע\"ת אלא לדבר מצוה א\"כ אין כאן אלא שבות הפרשת תרומות כנ\"ל ועיין להר\"ב ח\"ה שם ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (נט) </b> והשתא לדעת הרע\"ב ז\"ל כו'. לענ\"ד יש ליישב תמיהתו על הרע\"ב. דבתרומה נמי ליכא תרתי שבותין. משום דיכול למיעבד טצדקי לפרוש תחלה על התרומה קודם השאלה עלה: דבכה\"ג ליכא שבות דטעמא מאי משום דמתקן בהפרשה. הא כל זמן שהיא תרומה אין כאן תיקון ולאו כלום עביד בהפרשה זו אלא דלאחר שישאל על התרומה אז חלה ההפרשה למפרע והתיקון ממילא קאתי. ואם כן הרי אין באופן זה אלא שבות דשאלה. וע\"כ לומר דסומכוס ס\"ל כרבנן דרבי דגזרו על שבות בין השמשות כיון דגם בכה\"ג דליכא אלא שבות אחד דשאלה. ס\"ל נמי דאין מערבין לישראל בתרומה. דכיון דקיי\"ל דחכם עוקר הנדר מעיקרו א\"כ הרי ההפרשה חלה למפרע ומותרת ומ\"מ לא עבר על שבות דהפרשה דילה בשעה שהפריש עליה כיון דלא תיקן אז כלום בהפרשה זו אלא דלבתר השאלה שעל התרומה התיקון ממילא קאתי ואין כאן אלא שבות אחד וכנ\"ל:<br><b> ויש </b> ליישב נמי בפשיטות תמיהתו על הרע\"ב ז\"ל דהני תרתי שבותין, דשאלה ודהפרשה לאו בחד גברא נינהו דהא השבות דשאלה אינו על השואל אלא על החכם המתיר והרי א\"א שהשואל בעצמו יתיר את נדרו (כדדרשינן מלא יחל דברו שהוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו). ולא דמי להנך תרתי שבותין דקאי עלייהו הרע\"ב ז\"ל דהיינו טלטול הסכין וחתיכת החבלים. דהתם ע\"כ איש אחד צריך לעבור על שניהן. ובכה\"ג אפילו רבי מודה דגזרו עליו בין השמשות:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמרו </b>\n<b> לו ב' כו' וערב עלינו כו'.</b> בדברי ה\"ה עיין מ\"ש בזה באורך פ\"י מה' מקואות הלכה ו' יע\"ש ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד </b>\n<b> או רבים כו'.</b> עיין בהשגת הראב\"ד ז\"ל במ\"ש ה\"ה ז\"ל ועיין במ\"ש לקמן פ\"ח הלכה ז':"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ </b>\n<b> שרצה משחשיכה ילך דבר שהוא מד\"ס יש ברירה כו'.</b> מסקנא דגמ' פרק משילין דל\"ח ע\"א דאמרינן התם אלא לעולם לא תיפוך וכי לית ליה לר\"א ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה ויש לדקדק דבפ' בכל מערבין פרכינן לרב דאמר ליתא למתני' מדתני איו כו' אדרבא ליתא לדאיו ממתני' ומשני לא ס\"ד דהא שמעינן לר\"י דלית ליה ברירה דתנן הלוקח יין כו' וק' דמאי ראיה מייתי מההיא דהלוקח אימא דע\"כ ל\"ק ר\"י אין ברירה אלא בדאורייתא אבל בדרבנן יש ברירה וא\"כ אכתי מנ\"ל לרב לומר דליתא למתני' מדאיו ואפילו תימא דקסבר רב מאן דאית ליה ברירה ל\"ש בדאורייתא ל\"ש בדרבנן ומאן דלית ליה בריר' ל\"ש בדאורייתא ל\"ש בדרבנן לית ליה ברירה וכדמשני התם תלמודא לקמן אליבא דרב יוסף מ\"מ אכתי תיקשי דאדפריך לקמן אליבא דרב יוסף ומשני ליה ה\"ל לתלמוד' לאקשויי לעיל מינה אליבא דרב ולשנויי לי' הכי וכן הקשה הר\"ב חד\"ה ז\"ל יע\"ש ותו דאכתי קשה למאי דקאמר התם עולא אמר ליתא לדאיו ממתני' ואלא הא דקתני ר\"י ור\"ש אוסרין עולא זוגי זוגי קתני ואמאי לא משני בפשיטות דקסבר עולא כר' הושעיא דשמעתין דדוקא בדאוריית' אין ברירה אבל בדרבנן יש ברירה דהשת' לא תקשי ליה ברייתא דהלוקח יין ונלע\"ד ליישב על פי מ\"ש הרא\"ש ז\"ל בפ' מי שהוציאוהו דקי\"ח ע\"ב וז\"ל הכי קים לן דעירובי תחומין דרבנן כאביי ורבא דאמוראי בתראי נינהו ואמרינן נמי בפרק בכל מערבין מאן האי תנא דאפי' בדרבנן לית ליה ברירה דתניא האומר לחמשה הריני מערב כו' (כלומ' ולא בעי למימר דהך ברייתא ס\"ל דתחומין דאורייתא) ואע\"ג דשמעינן לר' יאודה דאמר תחומין דאורייתא גבי ס' עירוב לעיל בפ' בכ\"מ כו' בהא לית הלכתא כותיה כו' יע\"ש וכ\"כ הסמ\"ג ז\"ל בה' עירובין דרבי יאודה ס\"ל דתחומין דאורייתא ולפי הנראה דמשמע להו הכי מדאמרינן התם בפ' בכל מערבין דל\"ה ע\"ב מתני' דקאמר התם אם ספק ר\"מ ור\"י אומרים ה\"ז חמר גמל דקסבר ר\"מ דתחומין דאוריי' וספק דאוריית' לחומרא וכי היכי דטעמא דר\"מ הוא משום דס\"ל דתחומין דאורייתא ה\"נ טעמא דר\"י דבחדא מחתא מחתי להו תנא וכ\"כ רבינו ז\"ל שם בסה\"מ וז\"ל ור\"מ ור\"י אומרים כי תחומין של תורה לחומרא יהי' הדין בשבת עכ\"ל וא\"כ מעתה לק\"מ דמש\"ה לא מצי לאקשויי התם תלמודא אליבא דרב דדילמא ע\"כ ל\"ק ר\"י אלא בדאורייתא אבל בעירוב דרבנן יש ברירה שהרי ר\"י ס\"ל דתחומין דאורייתא כדכתיבנא ולא פריך אלא לקמן אליבא דר\"י דכיון דלא שמעינן לי' בעלמ' לר\"ש דקאמר בהדיא תחומין דאוריתא ממילא ודאי אית לן למימר דס\"ל דתחומין דרבנן דהלכתא דקיי\"ל בעלמ' הכי הן אמת דקשה לפי זה מאי דפריך התם בגמרא לקמן לרבא דאמר מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה דתניא אמר לחמש' כו' ואשתי' ר\"ן דלימא ליה תנא דבי איו היא ומשני לא שמיע ליה והשתא מאי קו' הא מדאיו ליכא למשמע מידי דאיכא למימר דר\"י לטעמי' דס\"ל דתחומין דאוריית' אמנם אי הוה ס\"ל דתחו' דרבנן ה\"נ דהו' ס\"ל דיש ברי' וכיון דרבא בעי לאוקומי לבריי' כמ\"ד תחומין דרבנן מש\"ה אישתיק ר\"נ וי\"ל דהכי פריך דנהי דמדר\"י ליכא למשמע מידי מ\"מ מדחזינן לאיו דתני דר\"י משמע דאיהו נמי הכי ס\"ל וכיון דלא שמעינן ליה לאיו בהדייא דס\"ל דתחומין דאורייתא מסתמא ודאי ס\"ל כמ\"ד תחומין דרבנן דהכי הלכתא ואפי\"ה ס\"ל דאין ברירה וא\"נ דהכי פריך דכיון דחזינן לתנא דבי איו דתני גבי עירוב אין ברירה ממילא איכא למימר דהך ברייתא דאומר לחמשה הריני מערב תנא דבי איו היא דתני לה וא\"כ בין אם נאמר דתנא דבי איו דס\"ל דאין ברירה גבי עירוב הוא משום דאזיל לטעמיה דס\"ל תחומין דאורייתא בין אם נאמר דאפי' למאן דס\"ל תחומין דרבנן קאמר דאין ברירה מ\"מ כיון דאשכחן לאיו דתני' גבי עירוב אין ברירה נימא דהך ברייתא איו היא ואפשר שלזה כיון רש\"י שם בד\"ה תנא דבי איו כו' יע\"ש ודוק ואהא משני דלא שמיע ליה וכיון דלא אשכח תנא דתני בהדייא גבי עירוב אין ברירה משום הכי דחיקא ליה לאוקמי להך ברייתא כמאן דסבירא ליה תחומין דאורייתא כנ\"ל ודו\"ק:<br><b> אך </b> קשה לי לפי מ\"ש רבינו והסמ\"ג והרא\"ש דר\"י ס\"ל תחומין דאורייתא מהא דפרכינן בפ\"ק דחולין די\"ד לר' אבא דאמר אליבא דרב דבהמה בחייה לגדל עומדת א\"ה בהמה בי\"ט לר\"י היכי משחטינן ומשני ליה בהמה בחייה עומדת לאכילה ועומדת לגדל נשחטה הובררה דלאכילה עומדת לא נשחטה הוברר' דלגדל עומדת והדר פריך והא לית לר\"י ברירה מנ\"ל אי נימא מהא דתנן הלוקח יין כו' אלא מדתני איו כו' ודחי התם להך שנויי' דרבי אבא וקאמר אלא אמר רב יוסף ר\"י דכלים כו' והשתא אם איתא דר\"י ס\"ל תחומין בדאורייתא מאי פריך אימא דרב ס\"ל דכי לית ליה לר\"י ברירה בדאורייתא כגון תחומין אבל במוקצה דרבנן אית ליה וכדמשני הכא בשמעתין אליבא דרב אושעיה:<br><b> האמנם </b> יש ליישב לזה על פי מ\"ש הר\"ן בפ' כל הגט דמדקי\"ל דבדרבנן יש ברירה משמע דמאי דאמרינן אין ברירה בדאורייתא היינו לחומרא ומשום ס' אבל לקולא ודאי לא אמרי' אין ברירה יע\"ש אם כן מבואר מדבריו דהיינו טעמא דאמרינן בדרבנן יש ברירה משום דאינו אלא ספק ובדאורייתא אזלינן לחומרא משום ספק אבל בדרבנן אזלינן לקולא דספקא דרבנן לקולא וא\"כ נראה ודאי דהא דאפסקא הלכתא בשמעתין דבדרבנן יש ברירה היינו דוקא גבי תחומין דהולכין בספקא להקל ואע\"ג דדשי\"מ היא וקי\"ל דכל דבר שיל\"מ ס' אסור ואפי' בדרבנן כדאסיק רב אשי בריש ביצה מ\"מ בעירוב הקילו וכמ\"ש התוס' בעירובין דף מ\"ד ע\"ב ד\"ה ואי בעית אימא יע\"ש אמנם גבי מוקצה דקי\"ל דהולכין בס' להחמיר משום דהוי דשיל\"מ א\"כ כי היכי דבדאורייתא קיימא לן דאין ברירה לחומרא משום ספק ה\"נ גבי מוקצה אית לן למימר אין ברירה אע\"ג דהוי מדרבנן כיון דספיקא היא והולכין בספיקא להחמיר וא\"כ היינו דפריך תלמוד' שפיר דכיון דס\"ל לר\"י דבדאורייתא אין ברירה ה\"נ ס\"ל גבי מוקצה דאין ברירה כיון דספיקו להחמיר וכמ\"ש ועיין מה שכתבתי בזה בארוכה בפ' ג' מהלכות גירושין הלכ' ד' יע\"ש ודוק ועיין בתוספ' פרק בכל מערבין דל\"ה ע\"ב ד\"ה אמר רבי ירמיה שכפי מ\"ש שם אין הכרע למה שכתב הרא\"ש דר\"י ס\"ל תחומין דאורייתא ועיין בחי' הריטב\"א למס' עירובין ומכלל האמור יש לי מן הקושי על מ\"ש הרב פ\"מ ח\"ג סי' א' שכתב על מה שמצאו קצת מהחכמים המובהקים רפואה לבני מקרא להתיר לו שפחה על אופן זה שישחרר את שפחתו על תנאי שלא תנשא כי אם למי שהוא כשר קמי שמיא כו' וכתב הרב ז\"ל לדחות דבריהם דתנאי כזה אינו מועיל כיון שאין הדבר עומד להתברר לבני אדם אם כשר או ממזר וקיי\"ל דבדאורייתא אין ברירה וכתב עוד הרב דלכאורה יש לדחות דכל כה\"ג שהתנו על מה שכבר היה אם הוא כשר או ממזר אף כי תנאי זה אינו מתברר אצלינו לא איכפת לן מידי ואשכחן בכה\"ג חלקו בגמ' בביצה פ' משילין לר\"י דלית לי' ברירה ומוקי ההוא דאמר ר' יהודה אם בא חכם למזרח עירוב למזרח כשכבר בא חכם ופרש\"י דכיון שכבר בא חכם אין קנייתא ע\"י ברירה אלא קניי' ודאית שכבר היה שם חכם ולמחר גלוי מלתא בעלמא הוא כו' הא קמן דמחל' התלמוד בין כשמתנה אם יבא חכם ועדיין לא בא לכשמתנה בשעה שכבר בא חכם כו' אך אמנם הא ודאי מגן שויא דב' תשובות בדבר כו' הטעם השני דע\"כ לא מחלק תלמודא הכי אלא דוקא לגבי עירוב שהוא מדרבנן אבל לגבי גט שהוא דאורייתא אפילו שמתנה על מה שעבר ואפילו התנו בדבר שאפשר להתברר כיון שאין הדבר עומד להתברר בודאי אין ברירה כו' אלו תורף דבריו בקיצור:<br><b> ואתמיהא </b> שהרי כתבנו משם הרא\"ש והסמ\"ג ורבי' ז\"ל בפה\"מ דר' יהודה ס\"ל דתחומין דאורייתא ואפילו הכי קאמר ר' יוחנן אליבא דרבי יהודה דאם בא חכם מהני כיון שהתנה בלשעבר ודוק. ובפשטא דשמעתתא איכא למידק לכאורה דאדפריך מדרב אושעיה אדרב אושעיה ושני כי לית ליה לרב אושעיה ברירה בדאורייתא בדרבנן אית ליה אמאי לא פריך מדרב אדרב דהכא קאמר רב דחבית מותרת אלמא יש ברירה ואלו בפ' כל הגט אמתניתין דקתני כתוב לאיזה שארצה אגרש פסול לגרש קאמר רב כולן פסולין בכהונה חוץ מן הראשון הרי דס\"ל אין ברירה דאי יש ברירה גט כשר גמור הוא והוה לי' לשנויי דר\"י לית ליה לרב ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה כדשני אדרב אושעיה:<br><b> ונראה </b> שמכאן ראיה למ\"ש התוס' שם בד\"ה לאיזו שארצה וז\"ל ואומר ר\"י דאפילו מאן דסבר בעלמא יש ברירה הכא מודה משום דכתב לה משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה ע\"ש וכ\"כ בפרק מרובה דף ס\"ט ע\"ב ד\"ה אלא לעולם כל הנלקט ושלא כדעת מוהרש\"ל שם בס' יש\"ש בפי' בקונטריס הברירה דף ס\"ב ע\"א שדחה שם דברי התוספות וכתב דאין חילוק בין גט לשאר ברירה אלא אי אמרינן בעלמא יש ברירה ה\"נ גבי גט אמרינן יש ברירה והוברר הדבר שמשעת כתיבה נכתב לשמה ע\"ש ומה שהקשה שם לדעת ר\"י מהא דפריך התם רב אושעיה לרב יהודה דאמר אין ברירה ממתני' דהאומר לבניו הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כו' דאי כדברי ר\"י מאי פריך נימא דשאני גט משום דבעינן וכתב לה לשמה יש ליישב על נכון ושוב מצאתיו בספר בני חייא בחידושיו למסכת גיטין יע\"ש גם מה שדחה שם בדף ס\"ג ע\"א דברי התוספות דב\"ק וכתב דלפי מ\"ש דאין חילוק בין גט לשאר בריר' דעלמ' דמיושב הכל שפיר כי מה שסבר ר\"י דלא אמרינן ברירה אפי' היכא שמברר דבריו היינו דלא ס\"ל סתמא דמס' דמאי דנשנית אליבא דר\"מ אלא ס\"ל כאידך סתמא דפ' כל הגט עיקר לפי שהלכות פסוקות הן אבל המקשה פריך שפיר לפי מאי דמשמע ליה שרבי יוחנן אומר כל המלקט תנן א\"כ הוו תרי סתמא לגבי חד סתמא דפרק כל הגט ונדחית סתמא דפ' כל הגט אע\"פ שהלכות פסוקות הן לעולם תרי סתמי עיקר כדמוכח בכמה דוכתי עכ\"ד יע\"ש הן דברים תמוהים דהא בפ' האיש מקדש דנ\"ד ע\"ב אמרינן בהדייא ואי סתמא דוקא מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמא וע\"ש בחידושי הריטב\"א והכי נמי אמרינן ביבמות דק\"ב מכדי מאן סתמה למתני' רבי מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמא ועיין בס' יבין שמועה דף ל\"ב כלל ס\"ז וס\"ח ע\"ש ודוק:<br><b> אכן </b> אין להקשות דאכתי תקשי דרב אדרב דבפ' בכל מערבין אמר רב ליתא למתני' מקמי איו דתני איו ר\"י אומר אין אדם מתנה על שני דברים כאחד כו' הרי דאפי' דתחו' דרבנן קאמר דאין ברירה דהא ודאי ל\"ק מידי דמאי דקאמר רב לית' למתני' מקמי איו אליבא דר\"י הוא דקאמר דליתא למתני' דקתני דר\"י ס\"ל דיש ברי' מקמי איו דקאמ' דר\"י ס\"ל דאין ברי' אבל איהו גופיה ס\"ל דיש בריר' ויש לתמוה על הגהו' מיי' בפ' זה הל' ג' שכתב שם על מה שפסק רבינו מתניתין דבכל מערבין דאדם מתנה על שני דברים כאחד ואומר אם בא לכאן ולכאן למקום שארצה אלך וז\"ל וכן נראה למוהר\"ם ואע\"ג דאמר ליתא למתני' מקמי איו ה\"מ לר\"י אבל איהו ס\"ל כרבנן דאמרי יש ברירה ואע\"ג דקי\"ל בכולי תלמודא אין ברירה בתחומין דרבנן ק\"ל דיש בריר' מדק' מתמה תלמודא בסמוך מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה אלמא דהלכתא דיש ברירה ועוד דר\"י אית ליה ליתא לדאיו מדקמי מתני' כדמשמע התם ואפי' ס\"ל לרב ההיא דאיו כיון דלר\"י ליתא רב ור\"י הלכה כר\"י עכ\"ל:<br><b> וכל </b> דבריו תמוהים ראשונה במ\"ש דאע\"ג דקי\"ל בכולי' תלמוד' דאין ברירה בתחומין דרבנן קי\"ל דיש ברירה והביא ראיה מדקא מתמ' תלמודא התם מאן האי תנא כו' ואתמהא דמה לו להביא עצות מרחוק הא בהדיא פסקינן הכא בשמעתין הלכה כר' הושעיא דאמר בדרבנן יש ברירה וליכא למימר דבשמעתין אין ראיה כל כך דאיכא למימר דמאי דקאמר הלכה כרבי הושעיא לאו אמאי דפליג אר' יוחנן וס\"ל דבדרבנן יש ברירה הוא דקאמר אלא אמאי דס\"ל דבדאורייתא אין ברירה כההיא דהמת בבית הוא דקאמר דהלכ' כותי' וכעין מ\"ש הרא\"ש בפ' בית כור לדעת ר\"י ע\"ש דהא ליתא דאם כן הלכה כרבי יוחנן הו\"ל למימר דסבירא ליה דאפילו בדרבנן אין ברירה גם מ\"ש דאפי' ס\"ל לרב ההיא דאיו כיון דלר' יוחנן ליתא כו' הוא תימא דאיך אפשר לומר דרב ס\"ל לדאיו הא איהו קאמר בהדיא בשמעתין דחבית מותרת משום דס\"ל יש ברירה גם מ\"ש דכיון דלר\"י ליתא הלכה כרבי יוחנן משמע דס\"ל דלר\"י בדרבנן יש ברירה הוא תימה שהרי נהפוך הוא דר\"י קאמר בהדיא בשמעתין דאין ברירה אפילו בדרבנן ולזה אפשר לומר דס\"ל למוהר\"ם כמ\"ש התוס' בב\"ק דף הנז' ד\"ה כל הנלקט דכל היכא דמתנה בפירוש מודה דיש ברירה ודוקא באחין שחלקו הוא דס\"ל דאין ברירה ואם כן היינו מ\"ש דכיון דלר\"י ליתא לדאיו (כמ\"ש התוספות לקמן בד\"ה ואמר ר\"י כו' יע\"ש) מקמי מתני דעירובין ודמי שאחזו כמ\"ש התוספות בשמעתין ד\"ה ואמר ר\"י אם כן ע\"כ דס\"ל דיש ברירה ואע\"ג דבשמעתין קאמר דאין ברירה היינו דוקא גבי ב' שלקחו חביות ובהמה בשותפות שאינו מברר דבריו אבל במברר דבריו כי ההיא דמתני' דבכל מערבין מודה דיש ברירה וכי פריך בשמעתין דר\"י אדר\"י דקאמר וכבר בא חכם ה\"ה דהוה מצי לשנויי דלר\"י ע\"כ ליתא לדאיו וס\"ל דיש ברירה אלא משום דבעי לשנויי לעולם לא תיפוך כמ\"ש התוס' לקמן לחד תי' יע\"ש מיהו קו' הראשונות קשיין. ואפשר לומ' דס\"ל להגהות מיימ' דכיון דע\"כ רב דקא' ליתא למתני' מקמי איו הוא משום דס\"ל לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים דבתולה בדעת אחרים ס\"ל דיש ברירה ומאי דקאמר ליתא למתני' מקמי דאיו ה\"ק ליתא למתני' דקתני דאית לי' לר\"י ברירה אפילו בתולה בדעת עצמו דקאמר אם בא לכאן ולכאן לאיזה מקום שארצה אלך מקמי איו כמ\"ש התוס' בשמעתין ובפ' בכ\"מ ובפ' כל הגט ד\"ה ולכי מיית ע\"ש איכא למימר דרב ס\"ל ההיא דאיו דבתולה בדעת עצמו דאין ברירה ואפי' בדרבנן ואם התנה ואמר אם בא לכאן ולכאן לאיזה מקום שארצה אלך אין עירובו עירוב מיהו הא דשמעתין דקאמר דחבית מותרת עדיפא מתולה בדעת עצמו וטעמא דמילתא שהרי כתב רש\"י בפרק כל הגט דכ\"ה ע\"א ד\"ה וקפשיט וז\"ל דהיינו תולה בדעת עצמו דילמא תולה בדעת עצמו לית ליה ברירה דמדאתני ברישא גילה בדעתו שהיה פוסח על ב' הסעיפים וליכא למימר הוברר דמעיקרא דעתיה להאי אבל זה שתלה באחרים גמר בדעתו מעיקרא לאיזה שתצא ע\"כ ואם כן איכא למימר דדוקא בההיא דאיו דהוי תולה בדעת עצמו דקאמר בא לכאן ולכאן למקום שארצה אלך דגילה בדעתו מעיקרא שהי' פוסח על שתי הסעיפים הוא דס\"ל לרב דאין ברירה אבל בהא דשמעתין דהוי ברירה דממילא עדיפא מתולה בדעת עצמו דלא שייך ביה האי טעמא ושלא כדעת התוס' בשמעתין שכתבו דהא דחבית חשיבה תולה בדעת עצמו וכן נראה שהוא דעת התוס' פרק כל הגט ד\"ה דברי ר\"מ שהקשו שם דשמואל אדשמואל כדקשיא להו בשמעתין ולא תי' בפשיטות דשמואל ס\"ל לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים כמו שתירץ בשמעתין משמע דסבירא ליה דהא דחבית כיון דהוי ברירה דממילא עדיפא מתולה בדעת עצמו:<br><b> מעתה </b> נתיישב ג\"כ מה שהביא ראיה משמעתין דפסקי' הלכתא בהדיא דיש ברירה בדרבנן אבל בההיא דבכ\"מ דהוי תולה בדעת עצמו גריעא טפי ואפי' בדרבנן אין ברירה כך נראה לי ליישב דבריו:<br><b> ובהכי </b> ניחא לי דברי התוספות דפרק כל הגט ד\"ה הנזכר שתי' להא דשמואל דמתנה בפי' אית ליה ברירה ודוקא גבי חבית לית לי' כיון שחינו מברר דבריו כו'. ויש לדקדק לכאורה דאכתי תיקשו להו מדשמואל דפרק כל הגט דקאמר אף ראשון פוסל משמע דס\"ל לשמואל דאפילו במתנה בפי' כההיא דאמר לאיזו שארצה אגרש אין ברירה וליכא למימר דס\"ל דשאני גבי גט משום דבעינן לה לשמה כמ\"ש שם בראש הסוגיא משם ר\"י דהא ליתא ממ\"ש שם באותו דבור ועוד דאי הוה משני הכי אכתי הוה קשיא ליה אידך דר\"י דאמר אף אחרון אינו פוסל כו' מבואר שדעתם שם שלא כדעת ר\"י אכן כפי מ\"ש הנה נכון דמההיא דשמואל ל\"ק להו דהתם שאני דהוי תולה בדעת עצמו ובתולה בדעת עצמו ס\"ל דאין ברירה ודו\"ק:<br><b> שוב </b> ראיתי להמרדכי שכתב בפרק משילין וז\"ל ופסק ר\"ח דאין הלכה כרבי אושעי' אלא כר\"י דאמר אין ברירה בין בדרבנן בין מדאורייתא והוא תימה איך פסק היפך הגמרא. ובהיותי בענין זה ראיתי לעמוד על מ\"ש התוס' בד\"ה ושמואל כו' וז\"ל ותימא דבפרק מי שאחזו דאמר אתקין שמואל בגיטא דש\"מ כו' הנה התוס' פרק כל הגט ד\"ה ר\"י ור\"י הקשו מדר\"י אדר' יוסי דר\"י אית ליה בפרק בכ\"מ גבי מעשר שני שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה מן הכיס דאין ברירה ואלו בפרק מי שאחזו גבי ההיא דמה היא באותן הימים קאמר ר\"י דמגורשת ואינה מגורשת ולכי מיית הוי גט אלמא יש ברירה ותירץ וז\"ל דהתם בגיטין עומד הדבר להתברר בודאי שהרי יחיה או ימות אבל הכא יכול להיות שלא יבא לידי הפרשה לעולם או לא יעלה סלע מן הכיס והשתא נמי א\"ש דשמואל אדשמואל עכ\"ל וכתב מהרש\"ל בס' חכמת שלמה והא דפריך מדר\"י נ\"ל דלק\"מ דודאי ר' משרשי' לא ס\"ל לחלק בהכי ומשום הכי פריך מדרב יהודה וה\"ה לרבי יוסי ומה דפריך אח\"כ איהו גופיה מר\"ש כלומר דאף אם תרצה לחלק בין דבר שסופו להתברר קשה מכ\"ש ורבא שהשיבו לו דר\"ש סבר יש ברירה מתרץ נמי דר\"י סבר יש ברירה כמו ר\"ש כו' ע\"ש והר\"ב ח\"ה ז\"ל כתב עליו וז\"ל זה דוחק לומר תיר' לרבי יוסי ודרב משרשיא לית ליה הך סברא גם יש לדקדק לפ\"ז בקו' זו בעצמה לקמן שכתבו התוס' לרב לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים ואימא רב דס\"ל כרבא דלא מחלק בהכי אלא דההיא דמי שאחזו עומד הדבר להתברר אם יחי' או ימות וכן יש להקשות לר\"י שכתבו דכיון דלא מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים על כרחין ליתא לדאיו מקמי כל הנהו ואימא דאיתא לדאיו ובההיא דמי שאחזו דוקא אי' לי' ברירה דעומד הדבר להתברר עכ\"ל ומ\"ש מה שתירץ שהתוספות ז\"ל אזלי לשיטתם דלקמן שם דההיא דר\"י הוא משום דנעשה כאומר מעת שאני בעולם ואין זה מיקרי דבר העומד להתברר כו' שדבריו תמוהים שהרי לר' יוסי נמי דקאמר מגורשת ואינה מגורשת הוא משום דמספ\"ל אי חלין הגרושין משעת נתינה או נעשה כאומר מעת שאני בעולם כמ\"ש התוס' בפרק מי שאחזו דע\"ה ע\"ב ד\"ה תנא ואפי' הכי כי מיית פשיטא ליה דהוי גיטא וכבר ראיתי מי שתמה עליו בזה ועוד אני תמיה על שניהם במ\"ש דמ\"ה פריך מר\"ש כלומר דאף אם תירצו לחלק בין עומד הדבר להתברר או לא אכתי קשה מדר\"ש ויש לתמוה שהרי בההיא דר\"ש נמי דע\"מ שירצה אבא עומד הדבר להתברר הוא אם ירצה או לא ירצה וכ\"כ הר\"ן שם בהדיא משם התוס' יע\"ש:<br><b> ומהתימה </b> על מוהר\"ש ז\"ל שסותר את עצמו דביש\"ש בקונטריס אברירה דס\"ג ע\"ג כתב בהדיא דההיא דע\"מ שירצה אבא הוה הדבר עומד להתברר אם ירצה או לא ירצה וא\"כ ע\"כ צ\"ל דרב משרשיא דפריך מדר\"י ור\"ש ע\"כ דלא ס\"ל לחלק כן ולא כתבו התוס' כן אלא למאן דלא ס\"ל לחלק בין תולה בדע' עצמו לתולה בדעת אחרים כמ\"ש רש\"ל ולעיקר מה שהקשה הר' חד\"ה ממה שכתבו התוס' לחלק לרב בין תולה בדעת עצמו ולא תירץ דההיא דמי שאחזו עדיין עומד הדבר להתברר היא אפשר לומר דמשום הכי לא כתבו כן משום דאכתי קשיא להו דאכתי ליתא לדאיו ולההיא דהלוקח דתרווייהו ברייתות נינהו מקמי מתני' דמי שאחזו וברייתא דמרובה ומה שתפסו בקושיתם ההיא דמי שאחזו לרווחא דמילתא דבלא\"ה קשיא להו שפיר ולפי תי' ז\"ל דרב מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים ממילא ההיא דמי שאחזו בלאו טעמא דעומד להתברר אפילו הכי ס\"ל לר\"י דיש ברירה משום דהוה תולה בדעת אחרים וכן ראיתי מי שתירץ האמנם אנכי הרואה כי תי' זה לא יתכן למ\"ש בפרק הוציאו לו דנ\"ו ע\"ב בד\"ה מ\"ש בס\"ד וז\"ל ומהשתא ניחא דלא נצטרך לדחוק ולומר דר\"י פליג ארב וסבר דליתא לדאיו כי זה דוחק אלא נימא דר\"י נמי מדקא מפרש מילתיה דאיו אלמא קסבר כותיה דליתיה למתניתין דעירובין ודברייתא דכל שילקטו מקמי מתני' דשקלים ומקמי ההוא דהלוקח ודאיו וההי' דמה היא באותן הימים ס\"ל לר\"י דלא דייקינן מינה דיש ברירה משום דלכי מיית הוי גיטא דדילמא לכי מיית זקוקה ליבם כו' והשתא קשה דאמאי לא כתבו דההיא דמה היא באותן הימים משום דעומד הדבר להתברר כמ\"ש שם ד\"ה דברי ר\"מ:<br><b> שוב </b> ראיתי בתוס' ישינים שם שכתבו כמ\"ש רש\"ל וז\"ל בד\"ה ר' יוסי ואומר רבי דשאני התם כי הדבר עומדת להתברר ממילא אם יחיה אם ימות אבל כאן כו' מיהו כה\"ג הקשו בריש כל הגט אר\"י ומפליג בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים והאי שינויא דפ\"י מצינן למימר התם אבל לר\"ש לא היה יכול לומר זה החילוק ומכח זה מתרץ רבי דשמואל אדשמואל כי מיהו קשה לרבי מדאמרי' בב\"ק פ' מרובה אי הכי קשיא דר\"י אדר\"י כו' ומאי קושיא והלא גבי כל שילקטו עניים היום הדבר עומד להתבר' אם ילקטו או לא ואומר רב שהי' יכול לומר כן אלא שרצה לו' תי' אחר עכ\"ל הרי מבואר בהדיא כדברי רש\"ל דס\"ל דאפי' לר' יהודה מצינן לחלק בהכי אלא שמ\"ש דלר\"ש אין לחלק בהכי הפך מ\"ש משם הר\"ן נראה דהיינו משום דשמא ימות האב או ילך למדינת הים ואנחנו לא נדע מה היה רצונו ויותר יגדל התימ' על תוס' ישנים דבסמוך ונראה בד\"ה מאי שנא לכאן ולכאן הקשו משם רבי הנזכר דאדרבא ליתא לדאיו מקמי מתניתין דעירובין ודמתניתין דמה היא באותן הימים וברייתא דכל שילקטו עניים והוא תימא שהרי כבר כתבו משמו דההיא דמה היא באותן הימים ודכל שילקטו עניים הוי הדבר עומד להתברר:<br><b> ולכן </b> נ\"ל דעיקר חילוקם הוא דההיא דמהיום אם מתי הספק שנסתפק לנו בעת התנאי הוא איזה צד מהתנאי אם יתקיים אם ימות ויהיה גט מהיום או לא ימות ויהא הגט בטל והילכך כיון דספק זה שאנו מסתפקין בעת התנאי הוא עתיד להתברר בודאי כצד אחד מהתנאי אמרי' דיש ברירה הואיל ועומד הדבר להתברר אם יחיה אם ימות מה שא\"כ בההיא דהלוקח יין דמה שמתנה זה הוא דב' לוגין שאני עתיד להפריש יהיה תרומה נמצא דבאותה שעה מכח תנאו נפל עלינו ספק על איזה לוגין יחול עליהם שם תרומה והילכך אע\"ג דלהיום או למחר יפריש ממנו לא אמרינן הוברר הדבר שעל ב' לוגין אלו היו ראויים לחול עליהם שם תרומה מעיקרא כיון שהספק שנפל לנו באותה שעה מכח תנאו על איזה לוגין יחול עליהם שם תרומה לא היה עומד להתברר בודאי שהרי אפשר שלא יבא לידי הפרשה וכן בההיא דסלע שתעלה בידי מן הכיס הספק שנפל לנו בתנאו אינו עומד להתברר בודאי דשמא לא יעלה ואם כן בההיא דאם בא חכם למזרח משמע ודאי דה\"ז דומה לההיא דמה היא באותן הימים שהרי הוא מתנה ואומר אם בא חכם למזרח עירובו למזרח למערב עירובו למערב לכאן ולכאן כו' לא לכאן ולא לכאן הריני כבני עירי אם כן באותה שעה הס' שנסתפק לנו בתנאו הוא אם יקנה שביתה במזרח או במערב או יהיה כבני עירו וא\"כ הרי ספק זה הוא עומד להתברר בודאי למחר בצד אחד מן התנאים וא\"כ היינו דק\"ל שפיר דאיך קאמר רב דליתא למתני' מקמי איו הא אדרבא ליתא לדאיו מקמי מתני' דעירובין ודמי שאחזו וברייתא דכל שילקטו ואי משום דהתם הדבר עומד להתברר ה\"נ דכוות' כמ\"ש כנ\"ל נכון ואי קשיא לך דא\"כ דההוא דמסכת עירובין חשיבא דבר עומד להתברר אם כן היכי אמרינן בפ' בכ\"מ אדרבא ליתא לדאיו מקמי מתני' ומשני לא ס\"ד ויתכן הלוקח יין כו' והשתא אם איתא מאי ראיה מייתי מההיא דהלוקח התם שאני דאין הדבר עומד להתברר הא לא קשיא דאיכא למימר דהתם אליבא דרב קאמר ורב לא ס\"ל לחלק בהכי אלא בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים וכדרב משרשיא דלא מחלק בהכי ומ\"ש ביומא ד\"ה הנזכר דלר\"י נמי מדקא מפרש מילתיה דאיו אלמא כותיה ס\"ל דליתיה למתניתין דעירובין ודברייתא דכל שילקטו מקמי מתני' דשקלים ומתניתין דהלוקח ודאיו וכפי מ\"ש דההיא דעירובין חשיב עומד להתברר היכי דחי ר\"י ממתניתין דעירובין מקמי ההיא ומתני' דשקלים הא ההיא דשקלים לא חשיבא עומד להתברר י\"ל דלפי תי' זה ס\"ל השתא דר\"י נמי לא מחלק בהכי בין היכא דהדבר עומד להתברר או לא וכרב משרשיא דלא מחלק בהכי כנ\"ל:<br><b> ועל </b> פי דברי התוס' ישנים שכתבנו לעיל דההיא דכל שילקטו עניים חשיב עומד להתברר איזה ילקטו ואיזה לא ילקטו נתנה ראש ליישב דברי רבינו ז\"ל שכתב בפ\"ט מה' מעשר שני הלכה ז' וז\"ל והצנועים היו מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות הללו שהרי אי אפשר לפדותו במחובר ומשמע ודאי שכונתו ז\"ל באומרו שהרי אי אפשר לפדותו במחובר שהוקשה לו דלמה לא יאמר כל המתלקט יהא מחולל על המעות הללו ולזה תירץ ואמר שהרי א\"א לפדותו במחובר וקשה דמשמע מדבריו דאם לאו משום טעמא דאין פודין במחובר היו אומרים כל המתלקט והא ליתא שהרי כיון שרבינו ז\"ל פסק דבדאורייתא אין ברירה כמ\"ש בפ\"א מה' תרומות ופ\"ז מהלכות מעשר א\"כ בלאו טעמא דאין פודין במחובר לא מהני משום דאין ברירה וכבר ראיתי להר\"ב לח\"מ פ\"ב מהלכות גניבה שהוקשה לו כן ע\"ש מה שתי'. אכן ע\"פ האמור הנה נכון דס\"ל ז\"ל כדעת התוס' דבדבר העומד להתברר יש ברירה והיינו ההיא דאתקין שמואל בגיטא דש\"מ כו' כמ\"ש התוס' וההיא דצנועין נמי חשיבי עומד להתברר כמ\"ש ומש\"ה הוצרך רבינו למיהב טעמא דאין פודין במחובר ועפי\"ז מדוקדקים דבריו שכתב בדין שלפנינו אע\"פ שרצה משחשיכה ילך דבר שהוא מדברי סופרים יש ברירה ויש לדקדק דטעם זה הי\"ל לרבינו לומר בדין ג' כשכתב מתניתין דבכ\"מ דמתנה אדם על שני דברים ולמה זה איחר עד עתה אכן ע\"פ מ\"ש דבריו מצודקים דלעיל לא הוצרך למיהב טעמא דבדרבנן יש ברירה שהרי כיון שעומד הדבר להתברר כמ\"ש אפי' בדאורייתא נמי דינא הכי דיש ברירה אמנם בדין זה דאומר לחמשה הריני מערב על איזה מכם שארצה דהתם הספק שנסתפק לנו בתנאו איזה מהן ירצה אין הדבר עומד להתברר שאפשר שלא ירצה לשום אחד מהם וכההיא דכתוב גט לאשתי לאיזו שארצה אגרש דאמרינן אין ברירה מהאי טעמא משו\"ה הוצרך למיהב טעמא משום דכל מד\"ס יש ברירה:<br><b> ודע </b> דרבינו ז\"ל לעיל בפ\"ו דין כ\"ג כתב וז\"ל אחד או רבים שאמרו לאחד צא וערב עלינו ועירב עליהם באיזה רוח שרצו ה\"ז עירוב והשיג עליו הראב\"ד וז\"ל שנה משנתו כמ\"ד יש ברירה וכתב ה\"ה וכן הוא האמת דקי\"ל בדרבנן יש ברירה כו' יע\"ש ויש לדקדק דאי טעמו של רבי' דבדרבנן יש ברירה א\"כ הי' לו לומר טעם זה לשם כדרך שכ' בדין שלפנינו גם בפ\"ה מה' י\"ט הלכה כ' ואולם עיקר דבריהם לא זכיתי להבין דמה ענין ברירה לכאן דהכא ה\"ט משום דכיון דלא פירש לו על איזה רוח יערב עליה דידיה סמך על איזה רוח שיערב לו שיהיה עירוב וזהו שכ' רבינו שהרי לא יחדו לו רוח ולפי דברי הראב\"ד וה\"ה ז\"ל ק\"ל מההיא דתנן בפסחים דף פ\"ח האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח שחט גדי יאכל שחט טלה יאכל ואמרינן בגמרא פשיטא שחט גדי יאכל אע\"ג דרגיל בטלה והשתא לפי דברי הראב\"ד וה\"ה קשה דנימא אין ברירה ואע\"ג דניחא לי' השתא בגדי דלמא בשעת שחיטה דעתו היה שישחוט עליו טלה אלא ודאי דכיון דלא פירש עלי' דידי' קא סמיך וכמ\"ש רש\"י שם וליכא למימר דמתניתין אתיא כמ\"ד יש ברירה שהרי רבינו ז\"ל פסקה להך מתני' בפ\"ג מהל' ק\"פ ותו שהרי בגמ' פרכינן התם אסיפא דמתני' דקתני שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון והתניא אין נמנין על ב' פסחים כאחד ופרש\"י אין נמנין על ב' פסחים כא' לאכול מאחד מהן שירצה דאין ברירה וכי בעי למיכל דלמא בשעת שחיטה לא הוה דעתי' עלי' כו' הרי דתלמודא התם בעי לאוקמי למתני' כמ\"ד אין ברירה ואפ\"ה לא ק\"ל לתלמודא אלא מסיפא אבל ברישא דקתני שחט גדי יאכל ניחא ליה אפי' למ\"ד אין ברירה ועיין בתוס' שם ד\"ה והתניא שכתבו שם דמתני' ע\"כ אתיא כמ\"ד אין ברירה מדקתני שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון ואילו למ\"ד יש ברירה יאכל מאיזה שירצה הרי מבואר דאפי' למ\"ד אין ברירה שחט גדי יאכל משום דכיון דלא פירש עליה דידיה סמך וא\"כ דכותה נמי הכא באומר לחבירו צא וערב וכיון דלא פירש עליה דידי' סמך ואפי' למ\"ד אין ברירה מודה וצ\"ע כעת:<br><b> ודרך </b> אגב אומר שחזות קשה הוגד לי מאותה סוגיא על מ\"ש הריטב\"א בפ\"ק דקדושין דכ\"ו ע\"א על ההיא דר\"ג דאמר עשור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו וז\"ל ואיכא דק\"ל איך לא סיים מקום למעשרות אלו דהא תנן האומר כרי זה לתוכו כו' לא קרא שם עד שיאמרו לצפונו ולדרומו ואיכא למימר דכי בעינן סיום מקום הני מילי למאן דלית לי' ברירה אבל ר\"ג סבר יש ברירה וכשאוכל ומשייר שיעור מעשר אמרינן הוברר הדבר למפרע שהוא מה שהפריש עכ\"ל ועי' בהר\"ב מש\"ל בפי\"א מהל' מעשר שני הלכה י\"א וקשה טובא מההוא דפסחים דגרסינן התם מעשה במלך ומלכה שאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח ויצאו ושחטו עליהן שני פסחים כו' באו ושאלו את ר\"ג אמרו להן מלכה ומלך דדעתן קלה עליהן יאכלו מן הראשון אנו לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני כו' והשתא ק' לפי דבריו דר\"ג ס\"ל דיש ברירה א\"כ איך קאמר ר\"ג אנו לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני הא למ\"ד יש ברירה יאכל מאיזה מהן שירצה דהא אין נמנין על שני פסחים אינו אלא למ\"ד אין ברירה כמ\"ש רש\"י והתוס' וצ\"ע:<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד על מ\"ש רבינו בפ\"ח מה' מעשר שני מי שהי' בניו מקצתן טהורים ומקצתן טמאים מניח את הסלע ואומר מה שהטהורים שותין סלע זה מחוללת עליו והשיג עליו הראב\"ד ז\"ל דהא קי\"ל דבדאורייתא אין ברירה ותי' מרן הכ\"מ שם דה\"ק כל מה שהטהורים שותין סלע זו מחוללת עליו סמוך לשתייתן כשהוא סמוך לפה ואינו ענין לברירה ע\"ש:<br><b> וראיתי </b> להר\"ב מקראי קודש ז\"ל שהקשה מההיא דפ' מרובה דפרשינן בפ' מרובה ומאי חזית דאפיכת מתני' איפוך דר\"י ואימא צנועין ור\"י אמרו ד\"א אמרי מתני' לא סגי דלא מתהפכא דבהא מתני' קתני דאית לי' לר\"י ברי' ושמעי' לי' לר\"י בעלמא דלית ליה ברירה כו' והדר פריך ס\"ס אמאי קא מהפכת למתני' משום דקשיא דר\"י אדר\"י השתא נמי קשה דרבי יוחנן אדר\"י דהא אמרת לר\"י ל\"ת כל הנלקט אלא אימא כל המתלקט אלמא אית לי' ברירה והא ר\"י לית לי' ברירה כו' והשתא כפי דברי מרן אמאי לא משני הכא נמי סמוך ללקיטתו קאמר ולעולם דלית לי' ברירה יע\"ש. ולע\"ד נראה לומר דלא מצי תלמודא לשנויי הכי דכל המתלקט סמוך ללקיטתו קאמר משום דא\"כ היכי קאמר ר\"י צנועין כו' ורבי דוסא אמרו ד\"א וליכא למימר דההיא דר' דוסא נמי דקאמר כל שילקטו עניים היום יהא הפקר סמוך ללקיטתו קאמר דא\"כ היכי פליג עלה ר\"י וקאמר לעתותי ערב אומר כל מה שלקטו וליכא למימר דא\"כ עוד היום תקשי דאמאי לא תיקן ר\"י שיאמרו בשחרית כל שילקטו עניים היום יהא הפקר סמוך ללקיטתן דהשתא ליכא משום ברירה י\"ל כמ\"ש התוס' שם בד\"ה כל הנלקט שהקשו מעין זה ותירץ דעצה טובה קמ\"ל שלא יתפקרו עניים ללקט הרבה כיון שהפקר כו' יע\"ש ובשלמא אם נאמר דר' דוסא דקאמר כל שילקטו מיירי באומר כל שילקטו סתם ומשום דאית לי' ברירה ניחא דר\"י אתא לפלוגי עלי' בעיקר דינא דכל שילקטו סתם לא מהני משום דלית לי' בריר' ואגב אורחין עצה טובה קמ\"ל שיאמרו לעתותי ערב כדי שלא יתפקרו עניים לבא אמנם אי רבי דוסא דקאמר כל שילקטו מיירי באומר סמוך ללקיטתו דהשתא לר\"י נמי מדינא שפיר דמי אין סברא לומר דר\"י איכפל לאיפלוגי משום עצה טובה גרידא ותו דאי ר' דוסא דקאמר כל שילקטו מיירי באומר סמוך ללקיטתו ור\"י פליג עלי' משום עצה טובה א\"נ משום דגזרינן שמא לא יפרוש כמ\"ש התוס' דהא א\"כ היכי קאמר ר\"י צנועין ור' דוסא אמרו ד\"א דמשמע דהא דצנועין לא מצי אתי אלא אליבא דר' דוסא אבל כר\"י לא מצי אתי ואם איתא אפילו כר\"י נמי דע\"כ לא פליג ר\"י התם אלא משום דאיתי' בתקנתי' שיאמרו לעתותי ערב ומש\"ה משום גזירה שמא לא יפרוש או שמא יתפקרו עניים קאמר לעתותי ערב כו' אמנם הכא גבי צנועין דליתי' בתקנתא שיאמרו לעתותי ערב דמה מועיל מה שאכלו קודם אמירה ה\"נ דמודה ר\"י דבשחרית אומר כל שילקטו היום יהא מחולל ולא חיישינן להא כלל וכ\"כ הר\"ב ח\"ה שם ותמצא במ\"ש אלא ודאי משמע דר' דוסא כל שילקטו סתם קאמר ומשום דאית ליה ברירה דהשתא אתי שפיר דר\"י דקאמר צנועין ור' דוסא אמרו ד\"א דלר\"י כיון דס\"ל התם דאין ברירה הכי נמי גבי צנועין ודוק:<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד על מ\"ש התוס' פ\"ג דחגיגה דכ\"ה ע\"ב ד\"ה חבר וע\"ה שהקשו וז\"ל והיה קשה למורי כיון דסתם משנה אית לי' ברירה תקשי מינה לר\"י דאמר אחין שחלקו לקוחות הן כו' וכתבו בס\"ד וז\"ל וכ\"ת דמדרבנן מודה ר\"י דיש ברירה שמעינן ליה בשלהי ביצה אין ברירה אף בע\"ת ומיהו כו' ובפרק בכל מערבין דדחיק לאתויי תנא דברירה לא מייתי הך משום דעדיפא לי' לאתויי מלתא דהתנא נזכר בה וגם מלתא דאיירי בע\"ת דאיירי בה עכ\"ל ודבריהם תמוהים בעיני במ\"ש וכ\"ת דבדרבנן מודה ר\"י דיש ברירה כו' דנראה דכונתם ליישב מה שהקשו לר\"י מסתם מתני' דחבר וע\"ה כו' וק' לכאורה דאכתי מה יענו למה שהקשו ממתני' דגר וגוי שירשו את אביהם יכול לומר טול אתה ע\"ז כו' דהא חלופי ע\"ז מדאורייתא אסירי כדאיתא בפ' ר\"י דף נ\"ד ובקידושין פ' האיש מקדש מיהו אחר ההשקפה הא ודאי לק\"מ שכונתם למ\"ש בקידושין דף י\"ז ע\"ב אמר רבא ד\"ת גוי יורש את אביו ד\"ת כו' גר את הנכרי אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים דתנן כו' וא\"כ זהו מ\"ש דהכא חשיב מדרבנן דמדאורייתא כיון דאין הגר יורש את אביו נמצא דלאו חלופי ע\"ז קא שקיל אלא מתנה בעלמא ופשוט ועיין מ\"ש התוס' שם בקדושין שצריך לעיין לעת הפנאי עם דברי התוס' דחגיגה גם מ\"ש ובפרק בכל מערבין דדחיק לאתויי תנא דברירה לא מייתי הך כו' הן דברים תמוהים לא זכיתי להבין דבריהם דהתם מאי דדחיק לאתויי תנא דברירה היינו לענין דאיכא תנא דאפי' בדרבנן לית ליה ברירה כדאיתא התם בהדיא א\"ל רבא לר\"ן מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה כו' וא\"כ היכי הוה מצי לאתויי מהך מתני' דחבר וע\"ה הא הך מתניתין נהפוך הוא דס\"ל דיש ברירה וצ\"ע ותו במה שתי' דעדיפא ליה לאתויי מילתא דהתנא נזכר בה וגם מילתא דאיירי בע\"ת דהך תירוצא ניחא לרב יוסף דקאמר תנאי שקלת מעלמא אבל לרבא דבעי מאן האי תנא כו' מאי קא בעי הא מתני' היא בהדיא דבמשנה ליכא למימר מתניתין לא שמיע ליה כדמשני התם אדאיו וליכא למימר דרבא גופיה דבעי מאן האי תנא הוא דבעי לאשכוחי שם התנא דא\"כ אדמבעיא לי' אברייתא תיבעי לי' אמתני' דחבר וע\"ה סוף דבר שדבריהם צ\"ע:<br><b> ודעת </b> ר\"ת ז\"ל שכתבו התוס' בפ' השולח דמ\"ח ד\"ה אי לאו דקי\"ל כר' הושעיא דאמר דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה והביא ראיה מדפסקינן בפ' המוכר את הבית דס\"ד דאין להן דרך זה על זה דמוכר בעין רעה מוכר אלמא לקוחות הן יע\"ש וראיתי להרב יש\"ש בקונטרס אברירה דף ס\"א ע\"א שהק' לדברי ר\"ת הללו דע\"כ טעמא דשמואל התם לאו משום דלית ליה ברירה הוא מדפליגי התם בפ' המוכר רב ושמואל דרב פסק הלכה כחכמים דלקוחות גופייהו דיש להן דרך זה על זה ושמואל פסק כר\"ע דאין להן דרך זה על זה ואמרינן לימא אזדו לטעמם דאמר ר\"נ אמר שמואל האחין שחלקו אין להם דרך זה על זה כו' ורב אמר יש להן צריכא דאי אשמועינן בההיא קאמר רב משום דאמר ליה בעינא למידר כי היכי דדרו ביה אבותי כו' ואי אתמר בהך בהך קא אמר שמואל אבל בהא אימא מודה ליה לרב צריכא והשתא אם איתא לדעת ר\"ת הא ע\"כ צריכא לתרויהו דאי לא אשמועינן הא דאחין הו\"א בהא שוו רב ושמואל דיש להן דרך זה על זה משום דיש ברירה ואי הוי פליגי באחין הו\"א גבי אחין הוא דפליגי משום דשמואל סבר לא אמרינן ברירה ורב סבר יש ברירה אבל בלקוחות גופייהו כ\"ע מודו דאין להן דרך זה על זה כר\"ע יע\"ש. ולע\"ד נראה דל\"ק דהא ע\"כ לא מצי תלמודא לומר דאי אשמועינן בההוא דלקוחות הו\"א דגבי אחין ישוו רב ושמואל דיש להן דרך זה על זה משום דיש ברירה שהרי שמעינן לשמואל בפרק משילין דקאמר אף חביות אסור דס\"ל דאין ברירה וא\"כ ממילא הוה שמעינן לה דכיון דלית ליה ברירה ע\"כ גבי אחין שחלקו ס\"ל דאין להם דרך זה על זה משום דלקוחות הן וא\"כ משום הכי הוצרך תלמודא למיהב טעמא משום דאמר ליה בעינא למידר כי היכי דדרו אבותי וכיון דע\"כ לשמואל צריך לומר הך טעמא קאמר נמי בדרב הכי דאי אשמועינן גבי אחין, הו\"א בההי' קאמר רב משום דא\"ל בעינ' למידר כו' ואה\"נ דלרב בלאו ה\"ט א\"ש משום דהו\"א דדוקא גבי אחין קאמר משום דס\"ל יש ברירה אלא משום דלשמואל ע\"כ צריך למיהב הך טעמא קאמר נמי הכי לרב וא\"נ דאיכא למימר דלרב נמי לא מצי למיעבד צריכותא משום דהא שמעינן ליה לרב דאמר בפ' כל הגט וכולן פוסלין משמע דס\"ל דלא אמרינן ברירה ואף שהתוס' כתבו שם מ\"ש ר\"י דגבי גט כ\"ע מודו משום דכתיב וכתב לה לשמה איכא למימר דר\"ת ז\"ל לא ס\"ל הכי וכמו שכן נראה מדברי התוס' שם באותה סוגיא שחולקים על זה כמו שכתבנו לעיל ודו\"ק:<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד על מ\"ש רש\"י פ\"ק דביצה דף י' ע\"א ד\"ה כלים טמאים כו' שגזרו חכמים טומאה על מקום שהוא דרך יציאת הטומאה כו' אשר דברי רש\"י הללו סתרי למ\"ש בפ' משילין דל\"ח דאמרינן התם אלא לא תיפוך וכי לית ליה לר\"א ברירה בדאורייתא בדרבנן אית ליה ופי' רש\"י בדאוריית' כגון ט\"מ לית ליה ברירה ודרך יציאתה הל\"מ כו' וכ\"כ בפ' הדר דף ס\"ח ובר מן דין קשה טובא למ\"ש פ\"ק דביצה מסוגיא דפ' משילין דמשמע דס\"ל דאורייתא וכן קשה לדעת הרי\"ף והרא\"ש שבפ' הדר כתבו ואסיקנא התם דהא דתניא אין משתתפין באוצר כבית שמאי אבל לב\"ה דאית להו ברירה משתתפין משמע בהדיא דס\"ל כאוקימתא דרב הושעיא דפ' הדר ורבא דשמעתין דב\"ה מטהרין למפרע מטעמא דאית להו ברירה וא\"כ ע\"כ דס\"ל דסט\"ל דרבנן שהרי בפ' משילין פסקו דהלכתא כרב אושעיא דבדרבנן יש ברירה ובדאורייתא אין ברירה וא\"כ קשה דמההיא דפ' משילין משמע דהוי דאורייתא ועיין בהר\"ב זרע אברהם בחי\"ד סימן י\"ז מ\"ש בזה יע\"ש שבקצת דבריו יש בה מן הקושי כמו שיראה המעיין אין צורך לאורך. ולע\"ד נראה ליישב לדעת הרי\"ף והרא\"ש דס\"ל דמ\"ש בפ' משילין כי לית ליה לר\"א ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית לי' הכונה לומר דדוקא בטומאת מת דהוי דאורייתא דעיקר ט\"מ דאורייתא אלא דחכמים גזרו אפילו בסט\"ל וא\"כ כיון דעיקרו מן התורה מש\"ה לית ליה ברירה אבל בדרבנן כגון עירובי תחומין דאין עיקרו אלא מדרבנן אית ליה ברירה:<br><b> ומצאתי </b> סעד לזה ממ\"ש התוס' בפ' בכל מערבין דף ל\"ז ע\"ב ד\"ה מאן האי תנא שכתבו וז\"ל הומ\"ל ר\"י דאגודה של ירק היא דהוי מדרבנן ושמא כיון דעיקר מעשר מן התורה חשיב ליה בדאורייתא עכ\"ל. והרי\"ף והרא\"ש ז\"ל פסקו כר\"א ורבא דבתראי נינהו דב\"ה מטהרין למפרע וס\"ל דכל דרבנן אפי' בדבר שעיקרו מה\"ת יש ברירה כנ\"ל נכון. ובהכי ניחא נמי לדעת הרע\"ב ז\"ל שפסק בפ\"ז דאהלות מ\"ג כרב אושעיא דאמר בלטהר את הפתחים מכאן ולהבא הוא דפליגי אבל כלים דלמפרע טמאין משום דאין ברירה אע\"ג דהוא ז\"ל כתב שם דסט\"ל גזרת חכמים היא שגזרו טומאה על המקום שהוא דרך יציאה ובפ\"ז דדמאי כתב דבדרבנן יש ברירה ומ\"ש הר\"ב תי\"ט שם דלאו דוקא קאמר אלא קרי לי' גזירת חכמים הואיל ואינו מפורש בתורה וכן הוא דרך רבינו לקרות ד\"ס מה שהוא הל\"מ זה דוחק דלשון הל\"מ צודק שפיר משום דרז\"ל פירשו לנו הדבר שהיא הל\"מ אבל לשון גזירת חכמים אינו צודק כלל בדבר שהיא הל\"מ אכן כפי מ\"ש יש ליישב דכיון דעיקרו מה\"ת פסק הרע\"ב דאין ברירה וכרב אושעיא דאית לי' הכי משום דמשמע לי' דמאי דדרש מר זוטרא הלכה כרב אושעיא דאכולה מילתא קאי ומ\"ש בפ\"ז דדמאי דבדרבנן יש ברירה היינו בדבר שעיקרו דרבנן וכן נמי גב"
+            ],
+            [
+                "<b>המערב </b>\n<b> לשני ימים טובים כו'.</b> כ' הראב\"ד טעה בזה שאפי' בב' י\"ט של ר\"ה אע\"פ שהן קדושה אחת צריך שיהי' העירוב קיים כו' לחומרא אמרינן כו' אבל לקולא לא אמרינן ונראה דטעמו ונימוקו עמו שהרי הא דאמרינן דב' י\"ט של ר\"ה קדושה אחת הן כתב רש\"י ז\"ל בשמעתין ובפ' בכל מערבין דל\"ט דלאו משום ס' דשמא באו עדים יום ל' או יום ל\"א לחודיה התקין אלא משום דה\"ט משום דחיישינן נמי שמא באו עדים מן המנחה ולמעלה והרי קדושתו אחת ממ\"נ וא\"כ מסתברא ודאי דה\"ט אהני לן למיחש לחומרא ולמימר דביצה שנולדה בזה אסורה בזה שמא באו מן המנחה ולמעלה וקדושתו אחת אמנם לקולא ודאי אין לנו שהרי אכתי איכא למיחש שמא לא באו עדים כלל ונמצא למפרע הא' היה חול ומש\"ה אם נאכל עירובו בראשון אינו יוצא בב' לדעת הראב\"ד ז\"ל דשמא לא באו עדים כלל וכיון שכן יש לתמוה על ה\"ה שכתב וז\"ל ואני אומר שלא טעה רבינו דאם איתא דאמרינן קדושה אחת לחומרא ולא לקולא מאי קא מקשה ר\"א לרבנן מנאכל עירובו בראשון שאינו יוצא בב' ולימרו ליה אינהו ולטעמיה ב' י\"ט של ר\"ה מאי איכא למימר ולמאי איצטריכו למימר דספוקי מספקא להו אלא ודאי כל שהן בקדושה אחת לכל דבריהן הוא ואפילו לרבנן דע\"כ לא מספקא להו אלא ביו\"ט ושבת כו' יע\"ש:<br><b> ואיני </b> מבין דבריו דבשלמא בי\"ט ושבת קאמר להו ר\"א שפיר אי אתם מודים שאם נאכל עירובו בראשון אינו יוצא בב' הא לא ב' קדושות הן משום דהתם טעמייהו דרבנן דאמרי קדושה א' הן לאו משום חשש וס' הוא כמו בב' י\"ט של ר\"ה כי היכי דנימא דדוקא לחומרא אמרינן אבל לקולא לא אמרינן אלא ה\"ט משום דכיון דתרוייהו קדושת ודאים הן ולא מס' יש להן דין קדושה א' וכיומא אריכתא חשיבא ומש\"ה ק\"ל לר\"א שפיר מנאכל עירובו בא' אינו יוצא בב' דכיון דמה\"ט הוא אפילו לקולא נמי קדושה אחת הן מדהוצרכו רבנן לומר דספוקי מספקא להו מעיקר דינא אם הן קדושה אחת או ב' קדושות אמנם בב' י\"ט של ר\"ה דכל עיקר טעמא דאמרינן קדושה אחת הן הוא משום חשש וס' מה מקום להקשות מנאכל עירובו וכמ\"ש:<br><b> ולדעת </b> רבינו ז\"ל נראה שיש ליישב דס\"ל כדעת התוס' ז\"ל שכתבו בשמעתין בד\"ה מי לא מודה ריב\"ז ליישב פי' רש\"י וז\"ל ומ\"מ יש ליישב פרש\"י ודק\"ל מנ\"ל הך סברא ה\"פ מי לא מודה ריב\"ז שאם באו עדים כו' כגון קודם חרבן דהוי קדושה אחת וא\"כ גם לאחר חרבן כשהיו עושין ב' ימים כגון שלא באו עדים כלל ביום שלשים דלא מס' היו עושים אלא כמו קודם חרבן הם קדושה אחת ולא מספק היו עושים ועיין בהר\"ב חד\"ה שם מה שפי' בכונתם ועיין בס' ידי אליהו ד\"י מ\"ש בזה באורך יע\"ש וא\"כ מהאי טעמא כתב רבינו דבב' י\"ט של ר\"ה אם נאכל בא' יוצא בב' דכיון דטעמא דאמרינן קדושה אחת הן לאחר תקנת ריב\"ז היינו משום דחיישינן שמא לא באו עדים כלל דאז מדין קדושה אחת היו ב' ימים ולא מחמת ס' א\"כ ממ\"נ יוצא בב' דאם באו עדים ביום ל' נמצא דהב' הוא חול וא\"צ עירוב כלל ואם לא באו עדים כלל הרי הן קדושה אחת וכבר קנה עירובו בראשון ובהא ניחא לי מה שהקשה הר\"ב מג\"א ז\"ל בסי' תי\"ו סק\"א ובסימן תק\"ג סק\"ד בסימן תי\"ו העתיק לשון רבינו ז\"ל משמע דס\"ל דבב' י\"ט של ר\"ה אפי' נאכל בא' יוצא בב' דקדושה אחת הן אפילו לקולא ואלו בסימן תק\"ג פסק דאסור לאפות ולבשל מי\"ט לחבירו ואפילו בב' י\"ט של ר\"ה וה\"ט משום דלהחמיר אמרינן קדושה אחת ולא להקל כמ\"ש בב\"י וע\"ש מה שנדחק בזה הנה על פי האמור הוא נכון דהתם גבי נאכל עירוב שרי ממ\"נ דאם לא באו עדים כלל הרי הוא קדושה אחת ואם באו עדים ביום ל' הרי הב' חול הוא וא\"צ עירוב אמנם באופה מיום טוב לחבירו אפילו בב' י\"ט של ר\"ה אסור משום דאיכא למיחש שמא באו עדים ביום ל' והב' חול נמצא אופה מי\"ט לחול כנ\"ל ועוד אפשר לומר דדוקא בעירובי תחומין דרבנן אמרינן הם אמרו והם אמרו אמנם באופה מי\"ט לחול דאיכא איסורא דאורייתא לא אמרינן קדושה אחת הן כיון דהא דקדושה אחת הן אינו אלא תקנתא דרבנן דתקינו שיהא אותו היום קדש ולמחר קדש לא מהני תקנתא דרבנן להתיר איסור דאורייתא ואע\"ג דלמאי דקי\"ל כר\"ח דאמרינן הואיל ליכא איסורא דאורייתא באופה מי\"ט לחול מ\"מ הא מיהא איסורא דאורייתא איכא באופה בין השמשות וכיוצא וכמ\"ש התוס' פסחים ומ\"מ לדעת הראב\"ד ז\"ל אין מקום להקשות מה שהקשה ה\"ה משום די\"ל שדעתו ז\"ל כדעת רש\"י דס\"ל דעיקר טעמא דב' י\"ט של ר\"ה קדושה אחת הן משום חשש דשמא באו עדים מן המנחה ולמעלה הוא ואפילו לאחר תקנת ריב\"ז דתקנה ראשונה לא זזה ממקומה וכמ\"ש בד\"ה מי לא מודה ריב\"ז אבל משום חשש דשמא לא באו עדים כלל ליכא משום דכשלא באו עדים כלל מס' היו עושים ב' ימים ולא מכח קדושה אחת היא ומש\"ה השיג על רבינו ז\"ל וכתב דנאכל עירובו אינו יוצא בב' משום דחיישינן שמא לא באו עדים כלל דאז הו\"ל ב' קדושות כב' י\"ט של גליות אלא שמדברי רבינו ז\"ל שכתב בפ\"א מה' קדוש החודש דין ו' וז\"ל משחרב בית המקדש התקין ריב\"ז שיהיו מקבלין עדות החדש כל היום כולו כו' ומקדשין יום למ\"ד בלבד נראה בהדיא שדעתו ז\"ל שלא כדעת רש\"י ז\"ל דסבירא ליה דאף לאחר תקנת ריב\"ז תקנה ראשונה לא זזה ממקומה ואם באו מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש ומדלא השיג עליו הראב\"ד ז\"ל משמע דהכי ס\"ל וא\"כ עכצ\"ל דס\"ל דעיקר טעמא דב' י\"ט של ר\"ה דקדושה אחת הן הוא משום שמא לא באו עדים כלל והיו עושין ב' ימים מדין קדושה א' ולא מכח ס' וכמ\"ש התוס' ליישב פרש\"י וכ\"כ בס' ידי אליהו שזה דעת רבינו וכיון שכן מ\"ש הראב\"ד דאם נאכל עירובו אינו יוצא בב' דקדושה אחת לא אמרו אלא להחמיר לא להקל לאו משום דהוי ספק וכמ\"ש לעיל אלא משום דס\"ל דקדושה אחת לא נאמר אלא להחמיר והיינו דק\"ל לה\"ה ז\"ל שפיר מההיא די\"ט ושבת כנ\"ל:<br><b> אך </b> הדבר הקשה טובא הוא מ\"ש ה\"ה ולימרו אינהו וליטעמיך ב' י\"ט של ר\"ה מאי איכא למימר והדבר תמוה שהרי רבנן דר\"א ס\"ל דב' י\"ט של ר\"ה ב' קדושות הן כדאיתא בהדיא בפ' בכל מערבין דל\"ט מודים חכמים לר\"א בר\"ה שהיה ירא שמא תתעבר מערב אדם ב' עירובין כו' ופירש\"י ז\"ל מודים חכמים אע\"ג דפליגי עליה דר\"א בשבת וי\"ט הכא מודו דב' י\"ט של ר\"ה ב' קדושות הן כו' וא\"כ היכי מצי קאמרי רבנן לר\"א וליטעמיך ב' ימים טובים של ר\"ה מאי איכא למימר הא לדידהו בב' י\"ט של ר\"ה יכול לערב על ב' רוחות. ולפי חומר הנושא היה נ\"ל ליישב שדעת ה\"ה ז\"ל כדעת י\"מ שכתב הריטב\"א בחי' לעירובין וז\"ל יש שפירשו דפלוגתא דר' יוסי ור' יאודה לאחר החרבן הוא דהא אינהו לאחר החרבן היו והיכי הוי פליגי בדינא דקודם החרבן דמאי דהוה הוה אלא ודאי פלוגתייהו לאחר החרבן ומשום דקתני התם משחרב בית המקדש התקין ריב\"ז שיהו מקבלין עדות החדש כל היום כו' ומשו\"ה ס\"ל לר\"י דלא חשיבא קדושה אחת דלא הוי טעמא אלא כי היכי דלא ליזלזלו ביה ור' יוסי סבר דאף לאחר החרבן קדושה א' הן כמו קודם החרבן דלענין זה לא זזה תקנה ממקומה ואתיא הך פלוגתא כפלוגתא דפליגי רבה ורבא בפ\"ק די\"ט דרבה דאמר מתקנת ריב\"ז ואילך ביצה מותרת אתי' כר\"י ורבא דאמר אף מתקנת ריב\"ז ביצה אסורה אתיא כר' יוסי אלו תורף דבריו יע\"ש. ולפי זה מצינן למימר דכונת ה\"ה ז\"ל לומר דאם איתא דלמאי דפסקינן השתא כר' יוסי דאף לאחר תקנת ריב\"ז ביצה אסורה משום דב' י\"ט של ר\"ה קדושה א' הן כמו קודם תקנת ריב\"ז דתקנה ראשונה לא זזה ממקומה ואפ\"ה אמרינן דאם נאכל עירובו בראשון אינו יוצא בב' משום דלחומרא אמרינן קדושה אחת ולא לקולא לימרו ליה רבנן לר\"א ולטעמך שני י\"ט של ר\"ה וכגון קודם תקנת ריב\"ז דהתם כ\"ע מודו דקדושה אחת הן לדעת י\"מ הללו מאי איכא למימר דהא קודם תקנת ריב\"ז לרבנן דפליגי ארבי יוסי הו\"ל כאחר תקנת ריב\"ז לדידן דקי\"ל כר' יוסי. אך קשה לפי י\"מ הללו דאיך אפשר לומר דר\"י לא פליג אר' יוסי אלא לאחר חרבן אבל קודם חרבן מודה דקדושה א' הן ורבה דקאמר מתקנת ריב\"ז ואילך ביצה מותרת אבל קודם תקנה לא אתיא כר' יהודה וא\"כ מאי האי דקא אמרינן התם ורבנן התם כי היכי דלא לזלזלו ביה ומה תשובה היא זו הא לאחר תקנת ריב\"ז היו מקבלים עדות החדש כל היום למנות מיום ראשון ואם כן ע\"כ אי אמרינן דאף לאחר תקנת ריב\"ז אם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש וכדקאמר לי' ר\"י היינו משום דכך נהגו לעשותם קדושה אחת אבל משום טעמא דלא לזלזלי ביה לא אהני לן לעשות ב' י\"ט דהך טעמא ניחא לקודם תקנת ריב\"ז דלא היו מקבלין עדים מן המנחה ולמעלה ואפ\"ה היו גומרין אותו בקדושה כי היכי דלא ליזלזלו ביה לשנה הבאה כמ\"ש רש\"י אבל לאחר תקנת ריב\"ז ולעשות יום ב' י\"ט לא אהני לן הך טעמא וכמבואר. ויש ליישב פי' י\"מ הללו דר' יוסי ה\"ק אי אתם מודים דקודם חרבן אם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש ואף שהב' היה י\"ט ודאי אפ\"ה היו עושין גם הראשון י\"ט א\"כ לאחר תקנת ריב\"ז נמי לא נעקרה תקנה ראשונה מלעשות שני י\"ט אע\"פ שהראשון הוא ודאי י\"ט דריב\"ז לא תיקן אלא לקבל עדות אף לאחר המנחה ולמנות מיום ב' ועיין מ\"ש בעל חד\"ה שם בד\"ה מי לא מודה ריב\"ז ואהא קאמר תלמודא ורבנן התם כי היכי דלא ליזלזלו ביה כלומר דדוקא קודם תקנת ריב\"ז היו עושין ב' ימים ואע\"ג דהב' ודאי י\"ט מטעמא דלא ליזלזלו בי' לשנה הבאה אבל לאחר תקנת ריב\"ז לעשות יום ב' י\"ט דליכא הך טעמא ה\"נ דלא היו עושין אלא יום א' בלבד, כנ\"ל ליישב דעת ה\"ה לפי חומר הנושא ועיין ומ\"ש שם רש\"י ד\"ה דלמא מעברי לאלול כתקנה ראשונה כו' הן דברים תמוהים ועיין בהרלנ\"ח ז\"ל סי' נ\"ד ואפשר ליישב דבריו ע\"פ מ\"ש הר\"ב ידי אליהו ז\"ל דף י\"א וי\"ב ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (סג) </b> ובהא ניחא לי מה שהקשה הר\"ב מג\"א ז\"ל כו'. ונלע\"ד דלא הועיל בישוב זה דהכי קא ק\"ל להמג\"א ז\"ל כיון דסתם הב\"י כהמחבר סי' תק\"ג ס\"ח ומשוי לר\"ה כשני י\"ט של גליות ומבואר לפ\"ז דלאו דוקא ביה\"ש אסור לאפות ולבשל לצורך מחר אלא אפילו כל היום כולו נמי אסור והרי הב\"י ס\"ל בסי' תצ\"ז סעיף ד' דספק מוכן מותר ביו\"ט שני הרי חזינן דס\"ל דס\"ס מותר אפילו בדבר שיש לו מתירין וא\"כ הרי דבריו סתרי אהדדי דהא למ\"ש הרמב\"ם והרשב\"א דאפילו אם נאכל עירובו של ר\"ה בראשון יוצא בשני משום דלקולא נמי אמרינן דקדושה אחת היא א\"כ הרי יהיה מותר לאפות ולבשל ביום א' דר\"ה לצורך מחר משום ס\"ס ספק שמא לא יבואו עדים בראשון וא\"כ הרי מותר לאפות ולבשל לצורך מחר דקדושה אחת היא ואת\"ל שיבואו עדים היום מ\"מ שמא מקלעי אורחים היום ויהיה אפייתו לצורך היום וניהו דמשום הואיל ואי מקלעי אורחים אינו מותר לאפות לכתחלה אפילו מדרבנן מ\"מ עכ\"פ מידי ספיקא לא נפקא ובכה\"ג הרי איכא ס\"ס וכנ\"ל. ואי אמרינן דקדושה אחת הן לקולא נמי הרי היה מותר לאפות ולבשל ביום א' דר\"ה לצורך מחר מטעם ס\"ס הנ\"ל כיון דלהב\"י ס\"ס מותר בדבר שיש לו מתירין. נמי כן הוא תוכן קושיית המג\"א ז\"ל. ומ\"ש הגאון המחבר ז\"ל בתירוצו השני משום דבאופה מיו\"ט לחול איכא איסורא דאורייתא משום בין השמשות בזה נמי ק\"ק דהא המחבר סתם בסי' תק\"ג ואוסר כל היום בר\"ה כמו בשני י\"ט של גליות ודו\"ק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0287872f6529431b8d8a90f4b3341b54045f57c0
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,101 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Eruvin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Eruvin",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתן </b>\n<b> העירוב או השיתוף במגדל כו'.</b> הנה הטור ז\"ל בסימן שצ\"ד כתב וז\"ל אם נמנו במגדל ונעל לפניו ואבד המפתח אם הוא של לבנים מסודרים אלו על אלו כו' אבל בשבת או בי\"ט והוא של בנין אינו עירוב ואם המגדל כלי של עץ והמנעול קשור בחבל ויכול לחותכו בסכין הוי עירוב וכתב מרן הב\"י שם דדייק רבינו להתנות שיהא המגדל של עץ לשיהיה מותר לחתוך המנעול הקשור בחבל משום דאלו היה מגדל של בנין היה אסור וכדקאמר שמואל חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע וחותך עכ\"ל יע\"ש ויש לתמוה שהרי כתב רש\"י בפרק בכל מערבין דל\"ה ע\"א ד\"ה ובעי סכינא דהא דאמרינן חותמות שבקרקע מתיר אבל לא חותך אינו אלא גזרה דרבנן דמחזי כסותר ולא סותר בנין ממש דהא אינו אלא פתיחת דלת בעלמא וכ\"כ התוספות שם בד\"ה בעי סכינא וכיון שכן לדידן דקי\"ל כר' דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה\"ש וכמ\"ש הטור ז\"ל סי' שמ\"ב אפי' במגדל של בנין נמי הוי עירוב וכן קשה למה שכתב אם היו לבנים מסודרים אלו על אלו כו' דבשבת אינו עירוב דאמאי הא אין איסורו אלא מדרבנן וכדאמרי' בהמביא שרגינהו ודאי אקצינהו וכמ\"ש התוס' ז\"ל בפרק הנזכר דל\"ד ע\"ד ד\"ה ואמר אלא דלזה י\"ל דס\"ל להטור ז\"ל דמדפרכי' התם והאמר ר\"ז בי\"ט אמרו אבל לא בשבת ולא משני דמתני' ר' היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות כו' משמע דסבירא ליה לתלמודא דבשבות כי האי מודה ר' משום דחמיר טפי וכמו שכן הוא דעת הריטב\"א זלה\"ה בחידושיו לשם יע\"ש וכן כתב הרב מג\"א סי' הנז' סק\"ב מיהו קמייתא קשה דמנ\"ל להטור ז\"ל דבשבות כי האי דבחותמות שבקרקע אפילו ר' מודה כיון שאין ראיה בתלמוד כלל ואפשר שהכריחו לזה מדלא תירץ בגמרא המתני במגדל של בנין ובמנעול וקטיר במיתנא עסקינן ופליגי בפלוגתא ר' ורבנן אי דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בה\"ש או לא אלא משמע דס\"ל לתלמודא בשבות כי האי אפילו רבי מודה דגזרו ומש\"ה לא אשכח לה פתרי אלא לאוקמא במגדל של עץ ובפלוגתא דר\"י ורבי נחמיה כן נראה ליישב בדוחק מיהו אין לומר דס\"ל להטור ז\"ל דדוקא בעירובי תחומין כיון שאין מערבין אלא לדבר מצוה לא גזרו עליו בה\"ש מה שא\"כ בע\"ח דמערבין אפילו לדבר הרשות ושלא כדעת רבינו ז\"ל שפסק דבע\"ח ושתופי מבואות נמי לא גזרו עליו בה\"ש וכמו שהקשה מרן הב\"י ז\"ל עליו ואף שמרן ז\"ל יישב דעת רבינו וכתב דכיון שאם לא עירב אפשר לבא לטלטל באיסור וכשמערב פורש מאיסור מצוה חשיבא איכא למימר דהטור ז\"ל ס\"ל דדוקא בעירובי תחומין דבודאי קא מעקרא מצוה לא גזרו עליו בה\"ש אבל בע\"ח ושיתוף מבואות אע\"ג דמצוה לחזור עליהם כיון שאינו אלא משום חשש איסור ולא מעקרא מצוה בודאי גזרו עליו בה\"ש אלא דהא ליתא שהרי כתב הטור ז\"ל בסימן הנז' נפל עליו גל אם יכול ליטלו בלא מרא וחצינא כשר כו' והשתא אי ס\"ל להטור ז\"ל דבע\"ח גזרו עליו בה\"ש א\"כ אפי' יכול ליטלו בלא מרה וחצינ' אמאי כשר הא איכא ביה שבות דטלטול אבנים שבות דרבנן היא ובפ' בכל מערבין דנ\"ז אמתני' דקתני נפל עליו גל כו' אמרינן קס\"ד דאי בעי מצי שקיל לימא מתני' כדלא כר' דאי כר' האמר כו' הרי דלרבנן דר' אפי' כי מצי שקיל נמי אינו עירוב משום דגזרו עליו בה\"ש ואם כן אם איתא דבע\"ח גזרו על שבות איך כתב הטור דביכול ליטלו בלא מרא וחצינה כשר ותו דבסימן ת\"ט בדין ע\"ת כתב הטור ז\"ל וז\"ל נתנו במגדל דינו כמו שכתבתי למעלה בע\"ח ע\"ש הרי דאפילו בעירובי תחומין ס\"ל להטור שהדין כך ויש לתמוה על הט\"ז בסי' הנז' ובסי' ת\"ט שהקשה למ\"ש הטור דאם אבד המפתח בשדה אינו עירוב דאמאי הא איסור הוצאה בשדה אינו אלא מדרבנן שהרי הוא כרמלית וכתב דאין לחלק בין ע\"ח לע\"ת כו' דזה אינו שהרי כתב הטור מצוה לחזור אחר ע\"ח יע\"ש ולא ידעתי איך הוה ניחא ליה בחילוק זה שהרי הטור כתב בהדיא דאף בע\"ת דינו כמ\"ש בע\"ח ותו דממה שכ' בסימן שצ\"ד מבואר דאף בע\"ח ס\"ל דלא גזרו עליו בה\"ש וכמ\"ש ועיין מ\"ש בפ\"ב מה' י\"ט הלכה י\"ט ובעומדי בענין זה ראיתי לעמוד על מ\"ש רש\"י פ\"ד דביצה דף י\"ט ד\"ה דמידע ידיע מעשיו כו' וז\"ל מידע ידיע מעשיו דבעי הערב שמש כו' הלכך בה\"ש די\"ט אסור דמטביל בי\"ט שלא לצורך כו' וכ' הרב ח\"ה וז\"ל הא דלא סגי לן משום דאין מטבילין כלי בי\"ט משום הני טעמן דלעיל י\"ל משום דכל הנך דלעיל אינן אלא משום שבות ואיכא מ\"ד בפרק בכל מערבין דלא גזרו על שבות בה\"מ משום הכי קאמר דאסור משום שהוא שלא לצורך י\"ט דהא בעי הערב שמש אך קשה דמ\"מ לצורך הוא להשתמש בו חולין דלא בעי הערב שמש כמו שהקשה רש\"י ז\"ל גופיה לעיל לפי' י\"מ כו' ויש לומר בדוחק דהכא בכהנים מיירי וכיון דקא רהיט להספיק הטבילה קודם יציאת היום ודאי אינו טובלו אלא לצורך תרומה כו' אך קשה למה לא נימא הכי לעיל דמיירי בהכי וצ\"ע עכ\"ל ויש ליישב לע\"ד דבשלמא לעיל קשיא ליה לרש\"י ז\"ל שפיר דמדפסיק ותני כלי שנטמא באב הטומאה אין מטבילין אותו בי\"ט משמע דאפי' בדאית ליה חולין דהשתא הרי ראוי להשתמש בו חולין אפילו הכי אין מטבילין אותו בי\"ט דאם לא כן אדתני סיפא בולד הטומאה מטבילין אותו ביום טוב משום דלא בעי הערב שמש ליפלוג וליתני בדידיה ולישמועינן בכלי שנטמ' באב הטומאה דאם יש לו חולין כדי להשתמש בו מטבילין אותו ואף ע\"ג דלתרומה לא חזי ליה אלא משמע דבאב הטומאה כלל כלל לא וע\"כ הוצרך רש\"י לומר דמיירי בכלי שנטמא מעי\"ט אמנם בהך ברייתא דלא תני אלא הך חלוקא אין דוחק כ\"כ לומר דמיירי בדאינו טובלו אלא לצורך תרומה כנ\"ל וכמ\"ש הרב ח\"ה דהא לא סגי לן משום דאין מטבילין כלים בי\"ט משום דאיכא מ\"ד דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה\"ש משה\"ך קאמר דאסור משום שלא לצורך י\"ט ואין להק' דאם כן כי נימא נמי דטעמא משום מטביל שלא לצורך י\"ט הא ליכא אלא איסורא דרבנן דמדאורייתא אין כאן איסור דהא ליכא סרך מלאכה כלל ואם כן למ\"ד כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה\"ש אמאי לא שרי להטביל בבין השמשות די\"ל הא דאמרי' כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בבה\"ש היינו כשיש בו צורך שבת דוקא הא כל שהוא שלא לצורך שבת כ\"ע מודו דגזרו עליו בה\"ש וזה פשוט ובדרך אגב ראיתי לעמוד במ\"ש רבינו בפיר' המשנה וז\"ל נתנו למגדל כו' וכגון שהמנעול קשור בחבלי' שאם לא ימצא המפתח אי אפשר לחותכן אלא בסכין ת\"ק סבר הואיל ואפשר לפתוח כו' אין כאן אלא איסור שבות דמקלקל הוא ואיסור שבות בה\"ש לא גזרו עליו כו' ור\"א סבר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו כו' והואיל ואיכא תרתי טלטול הסכין וחתיכת חבלים אפי' לר' דאמר לא גזרו בכה\"ג נמי מודה דגזרו עכ\"ד יע\"ש וק\"ל לפי דבריו מהא דאמרינן בפ' הנז' ד\"ל ע\"ב סומכו' אומר בחולין כו' ואלו לנזיר ביין לא פליג מ\"ט אפשר דאיתשיל אנזרותיה אי הכי אפילו תרומה נמי אפשר דמיתשיל עליה אי מתשיל עליה הדרא לטבלא ולפרוש עליה ממקום אחר כו' אלא סומכוס סבר לה כרבנן דרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בה\"ש וכתבו התוס' שם בד\"ה אלא וז\"ל וא\"ת מה\"ט נמי נזיר לא יערב דשבות היא לשאול על הנדרים בשבת וי\"ל דלצורך שבת נשאלין כדתנן התם והאי הוי צורך שבת שיהא מותר לשתות יין עכ\"ל והשתא לדעת הרע\"ב ז\"ל דס\"ל דבדאיכא תרתי שבותין כ\"ע מודו דגזרו עליו בה\"ש אם כן אמאי קאמר בגמ' דסומכוס ס\"ל כרבנן דרבי הא אפילו כרבי נמי מצי אתי משום דבתרומה איכא תרתי שבותין שבות דשאלה ושבות דהפרש' תרומות דבשלמא גבי נזיר תי' התוספות דהוי לצורך שבת כדי שיהיה מותר לשתות יין בשבת אמנם גבי תרומה מאי צורך שבת איכא הא אין צריך לאוכלו בשבת וכמ\"ש התוס' לעיל מזה יע\"ש וא\"כ כיון דאיכא תרתי אפי' ר' מודה דגזרו עליו בה\"ש ועיין להרב שע\"א בחא\"ח סימן כ\"ו מה שהקשה עוד לדעת הרע\"ב ותי' לא יגהה מזור לקושיי' אם לא שנאמר דס\"ל להרע\"ב דכי היכי דהתירו שאלת נדרים לצורך שבת התירו נמי לצורך מצוה וכיון דאין מערבין ע\"ת אלא לדבר מצוה א\"כ אין כאן אלא שבות הפרשת תרומות כנ\"ל ועיין להר\"ב ח\"ה שם ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (נט) </b> והשתא לדעת הרע\"ב ז\"ל כו'. לענ\"ד יש ליישב תמיהתו על הרע\"ב. דבתרומה נמי ליכא תרתי שבותין. משום דיכול למיעבד טצדקי לפרוש תחלה על התרומה קודם השאלה עלה: דבכה\"ג ליכא שבות דטעמא מאי משום דמתקן בהפרשה. הא כל זמן שהיא תרומה אין כאן תיקון ולאו כלום עביד בהפרשה זו אלא דלאחר שישאל על התרומה אז חלה ההפרשה למפרע והתיקון ממילא קאתי. ואם כן הרי אין באופן זה אלא שבות דשאלה. וע\"כ לומר דסומכוס ס\"ל כרבנן דרבי דגזרו על שבות בין השמשות כיון דגם בכה\"ג דליכא אלא שבות אחד דשאלה. ס\"ל נמי דאין מערבין לישראל בתרומה. דכיון דקיי\"ל דחכם עוקר הנדר מעיקרו א\"כ הרי ההפרשה חלה למפרע ומותרת ומ\"מ לא עבר על שבות דהפרשה דילה בשעה שהפריש עליה כיון דלא תיקן אז כלום בהפרשה זו אלא דלבתר השאלה שעל התרומה התיקון ממילא קאתי ואין כאן אלא שבות אחד וכנ\"ל:<br><b> ויש </b> ליישב נמי בפשיטות תמיהתו על הרע\"ב ז\"ל דהני תרתי שבותין, דשאלה ודהפרשה לאו בחד גברא נינהו דהא השבות דשאלה אינו על השואל אלא על החכם המתיר והרי א\"א שהשואל בעצמו יתיר את נדרו (כדדרשינן מלא יחל דברו שהוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו). ולא דמי להנך תרתי שבותין דקאי עלייהו הרע\"ב ז\"ל דהיינו טלטול הסכין וחתיכת החבלים. דהתם ע\"כ איש אחד צריך לעבור על שניהן. ובכה\"ג אפילו רבי מודה דגזרו עליו בין השמשות:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמרו </b>\n<b> לו ב' כו' וערב עלינו כו'.</b> בדברי ה\"ה עיין מ\"ש בזה באורך פ\"י מה' מקואות הלכה ו' יע\"ש ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד </b>\n<b> או רבים כו'.</b> עיין בהשגת הראב\"ד ז\"ל במ\"ש ה\"ה ז\"ל ועיין במ\"ש לקמן פ\"ח הלכה ז':"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ </b>\n<b> שרצה משחשיכה ילך דבר שהוא מד\"ס יש ברירה כו'.</b> מסקנא דגמ' פרק משילין דל\"ח ע\"א דאמרינן התם אלא לעולם לא תיפוך וכי לית ליה לר\"א ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה ויש לדקדק דבפ' בכל מערבין פרכינן לרב דאמר ליתא למתני' מדתני איו כו' אדרבא ליתא לדאיו ממתני' ומשני לא ס\"ד דהא שמעינן לר\"י דלית ליה ברירה דתנן הלוקח יין כו' וק' דמאי ראיה מייתי מההיא דהלוקח אימא דע\"כ ל\"ק ר\"י אין ברירה אלא בדאורייתא אבל בדרבנן יש ברירה וא\"כ אכתי מנ\"ל לרב לומר דליתא למתני' מדאיו ואפילו תימא דקסבר רב מאן דאית ליה ברירה ל\"ש בדאורייתא ל\"ש בדרבנן ומאן דלית ליה בריר' ל\"ש בדאורייתא ל\"ש בדרבנן לית ליה ברירה וכדמשני התם תלמודא לקמן אליבא דרב יוסף מ\"מ אכתי תיקשי דאדפריך לקמן אליבא דרב יוסף ומשני ליה ה\"ל לתלמוד' לאקשויי לעיל מינה אליבא דרב ולשנויי לי' הכי וכן הקשה הר\"ב חד\"ה ז\"ל יע\"ש ותו דאכתי קשה למאי דקאמר התם עולא אמר ליתא לדאיו ממתני' ואלא הא דקתני ר\"י ור\"ש אוסרין עולא זוגי זוגי קתני ואמאי לא משני בפשיטות דקסבר עולא כר' הושעיא דשמעתין דדוקא בדאוריית' אין ברירה אבל בדרבנן יש ברירה דהשת' לא תקשי ליה ברייתא דהלוקח יין ונלע\"ד ליישב על פי מ\"ש הרא\"ש ז\"ל בפ' מי שהוציאוהו דקי\"ח ע\"ב וז\"ל הכי קים לן דעירובי תחומין דרבנן כאביי ורבא דאמוראי בתראי נינהו ואמרינן נמי בפרק בכל מערבין מאן האי תנא דאפי' בדרבנן לית ליה ברירה דתניא האומר לחמשה הריני מערב כו' (כלומ' ולא בעי למימר דהך ברייתא ס\"ל דתחומין דאורייתא) ואע\"ג דשמעינן לר' יאודה דאמר תחומין דאורייתא גבי ס' עירוב לעיל בפ' בכ\"מ כו' בהא לית הלכתא כותיה כו' יע\"ש וכ\"כ הסמ\"ג ז\"ל בה' עירובין דרבי יאודה ס\"ל דתחומין דאורייתא ולפי הנראה דמשמע להו הכי מדאמרינן התם בפ' בכל מערבין דל\"ה ע\"ב מתני' דקאמר התם אם ספק ר\"מ ור\"י אומרים ה\"ז חמר גמל דקסבר ר\"מ דתחומין דאוריי' וספק דאוריית' לחומרא וכי היכי דטעמא דר\"מ הוא משום דס\"ל דתחומין דאורייתא ה\"נ טעמא דר\"י דבחדא מחתא מחתי להו תנא וכ\"כ רבינו ז\"ל שם בסה\"מ וז\"ל ור\"מ ור\"י אומרים כי תחומין של תורה לחומרא יהי' הדין בשבת עכ\"ל וא\"כ מעתה לק\"מ דמש\"ה לא מצי לאקשויי התם תלמודא אליבא דרב דדילמא ע\"כ ל\"ק ר\"י אלא בדאורייתא אבל בעירוב דרבנן יש ברירה שהרי ר\"י ס\"ל דתחומין דאורייתא כדכתיבנא ולא פריך אלא לקמן אליבא דר\"י דכיון דלא שמעינן לי' בעלמ' לר\"ש דקאמר בהדיא תחומין דאוריתא ממילא ודאי אית לן למימר דס\"ל דתחומין דרבנן דהלכתא דקיי\"ל בעלמ' הכי הן אמת דקשה לפי זה מאי דפריך התם בגמרא לקמן לרבא דאמר מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה דתניא אמר לחמש' כו' ואשתי' ר\"ן דלימא ליה תנא דבי איו היא ומשני לא שמיע ליה והשתא מאי קו' הא מדאיו ליכא למשמע מידי דאיכא למימר דר\"י לטעמי' דס\"ל דתחומין דאוריית' אמנם אי הוה ס\"ל דתחו' דרבנן ה\"נ דהו' ס\"ל דיש ברי' וכיון דרבא בעי לאוקומי לבריי' כמ\"ד תחומין דרבנן מש\"ה אישתיק ר\"נ וי\"ל דהכי פריך דנהי דמדר\"י ליכא למשמע מידי מ\"מ מדחזינן לאיו דתני דר\"י משמע דאיהו נמי הכי ס\"ל וכיון דלא שמעינן ליה לאיו בהדייא דס\"ל דתחומין דאורייתא מסתמא ודאי ס\"ל כמ\"ד תחומין דרבנן דהכי הלכתא ואפי\"ה ס\"ל דאין ברירה וא\"נ דהכי פריך דכיון דחזינן לתנא דבי איו דתני גבי עירוב אין ברירה ממילא איכא למימר דהך ברייתא דאומר לחמשה הריני מערב תנא דבי איו היא דתני לה וא\"כ בין אם נאמר דתנא דבי איו דס\"ל דאין ברירה גבי עירוב הוא משום דאזיל לטעמיה דס\"ל תחומין דאורייתא בין אם נאמר דאפי' למאן דס\"ל תחומין דרבנן קאמר דאין ברירה מ\"מ כיון דאשכחן לאיו דתני' גבי עירוב אין ברירה נימא דהך ברייתא איו היא ואפשר שלזה כיון רש\"י שם בד\"ה תנא דבי איו כו' יע\"ש ודוק ואהא משני דלא שמיע ליה וכיון דלא אשכח תנא דתני בהדייא גבי עירוב אין ברירה משום הכי דחיקא ליה לאוקמי להך ברייתא כמאן דסבירא ליה תחומין דאורייתא כנ\"ל ודו\"ק:<br><b> אך </b> קשה לי לפי מ\"ש רבינו והסמ\"ג והרא\"ש דר\"י ס\"ל תחומין דאורייתא מהא דפרכינן בפ\"ק דחולין די\"ד לר' אבא דאמר אליבא דרב דבהמה בחייה לגדל עומדת א\"ה בהמה בי\"ט לר\"י היכי משחטינן ומשני ליה בהמה בחייה עומדת לאכילה ועומדת לגדל נשחטה הובררה דלאכילה עומדת לא נשחטה הוברר' דלגדל עומדת והדר פריך והא לית לר\"י ברירה מנ\"ל אי נימא מהא דתנן הלוקח יין כו' אלא מדתני איו כו' ודחי התם להך שנויי' דרבי אבא וקאמר אלא אמר רב יוסף ר\"י דכלים כו' והשתא אם איתא דר\"י ס\"ל תחומין בדאורייתא מאי פריך אימא דרב ס\"ל דכי לית ליה לר\"י ברירה בדאורייתא כגון תחומין אבל במוקצה דרבנן אית ליה וכדמשני הכא בשמעתין אליבא דרב אושעיה:<br><b> האמנם </b> יש ליישב לזה על פי מ\"ש הר\"ן בפ' כל הגט דמדקי\"ל דבדרבנן יש ברירה משמע דמאי דאמרינן אין ברירה בדאורייתא היינו לחומרא ומשום ס' אבל לקולא ודאי לא אמרי' אין ברירה יע\"ש אם כן מבואר מדבריו דהיינו טעמא דאמרינן בדרבנן יש ברירה משום דאינו אלא ספק ובדאורייתא אזלינן לחומרא משום ספק אבל בדרבנן אזלינן לקולא דספקא דרבנן לקולא וא\"כ נראה ודאי דהא דאפסקא הלכתא בשמעתין דבדרבנן יש ברירה היינו דוקא גבי תחומין דהולכין בספקא להקל ואע\"ג דדשי\"מ היא וקי\"ל דכל דבר שיל\"מ ס' אסור ואפי' בדרבנן כדאסיק רב אשי בריש ביצה מ\"מ בעירוב הקילו וכמ\"ש התוס' בעירובין דף מ\"ד ע\"ב ד\"ה ואי בעית אימא יע\"ש אמנם גבי מוקצה דקי\"ל דהולכין בס' להחמיר משום דהוי דשיל\"מ א\"כ כי היכי דבדאורייתא קיימא לן דאין ברירה לחומרא משום ספק ה\"נ גבי מוקצה אית לן למימר אין ברירה אע\"ג דהוי מדרבנן כיון דספיקא היא והולכין בספיקא להחמיר וא\"כ היינו דפריך תלמוד' שפיר דכיון דס\"ל לר\"י דבדאורייתא אין ברירה ה\"נ ס\"ל גבי מוקצה דאין ברירה כיון דספיקו להחמיר וכמ\"ש ועיין מה שכתבתי בזה בארוכה בפ' ג' מהלכות גירושין הלכ' ד' יע\"ש ודוק ועיין בתוספ' פרק בכל מערבין דל\"ה ע\"ב ד\"ה אמר רבי ירמיה שכפי מ\"ש שם אין הכרע למה שכתב הרא\"ש דר\"י ס\"ל תחומין דאורייתא ועיין בחי' הריטב\"א למס' עירובין ומכלל האמור יש לי מן הקושי על מ\"ש הרב פ\"מ ח\"ג סי' א' שכתב על מה שמצאו קצת מהחכמים המובהקים רפואה לבני מקרא להתיר לו שפחה על אופן זה שישחרר את שפחתו על תנאי שלא תנשא כי אם למי שהוא כשר קמי שמיא כו' וכתב הרב ז\"ל לדחות דבריהם דתנאי כזה אינו מועיל כיון שאין הדבר עומד להתברר לבני אדם אם כשר או ממזר וקיי\"ל דבדאורייתא אין ברירה וכתב עוד הרב דלכאורה יש לדחות דכל כה\"ג שהתנו על מה שכבר היה אם הוא כשר או ממזר אף כי תנאי זה אינו מתברר אצלינו לא איכפת לן מידי ואשכחן בכה\"ג חלקו בגמ' בביצה פ' משילין לר\"י דלית לי' ברירה ומוקי ההוא דאמר ר' יהודה אם בא חכם למזרח עירוב למזרח כשכבר בא חכם ופרש\"י דכיון שכבר בא חכם אין קנייתא ע\"י ברירה אלא קניי' ודאית שכבר היה שם חכם ולמחר גלוי מלתא בעלמא הוא כו' הא קמן דמחל' התלמוד בין כשמתנה אם יבא חכם ועדיין לא בא לכשמתנה בשעה שכבר בא חכם כו' אך אמנם הא ודאי מגן שויא דב' תשובות בדבר כו' הטעם השני דע\"כ לא מחלק תלמודא הכי אלא דוקא לגבי עירוב שהוא מדרבנן אבל לגבי גט שהוא דאורייתא אפילו שמתנה על מה שעבר ואפילו התנו בדבר שאפשר להתברר כיון שאין הדבר עומד להתברר בודאי אין ברירה כו' אלו תורף דבריו בקיצור:<br><b> ואתמיהא </b> שהרי כתבנו משם הרא\"ש והסמ\"ג ורבי' ז\"ל בפה\"מ דר' יהודה ס\"ל דתחומין דאורייתא ואפילו הכי קאמר ר' יוחנן אליבא דרבי יהודה דאם בא חכם מהני כיון שהתנה בלשעבר ודוק. ובפשטא דשמעתתא איכא למידק לכאורה דאדפריך מדרב אושעיה אדרב אושעיה ושני כי לית ליה לרב אושעיה ברירה בדאורייתא בדרבנן אית ליה אמאי לא פריך מדרב אדרב דהכא קאמר רב דחבית מותרת אלמא יש ברירה ואלו בפ' כל הגט אמתניתין דקתני כתוב לאיזה שארצה אגרש פסול לגרש קאמר רב כולן פסולין בכהונה חוץ מן הראשון הרי דס\"ל אין ברירה דאי יש ברירה גט כשר גמור הוא והוה לי' לשנויי דר\"י לית ליה לרב ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה כדשני אדרב אושעיה:<br><b> ונראה </b> שמכאן ראיה למ\"ש התוס' שם בד\"ה לאיזו שארצה וז\"ל ואומר ר\"י דאפילו מאן דסבר בעלמא יש ברירה הכא מודה משום דכתב לה משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה ע\"ש וכ\"כ בפרק מרובה דף ס\"ט ע\"ב ד\"ה אלא לעולם כל הנלקט ושלא כדעת מוהרש\"ל שם בס' יש\"ש בפי' בקונטריס הברירה דף ס\"ב ע\"א שדחה שם דברי התוספות וכתב דאין חילוק בין גט לשאר ברירה אלא אי אמרינן בעלמא יש ברירה ה\"נ גבי גט אמרינן יש ברירה והוברר הדבר שמשעת כתיבה נכתב לשמה ע\"ש ומה שהקשה שם לדעת ר\"י מהא דפריך התם רב אושעיה לרב יהודה דאמר אין ברירה ממתני' דהאומר לבניו הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כו' דאי כדברי ר\"י מאי פריך נימא דשאני גט משום דבעינן וכתב לה לשמה יש ליישב על נכון ושוב מצאתיו בספר בני חייא בחידושיו למסכת גיטין יע\"ש גם מה שדחה שם בדף ס\"ג ע\"א דברי התוספות דב\"ק וכתב דלפי מ\"ש דאין חילוק בין גט לשאר בריר' דעלמ' דמיושב הכל שפיר כי מה שסבר ר\"י דלא אמרינן ברירה אפי' היכא שמברר דבריו היינו דלא ס\"ל סתמא דמס' דמאי דנשנית אליבא דר\"מ אלא ס\"ל כאידך סתמא דפ' כל הגט עיקר לפי שהלכות פסוקות הן אבל המקשה פריך שפיר לפי מאי דמשמע ליה שרבי יוחנן אומר כל המלקט תנן א\"כ הוו תרי סתמא לגבי חד סתמא דפרק כל הגט ונדחית סתמא דפ' כל הגט אע\"פ שהלכות פסוקות הן לעולם תרי סתמי עיקר כדמוכח בכמה דוכתי עכ\"ד יע\"ש הן דברים תמוהים דהא בפ' האיש מקדש דנ\"ד ע\"ב אמרינן בהדייא ואי סתמא דוקא מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמא וע\"ש בחידושי הריטב\"א והכי נמי אמרינן ביבמות דק\"ב מכדי מאן סתמה למתני' רבי מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמא ועיין בס' יבין שמועה דף ל\"ב כלל ס\"ז וס\"ח ע\"ש ודוק:<br><b> אכן </b> אין להקשות דאכתי תקשי דרב אדרב דבפ' בכל מערבין אמר רב ליתא למתני' מקמי איו דתני איו ר\"י אומר אין אדם מתנה על שני דברים כאחד כו' הרי דאפי' דתחו' דרבנן קאמר דאין ברירה דהא ודאי ל\"ק מידי דמאי דקאמר רב לית' למתני' מקמי איו אליבא דר\"י הוא דקאמר דליתא למתני' דקתני דר\"י ס\"ל דיש ברי' מקמי איו דקאמ' דר\"י ס\"ל דאין ברי' אבל איהו גופיה ס\"ל דיש בריר' ויש לתמוה על הגהו' מיי' בפ' זה הל' ג' שכתב שם על מה שפסק רבינו מתניתין דבכל מערבין דאדם מתנה על שני דברים כאחד ואומר אם בא לכאן ולכאן למקום שארצה אלך וז\"ל וכן נראה למוהר\"ם ואע\"ג דאמר ליתא למתני' מקמי איו ה\"מ לר\"י אבל איהו ס\"ל כרבנן דאמרי יש ברירה ואע\"ג דקי\"ל בכולי תלמודא אין ברירה בתחומין דרבנן ק\"ל דיש בריר' מדק' מתמה תלמודא בסמוך מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה אלמא דהלכתא דיש ברירה ועוד דר\"י אית ליה ליתא לדאיו מדקמי מתני' כדמשמע התם ואפי' ס\"ל לרב ההיא דאיו כיון דלר\"י ליתא רב ור\"י הלכה כר\"י עכ\"ל:<br><b> וכל </b> דבריו תמוהים ראשונה במ\"ש דאע\"ג דקי\"ל בכולי' תלמוד' דאין ברירה בתחומין דרבנן קי\"ל דיש ברירה והביא ראיה מדקא מתמ' תלמודא התם מאן האי תנא כו' ואתמהא דמה לו להביא עצות מרחוק הא בהדיא פסקינן הכא בשמעתין הלכה כר' הושעיא דאמר בדרבנן יש ברירה וליכא למימר דבשמעתין אין ראיה כל כך דאיכא למימר דמאי דקאמר הלכה כרבי הושעיא לאו אמאי דפליג אר' יוחנן וס\"ל דבדרבנן יש ברירה הוא דקאמר אלא אמאי דס\"ל דבדאורייתא אין ברירה כההיא דהמת בבית הוא דקאמר דהלכ' כותי' וכעין מ\"ש הרא\"ש בפ' בית כור לדעת ר\"י ע\"ש דהא ליתא דאם כן הלכה כרבי יוחנן הו\"ל למימר דסבירא ליה דאפילו בדרבנן אין ברירה גם מ\"ש דאפי' ס\"ל לרב ההיא דאיו כיון דלר' יוחנן ליתא כו' הוא תימא דאיך אפשר לומר דרב ס\"ל לדאיו הא איהו קאמר בהדיא בשמעתין דחבית מותרת משום דס\"ל יש ברירה גם מ\"ש דכיון דלר\"י ליתא הלכה כרבי יוחנן משמע דס\"ל דלר\"י בדרבנן יש ברירה הוא תימה שהרי נהפוך הוא דר\"י קאמר בהדיא בשמעתין דאין ברירה אפילו בדרבנן ולזה אפשר לומר דס\"ל למוהר\"ם כמ\"ש התוס' בב\"ק דף הנז' ד\"ה כל הנלקט דכל היכא דמתנה בפירוש מודה דיש ברירה ודוקא באחין שחלקו הוא דס\"ל דאין ברירה ואם כן היינו מ\"ש דכיון דלר\"י ליתא לדאיו (כמ\"ש התוספות לקמן בד\"ה ואמר ר\"י כו' יע\"ש) מקמי מתני דעירובין ודמי שאחזו כמ\"ש התוספות בשמעתין ד\"ה ואמר ר\"י אם כן ע\"כ דס\"ל דיש ברירה ואע\"ג דבשמעתין קאמר דאין ברירה היינו דוקא גבי ב' שלקחו חביות ובהמה בשותפות שאינו מברר דבריו אבל במברר דבריו כי ההיא דמתני' דבכל מערבין מודה דיש ברירה וכי פריך בשמעתין דר\"י אדר\"י דקאמר וכבר בא חכם ה\"ה דהוה מצי לשנויי דלר\"י ע\"כ ליתא לדאיו וס\"ל דיש ברירה אלא משום דבעי לשנויי לעולם לא תיפוך כמ\"ש התוס' לקמן לחד תי' יע\"ש מיהו קו' הראשונות קשיין. ואפשר לומ' דס\"ל להגהות מיימ' דכיון דע\"כ רב דקא' ליתא למתני' מקמי איו הוא משום דס\"ל לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים דבתולה בדעת אחרים ס\"ל דיש ברירה ומאי דקאמר ליתא למתני' מקמי דאיו ה\"ק ליתא למתני' דקתני דאית לי' לר\"י ברירה אפילו בתולה בדעת עצמו דקאמר אם בא לכאן ולכאן לאיזה מקום שארצה אלך מקמי איו כמ\"ש התוס' בשמעתין ובפ' בכ\"מ ובפ' כל הגט ד\"ה ולכי מיית ע\"ש איכא למימר דרב ס\"ל ההיא דאיו דבתולה בדעת עצמו דאין ברירה ואפי' בדרבנן ואם התנה ואמר אם בא לכאן ולכאן לאיזה מקום שארצה אלך אין עירובו עירוב מיהו הא דשמעתין דקאמר דחבית מותרת עדיפא מתולה בדעת עצמו וטעמא דמילתא שהרי כתב רש\"י בפרק כל הגט דכ\"ה ע\"א ד\"ה וקפשיט וז\"ל דהיינו תולה בדעת עצמו דילמא תולה בדעת עצמו לית ליה ברירה דמדאתני ברישא גילה בדעתו שהיה פוסח על ב' הסעיפים וליכא למימר הוברר דמעיקרא דעתיה להאי אבל זה שתלה באחרים גמר בדעתו מעיקרא לאיזה שתצא ע\"כ ואם כן איכא למימר דדוקא בההיא דאיו דהוי תולה בדעת עצמו דקאמר בא לכאן ולכאן למקום שארצה אלך דגילה בדעתו מעיקרא שהי' פוסח על שתי הסעיפים הוא דס\"ל לרב דאין ברירה אבל בהא דשמעתין דהוי ברירה דממילא עדיפא מתולה בדעת עצמו דלא שייך ביה האי טעמא ושלא כדעת התוס' בשמעתין שכתבו דהא דחבית חשיבה תולה בדעת עצמו וכן נראה שהוא דעת התוס' פרק כל הגט ד\"ה דברי ר\"מ שהקשו שם דשמואל אדשמואל כדקשיא להו בשמעתין ולא תי' בפשיטות דשמואל ס\"ל לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים כמו שתירץ בשמעתין משמע דסבירא ליה דהא דחבית כיון דהוי ברירה דממילא עדיפא מתולה בדעת עצמו:<br><b> מעתה </b> נתיישב ג\"כ מה שהביא ראיה משמעתין דפסקי' הלכתא בהדיא דיש ברירה בדרבנן אבל בההיא דבכ\"מ דהוי תולה בדעת עצמו גריעא טפי ואפי' בדרבנן אין ברירה כך נראה לי ליישב דבריו:<br><b> ובהכי </b> ניחא לי דברי התוספות דפרק כל הגט ד\"ה הנזכר שתי' להא דשמואל דמתנה בפי' אית ליה ברירה ודוקא גבי חבית לית לי' כיון שחינו מברר דבריו כו'. ויש לדקדק לכאורה דאכתי תיקשו להו מדשמואל דפרק כל הגט דקאמר אף ראשון פוסל משמע דס\"ל לשמואל דאפילו במתנה בפי' כההיא דאמר לאיזו שארצה אגרש אין ברירה וליכא למימר דס\"ל דשאני גבי גט משום דבעינן לה לשמה כמ\"ש שם בראש הסוגיא משם ר\"י דהא ליתא ממ\"ש שם באותו דבור ועוד דאי הוה משני הכי אכתי הוה קשיא ליה אידך דר\"י דאמר אף אחרון אינו פוסל כו' מבואר שדעתם שם שלא כדעת ר\"י אכן כפי מ\"ש הנה נכון דמההיא דשמואל ל\"ק להו דהתם שאני דהוי תולה בדעת עצמו ובתולה בדעת עצמו ס\"ל דאין ברירה ודו\"ק:<br><b> שוב </b> ראיתי להמרדכי שכתב בפרק משילין וז\"ל ופסק ר\"ח דאין הלכה כרבי אושעי' אלא כר\"י דאמר אין ברירה בין בדרבנן בין מדאורייתא והוא תימה איך פסק היפך הגמרא. ובהיותי בענין זה ראיתי לעמוד על מ\"ש התוס' בד\"ה ושמואל כו' וז\"ל ותימא דבפרק מי שאחזו דאמר אתקין שמואל בגיטא דש\"מ כו' הנה התוס' פרק כל הגט ד\"ה ר\"י ור\"י הקשו מדר\"י אדר' יוסי דר\"י אית ליה בפרק בכ\"מ גבי מעשר שני שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה מן הכיס דאין ברירה ואלו בפרק מי שאחזו גבי ההיא דמה היא באותן הימים קאמר ר\"י דמגורשת ואינה מגורשת ולכי מיית הוי גט אלמא יש ברירה ותירץ וז\"ל דהתם בגיטין עומד הדבר להתברר בודאי שהרי יחיה או ימות אבל הכא יכול להיות שלא יבא לידי הפרשה לעולם או לא יעלה סלע מן הכיס והשתא נמי א\"ש דשמואל אדשמואל עכ\"ל וכתב מהרש\"ל בס' חכמת שלמה והא דפריך מדר\"י נ\"ל דלק\"מ דודאי ר' משרשי' לא ס\"ל לחלק בהכי ומשום הכי פריך מדרב יהודה וה\"ה לרבי יוסי ומה דפריך אח\"כ איהו גופיה מר\"ש כלומר דאף אם תרצה לחלק בין דבר שסופו להתברר קשה מכ\"ש ורבא שהשיבו לו דר\"ש סבר יש ברירה מתרץ נמי דר\"י סבר יש ברירה כמו ר\"ש כו' ע\"ש והר\"ב ח\"ה ז\"ל כתב עליו וז\"ל זה דוחק לומר תיר' לרבי יוסי ודרב משרשיא לית ליה הך סברא גם יש לדקדק לפ\"ז בקו' זו בעצמה לקמן שכתבו התוס' לרב לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים ואימא רב דס\"ל כרבא דלא מחלק בהכי אלא דההיא דמי שאחזו עומד הדבר להתברר אם יחי' או ימות וכן יש להקשות לר\"י שכתבו דכיון דלא מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים על כרחין ליתא לדאיו מקמי כל הנהו ואימא דאיתא לדאיו ובההיא דמי שאחזו דוקא אי' לי' ברירה דעומד הדבר להתברר עכ\"ל ומ\"ש מה שתירץ שהתוספות ז\"ל אזלי לשיטתם דלקמן שם דההיא דר\"י הוא משום דנעשה כאומר מעת שאני בעולם ואין זה מיקרי דבר העומד להתברר כו' שדבריו תמוהים שהרי לר' יוסי נמי דקאמר מגורשת ואינה מגורשת הוא משום דמספ\"ל אי חלין הגרושין משעת נתינה או נעשה כאומר מעת שאני בעולם כמ\"ש התוס' בפרק מי שאחזו דע\"ה ע\"ב ד\"ה תנא ואפי' הכי כי מיית פשיטא ליה דהוי גיטא וכבר ראיתי מי שתמה עליו בזה ועוד אני תמיה על שניהם במ\"ש דמ\"ה פריך מר\"ש כלומר דאף אם תירצו לחלק בין עומד הדבר להתברר או לא אכתי קשה מדר\"ש ויש לתמוה שהרי בההיא דר\"ש נמי דע\"מ שירצה אבא עומד הדבר להתברר הוא אם ירצה או לא ירצה וכ\"כ הר\"ן שם בהדיא משם התוס' יע\"ש:<br><b> ומהתימה </b> על מוהר\"ש ז\"ל שסותר את עצמו דביש\"ש בקונטריס אברירה דס\"ג ע\"ג כתב בהדיא דההיא דע\"מ שירצה אבא הוה הדבר עומד להתברר אם ירצה או לא ירצה וא\"כ ע\"כ צ\"ל דרב משרשיא דפריך מדר\"י ור\"ש ע\"כ דלא ס\"ל לחלק כן ולא כתבו התוס' כן אלא למאן דלא ס\"ל לחלק בין תולה בדע' עצמו לתולה בדעת אחרים כמ\"ש רש\"ל ולעיקר מה שהקשה הר' חד\"ה ממה שכתבו התוס' לחלק לרב בין תולה בדעת עצמו ולא תירץ דההיא דמי שאחזו עדיין עומד הדבר להתברר היא אפשר לומר דמשום הכי לא כתבו כן משום דאכתי קשיא להו דאכתי ליתא לדאיו ולההיא דהלוקח דתרווייהו ברייתות נינהו מקמי מתני' דמי שאחזו וברייתא דמרובה ומה שתפסו בקושיתם ההיא דמי שאחזו לרווחא דמילתא דבלא\"ה קשיא להו שפיר ולפי תי' ז\"ל דרב מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים ממילא ההיא דמי שאחזו בלאו טעמא דעומד להתברר אפילו הכי ס\"ל לר\"י דיש ברירה משום דהוה תולה בדעת אחרים וכן ראיתי מי שתירץ האמנם אנכי הרואה כי תי' זה לא יתכן למ\"ש בפרק הוציאו לו דנ\"ו ע\"ב בד\"ה מ\"ש בס\"ד וז\"ל ומהשתא ניחא דלא נצטרך לדחוק ולומר דר\"י פליג ארב וסבר דליתא לדאיו כי זה דוחק אלא נימא דר\"י נמי מדקא מפרש מילתיה דאיו אלמא קסבר כותיה דליתיה למתניתין דעירובין ודברייתא דכל שילקטו מקמי מתני' דשקלים ומקמי ההוא דהלוקח ודאיו וההי' דמה היא באותן הימים ס\"ל לר\"י דלא דייקינן מינה דיש ברירה משום דלכי מיית הוי גיטא דדילמא לכי מיית זקוקה ליבם כו' והשתא קשה דאמאי לא כתבו דההיא דמה היא באותן הימים משום דעומד הדבר להתברר כמ\"ש שם ד\"ה דברי ר\"מ:<br><b> שוב </b> ראיתי בתוס' ישינים שם שכתבו כמ\"ש רש\"ל וז\"ל בד\"ה ר' יוסי ואומר רבי דשאני התם כי הדבר עומדת להתברר ממילא אם יחיה אם ימות אבל כאן כו' מיהו כה\"ג הקשו בריש כל הגט אר\"י ומפליג בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים והאי שינויא דפ\"י מצינן למימר התם אבל לר\"ש לא היה יכול לומר זה החילוק ומכח זה מתרץ רבי דשמואל אדשמואל כי מיהו קשה לרבי מדאמרי' בב\"ק פ' מרובה אי הכי קשיא דר\"י אדר\"י כו' ומאי קושיא והלא גבי כל שילקטו עניים היום הדבר עומד להתבר' אם ילקטו או לא ואומר רב שהי' יכול לומר כן אלא שרצה לו' תי' אחר עכ\"ל הרי מבואר בהדיא כדברי רש\"ל דס\"ל דאפי' לר' יהודה מצינן לחלק בהכי אלא שמ\"ש דלר\"ש אין לחלק בהכי הפך מ\"ש משם הר\"ן נראה דהיינו משום דשמא ימות האב או ילך למדינת הים ואנחנו לא נדע מה היה רצונו ויותר יגדל התימ' על תוס' ישנים דבסמוך ונראה בד\"ה מאי שנא לכאן ולכאן הקשו משם רבי הנזכר דאדרבא ליתא לדאיו מקמי מתניתין דעירובין ודמתניתין דמה היא באותן הימים וברייתא דכל שילקטו עניים והוא תימא שהרי כבר כתבו משמו דההיא דמה היא באותן הימים ודכל שילקטו עניים הוי הדבר עומד להתברר:<br><b> ולכן </b> נ\"ל דעיקר חילוקם הוא דההיא דמהיום אם מתי הספק שנסתפק לנו בעת התנאי הוא איזה צד מהתנאי אם יתקיים אם ימות ויהיה גט מהיום או לא ימות ויהא הגט בטל והילכך כיון דספק זה שאנו מסתפקין בעת התנאי הוא עתיד להתברר בודאי כצד אחד מהתנאי אמרי' דיש ברירה הואיל ועומד הדבר להתברר אם יחיה אם ימות מה שא\"כ בההיא דהלוקח יין דמה שמתנה זה הוא דב' לוגין שאני עתיד להפריש יהיה תרומה נמצא דבאותה שעה מכח תנאו נפל עלינו ספק על איזה לוגין יחול עליהם שם תרומה והילכך אע\"ג דלהיום או למחר יפריש ממנו לא אמרינן הוברר הדבר שעל ב' לוגין אלו היו ראויים לחול עליהם שם תרומה מעיקרא כיון שהספק שנפל לנו באותה שעה מכח תנאו על איזה לוגין יחול עליהם שם תרומה לא היה עומד להתברר בודאי שהרי אפשר שלא יבא לידי הפרשה וכן בההיא דסלע שתעלה בידי מן הכיס הספק שנפל לנו בתנאו אינו עומד להתברר בודאי דשמא לא יעלה ואם כן בההיא דאם בא חכם למזרח משמע ודאי דה\"ז דומה לההיא דמה היא באותן הימים שהרי הוא מתנה ואומר אם בא חכם למזרח עירובו למזרח למערב עירובו למערב לכאן ולכאן כו' לא לכאן ולא לכאן הריני כבני עירי אם כן באותה שעה הס' שנסתפק לנו בתנאו הוא אם יקנה שביתה במזרח או במערב או יהיה כבני עירו וא\"כ הרי ספק זה הוא עומד להתברר בודאי למחר בצד אחד מן התנאים וא\"כ היינו דק\"ל שפיר דאיך קאמר רב דליתא למתני' מקמי איו הא אדרבא ליתא לדאיו מקמי מתני' דעירובין ודמי שאחזו וברייתא דכל שילקטו ואי משום דהתם הדבר עומד להתברר ה\"נ דכוות' כמ\"ש כנ\"ל נכון ואי קשיא לך דא\"כ דההוא דמסכת עירובין חשיבא דבר עומד להתברר אם כן היכי אמרינן בפ' בכ\"מ אדרבא ליתא לדאיו מקמי מתני' ומשני לא ס\"ד ויתכן הלוקח יין כו' והשתא אם איתא מאי ראיה מייתי מההיא דהלוקח התם שאני דאין הדבר עומד להתברר הא לא קשיא דאיכא למימר דהתם אליבא דרב קאמר ורב לא ס\"ל לחלק בהכי אלא בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים וכדרב משרשיא דלא מחלק בהכי ומ\"ש ביומא ד\"ה הנזכר דלר\"י נמי מדקא מפרש מילתיה דאיו אלמא כותיה ס\"ל דליתיה למתניתין דעירובין ודברייתא דכל שילקטו מקמי מתני' דשקלים ומתניתין דהלוקח ודאיו וכפי מ\"ש דההיא דעירובין חשיב עומד להתברר היכי דחי ר\"י ממתניתין דעירובין מקמי ההיא ומתני' דשקלים הא ההיא דשקלים לא חשיבא עומד להתברר י\"ל דלפי תי' זה ס\"ל השתא דר\"י נמי לא מחלק בהכי בין היכא דהדבר עומד להתברר או לא וכרב משרשיא דלא מחלק בהכי כנ\"ל:<br><b> ועל </b> פי דברי התוס' ישנים שכתבנו לעיל דההיא דכל שילקטו עניים חשיב עומד להתברר איזה ילקטו ואיזה לא ילקטו נתנה ראש ליישב דברי רבינו ז\"ל שכתב בפ\"ט מה' מעשר שני הלכה ז' וז\"ל והצנועים היו מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות הללו שהרי אי אפשר לפדותו במחובר ומשמע ודאי שכונתו ז\"ל באומרו שהרי אי אפשר לפדותו במחובר שהוקשה לו דלמה לא יאמר כל המתלקט יהא מחולל על המעות הללו ולזה תירץ ואמר שהרי א\"א לפדותו במחובר וקשה דמשמע מדבריו דאם לאו משום טעמא דאין פודין במחובר היו אומרים כל המתלקט והא ליתא שהרי כיון שרבינו ז\"ל פסק דבדאורייתא אין ברירה כמ\"ש בפ\"א מה' תרומות ופ\"ז מהלכות מעשר א\"כ בלאו טעמא דאין פודין במחובר לא מהני משום דאין ברירה וכבר ראיתי להר\"ב לח\"מ פ\"ב מהלכות גניבה שהוקשה לו כן ע\"ש מה שתי'. אכן ע\"פ האמור הנה נכון דס\"ל ז\"ל כדעת התוס' דבדבר העומד להתברר יש ברירה והיינו ההיא דאתקין שמואל בגיטא דש\"מ כו' כמ\"ש התוס' וההיא דצנועין נמי חשיבי עומד להתברר כמ\"ש ומש\"ה הוצרך רבינו למיהב טעמא דאין פודין במחובר ועפי\"ז מדוקדקים דבריו שכתב בדין שלפנינו אע\"פ שרצה משחשיכה ילך דבר שהוא מדברי סופרים יש ברירה ויש לדקדק דטעם זה הי\"ל לרבינו לומר בדין ג' כשכתב מתניתין דבכ\"מ דמתנה אדם על שני דברים ולמה זה איחר עד עתה אכן ע\"פ מ\"ש דבריו מצודקים דלעיל לא הוצרך למיהב טעמא דבדרבנן יש ברירה שהרי כיון שעומד הדבר להתברר כמ\"ש אפי' בדאורייתא נמי דינא הכי דיש ברירה אמנם בדין זה דאומר לחמשה הריני מערב על איזה מכם שארצה דהתם הספק שנסתפק לנו בתנאו איזה מהן ירצה אין הדבר עומד להתברר שאפשר שלא ירצה לשום אחד מהם וכההיא דכתוב גט לאשתי לאיזו שארצה אגרש דאמרינן אין ברירה מהאי טעמא משו\"ה הוצרך למיהב טעמא משום דכל מד\"ס יש ברירה:<br><b> ודע </b> דרבינו ז\"ל לעיל בפ\"ו דין כ\"ג כתב וז\"ל אחד או רבים שאמרו לאחד צא וערב עלינו ועירב עליהם באיזה רוח שרצו ה\"ז עירוב והשיג עליו הראב\"ד וז\"ל שנה משנתו כמ\"ד יש ברירה וכתב ה\"ה וכן הוא האמת דקי\"ל בדרבנן יש ברירה כו' יע\"ש ויש לדקדק דאי טעמו של רבי' דבדרבנן יש ברירה א\"כ הי' לו לומר טעם זה לשם כדרך שכ' בדין שלפנינו גם בפ\"ה מה' י\"ט הלכה כ' ואולם עיקר דבריהם לא זכיתי להבין דמה ענין ברירה לכאן דהכא ה\"ט משום דכיון דלא פירש לו על איזה רוח יערב עליה דידיה סמך על איזה רוח שיערב לו שיהיה עירוב וזהו שכ' רבינו שהרי לא יחדו לו רוח ולפי דברי הראב\"ד וה\"ה ז\"ל ק\"ל מההיא דתנן בפסחים דף פ\"ח האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח שחט גדי יאכל שחט טלה יאכל ואמרינן בגמרא פשיטא שחט גדי יאכל אע\"ג דרגיל בטלה והשתא לפי דברי הראב\"ד וה\"ה קשה דנימא אין ברירה ואע\"ג דניחא לי' השתא בגדי דלמא בשעת שחיטה דעתו היה שישחוט עליו טלה אלא ודאי דכיון דלא פירש עלי' דידי' קא סמיך וכמ\"ש רש\"י שם וליכא למימר דמתניתין אתיא כמ\"ד יש ברירה שהרי רבינו ז\"ל פסקה להך מתני' בפ\"ג מהל' ק\"פ ותו שהרי בגמ' פרכינן התם אסיפא דמתני' דקתני שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון והתניא אין נמנין על ב' פסחים כאחד ופרש\"י אין נמנין על ב' פסחים כא' לאכול מאחד מהן שירצה דאין ברירה וכי בעי למיכל דלמא בשעת שחיטה לא הוה דעתי' עלי' כו' הרי דתלמודא התם בעי לאוקמי למתני' כמ\"ד אין ברירה ואפ\"ה לא ק\"ל לתלמודא אלא מסיפא אבל ברישא דקתני שחט גדי יאכל ניחא ליה אפי' למ\"ד אין ברירה ועיין בתוס' שם ד\"ה והתניא שכתבו שם דמתני' ע\"כ אתיא כמ\"ד אין ברירה מדקתני שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון ואילו למ\"ד יש ברירה יאכל מאיזה שירצה הרי מבואר דאפי' למ\"ד אין ברירה שחט גדי יאכל משום דכיון דלא פירש עליה דידיה סמך וא\"כ דכותה נמי הכא באומר לחבירו צא וערב וכיון דלא פירש עליה דידי' סמך ואפי' למ\"ד אין ברירה מודה וצ\"ע כעת:<br><b> ודרך </b> אגב אומר שחזות קשה הוגד לי מאותה סוגיא על מ\"ש הריטב\"א בפ\"ק דקדושין דכ\"ו ע\"א על ההיא דר\"ג דאמר עשור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו וז\"ל ואיכא דק\"ל איך לא סיים מקום למעשרות אלו דהא תנן האומר כרי זה לתוכו כו' לא קרא שם עד שיאמרו לצפונו ולדרומו ואיכא למימר דכי בעינן סיום מקום הני מילי למאן דלית לי' ברירה אבל ר\"ג סבר יש ברירה וכשאוכל ומשייר שיעור מעשר אמרינן הוברר הדבר למפרע שהוא מה שהפריש עכ\"ל ועי' בהר\"ב מש\"ל בפי\"א מהל' מעשר שני הלכה י\"א וקשה טובא מההוא דפסחים דגרסינן התם מעשה במלך ומלכה שאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח ויצאו ושחטו עליהן שני פסחים כו' באו ושאלו את ר\"ג אמרו להן מלכה ומלך דדעתן קלה עליהן יאכלו מן הראשון אנו לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני כו' והשתא ק' לפי דבריו דר\"ג ס\"ל דיש ברירה א\"כ איך קאמר ר\"ג אנו לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני הא למ\"ד יש ברירה יאכל מאיזה מהן שירצה דהא אין נמנין על שני פסחים אינו אלא למ\"ד אין ברירה כמ\"ש רש\"י והתוס' וצ\"ע:<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד על מ\"ש רבינו בפ\"ח מה' מעשר שני מי שהי' בניו מקצתן טהורים ומקצתן טמאים מניח את הסלע ואומר מה שהטהורים שותין סלע זה מחוללת עליו והשיג עליו הראב\"ד ז\"ל דהא קי\"ל דבדאורייתא אין ברירה ותי' מרן הכ\"מ שם דה\"ק כל מה שהטהורים שותין סלע זו מחוללת עליו סמוך לשתייתן כשהוא סמוך לפה ואינו ענין לברירה ע\"ש:<br><b> וראיתי </b> להר\"ב מקראי קודש ז\"ל שהקשה מההיא דפ' מרובה דפרשינן בפ' מרובה ומאי חזית דאפיכת מתני' איפוך דר\"י ואימא צנועין ור\"י אמרו ד\"א אמרי מתני' לא סגי דלא מתהפכא דבהא מתני' קתני דאית לי' לר\"י ברי' ושמעי' לי' לר\"י בעלמא דלית ליה ברירה כו' והדר פריך ס\"ס אמאי קא מהפכת למתני' משום דקשיא דר\"י אדר\"י השתא נמי קשה דרבי יוחנן אדר\"י דהא אמרת לר\"י ל\"ת כל הנלקט אלא אימא כל המתלקט אלמא אית לי' ברירה והא ר\"י לית לי' ברירה כו' והשתא כפי דברי מרן אמאי לא משני הכא נמי סמוך ללקיטתו קאמר ולעולם דלית לי' ברירה יע\"ש. ולע\"ד נראה לומר דלא מצי תלמודא לשנויי הכי דכל המתלקט סמוך ללקיטתו קאמר משום דא\"כ היכי קאמר ר\"י צנועין כו' ורבי דוסא אמרו ד\"א וליכא למימר דההיא דר' דוסא נמי דקאמר כל שילקטו עניים היום יהא הפקר סמוך ללקיטתו קאמר דא\"כ היכי פליג עלה ר\"י וקאמר לעתותי ערב אומר כל מה שלקטו וליכא למימר דא\"כ עוד היום תקשי דאמאי לא תיקן ר\"י שיאמרו בשחרית כל שילקטו עניים היום יהא הפקר סמוך ללקיטתן דהשתא ליכא משום ברירה י\"ל כמ\"ש התוס' שם בד\"ה כל הנלקט שהקשו מעין זה ותירץ דעצה טובה קמ\"ל שלא יתפקרו עניים ללקט הרבה כיון שהפקר כו' יע\"ש ובשלמא אם נאמר דר' דוסא דקאמר כל שילקטו מיירי באומר כל שילקטו סתם ומשום דאית לי' ברירה ניחא דר\"י אתא לפלוגי עלי' בעיקר דינא דכל שילקטו סתם לא מהני משום דלית לי' בריר' ואגב אורחין עצה טובה קמ\"ל שיאמרו לעתותי ערב כדי שלא יתפקרו עניים לבא אמנם אי רבי דוסא דקאמר כל שילקטו מיירי באומר סמוך ללקיטתו דהשתא לר\"י נמי מדינא שפיר דמי אין סברא לומר דר\"י איכפל לאיפלוגי משום עצה טובה גרידא ותו דאי ר' דוסא דקאמר כל שילקטו מיירי באומר סמוך ללקיטתו ור\"י פליג עלי' משום עצה טובה א\"נ משום דגזרינן שמא לא יפרוש כמ\"ש התוס' דהא א\"כ היכי קאמר ר\"י צנועין ור' דוסא אמרו ד\"א דמשמע דהא דצנועין לא מצי אתי אלא אליבא דר' דוסא אבל כר\"י לא מצי אתי ואם איתא אפילו כר\"י נמי דע\"כ לא פליג ר\"י התם אלא משום דאיתי' בתקנתי' שיאמרו לעתותי ערב ומש\"ה משום גזירה שמא לא יפרוש או שמא יתפקרו עניים קאמר לעתותי ערב כו' אמנם הכא גבי צנועין דליתי' בתקנתא שיאמרו לעתותי ערב דמה מועיל מה שאכלו קודם אמירה ה\"נ דמודה ר\"י דבשחרית אומר כל שילקטו היום יהא מחולל ולא חיישינן להא כלל וכ\"כ הר\"ב ח\"ה שם ותמצא במ\"ש אלא ודאי משמע דר' דוסא כל שילקטו סתם קאמר ומשום דאית ליה ברירה דהשתא אתי שפיר דר\"י דקאמר צנועין ור' דוסא אמרו ד\"א דלר\"י כיון דס\"ל התם דאין ברירה הכי נמי גבי צנועין ודוק:<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד על מ\"ש התוס' פ\"ג דחגיגה דכ\"ה ע\"ב ד\"ה חבר וע\"ה שהקשו וז\"ל והיה קשה למורי כיון דסתם משנה אית לי' ברירה תקשי מינה לר\"י דאמר אחין שחלקו לקוחות הן כו' וכתבו בס\"ד וז\"ל וכ\"ת דמדרבנן מודה ר\"י דיש ברירה שמעינן ליה בשלהי ביצה אין ברירה אף בע\"ת ומיהו כו' ובפרק בכל מערבין דדחיק לאתויי תנא דברירה לא מייתי הך משום דעדיפא לי' לאתויי מלתא דהתנא נזכר בה וגם מלתא דאיירי בע\"ת דאיירי בה עכ\"ל ודבריהם תמוהים בעיני במ\"ש וכ\"ת דבדרבנן מודה ר\"י דיש ברירה כו' דנראה דכונתם ליישב מה שהקשו לר\"י מסתם מתני' דחבר וע\"ה כו' וק' לכאורה דאכתי מה יענו למה שהקשו ממתני' דגר וגוי שירשו את אביהם יכול לומר טול אתה ע\"ז כו' דהא חלופי ע\"ז מדאורייתא אסירי כדאיתא בפ' ר\"י דף נ\"ד ובקידושין פ' האיש מקדש מיהו אחר ההשקפה הא ודאי לק\"מ שכונתם למ\"ש בקידושין דף י\"ז ע\"ב אמר רבא ד\"ת גוי יורש את אביו ד\"ת כו' גר את הנכרי אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים דתנן כו' וא\"כ זהו מ\"ש דהכא חשיב מדרבנן דמדאורייתא כיון דאין הגר יורש את אביו נמצא דלאו חלופי ע\"ז קא שקיל אלא מתנה בעלמא ופשוט ועיין מ\"ש התוס' שם בקדושין שצריך לעיין לעת הפנאי עם דברי התוס' דחגיגה גם מ\"ש ובפרק בכל מערבין דדחיק לאתויי תנא דברירה לא מייתי הך כו' הן דברים תמוהים לא זכיתי להבין דבריהם דהתם מאי דדחיק לאתויי תנא דברירה היינו לענין דאיכא תנא דאפי' בדרבנן לית ליה ברירה כדאיתא התם בהדיא א\"ל רבא לר\"ן מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה כו' וא\"כ היכי הוה מצי לאתויי מהך מתני' דחבר וע\"ה הא הך מתניתין נהפוך הוא דס\"ל דיש ברירה וצ\"ע ותו במה שתי' דעדיפא ליה לאתויי מילתא דהתנא נזכר בה וגם מילתא דאיירי בע\"ת דהך תירוצא ניחא לרב יוסף דקאמר תנאי שקלת מעלמא אבל לרבא דבעי מאן האי תנא כו' מאי קא בעי הא מתני' היא בהדיא דבמשנה ליכא למימר מתניתין לא שמיע ליה כדמשני התם אדאיו וליכא למימר דרבא גופיה דבעי מאן האי תנא הוא דבעי לאשכוחי שם התנא דא\"כ אדמבעיא לי' אברייתא תיבעי לי' אמתני' דחבר וע\"ה סוף דבר שדבריהם צ\"ע:<br><b> ודעת </b> ר\"ת ז\"ל שכתבו התוס' בפ' השולח דמ\"ח ד\"ה אי לאו דקי\"ל כר' הושעיא דאמר דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה והביא ראיה מדפסקינן בפ' המוכר את הבית דס\"ד דאין להן דרך זה על זה דמוכר בעין רעה מוכר אלמא לקוחות הן יע\"ש וראיתי להרב יש\"ש בקונטרס אברירה דף ס\"א ע\"א שהק' לדברי ר\"ת הללו דע\"כ טעמא דשמואל התם לאו משום דלית ליה ברירה הוא מדפליגי התם בפ' המוכר רב ושמואל דרב פסק הלכה כחכמים דלקוחות גופייהו דיש להן דרך זה על זה ושמואל פסק כר\"ע דאין להן דרך זה על זה ואמרינן לימא אזדו לטעמם דאמר ר\"נ אמר שמואל האחין שחלקו אין להם דרך זה על זה כו' ורב אמר יש להן צריכא דאי אשמועינן בההיא קאמר רב משום דאמר ליה בעינא למידר כי היכי דדרו ביה אבותי כו' ואי אתמר בהך בהך קא אמר שמואל אבל בהא אימא מודה ליה לרב צריכא והשתא אם איתא לדעת ר\"ת הא ע\"כ צריכא לתרויהו דאי לא אשמועינן הא דאחין הו\"א בהא שוו רב ושמואל דיש להן דרך זה על זה משום דיש ברירה ואי הוי פליגי באחין הו\"א גבי אחין הוא דפליגי משום דשמואל סבר לא אמרינן ברירה ורב סבר יש ברירה אבל בלקוחות גופייהו כ\"ע מודו דאין להן דרך זה על זה כר\"ע יע\"ש. ולע\"ד נראה דל\"ק דהא ע\"כ לא מצי תלמודא לומר דאי אשמועינן בההוא דלקוחות הו\"א דגבי אחין ישוו רב ושמואל דיש להן דרך זה על זה משום דיש ברירה שהרי שמעינן לשמואל בפרק משילין דקאמר אף חביות אסור דס\"ל דאין ברירה וא\"כ ממילא הוה שמעינן לה דכיון דלית ליה ברירה ע\"כ גבי אחין שחלקו ס\"ל דאין להם דרך זה על זה משום דלקוחות הן וא\"כ משום הכי הוצרך תלמודא למיהב טעמא משום דאמר ליה בעינא למידר כי היכי דדרו אבותי וכיון דע\"כ לשמואל צריך לומר הך טעמא קאמר נמי בדרב הכי דאי אשמועינן גבי אחין, הו\"א בההי' קאמר רב משום דא\"ל בעינ' למידר כו' ואה\"נ דלרב בלאו ה\"ט א\"ש משום דהו\"א דדוקא גבי אחין קאמר משום דס\"ל יש ברירה אלא משום דלשמואל ע\"כ צריך למיהב הך טעמא קאמר נמי הכי לרב וא\"נ דאיכא למימר דלרב נמי לא מצי למיעבד צריכותא משום דהא שמעינן ליה לרב דאמר בפ' כל הגט וכולן פוסלין משמע דס\"ל דלא אמרינן ברירה ואף שהתוס' כתבו שם מ\"ש ר\"י דגבי גט כ\"ע מודו משום דכתיב וכתב לה לשמה איכא למימר דר\"ת ז\"ל לא ס\"ל הכי וכמו שכן נראה מדברי התוס' שם באותה סוגיא שחולקים על זה כמו שכתבנו לעיל ודו\"ק:<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד על מ\"ש רש\"י פ\"ק דביצה דף י' ע\"א ד\"ה כלים טמאים כו' שגזרו חכמים טומאה על מקום שהוא דרך יציאת הטומאה כו' אשר דברי רש\"י הללו סתרי למ\"ש בפ' משילין דל\"ח דאמרינן התם אלא לא תיפוך וכי לית ליה לר\"א ברירה בדאורייתא בדרבנן אית ליה ופי' רש\"י בדאוריית' כגון ט\"מ לית ליה ברירה ודרך יציאתה הל\"מ כו' וכ\"כ בפ' הדר דף ס\"ח ובר מן דין קשה טובא למ\"ש פ\"ק דביצה מסוגיא דפ' משילין דמשמע דס\"ל דאורייתא וכן קשה לדעת הרי\"ף והרא\"ש שבפ' הדר כתבו ואסיקנא התם דהא דתניא אין משתתפין באוצר כבית שמאי אבל לב\"ה דאית להו ברירה משתתפין משמע בהדיא דס\"ל כאוקימתא דרב הושעיא דפ' הדר ורבא דשמעתין דב\"ה מטהרין למפרע מטעמא דאית להו ברירה וא\"כ ע\"כ דס\"ל דסט\"ל דרבנן שהרי בפ' משילין פסקו דהלכתא כרב אושעיא דבדרבנן יש ברירה ובדאורייתא אין ברירה וא\"כ קשה דמההיא דפ' משילין משמע דהוי דאורייתא ועיין בהר\"ב זרע אברהם בחי\"ד סימן י\"ז מ\"ש בזה יע\"ש שבקצת דבריו יש בה מן הקושי כמו שיראה המעיין אין צורך לאורך. ולע\"ד נראה ליישב לדעת הרי\"ף והרא\"ש דס\"ל דמ\"ש בפ' משילין כי לית ליה לר\"א ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית לי' הכונה לומר דדוקא בטומאת מת דהוי דאורייתא דעיקר ט\"מ דאורייתא אלא דחכמים גזרו אפילו בסט\"ל וא\"כ כיון דעיקרו מן התורה מש\"ה לית ליה ברירה אבל בדרבנן כגון עירובי תחומין דאין עיקרו אלא מדרבנן אית ליה ברירה:<br><b> ומצאתי </b> סעד לזה ממ\"ש התוס' בפ' בכל מערבין דף ל\"ז ע\"ב ד\"ה מאן האי תנא שכתבו וז\"ל הומ\"ל ר\"י דאגודה של ירק היא דהוי מדרבנן ושמא כיון דעיקר מעשר מן התורה חשיב ליה בדאורייתא עכ\"ל. והרי\"ף והרא\"ש ז\"ל פסקו כר\"א ורבא דבתראי נינהו דב\"ה מטהרין למפרע וס\"ל דכל דרבנן אפי' בדבר שעיקרו מה\"ת יש ברירה כנ\"ל נכון. ובהכי ניחא נמי לדעת הרע\"ב ז\"ל שפסק בפ\"ז דאהלות מ\"ג כרב אושעיא דאמר בלטהר את הפתחים מכאן ולהבא הוא דפליגי אבל כלים דלמפרע טמאין משום דאין ברירה אע\"ג דהוא ז\"ל כתב שם דסט\"ל גזרת חכמים היא שגזרו טומאה על המקום שהוא דרך יציאה ובפ\"ז דדמאי כתב דבדרבנן יש ברירה ומ\"ש הר\"ב תי\"ט שם דלאו דוקא קאמר אלא קרי לי' גזירת חכמים הואיל ואינו מפורש בתורה וכן הוא דרך רבינו לקרות ד\"ס מה שהוא הל\"מ זה דוחק דלשון הל\"מ צודק שפיר משום דרז\"ל פירשו לנו הדבר שהיא הל\"מ אבל לשון גזירת חכמים אינו צודק כלל בדבר שהיא הל\"מ אכן כפי מ\"ש יש ליישב דכיון דעיקרו מה\"ת פסק הרע\"ב דאין ברירה וכרב אושעיא דאית לי' הכי משום דמשמע לי' דמאי דדרש מר זוטרא הלכה כרב אושעיא דאכולה מילתא קאי ומ\"ש בפ\"ז דדמאי דבדרבנן יש ברירה היינו בדבר שעיקרו דרבנן וכן נמי גב"
+            ],
+            [
+                "<b>המערב </b>\n<b> לשני ימים טובים כו'.</b> כ' הראב\"ד טעה בזה שאפי' בב' י\"ט של ר\"ה אע\"פ שהן קדושה אחת צריך שיהי' העירוב קיים כו' לחומרא אמרינן כו' אבל לקולא לא אמרינן ונראה דטעמו ונימוקו עמו שהרי הא דאמרינן דב' י\"ט של ר\"ה קדושה אחת הן כתב רש\"י ז\"ל בשמעתין ובפ' בכל מערבין דל\"ט דלאו משום ס' דשמא באו עדים יום ל' או יום ל\"א לחודיה התקין אלא משום דה\"ט משום דחיישינן נמי שמא באו עדים מן המנחה ולמעלה והרי קדושתו אחת ממ\"נ וא\"כ מסתברא ודאי דה\"ט אהני לן למיחש לחומרא ולמימר דביצה שנולדה בזה אסורה בזה שמא באו מן המנחה ולמעלה וקדושתו אחת אמנם לקולא ודאי אין לנו שהרי אכתי איכא למיחש שמא לא באו עדים כלל ונמצא למפרע הא' היה חול ומש\"ה אם נאכל עירובו בראשון אינו יוצא בב' לדעת הראב\"ד ז\"ל דשמא לא באו עדים כלל וכיון שכן יש לתמוה על ה\"ה שכתב וז\"ל ואני אומר שלא טעה רבינו דאם איתא דאמרינן קדושה אחת לחומרא ולא לקולא מאי קא מקשה ר\"א לרבנן מנאכל עירובו בראשון שאינו יוצא בב' ולימרו ליה אינהו ולטעמיה ב' י\"ט של ר\"ה מאי איכא למימר ולמאי איצטריכו למימר דספוקי מספקא להו אלא ודאי כל שהן בקדושה אחת לכל דבריהן הוא ואפילו לרבנן דע\"כ לא מספקא להו אלא ביו\"ט ושבת כו' יע\"ש:<br><b> ואיני </b> מבין דבריו דבשלמא בי\"ט ושבת קאמר להו ר\"א שפיר אי אתם מודים שאם נאכל עירובו בראשון אינו יוצא בב' הא לא ב' קדושות הן משום דהתם טעמייהו דרבנן דאמרי קדושה א' הן לאו משום חשש וס' הוא כמו בב' י\"ט של ר\"ה כי היכי דנימא דדוקא לחומרא אמרינן אבל לקולא לא אמרינן אלא ה\"ט משום דכיון דתרוייהו קדושת ודאים הן ולא מס' יש להן דין קדושה א' וכיומא אריכתא חשיבא ומש\"ה ק\"ל לר\"א שפיר מנאכל עירובו בא' אינו יוצא בב' דכיון דמה\"ט הוא אפילו לקולא נמי קדושה אחת הן מדהוצרכו רבנן לומר דספוקי מספקא להו מעיקר דינא אם הן קדושה אחת או ב' קדושות אמנם בב' י\"ט של ר\"ה דכל עיקר טעמא דאמרינן קדושה אחת הן הוא משום חשש וס' מה מקום להקשות מנאכל עירובו וכמ\"ש:<br><b> ולדעת </b> רבינו ז\"ל נראה שיש ליישב דס\"ל כדעת התוס' ז\"ל שכתבו בשמעתין בד\"ה מי לא מודה ריב\"ז ליישב פי' רש\"י וז\"ל ומ\"מ יש ליישב פרש\"י ודק\"ל מנ\"ל הך סברא ה\"פ מי לא מודה ריב\"ז שאם באו עדים כו' כגון קודם חרבן דהוי קדושה אחת וא\"כ גם לאחר חרבן כשהיו עושין ב' ימים כגון שלא באו עדים כלל ביום שלשים דלא מס' היו עושים אלא כמו קודם חרבן הם קדושה אחת ולא מספק היו עושים ועיין בהר\"ב חד\"ה שם מה שפי' בכונתם ועיין בס' ידי אליהו ד\"י מ\"ש בזה באורך יע\"ש וא\"כ מהאי טעמא כתב רבינו דבב' י\"ט של ר\"ה אם נאכל בא' יוצא בב' דכיון דטעמא דאמרינן קדושה אחת הן לאחר תקנת ריב\"ז היינו משום דחיישינן שמא לא באו עדים כלל דאז מדין קדושה אחת היו ב' ימים ולא מחמת ס' א\"כ ממ\"נ יוצא בב' דאם באו עדים ביום ל' נמצא דהב' הוא חול וא\"צ עירוב כלל ואם לא באו עדים כלל הרי הן קדושה אחת וכבר קנה עירובו בראשון ובהא ניחא לי מה שהקשה הר\"ב מג\"א ז\"ל בסי' תי\"ו סק\"א ובסימן תק\"ג סק\"ד בסימן תי\"ו העתיק לשון רבינו ז\"ל משמע דס\"ל דבב' י\"ט של ר\"ה אפי' נאכל בא' יוצא בב' דקדושה אחת הן אפילו לקולא ואלו בסימן תק\"ג פסק דאסור לאפות ולבשל מי\"ט לחבירו ואפילו בב' י\"ט של ר\"ה וה\"ט משום דלהחמיר אמרינן קדושה אחת ולא להקל כמ\"ש בב\"י וע\"ש מה שנדחק בזה הנה על פי האמור הוא נכון דהתם גבי נאכל עירוב שרי ממ\"נ דאם לא באו עדים כלל הרי הוא קדושה אחת ואם באו עדים ביום ל' הרי הב' חול הוא וא\"צ עירוב אמנם באופה מיום טוב לחבירו אפילו בב' י\"ט של ר\"ה אסור משום דאיכא למיחש שמא באו עדים ביום ל' והב' חול נמצא אופה מי\"ט לחול כנ\"ל ועוד אפשר לומר דדוקא בעירובי תחומין דרבנן אמרינן הם אמרו והם אמרו אמנם באופה מי\"ט לחול דאיכא איסורא דאורייתא לא אמרינן קדושה אחת הן כיון דהא דקדושה אחת הן אינו אלא תקנתא דרבנן דתקינו שיהא אותו היום קדש ולמחר קדש לא מהני תקנתא דרבנן להתיר איסור דאורייתא ואע\"ג דלמאי דקי\"ל כר\"ח דאמרינן הואיל ליכא איסורא דאורייתא באופה מי\"ט לחול מ\"מ הא מיהא איסורא דאורייתא איכא באופה בין השמשות וכיוצא וכמ\"ש התוס' פסחים ומ\"מ לדעת הראב\"ד ז\"ל אין מקום להקשות מה שהקשה ה\"ה משום די\"ל שדעתו ז\"ל כדעת רש\"י דס\"ל דעיקר טעמא דב' י\"ט של ר\"ה קדושה אחת הן משום חשש דשמא באו עדים מן המנחה ולמעלה הוא ואפילו לאחר תקנת ריב\"ז דתקנה ראשונה לא זזה ממקומה וכמ\"ש בד\"ה מי לא מודה ריב\"ז אבל משום חשש דשמא לא באו עדים כלל ליכא משום דכשלא באו עדים כלל מס' היו עושים ב' ימים ולא מכח קדושה אחת היא ומש\"ה השיג על רבינו ז\"ל וכתב דנאכל עירובו אינו יוצא בב' משום דחיישינן שמא לא באו עדים כלל דאז הו\"ל ב' קדושות כב' י\"ט של גליות אלא שמדברי רבינו ז\"ל שכתב בפ\"א מה' קדוש החודש דין ו' וז\"ל משחרב בית המקדש התקין ריב\"ז שיהיו מקבלין עדות החדש כל היום כולו כו' ומקדשין יום למ\"ד בלבד נראה בהדיא שדעתו ז\"ל שלא כדעת רש\"י ז\"ל דסבירא ליה דאף לאחר תקנת ריב\"ז תקנה ראשונה לא זזה ממקומה ואם באו מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש ומדלא השיג עליו הראב\"ד ז\"ל משמע דהכי ס\"ל וא\"כ עכצ\"ל דס\"ל דעיקר טעמא דב' י\"ט של ר\"ה דקדושה אחת הן הוא משום שמא לא באו עדים כלל והיו עושין ב' ימים מדין קדושה א' ולא מכח ס' וכמ\"ש התוס' ליישב פרש\"י וכ\"כ בס' ידי אליהו שזה דעת רבינו וכיון שכן מ\"ש הראב\"ד דאם נאכל עירובו אינו יוצא בב' דקדושה אחת לא אמרו אלא להחמיר לא להקל לאו משום דהוי ספק וכמ\"ש לעיל אלא משום דס\"ל דקדושה אחת לא נאמר אלא להחמיר והיינו דק\"ל לה\"ה ז\"ל שפיר מההיא די\"ט ושבת כנ\"ל:<br><b> אך </b> הדבר הקשה טובא הוא מ\"ש ה\"ה ולימרו אינהו וליטעמיך ב' י\"ט של ר\"ה מאי איכא למימר והדבר תמוה שהרי רבנן דר\"א ס\"ל דב' י\"ט של ר\"ה ב' קדושות הן כדאיתא בהדיא בפ' בכל מערבין דל\"ט מודים חכמים לר\"א בר\"ה שהיה ירא שמא תתעבר מערב אדם ב' עירובין כו' ופירש\"י ז\"ל מודים חכמים אע\"ג דפליגי עליה דר\"א בשבת וי\"ט הכא מודו דב' י\"ט של ר\"ה ב' קדושות הן כו' וא\"כ היכי מצי קאמרי רבנן לר\"א וליטעמיך ב' ימים טובים של ר\"ה מאי איכא למימר הא לדידהו בב' י\"ט של ר\"ה יכול לערב על ב' רוחות. ולפי חומר הנושא היה נ\"ל ליישב שדעת ה\"ה ז\"ל כדעת י\"מ שכתב הריטב\"א בחי' לעירובין וז\"ל יש שפירשו דפלוגתא דר' יוסי ור' יאודה לאחר החרבן הוא דהא אינהו לאחר החרבן היו והיכי הוי פליגי בדינא דקודם החרבן דמאי דהוה הוה אלא ודאי פלוגתייהו לאחר החרבן ומשום דקתני התם משחרב בית המקדש התקין ריב\"ז שיהו מקבלין עדות החדש כל היום כו' ומשו\"ה ס\"ל לר\"י דלא חשיבא קדושה אחת דלא הוי טעמא אלא כי היכי דלא ליזלזלו ביה ור' יוסי סבר דאף לאחר החרבן קדושה א' הן כמו קודם החרבן דלענין זה לא זזה תקנה ממקומה ואתיא הך פלוגתא כפלוגתא דפליגי רבה ורבא בפ\"ק די\"ט דרבה דאמר מתקנת ריב\"ז ואילך ביצה מותרת אתי' כר\"י ורבא דאמר אף מתקנת ריב\"ז ביצה אסורה אתיא כר' יוסי אלו תורף דבריו יע\"ש. ולפי זה מצינן למימר דכונת ה\"ה ז\"ל לומר דאם איתא דלמאי דפסקינן השתא כר' יוסי דאף לאחר תקנת ריב\"ז ביצה אסורה משום דב' י\"ט של ר\"ה קדושה א' הן כמו קודם תקנת ריב\"ז דתקנה ראשונה לא זזה ממקומה ואפ\"ה אמרינן דאם נאכל עירובו בראשון אינו יוצא בב' משום דלחומרא אמרינן קדושה אחת ולא לקולא לימרו ליה רבנן לר\"א ולטעמך שני י\"ט של ר\"ה וכגון קודם תקנת ריב\"ז דהתם כ\"ע מודו דקדושה אחת הן לדעת י\"מ הללו מאי איכא למימר דהא קודם תקנת ריב\"ז לרבנן דפליגי ארבי יוסי הו\"ל כאחר תקנת ריב\"ז לדידן דקי\"ל כר' יוסי. אך קשה לפי י\"מ הללו דאיך אפשר לומר דר\"י לא פליג אר' יוסי אלא לאחר חרבן אבל קודם חרבן מודה דקדושה א' הן ורבה דקאמר מתקנת ריב\"ז ואילך ביצה מותרת אבל קודם תקנה לא אתיא כר' יהודה וא\"כ מאי האי דקא אמרינן התם ורבנן התם כי היכי דלא לזלזלו ביה ומה תשובה היא זו הא לאחר תקנת ריב\"ז היו מקבלים עדות החדש כל היום למנות מיום ראשון ואם כן ע\"כ אי אמרינן דאף לאחר תקנת ריב\"ז אם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש וכדקאמר לי' ר\"י היינו משום דכך נהגו לעשותם קדושה אחת אבל משום טעמא דלא לזלזלי ביה לא אהני לן לעשות ב' י\"ט דהך טעמא ניחא לקודם תקנת ריב\"ז דלא היו מקבלין עדים מן המנחה ולמעלה ואפ\"ה היו גומרין אותו בקדושה כי היכי דלא ליזלזלו ביה לשנה הבאה כמ\"ש רש\"י אבל לאחר תקנת ריב\"ז ולעשות יום ב' י\"ט לא אהני לן הך טעמא וכמבואר. ויש ליישב פי' י\"מ הללו דר' יוסי ה\"ק אי אתם מודים דקודם חרבן אם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש ואף שהב' היה י\"ט ודאי אפ\"ה היו עושין גם הראשון י\"ט א\"כ לאחר תקנת ריב\"ז נמי לא נעקרה תקנה ראשונה מלעשות שני י\"ט אע\"פ שהראשון הוא ודאי י\"ט דריב\"ז לא תיקן אלא לקבל עדות אף לאחר המנחה ולמנות מיום ב' ועיין מ\"ש בעל חד\"ה שם בד\"ה מי לא מודה ריב\"ז ואהא קאמר תלמודא ורבנן התם כי היכי דלא ליזלזלו ביה כלומר דדוקא קודם תקנת ריב\"ז היו עושין ב' ימים ואע\"ג דהב' ודאי י\"ט מטעמא דלא ליזלזלו בי' לשנה הבאה אבל לאחר תקנת ריב\"ז לעשות יום ב' י\"ט דליכא הך טעמא ה\"נ דלא היו עושין אלא יום א' בלבד, כנ\"ל ליישב דעת ה\"ה לפי חומר הנושא ועיין ומ\"ש שם רש\"י ד\"ה דלמא מעברי לאלול כתקנה ראשונה כו' הן דברים תמוהים ועיין בהרלנ\"ח ז\"ל סי' נ\"ד ואפשר ליישב דבריו ע\"פ מ\"ש הר\"ב ידי אליהו ז\"ל דף י\"א וי\"ב ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (סג) </b> ובהא ניחא לי מה שהקשה הר\"ב מג\"א ז\"ל כו'. ונלע\"ד דלא הועיל בישוב זה דהכי קא ק\"ל להמג\"א ז\"ל כיון דסתם הב\"י כהמחבר סי' תק\"ג ס\"ח ומשוי לר\"ה כשני י\"ט של גליות ומבואר לפ\"ז דלאו דוקא ביה\"ש אסור לאפות ולבשל לצורך מחר אלא אפילו כל היום כולו נמי אסור והרי הב\"י ס\"ל בסי' תצ\"ז סעיף ד' דספק מוכן מותר ביו\"ט שני הרי חזינן דס\"ל דס\"ס מותר אפילו בדבר שיש לו מתירין וא\"כ הרי דבריו סתרי אהדדי דהא למ\"ש הרמב\"ם והרשב\"א דאפילו אם נאכל עירובו של ר\"ה בראשון יוצא בשני משום דלקולא נמי אמרינן דקדושה אחת היא א\"כ הרי יהיה מותר לאפות ולבשל ביום א' דר\"ה לצורך מחר משום ס\"ס ספק שמא לא יבואו עדים בראשון וא\"כ הרי מותר לאפות ולבשל לצורך מחר דקדושה אחת היא ואת\"ל שיבואו עדים היום מ\"מ שמא מקלעי אורחים היום ויהיה אפייתו לצורך היום וניהו דמשום הואיל ואי מקלעי אורחים אינו מותר לאפות לכתחלה אפילו מדרבנן מ\"מ עכ\"פ מידי ספיקא לא נפקא ובכה\"ג הרי איכא ס\"ס וכנ\"ל. ואי אמרינן דקדושה אחת הן לקולא נמי הרי היה מותר לאפות ולבשל ביום א' דר\"ה לצורך מחר מטעם ס\"ס הנ\"ל כיון דלהב\"י ס\"ס מותר בדבר שיש לו מתירין. נמי כן הוא תוכן קושיית המג\"א ז\"ל. ומ\"ש הגאון המחבר ז\"ל בתירוצו השני משום דבאופה מיו\"ט לחול איכא איסורא דאורייתא משום בין השמשות בזה נמי ק\"ק דהא המחבר סתם בסי' תק\"ג ואוסר כל היום בר\"ה כמו בשני י\"ט של גליות ודו\"ק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות עירובין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b252cf6e7618d51e2ea10cba182a681cbc2b25ac
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,173 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>החמץ </b>\n<b> בפסח אסור בהנאה כו'.</b> כתב הרא\"ם הביאו מרן כ\"מ וז\"ל ה\"ה מו' שעות ולמעלה ואף לר\"ש שורפין גזירה משום שמא יאכלנו כו' אבל לא משום דהאי קרא דלא יאכל דמיירי בתוך הפסח שני בלישניה כדחזקיה דהא קי\"ל כר' אבהו כו' ע\"כ הנה מדברי הרא\"ם ז\"ל נראה דלחזקיה חמץ מו' שעות ולמעלה אינו אסור בהנאה כיון דלא כתיב בה לא יאכל ויש לתמוה עליו דהא כתבו התוספ' בדכ\"ח ע\"ב ד\"ה וחד לפני זמנו וז\"ל וא\"ת לחזקיה מנ\"ל איסור הנאה לפני זמנו דליכא אלא כו' ואומר ר\"י דכיון דחד מהנהו קראי משמע איסור הנאה לא נחלק ביניהם עכ\"ד והשתא לפי דעתו דלחזקיה בלפני זמנו אינו אסור בהנאה כיון דלא כתיב לא יאכל אם כן תקשי ליה קו' התו' דהרי אמרי' בגמ' ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת\"ק הרי דלר\"י חמץ מו' שעות ולמעלה אסור בהנאה וא\"כ תקשי ליה לחזקיה מנ\"ל לר\"י דאסור בהנאה דליכא למימר דמשעה שאסור באכילה אסור בהנאה היינו מדרבנן וס\"ל לחזקיה דלר\"י מדרבנן אסור גזירה משום שמא יאכלנו דא\"כ ק' דאמאי לא מוקי לה נמי כר\"ש דהא לר\"ש נמי לפי דעת הרא\"ם אסור בהנאה מדרבנן ואמאי קאמר בגמ' אתאן לת\"ק אלא ודאי ע\"כ צ\"ל דס\"ל לתלמודא דברייתא דקתני משעה שאסור באכילה אסור בהנאה היינו מדאורייתא ומש\"ה מוקי לה כר\"י וא\"כ הדרא קו' דלחזקיה מנ\"ל ותו ק' לפי דעתו מאי פריך בגמ' דכ\"ג מאי בינייהו בין חזקיה לר' אבהו הרי איכא בינייהו טובא דלחזקיה חמץ מו' שעות ולמעלה אליבא דר\"י אינו אסור בהנאה ולר' אבהו אסור בהנאה וצ\"ע:<br><b> איברא </b> שבדברי התוס' הללו יש לתמוה דנר' דר\"י פליג מדידיה אדידי' ממ\"ש בדכ\"א ע\"ב ד\"ה ב\"מ וז\"ל וא\"ת יהא נהנה חמץ בפסח בכרת וכ\"ת ה\"נ א\"כ נימא דאיכא בינייהו הא דלחזקיה אינו חייב כרת ולרבי אבהו חייב כרת ואור\"י כו' והשתא לפי מ\"ש הכא בשם ר\"י גופיה מאי קא ק\"ל לימא דלעולם חייב כרת ואף לחזקיה משום טעמא דלא נחלק ביניהם ומשום הכי לא קאמר דא\"ב הא ויש ליישב בדוחק ולו' דע\"כ לא קאמר ר\"י דלא נחלק ביניהם אלא גבי לאוין דכיון דחד מהנהו לאוי איירי באיסור ההנאה ואהנאה נמי קא אזהר רחמנא לא נחלק ביניהם לומר דבהאי לאו דלא תאכל עליו חמץ לא אזהר רחמנא אהנאה אבל באיסור כרת דחמיר טפי איכא למימר דליכא כרת אלא באכילה גרידא ודוק:<br><b> ואגב </b> אורחין ראיתי להחכם המגיה בספר משנה למלך דק\"ט ע\"ד שהקשה שם על דברי התוס' ז\"ל הללו ממ\"ש בפרק העור והרוטב דק\"ך ד\"ה אלא אמאי דפריך בגמ' אלא אם חמץ הוא ענוש כרת הא אכילה כתיבא ביה ומשני אמר ר\"ל הנפש לרבות את השותה ואי נהנה חייב כרת למה לי קרא לרבות את השותה ת\"ל שהרי נהנה מחמץ בפסח וכקו' דהתם עכ\"ד:<br><b> ולע\"ד </b> ל\"ק שהרי אמרו בפרק כ\"ש דל\"ה ע\"א א\"ל ר\"ה לר\"פ מ\"ט דר\"י דאמר עיסה שנילושה ביין ושמן אין חייבין על חימוצה כרת א\"ל דאמר קרא לא תאכל עליו חמץ ז' ימים כו' דברים שאדם יוצא בו ידי חובתו במצה חייבין על חימוצה כרת והאי הואיל ואין אדם יוצא י\"ח מצה אין חייבין על חימוצה כרת איתיביה המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אין אדם יוצא בו י\"ח והא הכא דאין אדם יוצא י\"ח במצה וחייבין על חימוצה כרת איתמר בהו כו' וא\"כ כפי זה שפיר קא ק\"ל הכא דיהא נהנה מחמץ חייב כרת וליכא למימר דלמאי אצטריך הנפש דאיכא למימר שפיר דאי לא כתיב הנפש הו\"א דאינו חייב על חימוצה כרת כיון שאינו יוצא י\"ח וכדהוה ס\"ד דר\"פ משום קרא דלא תאכל עליו חמץ דהשתא ליכא לאקשויי דת\"ל שהרי נהנה דאף על פי שנהנה מ\"מ כיון שאינו יוצא י\"ח מצה לא הזהיר הכתוב באכילתו ומכ\"ש בהנאתו ומש\"ה אצטריך הנפש לחייב על השותה אע\"פ שאינו יוצא י\"ח מצה והתם בפרק העור והרוטב ק\"ל שפיר למאי דפריך בגמ' מטעמא דאכילה כתיבה ביה אבל משום דאינו יוצא י\"ח מצה ל\"ק ליה משמע דניחא ליה ברייתא דאע\"פ שאינו יוצא י\"ח חייבין על חימוצ' כרת אע\"ג דאכתי לא שמיע יתור' דהנפש ול\"ק אלא משום דאכילה כתיבא ואהא ק\"ל שפיר וכתבו דס\"ל לתלמודא דהנהנה אינו חייב כרת אבל לפי האמת דאייתר לן הנפש לרבות את השותה אפי' אי ס\"ל לרבי אבהו דהנהנה חייב כרת אפי' הכי אצטריך הנפש דאי לא הוה טעינן כדהוה ס\"ל לר\"פ מעיקרא והא דלא ק\"ל למ\"ש מעיקרא וכ\"ת אה\"נ מההוא דפ' העור והרוטב דמוכח בהדי' דס\"ל לתלמודא דהנהנה אינו חייב כרת כמ\"ש התם איכא למימר דהיינו משום דמצי' לומר דתלמודא פריך התם אליבא דחזקיה וא\"נ מסוגיין דהכא עדיפא להו לאקשויי אלא מיהו הא ק\"ק דהתם בגמרא עביד צריכותא לחלב וחמץ ואמרינן וצריכי דאי כתיב חלב הו\"א משום דלית ליה שעת הכושר אבל חמץ אימא לא והשתא אמאי ל\"ק דאי כתיב חלב חמץ לא אתי מיניה משום דהוה טעינן כדר\"פ ודוק עוד כתב מרן דרבינו פוסק כרבי אבהו ממ\"ש בפ' ב' מה' שחיטה דשחיטת חולין ד\"ק כו' ואילו לחזקיה הוי דאורייתא כו' ע\"כ הנה ראיתי להרב עצמות יוסף בפ' הא\"מ דנ\"ג ע\"ד שהקשה שנראה דרבינו סותר את עצמו שבה' שחיטה נראה דפוסק דחש\"ב דרבנן כמ\"ש מרן ואילו בה' מ\"א פ\"ח כתב כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל אחד איסור אכילה וא' איסור הנאה עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט בנבילה כו' וזאת היא סברת ר\"מ בפ' כ\"ש דכ\"א דפרכינן התם בשלמא לר\"מ דאמר א' גר וא' גוי בין במכיר' בין בהנאה מדאצטריך קרא למשרי נבילה בהנאה מכלל דשארי איסורין שבתורה בין באכילה בין בהנאה אלא לר\"י דאמר דברי' ככתבן מנ\"ל נפ\"ל מאותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חש\"ב ואידך חש\"ב לאו דאורייתא נמצא לפי סוגיא זו דלר\"מ ע\"כ אותו אצטריך למעוטי חש\"ב דס\"ל לר\"מ דהוי מדאורייתא וא\"כ כיון שרבינו פסק כר\"מ שכ\"כ עד שיפרט כדרך שפרט בנבלה ואי כר\"י מאותו נפ\"ל ולא מנבלה א\"כ ע\"כ דס\"ל דחש\"ב דאורייתא דאי לת\"ה אותו למאי אצטריך עכת\"ק יע\"ש ולע\"ד לק\"מ ואשתמיט מיניה מ\"ש רבינו בפ\"י מה' ע\"ז דין ד' וז\"ל ואסור ליתן להם מתנת חנם שנאמר או מכור כו' לגוי במכירה ולא בנתינה ע\"כ הרי בהדיא דרבינו ז\"ל פוסק כר\"י דאמר דברים ככתבן כו' ואם כן אדרבא מכאן סיעתא למ\"ש מרן דס\"ל לרבינו דחש\"ב דרבנן כמבואר בסוגיין שם דלר\"י חש\"ב דרבנן ומ\"ש רבינו בהלכות מ\"א עד שיפרט כדרך שפרט בנבילה לאו למימר' דמהתם נפקא מדאצטריך למשרי נבילה דהא לר\"י קרא אצטריך לדברי' ככתבן אלא כונת רבינו היא לומר דאם לא פרט הכתוב כדרך שפרט בנבילה אינו מותר בהנאה ולעולם דאיסור הנאה נפיק מאותו וכמ\"ש הרב לח\"מ ז\"ל שם יע\"ש אך ק\"ק דאמאי אשמיט רבינו קרא דאותו והוה ליה לומר עד שיפרט כדרך שפרט בטריפה דמהתם נפקא לר\"י:<br><b> וראיתי </b> להרב לח\"מ ז\"ל שהקשה שם בה' שחיטה דאי רבינו ס\"ל דחש\"ב לאו דאורייתא וכדקאמר דברי קבלה כו' וכמ\"ש בפי\"ז מה' מ\"א וז\"ל וה\"ה לחש\"ב שהרי הן אסורין בהנאה מדבריהם ע\"כ והשתא קשה דהיכי מייתי רבינו קרא דכי ירחק דדריש ליה מ\"ד חש\"ב דאורייתא ותו דאי ס\"ל דהוי מדרבנן הא אמרי' בגמ' בפ' כיסוי הדם דפ\"ז א\"ל ר\"פ וסבר ר\"מ חש\"ב דאורייתא א\"ל אין והתניא כו' רש\"א חש\"ב ישרף אא\"ב דאורייתא היינו דגזרינן חיה אטו בהמה אלא אי אמרת דרבנן בהמה מ\"ט דילמא אתי למיכל קדשים בחוץ היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה נמצא דמאן דס\"ל חש\"ב לאו דאורייתא לא גזר חיה אטו בהמה ורבינו כתב דאפילו בחיה ובהמה הכל אסור בהנאה ותו שבפי\"ד מה' הנז' דין יו\"ד כתב דהשוחט ח\"ב פטור מכיסוי והיינו משום דח\"ב דאורייתא כמ\"ש התוספות שם ד\"ה אין ותו דאי ס\"ל דהוי דרבנן הרי אמרי' בגמ' בפרק כ\"ה דף הנזכר דר\"ש דקאמר השוחט ונמצא טריפה מותר בהנאה סביר' ליה דחש\"ב דאורייתא דהכי פריך רב פפא וסבר ר\"ש חולין ש\"ב דאורייתא ופרש\"י דאי מדרבנן משום דגזרי דילמא אתי לאתהנויי מקדשים מה לי ראויה מה לי אינה ראויה ואיהו ז\"ל פסק דהשוחט ונמצא טריפה מותר בהנאה משום דשחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה אם כן ודאי דהוי דאורייתא ואי ס\"ל דהוי דאורייתא ומ\"ש בהלכות מ\"א דהוי מדבריהם ר\"ל כיון שאינו מפורש בתורה קרי ליה מדבריהם וכמ\"ש בה' אישות גבי קדושי כסף הרי רבינו פסק בפ\"ח מה' מ\"א כר' אבהו ואיהו פסק כר\"י בפ\"י מה' ע\"ז וכדכתיבנא לעיל ולר\"י הא אמרי' בפרק כ\"ש דאותו אצטריך למעט שאר איסורין וחש\"ב לר\"י דרבנן ואם כן לרבינו דפסק דהוי דאורייתא מהיכא נפ\"ל הא אותו אצטריך למעוטי שאר איסורין שבתורה ומכח כל אלו הקושיות העלה הרב ז\"ל דס\"ל לרבינו דחש\"ב דאוריי' והוקשה לו לרבינו דמה הקשו בפ' כ\"ש דלר\"י חש\"ב מנ\"ל אימא דאותו ממעט כל מילי וכמ\"ש התוס' בר\"פ הערל דבו ממעט כל מילי מש\"ה הוצרך לומר דאה\"נ דהוה מצי לתרץ הכי אלא משום דתלמודא אשכח לר\"י דס\"ל הכי בפי' דחש\"ב לאו דאורייתא שני הכי ולהכי רבינו ז\"ל פסק לפי האמת דמאותו ממעטינן שאר איסורין וחש\"ב עכ\"ת תי' הר\"ב לח\"מ יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> מלבד שדבריו דחוקים הרבה נראה דהא ודאי ליתא שהרי כתב רבינו בפ\"ב מהלכות גניבה ה\"ח וז\"ל אבל אם שחט ונמצאת טריפה או ששחט חולין בעזרה משלם תשלומי דו\"ה אע\"פ שחולין שנ\"ב אסור בהנאה הואיל ואיסורן מדבריהם הר\"ז חייב לשלם תשלומי דו\"ה והשתא אם איתא דס\"ל לרבינו דחש\"ב דאוריי' אמאי מחייב בתשלומי דו\"ה הא מכי שחיט בה פורתא אסרה אידך לאו דמאריה קא טבח וכדפרכינן בגמרא בפ' מרובה דע\"ב דאין לומר דכיון דאינו מפורש בתורה בהדיא ס\"ל לרבינו דמחייב בתשלומי ארבעה וחמשה וקרינן ביה וטבחו דאם כן גבי כיסוי הדם נמי הוה ליה למחייב מהאי טעמא ואמאי כתב בפי\"ד מה' הנז' דפטור לכסות ועוד דהא ליתא דהא אמרינן בגמרא בפרק מרובה איכא דמתני לה אהא אר\"ש כו' ור\"י אומר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף אמר ליה רב חביבי לר\"א לימא קסבר ר\"י חש\"ב לאו דאורייתא דאי ס\"ד דהוי דאורייתא מכי שחיט בה פורתא אסרה אידך לאו דמאריה קטבח והשתא מאי קושיא נימא דר\"י ס\"ל דהוי דאורייתא מקרא דכי ירחק ומ\"מ כיון שאינו מפורש בתורה מש\"ה מחייב בתשלומי דו\"ה אלא ודאי דהא ליתא וכן הקשה הר\"ב ע\"י דף הנז' לדברי מרן הכ\"מ ז\"ל שכתב שם כשיטת הלח\"מ ז\"ל דס\"ל לרבינו דחש\"ב דאורייתא יע\"ש:<br><b> אמנם </b> אשר אני אחזה לי ליישב דעת רבינו ומרן הכ\"מ דס\"ל לרבינו דחש\"ב דאורייתא מקרא דכי ירחק ממך המקום אמנם ס\"ל לרבינו דדוקא בשחיטה ואכילה אסור מן התורה משום דנפ\"ל מקרא דכי ירחק וכדאמרינן בגמרא בפרק הא\"מ כי ירחק ממך כו' מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל מה שאתה זובח בקירוב מקום פרט לחש\"ב אבל בהנאה אינו אסור אלא מדרבנן והיינו משום דאיסור הנאה נפ\"ל בגמר' שם מקרא דאותו וס\"ל לרבינו דזה היינו דוקא לר\"מ דס\"ל דא' גר וא' גוי בין במכירה בין בנתינה א\"כ איסור הנאה נפ\"ל מדאצטריך קרא למשרי נבילה בהנאה ואייתר לן אותו למעוטי חש\"ב שאסורין בהנאה אבל ר\"י דסבירא ליה דברים ככתבן אם כן מנבילה לא נפ\"ל איסורי הנאה ואותו אצטריך למעוטי שאר איסורין וחש\"ב לאו דאורייתא ומש\"ה רבינו ז\"ל שפסק כר\"י בפ\"י מהלכות ע\"ז משום הכי פסק דחש\"ב אסורים בהנאה מדבריהם אבל באכילה ושחיטה נפ\"ל מקרא דכי ירחק כמבואר בגמ' וכן הוא דעת רש\"י ז\"ל בפרק כ\"ש דכ\"ב ד\"ה חש\"ב דלר\"י חש\"ב לאו דאורייתא דוקא באיסורי הנאה ומאי דק\"ל להתוס' שם בד\"ה חולין לפרש\"י מההיא דנזיר דמשמע התם דס\"ל לר\"י בר יאודה דחש\"ב לאו דאורייתא אפי' באיסור שחיטה ואכילה י\"ל דהא ל\"ק להו לרש\"י ולרבינו ז\"ל דאה\"נ דהתם קאמר בגמרא דלר\"י בר יאודה חש\"ב לאו דאורייתא אפי' באיסור אכילה משום דלא דריש קרא דכי ירחק אבל לפום מאי דקאמר תלמודא הכא דלר\"י אותו אצטריך למעט שאר איסורין לא דריש ליה אותו למעט חש\"ב משום דס\"ל דלאו דאורייתא אית לן למימר שפיר דר\"י באיסור אכילה מודה דאסור מדאורייתא מקרא דכי ירחק ואותו לא דריש לי' למעוטי חש\"ב משום דס\"ל דאיסור הנאת חש\"ב לאו דאורייתא והיינו דבתחילה מייתי רבינו קרא דכי ירחק למילף מיניה איסור שחיטה ואכילה דתרוייהו נפיק מקרא דכי ירחק והיינו נמי מאי דכתב בפי\"ו מהלכות מ\"א ה\"ה לחתיכת חש\"ב שהרי הן אסורים בהנאה מדבריהם דייק רבינו למכתב בהנאה לומר דדוקא איסור הנאה הוא דהוי מדבריהם אבל איסור שחיטה ואכילה הוי דאורייתא ומ\"ש כמו שיתבאר בהלכות שחיטה לא קאי אמ\"ש דאסור מדבריהם שהרי שם לא פירש רבינו אי מאי דאסור בהנאה הוא מדאורייתא או מדרבנן אלא אעיקר מילתיה שכתב דאסורים בהנאה קאי דבהלכות שחיטה נתבאר שאסורים מדבריהם ובהלכות שחיטה לא פירש דמאי דאסור בהנאה הוא מדבריהם שסמך אמ\"ש בהלכות מ\"א ומשום הכי כתב בפרק י\"ד מהלכות שחיטה דין יו\"ד דהשוחט חולין בעזרה פטור מלכסות משום ששם הצריך רבינו שיהא מותר באכילה שכ\"כ אין חייב בכיסוי אלא דם שחיטה הראויה לאכילה שנאמר אשר יאכל לפיכך כו' השוחט חולין בעזרה פטור מלכסות וכיון דס\"ל לרבינו דאסור באכילה מדאורייתא מקרא דכי ירחק דאיסור אכילה נמי נפיק מיניה כמבואר בסוגיא משום הכי כתב דפטור מלכסות אמנם גבי תשלומי ארבעה וחמשה דסבירא ליה לרבינו כרבנן דר\"ש דשחיטה שאינה ראויה ש\"ש מש\"ה כתב דהשוחט ח\"ב חייב בדו\"ה משום דאע\"פ שאסור באכילה מדאורייתא מיחייב מידי דהוי השוחט ונמצא טריפה ומשום דאסור בהנאה לית לן למפטר משום דלאו דמאריה קא טבח כדאמרי' בגמרא כיון דאינו אסור בהנאה אלא מדבריהם קרי' ביה וטבחו דמן התורה דמאריה קא טבח וזה מבואר בדברי רבינו שם כמו שיראה הרואה:<br><b> ומעתה </b> ע\"פ האמור הבא נבא לישב קו' הלח\"מ מסוגיא דפרק כ\"ה דהנה מה שהקשה דכיון דס\"ל דחש\"ב דרבנן א\"כ היכי אסר חיה ובהמה הא אמרינן בגמרא היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזור כו' י\"ל דס\"ל לרבינו דמאי דקאמר בגמרא אא\"ב דאורייתא היינו דגזרינן חיה אטו בהמה אינו אלא לענין איסור שחיטה ואכילה והכי קאמר בגמרא דאא\"ב דאיסור שחיטה ואכילה מדאורייתא בין בהמה בין חיה ועוף היינו דגזרי' הכא בחי' שיהא אסור בהנאה בטריפה אטו בהמה ואע\"ג דבהמה גופא לא אסורא בהנאה בטריפה אליבא דר\"ש אלא משום גזירה דקדשים שיצאו לחוץ לא חשיבא גזירה לגזירה כיון דאסור מיהא בשחיטה ואכילה מן התורה כבהמה אם כן כי גזרו רבנן בחולין שנ\"ב יהיו אסורין בהנאה לא פלוג רבנן אלא אי אמרת דרבנן כלומר דמן התורה שרי בכל גוונא אפילו בשחיטה ואכילה בהמה מ\"ש דילמא אתי למיכל קדשים בחוץ היא גופא גזירה כו' ומאי דקאמר ר\"פ וסבר ר\"ש חש\"ב דאורייתא היינו לענין איסור שחיטה ואכילה ואהא קאמר ליה אביי אין ומוכח לה מההיא ברייתא ואף שמדברי התו' בד\"ה אין נראה דפליגי אהא דכתיבנא מ\"מ רבינו ז\"ל ס\"ל הכי וכן מדוקדק מלשון הגמר' דקאמר אלא אי אמרת דרבנן בהמה מ\"ט דילמא אתי למיכל כו' משמע דמאי דבעי לאוכוחי הוא לענין איסור אכילה דלא הוי מדרבנן משום גזירה דילמא אתי למיכל ואי כפי' התוס' הרי באכילה אסור מן התורה וכדמוכח ההיא דמרובה והכי הוה ל\"ל דילמא אתי לאתהנויי וכן נראה מפירוש רש\"י דכל הוכחת ר\"פ לא הוי אלא לענין איסור אכילה שכ\"כ חש\"ב דאורייתא מוזבחת ואכלת ואי לאיסור הנאה מיירי לא נפיק מוזבחת אלא מאותו וכן נראה מדברי רש\"י ז\"ל שכתב בפ' הא\"מ אמאי דקאמר בגמ' א\"ל תניא המקדש בחש\"ב רש\"א מקודשת אלמא חש\"ב לאו דאורייתא ורמינהי רש\"א ישרף וכן חיה כו' ופרש\"י חש\"ב לאו דאורייתא לא איסור שחיטתו ולא איסור הנאתו משמע דהוצרך רש\"י לפרש כן כדכתיבנא דאי מאי דס\"ל לר\"ש דחש\"ב לאו דאורייתא אינו אלא לענין איסור הנאה א\"כ לא פריך מידי מההיא מתני' דאיכא למימר כיון דאסור בשחיטה ואכילה מדאורייתא לא פלוג רבנן דהא אפילו תימא דס\"ל לר\"ש דחש\"ב דאורייתא אפי' בהנאה תקשי אמאי אמר דישרף יקבר הול\"ל דהא בחיה ליכא למגזר דילמא אתי למימר קדשים פסולים לקבורה אלא עכ\"ל לא פלוג כמ\"ש רש\"י שם בסמוך יע\"ש ואם כן השתא נמי אפ\"ת דר\"ש ס\"ל דאיסור הנאה מדבריהם משו\"ה אמר ישרף משום דלא פלוג כיון דאסור מן התורה בשחיטה ואכילה כבהמה וכ\"כ הר\"ב עצמות יוסף ז\"ל אלא שראיתי שהקשה וז\"ל רש\"י הוכרח לפרש כן מכח מאי דפריך מדר\"ש אדר\"ש אבל תלמודא גופיה קשה מאי פריך נימא דר\"ש ס\"ל דאינן אסורין אלא באכילה אבל בהנאה מותרים מדאורייתא ומש\"ה האשה מקודשת ונראה דלא מצינו האי סברא ולאפושי פלוגתא לא מפשינן עכ\"ד:<br><b> והנה </b> מה שתי' הוא ז\"ל ליתא ואשתמיט מיניה מ\"ש רש\"י בפרק כ\"ש דכ\"ב ד\"ה חש\"ב שכתב דלר\"י חש\"ב לאו דאורייתא דוקא באיסור הנאה אבל באיסור אכילה מודה דהוי דאורייתא מקרא דכי ירחק וכ\"כ שם התוס' שכן הוא דעת רש\"י וא\"כ איך כתב דלא מצינו האי סברא ולעיקר קושיתו י\"ל לפי שיטת ר\"ת שכתבו התוספות ד\"ה אלמא דההיא דרב גידל מיירי בשעות דאורייתא ואפשר דמש\"ה לא משני בכי האי גוונא משום דאי ס\"ל לר\"ש דאיסור שחיטה ואכילה הוא מדאורייתא הו\"ל כחמץ דרבנן ושעות דאורייתא דר\"ג ואפשר דעדיף טפי דהתם בחמץ נוקש' דרב גידל מן התורה שרי אפי' באכילה אלא דרבנן הוא דגזור בכל נמצא דכל איסורו הוי מדרבנן אבל גבי חש\"ב מן התורה אסור באכילה ואתו רבנן והוסיפו הנאה וכיון שכן אמאי קאמר ר\"ש מקודשת אלא ודאי דס\"ל לר\"ש דחש\"ב לאו דאורייתא כלל ומש\"ה קאמר מקודשת ואהא פריך ורמינהי ואף לפרש\"י שפירש אהא דר\"ג אפי' בתרווייהו דרבנן איכא למימר דרש\"י ס\"ל ליישב ההיא דר\"ג כיש מי שאומר שכתב הר\"ן דשאני איסור חמץ שיש לו עיקר מן התורה משא\"כ חש\"ב ואם כן מש\"ה לא משני הכי בגמרא משום דאי ס\"ל לר\"ש דחש\"ב אסור באכילה מן התורה הרי יש לו עיקר מן התו' ואמאי מקודשת כנ\"ל ודו\"ק:<br><b> ויש </b> סמך לזה ממ\"ש התוס' בפרק מרובה דף ע\"ב ע\"ב ד\"ה דאי ס\"ד דתקרובת ע\"ז אפילו לא אסירא בהנאה אלא מדרבנן חשיב לאו דידיה כיון דאסרו חכמים בכל הנאות ואפי' קידש בו את האשה אינה מקודשת כדתניא במסכת קידושין אבל חש\"ב אי הוי דרבנן וקידש בו את האשה מקודשת דבסוף הא\"מ קתני רש\"א מקודשת כו' ויש להבין דכיון דתקרובת ע\"ז אין איסורו אלא מדרבנן אמאי אינה מקודשת ומ\"ש מחש\"ב וחמץ בפסח דאי הוו תרוויהו דרבנן מקודשת לר\"ת ואי הכא קיימי לשיטת רש\"י דס\"ל דאפילו בתרווייהו דרבנן אינה מקודשת איך הביאו ראיה לחש\"ב דמקודשת מפ' הא\"מ הרי כתבו בפרק הא\"מ ד\"ה אלמא דלפי המסקנא אפי' לר\"ש אינה מקודשת אי חש\"ב דרבנן:<br><b> אמנם </b> לפי מ\"ש ניחא דכיון דתקרובת ע\"ז אסור באכילה מן התורה וכמ\"ש שם בסמוך אלא דחכמים הוסיפו הנאה הוה ליה כחמץ דאורייתא ושעות דרבנן משא\"כ חש\"ב באיסור אכילתו והנאתו אינו אלא מדרבנן למאי דבעי ר\"י למימר התם דקסבר ר\"י דלאו דאורייתא מש\"ה אם קידש בה מקודשת כנ\"ל:<br><b> גם </b> מה שהקשה עוד הלח\"מ ז\"ל דאי סבירא ליה לרב' דחש\"ב הוי דרבנן אמאי התיר בהשוחט ונמצא טריפה נראה דע\"פ האמור הא נמי לא קשיא דמאי דמוכח ר\"פ דסבר ר\"ש דחש\"ב דהוי דאורייתא מדהתיר בהנאה השוחט ונמצא טריפה אינו אלא לענין איסור שחיטה ואכילה וכמו שנראה מדברי רש\"י בהדיא וכדכתיבנא לעיל ואהא הוא דמוכח שפיר דאי ס\"ל לר\"ש חש\"ב לאו דאורייתא אפילו איסור שחיטה ומן התורה הכל שרי וגזור רבנן אפילו בהנאה דלא ליתי להתהנויי מקדשים מה לי ראויה מה לי אינה ראויה הא באינה ראויה נמי איתא להך גזרה גופא אמנם אי ס\"ל לר\"ש דחש\"ב דאורייתא באיסור שחיטה ואכילה אף ע\"ג דהנאה אינו אלא מדבריהם גזירה משום קדשים שיצאו לחוץ והך גזירה נמי שייכא באינה ראויה איכא למימר דרבנן לא גזרו שיהא אסור בהנאה אלא בחש\"ב דאסור מן התורה בשחיטה ואכילה אבל בשחיטה שאינה ראויה דמן התורה אינו אסור כלל אליבא דר\"ש לא גזרו רבנן ואוקמוה אדין תורה וזה מוכרח לפי' רש\"י דאי לת\"ה תקשי אף לפי האמת דס\"ל לר\"ש דחש\"ב דאורייתא דהא ר\"ש ס\"ל דחש\"ב ישרף והיינו משום גזירה דלא לימרו קדשים פסולים הן ונקברים וכמ\"ש רש\"י וכיון שכן בשוחט את הטריפה אמאי קאמר רש\"י דמותר בהנאה הא איכא למיחש הך חששה גופה דגזרו שיהא טעון שריפה ה\"נ איכא למיגזר שמא יאמרו קדשים פסולים הם ומותרים בהנאה אלא ודאי איכא למימר דלפי האמת דס\"ל דחש\"ב דאורייתא לא גזרו אלא בחש\"ב דאסור מן התורה אבל בשחיטה שאינה ראויה דמן התורה שרי אוקמוה אדין תורה אבל אי ס\"ל לר\"ש דמן התורה הכל שרי ואפ\"ה גזרו משום קדשים שיצאו לחוץ א\"כ מה לי ראויה מה לי אינה ראויה והיינו דמוכח שפיר מדר\"ש דס\"ל דחש\"ב דאורייתא באיסור שחיטה ומשום הכי רבינו שפסק דאיסור שחיטה ואכילה הוא מן התורה משום הכי התיר בשוחט ונמצא טריפה ועד\"ז יש לפרש דברי מרן הכ\"מ ז\"ל דמדלא ענש רבי' אלא מכת מרדות דס\"ל לרבינו דאפילו באיסור שחיטה ואכילה אינו אלא מדרבנן שהרי באיסור שחיטה הוא דכתב רבינו דמכין אותו מכת מרדות ואהא הוא דק\"ל למרן מסוגיא דהא\"מ דמסיק דלר\"ש חש\"ב דאורייתא באיסור שחיטה ואכילה ואהא הוא דתי' מרן דס\"ל דחש\"ב דאורייתא ומ\"ש מ\"מ הוא מפני שלא נאמר בהן לאו כלומר דס\"ל דחש\"ב דאורייתא באיסור שחיטה ואכילה והיינו כמסקנא דהא\"מ וכדכתיבנא ומש\"ה המקדש בחש\"ב אינה מקודשת אע\"פ שאסורים בהנאה מדבריהם משום דכיון דאסור בשחיטה ואכילה מן התורה הוה ליה כחמץ דרבנן ושעות דאורייתא דכתב רבינו בפ\"ה דאינה מקודשת וכמו שכתב מרן ז\"ל שם ועדיפה מיניה כדכתיבנא זה נ\"ל ליישב דעת רבינו ומרן ז\"ל כי היכי דלא תיקשי להו קושית הר\"ב עצמות יוסף ז\"ל ודו\"ק:<br><b> מיהו </b> דברי מרן בפרקין דכתב דס\"ל לרבי' דשחיטת חולין בעזרה הוא מדבריהם מלבד דדבריו סותרים אמ\"ש בהלכות שחיטה צ\"ע דמה יענה למה שפסק בפרק י\"ד מה' שחיטה דהשוחט חולין בעזרה פטור לכסות וכמו שהקשה הלח\"מ ז\"ל וליכא למימר דס\"ל דכיון דמדרבנן לא חזי לאכילה לא קרי ביה אשר יאכל ופטור מכיסוי וכמ\"ש מרן מלכא בס' מקראי קדש שהרי בפרק השוחט דכ\"ז ע\"א פריך ואי אין שחיטה לעוף מן התורה לבעי כסוי ועיין בספר בני יעקב בתשובה סימן ב' ובתה\"ד סימן קפ\"ד וצ\"ע. אחר זמן ראיתי להרב בכה\"ג חי\"ד סימן ק\"א בהגהת ב\"י אות מ\"ח שישב דברי רבינו למאי דסתרי אהדדי כדכתיבנא יע\"ש:<br><b> ודע </b> שרש\"י ז\"ל בע\"ז פרק ר\"י דנ\"ו ד\"ה מכרן כתב דאם עבר ומכר איסורי הנאה אותם הדמים אסורים בהנאה מדרבנן ורבינו בספ\"ח מהלכות מ\"א פליג על זה שכתב וז\"ל כל שאכל כו' אם נהנה ולא אכל כגון שמכר כו' והדמים מותרים יע\"ש וכן הוא דעת הרמב\"ן כמ\"ש הרב המגיד שם אמנם דעת הרא\"ש ז\"ל בסוף פרק הא\"מ כדעת רש\"י דמדרבנן אסורים למחליף עצמו ומ\"מ אם עבר והחליף אותם החליפין הוה ליה חליפי חליפין ומותרין הפך מאי דמשמע מדברי רש\"י ז\"ל כמו שיע\"ש:<br><b> וכתב </b> עוד שם וז\"ל ומודה רש\"י דמדאורייתא שרי אפי' לדידיה כיון דלא תפסי דמיהן וכן משמע בפ\"ק דחולין גבי חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין ומסיק משום דלא שביק התירא ואם היו החליפין אסורים מדאורייתא מה היו מרויחים בחילוף עכ\"ד ויש לדקדק עליו טובא דמאי ראיה מייתי מההיא דחמצן של עוברי עבירה ואכתי תקשי ליה למאי דקאמר התם בגמרא ודילמא ר\"ש היא דאמר חמץ לאחר הפסח מדרבנן וכי מקילין בדרבנן אבל בדאורייתא לא מקילין והיכי אפשר לומר דר\"ש היא דאם כן היכי קאמר בברייתא מפני שהם מחליפין כיון דלר\"ש אינו אסור אלא מדרבנן ודמיו הרי הוא כמוהו מה מרויחים בחילוף בשלמא אי הך ברייתא ר\"י היא ניחא דמרויחים איסורא דאורייתא כמ\"ש הרא\"ש וכן הקשה הרשב\"א שם בחידושיו אלא ע\"כ צ\"ל כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל שם דמה שמרויחים הוא דאיסור אכילה חמור להם יותר מהנאת דמים א\"נ כמ\"ש התוס' בד\"ה מותר משם רש\"י שמרויחין הוא לדידן דלדידן מיהא שרי יעו\"ש ואם כן מאי ראיה מייתי אכתי נימא דלר\"י דס\"ל דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מדאורייתא חליפין דידיה נמי אסירי דבר תורה ומה שמרויחין הוא לדידן דלדידן שרי כמ\"ש התוס' וא\"נ משום דאיסור אכילה חמור להם יותר ואף שהתוס' כתבו שם דלמאי דס\"ד דר\"י מרויחים נמי לגבי דידהו דבחליפין אינו אסור אלא מדרבנן היינו משום דהכי קי\"ל בעלמא דאינו אסור אלא מדרבנן אבל מהך סוגיא אין להביא ראיה כלל כמ\"ש:<br><b> ואשר </b> אני אחזה לומר בדעת הרא\"ש הוא דס\"ל דאפילו לדעת רש\"י ודעימיה דס\"ל דחליפים אסורים אינו אלא באיסורין דאורייתא אבל באיסורים דרבנן מודה רש\"י דלא החמירו בחילופיהן ועכ\"ז יבואו דברי הרא\"ש על נכון דלמאי דמסיק דילמא ר\"ש היא ל\"ק ליה להרא\"ש כלל דשפיר קתני בברייתא מפני שהן מחליפין כיון דלר\"ש חמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מדרבנן משום קנסא בחילופין דידהו לא גזרו אמנם למאי דס\"ד השתא דבריי' ר\"י הוא דס\"ל דחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ד\"ת ק\"ל להרא\"ש ז\"ל שפיר דאם היו החליפין אסורים מדאורייתא מה מרויחי' בזה זה נ\"ל נכון בדעת הרא\"ש ז\"ל:<br><b> שוב </b> ראיתי להר\"ב מש\"ל ברפ\"ה מה' אישות שכתב וז\"ל אך יש לדון דאפשר דהא דחליפי דאיסורי הנאה אסורים הוא דוקא במה שאיסורו דבר תורה אבל לא במה שאיסורו מדרבנן וטעם גדול יש בדבר שהרי הא דחליפין אסורים הוא מדרבנן וכמבואר ואפשר דלא גזרו אלא באיסור תורה אבל באיסורים דרבנן לא גזרו וכעת לא מצאתי דין זה מבואר עכ\"ד:<br><b> ויש </b> לתמוה עליו איך אשתמיט מיניה דברי הרשב\"א ז\"ל שכתבנו לעיל דנראה בהדיא דס\"ל דאפילו בחמץ שע\"ע הפסח דאיסורו מדרבנן אפי\"ה חליפין דידיה אסורים דאל\"כ מאי ק\"ל גם מדברי התוס' הנז' נר' בהדיא ג\"כ דאפי' באיסורי הנאה דרבנן חליפין דידהו אסורים ממ\"ש וז\"ל ומה שפרש\"י כו' ונראה דמרויחי' ג\"כ לגבי דידהו למאי דס\"ד השתא דהוי דאורייתא ומשמע בהדיא דדוקא למאי דס\"ד השתא דהוי דאורייתא מרויחי' לגבי דידהו נמי אבל לפום מאי דמסיק ליכא הרוחה גבי דידהו והשתא אי ס\"ל דחליפי איסורי הנאה דדבריהם מותרים הא למאי דמסיק נמי מרויחין לגבי דידהו שפיר אלא מוכח דס\"ל דאפי' באיסור דרבנן חליפין נמי אסורי' ומ\"מ דברי הרא\"ש ז\"ל נר' שאין ליישבן אלא א\"כ נאמר דס\"ל דבאיסורי' דרבנן לא אסירי חליפין דידהו וכדכתיבנא:<br><b> עוד </b> כתב הר\"ב מש\"ל שם וז\"ל ועוד נראה דאף דנימא דחליפי איסורי' אסירי מ\"מ הכא גבי קדושין שרי שהרי לרש\"י דאית ליה דחליפי חליפין אסורים אפי\"ה אית ליה דיש לחלק בין קדושין לשאר הנאות וא\"כ אף אנו נאמר בחליפין דיש לחלק בין קדושין לשאר הנאות ואף דאליבא דהרא\"ש ליתנהו להני טעמי מ\"מ אפשר שיודה בהן אלא דלדידיה במקום שאמרן רש\"י אין צורך אבל בנ\"ד יודה הרא\"ש אך נראה דע\"כ לא הוכרחנו לומר חילוקים אלו אלא מכח מתני' דתנן מכרן וקידש הר\"ז מקודשת והוק' לרש\"י שהרי אשה זו היא חליפי איסורי הנאה ומש\"ה הוצרך לחלק בין קדושין לשאר הנאות אבל להרא\"ש דמתני' אתייא כפשטה מנ\"ל לבדות חילוקים מלבנו עכת\"ד יע\"ש:<br><b> והנה </b> הרב ז\"ל כמסתפק אמרה למילתיה ולבסוף לא הכריע אלא מכח סברא ולע\"ד המעיין בדברי הרא\"ש ז\"ל יראה בהדיא דלית ליה לחלק בין קדושין לשאר הנאות שכתב וז\"ל ומה שחילק רש\"י בין קדושין כו' נראה דלא היה צריך לזה כו' אבל אם בדיעבד לקח בדמי איסורי הנאה פירות או כלים והחליפן לא גזור רבנן ושכרו אסור דע\"ז משמע ליה כמו יין נסך דאף חליפי השכר אסורי' לכן פריך ליה ממכרן וקידש מקודשת אלמא דחליפי חליפין שרי (כלומר דאם היו אסורי' היה לנו לאסור לשהות עמה באותם קידושין משום שנהנה ממנה) ע\"כ והשתא אי הרא\"ש ז\"ל מודה בעיקר חילוק רש\"י ז\"ל אם כן מאי פריך בגמ' נימא דהתם בקידושי אשה לא גזרו בחליפי חליפין משום ביטול פו\"ר אלא ודאי דלא ס\"ל חילוק רש\"י ז\"ל ויש לתמוה על הרב ז\"ל איך העלים עיניו מדברי הרא\"ש הללו שהוא ז\"ל הביאם שם והר\"ן ז\"ל בפ\"ק דחולין גבי ההיא דחמצן של ע\"ע הקשה לפי' רש\"י דאסור הדמים למחליף עצמו וז\"ל ואיכא למידק הרי ערלה שאסורה בהנאה ותנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת אלמא חליפי איסורי הנאה מותרי' אף למחליף עצמו דאי לא היאך האשה מתקדשת בהן ותירץ וז\"ל וי\"ל דלעולם למחליף עצמו אסור ואפי\"ה כיון שהאשה יכולה ליהנות בהן ממילא היא נקנית ותמה עליו הר\"ב חידושי הלכות ז\"ל וז\"ל ולא ידענא מאי קושיא שהרי בנדרים מקשי לה בגמ' ומשני לה דילמא לכתחילה הוא דלא הא דיעבד עבד עכ\"ד ז\"ל וכונת קושית הרב ז\"ל הוא כפי מה שפי' הר\"ן שם ד\"ה ת\"ש וז\"ל דקס\"ד דכיון דאסור להתהנות מן החליפי' אפילו עבר ונהנה שהחליפן באחר דלהוו חליפי חליפין אסורים ומש\"ה ק\"ל כשעבר וקידש אמאי היא מקודשת גמורה ואינה צריכה לקדשה פעם אחרת דאי אסירי מדרבנן הו\"ל לאצרוכי קדושין ודחי הנ\"מ לכתחילה הוא דלא שאסור ליהנות מן החליפין ואם עבר ונהנה מותר דח\"ח מותרי' עכ\"ל והשתא היינו דק\"ל להרב ז\"ל דא\"כ מאי ק\"ל להר\"ן לפרש\"י מההיא דמכרן הלא רש\"י ז\"ל לא כתב אלא שאסור ליהנות מן החליפין לכתחילה ומתניתין בשכבר קידש ונהנה מן החליפין ואי משום מה שנהנה ממנה אח\"כ לכתחילה כבר כתב רש\"י בפי' דבקדושי אשה לא גזרו כיון שכבר עבר וקידשה זהו כונת הרב ז\"ל ומעתה יתבאר לך ביטול דברי הר\"ב שער אפרים סי' ד' יע\"ש:<br><b> אמנם </b> לע\"ד דברי הר\"ן ז\"ל אינן כמו שהבין הר\"ב ח\"ה ז\"ל שהוא ז\"ל הבין דקו' הר\"ן היא דכיון דלפרש\"י אסור הדמים למחליף עצמו היכי קתני מקודשת הרי נהנה באותם הדמים במה שקדשה אמנם לע\"ד הא ודאי ל\"ק ליה להר\"ן דכבר מקשי לה התם בנדרים ומשני לה דילמא לכתחילה וקו' הר\"ן ז\"ל היא דלרש\"י ז\"ל דלמחליף הדמים אסורי' בהנאה היכי קתני מכרן כו' מקודשת הא כיון דלמקדש אינו שוה כלום נמצא שלא נתן לה פרוטה ואנן בעינן שיתן לה שו\"פ ולא חיילי קדושין כלל והכא ודאי לא שייך לתרוצי כמו שתי' בנדרים דמתני' דיעבד קתני דה\"ט לא מהני אלא למאי דפריך התם ממה שנהנה ממנה מאותם קידושין אמנם הר\"ן ז\"ל ק\"ל אעיקרא דמילתא דלא יחולו הקידושין כיון דלדידיה אינו שו\"פ ואתלמודא גופא התם בנדרים לא מצי לאקשויי לה משום דהך פי' שכתב הר\"ן שם אינו אלא לשיטת רש\"י ודעימיה דסבירא ליה דהדמים אסורין למחליף ואמנם לדעת הרמב\"ן והרשב\"א פי' הסוגיא הוא באופן אחר וכמ\"ש הרשב\"א בחי' לחולין ואהא תי' כיון דהאשה יכולה ליהנות בהם מאותן קידושין ממילא היא נקנית ואע\"ג דלדידיה אינו שו\"פ מקודשת דומיא דמקדש בגזל וכ\"כ בפ' הא\"מ יע\"ש וזה נלע\"ד מוכרח מחמת תי' ז\"ל דאי כפי מה שהבין הרב הנז' דקו' הר\"ן היא למה שנהנה ממנה מאי קמתרץ הר\"ן דכיון דהאשה יכולה ליהנות ממילא נקנית דה\"ט ניחא לשיחולו הקידושין ואם קדשה אחר אינה מקודשת אבל אכתי תקשי דיהא אסור לשהות עמה עד שיקדשנה פעם אחרת כדי שלא יהנה ממנה אלא העיקר כמ\"ש ודוק:<br><b> איך </b> שיהיה נמצינו למדים דחליפי איסורי הנאה דדבריהם במחלוקת היא שנויה דלדעת התו' והרשב\"א ז\"ל אסורים ולדעת הרא\"ש כפי מה שהוכחנו מדבריו הם מותרים ועפ\"ז נבא ליישב דברי הטור בא\"ח סימן תמ\"ג שכתב וז\"ל מעשה בשפחה שקנתה ירקות מחמץ אחר שש והתירם ר\"ת לפי שאינו תופס דמיו כדאמרי' חמצן של ע\"ע כו' וכתב הרב\"ח דדעת ר\"ת כדעת רש\"י ז\"ל ואעפי\"כ התיר הירקות דמאחר שהשפחה קנתה ירקות בלי ידיעתו של בעל החמץ כלאחריני דמי ונסתייע לזה מדהביא ראי' מההיא דחמצן ולא הביא ממתני' דקדושין מכרן וקדש בדמיהן מקודשת וכתב הרפ\"ח ז\"ל ואין זה נכון דלדעת רש\"י שכתב בחולין וז\"ל ואע\"ג דהשתא נמי איסור הוא לגבי' דהא מתהני מחמץ דאי לאו כו' משמע ודאי דהכא נמי אפי' קנתה השפחה בלא ידיעת ב\"ה מה בכך סוף סוף הרי מתהני מחמץ ולכן נ\"ל שר\"ת ז\"ל קאי בשיטת הסוברים דאף לדידיה שרי ולכך התיר הירקות והא דלא אייתי ראיה ממתני' דקדושין משום דהו\"מ למדחי דשאני התם דלחומרא ולהכי מייתי מריש חולין עכ\"ד יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> דברי הרב\"ח נראין עיקר וכוותיה ולאו מטעמיה משום דכבר כתבנו דדעת הרא\"ש דחליפין אסורי' למחליף מדרבנן וכדעת רש\"י ז\"ל ובחליפי חליפין הוא דפליג על רש\"י וכדכתיבנא והשתא אי התירא דר\"ת ז\"ל הוא משום דס\"ל כשיטת הסוברים דאף לדידיה שרי אם כן מדהביא הטור מעשה דר\"ת סתמא משמע דהכי ס\"ל וזה דבר תימה שהטור יחלוק אדברי אביו הרא\"ש ולפחות היה לו להזכירו על דל שפתיו ולומר ואדוני אבי הרא\"ש חולק בזה אלא העיקר כמ\"ש הרב\"ח ז\"ל דה\"ט דכיון דהשפחה קנתה בלי ידיעתו כלאחריני דמי ומה שהק' עליו הפר\"ח ז\"ל דלפי דעת רש\"י ז\"ל משמע דאפילו שקנתה בלי ידיעתו אסורה נראה דאשתמיט מיניה דברי הר\"ן ז\"ל בפרק השותפים דמ\"ח ד\"ה תנן שכתב בתוך דבריו וזה לשונו ותמהני אדבעי רמב\"ח במודר לבעי בנודר עצמו דאי טעמא דמתני' משום כונת נודר אפי' החליפן אחר חילופיהן אסורים ואי משום דינא דאיסורי הנאה דוקא בשמחליפן הוא אבל בשהחליפן אחר מותר בחילופיהן ע\"כ הרי נראה מדברי הר\"ן ז\"ל דאע\"ג דחליפין אסורין למחליף עצמו וכדעת רש\"י אם החליפן אחר מותרים וכ\"כ מרן בב\"י חי\"ד סי' רי\"ו משם סמ\"ג וזה לשונו ונ\"ל דל\"מ ליה אלא בשהחליפן המודר עצמו אבל אם החליפן אחר או המדיר עצמו מותרין למודר כמו שמצינו בחליפי חמץ שמותרים לאותם שלא החליפו וכ\"כ מרן הכ\"מ בפ\"ה מה' נדרים דין ט\"ו שכן הוא דעת הרא\"ש ז\"ל וכ\"כ בשיטה מקובצת כ\"י משם הרי\"ץ גיאת דכל שהחליפו אחר בלי שליחותו מותר יע\"ש הנה להקת נביאים ז\"ל דס\"ל כשיטת רש\"י דלמחליף עצמו אסורים וס\"ל דכל שהחליפו אחר מותר וטעמא נ\"ל דכל שהחליפו אחר לא מחזי כ\"כ כמתהני מחמץ ואינו ניכר וא\"נ אפשר דטעמייהו ז\"ל דס\"ל דמאי דאסור למחליף עצמו הוא משום קנסא הואיל ועבר והחליפו וכן נראה מדברי התוס' בפרק השותפין דמה\"ט הוא דאסור למחליף עצמו ומש\"ה כל שהחליפו אחר שרי ומעתה אף אנו נאמר שכן הוא דעת ר\"ת ז\"ל כנ\"ל גם מ\"ש הרפ\"ח ז\"ל דדעת ר\"ת כדעת הסוברים דלדידי' שרי והא דלא אייתי ראיה ממתני' דמכרן כו' משום דהו\"מ למדחי דשאני התם דלחומרא כלומר ומקודשת מדאורייתא ק' טובא דאיך הו\"מ למדחי הכי דא\"כ מאי פריך בר\"פ השוכר מ\"ט שכרו אסור אילימא משום דיין נסך אסור כו' והרי ערלה כו' ותנן מכרן מקודשת כו' ומאי קושיא אימא דהתם לחומרא קאמר ומקודשת מדאורייתא אבל מדרבנן שכרו אסור וחוששין לקדושי ב' אלא ודאי דמקודשת לגמרי קאמר:<br><b> גם </b> ממ\"ש הטור בסימן ת\"ן דברי הר\"ש בן אברהם על מעשה תנור של ישראל שאפו בו גוים חמץ בפסח והביאו לו ככרות כו' וכתב שאם כבר קבל המעות מותרים כדתנן מכרן וקידש מקודשת ומדלא חלק עליו משמע דהכי ס\"ל וכפי מה שהוכחנו מדברי הרא\"ש ז\"ל אין ראיה כלל דהתם שאני דכיון דהחמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא דרבנן דקי\"ל כר\"ש חליפין דידהו מותרים ואף שמדברי הרשב\"א משמע דבכל איסורין דאורייתא קאמר ממה שהביא ראיה מההיא דמכרן מ\"מ כיון דלענין דינא מודה הטור ז\"ל מש\"ה לא חלק עליו כנ\"ל:<br><b> ודע </b> שרבינו ז\"ל בפ\"ה מה' נדרים דין י\"ו כתב וז\"ל האוסר פירותיו על חבירו כו' הרי גידוליהן וחילופיהן ספק לפיכך אסור בחילופיהן ע\"כ וראיתי להלח\"מ ז\"ל שתמה על דבריו הללו וז\"ל דברי רבינו הן מן המתמיהין דלפי הנראה מהרא\"ש והר\"ן והתוספות מאי דבעי רמב\"ח לאו בקונמות בלחוד הוא אלא בכל איסורי הנאה וכנראה מדפשיט להאי בעיא מההיא דמקדש בערלה ול\"מ ליה אלא מדרבנן ולכתחילה וכדדחי בגמרא דילמא לכתחילה כו' וכיון שפירוש זה הוא מוכרח אין מקום לדברי רבינו מכמה קו' חדא דלמה פסק בס' דרבנן לחומר' ואם נאמר כדברי הר\"ב כ\"מ דמדאורייתא קא בעי הא בעיא לא הוי אלא בלכתחילה וכמו שהוכחנו אבל בדיעבד פשיטא ליה דמותר ואם היה מדאורייתא אפילו בדיעבד היה אסור אלא ודאי מדרבנן קבעי עוד אני תמיה דכיון דרבינו ז\"ל פסק בפ\"ח מה' מ\"א דכל איסורי הנאה אפילו למחליף עצמו הוא מותר ליהנות מן החליפין א\"כ כיון דהתם החליפין מותרין אפילו למחליף עצמו גבי קונם נמי להוי הכי ויהיה מותר ואיך פסק דאסור ליהנות הא בגמ' מדמי האיסורים להדדי ועוד שלא הזכיר כאן איסור למחליף עצמו אלא אפילו החליפו אחר אסור למודר עכת\"ד והניח הדבר בצ\"ע:<br><b> ולע\"ד </b> נראה ששיטת רבינו היא כשיטת הראשונים שמצאתי בשיטת כתיבת יד במס' נדרים וכתוב שם שהיא להרשב\"א ז\"ל ושם בפרק הנודר מן הירק כתוב וז\"ל וסברי רבנן דכל איסורי הנאה לכתחילה הוא דאסור מדאורייתא מדאצטריך קרא למשרי נבילה אבל כל שמכרו ליכא איסורא דאורייתא שאין להם דמים וכדתנן מכרן כו' ומפרש בירושלמי לפי שאינן דמיהן והא דמתני' מסתברא דאפילו מדאורייתא דאיסור הבא מעצמו שאני דיש לו דמים שכן הוא דעתו מתחילה לאסור חליפיו וכי בעי רמב\"ח כו' פי' דטעמא דמתני' משום דאמרי' דדעתיה עלייהו מעיקרא וכיון שכן לגבי חבריה ל\"מ למיסר או דילמא כיון דחילופין כגידולין דמו ל\"ש כו' פי' דאיסורא דמתני' לאו משום דדעתיה עלייהו מעיקרא אלא משום דהכי דינא בנדר שהוא איסור הבא מעצמו דליחול אפי' אחליפין (כיון דיש לו דמים) ת\"ש האומר לחבירו קונם שאני כו' לוה כו' ופרקינן לכתחילה הוא דלא הא בדיעבד שפיר דמי פי' דהתם כיון דההיא שעתא דמתהני מיניה מנכסי המלוה לא היו חליפי איסורי הנאה דהא לאו אפומא דהאי אוזיף וכי הדר אתי ומפרע מהאי כבר נתאכלו המעות לא חשיבי חליפין אבל להחליפן לכתחילה בעוד שאיסורי הנאה קיימי' אימא לך דחליפין כגידולין דמו וכן לשון רבינו בהלכות ת\"ש המקדש כו' ומדלא שני דהתם מדאורייתא אבל אנן איבעיא לן מדרבנן שמעינן מהכא דמדאורייתא נמי איבעיא לן ופרקינן ה\"נ לכתחילה הוא דלא כו' ומסתברא דה\"פ דאיהו הוה ס\"ל דכי היכא דאיבעיא ליה בנדרים ה\"נ אבעיא ליה באיסורי הנאה דעלמא ולהכי אייתי ליה מערלה דאיסורי הנאה ולא תפסי דמייהו ושני ליה דשאני התם דלכ\"ע אסור מדאורייתא ולפיכך אין להם דמים כלל וכשהחליפן או מכרן אינן דמיהן אלא מתנה או מלוה ולפיכך כשנהנה מהן אינו חשוב נהנה מאיסור הנאה ואין בכלל איסור הנאתו אלא שלא למוכרו לכתחילה דההיא שעתא מתהני מיניה אבל אי עבד עבד דכי מתהני לאו מיניה מתהני וכמו שפירש בירושלמי אבל הכא באיסור קונם שהוא אסרן עליו והם מותרים לכל העולם דיש לו דמים וחליפין דידיה חליפין גמורים הם אימא לך דאסור בחילופיהן ובעיין לא איפשיט' ונקטי' לחומרא עד כאן ת\"ד:<br><b> ומעתה </b> נתיישבו כל קו' הרב הנזכר דמ\"ש דבעיא לא הוי אלא לכתחילה ומדרבנן כבר כתב הרשב\"א ז\"ל דמדאורייתא מבעיא ליה ומאי דקאמר בגמ' ה\"נ לכתחילה כבר פי' הרשב\"א ז\"ל גם מה שהקשה דכיון דהוא פסק בשאר איסורין דהדמים מותרים גבי קונם נמי להוי הכי הא נמי ל\"ק כמ\"ש הרשב\"א דהתם בשאר איסורין לכ\"ע הם אסורים ולית ליה דמים כלל משו\"ה מותרים שאינן דמיהן משא\"כ בקונם גם מה שהק' שלא הזכיר כאן איסור למחליף עצמו אלא אפי' החליפו אחר הא נמי לא קשיא דבשלמא בשאר איסורים דאיסורייהו מדרבנן איכא למימר בשהחליף אחר לא גזרו וכההיא דחמצן מה שא\"כ בקונם דאיסורו מדאורייתא משום דיש לו דמים מה לי החליפן הוא מה לי החליפן אחר זה נראה לי אמת",
+                "<b>ואיסור </b>\n<b> החמץ ואיסור השאור כו'.</b> וכתב הראב\"ד דוקא לשיעורייהו אבל לענין הביעור יש הפרש ביניהן כו' הקשה הרב לח\"מ ז\"ל דאם כן אמאי אצטריך בפ\"ק די\"ט ד\"ז למצרך קראי דשאור וחמץ הא ודאי מצרך צריכי דאי הוה קאמר שאור הוה ילפינן חמץ מיניה אפילו נפסל מאכילת כלב ואי הוה קאמר חמץ הוה ילפינן שאור דוקא דלא נפסלה להכי כתיב תרוייהו יע\"ש ומה שתי' הרב ז\"ל דמאי דקאמר הראב\"ד דחייב לבערו לאו מדאורייתא קאמר אלא מדרבנן הוא תירוץ זה לא יגהה מזור לדברי הסמ\"ג שהביא בלאוין ס\"ח התוספת' דביצה דקתני מאימתי קרוי שאור משיפסל לאכול לכלב וכתב הרא\"ם ז\"ל שהביא התוספתא זו לומר דחמץ אם נפסל מאכילת כלב אין זקוק לבער ואילו שאור אע\"פ שנפסל מאכילת כלב חייב לבער כדע' הראב\"ד יע\"ש:<br><b> הנה </b> מתוספתא זו שהביא הסמ\"ג נראה בהדיא דחייב מדאורייתא דהרי קאמר דאינו קרוי שאור עד שיפסל מאכילת כלב ומסתמא דעת הראב\"ד ג\"כ כן הוא ועיין בפר\"ח סימן תמ\"ב סק\"ט ולי נראה לומר דסבירא ליה להראב\"ד ז\"ל דכי אמרינן בגמרא לא לכתוב שאור ולכתוב חמץ לאו למימרא דלכתוב לא יראה לך חמץ גרידא אלא ה\"ק לכתוב רחמנא חמץ ושאור בחד לאו ולא לכתוב שאור בלאו בפ\"ע וכן פירש מוהרש\"א בספר גופי הלכות סימן ח' ואז הו\"א דשאור אפי' בנפסל חייב לבערו דהא אינו קרוי שאור עד שיפסל מאכילת כלב כמ\"ש בתוספתא ושמו מוכיח עליו אא\"א דחלוקי' בשיעוריהן ניחא דחילקן הכתוב דאי הוה כתיב חמץ ושאור בחד לאו הוה אמינ' דכתב תרתי לומר דחלוקין בביעור ועדיין בשיעוריהן לא שמענו ומשום הכי אצטריך לחלק כנ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "<b>אינו </b>\n<b> לוקה משום לא יראה אא\"כ חמצו בידים כו'.</b> הנה כל גדולי האחרונים תמהו על רבינו ז\"ל דאפי' בעשה בו מעשה נמי אינו לוקה דהוי לאו הניתק לעשה כדאמרי' בפסחים דצ\"ה בפרטיה מאי קממעט לא יראה דדמי ליה דהאי אינו לוקה דהוי לאו הניתק לעשה והאי אינו לוקה דהוי לאו הניתק לעשה וכן כתבו התוס' שם ומורינו הרב בס' מ\"ק תירץ דס\"ל לרבינו דלא הוי ניתק לעשה דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי כדאמרינן בריש תמורה ואף למ\"ש התוס' במכות דט\"ו ד\"ה תנינא דבעינן תרי לאוי סמוכי להדדי ה\"נ הא איכא תרי לאוי סמוכים לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ בפרשת בא ואיסור השאור ואיסור החמץ חד הוא כמ\"ש רבינו יע\"ש וצ\"ל לפי זה דדחאה הך סוגיא מהלכה א\"נ דלא הוה גריס רבינו בגמ' בהדיא דהוי ניתק לעשה אלא הכי גריס בפרטיה מאי קממעט לא יראה דדמי ליה דהאי אינו לוקה והאי אינו לוקה וכמ\"ש הרב חד\"ה שם שכן נראה מדברי רש\"י והתוספו' וסובר רבי' דמאי דקאמר בגמ' דדמי ליה דהאי אינו לוקה היינו משום דהוי לאו שאין בו מעשה דלא ישאירו ממנו עד בוקר נמי הוה לאו שאין בו מעשה ודוק ועל התו' ז\"ל יש לתמוה דקאמרי דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי ואם כן איך כתבו בשם ר\"י דלא יראה הוי ניתק לעשה:<br><b> ומצאתי </b> להתוס' בחולין דפ\"א ד\"ה הנח שכתבו וז\"ל והר\"ש מורדון אומר כו' לא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי כו' ואי אפשר לומר כן דהיינו דוקא היכא דסמוכים זה לזה כו' ועוד דאמרינן בההוא פירקא דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה דוהשיב את הגזלה אשר גזל אע\"ג דאיכא נמי לאו דלא תעשוק דאמר רבא היינו עשק היינו גזל ולמה כתביה לעבור עליו בב' לאוין אלא ודאי דוקא היכא דשני לאוין סמוכין זה לזה קאמר דלא אתי חד עשה ומנתק כו' ועוד נראה הא דלא עקר תרי לאוי היינו כי ההיא דתמורה דלא הוי ניתוק גמור דאין שם מעשה לתקן הלאו דמאליו הוא קדוש כו' יע\"ש וא\"כ אית למימר דר\"י ס\"ל דתי' זה שתי' בחולין דדוקא גבי עשה דתמורה הוא דלא הוי ניתוק משום דאין שם מעשה מה שאין כן חמץ דהך עשה דביום הראשון תשביתו הוי על ידי מעשה דהיינו הבערה הילכך אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי:<br><b> איברא </b> שדברי התוס' דחולין הם תמוהים במ\"ש בתחילת דבריהם דדוקא היכא דב' לאוין סמוכים זה לזה קאמר דלא אתי כו' והביאו ראיה מגזל דלא לקי משום דניתק לעשה דהא לאו דלא תגזול הוו תרי לאוין סמוכים זה לזה בפרשת קדושים סימן י\"ט דכתיב לא תעשוק את ריעך ולא תגזול וראיתי להתוספות בזבחים דף קי\"ד ע\"א ד\"ה אלמא שכתבו וז\"ל וכ\"ת כו' לא אמרינן חד עשה עקר תרי לאוי לא דמי דהנ\"מ התם דסמיכי גבי הדדי אצל העשה כו' דאשכחן גזילה דאיכא תרי לאוי כו' הילכך צריך לחלק כדפיר' דלכך סמך ב' הלאוין אצל העשה לו' שאין העשה מנתקן כו' יע\"ש וא\"כ לאו דגזילה אע\"ג דסמוכים זה לזה כיון דאינן סמוכים אצל העשה מקרי ניתק לעשה מיהו דברי התוספות דחולין הם סתומים ואי אפשר לפרש בדבריהם כמו שכתבו בזבחים אם לא שנאמר שחיסור לשון יש בדבריהם וצריך לומר היכא דתרי לאוין סמוכים אצל העשה:<br><b> אמנם </b> מדברי הרב יבין שמועה נראה שהבין הדברים כפשוטן וזה שבכלל קצ\"ו הביא מדברי התוס' דחולין דהא דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי היינו בסמוכים ואילו בכלל תקי\"ז הביא מדברי התוספות דזבחים דהא דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי היינו היכא דסמך תרי לאוין אצל העשה הנה שהבין הדברים כפשטן ועשאן לב' כללים ולדעתי חיסור לשון נפל בדבריהם ודברי התוספות דחולין ודזבחים הן שפה אחת ודברים אחדים כדכתיבנא וצ\"ע וע\"פ האמור אין מקום למה שתי' הר\"ב פר\"ח בליקוטיו בס' מים חיים והרב מוצל מאש סימן ך' דברי התוספ' דפ' אז\"נ דס\"א ד\"ה לעבור שהק' וז\"ל וא\"ת ולוקמה בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין ותי' משום דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כי מוקמינן אכובש ש\"ש לקי שפיר וכתבו הם ז\"ל דכוונתם דאע\"ג דכובש ש\"ש הוי ניתק לעשה דכתיב או את העושק מ\"מ כי מוקמיה ליה ללאו דלא תגזול אכובש ש\"ש לקי שפיר משום דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוין סמוכים משא\"כ אי מוקמי' ליה בגזל לא הוו תרי לאוין סמוכי' ואתי חד עשה ומנתק תרי לאוי שאינן סמוכים יע\"ש:<br><b> וכפי </b> האמור הא ליתא דע\"כ לא אמרו בתמורה דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי אלא דוקא גבי תמורה משום דסמיכי אצל העשה וא\"נ משום דלא הוי ע\"י מעשה כמו שהכריחו התו' בחולין ובזבחים מסוגיא דאלו הן הלוקין וכדכתיבנא וכן מוכח בהדיא ממ\"ש התוס' שם בא\"נ בדף שאח\"ז ד\"ה לא דלא לקי אלאו דרבית לר\"א דאמר יוצאה בדיינים משום דהוי ניתק לעשה וכ\"כ רש\"י שם והוא מוכרח מסוגיא דהתם אע\"ג דאיכא תרי לאוין סמוכים את כספך לא תתן בנשך ובמרבית לא תתן אכליך ואמרינן שם באז\"נ דעובר בב' לאוין דנשך ומרבית חד הוא וכ\"כ רבינו בפ\"ד מה' מו\"ל ד\"ב אלא ודאי דסבי' ליה כדכתיבנא ודוק:<br><b> ומ\"מ </b> לדברי רבינו ז\"ל ניתן ליאמר תירוץ מורינו הרב זצוק\"ל דאיכא למימר דרבינו ז\"ל חולק אדברי התוס' הללו וס\"ל דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוין סמוכים אע\"פ שאי' סמוכים אצל העשה ואע\"ג דהעשה בא ע\"י מעשה ומה שהקשו התוס' מגזילה דאמרינן דאינו לוקה משום דהוי ניתק לעשה אף ע\"ג דאיכא תרי לאוין סמוכים כדקאמר רבא כו' לא קשיא ליה לרבינו ז\"ל משום דרבינו סובר דהא דקאמר רבא היינו עשק היינו גזל לא איירי רבא אלא גבי כובש שכר שכיר דוקא דקאמר עובר בה' שמות וגבי כובש ש\"ש אי אפשר לגזול כעין ויגזול את החנית וכמבואר בדברי רבי' וה\"ה בפ\"א מהלכות גזילה יע\"ש אבל לעולם דעשק וגזל תרי מילי נינהו וליכא בהו תרי לאוי:<br><b> ומיהו </b> אכתי תירוץ זה אינו מעלה ארוכה לדברי הסמ\"ג שחולק אדברי רבינו ז\"ל שבה' גזילה וזה ממ\"ש בלאוין קנ\"ז וז\"ל איזהו גזל זה הלוקח כו' איזהו עושק זה שבא ממון חבירו בידו מרצון הבעלים כו' אף על פי שפשוטו כך הוא מ\"מ אמר רבא זהו עשק כו' להכי אפקיה לעבור עליו בשני לאוין ולפי ענין זה לאו אחד הוא ונמנה תחתיו הא דאמר רב כו' יע\"ש וכ\"כ שם ברמזים סי' הנז' הנה בבירור שהסמ\"ג חולק לדעת רבינו ואפי\"ה כתב שם דהגוזל או עושק שו\"פ עובר בל\"ת ואין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב ניתקו לעשה שחייב להחזיר כו' הרי אף ע\"ג דאיכא תרי לאוין סמוכים קאמר דהוי לאו הניתק לעשה ואין לוקין עליו וא\"כ ע\"כ דס\"ל כמ\"ש התוס' או דבעינן שיהיו סמוכים אצל העשה או כההיא דתמור' שהעשה אינו בא ע\"י מעשה ואפי\"ה כתב בלאוין ע\"ח כלשון רבינו ז\"ל אין עובר משום בל יראה ללקות עליו אא\"כ קנה חמץ או חמצו בידים יע\"ש והשתא תקשי דהא הוי לאו הניתק לעשה ולדעתו אפי' דאיכא תרי לאוין סמוכים כיון שאינו אצל העשה או כשהעשה בא ע\"י מעשה הוי לאו הניתק לעשה ואם כן ה\"נ לאו דלא יראה דכוותיה דאינו סמוך אצל העשה וגם העשה בא ע\"י מעשה:<br><b> גם </b> מה שתירץ עוד מורינו הרב בס' מ\"ק דלא יראה הוי לאו שקדמו עשה ומשום הכי לוקין עליו הא נמי אינו מעלה ארוכה למ\"ש מרן כ\"מ בפ\"א מה' נערה דין ו' דדעת רבינו ז\"ל דלאו שקדמו עשה גם כן אין לוקין עליו איברא שדברי מרן שם תמוהים לעין כל רואה ויש ליישבן ע\"צ הדוחק יע\"ש ויש לדקדק על דברי התוס' דפסחים דנראה דר\"י פליג מדידיה אדידיה דהרי לעיל מזה בד\"ה לא דחו פירוש רש\"י ז\"ל שכתב דלא תוציא הוי לאו הניתק לעשה וז\"ל וק' לר\"י היכי חשבינן ליה לאו הניתק לעשה הא הוי לאו שקדמו עשה וא\"כ איך כתבו בדיבור שאח\"ז משם ר\"י דלא יראה הוי ניתוק לעשה הא הוי לאו שקדמו עשה דעשה דאך ביום הראשון הוי מחצי י\"ד ולמעלה אע\"ג דאכתי לא עבר אלאו דלא יראה וצ\"ע כעת: ודע שמ\"ש הרב מוצל מאש סימן הנז' ליישב דברי התו' דודאי לאו דלא תעשוק לא הוי ניתק לעשה משום דהוי לאו שקדמו עשה דביומו תתן שכרו ולאו שקדמו עשה לא קרינן ביה לאו הניתק לעשה כמ\"ש במכות דט\"ו וס\"ל להתוספות דהלכה כר\"י כמ\"ש בפסחים ד\"ה לא יע\"ש והם דברים תמוהים לע\"ד דאע\"ג דעשה דביומו תתן שכרו יכול לקיימו קודם העברת הלאו מ\"מ עשה דוהשיב את העושק אי אתה יכול לקיימו אלא אחר העברת הלאו וכיון שכן לא מקרי קדמו עשה וממקום שבא הרב לסייע דבריו תיובתיה שהרי במכות הוה בעי למימר עולא דה\"ט דאונס דקאמר בברייתא דאינו לוקה אע\"ג דהוי לאו שקדמו עשה משום דלא יאמר לו תהיה לאשה באונס וליגמר ממוציא ש\"ר אם אינו ענין לפניו תנהו ענין לאחריו שאם גרש יחזיר הרי אף ע\"ג דבאונס קדמו עשה דולו תהיה לאשה הנאמר בהמוציא ש\"ר דהיינו לפניו אפ\"ה לא לקי משום דאית ביה עשה אחר העברת הלאו בהדיא הנאמר באונס עצמו ואף על גב דתלמודא התם דחי הא דעולא מ\"מ לאו מה\"ט דחי לה וגם ממאי דמסיק שם רבא דשאני התם דאמר קרא כל ימיו בעמוד והחזר קאי משם נמי תיובתיה למעיין שם וזה פשוט:<br><b> והרב </b> דבר שמואל סי' ל\"ח תירץ לקו' זו שהקשינו בדברי רבינו דמיירי שחל שביעי של פסח בשבת וקנה בו חמץ מן הגוי שאי אפשר לקיים בו מצות שריפה ע\"כ ומוהר\"ץ אשכנזי בתשובה סי' מ\"ב תמה עליו שהרי רבי' פסק כחכמים דמפרר וזורה לרוח או מטיל לים ואם כן אי אפשר לחייבו משום שאינו יכול לשרוף שהרי יכול הוא לפרר ולזרות לרוח או מטיל לים וע\"ש:<br><b> וראיתי </b> למוהר\"י כולי ז\"ל בהגהתו לס' מש\"ל שתמה עליו שהרי כתב ה\"ה בפ\"ג דהמוצא חמץ בי\"ט אף על פי שלא ביטל אינו יכול לשורפו או לפוררו או לזוררו לרוח יע\"ש ולק\"מ דהתם משום איסור מוקצה נגעו בה אבל מן התורה ודאי א\"ל דס\"ל דמותר וכ\"כ הפר\"ח ז\"ל סימן תמ\"ד ואם כן היינו דק\"ל שפיר דכיון דמן התור' שרי לפוררו היכי מחייב עליו מלקות הא הוה ליה לאו הניתק לעשה גם מ\"ש עוד דאע\"ג דלדעת רשב\"ם ז\"ל מותר לפרר הלחם בשבת דלא מצינו טוחן אחר טוחן וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל בפרק כלל גדול ופסקו מור\"ם סימן שכ\"א מ\"מ לדעת הרמב\"ם ז\"ל אסור לפרר דהוי תולדה דטוחן וכמו שכתב הרשב\"א ז\"ל בתשובה הביאה מרן כ\"מ ז\"ל פכ\"א מה' שבת יע\"ש:<br><b> והנה </b> המעיין שם יראה שאין מדברי רבינו הכרח לומר דס\"ל דיש טוחן אחר טוחן אלא הרשב\"א ז\"ל כתב כן מסברא דנפשיה ותו דאף לפי שיטתו אכתי ק' לדעת הסמ\"ג הוא שכתב כאן כדברי רבינו דאם קנה חמץ או חימצו בידים לוקה ואלו הוא ז\"ל ס\"ל דמותר לפרר הלח' בשבת כדעת רשב\"ם ז\"ל כמ\"ש מרן הב\"י ז\"ל משמו גם מ\"ש עוד דבנדון כזה דצריך לפררו עד אשר דק כדי לזוררו לרוח כ\"ע מודו דהוי תולדה דטוחן וחייב חטאת ע\"כ יע\"ש אשתמיט מיניה מ\"ש המאור בפ' אלו עוברי' אמתני' די\"ד שחל להיות בשבת דלרבנן דס\"ל דמפרר וזורה לרוח מותר לפררו ולזרותו בי\"ג שחל להיות בשבת כיון דאין כאן אב מלאכה ובלבד שלא יוציאנו לרשות הרבים יע\"ש וכ\"כ הב\"ח סימן תמ\"ד והסכים עמו הפר\"ח ז\"ל גם הרב מג\"א שם סק\"ב כתב דלזרותו לרוח אפשר דהוי מלאכה דאורייתא יע\"ש ואשתמיטיה ל' המאור ז\"ל שכתבנו ובר מן דין נראה דקשה לתי' הרב דבר שמואל שהרי מן התורה יכול לשורפו או לפוררו ע\"י גוי ונמצא אם כן הו\"ל לאו הניתק לעשה:<br><b> ולכן </b> אשר נראה לי ליישב דעת רבינו והסמ\"ג ז\"ל במה שפסקו דאם חמצו בידים לוקה הוא שרבינו ז\"ל סובר שהמשה' חמץ בפסח אף שדעתו לבערו ומבער אותו אחר כך מ\"מ באות' שהייה פורתא כבר עבר על בל יראה ואע\"פ שמחוייב לבערו אחר כך היינו כדי שלא יהא מוסיף על איסורו אבל איסורא דעבד עבד וזה מבואר מדבריו בפ\"ג מה' אלו ד\"ח וד\"י וכ\"כ הפר\"ח סי' תל\"א שכן דעת שאר המפרשים ושלא כדברי התוס' בפרק כ\"ש דכ\"ט שכתבו בשם ר\"י דהמשה' חמץ בפסח ודעתו לבערו שאינו עובר באותה שהייה משום דלא יראה ניתק לעשה וכ\"כ הרב מג\"א בסימן תמ\"ו סק\"ב דה\"ט דמ\"ש בגמר' בפ\"ק המוצא חמץ בי\"ט כופה עליו כלי ואע\"ג דלא היה בכלל הביטול כגון שנתחמץ בי\"ט ואיכא בל יראה כמ\"ש התוספ' דהמשהה חמץ אינו עובר וה\"נ כיון שדעתו לבערו בלילה ליכא ב\"י ומש\"ה כופה עליו כלי משום איסור מוקצ' יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> יש לתמוה על סברת ר\"י ז\"ל ממ\"ש בפ' א\"ע דמ\"ו כיצד מפרישין חלה בי\"ט ר\"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה ופירש רש\"י דלשהותה ולשורפה לערב א\"א שלא תחמיץ רי\"א לא זהו חמץ שמוזהרין עליו ואמרינן בגמרא דפליגי בהואיל דר\"א סבר הואיל ואי בעי מתשיל עליה ממוניה הוא ופירש\"י ועבר עליה אם מחמיצו גביה והשתא לדעת ר\"י ז\"ל אעפ\"י שיחמיץ אינו עובר עליו כיון שדעתו לשהותו ולשורפו לערב וכההיא דהמוצא חמץ בי\"ט שכתב הרב מ\"א וליכא למימר דאע\"ג דאינו עובר איסורא מדאורייתא מיהא איכא לכתחילה דהא ליתא דא\"כ הדרא להו קו' לדוכתא דאמאי מעל לר\"י הא מיד כשיפדה אותו הוי שלו ועבר אאיסור דאורייתא גם ליכא למי' דאע\"ג דמדאורייתא ליכא איסורא כלל כיון שדעתו לבערו מ\"מ מדרבנן מיהא החמירו שלא יהא חמץ עמו בבית דילמא אתי למיכל ואע\"ג דאמרינן המוצא חמץ ביו\"ט כופה עליו כלי היינו משום דלא אפשר אבל הכא כיון דאיתיה בתקנתא החמירו ומש\"ה אמר ר\"א לא תקרא לה שם כו' דאם כן היכי קאמר ר\"י לא זהו חמץ שמוזהרין עליו הא לר\"א נמי אין מוזהרין עליו אלא משום חומרא דרבנן הוא דקאמר אלא ודאי דלר\"א עובר עליו אם החמיצו ועוד דבבריית' קתני בהדיא א\"ל ר\"א לר\"י לדבריך הרי הוא עובר משום ב\"י ועיין שם בדף מ\"ח ולכן נראה לי דאף ר\"י ז\"ל לא אמרה אלא כשדעתו לבערו מיד ודלא כהרב בעל מגן אברהם ז\"ל דלדבריו תקשי מתני' דא\"ע ומ\"מ דעת רבינו ז\"ל הפך סברת ר\"י ז\"ל וסבירא ליה דבאותו שהייה פורתא עבר עליה:<br><b> ומעתה </b> נבא ליישב דעת רבינו עם מה שמצאתי להרמב\"ן ז\"ל בשיטה כתיבת יד למכות על ההיא סוגיא וז\"ל ומפרקי' מידי הוא טעמא אלא לר\"י הא אמרינן תני קיימו ולא קיימו אבל לר\"ל לאו שקד' עשה אין לוקין עליו כך שמעתיה ודייקי עלה דהא כתיבא ותנינא כדאשתבע רבא לעיל ואיכא למימר דהכי מקשי ליה ר\"פ לרבא והא לא דמי ללאו דחסימה היכי אמרת דלאו שקדמו עשה לוקין עליו ואע\"ג דאפשר לקיומי עשה שבו והא לא דמי ללאו דחסימה דהתם אי אפשר לקיים בו ד\"א אבל הכא אפשר לקיומי לעשה ונימא דמקיימינן ליה ופטור ומפרקי' משום דכתיב ביה עשה יתירה מגרע גרע דהא ודאי לאו לנתק הלאו אתא אלא לאחמורי ואקש' ליה כו' א\"ה כו' א\"ל התם לתקוני לאוי הוא דאתא מדלא כתביה רחמנא קמיה לאו ש\"מ הכי קאמר לא תקח האם ואם לקחת שלח ומ\"מ בין מר ובין מר ס\"ל בלאו דטמא שנכנס למקדש שהוא לוקה דכיון דעשה שבו ליכא לקיומי מההיא שעתא דעבר עליה דלאו אבטיל עשה שבו באותה ביאה שנכנס למקדש ואע\"ג דמוזהר הוא לקיים עשה מצוה באפי נפשה היא כדי שלא יוסיף טומאה אבל אין יציאתו תקון לכניסתו מכיון שנכנס עבר על לאו וביטל עשה והו\"ל כלאו שניתק לעשה שביטל עשה שבו הלכך דמי ללאו דחסימה אבל לעיל כי אשתבע רבא קס\"ד דהא דכפר רבה בב\"ח ואמר דלא אמרה משום דסבר דנתקיה ללאו ויהב ליה דין עשה ועשה שבו קודם דהוא עיקר ואמר רבא דהך סברא ליתא אבל דר\"פ טעמא אחרינא הוא (משום דלא דמי ללאו דחסימה) ופנים חדשות באו לכאן עכ\"ד:<br><b> ומעתה </b> כפי דברי הרמב\"ן ז\"ל שכתב דטמא שנכנס למקדש לוקה משום דמשעה שעבר על הלאו אבטיל עשה שבו כלומר דלא דמי לאונס דאפי' בלאו טעמא דכל ימיו בעמוד והחזר קאי אינו לוקה משום דהתם מאי דאזהר רחמנא לא יוכל לשלח' היינו משום דקפיד קרא שתהיה אשתו משום קנסא והילכך כשמחזירה לבסוף הרי אשתו היא עכשיו ונמצא חזרתו תקון יציאתו היא מה שאין כן גבי טומאה דמאי דקפיד קרא הוא על ביאת המקדש ונמצא דביציאתו אינו מתקן כניסתו א\"כ היא גופה איכא למימר נמי הכא גבי לא יראה לפי דעת רבי' ז\"ל שסובר שאפי' שדעתו לבערו אחר כך עבר על לא יראה משום אותה שהייה פורתא דמה\"ט לקי שפיר משום דבאותה שהיה כבר עבר על לאו והעשה דהעשה דאך ביום הראשון הוי מחצות י\"ד קודם כניסת הפסח ומאי דקפיד קרא הוא על הראיה וא\"כ באותה שעה כבר עבר על הלאו והעשה שהרי ראה אותו הלכך אפילו שמבערו אח\"כ אינו מתקן הראיה שראה וכמו טמא שנכנס למקדש ואף ע\"ג דגבי גזילה נמי אמרינן לא תגנובו ע\"מ לשל' שאני התם דבשע' העברת הלאו הא אכתי לא עבר העשה דוהשיב את הגזילה כיון דלא שייך אלא אחר העברת הלאו ודוק והלכך דחה רבי' ז\"ל סוגיא דפסחים משום דס\"ל דהך סוגיא אתיא לפי מאי דס\"ל לרבא דטעמא הוי משום דנתקו רחמנא ללאו ויהב ליה דין עשה וכמ\"ש הרמב\"ן אבל אנן קי\"ל כר\"פ דמסתבר טעמיה ולר\"פ לקי בבל יראה משום דדמי ללאו דחסימה וכההיא דטמא כנ\"ל:<br><b> ועל </b> פי דברי הרמב\"ן הללו יש לישב מה שהקשה הרב יבין שמועה סימן קפ\"ה וז\"ל ובדברי הרמב\"ם יש ס' שהרי בפח\"י מה' סנהדרין כתב לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו ולא חילק בין קדמו עשה ללא קדמו דמשמע דבכל גוונא אין לוקין עליו ואלו בפי\"ט מה' הנז' כשמנה לאוין הלוקין מנה טמא שנכנס למקדש דהוי ניתק לעשה ואפ\"ה כתב דלוקין משום שהרי קדמו עשה ודוחק לומר דהרמב\"ם מיירי בשהזהירוהו ב\"ד לקיים העשה ולא קיים עכ\"ד:<br><b> והנה </b> מ\"ש דרבינו מיירי בשהזהירוהו לקיים ולא קיים כפי מה שהכריח הלח\"מ ז\"ל מדברי רבינו דאפי' למ\"ד קיימו ולא קיימו היינו דוקא היכא שנתבטל מאליו אבל כל שלא נתבטל ואף ע\"ג שהתרו בו שיקיים ולא קיים אינו לוקה יע\"ש לא ניתן ליאמר תי' זה כלל בדברי רבינו שהרי התם גבי טמא שנכנס למקדש לא משכחת לה נתבטל מאליו:<br><b> אמנם </b> לפי האמור לא ק\"מ דשאני גבי טמא דמשעה שעבר על הלאו מבטיל העשה וכמ\"ש הרמב\"ן ופסק כר\"פכדכתיבנא ואף ע\"ג דרבינו פסק כר\"י לפי גירסתו דגריס בר\"י קיימו ולא קיימו ולר\"י סבירא ליה דלאו שקדמו עשה לוקין עליו כמ\"ש שם מידי הוא טעמא אלא לר\"י משמע דמי שסובר קיימו ולא קיימו יסבור דלאו שקדמו עשה לוקין עליו כמ\"ש הלח\"מ בפח\"י מהל' סנהדרין דח\"י הא נמי ל\"ק כפי מ\"ש משם הרמב\"ן ז\"ל משום דמאי דאמר בגמ' מידי הוא טעמא כו' היא סברת רבא דבעי לאחזוקי סברתיה דמעיקרא דאשתבע כתיב' ותנינא ואהא קאמר דלר\"י דס\"ל קיימו ולא קיימו מצינן למימר דלאו שקדמו עשה לוקין עליו משום דלאחמורי אתא ובלאו הניתק לעשה אין לוקין עליו משום דלתקוני לאו אתא אבל לר\"פ דקאמר והא לא דמי לאוי' ללאו דחסימה משום דהתם אי אפשר לקיים בו ד\"א ומההיא דטמא שנכנס למקדש ליכא ראיה כלל כמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל מעתה מנ\"ל לו' דלר\"י לאו שקדמו עשה לוקין עליו כיון דליכא ראיה כלל ממתני' דטמא ולאפושי פלוגתא בין ר\"י לר\"ל ופסק רבינו כר\"פ משום דמסתבר טעמיה דר\"פ נמצא דלא פליגי בלאו שקדמו עשה ותרוייהו ס\"ל דאין לוקין ולא מפיש במחלוקת כן נראה לי ליישב דעת מרן כסף משנה ז\"ל שסובר כדעת רבינו ז\"ל דאין לוקין אפילו בקדמו עשה ודוק:<br><b> ואגב </b> עיוני ראיתי למוהר\"ר איזק שטיין ז\"ל בביאורו על הסמ\"ג בדף רפ\"ז דברים תמוהים לע\"ד שכתב וז\"ל ונ\"ל דהאי לא קיימו שכתב הרב ז\"ל לאו דוקא אלא ר\"ל שביטלו שא\"א לקיימו דבפרק הלוקין פליגי ר\"י ור\"ל כו' ושם בברייתא גריס בגמ' ר\"י ביטלו ולא ביטלו ומסתמא הלכה כר\"י וכל זמן שלא נתבטל העשה שא\"א לקיימו עוד כגון שלא מתה האם אינה לוקה ותדע דהא המחבר כתב כאן ושחטה וכן אם מתה קודם שישלחנה לוקה והיינו שביטל העשה כו' וכן לקמן גבי השבת העבוט כתב ואם נאבד המשכון לוקה כו' הרי שכתב בהדיא כר\"י ע\"כ:<br><b> והנה </b> הרואה יראה שכל דבריו תמוהים שמ\"ש דלר\"י כ\"ז שלא נתבטל כגון שלא מתה אינו לוקה דמשמע הא אם מתה מאליה לוקה לר\"י וכמ\"ש אח\"כ ותדע כו' ליתא דלר\"י לא מקרי ביטולו אלא עד שהוא בעצמו יבטל העשה בידים כגון שהמיתה אבל מתה מאליה אינו לוקה וכמבואר בגמ' שם דלא אשכח לר\"י גבי אונס ביטלו ואם איתא משכחת לה בשמתה מאליה וכמ\"ש התוס' שם יע\"ש ואדרבא מדברי הסמ\"ג הללו שכתב וכן אם מתה מוכח בהדיא דס\"ל כמ\"ד קיימו ולא קיימו וכמ\"ש מרן כ\"מ בפי\"ו מה' סנהדרין דין ד' לדעת רבינו ז\"ל גם מ\"ש ומסתמא הלכה כר\"י לא ידעתי איך אשתמיט מיני' גירסת הרי\"ף ז\"ל דגריס איפכא בדר\"י קיימו ולא קיימו והיא גופה גירסת הסמ\"ג ז\"ל ופשוט:<br><b> ובהיותי </b> נבוך בענין זה ראיתי להר\"ב יבין שמועה סימן קפ\"ד דברים תמוהים לע\"ד שכתב על מ\"ש התוס' ברכות ד\"ה כל תימא דהא לאו דגזילה קדמו עשה דוהשיב את הגזילה ואפ\"ה אין לוקין עליו וכתב הרב הנז' וז\"ל ואין לדקדק מה הקשו מגזילה שאני גזילה דאע\"ג שקדמו עשה מ\"מ ניתן לתשלומין וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו י\"ל דכונתם מדחזינן דהתם במכות די\"ו אהא דאמר ר\"י זאת ועוד אחרת פריך והרי גזילה ומשני התם איתיה בתשלומין ואם כן המקשה דלא ידע תי' דתשלומין אם כן מדחזינן דפריך אהך מימרא דר\"י דלקמן ולא פריך אהא דהכא והרי גזילה דקדמו עשה ש\"מ כמ\"ש התוספות דקדמו עשה ללאו שקדמו בכתוב קאמר עכת\"ד:<br><b> והנה </b> מה שפי' בכונת קושית התוס' דעיקר קו' היא על המקשה דלקמן דלא ידע הך סברא מלבד שזה דוחק גדול בעיני דכולי האי לא הוה ליה למסתם דבריהם עוד בה דמה יענה הרב ז\"ל למ\"ש בחולין והבאתי דבריהם לעיל שהקשו לתי' הר\"ש מורדין מגזילה דאמרינן במכות דלא לקי משום דניתק לעשה אע\"ג דאיכא נמי לאו דלא תעשוק כו' והשתא תקשי דמאי ק\"ל דהרי אמרינן דלאו דגזילה ניתן לתשלומין ומש\"ה אין לוקין אע\"ג דאיכא תרי לאוי ואי הקו' היא על המקשה דלא ידע הך סברא והוה ס\"ל דמאי דלא לקי הוא משום דניתק לעשה מאי ק\"ל ממאי דאמר רבא היינו עשק כו' כאלו הך מימרא דרבא היא הלכה פסוקה והא איכא למימר דהך מקשן לא ס\"ל הא דרבא אלא כרב ששת דאמר התם נתתיו לך עושק יש לך בידי ואיני נותן לך הוי גזל ורבא דאמר זהו עושק כו' נמי לק\"מ דרבא יסבור דלא לקי אלאו דגזל משום דניתן לתשלומין כדמסיק בגמ' ולכן הדבר פשוט לע\"ד שכונתם כפי מ\"ש שם בד\"ה התם וז\"ל כששרפו וחייב ממון הילכך לא משכחת בטלו דכל היכא דיש לו ממון לא ילקה אבל ליכא לפרושי דתרתי לא עבדינן לי' מלקות וממון דאם כן אדרבא ילקה ולא ישלם דבפרק אלו נערות קאמר ר\"י מילק' לקי ממונא לא משלם עכ\"ל. הרי מבואר מדבריהם דאפילו לפי המתרץ דתירץ התם איתי' בתשלומין עיקר פטור המלקות הוא משום דהלאו ניתק לעשה וטעמא דניתן לתשלומין הוא כדי לפוטרו אפילו שנשרף הגזילה דכיון דחייב ממון לא משכחת ביטולו ואי לאו טעמא דניתק לעשה אף שניתן לתשלומין היה לוקה כדאר\"י מילקא לקי ממונא לא משלם ומעתה שפיר ק\"ל הכא דהא לאו דגזילה שקדמו עשה ואפילו הכי אין לוקין עליו מטעמא דניתק לעשה ואפי' נשרף הגזילה משום דלא משכחת לה ביטולו ואמאי הא כיון דקדמו עשה לוקין עליו וטעמא דניתן לתשלומין גרידא לא מהני כדאר\"י ואהא תי' כו' וזה פשוט:<br><b> ומהתימה </b> על הרב ז\"ל שהוא הביא דברי התוס' הללו בכלל ר\"ג ליישב דברי רבינו שכתב בהל' גזילה כל הגוזל שו\"פכו' ואין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב ניתקו לעשה ואפי' שרף הגזילה אין לוקין שהרי הוא חייב לשלם והקשה הרב ז\"ל דאמאי ארכביה אתרי ריכשי והלא במה שאמר שאין לוקין מפני שניתן לתשלומין סגי וכתב שרבינו כוון לדברי התוספות שכתבנו לעיל ולכך כתב קודם שאין לוקין משום דניתק לעשה דזהו עיקר טעם פטור המלקות ועל פי זה תמה על מרן שכתב בפי\"ח מהלכות סנהדרין ד\"ב וז\"ל כל לאו שניתן לתשלומין כו' במכות דף י\"ז קאמר דלאו דלא תגזול כיון שחייב בתשלומין אין אדם לוקה ומשלם וק\"ל דהא בפרק א\"נ קאמר ר\"י כו' דאיך אשתמיט מיני' דברי התוס' שם שהקשו הך קושיא ותי' ועוד דאמאי הוצרך להק' להרמב\"ם מדברי ר\"י ולמה לא הקשה לו דברי עצמו שכ' בהדיא בה' גניבה דלוקה ואינו משלם ומכח זה כתב דנראה לו דרבינו בה' סנהדרין לא נחית להשמיענו דין גזילה שכל א' כתב בבירור במקומו ולא אתי אלא לאשמועי' דהכלל הוא לאו שניתן לתשלומין אין לוקין אבל ודאי שהוא בתנאי שניתק לעשה ובמ\"ש ניתן לתשלומין והביא הדמיון דלא תגזול הרי כמו אם ביאר לאו הניתק לעשה עכ\"ד:<br><b> ולע\"ד </b> גם בזה לא נראו לי דבריו (שמ\"ש דרבינו ז\"ל כוון למ\"ש התוס' ומש\"ה הוצרך לשני הטעמים וכן מ\"ש דמ\"ש רבינו בה' סנהדרין הוא בתנאי שניתק לעשה ועפ\"ז ישב קו' מרן ליתא לע\"ד) שהרי בפ' י\"ב מהלכות שכירות ד\"ג כתב רבינו המבטל ממלאכתו ואכל או שאכל שלא בשעת מלאכה הר\"ז עובר בל\"ת וכן פועל כו' ואין לוקין על שני לאוין אלו שאם אכל או הוליך חייב לשלם וכתב הרב המגיד שם ופטור המלקות במה שהוא חייב לשלם הוא בפרק אלו הן הלוקין כו' הרי לך בהדיא דס\"ל לרבינו דלאו הניתן לתשלומין אין לוקין עליו אע\"ג דלא הוי ניתק לעשה בההיא דפועלי' מיהו להא יש לתרץ דכיון דרחמנא אמר ואל כלייך לא תתן אם כן גזל בידו הוא ואיכא ביה עשה דוהשיב את הגזילה והוי שפיר ניתק לעשה אך קשה שבפי\"א מה' הנז' דין א' כתב וז\"ל מ\"ע ליתן שכר השכיר בזמנו ואם איחרו לאחר זמנו עובר בל\"ת ואין לוקין עליו שהרי הוא חייב לשלם הרי דאע\"ג דלא תבא עליו השמש לאו הניתק לעשה דהעשה דוהשיב את העושק בכובש ש\"ש ואינו רוצה לשלם לא נאמר והלאו דלא תבא עליו השמש הוי אפילו ברוצה לשלם אחר זמנו כמ\"ש רבינו ואפי\"ה כתב דאינו לוקה משום דניתן לתשלומין:<br><b> ודרך </b> אגב אומר שנתקשיתי בדברי רבינו ז\"ל דאמאי הוצרך לטעם דלאו הניתן לתשלומין ת\"ל משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה דאין לוקין עליו ובהרצותי דברי לפני מור\"י נר\"ו כה הראני שנמצא כתוב אצלו משם מוהר\"י בי רב ז\"ל ליישב זה דמשו\"ה הוצרך לטעם זה משום דמשכחת לה מעשה כגון שנטל החפץ מיד האומן בחזקה ולא רצה לשלם לו דבההיא שעתא עביד מעשה ואע\"ג דאם נתנו לו אומן בחצי היום אינו עובר עד שישקע היום כמ\"ש רבינו שם בסמוך מכל מקום כיון דמתחילתו על ידי מעשה בא לאו שיש בו מעשה קרינן ביה עד כאן דבריו:<br><b> וק\"ל </b> עלה לדעתו ז\"ל ממ\"ש רבינו בה' מלוה ולוה פרק ג' דין ה' אחד הממשכן כו' או שמשכנו בזרוע כו' עבר ולא השיב כלי היום ביום וכלי הלילה בלילה עובר בל\"ת שנאמר לא תשכב כו' וכתב ה\"ה ז\"ל ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה וכן הוא ודאי ממשמעות לשון רבינו מדלא כתב אלא ועובר בל\"ת וכן נראה בהדיא מדלא מנאו במנין הלאוין הלוקין בפרק י\"ח מהלכות סנהדרין והשתא לפי דעת הרב ז\"ל קשה דה\"נ נימא כיון דמתחילתו על ידי מעשה בא אע\"ג דאינו עובר אלא כשלא החזיר הכר בליל' והמחרישה ביום לאו שיש בו מעשה מקרי דומיא דהתם ממש ולכן נראה דמש\"ה הוצרך רבינו לטעם זה משום דמשכחת לה מעשה כגון שבאותה שעה שלקח החפץ מיד האומן בחזקה שקעה עליו חמה דהו\"ל לאו שיש בו מעשה כנ\"ל. ובעמדי בזה עם בני הישיבה הי\"א כן שלח אלי ידיד נפש החה\"ש יצחק מאייו הי\"ו זה כתב ידו וז\"ל הנה שמעתי מפה קדוש מר ניהו רבא הי\"ו מה ששלח ליישב דברי רבינו דפי\"א מה' שכירות ולכאורה איכא למשדי ביה נרגא לפי מ\"ש הרא\"ה ז\"ל בספר החינוך דכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אע\"פ שנעשה בו שום מעשה אין לוקין עליו דלאו שאין בו מעשה נקרא כן כתב בפרשת בהר סי' שמ\"ה וסימן שמ\"ו וסימן שמ\"ז וכ\"כ עוד בס\"פ שלח לך סי' שפ\"ז גבי לאו דלא תתורו אחרי לבבכם וכן בס\"פ קרח סי' שצ\"ז ובפרשת שופטים סי' תקי\"ד ובס\"פכי תצא סי' תקע\"ג ושם בסימן תקפ\"ג ובפ' משפטים סי' צ\"ד ופ' כי תשא סי' קי\"ג יע\"ש והר\"ב יבין שמועה יחס שיטת הרא\"ה ז\"ל הלזו בדעת רבינו והוכיח כן ממה שלא מנה בה' סנהדרין במנין הלוקים העובר על לאו דלא ימכרו ממכרת עבד ולאו דלא תעבידנו בפרך יע\"ש בדמ\"ח ע\"ב ואם זו היא שיטת רבינו אין מקום לישוב מר שיחיה כמובן:<br><b> איברא </b> שעיקר דברי הר\"ב יבין שמועה במה שיחס שיטת הרא\"ה ז\"ל הלזו בדעת רבינו לכאורה הם דברים תמוהים שהרי כאן בה' חו\"מ כתב בהדיא שאין לוקין על לאו דלא יראה אלא א\"כ קנה חמץ בפסח או חמצו בידים הרי דאפי' שאפשר לעבור על הלאו מבלי מעשה כל שעשה מעשה לוקה ושוב ראיתי להרב חזון נחום בח\"א דקמ\"א ע\"ב שדחה דברי הר\"ב יבין שמועה הללו מתוך דברי הרמב\"ם ז\"ל הנזכר אלא דלפע\"ד אי מהא לא איריא שהרי עינינו הרואות להרא\"ה ז\"ל גופיה בספר החינוך בפרשת בא גבי לאו דלא יראה שכתב כלשון רבינו דאין לוקין על לאו זה אא\"כ קנה חמץ בפסח או חמצו בידים אף כי הוא האומר דכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אין לוקין עליו ע\"כ למשכוני נפשין בעד הרב ז\"ל כדי שלא יהא נסת\"ר מחמת\"ו ולומר דע\"כ לא כתב הרב דכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אף שעשה בו מעשה אין לוקין אלא דוקא היכא שאפשר לעבור על הלאו בכל שעה ובכל זמן בלתי מעשה כגון לאו דלא ימכרו ממכרת עבד שמוכרו על אבן המקח שאפילו עשה מעשה בידיו ולקחו לעבד בידו והגביהו ונתנו על אבן המקח כיון שהיה אפשר בלתי מעשה שיעמוד העבד מעצמו שם והוא עשה מעשה זה מעצמו אינו לוקה על לאו זה כיון שהיה אפשר לעבור על הלאו בלי מעשה אבל בלאו דלא יראה אף על פי שכשיש לו חמץ בערב הפסח בביתו ולא ביערו עובר על בל יראה בלי מעשה כיון שכשלא נשאר חמץ בביתו מערב הפסח אי אפשר לעבור על לאו דבל יראה בתוך הפסח אלא א\"כ קנה חמץ בפסח או חמצו בידים לאו שיש בו מעשה מקרי כיון שבשעה זו שלא נשאר חמץ בביתו אי אפשר לעבור עליו אלא על ידי מעשה כנלע\"ד. ובהכי ניחא לי מאי דקשה לכאורה לשיטת הרא\"ה ז\"ל הלזו שהרי מצינו בלאו דלא תשבעו בשמי לשקר שאם נשבע שלא יאכל ועבר ואכל לקי כדאיתא בפ\"ג דשבועות דכ\"א ואם נשבע שיאכל ולא אכל עבר על הלאו ולא לקי משום דלא עשה מעשה כדאיתא התם הרי דאע\"פ שאפשר לעבור על הלאו הזה מבלי מעשה כל שעבר עליו ע\"י מעשה לוקה אלא ע\"כ לחלק ולומר דכיון דבנדון זה דנשבע שלא יאכל אי אפשר לעבור על הלאו מבלי מעשה חשיב לאו שיש בו מעשה ודוק. ויש לי עוד אריכות דברים בשיטת הרא\"ה ז\"ל הלזו הלא הוא כמוס עמדי ופה אל פה אדבר בו בע\"ה באופן ששיטת הרא\"ה ז\"ל הלזו אפשר ליחסה בדעת רבינו כמ\"ש הר\"ב יבין שמועה ואין לדחות דבריו ממ\"ש כאן רבינו גבי לאו דלא יראה כמדובר אלא שאחר החיפוש מצאתי להרב משנה למלך בפ\"ד מה' מלוה ולוה דין ו' שכתב שהרב המגיד בהלכות שכירות פי\"ג אזיל לאידך גיסא ממ\"ש הרא\"ה וס\"ל בדעת רבינו דכל לאו שאפשר לעבור עליו על ידי מעשה אפילו לא עשה בו מעשה לוקה יעיין שם ובכן דברי מר ניהו רבא שרירין וקיימין עד כאן:<br><b> הדרן </b> לדמעיקרא דמבואר מדברי רבינו הללו ברפי\"א מה' שכירות דלאו שניתן לתשלומין אפי' הוי לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו גם בפ\"ד מה' מו\"ל דין ג' כתב וז\"ל אע\"פ שהמלוה והלוה עוברין על כל אלו הלאוין אין לוקין מפני שניתן לתשלומין וכתב הרב עצמו בספר גופי הלכות סימן ו' דלא נתן הטעם משום דניתק לעשה כמ\"ש בה\"ג משום דס\"ל דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי הסמוכים הרי אע\"ג דליכא טעמא דניתק לעשה ס\"ל לרבינו דמשום טעמא דניתן לתשלומין גרידא אין לוקין ומעתה צדקו דברי מרן שכתב במכות קאמר דלאו דלא תגזול כו' א\"א לוקה ומשלם כלומר דמדברי רבינו שכתב כל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין דהיינו אפילו ליכא טעמא דלאו הניתק לעשה כאשר הוכחנו מדבריו נראה שהוא מפרש מ\"ש בגמר' התם כיון שחייב בתשלומין כו' ליכא לפרושי שכתבו התוס' ואהא כתב וק\"ל ממ\"ש בפ' א\"נ ומה שהקשה הרב דאמאי הוצרך להקשות לרבינו מדברי ר\"י היה לו להקשות מדברי עצמו לע\"ד לק\"מ משום דקו' מרן אינה על דברי רבינו כי היכי דנקשי מה שהוקשה לו ז\"ל אלא קו' מרן היא על הגמ' דכפי מה שמפרש רבינו בגמרא דהיינו משום דניתן לתשלומין גרידא (וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל בה' שכירות) תקשי דר\"י דידיה אדידיה דהכא קאמר אליבא דר\"י דבלאו דגזילה אינו לוקה משום דניתן לתשלומין ואלו בפרק א\"נ אר\"י כו' ומש\"ה לא הקשה לרבינו מדידיה אדידיה משום דמה שנתרץ לר\"י מדידיה אדידי' נתרץ לרבינו ז\"ל ודוק:<br><b> אמנם </b> אחר העיון נראה דלק\"מ מכל הני דוכת' דכתיבנא דנראה ודאי דע\"כ לא צרכינן לטעמא דלאו הניתק לעשה אלא דוקא גבי גזילה משום דלא בא מפורש בכתוב שיהיה חייב לשלם כשאין הגזילה קיימת דקרא לא כתיב אלא והשיב את הגזילה אשר גזל ודרשו ז\"ל אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעי לשלומי אמנם כשאין הגזילה קיימת אימא לך דמילקי לקי ממונא לא משלם ומש\"ה הוא דהוצרכו התוספות ז\"ל לומר דה\"ט משום דהוי ניתק לעשה אמנם בהאי דמלוה ברבית דנפקא לן מקרא דוחי אחיך עמך אהדר ליה כו' דקרא סתמא כתיב ואפילו כשאין הרבית בעין וכן נמי גבי ההוא דשכיר אז ודאי אפילו ר\"י מודה דמשלם ואינו לוקה משום דאם אתה אומר דילקה ולא ישלם נמצא עוקר דבר תורה שהרי בפי' רבתה תורה לתשלומין והו\"ל כההיא דחובל בחבירו בי\"ה דאמרינן בפרק א\"נ דאפילו ר\"י מודה משום דבפי' רבתה תורה רק שבתו יתן וזה פשוט ועיין בספר פנים מאירות סי' י':<br><b> שוב </b> ראיתי להרפ\"ח ז\"ל בס' מים חיים דף ל\"ז ע\"ד שכתב ליישב קושית מרן ז\"ל וז\"ל אבל קו' ליתא דמ\"ש הרב דלאו שניתן לתשלומין היינו במאי דגלי קרא שישלם כגון הני דנקיט הרב בדמיון וכן חובל בי\"ה וכיוצא אבל בעלמא מילקי לקי ממונא לא משלם עכ\"ד ומ\"מ דעת התוס' נראה כדכתיבנא:<br><b> אך </b> ק' טובא בין לתי' הרפ\"ח ז\"ל בין לתי' הר\"ב יבין שמועה ממ\"ש רבינו בפ\"א מהל' גזילה ד\"ט וז\"ל כל החומד עבדו כו' ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה והשיג עליו הראב\"ד ז\"ל וז\"ל לא ראיתי תימה גדול מזה והול\"ל מפני שהוא חייב בתשלומין שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב את הגזילה ולפיכך אינו לוקה וגם זה חייב להשיב החפץ לבעלים עכ\"ל ולפי מ\"ש ז\"ל מאי ראיה מייתי מגזילה שאני התם דגלי קרא בהדיא אבל בחומד עבדו כו' דלא גלי קרא בהדיא לימא דמילקי לקי ממונא לא משלם כיון דקי\"ל כר\"י וכמו שפסק רבינו בה' חובל והראב\"ד לא השיג עליו שם משמע דהכי ס\"ל וכן קשה למ\"ש ה\"ה ז\"ל דלכך לא נתן רבינו הטעם לפי שהוא חייב בתשלומין כיון שברצון המוכר הוא ולפי מ\"ש אין צורך לטעם זה ועוד דמשמע ודאי דלדעת רבינו ג\"כ צריכין לה\"ט דלאו הניתן לתשלומין דאם ל\"כ הו\"ל לרבינו לומר דבדלא אמר רוצה אני דילקה עליו כיון שיש בו מעשה וכיון שכן קשה דאמאי לא אמרינן דילקה ולא ישלם כיון דלא גלי קרא בהדיא ולא הוי ניתוק לעשה וצ\"ע כעת:<br><b> ודע </b> שכפי דברי התוס' ז\"ל שכתבנו דס\"ל דלא יראה הוי ניתק לעשה יש ליישב מה שהקשה הר\"ב גופי הלכות סי' ח' מהא דאמרינן בפ\"ק די\"ט דב\"ש סברי דשאור בכזית וחמץ בככותבת ואמרי' דטעמייהו דב\"ש דאם כן ליכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור ואנא אמינא ומה שאור כו' ומאי קושיא הא קיי\"ל דאין מזהירין מן הדין משום דכבר כתבו התוס' בפ' אז\"נ ד\"ה אמרי דבלאו הניתק לעשה כיון שאין לוקין עליו מזהירין אמנם לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דלא יראה לא הוי ניתק לעשה ק\"ט דהא אצטריך קרא להיכא דחמצו בידים דלקי לדעת רבינו דאי מק\"ו אין מזהירין וצ\"ל כמ\"ש הרב ז\"ל יע\"ש שבתי וראה דגם לדברי התוס' קשיא משום דאף דקי\"ל דאין לוקין על לאו הניתק לעשה מ\"מ אם עבר וביטלו או לא קיימו למר כדאית ליה ולמר כדאית לי' לוקין עליו ואם כן לימא דמש\"ה אצטריך שאור להיכא דעבר וביטלו שילקה עליו דאי מק\"ו אינו לוקה משום דאין מזהירין מן הדין:<br><b> הן </b> אמת דקו' זו ג\"כ היא לדברי התוס' שכתבנו באז\"נ דבלאו הניתק לעשה מזהירין ומשום הכי אמרי' התם דלא אצטריך קרא בגזל משום דנפ\"ל במה הצד יע\"ש דהא כיון דמשכחת לה מלקות בלאו הניתק לעשה היכא דעבר וביטלו נימא דמשום הכי אצטריך קרא להיכא דביטלו שילקה עליו והדרא להו קושיא לדוכתא דאין מזהירין מן הדין לכן נ\"ל לומר דאף התוספות לא כתבו כן אלא דוקא בלאו דגזילה משום דלא משכחת לה בטלו כיון דאיתיה בתשלומין וכמ\"ש במכות והא דנקטו בדבריהם משום לאו הניתק לעשה היינו משום דעיקר פטורא הוא משום לאו הניתוק לעשה כמו שכתבו כל זה לעיל אבל בלאו הניתק לעשה דעלמא מודו התוס' דאין מזהירין מן הדין מטעם דמשכחת לה מלקות להיכא דעבר ובטלו דלא כמוהרש\"א שהביא בספ' גו\"ה סי' ו' כלל זה סתם בכל לאו הניתק לעשה משם התוס' ולע\"ד נראה כדכתיבנא:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> מה </b> שתמה על הדבר שמואל מ\"ש דבשבת א\"א לשרפו לקיים העשה ותמה הרי אפשר לשרפו ע\"י גוי והטעה\"מ תמה דהאיך יקיים העשה ע\"י גוי והנה ח\"א רצה לתרץ ע\"פ תשובת הרשב\"א סי' שנ\"ז שכ' על דברי השואל דאין סברא דנטילת נשמה למחויב מיתת ב\"ד יהי' ע\"י גוי והרשב\"א השיב דאפשר להיות ע\"י גוי דאין חיוב מיתת ב\"ד להיות דוקא ע\"י ב\"ד או שלוחו וכו' והרי כתיב ובערת הרע מקרבך וא\"כ ה\"נ במ\"ע דתשביתו ובאמת דימה ענינים נפרדים דהתם הוי ב' מצות דבערת הרע הוי מצוה בפ\"ע ומזה הי' די בכל מה שיכולין לבערו ובזה הוי די אפי' ע\"י גוי דסוף סוף מתבער מן העולם והחיוב של כ\"א מד' מיתות ב\"ד אם בסייף או בחנק כו' זה הוי מצוה בפ\"ע כמפורש בכל אחד ושוב חיוב המיתה דוקא בזה הוי חיוב בפ\"ע וזה אינו תלוי בב\"ד ויכול להיות ממילא ולכך שפיר כתב הרשב\"א אבל בתשביתו למאן דיליף מנותר הוי גוף מאמר תשביתו דוקא שרפה וא\"כ הוי גוף המצוה דשרפה עליו ודאי לא מהני ע\"י גוי דאין שליחות לנכרי וז\"פ ונכון מיהו ארווחנא בדבריו ליישב קו' המפו' מנ\"ל דאין ביעור חמץ אלא שרפה דלמא מכח רחמנא אחשבי' כפרש\"י בביצה כ\"ז ולפי הנ\"ל א\"ש דזה תלוי בזה דאם כוונת תשביתו בכל דבר מוכח דהוי כוונת התורה רק על גוף החמץ שיהי' מתבער אז כיון דהוי כוונת התורה על גוף החמץ לבערו די אף ע\"י גוי אף דאין שליחות לנכרי מ\"מ הרי החמץ מתבער וא\"כ נהי דרחמנא אחשבי' היינו אם עכ\"פ עושה מעשה כגון להאכילו לכלבים וכדומה אבל בדיבור במה שאמר לגוי ודאי באמירה לא שייך רחמנא אחשבי' וא\"כ יכול לבערו ע\"י גוי אבל אם תשביתו הוי דוקא שרפה א\"כ לא הוי כוונתו ית' על גוף החמץ שיהי' מתבער מן העולם דלפ\"ז מה לי זה או זה ואינו דומה לחיוב מיתת ב\"ד דשם י\"ל לפי חטאו ראוי מיתתו בזה או בזה אבל בחמץ לא שייך הקפידא על החמץ שיהי' דוקא שרפה ובע\"כ הוי הקפידא רק על האדם שהוא יעשה המצוה בכך וא\"כ אם הקפידא הוי עיקרו על האדם וכמו נותר דהוי בשרפה והוי החיוב עיקרו על האדם שוב לא מהני ע\"י גוי ובפרט למ\"ד דוקא בשרפה יליף מנותר ובנותר ודאי לא מהני ע\"י גוי וה\"ה בזה וא\"ש ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חמץ </b>\n<b> שנתערב כו' הר\"ז אוסר בכ\"ש כו'.</b> וכתב ה\"ה וטעם איסור החמץ שהוא במשהו לפי שהוא דשיל\"מ כו' ור\"י דקאמר בפ' כ\"ש חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו בנ\"ט כתב הר\"ב ראש יוסף ד\"ג ע\"ב דודאי ר\"י מודה בדשיל\"מ דאסור במשהו אלא דר\"י מיירי בדבר דלא שייך דשיל\"מ כגון בתבשיל שכתב ר\"ת דלא שייך דשיל\"מ שהמאכל מתקלקל ואי נמי בדלית ביה אלא טעם גרידא דלא אמרי' דשיל\"מ כמ\"ש הפוסקים בי\"ד סי' ק\"ב ועין בש\"ך שם ולא אתא ר\"י אלא לחלוק ארב ושמואל דס\"ל דחמץ בזמנו אוסר דבר תורה במשהו דלפי טעם זה אפי' שלא במינו דלא אמרי' ביה דשיל\"מ אסור במשהו ואהא אתא ר\"י לחלוק ולומר דבין במינו כו' בנ\"ט ד\"ת ונ\"מ היכא דלא שייך ביה דשיל\"מ אבל היכא דהוי דשיל\"מ בהא לא איירי ר\"י ור\"ל דודאי דהוי במשהו ורבא פליג עליה וס\"ל דבחמץ בכל גוונא אסור אפי' במידי דלא שייך דבר שיל\"מ הואיל והחמירה תורה כמ\"ש רבינו בפט\"ו מה' מ\"א יע\"ש ועפ\"ז יש ליישב קצת מ\"ש מרן כ\"מ בפט\"ו מה' הנז' דין ט' וז\"ל ומ\"ש רבינו חמץ בפסח אינו כו' בא לתרץ למה לא אמרו ר\"י ור\"ל חוץ מחמץ בפסח שבין במינו בין בשא\"מ במשהו ונ\"ט מפני שהוא דשיל\"מ ולא איירי ר\"י ור\"ל אלא באיסורי תורה שאין להן מתירין ע\"כ ודבריו תמוהים לעין כל רואה שהרי ר\"י ור\"ל אית להו בפ' כ\"ש דחמץ בזמנו בין במינו בין בשא\"מ בנ\"ט וא\"כ היכי מצי למימר חוץ מחמץ בפסח ועיין בס' מ\"ק דק\"ל ולפי דברי הרב ראש יוסף י\"ל דס\"ל למרן ז\"ל ג\"כ דר\"י מודה בחמץ היכא דיש לו מתירין דאוסר במשהו אפילו שלא במינו ג\"כ משום חומרא דכל מחמצת והושוה הדבר דשלא במינו כבמינו ובהא מודה לרבא דאפושי בפלוגתא לא מפשינן ולא איירי אלא בחמץ דלא שייך ביה דשיל\"מ כגון תבשיל וכיוצא דבהא ס\"ל לר\"י דלא החמירו בחמץ כיון דאפי' במינו מותר מן הדין ורבא פליג וס\"ל דאפי' בכה\"ג אסור במשהו משום חומרא דכל מחמצת והשתא היינו דק\"ל למרן דלמה לא אמרו ר\"י ור\"ל חוץ מחמץ דבין במינו כו' במשהו כו' היכא דהוי דשיל\"מ דבהא מודו ר\"י ור\"ל ותירץ דלא איירי ר\"י ור\"ל אלא באיסורי תורה שאל\"מ כו' כנ\"ל ליישב דברי מרן עם שהוא דוחק קצת:<br><b> ומצאתי </b> בשיטה כ\"י למס' פסחים לרבי' יונה ז\"ל שכתב וז\"ל ואע\"ג דכל איסורים בס' הכא שאני משום דחמיר כו' ועוד דדשיל\"מ הוא דהא לאחר הפסח מותר מדאורייתא ומדרבנן על ידי תערובת מיהא וכל דשיל\"מ אפי' באלף לא בטיל כדאסיק רב אשי בשלהי ביצה ור\"י דקאמר בס' פליגא ארב אשי וליתא עד כאן דבריו:<br><b> ותמוהים </b> דבריו לע\"ד שהרי הא דדשיל\"מ לא בטיל אינם מדברי רב אשי כדי שנאמר דר\"י פליג דהא בפרק הנודר מן הירק קתני התם בברייתא רמ\"א כל דשיל\"מ לא נתנו חכמים בו שיעור וחכמים לא פליגי עליה אלא בדבר שאין לו מתירין אבל בדשיל\"מ מודו ליה דהוי במשהו ותו דהרי שנינו בבכורים מעשר ב' ובכורים כו' ואסורים כ\"ש מלאכול בירושלים וה\"ט משום דהוי דשיל\"מ כמ\"ש המפרשים שם וכדאיתא בירושלמי שם ור\"י גופיה אית ליה דהלכה כסתם משנה וכיון שכן איך יחלוק ר\"י אמתני' וברייתא כיון דלא אשכחן מאן דפליג בהא וצ\"ע ואפשר ליישב שכוונת רבינו יונה ז\"ל הוא כמ\"ש עוד הר\"ב ראש יוסף ז\"ל ד\"ג דטעמא דר\"י דלא אמרינן דשיל\"מ אלא כשהאיסור הוא מחמת עצמו כגון חלב ודם וכיוצא שהוא עצמו אסור אמרינן דשיל\"מ אבל כשהדבר המעורב הוא דבר מותר אלא שמחמת הזמן הוא אסור בהא לא אמרי' דשיל\"מ דהוא עצמו מותר הוא וביום שנאסר בו אין לו היתר לעולם וביצה שנולדה בי\"ט אף ע\"ג דהוא עצמו מותר שאני שלא היה לו שעת הכושר מעולם אחר שנולדה הוה ליה כאיסור מעיקרו יע\"ש ואפשר שלזה כוון הר' יונה וז\"ש וכל דשיל\"מ אפי' באלף לא בטיל כלומר אפי' שאיסורו מחמת הזמן כדאסיק רב אשי בשלהי ביצה דהתם נמי גבי מים ומלח הוי ממש כהא דחמץ דהמים ומלח הם עצמן דבר מותר הוא אלא שהזמן גורם לאסור יותר מאלפים אמה וקודם י\"ט היו מותרים להוליכן למקום שירצו והיה להם שעת הכושר כחמץ ואפי\"ה ס\"ל לרב אשי דהוי דשיל\"מ ולא בטיל ור\"י פליגא אר\"א כלו' דוקא בההוא דר\"א פליג משום דכל שאיסורו מחמת הזמן והיה לו שעת הכושר לא מקרי דשיל\"מ דהוא עצמו מותר הוא והלכך התם נמי גבי מים ומלח דכוותא דהם עצמן מותרים ויומא הוא דקא גרים וביום שנאסר שאיסורו בא ע\"י אין לו היתר כלל ואע\"ג דרש\"י שם כתב דהוי דשיל\"מ בי\"ט עצמו להוליכו עד אלפים אמה לרבינו יונה לא חשיב ליה בהא דשיל\"מ וכמ\"ש הר\"ב תה\"ד הביאו מרן הב\"י בי\"ד סימן ס\"ט ועיין בפר\"ח סי' וכבר הארכתי בזה במקום אחר וכפי זה מדוקדקים דברי רבי' יונה ז\"ל שהוצרך להביא מדאסיק רב אשי בשלהי ביצה ולא הביא מריש ביצה דף ד' דקאמר התם רב אשי בהדיא דשיל\"מ אפילו בדרבנן לא בטיל משום דההיא דביצה כיון שלא היה לו שעת הכושר אפי' ר\"י מודה וכההיא דשביעי' דהוי דבר שיש לו מתירין כנ\"ל ועיין במ\"ק דפ\"ד ודוק:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> מה </b> שהביא כת\"י של ר' יונה שהקשה עמ\"ש הרמב\"ם דלכך חמץ בפסח אינו בטל דהוי דשיל\"מ לאחה\"פ וכתב ה\"ה דלפ\"ז אף בע\"פ אינו בטל וכו' ותי' דר\"י פליג אר\"א בביצה ל\"ט וכו' וע\"ז תמה השעה\"מ אטו דבר זה דדשיל\"מ ר\"א דחידש הלא זה משנה מפורש ונדחק ליישב ולדעתי א\"ש ע\"נ דיש להבין להיפוך דעת הסוברים דחמץ לא הוי דשיל\"מ למה באמת לא נחשב דשיל\"מ ואין לומר כיון דנאסר לאחה\"פ מכח קנס ג\"כ מ\"מ נהי דדשיל\"מ לא בטל הוי מדרבנן ומדרבנן אסור אף לאחה\"פ מ\"מ מה בכך לא מבעיא להסוברים דטעם דשיל\"מ דלא בטל הוי מכח עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר פשיטא דקשה דאף אם לאחה\"פ אסור מדרבנן מ\"מ הוי לחז\"ל להחמיר שלא יתבטל בפסח דסוף סוף לאחר הפסח קיל ליה איסורא ועד שתאכלנו בפסח באיסור של תורה ע\"י ביטול תאכלנו בהיתר אחה\"פ שיהיה מותר בלא\"ה מן התורה רק מדרבנן יהי' אסור ובודאי דרבנן קיל לי' מדאורייתא ואף לדעת הר\"ן דהטעם דהוי כמו מב\"מ גם כן י\"ל כיון דמה\"ת יהיה מותר אח\"כ דומה למב\"מ וראוי שלא יתבטל בשעה שיש בו איסור דאורייתא דלגבי איסור דאורייתא כיון דאח\"כ הלך לו איסור זה הוי כמו מב\"מ אך נלפענ\"ד הטעם דכמ\"ש קצת פוסקים בסי' תמ\"ז ותנ\"א דבחמץ לא שייך נ\"ט בר נ\"ט דהתירא כיון דשמו עליו מקרי איסורא בלע כן ה\"נ י\"ל להיפוך כיון דדשיל\"מ אינו בטל הוי רק במינו אבל שלא במינו בטל אם כן חמץ במצה אף דאי נלך בתר שם העצם הוי שוה בשמא או שוה בטעמא מ\"מ כיון דאף בזמן ההיתר הוי שמו עליו שם חמץ וכיון דכרכר דהוי במשהו אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא וכאן בזמן ההיתר ג\"כ שמו עליו דזה חמץ וזה מצה לכך הוי כאלו אינו שוה בשמא ולא נחשב מב\"מ ואינו דומה לכל דשיל\"מ דאינו בטל מב\"מ דהתם לא הוי שם האיסור על דבר הנאסר בפרט אח\"כ בזמן ההיתר כשנסתלק האיסור אין שם האיסור עליו עוד אח\"כ ולא נקרא עליו רק שם העצם לכך שפיר נחשב מב\"מ ואין אנו מסתכלין במה שעכשיו הוא אסור וחברו מותר אבל בחמץ דהוי שמו עליו תמיד כיון דשם האיסור עליו ומה\"ט לא נחשב נ\"ט בר נ\"ט דהיתרא לכך לא הוי כמב\"מ כיון דאף לאחר ההיתר לא יהי' שוה ממש לההיתר דזה שם איסור עליו וזה שם היתר עליו בשלמא למ\"ד בפסחים שם דס\"ל בכל מקום מב\"מ במשהו א\"ש דהם לא אזלי בתר האיסור וההיתר רק בתר גוף הדבר אם הם שוין וס\"ל כיון ששוין רק בעצם הוי מב\"מ א\"כ לדידהו לא מסתכלי כלל באיסור והיתר רק בגוף העצם לכך מה בכך דחמץ דשמו עליו דשם איסור עליו דזה אינו פועל רק דנחשב כאלו הי' אסור תמיד כיון דתמיד שם איסור עליו ולדידהו מה בכך דשם איסור עליו כיון דבעצם שוין בשמא לא בטלי אם כן לדידן דקיי\"ל מב\"מ בס' ואף שבעצם שוין מ\"מ בטלין רק כשהוא שוה גם בהיתר שאף זה עתיד להיות ניתר בזה ס\"ל דנחשב למב\"מ כמ\"ש הר\"ן פ' הנודר מן המבושל אם כן בזה שפיר יש לחלק כיון דזה שם האיסור עליו תמיד הוי כאלו הי' אסור תמיד וכיון דלא הי' שוה בשמא ההיתר שוב לא הוי מב\"מ ובטל ואף לדעת הסוברים דהטעם דלא בטל מכח עד שתאכלנו באיסור וכו' מ\"מ מוכרחים להודות דזה גזרו דוקא במינו וכתבו הטעם משום דבמינו נקרא ההיתר ע\"ש הנאסר אבל בא\"מ לא הוי ההיתר ע\"ש האיסור עיי\"ש ביו\"ד סי' ק\"י אם כן לפ\"ז תינח בשאר איסורין דלא נקראים ע\"ש האיסור אבל בחמץ כיון דשמו עליו הוי כאלו לא היה מינו לענין זה דתמיד לא נקרא ההיתר על הנאסר דשם חמץ תמיד עליו והוי כאלו תמיד שם איסור עליו ולא נקרא ההיתר ע\"ש הנאסר והוי בזה כאלו הי' מבשא\"מ כלל ולכך הוצרכו הפוסקים לטעמים אחרים בחמץ בפסח ולפ\"ז מיושב הרבינו יונה דהתוס' בביצה שם הקשו מה משני ר\"א דהו\"ל דשיל\"מ הלא הוי מבשא\"מ אך נראה דלפמ\"ש הר\"ן בישוב דעת הרי\"ף בנדרים בפת שאפאה עם הצלי א\"ש גם זה דכמו דאמרינן בכמה דוכתא דשאני מחוסר מעשה ממחוסר זמן דשמשא ממילא ערבא וכן איתא ביו\"ד סי' רל\"ד לענין הפרת הבעל דבמחוסר זמן מקרי חלות הנדר עיי\"ש לפ\"ז ה\"נ בדשיל\"מ י\"ל דכל הני דחשיב בנדרים דהו\"ל דשיל\"מ ומוכח שם דזה דוקא במינו היינו דוקא כגון טבל ונדר כה\"ג דאין ההיתר בא מכח זמן רק על ידי מעשה ולכך כיון דאין ההיתר ממילא לא הוי כניתר עכשיו רק אח\"כ לכך אין ההיתר רבה כ\"כ ולכך בעינן שיהי' במינו ממש אבל אם ההיתר בא ממילא מכח זמן אז כיון דשמשא ממילא ערבא נחשב כאלו כבר הוא מותר ודומה לפת שאפאה עם הצלי לכך אף בשא\"מ לא בטיל דהוי היתר בהיתר ולכך משני ר' אשי שפיר דהו\"ל דשיל\"מ כיון דאם יעבור יו\"ט יהיה מותר ממילא לכך אף בשא\"מ בטל ולפ\"ז יסבור הרבינו יונה כדעת הרי\"ף בזה דכל דההיתר אלים לא בטיל אף בשא\"מ ולכך א\"ש דס\"ל דלדידן דקיי\"ל כר\"א דאף בשא\"מ לא בטל כל שההיתר בא מכח זמן אם כן ה\"נ מה בכך דחמץ שמו עליו תמיד מ\"מ כיון שהוא ניתר ממילא מכח זמן הוי כאלו הותר עכשיו ומה שחסר קצת כאן מה ששם האיסור עליו תמיד הוי כנגד זה משלים מה שבאמת הוא מב\"מ ולכך דומה לאם בגוף העצם הוי מבשא\"מ מ\"מ כיון דההיתר רבה הוי כמב\"מ ה\"ה נמי להיפוך כאן שלענין ההיתר הוי כמבשא\"מ מחמת דשם האיסור עליו מ\"מ כנגד זה הרי הוי שוה בעצם ממש מב\"מ לכך ג\"כ לא בטיל ולפ\"ז מתרץ שפיר דר\"י לא ס\"ל כר\"א דהיינו דר\"י ס\"ל אף דדשיל\"מ לא בטיל היינו דוקא במינו ממש אבל במבשא\"מ אף דההיתר בא ממילא או שהוא ניתר עכשיו גם כן בטל ולכך ה\"ה נמי בחמץ ומצה אף דהוי מב\"מ ממש מ\"מ כיון דשמא עליו הוי קצת כמבשא\"מ ולכך בטל אף דהוי דשיל\"מ וס\"ל דלא כר' כהנא בפת שאפאה עם הצלי אבל לדידן דקיי\"ל כר' אשי התם בביצה וכר' כהנא בפת שאפאה כמ\"ש הרי\"ף דהוי דשיל\"מ לכך אף במבשא\"מ לא בטל כל שההיתר הוי עכשיו או בא ממילא מכח זמן לכך ה\"נ בחמץ ומצה אף דשמא עליו מ\"מ בעצם הוי מב\"מ ולא גרע במבשא\"מ בעצם ולכך לא בטל וא\"ש דברי הר\"י בשיטת הרמב\"ם ודוק היטב:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ב) </b>\n<b> מה שהביא </b> הרב פה בשם כ\"י לרבינו יונה הנה נמי הרמב\"ן בספר המלחמות אמר למילתי' דר\"י פליג אדין דבר שיש לו מתירין <span class=\"R\"> (קמב)</span> אלא דהרמב\"ן קאמר דר\"י סובר כרבנן דר\"ש בנדרים דהמה פליגי על ר\"ש בדין דשיל\"מ ובאמת אין הדברים מוכרחין שרבנן פליגי על זה הדין דשיל\"מ ואולם על דבר אחר לענין שביעית פליגי שם ועיין. ובאמת הדבר קשה מאוד דלא מצינו שום מקום בש\"ס הרגש פלוגתא בזה אמנם רבינו יונה פה לא קאמר דר\"י פליג על הכלל בדשיל\"מ אלא דפליג על רב אשי הרי ראינו כונתו לדבר אחר ולא על הכלל כולו יצא אלא מפרט פרט וכמו שמסבבו הרב פה. ובאמת מן הרב הי' נעלם הרמב\"ן הנזכר דהוא אומר בפירוש דר\"י פוסק כרבנן ולית לי' דר\"ש והרב שמתמה על רבינו יונה תמיהתי' על הרמב\"ן קיימת גם היה להרב המחבר להביא מקרוב לחמו דע\"כ ר\"י אית לי' דשיל\"מ דהא ר\"י סובר [ביצה ג' א'] הטעם של ביצה שנולדה בי\"ט משום משקין שזבו. וא\"כ עליה קשה קושי' הש\"ס ע\"ב שם מהאי ס' ביצה וע\"כ כתי' רב אשי משום דהוי דשיל\"מ ואף די\"ל דר\"י מוקמינן למילתי' בספק טרפה וכתי' רב פפא שם מ\"מ על רב אשי קשה הא אוקימתא דידך לאו קיימת היא אליבא דר\"י ובפרט שעיקר הקושיא שם אליבא דרבי יוחנן כאשר הייתי רגיל לפרק שם קושית מהר\"ם שיף דהקשה על הש\"ס שם גברא אגברא קארמית דגמרא הקשה שם על תי' הש\"ס דהאי שלא נתערב הביצה משום דהוי דבר שבמנין והקשה הש\"ס הניחא למ\"ד כל שדרכו למנות שנינו אלא למ\"ד את שדרכו למנות שנינו מאי איכא למימר ומאי קושיא דלמא האי מ\"ד סובר כרבה טעמא משום הכנה וע\"כ דר\"י אדר\"י מקשה הש\"ס דר' יוחנן אית לי' משקין שזבו וא\"כ אדידי' קשי' איהו דאמר את שדרכו למנות שנינו. ועל זה מתרץ רב פפא תנא דליטרא קציעות הוא ור\"א משני ספק בדבר שיל\"מ עשאו חכמים כביטול. וא\"כ הרי מוכח מר\"י דדשיל\"מ לא בטיל ואף שאליבא דהרמב\"ן יש לדחות דודאי רבי יוחנן מודה אליבא דר\"ש כן ואיהו לא סבירא לי' ומוקי הברייתא כר\"ש כמה מן הדוחק בדברים אלה ואין להאריך ועל שיטת רבינו יונה שהביא המחבר אין לדחוק גם באלה דהוא לא אמר מידי מפלוגתא דתנאי אלא כתב דר\"י לא ס\"ל כרב אשי. ודברי רבינו פה נחמדים בישוב של רבינו יונה:<br><b> ואולם </b> אנכי דרכתי בזה דרך אחר דהנה המרדכי חולק על הרי\"ף והר\"מ וקאמר דחמץ לא הוי דשיל\"מ אף שלאחר פסח מותר משום שנאסר לשנה הבאה ועיין ברמ\"א י\"ד סי' ק\"ב הביאו דברי המרדכי ואומר אני דסברא זו של הרי\"ף והרמב\"ם דחשבו לחמץ לדשיל\"מ אף שנאסר לשנה הבאה והמרדכי דאומר כיון שנאסר לשנה הבאה לא הוי דשיל\"מ תליא בתרי טעמא של דשיל\"מ והיינו טעמא דהר\"ן ורש\"י שהבאנו לעיל הל' י\"ט וטעמא דהר\"ן משום דהוי מין במינו וטעמא של רש\"י משום דיש היתר לאיסורו ועד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר והנה לפי טעם רש\"י ליתא לסברת המרדכי כיון שנאסר לשנה הבאה דמה לי אם נאסר אם אין מ\"מ הא יכול לאכול בזמן ההיתר אבל לטעמא של הר\"ן אתי' שפיר טעמא דאמר דאסרו חכמים לדשיל\"מ כיון דנקרא מין במינו היתר בהיתר ועל זה יש לחלק ולומר דכל זה באיסור שאינו חוזר לאיסורו אבל איסור שחוזר לאיסורו לא וא\"כ י\"ל בהאי פליגי הרי\"ף והר\"מ והמרדכי ובזה י\"ל נמי דפליג ר' יוחנן עם רבא דודאי רבי יוחנן נמי אית לי' דינא של דשיל\"מ אלא רבא סובר הטעם משום עד שתאכלנו באיסור אבל ר' יוחנן אית ליה הטעם משום מין במינו וא\"כ בטל כיון שנאסר לשנה הבאה והנה כבר יעדנו לעיל הל' י\"ט דהר\"ן נמי סובר הטעם של הש\"ס דלהכי מחמרינן בדשיל\"מ משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אלא דהי' קשי' לי' הא פרח איסורא ואין כאן איסור כלל לכן הוסיף סברתו דהוי מין במינו ולא בטל כלל ועיי\"ש בדברינו היטב דאמרתי דלפ\"ז כל זאת בביטול ובתערובות אבל גבי ספיקא מודה הר\"ן דלכך לא אמרי' דס' לקולא משום סברא זו דעד שתאכלנו בספק איסור תאכלנו בודאי היתר עייש\"ה בדברינו הל' י\"ט פרק הנ\"ל שהארכנו שם. ובזה תרצנו שם הקושיות על הר\"ן שתמהו כל אבירים דלדעתו מאי ענין ספק למין במינו ומאי תי' רב אשי שם [ביצה ד'] ולפ\"ז נכון נמי האי דודאי ר' יוחנן אית לי' דשיל\"מ לא בטיל אלא טעמא משום מין במינו וא\"כ הכא גבי חמץ לא הוי דשיל\"מ משום דנאסר לשנה הבאה ולא מקרי היתר בהיתר ול\"ק לי' לפ\"ז מרב אשי שם ביצה [ד' א'] דמתרץ דטעמא של ספיקה אסורה משום דשיל\"מ הא לית לי' דשיל\"מ ולדברינו מיושב גבי ספיקא בלא\"ה הוי דשיל\"מ משום טעמא של רש\"י עד שתאכלנו באיסור וזה נכון וברור ולפ\"ז שפיר עולים דברי רבינו יונה ונקט לישנא דחוכמתי' דהנה רב אשי גבי מים ומלח ע\"כ לית לי' האי סברא דהא גם התם בתערובות איירי ואיך אמר משום דהוי דשיל\"מ הא נאסר גם לשבת הבאה וכמו שכתב הרב מנחת כהן בשער התערובות הביאו רבינו המחבר לעיל הל' י\"ט פ\"ב הל' ז' לענין מוקצה שמוקצה לא הוי דשיל\"מ כיון שנאסר לשבת הבאה אם אינו מכינה הכי נמי אם אינו קונה שביתה ואם כן מאי דשיל\"מ מקרי וע\"כ דרב אשי סובר דאפילו בכה\"ג מקרי דשיל\"מ והיינו כטעמא של רש\"י לחודא מטעם דשיל\"מ וא\"כ הרי למחר מותר ומה לי אם נאסר לשבת הבאה מי בקש ממנו שימתין עד שבת הבאה לאכול מחר וזה שכוון ואמר רבינו יונה ועוד דדשיל\"מ הוא דהא לאחר הפסח מותר מדאורייתא והיינו כטעמא של הרמב\"ם אף שנאסר לשנה הבאה מה לי בזה ועל זה אמר כדאמר רב אשי שילהי ביצה והיינו רב אשי גבי מים ומלח אף שנאסר לשבת הבאה מ\"מ הוי דשיל\"מ ולכן נקט האי רב אשי ולא רב אשי פ\"ק דביצה דמהתם לא מוכח מידי דהתם על הספק קאי ובודאי טעמא עד שתאכלנו באיסור דלא שייך ביטול אבל הכא גבי מים ומלח דבביטול איירי וא\"כ קשה קושית הר\"ן לפי אשר הצענו הא נהפך האיסור להיות היתר וע\"כ משום מין במינו נגעה בו וא\"כ אי נאסר לשבת הבאה לכאורה לא הוי היתר בהיתר ואיך אמר רב אשי דלא בטיל וע\"כ דרב אשי חולק בזה וסובר אף שנאסר מקרי היתר בהיתר או שיש לו שיטה אחרת וסובר דאפילו לענין ביטול שייך לומר עד שתאכלנו באיסור כדעת רש\"י ולפ\"ז מסיים שפיר ור\"י פליג אדרב אשי וסובר דלא כן דבביטול הטעם משום מין במינו דהוי היתר בהיתר ובדבר הנאסר לא מקרי היתר בהיתר ולכך חמץ לא הוי דשיל\"מ:<br><b> ולפ\"ז </b> מתורץ קושי' תוס' ביצה [ל\"ח א'] ד\"ה ולבטל מים ומלח מאי קשי' לי' להש\"ס הא הוי דשיל\"מ ועי' פיר' ולדברינו ניחא דמאן האי מקשה הא איהו רבי יוחנן ואף שמוכח מרבי יוחנן דאית לי' דשיל\"מ לא בטיל מהאי דר' יוחנן לעיל דאית לי' טעמא משום משקין שזבו וע\"כ כתירוצא של רב אשי שם אמנם מרבי יוחנן פסחים דאית לי' חמץ בפסח אינו במשהו הא מוכח דאית לי' טעמא של דשיל\"מ משום דהוי מין במינו ודבר שנאסר לשנה הבאה או לזמן מה לא מקרי דשיל\"מ דלא מקרי היתר בהיתר כאשר בארנו ת\"ל. ולפ\"ז הכא לא הוי דשיל\"מ כיון שנאסר לשבת הבאה בלי קנין שביתה והוי כמוקצה לדעת הרב בעל מנחת כהן אף שבידו להכין אכן רב אשי לדידי' חולק על זאת הסברא ומשני דאפ\"ה הוי דשיל\"מ דהוא לא סבירא לי' טעמא של הר\"ן כלל אלא רק הטעם משום עד שתאכלנו באיסור אכול בהיתר ואף שנאסר לזמן מה נקרא דשיל\"מ ואולם לפי דברינו עכ\"פ קשה לרבא דהא איהו סובר חמץ בפסח במשהו ולפי הרי\"ף והר\"מ היינו טעמא דרבא משום דהוי דשיל\"מ וע\"כ דרבא סובר דאף שנאסר לשנה הבאה אפ\"ה הוי דשיל\"מ כמו שאמרנו וא\"כ קשיא על רבא הכא בסוגיא דמים ומלח דמשני' שאני תבלין דלטעמי' עבידי' הא לדידי' הקושי' בלא\"ה לא קשי' דהא הוי דשיל\"מ בשלמא על ר' יוחנן דהקשה קושי' זו שפיר היינו מתרצים דלשיטתי' אזיל דסובר גבי חמץ נמי דלא הוי דבר שיל\"מ אבל על רבא קשי' ומזה יהי' קצת ראי' לגירסת רש\"י שם פסחים [ל' א'] דגורס במשהו כרב דאין לומר הטעם של רבא משום דבר שיש לו מתירין וע\"כ טעמא כרב ועיין בהל' מ\"א הארכנו עוד בזה:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> בטעם </b> המלך מ\"ש המחבר בכוונת שיטה בתי' לר\"י עיין בפר\"ח יו\"ד סי' ק\"ב ס\"ק י\"ב וי\"ג ביאר דמרב אשי מוכח דאף שחוזר ונאסר לשנה הבאה הו\"ל דבר שיש לו מתירין ממילא נכונים דברי רבינו יונה דבזה לא סבירא ליה לר\"י כר\"א וא\"צ לכל האריכות ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קלט) </b> ומ\"ש רבינו חמץ בפסח כו' ודבריו תמוהים כו'. גם אני כוונתי מכבר לפליאה זו על מרן הכ\"מ ז\"ל והראו לי אח\"כ שכן הקשו להגאון בעל נו\"ב מה\"ק חיו\"ד סי' צ\"ד ותירוצו שם במחכ\"ת רחוק ודחוק ועיין רמב\"ן במלחמות פ\"ב דפסחים ועיין בדברי הגאון המחבר לקמן בפט\"ו מהמ\"א ה\"ד שתירץ שם קושיא זו כאורחא דחיקא. אולם בפשיטות י\"ל דכונת מרן הכ\"מ ז\"ל על האי ברייתא דמייתי הש\"ס בע\"ז בפ' השוכר שם תניא כוותי' דר\"י ור\"ל כו' אמאי לא קתני נמי חוץ מחמץ כו' (וכעין זה הקשה הרא\"ש שם מזו למאי דקיי\"ל דחמץ בכ\"ש) ותירץ דמדשיל\"מ לא מיירי וטבל בכל שהוא דכהיתרו כן איסורו:<br><b> (קמ) </b> שהרי ר\"י ור\"ל אית להו בפ' כ\"ש כו'. תמהני דאין זכר בש\"ס דר\"ל נמי ס\"ל כר' יוחנן דחמץ כו' בששים אלא דר' יוחנן לחודי' קאמר כן והש\"ס קאמר שם דר' יוחנן לטעמי' כו' ובע\"ז איתא נמי לר\"ל בהדי ר' יוחנן דס\"ל דכל איסורים כו' אבל אי טעמא דטבל נמי משום דשיל\"מ כמ\"ש התוס' י\"ל דר\"ל ס\"ל באמת דחמץ בכל שהוא דהו\"ל דשיל\"מ ועיין בזבחים בר\"פ התערובות דמשמע שם דס\"ל לר\"ל דדשיל\"מ לא בטיל:<br><b> (קמא) </b> ולא איירי אלא בחמץ דלא שייך בי' דשיל\"מ כגון תבשיל כו'. ורש\"ל ביש\"ש פ' כל הבשר סי' פ\"ז הוכיח מדברי הרמב\"ם ז\"ל להיפך והיינו דמדאוסר כל תערובות חמץ ולא חילק בין נתערב בתבשיל בשביעי של פסח דאז אינו מתקלקל לבין אם נתערב ביום ראשון של פסח דאז מתקלקל משמע דלא ס\"ל להרמב\"ם ז\"ל דבדבר המתקלקל לא אמרינן דדשיל\"מ לא בטיל ולא מחלק בין חמץ לשאר איסורים ולפ\"ז הדרא הקושיא לדוכתא כיון דס\"ל להרמב\"ם ז\"ל דגם בדבר המתקלקל הוי דשיל\"מ ולא בטיל א\"כ מ\"ט דר\"י:<br><b> (קמב) </b> בטעה\"מ: אלא דהרמב\"ן קאמר דר' יוחנן סובר כרבנן דר\"ש כו' בדין דשיל\"מ כו'. לפי מה שהוכיח שם הרמב\"ן ז\"ל מדקאמרינן התם ר' יוחנן ור\"ל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה בס' חוץ מטבל כו' מוכח מזה דר\"י ס\"ל דרבנן פליגי עלי' דר\"ש ולית להו דינא דדשיל\"מ לא בטיל הנה מזה גופא מוכח דגם ר\"ל לית לי' דדשיל\"מ לא בטיל ואף דשם בפסחים לא שמעינן מה דס\"ל לר\"ל דהתם רק ר' יוחנן לחודי' קאמר דחמץ בטל בס' מ\"מ מהאי דע\"ז דאיתא התם ר' יוחנן ור\"ל דאמרי תרוייהו כו' מוכח דגם ר\"ל ס\"ל כרבנן דר\"ש דדשיל\"מ בטיל וא\"כ היאך מתרץ רב אשי ביבמות דף פ\"ב אליבא דר\"ל גבי חתיכות של חטאת דסיפא ה\"ט משום דהוי דשיל\"מ וכל דשיל\"מ לא בטיל הא ר\"ל לית לי' כלל האי כללא דדשיל\"מ לא בטיל ודוחק לאוקמה כר\"ש כיון דקתני סיפא דברי הכל לא תעלה. אלא דגם להיפך יש צידוד לומר דחכמים פליגי עלי' דר\"ש וגם רב אשי ס\"ל כן אלא דהוא פוסק דלא כוותייהו וס\"ל דבכל מקום ששנינו דתרומה עולה באחד ומאה אתיא כרבנן דר\"ש ויתורץ בזה קושיית התוס' שם ועיין מ\"ש על הגליון לקמן בפ' ט\"ו מהמ\"א ה\"ד ובמקום אחר הארכתי גם צ\"ע קצת בזבחים דף ע\"ד ע\"ב במאי דאמרינן שם בהצריכותא דאצטריך לדר\"ל משום דתרומה יש לה מתירין וע\"ש:"
+            ],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> חייבים כרת אלא על אכילה עצמו של חמץ אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי כו'.</b> הנה קודם בואי לביאור דברי רבינו ז\"ל ראיתי לעמוד על מה שנחלקו הראשונים ז\"ל אי טעם כעיקר דאורייתא או דרבנן והנה דעת רש\"י ז\"ל בפרק ג\"ה דצ\"ט ד\"ה לא נצרכה דטעמו ולא ממשו אע\"ג דאיכא כזית בכא\"פ אין איסורו אלא מדרבנן דמדאורייתא ברובא בטיל וראיתי להרב מנחת כהן ולהרפ\"ח ז\"ל בא\"ח סימן תמ\"ב שהקשו עליו מפ' אלו עוברין דאמרינן התם וכזית בכא\"פ דאורייתא א\"ל אין א\"ה אמאי פליגי רבנן עליה דר\"א בכותח ומשנינן הנח לכותח הבבלי דלית ביה בכא\"פ אי בעיניה דקא שריף כו' הרי דאע\"ג דכותח הבבלי לא הוי אלא טעמו ולא ממשו שהאיסור נימוח ואינו בעין כמ\"ש רש\"י שם בסוף הסוגיא וכותח הבבלי לא הוי אלא טעם כעיקר אפילו הכי בעי תלמודא למימר דכל דאיכא אכילת פרס לוקה עליו הפך מ\"ש רש\"י ז\"ל דברוב היתר בטל מן התורה יע\"ש שהניחו בצ\"ע והיא קושיא רבתי בדעות האמנם אחר העיון נראה שיש ליישב שרש\"י ז\"ל לא כ\"כ אלא אליבא דרבא ור\"י דס\"ל דטעם כעיקר דרבנן וקי\"ל כוותיהו אמנם אביי ודאי ס\"ל דטעם כעיקר דאורייתא כדאיתא בפ' כל הבשר וכ\"כ הרשב\"א בחי' משם הרמב\"ן ז\"ל ליישב לדעת רש\"י סוגיא דפ' א\"ע דמשמע מיניה דטעם כעיקר דאורייתא דההוא דפ' א\"ע לאביי הוא דס\"ל דטעם כעיקר דאורייתא יע\"ש וא\"כ הא דפריך בפ' א\"ע א\"ה אמאי פליגי רבנן עליה דר\"א אביי הוא דפריך ליה הכי ולטעמיה אזיל דס\"ל דטעם כעיקר דאורייתא דילפינן מבשר וחלב ולפום שיטתיה הוא דפריך דאם איתא דכזית בא\"פ אפי' ע\"י תערובות דאורייתא אמאי פליגי רבנן בכותח כיון דאיכא בכא\"פ וטעם כעיקר דאורייתא. וכי תימא אם כן אפילו תימא דבכדי אכילת פרס לאו דאורייתא תקשי ליה אמאי פליגי רבנן כיון דטעם כעיקר דאורייתא הא ל\"ק שכבר כתבו התוס' ז\"ל בפרק ג' מינין ד\"ה בכזית דהשתא ס\"ל לאביי דטעם כעיקר אינו חייב אא\"כ אוכל מן הטעם כזית בבת אחת שלא יהא טעם חמור מן העיקר והעיקר עצמו ס\"ל השתא שאינו חייב אלא אם כן אוכלו בבת אחת יע\"ש אמנם לרב דימי דס\"ל דבכא\"פ עצמו דאורייתא ק\"ל שפיר דאמאי פליגי רבנן כיון דטעם כעיקר דאורייתא ורב דימי דמשני ליה הנח לכותח הבבלי כו' ולא משני לי' דטעם כעיקר אפי' כא\"פ דרבנן לפום שיטתיה משני ליה דאפי' תימא דטעם כעיקר דאורייתא לא תקשי דהנח לכותח הבבלי כו' וא\"כ דרב דימי ה\"נ ס\"ל כאביי דטעם כעיקר דאורייתא ואע\"ג דהך קושייא דאביי לר\"י קפריך דקאמר כל איסורים שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור ור\"י הא ס\"ל בפרק בתרא דע\"ז דטעם כעיקר דרבנן ואם כן לר\"י לא תיקשי ליה מכותח הבבלי י\"ל דאביי לאו לר\"י קפריך אלא לפום שיטתיה דס\"ל דטעם כעיקר דאורייתא הוא דקאמר דע\"כ הא דר\"י דקאמר כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור ליתא מכח מתני' דמקפה ואהא הוא דאכפל רב דימי לשנויי הנח לכותח הבבלי כו' ואי קשיא לך אכתי לר\"י דס\"ל דטעם כעיקר אפי' כא\"פ דרבנן א\"כ מה יענה למתני' דמקפה והא ליכא לשנויי כשינויא דרב דימי דהא לר\"י אפי' איכא כבא\"פ לאו דאורייתא הא ודאי י\"ל דההיא דמקפה מיירי בטעמו וממשו דאיתיה לשום של תרומה בעין ואינו נימוח אלא שאינו ניכר וכן נראה מדברי הרב מ\"ך והפר\"ח ז\"ל דלא ק\"ל אלא מכותח הבבלי ולא ק\"ל ממתני' דהמקפה וא\"כ למאי דקי\"ל כרבא ור\"י דטעם כעיקר דרבנן כי פטרי רבנן בכותח אפי' בדאיכא כבא\"פ הוא דפטרי כנ\"ל ודוק:<br><b> ודעת </b> רבינו חיים ז\"ל כתבו הרא\"ש בפרק ג\"ה דטעם כעיקר דאורייתא מיהו ההיתר אינו נהפך לאיסור לחייב על כזית מן התערובות אלא כשיש בתערוב' כבא\"פ והיינו דקאמר ר\"י כל שטעמו וממשו כו' ולוקין עליו וזהו כבא\"פכלומר דאז לוקין עליו אפילו אינו אוכל אלא כזית מן התערובות אבל כל היכא דליכא כבא\"פ אסור מן התורה ואין לוקין עליו יע\"ש והקשה הרב בני שמואל ז\"ל מההוא דאמרינן בפ' א\"ע הנח לכותח הבבלי דלית ביה כבא\"פכו' ואי משטר קא שטר ליה לית ביה כבא\"פ ופרש\"י שכשאכל כדי א\"פ ממה שטבל בתוכו לא אכל מן הכותח אלא מעט ב' זיתים או ד' כו' ואם איתא כיון שאכל כזית שרי ותי' דשאני התם דליכא טעם חמץ אלא קיוהא בעלמא ולהכי בעי אכילת פרס ממש ולא סגי בכזית מן התערובות וכתב עליו הפר\"ח ז\"ל דלפ\"ז נפיק דגם לדעת ר\"ח אפילו דליכא טעמא לא מבטיל וזה הפך מסקנת רוב הפוסקים ול\"נ דגם ר\"ח ס\"ל כדעת רוב הפוסקים וסוגי' דפסחים יש ליישב לפי שיטתו והכי אי' התם מאי כזית דאיכא כבא\"פכלומר וכזית דקאמר רבא היינו שאוכל כזית מן התערובת ולוק' כיון דאיכא כבא\"פ נהפך כל ההיתר לאיסור ופרכי' א\"ה אמאי פליגי רבנן עליה דר\"א בכותח הבבלי כלומר דמשמע ליה לתלמודא דאיכא טעם חמץ בכותח ואיכא כבא\"פ וכיון שכן אפי' על כזית גרידא לחייב ומשני הנח לכותח הבבלי דלית ביה כבא\"פ אי בעיני' דקא שריף ואכיל ליה פי' כזית ממנו בטלה דעתו אצל כל אדם ולא מקרייא אכילה ואי משטר קא שטיר ואכיל לית ביה כבא\"פ ר\"ל דכיון דאין דרך לאוכלו אלא על ידי טיבול לא מחייב על כזית מכותח הבבלי אלא בעינן שיהא כזית של חמץ גרידא בכאא\"פ של טיבול והא לית ליה אלו דבריו יע\"ש:<br><b> ולעין </b> הקורא יש לדקדק עליו דא\"כ אמאי הוצרך הרב לעיל מזה לומר שלדעת ר\"ת דס\"ל דטעם כעיקר דאורייתא ואפי' ביותר מכדי א\"פכל שהאיסור נותן טעם בהיתר אם אכל כזית ממנו לוקה דה\"ט דפליגי רבנן עליה דר\"א בכותח משום דליכא טעם חמץ אלא קיוהא בעלמא מכח זה דחה שיטת ר\"ת מהלכה משום דלפי שיטה זו צ\"ל דכל דאיכא כבא\"פ אפי' דליכא טעמא לוקה עליו הפך מסקנת רוב הפוסקים ואמאי לא כתב דטעמייהו דרבנן דפטרי גבי כותח משום דאין דרך לאוכלו אלא ע\"י טיבול לא מחייב על כזית מכותח הבבלי וכמ\"ש לדעת ר\"ח אף ע\"ג דס\"ל דכל דאיכא כזית בכדי א\"פ ההיתר נהפך לאיסור ולוקין על כזית ממנו היינו דוקא כשאוכלו בעיניה אבל גבי כותח כיון שאין דרך לאוכלו אלא ע\"י טיבול לא מחייב דמהשתא מצינן למימר שפיר שדעת ר\"ת כדעת רוב הפוסקים דכל דליכא טעמא בטל ברוב:<br><b> האמנם </b> אחר העיון דבריו מבוארים דבשלמא לדעת ר\"ח דס\"ל דבעינן שיהיה בתערובת כבא\"פ ניתן ליאמר תי' זה ולא תקשי לן משכר המדי דשתי ליה בעיניה כדק\"ל לרש\"י משום דאיכא למימר דס\"ל לר\"ח דשכר המדי אין בתערובת כבא\"פ ודוקא מכותח הבבלי הוא דפריך תלמודא דהכי קים ליה דכותח יש בו כבא\"פ אכן לדעת ר\"ת דס\"ל דאפי' דליכא כזית בא\"פ דאורייתא לא יתכן תי' זה כלל דהא תקשי לן משכר המדי דשתי ליה בעיניה ואע\"ג דנימא דליכא כבא\"פ אפי\"ה לדעת ר\"ת מחייב אלא דאכתי ק' אף לדעת ר\"ח מזיתום המצרי דאיכא כזית בכדי א\"פכדאמרי' בגמ' תלתא שערי כו' אפי\"ה פטרי רבנן אף ע\"ג דשתו ליה בעיניה ובשלמא לדעת רש\"י דבעינן שיאכל כל הפרס איכא למימר דזיתום המצרי נמי אין דרך לאוכלו אלא מעט מעט ושוהא באכילתו יותר מכדי א\"פכמ\"ש הרב לקמן אכן לדעת ר\"ח דאפי' על כזית מן התערובת חייב ק' ולכן מחוורא דמילתא כתי' הרב בני שמואל ז\"ל ועוד א\"ל שדעת ר\"ח כדעת רוב הפוסקים דכל דליכא טעמא ברובא בטיל אלא שהוא מפרש כפי' חכמי ספרד שכתב מרן הכ\"מ ז\"ל וכן נראה שהוא דעת הטור והרא\"ש כמ\"ש בב\"י דפלוגתא דר\"א ורבנן מיירי בשאם אוכלו ע\"י טיבול אין בו כבא\"פ ואם משרף קא שריף ליה יש בו כבא\"פ ושתי ליה בעיניה דלרבנן פטור משום דבטלה דעתו אצל כל אדם ולר\"א לא אמרי' בטלה דעתו משום דרביה ליה מכל מחמצת ופי' הסוגי' כמ\"ש הפ\"ח ומשני הנח לכותח הבבלי דלית ביה כבא\"פ אי משרף קשריף פי' כזית ממנו בטלה דעתו אצל כל אדם ומש\"ה פטרי רבנן ואי משטר קא שטר לית ביה בכא\"פכלומר אפילו כזית של כותח אין דרך לאוכלו בכא\"פ של טיבול מש\"ה פטור ור\"א דמחייב מיירי בדשריף ליה לכזית בעיניה ולא אמרי' בטלה דעתו משום דדריש כל אבל בדמשטר קא שטר אפילו ר\"א מודה:<br><b> הן </b> אמת דלפי' זה ק\"ט מדאמרי' התם כמאן כר\"א דדריש כל א\"ה לענין חמץ בפסח נמי הרי מבואר דלר\"א אפי' כי אכל כזית לבד מחייב מטעמא דהיתר מצטרף לאיסור ולא בעינן שיאכל כל הפרס ואילו רבינו פסק כר\"א לפי דעת הטור ואפי\"ה כתב דצריך שיאכל כל הפרס וכבר מרן הכ\"מ נתקשה בזה ותי' דטעמו מדאמרי' בתר הכי והאי משרת להכי הוא דאתא כו' הא מני רבנן ור\"י דאמר כר\"ע ומפרש הרמב\"ן דה\"ק דר\"י דאמר כר\"ע וליה לא ס\"ל כוותיה אלא כרבנן וכיון שכן משרת לא אתא להיתר מצטרף לאיסור אלא לטעם כעיקר והיינו כבא\"פ את\"ד יע\"ש והן דברים תמוהים שהרי לר\"א דס\"ל דחמץ היתר מצטרף לאיסור לא ממשרת הוא דילפינן ליה אלא מריבויא דכל נפ\"ל וא\"כ לו יהי דקי\"ל כרבנן דדרשי משרת לטעם כעיקר אפי\"ה גבי חמץ היתר מצטרף לאיסור לר\"א מריבויא דכל וכבר תמה עליו בזה מורינו הרב בס' מ\"ק יע\"ש:<br><b> ואולם </b> הנראה אצלי דכונתו לומר דמאי דמשמע בגמ' דלר\"א היתר מצטרף לאיסור מריבויי' דכל היינו למאי דהוה ס\"ד דהא דקאמר ר\"י כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף כו' חוץ מאיסורי נזיר אליבא דכ\"ע היא ומש\"ה פריך כמאן כר\"א דדריש כל א\"ה לענין חמץ בפסח נמי דלפום מאי דס\"ד השתא ס\"ל דלר\"א אפי' על כזית בלבד מיחייב בדאכיל לי' דרך טיבול דטפי מסת' לומר דריבויא דכל אתא לחיובי על כזית דתערובת חמץ מטעמא דהיתר מצטרף לאיסור והחמירה תורה גבי חמץ כדרך שהחמירה בנזיר מלומר דריבויא דכל אתא להיכא דשריף ליה דבטלה דעתו אצל כל אדם אמנם לפום מאי דמסיק דהא דר\"י כר\"ע ולא קי\"ל כוותיה אלא כרבנן דמשרת אתא לטעם כעיקר אבל היתר מצטרף לאיסור לית לן בכל התורה כולה מעתה מסתבר טפי לומר דריבויא דכל אתא להיכא דאכל כזית בכא\"פ בעיניה דבכל התו' כולה קי\"ל דחייב והכא בחמץ החמירה תורה דאפי' כי אכיל ליה שלא כדרך אכילתו מיחייב ולא לומר דאתא להיתר מצטרף לאיסור דלא שמעינן ליה כלל בכל התורה כולה כנ\"ל ועוד אפשר ליישב לעיקר קו' מרן דהא דמשמע בגמ' דלר\"א גבי חמץ היתר מצטרף לאיסור היינו למאי דהוה קס\"ד דכזית בכא\"פ ע\"י תערובת דרבנן והילכך עכ\"ל דר\"א כי קא מיחייב אפי' אכזית בלבד מיחייב מטעמא דהיתר מצטרף לאיסור אמנם לפום מאי דמסיק דכזית בכא\"פ דאורייתא אית לן למי' שפיר דפלוגתא דר\"א ורבנן בדאכיל ליה בעיניה לכזית בא\"פ ולא להיתר מצטרף לאיסור דתפסת מועט תפסת ודו\"ק:<br><b> עוד </b> הקשה הרפ\"ח לדעת ר\"ח דהיכי אמרינן בא\"ע דלרבנן אי שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב אלמא הטעם מהפך ההיתר לאיסור ואפי' ללקות וכתב די\"ל דס\"ל לר\"ח כסברת הראב\"ד דדוקא בנזיר איכא מלקות אבל לא בשאר איסורין משום דילפי' לה מנזיר לרבנן או מגיעולי גוים לר\"ע ואין מלקין על ההקשות ולא על ק\"ו כו' יע\"ש:<br><b> ודבריו </b> תמוהים דאי ס\"ל לר\"ח כדעת הראב\"ד אם כן היכי כתב הרא\"ש בפ' ג\"ה אתירוץ ר\"ח וז\"ל אע\"ג דטעם כעיקר ילפינן מקרא מסתבר לומר דלא החמירה תורה בנ\"ט של איסור כו' כשההיתר כ\"כ רבה על האיסור כו' ואם איתא מאי קשיא ליה הא אע\"ג דילפינן טעם כעיקר ממשרת אפי\"ה לא לקי מטעמא שכתב הראב\"ד אלא הנכון כתירוץ הראשון שכתב הרב יע\"ש:<br><b> ולדעת </b> הראב\"ד דס\"ל דאפי' לרבנן דדרשי משרת לטעם כעיקר אפי\"ה בשאר איסורין לא לקי עליה משום דאין מזהירין מן הדין ק\"ל טוב' מהא דפריך אביי בפ' א\"ע בכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור והתנן המקפה של תרומה כו' ואמר רבה בר בר חנה הואיל וזר לוקה עליה בכזית היכי דמי לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור כו' והשתא ק' דהיכי ס\"ל לאביי דבשאר איסורין לקי על היתר מצטרף לאיסור הא משרת בנזיר כתיב אי משום דילפינן מיניה בק\"ו כדילפי רבנן טעם כעיקר מנזיר מק\"ו הא אין מזהירין מן הדין וכן נמי ק' מהא דפריך התם א\"ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי מדרבנן נשמע לר\"ע לאו אמרי רבנן משרת ליתן טעם כעיקר מכאן אתה דן לכל התורה לר\"ע נמי משרת להיתר מצטרף לאיסור מכאן אתה דן כו' והשתא מאי קושיא הא לו יהי דילפינן מיניה לכל התורה אפי\"ה שפיר קאמר ר\"י דעל כל איסורין שבתורה אין לוקין על היתר מצטרף לאיסור דאין מזהירין מן הדין וליכא למימר דמשמע ליה לרב אחא דכי קאמר ר\"י כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור אפי' איסורא דאוריי' ליכא ומש\"ה פריך דלילף מנזיר לענין איסור תורה מיהא דהא ליתא שהרי ר\"י ס\"ל דחצי שיעור אסור מן התורה ואם כן אפי' בלא צירוף נמי איסור דאורייתא איכא וע\"כ כי קאמר ר\"י כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור לענין מלקות הוא דקא' וליכא למימר נמי דחצי שיעור אסור מן התורה לר\"י דוקא בעיניה אבל ע\"י תערובות לא אסור אלא מדרבנן שהרי מדברי הראב\"ד בפ\"ה מה' נזירות נראה דס\"ל דחצי שיעור על ידי תערובת אסור מן התורה לר\"י וכ\"כ הר\"ב בני שמואל ז\"ל בה' תערובות יעוין שם ועיין בפי' המשנה להר\"ש ז\"ל במס' טבול יום דק\"ן ע\"ד: ואפשר לומר לדעת הראב\"ד ז\"ל דס\"ל דדוקא גבי טעם כעיקר לא לקי משום דאין מזהירין מן הדין משום דבלאו ק\"ו אפי' איסור תורה לא היה בו והילכך אהני לן ק\"ו לענין איסור מיהא אבל גבי היתר מצטרף לאיסור דבלאו ק\"ו איסורא דאורייתא איכא אהני לן ק\"ו לענין מלקות ובהא ודאי מזהירין מן הדין כיון דבלאו הכי איכא איסורא דאורייתא ודוגמא לדבר כתב ה\"ה בפ\"ב מה' מ\"א דכל דאיכא איסור עשה מזהירין מן הדין יע\"ש כנ\"ל:<br><b> ודע </b> שמדברי הראב\"ד מבואר דס\"ל דאפילו במה מצינו אין מזהירין שהרי כתב דלר\"ע דילפינן מגיעולי גוים אין מזהירין אכן מדברי התוס' דפרק ג\"ה ד\"ה לא נצרכה שכתבו משום הר\"י מאורלינאש דלר\"מ לא לקי אטעם כעיקר משום דיליף מגיעולי גוים דליכא אלא עשה נראה דס\"ל דבמ\"מ מזהירין דאל\"כ בפשיטות היל\"ל דאין לוקין משום דילפינן במ\"מ:<br><b> ומיהו </b> יש לדחות דס\"ל דהכא הוי גילוי מילתא בעלמא ומשום הכי הוצרכו לטעמא דגעולי גוים ליכא אלא עשה ועיין בהר\"ש ודוק ועיין בספר גו\"ה בכללי ה\"א ובשיורי כנה\"ג סוף הספר שנסתפקו בזה אי במ\"מ מזהירין וכנראה דאשתמיט מינייהו דברי הרשב\"א ז\"ל הללו:<br><b> האמנם </b> מדברי הר\"ן פ' ג\"ה שכתב וז\"ל אע\"ג דטעם כעיקר דאורייתא אין לוקין דאי לרבנן דילפי לה מק\"ו כו' אין מזהירין מן הדין ולר\"ע נמי דגמר לה מבנין אב דגעולי גוים אין לוקין עליו דהא לית בהו אלא עשה מבואר דס\"ל דבמ\"מ מזהירין הפך דעת הראב\"ד ז\"ל ושוב מצאתי להרב מש\"ל ז\"ל פ\"ב מה' נזירות דין י\"ז שהוכיח כן מדברי הר\"ן הללו אלא שתמה עליו שדבריו סתרי במ\"ש בהדיא בפ\"ק דנדרים ד\"ד עלה דההיא דאמרי' למ\"ל היקשא תיתי במה מצינו מנדרים דבמה מצינו אין עונשין יע\"ש ולכן נראה דודאי סבירא ליה להר\"ן דבמ\"מ נמי מזהירין מיהו היינו דוקא כההיא דנדרים דבעי למילף ידות לנדרים במ\"מ מנזיר אבל הכא כי ילפינן טעם כעיקר מגעולי גוים לא במ\"מ ילפינן לה שהרי גיעולי גוים לאו משום שם אח' הוא דמתסר אלא משום כל איסורין שבתורה הוא דהזהיר רחמנא וכיון שכן הוה לי' כאלו הזהיר רחמנא על כל איסורין שבתורה על טעם כעיקר ומאי דאמרינן בגמרא ורבנן לא ילפי מגעולי גוים משום דחידוש הוא אע\"ג דג\"ג משום כל איסורין שבתורה מתסר כבר הוקשה לו כן להרא\"ה ז\"ל בס' ב\"ה דף ק\"ב ותי' משם רבו דס\"ל לרבנן דכלי מדין משום מעלה הוא דמיתסר דומיא דטבילה דאצרכיה קרא אפי' לכלים חדשים יע\"ש מיהו ר\"ע דיליף מגעולי גוים וס\"ל דלאו חידוש הוא כי הזהיר רחמנא בגעולי גוים משום כל איסורין אסר כנ\"ל ודוק:<br><b> ולדעת </b> הר\"י מאורלינאש ז\"ל שכתבו התוס' בפרק ג\"ה דלר\"ע דיליף מגעולי גוים לא לקי אטעם כעיקר (ומשמע מדבריו) משום דליכא אלא עשה משמע דלרבנן דילפי לה ממשרת לקי ולא אמרינן אין מזהירין מן הדין משום דאינו אלא גילוי מילתא בעלמא כמ\"ש הר\"ן נראה דקשה מהא דפריך בפ' א\"ע ורבנן לילף מג\"ג ומשני ג\"ג חידוש הוא כו' והשתא קשה דאמאי לא משני דמש\"ה לא ילפי לה מגעולי גוים משום דליכא אלא עשה וילפינן ממשרת לענין מלקות וליכא למימר דהכא פריך דלרבנן כיון דמשרת אתא לטעם כעיקר געולי גוים דכתב רחמנא למה לי הא ילפינן לה ממשרת דאסירי ומשני דגעולי גוים אצטריך לאשמועינן דחידוש הוא כו' דהא ודאי ליתא שהרי געולי גוים אצטריך לגופיה לענין הכשרן כדכתיב כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש. ויש ליישב בדוחק דהכי פריך דלרבנן ל\"ל דכתב רחמנא משרת גבי נזיר אי לאשמועינן דלקי אטעם כעיקר דמגעולי גוים לא הוה ילפינן אלא עשה אכתי לכתוב לאו גבי געולי גוים גופיה ולילף מיניה לעלמא ומשני דגיעולי גוים חידוש הוא ואי הוה כתיב לאו בגופיה לא הוה ילפינן מיניה לעלמא ודוק:<br><b> שוב </b> ראיתי להתוס' פ' בתרא דע\"ז דס\"ז ד\"ה אידך שהקשה לר\"ש דס\"ל דלא אסרה קרא אלא קדירה בת יומא ג\"ג דכתב רחמנא למה לי פשיטא כיון דהוי לשבח דמתסר כו' והוא תימא דגיעולי גוים איכא למימר דלגופיה אצטריך להכשר כלים וטפי היה להם להקשות משרת דכתב רחמנא ל\"ל לילף מגיעולי גוים וכבר ראיתי למוהרש\"א בס' לחם סתרים שתמה בזה ומה שתי' הם דברים תמוהים כמו שיראה הרואה ואולי דמשמע להו דגעולי גוים אצטרך להזהירן שלא ישתמשו בהם קודם הגעלה כמ\"ש רש\"י בפי' החומש וז\"ל אך לשון מיעוט כלומר מעוטים אתם להשתמש בכלים עד שיטהרו מבליעת איסור כו' יע\"ש ודוק:<br><b> וראיתי </b> בספר לשון למודים למור\"י הרב הי\"ו בהל' פסח סימן קע\"ז שהקשה על דברי התוס' דפר' ג\"ה שהקשו לשיטת ר\"ת דס\"ל דטעם כעיקר דאורייתא מהא דפרכינן בפרק א\"ע בברייתא דב' קופות כו' ואי אמרת כזית בכא\"פ דאורייתא אמאי אמרי' שאני אומר כו' ואם איתא לדידיה נמי תקשי כיון דאיכא נותן טעם וטעם כעיקר דאורייתא ותירץ דההיא דב' קופות מיירי במין במינו וק\"ט דאמאי לא ק\"ל הכי מהא דפריך לעיל משני קדרות ולא הוה שייך תי' דהתם ודאי מין בשאינו מינו הוא וקא ס\"ד השתא דתרומה ותבלין דאורייתא ע\"ש שהניחו בצ\"ע:<br><b> ולדידי </b> חזי לי דה\"ט דל\"ק להו מב' קדרות משום דאזלי לשיטתם שכתבו בפ\"ג מינין דאית ספרים דגרסי גבי ב' קדרות ואלא מאי היתר מצטרף לאיסור אמאי אמרי' שאני אומר וכתבו שם דאע\"ג דב' קדרות נפישי חולין אפ\"ה אמרינן ביה היתר מצטרף לאיסור כיון דלטעמא עבידי הו\"ל כמאן דנפיש איסורא אבל שתי קופות כיון דלאו לטעמא עבידי קאמר אביי דלדידיה ניחא דמיירי בדנפישי חולין יע\"ש ואם כן משום הכי ל\"ק להו מב' קדרות משום דבלא\"ה פריך ליה שפיר מטעמא דהיתר מצטרף לאיסור דאיירי ביה השתא ואע\"ג דבפ' א\"ע לא גרסי' גבי שתי קדרות ואלא מאי היתר מצטרף לאיסור אפי\"ה עכ\"ל דבפ' א\"ע קיצר התלמוד וסמך אההיא דבפ' ג' מינין אמנם מההיא דב' קופות דקאמר אביי התם בשלמא לדידי דנפישי חולין ק\"ל שפיר דאכתי לדידיה נמי תיקשי ליה משום טעם כעיקר:<br><b> עוד </b> ראיתי שהק' על דברי התו' דפ' א\"ע דמ\"ד ד\"ה אלא מ\"ש וז\"ל אלא לאביי אתי שפיר דפליגי עליה רבנן ולר\"ע דוקא אית ליה היתר מצטרף לאיסור בכל התורה דגמר מנזיר אבל לרבנן דמוקמינן משרת לטעם כעיקר לית להו היתר מצטרף לאיסור בשום מקום וקשה דאכתי כיון דס\"ל לרבנן טעם כעיקר דאורייתא א\"כ תקשי ליה לאביי נמי אמאי פליגי רבנן בכותח דכותח טעם כעיקר הוא ורש\"י ז\"ל בסוף הסוגיא כתב דרבנן דפליגי עליה דר\"א בכותח אלמא לית להו טעם כעיקר דאורייתא מפקי להאי משרת להיתר מצטרף לאיסור והשתא לפי שיטתם דרבנן סבירא להו טעם כעיקר דאורייתא לאביי נמי תקשי אמאי פליגי בכותח יעויין שם שהניחו בצריך עיון:<br><b> ולדידי </b> לק\"מ דאיכא למימר דהתוס' ס\"ל כמ\"ש הטור ז\"ל סימן תמ\"ב והרז\"ה דכותח לא הוי טעם כעיקר משום דלקיוהא בעלמא הוא דעבידי ובר מן דין נראה דלק\"מ שהרי התוספות בנזיר דל\"ו ע\"ב ד\"ה וכזית הקשו שם מעין קושיא זו ותי' שם דהשתא ס\"ל לאביי דטעם כעיקר אינו חייב אלא אם כן אוכל כזית מן הטעם בבת אחת כו' שלא יהא הטעם חמור מן העיקר והעיקר עצמו ס\"ל השתא דאינו חייב אלא אם כן אוכלו בבת אחת כו' ואם כן בכותח נמי ודאי שאין דרך ליתן בו חמץ מרובה כ\"כ שיהא אוכל ממנו כזית בבת אחת וכן כתב הר\"ש ז\"ל בפי' המשנה מס' טבול יום דק\"ן ע\"ש ומהתימה על מו\"ה הי\"ו דבסמוך ונראה הביא דברי התוס' הללו דנזיר ואם כן מאי קשיא ליה אדבריהם דהכא:<br><b> ועוד </b> נראה לומר דהתוס' דפ' א\"ע ס\"ל כדעת הראב\"ד ז\"ל שכתב הרשב\"א ז\"ל בפ' ג\"ה דדוקא בנזיר לוקה על טעם כעיקר אבל בשאר איסורין אע\"ג דאיסורא מדאורייתא איכא אפי' הכי לא לקי משום דילפינן לה מק\"ו דנזיר לרבנן או מגעולי גוים לר\"ע ואין מלקין על ההקשות וכן הוא דעת הרז\"ה ז\"ל בפ' א\"ע ומש\"ה קאמרי רבנן דעל עירובו בלא כלום כלומר דאינו לוקה אבל איסורא מיהא איכא כמ\"ש הרי\"ף ז\"ל:<br><b> עוד </b> כתבו התוס' ז\"ל בד\"ה הנזכר וז\"ל ועוד דבנזיר פ\"ג מינין גרסינן גבי ב' קופות בשלמא לדידי דאמינא היתר מצטרף לאיסור דנפישי חולין כו' וה\"פ א\"ה אמאי פליגי רבנן כו' בשלמא לדידי פליגי רבנן כו' ורבנן לא דרשי כל דכשהאיסור מועט אין היתר מצטרף לאיסור כו' וכן גבי ב' קופות ומדוכות א\"ש לאביי יע\"ש עכ\"ל. והקשה הרב ח\"ה ז\"ל וז\"ל ק\"ק אמאי אסיק אביי הכי התם גבי קופות בשלמא לדידי דנפישי חולין כו' ולא אסיק הכי לעיל מיניה גבי כותח ומדוכות וע\"ק לעיל גבי מקפה בשמן ושום של תרומה הרי נפישי חולין ואמאי קבעי למימר אביי ביה דהיתר מצטרף לאיסור ולפי' רש\"י שפי' שם בפרק ג' מינין דהא דאמרינן משום דנפישי חולין ליתא אלא במילתא דלא עבידא לטעמא וריחא כגון בקופה מה שאין כן מקפה ומדוכות דתבלין הן ועבידי לטעמא וריחא חשיבי ולא בטלי והוי כמו דנפישי אינהו וכן כתבו התוס' ז\"ל שם ע\"ש אכן לדברי התוס' דהכא דלא ס\"ל לחלק בהכי קשה עכ\"ל:<br><b> והנה </b> מה שהקשה דאמאי לא אסיק הכי לעיל גבי כותח ומדוכות יש ליישב דהתם ודאי לא הוצרך אביי לפ' כי שם באר\"ה דנפישי היתר דסתם כותח ומדוכה אין דרך ליתן חמץ ותבלין הרבה אכן גבי ב' קופות דסתמא קתני מתניתין ואיכא למשמע מינה בשוין גם כן הוצרך אביי לפרש דלדידיה ניחא דמצינן לאוקומה בדנפישי חולין אך מה שהקשה מההיא דמקפה נראה דק\"ט ומה שתי' הרב ז\"ל דההיא דמקפה לאביי אתיא כר\"א דסבר גבי חמץ דאתי כל לרבות אפילו כשהאיסור מועט וגמר כל התורה מחמץ כמו לר\"ע מנזיר נראה דק' לפי תי' דא\"כ כי מוקי לאביי לההיא דב' קופות בדנפישי חולין עכ\"ל דאתי כרבנן דר\"א ופליגי סתמא דמקפה ודב' קופות אהדדי וכיון שכן אמאי לא מוקי לה אפילו בשוין וההיא סתמא אתיא כרבנן דר\"ע דלית להו היתר מצטרף לאיסור כלל ופליגא אסתמא דמקפה אלא ודאי דאביי בעי לאוקומה לסתמא דב' קופות כר\"ע כי היכי דלא ליהוי סתמא דמקפה ודב' קופות סתרי אהדדי ועיין להתוספות בפ\"ג מינין שכתבו כן וא\"כ משמע ודאי דלר\"א דוקא גבי חמץ ס\"ל דאפי' כשהאיסור מועט היתר מצטרף לאיסור אבל בשאר איסורי' לא ילפינן מיניה משום דחמץ חמיר שכן בכרת ואסור בהנאה ואם כן הדרא קו' לדוכתא:<br><b> ושוב </b> ראיתי להר\"ש ז\"ל בפירוש המשנה מס' טבול יום שהקשה לפרש\"י שפיר' דמתני' דמקפה מיירי במעורבין וז\"ל מיהו ק' דגבי קופות גרסי' בנזיר בשלמא לדידי כגון דנפישי חולין כו' ואי במעורבין במקפה מיירי הא התם נפישי מקפה ואפי\"ה מצטרפת לאביי ולפי ר\"ת שפי' שהן בעין ניחא דיכול לצרף חצי זית מזה וחצי זית מזה כו' עכ\"ל ואם כן מעתה אין כאן קושי' כלל דלהתוספ' ז\"ל לא קשיא להו ממקפה משום דאזלי לשיטתם שכתבו בדיבור הקודם שדחו פי' רש\"י וכתבו כפי' ר\"ת דמיירי דהשום והשמן בעין ואם כן כי קאמר רבב\"ח הואיל וזר לוקה היינו שיכול לצרף חצי זית מזה וחצי זית מזה גם דברי התוספו' דפרק שלשה מינין ד\"ה ב' קופות מדוקדקים כפי זה דלא קשיא ליה אלא מכותח ומדוכות ולא קשיא ליה ממקפה הקודמת כמו שהוקשה לרש\"י ז\"ל משום דאזלי לשיטתם לעיל שכתבו כפי' ר\"ת ורש\"י ז\"ל לא הוקשה לו ממקפה אלא משום דאזיל לשיטתיה שפירש ההיא דמקפה במעורבין וזה ברור ולפי הנראה אשתמיטתיה מהר\"ב ח\"ה ז\"ל דברי הר\"ש ז\"ל הללו:<br><b> כתב </b> הפר\"ח ז\"ל דמסתברא דאפי' דאיכא כזית בכא\"פכל דליכא טעמא בטל ברוב וכ\"כ הר\"ן והרשב\"א בפשיטות בפ' ג\"ה והביא ראיה לדבר מדתנן העושה עיסה מן החיטין ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו והראב\"ד ור\"ח כפי מ\"ש הרא\"ש ז\"ל אוקמוה בדאיכא כבא\"פ ואם כן עכ\"ל דאפילו בדאיכא כבא\"פ וליכא טעמא דמבטיל ברוב דאל\"כ כיון דמתני' דחלה מיירי בדאיכא כבא\"פ אפי' דליכא טעמא הוה ל\"ל שיוצא י\"ח ובשלמא לדעת ר\"ת יש לדחות דבעיא טעם דגן כדי לצאת י\"ח בכזית כו' אבל להראב\"ד דעכ\"פ בעינן שיאכל פרס קשה אמאי נקט מתני' דבעינן טעם דגן אלא ודאי דכל דליכא טעמא בטיל ברוב ועוד דכן משמע ודאי לכל הפוסקים שפירש מימרת ר\"י במין בשא\"מ זולת ר\"ת למה נקט ר\"י טעמו וממשו לישמועינן רבותא דאפי' בממשו גרידא לוקין את\"ד ז\"ל:<br><b> והנה </b> מה שהביא ראיה ממתני' דחלה דכפי מ\"ש הרב עצמו בסי' תנ\"ג סק\"ו גבי מצה מתובלת דאי רובא דגן יוצא בו אף ע\"ג דליכא טעם דגן כדאמרינן בירושלמי ואף ע\"ג דטעם מצה בעינן לעיכובא כו' הא איכא טעם מצה אלא דטעם דגן לא בעינן וא\"נ דלא קי\"ל בהא כירוש' יע\"ש נראה דלא\"נ שכתב הרב אין ראיה דהתם היינו טעמא משום דבעינן טעם מצה וליכא שהרי אפילו ברובא דגן אינו יוצא בה לפום תלמודא דידן אע\"ג דגבי איסורין כל שרובו איסור ודאי לוקה אע\"ג דליכא טעם איסור ואין לומר דאכתי ראיית הרב במקומה לפי הירושל' דס\"ל דלא בעינן טעם מצה אם איתא דכבא\"פ אע\"ג דליכא טעמא לא מבטיל ברוב אמאי בעינן טעם דגן ואע\"ג דלא קי\"ל כהירושל' היינו במאי דס\"ל דלא בעינן טעם מצה משום דפליגא אתלמודא דידן בפ' כיצד מברכין גבי מצה מבושלת אמנם בהא מילתא לא אשכחן דפליגי דהא ודאי ליתא שהרי לפי הירושלמי מתני' דחלה מיירי אפי' דליכא כבא\"פ ומטעמא גרידא כמ\"ש ה\"ה בפ\"ו מה' אלו ואם כן ליכא למשמע מיניה כלום וכנראה שהרב אזיל לתי' קמא שכתב בסי' תנ\"ה דקי\"ל כהירושלמי ומ\"מ לא הי\"ל להרב לסתום הדברים ומדברי התוס' דפ' הקומץ דכ\"ג ע\"ב נר' דס\"ל כא\"נ שכתב הרב שכתבו וז\"ל אלא למ\"ד בתר מבטל כו' יש לתמוה דמדמי ההיא דלעיל שהטעם שוות להך דהכא שאין הטעם שוות דכיון דיש בתבלין טעם מצה ראוי לצאת בו כדאמרי' בפ' תערובות עשה עיסה מן החיטים וכו' וצ\"ל דהך שמעתתא פליגא אההיא דהתם עכ\"ל ודבריהם לעין הקורא אינן אלא מן המתמיהין דההיא דהעושה עיסה מן החיטים כו' מתני' היא בהדיא בחלה ואיך אפשר לומר דסוגי' דהקומץ פליגא אמתני' האמנם נר' ודאי שכונתם לומ' דלפום סוגיא דהקומץ מתוקמא מתני' בדרוב' דגן וכדאוקימנא לההי' דמצה מתובל' והשתא ק' דא\"כ אמאי קתני מתני' אם יש בה טעם דגן אפי' דליכא טעם דגן נמי אלא משמע ודאי דס\"ל דלא קי\"ל כהירוש' משום דבעינן טעם מצה ועוד יש להוכיח מדלא תי' לקו' דההיא דמצה מתובלת מיירי בדליכא טעם מצה ומש\"ה הוא דפריך אבל היכא דאיכא טעם מצה ה\"נ דיוצא בה וכמתני' דהעושה עיסה מן החיטים וכן מצאתי בתוס' חיצוניות על הגיליון מכתיבת יד שתי' כן וז\"ל פי' הר\"מ דמיירי הכא דליכא טעם מצה דאי איכא פשיטא דטעם כעיקר ואע\"פ שאין בו טעם יוצא בה י\"ח מידי דהוי אבלע מצה ובזה ניחא מה שמקשים העולם מההיא דהתערובות דהעושה עיסה כו' אלא משמע ודאי דס\"ל דטעם מצה בעינן לעיכובא דלא כהירושלמי ודוק והכי איתא בירושלמי פ\"ג דחלה דגרסי' התם א\"ר הילא בין כרבנן דהכא בין כרבנן דהתם אמרין עד שיהא רובא דגן וטעמו דגן ר\"ה אמר טעמו דגן אף ע\"פ שאין רובא דגן מתני' פליגא ארב הונא עירב בה שאר מינין עד שיהא רובא דגן וטעמו דגן פתר לה במינין אחרי' ע\"כ הרי בהדיא דאע\"פ שרובא דגן אפי\"ה בעי טעם דגן ואפי' ר\"ה דפליג היינו היכא דאיכא טעם דגן דלא בעי רוב דגן אבל רוב דגן בלא טעם דגן אפי' ר\"ה מודה דלא מהני ותדע שהרי בשאר מינים מודה דבעי' רוב דגן וטעם דגן ומאחר דהירוש' פליג אהדדי וגם מדברי התוס' משמע דס\"ל כן משמע ודאי דהכי נקטינן ודו\"ק:<br><b> גם </b> מ\"ש עוד וכן משמע ודאי לכל הפוסקים שפי' מימרת ר\"י במין בשא\"מ נראה דליתא שהרי לדעת ר\"ת נמי שפי' במין בשא\"מ ומ\"ש וזו כזית בכא\"פ ר\"ל שיהא בתערובת כבא\"פ ואז חייב אפי' אכל כזית ממנו נראה ודאי דאין ראיה דמש\"ה בעי' טעמו וממשו כדי לחייב על כזית ממנו דאי ליכא טעמא אין ההיתר נהפך לאיסור אמנם כשאכל כבא\"פ ה\"נ אפי' ליכא טעמא לא בטיל ואם כן איך כתב דכן צ\"ל לדעת כל הפוסקים זולת לדעת ר\"ת ובהכי אין צורך למ\"ש עוד ליישב דעת הטור שכתב דכותח הבבלי וכל הני לאו לטעמא עבידי אלא לקיוהא ואפי\"ה כתב דאם יש בו כבא\"פ חייבי' עליו דההיא מימרא דר\"י מיפרשה כפי' ר\"ת דמיירי במין במינו ואע\"פ שבי\"ד סי' צ\"ח העתיק כפי' ר\"ת דפי' במין בשא\"מ ליה לא ס\"ל הכי ועם מ\"ש אין צורך לזה דאפי' יפרש הטור כפי' ר\"ת שכתב בי\"ד דמיירי במין בשא\"מ לא ק' ממימרת ר\"י דמש\"ה קאמר טעמו וממשו משום דבעי לחיובי על כזית ממנו ומ\"ש בא\"ח דבכותח אם יש בו כזית בכא\"פ חייבים עליו מיירי בשאכל כל הפרס וכמ\"ש מרן הב\"י שם דאז אפילו ליכא טעמא חייב מיהו מה שהכריח עוד ממ\"ש הטור כאן דעל טעם כעיקר מיחייב מלקות אע\"ג דלית ביה כזית ולפי אותו פי' שהזכיר בי\"ד לא מיחייב אלא בדאיכא כזית בא\"פ הא ודאי מכרעא וכן הקשה הר\"ב בני שמואל ז\"ל ובדוחק י\"ל דמ\"ש הטור דאם יש בו טעם חמץ חייבים עליו דטעם כעיקר דאורייתא חייבים עליו בבל יראה קאמר דס\"ל דכל שאסור מן התורה לאוכלו עובר עליו בב\"י וכ\"כ הרב לקמן בסוף הסעיף שכן נראה מדברי הטור:<br><b> גם </b> מ\"ש עוד במ\"ש הטור בסי' תנ\"ג שאם עירב אורז עם אחד מחמשת המינים ועשה מהם עיסה אם יש בה טעם דגן יוצא בה י\"ח ולא הצריך כבא\"פ וכמ\"ש מרן הב\"י ראיתי למורינו הרב בס' מ\"ק שכתב דאפשר ליישב שטעמו של הטור הוא משום גרירא וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל כדי ליישב דעת הרמב\"ם יע\"ש:<br><b> ואחר </b> המחילה לא דק בזה כלל דבשלמ' לדעת הרמב\"ם שכתב המשנה כצורתה ניתן ליאמר משום זה דהיינו מטעמא דגרירא אבל הטור שכתב דאם עירב אורז עם אחד מה' המינים לא יתכן תי' זה שהרי טעמא דגרירא לא מהני אלא בחיטים באורז בלבד וכמ\"ש בירושלמי וזה פשוט ומ\"מ לדעת הראב\"ד ז\"ל והרשב\"א דס\"ל דכל דליכא טעמא בטל ברוב ע\"כ צ\"ל דס\"ל דבכותח הבבלי אית ביה טעם חמץ שלא כדעת הטור וכ\"כ הרפ\"ח ומדברי הרשב\"א ז\"ל בתשו' כתבו מרן הב\"י י\"ד סי' קל\"ד נראה דס\"ל כדעת הטור דכותח הבבלי וכל הני לאו לטעמא עבידי אלא לקיוה' בעלמא שכתב וז\"ל דמשקים הנעשים מחומץ ודבש אסורי' וא\"ת שנתערב החומץ עם הדבש ונתבטל במיעוטו זה אינו דכל שעיקרו כך אינו בטל כענין ד' מיני מדינה (פי' כותח הבבלי וכל הני) דדוקא כשיתערב דרך מקרי לא החמירו בו עד שיהא בנ\"ט כו' יע\"ש הנה מבואר דס\"ל דכותח הבבלי וכל הני לאו לטעמא עבידי דאל\"כ מאי ראיה מייתי מד' מיני מדינה התם שאני דאיכא בהו טעמא וכיון שכן נמצאו דבריו סותרות שהרי כפי מ\"ש בחידושיו דכל דליכא טעמא בטל ברוב עכ\"ל דכותח הבבלי וכל הני אית בהו טעם חמץ דאל\"כ היכי פריך בגמרא אי כבא\"פ מ\"ט דרבנן דפטרי הא כיון דליכא טעמא מש\"ה פטרי רבנן וליכא למימר דדוקא גבי כותח הוא דפריך בגמ' מטעמא שכתב הרשב\"א דכל שעיקרו כך אינו בטל דהא ודאי משמע דלא כתב הרשב\"א כן אלא משום חומרא דרבנן דמדאורייתא אין לך איסור שאינו בטל אלא איסור הניכר בלבד וצ\"ע כעת:<br><b> מעתה </b> הבא נבא לבאר דברי רבינו ז\"ל שנתחבטו בו הראשונים ז\"ל כי הנה ה\"ה ז\"ל כתב דרבינו ז\"ל פסק כרבנן ומ\"ש דאם אכל כזית בכא\"פ לוקה מיירי בשיש בו חמץ הרבה שאפי' ע\"י טיבול יש בה כבא\"פ דבהא ודאי אפילו רבנן מודו והקשה הר\"ב לח\"מ ז\"ל דא\"כ איך פסק בפ\"ה מה' איסורי מזבח דשאור ודבש אסורין לגבי מזבח ואיסורן בכל שהו כו' ואחד המקטיר עצמן או תערובת שלהן לוקה ובפ' אלו עוברין הקשו והא תניא שאור בל תקטירו אין לי אלא כולו מקצתו מנין ת\"ל כל עירובו מנין ת\"ל כי כל מאן שמעת ליה דדריש כל ר\"א וקדריש כי כל קשיא הרי דברייתא זו אתיא כר\"א אבל לרבנן על עירובו אינו עובר דכי כל אצטריך למקצתו את\"ד ז\"ל:<br><b> ונלע\"ד </b> דס\"ל לרבינו דרבנן אף ע\"ג דלא דרשי כל היינו דוקא למלקות אבל לאיסורא דרשי ליה וזה נראה מוכרח דאל\"כ ר\"י דדריש כל לרבות חצי שיעור לאיסורא גרידא אתי דלא כמאן דאי לר\"א דריש כל אפי' למלקות ורבנן לא דרשי כל כלל אלא משמע דלרבנן כל לא דרשי למלקות אבל לאיסורא דרשי ליה וכ\"כ התוספות בד\"ה בענין חמץ דלר\"י תערובת חמץ אסור מן התורה מריבויא דכל מיהו היינו דוקא היכא דמצי' למי' דריבויא לא אתי אלא לאיסורא כגון הכא גבי חמץ דאע\"ג דבעלמא קי\"ל חצי שיעור אסור מן התורה אפי\"ה אצטריך קרא לאסור תערובת חמץ דלא נימא דליבטיל ברובא אמנם גבי שאור בל תקטירו עכ\"ל דריבויא דכל אתא לחיובי מלקות על מקצתו דאי לאיסורא בעלמא ת\"ל מדין חצי שיעור וכי אמרינן דרבנן לא דרשי כל למלקות היינו דוקא היכא דמצי' למי' דלא אתי אלא לאיסורא בעלמא דאז מסתבר לומר דמדלא כתביה קרא בהדיא ואתי ליה מריבויא דלא לקי אבל היכא דע\"כ צ\"ל דריבויא אתי למלקות כי ההיא דשאור מנדו רבנן ומאי דאמרינן בגמ' מאן שמעת ליה דדריש כל ר\"א היינו משום דהוה ס\"ד דרבנן לא דרשי כל כלל אמנם משו\"ה קאמר בגמרא קשיא ולא תיובתא משום דאיכא לשנויי כדכתיבנא ודוק:<br><b> ומורינו </b> הרב ז\"ל בס' מ\"ק תי' בשם י\"מ דרבנן דדרשי כל היכא דאיכא תיבת כי ע\"ד מה שאמרו מדרך לדרשה טוב נמי לדרשה ומאי דקאמר בגמ' מאן שמעת ליה דדריש כל ר\"א ה\"ק מאן שמעת ליה דדריש כל בלא תיבת כי ר\"א דאלו רבנן הכי הו\"ל לברייתא למימר מקצתו מנין ת\"ל כי עירובו מנין ת\"ל כל והרב הנז' דחה תי' מכח מאי דפריך בגמרא כמאן כר\"א א\"ה לענין חמץ בפסח נמי ואם איתא מאי קו' נימא דס\"ל כרבנן דדרשי כל היכא דאיכא תיבת כי יע\"ש ואי מהא נר' דאפשר לישב דרך הי\"מ באופן אחר דמשו\"ה קאמר תלמודא קשיא ולא תיובתא משום דאיכא לדחויי דה\"מ רבנן ודרשי תיבת כל היכא דכתיב תיבת כי ולפום מאי דאסיק בקשי' הוא דפריך כמאן כר\"א אבל לפי האמת ל\"ק דאפי' כרבנן מצי אתי דדרשי כל היכא דכתיב תיבת כי אחר זמן רב שכתבתי זה נדפס ספר לשון למודים למו\"ה הי\"ו וראיתי לו שם שדרך בדרך זה אך זו היא שקשה לפי דרך זה דאם כן תקשי לרבנן דיהא תערובת חמץ בכרת ונימא דכי לרבות נשים וכל לרבות עירובו כדפריך לר\"א ואפשר לומר דלרבנן לא תקשי לן הכי משום דע\"כ דכל דגבי כרת לא אתא לרבות עירובו דא\"ה אזהרה גבי תערובת היכא כתיבה דהא רבנן לא דרשי כל גרידה ואנן קי\"ל דלא ענש אא\"כ הזהיר ולר\"א דדריש כל דגבי אזהרה לרבות עירובו פריך שפיר וכי מוקמי' לכי כל לרבויי נשים לא תקשי לן אזהרה לגבי נשים היכא כתיבה דכיון דגלי לן קרא דנשים בכרת ומפקת ליה מהקשא הדרי' לכללין דהשו' הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה וכ\"כ הר\"ב ח\"ה ע\"ש ועוד יש ליישב באופן אחר ואכתבנו לקמן:<br><b> והפר\"ח </b> כתב שנראה לו עיקר דעת ה\"ה דרבינו פסק כרבנן וס\"ל דהא דאמרינן בגמרא דרבנן לא דרשי כל היינו מקמי דידעינן דכזית בכא\"פ דאורייתא אבל לבתר דאסיקנא דכזית בכא\"פ דאורייתא מתוקמא ברייתא דלעיל דרבי עירובו מכל מחמצת כרבנן ובדאי' כזית בכא\"פ ע\"י טבולו והא דאצטריך להכי ולא נפ\"ל משאר אסורים משום דבכותח לית ביה טעם חמץ אלא קיוהא בעלמא ומעתה בין רבנן בין ר\"א דרשי כל אלא דרבנן דרשי להו להיכא דאיכא כזית בכא\"פ ור\"א דריש ליה להיתר מצטרף לאיסור ובהכי מתרצ' הא דאמרינן בגמ' ולר\"א נימא כל לרבות את הנשי' כי כל לרבות עירובו וכ\"ת כי כל ר\"א לא דריש והא תניא שאור בל תקטירו כו' ואסיק בקשיא והשתא ניחא דההיא ברייתא אתיא כרבנן דדרשי כל וכי כל ולר\"א כל דריש וכי כל לא דריש והשתא א\"ש מה שפסק רבינו בהלכות א\"מ משו' דלמסקנא אתיא כרבנן את\"ד ז\"ל ואף גם זאת לפי דרך זה קשה דא\"כ לרבנן יהא חייב כרת כל שיש בו כבא\"פכיון דדרשי כל וכי כל כדפריך לר\"א ואילו רבי' ז\"ל פסק דעל כבא\"פ אינו חייב כרת וכבר ראיתי למורינו הרב בספר מ\"ק שתמה עליו בזה ועוד תמה עליו דכי היכי דבשאור דרשי היתר מצטרף לאיסור מתיבת כי כל ה\"נ בחמץ יהא היתר מצטרף לאיסור מתיבת כל כקו' הש\"ס א\"ה חמץ בפסח נמי ותי' אה\"נ ורבינו ז\"ל לא מיחייב אלא עד שיאכל כזית בכא\"פיע\"ש ואי משום הא לא אירייא דהתם גבי שאור לא מצי' למימר דקרא אתא לכזית בכא\"פ דהא מכל איסורים שבתורה נפקא אלא ודאי קרא אתא להיתר מצטרף לאיסור אבל גבי חמץ אצטריך קרא לכזית בכא\"פ ולא אתי משאר איסורים משום דקיוהא בעלמא הוא כמ\"ש הפר\"ח ז\"ל ומש\"ה דרשי ליה לכזית בכא\"פ ולא להיתר מצטרף לאיסור משום דתפסת מועט תפסת וזה פשוט מיהו קמייתא ודאי קשיא:<br><b> ונלע\"ד </b> לישב דרך הרב ז\"ל על פי מ\"ש הר\"ן ז\"ל על ברייתא דקתני יכול יהא ענוש כרת ת\"ל כי כל אוכל על חמץ דגן ענוש כרת ועל עירובו בלאו וז\"ל דהאי קרא דכי כל אוכל חמץ למיעוטא אתא מדכתיב כי כל אוכל מחמצת אם במחמצת דהיינו שנתחמצה מחמת ד\"א ענוש כרת כ\"ש נתחמצה מאליו ל\"ל למכתב כי כל אוכל חמץ אלא לאשמועינן כל האוכל בכרת ואין כל חמץ בכרת למעוטי עירובו לר\"א וכך הם דברי הרז\"ה ע\"כ והקשה עליו הרב ח\"ה ז\"ל דאם איתא דקרא דכי כל אוכל חמץ קממעט תערובת חמץ אם כן מאי פריך בגמרא ומאי חזי' דהאי כל לרבויי נשים ומפקת עירובו כו' הא ע\"כ ליכא למימ' דאתא כל לרבות עירובו שהרי מיעטו הכתוב מיתור' דקרא דלא משמע מיניה למעוטי נשים וכן נמי ק' ממאי דפריך ואימא כל לרבות עירובו כי כל לרבויי נשים דהא ודאי ליכא למימר הכי דבפי' מיעטיה קרא ועוד הקשה ממה שהקשו התוס' אהא דמשני כל לאתויי נשים תימא לר\"י הא תרי כי כל כתיבי כי כל אוכל חמץ כו' ומאי קו' הא ע\"כ ליכא למימר הכי מדמיעטיה קרא כמ\"ש הר\"ן ז\"ל ומכח זה כתב הרב ז\"ל שדעת התוספ' דהא דילפינן בבריית' נתחמץ מחמת ד\"א מכל מחמצת לאו מלשון מחמצת קא יליף לה אלא דה\"פ דבריי' מחמצת ונכרתה למאי אצטריך כיון דכבר כתיב כי כל אוכל חמץ וקאמר דאי מכל אוכל חמץ אין לי אלא שנתחמץ מאליו נתחמץ מחמת ד\"א מנין להכי אצטריך כל מחמצת והשתא ניחא דכי כל אוכל חמץ לאו יתורא דקרא הוא דאי לא הוה כתיב כל אוכל חמץ הוה מוקמינן כל מחמצת לנתחמץ מאליו דוקא כו' יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b>"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל </b>\n<b> מן החמץ עצמו בפסח כ\"ש כו'.</b> עיין במוהרלנ\"ח סי' י\"ז שכתב דמשום דכתיב לא יאכל בציר\"י דקאי אאכילה ולא אאוכל הוא דנפ\"ל ולא נפיק משאר איסורים מכל חלב משום דחלב אסור לעולם מה שא\"כ חמץ שהיתה לו שעת הכושר יע\"ש וכפי דבריו יש ליישב מה שהקשו התוס' בפ' כ\"ש דכ\"ג ד\"ה שאני התם וז\"ל תימה דלכתוב לא יאכל לחזקי' ולא בעי לך יע\"ש שהניחו בתימה אמנם כפי דברי הרב ז\"ל לק\"מ דאצטריך למכתב לא יאכל בציר\"י כדי לאסור חצי שיעור ומ\"מ מה שהוליד הרב מזה דמשש שעות אינו אסור מדאורייתא בפחות מכשיעור כיון דלא כתיב לא יאכל בציר\"י אין הכרח דאיכא למימר דכיון דבחד מהנהו קראי משמע חצי שיעור לא נחלק ביניהם וכמ\"ש התוס' בפ' כ\"ש דכ\"ח ע\"א ד\"ה א\"כ לענין איסור הנאה יע\"ש גם מה שהכריח הרב ז\"ל שרבינו פוסק כר' אבהו ממ\"ש דחמץ משש שעות ולמעלה אסור בהנאה אשתמיט מיניה דברי התוס' שכתבנו שכתבו בהדיא שם דאף לחזקיה משש שעות ולמעלה גם כן אסור בהנאה משום דלא נחלק ולעולם עיקר אסור הנאה נפ\"ל מלא יאכל ומ\"מ מ\"ש הוא ז\"ל דמדכתיב לא יאכל בציר\"י נפ\"ל חצי שיעור אינו נוח לי משום דא\"כ לחזקי' דס\"ל דלא תאכל איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע מנ\"ל דחמץ בפסח שהוא אסור בהנאה מדשני למכתב לא יאכל בציר\"י כדאיתא בריש כ\"ש נימא דהאי דשני קרא הוא לחצי שיעור שיהא אסור באכילה דאי הוה כתיב לא יאכל לא הוה נפיק מכל חלב משום דחמץ יש לו שעת הכושר כמ\"ש הרב ותו דהשתא דנפקא ליה לחזקיה מלא יאכל בציר\"י איסור הנאה מנ\"ל חצי שיעור אימא דעיקר קרא לא אתא אלא לאיסור הנאה וליכא למימר דאה\"נ דלחזקיה חצי שיעור מותר מן התורה בפסח משום דאית ליה שעת הכושר דאם כן מאי פריך בפרק כ\"ש והשתא דנפ\"ל כו' מאי בינייהו הא איכא בינייהו טובא דלחזקיה דנפ\"ל מלא יאכל בציר\"י ס\"ל דחצי שיעור מותר ולר' אבהו דס\"ל כל מקום שנאמר לא תאכל כו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע אם כן ס\"ל דחצי שיעור אסור מדשני למכתב לא יאכל בצירי כמ\"ש הרב ז\"ל ודו\"ק:<br><b> גם </b> מהא דגרסינן בירושלמי פ\"ג דערלה לא יאכל חמץ להזהיר מאכיל כאוכל או אינו אלא לאסור בהנאה הרי כבר נאמר לא תאכל כו' הא מה אני מקיים לא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל כו' דברי ר' יאשיה רבי יצחק אומר אינו צריך ק\"ו ומה שרצים הקלים עשה בהם מאכיל כאוכל חמץ חמור אינו דין כו' הא מה ת\"ל לא יאכל לא בא אלא לאוסרה בהנאה וא\"כ מוכח שלא כדעת הרב ז\"ל דאם איתא נימא דקרא לא אתא אלא לאסור חצי שיעור ואכתי לחייב את המאכיל כאוכל מנ\"ל לר' יאשי' וכן מדר' יצחק נמי משמע דמשום דאינו צריך קרא לחייב את המאכיל הוא דנפ\"ל איסור הנאה דאי לאו הכי לא הוה נפ\"ל וליכא למימר דתרוייהו משתמע מיניה דא\"כ מאי קאמר או אינו אלא לאסור בהנאה הא אפי' נימא דאיסור הנאה נפקא מהך קרא אפי' הכי חייב המאכיל משום דכולהו נפקי כי היכי דנפ\"ל חצי שיעור מהך טעמא ועיין בהרא\"ם פרשת שמיני שכתב שם דשמא לחזקי' נפ\"ל לחייב את המאכיל במה מצינו כו' ע\"ש שהנראה שאשתמיט מיני' ירושלמי הלזו שר' יצחק דס\"ל כחזקיה קאמר בהדיא דנפ\"ל מק\"ו דשרצים ולפי הירושלמי הלז יש ליישב מה שהקשו התוס' דאיכ' למימר דמשו\"ה אצטריך למכתב לא יאכל בצירי לר\"י הגלילי לחייב את המאכיל וכדס\"ל לר' יאשיה דלא נפיק מק\"ו דשרצים ולעיל גבי שרצים דפריך בגמ' לא לכתוב רחמנא לא יאכל ולא בעי לכם היינו משום דהתם נפ\"ל מיתורא דקראי כדאי' בפרק חרש דקי\"ד וכמ\"ש רש\"י ז\"ל ד\"ה לא תאכלו ע\"ש ועיין ברש\"י פרשה הנז' ד\"ה שכתב דנפ\"ל מקרא דלא יאכל והוא הפך מתלמודא דידן דפ' חרש ודפ' כ\"ש ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קמו) </b> ולא נפיק משאר איסורים מכל חלב כו' משא\"כ חמץ שהיתה לו שעת הכושר. תמהני איך ס\"ד לומר דאיסור שהיה לו שעת הכושר לא נפיק מכל חלב לאיסורא דכל שהוא והרי פסק הרמב\"ם ברפ\"ד מהלכות שבועות דמי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור דהו\"ל כאוכל חצי שיעור מנבילות וטריפות ע\"כ. הרי לך בהדיא דס\"ל להרמב\"ם ז\"ל דחצי שיעור מאיסור שבועה הוי כחצי שיעור מנבילה ואע\"ג דשבועה היה לה שעת הכושר והיינו ע\"כ מטעמא דחזי לאצטרופי וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל בפירושו להרי\"ף בפ\"ג דשבועות וא\"כ מה\"ט הרי אפילו בשהיתה לו שעת הכושר נמי חצי שיעור אסור:<br><b> ולכאורה </b> אפשר ליישב ולומר דהא דס\"ל להרמב\"ם ז\"ל דח\"ש אסור בשבועה היינו לבתר דידעינן מקרא דלא יאכל חמץ דחצי שיעור אסור אע\"פ שהיתה לו שעת הכושר והיינו דלענין זה ילפינן שבועה מחמץ. אבל קשה לומר כן דאי נימא דחצי שיעור אינו אסור מטעם דחזי לאצטרופי וכנ\"ל בשם הר\"ן אכתי שבועה מחמץ ליכא למילף למיסר בי' חצי שיעור חדא משום דחמץ חמיר שהוא בכרת. והשנית דחמץ אסור לכ\"ע משא\"כ שבועה. והשלישית דשבועה איתא בשאלה אע\"כ דהא דחצי שיעור דשבועה אסור היינו ע\"כ משום טעמא דחזי לאצטרופי וא\"כ הרי מה\"ט נמי א\"צ קרא למיסר חמץ בפסח בכל שהוא וכן אכילה ביוה\"כ בכ\"ש. ועוד אני תמה על דברי מוהרלנ\"ח אלו דהא לטעמי' הי' לו להרמב\"ם ז\"ל למכתב נמי בפ\"ד הלכה כ\"ד מהלכות מאכלות אסורות גבי שור הנסקל ששחטו לאחר שנגמר דינו דאסור נמי בכל שהוא כיון דכתיב בי' נמי לא יאכל בציר\"י דהא שור הנסקל נמי הי' לו שעת הכושר ואע\"ג דכי בעי הש\"ס בפסחים דף כ\"ד למילף איסור הנאה בבב\"ח מק\"ו מערלה ודחי הש\"ס התם דבב\"ח קיל משום שהיתה לו שעת הכושר ולא קאמר התם דשור הנסקל יוכיח וע\"ז כתבו התוס' שם בדף כ\"ה בד\"ה מה לחמץ כו' דשור הנסקל נמי לא היתה לו שעת הכושר לאכילה ע\"כ כונתם היינו דמה\"ט הוי שעת הכושר דבב\"ח עדיף משום דלענין אכילה לא היתה לו שעת הכושר לשור הנסקל מחמת איסור דשאינו זבוח אבל מ\"מ לענין איסורי' גופא מטעמא דהמית אדם הרי הי' לו שעת הכושר ומנ\"ל לומר דלאחר ששחטו ואזל לי' האיסור דשאינו זבוח ואינו אסור אלא מפני שהוא שור הנסקל שיהי' איסורו בכ\"ש כיון דלענין איסור זה הרי היה לו שעת הכושר וא\"א למילפי' להרלב\"ח מכל חלב ומשאר איסורים שלא היה להם שעת הכושר מעולם. ועוד קשה דהא בבב\"ח אמרינן בהדיא בש\"ס דהיתה לו שעת הכושר וא\"כ לדברי הרלנ\"ח הנ\"ל הרי יהי' חצי שיעור בבב\"ח מותר להרמב\"ם ז\"ל וז\"א דהרי ברפי\"ד מהלכות מ\"א כתב הרמב\"ם להדיא דכל האיסורים אסורין בכל שהוא ולעיל מני' בפ\"ט הא כבר הביא נמי דין בב\"ח ועלי' נמי קאי. אך לענין בישול בב\"ח אי איכא איסור דאורייתא כשאין בשניהם כזית לא מצאתי כעת מבואר [עיין פמ\"ג בפתיחה לבב\"ח שנסתפק בזה] אכן ממאי דבעי הש\"ס בחולין לומר דאיסור אכילת בב\"ח ילפינן מקרא דלא תאכל כל תועבה יש להוכיח דאסור מדאורייתא לבשל דאל\"כ יהא היתר לאכילה דבב\"ח והיינו כשנתבשל בב\"ח ואין בשניהם יחד שיעור כזית ודוק:<br><b> [אמר עקיבא סופר </b> נ\"ה המבלה\"ד. המעיין במל\"מ פ\"א מחמץ ומצה הלכה ז' שהביא דברי הרלנ\"ח יראה שכתב דאיסור חמץ לא דמי לחלב כו' משום דחלב אסור לעולם ולא היה לו שעת היתר עיי\"ש נראה דתרתי קולי נקיט בחמץ דהיה לו שעת הכושר גם יש היתר לאיסורו לפיכך צריך קרא בחמץ לאסור ח\"ש ובזה מיושב תמיהות מו\"ז ז\"ל דשור הנסקל וכן בב\"ח אין היתר לאיסורן אח\"כ ול\"ד לחמץ גם טעם חזי לאצטרופי שייך בב\"ח ובשור הנסקל משא\"כ בחמץ דאם אכל ח\"ש חמץ בשביעי של פסח בערב לא חזי עוד לאצטרופי כמ\"ש הצל\"ח פסחים מ\"ד לכן צריך קרא אבל בשבועה חזי לאצטרופי דאף אם נשבע שלא יאכל היום ואכל ח\"ש בערב מ\"מ חזי לאצטרופי דיכול להשבע מיד שלא יאכל גם בלילה ולמחר כמו שכתב הנוב\"י מה\"ת חאו\"ח סי' נ\"ג לענין נזירות דבנזיר אף בסוף יום ל' חזי לאצטרופי אם יאמר תיכף הריני עוד נזיר משא\"כ בחמץ דצריך להמתין עד שנה הבאה עיי\"ש וה\"ה נמי בשבועה י\"ל כן דחזי לאצטרופי ולפ\"ז מיושבות לדעתי כל קושיות מו\"ז ז\"ל]: ע\"כ הגה\"ה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> החכם לא יתחיל בעת זו כו'.</b> כתב הטור סימן תל\"א וז\"ל וכתב הר' יונה ז\"ל דאם התחיל מבע\"י אינו מפסיק ונ\"ל כיון שהטעם משום שלא יטריד בלימוד וישכח מלבדוק אין חילוק ואפילו התחיל כבר פוסק ע\"כ וראיתי למוהראנ\"ח ז\"ל ח\"א סימן מ\"ח שתמה עליו שהרי בפרק קמא דשבת תנן לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה שמא ימשך אחר מלאכתו ואם התחילו אין מפסיקין ומפסיקין לק\"ש וא\"מ לתפלה ואפילו התחיל באיסור משום דכיון דתפלה דרבנן אין מפסיקין ואם כן ה\"נ כיון דבדיקה דרבנן אינו מפסיק ואע\"ג דאמרינן התם סיפא אתאן לד\"ת וכגון רשב\"י וחביריו אבל כגון אנו מפסיקין ע\"כ מיירי בדליכא שהות דוקא דליכא למימר בדאיכא שהות וליתי שפיר נמי הא דאמרי' בפ' ב\"מ דרשב\"י כד הוה מטי זמן תפלה הוה לביש ומכסי ומצלי אע\"ג דכגון רשב\"י אינו מפסיק דהכא מיירי בדאיכא שהות וההיא דבמה מדליקין מיירי בדליכא שהות דאפילו לרבן שמעון בן יוחאי מפסיק דאם כן קשה דמי גרע לימוד דכגון אנו משאר מלאכות של חול דקתני בהו דאין מפסיקין את\"ד יעיין שם שהניחו בצריך עיון ועיין בפר\"ח ז\"ל:<br><b> ואני </b> תמיה עליו איך אשתמיט מיניה לשון הרמב\"ם פ\"ו מהלכות תפלה וז\"ל היה עוסק בת\"ת והגיע זמן תפלה כו' פוסק הרי מבואר דאפילו בהתחיל בהיתר ואיכא שהות ביום סבירא ליה דמפסיק לתפלה מדכתב והגיע זמן וכמבואר וכ\"כ הרפ\"ח ז\"ל בה' תפלה סי' פ\"ט שזה דעת הרמב\"ם ומה שהקשה דאי בדאיכא שהות מי גרע ת\"ת משאר מלאכות ל\"ק דאיכא למימר דבת\"ת איכא למיחש טפי דילמא מטריד בגירסיה וכ\"כ הרב עצמו בדרשותיו פ' צו והביא סמוכות לדבר יע\"ש ומהתימה עליו איך סותר את עצמו:<br><b> הן </b> אמת שדעת הר\"ן והרז\"ה ז\"ל כתבו מרן הב\"י ז\"ל סי' ק\"ו דס\"ל דדוקא בדליכא שהות מפסיק אבל בדאיכא שהות אינו מפסיק יע\"ש מ\"מ אין זה מן התימה על הטור ז\"ל דאיכא למי' דס\"ל כדעת הרמב\"ם ומה גם דמסתמיות דברי הטור שכתב בסי' ק\"ו דבכגון אנו מפסיקין לתפלה ולא פי' דה\"ד בדליכא שהות משמע שדעתו כדעת הרמב\"ם ז\"ל ובהכי ניחא נמי מה שדקדק על רבינו יונה ז\"ל דלמה הוצרך לומר אם התחיל מבע\"י אינו מפסיק דהא משמע בפ\"ק דשבת דאפי' התחיל באיסור אינו מפסיק וכמ\"ש התוספות אכן כפי מ\"ש ניחא דר\"י ס\"ל כדעת הרמב\"ם דהא דאמרינן כגון אנו מפסיקין מיירי אפי' בדאיכא שהות אלא שלדעת הרמב\"ם ז\"ל הא דאמרינן כגון אנו מפסיקין מיירי אפי' בהתחיל בהיתר ולדעת ר\"י ז\"ל ס\"ל דהא דאמרינן כגון אנו מפסיקין מיירי דוקא בהתחיל באיסור דומיא דא\"מ לתפילה דמתני' ואע\"ג דבשאר מלאכות אינו מפסיק בת\"ת חיישי' טפי דילמא אתי למימשך כמ\"ש ודו\"ק:<br><b> גם </b> מ\"ש עוד הרב הנזכר ליישב דברי הטור ז\"ל דבדיקת חמץ כיון דמצוה היא לא דמי לק\"ש ותפלה דלעשות מצוה אפי' רשב\"י וחבריו דלא היו מפסיקין לק\"ש ותפלה למצוה היו מפסיקין כו' יע\"ש ק\"ל טובא דא\"כ מאי האי דפרכינן פרק לולב הגזול אמתני' דמי שבא בדרך כו' נוטלו על שולחנו למימרא דמפסיק ורמינהו אם התחילו אין מפסיקין כו' ומאי קושיא גבי מצוה שאני וליכא למימר דע\"כ לא כתב הרב ז\"ל כן אלא דוקא גבי ת\"ת דמפסיק משום בדיקה דהיינו מצוה אבל בשאר דברים אפילו למצוה אינו מפסיק דהא ליתא שהרי כ\"ש הוא שאם עוסק בדבר הרשות אינו מפסיק למצוה כ\"ש בעוסק בת\"ת וכמו שהכריע הרב ז\"ל לענין אם יש שהות ביום דאינו מפסיק מת\"ת לתפלה מה\"ט ודבריו צ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חורי </b>\n<b> הבית כו'.</b> הנה הטור ז\"ל סימן תל\"ג כתב וז\"ל כותל שנשתמש בו חמץ בחורין ונפל ונעשה גל אפילו אינו גבוה ג\"ט כו' אין צריך לבדוק מפני סכנת עקרב כו' יע\"ש וכתב מרן הב\"י שזה מבואר פ\"ק דפסחים אברייתא דקתני אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין מפני הסכנה דאוקימנ' לה בשנפל ומשום סכנת עקרב ופרכי' אי נפל ל\"ל בדיק' והתנן חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער ומשני התם בשאין הכלב יכול לחפש אחריו הכא בשהכלב יכול לחפש אחריו כו'. ותמה על הרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם שהשמיט דין זה דאף על גב דרנב\"י מוקי להאי ברייתא באוקמתא אחריתי דהאי סכנ' סכנת גוים מ\"מ אוקמתא קמייתא לא נדחית ואפשר דר\"ן נמי מודה לענין דינא ועוד דהא רב אשי אתי לשנויי מאי דאקשו עלה דההיא אוקמתא אלמא דהכי ס\"ל א\"ד יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> נראה ליישב דלהרי\"ף והרא\"ש ז\"ל קשיתיה להו קו' התוס' שהקשו שם בד\"ה הכא וז\"ל והא דמשמע גבי מפולת דאם הכלב יכול לחפש אינו כמבוער וצריך לבערו ולא מיפטר מפני סכנת עקרב אור\"י כו' ותו ק\"ל דמלישנא דמתני' דקתני בפ' כ\"ש חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער רשב\"ג אומר כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו כו' ומשמע דרשב\"ג פליג את\"ק דלת\"ק אפילו בשהכלב יכול לחפש אחריו הרי הוא כמבוער דאי לפרושי דברי ת\"ק אתא היל\"ל אמר רשב\"ג ועיין בהר\"ב תי\"ט ז\"ל שם וכיון שכן כי משני הכא התם כשאין הכלב יכול לחפש הול\"ל ה\"מ רשב\"ג היא לא למסתם סתומי דמשמע דאתיא כת\"ק דמתני' כי על כן ס\"ל ז\"ל דהא דמשני הכא התם בשאין הכלב יכול לחפש כו' אליבא דת\"ק קאמר דלת\"ק דמתני' כשהכלב יכול לחפש אחריו אינו צריך לבערו מפני סכנת עקרב ולהכי קא פסיק ותני ת\"ק חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער דאי בשאין הכלב יכול לחפש הרי הוא כמבוער מצד עצמו ואי בשהכלב יכול לחפש נמי אין צריך לבערו מפני סכנת עקרב אמנם רשב\"ג דקאמר כל שאין הכלב יכול לחפש פליג את\"ק וס\"ל דכל שהכלב יכול לחפש חייב לבערו ולא חיישינן לסכנת עקרב מטעמא דשלוחי מצוה אינן ניזוקין ולחששא דשמא תאבד לו מחט לא חייש רשב\"ג ומש\"ה כיון דקי\"ל כרשב\"ג השמיטו אוקמת' זו דהך אוקמת' לא קאי אלא אליבא דת\"ק דמתני' ובהכי ניחא מאי דפריך התם לקמן אברייתא דקתני חור שבין יאודי לארמאי כו' פלימו אומר כל עצמו אינו בודק מפני הסכנה והאמר ר\"ח שלוחי מצוה אינן ניזוקין היכא דשכיח היזיקא שאני דקשה דאמאי לא משני הכא כשינויא דלעיל שמא תאבד לו מחט ובשלמא לעיל לא משני היכ' דשכיח היזיקא שאני משום דלא חשיב שכיח היזיקא כולי האי אמנם הכא קשה דאמאי לא משני כשינוי' דלעיל וכן הקש' הרב ב\"ח ז\"ל יע\"ש אמנם כפי מ\"ש ניחא דלעיל לא משני הכי אלא אליבא דת\"ק דרשב\"ג אמנם לרשב\"ג דקי\"ל כותיה לא חייש להך חששא ומשום הכי לא משני הכא כשינוייא דלעיל משום חששא דשמא תאבד לו מחט כי היכי דליתי הא דפלימו אליבא דהלכת' כנ\"ל נכון ואף שהרמב\"ם ז\"ל בפירוש המשנה פרק כ\"ש כתב דרשב\"ג לפרושי דברי ת\"ק אתא אין זה מן התימה דאיכא למימר דבספר היד חזר בו וכמו שכן ראינו לו ז\"ל בכמה מקומות ודו\"ק:<br><b> ובתוספות </b> ז\"ל תי' דשאני ההיא דחמץ שנפלה עליו מפולת דודאי איכא חמץ הטריחוהו חכמים להשכיר פועלים במרא וחצינא אבל הכא שאין החמץ ידוע לא הטריחוהו יע\"ש. וראיתי להפר\"ח ז\"ל סימן הנזכר סק\"ח שהקשה מההיא דאיבעיא לן התם בדף יו\"ד ע\"ב ככר בפי נחש צריך חבר להוציאו או אין צריך בגופיה אטריחוהו רבנן בממוניה לא אטריחוהו א\"ד ל\"ש ונקטי לה רבוותא ז\"ל לקולא ואם כדברי התוס' תפשוט לה מהך מתני' דחמץ שנפלה עליו מפולת דכל דאיכא חמץ ידוע אטרחוהו רבנן בממוניה להוציאו ע\"י פועלים ודוחק לומר דשאני התם די\"ל שמא יוציאנו או יאכלנו הנחש דה\"נ איכא למימר שאם יחפש הכלב שמא יוציאנו או יאכלנו א\"ד יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> נראה לחלק דשאני הכא דמדינא מצד המצוה מחוייב לבדוק ולא אתי לידי סכנה דשלוחי מצוה אינן ניזוקין אלא דלא אטרחינן ליה לבדוק משום חששא דשמא בתר דבדיק תאבד לו מחט ואתי לעיוני בתרה והילכך בחמץ ידוע מטרחינן ליה מה שא\"כ גבי ככר בפי נחש דמצד המצוה גופה אינו צריך לבדוק כיון דשכיח היזיקא והילכך מבעיא לן אי בממוניה אטרחוהו רבנן כנ\"ל ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הניח </b>\n<b> החמץ בזוית זו כו'.</b> כתב הראב\"ד ז\"ל הרבה שיבושים כו' הניח ט' ומצא י' צריך לבדוק כרבנן כו' יש לתמו' שדבריו ז\"ל סותרים למ\"ש בפ\"ו מהלכות מעשר ב' ממ\"ש רבינו האומר לבנו הרי שם ק' ומצא מאתים השאר חולין הרי שם ר' ומצא ק' הכל חולין כתב עליו וז\"ל אמר אברהם המשנה אמרה הכל מעשר ע\"כ ובודאי שכונתו לומר דאע\"ג דהך מתני' ע\"כ רבי היא דקתני הכל מעשר כו' ורבי היא דס\"ל ק' מונח ק' מוטל אבל לרבנן דס\"ל בהניח מאתים ומצא מנה הכל חולין מטעמא דאין דרך להפרידן ה\"נ באומר לבנו הרי שם מאתים ומצא מנה הכל חולין מה\"ט וכמ\"ש הר\"ש בפירוש המשנה מ\"מ ס\"ל להראב\"ד ז\"ל דהלכה כסתם משנה משום דהו\"ל סתם במשנה ומחלוקת בברייתא דאין הלכה כמחלוקת דברייתא וכיון שכן יש לתמוה דאיך כתב כאן בהניח עשר ומצא ט' צריך לבדוק כרבנן והרי זה סותר את עצמו וראיתי בחידושי הרדב\"ז שנדפסו מחדש שכתב שם וז\"ל ורבינו סובר דהלכה כחכמים מדאמרינן פ\"ק דפסחים הניח ט' כו' ולרבנן דאמרי הכל חולין צריך לבדוק אחר כל הט' והכי פסקו רבוותא וגם הראב\"ד לא השיג עליו בה' חו\"מ יע\"ש ולא ידעתי אדק\"ל ממה שלא השיג עליו תקשי ליה ממ\"ש בהדיא בהשגות דהלכה כרבנן והיה נראה ליישב דס\"ל להראב\"ד דדוקא בהניח מאתים ומצא מנה אין הלכה כרבנן משום דסתם מתני' דקתני הכל מעשר אתיא דלא כותייהו אמנם בהניח מנה ומצא מאתים פסקינן כרבנן דאמרי הכל חולין מטעמא דאין דרך לערב חולין ומע\"ב יחד משום דכיון דלית לן סתמא דלא כותייהו הדרינן לכללין דיחיד ורבים הלכה כרבים ולא תליא הא בהא שהרי טעמא דהניח מנה ומצא ק\"ק הוא משום דאין דרך לערב חולין ומע\"ב יחד וטעמא דהניח ק\"ק ומצא מנה הוא משום דאין דרך להפרידן ואית לן למימר דטעמא דאין דרך להפרידן לא חשיב כולי האי למימר משום הכי הכל חולין ומשום הכי סתם מתני' כרבי אמנם בהניח מנה ומצא מאתים טעמא דאין דרך לערב חולין ומע\"ב יחד טעמא תריצא הוא ומשום הכי ס\"ל לרבנן הכל חולין וא\"ת הרי באומר לו מנה ומצא ק\"ק קתני מתני' דהשאר חולין דמשמע דאתיא כרבי דלרבנן בהניח מנה ומצא ק\"ק ס\"ל דהכל חולין הא ל\"ק דהתם אפילו רבנן מודו משום דאיכא למימר דמעיקרא נמי ק\"ק היו שם ומ\"ש לו הרי שם מנה ה\"ק מאותם הק\"ק הרי שם מנה מעשר ולא חשש להזכיר רק המעשר להזהירו עליו ועיין במוהר\"י קורקוס ז\"ל:<br><b> ושוב </b> ראיתי בירושלמי דאמרינן התם תמן הוא הניח הוא מצא ברם הכא אביו הניח אביו מצא כו' ועיין בפי' המפרש שם וא\"כ מבואר הוא שזה דעת הראב\"ד ז\"ל דהך מתני' אתיא ככ\"ע וכן מדוקדק מלשון הראב\"ד שתפס השגתו וז\"ל הרי שם מנה עד הכל חולין משמע דאין כונתו להשיג אלא על חלוקת הרי שם מנה אמנם אחלוקת הניח מנה כו' בהא אזיל ומודה דהלכה כרבנן כנ\"ל אמיתות דעת הראב\"ד ז\"ל:<br><b> והנה </b> התוספות ז\"ל פ\"ק דביצה ד\"י ע\"ב ד\"ה הכל חולין כתבו וז\"ל תימה דהא לא אמרינן שאני אומר להקל כו' וי\"ל דכיון שאין אדם מניח חולין אצל מעשר תלינן להקל כו' והקשה הרב ח\"ה ז\"ל וז\"ל וצ\"ע דאכתי תקשי להו בסיפא דקאמר נמי שאני אומר להקל וליכא לפרושי שם משום דאין דרך להפרידן זה מזה כנראה מפרש\"י דא\"כ מאי קא ק\"ל מגוזלות דה\"ט לא שייך בגוזלות ע\"ש שהניחו בצ\"ע ועיין בספר גו\"ה שהקשה לפי דבריהם קאמר בפסחים ד\"י הניח ט' ומצא עשר היינו פלוגתא דרבי ורבנן ולרבנן צריך לבדוק אחר הט' דשמא גררום חולדות והעשר הנמצאים איש אחר הביאן כמ\"ש רש\"י הא כיון דבדיקת חמץ דרבנן אמרינן שאני אומר להקל ועוד דע\"כ ל\"ק רבנן דהכל חולין אלא דוקא גבי מעשר מטעמא דאין אדם מניח חולין אצל מעשר אבל בבדיקה דליכא ה\"ט לעולם מודו רבנן דאינו צריך בדיקה יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> מה שהקשה דכיון דבדיקת חמץ דרבנן אזלינן לקולא לא ק\"מ שהרי לדעת התוספות שם בד\"ה היינו ט' כל אותה סוגיא מיירי בדלא בטיל דהוי ספק דאורייתא לבד מההיא דב' קופות וכמ\"ש הר\"ב ח\"ה ז\"ל שם ולדעת הרמב\"ם ז\"ל דס\"ל דמיירי אפילו בט' כבר כתב ה\"ה ז\"ל דכיון דבדיקת חמץ תחלתו על הספק החמירו אפילו בספקא דרבנן ועיין בהלח\"מ ז\"ל שם ולקושייתו הב' י\"ל דס\"ל לתלמודא דמדחזינן לרבנן דקאמרו הכל חולין בודאי ומטעמא דאין אדם מניח חולין אצל מעשר מוכח דס\"ל דבעלמא וכגון הא דבדיקה ספיקה הוי דאימור גררום ואילו איש אחר הביאן ואף על גב דאיכא הוכחה דמצאן במקום שהניחן אפי\"ה מידי ספק לא נפקא ואזלינן לחומרא דאי ס\"ל דלא הוי ס' כלל משום דהך הוכחה דמצאן במקומן אלימא טובא וחשיבא כודאי ומשום ה\"ט אזלינן לקולא אם כן היכי מקילי רבנן גבי מעשר ואמרי דהכל חולין ואי משום טעמא שאין אדם מניח חולין אצל מעשר הא איכא הוכח' דמצאן במקומן דאלימא וחשיבא כודאי והילכך גבי בדיקה הו\"ל ספק ואזלינן לחומרא מטעמא דתחילתה על הספק או בשלא ביטל לדעת התוס' ואדרבא אפכא ק\"ל דאיך קאמר בגמ' פלוגתא דר' ורבנן דלר' דאמר חולין ומע\"ב מעורבין אין צריך לבדוק ואמאי נימא דע\"כ לא קאמר ר' דלא אמרינן איש אחר הביאן אלא גבי מעשר משום דהוה ליה ספק ואזלינן לחומרא ואם כן גבי בדיקה נמי נימא דצריך לבדוק משום ס' דאימור איש אחר הביאן ואזלינן לחומרא וי\"ל דמדחזינן לר' דאמר חולין ומע\"ב מעורבין זב\"ז הך לישנא משמע דחשיב להו ודאי מע\"ב דאל\"כ הכי הול\"ל חולין וס' מע\"ב מעורבין דהא נ\"מ לענין מלקות אם אכלן חוץ לירושלים דאי משום ס' אין מלקין על הספק ודו\"ק:<br><b> ומ\"מ </b> לדעת הטור ק\"ט שכתב בסימן תל\"ט בהך דהניח ט' כו' דאפילו ביטל צריך לבדוק וכתב מרן שם דה\"ט מדחזי' לרבנן דמקלי במעשר כו' משמע דחשיב כודאי כו' ע\"ש שהרי גבי מעשר ע\"כ ה\"ט כמ\"ש התוס' משום דאין אדם מניח חולין אצל מעשר דאל\"כ היכי מקלינן בדאורייתא וכיון שכן בבדיקה דליכא ה\"ט הו\"ל ס' ואזלינן לקולא לפי דעת הטור ז\"ל דבבדיקה נמי אזלינן בס' להקל ועיין בהרב\"ח וביש\"ש סי' כ\"ו:<br><b> ודע </b> שמדברי התוספות בפסחים ד\"ה הניח עשר משמע דסבירא ליה דכשאינן קשורים גם בחלוקת הניח מנה ומצא מאתים מודו רבנן דחולין ומע\"ב מעורבין וכן נמי לענין בדיקה א\"צ לבדוק וכ\"כ הרב ח\"ה יע\"ש ודלא כהר\"ב מג\"א שכתב בפשיטות דבהניח תשע ומצא עשר אפי' אינן מקושרים צריך בדיקה ואשתמיט מיניה דברי התוס' הללו עוד הקשה הר\"ב גו\"ה מהא דאמרינן בפסחים הניח בזוית זו ונמצא בזוית אחרת כו' רשב\"ג אומר הבית טהור שאני אומר השאילו לאחר ושכח או שנטלו מזוית זו והניח בזוית אחרת ושכח הרי דלרשב\"ג אמרינן שאני אומר להקל בדאורייתא ולע\"ד לק\"מ דהתם שאני דאוקמיה כלים אחזקתייהו ובחזקת טהרה הן וכן נמי גבי בדיקה אוקמה בחזקתה היכא דלא אתרע חזקתיה ופשוט כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד </b>\n<b> כו' ולא יסיק בו תנור וכיריים כו' ואם בשל או אפה אותו פת ואותו תבשיל אסור בהנאה כו'.</b> כתב ה\"ה זה למד רבינו ממ\"ש בגמ' שאם אפה את הפת בעצי ערלה או בקשין של כלאי הכרם שאסור לפי שיש שבח עצים בפת כו' והיינו שסתם רבינו וכתב דאם בשל או אפה דאותו התבשיל ואותו הפת אסור בהנאה דמשמע דאפילו אפאו בתנור ישן או בשלו בקדרה דאיכא זו\"ג תנור דהיתר ועצים דאיסור אפי' הכי אסור מטעמא דכיון דיש שבח עצים בפת חשיב כאלו איתיה לאיסורא בעיניה ונהנה מעצים גופייהו וכ\"כ הר\"ן בהדיא בפ' כ\"ש ובפרק כל הצלמים יע\"ש וכן נראה שהוא דעת הטור בי\"ד סימן קמ\"ב שכתב ואע\"ג דזוז\"ג מותר אם אבוקה כנגד הפת אסורה ע\"ש. וכן נראה מדברי רש\"י בפרק כל הצלמים דמ\"ט ע\"א ד\"ה אפה בו וז\"ל בין חדש שצננו וחזר והסיקו בעצי היתר בין בישן בהיסק ראשון הו\"ל זו\"ג שהפת שנאפה בו בחדש בהיסק ב' באתה ע\"י גורם האיסור כו' ע\"ש משמע דדוקא בחדש בהיסק שני הוא דהוי זו\"ג אבל בישן בהיסק ראשון לא משום דיש שבח עצים בפת מדלא סיים אלא בחלוקת חדש בהיסק ב' וכ\"כ מוהר\"ש אלגאזי בספר ל\"ס ע\"ש וכן נראה מדברי התוס' בפרק השוכר את הפועל דף ס\"ו ד\"ה אמר רבא כו' וז\"ל וא\"ת מ\"ש מהא דאמרינן בפסחים תנור שהסיקו בקליפי ערלה ואפה בו את הפת אסורה למ\"ד יש שבח עצים בפת וכתבו עוד דמכאן יש להתיר פת חמה שנאפית בי\"ט דאין לאסור משום דשמא העצים שנאפו נשרו מן הדקל והוי מוקצה כו' ע\"ש והשתא מאי קושיא אימא דמתני' איירי בתנור ישן דהו\"ל זו\"ג ומה\"ט נמי יהא מותר פת שנאפית בי\"ט משום דהו\"ל זו\"ג תנור דהיתר ועצים דאיסור אלא ודאי דס\"ל דמשום טעמא דיש שבח עצים בפת יש לאסור אפילו בזו\"ג. ומהתימה על הר\"ב ח\"ה ז\"ל שכתב דלמאי דמסיק השתא דפליגי בשבח עצים ולכ\"ע זו\"ג מותר ע\"כ לא קאי אפה בו את הפת אלא אחדש בהיסק ראשון ומכח זה הוקשה לו דאם כן מאי קאמר עלה בשלה ע\"ג גחלים ד\"ה מותר הא א\"נ דליכא עצים דאיסורא בעין מ\"מ ע\"י בישול התנור נאסר הפת כיון שהוא חדש ונגמר באיסור והוצרך לידחק דלמאי דמוקי פלוגתייהו בשבח עצים אפה בו את הפת מילתא באנפי נפשה היא ולא קאי בתנור כלל אלא אפה הפת נגד האבוקה על הקרקע בלא חום עכ\"ד. ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה כל הנהו רבוותא דכתיבנא שכתבו בהדיא דאפילו בתנור ישן אסור מטעמא דיש שבח עצים בפת ועוד שכפי דבריו ק\"ל מהא דגרסינן בכיצד צולין דף ע\"ה ע\"א בעא מיניה רב חיננא בר אידא מרב אדא בר אהבה תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה וגרפו ואפה בו את הפת לדברי האוסר מהו. (ופרש\"י בפרק כ\"ש רבי אומר הפת אסורה) והשתא לפי דעת הרב ז\"ל במאי קמיירי אי בתנור ישן אפילו באבוקה כנגדו שרי משום דהוי זו\"ג ואי בתנור חדש היכי קא\"ל הפת מותרת הא א\"נ דליכא עצים דאיסורא בעין מ\"מ ע\"י התנור נאסר וכמו שהקשה לו ז\"ל ולפי דבריו צ\"ל דלדברי האוסר דקאמר היינו אליבא דר\"א דסבר דזוז\"ג אסור ושלא כפרש\"י וזה דוחק ומ\"מ מ\"ש מרן הב\"י סי' קמ\"ב דבשלה ע\"ג גחלים נראה דלא שרי אלא בישן ולא צננו דהו\"ל זו\"ג ומשמע מדבריו דאי ליכא גורם דהיתירא כגון שאפאו ע\"ג קרקע בלא חום תנור לא שרינן ק' שהרי לרבנן דשרו באבוקה כנגדו משום דס\"ל דשלהבת אינה באה אלא ממשהו הנשרף והוי כמו גחלת לר' דשרי וכמ\"ש התוס' בד\"ה חדש ע\"ש משמע בהדיא דשרו אפילו בחדש שלא צננו דליכא גורם דהיתר כלל וכמ\"ש רש\"י בפרק כ\"ש ד\"ה יוליך הנאה ע\"ש והוא מוכרח ממאי דפריך התם תלמודא למ\"ד דאפי' לוחשות מותרות מכלל דרבנן דפליגי עליה דרבי שרו אפי' אבוקה כנגדו אלא עצים דאיסורא לרבנן היכי משכחת להו כו' ואם איתא מאי ק\"ל נימא דמשכחת לה דליכא גורם דהיתר אלא משמע דלרבנן שרי אפילו בדליכא זו\"ג ומינה לר' דס\"ל דבשלה ע\"ג גחלים מותר היינו אפי' בליכא גורם דהיתר שהרי אבוקה כנגדו לרבנן כגחלים אליבא דרבי וכמו שכתבו התוספות וזה פשוט ועיין בכ\"מ פי\"ו מהלכות מ\"א הלכה כ\"ה יע\"ש:<br><b> והרא\"ש </b> ז\"ל שם בפרק כ\"ש כתב משם הרבינו יונה דהא דשרינן בגחלים עוממות לדברי הכל דוקא בקליפי ערלה ובקשין של כלאי הכרם דדינן בשריפה ואפרן מותר אבל בחמץ בפסח קי\"ל כרבנן דאמרי מפרר וזורה לרוח והו\"ל מן הנקברים שאפרן אסור וכ\"ש הגחלים עכ\"ל וכפי זה נראה דאפילו רבנן דשרו באבוקה כנגדו מודו בחמץ דאסור שהרי טעמייהו דרבנן משום דשלהבת אינה באה אלא מן הגחלים כמ\"ש התוס' וכיון דבחמץ אפרן אסור וכ\"ש הגחלים משמע ודאי דאסרו רבנן וכיון שכן ק\"ט מהא דגרסינן בפ' הנזכר בעא מיניה רמב\"ח מר\"ח תנור שהסיקו בעצי הקדש לרבנן דשרו בקמייתא מאי א\"ל הפת אסורה ומה בין זו לערלה אמר רבא מי דמי ערלה בטילה בק\"ק הקדש אפילו באלף לא בטל ע\"כ ומאי קו' הלא הקדש אפרו אסור כדתניא כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשירה ואפר הקדש לעולם אסור ורמב\"ח נמי מאי קמבעיא ליה הלא בהקדש פשיטא דאפי' לרבנן אסור וכן הקשה מהרש\"ל ז\"ל יע\"ש והרב ח\"ה ז\"ל תי' וז\"ל והנראה בעיקר קושית מהרש\"ל דהשתא אכתי לא שמיע לי' הך דמייתי מברייתא דאפר הקדש לעולם אסור כדמוכח הסוגי' וקושטא הוא דלפי האמת הא דא\"ל ר\"ח לרמב\"ח דהפת אסורה היינו מהך טעמא דמייתי מברייתא דאפר הקדש לעולם אסור ע\"כ (ולפ\"ז צ\"ל הרמב\"ח דאבעיא ליה היינו משום דאכתי לא הוה שמיע ליה הך ברייתא דמייתי בתר הכי ואע\"ג דרמב\"ח גופיה מייתי לה איכא למימר דלבתר הכי שמעה ועיין בפר\"ח ז\"ל סי' תע\"ה שהק' קו' מהרש\"ל וכתב בס\"ד ורמב\"ח שמיע ליה הך ברייתא ומאי קמבעי' ליה ואין זו הכרע כמ\"ש ועיין בספר מ\"ק מה שתי' לזה ואשתמיט מיניה דברי התוס' הללו שכתבו דטעמייהו דרבנן משום דשלהבת אינה באה אלא מן הגחלת שלפי דברי התוס' אלו לא ניתן ליאמר תי' כלל):<br><b> ולכאורה </b> לע\"ד היה אפשר לומר דאפילו נימא דשמיע ליה הך ברייתא ס\"ל לתלמודא דהא דקתני בברייתא ואפר הקדש לעולם אסור דאינו אסור אלא מדרבנן ולכתחילה ומשו\"ה מבעיא ליה לרבנן דשרו באבוקה כנגדו משום דשלהבת באה מן הגחלת מי נימא דה\"נ שרו דאע\"ג דאפרו אסור אין איסורו אלא מדרבנן ולכתחילה ומיהו אם אפה בו יהא מותר וכדקי\"ל גבי גחלת דשאר איסורין דלכתחילה אסור ליהנות מדרבנן ואפי' הכי קתני בברייתא דבשלה ע\"ג גחלים ד\"ה מותר וא\"ל ר\"ח דהפת אסורה משום דהקדש חמור דאפי' באלף לא בטל וכן מוכח קצת מהא דגרסינן בפרק משילין דל\"ט גחלת של ע\"א אסורה ושלהבת מותרת ואם איתא דהא דקתני בברייתא חוץ מעצי אשירה הוא מדאוריי' אם כן מאי אשמועינן ברייתא דגחלת אסור לישמועינן רבותא דאפרו אסור וכ\"ש גחלת דעדיף טפי כמ\"ש הרא\"ש אלא משמע דבגחלת איכא איסור תורה ובאפרו אינו אסור אלא מדרבנן וא\"כ כי היכי דמאי דקתני חוץ מעצי אשירה אינו אלא חומרא דרבנן ה\"נ מאי דקתני ואפר הקדש לעולם אסור אין איסורו אלא מדרבנן שהרי בסוף תמורה פריך תלמודא דאמאי לא עריב ותני להו בהדי הדדי ומשני לה ע\"ש משמע שדינן שוה לגמרי וכ\"ש לפי מ\"ש מרן סימן הנז' דגחלת של ע\"ז לא אסור אלא מדרבנן ולכתחילה דע\"כ מאי דקתני חוץ מעצי אשירה דאינו אלא דרבנן שהרי אפרו קיל יותר מגחלת:<br><b> אלא </b> שדברי מרן ז\"ל תמוהים הם וכבר תמהו עליו הש\"ך ז\"ל סי' הנז' סק\"י והט\"ז סק\"ב ועוד אני מוסיף לתמוה עליו שלפי דבריו מאי פריך בפרק משילין מ\"ש שלהבת דהקדש דאסור ומ\"ש שלהבת ע\"ז דשרי ומאי קו' אימא דדוקא בהקדש דגחלת אסור מדאורייתא משו\"ה גזרו שלהבת אטו גחלת משא\"כ בע\"ז דאפילו גחלת לא אסור אלא מדרבנן לא גזרו וכן מוכח מדלא פריך ממודר הנאה דמ\"ש שלהבת של מודר הנאה דלא גזרו ומ\"ש שלהבת דהקדש דגזרו אלא ודאי דמשו\"ה ל\"ק ליה ממודר הנאה משום דהתם שאני דאפילו גחלת לא אסור אלא מדרבנן אמנם מע\"א ק\"ל דהתם אסור מדאוריי' וכן מצאתי בשיטה כ\"י להמאירי שכתב אמתני' דקתני הגחלת כרגלי הבעלים והשלהבת בכל מקום דאע\"ג דשלהבת של הקדש גזרו אטו גחלת התם שאני דגחלת של הקדש גופיה אסור מדאוריי' משא\"כ הכא דאפילו גחלת לא אסור אלא מדרבנן יע\"ש ועוד שלפי דברי מרן ז\"ל נראה דלרבנן דס\"ל דאין שבח עצים בפת משום דשלהבת באה מן הגחלת ה\"נ דשרי מדאוריי' גבי עצי אשירה אם אפה בו בדיעבד כיון שאין הנאתו אלא מן הגחלת וגחלת לא אסור אלא מדרבנן ואע\"ג דע\"ז אפילו באלף לא בטל והרי אמרינן בתנור שהסיקו בעצי הקדש דאפילו לרבנן אסור מ\"מ נראה דמה\"ט לא אסור אלא מדרבנן שהרי מדאורייתא כל איסורין שבתורה ברובה בטלו זולת באיסור ניכר וכל הני דלא בטלי אינו אלא חומרא דרבנן וכיון שכן ק' מהא דגרסינן בפ' א\"ע דמ\"ח דפריך בגמ' למ\"ד הואיל מברייתא דקתני המבשל גיד הנשה בחלב לוקה כו' ומשני אלא אפיק הבערה ועייל עצי אשירה ואזהרתיה מהכא לא ידבק בידך ע\"כ וכפי דבריו היכי סתים תלמודא הכי כאלו היא הלכה פסוקה והו\"ל לומר דהך ברייתא מני ר' היא דאמר יש שבח עצים שהרי לרבנן אינו לוקה כלל במבשל בעצי אשירה משום דאין הנאתו אלא מן הגחלת אלא משמע דתלמודא פשיטא ליה דאפילו לרבנן לוקה משום דגחלת אסור דבר תורה וי\"ל ודוק ומ\"מ אף דנימא דגחלת של ע\"ז אסור מדאורייתא באפרו אפשר לומר דאין איסורו אלא מדרבנן משום דגחלת עדיף דאית ביה ממשא כדאיתא במעילה דמ\"ג ע\"ב ע\"ש ועיין במנחות דנ\"ב בתוס' ד\"ה ואין שנראה מדבריהם דאסור מדאורייתא:<br><b> ובהיותי </b> בזה חזות קשה הוגד לי אמ\"ש בחידושי הרשב\"א במס' קדושין פ' הא\"מ דף נ\"ו אמתני' דקתני המקדש בערלה כו' אינה מקודשת וז\"ל וא\"ת הא ערלה וכלאי הכרם הוא בשריפה ותנן כל הנשרפין אפרן מותר ותי' בתוספות דהכא בדליכא אלא שו\"פ בצמצום כו' ואינו מחוור דהא סתמא קתני כל שמקדש בערלה אינה מקודשת אע\"פ שיש בו עוד כמה פרוטות ועוד דגרסינן בתוספתא המקדש באשירה ופירותיה בעיר הנידחת וביושביה במרקולי' ובמה שעליה וכל דבר שחל איסור ע\"ז עליה כולן אף ע\"פ שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת (כך היא לשון התוס' הביאה הרשב\"א שם בריש קידושין ד\"ב) אלמא אע\"פ שאלו מן הנשרפין ויש באפרן יותר משו\"פ אינה מקודשת עכ\"ל ויש לתמוה עליו שהרי בעצי אשירה אף על פי שהן מן הנשרפין הא קתני בברייתא דאפרו אסור וכתבו התו' בסוף תמורה ד\"ה הנשרפין דה\"ט משום דכתיב לא ידבק בידך מאומה כו' ואם כן ה\"ה נמי בעיר הנדחת דאפרו אסור שהרי עיקר קרא דלא ידבק בידך בעיר הנדחת כתיב וכן איתא בהדיא בחולין פרק כ\"ה דפ\"ט ע\"א דקאמר התם אר\"ז מכסין בעפר עיר הנידחת (ופרש\"י ס\"ד באפר שריפתה) ואמאי איסורי הנאה נינהו כו' יע\"ש הנה בהדיא דעיר הנידחת אסור אע\"פ שהוא מן הנשרפין וגדולה מזו איתא בריש השוכר את הפועל דאפי' בשכר יין נסך וסתם יינם דאינו אלא מדרבנן אפי\"ה אפרן אסור ע\"ש ואפי' נימא דסבירא ליה להרשב\"א דאפר ע\"ז אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא לא אסור משום דלית ביה ממשא ומאי דפריך בפ' כ\"ה והא איסורי הנאה נינהו מדרבנן קאמר וכדכתיבנא עדיין ק' שהרי הרשב\"א שם בדנ\"א ע\"ב הביא דעת התוס' דבחמץ החמירו עליו כאלו היא של תורה ועוד כתב משם י\"א דהמקדש בכל איסורי הנאה דדבריהם אינה מקודשת והביא ראיה לדבריהם מהירושלמי וא\"כ מאי ק\"ל הכא וצ\"ע שבתי וראה דתי' זה שכתבתי טעות הוא בידי ולא ניתן ליאמר כלל משום דאף דנימא דאפר הקדש אינו אסור אלא מדרבנן מ\"מ בגחלת של הקדש לכ\"ע אסור מדאורייתא וכדקתני במתני' בפרק משילין דגחלת של הקדש מועלין בהן וא\"כ הדרא קו' לדוכתא שהרי טעמייהו דרבנן דשרו באבוקה כנגדו משום דשלהבת באה מן הגחלת כמ\"ש התוס' ואם כן בגחלת של הקדש דמועלין בהן פשיטא דאפי' לרבנן אסור וכן יש לתמוה על תי' הר\"ב ח\"ה שכתב דאכתי לא שמיע ליה הך ברייתא לענין אפר הקדש דאפילו נימא דלא שמיע ליה הך ברייתא לענין אפר הקדש מ\"מ בגחלת של הקדש מתני' היא בהדיא דמועלין בהן ואם כן באבוקה כנגדו לרבנן מי גרע מגחלת של הקדש ודו\"ק:<br><b> ולכן </b> נ\"ל ליישב פשט השמועה וניישב ג\"כ מה שהק' התו' בד\"ה בעצי שלמים ורש\"י בד\"ה ואליבא כו' דאמאי לא מוקי לה ר\"פ בעצי הקדש ובמזיד ואליבא דר\"י והוצרכו לידחק ע\"ש אמנם לע\"ד נראה לומר דמש\"ה לא מוקי לה בעצי הקדש ובמזיד משום דכיון דאסור מדאורייתא ובגחלת ג\"כ איכא איסורא ומועלין בהן בשוגג א\"כ מאי קמבעיא ליה לרמב\"ח וכקושית מוהרש\"ל ז\"ל משו\"ה הוצרך לאוקומה לבעיא דרמב\"ח בעצי שלמים דהיינו שהתפיסן לדמי שלמים וכיון דשלמים קודם זריקה אין מועלין בהן אינו אסור אלא מדרבנן ואע\"ג דבשלמים קודם זריק' דאין מועלין בהן כתבו התוספו' בתמורה דק\"ג ד\"ה לא נהנין ובפ\"ק דנדרים ד\"ד ד\"ה אדם מביא כבשתו דאיסור דאורייתא איכא וכן נראה בהדיא מדברי רש\"י ז\"ל בשמעתין ד\"ה בעצי שלמים שכתב וקדשים קלים אין להן מעילה כו' ואיסורא מיהא רכיבא עלייהו וממעילה הוא דאמעיט כו' משמע דדוקא לענין מעילה איסור דאוריי' איכא וכ\"כ הר\"ב מש\"ל ה\"מ פ\"ב די\"א מ\"מ בדמי שלמים גריע טפי ואינו אסור אלא מדרבנן וראיה ממ\"ש רש\"י בפ\"ק דמנחות ד\"ד אמתני' דקתני המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין מפני שראויין לבא כולן שלמים כתב וז\"ל לא נהנין מדרבנן (ומ\"ש רש\"י ז\"ל מפני דמי עולה שבהן נ\"ל דט\"ס נפל בספרים דמשמע דבדמי שלמים ליכא איסורא אפילו מדרבנן והא ליתא שהרי בשמעתין מוכח בהדי' דאיסורא מיהא איכא ולפחות מדרבנן ותו דבדמי עולה איכא איסור' דאוריי' וכדקתני במתני' מפני שראויין לבא כולן שלמים דמשמע הא לא\"ה מועלין בהן ולכן נראה דהאי מפני דמי עולה שכתב רש\"י קאי אמ\"ש אח\"כ ולא מועלין וכצ\"ל ולא מועלין מפני דמי עולה שבהן מפני שראויין לבא כולן שלמים ובס' בה\"ז לא הגיה עליו כלום) וא\"כ ע\"כ דס\"ל לרש\"י דיש לחלק בין שלמים גופייהו לדמי שלמים ומ\"ש בשמעתין דאיסורא מיהא איכא קאי אקדשים קלים שכתב קודם אמנם בעצי שלמים ס\"ל לרש\"י דאיסורו מדרבנן:<br><b> ומצאתי </b> כתוב בגליון רש\"י ז\"ל משום תוס' חיצוניות על דברי רש\"י אלו וז\"ל וקשה דבמס' ר\"ה משמע דאיכא איסורא דאורייתא דקתני בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא מ\"ט איסור' רביע עלייהו ומדקא' לא יצא אלמא איסור' דאורייתא איכא ופי' הר\"מ דאיכא איסורא דאורייתא מידי דהוי אקונמות שהרי מתפיס ככר בשלמים ואכלו עובר בבל יחל וכמו כן בשלמים גופייהו איכא איסורא דלא יחל עכ\"ל והנראה שהבינו בדברי רש\"י ז\"ל דאף בשלמים גופייהו קאמר דאיסורו מדרבנן ולע\"ד נראה כדכתיבנא דאל\"כ נמצאו דברי רש\"י סותרי' ודו\"ק ואם כן איכא למימר דכיון דלא אסור אלא מדרבנן דיש להתיר אליבא דרבנן דס\"ל דאין שבח עצים בפת דאיכא למימר דבגחלת לא אסור אלא לכתחילה וכשאר איסורי' ופשיט' ליה ר\"ח דאסור משום דהקדש חמיר דאפי' באלף לא בטיל ורבא דפריך והלא מעל כו' דלא סליק אדעתיה דמיירי בעצי הקדש עדיפא מינה פריך בין לרמב\"ח דמבעי' ליה בין לר\"ח דקאמר הפת אסורה וכעין זה כתב הרב ח\"ה ז\"ל בד\"ה חדש יותץ אמה שהקשו התוס' וז\"ל הר' אהרן לר' הא דאמרינן דהמבשל בשבת כו' אמאי נימא שיש שבח מוקצה בפת דגחלים מוקצים הן כו' וכתב הרב הנז' דמשום הכי לא ק\"ל אלא לר' אף ע\"ג דגחלים נמי אסירי משום דלרבנן יש להכשיר דכיון דאפילו בערלה דאורייתא הוי כאלו כלה ונעבר האיסור ואין כאן שבח עצים לענין מוקצה נמי דלא הוי רק איסורא דרבנן אית לן למימר נמי דאין כאן שבח עצים אע\"ג דהגחלת גופיה מוקצה הוא אם אפו בו בדיעבד לא אסרו ע\"ש שוב ראיתי להתוס' ז\"ל בפ\"ד דנזיר דכ\"ד ע\"ב בד\"ה המפריש שנסתפקו בזה וז\"ל לא נהנין מדרבנן או שמא אפילו מדאוריית' אסור אף ע\"ג דקיימא לשלמים מידי דהוי אשלמים מחיים דנהי דמעילה ליכא איסורא דאוריי' איכא ע\"כ ועיין בתי\"ט שם במעילה שכתב שדעת הרמב\"ם דלא נהנין מדרבנן יע\"ש מ\"מ לפי דברי התו' ורש\"י ז\"ל ע\"כ צריכין אנו למה שתי' מוהרש\"ל דלא מבעי' ליה אלא באפה בתנור חדש שהוצן ובתנור ישן שלא הוצן ואין כאן גחלים ולא אפר אלא חום התנור דהו\"ל זו\"ג ורבנן קא שרו גבי הקדש מאי וקפסיק ר\"ח דיש להחמיר משום דהקדש אפילו באלף לא בטיל ומה שהקשה הר\"ב ח\"ה ז\"ל דאי בזו\"ג קמבעיא ליה ומטעם דהקדש אפי' באלף לא בטיל א\"כ תפשוט ליה מדין ע\"ז דפליגי ביה רבנן ור\"א דע\"ז נמי לא בטיל אפי' באלף יע\"ש (מ\"ש דפליגי רבנן ור\"א הוא תימא שהרי רבנן ור\"א לא פליגי אלא ביוליך הנאה לים המלח וכולהו מודו דאפה בו את הפת הפת אסורה וצ\"ל רבנן ור\"י דפ' כל הצלמים דפליגי בשוחק וזורה לרוח) י\"ל כמ\"ש הר\"ב ט\"ז סי' הנז' סק\"ד דשאני ההיא דשוחק וזורה לרוח וכן ההיא דזורעין תחתיה ירקות דאינן אלא דברים שמשבחין אבל מ\"מ אפשר להיות זולתם אלא שלא היה טוב כל כך משא\"כ בהא דאפה בו את הפת דיש הכרח אל האיסור ואי אפשר זולתו אז אפי' שיש גורם דהיתר אסור בע\"א ודכוותיה מטעמא דאפי' באלף לא בטיל ואפשר דחילייהו דהרמ\"ה וסיעתיה שכתב הטור דאפילו למ\"ד ז\"וג מותר הכא גבי אליל בפת שנאפה בעצי איסור אסור היינו מהך דרמב\"ח דס\"ל דהבעיא היא בזו\"ג כמ\"ש מוהרש\"ל וכי היכי דבהקדש אמרי' דאסור מטעמ' דאפי' באלף לא בטיל ה\"נ יש להחמיר בע\"ז מה\"ט ולא כמ\"ש הר\"ב ט\"ז חילוק זה בלתי ראיה כלל ומכל מקו' לדעת החולקים שם דס\"ל דאפילו באפה בו את הפת בעצי אליל דשרי זו\"ג וכמ\"ש הר\"ן שם וכן הוא דעת רע\"ב ז\"ל בפרק כל הצלמים מ\"ט ע\"ש ע\"כ דלא ס\"ל כפי' מוהרש\"ל ז\"ל דאם איתא בע\"ז נמי הי\"ל לו' דחדש יותץ וכן נמי אם אפה בו את הפת יהיה אסור אפילו בשלו בחום התנור מטעם זו\"ג ויש ליישב לדעתם זכרונם לברכה כמו שכתבתי ודו\"ק:<br><b> ודע </b> דאיסור אבוקה כנגדו לר' דקי\"ל כוותיה כתבו התו' בפרק כ\"צ דע\"ה ד\"ה וגרפו משם ר\"י דאינו אסור אלא מדרבנן והתוס' ז\"ל שם כתבו דלא משמע הכי התם דבעי למפשט מק\"פיע\"ש ויש לדקדק על פי' ר\"י מהא דפריך בפ' כ\"ש לר' דקאמר דר' לא אסר אלא באבוקה כנגדו מכלל דרבנן דפליג עליה שרו באבוקה כנגדו אלא עצים דאיסורא לרבנן היכי משכחת להו ומשני אר\"א בשרשיפא והשתא ע\"כ מאי דפריך דלרבנן עצים דאיסורא היכי משכחת לה ע\"כ דהכונה לומר דמדאוריית' היכי משכחת להו דאסירי דאי מדרבנן מאי פריך הא אפי' רבנן דשרו לא שרו אלא בדיעבד אבל לכתחילה מיהא אסרי מדרבנן וכדקתני בברייתא בין חדש בין ישן יוצן ועוד דאי מדרבנן מאי קו' אימא דה\"נ לרבנן עצים דאיסורא לא אסירי בהנאה וכדקתני בברייתא הפת מותרת אלא ודאי דמדאורייתא פריך דחזי' בערלה דכתב רחמנא את פריו לרבות הטפל לפריו וכן בכלאי הכרם כתיב פרי לרבות את הקשין ואהא פריך דהיכי משכחת להו הא עצים לא חזו אלא להסקה וכ\"כ רש\"י שם דכ\"ח ע\"א ד\"ה יוליך וז\"ל וא\"ת לרבנן יוצן ל\"ל הא שרו לפת האפויה בהיסק איסור ה\"מ דיעבד אבל לכתחילה לא שרו ולקמן פריך עצים דאסירי מדאורייתא לרבנן היכי משכחת להו ע\"כ וא\"כ משמע בהדיא דלר' דאסר באבוקה כנגדו מדאורייתא הוא דאסר דאל\"כ מאי קאמר עצים דאיסורא היכי משכחת להו הא לר' נמי תקשי ליה היכי משכחת להו עצים דכלאי הכרם וערלה שאסרה תורה ויש ליישב דאה\"נ דלפום ס\"ד דמקשה ע\"כ דאבוקה כנגדו אסור דבר תורה מכח קו' עצים דאיסור היכי משכחת להו ומשו\"ה פריך לר\"פ אמנם למאי דמתרץ דמשכחת להו בשרשיפא איכא למימר דאפי' לר' אינו אסור מדאורייתא וקרא לא אסר אלא בשרשיפא וזה פשוט ומדברי התוס' בפ' כ\"ש דכ\"ב ד\"ה מנין שכתבו וז\"ל ולמ\"ד אין שבח עצים בפת דשרו עצים בהדלקה הא דאסר קרא הכא היינו בשמן דהוי בעין כו' ע\"ש משמע דס\"ל דלמ\"ד יש שבח עצים הא דאסר קרא הכא מיירי אפילו בעצים הן אמת שדברי התו' שם הן מדברי ר\"י כמ\"ש ואור\"י כו' ור\"י גופיה ס\"ל דאפי' לרבי לא אסור אלא מדרבנן ואם כן איך כתבו ולמ\"ד כו' הא לכ\"ע נמי ס\"ל הכי ואולי שדברי ר\"י אינן אלא עד מ\"ש וכן הדלקה כו' כיון דהוי דרך ביעורו ועיין בפ' הנז' דל\"ג ד\"ה תתן לו ולא לאורו שכתבו משם ר\"י דלמאן דס\"ל דחמץ אסור בהנאה מתתן לחודיה נפקא שאין ליתן אלא מיד דשרי בהנאה דשייכא ביה נתינה:<br><b> ויש </b> לגמגם שלפי דעת ר\"י דאבוקה כנגדו דרבנן הא שייכא ביה נתינה שהרי ראוי להסיקה תחת תבשילו כתרומה טמאה ומשו\"ה אצטריך למדרש מתתן לו ולא לאורו מוכח נמי מדברי התוספות בפ\"ק דפסחים ד\"ה ואומר כו' שכתבו וז\"ל אע\"ג דנשרף ויעשה גחלת הנאתו מותר כדאמרינן בפ' כ\"ש גבי ערלה כו' משמע דבאבוקה כנגדו אסור מדאורייתא דהא אקרא דאך ביום הא' קיימי' השתא וכן מוכח בהדיא ממה שתירץ בתי' ב' דכיון דמתחילת הבערה אינו יכול ליהנות אע\"פ שיש לו הנאה ממנו אח\"כ אסור ולכאורה נראה ודאי שכונתם לומר דר\"ע ס\"ל כר' דאבוקה כנגדו אסור דאלו לרבנן אפי' באבוקה כנגדו שרי מדאוריי' וק\"ל קצת דא\"כ כי קאמר רבא ש\"מ מדר\"ע תלת ש\"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה כו' אמאי לא קאמר שמע מיני' מדר\"ע ד' דאבוקה כנגדו אסור דבר תורה כר' ולא כרבנן ואפשר לומר דמשו\"ה לא חשיב הא משום דס\"ל לרבא כמ\"ד דלא שנו אלא בגחלים עוממות אבל לוחשות אסירי וס\"ל דכי פליגי רבנן ור' לא פליגי אלא בגחלים לוחשות אבל באבוקה כנגדו אסור לכ\"ע וכיון דכ\"ע מודו בהא לא חשיב לה אמנם ליכא לאקשויי דאמאי ל\"ק ש\"מ מדר\"ע חמץ בפסח אסור בהנאה דלא כר\"י הגלילי משום דהא כבר שמעי' ליה לר\"ע דאית ליה בהדיא הכי בפ' כ\"ש דל\"ב ע\"א יע\"ש:<br><b> גם </b> במה שתירצו בשם ר\"י דסברא הוא דקרא מיירי בכל ענין ואפי' אינו צריך לגחלתו ק\"ל דהתינח לר\"ח דאית ליה בפרק א\"ע דמ\"ו ע\"ב דאופה מי\"ט לחול לוקה משום דלא אמרי' הואיל ומקלעי ליה אורחים חזי ליה אלא לרבא דס\"ל דאינו לוקה משום דאמרי' הואיל אם כן אפילו נימא דקרא איירי בכל ענין אפילו אינו צריך לגחלתו אפי\"ה שרי דאמרינן הואיל ואי מתרמי ליה מילתא חזי לצורכו להתחמם בו וכיוצא ובפ' א\"ע פרכינן לרבא ממתני' דיש חורש תלם א' כו' דאחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור אי מזדמני ליה צפרים וחיות טובא ומוקי לה באבנים מקורזלות ובתר הכי פרכינן מברייתא דקתני דהמבשל גיד הנשה בחלב כו' ולוקה משום הבערה דאהבערה לא ליחייב הואיל וחזי לצורכו אלמא משמע דלמאן דאית ליה הואיל לא משכחת לה דליחייב אהבערה שלא לצורך ואע\"גב דלר\"ע ס\"ל דלא אמרי' מתוך מ\"מ הא דרבה דאמר דאמרינן הואיל אליבא דכ\"ע היא ואפי' למאן דלא ס\"ל מתוך וכמ\"ש התוס' שם בד\"ה אהבערה יע\"ש וליכא למימר דר\"ע פליג אדרבא וס\"ל דכי היכי דלא אמרי' מתוך ה\"נ לא אמרי' הואיל דא\"כ מאי פריך מבריי' וממתני' דיש חורש תלם א' אימא דה\"מ ר\"ע היא והיה נראה לומר דס\"ל לר\"י דהא דאמר רבה האופה מי\"ט לחול אינו לוקה משום דאמרינן הואיל היינו דוקא לענין מלקות אבל איסורא דאורייתא איכא ואע\"ג שהר\"ן כתב בהדיא בפ\"ק דביצה דלא אסור אלא מדרבנן וכן הוא דעת הרז\"ה ז\"ל בפ' א\"ע וכן נראה שהוא דעת הרמב\"ן למעיין שם מ\"מ ר\"י ס\"ל דאיסורא דאורייתא איכא והכי דייקא לישנא דאינו לוקה וא\"כ שפיר קאמר ר\"ע דהואיל ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ע\"כ קרא דאך ביום הא' תשביתו שאור מעי\"ט קאמר דאי בי\"ט מדאורייתא אסור הבערה שלא לצורך וכן ראיתי להר\"ב לח\"מ ז\"ל בפ\"א מה' י\"ט שכתב דמשו\"ה הוצרך רבינו לומר דהאופה מי\"ט לחול או לכלבים דאינו לוקה משום הואיל אבל עובר הוא בעשה דלכם ולא לכלבים יע\"ש וכ\"כ הר\"ב מ\"ק דקפ\"ט ע\"א דלדעת ה\"ה ז\"ל האופה מי\"ט לחול איסורא דאורייתא מיהא איכא יע\"ש:<br><b> אמנם </b> לע\"ד נראה דהא ליתא מההיא דא\"ל רבא לר\"ח לדידך דאמרת לא אמרי' הואיל איך אופין מי\"ט לשבת א\"ל משום ע\"ת ומשום ע\"ת שרי' איסורא דאורייתא א\"ל מדאורייתא כו' והשת' אם איתא דלרבה איכא איסורא דאורייתא הא לדידיה נמי תקשי ליה הכי דכיון דאיכא איסורא דאורייתא איך אופין מי\"ט לשבת ע\"י ע\"ת וכן מוכח ג\"כ ממה דפריך בתר הכי מבריית' דקתני בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא כדי שיכול לאכול כזית כו' יכול לאכול אע\"ג דלא בעי למיכל בשלמא לדידי דאמרי' הואיל ואי בעי למיכל מצי אכיל אלא לדידך אמאי ישחוט א\"ל משום הפסד ומשום הפסד שרי איסורא דאורייתא כו' והשתא אם איתא לדידיה נמי תקשי ליה הכי כיון דאיכא איסורא דאורייתא וזה נראה ודאי שהכריחם להרז\"ה והרמב\"ן והר\"ן ז\"ל לומר דאיסור' דאוריית' נמי ליכא ואף הר\"ב לח\"מ ז\"ל נ\"ל שלא כתב כן אלא באופה לכותים או לכלבים דממעטי' להו מקרא דלכם אבל באופה מי\"ט לחול דליכא מיעוטא אף הר\"ב לח\"מ ז\"ל יודה דליכא אלא איסור דרבנן ויש ליישב דאע\"ג דהתוס' ז\"ל לא תי' קושייתם אלא אליבא דר\"ח מ\"מ לרבה נמי מצינן למימר לתרוצי בהכי דסברא הוא דקרא מיירי בכל ענין ואפי' דליכא אלא כזית שאור דלא חזי לצורכו כנ\"ל תו ק\"ל קצת לדעת ר\"י מהא דגרסינן בפרק לולב הגזול דל\"ח ע\"א ושל ערלה פסולה פליגי בה ר\"ח ור\"א חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה וחד אמר לפי שאין בה דין ממון קס\"ד מאן דבעי היתר אכילה לא בעי דין ממון ומאן דבעי דין ממון לא בעי היתר אכילה תנן של תרומה טמאה פסול בשלמא למ\"ד לפי שאין בה היתר אכילה שפיר אלא למ\"ד לפי שאין בה דין ממון אמאי הרי מסיקה תחת תבשילו אלא כו' והשתא לדעת ר\"י דאבוקה כנגדו שרי מדאוריית' אמאי לא ק\"ל מערלה גופיה דהיכי קתני מתניתין דפסולה ואינו יוצא בה אפילו דיעבד כיון דמדאוריי' שרי לכם מקרי שהרי חזי' להסיק' תחת תבשילו דומיא דתרומה טמאה דאע\"ג דלא חזי אלא להסקה מקרי לכם ואיכא למימר דכיון דמדרבנן אסורה בהנאה באבוקה כנגדו א\"כ לא מקריא לכם ואינו יוצא בה י\"ח כלל וכ\"כ התוס' בפ' כ\"ש דמ\"ח ע\"ב ד\"ה אבל בתירוץ הב' גבי מאי דבעינן נאכל בכל מושבות דכיון דמדרבנן אינו נאכל בכל מושבות אינו יוצא י\"ח אמנם בתי' הא' חלקו בזה ע\"ש:<br><b> שוב </b> ראיתי להתוס' בפ' ב\"מ דכ\"ה ע\"א ד\"ה הא שכתבו בס\"ד דשמן ובשר ותבואה חשיבי בעין טפי בשעת היסק מעצים ואסור אף לרבנן ע\"ש ואפשר שזהו ג\"כ דעת ר\"י ז\"ל ועיין בהר\"ב ח\"ה ז\"ל מה שהקשה לדבריהם דמאי ק\"ל אימא דבמעשר גלי קרא לא ביערתי דאין ליהנות בשעת ביעורו ובקדשים נמי יליף ממעשר או בק\"ו כדקאמר הכא או בהיקשא כדאמרי' בפרק כ\"ש ע\"ש ולדעתי לא ק\"מ שהרי מוכח בגמ' בהדיא דלרבנן שרי אפי' בעצי הקדש כדבעי רמב\"ח ורבא גופיה לא קאמר אלא משום דהקדש אפי' באלף לא בטיל ואם איתא ת\"ל דיליף מק\"ו ממעשר או מהיקשא ודו\"ק:<br><b> וראיתי </b> להלח\"מ ז\"ל בפ' ט\"ז מה' מ\"א ד\"כ שהקשה אמה שפסק רבינו שם דבגד שצבעו בקליפי ערלה ישרף וז\"ל וא\"ת בגד שצבעו בקליפי ערלה זו\"ג הוא שהצבע הבא אינו אלא ע\"י סמנים של ערלה והאור של היתר דהסמנים בלא אור לא עבדי כלום וי\"ל דאינו נקרא זו\"ג שאינו עושה האור מה שעושים הסמנים שזה עושה פועל החמימות כדי שיקבל הצבע והסמנים עושי' הצביעה ולכך כיון שאינן גורמים לדבר אחד אינו נקרא זו\"ג ולא הוי כמו עצי איסור ועצי היתר דהתם שניהם עושים פועל ההבערה והחימום וכן זבל דאיסור וקרקע דהיתר וכן חילקו התוס' בפ' כל הצלמים בשם רבינו שמואל עכ\"ד ולע\"ד תי' זה לא ניתן ליאמר דהן אמת שהתוס' שם בד\"ה ורבנן כתבו משם רבינו שמואל דאפי\"ה אסרי רבנן ירקות בימות החמה משום דלא הוי זו\"ג דגורם דצל כולו איסור שאותה הנאה שהצל עושה להגין מן החמה אין הקרקע עושה ע\"ש מ\"מ כבר כתב הר\"ן שם שדעת רש\"י ז\"ל שם בדמ\"ט ד\"ה אלא לעולם דע\"כ לא צריכנא לחלוקי בהכי אלא לסלקא דעתין דתלמודא דהוה סבירא ליה דרבנן דר\"י ס\"ל זו\"ג ומש\"ה הוא דשרו ירקות בימות הגשמים ואם כן כי היכי דלא תקשי לן דהיכי אסרי בימות החמה ע\"כ לחלק בהכי אמנם לפום מאי דמסיק דרבנן ס\"ל זו\"ג אסור וה\"ט דשרו בימות הגשמים משום שמה שמשביח בנביה פוגם בצל אין הכרח לחלק בהכי ודא ודא אחת היא והילכך לר\"י דקי\"ל כוותי' אפי' בימות החמה שרי וכן הוא דעת רבי' בה' ע\"ז וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל שם זולתי הרמב\"ן ז\"ל שחולק ע\"ז כמ\"ש הר\"ן וא\"כ לדעת רש\"י ורבי' מה יענה הרב ז\"ל דה\"נ גבי בגד שצבעו בקליפי ערלה אמאי לא שרי' מטעם ז\"וג אע\"ג שעושי' ב' פעולות דומיא דירקות בימות החמה דשרי לר\"י אע\"גב דהתם נמי עושים ב' פעולות דקרקע דהיתר מגדל צמחים וצל דאיסור משביחן שלא יכמושו ועדיפא מההיא דאילו התם גורם דהיתר דהיינו קרקע לא אהני ליה מידי לגורם דאיסור שלא יכמושו משא\"כ הכא גבי בגד דגורם דהיתר אהני לגורם דאיסור שיצבע ולעיקר קושייתו נ\"ל דלא ק\"מ דכי היכי דאמרינן לענין אפה בו את הפת דס\"ל לר' דאסור משום דיש שבח עצים והו\"ל כאלו נהנה מגוף האיסור ואע\"גב דהו\"ל זו\"ג אפי\"ה אסור ה\"נ י\"ל בבגד שצבעו בקליפי ערלה דאע\"ג דהוי זו\"ג אפי\"ה אסור משום דיש שבח סמנים ע\"ג צמר דחזותא מילתא היא והו\"ל כנהנה מגוף האיסור ובפ' הגוזל דק\"א אבעיא לן אי יש שבח סמנים ע\"ג צמר ובעי למפשט מהך מתני' ודחי' דגבי ערלה הנאה הנראה לעינים אסר' תורה דתניא כו' דגלי קרא גבי ערלה דחזותא מילתא היא אחרי כותבי חפשתי ומצאתי בתשו' הר\"ן סימן ע' שכתב כמ\"ש וז\"ל ומסתברא ודאי דכי היכי דאמרינן בפ' כ\"ש דיש שבח עצים בפת כו' אלמא כל כה\"ג חשיב כאלו גוף האיסור נתערב בו ה\"נ יש שבח סמנים בבגד ואין להתירו מטעם זו\"ג ולמדתי זה מדאמרי' בירושלמי כו' ע\"ש וששתי כעל כל הון וצ\"ל דמה שהוכרע הר\"ן ז\"ל להכריח הדבר מהירושלמי ולא מגופה דמתני' דקתני בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק אע\"גב דהוי זו\"ג וכקו' הלח\"מ משום דבעי לאתויי ראיה אף לדעת הרמב\"ן ז\"ל שכתב בחידושיו בפ' כ\"ה למסקנא דאף לא שרינן ירקות בימות החמה:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> מה </b> שפלפלתי בדבריו עיין בספר החיים קונטרס רשפי אש פ\"א פ\"ח ופרק י\"ד ע\"ש דברים יקרים בעזה\"י:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קמז) </b> ואפילו נימא דס\"ל להרשב\"א דאפר ע\"ז אינו אלא מדרבנן כו' עדיין קשה שהרי הרשב\"א כו' לענ\"ד יש ליישב דברי הרשב\"א לשיטתי' דכתב בתשובה סימן אלף רל\"ג דהא דאמר רב תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי הוא מדרבנן בעלמא. וא\"כ התוספתא דחשיב עיר הנדחת בתוך שאר איסורי ע\"ז דאינה מקודשת בהן אע\"ג דהבתים אינם אסורים מן התורה דמדאורייתא כמחוברין דמיין אלא דמדרבנן אסורים וא\"כ הרי תו א\"א לומר דהמקדש בהאפר מהבתים האלו שאינה מקודשת דכיון דאפר אפילו מע\"ז בתלוש נמי אין בו אלא איסור דרבנן וא\"כ בזה הא הו\"ל תרי דרבנן וניהו די\"א דהמקדש באיסור הנאה דדבריהם נמי אינה מקודשת מ\"מ בתרי דרבנן לכ\"ע מקודשת דהו\"ל כחמץ דרבנן בשעות דרבנן (ועיין היטב בתשובת הרשב\"א זו). אלא דלשון המחבר ז\"ל שכתב בזה\"ל אלמא אע\"פ שאלו מן הנשרפין כו' לא משמע מזה דקושייתו היא רק מעיר הנדחת בלבד ודוק:<br><b> (קמח) </b> וליכא למימר דר\"ע פליג אדרבא וס\"ל דכי היכי דלא אמרינן מתוך ה\"נ לא אמרינן הואיל כו' דבריו תמוהים דאיך אפשר לומר דרע\"ק לית לי' הואיל הא במסכת יו\"ט דף כ\"ה ע\"א בבהמה מסוכנת דקאמר רע\"ק אפילו כזית חי מבית טביחתה כו' והא מלישנא דמתניתין דקתני אא\"כ יש שהות ביום כו' משמע דאע\"פ שאינו אוכל כיון דיכול לאכול סגי בזה משום דאמרינן הואיל כמ\"ש רבינו ירוחם ומרן ב\"י בשמו באו\"ח סי' תצ\"ח ומו\"ז רבינו התוי\"ט זצ\"ל מביאו ג\"כ בפ\"ג משנה ג' דביצה הרי לך בהדיא דרע\"ק אית לי' הואיל ועיין בפסחים שם דפריך מהאי לרב חסדא. ועוד דהרי רבה גופי' לית לי' מתוך כדמוכח בביצה דף י\"ב ע\"א דאתקיף לי' לרב יצחק בר אבדימי ואפ\"ה הואיל אית לי' ועיין בתוספות מסכת כתובות דף ז' (ומביאם הטעם המלך לעיל פ\"ג הלכה ה' מהלכות יו\"ט בד\"ה הנה בסוגיא זו כו') דס\"ל דרבה לא חזר למאי דאתקיף לי' רב יוסף אלא מעתה ליפלגי באבנים וכן הוכחתי בחידושי ודלא כמ\"ש גיסי הגאון בעל חתם סופר ז\"ל בחא\"ח סי' קמ\"ז בד\"ה ולכאורה כו'. וראיה לזה דאל\"כ יקשה לרבה דמוקי לה למתניתין דרפ\"ק דביצה בסוגיא שם דף ז' ע\"ב השוחט שבא לימלך כיצד אומר לו כו' זיל שחוט וכסה ולא כדס\"ל לרב יוסף דאמרינן לי' זיל חפור כו' והיינו משום דגזרינן דלמא אתי לאמלוכי ויקשה לי' לרבה מברייתא מפורשת דס\"ל לב\"ה דמוליכין טבח וסכין אצל בהמה (בדף י\"א ע\"א) ולא גזרינן שם דלמא אתי לאמלוכי אלא עכצ\"ל דרבה לא ס\"ל מתוך אלא טעמא דב\"ה דמוציאין את הקטן כו' משום דאין עירוב והוצאה ליו\"ט וכן הא דס\"ל לב\"ה דמוליכין טבח וסכין אצל בהמה הוא נמי משום דאין עירוב והוצאה ליו\"ט ומש\"ה לא חיישינן התם לאמלוכי אבל בהא דהשוחט לענין כסוי גזרינן דלמא אתא לאמלוכי ועבר אאיסור דחרישה ועיין מ\"ש מו\"ח רבינו נ\"ע בתוס' דרע\"ק במשנה ה' פ\"ש דביצה ועיין היטב במ\"ש לעיל בהלכות יו\"ט פ\"ג הלכה ט' לעיל מני' באות ס\"ה בד\"ה ולכאורה כו':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כותי </b>\n<b> שהפקיד כו' אם קבל עליו ישראל אחריות שאם נגנב או נאבד כו'.</b> דעת רבי' ז\"ל כדעת ר\"י שהביא הרא\"ש בפ\"ק דפסחים דבעי' קבל אחריות דגניבה ואבידה הא לא\"ה אע\"גב דמיחייב בפשיעה לא קרי' לך אך דעת הרא\"ש ובה\"ג שם דאפילו ש\"ח כיון דמיחייב בפשיעה קרי' ביה לך ומיחייב לבעורי וכן נראה שהוא דעת רש\"י לפי מה שפי' הר\"ן שם אברייתא דיחד לו בית אין זקוק לבער דה\"ק הפקידו סתם אין זקוק לבער דהוי כאומר כנוס שורך ברשותי דחייב ויחד לו בית סתם אין זקוק לבער דהוי כאומר כנוס שורך ברשותך דאפי' ש\"ח לא הוי ואע\"ג דגוים אמעיטו משמירה וכמ\"ש רבינו בה' שכירות מדכתיב רעהו ס\"ל לרש\"י ז\"ל כיש אומרים שכתב מרן בסי' ש\"א דכל הני דאמעיטו משמירה לא אמעיטו אלא מדין ש\"ש ומשבועה אבל בפשיעה מיחייב וכ\"כ ה\"ה ז\"ל שם שכן נר' דעת רש\"י ז\"ל שם ע\"ש ומסתמיות דברי מרן שם משמע דאכולהו קאמר דמיחייב בפשיעה ועיין בס' מחנה אפרים שנתקשה בזה ולדעתי לא ק\"מ ועיין בס' חק יעקב סי' ת\"מ סק\"א יע\"ש:<br><b> אך </b> ק\"ל לדעת רש\"י ז\"ל דהפקידו אצלו בסתמא זקוק לבער מהא דאמרי' בפ' כ\"ש דל\"א ע\"ב הב\"ע כגון שהרהינו אצלו וקמפלגי בדר' יצחק דאמר ר\"י מנין לבע\"ח שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מנין ת\"ק סבר הנ\"מ ישראל מישראל אבל ישראל מגוי לא קני משכון ור\"מ סבר ק\"ו ישראל מישראל קני ישראל מגוי לא כ\"ש והשתא לדעת רש\"י ע\"כ צ\"ל דת\"ק דקאמר ישראל שהלוה לגוי על חמצו אינו עובר דאיירי במפרש בהדיא שאינו מקבל אחריות כלל ואפילו מפשיעה דאי בסתמא כי נמי נימא דישראל מגוי לא קני משכון ת\"ל דמיחייב משום דהוי ש\"ח וכיון שכן ק' דאיך קאמר ר\"מ ק\"ו הוא הא ב\"ח דקונה משכון היינו משום דמתחייב באונסין ובשמירתו עומד וכמ\"ש רש\"י ז\"ל שם וא\"כ במפרש בהדיא שאינו מקבל אחריות דאז לא מיחייב אפילו בפשיעה כמ\"ש מרן ז\"ל בח\"מ סי' ע\"ב משם מוהר\"מ יע\"ש היכי קרי' ביה לך לחיובי לבעוריה אי משום קרא דולך תהיה צדקה הא קרא לא מיירי במפרש שאינו מקבל אחריות אפילו מפשיעה וכ\"נ ק' דאמאי הוצרך תלמו' לו' דת\"ק סבר ישראל מגוי לא קני משכון והול\"ל דת\"ק ס' הנ\"מ בסתמא אבל במפרש בהדיא לא קני למעבר עלי' בב\"י וכן מוכח בהדיא ממ\"ש ה\"ה ז\"ל בדין ה' וז\"ל ורבי' לא כתב סוף המשנה ישראל שהלוה לגוי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה והטעם לפי שנראה כו' דישראל מכותי קונה משכון כו' הילכך חייב באחריותו וכבר נתבאר שחמצו של כותי ברשות יש' וחייב יש' באחריותו שחייב לבערו ע\"כ ואם איתא דב\"ח קונה משכון ואפי' במפרש שאינו חייב באחריות מיחייב א\"כ לא הו\"ל לרבי' למסמך אהך דינא דחמצו של גוי וקבל עליו יש' אחריות כיון דנ\"מ אפי' בשאינו מקבל אחריות אלא משמע דכל שלא קבל עליו ישראל אחריות לא מיחייב לבעוריה וכן מוכח ג\"כ מדברי התוס' ד\"פ שה\"ד דמ\"ד ד\"ה שומר שכתבו וז\"ל והשתא הא דאמרינן בפרק קמא דפסחים וכו' היינו אי מגניב או מתביד באונס דאי לא\"ה ישראל שהלוה לגוי על חמצו יאסר בהנאה בלא דר\"י ורבנן נמי אמאי פליגי שהרי חייב באחריות גניבה ואבידה מדשמואל דקי\"ל כוותיה כו' ע\"ש ואמאי לא כתבו דאצטריך דר\"י לאסור אפילו במפרש בהדיא שאינו מקבל אחריות גניבה ואבידה דאי מדשמואל לא מחייב לבעוריה ורבנן נמי בהכי פליגי אלא מוכח דכל שאינו מקבל אחריות לא מחייב לבעוריה וכן מצאתי בפירוש המשנה שנדפס עם תי\"ט ולח\"מ שכתב כן בפי' הלח\"מ וז\"ל יש' שהלוה לגוי על חמצו בכל ענין חייב לבער דישראל קונה משכון וחייב באחריותו אלא א\"כ התנה בפירוש שלא יתחייב באחריות עכ\"ד יע\"ש וליישב דעת רש\"י ז\"ל היה נראה לומר דס\"ל לרש\"י דסוגיא דפ' כ\"ש מיירי ביש' שהלוה לגוי על חמצו והרהינו אצלו בסתמא ואע\"ג דמיחייב בפשיעה ועבר עליה בב\"י לדעת רש\"י ז\"ל מ\"מ לאוסרה בהנאה אחר הפסח כיון דאינו אלא משום קנסא דהשתא לדעת רש\"י קאי התם תלמוד' כי קנסו רבנן לא קנסו אלא בחמצו של ישראל אבל בחמצו של גוי וקבל עליו אחריות כיון שאינו שלו לא שייך למקנסיה דמה איכפת ליה והכי איתא בירושלמי בפ' הנזכר גוי שהפקיד חמצו אצל יש' ר' יונה אומר מותר ר\"י אומר אסור אר\"י חמצו של גוי הוא יש' הוא שעבר עליה וס\"ל ז\"ל דתלמודא דידן כר' יונה סבירא ליה מדפריך לימא כתנאי ישראל שהלוה גוי על חמצו כו' ותסברא אימא סיפא אבל נכרי שהלוה ישראל על חמצו לאחר הפסח ד\"ה עובר והא איפכא מבעי ליה כו' ואמאי לא משני דסיפא מיירי בנכרי שהלוה לישראל על חמצו וקבל עליו אחריות דעובר עליו והילכך אפי' למ\"ד למפרע הוא גובה הו\"ל חמצו של גוי ביד ישראל וקיבל עליו אחריות דעובר עליו ועיין בהר\"ב חד\"ה ז\"ל אלא משמע דס\"ל לתלמודא דידן דחמצו של גוי שקיבל עליו ישראל אחריות לא מתסר בהנאה אחר הפסח ומש\"ה כי אוקמי' פלוגתייהו בשהרהינו אצלו וקמפלגי בדר\"י ס\"ל לרש\"י דהשתא לפום הך אוקמתא אפי' לרבא מיירי בשפדאו נכרי לבסוף כמ\"ש התוס' שם לאביי ות\"ק ס\"ל דישראל מגוי לא קני משכון והו\"ל חמצו של נכרי ברשות ישראל דאע\"ג דעבר עליה לא אסור בהנאה לאחר הפסח דכיון דפדאו נכרי לא שייך למקנסיה וא\"נ אפילו נימא דלרבא מיירי ברייתא בשלא פדאו נכרי מ\"מ כיון דישראל מגוי לא קני משכון אשתכח דאדמטא זימניה ולא פרעיה הו\"ל חמצו של גוי ולבתר הכי הוא דקני ליה והו\"ל כחמצו של גוי שעבר עליו הפסח שהוא מותר בהנאה אפי' בא אח\"כ ליד ישראל ור\"מ ס\"ל דק\"ו הוא והילכך בשעה שעבר עליה הו\"ל חמצו של ישראל ואסרוהו רבנן דכי קא פדי' ליה בתר הכי הוא דקני ליה והו\"ל כחמצו של ישראל שעבר עליו הפסח שבא אח\"כ ליד גוי דאסור בהנאה:<br><b> ובהכי </b> נ\"ל ליישב מ\"ש רש\"י שם אברייתא דקתני גוי שהרהין פת פורני אצל ישראל אינו עובר עליו ואם אמר לו הגעתיך עובר וז\"ל ואם אמר לו הגעתיך מעכשיו קאמר אם לא אפרע לך מכאן עד יום פ' עובר ואע\"פ שלא הגיע הזמן שמא כשיגיע הזמן לא יפרע ונמצא עובר למפרע בב\"י וכתב הפר\"ח סי' תמ\"ח ס\"ג שכונת דבריו דכיון שאם אינו פורע עובר אף אם לא הגיע הזמן עובר ואע\"ג דכשבא הזמן ופרעו אח\"כ נמצא למפרע היה חמץ של גוי מ\"מ כבר עבר הלאו ולא יועיל אח\"כ לבטל הלאו שכבר עבר כיון שאין בידו לקיים התנאי ומכאן החזיק הרב הנז' סברת הרדב\"ז דהנותן לגוי מתנה ע\"מ להחזיר לא מהני ועובר עליו בב\"י ואע\"פ שנתקיים התנאי אח\"כ יע\"ש ויש להקשות עליו שכפי זה נר' דדברי רש\"י סתרי אמ\"ש בפי' המשנה וז\"ל ישראל שהרהין לגוי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה דכיון שהרהינו אצלו ומט' זימניה ולא פרעיה מההיא שעתא דאוזפיה קם ליה ברשותיה ע\"ש הרי בהדיא דאינו אסור אלא היכא דמטא זימניה ולא פרעיה ואילו לפי מ\"ש אברייתא דמי שהרהין נראה דאפי' בדפרעיה אח\"כ עובר וכן הקשה עליו הר\"ב מח\"א המ\"א דכ\"ב יע\"ש:<br><b> ולדעתי </b> ק\"ל עוד עלה מסוגיא דהתם גופה דאי כדברי רש\"י כי פרכינן עלה ופלוגתא דאביי ורבא אי ב\"ח מכאן ולהבא הוא גובה או למפרע הוא גובה לימא כתנאי ישראל שהלוה לגוי על חמצו כו' היכי משנינן עלה אלא הב\"ע בשהרהינו אצלו וקמפלגי בדר\"י כו' ואכתי תקשי לאביי דאמר למפרע הוא גובה דאם כן לת\"ק אמאי אינו עובר משום דישראל מגוי לא קני משכון הא כיון דלמפרע הוא גובה הו\"ל חמצו של ישר' והתוס' ז\"ל שם בד\"ה אלא הוקשה להו זה ותי' דהשתא כי מוקמינן לפלוגתייהו בדר\"י מיירי בשפדאו נכרי לבסוף יע\"ש והשתא לפי דברי רש\"י אע\"פ שפדאו נכרי לבסוף מ\"מ כיון שאם אינו פוד' עבר עלי' השתא נמי עבר עלי' דסתם ב\"ח לאביי הו\"ל כמעכשיו לרבא וכיון דלאביי עכ\"ל דאפי' נתקיים התנאי ופדאו אינו עובר מינה נשמע לרבא דבהא לא אשכחן דפליגי אכן לפי מ\"ש יש ליישב דס\"ל לרש\"י דאע\"ג דלעבור בב\"י עובר עליו מיד כיון שאין בידו לקיים התנאי מ\"מ לאוסרה בהנאה אחר הפסח כיון שאינו אלא משום קנסא לא אסרי' ליה אלא דוקא בדמטא זימניה ולא פרעי' דהו\"ל חמצו של ישר' למפרע אבל כל שפרעו אח\"כ כיון דישראל מגוי לא קני משכון אגלאי מילתא למפרע דחמצו של גוי הוה ולא קנסי' ליה אף על גב דעבר עליה:<br><b> שוב </b> ראיתי שמ\"ש ליישב דעת רש\"י אינו מעלה ארוכה למ\"ש שם אברייתא דגוי שהרהין וז\"ל אינו עובר בפסח דקסבר ישראל מגוי לא קני משכון ע\"כ והשתא ק' דכפי מה שפי' דאינו עובר בפסח בב\"י קאמר ע\"כ מיירי בשהתנה בפי' שאינו מקבל אחריות אפילו מפשיעה דאל\"כ הו\"ל חמצו של גוי שקבל עליו יש' אחריות וא\"כ אמאי הוצרך לו' דקסבר יש' מגוי לא קני משכון אפי' ס\"ל דקני משכון אינו עובר כיון שהתנה שאין אחריותו עליו וכן ק' ממ\"ש רש\"י לעיל מזה וז\"ל אבל יש' מגוי לא קני משכון הילכך לא עבר עליה דאמר מר אבל אשה רואה של אחרים ושל גבוה משמע דלענין לעבור עליו בב\"י קאי התם:<br><b> גם </b> מ\"ש לישב דברי הפר\"ח ז\"ל נראה דליתא דא\"כ תקשי ליה לאביי הך ברייתא דאמאי אינו עובר הא אפי' נימא דברייתא איירי בשפדאו הגוי אח\"כ כמ\"ש התוס' מ\"מ כיון שאם אינו פודהו עבר עליה השתא נמי עבר עליה אלא ודאי משמע דכל שנתקיים התנאי למפרע הו\"ל חמצו של גוי שאינו עובר עליו ולומר דלאביי אינו עובר דקתני בברייתא לאחר הפסח קאמר ולעולם דבתוך הפסח עבר בב\"י ומ\"ש רש\"י ז\"ל דאינו עובר בפסח קא' היינו לרבא דס\"ל דמכאן ולהבא הוא גובה זה ודאי דוחק:<br><b> שוב </b> ראיתי להרמב\"ן ז\"ל במלחמותיו שכתב דלפום מסקנא דמוקמי' לפלוגתייהו דת\"ק ור\"מ בדר\"י בין לאביי בין לרבא מכאן ולהבא הוא גובה דע\"כ לא קאמר אביי אלא במקרקעי דכיון דאי זבין ואקדיש לא אתי מלוה וטריף אשתכח דהשתא הוא דקני ליה והשתא ל\"ק לאביי הא ברייתא דגוי שהרהין כו' יע\"ש וא\"כ אפשר שדעת רש\"י כדעת הרמב\"ן ולא תיקש' ליה מסוגיי' דשמעתין כנ\"ל ומ\"מ לפי דעת התוס' בד\"ה שקונה ובפ' שה\"ד ד\"ה הנז' דס\"ל דחמצו של גוי ברשות ישראל כיון שאחריותו עליו אסור בהנאה לאחר הפסח וכן הוא דעת הרז\"ה ז\"ל שם נר' ודאי דס\"ל דאפי' בתנאי שאינו בידו לקיימו כל שנתקיים התנאי אינו עובר דאל\"כ תקשי לאביי ברייתא אפילו נימא דמיירי בשפדאו ושלא כדעת הרדב\"ז ואף לדעת התוס' ז\"ל אפשר לומר דודאי לאביי דמפרש ברייתא דאם אמר לו הגעתיך עובר דקאי אזמן פריעה ס\"ל דכל שנתקיים התנאי אינו עובר אמנם לרבא דמפרש בריי' במעכשיו ואם אמר לו הגעתיך דקתני אזמן הלואה קאי ע\"כ ס\"ל דאפילו בנתקיים התנאי עובר דאל\"כ הכי הו\"ל לברייתא לומר ואם אמר לו הגעתיך והגיע הזמן ולא פרעו הר\"ז עובר מדלא קתני הכי משמע דכולא מלתא תליא בזמן הלואה אם אמר לו הגעתיך ודוק:<br><b> ולעיקר </b> קושיין דאקשינן לדעת רש\"י ז\"ל נראה לומר שדעת רש\"י ז\"ל דסוגיא דפרק כ\"ש מיירי כגון שהחזירו ישראל לרשותו של גוי כל ימי הפסח שאין אחריותו עליו וכ\"כ הר\"ז ז\"ל דהשתא לר\"מ דס\"ל יש' מגוי ל\"ק משכון אעג\"ב דחייב באחריותו כיון שהרהינו אצלו בסתמא מ\"מ כל שהחזירו ביד בעליו ואין אחריותו עליו הו\"ל חמצו של גוי ביד גוי ואינו עובר עליו ודע שדברי הר\"ז ז\"ל הללו נראה שלא כדעת הרב מג\"א סימן הנזכר סק\"א שכתב וז\"ל ואפי' הפקידו ביד גוי אחר שאינו בעליו כו' ומשמע דאם הפקידו ביד בעליו אינו עובר ועיין בח\"מ סימן ע\"ב ס\"ג דאפילו חזר והפקידו ביד בעליו מ\"מ הו\"ל בעליו כש\"ח והוא חייב בגניבה ואבידה ע\"ש מ\"מ הוה ליה כמקבל אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי דשרי כמ\"ש הטור בשם ר\"ת ואע\"ג דלא קי\"ל בהא כר\"ת היינו כשהישראל ייחד לו קרן זוית בביתו אבל בבית הגוי לכ\"ע שרי עכ\"ל ובס' חק יעקב חלק עליו וכתב דלא דמי לחמצו של גוי בביתו של גוי דלא קבלו ברשותו מעולם מה שאין כן בקבל ישראל הפקדון הו\"ל כחמצו לענין ביעור אף שחזר והפקידו לו הוה ליה כחמצו של ישראל ביד גוי ואפילו לדעת ר\"ת דייחד לו בית מהני שאני התם דיחד לו מתחלה ע\"ש ודברי הרז\"ה הללו מטין לדעת בעל חק יעקב ז\"ל ושלא כדעת הר\"ב פר\"ח ז\"ל ג\"כ שכתב דזהו לדעת הרמב\"ן אבל לפי שיטת ר\"ת כיון שאינו שלו אלא שקבל עליו אחריות כל שהפקידו ביד גוי אחר א\"צ לבער שהרי לדעת הרז\"ה ז\"ל כדעת ר\"ת דיחד לו בית מהני ואפי\"ה כתב דמיירי בשהחזירו ישר' לרשותו של גוי שאין אחריותו עליו משמע דאם אחריותו עליו אפי' חזר והפקידו ביד בעליו לא מהני הן אמת שלפי זה משמע דיחד לו בית לא מהני אלא בשיחדו מיד בקבלת הפקדון אבל אם יחדו לו אחר זמן לא מהני וכמ\"ש הרב הנז' ואילו מדברי הרז\"ה ז\"ל משמע דאפי' יחדו לו אח\"כ מהני מדכתב א\"נ במיחד לו בית כל ימי הפסח אף ע\"ג דקביל עליה אחריות וצ\"ל דכל ימי הפסח לאו דוקא דאם לא כן נמצאו דבריו סותרים כנ\"ל ולפ\"ז מ\"ש בהגה אפילו חזר והפקידו ביד גוי אחר לאו למימרא דאם הפקידו ביד בעליו אפילו בקבל אחריותו עליו דמהני אלא ה\"ט משום דס\"ל דכל שהפקידו ביד בעליו אינו חייב באחריותו כדעת הרז\"ה ז\"ל ואפי' למה שפסק מרן בח\"מ סימן הנז' דאם הפקידו ביד בעליו שהוא חייב באחריותו בגניבה ואבידה הכא מודה דאינו חייב כפי מ\"ש הש\"ך ז\"ל דה\"ט משום דקי\"ל דשומר אבידה ש\"ש הוי משום פרוטה דר\"י והילכך כיון דקבל הנאה ממנו אפילו הפקידו ביד בעליו לא מהני וא\"כ בגוי שהפקיד אצל יש' כיון דליכא משום פרוטה דרב יוסף כמ\"ש התוס' בפ' ש\"ה משום הכי אינו חייב באחריותו ודוק:<br><b> תו </b> ק\"ל קצת לדעת רש\"י דאם כן ע\"כ צ\"ל דברייתא דלעיל דנפ\"ל התירא בשלא קבל עליו אחריות מקרא דלא יראה לך פליגא אהך ברייתא דנפ\"ל מקרא דלא ימצא דכל שאינו מקבל אחריות לא קרינן ביה מצוי וכ\"כ הרא\"ם ז\"ל בפ' בא דהך בריי' פליגא אברייתא דספרי דמייתי רש\"י ז\"ל בפירוש החומש דנפ\"ל מקרא דלא ימצא בבתיכם וכיון שכן ק\"ל מהא דגרסי' בפ' כ\"ש דכ\"ג והרי חמץ דרחמנא אמר כו' ותנן ר\"י הגלילי אומר תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל ז' שאני התם דא' קרא לא יראה לך שלך א\"א רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ואידך תרי לך כתיבי כו' והשתא אמאי לא משני בפשיטות דר\"י הגלילי נפ\"ל מקרא דלא ימצא כדנפ\"ל לאידך ברייתא ודוק:<br><b> ולשיטת </b> ר\"ת ז\"ל דיחד לו בית אפי' בקבל עליו אחריות אין זקוק לבער הקשה הפר\"ח ז\"ל דא\"כ כי ק\"ל אהא דאמרינן יכול יטמון ויקבל פקדונו מן הגוים ת\"ל לא ימצא דהא אמרת רישא שלך אי אתה רואה כו' אמאי לא משני דהא ביחד והא בלא יחד ותירץ הוא ז\"ל דלא ק\"מ דאנן בעינן למשכח שריותא אפילו ברשותו כדמוכח מקרא דשלך א\"א רואה דהיינו ברשותו דאי ברשות אחרים אפילו שלו מצי לראותו ואהא קאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ולהכי משני דמיירי בדלא קיבל עליה אחריות עכ\"ד:<br><b> ולע\"ד </b> נראה דתי' זה אינו עולה לדעת הרא\"ש ז\"ל דס\"ל כדעת רבינו ודעימיה דחמצו של ישראל ברשות גוי עובר עליו המפקיד כיון דעיקר הממון של יש' הוא ודעת הרא\"ש ז\"ל כדעת ר\"ת דיחד לו בית מהני אפילו קבל אחריות וכמ\"ש הטור ז\"ל סימן ת\"מ וא\"כ לפי דעתו ז\"ל תקשי דאמאי לא משני דהיתרא דשלך א\"א רואה מיירי ביחד לו בית ושפיר איכא לאוקומי קרא הכי שלך אי אתה רואה אפי' ברשות אחרים אבל אתה רואה של אחרים ברשות אחרים כגון שיחד לו בית ולעיקר קו' נ\"ל דאיכא למימר דמש\"ה לא משני הכי משום דאי מיירי ביחד לו בית ל\"ל מקרא דלא יראה לך תפ\"ל מקרא דלא ימצא כדנפ\"ל לאידך בריי' דדחיקא ליה לתלמודא לומר דהנהו ברייתות פליגן אהדדי ואפי' לר\"פ דקאמר דארישא קאי כבר כתבו התוס' דנפ\"ל מסבר' ולא צריך קרא כנ\"ל פשוט ומן האמור בזה מבואר דמ\"ש עוד הפר\"ח שלפי דעת רבינו דס\"ל דחמצו של יש' ברשות גוי מיחייב לבעוריה משמע דה\"ה ביחד לו בית וקבל עליו אחריות דמחייב לבעוריה דלותא דלא תליא הא בהא שהרי דעת הרא\"ש ז\"ל יוכיח דס\"ל כדעת רבי' ואפי\"ה הסכים לדעת ר\"ת ז\"ל דיחד לו בית מהני ומ\"מ דעת רבי' ע\"כ כדעת רש\"י ז\"ל מדלא הביא דין זה דיחד לו בית וכן נר' מדברי ה\"ה ז\"ל ודוק:<br><b> כתב </b> הב\"ח דלד\"ה היכא דקבל עליו אחריות ולא יחד לו בית אלא קבלו ממנו בסתם אינו מועיל הפסק מחיצת י\"ט לעשותו רשותו של גוי דשמא הגוי אינו חפץ שיהא מונח חמצו אלא ברשות ישראל כו' יע\"ש והפר\"ח חלק עליו יע\"ש ולע\"ד נראה עיקר כדעת הב\"ח כדמוכח מההיא דאמר רבא בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו כיון דאילו מגניב ומתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי כדידכו דמי ואם איתא אמאי ל\"ק להו דיעשו מחיצת י\"ט וסגי בהכי ודוחק לומר דמבתייכו לאו דוקא וה\"ה מחיצת י\"ט דכיון דעושה מחיצת י\"ט נמצא דלאו בביתייהו הוא דזה דוחק ותו דלפי מה שהעלה הפר\"ח דאפילו בלא קבל אחריות בעינן מחיצת י\"ט וכן נראה שהוא דעת הטור ז\"ל שמתחילה כתב בסתם דבעינן מחיצת י\"ט אפילו לא קבל אחריות ואילו סמוך ונראה הביא מחלוקת רש\"י ור\"ת ז\"ל וכתב שלזה הסכים הרא\"ש ז\"ל משמע שדעתו ז\"ל דאפילו לדעת ר\"ת ז\"ל בעי' מחיצת י\"ט אפי' לא קבל אחריות א\"כ ע\"כ דבעירו חמירא מביתייכו דקא' היינו לומר דאפילו מחיצת י\"ט לא מהני דאי במחיצה מהני מאי האי דקאמר כיון דאילו מגניב הא בלא\"ה נמי מיחייב כדרב ולומר דרבא פליגא אדרב הא ודאי ליתא דמנין לנו לומר כיון שבגמ' מייתי הא דרב כהלכתא פסיקתא ואם איתא לא הוה שתיק תלמודא מינה כנ\"ל:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> מה </b> שהקשה דהפר\"ח הבין מדברי רש\"י שאף אם פדה אח\"כ הנכרי מ\"מ עובר בפסח על ב\"י מספק וכו' ודברי רש\"י סותרין זה את זה עיי\"ש. ונלפענ\"ד ליישב דהי' משמע לרש\"י דהמשנה וברייתא מסתמא מיירי שעשה כדין שביטל דכל הבודק צריך שיבטל נמצא שלא עבר בב\"י כלל דממ\"נ אם לא יפדה הנכרי אז למפרע הוי שלו ומהני ביטולו ואם יפדה הנכרי תו לא הוי כלל שלו מעולם ולא עבר אב\"י רק אם לא פדה הנכרי אסור בהנאה דאין נאמן שביטל דחיישינן לערמה שיאמר שביטל אף שלא ביטל אבל כשפדה הנכרי תו אין הפסד לישראל כלל ותו נאמן לומר שביטל דע\"א נאמן באיסורין בדבר שהוא בידו אבל הברייתא מיירי ע\"כ שלא ביטל שהרי קתני דעובר בב\"י וע\"כ שלא ביטל לכך מפרש רש\"י שפיר דעובר בב\"י מספק ותו אף שפדה הנכרי מ\"מ החמץ אסור בהנאה דהלאו שכבר עבר עבר כנ\"ל נכון:<br><b> שם</b><br><b> בטעם </b> המלך מה שתמה על הרא\"ש דמתחלה כתב דלכך בעי הרהינו משום דאל\"כ לא גרע מחמצו של נכרי שהופקד אצל ישראל וכו' ואחר כך כתב דלאביי א\"ש וכו' ולי נראה לפרש דבריו גם מה שהקשה על הרא\"ש האור חדש בשם הפמ\"א במה שתמה הרא\"ש על הרמב\"ם שהרי לאביי מיירי בהגיע זמן אחה\"פ ותמה הפמ\"א מנ\"ל להרא\"ש זה דלמא מיירי לאביי ג\"כ בהגיע זמן ק\"פ ונ\"ל לומר דהנה הטעם שחמצו של נכרי שהופקד אצלו באחריות עובר עליו הוא מטעם גורם לממון כממון דמי ואף לרבנן דבכל דוכתא הוי לאו כממון מ\"מ כאן גלתה התורה דהוי כממון והנה זה ודאי דזה דוחק לומר דמיירי שהתנה הישראל בפירוש שלא יהי' חייב אפי' באחריות פשיעה זה ודאי דוחק גדול דאטו בשופטני עסקינן שהנכרי יהי' מרוצה אף אם יפשע הישראל בחמצו אלא ודאי דמתניתין מיירי בסתם ולפ\"ז הקשה קו' הפ\"י במה דקאמר לאביי א\"ש הא עכ\"פ הוי חמצו של נכרי באחריות ישראל אך באמת י\"ל דמתניתין מיירי בהגיע הזמן אחה\"פ ולפ\"ז בפסח עצמו אכתי לא נפקע שם הלואה ולפ\"ז לא אמר שבהחמץ גרם לממון כלל דאם יאבד חמץ יהי' חייב לשלם מחמת שלוה ממנו תחלה נמצא דעיקר הגורם לממון אינו החמץ רק ההלואה רק אם הי' החמץ בעין הי' יכול לפטור בעצמו אבל כשאין החמץ בעין חייב לשלם מכח הלואה ולא מקרי גורם לממון רק בפקדון שהוי החמץ גורם לממון אבל כאן לא מקרי אחריות החמץ רק אחריות הלואה עליו ע\"כ אינו עובר עליו ולפ\"ז דוקא בהגיע זמן אחה\"פ אבל בהגיע זמן ק\"פ שכבר נפקע שם הלואה ומ\"מ חייב באחריות פשיעה כיון דמיירי בקיבל סתם כמ\"ש הח\"י דבסתם חייב בפשיעה והרא\"ש יסבור כהני דעות שגם בפשיעה לחוד עובר בב\"י ע\"כ לא מצי לפרש דמיירי בהגיע הזמן ק\"פ לאביי דהא משמע דלאביי מיירי אף בלא הרהין וקשה הא עכ\"פ הוי חמצו של נכרי באחריות ישראל וע\"כ מיירי שהגיע הזמן אחה\"פ ותו לא מקרי עליו אחריות החמץ רק אחריות הלואה וא\"ש לאביי ושפיר הקשה הרא\"ש על הרמב\"ם אך כ\"ז למאי דלא ידע מסברא דהרהינו אצלו ע\"כ הוכרח לפרש דמיירי בהגיע זמן אחה\"פ אבל כשמסיק סברא דהרהינו אצלו תו ניחא לי' לפרש דמיירי בין הגיע הזמן ק\"פ בין אחה\"פ ע\"כ מוקי למתני' בהרהינו ובמעכשיו וצריך מעכשיו משום הגיע הזמן אחה\"פ והרהינו אצלו צריך משום הגיע הזמן ק\"פ דאז הוי חמצו של נכרי באחריות ישראל כיון דכבר נפקע שם הלואה תו מקרי אחריות החמץ עליו ושפיר כתב הרא\"ש עליו דבעינן הרהינו אצלו משום דאל\"כ לא גרע וכו' משום דמתניתין מיירי אף בהגיע זמן ק\"פ ומ\"ש הרא\"ש אח\"כ כיון דאין אחריות עליו היינו להס\"ד דמיירי בהגיע הזמן אחה\"פ שאז לא הוי עליו כלל אחריות החמץ רק אחריות הלואה מקרי ומ\"ש הרא\"ש אח\"כ דאחה\"פ רוצה לומר הגעת הזמן אחה\"פ היינו אף בהגעת הזמן אחה\"פ אבל מ\"מ להמסקנא מיירי גם בהגיע הזמן ק\"פ וע\"כ צריך הרהינו אצלו כנ\"ל לפרש דברי הרא\"ש ועיין בלח\"מ ובהה\"מ וסברא הנ\"ל ראיתי שכתב גם הטעה\"מ בסוף דבריו לענין אחר דיש חילוק בין למפרע גובה בין מעכשיו:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ג) </b>\n<b> ז\"ל </b> הרא\"ש הך נכרי שהלוה לישראל על חמצו אוקימנא אליבא דרבא כשהרהינו אצלו ובאמר לי' קני לך מעכשיו כו' וכן נמי אם לא הרהינו אצלו אע\"ג דאמר ליה מעכשיו לא גרע מחמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל ואחריות על הישראל ע\"כ כונת הרא\"ש דמשמע מהש\"ס באוקימתא דאמרינן בדאמר ליה מעכשיו דלא חזר הש\"ס מהאי אוקימתא דהרהינו אצלו וצריכין תרווייהו הרהינו ובדאמר ליה מעכשיו וקשה למה לי האי הרהינו בשלמא טרם שהודיע לנו הש\"ס האי אוקימתא דמעכשיו שפיר צריכין לומר הרהינו מצד בעל חוב קונה משכון אבל כד ידעינן האי אוקימתא ומצד דאמר ליה במעכשיו הוי חמץ של גוי א\"כ לכאורה לא צריכין לומר דאיירי בהרהון לכן אמר הרא\"ש דלכך בעינן הרהון לא לארויי דבלי הרהון לא הוי חמץ של גוי דזה ליתא דהא אמר ליה מעכשיו אלא דבלא הרהון אף שהוא חמץ של גוי מ\"מ עובר עליו מטעם שהוא ברשות ישראל ואחריות על הישראל לכן מוקים בהרהון ועיין בהר\"ב ח\"ה שעמד בזה על דברי רש\"י דקאמר נמי באמת שמוקי ליה במעכשיו דאיירי נמי בהרהון והוכיח דברי רש\"י מברייתא דפת פורני עיי\"ש במהרש\"א ברש\"י ד\"ה ל\"ק מתניתין כו' ודברי הרא\"ש צריכין אכתי ביאור דהוא קאמר הטעם דצריכין הרהון דזולת זה עובר עליו בבל יראה ובל ימצא דהוי חמץ של גוי ברשות ישראל ובאחריות ישראל והלא הרא\"ש כתב בזה הענין בפירוש בסמוך וז\"ל ולא נהירא לי דהא אמרינן לעיל אליבא דאביי אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה כו' אלמא אע\"ג דבבית ישראל קאי אלא שאין אחריות על הישראל כו' ע\"כ א\"כ מוקי ליה המתני' בשאין האחריות על הישראל ומה שהוא לאביי לענין למפרע הוא לרבא בדאמר ליה מעכשיו א\"כ למאי צריך למוקמי בשהרהינה אצלו לימא לעולם בשלא הרהינה אצלו אלא שאין הישראל קבל האחריות וכן מוקי ליה הרא\"ש סיפא דמתני' דישראל הלוה לנכרי דאיירי בשאין האחריות עליו דאי באחריות עליו אפילו לא משכון של ישראל עובר עליו וכ\"מ מתוס' בסוגיין ד\"ה שקונה המשכון ע\"ש וא\"כ הרי צריכין לומר דהמתני' איירי שבפירוש לא קבל הישראל אחריות וא\"כ ברישא נמי ואמרתי בזה ב' דרכים הראשון הוא דהכי הוא סברת הרא\"ש דודאי לאביי בהוי אמינא דלא הוי ידעי' כלל מהאי דהרהינה אלא דאנו היו למדין דמתני' איירי שעדיין הוא ברשותי' דישראל ע\"כ צריכין למימר דלא קיבל עליו אחריות בפי' דאל\"כ תקשי הא הוי חמץ של גוי ברשות ישראל ואחריות ישראל אמנם כד ידעינן האי תירוצא בהרהינא והיינו שהש\"ס היה מוקי למתני' בהרהינא אליבא דרבא מטעם שיהיה חמצו של נכרי ואף שלבסוף לא מהני לן האי אוקימתא דהרהינו לענין זה דיהיה חמצו של גוי דהא גוי מישראל לא קני משכון וצריכין לאוקמי המתני' אליבא דרבא בדאמר ליה מעכשיו כי היכי דיהיה חמץ של גוי מדוע לן לנייד מאוקמתא של הרהינה אף שלא צריכין להאי דיהי' חמץ של גוי מ\"מ צריכין לזה דלא יהיה ברשות ישראל ואמרינן המתני' איירי בשאחריות על הישראל ואפ\"ה לא מחייב עליו הישראל כיון דהוי חמץ של גוי ברשות גוי וחמץ של גוי ברשות גוי אף שקיבל הישראל אחריות אינו עובר עליו כמבואר בסי' ת\"מ וסיפא דמתני' אף שאיירי בשהרהינה הגוי אצל ישראל מ\"מ ל\"ק הא הוי חמץ של גוי ברשות ישראל ואף בלא קני משכון עובר עליו כקושיית תוס' אמרי' דאיירי שלא קיבל ישראל אחריות ול\"ק קושייתינו רישא וסיפא תרתי הוא נימא גם ברישא שלא קבל ישראל אחריות זה ליתא דהגמ' רוצה לאוקמי המתני' בחדא גוונא דהיינו כל פעם האחריות על הלוה רישא הוא הישראל הלוה והוי האחריות עליו וא\"כ קשה אמאי אינו עובר במעכשיו לכן לא נייד הש\"ס מאוקימתא דהרהינו ואף שהוא באחריות ישראל מ\"מ לא הוי ברשותו וסיפא הוי הנכרי הלוה אף שהוא ברשות ישראל מ\"מ אין הישראל עובר עליו כיון דהוי באחריות נכרי ועיין בזה כי נכון הוא:<br><b> ומן האמור </b> מוכח כדעת מג\"א סי' ת\"מ סעיף קטן א' שכ' וז\"ל ואפילו הפקידו ביד גוי אחר שאינו בעליו כו' ומשמע דאם הפקידו ביד בעליו אינו עובר ועיין בח\"מ סי' ע\"ב ס\"ג דאפילו חזר והפקידו ביד בעליו מ\"מ הו\"ל כמקבל אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי דשרי כמ\"ש הטור בשם ר\"ת ואע\"ג דלא קיי\"ל בהא כר\"ת כו' אבל בבית הגוי לכולי עלמא שרי והרב חק יעקב סימן הנז' ס\"ק ו' חולק על המג\"א בזה וכתב דלא דמי חמצו של גוי ביד גוי דלא קבלו ברשותו מעולם משא\"כ בקבל הישראל הפקדון הוה ליה כחמצו לענין ביעור. אף שחזר והפקידו לו הוי כחמצו של ישראל ביד גוי ואפילו לדעת ר\"ת דיחד מהני שאני התם דיחד לו מתחלה ע\"ש. ולפי דברי חק יעקב ליתא לדברינו בדברי הרא\"ש דמה נימא דהרא\"ש קאמר דרישא דמתני' איירי בהרהינה אצלו ולכן לא נייד הש\"ס מהאי אוקימתא דהרהינה דהש\"ס היה סובר דיותר מרווח לאוקמי בהרהינה ואחריות על ישראל הלוה ולכך אינו עובר אף שהאחריות עליו דהוי חמצו של גוי בבית גוי יען שקונה למפרע שאיירי מעכשיו והא לדעת החק יעקב בכה\"ג אף שהוא בבית גוי וחמצו של גוי עובר בבל יראה כיון שהיה מעיקרא ביד ישראל וק\"ו הוא ומה חמצו של גוי ודאי אם בא ליד ישראל בפקדון עובר הישראל בבל יראה וב\"י חמצו של ישראל מעיקרא לא כ\"ש וע\"כ דאיירי שהוא באחריות של נכרי וא\"כ קשיא למאי אוקמא בהרהינא הא בלא\"ה מיירי שהוא באחריות הגוי לימא שהוא ברשות ישראל והוי חמצו של גוי ברשות ישראל באחריות הגוי דאינו עובר וא\"ת דכולא חדא מילתא היא דלדעת החק יעקב אם היה בשום אופן חמץ של ישראל ובא ליד גוי צריך הגוי לקבל האחריות דזולת זה עובר הישראל אף שהוא חמץ של גוי הכי נמי איפכא אף שהוא באחריות הגוי יען שהוא בשום אופן חמץ של ישראל צריך להיות ברשות הגוי לכן צריכין תרוייהו הרהינא ובהרהינא לחוד באמת לא סגיא אלא בקבל עליו אחריות נמי וזה ליתא חדא הרי עכ\"פ מדברי הרא\"ש מוכח איפכא דהא הרא\"ש קאמר דלכן צריכין לאוקימתא דהרהינו דלא גרע מחמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל ואחריות על הישראל הרי כתב בהדיא שאיירי שאחריות על הישראל ועוד שאין המשמעות הדמיון הוא ואין הסברא נותנת דאף אי נקטינן כחק יעקב דאם היה באחריות ישראל וחזר והפקידו לבעליו לא נפיק מרשותיה דהוי כחמצו של ישראל יען שמידו באה וברשותו היה הטעם כאן דהוי באחריותו ואכתי היא באחריותו ומיד ישראל בא ליד גוי הו\"ל כחמץ ישראל ביד גוי ולא מהני רשותו של גוי והרי כתב הרא\"ש לעיל [ה' ב'] דמקרי ביתו של ישראל דלזה משאיל ליה הנכרי ביתו ושפיר מקרי ביתו של ישראל אבל אם האחריות על הגוי והוא חמצו של גוי באמת אף אם הוא ברשות ישראל מה בכך נימא איפכא דהישראל משאיל לגוי ביתו והוי נמי כרשותו של גוי ועיין בזה כי נכון הוא:<br><b> ולא תימא </b> מה בכך באמת מוכח דברי הרב מג\"א ולא כחק יעקב דבר זה לא יהיה קלה בעיניך שהרי הרב פה בענין שלפנינו הוציא מדברי הרז\"ה כהרב חק יעקב ואולם אמרתי דיש לומר פי' אחר בדברי הרא\"ש דהא הרב המחבר בתחלת דבריו חוכך בהאי שאם לדעת הרא\"ש ובה\"ג דאפילו אם רק חייב בפשיעה הוי אחריות וחייב לבערו והרי גם בגוי דאין לו דין שומרין מ\"מ בפשיעה ודאי חייב הישראל וצריך להתנות דלא יהיה חייב אפילו בפשיעה וא\"כ בסתמא לא דאף שאין חייב מדין שומרין היינו כשומר שכר אבל חייב כשומר חנם וא\"כ י\"ל דהכי כונת הרא\"ש דודאי לאביי בהוי אמינא טרם שידענו מהרהינו והוי ליה ברישא דמתני' ברשות ישראל הלוה עכצ\"ל דקבל בפירוש שלא יהיה אחריות על הלוה ישראל דאל\"כ הרי חייב באחריותו בכל אופן אמנם כך נחתינן לסברא דהרהינו הרי הוא ברישא דמתני' שנכרי הלוה לישראל וישראל הרהינו אצל הגוי לא צריך בפירוש להתנות שאחריות על הגוי דממילא הוא כיון שהרהינו אצלו יש לגוי דין שומרין ואפילו באונס חייב ואף שמשכנו בשעת הלואה ורוב פוסקים ס\"ל שמשכנו בשעת הלואה פטור מאונסין ועיין בחו\"מ סימן ע\"ב היטב היינו ישראל מישראל אבל גוי מישראל דאין קונה משכון נעשה אצלו כפקדון וחייב עליו כל דיני שומרין וה\"פ בדברי הרא\"ש שכתב וז\"ל וכן נמי אם לא הרהינו אצלו אע\"ג דאמר לי' מעכשיו לא גרע מחמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל ואחריות על הישראל עכ\"ל כונתו אם לא מתנה הישראל בפירוש שלא יהיה אחריותו על הגוי הרי האחריות על הישראל ואף שאין אחריותו עליו לחייב באונסין דהא אין הישראל חייב בדין שומרים לגבי גוי מדכתיב רעהו גבי שומרין מ\"מ בפשיעה הרי חייב ולענין בל יראה וב\"י צריך שיהיה פטור אפילו מפשיעה כדעת הרא\"ש ובה\"ג והרא\"ש לשיטתיה בזה ולכך צריך אוקימתא של הרהינו אצלו והוי גבי גוי ואף אם לא התנה הישראל בפירוש שיהיה אחריות על הגוי ממילא הוא אחריות על הגוי והוי ברשות גוי ואחריות גוי ועיקר אוקימתא דהרהינא כדי שיהיה באחריות גוי בלתי תנאי מפורש וע\"ז קאמר הרא\"ש עוד שם בסיפא דמתני' דישראל שהלוה לגוי והרהינו הגוי החמץ אצל הישראל וז\"ל וישראל שהלוה את נכרי ע\"ח כו' ומיירי שאין האחריות המשכון שבידו עליו דאם האחריות עליו אפילו אם אין המשכון שלו עובר עכ\"ל כונתו שאין כלל האחריות המשכון עליו אפילו שלא יחייב בפשיעה וזה צריך לפרט הישראל דבסתם כיון דהרהינו אצלו הוי האחריות על הישראל וחייב בב\"י וב\"י וזה נכון וברור. והיינו כפי שהסכים הרב חק יעקב סי' ת\"מ ס\"ק א' דלהני הפוסקים דצריך לבער אם חייב בפשיעה אם קבל הפקדון מגוי צריך להתנות בפירוש שלא יהיה אחריות פשיעה עליו דזולת זה הוי בסתם אחריות פשיעה עליו ומוכח מדברי הרא\"ש כדעה זו:<br><b> ואולם </b> אכתי לא יועיל לן האי פירושא אם מחזקינן כסברת הרב חק יעקב דהלא הרב מג\"א סי' תמ\"א ס\"ק ג' הקשה וז\"ל קשה הא אפילו הניחו ביד נכרי מ\"מ אלו נאנס המשכון היה הישראל חייב לשלם כדאיתא בחו\"מ סי' ע\"ב וא\"כ הו\"ל ברשות ישראל וי\"ל דהו\"ל כמקבל אחריות חמצו של נכרי בביתו של נכרי דשרי כמ\"ש סי' ת\"מ אי נמי בדיניהם דיינינן ליה כמ\"ש לעיל עכ\"ל. ולפי דברי הרב חק יעקב לא יועיל לן האי תירוצא של הרב מג\"א דהא הכא דהוי מתחלה חמץ של ישראל ולא דמי לחמצו של גוי ביד גוי דמתחלה היה של גוי אבל הכא הרי היה של ישראל ועדיין הוא באחריותו הרי לפי מה שפירש בדברי הרא\"ש מוקי לי' נמי לרישא דמתני' בכה\"ג דהרהינו אצל נכרי בסתם ולא אמר בפירוש שלא מקבל שום אחריות עליו אלא בסתם כיון שהרהינו אצלו הוי לי' ברשות נכרי וקשה הא עכ\"פ אם נאנס חייב הישראל באחריותו לענין אונס וכדידיה דמיא לפי שהוא חייב עכ\"פ באונס וע\"כ נמי דאיירי המתניתין בגוונא דהישראל אמר בפירוש דלא יהיה שום אחריות עליו ולמאי צריך הרהינו הא אף אם הוא ברשות ישראל כיון שאחריות על הגוי אין הישראל חייב עליו דהו\"ל חמצו של גוי ברשות ישראל באחריות הנכרי וצריך לומר כתירוץ האחרון של מגן אברהם כיון דבדיניהם דיינינן ליה ובדיניהם אין הלוה משלם ואין הישראל חייב ואשר היה נ\"ל לומר דמהאי טעמא פסק הרמב\"ם דדוקא אם הגיע זמן קודם הפסח אבל אם הגיע זמן לאחר הפסח לא מהני מעכשיו דהרמב\"ם היה ק\"ל קושית המג\"א דמאי מהני ליה שלמפרע הוא שלו הא עכ\"פ הוי באחריות ישראל באחריות אונסין ולא נייח ליה בתירוץ המג\"א הראשון דהוי חמץ של גוי ברשות גוי דסובר כהרב חק יעקב וכמו שהעיר הרב פה דגם רז\"ה סובר כן ואף תירוץ האחרון של מג\"א ליתא להר\"מ ואף שקיימא לן דבדיניהם אזלינן היינו לחומרא ולא לקולא ולכן אמר הר\"מ דדוקא בהגיע זמן קודם הפסח שרי אבל לא בהגיע זמן אחר פסח דבהגיע זמן אחר הפסח צריך לאיירי שבפירוש אמר הישראל שלא יהיה שום אחריות עליו ובזה סרה תלונות הרא\"ש מעל הר\"מ דהקשה עליו מהו\"א של הש\"ס דאמרינן בשלמא לאביי דאמר למפרע הוא גובה ניחא ולהרמב\"ם מאי ניחא בזה דהא למפרע הוא גובה לא מעלה ולא מוריד אמנם לדידן שפיר אתיא דהא הרא\"ש גופיה מודה דאף לדידן צריכין למימר דאיירי לאביי בשהתנה הישראל בפירוש שלא מקבל שום אחריות עליו וכן הי' סובר הרמב\"ם נמי דכך כונת הש\"ס דבהו\"א אי מוקמינן כאביי מוקמינן באחר הפסח והטעם משום דלמפרע הוא גובה ואחריות על הגוי אמנם לדידן דמוקמינן בהרהינו ומשמע דאיירי בסתם ולא שהתנה הישראל שלא יהיה אחריות עליו אלא סתם וקשה קושית המג\"א וע\"כ דאיירי קודם הפסח ולא בפסח כלל והא דבעינן מעכשיו משום אסמכתא ודוק:<br><b> ודאתאן </b> עלה נמי יש להעיר על קושית הרב המחבר פה מאי הקשה הש\"ס ותסברא כו' איפכא מיבעי ליה לר\"מ אינו עובר דלמא היינו טעמא דברייתא דד\"ה עובר דברייתא איירי היכא דלא קבל הנכרי אחריות עליו אלא הוא באחריות ישראל ולכך עובר דאפי' אם למפרע הוא גובה הו\"ל חמץ של גוי בבית ישראל באחריות ישראל דלכ\"ע עובר דהשתא איירי בלא הרהינו והוי בבית ישראל ואמרתי דקושיא זאת היא רק לפי שיטת רבינו יונה הובא ברא\"ש לעיל [ה' ב'] אבל לשיטת הגאונים שם דאם ישראל הפקיד חמצו בבית גוי והגוי קבל אחריות לק\"מ דלפי דעת הגאונים אלו וכן הוא שיטת הר\"ן לעיל [ה' ב'] ועיין שם בר\"ן היטב א\"כ קשיא רישא דברייתא דקתני ישראל שהלוה לנכרי ע\"ח ר\"מ אומר עובר מאי טעמא דר\"מ אף שלמפרע הוא גובה מ\"מ הרי הוי חמץ של ישראל בבית גוי באחריות הגוי ומאי טעמא עובר ועכצ\"ל דברייתא איירי שהחמץ הוא באחריות המלוה ולא באחריות הלוה וא\"כ ה\"נ דומיא דסיפא שהוא באחריות המלוה ובסיפא הרי המלוה הגוי וא\"כ אמאי לד\"ה עובר, כל זה בהוי אמינא דאיירי הברייתא בשלא הרהינו אבל כד ידעינן דהברייתא איירי בהרהינה איפוך הדברים דרישא דאיירי ישראל שהלוה לנכרי וא\"כ הנכרי הרהין אצל ישראל ע\"כ איירי שלא באחריות המלוה זולת באחריות הלוה נכרי דאל\"כ קשיא איפכא לרבנן אף אי לא קני משכון הא הוי חמץ של גוי בבית ישראל באחריות ישראל ואמאי אמרי רבנן אינו עובר כקושית תוס' ד\"ה קונה משכון וע\"כ דברייתא איירי שהוא באחריות הלוה נכרי וכה\"ג איירי הסיפא דברייתא נכרי שהלוה לישראל על חמץ והרהין הישראל חמצו בבית נכרי והאחריות על הלוה הישראל דאל\"כ ליפלוג וליתני בדידה א\"כ קשיא למאי צריך הש\"ס לומר דנכרי מישראל ודאי ל\"ק משכון לימא דקני משכון לר\"מ ואפ\"ה עובר משום דהוי באחריות ישראל. ולא מהני הא הוי חמצו של גוי בבית גוי באחריות היינו לדעת מג\"א אבל לדעת חק יעקב והיא לדעת רז\"ה לדברי המחבר פה אם החמץ היה מתחלה של ישראל ועדיין אחריות עליו לא מהני זאת ודוק:<br><b> והרב </b> חידושי הלכות בתוס' ד\"ה קונה משכון וז\"ל מתני' דהכא ליכא לאוקמי בקבל אחריות דאל\"כ לא הוי ליה למתני בהלוהו כו' אלא כולא בהפקיד ועייש\"ה כונת המהרש\"א בקושייתו מאי פריך הש\"ס תנן נכרי ניהו נמי בהרהינא הא אמרת נכרי מישראל לא קנה משכון לימא טעמא דמתני' כולה משום אחריות סיפא דקתני עובר כיון דהוי באחריות ישראל ורישא דקתני אינו עובר משום דהוי באחריות דנכרי והלוה מהני הרהינו דהוי נמי ברשותו וע\"ז משני הרב חדושי הלכות דא\"כ ליתנא כולא בפקדון צ\"ל נמי דלמלתא דפשיטא הי' נקט הרב ז\"ל לשיטת הגאונים דחמץ של ישראל בבית נכרי ובאחריות הנכרי הישראל אינו צריך לבער דאל\"כ מאי מקשה הרב ז\"ל ניהו נמי די\"ל דאיירי שהישראל קבל אחריות ולכך אסור בהנאה אחר הפסח מ\"מ מ\"ט רישא דמתניתין דנכרי שהלוה לישראל על חמץ דמותר בהנאה הלא קני המשכון והרי מרישא מקשה הש\"ס וע\"כ האי טעמא נמי אף שהוא חמץ של ישראל ולא קנה הגוי משכון מ\"מ הרי איירי הסיפא שהוא באחריות [המלוה ישראל ה\"נ רישא דמתניתין איירי שהוא באחריות המלוה והיינו הנכרי והוי חמץ של ישראל בבית גוי באחריות הגוי ואינו צריך לבער כשיטת הגאונים ואפילו לא כשיטת הר\"ן דאף דהוא סובר נמי כשיטת הגאונים דאינו צריך לבער מן התורה מ\"מ מדרבנן קנס ליה כן כתב הרב לעיל [ה' א'] עיין היטב וע\"ז משני הרב ח\"ה דזה ליתא בלא\"ה דא\"כ כולא בפקדון הוי ליה למתני וע\"כ דמצד קנין נגע בו ובהיפך הדברים דברישא קונה הגוי ובסיפא קונה הישראל ושפיר הקשה הש\"ס:<br><b> ואנחנו </b> בעניותינו אכתי יש לפקפק די\"ל לעולם טעמא דמתני' כסברת הרב חידושי הלכות ובאחריות תליא מלתא ואפ\"ה צריך לנקוט רק במלוה והיינו אם אמרינן כסברת הך פוסקים דבסתמא אם הישראל מקבל הפקדון מן הנכרי ול\"ק אחריות בפירוש לא הוי אחריות עליו אפילו אחריות דפשיעה לא דאין כלל דין שומרין בגוי היינו דוקא לענין דין שומרין אבל אם הלוה על המשכון ודאי אבד מעותיו כנגד המשכון אם נאבד ונגנב בפשיעה וגדולה מזה רצו התוס' בשבועות [מ\"ד א'] ד\"ה שומר דאפילו באונס אבד כנגד מעותיו והיינו לדעת שמואל ואף דלא קיימא לן הכי מ\"מ בפשיעה ודאי אבד מעותיו ואין בזה פקפוק וא\"כ לכך בסיפא אסור בהנאה כיון דהוי אחריות על הישראל וברישא מותר כיון דנכרי חייב באחריות וע\"כ כדעת ר\"י והרא\"ש לעיל דלא כשיטת הגאונים וא\"כ קשיא רישא דאף דהוי ברשות גוי ואחריות גוי מ\"מ הרי הוי חמץ של ישראל אמנם זה ליתא דהא כבר יעדנו בשם המג\"א דאף אם הוא ברשות גוי ואחריות גוי היינו אחריות דפשיעה וגניבה ואבידה הא עכ\"פ הישראל חייב לשלם אם יארע בו אונס וא\"כ הישראל חייב דהוי באחריות ישראל בזה ורק הרב מג\"א בדידי' תי' שפיר כיון דהוי חמץ של גוי ביד גוי באחריות ישראל אבל אי לא יאמר הכי הוי חמץ של ישראל ביד גוי באחריות ישראל דאחריות אונס על הישראל ואולם כ\"ז לתירוץ הראשון בהרב מג\"א אבל לתירוץ השני דבדיניהם דיינינן ליה אכתי שפיר כיון דאין הישראל חייב לשלם אפילו באונס ועיין:<br><b> אמנם </b> באמת הרי קיימא לן כשיטת הר\"י והרא\"ש ודעמם דאף אם הוא ברשות גוי ואחריות גוי בכל הדברים כיון שהוא חמץ של ישראל הישראל עובר עליו ולא כשיטת הגאונים ומתחלה ל\"ק קושית המהרש\"א כלל ובאמת קצת תימה על המהרש\"א ז\"ל דלא העיר בזה כלל והקשה קושייתו כאלו הדין נתנה מסיני. ובאמת לא קיי\"ל הכי וא\"כ קשיא נמי קושית הרב המחבר מאי פריך הגמרא ותסברא כו' איפכא ולא שייך תירוצינו כאשר יעדנו דהוא דוקא לשיטת הגאונים אמנם לשיטת ר\"י ודעמי' איפכא הוא ובחדושנו אשר"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תערובת </b>\n<b> חמץ עוברים עליו משום ב\"י כו'.</b> כתב ה\"ה ריש פ' א\"ע בפסח כותח הבבלי כו' ופרש\"י ז\"ל א\"ע עלייהו בב\"י כו' אמנם התוס' ז\"ל שם משם ר\"ת ז\"ל חלקו על רש\"י וכתבו דכיון דנפ\"ל מריבוייא דכל מחמצת דוקא לאכילה דאתרבי מקרא מיחייב אבל לעבור עליו בב\"י כיון דליכא ריבוייא לא מיחייב ואלו עוברים פי' מעל השולחן דאין נאכלין ומשמע מדבריהם דדוקא מעל השולחן עוברין אבל להצניע מותר דכל דליכא ב\"י לא מיחייב לבעורינהו וכ\"כ התוס' בר\"פכ\"ש ד\"ה ר\"י דלר\"ת מותר להשהות כותח הבבלי בפסח וכ\"כ הרא\"ש שם לחד תי' יע\"ש אך התוס' ז\"ל בריש פסחים כתבו משם רשב\"א דאפילו לפירוש ר\"ת דליכא ב\"י בתערובת חמץ מיחייב לבעוריה מדרבנן והוכיח כן ממתני' דא\"ע דמ\"ח דתנן שאור ישרף והאוכלו פטור דברי ר\"י והיינו חמץ נוקשה כדמוכח התם ואי מותר להשהותו אמאי ישרף ישהה אותו עד אחר הפסח יע\"ש:<br><b> וצריך </b> להבין לדעת התוס' דר\"פכ\"ש והרא\"ש ז\"ל דמה יענו לההיא דשאור ישרף וכן ק' לדעת הטור ז\"ל שכתב בריש סי' תמ\"ב דלרבנן אפי' לאו אין בו אלא איסורא בעלמא ולדבריהן מותר להשהותו שהרי הך מתני' ר\"י היא דס\"ל דח\"נ אפי' לאו אין בו וכדקתני והאוכלו פטור ואפ\"ה קתני ישרף:<br><b> וראיתי </b> להר\"ב מ\"א ז\"ל סי' הנז' שתי' לזה דלדעת הטור צ\"ל דמתניתין מיירי בי\"ט דלאפותה אי אפשר מכיון דאסור באכילה מדרבנן והטלה לצונן נמי לא מהני מכיון שהתחיל להחמיץ והילכך ישרף מיד עכ\"ד ודבריו סתומים דא\"כ אי מתני' מיירי בי\"ט היכי קתני ישרף הא הו\"ל הבערה שלא לצורך ואם נאמר דס\"ל להטור ז\"ל כדעת אחיו הר' יחיאל ז\"ל שהביא בסי' תמ\"ו דהמוצא חמץ בי\"ט אם לא ביטל מעי\"ט דיכול לשורפו כיון שיש מצוה בשריפתו וא\"כ ה\"נ גבי שאור שנתחמץ בי\"ט כיון שלא היה בכלל הביטול מעי\"ט יכול לשורפו מטעם מתוך כדי שלא יחמיץ ויעבור בב\"י א\"כ ק' דיאפנה בי\"ט משום מתוך כיון שיש מצו' באפייתו כדי שלא יחמיץ ומאי אולמי' דאפיה מהבער' שהרי אפי' באפי' ובישול אמרי' מתוך כדמוכח מסוגיא דפ\"ק די\"ט ואף לדעת רבי' ז\"ל שכתב בפ\"א מה' י\"ט דדוקא בהוצאה והבערה אמרי' מתוך אבל בשאר מלאכות לא היינו משום דרבינו דחה אותה סוגיא די\"ט מכח סוגיא אחריתי וכמו שמבואר בהר\"ב פר\"ח שם יע\"ש וכבר כתוב אצלי בזה במ\"א:<br><b> אמנם </b> לפי סוגיא די\"ט עכ\"ל דבאפייה ובשול נמי אמרינן מתוך וא\"כ לפי אותה סוגיא תקשי דאמאי ישרף ותו שסברת רבינו הלזו נראה דיחידאה היא כמו שיראה הרואה לשם:<br><b> ומוהר\"י </b> איסקאפה ז\"ל בס' ראש יוסף תי' דס\"ל ז\"ל דכיון שהגיע לשיעור קרני חגבים לר\"י או הכסיפו פניו לר\"מ מיד מחמיץ והילכך חשו חכמים שלא יאפנה שמא מתוך כך יחמיץ יעויין שם אך אכתי ק\"ל מאותה שאמרו בפרק כ\"ש דף ל\"ו ע\"א אין לשין עיסה ביין ושמן ודבש ואם לש רג\"א תשרף מיד ופי' רש\"י דאפי' לר\"י דאמר מ\"פ אין מחמיצין ל\"ק הך דאיהו אין חייבין כרת על חימוצו קאמר ולא הוי חמץ גמור אבל חמץ נוקשה מיהא הוי ואותו חימוץ הן ממהרי' להחמיץ ואי אפשר לשומרן והתוס' ז\"ל בד\"ה מ\"פכתבו משם ר\"ת דהך בריי' מיירי במ\"פ עם מים דמ\"פ עם מים ממהרי' להחמיץ ולא הוי אלא חמץ נוקשה וכ\"כ הרא\"ש והסמ\"ג יע\"ש והשתא ק' דלפי דעתם ז\"ל דח\"נ כיון שאינו חייב כרת לא מיחייב לבעוריה אמאי קאמר דישרף מיד ישהא אותו עד אחר הפסח דבהא לא שייכא תיר' ז\"ל ובשלמא לדעת הטור ז\"ל דס\"ל דלר\"א אסור להשהותו איכא למימר דר\"ג ס\"ל כר\"א אך לדעת הסמ\"ג והרא\"ש לחד תירוץ דאפילו לר\"א לא מיחייב לבעורינהו קשה:<br><b> ולכן </b> נ\"ל ליישב דס\"ל ז\"ל דמתני' דקתני שאור ישרף כו' היינו משום דר\"י לטעמיה דס\"ל דחמץ לאחר הפסח אסור בהנאה ד\"ת דנפ\"ל מתלתא קראי כדאיתא בפ' כ\"ש והילכך לר\"י כי היכי דח\"נ בתוך הפסח אסור מדרבנן גזירה אטו חמץ ד\"ג ה\"נ איכא למגזר לאחר הפסח אטו חד\"ג דאסור מן התורה משא\"כ לר\"ש דקי\"ל כוותיה דחמץ לאחר הפסח אינו אסור אלא משום קנסא הואיל ועבר עליה בב\"י ליכא למגזר אלא בחמץ גמור דעבר בב\"י אבל בחמץ דרבנן לא וליכא למימר דנגזור ח\"נ אטו חמץ גמור דהא הו\"ל גזירה לגזירה והילכך קתני מתני' דישרף דלא נפקא לן מידי במאי דמשהי' אותו שהרי אפי' ישהא אותו לאחר הפסח אסור בהנאה כדכתבי' ומכח זה נראה שהוצרכו התוספ' ז\"ל לומר דאפילו לר\"י מותר ח\"נ לאחר הפסח משום דאי הוה אסור לא הוה ק\"ל מידי אמנם לדעת הטור ז\"ל ודעימיה איכא למימר דס\"ל כדכתיבנא (ובהכי הוה ניחא לי שרבינו ז\"ל בפ\"ה דין י\"ג כשהביא דין שאור שהכסיפו פניו כתב ה\"ז אסור לאוכלו והשמיט ישרף האמור במשנה משום דס\"ל דההיא ר\"י היא דלטעמיה אזיל כדכתיבנא אלא שה\"ה ז\"ל בפרקין דין א' כתב בדעת רבינו דח\"נ אסור לקיימו יע\"ש ועיין בהר\"ב מ\"ק) וההיא דפ' כ\"ש א\"ל דר\"ג ס\"ל כר\"י ומש\"ה קאמר דישרף מיהו ללישנא דישרף מיד ק\"ק דמשמע דצריך לשורפו מיד הא להשהותו ולשורפו לא ואפשר עוד לומר דס\"ל להרא\"ש וסיעתיה כמ\"ש התו' בר\"פכל המנחות ד\"ה אי לחד תי' דרחב\"ג דקאמר מחמיצין בתפוחים ס\"ל דמ\"פ עם מים מחמיצין חמץ גמור ור\"ל דקאמר אין חייבים על חימוצו כרת והוי ח\"נ אתי כת\"ק דרחב\"ג ע\"ש וא\"כ איכא למי' דר\"ג דקאמר ישרף מיד ס\"ל כרחב\"ג דהוי ח\"נ ומ\"ש דמיירי כשיש בו מים היינו משום דבאין בו מים לכ\"ע אין מחמיצין כלל וכן מצאתי בתשובת הרשב\"א שצידד לומר כן דאפשר דר\"ג סבירא ליה כרחב\"ג יע\"ש מיהו אכתי ק' ממ\"ש שם ד\"מ ע\"ב אמתני' דאין נותנין קמח לתוך חרדל או חרוס' ואם נתן יאכל מיד אר\"ב מחלוק' לתוך החרדל אבל לתוך החרוסת ד\"ה ישרף מיד וכתב הרא\"ש שם דמיירי בשיש בו מעט מים מעורב דאל\"כ מ\"פ אין מחמיצין וכ\"כ ה\"ה ז\"ל בפ\"ה וכל המפרשים ז\"ל והשתא לפי דעתם ז\"ל דמ\"פ עם מים הוי חמץ נוקשה היכי קאמר דישרף מיד ואף לפי מ\"ש אינו אלא לרחב\"ג דס\"ל דהוי ח\"נ ולית הלכתא כוותיה והיכי קאמר ד\"ה ומהיותר תימה על הטור ז\"ל דבסי' תס\"ד כתב וז\"ל חרדל או שאר טיבולין שיש בהן מים אין נותנין בהן קמח כו' ובשאר טיבולין כיון שאין חדין ודאי מחמיץ וצריך לשורפו מיד עכ\"ד ואילו בסימן תס\"ב כתב בפשיטות דמ\"פ עם מים הוי ח\"נ ואין בו כרת וא\"כ כפי מה שפסק בסימן תמ\"ב כרבנן דח\"נ אפי' לאו אין בו ומותר להשהותו מדכתב ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל איך סתם וכתב דצריך לשורפו מיד והול\"ל שישהא אותו עד אחר הפסח כמסקנת הרא\"ש וצ\"ע כעת:<br><b> ואשר </b> אני אחזה ליישב בהציע שאול דלפי דעת הטור וסיעתיה דס\"ל דמ\"פ עם מים הוי ח\"נ ואינהו ס\"ל כר\"י דח\"נ לא אסור אלא מדרבנן אם כן ק\"ט דקרא דכתיב במנחות בפ' ויקרא כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תאפה חמץ היכי משכחת לה דהא קרא במנחת מרחשת הטעונה שמן כתי' וא\"כ הו\"ל מ\"פ עם מים ואין מחמיצין ובפרק כל המנחות דף נ\"ו פרכינן לרבי יוסי הגלילי דאמר כל המנחה לרבות מנחת נסכים לחימוץ דמ\"פ הן ומ\"פ אין מחמיצין ומשני לה ופרש\"י והתוספ' שם דבשאר מנחות ל\"ק ליה דכיון דשמנן מועט יודע הי' שמגבלן במים דבלא\"ה אי אפשר לגבל אבל מנחת נסכים שמנן מרובה וס\"ד שאין בהן מים יע\"ש והשתא לפי דעתם ז\"ל תקשי להו קרא דלא תעשה חמץ דשאר מנחות נמי היכי משכחת לה כיון דמ\"פ עם מים הוי ח\"נ ובריש כל המנחות משמע בהדיא דשאור דר\"י לר\"י לא הוי חמץ לענין מנחות לעבור עליו בלאו דלא תאפה חמץ ולכן נ\"ל דס\"ל ז\"ל דהא דאמרינן בא\"ע דלר\"י ח\"נ אינו עובר עליו בלאו היינו דוקא בהנהו דקתני מתני' זומן ועמילן וקולן של סופרים דכל הני לאו בני אכילה נינהו וכמ\"ש רש\"י ז\"ל דמ\"ג ד\"ה כותח וכן שיאור דר\"י לר\"י אינו ראוי לאכילה הואיל והחמיץ קצת ולא גמר להחמיץ וכמ\"ש רש\"י ז\"ל בד\"ה אתאן לר\"מ משו\"ה אינו עובר עליו אמנם בעיסה הנילושה בשמן ומים כיון דחזי לאכילה שהרי עבידי אינשי דעבדי הכי והתורה נמי אחשביה אכילה בכל המנחות הטעונות שמן הנאכלין לכהנים משו\"ה אע\"ג דאין חימוצו יפה כ\"כ כעיסה הנילושה במים עבר עליה בלאו ומוכח להו הכי ממימרא דר\"ל דקאמר עיסה שנילוש' ביין כו' אין חייבין על חימוצה כרת דכיון דקי\"ל הלכתא כרבנן דר\"א דח\"נ דרבנן מאי אין חייבין על חימוצה כרת דקא' משמע דהא מילקא לקי כמ\"ש הרא\"ש שם מש\"ה ס\"ל ז\"ל דאפילו למאי דקי\"ל כרבנן דר\"א הכא מודו דלקי מיהא וה\"ט דלענין מלקות ילפי' ממנחות דכי היכי דהתם הוי מ\"פ עם מים ואפי\"ה הזהירה תורה שלא תאפה חמץ ה\"נ לענין חמץ בפסח אבל כרת דחמיר לא ילפי' מלאו וא\"נ ס\"ל לר\"ל דאפי' רבנן דלא דרשי כל היינו דוקא גבי ערובין וח\"נ דאלו עוברי' דאין סברא לרבות כיון דלא חזו לאכילה אבל עיסה הנילושה במ\"פ עם מים כיון דחזי לאכילה אע\"ג דאין חימוצו יפה כ\"כ מרבינן ליה מריבויא דכל דבדבר שיש סברא לרבות אפי' רבנן דרשי כל כמ\"ש התו' שם ד\"ה מאן יע\"ש ומשו\"ה בכרת דליכא ריבויא דכי כל אצטריך לרבויי נשים דאי הוה כתיב כל לא הוה מרבינן מיניה נשים דאין סברא לרבות משום היקשא וכמ\"ש התוס' שם אין חייבין על חימוצו כרת ובהכי אתו כהוגן דברי הטו' והרא\"ש והרי\"ף ז\"ל שפסקו כרבנן דר\"א דח\"נ דרבנן והביאו מימרא דר\"ל כלשונה דאין חייבי' על חימוצו כרת דמשמע דמילקא לקי כמ\"ש הרא\"ש בהדיא ועיין בס' ראש יוסף סי' תס\"ב שנתקשה בזה:<br><b> גם </b> מה שהקשה מוהראנ\"ח ז\"ל בס' מים עמוקים סי' ע\"ג לדעת הרי\"ף ז\"ל דס\"ל דמ\"פ עם מים הוי ח\"נ וכמ\"ש הר\"ן והרשב\"א בסימן של\"ג שזהו דעת הרי\"ף א\"כ איך כתב בא\"ע דהא דתנן שכר המדי וחומץ האדומי בדאית ביה מיא עסקינן אבל לית ביה מיא לא וקי\"ל מ\"פ א\"מ כו' הא שכר המדי וחומץ האדומי חשיבי ליה בגמרא חמץ נוקשה ע\"י תערובת דאמרינן התם ת\"כ דר\"י כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי כו' מאן שמעת ליה דאמר על עירובו בלאו ר\"א ואילו נוקשה בעיניה לא קתני ש\"מ נוקשה לר\"א לית ליה ולדעת הרי\"ף ז\"ל הא ע\"כ אית ליה מדקתני חומץ האדומי יע\"ש מה שתירץ שלכאורה יש להקשות עליו דכיון דמ\"פ עם מים הוי פלוגתא דת\"ק ורחב\"ג אי הוי ח\"נ או ח\"ג א\"כ מנ\"ל לתלמו' דר\"א ס\"ל כרחב\"ג אדתקשי ליה לר\"י אך המעיין בדברי התו' שם בד\"ה ואילו נוקשה יתיישב ואין להאריך ודו\"ק:<br><b> האמנם </b> כפי מ\"ש נראה דלא ק\"מ דמאי דקאמר תלמודא התם ואילו נוקשה בעיניה ל\"ק היינו ההיא דזומן של צבעים וכל הני דקתני דלא חזו לאכילה דבהא הוא דפליגי אבל חומץ האדומי אע\"ג דהוי מ\"פ עם מים מודו כ\"ע דעובר עליו בלאו כיון דהא מיהא חזי לאכילה וכמ\"ש וממילא רויחא נמי קושין דאקשינן לעיל כמובן כנ\"ל ליישב דעת הטור ז\"ל:<br><b> וכפי </b> זה נראה שאף לדעת הטור וסיעתיה דס\"ל דח\"נ דרבנן אפשר לומר דס\"ל כדעת רבינו ז\"ל שכתב בפ\"ו דמצה שלשה במ\"פיוצאין בה י\"ח דלא מקרי מצה עשירה אלא בנילוש' ביין ושמן ולאפוקי ממ\"ש הפר\"ח ז\"ל בסימן תס\"ב סק\"א שדין זה אינו אלא לדעת הרמב\"ם דס\"ל דמ\"פ עם מים מחמיצין ומשמע דהוי ח\"ג ולפיכך יוצא בה י\"ח אבל לדעת התוס' שכתבו דמ\"פ עם מים הוי ח\"נ וכן דעת הטור ואינהו ס\"ל דח\"נ דרבנן אין קיום לדין הרמב\"ם דאפי' נימא דעיסה שנילושה בשאר מ\"פ הוי לחם עוני ולא מקרי מצה עשירה אפ\"ה אינו יוצא משום דקרא כתיב ושמרתם את המצות דבעי שימור ובלש במ\"פ עם מים לא בעי שימור מן התורה יע\"ש אכן כפי מ\"ש אף הטור ז\"ל אפשר דיודה בזה משום דמ\"פ עם מים הוי ח\"ג דבר תורה וסעד לזה ממ\"ש הטור סימן תנ\"ה וז\"ל והרבה נוהגין שלא ליתן מלח בפת בפסח כו' וי\"א שבלילה הראשונה אין ליתן בה מלח משום מצה עשירה וגם זה אינו שאינ' נקראת מצה עשירה כו' והשתא ק' דלפי מ\"ש הטור סימן תס\"ב דמלח דינו כמ\"פ א\"כ היאך התיר ליתן מלח בלילה הראשונה דל מהכא טעמא דמצה עשירה אפי' הכי אינו יוצא בה משום דקרא כתיב ושמרתם דבעי שימור ועיסה זו לא בעי שימור מן התורה דהו\"ל ח\"נ דאין איסורו אלא מדרבנן ולדעת הפר\"ח ז\"ל צ\"ל דכיון דאין נותנים בה אלא מלח מועט הו\"ל מ\"פ מועטין ומים מרובין ומחמיצין ח\"ג וכמ\"ש בסמוך ודו\"ק:<br><b> אלא </b> שמדברי אביו הרא\"ש ז\"ל משמע דלא ס\"ל לחלק בהכי ממה שהקשה בפר' כ\"ש לפי מה שהבין בדעת הרי\"ף ז\"ל דמ\"פ עם מים אין מחמיצין כלל ממ\"ש בותיקא דבמיא ומילחא אסור אע\"ג דהוי מ\"פ עם מים ואם איתא דיש לחלק לפי דעתו בין מ\"פ מועטין דהוי ח\"ג ובין מ\"פ מרובים דהוי ח\"נ מאי ק\"ל להרי\"ף נימא דה\"נ לדעת הרי\"ף מ\"פ מרובים עם מים אין מחמיצין כלל ומ\"פ מועטין עם מים מחמיצין והיינו ההיא דותיקא דאורחא דמילתא מילחא דהוו מ\"פ הוו מועטין אלא משמע דלא ס\"ל לחלק בהכי ודו\"ק:<br><b> אך </b> דעת התוס' בפרק כ\"ש בד\"ה הנזכ' נראה דס\"ל דמ\"פ עם מים דינו כח\"נ דכל הני דא\"ע מדהוצרכו לומר דמתניתין איירי שהשעורים שורין אותן במים קודם שמשימין אותן ביין וכן נראה מדברי התוספות דפרק כל המנחות ד\"ה אין מחמיצין יע\"ש ולפי דבריהם צ\"ל דר\"י דס\"ל דח\"נ דרבנן ס\"ל דמ\"פ עם מים הוי ח\"ג דאם לא כן ק' קרא דלא תאפה חמץ האמור במנחות הטעונות שמן ובהכי ניחא לי מאי דק\"ל בדברי התוס' דפ' כל המנחות דנ\"ג ד\"ה אי דר\"מ לר\"מ כו' שהק' וז\"ל ולקמן פליגי רחב\"ג ורבנן אי מחמיצין בתפוחים כו' אבל במסקנא דקאמר לרבנן דהוי נוקשה ואפ\"ה אמר רחב\"ג דמחמיצין בתפוחים פליגי אי חשיב ח\"נ כח\"ג לענין לחמי תודה ושתי הלחם וקשיא ההיא דחולין דמשמע דלכ\"ע חשיב חמץ כו' יע\"ש וכן הקשו שם בחולין וק\"ט לכאורה דמאי קושיא נימא דרבנן דרחב\"ג דס\"ל דאין מחמיצין בתפוחים ס\"ל כר\"י דח\"נ אינו אסור אלא מדרבנן אמנם לר\"מ דסבירא ליה דח\"נ לוקין עליו ה\"נ לענין לחמי תודה חשיב ח\"ג והיינו דפריך אי דר\"מ לר\"מ מדלקי עליו חמץ הוא אכן כפי מ\"ש הנה נכון דעכ\"ל דרבנן דס\"ל דמ\"פ עם מים הוי ח\"נ לפי שיטת' ז\"ל שכתבו לקמן דהא דמחמיצין בתפוחים מיירי במ\"פ עם מים ע\"כ דס\"ל לרבנן דר\"מ דח\"נ לקי עליה דאי הוי דרבנן א\"כ קרא דלא תאפה חמץ דכתיב גבי מנחות היכי משכחת לה:<br><b> וא\"נ </b> אפשר לומר דס\"ל דהא דאמר ר\"ל עיסה שנילוש' ביין ושמן אין חייבין על חמוצה כרת היינו דוקא כשאין ביה רוב מים והכי דייק לישנא דנילושה דעיקר לישתה יין ושמן אלא שנתנו בו מעט מים אבל כל שנתנו בו רוב מים בתר רובא אזלינן ומחמיצין ח\"ג והילכך בשאר מנחות ששמנן מועט לוג שמן לעשרון הזהירה תור' שלא תעשה חמץ כשיתנו בו רוב מים:<br><b> ובהא </b> ניחא לי מה שהקשה מוהראנ\"ח סימן הנז' לדעת התוס' דמפרשים אין מחמיצין כלל וההיא ברייתא דכל המנחות דאין מחמיצין בתפוחים ואמרינן עלה בגמרא דח\"נ מיהא הוי מיירי במ\"פ עם מים דא\"כ לפי מאי דס\"ד התם בתלמודא דמ\"ד אין מחמיצין בתפוחים ס\"ל דלא הוי חמץ כלל א\"כ תקשי ליה דהא כמה מנחות שיש בהם שמן והזהירה תורה עלייהו לא תאפה חמץ משמע דבאים לידי חמוץ יע\"ש ולפי מ\"ש י\"ל דהך בריי' מיירי כשאין נותנים בו רוב מים אבל כל שרובו מן המים מודה דהוי חמץ גמור ואין זה דוחק שהרי לדעת רש\"י ג\"כ ס\"ל דבריי' מיירי במ\"פ לבד אבל כל שנותנים בו מים מודה דהוי ח\"ג ומחמיצין בתפוחין וכמ\"ש הרב ז\"ל אלא דק\"ק דא\"כ מאי פריך אלא הא דתניא תפוח שרסקו ונתנו לתוך העיסה וחמצה הרי זה אסור לימא רחב\"ג היא ולא רבנן ואמאי לא קאמר דאפילו רבנן היא ומיירי במ\"פ עם מים דהכי מוכח לישנא דנתנו לתוך העיסה דמשמע שכבר היתה עיסה ונילוש' במים וי\"ל ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קנא) </b> ואם נאמר דס\"ל להטור ז\"ל כדעת אחיו הר' יחיאל ז\"ל כו' דיכול לשורפו כו'. תמהני דעד כאן לא קאמר הר\"ר יחיאל ז\"ל אלא בחמץ דגן גמור דשייך לומר מתוך לר\"י דס\"ל דאין ביעור חמץ אלא בשריפה אבל בחמץ נוקשה לדעת הטור דלא חל עליו חובת ביעור כלל אפילו מדרבנן א\"כ הרי אין כאן צורך כלל דהא מותר להשהותו ואפילו אם נדחוק לומר דלר' יהודה אסור להשהותו משום דגזר חמץ נוקשה אחר הפסח אטו חמץ דגן גמור אחר הפסח דאסור בהנאה וכמ\"ש רבינו המחבר להלן מ\"מ כיון דעכשיו אינו חייב בביעור כלל א\"כ איך יעבור בחנם במלאכת הבערה זו אלאו דלא תעשה כל מלאכה כיון דסגי לי' בביעור אחר שאין בו מלאכה דזה ודאי בורכא לומר דלר\"י חמץ נוקשה נמי אין ביעורו אלא בשריפה משום גזירה דחמץ דגן גמור שמא יעבירנו ע\"י ביעור אחר דהא ודאי ליתא וא\"כ איך ס\"ד להתיר לו מלאכה דאורייתא אי ביו\"ט מיירי ודוק:<br><b> (קנב) </b> א\"כ קשה דיאפנה בי\"ט משום מתוך כו'. בפשיטות י\"ל דכי היכי דאמר שם במסכת יו\"ט דף ח' ע\"ב בטעמא דאין מכסין דם כוי משום גזירה דהתרת חלבו ע\"ש וא\"כ ה\"נ י\"ל דאי שרית לי' לאפויי ביו\"ט ולמיטרח בי' במלאכה דאורייתא כולי האי יאמרו דאף באכילה שרי. ואע\"ג דחמץ נוקשה אינו אסור אלא מדרבנן וחלב כוי אסור מדאורייתא להחולקים על הרמב\"ם ז\"ל (במאי דס\"ל דספק דאורייתא אינו אסור אלא מדרבנן והם ס\"ל דספיקא דאורייתא הוי מדאורייתא לחומרא מ\"מ הא אמרינן בכוי דאם שחטו אינו מכסה את דמו משום חששא דהתרת חלבו אע\"ג שיקיים בזה מ\"ע מספק ועיין בתוס' עירובין דף ק' ע\"א בד\"ה מתן ד' כו':"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דבר </b>\n<b> שנתערב בו חמץ כו'.</b> כת' ה\"ה ז\"ל דעת רבי' ז\"ל שאפילו נתערב קודם הפסח אסור לאוכלו תוך הפסח דחוזר וניעור ויש חולקים בזה ואומרים דכל שנתערב קודם זמן איסורו אינו חוזר וניעור כו' וכן הוא דעת הר\"ן ז\"ל בתשובה סי' נ\"ז שכתב וז\"ל לפיכך נ\"ל להלכה שכיון שאין באותן חיטין המבוקעו' אחד מס' שמותר לטחון הכל קודם הפסח ולאכול בפסח יע\"ש וק\"ל עלה מאותה שכתב הר\"ן בפ' הנודר מן הירק דנ\"ח אברייתא דקתני ר\"ש אומר כל דשיל\"מ כו' לא נתנו בהם חכמים שיעור וכל דבר שאל\"מ נתנו בהם חכמים שיעור אמר ליה והלא שביעית לא נתנו בהם חכמים שיעור דתנן השביעית אוסרת בכ\"ש א\"ל אף אני לא אמרתי אלא לביעור וכתב הר\"ן ז\"ל אף אני לא אמרתי שהשביעית אוסרת בכ\"ש אלא לענין שצריך ביעור לאוכלו קודם הביעור דכיון דאפשר לאוכלו קודם הביעור הו\"ל כדשיל\"מ אבל לא\"ב כלומר אם נתערבו לאחר הביעור שאם יהיו אסורים תערובתן לא שרו באכילה בין במינ' בין שלא במינה בנ\"ט עכ\"ד והשתא ק' דה\"נ אמאי התיר הר\"ן לטוחנן קודם הפסח ולאוכלן בפסח הא כיון דיכול לאוכלו קודם הפסח הוה ליה כדבר שיל\"מ דומיא דשביעית ויש לחלק ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קנג) </b> והשתא קשה דה\"נ אמאי התיר הר\"ן לטוחנן קודם הפסח ולאכלן בפסח כו' הו\"ל כדשיל\"מ דומיא דשביעית. לא ידעתי מאי קא קשיא לי' הא קודם הפסח הוי דחמץ היתר גמור ואין נ\"מ לן באותן חטים המבוקעות כלל במה שנתערבו דהא הכל היתר גמור הוא ומהיכא תיתי לומר דחייב לאכלו קודם זמן איסור חמץ ומשום הכי כשיגיע זמן איסורו בערב הפסח שפיר בטיל בס' משא\"כ בשביעית דקודם הביעור אסורה השביעית לסחורה ולש\"ד טובא א\"כ בתערובות אסרינן לה בכל שהיא לענין מה שמותר עכשיו קודם הביעור משום דהו\"ל דשיל\"מ כמו בתחומין במקום ששניהם יכולים לילך (ולא דמיא האי מלתא דהר\"ן למאי דס\"ל לקצת מן הפוסקים דחמץ מקרי שמו עליו לענין דלא אמרינן היתרא בלע דוק ותשכח). וכיון דאין אנו דנין קודם הפסח על תערובות חטים המבוקעות א\"כ לא שייך לומר דהו\"ל דשיל\"מ ולא בטיל בס' בערב הפסח כשבא הזמן שעלינו לדון עליהן מה דינן ודוקא בשביעית שייך סברת הר\"ן ז\"ל כיון דאפילו קודם זמן הביעור יש בהן קדושת שביעית לכמה מילי משא\"כ בחמץ. ודע שיש לי עדיין מקום עיון בדברי הר\"ן האלו במ\"ש לעיל דשאני שביעית משום דחלה עלי' קדושה לכמה מילי אפילו קודם זמן הביעור וא\"כ כשנתערב קודם זמן הביעור אוסר בכל שהוא מטעמא דהו\"ל דשיל\"מ דקשה ע\"ז ואמאי הרי לענין הדברים שאסורים פירות שביעית קודם זמן הביעור כגון לאיסור סחורה וכדומה הא לענין זה אין לה מתירין וא\"כ הרי הו\"ל למימר דבטלי ומותרין לסחורה וא\"כ אמאי אוסרין בכ\"ש לענין זה דצריך לאכלן קודם זמן הביעור הא כיון שכבר נתבטלה לענין מה דמותרת לסחורה משום דאין לה מתירין לזה א\"כ הרי תו א\"א לומר דאוסרת בכל שהוא לענין זה דצריך לאכלו קודם זמן הביעור וכמ\"ש הצמח צדק לענין ביצה טרפה שנולדה ביו\"ט ונתערבה באחרות דכיון דאיסור טרפה נתבטל תו א\"א לומר דאיסור יו\"ט לא בטיל וא\"כ ה\"נ ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולפיכך </b>\n<b> אמרו חכמים צריך אדם ליזהר בדגן כו'.</b> כתב ה\"ה ואע\"פ שקשה לי למה לא כתבו הא דבצקות של גוים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה כו' עיין במרן הב\"י סי' תנ\"ד שכתב דמדהשמיטו הרי\"ף והרמב\"ם דין זה משמע שהם מפרשים כפירוש ר\"ת דהא דר\"ה מיירי שלשה גוי בפנינו במים שלנו ולא עירב בה שאור ולפיכך לא הוצרך לכתבו דמילתא דפשיטא יע\"ש ולי נראה שהרי\"ף ורבינו מפרשים כפרש\"י ז\"ל דמיירי אפי' בשלא לשה גוי בפנינו אלא שמכיר בהם שלא החמיצו ואפ\"ה השמיטו הא דבצקות של גוים משום דס\"ל דר\"ה דאמר בצקות של גוים אדם ממלא כריסו מהם היינו משום דס\"ל כמ\"ז דאמר בפ' כל שעה דמ\"ב דאם עברה ולשה במים שלא לנו או בפושרים מותר ומש\"ה קאמר דאדם ממלא כריסו מהם ואע\"ג דסתמא ודאי הגוי לשה במים שלא לנו אמנם לדידן דקי\"ל כרב אשי דאם עברה ולשה אסור ה\"נ ודאי דבצקות של גוים אסור משום חשש חימוץ ורש\"י ז\"ל נרגש שם מהא דבצקות של גוים וכתב וז\"ל ולא דמי לבצקות של גוים דהכא בעינן למקנסי' משום דעבר אדרבנן יע\"ש אמנם הרי\"ף ורבינו ז\"ל לא ניחא להו בהכי משום דס\"ל דכיון דאפי' עבר ולש בשוגג אסור כדמשמע מדבריהם שכתבו סתם ושלא כדעת אבי העזרי שכתב הרא\"ש שם ה\"ה נמי בלשה גוי כנ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם </b>\n<b> עברה ולשה כו' או שעשתה עיסה יותר משיעור חלה כו'.</b> כתב ה\"ה כל החלוקות שכתב רבינו הם מוסכמים חוץ מי שלשה בשמש שיש אוסרים אפילו בדיעבד כו' ק\"ל טובא שהרי בחלוקה לשה עיסה יותר משיעור חלה נמי הא איכא מאן דאסר כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל בפ' כל שעה דקל\"ב ע\"ב וז\"ל כתב הר' יונה היכא דלש עיסה יותר משיעור חכמי צרפת אוסרין העיסה אפי' בדיעבד ונראה לי להתיר כו' וכתב עליו הרא\"ש ותמהני על מי שעלה בדעתו לאסור העיסה בדיעבד דהא תנן בפ' שתי הלחם לחם הפנים נילוש אחת אחת וכתיב ב' עשרונים יהיה החלה האחת ונהי שהחמירו חכמים שלא ללוש אלא עשרון אחת מ\"מ היאך עלה על דעתם לאסור בדיעבד עכ\"ד יע\"ש:<br><b> וראיתי </b> להפר\"ח ז\"ל סימן תנ\"ו סק\"ב שכתב וז\"ל ובאמת תמהני על תמיהתו שהרי בפ' כ\"ש אמרינן ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין ומשמע ודאי דל\"מ למאן דאמר שאם לש את העיסה במים שלא לנו שהעיסה אסורה בדיעבד דהכא נמי יש לאסור בדיעבד אלא אף למ\"ד דהתם העיסה שריא פשיטא דהכא מודה שאף בדיעבד יש לאסור כיון שהמים פושרים כו' ואלו במנחות תנן כל המנחות נילושות בפושרין אלא ע\"כ דשאני התם כדמשני בגמרא אם אמרו בזריזין יאמרו בשאינן זריזין וה\"נ איתא בהדיא דב\"ה מתירין לעשות פת עבה טפח שכן מצינו בלחם הפנים טפח ופרכינן אם אמרו בזריזין ובפת עמילה ובעצים יבשין כו' ומעתה איכא למימר דכיון דאיכא כל הני מעלות בלחם הפנים הותר ללוש אבל הכא יש לאסור אף בדיעבד ועוד נראה קצת ראיה דבפ' כל המנחות אמרי' אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ ופריך מנחת נסכים מי פירות הם ואין מחמיצין ומשני מנחת נסכים מגבלן במים והיא כשירה ופירש רש\"י בשלמא שאר מנחות שאין שמנן מרובה נותנין בהם מים הילכך איתסר בהו חימוץ כו' הרי שהמי פירות עם מים ממהרים להחמיץ ואפ\"ה היו לשין בהם לכתחילה ובפרק כ\"ש אמרינן שאם לש ר\"ג אומר תשרף מיד אלא ע\"כ דזריזין שאני אלו דבריו יע\"ש. והנה מה שהקשה מההיא דמי פירות עם מים שממהרין להחמיץ ולר\"ג תשרף מיד ואפ\"ה במנחות היו לשין בהן לכתחילה י\"ל דסבירא לי' להרא\"ש דע\"כ ל\"ק רבן גמליאל תשרף מיד אלא דוקא בעיסה שעיקר לישתה ביין ושמן ודבש אלא שנתערבו בה קצת מים והכי דייק לישנא דאין לשין דעיקר לישתה ביין ושמן אמנם במנחות כיון דשמנן מועט לוג שמן לעישרון ולשין אותה ברוב מים ה\"נ דאין ממהרין להחמיץ וכ\"כ הרב ח\"ה גבי חלות תודה ורקיקי נזיר יע\"ש והכי מוכח מהא דפרכינן בפרק כ\"ש ברייתא דקתני ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין ומאי שנא ממנחות דתנן כו' ומשני אם אמרו בזריזין יאמרו בשאין זריזין ואם איתא אדקשיא ליה מסיפא הו\"ל לאקשויי ארישא דברייתא דקתני אין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש דמ\"ש ממנחות דלשין אותה ולשנויי עלה תי' דמשני אם אמרו בזריזין אלא מוכח דמרישא לא קשיא ליה דבלאו טעמא דזריזין ניחא ליה משום דשמנן מועט כמ\"ש ועיין במ\"ש הפר\"ח ז\"ל סי' תס\"ב סק\"ז והרב ראש יוסף שם מיהו מה שהק' מההיא דאין לשין בפושרין הא ודאי קשה טובא ולכן נ\"ל ליישב דעיקר קושית הרא\"ש ז\"ל משום דאמרינן בפ\"ב הלחם דף צ\"ה ע\"ב דלחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים וא\"כ היינו דק\"ל להרא\"ש דאם איתא דבלש יותר מעישרון העיסה אסורה היכי שרי בלחם הפנים ללוש ב' עשרונות כיון דלישתן ועריכתן ליתא בזריזין ולא במקום זריזין ובהדיא אמרינן בפ' כ\"ש דחטין של מנחות אין לותתין אותן משום דליתא בזריזין ולא במקום זריזין ואע\"ג דפרכינן התם ומ\"ש ממנחת העומר דתנן מנחת העומר לותתין אותה ומשני צבור שאני וא\"כ לחם הפנים נמי הוי קרבן צבור ואע\"ג דליכא בזריזין שרי דומיא דמנחת העומר וכ\"כ התוס' במנחות דנ\"ה ד\"ה כל המנחות וז\"ל ומכאן קשה דמשמע כל המנחות ואפי' לחם הפנים דהוו בכלל מנחות וההוא לאו במקום זריזין דלישתן ועריכתן בחוץ וי\"ל דהא אמרינן בפ' כ\"ש צבור שאני יע\"ש איכא למימר דס\"ל להרא\"ש דמ\"ש בגמרא דמנחת העומר לותתין אותה משום דצבור שאני היינו דוקא במנחת העומר משום דכל עסקין שלה נעשין ע\"פ ב\"ד קצירתה והבהוב שלה ולתיתה הכל בב\"ד וב\"ד זריזין הם כמ\"ש רש\"י ז\"ל יע\"ש אבל בלחם הפנים כיון דאינו עושה ע\"פ ב\"ד כי הוי קרבן צבור מאי הוי ושלא כדעת התוס' ומתניתין דקתני כל המנחות נילושות בפושרין איכא למימר דלחם הפנים לא הוי בכלל מנחות וא\"נ כמ\"ש התוס' במנחות דההיא מתני' אתיא כמ\"ד מדת יבש נתקדש ולהך מ\"ד לחם הפנים נמי לישתן ועריכתן בפנים דאי לא מיפסיל ביוצא אמנם לפום מאי דקי\"ל כההיא מתני' דלחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים כמ\"ש רבינו בפ' מה' תמידין ומוספין שפיר ק\"ל להרא\"ש דאיך היו לשין אותה בב' עשרונות וכי ק' לך אם כן היכי פרכינן אההיא דב\"ה מתירין לעשות פת עבה טפח אם אמרו בזריזין יאמרו בשאין זריזין הא לחם הפנים ליתא בזריזין ולא במקום זריזין י\"ל דהתם אליבא דמ\"ד מדת יבש נתקדש ולישתה ועריכתה בפנים קאמר והכי קא פריך דהיכי קא פסיק ר\"ה למילתיה טפח שכן מצינו בלחם הפנים ומאי ראיה הא למ\"ד מדות יבש נתקדשה לחם הפנים איתי' בזריזין וא\"כ היכי פסיק ר\"ה ותני למילתיה ומשום דבפי' אתמר הוצרכו לאותבי עלה אם אמרו בפת עמילה כו' וה\"נ דהתם עיקר החששה היא באפייתה דמתוך שהיא פת עבה אין אפייתה נאפית במהרה וחיישינן שמא מתוך כך יחמיץ ומש\"ה פריך עלה שפיר דלחם הפנים שאני דכיון דאפייתה בפנים בזריזין מש\"ה לא חיישי' דכיון דזריזין הם דייקי בה שפיר ומסיק את התנור יפה יפה כדי שתהא אפייתה במהרה ובהא ניחא לי מה שהרא\"ש ז\"ל לא הוק' לו מההיא דאמרינן ס\"פכל המנחות לחמי תודה שאפאן ד' חלות יצא ופסקו רבינו ז\"ל אע\"ג דנמצא כל חלה מב' עשרונות ומחצה ואע\"פכן אינה מחמצת והפר\"ח כתב דהו\"מ להקשות ג\"כ מהך אמנם כפי מ\"ש ניחא דכיון דלחמי תודה לישתן ועריכתן בפנים ש\"ד משום דזריזין הם ודוק ואין להקשות דא\"כ עוד היום תקשי ליה להרא\"ש דאיך היו לשין לחם הפנים מב' עשרונות הא כיון דליתיה בזריזין ולא במקום זריזין יהא אסור ללוש לכתחילה כמו בפסח וכמו שאמרו בלתיתה דחטין של מנחות אין לותתין אותן משום דליתיה בזריזין אע\"ג דבפסח גם כן אינו אסור אלא לכתחילה ואם לתת אם לא נתבקעו מותרות הא ודאי בורכא היא דבשלמא גבי לתיתה כיון דלא בא מפורש בתו' שיהא צריך לתיתה משום הכי אסרו ללתות כדרך שאסרו בפסח משא\"כ הכא דקרא כתיב ב' עשרונים יהיה החלה האחת ומצותו בכך משו\"ה לא אסרו במנחות וזה פשוט ואי קשיא לך הא אע\"ג דבלחם הפנים ליכא טעמא דזריזין כמ\"ש מ\"מ הא איתיה לטעמא דאם אמרו בפת עמילה יאמרו בפת שאינ' עמילה י\"ל דהך טעמא גרידא לא אהני לן למשרי מידי דבפסח אפילו בדיעבד אסור ותדע מדהוצרכו בפרק כ\"ש לומר דטעמא דכל המנחות נילושות בפושרין משום דאף ע\"ג דליתיה בזריזין איתיה במקום זריזין ואם איתא אמאי לא משני דה\"ט משום דהו\"ל פת עמילה אלא מוכח דהך טעמא גרידא לא מהני וכן מוכח מדברי התוס' דמנחות שכתבנו כנ\"ל ליישב דעת הרא\"ש ז\"ל ודוק ומ\"מ לדעת חכמי צרפת יש ליישב דס\"ל דלחם הפנים כיון דקרבן ציבור הוא הו\"ל כאלו איתיה בזריזין וכדעת התוס' ז\"ל אך ק\"ל לדעת חכמי צרפת מאותה שאמרו בפרק כ\"ש לחם עוני פרט לחלות ואשישה כו' ואמר רחב\"א אשפר אחת אחת מששה בפר אשישה א' בששה מאיפה והשתא אם איתא לדעת חכמי צרפת ז\"ל דבלש יותר משיעור עשרון עיסה אסורה א\"כ מאי האי דקאמר לחם עוני פרט לאשישה הא אשישה הוי עשרון ומחצה וששית עשרון ואפילו באכילה אסור משום חשש חימוץ אלא משמע דבלש יותר משיעור העיסה מותרת ומשום הכי הוצרכו למעוטי אשישה היכא דעבר ולש דאינו יוצא י\"ח ויש ליישב בדוחק דאשישה דנקט בריי' לאו דוקא אלא כל שהיא רחבה יותר מדאי אין יוצאין בה אלא שמ\"ש מוהר\"ם בהגה סי' תנ\"ד וז\"ל טוב לכתחילה שלא לעשותה רחבה יותר מדאי דהוי כאשישה משמע דס\"ל דאשישה דנקט ברייתא בדוקא היא דבאשישה אין יוצאין בה אלא דלכתחילה כתב שלא לעשותה רחבה יותר מדאי שלא יהיה נראה כאשישה ודוק:<br><b> וראיתי </b> להר\"ב תפארת שמואל בחי' על הרא\"ש דנ\"ה שהק' על מ\"ש הרי\"ף בפ' כ\"ש אברייתא דאין אופין פת עבה וז\"ל וה\"מ בשאר י\"ט אבל בימי הפסח אסור למילש ולמיפה יותר משיעור והיינו דאמר רבא קבא מלוגנאה לפיסחא והק' הר' הנז' וז\"ל ותימה גדולה היא בעיני דאוסר למילש יותר משיעור עשרון וברייתא קתני בהדיא אין אופין פת עבה ביום טוב וב\"ה מתירין ואמרינן בגמרא מאי פת עבה פת מרובה ואמאי קרו ליה פת עבה דנפישה בלישה ופרש\"י כשלשין אותה עבה העיסה כשהיא כולה ביחד הרי בהדיא דמותר ללוש יותר משיעור עשרון דאל\"כ לא משכחת לה דנפישה בלישה וכ\"כ הרמב\"ן במלחמותיו דהך לישנא דקאמר אמאי קרו ליה פת עבה כו' פליגא אדרבא דאמר קבא מלוגנאה לפיסחא ואין לומר דס\"ל להרי\"ף כלישנא בתרא דקאמר ואבע\"א באתריה דהאי תנא פת מרובה פת עבה קרו ליה שהרי בפ\"ב דביצה כתב הרי\"ף בהדיא כלישנא קמא יע\"ש שהניחו בצ\"ע ולי נר' ליישב דס\"ל להרי\"ף דלישנא בתרא דדחיק לומר באתרי' דהאי תנא לפת מרובה פת עבה קרו ליה לא קאי אלא אהך ברייתא דקתני אין אופין פת עבה בי\"ט של פסח ומשום דס\"ל להך לישנא כרבא דקאמר קבא מלוגנאה לפיסחא משו\"ה הוצרך לדחוקי דבאתריה דהאי תנא לפת מרובה קרו ליה פת עבה אמנם אאידך ברייתא דקתני אין אופין פת עבה בי\"ט דמיירי בשאר י\"ט דעלמא אזיל ומודה ללישנא קמא דה\"ט דקרו ליה פת עבה משום דנפישא בלישא ולא צרכינן לדחוקי נפשין ולומר דבאתריה דהאי תנא לפת מרובה קרו ליה פת עבה ומש\"ה הרי\"ף בפ\"ב דביצה דקאי התם אברייתא דאין אופין פת עבה בי\"ט כתב כלישנא קמא ואשמועינן אגב אורחין דטרחא דלישא נמי שרי כנ\"ל נכון:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כלי </b>\n<b> מתכות וכלי אבנים שנשתמשו בהן חמץ ברותחין כו'.</b> והנה הר\"ן ז\"ל בפרק כ\"ש כתב וז\"ל ומשם הר\"ר יצחק אמרו דכלי אבנים אינן צריכין הכשר ומצא בתוספתא סמך לדבריו ע\"כ וכ\"כ הטור בסי' משמו וכ\"כ הר\"ר יונה בשיטה כ\"י וז\"ל ומשם הר\"ר יצחק אמרו דכלי אבנים אין צריכין הכשר כלל מדתני בתוספתא דקדשי' כלי גללים כלי אדמה אין טעונים מריקה ושטיפה ואיני מבין דבריו כלל וכי קשין הן מכלי מתכות שהן צריכין הגעלה ועוד דהא תוספתא גופא משמע דמשבשתא היא דכלי אדמה בודאי בולעין הן ועל כרחין נראה דבתוספתא טעונין גרסינן ולא אינן טעונין עכ\"ד ויש לדקדק על רבינו ז\"ל דבפ\"ח מה' מעה\"ק דין ט\"ו פסק כתוספת' הנז' שכתב וז\"ל כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אין טעונין מריקה ושטיפה אלא הדחה בלבד וכיון שכן קשה איך כתב כאן דכלי אבנים טעונים הגעלה הפך דעת הר' יצחק זצ\"ל דס\"ל כמ\"ש הסמ\"ג בה' חמץ לאוין ע\"ח וז\"ל והא דתניא בתוספת' דזבחים כלי אבנים אינם טעונין כו' אלא מדיחן ההוא מדיחן הוי פיר' כמו מגעילן כלומר מדיחן במים רותחין וה\"פ אין טעונים דין מריקה ושטיפה האמורה דהיינו מריקה בחמין ושטיפה בצונן אלא די בהדחה בלבד כו' יע\"ש ומ\"מ כל כי האי הי\"ל לרבינו לפרש ועדיין צ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי </b>\n<b> מתכות כו' שנשתמשו בהן חמץ בכלי שני כו'.</b> הנה מדברי רבינו מבואר דס\"ל דחום כלי שני יש בו כח להבליע ולהפליט ושלא כדעת יש אומ' שכתב הרשב\"א בת\"ה דצ\"ב והר\"ן סוף מסכת ע\"ז דכלי ב' כיון שאינו מבשל אין בו כח להבליע ולהפליט וכתבו ז\"ל שהרמב\"ן הביא ראיה הפך דעת י\"א מקערה שמלח בו בשר שאסרוה כדאיתא פרק כל הבשר משום דמליח כרותח אע\"פ שאין במלח משום מבשל לגבי שבת ואפי' בדקא בעי לאורחא כדאיתא פרק כלל גדול וכתב על זה הר\"ן וז\"ל ולא הבינותי זה ששם פ' כלל גדול לא אמרו אלא שאין בו משום מעבד ואם התרו משום מעבד פטור אבל שלא יהא בו משום בישול זה לא שמענו עכ\"ד וראיתי להפר\"ח חי\"ד סי' ס\"ח ס\"ק י\"ח שתמה עליו מהא דפריך התם אמתניתין דמני באבות מלאכות המולחו והמעבד את עורו היינו מולח היינו מעבד ולא פריך היינו אופה היינו מולח ותו במאי דמשני אפיק חד מינייהו ועייל שרטוט משמע דמולח ואופה תרי ענינים נינהו לגמרי ואין במולח אלא משום מעבד דאל\"כ הול\"ל אפיק מולח שהרי נכללה תחת אופה אלו דבריו יע\"ש ובעניותי אי מהא לא אריי' דאפשר לומר שלא כ\"כ הר\"ן דמולח משום מבשל אלא דוקא גבי בשר דרכיך ובר בישול הוא אבל גבי עור דקשה ולאו בר בישול לא מחייב במולח משום מבשל אלא משום מעבד ומשו\"ה פריך היינו מולח היינו מעבד ועוד אחר המחילה רבה נ\"ל דלק\"מ שהרי בפרק כ\"ג דע\"ד ע\"ב פריך התם היינו זורק היינו בורר היינו מרקד ומשני אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל מילתא דהויא במשכן אע\"ג דאיכא דדמין ליה חשיב ליה וא\"כ משו\"ה לא פריך הכא היינו מולח היינו אופה דכיון דהוו תרוייהו במשכן מליחה בעור ובישול בסממנים חשבינהו לתרווייהו באבות מלאכות ואף למ\"ש התוס' שם דלא חשיבי מנפץ אע\"ג דבמשכן היו מנפצין את הפשתן משום דהיינו דש ממש אלא שזה בתבואה וזה בפשתן אבל זורה ובורר ומרקד שלשה דברים הם ע\"ש משמע ודאי דמליחה ובישול חשיבי ב' דברים כזורה ובורר שזה בישולו ע\"י האור וזה בישולו ע\"י מלח כנ\"ל:<br><b> ולדעתי </b> יש להביא צד ראיה לדברי הר\"ן מהא דגרסינן פ' הקומץ רבה דנ\"א תקריב מלח ואפי' בשבת והקשה הרב מש\"ל בפי\"א מה' שבת דין ה' דלמאי אצטריך קרא הא קיימא לן דאין עבוד באוכלין ומדאורייתא ליכא איסור במליחת אוכלין ע\"ש אכן כפי דברי הר\"ן ז\"ל הנה נכון שמ\"ש בגמ' אין עבוד באוכלין היינו לומר שאם התרו בו משום מעבד פטור אבל משום מבשל מיהא חייב מן התורה ומש\"ה אצטריך קרא למשרי בשבת ובמקום אחר כתבתי עוד יישוב אחר באורך עיין בה' י\"ט:<br><b> האמנם </b> הא ק\"ל טובא בדעת הר\"ן ז\"ל מדאמרינן פרק כ\"ש דף מ' אמר ר\"ח המבשל בחמי טבריה בשבת פטור פסח שבשלו במי טבריא חייב ופריך מ\"ש בשבת דלא דתולדת אש בעינן וליכא כו' הרי מבואר דמבשל בחמי טבריא אע\"ג דבישול גמור הוא אפ\"ה פטור משום דבעינן תולדת אש ואם כן כ\"ש וק\"ו דמולח שאינו חייב משום מבשל דבר תורה כיון שאין בו תולדת האש. גם מהא דגרסינן בפ\"ק די\"ט די\"א ר' אדא בר אהבה מערים ומלח גרמא גרמא וכתב הר\"ן שם אף על גב דבפ\"ב אסר הערמה הכא משום שמחת י\"ט התירו דאתי למימנע ולא שחיט יע\"ש ואם איתא דבמליחה יש בו משום מבשל ד\"ת היכא שרינן מלאכה דאורייתא משום שמחת י\"ט כיון דאפשר למולחן בבת אחת כדשמואל והרי מליחת בשר ע\"ג עור לא שרינן אלא מליחת צלי משום דלאו מעבד גמור הוא אבל אקדרה כיון דמלאכה דאורייתא היא לא שרינן משום שמחת י\"ט כדאיתא התם ולכן נ\"ל שודאי דעת הר\"ן ז\"ל דבמולח אין בו משום מבשל ד\"ת משום דבעינן תולדת האש וכמבואר מההיא דהמבשל בחמי טבריא אלא שכונתו ז\"ל לומר דמההיא דאמרינן התם אין עבוד באוכלין אין ראיה לומר דבמולח אין בו משום מבשל דמאי דקאמר התם אין עיבוד באוכלין לאו למימרא דשרי למלוח בשר בשבת כי היכא דתידוק מינה דמולח אינו מבשל דומיא דכלי ב' דאי יש בו משום מבשל היכי שרינן הא אע\"ג דלאו תולדת אש הוא אפ\"ה פטור אבל אסור מיהא דומיא דמבשל בחמי טבריא אלא התם לענין חיוב הוא דקאמר דאין בו משום מעבד לחיובי עליו דאם התרו בו משום מעבד אבל שלא יהא בו משום בישול זו לא שמענו דלעולם יש בו משום בישול גמור אלא דמדאורייתא אף על גב דמבשל גמור הוא אפ\"ה פטור משום דבעי תולדת אש וזה מדוקדק בלשונו שכתב אבל שלא יהא בו משום בישול כו' ולא כתב בלשון הזה אבל שלא יהא חייב משום מבשל אם התרו בו משום מבשל משמע שאף הוא ז\"ל אזיל ומודה דאינו חייב משום מבשל משום דלאו תולדת האש הוא כמו שכתבנו כנ\"ל:<br><b> ובהכי </b> סרו מהר כל תלונות הפר\"ח ז\"ל ודברי הר\"ן ז\"ל אינן סותרים למ\"ש בפ\"ק דחולין ובפרק ג\"ה וכמ\"ש הפר\"ח ז\"ל כנ\"ל ודוק. ולענין עירוי אי חשיב ככלי א' מחלוקת ר\"ת ורשב\"ם שלדעת ר\"ת עירוי חשיב ככלי ראשון ולדעת רשב\"ם ז\"ל חשיב ככלי ב' וכמבואר מדברי התוס' ז\"ל פרק כירה אמתני' דהאלפס והקדרה ובסוף פרק השוכר ובסוף פרק כ\"ש ועיין בפר\"ח סימן הנז' מה שהאריך בזה וכתב ה\"ה ז\"ל פ' כ\"ב מהלכות שבת הלכה ו' שדעת רש\"י ז\"ל כדעת ר\"ת דערוי מבשל ככלי ראשון וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל בת\"ה דצ\"ב שדעת רש\"י ז\"ל כדעת ר\"ת ויש לי מן התימה על מוהראנ\"ח ז\"ל שכתב בח\"ב סי' ס\"ח דלפי' ריב\"ם שמפ' משם רש\"י דדוקא דגי' שעלו בקערה מותר אבל נתבשלו לא ע\"י עירוי לא חשיב כמו נתבשל לאוסרם לפי' ריב\"ם ואפילו לר\"ת שמפרש דעירוי ככלי ראשון ומבשל דהא דגים שעלו בקערה נמי עירוי הוא ואתמר עלייהו דמותר ואין סברא לומר דלריב\"ם עירוי לאו ככלי א' ולהכי שרי אף ע\"ג דבבישול אסור ולפי ר\"ת דשרי ל\"ש עלו ל\"ש נתבשלו יע\"ש והוא תימא איך עלה בדעתו לומר כן שהרי מבואר שדעת רש\"י ז\"ל דערוי ככלי א' כדעת ר\"ת כמ\"ש ואלו ריב\"ם כתב משם רש\"י דסבירא לי' דדוקא עלו אבל נתבשלו לא ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קנד) </b> ואם איתא דבמליחה יש בו משום מבשל ד\"ת היכי שרינן מלאכה דאורייתא משום שמחת יו\"ט כו'. זה תמוה לכאורה דהא מדאורייתא אמרינן הואיל ואי מקלעי לי' אורחים כו' שהרי בהא דהאופה מיו\"ט לחול קיי\"ל כרבה דאינו לוקה מטעמא דהואיל כו' וא\"כ הא לא עדיף המולח מהאי דהאופה מיו\"ט לחול דאינו לוקה ואפילו איסורא דאורייתא ליכא בי' וכמ\"ש הגאון המחבר עצמו לעיל בדף מ\"ב ע\"א וכמבואר בפסחים דף מ\"ו ע\"ב ומאי זה ענין למליחת בשר ע\"ג עור דבמלאכת עיבוד לא שייך לומר לא הואיל ולא מתוך וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> כלי חרס שנשתמש בהן חמץ אין משתמשין בהן מצה כו'.</b> פרק כ\"ש ד\"ל ע\"ב התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם ופרש\"י ז\"ל מדכתיב בחטאת וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר וראיתי להר\"ב ברכת הזבח פרק דם חטאת דצ\"ה שהקשה לדעת רבינו ז\"ל שפסק בפ\"ח מהלכות מעה\"ק הלכה י\"ד דבשאר קדשים חוץ מחטאת סגי לכלי חרס במריקה ושטיפה א\"כ איך ילפינן דהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו מדכתיב בחטאת וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר אדנילף מחטאת נילף משאר קדשים דסגי בהגעלה וא\"כ ע\"כ גזירת הכתוב היא בחטאת דטעון שבירה אע\"ג דיוצא מידי דופיו בהגעלה יע\"ש שהניחו בצ\"ע:<br><b> ולכאורה </b> היה נראה לומר דלק\"מ דתלמודא הכי מייתי דמדהתיר הכתוב כלי נחושת במריקה ושטיפה ובכלי חרס לא התיר ש\"מ דטעמא הוא משום דאינו יוצא מידי דופיו וכמ\"ש התוספות בד\"ה התורה העידה ובפ' דם חטאת והלכך אף על גב דבשאר קדשים סגי בהגעלה לא ילפינן לשאר איסורים משום דשאני קדשים דהיתירא בלע ומשו\"ה התירה התורה בקדשים בהגעלה והכי אמרינן בהדיא בסוף ע\"ז רמי ליה רב עמרם לרב ששת תנן השפודים והאסכלאות מלבנן באור והתניא השפוד והאסכלא מגעילן בחמין אמר לי' עמרם ברי מה ענין קדשים אצל גיעולי גוים הכא היתירא בלע התם איסורא בלע כו' והכי מסיק התם רב אשי במסקנא הרי בהדיא דגבי שפודין ואסכלאות אף על גב דבשאר קדשים סגי בהגעלה לא ילפינן מיניה לשאר איסורים משום דהתם היתרא בלע והכא איסורא בלע ואם כן ה\"ה בכלי אף על גב דבשאר קדשים סגי בהגעלה לא ילפינן מיניה לשאר איסורים משום דהתם היתרא בלע והכא איסורא בלע אלא ילפינן מחטאת דמדלא התיר הכתוב בכלי חרס במריקה ושטיפה דומיא דכלי נחשת ש\"מ דאינו יוצא מידי דופיו והלכך בשאר איסורים כיון דאיסורא בלע ואינו יוצא מידי דופיו לא מהני להו הגעלה וכן ראיתי בספר מקום שמואל שנדפס בקרב ימים שתירץ כן בפשיטות סימן ל\"ז וכתב שנעלם מהר\"ב בה\"ז תלמוד ערוך דפ' בתרא דע\"ז האמנם כד דייקינן שפי' נראה דאין תירוץ זה מחוור שהרי רבינו ז\"ל בדין כ\"ג כתב דסכינין מהני להו הגעלה ואלו בפ' י\"ז מה' מאכ\"א כתב דסכינין של גוים צריכין ליבון אם כן ע\"כ דהיינו משום דס\"ל דחמץ היתירא בלע מקרי ומש\"ה מהני להו הגעלה דומיא דשפודין ואסכלאות גבי קדשים דמהני להו הגעלה מה\"ט כמ\"ש ה\"ה וכיון שכן הדרא קושיא לדוכתי' דהיכי ילפינן מחמץ דהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו מחטאת אדנילף מחטאת נילף משאר קדשים דסגי להו בהגעלה ואי משום דהיתירא בלע א\"כ בחמץ נמי תסגי בהגעלה מה אי טעמא דומיא דשאר קדשים ולכן נ\"ל דתלמודא הכי מייתי דמדחזינן דלא התירה התורה כלי חרס במריקה ושטיפה ככלי נחושת ש\"מ דכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו ואפילו לאחר הגעלה נשאר ממנו משהו והלכך בחטאת החמירה תורה משום משהו הנשאר שם בשאר קדשים התירה התורה בהגעלה משום דאע\"ג דאינו יוצא מידי דופיו ונשאר בו משהו גזרת הכתוב היא גבי נותר דלא חל עליו שם נותר על אותו משהו והלכך בשאר איסורין ילפינן מחטאת דנאסר משום אותו משהו ולחומרא מקשינן ולא לקולא ועיין בספר צאן קדשים ודוק. ודרך אגב ראיתי לעמוד במ\"ש הרא\"ש בסוף ע\"ז וז\"ל ומיהו קצת נראה שסוף הלילה לבדו אינו מועיל אלא כולו שאם סוף הלילה לבדו גורם למה הצריך הכתוב בכלי חרס שבירה ומריקה ושטיפה בכלי נחושת אחר בישול חטאת למ\"ד נט\"ל מותר כי מיד שנעשה נותר נפגם טעמו ומותר מן התורה לבשל בו וי\"ל כו' ומ\"מ גזירת הכתוב היא שבירה בכלי חרס מריקה ושטיפה בכלי נחושת מידי דהוי כו' וה\"נ אף ע\"פ שאין בכלי אלא בליעת טעם פגום גזירת הכתוב היא עכ\"ד. וק\"ל עליו דהא דגרסינן בזבחים דצ\"ז ע\"ב תנו רבנן חטאת אין לי אלא חטאת כ\"ק מניין ת\"ל קדש קדשים יכול שאני מרבה את התרומה ת\"ל אותה פרט לתרומה דברי ר\"י כו' ופריך עלה בגמ' ותרומה לא בעי מריקה ושטיפה והתניא קדרה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בנ\"ט אמר אביי לא נצרכ' אלא לדאמר מר בישל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה כל הכלי כו' והשתא לדעת הרא\"ש דגזירת הכתוב היא גבי חטאת דאפילו נפגם טעמו בעינן מריקה ושטיפה משא\"כ בשאר איסורים מאי פריך בגמרא ותרומה לא בעי מריקה ושטיפה ודחיק לשנויי דקרא איצטריך לבישול במקצת כלי ואמאי לא משני בפשיטות דכי מיעטיה קרא לתרומה ממריקה ושטיפה היינו היכא דנפגם טעמו דומיא דחטאת דאיירי קרא וקאמר דדוקא בחטאת טעון מריקה ושטיפה אע\"ג דנפגם טעמו אבל תרומה אם נפגם טעמו ועבר עליו לילה אחד לא בעינן מריקה ושטיפה וברייתא דקתני אם בישל בנ\"ט ע\"כ מיירי היכא דלא נפגם טעמו ואפשר ליישב דתלמודא התם בעי לשנויי אליבא דר\"מ דס\"ל בפרק השוכר נ\"ט לפגם אסור דאם כן לדידיה על כרחין דסבירא ליה או כר\"י דאותה אתא למעוטי תרומה או כר\"ש דס\"ל ק\"ק אין טעונים מריקה ושטיפה וכמ\"ש תרומה והא פריך דתרומה לא בעי מריקה ושטיפה והתניא כו' וא\"כ לר\"מ אפילו נימא דקרא בנט\"ל מיירי מ\"מ הא איהו ס\"ל דנט\"ל אסור ודוק:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ד) </b>\n<b> יש </b> לי להקשות על דברי הרב וצאן קדשים דטעמא דר\"מ משום דחטאת במשהו ושאר קדשים ליתא במשהו. וכי שערו בזה וידעו מה שיצא מדופני הכלי ומה שלא יצא ודאי אי מצד נותן טעם באוכל שנתבשל אח\"כ נגע בה. שפיר הסברא דלא נשאר בכלי אלא משהו ר\"ל שבהגעלה יוצא כ\"כ מהבלוע שלא נשאר בו בלוע כ\"כ שיתן טעם באוכל והיינו משהו שבכל פעם נתבטל בששים או אפילו יותר מששים אמנם הכא הרי נגע בו הכתוב שלא יהיה נותר בכלי לבער הנותר מן העולם בין לשיטת תוס' שם שלאחר זמן הנותר צותה התורה מו\"ש בין לשיטת הר\"מ [הלכות מע\"הק פ\"ח הלכה י\"ד] שעקב אכילה צוה התורה מו\"ש שלא יבוא לידי נותר מ\"מ הרי צוה התורה שלא יהיה נותר ואיך שייך משהו בזה. וצ\"ל שסברת משהו הוא שלא נשאר כל כך בהכלי שיחול עליו איסור נותר היינו שנשאר רק משהו והוא חצי שיעור וזה נגד השכל. דמי חדר תוך הכלי לראות דלא נשאר בו משהו בענין שאפילו חצי שיעור לא נשאר וכי שייך זה בכל הכלים בין שהוא כלי קטן בין שהוא כלי גדול ואמרינן שמשהו נשאר ולא יותר ועוד לפי דעת צ\"ק דמשום משהו נגע בו והיינו דילפינן מניה לחמץ בפסח שהוא נמי במשהו תינח חמץ שאר איסורים מ\"ט וצ\"ל דבאמת בשאר איסורים מהני הגעלה גבי כלי חרס וא\"כ לפ\"ז מאי מקשה הש\"ס בפסחים [ל' ב'] מתנור שעשה בו אלי' על רב הלא רב איירי בחמץ ואסור במשהו אמנם התם גבי תנור מודה רב וזה יש לדחות קצת דהא עכ\"פ מדרבנן יהיה אסור אף אם נשאר משהו ועוד מהיכי תיתי לן לומר דגבי חטאת משהו אסור ולא גבי שאר קדשים. ורש\"י דא\"ל חולין [ק\"ג ג'] קדשים במשהו אסור בכל הקדשים סבירא ליה הכי דבאמת מקשינן כל הקדשים להדדי מהקישא דזאת תורת חטאת עיין זבחים [צ\"ח ב'] ובאמת אי הוי אמרינן דבכל קדשים משהו מותר רק בחטאת אסרה תורה משהו. יהיה מפורק בזה קושי' תוס' על רש\"י זבחים [צ\"ח ב'] ד\"ה לא נצרכה כו' עיין עליו. ואולם היה קצת להעיר בזה דהתוס' ריש פרק ד\"ח [צ\"ב א'] בד\"ה יכול הקשה היאך ילפינן דמתקדש בבלוע בכל הקדשים מהקישא וממעטי' לענין כיבוס מאי פסקא דלמא איפכא דממעטי' קדוש בבלוע ומרבי' ניתוז וכיבוס והיה לו לומר דמסתמא ממעטי' כבוס דלא מצינו בכה\"ג בכל התורה כולה ומרבינן קדוש בבלוע כיון דמצינן בכה\"ג דבלוע אוסר בטעם כעיקר בשאר איסורין וכדומה ואף אם ט\"כע ל\"ד דלא ילפינן מגעולי נכרים וב\"בח ונזיר מ\"מ הרי מצינו שאסרה התורה גבי הני ואמרינן דדמי להני משא\"כ כיבוס לא מצינו בשום מקום וא\"כ לפ\"ז מה שלא מצינו בשום מקום לא אמרינן דהקשה התורה קדשים לשאר חטאת וכיון שלא מצינו איסור משהו בשאר איסורים א\"כ מהיכי תיתי נאמר דהוקשו כל הקדשים לחטאת ולומר דבכל הקדשים משהו אסור ואמרינן דבכל הקדשים משהו מותר. ובהמבואר יש לתרץ הר\"מ הנ\"ל מע\"הק דפ' כר\"ח דחטאת פסולה בין שהי' שעת הכושר בין שלא הי' שעת הכושר אין טעון כיבוס והקשה התי\"ט והרב ברכת הזבח לפ\"ז ע\"כ אותה להאי צריך ואיך פסק כרבי יהודא דאמר אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים טעון מ\"וש מדאיצטרך אותה והרי אלה תרתי דסתרי המה לפי הש\"ס זבחים [צ\"ב ב' וצ\"ו ב'] ואומר אני דהרמב\"ם היה סובר דאף בלא אותה ילפינן קדשים קלים דטעון מ\"וש מהקישא דכל הקדשים הוקשו לחטאת ולענין מ\"וש ילפינן מני' דהא עיקר מו\"ש משום הגעלה ומשום טעם כעיקר וכמו שאמרו חכמים מידי דהוי אג\"נ עייש\"ה. ורק שגבי קדשים צריכין נקיון גדול ואפי' שטיפה צריך וילפינן מני' רק לענין כלי חרס שישברו לא ילפינן מיני' דהחילוק הוא כיון דכתיב בחטאת יקדש לומר דמשהו אסור ובזה לא מקשינן שאר קדשים לחטאת והא דלא אמר ר\"י טעמי' משום היקשא דאמר מדאיצטריך אותה למעט תרומה ל\"ק כלל כיון דבאמת אית ליה אותה למעוטי תרומה דהוא סובר כר\"ע לעיל דדוקא בשלא היה שעת הכושר אין טעון כיבוס וא\"כ אותה למה לי ואיצטרך אותה למעט תרומה וא\"כ ממילא מוכח דשאר קדשים איתקש והיינו שהוכיח להקישא והא דאצטריך למעט תרומה לשתוק כלל מאותה מהיכא תיתי ירבה תרומה ר\"ל דסבירא ליה לר\"י טעם כעיקר דאורייתא ומתורץ בזה קושית הרב פלתי דהקשה מאי הקשה הש\"ס ממתני' דלא יבשל בה חולין דלמא ס\"ל לר\"י טעם כעיקר לאו דאורייתא ולפי באורינו שפיר הקשה הש\"ס דא\"כ ל\"ל כלל אותה דעיקר הדין שמעינן מההיקש אם לא דריש כר\"ש דקודש הקדשים דוקא ללמוד מני' דבזה לא אתקיש וראיה נכונה בזה לדברי הר\"מ [הל' תרומות פט\"ז הלכה י\"א] דפסק דתרומה אין צריך הגעלה והשיג עליו הראב\"ד מסוגיא דהכא דמוכח דצריך הגעלה וזה ליתא לדברינו דסוגיא דהכא קאי לפי שמוכח מר\"י טע\"כ דאורייתא אבל אנן קיי\"ל טעם כעיקר דרבנן ואפילו מדרבנן א\"צ הגעלה ע\"ש בכ\"מ דוק:<br><b> ולפי </b> מה שהעלנו דאתי נכון דדוקא חטאת איתא במשהו ולא שאר קדשים. נבאר נמי תלונותינו השנית על הצ\"ק שהעמדנו עליו מה יועיל לנו שמוציא מכ\"ח הבלוע בענין שלא נשאר כל כך טעם שיתן טעם בבישול מכל מקום ישאר נותר בעולם ומי ישער בשעלו דלא נשאר כ\"א חצי שיעור בשלמא בכלי נחושת יוצא הכל אבל בכלי חרס אם אינו יוצא מי יודע היכן הדבר מגיע ואף שיכולין לשער שיוצא רוב הבלוע בענין שאינו נותן טעם מ\"מ בלוע הנשארת היכן יכלנו לשער אם יש בו כזית אם אין וא\"א לצמצם הדבר וא\"כ אכתי מאי חילוק יש בין שאר קדשים לחטאת הכי לענין נותר. אמנם לאחר העיון י\"ל דשיטת הר\"מ כך היה בסוגייתינו דהנה באמת ראיתי דבר חדש מה שלא הרגיש בזה אחד מכל נושאי כלי הרמב\"ם דבמריקה ושטיפה לחוד כתב הרמב\"ם בהל' מע\"ק שמריקה ושטיפה צריכה להיות עקב אכילה והיינו טרם שהבלוע נעשה נותר ואולם בשבירת כלי חרס גבי חטאת לא כתב הר\"מ מזה מידי דאימת יהיה השבירה וכל דיני השבירה כתב הרמב\"ם דצריך להיות בעזרה עיי\"ש בהרמב\"ם הל' מע\"ק הל' י\"ד משמע מסידור לשונו הצח דדוקא גבי מו\"ש בעינן עקב אכילה ולא גבי שבירת כ\"ח גבי חטאת והלא דבר הוא. ואומר אני דר\"מ היה סובר דמב' טעמים צוה התורה הכא מ\"וש האחד כפשוטו שלא יבשל בה בישול אחר ובליעתו יהיה נותר ויאסור התבשיל והשני שלא יעשה נותר ויבער מן העולם ולכן סובר הרמב\"ם דיהי' עקב אכילה שלא יבוא לידי נותר כלל דהא הבלוע אם לא יגעיל וישטוף בעל כרחך יבוא לידי נותר לכן צוה התורה מריקה שהיא הגעלה ושטיפה שהיא הנקיון יותר הצריכין גבי קדשים משום חומרא דקדשים שלא יבוא כלל לידי נותר ולא יהי' רגע אחת שעברנו על לאו דלא תותירו כל זה בכלי נחושת דיוצא מידי דפיו מכל וכל אבל גבי כלי חרס דאינו יוצא מידי דפיו וע\"כ נשאר משהו. ולפי מה שהערנו המשהו הזאת היינו שישאר אפילו כזית ולא נקראת משהו אלא לענין זה שאינה נותנת טעם בבישול שנתבשל בה אח\"כ הצריך התורה השבירה לאו מפאת טעם השני לבער הנותר מן העולם דמאי אהני לן שבירה זו דהא נבלע עכ\"פ בחרסין וכמ\"ש התוס' ד\"ה אלא קדירות עיי\"ש סוף הדבור אלא משום טעם הראשון כדי שלא יאסור התבשיל שנתבשל בה אח\"כ ולית ליה תקנה בהגעלה כיון דנשאר בו משהו והרי בחטאת אוסר משהו בתבשיל ולפיכך לא מצריך הר\"מ שיהיה שבירה עקב אכילה דלמאי צורך דעקב אכילה הוא צורך שלא יהיה נותר וזה דוקא במו\"ש ולא בשבירת כלים ובעינן רק השבירה שלא יתבשל בה בישול אחר ודי לנו אם שברי' מתי ששברי' כל זה בחטאת דאוסר במשהו אבל בשאר קדשים דאינו אוסר במשהו מיהו דבעינן מריקה ושטיפה מפאת ב' טעמים שלא יתבשל אח\"כ ויאסור בבלוע גדולה בנותן טעם וגם להוציא מידי נותר במה שיכלנו מ\"מ שבירת כלים ללא צורך דמגעילין גם כלי חרס ואף אם אינו יוצא מידי דפיו ונשאר משהו הרי אינו אוסר התבשיל שמשהו אינו אוסר אם לאו בנותן טעם ואף אם נשאר כזית והוי נותר מ\"מ לא ישבר דהאי שבירה לא יועיל. לא מעלה ולא מוריד דהא עכ\"פ נבלע בחרסין ובאמת יש לי בסוגיא זו אריכות דברים הרבה בענין נט\"ל ומשהו ושלא כדרך הנאתן דאם שלא כדרך הנאתן אסור נט\"ל נמי אסור והרי בקדשים שלא כדרך הנאתן אסור כדמוכח מש\"ס פסחים [כ\"ו א']. ולפ\"ז מסולק קושי' הרא\"ש והתוס' ע\"ז שהביא הרב המחבר פה דהקשו הא נט\"ל הוא דהלא אסור נט\"ל דהרי שלכד\"ה אסור והוא עצמו נט\"ל ואולם אנכי פה כרושם דברים בעלמא ואנכי שונא האריכות פה שאין מקומינו:",
+                "<b>אלא </b>\n<b> מניחן לאחר הפסח ומבשל בהם.</b> כתב ה\"ה פסק כשמואל דפליג אדרב דאמר ישברו כו' הנה התוס' בפ' כ\"ש ד\"ל ד\"ה אמר רב קדרות כו' כתבו וז\"ל בפ\"ב דע\"ז גבי עכבר' בשיכר' אשבוחי משבח מספ\"ל אי קסבר רב נט\"ל מותר ועכברא בשיכרא אשבוחי משבח ואי ס\"ל מותר אפ\"ה קאמר הכא כו' בדיעבד שרי אבל לכתחילה אסור ועוד דהתם שרי לפי שפוגם טעמו כמו שהוא בעין אבל הכא אינו פוגם אלא מחמת ששהא בדופני הכלי עכ\"ל. והנה לכאורה נראה מדבריהם דלתי' הב' לא שני לן בנט\"ל בין דיעבד לכתחילה ואם הדבר כן ק' דאכתי תיקשי להו דשמואל דקאמר אשוו זבינייכו אכדייכו ואי לא דרשינן להו כר\"ש דמשמע דלר\"י קדרות בפסח ישברו ואמאי הא הוה ליה נט\"ל ושמואל ס\"ל דנט\"ל מותר אפילו היכא שאינו פגום אלא מחמת ששהה בדופני הכלי וכדאיתא בפ' אין מעמידין דל\"ו דקאמר התם א\"ל שמואל לרב בשלמא לדידי דאמינא זליפתן של כלים אוסרתן היינו דכי אתא ר\"י בר שמואל ואמר דרש רב שמן ר\"י ובית דינו התירוהו קסבר נט\"ל מותר וכ\"כ התוס' שם ד\"ה בשלמ' לשמואל דסבר דנט\"ל מותר שיהיה מחזיק דברי רבי שמלאי יע\"ש הרי דאף בזליפת כלים שאינו פוגם אלא מחמת ששהא בדופני הכלי אפ\"ה ס\"ל לשמואל דנט\"ל מותר וכן ק' למאי דקאמר בגמ' ואזדא שמואל לטעמיה דא' שמואל להנהו דמזבני כנדי כו' דת\"ל דשמואל לטעמיה דס\"ל נט\"ל מותר ולכאורה היה נראה לומר דאף לתי' הב' אזלי ומודו דיש לחלק בין לכתחילה לדיעבד אלא דמה שהוצרכו לתי' הב' לומר דהכא גבי קדרות ס\"ל לרב דאפילו בדיעבד אסור הוא משום מאי דפריך בגמ' ולישהינהו אחר הפסח וליעבד להו שלא במינן ומשני גזירה דילמא אתי למיעבד בהו במינן והשתא אי טעמיה דרב דאמר ישברו היינו משום אסור לכתחילה גרידא ק' דהיכי גזרינן שלא במינן אטו מינן כיון דבמינן גופה אינו אסור אלא לכתחילה ומדרבנן הו\"ל גזירה לגזירה משו\"ה הוצרכו לומר דהכא מודה רב דנט\"ל אסור אפי' בדיעבד דהשתא גזרי' שפיר שלא במינן אטו מינן אמנם לשמואל דקאמר אשוו זבינייכו כו' ל\"ק להו דאיכא למימר דאע\"ג דשמואל ס\"ל דנט\"ל מותר היינו דוקא בדיעבד אבל לכתחילה אסור וא\"כ אי משום טעמא דנט\"ל מותר נהי דשלא במינן מותר משום דהוה ליה גזירה לגזירה כמ\"ש אבל במינן מיהא אסור לכתחילה וא\"כ משום הכי הוצרך שמואל לומר דרישנא להו כר\"ש אך כד מעיינין שפיר אין זה נכון ממ\"ש התוס' בדיבור שאחר זה וז\"ל ור\"י מפרש דכיון שהקדרות של חרס אם יהיו אסורים ואין להם תקנה זה חשוב דיעבד ואע\"ג דלענין איסור קדרה שאינה בת יומא אסרי' לה אע\"פ שאין להם תקנה משום דהתם בלע איסור הרבה אבל הכא ליכא אלא משהו והואיל שלא במינן הוא יכול לבטלו וכדיעבד דמי עכ\"ל. ולפי הנראה ודאי שדעת ר\"י ז\"ל כתירוץ הב' ולא כתי' הא' שכתבו דהיינו טעמא משום דנט\"ל לכתחילה אסור שהרי לדעת ר\"י כיון דהקדרות של חרס ואין להם תקנה וליכא אלא משהו חשיב דיעבד וכן נראה דעת רש\"י ז\"ל שכתב בד\"ה אמר רב וז\"ל ועוד דקי\"ל נט\"ל מותר הרי דס\"ל דלמאי דקי\"ל נט\"ל מותר קדרות בפסח אינן טעונין שבירה אע\"ג דלכתחילה מיהא נט\"ל אסור אלא משמע דס\"ל דהכא חשיב דיעבד כיון שהם של חרס וליכא אלא משהו וכתי' ר\"י ז\"ל וכיון שכן הדק\"ל לדשמואל אמאי אצטריך לטעמא דרשינא להו כר\"ש ת\"ל דאיהו ס\"ל דנט\"ל מותר ויש ליישב בדוחק דאיצטריך לטעמא דר\"ש לאשמועי' דאפי' בקדירות הידועים לנו שנשתמשו בהן חמץ הרבה אפ\"ה שרי ודוק ודע שמדברי ר\"י הללו שכתבו התו' ואע\"ג דלענין איסור קדירה כו' נראה דס\"ל דטעמא דקדירה שאינה בת יומא אסורה והמאכל מותר הוא משום דנט\"ל לכתחילה אסור ומש\"ה אסור לבשל בה לכתחילה ואם עבר ובשל מותר:<br><b> האמנם </b> התוס' בפ' בתרא דע\"ז בסוף דע\"ו ע\"א ד\"ה מכאן ואילך כתבו וז\"ל ויש לתת טעם מה ראו להתיר המאכל ולאסור הקדירה לפי שהקדירה היה בה איסור גמור תחילה אבל המאכל לא נבלע בו איסור מעולם יע\"ש וא\"כ לפי דבריהם ז\"ל כונתם נראה דל\"ק להו מידי מקדירה שאינה בת יומא דהתם לאו משום טעמא דלכתחילה הוא אסור אלא משום דבלע איסור גמור תחיל' ומהתימה למה שראיתי בהגהות אשירי שם שכתב משם ר\"י וז\"ל אבל קדרה אי שרית בה לבשל כו' אבל אין לומר הטעם דאין להתיר לבשל בקדרה לפי שזה היה לכתחילה ונט\"ל לכתחילה אסור דהא כיון שטעונין שבירה הו\"ל כדיעבד כר\"י עכ\"ל. ויש לתמוה שהרי מדברי ר\"י שכתבו התוס' מבואר דס\"ל דטעם דקדרה שאינה בת יומא אסור הוא משום דנט\"ל לכתחילה אסור דאל\"כ לא תיקשי להו מידי וצ\"ע והחכם השלם הרב ועצום כמוהר\"י אשכנזי ז\"ל הקשה לדברי התוס' בתי' הא' שכתבו דה\"ט דרב דאמר קדרות בפסח ישברו משום דנט\"ל לכתחילה אסור ממ\"ש התוס' באותו פרק דכ\"ו ע\"ב ד\"ה בין חדש וז\"ל אע\"ג דזוז\"ג דוקא בדיעבד מותר כדמוכח ס\"פכל הצלמים זוז\"ג דהכא חשיב כדיעבד דאם יאמר חדש יותץ יפסיד התנור עכ\"ל וא\"כ הכא נמי כיון שהקדרות של חרס אין להם תקנה אלא שבירה חשיב דיעבד ואיך כתבו התוס' דחשיב לכתחילה ואף אם נאמר דהתו' בההיא דחדש יותץ ס\"ל כתירוץ הב' שכתבו הכא מ\"מ אכתי קשה דלפי תירוץ הא' דהכא מה יענו לקו' דהתם והנה לדברי התוס' היה אפשר לומר דס\"ל דקדרות של חרס יש להן תקנ' בחזרת כבשונות וכמו שכתב הרא\"ש שכן דעת התוספ' ואם כן כיון דאיכא תקנתא בחזרת כבשונות חשיב כלכתחילה ממ\"ש גבי תנור שהסיקו בקשין של כלאי הכרם דלית להו תקנתה כלל אפי' בחזרת כבשונות משום שדרכו להסיקו כל שעה מבפנים ולאו כפנים חדשות דמי כמ\"ש התוספ' לקמן ד\"ה התורה העידה יע\"ש ומ\"ש התוס' משם ר\"י דקדרות של חרס כיון שאין להם תקנה אלא שבירה חשיב דיעבד אפשר דס\"ל דכבשונות לא שכיחי והילכך חשיב כמי שאין להם תקנה מיהו הדבר הק' הוא לדעת הר\"ן ז\"ל שכתב כתירוץ הא' שכתבו התו' דה\"ט דרב משום דנט\"ל לכתחילה אסור וכתב וז\"ל ואע\"ג דלרב אי אפשר שלא לשבור הקדרה אפ\"ה לא הוי כדיעבד ואלו בההיא דתנור כתב דה\"ט משום דכיון דלית ליה תקנתה אלא בנתיצה כדיעבד דמי ולדעתו אין לומר כמ\"ש לדעת התוס' שהרי מדברי הר\"ן ז\"ל בההיא דהתורה העידה על כלי חרס כו' מבואר דס\"ל דחזרת כבשונות לא מהני בקדרות של חרס ולכן נראה ליישב דלא דמי דבשלמא בההיא דתנור דמה שאסרו חכמים זוז\"ג לכתחילה לאו היינו משום גזירה דלא ליהנו באיסור תורה דהתם ודאי אי שרינן ליה ליהנות מן התנור שהסיקו בקשין של כלאי הכרם לא אתי למיטעי ליהנות מן האיסור עצמו דבהא ודאי לא טעו אלא דכך רצו חכמים לומר דלכתחילה לא יהנה מהאיסור והילכך כיון דלית ליה תקנתא אלא נתיצה חשיב דיעבד משא\"כ הכא דכיון דטעמא דקדרה שאינה בת יומא אסורה לכתחילה לבשל בה הוא משום גזירה אטו בת יומא כדאיתא בסוף ע\"ז אם כן בשאינה בת יומא אתי לבשל בבת יומא ואדרבא בקדרה של חרס כיון דלית להו תקנתא איכא למיגזר טפי אטו בת יומא כיון דלא משכח להו תקנתא כנ\"ל והר\"ן ז\"ל כתב ליישב קו' התוס' בשם יש מי שתי' דלא מצינן למיפשט מהכא משום דאפילו מאן דאית ליה נט\"ל מותר ה\"מ באיסורין שהם אוסרים בנט\"ל אבל חמץ שאוסר במשהו כיון שאין הולכים בו אחר נתינת הטעם אפילו נט\"ל אסור יע\"ש וראיתי להר\"ב ת\"הד סי' קכ\"ח הביאו מרן הב\"י סי' תמ\"ז שכתב שגדול אחד נסתפק היכא דהוי משהו וגם נט\"ל אי אסרינן דאיכא למימר דאף האוסרים מודו בהכי וכתב שנר' לו להוכיח קצת שאין לחלק מדברי המרדכי יע\"ש ויש לי לדקדק דתיפשוט ליה מדברי הר\"ן הללו שהרי הר\"ן כתב בסמוך לזה דסתם קדרות של חמץ אי אפשר שיבא לידי נתינת טעם שסתם קדרות אין משתמשין בהם חמץ הרבה והכריח כן מהא דפריך בגמ' ונשהינהו לאחר הפסח ונעביד בהו שלא במינן יע\"ש וא\"כ אם איתא דהיכא דהוי משהו וגם נט\"ל כ\"ע מודו דשרי אם כן איך כתב דטעמיה דרב משום דנט\"ל אסור בחמץ הא כיון דליכא אלא משהו כ\"ע מודו דשרי ודוחק לומר שדעת יש מי שתי' שכתב הר\"ן כדעת הרמב\"ן שכתב שם הר\"ן שהאריך בליקוטיו לתרץ קו' זו הא דפריך בגמרא ונשהינהו לאחר הפסח ומשמע שלדעת הרמב\"ן קדרות של חמץ נמי יש בהן בכדי נתינת טעם דכל כי האי הי\"ל להר\"ן לפרש ותו שכשדחה הר\"ן דברי יש מי שתירץ הי\"ל לדחותם מהאי טעמא נמי כיון שלפי דעתו קדרות של חמץ אין בהם כדי נתינת טעם גם ממ\"ש הטור סי' הנז' שדעת רש\"י דנט\"ל מותר בפסח נראה שדעתו דאין לחלק בהכי שהרי משמע ודאי שמ\"ש הטור כן הוא ממ\"ש רש\"י בד\"ה אמר רב ז\"ל ולית הלכתא כוותיה מתרי טעמי כו' ועוד דקי\"ל נט\"ל מותר וזה משעברו עליו ימי הפסח הופג טעמו עכ\"ל וכן כתב הרב ב\"ח שמדברי רש\"י הללו הוא שכתב הטור כן והשתא אם איתא דהיכא דהוי משהו וגם נט\"ל כ\"ע מודו דשרי אין ראיה מדברי רש\"י הללו כלום דשאני קדרו' בפסח הוי משהו ונט\"ל שהרי דעת רש\"י דקדרות של חמץ אין בהן כדי נ\"ט וכנראה בהדיא ממ\"ש בד\"ה ולעביד בהו וז\"ל דחמץ שלא בזמנו במשהו מותר והאי משהו חשיב להו עכ\"ל ומשו\"ה כתב רש\"י דלית הלכתא כוותיה דרב דכיון דקי\"ל נט\"ל מותר אע\"ג דבחמץ בפסח החמירו היכא דאיכא תרתי לא מחמרינן ולעולם היכא דיש בו כדי נ\"ט ס\"ל לרש\"י דאסור:<br><b> אמנם </b> אחר העיון קצת נראה דלא ק' מידי דודאי מה שנסתפק הר\"ב תה\"ד היינו טעמיה משום דכיון דחמץ בפסח במשהו אינו אלא מדרבנן איכא למימר דכי החמירו דנט\"ל אסור בפסח היינו דוקא היכא דאם היה טעמו לשבח היה אסור מדאורייתא אמנם במשהו כיון דאינו אלא מדרבנן משום דהו\"ל דבר שיל\"מ וא\"נ משום דלא בדילי אינשי כולי' שתא כמ\"ש ז\"ל הו\"ל תרי דרבנן וכולי האי לא מחמרינן וא\"כ מדברי הר\"ן שכתב בשם יש מי שתי' אין ראיה כלל דהתם אליבא דרב קיימינן דס\"ל דהלכה כר\"י דמין במינו במשהו ומדאוריית' נמי אסור ולרב ודאי כיון דס\"ל דמין במינו במשהו מדאורייתא פשיטא ודאי דלדידיה נט\"ל אפי' במשהו אסור ומשו\"ה קאמר דקדרות בפסח ישברו ובהכי ניחא ג\"כ מ\"ש הטור שדעת רש\"י דנט\"ל מותר בפסח שהרי דעת רש\"י ז\"ל דקי\"ל כר\"י דמין במינו במשהו כמ\"ש בשמעתין ד\"ה אמר רבא וא\"כ כיון דלדידיה מין במינו במשהו דאורייתא פשיטא ודאי דנט\"ל אסור במשהו וא\"כ אי ס\"ל לרש\"י דבאיסורין שהן במשהו נט\"ל אסור איך כתב דלית הלכתא כרב משום דקי\"ל נט\"ל מותר כנ\"ל נכון ועיין במר\"ן ז\"ל בי\"ד סוף סי' ק\"ג שכתב וז\"ל כתוב בא\"ח בשם הר' ש\"ט פלכו אין אומרים נט\"ל מותר אלא באיסור שהוא בטל בס' אבל איסור שצריך שיעור גדול מזה כגון בריה או תרומה אפי' פגום אסור ובטור א\"ח סי' תמ\"ז כתבתי שאין דעת רוב הפוסקים כן עכ\"ד:<br><b> וראיתי </b> להרב בני יעקב ז\"ל בהגהותיו על הטור שתמה לדעת הר' ש\"ט ז\"ל ממ\"ש בירושלמי פ\"י דתרומה מ\"ה אמתני' דקתני תלתן שנפל לתוך הבור בתרומה ובמעשר אם יש בזרע כדי ליתן טעם בשביעית ובכלאי הכרם ובהקדש אם יש בזרע או בעץ כו' ואין העץ פוגם וחוזר ופוגם מתני' כמ\"ד נט\"ל אסור כו' יע\"ש הרי בהדיא דאפי' בתרומה אמרי' נט\"ל מותר ולכאורה הי\"ל להרב ז\"ל להקשות קו' הלזו לדעת הרשב\"א וסיעתי' הסוברי' דכל שאיסורו במשהו נט\"ל אסור שהרי במתני' מני בהדייהו שביעית והקדש דאיסורן במשהו כדאיתא בנדרים דף נ\"ח ואפי\"ה קאמר דנט\"ל מותר:<br><b> ואולם </b> אחר העיון קצת נראה ודאי דלהרשב\"א וסיעתיה ל\"ק ולא מידי משום דאיכא למימר דכי פריך בירושלמי ואין העץ פוגם כו' אחלוקת תרומה דתני מתניתין דאם יש בו כדי ליתן טעם אסור הוא דפריך אבל אחלוקת שביעית והקדש ה\"נ דלא ק\"ל דהנהו כיון שאיסורן במשהו נט\"ל אסור וזה פשוט:<br><b> ואמנם </b> עיקר קו' נר' דלק\"מ ולא ידעתי אדק\"ל מהירוש' אמאי ל\"ק ליה בפשיטות ממתני' דע\"ז דקתני בהדיא זה הכלל כל שבהנאתו בנ\"ט אסור כל שאין בהנאתו בנ\"ט מותר כגון חומץ שנפל ע\"ג גריסין הרי דאף ע\"ג דיין נסך במשהו קתני מתני' דנט\"ל מותר אלא ודאי הדבר ברור דע\"כ לא כתבו ז\"ל אלא דוקא במין במינו דאיסורו במשהו וכן בתרומה דעולה בא' ומאה ה\"ד במין במינו אבל במין בשא\"מ איסורו בנ\"ט וכמבואר בדברי רבינו ז\"ל פט\"ו מה' מ\"א ומש\"ה פריך בירושלמי שפיר בתלתן שנפל לתוך היין כיון דמין בשא\"מ הוא ובטל בס' ואין העץ פוגם כו' ומתני' דע\"ז נמי מתרצתא בהכי דיין נסך דאיסורו במשהו אינו אלא במין במינו וזה פשוט ומבואר שם בע\"ז דס\"ו בדברי התו' דבור המתחיל מכלל יע\"ש:<br><b> ואולם </b> אי ק\"ל הא ק\"ל ממ\"ש הירוש' סמוך ונראה אמתני' דקתני זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה כו' אסור הדא אמרה לא לשבח לפגם אסור מתני' ר\"ש היא דר\"ש אמר נט\"ל אסור והא ר\"ש אמר נט\"ל מותר כו' יע\"ש הרי דאע\"ג דזיתי חולין עם זיתי תרומה מין במינו הוא ואינו עולה אלא בא' ומאה ואפי' הכי קאמר דנט\"ל מותר וצ\"ע עוד ראיתי במכתב לא ידעתי למי מקדושים שהק' ממתני' דפ\"ב דערלה דתנן שאור של חולין שנפל לתוך עיסה וחימצה ואח\"כ נפל שאור של תרומה ושל כלאי הכרם ויש בו כדי לחמץ אסור ור\"ש מתיר ומבואר בפרק בתרא דע\"ז דס\"ח דטעמיה דר\"ש משום דהוה ליה נט\"ל הרי דאף בתרומה אמרינן נט\"ל מותר וליכא למימר דמיירי במין בשא\"מ דסתם שאור לא שכיח אלא במין במינו כמ\"ש התי\"ט פ\"ב דערלה מ\"ז יע\"ש ותירץ דהתם היינו טעמא דמתיר ר\"ש משום דשמעיה לת\"ק דקתני ויש בו כדי להחמיץ אסור והיינו אפילו יש בו לעלות בק\"א דאי בשאין בו לעלות בק\"א אפי' אין בו כדי להחמיץ אסור וכדתנן יש בו כדי להחמיץ בין שיש בו לעלו' בק\"א כו' אסור ואהא פליג ר\"ש דאי משום מחמיץ אסרת אפי' ביותר מק\"א כיון שהוא נט\"ל מותר אבל לעול' דאם אין בו לעלו' בק\"א מודה ר\"ש דנט\"ל נמי אסור דלא תליא בטעמא אלא בשיעורא את\"ד ז\"ל והנראה שדעתו ז\"ל דע\"כ לא כתב הר' ש\"ט דבתרומה כיון דלא בטיל בס' נט\"ל אסור אלא דוקא בשנפלה בפחות מק\"א אבל ביש בו לעלות בק\"א אפי' בחמץ דאיסורו במשהו נט\"ל מותר ולדעתי אכתי ק\"ל ממ\"ש בירושלמי שם בפ\"ב דערלה תניא שאור של שביעית ושל תרומה כו' בזה כדי לחמץ ובזה כדי לחמץ ונצטרפו וחמצו אסור לזרים ולכהנים ראב\"ש מתיר לזרים רבי אבהו בשם ר\"י בעי מה בין תרומה אצל הזרים מה בין אצל הכהנים כו' שביעית אפילו אצל הכהנים אסורה הדר אמר ר\"י הפתר שנפל שאור של תרומה תחילה לא בא שביעית אלא לפגום כו' יע\"ש ובהרב שדה יהושע הרי דאע\"ג דשביעית אוסרת בכ\"ש כדתנן בשביעית ובנדרים אפילו הכי נט\"ל מותר וכמו כן קשה לדעת הרשב\"א ז\"ל וסיעתיה דס\"ל דכל שאיסורן במשהו לא אמרינן נט\"ל מותר וליכא למימר דהכא מיירי בשנתערב משהו משאור של שביעי' שכיון שהוא משהו ונט\"ל מותר לכ\"ע שהרי הר' תה\"ד נסתפק בזה והכריח מדברי ראבי\"ה דאפילו בדאיכא תרתי משהו ונט\"ל אסור:<br><b> ואולי </b> נאמר שהם ז\"ל סוברים דבשביעית לאחר הביעור שנתערב יש לו ביטול בס' ומפרשים מ\"ש בנדרים דנ\"ח אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנ\"ט כפי' הר\"ן שפי' וז\"ל אף הן לא אמרו שה\"ז אוסרת בכ\"ש אלא לענין שצריך ביעור לאוכלו קודם הביעור דהוה ליה דבר שיש ל\"מ כיון דאפשר לאוכלו קודם הביעור אבל לאכילה כלומר אם נתערב לאחר הביעור כו' בין במינה בין שלא במינה בנותן טעם עכ\"ל ושלא כפירוש הרע\"ב ז\"ל וכבר כתבתי בזה במקום אחר באורך ומתני' דפ\"ב דערלה מיירי בשאור שביעית שנתערב אחר הביעור כמ\"ש הר\"ב שדה יהושע ז\"ל ע\"ש ודו\"ק:<br><b> תו </b> ק\"ל לדעת הר' ש\"ט ז\"ל דס\"ל דבתרומה כיון שאינה עולה אלא בק\"א נט\"ל אסור מה דגרסינן בפ\"ב דע\"ז דס\"ט ע\"א גבי עכברא דנפל לשיכרא ולחלא רבינא סבר לשעורי בק\"א אמר לא גרע מתרומה דתנן תרומה עולה בק\"א כו' והילכתא אידי ואידי בשיתין וכן כל איסורא שבתורה והשתא לדעת הרב ש\"ט ז\"ל כיון דס\"ל לרבינא דעכבר אין לו ביטול אלא בק\"א כתרו' ע\"כ ס\"ל דנט\"ל אסור ואלו שם אמרינן ההוא עכברא דנפל לחביתא דשיכרא אסרה רב לההוא שיכרא אמרוה רבנן קמיה דרב ששת נימא קסבר נט\"ל אסור כו' ובתר הכי אמרינן אמר רבא הלכתא נט\"ל מותר ועכברא בשיכרא לא ידענא מ\"ט דרב אי משום דקסבר נט\"ל אסור כו' ולית הלכתא כותיה כו' וליכא למי' דרבינא פליג אהני רבנן ורב ששת ורבא דהא ודאי ממה שאין הפה יכולה לדבר דכל כי האי הו\"ל לתלמודא לפרש ולומר דהא דרבינא פליגא אכל הנהו דלעיל ולא למסתם סתומי וצ\"ע:<br><b> ודע </b> שהסמ\"ג ז\"ל עשין ע\"ח כתב שדעת הר\"א ממיץ דכל איסורין שהן במשהו נט\"ל אסור וכתב וז\"ל וראיה לך דאמרינן פרק כ\"ש אמר רב קדירות בפסח ישברו ואמאי לשהינהו עד לאחר הפסח ולעביד בהו שלא במינן ומשני גזירה דילמא אתי למעבד בהו במינן פי' ובמינן אמר רב דאסור וטעם זה שבקדרות פגום הוא לאחר יום ראשון ומה יש לחוש אי עביד בהו במינן א\"ו ש\"מ נט\"ל אסור עכ\"ד ויש לדקדק עליו למה זה הוצרך להביא ראיה ממאי דפריך בגמרא לישהינהו עד לאחר הפסח והלא ממילתיה דרב גופיה דקאמר קדרות בפסח ישברו מיניה נשמע דנט\"ל אסור בפסח דאל\"כ אמאי ישברו וכמו שהק' התוס' וכמו שכן כתב הר\"ן ז\"ל בשם יש מי שתיר' ליישב קושיית התוספו' הלזו אעיקר מימרא ונראה אצלי שדעתו ז\"ל דמעיקר מימרא דרב אין ראיה דאע\"ג דס\"ל בעלמא דנט\"ל מותר הנ\"מ בדיעבד ולהתיר התבשיל שנתבשל בו אבל לכתחילה אסור ולהכי קאמר דישברו וכמו שתירץ התוספ' לחד תי' אמנם ממאי דפריך בגמ' אמאי ישברו לישהינהו עד אחר הפסח ונעביד בהו שלא במינן ומשני גזירה דילמא אתי למעבד בהו במינן ק\"ל שפיר דאי טעמיה דרב דקאמר ישברו הוא משום אסור לכתחילה גרידא ק' דהיכי גזרינן שלא במינן אטו מינן כיון דבמינו גופיה דקאמר אינו אסור אלא לכתחילה הו\"ל כעין גזירה לגזירה אלא ש\"מ דנט\"ל אסור וכמ\"ש לעיל כן נ\"ל וראיתי להרא\"ם ז\"ל בתוספותיו על הסמ\"ג שנרגש מזה וכתב וז\"ל אבל ממילתיה דרב גופי' דקאמר קדרות בפסח ישברו ולא יבשל בהן בפסח אין ראיה דאיכא למימר דאפילו את\"ל בדבר שאיסורו במשהו נט\"ל מותר הכא אסור משום דלא התירו אלא דיעבד אבל לכתחילה לא גזירה אטו בת יומא והכא לכתחילה הוא אם היה אפשר להשהותן עד אחר הפסח לבשל בהן אבל השתא דפריך תלמוד' ולשהינהו כו' ומשני גזיר' כו' דלי' בהו תקנת' בשום אופן חשיב כמו דיעבד ואפי\"ה אסרו כו' אבל קצת קשה דפ\"ב דע\"ז מספ\"ל לתלמודא אליבא דרב אם נותן ט\"ל מותר אליבא דרב או לא וא\"כ אין לפשוט מדאסר לאחר הפסח ש\"מ נט\"ל אסור בדבר שאיסורו במשהו דאיכא למימר דטעמיה דרב משום דס\"ל נט\"ל אסור כו' אבל אי הוה ס\"ל דנט\"ל מותר הוה שרי לגבי חמץ נמי את\"ד ובעניותי לא אדע שכול איך היה אפשר לומר דטעמיה דרב משום דנט\"ל אסור לכתחילה כיון דאפשר להשהותו אחר הפסח דאם היה אפשר להשהותן אחר הפסח היכי קאמר רב קדרות בפסח ישברו ישהא אותן אחר הפסח היל\"ל אלא מוכרח ממילתיה דרב גופיה דאסור להשהותן וכמו כן הקשו התוס' ממלתיה דרב גופיה מה שהקשה דדילמא טעמיה דרב משום דס\"ל נטל\"פ אסור לא ידענא מאי ק\"ל דראי' הר\"א ממיץ מבוארת שכונתו להקל דהיכי מספ\"ל לרבא אי ס\"ל נט\"ל אסור או מותר ותיפשוט מהכא דס\"ל נט\"ל אסור וכמו שהק' התוס' וזה פשוט:<br><b> ודרך </b> אגב אומר שראיתי למרן הב\"י ז\"ל בסי' הנזכ' דברים תמוהים בעיני שכתב על מ\"ש הטור וכן התיר רש\"י בשר יבש וגבינה שנמלחו קודם הפסח וז\"ל יש לדקדק שאם חשש האסור הוא מחמת הכלי שנמלחו בו הא בעינן שיהא בהיתר ס' כנגד כל הכלי כו' ועוד ק' דאמאי נקט טעמא מפני שנתערב קודם לכן עדיפא מינה הו\"ל לומר דסתם כלים אינן בני יומא כו'. ודוחק לומר דמיירי בשלא נמלחו בכלי אלא ע\"ג עצים וכיוצא בזה שאין חששא בהם אלא מחמת המלח שלא נבדק דבהכי שייך דאית בהו ס' דא\"כ לא הו\"ל למשרי סתמא כו' יע\"ש הנה מה שהקשה דאי חשש האיסור הוא מחמת הכלי הא בעינן כו' הוא תמוה שהרי דעת רש\"י ז\"ל דטעם חמץ בקדרה אינו אלא משהו וכדעת התוספ' והר\"ן כמ\"ש גם מ\"ש ודוחק לומר דהכא מיירי בשלא נמלחו בכלי כו' יש לדקדק דא\"כ אמאי לא תי' בפשיטות דמיירי אפי' בנמלח בכלי ואע\"ג דאין בו ס' כנגד הכלי משום הכלי אין בו חשש איסור לרש\"י דרש\"י ז\"ל לשיטתיה דס\"ל נט\"ל מותר ולא חשש רש\"י אלא מחמת המלח שלא נבדק ומש\"ה כתב רש\"י ז\"ל דכיון דיש בו ששים שרי וצ\"ע:<br><b> כתב </b> הטור ז\"ל סימן הנז' שדעת רשב\"ם ז\"ל דנט\"ל בפסח אסור ויש לתמוה שהמרדכי ז\"ל כתב פ' כ\"ש דף רנ\"ח ע\"ב וז\"ל והנה רשב\"ם ור\"י מפרגם ור\"י מפריש ס\"ל דנט\"ל בפסח מותר כו' גם בהג' אשירי פ' אין מעמידין ד\"ז ע\"ב כתב שדעת רשב\"ם דנט\"ל מותר אפילו בפסח וצ\"ע:<br><b> ולענין </b> אי חזרת כבשונות מהני לכלי חרס כתב הרא\"ש ז\"ל בפ' כ\"ש וז\"ל כתב ראבי\"ה יש אומרים דאין מועיל לקדרות ליבון ע\"י חזרת כבשונות דחייס עלייהו דילמא פקעי ולא מלבן להו שפיר כו' ושגגה היא בידם דלא אמרו חכמים כן כו' וכן מוכח בפ' דם חטאת דפריך וליהדרינהו לכבשונות ומשני שאין עושין כבשונות בירושלים משמע הא לא\"ה שרי כו' יע\"ש וכתב הפר\"ח סי' תנ\"א דלדעת יש אומרים יש לדחות דדוקא במקדש התירו משום דכהנים זריזים הם ועוד דכיון דלאו מדידהו ליכא למיחש למידי וכן כתב הר\"ן ז\"ל בהדיא דדוקא במקדש התירו יע\"ש ויש לדקדק טובא דכיון דבמקדש ליכא למיחש דילמא חייס עלייהו א\"כ ק' קדרות במקדש אמאי ישברו לימלינהו גומרי ומאי משני בגמרא לפי שאין עושין כבשונות בירושלים אכתי תקשי דלימלינהו גומרי וראיתי להרב בני חייא ז\"ל בלשונות הרמב\"ם דף י\"ח הק' כן משם מורינו הרב המופלא מוהרח\"א ז\"ל והוא ז\"ל תי' דאפשר דסברי היש אומרים וראב\"ן דכיון דגבי קדשים כתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר לכן אם מחזירין לכבשונות חשוב ככלי חדש שכן דרך כלי חרס כשעושין אותם נותנן בכבשן ופנים חדשות באו לכאן אבל היסק דמילוי גומרי לא חשיב פנים חדשות למהוי כעין שבירה וכמבואר בדברי הרא\"ש שכתב אבל בהיסק בלא כבשן אין כאן פ\"ח יע\"ש ולע\"ד אחר המחילה אין תי' זה נכון דאם איתא דמלוי גומרי לא מהני ד\"ת אע\"ג דיוצא מידי דופיו ע\"י היסק משום דגזירת הכתוב היא דבעינן פ\"ח כעין שבירה א\"כ היכי מוכח בפרק כ\"ש דכלי חרס לא מהני בהו הגעלה משום דהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו ודילמא שאני התם דגזרת הכתוב היא דבעי שבירה שהרי אע\"ג דיוצא מידי דופיו ע\"י הסקה אפ\"ה לא מהני ד\"ת משום דלא חשיב כפ\"ח ואם כן מכ\"ש הגעלה דלא חשיב פ\"ח והתוס' ז\"ל בד\"ה התורה העידה הוקשה להם מעין קו' זו דמאי ראיה מייתי שאני התם דגזירת הכתוב היא דאפי' אבישול בלא בלוע כגון שתלהו בתנור בעי התם רבא כ\"ח אי טעונין שבירה או לא ותירץ דמאחר שהתיר הכתוב בכלי נחושת במריקה ובכלי חרס לא התיר ש\"מ דטעמא משום בליעה הוא דזה יוצא מידי דופיו וזה אינו יוצא אלא דאפילו הכי בישול בלא בלוע טעון שבירה לפי שהחמיר הכתוב לחושבו כבלוע יע\"ש והשתא כפי דעת הרב ז\"ל דאע\"ג דכ\"ח יוצא מידי דופיו ע\"י הסקה אפ\"ה לא מהני ד\"ת ק' טובא דאכתי נימא דע\"י הגעלה יוצא מידי דופיו דומיא דכ\"נ ואע\"ג דכ\"נ מהני מריקה ושטיפה אפ\"ה בכלי חרס גזרת הכתוב היא דלא מהני כי היכי דלא מהני הסקה אלא ודאי משמע דמילוי גומרי מהני ד\"ת גבי חטאת ואי ק\"ל אם כן למה הוצרך הכתוב שבירה לימלינהו גומרי כבר התוס' ז\"ל בזבחים דצ\"ו ד\"ה אלא קדרות הקשו כן ותיר' דחדוש הוא שהתיר הכתוב בשבירה דהו\"א דלא מהני שבירה כיון שעדיין טעם החטאת בחרס צריך שיהיה הטעם בטל מן העולם כמו בכ\"נ מריקה ושטיפה אבל הא פשיטא דכ\"ש היסיקה דמהני טפי יע\"ש:<br><b> וראיתי </b> להרב צאן קדשים ז\"ל שהקשה לדברי התוספו' ז\"ל הללו דא\"כ קשה דמאי ראיה מייתי דהתורה העידה על כ\"ח שאינו יוצא כו' נימא דלעולם יוצא מידי דופיו על ידי הגעלה דחידוש הוא שהתירה הכתוב בשבירה יע\"ש שהניחו בצ\"ע:<br><b> ולע\"ד </b> לק\"מ דתלמודא הכי מייתי דאם איתא דהגעלה מהני בכ\"ח אמאי כתב רחמנא מריקה ושטיפה בכ\"נ ושבירה בכ\"ח לכתוב רחמנא תרווייהו בכ\"ח ובכ\"נ ונימא הכי וכלי נחושת או כ\"ח אשר תבושל בו ומורק ושוטף במים או ישבר דהשתא הוה שמעינן תרוייהו דמריקה ושטיפה ושבירה מהני בכ\"ח אלא ודאי דמריקה ושטיפה לא מהני בכ\"ח ומשום הכי לא כתיב בכ\"ח אלא שבירה לבד דמהשתא כי ק\"ל אמאי לא כתיב הסקה איכא למימר שפיר דרבותא אשמועינן כנ\"ל פשוט:<br><b> וראיתי </b> למורינו הרב בס' מ\"ק דצ\"ד ע\"ב שהקשה קושית התוס' ז\"ל דאמאי אמרה התורה ישבר למלינהו גומרי דבדאורייתא לא שייך גזירה דילמא חייס כו' ולפי הנראה אשתמיט מיניה דברי התוס' הללו והוא ז\"ל תי' עמ\"ש רבי' פ\"ה מה' יסו\"ה השורף עצי הקדש לוקה מש\"ה חששא התורה דילמא חייס שלא יבא לעבור האיסור מן התורה ויפקע במגן ויעבור ל\"ת דשורף עצי הקדש ואף דבעלמא לא גזרה התורה הכא גזרה אלו ת\"ד יע\"ש וקשי' לי על תירוץ זה שהרי איתיה בתקנתא שישרוף בעצי חולין ואי משום דטעונים שבירה בעזרה ואין מכניסין חולין בעזרה כבר כתבו התוס' והרשב\"א והריטב\"א ז\"ל דליכא איסור דהכנסת חולין אלא במידי דעביד כעין הקרבה ואף לפי הנראה מדברי רש\"י ז\"ל דאפילו במידי דלא עביד כעין הקרבה אסור כבר הכריח הרב מש\"ל ז\"ל בפ\"ב מהלכות שחיטה הל\"ג דליכא איסור כי אם במידי דאכילה יע\"ש באורך ואיך שיהיה הדרן לקמייתא דלדעת יש אומרים קשה דקדרות במקדש אמאי ישברו לימלינהו גומרי ובדוחק י\"ל דדוקא בחזרת כבשונות דליכא למיחש כולי האי דלמא פקעי התירו במקדש אבל במלוי גומרי דאיכא למיחש טפי לא פליגי רבנן וגזרו אף במקדש אלא דאכתי קשה בפשטא דשמעתתא דקאמר א\"ל רבינא לרב אשי וכי מאחר דאיתותב רבה בר אהילאי אמאי אמר רב קדרות בפסח ישברו וקשה טובא דלמאי דס\"ד דרבינא לא אסיק אדעתיה טעמא דחייס עלייהו אדפריך לרב תק\"ל לרבינא מתני' אברייתא דכיון דהסקה מועיל בכ\"ח קדרות במקדש אמאי קתני מתני' דשבירתן במקדש ליעבד להו הסקה וצריך עיון:<br><b> והתוספות </b> ז\"ל בזבחים ד\"ה הקשו וז\"ל תימא מאי ק\"ל הא טעמא דשבירה לאו משום בליעה אלא גזרת הכתוב היא כו' ותי' בשהיסקו נעשו ככלי' חדשים כו' ואע\"ג דטומאה כו' ואמרי' תנור חולקו לשלשה כו' אלא אמרינן בשהוסקו נעשו ככלים חדשים וחשיב ככלי אחר כו' לא דמי כלי חרס לתנור דתנור כיון דתשמישו על ידי היסק לא חשיב פ\"ח ושמא אף בתנור אם היה מסיקו מבפנים ובחוץ כעין עשייתו כו' אפשר שזה מועיל עכ\"ל ויש לדקדק דכפי תי' זה מאי פריך התם בגמרא אלא הא דאמר ר\"ן אמר רבה בר אבוה תנור של מקדש של מתכת היתה ולעביד של חרס דהסיקו מבפנים הוא כו' והשתא לתי' התוס' דבתנור כיון דתשמישו ע\"י היסק לא חשיב פ\"ח מאי פריך הא בתנור לא מהני הסקה ומברייתא דקתני כל הפת כולה אסורה עד שיסיק התנור ל\"ק דהתוס' ז\"ל לא כתבו כן דגבי תנור לא מהני הסקה אלא דוקא גבי טומאה דהתם אין טומאתו משום בליעת האיסור וא\"כ בתנור שהסיקו בקליפי ערלה דאין איסורו משום איסור הבלוע בו אלא גזרת הכתוב היא גבי טומאה דבעי שבירה והילכך גבי תנור כיון דלא חשיב כפ\"ח לא מהני ליה הסקה אבל בתנור שטחו באליה דטעמו משום איסור הבלוע בו כל שהסיקו בפנים ויצא מידי דופיו אין צריך שבירה וכן כתב הרב ח\"ה בפ' כ\"ש יע\"ש ועיין בהרב מגן אברהם סי' תנ\"א סק\"ד אכן מהא דפריך בגמרא בתנור של מקדש ק\"ט דהא טעמא דשבירה לא משום בליעה אלא גזרת הכתוב היא כמ\"ש התוס':<br><b> ואפשר </b> ליישב דמאי דפריך בגמ' לעביד דחרס דהסיקו בפני' לאו למימרא דיסיקו בפני' לבד דהא פשיטא דלא מהני כיון דאין כאן פ\"ח אלא הכי פריך כיון דתנור היסיקו בפנים א\"כ אין כאן חשש דילמא חייס עלייהו וכיון שכן יסיקנו בפנים ובחוץ כעין תחלת עשייתו דהשתא הו\"ל כפ\"ח ואפי' גבי טומאה שפיר דמי כמו שכתבו התוספות ואע\"ג דכבר תי' בגמרא דאין עושין כבשונות בירושלים היינו דוקא לגבי קדרות דלא מהני להו הסקה אלא בכבשונות שמצרפין בהן כלי חרס חדשים דכיון דהיסיקו גדול לא חייס עלייהו אבל בתנור שלנו לא מהני להו הסקה דאיכא למיחש דילמא חייס עלייהו ויוציאנו מן התנור קודם שנתלבנו היטב כמ\"ש הרא\"ש ואהא משני שפיר דכיון דקדרות אין להם תקנה אלא בכבשונות שמצרפין בהם כ\"ח ואין עושין כבשונו' כאלו בירושלים משום קוטרא אבל לגבי תנור כיון דליכא למיחש דילמא פקעי איתיה בתקנתא שפיר שיסיקנו בפנים ובחוץ ושלא ע\"י כבשונות כנ\"ל האמנם אכתי ק' למה שכתבו התוס' בפ' אין מעמידין דל\"ד ע\"א ד\"ה שאינו וז\"ל וא\"ת כיון דחשוב כלי אחר א\"כ תנור וכיריים יותץ דקאמר רחמנא למה ליהדרינהו לכבשונות ואומר הר\"ש משנץ דודאי גבי קדרות כו' אבל תנור וכיריים שאיסורן בא ע\"י היסק אין יוצא בחזרת כבשונות ולא נקרא כלי אחר עכ\"ל הנה מבואר מדבריהם דס\"ל דגבי תנור אפי' חזרת כבשונות לא מהני הפך ממ\"ש בזבחים וכיון שכן קשה דמאי פריך ונעביד של חרס ואפשר לומר דהתוס' ז\"ל פ' א\"מ ס\"ל דמאי דפריך התם בזבחים וליהדרינהו לכבשונ' וכן בתנור דנעביד של חרס לא פריך אלא למאי דדחי לעיל בההיא דאמר רב נחמן כיון דאיכא שיורי מנחות דאפייתן בתנור איכא בישול ובילוע עבדינן של מתכת דאלמא טעמא משום בליעה הוא וכמ\"ש רש\"י שם וז\"ל הא אוקימנא דטעמא משום בליעה הוא ולא אבישול קפיד קרא דנימא גזירת הכתוב היא יע\"ש וכיון דטעמא משום בליעה פריך שפיר ונעביד הסקה בפנים וא\"צ פ\"ח וכברייתא דתנור שטחו באליה כנ\"ל:<br><b> וראיתי </b> למו\"ה בס' לשון לימודים בח' י\"ד הל' בשר בחלב סימן ר\"א שהקשה בדברי התוס' בפ' א\"מ דאדהקשו מתנור וכיריים הכתוב גבי טומאה בפרשת שמיני תיק' להו מכלי חרס דבישול החטאת הכתוב קודם בפ' צו דכתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר דאמאי הצריכו הכתוב שבירה דלא שייך לומר על הכתוב אין עושין כבשונות בירו' ולא עוד אלא אדמקשו מתנור וכיריים תקשי להו מפ' הקודם דכתיב וכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשבורו דבהא לא הוה שייך תיר' ז\"ל יע\"ש שהניחו בצ\"ע ומהיותר תימה על הר\"ב ח\"ה ז\"ל שכתב בפ' כ\"ש על דברי התוס' שם שכתבו כתי' בפ' א\"מ דקדר' שאין דרכה להסיקה בפנים אם מסיקן בפנים באו פנים חדשות לכאן ובין לענין איסור ובין לענין טומאה לא ישבור כו' יע\"ש והוא תימא דהא קרא כתיב בהדיא ואותו תשבורו הן אמת שדברי התוספות שם בקו' באו בשינוי ממ\"ש בפ' א\"מ דשם הקשו וז\"ל ולרבינו תם יש להקשות תנור דנטמא אמאי חולקים אותו לג' כיון דחשיב כאחר כו' משמע מדבריהם דלא ק' להו אקרא דכתי' תנור וכיריים יותץ משום דאיכא למימר דכיון דמלבן להו הו\"ל פ\"ח והראשון הוי כמו שבור כמ\"ש הרא\"ש אמימרא דרב דקאמר ישברו וחזרת כבשונות חשיב כמו שבירה יע\"ש וא\"כ איכא למימר דיותץ דקאמר קרא היינו חזרת כבשונות דחשיב כמו נתיצה וכן נמי גבי כ\"ח דכתיב תשבורו ה\"נ תתפרש אכן מתני' דפ\"ג דכלי' דקתני תנור שנטמא כיצד מטהרין אותו חולקין לשלשה ק\"ל שפיר דאמאי לא קתני תקנתא דהסקה אכן לדברי התוספות דפרק א\"מ ק' טובא דנקטו קו' אקרא דכתיב יותץ משמע דס\"ל דיותץ דקרא כפשטיה מתפרש וכיון שכן ק' אמאי ל\"ק להו מכלי חרס הכתוב קודם:<br><b> ואפשר </b> לומר דמכלי חרס דבישול חטאת לק\"ל דאיכא למימר דחידוש הוא שהתירה הכתוב בשבירה כמו שאמרו בזבחים גם מאותו תשבורו דכתיב גבי טומאת כ\"ח ל\"ק ליה דאיכא למימר דקרא רבותא אשמועינן דשבירת כלים מטהרת אותם מטומאתן אע\"ג דאיתיה בעיניה וכ\"ש חזרת כבשונות דחשיבי כפ\"ח וככלי אחר דמי אכן מתנור וכירים יותץ דקאמר קרא ק\"ל שפיר דלמאי הצריך הכתוב נתיצה דליכא למימר דאתא לאשמועינן דנתיצה מטהרת אותו מטומאתו דמשבירת כלי חרס ילפינן אלא משמע דקרא עכובא קאמר כנ\"ל ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קנה) </b> כמוהר\"י אשכנזי ז\"ל הקשה לדברי התוס' כו' קדרות בפסח ישברו כו' דהכא חשיב כדיעבד דאם יאמר חדש יותץ יפסיד התנור. כבר קדמוהו בקושיא זו בחידושי אנשי שם שסביב הרי\"ף בסוגיין פ' כ\"ש על הר\"ן שם שכתב ג\"כ הכי דבקדירות אע\"ג דלרב א\"א שלא לשברן ואפ\"ה לא הוי כדיעבד וקשה מאי שנא מתנור חדש דחשיב דיעבד מפני שצריך נתיצה וע\"ש מה שתירץ בזה:<br><b> והנה </b> הר\"ן ז\"ל הביא שם ראי' מהאי פנכא דאתמלח בה בשרא ותברה ר' אמי ולכאורה יש לפקפק בראי' זו דהא י\"ל דשאני התם דאיסורא בלע (שהרי התוס' בע\"ז דף ע\"ו ע\"א בד\"ה מכאן כו' כתבו בטעמא דמלתא דהמאכל מותר והקדירה אסורה לפי שבהמאכל לא נבלע איסור מעולם אבל בקדרה היה איסור גמור תחלה ע\"כ) ולכאורה הרי זה לא שייך בקדירות הבלועות מחמץ דאיכא למימר דהיתרא בלע. אמנם מ\"מ אין מזה כל כך קושיא על הר\"ן ז\"ל משום די\"ל דלטעמי' אזיל דס\"ל דחמץ שמו עליו ולא מקרי היתרא בלע. (ואפשר דהאי מי שתירץ שהביא הר\"ן ז\"ל דס\"ל דחמץ דאורייתא בכל שהוא ומש\"ה נטל\"פ נמי אסור בי' הוא ס\"ל כהראב\"ד ז\"ל דחמץ מקרי היתרא בלע ומשום הכי לא ניחא לי' בתירוצו הנ\"ל של הר\"ן ז\"ל וע\"ש:<br><b> ואכתי </b> מהסס אני בראי' זו מפנכא דמייתי הר\"ן ז\"ל דהא הר\"ן בעצמו כתב דסתם קדירות אין משמשין בהן חמץ הרבה וא\"א שיבוא לידי נ\"ט ע\"ש וא\"כ מאי ראיה מפנכא המלאה כולה מדם שבלעה. לקדירות בפסח שאין בהן אלא משהו חמץ לדעתי' ז\"ל. ואולי משום דדם שמלחו אינו אלא מדרבנן ואפ\"ה תברה ר' אמי לפנכא וא\"כ ס\"ל להר\"ן ז\"ל דהאי פנכא אע\"פ שבלועה מדם הרבה מ\"מ כיון שהוא איסור מדרבנן לא חמירא היא מבליעת משהו באיסור חמץ דאורייתא ולפ\"ז איני מבין כראוי דברי הגאון המחבר ז\"ל במה שהוכיח לעיל דרב ס\"ל דנטל\"פ אסור אפילו בדיעבד מדגזר שלא במינו אטו מינו דאל\"כ הא הו\"ל גזירה לגזירה ע\"כ. והרי בפנכא דדם שמלחו נמי דרבנן ואפ\"ה תברה ר' אמי ואמאי הא הו\"ל גזלג\"ז ויש לחלק. ועוד קשיא לי אמאי תברה ר' אמי הא הו\"ל לאשהויי עד למחר ולמלאותה גומרי דהא הו\"ל גזירה לגזירה דלמא חייס עלה דלא תפקע ועי' לקמן:<br><b> (קנו) </b> ולכאורה הי\"ל להרב ז\"ל להקשות קושיא הלזו לדעת הרשב\"א וסייעתי' הסוברים דכל שאיסורו במשהו נט\"ל אסור. תמהני דלדעה זו הא לר' יהודה דס\"ל דמין במינו לא בטיל א\"כ אפילו בנט\"ל נמי אסור ולפ\"ז הרי גיעולי נכרים לאו חידוש הוא דהא אצטריך הגעלה משום מין במינו וא\"כ הא איכא למילף לר\"י טעם כעיקר מגיעולי נכרים לכל התורה והא ליכא למימר דגיעולי נכרים וחטאת הו\"ל שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין דז\"א שהרי ר' יהודה ס\"ל דשני כתובים הבאים כאחד שפיר מלמדין. (עי' קדושין דף ל\"ה) וא\"כ לפ\"ז הא אייתר לי' קרא דמשרת דכתיב גבי נזיר ועכצ\"ל דאתי האי קרא לאורויי דהיתר מצטרף לאיסור בכל התורה והרי זה לא שמעת לי' לא לר' יהודה ולא לרב דפסק כוותי' ולרש\"י וסייעתי' קיי\"ל כן. אבל יותר תמוה לדעה זו אמאי דמהני הגעלה כלל דאי נימא דבמין במינו נטל\"פ נמי אסור א\"כ הא איכא למיחש בכלי זו שהישראל מגעילו במים להכשירו דדלמא בישל בה הגוי מים של ע\"ז ומין במינו לא בטיל לר' יהודה מן התורה דבשלמא לדעת החולקים על הרשב\"א י\"ל דס\"ל דלר' יהודה לא התירה התורה להגעיל אלא ליום המחרת או דס\"ל דבת יומא נמי פגמא אבל להרשב\"א וסייעתי' תמוה לכאורה ועי' רש\"י חולין דף צ\"ח ע\"ב במש\"ש בזרוע בשלה ואין הגליון מספיק:<br><b> (קנז) </b> וכן בתרומה דעולה באחד ומאה היינו דוקא במין במינו אבל במין בשא\"מ איסורו בנ\"ט. לא ידעתי מהו הא כשלא הסיר האיסור אפילו במין בשא\"מ אינו בטל בס' כמבואר ברש\"י חולין דף צ\"ט ע\"א ובתוס' שם בד\"ה אין בהם בנ\"ט כו' דהיכא דהאיסור הוא בעין אפילו בשא\"מ צריך ק\"א וחומץ שנפל על גריס ע\"כ ישאר משהו בעין והדרא הקושיא לדוכתה. וצ\"ל דס\"ל להר\"ר ש\"ט כדעת התוס' שם שנראה דחולקים על רש\"י ומדברי הרמב\"ם בפט\"ו מהלכות מ\"א שהביא אין הכרח דחולק על רש\"י וע\"ש:<br><b> (קנח) </b> ואי ק\"ל א\"כ למה הצריך הכתוב שבירה כו' ותירצו דחדוש הוא שהתיר הכתוב בשבירה דהו\"א דלא מהני שבירה כיון שעדיין טעם החטאת בחרס כו'. אני בעניי לא זכיתי להבין תירוצם של רבותינו בעלי התוס' בזה דאיך אפשר לומר כן דחדוש הוא מה דשבירה מהני אע\"פ שנשאר טעם החטאת בשברי החרס והרי גבי טומאה (ויקרא י\"א ל\"ג) כתיב נמי וכל כלי חרש אשר יפול מהם גו' ואותו תשברו והתם ודאי הרי לא שייך החידוש שכתבו התוס' ואפ\"ה כתב רחמנא שם ואותו תשברו. ועוד קשה לי בהבנת דברי קדשם בתירוצם זה דא\"כ אמאי כתב רחמנא חדוש זה בכ\"ח דוקא ולא בכלי נחשת דמהני שבירה בהו אע\"פ שנשאר בהשברים טעם החטאת וניהו דקושיית הצאן קדשים לא קשה משום דלא הזכיר הכתוב מריקה ושטיפה בכלי חרס מכלל דאינו יוצא מידי דפיו לעולם אבל קשה להיפך למה לא הזכיר הכתוב בכלי נחשת היתר שבירה בלי מריקה ושטיפה. ואפשר לומר דמאי דכתבה רחמנא גבי טומאה ואותו תשברו הוא לאשמעינן דע\"י השבירה אזדא לה הטומאה נמי וא\"צ חזרת כבשונות דלהוי כפנים חדשות אלא כיון דבטיל מתורת כלי פרחה טומאתו:<br><b> אלא </b> דלפ\"ז אכתי קשה לי על מה שהקשו התוס' בע\"ז דף ל\"ד ע\"א בד\"ה שאני מתנור וכירים כו' אמאי יותץ להדריני' לכבשונות כו' דמאי קושיא היא הא התם נמי אפשר לומר דהכתוב בא לאשמעינן דע\"י נתיצה פקע לה הטומאה וא\"צ לחזרת כבשונות דזה אין ללמוד מקרא דאותו תשברו דכתיב בכלי חרס וכמ\"ש הרמב\"ן בפי' התורה דהכתוב אמר יותץ ולא ישבר לומר דא\"צ לשברן כו' אלא יהרסם ולא יבנם לעשות מלאכתם וע\"ש והיינו משום דלשון נתיצה מורה על פירוד החלקים דהיינו הריסה ולא שבירה, וצ\"ע:<br><b> (קנט) </b> דאיכא למימר דקרא רבותא אשמעינן דשבירת כלים מטהרת אותם מטומאתן כו'. עיין מ\"ש על הגליון לעיל (באות קנ\"ח) בד\"ה אני בעניי כו' בסה\"ד:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מ\"ע </b>\n<b> מן התורה לאכול מצה בליל כו' שנאמר בערב תאכלו מצות בכל מקום ובכל זמן.</b> הק' הרב לח\"מ דבפ' כ\"ש דכ\"ט אמרינן דלר\"י דס\"ל חמץ מו' שעות ולמעלה עובר עליו בלאו נפ\"ל לקובעו חובה בזמן הזה מהקשא דלא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו מצות ור\"ש דס\"ל דלפני זמנו אינו עובר עליו בלאו ודריש הקשא לומר בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ לקובעו חובה נפ\"ל מקרא דבערב תאכלו מצות וא\"כ כיון דרבי' פסק בפ\"א מה' אלו דין ז' כר\"י אם כן איך כתב כאן קרא דבערב תאכלו מצות הא לר\"י נפ\"ל מהקשא וקרא דבערב אצטריך למי שהיה טמא או בדרך רחוקה ותי' די\"ל דמאי דהביא רבינו קרא דבערב תאכלו מצות אין כונתו להביא אלא שהיא מצות עשה לאכול מצה בליל פסח אבל שיהא חוב לאכול בזה\"ז לא הביאו מכאן ומ\"ש בכל מקום ובכל זמן אינו אלא מהקשא דלא תאכל עליו חמץ א\"ד יע\"ש ולע\"ד אכתי ק' למ\"ש ה\"ה בפ' א' דאע\"ג דרבא בפ' כ\"ש קא' דהלכה כר\"ש אינו אלא בלאחר זמנו אבל בלפני זמנו ס\"ל כר\"י וכדקא' בפ\"ק דפסחים יע\"ש והשתא ק' דהא אמרי' בפ' ע\"פ דק\"ך אמר רבא מצה בזה\"ז דאוריי' מרור דרבנן ומ\"ש מרור דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח יש מרור בזמן דליכא פסח אין מרור מצה נמי כו' מצה מיהדר הדר ביה קרא בערב תאכלו מצות והשתא כיון דרבא ס\"ל כר\"י הא לר\"י לא נפ\"ל לקובעו חוב' אלא מהקשא ואיך קאמר מקרא דבערב ואפי' תימא דמאי דאמרי' מצה מיהדר הדר ביה קרא אינו מדברי רבא אלא תלמודא הוא דקאמר לה אליבא דרבא אכתי ק' דכיון דרבא ס\"ל כר\"י הו\"ל לתלמודא לומר אליביה דנפ\"ל מהיקש' וכר\"י דקי\"ל כוותיה וכן ראיתי מי שהק' ולכן נ\"ל דלרבי' קשיתיה הא דאמרן גם קו' התוס' שהק' בפ' ע\"פ ד\"ה ר\"א וז\"ל ומיהו תימא דר\"י מצריך קרא לטמא ושהיה בדרך רחוקה כס' ר\"א ב\"י דלי' הלכתא כוותיה ואנן קי\"ל כר\"י לגבי ר\"ש אשר על כן הוכרח לומר דהא דפריך בפ' כ\"ש ור\"י שפיר קאמר ליה ר\"ש א\"ל ההוא לקובעו חובה בזה\"ז הוא דאתא והדר פריך ור\"ש כו' עד דדחיק במסקנא לומר ור\"י כתיב בהאי וכתיב בהאי וצריכי היינו משום דאכתי לא שמיע ליה לתלמודא השתא הא דאמר ר\"א בפ' אלו עוברין נשים חייבות באכילת מצה ד\"ת שנאמר לא תאכל עליו חמץ כו' כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה ובפ' כ\"ש דל\"ה ע\"א אמרי' אמר ר\"ל וכן תנא דבי ראב\"י אמר קרא לא תאכל עליו חמץ דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא י\"ח בפסח דברים שאינם באים לידי חימוץ אין אדם יוצא י\"ח בפסח ושם ע\"ב ת\"ר יכול יצא י\"ח בטבל ת\"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאסורו משום בל תאכל חמץ יצא טבל שאיסורו משום בל תאכל טבל יע\"ש אמנם בתר דשמיע לן ההיא דראב\"י וההיא דר\"א אזלא לה כל ההיא סוגיא דלעיל ולעולם דר\"י לקובעו חובה נפ\"ל מבערב והיקשא אצטריך לכל הני והיינו דתלמודא התם בפרק ע\"פ קאמר אליבא דרבא דמצה בזה\"ז דאורייתא מקרא דבערב לפום מאי דשמיע לן השתא הני ברייתי וההוא דר\"א וכן ראיתי להרב ח\"ה בפ' כ\"ש דל\"ה ההיא דראב\"י כתב וז\"ל ולעיל דאמרי' לר\"י אהאי קרא דאתא היקשא לקובעו חובה ה\"ה דהו\"מ למימר דאתא להך דרשא דהכא ע\"ש אלא שמה שהקשה עוד שם וז\"ל ומיהו ק\"ק דקאמר התם לר\"ש לקובעו חובה מנ\"ל ומשני נפ\"ל מבערב הא מ\"מ תקשי דאיצטריך היקשא לדרשא דהכא ע\"ש נראה דל\"ק דס\"ל לר\"י דכולהו נפקי מהקשא משום דאין הקש למחצה אלא דר\"י משום דאייתר ליה תלתא חד ללפני זמנו כו' וס\"ל דלא תאכל עליו חמץ קאי אשחיטת פסח משו\"ה לא דריש ליה להך היקשא כר\"ש לומר בשעה שישנו בקום אכול מצה כו' אלא ס\"ל דהיקשא אתא לאידך אמנם לר\"ש דמצריך להו לקראי כדקאמר התם וס\"ל דעליו אאכילת פסח כמו שכתבו התוס' שם דריש ליה להקשא לומר בשעה שישנו בקום אכול מצה דכולהו נפקי מהקשה משום דאין היקש למחצה וכ\"כ הרא\"ם בתוספותיו על הסמ\"ג דרנ\"ח ע\"ד אההיא דרש' דראב\"י וז\"ל אע\"ג דדרשי' ליה כו' אליבא דר\"י לקובעו חובה ואליבא דר\"ש לומר בשעה שישנו בקום אכול מצה אין בכך כלום דאין היקש למחצה יע\"ש ואין להק' דא\"כ מאי פריך ור\"ש לקובעו חובה מנ\"ל ואמאי אצטריך קרא דבערב לקובעו חובה הא מהיקשא דלא תאכל נפקא נמי הך כדנפקי כל הני משום דאין היקש למחצה הא ל\"ק משום דאי לאו קרא דבערב הוה ממעטינן מצה בזה\"ז מקרא דעל מצות ומרורים כי היכי דממעטינן מיניה מרור ולא הייתי מכניסו בהיקשא דלא תאכל משו\"ה אצטריך קרא דבערב וזה פשוט ודרך אגב חזות קשה הוגד לי על מ\"ש הריטב\"א בחי' לקי' דל\"ג ע\"ב וז\"ל וק\"ל אמאי נשים פטורות מציצית אפילו לר\"ש דהא דרשי' סמוכים להתיר כלאים בציצית וא\"כ כל שישנו בבל תלבש ישנו בגדילים דהא דכוותא דרשי' גבי מצה כו' ואיכא למימר דבשלמא גבי מצה כיון דליכא למידרש מילתא אחריתי גבי ההיא סמיכתא דרשינן הכי אבל בסמוכין דציצית וכלאים כיון דאית למידרש ביה למיפטר כלאים בציצית תו לא דרשי' ליה אידך דרשי דאתי לסתור הכלל שבידינו דכל מ\"ע שהז\"ג נשים פטורות עכ\"ד ויש לתמוה עליו שהרי גבי מצה נמי דרשי' לה נמי לדרשא אחריתי לדברים הבאים לידי חימוץ ושאינו יוצא בטבל אליבא דר\"ש ולר\"י לקובעו חובה ולר\"ש לומר בשעה שישנו בקום אכול מצה כו' ושוב מצאתי בספר תומת ישרים בהגהות הרי\"ף ד\"ד ע\"ד שכתב תי' זה משם הרמב\"ן והקשה עליו וז\"ל ואע\"ג דמהקשא דלא תאכל עליו ילפינן דין חמשת המינין (כצ\"ל ובדפוס יש ט\"ס) מיהו אפשר דעיקר היקשא לא בא רק לחייב נשים דדין ה' המינים אף בלא הקשא ידעינן ליה דלחם עוני כתיב ולא מיקרי לחם אלא חמשת מינים עכ\"ד ולא ידעתי אמאי ל\"ק ליה מההיא דטבל דדריש ר\"ש להקישא לומר שאינו יוצא במצה של טבל ומההיא דדריש לומר בשעה שישנו בקום אכול מצה כו' וכן ק' למ\"ש הרא\"ם בתוספותיו על הסמ\"ג דף רס\"ט ע\"א ד\"ה שהרי וז\"ל וליכא לאקשויי לישתוק מהאזרח ומדאצטריך היקשא לחיובי נשים במצה מכלל דבסוכה פטורות דאי ס\"ד חייבות היקשא למה לי והוא תימה דאי לא כתיב האזרח הו\"א דהקישא אצטריך לדברים הבאים לידי חימוץ וכל הני דדרשי' מיניה כמ\"ש הוא ז\"ל עצמו בדף רנ\"ח ע\"ד ואפשר לומר דס\"ל לר\"א דההיא דר\"ש דדריש להיקישא למעוטי מצה על טבל לא קי\"ל כוותיה משום דר\"ש ס\"ל דאין איסור חל על איסור ואפילו איסור כולל ואיסור מוסיף ולית הלכתא כוותיה ואם כן מצה של טבל לדידן ה\"ט דלא נפיק משום דהו\"ל מה\"ב וכמ\"ש רש\"י והר\"ן שם וההוא דדריש נמי למעוטי חמץ מו' שעות ולמעלה לא קי\"ל כוותי' אלא כר\"י ולר\"י לקובעו חובה נפקא ליה מקרא דבערב וא\"כ ע\"כ אייתר לן הך הקישא לרבויי נשים במצה מיהו ק' מהא דגרסינן בפסחים דצ\"ו ת\"ר פסח ומרור כו' רש\"א באנשים חובה ובנשים רשות אהייא כו' אלא אמצה ומרור אימא סיפא כו' ובנשים רשות לית ליה לר\"ש הא דאמר ר\"א נשים חייבות באכילת מצה כו' הרי דאע\"ג דר\"ש דריש להך הקיש' למעוטי מצה של טבל ולמעוטי חמץ מו' שעות ולמעלה אפ\"ה דריש ליה נמי להא דר\"א ובדוחק יש ליישב דס\"ל להריטב\"א דעיקר הקיש' לר\"ש נמי לא אתא אלא לרבויי נשים דלמעוטי טבל לא צריך קרא משום דהו\"ל מה\"ב וכמו שהק' התו' בר\"פ לולב הגזול ולמעוטי חמץ מו' שעות ולמעלה נמי לא צריך הקישא דכיון דר\"ש מצריך להו לקראי כדאמרינן התם מהיכא תיתי שיהא בבל תאכל חמץ בי\"ד וכמו שהק' התוס' שם בד\"ה ג\"כ אלא דר\"ש לפי האמת דכתיב הקישא לרבויי נשים אסמכינהו אהיקש משום דאין היקש למחצה מיהו עיקר הקושי' לא אתא אלא לרבויי נשים והכי מוכח מההיא דגרסי' בקדושין דל\"ד ע\"ב א\"ה מצה והקהל נמי צריכי למאי צריכי בשלמא אי כתיב הקהל ולא כתיב מצה הו\"א נילף ט\"ו ט\"ו מחג הסכות כו' והשתא ק' דהא הקישא דמצה ע\"כ אצטריך למיכתב לדברי' הבאים לידי חימוץ וכל הני אלא משמע דעיקר קרא לא אתא אלא לדר\"א גרידא כנ\"ל:<br><b> ובהיותי </b> בזה אשכחנא פתרי למה שראיתי מקשים על מ\"ש התו' במגילה ד\"ד ד\"ה שאף הן היו באותו הנס שתיר' משם הר' יוסף איש ירושלים דאצטריך היקשא דכל שישנו לרבויי נשים אע\"ג דאף הן היו באותו הנס משום דס\"ד למיפטריה מגזירה שוה דט\"ו ט\"ו מחג הסוכות יע\"ש דכפי תירוץ זה קשה דהיכי אמר רבא בפרק הישן דכ\"ה דאצטריך האזרח גבי סוכה למעוטי נשים משום דסד\"א נילף ט\"ו ט\"ו מחג המצות הא מדאצטריך הקישא דכל שישנו שמעינן דנשים פטורות מסוכה דאי לא למאי אצטריך הא בלא\"ה מחייבי מטעמא שאף הן היו באותו הנס וכתי' הר' יוסף ועיין בס' עץ החיים למורינו הרב פ' אמור דף פ\"ו ע\"א מה שהקשה בזה שדבריו אינם מובנים דלפי הנראה ט\"ס נפל בדבריו וכונתו למה שהקשינו אכן עפ\"י האמור לק\"מ דס\"ל להתו' דודאי הקישא דלא תאכל עליו חמץ אצטריך לדברים הבאים לידי חימוץ וכדכתיבנא לעיל ואם כן לא הוה מצי' למילף דנשים פטורות מסוכה מדאצטריך היקשא דהייתי אומר דלעולם נשים חייבות במצה מטעמא שאף הן היו באותו הנס ובסוכה נמי מג\"ש דט\"ו ט\"ו מחג המצות והיקשא אצטריך לדברים הבאים לידי חימוץ ומה שהקשו התוס' דל\"ל היקשא ת\"ל שאף הן היו באותו הנס אין כונתם להקשות דלישתוק מהיקשא דהא ודאי ליתא דהיקשא אצטריך לדברים הבאים לידי חימוץ אלא כונתם להקשות לר\"א דאמר נשים חייבות במצה ומפיק לה מהיקשא משום דאין היקש למחצה דאמאי ל\"ק מטעמא שאף הן היו באותו הנס ואהא תי' דאי לאו מהיקשא הוה ס\"ד למיפטריה מג\"ש דט\"ו ט\"ו מחג הסוכות לפי האמת דאית לן קרא דהאזרח למעוטי נשים כנ\"ל:<br><b> אך </b> אכתי קשה למ\"ש התוס' בפ' א\"ע דמ\"ג ע\"ב ד\"ה סד\"א ובפ' ג' דשבועות ד\"ך ע\"ב ד\"ה את שישנו שהקשו דלמאי אצטריך כי כל לרבויי נשים לאכילת חמץ משום דסד\"א לדרוש היקשא דלא תאכל חמץ לקולא הא לחומרא מקשינן ותירץ דטפי הוה מסתבר לדרוש היקש לקולא משום ג\"ש דט\"ו ט\"ו מחג הסוכות והוו מיפטרי ממצה כמו בסוכה דפטר להו בהדיא כו' ע\"ש והשתא ק' דאם כן לישתוק מהאזרח למעוטי נשים ומדאצטריך קרא דכי כל לחיובי נשים באכילת חמץ משום דס\"ד למיפטרי' מהיקשא שמעינן דבסוכה נשים פטורות דאי חייבות לא ליכתוב כי כל ומהיקשא ודאי הוה דרשינן דנשים חייבות דלחומרא מקשי' ומינה הוה אייתינן סוכה מג\"ש אלא ודאי דנשים פטורות בסוכה דמהשתא הוה ס\"ד למידרש היקשא לקולא משום ג\"ש דט\"ו ט\"ו מחג הסוכות ויש ליישב דאי לאו קרא דהאזרח למעוטי נשים הו\"א דנשים חייבות מג\"ש דט\"ו ט\"ו מחג המצות וקרא דכי כל ע\"כ הוה מוקמינן ליה לרבות עירובו כדפרכינן התם ומאי חזית דכי כל לרבות נשים אימא לרבות עירובו ואע\"ג דקאי באוכלין אפ\"ה הוה מוקמינן ליה לרבות נאכלין כיון דליכא אוכלין כדאמרינן התם גבי חלה דלרבויי נשים לא אצריך דמהיקשא שמעינן ליה דלחומרא מקשינן אלא דלפי האמת דא\"ל קרא דהאזרח למעוטי נשים מסוכה מיסתבר לן לאוקומי קרא דכי כל לרבויי נשים משום דס\"ד למיפטרינהו מהיקשא כיון דאיכא ג\"ש מטעמא דקאי באוכלין כו' כדאמרינן התם ודוק. עוד ראיתי להר\"ב עץ החיים ז\"ל שהקשה לתי' הר\"י איש ירושלים דס\"ל דטעמא דשאף הן היו באותו הנס אהני לן למיחייבינ' דבר תורה דאם כן מאי פריך בפ\"ב דסוכה ופ\"ק דקידושין האזרח ל\"ל מ\"ע שהזמן גרמא היא ונשים פטורות ומאי קושיא הא אצטריך קרא משום דסד\"א דחייבות מטעמא שאף הן היו באותו הנס דענני כבוד ועיין בתו' פ' ע\"פ דק\"ח ע\"ב ד\"ה היו ולכאורה היה אפשר לומר דהר\"י איש ירושלים ס\"ל כפי' רשב\"ם שפי' שעיקר הנס היה ע\"י בפורים ע\"י אסתר בפסח שבזכות נשים צדקניות נגאלו והילכך בסוכה כיון דעיקר הנס לא היתה על ידן משו\"ה פריך בגמרא שפיר דל\"ל האזרח אלא שאין זה במשמע דברי התוס' ז\"ל דפ\"ק דמגילה שאחר שדחו פי' רשב\"ם ז\"ל כתבו בתר הכי הך תי' ולכן נראה דמש\"ה לא משני בגמ' הכי משום דאכתי הוה ק\"ל דהניחא לר\"א דאמר בפ' קמא דסוכה די\"א דענני כבוד היו אלא לר\"ע דאמר סוכות ממש היו האזרח ל\"ל ושוב ראיתי בחידושי קדושין שנדפסו מחדש לא נודע למי מקדושים ומתוך דבריו ניכר כי רב גובריה ורב חיליה שכתב וז\"ל וטעמא דכתיב האזרח וא\"ת לימא ליה איצטריך סד\"א נשים חייבות שאף הן היו באותו הנס כו' וי\"ל כי מחייבים להו מה\"ט ה\"מ בדרבנן כו' ובירושלמי פי' באותו הנס באותה סכנה מיהו ליכא לתרוצי קושיין בהכי דאכתי איכא לאקשויי ממצה למאי אצטריך היקשא כו' ואפשר משום דהו\"א נילף ט\"ו ט\"ו מחג הסוכות עכ\"ד הנה מתוך דבריו מבואר תירוץ לקושיא זו דס\"ל להר\"י איש ירושלים דלא מחייבי נשים מטעמא דשאף הן היו באותו הנס אלא בדאיכא סכנה ודוק:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> מה </b> שהקשה להפוסקים דאף באין בו כא\"פ יוצא י\"ח בפסח מטעם גרירה מהש\"ס פרק כל הזבחים עיין בספר החיים קונטרס מיני מטעמים ח\"ש פרק ב' מ\"ש ליישב הנ\"ל:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ה) </b>\n<b> דברי </b> הרב לחם משנה תמוהים בלא\"ה דקאמר עיקר הלימוד הוא מבערב תאכלו וזה ליתא דהא לרבי יהודה עיקר הלימוד הוא מההיקש ובערב תאכלו מצות בעינן לטמא ושהיה בדרך רחוקה וא\"כ אין לנו ללמוד כלל מבערב תאכלו לקבעו חובה בז\"הז ורמב\"ם הביא למוד זר ובחדושי אמרתי לפרש הר\"מ ע\"ד אחר דהר\"מ היה קשיא ליה מאי מקשה ור\"י מבערב תאכלו מצות נפקא דלמא באמת אית ליה מבערב תאכלו מצות ואפ\"ה איצטרך ההיקש ושנה הכתוב לעכב אפי' מצה של איסור חדש וטבל וכדומה דאי מבערב תאכלו מצות הוי עשה שלפני הדיבור ולא היה דוחה ל\"ת שלאחר הדיבור כמ\"ש התוס' בקידושין בשם הירושלמי וכן הקשה קושיא זאת בתשובת שאגת ארי'. ואולם אמרתי דלק\"מ דבלא\"ה אינו יוצא במצה של איסור כיון דאמרינן פסחים [ל\"ח ב'] דאין יוצאין ברקיקי נזיר וחלת תודה משום דאינה ראויה לזיי\"ן ומצה הראויה לזיי\"ן בעינן וא\"כ גבי מצה של איסור נמי כן הא אינה ראויה לזיי\"ן ואף שבערב הראשון העשה דוחה ללא תעשה שאר ימים שאין בו עשה אסורין ומש\"ה בלילה הראשונה נמי אסורה אמנם זה תלוי אי דרשינן האי דרשה מצה הראויה לז' וברייתות חלוקות הנה שם. ואולם הר\"ב טו\"ז סי' תרל\"ח ס\"ק ב' משוה האי דרשה דמצה הראויה לזיי\"ן לדרשה שדרשינן גבי סוכה אי בעינן סוכה הראוי' לזיי\"ן מאן דדריש הא דריש הא עייש\"ה. והנה מצינו לרבי יהודה דדריש סוכה הראויה לז' עיין סוכה [כ\"א א'] גבי העושה סוכתו ע\"ג גמל וא\"כ גבי מצה נמי דרשינן הכי דמ\"ש אם התם גבי סוכה קשיא הכא נמי קשיא. וא\"כ לפ\"ז שפיר הקשה הש\"ס ורב יהודא מבערב תאכלו מצות נפקא וצ\"ל דבערב תאכלו מצות לטמא שהיה בדרך רחוקה <span class=\"R\"> (קס)</span> אבל אנן בדידן דלא פסקינן סוכה הראוי לזיי\"ן בעינן וגם רקיקי נזיר אמרינן והטעם משום דכתיב ושמרתם את המצות שימור לשם מצה בעינן ולא משום מצה הראוי לז' וא\"כ לפ\"ז לא צריכין לכל זה אלא אמרינן לקובעו חובה נפקא מבערב תאכלו <span class=\"R\"> (קסא)</span> והאי דכתיב לא תאכל עליו חמץ רק שנה הכתוב כדי שיהיה גם עשה שלאח\"הד ואתיא שפיר דברי רבא ודברי רבינו ועי' מ\"ש בעניותי הל' נדרים אכול דבש דייך:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קס) </b> בטעה\"מ: אבל אנן בדידן דלא פסקינן סוכה הראוי לז' בעינן כו'. דבריו תמוהים די\"ל דפסקינן דבעינן סוכה הראויה לז' גם לר\"מ אלא דה\"ט דר\"מ כיון דמדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דגזרו ועי' לקמן דף ע\"ו ע\"א בדברי המחבר בד\"ה ומעתה כו' אבל מדאורייתא ד\"ה בעינן ראוי' לז' שוב ראיתי דאפשר לומר דכונת הרב טעה\"מ דכיון דרבנן ס\"ל דעושין סוכה בחוה\"מ מכלל דס\"ל דלא בעינן סוכה הראויה לשבעה:<br><b> (קסא) </b> שם והאי דכתב לא תאכל עליו חמץ רק שנה הכתוב כדי שיהי' גם עשה שלאחה\"ד. דבריו אלו אינם אלא דברי תימא דלמי הקשה הירושלמי קושייתו דליתי עשה דמצה ותדחי לאו דחדש הא לר' יהודה לק\"מ דהא ס\"ל דבעינן מצה הראויה לשבעה כדס\"ל גבי סוכה ואי לר' שמעון הא ס\"ל לר\"ש דאין יוצא ידי חובתו במצה של טבל דקאמר מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא טבל כו' וא\"כ הרי מה\"ט נמי אמעיט דאינו יוצא ידי חובתו במצה של חדש. ועוד תמוה מה דמשני הירושלמי דהו\"ל עשה שקודם הדיבור ולפי דברי הרב הזה שנה הכתוב לאחה\"ד נמי בהיקשא דלא תאכל עליו חמץ. ולקושטא דמלתא נ\"ל דהירושלמי קאי אפילו להברייתא דפסחים ל\"ה דס\"ל דבעינן מצה הראויה לשבעה ומ\"מ פריך שפיר דליתי עשה דמצה ולדחי לאו דחדש משום דבאמת לא גרע חדש מקדלי דחזירי שהותרו לישראל כו' שכבשו וא\"כ גם בשאר ימים היה חדש מותר אז אלא דס\"ל להירושלמי דדוקא בשלל אויבים הותרו לאכול איסור ולא ממה שקנה לו ישראל לעצמו [וכלישנא בתרא בחולין י\"ז ע\"א עיי\"ש]. והנה למ\"ש בס' יראים דאע\"פ דגזל נכרי מותר מ\"מ לכם לא מקרי וא\"כ הרי בשלל אויבים לא יצאו ידי חובת מצה מחדש שלהן משום דלא הוי לכם ומשום הכי פריך הירושלמי דגם בחדש של עצמן היו יכולים לצאת ידי חובתן משום דעשה דמצה תדחי לל\"ת דחדש ומ\"מ ראויה לשבעה מקרי דכיון דחדש של אויבים מותר להם וא\"כ אם היו מוכרים החדש הזה של עצמן לאויביהן והיו חוזרים ושוללים מהם הי' נמי מותר להם ומש\"ה שפיר מקרי מצה הראויה לשבעה ודוק [עי' ספר טורי אבן ר\"ה י\"ג]:<br><b> (קסב) </b> אבל בסמוכין דציצית וכלאים כיון דאית למדרש בי' (למשרי) למיפטר כלאים בציצית תו לא דרשינן לי' אידך דרשי כו' ויש לתמוה עליו שהרי גבי מצה נמי דרשינן לה לדרשא אחריתי כו'. לענ\"ד אין כאן תימה דאפשר לומר דכונת רבינו הריטב\"א ז\"ל היא דמשום דדרשינן סמוכים למשרי כלאים בציצית תו לא דרשינן לי' לחייב נשים בציצית ולומר כל שישנו בבל תלבש כלאים כו' לאפוקי ולמסתר הכלל המסור בידינו דכל מ\"ע שהז\"ג נשים פטורות דכיון דסמוכים אלו נדרשו לקולא להתיר כלאים לא דרשינן להו לחומרא לחייב נשים בציצית נגד הכלל ולהתיר להנשים גם כלאים בציצית דכיון דפטורות בכל מקום ממ\"ע שהז\"ג לא שייך לחייבן בציצית ולהתיר להן כלאים בציצית. הרי לך שני טעמים בזה דלא שייך לדרוש סמוכים לחייב נשים בציצית, חדא דכיון דדריש סמוכים לקולא להתיר כלאים בציצית תו לא דרשינן להו לחומרא לחייב נשים בציצית נגד הכלל ועוד דא\"א לומר דנשים הפטורות בכל מקום ממ\"ע שהז\"ג יתחייבו בציצית ולהתיר להן עי\"ז לאו דכלאים ותרי טעמי הללו אינם בהאי היקשא דלא תאכל עליו חמץ גו'. ואפשר דזהו כונת הריטב\"א ז\"ל אלא שקיצר בלשונו ומלתא אחריתי דנקט הריטב\"א ז\"ל היינו כונתו למידרש באופן אחר היפך הדרשה שדרש עכשיו כמו שהוא בציצית דהדרשה היא למיפטר כלאים בציצית דהיינו לקולא תו לא דרשינן לחייב נשים בציצית דהיינו לחומרא. וזה מורה לישנא למיפטר דנקט הריטב\"א ז\"ל (אלא שאין הספר כעת לפני לעיין בו אם גם שם כתוב לישנא דלמיפטר או למשרי) דהוא לישנא קיטא והו\"ל לומר למישרי כלאים בציצית אלא דכונתו בזה כנ\"ל דכיון דדרשינן סמוכים לקולא דהיינו למיפטר מלאו דכלאים בציצית תו לא שייך למדרשי' נמי לחיוב דהיינו לחייב נשים בציצית ובזה מרמז לטעם הראשון שכתבתי וטעם השני נמי ניתן להאמר בפ\"ע דאין סברא לומר דנשים דפטורות ממ\"ע שהז\"ג יתחייבו בציצית שהז\"ג ולעבור בלאו דכלאים דכיון דחזינן דלא קפדה רחמנא במ\"ע דנשים איך אפשר לומר דאפילו במקום ל\"ת שבכאן יצאה התורה מן הכלל שבידינו. והא דלא דרשינן בזה רק לחייב נשים בציצית ולא להיתר כלאים אפילו באנשים היינו משום דסמיך לציצית לאו דכלאים ואי לחיובא אתא אמאי לא סמיך לציצית לאו אחר לדרוש ולומר כל שישנו בלאו זה ישנו בציצית ולחייב נשים בציצית אע\"כ מדסמיך לציצית לאו דכלאים דוקא דשייכים זה בזה שמעינן מינה דלמישרי כלאים בציצית אתא ודוק:<br><b> (קסג) </b> דהא היקשא דמצה ע\"כ אצטריך למכתב לדברים הבאים לידי חימוץ כו'. ואפשר ליתן בזה תבלין עוד דעיקר קרא אתא לחייב נשים במצה משום דאפילו אי נימא דאתי לדרשה אחריתי נמי ע\"כ נשים יתחייבו במצה שהרי בסוכה כתיב האזרח והוי רבויא לחייב נשים בה כמו דמרבינן מהאזרח דכתיב ביוה\"כ דלחייב נשים בתוספות יוה\"כ אתא וא\"כ הוה גמרינן ג\"ש ט\"ו ט\"ו מחג הסכות לחייב נשים במצה וכיון דע\"כ נשים חייבות במצה להכי דרשינן לה מהיקשא דלא תאכל עליו חמץ וכיון שכן ע\"כ לומר השתא דהאזרח דכתיב גבי סכות למעוטי נשים מסוכה אתא כי היכי דלא נילף סוכה בג\"ש דט\"ו ט\"ו מחג המצות דנשים חייבות בסוכה:<br><b> ולפ\"ז </b> גם קושיית הריטב\"א ז\"ל שפיר מתורצת והוא דשאני גבי מצה דמרבינן נשים לחיובא בה מטעם דכל שישנו בבל תאכל כו' משום דהתם ע\"כ נשים חייבות במצה אפילו אם לא נדרוש הך דרשה דכל שישנו כו' וכנ\"ל ולפיכך שפיר דרשינן כל שישנו ולא למסתר הכלל שבידינו דמ\"ע שהז\"ג נשים פטורות אלא אדרבה כדי לחזק את הכלל ההוא משום דאי לא נדרוש כן ע\"כ נימא דהאזרח דכתיב בסוכות לרבויי אתא ולחיובי נשים בסוכה וא\"כ הרי יהי' גם מ\"ע דסוכה נגד הכלל הנ\"ל וגם מצה נילף מסוכה בג\"ש דט\"ו ט\"ו אבל השתא דדרשינן כל שישנו כו' לא נפקא סוכה מהאי כללא דמ\"ע שהז\"ג וכל זה לא שייך גבי סמוכים דציצית וכלאים ולפיכך לא דרשינן התם כל שישנו בכלאים כו' לחיובי נשים בציצית נגד הכלל שבידינו:",
+                "<b>ומצותה </b>\n<b> כל הלילה.</b> דעת רבינו לפסוק כר\"ע אכן התוס' ז\"ל בספ\"ב דמגילה ד\"ה לאתויי אכילת פסחים כתבו וז\"ל ונראה דהלכה כראב\"ע דהא איכא סתמא בע\"פ דקאי כוותיה דתנן הפסח אחר חצות מטמא את הידים וכן משנה באיזהו מקומן וסתמא בספ\"ק דמגילה כו' וראיתי להר\"ב יבין שמועה דל\"ב שכתב וז\"ל יראה לכאורה מדבריהם שטעם דהיכא דאיכא סתמא דסתרי אהדדי אזלי' בתר רובא דסתמא וק' לזה מהא דגרסינן פ' הא\"מ ופ' מצ\"ח מכדי מאן סתמיה למתני' רבי מה לי חד סתמא מ\"ל תרי סתמי ויראה לי עם מ\"ש פ\"ק דסנהדרין ואב\"א משום דתני לה גבי הלכתא דדינא ופירש רש\"י משום דסתמא דתני בדוכתא עיקר וא\"כ מ\"ש דהלכה כראב\"ע מכח הנהו סתמי לאו משום דהוו תלת סתמי אלא משום דהנהו סתמי איזהו מקומן דקתני הפסח אינו נאכל אלא עד חצות הוי בדוכתא בדין הקרבנות וכן סתמא דע\"פ הוי בדוכתא בדין של פסח אמנם האי סתמא דמגילה איכא למימר דלא דייק בה תנא כולי האי כיון דאין זה מקומו דין אכילת הפסח רק אגב גררא נקטיה כו' ושוב מצא סמך לזה מדברי הרא\"ש בספ\"ק דברכות שכתב ואין לדקדק דהלכה כר\"ע מדתני לה גבי הלכתא פסיקתא כו' דאדרבה סתמא דאיזהו מקומן נראה יותר הלכתא פסיקתא שהרי שנה באותה מתני' זמן אכילת קדשים כו' ע\"ש ויש לדקדק עליו דאם כפי דבריו נמצאו דברי התוס' ז\"ל סותרים למ\"ש שם סמוך ונראה בד\"ה כל הלילה וז\"ל אומר ר\"ת דאם שכח לברך בלילה לא יברך ביום כדמשמע בהאי סתמא דמתני' דנהי דאיכא סתמא במנחות דתנן נקצר ביום כשר בדיעבד מ\"מ סתמא דהכא עדיפא דהא קתני לה גבי הלכתא פסיקתא הרי דס\"ל להתוס' דאעג\"ב דההיא סתמא דמנחות דקתני נקצר ביום כשר הוי סתמא בדוכתא בדין קצירת העומר אפי\"ה סתמא דמגילה עדיפא משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא ואם כן איך כתבו בדבור שאח\"ז דהלכה כר\"א משום דאיכא סתמא בע\"פ ובאיזהו מקומן דקאי כותיה הא אע\"ג דהנהו סתמי הו\"ל סתמא בדוכתא מ\"מ הך סתמא דמגילה עדיפא משום דהוי הלכתא פסיקתא ואי משום דהוו תלת סתמי הא אמרי' מ\"ל חד סתמא מ\"ל תרי סתמי וצ\"ל דסמכו עצמם על מ\"ש הר\"ן שם דאע\"ג דההיא דמנחות איתניא בדוכתא וסתמא בדוכתא עדיפא הא איכא נמי סתמא אחרינא התם דאתיא כראב\"ע יע\"ש וא\"כ כיון דאיכא נמי סתמא בדוכתא כראב\"ע מש\"ה פסקו כסתמא דמגילה משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא אך ק' שהרי הכא נמי איכא סתמא בדוכתא כר\"ע בפסחים פ' מי שהיה טמא משנה ה' דתנן התם מה בין פסח מצרים לפסח דורות כו' ונאכל בחפזון לילה אחת הרי דקתני בהדיא דנאכל בכל הלילה וכ\"כ הרב תי\"ט שם דהך סתמא אתי כר\"ע וא\"כ כיון דאיכא סתמא בדוכתא כר\"ע הו\"ל למיפסק הלכה כר\"ע וכסתמא דמגילה משום דהוי הלכתא פסיקתא דומיא דקצירת העומר וכן ק' להר\"ן ז\"ל דגבי קצירת העומר כתב דהלכה כראב\"ע דנקצר ביום פסול כסתמא דמגילה משום דהוי הלכתא פסיקתא ואלו סמוך ונראה בהא דאכילת פסחים כתב וז\"ל ואע\"ג דהאי סתמא כר\"ע איכא סתמא בברכות כראב\"ע וכן נמי באיזהו מקומן כו' וכיון שכן לא פסיקא לן הלכתא כמאן ולפיכך צריך ליזהר שלא לאכול מצת מצוה אחר חצות כו' יע\"ש ויש לדקדק דהול\"ל בפשיטות דהלכה כר\"ע כסתמא דמגילה משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא ואע\"ג דההיא דאיזהו מקומן וע\"פ הוי סתמא בדוכתא הא איכא נמי סתמא בדוכתא כר\"ע וכמ\"ש וכההיא דקצירת העומר ממש ובשלמא להרא\"ש שכתב דאדרבא ההיא דאיזהו מקומן נראה יותר הלכתא פסיקתא משום דהוי סתמא בדוכתא איכא למימר דס\"ל דאע\"ג דאיכא סתמא בדוכתא נמי בפסחים כר\"ע מ\"מ ההיא סתמא הו\"ל כמאן דליתיה שהרי בתר הכי סתם לן תנא פ' ע\"פכראב\"ע דבחד מסכתא לכ\"ע יש סדר למשנה וסתמא בתרא עדיף אכן לדעת הר\"ן שכ' גבי קצירת העומר דהלכה כסתמא דמגילה משום דהוי הלכתא פסיקתא ואע\"ג דההיא דמנחות הוי סתמא בדוכתא מ\"מ איכא נמי סתמא אחרינא התם כראב\"ע ואע\"ג דסתמא דאתיא כראב\"ע תני לה מקמי ההיא סתמא דנקצר ביום וא\"כ סתמא בתרא עדיף אפ\"ה ס\"ל להר\"ן ז\"ל דכיון דהא מיהא איכא סתמא בדוכתא כוותיה דראב\"ע פסקי' כסתמא דמגילה משום דהוי הלכתא פסיקתא וא\"כ ק' דהכא נמי נימא הכי דכיון דאיכא סתמא בדוכתא כר\"ע אף על גב דאיכא סתמא בתר הכי כראב\"ע מכל מקום הלכה כסתמא דמגילה משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא דומיא דהתם ממש וי\"ל בדוחק דאף על גב דהר\"ן ז\"ל כתב בתחילת דבריו דהל' כסתמא דמגילה משום דתני לה גבי הלכתא פסיק' מ\"מ כבר כ' לבסוף וז\"ל אבל בה\"ג כתב שאם בירך בלילה מברך ביום ור\"ת דחה דבריו ולפיכך טוב שאם לא ספר בלילה שיספור ביום בלא ברכה כו' יע\"ש ובודאי שטעמו של בה\"ג היינו משום דס\"ל דהל' כסת' מתני' דמנחות משום דסתמא בדוכתא וכ\"כ התוספ' שם במנחות בתחילת דבריהם סעד לדברי בה\"ג מכח סתמא דמנחות ואע\"ג דהתם נמי איכא סתמא כראב\"ע ס\"ל לבה\"ג דסת' בתרא בדוכת' עדיף וכיון שהר\"ן ז\"ל כתב ולפיכך טוב שאם לא ספר בלילה שיספור ביום בלא ברכה משמע דמספ\"ל מילתא אי הלכה כר\"ת או כבה\"ג והילכך מש\"ה כתב באכילת פסחים וכיון שכן מספ\"ל מילתא הלכתא כמאן משום דלדעת בה\"ג משמע דסתמא בדוכתא עדיף לפי דעתו ודעת ר\"ת משמע דהלכה כסתמא דמגילה משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא ואף ע\"ג דההיא דאיזהו מקומן הוי סתמא בדוכתא הא איכא נמי סתמא בדוכתא בפסחים כר\"ע וכמ\"ש וכההיא דקצירת העומר ובהכי ניחא מה שהקשה הר\"ב יבין שמועה על דברי הר\"ן דע\"פ וכמו שיראה הרואה ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העושה </b>\n<b> עיסה מן החטים ומן האורז כו'.</b> כתב ה\"ה אבל מדברי הרמב\"ן נראה שאפילו אין שם כזית בכדי א\"פיוצא בה לפי שמדין תורה הוא שהחטים גוררין את האורז כו' וכן מבואר בירוש' כו' והק' מורינו הרב המופלא בס' מ\"ק דכפי זה מאי פריך בזבחים דע\"ח לר\"ל דאמר נ\"ט ברוב לאו דאורייתא מהך מתני' ותי' אלא מין בשא\"מ דאוריי' כו' ואם איתא אמאי לא משני דאף דנ\"ט ברוב לאו דאורייתא יוצא י\"ח מטעם גרירה יע\"ש והיה נראה לע\"ד לומר דרבי' ז\"ל סמך אסוגי' דפ' הקומץ רבה דכ\"ג ע\"ב דפריך התם בגמ' למ\"ד בתר מבטל אזלי' מברייתא דקתני תבלה בקצח ושומשמין כשרה כו' קס\"ד דנפיש ליה תבלין ממצה בשלמא למ\"ד בתר בטל אזלינן בטיל הוי כמבטל דלכי מיעפשא הויא לה כתבלין אלא למ\"ד בתר מבטל אזלי' תבלין מי קא הוי מצה והתוס' שם בזבחים הק' דמהו קא מדמה ההיא דבתר מבטל אזלינן שהטעם שוה להך דהכא שאין הטעם שוה דכיון דיש בתבלין טעם מצה ראוי לצאת י\"ח כדאמרי' גבי עושה עיסה מן החטים ומן האורז דטעם כעיקר והניחו בתימה ורבי' ז\"ל ס\"ל דסוגיא דפרק הקומץ פליגא אהך דזבחים וס\"ל דטעמא דמתני' לאו משום דנ\"ט ברוב דאורייתא אלא משום גרירה הוא שהחטים גוררין את האורז ומש\"ה גבי תבלה בקצח ושומשמין פריך תלמודא שפיר למ\"ד בתר מבטל אזלי' אמאי יוצא בה י\"ח כיון דליכא טעמא דגרירה ודחה רבי' לההיא דרבא מקמי סתמא דפ' הקומץ ובהכי נר' ליישב דברי התוס' דפ' הקומץ שהקשו שם כקושיא דזבחים ותירץ דסוגיא דהקומץ פליגא אההיא דזבחים ודבריהם לכאורה אין להם מובן שהרי ההיא דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז מתני' היא בהדיא פ\"ג דחלה וא\"כ איך אפשר לומר דסוגיא דהקומץ פליגא אמתני' ואם נאמר שכונתם ז\"ל דלפי סוגי' דהקומץ מתוקמא מתני' דהעושה עיסה כו' ברובא דגן וכדאיתא בירושלמי אכתי ק' לפום מאי דפריך מבריי' דתבלה בקצח כו' וס\"ד השתא דמיירי בדאפיש ליה תבלין אדפריך מבריי' ליפרוך ממתני' ולישני ליה דמיירי ברובא דגן כדמשני הבריית' ומאי אולמיה דמתני' דהוה פשיטא ליה דמיירי ברובא דגן מבריי' אדרבא טפי משמע דברייתא מיירי ברובא מצה כדקא' דייקא נמי כו' אכן עפ\"י מ\"ש יש ליישב דסוגיא דפר' הקומץ ס\"ל דטעמא דמתני' משום גרירה ולא אמרו אלא בחטים ואורז בלבד כנ\"ל ושוב ראיתי להרא\"ש סוף ה' חלה שהעתיק לשון הרמב\"ם ונרגש מזה וכתב וז\"ל דיוקא דדייק רבא מהך מתני' בזבחים דמבש\"מ בטעמא קושטא הוא ועל הדין אורחא איתמר דאף ע\"ג דהחטים גוררין את האורז אי ס\"ד טעמא בטיל דבר שנתבטל בעצמו איך גורר את אחרים עמו אלא ודאי דטעמו לא בטיל וכיון דלא בטיל וחזי כו' וחזי לאצטרופי בדנפשיה כגון דליכא כזית בכא\"פ גורר את האורז לעשותו לחם עכ\"ד ונראה ודאי דאע\"ג דהרמב\"ן ס\"ל כדעת רש\"י דטעם כעיקר דרבנן ואפילו בדאיכא כזית בכא\"פ וכמ\"ש הר\"ב מנחת כהן יע\"ש אפ\"ה ס\"ל דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז חשיב טעמו וממשו וכמ\"ש הרא\"ש והרשב\"א פ' ג\"ה יע\"ש ומש\"ה כתב דחזי לאצטרופי בדנפשיה אי איכא כזית בכא\"פ ודו\"ק ועיין במ\"ש רבי' ז\"ל פ\"ו מה' בכורים ובמה שהשיג עליו הראב\"ד שם ומרן כ\"מ הליץ בעד רבי' וכתב שרבי' גורס מתני' כרשב\"ג וה\"פ מתני' דקתני אם יש בה טעם דגן כו' כרבן שמעון ב\"ג דהיינו כשיעור דקאמר רשב\"ג כלומר שיהא בה בדגן כשיעור שיתן בה טעם דגן ויש הוכחה לפיר' זה מדקתני בתוספתא העושה עיסה מן החטים ומן האורז רשב\"ג אומר כו' ואין אדם יוצא בה י\"ח בפסח עד שיהא בדגן כשיעור והשתא אי כשיעור עיסת חלה קאמר מה מעלה ומוריד זה לענין לצאת י\"ח בפסח כו' יע\"ש:<br><b> וראיתי </b> להר\"ב מחנה אפרים בהגהות על הרמב\"ם כתב דלק\"מ דכל עיסה שאינה חייבת בחלה אין אדם יוצא בה י\"ח בפסח יע\"ש ואחרי המחילה לא דק כלל דא\"כ הי\"ל להראב\"ד ז\"ל להשיג על רבי' כאן בדין זה ולומר שאינו יוצא י\"ח עד שיהא בתערוב' כשיעור חלה ולמה זה איחר מלהשיגו בה' בכורים ומ\"ש דכל עיסה שאינה חייבת בחלה אין אדם יוצא בה י\"ח ליתא ולא בדא דהכא שאני דהעיסה חייבת בחלה אם נותן בה כשיעור אלא דשיעורה גרים לה ליפטר אותה ולא אמרו אלא בעיסה שמצד עצמה אין בה חיוב חלה כלל ותדע דאי כפי דבריו העושה עיסה פחות מכשיעור לא יצא בה י\"ח הואיל ואינה חייבת בחלה זה ודאי לא אמרו אדם מעולם וזה פשוט ומורינו הרב בס' מ\"ק הק' לתי' מרן דא\"כ היכי קאמר מתני' כרשב\"ג דמשמע דאיכא מאן דפליג עליה וס\"ל דאפי' לא יש בו טעם דגן יוצא י\"ח וזה ודאי ליתא שהרי נתבטל ככל איסורין שבתורה וכ\"ת דמאן דפליג עליה ס\"ל דאפי' דיש בו בנ\"ט אינו יוצא י\"ח ליתא דא\"כ הכי הול\"ל כיון שיש בה כשיעור יוצא בה י\"ח מדקאמר אינה חייבת עד שיהא בה כשיעור משמע דמאן דפליג עליה ס\"ל דאפי' אין בו בנ\"ט יוצא בה י\"ח ומ\"ש משאר איסורים א\"ד יע\"ש ולע\"ד נר' דודאי כל שרובא אורז ואין בו בנ\"ט כ\"ע מודו דאינו יוצא בה י\"ח אלא ת\"ק ורשב\"ג ברובא דגן ואין בו טעם דגן הוא דפליגי דת\"ק סבר דכיון דרובא דגן לא בעינן טעם דגן והכי איתא בהדיא בירוש' פ' כ\"ש דמייתי בריי' דקתני יוצאין במצה מתובל' אע\"פ שאין בה טעם דגן והוא שרובא דגן ועיין בפר\"ח סימן תנ\"ה סק\"ו ורשב\"ג סבר דלעולם אינו יוצא בה י\"ח ואפי' רובא דגן עד שיהא בה כשיעור דהיינו בנ\"ט דטעם מצה בעי' ובהכי ניחא מאי דגרסינן בירושלמי דחלה בתר הכי א\"ר אילא בין כרבנן דהכא בין כרבנן דהתם אר\"י עד שיהא רובא דגן וטעמו דגן רב הונא אמר טעמו דגן אע\"פ שאין רובא דגן מתני' פליגא על ר\"ה עירב בה שאר המינין עד שיהא רובא דגן וטעמ' דגן פתר לה במינין אחרים ע\"כ וק\"ט מההיא ברייתא דירושלמי פ' כ\"ש דקתני יוצאין במצה מתובל' אעפ\"י שאין בה טעם דגן כל שרובא דגן אכן כפי מ\"ש ניחא דההיא בריי' ת\"ק דרשב\"ג היא דס\"ל דלא בעי' טעם דגן כל שרובא דגן ומאי דפליגי ר' אילא ור\"ה אליבא דרשב\"ג הוא דפליגי דלרשב\"ג תרתי בעי' רובא דגן וטעמו דגן ור\"ה ס\"ל דטעם דגן דוקא בעינן וכל שיש בה טעם דגן אף על פי שרובא אורז יוצא בה וכל שאין בה טעם דגן אע\"פ שרובא דגן אינו יוצא בה ומאי דאוקמוה בירוש' למתני דהעושה עיסה כרשב\"ג הוא משום דמתני' סתמא קתני אם יש בה טעם דגן יוצא י\"ח ואם אין בה טעם דגן אינו יוצא בה ולא מפליג בין רובא דגן לרובא אורז משמע דאפילו ברובא דגן אינו יוצא בה כל שאין בה טעם דגן כנ\"ל:",
+                "<b>מצה </b>\n<b> שלשה במי פירות כו'.</b> כתב הראב\"ד ז\"ל אע\"ג דתניא בתוספתא יוצאין במצה מתובלת כו' ההיא בשתיבלה משנאפית כו' עיין בה\"ה והמתבאר מדבריהם דכל לאחר אפיה לא מיקרי מצה עשירה וכן הסכים הפר\"ח סי' תנ\"ה סק\"ו וכתב שכן נר' מדברי התו' ס\"פכ\"ש ד\"ה אבל לא במבושל ע\"ש ושמעתי מקשים ומטו בה משם הח' השלם רב ועצום כמוהר\"י אשכנזי דבפ' כ\"ש דל\"ח פרכי' אבריי' דקתני יכול יוצא אדם בחלות תודה ורקיקי נזיר כו' ות\"ל דהו\"ל מצה עשירה ומפרקינן אמר שמואל בר רב יצחק רביעית היא ומתחלק' לכמה חלות ע\"ש והרי רקיקי נזיר לאחר אפיה היה מושח אותם בשמן וכמ\"ש רבי' פי\"ג מה' מע\"ק ה' ח' דמנחת רקיקין לא היה מושח אותם אלא לאחר אפיה וא\"כ כיון דבשעת אפיה היה לחם עוני תו לא מיקרי מצה עשירה ומאי קא פריך ות\"ל דהו\"ל מצה עשירה והן אמת שלדברי התו' ז\"ל נראה דל\"ק מידי שדעתם ז\"ל דמנחת רקיקין לא מיעטן הכתוב אלא דוקא מיציקה אבל מרן שמן בכלי קודם שיתן את הסולת לא מיעט הכתוב וכמו שהאריך בכל זה הר\"ב משנה למלך פי\"ג מה' הנז' דין ה' האמנם לדעת רבינו דס\"ל דמנחת רקיקין לא היה נותן בה שמן כלל אלא לאחר אפיה כמו שהכריח הרב הנזכר שם ע\"ש באורך ק\"ט והנה לפום ריהטא היה נ\"ל לומר דמעולם לא כתבו הראב\"ד וה\"ה ז\"ל דכל לאחר אפיה קרינן ביה לחם עוני אלא דוקא גבי מצה מתובלת דכיון דדבר יבש הוא אין בו כח להכניס טעמו בגופו אלא מול פניו מן השפה ולחוץ משא\"כ במנחת רקיקין דכיון דהיה מושחן ושוהא עד שיבלע השמן בתוכו וחוזר ומושחן עד שיכלה כל השמן א\"כ הרי יש בו טעם מצה עשירה כאלו נלושה תחילה בשמן שהרי השמן אתיא תוך תוך ונבלע בתוכו ומש\"ה פריך שפיר ות\"ל דהו\"ל מצה עשירה האמנם ראיתי להר\"ב ב\"ח ז\"ל דברים סותרים למה שכתב בסי' תנ\"ה דאם קטף פניה לאחר אפיה במי מלח ובצים דיוצא בו י\"ח מצה דלא גרע מתבלה משנאפי' דיוצא בה ע\"ש אשר נר' מדבריו דל\"ש לן לחלק בין דבר יבש לדבר לח גם מור\"ם בסי' תע\"ה כתב דמצה שנאפי' כתקנה ואח\"כ נתפררה ונילושה ביין ושמן אינה נקרא' מצה עשירה וזה הפך ממ\"ש כי על כן הנר' ליישב דתלמודא כי פריך ותיפוק ליה דהוה ליה מצה עשירה לאו ארקיקי נזיר פריך דההיא פשיטא כיון דלאחר אפיה היה מושח אותן לא מיקרי מצה עשירה אלא אחלו' תודה דקתני בבריי' יכול יוצא אדם בחלו' תודה כו' דלחלו' תודה למאי אצטריך למעוטינהו מקרא דושמרת' ת\"ל דהו\"ל מצה עשירה וכן נמי אמתני' דקתני חלו' תודה ורקיקי נזיר עשאן למכור בשוק יוצא בהן קא פריך דחלו' תודה אפי' למכור בשוק נמי אין יוצאין משום דהו\"ל מצה עשיר' ואהא משני רביעי' היא ומתחלק' לכמה חלות כנ\"ל:<br><b> האמנם </b> הדבר הקשה למה שראיתי בשיטה כ\"י למס' פסחים לרבינו יונה ז\"ל שכתב וז\"ל חלות תודה ורקיקי נזיר פי' יש בתוד' ג' מינין של מצה חלו' רקיקין ורבוכין מלבד י' חלו' של חמץ ומביא חצי לוג שמן וחוצהו ונותן המחצי' ממנו דהיינו רביעי' בין החלות והרבוכין והרביעי' האחר' נותנו ברקיקין ורקיקין אלו מפני שיש בהן שמן כ\"כ אין יוצאין בו דהוה ליה מצה עשירה אבל בחלו' ורבוכים יוצאים דמפני שמן מועט כ\"כ לא חשיבי כמצה עשירה כדמפרש בגמרא ונזיר לא היה מביא כי אם שני מינין חלות ורקיקין ושמן מועט היה בהן ולכך יוצאין בשניהם אלא תנא בנזיר רקיקין וה\"ה לחלו' ותנא נמי בתודה חלו' וה\"ה לרבוכין אלא לא בעי למיתני רבוכין בתודה משום דליתנהו בנזיר ותנא רקיקין בנזיר משום דלגבי תודה לא נפיק בהו עכ\"ד ועיין בהרב תי\"ט ז\"ל פ\"א דחלה משנה ז' שכתב וז\"ל חלו' תודה ורקיקי נזיר וכן במ\"ה פ\"ב דפסחים ותלת ברייתי דמייתי גמרא התם נקטי כהאי לישנא ולא ידעתי טעם לדבר למה קרי לשל תודה חלות ולשל נזיר רקיקין הול\"ל חלות ורקיקי תודה ונזיר דשתיהן בשניהם כו' יע\"ש וכפי דברי הר' יונה ז\"ל שכתבנו אין כאן מקום קושיא כלל וגבי חלה איכא למימר דאיידי דפסחים קתני לה ועיין בל\"מ שבפירוש המשנה שכתב לתרץ קושי' הרב תי\"ט וז\"ל ה\"ה להפך רקיקי תודה וחלו' נזיר אלא משום דבחלו' תודה כתיב בהדיא מצו' וברקיקי נזיר כתיב מצו' קתני הכי יע\"ש והדבר תמוה שהרי ברקיקי תודה כתיב נמי בהדיא ורקיקי מצו' משוחים בשמן ואיך שיהיה הנה מתבאר דרקיקי תודה אין יוצאין בהן מטעמא דהו\"ל מצה עשירה אע\"ג דלאחר אפיה היה מושח אותן הן אמת שזה שכתב רבינו יונה ז\"ל דרביעי' היה נותן לחלו' ורביכין ורביעי' לרקיקין הוא דבר תמוה שהרי רבינו ז\"ל כתב בפ\"ט מה' מע\"ק הל' ך' וז\"ל ובכמה שמן הוא עושה השלשים חלו' בחצי לוג רביעי' ממנו לרבוכה שמיני' לחלו' ושמיני' לרקיקין וכ\"כ רש\"י ז\"ל בפ' כ\"ש דף הנז' ד\"ה רביעי' היא יע\"ש ובפרק שתי מדו' דפ\"ט גרסינן התם בהדיא יכול יהא חצי לוג זה מתחלק לשלשה מינין לחלות ורקיקין ורבוכה כשהוא אומר בשמן ברבוכה שאין ת\"ל ריבה שמן לרבוכה הא כיצד מביא חצי לוג שמן וחוצהו חצי לחלו' ורקיקין וחציו לרבוכה יע\"ש וכן איתא בהדיא בת\"כ ולומר שרבינו יונה ז\"ל היה גורס כשהוא אומר בשמן ברקיקין שאין ת\"ל ריבה שמן לרקיקין הא כיצד מביא חצי לוג וחוצהו חציו לחלו' ורביכה וחציו לרקיקין זה ממה שאין הפה יכולה לדבר דכיון דקרא כתיב חלו' מצות בלולו' בשמן ורקיקי מצו' משוחים בשמן וסולת מורבכת בשמן תעשה אם כן איך אפשר לומר דבשמן דרקיקין דכתיב בתר חלות שדינן ליה לריבה הכתוב בשמן ובשמן דרביכה דכתיב בתר רקיקין שדינן ליה לרבויי אחר רבויי דבשמן דחלות והלא כיון דבשמן בשמן ב' פעמים אצטריך לריבוי אחר ריבוי למעט פשיטא ודאי דבשמן דרקיקין דכתיב סמוך לחלות הוא דאתא לריבוי אחר ריבוי ולא לומר דאתי לריבה הכתוב שמן וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכהנים </b>\n<b> יוצאין בחלה כו' וכן יוצאין במצה של מעשר שני בירושלים כו'.</b> הנה מרן כ\"מ ז\"ל הקשה משם הר' מנוח דהא אמרינן בפרק כ\"ש מצה של מע\"ב לדברי ר\"מ אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח לדברי חכמים אדם יוצא י\"ח ואמרינן בגמרא דה\"ט משום דאתיא לחם לחם כתיב הכא לחם עוני וכתיב התם באכלכם מלחם הארץ מה להלן משלכם אף כאן משלכם וא\"כ כיון שרבי' ז\"ל פסק כר\"מ דאמר מע\"ב ממון גבוה וכמ\"ש בס\"פ\"ג' מה' מע\"ב ופ\"ה מה' אישות איך פסק דיוצאין במצה של מ\"עב וכן הק' בפ\"ו מה' בכורים דין ד' אמ\"ש רבינו שם דעיסה של מע\"ב בירושלים חייבת בחלה ותיר' משם הר\"י קורקוס ז\"ל דטעמיה משום דבפרק לולב הגזול דל\"ה גבי הא דתנן של ערלה פסול אמרינן מ\"ט פליגי ר\"א ור\"ח חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה וחד אמר לפי שאין בה דין ממון ואסיקנא דבהיתר אכילה כ\"ע ל\"פ דבעינן כי פליגי בדין ממון ר\"ח סבר היתר אכילה בעינן דין ממון לא בעינן ור\"א סבר דין ממון נמי בעינן ואמרינן מאי בינייהו א\"ב אתרוג של מע\"ב בירוש' ואליבא דר\"מ למ\"ד לפי שאין בה היתר אכילה הרי יש בו היתר אכילה למ\"ד לפי שאין בה דין ממון הרי אין בה דין ממון ורבינו ז\"ל פ' כר\"ח משום דלדידיה אתיא מתני' דלולב הגזול דקתני אם נטל יצא אליבא דר\"מ דהלכתא כותיה ועוד דר\"מ קאמר בהדיא בפ' כ\"ש דיוצאין במצה של מע\"ב בירושל' כו' אלא ודאי הך פסקא כר\"ח אתיא דדין ממון לא בעינן אלא היתר אכילה בלחוד זהו תורף תי' יע\"ש והנה הרואה יר' מה שיש מן התי' על תי' זה שכתב הרי\"ק דר\"ח ס\"ל דעיסה של מע\"ב בירושל' לר\"מ חייבת בחלה כיון שיש בו היתר אכילה שהרי בפ' לולב הגזול אמרינן לימא מסייע ליה לר\"א הא דתניא עיסה של מע\"ב פטורה מן החלה דברי ר\"מ וחכמים אומרים חייבת ופרכינן לימא מסייע ליה היא היא ומשני אלא מדבהא פליגי בהא נמי פליגי א\"ד שאני התם דכתיב עריסותיכם תרי זמני כו' הרי בהדיא דר\"ח לא פליג עליה דר\"א אלא דוקא גבי אתרוג אבל בחלה מודה משום דכתיב עריסותיכם תרי זמני דאל\"כ ק' הך ברייתא לר\"ח וליכא למימר דלר\"ח הך ברייתא מתוקמא במע\"ב בגבולין דלר\"מ כיון דס\"ל דממון גבוה הוא והיתר אכילה נמי ליכא משו\"ה פטורה מן החלה וחכמים פליגי עליה דס\"ל דמע\"ב ממון הדיוט הוא ודין ממון בעינן היתר אכילה לא בעינן ומתני' דקתני אתרוג של תרומה טמאה פסול דמוכח מינה בגמ' דהיתר אכילה נמי בעינן אע\"ג דאית ביה דין ממון לא אתיא כרבנן דר\"מ דלרבנן דר\"מ כיון דאית ביה דין ממון לא בעינן היתר אכילה וא\"נ דבהא פליגי דר\"מ סבר במע\"ב בגבולין אין בו היתר אכילה ולא קרי' ביה לכם ורבנן ס\"ל דמע\"ב בגבולין נמי יש בו היתר אכילה כיון דיכול להעלותו לירוש' וא\"נ דאי בעי פדי ליה דהא ליתא שהרי בפרק חלק דקי\"ב אמרי' אמר ר\"ח מחלוקת במע\"ב בירוש' דר\"מ סבר ממון גבוה הוא ורבנן סברי ממון הדיוט הוא אבל בגבולין ד\"ה פטור וכבר ראיתי בספר חזון נחו' הנדפס בקרב ימים בח\"א דקפ\"ד ע\"א שרצה לתרץ לזה דס\"ל להרי\"ק דהא דר\"ח אינה הלכה מדחזינן פ' הא\"מ דנ\"ג ע\"ב אמר ר\"ן אמר רב אדא בר אהבה הלכה כרבי מאיר במעשר הואיל וסתם לן תנא כותיה דתנן כרם רבעי ב\"ש אומרים יש לו פרט ויש לו עוללות וב\"ה אומרים כולו לגת מ\"ט דב\"ה גמר קדש קדש ממעשר כמאן ס\"ל אי כר\"י אמאי כולו לגת הא אמר מע\"ב ממון הדיוט הוא אלא לאו כר\"מ ואם איתא להא דר\"ח דבגבולין כ\"ע מודו דממון גבוה הוא מאי ראיה איכא הא הך מתני' אפילו כר\"י מצי אתי דהך מתניתין בגבולין איירי כדקתני והעניים פודין אותם לעצמם ועוד אמרינן התם וכר\"י מי לא תנן והתנן הפודה מע\"ב כו' בין משלו בין שניתן לו במתנה מני אילימא ר\"מ מי מצי יהיב ליה במתנה אלא לאו כר\"י ואם איתא אפילו כר\"י לא מצי אתא דהך מתני' בגבולין איירי דאי בירוש' אין פודין מע\"ב ועיין בתו' שם דנ\"ג ע\"ב ד\"ה איהו אלא מוכח דליתא להא דר\"ח וכן נר' שהוא דעת הר\"ן ז\"ל שכתב אמתני' דלולב הגזול דקתני אתרוג של מע\"ב לא יטול ואם נטל יצא דה\"ט משום דסברו רבנן מע\"ב ממון הדיוט הוא משמע שדעתו ז\"ל לפסוק כר\"א דאמר דין ממון בעינן ואם כן איך כתב עוד דלאו דוקא בירוש' אלא ה\"ה חוץ לירושלים כיון שראוי לאוכלו בירוש' והדבר ק' דכיון דס\"ל דדין ממון נמי בעינן איך כתב דמע\"ב חוץ לירוש' יוצא י\"ח הא מע\"ב בגבולין לכ\"ע ממון גבוה הוא וכן הק' הרב תי\"ט שם אלא מוכח דס\"ל דהא דר\"ח לאו דסמכי איהו ולית הלכתא כותיה ואם כן איכא למי' דלדעת רבי חייא מחלוק' ר\"מ ורבנן אינו אלא במע\"ב בגבולין אבל בירוש' אפילו ר\"מ מודה דהיתר אכילה בעינן דין ממון לא בעינן א\"ד ז\"ל ואין דבריו נראים לי דא\"כ ק' דמאי פריך בגמר' לימא מסייע ליה והוצרך לשנויי דלענין חלה ודאי מסייע ליה ולימא דקאמרינן אאתרוג ומצה קאמר ומאי קו' הא הך דר\"א ע\"כ במע\"ב בירושל' היא מדקאמרינן תסתיים דר\"א הוא דאמר דין ממון נמי בעינן דאמר ר\"א אתרוג של מע\"ב לדברי ר\"מ אין אדם יוצא י\"ח בי\"ט ואם איתא היכי מוכח מינה דר\"א הוא דקאמר לפי שאין בה דין ממון אימא דההיא דר\"א מיירי במע\"ב בגבולין אבל בירוש' מודה דאפי' לר\"מ יוצא בו י\"ח כיון שיש בו היתר אכילה ותו דע\"כ הא דרב אסי במע\"ב בירוש' איירי מדקאמר מצה של מע\"ב לדברי חכמים אדם יוצא בו י\"ח ואלו חוץ לירוש' אפילו לרבנן אינו יוצא י\"ח כדקתני במתני' פ' כ\"ש וכיון שכן מאי פריך לימא מסייע ליה היא היא ומאי קו' הא איכא למימר דהך ברייתא מיירי במע\"ב בגבולין אבל בירוש' אפי' ר\"מ מודה דחייבת בחלה וכדס\"ל לר\"ח אם לא שנאמר דס\"ל להרי\"ק ז\"ל דהך סוגיא דפ' לולב הגזול ודפ' כ\"ש אתיא כר\"ח דקאמר מחלוק' במע\"ב בירוש' אבל חוץ לירוש' ד\"ה פטור אמנם לפום סוגיא דפ' האיש מקדש דמוכח מינה דס\"ל לר\"ן דמחלוקת ר\"מ ורבנן אפי' במע\"ב חוץ לירוש' א\"כ מעתה מצינן למי' שפיר דהך ברייתא מיירי חוץ לירוש' אבל בירוש' אפי' ר\"מ מודה וזה דוחק דאם כן לא הי\"ל לרבינו לפסוק כר\"ן הפך סתמא דתלמודא דפ' לולב הגזול ודפ' כ\"ש ולכן נ\"ל ליישב דרך מוהרי\"ק ז\"ל דודאי כי היכי דלא תקשי ליה לר\"ח הך ברייתא דקתני עיסה של מע\"ב פטורה מן החלה לר\"מ ע\"כ דס\"ל דשאני התם דכתיב עריסותיכם תרי זמני אלא דצריך לומר לרבינו ז\"ל דלר' מאיר דממעט מע\"ב מחלה אע\"פ שיש בו היתר אכילה מדכתיב עריסותכם תרי זמני היינו משום דס\"ל דגלגול הגוי אינו פוטר דיליף ראשית ראשית מתרומה ור\"מ ס\"ל דמירוח גוי אינו פוטר כמ\"ש במנחות דס\"ו ע\"א ואם כן אייתר לן חד עריסותכם ע\"כ למעוטי מע\"ב הוא דאתא ואע\"ג דבפ' ראשית הגז דקל\"ה דריש לעריסותיכם כדי עיסתכם כשיעור מדבר כבר כתבו התו' שם דתרתי ש\"מ כדי עיסתכם ולמעוטי עיסת הקדש יע\"ש מיהו לפום מאי דקי\"ל דגלגול הגוי פוטר א\"כ אצטריכו תרי עריסותכם חד למעוטי הקדש וחד למעוטי גוי דתרי קראי צריכי כדאמרינן במנחות וכגי' התוס' שם וה\"ט משום דאי ליכא אלא חד עריסותכם לא הוה ממעטינן אלא עיסת הקדש משום דמסתבר טפי דאינו נאכל בלא פדיון כמ\"ש רש\"י שם וא\"כ לא אייתר לן קרא למעוטי עיסת מעשר שני ואם כן אהדר דינא לדין אתרוג של מעשר שני דיוצא י\"ח לרבי מאיר משום דיש בו היתר אכילה כנ\"ל ליישב דעת הרי\"ק ז\"ל ודו\"ק והרב לח\"מ תי' דרבי' פסק כרבנן דר\"מ דמע\"ב ממון הדיוט ומ\"ש בפ\"ג מה' מע\"ב דמעשר שני ממון גבוה ואין מקדשין בו את האשה ואין ניתן במתנה מיירי בגבולין וכבר אמרו בפרק חלק דמע\"ב בגבולין אפילו רבנן מודו דממון גבוה הוא ומשום הכי כתב דמע\"ב בירוש' יוצא י\"ח וחייב' בחלה א\"ד יע\"ש ודבריו תמוהים דבהדיא אמרינן פרק האיש מקדש דהלכה כר\"מ הואיל ותנן בבחירתא כותיה וכן ראיתי למורינו הרב בס' מקראי קדש שתמה עליו כן ויש ליישב דבריו דמ\"ש ר\"ן בפרק הא\"מ דהלכה כר\"מ הואיל ותנן בבחירתא כותיה היינו משום דס\"ל לר\"ן דפלוגתא דר\"מ ורבנן במע\"ב בגבולין נמי היא ומש\"ה מוכח שפיר מההיא מתני' דקתני וב\"ה אומרים כולו לגת אתיא כר\"מ דאמר ממון גבוה הוא אמנם לפום מאי דק\"ל כר\"ח דבגבולין כ\"ע מודו דממון ג\"ה אין ראיה מההיא מתני' דכר\"מ ס\"ל די\"ל דההיא בגבולין איירי וכדקתני במתני' והעניים פודין אותן לעצמן וכמש\"ל וא\"כ הדרן לכללין דעלמא דר\"מ ור\"י הל' כר\"י ומ\"מ הנך רואה כמה מהדוחק בדרך זה דכל כי האי לא הי\"ל לרבינו למיסתם סתומי והי\"ל לפרש דדוקא בגבולין אין מקדשין בו את האשה ואין נותנים אותו במתנה אבל בירוש' ש\"ד ותו דממ\"ש בפ\"ח דמע\"ב הלכה ו' הלוקח פירות בסלע של כסף כו' שנאמר ונתן את הכסף כו' מבואר דס\"ל דאפילו בירושלים ממון גבוה ועיין במר\"ן כ\"מ שם עוד נראה לי ליישב דעת רבי' ז\"ל דלרבינו ז\"ל קשיתיה מה שהקשו התוס' ז\"ל פרק אלו עוברין דמ\"ו ע\"ב ד\"ה הואיל וז\"ל תימא לרשב\"א אמאי אמרינן פ' כ\"ש דמצה דמע\"ב אינו יוצא י\"ח בפסח לר\"מ דסבר ממון גבוה הוא ולא חשיב מצתכם והא אלו בעי מתשיל עלה ומחשבינן כשלו והנרא' שכונתו ז\"ל משום דמשמע להו דהא דכ\"מ הלכה כר\"א דקי\"ל כותיה דמע\"ב ממון גבוה הוא כדאמרינן בקדושין ומשו\"ה ק\"ל הלכתא אהלכתא דקי\"ל הלכה כר\"א דאמר הואיל ואי בעי מתשיל עלה ומש\"ה הוצרכו לתרוצי דשאני התם דכתיב לה' עיין בס' פני יהושע בחי' מוהרי\"ל דכ\"ד יע\"ש אמנם רבי' ז\"ל לא ניחא ליה בהאי תירוצא ואשר על כן הוכרח לומר דהא דקאמר ר\"א דמצות מע\"ב לדברי ר\"מ אין אדם יוצא י\"ח בפסח היינו משום דר\"מ לא ס\"ל כר\"א דאמר הואיל ואי בעי מתשיל אלא כר\"י דס\"ל דלא אמרינן הואיל מדקתני בברייתא עיסה של מע\"ב פטורה מן החלה דברי ר\"מ ואי ס\"ל כר\"א דאמרינן הואיל שפיר קרינן ביה עריסותכם הואיל ואי בעי מתשיל וא\"נ אפילו נימא דהך ברייתא לא שמיע ליה לר\"א כדמשמע ריהטא דשמעתתא איכא למימר דרב אסי דקאמר לדברי ר\"מ אין אדם יוצא י\"ח בפסח היינו משום דס\"ל דלכ\"ע לא אמרינן הואיל ופלוגתייהו דר\"א ור\"י בפרק אלו עוברין בטובת הנאת ממון הוא דפליגי וכדהוה בעי תלמודא למימר התם אמנם לפום מאי דקי\"ל דהלכ' כר\"א דאמרינן הואיל כמ\"ש רבי' בפ\"ג מה' י\"ט דין ט' ה\"נ דמצה של מע\"ב יוצא בה י\"ח ועיסה של מע\"ב חייבת בחלה ושפיר קרינן ביה עריסותכ' הואיל ואי בעי מתשיל ובהא לא פסקינן כר\"מ ואי קאמר תלמודא פ' האיש מקדש דהלכה כר\"מ היינו דוקא לענין קדושין דבעינן שיהא ממונו בשעה שנותן הקדושין והתם לא מהני טעמא דהואיל כמ\"ש הרב לח\"מ ז\"ל בפ\"ד מהלכות אישות גבי ישראל שקדש במעשר עני דדוקא ישראל עני שקדש במעשר עני אבל ישראל דעלמא לא ולא מהני טעמא הואיל ואי בעי מפקר לנכסי' וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל בתשוב' סי' תר\"ב דבקדושין לא מבואר ממ\"ש שם לעיל בדין ג' הלקט כו' ומע\"ב והקדש שנפדו כו' לא מהני טעמא דאי בעי מתשיל יע\"ש ואי קשיא לך א\"כ עיסת מע\"ב בגבולין נמי יהא חייבת בחלה מה\"ט הואיל ואי בעי מתשיל עלה ומדברי רבינו ז\"ל בפ\"ג מה' בכורים משמע דבגבולין אינה חייבת בחלה מדכתב עיסת מע\"ב בירוש' כו' משמע דוקא בירוש' וכן חייבין בחלה משמע הא לא נפדה אינה חייבת בחלה ועל כרחין בגבולין קאמר גם בפ' ח' מהלכות לולב כתב אתרוג של מע\"ב בירושלים לא יטול ואם נטל יצא משמע הא בגבולין אפי' נטל לא יצא ולפי מה שכתבנו אפילו בגבולין נמי מיקרי לכם הואיל ואי בעי מתשל עלה ותו עיסת הקדש נמי יהא חייבת בחלה מהאי טעמא הואיל ואי בעי מיתשל י\"ל דס\"ל לרבינו ז\"ל דדוקא במידי דחזי השתא לשום אדם כגון ההיא דמערבין לנזיר ביין וישראל בתרומה דחזיא לכהנים וכן ההוא דחלה דפרק אלו עוברין דעד שלא תחמיץ הרי ראויה היא לכהן אמרינן הואיל וחשיב שפיר כשלו ואי מחמיץ בתר הכי הו\"ל ממונא דידיה אמנם במידי דלא חזי השתא לשום אדם כגון מע\"ב בגבולין והקדש שלא נפדה לא אמרינן הואיל ולא חשיב כשלו וכ\"כ התוס' בפרק בכל מערבין ד\"ל ע\"ב ד\"ה וליפרוש האמנם מדברי התוס' דפר' אלו עוברין נראה דמחלפא שיטתייהו ממ\"ש בפ' בכל מערבין מדק\"ל מהא דאמרינן שלך אי אתה רואה אבל רואה אתה של אחרים ושל גבוה והא של גבוה נמי חשיב כשלו הואיל ואי בעי מיתשיל עלה כו' ולפי מ\"ש בפרק ב\"מ נראה דלק\"מ דהקדש שאני דלא חזי השתא לשום אדם ועיין מ\"ש לקמן בתשו' הרשב\"א ז\"ל ואי קשיא לך עוד לפי דרך זה ממ\"ש רבינו בפ\"ט מהל' מע\"ב דין ד' וז\"ל כרם רבעי אין לו לא שכחה ולא פרט כו' והשתא קשה שהרי טעמייהו דב\"ה דס\"ל דאין לו פרט היינו משום דיליף קדש קדש ממעשר והרי הוא ממון גבוה ולא קרינן ביה כרמך וכמ\"ש רש\"י בפרק האיש מקדש והשתא לפי מ\"ש הא הואיל ואי בעי פדי ליה שפיר קרינן ביה כרמך דומיא דחלה ומצה של מע\"ב דקרינן בי' עריסותיכם מה\"ט וכן ק' לדרך הר\"י קורקוס ז\"ל דפסק כר\"ח דכל שיש בו היתר אכילה אף ע\"ג דאין בו דין ממון קרינן ביה עריסותיכם דא\"כ ה\"נ אמאי לא קרינן ביה כרמך מה\"ט וי\"ל דהתם בכרם רבעי בגבו' קא מיירי רבינו וכמ\"ש בס\"ד אלא כולו עולה לירו' או נפדה כו' וכיון שהוא חוץ לירוש' אין בו היתר אכילה כלל לשום אדם ולא אמרינן הואיל אך קשה ממ\"ש רבינו ז\"ל פ' י\"ג מה' שכירות וז\"ל וכן פרות הדשות במע\"ב ופרות המהלכות כו' אינו עובר עליהם משום לא תחסום כו' דמסתמיות דבריו נראה דאפי' בירוש' קאמר וע\"כ היינו משום דפסק כר\"מ דאמר ממון גבוה הוא ולא קרינן ביה בדישו כמ\"ש רש\"י ז\"ל בפ' השוכר את הפועלים והשתא קשה דנימא הואיל ואי בעי מתשיל עלה חשיב שפיר דישו וכן קשה לתי' מוהרי\"ק דכיון דיש בו היתר אכילה דישו קרינן ביה דומיא דחלה וי\"ל דס\"ל לרבינו דטעמא דמע\"ב דאינו עובר עליו משום בל תחסום לאו היינו משום דלא קרינן ביה בדישו כמ\"ש רש\"י דדישו אשור קאי ולא אאדם אלא כיון דממון גבוה הוא סברא הוא דאסור להאכילו לבהמה מן התורה כמ\"ש הריטב\"א שם יע\"ש ודו\"ק:<br><b> הן </b> אמת דבעיקר קו' התוס' שהק' ז\"ל ממע\"ב דאינו יוצא בה י\"ח ולא אמרינן הואיל ק\"ל טובא דמאי קושיא דהתם שאני דאי מיתשל עלה נמי הדרא לטיבלא ואין יוצאין במצה של טבל כדתנן בפ' כ\"ש ואי בעי מתקן לה ומפריש עליה ממקום אחר ליכא למימר דאין מגביהין תרומות ומעשרות בי\"ט וכעין קוש' זו ראיתי להר\"ב שער אפרים סי' ל\"ח שהקשה על מ\"ש הרשב\"א בתשו' סי' תשמ\"ז שנשאל על מי שאסר נכסיו על עצמו או לולבו אי יוצא בה י\"ח הואיל ואי בעי מתשיל עלה והשיב דאף בזה אינו יוצא י\"ח בי\"ט דאם כן אף באתרוג של תרומה טמאה ביד ישראל יוצא בו דאי בעי מתשיל עלה דאנן סתמא תנן כו' והקשה הרב ז\"ל דמאי ראיה התם שאני דאי מתשיל עלה הדרא לטיבלה יע\"ש ובדברי הרשב\"א ז\"ל אפשר ליישב דס\"ל כדעת הרמב\"ן שכ' הר\"ן שם דאתרוג של טבל יוצא בה י\"ח ואם כן דמתני' דקתני אתרוג של תרומה טמאה פסול משמע אפי' כל ז' וכן הוא דעת הר\"ן ורבינו בפ\"ח מהל' לולב ומשום הכי ק\"ל שפיר דבחולו של מועד אי מתשיל עלה בידו לתקוני ולהפריש עלה ממקום אחר וכן תי' הר\"ב כרם שלמה בתשוב' שבסוף המפתחות סי' א' אכן בדברי התוס' ז\"ל לא יתכן שום אחד מהתי' וכמבואר ולכאורה עלה על דעתי ליישב עם מאי דאמרינן פ' כ\"ש ת\"ר יכול יוצא אדם י\"ח בטבל כו' ת\"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל עליו חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל ופרכינן עלה ואיסורא דחמץ להיכי אזלא ואוקימנא לה כר\"ש דאמר אין איסור חל על איסור משמע מאותה סוגיא דלמאי דקי\"ל דאיסור חל על איסור באיסור כולל ואיסור מוסיף יוצא אדם י\"ח בטבל דליכא למעוטי מקרא דלא תאכל עליו מי שאיסורו משום בל תאכל כו' שהרי איסור כולל הוא וא\"כ ע\"כ צ\"ל דמתני' דקתני אבל לא בטבל אתיא כר\"ש ולית הלכתא כותיה ומשו\"ה קשה להו שפיר דהיכי קאמר רב דמצות מע\"ב לר\"מ אין אדם יוצא י\"ח בפסח הא ר\"מ ס\"ל דאיסור חל על איסור באיסור כולל ואיסור מוסיף כדאיתא פ' ג' דכריתות אמתני' דקתני יש אוכל אכילה אחת וחייבין עליה ד' חטאות יע\"ש האמנם נראה דהא ליתא דמתני' דפרק כ\"ש הלכה היא כמ\"ש רבינו בפרק זה והיינו טעמא דאינו יוצא בו י\"ח משום דהוה מה\"ב כמ\"ש רש\"י והר\"ן שם ועיין בס' מ\"ק למורינו הרב זלה\"ה וכן מוכח בהדיא מדפרכינן בגמרא אבל לא בטבל פשיטא כו' ואם איתא היכי פריך פשיטא הא בפלוגתא אתמר ואדרבא לית הלכתא כותיה ולזה אפשר לומר דפריך פשיטא משום דמרישא שמעינן לה דקתני יוצאין בדמאי דמשמע אבל לא בטבל וכעין זה כתבו התוס' פרק בכל מערבין ד\"ה הנז' אלא שדבריהם ז\"ל סתרי אמ\"ש בריש פרק כ\"ש ד\"ה עבר זמנו שכתבו שם דאין לפרש דפריך פשיטא דאסור בהנאה מדיוקא דרישא דדרך התנא לכפול את דבריו יע\"ש וכן נראה שהוא דעת רש\"י ז\"ל שם וכ\"כ התוס' שבת דנ\"ג ד\"ה אילימא יע\"ש ותו דאם איתא היכי משני ל\"צ בטבל טבול מדרבנן ואי טעמא דרבנן משום דאין איסור חל על איסור טבל דרבנן למה לא יחול עלה איסור חמץ ועיין בס' מקראי קדש דצ\"ה ע\"ב:<br><b> שוב </b> אחר זמן רב מצאתי להרמב\"ן ז\"ל במלחמותיו פ\"ק דפסחים גבי ההיא דרב גידל המקדש משש שעות כו' שכתב וז\"ל וה\"פ דפריך מעיקרא פשיטא כלומר דמרישא שמעת מינה וכיוצא בו פשיטא משום דתנא ליה רישא באותו פרק אבל לא בטבל פשיטא והא לאו פשיטא אלא פלוגתא נמי היא ודלא כהלכתא עכ\"ל יע\"ש וא\"כ לא נפלאת היא סברא זו ליחס לדעת התוספות וז\"ל ועוד אפשר ליישב דעת התוס' וממילא רווחא נמי ליישב תשו' הרשב\"א ז\"ל דאזלי לשיטתם שכתבו בפ' כל הגט דל\"א ע\"ב ד\"ה במחשבה וז\"ל וא\"ת כיון דשרי נותן עיניו בצד זה אמאי אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת והא תנן מעלים את המדומע כו' וי\"ל דשאני מדומע שכבר הוא מתוקן אבל תחילת תיקונו של טבל לא שרינן משום דאפשר במחשבה כו' יע\"ש וכ\"כ הריטב\"א ז\"ל בחי' שם אשר מבואר מדבריהם דאפי' בשבת נמי מישרא שרי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ולא חשיב כמתקן וכ\"כ הרב ח\"ה ז\"ל יע\"ש וא\"כ מעתה שפיר ק\"ל ז\"ל דאמאי אין יוצאין במצה של מע\"ב ובאתרוג של תרומה טמאה מאי אמרת דהדרא לטיבלא ואין מגביהין תרומות ומעשרות בי\"ט הא איתיה בתקנתא ליתן עיניו בצד זה כנ\"ל אלא שדבריהם ז\"ל הם תמוהים בעיני מסוגיא דפ' ב\"מ ודריש פ' מפנין וכבר הארכתי בזה במקום אחר עיין מ\"ש בה' תרומות וראיתי בספר כרם שלמה שהקשה ה\"ה בכמוה\"ר אליהו עובדיא ז\"ל דמאי ראיה מייתי הרשב\"א מתרומה טמאה דהתם שאני דמיחסר תרי מילי למעבד הן שאלת חכם והן להפריש עליה ממקום אחר והוה ליה תרי הואיל ותרי הואיל לא אמרינן כמ\"ש התוס' פ' א\"ע והיא גמר' ערוכה פרק כ\"ש יע\"ש ולע\"ד לק\"מ ואשתמיט מיניה מ\"ש רש\"י פרק כ\"ש דל\"ח ע\"א ד\"ה א\"ד וז\"ל וא\"ת בחלת מעשר גופיה נמי תרי הואיל איכא הואיל ואי לא קרא עליה שם והואיל אי מטמא פריק לה ואית ליה היתר במושבות הכא לא קרי' הואיל דבר שבידו לעשות לגרום לה טומאה מיד ופריק לה עכ\"ל וא\"כ ה\"נ כיון דבידו להפריש ממקום אחר לא חשבינן ליה תרי הואיל ועל התוס' ז\"ל אני תמיה שכתבו בפרק א\"ע ד\"ה הואיל משם רשב\"א כי נראה לו שדעת רש\"י ז\"ל כיון דהסל מצרפה לחלה כו' אלא מטעם הואיל שרי דאי בעי לא מפריש חלה אלא בצע פורתא מכל חדא וחדא וכיון דכי נמי לא תקרי לה שם עד שתאפה לא שרינן אלא ע\"י הואיל הואיל אם יקרא לה שם עד שתאפה הוי תרי הואיל ותרי הואיל לא אמרינן כו' יע\"ש ויש לדקדק טובא שהרי הואיל אי בצע פורתא מכל חדא הוה ליה דבר שבידו ולא חשיב תרי הואיל ויש ליישב בדוחק ודו\"ק:<br><b> שוב </b> אנה ה' לידי ספר הבתים מכ\"י להרשב\"א ז\"ל ומצאתי תשובה זו כתובה שם באורך בבית כ\"ח סי' ב' והילך לשונה תשובה הא דכתב מר באוסר נכסיו על עצמו שקרוב הדבר לומר דיוצא בו ביום ראשון הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ויש בו היתר אכילה וכדקי\"ל גבי חלה דממונא הוא ועובר בב\"י אין הדברים נראים כן בעיני שא\"כ אף אנו נאמר באתרוג של תרומה טמאה ביד ישראל דיוצא בו דהא אי בעי מיתשיל עליה ויש בו היתר אכילה ואם איתא היכא קתני סיפא ושל תרומה טמאה פסול הול\"ל ושל תרומה טמאה ביד כהן פסול ואל תשיבני דמאי לב\"ה דמכשירין דהא מפרש טעמא משום הואיל ודמאי שאני דהוי בודאי מעושר דרוב ע\"ה מעשרין והיינו נמי דבפ' מפנין תנינן מפנין תרומה טהורה ודמאי ואוקימנא בתרומה ביד ישראל כיון דחזיא לכהן ש\"ד הא תרומה טמאה ביד ישראל לא ולא אמרינן הואיל אי בעי מתשיל ואלו בדמאי מפרש טעמא משום הואיל ואי אפשר לומר דטעמא משום דכל שא\"א בלא שאלה מוקצה הוא דמי יימר דמזדקק ליה חכם כיון דאפשר בג' הדיוטות כדאיתא פרק כירה מכל אלו נראה דלא אמרינן בכי הא הואיל ואי בעי מתשיל דבתר השתא אזלינן ומיהו י\"ל שאין ראיה מכל אלו דא\"נ מתשיל עלה הוה ליה טבל ואין מטלטלין אותה בשבת וכן אין יוצאין באתרוג של טבל דהא לית ביה השתא היתר אכילה ואי בעי מתשיל עלה ולהפריש עליו ממקום אחר ליכא למימר דהא אין מגביהין תרומות ומעשרות בי\"ט וכאותה שאמרו פ' בכל מערבין על ההיא דסומכוס אומר בחולין אבל לא בתרומה ומיהו יש לדחות שאין ראיה מחלה שהרי חלת חמץ אסורה לכל ואפילו הכי אמרינן בה הואיל משא\"כ בעלמא וכל דבר שאינו ראוי עכשיו לשום אדם לא אמרינן ביה הואיל דהא ודאי משמע דאין יוצאין בשל הקדש שלא נפדה ואף על גב שלא שנו אותה בלולב הגזול כמו שלא שנו את הטבל ובעלמא נמי גבי מצה ועירוב וטלטול שבת שנו כן ושל הקדש שלא נפדה לא יצא ולא אמרינן ביה הואיל מה\"ט דאמרן כיון דהשתא לא חזי לשום אדם אלא די\"ל דחלה נמי כיון דמיתשיל עלה השתא עד שלא תחמיץ ראויה היא לכהן הוה ליה כעיסתו שהחמיץ ומ\"מ עדיין נראה לי להוכיח מההיא דכל כהנים ולוים נהנים לי דאפילו למ\"ד טובת הנאה ממון אסיקנא בפרק בתרא דנדרים דבאין כהנים ונוטלין דשויא עילויה עפרא בעלמא ואמאי נימא אי בעי מתשיל ומצוה נמי איכא כדידיה דמי ומיניה קא מתהנו ומהשתא קא מיתסרו עליי' וכ\"ש דאם אתשיל עלה נמצאו נהנים למפרע מן האיסור אלא ודאי כיון דהשתא לא אתשיל לא מהניא ליה מידי ולאו ממוניה הוא ואפי' לשמא מתשיל לא חיישינן כדלא חיישינן בע\"מ שאין עליך נדרים ומיהו י\"ל גם בזו דה\"ט דלא אמרינן ביה הואיל כיון דאמרו כהנים נהנים לי ותרומתו אסורה לכל דהא להדיוט לא חזיא ולכהן נמי לא חזיא לפי איסורו הלכך שויוהו עפרא בעלמא ולאו כדידיה דמי עכ\"ל:<br><b> ובהיותי </b> בענין זה דרך אגב ראיתי להר\"ב יבין שמועה דף ס\"ו דברים תמוהים בעיני שכתב וז\"ל דע דבפ' כ\"ש אמרי' יכול יוצא אדם י\"ח במע\"ב ת\"ל לחם עוני מי שנאכל באנינות כו' דברי ר\"י הגלילי ר\"ע אומר מצות מצות ריבה א\"כ מה ת\"ל לחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש ומדקאמר א\"כ מה ת\"ל לחם עוני משמע דר\"י הגלילי לא דריש המסורת וקשה דאמאי לא דריש כיון דלא מכחשי אהדדי כו' ושמא י\"ל דמאי דקתני א\"כ מה ת\"ל לחם עוני הם סיום דברי ר\"ע עצמו והוא עם מ\"ש בפרק כ\"ש מצת מע\"ב לדברי ר\"מ אין אדם יוצא י\"ח בפסח ופריך בגמרא מי כתיב מצתכם אמר רב יימר בר שלמיא אתיא לחם לחם כתיב הכא לחם עוני וכתיב התם מלחם הארץ מה להלן אינו מע\"ב אף מצה כן וזהו מה שהק' ר\"ע לעצמו א\"כ שאתה אומר דיוצאין במצת מע\"ב א\"כ מה ת\"ל לחם דאפני מג\"ש דלחם לחם דהא אך אתיא למימר דאין יוצאין במצת מע\"ב ולדידי שאני אומר דיוצאין א\"כ מה ת\"ל לחם דמופנה לג\"ש ומשני פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש פי' לעולם דמלת לחם מופנה לג\"ש ולא הויא למילף מצה מחלה למימר דאין יוצאין במע\"ב אלא הג\"ש אתא למילף חלה ממצה מה מצה אין יוצאין בנילושה ביין ושמן ודבש דעוני כתיב אף בחלה אינו חייב בנילושה ביין ושמן ודבש כדתנן במתני' מס' חלה עכ\"ד ואתמהה שהרי בפ\"ב דחלה אמרינן התם בהדיא דעיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה ואמרי' התם בירוש' דר\"א איש ברתותא היא דתנינן תמן עיסה שנילושה במי פירות ונגע בה טבול יום במקצתה ר\"א א\"ב לא פסל אלא מקום מגעו בלבד ר\"ח בר אבא בשם ר\"י דברי הכל היא אף ע\"ג דר\"ע אמר תמן אין מ\"פ מחברין לטומאה מודה שמחברין לחלה כו' הרי דלר\"ח לר\"ע עיסה הנילושה במי פירות חייבת בחלה ואפי' לריב\"ח דאמר דר\"א הוא ולא ר\"ע לאו היינו מטעמא דיליף לחם לחם ממצה ותו דע\"כ לא פליגי אלא בעיסה שנילושה במ\"פ אבל בעיסה הנילושה מז' משקין כ\"ע מודו דחייבת בחלה כמבואר שם בירושלמי וכבר כתב הרב שדה יהושע דף קס\"א ע\"ד משם הרשב\"א דה\"ט דלא ילפינן לחם לחם ממצה דלא למדוהו אלא לגבי מינין הבאים לידי חימוץ גם נראה דאשתמיט מיניה סוגיא דפ' ר\"י דמנחות דג\"ש זו אצטריך למעוטי דאין חייבין בחלה אלא חמשת המינים לבד וא\"כ מאי קא ק\"ל לר\"ע מה תלמוד לומר לחם עוני סוף דבר שדבריו תמוהים בעיני ותו לא מידי:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קסד) </b> מדקתני בברייתא עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה דברי ר\"מ ואי ס\"ל כר\"א דאמרינן הואיל, שפיר קרינן בי' עריסותיכם הואיל ואי בעי מתשיל כו' דס\"ל דלכ\"ע לא אמרינן הואיל ופלוגתייהו כו' בטובת הנאה ממון כו'. לכאורה קשה כן אפילו אי לא ס\"ל כר\"א דאמרינן הואיל דהא רב חסדא לית לי' הואיל שהרי ס\"ל דהאופה מיו\"ט לחול לוקה ואפ\"ה ס\"ל דלחומרא אמרינן הואיל כדאיתא בפסחים דף ס\"ב ע\"א וא\"כ קשה אמאי עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה (ואע\"ג דהתוס' כתבו שם דהאי הואיל דאמרינן לחומרא היינו מדרבנן בלבד מ\"מ קשה דאמאי פטורה אפילו מדרבנן). ונ\"ל ליישב בזה דדוקא רב חסדא ס\"ל כן לחלק בין הואיל דלקולא לבין הואיל דלחומרא והיינו משום דס\"ל דלכ\"ע טובת הנאה אינה ממון משום דסתם מתניתין בס\"פ שני דקדושין הכי הוא דדוקא כהן (או ישראל שנפלה לו תרומה מאבי אמו כהן) שקידש בהתרומה מקודשת אבל לא ישראל שקידש בטובת הנאה שיש לו בתרומה דבזה אינה מקודשת ולא פליג על זה ר' יהושע ור\"י ב\"ב לומר דאפילו ישראל שקידש בטובת הנאה מקודשת מכלל דלכ\"ע ס\"ל דטובת הנאה אינה ממון (והא דמשמע במשנה ג' פי\"א דנדרים דטובת הנאה הוי ממון מדקתני שם יטלו אחרים כו' כבר יישב בזה מו\"ז רבינו התויו\"ט ע\"פ דברי מרן הכ\"מ ז\"ל). והיינו דפריך הש\"ס בפ' ואלו עוברין לימא בטובת הנאה ממון קא מיפלגי והיינו משום דקשה לומר כן וכיון דאפילו ר\"י ב\"ב לית לי' דטובת הנאה ממון א\"כ מ\"ט דר\"י ב\"ב דס\"ל תטיל בצונן כיון דהואיל נמי לא ס\"ל וכנ\"ל וא\"כ הרי ע\"כ צ\"ל דס\"ל דהואיל דלחומרא אמרינן ולפיכך א\"א להפריש העיסה ולהניחה עד הערב מטעמא דהואיל ואי בעי מתשיל עלי' והוא שלו וכן לאפות נמי א\"א דהא לקולא לא אמרינן הואיל וזהו טעמי' דרב חסדא וס\"ל דהלכה כר\"י ב\"ב וזה עולה יפה בטעמא דר\"י ב\"ב דלמ\"ש הר\"ן בסוגיין דס\"ל לר\"י ב\"ב דטובת הנאה ממון ולא אמרינן הואיל קשה דא\"כ אמאי לא פליג ר\"י ב\"ב בהאי דפ\"ש דקדושין וכנ\"ל אבל לר\"מ י\"ל דס\"ל כר' יהושע דאפילו לחומרא לא אמרינן הואיל ומש\"ה ס\"ל דעיסה של מעשר שני פטורה מן החלה אמנם התויו\"ט דייק דמדלא מזכיר הש\"ס את ר\"י ב\"ב בהאי דקאמר לימא בטובת הנאה ממון קא מיפלגי מכלל דר\"י ב\"ב ס\"ל דטובת הנאה הוי ממון:<br><b> (קסה) </b> הן אמת דבעיקר קושיית התוס' ז\"ל שהקשו ממעשר שני דאינו יוצא בה י\"ח כו'. גם בדברי התוס' בפסחים דף ל\"ח סוף ע\"א בד\"ה חלות תודה כו' יש מקום עיון דהוכיחו שם דע\"כ מיירי בשלא הוקדשו החלות דאלת\"ה תיפוק לי' דבעינן מצתכם וע\"ש והאי מאי הוכחה היא דמאי איכפת לן אי מתניתין דקתני דאינו יוצא י\"ח בחלות תודה אתיא אליבא דהלכתא דאמרינן הואיל, וצ\"ל דהתוס' אזלי לשיטתייהו שכתבו בכריתות דף י\"ג סוף ע\"ב בד\"ה ארבע חטאות כו' דאחר שחיטה וזריקה ליתא בשאלה ובהיותי בדברי תוס' אלו תמהתי דאיך ס\"ד למימר דאיירי בהוקדשו חלות התודה ע\"י שחיטת הזבח הא אין מביאין תודה בע\"פ מפני שלא להביא חלות חמץ שבה לידי פסול:<br><b> (קסו) </b> דאי מיתשל עלה נמי הדרא לטיבלא כו'. תמהני מאי קושיא היא למאי דהוכיח מו\"ז רבינו התויו\"ט ז\"ל בפ\"ג משנה ח' דגיטין בד\"ה ה\"ז חושש כו' מדברי הרמב\"ם ז\"ל דאפילו לאחר שאכל טבל יכול להפריש תרומות ומעשרות ומיישב שם דרש\"י נמי ס\"ל כן ע\"ש. (ובאמת ברש\"י גופא ריש נדה משמע דס\"ל כן במה שפירש שם גבי הבודק חביות ע\"ש אלא דהתוס' רי\"ד שם חולק על רש\"י. ותמהני על מו\"ז ז\"ל שלא הביא דברי רש\"י אלו מנדה דף ב' ע\"ב הנ\"ל לראיה). וא\"כ מה בכך דהדרא לטיבלא ואין מגביהין תרומות ומעשרות ביו\"ט הא כשיפריש לאחר יו\"ט על מה שאכל נמי יוצא ידי חובתו למפרע. והא דתניא דאין יוצא ידי חובתו בטבל י\"ל דהיינו אי לא בעי לאפרושי עלי' כלל אפילו אח\"כ (או כשאין הבעלים כאן וכעין שכתבו התוס' בע\"ז דף ע\"ג סוף ע\"ב בד\"ה טבל כו' אבל בקושייתם דהכא שהקשו דנימא הואיל ע\"כ דמיירי שהבעלים עצמן בכאן ויכולין למיתשל על הפרשת המעשר שפיר הקשו דאף שיחזור לטבלו מ\"מ הא יכולים להפריש גם לאחר יו\"ט על זה שיאכלו). ועיין בתוס' חדשים פ\"ג דגיטין הנ\"ל שמגמגם בזה על מו\"ז תויו\"ט ז\"ל. וכתבתי שם על הגליון דמרש\"י גופי' בריש נדה נראה דס\"ל דמהני הפרשה על מה שכבר אכל וראיה לזה מהא דפריך הש\"ס בנדרים דף נ\"ט לר\"א דס\"ל דמידי דישנו בשאלה הו\"ל דשיל\"מ ולא בטיל וע\"ז פריך והרי תרומה דאפשר בשאלה ואפ\"ה עולה באחד ומאה דקא מדייק התם הא למאה תעלה ע\"ש ודחיק הש\"ס שם תחלה בישוב קושיא זו. ואמאי לא נימא בפשיטות דהברייתא דקתני דלמאה תעלה מיירי כשכבר נאכל מכרי הזה שהתרומה הזו נתרמה עליה ומש\"ה א\"א בשאלה דהא אשתכח דאכל טבלים למפרע אע\"כ דאפילו על מה שאכל כבר מהני נמי הפרשה למפרע ושפיר מצי למשאל עלה ועיין מש\"ש:<br><b> [אמר עקיבא סופר </b> נ\"ה. עיין לקמן בשעה\"מ פ\"ה מהלכות תרומות הלכה כ\"ד שפלפל הרבה בדברי רש\"י הנ\"ל והקשה מסוגיא דיומא פ\"ג אמאי לא יאכילו אותו טבל ומפרישו אח\"כ עיי\"ש. עוד הקשה על רש\"י בשתה טבל אמאי לוקה הא הוי התראת ספק עיי\"ש. ואולי יש לומר דאיסור לאו אינו מתוקן בהפרשה דהא כבר אכל או שתה טבל אך עדיין נשארה מ\"ע דחייב להפריש דלא נפטר ממ\"ע וכן משום גזל השבט דחייב לצאת י\"ש כלישנא בתרא בחולין דף ק\"ל אבל איסור לאו אינו מתוקן. ולפ\"ז מיושבות ב' הקושיות הנ\"ל גם על מ\"ש מו\"ז ז\"ל דכשיפריש אחר יו\"ט על מה שאכל י\"ח למפרע יש להשיב דהלאו אינו מתוקן דאכל טבל רק הוא מחויב להפריש אבל לא יתוקן האיסור בזה ע\"כ הגה\"ה]:<br><b> (קסז) </b> ומיהו י\"ל גם בזו דה\"ט דלא אמרינן בי' הואיל כו'. עיין בר\"ן נדרים דף פ\"ה ע\"א בד\"ה ואני מסתפק כו':"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואוכל </b>\n<b> מבשר חגיגת י\"ד כו'.</b> כתב הרא\"ש ז\"ל בפ' ע\"פ וז\"ל דכשחל להיות בא' בשבת שלא יביא כי אם תבשיל אחד דאין חגיגה דוחה שבת והר\"י מאורליינאש והר\"י מקורביל כו' היו אומרים דצריך ומביאים ראיה כו' דאמרינן אוקי לילות בהדי ימים כו' יע\"ש הנה כל גדולי האחרונים ז\"ל תמהו בדברי הרא\"ש הללו מהא דאמרי' בפ' אלו דברים ת\"ש סכין שנמצא בע\"פ שוחט בה מיד בי\"ג שונה ומטביל קופיץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל מני אילימא רבנן מ\"ש סכין דמטביל דחזיא לפסח קופיץ נמי חזיא לחגיגה אלא לאו בן תימא ומ\"מ יש בו משום שבירת עצם ודחי לא לעולם רבנן וכגון שחל בשבת כו' והשתא לדעת הר\"י מאורליינאש כי נמי בא בשבת חגיגה מע\"ש אתיא וצריכי קופיץ לה אלא ע\"כ דאינו בא בשבת וראיתי למורינו הרב המובהק כמוהר\"י הכהן ה\"י בס' בתי כהונה חלק בית ועד כתב לתרץ לזה וז\"ל ושמא דנהי דאתיא מע\"ש אבל עיקר שבירתה ביום שחיטתה שהוא ע\"ש וזה שנמצא בשבת איכא למימר שאינו מאותם הטבולים שהיו מביאים בשעת השחיטה שהוא ע\"ש דאין שוהין שם במקום נפילתה ולפיכך אמרינן אימור מעלמא אתי ולאו מאתמול א\"ד יע\"ש ולא ידעתי מה תיקן בזה דאכתי ק' דהיכא קתני קופיץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל וכי נמצאת בי\"ג מיהא אמאי שונה ומטביל הא חזי לחגיגה וא\"כ מסתמא ודאי הטבילה בי\"ב כדי שתהא בה הערב שמש ותהא טהורה בי\"ט לשבירת עצמות חגיגה הנשחטת באותו יום וכן נמי ק' דהיכי קתני רישא סכין שנמצאת בי\"ג שונה ומטביל דהשתא ק' דמ\"ש בי\"ד דמטביל לה וחזיא לפסח והא נמי חזיא לחגיגה כדפריך בגמ' גבי קופיץ ולכן נראה לי ליישב וניישב ג\"כ קו' התוס' ד\"ה והא וז\"ל וא\"ת אמאי לא פריך אי בשבת היכי מטביל לה הא קי\"ל דאין מטבילין בשבת יע\"ש מה שתי' ואף לפי תי' ז\"ל אכתי ק' מה שהק' הרב ח\"ה דאכתי אמאי לא פריך אי בשבת כיון דאסור להטביל בו ודאי דהטבילוה מאתמול משום חגיגת ט\"ו יע\"ש ולכן נר' ע\"פ מ\"ש התוס' בריש פ\"ג דחגיגה ד\"ה והאונן שכתבו בס\"ד וז\"ל וההיא דפסחים דקאמר סכין שנמצאת בי\"ג בי\"ד שוחט בה מיד כלומר דמסתמא הטבילוה מאתמול כדי לעשות לו הערב שמש וכ\"ת דילמא נטמאת בטומאה דרבנן דלא בעי הערב שמש ונטר לה עד צפרא להטביל כו' ועוד דרגילות היא להטביל מעיו\"ט דילמא מיטריד כ\"כ ולא טביל כו' יע\"ש ואם כן א\"ל דכי משני תלמודא לא לעולם רבנן וכגון שבא בשבת היה ס\"ל לתלמודא דמשום הכי שונה ומטביל משום דחיישינן דילמא נטמא בולד הטומאה דלא בעי הערב שמש ונטר לה עד יום ט\"ו שהוא פנוי ממלאכתו להטביל ואי משום דאין מטבילין בשבת וי\"ט הא ליתא שהרי אמרינן בפ\"ב דביצה דכלי שנטמא בולד הטומאה מטבילין אותו בי\"ט וכפי' רש\"י שם ודוקא בסכין שנמצא ביום י\"ד כיון שהוא טרוד במלאכתו בע\"פ הוא דאמרינן דשוחט בו מיד משום דסתמא רגילות הוא לאטבולי מאורתא אבל בקופיץ איכא למיחש דילמא נטר לה עד י\"ט שהוא פנוי ממלאכתו והשתא ניחא לדעת הר\"י מאורליינאש דמש\"ה קתני מתני' דסכין וקופיץ שנמצאו בי\"ג ש\"ו אף על גב דחזי ליה לחגיגה אע\"ג דחיישינן דילמא נטמא בולד הטומאה ונטר לה עד יום י\"ג דבי\"ג ודאי אינו טרוד ודאי בעסקיו כדי שנאמר דמסתמא מטביל לה מאורתא ומשום הכי הוצרך לאקשויי מסיפא דמתני' דאם חל שבת שוחט בה מיד ולא חיישינן דילמא נטר לה עד י\"ט כנ\"ל נכון ליישב דעת הר\"י מאורליינאש ז\"ל ודו\"ק:<br><b> עוד </b> הקשה לדעת הר\"י מאורליינאש מדאמרי' התם אמר רב אשי ש\"מ חגיגת י\"ד לאו חובה דאס\"ד חובה תיתי בשבת ותיתי בטומאה והשתא לפי דעתו ז\"ל מאי ראיה הא איכא למימר דלעולם חובה ואפ\"ה לא דחי שבת בדר\"ע משום דהו\"ל מלאכה שאפשר לעשותו בע\"ש דלא דחי שבת ולי נראה ליישב דמאי דס\"ל להר\"י מאורליינאש דחגיגת י\"ד יכול לעשותה מע\"ש מטעמא דאוקי לילות בהדי ימים היינו משום דס\"ל דחגיגת י\"ד לאו דאורייתא כסתמא דמתני' דאלו דברים ומה גם דבפ\"ק דחגיגה אמרינן הכי אליבא דב\"ה והילכך ס\"ל דיכול להביאן מע\"ש ומשום לינה ליכא למיחש משום דאוקי לילות בהדי ימים אמנם לבן תימא דס\"ל דהוי דאורייתא דמפיק להו מקרא דזבח חג הפסח דס\"ל דנאכלת ליום ולילה פשיטא ודאי דדחי שבת וכן נמי לתנא דברייתא דפ' אלו דברים דע\"א דס\"ל דנאכל' לב' ימים ולילה אחד וס\"ל דחגיגת י\"ד דאורייתא מקרא דלא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב כו' פשיטא ודאי דדחי שבת ואינו יכול לעשותה מע\"ש דהא קרא כתיב בהדיא שיהא נשחט בי\"ד בערב עם הפסח כמ\"ש רש\"י שם ואם כן אי בי\"ד שחרית קאמר רחמנא דאינו יכול להביאם כ\"ש שאינו יכול להביאם ביום שלפניו והיינו דקאמר ר\"א שפיר דש\"מ ממתני' דחגיגת י\"ד לאו חובה כלומר מדרבנן כמ\"ש התוס' דאי ס\"ד חובה ומדאורייתא והיינו אליבא דבן תימא או לההוא תנא דברייתא פשיטא ודאי דהו\"ל קבוע זמן דהא קרא כתיב בערב וא\"כ תדחי שבת כנ\"ל פשוט ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..43910394a837650c18ea79527dc217342db65937
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,170 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Leavened_and_Unleavened_Bread",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>החמץ </b>\n<b> בפסח אסור בהנאה כו'.</b> כתב הרא\"ם הביאו מרן כ\"מ וז\"ל ה\"ה מו' שעות ולמעלה ואף לר\"ש שורפין גזירה משום שמא יאכלנו כו' אבל לא משום דהאי קרא דלא יאכל דמיירי בתוך הפסח שני בלישניה כדחזקיה דהא קי\"ל כר' אבהו כו' ע\"כ הנה מדברי הרא\"ם ז\"ל נראה דלחזקיה חמץ מו' שעות ולמעלה אינו אסור בהנאה כיון דלא כתיב בה לא יאכל ויש לתמוה עליו דהא כתבו התוספ' בדכ\"ח ע\"ב ד\"ה וחד לפני זמנו וז\"ל וא\"ת לחזקיה מנ\"ל איסור הנאה לפני זמנו דליכא אלא כו' ואומר ר\"י דכיון דחד מהנהו קראי משמע איסור הנאה לא נחלק ביניהם עכ\"ד והשתא לפי דעתו דלחזקיה בלפני זמנו אינו אסור בהנאה כיון דלא כתיב לא יאכל אם כן תקשי ליה קו' התו' דהרי אמרי' בגמ' ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת\"ק הרי דלר\"י חמץ מו' שעות ולמעלה אסור בהנאה וא\"כ תקשי ליה לחזקיה מנ\"ל לר\"י דאסור בהנאה דליכא למימר דמשעה שאסור באכילה אסור בהנאה היינו מדרבנן וס\"ל לחזקיה דלר\"י מדרבנן אסור גזירה משום שמא יאכלנו דא\"כ ק' דאמאי לא מוקי לה נמי כר\"ש דהא לר\"ש נמי לפי דעת הרא\"ם אסור בהנאה מדרבנן ואמאי קאמר בגמ' אתאן לת\"ק אלא ודאי ע\"כ צ\"ל דס\"ל לתלמודא דברייתא דקתני משעה שאסור באכילה אסור בהנאה היינו מדאורייתא ומש\"ה מוקי לה כר\"י וא\"כ הדרא קו' דלחזקיה מנ\"ל ותו ק' לפי דעתו מאי פריך בגמ' דכ\"ג מאי בינייהו בין חזקיה לר' אבהו הרי איכא בינייהו טובא דלחזקיה חמץ מו' שעות ולמעלה אליבא דר\"י אינו אסור בהנאה ולר' אבהו אסור בהנאה וצ\"ע:<br><b> איברא </b> שבדברי התוס' הללו יש לתמוה דנר' דר\"י פליג מדידיה אדידי' ממ\"ש בדכ\"א ע\"ב ד\"ה ב\"מ וז\"ל וא\"ת יהא נהנה חמץ בפסח בכרת וכ\"ת ה\"נ א\"כ נימא דאיכא בינייהו הא דלחזקיה אינו חייב כרת ולרבי אבהו חייב כרת ואור\"י כו' והשתא לפי מ\"ש הכא בשם ר\"י גופיה מאי קא ק\"ל לימא דלעולם חייב כרת ואף לחזקיה משום טעמא דלא נחלק ביניהם ומשום הכי לא קאמר דא\"ב הא ויש ליישב בדוחק ולו' דע\"כ לא קאמר ר\"י דלא נחלק ביניהם אלא גבי לאוין דכיון דחד מהנהו לאוי איירי באיסור ההנאה ואהנאה נמי קא אזהר רחמנא לא נחלק ביניהם לומר דבהאי לאו דלא תאכל עליו חמץ לא אזהר רחמנא אהנאה אבל באיסור כרת דחמיר טפי איכא למימר דליכא כרת אלא באכילה גרידא ודוק:<br><b> ואגב </b> אורחין ראיתי להחכם המגיה בספר משנה למלך דק\"ט ע\"ד שהקשה שם על דברי התוס' ז\"ל הללו ממ\"ש בפרק העור והרוטב דק\"ך ד\"ה אלא אמאי דפריך בגמ' אלא אם חמץ הוא ענוש כרת הא אכילה כתיבא ביה ומשני אמר ר\"ל הנפש לרבות את השותה ואי נהנה חייב כרת למה לי קרא לרבות את השותה ת\"ל שהרי נהנה מחמץ בפסח וכקו' דהתם עכ\"ד:<br><b> ולע\"ד </b> ל\"ק שהרי אמרו בפרק כ\"ש דל\"ה ע\"א א\"ל ר\"ה לר\"פ מ\"ט דר\"י דאמר עיסה שנילושה ביין ושמן אין חייבין על חימוצה כרת א\"ל דאמר קרא לא תאכל עליו חמץ ז' ימים כו' דברים שאדם יוצא בו ידי חובתו במצה חייבין על חימוצה כרת והאי הואיל ואין אדם יוצא י\"ח מצה אין חייבין על חימוצה כרת איתיביה המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אין אדם יוצא בו י\"ח והא הכא דאין אדם יוצא י\"ח במצה וחייבין על חימוצה כרת איתמר בהו כו' וא\"כ כפי זה שפיר קא ק\"ל הכא דיהא נהנה מחמץ חייב כרת וליכא למימר דלמאי אצטריך הנפש דאיכא למימר שפיר דאי לא כתיב הנפש הו\"א דאינו חייב על חימוצה כרת כיון שאינו יוצא י\"ח וכדהוה ס\"ד דר\"פ משום קרא דלא תאכל עליו חמץ דהשתא ליכא לאקשויי דת\"ל שהרי נהנה דאף על פי שנהנה מ\"מ כיון שאינו יוצא י\"ח מצה לא הזהיר הכתוב באכילתו ומכ\"ש בהנאתו ומש\"ה אצטריך הנפש לחייב על השותה אע\"פ שאינו יוצא י\"ח מצה והתם בפרק העור והרוטב ק\"ל שפיר למאי דפריך בגמ' מטעמא דאכילה כתיבה ביה אבל משום דאינו יוצא י\"ח מצה ל\"ק ליה משמע דניחא ליה ברייתא דאע\"פ שאינו יוצא י\"ח חייבין על חימוצ' כרת אע\"ג דאכתי לא שמיע יתור' דהנפש ול\"ק אלא משום דאכילה כתיבא ואהא ק\"ל שפיר וכתבו דס\"ל לתלמודא דהנהנה אינו חייב כרת אבל לפי האמת דאייתר לן הנפש לרבות את השותה אפי' אי ס\"ל לרבי אבהו דהנהנה חייב כרת אפי' הכי אצטריך הנפש דאי לא הוה טעינן כדהוה ס\"ל לר\"פ מעיקרא והא דלא ק\"ל למ\"ש מעיקרא וכ\"ת אה\"נ מההוא דפ' העור והרוטב דמוכח בהדי' דס\"ל לתלמודא דהנהנה אינו חייב כרת כמ\"ש התם איכא למימר דהיינו משום דמצי' לומר דתלמודא פריך התם אליבא דחזקיה וא\"נ מסוגיין דהכא עדיפא להו לאקשויי אלא מיהו הא ק\"ק דהתם בגמרא עביד צריכותא לחלב וחמץ ואמרינן וצריכי דאי כתיב חלב הו\"א משום דלית ליה שעת הכושר אבל חמץ אימא לא והשתא אמאי ל\"ק דאי כתיב חלב חמץ לא אתי מיניה משום דהוה טעינן כדר\"פ ודוק עוד כתב מרן דרבינו פוסק כרבי אבהו ממ\"ש בפ' ב' מה' שחיטה דשחיטת חולין ד\"ק כו' ואילו לחזקיה הוי דאורייתא כו' ע\"כ הנה ראיתי להרב עצמות יוסף בפ' הא\"מ דנ\"ג ע\"ד שהקשה שנראה דרבינו סותר את עצמו שבה' שחיטה נראה דפוסק דחש\"ב דרבנן כמ\"ש מרן ואילו בה' מ\"א פ\"ח כתב כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל אחד איסור אכילה וא' איסור הנאה עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט בנבילה כו' וזאת היא סברת ר\"מ בפ' כ\"ש דכ\"א דפרכינן התם בשלמא לר\"מ דאמר א' גר וא' גוי בין במכיר' בין בהנאה מדאצטריך קרא למשרי נבילה בהנאה מכלל דשארי איסורין שבתורה בין באכילה בין בהנאה אלא לר\"י דאמר דברי' ככתבן מנ\"ל נפ\"ל מאותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חש\"ב ואידך חש\"ב לאו דאורייתא נמצא לפי סוגיא זו דלר\"מ ע\"כ אותו אצטריך למעוטי חש\"ב דס\"ל לר\"מ דהוי מדאורייתא וא\"כ כיון שרבינו פסק כר\"מ שכ\"כ עד שיפרט כדרך שפרט בנבלה ואי כר\"י מאותו נפ\"ל ולא מנבלה א\"כ ע\"כ דס\"ל דחש\"ב דאורייתא דאי לת\"ה אותו למאי אצטריך עכת\"ק יע\"ש ולע\"ד לק\"מ ואשתמיט מיניה מ\"ש רבינו בפ\"י מה' ע\"ז דין ד' וז\"ל ואסור ליתן להם מתנת חנם שנאמר או מכור כו' לגוי במכירה ולא בנתינה ע\"כ הרי בהדיא דרבינו ז\"ל פוסק כר\"י דאמר דברים ככתבן כו' ואם כן אדרבא מכאן סיעתא למ\"ש מרן דס\"ל לרבינו דחש\"ב דרבנן כמבואר בסוגיין שם דלר\"י חש\"ב דרבנן ומ\"ש רבינו בהלכות מ\"א עד שיפרט כדרך שפרט בנבילה לאו למימר' דמהתם נפקא מדאצטריך למשרי נבילה דהא לר\"י קרא אצטריך לדברי' ככתבן אלא כונת רבינו היא לומר דאם לא פרט הכתוב כדרך שפרט בנבילה אינו מותר בהנאה ולעולם דאיסור הנאה נפיק מאותו וכמ\"ש הרב לח\"מ ז\"ל שם יע\"ש אך ק\"ק דאמאי אשמיט רבינו קרא דאותו והוה ליה לומר עד שיפרט כדרך שפרט בטריפה דמהתם נפקא לר\"י:<br><b> וראיתי </b> להרב לח\"מ ז\"ל שהקשה שם בה' שחיטה דאי רבינו ס\"ל דחש\"ב לאו דאורייתא וכדקאמר דברי קבלה כו' וכמ\"ש בפי\"ז מה' מ\"א וז\"ל וה\"ה לחש\"ב שהרי הן אסורין בהנאה מדבריהם ע\"כ והשתא קשה דהיכי מייתי רבינו קרא דכי ירחק דדריש ליה מ\"ד חש\"ב דאורייתא ותו דאי ס\"ל דהוי מדרבנן הא אמרי' בגמ' בפ' כיסוי הדם דפ\"ז א\"ל ר\"פ וסבר ר\"מ חש\"ב דאורייתא א\"ל אין והתניא כו' רש\"א חש\"ב ישרף אא\"ב דאורייתא היינו דגזרינן חיה אטו בהמה אלא אי אמרת דרבנן בהמה מ\"ט דילמא אתי למיכל קדשים בחוץ היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה נמצא דמאן דס\"ל חש\"ב לאו דאורייתא לא גזר חיה אטו בהמה ורבינו כתב דאפילו בחיה ובהמה הכל אסור בהנאה ותו שבפי\"ד מה' הנז' דין יו\"ד כתב דהשוחט ח\"ב פטור מכיסוי והיינו משום דח\"ב דאורייתא כמ\"ש התוספות שם ד\"ה אין ותו דאי ס\"ל דהוי דרבנן הרי אמרי' בגמ' בפרק כ\"ה דף הנזכר דר\"ש דקאמר השוחט ונמצא טריפה מותר בהנאה סביר' ליה דחש\"ב דאורייתא דהכי פריך רב פפא וסבר ר\"ש חולין ש\"ב דאורייתא ופרש\"י דאי מדרבנן משום דגזרי דילמא אתי לאתהנויי מקדשים מה לי ראויה מה לי אינה ראויה ואיהו ז\"ל פסק דהשוחט ונמצא טריפה מותר בהנאה משום דשחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה אם כן ודאי דהוי דאורייתא ואי ס\"ל דהוי דאורייתא ומ\"ש בהלכות מ\"א דהוי מדבריהם ר\"ל כיון שאינו מפורש בתורה קרי ליה מדבריהם וכמ\"ש בה' אישות גבי קדושי כסף הרי רבינו פסק בפ\"ח מה' מ\"א כר' אבהו ואיהו פסק כר\"י בפ\"י מה' ע\"ז וכדכתיבנא לעיל ולר\"י הא אמרי' בפרק כ\"ש דאותו אצטריך למעט שאר איסורין וחש\"ב לר\"י דרבנן ואם כן לרבינו דפסק דהוי דאורייתא מהיכא נפ\"ל הא אותו אצטריך למעוטי שאר איסורין שבתורה ומכח כל אלו הקושיות העלה הרב ז\"ל דס\"ל לרבינו דחש\"ב דאוריי' והוקשה לו לרבינו דמה הקשו בפ' כ\"ש דלר\"י חש\"ב מנ\"ל אימא דאותו ממעט כל מילי וכמ\"ש התוס' בר\"פ הערל דבו ממעט כל מילי מש\"ה הוצרך לומר דאה\"נ דהוה מצי לתרץ הכי אלא משום דתלמודא אשכח לר\"י דס\"ל הכי בפי' דחש\"ב לאו דאורייתא שני הכי ולהכי רבינו ז\"ל פסק לפי האמת דמאותו ממעטינן שאר איסורין וחש\"ב עכ\"ת תי' הר\"ב לח\"מ יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> מלבד שדבריו דחוקים הרבה נראה דהא ודאי ליתא שהרי כתב רבינו בפ\"ב מהלכות גניבה ה\"ח וז\"ל אבל אם שחט ונמצאת טריפה או ששחט חולין בעזרה משלם תשלומי דו\"ה אע\"פ שחולין שנ\"ב אסור בהנאה הואיל ואיסורן מדבריהם הר\"ז חייב לשלם תשלומי דו\"ה והשתא אם איתא דס\"ל לרבינו דחש\"ב דאוריי' אמאי מחייב בתשלומי דו\"ה הא מכי שחיט בה פורתא אסרה אידך לאו דמאריה קא טבח וכדפרכינן בגמרא בפ' מרובה דע\"ב דאין לומר דכיון דאינו מפורש בתורה בהדיא ס\"ל לרבינו דמחייב בתשלומי ארבעה וחמשה וקרינן ביה וטבחו דאם כן גבי כיסוי הדם נמי הוה ליה למחייב מהאי טעמא ואמאי כתב בפי\"ד מה' הנז' דפטור לכסות ועוד דהא ליתא דהא אמרינן בגמרא בפרק מרובה איכא דמתני לה אהא אר\"ש כו' ור\"י אומר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף אמר ליה רב חביבי לר\"א לימא קסבר ר\"י חש\"ב לאו דאורייתא דאי ס\"ד דהוי דאורייתא מכי שחיט בה פורתא אסרה אידך לאו דמאריה קטבח והשתא מאי קושיא נימא דר\"י ס\"ל דהוי דאורייתא מקרא דכי ירחק ומ\"מ כיון שאינו מפורש בתורה מש\"ה מחייב בתשלומי דו\"ה אלא ודאי דהא ליתא וכן הקשה הר\"ב ע\"י דף הנז' לדברי מרן הכ\"מ ז\"ל שכתב שם כשיטת הלח\"מ ז\"ל דס\"ל לרבינו דחש\"ב דאורייתא יע\"ש:<br><b> אמנם </b> אשר אני אחזה לי ליישב דעת רבינו ומרן הכ\"מ דס\"ל לרבינו דחש\"ב דאורייתא מקרא דכי ירחק ממך המקום אמנם ס\"ל לרבינו דדוקא בשחיטה ואכילה אסור מן התורה משום דנפ\"ל מקרא דכי ירחק וכדאמרינן בגמרא בפרק הא\"מ כי ירחק ממך כו' מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל מה שאתה זובח בקירוב מקום פרט לחש\"ב אבל בהנאה אינו אסור אלא מדרבנן והיינו משום דאיסור הנאה נפ\"ל בגמר' שם מקרא דאותו וס\"ל לרבינו דזה היינו דוקא לר\"מ דס\"ל דא' גר וא' גוי בין במכירה בין בנתינה א\"כ איסור הנאה נפ\"ל מדאצטריך קרא למשרי נבילה בהנאה ואייתר לן אותו למעוטי חש\"ב שאסורין בהנאה אבל ר\"י דסבירא ליה דברים ככתבן אם כן מנבילה לא נפ\"ל איסורי הנאה ואותו אצטריך למעוטי שאר איסורין וחש\"ב לאו דאורייתא ומש\"ה רבינו ז\"ל שפסק כר\"י בפ\"י מהלכות ע\"ז משום הכי פסק דחש\"ב אסורים בהנאה מדבריהם אבל באכילה ושחיטה נפ\"ל מקרא דכי ירחק כמבואר בגמ' וכן הוא דעת רש\"י ז\"ל בפרק כ\"ש דכ\"ב ד\"ה חש\"ב דלר\"י חש\"ב לאו דאורייתא דוקא באיסורי הנאה ומאי דק\"ל להתוס' שם בד\"ה חולין לפרש\"י מההיא דנזיר דמשמע התם דס\"ל לר\"י בר יאודה דחש\"ב לאו דאורייתא אפי' באיסור שחיטה ואכילה י\"ל דהא ל\"ק להו לרש\"י ולרבינו ז\"ל דאה\"נ דהתם קאמר בגמרא דלר\"י בר יאודה חש\"ב לאו דאורייתא אפי' באיסור אכילה משום דלא דריש קרא דכי ירחק אבל לפום מאי דקאמר תלמודא הכא דלר\"י אותו אצטריך למעט שאר איסורין לא דריש ליה אותו למעט חש\"ב משום דס\"ל דלאו דאורייתא אית לן למימר שפיר דר\"י באיסור אכילה מודה דאסור מדאורייתא מקרא דכי ירחק ואותו לא דריש לי' למעוטי חש\"ב משום דס\"ל דאיסור הנאת חש\"ב לאו דאורייתא והיינו דבתחילה מייתי רבינו קרא דכי ירחק למילף מיניה איסור שחיטה ואכילה דתרוייהו נפיק מקרא דכי ירחק והיינו נמי מאי דכתב בפי\"ו מהלכות מ\"א ה\"ה לחתיכת חש\"ב שהרי הן אסורים בהנאה מדבריהם דייק רבינו למכתב בהנאה לומר דדוקא איסור הנאה הוא דהוי מדבריהם אבל איסור שחיטה ואכילה הוי דאורייתא ומ\"ש כמו שיתבאר בהלכות שחיטה לא קאי אמ\"ש דאסור מדבריהם שהרי שם לא פירש רבינו אי מאי דאסור בהנאה הוא מדאורייתא או מדרבנן אלא אעיקר מילתיה שכתב דאסורים בהנאה קאי דבהלכות שחיטה נתבאר שאסורים מדבריהם ובהלכות שחיטה לא פירש דמאי דאסור בהנאה הוא מדבריהם שסמך אמ\"ש בהלכות מ\"א ומשום הכי כתב בפרק י\"ד מהלכות שחיטה דין יו\"ד דהשוחט חולין בעזרה פטור מלכסות משום ששם הצריך רבינו שיהא מותר באכילה שכ\"כ אין חייב בכיסוי אלא דם שחיטה הראויה לאכילה שנאמר אשר יאכל לפיכך כו' השוחט חולין בעזרה פטור מלכסות וכיון דס\"ל לרבינו דאסור באכילה מדאורייתא מקרא דכי ירחק דאיסור אכילה נמי נפיק מיניה כמבואר בסוגיא משום הכי כתב דפטור מלכסות אמנם גבי תשלומי ארבעה וחמשה דסבירא ליה לרבינו כרבנן דר\"ש דשחיטה שאינה ראויה ש\"ש מש\"ה כתב דהשוחט ח\"ב חייב בדו\"ה משום דאע\"פ שאסור באכילה מדאורייתא מיחייב מידי דהוי השוחט ונמצא טריפה ומשום דאסור בהנאה לית לן למפטר משום דלאו דמאריה קא טבח כדאמרי' בגמרא כיון דאינו אסור בהנאה אלא מדבריהם קרי' ביה וטבחו דמן התורה דמאריה קא טבח וזה מבואר בדברי רבינו שם כמו שיראה הרואה:<br><b> ומעתה </b> ע\"פ האמור הבא נבא לישב קו' הלח\"מ מסוגיא דפרק כ\"ה דהנה מה שהקשה דכיון דס\"ל דחש\"ב דרבנן א\"כ היכי אסר חיה ובהמה הא אמרינן בגמרא היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזור כו' י\"ל דס\"ל לרבינו דמאי דקאמר בגמרא אא\"ב דאורייתא היינו דגזרינן חיה אטו בהמה אינו אלא לענין איסור שחיטה ואכילה והכי קאמר בגמרא דאא\"ב דאיסור שחיטה ואכילה מדאורייתא בין בהמה בין חיה ועוף היינו דגזרי' הכא בחי' שיהא אסור בהנאה בטריפה אטו בהמה ואע\"ג דבהמה גופא לא אסורא בהנאה בטריפה אליבא דר\"ש אלא משום גזירה דקדשים שיצאו לחוץ לא חשיבא גזירה לגזירה כיון דאסור מיהא בשחיטה ואכילה מן התורה כבהמה אם כן כי גזרו רבנן בחולין שנ\"ב יהיו אסורין בהנאה לא פלוג רבנן אלא אי אמרת דרבנן כלומר דמן התורה שרי בכל גוונא אפילו בשחיטה ואכילה בהמה מ\"ש דילמא אתי למיכל קדשים בחוץ היא גופא גזירה כו' ומאי דקאמר ר\"פ וסבר ר\"ש חש\"ב דאורייתא היינו לענין איסור שחיטה ואכילה ואהא קאמר ליה אביי אין ומוכח לה מההיא ברייתא ואף שמדברי התו' בד\"ה אין נראה דפליגי אהא דכתיבנא מ\"מ רבינו ז\"ל ס\"ל הכי וכן מדוקדק מלשון הגמר' דקאמר אלא אי אמרת דרבנן בהמה מ\"ט דילמא אתי למיכל כו' משמע דמאי דבעי לאוכוחי הוא לענין איסור אכילה דלא הוי מדרבנן משום גזירה דילמא אתי למיכל ואי כפי' התוס' הרי באכילה אסור מן התורה וכדמוכח ההיא דמרובה והכי הוה ל\"ל דילמא אתי לאתהנויי וכן נראה מפירוש רש\"י דכל הוכחת ר\"פ לא הוי אלא לענין איסור אכילה שכ\"כ חש\"ב דאורייתא מוזבחת ואכלת ואי לאיסור הנאה מיירי לא נפיק מוזבחת אלא מאותו וכן נראה מדברי רש\"י ז\"ל שכתב בפ' הא\"מ אמאי דקאמר בגמ' א\"ל תניא המקדש בחש\"ב רש\"א מקודשת אלמא חש\"ב לאו דאורייתא ורמינהי רש\"א ישרף וכן חיה כו' ופרש\"י חש\"ב לאו דאורייתא לא איסור שחיטתו ולא איסור הנאתו משמע דהוצרך רש\"י לפרש כן כדכתיבנא דאי מאי דס\"ל לר\"ש דחש\"ב לאו דאורייתא אינו אלא לענין איסור הנאה א\"כ לא פריך מידי מההיא מתני' דאיכא למימר כיון דאסור בשחיטה ואכילה מדאורייתא לא פלוג רבנן דהא אפילו תימא דס\"ל לר\"ש דחש\"ב דאורייתא אפי' בהנאה תקשי אמאי אמר דישרף יקבר הול\"ל דהא בחיה ליכא למגזר דילמא אתי למימר קדשים פסולים לקבורה אלא עכ\"ל לא פלוג כמ\"ש רש\"י שם בסמוך יע\"ש ואם כן השתא נמי אפ\"ת דר\"ש ס\"ל דאיסור הנאה מדבריהם משו\"ה אמר ישרף משום דלא פלוג כיון דאסור מן התורה בשחיטה ואכילה כבהמה וכ\"כ הר\"ב עצמות יוסף ז\"ל אלא שראיתי שהקשה וז\"ל רש\"י הוכרח לפרש כן מכח מאי דפריך מדר\"ש אדר\"ש אבל תלמודא גופיה קשה מאי פריך נימא דר\"ש ס\"ל דאינן אסורין אלא באכילה אבל בהנאה מותרים מדאורייתא ומש\"ה האשה מקודשת ונראה דלא מצינו האי סברא ולאפושי פלוגתא לא מפשינן עכ\"ד:<br><b> והנה </b> מה שתי' הוא ז\"ל ליתא ואשתמיט מיניה מ\"ש רש\"י בפרק כ\"ש דכ\"ב ד\"ה חש\"ב שכתב דלר\"י חש\"ב לאו דאורייתא דוקא באיסור הנאה אבל באיסור אכילה מודה דהוי דאורייתא מקרא דכי ירחק וכ\"כ שם התוס' שכן הוא דעת רש\"י וא\"כ איך כתב דלא מצינו האי סברא ולעיקר קושיתו י\"ל לפי שיטת ר\"ת שכתבו התוספות ד\"ה אלמא דההיא דרב גידל מיירי בשעות דאורייתא ואפשר דמש\"ה לא משני בכי האי גוונא משום דאי ס\"ל לר\"ש דאיסור שחיטה ואכילה הוא מדאורייתא הו\"ל כחמץ דרבנן ושעות דאורייתא דר\"ג ואפשר דעדיף טפי דהתם בחמץ נוקש' דרב גידל מן התורה שרי אפי' באכילה אלא דרבנן הוא דגזור בכל נמצא דכל איסורו הוי מדרבנן אבל גבי חש\"ב מן התורה אסור באכילה ואתו רבנן והוסיפו הנאה וכיון שכן אמאי קאמר ר\"ש מקודשת אלא ודאי דס\"ל לר\"ש דחש\"ב לאו דאורייתא כלל ומש\"ה קאמר מקודשת ואהא פריך ורמינהי ואף לפרש\"י שפירש אהא דר\"ג אפי' בתרווייהו דרבנן איכא למימר דרש\"י ס\"ל ליישב ההיא דר\"ג כיש מי שאומר שכתב הר\"ן דשאני איסור חמץ שיש לו עיקר מן התורה משא\"כ חש\"ב ואם כן מש\"ה לא משני הכי בגמרא משום דאי ס\"ל לר\"ש דחש\"ב אסור באכילה מן התורה הרי יש לו עיקר מן התו' ואמאי מקודשת כנ\"ל ודו\"ק:<br><b> ויש </b> סמך לזה ממ\"ש התוס' בפרק מרובה דף ע\"ב ע\"ב ד\"ה דאי ס\"ד דתקרובת ע\"ז אפילו לא אסירא בהנאה אלא מדרבנן חשיב לאו דידיה כיון דאסרו חכמים בכל הנאות ואפי' קידש בו את האשה אינה מקודשת כדתניא במסכת קידושין אבל חש\"ב אי הוי דרבנן וקידש בו את האשה מקודשת דבסוף הא\"מ קתני רש\"א מקודשת כו' ויש להבין דכיון דתקרובת ע\"ז אין איסורו אלא מדרבנן אמאי אינה מקודשת ומ\"ש מחש\"ב וחמץ בפסח דאי הוו תרוויהו דרבנן מקודשת לר\"ת ואי הכא קיימי לשיטת רש\"י דס\"ל דאפילו בתרווייהו דרבנן אינה מקודשת איך הביאו ראיה לחש\"ב דמקודשת מפ' הא\"מ הרי כתבו בפרק הא\"מ ד\"ה אלמא דלפי המסקנא אפי' לר\"ש אינה מקודשת אי חש\"ב דרבנן:<br><b> אמנם </b> לפי מ\"ש ניחא דכיון דתקרובת ע\"ז אסור באכילה מן התורה וכמ\"ש שם בסמוך אלא דחכמים הוסיפו הנאה הוה ליה כחמץ דאורייתא ושעות דרבנן משא\"כ חש\"ב באיסור אכילתו והנאתו אינו אלא מדרבנן למאי דבעי ר\"י למימר התם דקסבר ר\"י דלאו דאורייתא מש\"ה אם קידש בה מקודשת כנ\"ל:<br><b> גם </b> מה שהקשה עוד הלח\"מ ז\"ל דאי סבירא ליה לרב' דחש\"ב הוי דרבנן אמאי התיר בהשוחט ונמצא טריפה נראה דע\"פ האמור הא נמי לא קשיא דמאי דמוכח ר\"פ דסבר ר\"ש דחש\"ב דהוי דאורייתא מדהתיר בהנאה השוחט ונמצא טריפה אינו אלא לענין איסור שחיטה ואכילה וכמו שנראה מדברי רש\"י בהדיא וכדכתיבנא לעיל ואהא הוא דמוכח שפיר דאי ס\"ל לר\"ש חש\"ב לאו דאורייתא אפילו איסור שחיטה ומן התורה הכל שרי וגזור רבנן אפילו בהנאה דלא ליתי להתהנויי מקדשים מה לי ראויה מה לי אינה ראויה הא באינה ראויה נמי איתא להך גזרה גופא אמנם אי ס\"ל לר\"ש דחש\"ב דאורייתא באיסור שחיטה ואכילה אף ע\"ג דהנאה אינו אלא מדבריהם גזירה משום קדשים שיצאו לחוץ והך גזירה נמי שייכא באינה ראויה איכא למימר דרבנן לא גזרו שיהא אסור בהנאה אלא בחש\"ב דאסור מן התורה בשחיטה ואכילה אבל בשחיטה שאינה ראויה דמן התורה אינו אסור כלל אליבא דר\"ש לא גזרו רבנן ואוקמוה אדין תורה וזה מוכרח לפי' רש\"י דאי לת\"ה תקשי אף לפי האמת דס\"ל לר\"ש דחש\"ב דאורייתא דהא ר\"ש ס\"ל דחש\"ב ישרף והיינו משום גזירה דלא לימרו קדשים פסולים הן ונקברים וכמ\"ש רש\"י וכיון שכן בשוחט את הטריפה אמאי קאמר רש\"י דמותר בהנאה הא איכא למיחש הך חששה גופה דגזרו שיהא טעון שריפה ה\"נ איכא למיגזר שמא יאמרו קדשים פסולים הם ומותרים בהנאה אלא ודאי איכא למימר דלפי האמת דס\"ל דחש\"ב דאורייתא לא גזרו אלא בחש\"ב דאסור מן התורה אבל בשחיטה שאינה ראויה דמן התורה שרי אוקמוה אדין תורה אבל אי ס\"ל לר\"ש דמן התורה הכל שרי ואפ\"ה גזרו משום קדשים שיצאו לחוץ א\"כ מה לי ראויה מה לי אינה ראויה והיינו דמוכח שפיר מדר\"ש דס\"ל דחש\"ב דאורייתא באיסור שחיטה ומשום הכי רבינו שפסק דאיסור שחיטה ואכילה הוא מן התורה משום הכי התיר בשוחט ונמצא טריפה ועד\"ז יש לפרש דברי מרן הכ\"מ ז\"ל דמדלא ענש רבי' אלא מכת מרדות דס\"ל לרבינו דאפילו באיסור שחיטה ואכילה אינו אלא מדרבנן שהרי באיסור שחיטה הוא דכתב רבינו דמכין אותו מכת מרדות ואהא הוא דק\"ל למרן מסוגיא דהא\"מ דמסיק דלר\"ש חש\"ב דאורייתא באיסור שחיטה ואכילה ואהא הוא דתי' מרן דס\"ל דחש\"ב דאורייתא ומ\"ש מ\"מ הוא מפני שלא נאמר בהן לאו כלומר דס\"ל דחש\"ב דאורייתא באיסור שחיטה ואכילה והיינו כמסקנא דהא\"מ וכדכתיבנא ומש\"ה המקדש בחש\"ב אינה מקודשת אע\"פ שאסורים בהנאה מדבריהם משום דכיון דאסור בשחיטה ואכילה מן התורה הוה ליה כחמץ דרבנן ושעות דאורייתא דכתב רבינו בפ\"ה דאינה מקודשת וכמו שכתב מרן ז\"ל שם ועדיפה מיניה כדכתיבנא זה נ\"ל ליישב דעת רבינו ומרן ז\"ל כי היכי דלא תיקשי להו קושית הר\"ב עצמות יוסף ז\"ל ודו\"ק:<br><b> מיהו </b> דברי מרן בפרקין דכתב דס\"ל לרבי' דשחיטת חולין בעזרה הוא מדבריהם מלבד דדבריו סותרים אמ\"ש בהלכות שחיטה צ\"ע דמה יענה למה שפסק בפרק י\"ד מה' שחיטה דהשוחט חולין בעזרה פטור לכסות וכמו שהקשה הלח\"מ ז\"ל וליכא למימר דס\"ל דכיון דמדרבנן לא חזי לאכילה לא קרי ביה אשר יאכל ופטור מכיסוי וכמ\"ש מרן מלכא בס' מקראי קדש שהרי בפרק השוחט דכ\"ז ע\"א פריך ואי אין שחיטה לעוף מן התורה לבעי כסוי ועיין בספר בני יעקב בתשובה סימן ב' ובתה\"ד סימן קפ\"ד וצ\"ע. אחר זמן ראיתי להרב בכה\"ג חי\"ד סימן ק\"א בהגהת ב\"י אות מ\"ח שישב דברי רבינו למאי דסתרי אהדדי כדכתיבנא יע\"ש:<br><b> ודע </b> שרש\"י ז\"ל בע\"ז פרק ר\"י דנ\"ו ד\"ה מכרן כתב דאם עבר ומכר איסורי הנאה אותם הדמים אסורים בהנאה מדרבנן ורבינו בספ\"ח מהלכות מ\"א פליג על זה שכתב וז\"ל כל שאכל כו' אם נהנה ולא אכל כגון שמכר כו' והדמים מותרים יע\"ש וכן הוא דעת הרמב\"ן כמ\"ש הרב המגיד שם אמנם דעת הרא\"ש ז\"ל בסוף פרק הא\"מ כדעת רש\"י דמדרבנן אסורים למחליף עצמו ומ\"מ אם עבר והחליף אותם החליפין הוה ליה חליפי חליפין ומותרין הפך מאי דמשמע מדברי רש\"י ז\"ל כמו שיע\"ש:<br><b> וכתב </b> עוד שם וז\"ל ומודה רש\"י דמדאורייתא שרי אפי' לדידיה כיון דלא תפסי דמיהן וכן משמע בפ\"ק דחולין גבי חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין ומסיק משום דלא שביק התירא ואם היו החליפין אסורים מדאורייתא מה היו מרויחים בחילוף עכ\"ד ויש לדקדק עליו טובא דמאי ראיה מייתי מההיא דחמצן של עוברי עבירה ואכתי תקשי ליה למאי דקאמר התם בגמרא ודילמא ר\"ש היא דאמר חמץ לאחר הפסח מדרבנן וכי מקילין בדרבנן אבל בדאורייתא לא מקילין והיכי אפשר לומר דר\"ש היא דאם כן היכי קאמר בברייתא מפני שהם מחליפין כיון דלר\"ש אינו אסור אלא מדרבנן ודמיו הרי הוא כמוהו מה מרויחים בחילוף בשלמא אי הך ברייתא ר\"י היא ניחא דמרויחים איסורא דאורייתא כמ\"ש הרא\"ש וכן הקשה הרשב\"א שם בחידושיו אלא ע\"כ צ\"ל כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל שם דמה שמרויחים הוא דאיסור אכילה חמור להם יותר מהנאת דמים א\"נ כמ\"ש התוס' בד\"ה מותר משם רש\"י שמרויחין הוא לדידן דלדידן מיהא שרי יעו\"ש ואם כן מאי ראיה מייתי אכתי נימא דלר\"י דס\"ל דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מדאורייתא חליפין דידיה נמי אסירי דבר תורה ומה שמרויחין הוא לדידן דלדידן שרי כמ\"ש התוס' וא\"נ משום דאיסור אכילה חמור להם יותר ואף שהתוס' כתבו שם דלמאי דס\"ד דר\"י מרויחים נמי לגבי דידהו דבחליפין אינו אסור אלא מדרבנן היינו משום דהכי קי\"ל בעלמא דאינו אסור אלא מדרבנן אבל מהך סוגיא אין להביא ראיה כלל כמ\"ש:<br><b> ואשר </b> אני אחזה לומר בדעת הרא\"ש הוא דס\"ל דאפילו לדעת רש\"י ודעימיה דס\"ל דחליפים אסורים אינו אלא באיסורין דאורייתא אבל באיסורים דרבנן מודה רש\"י דלא החמירו בחילופיהן ועכ\"ז יבואו דברי הרא\"ש על נכון דלמאי דמסיק דילמא ר\"ש היא ל\"ק ליה להרא\"ש כלל דשפיר קתני בברייתא מפני שהן מחליפין כיון דלר\"ש חמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מדרבנן משום קנסא בחילופין דידהו לא גזרו אמנם למאי דס\"ד השתא דבריי' ר\"י הוא דס\"ל דחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ד\"ת ק\"ל להרא\"ש ז\"ל שפיר דאם היו החליפין אסורים מדאורייתא מה מרויחי' בזה זה נ\"ל נכון בדעת הרא\"ש ז\"ל:<br><b> שוב </b> ראיתי להר\"ב מש\"ל ברפ\"ה מה' אישות שכתב וז\"ל אך יש לדון דאפשר דהא דחליפי דאיסורי הנאה אסורים הוא דוקא במה שאיסורו דבר תורה אבל לא במה שאיסורו מדרבנן וטעם גדול יש בדבר שהרי הא דחליפין אסורים הוא מדרבנן וכמבואר ואפשר דלא גזרו אלא באיסור תורה אבל באיסורים דרבנן לא גזרו וכעת לא מצאתי דין זה מבואר עכ\"ד:<br><b> ויש </b> לתמוה עליו איך אשתמיט מיניה דברי הרשב\"א ז\"ל שכתבנו לעיל דנראה בהדיא דס\"ל דאפילו בחמץ שע\"ע הפסח דאיסורו מדרבנן אפי\"ה חליפין דידיה אסורים דאל\"כ מאי ק\"ל גם מדברי התוס' הנז' נר' בהדיא ג\"כ דאפי' באיסורי הנאה דרבנן חליפין דידהו אסורים ממ\"ש וז\"ל ומה שפרש\"י כו' ונראה דמרויחי' ג\"כ לגבי דידהו למאי דס\"ד השתא דהוי דאורייתא ומשמע בהדיא דדוקא למאי דס\"ד השתא דהוי דאורייתא מרויחי' לגבי דידהו נמי אבל לפום מאי דמסיק ליכא הרוחה גבי דידהו והשתא אי ס\"ל דחליפי איסורי הנאה דדבריהם מותרים הא למאי דמסיק נמי מרויחין לגבי דידהו שפיר אלא מוכח דס\"ל דאפי' באיסור דרבנן חליפין נמי אסורי' ומ\"מ דברי הרא\"ש ז\"ל נר' שאין ליישבן אלא א\"כ נאמר דס\"ל דבאיסורי' דרבנן לא אסירי חליפין דידהו וכדכתיבנא:<br><b> עוד </b> כתב הר\"ב מש\"ל שם וז\"ל ועוד נראה דאף דנימא דחליפי איסורי' אסירי מ\"מ הכא גבי קדושין שרי שהרי לרש\"י דאית ליה דחליפי חליפין אסורים אפי\"ה אית ליה דיש לחלק בין קדושין לשאר הנאות וא\"כ אף אנו נאמר בחליפין דיש לחלק בין קדושין לשאר הנאות ואף דאליבא דהרא\"ש ליתנהו להני טעמי מ\"מ אפשר שיודה בהן אלא דלדידיה במקום שאמרן רש\"י אין צורך אבל בנ\"ד יודה הרא\"ש אך נראה דע\"כ לא הוכרחנו לומר חילוקים אלו אלא מכח מתני' דתנן מכרן וקידש הר\"ז מקודשת והוק' לרש\"י שהרי אשה זו היא חליפי איסורי הנאה ומש\"ה הוצרך לחלק בין קדושין לשאר הנאות אבל להרא\"ש דמתני' אתייא כפשטה מנ\"ל לבדות חילוקים מלבנו עכת\"ד יע\"ש:<br><b> והנה </b> הרב ז\"ל כמסתפק אמרה למילתיה ולבסוף לא הכריע אלא מכח סברא ולע\"ד המעיין בדברי הרא\"ש ז\"ל יראה בהדיא דלית ליה לחלק בין קדושין לשאר הנאות שכתב וז\"ל ומה שחילק רש\"י בין קדושין כו' נראה דלא היה צריך לזה כו' אבל אם בדיעבד לקח בדמי איסורי הנאה פירות או כלים והחליפן לא גזור רבנן ושכרו אסור דע\"ז משמע ליה כמו יין נסך דאף חליפי השכר אסורי' לכן פריך ליה ממכרן וקידש מקודשת אלמא דחליפי חליפין שרי (כלומר דאם היו אסורי' היה לנו לאסור לשהות עמה באותם קידושין משום שנהנה ממנה) ע\"כ והשתא אי הרא\"ש ז\"ל מודה בעיקר חילוק רש\"י ז\"ל אם כן מאי פריך בגמ' נימא דהתם בקידושי אשה לא גזרו בחליפי חליפין משום ביטול פו\"ר אלא ודאי דלא ס\"ל חילוק רש\"י ז\"ל ויש לתמוה על הרב ז\"ל איך העלים עיניו מדברי הרא\"ש הללו שהוא ז\"ל הביאם שם והר\"ן ז\"ל בפ\"ק דחולין גבי ההיא דחמצן של ע\"ע הקשה לפי' רש\"י דאסור הדמים למחליף עצמו וז\"ל ואיכא למידק הרי ערלה שאסורה בהנאה ותנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת אלמא חליפי איסורי הנאה מותרי' אף למחליף עצמו דאי לא היאך האשה מתקדשת בהן ותירץ וז\"ל וי\"ל דלעולם למחליף עצמו אסור ואפי\"ה כיון שהאשה יכולה ליהנות בהן ממילא היא נקנית ותמה עליו הר\"ב חידושי הלכות ז\"ל וז\"ל ולא ידענא מאי קושיא שהרי בנדרים מקשי לה בגמ' ומשני לה דילמא לכתחילה הוא דלא הא דיעבד עבד עכ\"ד ז\"ל וכונת קושית הרב ז\"ל הוא כפי מה שפי' הר\"ן שם ד\"ה ת\"ש וז\"ל דקס\"ד דכיון דאסור להתהנות מן החליפי' אפילו עבר ונהנה שהחליפן באחר דלהוו חליפי חליפין אסורים ומש\"ה ק\"ל כשעבר וקידש אמאי היא מקודשת גמורה ואינה צריכה לקדשה פעם אחרת דאי אסירי מדרבנן הו\"ל לאצרוכי קדושין ודחי הנ\"מ לכתחילה הוא דלא שאסור ליהנות מן החליפין ואם עבר ונהנה מותר דח\"ח מותרי' עכ\"ל והשתא היינו דק\"ל להרב ז\"ל דא\"כ מאי ק\"ל להר\"ן לפרש\"י מההיא דמכרן הלא רש\"י ז\"ל לא כתב אלא שאסור ליהנות מן החליפין לכתחילה ומתניתין בשכבר קידש ונהנה מן החליפין ואי משום מה שנהנה ממנה אח\"כ לכתחילה כבר כתב רש\"י בפי' דבקדושי אשה לא גזרו כיון שכבר עבר וקידשה זהו כונת הרב ז\"ל ומעתה יתבאר לך ביטול דברי הר\"ב שער אפרים סי' ד' יע\"ש:<br><b> אמנם </b> לע\"ד דברי הר\"ן ז\"ל אינן כמו שהבין הר\"ב ח\"ה ז\"ל שהוא ז\"ל הבין דקו' הר\"ן היא דכיון דלפרש\"י אסור הדמים למחליף עצמו היכי קתני מקודשת הרי נהנה באותם הדמים במה שקדשה אמנם לע\"ד הא ודאי ל\"ק ליה להר\"ן דכבר מקשי לה התם בנדרים ומשני לה דילמא לכתחילה וקו' הר\"ן ז\"ל היא דלרש\"י ז\"ל דלמחליף הדמים אסורי' בהנאה היכי קתני מכרן כו' מקודשת הא כיון דלמקדש אינו שוה כלום נמצא שלא נתן לה פרוטה ואנן בעינן שיתן לה שו\"פ ולא חיילי קדושין כלל והכא ודאי לא שייך לתרוצי כמו שתי' בנדרים דמתני' דיעבד קתני דה\"ט לא מהני אלא למאי דפריך התם ממה שנהנה ממנה מאותם קידושין אמנם הר\"ן ז\"ל ק\"ל אעיקרא דמילתא דלא יחולו הקידושין כיון דלדידיה אינו שו\"פ ואתלמודא גופא התם בנדרים לא מצי לאקשויי לה משום דהך פי' שכתב הר\"ן שם אינו אלא לשיטת רש\"י ודעימיה דסבירא ליה דהדמים אסורין למחליף ואמנם לדעת הרמב\"ן והרשב\"א פי' הסוגיא הוא באופן אחר וכמ\"ש הרשב\"א בחי' לחולין ואהא תי' כיון דהאשה יכולה ליהנות בהם מאותן קידושין ממילא היא נקנית ואע\"ג דלדידיה אינו שו\"פ מקודשת דומיא דמקדש בגזל וכ\"כ בפ' הא\"מ יע\"ש וזה נלע\"ד מוכרח מחמת תי' ז\"ל דאי כפי מה שהבין הרב הנז' דקו' הר\"ן היא למה שנהנה ממנה מאי קמתרץ הר\"ן דכיון דהאשה יכולה ליהנות ממילא נקנית דה\"ט ניחא לשיחולו הקידושין ואם קדשה אחר אינה מקודשת אבל אכתי תקשי דיהא אסור לשהות עמה עד שיקדשנה פעם אחרת כדי שלא יהנה ממנה אלא העיקר כמ\"ש ודוק:<br><b> איך </b> שיהיה נמצינו למדים דחליפי איסורי הנאה דדבריהם במחלוקת היא שנויה דלדעת התו' והרשב\"א ז\"ל אסורים ולדעת הרא\"ש כפי מה שהוכחנו מדבריו הם מותרים ועפ\"ז נבא ליישב דברי הטור בא\"ח סימן תמ\"ג שכתב וז\"ל מעשה בשפחה שקנתה ירקות מחמץ אחר שש והתירם ר\"ת לפי שאינו תופס דמיו כדאמרי' חמצן של ע\"ע כו' וכתב הרב\"ח דדעת ר\"ת כדעת רש\"י ז\"ל ואעפי\"כ התיר הירקות דמאחר שהשפחה קנתה ירקות בלי ידיעתו של בעל החמץ כלאחריני דמי ונסתייע לזה מדהביא ראי' מההיא דחמצן ולא הביא ממתני' דקדושין מכרן וקדש בדמיהן מקודשת וכתב הרפ\"ח ז\"ל ואין זה נכון דלדעת רש\"י שכתב בחולין וז\"ל ואע\"ג דהשתא נמי איסור הוא לגבי' דהא מתהני מחמץ דאי לאו כו' משמע ודאי דהכא נמי אפי' קנתה השפחה בלא ידיעת ב\"ה מה בכך סוף סוף הרי מתהני מחמץ ולכן נ\"ל שר\"ת ז\"ל קאי בשיטת הסוברים דאף לדידיה שרי ולכך התיר הירקות והא דלא אייתי ראיה ממתני' דקדושין משום דהו\"מ למדחי דשאני התם דלחומרא ולהכי מייתי מריש חולין עכ\"ד יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> דברי הרב\"ח נראין עיקר וכוותיה ולאו מטעמיה משום דכבר כתבנו דדעת הרא\"ש דחליפין אסורי' למחליף מדרבנן וכדעת רש\"י ז\"ל ובחליפי חליפין הוא דפליג על רש\"י וכדכתיבנא והשתא אי התירא דר\"ת ז\"ל הוא משום דס\"ל כשיטת הסוברים דאף לדידיה שרי אם כן מדהביא הטור מעשה דר\"ת סתמא משמע דהכי ס\"ל וזה דבר תימה שהטור יחלוק אדברי אביו הרא\"ש ולפחות היה לו להזכירו על דל שפתיו ולומר ואדוני אבי הרא\"ש חולק בזה אלא העיקר כמ\"ש הרב\"ח ז\"ל דה\"ט דכיון דהשפחה קנתה בלי ידיעתו כלאחריני דמי ומה שהק' עליו הפר\"ח ז\"ל דלפי דעת רש\"י ז\"ל משמע דאפילו שקנתה בלי ידיעתו אסורה נראה דאשתמיט מיניה דברי הר\"ן ז\"ל בפרק השותפים דמ\"ח ד\"ה תנן שכתב בתוך דבריו וזה לשונו ותמהני אדבעי רמב\"ח במודר לבעי בנודר עצמו דאי טעמא דמתני' משום כונת נודר אפי' החליפן אחר חילופיהן אסורים ואי משום דינא דאיסורי הנאה דוקא בשמחליפן הוא אבל בשהחליפן אחר מותר בחילופיהן ע\"כ הרי נראה מדברי הר\"ן ז\"ל דאע\"ג דחליפין אסורין למחליף עצמו וכדעת רש\"י אם החליפן אחר מותרים וכ\"כ מרן בב\"י חי\"ד סי' רי\"ו משם סמ\"ג וזה לשונו ונ\"ל דל\"מ ליה אלא בשהחליפן המודר עצמו אבל אם החליפן אחר או המדיר עצמו מותרין למודר כמו שמצינו בחליפי חמץ שמותרים לאותם שלא החליפו וכ\"כ מרן הכ\"מ בפ\"ה מה' נדרים דין ט\"ו שכן הוא דעת הרא\"ש ז\"ל וכ\"כ בשיטה מקובצת כ\"י משם הרי\"ץ גיאת דכל שהחליפו אחר בלי שליחותו מותר יע\"ש הנה להקת נביאים ז\"ל דס\"ל כשיטת רש\"י דלמחליף עצמו אסורים וס\"ל דכל שהחליפו אחר מותר וטעמא נ\"ל דכל שהחליפו אחר לא מחזי כ\"כ כמתהני מחמץ ואינו ניכר וא\"נ אפשר דטעמייהו ז\"ל דס\"ל דמאי דאסור למחליף עצמו הוא משום קנסא הואיל ועבר והחליפו וכן נראה מדברי התוס' בפרק השותפין דמה\"ט הוא דאסור למחליף עצמו ומש\"ה כל שהחליפו אחר שרי ומעתה אף אנו נאמר שכן הוא דעת ר\"ת ז\"ל כנ\"ל גם מ\"ש הרפ\"ח ז\"ל דדעת ר\"ת כדעת הסוברים דלדידי' שרי והא דלא אייתי ראיה ממתני' דמכרן כו' משום דהו\"מ למדחי דשאני התם דלחומרא כלומר ומקודשת מדאורייתא ק' טובא דאיך הו\"מ למדחי הכי דא\"כ מאי פריך בר\"פ השוכר מ\"ט שכרו אסור אילימא משום דיין נסך אסור כו' והרי ערלה כו' ותנן מכרן מקודשת כו' ומאי קושיא אימא דהתם לחומרא קאמר ומקודשת מדאורייתא אבל מדרבנן שכרו אסור וחוששין לקדושי ב' אלא ודאי דמקודשת לגמרי קאמר:<br><b> גם </b> ממ\"ש הטור בסימן ת\"ן דברי הר\"ש בן אברהם על מעשה תנור של ישראל שאפו בו גוים חמץ בפסח והביאו לו ככרות כו' וכתב שאם כבר קבל המעות מותרים כדתנן מכרן וקידש מקודשת ומדלא חלק עליו משמע דהכי ס\"ל וכפי מה שהוכחנו מדברי הרא\"ש ז\"ל אין ראיה כלל דהתם שאני דכיון דהחמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא דרבנן דקי\"ל כר\"ש חליפין דידהו מותרים ואף שמדברי הרשב\"א משמע דבכל איסורין דאורייתא קאמר ממה שהביא ראיה מההיא דמכרן מ\"מ כיון דלענין דינא מודה הטור ז\"ל מש\"ה לא חלק עליו כנ\"ל:<br><b> ודע </b> שרבינו ז\"ל בפ\"ה מה' נדרים דין י\"ו כתב וז\"ל האוסר פירותיו על חבירו כו' הרי גידוליהן וחילופיהן ספק לפיכך אסור בחילופיהן ע\"כ וראיתי להלח\"מ ז\"ל שתמה על דבריו הללו וז\"ל דברי רבינו הן מן המתמיהין דלפי הנראה מהרא\"ש והר\"ן והתוספות מאי דבעי רמב\"ח לאו בקונמות בלחוד הוא אלא בכל איסורי הנאה וכנראה מדפשיט להאי בעיא מההיא דמקדש בערלה ול\"מ ליה אלא מדרבנן ולכתחילה וכדדחי בגמרא דילמא לכתחילה כו' וכיון שפירוש זה הוא מוכרח אין מקום לדברי רבינו מכמה קו' חדא דלמה פסק בס' דרבנן לחומר' ואם נאמר כדברי הר\"ב כ\"מ דמדאורייתא קא בעי הא בעיא לא הוי אלא בלכתחילה וכמו שהוכחנו אבל בדיעבד פשיטא ליה דמותר ואם היה מדאורייתא אפילו בדיעבד היה אסור אלא ודאי מדרבנן קבעי עוד אני תמיה דכיון דרבינו ז\"ל פסק בפ\"ח מה' מ\"א דכל איסורי הנאה אפילו למחליף עצמו הוא מותר ליהנות מן החליפין א\"כ כיון דהתם החליפין מותרין אפילו למחליף עצמו גבי קונם נמי להוי הכי ויהיה מותר ואיך פסק דאסור ליהנות הא בגמ' מדמי האיסורים להדדי ועוד שלא הזכיר כאן איסור למחליף עצמו אלא אפילו החליפו אחר אסור למודר עכת\"ד והניח הדבר בצ\"ע:<br><b> ולע\"ד </b> נראה ששיטת רבינו היא כשיטת הראשונים שמצאתי בשיטת כתיבת יד במס' נדרים וכתוב שם שהיא להרשב\"א ז\"ל ושם בפרק הנודר מן הירק כתוב וז\"ל וסברי רבנן דכל איסורי הנאה לכתחילה הוא דאסור מדאורייתא מדאצטריך קרא למשרי נבילה אבל כל שמכרו ליכא איסורא דאורייתא שאין להם דמים וכדתנן מכרן כו' ומפרש בירושלמי לפי שאינן דמיהן והא דמתני' מסתברא דאפילו מדאורייתא דאיסור הבא מעצמו שאני דיש לו דמים שכן הוא דעתו מתחילה לאסור חליפיו וכי בעי רמב\"ח כו' פי' דטעמא דמתני' משום דאמרי' דדעתיה עלייהו מעיקרא וכיון שכן לגבי חבריה ל\"מ למיסר או דילמא כיון דחילופין כגידולין דמו ל\"ש כו' פי' דאיסורא דמתני' לאו משום דדעתיה עלייהו מעיקרא אלא משום דהכי דינא בנדר שהוא איסור הבא מעצמו דליחול אפי' אחליפין (כיון דיש לו דמים) ת\"ש האומר לחבירו קונם שאני כו' לוה כו' ופרקינן לכתחילה הוא דלא הא בדיעבד שפיר דמי פי' דהתם כיון דההיא שעתא דמתהני מיניה מנכסי המלוה לא היו חליפי איסורי הנאה דהא לאו אפומא דהאי אוזיף וכי הדר אתי ומפרע מהאי כבר נתאכלו המעות לא חשיבי חליפין אבל להחליפן לכתחילה בעוד שאיסורי הנאה קיימי' אימא לך דחליפין כגידולין דמו וכן לשון רבינו בהלכות ת\"ש המקדש כו' ומדלא שני דהתם מדאורייתא אבל אנן איבעיא לן מדרבנן שמעינן מהכא דמדאורייתא נמי איבעיא לן ופרקינן ה\"נ לכתחילה הוא דלא כו' ומסתברא דה\"פ דאיהו הוה ס\"ל דכי היכא דאיבעיא ליה בנדרים ה\"נ אבעיא ליה באיסורי הנאה דעלמא ולהכי אייתי ליה מערלה דאיסורי הנאה ולא תפסי דמייהו ושני ליה דשאני התם דלכ\"ע אסור מדאורייתא ולפיכך אין להם דמים כלל וכשהחליפן או מכרן אינן דמיהן אלא מתנה או מלוה ולפיכך כשנהנה מהן אינו חשוב נהנה מאיסור הנאה ואין בכלל איסור הנאתו אלא שלא למוכרו לכתחילה דההיא שעתא מתהני מיניה אבל אי עבד עבד דכי מתהני לאו מיניה מתהני וכמו שפירש בירושלמי אבל הכא באיסור קונם שהוא אסרן עליו והם מותרים לכל העולם דיש לו דמים וחליפין דידיה חליפין גמורים הם אימא לך דאסור בחילופיהן ובעיין לא איפשיט' ונקטי' לחומרא עד כאן ת\"ד:<br><b> ומעתה </b> נתיישבו כל קו' הרב הנזכר דמ\"ש דבעיא לא הוי אלא לכתחילה ומדרבנן כבר כתב הרשב\"א ז\"ל דמדאורייתא מבעיא ליה ומאי דקאמר בגמ' ה\"נ לכתחילה כבר פי' הרשב\"א ז\"ל גם מה שהקשה דכיון דהוא פסק בשאר איסורין דהדמים מותרים גבי קונם נמי להוי הכי הא נמי ל\"ק כמ\"ש הרשב\"א דהתם בשאר איסורין לכ\"ע הם אסורים ולית ליה דמים כלל משו\"ה מותרים שאינן דמיהן משא\"כ בקונם גם מה שהק' שלא הזכיר כאן איסור למחליף עצמו אלא אפי' החליפו אחר הא נמי לא קשיא דבשלמא בשאר איסורים דאיסורייהו מדרבנן איכא למימר בשהחליף אחר לא גזרו וכההיא דחמצן מה שא\"כ בקונם דאיסורו מדאורייתא משום דיש לו דמים מה לי החליפן הוא מה לי החליפן אחר זה נראה לי אמת",
+                "<b>ואיסור </b>\n<b> החמץ ואיסור השאור כו'.</b> וכתב הראב\"ד דוקא לשיעורייהו אבל לענין הביעור יש הפרש ביניהן כו' הקשה הרב לח\"מ ז\"ל דאם כן אמאי אצטריך בפ\"ק די\"ט ד\"ז למצרך קראי דשאור וחמץ הא ודאי מצרך צריכי דאי הוה קאמר שאור הוה ילפינן חמץ מיניה אפילו נפסל מאכילת כלב ואי הוה קאמר חמץ הוה ילפינן שאור דוקא דלא נפסלה להכי כתיב תרוייהו יע\"ש ומה שתי' הרב ז\"ל דמאי דקאמר הראב\"ד דחייב לבערו לאו מדאורייתא קאמר אלא מדרבנן הוא תירוץ זה לא יגהה מזור לדברי הסמ\"ג שהביא בלאוין ס\"ח התוספת' דביצה דקתני מאימתי קרוי שאור משיפסל לאכול לכלב וכתב הרא\"ם ז\"ל שהביא התוספתא זו לומר דחמץ אם נפסל מאכילת כלב אין זקוק לבער ואילו שאור אע\"פ שנפסל מאכילת כלב חייב לבער כדע' הראב\"ד יע\"ש:<br><b> הנה </b> מתוספתא זו שהביא הסמ\"ג נראה בהדיא דחייב מדאורייתא דהרי קאמר דאינו קרוי שאור עד שיפסל מאכילת כלב ומסתמא דעת הראב\"ד ג\"כ כן הוא ועיין בפר\"ח סימן תמ\"ב סק\"ט ולי נראה לומר דסבירא ליה להראב\"ד ז\"ל דכי אמרינן בגמרא לא לכתוב שאור ולכתוב חמץ לאו למימרא דלכתוב לא יראה לך חמץ גרידא אלא ה\"ק לכתוב רחמנא חמץ ושאור בחד לאו ולא לכתוב שאור בלאו בפ\"ע וכן פירש מוהרש\"א בספר גופי הלכות סימן ח' ואז הו\"א דשאור אפי' בנפסל חייב לבערו דהא אינו קרוי שאור עד שיפסל מאכילת כלב כמ\"ש בתוספתא ושמו מוכיח עליו אא\"א דחלוקי' בשיעוריהן ניחא דחילקן הכתוב דאי הוה כתיב חמץ ושאור בחד לאו הוה אמינ' דכתב תרתי לומר דחלוקין בביעור ועדיין בשיעוריהן לא שמענו ומשום הכי אצטריך לחלק כנ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "<b>אינו </b>\n<b> לוקה משום לא יראה אא\"כ חמצו בידים כו'.</b> הנה כל גדולי האחרונים תמהו על רבינו ז\"ל דאפי' בעשה בו מעשה נמי אינו לוקה דהוי לאו הניתק לעשה כדאמרי' בפסחים דצ\"ה בפרטיה מאי קממעט לא יראה דדמי ליה דהאי אינו לוקה דהוי לאו הניתק לעשה והאי אינו לוקה דהוי לאו הניתק לעשה וכן כתבו התוס' שם ומורינו הרב בס' מ\"ק תירץ דס\"ל לרבינו דלא הוי ניתק לעשה דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי כדאמרינן בריש תמורה ואף למ\"ש התוס' במכות דט\"ו ד\"ה תנינא דבעינן תרי לאוי סמוכי להדדי ה\"נ הא איכא תרי לאוי סמוכים לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ בפרשת בא ואיסור השאור ואיסור החמץ חד הוא כמ\"ש רבינו יע\"ש וצ\"ל לפי זה דדחאה הך סוגיא מהלכה א\"נ דלא הוה גריס רבינו בגמ' בהדיא דהוי ניתק לעשה אלא הכי גריס בפרטיה מאי קממעט לא יראה דדמי ליה דהאי אינו לוקה והאי אינו לוקה וכמ\"ש הרב חד\"ה שם שכן נראה מדברי רש\"י והתוספו' וסובר רבי' דמאי דקאמר בגמ' דדמי ליה דהאי אינו לוקה היינו משום דהוי לאו שאין בו מעשה דלא ישאירו ממנו עד בוקר נמי הוה לאו שאין בו מעשה ודוק ועל התו' ז\"ל יש לתמוה דקאמרי דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי ואם כן איך כתבו בשם ר\"י דלא יראה הוי ניתק לעשה:<br><b> ומצאתי </b> להתוס' בחולין דפ\"א ד\"ה הנח שכתבו וז\"ל והר\"ש מורדון אומר כו' לא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי כו' ואי אפשר לומר כן דהיינו דוקא היכא דסמוכים זה לזה כו' ועוד דאמרינן בההוא פירקא דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה דוהשיב את הגזלה אשר גזל אע\"ג דאיכא נמי לאו דלא תעשוק דאמר רבא היינו עשק היינו גזל ולמה כתביה לעבור עליו בב' לאוין אלא ודאי דוקא היכא דשני לאוין סמוכין זה לזה קאמר דלא אתי חד עשה ומנתק כו' ועוד נראה הא דלא עקר תרי לאוי היינו כי ההיא דתמורה דלא הוי ניתוק גמור דאין שם מעשה לתקן הלאו דמאליו הוא קדוש כו' יע\"ש וא\"כ אית למימר דר\"י ס\"ל דתי' זה שתי' בחולין דדוקא גבי עשה דתמורה הוא דלא הוי ניתוק משום דאין שם מעשה מה שאין כן חמץ דהך עשה דביום הראשון תשביתו הוי על ידי מעשה דהיינו הבערה הילכך אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי:<br><b> איברא </b> שדברי התוס' דחולין הם תמוהים במ\"ש בתחילת דבריהם דדוקא היכא דב' לאוין סמוכים זה לזה קאמר דלא אתי כו' והביאו ראיה מגזל דלא לקי משום דניתק לעשה דהא לאו דלא תגזול הוו תרי לאוין סמוכים זה לזה בפרשת קדושים סימן י\"ט דכתיב לא תעשוק את ריעך ולא תגזול וראיתי להתוספות בזבחים דף קי\"ד ע\"א ד\"ה אלמא שכתבו וז\"ל וכ\"ת כו' לא אמרינן חד עשה עקר תרי לאוי לא דמי דהנ\"מ התם דסמיכי גבי הדדי אצל העשה כו' דאשכחן גזילה דאיכא תרי לאוי כו' הילכך צריך לחלק כדפיר' דלכך סמך ב' הלאוין אצל העשה לו' שאין העשה מנתקן כו' יע\"ש וא\"כ לאו דגזילה אע\"ג דסמוכים זה לזה כיון דאינן סמוכים אצל העשה מקרי ניתק לעשה מיהו דברי התוספות דחולין הם סתומים ואי אפשר לפרש בדבריהם כמו שכתבו בזבחים אם לא שנאמר שחיסור לשון יש בדבריהם וצריך לומר היכא דתרי לאוין סמוכים אצל העשה:<br><b> אמנם </b> מדברי הרב יבין שמועה נראה שהבין הדברים כפשוטן וזה שבכלל קצ\"ו הביא מדברי התוס' דחולין דהא דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי היינו בסמוכים ואילו בכלל תקי\"ז הביא מדברי התוספות דזבחים דהא דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי היינו היכא דסמך תרי לאוין אצל העשה הנה שהבין הדברים כפשטן ועשאן לב' כללים ולדעתי חיסור לשון נפל בדבריהם ודברי התוספות דחולין ודזבחים הן שפה אחת ודברים אחדים כדכתיבנא וצ\"ע וע\"פ האמור אין מקום למה שתי' הר\"ב פר\"ח בליקוטיו בס' מים חיים והרב מוצל מאש סימן ך' דברי התוספ' דפ' אז\"נ דס\"א ד\"ה לעבור שהק' וז\"ל וא\"ת ולוקמה בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין ותי' משום דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כי מוקמינן אכובש ש\"ש לקי שפיר וכתבו הם ז\"ל דכוונתם דאע\"ג דכובש ש\"ש הוי ניתק לעשה דכתיב או את העושק מ\"מ כי מוקמיה ליה ללאו דלא תגזול אכובש ש\"ש לקי שפיר משום דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוין סמוכים משא\"כ אי מוקמי' ליה בגזל לא הוו תרי לאוין סמוכי' ואתי חד עשה ומנתק תרי לאוי שאינן סמוכים יע\"ש:<br><b> וכפי </b> האמור הא ליתא דע\"כ לא אמרו בתמורה דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי אלא דוקא גבי תמורה משום דסמיכי אצל העשה וא\"נ משום דלא הוי ע\"י מעשה כמו שהכריחו התו' בחולין ובזבחים מסוגיא דאלו הן הלוקין וכדכתיבנא וכן מוכח בהדיא ממ\"ש התוס' שם בא\"נ בדף שאח\"ז ד\"ה לא דלא לקי אלאו דרבית לר\"א דאמר יוצאה בדיינים משום דהוי ניתק לעשה וכ\"כ רש\"י שם והוא מוכרח מסוגיא דהתם אע\"ג דאיכא תרי לאוין סמוכים את כספך לא תתן בנשך ובמרבית לא תתן אכליך ואמרינן שם באז\"נ דעובר בב' לאוין דנשך ומרבית חד הוא וכ\"כ רבינו בפ\"ד מה' מו\"ל ד\"ב אלא ודאי דסבי' ליה כדכתיבנא ודוק:<br><b> ומ\"מ </b> לדברי רבינו ז\"ל ניתן ליאמר תירוץ מורינו הרב זצוק\"ל דאיכא למימר דרבינו ז\"ל חולק אדברי התוס' הללו וס\"ל דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוין סמוכים אע\"פ שאי' סמוכים אצל העשה ואע\"ג דהעשה בא ע\"י מעשה ומה שהקשו התוס' מגזילה דאמרינן דאינו לוקה משום דהוי ניתק לעשה אף ע\"ג דאיכא תרי לאוין סמוכים כדקאמר רבא כו' לא קשיא ליה לרבינו ז\"ל משום דרבינו סובר דהא דקאמר רבא היינו עשק היינו גזל לא איירי רבא אלא גבי כובש שכר שכיר דוקא דקאמר עובר בה' שמות וגבי כובש ש\"ש אי אפשר לגזול כעין ויגזול את החנית וכמבואר בדברי רבי' וה\"ה בפ\"א מהלכות גזילה יע\"ש אבל לעולם דעשק וגזל תרי מילי נינהו וליכא בהו תרי לאוי:<br><b> ומיהו </b> אכתי תירוץ זה אינו מעלה ארוכה לדברי הסמ\"ג שחולק אדברי רבינו ז\"ל שבה' גזילה וזה ממ\"ש בלאוין קנ\"ז וז\"ל איזהו גזל זה הלוקח כו' איזהו עושק זה שבא ממון חבירו בידו מרצון הבעלים כו' אף על פי שפשוטו כך הוא מ\"מ אמר רבא זהו עשק כו' להכי אפקיה לעבור עליו בשני לאוין ולפי ענין זה לאו אחד הוא ונמנה תחתיו הא דאמר רב כו' יע\"ש וכ\"כ שם ברמזים סי' הנז' הנה בבירור שהסמ\"ג חולק לדעת רבינו ואפי\"ה כתב שם דהגוזל או עושק שו\"פ עובר בל\"ת ואין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב ניתקו לעשה שחייב להחזיר כו' הרי אף ע\"ג דאיכא תרי לאוין סמוכים קאמר דהוי לאו הניתק לעשה ואין לוקין עליו וא\"כ ע\"כ דס\"ל כמ\"ש התוס' או דבעינן שיהיו סמוכים אצל העשה או כההיא דתמור' שהעשה אינו בא ע\"י מעשה ואפי\"ה כתב בלאוין ע\"ח כלשון רבינו ז\"ל אין עובר משום בל יראה ללקות עליו אא\"כ קנה חמץ או חמצו בידים יע\"ש והשתא תקשי דהא הוי לאו הניתק לעשה ולדעתו אפי' דאיכא תרי לאוין סמוכים כיון שאינו אצל העשה או כשהעשה בא ע\"י מעשה הוי לאו הניתק לעשה ואם כן ה\"נ לאו דלא יראה דכוותיה דאינו סמוך אצל העשה וגם העשה בא ע\"י מעשה:<br><b> גם </b> מה שתירץ עוד מורינו הרב בס' מ\"ק דלא יראה הוי לאו שקדמו עשה ומשום הכי לוקין עליו הא נמי אינו מעלה ארוכה למ\"ש מרן כ\"מ בפ\"א מה' נערה דין ו' דדעת רבינו ז\"ל דלאו שקדמו עשה גם כן אין לוקין עליו איברא שדברי מרן שם תמוהים לעין כל רואה ויש ליישבן ע\"צ הדוחק יע\"ש ויש לדקדק על דברי התוס' דפסחים דנראה דר\"י פליג מדידיה אדידיה דהרי לעיל מזה בד\"ה לא דחו פירוש רש\"י ז\"ל שכתב דלא תוציא הוי לאו הניתק לעשה וז\"ל וק' לר\"י היכי חשבינן ליה לאו הניתק לעשה הא הוי לאו שקדמו עשה וא\"כ איך כתבו בדיבור שאח\"ז משם ר\"י דלא יראה הוי ניתוק לעשה הא הוי לאו שקדמו עשה דעשה דאך ביום הראשון הוי מחצי י\"ד ולמעלה אע\"ג דאכתי לא עבר אלאו דלא יראה וצ\"ע כעת: ודע שמ\"ש הרב מוצל מאש סימן הנז' ליישב דברי התו' דודאי לאו דלא תעשוק לא הוי ניתק לעשה משום דהוי לאו שקדמו עשה דביומו תתן שכרו ולאו שקדמו עשה לא קרינן ביה לאו הניתק לעשה כמ\"ש במכות דט\"ו וס\"ל להתוספות דהלכה כר\"י כמ\"ש בפסחים ד\"ה לא יע\"ש והם דברים תמוהים לע\"ד דאע\"ג דעשה דביומו תתן שכרו יכול לקיימו קודם העברת הלאו מ\"מ עשה דוהשיב את העושק אי אתה יכול לקיימו אלא אחר העברת הלאו וכיון שכן לא מקרי קדמו עשה וממקום שבא הרב לסייע דבריו תיובתיה שהרי במכות הוה בעי למימר עולא דה\"ט דאונס דקאמר בברייתא דאינו לוקה אע\"ג דהוי לאו שקדמו עשה משום דלא יאמר לו תהיה לאשה באונס וליגמר ממוציא ש\"ר אם אינו ענין לפניו תנהו ענין לאחריו שאם גרש יחזיר הרי אף ע\"ג דבאונס קדמו עשה דולו תהיה לאשה הנאמר בהמוציא ש\"ר דהיינו לפניו אפ\"ה לא לקי משום דאית ביה עשה אחר העברת הלאו בהדיא הנאמר באונס עצמו ואף על גב דתלמודא התם דחי הא דעולא מ\"מ לאו מה\"ט דחי לה וגם ממאי דמסיק שם רבא דשאני התם דאמר קרא כל ימיו בעמוד והחזר קאי משם נמי תיובתיה למעיין שם וזה פשוט:<br><b> והרב </b> דבר שמואל סי' ל\"ח תירץ לקו' זו שהקשינו בדברי רבינו דמיירי שחל שביעי של פסח בשבת וקנה בו חמץ מן הגוי שאי אפשר לקיים בו מצות שריפה ע\"כ ומוהר\"ץ אשכנזי בתשובה סי' מ\"ב תמה עליו שהרי רבי' פסק כחכמים דמפרר וזורה לרוח או מטיל לים ואם כן אי אפשר לחייבו משום שאינו יכול לשרוף שהרי יכול הוא לפרר ולזרות לרוח או מטיל לים וע\"ש:<br><b> וראיתי </b> למוהר\"י כולי ז\"ל בהגהתו לס' מש\"ל שתמה עליו שהרי כתב ה\"ה בפ\"ג דהמוצא חמץ בי\"ט אף על פי שלא ביטל אינו יכול לשורפו או לפוררו או לזוררו לרוח יע\"ש ולק\"מ דהתם משום איסור מוקצה נגעו בה אבל מן התורה ודאי א\"ל דס\"ל דמותר וכ\"כ הפר\"ח ז\"ל סימן תמ\"ד ואם כן היינו דק\"ל שפיר דכיון דמן התור' שרי לפוררו היכי מחייב עליו מלקות הא הוה ליה לאו הניתק לעשה גם מ\"ש עוד דאע\"ג דלדעת רשב\"ם ז\"ל מותר לפרר הלחם בשבת דלא מצינו טוחן אחר טוחן וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל בפרק כלל גדול ופסקו מור\"ם סימן שכ\"א מ\"מ לדעת הרמב\"ם ז\"ל אסור לפרר דהוי תולדה דטוחן וכמו שכתב הרשב\"א ז\"ל בתשובה הביאה מרן כ\"מ ז\"ל פכ\"א מה' שבת יע\"ש:<br><b> והנה </b> המעיין שם יראה שאין מדברי רבינו הכרח לומר דס\"ל דיש טוחן אחר טוחן אלא הרשב\"א ז\"ל כתב כן מסברא דנפשיה ותו דאף לפי שיטתו אכתי ק' לדעת הסמ\"ג הוא שכתב כאן כדברי רבינו דאם קנה חמץ או חימצו בידים לוקה ואלו הוא ז\"ל ס\"ל דמותר לפרר הלח' בשבת כדעת רשב\"ם ז\"ל כמ\"ש מרן הב\"י ז\"ל משמו גם מ\"ש עוד דבנדון כזה דצריך לפררו עד אשר דק כדי לזוררו לרוח כ\"ע מודו דהוי תולדה דטוחן וחייב חטאת ע\"כ יע\"ש אשתמיט מיניה מ\"ש המאור בפ' אלו עוברי' אמתני' די\"ד שחל להיות בשבת דלרבנן דס\"ל דמפרר וזורה לרוח מותר לפררו ולזרותו בי\"ג שחל להיות בשבת כיון דאין כאן אב מלאכה ובלבד שלא יוציאנו לרשות הרבים יע\"ש וכ\"כ הב\"ח סימן תמ\"ד והסכים עמו הפר\"ח ז\"ל גם הרב מג\"א שם סק\"ב כתב דלזרותו לרוח אפשר דהוי מלאכה דאורייתא יע\"ש ואשתמיטיה ל' המאור ז\"ל שכתבנו ובר מן דין נראה דקשה לתי' הרב דבר שמואל שהרי מן התורה יכול לשורפו או לפוררו ע\"י גוי ונמצא אם כן הו\"ל לאו הניתק לעשה:<br><b> ולכן </b> אשר נראה לי ליישב דעת רבינו והסמ\"ג ז\"ל במה שפסקו דאם חמצו בידים לוקה הוא שרבינו ז\"ל סובר שהמשה' חמץ בפסח אף שדעתו לבערו ומבער אותו אחר כך מ\"מ באות' שהייה פורתא כבר עבר על בל יראה ואע\"פ שמחוייב לבערו אחר כך היינו כדי שלא יהא מוסיף על איסורו אבל איסורא דעבד עבד וזה מבואר מדבריו בפ\"ג מה' אלו ד\"ח וד\"י וכ\"כ הפר\"ח סי' תל\"א שכן דעת שאר המפרשים ושלא כדברי התוס' בפרק כ\"ש דכ\"ט שכתבו בשם ר\"י דהמשה' חמץ בפסח ודעתו לבערו שאינו עובר באותה שהייה משום דלא יראה ניתק לעשה וכ\"כ הרב מג\"א בסימן תמ\"ו סק\"ב דה\"ט דמ\"ש בגמר' בפ\"ק המוצא חמץ בי\"ט כופה עליו כלי ואע\"ג דלא היה בכלל הביטול כגון שנתחמץ בי\"ט ואיכא בל יראה כמ\"ש התוספ' דהמשהה חמץ אינו עובר וה\"נ כיון שדעתו לבערו בלילה ליכא ב\"י ומש\"ה כופה עליו כלי משום איסור מוקצ' יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> יש לתמוה על סברת ר\"י ז\"ל ממ\"ש בפ' א\"ע דמ\"ו כיצד מפרישין חלה בי\"ט ר\"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה ופירש רש\"י דלשהותה ולשורפה לערב א\"א שלא תחמיץ רי\"א לא זהו חמץ שמוזהרין עליו ואמרינן בגמרא דפליגי בהואיל דר\"א סבר הואיל ואי בעי מתשיל עליה ממוניה הוא ופירש\"י ועבר עליה אם מחמיצו גביה והשתא לדעת ר\"י ז\"ל אעפ\"י שיחמיץ אינו עובר עליו כיון שדעתו לשהותו ולשורפו לערב וכההיא דהמוצא חמץ בי\"ט שכתב הרב מ\"א וליכא למימר דאע\"ג דאינו עובר איסורא מדאורייתא מיהא איכא לכתחילה דהא ליתא דא\"כ הדרא להו קו' לדוכתא דאמאי מעל לר\"י הא מיד כשיפדה אותו הוי שלו ועבר אאיסור דאורייתא גם ליכא למי' דאע\"ג דמדאורייתא ליכא איסורא כלל כיון שדעתו לבערו מ\"מ מדרבנן מיהא החמירו שלא יהא חמץ עמו בבית דילמא אתי למיכל ואע\"ג דאמרינן המוצא חמץ ביו\"ט כופה עליו כלי היינו משום דלא אפשר אבל הכא כיון דאיתיה בתקנתא החמירו ומש\"ה אמר ר\"א לא תקרא לה שם כו' דאם כן היכי קאמר ר\"י לא זהו חמץ שמוזהרין עליו הא לר\"א נמי אין מוזהרין עליו אלא משום חומרא דרבנן הוא דקאמר אלא ודאי דלר\"א עובר עליו אם החמיצו ועוד דבבריית' קתני בהדיא א\"ל ר\"א לר\"י לדבריך הרי הוא עובר משום ב\"י ועיין שם בדף מ\"ח ולכן נראה לי דאף ר\"י ז\"ל לא אמרה אלא כשדעתו לבערו מיד ודלא כהרב בעל מגן אברהם ז\"ל דלדבריו תקשי מתני' דא\"ע ומ\"מ דעת רבינו ז\"ל הפך סברת ר\"י ז\"ל וסבירא ליה דבאותו שהייה פורתא עבר עליה:<br><b> ומעתה </b> נבא ליישב דעת רבינו עם מה שמצאתי להרמב\"ן ז\"ל בשיטה כתיבת יד למכות על ההיא סוגיא וז\"ל ומפרקי' מידי הוא טעמא אלא לר\"י הא אמרינן תני קיימו ולא קיימו אבל לר\"ל לאו שקד' עשה אין לוקין עליו כך שמעתיה ודייקי עלה דהא כתיבא ותנינא כדאשתבע רבא לעיל ואיכא למימר דהכי מקשי ליה ר\"פ לרבא והא לא דמי ללאו דחסימה היכי אמרת דלאו שקדמו עשה לוקין עליו ואע\"ג דאפשר לקיומי עשה שבו והא לא דמי ללאו דחסימה דהתם אי אפשר לקיים בו ד\"א אבל הכא אפשר לקיומי לעשה ונימא דמקיימינן ליה ופטור ומפרקי' משום דכתיב ביה עשה יתירה מגרע גרע דהא ודאי לאו לנתק הלאו אתא אלא לאחמורי ואקש' ליה כו' א\"ה כו' א\"ל התם לתקוני לאוי הוא דאתא מדלא כתביה רחמנא קמיה לאו ש\"מ הכי קאמר לא תקח האם ואם לקחת שלח ומ\"מ בין מר ובין מר ס\"ל בלאו דטמא שנכנס למקדש שהוא לוקה דכיון דעשה שבו ליכא לקיומי מההיא שעתא דעבר עליה דלאו אבטיל עשה שבו באותה ביאה שנכנס למקדש ואע\"ג דמוזהר הוא לקיים עשה מצוה באפי נפשה היא כדי שלא יוסיף טומאה אבל אין יציאתו תקון לכניסתו מכיון שנכנס עבר על לאו וביטל עשה והו\"ל כלאו שניתק לעשה שביטל עשה שבו הלכך דמי ללאו דחסימה אבל לעיל כי אשתבע רבא קס\"ד דהא דכפר רבה בב\"ח ואמר דלא אמרה משום דסבר דנתקיה ללאו ויהב ליה דין עשה ועשה שבו קודם דהוא עיקר ואמר רבא דהך סברא ליתא אבל דר\"פ טעמא אחרינא הוא (משום דלא דמי ללאו דחסימה) ופנים חדשות באו לכאן עכ\"ד:<br><b> ומעתה </b> כפי דברי הרמב\"ן ז\"ל שכתב דטמא שנכנס למקדש לוקה משום דמשעה שעבר על הלאו אבטיל עשה שבו כלומר דלא דמי לאונס דאפי' בלאו טעמא דכל ימיו בעמוד והחזר קאי אינו לוקה משום דהתם מאי דאזהר רחמנא לא יוכל לשלח' היינו משום דקפיד קרא שתהיה אשתו משום קנסא והילכך כשמחזירה לבסוף הרי אשתו היא עכשיו ונמצא חזרתו תקון יציאתו היא מה שאין כן גבי טומאה דמאי דקפיד קרא הוא על ביאת המקדש ונמצא דביציאתו אינו מתקן כניסתו א\"כ היא גופה איכא למימר נמי הכא גבי לא יראה לפי דעת רבי' ז\"ל שסובר שאפי' שדעתו לבערו אחר כך עבר על לא יראה משום אותה שהייה פורתא דמה\"ט לקי שפיר משום דבאותה שהיה כבר עבר על לאו והעשה דהעשה דאך ביום הראשון הוי מחצות י\"ד קודם כניסת הפסח ומאי דקפיד קרא הוא על הראיה וא\"כ באותה שעה כבר עבר על הלאו והעשה שהרי ראה אותו הלכך אפילו שמבערו אח\"כ אינו מתקן הראיה שראה וכמו טמא שנכנס למקדש ואף ע\"ג דגבי גזילה נמי אמרינן לא תגנובו ע\"מ לשל' שאני התם דבשע' העברת הלאו הא אכתי לא עבר העשה דוהשיב את הגזילה כיון דלא שייך אלא אחר העברת הלאו ודוק והלכך דחה רבי' ז\"ל סוגיא דפסחים משום דס\"ל דהך סוגיא אתיא לפי מאי דס\"ל לרבא דטעמא הוי משום דנתקו רחמנא ללאו ויהב ליה דין עשה וכמ\"ש הרמב\"ן אבל אנן קי\"ל כר\"פ דמסתבר טעמיה ולר\"פ לקי בבל יראה משום דדמי ללאו דחסימה וכההיא דטמא כנ\"ל:<br><b> ועל </b> פי דברי הרמב\"ן הללו יש לישב מה שהקשה הרב יבין שמועה סימן קפ\"ה וז\"ל ובדברי הרמב\"ם יש ס' שהרי בפח\"י מה' סנהדרין כתב לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו ולא חילק בין קדמו עשה ללא קדמו דמשמע דבכל גוונא אין לוקין עליו ואלו בפי\"ט מה' הנז' כשמנה לאוין הלוקין מנה טמא שנכנס למקדש דהוי ניתק לעשה ואפ\"ה כתב דלוקין משום שהרי קדמו עשה ודוחק לומר דהרמב\"ם מיירי בשהזהירוהו ב\"ד לקיים העשה ולא קיים עכ\"ד:<br><b> והנה </b> מ\"ש דרבינו מיירי בשהזהירוהו לקיים ולא קיים כפי מה שהכריח הלח\"מ ז\"ל מדברי רבינו דאפי' למ\"ד קיימו ולא קיימו היינו דוקא היכא שנתבטל מאליו אבל כל שלא נתבטל ואף ע\"ג שהתרו בו שיקיים ולא קיים אינו לוקה יע\"ש לא ניתן ליאמר תי' זה כלל בדברי רבינו שהרי התם גבי טמא שנכנס למקדש לא משכחת לה נתבטל מאליו:<br><b> אמנם </b> לפי האמור לא ק\"מ דשאני גבי טמא דמשעה שעבר על הלאו מבטיל העשה וכמ\"ש הרמב\"ן ופסק כר\"פכדכתיבנא ואף ע\"ג דרבינו פסק כר\"י לפי גירסתו דגריס בר\"י קיימו ולא קיימו ולר\"י סבירא ליה דלאו שקדמו עשה לוקין עליו כמ\"ש שם מידי הוא טעמא אלא לר\"י משמע דמי שסובר קיימו ולא קיימו יסבור דלאו שקדמו עשה לוקין עליו כמ\"ש הלח\"מ בפח\"י מהל' סנהדרין דח\"י הא נמי ל\"ק כפי מ\"ש משם הרמב\"ן ז\"ל משום דמאי דאמר בגמ' מידי הוא טעמא כו' היא סברת רבא דבעי לאחזוקי סברתיה דמעיקרא דאשתבע כתיב' ותנינא ואהא קאמר דלר\"י דס\"ל קיימו ולא קיימו מצינן למימר דלאו שקדמו עשה לוקין עליו משום דלאחמורי אתא ובלאו הניתק לעשה אין לוקין עליו משום דלתקוני לאו אתא אבל לר\"פ דקאמר והא לא דמי לאוי' ללאו דחסימה משום דהתם אי אפשר לקיים בו ד\"א ומההיא דטמא שנכנס למקדש ליכא ראיה כלל כמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל מעתה מנ\"ל לו' דלר\"י לאו שקדמו עשה לוקין עליו כיון דליכא ראיה כלל ממתני' דטמא ולאפושי פלוגתא בין ר\"י לר\"ל ופסק רבינו כר\"פ משום דמסתבר טעמיה דר\"פ נמצא דלא פליגי בלאו שקדמו עשה ותרוייהו ס\"ל דאין לוקין ולא מפיש במחלוקת כן נראה לי ליישב דעת מרן כסף משנה ז\"ל שסובר כדעת רבינו ז\"ל דאין לוקין אפילו בקדמו עשה ודוק:<br><b> ואגב </b> עיוני ראיתי למוהר\"ר איזק שטיין ז\"ל בביאורו על הסמ\"ג בדף רפ\"ז דברים תמוהים לע\"ד שכתב וז\"ל ונ\"ל דהאי לא קיימו שכתב הרב ז\"ל לאו דוקא אלא ר\"ל שביטלו שא\"א לקיימו דבפרק הלוקין פליגי ר\"י ור\"ל כו' ושם בברייתא גריס בגמ' ר\"י ביטלו ולא ביטלו ומסתמא הלכה כר\"י וכל זמן שלא נתבטל העשה שא\"א לקיימו עוד כגון שלא מתה האם אינה לוקה ותדע דהא המחבר כתב כאן ושחטה וכן אם מתה קודם שישלחנה לוקה והיינו שביטל העשה כו' וכן לקמן גבי השבת העבוט כתב ואם נאבד המשכון לוקה כו' הרי שכתב בהדיא כר\"י ע\"כ:<br><b> והנה </b> הרואה יראה שכל דבריו תמוהים שמ\"ש דלר\"י כ\"ז שלא נתבטל כגון שלא מתה אינו לוקה דמשמע הא אם מתה מאליה לוקה לר\"י וכמ\"ש אח\"כ ותדע כו' ליתא דלר\"י לא מקרי ביטולו אלא עד שהוא בעצמו יבטל העשה בידים כגון שהמיתה אבל מתה מאליה אינו לוקה וכמבואר בגמ' שם דלא אשכח לר\"י גבי אונס ביטלו ואם איתא משכחת לה בשמתה מאליה וכמ\"ש התוס' שם יע\"ש ואדרבא מדברי הסמ\"ג הללו שכתב וכן אם מתה מוכח בהדיא דס\"ל כמ\"ד קיימו ולא קיימו וכמ\"ש מרן כ\"מ בפי\"ו מה' סנהדרין דין ד' לדעת רבינו ז\"ל גם מ\"ש ומסתמא הלכה כר\"י לא ידעתי איך אשתמיט מיני' גירסת הרי\"ף ז\"ל דגריס איפכא בדר\"י קיימו ולא קיימו והיא גופה גירסת הסמ\"ג ז\"ל ופשוט:<br><b> ובהיותי </b> נבוך בענין זה ראיתי להר\"ב יבין שמועה סימן קפ\"ד דברים תמוהים לע\"ד שכתב על מ\"ש התוס' ברכות ד\"ה כל תימא דהא לאו דגזילה קדמו עשה דוהשיב את הגזילה ואפ\"ה אין לוקין עליו וכתב הרב הנז' וז\"ל ואין לדקדק מה הקשו מגזילה שאני גזילה דאע\"ג שקדמו עשה מ\"מ ניתן לתשלומין וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו י\"ל דכונתם מדחזינן דהתם במכות די\"ו אהא דאמר ר\"י זאת ועוד אחרת פריך והרי גזילה ומשני התם איתיה בתשלומין ואם כן המקשה דלא ידע תי' דתשלומין אם כן מדחזינן דפריך אהך מימרא דר\"י דלקמן ולא פריך אהא דהכא והרי גזילה דקדמו עשה ש\"מ כמ\"ש התוספות דקדמו עשה ללאו שקדמו בכתוב קאמר עכת\"ד:<br><b> והנה </b> מה שפי' בכונת קושית התוס' דעיקר קו' היא על המקשה דלקמן דלא ידע הך סברא מלבד שזה דוחק גדול בעיני דכולי האי לא הוה ליה למסתם דבריהם עוד בה דמה יענה הרב ז\"ל למ\"ש בחולין והבאתי דבריהם לעיל שהקשו לתי' הר\"ש מורדין מגזילה דאמרינן במכות דלא לקי משום דניתק לעשה אע\"ג דאיכא נמי לאו דלא תעשוק כו' והשתא תקשי דמאי ק\"ל דהרי אמרינן דלאו דגזילה ניתן לתשלומין ומש\"ה אין לוקין אע\"ג דאיכא תרי לאוי ואי הקו' היא על המקשה דלא ידע הך סברא והוה ס\"ל דמאי דלא לקי הוא משום דניתק לעשה מאי ק\"ל ממאי דאמר רבא היינו עשק כו' כאלו הך מימרא דרבא היא הלכה פסוקה והא איכא למימר דהך מקשן לא ס\"ל הא דרבא אלא כרב ששת דאמר התם נתתיו לך עושק יש לך בידי ואיני נותן לך הוי גזל ורבא דאמר זהו עושק כו' נמי לק\"מ דרבא יסבור דלא לקי אלאו דגזל משום דניתן לתשלומין כדמסיק בגמ' ולכן הדבר פשוט לע\"ד שכונתם כפי מ\"ש שם בד\"ה התם וז\"ל כששרפו וחייב ממון הילכך לא משכחת בטלו דכל היכא דיש לו ממון לא ילקה אבל ליכא לפרושי דתרתי לא עבדינן לי' מלקות וממון דאם כן אדרבא ילקה ולא ישלם דבפרק אלו נערות קאמר ר\"י מילק' לקי ממונא לא משלם עכ\"ל. הרי מבואר מדבריהם דאפילו לפי המתרץ דתירץ התם איתי' בתשלומין עיקר פטור המלקות הוא משום דהלאו ניתק לעשה וטעמא דניתן לתשלומין הוא כדי לפוטרו אפילו שנשרף הגזילה דכיון דחייב ממון לא משכחת ביטולו ואי לאו טעמא דניתק לעשה אף שניתן לתשלומין היה לוקה כדאר\"י מילקא לקי ממונא לא משלם ומעתה שפיר ק\"ל הכא דהא לאו דגזילה שקדמו עשה ואפילו הכי אין לוקין עליו מטעמא דניתק לעשה ואפי' נשרף הגזילה משום דלא משכחת לה ביטולו ואמאי הא כיון דקדמו עשה לוקין עליו וטעמא דניתן לתשלומין גרידא לא מהני כדאר\"י ואהא תי' כו' וזה פשוט:<br><b> ומהתימה </b> על הרב ז\"ל שהוא הביא דברי התוס' הללו בכלל ר\"ג ליישב דברי רבינו שכתב בהל' גזילה כל הגוזל שו\"פכו' ואין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב ניתקו לעשה ואפי' שרף הגזילה אין לוקין שהרי הוא חייב לשלם והקשה הרב ז\"ל דאמאי ארכביה אתרי ריכשי והלא במה שאמר שאין לוקין מפני שניתן לתשלומין סגי וכתב שרבינו כוון לדברי התוספות שכתבנו לעיל ולכך כתב קודם שאין לוקין משום דניתק לעשה דזהו עיקר טעם פטור המלקות ועל פי זה תמה על מרן שכתב בפי\"ח מהלכות סנהדרין ד\"ב וז\"ל כל לאו שניתן לתשלומין כו' במכות דף י\"ז קאמר דלאו דלא תגזול כיון שחייב בתשלומין אין אדם לוקה ומשלם וק\"ל דהא בפרק א\"נ קאמר ר\"י כו' דאיך אשתמיט מיני' דברי התוס' שם שהקשו הך קושיא ותי' ועוד דאמאי הוצרך להק' להרמב\"ם מדברי ר\"י ולמה לא הקשה לו דברי עצמו שכ' בהדיא בה' גניבה דלוקה ואינו משלם ומכח זה כתב דנראה לו דרבינו בה' סנהדרין לא נחית להשמיענו דין גזילה שכל א' כתב בבירור במקומו ולא אתי אלא לאשמועי' דהכלל הוא לאו שניתן לתשלומין אין לוקין אבל ודאי שהוא בתנאי שניתק לעשה ובמ\"ש ניתן לתשלומין והביא הדמיון דלא תגזול הרי כמו אם ביאר לאו הניתק לעשה עכ\"ד:<br><b> ולע\"ד </b> גם בזה לא נראו לי דבריו (שמ\"ש דרבינו ז\"ל כוון למ\"ש התוס' ומש\"ה הוצרך לשני הטעמים וכן מ\"ש דמ\"ש רבינו בה' סנהדרין הוא בתנאי שניתק לעשה ועפ\"ז ישב קו' מרן ליתא לע\"ד) שהרי בפ' י\"ב מהלכות שכירות ד\"ג כתב רבינו המבטל ממלאכתו ואכל או שאכל שלא בשעת מלאכה הר\"ז עובר בל\"ת וכן פועל כו' ואין לוקין על שני לאוין אלו שאם אכל או הוליך חייב לשלם וכתב הרב המגיד שם ופטור המלקות במה שהוא חייב לשלם הוא בפרק אלו הן הלוקין כו' הרי לך בהדיא דס\"ל לרבינו דלאו הניתן לתשלומין אין לוקין עליו אע\"ג דלא הוי ניתק לעשה בההיא דפועלי' מיהו להא יש לתרץ דכיון דרחמנא אמר ואל כלייך לא תתן אם כן גזל בידו הוא ואיכא ביה עשה דוהשיב את הגזילה והוי שפיר ניתק לעשה אך קשה שבפי\"א מה' הנז' דין א' כתב וז\"ל מ\"ע ליתן שכר השכיר בזמנו ואם איחרו לאחר זמנו עובר בל\"ת ואין לוקין עליו שהרי הוא חייב לשלם הרי דאע\"ג דלא תבא עליו השמש לאו הניתק לעשה דהעשה דוהשיב את העושק בכובש ש\"ש ואינו רוצה לשלם לא נאמר והלאו דלא תבא עליו השמש הוי אפילו ברוצה לשלם אחר זמנו כמ\"ש רבינו ואפי\"ה כתב דאינו לוקה משום דניתן לתשלומין:<br><b> ודרך </b> אגב אומר שנתקשיתי בדברי רבינו ז\"ל דאמאי הוצרך לטעם דלאו הניתן לתשלומין ת\"ל משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה דאין לוקין עליו ובהרצותי דברי לפני מור\"י נר\"ו כה הראני שנמצא כתוב אצלו משם מוהר\"י בי רב ז\"ל ליישב זה דמשו\"ה הוצרך לטעם זה משום דמשכחת לה מעשה כגון שנטל החפץ מיד האומן בחזקה ולא רצה לשלם לו דבההיא שעתא עביד מעשה ואע\"ג דאם נתנו לו אומן בחצי היום אינו עובר עד שישקע היום כמ\"ש רבינו שם בסמוך מכל מקום כיון דמתחילתו על ידי מעשה בא לאו שיש בו מעשה קרינן ביה עד כאן דבריו:<br><b> וק\"ל </b> עלה לדעתו ז\"ל ממ\"ש רבינו בה' מלוה ולוה פרק ג' דין ה' אחד הממשכן כו' או שמשכנו בזרוע כו' עבר ולא השיב כלי היום ביום וכלי הלילה בלילה עובר בל\"ת שנאמר לא תשכב כו' וכתב ה\"ה ז\"ל ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה וכן הוא ודאי ממשמעות לשון רבינו מדלא כתב אלא ועובר בל\"ת וכן נראה בהדיא מדלא מנאו במנין הלאוין הלוקין בפרק י\"ח מהלכות סנהדרין והשתא לפי דעת הרב ז\"ל קשה דה\"נ נימא כיון דמתחילתו על ידי מעשה בא אע\"ג דאינו עובר אלא כשלא החזיר הכר בליל' והמחרישה ביום לאו שיש בו מעשה מקרי דומיא דהתם ממש ולכן נראה דמש\"ה הוצרך רבינו לטעם זה משום דמשכחת לה מעשה כגון שבאותה שעה שלקח החפץ מיד האומן בחזקה שקעה עליו חמה דהו\"ל לאו שיש בו מעשה כנ\"ל. ובעמדי בזה עם בני הישיבה הי\"א כן שלח אלי ידיד נפש החה\"ש יצחק מאייו הי\"ו זה כתב ידו וז\"ל הנה שמעתי מפה קדוש מר ניהו רבא הי\"ו מה ששלח ליישב דברי רבינו דפי\"א מה' שכירות ולכאורה איכא למשדי ביה נרגא לפי מ\"ש הרא\"ה ז\"ל בספר החינוך דכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אע\"פ שנעשה בו שום מעשה אין לוקין עליו דלאו שאין בו מעשה נקרא כן כתב בפרשת בהר סי' שמ\"ה וסימן שמ\"ו וסימן שמ\"ז וכ\"כ עוד בס\"פ שלח לך סי' שפ\"ז גבי לאו דלא תתורו אחרי לבבכם וכן בס\"פ קרח סי' שצ\"ז ובפרשת שופטים סי' תקי\"ד ובס\"פכי תצא סי' תקע\"ג ושם בסימן תקפ\"ג ובפ' משפטים סי' צ\"ד ופ' כי תשא סי' קי\"ג יע\"ש והר\"ב יבין שמועה יחס שיטת הרא\"ה ז\"ל הלזו בדעת רבינו והוכיח כן ממה שלא מנה בה' סנהדרין במנין הלוקים העובר על לאו דלא ימכרו ממכרת עבד ולאו דלא תעבידנו בפרך יע\"ש בדמ\"ח ע\"ב ואם זו היא שיטת רבינו אין מקום לישוב מר שיחיה כמובן:<br><b> איברא </b> שעיקר דברי הר\"ב יבין שמועה במה שיחס שיטת הרא\"ה ז\"ל הלזו בדעת רבינו לכאורה הם דברים תמוהים שהרי כאן בה' חו\"מ כתב בהדיא שאין לוקין על לאו דלא יראה אלא א\"כ קנה חמץ בפסח או חמצו בידים הרי דאפי' שאפשר לעבור על הלאו מבלי מעשה כל שעשה מעשה לוקה ושוב ראיתי להרב חזון נחום בח\"א דקמ\"א ע\"ב שדחה דברי הר\"ב יבין שמועה הללו מתוך דברי הרמב\"ם ז\"ל הנזכר אלא דלפע\"ד אי מהא לא איריא שהרי עינינו הרואות להרא\"ה ז\"ל גופיה בספר החינוך בפרשת בא גבי לאו דלא יראה שכתב כלשון רבינו דאין לוקין על לאו זה אא\"כ קנה חמץ בפסח או חמצו בידים אף כי הוא האומר דכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אין לוקין עליו ע\"כ למשכוני נפשין בעד הרב ז\"ל כדי שלא יהא נסת\"ר מחמת\"ו ולומר דע\"כ לא כתב הרב דכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אף שעשה בו מעשה אין לוקין אלא דוקא היכא שאפשר לעבור על הלאו בכל שעה ובכל זמן בלתי מעשה כגון לאו דלא ימכרו ממכרת עבד שמוכרו על אבן המקח שאפילו עשה מעשה בידיו ולקחו לעבד בידו והגביהו ונתנו על אבן המקח כיון שהיה אפשר בלתי מעשה שיעמוד העבד מעצמו שם והוא עשה מעשה זה מעצמו אינו לוקה על לאו זה כיון שהיה אפשר לעבור על הלאו בלי מעשה אבל בלאו דלא יראה אף על פי שכשיש לו חמץ בערב הפסח בביתו ולא ביערו עובר על בל יראה בלי מעשה כיון שכשלא נשאר חמץ בביתו מערב הפסח אי אפשר לעבור על לאו דבל יראה בתוך הפסח אלא א\"כ קנה חמץ בפסח או חמצו בידים לאו שיש בו מעשה מקרי כיון שבשעה זו שלא נשאר חמץ בביתו אי אפשר לעבור עליו אלא על ידי מעשה כנלע\"ד. ובהכי ניחא לי מאי דקשה לכאורה לשיטת הרא\"ה ז\"ל הלזו שהרי מצינו בלאו דלא תשבעו בשמי לשקר שאם נשבע שלא יאכל ועבר ואכל לקי כדאיתא בפ\"ג דשבועות דכ\"א ואם נשבע שיאכל ולא אכל עבר על הלאו ולא לקי משום דלא עשה מעשה כדאיתא התם הרי דאע\"פ שאפשר לעבור על הלאו הזה מבלי מעשה כל שעבר עליו ע\"י מעשה לוקה אלא ע\"כ לחלק ולומר דכיון דבנדון זה דנשבע שלא יאכל אי אפשר לעבור על הלאו מבלי מעשה חשיב לאו שיש בו מעשה ודוק. ויש לי עוד אריכות דברים בשיטת הרא\"ה ז\"ל הלזו הלא הוא כמוס עמדי ופה אל פה אדבר בו בע\"ה באופן ששיטת הרא\"ה ז\"ל הלזו אפשר ליחסה בדעת רבינו כמ\"ש הר\"ב יבין שמועה ואין לדחות דבריו ממ\"ש כאן רבינו גבי לאו דלא יראה כמדובר אלא שאחר החיפוש מצאתי להרב משנה למלך בפ\"ד מה' מלוה ולוה דין ו' שכתב שהרב המגיד בהלכות שכירות פי\"ג אזיל לאידך גיסא ממ\"ש הרא\"ה וס\"ל בדעת רבינו דכל לאו שאפשר לעבור עליו על ידי מעשה אפילו לא עשה בו מעשה לוקה יעיין שם ובכן דברי מר ניהו רבא שרירין וקיימין עד כאן:<br><b> הדרן </b> לדמעיקרא דמבואר מדברי רבינו הללו ברפי\"א מה' שכירות דלאו שניתן לתשלומין אפי' הוי לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו גם בפ\"ד מה' מו\"ל דין ג' כתב וז\"ל אע\"פ שהמלוה והלוה עוברין על כל אלו הלאוין אין לוקין מפני שניתן לתשלומין וכתב הרב עצמו בספר גופי הלכות סימן ו' דלא נתן הטעם משום דניתק לעשה כמ\"ש בה\"ג משום דס\"ל דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי הסמוכים הרי אע\"ג דליכא טעמא דניתק לעשה ס\"ל לרבינו דמשום טעמא דניתן לתשלומין גרידא אין לוקין ומעתה צדקו דברי מרן שכתב במכות קאמר דלאו דלא תגזול כו' א\"א לוקה ומשלם כלומר דמדברי רבינו שכתב כל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין דהיינו אפילו ליכא טעמא דלאו הניתק לעשה כאשר הוכחנו מדבריו נראה שהוא מפרש מ\"ש בגמר' התם כיון שחייב בתשלומין כו' ליכא לפרושי שכתבו התוס' ואהא כתב וק\"ל ממ\"ש בפ' א\"נ ומה שהקשה הרב דאמאי הוצרך להקשות לרבינו מדברי ר\"י היה לו להקשות מדברי עצמו לע\"ד לק\"מ משום דקו' מרן אינה על דברי רבינו כי היכי דנקשי מה שהוקשה לו ז\"ל אלא קו' מרן היא על הגמ' דכפי מה שמפרש רבינו בגמרא דהיינו משום דניתן לתשלומין גרידא (וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל בה' שכירות) תקשי דר\"י דידיה אדידיה דהכא קאמר אליבא דר\"י דבלאו דגזילה אינו לוקה משום דניתן לתשלומין ואלו בפרק א\"נ אר\"י כו' ומש\"ה לא הקשה לרבינו מדידיה אדידיה משום דמה שנתרץ לר\"י מדידיה אדידי' נתרץ לרבינו ז\"ל ודוק:<br><b> אמנם </b> אחר העיון נראה דלק\"מ מכל הני דוכת' דכתיבנא דנראה ודאי דע\"כ לא צרכינן לטעמא דלאו הניתק לעשה אלא דוקא גבי גזילה משום דלא בא מפורש בכתוב שיהיה חייב לשלם כשאין הגזילה קיימת דקרא לא כתיב אלא והשיב את הגזילה אשר גזל ודרשו ז\"ל אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעי לשלומי אמנם כשאין הגזילה קיימת אימא לך דמילקי לקי ממונא לא משלם ומש\"ה הוא דהוצרכו התוספות ז\"ל לומר דה\"ט משום דהוי ניתק לעשה אמנם בהאי דמלוה ברבית דנפקא לן מקרא דוחי אחיך עמך אהדר ליה כו' דקרא סתמא כתיב ואפילו כשאין הרבית בעין וכן נמי גבי ההוא דשכיר אז ודאי אפילו ר\"י מודה דמשלם ואינו לוקה משום דאם אתה אומר דילקה ולא ישלם נמצא עוקר דבר תורה שהרי בפי' רבתה תורה לתשלומין והו\"ל כההיא דחובל בחבירו בי\"ה דאמרינן בפרק א\"נ דאפילו ר\"י מודה משום דבפי' רבתה תורה רק שבתו יתן וזה פשוט ועיין בספר פנים מאירות סי' י':<br><b> שוב </b> ראיתי להרפ\"ח ז\"ל בס' מים חיים דף ל\"ז ע\"ד שכתב ליישב קושית מרן ז\"ל וז\"ל אבל קו' ליתא דמ\"ש הרב דלאו שניתן לתשלומין היינו במאי דגלי קרא שישלם כגון הני דנקיט הרב בדמיון וכן חובל בי\"ה וכיוצא אבל בעלמא מילקי לקי ממונא לא משלם עכ\"ד ומ\"מ דעת התוס' נראה כדכתיבנא:<br><b> אך </b> ק' טובא בין לתי' הרפ\"ח ז\"ל בין לתי' הר\"ב יבין שמועה ממ\"ש רבינו בפ\"א מהל' גזילה ד\"ט וז\"ל כל החומד עבדו כו' ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה והשיג עליו הראב\"ד ז\"ל וז\"ל לא ראיתי תימה גדול מזה והול\"ל מפני שהוא חייב בתשלומין שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב את הגזילה ולפיכך אינו לוקה וגם זה חייב להשיב החפץ לבעלים עכ\"ל ולפי מ\"ש ז\"ל מאי ראיה מייתי מגזילה שאני התם דגלי קרא בהדיא אבל בחומד עבדו כו' דלא גלי קרא בהדיא לימא דמילקי לקי ממונא לא משלם כיון דקי\"ל כר\"י וכמו שפסק רבינו בה' חובל והראב\"ד לא השיג עליו שם משמע דהכי ס\"ל וכן קשה למ\"ש ה\"ה ז\"ל דלכך לא נתן רבינו הטעם לפי שהוא חייב בתשלומין כיון שברצון המוכר הוא ולפי מ\"ש אין צורך לטעם זה ועוד דמשמע ודאי דלדעת רבינו ג\"כ צריכין לה\"ט דלאו הניתן לתשלומין דאם ל\"כ הו\"ל לרבינו לומר דבדלא אמר רוצה אני דילקה עליו כיון שיש בו מעשה וכיון שכן קשה דאמאי לא אמרינן דילקה ולא ישלם כיון דלא גלי קרא בהדיא ולא הוי ניתוק לעשה וצ\"ע כעת:<br><b> ודע </b> שכפי דברי התוס' ז\"ל שכתבנו דס\"ל דלא יראה הוי ניתק לעשה יש ליישב מה שהקשה הר\"ב גופי הלכות סי' ח' מהא דאמרינן בפ\"ק די\"ט דב\"ש סברי דשאור בכזית וחמץ בככותבת ואמרי' דטעמייהו דב\"ש דאם כן ליכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור ואנא אמינא ומה שאור כו' ומאי קושיא הא קיי\"ל דאין מזהירין מן הדין משום דכבר כתבו התוס' בפ' אז\"נ ד\"ה אמרי דבלאו הניתק לעשה כיון שאין לוקין עליו מזהירין אמנם לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דלא יראה לא הוי ניתק לעשה ק\"ט דהא אצטריך קרא להיכא דחמצו בידים דלקי לדעת רבינו דאי מק\"ו אין מזהירין וצ\"ל כמ\"ש הרב ז\"ל יע\"ש שבתי וראה דגם לדברי התוס' קשיא משום דאף דקי\"ל דאין לוקין על לאו הניתק לעשה מ\"מ אם עבר וביטלו או לא קיימו למר כדאית ליה ולמר כדאית לי' לוקין עליו ואם כן לימא דמש\"ה אצטריך שאור להיכא דעבר וביטלו שילקה עליו דאי מק\"ו אינו לוקה משום דאין מזהירין מן הדין:<br><b> הן </b> אמת דקו' זו ג\"כ היא לדברי התוס' שכתבנו באז\"נ דבלאו הניתק לעשה מזהירין ומשום הכי אמרי' התם דלא אצטריך קרא בגזל משום דנפ\"ל במה הצד יע\"ש דהא כיון דמשכחת לה מלקות בלאו הניתק לעשה היכא דעבר וביטלו נימא דמשום הכי אצטריך קרא להיכא דביטלו שילקה עליו והדרא להו קושיא לדוכתא דאין מזהירין מן הדין לכן נ\"ל לומר דאף התוספות לא כתבו כן אלא דוקא בלאו דגזילה משום דלא משכחת לה בטלו כיון דאיתיה בתשלומין וכמ\"ש במכות והא דנקטו בדבריהם משום לאו הניתק לעשה היינו משום דעיקר פטורא הוא משום לאו הניתוק לעשה כמו שכתבו כל זה לעיל אבל בלאו הניתק לעשה דעלמא מודו התוס' דאין מזהירין מן הדין מטעם דמשכחת לה מלקות להיכא דעבר ובטלו דלא כמוהרש\"א שהביא בספ' גו\"ה סי' ו' כלל זה סתם בכל לאו הניתק לעשה משם התוס' ולע\"ד נראה כדכתיבנא:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> מה </b> שתמה על הדבר שמואל מ\"ש דבשבת א\"א לשרפו לקיים העשה ותמה הרי אפשר לשרפו ע\"י גוי והטעה\"מ תמה דהאיך יקיים העשה ע\"י גוי והנה ח\"א רצה לתרץ ע\"פ תשובת הרשב\"א סי' שנ\"ז שכ' על דברי השואל דאין סברא דנטילת נשמה למחויב מיתת ב\"ד יהי' ע\"י גוי והרשב\"א השיב דאפשר להיות ע\"י גוי דאין חיוב מיתת ב\"ד להיות דוקא ע\"י ב\"ד או שלוחו וכו' והרי כתיב ובערת הרע מקרבך וא\"כ ה\"נ במ\"ע דתשביתו ובאמת דימה ענינים נפרדים דהתם הוי ב' מצות דבערת הרע הוי מצוה בפ\"ע ומזה הי' די בכל מה שיכולין לבערו ובזה הוי די אפי' ע\"י גוי דסוף סוף מתבער מן העולם והחיוב של כ\"א מד' מיתות ב\"ד אם בסייף או בחנק כו' זה הוי מצוה בפ\"ע כמפורש בכל אחד ושוב חיוב המיתה דוקא בזה הוי חיוב בפ\"ע וזה אינו תלוי בב\"ד ויכול להיות ממילא ולכך שפיר כתב הרשב\"א אבל בתשביתו למאן דיליף מנותר הוי גוף מאמר תשביתו דוקא שרפה וא\"כ הוי גוף המצוה דשרפה עליו ודאי לא מהני ע\"י גוי דאין שליחות לנכרי וז\"פ ונכון מיהו ארווחנא בדבריו ליישב קו' המפו' מנ\"ל דאין ביעור חמץ אלא שרפה דלמא מכח רחמנא אחשבי' כפרש\"י בביצה כ\"ז ולפי הנ\"ל א\"ש דזה תלוי בזה דאם כוונת תשביתו בכל דבר מוכח דהוי כוונת התורה רק על גוף החמץ שיהי' מתבער אז כיון דהוי כוונת התורה על גוף החמץ לבערו די אף ע\"י גוי אף דאין שליחות לנכרי מ\"מ הרי החמץ מתבער וא\"כ נהי דרחמנא אחשבי' היינו אם עכ\"פ עושה מעשה כגון להאכילו לכלבים וכדומה אבל בדיבור במה שאמר לגוי ודאי באמירה לא שייך רחמנא אחשבי' וא\"כ יכול לבערו ע\"י גוי אבל אם תשביתו הוי דוקא שרפה א\"כ לא הוי כוונתו ית' על גוף החמץ שיהי' מתבער מן העולם דלפ\"ז מה לי זה או זה ואינו דומה לחיוב מיתת ב\"ד דשם י\"ל לפי חטאו ראוי מיתתו בזה או בזה אבל בחמץ לא שייך הקפידא על החמץ שיהי' דוקא שרפה ובע\"כ הוי הקפידא רק על האדם שהוא יעשה המצוה בכך וא\"כ אם הקפידא הוי עיקרו על האדם וכמו נותר דהוי בשרפה והוי החיוב עיקרו על האדם שוב לא מהני ע\"י גוי ובפרט למ\"ד דוקא בשרפה יליף מנותר ובנותר ודאי לא מהני ע\"י גוי וה\"ה בזה וא\"ש ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חמץ </b>\n<b> שנתערב כו' הר\"ז אוסר בכ\"ש כו'.</b> וכתב ה\"ה וטעם איסור החמץ שהוא במשהו לפי שהוא דשיל\"מ כו' ור\"י דקאמר בפ' כ\"ש חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו בנ\"ט כתב הר\"ב ראש יוסף ד\"ג ע\"ב דודאי ר\"י מודה בדשיל\"מ דאסור במשהו אלא דר\"י מיירי בדבר דלא שייך דשיל\"מ כגון בתבשיל שכתב ר\"ת דלא שייך דשיל\"מ שהמאכל מתקלקל ואי נמי בדלית ביה אלא טעם גרידא דלא אמרי' דשיל\"מ כמ\"ש הפוסקים בי\"ד סי' ק\"ב ועין בש\"ך שם ולא אתא ר\"י אלא לחלוק ארב ושמואל דס\"ל דחמץ בזמנו אוסר דבר תורה במשהו דלפי טעם זה אפי' שלא במינו דלא אמרי' ביה דשיל\"מ אסור במשהו ואהא אתא ר\"י לחלוק ולומר דבין במינו כו' בנ\"ט ד\"ת ונ\"מ היכא דלא שייך ביה דשיל\"מ אבל היכא דהוי דשיל\"מ בהא לא איירי ר\"י ור\"ל דודאי דהוי במשהו ורבא פליג עליה וס\"ל דבחמץ בכל גוונא אסור אפי' במידי דלא שייך דבר שיל\"מ הואיל והחמירה תורה כמ\"ש רבינו בפט\"ו מה' מ\"א יע\"ש ועפ\"ז יש ליישב קצת מ\"ש מרן כ\"מ בפט\"ו מה' הנז' דין ט' וז\"ל ומ\"ש רבינו חמץ בפסח אינו כו' בא לתרץ למה לא אמרו ר\"י ור\"ל חוץ מחמץ בפסח שבין במינו בין בשא\"מ במשהו ונ\"ט מפני שהוא דשיל\"מ ולא איירי ר\"י ור\"ל אלא באיסורי תורה שאין להן מתירין ע\"כ ודבריו תמוהים לעין כל רואה שהרי ר\"י ור\"ל אית להו בפ' כ\"ש דחמץ בזמנו בין במינו בין בשא\"מ בנ\"ט וא\"כ היכי מצי למימר חוץ מחמץ בפסח ועיין בס' מ\"ק דק\"ל ולפי דברי הרב ראש יוסף י\"ל דס\"ל למרן ז\"ל ג\"כ דר\"י מודה בחמץ היכא דיש לו מתירין דאוסר במשהו אפילו שלא במינו ג\"כ משום חומרא דכל מחמצת והושוה הדבר דשלא במינו כבמינו ובהא מודה לרבא דאפושי בפלוגתא לא מפשינן ולא איירי אלא בחמץ דלא שייך ביה דשיל\"מ כגון תבשיל וכיוצא דבהא ס\"ל לר\"י דלא החמירו בחמץ כיון דאפי' במינו מותר מן הדין ורבא פליג וס\"ל דאפי' בכה\"ג אסור במשהו משום חומרא דכל מחמצת והשתא היינו דק\"ל למרן דלמה לא אמרו ר\"י ור\"ל חוץ מחמץ דבין במינו כו' במשהו כו' היכא דהוי דשיל\"מ דבהא מודו ר\"י ור\"ל ותירץ דלא איירי ר\"י ור\"ל אלא באיסורי תורה שאל\"מ כו' כנ\"ל ליישב דברי מרן עם שהוא דוחק קצת:<br><b> ומצאתי </b> בשיטה כ\"י למס' פסחים לרבי' יונה ז\"ל שכתב וז\"ל ואע\"ג דכל איסורים בס' הכא שאני משום דחמיר כו' ועוד דדשיל\"מ הוא דהא לאחר הפסח מותר מדאורייתא ומדרבנן על ידי תערובת מיהא וכל דשיל\"מ אפי' באלף לא בטיל כדאסיק רב אשי בשלהי ביצה ור\"י דקאמר בס' פליגא ארב אשי וליתא עד כאן דבריו:<br><b> ותמוהים </b> דבריו לע\"ד שהרי הא דדשיל\"מ לא בטיל אינם מדברי רב אשי כדי שנאמר דר\"י פליג דהא בפרק הנודר מן הירק קתני התם בברייתא רמ\"א כל דשיל\"מ לא נתנו חכמים בו שיעור וחכמים לא פליגי עליה אלא בדבר שאין לו מתירין אבל בדשיל\"מ מודו ליה דהוי במשהו ותו דהרי שנינו בבכורים מעשר ב' ובכורים כו' ואסורים כ\"ש מלאכול בירושלים וה\"ט משום דהוי דשיל\"מ כמ\"ש המפרשים שם וכדאיתא בירושלמי שם ור\"י גופיה אית ליה דהלכה כסתם משנה וכיון שכן איך יחלוק ר\"י אמתני' וברייתא כיון דלא אשכחן מאן דפליג בהא וצ\"ע ואפשר ליישב שכוונת רבינו יונה ז\"ל הוא כמ\"ש עוד הר\"ב ראש יוסף ז\"ל ד\"ג דטעמא דר\"י דלא אמרינן דשיל\"מ אלא כשהאיסור הוא מחמת עצמו כגון חלב ודם וכיוצא שהוא עצמו אסור אמרינן דשיל\"מ אבל כשהדבר המעורב הוא דבר מותר אלא שמחמת הזמן הוא אסור בהא לא אמרי' דשיל\"מ דהוא עצמו מותר הוא וביום שנאסר בו אין לו היתר לעולם וביצה שנולדה בי\"ט אף ע\"ג דהוא עצמו מותר שאני שלא היה לו שעת הכושר מעולם אחר שנולדה הוה ליה כאיסור מעיקרו יע\"ש ואפשר שלזה כוון הר' יונה וז\"ש וכל דשיל\"מ אפי' באלף לא בטיל כלומר אפי' שאיסורו מחמת הזמן כדאסיק רב אשי בשלהי ביצה דהתם נמי גבי מים ומלח הוי ממש כהא דחמץ דהמים ומלח הם עצמן דבר מותר הוא אלא שהזמן גורם לאסור יותר מאלפים אמה וקודם י\"ט היו מותרים להוליכן למקום שירצו והיה להם שעת הכושר כחמץ ואפי\"ה ס\"ל לרב אשי דהוי דשיל\"מ ולא בטיל ור\"י פליגא אר\"א כלו' דוקא בההוא דר\"א פליג משום דכל שאיסורו מחמת הזמן והיה לו שעת הכושר לא מקרי דשיל\"מ דהוא עצמו מותר הוא והלכך התם נמי גבי מים ומלח דכוותא דהם עצמן מותרים ויומא הוא דקא גרים וביום שנאסר שאיסורו בא ע\"י אין לו היתר כלל ואע\"ג דרש\"י שם כתב דהוי דשיל\"מ בי\"ט עצמו להוליכו עד אלפים אמה לרבינו יונה לא חשיב ליה בהא דשיל\"מ וכמ\"ש הר\"ב תה\"ד הביאו מרן הב\"י בי\"ד סימן ס\"ט ועיין בפר\"ח סי' וכבר הארכתי בזה במקום אחר וכפי זה מדוקדקים דברי רבי' יונה ז\"ל שהוצרך להביא מדאסיק רב אשי בשלהי ביצה ולא הביא מריש ביצה דף ד' דקאמר התם רב אשי בהדיא דשיל\"מ אפילו בדרבנן לא בטיל משום דההיא דביצה כיון שלא היה לו שעת הכושר אפי' ר\"י מודה וכההיא דשביעי' דהוי דבר שיש לו מתירין כנ\"ל ועיין במ\"ק דפ\"ד ודוק:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> מה </b> שהביא כת\"י של ר' יונה שהקשה עמ\"ש הרמב\"ם דלכך חמץ בפסח אינו בטל דהוי דשיל\"מ לאחה\"פ וכתב ה\"ה דלפ\"ז אף בע\"פ אינו בטל וכו' ותי' דר\"י פליג אר\"א בביצה ל\"ט וכו' וע\"ז תמה השעה\"מ אטו דבר זה דדשיל\"מ ר\"א דחידש הלא זה משנה מפורש ונדחק ליישב ולדעתי א\"ש ע\"נ דיש להבין להיפוך דעת הסוברים דחמץ לא הוי דשיל\"מ למה באמת לא נחשב דשיל\"מ ואין לומר כיון דנאסר לאחה\"פ מכח קנס ג\"כ מ\"מ נהי דדשיל\"מ לא בטל הוי מדרבנן ומדרבנן אסור אף לאחה\"פ מ\"מ מה בכך לא מבעיא להסוברים דטעם דשיל\"מ דלא בטל הוי מכח עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר פשיטא דקשה דאף אם לאחה\"פ אסור מדרבנן מ\"מ הוי לחז\"ל להחמיר שלא יתבטל בפסח דסוף סוף לאחר הפסח קיל ליה איסורא ועד שתאכלנו בפסח באיסור של תורה ע\"י ביטול תאכלנו בהיתר אחה\"פ שיהיה מותר בלא\"ה מן התורה רק מדרבנן יהי' אסור ובודאי דרבנן קיל לי' מדאורייתא ואף לדעת הר\"ן דהטעם דהוי כמו מב\"מ גם כן י\"ל כיון דמה\"ת יהיה מותר אח\"כ דומה למב\"מ וראוי שלא יתבטל בשעה שיש בו איסור דאורייתא דלגבי איסור דאורייתא כיון דאח\"כ הלך לו איסור זה הוי כמו מב\"מ אך נלפענ\"ד הטעם דכמ\"ש קצת פוסקים בסי' תמ\"ז ותנ\"א דבחמץ לא שייך נ\"ט בר נ\"ט דהתירא כיון דשמו עליו מקרי איסורא בלע כן ה\"נ י\"ל להיפוך כיון דדשיל\"מ אינו בטל הוי רק במינו אבל שלא במינו בטל אם כן חמץ במצה אף דאי נלך בתר שם העצם הוי שוה בשמא או שוה בטעמא מ\"מ כיון דאף בזמן ההיתר הוי שמו עליו שם חמץ וכיון דכרכר דהוי במשהו אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא וכאן בזמן ההיתר ג\"כ שמו עליו דזה חמץ וזה מצה לכך הוי כאלו אינו שוה בשמא ולא נחשב מב\"מ ואינו דומה לכל דשיל\"מ דאינו בטל מב\"מ דהתם לא הוי שם האיסור על דבר הנאסר בפרט אח\"כ בזמן ההיתר כשנסתלק האיסור אין שם האיסור עליו עוד אח\"כ ולא נקרא עליו רק שם העצם לכך שפיר נחשב מב\"מ ואין אנו מסתכלין במה שעכשיו הוא אסור וחברו מותר אבל בחמץ דהוי שמו עליו תמיד כיון דשם האיסור עליו ומה\"ט לא נחשב נ\"ט בר נ\"ט דהיתרא לכך לא הוי כמב\"מ כיון דאף לאחר ההיתר לא יהי' שוה ממש לההיתר דזה שם איסור עליו וזה שם היתר עליו בשלמא למ\"ד בפסחים שם דס\"ל בכל מקום מב\"מ במשהו א\"ש דהם לא אזלי בתר האיסור וההיתר רק בתר גוף הדבר אם הם שוין וס\"ל כיון ששוין רק בעצם הוי מב\"מ א\"כ לדידהו לא מסתכלי כלל באיסור והיתר רק בגוף העצם לכך מה בכך דחמץ דשמו עליו דשם איסור עליו דזה אינו פועל רק דנחשב כאלו הי' אסור תמיד כיון דתמיד שם איסור עליו ולדידהו מה בכך דשם איסור עליו כיון דבעצם שוין בשמא לא בטלי אם כן לדידן דקיי\"ל מב\"מ בס' ואף שבעצם שוין מ\"מ בטלין רק כשהוא שוה גם בהיתר שאף זה עתיד להיות ניתר בזה ס\"ל דנחשב למב\"מ כמ\"ש הר\"ן פ' הנודר מן המבושל אם כן בזה שפיר יש לחלק כיון דזה שם האיסור עליו תמיד הוי כאלו הי' אסור תמיד וכיון דלא הי' שוה בשמא ההיתר שוב לא הוי מב\"מ ובטל ואף לדעת הסוברים דהטעם דלא בטל מכח עד שתאכלנו באיסור וכו' מ\"מ מוכרחים להודות דזה גזרו דוקא במינו וכתבו הטעם משום דבמינו נקרא ההיתר ע\"ש הנאסר אבל בא\"מ לא הוי ההיתר ע\"ש האיסור עיי\"ש ביו\"ד סי' ק\"י אם כן לפ\"ז תינח בשאר איסורין דלא נקראים ע\"ש האיסור אבל בחמץ כיון דשמו עליו הוי כאלו לא היה מינו לענין זה דתמיד לא נקרא ההיתר על הנאסר דשם חמץ תמיד עליו והוי כאלו תמיד שם איסור עליו ולא נקרא ההיתר ע\"ש הנאסר והוי בזה כאלו הי' מבשא\"מ כלל ולכך הוצרכו הפוסקים לטעמים אחרים בחמץ בפסח ולפ\"ז מיושב הרבינו יונה דהתוס' בביצה שם הקשו מה משני ר\"א דהו\"ל דשיל\"מ הלא הוי מבשא\"מ אך נראה דלפמ\"ש הר\"ן בישוב דעת הרי\"ף בנדרים בפת שאפאה עם הצלי א\"ש גם זה דכמו דאמרינן בכמה דוכתא דשאני מחוסר מעשה ממחוסר זמן דשמשא ממילא ערבא וכן איתא ביו\"ד סי' רל\"ד לענין הפרת הבעל דבמחוסר זמן מקרי חלות הנדר עיי\"ש לפ\"ז ה\"נ בדשיל\"מ י\"ל דכל הני דחשיב בנדרים דהו\"ל דשיל\"מ ומוכח שם דזה דוקא במינו היינו דוקא כגון טבל ונדר כה\"ג דאין ההיתר בא מכח זמן רק על ידי מעשה ולכך כיון דאין ההיתר ממילא לא הוי כניתר עכשיו רק אח\"כ לכך אין ההיתר רבה כ\"כ ולכך בעינן שיהי' במינו ממש אבל אם ההיתר בא ממילא מכח זמן אז כיון דשמשא ממילא ערבא נחשב כאלו כבר הוא מותר ודומה לפת שאפאה עם הצלי לכך אף בשא\"מ לא בטיל דהוי היתר בהיתר ולכך משני ר' אשי שפיר דהו\"ל דשיל\"מ כיון דאם יעבור יו\"ט יהיה מותר ממילא לכך אף בשא\"מ בטל ולפ\"ז יסבור הרבינו יונה כדעת הרי\"ף בזה דכל דההיתר אלים לא בטיל אף בשא\"מ ולכך א\"ש דס\"ל דלדידן דקיי\"ל כר\"א דאף בשא\"מ לא בטל כל שההיתר בא מכח זמן אם כן ה\"נ מה בכך דחמץ שמו עליו תמיד מ\"מ כיון שהוא ניתר ממילא מכח זמן הוי כאלו הותר עכשיו ומה שחסר קצת כאן מה ששם האיסור עליו תמיד הוי כנגד זה משלים מה שבאמת הוא מב\"מ ולכך דומה לאם בגוף העצם הוי מבשא\"מ מ\"מ כיון דההיתר רבה הוי כמב\"מ ה\"ה נמי להיפוך כאן שלענין ההיתר הוי כמבשא\"מ מחמת דשם האיסור עליו מ\"מ כנגד זה הרי הוי שוה בעצם ממש מב\"מ לכך ג\"כ לא בטיל ולפ\"ז מתרץ שפיר דר\"י לא ס\"ל כר\"א דהיינו דר\"י ס\"ל אף דדשיל\"מ לא בטיל היינו דוקא במינו ממש אבל במבשא\"מ אף דההיתר בא ממילא או שהוא ניתר עכשיו גם כן בטל ולכך ה\"ה נמי בחמץ ומצה אף דהוי מב\"מ ממש מ\"מ כיון דשמא עליו הוי קצת כמבשא\"מ ולכך בטל אף דהוי דשיל\"מ וס\"ל דלא כר' כהנא בפת שאפאה עם הצלי אבל לדידן דקיי\"ל כר' אשי התם בביצה וכר' כהנא בפת שאפאה כמ\"ש הרי\"ף דהוי דשיל\"מ לכך אף במבשא\"מ לא בטל כל שההיתר הוי עכשיו או בא ממילא מכח זמן לכך ה\"נ בחמץ ומצה אף דשמא עליו מ\"מ בעצם הוי מב\"מ ולא גרע במבשא\"מ בעצם ולכך לא בטל וא\"ש דברי הר\"י בשיטת הרמב\"ם ודוק היטב:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ב) </b>\n<b> מה שהביא </b> הרב פה בשם כ\"י לרבינו יונה הנה נמי הרמב\"ן בספר המלחמות אמר למילתי' דר\"י פליג אדין דבר שיש לו מתירין <span class=\"R\"> (קמב)</span> אלא דהרמב\"ן קאמר דר\"י סובר כרבנן דר\"ש בנדרים דהמה פליגי על ר\"ש בדין דשיל\"מ ובאמת אין הדברים מוכרחין שרבנן פליגי על זה הדין דשיל\"מ ואולם על דבר אחר לענין שביעית פליגי שם ועיין. ובאמת הדבר קשה מאוד דלא מצינו שום מקום בש\"ס הרגש פלוגתא בזה אמנם רבינו יונה פה לא קאמר דר\"י פליג על הכלל בדשיל\"מ אלא דפליג על רב אשי הרי ראינו כונתו לדבר אחר ולא על הכלל כולו יצא אלא מפרט פרט וכמו שמסבבו הרב פה. ובאמת מן הרב הי' נעלם הרמב\"ן הנזכר דהוא אומר בפירוש דר\"י פוסק כרבנן ולית לי' דר\"ש והרב שמתמה על רבינו יונה תמיהתי' על הרמב\"ן קיימת גם היה להרב המחבר להביא מקרוב לחמו דע\"כ ר\"י אית לי' דשיל\"מ דהא ר\"י סובר [ביצה ג' א'] הטעם של ביצה שנולדה בי\"ט משום משקין שזבו. וא\"כ עליה קשה קושי' הש\"ס ע\"ב שם מהאי ס' ביצה וע\"כ כתי' רב אשי משום דהוי דשיל\"מ ואף די\"ל דר\"י מוקמינן למילתי' בספק טרפה וכתי' רב פפא שם מ\"מ על רב אשי קשה הא אוקימתא דידך לאו קיימת היא אליבא דר\"י ובפרט שעיקר הקושיא שם אליבא דרבי יוחנן כאשר הייתי רגיל לפרק שם קושית מהר\"ם שיף דהקשה על הש\"ס שם גברא אגברא קארמית דגמרא הקשה שם על תי' הש\"ס דהאי שלא נתערב הביצה משום דהוי דבר שבמנין והקשה הש\"ס הניחא למ\"ד כל שדרכו למנות שנינו אלא למ\"ד את שדרכו למנות שנינו מאי איכא למימר ומאי קושיא דלמא האי מ\"ד סובר כרבה טעמא משום הכנה וע\"כ דר\"י אדר\"י מקשה הש\"ס דר' יוחנן אית לי' משקין שזבו וא\"כ אדידי' קשי' איהו דאמר את שדרכו למנות שנינו. ועל זה מתרץ רב פפא תנא דליטרא קציעות הוא ור\"א משני ספק בדבר שיל\"מ עשאו חכמים כביטול. וא\"כ הרי מוכח מר\"י דדשיל\"מ לא בטיל ואף שאליבא דהרמב\"ן יש לדחות דודאי רבי יוחנן מודה אליבא דר\"ש כן ואיהו לא סבירא לי' ומוקי הברייתא כר\"ש כמה מן הדוחק בדברים אלה ואין להאריך ועל שיטת רבינו יונה שהביא המחבר אין לדחוק גם באלה דהוא לא אמר מידי מפלוגתא דתנאי אלא כתב דר\"י לא ס\"ל כרב אשי. ודברי רבינו פה נחמדים בישוב של רבינו יונה:<br><b> ואולם </b> אנכי דרכתי בזה דרך אחר דהנה המרדכי חולק על הרי\"ף והר\"מ וקאמר דחמץ לא הוי דשיל\"מ אף שלאחר פסח מותר משום שנאסר לשנה הבאה ועיין ברמ\"א י\"ד סי' ק\"ב הביאו דברי המרדכי ואומר אני דסברא זו של הרי\"ף והרמב\"ם דחשבו לחמץ לדשיל\"מ אף שנאסר לשנה הבאה והמרדכי דאומר כיון שנאסר לשנה הבאה לא הוי דשיל\"מ תליא בתרי טעמא של דשיל\"מ והיינו טעמא דהר\"ן ורש\"י שהבאנו לעיל הל' י\"ט וטעמא דהר\"ן משום דהוי מין במינו וטעמא של רש\"י משום דיש היתר לאיסורו ועד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר והנה לפי טעם רש\"י ליתא לסברת המרדכי כיון שנאסר לשנה הבאה דמה לי אם נאסר אם אין מ\"מ הא יכול לאכול בזמן ההיתר אבל לטעמא של הר\"ן אתי' שפיר טעמא דאמר דאסרו חכמים לדשיל\"מ כיון דנקרא מין במינו היתר בהיתר ועל זה יש לחלק ולומר דכל זה באיסור שאינו חוזר לאיסורו אבל איסור שחוזר לאיסורו לא וא\"כ י\"ל בהאי פליגי הרי\"ף והר\"מ והמרדכי ובזה י\"ל נמי דפליג ר' יוחנן עם רבא דודאי רבי יוחנן נמי אית לי' דינא של דשיל\"מ אלא רבא סובר הטעם משום עד שתאכלנו באיסור אבל ר' יוחנן אית ליה הטעם משום מין במינו וא\"כ בטל כיון שנאסר לשנה הבאה והנה כבר יעדנו לעיל הל' י\"ט דהר\"ן נמי סובר הטעם של הש\"ס דלהכי מחמרינן בדשיל\"מ משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אלא דהי' קשי' לי' הא פרח איסורא ואין כאן איסור כלל לכן הוסיף סברתו דהוי מין במינו ולא בטל כלל ועיי\"ש בדברינו היטב דאמרתי דלפ\"ז כל זאת בביטול ובתערובות אבל גבי ספיקא מודה הר\"ן דלכך לא אמרי' דס' לקולא משום סברא זו דעד שתאכלנו בספק איסור תאכלנו בודאי היתר עייש\"ה בדברינו הל' י\"ט פרק הנ\"ל שהארכנו שם. ובזה תרצנו שם הקושיות על הר\"ן שתמהו כל אבירים דלדעתו מאי ענין ספק למין במינו ומאי תי' רב אשי שם [ביצה ד'] ולפ\"ז נכון נמי האי דודאי ר' יוחנן אית לי' דשיל\"מ לא בטיל אלא טעמא משום מין במינו וא\"כ הכא גבי חמץ לא הוי דשיל\"מ משום דנאסר לשנה הבאה ולא מקרי היתר בהיתר ול\"ק לי' לפ\"ז מרב אשי שם ביצה [ד' א'] דמתרץ דטעמא של ספיקה אסורה משום דשיל\"מ הא לית לי' דשיל\"מ ולדברינו מיושב גבי ספיקא בלא\"ה הוי דשיל\"מ משום טעמא של רש\"י עד שתאכלנו באיסור וזה נכון וברור ולפ\"ז שפיר עולים דברי רבינו יונה ונקט לישנא דחוכמתי' דהנה רב אשי גבי מים ומלח ע\"כ לית לי' האי סברא דהא גם התם בתערובות איירי ואיך אמר משום דהוי דשיל\"מ הא נאסר גם לשבת הבאה וכמו שכתב הרב מנחת כהן בשער התערובות הביאו רבינו המחבר לעיל הל' י\"ט פ\"ב הל' ז' לענין מוקצה שמוקצה לא הוי דשיל\"מ כיון שנאסר לשבת הבאה אם אינו מכינה הכי נמי אם אינו קונה שביתה ואם כן מאי דשיל\"מ מקרי וע\"כ דרב אשי סובר דאפילו בכה\"ג מקרי דשיל\"מ והיינו כטעמא של רש\"י לחודא מטעם דשיל\"מ וא\"כ הרי למחר מותר ומה לי אם נאסר לשבת הבאה מי בקש ממנו שימתין עד שבת הבאה לאכול מחר וזה שכוון ואמר רבינו יונה ועוד דדשיל\"מ הוא דהא לאחר הפסח מותר מדאורייתא והיינו כטעמא של הרמב\"ם אף שנאסר לשנה הבאה מה לי בזה ועל זה אמר כדאמר רב אשי שילהי ביצה והיינו רב אשי גבי מים ומלח אף שנאסר לשבת הבאה מ\"מ הוי דשיל\"מ ולכן נקט האי רב אשי ולא רב אשי פ\"ק דביצה דמהתם לא מוכח מידי דהתם על הספק קאי ובודאי טעמא עד שתאכלנו באיסור דלא שייך ביטול אבל הכא גבי מים ומלח דבביטול איירי וא\"כ קשה קושית הר\"ן לפי אשר הצענו הא נהפך האיסור להיות היתר וע\"כ משום מין במינו נגעה בו וא\"כ אי נאסר לשבת הבאה לכאורה לא הוי היתר בהיתר ואיך אמר רב אשי דלא בטיל וע\"כ דרב אשי חולק בזה וסובר אף שנאסר מקרי היתר בהיתר או שיש לו שיטה אחרת וסובר דאפילו לענין ביטול שייך לומר עד שתאכלנו באיסור כדעת רש\"י ולפ\"ז מסיים שפיר ור\"י פליג אדרב אשי וסובר דלא כן דבביטול הטעם משום מין במינו דהוי היתר בהיתר ובדבר הנאסר לא מקרי היתר בהיתר ולכך חמץ לא הוי דשיל\"מ:<br><b> ולפ\"ז </b> מתורץ קושי' תוס' ביצה [ל\"ח א'] ד\"ה ולבטל מים ומלח מאי קשי' לי' להש\"ס הא הוי דשיל\"מ ועי' פיר' ולדברינו ניחא דמאן האי מקשה הא איהו רבי יוחנן ואף שמוכח מרבי יוחנן דאית לי' דשיל\"מ לא בטיל מהאי דר' יוחנן לעיל דאית לי' טעמא משום משקין שזבו וע\"כ כתירוצא של רב אשי שם אמנם מרבי יוחנן פסחים דאית לי' חמץ בפסח אינו במשהו הא מוכח דאית לי' טעמא של דשיל\"מ משום דהוי מין במינו ודבר שנאסר לשנה הבאה או לזמן מה לא מקרי דשיל\"מ דלא מקרי היתר בהיתר כאשר בארנו ת\"ל. ולפ\"ז הכא לא הוי דשיל\"מ כיון שנאסר לשבת הבאה בלי קנין שביתה והוי כמוקצה לדעת הרב בעל מנחת כהן אף שבידו להכין אכן רב אשי לדידי' חולק על זאת הסברא ומשני דאפ\"ה הוי דשיל\"מ דהוא לא סבירא לי' טעמא של הר\"ן כלל אלא רק הטעם משום עד שתאכלנו באיסור אכול בהיתר ואף שנאסר לזמן מה נקרא דשיל\"מ ואולם לפי דברינו עכ\"פ קשה לרבא דהא איהו סובר חמץ בפסח במשהו ולפי הרי\"ף והר\"מ היינו טעמא דרבא משום דהוי דשיל\"מ וע\"כ דרבא סובר דאף שנאסר לשנה הבאה אפ\"ה הוי דשיל\"מ כמו שאמרנו וא\"כ קשיא על רבא הכא בסוגיא דמים ומלח דמשני' שאני תבלין דלטעמי' עבידי' הא לדידי' הקושי' בלא\"ה לא קשי' דהא הוי דשיל\"מ בשלמא על ר' יוחנן דהקשה קושי' זו שפיר היינו מתרצים דלשיטתי' אזיל דסובר גבי חמץ נמי דלא הוי דבר שיל\"מ אבל על רבא קשי' ומזה יהי' קצת ראי' לגירסת רש\"י שם פסחים [ל' א'] דגורס במשהו כרב דאין לומר הטעם של רבא משום דבר שיש לו מתירין וע\"כ טעמא כרב ועיין בהל' מ\"א הארכנו עוד בזה:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> בטעם </b> המלך מ\"ש המחבר בכוונת שיטה בתי' לר\"י עיין בפר\"ח יו\"ד סי' ק\"ב ס\"ק י\"ב וי\"ג ביאר דמרב אשי מוכח דאף שחוזר ונאסר לשנה הבאה הו\"ל דבר שיש לו מתירין ממילא נכונים דברי רבינו יונה דבזה לא סבירא ליה לר\"י כר\"א וא\"צ לכל האריכות ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קלט) </b> ומ\"ש רבינו חמץ בפסח כו' ודבריו תמוהים כו'. גם אני כוונתי מכבר לפליאה זו על מרן הכ\"מ ז\"ל והראו לי אח\"כ שכן הקשו להגאון בעל נו\"ב מה\"ק חיו\"ד סי' צ\"ד ותירוצו שם במחכ\"ת רחוק ודחוק ועיין רמב\"ן במלחמות פ\"ב דפסחים ועיין בדברי הגאון המחבר לקמן בפט\"ו מהמ\"א ה\"ד שתירץ שם קושיא זו כאורחא דחיקא. אולם בפשיטות י\"ל דכונת מרן הכ\"מ ז\"ל על האי ברייתא דמייתי הש\"ס בע\"ז בפ' השוכר שם תניא כוותי' דר\"י ור\"ל כו' אמאי לא קתני נמי חוץ מחמץ כו' (וכעין זה הקשה הרא\"ש שם מזו למאי דקיי\"ל דחמץ בכ\"ש) ותירץ דמדשיל\"מ לא מיירי וטבל בכל שהוא דכהיתרו כן איסורו:<br><b> (קמ) </b> שהרי ר\"י ור\"ל אית להו בפ' כ\"ש כו'. תמהני דאין זכר בש\"ס דר\"ל נמי ס\"ל כר' יוחנן דחמץ כו' בששים אלא דר' יוחנן לחודי' קאמר כן והש\"ס קאמר שם דר' יוחנן לטעמי' כו' ובע\"ז איתא נמי לר\"ל בהדי ר' יוחנן דס\"ל דכל איסורים כו' אבל אי טעמא דטבל נמי משום דשיל\"מ כמ\"ש התוס' י\"ל דר\"ל ס\"ל באמת דחמץ בכל שהוא דהו\"ל דשיל\"מ ועיין בזבחים בר\"פ התערובות דמשמע שם דס\"ל לר\"ל דדשיל\"מ לא בטיל:<br><b> (קמא) </b> ולא איירי אלא בחמץ דלא שייך בי' דשיל\"מ כגון תבשיל כו'. ורש\"ל ביש\"ש פ' כל הבשר סי' פ\"ז הוכיח מדברי הרמב\"ם ז\"ל להיפך והיינו דמדאוסר כל תערובות חמץ ולא חילק בין נתערב בתבשיל בשביעי של פסח דאז אינו מתקלקל לבין אם נתערב ביום ראשון של פסח דאז מתקלקל משמע דלא ס\"ל להרמב\"ם ז\"ל דבדבר המתקלקל לא אמרינן דדשיל\"מ לא בטיל ולא מחלק בין חמץ לשאר איסורים ולפ\"ז הדרא הקושיא לדוכתא כיון דס\"ל להרמב\"ם ז\"ל דגם בדבר המתקלקל הוי דשיל\"מ ולא בטיל א\"כ מ\"ט דר\"י:<br><b> (קמב) </b> בטעה\"מ: אלא דהרמב\"ן קאמר דר' יוחנן סובר כרבנן דר\"ש כו' בדין דשיל\"מ כו'. לפי מה שהוכיח שם הרמב\"ן ז\"ל מדקאמרינן התם ר' יוחנן ור\"ל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה בס' חוץ מטבל כו' מוכח מזה דר\"י ס\"ל דרבנן פליגי עלי' דר\"ש ולית להו דינא דדשיל\"מ לא בטיל הנה מזה גופא מוכח דגם ר\"ל לית לי' דדשיל\"מ לא בטיל ואף דשם בפסחים לא שמעינן מה דס\"ל לר\"ל דהתם רק ר' יוחנן לחודי' קאמר דחמץ בטל בס' מ\"מ מהאי דע\"ז דאיתא התם ר' יוחנן ור\"ל דאמרי תרוייהו כו' מוכח דגם ר\"ל ס\"ל כרבנן דר\"ש דדשיל\"מ בטיל וא\"כ היאך מתרץ רב אשי ביבמות דף פ\"ב אליבא דר\"ל גבי חתיכות של חטאת דסיפא ה\"ט משום דהוי דשיל\"מ וכל דשיל\"מ לא בטיל הא ר\"ל לית לי' כלל האי כללא דדשיל\"מ לא בטיל ודוחק לאוקמה כר\"ש כיון דקתני סיפא דברי הכל לא תעלה. אלא דגם להיפך יש צידוד לומר דחכמים פליגי עלי' דר\"ש וגם רב אשי ס\"ל כן אלא דהוא פוסק דלא כוותייהו וס\"ל דבכל מקום ששנינו דתרומה עולה באחד ומאה אתיא כרבנן דר\"ש ויתורץ בזה קושיית התוס' שם ועיין מ\"ש על הגליון לקמן בפ' ט\"ו מהמ\"א ה\"ד ובמקום אחר הארכתי גם צ\"ע קצת בזבחים דף ע\"ד ע\"ב במאי דאמרינן שם בהצריכותא דאצטריך לדר\"ל משום דתרומה יש לה מתירין וע\"ש:"
+            ],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> חייבים כרת אלא על אכילה עצמו של חמץ אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי כו'.</b> הנה קודם בואי לביאור דברי רבינו ז\"ל ראיתי לעמוד על מה שנחלקו הראשונים ז\"ל אי טעם כעיקר דאורייתא או דרבנן והנה דעת רש\"י ז\"ל בפרק ג\"ה דצ\"ט ד\"ה לא נצרכה דטעמו ולא ממשו אע\"ג דאיכא כזית בכא\"פ אין איסורו אלא מדרבנן דמדאורייתא ברובא בטיל וראיתי להרב מנחת כהן ולהרפ\"ח ז\"ל בא\"ח סימן תמ\"ב שהקשו עליו מפ' אלו עוברין דאמרינן התם וכזית בכא\"פ דאורייתא א\"ל אין א\"ה אמאי פליגי רבנן עליה דר\"א בכותח ומשנינן הנח לכותח הבבלי דלית ביה בכא\"פ אי בעיניה דקא שריף כו' הרי דאע\"ג דכותח הבבלי לא הוי אלא טעמו ולא ממשו שהאיסור נימוח ואינו בעין כמ\"ש רש\"י שם בסוף הסוגיא וכותח הבבלי לא הוי אלא טעם כעיקר אפילו הכי בעי תלמודא למימר דכל דאיכא אכילת פרס לוקה עליו הפך מ\"ש רש\"י ז\"ל דברוב היתר בטל מן התורה יע\"ש שהניחו בצ\"ע והיא קושיא רבתי בדעות האמנם אחר העיון נראה שיש ליישב שרש\"י ז\"ל לא כ\"כ אלא אליבא דרבא ור\"י דס\"ל דטעם כעיקר דרבנן וקי\"ל כוותיהו אמנם אביי ודאי ס\"ל דטעם כעיקר דאורייתא כדאיתא בפ' כל הבשר וכ\"כ הרשב\"א בחי' משם הרמב\"ן ז\"ל ליישב לדעת רש\"י סוגיא דפ' א\"ע דמשמע מיניה דטעם כעיקר דאורייתא דההוא דפ' א\"ע לאביי הוא דס\"ל דטעם כעיקר דאורייתא יע\"ש וא\"כ הא דפריך בפ' א\"ע א\"ה אמאי פליגי רבנן עליה דר\"א אביי הוא דפריך ליה הכי ולטעמיה אזיל דס\"ל דטעם כעיקר דאורייתא דילפינן מבשר וחלב ולפום שיטתיה הוא דפריך דאם איתא דכזית בא\"פ אפי' ע\"י תערובות דאורייתא אמאי פליגי רבנן בכותח כיון דאיכא בכא\"פ וטעם כעיקר דאורייתא. וכי תימא אם כן אפילו תימא דבכדי אכילת פרס לאו דאורייתא תקשי ליה אמאי פליגי רבנן כיון דטעם כעיקר דאורייתא הא ל\"ק שכבר כתבו התוס' ז\"ל בפרק ג' מינין ד\"ה בכזית דהשתא ס\"ל לאביי דטעם כעיקר אינו חייב אא\"כ אוכל מן הטעם כזית בבת אחת שלא יהא טעם חמור מן העיקר והעיקר עצמו ס\"ל השתא שאינו חייב אלא אם כן אוכלו בבת אחת יע\"ש אמנם לרב דימי דס\"ל דבכא\"פ עצמו דאורייתא ק\"ל שפיר דאמאי פליגי רבנן כיון דטעם כעיקר דאורייתא ורב דימי דמשני ליה הנח לכותח הבבלי כו' ולא משני לי' דטעם כעיקר אפי' כא\"פ דרבנן לפום שיטתיה משני ליה דאפי' תימא דטעם כעיקר דאורייתא לא תקשי דהנח לכותח הבבלי כו' וא\"כ דרב דימי ה\"נ ס\"ל כאביי דטעם כעיקר דאורייתא ואע\"ג דהך קושייא דאביי לר\"י קפריך דקאמר כל איסורים שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור ור\"י הא ס\"ל בפרק בתרא דע\"ז דטעם כעיקר דרבנן ואם כן לר\"י לא תיקשי ליה מכותח הבבלי י\"ל דאביי לאו לר\"י קפריך אלא לפום שיטתיה דס\"ל דטעם כעיקר דאורייתא הוא דקאמר דע\"כ הא דר\"י דקאמר כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור ליתא מכח מתני' דמקפה ואהא הוא דאכפל רב דימי לשנויי הנח לכותח הבבלי כו' ואי קשיא לך אכתי לר\"י דס\"ל דטעם כעיקר אפי' כא\"פ דרבנן א\"כ מה יענה למתני' דמקפה והא ליכא לשנויי כשינויא דרב דימי דהא לר\"י אפי' איכא כבא\"פ לאו דאורייתא הא ודאי י\"ל דההיא דמקפה מיירי בטעמו וממשו דאיתיה לשום של תרומה בעין ואינו נימוח אלא שאינו ניכר וכן נראה מדברי הרב מ\"ך והפר\"ח ז\"ל דלא ק\"ל אלא מכותח הבבלי ולא ק\"ל ממתני' דהמקפה וא\"כ למאי דקי\"ל כרבא ור\"י דטעם כעיקר דרבנן כי פטרי רבנן בכותח אפי' בדאיכא כבא\"פ הוא דפטרי כנ\"ל ודוק:<br><b> ודעת </b> רבינו חיים ז\"ל כתבו הרא\"ש בפרק ג\"ה דטעם כעיקר דאורייתא מיהו ההיתר אינו נהפך לאיסור לחייב על כזית מן התערובות אלא כשיש בתערוב' כבא\"פ והיינו דקאמר ר\"י כל שטעמו וממשו כו' ולוקין עליו וזהו כבא\"פכלומר דאז לוקין עליו אפילו אינו אוכל אלא כזית מן התערובות אבל כל היכא דליכא כבא\"פ אסור מן התורה ואין לוקין עליו יע\"ש והקשה הרב בני שמואל ז\"ל מההוא דאמרינן בפ' א\"ע הנח לכותח הבבלי דלית ביה כבא\"פכו' ואי משטר קא שטר ליה לית ביה כבא\"פ ופרש\"י שכשאכל כדי א\"פ ממה שטבל בתוכו לא אכל מן הכותח אלא מעט ב' זיתים או ד' כו' ואם איתא כיון שאכל כזית שרי ותי' דשאני התם דליכא טעם חמץ אלא קיוהא בעלמא ולהכי בעי אכילת פרס ממש ולא סגי בכזית מן התערובות וכתב עליו הפר\"ח ז\"ל דלפ\"ז נפיק דגם לדעת ר\"ח אפילו דליכא טעמא לא מבטיל וזה הפך מסקנת רוב הפוסקים ול\"נ דגם ר\"ח ס\"ל כדעת רוב הפוסקים וסוגי' דפסחים יש ליישב לפי שיטתו והכי אי' התם מאי כזית דאיכא כבא\"פכלומר וכזית דקאמר רבא היינו שאוכל כזית מן התערובת ולוק' כיון דאיכא כבא\"פ נהפך כל ההיתר לאיסור ופרכי' א\"ה אמאי פליגי רבנן עליה דר\"א בכותח הבבלי כלומר דמשמע ליה לתלמודא דאיכא טעם חמץ בכותח ואיכא כבא\"פ וכיון שכן אפי' על כזית גרידא לחייב ומשני הנח לכותח הבבלי דלית ביה כבא\"פ אי בעיני' דקא שריף ואכיל ליה פי' כזית ממנו בטלה דעתו אצל כל אדם ולא מקרייא אכילה ואי משטר קא שטיר ואכיל לית ביה כבא\"פ ר\"ל דכיון דאין דרך לאוכלו אלא על ידי טיבול לא מחייב על כזית מכותח הבבלי אלא בעינן שיהא כזית של חמץ גרידא בכאא\"פ של טיבול והא לית ליה אלו דבריו יע\"ש:<br><b> ולעין </b> הקורא יש לדקדק עליו דא\"כ אמאי הוצרך הרב לעיל מזה לומר שלדעת ר\"ת דס\"ל דטעם כעיקר דאורייתא ואפי' ביותר מכדי א\"פכל שהאיסור נותן טעם בהיתר אם אכל כזית ממנו לוקה דה\"ט דפליגי רבנן עליה דר\"א בכותח משום דליכא טעם חמץ אלא קיוהא בעלמא מכח זה דחה שיטת ר\"ת מהלכה משום דלפי שיטה זו צ\"ל דכל דאיכא כבא\"פ אפי' דליכא טעמא לוקה עליו הפך מסקנת רוב הפוסקים ואמאי לא כתב דטעמייהו דרבנן דפטרי גבי כותח משום דאין דרך לאוכלו אלא ע\"י טיבול לא מחייב על כזית מכותח הבבלי וכמ\"ש לדעת ר\"ח אף ע\"ג דס\"ל דכל דאיכא כזית בכדי א\"פ ההיתר נהפך לאיסור ולוקין על כזית ממנו היינו דוקא כשאוכלו בעיניה אבל גבי כותח כיון שאין דרך לאוכלו אלא ע\"י טיבול לא מחייב דמהשתא מצינן למימר שפיר שדעת ר\"ת כדעת רוב הפוסקים דכל דליכא טעמא בטל ברוב:<br><b> האמנם </b> אחר העיון דבריו מבוארים דבשלמא לדעת ר\"ח דס\"ל דבעינן שיהיה בתערובת כבא\"פ ניתן ליאמר תי' זה ולא תקשי לן משכר המדי דשתי ליה בעיניה כדק\"ל לרש\"י משום דאיכא למימר דס\"ל לר\"ח דשכר המדי אין בתערובת כבא\"פ ודוקא מכותח הבבלי הוא דפריך תלמודא דהכי קים ליה דכותח יש בו כבא\"פ אכן לדעת ר\"ת דס\"ל דאפי' דליכא כזית בא\"פ דאורייתא לא יתכן תי' זה כלל דהא תקשי לן משכר המדי דשתי ליה בעיניה ואע\"ג דנימא דליכא כבא\"פ אפי\"ה לדעת ר\"ת מחייב אלא דאכתי ק' אף לדעת ר\"ח מזיתום המצרי דאיכא כזית בכדי א\"פכדאמרי' בגמ' תלתא שערי כו' אפי\"ה פטרי רבנן אף ע\"ג דשתו ליה בעיניה ובשלמא לדעת רש\"י דבעינן שיאכל כל הפרס איכא למימר דזיתום המצרי נמי אין דרך לאוכלו אלא מעט מעט ושוהא באכילתו יותר מכדי א\"פכמ\"ש הרב לקמן אכן לדעת ר\"ח דאפי' על כזית מן התערובת חייב ק' ולכן מחוורא דמילתא כתי' הרב בני שמואל ז\"ל ועוד א\"ל שדעת ר\"ח כדעת רוב הפוסקים דכל דליכא טעמא ברובא בטיל אלא שהוא מפרש כפי' חכמי ספרד שכתב מרן הכ\"מ ז\"ל וכן נראה שהוא דעת הטור והרא\"ש כמ\"ש בב\"י דפלוגתא דר\"א ורבנן מיירי בשאם אוכלו ע\"י טיבול אין בו כבא\"פ ואם משרף קא שריף ליה יש בו כבא\"פ ושתי ליה בעיניה דלרבנן פטור משום דבטלה דעתו אצל כל אדם ולר\"א לא אמרי' בטלה דעתו משום דרביה ליה מכל מחמצת ופי' הסוגי' כמ\"ש הפ\"ח ומשני הנח לכותח הבבלי דלית ביה כבא\"פ אי משרף קשריף פי' כזית ממנו בטלה דעתו אצל כל אדם ומש\"ה פטרי רבנן ואי משטר קא שטר לית ביה בכא\"פכלומר אפילו כזית של כותח אין דרך לאוכלו בכא\"פ של טיבול מש\"ה פטור ור\"א דמחייב מיירי בדשריף ליה לכזית בעיניה ולא אמרי' בטלה דעתו משום דדריש כל אבל בדמשטר קא שטר אפילו ר\"א מודה:<br><b> הן </b> אמת דלפי' זה ק\"ט מדאמרי' התם כמאן כר\"א דדריש כל א\"ה לענין חמץ בפסח נמי הרי מבואר דלר\"א אפי' כי אכל כזית לבד מחייב מטעמא דהיתר מצטרף לאיסור ולא בעינן שיאכל כל הפרס ואילו רבינו פסק כר\"א לפי דעת הטור ואפי\"ה כתב דצריך שיאכל כל הפרס וכבר מרן הכ\"מ נתקשה בזה ותי' דטעמו מדאמרי' בתר הכי והאי משרת להכי הוא דאתא כו' הא מני רבנן ור\"י דאמר כר\"ע ומפרש הרמב\"ן דה\"ק דר\"י דאמר כר\"ע וליה לא ס\"ל כוותיה אלא כרבנן וכיון שכן משרת לא אתא להיתר מצטרף לאיסור אלא לטעם כעיקר והיינו כבא\"פ את\"ד יע\"ש והן דברים תמוהים שהרי לר\"א דס\"ל דחמץ היתר מצטרף לאיסור לא ממשרת הוא דילפינן ליה אלא מריבויא דכל נפ\"ל וא\"כ לו יהי דקי\"ל כרבנן דדרשי משרת לטעם כעיקר אפי\"ה גבי חמץ היתר מצטרף לאיסור לר\"א מריבויא דכל וכבר תמה עליו בזה מורינו הרב בס' מ\"ק יע\"ש:<br><b> ואולם </b> הנראה אצלי דכונתו לומר דמאי דמשמע בגמ' דלר\"א היתר מצטרף לאיסור מריבויי' דכל היינו למאי דהוה ס\"ד דהא דקאמר ר\"י כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף כו' חוץ מאיסורי נזיר אליבא דכ\"ע היא ומש\"ה פריך כמאן כר\"א דדריש כל א\"ה לענין חמץ בפסח נמי דלפום מאי דס\"ד השתא ס\"ל דלר\"א אפי' על כזית בלבד מיחייב בדאכיל לי' דרך טיבול דטפי מסת' לומר דריבויא דכל אתא לחיובי על כזית דתערובת חמץ מטעמא דהיתר מצטרף לאיסור והחמירה תורה גבי חמץ כדרך שהחמירה בנזיר מלומר דריבויא דכל אתא להיכא דשריף ליה דבטלה דעתו אצל כל אדם אמנם לפום מאי דמסיק דהא דר\"י כר\"ע ולא קי\"ל כוותיה אלא כרבנן דמשרת אתא לטעם כעיקר אבל היתר מצטרף לאיסור לית לן בכל התורה כולה מעתה מסתבר טפי לומר דריבויא דכל אתא להיכא דאכל כזית בכא\"פ בעיניה דבכל התו' כולה קי\"ל דחייב והכא בחמץ החמירה תורה דאפי' כי אכיל ליה שלא כדרך אכילתו מיחייב ולא לומר דאתא להיתר מצטרף לאיסור דלא שמעינן ליה כלל בכל התורה כולה כנ\"ל ועוד אפשר ליישב לעיקר קו' מרן דהא דמשמע בגמ' דלר\"א גבי חמץ היתר מצטרף לאיסור היינו למאי דהוה קס\"ד דכזית בכא\"פ ע\"י תערובת דרבנן והילכך עכ\"ל דר\"א כי קא מיחייב אפי' אכזית בלבד מיחייב מטעמא דהיתר מצטרף לאיסור אמנם לפום מאי דמסיק דכזית בכא\"פ דאורייתא אית לן למי' שפיר דפלוגתא דר\"א ורבנן בדאכיל ליה בעיניה לכזית בא\"פ ולא להיתר מצטרף לאיסור דתפסת מועט תפסת ודו\"ק:<br><b> עוד </b> הקשה הרפ\"ח לדעת ר\"ח דהיכי אמרינן בא\"ע דלרבנן אי שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב אלמא הטעם מהפך ההיתר לאיסור ואפי' ללקות וכתב די\"ל דס\"ל לר\"ח כסברת הראב\"ד דדוקא בנזיר איכא מלקות אבל לא בשאר איסורין משום דילפי' לה מנזיר לרבנן או מגיעולי גוים לר\"ע ואין מלקין על ההקשות ולא על ק\"ו כו' יע\"ש:<br><b> ודבריו </b> תמוהים דאי ס\"ל לר\"ח כדעת הראב\"ד אם כן היכי כתב הרא\"ש בפ' ג\"ה אתירוץ ר\"ח וז\"ל אע\"ג דטעם כעיקר ילפינן מקרא מסתבר לומר דלא החמירה תורה בנ\"ט של איסור כו' כשההיתר כ\"כ רבה על האיסור כו' ואם איתא מאי קשיא ליה הא אע\"ג דילפינן טעם כעיקר ממשרת אפי\"ה לא לקי מטעמא שכתב הראב\"ד אלא הנכון כתירוץ הראשון שכתב הרב יע\"ש:<br><b> ולדעת </b> הראב\"ד דס\"ל דאפי' לרבנן דדרשי משרת לטעם כעיקר אפי\"ה בשאר איסורין לא לקי עליה משום דאין מזהירין מן הדין ק\"ל טוב' מהא דפריך אביי בפ' א\"ע בכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור והתנן המקפה של תרומה כו' ואמר רבה בר בר חנה הואיל וזר לוקה עליה בכזית היכי דמי לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור כו' והשתא ק' דהיכי ס\"ל לאביי דבשאר איסורין לקי על היתר מצטרף לאיסור הא משרת בנזיר כתיב אי משום דילפינן מיניה בק\"ו כדילפי רבנן טעם כעיקר מנזיר מק\"ו הא אין מזהירין מן הדין וכן נמי ק' מהא דפריך התם א\"ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי מדרבנן נשמע לר\"ע לאו אמרי רבנן משרת ליתן טעם כעיקר מכאן אתה דן לכל התורה לר\"ע נמי משרת להיתר מצטרף לאיסור מכאן אתה דן כו' והשתא מאי קושיא הא לו יהי דילפינן מיניה לכל התורה אפי\"ה שפיר קאמר ר\"י דעל כל איסורין שבתורה אין לוקין על היתר מצטרף לאיסור דאין מזהירין מן הדין וליכא למימר דמשמע ליה לרב אחא דכי קאמר ר\"י כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור אפי' איסורא דאוריי' ליכא ומש\"ה פריך דלילף מנזיר לענין איסור תורה מיהא דהא ליתא שהרי ר\"י ס\"ל דחצי שיעור אסור מן התורה ואם כן אפי' בלא צירוף נמי איסור דאורייתא איכא וע\"כ כי קאמר ר\"י כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור לענין מלקות הוא דקא' וליכא למימר נמי דחצי שיעור אסור מן התורה לר\"י דוקא בעיניה אבל ע\"י תערובות לא אסור אלא מדרבנן שהרי מדברי הראב\"ד בפ\"ה מה' נזירות נראה דס\"ל דחצי שיעור על ידי תערובת אסור מן התורה לר\"י וכ\"כ הר\"ב בני שמואל ז\"ל בה' תערובות יעוין שם ועיין בפי' המשנה להר\"ש ז\"ל במס' טבול יום דק\"ן ע\"ד: ואפשר לומר לדעת הראב\"ד ז\"ל דס\"ל דדוקא גבי טעם כעיקר לא לקי משום דאין מזהירין מן הדין משום דבלאו ק\"ו אפי' איסור תורה לא היה בו והילכך אהני לן ק\"ו לענין איסור מיהא אבל גבי היתר מצטרף לאיסור דבלאו ק\"ו איסורא דאורייתא איכא אהני לן ק\"ו לענין מלקות ובהא ודאי מזהירין מן הדין כיון דבלאו הכי איכא איסורא דאורייתא ודוגמא לדבר כתב ה\"ה בפ\"ב מה' מ\"א דכל דאיכא איסור עשה מזהירין מן הדין יע\"ש כנ\"ל:<br><b> ודע </b> שמדברי הראב\"ד מבואר דס\"ל דאפילו במה מצינו אין מזהירין שהרי כתב דלר\"ע דילפינן מגיעולי גוים אין מזהירין אכן מדברי התוס' דפרק ג\"ה ד\"ה לא נצרכה שכתבו משום הר\"י מאורלינאש דלר\"מ לא לקי אטעם כעיקר משום דיליף מגיעולי גוים דליכא אלא עשה נראה דס\"ל דבמ\"מ מזהירין דאל\"כ בפשיטות היל\"ל דאין לוקין משום דילפינן במ\"מ:<br><b> ומיהו </b> יש לדחות דס\"ל דהכא הוי גילוי מילתא בעלמא ומשום הכי הוצרכו לטעמא דגעולי גוים ליכא אלא עשה ועיין בהר\"ש ודוק ועיין בספר גו\"ה בכללי ה\"א ובשיורי כנה\"ג סוף הספר שנסתפקו בזה אי במ\"מ מזהירין וכנראה דאשתמיט מינייהו דברי הרשב\"א ז\"ל הללו:<br><b> האמנם </b> מדברי הר\"ן פ' ג\"ה שכתב וז\"ל אע\"ג דטעם כעיקר דאורייתא אין לוקין דאי לרבנן דילפי לה מק\"ו כו' אין מזהירין מן הדין ולר\"ע נמי דגמר לה מבנין אב דגעולי גוים אין לוקין עליו דהא לית בהו אלא עשה מבואר דס\"ל דבמ\"מ מזהירין הפך דעת הראב\"ד ז\"ל ושוב מצאתי להרב מש\"ל ז\"ל פ\"ב מה' נזירות דין י\"ז שהוכיח כן מדברי הר\"ן הללו אלא שתמה עליו שדבריו סתרי במ\"ש בהדיא בפ\"ק דנדרים ד\"ד עלה דההיא דאמרי' למ\"ל היקשא תיתי במה מצינו מנדרים דבמה מצינו אין עונשין יע\"ש ולכן נראה דודאי סבירא ליה להר\"ן דבמ\"מ נמי מזהירין מיהו היינו דוקא כההיא דנדרים דבעי למילף ידות לנדרים במ\"מ מנזיר אבל הכא כי ילפינן טעם כעיקר מגעולי גוים לא במ\"מ ילפינן לה שהרי גיעולי גוים לאו משום שם אח' הוא דמתסר אלא משום כל איסורין שבתורה הוא דהזהיר רחמנא וכיון שכן הוה לי' כאלו הזהיר רחמנא על כל איסורין שבתורה על טעם כעיקר ומאי דאמרינן בגמרא ורבנן לא ילפי מגעולי גוים משום דחידוש הוא אע\"ג דג\"ג משום כל איסורין שבתורה מתסר כבר הוקשה לו כן להרא\"ה ז\"ל בס' ב\"ה דף ק\"ב ותי' משם רבו דס\"ל לרבנן דכלי מדין משום מעלה הוא דמיתסר דומיא דטבילה דאצרכיה קרא אפי' לכלים חדשים יע\"ש מיהו ר\"ע דיליף מגעולי גוים וס\"ל דלאו חידוש הוא כי הזהיר רחמנא בגעולי גוים משום כל איסורין אסר כנ\"ל ודוק:<br><b> ולדעת </b> הר\"י מאורלינאש ז\"ל שכתבו התוס' בפרק ג\"ה דלר\"ע דיליף מגעולי גוים לא לקי אטעם כעיקר (ומשמע מדבריו) משום דליכא אלא עשה משמע דלרבנן דילפי לה ממשרת לקי ולא אמרינן אין מזהירין מן הדין משום דאינו אלא גילוי מילתא בעלמא כמ\"ש הר\"ן נראה דקשה מהא דפריך בפ' א\"ע ורבנן לילף מג\"ג ומשני ג\"ג חידוש הוא כו' והשתא קשה דאמאי לא משני דמש\"ה לא ילפי לה מגעולי גוים משום דליכא אלא עשה וילפינן ממשרת לענין מלקות וליכא למימר דהכא פריך דלרבנן כיון דמשרת אתא לטעם כעיקר געולי גוים דכתב רחמנא למה לי הא ילפינן לה ממשרת דאסירי ומשני דגעולי גוים אצטריך לאשמועינן דחידוש הוא כו' דהא ודאי ליתא שהרי געולי גוים אצטריך לגופיה לענין הכשרן כדכתיב כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש. ויש ליישב בדוחק דהכי פריך דלרבנן ל\"ל דכתב רחמנא משרת גבי נזיר אי לאשמועינן דלקי אטעם כעיקר דמגעולי גוים לא הוה ילפינן אלא עשה אכתי לכתוב לאו גבי געולי גוים גופיה ולילף מיניה לעלמא ומשני דגיעולי גוים חידוש הוא ואי הוה כתיב לאו בגופיה לא הוה ילפינן מיניה לעלמא ודוק:<br><b> שוב </b> ראיתי להתוס' פ' בתרא דע\"ז דס\"ז ד\"ה אידך שהקשה לר\"ש דס\"ל דלא אסרה קרא אלא קדירה בת יומא ג\"ג דכתב רחמנא למה לי פשיטא כיון דהוי לשבח דמתסר כו' והוא תימא דגיעולי גוים איכא למימר דלגופיה אצטריך להכשר כלים וטפי היה להם להקשות משרת דכתב רחמנא ל\"ל לילף מגיעולי גוים וכבר ראיתי למוהרש\"א בס' לחם סתרים שתמה בזה ומה שתי' הם דברים תמוהים כמו שיראה הרואה ואולי דמשמע להו דגעולי גוים אצטרך להזהירן שלא ישתמשו בהם קודם הגעלה כמ\"ש רש\"י בפי' החומש וז\"ל אך לשון מיעוט כלומר מעוטים אתם להשתמש בכלים עד שיטהרו מבליעת איסור כו' יע\"ש ודוק:<br><b> וראיתי </b> בספר לשון למודים למור\"י הרב הי\"ו בהל' פסח סימן קע\"ז שהקשה על דברי התוס' דפר' ג\"ה שהקשו לשיטת ר\"ת דס\"ל דטעם כעיקר דאורייתא מהא דפרכינן בפרק א\"ע בברייתא דב' קופות כו' ואי אמרת כזית בכא\"פ דאורייתא אמאי אמרי' שאני אומר כו' ואם איתא לדידיה נמי תקשי כיון דאיכא נותן טעם וטעם כעיקר דאורייתא ותירץ דההיא דב' קופות מיירי במין במינו וק\"ט דאמאי לא ק\"ל הכי מהא דפריך לעיל משני קדרות ולא הוה שייך תי' דהתם ודאי מין בשאינו מינו הוא וקא ס\"ד השתא דתרומה ותבלין דאורייתא ע\"ש שהניחו בצ\"ע:<br><b> ולדידי </b> חזי לי דה\"ט דל\"ק להו מב' קדרות משום דאזלי לשיטתם שכתבו בפ\"ג מינין דאית ספרים דגרסי גבי ב' קדרות ואלא מאי היתר מצטרף לאיסור אמאי אמרי' שאני אומר וכתבו שם דאע\"ג דב' קדרות נפישי חולין אפ\"ה אמרינן ביה היתר מצטרף לאיסור כיון דלטעמא עבידי הו\"ל כמאן דנפיש איסורא אבל שתי קופות כיון דלאו לטעמא עבידי קאמר אביי דלדידיה ניחא דמיירי בדנפישי חולין יע\"ש ואם כן משום הכי ל\"ק להו מב' קדרות משום דבלא\"ה פריך ליה שפיר מטעמא דהיתר מצטרף לאיסור דאיירי ביה השתא ואע\"ג דבפ' א\"ע לא גרסי' גבי שתי קדרות ואלא מאי היתר מצטרף לאיסור אפי\"ה עכ\"ל דבפ' א\"ע קיצר התלמוד וסמך אההיא דבפ' ג' מינין אמנם מההיא דב' קופות דקאמר אביי התם בשלמא לדידי דנפישי חולין ק\"ל שפיר דאכתי לדידיה נמי תיקשי ליה משום טעם כעיקר:<br><b> עוד </b> ראיתי שהק' על דברי התו' דפ' א\"ע דמ\"ד ד\"ה אלא מ\"ש וז\"ל אלא לאביי אתי שפיר דפליגי עליה רבנן ולר\"ע דוקא אית ליה היתר מצטרף לאיסור בכל התורה דגמר מנזיר אבל לרבנן דמוקמינן משרת לטעם כעיקר לית להו היתר מצטרף לאיסור בשום מקום וקשה דאכתי כיון דס\"ל לרבנן טעם כעיקר דאורייתא א\"כ תקשי ליה לאביי נמי אמאי פליגי רבנן בכותח דכותח טעם כעיקר הוא ורש\"י ז\"ל בסוף הסוגיא כתב דרבנן דפליגי עליה דר\"א בכותח אלמא לית להו טעם כעיקר דאורייתא מפקי להאי משרת להיתר מצטרף לאיסור והשתא לפי שיטתם דרבנן סבירא להו טעם כעיקר דאורייתא לאביי נמי תקשי אמאי פליגי בכותח יעויין שם שהניחו בצריך עיון:<br><b> ולדידי </b> לק\"מ דאיכא למימר דהתוס' ס\"ל כמ\"ש הטור ז\"ל סימן תמ\"ב והרז\"ה דכותח לא הוי טעם כעיקר משום דלקיוהא בעלמא הוא דעבידי ובר מן דין נראה דלק\"מ שהרי התוספות בנזיר דל\"ו ע\"ב ד\"ה וכזית הקשו שם מעין קושיא זו ותי' שם דהשתא ס\"ל לאביי דטעם כעיקר אינו חייב אלא אם כן אוכל כזית מן הטעם בבת אחת כו' שלא יהא הטעם חמור מן העיקר והעיקר עצמו ס\"ל השתא דאינו חייב אלא אם כן אוכלו בבת אחת כו' ואם כן בכותח נמי ודאי שאין דרך ליתן בו חמץ מרובה כ\"כ שיהא אוכל ממנו כזית בבת אחת וכן כתב הר\"ש ז\"ל בפי' המשנה מס' טבול יום דק\"ן ע\"ש ומהתימה על מו\"ה הי\"ו דבסמוך ונראה הביא דברי התוס' הללו דנזיר ואם כן מאי קשיא ליה אדבריהם דהכא:<br><b> ועוד </b> נראה לומר דהתוס' דפ' א\"ע ס\"ל כדעת הראב\"ד ז\"ל שכתב הרשב\"א ז\"ל בפ' ג\"ה דדוקא בנזיר לוקה על טעם כעיקר אבל בשאר איסורין אע\"ג דאיסורא מדאורייתא איכא אפי' הכי לא לקי משום דילפינן לה מק\"ו דנזיר לרבנן או מגעולי גוים לר\"ע ואין מלקין על ההקשות וכן הוא דעת הרז\"ה ז\"ל בפ' א\"ע ומש\"ה קאמרי רבנן דעל עירובו בלא כלום כלומר דאינו לוקה אבל איסורא מיהא איכא כמ\"ש הרי\"ף ז\"ל:<br><b> עוד </b> כתבו התוס' ז\"ל בד\"ה הנזכר וז\"ל ועוד דבנזיר פ\"ג מינין גרסינן גבי ב' קופות בשלמא לדידי דאמינא היתר מצטרף לאיסור דנפישי חולין כו' וה\"פ א\"ה אמאי פליגי רבנן כו' בשלמא לדידי פליגי רבנן כו' ורבנן לא דרשי כל דכשהאיסור מועט אין היתר מצטרף לאיסור כו' וכן גבי ב' קופות ומדוכות א\"ש לאביי יע\"ש עכ\"ל. והקשה הרב ח\"ה ז\"ל וז\"ל ק\"ק אמאי אסיק אביי הכי התם גבי קופות בשלמא לדידי דנפישי חולין כו' ולא אסיק הכי לעיל מיניה גבי כותח ומדוכות וע\"ק לעיל גבי מקפה בשמן ושום של תרומה הרי נפישי חולין ואמאי קבעי למימר אביי ביה דהיתר מצטרף לאיסור ולפי' רש\"י שפי' שם בפרק ג' מינין דהא דאמרינן משום דנפישי חולין ליתא אלא במילתא דלא עבידא לטעמא וריחא כגון בקופה מה שאין כן מקפה ומדוכות דתבלין הן ועבידי לטעמא וריחא חשיבי ולא בטלי והוי כמו דנפישי אינהו וכן כתבו התוס' ז\"ל שם ע\"ש אכן לדברי התוס' דהכא דלא ס\"ל לחלק בהכי קשה עכ\"ל:<br><b> והנה </b> מה שהקשה דאמאי לא אסיק הכי לעיל גבי כותח ומדוכות יש ליישב דהתם ודאי לא הוצרך אביי לפ' כי שם באר\"ה דנפישי היתר דסתם כותח ומדוכה אין דרך ליתן חמץ ותבלין הרבה אכן גבי ב' קופות דסתמא קתני מתניתין ואיכא למשמע מינה בשוין גם כן הוצרך אביי לפרש דלדידיה ניחא דמצינן לאוקומה בדנפישי חולין אך מה שהקשה מההיא דמקפה נראה דק\"ט ומה שתי' הרב ז\"ל דההיא דמקפה לאביי אתיא כר\"א דסבר גבי חמץ דאתי כל לרבות אפילו כשהאיסור מועט וגמר כל התורה מחמץ כמו לר\"ע מנזיר נראה דק' לפי תי' דא\"כ כי מוקי לאביי לההיא דב' קופות בדנפישי חולין עכ\"ל דאתי כרבנן דר\"א ופליגי סתמא דמקפה ודב' קופות אהדדי וכיון שכן אמאי לא מוקי לה אפילו בשוין וההיא סתמא אתיא כרבנן דר\"ע דלית להו היתר מצטרף לאיסור כלל ופליגא אסתמא דמקפה אלא ודאי דאביי בעי לאוקומה לסתמא דב' קופות כר\"ע כי היכי דלא ליהוי סתמא דמקפה ודב' קופות סתרי אהדדי ועיין להתוספות בפ\"ג מינין שכתבו כן וא\"כ משמע ודאי דלר\"א דוקא גבי חמץ ס\"ל דאפי' כשהאיסור מועט היתר מצטרף לאיסור אבל בשאר איסורי' לא ילפינן מיניה משום דחמץ חמיר שכן בכרת ואסור בהנאה ואם כן הדרא קו' לדוכתא:<br><b> ושוב </b> ראיתי להר\"ש ז\"ל בפירוש המשנה מס' טבול יום שהקשה לפרש\"י שפיר' דמתני' דמקפה מיירי במעורבין וז\"ל מיהו ק' דגבי קופות גרסי' בנזיר בשלמא לדידי כגון דנפישי חולין כו' ואי במעורבין במקפה מיירי הא התם נפישי מקפה ואפי\"ה מצטרפת לאביי ולפי ר\"ת שפי' שהן בעין ניחא דיכול לצרף חצי זית מזה וחצי זית מזה כו' עכ\"ל ואם כן מעתה אין כאן קושי' כלל דלהתוספ' ז\"ל לא קשיא להו ממקפה משום דאזלי לשיטתם שכתבו בדיבור הקודם שדחו פי' רש\"י וכתבו כפי' ר\"ת דמיירי דהשום והשמן בעין ואם כן כי קאמר רבב\"ח הואיל וזר לוקה היינו שיכול לצרף חצי זית מזה וחצי זית מזה גם דברי התוספו' דפרק שלשה מינין ד\"ה ב' קופות מדוקדקים כפי זה דלא קשיא ליה אלא מכותח ומדוכות ולא קשיא ליה ממקפה הקודמת כמו שהוקשה לרש\"י ז\"ל משום דאזלי לשיטתם לעיל שכתבו כפי' ר\"ת ורש\"י ז\"ל לא הוקשה לו ממקפה אלא משום דאזיל לשיטתיה שפירש ההיא דמקפה במעורבין וזה ברור ולפי הנראה אשתמיטתיה מהר\"ב ח\"ה ז\"ל דברי הר\"ש ז\"ל הללו:<br><b> כתב </b> הפר\"ח ז\"ל דמסתברא דאפי' דאיכא כזית בכא\"פכל דליכא טעמא בטל ברוב וכ\"כ הר\"ן והרשב\"א בפשיטות בפ' ג\"ה והביא ראיה לדבר מדתנן העושה עיסה מן החיטין ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו והראב\"ד ור\"ח כפי מ\"ש הרא\"ש ז\"ל אוקמוה בדאיכא כבא\"פ ואם כן עכ\"ל דאפילו בדאיכא כבא\"פ וליכא טעמא דמבטיל ברוב דאל\"כ כיון דמתני' דחלה מיירי בדאיכא כבא\"פ אפי' דליכא טעמא הוה ל\"ל שיוצא י\"ח ובשלמא לדעת ר\"ת יש לדחות דבעיא טעם דגן כדי לצאת י\"ח בכזית כו' אבל להראב\"ד דעכ\"פ בעינן שיאכל פרס קשה אמאי נקט מתני' דבעינן טעם דגן אלא ודאי דכל דליכא טעמא בטיל ברוב ועוד דכן משמע ודאי לכל הפוסקים שפירש מימרת ר\"י במין בשא\"מ זולת ר\"ת למה נקט ר\"י טעמו וממשו לישמועינן רבותא דאפי' בממשו גרידא לוקין את\"ד ז\"ל:<br><b> והנה </b> מה שהביא ראיה ממתני' דחלה דכפי מ\"ש הרב עצמו בסי' תנ\"ג סק\"ו גבי מצה מתובלת דאי רובא דגן יוצא בו אף ע\"ג דליכא טעם דגן כדאמרינן בירושלמי ואף ע\"ג דטעם מצה בעינן לעיכובא כו' הא איכא טעם מצה אלא דטעם דגן לא בעינן וא\"נ דלא קי\"ל בהא כירוש' יע\"ש נראה דלא\"נ שכתב הרב אין ראיה דהתם היינו טעמא משום דבעינן טעם מצה וליכא שהרי אפילו ברובא דגן אינו יוצא בה לפום תלמודא דידן אע\"ג דגבי איסורין כל שרובו איסור ודאי לוקה אע\"ג דליכא טעם איסור ואין לומר דאכתי ראיית הרב במקומה לפי הירושל' דס\"ל דלא בעינן טעם מצה אם איתא דכבא\"פ אע\"ג דליכא טעמא לא מבטיל ברוב אמאי בעינן טעם דגן ואע\"ג דלא קי\"ל כהירושל' היינו במאי דס\"ל דלא בעינן טעם מצה משום דפליגא אתלמודא דידן בפ' כיצד מברכין גבי מצה מבושלת אמנם בהא מילתא לא אשכחן דפליגי דהא ודאי ליתא שהרי לפי הירושלמי מתני' דחלה מיירי אפי' דליכא כבא\"פ ומטעמא גרידא כמ\"ש ה\"ה בפ\"ו מה' אלו ואם כן ליכא למשמע מיניה כלום וכנראה שהרב אזיל לתי' קמא שכתב בסי' תנ\"ה דקי\"ל כהירושלמי ומ\"מ לא הי\"ל להרב לסתום הדברים ומדברי התוס' דפ' הקומץ דכ\"ג ע\"ב נר' דס\"ל כא\"נ שכתב הרב שכתבו וז\"ל אלא למ\"ד בתר מבטל כו' יש לתמוה דמדמי ההיא דלעיל שהטעם שוות להך דהכא שאין הטעם שוות דכיון דיש בתבלין טעם מצה ראוי לצאת בו כדאמרי' בפ' תערובות עשה עיסה מן החיטים וכו' וצ\"ל דהך שמעתתא פליגא אההיא דהתם עכ\"ל ודבריהם לעין הקורא אינן אלא מן המתמיהין דההיא דהעושה עיסה מן החיטים כו' מתני' היא בהדיא בחלה ואיך אפשר לומר דסוגי' דהקומץ פליגא אמתני' האמנם נר' ודאי שכונתם לומ' דלפום סוגיא דהקומץ מתוקמא מתני' בדרוב' דגן וכדאוקימנא לההי' דמצה מתובל' והשתא ק' דא\"כ אמאי קתני מתני' אם יש בה טעם דגן אפי' דליכא טעם דגן נמי אלא משמע ודאי דס\"ל דלא קי\"ל כהירוש' משום דבעינן טעם מצה ועוד יש להוכיח מדלא תי' לקו' דההיא דמצה מתובלת מיירי בדליכא טעם מצה ומש\"ה הוא דפריך אבל היכא דאיכא טעם מצה ה\"נ דיוצא בה וכמתני' דהעושה עיסה מן החיטים וכן מצאתי בתוס' חיצוניות על הגיליון מכתיבת יד שתי' כן וז\"ל פי' הר\"מ דמיירי הכא דליכא טעם מצה דאי איכא פשיטא דטעם כעיקר ואע\"פ שאין בו טעם יוצא בה י\"ח מידי דהוי אבלע מצה ובזה ניחא מה שמקשים העולם מההיא דהתערובות דהעושה עיסה כו' אלא משמע ודאי דס\"ל דטעם מצה בעינן לעיכובא דלא כהירושלמי ודוק והכי איתא בירושלמי פ\"ג דחלה דגרסי' התם א\"ר הילא בין כרבנן דהכא בין כרבנן דהתם אמרין עד שיהא רובא דגן וטעמו דגן ר\"ה אמר טעמו דגן אף ע\"פ שאין רובא דגן מתני' פליגא ארב הונא עירב בה שאר מינין עד שיהא רובא דגן וטעמו דגן פתר לה במינין אחרי' ע\"כ הרי בהדיא דאע\"פ שרובא דגן אפי\"ה בעי טעם דגן ואפי' ר\"ה דפליג היינו היכא דאיכא טעם דגן דלא בעי רוב דגן אבל רוב דגן בלא טעם דגן אפי' ר\"ה מודה דלא מהני ותדע שהרי בשאר מינים מודה דבעי' רוב דגן וטעם דגן ומאחר דהירוש' פליג אהדדי וגם מדברי התוס' משמע דס\"ל כן משמע ודאי דהכי נקטינן ודו\"ק:<br><b> גם </b> מ\"ש עוד וכן משמע ודאי לכל הפוסקים שפי' מימרת ר\"י במין בשא\"מ נראה דליתא שהרי לדעת ר\"ת נמי שפי' במין בשא\"מ ומ\"ש וזו כזית בכא\"פ ר\"ל שיהא בתערובת כבא\"פ ואז חייב אפי' אכל כזית ממנו נראה ודאי דאין ראיה דמש\"ה בעי' טעמו וממשו כדי לחייב על כזית ממנו דאי ליכא טעמא אין ההיתר נהפך לאיסור אמנם כשאכל כבא\"פ ה\"נ אפי' ליכא טעמא לא בטיל ואם כן איך כתב דכן צ\"ל לדעת כל הפוסקים זולת לדעת ר\"ת ובהכי אין צורך למ\"ש עוד ליישב דעת הטור שכתב דכותח הבבלי וכל הני לאו לטעמא עבידי אלא לקיוהא ואפי\"ה כתב דאם יש בו כבא\"פ חייבי' עליו דההיא מימרא דר\"י מיפרשה כפי' ר\"ת דמיירי במין במינו ואע\"פ שבי\"ד סי' צ\"ח העתיק כפי' ר\"ת דפי' במין בשא\"מ ליה לא ס\"ל הכי ועם מ\"ש אין צורך לזה דאפי' יפרש הטור כפי' ר\"ת שכתב בי\"ד דמיירי במין בשא\"מ לא ק' ממימרת ר\"י דמש\"ה קאמר טעמו וממשו משום דבעי לחיובי על כזית ממנו ומ\"ש בא\"ח דבכותח אם יש בו כזית בכא\"פ חייבים עליו מיירי בשאכל כל הפרס וכמ\"ש מרן הב\"י שם דאז אפילו ליכא טעמא חייב מיהו מה שהכריח עוד ממ\"ש הטור כאן דעל טעם כעיקר מיחייב מלקות אע\"ג דלית ביה כזית ולפי אותו פי' שהזכיר בי\"ד לא מיחייב אלא בדאיכא כזית בא\"פ הא ודאי מכרעא וכן הקשה הר\"ב בני שמואל ז\"ל ובדוחק י\"ל דמ\"ש הטור דאם יש בו טעם חמץ חייבים עליו דטעם כעיקר דאורייתא חייבים עליו בבל יראה קאמר דס\"ל דכל שאסור מן התורה לאוכלו עובר עליו בב\"י וכ\"כ הרב לקמן בסוף הסעיף שכן נראה מדברי הטור:<br><b> גם </b> מ\"ש עוד במ\"ש הטור בסי' תנ\"ג שאם עירב אורז עם אחד מחמשת המינים ועשה מהם עיסה אם יש בה טעם דגן יוצא בה י\"ח ולא הצריך כבא\"פ וכמ\"ש מרן הב\"י ראיתי למורינו הרב בס' מ\"ק שכתב דאפשר ליישב שטעמו של הטור הוא משום גרירא וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל כדי ליישב דעת הרמב\"ם יע\"ש:<br><b> ואחר </b> המחילה לא דק בזה כלל דבשלמ' לדעת הרמב\"ם שכתב המשנה כצורתה ניתן ליאמר משום זה דהיינו מטעמא דגרירא אבל הטור שכתב דאם עירב אורז עם אחד מה' המינים לא יתכן תי' זה שהרי טעמא דגרירא לא מהני אלא בחיטים באורז בלבד וכמ\"ש בירושלמי וזה פשוט ומ\"מ לדעת הראב\"ד ז\"ל והרשב\"א דס\"ל דכל דליכא טעמא בטל ברוב ע\"כ צ\"ל דס\"ל דבכותח הבבלי אית ביה טעם חמץ שלא כדעת הטור וכ\"כ הרפ\"ח ומדברי הרשב\"א ז\"ל בתשו' כתבו מרן הב\"י י\"ד סי' קל\"ד נראה דס\"ל כדעת הטור דכותח הבבלי וכל הני לאו לטעמא עבידי אלא לקיוה' בעלמא שכתב וז\"ל דמשקים הנעשים מחומץ ודבש אסורי' וא\"ת שנתערב החומץ עם הדבש ונתבטל במיעוטו זה אינו דכל שעיקרו כך אינו בטל כענין ד' מיני מדינה (פי' כותח הבבלי וכל הני) דדוקא כשיתערב דרך מקרי לא החמירו בו עד שיהא בנ\"ט כו' יע\"ש הנה מבואר דס\"ל דכותח הבבלי וכל הני לאו לטעמא עבידי דאל\"כ מאי ראיה מייתי מד' מיני מדינה התם שאני דאיכא בהו טעמא וכיון שכן נמצאו דבריו סותרות שהרי כפי מ\"ש בחידושיו דכל דליכא טעמא בטל ברוב עכ\"ל דכותח הבבלי וכל הני אית בהו טעם חמץ דאל\"כ היכי פריך בגמרא אי כבא\"פ מ\"ט דרבנן דפטרי הא כיון דליכא טעמא מש\"ה פטרי רבנן וליכא למימר דדוקא גבי כותח הוא דפריך בגמ' מטעמא שכתב הרשב\"א דכל שעיקרו כך אינו בטל דהא ודאי משמע דלא כתב הרשב\"א כן אלא משום חומרא דרבנן דמדאורייתא אין לך איסור שאינו בטל אלא איסור הניכר בלבד וצ\"ע כעת:<br><b> מעתה </b> הבא נבא לבאר דברי רבינו ז\"ל שנתחבטו בו הראשונים ז\"ל כי הנה ה\"ה ז\"ל כתב דרבינו ז\"ל פסק כרבנן ומ\"ש דאם אכל כזית בכא\"פ לוקה מיירי בשיש בו חמץ הרבה שאפי' ע\"י טיבול יש בה כבא\"פ דבהא ודאי אפילו רבנן מודו והקשה הר\"ב לח\"מ ז\"ל דא\"כ איך פסק בפ\"ה מה' איסורי מזבח דשאור ודבש אסורין לגבי מזבח ואיסורן בכל שהו כו' ואחד המקטיר עצמן או תערובת שלהן לוקה ובפ' אלו עוברין הקשו והא תניא שאור בל תקטירו אין לי אלא כולו מקצתו מנין ת\"ל כל עירובו מנין ת\"ל כי כל מאן שמעת ליה דדריש כל ר\"א וקדריש כי כל קשיא הרי דברייתא זו אתיא כר\"א אבל לרבנן על עירובו אינו עובר דכי כל אצטריך למקצתו את\"ד ז\"ל:<br><b> ונלע\"ד </b> דס\"ל לרבינו דרבנן אף ע\"ג דלא דרשי כל היינו דוקא למלקות אבל לאיסורא דרשי ליה וזה נראה מוכרח דאל\"כ ר\"י דדריש כל לרבות חצי שיעור לאיסורא גרידא אתי דלא כמאן דאי לר\"א דריש כל אפי' למלקות ורבנן לא דרשי כל כלל אלא משמע דלרבנן כל לא דרשי למלקות אבל לאיסורא דרשי ליה וכ\"כ התוספות בד\"ה בענין חמץ דלר\"י תערובת חמץ אסור מן התורה מריבויא דכל מיהו היינו דוקא היכא דמצי' למי' דריבויא לא אתי אלא לאיסורא כגון הכא גבי חמץ דאע\"ג דבעלמא קי\"ל חצי שיעור אסור מן התורה אפי\"ה אצטריך קרא לאסור תערובת חמץ דלא נימא דליבטיל ברובא אמנם גבי שאור בל תקטירו עכ\"ל דריבויא דכל אתא לחיובי מלקות על מקצתו דאי לאיסורא בעלמא ת\"ל מדין חצי שיעור וכי אמרינן דרבנן לא דרשי כל למלקות היינו דוקא היכא דמצי' למי' דלא אתי אלא לאיסורא בעלמא דאז מסתבר לומר דמדלא כתביה קרא בהדיא ואתי ליה מריבויא דלא לקי אבל היכא דע\"כ צ\"ל דריבויא אתי למלקות כי ההיא דשאור מנדו רבנן ומאי דאמרינן בגמ' מאן שמעת ליה דדריש כל ר\"א היינו משום דהוה ס\"ד דרבנן לא דרשי כל כלל אמנם משו\"ה קאמר בגמרא קשיא ולא תיובתא משום דאיכא לשנויי כדכתיבנא ודוק:<br><b> ומורינו </b> הרב ז\"ל בס' מ\"ק תי' בשם י\"מ דרבנן דדרשי כל היכא דאיכא תיבת כי ע\"ד מה שאמרו מדרך לדרשה טוב נמי לדרשה ומאי דקאמר בגמ' מאן שמעת ליה דדריש כל ר\"א ה\"ק מאן שמעת ליה דדריש כל בלא תיבת כי ר\"א דאלו רבנן הכי הו\"ל לברייתא למימר מקצתו מנין ת\"ל כי עירובו מנין ת\"ל כל והרב הנז' דחה תי' מכח מאי דפריך בגמרא כמאן כר\"א א\"ה לענין חמץ בפסח נמי ואם איתא מאי קו' נימא דס\"ל כרבנן דדרשי כל היכא דאיכא תיבת כי יע\"ש ואי מהא נר' דאפשר לישב דרך הי\"מ באופן אחר דמשו\"ה קאמר תלמודא קשיא ולא תיובתא משום דאיכא לדחויי דה\"מ רבנן ודרשי תיבת כל היכא דכתיב תיבת כי ולפום מאי דאסיק בקשי' הוא דפריך כמאן כר\"א אבל לפי האמת ל\"ק דאפי' כרבנן מצי אתי דדרשי כל היכא דכתיב תיבת כי אחר זמן רב שכתבתי זה נדפס ספר לשון למודים למו\"ה הי\"ו וראיתי לו שם שדרך בדרך זה אך זו היא שקשה לפי דרך זה דאם כן תקשי לרבנן דיהא תערובת חמץ בכרת ונימא דכי לרבות נשים וכל לרבות עירובו כדפריך לר\"א ואפשר לומר דלרבנן לא תקשי לן הכי משום דע\"כ דכל דגבי כרת לא אתא לרבות עירובו דא\"ה אזהרה גבי תערובת היכא כתיבה דהא רבנן לא דרשי כל גרידה ואנן קי\"ל דלא ענש אא\"כ הזהיר ולר\"א דדריש כל דגבי אזהרה לרבות עירובו פריך שפיר וכי מוקמי' לכי כל לרבויי נשים לא תקשי לן אזהרה לגבי נשים היכא כתיבה דכיון דגלי לן קרא דנשים בכרת ומפקת ליה מהקשא הדרי' לכללין דהשו' הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה וכ\"כ הר\"ב ח\"ה ע\"ש ועוד יש ליישב באופן אחר ואכתבנו לקמן:<br><b> והפר\"ח </b> כתב שנראה לו עיקר דעת ה\"ה דרבינו פסק כרבנן וס\"ל דהא דאמרינן בגמרא דרבנן לא דרשי כל היינו מקמי דידעינן דכזית בכא\"פ דאורייתא אבל לבתר דאסיקנא דכזית בכא\"פ דאורייתא מתוקמא ברייתא דלעיל דרבי עירובו מכל מחמצת כרבנן ובדאי' כזית בכא\"פ ע\"י טבולו והא דאצטריך להכי ולא נפ\"ל משאר אסורים משום דבכותח לית ביה טעם חמץ אלא קיוהא בעלמא ומעתה בין רבנן בין ר\"א דרשי כל אלא דרבנן דרשי להו להיכא דאיכא כזית בכא\"פ ור\"א דריש ליה להיתר מצטרף לאיסור ובהכי מתרצ' הא דאמרינן בגמ' ולר\"א נימא כל לרבות את הנשי' כי כל לרבות עירובו וכ\"ת כי כל ר\"א לא דריש והא תניא שאור בל תקטירו כו' ואסיק בקשיא והשתא ניחא דההיא ברייתא אתיא כרבנן דדרשי כל וכי כל ולר\"א כל דריש וכי כל לא דריש והשתא א\"ש מה שפסק רבינו בהלכות א\"מ משו' דלמסקנא אתיא כרבנן את\"ד ז\"ל ואף גם זאת לפי דרך זה קשה דא\"כ לרבנן יהא חייב כרת כל שיש בו כבא\"פכיון דדרשי כל וכי כל כדפריך לר\"א ואילו רבי' ז\"ל פסק דעל כבא\"פ אינו חייב כרת וכבר ראיתי למורינו הרב בספר מ\"ק שתמה עליו בזה ועוד תמה עליו דכי היכי דבשאור דרשי היתר מצטרף לאיסור מתיבת כי כל ה\"נ בחמץ יהא היתר מצטרף לאיסור מתיבת כל כקו' הש\"ס א\"ה חמץ בפסח נמי ותי' אה\"נ ורבינו ז\"ל לא מיחייב אלא עד שיאכל כזית בכא\"פיע\"ש ואי משום הא לא אירייא דהתם גבי שאור לא מצי' למימר דקרא אתא לכזית בכא\"פ דהא מכל איסורים שבתורה נפקא אלא ודאי קרא אתא להיתר מצטרף לאיסור אבל גבי חמץ אצטריך קרא לכזית בכא\"פ ולא אתי משאר איסורים משום דקיוהא בעלמא הוא כמ\"ש הפר\"ח ז\"ל ומש\"ה דרשי ליה לכזית בכא\"פ ולא להיתר מצטרף לאיסור משום דתפסת מועט תפסת וזה פשוט מיהו קמייתא ודאי קשיא:<br><b> ונלע\"ד </b> לישב דרך הרב ז\"ל על פי מ\"ש הר\"ן ז\"ל על ברייתא דקתני יכול יהא ענוש כרת ת\"ל כי כל אוכל על חמץ דגן ענוש כרת ועל עירובו בלאו וז\"ל דהאי קרא דכי כל אוכל חמץ למיעוטא אתא מדכתיב כי כל אוכל מחמצת אם במחמצת דהיינו שנתחמצה מחמת ד\"א ענוש כרת כ\"ש נתחמצה מאליו ל\"ל למכתב כי כל אוכל חמץ אלא לאשמועינן כל האוכל בכרת ואין כל חמץ בכרת למעוטי עירובו לר\"א וכך הם דברי הרז\"ה ע\"כ והקשה עליו הרב ח\"ה ז\"ל דאם איתא דקרא דכי כל אוכל חמץ קממעט תערובת חמץ אם כן מאי פריך בגמרא ומאי חזי' דהאי כל לרבויי נשים ומפקת עירובו כו' הא ע\"כ ליכא למימ' דאתא כל לרבות עירובו שהרי מיעטו הכתוב מיתור' דקרא דלא משמע מיניה למעוטי נשים וכן נמי ק' ממאי דפריך ואימא כל לרבות עירובו כי כל לרבויי נשים דהא ודאי ליכא למימר הכי דבפי' מיעטיה קרא ועוד הקשה ממה שהקשו התוס' אהא דמשני כל לאתויי נשים תימא לר\"י הא תרי כי כל כתיבי כי כל אוכל חמץ כו' ומאי קו' הא ע\"כ ליכא למימר הכי מדמיעטיה קרא כמ\"ש הר\"ן ז\"ל ומכח זה כתב הרב ז\"ל שדעת התוספ' דהא דילפינן בבריית' נתחמץ מחמת ד\"א מכל מחמצת לאו מלשון מחמצת קא יליף לה אלא דה\"פ דבריי' מחמצת ונכרתה למאי אצטריך כיון דכבר כתיב כי כל אוכל חמץ וקאמר דאי מכל אוכל חמץ אין לי אלא שנתחמץ מאליו נתחמץ מחמת ד\"א מנין להכי אצטריך כל מחמצת והשתא ניחא דכי כל אוכל חמץ לאו יתורא דקרא הוא דאי לא הוה כתיב כל אוכל חמץ הוה מוקמינן כל מחמצת לנתחמץ מאליו דוקא כו' יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b>"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל </b>\n<b> מן החמץ עצמו בפסח כ\"ש כו'.</b> עיין במוהרלנ\"ח סי' י\"ז שכתב דמשום דכתיב לא יאכל בציר\"י דקאי אאכילה ולא אאוכל הוא דנפ\"ל ולא נפיק משאר איסורים מכל חלב משום דחלב אסור לעולם מה שא\"כ חמץ שהיתה לו שעת הכושר יע\"ש וכפי דבריו יש ליישב מה שהקשו התוס' בפ' כ\"ש דכ\"ג ד\"ה שאני התם וז\"ל תימה דלכתוב לא יאכל לחזקי' ולא בעי לך יע\"ש שהניחו בתימה אמנם כפי דברי הרב ז\"ל לק\"מ דאצטריך למכתב לא יאכל בציר\"י כדי לאסור חצי שיעור ומ\"מ מה שהוליד הרב מזה דמשש שעות אינו אסור מדאורייתא בפחות מכשיעור כיון דלא כתיב לא יאכל בציר\"י אין הכרח דאיכא למימר דכיון דבחד מהנהו קראי משמע חצי שיעור לא נחלק ביניהם וכמ\"ש התוס' בפ' כ\"ש דכ\"ח ע\"א ד\"ה א\"כ לענין איסור הנאה יע\"ש גם מה שהכריח הרב ז\"ל שרבינו פוסק כר' אבהו ממ\"ש דחמץ משש שעות ולמעלה אסור בהנאה אשתמיט מיניה דברי התוס' שכתבנו שכתבו בהדיא שם דאף לחזקיה משש שעות ולמעלה גם כן אסור בהנאה משום דלא נחלק ולעולם עיקר אסור הנאה נפ\"ל מלא יאכל ומ\"מ מ\"ש הוא ז\"ל דמדכתיב לא יאכל בציר\"י נפ\"ל חצי שיעור אינו נוח לי משום דא\"כ לחזקי' דס\"ל דלא תאכל איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע מנ\"ל דחמץ בפסח שהוא אסור בהנאה מדשני למכתב לא יאכל בציר\"י כדאיתא בריש כ\"ש נימא דהאי דשני קרא הוא לחצי שיעור שיהא אסור באכילה דאי הוה כתיב לא יאכל לא הוה נפיק מכל חלב משום דחמץ יש לו שעת הכושר כמ\"ש הרב ותו דהשתא דנפקא ליה לחזקיה מלא יאכל בציר\"י איסור הנאה מנ\"ל חצי שיעור אימא דעיקר קרא לא אתא אלא לאיסור הנאה וליכא למימר דאה\"נ דלחזקיה חצי שיעור מותר מן התורה בפסח משום דאית ליה שעת הכושר דאם כן מאי פריך בפרק כ\"ש והשתא דנפ\"ל כו' מאי בינייהו הא איכא בינייהו טובא דלחזקיה דנפ\"ל מלא יאכל בציר\"י ס\"ל דחצי שיעור מותר ולר' אבהו דס\"ל כל מקום שנאמר לא תאכל כו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע אם כן ס\"ל דחצי שיעור אסור מדשני למכתב לא יאכל בצירי כמ\"ש הרב ז\"ל ודו\"ק:<br><b> גם </b> מהא דגרסינן בירושלמי פ\"ג דערלה לא יאכל חמץ להזהיר מאכיל כאוכל או אינו אלא לאסור בהנאה הרי כבר נאמר לא תאכל כו' הא מה אני מקיים לא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל כו' דברי ר' יאשיה רבי יצחק אומר אינו צריך ק\"ו ומה שרצים הקלים עשה בהם מאכיל כאוכל חמץ חמור אינו דין כו' הא מה ת\"ל לא יאכל לא בא אלא לאוסרה בהנאה וא\"כ מוכח שלא כדעת הרב ז\"ל דאם איתא נימא דקרא לא אתא אלא לאסור חצי שיעור ואכתי לחייב את המאכיל כאוכל מנ\"ל לר' יאשי' וכן מדר' יצחק נמי משמע דמשום דאינו צריך קרא לחייב את המאכיל הוא דנפ\"ל איסור הנאה דאי לאו הכי לא הוה נפ\"ל וליכא למימר דתרוייהו משתמע מיניה דא\"כ מאי קאמר או אינו אלא לאסור בהנאה הא אפי' נימא דאיסור הנאה נפקא מהך קרא אפי' הכי חייב המאכיל משום דכולהו נפקי כי היכי דנפ\"ל חצי שיעור מהך טעמא ועיין בהרא\"ם פרשת שמיני שכתב שם דשמא לחזקי' נפ\"ל לחייב את המאכיל במה מצינו כו' ע\"ש שהנראה שאשתמיט מיני' ירושלמי הלזו שר' יצחק דס\"ל כחזקיה קאמר בהדיא דנפ\"ל מק\"ו דשרצים ולפי הירושלמי הלז יש ליישב מה שהקשו התוס' דאיכ' למימר דמשו\"ה אצטריך למכתב לא יאכל בצירי לר\"י הגלילי לחייב את המאכיל וכדס\"ל לר' יאשיה דלא נפיק מק\"ו דשרצים ולעיל גבי שרצים דפריך בגמ' לא לכתוב רחמנא לא יאכל ולא בעי לכם היינו משום דהתם נפ\"ל מיתורא דקראי כדאי' בפרק חרש דקי\"ד וכמ\"ש רש\"י ז\"ל ד\"ה לא תאכלו ע\"ש ועיין ברש\"י פרשה הנז' ד\"ה שכתב דנפ\"ל מקרא דלא יאכל והוא הפך מתלמודא דידן דפ' חרש ודפ' כ\"ש ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קמו) </b> ולא נפיק משאר איסורים מכל חלב כו' משא\"כ חמץ שהיתה לו שעת הכושר. תמהני איך ס\"ד לומר דאיסור שהיה לו שעת הכושר לא נפיק מכל חלב לאיסורא דכל שהוא והרי פסק הרמב\"ם ברפ\"ד מהלכות שבועות דמי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור דהו\"ל כאוכל חצי שיעור מנבילות וטריפות ע\"כ. הרי לך בהדיא דס\"ל להרמב\"ם ז\"ל דחצי שיעור מאיסור שבועה הוי כחצי שיעור מנבילה ואע\"ג דשבועה היה לה שעת הכושר והיינו ע\"כ מטעמא דחזי לאצטרופי וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל בפירושו להרי\"ף בפ\"ג דשבועות וא\"כ מה\"ט הרי אפילו בשהיתה לו שעת הכושר נמי חצי שיעור אסור:<br><b> ולכאורה </b> אפשר ליישב ולומר דהא דס\"ל להרמב\"ם ז\"ל דח\"ש אסור בשבועה היינו לבתר דידעינן מקרא דלא יאכל חמץ דחצי שיעור אסור אע\"פ שהיתה לו שעת הכושר והיינו דלענין זה ילפינן שבועה מחמץ. אבל קשה לומר כן דאי נימא דחצי שיעור אינו אסור מטעם דחזי לאצטרופי וכנ\"ל בשם הר\"ן אכתי שבועה מחמץ ליכא למילף למיסר בי' חצי שיעור חדא משום דחמץ חמיר שהוא בכרת. והשנית דחמץ אסור לכ\"ע משא\"כ שבועה. והשלישית דשבועה איתא בשאלה אע\"כ דהא דחצי שיעור דשבועה אסור היינו ע\"כ משום טעמא דחזי לאצטרופי וא\"כ הרי מה\"ט נמי א\"צ קרא למיסר חמץ בפסח בכל שהוא וכן אכילה ביוה\"כ בכ\"ש. ועוד אני תמה על דברי מוהרלנ\"ח אלו דהא לטעמי' הי' לו להרמב\"ם ז\"ל למכתב נמי בפ\"ד הלכה כ\"ד מהלכות מאכלות אסורות גבי שור הנסקל ששחטו לאחר שנגמר דינו דאסור נמי בכל שהוא כיון דכתיב בי' נמי לא יאכל בציר\"י דהא שור הנסקל נמי הי' לו שעת הכושר ואע\"ג דכי בעי הש\"ס בפסחים דף כ\"ד למילף איסור הנאה בבב\"ח מק\"ו מערלה ודחי הש\"ס התם דבב\"ח קיל משום שהיתה לו שעת הכושר ולא קאמר התם דשור הנסקל יוכיח וע\"ז כתבו התוס' שם בדף כ\"ה בד\"ה מה לחמץ כו' דשור הנסקל נמי לא היתה לו שעת הכושר לאכילה ע\"כ כונתם היינו דמה\"ט הוי שעת הכושר דבב\"ח עדיף משום דלענין אכילה לא היתה לו שעת הכושר לשור הנסקל מחמת איסור דשאינו זבוח אבל מ\"מ לענין איסורי' גופא מטעמא דהמית אדם הרי הי' לו שעת הכושר ומנ\"ל לומר דלאחר ששחטו ואזל לי' האיסור דשאינו זבוח ואינו אסור אלא מפני שהוא שור הנסקל שיהי' איסורו בכ\"ש כיון דלענין איסור זה הרי היה לו שעת הכושר וא\"א למילפי' להרלב\"ח מכל חלב ומשאר איסורים שלא היה להם שעת הכושר מעולם. ועוד קשה דהא בבב\"ח אמרינן בהדיא בש\"ס דהיתה לו שעת הכושר וא\"כ לדברי הרלנ\"ח הנ\"ל הרי יהי' חצי שיעור בבב\"ח מותר להרמב\"ם ז\"ל וז\"א דהרי ברפי\"ד מהלכות מ\"א כתב הרמב\"ם להדיא דכל האיסורים אסורין בכל שהוא ולעיל מני' בפ\"ט הא כבר הביא נמי דין בב\"ח ועלי' נמי קאי. אך לענין בישול בב\"ח אי איכא איסור דאורייתא כשאין בשניהם כזית לא מצאתי כעת מבואר [עיין פמ\"ג בפתיחה לבב\"ח שנסתפק בזה] אכן ממאי דבעי הש\"ס בחולין לומר דאיסור אכילת בב\"ח ילפינן מקרא דלא תאכל כל תועבה יש להוכיח דאסור מדאורייתא לבשל דאל\"כ יהא היתר לאכילה דבב\"ח והיינו כשנתבשל בב\"ח ואין בשניהם יחד שיעור כזית ודוק:<br><b> [אמר עקיבא סופר </b> נ\"ה המבלה\"ד. המעיין במל\"מ פ\"א מחמץ ומצה הלכה ז' שהביא דברי הרלנ\"ח יראה שכתב דאיסור חמץ לא דמי לחלב כו' משום דחלב אסור לעולם ולא היה לו שעת היתר עיי\"ש נראה דתרתי קולי נקיט בחמץ דהיה לו שעת הכושר גם יש היתר לאיסורו לפיכך צריך קרא בחמץ לאסור ח\"ש ובזה מיושב תמיהות מו\"ז ז\"ל דשור הנסקל וכן בב\"ח אין היתר לאיסורן אח\"כ ול\"ד לחמץ גם טעם חזי לאצטרופי שייך בב\"ח ובשור הנסקל משא\"כ בחמץ דאם אכל ח\"ש חמץ בשביעי של פסח בערב לא חזי עוד לאצטרופי כמ\"ש הצל\"ח פסחים מ\"ד לכן צריך קרא אבל בשבועה חזי לאצטרופי דאף אם נשבע שלא יאכל היום ואכל ח\"ש בערב מ\"מ חזי לאצטרופי דיכול להשבע מיד שלא יאכל גם בלילה ולמחר כמו שכתב הנוב\"י מה\"ת חאו\"ח סי' נ\"ג לענין נזירות דבנזיר אף בסוף יום ל' חזי לאצטרופי אם יאמר תיכף הריני עוד נזיר משא\"כ בחמץ דצריך להמתין עד שנה הבאה עיי\"ש וה\"ה נמי בשבועה י\"ל כן דחזי לאצטרופי ולפ\"ז מיושבות לדעתי כל קושיות מו\"ז ז\"ל]: ע\"כ הגה\"ה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> החכם לא יתחיל בעת זו כו'.</b> כתב הטור סימן תל\"א וז\"ל וכתב הר' יונה ז\"ל דאם התחיל מבע\"י אינו מפסיק ונ\"ל כיון שהטעם משום שלא יטריד בלימוד וישכח מלבדוק אין חילוק ואפילו התחיל כבר פוסק ע\"כ וראיתי למוהראנ\"ח ז\"ל ח\"א סימן מ\"ח שתמה עליו שהרי בפרק קמא דשבת תנן לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה שמא ימשך אחר מלאכתו ואם התחילו אין מפסיקין ומפסיקין לק\"ש וא\"מ לתפלה ואפילו התחיל באיסור משום דכיון דתפלה דרבנן אין מפסיקין ואם כן ה\"נ כיון דבדיקה דרבנן אינו מפסיק ואע\"ג דאמרינן התם סיפא אתאן לד\"ת וכגון רשב\"י וחביריו אבל כגון אנו מפסיקין ע\"כ מיירי בדליכא שהות דוקא דליכא למימר בדאיכא שהות וליתי שפיר נמי הא דאמרי' בפ' ב\"מ דרשב\"י כד הוה מטי זמן תפלה הוה לביש ומכסי ומצלי אע\"ג דכגון רשב\"י אינו מפסיק דהכא מיירי בדאיכא שהות וההיא דבמה מדליקין מיירי בדליכא שהות דאפילו לרבן שמעון בן יוחאי מפסיק דאם כן קשה דמי גרע לימוד דכגון אנו משאר מלאכות של חול דקתני בהו דאין מפסיקין את\"ד יעיין שם שהניחו בצריך עיון ועיין בפר\"ח ז\"ל:<br><b> ואני </b> תמיה עליו איך אשתמיט מיניה לשון הרמב\"ם פ\"ו מהלכות תפלה וז\"ל היה עוסק בת\"ת והגיע זמן תפלה כו' פוסק הרי מבואר דאפילו בהתחיל בהיתר ואיכא שהות ביום סבירא ליה דמפסיק לתפלה מדכתב והגיע זמן וכמבואר וכ\"כ הרפ\"ח ז\"ל בה' תפלה סי' פ\"ט שזה דעת הרמב\"ם ומה שהקשה דאי בדאיכא שהות מי גרע ת\"ת משאר מלאכות ל\"ק דאיכא למימר דבת\"ת איכא למיחש טפי דילמא מטריד בגירסיה וכ\"כ הרב עצמו בדרשותיו פ' צו והביא סמוכות לדבר יע\"ש ומהתימה עליו איך סותר את עצמו:<br><b> הן </b> אמת שדעת הר\"ן והרז\"ה ז\"ל כתבו מרן הב\"י ז\"ל סי' ק\"ו דס\"ל דדוקא בדליכא שהות מפסיק אבל בדאיכא שהות אינו מפסיק יע\"ש מ\"מ אין זה מן התימה על הטור ז\"ל דאיכא למי' דס\"ל כדעת הרמב\"ם ומה גם דמסתמיות דברי הטור שכתב בסי' ק\"ו דבכגון אנו מפסיקין לתפלה ולא פי' דה\"ד בדליכא שהות משמע שדעתו כדעת הרמב\"ם ז\"ל ובהכי ניחא נמי מה שדקדק על רבינו יונה ז\"ל דלמה הוצרך לומר אם התחיל מבע\"י אינו מפסיק דהא משמע בפ\"ק דשבת דאפי' התחיל באיסור אינו מפסיק וכמ\"ש התוספות אכן כפי מ\"ש ניחא דר\"י ס\"ל כדעת הרמב\"ם דהא דאמרינן כגון אנו מפסיקין מיירי אפי' בדאיכא שהות אלא שלדעת הרמב\"ם ז\"ל הא דאמרינן כגון אנו מפסיקין מיירי אפי' בהתחיל בהיתר ולדעת ר\"י ז\"ל ס\"ל דהא דאמרינן כגון אנו מפסיקין מיירי דוקא בהתחיל באיסור דומיא דא\"מ לתפילה דמתני' ואע\"ג דבשאר מלאכות אינו מפסיק בת\"ת חיישי' טפי דילמא אתי למימשך כמ\"ש ודו\"ק:<br><b> גם </b> מ\"ש עוד הרב הנזכר ליישב דברי הטור ז\"ל דבדיקת חמץ כיון דמצוה היא לא דמי לק\"ש ותפלה דלעשות מצוה אפי' רשב\"י וחבריו דלא היו מפסיקין לק\"ש ותפלה למצוה היו מפסיקין כו' יע\"ש ק\"ל טובא דא\"כ מאי האי דפרכינן פרק לולב הגזול אמתני' דמי שבא בדרך כו' נוטלו על שולחנו למימרא דמפסיק ורמינהו אם התחילו אין מפסיקין כו' ומאי קושיא גבי מצוה שאני וליכא למימר דע\"כ לא כתב הרב ז\"ל כן אלא דוקא גבי ת\"ת דמפסיק משום בדיקה דהיינו מצוה אבל בשאר דברים אפילו למצוה אינו מפסיק דהא ליתא שהרי כ\"ש הוא שאם עוסק בדבר הרשות אינו מפסיק למצוה כ\"ש בעוסק בת\"ת וכמו שהכריע הרב ז\"ל לענין אם יש שהות ביום דאינו מפסיק מת\"ת לתפלה מה\"ט ודבריו צ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חורי </b>\n<b> הבית כו'.</b> הנה הטור ז\"ל סימן תל\"ג כתב וז\"ל כותל שנשתמש בו חמץ בחורין ונפל ונעשה גל אפילו אינו גבוה ג\"ט כו' אין צריך לבדוק מפני סכנת עקרב כו' יע\"ש וכתב מרן הב\"י שזה מבואר פ\"ק דפסחים אברייתא דקתני אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין מפני הסכנה דאוקימנ' לה בשנפל ומשום סכנת עקרב ופרכי' אי נפל ל\"ל בדיק' והתנן חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער ומשני התם בשאין הכלב יכול לחפש אחריו הכא בשהכלב יכול לחפש אחריו כו'. ותמה על הרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם שהשמיט דין זה דאף על גב דרנב\"י מוקי להאי ברייתא באוקמתא אחריתי דהאי סכנ' סכנת גוים מ\"מ אוקמתא קמייתא לא נדחית ואפשר דר\"ן נמי מודה לענין דינא ועוד דהא רב אשי אתי לשנויי מאי דאקשו עלה דההיא אוקמתא אלמא דהכי ס\"ל א\"ד יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> נראה ליישב דלהרי\"ף והרא\"ש ז\"ל קשיתיה להו קו' התוס' שהקשו שם בד\"ה הכא וז\"ל והא דמשמע גבי מפולת דאם הכלב יכול לחפש אינו כמבוער וצריך לבערו ולא מיפטר מפני סכנת עקרב אור\"י כו' ותו ק\"ל דמלישנא דמתני' דקתני בפ' כ\"ש חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער רשב\"ג אומר כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו כו' ומשמע דרשב\"ג פליג את\"ק דלת\"ק אפילו בשהכלב יכול לחפש אחריו הרי הוא כמבוער דאי לפרושי דברי ת\"ק אתא היל\"ל אמר רשב\"ג ועיין בהר\"ב תי\"ט ז\"ל שם וכיון שכן כי משני הכא התם כשאין הכלב יכול לחפש הול\"ל ה\"מ רשב\"ג היא לא למסתם סתומי דמשמע דאתיא כת\"ק דמתני' כי על כן ס\"ל ז\"ל דהא דמשני הכא התם בשאין הכלב יכול לחפש כו' אליבא דת\"ק קאמר דלת\"ק דמתני' כשהכלב יכול לחפש אחריו אינו צריך לבערו מפני סכנת עקרב ולהכי קא פסיק ותני ת\"ק חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער דאי בשאין הכלב יכול לחפש הרי הוא כמבוער מצד עצמו ואי בשהכלב יכול לחפש נמי אין צריך לבערו מפני סכנת עקרב אמנם רשב\"ג דקאמר כל שאין הכלב יכול לחפש פליג את\"ק וס\"ל דכל שהכלב יכול לחפש חייב לבערו ולא חיישינן לסכנת עקרב מטעמא דשלוחי מצוה אינן ניזוקין ולחששא דשמא תאבד לו מחט לא חייש רשב\"ג ומש\"ה כיון דקי\"ל כרשב\"ג השמיטו אוקמת' זו דהך אוקמת' לא קאי אלא אליבא דת\"ק דמתני' ובהכי ניחא מאי דפריך התם לקמן אברייתא דקתני חור שבין יאודי לארמאי כו' פלימו אומר כל עצמו אינו בודק מפני הסכנה והאמר ר\"ח שלוחי מצוה אינן ניזוקין היכא דשכיח היזיקא שאני דקשה דאמאי לא משני הכא כשינויא דלעיל שמא תאבד לו מחט ובשלמא לעיל לא משני היכ' דשכיח היזיקא שאני משום דלא חשיב שכיח היזיקא כולי האי אמנם הכא קשה דאמאי לא משני כשינוי' דלעיל וכן הקש' הרב ב\"ח ז\"ל יע\"ש אמנם כפי מ\"ש ניחא דלעיל לא משני הכי אלא אליבא דת\"ק דרשב\"ג אמנם לרשב\"ג דקי\"ל כותיה לא חייש להך חששא ומשום הכי לא משני הכא כשינוייא דלעיל משום חששא דשמא תאבד לו מחט כי היכי דליתי הא דפלימו אליבא דהלכת' כנ\"ל נכון ואף שהרמב\"ם ז\"ל בפירוש המשנה פרק כ\"ש כתב דרשב\"ג לפרושי דברי ת\"ק אתא אין זה מן התימה דאיכא למימר דבספר היד חזר בו וכמו שכן ראינו לו ז\"ל בכמה מקומות ודו\"ק:<br><b> ובתוספות </b> ז\"ל תי' דשאני ההיא דחמץ שנפלה עליו מפולת דודאי איכא חמץ הטריחוהו חכמים להשכיר פועלים במרא וחצינא אבל הכא שאין החמץ ידוע לא הטריחוהו יע\"ש. וראיתי להפר\"ח ז\"ל סימן הנזכר סק\"ח שהקשה מההיא דאיבעיא לן התם בדף יו\"ד ע\"ב ככר בפי נחש צריך חבר להוציאו או אין צריך בגופיה אטריחוהו רבנן בממוניה לא אטריחוהו א\"ד ל\"ש ונקטי לה רבוותא ז\"ל לקולא ואם כדברי התוס' תפשוט לה מהך מתני' דחמץ שנפלה עליו מפולת דכל דאיכא חמץ ידוע אטרחוהו רבנן בממוניה להוציאו ע\"י פועלים ודוחק לומר דשאני התם די\"ל שמא יוציאנו או יאכלנו הנחש דה\"נ איכא למימר שאם יחפש הכלב שמא יוציאנו או יאכלנו א\"ד יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> נראה לחלק דשאני הכא דמדינא מצד המצוה מחוייב לבדוק ולא אתי לידי סכנה דשלוחי מצוה אינן ניזוקין אלא דלא אטרחינן ליה לבדוק משום חששא דשמא בתר דבדיק תאבד לו מחט ואתי לעיוני בתרה והילכך בחמץ ידוע מטרחינן ליה מה שא\"כ גבי ככר בפי נחש דמצד המצוה גופה אינו צריך לבדוק כיון דשכיח היזיקא והילכך מבעיא לן אי בממוניה אטרחוהו רבנן כנ\"ל ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הניח </b>\n<b> החמץ בזוית זו כו'.</b> כתב הראב\"ד ז\"ל הרבה שיבושים כו' הניח ט' ומצא י' צריך לבדוק כרבנן כו' יש לתמו' שדבריו ז\"ל סותרים למ\"ש בפ\"ו מהלכות מעשר ב' ממ\"ש רבינו האומר לבנו הרי שם ק' ומצא מאתים השאר חולין הרי שם ר' ומצא ק' הכל חולין כתב עליו וז\"ל אמר אברהם המשנה אמרה הכל מעשר ע\"כ ובודאי שכונתו לומר דאע\"ג דהך מתני' ע\"כ רבי היא דקתני הכל מעשר כו' ורבי היא דס\"ל ק' מונח ק' מוטל אבל לרבנן דס\"ל בהניח מאתים ומצא מנה הכל חולין מטעמא דאין דרך להפרידן ה\"נ באומר לבנו הרי שם מאתים ומצא מנה הכל חולין מה\"ט וכמ\"ש הר\"ש בפירוש המשנה מ\"מ ס\"ל להראב\"ד ז\"ל דהלכה כסתם משנה משום דהו\"ל סתם במשנה ומחלוקת בברייתא דאין הלכה כמחלוקת דברייתא וכיון שכן יש לתמוה דאיך כתב כאן בהניח עשר ומצא ט' צריך לבדוק כרבנן והרי זה סותר את עצמו וראיתי בחידושי הרדב\"ז שנדפסו מחדש שכתב שם וז\"ל ורבינו סובר דהלכה כחכמים מדאמרינן פ\"ק דפסחים הניח ט' כו' ולרבנן דאמרי הכל חולין צריך לבדוק אחר כל הט' והכי פסקו רבוותא וגם הראב\"ד לא השיג עליו בה' חו\"מ יע\"ש ולא ידעתי אדק\"ל ממה שלא השיג עליו תקשי ליה ממ\"ש בהדיא בהשגות דהלכה כרבנן והיה נראה ליישב דס\"ל להראב\"ד דדוקא בהניח מאתים ומצא מנה אין הלכה כרבנן משום דסתם מתני' דקתני הכל מעשר אתיא דלא כותייהו אמנם בהניח מנה ומצא מאתים פסקינן כרבנן דאמרי הכל חולין מטעמא דאין דרך לערב חולין ומע\"ב יחד משום דכיון דלית לן סתמא דלא כותייהו הדרינן לכללין דיחיד ורבים הלכה כרבים ולא תליא הא בהא שהרי טעמא דהניח מנה ומצא ק\"ק הוא משום דאין דרך לערב חולין ומע\"ב יחד וטעמא דהניח ק\"ק ומצא מנה הוא משום דאין דרך להפרידן ואית לן למימר דטעמא דאין דרך להפרידן לא חשיב כולי האי למימר משום הכי הכל חולין ומשום הכי סתם מתני' כרבי אמנם בהניח מנה ומצא מאתים טעמא דאין דרך לערב חולין ומע\"ב יחד טעמא תריצא הוא ומשום הכי ס\"ל לרבנן הכל חולין וא\"ת הרי באומר לו מנה ומצא ק\"ק קתני מתני' דהשאר חולין דמשמע דאתיא כרבי דלרבנן בהניח מנה ומצא ק\"ק ס\"ל דהכל חולין הא ל\"ק דהתם אפילו רבנן מודו משום דאיכא למימר דמעיקרא נמי ק\"ק היו שם ומ\"ש לו הרי שם מנה ה\"ק מאותם הק\"ק הרי שם מנה מעשר ולא חשש להזכיר רק המעשר להזהירו עליו ועיין במוהר\"י קורקוס ז\"ל:<br><b> ושוב </b> ראיתי בירושלמי דאמרינן התם תמן הוא הניח הוא מצא ברם הכא אביו הניח אביו מצא כו' ועיין בפי' המפרש שם וא\"כ מבואר הוא שזה דעת הראב\"ד ז\"ל דהך מתני' אתיא ככ\"ע וכן מדוקדק מלשון הראב\"ד שתפס השגתו וז\"ל הרי שם מנה עד הכל חולין משמע דאין כונתו להשיג אלא על חלוקת הרי שם מנה אמנם אחלוקת הניח מנה כו' בהא אזיל ומודה דהלכה כרבנן כנ\"ל אמיתות דעת הראב\"ד ז\"ל:<br><b> והנה </b> התוספות ז\"ל פ\"ק דביצה ד\"י ע\"ב ד\"ה הכל חולין כתבו וז\"ל תימה דהא לא אמרינן שאני אומר להקל כו' וי\"ל דכיון שאין אדם מניח חולין אצל מעשר תלינן להקל כו' והקשה הרב ח\"ה ז\"ל וז\"ל וצ\"ע דאכתי תקשי להו בסיפא דקאמר נמי שאני אומר להקל וליכא לפרושי שם משום דאין דרך להפרידן זה מזה כנראה מפרש\"י דא\"כ מאי קא ק\"ל מגוזלות דה\"ט לא שייך בגוזלות ע\"ש שהניחו בצ\"ע ועיין בספר גו\"ה שהקשה לפי דבריהם קאמר בפסחים ד\"י הניח ט' ומצא עשר היינו פלוגתא דרבי ורבנן ולרבנן צריך לבדוק אחר הט' דשמא גררום חולדות והעשר הנמצאים איש אחר הביאן כמ\"ש רש\"י הא כיון דבדיקת חמץ דרבנן אמרינן שאני אומר להקל ועוד דע\"כ ל\"ק רבנן דהכל חולין אלא דוקא גבי מעשר מטעמא דאין אדם מניח חולין אצל מעשר אבל בבדיקה דליכא ה\"ט לעולם מודו רבנן דאינו צריך בדיקה יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> מה שהקשה דכיון דבדיקת חמץ דרבנן אזלינן לקולא לא ק\"מ שהרי לדעת התוספות שם בד\"ה היינו ט' כל אותה סוגיא מיירי בדלא בטיל דהוי ספק דאורייתא לבד מההיא דב' קופות וכמ\"ש הר\"ב ח\"ה ז\"ל שם ולדעת הרמב\"ם ז\"ל דס\"ל דמיירי אפילו בט' כבר כתב ה\"ה ז\"ל דכיון דבדיקת חמץ תחלתו על הספק החמירו אפילו בספקא דרבנן ועיין בהלח\"מ ז\"ל שם ולקושייתו הב' י\"ל דס\"ל לתלמודא דמדחזינן לרבנן דקאמרו הכל חולין בודאי ומטעמא דאין אדם מניח חולין אצל מעשר מוכח דס\"ל דבעלמא וכגון הא דבדיקה ספיקה הוי דאימור גררום ואילו איש אחר הביאן ואף על גב דאיכא הוכחה דמצאן במקום שהניחן אפי\"ה מידי ספק לא נפקא ואזלינן לחומרא דאי ס\"ל דלא הוי ס' כלל משום דהך הוכחה דמצאן במקומן אלימא טובא וחשיבא כודאי ומשום ה\"ט אזלינן לקולא אם כן היכי מקילי רבנן גבי מעשר ואמרי דהכל חולין ואי משום טעמא שאין אדם מניח חולין אצל מעשר הא איכא הוכח' דמצאן במקומן דאלימא וחשיבא כודאי והילכך גבי בדיקה הו\"ל ספק ואזלינן לחומרא מטעמא דתחילתה על הספק או בשלא ביטל לדעת התוס' ואדרבא אפכא ק\"ל דאיך קאמר בגמ' פלוגתא דר' ורבנן דלר' דאמר חולין ומע\"ב מעורבין אין צריך לבדוק ואמאי נימא דע\"כ לא קאמר ר' דלא אמרינן איש אחר הביאן אלא גבי מעשר משום דהוה ליה ספק ואזלינן לחומרא ואם כן גבי בדיקה נמי נימא דצריך לבדוק משום ס' דאימור איש אחר הביאן ואזלינן לחומרא וי\"ל דמדחזינן לר' דאמר חולין ומע\"ב מעורבין זב\"ז הך לישנא משמע דחשיב להו ודאי מע\"ב דאל\"כ הכי הול\"ל חולין וס' מע\"ב מעורבין דהא נ\"מ לענין מלקות אם אכלן חוץ לירושלים דאי משום ס' אין מלקין על הספק ודו\"ק:<br><b> ומ\"מ </b> לדעת הטור ק\"ט שכתב בסימן תל\"ט בהך דהניח ט' כו' דאפילו ביטל צריך לבדוק וכתב מרן שם דה\"ט מדחזי' לרבנן דמקלי במעשר כו' משמע דחשיב כודאי כו' ע\"ש שהרי גבי מעשר ע\"כ ה\"ט כמ\"ש התוס' משום דאין אדם מניח חולין אצל מעשר דאל\"כ היכי מקלינן בדאורייתא וכיון שכן בבדיקה דליכא ה\"ט הו\"ל ס' ואזלינן לקולא לפי דעת הטור ז\"ל דבבדיקה נמי אזלינן בס' להקל ועיין בהרב\"ח וביש\"ש סי' כ\"ו:<br><b> ודע </b> שמדברי התוספות בפסחים ד\"ה הניח עשר משמע דסבירא ליה דכשאינן קשורים גם בחלוקת הניח מנה ומצא מאתים מודו רבנן דחולין ומע\"ב מעורבין וכן נמי לענין בדיקה א\"צ לבדוק וכ\"כ הרב ח\"ה יע\"ש ודלא כהר\"ב מג\"א שכתב בפשיטות דבהניח תשע ומצא עשר אפי' אינן מקושרים צריך בדיקה ואשתמיט מיניה דברי התוס' הללו עוד הקשה הר\"ב גו\"ה מהא דאמרינן בפסחים הניח בזוית זו ונמצא בזוית אחרת כו' רשב\"ג אומר הבית טהור שאני אומר השאילו לאחר ושכח או שנטלו מזוית זו והניח בזוית אחרת ושכח הרי דלרשב\"ג אמרינן שאני אומר להקל בדאורייתא ולע\"ד לק\"מ דהתם שאני דאוקמיה כלים אחזקתייהו ובחזקת טהרה הן וכן נמי גבי בדיקה אוקמה בחזקתה היכא דלא אתרע חזקתיה ופשוט כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד </b>\n<b> כו' ולא יסיק בו תנור וכיריים כו' ואם בשל או אפה אותו פת ואותו תבשיל אסור בהנאה כו'.</b> כתב ה\"ה זה למד רבינו ממ\"ש בגמ' שאם אפה את הפת בעצי ערלה או בקשין של כלאי הכרם שאסור לפי שיש שבח עצים בפת כו' והיינו שסתם רבינו וכתב דאם בשל או אפה דאותו התבשיל ואותו הפת אסור בהנאה דמשמע דאפילו אפאו בתנור ישן או בשלו בקדרה דאיכא זו\"ג תנור דהיתר ועצים דאיסור אפי' הכי אסור מטעמא דכיון דיש שבח עצים בפת חשיב כאלו איתיה לאיסורא בעיניה ונהנה מעצים גופייהו וכ\"כ הר\"ן בהדיא בפ' כ\"ש ובפרק כל הצלמים יע\"ש וכן נראה שהוא דעת הטור בי\"ד סימן קמ\"ב שכתב ואע\"ג דזוז\"ג מותר אם אבוקה כנגד הפת אסורה ע\"ש. וכן נראה מדברי רש\"י בפרק כל הצלמים דמ\"ט ע\"א ד\"ה אפה בו וז\"ל בין חדש שצננו וחזר והסיקו בעצי היתר בין בישן בהיסק ראשון הו\"ל זו\"ג שהפת שנאפה בו בחדש בהיסק ב' באתה ע\"י גורם האיסור כו' ע\"ש משמע דדוקא בחדש בהיסק שני הוא דהוי זו\"ג אבל בישן בהיסק ראשון לא משום דיש שבח עצים בפת מדלא סיים אלא בחלוקת חדש בהיסק ב' וכ\"כ מוהר\"ש אלגאזי בספר ל\"ס ע\"ש וכן נראה מדברי התוס' בפרק השוכר את הפועל דף ס\"ו ד\"ה אמר רבא כו' וז\"ל וא\"ת מ\"ש מהא דאמרינן בפסחים תנור שהסיקו בקליפי ערלה ואפה בו את הפת אסורה למ\"ד יש שבח עצים בפת וכתבו עוד דמכאן יש להתיר פת חמה שנאפית בי\"ט דאין לאסור משום דשמא העצים שנאפו נשרו מן הדקל והוי מוקצה כו' ע\"ש והשתא מאי קושיא אימא דמתני' איירי בתנור ישן דהו\"ל זו\"ג ומה\"ט נמי יהא מותר פת שנאפית בי\"ט משום דהו\"ל זו\"ג תנור דהיתר ועצים דאיסור אלא ודאי דס\"ל דמשום טעמא דיש שבח עצים בפת יש לאסור אפילו בזו\"ג. ומהתימה על הר\"ב ח\"ה ז\"ל שכתב דלמאי דמסיק השתא דפליגי בשבח עצים ולכ\"ע זו\"ג מותר ע\"כ לא קאי אפה בו את הפת אלא אחדש בהיסק ראשון ומכח זה הוקשה לו דאם כן מאי קאמר עלה בשלה ע\"ג גחלים ד\"ה מותר הא א\"נ דליכא עצים דאיסורא בעין מ\"מ ע\"י בישול התנור נאסר הפת כיון שהוא חדש ונגמר באיסור והוצרך לידחק דלמאי דמוקי פלוגתייהו בשבח עצים אפה בו את הפת מילתא באנפי נפשה היא ולא קאי בתנור כלל אלא אפה הפת נגד האבוקה על הקרקע בלא חום עכ\"ד. ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה כל הנהו רבוותא דכתיבנא שכתבו בהדיא דאפילו בתנור ישן אסור מטעמא דיש שבח עצים בפת ועוד שכפי דבריו ק\"ל מהא דגרסינן בכיצד צולין דף ע\"ה ע\"א בעא מיניה רב חיננא בר אידא מרב אדא בר אהבה תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה וגרפו ואפה בו את הפת לדברי האוסר מהו. (ופרש\"י בפרק כ\"ש רבי אומר הפת אסורה) והשתא לפי דעת הרב ז\"ל במאי קמיירי אי בתנור ישן אפילו באבוקה כנגדו שרי משום דהוי זו\"ג ואי בתנור חדש היכי קא\"ל הפת מותרת הא א\"נ דליכא עצים דאיסורא בעין מ\"מ ע\"י התנור נאסר וכמו שהקשה לו ז\"ל ולפי דבריו צ\"ל דלדברי האוסר דקאמר היינו אליבא דר\"א דסבר דזוז\"ג אסור ושלא כפרש\"י וזה דוחק ומ\"מ מ\"ש מרן הב\"י סי' קמ\"ב דבשלה ע\"ג גחלים נראה דלא שרי אלא בישן ולא צננו דהו\"ל זו\"ג ומשמע מדבריו דאי ליכא גורם דהיתירא כגון שאפאו ע\"ג קרקע בלא חום תנור לא שרינן ק' שהרי לרבנן דשרו באבוקה כנגדו משום דס\"ל דשלהבת אינה באה אלא ממשהו הנשרף והוי כמו גחלת לר' דשרי וכמ\"ש התוס' בד\"ה חדש ע\"ש משמע בהדיא דשרו אפילו בחדש שלא צננו דליכא גורם דהיתר כלל וכמ\"ש רש\"י בפרק כ\"ש ד\"ה יוליך הנאה ע\"ש והוא מוכרח ממאי דפריך התם תלמודא למ\"ד דאפי' לוחשות מותרות מכלל דרבנן דפליגי עליה דרבי שרו אפי' אבוקה כנגדו אלא עצים דאיסורא לרבנן היכי משכחת להו כו' ואם איתא מאי ק\"ל נימא דמשכחת לה דליכא גורם דהיתר אלא משמע דלרבנן שרי אפילו בדליכא זו\"ג ומינה לר' דס\"ל דבשלה ע\"ג גחלים מותר היינו אפי' בליכא גורם דהיתר שהרי אבוקה כנגדו לרבנן כגחלים אליבא דרבי וכמו שכתבו התוספות וזה פשוט ועיין בכ\"מ פי\"ו מהלכות מ\"א הלכה כ\"ה יע\"ש:<br><b> והרא\"ש </b> ז\"ל שם בפרק כ\"ש כתב משם הרבינו יונה דהא דשרינן בגחלים עוממות לדברי הכל דוקא בקליפי ערלה ובקשין של כלאי הכרם דדינן בשריפה ואפרן מותר אבל בחמץ בפסח קי\"ל כרבנן דאמרי מפרר וזורה לרוח והו\"ל מן הנקברים שאפרן אסור וכ\"ש הגחלים עכ\"ל וכפי זה נראה דאפילו רבנן דשרו באבוקה כנגדו מודו בחמץ דאסור שהרי טעמייהו דרבנן משום דשלהבת אינה באה אלא מן הגחלים כמ\"ש התוס' וכיון דבחמץ אפרן אסור וכ\"ש הגחלים משמע ודאי דאסרו רבנן וכיון שכן ק\"ט מהא דגרסינן בפ' הנזכר בעא מיניה רמב\"ח מר\"ח תנור שהסיקו בעצי הקדש לרבנן דשרו בקמייתא מאי א\"ל הפת אסורה ומה בין זו לערלה אמר רבא מי דמי ערלה בטילה בק\"ק הקדש אפילו באלף לא בטל ע\"כ ומאי קו' הלא הקדש אפרו אסור כדתניא כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשירה ואפר הקדש לעולם אסור ורמב\"ח נמי מאי קמבעיא ליה הלא בהקדש פשיטא דאפי' לרבנן אסור וכן הקשה מהרש\"ל ז\"ל יע\"ש והרב ח\"ה ז\"ל תי' וז\"ל והנראה בעיקר קושית מהרש\"ל דהשתא אכתי לא שמיע לי' הך דמייתי מברייתא דאפר הקדש לעולם אסור כדמוכח הסוגי' וקושטא הוא דלפי האמת הא דא\"ל ר\"ח לרמב\"ח דהפת אסורה היינו מהך טעמא דמייתי מברייתא דאפר הקדש לעולם אסור ע\"כ (ולפ\"ז צ\"ל הרמב\"ח דאבעיא ליה היינו משום דאכתי לא הוה שמיע ליה הך ברייתא דמייתי בתר הכי ואע\"ג דרמב\"ח גופיה מייתי לה איכא למימר דלבתר הכי שמעה ועיין בפר\"ח ז\"ל סי' תע\"ה שהק' קו' מהרש\"ל וכתב בס\"ד ורמב\"ח שמיע ליה הך ברייתא ומאי קמבעי' ליה ואין זו הכרע כמ\"ש ועיין בספר מ\"ק מה שתי' לזה ואשתמיט מיניה דברי התוס' הללו שכתבו דטעמייהו דרבנן משום דשלהבת אינה באה אלא מן הגחלת שלפי דברי התוס' אלו לא ניתן ליאמר תי' כלל):<br><b> ולכאורה </b> לע\"ד היה אפשר לומר דאפילו נימא דשמיע ליה הך ברייתא ס\"ל לתלמודא דהא דקתני בברייתא ואפר הקדש לעולם אסור דאינו אסור אלא מדרבנן ולכתחילה ומשו\"ה מבעיא ליה לרבנן דשרו באבוקה כנגדו משום דשלהבת באה מן הגחלת מי נימא דה\"נ שרו דאע\"ג דאפרו אסור אין איסורו אלא מדרבנן ולכתחילה ומיהו אם אפה בו יהא מותר וכדקי\"ל גבי גחלת דשאר איסורין דלכתחילה אסור ליהנות מדרבנן ואפי' הכי קתני בברייתא דבשלה ע\"ג גחלים ד\"ה מותר וא\"ל ר\"ח דהפת אסורה משום דהקדש חמור דאפי' באלף לא בטל וכן מוכח קצת מהא דגרסינן בפרק משילין דל\"ט גחלת של ע\"א אסורה ושלהבת מותרת ואם איתא דהא דקתני בברייתא חוץ מעצי אשירה הוא מדאוריי' אם כן מאי אשמועינן ברייתא דגחלת אסור לישמועינן רבותא דאפרו אסור וכ\"ש גחלת דעדיף טפי כמ\"ש הרא\"ש אלא משמע דבגחלת איכא איסור תורה ובאפרו אינו אסור אלא מדרבנן וא\"כ כי היכי דמאי דקתני חוץ מעצי אשירה אינו אלא חומרא דרבנן ה\"נ מאי דקתני ואפר הקדש לעולם אסור אין איסורו אלא מדרבנן שהרי בסוף תמורה פריך תלמודא דאמאי לא עריב ותני להו בהדי הדדי ומשני לה ע\"ש משמע שדינן שוה לגמרי וכ\"ש לפי מ\"ש מרן סימן הנז' דגחלת של ע\"ז לא אסור אלא מדרבנן ולכתחילה דע\"כ מאי דקתני חוץ מעצי אשירה דאינו אלא דרבנן שהרי אפרו קיל יותר מגחלת:<br><b> אלא </b> שדברי מרן ז\"ל תמוהים הם וכבר תמהו עליו הש\"ך ז\"ל סי' הנז' סק\"י והט\"ז סק\"ב ועוד אני מוסיף לתמוה עליו שלפי דבריו מאי פריך בפרק משילין מ\"ש שלהבת דהקדש דאסור ומ\"ש שלהבת ע\"ז דשרי ומאי קו' אימא דדוקא בהקדש דגחלת אסור מדאורייתא משו\"ה גזרו שלהבת אטו גחלת משא\"כ בע\"ז דאפילו גחלת לא אסור אלא מדרבנן לא גזרו וכן מוכח מדלא פריך ממודר הנאה דמ\"ש שלהבת של מודר הנאה דלא גזרו ומ\"ש שלהבת דהקדש דגזרו אלא ודאי דמשו\"ה ל\"ק ליה ממודר הנאה משום דהתם שאני דאפילו גחלת לא אסור אלא מדרבנן אמנם מע\"א ק\"ל דהתם אסור מדאוריי' וכן מצאתי בשיטה כ\"י להמאירי שכתב אמתני' דקתני הגחלת כרגלי הבעלים והשלהבת בכל מקום דאע\"ג דשלהבת של הקדש גזרו אטו גחלת התם שאני דגחלת של הקדש גופיה אסור מדאוריי' משא\"כ הכא דאפילו גחלת לא אסור אלא מדרבנן יע\"ש ועוד שלפי דברי מרן ז\"ל נראה דלרבנן דס\"ל דאין שבח עצים בפת משום דשלהבת באה מן הגחלת ה\"נ דשרי מדאוריי' גבי עצי אשירה אם אפה בו בדיעבד כיון שאין הנאתו אלא מן הגחלת וגחלת לא אסור אלא מדרבנן ואע\"ג דע\"ז אפילו באלף לא בטל והרי אמרינן בתנור שהסיקו בעצי הקדש דאפילו לרבנן אסור מ\"מ נראה דמה\"ט לא אסור אלא מדרבנן שהרי מדאורייתא כל איסורין שבתורה ברובה בטלו זולת באיסור ניכר וכל הני דלא בטלי אינו אלא חומרא דרבנן וכיון שכן ק' מהא דגרסינן בפ' א\"ע דמ\"ח דפריך בגמ' למ\"ד הואיל מברייתא דקתני המבשל גיד הנשה בחלב לוקה כו' ומשני אלא אפיק הבערה ועייל עצי אשירה ואזהרתיה מהכא לא ידבק בידך ע\"כ וכפי דבריו היכי סתים תלמודא הכי כאלו היא הלכה פסוקה והו\"ל לומר דהך ברייתא מני ר' היא דאמר יש שבח עצים שהרי לרבנן אינו לוקה כלל במבשל בעצי אשירה משום דאין הנאתו אלא מן הגחלת אלא משמע דתלמודא פשיטא ליה דאפילו לרבנן לוקה משום דגחלת אסור דבר תורה וי\"ל ודוק ומ\"מ אף דנימא דגחלת של ע\"ז אסור מדאורייתא באפרו אפשר לומר דאין איסורו אלא מדרבנן משום דגחלת עדיף דאית ביה ממשא כדאיתא במעילה דמ\"ג ע\"ב ע\"ש ועיין במנחות דנ\"ב בתוס' ד\"ה ואין שנראה מדבריהם דאסור מדאורייתא:<br><b> ובהיותי </b> בזה חזות קשה הוגד לי אמ\"ש בחידושי הרשב\"א במס' קדושין פ' הא\"מ דף נ\"ו אמתני' דקתני המקדש בערלה כו' אינה מקודשת וז\"ל וא\"ת הא ערלה וכלאי הכרם הוא בשריפה ותנן כל הנשרפין אפרן מותר ותי' בתוספות דהכא בדליכא אלא שו\"פ בצמצום כו' ואינו מחוור דהא סתמא קתני כל שמקדש בערלה אינה מקודשת אע\"פ שיש בו עוד כמה פרוטות ועוד דגרסינן בתוספתא המקדש באשירה ופירותיה בעיר הנידחת וביושביה במרקולי' ובמה שעליה וכל דבר שחל איסור ע\"ז עליה כולן אף ע\"פ שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת (כך היא לשון התוס' הביאה הרשב\"א שם בריש קידושין ד\"ב) אלמא אע\"פ שאלו מן הנשרפין ויש באפרן יותר משו\"פ אינה מקודשת עכ\"ל ויש לתמוה עליו שהרי בעצי אשירה אף על פי שהן מן הנשרפין הא קתני בברייתא דאפרו אסור וכתבו התו' בסוף תמורה ד\"ה הנשרפין דה\"ט משום דכתיב לא ידבק בידך מאומה כו' ואם כן ה\"ה נמי בעיר הנדחת דאפרו אסור שהרי עיקר קרא דלא ידבק בידך בעיר הנדחת כתיב וכן איתא בהדיא בחולין פרק כ\"ה דפ\"ט ע\"א דקאמר התם אר\"ז מכסין בעפר עיר הנידחת (ופרש\"י ס\"ד באפר שריפתה) ואמאי איסורי הנאה נינהו כו' יע\"ש הנה בהדיא דעיר הנידחת אסור אע\"פ שהוא מן הנשרפין וגדולה מזו איתא בריש השוכר את הפועל דאפי' בשכר יין נסך וסתם יינם דאינו אלא מדרבנן אפי\"ה אפרן אסור ע\"ש ואפי' נימא דסבירא ליה להרשב\"א דאפר ע\"ז אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא לא אסור משום דלית ביה ממשא ומאי דפריך בפ' כ\"ה והא איסורי הנאה נינהו מדרבנן קאמר וכדכתיבנא עדיין ק' שהרי הרשב\"א שם בדנ\"א ע\"ב הביא דעת התוס' דבחמץ החמירו עליו כאלו היא של תורה ועוד כתב משם י\"א דהמקדש בכל איסורי הנאה דדבריהם אינה מקודשת והביא ראיה לדבריהם מהירושלמי וא\"כ מאי ק\"ל הכא וצ\"ע שבתי וראה דתי' זה שכתבתי טעות הוא בידי ולא ניתן ליאמר כלל משום דאף דנימא דאפר הקדש אינו אסור אלא מדרבנן מ\"מ בגחלת של הקדש לכ\"ע אסור מדאורייתא וכדקתני במתני' בפרק משילין דגחלת של הקדש מועלין בהן וא\"כ הדרא קו' לדוכתא שהרי טעמייהו דרבנן דשרו באבוקה כנגדו משום דשלהבת באה מן הגחלת כמ\"ש התוס' ואם כן בגחלת של הקדש דמועלין בהן פשיטא דאפי' לרבנן אסור וכן יש לתמוה על תי' הר\"ב ח\"ה שכתב דאכתי לא שמיע ליה הך ברייתא לענין אפר הקדש דאפילו נימא דלא שמיע ליה הך ברייתא לענין אפר הקדש מ\"מ בגחלת של הקדש מתני' היא בהדיא דמועלין בהן ואם כן באבוקה כנגדו לרבנן מי גרע מגחלת של הקדש ודו\"ק:<br><b> ולכן </b> נ\"ל ליישב פשט השמועה וניישב ג\"כ מה שהק' התו' בד\"ה בעצי שלמים ורש\"י בד\"ה ואליבא כו' דאמאי לא מוקי לה ר\"פ בעצי הקדש ובמזיד ואליבא דר\"י והוצרכו לידחק ע\"ש אמנם לע\"ד נראה לומר דמש\"ה לא מוקי לה בעצי הקדש ובמזיד משום דכיון דאסור מדאורייתא ובגחלת ג\"כ איכא איסורא ומועלין בהן בשוגג א\"כ מאי קמבעיא ליה לרמב\"ח וכקושית מוהרש\"ל ז\"ל משו\"ה הוצרך לאוקומה לבעיא דרמב\"ח בעצי שלמים דהיינו שהתפיסן לדמי שלמים וכיון דשלמים קודם זריקה אין מועלין בהן אינו אסור אלא מדרבנן ואע\"ג דבשלמים קודם זריק' דאין מועלין בהן כתבו התוספו' בתמורה דק\"ג ד\"ה לא נהנין ובפ\"ק דנדרים ד\"ד ד\"ה אדם מביא כבשתו דאיסור דאורייתא איכא וכן נראה בהדיא מדברי רש\"י ז\"ל בשמעתין ד\"ה בעצי שלמים שכתב וקדשים קלים אין להן מעילה כו' ואיסורא מיהא רכיבא עלייהו וממעילה הוא דאמעיט כו' משמע דדוקא לענין מעילה איסור דאוריי' איכא וכ\"כ הר\"ב מש\"ל ה\"מ פ\"ב די\"א מ\"מ בדמי שלמים גריע טפי ואינו אסור אלא מדרבנן וראיה ממ\"ש רש\"י בפ\"ק דמנחות ד\"ד אמתני' דקתני המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין מפני שראויין לבא כולן שלמים כתב וז\"ל לא נהנין מדרבנן (ומ\"ש רש\"י ז\"ל מפני דמי עולה שבהן נ\"ל דט\"ס נפל בספרים דמשמע דבדמי שלמים ליכא איסורא אפילו מדרבנן והא ליתא שהרי בשמעתין מוכח בהדי' דאיסורא מיהא איכא ולפחות מדרבנן ותו דבדמי עולה איכא איסור' דאוריי' וכדקתני במתני' מפני שראויין לבא כולן שלמים דמשמע הא לא\"ה מועלין בהן ולכן נראה דהאי מפני דמי עולה שכתב רש\"י קאי אמ\"ש אח\"כ ולא מועלין וכצ\"ל ולא מועלין מפני דמי עולה שבהן מפני שראויין לבא כולן שלמים ובס' בה\"ז לא הגיה עליו כלום) וא\"כ ע\"כ דס\"ל לרש\"י דיש לחלק בין שלמים גופייהו לדמי שלמים ומ\"ש בשמעתין דאיסורא מיהא איכא קאי אקדשים קלים שכתב קודם אמנם בעצי שלמים ס\"ל לרש\"י דאיסורו מדרבנן:<br><b> ומצאתי </b> כתוב בגליון רש\"י ז\"ל משום תוס' חיצוניות על דברי רש\"י אלו וז\"ל וקשה דבמס' ר\"ה משמע דאיכא איסורא דאורייתא דקתני בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא מ\"ט איסור' רביע עלייהו ומדקא' לא יצא אלמא איסור' דאורייתא איכא ופי' הר\"מ דאיכא איסורא דאורייתא מידי דהוי אקונמות שהרי מתפיס ככר בשלמים ואכלו עובר בבל יחל וכמו כן בשלמים גופייהו איכא איסורא דלא יחל עכ\"ל והנראה שהבינו בדברי רש\"י ז\"ל דאף בשלמים גופייהו קאמר דאיסורו מדרבנן ולע\"ד נראה כדכתיבנא דאל\"כ נמצאו דברי רש\"י סותרי' ודו\"ק ואם כן איכא למימר דכיון דלא אסור אלא מדרבנן דיש להתיר אליבא דרבנן דס\"ל דאין שבח עצים בפת דאיכא למימר דבגחלת לא אסור אלא לכתחילה וכשאר איסורי' ופשיט' ליה ר\"ח דאסור משום דהקדש חמיר דאפי' באלף לא בטיל ורבא דפריך והלא מעל כו' דלא סליק אדעתיה דמיירי בעצי הקדש עדיפא מינה פריך בין לרמב\"ח דמבעי' ליה בין לר\"ח דקאמר הפת אסורה וכעין זה כתב הרב ח\"ה ז\"ל בד\"ה חדש יותץ אמה שהקשו התוס' וז\"ל הר' אהרן לר' הא דאמרינן דהמבשל בשבת כו' אמאי נימא שיש שבח מוקצה בפת דגחלים מוקצים הן כו' וכתב הרב הנז' דמשום הכי לא ק\"ל אלא לר' אף ע\"ג דגחלים נמי אסירי משום דלרבנן יש להכשיר דכיון דאפילו בערלה דאורייתא הוי כאלו כלה ונעבר האיסור ואין כאן שבח עצים לענין מוקצה נמי דלא הוי רק איסורא דרבנן אית לן למימר נמי דאין כאן שבח עצים אע\"ג דהגחלת גופיה מוקצה הוא אם אפו בו בדיעבד לא אסרו ע\"ש שוב ראיתי להתוס' ז\"ל בפ\"ד דנזיר דכ\"ד ע\"ב בד\"ה המפריש שנסתפקו בזה וז\"ל לא נהנין מדרבנן או שמא אפילו מדאוריית' אסור אף ע\"ג דקיימא לשלמים מידי דהוי אשלמים מחיים דנהי דמעילה ליכא איסורא דאוריי' איכא ע\"כ ועיין בתי\"ט שם במעילה שכתב שדעת הרמב\"ם דלא נהנין מדרבנן יע\"ש מ\"מ לפי דברי התו' ורש\"י ז\"ל ע\"כ צריכין אנו למה שתי' מוהרש\"ל דלא מבעי' ליה אלא באפה בתנור חדש שהוצן ובתנור ישן שלא הוצן ואין כאן גחלים ולא אפר אלא חום התנור דהו\"ל זו\"ג ורבנן קא שרו גבי הקדש מאי וקפסיק ר\"ח דיש להחמיר משום דהקדש אפילו באלף לא בטיל ומה שהקשה הר\"ב ח\"ה ז\"ל דאי בזו\"ג קמבעיא ליה ומטעם דהקדש אפי' באלף לא בטיל א\"כ תפשוט ליה מדין ע\"ז דפליגי ביה רבנן ור\"א דע\"ז נמי לא בטיל אפי' באלף יע\"ש (מ\"ש דפליגי רבנן ור\"א הוא תימא שהרי רבנן ור\"א לא פליגי אלא ביוליך הנאה לים המלח וכולהו מודו דאפה בו את הפת הפת אסורה וצ\"ל רבנן ור\"י דפ' כל הצלמים דפליגי בשוחק וזורה לרוח) י\"ל כמ\"ש הר\"ב ט\"ז סי' הנז' סק\"ד דשאני ההיא דשוחק וזורה לרוח וכן ההיא דזורעין תחתיה ירקות דאינן אלא דברים שמשבחין אבל מ\"מ אפשר להיות זולתם אלא שלא היה טוב כל כך משא\"כ בהא דאפה בו את הפת דיש הכרח אל האיסור ואי אפשר זולתו אז אפי' שיש גורם דהיתר אסור בע\"א ודכוותיה מטעמא דאפי' באלף לא בטיל ואפשר דחילייהו דהרמ\"ה וסיעתיה שכתב הטור דאפילו למ\"ד ז\"וג מותר הכא גבי אליל בפת שנאפה בעצי איסור אסור היינו מהך דרמב\"ח דס\"ל דהבעיא היא בזו\"ג כמ\"ש מוהרש\"ל וכי היכי דבהקדש אמרי' דאסור מטעמ' דאפי' באלף לא בטיל ה\"נ יש להחמיר בע\"ז מה\"ט ולא כמ\"ש הר\"ב ט\"ז חילוק זה בלתי ראיה כלל ומכל מקו' לדעת החולקים שם דס\"ל דאפילו באפה בו את הפת בעצי אליל דשרי זו\"ג וכמ\"ש הר\"ן שם וכן הוא דעת רע\"ב ז\"ל בפרק כל הצלמים מ\"ט ע\"ש ע\"כ דלא ס\"ל כפי' מוהרש\"ל ז\"ל דאם איתא בע\"ז נמי הי\"ל לו' דחדש יותץ וכן נמי אם אפה בו את הפת יהיה אסור אפילו בשלו בחום התנור מטעם זו\"ג ויש ליישב לדעתם זכרונם לברכה כמו שכתבתי ודו\"ק:<br><b> ודע </b> דאיסור אבוקה כנגדו לר' דקי\"ל כוותיה כתבו התו' בפרק כ\"צ דע\"ה ד\"ה וגרפו משם ר\"י דאינו אסור אלא מדרבנן והתוס' ז\"ל שם כתבו דלא משמע הכי התם דבעי למפשט מק\"פיע\"ש ויש לדקדק על פי' ר\"י מהא דפריך בפ' כ\"ש לר' דקאמר דר' לא אסר אלא באבוקה כנגדו מכלל דרבנן דפליג עליה שרו באבוקה כנגדו אלא עצים דאיסורא לרבנן היכי משכחת להו ומשני אר\"א בשרשיפא והשתא ע\"כ מאי דפריך דלרבנן עצים דאיסורא היכי משכחת לה ע\"כ דהכונה לומר דמדאוריית' היכי משכחת להו דאסירי דאי מדרבנן מאי פריך הא אפי' רבנן דשרו לא שרו אלא בדיעבד אבל לכתחילה מיהא אסרי מדרבנן וכדקתני בברייתא בין חדש בין ישן יוצן ועוד דאי מדרבנן מאי קו' אימא דה\"נ לרבנן עצים דאיסורא לא אסירי בהנאה וכדקתני בברייתא הפת מותרת אלא ודאי דמדאורייתא פריך דחזי' בערלה דכתב רחמנא את פריו לרבות הטפל לפריו וכן בכלאי הכרם כתיב פרי לרבות את הקשין ואהא פריך דהיכי משכחת להו הא עצים לא חזו אלא להסקה וכ\"כ רש\"י שם דכ\"ח ע\"א ד\"ה יוליך וז\"ל וא\"ת לרבנן יוצן ל\"ל הא שרו לפת האפויה בהיסק איסור ה\"מ דיעבד אבל לכתחילה לא שרו ולקמן פריך עצים דאסירי מדאורייתא לרבנן היכי משכחת להו ע\"כ וא\"כ משמע בהדיא דלר' דאסר באבוקה כנגדו מדאורייתא הוא דאסר דאל\"כ מאי קאמר עצים דאיסורא היכי משכחת להו הא לר' נמי תקשי ליה היכי משכחת להו עצים דכלאי הכרם וערלה שאסרה תורה ויש ליישב דאה\"נ דלפום ס\"ד דמקשה ע\"כ דאבוקה כנגדו אסור דבר תורה מכח קו' עצים דאיסור היכי משכחת להו ומשו\"ה פריך לר\"פ אמנם למאי דמתרץ דמשכחת להו בשרשיפא איכא למימר דאפי' לר' אינו אסור מדאורייתא וקרא לא אסר אלא בשרשיפא וזה פשוט ומדברי התוס' בפ' כ\"ש דכ\"ב ד\"ה מנין שכתבו וז\"ל ולמ\"ד אין שבח עצים בפת דשרו עצים בהדלקה הא דאסר קרא הכא היינו בשמן דהוי בעין כו' ע\"ש משמע דס\"ל דלמ\"ד יש שבח עצים הא דאסר קרא הכא מיירי אפילו בעצים הן אמת שדברי התו' שם הן מדברי ר\"י כמ\"ש ואור\"י כו' ור\"י גופיה ס\"ל דאפי' לרבי לא אסור אלא מדרבנן ואם כן איך כתבו ולמ\"ד כו' הא לכ\"ע נמי ס\"ל הכי ואולי שדברי ר\"י אינן אלא עד מ\"ש וכן הדלקה כו' כיון דהוי דרך ביעורו ועיין בפ' הנז' דל\"ג ד\"ה תתן לו ולא לאורו שכתבו משם ר\"י דלמאן דס\"ל דחמץ אסור בהנאה מתתן לחודיה נפקא שאין ליתן אלא מיד דשרי בהנאה דשייכא ביה נתינה:<br><b> ויש </b> לגמגם שלפי דעת ר\"י דאבוקה כנגדו דרבנן הא שייכא ביה נתינה שהרי ראוי להסיקה תחת תבשילו כתרומה טמאה ומשו\"ה אצטריך למדרש מתתן לו ולא לאורו מוכח נמי מדברי התוספות בפ\"ק דפסחים ד\"ה ואומר כו' שכתבו וז\"ל אע\"ג דנשרף ויעשה גחלת הנאתו מותר כדאמרינן בפ' כ\"ש גבי ערלה כו' משמע דבאבוקה כנגדו אסור מדאורייתא דהא אקרא דאך ביום הא' קיימי' השתא וכן מוכח בהדיא ממה שתירץ בתי' ב' דכיון דמתחילת הבערה אינו יכול ליהנות אע\"פ שיש לו הנאה ממנו אח\"כ אסור ולכאורה נראה ודאי שכונתם לומר דר\"ע ס\"ל כר' דאבוקה כנגדו אסור דאלו לרבנן אפי' באבוקה כנגדו שרי מדאוריי' וק\"ל קצת דא\"כ כי קאמר רבא ש\"מ מדר\"ע תלת ש\"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה כו' אמאי לא קאמר שמע מיני' מדר\"ע ד' דאבוקה כנגדו אסור דבר תורה כר' ולא כרבנן ואפשר לומר דמשו\"ה לא חשיב הא משום דס\"ל לרבא כמ\"ד דלא שנו אלא בגחלים עוממות אבל לוחשות אסירי וס\"ל דכי פליגי רבנן ור' לא פליגי אלא בגחלים לוחשות אבל באבוקה כנגדו אסור לכ\"ע וכיון דכ\"ע מודו בהא לא חשיב לה אמנם ליכא לאקשויי דאמאי ל\"ק ש\"מ מדר\"ע חמץ בפסח אסור בהנאה דלא כר\"י הגלילי משום דהא כבר שמעי' ליה לר\"ע דאית ליה בהדיא הכי בפ' כ\"ש דל\"ב ע\"א יע\"ש:<br><b> גם </b> במה שתירצו בשם ר\"י דסברא הוא דקרא מיירי בכל ענין ואפי' אינו צריך לגחלתו ק\"ל דהתינח לר\"ח דאית ליה בפרק א\"ע דמ\"ו ע\"ב דאופה מי\"ט לחול לוקה משום דלא אמרי' הואיל ומקלעי ליה אורחים חזי ליה אלא לרבא דס\"ל דאינו לוקה משום דאמרי' הואיל אם כן אפילו נימא דקרא איירי בכל ענין אפילו אינו צריך לגחלתו אפי\"ה שרי דאמרינן הואיל ואי מתרמי ליה מילתא חזי לצורכו להתחמם בו וכיוצא ובפ' א\"ע פרכינן לרבא ממתני' דיש חורש תלם א' כו' דאחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור אי מזדמני ליה צפרים וחיות טובא ומוקי לה באבנים מקורזלות ובתר הכי פרכינן מברייתא דקתני דהמבשל גיד הנשה בחלב כו' ולוקה משום הבערה דאהבערה לא ליחייב הואיל וחזי לצורכו אלמא משמע דלמאן דאית ליה הואיל לא משכחת לה דליחייב אהבערה שלא לצורך ואע\"גב דלר\"ע ס\"ל דלא אמרי' מתוך מ\"מ הא דרבה דאמר דאמרינן הואיל אליבא דכ\"ע היא ואפי' למאן דלא ס\"ל מתוך וכמ\"ש התוס' שם בד\"ה אהבערה יע\"ש וליכא למימר דר\"ע פליג אדרבא וס\"ל דכי היכי דלא אמרי' מתוך ה\"נ לא אמרי' הואיל דא\"כ מאי פריך מבריי' וממתני' דיש חורש תלם א' אימא דה\"מ ר\"ע היא והיה נראה לומר דס\"ל לר\"י דהא דאמר רבה האופה מי\"ט לחול אינו לוקה משום דאמרינן הואיל היינו דוקא לענין מלקות אבל איסורא דאורייתא איכא ואע\"ג שהר\"ן כתב בהדיא בפ\"ק דביצה דלא אסור אלא מדרבנן וכן הוא דעת הרז\"ה ז\"ל בפ' א\"ע וכן נראה שהוא דעת הרמב\"ן למעיין שם מ\"מ ר\"י ס\"ל דאיסורא דאורייתא איכא והכי דייקא לישנא דאינו לוקה וא\"כ שפיר קאמר ר\"ע דהואיל ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ע\"כ קרא דאך ביום הא' תשביתו שאור מעי\"ט קאמר דאי בי\"ט מדאורייתא אסור הבערה שלא לצורך וכן ראיתי להר\"ב לח\"מ ז\"ל בפ\"א מה' י\"ט שכתב דמשו\"ה הוצרך רבינו לומר דהאופה מי\"ט לחול או לכלבים דאינו לוקה משום הואיל אבל עובר הוא בעשה דלכם ולא לכלבים יע\"ש וכ\"כ הר\"ב מ\"ק דקפ\"ט ע\"א דלדעת ה\"ה ז\"ל האופה מי\"ט לחול איסורא דאורייתא מיהא איכא יע\"ש:<br><b> אמנם </b> לע\"ד נראה דהא ליתא מההיא דא\"ל רבא לר\"ח לדידך דאמרת לא אמרי' הואיל איך אופין מי\"ט לשבת א\"ל משום ע\"ת ומשום ע\"ת שרי' איסורא דאורייתא א\"ל מדאורייתא כו' והשת' אם איתא דלרבה איכא איסורא דאורייתא הא לדידיה נמי תקשי ליה הכי דכיון דאיכא איסורא דאורייתא איך אופין מי\"ט לשבת ע\"י ע\"ת וכן מוכח ג\"כ ממה דפריך בתר הכי מבריית' דקתני בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא כדי שיכול לאכול כזית כו' יכול לאכול אע\"ג דלא בעי למיכל בשלמא לדידי דאמרי' הואיל ואי בעי למיכל מצי אכיל אלא לדידך אמאי ישחוט א\"ל משום הפסד ומשום הפסד שרי איסורא דאורייתא כו' והשתא אם איתא לדידיה נמי תקשי ליה הכי כיון דאיכא איסורא דאורייתא וזה נראה ודאי שהכריחם להרז\"ה והרמב\"ן והר\"ן ז\"ל לומר דאיסור' דאוריית' נמי ליכא ואף הר\"ב לח\"מ ז\"ל נ\"ל שלא כתב כן אלא באופה לכותים או לכלבים דממעטי' להו מקרא דלכם אבל באופה מי\"ט לחול דליכא מיעוטא אף הר\"ב לח\"מ ז\"ל יודה דליכא אלא איסור דרבנן ויש ליישב דאע\"ג דהתוס' ז\"ל לא תי' קושייתם אלא אליבא דר\"ח מ\"מ לרבה נמי מצינן למימר לתרוצי בהכי דסברא הוא דקרא מיירי בכל ענין ואפי' דליכא אלא כזית שאור דלא חזי לצורכו כנ\"ל תו ק\"ל קצת לדעת ר\"י מהא דגרסינן בפרק לולב הגזול דל\"ח ע\"א ושל ערלה פסולה פליגי בה ר\"ח ור\"א חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה וחד אמר לפי שאין בה דין ממון קס\"ד מאן דבעי היתר אכילה לא בעי דין ממון ומאן דבעי דין ממון לא בעי היתר אכילה תנן של תרומה טמאה פסול בשלמא למ\"ד לפי שאין בה היתר אכילה שפיר אלא למ\"ד לפי שאין בה דין ממון אמאי הרי מסיקה תחת תבשילו אלא כו' והשתא לדעת ר\"י דאבוקה כנגדו שרי מדאוריית' אמאי לא ק\"ל מערלה גופיה דהיכי קתני מתניתין דפסולה ואינו יוצא בה אפילו דיעבד כיון דמדאוריי' שרי לכם מקרי שהרי חזי' להסיק' תחת תבשילו דומיא דתרומה טמאה דאע\"ג דלא חזי אלא להסקה מקרי לכם ואיכא למימר דכיון דמדרבנן אסורה בהנאה באבוקה כנגדו א\"כ לא מקריא לכם ואינו יוצא בה י\"ח כלל וכ\"כ התוס' בפ' כ\"ש דמ\"ח ע\"ב ד\"ה אבל בתירוץ הב' גבי מאי דבעינן נאכל בכל מושבות דכיון דמדרבנן אינו נאכל בכל מושבות אינו יוצא י\"ח אמנם בתי' הא' חלקו בזה ע\"ש:<br><b> שוב </b> ראיתי להתוס' בפ' ב\"מ דכ\"ה ע\"א ד\"ה הא שכתבו בס\"ד דשמן ובשר ותבואה חשיבי בעין טפי בשעת היסק מעצים ואסור אף לרבנן ע\"ש ואפשר שזהו ג\"כ דעת ר\"י ז\"ל ועיין בהר\"ב ח\"ה ז\"ל מה שהקשה לדבריהם דמאי ק\"ל אימא דבמעשר גלי קרא לא ביערתי דאין ליהנות בשעת ביעורו ובקדשים נמי יליף ממעשר או בק\"ו כדקאמר הכא או בהיקשא כדאמרי' בפרק כ\"ש ע\"ש ולדעתי לא ק\"מ שהרי מוכח בגמ' בהדיא דלרבנן שרי אפי' בעצי הקדש כדבעי רמב\"ח ורבא גופיה לא קאמר אלא משום דהקדש אפי' באלף לא בטיל ואם איתא ת\"ל דיליף מק\"ו ממעשר או מהיקשא ודו\"ק:<br><b> וראיתי </b> להלח\"מ ז\"ל בפ' ט\"ז מה' מ\"א ד\"כ שהקשה אמה שפסק רבינו שם דבגד שצבעו בקליפי ערלה ישרף וז\"ל וא\"ת בגד שצבעו בקליפי ערלה זו\"ג הוא שהצבע הבא אינו אלא ע\"י סמנים של ערלה והאור של היתר דהסמנים בלא אור לא עבדי כלום וי\"ל דאינו נקרא זו\"ג שאינו עושה האור מה שעושים הסמנים שזה עושה פועל החמימות כדי שיקבל הצבע והסמנים עושי' הצביעה ולכך כיון שאינן גורמים לדבר אחד אינו נקרא זו\"ג ולא הוי כמו עצי איסור ועצי היתר דהתם שניהם עושים פועל ההבערה והחימום וכן זבל דאיסור וקרקע דהיתר וכן חילקו התוס' בפ' כל הצלמים בשם רבינו שמואל עכ\"ד ולע\"ד תי' זה לא ניתן ליאמר דהן אמת שהתוס' שם בד\"ה ורבנן כתבו משם רבינו שמואל דאפי\"ה אסרי רבנן ירקות בימות החמה משום דלא הוי זו\"ג דגורם דצל כולו איסור שאותה הנאה שהצל עושה להגין מן החמה אין הקרקע עושה ע\"ש מ\"מ כבר כתב הר\"ן שם שדעת רש\"י ז\"ל שם בדמ\"ט ד\"ה אלא לעולם דע\"כ לא צריכנא לחלוקי בהכי אלא לסלקא דעתין דתלמודא דהוה סבירא ליה דרבנן דר\"י ס\"ל זו\"ג ומש\"ה הוא דשרו ירקות בימות הגשמים ואם כן כי היכי דלא תקשי לן דהיכי אסרי בימות החמה ע\"כ לחלק בהכי אמנם לפום מאי דמסיק דרבנן ס\"ל זו\"ג אסור וה\"ט דשרו בימות הגשמים משום שמה שמשביח בנביה פוגם בצל אין הכרח לחלק בהכי ודא ודא אחת היא והילכך לר\"י דקי\"ל כוותי' אפי' בימות החמה שרי וכן הוא דעת רבי' בה' ע\"ז וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל שם זולתי הרמב\"ן ז\"ל שחולק ע\"ז כמ\"ש הר\"ן וא\"כ לדעת רש\"י ורבי' מה יענה הרב ז\"ל דה\"נ גבי בגד שצבעו בקליפי ערלה אמאי לא שרי' מטעם ז\"וג אע\"ג שעושי' ב' פעולות דומיא דירקות בימות החמה דשרי לר\"י אע\"גב דהתם נמי עושים ב' פעולות דקרקע דהיתר מגדל צמחים וצל דאיסור משביחן שלא יכמושו ועדיפא מההיא דאילו התם גורם דהיתר דהיינו קרקע לא אהני ליה מידי לגורם דאיסור שלא יכמושו משא\"כ הכא גבי בגד דגורם דהיתר אהני לגורם דאיסור שיצבע ולעיקר קושייתו נ\"ל דלא ק\"מ דכי היכי דאמרינן לענין אפה בו את הפת דס\"ל לר' דאסור משום דיש שבח עצים והו\"ל כאלו נהנה מגוף האיסור ואע\"גב דהו\"ל זו\"ג אפי\"ה אסור ה\"נ י\"ל בבגד שצבעו בקליפי ערלה דאע\"ג דהוי זו\"ג אפי\"ה אסור משום דיש שבח סמנים ע\"ג צמר דחזותא מילתא היא והו\"ל כנהנה מגוף האיסור ובפ' הגוזל דק\"א אבעיא לן אי יש שבח סמנים ע\"ג צמר ובעי למפשט מהך מתני' ודחי' דגבי ערלה הנאה הנראה לעינים אסר' תורה דתניא כו' דגלי קרא גבי ערלה דחזותא מילתא היא אחרי כותבי חפשתי ומצאתי בתשו' הר\"ן סימן ע' שכתב כמ\"ש וז\"ל ומסתברא ודאי דכי היכי דאמרינן בפ' כ\"ש דיש שבח עצים בפת כו' אלמא כל כה\"ג חשיב כאלו גוף האיסור נתערב בו ה\"נ יש שבח סמנים בבגד ואין להתירו מטעם זו\"ג ולמדתי זה מדאמרי' בירושלמי כו' ע\"ש וששתי כעל כל הון וצ\"ל דמה שהוכרע הר\"ן ז\"ל להכריח הדבר מהירושלמי ולא מגופה דמתני' דקתני בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק אע\"גב דהוי זו\"ג וכקו' הלח\"מ משום דבעי לאתויי ראיה אף לדעת הרמב\"ן ז\"ל שכתב בחידושיו בפ' כ\"ה למסקנא דאף לא שרינן ירקות בימות החמה:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> מה </b> שפלפלתי בדבריו עיין בספר החיים קונטרס רשפי אש פ\"א פ\"ח ופרק י\"ד ע\"ש דברים יקרים בעזה\"י:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קמז) </b> ואפילו נימא דס\"ל להרשב\"א דאפר ע\"ז אינו אלא מדרבנן כו' עדיין קשה שהרי הרשב\"א כו' לענ\"ד יש ליישב דברי הרשב\"א לשיטתי' דכתב בתשובה סימן אלף רל\"ג דהא דאמר רב תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי הוא מדרבנן בעלמא. וא\"כ התוספתא דחשיב עיר הנדחת בתוך שאר איסורי ע\"ז דאינה מקודשת בהן אע\"ג דהבתים אינם אסורים מן התורה דמדאורייתא כמחוברין דמיין אלא דמדרבנן אסורים וא\"כ הרי תו א\"א לומר דהמקדש בהאפר מהבתים האלו שאינה מקודשת דכיון דאפר אפילו מע\"ז בתלוש נמי אין בו אלא איסור דרבנן וא\"כ בזה הא הו\"ל תרי דרבנן וניהו די\"א דהמקדש באיסור הנאה דדבריהם נמי אינה מקודשת מ\"מ בתרי דרבנן לכ\"ע מקודשת דהו\"ל כחמץ דרבנן בשעות דרבנן (ועיין היטב בתשובת הרשב\"א זו). אלא דלשון המחבר ז\"ל שכתב בזה\"ל אלמא אע\"פ שאלו מן הנשרפין כו' לא משמע מזה דקושייתו היא רק מעיר הנדחת בלבד ודוק:<br><b> (קמח) </b> וליכא למימר דר\"ע פליג אדרבא וס\"ל דכי היכי דלא אמרינן מתוך ה\"נ לא אמרינן הואיל כו' דבריו תמוהים דאיך אפשר לומר דרע\"ק לית לי' הואיל הא במסכת יו\"ט דף כ\"ה ע\"א בבהמה מסוכנת דקאמר רע\"ק אפילו כזית חי מבית טביחתה כו' והא מלישנא דמתניתין דקתני אא\"כ יש שהות ביום כו' משמע דאע\"פ שאינו אוכל כיון דיכול לאכול סגי בזה משום דאמרינן הואיל כמ\"ש רבינו ירוחם ומרן ב\"י בשמו באו\"ח סי' תצ\"ח ומו\"ז רבינו התוי\"ט זצ\"ל מביאו ג\"כ בפ\"ג משנה ג' דביצה הרי לך בהדיא דרע\"ק אית לי' הואיל ועיין בפסחים שם דפריך מהאי לרב חסדא. ועוד דהרי רבה גופי' לית לי' מתוך כדמוכח בביצה דף י\"ב ע\"א דאתקיף לי' לרב יצחק בר אבדימי ואפ\"ה הואיל אית לי' ועיין בתוספות מסכת כתובות דף ז' (ומביאם הטעם המלך לעיל פ\"ג הלכה ה' מהלכות יו\"ט בד\"ה הנה בסוגיא זו כו') דס\"ל דרבה לא חזר למאי דאתקיף לי' רב יוסף אלא מעתה ליפלגי באבנים וכן הוכחתי בחידושי ודלא כמ\"ש גיסי הגאון בעל חתם סופר ז\"ל בחא\"ח סי' קמ\"ז בד\"ה ולכאורה כו'. וראיה לזה דאל\"כ יקשה לרבה דמוקי לה למתניתין דרפ\"ק דביצה בסוגיא שם דף ז' ע\"ב השוחט שבא לימלך כיצד אומר לו כו' זיל שחוט וכסה ולא כדס\"ל לרב יוסף דאמרינן לי' זיל חפור כו' והיינו משום דגזרינן דלמא אתי לאמלוכי ויקשה לי' לרבה מברייתא מפורשת דס\"ל לב\"ה דמוליכין טבח וסכין אצל בהמה (בדף י\"א ע\"א) ולא גזרינן שם דלמא אתי לאמלוכי אלא עכצ\"ל דרבה לא ס\"ל מתוך אלא טעמא דב\"ה דמוציאין את הקטן כו' משום דאין עירוב והוצאה ליו\"ט וכן הא דס\"ל לב\"ה דמוליכין טבח וסכין אצל בהמה הוא נמי משום דאין עירוב והוצאה ליו\"ט ומש\"ה לא חיישינן התם לאמלוכי אבל בהא דהשוחט לענין כסוי גזרינן דלמא אתא לאמלוכי ועבר אאיסור דחרישה ועיין מ\"ש מו\"ח רבינו נ\"ע בתוס' דרע\"ק במשנה ה' פ\"ש דביצה ועיין היטב במ\"ש לעיל בהלכות יו\"ט פ\"ג הלכה ט' לעיל מני' באות ס\"ה בד\"ה ולכאורה כו':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כותי </b>\n<b> שהפקיד כו' אם קבל עליו ישראל אחריות שאם נגנב או נאבד כו'.</b> דעת רבי' ז\"ל כדעת ר\"י שהביא הרא\"ש בפ\"ק דפסחים דבעי' קבל אחריות דגניבה ואבידה הא לא\"ה אע\"גב דמיחייב בפשיעה לא קרי' לך אך דעת הרא\"ש ובה\"ג שם דאפילו ש\"ח כיון דמיחייב בפשיעה קרי' ביה לך ומיחייב לבעורי וכן נראה שהוא דעת רש\"י לפי מה שפי' הר\"ן שם אברייתא דיחד לו בית אין זקוק לבער דה\"ק הפקידו סתם אין זקוק לבער דהוי כאומר כנוס שורך ברשותי דחייב ויחד לו בית סתם אין זקוק לבער דהוי כאומר כנוס שורך ברשותך דאפי' ש\"ח לא הוי ואע\"ג דגוים אמעיטו משמירה וכמ\"ש רבינו בה' שכירות מדכתיב רעהו ס\"ל לרש\"י ז\"ל כיש אומרים שכתב מרן בסי' ש\"א דכל הני דאמעיטו משמירה לא אמעיטו אלא מדין ש\"ש ומשבועה אבל בפשיעה מיחייב וכ\"כ ה\"ה ז\"ל שם שכן נר' דעת רש\"י ז\"ל שם ע\"ש ומסתמיות דברי מרן שם משמע דאכולהו קאמר דמיחייב בפשיעה ועיין בס' מחנה אפרים שנתקשה בזה ולדעתי לא ק\"מ ועיין בס' חק יעקב סי' ת\"מ סק\"א יע\"ש:<br><b> אך </b> ק\"ל לדעת רש\"י ז\"ל דהפקידו אצלו בסתמא זקוק לבער מהא דאמרי' בפ' כ\"ש דל\"א ע\"ב הב\"ע כגון שהרהינו אצלו וקמפלגי בדר' יצחק דאמר ר\"י מנין לבע\"ח שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מנין ת\"ק סבר הנ\"מ ישראל מישראל אבל ישראל מגוי לא קני משכון ור\"מ סבר ק\"ו ישראל מישראל קני ישראל מגוי לא כ\"ש והשתא לדעת רש\"י ע\"כ צ\"ל דת\"ק דקאמר ישראל שהלוה לגוי על חמצו אינו עובר דאיירי במפרש בהדיא שאינו מקבל אחריות כלל ואפילו מפשיעה דאי בסתמא כי נמי נימא דישראל מגוי לא קני משכון ת\"ל דמיחייב משום דהוי ש\"ח וכיון שכן ק' דאיך קאמר ר\"מ ק\"ו הוא הא ב\"ח דקונה משכון היינו משום דמתחייב באונסין ובשמירתו עומד וכמ\"ש רש\"י ז\"ל שם וא\"כ במפרש בהדיא שאינו מקבל אחריות דאז לא מיחייב אפילו בפשיעה כמ\"ש מרן ז\"ל בח\"מ סי' ע\"ב משם מוהר\"מ יע\"ש היכי קרי' ביה לך לחיובי לבעוריה אי משום קרא דולך תהיה צדקה הא קרא לא מיירי במפרש שאינו מקבל אחריות אפילו מפשיעה וכ\"נ ק' דאמאי הוצרך תלמו' לו' דת\"ק סבר ישראל מגוי לא קני משכון והול\"ל דת\"ק ס' הנ\"מ בסתמא אבל במפרש בהדיא לא קני למעבר עלי' בב\"י וכן מוכח בהדיא ממ\"ש ה\"ה ז\"ל בדין ה' וז\"ל ורבי' לא כתב סוף המשנה ישראל שהלוה לגוי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה והטעם לפי שנראה כו' דישראל מכותי קונה משכון כו' הילכך חייב באחריותו וכבר נתבאר שחמצו של כותי ברשות יש' וחייב יש' באחריותו שחייב לבערו ע\"כ ואם איתא דב\"ח קונה משכון ואפי' במפרש שאינו חייב באחריות מיחייב א\"כ לא הו\"ל לרבי' למסמך אהך דינא דחמצו של גוי וקבל עליו יש' אחריות כיון דנ\"מ אפי' בשאינו מקבל אחריות אלא משמע דכל שלא קבל עליו ישראל אחריות לא מיחייב לבעוריה וכן מוכח ג\"כ מדברי התוס' ד\"פ שה\"ד דמ\"ד ד\"ה שומר שכתבו וז\"ל והשתא הא דאמרינן בפרק קמא דפסחים וכו' היינו אי מגניב או מתביד באונס דאי לא\"ה ישראל שהלוה לגוי על חמצו יאסר בהנאה בלא דר\"י ורבנן נמי אמאי פליגי שהרי חייב באחריות גניבה ואבידה מדשמואל דקי\"ל כוותיה כו' ע\"ש ואמאי לא כתבו דאצטריך דר\"י לאסור אפילו במפרש בהדיא שאינו מקבל אחריות גניבה ואבידה דאי מדשמואל לא מחייב לבעוריה ורבנן נמי בהכי פליגי אלא מוכח דכל שאינו מקבל אחריות לא מחייב לבעוריה וכן מצאתי בפירוש המשנה שנדפס עם תי\"ט ולח\"מ שכתב כן בפי' הלח\"מ וז\"ל יש' שהלוה לגוי על חמצו בכל ענין חייב לבער דישראל קונה משכון וחייב באחריותו אלא א\"כ התנה בפירוש שלא יתחייב באחריות עכ\"ד יע\"ש וליישב דעת רש\"י ז\"ל היה נראה לומר דס\"ל לרש\"י דסוגיא דפ' כ\"ש מיירי ביש' שהלוה לגוי על חמצו והרהינו אצלו בסתמא ואע\"ג דמיחייב בפשיעה ועבר עליה בב\"י לדעת רש\"י ז\"ל מ\"מ לאוסרה בהנאה אחר הפסח כיון דאינו אלא משום קנסא דהשתא לדעת רש\"י קאי התם תלמוד' כי קנסו רבנן לא קנסו אלא בחמצו של ישראל אבל בחמצו של גוי וקבל עליו אחריות כיון שאינו שלו לא שייך למקנסיה דמה איכפת ליה והכי איתא בירושלמי בפ' הנזכר גוי שהפקיד חמצו אצל יש' ר' יונה אומר מותר ר\"י אומר אסור אר\"י חמצו של גוי הוא יש' הוא שעבר עליה וס\"ל ז\"ל דתלמודא דידן כר' יונה סבירא ליה מדפריך לימא כתנאי ישראל שהלוה גוי על חמצו כו' ותסברא אימא סיפא אבל נכרי שהלוה ישראל על חמצו לאחר הפסח ד\"ה עובר והא איפכא מבעי ליה כו' ואמאי לא משני דסיפא מיירי בנכרי שהלוה לישראל על חמצו וקבל עליו אחריות דעובר עליו והילכך אפי' למ\"ד למפרע הוא גובה הו\"ל חמצו של גוי ביד ישראל וקיבל עליו אחריות דעובר עליו ועיין בהר\"ב חד\"ה ז\"ל אלא משמע דס\"ל לתלמודא דידן דחמצו של גוי שקיבל עליו ישראל אחריות לא מתסר בהנאה אחר הפסח ומש\"ה כי אוקמי' פלוגתייהו בשהרהינו אצלו וקמפלגי בדר\"י ס\"ל לרש\"י דהשתא לפום הך אוקמתא אפי' לרבא מיירי בשפדאו נכרי לבסוף כמ\"ש התוס' שם לאביי ות\"ק ס\"ל דישראל מגוי לא קני משכון והו\"ל חמצו של נכרי ברשות ישראל דאע\"ג דעבר עליה לא אסור בהנאה לאחר הפסח דכיון דפדאו נכרי לא שייך למקנסיה וא\"נ אפילו נימא דלרבא מיירי ברייתא בשלא פדאו נכרי מ\"מ כיון דישראל מגוי לא קני משכון אשתכח דאדמטא זימניה ולא פרעיה הו\"ל חמצו של גוי ולבתר הכי הוא דקני ליה והו\"ל כחמצו של גוי שעבר עליו הפסח שהוא מותר בהנאה אפי' בא אח\"כ ליד ישראל ור\"מ ס\"ל דק\"ו הוא והילכך בשעה שעבר עליה הו\"ל חמצו של ישראל ואסרוהו רבנן דכי קא פדי' ליה בתר הכי הוא דקני ליה והו\"ל כחמצו של ישראל שעבר עליו הפסח שבא אח\"כ ליד גוי דאסור בהנאה:<br><b> ובהכי </b> נ\"ל ליישב מ\"ש רש\"י שם אברייתא דקתני גוי שהרהין פת פורני אצל ישראל אינו עובר עליו ואם אמר לו הגעתיך עובר וז\"ל ואם אמר לו הגעתיך מעכשיו קאמר אם לא אפרע לך מכאן עד יום פ' עובר ואע\"פ שלא הגיע הזמן שמא כשיגיע הזמן לא יפרע ונמצא עובר למפרע בב\"י וכתב הפר\"ח סי' תמ\"ח ס\"ג שכונת דבריו דכיון שאם אינו פורע עובר אף אם לא הגיע הזמן עובר ואע\"ג דכשבא הזמן ופרעו אח\"כ נמצא למפרע היה חמץ של גוי מ\"מ כבר עבר הלאו ולא יועיל אח\"כ לבטל הלאו שכבר עבר כיון שאין בידו לקיים התנאי ומכאן החזיק הרב הנז' סברת הרדב\"ז דהנותן לגוי מתנה ע\"מ להחזיר לא מהני ועובר עליו בב\"י ואע\"פ שנתקיים התנאי אח\"כ יע\"ש ויש להקשות עליו שכפי זה נר' דדברי רש\"י סתרי אמ\"ש בפי' המשנה וז\"ל ישראל שהרהין לגוי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה דכיון שהרהינו אצלו ומט' זימניה ולא פרעיה מההיא שעתא דאוזפיה קם ליה ברשותיה ע\"ש הרי בהדיא דאינו אסור אלא היכא דמטא זימניה ולא פרעיה ואילו לפי מ\"ש אברייתא דמי שהרהין נראה דאפי' בדפרעיה אח\"כ עובר וכן הקשה עליו הר\"ב מח\"א המ\"א דכ\"ב יע\"ש:<br><b> ולדעתי </b> ק\"ל עוד עלה מסוגיא דהתם גופה דאי כדברי רש\"י כי פרכינן עלה ופלוגתא דאביי ורבא אי ב\"ח מכאן ולהבא הוא גובה או למפרע הוא גובה לימא כתנאי ישראל שהלוה לגוי על חמצו כו' היכי משנינן עלה אלא הב\"ע בשהרהינו אצלו וקמפלגי בדר\"י כו' ואכתי תקשי לאביי דאמר למפרע הוא גובה דאם כן לת\"ק אמאי אינו עובר משום דישראל מגוי לא קני משכון הא כיון דלמפרע הוא גובה הו\"ל חמצו של ישר' והתוס' ז\"ל שם בד\"ה אלא הוקשה להו זה ותי' דהשתא כי מוקמינן לפלוגתייהו בדר\"י מיירי בשפדאו נכרי לבסוף יע\"ש והשתא לפי דברי רש\"י אע\"פ שפדאו נכרי לבסוף מ\"מ כיון שאם אינו פוד' עבר עלי' השתא נמי עבר עלי' דסתם ב\"ח לאביי הו\"ל כמעכשיו לרבא וכיון דלאביי עכ\"ל דאפי' נתקיים התנאי ופדאו אינו עובר מינה נשמע לרבא דבהא לא אשכחן דפליגי אכן לפי מ\"ש יש ליישב דס\"ל לרש\"י דאע\"ג דלעבור בב\"י עובר עליו מיד כיון שאין בידו לקיים התנאי מ\"מ לאוסרה בהנאה אחר הפסח כיון שאינו אלא משום קנסא לא אסרי' ליה אלא דוקא בדמטא זימניה ולא פרעי' דהו\"ל חמצו של ישר' למפרע אבל כל שפרעו אח\"כ כיון דישראל מגוי לא קני משכון אגלאי מילתא למפרע דחמצו של גוי הוה ולא קנסי' ליה אף על גב דעבר עליה:<br><b> שוב </b> ראיתי שמ\"ש ליישב דעת רש\"י אינו מעלה ארוכה למ\"ש שם אברייתא דגוי שהרהין וז\"ל אינו עובר בפסח דקסבר ישראל מגוי לא קני משכון ע\"כ והשתא ק' דכפי מה שפי' דאינו עובר בפסח בב\"י קאמר ע\"כ מיירי בשהתנה בפי' שאינו מקבל אחריות אפילו מפשיעה דאל\"כ הו\"ל חמצו של גוי שקבל עליו יש' אחריות וא\"כ אמאי הוצרך לו' דקסבר יש' מגוי לא קני משכון אפי' ס\"ל דקני משכון אינו עובר כיון שהתנה שאין אחריותו עליו וכן ק' ממ\"ש רש\"י לעיל מזה וז\"ל אבל יש' מגוי לא קני משכון הילכך לא עבר עליה דאמר מר אבל אשה רואה של אחרים ושל גבוה משמע דלענין לעבור עליו בב\"י קאי התם:<br><b> גם </b> מ\"ש לישב דברי הפר\"ח ז\"ל נראה דליתא דא\"כ תקשי ליה לאביי הך ברייתא דאמאי אינו עובר הא אפי' נימא דברייתא איירי בשפדאו הגוי אח\"כ כמ\"ש התוס' מ\"מ כיון שאם אינו פודהו עבר עליה השתא נמי עבר עליה אלא ודאי משמע דכל שנתקיים התנאי למפרע הו\"ל חמצו של גוי שאינו עובר עליו ולומר דלאביי אינו עובר דקתני בברייתא לאחר הפסח קאמר ולעולם דבתוך הפסח עבר בב\"י ומ\"ש רש\"י ז\"ל דאינו עובר בפסח קא' היינו לרבא דס\"ל דמכאן ולהבא הוא גובה זה ודאי דוחק:<br><b> שוב </b> ראיתי להרמב\"ן ז\"ל במלחמותיו שכתב דלפום מסקנא דמוקמי' לפלוגתייהו דת\"ק ור\"מ בדר\"י בין לאביי בין לרבא מכאן ולהבא הוא גובה דע\"כ לא קאמר אביי אלא במקרקעי דכיון דאי זבין ואקדיש לא אתי מלוה וטריף אשתכח דהשתא הוא דקני ליה והשתא ל\"ק לאביי הא ברייתא דגוי שהרהין כו' יע\"ש וא\"כ אפשר שדעת רש\"י כדעת הרמב\"ן ולא תיקש' ליה מסוגיי' דשמעתין כנ\"ל ומ\"מ לפי דעת התוס' בד\"ה שקונה ובפ' שה\"ד ד\"ה הנז' דס\"ל דחמצו של גוי ברשות ישראל כיון שאחריותו עליו אסור בהנאה לאחר הפסח וכן הוא דעת הרז\"ה ז\"ל שם נר' ודאי דס\"ל דאפי' בתנאי שאינו בידו לקיימו כל שנתקיים התנאי אינו עובר דאל\"כ תקשי לאביי ברייתא אפילו נימא דמיירי בשפדאו ושלא כדעת הרדב\"ז ואף לדעת התוס' ז\"ל אפשר לומר דודאי לאביי דמפרש ברייתא דאם אמר לו הגעתיך עובר דקאי אזמן פריעה ס\"ל דכל שנתקיים התנאי אינו עובר אמנם לרבא דמפרש בריי' במעכשיו ואם אמר לו הגעתיך דקתני אזמן הלואה קאי ע\"כ ס\"ל דאפילו בנתקיים התנאי עובר דאל\"כ הכי הו\"ל לברייתא לומר ואם אמר לו הגעתיך והגיע הזמן ולא פרעו הר\"ז עובר מדלא קתני הכי משמע דכולא מלתא תליא בזמן הלואה אם אמר לו הגעתיך ודוק:<br><b> ולעיקר </b> קושיין דאקשינן לדעת רש\"י ז\"ל נראה לומר שדעת רש\"י ז\"ל דסוגיא דפרק כ\"ש מיירי כגון שהחזירו ישראל לרשותו של גוי כל ימי הפסח שאין אחריותו עליו וכ\"כ הר\"ז ז\"ל דהשתא לר\"מ דס\"ל יש' מגוי ל\"ק משכון אעג\"ב דחייב באחריותו כיון שהרהינו אצלו בסתמא מ\"מ כל שהחזירו ביד בעליו ואין אחריותו עליו הו\"ל חמצו של גוי ביד גוי ואינו עובר עליו ודע שדברי הר\"ז ז\"ל הללו נראה שלא כדעת הרב מג\"א סימן הנזכר סק\"א שכתב וז\"ל ואפי' הפקידו ביד גוי אחר שאינו בעליו כו' ומשמע דאם הפקידו ביד בעליו אינו עובר ועיין בח\"מ סימן ע\"ב ס\"ג דאפילו חזר והפקידו ביד בעליו מ\"מ הו\"ל בעליו כש\"ח והוא חייב בגניבה ואבידה ע\"ש מ\"מ הוה ליה כמקבל אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי דשרי כמ\"ש הטור בשם ר\"ת ואע\"ג דלא קי\"ל בהא כר\"ת היינו כשהישראל ייחד לו קרן זוית בביתו אבל בבית הגוי לכ\"ע שרי עכ\"ל ובס' חק יעקב חלק עליו וכתב דלא דמי לחמצו של גוי בביתו של גוי דלא קבלו ברשותו מעולם מה שאין כן בקבל ישראל הפקדון הו\"ל כחמצו לענין ביעור אף שחזר והפקידו לו הוה ליה כחמצו של ישראל ביד גוי ואפילו לדעת ר\"ת דייחד לו בית מהני שאני התם דיחד לו מתחלה ע\"ש ודברי הרז\"ה הללו מטין לדעת בעל חק יעקב ז\"ל ושלא כדעת הר\"ב פר\"ח ז\"ל ג\"כ שכתב דזהו לדעת הרמב\"ן אבל לפי שיטת ר\"ת כיון שאינו שלו אלא שקבל עליו אחריות כל שהפקידו ביד גוי אחר א\"צ לבער שהרי לדעת הרז\"ה ז\"ל כדעת ר\"ת דיחד לו בית מהני ואפי\"ה כתב דמיירי בשהחזירו ישר' לרשותו של גוי שאין אחריותו עליו משמע דאם אחריותו עליו אפי' חזר והפקידו ביד בעליו לא מהני הן אמת שלפי זה משמע דיחד לו בית לא מהני אלא בשיחדו מיד בקבלת הפקדון אבל אם יחדו לו אחר זמן לא מהני וכמ\"ש הרב הנז' ואילו מדברי הרז\"ה ז\"ל משמע דאפי' יחדו לו אח\"כ מהני מדכתב א\"נ במיחד לו בית כל ימי הפסח אף ע\"ג דקביל עליה אחריות וצ\"ל דכל ימי הפסח לאו דוקא דאם לא כן נמצאו דבריו סותרים כנ\"ל ולפ\"ז מ\"ש בהגה אפילו חזר והפקידו ביד גוי אחר לאו למימרא דאם הפקידו ביד בעליו אפילו בקבל אחריותו עליו דמהני אלא ה\"ט משום דס\"ל דכל שהפקידו ביד בעליו אינו חייב באחריותו כדעת הרז\"ה ז\"ל ואפי' למה שפסק מרן בח\"מ סימן הנז' דאם הפקידו ביד בעליו שהוא חייב באחריותו בגניבה ואבידה הכא מודה דאינו חייב כפי מ\"ש הש\"ך ז\"ל דה\"ט משום דקי\"ל דשומר אבידה ש\"ש הוי משום פרוטה דר\"י והילכך כיון דקבל הנאה ממנו אפילו הפקידו ביד בעליו לא מהני וא\"כ בגוי שהפקיד אצל יש' כיון דליכא משום פרוטה דרב יוסף כמ\"ש התוס' בפ' ש\"ה משום הכי אינו חייב באחריותו ודוק:<br><b> תו </b> ק\"ל קצת לדעת רש\"י דאם כן ע\"כ צ\"ל דברייתא דלעיל דנפ\"ל התירא בשלא קבל עליו אחריות מקרא דלא יראה לך פליגא אהך ברייתא דנפ\"ל מקרא דלא ימצא דכל שאינו מקבל אחריות לא קרינן ביה מצוי וכ\"כ הרא\"ם ז\"ל בפ' בא דהך בריי' פליגא אברייתא דספרי דמייתי רש\"י ז\"ל בפירוש החומש דנפ\"ל מקרא דלא ימצא בבתיכם וכיון שכן ק\"ל מהא דגרסי' בפ' כ\"ש דכ\"ג והרי חמץ דרחמנא אמר כו' ותנן ר\"י הגלילי אומר תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל ז' שאני התם דא' קרא לא יראה לך שלך א\"א רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ואידך תרי לך כתיבי כו' והשתא אמאי לא משני בפשיטות דר\"י הגלילי נפ\"ל מקרא דלא ימצא כדנפ\"ל לאידך ברייתא ודוק:<br><b> ולשיטת </b> ר\"ת ז\"ל דיחד לו בית אפי' בקבל עליו אחריות אין זקוק לבער הקשה הפר\"ח ז\"ל דא\"כ כי ק\"ל אהא דאמרינן יכול יטמון ויקבל פקדונו מן הגוים ת\"ל לא ימצא דהא אמרת רישא שלך אי אתה רואה כו' אמאי לא משני דהא ביחד והא בלא יחד ותירץ הוא ז\"ל דלא ק\"מ דאנן בעינן למשכח שריותא אפילו ברשותו כדמוכח מקרא דשלך א\"א רואה דהיינו ברשותו דאי ברשות אחרים אפילו שלו מצי לראותו ואהא קאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ולהכי משני דמיירי בדלא קיבל עליה אחריות עכ\"ד:<br><b> ולע\"ד </b> נראה דתי' זה אינו עולה לדעת הרא\"ש ז\"ל דס\"ל כדעת רבינו ודעימיה דחמצו של ישראל ברשות גוי עובר עליו המפקיד כיון דעיקר הממון של יש' הוא ודעת הרא\"ש ז\"ל כדעת ר\"ת דיחד לו בית מהני אפילו קבל אחריות וכמ\"ש הטור ז\"ל סימן ת\"מ וא\"כ לפי דעתו ז\"ל תקשי דאמאי לא משני דהיתרא דשלך א\"א רואה מיירי ביחד לו בית ושפיר איכא לאוקומי קרא הכי שלך אי אתה רואה אפי' ברשות אחרים אבל אתה רואה של אחרים ברשות אחרים כגון שיחד לו בית ולעיקר קו' נ\"ל דאיכא למימר דמש\"ה לא משני הכי משום דאי מיירי ביחד לו בית ל\"ל מקרא דלא יראה לך תפ\"ל מקרא דלא ימצא כדנפ\"ל לאידך בריי' דדחיקא ליה לתלמודא לומר דהנהו ברייתות פליגן אהדדי ואפי' לר\"פ דקאמר דארישא קאי כבר כתבו התוס' דנפ\"ל מסבר' ולא צריך קרא כנ\"ל פשוט ומן האמור בזה מבואר דמ\"ש עוד הפר\"ח שלפי דעת רבינו דס\"ל דחמצו של יש' ברשות גוי מיחייב לבעוריה משמע דה\"ה ביחד לו בית וקבל עליו אחריות דמחייב לבעוריה דלותא דלא תליא הא בהא שהרי דעת הרא\"ש ז\"ל יוכיח דס\"ל כדעת רבי' ואפי\"ה הסכים לדעת ר\"ת ז\"ל דיחד לו בית מהני ומ\"מ דעת רבי' ע\"כ כדעת רש\"י ז\"ל מדלא הביא דין זה דיחד לו בית וכן נר' מדברי ה\"ה ז\"ל ודוק:<br><b> כתב </b> הב\"ח דלד\"ה היכא דקבל עליו אחריות ולא יחד לו בית אלא קבלו ממנו בסתם אינו מועיל הפסק מחיצת י\"ט לעשותו רשותו של גוי דשמא הגוי אינו חפץ שיהא מונח חמצו אלא ברשות ישראל כו' יע\"ש והפר\"ח חלק עליו יע\"ש ולע\"ד נראה עיקר כדעת הב\"ח כדמוכח מההיא דאמר רבא בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו כיון דאילו מגניב ומתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי כדידכו דמי ואם איתא אמאי ל\"ק להו דיעשו מחיצת י\"ט וסגי בהכי ודוחק לומר דמבתייכו לאו דוקא וה\"ה מחיצת י\"ט דכיון דעושה מחיצת י\"ט נמצא דלאו בביתייהו הוא דזה דוחק ותו דלפי מה שהעלה הפר\"ח דאפילו בלא קבל אחריות בעינן מחיצת י\"ט וכן נראה שהוא דעת הטור ז\"ל שמתחילה כתב בסתם דבעינן מחיצת י\"ט אפילו לא קבל אחריות ואילו סמוך ונראה הביא מחלוקת רש\"י ור\"ת ז\"ל וכתב שלזה הסכים הרא\"ש ז\"ל משמע שדעתו ז\"ל דאפילו לדעת ר\"ת ז\"ל בעי' מחיצת י\"ט אפי' לא קבל אחריות א\"כ ע\"כ דבעירו חמירא מביתייכו דקא' היינו לומר דאפילו מחיצת י\"ט לא מהני דאי במחיצה מהני מאי האי דקאמר כיון דאילו מגניב הא בלא\"ה נמי מיחייב כדרב ולומר דרבא פליגא אדרב הא ודאי ליתא דמנין לנו לומר כיון שבגמ' מייתי הא דרב כהלכתא פסיקתא ואם איתא לא הוה שתיק תלמודא מינה כנ\"ל:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> מה </b> שהקשה דהפר\"ח הבין מדברי רש\"י שאף אם פדה אח\"כ הנכרי מ\"מ עובר בפסח על ב\"י מספק וכו' ודברי רש\"י סותרין זה את זה עיי\"ש. ונלפענ\"ד ליישב דהי' משמע לרש\"י דהמשנה וברייתא מסתמא מיירי שעשה כדין שביטל דכל הבודק צריך שיבטל נמצא שלא עבר בב\"י כלל דממ\"נ אם לא יפדה הנכרי אז למפרע הוי שלו ומהני ביטולו ואם יפדה הנכרי תו לא הוי כלל שלו מעולם ולא עבר אב\"י רק אם לא פדה הנכרי אסור בהנאה דאין נאמן שביטל דחיישינן לערמה שיאמר שביטל אף שלא ביטל אבל כשפדה הנכרי תו אין הפסד לישראל כלל ותו נאמן לומר שביטל דע\"א נאמן באיסורין בדבר שהוא בידו אבל הברייתא מיירי ע\"כ שלא ביטל שהרי קתני דעובר בב\"י וע\"כ שלא ביטל לכך מפרש רש\"י שפיר דעובר בב\"י מספק ותו אף שפדה הנכרי מ\"מ החמץ אסור בהנאה דהלאו שכבר עבר עבר כנ\"ל נכון:<br><b> שם</b><br><b> בטעם </b> המלך מה שתמה על הרא\"ש דמתחלה כתב דלכך בעי הרהינו משום דאל\"כ לא גרע מחמצו של נכרי שהופקד אצל ישראל וכו' ואחר כך כתב דלאביי א\"ש וכו' ולי נראה לפרש דבריו גם מה שהקשה על הרא\"ש האור חדש בשם הפמ\"א במה שתמה הרא\"ש על הרמב\"ם שהרי לאביי מיירי בהגיע זמן אחה\"פ ותמה הפמ\"א מנ\"ל להרא\"ש זה דלמא מיירי לאביי ג\"כ בהגיע זמן ק\"פ ונ\"ל לומר דהנה הטעם שחמצו של נכרי שהופקד אצלו באחריות עובר עליו הוא מטעם גורם לממון כממון דמי ואף לרבנן דבכל דוכתא הוי לאו כממון מ\"מ כאן גלתה התורה דהוי כממון והנה זה ודאי דזה דוחק לומר דמיירי שהתנה הישראל בפירוש שלא יהי' חייב אפי' באחריות פשיעה זה ודאי דוחק גדול דאטו בשופטני עסקינן שהנכרי יהי' מרוצה אף אם יפשע הישראל בחמצו אלא ודאי דמתניתין מיירי בסתם ולפ\"ז הקשה קו' הפ\"י במה דקאמר לאביי א\"ש הא עכ\"פ הוי חמצו של נכרי באחריות ישראל אך באמת י\"ל דמתניתין מיירי בהגיע הזמן אחה\"פ ולפ\"ז בפסח עצמו אכתי לא נפקע שם הלואה ולפ\"ז לא אמר שבהחמץ גרם לממון כלל דאם יאבד חמץ יהי' חייב לשלם מחמת שלוה ממנו תחלה נמצא דעיקר הגורם לממון אינו החמץ רק ההלואה רק אם הי' החמץ בעין הי' יכול לפטור בעצמו אבל כשאין החמץ בעין חייב לשלם מכח הלואה ולא מקרי גורם לממון רק בפקדון שהוי החמץ גורם לממון אבל כאן לא מקרי אחריות החמץ רק אחריות הלואה עליו ע\"כ אינו עובר עליו ולפ\"ז דוקא בהגיע זמן אחה\"פ אבל בהגיע זמן ק\"פ שכבר נפקע שם הלואה ומ\"מ חייב באחריות פשיעה כיון דמיירי בקיבל סתם כמ\"ש הח\"י דבסתם חייב בפשיעה והרא\"ש יסבור כהני דעות שגם בפשיעה לחוד עובר בב\"י ע\"כ לא מצי לפרש דמיירי בהגיע הזמן ק\"פ לאביי דהא משמע דלאביי מיירי אף בלא הרהין וקשה הא עכ\"פ הוי חמצו של נכרי באחריות ישראל וע\"כ מיירי שהגיע הזמן אחה\"פ ותו לא מקרי עליו אחריות החמץ רק אחריות הלואה וא\"ש לאביי ושפיר הקשה הרא\"ש על הרמב\"ם אך כ\"ז למאי דלא ידע מסברא דהרהינו אצלו ע\"כ הוכרח לפרש דמיירי בהגיע זמן אחה\"פ אבל כשמסיק סברא דהרהינו אצלו תו ניחא לי' לפרש דמיירי בין הגיע הזמן ק\"פ בין אחה\"פ ע\"כ מוקי למתני' בהרהינו ובמעכשיו וצריך מעכשיו משום הגיע הזמן אחה\"פ והרהינו אצלו צריך משום הגיע הזמן ק\"פ דאז הוי חמצו של נכרי באחריות ישראל כיון דכבר נפקע שם הלואה תו מקרי אחריות החמץ עליו ושפיר כתב הרא\"ש עליו דבעינן הרהינו אצלו משום דאל\"כ לא גרע וכו' משום דמתניתין מיירי אף בהגיע זמן ק\"פ ומ\"ש הרא\"ש אח\"כ כיון דאין אחריות עליו היינו להס\"ד דמיירי בהגיע הזמן אחה\"פ שאז לא הוי עליו כלל אחריות החמץ רק אחריות הלואה מקרי ומ\"ש הרא\"ש אח\"כ דאחה\"פ רוצה לומר הגעת הזמן אחה\"פ היינו אף בהגעת הזמן אחה\"פ אבל מ\"מ להמסקנא מיירי גם בהגיע הזמן ק\"פ וע\"כ צריך הרהינו אצלו כנ\"ל לפרש דברי הרא\"ש ועיין בלח\"מ ובהה\"מ וסברא הנ\"ל ראיתי שכתב גם הטעה\"מ בסוף דבריו לענין אחר דיש חילוק בין למפרע גובה בין מעכשיו:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ג) </b>\n<b> ז\"ל </b> הרא\"ש הך נכרי שהלוה לישראל על חמצו אוקימנא אליבא דרבא כשהרהינו אצלו ובאמר לי' קני לך מעכשיו כו' וכן נמי אם לא הרהינו אצלו אע\"ג דאמר ליה מעכשיו לא גרע מחמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל ואחריות על הישראל ע\"כ כונת הרא\"ש דמשמע מהש\"ס באוקימתא דאמרינן בדאמר ליה מעכשיו דלא חזר הש\"ס מהאי אוקימתא דהרהינו אצלו וצריכין תרווייהו הרהינו ובדאמר ליה מעכשיו וקשה למה לי האי הרהינו בשלמא טרם שהודיע לנו הש\"ס האי אוקימתא דמעכשיו שפיר צריכין לומר הרהינו מצד בעל חוב קונה משכון אבל כד ידעינן האי אוקימתא ומצד דאמר ליה במעכשיו הוי חמץ של גוי א\"כ לכאורה לא צריכין לומר דאיירי בהרהון לכן אמר הרא\"ש דלכך בעינן הרהון לא לארויי דבלי הרהון לא הוי חמץ של גוי דזה ליתא דהא אמר ליה מעכשיו אלא דבלא הרהון אף שהוא חמץ של גוי מ\"מ עובר עליו מטעם שהוא ברשות ישראל ואחריות על הישראל לכן מוקים בהרהון ועיין בהר\"ב ח\"ה שעמד בזה על דברי רש\"י דקאמר נמי באמת שמוקי ליה במעכשיו דאיירי נמי בהרהון והוכיח דברי רש\"י מברייתא דפת פורני עיי\"ש במהרש\"א ברש\"י ד\"ה ל\"ק מתניתין כו' ודברי הרא\"ש צריכין אכתי ביאור דהוא קאמר הטעם דצריכין הרהון דזולת זה עובר עליו בבל יראה ובל ימצא דהוי חמץ של גוי ברשות ישראל ובאחריות ישראל והלא הרא\"ש כתב בזה הענין בפירוש בסמוך וז\"ל ולא נהירא לי דהא אמרינן לעיל אליבא דאביי אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה כו' אלמא אע\"ג דבבית ישראל קאי אלא שאין אחריות על הישראל כו' ע\"כ א\"כ מוקי ליה המתני' בשאין האחריות על הישראל ומה שהוא לאביי לענין למפרע הוא לרבא בדאמר ליה מעכשיו א\"כ למאי צריך למוקמי בשהרהינה אצלו לימא לעולם בשלא הרהינה אצלו אלא שאין הישראל קבל האחריות וכן מוקי ליה הרא\"ש סיפא דמתני' דישראל הלוה לנכרי דאיירי בשאין האחריות עליו דאי באחריות עליו אפילו לא משכון של ישראל עובר עליו וכ\"מ מתוס' בסוגיין ד\"ה שקונה המשכון ע\"ש וא\"כ הרי צריכין לומר דהמתני' איירי שבפירוש לא קבל הישראל אחריות וא\"כ ברישא נמי ואמרתי בזה ב' דרכים הראשון הוא דהכי הוא סברת הרא\"ש דודאי לאביי בהוי אמינא דלא הוי ידעי' כלל מהאי דהרהינה אלא דאנו היו למדין דמתני' איירי שעדיין הוא ברשותי' דישראל ע\"כ צריכין למימר דלא קיבל עליו אחריות בפי' דאל\"כ תקשי הא הוי חמץ של גוי ברשות ישראל ואחריות ישראל אמנם כד ידעינן האי תירוצא בהרהינא והיינו שהש\"ס היה מוקי למתני' בהרהינא אליבא דרבא מטעם שיהיה חמצו של נכרי ואף שלבסוף לא מהני לן האי אוקימתא דהרהינו לענין זה דיהיה חמצו של גוי דהא גוי מישראל לא קני משכון וצריכין לאוקמי המתני' אליבא דרבא בדאמר ליה מעכשיו כי היכי דיהיה חמץ של גוי מדוע לן לנייד מאוקמתא של הרהינה אף שלא צריכין להאי דיהי' חמץ של גוי מ\"מ צריכין לזה דלא יהיה ברשות ישראל ואמרינן המתני' איירי בשאחריות על הישראל ואפ\"ה לא מחייב עליו הישראל כיון דהוי חמץ של גוי ברשות גוי וחמץ של גוי ברשות גוי אף שקיבל הישראל אחריות אינו עובר עליו כמבואר בסי' ת\"מ וסיפא דמתני' אף שאיירי בשהרהינה הגוי אצל ישראל מ\"מ ל\"ק הא הוי חמץ של גוי ברשות ישראל ואף בלא קני משכון עובר עליו כקושיית תוס' אמרי' דאיירי שלא קיבל ישראל אחריות ול\"ק קושייתינו רישא וסיפא תרתי הוא נימא גם ברישא שלא קבל ישראל אחריות זה ליתא דהגמ' רוצה לאוקמי המתני' בחדא גוונא דהיינו כל פעם האחריות על הלוה רישא הוא הישראל הלוה והוי האחריות עליו וא\"כ קשה אמאי אינו עובר במעכשיו לכן לא נייד הש\"ס מאוקימתא דהרהינו ואף שהוא באחריות ישראל מ\"מ לא הוי ברשותו וסיפא הוי הנכרי הלוה אף שהוא ברשות ישראל מ\"מ אין הישראל עובר עליו כיון דהוי באחריות נכרי ועיין בזה כי נכון הוא:<br><b> ומן האמור </b> מוכח כדעת מג\"א סי' ת\"מ סעיף קטן א' שכ' וז\"ל ואפילו הפקידו ביד גוי אחר שאינו בעליו כו' ומשמע דאם הפקידו ביד בעליו אינו עובר ועיין בח\"מ סי' ע\"ב ס\"ג דאפילו חזר והפקידו ביד בעליו מ\"מ הו\"ל כמקבל אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי דשרי כמ\"ש הטור בשם ר\"ת ואע\"ג דלא קיי\"ל בהא כר\"ת כו' אבל בבית הגוי לכולי עלמא שרי והרב חק יעקב סימן הנז' ס\"ק ו' חולק על המג\"א בזה וכתב דלא דמי חמצו של גוי ביד גוי דלא קבלו ברשותו מעולם משא\"כ בקבל הישראל הפקדון הוה ליה כחמצו לענין ביעור. אף שחזר והפקידו לו הוי כחמצו של ישראל ביד גוי ואפילו לדעת ר\"ת דיחד מהני שאני התם דיחד לו מתחלה ע\"ש. ולפי דברי חק יעקב ליתא לדברינו בדברי הרא\"ש דמה נימא דהרא\"ש קאמר דרישא דמתני' איירי בהרהינה אצלו ולכן לא נייד הש\"ס מהאי אוקימתא דהרהינה דהש\"ס היה סובר דיותר מרווח לאוקמי בהרהינה ואחריות על ישראל הלוה ולכך אינו עובר אף שהאחריות עליו דהוי חמצו של גוי בבית גוי יען שקונה למפרע שאיירי מעכשיו והא לדעת החק יעקב בכה\"ג אף שהוא בבית גוי וחמצו של גוי עובר בבל יראה כיון שהיה מעיקרא ביד ישראל וק\"ו הוא ומה חמצו של גוי ודאי אם בא ליד ישראל בפקדון עובר הישראל בבל יראה וב\"י חמצו של ישראל מעיקרא לא כ\"ש וע\"כ דאיירי שהוא באחריות של נכרי וא\"כ קשיא למאי אוקמא בהרהינא הא בלא\"ה מיירי שהוא באחריות הגוי לימא שהוא ברשות ישראל והוי חמצו של גוי ברשות ישראל באחריות הגוי דאינו עובר וא\"ת דכולא חדא מילתא היא דלדעת החק יעקב אם היה בשום אופן חמץ של ישראל ובא ליד גוי צריך הגוי לקבל האחריות דזולת זה עובר הישראל אף שהוא חמץ של גוי הכי נמי איפכא אף שהוא באחריות הגוי יען שהוא בשום אופן חמץ של ישראל צריך להיות ברשות הגוי לכן צריכין תרוייהו הרהינא ובהרהינא לחוד באמת לא סגיא אלא בקבל עליו אחריות נמי וזה ליתא חדא הרי עכ\"פ מדברי הרא\"ש מוכח איפכא דהא הרא\"ש קאמר דלכן צריכין לאוקימתא דהרהינו דלא גרע מחמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל ואחריות על הישראל הרי כתב בהדיא שאיירי שאחריות על הישראל ועוד שאין המשמעות הדמיון הוא ואין הסברא נותנת דאף אי נקטינן כחק יעקב דאם היה באחריות ישראל וחזר והפקידו לבעליו לא נפיק מרשותיה דהוי כחמצו של ישראל יען שמידו באה וברשותו היה הטעם כאן דהוי באחריותו ואכתי היא באחריותו ומיד ישראל בא ליד גוי הו\"ל כחמץ ישראל ביד גוי ולא מהני רשותו של גוי והרי כתב הרא\"ש לעיל [ה' ב'] דמקרי ביתו של ישראל דלזה משאיל ליה הנכרי ביתו ושפיר מקרי ביתו של ישראל אבל אם האחריות על הגוי והוא חמצו של גוי באמת אף אם הוא ברשות ישראל מה בכך נימא איפכא דהישראל משאיל לגוי ביתו והוי נמי כרשותו של גוי ועיין בזה כי נכון הוא:<br><b> ולא תימא </b> מה בכך באמת מוכח דברי הרב מג\"א ולא כחק יעקב דבר זה לא יהיה קלה בעיניך שהרי הרב פה בענין שלפנינו הוציא מדברי הרז\"ה כהרב חק יעקב ואולם אמרתי דיש לומר פי' אחר בדברי הרא\"ש דהא הרב המחבר בתחלת דבריו חוכך בהאי שאם לדעת הרא\"ש ובה\"ג דאפילו אם רק חייב בפשיעה הוי אחריות וחייב לבערו והרי גם בגוי דאין לו דין שומרין מ\"מ בפשיעה ודאי חייב הישראל וצריך להתנות דלא יהיה חייב אפילו בפשיעה וא\"כ בסתמא לא דאף שאין חייב מדין שומרין היינו כשומר שכר אבל חייב כשומר חנם וא\"כ י\"ל דהכי כונת הרא\"ש דודאי לאביי בהוי אמינא טרם שידענו מהרהינו והוי ליה ברישא דמתני' ברשות ישראל הלוה עכצ\"ל דקבל בפירוש שלא יהיה אחריות על הלוה ישראל דאל\"כ הרי חייב באחריותו בכל אופן אמנם כך נחתינן לסברא דהרהינו הרי הוא ברישא דמתני' שנכרי הלוה לישראל וישראל הרהינו אצל הגוי לא צריך בפירוש להתנות שאחריות על הגוי דממילא הוא כיון שהרהינו אצלו יש לגוי דין שומרין ואפילו באונס חייב ואף שמשכנו בשעת הלואה ורוב פוסקים ס\"ל שמשכנו בשעת הלואה פטור מאונסין ועיין בחו\"מ סימן ע\"ב היטב היינו ישראל מישראל אבל גוי מישראל דאין קונה משכון נעשה אצלו כפקדון וחייב עליו כל דיני שומרין וה\"פ בדברי הרא\"ש שכתב וז\"ל וכן נמי אם לא הרהינו אצלו אע\"ג דאמר לי' מעכשיו לא גרע מחמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל ואחריות על הישראל עכ\"ל כונתו אם לא מתנה הישראל בפירוש שלא יהיה אחריותו על הגוי הרי האחריות על הישראל ואף שאין אחריותו עליו לחייב באונסין דהא אין הישראל חייב בדין שומרים לגבי גוי מדכתיב רעהו גבי שומרין מ\"מ בפשיעה הרי חייב ולענין בל יראה וב\"י צריך שיהיה פטור אפילו מפשיעה כדעת הרא\"ש ובה\"ג והרא\"ש לשיטתיה בזה ולכך צריך אוקימתא של הרהינו אצלו והוי גבי גוי ואף אם לא התנה הישראל בפירוש שיהיה אחריות על הגוי ממילא הוא אחריות על הגוי והוי ברשות גוי ואחריות גוי ועיקר אוקימתא דהרהינא כדי שיהיה באחריות גוי בלתי תנאי מפורש וע\"ז קאמר הרא\"ש עוד שם בסיפא דמתני' דישראל שהלוה לגוי והרהינו הגוי החמץ אצל הישראל וז\"ל וישראל שהלוה את נכרי ע\"ח כו' ומיירי שאין האחריות המשכון שבידו עליו דאם האחריות עליו אפילו אם אין המשכון שלו עובר עכ\"ל כונתו שאין כלל האחריות המשכון עליו אפילו שלא יחייב בפשיעה וזה צריך לפרט הישראל דבסתם כיון דהרהינו אצלו הוי האחריות על הישראל וחייב בב\"י וב\"י וזה נכון וברור. והיינו כפי שהסכים הרב חק יעקב סי' ת\"מ ס\"ק א' דלהני הפוסקים דצריך לבער אם חייב בפשיעה אם קבל הפקדון מגוי צריך להתנות בפירוש שלא יהיה אחריות פשיעה עליו דזולת זה הוי בסתם אחריות פשיעה עליו ומוכח מדברי הרא\"ש כדעה זו:<br><b> ואולם </b> אכתי לא יועיל לן האי פירושא אם מחזקינן כסברת הרב חק יעקב דהלא הרב מג\"א סי' תמ\"א ס\"ק ג' הקשה וז\"ל קשה הא אפילו הניחו ביד נכרי מ\"מ אלו נאנס המשכון היה הישראל חייב לשלם כדאיתא בחו\"מ סי' ע\"ב וא\"כ הו\"ל ברשות ישראל וי\"ל דהו\"ל כמקבל אחריות חמצו של נכרי בביתו של נכרי דשרי כמ\"ש סי' ת\"מ אי נמי בדיניהם דיינינן ליה כמ\"ש לעיל עכ\"ל. ולפי דברי הרב חק יעקב לא יועיל לן האי תירוצא של הרב מג\"א דהא הכא דהוי מתחלה חמץ של ישראל ולא דמי לחמצו של גוי ביד גוי דמתחלה היה של גוי אבל הכא הרי היה של ישראל ועדיין הוא באחריותו הרי לפי מה שפירש בדברי הרא\"ש מוקי לי' נמי לרישא דמתני' בכה\"ג דהרהינו אצל נכרי בסתם ולא אמר בפירוש שלא מקבל שום אחריות עליו אלא בסתם כיון שהרהינו אצלו הוי לי' ברשות נכרי וקשה הא עכ\"פ אם נאנס חייב הישראל באחריותו לענין אונס וכדידיה דמיא לפי שהוא חייב עכ\"פ באונס וע\"כ נמי דאיירי המתניתין בגוונא דהישראל אמר בפירוש דלא יהיה שום אחריות עליו ולמאי צריך הרהינו הא אף אם הוא ברשות ישראל כיון שאחריות על הגוי אין הישראל חייב עליו דהו\"ל חמצו של גוי ברשות ישראל באחריות הנכרי וצריך לומר כתירוץ האחרון של מגן אברהם כיון דבדיניהם דיינינן ליה ובדיניהם אין הלוה משלם ואין הישראל חייב ואשר היה נ\"ל לומר דמהאי טעמא פסק הרמב\"ם דדוקא אם הגיע זמן קודם הפסח אבל אם הגיע זמן לאחר הפסח לא מהני מעכשיו דהרמב\"ם היה ק\"ל קושית המג\"א דמאי מהני ליה שלמפרע הוא שלו הא עכ\"פ הוי באחריות ישראל באחריות אונסין ולא נייח ליה בתירוץ המג\"א הראשון דהוי חמץ של גוי ברשות גוי דסובר כהרב חק יעקב וכמו שהעיר הרב פה דגם רז\"ה סובר כן ואף תירוץ האחרון של מג\"א ליתא להר\"מ ואף שקיימא לן דבדיניהם אזלינן היינו לחומרא ולא לקולא ולכן אמר הר\"מ דדוקא בהגיע זמן קודם הפסח שרי אבל לא בהגיע זמן אחר פסח דבהגיע זמן אחר הפסח צריך לאיירי שבפירוש אמר הישראל שלא יהיה שום אחריות עליו ובזה סרה תלונות הרא\"ש מעל הר\"מ דהקשה עליו מהו\"א של הש\"ס דאמרינן בשלמא לאביי דאמר למפרע הוא גובה ניחא ולהרמב\"ם מאי ניחא בזה דהא למפרע הוא גובה לא מעלה ולא מוריד אמנם לדידן שפיר אתיא דהא הרא\"ש גופיה מודה דאף לדידן צריכין למימר דאיירי לאביי בשהתנה הישראל בפירוש שלא מקבל שום אחריות עליו וכן הי' סובר הרמב\"ם נמי דכך כונת הש\"ס דבהו\"א אי מוקמינן כאביי מוקמינן באחר הפסח והטעם משום דלמפרע הוא גובה ואחריות על הגוי אמנם לדידן דמוקמינן בהרהינו ומשמע דאיירי בסתם ולא שהתנה הישראל שלא יהיה אחריות עליו אלא סתם וקשה קושית המג\"א וע\"כ דאיירי קודם הפסח ולא בפסח כלל והא דבעינן מעכשיו משום אסמכתא ודוק:<br><b> ודאתאן </b> עלה נמי יש להעיר על קושית הרב המחבר פה מאי הקשה הש\"ס ותסברא כו' איפכא מיבעי ליה לר\"מ אינו עובר דלמא היינו טעמא דברייתא דד\"ה עובר דברייתא איירי היכא דלא קבל הנכרי אחריות עליו אלא הוא באחריות ישראל ולכך עובר דאפי' אם למפרע הוא גובה הו\"ל חמץ של גוי בבית ישראל באחריות ישראל דלכ\"ע עובר דהשתא איירי בלא הרהינו והוי בבית ישראל ואמרתי דקושיא זאת היא רק לפי שיטת רבינו יונה הובא ברא\"ש לעיל [ה' ב'] אבל לשיטת הגאונים שם דאם ישראל הפקיד חמצו בבית גוי והגוי קבל אחריות לק\"מ דלפי דעת הגאונים אלו וכן הוא שיטת הר\"ן לעיל [ה' ב'] ועיין שם בר\"ן היטב א\"כ קשיא רישא דברייתא דקתני ישראל שהלוה לנכרי ע\"ח ר\"מ אומר עובר מאי טעמא דר\"מ אף שלמפרע הוא גובה מ\"מ הרי הוי חמץ של ישראל בבית גוי באחריות הגוי ומאי טעמא עובר ועכצ\"ל דברייתא איירי שהחמץ הוא באחריות המלוה ולא באחריות הלוה וא\"כ ה\"נ דומיא דסיפא שהוא באחריות המלוה ובסיפא הרי המלוה הגוי וא\"כ אמאי לד\"ה עובר, כל זה בהוי אמינא דאיירי הברייתא בשלא הרהינו אבל כד ידעינן דהברייתא איירי בהרהינה איפוך הדברים דרישא דאיירי ישראל שהלוה לנכרי וא\"כ הנכרי הרהין אצל ישראל ע\"כ איירי שלא באחריות המלוה זולת באחריות הלוה נכרי דאל\"כ קשיא איפכא לרבנן אף אי לא קני משכון הא הוי חמץ של גוי בבית ישראל באחריות ישראל ואמאי אמרי רבנן אינו עובר כקושית תוס' ד\"ה קונה משכון וע\"כ דברייתא איירי שהוא באחריות הלוה נכרי וכה\"ג איירי הסיפא דברייתא נכרי שהלוה לישראל על חמץ והרהין הישראל חמצו בבית נכרי והאחריות על הלוה הישראל דאל\"כ ליפלוג וליתני בדידה א\"כ קשיא למאי צריך הש\"ס לומר דנכרי מישראל ודאי ל\"ק משכון לימא דקני משכון לר\"מ ואפ\"ה עובר משום דהוי באחריות ישראל. ולא מהני הא הוי חמצו של גוי בבית גוי באחריות היינו לדעת מג\"א אבל לדעת חק יעקב והיא לדעת רז\"ה לדברי המחבר פה אם החמץ היה מתחלה של ישראל ועדיין אחריות עליו לא מהני זאת ודוק:<br><b> והרב </b> חידושי הלכות בתוס' ד\"ה קונה משכון וז\"ל מתני' דהכא ליכא לאוקמי בקבל אחריות דאל\"כ לא הוי ליה למתני בהלוהו כו' אלא כולא בהפקיד ועייש\"ה כונת המהרש\"א בקושייתו מאי פריך הש\"ס תנן נכרי ניהו נמי בהרהינא הא אמרת נכרי מישראל לא קנה משכון לימא טעמא דמתני' כולה משום אחריות סיפא דקתני עובר כיון דהוי באחריות ישראל ורישא דקתני אינו עובר משום דהוי באחריות דנכרי והלוה מהני הרהינו דהוי נמי ברשותו וע\"ז משני הרב חדושי הלכות דא\"כ ליתנא כולא בפקדון צ\"ל נמי דלמלתא דפשיטא הי' נקט הרב ז\"ל לשיטת הגאונים דחמץ של ישראל בבית נכרי ובאחריות הנכרי הישראל אינו צריך לבער דאל\"כ מאי מקשה הרב ז\"ל ניהו נמי די\"ל דאיירי שהישראל קבל אחריות ולכך אסור בהנאה אחר הפסח מ\"מ מ\"ט רישא דמתניתין דנכרי שהלוה לישראל על חמץ דמותר בהנאה הלא קני המשכון והרי מרישא מקשה הש\"ס וע\"כ האי טעמא נמי אף שהוא חמץ של ישראל ולא קנה הגוי משכון מ\"מ הרי איירי הסיפא שהוא באחריות [המלוה ישראל ה\"נ רישא דמתניתין איירי שהוא באחריות המלוה והיינו הנכרי והוי חמץ של ישראל בבית גוי באחריות הגוי ואינו צריך לבער כשיטת הגאונים ואפילו לא כשיטת הר\"ן דאף דהוא סובר נמי כשיטת הגאונים דאינו צריך לבער מן התורה מ\"מ מדרבנן קנס ליה כן כתב הרב לעיל [ה' א'] עיין היטב וע\"ז משני הרב ח\"ה דזה ליתא בלא\"ה דא\"כ כולא בפקדון הוי ליה למתני וע\"כ דמצד קנין נגע בו ובהיפך הדברים דברישא קונה הגוי ובסיפא קונה הישראל ושפיר הקשה הש\"ס:<br><b> ואנחנו </b> בעניותינו אכתי יש לפקפק די\"ל לעולם טעמא דמתני' כסברת הרב חידושי הלכות ובאחריות תליא מלתא ואפ\"ה צריך לנקוט רק במלוה והיינו אם אמרינן כסברת הך פוסקים דבסתמא אם הישראל מקבל הפקדון מן הנכרי ול\"ק אחריות בפירוש לא הוי אחריות עליו אפילו אחריות דפשיעה לא דאין כלל דין שומרין בגוי היינו דוקא לענין דין שומרין אבל אם הלוה על המשכון ודאי אבד מעותיו כנגד המשכון אם נאבד ונגנב בפשיעה וגדולה מזה רצו התוס' בשבועות [מ\"ד א'] ד\"ה שומר דאפילו באונס אבד כנגד מעותיו והיינו לדעת שמואל ואף דלא קיימא לן הכי מ\"מ בפשיעה ודאי אבד מעותיו ואין בזה פקפוק וא\"כ לכך בסיפא אסור בהנאה כיון דהוי אחריות על הישראל וברישא מותר כיון דנכרי חייב באחריות וע\"כ כדעת ר\"י והרא\"ש לעיל דלא כשיטת הגאונים וא\"כ קשיא רישא דאף דהוי ברשות גוי ואחריות גוי מ\"מ הרי הוי חמץ של ישראל אמנם זה ליתא דהא כבר יעדנו בשם המג\"א דאף אם הוא ברשות גוי ואחריות גוי היינו אחריות דפשיעה וגניבה ואבידה הא עכ\"פ הישראל חייב לשלם אם יארע בו אונס וא\"כ הישראל חייב דהוי באחריות ישראל בזה ורק הרב מג\"א בדידי' תי' שפיר כיון דהוי חמץ של גוי ביד גוי באחריות ישראל אבל אי לא יאמר הכי הוי חמץ של ישראל ביד גוי באחריות ישראל דאחריות אונס על הישראל ואולם כ\"ז לתירוץ הראשון בהרב מג\"א אבל לתירוץ השני דבדיניהם דיינינן ליה אכתי שפיר כיון דאין הישראל חייב לשלם אפילו באונס ועיין:<br><b> אמנם </b> באמת הרי קיימא לן כשיטת הר\"י והרא\"ש ודעמם דאף אם הוא ברשות גוי ואחריות גוי בכל הדברים כיון שהוא חמץ של ישראל הישראל עובר עליו ולא כשיטת הגאונים ומתחלה ל\"ק קושית המהרש\"א כלל ובאמת קצת תימה על המהרש\"א ז\"ל דלא העיר בזה כלל והקשה קושייתו כאלו הדין נתנה מסיני. ובאמת לא קיי\"ל הכי וא\"כ קשיא נמי קושית הרב המחבר מאי פריך הגמרא ותסברא כו' איפכא ולא שייך תירוצינו כאשר יעדנו דהוא דוקא לשיטת הגאונים אמנם לשיטת ר\"י ודעמי' איפכא הוא ובחדושנו אשר"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תערובת </b>\n<b> חמץ עוברים עליו משום ב\"י כו'.</b> כתב ה\"ה ריש פ' א\"ע בפסח כותח הבבלי כו' ופרש\"י ז\"ל א\"ע עלייהו בב\"י כו' אמנם התוס' ז\"ל שם משם ר\"ת ז\"ל חלקו על רש\"י וכתבו דכיון דנפ\"ל מריבוייא דכל מחמצת דוקא לאכילה דאתרבי מקרא מיחייב אבל לעבור עליו בב\"י כיון דליכא ריבוייא לא מיחייב ואלו עוברים פי' מעל השולחן דאין נאכלין ומשמע מדבריהם דדוקא מעל השולחן עוברין אבל להצניע מותר דכל דליכא ב\"י לא מיחייב לבעורינהו וכ\"כ התוס' בר\"פכ\"ש ד\"ה ר\"י דלר\"ת מותר להשהות כותח הבבלי בפסח וכ\"כ הרא\"ש שם לחד תי' יע\"ש אך התוס' ז\"ל בריש פסחים כתבו משם רשב\"א דאפילו לפירוש ר\"ת דליכא ב\"י בתערובת חמץ מיחייב לבעוריה מדרבנן והוכיח כן ממתני' דא\"ע דמ\"ח דתנן שאור ישרף והאוכלו פטור דברי ר\"י והיינו חמץ נוקשה כדמוכח התם ואי מותר להשהותו אמאי ישרף ישהה אותו עד אחר הפסח יע\"ש:<br><b> וצריך </b> להבין לדעת התוס' דר\"פכ\"ש והרא\"ש ז\"ל דמה יענו לההיא דשאור ישרף וכן ק' לדעת הטור ז\"ל שכתב בריש סי' תמ\"ב דלרבנן אפי' לאו אין בו אלא איסורא בעלמא ולדבריהן מותר להשהותו שהרי הך מתני' ר\"י היא דס\"ל דח\"נ אפי' לאו אין בו וכדקתני והאוכלו פטור ואפ\"ה קתני ישרף:<br><b> וראיתי </b> להר\"ב מ\"א ז\"ל סי' הנז' שתי' לזה דלדעת הטור צ\"ל דמתניתין מיירי בי\"ט דלאפותה אי אפשר מכיון דאסור באכילה מדרבנן והטלה לצונן נמי לא מהני מכיון שהתחיל להחמיץ והילכך ישרף מיד עכ\"ד ודבריו סתומים דא\"כ אי מתני' מיירי בי\"ט היכי קתני ישרף הא הו\"ל הבערה שלא לצורך ואם נאמר דס\"ל להטור ז\"ל כדעת אחיו הר' יחיאל ז\"ל שהביא בסי' תמ\"ו דהמוצא חמץ בי\"ט אם לא ביטל מעי\"ט דיכול לשורפו כיון שיש מצוה בשריפתו וא\"כ ה\"נ גבי שאור שנתחמץ בי\"ט כיון שלא היה בכלל הביטול מעי\"ט יכול לשורפו מטעם מתוך כדי שלא יחמיץ ויעבור בב\"י א\"כ ק' דיאפנה בי\"ט משום מתוך כיון שיש מצו' באפייתו כדי שלא יחמיץ ומאי אולמי' דאפיה מהבער' שהרי אפי' באפי' ובישול אמרי' מתוך כדמוכח מסוגיא דפ\"ק די\"ט ואף לדעת רבי' ז\"ל שכתב בפ\"א מה' י\"ט דדוקא בהוצאה והבערה אמרי' מתוך אבל בשאר מלאכות לא היינו משום דרבינו דחה אותה סוגיא די\"ט מכח סוגיא אחריתי וכמו שמבואר בהר\"ב פר\"ח שם יע\"ש וכבר כתוב אצלי בזה במ\"א:<br><b> אמנם </b> לפי סוגיא די\"ט עכ\"ל דבאפייה ובשול נמי אמרינן מתוך וא\"כ לפי אותה סוגיא תקשי דאמאי ישרף ותו שסברת רבינו הלזו נראה דיחידאה היא כמו שיראה הרואה לשם:<br><b> ומוהר\"י </b> איסקאפה ז\"ל בס' ראש יוסף תי' דס\"ל ז\"ל דכיון שהגיע לשיעור קרני חגבים לר\"י או הכסיפו פניו לר\"מ מיד מחמיץ והילכך חשו חכמים שלא יאפנה שמא מתוך כך יחמיץ יעויין שם אך אכתי ק\"ל מאותה שאמרו בפרק כ\"ש דף ל\"ו ע\"א אין לשין עיסה ביין ושמן ודבש ואם לש רג\"א תשרף מיד ופי' רש\"י דאפי' לר\"י דאמר מ\"פ אין מחמיצין ל\"ק הך דאיהו אין חייבין כרת על חימוצו קאמר ולא הוי חמץ גמור אבל חמץ נוקשה מיהא הוי ואותו חימוץ הן ממהרי' להחמיץ ואי אפשר לשומרן והתוס' ז\"ל בד\"ה מ\"פכתבו משם ר\"ת דהך בריי' מיירי במ\"פ עם מים דמ\"פ עם מים ממהרי' להחמיץ ולא הוי אלא חמץ נוקשה וכ\"כ הרא\"ש והסמ\"ג יע\"ש והשתא ק' דלפי דעתם ז\"ל דח\"נ כיון שאינו חייב כרת לא מיחייב לבעוריה אמאי קאמר דישרף מיד ישהא אותו עד אחר הפסח דבהא לא שייכא תיר' ז\"ל ובשלמא לדעת הטור ז\"ל דס\"ל דלר\"א אסור להשהותו איכא למימר דר\"ג ס\"ל כר\"א אך לדעת הסמ\"ג והרא\"ש לחד תירוץ דאפילו לר\"א לא מיחייב לבעורינהו קשה:<br><b> ולכן </b> נ\"ל ליישב דס\"ל ז\"ל דמתני' דקתני שאור ישרף כו' היינו משום דר\"י לטעמיה דס\"ל דחמץ לאחר הפסח אסור בהנאה ד\"ת דנפ\"ל מתלתא קראי כדאיתא בפ' כ\"ש והילכך לר\"י כי היכי דח\"נ בתוך הפסח אסור מדרבנן גזירה אטו חמץ ד\"ג ה\"נ איכא למגזר לאחר הפסח אטו חד\"ג דאסור מן התורה משא\"כ לר\"ש דקי\"ל כוותיה דחמץ לאחר הפסח אינו אסור אלא משום קנסא הואיל ועבר עליה בב\"י ליכא למגזר אלא בחמץ גמור דעבר בב\"י אבל בחמץ דרבנן לא וליכא למימר דנגזור ח\"נ אטו חמץ גמור דהא הו\"ל גזירה לגזירה והילכך קתני מתני' דישרף דלא נפקא לן מידי במאי דמשהי' אותו שהרי אפי' ישהא אותו לאחר הפסח אסור בהנאה כדכתבי' ומכח זה נראה שהוצרכו התוספ' ז\"ל לומר דאפילו לר\"י מותר ח\"נ לאחר הפסח משום דאי הוה אסור לא הוה ק\"ל מידי אמנם לדעת הטור ז\"ל ודעימיה איכא למימר דס\"ל כדכתיבנא (ובהכי הוה ניחא לי שרבינו ז\"ל בפ\"ה דין י\"ג כשהביא דין שאור שהכסיפו פניו כתב ה\"ז אסור לאוכלו והשמיט ישרף האמור במשנה משום דס\"ל דההיא ר\"י היא דלטעמיה אזיל כדכתיבנא אלא שה\"ה ז\"ל בפרקין דין א' כתב בדעת רבינו דח\"נ אסור לקיימו יע\"ש ועיין בהר\"ב מ\"ק) וההיא דפ' כ\"ש א\"ל דר\"ג ס\"ל כר\"י ומש\"ה קאמר דישרף מיהו ללישנא דישרף מיד ק\"ק דמשמע דצריך לשורפו מיד הא להשהותו ולשורפו לא ואפשר עוד לומר דס\"ל להרא\"ש וסיעתיה כמ\"ש התו' בר\"פכל המנחות ד\"ה אי לחד תי' דרחב\"ג דקאמר מחמיצין בתפוחים ס\"ל דמ\"פ עם מים מחמיצין חמץ גמור ור\"ל דקאמר אין חייבים על חימוצו כרת והוי ח\"נ אתי כת\"ק דרחב\"ג ע\"ש וא\"כ איכא למי' דר\"ג דקאמר ישרף מיד ס\"ל כרחב\"ג דהוי ח\"נ ומ\"ש דמיירי כשיש בו מים היינו משום דבאין בו מים לכ\"ע אין מחמיצין כלל וכן מצאתי בתשובת הרשב\"א שצידד לומר כן דאפשר דר\"ג סבירא ליה כרחב\"ג יע\"ש מיהו אכתי ק' ממ\"ש שם ד\"מ ע\"ב אמתני' דאין נותנין קמח לתוך חרדל או חרוס' ואם נתן יאכל מיד אר\"ב מחלוק' לתוך החרדל אבל לתוך החרוסת ד\"ה ישרף מיד וכתב הרא\"ש שם דמיירי בשיש בו מעט מים מעורב דאל\"כ מ\"פ אין מחמיצין וכ\"כ ה\"ה ז\"ל בפ\"ה וכל המפרשים ז\"ל והשתא לפי דעתם ז\"ל דמ\"פ עם מים הוי חמץ נוקשה היכי קאמר דישרף מיד ואף לפי מ\"ש אינו אלא לרחב\"ג דס\"ל דהוי ח\"נ ולית הלכתא כוותיה והיכי קאמר ד\"ה ומהיותר תימה על הטור ז\"ל דבסי' תס\"ד כתב וז\"ל חרדל או שאר טיבולין שיש בהן מים אין נותנין בהן קמח כו' ובשאר טיבולין כיון שאין חדין ודאי מחמיץ וצריך לשורפו מיד עכ\"ד ואילו בסימן תס\"ב כתב בפשיטות דמ\"פ עם מים הוי ח\"נ ואין בו כרת וא\"כ כפי מה שפסק בסימן תמ\"ב כרבנן דח\"נ אפי' לאו אין בו ומותר להשהותו מדכתב ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל איך סתם וכתב דצריך לשורפו מיד והול\"ל שישהא אותו עד אחר הפסח כמסקנת הרא\"ש וצ\"ע כעת:<br><b> ואשר </b> אני אחזה ליישב בהציע שאול דלפי דעת הטור וסיעתיה דס\"ל דמ\"פ עם מים הוי ח\"נ ואינהו ס\"ל כר\"י דח\"נ לא אסור אלא מדרבנן אם כן ק\"ט דקרא דכתיב במנחות בפ' ויקרא כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תאפה חמץ היכי משכחת לה דהא קרא במנחת מרחשת הטעונה שמן כתי' וא\"כ הו\"ל מ\"פ עם מים ואין מחמיצין ובפרק כל המנחות דף נ\"ו פרכינן לרבי יוסי הגלילי דאמר כל המנחה לרבות מנחת נסכים לחימוץ דמ\"פ הן ומ\"פ אין מחמיצין ומשני לה ופרש\"י והתוספ' שם דבשאר מנחות ל\"ק ליה דכיון דשמנן מועט יודע הי' שמגבלן במים דבלא\"ה אי אפשר לגבל אבל מנחת נסכים שמנן מרובה וס\"ד שאין בהן מים יע\"ש והשתא לפי דעתם ז\"ל תקשי להו קרא דלא תעשה חמץ דשאר מנחות נמי היכי משכחת לה כיון דמ\"פ עם מים הוי ח\"נ ובריש כל המנחות משמע בהדיא דשאור דר\"י לר\"י לא הוי חמץ לענין מנחות לעבור עליו בלאו דלא תאפה חמץ ולכן נ\"ל דס\"ל ז\"ל דהא דאמרינן בא\"ע דלר\"י ח\"נ אינו עובר עליו בלאו היינו דוקא בהנהו דקתני מתני' זומן ועמילן וקולן של סופרים דכל הני לאו בני אכילה נינהו וכמ\"ש רש\"י ז\"ל דמ\"ג ד\"ה כותח וכן שיאור דר\"י לר\"י אינו ראוי לאכילה הואיל והחמיץ קצת ולא גמר להחמיץ וכמ\"ש רש\"י ז\"ל בד\"ה אתאן לר\"מ משו\"ה אינו עובר עליו אמנם בעיסה הנילושה בשמן ומים כיון דחזי לאכילה שהרי עבידי אינשי דעבדי הכי והתורה נמי אחשביה אכילה בכל המנחות הטעונות שמן הנאכלין לכהנים משו\"ה אע\"ג דאין חימוצו יפה כ\"כ כעיסה הנילושה במים עבר עליה בלאו ומוכח להו הכי ממימרא דר\"ל דקאמר עיסה שנילוש' ביין כו' אין חייבין על חימוצה כרת דכיון דקי\"ל הלכתא כרבנן דר\"א דח\"נ דרבנן מאי אין חייבין על חימוצה כרת דקא' משמע דהא מילקא לקי כמ\"ש הרא\"ש שם מש\"ה ס\"ל ז\"ל דאפילו למאי דקי\"ל כרבנן דר\"א הכא מודו דלקי מיהא וה\"ט דלענין מלקות ילפי' ממנחות דכי היכי דהתם הוי מ\"פ עם מים ואפי\"ה הזהירה תורה שלא תאפה חמץ ה\"נ לענין חמץ בפסח אבל כרת דחמיר לא ילפי' מלאו וא\"נ ס\"ל לר\"ל דאפי' רבנן דלא דרשי כל היינו דוקא גבי ערובין וח\"נ דאלו עוברי' דאין סברא לרבות כיון דלא חזו לאכילה אבל עיסה הנילושה במ\"פ עם מים כיון דחזי לאכילה אע\"ג דאין חימוצו יפה כ\"כ מרבינן ליה מריבויא דכל דבדבר שיש סברא לרבות אפי' רבנן דרשי כל כמ\"ש התו' שם ד\"ה מאן יע\"ש ומשו\"ה בכרת דליכא ריבויא דכי כל אצטריך לרבויי נשים דאי הוה כתיב כל לא הוה מרבינן מיניה נשים דאין סברא לרבות משום היקשא וכמ\"ש התוס' שם אין חייבין על חימוצו כרת ובהכי אתו כהוגן דברי הטו' והרא\"ש והרי\"ף ז\"ל שפסקו כרבנן דר\"א דח\"נ דרבנן והביאו מימרא דר\"ל כלשונה דאין חייבי' על חימוצו כרת דמשמע דמילקא לקי כמ\"ש הרא\"ש בהדיא ועיין בס' ראש יוסף סי' תס\"ב שנתקשה בזה:<br><b> גם </b> מה שהקשה מוהראנ\"ח ז\"ל בס' מים עמוקים סי' ע\"ג לדעת הרי\"ף ז\"ל דס\"ל דמ\"פ עם מים הוי ח\"נ וכמ\"ש הר\"ן והרשב\"א בסימן של\"ג שזהו דעת הרי\"ף א\"כ איך כתב בא\"ע דהא דתנן שכר המדי וחומץ האדומי בדאית ביה מיא עסקינן אבל לית ביה מיא לא וקי\"ל מ\"פ א\"מ כו' הא שכר המדי וחומץ האדומי חשיבי ליה בגמרא חמץ נוקשה ע\"י תערובת דאמרינן התם ת\"כ דר\"י כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי כו' מאן שמעת ליה דאמר על עירובו בלאו ר\"א ואילו נוקשה בעיניה לא קתני ש\"מ נוקשה לר\"א לית ליה ולדעת הרי\"ף ז\"ל הא ע\"כ אית ליה מדקתני חומץ האדומי יע\"ש מה שתירץ שלכאורה יש להקשות עליו דכיון דמ\"פ עם מים הוי פלוגתא דת\"ק ורחב\"ג אי הוי ח\"נ או ח\"ג א\"כ מנ\"ל לתלמו' דר\"א ס\"ל כרחב\"ג אדתקשי ליה לר\"י אך המעיין בדברי התו' שם בד\"ה ואילו נוקשה יתיישב ואין להאריך ודו\"ק:<br><b> האמנם </b> כפי מ\"ש נראה דלא ק\"מ דמאי דקאמר תלמודא התם ואילו נוקשה בעיניה ל\"ק היינו ההיא דזומן של צבעים וכל הני דקתני דלא חזו לאכילה דבהא הוא דפליגי אבל חומץ האדומי אע\"ג דהוי מ\"פ עם מים מודו כ\"ע דעובר עליו בלאו כיון דהא מיהא חזי לאכילה וכמ\"ש וממילא רויחא נמי קושין דאקשינן לעיל כמובן כנ\"ל ליישב דעת הטור ז\"ל:<br><b> וכפי </b> זה נראה שאף לדעת הטור וסיעתיה דס\"ל דח\"נ דרבנן אפשר לומר דס\"ל כדעת רבינו ז\"ל שכתב בפ\"ו דמצה שלשה במ\"פיוצאין בה י\"ח דלא מקרי מצה עשירה אלא בנילוש' ביין ושמן ולאפוקי ממ\"ש הפר\"ח ז\"ל בסימן תס\"ב סק\"א שדין זה אינו אלא לדעת הרמב\"ם דס\"ל דמ\"פ עם מים מחמיצין ומשמע דהוי ח\"ג ולפיכך יוצא בה י\"ח אבל לדעת התוס' שכתבו דמ\"פ עם מים הוי ח\"נ וכן דעת הטור ואינהו ס\"ל דח\"נ דרבנן אין קיום לדין הרמב\"ם דאפי' נימא דעיסה שנילושה בשאר מ\"פ הוי לחם עוני ולא מקרי מצה עשירה אפ\"ה אינו יוצא משום דקרא כתיב ושמרתם את המצות דבעי שימור ובלש במ\"פ עם מים לא בעי שימור מן התורה יע\"ש אכן כפי מ\"ש אף הטור ז\"ל אפשר דיודה בזה משום דמ\"פ עם מים הוי ח\"ג דבר תורה וסעד לזה ממ\"ש הטור סימן תנ\"ה וז\"ל והרבה נוהגין שלא ליתן מלח בפת בפסח כו' וי\"א שבלילה הראשונה אין ליתן בה מלח משום מצה עשירה וגם זה אינו שאינ' נקראת מצה עשירה כו' והשתא ק' דלפי מ\"ש הטור סימן תס\"ב דמלח דינו כמ\"פ א\"כ היאך התיר ליתן מלח בלילה הראשונה דל מהכא טעמא דמצה עשירה אפי' הכי אינו יוצא בה משום דקרא כתיב ושמרתם דבעי שימור ועיסה זו לא בעי שימור מן התורה דהו\"ל ח\"נ דאין איסורו אלא מדרבנן ולדעת הפר\"ח ז\"ל צ\"ל דכיון דאין נותנים בה אלא מלח מועט הו\"ל מ\"פ מועטין ומים מרובין ומחמיצין ח\"ג וכמ\"ש בסמוך ודו\"ק:<br><b> אלא </b> שמדברי אביו הרא\"ש ז\"ל משמע דלא ס\"ל לחלק בהכי ממה שהקשה בפר' כ\"ש לפי מה שהבין בדעת הרי\"ף ז\"ל דמ\"פ עם מים אין מחמיצין כלל ממ\"ש בותיקא דבמיא ומילחא אסור אע\"ג דהוי מ\"פ עם מים ואם איתא דיש לחלק לפי דעתו בין מ\"פ מועטין דהוי ח\"ג ובין מ\"פ מרובים דהוי ח\"נ מאי ק\"ל להרי\"ף נימא דה\"נ לדעת הרי\"ף מ\"פ מרובים עם מים אין מחמיצין כלל ומ\"פ מועטין עם מים מחמיצין והיינו ההיא דותיקא דאורחא דמילתא מילחא דהוו מ\"פ הוו מועטין אלא משמע דלא ס\"ל לחלק בהכי ודו\"ק:<br><b> אך </b> דעת התוס' בפרק כ\"ש בד\"ה הנזכ' נראה דס\"ל דמ\"פ עם מים דינו כח\"נ דכל הני דא\"ע מדהוצרכו לומר דמתניתין איירי שהשעורים שורין אותן במים קודם שמשימין אותן ביין וכן נראה מדברי התוספות דפרק כל המנחות ד\"ה אין מחמיצין יע\"ש ולפי דבריהם צ\"ל דר\"י דס\"ל דח\"נ דרבנן ס\"ל דמ\"פ עם מים הוי ח\"ג דאם לא כן ק' קרא דלא תאפה חמץ האמור במנחות הטעונות שמן ובהכי ניחא לי מאי דק\"ל בדברי התוס' דפ' כל המנחות דנ\"ג ד\"ה אי דר\"מ לר\"מ כו' שהק' וז\"ל ולקמן פליגי רחב\"ג ורבנן אי מחמיצין בתפוחים כו' אבל במסקנא דקאמר לרבנן דהוי נוקשה ואפ\"ה אמר רחב\"ג דמחמיצין בתפוחים פליגי אי חשיב ח\"נ כח\"ג לענין לחמי תודה ושתי הלחם וקשיא ההיא דחולין דמשמע דלכ\"ע חשיב חמץ כו' יע\"ש וכן הקשו שם בחולין וק\"ט לכאורה דמאי קושיא נימא דרבנן דרחב\"ג דס\"ל דאין מחמיצין בתפוחים ס\"ל כר\"י דח\"נ אינו אסור אלא מדרבנן אמנם לר\"מ דסבירא ליה דח\"נ לוקין עליו ה\"נ לענין לחמי תודה חשיב ח\"ג והיינו דפריך אי דר\"מ לר\"מ מדלקי עליו חמץ הוא אכן כפי מ\"ש הנה נכון דעכ\"ל דרבנן דס\"ל דמ\"פ עם מים הוי ח\"נ לפי שיטת' ז\"ל שכתבו לקמן דהא דמחמיצין בתפוחים מיירי במ\"פ עם מים ע\"כ דס\"ל לרבנן דר\"מ דח\"נ לקי עליה דאי הוי דרבנן א\"כ קרא דלא תאפה חמץ דכתיב גבי מנחות היכי משכחת לה:<br><b> וא\"נ </b> אפשר לומר דס\"ל דהא דאמר ר\"ל עיסה שנילוש' ביין ושמן אין חייבין על חמוצה כרת היינו דוקא כשאין ביה רוב מים והכי דייק לישנא דנילושה דעיקר לישתה יין ושמן אלא שנתנו בו מעט מים אבל כל שנתנו בו רוב מים בתר רובא אזלינן ומחמיצין ח\"ג והילכך בשאר מנחות ששמנן מועט לוג שמן לעשרון הזהירה תור' שלא תעשה חמץ כשיתנו בו רוב מים:<br><b> ובהא </b> ניחא לי מה שהקשה מוהראנ\"ח סימן הנז' לדעת התוס' דמפרשים אין מחמיצין כלל וההיא ברייתא דכל המנחות דאין מחמיצין בתפוחים ואמרינן עלה בגמרא דח\"נ מיהא הוי מיירי במ\"פ עם מים דא\"כ לפי מאי דס\"ד התם בתלמודא דמ\"ד אין מחמיצין בתפוחים ס\"ל דלא הוי חמץ כלל א\"כ תקשי ליה דהא כמה מנחות שיש בהם שמן והזהירה תורה עלייהו לא תאפה חמץ משמע דבאים לידי חמוץ יע\"ש ולפי מ\"ש י\"ל דהך בריי' מיירי כשאין נותנים בו רוב מים אבל כל שרובו מן המים מודה דהוי חמץ גמור ואין זה דוחק שהרי לדעת רש\"י ג\"כ ס\"ל דבריי' מיירי במ\"פ לבד אבל כל שנותנים בו מים מודה דהוי ח\"ג ומחמיצין בתפוחין וכמ\"ש הרב ז\"ל אלא דק\"ק דא\"כ מאי פריך אלא הא דתניא תפוח שרסקו ונתנו לתוך העיסה וחמצה הרי זה אסור לימא רחב\"ג היא ולא רבנן ואמאי לא קאמר דאפילו רבנן היא ומיירי במ\"פ עם מים דהכי מוכח לישנא דנתנו לתוך העיסה דמשמע שכבר היתה עיסה ונילוש' במים וי\"ל ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קנא) </b> ואם נאמר דס\"ל להטור ז\"ל כדעת אחיו הר' יחיאל ז\"ל כו' דיכול לשורפו כו'. תמהני דעד כאן לא קאמר הר\"ר יחיאל ז\"ל אלא בחמץ דגן גמור דשייך לומר מתוך לר\"י דס\"ל דאין ביעור חמץ אלא בשריפה אבל בחמץ נוקשה לדעת הטור דלא חל עליו חובת ביעור כלל אפילו מדרבנן א\"כ הרי אין כאן צורך כלל דהא מותר להשהותו ואפילו אם נדחוק לומר דלר' יהודה אסור להשהותו משום דגזר חמץ נוקשה אחר הפסח אטו חמץ דגן גמור אחר הפסח דאסור בהנאה וכמ\"ש רבינו המחבר להלן מ\"מ כיון דעכשיו אינו חייב בביעור כלל א\"כ איך יעבור בחנם במלאכת הבערה זו אלאו דלא תעשה כל מלאכה כיון דסגי לי' בביעור אחר שאין בו מלאכה דזה ודאי בורכא לומר דלר\"י חמץ נוקשה נמי אין ביעורו אלא בשריפה משום גזירה דחמץ דגן גמור שמא יעבירנו ע\"י ביעור אחר דהא ודאי ליתא וא\"כ איך ס\"ד להתיר לו מלאכה דאורייתא אי ביו\"ט מיירי ודוק:<br><b> (קנב) </b> א\"כ קשה דיאפנה בי\"ט משום מתוך כו'. בפשיטות י\"ל דכי היכי דאמר שם במסכת יו\"ט דף ח' ע\"ב בטעמא דאין מכסין דם כוי משום גזירה דהתרת חלבו ע\"ש וא\"כ ה\"נ י\"ל דאי שרית לי' לאפויי ביו\"ט ולמיטרח בי' במלאכה דאורייתא כולי האי יאמרו דאף באכילה שרי. ואע\"ג דחמץ נוקשה אינו אסור אלא מדרבנן וחלב כוי אסור מדאורייתא להחולקים על הרמב\"ם ז\"ל (במאי דס\"ל דספק דאורייתא אינו אסור אלא מדרבנן והם ס\"ל דספיקא דאורייתא הוי מדאורייתא לחומרא מ\"מ הא אמרינן בכוי דאם שחטו אינו מכסה את דמו משום חששא דהתרת חלבו אע\"ג שיקיים בזה מ\"ע מספק ועיין בתוס' עירובין דף ק' ע\"א בד\"ה מתן ד' כו':"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דבר </b>\n<b> שנתערב בו חמץ כו'.</b> כת' ה\"ה ז\"ל דעת רבי' ז\"ל שאפילו נתערב קודם הפסח אסור לאוכלו תוך הפסח דחוזר וניעור ויש חולקים בזה ואומרים דכל שנתערב קודם זמן איסורו אינו חוזר וניעור כו' וכן הוא דעת הר\"ן ז\"ל בתשובה סי' נ\"ז שכתב וז\"ל לפיכך נ\"ל להלכה שכיון שאין באותן חיטין המבוקעו' אחד מס' שמותר לטחון הכל קודם הפסח ולאכול בפסח יע\"ש וק\"ל עלה מאותה שכתב הר\"ן בפ' הנודר מן הירק דנ\"ח אברייתא דקתני ר\"ש אומר כל דשיל\"מ כו' לא נתנו בהם חכמים שיעור וכל דבר שאל\"מ נתנו בהם חכמים שיעור אמר ליה והלא שביעית לא נתנו בהם חכמים שיעור דתנן השביעית אוסרת בכ\"ש א\"ל אף אני לא אמרתי אלא לביעור וכתב הר\"ן ז\"ל אף אני לא אמרתי שהשביעית אוסרת בכ\"ש אלא לענין שצריך ביעור לאוכלו קודם הביעור דכיון דאפשר לאוכלו קודם הביעור הו\"ל כדשיל\"מ אבל לא\"ב כלומר אם נתערבו לאחר הביעור שאם יהיו אסורים תערובתן לא שרו באכילה בין במינ' בין שלא במינה בנ\"ט עכ\"ד והשתא ק' דה\"נ אמאי התיר הר\"ן לטוחנן קודם הפסח ולאוכלן בפסח הא כיון דיכול לאוכלו קודם הפסח הוה ליה כדבר שיל\"מ דומיא דשביעית ויש לחלק ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קנג) </b> והשתא קשה דה\"נ אמאי התיר הר\"ן לטוחנן קודם הפסח ולאכלן בפסח כו' הו\"ל כדשיל\"מ דומיא דשביעית. לא ידעתי מאי קא קשיא לי' הא קודם הפסח הוי דחמץ היתר גמור ואין נ\"מ לן באותן חטים המבוקעות כלל במה שנתערבו דהא הכל היתר גמור הוא ומהיכא תיתי לומר דחייב לאכלו קודם זמן איסור חמץ ומשום הכי כשיגיע זמן איסורו בערב הפסח שפיר בטיל בס' משא\"כ בשביעית דקודם הביעור אסורה השביעית לסחורה ולש\"ד טובא א\"כ בתערובות אסרינן לה בכל שהיא לענין מה שמותר עכשיו קודם הביעור משום דהו\"ל דשיל\"מ כמו בתחומין במקום ששניהם יכולים לילך (ולא דמיא האי מלתא דהר\"ן למאי דס\"ל לקצת מן הפוסקים דחמץ מקרי שמו עליו לענין דלא אמרינן היתרא בלע דוק ותשכח). וכיון דאין אנו דנין קודם הפסח על תערובות חטים המבוקעות א\"כ לא שייך לומר דהו\"ל דשיל\"מ ולא בטיל בס' בערב הפסח כשבא הזמן שעלינו לדון עליהן מה דינן ודוקא בשביעית שייך סברת הר\"ן ז\"ל כיון דאפילו קודם זמן הביעור יש בהן קדושת שביעית לכמה מילי משא\"כ בחמץ. ודע שיש לי עדיין מקום עיון בדברי הר\"ן האלו במ\"ש לעיל דשאני שביעית משום דחלה עלי' קדושה לכמה מילי אפילו קודם זמן הביעור וא\"כ כשנתערב קודם זמן הביעור אוסר בכל שהוא מטעמא דהו\"ל דשיל\"מ דקשה ע\"ז ואמאי הרי לענין הדברים שאסורים פירות שביעית קודם זמן הביעור כגון לאיסור סחורה וכדומה הא לענין זה אין לה מתירין וא\"כ הרי הו\"ל למימר דבטלי ומותרין לסחורה וא\"כ אמאי אוסרין בכ\"ש לענין זה דצריך לאכלן קודם זמן הביעור הא כיון שכבר נתבטלה לענין מה דמותרת לסחורה משום דאין לה מתירין לזה א\"כ הרי תו א\"א לומר דאוסרת בכל שהוא לענין זה דצריך לאכלו קודם זמן הביעור וכמ\"ש הצמח צדק לענין ביצה טרפה שנולדה ביו\"ט ונתערבה באחרות דכיון דאיסור טרפה נתבטל תו א\"א לומר דאיסור יו\"ט לא בטיל וא\"כ ה\"נ ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולפיכך </b>\n<b> אמרו חכמים צריך אדם ליזהר בדגן כו'.</b> כתב ה\"ה ואע\"פ שקשה לי למה לא כתבו הא דבצקות של גוים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה כו' עיין במרן הב\"י סי' תנ\"ד שכתב דמדהשמיטו הרי\"ף והרמב\"ם דין זה משמע שהם מפרשים כפירוש ר\"ת דהא דר\"ה מיירי שלשה גוי בפנינו במים שלנו ולא עירב בה שאור ולפיכך לא הוצרך לכתבו דמילתא דפשיטא יע\"ש ולי נראה שהרי\"ף ורבינו מפרשים כפרש\"י ז\"ל דמיירי אפי' בשלא לשה גוי בפנינו אלא שמכיר בהם שלא החמיצו ואפ\"ה השמיטו הא דבצקות של גוים משום דס\"ל דר\"ה דאמר בצקות של גוים אדם ממלא כריסו מהם היינו משום דס\"ל כמ\"ז דאמר בפ' כל שעה דמ\"ב דאם עברה ולשה במים שלא לנו או בפושרים מותר ומש\"ה קאמר דאדם ממלא כריסו מהם ואע\"ג דסתמא ודאי הגוי לשה במים שלא לנו אמנם לדידן דקי\"ל כרב אשי דאם עברה ולשה אסור ה\"נ ודאי דבצקות של גוים אסור משום חשש חימוץ ורש\"י ז\"ל נרגש שם מהא דבצקות של גוים וכתב וז\"ל ולא דמי לבצקות של גוים דהכא בעינן למקנסי' משום דעבר אדרבנן יע\"ש אמנם הרי\"ף ורבינו ז\"ל לא ניחא להו בהכי משום דס\"ל דכיון דאפי' עבר ולש בשוגג אסור כדמשמע מדבריהם שכתבו סתם ושלא כדעת אבי העזרי שכתב הרא\"ש שם ה\"ה נמי בלשה גוי כנ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם </b>\n<b> עברה ולשה כו' או שעשתה עיסה יותר משיעור חלה כו'.</b> כתב ה\"ה כל החלוקות שכתב רבינו הם מוסכמים חוץ מי שלשה בשמש שיש אוסרים אפילו בדיעבד כו' ק\"ל טובא שהרי בחלוקה לשה עיסה יותר משיעור חלה נמי הא איכא מאן דאסר כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל בפ' כל שעה דקל\"ב ע\"ב וז\"ל כתב הר' יונה היכא דלש עיסה יותר משיעור חכמי צרפת אוסרין העיסה אפי' בדיעבד ונראה לי להתיר כו' וכתב עליו הרא\"ש ותמהני על מי שעלה בדעתו לאסור העיסה בדיעבד דהא תנן בפ' שתי הלחם לחם הפנים נילוש אחת אחת וכתיב ב' עשרונים יהיה החלה האחת ונהי שהחמירו חכמים שלא ללוש אלא עשרון אחת מ\"מ היאך עלה על דעתם לאסור בדיעבד עכ\"ד יע\"ש:<br><b> וראיתי </b> להפר\"ח ז\"ל סימן תנ\"ו סק\"ב שכתב וז\"ל ובאמת תמהני על תמיהתו שהרי בפ' כ\"ש אמרינן ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין ומשמע ודאי דל\"מ למאן דאמר שאם לש את העיסה במים שלא לנו שהעיסה אסורה בדיעבד דהכא נמי יש לאסור בדיעבד אלא אף למ\"ד דהתם העיסה שריא פשיטא דהכא מודה שאף בדיעבד יש לאסור כיון שהמים פושרים כו' ואלו במנחות תנן כל המנחות נילושות בפושרין אלא ע\"כ דשאני התם כדמשני בגמרא אם אמרו בזריזין יאמרו בשאינן זריזין וה\"נ איתא בהדיא דב\"ה מתירין לעשות פת עבה טפח שכן מצינו בלחם הפנים טפח ופרכינן אם אמרו בזריזין ובפת עמילה ובעצים יבשין כו' ומעתה איכא למימר דכיון דאיכא כל הני מעלות בלחם הפנים הותר ללוש אבל הכא יש לאסור אף בדיעבד ועוד נראה קצת ראיה דבפ' כל המנחות אמרי' אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ ופריך מנחת נסכים מי פירות הם ואין מחמיצין ומשני מנחת נסכים מגבלן במים והיא כשירה ופירש רש\"י בשלמא שאר מנחות שאין שמנן מרובה נותנין בהם מים הילכך איתסר בהו חימוץ כו' הרי שהמי פירות עם מים ממהרים להחמיץ ואפ\"ה היו לשין בהם לכתחילה ובפרק כ\"ש אמרינן שאם לש ר\"ג אומר תשרף מיד אלא ע\"כ דזריזין שאני אלו דבריו יע\"ש. והנה מה שהקשה מההיא דמי פירות עם מים שממהרין להחמיץ ולר\"ג תשרף מיד ואפ\"ה במנחות היו לשין בהן לכתחילה י\"ל דסבירא לי' להרא\"ש דע\"כ ל\"ק רבן גמליאל תשרף מיד אלא דוקא בעיסה שעיקר לישתה ביין ושמן ודבש אלא שנתערבו בה קצת מים והכי דייק לישנא דאין לשין דעיקר לישתה ביין ושמן אמנם במנחות כיון דשמנן מועט לוג שמן לעישרון ולשין אותה ברוב מים ה\"נ דאין ממהרין להחמיץ וכ\"כ הרב ח\"ה גבי חלות תודה ורקיקי נזיר יע\"ש והכי מוכח מהא דפרכינן בפרק כ\"ש ברייתא דקתני ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין ומאי שנא ממנחות דתנן כו' ומשני אם אמרו בזריזין יאמרו בשאין זריזין ואם איתא אדקשיא ליה מסיפא הו\"ל לאקשויי ארישא דברייתא דקתני אין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש דמ\"ש ממנחות דלשין אותה ולשנויי עלה תי' דמשני אם אמרו בזריזין אלא מוכח דמרישא לא קשיא ליה דבלאו טעמא דזריזין ניחא ליה משום דשמנן מועט כמ\"ש ועיין במ\"ש הפר\"ח ז\"ל סי' תס\"ב סק\"ז והרב ראש יוסף שם מיהו מה שהק' מההיא דאין לשין בפושרין הא ודאי קשה טובא ולכן נ\"ל ליישב דעיקר קושית הרא\"ש ז\"ל משום דאמרינן בפ\"ב הלחם דף צ\"ה ע\"ב דלחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים וא\"כ היינו דק\"ל להרא\"ש דאם איתא דבלש יותר מעישרון העיסה אסורה היכי שרי בלחם הפנים ללוש ב' עשרונות כיון דלישתן ועריכתן ליתא בזריזין ולא במקום זריזין ובהדיא אמרינן בפ' כ\"ש דחטין של מנחות אין לותתין אותן משום דליתא בזריזין ולא במקום זריזין ואע\"ג דפרכינן התם ומ\"ש ממנחת העומר דתנן מנחת העומר לותתין אותה ומשני צבור שאני וא\"כ לחם הפנים נמי הוי קרבן צבור ואע\"ג דליכא בזריזין שרי דומיא דמנחת העומר וכ\"כ התוס' במנחות דנ\"ה ד\"ה כל המנחות וז\"ל ומכאן קשה דמשמע כל המנחות ואפי' לחם הפנים דהוו בכלל מנחות וההוא לאו במקום זריזין דלישתן ועריכתן בחוץ וי\"ל דהא אמרינן בפ' כ\"ש צבור שאני יע\"ש איכא למימר דס\"ל להרא\"ש דמ\"ש בגמרא דמנחת העומר לותתין אותה משום דצבור שאני היינו דוקא במנחת העומר משום דכל עסקין שלה נעשין ע\"פ ב\"ד קצירתה והבהוב שלה ולתיתה הכל בב\"ד וב\"ד זריזין הם כמ\"ש רש\"י ז\"ל יע\"ש אבל בלחם הפנים כיון דאינו עושה ע\"פ ב\"ד כי הוי קרבן צבור מאי הוי ושלא כדעת התוס' ומתניתין דקתני כל המנחות נילושות בפושרין איכא למימר דלחם הפנים לא הוי בכלל מנחות וא\"נ כמ\"ש התוס' במנחות דההיא מתני' אתיא כמ\"ד מדת יבש נתקדש ולהך מ\"ד לחם הפנים נמי לישתן ועריכתן בפנים דאי לא מיפסיל ביוצא אמנם לפום מאי דקי\"ל כההיא מתני' דלחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים כמ\"ש רבינו בפ' מה' תמידין ומוספין שפיר ק\"ל להרא\"ש דאיך היו לשין אותה בב' עשרונות וכי ק' לך אם כן היכי פרכינן אההיא דב\"ה מתירין לעשות פת עבה טפח אם אמרו בזריזין יאמרו בשאין זריזין הא לחם הפנים ליתא בזריזין ולא במקום זריזין י\"ל דהתם אליבא דמ\"ד מדת יבש נתקדש ולישתה ועריכתה בפנים קאמר והכי קא פריך דהיכי קא פסיק ר\"ה למילתיה טפח שכן מצינו בלחם הפנים ומאי ראיה הא למ\"ד מדות יבש נתקדשה לחם הפנים איתי' בזריזין וא\"כ היכי פסיק ר\"ה ותני למילתיה ומשום דבפי' אתמר הוצרכו לאותבי עלה אם אמרו בפת עמילה כו' וה\"נ דהתם עיקר החששה היא באפייתה דמתוך שהיא פת עבה אין אפייתה נאפית במהרה וחיישינן שמא מתוך כך יחמיץ ומש\"ה פריך עלה שפיר דלחם הפנים שאני דכיון דאפייתה בפנים בזריזין מש\"ה לא חיישי' דכיון דזריזין הם דייקי בה שפיר ומסיק את התנור יפה יפה כדי שתהא אפייתה במהרה ובהא ניחא לי מה שהרא\"ש ז\"ל לא הוק' לו מההיא דאמרינן ס\"פכל המנחות לחמי תודה שאפאן ד' חלות יצא ופסקו רבינו ז\"ל אע\"ג דנמצא כל חלה מב' עשרונות ומחצה ואע\"פכן אינה מחמצת והפר\"ח כתב דהו\"מ להקשות ג\"כ מהך אמנם כפי מ\"ש ניחא דכיון דלחמי תודה לישתן ועריכתן בפנים ש\"ד משום דזריזין הם ודוק ואין להקשות דא\"כ עוד היום תקשי ליה להרא\"ש דאיך היו לשין לחם הפנים מב' עשרונות הא כיון דליתיה בזריזין ולא במקום זריזין יהא אסור ללוש לכתחילה כמו בפסח וכמו שאמרו בלתיתה דחטין של מנחות אין לותתין אותן משום דליתיה בזריזין אע\"ג דבפסח גם כן אינו אסור אלא לכתחילה ואם לתת אם לא נתבקעו מותרות הא ודאי בורכא היא דבשלמא גבי לתיתה כיון דלא בא מפורש בתו' שיהא צריך לתיתה משום הכי אסרו ללתות כדרך שאסרו בפסח משא\"כ הכא דקרא כתיב ב' עשרונים יהיה החלה האחת ומצותו בכך משו\"ה לא אסרו במנחות וזה פשוט ואי קשיא לך הא אע\"ג דבלחם הפנים ליכא טעמא דזריזין כמ\"ש מ\"מ הא איתיה לטעמא דאם אמרו בפת עמילה יאמרו בפת שאינ' עמילה י\"ל דהך טעמא גרידא לא אהני לן למשרי מידי דבפסח אפילו בדיעבד אסור ותדע מדהוצרכו בפרק כ\"ש לומר דטעמא דכל המנחות נילושות בפושרין משום דאף ע\"ג דליתיה בזריזין איתיה במקום זריזין ואם איתא אמאי לא משני דה\"ט משום דהו\"ל פת עמילה אלא מוכח דהך טעמא גרידא לא מהני וכן מוכח מדברי התוס' דמנחות שכתבנו כנ\"ל ליישב דעת הרא\"ש ז\"ל ודוק ומ\"מ לדעת חכמי צרפת יש ליישב דס\"ל דלחם הפנים כיון דקרבן ציבור הוא הו\"ל כאלו איתיה בזריזין וכדעת התוס' ז\"ל אך ק\"ל לדעת חכמי צרפת מאותה שאמרו בפרק כ\"ש לחם עוני פרט לחלות ואשישה כו' ואמר רחב\"א אשפר אחת אחת מששה בפר אשישה א' בששה מאיפה והשתא אם איתא לדעת חכמי צרפת ז\"ל דבלש יותר משיעור עשרון עיסה אסורה א\"כ מאי האי דקאמר לחם עוני פרט לאשישה הא אשישה הוי עשרון ומחצה וששית עשרון ואפילו באכילה אסור משום חשש חימוץ אלא משמע דבלש יותר משיעור העיסה מותרת ומשום הכי הוצרכו למעוטי אשישה היכא דעבר ולש דאינו יוצא י\"ח ויש ליישב בדוחק דאשישה דנקט בריי' לאו דוקא אלא כל שהיא רחבה יותר מדאי אין יוצאין בה אלא שמ\"ש מוהר\"ם בהגה סי' תנ\"ד וז\"ל טוב לכתחילה שלא לעשותה רחבה יותר מדאי דהוי כאשישה משמע דס\"ל דאשישה דנקט ברייתא בדוקא היא דבאשישה אין יוצאין בה אלא דלכתחילה כתב שלא לעשותה רחבה יותר מדאי שלא יהיה נראה כאשישה ודוק:<br><b> וראיתי </b> להר\"ב תפארת שמואל בחי' על הרא\"ש דנ\"ה שהק' על מ\"ש הרי\"ף בפ' כ\"ש אברייתא דאין אופין פת עבה וז\"ל וה\"מ בשאר י\"ט אבל בימי הפסח אסור למילש ולמיפה יותר משיעור והיינו דאמר רבא קבא מלוגנאה לפיסחא והק' הר' הנז' וז\"ל ותימה גדולה היא בעיני דאוסר למילש יותר משיעור עשרון וברייתא קתני בהדיא אין אופין פת עבה ביום טוב וב\"ה מתירין ואמרינן בגמרא מאי פת עבה פת מרובה ואמאי קרו ליה פת עבה דנפישה בלישה ופרש\"י כשלשין אותה עבה העיסה כשהיא כולה ביחד הרי בהדיא דמותר ללוש יותר משיעור עשרון דאל\"כ לא משכחת לה דנפישה בלישה וכ\"כ הרמב\"ן במלחמותיו דהך לישנא דקאמר אמאי קרו ליה פת עבה כו' פליגא אדרבא דאמר קבא מלוגנאה לפיסחא ואין לומר דס\"ל להרי\"ף כלישנא בתרא דקאמר ואבע\"א באתריה דהאי תנא פת מרובה פת עבה קרו ליה שהרי בפ\"ב דביצה כתב הרי\"ף בהדיא כלישנא קמא יע\"ש שהניחו בצ\"ע ולי נר' ליישב דס\"ל להרי\"ף דלישנא בתרא דדחיק לומר באתרי' דהאי תנא לפת מרובה פת עבה קרו ליה לא קאי אלא אהך ברייתא דקתני אין אופין פת עבה בי\"ט של פסח ומשום דס\"ל להך לישנא כרבא דקאמר קבא מלוגנאה לפיסחא משו\"ה הוצרך לדחוקי דבאתריה דהאי תנא לפת מרובה קרו ליה פת עבה אמנם אאידך ברייתא דקתני אין אופין פת עבה בי\"ט דמיירי בשאר י\"ט דעלמא אזיל ומודה ללישנא קמא דה\"ט דקרו ליה פת עבה משום דנפישא בלישא ולא צרכינן לדחוקי נפשין ולומר דבאתריה דהאי תנא לפת מרובה קרו ליה פת עבה ומש\"ה הרי\"ף בפ\"ב דביצה דקאי התם אברייתא דאין אופין פת עבה בי\"ט כתב כלישנא קמא ואשמועינן אגב אורחין דטרחא דלישא נמי שרי כנ\"ל נכון:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כלי </b>\n<b> מתכות וכלי אבנים שנשתמשו בהן חמץ ברותחין כו'.</b> והנה הר\"ן ז\"ל בפרק כ\"ש כתב וז\"ל ומשם הר\"ר יצחק אמרו דכלי אבנים אינן צריכין הכשר ומצא בתוספתא סמך לדבריו ע\"כ וכ\"כ הטור בסי' משמו וכ\"כ הר\"ר יונה בשיטה כ\"י וז\"ל ומשם הר\"ר יצחק אמרו דכלי אבנים אין צריכין הכשר כלל מדתני בתוספתא דקדשי' כלי גללים כלי אדמה אין טעונים מריקה ושטיפה ואיני מבין דבריו כלל וכי קשין הן מכלי מתכות שהן צריכין הגעלה ועוד דהא תוספתא גופא משמע דמשבשתא היא דכלי אדמה בודאי בולעין הן ועל כרחין נראה דבתוספתא טעונין גרסינן ולא אינן טעונין עכ\"ד ויש לדקדק על רבינו ז\"ל דבפ\"ח מה' מעה\"ק דין ט\"ו פסק כתוספת' הנז' שכתב וז\"ל כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אין טעונין מריקה ושטיפה אלא הדחה בלבד וכיון שכן קשה איך כתב כאן דכלי אבנים טעונים הגעלה הפך דעת הר' יצחק זצ\"ל דס\"ל כמ\"ש הסמ\"ג בה' חמץ לאוין ע\"ח וז\"ל והא דתניא בתוספת' דזבחים כלי אבנים אינם טעונין כו' אלא מדיחן ההוא מדיחן הוי פיר' כמו מגעילן כלומר מדיחן במים רותחין וה\"פ אין טעונים דין מריקה ושטיפה האמורה דהיינו מריקה בחמין ושטיפה בצונן אלא די בהדחה בלבד כו' יע\"ש ומ\"מ כל כי האי הי\"ל לרבינו לפרש ועדיין צ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי </b>\n<b> מתכות כו' שנשתמשו בהן חמץ בכלי שני כו'.</b> הנה מדברי רבינו מבואר דס\"ל דחום כלי שני יש בו כח להבליע ולהפליט ושלא כדעת יש אומ' שכתב הרשב\"א בת\"ה דצ\"ב והר\"ן סוף מסכת ע\"ז דכלי ב' כיון שאינו מבשל אין בו כח להבליע ולהפליט וכתבו ז\"ל שהרמב\"ן הביא ראיה הפך דעת י\"א מקערה שמלח בו בשר שאסרוה כדאיתא פרק כל הבשר משום דמליח כרותח אע\"פ שאין במלח משום מבשל לגבי שבת ואפי' בדקא בעי לאורחא כדאיתא פרק כלל גדול וכתב על זה הר\"ן וז\"ל ולא הבינותי זה ששם פ' כלל גדול לא אמרו אלא שאין בו משום מעבד ואם התרו משום מעבד פטור אבל שלא יהא בו משום בישול זה לא שמענו עכ\"ד וראיתי להפר\"ח חי\"ד סי' ס\"ח ס\"ק י\"ח שתמה עליו מהא דפריך התם אמתניתין דמני באבות מלאכות המולחו והמעבד את עורו היינו מולח היינו מעבד ולא פריך היינו אופה היינו מולח ותו במאי דמשני אפיק חד מינייהו ועייל שרטוט משמע דמולח ואופה תרי ענינים נינהו לגמרי ואין במולח אלא משום מעבד דאל\"כ הול\"ל אפיק מולח שהרי נכללה תחת אופה אלו דבריו יע\"ש ובעניותי אי מהא לא אריי' דאפשר לומר שלא כ\"כ הר\"ן דמולח משום מבשל אלא דוקא גבי בשר דרכיך ובר בישול הוא אבל גבי עור דקשה ולאו בר בישול לא מחייב במולח משום מבשל אלא משום מעבד ומשו\"ה פריך היינו מולח היינו מעבד ועוד אחר המחילה רבה נ\"ל דלק\"מ שהרי בפרק כ\"ג דע\"ד ע\"ב פריך התם היינו זורק היינו בורר היינו מרקד ומשני אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל מילתא דהויא במשכן אע\"ג דאיכא דדמין ליה חשיב ליה וא\"כ משו\"ה לא פריך הכא היינו מולח היינו אופה דכיון דהוו תרוייהו במשכן מליחה בעור ובישול בסממנים חשבינהו לתרווייהו באבות מלאכות ואף למ\"ש התוס' שם דלא חשיבי מנפץ אע\"ג דבמשכן היו מנפצין את הפשתן משום דהיינו דש ממש אלא שזה בתבואה וזה בפשתן אבל זורה ובורר ומרקד שלשה דברים הם ע\"ש משמע ודאי דמליחה ובישול חשיבי ב' דברים כזורה ובורר שזה בישולו ע\"י האור וזה בישולו ע\"י מלח כנ\"ל:<br><b> ולדעתי </b> יש להביא צד ראיה לדברי הר\"ן מהא דגרסינן פ' הקומץ רבה דנ\"א תקריב מלח ואפי' בשבת והקשה הרב מש\"ל בפי\"א מה' שבת דין ה' דלמאי אצטריך קרא הא קיימא לן דאין עבוד באוכלין ומדאורייתא ליכא איסור במליחת אוכלין ע\"ש אכן כפי דברי הר\"ן ז\"ל הנה נכון שמ\"ש בגמ' אין עבוד באוכלין היינו לומר שאם התרו בו משום מעבד פטור אבל משום מבשל מיהא חייב מן התורה ומש\"ה אצטריך קרא למשרי בשבת ובמקום אחר כתבתי עוד יישוב אחר באורך עיין בה' י\"ט:<br><b> האמנם </b> הא ק\"ל טובא בדעת הר\"ן ז\"ל מדאמרינן פרק כ\"ש דף מ' אמר ר\"ח המבשל בחמי טבריה בשבת פטור פסח שבשלו במי טבריא חייב ופריך מ\"ש בשבת דלא דתולדת אש בעינן וליכא כו' הרי מבואר דמבשל בחמי טבריא אע\"ג דבישול גמור הוא אפ\"ה פטור משום דבעינן תולדת אש ואם כן כ\"ש וק\"ו דמולח שאינו חייב משום מבשל דבר תורה כיון שאין בו תולדת האש. גם מהא דגרסינן בפ\"ק די\"ט די\"א ר' אדא בר אהבה מערים ומלח גרמא גרמא וכתב הר\"ן שם אף על גב דבפ\"ב אסר הערמה הכא משום שמחת י\"ט התירו דאתי למימנע ולא שחיט יע\"ש ואם איתא דבמליחה יש בו משום מבשל ד\"ת היכא שרינן מלאכה דאורייתא משום שמחת י\"ט כיון דאפשר למולחן בבת אחת כדשמואל והרי מליחת בשר ע\"ג עור לא שרינן אלא מליחת צלי משום דלאו מעבד גמור הוא אבל אקדרה כיון דמלאכה דאורייתא היא לא שרינן משום שמחת י\"ט כדאיתא התם ולכן נ\"ל שודאי דעת הר\"ן ז\"ל דבמולח אין בו משום מבשל ד\"ת משום דבעינן תולדת האש וכמבואר מההיא דהמבשל בחמי טבריא אלא שכונתו ז\"ל לומר דמההיא דאמרינן התם אין עבוד באוכלין אין ראיה לומר דבמולח אין בו משום מבשל דמאי דקאמר התם אין עיבוד באוכלין לאו למימרא דשרי למלוח בשר בשבת כי היכא דתידוק מינה דמולח אינו מבשל דומיא דכלי ב' דאי יש בו משום מבשל היכי שרינן הא אע\"ג דלאו תולדת אש הוא אפ\"ה פטור אבל אסור מיהא דומיא דמבשל בחמי טבריא אלא התם לענין חיוב הוא דקאמר דאין בו משום מעבד לחיובי עליו דאם התרו בו משום מעבד אבל שלא יהא בו משום בישול זו לא שמענו דלעולם יש בו משום בישול גמור אלא דמדאורייתא אף על גב דמבשל גמור הוא אפ\"ה פטור משום דבעי תולדת אש וזה מדוקדק בלשונו שכתב אבל שלא יהא בו משום בישול כו' ולא כתב בלשון הזה אבל שלא יהא חייב משום מבשל אם התרו בו משום מבשל משמע שאף הוא ז\"ל אזיל ומודה דאינו חייב משום מבשל משום דלאו תולדת האש הוא כמו שכתבנו כנ\"ל:<br><b> ובהכי </b> סרו מהר כל תלונות הפר\"ח ז\"ל ודברי הר\"ן ז\"ל אינן סותרים למ\"ש בפ\"ק דחולין ובפרק ג\"ה וכמ\"ש הפר\"ח ז\"ל כנ\"ל ודוק. ולענין עירוי אי חשיב ככלי א' מחלוקת ר\"ת ורשב\"ם שלדעת ר\"ת עירוי חשיב ככלי ראשון ולדעת רשב\"ם ז\"ל חשיב ככלי ב' וכמבואר מדברי התוס' ז\"ל פרק כירה אמתני' דהאלפס והקדרה ובסוף פרק השוכר ובסוף פרק כ\"ש ועיין בפר\"ח סימן הנז' מה שהאריך בזה וכתב ה\"ה ז\"ל פ' כ\"ב מהלכות שבת הלכה ו' שדעת רש\"י ז\"ל כדעת ר\"ת דערוי מבשל ככלי ראשון וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל בת\"ה דצ\"ב שדעת רש\"י ז\"ל כדעת ר\"ת ויש לי מן התימה על מוהראנ\"ח ז\"ל שכתב בח\"ב סי' ס\"ח דלפי' ריב\"ם שמפ' משם רש\"י דדוקא דגי' שעלו בקערה מותר אבל נתבשלו לא ע\"י עירוי לא חשיב כמו נתבשל לאוסרם לפי' ריב\"ם ואפילו לר\"ת שמפרש דעירוי ככלי ראשון ומבשל דהא דגים שעלו בקערה נמי עירוי הוא ואתמר עלייהו דמותר ואין סברא לומר דלריב\"ם עירוי לאו ככלי א' ולהכי שרי אף ע\"ג דבבישול אסור ולפי ר\"ת דשרי ל\"ש עלו ל\"ש נתבשלו יע\"ש והוא תימא איך עלה בדעתו לומר כן שהרי מבואר שדעת רש\"י ז\"ל דערוי ככלי א' כדעת ר\"ת כמ\"ש ואלו ריב\"ם כתב משם רש\"י דסבירא לי' דדוקא עלו אבל נתבשלו לא ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קנד) </b> ואם איתא דבמליחה יש בו משום מבשל ד\"ת היכי שרינן מלאכה דאורייתא משום שמחת יו\"ט כו'. זה תמוה לכאורה דהא מדאורייתא אמרינן הואיל ואי מקלעי לי' אורחים כו' שהרי בהא דהאופה מיו\"ט לחול קיי\"ל כרבה דאינו לוקה מטעמא דהואיל כו' וא\"כ הא לא עדיף המולח מהאי דהאופה מיו\"ט לחול דאינו לוקה ואפילו איסורא דאורייתא ליכא בי' וכמ\"ש הגאון המחבר עצמו לעיל בדף מ\"ב ע\"א וכמבואר בפסחים דף מ\"ו ע\"ב ומאי זה ענין למליחת בשר ע\"ג עור דבמלאכת עיבוד לא שייך לומר לא הואיל ולא מתוך וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> כלי חרס שנשתמש בהן חמץ אין משתמשין בהן מצה כו'.</b> פרק כ\"ש ד\"ל ע\"ב התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם ופרש\"י ז\"ל מדכתיב בחטאת וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר וראיתי להר\"ב ברכת הזבח פרק דם חטאת דצ\"ה שהקשה לדעת רבינו ז\"ל שפסק בפ\"ח מהלכות מעה\"ק הלכה י\"ד דבשאר קדשים חוץ מחטאת סגי לכלי חרס במריקה ושטיפה א\"כ איך ילפינן דהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו מדכתיב בחטאת וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר אדנילף מחטאת נילף משאר קדשים דסגי בהגעלה וא\"כ ע\"כ גזירת הכתוב היא בחטאת דטעון שבירה אע\"ג דיוצא מידי דופיו בהגעלה יע\"ש שהניחו בצ\"ע:<br><b> ולכאורה </b> היה נראה לומר דלק\"מ דתלמודא הכי מייתי דמדהתיר הכתוב כלי נחושת במריקה ושטיפה ובכלי חרס לא התיר ש\"מ דטעמא הוא משום דאינו יוצא מידי דופיו וכמ\"ש התוספות בד\"ה התורה העידה ובפ' דם חטאת והלכך אף על גב דבשאר קדשים סגי בהגעלה לא ילפינן לשאר איסורים משום דשאני קדשים דהיתירא בלע ומשו\"ה התירה התורה בקדשים בהגעלה והכי אמרינן בהדיא בסוף ע\"ז רמי ליה רב עמרם לרב ששת תנן השפודים והאסכלאות מלבנן באור והתניא השפוד והאסכלא מגעילן בחמין אמר לי' עמרם ברי מה ענין קדשים אצל גיעולי גוים הכא היתירא בלע התם איסורא בלע כו' והכי מסיק התם רב אשי במסקנא הרי בהדיא דגבי שפודין ואסכלאות אף על גב דבשאר קדשים סגי בהגעלה לא ילפינן מיניה לשאר איסורים משום דהתם היתרא בלע והכא איסורא בלע ואם כן ה\"ה בכלי אף על גב דבשאר קדשים סגי בהגעלה לא ילפינן מיניה לשאר איסורים משום דהתם היתרא בלע והכא איסורא בלע אלא ילפינן מחטאת דמדלא התיר הכתוב בכלי חרס במריקה ושטיפה דומיא דכלי נחשת ש\"מ דאינו יוצא מידי דופיו והלכך בשאר איסורים כיון דאיסורא בלע ואינו יוצא מידי דופיו לא מהני להו הגעלה וכן ראיתי בספר מקום שמואל שנדפס בקרב ימים שתירץ כן בפשיטות סימן ל\"ז וכתב שנעלם מהר\"ב בה\"ז תלמוד ערוך דפ' בתרא דע\"ז האמנם כד דייקינן שפי' נראה דאין תירוץ זה מחוור שהרי רבינו ז\"ל בדין כ\"ג כתב דסכינין מהני להו הגעלה ואלו בפ' י\"ז מה' מאכ\"א כתב דסכינין של גוים צריכין ליבון אם כן ע\"כ דהיינו משום דס\"ל דחמץ היתירא בלע מקרי ומש\"ה מהני להו הגעלה דומיא דשפודין ואסכלאות גבי קדשים דמהני להו הגעלה מה\"ט כמ\"ש ה\"ה וכיון שכן הדרא קושיא לדוכתי' דהיכי ילפינן מחמץ דהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו מחטאת אדנילף מחטאת נילף משאר קדשים דסגי להו בהגעלה ואי משום דהיתירא בלע א\"כ בחמץ נמי תסגי בהגעלה מה אי טעמא דומיא דשאר קדשים ולכן נ\"ל דתלמודא הכי מייתי דמדחזינן דלא התירה התורה כלי חרס במריקה ושטיפה ככלי נחושת ש\"מ דכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו ואפילו לאחר הגעלה נשאר ממנו משהו והלכך בחטאת החמירה תורה משום משהו הנשאר שם בשאר קדשים התירה התורה בהגעלה משום דאע\"ג דאינו יוצא מידי דופיו ונשאר בו משהו גזרת הכתוב היא גבי נותר דלא חל עליו שם נותר על אותו משהו והלכך בשאר איסורין ילפינן מחטאת דנאסר משום אותו משהו ולחומרא מקשינן ולא לקולא ועיין בספר צאן קדשים ודוק. ודרך אגב ראיתי לעמוד במ\"ש הרא\"ש בסוף ע\"ז וז\"ל ומיהו קצת נראה שסוף הלילה לבדו אינו מועיל אלא כולו שאם סוף הלילה לבדו גורם למה הצריך הכתוב בכלי חרס שבירה ומריקה ושטיפה בכלי נחושת אחר בישול חטאת למ\"ד נט\"ל מותר כי מיד שנעשה נותר נפגם טעמו ומותר מן התורה לבשל בו וי\"ל כו' ומ\"מ גזירת הכתוב היא שבירה בכלי חרס מריקה ושטיפה בכלי נחושת מידי דהוי כו' וה\"נ אף ע\"פ שאין בכלי אלא בליעת טעם פגום גזירת הכתוב היא עכ\"ד. וק\"ל עליו דהא דגרסינן בזבחים דצ\"ז ע\"ב תנו רבנן חטאת אין לי אלא חטאת כ\"ק מניין ת\"ל קדש קדשים יכול שאני מרבה את התרומה ת\"ל אותה פרט לתרומה דברי ר\"י כו' ופריך עלה בגמ' ותרומה לא בעי מריקה ושטיפה והתניא קדרה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בנ\"ט אמר אביי לא נצרכ' אלא לדאמר מר בישל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה כל הכלי כו' והשתא לדעת הרא\"ש דגזירת הכתוב היא גבי חטאת דאפילו נפגם טעמו בעינן מריקה ושטיפה משא\"כ בשאר איסורים מאי פריך בגמרא ותרומה לא בעי מריקה ושטיפה ודחיק לשנויי דקרא איצטריך לבישול במקצת כלי ואמאי לא משני בפשיטות דכי מיעטיה קרא לתרומה ממריקה ושטיפה היינו היכא דנפגם טעמו דומיא דחטאת דאיירי קרא וקאמר דדוקא בחטאת טעון מריקה ושטיפה אע\"ג דנפגם טעמו אבל תרומה אם נפגם טעמו ועבר עליו לילה אחד לא בעינן מריקה ושטיפה וברייתא דקתני אם בישל בנ\"ט ע\"כ מיירי היכא דלא נפגם טעמו ואפשר ליישב דתלמודא התם בעי לשנויי אליבא דר\"מ דס\"ל בפרק השוכר נ\"ט לפגם אסור דאם כן לדידיה על כרחין דסבירא ליה או כר\"י דאותה אתא למעוטי תרומה או כר\"ש דס\"ל ק\"ק אין טעונים מריקה ושטיפה וכמ\"ש תרומה והא פריך דתרומה לא בעי מריקה ושטיפה והתניא כו' וא\"כ לר\"מ אפילו נימא דקרא בנט\"ל מיירי מ\"מ הא איהו ס\"ל דנט\"ל אסור ודוק:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ד) </b>\n<b> יש </b> לי להקשות על דברי הרב וצאן קדשים דטעמא דר\"מ משום דחטאת במשהו ושאר קדשים ליתא במשהו. וכי שערו בזה וידעו מה שיצא מדופני הכלי ומה שלא יצא ודאי אי מצד נותן טעם באוכל שנתבשל אח\"כ נגע בה. שפיר הסברא דלא נשאר בכלי אלא משהו ר\"ל שבהגעלה יוצא כ\"כ מהבלוע שלא נשאר בו בלוע כ\"כ שיתן טעם באוכל והיינו משהו שבכל פעם נתבטל בששים או אפילו יותר מששים אמנם הכא הרי נגע בו הכתוב שלא יהיה נותר בכלי לבער הנותר מן העולם בין לשיטת תוס' שם שלאחר זמן הנותר צותה התורה מו\"ש בין לשיטת הר\"מ [הלכות מע\"הק פ\"ח הלכה י\"ד] שעקב אכילה צוה התורה מו\"ש שלא יבוא לידי נותר מ\"מ הרי צוה התורה שלא יהיה נותר ואיך שייך משהו בזה. וצ\"ל שסברת משהו הוא שלא נשאר כל כך בהכלי שיחול עליו איסור נותר היינו שנשאר רק משהו והוא חצי שיעור וזה נגד השכל. דמי חדר תוך הכלי לראות דלא נשאר בו משהו בענין שאפילו חצי שיעור לא נשאר וכי שייך זה בכל הכלים בין שהוא כלי קטן בין שהוא כלי גדול ואמרינן שמשהו נשאר ולא יותר ועוד לפי דעת צ\"ק דמשום משהו נגע בו והיינו דילפינן מניה לחמץ בפסח שהוא נמי במשהו תינח חמץ שאר איסורים מ\"ט וצ\"ל דבאמת בשאר איסורים מהני הגעלה גבי כלי חרס וא\"כ לפ\"ז מאי מקשה הש\"ס בפסחים [ל' ב'] מתנור שעשה בו אלי' על רב הלא רב איירי בחמץ ואסור במשהו אמנם התם גבי תנור מודה רב וזה יש לדחות קצת דהא עכ\"פ מדרבנן יהיה אסור אף אם נשאר משהו ועוד מהיכי תיתי לן לומר דגבי חטאת משהו אסור ולא גבי שאר קדשים. ורש\"י דא\"ל חולין [ק\"ג ג'] קדשים במשהו אסור בכל הקדשים סבירא ליה הכי דבאמת מקשינן כל הקדשים להדדי מהקישא דזאת תורת חטאת עיין זבחים [צ\"ח ב'] ובאמת אי הוי אמרינן דבכל קדשים משהו מותר רק בחטאת אסרה תורה משהו. יהיה מפורק בזה קושי' תוס' על רש\"י זבחים [צ\"ח ב'] ד\"ה לא נצרכה כו' עיין עליו. ואולם היה קצת להעיר בזה דהתוס' ריש פרק ד\"ח [צ\"ב א'] בד\"ה יכול הקשה היאך ילפינן דמתקדש בבלוע בכל הקדשים מהקישא וממעטי' לענין כיבוס מאי פסקא דלמא איפכא דממעטי' קדוש בבלוע ומרבי' ניתוז וכיבוס והיה לו לומר דמסתמא ממעטי' כבוס דלא מצינו בכה\"ג בכל התורה כולה ומרבינן קדוש בבלוע כיון דמצינן בכה\"ג דבלוע אוסר בטעם כעיקר בשאר איסורין וכדומה ואף אם ט\"כע ל\"ד דלא ילפינן מגעולי נכרים וב\"בח ונזיר מ\"מ הרי מצינו שאסרה התורה גבי הני ואמרינן דדמי להני משא\"כ כיבוס לא מצינו בשום מקום וא\"כ לפ\"ז מה שלא מצינו בשום מקום לא אמרינן דהקשה התורה קדשים לשאר חטאת וכיון שלא מצינו איסור משהו בשאר איסורים א\"כ מהיכי תיתי נאמר דהוקשו כל הקדשים לחטאת ולומר דבכל הקדשים משהו אסור ואמרינן דבכל הקדשים משהו מותר. ובהמבואר יש לתרץ הר\"מ הנ\"ל מע\"הק דפ' כר\"ח דחטאת פסולה בין שהי' שעת הכושר בין שלא הי' שעת הכושר אין טעון כיבוס והקשה התי\"ט והרב ברכת הזבח לפ\"ז ע\"כ אותה להאי צריך ואיך פסק כרבי יהודא דאמר אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים טעון מ\"וש מדאיצטרך אותה והרי אלה תרתי דסתרי המה לפי הש\"ס זבחים [צ\"ב ב' וצ\"ו ב'] ואומר אני דהרמב\"ם היה סובר דאף בלא אותה ילפינן קדשים קלים דטעון מ\"וש מהקישא דכל הקדשים הוקשו לחטאת ולענין מ\"וש ילפינן מני' דהא עיקר מו\"ש משום הגעלה ומשום טעם כעיקר וכמו שאמרו חכמים מידי דהוי אג\"נ עייש\"ה. ורק שגבי קדשים צריכין נקיון גדול ואפי' שטיפה צריך וילפינן מני' רק לענין כלי חרס שישברו לא ילפינן מיני' דהחילוק הוא כיון דכתיב בחטאת יקדש לומר דמשהו אסור ובזה לא מקשינן שאר קדשים לחטאת והא דלא אמר ר\"י טעמי' משום היקשא דאמר מדאיצטריך אותה למעט תרומה ל\"ק כלל כיון דבאמת אית ליה אותה למעוטי תרומה דהוא סובר כר\"ע לעיל דדוקא בשלא היה שעת הכושר אין טעון כיבוס וא\"כ אותה למה לי ואיצטרך אותה למעט תרומה וא\"כ ממילא מוכח דשאר קדשים איתקש והיינו שהוכיח להקישא והא דאצטריך למעט תרומה לשתוק כלל מאותה מהיכא תיתי ירבה תרומה ר\"ל דסבירא ליה לר\"י טעם כעיקר דאורייתא ומתורץ בזה קושית הרב פלתי דהקשה מאי הקשה הש\"ס ממתני' דלא יבשל בה חולין דלמא ס\"ל לר\"י טעם כעיקר לאו דאורייתא ולפי באורינו שפיר הקשה הש\"ס דא\"כ ל\"ל כלל אותה דעיקר הדין שמעינן מההיקש אם לא דריש כר\"ש דקודש הקדשים דוקא ללמוד מני' דבזה לא אתקיש וראיה נכונה בזה לדברי הר\"מ [הל' תרומות פט\"ז הלכה י\"א] דפסק דתרומה אין צריך הגעלה והשיג עליו הראב\"ד מסוגיא דהכא דמוכח דצריך הגעלה וזה ליתא לדברינו דסוגיא דהכא קאי לפי שמוכח מר\"י טע\"כ דאורייתא אבל אנן קיי\"ל טעם כעיקר דרבנן ואפילו מדרבנן א\"צ הגעלה ע\"ש בכ\"מ דוק:<br><b> ולפי </b> מה שהעלנו דאתי נכון דדוקא חטאת איתא במשהו ולא שאר קדשים. נבאר נמי תלונותינו השנית על הצ\"ק שהעמדנו עליו מה יועיל לנו שמוציא מכ\"ח הבלוע בענין שלא נשאר כל כך טעם שיתן טעם בבישול מכל מקום ישאר נותר בעולם ומי ישער בשעלו דלא נשאר כ\"א חצי שיעור בשלמא בכלי נחושת יוצא הכל אבל בכלי חרס אם אינו יוצא מי יודע היכן הדבר מגיע ואף שיכולין לשער שיוצא רוב הבלוע בענין שאינו נותן טעם מ\"מ בלוע הנשארת היכן יכלנו לשער אם יש בו כזית אם אין וא\"א לצמצם הדבר וא\"כ אכתי מאי חילוק יש בין שאר קדשים לחטאת הכי לענין נותר. אמנם לאחר העיון י\"ל דשיטת הר\"מ כך היה בסוגייתינו דהנה באמת ראיתי דבר חדש מה שלא הרגיש בזה אחד מכל נושאי כלי הרמב\"ם דבמריקה ושטיפה לחוד כתב הרמב\"ם בהל' מע\"ק שמריקה ושטיפה צריכה להיות עקב אכילה והיינו טרם שהבלוע נעשה נותר ואולם בשבירת כלי חרס גבי חטאת לא כתב הר\"מ מזה מידי דאימת יהיה השבירה וכל דיני השבירה כתב הרמב\"ם דצריך להיות בעזרה עיי\"ש בהרמב\"ם הל' מע\"ק הל' י\"ד משמע מסידור לשונו הצח דדוקא גבי מו\"ש בעינן עקב אכילה ולא גבי שבירת כ\"ח גבי חטאת והלא דבר הוא. ואומר אני דר\"מ היה סובר דמב' טעמים צוה התורה הכא מ\"וש האחד כפשוטו שלא יבשל בה בישול אחר ובליעתו יהיה נותר ויאסור התבשיל והשני שלא יעשה נותר ויבער מן העולם ולכן סובר הרמב\"ם דיהי' עקב אכילה שלא יבוא לידי נותר כלל דהא הבלוע אם לא יגעיל וישטוף בעל כרחך יבוא לידי נותר לכן צוה התורה מריקה שהיא הגעלה ושטיפה שהיא הנקיון יותר הצריכין גבי קדשים משום חומרא דקדשים שלא יבוא כלל לידי נותר ולא יהי' רגע אחת שעברנו על לאו דלא תותירו כל זה בכלי נחושת דיוצא מידי דפיו מכל וכל אבל גבי כלי חרס דאינו יוצא מידי דפיו וע\"כ נשאר משהו. ולפי מה שהערנו המשהו הזאת היינו שישאר אפילו כזית ולא נקראת משהו אלא לענין זה שאינה נותנת טעם בבישול שנתבשל בה אח\"כ הצריך התורה השבירה לאו מפאת טעם השני לבער הנותר מן העולם דמאי אהני לן שבירה זו דהא נבלע עכ\"פ בחרסין וכמ\"ש התוס' ד\"ה אלא קדירות עיי\"ש סוף הדבור אלא משום טעם הראשון כדי שלא יאסור התבשיל שנתבשל בה אח\"כ ולית ליה תקנה בהגעלה כיון דנשאר בו משהו והרי בחטאת אוסר משהו בתבשיל ולפיכך לא מצריך הר\"מ שיהיה שבירה עקב אכילה דלמאי צורך דעקב אכילה הוא צורך שלא יהיה נותר וזה דוקא במו\"ש ולא בשבירת כלים ובעינן רק השבירה שלא יתבשל בה בישול אחר ודי לנו אם שברי' מתי ששברי' כל זה בחטאת דאוסר במשהו אבל בשאר קדשים דאינו אוסר במשהו מיהו דבעינן מריקה ושטיפה מפאת ב' טעמים שלא יתבשל אח\"כ ויאסור בבלוע גדולה בנותן טעם וגם להוציא מידי נותר במה שיכלנו מ\"מ שבירת כלים ללא צורך דמגעילין גם כלי חרס ואף אם אינו יוצא מידי דפיו ונשאר משהו הרי אינו אוסר התבשיל שמשהו אינו אוסר אם לאו בנותן טעם ואף אם נשאר כזית והוי נותר מ\"מ לא ישבר דהאי שבירה לא יועיל. לא מעלה ולא מוריד דהא עכ\"פ נבלע בחרסין ובאמת יש לי בסוגיא זו אריכות דברים הרבה בענין נט\"ל ומשהו ושלא כדרך הנאתן דאם שלא כדרך הנאתן אסור נט\"ל נמי אסור והרי בקדשים שלא כדרך הנאתן אסור כדמוכח מש\"ס פסחים [כ\"ו א']. ולפ\"ז מסולק קושי' הרא\"ש והתוס' ע\"ז שהביא הרב המחבר פה דהקשו הא נט\"ל הוא דהלא אסור נט\"ל דהרי שלכד\"ה אסור והוא עצמו נט\"ל ואולם אנכי פה כרושם דברים בעלמא ואנכי שונא האריכות פה שאין מקומינו:",
+                "<b>אלא </b>\n<b> מניחן לאחר הפסח ומבשל בהם.</b> כתב ה\"ה פסק כשמואל דפליג אדרב דאמר ישברו כו' הנה התוס' בפ' כ\"ש ד\"ל ד\"ה אמר רב קדרות כו' כתבו וז\"ל בפ\"ב דע\"ז גבי עכבר' בשיכר' אשבוחי משבח מספ\"ל אי קסבר רב נט\"ל מותר ועכברא בשיכרא אשבוחי משבח ואי ס\"ל מותר אפ\"ה קאמר הכא כו' בדיעבד שרי אבל לכתחילה אסור ועוד דהתם שרי לפי שפוגם טעמו כמו שהוא בעין אבל הכא אינו פוגם אלא מחמת ששהא בדופני הכלי עכ\"ל. והנה לכאורה נראה מדבריהם דלתי' הב' לא שני לן בנט\"ל בין דיעבד לכתחילה ואם הדבר כן ק' דאכתי תיקשי להו דשמואל דקאמר אשוו זבינייכו אכדייכו ואי לא דרשינן להו כר\"ש דמשמע דלר\"י קדרות בפסח ישברו ואמאי הא הוה ליה נט\"ל ושמואל ס\"ל דנט\"ל מותר אפילו היכא שאינו פגום אלא מחמת ששהה בדופני הכלי וכדאיתא בפ' אין מעמידין דל\"ו דקאמר התם א\"ל שמואל לרב בשלמא לדידי דאמינא זליפתן של כלים אוסרתן היינו דכי אתא ר\"י בר שמואל ואמר דרש רב שמן ר\"י ובית דינו התירוהו קסבר נט\"ל מותר וכ\"כ התוס' שם ד\"ה בשלמ' לשמואל דסבר דנט\"ל מותר שיהיה מחזיק דברי רבי שמלאי יע\"ש הרי דאף בזליפת כלים שאינו פוגם אלא מחמת ששהא בדופני הכלי אפ\"ה ס\"ל לשמואל דנט\"ל מותר וכן ק' למאי דקאמר בגמ' ואזדא שמואל לטעמיה דא' שמואל להנהו דמזבני כנדי כו' דת\"ל דשמואל לטעמיה דס\"ל נט\"ל מותר ולכאורה היה נראה לומר דאף לתי' הב' אזלי ומודו דיש לחלק בין לכתחילה לדיעבד אלא דמה שהוצרכו לתי' הב' לומר דהכא גבי קדרות ס\"ל לרב דאפילו בדיעבד אסור הוא משום מאי דפריך בגמ' ולישהינהו אחר הפסח וליעבד להו שלא במינן ומשני גזירה דילמא אתי למיעבד בהו במינן והשתא אי טעמיה דרב דאמר ישברו היינו משום אסור לכתחילה גרידא ק' דהיכי גזרינן שלא במינן אטו מינן כיון דבמינן גופה אינו אסור אלא לכתחילה ומדרבנן הו\"ל גזירה לגזירה משו\"ה הוצרכו לומר דהכא מודה רב דנט\"ל אסור אפי' בדיעבד דהשתא גזרי' שפיר שלא במינן אטו מינן אמנם לשמואל דקאמר אשוו זבינייכו כו' ל\"ק להו דאיכא למימר דאע\"ג דשמואל ס\"ל דנט\"ל מותר היינו דוקא בדיעבד אבל לכתחילה אסור וא\"כ אי משום טעמא דנט\"ל מותר נהי דשלא במינן מותר משום דהוה ליה גזירה לגזירה כמ\"ש אבל במינן מיהא אסור לכתחילה וא\"כ משום הכי הוצרך שמואל לומר דרישנא להו כר\"ש אך כד מעיינין שפיר אין זה נכון ממ\"ש התוס' בדיבור שאחר זה וז\"ל ור\"י מפרש דכיון שהקדרות של חרס אם יהיו אסורים ואין להם תקנה זה חשוב דיעבד ואע\"ג דלענין איסור קדרה שאינה בת יומא אסרי' לה אע\"פ שאין להם תקנה משום דהתם בלע איסור הרבה אבל הכא ליכא אלא משהו והואיל שלא במינן הוא יכול לבטלו וכדיעבד דמי עכ\"ל. ולפי הנראה ודאי שדעת ר\"י ז\"ל כתירוץ הב' ולא כתי' הא' שכתבו דהיינו טעמא משום דנט\"ל לכתחילה אסור שהרי לדעת ר\"י כיון דהקדרות של חרס ואין להם תקנה וליכא אלא משהו חשיב דיעבד וכן נראה דעת רש\"י ז\"ל שכתב בד\"ה אמר רב וז\"ל ועוד דקי\"ל נט\"ל מותר הרי דס\"ל דלמאי דקי\"ל נט\"ל מותר קדרות בפסח אינן טעונין שבירה אע\"ג דלכתחילה מיהא נט\"ל אסור אלא משמע דס\"ל דהכא חשיב דיעבד כיון שהם של חרס וליכא אלא משהו וכתי' ר\"י ז\"ל וכיון שכן הדק\"ל לדשמואל אמאי אצטריך לטעמא דרשינא להו כר\"ש ת\"ל דאיהו ס\"ל דנט\"ל מותר ויש ליישב בדוחק דאיצטריך לטעמא דר\"ש לאשמועי' דאפי' בקדירות הידועים לנו שנשתמשו בהן חמץ הרבה אפ\"ה שרי ודוק ודע שמדברי ר\"י הללו שכתבו התו' ואע\"ג דלענין איסור קדירה כו' נראה דס\"ל דטעמא דקדירה שאינה בת יומא אסורה והמאכל מותר הוא משום דנט\"ל לכתחילה אסור ומש\"ה אסור לבשל בה לכתחילה ואם עבר ובשל מותר:<br><b> האמנם </b> התוס' בפ' בתרא דע\"ז בסוף דע\"ו ע\"א ד\"ה מכאן ואילך כתבו וז\"ל ויש לתת טעם מה ראו להתיר המאכל ולאסור הקדירה לפי שהקדירה היה בה איסור גמור תחילה אבל המאכל לא נבלע בו איסור מעולם יע\"ש וא\"כ לפי דבריהם ז\"ל כונתם נראה דל\"ק להו מידי מקדירה שאינה בת יומא דהתם לאו משום טעמא דלכתחילה הוא אסור אלא משום דבלע איסור גמור תחיל' ומהתימה למה שראיתי בהגהות אשירי שם שכתב משם ר\"י וז\"ל אבל קדרה אי שרית בה לבשל כו' אבל אין לומר הטעם דאין להתיר לבשל בקדרה לפי שזה היה לכתחילה ונט\"ל לכתחילה אסור דהא כיון שטעונין שבירה הו\"ל כדיעבד כר\"י עכ\"ל. ויש לתמוה שהרי מדברי ר\"י שכתבו התוס' מבואר דס\"ל דטעם דקדרה שאינה בת יומא אסור הוא משום דנט\"ל לכתחילה אסור דאל\"כ לא תיקשי להו מידי וצ\"ע והחכם השלם הרב ועצום כמוהר\"י אשכנזי ז\"ל הקשה לדברי התוס' בתי' הא' שכתבו דה\"ט דרב דאמר קדרות בפסח ישברו משום דנט\"ל לכתחילה אסור ממ\"ש התוס' באותו פרק דכ\"ו ע\"ב ד\"ה בין חדש וז\"ל אע\"ג דזוז\"ג דוקא בדיעבד מותר כדמוכח ס\"פכל הצלמים זוז\"ג דהכא חשיב כדיעבד דאם יאמר חדש יותץ יפסיד התנור עכ\"ל וא\"כ הכא נמי כיון שהקדרות של חרס אין להם תקנה אלא שבירה חשיב דיעבד ואיך כתבו התוס' דחשיב לכתחילה ואף אם נאמר דהתו' בההיא דחדש יותץ ס\"ל כתירוץ הב' שכתבו הכא מ\"מ אכתי קשה דלפי תירוץ הא' דהכא מה יענו לקו' דהתם והנה לדברי התוס' היה אפשר לומר דס\"ל דקדרות של חרס יש להן תקנ' בחזרת כבשונות וכמו שכתב הרא\"ש שכן דעת התוספ' ואם כן כיון דאיכא תקנתא בחזרת כבשונות חשיב כלכתחילה ממ\"ש גבי תנור שהסיקו בקשין של כלאי הכרם דלית להו תקנתה כלל אפי' בחזרת כבשונות משום שדרכו להסיקו כל שעה מבפנים ולאו כפנים חדשות דמי כמ\"ש התוספ' לקמן ד\"ה התורה העידה יע\"ש ומ\"ש התוס' משם ר\"י דקדרות של חרס כיון שאין להם תקנה אלא שבירה חשיב דיעבד אפשר דס\"ל דכבשונות לא שכיחי והילכך חשיב כמי שאין להם תקנה מיהו הדבר הק' הוא לדעת הר\"ן ז\"ל שכתב כתירוץ הא' שכתבו התו' דה\"ט דרב משום דנט\"ל לכתחילה אסור וכתב וז\"ל ואע\"ג דלרב אי אפשר שלא לשבור הקדרה אפ\"ה לא הוי כדיעבד ואלו בההיא דתנור כתב דה\"ט משום דכיון דלית ליה תקנתה אלא בנתיצה כדיעבד דמי ולדעתו אין לומר כמ\"ש לדעת התוס' שהרי מדברי הר\"ן ז\"ל בההיא דהתורה העידה על כלי חרס כו' מבואר דס\"ל דחזרת כבשונות לא מהני בקדרות של חרס ולכן נראה ליישב דלא דמי דבשלמא בההיא דתנור דמה שאסרו חכמים זוז\"ג לכתחילה לאו היינו משום גזירה דלא ליהנו באיסור תורה דהתם ודאי אי שרינן ליה ליהנות מן התנור שהסיקו בקשין של כלאי הכרם לא אתי למיטעי ליהנות מן האיסור עצמו דבהא ודאי לא טעו אלא דכך רצו חכמים לומר דלכתחילה לא יהנה מהאיסור והילכך כיון דלית ליה תקנתא אלא נתיצה חשיב דיעבד משא\"כ הכא דכיון דטעמא דקדרה שאינה בת יומא אסורה לכתחילה לבשל בה הוא משום גזירה אטו בת יומא כדאיתא בסוף ע\"ז אם כן בשאינה בת יומא אתי לבשל בבת יומא ואדרבא בקדרה של חרס כיון דלית להו תקנתא איכא למיגזר טפי אטו בת יומא כיון דלא משכח להו תקנתא כנ\"ל והר\"ן ז\"ל כתב ליישב קו' התוס' בשם יש מי שתי' דלא מצינן למיפשט מהכא משום דאפילו מאן דאית ליה נט\"ל מותר ה\"מ באיסורין שהם אוסרים בנט\"ל אבל חמץ שאוסר במשהו כיון שאין הולכים בו אחר נתינת הטעם אפילו נט\"ל אסור יע\"ש וראיתי להר\"ב ת\"הד סי' קכ\"ח הביאו מרן הב\"י סי' תמ\"ז שכתב שגדול אחד נסתפק היכא דהוי משהו וגם נט\"ל אי אסרינן דאיכא למימר דאף האוסרים מודו בהכי וכתב שנר' לו להוכיח קצת שאין לחלק מדברי המרדכי יע\"ש ויש לי לדקדק דתיפשוט ליה מדברי הר\"ן הללו שהרי הר\"ן כתב בסמוך לזה דסתם קדרות של חמץ אי אפשר שיבא לידי נתינת טעם שסתם קדרות אין משתמשין בהם חמץ הרבה והכריח כן מהא דפריך בגמ' ונשהינהו לאחר הפסח ונעביד בהו שלא במינן יע\"ש וא\"כ אם איתא דהיכא דהוי משהו וגם נט\"ל כ\"ע מודו דשרי אם כן איך כתב דטעמיה דרב משום דנט\"ל אסור בחמץ הא כיון דליכא אלא משהו כ\"ע מודו דשרי ודוחק לומר שדעת יש מי שתי' שכתב הר\"ן כדעת הרמב\"ן שכתב שם הר\"ן שהאריך בליקוטיו לתרץ קו' זו הא דפריך בגמרא ונשהינהו לאחר הפסח ומשמע שלדעת הרמב\"ן קדרות של חמץ נמי יש בהן בכדי נתינת טעם דכל כי האי הי\"ל להר\"ן לפרש ותו שכשדחה הר\"ן דברי יש מי שתירץ הי\"ל לדחותם מהאי טעמא נמי כיון שלפי דעתו קדרות של חמץ אין בהם כדי נתינת טעם גם ממ\"ש הטור סי' הנז' שדעת רש\"י דנט\"ל מותר בפסח נראה שדעתו דאין לחלק בהכי שהרי משמע ודאי שמ\"ש הטור כן הוא ממ\"ש רש\"י בד\"ה אמר רב ז\"ל ולית הלכתא כוותיה מתרי טעמי כו' ועוד דקי\"ל נט\"ל מותר וזה משעברו עליו ימי הפסח הופג טעמו עכ\"ל וכן כתב הרב ב\"ח שמדברי רש\"י הללו הוא שכתב הטור כן והשתא אם איתא דהיכא דהוי משהו וגם נט\"ל כ\"ע מודו דשרי אין ראיה מדברי רש\"י הללו כלום דשאני קדרו' בפסח הוי משהו ונט\"ל שהרי דעת רש\"י דקדרות של חמץ אין בהן כדי נ\"ט וכנראה בהדיא ממ\"ש בד\"ה ולעביד בהו וז\"ל דחמץ שלא בזמנו במשהו מותר והאי משהו חשיב להו עכ\"ל ומשו\"ה כתב רש\"י דלית הלכתא כוותיה דרב דכיון דקי\"ל נט\"ל מותר אע\"ג דבחמץ בפסח החמירו היכא דאיכא תרתי לא מחמרינן ולעולם היכא דיש בו כדי נ\"ט ס\"ל לרש\"י דאסור:<br><b> אמנם </b> אחר העיון קצת נראה דלא ק' מידי דודאי מה שנסתפק הר\"ב תה\"ד היינו טעמיה משום דכיון דחמץ בפסח במשהו אינו אלא מדרבנן איכא למימר דכי החמירו דנט\"ל אסור בפסח היינו דוקא היכא דאם היה טעמו לשבח היה אסור מדאורייתא אמנם במשהו כיון דאינו אלא מדרבנן משום דהו\"ל דבר שיל\"מ וא\"נ משום דלא בדילי אינשי כולי' שתא כמ\"ש ז\"ל הו\"ל תרי דרבנן וכולי האי לא מחמרינן וא\"כ מדברי הר\"ן שכתב בשם יש מי שתי' אין ראיה כלל דהתם אליבא דרב קיימינן דס\"ל דהלכה כר\"י דמין במינו במשהו ומדאוריית' נמי אסור ולרב ודאי כיון דס\"ל דמין במינו במשהו מדאורייתא פשיטא ודאי דלדידיה נט\"ל אפי' במשהו אסור ומשו\"ה קאמר דקדרות בפסח ישברו ובהכי ניחא ג\"כ מ\"ש הטור שדעת רש\"י דנט\"ל מותר בפסח שהרי דעת רש\"י ז\"ל דקי\"ל כר\"י דמין במינו במשהו כמ\"ש בשמעתין ד\"ה אמר רבא וא\"כ כיון דלדידיה מין במינו במשהו דאורייתא פשיטא ודאי דנט\"ל אסור במשהו וא\"כ אי ס\"ל לרש\"י דבאיסורין שהן במשהו נט\"ל אסור איך כתב דלית הלכתא כרב משום דקי\"ל נט\"ל מותר כנ\"ל נכון ועיין במר\"ן ז\"ל בי\"ד סוף סי' ק\"ג שכתב וז\"ל כתוב בא\"ח בשם הר' ש\"ט פלכו אין אומרים נט\"ל מותר אלא באיסור שהוא בטל בס' אבל איסור שצריך שיעור גדול מזה כגון בריה או תרומה אפי' פגום אסור ובטור א\"ח סי' תמ\"ז כתבתי שאין דעת רוב הפוסקים כן עכ\"ד:<br><b> וראיתי </b> להרב בני יעקב ז\"ל בהגהותיו על הטור שתמה לדעת הר' ש\"ט ז\"ל ממ\"ש בירושלמי פ\"י דתרומה מ\"ה אמתני' דקתני תלתן שנפל לתוך הבור בתרומה ובמעשר אם יש בזרע כדי ליתן טעם בשביעית ובכלאי הכרם ובהקדש אם יש בזרע או בעץ כו' ואין העץ פוגם וחוזר ופוגם מתני' כמ\"ד נט\"ל אסור כו' יע\"ש הרי בהדיא דאפי' בתרומה אמרי' נט\"ל מותר ולכאורה הי\"ל להרב ז\"ל להקשות קו' הלזו לדעת הרשב\"א וסיעתי' הסוברי' דכל שאיסורו במשהו נט\"ל אסור שהרי במתני' מני בהדייהו שביעית והקדש דאיסורן במשהו כדאיתא בנדרים דף נ\"ח ואפי\"ה קאמר דנט\"ל מותר:<br><b> ואולם </b> אחר העיון קצת נראה ודאי דלהרשב\"א וסיעתיה ל\"ק ולא מידי משום דאיכא למימר דכי פריך בירושלמי ואין העץ פוגם כו' אחלוקת תרומה דתני מתניתין דאם יש בו כדי ליתן טעם אסור הוא דפריך אבל אחלוקת שביעית והקדש ה\"נ דלא ק\"ל דהנהו כיון שאיסורן במשהו נט\"ל אסור וזה פשוט:<br><b> ואמנם </b> עיקר קו' נר' דלק\"מ ולא ידעתי אדק\"ל מהירוש' אמאי ל\"ק ליה בפשיטות ממתני' דע\"ז דקתני בהדיא זה הכלל כל שבהנאתו בנ\"ט אסור כל שאין בהנאתו בנ\"ט מותר כגון חומץ שנפל ע\"ג גריסין הרי דאף ע\"ג דיין נסך במשהו קתני מתני' דנט\"ל מותר אלא ודאי הדבר ברור דע\"כ לא כתבו ז\"ל אלא דוקא במין במינו דאיסורו במשהו וכן בתרומה דעולה בא' ומאה ה\"ד במין במינו אבל במין בשא\"מ איסורו בנ\"ט וכמבואר בדברי רבינו ז\"ל פט\"ו מה' מ\"א ומש\"ה פריך בירושלמי שפיר בתלתן שנפל לתוך היין כיון דמין בשא\"מ הוא ובטל בס' ואין העץ פוגם כו' ומתני' דע\"ז נמי מתרצתא בהכי דיין נסך דאיסורו במשהו אינו אלא במין במינו וזה פשוט ומבואר שם בע\"ז דס\"ו בדברי התו' דבור המתחיל מכלל יע\"ש:<br><b> ואולם </b> אי ק\"ל הא ק\"ל ממ\"ש הירוש' סמוך ונראה אמתני' דקתני זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה כו' אסור הדא אמרה לא לשבח לפגם אסור מתני' ר\"ש היא דר\"ש אמר נט\"ל אסור והא ר\"ש אמר נט\"ל מותר כו' יע\"ש הרי דאע\"ג דזיתי חולין עם זיתי תרומה מין במינו הוא ואינו עולה אלא בא' ומאה ואפי' הכי קאמר דנט\"ל מותר וצ\"ע עוד ראיתי במכתב לא ידעתי למי מקדושים שהק' ממתני' דפ\"ב דערלה דתנן שאור של חולין שנפל לתוך עיסה וחימצה ואח\"כ נפל שאור של תרומה ושל כלאי הכרם ויש בו כדי לחמץ אסור ור\"ש מתיר ומבואר בפרק בתרא דע\"ז דס\"ח דטעמיה דר\"ש משום דהוה ליה נט\"ל הרי דאף בתרומה אמרינן נט\"ל מותר וליכא למימר דמיירי במין בשא\"מ דסתם שאור לא שכיח אלא במין במינו כמ\"ש התי\"ט פ\"ב דערלה מ\"ז יע\"ש ותירץ דהתם היינו טעמא דמתיר ר\"ש משום דשמעיה לת\"ק דקתני ויש בו כדי להחמיץ אסור והיינו אפילו יש בו לעלות בק\"א דאי בשאין בו לעלות בק\"א אפי' אין בו כדי להחמיץ אסור וכדתנן יש בו כדי להחמיץ בין שיש בו לעלו' בק\"א כו' אסור ואהא פליג ר\"ש דאי משום מחמיץ אסרת אפי' ביותר מק\"א כיון שהוא נט\"ל מותר אבל לעול' דאם אין בו לעלו' בק\"א מודה ר\"ש דנט\"ל נמי אסור דלא תליא בטעמא אלא בשיעורא את\"ד ז\"ל והנראה שדעתו ז\"ל דע\"כ לא כתב הר' ש\"ט דבתרומה כיון דלא בטיל בס' נט\"ל אסור אלא דוקא בשנפלה בפחות מק\"א אבל ביש בו לעלות בק\"א אפי' בחמץ דאיסורו במשהו נט\"ל מותר ולדעתי אכתי ק\"ל ממ\"ש בירושלמי שם בפ\"ב דערלה תניא שאור של שביעית ושל תרומה כו' בזה כדי לחמץ ובזה כדי לחמץ ונצטרפו וחמצו אסור לזרים ולכהנים ראב\"ש מתיר לזרים רבי אבהו בשם ר\"י בעי מה בין תרומה אצל הזרים מה בין אצל הכהנים כו' שביעית אפילו אצל הכהנים אסורה הדר אמר ר\"י הפתר שנפל שאור של תרומה תחילה לא בא שביעית אלא לפגום כו' יע\"ש ובהרב שדה יהושע הרי דאע\"ג דשביעית אוסרת בכ\"ש כדתנן בשביעית ובנדרים אפילו הכי נט\"ל מותר וכמו כן קשה לדעת הרשב\"א ז\"ל וסיעתיה דס\"ל דכל שאיסורן במשהו לא אמרינן נט\"ל מותר וליכא למימר דהכא מיירי בשנתערב משהו משאור של שביעי' שכיון שהוא משהו ונט\"ל מותר לכ\"ע שהרי הר' תה\"ד נסתפק בזה והכריח מדברי ראבי\"ה דאפילו בדאיכא תרתי משהו ונט\"ל אסור:<br><b> ואולי </b> נאמר שהם ז\"ל סוברים דבשביעית לאחר הביעור שנתערב יש לו ביטול בס' ומפרשים מ\"ש בנדרים דנ\"ח אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנ\"ט כפי' הר\"ן שפי' וז\"ל אף הן לא אמרו שה\"ז אוסרת בכ\"ש אלא לענין שצריך ביעור לאוכלו קודם הביעור דהוה ליה דבר שיש ל\"מ כיון דאפשר לאוכלו קודם הביעור אבל לאכילה כלומר אם נתערב לאחר הביעור כו' בין במינה בין שלא במינה בנותן טעם עכ\"ל ושלא כפירוש הרע\"ב ז\"ל וכבר כתבתי בזה במקום אחר באורך ומתני' דפ\"ב דערלה מיירי בשאור שביעית שנתערב אחר הביעור כמ\"ש הר\"ב שדה יהושע ז\"ל ע\"ש ודו\"ק:<br><b> תו </b> ק\"ל לדעת הר' ש\"ט ז\"ל דס\"ל דבתרומה כיון שאינה עולה אלא בק\"א נט\"ל אסור מה דגרסינן בפ\"ב דע\"ז דס\"ט ע\"א גבי עכברא דנפל לשיכרא ולחלא רבינא סבר לשעורי בק\"א אמר לא גרע מתרומה דתנן תרומה עולה בק\"א כו' והילכתא אידי ואידי בשיתין וכן כל איסורא שבתורה והשתא לדעת הרב ש\"ט ז\"ל כיון דס\"ל לרבינא דעכבר אין לו ביטול אלא בק\"א כתרו' ע\"כ ס\"ל דנט\"ל אסור ואלו שם אמרינן ההוא עכברא דנפל לחביתא דשיכרא אסרה רב לההוא שיכרא אמרוה רבנן קמיה דרב ששת נימא קסבר נט\"ל אסור כו' ובתר הכי אמרינן אמר רבא הלכתא נט\"ל מותר ועכברא בשיכרא לא ידענא מ\"ט דרב אי משום דקסבר נט\"ל אסור כו' ולית הלכתא כותיה כו' וליכא למי' דרבינא פליג אהני רבנן ורב ששת ורבא דהא ודאי ממה שאין הפה יכולה לדבר דכל כי האי הו\"ל לתלמודא לפרש ולומר דהא דרבינא פליגא אכל הנהו דלעיל ולא למסתם סתומי וצ\"ע:<br><b> ודע </b> שהסמ\"ג ז\"ל עשין ע\"ח כתב שדעת הר\"א ממיץ דכל איסורין שהן במשהו נט\"ל אסור וכתב וז\"ל וראיה לך דאמרינן פרק כ\"ש אמר רב קדירות בפסח ישברו ואמאי לשהינהו עד לאחר הפסח ולעביד בהו שלא במינן ומשני גזירה דילמא אתי למעבד בהו במינן פי' ובמינן אמר רב דאסור וטעם זה שבקדרות פגום הוא לאחר יום ראשון ומה יש לחוש אי עביד בהו במינן א\"ו ש\"מ נט\"ל אסור עכ\"ד ויש לדקדק עליו למה זה הוצרך להביא ראיה ממאי דפריך בגמרא לישהינהו עד לאחר הפסח והלא ממילתיה דרב גופיה דקאמר קדרות בפסח ישברו מיניה נשמע דנט\"ל אסור בפסח דאל\"כ אמאי ישברו וכמו שהק' התוס' וכמו שכן כתב הר\"ן ז\"ל בשם יש מי שתיר' ליישב קושיית התוספו' הלזו אעיקר מימרא ונראה אצלי שדעתו ז\"ל דמעיקר מימרא דרב אין ראיה דאע\"ג דס\"ל בעלמא דנט\"ל מותר הנ\"מ בדיעבד ולהתיר התבשיל שנתבשל בו אבל לכתחילה אסור ולהכי קאמר דישברו וכמו שתירץ התוספ' לחד תי' אמנם ממאי דפריך בגמ' אמאי ישברו לישהינהו עד אחר הפסח ונעביד בהו שלא במינן ומשני גזירה דילמא אתי למעבד בהו במינן ק\"ל שפיר דאי טעמיה דרב דקאמר ישברו הוא משום אסור לכתחילה גרידא ק' דהיכי גזרינן שלא במינן אטו מינן כיון דבמינו גופיה דקאמר אינו אסור אלא לכתחילה הו\"ל כעין גזירה לגזירה אלא ש\"מ דנט\"ל אסור וכמ\"ש לעיל כן נ\"ל וראיתי להרא\"ם ז\"ל בתוספותיו על הסמ\"ג שנרגש מזה וכתב וז\"ל אבל ממילתיה דרב גופי' דקאמר קדרות בפסח ישברו ולא יבשל בהן בפסח אין ראיה דאיכא למימר דאפילו את\"ל בדבר שאיסורו במשהו נט\"ל מותר הכא אסור משום דלא התירו אלא דיעבד אבל לכתחילה לא גזירה אטו בת יומא והכא לכתחילה הוא אם היה אפשר להשהותן עד אחר הפסח לבשל בהן אבל השתא דפריך תלמוד' ולשהינהו כו' ומשני גזיר' כו' דלי' בהו תקנת' בשום אופן חשיב כמו דיעבד ואפי\"ה אסרו כו' אבל קצת קשה דפ\"ב דע\"ז מספ\"ל לתלמודא אליבא דרב אם נותן ט\"ל מותר אליבא דרב או לא וא\"כ אין לפשוט מדאסר לאחר הפסח ש\"מ נט\"ל אסור בדבר שאיסורו במשהו דאיכא למימר דטעמיה דרב משום דס\"ל נט\"ל אסור כו' אבל אי הוה ס\"ל דנט\"ל מותר הוה שרי לגבי חמץ נמי את\"ד ובעניותי לא אדע שכול איך היה אפשר לומר דטעמיה דרב משום דנט\"ל אסור לכתחילה כיון דאפשר להשהותו אחר הפסח דאם היה אפשר להשהותן אחר הפסח היכי קאמר רב קדרות בפסח ישברו ישהא אותן אחר הפסח היל\"ל אלא מוכרח ממילתיה דרב גופיה דאסור להשהותן וכמו כן הקשו התוס' ממלתיה דרב גופיה מה שהקשה דדילמא טעמיה דרב משום דס\"ל נטל\"פ אסור לא ידענא מאי ק\"ל דראי' הר\"א ממיץ מבוארת שכונתו להקל דהיכי מספ\"ל לרבא אי ס\"ל נט\"ל אסור או מותר ותיפשוט מהכא דס\"ל נט\"ל אסור וכמו שהק' התוס' וזה פשוט:<br><b> ודרך </b> אגב אומר שראיתי למרן הב\"י ז\"ל בסי' הנזכ' דברים תמוהים בעיני שכתב על מ\"ש הטור וכן התיר רש\"י בשר יבש וגבינה שנמלחו קודם הפסח וז\"ל יש לדקדק שאם חשש האסור הוא מחמת הכלי שנמלחו בו הא בעינן שיהא בהיתר ס' כנגד כל הכלי כו' ועוד ק' דאמאי נקט טעמא מפני שנתערב קודם לכן עדיפא מינה הו\"ל לומר דסתם כלים אינן בני יומא כו'. ודוחק לומר דמיירי בשלא נמלחו בכלי אלא ע\"ג עצים וכיוצא בזה שאין חששא בהם אלא מחמת המלח שלא נבדק דבהכי שייך דאית בהו ס' דא\"כ לא הו\"ל למשרי סתמא כו' יע\"ש הנה מה שהקשה דאי חשש האיסור הוא מחמת הכלי הא בעינן כו' הוא תמוה שהרי דעת רש\"י ז\"ל דטעם חמץ בקדרה אינו אלא משהו וכדעת התוספ' והר\"ן כמ\"ש גם מ\"ש ודוחק לומר דהכא מיירי בשלא נמלחו בכלי כו' יש לדקדק דא\"כ אמאי לא תי' בפשיטות דמיירי אפי' בנמלח בכלי ואע\"ג דאין בו ס' כנגד הכלי משום הכלי אין בו חשש איסור לרש\"י דרש\"י ז\"ל לשיטתיה דס\"ל נט\"ל מותר ולא חשש רש\"י אלא מחמת המלח שלא נבדק ומש\"ה כתב רש\"י ז\"ל דכיון דיש בו ששים שרי וצ\"ע:<br><b> כתב </b> הטור ז\"ל סימן הנז' שדעת רשב\"ם ז\"ל דנט\"ל בפסח אסור ויש לתמוה שהמרדכי ז\"ל כתב פ' כ\"ש דף רנ\"ח ע\"ב וז\"ל והנה רשב\"ם ור\"י מפרגם ור\"י מפריש ס\"ל דנט\"ל בפסח מותר כו' גם בהג' אשירי פ' אין מעמידין ד\"ז ע\"ב כתב שדעת רשב\"ם דנט\"ל מותר אפילו בפסח וצ\"ע:<br><b> ולענין </b> אי חזרת כבשונות מהני לכלי חרס כתב הרא\"ש ז\"ל בפ' כ\"ש וז\"ל כתב ראבי\"ה יש אומרים דאין מועיל לקדרות ליבון ע\"י חזרת כבשונות דחייס עלייהו דילמא פקעי ולא מלבן להו שפיר כו' ושגגה היא בידם דלא אמרו חכמים כן כו' וכן מוכח בפ' דם חטאת דפריך וליהדרינהו לכבשונות ומשני שאין עושין כבשונות בירושלים משמע הא לא\"ה שרי כו' יע\"ש וכתב הפר\"ח סי' תנ\"א דלדעת יש אומרים יש לדחות דדוקא במקדש התירו משום דכהנים זריזים הם ועוד דכיון דלאו מדידהו ליכא למיחש למידי וכן כתב הר\"ן ז\"ל בהדיא דדוקא במקדש התירו יע\"ש ויש לדקדק טובא דכיון דבמקדש ליכא למיחש דילמא חייס עלייהו א\"כ ק' קדרות במקדש אמאי ישברו לימלינהו גומרי ומאי משני בגמרא לפי שאין עושין כבשונות בירושלים אכתי תקשי דלימלינהו גומרי וראיתי להרב בני חייא ז\"ל בלשונות הרמב\"ם דף י\"ח הק' כן משם מורינו הרב המופלא מוהרח\"א ז\"ל והוא ז\"ל תי' דאפשר דסברי היש אומרים וראב\"ן דכיון דגבי קדשים כתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר לכן אם מחזירין לכבשונות חשוב ככלי חדש שכן דרך כלי חרס כשעושין אותם נותנן בכבשן ופנים חדשות באו לכאן אבל היסק דמילוי גומרי לא חשיב פנים חדשות למהוי כעין שבירה וכמבואר בדברי הרא\"ש שכתב אבל בהיסק בלא כבשן אין כאן פ\"ח יע\"ש ולע\"ד אחר המחילה אין תי' זה נכון דאם איתא דמלוי גומרי לא מהני ד\"ת אע\"ג דיוצא מידי דופיו ע\"י היסק משום דגזירת הכתוב היא דבעינן פ\"ח כעין שבירה א\"כ היכי מוכח בפרק כ\"ש דכלי חרס לא מהני בהו הגעלה משום דהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו ודילמא שאני התם דגזרת הכתוב היא דבעי שבירה שהרי אע\"ג דיוצא מידי דופיו ע\"י הסקה אפ\"ה לא מהני ד\"ת משום דלא חשיב כפ\"ח ואם כן מכ\"ש הגעלה דלא חשיב פ\"ח והתוס' ז\"ל בד\"ה התורה העידה הוקשה להם מעין קו' זו דמאי ראיה מייתי שאני התם דגזירת הכתוב היא דאפי' אבישול בלא בלוע כגון שתלהו בתנור בעי התם רבא כ\"ח אי טעונין שבירה או לא ותירץ דמאחר שהתיר הכתוב בכלי נחושת במריקה ובכלי חרס לא התיר ש\"מ דטעמא משום בליעה הוא דזה יוצא מידי דופיו וזה אינו יוצא אלא דאפילו הכי בישול בלא בלוע טעון שבירה לפי שהחמיר הכתוב לחושבו כבלוע יע\"ש והשתא כפי דעת הרב ז\"ל דאע\"ג דכ\"ח יוצא מידי דופיו ע\"י הסקה אפ\"ה לא מהני ד\"ת ק' טובא דאכתי נימא דע\"י הגעלה יוצא מידי דופיו דומיא דכ\"נ ואע\"ג דכ\"נ מהני מריקה ושטיפה אפ\"ה בכלי חרס גזרת הכתוב היא דלא מהני כי היכי דלא מהני הסקה אלא ודאי משמע דמילוי גומרי מהני ד\"ת גבי חטאת ואי ק\"ל אם כן למה הוצרך הכתוב שבירה לימלינהו גומרי כבר התוס' ז\"ל בזבחים דצ\"ו ד\"ה אלא קדרות הקשו כן ותיר' דחדוש הוא שהתיר הכתוב בשבירה דהו\"א דלא מהני שבירה כיון שעדיין טעם החטאת בחרס צריך שיהיה הטעם בטל מן העולם כמו בכ\"נ מריקה ושטיפה אבל הא פשיטא דכ\"ש היסיקה דמהני טפי יע\"ש:<br><b> וראיתי </b> להרב צאן קדשים ז\"ל שהקשה לדברי התוספו' ז\"ל הללו דא\"כ קשה דמאי ראיה מייתי דהתורה העידה על כ\"ח שאינו יוצא כו' נימא דלעולם יוצא מידי דופיו על ידי הגעלה דחידוש הוא שהתירה הכתוב בשבירה יע\"ש שהניחו בצ\"ע:<br><b> ולע\"ד </b> לק\"מ דתלמודא הכי מייתי דאם איתא דהגעלה מהני בכ\"ח אמאי כתב רחמנא מריקה ושטיפה בכ\"נ ושבירה בכ\"ח לכתוב רחמנא תרווייהו בכ\"ח ובכ\"נ ונימא הכי וכלי נחושת או כ\"ח אשר תבושל בו ומורק ושוטף במים או ישבר דהשתא הוה שמעינן תרוייהו דמריקה ושטיפה ושבירה מהני בכ\"ח אלא ודאי דמריקה ושטיפה לא מהני בכ\"ח ומשום הכי לא כתיב בכ\"ח אלא שבירה לבד דמהשתא כי ק\"ל אמאי לא כתיב הסקה איכא למימר שפיר דרבותא אשמועינן כנ\"ל פשוט:<br><b> וראיתי </b> למורינו הרב בס' מ\"ק דצ\"ד ע\"ב שהקשה קושית התוס' ז\"ל דאמאי אמרה התורה ישבר למלינהו גומרי דבדאורייתא לא שייך גזירה דילמא חייס כו' ולפי הנראה אשתמיט מיניה דברי התוס' הללו והוא ז\"ל תי' עמ\"ש רבי' פ\"ה מה' יסו\"ה השורף עצי הקדש לוקה מש\"ה חששא התורה דילמא חייס שלא יבא לעבור האיסור מן התורה ויפקע במגן ויעבור ל\"ת דשורף עצי הקדש ואף דבעלמא לא גזרה התורה הכא גזרה אלו ת\"ד יע\"ש וקשי' לי על תירוץ זה שהרי איתיה בתקנתא שישרוף בעצי חולין ואי משום דטעונים שבירה בעזרה ואין מכניסין חולין בעזרה כבר כתבו התוס' והרשב\"א והריטב\"א ז\"ל דליכא איסור דהכנסת חולין אלא במידי דעביד כעין הקרבה ואף לפי הנראה מדברי רש\"י ז\"ל דאפילו במידי דלא עביד כעין הקרבה אסור כבר הכריח הרב מש\"ל ז\"ל בפ\"ב מהלכות שחיטה הל\"ג דליכא איסור כי אם במידי דאכילה יע\"ש באורך ואיך שיהיה הדרן לקמייתא דלדעת יש אומרים קשה דקדרות במקדש אמאי ישברו לימלינהו גומרי ובדוחק י\"ל דדוקא בחזרת כבשונות דליכא למיחש כולי האי דלמא פקעי התירו במקדש אבל במלוי גומרי דאיכא למיחש טפי לא פליגי רבנן וגזרו אף במקדש אלא דאכתי קשה בפשטא דשמעתתא דקאמר א\"ל רבינא לרב אשי וכי מאחר דאיתותב רבה בר אהילאי אמאי אמר רב קדרות בפסח ישברו וקשה טובא דלמאי דס\"ד דרבינא לא אסיק אדעתיה טעמא דחייס עלייהו אדפריך לרב תק\"ל לרבינא מתני' אברייתא דכיון דהסקה מועיל בכ\"ח קדרות במקדש אמאי קתני מתני' דשבירתן במקדש ליעבד להו הסקה וצריך עיון:<br><b> והתוספות </b> ז\"ל בזבחים ד\"ה הקשו וז\"ל תימא מאי ק\"ל הא טעמא דשבירה לאו משום בליעה אלא גזרת הכתוב היא כו' ותי' בשהיסקו נעשו ככלי' חדשים כו' ואע\"ג דטומאה כו' ואמרי' תנור חולקו לשלשה כו' אלא אמרינן בשהוסקו נעשו ככלים חדשים וחשיב ככלי אחר כו' לא דמי כלי חרס לתנור דתנור כיון דתשמישו על ידי היסק לא חשיב פ\"ח ושמא אף בתנור אם היה מסיקו מבפנים ובחוץ כעין עשייתו כו' אפשר שזה מועיל עכ\"ל ויש לדקדק דכפי תי' זה מאי פריך התם בגמרא אלא הא דאמר ר\"ן אמר רבה בר אבוה תנור של מקדש של מתכת היתה ולעביד של חרס דהסיקו מבפנים הוא כו' והשתא לתי' התוס' דבתנור כיון דתשמישו ע\"י היסק לא חשיב פ\"ח מאי פריך הא בתנור לא מהני הסקה ומברייתא דקתני כל הפת כולה אסורה עד שיסיק התנור ל\"ק דהתוס' ז\"ל לא כתבו כן דגבי תנור לא מהני הסקה אלא דוקא גבי טומאה דהתם אין טומאתו משום בליעת האיסור וא\"כ בתנור שהסיקו בקליפי ערלה דאין איסורו משום איסור הבלוע בו אלא גזרת הכתוב היא גבי טומאה דבעי שבירה והילכך גבי תנור כיון דלא חשיב כפ\"ח לא מהני ליה הסקה אבל בתנור שטחו באליה דטעמו משום איסור הבלוע בו כל שהסיקו בפנים ויצא מידי דופיו אין צריך שבירה וכן כתב הרב ח\"ה בפ' כ\"ש יע\"ש ועיין בהרב מגן אברהם סי' תנ\"א סק\"ד אכן מהא דפריך בגמרא בתנור של מקדש ק\"ט דהא טעמא דשבירה לא משום בליעה אלא גזרת הכתוב היא כמ\"ש התוס':<br><b> ואפשר </b> ליישב דמאי דפריך בגמ' לעביד דחרס דהסיקו בפני' לאו למימרא דיסיקו בפני' לבד דהא פשיטא דלא מהני כיון דאין כאן פ\"ח אלא הכי פריך כיון דתנור היסיקו בפנים א\"כ אין כאן חשש דילמא חייס עלייהו וכיון שכן יסיקנו בפנים ובחוץ כעין תחלת עשייתו דהשתא הו\"ל כפ\"ח ואפי' גבי טומאה שפיר דמי כמו שכתבו התוספות ואע\"ג דכבר תי' בגמרא דאין עושין כבשונות בירושלים היינו דוקא לגבי קדרות דלא מהני להו הסקה אלא בכבשונות שמצרפין בהן כלי חרס חדשים דכיון דהיסיקו גדול לא חייס עלייהו אבל בתנור שלנו לא מהני להו הסקה דאיכא למיחש דילמא חייס עלייהו ויוציאנו מן התנור קודם שנתלבנו היטב כמ\"ש הרא\"ש ואהא משני שפיר דכיון דקדרות אין להם תקנה אלא בכבשונות שמצרפין בהם כ\"ח ואין עושין כבשונו' כאלו בירושלים משום קוטרא אבל לגבי תנור כיון דליכא למיחש דילמא פקעי איתיה בתקנתא שפיר שיסיקנו בפנים ובחוץ ושלא ע\"י כבשונות כנ\"ל האמנם אכתי ק' למה שכתבו התוס' בפ' אין מעמידין דל\"ד ע\"א ד\"ה שאינו וז\"ל וא\"ת כיון דחשוב כלי אחר א\"כ תנור וכיריים יותץ דקאמר רחמנא למה ליהדרינהו לכבשונות ואומר הר\"ש משנץ דודאי גבי קדרות כו' אבל תנור וכיריים שאיסורן בא ע\"י היסק אין יוצא בחזרת כבשונות ולא נקרא כלי אחר עכ\"ל הנה מבואר מדבריהם דס\"ל דגבי תנור אפי' חזרת כבשונות לא מהני הפך ממ\"ש בזבחים וכיון שכן קשה דמאי פריך ונעביד של חרס ואפשר לומר דהתוס' ז\"ל פ' א\"מ ס\"ל דמאי דפריך התם בזבחים וליהדרינהו לכבשונ' וכן בתנור דנעביד של חרס לא פריך אלא למאי דדחי לעיל בההיא דאמר רב נחמן כיון דאיכא שיורי מנחות דאפייתן בתנור איכא בישול ובילוע עבדינן של מתכת דאלמא טעמא משום בליעה הוא וכמ\"ש רש\"י שם וז\"ל הא אוקימנא דטעמא משום בליעה הוא ולא אבישול קפיד קרא דנימא גזירת הכתוב היא יע\"ש וכיון דטעמא משום בליעה פריך שפיר ונעביד הסקה בפנים וא\"צ פ\"ח וכברייתא דתנור שטחו באליה כנ\"ל:<br><b> וראיתי </b> למו\"ה בס' לשון לימודים בח' י\"ד הל' בשר בחלב סימן ר\"א שהקשה בדברי התוס' בפ' א\"מ דאדהקשו מתנור וכיריים הכתוב גבי טומאה בפרשת שמיני תיק' להו מכלי חרס דבישול החטאת הכתוב קודם בפ' צו דכתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר דאמאי הצריכו הכתוב שבירה דלא שייך לומר על הכתוב אין עושין כבשונות בירו' ולא עוד אלא אדמקשו מתנור וכיריים תקשי להו מפ' הקודם דכתיב וכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשבורו דבהא לא הוה שייך תיר' ז\"ל יע\"ש שהניחו בצ\"ע ומהיותר תימה על הר\"ב ח\"ה ז\"ל שכתב בפ' כ\"ש על דברי התוס' שם שכתבו כתי' בפ' א\"מ דקדר' שאין דרכה להסיקה בפנים אם מסיקן בפנים באו פנים חדשות לכאן ובין לענין איסור ובין לענין טומאה לא ישבור כו' יע\"ש והוא תימא דהא קרא כתיב בהדיא ואותו תשבורו הן אמת שדברי התוספות שם בקו' באו בשינוי ממ\"ש בפ' א\"מ דשם הקשו וז\"ל ולרבינו תם יש להקשות תנור דנטמא אמאי חולקים אותו לג' כיון דחשיב כאחר כו' משמע מדבריהם דלא ק' להו אקרא דכתי' תנור וכיריים יותץ משום דאיכא למימר דכיון דמלבן להו הו\"ל פ\"ח והראשון הוי כמו שבור כמ\"ש הרא\"ש אמימרא דרב דקאמר ישברו וחזרת כבשונות חשיב כמו שבירה יע\"ש וא\"כ איכא למימר דיותץ דקאמר קרא היינו חזרת כבשונות דחשיב כמו נתיצה וכן נמי גבי כ\"ח דכתיב תשבורו ה\"נ תתפרש אכן מתני' דפ\"ג דכלי' דקתני תנור שנטמא כיצד מטהרין אותו חולקין לשלשה ק\"ל שפיר דאמאי לא קתני תקנתא דהסקה אכן לדברי התוספות דפרק א\"מ ק' טובא דנקטו קו' אקרא דכתיב יותץ משמע דס\"ל דיותץ דקרא כפשטיה מתפרש וכיון שכן ק' אמאי ל\"ק להו מכלי חרס הכתוב קודם:<br><b> ואפשר </b> לומר דמכלי חרס דבישול חטאת לק\"ל דאיכא למימר דחידוש הוא שהתירה הכתוב בשבירה כמו שאמרו בזבחים גם מאותו תשבורו דכתיב גבי טומאת כ\"ח ל\"ק ליה דאיכא למימר דקרא רבותא אשמועינן דשבירת כלים מטהרת אותם מטומאתן אע\"ג דאיתיה בעיניה וכ\"ש חזרת כבשונות דחשיבי כפ\"ח וככלי אחר דמי אכן מתנור וכירים יותץ דקאמר קרא ק\"ל שפיר דלמאי הצריך הכתוב נתיצה דליכא למימר דאתא לאשמועינן דנתיצה מטהרת אותו מטומאתו דמשבירת כלי חרס ילפינן אלא משמע דקרא עכובא קאמר כנ\"ל ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קנה) </b> כמוהר\"י אשכנזי ז\"ל הקשה לדברי התוס' כו' קדרות בפסח ישברו כו' דהכא חשיב כדיעבד דאם יאמר חדש יותץ יפסיד התנור. כבר קדמוהו בקושיא זו בחידושי אנשי שם שסביב הרי\"ף בסוגיין פ' כ\"ש על הר\"ן שם שכתב ג\"כ הכי דבקדירות אע\"ג דלרב א\"א שלא לשברן ואפ\"ה לא הוי כדיעבד וקשה מאי שנא מתנור חדש דחשיב דיעבד מפני שצריך נתיצה וע\"ש מה שתירץ בזה:<br><b> והנה </b> הר\"ן ז\"ל הביא שם ראי' מהאי פנכא דאתמלח בה בשרא ותברה ר' אמי ולכאורה יש לפקפק בראי' זו דהא י\"ל דשאני התם דאיסורא בלע (שהרי התוס' בע\"ז דף ע\"ו ע\"א בד\"ה מכאן כו' כתבו בטעמא דמלתא דהמאכל מותר והקדירה אסורה לפי שבהמאכל לא נבלע איסור מעולם אבל בקדרה היה איסור גמור תחלה ע\"כ) ולכאורה הרי זה לא שייך בקדירות הבלועות מחמץ דאיכא למימר דהיתרא בלע. אמנם מ\"מ אין מזה כל כך קושיא על הר\"ן ז\"ל משום די\"ל דלטעמי' אזיל דס\"ל דחמץ שמו עליו ולא מקרי היתרא בלע. (ואפשר דהאי מי שתירץ שהביא הר\"ן ז\"ל דס\"ל דחמץ דאורייתא בכל שהוא ומש\"ה נטל\"פ נמי אסור בי' הוא ס\"ל כהראב\"ד ז\"ל דחמץ מקרי היתרא בלע ומשום הכי לא ניחא לי' בתירוצו הנ\"ל של הר\"ן ז\"ל וע\"ש:<br><b> ואכתי </b> מהסס אני בראי' זו מפנכא דמייתי הר\"ן ז\"ל דהא הר\"ן בעצמו כתב דסתם קדירות אין משמשין בהן חמץ הרבה וא\"א שיבוא לידי נ\"ט ע\"ש וא\"כ מאי ראיה מפנכא המלאה כולה מדם שבלעה. לקדירות בפסח שאין בהן אלא משהו חמץ לדעתי' ז\"ל. ואולי משום דדם שמלחו אינו אלא מדרבנן ואפ\"ה תברה ר' אמי לפנכא וא\"כ ס\"ל להר\"ן ז\"ל דהאי פנכא אע\"פ שבלועה מדם הרבה מ\"מ כיון שהוא איסור מדרבנן לא חמירא היא מבליעת משהו באיסור חמץ דאורייתא ולפ\"ז איני מבין כראוי דברי הגאון המחבר ז\"ל במה שהוכיח לעיל דרב ס\"ל דנטל\"פ אסור אפילו בדיעבד מדגזר שלא במינו אטו מינו דאל\"כ הא הו\"ל גזירה לגזירה ע\"כ. והרי בפנכא דדם שמלחו נמי דרבנן ואפ\"ה תברה ר' אמי ואמאי הא הו\"ל גזלג\"ז ויש לחלק. ועוד קשיא לי אמאי תברה ר' אמי הא הו\"ל לאשהויי עד למחר ולמלאותה גומרי דהא הו\"ל גזירה לגזירה דלמא חייס עלה דלא תפקע ועי' לקמן:<br><b> (קנו) </b> ולכאורה הי\"ל להרב ז\"ל להקשות קושיא הלזו לדעת הרשב\"א וסייעתי' הסוברים דכל שאיסורו במשהו נט\"ל אסור. תמהני דלדעה זו הא לר' יהודה דס\"ל דמין במינו לא בטיל א\"כ אפילו בנט\"ל נמי אסור ולפ\"ז הרי גיעולי נכרים לאו חידוש הוא דהא אצטריך הגעלה משום מין במינו וא\"כ הא איכא למילף לר\"י טעם כעיקר מגיעולי נכרים לכל התורה והא ליכא למימר דגיעולי נכרים וחטאת הו\"ל שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין דז\"א שהרי ר' יהודה ס\"ל דשני כתובים הבאים כאחד שפיר מלמדין. (עי' קדושין דף ל\"ה) וא\"כ לפ\"ז הא אייתר לי' קרא דמשרת דכתיב גבי נזיר ועכצ\"ל דאתי האי קרא לאורויי דהיתר מצטרף לאיסור בכל התורה והרי זה לא שמעת לי' לא לר' יהודה ולא לרב דפסק כוותי' ולרש\"י וסייעתי' קיי\"ל כן. אבל יותר תמוה לדעה זו אמאי דמהני הגעלה כלל דאי נימא דבמין במינו נטל\"פ נמי אסור א\"כ הא איכא למיחש בכלי זו שהישראל מגעילו במים להכשירו דדלמא בישל בה הגוי מים של ע\"ז ומין במינו לא בטיל לר' יהודה מן התורה דבשלמא לדעת החולקים על הרשב\"א י\"ל דס\"ל דלר' יהודה לא התירה התורה להגעיל אלא ליום המחרת או דס\"ל דבת יומא נמי פגמא אבל להרשב\"א וסייעתי' תמוה לכאורה ועי' רש\"י חולין דף צ\"ח ע\"ב במש\"ש בזרוע בשלה ואין הגליון מספיק:<br><b> (קנז) </b> וכן בתרומה דעולה באחד ומאה היינו דוקא במין במינו אבל במין בשא\"מ איסורו בנ\"ט. לא ידעתי מהו הא כשלא הסיר האיסור אפילו במין בשא\"מ אינו בטל בס' כמבואר ברש\"י חולין דף צ\"ט ע\"א ובתוס' שם בד\"ה אין בהם בנ\"ט כו' דהיכא דהאיסור הוא בעין אפילו בשא\"מ צריך ק\"א וחומץ שנפל על גריס ע\"כ ישאר משהו בעין והדרא הקושיא לדוכתה. וצ\"ל דס\"ל להר\"ר ש\"ט כדעת התוס' שם שנראה דחולקים על רש\"י ומדברי הרמב\"ם בפט\"ו מהלכות מ\"א שהביא אין הכרח דחולק על רש\"י וע\"ש:<br><b> (קנח) </b> ואי ק\"ל א\"כ למה הצריך הכתוב שבירה כו' ותירצו דחדוש הוא שהתיר הכתוב בשבירה דהו\"א דלא מהני שבירה כיון שעדיין טעם החטאת בחרס כו'. אני בעניי לא זכיתי להבין תירוצם של רבותינו בעלי התוס' בזה דאיך אפשר לומר כן דחדוש הוא מה דשבירה מהני אע\"פ שנשאר טעם החטאת בשברי החרס והרי גבי טומאה (ויקרא י\"א ל\"ג) כתיב נמי וכל כלי חרש אשר יפול מהם גו' ואותו תשברו והתם ודאי הרי לא שייך החידוש שכתבו התוס' ואפ\"ה כתב רחמנא שם ואותו תשברו. ועוד קשה לי בהבנת דברי קדשם בתירוצם זה דא\"כ אמאי כתב רחמנא חדוש זה בכ\"ח דוקא ולא בכלי נחשת דמהני שבירה בהו אע\"פ שנשאר בהשברים טעם החטאת וניהו דקושיית הצאן קדשים לא קשה משום דלא הזכיר הכתוב מריקה ושטיפה בכלי חרס מכלל דאינו יוצא מידי דפיו לעולם אבל קשה להיפך למה לא הזכיר הכתוב בכלי נחשת היתר שבירה בלי מריקה ושטיפה. ואפשר לומר דמאי דכתבה רחמנא גבי טומאה ואותו תשברו הוא לאשמעינן דע\"י השבירה אזדא לה הטומאה נמי וא\"צ חזרת כבשונות דלהוי כפנים חדשות אלא כיון דבטיל מתורת כלי פרחה טומאתו:<br><b> אלא </b> דלפ\"ז אכתי קשה לי על מה שהקשו התוס' בע\"ז דף ל\"ד ע\"א בד\"ה שאני מתנור וכירים כו' אמאי יותץ להדריני' לכבשונות כו' דמאי קושיא היא הא התם נמי אפשר לומר דהכתוב בא לאשמעינן דע\"י נתיצה פקע לה הטומאה וא\"צ לחזרת כבשונות דזה אין ללמוד מקרא דאותו תשברו דכתיב בכלי חרס וכמ\"ש הרמב\"ן בפי' התורה דהכתוב אמר יותץ ולא ישבר לומר דא\"צ לשברן כו' אלא יהרסם ולא יבנם לעשות מלאכתם וע\"ש והיינו משום דלשון נתיצה מורה על פירוד החלקים דהיינו הריסה ולא שבירה, וצ\"ע:<br><b> (קנט) </b> דאיכא למימר דקרא רבותא אשמעינן דשבירת כלים מטהרת אותם מטומאתן כו'. עיין מ\"ש על הגליון לעיל (באות קנ\"ח) בד\"ה אני בעניי כו' בסה\"ד:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מ\"ע </b>\n<b> מן התורה לאכול מצה בליל כו' שנאמר בערב תאכלו מצות בכל מקום ובכל זמן.</b> הק' הרב לח\"מ דבפ' כ\"ש דכ\"ט אמרינן דלר\"י דס\"ל חמץ מו' שעות ולמעלה עובר עליו בלאו נפ\"ל לקובעו חובה בזמן הזה מהקשא דלא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו מצות ור\"ש דס\"ל דלפני זמנו אינו עובר עליו בלאו ודריש הקשא לומר בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ לקובעו חובה נפ\"ל מקרא דבערב תאכלו מצות וא\"כ כיון דרבי' פסק בפ\"א מה' אלו דין ז' כר\"י אם כן איך כתב כאן קרא דבערב תאכלו מצות הא לר\"י נפ\"ל מהקשא וקרא דבערב אצטריך למי שהיה טמא או בדרך רחוקה ותי' די\"ל דמאי דהביא רבינו קרא דבערב תאכלו מצות אין כונתו להביא אלא שהיא מצות עשה לאכול מצה בליל פסח אבל שיהא חוב לאכול בזה\"ז לא הביאו מכאן ומ\"ש בכל מקום ובכל זמן אינו אלא מהקשא דלא תאכל עליו חמץ א\"ד יע\"ש ולע\"ד אכתי ק' למ\"ש ה\"ה בפ' א' דאע\"ג דרבא בפ' כ\"ש קא' דהלכה כר\"ש אינו אלא בלאחר זמנו אבל בלפני זמנו ס\"ל כר\"י וכדקא' בפ\"ק דפסחים יע\"ש והשתא ק' דהא אמרי' בפ' ע\"פ דק\"ך אמר רבא מצה בזה\"ז דאוריי' מרור דרבנן ומ\"ש מרור דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח יש מרור בזמן דליכא פסח אין מרור מצה נמי כו' מצה מיהדר הדר ביה קרא בערב תאכלו מצות והשתא כיון דרבא ס\"ל כר\"י הא לר\"י לא נפ\"ל לקובעו חוב' אלא מהקשא ואיך קאמר מקרא דבערב ואפי' תימא דמאי דאמרי' מצה מיהדר הדר ביה קרא אינו מדברי רבא אלא תלמודא הוא דקאמר לה אליבא דרבא אכתי ק' דכיון דרבא ס\"ל כר\"י הו\"ל לתלמודא לומר אליביה דנפ\"ל מהיקש' וכר\"י דקי\"ל כוותיה וכן ראיתי מי שהק' ולכן נ\"ל דלרבי' קשיתיה הא דאמרן גם קו' התוס' שהק' בפ' ע\"פ ד\"ה ר\"א וז\"ל ומיהו תימא דר\"י מצריך קרא לטמא ושהיה בדרך רחוקה כס' ר\"א ב\"י דלי' הלכתא כוותיה ואנן קי\"ל כר\"י לגבי ר\"ש אשר על כן הוכרח לומר דהא דפריך בפ' כ\"ש ור\"י שפיר קאמר ליה ר\"ש א\"ל ההוא לקובעו חובה בזה\"ז הוא דאתא והדר פריך ור\"ש כו' עד דדחיק במסקנא לומר ור\"י כתיב בהאי וכתיב בהאי וצריכי היינו משום דאכתי לא שמיע ליה לתלמודא השתא הא דאמר ר\"א בפ' אלו עוברין נשים חייבות באכילת מצה ד\"ת שנאמר לא תאכל עליו חמץ כו' כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה ובפ' כ\"ש דל\"ה ע\"א אמרי' אמר ר\"ל וכן תנא דבי ראב\"י אמר קרא לא תאכל עליו חמץ דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא י\"ח בפסח דברים שאינם באים לידי חימוץ אין אדם יוצא י\"ח בפסח ושם ע\"ב ת\"ר יכול יצא י\"ח בטבל ת\"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאסורו משום בל תאכל חמץ יצא טבל שאיסורו משום בל תאכל טבל יע\"ש אמנם בתר דשמיע לן ההיא דראב\"י וההיא דר\"א אזלא לה כל ההיא סוגיא דלעיל ולעולם דר\"י לקובעו חובה נפ\"ל מבערב והיקשא אצטריך לכל הני והיינו דתלמודא התם בפרק ע\"פ קאמר אליבא דרבא דמצה בזה\"ז דאורייתא מקרא דבערב לפום מאי דשמיע לן השתא הני ברייתי וההוא דר\"א וכן ראיתי להרב ח\"ה בפ' כ\"ש דל\"ה ההיא דראב\"י כתב וז\"ל ולעיל דאמרי' לר\"י אהאי קרא דאתא היקשא לקובעו חובה ה\"ה דהו\"מ למימר דאתא להך דרשא דהכא ע\"ש אלא שמה שהקשה עוד שם וז\"ל ומיהו ק\"ק דקאמר התם לר\"ש לקובעו חובה מנ\"ל ומשני נפ\"ל מבערב הא מ\"מ תקשי דאיצטריך היקשא לדרשא דהכא ע\"ש נראה דל\"ק דס\"ל לר\"י דכולהו נפקי מהקשא משום דאין הקש למחצה אלא דר\"י משום דאייתר ליה תלתא חד ללפני זמנו כו' וס\"ל דלא תאכל עליו חמץ קאי אשחיטת פסח משו\"ה לא דריש ליה להך היקשא כר\"ש לומר בשעה שישנו בקום אכול מצה כו' אלא ס\"ל דהיקשא אתא לאידך אמנם לר\"ש דמצריך להו לקראי כדקאמר התם וס\"ל דעליו אאכילת פסח כמו שכתבו התוס' שם דריש ליה להקשא לומר בשעה שישנו בקום אכול מצה דכולהו נפקי מהקשה משום דאין היקש למחצה וכ\"כ הרא\"ם בתוספותיו על הסמ\"ג דרנ\"ח ע\"ד אההיא דרש' דראב\"י וז\"ל אע\"ג דדרשי' ליה כו' אליבא דר\"י לקובעו חובה ואליבא דר\"ש לומר בשעה שישנו בקום אכול מצה אין בכך כלום דאין היקש למחצה יע\"ש ואין להק' דא\"כ מאי פריך ור\"ש לקובעו חובה מנ\"ל ואמאי אצטריך קרא דבערב לקובעו חובה הא מהיקשא דלא תאכל נפקא נמי הך כדנפקי כל הני משום דאין היקש למחצה הא ל\"ק משום דאי לאו קרא דבערב הוה ממעטינן מצה בזה\"ז מקרא דעל מצות ומרורים כי היכי דממעטינן מיניה מרור ולא הייתי מכניסו בהיקשא דלא תאכל משו\"ה אצטריך קרא דבערב וזה פשוט ודרך אגב חזות קשה הוגד לי על מ\"ש הריטב\"א בחי' לקי' דל\"ג ע\"ב וז\"ל וק\"ל אמאי נשים פטורות מציצית אפילו לר\"ש דהא דרשי' סמוכים להתיר כלאים בציצית וא\"כ כל שישנו בבל תלבש ישנו בגדילים דהא דכוותא דרשי' גבי מצה כו' ואיכא למימר דבשלמא גבי מצה כיון דליכא למידרש מילתא אחריתי גבי ההיא סמיכתא דרשינן הכי אבל בסמוכין דציצית וכלאים כיון דאית למידרש ביה למיפטר כלאים בציצית תו לא דרשי' ליה אידך דרשי דאתי לסתור הכלל שבידינו דכל מ\"ע שהז\"ג נשים פטורות עכ\"ד ויש לתמוה עליו שהרי גבי מצה נמי דרשי' לה נמי לדרשא אחריתי לדברים הבאים לידי חימוץ ושאינו יוצא בטבל אליבא דר\"ש ולר\"י לקובעו חובה ולר\"ש לומר בשעה שישנו בקום אכול מצה כו' ושוב מצאתי בספר תומת ישרים בהגהות הרי\"ף ד\"ד ע\"ד שכתב תי' זה משם הרמב\"ן והקשה עליו וז\"ל ואע\"ג דמהקשא דלא תאכל עליו ילפינן דין חמשת המינין (כצ\"ל ובדפוס יש ט\"ס) מיהו אפשר דעיקר היקשא לא בא רק לחייב נשים דדין ה' המינים אף בלא הקשא ידעינן ליה דלחם עוני כתיב ולא מיקרי לחם אלא חמשת מינים עכ\"ד ולא ידעתי אמאי ל\"ק ליה מההיא דטבל דדריש ר\"ש להקישא לומר שאינו יוצא במצה של טבל ומההיא דדריש לומר בשעה שישנו בקום אכול מצה כו' וכן ק' למ\"ש הרא\"ם בתוספותיו על הסמ\"ג דף רס\"ט ע\"א ד\"ה שהרי וז\"ל וליכא לאקשויי לישתוק מהאזרח ומדאצטריך היקשא לחיובי נשים במצה מכלל דבסוכה פטורות דאי ס\"ד חייבות היקשא למה לי והוא תימה דאי לא כתיב האזרח הו\"א דהקישא אצטריך לדברים הבאים לידי חימוץ וכל הני דדרשי' מיניה כמ\"ש הוא ז\"ל עצמו בדף רנ\"ח ע\"ד ואפשר לומר דס\"ל לר\"א דההיא דר\"ש דדריש להיקישא למעוטי מצה על טבל לא קי\"ל כוותיה משום דר\"ש ס\"ל דאין איסור חל על איסור ואפילו איסור כולל ואיסור מוסיף ולית הלכתא כוותיה ואם כן מצה של טבל לדידן ה\"ט דלא נפיק משום דהו\"ל מה\"ב וכמ\"ש רש\"י והר\"ן שם וההוא דדריש נמי למעוטי חמץ מו' שעות ולמעלה לא קי\"ל כוותי' אלא כר\"י ולר\"י לקובעו חובה נפקא ליה מקרא דבערב וא\"כ ע\"כ אייתר לן הך הקישא לרבויי נשים במצה מיהו ק' מהא דגרסינן בפסחים דצ\"ו ת\"ר פסח ומרור כו' רש\"א באנשים חובה ובנשים רשות אהייא כו' אלא אמצה ומרור אימא סיפא כו' ובנשים רשות לית ליה לר\"ש הא דאמר ר\"א נשים חייבות באכילת מצה כו' הרי דאע\"ג דר\"ש דריש להך הקיש' למעוטי מצה של טבל ולמעוטי חמץ מו' שעות ולמעלה אפ\"ה דריש ליה נמי להא דר\"א ובדוחק יש ליישב דס\"ל להריטב\"א דעיקר הקיש' לר\"ש נמי לא אתא אלא לרבויי נשים דלמעוטי טבל לא צריך קרא משום דהו\"ל מה\"ב וכמו שהק' התו' בר\"פ לולב הגזול ולמעוטי חמץ מו' שעות ולמעלה נמי לא צריך הקישא דכיון דר\"ש מצריך להו לקראי כדאמרינן התם מהיכא תיתי שיהא בבל תאכל חמץ בי\"ד וכמו שהק' התוס' שם בד\"ה ג\"כ אלא דר\"ש לפי האמת דכתיב הקישא לרבויי נשים אסמכינהו אהיקש משום דאין היקש למחצה מיהו עיקר הקושי' לא אתא אלא לרבויי נשים והכי מוכח מההיא דגרסי' בקדושין דל\"ד ע\"ב א\"ה מצה והקהל נמי צריכי למאי צריכי בשלמא אי כתיב הקהל ולא כתיב מצה הו\"א נילף ט\"ו ט\"ו מחג הסכות כו' והשתא ק' דהא הקישא דמצה ע\"כ אצטריך למיכתב לדברי' הבאים לידי חימוץ וכל הני אלא משמע דעיקר קרא לא אתא אלא לדר\"א גרידא כנ\"ל:<br><b> ובהיותי </b> בזה אשכחנא פתרי למה שראיתי מקשים על מ\"ש התו' במגילה ד\"ד ד\"ה שאף הן היו באותו הנס שתיר' משם הר' יוסף איש ירושלים דאצטריך היקשא דכל שישנו לרבויי נשים אע\"ג דאף הן היו באותו הנס משום דס\"ד למיפטריה מגזירה שוה דט\"ו ט\"ו מחג הסוכות יע\"ש דכפי תירוץ זה קשה דהיכי אמר רבא בפרק הישן דכ\"ה דאצטריך האזרח גבי סוכה למעוטי נשים משום דסד\"א נילף ט\"ו ט\"ו מחג המצות הא מדאצטריך הקישא דכל שישנו שמעינן דנשים פטורות מסוכה דאי לא למאי אצטריך הא בלא\"ה מחייבי מטעמא שאף הן היו באותו הנס וכתי' הר' יוסף ועיין בס' עץ החיים למורינו הרב פ' אמור דף פ\"ו ע\"א מה שהקשה בזה שדבריו אינם מובנים דלפי הנראה ט\"ס נפל בדבריו וכונתו למה שהקשינו אכן עפ\"י האמור לק\"מ דס\"ל להתו' דודאי הקישא דלא תאכל עליו חמץ אצטריך לדברים הבאים לידי חימוץ וכדכתיבנא לעיל ואם כן לא הוה מצי' למילף דנשים פטורות מסוכה מדאצטריך היקשא דהייתי אומר דלעולם נשים חייבות במצה מטעמא שאף הן היו באותו הנס ובסוכה נמי מג\"ש דט\"ו ט\"ו מחג המצות והיקשא אצטריך לדברים הבאים לידי חימוץ ומה שהקשו התוס' דל\"ל היקשא ת\"ל שאף הן היו באותו הנס אין כונתם להקשות דלישתוק מהיקשא דהא ודאי ליתא דהיקשא אצטריך לדברים הבאים לידי חימוץ אלא כונתם להקשות לר\"א דאמר נשים חייבות במצה ומפיק לה מהיקשא משום דאין היקש למחצה דאמאי ל\"ק מטעמא שאף הן היו באותו הנס ואהא תי' דאי לאו מהיקשא הוה ס\"ד למיפטריה מג\"ש דט\"ו ט\"ו מחג הסוכות לפי האמת דאית לן קרא דהאזרח למעוטי נשים כנ\"ל:<br><b> אך </b> אכתי קשה למ\"ש התוס' בפ' א\"ע דמ\"ג ע\"ב ד\"ה סד\"א ובפ' ג' דשבועות ד\"ך ע\"ב ד\"ה את שישנו שהקשו דלמאי אצטריך כי כל לרבויי נשים לאכילת חמץ משום דסד\"א לדרוש היקשא דלא תאכל חמץ לקולא הא לחומרא מקשינן ותירץ דטפי הוה מסתבר לדרוש היקש לקולא משום ג\"ש דט\"ו ט\"ו מחג הסוכות והוו מיפטרי ממצה כמו בסוכה דפטר להו בהדיא כו' ע\"ש והשתא ק' דאם כן לישתוק מהאזרח למעוטי נשים ומדאצטריך קרא דכי כל לחיובי נשים באכילת חמץ משום דס\"ד למיפטרי' מהיקשא שמעינן דבסוכה נשים פטורות דאי חייבות לא ליכתוב כי כל ומהיקשא ודאי הוה דרשינן דנשים חייבות דלחומרא מקשי' ומינה הוה אייתינן סוכה מג\"ש אלא ודאי דנשים פטורות בסוכה דמהשתא הוה ס\"ד למידרש היקשא לקולא משום ג\"ש דט\"ו ט\"ו מחג הסוכות ויש ליישב דאי לאו קרא דהאזרח למעוטי נשים הו\"א דנשים חייבות מג\"ש דט\"ו ט\"ו מחג המצות וקרא דכי כל ע\"כ הוה מוקמינן ליה לרבות עירובו כדפרכינן התם ומאי חזית דכי כל לרבות נשים אימא לרבות עירובו ואע\"ג דקאי באוכלין אפ\"ה הוה מוקמינן ליה לרבות נאכלין כיון דליכא אוכלין כדאמרינן התם גבי חלה דלרבויי נשים לא אצריך דמהיקשא שמעינן ליה דלחומרא מקשינן אלא דלפי האמת דא\"ל קרא דהאזרח למעוטי נשים מסוכה מיסתבר לן לאוקומי קרא דכי כל לרבויי נשים משום דס\"ד למיפטרינהו מהיקשא כיון דאיכא ג\"ש מטעמא דקאי באוכלין כו' כדאמרינן התם ודוק. עוד ראיתי להר\"ב עץ החיים ז\"ל שהקשה לתי' הר\"י איש ירושלים דס\"ל דטעמא דשאף הן היו באותו הנס אהני לן למיחייבינ' דבר תורה דאם כן מאי פריך בפ\"ב דסוכה ופ\"ק דקידושין האזרח ל\"ל מ\"ע שהזמן גרמא היא ונשים פטורות ומאי קושיא הא אצטריך קרא משום דסד\"א דחייבות מטעמא שאף הן היו באותו הנס דענני כבוד ועיין בתו' פ' ע\"פ דק\"ח ע\"ב ד\"ה היו ולכאורה היה אפשר לומר דהר\"י איש ירושלים ס\"ל כפי' רשב\"ם שפי' שעיקר הנס היה ע\"י בפורים ע\"י אסתר בפסח שבזכות נשים צדקניות נגאלו והילכך בסוכה כיון דעיקר הנס לא היתה על ידן משו\"ה פריך בגמרא שפיר דל\"ל האזרח אלא שאין זה במשמע דברי התוס' ז\"ל דפ\"ק דמגילה שאחר שדחו פי' רשב\"ם ז\"ל כתבו בתר הכי הך תי' ולכן נראה דמש\"ה לא משני בגמ' הכי משום דאכתי הוה ק\"ל דהניחא לר\"א דאמר בפ' קמא דסוכה די\"א דענני כבוד היו אלא לר\"ע דאמר סוכות ממש היו האזרח ל\"ל ושוב ראיתי בחידושי קדושין שנדפסו מחדש לא נודע למי מקדושים ומתוך דבריו ניכר כי רב גובריה ורב חיליה שכתב וז\"ל וטעמא דכתיב האזרח וא\"ת לימא ליה איצטריך סד\"א נשים חייבות שאף הן היו באותו הנס כו' וי\"ל כי מחייבים להו מה\"ט ה\"מ בדרבנן כו' ובירושלמי פי' באותו הנס באותה סכנה מיהו ליכא לתרוצי קושיין בהכי דאכתי איכא לאקשויי ממצה למאי אצטריך היקשא כו' ואפשר משום דהו\"א נילף ט\"ו ט\"ו מחג הסוכות עכ\"ד הנה מתוך דבריו מבואר תירוץ לקושיא זו דס\"ל להר\"י איש ירושלים דלא מחייבי נשים מטעמא דשאף הן היו באותו הנס אלא בדאיכא סכנה ודוק:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> מה </b> שהקשה להפוסקים דאף באין בו כא\"פ יוצא י\"ח בפסח מטעם גרירה מהש\"ס פרק כל הזבחים עיין בספר החיים קונטרס מיני מטעמים ח\"ש פרק ב' מ\"ש ליישב הנ\"ל:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ה) </b>\n<b> דברי </b> הרב לחם משנה תמוהים בלא\"ה דקאמר עיקר הלימוד הוא מבערב תאכלו וזה ליתא דהא לרבי יהודה עיקר הלימוד הוא מההיקש ובערב תאכלו מצות בעינן לטמא ושהיה בדרך רחוקה וא\"כ אין לנו ללמוד כלל מבערב תאכלו לקבעו חובה בז\"הז ורמב\"ם הביא למוד זר ובחדושי אמרתי לפרש הר\"מ ע\"ד אחר דהר\"מ היה קשיא ליה מאי מקשה ור\"י מבערב תאכלו מצות נפקא דלמא באמת אית ליה מבערב תאכלו מצות ואפ\"ה איצטרך ההיקש ושנה הכתוב לעכב אפי' מצה של איסור חדש וטבל וכדומה דאי מבערב תאכלו מצות הוי עשה שלפני הדיבור ולא היה דוחה ל\"ת שלאחר הדיבור כמ\"ש התוס' בקידושין בשם הירושלמי וכן הקשה קושיא זאת בתשובת שאגת ארי'. ואולם אמרתי דלק\"מ דבלא\"ה אינו יוצא במצה של איסור כיון דאמרינן פסחים [ל\"ח ב'] דאין יוצאין ברקיקי נזיר וחלת תודה משום דאינה ראויה לזיי\"ן ומצה הראויה לזיי\"ן בעינן וא\"כ גבי מצה של איסור נמי כן הא אינה ראויה לזיי\"ן ואף שבערב הראשון העשה דוחה ללא תעשה שאר ימים שאין בו עשה אסורין ומש\"ה בלילה הראשונה נמי אסורה אמנם זה תלוי אי דרשינן האי דרשה מצה הראויה לז' וברייתות חלוקות הנה שם. ואולם הר\"ב טו\"ז סי' תרל\"ח ס\"ק ב' משוה האי דרשה דמצה הראויה לזיי\"ן לדרשה שדרשינן גבי סוכה אי בעינן סוכה הראוי' לזיי\"ן מאן דדריש הא דריש הא עייש\"ה. והנה מצינו לרבי יהודה דדריש סוכה הראויה לז' עיין סוכה [כ\"א א'] גבי העושה סוכתו ע\"ג גמל וא\"כ גבי מצה נמי דרשינן הכי דמ\"ש אם התם גבי סוכה קשיא הכא נמי קשיא. וא\"כ לפ\"ז שפיר הקשה הש\"ס ורב יהודא מבערב תאכלו מצות נפקא וצ\"ל דבערב תאכלו מצות לטמא שהיה בדרך רחוקה <span class=\"R\"> (קס)</span> אבל אנן בדידן דלא פסקינן סוכה הראוי לזיי\"ן בעינן וגם רקיקי נזיר אמרינן והטעם משום דכתיב ושמרתם את המצות שימור לשם מצה בעינן ולא משום מצה הראוי לז' וא\"כ לפ\"ז לא צריכין לכל זה אלא אמרינן לקובעו חובה נפקא מבערב תאכלו <span class=\"R\"> (קסא)</span> והאי דכתיב לא תאכל עליו חמץ רק שנה הכתוב כדי שיהיה גם עשה שלאח\"הד ואתיא שפיר דברי רבא ודברי רבינו ועי' מ\"ש בעניותי הל' נדרים אכול דבש דייך:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קס) </b> בטעה\"מ: אבל אנן בדידן דלא פסקינן סוכה הראוי לז' בעינן כו'. דבריו תמוהים די\"ל דפסקינן דבעינן סוכה הראויה לז' גם לר\"מ אלא דה\"ט דר\"מ כיון דמדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דגזרו ועי' לקמן דף ע\"ו ע\"א בדברי המחבר בד\"ה ומעתה כו' אבל מדאורייתא ד\"ה בעינן ראוי' לז' שוב ראיתי דאפשר לומר דכונת הרב טעה\"מ דכיון דרבנן ס\"ל דעושין סוכה בחוה\"מ מכלל דס\"ל דלא בעינן סוכה הראויה לשבעה:<br><b> (קסא) </b> שם והאי דכתב לא תאכל עליו חמץ רק שנה הכתוב כדי שיהי' גם עשה שלאחה\"ד. דבריו אלו אינם אלא דברי תימא דלמי הקשה הירושלמי קושייתו דליתי עשה דמצה ותדחי לאו דחדש הא לר' יהודה לק\"מ דהא ס\"ל דבעינן מצה הראויה לשבעה כדס\"ל גבי סוכה ואי לר' שמעון הא ס\"ל לר\"ש דאין יוצא ידי חובתו במצה של טבל דקאמר מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא טבל כו' וא\"כ הרי מה\"ט נמי אמעיט דאינו יוצא ידי חובתו במצה של חדש. ועוד תמוה מה דמשני הירושלמי דהו\"ל עשה שקודם הדיבור ולפי דברי הרב הזה שנה הכתוב לאחה\"ד נמי בהיקשא דלא תאכל עליו חמץ. ולקושטא דמלתא נ\"ל דהירושלמי קאי אפילו להברייתא דפסחים ל\"ה דס\"ל דבעינן מצה הראויה לשבעה ומ\"מ פריך שפיר דליתי עשה דמצה ולדחי לאו דחדש משום דבאמת לא גרע חדש מקדלי דחזירי שהותרו לישראל כו' שכבשו וא\"כ גם בשאר ימים היה חדש מותר אז אלא דס\"ל להירושלמי דדוקא בשלל אויבים הותרו לאכול איסור ולא ממה שקנה לו ישראל לעצמו [וכלישנא בתרא בחולין י\"ז ע\"א עיי\"ש]. והנה למ\"ש בס' יראים דאע\"פ דגזל נכרי מותר מ\"מ לכם לא מקרי וא\"כ הרי בשלל אויבים לא יצאו ידי חובת מצה מחדש שלהן משום דלא הוי לכם ומשום הכי פריך הירושלמי דגם בחדש של עצמן היו יכולים לצאת ידי חובתן משום דעשה דמצה תדחי לל\"ת דחדש ומ\"מ ראויה לשבעה מקרי דכיון דחדש של אויבים מותר להם וא\"כ אם היו מוכרים החדש הזה של עצמן לאויביהן והיו חוזרים ושוללים מהם הי' נמי מותר להם ומש\"ה שפיר מקרי מצה הראויה לשבעה ודוק [עי' ספר טורי אבן ר\"ה י\"ג]:<br><b> (קסב) </b> אבל בסמוכין דציצית וכלאים כיון דאית למדרש בי' (למשרי) למיפטר כלאים בציצית תו לא דרשינן לי' אידך דרשי כו' ויש לתמוה עליו שהרי גבי מצה נמי דרשינן לה לדרשא אחריתי כו'. לענ\"ד אין כאן תימה דאפשר לומר דכונת רבינו הריטב\"א ז\"ל היא דמשום דדרשינן סמוכים למשרי כלאים בציצית תו לא דרשינן לי' לחייב נשים בציצית ולומר כל שישנו בבל תלבש כלאים כו' לאפוקי ולמסתר הכלל המסור בידינו דכל מ\"ע שהז\"ג נשים פטורות דכיון דסמוכים אלו נדרשו לקולא להתיר כלאים לא דרשינן להו לחומרא לחייב נשים בציצית נגד הכלל ולהתיר להנשים גם כלאים בציצית דכיון דפטורות בכל מקום ממ\"ע שהז\"ג לא שייך לחייבן בציצית ולהתיר להן כלאים בציצית. הרי לך שני טעמים בזה דלא שייך לדרוש סמוכים לחייב נשים בציצית, חדא דכיון דדריש סמוכים לקולא להתיר כלאים בציצית תו לא דרשינן להו לחומרא לחייב נשים בציצית נגד הכלל ועוד דא\"א לומר דנשים הפטורות בכל מקום ממ\"ע שהז\"ג יתחייבו בציצית ולהתיר להן עי\"ז לאו דכלאים ותרי טעמי הללו אינם בהאי היקשא דלא תאכל עליו חמץ גו'. ואפשר דזהו כונת הריטב\"א ז\"ל אלא שקיצר בלשונו ומלתא אחריתי דנקט הריטב\"א ז\"ל היינו כונתו למידרש באופן אחר היפך הדרשה שדרש עכשיו כמו שהוא בציצית דהדרשה היא למיפטר כלאים בציצית דהיינו לקולא תו לא דרשינן לחייב נשים בציצית דהיינו לחומרא. וזה מורה לישנא למיפטר דנקט הריטב\"א ז\"ל (אלא שאין הספר כעת לפני לעיין בו אם גם שם כתוב לישנא דלמיפטר או למשרי) דהוא לישנא קיטא והו\"ל לומר למישרי כלאים בציצית אלא דכונתו בזה כנ\"ל דכיון דדרשינן סמוכים לקולא דהיינו למיפטר מלאו דכלאים בציצית תו לא שייך למדרשי' נמי לחיוב דהיינו לחייב נשים בציצית ובזה מרמז לטעם הראשון שכתבתי וטעם השני נמי ניתן להאמר בפ\"ע דאין סברא לומר דנשים דפטורות ממ\"ע שהז\"ג יתחייבו בציצית שהז\"ג ולעבור בלאו דכלאים דכיון דחזינן דלא קפדה רחמנא במ\"ע דנשים איך אפשר לומר דאפילו במקום ל\"ת שבכאן יצאה התורה מן הכלל שבידינו. והא דלא דרשינן בזה רק לחייב נשים בציצית ולא להיתר כלאים אפילו באנשים היינו משום דסמיך לציצית לאו דכלאים ואי לחיובא אתא אמאי לא סמיך לציצית לאו אחר לדרוש ולומר כל שישנו בלאו זה ישנו בציצית ולחייב נשים בציצית אע\"כ מדסמיך לציצית לאו דכלאים דוקא דשייכים זה בזה שמעינן מינה דלמישרי כלאים בציצית אתא ודוק:<br><b> (קסג) </b> דהא היקשא דמצה ע\"כ אצטריך למכתב לדברים הבאים לידי חימוץ כו'. ואפשר ליתן בזה תבלין עוד דעיקר קרא אתא לחייב נשים במצה משום דאפילו אי נימא דאתי לדרשה אחריתי נמי ע\"כ נשים יתחייבו במצה שהרי בסוכה כתיב האזרח והוי רבויא לחייב נשים בה כמו דמרבינן מהאזרח דכתיב ביוה\"כ דלחייב נשים בתוספות יוה\"כ אתא וא\"כ הוה גמרינן ג\"ש ט\"ו ט\"ו מחג הסכות לחייב נשים במצה וכיון דע\"כ נשים חייבות במצה להכי דרשינן לה מהיקשא דלא תאכל עליו חמץ וכיון שכן ע\"כ לומר השתא דהאזרח דכתיב גבי סכות למעוטי נשים מסוכה אתא כי היכי דלא נילף סוכה בג\"ש דט\"ו ט\"ו מחג המצות דנשים חייבות בסוכה:<br><b> ולפ\"ז </b> גם קושיית הריטב\"א ז\"ל שפיר מתורצת והוא דשאני גבי מצה דמרבינן נשים לחיובא בה מטעם דכל שישנו בבל תאכל כו' משום דהתם ע\"כ נשים חייבות במצה אפילו אם לא נדרוש הך דרשה דכל שישנו כו' וכנ\"ל ולפיכך שפיר דרשינן כל שישנו ולא למסתר הכלל שבידינו דמ\"ע שהז\"ג נשים פטורות אלא אדרבה כדי לחזק את הכלל ההוא משום דאי לא נדרוש כן ע\"כ נימא דהאזרח דכתיב בסוכות לרבויי אתא ולחיובי נשים בסוכה וא\"כ הרי יהי' גם מ\"ע דסוכה נגד הכלל הנ\"ל וגם מצה נילף מסוכה בג\"ש דט\"ו ט\"ו אבל השתא דדרשינן כל שישנו כו' לא נפקא סוכה מהאי כללא דמ\"ע שהז\"ג וכל זה לא שייך גבי סמוכים דציצית וכלאים ולפיכך לא דרשינן התם כל שישנו בכלאים כו' לחיובי נשים בציצית נגד הכלל שבידינו:",
+                "<b>ומצותה </b>\n<b> כל הלילה.</b> דעת רבינו לפסוק כר\"ע אכן התוס' ז\"ל בספ\"ב דמגילה ד\"ה לאתויי אכילת פסחים כתבו וז\"ל ונראה דהלכה כראב\"ע דהא איכא סתמא בע\"פ דקאי כוותיה דתנן הפסח אחר חצות מטמא את הידים וכן משנה באיזהו מקומן וסתמא בספ\"ק דמגילה כו' וראיתי להר\"ב יבין שמועה דל\"ב שכתב וז\"ל יראה לכאורה מדבריהם שטעם דהיכא דאיכא סתמא דסתרי אהדדי אזלי' בתר רובא דסתמא וק' לזה מהא דגרסינן פ' הא\"מ ופ' מצ\"ח מכדי מאן סתמיה למתני' רבי מה לי חד סתמא מ\"ל תרי סתמי ויראה לי עם מ\"ש פ\"ק דסנהדרין ואב\"א משום דתני לה גבי הלכתא דדינא ופירש רש\"י משום דסתמא דתני בדוכתא עיקר וא\"כ מ\"ש דהלכה כראב\"ע מכח הנהו סתמי לאו משום דהוו תלת סתמי אלא משום דהנהו סתמי איזהו מקומן דקתני הפסח אינו נאכל אלא עד חצות הוי בדוכתא בדין הקרבנות וכן סתמא דע\"פ הוי בדוכתא בדין של פסח אמנם האי סתמא דמגילה איכא למימר דלא דייק בה תנא כולי האי כיון דאין זה מקומו דין אכילת הפסח רק אגב גררא נקטיה כו' ושוב מצא סמך לזה מדברי הרא\"ש בספ\"ק דברכות שכתב ואין לדקדק דהלכה כר\"ע מדתני לה גבי הלכתא פסיקתא כו' דאדרבה סתמא דאיזהו מקומן נראה יותר הלכתא פסיקתא שהרי שנה באותה מתני' זמן אכילת קדשים כו' ע\"ש ויש לדקדק עליו דאם כפי דבריו נמצאו דברי התוס' ז\"ל סותרים למ\"ש שם סמוך ונראה בד\"ה כל הלילה וז\"ל אומר ר\"ת דאם שכח לברך בלילה לא יברך ביום כדמשמע בהאי סתמא דמתני' דנהי דאיכא סתמא במנחות דתנן נקצר ביום כשר בדיעבד מ\"מ סתמא דהכא עדיפא דהא קתני לה גבי הלכתא פסיקתא הרי דס\"ל להתוס' דאעג\"ב דההיא סתמא דמנחות דקתני נקצר ביום כשר הוי סתמא בדוכתא בדין קצירת העומר אפי\"ה סתמא דמגילה עדיפא משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא ואם כן איך כתבו בדבור שאח\"ז דהלכה כר\"א משום דאיכא סתמא בע\"פ ובאיזהו מקומן דקאי כותיה הא אע\"ג דהנהו סתמי הו\"ל סתמא בדוכתא מ\"מ הך סתמא דמגילה עדיפא משום דהוי הלכתא פסיקתא ואי משום דהוו תלת סתמי הא אמרי' מ\"ל חד סתמא מ\"ל תרי סתמי וצ\"ל דסמכו עצמם על מ\"ש הר\"ן שם דאע\"ג דההיא דמנחות איתניא בדוכתא וסתמא בדוכתא עדיפא הא איכא נמי סתמא אחרינא התם דאתיא כראב\"ע יע\"ש וא\"כ כיון דאיכא נמי סתמא בדוכתא כראב\"ע מש\"ה פסקו כסתמא דמגילה משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא אך ק' שהרי הכא נמי איכא סתמא בדוכתא כר\"ע בפסחים פ' מי שהיה טמא משנה ה' דתנן התם מה בין פסח מצרים לפסח דורות כו' ונאכל בחפזון לילה אחת הרי דקתני בהדיא דנאכל בכל הלילה וכ\"כ הרב תי\"ט שם דהך סתמא אתי כר\"ע וא\"כ כיון דאיכא סתמא בדוכתא כר\"ע הו\"ל למיפסק הלכה כר\"ע וכסתמא דמגילה משום דהוי הלכתא פסיקתא דומיא דקצירת העומר וכן ק' להר\"ן ז\"ל דגבי קצירת העומר כתב דהלכה כראב\"ע דנקצר ביום פסול כסתמא דמגילה משום דהוי הלכתא פסיקתא ואלו סמוך ונראה בהא דאכילת פסחים כתב וז\"ל ואע\"ג דהאי סתמא כר\"ע איכא סתמא בברכות כראב\"ע וכן נמי באיזהו מקומן כו' וכיון שכן לא פסיקא לן הלכתא כמאן ולפיכך צריך ליזהר שלא לאכול מצת מצוה אחר חצות כו' יע\"ש ויש לדקדק דהול\"ל בפשיטות דהלכה כר\"ע כסתמא דמגילה משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא ואע\"ג דההיא דאיזהו מקומן וע\"פ הוי סתמא בדוכתא הא איכא נמי סתמא בדוכתא כר\"ע וכמ\"ש וכההיא דקצירת העומר ממש ובשלמא להרא\"ש שכתב דאדרבא ההיא דאיזהו מקומן נראה יותר הלכתא פסיקתא משום דהוי סתמא בדוכתא איכא למימר דס\"ל דאע\"ג דאיכא סתמא בדוכתא נמי בפסחים כר\"ע מ\"מ ההיא סתמא הו\"ל כמאן דליתיה שהרי בתר הכי סתם לן תנא פ' ע\"פכראב\"ע דבחד מסכתא לכ\"ע יש סדר למשנה וסתמא בתרא עדיף אכן לדעת הר\"ן שכ' גבי קצירת העומר דהלכה כסתמא דמגילה משום דהוי הלכתא פסיקתא ואע\"ג דההיא דמנחות הוי סתמא בדוכתא מ\"מ איכא נמי סתמא אחרינא התם כראב\"ע ואע\"ג דסתמא דאתיא כראב\"ע תני לה מקמי ההיא סתמא דנקצר ביום וא\"כ סתמא בתרא עדיף אפ\"ה ס\"ל להר\"ן ז\"ל דכיון דהא מיהא איכא סתמא בדוכתא כוותיה דראב\"ע פסקי' כסתמא דמגילה משום דהוי הלכתא פסיקתא וא\"כ ק' דהכא נמי נימא הכי דכיון דאיכא סתמא בדוכתא כר\"ע אף על גב דאיכא סתמא בתר הכי כראב\"ע מכל מקום הלכה כסתמא דמגילה משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא דומיא דהתם ממש וי\"ל בדוחק דאף על גב דהר\"ן ז\"ל כתב בתחילת דבריו דהל' כסתמא דמגילה משום דתני לה גבי הלכתא פסיק' מ\"מ כבר כ' לבסוף וז\"ל אבל בה\"ג כתב שאם בירך בלילה מברך ביום ור\"ת דחה דבריו ולפיכך טוב שאם לא ספר בלילה שיספור ביום בלא ברכה כו' יע\"ש ובודאי שטעמו של בה\"ג היינו משום דס\"ל דהל' כסת' מתני' דמנחות משום דסתמא בדוכתא וכ\"כ התוספ' שם במנחות בתחילת דבריהם סעד לדברי בה\"ג מכח סתמא דמנחות ואע\"ג דהתם נמי איכא סתמא כראב\"ע ס\"ל לבה\"ג דסת' בתרא בדוכת' עדיף וכיון שהר\"ן ז\"ל כתב ולפיכך טוב שאם לא ספר בלילה שיספור ביום בלא ברכה משמע דמספ\"ל מילתא אי הלכה כר\"ת או כבה\"ג והילכך מש\"ה כתב באכילת פסחים וכיון שכן מספ\"ל מילתא הלכתא כמאן משום דלדעת בה\"ג משמע דסתמא בדוכתא עדיף לפי דעתו ודעת ר\"ת משמע דהלכה כסתמא דמגילה משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא ואף ע\"ג דההיא דאיזהו מקומן הוי סתמא בדוכתא הא איכא נמי סתמא בדוכתא בפסחים כר\"ע וכמ\"ש וכההיא דקצירת העומר ובהכי ניחא מה שהקשה הר\"ב יבין שמועה על דברי הר\"ן דע\"פ וכמו שיראה הרואה ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העושה </b>\n<b> עיסה מן החטים ומן האורז כו'.</b> כתב ה\"ה אבל מדברי הרמב\"ן נראה שאפילו אין שם כזית בכדי א\"פיוצא בה לפי שמדין תורה הוא שהחטים גוררין את האורז כו' וכן מבואר בירוש' כו' והק' מורינו הרב המופלא בס' מ\"ק דכפי זה מאי פריך בזבחים דע\"ח לר\"ל דאמר נ\"ט ברוב לאו דאורייתא מהך מתני' ותי' אלא מין בשא\"מ דאוריי' כו' ואם איתא אמאי לא משני דאף דנ\"ט ברוב לאו דאורייתא יוצא י\"ח מטעם גרירה יע\"ש והיה נראה לע\"ד לומר דרבי' ז\"ל סמך אסוגי' דפ' הקומץ רבה דכ\"ג ע\"ב דפריך התם בגמ' למ\"ד בתר מבטל אזלי' מברייתא דקתני תבלה בקצח ושומשמין כשרה כו' קס\"ד דנפיש ליה תבלין ממצה בשלמא למ\"ד בתר בטל אזלינן בטיל הוי כמבטל דלכי מיעפשא הויא לה כתבלין אלא למ\"ד בתר מבטל אזלי' תבלין מי קא הוי מצה והתוס' שם בזבחים הק' דמהו קא מדמה ההיא דבתר מבטל אזלינן שהטעם שוה להך דהכא שאין הטעם שוה דכיון דיש בתבלין טעם מצה ראוי לצאת י\"ח כדאמרי' גבי עושה עיסה מן החטים ומן האורז דטעם כעיקר והניחו בתימה ורבי' ז\"ל ס\"ל דסוגיא דפרק הקומץ פליגא אהך דזבחים וס\"ל דטעמא דמתני' לאו משום דנ\"ט ברוב דאורייתא אלא משום גרירה הוא שהחטים גוררין את האורז ומש\"ה גבי תבלה בקצח ושומשמין פריך תלמודא שפיר למ\"ד בתר מבטל אזלי' אמאי יוצא בה י\"ח כיון דליכא טעמא דגרירה ודחה רבי' לההיא דרבא מקמי סתמא דפ' הקומץ ובהכי נר' ליישב דברי התוס' דפ' הקומץ שהקשו שם כקושיא דזבחים ותירץ דסוגיא דהקומץ פליגא אההיא דזבחים ודבריהם לכאורה אין להם מובן שהרי ההיא דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז מתני' היא בהדיא פ\"ג דחלה וא\"כ איך אפשר לומר דסוגיא דהקומץ פליגא אמתני' ואם נאמר שכונתם ז\"ל דלפי סוגי' דהקומץ מתוקמא מתני' דהעושה עיסה כו' ברובא דגן וכדאיתא בירושלמי אכתי ק' לפום מאי דפריך מבריי' דתבלה בקצח כו' וס\"ד השתא דמיירי בדאפיש ליה תבלין אדפריך מבריי' ליפרוך ממתני' ולישני ליה דמיירי ברובא דגן כדמשני הבריית' ומאי אולמיה דמתני' דהוה פשיטא ליה דמיירי ברובא דגן מבריי' אדרבא טפי משמע דברייתא מיירי ברובא מצה כדקא' דייקא נמי כו' אכן עפ\"י מ\"ש יש ליישב דסוגיא דפר' הקומץ ס\"ל דטעמא דמתני' משום גרירה ולא אמרו אלא בחטים ואורז בלבד כנ\"ל ושוב ראיתי להרא\"ש סוף ה' חלה שהעתיק לשון הרמב\"ם ונרגש מזה וכתב וז\"ל דיוקא דדייק רבא מהך מתני' בזבחים דמבש\"מ בטעמא קושטא הוא ועל הדין אורחא איתמר דאף ע\"ג דהחטים גוררין את האורז אי ס\"ד טעמא בטיל דבר שנתבטל בעצמו איך גורר את אחרים עמו אלא ודאי דטעמו לא בטיל וכיון דלא בטיל וחזי כו' וחזי לאצטרופי בדנפשיה כגון דליכא כזית בכא\"פ גורר את האורז לעשותו לחם עכ\"ד ונראה ודאי דאע\"ג דהרמב\"ן ס\"ל כדעת רש\"י דטעם כעיקר דרבנן ואפילו בדאיכא כזית בכא\"פ וכמ\"ש הר\"ב מנחת כהן יע\"ש אפ\"ה ס\"ל דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז חשיב טעמו וממשו וכמ\"ש הרא\"ש והרשב\"א פ' ג\"ה יע\"ש ומש\"ה כתב דחזי לאצטרופי בדנפשיה אי איכא כזית בכא\"פ ודו\"ק ועיין במ\"ש רבי' ז\"ל פ\"ו מה' בכורים ובמה שהשיג עליו הראב\"ד שם ומרן כ\"מ הליץ בעד רבי' וכתב שרבי' גורס מתני' כרשב\"ג וה\"פ מתני' דקתני אם יש בה טעם דגן כו' כרבן שמעון ב\"ג דהיינו כשיעור דקאמר רשב\"ג כלומר שיהא בה בדגן כשיעור שיתן בה טעם דגן ויש הוכחה לפיר' זה מדקתני בתוספתא העושה עיסה מן החטים ומן האורז רשב\"ג אומר כו' ואין אדם יוצא בה י\"ח בפסח עד שיהא בדגן כשיעור והשתא אי כשיעור עיסת חלה קאמר מה מעלה ומוריד זה לענין לצאת י\"ח בפסח כו' יע\"ש:<br><b> וראיתי </b> להר\"ב מחנה אפרים בהגהות על הרמב\"ם כתב דלק\"מ דכל עיסה שאינה חייבת בחלה אין אדם יוצא בה י\"ח בפסח יע\"ש ואחרי המחילה לא דק כלל דא\"כ הי\"ל להראב\"ד ז\"ל להשיג על רבי' כאן בדין זה ולומר שאינו יוצא י\"ח עד שיהא בתערוב' כשיעור חלה ולמה זה איחר מלהשיגו בה' בכורים ומ\"ש דכל עיסה שאינה חייבת בחלה אין אדם יוצא בה י\"ח ליתא ולא בדא דהכא שאני דהעיסה חייבת בחלה אם נותן בה כשיעור אלא דשיעורה גרים לה ליפטר אותה ולא אמרו אלא בעיסה שמצד עצמה אין בה חיוב חלה כלל ותדע דאי כפי דבריו העושה עיסה פחות מכשיעור לא יצא בה י\"ח הואיל ואינה חייבת בחלה זה ודאי לא אמרו אדם מעולם וזה פשוט ומורינו הרב בס' מ\"ק הק' לתי' מרן דא\"כ היכי קאמר מתני' כרשב\"ג דמשמע דאיכא מאן דפליג עליה וס\"ל דאפי' לא יש בו טעם דגן יוצא י\"ח וזה ודאי ליתא שהרי נתבטל ככל איסורין שבתורה וכ\"ת דמאן דפליג עליה ס\"ל דאפי' דיש בו בנ\"ט אינו יוצא י\"ח ליתא דא\"כ הכי הול\"ל כיון שיש בה כשיעור יוצא בה י\"ח מדקאמר אינה חייבת עד שיהא בה כשיעור משמע דמאן דפליג עליה ס\"ל דאפי' אין בו בנ\"ט יוצא בה י\"ח ומ\"ש משאר איסורים א\"ד יע\"ש ולע\"ד נר' דודאי כל שרובא אורז ואין בו בנ\"ט כ\"ע מודו דאינו יוצא בה י\"ח אלא ת\"ק ורשב\"ג ברובא דגן ואין בו טעם דגן הוא דפליגי דת\"ק סבר דכיון דרובא דגן לא בעינן טעם דגן והכי איתא בהדיא בירוש' פ' כ\"ש דמייתי בריי' דקתני יוצאין במצה מתובל' אע\"פ שאין בה טעם דגן והוא שרובא דגן ועיין בפר\"ח סימן תנ\"ה סק\"ו ורשב\"ג סבר דלעולם אינו יוצא בה י\"ח ואפי' רובא דגן עד שיהא בה כשיעור דהיינו בנ\"ט דטעם מצה בעי' ובהכי ניחא מאי דגרסינן בירושלמי דחלה בתר הכי א\"ר אילא בין כרבנן דהכא בין כרבנן דהתם אר\"י עד שיהא רובא דגן וטעמו דגן רב הונא אמר טעמו דגן אע\"פ שאין רובא דגן מתני' פליגא על ר\"ה עירב בה שאר המינין עד שיהא רובא דגן וטעמ' דגן פתר לה במינין אחרים ע\"כ וק\"ט מההיא ברייתא דירושלמי פ' כ\"ש דקתני יוצאין במצה מתובל' אעפ\"י שאין בה טעם דגן כל שרובא דגן אכן כפי מ\"ש ניחא דההיא בריי' ת\"ק דרשב\"ג היא דס\"ל דלא בעי' טעם דגן כל שרובא דגן ומאי דפליגי ר' אילא ור\"ה אליבא דרשב\"ג הוא דפליגי דלרשב\"ג תרתי בעי' רובא דגן וטעמו דגן ור\"ה ס\"ל דטעם דגן דוקא בעינן וכל שיש בה טעם דגן אף על פי שרובא אורז יוצא בה וכל שאין בה טעם דגן אע\"פ שרובא דגן אינו יוצא בה ומאי דאוקמוה בירוש' למתני דהעושה עיסה כרשב\"ג הוא משום דמתני' סתמא קתני אם יש בה טעם דגן יוצא י\"ח ואם אין בה טעם דגן אינו יוצא בה ולא מפליג בין רובא דגן לרובא אורז משמע דאפילו ברובא דגן אינו יוצא בה כל שאין בה טעם דגן כנ\"ל:",
+                "<b>מצה </b>\n<b> שלשה במי פירות כו'.</b> כתב הראב\"ד ז\"ל אע\"ג דתניא בתוספתא יוצאין במצה מתובלת כו' ההיא בשתיבלה משנאפית כו' עיין בה\"ה והמתבאר מדבריהם דכל לאחר אפיה לא מיקרי מצה עשירה וכן הסכים הפר\"ח סי' תנ\"ה סק\"ו וכתב שכן נר' מדברי התו' ס\"פכ\"ש ד\"ה אבל לא במבושל ע\"ש ושמעתי מקשים ומטו בה משם הח' השלם רב ועצום כמוהר\"י אשכנזי דבפ' כ\"ש דל\"ח פרכי' אבריי' דקתני יכול יוצא אדם בחלות תודה ורקיקי נזיר כו' ות\"ל דהו\"ל מצה עשירה ומפרקינן אמר שמואל בר רב יצחק רביעית היא ומתחלק' לכמה חלות ע\"ש והרי רקיקי נזיר לאחר אפיה היה מושח אותם בשמן וכמ\"ש רבי' פי\"ג מה' מע\"ק ה' ח' דמנחת רקיקין לא היה מושח אותם אלא לאחר אפיה וא\"כ כיון דבשעת אפיה היה לחם עוני תו לא מיקרי מצה עשירה ומאי קא פריך ות\"ל דהו\"ל מצה עשירה והן אמת שלדברי התו' ז\"ל נראה דל\"ק מידי שדעתם ז\"ל דמנחת רקיקין לא מיעטן הכתוב אלא דוקא מיציקה אבל מרן שמן בכלי קודם שיתן את הסולת לא מיעט הכתוב וכמו שהאריך בכל זה הר\"ב משנה למלך פי\"ג מה' הנז' דין ה' האמנם לדעת רבינו דס\"ל דמנחת רקיקין לא היה נותן בה שמן כלל אלא לאחר אפיה כמו שהכריח הרב הנזכר שם ע\"ש באורך ק\"ט והנה לפום ריהטא היה נ\"ל לומר דמעולם לא כתבו הראב\"ד וה\"ה ז\"ל דכל לאחר אפיה קרינן ביה לחם עוני אלא דוקא גבי מצה מתובלת דכיון דדבר יבש הוא אין בו כח להכניס טעמו בגופו אלא מול פניו מן השפה ולחוץ משא\"כ במנחת רקיקין דכיון דהיה מושחן ושוהא עד שיבלע השמן בתוכו וחוזר ומושחן עד שיכלה כל השמן א\"כ הרי יש בו טעם מצה עשירה כאלו נלושה תחילה בשמן שהרי השמן אתיא תוך תוך ונבלע בתוכו ומש\"ה פריך שפיר ות\"ל דהו\"ל מצה עשירה האמנם ראיתי להר\"ב ב\"ח ז\"ל דברים סותרים למה שכתב בסי' תנ\"ה דאם קטף פניה לאחר אפיה במי מלח ובצים דיוצא בו י\"ח מצה דלא גרע מתבלה משנאפי' דיוצא בה ע\"ש אשר נר' מדבריו דל\"ש לן לחלק בין דבר יבש לדבר לח גם מור\"ם בסי' תע\"ה כתב דמצה שנאפי' כתקנה ואח\"כ נתפררה ונילושה ביין ושמן אינה נקרא' מצה עשירה וזה הפך ממ\"ש כי על כן הנר' ליישב דתלמודא כי פריך ותיפוק ליה דהוה ליה מצה עשירה לאו ארקיקי נזיר פריך דההיא פשיטא כיון דלאחר אפיה היה מושח אותן לא מיקרי מצה עשירה אלא אחלו' תודה דקתני בבריי' יכול יוצא אדם בחלו' תודה כו' דלחלו' תודה למאי אצטריך למעוטינהו מקרא דושמרת' ת\"ל דהו\"ל מצה עשירה וכן נמי אמתני' דקתני חלו' תודה ורקיקי נזיר עשאן למכור בשוק יוצא בהן קא פריך דחלו' תודה אפי' למכור בשוק נמי אין יוצאין משום דהו\"ל מצה עשיר' ואהא משני רביעי' היא ומתחלק' לכמה חלות כנ\"ל:<br><b> האמנם </b> הדבר הקשה למה שראיתי בשיטה כ\"י למס' פסחים לרבינו יונה ז\"ל שכתב וז\"ל חלות תודה ורקיקי נזיר פי' יש בתוד' ג' מינין של מצה חלו' רקיקין ורבוכין מלבד י' חלו' של חמץ ומביא חצי לוג שמן וחוצהו ונותן המחצי' ממנו דהיינו רביעי' בין החלות והרבוכין והרביעי' האחר' נותנו ברקיקין ורקיקין אלו מפני שיש בהן שמן כ\"כ אין יוצאין בו דהוה ליה מצה עשירה אבל בחלו' ורבוכים יוצאים דמפני שמן מועט כ\"כ לא חשיבי כמצה עשירה כדמפרש בגמרא ונזיר לא היה מביא כי אם שני מינין חלות ורקיקין ושמן מועט היה בהן ולכך יוצאין בשניהם אלא תנא בנזיר רקיקין וה\"ה לחלו' ותנא נמי בתודה חלו' וה\"ה לרבוכין אלא לא בעי למיתני רבוכין בתודה משום דליתנהו בנזיר ותנא רקיקין בנזיר משום דלגבי תודה לא נפיק בהו עכ\"ד ועיין בהרב תי\"ט ז\"ל פ\"א דחלה משנה ז' שכתב וז\"ל חלו' תודה ורקיקי נזיר וכן במ\"ה פ\"ב דפסחים ותלת ברייתי דמייתי גמרא התם נקטי כהאי לישנא ולא ידעתי טעם לדבר למה קרי לשל תודה חלות ולשל נזיר רקיקין הול\"ל חלות ורקיקי תודה ונזיר דשתיהן בשניהם כו' יע\"ש וכפי דברי הר' יונה ז\"ל שכתבנו אין כאן מקום קושיא כלל וגבי חלה איכא למימר דאיידי דפסחים קתני לה ועיין בל\"מ שבפירוש המשנה שכתב לתרץ קושי' הרב תי\"ט וז\"ל ה\"ה להפך רקיקי תודה וחלו' נזיר אלא משום דבחלו' תודה כתיב בהדיא מצו' וברקיקי נזיר כתיב מצו' קתני הכי יע\"ש והדבר תמוה שהרי ברקיקי תודה כתיב נמי בהדיא ורקיקי מצו' משוחים בשמן ואיך שיהיה הנה מתבאר דרקיקי תודה אין יוצאין בהן מטעמא דהו\"ל מצה עשירה אע\"ג דלאחר אפיה היה מושח אותן הן אמת שזה שכתב רבינו יונה ז\"ל דרביעי' היה נותן לחלו' ורביכין ורביעי' לרקיקין הוא דבר תמוה שהרי רבינו ז\"ל כתב בפ\"ט מה' מע\"ק הל' ך' וז\"ל ובכמה שמן הוא עושה השלשים חלו' בחצי לוג רביעי' ממנו לרבוכה שמיני' לחלו' ושמיני' לרקיקין וכ\"כ רש\"י ז\"ל בפ' כ\"ש דף הנז' ד\"ה רביעי' היא יע\"ש ובפרק שתי מדו' דפ\"ט גרסינן התם בהדיא יכול יהא חצי לוג זה מתחלק לשלשה מינין לחלות ורקיקין ורבוכה כשהוא אומר בשמן ברבוכה שאין ת\"ל ריבה שמן לרבוכה הא כיצד מביא חצי לוג שמן וחוצהו חצי לחלו' ורקיקין וחציו לרבוכה יע\"ש וכן איתא בהדיא בת\"כ ולומר שרבינו יונה ז\"ל היה גורס כשהוא אומר בשמן ברקיקין שאין ת\"ל ריבה שמן לרקיקין הא כיצד מביא חצי לוג וחוצהו חציו לחלו' ורביכה וחציו לרקיקין זה ממה שאין הפה יכולה לדבר דכיון דקרא כתיב חלו' מצות בלולו' בשמן ורקיקי מצו' משוחים בשמן וסולת מורבכת בשמן תעשה אם כן איך אפשר לומר דבשמן דרקיקין דכתיב בתר חלות שדינן ליה לריבה הכתוב בשמן ובשמן דרביכה דכתיב בתר רקיקין שדינן ליה לרבויי אחר רבויי דבשמן דחלות והלא כיון דבשמן בשמן ב' פעמים אצטריך לריבוי אחר ריבוי למעט פשיטא ודאי דבשמן דרקיקין דכתיב סמוך לחלות הוא דאתא לריבוי אחר ריבוי ולא לומר דאתי לריבה הכתוב שמן וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכהנים </b>\n<b> יוצאין בחלה כו' וכן יוצאין במצה של מעשר שני בירושלים כו'.</b> הנה מרן כ\"מ ז\"ל הקשה משם הר' מנוח דהא אמרינן בפרק כ\"ש מצה של מע\"ב לדברי ר\"מ אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח לדברי חכמים אדם יוצא י\"ח ואמרינן בגמרא דה\"ט משום דאתיא לחם לחם כתיב הכא לחם עוני וכתיב התם באכלכם מלחם הארץ מה להלן משלכם אף כאן משלכם וא\"כ כיון שרבי' ז\"ל פסק כר\"מ דאמר מע\"ב ממון גבוה וכמ\"ש בס\"פ\"ג' מה' מע\"ב ופ\"ה מה' אישות איך פסק דיוצאין במצה של מ\"עב וכן הק' בפ\"ו מה' בכורים דין ד' אמ\"ש רבינו שם דעיסה של מע\"ב בירושלים חייבת בחלה ותיר' משם הר\"י קורקוס ז\"ל דטעמיה משום דבפרק לולב הגזול דל\"ה גבי הא דתנן של ערלה פסול אמרינן מ\"ט פליגי ר\"א ור\"ח חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה וחד אמר לפי שאין בה דין ממון ואסיקנא דבהיתר אכילה כ\"ע ל\"פ דבעינן כי פליגי בדין ממון ר\"ח סבר היתר אכילה בעינן דין ממון לא בעינן ור\"א סבר דין ממון נמי בעינן ואמרינן מאי בינייהו א\"ב אתרוג של מע\"ב בירוש' ואליבא דר\"מ למ\"ד לפי שאין בה היתר אכילה הרי יש בו היתר אכילה למ\"ד לפי שאין בה דין ממון הרי אין בה דין ממון ורבינו ז\"ל פ' כר\"ח משום דלדידיה אתיא מתני' דלולב הגזול דקתני אם נטל יצא אליבא דר\"מ דהלכתא כותיה ועוד דר\"מ קאמר בהדיא בפ' כ\"ש דיוצאין במצה של מע\"ב בירושל' כו' אלא ודאי הך פסקא כר\"ח אתיא דדין ממון לא בעינן אלא היתר אכילה בלחוד זהו תורף תי' יע\"ש והנה הרואה יר' מה שיש מן התי' על תי' זה שכתב הרי\"ק דר\"ח ס\"ל דעיסה של מע\"ב בירושל' לר\"מ חייבת בחלה כיון שיש בו היתר אכילה שהרי בפ' לולב הגזול אמרינן לימא מסייע ליה לר\"א הא דתניא עיסה של מע\"ב פטורה מן החלה דברי ר\"מ וחכמים אומרים חייבת ופרכינן לימא מסייע ליה היא היא ומשני אלא מדבהא פליגי בהא נמי פליגי א\"ד שאני התם דכתיב עריסותיכם תרי זמני כו' הרי בהדיא דר\"ח לא פליג עליה דר\"א אלא דוקא גבי אתרוג אבל בחלה מודה משום דכתיב עריסותיכם תרי זמני דאל\"כ ק' הך ברייתא לר\"ח וליכא למימר דלר\"ח הך ברייתא מתוקמא במע\"ב בגבולין דלר\"מ כיון דס\"ל דממון גבוה הוא והיתר אכילה נמי ליכא משו\"ה פטורה מן החלה וחכמים פליגי עליה דס\"ל דמע\"ב ממון הדיוט הוא ודין ממון בעינן היתר אכילה לא בעינן ומתני' דקתני אתרוג של תרומה טמאה פסול דמוכח מינה בגמ' דהיתר אכילה נמי בעינן אע\"ג דאית ביה דין ממון לא אתיא כרבנן דר\"מ דלרבנן דר\"מ כיון דאית ביה דין ממון לא בעינן היתר אכילה וא\"נ דבהא פליגי דר\"מ סבר במע\"ב בגבולין אין בו היתר אכילה ולא קרי' ביה לכם ורבנן ס\"ל דמע\"ב בגבולין נמי יש בו היתר אכילה כיון דיכול להעלותו לירוש' וא\"נ דאי בעי פדי ליה דהא ליתא שהרי בפרק חלק דקי\"ב אמרי' אמר ר\"ח מחלוקת במע\"ב בירוש' דר\"מ סבר ממון גבוה הוא ורבנן סברי ממון הדיוט הוא אבל בגבולין ד\"ה פטור וכבר ראיתי בספר חזון נחו' הנדפס בקרב ימים בח\"א דקפ\"ד ע\"א שרצה לתרץ לזה דס\"ל להרי\"ק דהא דר\"ח אינה הלכה מדחזינן פ' הא\"מ דנ\"ג ע\"ב אמר ר\"ן אמר רב אדא בר אהבה הלכה כרבי מאיר במעשר הואיל וסתם לן תנא כותיה דתנן כרם רבעי ב\"ש אומרים יש לו פרט ויש לו עוללות וב\"ה אומרים כולו לגת מ\"ט דב\"ה גמר קדש קדש ממעשר כמאן ס\"ל אי כר\"י אמאי כולו לגת הא אמר מע\"ב ממון הדיוט הוא אלא לאו כר\"מ ואם איתא להא דר\"ח דבגבולין כ\"ע מודו דממון גבוה הוא מאי ראיה איכא הא הך מתני' אפילו כר\"י מצי אתי דהך מתניתין בגבולין איירי כדקתני והעניים פודין אותם לעצמם ועוד אמרינן התם וכר\"י מי לא תנן והתנן הפודה מע\"ב כו' בין משלו בין שניתן לו במתנה מני אילימא ר\"מ מי מצי יהיב ליה במתנה אלא לאו כר\"י ואם איתא אפילו כר\"י לא מצי אתא דהך מתני' בגבולין איירי דאי בירוש' אין פודין מע\"ב ועיין בתו' שם דנ\"ג ע\"ב ד\"ה איהו אלא מוכח דליתא להא דר\"ח וכן נר' שהוא דעת הר\"ן ז\"ל שכתב אמתני' דלולב הגזול דקתני אתרוג של מע\"ב לא יטול ואם נטל יצא דה\"ט משום דסברו רבנן מע\"ב ממון הדיוט הוא משמע שדעתו ז\"ל לפסוק כר\"א דאמר דין ממון בעינן ואם כן איך כתב עוד דלאו דוקא בירוש' אלא ה\"ה חוץ לירושלים כיון שראוי לאוכלו בירוש' והדבר ק' דכיון דס\"ל דדין ממון נמי בעינן איך כתב דמע\"ב חוץ לירוש' יוצא י\"ח הא מע\"ב בגבולין לכ\"ע ממון גבוה הוא וכן הק' הרב תי\"ט שם אלא מוכח דס\"ל דהא דר\"ח לאו דסמכי איהו ולית הלכתא כותיה ואם כן איכא למי' דלדעת רבי חייא מחלוק' ר\"מ ורבנן אינו אלא במע\"ב בגבולין אבל בירוש' אפילו ר\"מ מודה דהיתר אכילה בעינן דין ממון לא בעינן א\"ד ז\"ל ואין דבריו נראים לי דא\"כ ק' דמאי פריך בגמר' לימא מסייע ליה והוצרך לשנויי דלענין חלה ודאי מסייע ליה ולימא דקאמרינן אאתרוג ומצה קאמר ומאי קו' הא הך דר\"א ע\"כ במע\"ב בירושל' היא מדקאמרינן תסתיים דר\"א הוא דאמר דין ממון נמי בעינן דאמר ר\"א אתרוג של מע\"ב לדברי ר\"מ אין אדם יוצא י\"ח בי\"ט ואם איתא היכי מוכח מינה דר\"א הוא דקאמר לפי שאין בה דין ממון אימא דההיא דר\"א מיירי במע\"ב בגבולין אבל בירוש' מודה דאפי' לר\"מ יוצא בו י\"ח כיון שיש בו היתר אכילה ותו דע\"כ הא דרב אסי במע\"ב בירוש' איירי מדקאמר מצה של מע\"ב לדברי חכמים אדם יוצא בו י\"ח ואלו חוץ לירוש' אפילו לרבנן אינו יוצא י\"ח כדקתני במתני' פ' כ\"ש וכיון שכן מאי פריך לימא מסייע ליה היא היא ומאי קו' הא איכא למימר דהך ברייתא מיירי במע\"ב בגבולין אבל בירוש' אפי' ר\"מ מודה דחייבת בחלה וכדס\"ל לר\"ח אם לא שנאמר דס\"ל להרי\"ק ז\"ל דהך סוגיא דפ' לולב הגזול ודפ' כ\"ש אתיא כר\"ח דקאמר מחלוק' במע\"ב בירוש' אבל חוץ לירוש' ד\"ה פטור אמנם לפום סוגיא דפ' האיש מקדש דמוכח מינה דס\"ל לר\"ן דמחלוקת ר\"מ ורבנן אפי' במע\"ב חוץ לירוש' א\"כ מעתה מצינן למי' שפיר דהך ברייתא מיירי חוץ לירוש' אבל בירוש' אפי' ר\"מ מודה וזה דוחק דאם כן לא הי\"ל לרבינו לפסוק כר\"ן הפך סתמא דתלמודא דפ' לולב הגזול ודפ' כ\"ש ולכן נ\"ל ליישב דרך מוהרי\"ק ז\"ל דודאי כי היכי דלא תקשי ליה לר\"ח הך ברייתא דקתני עיסה של מע\"ב פטורה מן החלה לר\"מ ע\"כ דס\"ל דשאני התם דכתיב עריסותיכם תרי זמני אלא דצריך לומר לרבינו ז\"ל דלר' מאיר דממעט מע\"ב מחלה אע\"פ שיש בו היתר אכילה מדכתיב עריסותכם תרי זמני היינו משום דס\"ל דגלגול הגוי אינו פוטר דיליף ראשית ראשית מתרומה ור\"מ ס\"ל דמירוח גוי אינו פוטר כמ\"ש במנחות דס\"ו ע\"א ואם כן אייתר לן חד עריסותכם ע\"כ למעוטי מע\"ב הוא דאתא ואע\"ג דבפ' ראשית הגז דקל\"ה דריש לעריסותיכם כדי עיסתכם כשיעור מדבר כבר כתבו התו' שם דתרתי ש\"מ כדי עיסתכם ולמעוטי עיסת הקדש יע\"ש מיהו לפום מאי דקי\"ל דגלגול הגוי פוטר א\"כ אצטריכו תרי עריסותכם חד למעוטי הקדש וחד למעוטי גוי דתרי קראי צריכי כדאמרינן במנחות וכגי' התוס' שם וה\"ט משום דאי ליכא אלא חד עריסותכם לא הוה ממעטינן אלא עיסת הקדש משום דמסתבר טפי דאינו נאכל בלא פדיון כמ\"ש רש\"י שם וא\"כ לא אייתר לן קרא למעוטי עיסת מעשר שני ואם כן אהדר דינא לדין אתרוג של מעשר שני דיוצא י\"ח לרבי מאיר משום דיש בו היתר אכילה כנ\"ל ליישב דעת הרי\"ק ז\"ל ודו\"ק והרב לח\"מ תי' דרבי' פסק כרבנן דר\"מ דמע\"ב ממון הדיוט ומ\"ש בפ\"ג מה' מע\"ב דמעשר שני ממון גבוה ואין מקדשין בו את האשה ואין ניתן במתנה מיירי בגבולין וכבר אמרו בפרק חלק דמע\"ב בגבולין אפילו רבנן מודו דממון גבוה הוא ומשום הכי כתב דמע\"ב בירוש' יוצא י\"ח וחייב' בחלה א\"ד יע\"ש ודבריו תמוהים דבהדיא אמרינן פרק האיש מקדש דהלכה כר\"מ הואיל ותנן בבחירתא כותיה וכן ראיתי למורינו הרב בס' מקראי קדש שתמה עליו כן ויש ליישב דבריו דמ\"ש ר\"ן בפרק הא\"מ דהלכה כר\"מ הואיל ותנן בבחירתא כותיה היינו משום דס\"ל לר\"ן דפלוגתא דר\"מ ורבנן במע\"ב בגבולין נמי היא ומש\"ה מוכח שפיר מההיא מתני' דקתני וב\"ה אומרים כולו לגת אתיא כר\"מ דאמר ממון גבוה הוא אמנם לפום מאי דק\"ל כר\"ח דבגבולין כ\"ע מודו דממון ג\"ה אין ראיה מההיא מתני' דכר\"מ ס\"ל די\"ל דההיא בגבולין איירי וכדקתני במתני' והעניים פודין אותן לעצמן וכמש\"ל וא\"כ הדרן לכללין דעלמא דר\"מ ור\"י הל' כר\"י ומ\"מ הנך רואה כמה מהדוחק בדרך זה דכל כי האי לא הי\"ל לרבינו למיסתם סתומי והי\"ל לפרש דדוקא בגבולין אין מקדשין בו את האשה ואין נותנים אותו במתנה אבל בירוש' ש\"ד ותו דממ\"ש בפ\"ח דמע\"ב הלכה ו' הלוקח פירות בסלע של כסף כו' שנאמר ונתן את הכסף כו' מבואר דס\"ל דאפילו בירושלים ממון גבוה ועיין במר\"ן כ\"מ שם עוד נראה לי ליישב דעת רבי' ז\"ל דלרבינו ז\"ל קשיתיה מה שהקשו התוס' ז\"ל פרק אלו עוברין דמ\"ו ע\"ב ד\"ה הואיל וז\"ל תימא לרשב\"א אמאי אמרינן פ' כ\"ש דמצה דמע\"ב אינו יוצא י\"ח בפסח לר\"מ דסבר ממון גבוה הוא ולא חשיב מצתכם והא אלו בעי מתשיל עלה ומחשבינן כשלו והנרא' שכונתו ז\"ל משום דמשמע להו דהא דכ\"מ הלכה כר\"א דקי\"ל כותיה דמע\"ב ממון גבוה הוא כדאמרינן בקדושין ומשו\"ה ק\"ל הלכתא אהלכתא דקי\"ל הלכה כר\"א דאמר הואיל ואי בעי מתשיל עלה ומש\"ה הוצרכו לתרוצי דשאני התם דכתיב לה' עיין בס' פני יהושע בחי' מוהרי\"ל דכ\"ד יע\"ש אמנם רבי' ז\"ל לא ניחא ליה בהאי תירוצא ואשר על כן הוכרח לומר דהא דקאמר ר\"א דמצות מע\"ב לדברי ר\"מ אין אדם יוצא י\"ח בפסח היינו משום דר\"מ לא ס\"ל כר\"א דאמר הואיל ואי בעי מתשיל אלא כר\"י דס\"ל דלא אמרינן הואיל מדקתני בברייתא עיסה של מע\"ב פטורה מן החלה דברי ר\"מ ואי ס\"ל כר\"א דאמרינן הואיל שפיר קרינן ביה עריסותכם הואיל ואי בעי מתשיל וא\"נ אפילו נימא דהך ברייתא לא שמיע ליה לר\"א כדמשמע ריהטא דשמעתתא איכא למימר דרב אסי דקאמר לדברי ר\"מ אין אדם יוצא י\"ח בפסח היינו משום דס\"ל דלכ\"ע לא אמרינן הואיל ופלוגתייהו דר\"א ור\"י בפרק אלו עוברין בטובת הנאת ממון הוא דפליגי וכדהוה בעי תלמודא למימר התם אמנם לפום מאי דקי\"ל דהלכ' כר\"א דאמרינן הואיל כמ\"ש רבי' בפ\"ג מה' י\"ט דין ט' ה\"נ דמצה של מע\"ב יוצא בה י\"ח ועיסה של מע\"ב חייבת בחלה ושפיר קרינן ביה עריסותכ' הואיל ואי בעי מתשיל ובהא לא פסקינן כר\"מ ואי קאמר תלמודא פ' האיש מקדש דהלכה כר\"מ היינו דוקא לענין קדושין דבעינן שיהא ממונו בשעה שנותן הקדושין והתם לא מהני טעמא דהואיל כמ\"ש הרב לח\"מ ז\"ל בפ\"ד מהלכות אישות גבי ישראל שקדש במעשר עני דדוקא ישראל עני שקדש במעשר עני אבל ישראל דעלמא לא ולא מהני טעמא הואיל ואי בעי מפקר לנכסי' וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל בתשוב' סי' תר\"ב דבקדושין לא מבואר ממ\"ש שם לעיל בדין ג' הלקט כו' ומע\"ב והקדש שנפדו כו' לא מהני טעמא דאי בעי מתשיל יע\"ש ואי קשיא לך א\"כ עיסת מע\"ב בגבולין נמי יהא חייבת בחלה מה\"ט הואיל ואי בעי מתשיל עלה ומדברי רבינו ז\"ל בפ\"ג מה' בכורים משמע דבגבולין אינה חייבת בחלה מדכתב עיסת מע\"ב בירוש' כו' משמע דוקא בירוש' וכן חייבין בחלה משמע הא לא נפדה אינה חייבת בחלה ועל כרחין בגבולין קאמר גם בפ' ח' מהלכות לולב כתב אתרוג של מע\"ב בירושלים לא יטול ואם נטל יצא משמע הא בגבולין אפי' נטל לא יצא ולפי מה שכתבנו אפילו בגבולין נמי מיקרי לכם הואיל ואי בעי מתשל עלה ותו עיסת הקדש נמי יהא חייבת בחלה מהאי טעמא הואיל ואי בעי מיתשל י\"ל דס\"ל לרבינו ז\"ל דדוקא במידי דחזי השתא לשום אדם כגון ההיא דמערבין לנזיר ביין וישראל בתרומה דחזיא לכהנים וכן ההוא דחלה דפרק אלו עוברין דעד שלא תחמיץ הרי ראויה היא לכהן אמרינן הואיל וחשיב שפיר כשלו ואי מחמיץ בתר הכי הו\"ל ממונא דידיה אמנם במידי דלא חזי השתא לשום אדם כגון מע\"ב בגבולין והקדש שלא נפדה לא אמרינן הואיל ולא חשיב כשלו וכ\"כ התוס' בפרק בכל מערבין ד\"ל ע\"ב ד\"ה וליפרוש האמנם מדברי התוס' דפר' אלו עוברין נראה דמחלפא שיטתייהו ממ\"ש בפ' בכל מערבין מדק\"ל מהא דאמרינן שלך אי אתה רואה אבל רואה אתה של אחרים ושל גבוה והא של גבוה נמי חשיב כשלו הואיל ואי בעי מיתשיל עלה כו' ולפי מ\"ש בפרק ב\"מ נראה דלק\"מ דהקדש שאני דלא חזי השתא לשום אדם ועיין מ\"ש לקמן בתשו' הרשב\"א ז\"ל ואי קשיא לך עוד לפי דרך זה ממ\"ש רבינו בפ\"ט מהל' מע\"ב דין ד' וז\"ל כרם רבעי אין לו לא שכחה ולא פרט כו' והשתא קשה שהרי טעמייהו דב\"ה דס\"ל דאין לו פרט היינו משום דיליף קדש קדש ממעשר והרי הוא ממון גבוה ולא קרינן ביה כרמך וכמ\"ש רש\"י בפרק האיש מקדש והשתא לפי מ\"ש הא הואיל ואי בעי פדי ליה שפיר קרינן ביה כרמך דומיא דחלה ומצה של מע\"ב דקרינן בי' עריסותיכם מה\"ט וכן ק' לדרך הר\"י קורקוס ז\"ל דפסק כר\"ח דכל שיש בו היתר אכילה אף ע\"ג דאין בו דין ממון קרינן ביה עריסותיכם דא\"כ ה\"נ אמאי לא קרינן ביה כרמך מה\"ט וי\"ל דהתם בכרם רבעי בגבו' קא מיירי רבינו וכמ\"ש בס\"ד אלא כולו עולה לירו' או נפדה כו' וכיון שהוא חוץ לירוש' אין בו היתר אכילה כלל לשום אדם ולא אמרינן הואיל אך קשה ממ\"ש רבינו ז\"ל פ' י\"ג מה' שכירות וז\"ל וכן פרות הדשות במע\"ב ופרות המהלכות כו' אינו עובר עליהם משום לא תחסום כו' דמסתמיות דבריו נראה דאפי' בירוש' קאמר וע\"כ היינו משום דפסק כר\"מ דאמר ממון גבוה הוא ולא קרינן ביה בדישו כמ\"ש רש\"י ז\"ל בפ' השוכר את הפועלים והשתא קשה דנימא הואיל ואי בעי מתשיל עלה חשיב שפיר דישו וכן קשה לתי' מוהרי\"ק דכיון דיש בו היתר אכילה דישו קרינן ביה דומיא דחלה וי\"ל דס\"ל לרבינו דטעמא דמע\"ב דאינו עובר עליו משום בל תחסום לאו היינו משום דלא קרינן ביה בדישו כמ\"ש רש\"י דדישו אשור קאי ולא אאדם אלא כיון דממון גבוה הוא סברא הוא דאסור להאכילו לבהמה מן התורה כמ\"ש הריטב\"א שם יע\"ש ודו\"ק:<br><b> הן </b> אמת דבעיקר קו' התוס' שהק' ז\"ל ממע\"ב דאינו יוצא בה י\"ח ולא אמרינן הואיל ק\"ל טובא דמאי קושיא דהתם שאני דאי מיתשל עלה נמי הדרא לטיבלא ואין יוצאין במצה של טבל כדתנן בפ' כ\"ש ואי בעי מתקן לה ומפריש עליה ממקום אחר ליכא למימר דאין מגביהין תרומות ומעשרות בי\"ט וכעין קוש' זו ראיתי להר\"ב שער אפרים סי' ל\"ח שהקשה על מ\"ש הרשב\"א בתשו' סי' תשמ\"ז שנשאל על מי שאסר נכסיו על עצמו או לולבו אי יוצא בה י\"ח הואיל ואי בעי מתשיל עלה והשיב דאף בזה אינו יוצא י\"ח בי\"ט דאם כן אף באתרוג של תרומה טמאה ביד ישראל יוצא בו דאי בעי מתשיל עלה דאנן סתמא תנן כו' והקשה הרב ז\"ל דמאי ראיה התם שאני דאי מתשיל עלה הדרא לטיבלה יע\"ש ובדברי הרשב\"א ז\"ל אפשר ליישב דס\"ל כדעת הרמב\"ן שכ' הר\"ן שם דאתרוג של טבל יוצא בה י\"ח ואם כן דמתני' דקתני אתרוג של תרומה טמאה פסול משמע אפי' כל ז' וכן הוא דעת הר\"ן ורבינו בפ\"ח מהל' לולב ומשום הכי ק\"ל שפיר דבחולו של מועד אי מתשיל עלה בידו לתקוני ולהפריש עלה ממקום אחר וכן תי' הר\"ב כרם שלמה בתשוב' שבסוף המפתחות סי' א' אכן בדברי התוס' ז\"ל לא יתכן שום אחד מהתי' וכמבואר ולכאורה עלה על דעתי ליישב עם מאי דאמרינן פ' כ\"ש ת\"ר יכול יוצא אדם י\"ח בטבל כו' ת\"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל עליו חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל ופרכינן עלה ואיסורא דחמץ להיכי אזלא ואוקימנא לה כר\"ש דאמר אין איסור חל על איסור משמע מאותה סוגיא דלמאי דקי\"ל דאיסור חל על איסור באיסור כולל ואיסור מוסיף יוצא אדם י\"ח בטבל דליכא למעוטי מקרא דלא תאכל עליו מי שאיסורו משום בל תאכל כו' שהרי איסור כולל הוא וא\"כ ע\"כ צ\"ל דמתני' דקתני אבל לא בטבל אתיא כר\"ש ולית הלכתא כותיה ומשו\"ה קשה להו שפיר דהיכי קאמר רב דמצות מע\"ב לר\"מ אין אדם יוצא י\"ח בפסח הא ר\"מ ס\"ל דאיסור חל על איסור באיסור כולל ואיסור מוסיף כדאיתא פ' ג' דכריתות אמתני' דקתני יש אוכל אכילה אחת וחייבין עליה ד' חטאות יע\"ש האמנם נראה דהא ליתא דמתני' דפרק כ\"ש הלכה היא כמ\"ש רבינו בפרק זה והיינו טעמא דאינו יוצא בו י\"ח משום דהוה מה\"ב כמ\"ש רש\"י והר\"ן שם ועיין בס' מ\"ק למורינו הרב זלה\"ה וכן מוכח בהדיא מדפרכינן בגמרא אבל לא בטבל פשיטא כו' ואם איתא היכי פריך פשיטא הא בפלוגתא אתמר ואדרבא לית הלכתא כותיה ולזה אפשר לומר דפריך פשיטא משום דמרישא שמעינן לה דקתני יוצאין בדמאי דמשמע אבל לא בטבל וכעין זה כתבו התוס' פרק בכל מערבין ד\"ה הנז' אלא שדבריהם ז\"ל סתרי אמ\"ש בריש פרק כ\"ש ד\"ה עבר זמנו שכתבו שם דאין לפרש דפריך פשיטא דאסור בהנאה מדיוקא דרישא דדרך התנא לכפול את דבריו יע\"ש וכן נראה שהוא דעת רש\"י ז\"ל שם וכ\"כ התוס' שבת דנ\"ג ד\"ה אילימא יע\"ש ותו דאם איתא היכי משני ל\"צ בטבל טבול מדרבנן ואי טעמא דרבנן משום דאין איסור חל על איסור טבל דרבנן למה לא יחול עלה איסור חמץ ועיין בס' מקראי קדש דצ\"ה ע\"ב:<br><b> שוב </b> אחר זמן רב מצאתי להרמב\"ן ז\"ל במלחמותיו פ\"ק דפסחים גבי ההיא דרב גידל המקדש משש שעות כו' שכתב וז\"ל וה\"פ דפריך מעיקרא פשיטא כלומר דמרישא שמעת מינה וכיוצא בו פשיטא משום דתנא ליה רישא באותו פרק אבל לא בטבל פשיטא והא לאו פשיטא אלא פלוגתא נמי היא ודלא כהלכתא עכ\"ל יע\"ש וא\"כ לא נפלאת היא סברא זו ליחס לדעת התוספות וז\"ל ועוד אפשר ליישב דעת התוס' וממילא רווחא נמי ליישב תשו' הרשב\"א ז\"ל דאזלי לשיטתם שכתבו בפ' כל הגט דל\"א ע\"ב ד\"ה במחשבה וז\"ל וא\"ת כיון דשרי נותן עיניו בצד זה אמאי אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת והא תנן מעלים את המדומע כו' וי\"ל דשאני מדומע שכבר הוא מתוקן אבל תחילת תיקונו של טבל לא שרינן משום דאפשר במחשבה כו' יע\"ש וכ\"כ הריטב\"א ז\"ל בחי' שם אשר מבואר מדבריהם דאפי' בשבת נמי מישרא שרי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ולא חשיב כמתקן וכ\"כ הרב ח\"ה ז\"ל יע\"ש וא\"כ מעתה שפיר ק\"ל ז\"ל דאמאי אין יוצאין במצה של מע\"ב ובאתרוג של תרומה טמאה מאי אמרת דהדרא לטיבלא ואין מגביהין תרומות ומעשרות בי\"ט הא איתיה בתקנתא ליתן עיניו בצד זה כנ\"ל אלא שדבריהם ז\"ל הם תמוהים בעיני מסוגיא דפ' ב\"מ ודריש פ' מפנין וכבר הארכתי בזה במקום אחר עיין מ\"ש בה' תרומות וראיתי בספר כרם שלמה שהקשה ה\"ה בכמוה\"ר אליהו עובדיא ז\"ל דמאי ראיה מייתי הרשב\"א מתרומה טמאה דהתם שאני דמיחסר תרי מילי למעבד הן שאלת חכם והן להפריש עליה ממקום אחר והוה ליה תרי הואיל ותרי הואיל לא אמרינן כמ\"ש התוס' פ' א\"ע והיא גמר' ערוכה פרק כ\"ש יע\"ש ולע\"ד לק\"מ ואשתמיט מיניה מ\"ש רש\"י פרק כ\"ש דל\"ח ע\"א ד\"ה א\"ד וז\"ל וא\"ת בחלת מעשר גופיה נמי תרי הואיל איכא הואיל ואי לא קרא עליה שם והואיל אי מטמא פריק לה ואית ליה היתר במושבות הכא לא קרי' הואיל דבר שבידו לעשות לגרום לה טומאה מיד ופריק לה עכ\"ל וא\"כ ה\"נ כיון דבידו להפריש ממקום אחר לא חשבינן ליה תרי הואיל ועל התוס' ז\"ל אני תמיה שכתבו בפרק א\"ע ד\"ה הואיל משם רשב\"א כי נראה לו שדעת רש\"י ז\"ל כיון דהסל מצרפה לחלה כו' אלא מטעם הואיל שרי דאי בעי לא מפריש חלה אלא בצע פורתא מכל חדא וחדא וכיון דכי נמי לא תקרי לה שם עד שתאפה לא שרינן אלא ע\"י הואיל הואיל אם יקרא לה שם עד שתאפה הוי תרי הואיל ותרי הואיל לא אמרינן כו' יע\"ש ויש לדקדק טובא שהרי הואיל אי בצע פורתא מכל חדא הוה ליה דבר שבידו ולא חשיב תרי הואיל ויש ליישב בדוחק ודו\"ק:<br><b> שוב </b> אנה ה' לידי ספר הבתים מכ\"י להרשב\"א ז\"ל ומצאתי תשובה זו כתובה שם באורך בבית כ\"ח סי' ב' והילך לשונה תשובה הא דכתב מר באוסר נכסיו על עצמו שקרוב הדבר לומר דיוצא בו ביום ראשון הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ויש בו היתר אכילה וכדקי\"ל גבי חלה דממונא הוא ועובר בב\"י אין הדברים נראים כן בעיני שא\"כ אף אנו נאמר באתרוג של תרומה טמאה ביד ישראל דיוצא בו דהא אי בעי מיתשיל עליה ויש בו היתר אכילה ואם איתא היכא קתני סיפא ושל תרומה טמאה פסול הול\"ל ושל תרומה טמאה ביד כהן פסול ואל תשיבני דמאי לב\"ה דמכשירין דהא מפרש טעמא משום הואיל ודמאי שאני דהוי בודאי מעושר דרוב ע\"ה מעשרין והיינו נמי דבפ' מפנין תנינן מפנין תרומה טהורה ודמאי ואוקימנא בתרומה ביד ישראל כיון דחזיא לכהן ש\"ד הא תרומה טמאה ביד ישראל לא ולא אמרינן הואיל אי בעי מתשיל ואלו בדמאי מפרש טעמא משום הואיל ואי אפשר לומר דטעמא משום דכל שא\"א בלא שאלה מוקצה הוא דמי יימר דמזדקק ליה חכם כיון דאפשר בג' הדיוטות כדאיתא פרק כירה מכל אלו נראה דלא אמרינן בכי הא הואיל ואי בעי מתשיל דבתר השתא אזלינן ומיהו י\"ל שאין ראיה מכל אלו דא\"נ מתשיל עלה הוה ליה טבל ואין מטלטלין אותה בשבת וכן אין יוצאין באתרוג של טבל דהא לית ביה השתא היתר אכילה ואי בעי מתשיל עלה ולהפריש עליו ממקום אחר ליכא למימר דהא אין מגביהין תרומות ומעשרות בי\"ט וכאותה שאמרו פ' בכל מערבין על ההיא דסומכוס אומר בחולין אבל לא בתרומה ומיהו יש לדחות שאין ראיה מחלה שהרי חלת חמץ אסורה לכל ואפילו הכי אמרינן בה הואיל משא\"כ בעלמא וכל דבר שאינו ראוי עכשיו לשום אדם לא אמרינן ביה הואיל דהא ודאי משמע דאין יוצאין בשל הקדש שלא נפדה ואף על גב שלא שנו אותה בלולב הגזול כמו שלא שנו את הטבל ובעלמא נמי גבי מצה ועירוב וטלטול שבת שנו כן ושל הקדש שלא נפדה לא יצא ולא אמרינן ביה הואיל מה\"ט דאמרן כיון דהשתא לא חזי לשום אדם אלא די\"ל דחלה נמי כיון דמיתשיל עלה השתא עד שלא תחמיץ ראויה היא לכהן הוה ליה כעיסתו שהחמיץ ומ\"מ עדיין נראה לי להוכיח מההיא דכל כהנים ולוים נהנים לי דאפילו למ\"ד טובת הנאה ממון אסיקנא בפרק בתרא דנדרים דבאין כהנים ונוטלין דשויא עילויה עפרא בעלמא ואמאי נימא אי בעי מתשיל ומצוה נמי איכא כדידיה דמי ומיניה קא מתהנו ומהשתא קא מיתסרו עליי' וכ\"ש דאם אתשיל עלה נמצאו נהנים למפרע מן האיסור אלא ודאי כיון דהשתא לא אתשיל לא מהניא ליה מידי ולאו ממוניה הוא ואפי' לשמא מתשיל לא חיישינן כדלא חיישינן בע\"מ שאין עליך נדרים ומיהו י\"ל גם בזו דה\"ט דלא אמרינן ביה הואיל כיון דאמרו כהנים נהנים לי ותרומתו אסורה לכל דהא להדיוט לא חזיא ולכהן נמי לא חזיא לפי איסורו הלכך שויוהו עפרא בעלמא ולאו כדידיה דמי עכ\"ל:<br><b> ובהיותי </b> בענין זה דרך אגב ראיתי להר\"ב יבין שמועה דף ס\"ו דברים תמוהים בעיני שכתב וז\"ל דע דבפ' כ\"ש אמרי' יכול יוצא אדם י\"ח במע\"ב ת\"ל לחם עוני מי שנאכל באנינות כו' דברי ר\"י הגלילי ר\"ע אומר מצות מצות ריבה א\"כ מה ת\"ל לחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש ומדקאמר א\"כ מה ת\"ל לחם עוני משמע דר\"י הגלילי לא דריש המסורת וקשה דאמאי לא דריש כיון דלא מכחשי אהדדי כו' ושמא י\"ל דמאי דקתני א\"כ מה ת\"ל לחם עוני הם סיום דברי ר\"ע עצמו והוא עם מ\"ש בפרק כ\"ש מצת מע\"ב לדברי ר\"מ אין אדם יוצא י\"ח בפסח ופריך בגמרא מי כתיב מצתכם אמר רב יימר בר שלמיא אתיא לחם לחם כתיב הכא לחם עוני וכתיב התם מלחם הארץ מה להלן אינו מע\"ב אף מצה כן וזהו מה שהק' ר\"ע לעצמו א\"כ שאתה אומר דיוצאין במצת מע\"ב א\"כ מה ת\"ל לחם דאפני מג\"ש דלחם לחם דהא אך אתיא למימר דאין יוצאין במצת מע\"ב ולדידי שאני אומר דיוצאין א\"כ מה ת\"ל לחם דמופנה לג\"ש ומשני פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש פי' לעולם דמלת לחם מופנה לג\"ש ולא הויא למילף מצה מחלה למימר דאין יוצאין במע\"ב אלא הג\"ש אתא למילף חלה ממצה מה מצה אין יוצאין בנילושה ביין ושמן ודבש דעוני כתיב אף בחלה אינו חייב בנילושה ביין ושמן ודבש כדתנן במתני' מס' חלה עכ\"ד ואתמהה שהרי בפ\"ב דחלה אמרינן התם בהדיא דעיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה ואמרי' התם בירוש' דר\"א איש ברתותא היא דתנינן תמן עיסה שנילושה במי פירות ונגע בה טבול יום במקצתה ר\"א א\"ב לא פסל אלא מקום מגעו בלבד ר\"ח בר אבא בשם ר\"י דברי הכל היא אף ע\"ג דר\"ע אמר תמן אין מ\"פ מחברין לטומאה מודה שמחברין לחלה כו' הרי דלר\"ח לר\"ע עיסה הנילושה במי פירות חייבת בחלה ואפי' לריב\"ח דאמר דר\"א הוא ולא ר\"ע לאו היינו מטעמא דיליף לחם לחם ממצה ותו דע\"כ לא פליגי אלא בעיסה שנילושה במ\"פ אבל בעיסה הנילושה מז' משקין כ\"ע מודו דחייבת בחלה כמבואר שם בירושלמי וכבר כתב הרב שדה יהושע דף קס\"א ע\"ד משם הרשב\"א דה\"ט דלא ילפינן לחם לחם ממצה דלא למדוהו אלא לגבי מינין הבאים לידי חימוץ גם נראה דאשתמיט מיניה סוגיא דפ' ר\"י דמנחות דג\"ש זו אצטריך למעוטי דאין חייבין בחלה אלא חמשת המינים לבד וא\"כ מאי קא ק\"ל לר\"ע מה תלמוד לומר לחם עוני סוף דבר שדבריו תמוהים בעיני ותו לא מידי:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קסד) </b> מדקתני בברייתא עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה דברי ר\"מ ואי ס\"ל כר\"א דאמרינן הואיל, שפיר קרינן בי' עריסותיכם הואיל ואי בעי מתשיל כו' דס\"ל דלכ\"ע לא אמרינן הואיל ופלוגתייהו כו' בטובת הנאה ממון כו'. לכאורה קשה כן אפילו אי לא ס\"ל כר\"א דאמרינן הואיל דהא רב חסדא לית לי' הואיל שהרי ס\"ל דהאופה מיו\"ט לחול לוקה ואפ\"ה ס\"ל דלחומרא אמרינן הואיל כדאיתא בפסחים דף ס\"ב ע\"א וא\"כ קשה אמאי עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה (ואע\"ג דהתוס' כתבו שם דהאי הואיל דאמרינן לחומרא היינו מדרבנן בלבד מ\"מ קשה דאמאי פטורה אפילו מדרבנן). ונ\"ל ליישב בזה דדוקא רב חסדא ס\"ל כן לחלק בין הואיל דלקולא לבין הואיל דלחומרא והיינו משום דס\"ל דלכ\"ע טובת הנאה אינה ממון משום דסתם מתניתין בס\"פ שני דקדושין הכי הוא דדוקא כהן (או ישראל שנפלה לו תרומה מאבי אמו כהן) שקידש בהתרומה מקודשת אבל לא ישראל שקידש בטובת הנאה שיש לו בתרומה דבזה אינה מקודשת ולא פליג על זה ר' יהושע ור\"י ב\"ב לומר דאפילו ישראל שקידש בטובת הנאה מקודשת מכלל דלכ\"ע ס\"ל דטובת הנאה אינה ממון (והא דמשמע במשנה ג' פי\"א דנדרים דטובת הנאה הוי ממון מדקתני שם יטלו אחרים כו' כבר יישב בזה מו\"ז רבינו התויו\"ט ע\"פ דברי מרן הכ\"מ ז\"ל). והיינו דפריך הש\"ס בפ' ואלו עוברין לימא בטובת הנאה ממון קא מיפלגי והיינו משום דקשה לומר כן וכיון דאפילו ר\"י ב\"ב לית לי' דטובת הנאה ממון א\"כ מ\"ט דר\"י ב\"ב דס\"ל תטיל בצונן כיון דהואיל נמי לא ס\"ל וכנ\"ל וא\"כ הרי ע\"כ צ\"ל דס\"ל דהואיל דלחומרא אמרינן ולפיכך א\"א להפריש העיסה ולהניחה עד הערב מטעמא דהואיל ואי בעי מתשיל עלי' והוא שלו וכן לאפות נמי א\"א דהא לקולא לא אמרינן הואיל וזהו טעמי' דרב חסדא וס\"ל דהלכה כר\"י ב\"ב וזה עולה יפה בטעמא דר\"י ב\"ב דלמ\"ש הר\"ן בסוגיין דס\"ל לר\"י ב\"ב דטובת הנאה ממון ולא אמרינן הואיל קשה דא\"כ אמאי לא פליג ר\"י ב\"ב בהאי דפ\"ש דקדושין וכנ\"ל אבל לר\"מ י\"ל דס\"ל כר' יהושע דאפילו לחומרא לא אמרינן הואיל ומש\"ה ס\"ל דעיסה של מעשר שני פטורה מן החלה אמנם התויו\"ט דייק דמדלא מזכיר הש\"ס את ר\"י ב\"ב בהאי דקאמר לימא בטובת הנאה ממון קא מיפלגי מכלל דר\"י ב\"ב ס\"ל דטובת הנאה הוי ממון:<br><b> (קסה) </b> הן אמת דבעיקר קושיית התוס' ז\"ל שהקשו ממעשר שני דאינו יוצא בה י\"ח כו'. גם בדברי התוס' בפסחים דף ל\"ח סוף ע\"א בד\"ה חלות תודה כו' יש מקום עיון דהוכיחו שם דע\"כ מיירי בשלא הוקדשו החלות דאלת\"ה תיפוק לי' דבעינן מצתכם וע\"ש והאי מאי הוכחה היא דמאי איכפת לן אי מתניתין דקתני דאינו יוצא י\"ח בחלות תודה אתיא אליבא דהלכתא דאמרינן הואיל, וצ\"ל דהתוס' אזלי לשיטתייהו שכתבו בכריתות דף י\"ג סוף ע\"ב בד\"ה ארבע חטאות כו' דאחר שחיטה וזריקה ליתא בשאלה ובהיותי בדברי תוס' אלו תמהתי דאיך ס\"ד למימר דאיירי בהוקדשו חלות התודה ע\"י שחיטת הזבח הא אין מביאין תודה בע\"פ מפני שלא להביא חלות חמץ שבה לידי פסול:<br><b> (קסו) </b> דאי מיתשל עלה נמי הדרא לטיבלא כו'. תמהני מאי קושיא היא למאי דהוכיח מו\"ז רבינו התויו\"ט ז\"ל בפ\"ג משנה ח' דגיטין בד\"ה ה\"ז חושש כו' מדברי הרמב\"ם ז\"ל דאפילו לאחר שאכל טבל יכול להפריש תרומות ומעשרות ומיישב שם דרש\"י נמי ס\"ל כן ע\"ש. (ובאמת ברש\"י גופא ריש נדה משמע דס\"ל כן במה שפירש שם גבי הבודק חביות ע\"ש אלא דהתוס' רי\"ד שם חולק על רש\"י. ותמהני על מו\"ז ז\"ל שלא הביא דברי רש\"י אלו מנדה דף ב' ע\"ב הנ\"ל לראיה). וא\"כ מה בכך דהדרא לטיבלא ואין מגביהין תרומות ומעשרות ביו\"ט הא כשיפריש לאחר יו\"ט על מה שאכל נמי יוצא ידי חובתו למפרע. והא דתניא דאין יוצא ידי חובתו בטבל י\"ל דהיינו אי לא בעי לאפרושי עלי' כלל אפילו אח\"כ (או כשאין הבעלים כאן וכעין שכתבו התוס' בע\"ז דף ע\"ג סוף ע\"ב בד\"ה טבל כו' אבל בקושייתם דהכא שהקשו דנימא הואיל ע\"כ דמיירי שהבעלים עצמן בכאן ויכולין למיתשל על הפרשת המעשר שפיר הקשו דאף שיחזור לטבלו מ\"מ הא יכולים להפריש גם לאחר יו\"ט על זה שיאכלו). ועיין בתוס' חדשים פ\"ג דגיטין הנ\"ל שמגמגם בזה על מו\"ז תויו\"ט ז\"ל. וכתבתי שם על הגליון דמרש\"י גופי' בריש נדה נראה דס\"ל דמהני הפרשה על מה שכבר אכל וראיה לזה מהא דפריך הש\"ס בנדרים דף נ\"ט לר\"א דס\"ל דמידי דישנו בשאלה הו\"ל דשיל\"מ ולא בטיל וע\"ז פריך והרי תרומה דאפשר בשאלה ואפ\"ה עולה באחד ומאה דקא מדייק התם הא למאה תעלה ע\"ש ודחיק הש\"ס שם תחלה בישוב קושיא זו. ואמאי לא נימא בפשיטות דהברייתא דקתני דלמאה תעלה מיירי כשכבר נאכל מכרי הזה שהתרומה הזו נתרמה עליה ומש\"ה א\"א בשאלה דהא אשתכח דאכל טבלים למפרע אע\"כ דאפילו על מה שאכל כבר מהני נמי הפרשה למפרע ושפיר מצי למשאל עלה ועיין מש\"ש:<br><b> [אמר עקיבא סופר </b> נ\"ה. עיין לקמן בשעה\"מ פ\"ה מהלכות תרומות הלכה כ\"ד שפלפל הרבה בדברי רש\"י הנ\"ל והקשה מסוגיא דיומא פ\"ג אמאי לא יאכילו אותו טבל ומפרישו אח\"כ עיי\"ש. עוד הקשה על רש\"י בשתה טבל אמאי לוקה הא הוי התראת ספק עיי\"ש. ואולי יש לומר דאיסור לאו אינו מתוקן בהפרשה דהא כבר אכל או שתה טבל אך עדיין נשארה מ\"ע דחייב להפריש דלא נפטר ממ\"ע וכן משום גזל השבט דחייב לצאת י\"ש כלישנא בתרא בחולין דף ק\"ל אבל איסור לאו אינו מתוקן. ולפ\"ז מיושבות ב' הקושיות הנ\"ל גם על מ\"ש מו\"ז ז\"ל דכשיפריש אחר יו\"ט על מה שאכל י\"ח למפרע יש להשיב דהלאו אינו מתוקן דאכל טבל רק הוא מחויב להפריש אבל לא יתוקן האיסור בזה ע\"כ הגה\"ה]:<br><b> (קסז) </b> ומיהו י\"ל גם בזו דה\"ט דלא אמרינן בי' הואיל כו'. עיין בר\"ן נדרים דף פ\"ה ע\"א בד\"ה ואני מסתפק כו':"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואוכל </b>\n<b> מבשר חגיגת י\"ד כו'.</b> כתב הרא\"ש ז\"ל בפ' ע\"פ וז\"ל דכשחל להיות בא' בשבת שלא יביא כי אם תבשיל אחד דאין חגיגה דוחה שבת והר\"י מאורליינאש והר\"י מקורביל כו' היו אומרים דצריך ומביאים ראיה כו' דאמרינן אוקי לילות בהדי ימים כו' יע\"ש הנה כל גדולי האחרונים ז\"ל תמהו בדברי הרא\"ש הללו מהא דאמרי' בפ' אלו דברים ת\"ש סכין שנמצא בע\"פ שוחט בה מיד בי\"ג שונה ומטביל קופיץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל מני אילימא רבנן מ\"ש סכין דמטביל דחזיא לפסח קופיץ נמי חזיא לחגיגה אלא לאו בן תימא ומ\"מ יש בו משום שבירת עצם ודחי לא לעולם רבנן וכגון שחל בשבת כו' והשתא לדעת הר\"י מאורליינאש כי נמי בא בשבת חגיגה מע\"ש אתיא וצריכי קופיץ לה אלא ע\"כ דאינו בא בשבת וראיתי למורינו הרב המובהק כמוהר\"י הכהן ה\"י בס' בתי כהונה חלק בית ועד כתב לתרץ לזה וז\"ל ושמא דנהי דאתיא מע\"ש אבל עיקר שבירתה ביום שחיטתה שהוא ע\"ש וזה שנמצא בשבת איכא למימר שאינו מאותם הטבולים שהיו מביאים בשעת השחיטה שהוא ע\"ש דאין שוהין שם במקום נפילתה ולפיכך אמרינן אימור מעלמא אתי ולאו מאתמול א\"ד יע\"ש ולא ידעתי מה תיקן בזה דאכתי ק' דהיכא קתני קופיץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל וכי נמצאת בי\"ג מיהא אמאי שונה ומטביל הא חזי לחגיגה וא\"כ מסתמא ודאי הטבילה בי\"ב כדי שתהא בה הערב שמש ותהא טהורה בי\"ט לשבירת עצמות חגיגה הנשחטת באותו יום וכן נמי ק' דהיכי קתני רישא סכין שנמצאת בי\"ג שונה ומטביל דהשתא ק' דמ\"ש בי\"ד דמטביל לה וחזיא לפסח והא נמי חזיא לחגיגה כדפריך בגמ' גבי קופיץ ולכן נראה לי ליישב וניישב ג\"כ קו' התוס' ד\"ה והא וז\"ל וא\"ת אמאי לא פריך אי בשבת היכי מטביל לה הא קי\"ל דאין מטבילין בשבת יע\"ש מה שתי' ואף לפי תי' ז\"ל אכתי ק' מה שהק' הרב ח\"ה דאכתי אמאי לא פריך אי בשבת כיון דאסור להטביל בו ודאי דהטבילוה מאתמול משום חגיגת ט\"ו יע\"ש ולכן נר' ע\"פ מ\"ש התוס' בריש פ\"ג דחגיגה ד\"ה והאונן שכתבו בס\"ד וז\"ל וההיא דפסחים דקאמר סכין שנמצאת בי\"ג בי\"ד שוחט בה מיד כלומר דמסתמא הטבילוה מאתמול כדי לעשות לו הערב שמש וכ\"ת דילמא נטמאת בטומאה דרבנן דלא בעי הערב שמש ונטר לה עד צפרא להטביל כו' ועוד דרגילות היא להטביל מעיו\"ט דילמא מיטריד כ\"כ ולא טביל כו' יע\"ש ואם כן א\"ל דכי משני תלמודא לא לעולם רבנן וכגון שבא בשבת היה ס\"ל לתלמודא דמשום הכי שונה ומטביל משום דחיישינן דילמא נטמא בולד הטומאה דלא בעי הערב שמש ונטר לה עד יום ט\"ו שהוא פנוי ממלאכתו להטביל ואי משום דאין מטבילין בשבת וי\"ט הא ליתא שהרי אמרינן בפ\"ב דביצה דכלי שנטמא בולד הטומאה מטבילין אותו בי\"ט וכפי' רש\"י שם ודוקא בסכין שנמצא ביום י\"ד כיון שהוא טרוד במלאכתו בע\"פ הוא דאמרינן דשוחט בו מיד משום דסתמא רגילות הוא לאטבולי מאורתא אבל בקופיץ איכא למיחש דילמא נטר לה עד י\"ט שהוא פנוי ממלאכתו והשתא ניחא לדעת הר\"י מאורליינאש דמש\"ה קתני מתני' דסכין וקופיץ שנמצאו בי\"ג ש\"ו אף על גב דחזי ליה לחגיגה אע\"ג דחיישינן דילמא נטמא בולד הטומאה ונטר לה עד יום י\"ג דבי\"ג ודאי אינו טרוד ודאי בעסקיו כדי שנאמר דמסתמא מטביל לה מאורתא ומשום הכי הוצרך לאקשויי מסיפא דמתני' דאם חל שבת שוחט בה מיד ולא חיישינן דילמא נטר לה עד י\"ט כנ\"ל נכון ליישב דעת הר\"י מאורליינאש ז\"ל ודו\"ק:<br><b> עוד </b> הקשה לדעת הר\"י מאורליינאש מדאמרי' התם אמר רב אשי ש\"מ חגיגת י\"ד לאו חובה דאס\"ד חובה תיתי בשבת ותיתי בטומאה והשתא לפי דעתו ז\"ל מאי ראיה הא איכא למימר דלעולם חובה ואפ\"ה לא דחי שבת בדר\"ע משום דהו\"ל מלאכה שאפשר לעשותו בע\"ש דלא דחי שבת ולי נראה ליישב דמאי דס\"ל להר\"י מאורליינאש דחגיגת י\"ד יכול לעשותה מע\"ש מטעמא דאוקי לילות בהדי ימים היינו משום דס\"ל דחגיגת י\"ד לאו דאורייתא כסתמא דמתני' דאלו דברים ומה גם דבפ\"ק דחגיגה אמרינן הכי אליבא דב\"ה והילכך ס\"ל דיכול להביאן מע\"ש ומשום לינה ליכא למיחש משום דאוקי לילות בהדי ימים אמנם לבן תימא דס\"ל דהוי דאורייתא דמפיק להו מקרא דזבח חג הפסח דס\"ל דנאכלת ליום ולילה פשיטא ודאי דדחי שבת וכן נמי לתנא דברייתא דפ' אלו דברים דע\"א דס\"ל דנאכל' לב' ימים ולילה אחד וס\"ל דחגיגת י\"ד דאורייתא מקרא דלא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב כו' פשיטא ודאי דדחי שבת ואינו יכול לעשותה מע\"ש דהא קרא כתיב בהדיא שיהא נשחט בי\"ד בערב עם הפסח כמ\"ש רש\"י שם ואם כן אי בי\"ד שחרית קאמר רחמנא דאינו יכול להביאם כ\"ש שאינו יכול להביאם ביום שלפניו והיינו דקאמר ר\"א שפיר דש\"מ ממתני' דחגיגת י\"ד לאו חובה כלומר מדרבנן כמ\"ש התוס' דאי ס\"ד חובה ומדאורייתא והיינו אליבא דבן תימא או לההוא תנא דברייתא פשיטא ודאי דהו\"ל קבוע זמן דהא קרא כתיב בערב וא\"כ תדחי שבת כנ\"ל פשוט ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ec92a027008ecee05b8a930dd2f9cebcffb4da2d
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,267 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> מלאכה שחייבין עליה כו'.</b> הנה מדברי ה\"ה שכ' ונראה טעם לשנים אלו ההוצאה לפי שאף היא באוכל ומשקה ואף ע\"פ שהיא בדברים אחרים אמרינן מתוך כו' נראה לכאורה דס\"ל שדעת רבינו דכל מלאכה שהיא באוכל ומשקה אמרי' מתוך והבערה אע\"פ שאינה באוכל ומשקה גלי ביה קרא דאמרי' מתוך מיתור דביום השבת וכמ\"ש ה\"ה והקשה הפר\"ח בסי' תצ\"א סק\"א ממ\"ש רבינו ז\"ל ברפ\"ד דין ב' וז\"ל כשם שאין מכבין את האש כך אין מכבין את הנר ואם כבה לוק' כמי שארג את הבגד אע\"פ שהכביה הותרה לצורך אוכל נפש כמ\"ש רבינו בפרק הנזכר דין ו' כמבואר בדברי המ\"מ פ\"ג דין י' ד\"ה אין שורפין ולא אמרינן מתוך שכתב וזה מתורץ בלשון רבינו שכתב שם שהכיבוי מלאכה שאין צורך אכילה בה כלל כלומר דאף ע\"פ שלצלות הבשר ע\"ג גחלים מתכבה האש אותו כיבוי אין בו צורך לצליה ול\"ד להבערה שהיא צורך אכילה אלא דק' טובא ממתוק החרדל בגחלת שפירש\"י בפ' ר\"א דמילה שרגילין לכבות לתוכו גחלת דהתם הכביה עצמה היא צורך אכילה ואם כן אמאי לא אמרינן מתוך ולא לילקי עליה וגם זה מתורץ מדברי ה\"ה שכ' דדוקא בהוצאה אמרינן מתוך לפי שאף היא באוכל כו' עכ\"ד. ולכאורה דבריו תמוהים שהרי מתוק החרדל בגחלת של עץ לכ\"ע אסור וכמ\"ש רבי' שם בדין ו' ובגחלת של מתכת ה\"ט דממתקין לפי שאין כאן כיבוי שאינו עושה פחם כמ\"ש רש\"י בפר\"א דף קל\"ג וכן תמה עליו מורינו הר\"ב מ\"ק זצוק\"ל דק\"צ ע\"א יע\"ש אמנם לע\"ד נראה שדבריו צדקו יחדיו שהרי לפי גירסת הרי\"ף שהביא בפ\"ב דביצה דגריס ומ\"ש מבישרא אגומרי התם ליכא כיבוי הכא איכא כיבוי הקש' עליו הרז\"ה שם דכיון דכיבוי זה מחמת אוכל נפש הוא אע\"פ שהוא כיבוי גמור אמאי לא שרי כשאר מלאכות ותי' הרמב\"ן דכיון דכבוי זה אינו עושה אוכל באפייה ובישול אלא מתקן את האוכל הוה ליה כטחינת חטים וכיוצא דאסור יע\"ש וא\"כ לפי דעת רבי' דטחינת חטים וכיוצא אינו אלא מדרבנן משום דיכול לעשותם מעי\"ט משמע ודאי דה\"נ מתוק החרדל בגחלת אינו אלא מדרבנן אע\"ג דאינו אלא תיקון אוכל שהרי התירו שחיקת תבלים בי\"ט אע\"ג דאינו אלא תיקון אוכל ואם כן קשה דאיך כתב רבי' דאם כבה לוקה מן התורה הא מן התורה הותרה כביה שלא לצורך במתוך אלא דמ\"מ עיקר קו' ממיתוק החרדל בגחלת נראה דל\"ק דהתם נמי הכביה עצמה אינה עושה אוכל אלא לחישת הגחלת וחמימותה עושה אוכל ואם היה באפשר שלא תכבה ה\"נ היה מתקן את האוכל דומיא דבשרא אגומרא וכ\"כ בשיטת כ\"י להמאירי וכן משמע גם כן ממ\"ש התוס' ביצה דכ\"ג ד\"ה ע\"ג חרס בס\"ד דכתבו דכיבוי לעולם אינו לצורך אוכל נפש יע\"ש ועיין בב\"ח סימן תק\"ז ומ\"מ בין לתי' הרב ז\"ל דבכביה לא אמרינן מתוך משום דכביה אינ' לצורך אוכל נפש וא\"נ משום דכביה עצמה אינה באוכל לפי דברי ה\"ה ק\"ל מהא דגרסינן בפ\"ק דכתובות ד\"ו גבי בעילה בתחי' בשבת ר\"פ משמיה דרבא אמר בי\"ט שרי בשבת אסור אמר ליה ר' פפי לרב פפא מאי דעתך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה שלא לצורך אלא מעתה מותר לעשות מוגמר בי\"ט דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך והשתא מאי ק\"ל הא מוגמר בי\"ט איכא משום מכבה כמ\"ש רבינו ובמכבה לא אמרינן מתוך ולפי גרסת הרי\"ף אפשר לומר דס\"ל לר\"פ דבמוגמר ליכא משו' כיבוי כיון דסופו להבעיר וכרבא דאית ליה הכי התם דאמר אף ע\"ג גחלת מותר וכמ\"ש הר\"ן שם דרבא פליגא אדרב הונא דא' אסור מפני שמכבה אלא שמדברי רבינו נראה דלא גריס כגיר' הרי\"ף וכמ\"ש הרב ל\"מ בפ\"ג דין י\"ב יע\"ש:<br><b> וראיתי </b> להרב הנז' שם שהוק' לו כקו' הפר\"ח דאמאי לא אמרינן מתוך בכבוי ותירץ דבישרא אגומרי הוי כיבוי כלאחר יד ומשום הכי לא אמרינן מתוך שהותרה כבוי כלאחר יד הותר נמי כבוי בידים יע\"ש. ולפי תי' קשה ממיתוק החרדל דהתם הוי כיבוי בידים ומשמע דמן התורה מותר כטחינת חטים וכיוצא כמ\"ש ואולי יש לחלק דאף ע\"ג דבטחינת חטים ושחיקת תבלין ס\"ל לרבינו דמותר מן התורה היינו משום דהמלאכה היא באוכל עצמו מה שאין כן מיתוק החרדל דמלאכת הכביה אינה נעשית באוכל אסור מן התורה ואף על גב דבישרא אגומרי הכבוי אינ' נעשית באוכל התם היינו משום דהוי כבוי כלאחר יד אבל כיבוי בידים אפילו לצורך אוכל נפש אסור מן התורה מיהו מ\"ש עוד הרב הנז' ליישב לדעת ה\"ה שכתב בפ' זה דין ה' שדעת רבינו דמכיון שבקצירת חטים וכיוצא אין הפסד אע\"ג דבתלישת ירק ושאר פירות יש הפסד לא רצו להתיר התלישה שהיא תולדת קצירה לחצאין וה\"ק דא\"כ בישר' אגומרי אע\"ג דלא אפשר מעי\"ט יהא אסור כיון שהכיבוי נאסר ותי' דלא דמי דבשלמא בתלישת ירק אמרינן דכיון דנאסר קצירה שהיא לצורך אכילה נאסרה תלישת ירק אע\"פ שהיא לצורך אכילה משום דלא פלוג רבנן אבל לא נאמר בעבור דין דמשום שנאסר שלא לצורך אכילה יהא אסור כיבוי לצורך אכילה כיון שהם שני ענינים חלוקים נראה דליתא שהרי מיתוק החרדל בגחלת כבוי לצורך אכילה היא ואפי' הכי אסורה וא\"כ אמאי לא אמרי' דכיון דאסרו כבוי גחלת של עץ לצורך אכילה לא פלוג רבנן ובישרא אגומרי נמי יהא אסור ולעיקר קושייתו נראה לומר דלא דמי דבשלמא בקצירה איכא למימר דכיון דנאסרה קצירת חטים בידים לצורך אוכל נפש נאסרה נמי תלישת ירק בידים לצורך אוכל נפש אף ע\"ג דלא אפשר משא\"כ בכיבוי ליכא למימר כיון דאסרו כבוי מתוק החרדל יהא אסור בישרא אגומרא דכבוי גחלת בחרדל הוי כבוי בידים וכבוי בשרא אגומרי הוי כבוי מאליו וכלאחר יד כנ\"ל פשוט:<br><b> עוד </b> הק' הפר\"ח ממ\"ש רבינו בפ\"ה דין ה' והלש עיסה מערב י\"ט אין מפרישין ממנה חלה בי\"ט וכן אין שורפין קדשים בי\"ט ששריפת קדשים שנטמאו מ\"ע ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה את ל\"ת ועשה ולפי דעת ה\"ה קשה דאמאי לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך כו' וכן הק' הרב ל\"מ ז\"ל שם ותי' דס\"ל לרבינו דלכם אהדרי' לאיסוריה דלא אמרינן מתוך וטעמא דהואיל הדר אפקיה והכל משום דליכא טעמא דהואיל שהרי אסור בהנאה יתיב בדוכתיה יע\"ש ודבריו תמוהים שא\"כ קש' היכי אמרינן בגמרא אברייתא דהשוחט עולת נדבה בי\"ט לוקה ב\"ש היא הא אפילו כב\"ה מצי אתי משום דלכם אהדריה לאיסוריה קמא וטעמא דהואיל לא שייך בשוחט עולת נדבה ומהתימא עליו שסותר את עצמו שבפ' זה הוק' לו כן ותי' דס\"ל לר\"י בר אבדימי דכיון דשייך טעמא דהואיל בכל מקום אמרינן מתוך שהותר לאו זה בכ\"מ משום הואיל הותר נמי אפי' היכא דליכא טעמא דהואיל ואינו עובר בל\"ת יעו\"ש וא\"כ כיון שרבי' ז\"ל פסק כב\"ה דאמרי' מתוך בהוצאה איך כתב דשרפת קדשים בי\"ט איכא עשה ולא תעשה הא ליכא אלא עשה:<br><b> עוד </b> תי' הרב הנז' דשאני שריפת קדשים דאחשבי' רחמנ' מלאכה דכתיב באש תשרף ואפילו לצורך אכילה כגון הדלקת נר בי\"ט אסור וכמ\"ש רש\"י בפרק א\"נ דכ\"ז ע\"ב ד\"ה חלה שנטמאה וכ\"כ הר\"ן שם יע\"ש ולע\"ד ק\"ל דא\"כ היכי אמרינן בפ\"ק דפסחים ד\"ה אמר רבא ש\"מ מדר\"ע תלת ש\"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וש\"מ לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך והשתא לפ\"ז היכי שמעינן מדר\"ע דלית ליה מתוך שאני התם דכיון דס\"ל כר\"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה רחמנ' אחשבי' להבערתן ומשום הכי אסור בשרפת קדשים אלא ודאי ע\"כ לומר דה\"ט דאחשביה רחמנ' לשריפתן לא אהני לן אלא לומר דאפי' לצורך כגון הדלקת נר וכיוצא אסור משום דכיון דמדאורייתא בעי שריפה ובלאו הכי היה צריך לשורפו חשיבא כשלא לצורך ובטיל ליה צורך הדיוט אצל גבוה וכמ\"ש התוספות שם בד\"ה ועל החלה משם ריב\"א ומשום הכי לדעת התו' דבעי צורך היום קצת א\"ש מאי דקאמר רבא ש\"מ מדר\"ע דלית ליה מתוך דאי אית ליה מתוך אע\"ג דחשיבי הבערה שלא לצורך אכילה משום דרחמנ' אחשביה לשריפתן מ\"מ לישתרי ליה מטעם מתוך כיון דאיכא צורך היום קצת שמצוה עליו לבערו בו ביום משא\"כ שריפת קדשים דאי אמרינן דבטיל ליה צורך הדיוט כיון שמוטל עליו לבערו חשיבה הבערה שלא לצורך כלל כיון דיכול לשורפו למחר ועיין בס' מ\"ק דף ס\"א ע\"ב ואף על גב דנדרים ונדבות ממעטינן להו מקרא דלכם ולא לגבוה אף ע\"ג דליכא צורך היום קצת כדי שלא יהא שלחנך מלא ושולחן רבך ריקם כמ\"ש התוס' בפ\"ק די\"ט ד\"ה דלמא שאני התם דגלי בי' קרא דלכם ולא לגבוה דלא חשיבה מה\"ט צורך היום קצת מה שא\"כ בביעור חמץ דליכא קרא למעוטי אי הוה ס\"ל דאמרינן מתוך הוה שרי אמנם לדעת רש\"י ורבי' דאמרינן מתוך אפילו בשאין בו צורך כלל קשה דמ\"ט אין שורפין קדשים בי\"ט ואי משום דרחמנ' אחשביה לשריפתן האי טעמא לא אהני אלא לומר דחשיבה שלא לצורך כמ\"ש וכיון דהבערה שלא לצורך שרי מטעם מתוך ה\"נ לישתרי ושמא י\"ל דרבא ה\"ק דש\"מ מדר\"ע דבמידי דטעון שריפה לא אמרינן מתוך והשתא ניחא דבפ\"ק דביצה ל\"ק דברייתא דהשוחט עולת נדבה בי\"ט לוקה ר\"ע היא והתוספות כתבו דה\"ה דהו\"מ למימר ר\"ע היא אכן לפי זה בההיא דהשוחט עולת נדבה בי\"ט אפי' ר\"ע מודה דאמרינן מתוך וזה נר' שהוא דעת הרשב\"א בתשובה סימן ע\"א וזה דוחק ובס' מ\"ק בפ\"ג מה' חו\"מ דין ה' תי' דה\"ט דשריפת קדשים דהוי עשה ולא תעשה ולא אמרי' מתוך משום דבישרא אגומרי הוי מכבה ובכיבוי לא אמרינן מתוך כמ\"ש לעיל יע\"ש ולע\"ד נראה דליתא להאי תי' ואמינא לה ממ\"ש רבינו ז\"ל בפ\"ט מה' שבת דין ה' הניח בשר על גבי גחלים אם נצלה בו כגרוגרות חייב כו' נתבשל בו חצי בישול מצד אחד פטור ע\"כ ולפי דעת הרב ז\"ל תיפוק ליה דחייב משום מכבה ואע\"ג דהוי משצ\"ל דעת רבינו ז\"ל דמשצ\"ל חייב כמ\"ש פ\"א מה' הנז' דין ז' אלא ודאי עכ\"ל שדעת רבינו דכבוי בשרא אגומרי לא הוה כבוי דבר תור' משום דהוי כיבוי כלאחר יד דמלאכה שצ\"ל אינו חייב אלא דוקא במתכוין לכבות וכדמשמע מדבריו שם אבל כשאינו מתכוין לכבות אינו אלא פטור אבל אסור ועיין בס' בתי כהונה בחלק כ\"ד סימן ח\"י דף ע\"ט ע\"א ואם כן הדרא קושיא לדוכתא דאיך כתב רבינו דשריפת קדשים עשה ואין עשה דוחה את ל\"ת ועשה דאי משום הבערה הא אמרינן מתוך ואי משום כבוי אינו אסור אלא מדרבנן כיון שאינו מתכוין לכבות ואפשר לדחות דאע\"ג דכיבוי בישרא אגומרי לא הוי אלא מדרבנן כיון דבעשיית מלאכה דאורייתא הוי עשה ול\"ת ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וכעין זה כתב הר\"ן בסוף פ\"ד דר\"ה אמתניתין דאין מפקחין עליו את הגל והשתא דאתינן להכי אין צורך לומר דמשום טעמא דכיבוי הוא דאין שורפין אלא ה\"ט דכיון דמדרבנן בעינן צורך קצת משום טירחה שלא לצורך חכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה כיון די\"ט עשה ול\"ת אלא שלפי דעת הרב ז\"ל דס\"ל כדעת רבינו דבהבערה הותרה אפילו שלא לצורך כלל לא ניתן ליאמר תי' זה ודו\"ק:<br><b> והפר\"ח </b> כתב שדעת רבינו כשיטת המפרש דלא אמרינן מתוך אלא כשיש בו צורך היום קצת וזה שאמר רבינו לפי' מותר בי\"ט להוציא קטן וס\"ת וכיוצא באלו אבל הוצאת אבנים וכיוצא בהן לוקה והיינו ההיא דאין שורפין קדשים בי\"ט וס\"ל לר' דדוקא בהוצאה והבערה אמרינן מתוך כל שיש בו קצת צורך משום דהוצאה מלאכה גרועה היא והבערה משום דגלי ביה קרא כמ\"ש המ\"מ ואף ע\"ג דמסוגיא דפ\"ק די\"ט מוכח בהדיא בשאר מלאכות אמרינן מתוך רבינו דחה סוגיא זו מכח סוגיא דפ\"ב דביצה דאסר אביי לכבות את הנר מפני ד\"א אף על גב דאיכא צורך קצת והזקיקו לר' לומר דבהנך תרתי אמרי' מתוך סוגיא דפ\"ק דביצה דמסיק דטעמא דב\"ה משום מתוך ולענין הבערה תנן בפ\"ק דביצה ב\"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אלא אם כן ראויין לשתייה וב\"ה מתירין עושה אדם מדורה ומתחמם כנגדו אלו ת\"ד ובמ\"ש דרבי' הוציא דין זה דהבערה ממתני' דלא יחם אדם כו' הקשה עליו הרב מ\"ק ז\"ל דמחמם המים חייב משום מבשל כמ\"ש רבי' בפ\"ט מה' שבת ולע\"ד נר' שודאי לא נעלם מהפר\"ח דמחמם חייב משום מבשל כמ\"ש רבי' והרב עצמו בחלק י\"ד סימן נ\"ח ס\"ק י\"ח הביא סברת רבינו ועשה לו סמוכות יע\"ש אלא שמה שהביא ראיה ממתניתין דלא יחם היינו מסיפא דמתני' דקתני עושה אדם מדורה ומתחמם כנגדו דס\"ל לרבי' דהיינו מטעם מתוך דסיפא דמתני' ב\"ה היא כדמסיק התם אמנם מרישא דמתני' אין ראיה כלל דההיא ה\"ט משום דרחיצה וסיכה חשיבה כשתייה כמ\"ש רבינו בהדיא בדין י\"ו ומש\"ה אע\"ג דמחמם חייב משום מבשל ובאפיה ובישול לא אמרינן מתוך אפילו שיש בו צורך קצת אפ\"ה שרו ב\"ה משום דחשיבה כאוכל נפש והיינו שהוצרך הרב ז\"ל להביא סיפא דמתני' דעושה אדם מדורה וכן מוכח בגמ' לפי מאי דמסיקנא התם דהך סיפא דעושה אדם מדורה ב\"ה היא וב\"ש פליגי עליה דאם כן קשה דסיפא למה לי הא מק\"ו דרישא נפקא דאפי' בהנאת אבר אחד שרו ב\"ה כ\"ש בהנאת כל גופו ועיין בספר דרכי נועם חא\"ח סימן ט' אלא ה\"ט דאי מרישא ה\"א דדוקא ברחיצה שרי ב\"ה משום דחשיבה כשתיה ובכלל אוכל נפש היא אבל שאר הנאות הו\"א דאסור קא מ\"ל דאפילו בשאר הנאות שרי משום דאמרינן מתוך וכמ\"ש הפר\"ח ז\"ל אלא שמדברי רבינו בפי' המ' נר' דס\"ל דטעמייהו דב\"ה דכל הנאות גופו הרי הן בכלל אוכל נפש ולאו משום טעמא דמתוך כמ\"ש הפר\"ח וכן נראה מדברי הר\"ן בפ' המביא וכמ\"ש הפר\"ח סימן תק\"א ס\"ב ואף שהר\"ן כתב דטעמא דהיתר מדורה משום מתוך הוא מ\"מ דברי רבינו נראין יותר וראיה מדאמרינן פ\"ק דביצה מתקיף ליה רבה ממאי דב\"ש וב\"ה בהא פליגי דלמא בעירוב והוצאה פליגי כו' ופירש\"י ז\"ל אבל שחיטה שהוא אב מלאכה אפי' לב\"ה לא הותרה שלא לצורך והך מתני' אפי' ב\"ה היא ואם איתא לדעת הר\"ן תקשי ליה מתני' דעושה אדם מדורה דשרו ב\"ה משום מתוך ור\"י דאתקיף עלה מדלא מפלגו באבנים אמאי לא נתקיף עלה ממתניתין מפורשת אלא מוכח דמההיא ליכא ראיה דה\"ט משום דהנאת הגוף חשיב כא\"נ ולדעת הר\"ן יש לדחות דודאי רבה אזיל ומודה דב\"ה אית להו מתוך מכח הך מתני' וברייתא דהשוחט עולת נדבה בי\"ט ע\"כ ב\"ש היא ולא ב\"ה ושלא כפי' רש\"י אלא דאתקפתא דרבה אינו אלא לר\"י בר אבדימי וקאמר דטעמייהו דב\"ה דמתירין הוצאת קטן משום דס\"ל דאמרינן מתוך ואהא הוא דק\"ל דמהיכא פסיקא ליה לריב\"א דטעמייהו דב\"ה הכא משום מתוך דילמא בעירוב והוצאה פליגי כלומר דמהכא אין ראי' והיה לך להביא ראיה מההוא מתני' והיינו דאתקיף עלה ר\"י דמהך מתני' גופא מוכח דבהא הוא דפליגי ואפי' הר\"ן ז\"ל נראה שחזר בו בפרק המביא וכתב דכל שהוא נהנה מגוף האסור חשיבה כא\"נ וכמ\"ש הב\"ח והפר\"ח סי' תק\"א אלא דקשה לזה דמסוגיא דפרק קמא דכתובות מוכח דאפילו בהנאת הגוף כגון מוגמר בי\"ט ובעילת בתולה לא שרי אלא מטעם מתוך והרב דרכי נועם סי' הנזכר תירץ דאה\"נ דרב פפי הוה ס\"ל דאפילו בבעילה דאיכא הנאת הגוף לא שרי אלא משום מתוך אמנם ר\"ח דתי' עליך א\"ק אך אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש כונתו לומר דקרא כי קאמר לכל נפש אף הנא' הגוף בכלל ובלבד שיה' שוה לכל נפש ע\"ש. ולע\"ד תי' זה לא יגהה מזור לפי מ\"ש התוס' שם בד\"ה אלא מעתה וז\"ל וכ\"ת לדידיה נמי תקשי וכי לא סבר דאמרינן מתוך הא טעמא דב\"ה משו\"ה הוא וי\"ל שהיה סובר דטעמא דב\"ה משום דאין עירוב והוצאה לי\"ט כדקא ס\"ד מעיקרא בביצה אע\"ג דהתם פריך עלה דילמא לרב פפי לא שמיע ליה עכ\"ל והשתא לפי זה קשה לתירו' ז\"ל דאכתי תקשי ליה לרב פפי מתניתין דלא יחם אדם דשרו ב\"ה ואי ס\"ל דטעמייהו משום דהנאת הגוף חשיבא כאו\"נ אם כן ה\"נ גבי בעילה ומוגמר לישתרי כיון דאיכא הנאת הגוף ולכן נראה לע\"ד דאע\"ג דגבי מדורה וחימום מים חשיבא הנאת הגוף כאו\"נ הנאת בעילה ומוגמר לא חשיבא ליה משום דחימום המים ההנאה באה לו על גופו וחשיבה כשתיה ומדורה להתחמם בו נמי ההנאה בא לו מכח ההבערה גופה שהיא המלאכה משא\"כ גבי בעילה דהנאת הגוף לא בא לו מהחבורה שהיא המלאכה גופה ומוגמר נמי ההנאה בא לו מהריח ולא מההבערה שהיא המלאכה כנ\"ל לחלק ועיין בשיטה מקובצת למוה\"ר בצלאל ז\"ל בפרק ב' דביצה מ\"ש שם משם רבו יע\"ש:<br><b> עוד </b> הקשה הפר\"ח לדעת ה\"ה וז\"ל ואיכא למידק בדבריו טובא חדא דכיון דרבינו ז\"ל פוסק כר\"י דאית ליה מתוך למה פרט הוצאה והבערה והלא מוכח בסוגיא דבכל המלאכות אמרי' מתוך דהתם מייתי דבשחיטה ובישול אמרינן מתוך ומשמע דה\"ה לשאר מלאכות וכ\"כ התוס' בפ' המצניע דצ\"ה דבנין בי\"ט לא אסור אלא מדרבנן דהא איכא מגבן דהוי או\"נ שחייב בשבת משום בונה כדאיתא התם ומתוך שהותרה בנין לצורך הותרה שלא לצורך ורבינו כתב הפך מזה בתחילת הפ' שאם בנה לוקה וכן הק' הרב ב\"ח סימן הנז' והניחו בצ\"ע ומה שתירץ הפר\"ח דמתוך מ\"ש ה\"ה אבל שאר מלאכות שאינם לצורך אכילה כגון הכתיבה והבנין אפי' עשאן לאכילה לוקה יר' שמתור' זה דס\"ל דמגבן בי\"ט לוקה כפשטא דברייתא דהמצניע והא דפליגי חכמים ואמרו אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות אינו אלא מהמכבה ואילך כמ\"ש המ\"מ עצמו בפ\"ז מהלכות שבת ומה שהוכיח הר\"ן בפ' א\"צ דגיבון ביו\"ט לא מתסר אלא מדרבנן מדלא אייתינן הך ברייתא בפ' ר\"א דמילה כי אבעיא לן מהו לגבן יש לדחות משום דבהך ברייתא מצינן למדחי דחכמים אכולהו קאי אף אמגבן ולפיכך לא מצי למפשט מינה מידי עכ\"ד ודבריו סתומים דהא כי נמי נימא דחכמים אכולהו קאי אף אמגבן הרי אפשיטו בעיין דאסור לגבן מדרבנן והיכי איבעיא לן אי שרי לגבן או לא אמנם כונתו לומר דאי אמרינן דחכמים לאו אכולהו קאי אלא המכבד ואינך אבל במגבן מודו לר\"א דאסור מן התורה ע\"כ לומר דגיבון ביו\"ט אפילו לצורך יו\"ט אסור מן התורה דאי שרי מדאורייתא היכי קתני בברייתא דהמגבן ביו\"ט לוקה ואפילו נימא דהמגבן לצורך חול קאמר אכתי תקשי דאמאי לוקה הא מתוך שהותרה גיבון לצורך הותרה שלא לצורך אמנם אם נאמר דחכמים אכולהו קאי אין ראיה מדאסרו חכמים גיבון משום שבות דאיכא למימר דלא אסרו אלא במגבן לצורך חול זהו כונת דבריו אלא דאין תירו' מחוור דמשמע ודאי דגיבון ביו\"ט לדעת רבינו לא אסו' אלא מדרבנן דומיא דקצירה וטחינה וכבר הוא עצמו דחה תיר' זה בס\"ד יע\"ש ועוד אני מוסיף להק' מהא דאמרינן לעיל בפ\"ק דביצה דף ח' אמתני' דקתני ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה אמר ר\"ז אר\"י והוא שיש לו ד\"נ ופרכינן עלה והא קא עביד כתישה והשתא מאי קו' הא כתישה משום תולדה דטוחן הוא דמחייב ואם כן נימא מתוך שהותרה טחינה לצורך או\"נ שהרי שחיקת סמנין מחייב בשבת משום טוחן כמ\"ש רבי' פ\"ח מה' שבת דין ט\"ו ואלו בי\"ט מותר הותרה נמי שלא לצורך ואפילו לדעת התוספות וסייעתיה דס\"ל דבעינן צורך היום קצת ה\"נ הא איכא צורך היום שאם יניחו לערב יבלע בארץ ואין רשומו ניכר ונמצא בטל ממצות כיסוי דמה\"ט כתב הרא\"ש שם דכוי אין שוחטין אותו בי\"ט ואם כן לא גרע מס\"ת לקרות בו דמקרי צורך היום קצת משום דאיכא סרך מצוה וכן ק' מההיא דגרסי' בפ' א\"ע ומי אמרינן הואיל והתנן י\"ח תלם א' וחייבין עליה משום ח' לאוין החורש בשור ובחמור כו' ואי אמרי' הואיל אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור אמר ר\"פ באבנים מקורזלות ראויות לכותשן וכתישה ביום טוב מי שרי כו' והשתא מאי פריך וכתישה בי\"ט מי שרי הא ודאי שרי מטעם מתוך דהא התם מיירי בכה\"ג דאם היה מבקש עפר אחר ינגב הדם או יטשטש ע\"י מים כמ\"ש בתוס' שם ואם כן מקרי שפיר צורך היום הן אמת דלמאי דפריך בגמרא והא קא עביד כתישה לק\"מ משום דתלמודא פריך לר\"ז דאמר דבעינן ד\"נ ואי ס\"ל לר\"ז דאמרי' מתוך אם כן אפילו בלא ד\"נ לישתרי מטעם מתוך אך אכתי קשה לר\"ז גופיה ודוחק לומר דר\"ז ס\"ל דלא אמרינן מתוך ופלוגתייהו דב\"ש וב\"ה בעירוב והוצאה לי\"ט קמפלגי וכאתקפת' דרבה ותו דאם כן היכי פסקו הפוסקים להא דר\"ז דבעי' ד\"נ ועפר תחוח כמו שכתבו הרי\"ף והרא\"ש והטור ז\"ל סימן תצ\"ח יע\"ש ועוד אני תמה לדעת הרא\"ש וסיעתיה דס\"ל דקצירה וטחינה וכיוצא מדאורייתא הותרה לצורך או\"נ כמ\"ש בפרק א\"צ והטור בסימן תצ\"ה מהא דאיבעיא לן בפ\"ג דבכורות דף כ\"ה ע\"ב אמתני' דקתני השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן בעו מיניה מר\"ה כנגדו בי\"ט מהו טעמא דר\"י משום דקסבר תולש לאו היינו גוזז וכנגדו ביו\"ט אסור דהוה לי' עוקר דבר מגדולו או דילמא בעלמא סבר ר\"י תולש היינו גוזז וגבי בכור היינו טעמא דשרי משום דקסבר דבר שאינו מתכוין מותר ובי\"ט נמי דשא\"מ וכתב הרא\"ש שם וז\"ל מיהו קשה דבלאו י\"ט נמי הו\"מ למבעי פי' דמתני' דתולש את השער במתכוין קאמר משום דתולש לאו היינו גוזז או בשאין מתכוין קאמר הלכך נראה לפרש דאפי' אי תולש לאו היינו גוזז מ\"מ מדרבנן אסור במתכוין או בפסיק רישיה גזירה אטו גוזז ומתני' ע\"כ בשאינו מתכוין וקא מבעיא ליה כנגדו בי\"ט מהו דילמא דוקא בבכור דתולש לאו היינו גוזז וליכא איסורא דאורייתא הוא דשרי דשא\"מ אבל בי\"ט דאיכא איסורא דאורייתא עוקר דבר מגידולו לא שרינן בשאין מתכוין או דילמא בבכור נמי איכא איסורא דאורייתא דתולש היינו גוזז וכי היכי דשרי בבכור משום דשא\"מ שרי נמי בי\"ט עכ\"ל יע\"ש והשתא לפי דעתו דקצירה ובצירה הותרה מן התורה לצורך או\"נ אם כן מאי קא מבעיא ליה הא בי\"ט נמי אפילו במתכוין אינו אסור אלא מדרבנן דמתוך שהותרה עוקר דבר מגידולו לצורך או\"נ הותרה שלא לצורך דהתם נמי איכא צורך ושמחת י\"ט שלא תתקלקל שחיטתו וכמ\"ש הרא\"ש שם וא\"כ היכי קאמר טעמא דר\"י משום דקסבר תולש לאו היינו גוזז וכנגדו בי\"ט אסור הא כי היכי דשרי בבכור משום דאפילו במתכוין ליכא איסורא דאורייתא ה\"נ גבי יו\"ט יהא מותר מה\"ט ולכן אשר אני אחזה ליישב שורש' של דברים הוא דהא דאמרינן מתוך שהותרה מלאכה לצורך או\"נ הותרה נמי שלא לצורך היינו דוקא במידי שאין איסורו בא מפורש מן התורה כגון ההיא דהשוחט עולת נדבה וההיא דהמבשל ג\"ה בחלב דהמלאכה נעשית באוכל עצמו והילכך אמרינן דמתוך שהותרה שחיטה ובישול באוכל לצורך או\"נ הותרה שלא לצורך אבל במידי דאיסורא בא מפורש מן התורה כגון ההיא דכתישה ותולש את השער דאינו אלא מכשירי או\"נ ואם כן כיון דקרא קא ממעט בהדיא מכשירי או\"נ ממעוטא דהוא לבדו אין סברא לומר מתוך שהותרה מלאכה באוכל עצמו הותרה במכשירין דהא גלי קרא בהדיא דלא אמרינן מתוך והלכך מש\"ה אסרו כתישה בי\"ט לצורך מצות כיסוי כיון דאין המלאכה באוכל עצמו אלא במכשירין הו\"ל מכשירין שאפשר לעשותו מאתמול דאפי' לצורך אוכל נפש אסור מן התורה וכן ההיא דתולש את השיער נמי כל זמן שלא נשחטה הו\"ל מכשירי או\"נ שאפשר לעשותו מאתמול כמו שכתב הרא\"ש שם בסמוך יעוין שם והילכך לא אמרינן מתוך ומעתה מתרצתא היא מה שהק' הב\"ח ממה שפוסק רבינו בראש הפרק דאם בנה לוקה דכיון דהבנין אינו באוכל עצמו גרע ממכשירין דאפי' לצורך או\"נ אסרו הכתוב בהדיא. ומה שכתבו התוספות בפ' המצניע שאם נפל ביתו בי\"ט מותר לבנותו כדי שלא יכהו שרב ושמש היינו משום דס\"ל דהלכה כר\"י דמכשירי או\"נ דא\"א לעשותן מאתמול מותר והילכך אמרינן שפיר מתוך שהותר' מכשירי או\"נ שא\"א לעשותן מאתמול לצורך אוכל נפש הותר' נמי מכשירין שא\"א לעשותן מאתמול שלא לצורך או\"נ אלא דאיכא צורך היום קצת כההיא דנפל ביתו ביו\"ט ומ\"ש רבינו דאם בנה לוקה איכא למימר דמיירי בבנין שאפשר לעשותו מאתמול דאז אפילו לצורך או\"נ אסרו הכתוב בהדיא וא\"כ אפילו בנפל ביתו בי\"ט קאמר דלוקה משום דרבינו ס\"ל כרבנן דר\"י דמכשירי אוכל נפש אפי' אי אפשר לעשותן מאתמול אסור כמו שכתב ה\"ה בפרק ד' דין ח' יעויין שם:<br><b> ומעתה </b> הבא נבא ליישב דברי ה\"ה ז\"ל שלדעתי כונתו למ\"ש וז\"ש ופי' מלאכה שהיא לצורך אכילה נתבאר בדברי רבינו שהיא כל מלאכה שאינה נעשית באכילה ושתיה כלומר דכיון דאינה נעשית באכילה ושתיה הוה ליה מכשירין דאפילו לצורך או\"נ אסור וכ\"ש שלא לצורך דהשתא ליכא למימר מתוך כמ\"ש וכתב עוד ואם כן היה מן הדין שיהיו הוצאה והבערה אסורים כמו כתיבה ואריגה כלומר דהוצאה והבערה אפילו נעשית לצורך או\"נ כגון להוצאת מפתח או כלים לצורך או\"נ וכן הבערה ג\"כ אפילו לצורך או\"נ כגון להדליק נר לצורך אכילה וכיוצא בזה דכיון דאין המלאכה נעשית באוכל עצמו הוה ליה מכשירין דאפי' לצורך או\"נ אסור אבל הבערה גופה לצורך או\"נ פשיטא דשרי דאך אשר יאכל לכל נפש כתיב וא\"א לאכילה בלא הבערה כמ\"ש בירושלמי בפרק משילין וה\"ט דבהבערה לצורך או\"נ עצמו אע\"ג דאין המלאכה נעשית באוכל כיון דהבערה עושה אוכל דינה כאוכל עצמו ושריא רחמנא ואהא כתב ונראה טעם לב' אלו ההוצאה לפי שאף היא באוכל ומשקה ואע\"פ שהיא בדברי' אחרים אמרינן מתוך כלומר דבהוצאה כיון דהוי מלאכה גרועה ולא מקריא מלאכה שהרי בשבת גופיה נפ\"ל מקרא דויעבירו קול במחנה הא לא\"ה הוי שרי והילכך כיון דהוצאה גופא איתא באוכל עצמו אמרינן מתוך שהותרה באוכלין עצמן הותר' בדברי' אחרים דהשתא ליכא למעוטינהו מקרא דהוא לבדו ולא מכשיריו דקרא כי ממעט היינו דוקא למידי דמקרייא מלאכה דבהכי קא מיירי קרא וקאמר כל מלאכה לא יעשה בהן אך אשר יאכל כו' אבל הוצאה דלא מקרייא מלאכה לא ממעיט מקרא דהוא לבדו וכתב עוד והבערה אע\"פ שאינה באוכלין ומשקין כו' כלומר דמה\"ט היה לנו לומר דדוקא בהבערה לצורך אכילה כיון דהי' עצמה עושה אוכל דינה כאוכל עצמו אבל הבערה לצורך דבר אחר אפילו לצורך שמחת י\"ט כיון דאינה באוכל הו\"ל מכשירין דממעטינן מקרא דהוא לבדו ואע\"ג דהוי מכשירין שא\"א לעשותן מאתמול דעת רבי' דאסור כמ\"ש אלא דמשום דכתיב לא תבערו אש ביום השבת בשבת הוא דאסור הא בי\"ט שרי כלומר וע\"כ קרא לא אתא למשרי הבערה לצורך אכילה עצמה דהא מקרא דאך אשר יאכל נפקא כדאמרינן בירושלמי אלא ע\"כ קרא אתא למשרי אפילו שלא לצורך אכילה עצמה וא\"ת אם כן איך אמרי' בפ\"ק דביצה הבערה ובישול אינה משנה ואת\"ל משנה ב\"ש היא דאמר לא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך דאי ב\"ה הא אמר מתוך כו' ה\"נ מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ולפי דברי ה\"ה ז\"ל למה לי טעמא דמתוך ת\"ל משום דכתיב ביום השבת דהתורה התירתו בהדיא דומיא דהוצאה דהוה בעי תלמודא למימר מעיקרא דאפילו אי לא אמרי מתוך שרי בהוצאה מיתורא דביום השבת ומה שתי' הרב לח\"מ דודאי בהוצאה כד נפקא לן מקרא דלא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת לא אמרינן מתוך שהרי התיר שם הכתוב הוצא' בי\"ט שלא לצורך שהרי משא סתם שלא לצורך היא וקא אמר קרא דבי\"ט שרי אבל בהבערה דנפ\"ל מלא תבערו אמרי' תפסת מועט תפסת ואמרינן הא בי\"ט שרי אוכל נפש לבד אבל שלא לצורך אסור לכך איצטריך טעמא דמתוך יע\"ש:<br><b> ולכאורה </b> איכא למשדי ביה נרגא דאי קרא דלא תבערו אתא למשרי הבערה לצורך או\"נ ל\"ל קרא הא מקרא דאך אשר יאכל לכל נפש נפקא וכדאיתא בירושלמי בפ' משילין מהו להדליק נר של אבטלה חזקיה אמר אסור מתניתא פליג' אחזקי' לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת בשבת אי אתה מבעיר אבל מבעיר אתה בי\"ט אין תימר בדברים שיש בהם או\"נ אנן קיימינן והכתיב אך אשר יאכל כו' אלא כינן קיימי בנר של אבטלה כו' וכן תמה עליו בס' מ\"ק יע\"ש אלא שיש ליישב דבריו באופן זה דודאי קרא דביום השבת ע\"כ אתא למשרי אפילו הבערה שלא לצורך אכילה עצמה אלא דאי לאו מתוך הו\"א דקרא אתא למשרי הבערה לצורך שמחת י\"ט כגון להדליק נר של כבוד או ד\"א דאי מקרא דאך אשר יאכל לא הוה שרינן אלא הבערה לצורך אכילה מחמת דחשיבה כאוכל כיון דהיא עצמה עושה אוכל שלא לצורך אכילה עצמה כיון דהמלאכה אינה נעשית באוכל הוה ליה מכשירי אוכל נפש וה\"א דאסור קמ\"ל קרא דאפי' לצורך שמחת י\"ט שרי ואצטריך טעמא דמתוך למשרי אפי' הבערה דליכא ביה צורך היום כלל כההיא דהמבשל ג\"ה בחלב דס\"ל לרבי' דההיא לא מקרי צורך היום כלל ושלא כמו שדחקו התוס' ז\"ל וא\"כ משום הכי אמרינן שפיר בהבערה מתוך דמתוך שהותרה הבערה לצורך שמחת י\"ט אע\"ג דהוו מכשירין הותרה שלא לצורך וכתב עוד אבל שאר מלאכות שאינן לצורך אכילה כגון כתי' ואריגה אפילו עשאן לאכילה לוקה משום דה\"ל מכשירין כמ\"ש ושאר המלאכות שהן באכילה עצמה כגון שחיטה ואפיה אפילו עשאן שלא לאכילה אינו לוקה מטעם מתוך דכיון דהוו באוכל עצמו ליכא קרא למעוטינהו ונמצא לפי זה שמה שפרט הוצאה והבערה הוא משום דקאמר כל מלאכה כו' אם עשה אותה שלא לצורך אכילה לוקה שפי' עשה שלא לצורך אכילה ר\"ל שלא נעשית באוכל עצמו לוקה משום דהוה לי' מכשירין ולא אמרינן מתוך כמ\"ש חוץ מהוצאה והבערה דאפי' שאינה נעשית באוכל וה\"ל מכשירין וא\"כ מן הדין לא הי\"ל לומר מתוך בשאר מלאכות אפילו הכי אמרינן בהו מתוך אבל במלאכה עצמה הנעשית באוכל עצמו פשיטא ודאי דאמרינן מתוך כדמוכחא סוגיא דפ\"ק דביצה ואפשר שזה רמזו רבינו במ\"ש אחר זה ושאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר כגון שחיטה כו' ומדלא כתב כל שנעשה לצורך אכילה משמע דאפילו אם נעשית שלא לצורך אכילה כיון שהמלאכה עצמה יש בה צורך אכילה כלומר שהי' באוכל עצמו מותר ואי קשיא לך לפי זה מהא דפ\"ק דכתובות דשרינן לבעול בתולה לכתחילה בי\"ט מטעם מתוך אע\"ג דהתם המלאכה שהיא החבורה אינה נעשית באוכל ולא עדיפי ממכשירין ואפ\"ה שרינן מטעם מתוך הא לא תקשי דאיכא למימר דההיא אתיא כר\"י דס\"ל דמכשירי או\"נ שא\"א לעשותן מאתמול שרי וכן מצאתי בשיטה מקובצת למוהר\"ב שכתב משם הראב\"ד וז\"ל ונראה דהא דשרו בעילת מצוה בי\"ט משום מתוך לא שרי אלא אם כן אי אפשר לו לבעול מעי\"ט שלא הגיע זמנו לכנוס כו' אבל היכא דאפשר ליה מערב י\"ט לא דלא עדיפי ממכשירי אוכל נפש דממעטינן להו מקרא דהוא לבדו עכ\"ד יע\"ש ומ\"ש מוהר\"ב משם רבו דמתוך שרינן אפי' בשאפשר לעשותו מאתמול ובמכשירין ולע\"ד דברי הראב\"ד ז\"ל נראה עיקר ויש לו על מה לסמוך מההיא דפ\"ק דביצה דלא שרינן כתישה בי\"ט מטעם מתוך אע\"ג דאיכא מצות כיסוי אחר זמן רב ראיתי בספר מטה יוסף ח\"ב חא\"ח סימן ד' שכתוב שם משם הרב החסיד נזיר אלהים כמוהר\"ם הלוי וכנ' שדרך קצת בדרך זה כמ\"ש:<br><b> ואולם </b> אכתי פש גבן ליישב לדרך זה מ\"ש רבינו ז\"ל בפרק זה דין ט\"ו המבשל בי\"ט לגוים או לבהמה או להניח לחול אינו לוקה שאלו באו לו אורחים היה אותו תבשיל ראוי להם והשתא לפי מ\"ש ק' טובא דאמאי הוצרך רבינו לטעמא דהואיל דמשמע דאי ליכא הואיל וכגון במבשל סמוך לחשיכה לוקה ות\"ל משום טעמא דמתוך דכיון דהמלאכה נעשית באוכל עצמו אמרי' מתוך ומה שתי' הרב ל\"מ הוא דחוק כמו שיראה המעיין ואף לזאת נראה ליישב ולומר דס\"ל לרבינו דהא דממעטינן עכו\"ם וכלבים מקרא דלכם גזרת הכתוב היא דאע\"פ שהתירה התורה מלאכה שלא לצורך אכילה מטעם מתוך אפילו הכי אסרה לצורך גוים וכן צ\"ל ע\"כ לדעת רש\"י דס\"ל דמטעם מתוך שרי אפי' שלא לצורך כלל וכ\"כ בשיטה מקובצת למוהר\"ב ע\"ש וס\"ל לרבי' דכיון דעכו\"ם וכלבים אמעיטו מקרא דלכם מכח גזירת הכתוב אהדריה קרא לאיסורא ולקי עלייהו אי לאו מטעם הואיל:<br><b> אמנם </b> במבשל או שוחט שלא לצורך אכילת עכו\"ם וכלבים אע\"ג דלאו לצורך אכילה הוא כגון במבשל איזה דבר לצורך רטיה או שוחט את העוף כדי ליקח בו ראש לתנוק לשחוק בו וכיוצא אפילו הכי לא לקי עלייהו מטעם מתוך כיון דבהא ליכא קרא דמעטינהו כי היכי דנימא אהדרי' קרא לאיסוריה וזהו שדקדק ה\"ה ז\"ל בלשונו וכתב ושאר המלאכות שהם באכילה אפי' עשאן שלא לצורך אינו לוקה כמו שמתבאר בפרק זה שאם בישל לכותים או לצורך חול אינו לוקה ומדלא כתב בתחי' דבריו ושאר מלאכות כו' אם עשאן לצורך גוים או לצורך חול אינו לוקה כמו שיתבאר בפ' זה משום דבההיא ה\"ט דאינו לוקה מטעם הואיל הא לא\"ה לוקה משום דממעטינן מקרא דלכם ואהדרי' קרא לאיסורי' ומש\"ה כתב ה\"ה אם עשאן שלא לצורך אכילה כלומר שלא עשאו לצורך אכילה אלא לצורך דבר אחר וכמ\"ש אז אינו לוקה מטעם מתוך אבל אם עשאו לצורך עכו\"ם או כלבים ודאי דלוקה אמ\"ש כמו שיתבאר בפ' זה שאם בישל לגוים כו' בא לדקדק מדברי רבינו דמדלא כתב סתמא המבשל בי\"ט שלא לצורך אכילה אינו לוקה הואיל כו' משמע דבההיא אפילו בלאו טעמא דהואיל פטור מטעם מתוך ולא איצטריך לטעמא דהואיל אלא במבשל לכותים דליכא טעם מתוך דאהדרי קרא לאיסוריה ואין להקשות דאם כן איך כתב ה\"ה בפרק זה דין י\"ג מותר להוציא תבן לבהמה מטעם מתוך הא מלאכה לכותים ולכלבים אמעיטו מקרא דלכם וגזרת הכתוב היא די\"ל דס\"ל לה\"ה דכי ממעטינן גוים וכלבים מקר' דלכם היינו דוקא לשאר מלאכות דבהא איירי קרא אבל הוצאה לאו מלאכה היא מדאיצטריך קרא דויעבירו קול במחנה וכיון שכן אמרינן בהו מתוך ואי קשיא לך א\"כ היכי אמרינן בגמרא דברייתא דקתני השוחט עולת נדבה בי\"ט לוקה ב\"ש היא דאמרי לא אמרינן מתוך הא אפי' כב\"ה נמי אתי דהא נדרים ונדבות אמעיטו מקרא דלכם ואהדריה קרא לאיסוריה וכדק\"ל להתוס' ז\"ל י\"ל דס\"ל לרבינו כמ\"ש הרז\"ה דריב\"א ס\"ל דהך ברייתא אתיא כמ\"ד נדרים ונדבות קריבין בי\"ט לב\"ה ולב\"ש נמי אין קריבין גזירה שלמים אטו עולות ועולה של יום טוב נמי גזירה אטו עולה שאינה של יום טוב ומש\"ה קתני בברייתא השוחט עולת נדבה לוקה עולת נדבה אין עולת חובה לא וכ\"כ הר\"ן בשיטה מקובצת כ\"י למוהרא\"ל ז\"ל יע\"ש וכ\"כ בס' תמים דעים סימן ק\"ך ע\"ש וכ\"ת תינח למבשל בי\"ט לעכו\"ם או לכלבים דאיצטריך רבי' לטעמא דהואיל משום דאמעיט מקרא דלכם ואהדריה קרא לאיסוריה אך לחלוקת מבשל בי\"ט לצורך חול ל\"ל למיהב טעמא משום הואיל ת\"ל מטעם מתוך דהא ליכא קרא דממעיט כי היכי דנימא אהדריה קרא לאיסוריה י\"ל דס\"ל כמ\"ש הר\"ן בשיטה כ\"י למוהר\"א לפפא ז\"ל ואני אומר שלא כוון רש\"י לומר שלא תהא שום הוצאה אסורה בי\"ט מן התורה למאן דאית ליה מתוך שהרי כתב ואף ר\"י סבר במתוך פליגי ולכ\"ע יש איסור הוצאה לי\"ט מויעבירו קול במחנה דישנה כשאר מלאכות וירמי' הי' מזהירן על השבת שהם חמורין כו' הרי גילה דעתו דלמאן דאית ליה מתוך איכא הוצאה בי\"ט דמתסרא מדאורייתא עד שהוצרך לומר דמה שלא הזהירן ירמיה אלא על השבתות הוא משום הלואי ישמעו ולפיכך נראה שהוא סובר דכל הוצאה שאינו עושה אותה אלא ליומיה אע\"פ שאין בה צורך היום כלל שריא מדאורייתא אבל הוצאה שאינו עושה אותה אלא לצורך מחר מתסרא מדאורייתא וטעמא דמילתא דכיון דמשום מתוך אתינן עלה א\"א להתירה יותר ממה שהתירה התורה באו\"נ שלא התירה כו' אלא לצורך יומו ומצינן למילף הכי מהכנה דרבה דמשום דסתם ששי חול הוא דריש דאין י\"ט מכין לשבת ובודאי דרבה לאו בהכנ' דממילא דוקא מוקי לה לקרא אלא אף בהכנה דבידים נמי דריש ואדרבא האי כתי' בהדיא כדכתיב את אשר תאפו הילכך למאן דלית לי' הואיל אסור לאפות מי\"ט לשבת מן התורה ולמאן דלית ליה הואיל משכחת ליה בדברים האסורים וכ\"ש שאסור מן התורה מי\"ט לחול דאע\"ג דבהכנה דממילא משתרי חול טפי משבת משום דסעודת חול לא חשיבא למהוי לה הכנה ה\"מ למשרי ההוא מידי לחול משום ה\"ט אבל הדבר ברור שאם אסור לאפות מי\"ט לשבת כ\"ש לחול ומשום הכי אתקיף עלה ר\"י דאם איתא דאין עירוב והוצאה לי\"ט ליכא שום הוצאה דמתסרא מדאורייתא אפי' לצורך חול שהרי אין הוצאה מלאכ' בי\"ט כלל א\"ו יש הוצאה בי\"ט מן התורה במוציא לצורך חול וכיון דמשום מתוך אתינן עלה אין להתיר בה יותר מאו\"נ עצמו והמוציא אבנים מי\"ט לחול מחייב ומשום לתא דהך הוצאה גזרו חכמים אפילו בהוצאת אבנים דליומ' ומשום הכי לא מצי ב\"ה לאפלוגי באבנים ולפי זה כשהי' ירמיה מזהירן על השבתות אף על י\"ט היה לו להזהיר שלא להוציא מי\"ט לחול דודאי רוב המשאות שהיו מוציאין לצורך חול לפי' לא הזהירן אלא על השבת שהלואי ישמעו זהו דעתי בשיטת רש\"י עכת\"ד. ובהא ניחא לי מאי דאיכא למידק לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דקצירה וטחינה בי\"ט מותר מן התורה לצורך או\"נ כמ\"ש בסמוך מאותה שאמרו בפ\"ב דחגיגה די\"ז ע\"ב דבי ראב\"י תנא אמר קרא וקראתם ובקוצרכם איזה חג שאתה קורא וקוצר בו הוי אומר זה עצרת אימת אלימא בי\"ט קצירה בי\"ט מי שרי אלא לאו לתשלומין וקשה לדעת רבי' מאי קאמר קציר' בי\"ט מי שרי הא ודאי מדאורייתא שרי אלא דרבנן הוא דגזרו וליכא למימר דנהי דקציר' בי\"ט שרי היינו לצורך או\"נ אבל שלא לצורך או\"נ ודאי דאסור ומש\"ה פריך שפיר קצירה בי\"ט מי שרי משום דקרא משמע אפי' בקוצר כל שהוא לצורך חול מדכתיב ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך וכמו שראיתי מתרצים דאכתי תקשי לפי מ\"ש ה\"ה בדעת רבינו דס\"ל כדעת רש\"י דמדאוריי' אמרינן מתוך אפי' בדליכא צורך היום כלל אם כן מאי קאמר קצירה בי\"ט מי שרי הא כיון דהותרה קצירה לצורך אוכל נפש מדאורייתא הותרה נמי שלא לצורך ודוחק לומר דראב\"י סבירא ליה דלא אמרינן מתוך כדס\"ל לב\"ש ותו דהא אמרי' התם דצריכי הא דראב\"י והא דר\"א אמר רבי הושעיא כו' דאי מדר' הושעיא הוה אמינא מה תשלומין של חג המצות אסור בעשיית מלאכה אף תשלומין דעצרת אסור בעשיית מלאכה קא משמע לן דראב\"י כו' יע\"ש וא\"כ לדידן דקי\"ל דאמרינן מתוך א\"כ תקשי מהיכא נפ\"ל דתשלומי עצרת מותר בעשיית מלאכה ותו דר\"י דקאמר הכא הבערה ובישול אינה משנה קאמר התם אלא מעתה חג האסיף איזה חג שיש בו אסיפה זה חג הסוכות אימת אלימא בי\"ט מלאכה בי\"ט מי שרי והשתא כיון דס\"ל לר\"י דאמרינן מתוך הא אסיפה בי\"ט ודאי שרי מטעם מתוך אכן כפי דברי הר\"ן הללו ניחא שפיר דמאי דק\"ל קצירה בי\"ט מי שרי היינו משום דקרא משמע בקוצר כל שדהו לצורך חול כדרך קצירת שדה זהו הנ\"ל נכון בדעת רבינו וה\"ה ז\"ל ומסתייע לזה דברי הטור ז\"ל בס\"ה שכתב כלשון רבי' וכפי דברי הפר\"ח נמצא דהטור סתם כדעת רבינו הפך דעת אביו הרא\"ש דס\"ל דבכל המלאכות אמרי' מתוך כנ\"ל וה' ינחני בדרך אמת ויראני נפלאות מתורתו:<br><b> ומ\"ש </b> עוד ה\"ה ובהשגות בדין הבערה כו' עד ופי' דברי רבי אבינא הן דס\"ל דב\"ש וב\"ה בדין ההוצאה במתוך פליגי וכי היכי דפליגי בהוצאה ה\"נ בהבערה ואע\"ג דכי אמר בירושלמי לא תאסור ולא תשרי לא סמך עליו רבינא כיון דבגמרתינו ר\"י עצמו השוה אותם ק' שהרי בירושלמי גופיה בפ\"ק די\"ט קאמר ר\"ח בשם ר' יוחנן דהמבשל נבילה בי\"ט אינו לוקה שהותר מכלל בישול הרי דס\"ל לר\"י בירושלמי דאמרינן מתוך בהבערה ובישול וא\"כ לפי דעתו ז\"ל נמצא הירושלמי סותר את עצמו ויש ליישב בדוחק וצ\"ע:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> מ\"ש </b> לשיטת הרמב\"ם דבכבוי לא אמרינן מתוך מכתובות ד\"ז אלא מעתה יהי' מותר לעשות מוגמר ביו\"ט וכו' נלפענ\"ד ליישב דיש להבין דברי הרמב\"ם למה לא נימא בכבוי מתוך ומ\"ש הרמב\"ם דאין בכבוי אוכל נפש כבר הביא השעה\"מ דיש כבוי באוכל נפש אך עיקר כוונת הרמב\"ם נראה דהנה בכל ענין מכבה לצורך אוכל נפש לא מצינו שיהיה מכוין לכבות לצורך אוכל נפש דבבשרא אגומרא נהי דהוי מכבה אין כוונתו לכבות וכן החמימות כמ\"ש השעה\"מ הנ\"ל ואם כן בכל עניני הכבוי אין כוונתו לכבות רק כיון דבאמת הוי פסיק רישי' לכך הוי בי' איסור כבוי אם לא היכי דהוי אוכל נפש מותר אך עכ\"פ כיון דאינו מכוין לכך א\"י לומר מתוך שמותר לצורך אוכל נפש באינו מכוין יהי' מותר אף במכוין למלאכה זה לא אמרינן דכל הני דאמרינן בהו מתוך שהותרה הוי הכל ממכוין למכוין דמתוך שהותרה לצורך במכוין לשם מלאכה מותר נמי שלא לצורך אף דמכוין למלאכה אבל בכבוי שפיר כתב הרמב\"ם דלא מצינו מכבוי אוכל נפש דהיינו שיהיה מכוין בכבוי ויהי' באוכל נפש זה לא מצינו ולא מצינו רק באינו מכוין לכך נהי דהוי פ\"ר מ\"מ מפ\"ר להיכי דמכוין לכבות לא מהני מתוך ולכך הרמב\"ם דמיירי במכוין לכבות אז שפיר לא שייך בזה מתוך דמפ\"ר למכוין לא אמרינן מתוך אבל התם במוגמר דנמי אינו מכוין לכבות רק דהוי פ\"ר לכך מפ\"ר לפ\"ר שפיר אמרינן מתוך מ\"ש דמ\"ש מכל המלאכות וזה ברור ואמת בעזה\"י. ואחר כתבי עיינתי בשעה\"מ וראיתי שהביא בשם רב שרוצה לפרש כעין זה בע\"א מכח דהוי כבוי כלאחר יד וע\"ז הקשה השעה\"מ אך לפמ\"ש נכון הדבר מאד בלי שום קו' ומיושב קושית השעה\"מ מכתובות ג\"כ:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (סו) </b> קשה היכי אמרינן בגמרא אברייתא דהשוחט עולת נדבה ביו\"ט כו' הא אפי' כב\"ה מצי אתי. למאי שכתב"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומולח </b>\n<b> אדם כמה חתיכות כו'.</b> פ\"ק דביצה די\"א ע\"ב אמר ר\"י אמר שמואל מולח אדם כמה חתיכות בשר בבת אחת כו' וכתב בשיטה מקובצת למוהר\"ב וז\"ל י\"מ דהא דר\"י ודרב אדא לצלי על העור קאמר כי היכי דלמלח כוליה וכן פי' רבי' חננאל וכן נראה בירושלמי אבל הריטב\"א אינו סובר כן דתרתי לא עבדינן עכ\"ד:<br><b> וראיתי </b> בתשובה למוהר\"ח בנבנשתי חא\"ח שנדפס בקרב ימים בסימן ל\"א שדקדק מדברי הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל כדעת הריטב\"א שכתבו וז\"ל ירושלמי מערי' ומלח הכא ומלח הכא עד דמלח לכוליה כלומר מולח ע\"ג העור מעט מכאן ומעט מכאן עד דמלח לכוליה ואיכא למידק מה צורך בזה לומר כלומר בדבר שפירושו הוא פשוט. והן אמת שדרך הפוסקים ז\"ל לכתוב כלומר לאפוקי פי' אחר וכאן מהו הפי' האחר שהיה אפשר לפ' שהוצרכו לומר כלומר אלא שבאו למעט דמהירושלמי היינו יכולים להבין שהיה מותר למלוח כאן וכאן עד דמלח לכוליה אפילו למלוח עליו בשר הרבה שאינו צריך לו ע\"י הערמה שרי לאפוקי זה כתבו כלומר מולח ע\"ג העור מעט מכאן אבל לא הותר למלוח עליו בשר הרבה אפילו אינו צריך אלא לחתיכ' אחת ע\"י הערמה דתרי קולי לא עבדינן יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> נראה שאין פי' זה נכון דא\"כ לא הו\"ל למסתם סתומי ולומר מולח מעט מכאן דאכתי איכא למימר דמולח מעט מכאן ומכאן אע\"ג דאינו צריך לאותו בשר קאמר ואי נחתי להכי הוה להו לפרושיה בהדיא ולומר מולח מעט מכאן והוא שצריך לאותו בשר ולכן נראה שבאו למעט שלא נפרש דמערים ומולח הכא והכא דקאמר בירושלמי אפילו בחתיכה אחת קאמר שמולח אותה במקומות הרבה ואהא כתבו מולח מעט בשר מכאן ומעט בשר מכאן אבל בחתיכה אחת למלוח אותה הרבה פעמים לא ועיין בהרב ט\"ז סימן הנז' סק\"ב והיותר נכון שבאו למעט מ\"ש המאירי משם י\"מ וז\"ל וי\"מ את הירושלמי כולהו לאו אעור קאי אלא אבשר כלומר שאם יש לו חתיכות ביתר ממה שצריך לו היום מולח את כולם בערמה שכשמלח את זו הוא דאמר שחברתה חשובה אצלו יותר עד שימלח את כולן הא ע\"ג העור לא ואין דבריהם כלום דמדקאמר הכא והכא ודאי העור קאמר עד כאן לשונו יעוין שם:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב הנז' שדקדק בדברי מרן הב\"י סימן ת\"ק שכ' וז\"ל ורי\"ו כתב מולח אדם כמה חתיכות כו' אפילו א\"צ אלא לחתיכה אחת כו' וכתב הר\"ש מאיברא ודוקא קודם אכילה אבל לאחר אכילה לא כו' וכתב מרן ומ\"ש רי\"ו משם הר\"ש מאיברא כך כתב סמ\"ק וז\"ל מערים למלוח גרמא כו' ומיהו דוקא קודם אכילה כו' וכן כתב רבינו בשם בעל העיטור לענין מבשל ומשמע דה\"ה לענין מולח גרמא כו' יע\"ש והקשה הרב הנז' דאמאי שביק התוס' שכתבו כן בפי' בד\"ה מערים והג\"א והביא מדברי הסמ\"ק ולא עוד אלא דבסי' תק\"ג כתב על הרב העיטור שכ\"כ התוס' והג\"א ולא זכר דברי סמ\"ק יע\"ש שרצה לתרץ ולא העלה בידו ולע\"ד שמרן ז\"ל טעמו ונימוקו עמו משום דמשמע ליה דהא דשרינן ע\"י הערמה קודם אכילה היינו אע\"פ שמה שאוכל ממנו מעט הוא משום הערמה שלא היתה כונתו אלא לבשל לצורך מחר וכן כתב הפר\"ח סי' תק\"ג סק\"א שכן משמע מדברי הב\"י וכ\"נ מדברי התוס' שכתבו וכן רגילים העולם שמערימין ואוכלין מעט כו' ואוכלין מן הכבד משמע שהיו רגילין להתיר על סמך אכילת כבד דסתמא אין צורך היום ואהא הוא דכתבו ומיהו הר\"ש היה אומר כו' משמע דקודם אכילה שרי אפילו אין בו צורך היום כלל במה שאוכל ממנו מעט דאם לא כן מאי וכן רגילין העולם שכתבו הא בפי' איתמר בגמרא אלא משמע שבאו להוסיף דהעולם רגילים היתר ע\"י הערמה אפילו אין בו צורך היום כלל ושלא כדעת הב\"ח שכתב דאם אינו צריך אפילו לאותה חתיכה לא שרי ע\"י הערמה אפילו קודם אכילה ודחק בדברי התוספות יע\"ש ועיין במג\"א סימן תק\"ג סק\"א וא\"כ צדק מרן הב\"י ז\"ל בסימן ת\"ק שלא הביא דברי התוס' ז\"ל על דברי רי\"ו משום דרי\"ו הביא דברי הר\"ש אפילו בצריך לאותה חתיכה שעל מ\"ש מולח אדם כמה חתיכות אפילו אינו צריך אלא לחתיכה אחת הביא דברי הר\"ש וא\"כ אין ראיה מדברי התוס' והגא\"ש דאיכא למימר שהם לא כתבו כן אלא בשאינו צריך אפי' לחתיכה אחת אמנם בצריך לאותה חתיכה אפשר לומר דס\"ל דאפילו אחר אכילה שרי כיון דהא מיהא צריך לאותה חתיכה לצורך היום והיינו שהביא מדברי הסמ\"ק שכ' מערים למלוח גרמא גרמא מיהו דוקא קודם אכילה דמשמע דבצריך לאותה חתיכה הוא דקאמר דהא דרב אדא קאי אדשמואל דאמר מולח אדם כמה חתיכות בשר אע\"פ שא\"צ אלא לחתיכה אחת גם מדברי הרב העיטור שהביא הטור סי' תק\"ג הכי משמע שכתב כתב בה\"מ דוקא קודם אכילה יכולה להרבות בבשול כו' דמשמע דלאחר אכיל' אפילו צריך לחתיכה אחת לא מהני שהרי אמ\"ש הטור לעיל מזה ממלאה אשה הקדירה בשר אפילו אינו צריך אלא לחתיכה אחת אהא כתב משם בה\"מ דהיינו דוקא קודם אכילה ומה שלא הביא בסימן תק\"ג אדברי בה\"מ דברי הסמ\"ק והביא דברי התוספות והגא\"ש היינו משום דמדברי בה\"מ ז\"ל משמע נמי דאפילו אצל\"ח שרי קודם אכילה מדכתב אבל לאחר אכילה אינה יכולה לבשל ולומר אוכל ממנו דהך לישנא משמע דאפילו אינו צריך לאותה חתיכה אלא שאוכל ממנה דרך הערמה קאמר דלאחר אכילה אסור אבל קודם אכילה שרי מדלא כתב אבל לאחר אכילה אינה יכולה להרבות בבשול ואם כן אין ראיה מדברי הסמ\"ק משום דאינהו לא איירי אלא בשצריך לא\"ח אבל בשאינו צריך אפשר לומר דס\"ל דאפי' קודם אכילה אסור כדעת הב\"ח כנ\"ל נכון ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בני </b>\n<b> החיל כו' אם כשנותנים פת ממנה לתינוק כו'.</b> הנה התוס' שם דכ\"א ע\"א ד\"ה חזינן כתבו וז\"ל ואור\"י דל\"פכו' עד ומשום הכי אם היו לוקחים ממנו כו' ולהכי פריך אדרב הונא מהכא עכ\"ל. ודבריהם צריכין ביאור שהרי כתבו וכן בעגל דבסמוך לא שייך כו' וא\"כ אמאי הוצרכו לכפול דבריהם ולומר ולהכי פריך לר\"ה מהכא ומוהר\"ש אלגאזי בס' גו\"ה דקכ\"ד ע\"ב פירש דכונתם להכריע דלפי' רש\"י דר' הונא פליגא אדרב חסדא דאסר בעיסה חציה של גוי מטעמ' דאפשר למיפלג' אם כן אדפריך לר\"ה מהכא תיקשי ליה דידיה אדידיה דהכא קאמר חזינן אי יהבי ריפתא לינוקא ולא קפדי ולא ס\"ל טעמא דאפשר למיפלגה בלישה ואלו לעיל גבי בהמה חציה של גוי קאמר דטעמא מאי משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה משמע הא היכא דאפשר למיפלגה אסור אמנם לפי פירושו ז\"ל דר\"ה לא פליג אדרב חסדא ניחא דפריך לר\"ה מברייתא דהכא ולא מדידיה אדידיה אלו דבריו יע\"ש ואין אלו אלא דברי תימה שהרי רש\"י כתב לעיל אההיא דר\"ה דהך וטעמא מאי דקאמר בגמרא סוגיא דתלמודא הוא דקאמר לה ואינן מדברי ר\"ה ועיין בהרב חד\"ה ואם כן מה מקום להקשות מדר\"ה דידיה אדידיה הא לר\"ה ה\"נ קושטא דמילתא דבהמה חצי' של גוי וחצי' של ישראל בלאו טעמא דא\"א לכזית בשר בלא שחיטה שריא ולי נראה לפרש דבריהם דכונתם להקשות לפי' רש\"י דאדפריך לרב הונא מברייתא דהכא אמאי לא פריך מברייתא דלעיל דקתני באמת אמרו ממלאה אשה קדירה בשר כו' אבל לאפות אינו אופה אלא מה שצריך לו ואף רשב\"א לא שרי אלא מטעמא דפת נאפה יפה בתנור אחד ואי ס\"ל לתלמודא דר\"ה נמי לא שרי אלא בתנור אחד וכרשב\"א מטעמא דהפת נאפית יפה אמנם בב' תנורים ה\"נ דמודה ר\"ה אם כן כי פריך לר\"ה מהך ברייתא אדמשני עגל טריפה הואי אמאי לא משני דהתם בב' קדרות הוה דסתמא דמילתא הכי הוא דעגל אחד לא בישלו בקדירה אחד ובב' ה\"נ מודה ר\"ה דאסור אמנם לפי פי' ז\"ל דר\"ה שרי אפילו בשני תנורים ניחא שפיר דפריך מהך ברייתא ולא מברייתא דלעיל כן נ\"ל ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ויש </b>\n<b> בי\"ט מה שאין בשבת איסור מוקצה כו'.</b> עיין מ\"ש ה\"ה ולפי דעת רבינו נראה שיש לישב מה שהק' התוס' בפ' אין צדין דכ\"ח ד\"ה רבינא אמר וז\"ל וקשה דמשמע הכא דרבינא אית ליה מוקצה מדקאמר מידי דהוי אקוץ בר\"ה כו' ובפ' מי שהחשיך משמע דאית ליה כר\"ש דלית ליה מוקצה כו' ולפי דעת רבינו לק\"מ דכי לית ליה לרבינא מוקצה היינו דוקא בשבת אבל בי\"ט אית ליה מוקצה וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל במלחמותיו כמ\"ש לקמן. ואולם יש לדקדק בדברי התוס' דאדק\"ל לרבינא אמאי ל\"ק להו מדרב הונא אדרב הונא דהכא קאמר רב הונא והוא שיש כזית בשר ואלו בפרק מפנין דקכ\"ח אמרינן דבמוקצה לאכילה ס\"ל כרבי יהודה ובמוקצה לטלטל ס\"ל כר\"ש ואפשר לומר שהתוס' אזלי לשיטתם שכתבו שם פ\"ק די\"ט ע\"ב ד\"ה הני כרכי דזוזי דכי קאמר התם דבמוקצה לטלטל ס\"ל כר\"ש היינו דוקא בשאר מוקצה אבל במוקצה מחמת מיאוס חמיר טפי ואפילו בטלטול אסור ומשום הכי הכא גבי שפוד כיון דמוקצה מחמת מיאוס הוא כמ\"ש רש\"י משום הכי אסור לטלטל כל שאין עליו כזית בשר אמנם מדרבינא אדשמואל ק' להו שפיר דרבינא קאמר התם בפרק מי שהחשיך דאפילו במוקצה מחמת מיאוס הלכה כר\"ש וההיא דשמואל דכרכי דזוזי א\"כ מוקצה מחמת מיאוס הוא כמ\"ש התוס' שם משם ר\"ת:<br><b> וראיתי </b> להרשב\"א שם בפ' מפנין שתי' לקושית התוספות שהקשו בפ\"ק מההיא דכרכי דזוזי דדוקא דבר שעומד לאכילה הוא דשרי לטלטל דדי לו שאסור באכילה אבל במה שאינו עומד לאכילה ס\"ל כר\"י ע\"ש וזה נראה דעת רש\"י ז\"ל לפי מה שפי' בפ\"ק דכרכי דזוזי הן מחצלאות שמכסין בהן פרקמטייא של ספינה דלאו מוקצה מחמת מיאוס הוא ואפ\"ה אסר רב לטלטלן ובהכי ניחא מה שהקשה הר\"ב חד\"ה דפ' המביא דף ל\"ג ע\"א על מ\"ש רש\"י בד\"ה והלכתא ברטיבא אסור דהך הלכתא איקבע כרב דאית ליה מוקצה כר\"י דהא אמרינן בפ' מפנין דבמוקצה לטלטל ס\"ל כר\"ש יע\"ש מה שתי' אכן לפי תי' הרשב\"א ז\"ל הנה נכון דהתם שאני דכיון דמידי שאינו עומד לאכילה הוא אסור אפילו בטלטול:<br><b> אך </b> קשה לי לדעת הרי\"ף ז\"ל שפי' בפ\"ק דשבת בפרש\"י דכרכי דזוזי הן מחצלאות כרוכות ומונחות לסחורה דלאו מוקצה מחמת מיאוס הוא ואפילו הכי אסר רב לטלטלו ואם כן מה יענה לההיא דפרק מפנין דאמרינן דבמוקצה לטלטל ס\"ל לרב כר\"ש וליכא למימר דס\"ל כתי' הרשב\"א ז\"ל דמיירי דאינו עומד לאכילה אסר רב לטלטלן שהרי כתב הרשב\"א שם דהך תי' ליתא אלא לגירסת רש\"י דגריס בשל טפל אמנם לגירסת הספרים והרי\"ף דגרסי בשר טפוח א\"א לומר כן יע\"ש:<br><b> ויש </b> ליישב ע\"פ מ\"ש הר\"ב ח\"ה ז\"ל פ' המביא דדוקא בטלטול ממש הוא דס\"ל לרב כר\"ש אבל בטלטול שהוא להשתמש בו דזהו כעין אכילתו בהא ס\"ל כרבי יהודה ע\"ש ואם כן י\"ל דס\"ל להרי\"ף דהא דקאמר בפ\"ק הני כרכי דזוזי רב אסר היינו בטלטול שהוא להשתמש בו דהוי כעין אכילתו אבל בטלטול בעלמא שרי כנ\"ל ובדברי התוספות דפ\"ק דשבת אין לדקדק דאמאי תפסו קושייתם אההיא דכרכי דזוזי ולא אדלעיל מינה דקאמר מחצלאות של בדדין רב אסר ושמואל שרי די\"ל דהתם פשיטא להו מלת' דהוה ליה מוקצה מחמת מיאוס כיון שמכסין בהם את הזתים כמו שפרש\"י אמנם מההוא דכרכי דזוזי ק\"ל שפיר והוצרכו לפרש דבכרכי דזוזי הן מוקצה מחמת מיאוס לאפוקי מפי' רש\"י. אך ראיתי להרמב\"ן ז\"ל במלחמותיו שכתב ברפ\"ק דביצה להוכיח כדעת הרי\"ף דבי\"ט קי\"ל כר\"י במוקצה מהא דרבינא דהכא דאע\"ג דס\"ל דגבי שבת הלכה כר\"ש בי\"ט ס\"ל כר\"י כו' ור' יאודה אמר שמואל אפשר דס\"ל הכי ואיכא למימר דטעמייהו בשפוד דבמוקצה מחמת מיאוס ס\"ל כר\"י כלישנא דרב אחא דאמר בר במוקצה מחמת מיאוס וצ\"ל דס\"ל דמחצלאות של בדדין לאו מוקצה מחמת מיאוס הן ושלא כדעת התוס' וכרכי דזוזי מפרש כפירש\"י ומ\"ש דרב יהודה אמר שמואל אפשר דס\"ל הכי אין להקשות שהרי בפ\"ק דשבת אמרינן עז לחלבה ורחל לגזיזה ותרנגולת לביצתה כו' רב אסר ושמואל שרי וכל הני ע\"כ בי\"ט איירי ואפ\"ה שרי שמואל שהרי מבואר מדברי הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל שגירסתם היתה עז לחלבה כו' פלוגתא דר\"י ור\"ש מיהו מדברי התוס' פ' מי שהחשיך דף קנ\"ו ע\"ב ד\"ה ושמואל מוכח דהוו גרסי כגירסא דידן יע\"ש ודוק:<br><b> וראיתי </b> למוהר\"ש אלגאזי ז\"ל בספ' גו\"ה דברים תמוהים בעיני שכתב בסימן ל' וז\"ל אין בין י\"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ק\"ק ותו ליכא והא איכא מוקצה לדעת הרי\"ף וסיעתיה דבשבת שרי ובי\"ט אסור וי\"ל כמ\"ש התוס' ז\"ל (ביצה דף ל\"ו) דהיינו דוקא במילי דאורייתא ומוקצה דרבנן עכ\"ל ואתמהה דתוס' לא כתבו כן אלא אמתניתין דמגילה אבל מתני' דמשילין פשיטא להו דמיירי במילי דרבנן מדפריך התם בגמ' ממתניתין דמשילין וא\"כ אכתי ק' למתני' דמשילין דמיירי במילי דרבנן דהא איכא מוקצה ולעיק' קושי' ל\"ק דאי' למימר דמתני' חומרי דשבת קתני חומרי די\"ט לא קתני וכן כתב הרב תי\"ט ז\"ל ע\"ש וכ\"כ הריטב\"א ז\"ל בשיט' כ\"י למס' מגילה דאע\"ג דאיכא בינייהו הא דמזמנין את הגוי בשבת ואין מזמנין את הגוי בי\"ט חומרי דשבת קתני ולא חומרי די\"ט ע\"ש ופשוט והנה התוס' שם בד\"ה ורמינהו משילין פירות כו' הק' וז\"ל ותימה דאמרינן במגילה אין בין שבת כו' אלא או\"נ בלבד אמאי לא פריך ליה ממשילין כו' וי\"ל דהתם לא פריך ממתני' כו' והכא מיירי בשבות דרבנן ולכך לא מייתי מהוצאה דאסורה מדאורייתא כו' וכתב הר\"ב ח\"ה וז\"ל פי' דאיכא למימר דלענין דאורייתא יש חילוק בין שבת לי\"ט אבל מדבריהם לא חילקו כו' ומהוצאה לא פריך נמי אההיא דמגילה דאיכ' למדחי איפכא דההוא דמגילה איירי במילי דרבנן וכ\"כ מהרש\"ל ז\"ל כו' ע\"ש ויש לדקדק דאם כן היכי קאמר התם במגילה הא לענין מכשירין זה וזה שוין מתני' דלא כר\"י כו' והשתא אם איתא דמצי למדחי דההיא דמגילה איירי במילי דרבנן ומשום הכי לא מייתי מההיא דהוצאה אם כן היכי דייק דמתני' דלא כר\"י והרי התוס' ז\"ל בשבת דקכ\"ה ע\"א ד\"ה הא ר\"א כתבו שם לחד תי' שמ\"ש בשמעתין דאין בין דמגילה מיירי במילי דאורייתא ואין בין דשמעתין מיירי במילי דשבות וכתבו עוד תדע דהכא פריך עלה בפרק משילין כדפריך בשמעתין ולא פריך בפ\"ק דמגילה והא דדייק התם הא לענין מכשירין זה וזה שוין לא דייק בפרק משילין עכ\"ל וכתב הרב ח\"ה שם דכונתם דודאי דאיכא לדיוקי הכי נמי אהך דפ' משילין דלא נחית התם מדלא קאמר אין בין כו' אלא או\"נ ומכשיריו אלא דלא נחית התם בפ\"ק דמגילה לדיוקי הכי אלא לאוכוחי דמתני' לא אתיא כר\"י אבל הך דפ' משילין דא\"נ תידוק בה הכי מצי אתיא כר\"י דלא פליג ר\"י וס\"ל דמכשירי או\"נ שרי אלא במילי דאורייתא אבל במילי דרבנן אפשר דס\"ל דאסור דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וגזרו י\"ט אטו שבת ע\"ש והשתא אם כן דמצינן למדחי דמתני' דמגילה איירי במילי דרבנן ומשום הכי לא פריך מהוצאה אם כן היכי דייק דלא כר\"י מתני' הא אפילו כר\"י מצי אתייא משום דלא פליג אלא במילי דאורייתא וצ\"ל לפי דרכו דהתוס' דמשילין פליגי אמ\"ש בשבת וס\"ל דלר\"י דס\"ל מכשירי או\"נ מותר מן התורה באו\"נ עצמו אם כן כי היכי דהתירו שבות דדבריהם באו\"נ עצמו ה\"נ התירו במכשירי או\"נ דכאו\"נ עצמו חשיב לר\"י ואם כן אפי' נימא דמתני' איירי במילי דרבנן דהו\"ל אין בין כו' אלא או\"נ ומכשירין אלא ודאי דמתני' דלא כר\"י אלא דאם כן קשה אדקשיא להו במשילין דאמאי לא פריך במגילה כדפריך במשילין ולא מצאו מענה לקש' להו דאמאי לא דייק הכא במשילין כדדייק במגילה בדברי התוס' דהתם כפי מה שפירש הר\"ב ח\"ה בכונת' ק' לי טובא שהרי התם באו לתרץ מה שהקשו בתחילת דבריהם דהיכי הוה בעי רב יוסף לומר דמתני' ר\"א דפ\"ק דמגילה דייק עלה הא לענין מכשירין זו\"ז שוין וקאמר מתני' דלא כר\"י ור\"א ס\"ל כר\"י ועדיפא מדר\"י כדאמרי' בפ' תולין והשתא כפי מה שפי' הר\"ב ח\"ה ז\"ל ק' היכי ניחא להו קושייתם במ\"ש דאין בין מיירי במילי דשבות ומשום הכי לא דייק הכא דמתני' דלא כר\"י משום דלא פליג אלא במילי דאורייתא אבל במילי דרבנן מודה דמכשירי או\"נ אסור הא אכתי תיקשי להו דהיכי משני רב יוסף דמתניתין ר\"א דאם כן נידוק מינה לענין מכשירין במילי דרבנן זו\"ז שוין ור\"א ס\"ל דמכשירי או\"נ שרי בשבות דרבנן שהרי ההוא דפ' תולין אינו אלא שבות דדבריהם כמ\"ש התוס' שם ד\"ה דר\"א יע\"ש ויש ליישב בדוחק וצ\"ע והרב מאיר עיני חכמים ז\"ל דחה דבריהם של הרב ח\"ה ומהרש\"ל וכתב הוא ז\"ל דמשום הכי לא פריך התם במגילה מהוצאה דמתירים ב\"ה שלא לצורך משום דפשיטא לו שהיה מתרץ לו דההיא דאין בין דהתם לא אתיא כב\"ה אלא כב\"ש אבל בהא דפריך ממתני' דמשילין ס\"ד דלא מצי לשנויי ליה למתני' דאין בין דהכא אתייא כב\"ש וההיא דמשילין אתיא כב\"ה משום דק\"ל דע\"כ ל\"ק ב\"ש התם אלא בהוצאה אבל אטלטול לא כדפריך בתר הכי עכ\"ל יע\"ש. ואין דבריו מובנים אצלי דא\"כ אמאי הוצרכו התוספות במשילין לומר הילכך לא מייתי מהוצאה דאסיר' מדאורייתא ולו' איפכא מסברא הראשונה והיל\"ל בפשיטות דמשום הכי לא מייתי מהוצאה משום דפשיטא ליה דלא אתיא כב\"ה אלא כב\"ש וכמו שכן צ\"ל ע\"כ לפי דבריו לההיא דפ\"ק דמגילה ותו דאי מאי דלא פריך התם מהוצאה הוא משום דפשיטא שהיה מתרץ דמתני' ב\"ש אם כן אמאי דייק התם לומר הא לענין מכשירין זה וזה שוין מתני' דלא כר\"י הא נמי פשיטא דאיכא למימר דמתניתין דלא כר\"י וק\"ל:<br><b> ולדעת </b> הרי\"ף ז\"ל נראה להביא ראיה מהא דגרסינן פ' המביא דל\"ג ע\"א אין מנהיגין את הבהמה במקל וראב\"ש מתיר לימא ראב\"ש כאבוה ס\"ל דלית ליה מוקצה כו' יע\"ש. ויש לדקדק טובא שהרי בהדיא אמרינן בפ' כירה דמ\"ד ע\"א דראב\"ש ס\"ל כאבוה דלית ליה מוקצה ופליג עליה בחדא דאילו אבוה ס\"ל כבה אין לא כבה לא ואיהו סבר אע\"ג דלא כבה ובשלמא לדעת הרי\"ף ז\"ל דס\"ל דאע\"ג דבשבת קי\"ל כר\"ש גבי יו\"ט קי\"ל כר\"י איכא למימר שפיר דה\"ק לימא ראב\"ש כאבוה גבי י\"ט ואתי דלא כהלכתא וכן ראיתי בשטה מקובצת למוהר\"ב שהביא מכאן ראי' לדעת הרי\"ף ז\"ל אלא שמדבריו שם נראה דאשתמיט מיני' ההוא דפ' כירה מדלא הזכירו על דל שפתיו ע\"ש. וכן נראה דעת המאירי ז\"ל כדעת הרי\"ף שכתב וז\"ל בהא אפילו ר\"ש מודה אע\"פ שהכינו מאתמול ור\"א בריה לא חייש לחינגא אבל בשלא הכינו מאתמול מודה ר\"א דאסור ומשום מוקצה עכ\"ל. ולכאורה ק' שהרי ראב\"ש בהדיא ס\"ל כאבוה כדאיתא בפרק כירה אלא נראה ודאי שדעתו ז\"ל כדעת הרי\"ף דבי\"ט קי\"ל כר\"י ומ\"ש דמודה ר\"א דאסור בי\"ט דוקא קאמר מיהו לדעת רש\"י וסיעתי' דס\"ל דאפי' בי\"ט ק\"ל כר\"ש ולא קי\"ל כההיא דר\"ן בריש מכילתין ק' דמאי פריך הא בהדיא ס\"ל לראב\"ש כאבוה דלית ליה מוקצה וי\"ל דתלמודא הכי פריך לימא טעמא דראב\"ש משום דס\"ל כאבוה וא\"כ לפום מאי דקי\"ל הלכתא כר\"ש דלית ליה מוקצה ה\"נ בהא דאין מנהיגין את הבהמה במקל לא קי\"ל כת\"ק דאוסר אלא כראב\"ש ודחי ליה שפיר דבהא אפילו ר\"ש מודה ולא קי\"ל כותי' דראב\"ש ומסתייעא להאי פי' לישנא דתלמודא דקאמר בהא אפי' ר\"ש מודה דהאי לישנא לאו דוקא אלא אי הוה קשיא לן אדר\"ש דלימא ר\"ש כראב\"ש ס\"ל הוה שייך למימר בהא אפי' ר\"ש מודה אמנם אנן אדראב\"ש ק\"ל דלימא כאבוה ס\"ל וא\"כ הכי הו\"ל למימר לא לעולם ראב\"ש כר\"י ס\"ל והכא בדאזמניה מאתמול הוא דפליגי ומשום דמחזי כמאן דאזיל לחינגא אלא משמע כדכתיבנא וא\"נ י\"ל דאברייתא קא פריך דאי טעמא דראב\"ש משום דס\"ל כאבוה אמאי לא קתני ור\"ש וראב\"ש מתירין כדקתני ברישא ור\"ש מתיר ואהא משני דבהא אפילו ר\"ש מודה ומש\"ה לא קתני ור\"ש מתיר כנ\"ל ואין להקשות לדעת הרי\"ף ז\"ל דמחלק בין שבת לי\"ט מההיא דגרסינן פרק נוטל טעמא דחזי לאומצא הא לא חזי לאומצא לא למימרא דרבא כר\"י ס\"ל והאמר רבא לשמעיה טוי לי בר אוזא ושדי מעי' לשונרא התם כיון דמסרחה כו' הכי נמי מסתברא דרבא כר\"י ס\"ל דדרש רבא אשה לא תכנס לדיר העצים כו' והשתא לדעת הרי\"ף מאי ראיה מייתי דלמא ע\"כ לא קאמר רבא אלא גבי י\"ט אבל בשבת ס\"ל כר\"ש ולעולם דאפילו בדלא חזי לאומצא שרי וכן ק' על מ\"ש הרא\"ש ז\"ל בסוף מכילתין שר\"ת ור\"י הביאו ראיה דאין חילוק בין שבת ליו\"ט משלהי מס' שבת דקאמר ואף לוי סבר הלכה כו' ע\"ש אמאי לא הביאו מהך דס\"פ נוטל דהא ודאי בורכא דמאי דקאמר בגמרא ה\"נ מסתברא דרבא כר\"י ס\"ל לא קאי אמימרא דרבא דקאמר אי לאו דאדם חשוב אנא סכינא אבר יונה ל\"ל הא חזי לאומצא אלא אאידך דרבא דקאמר טוי לי בר אווזא ושדי מעי' לשונרא אהא הוא דקאמר דה\"נ מסתברא דטעמא דרבא משום דכיון דמסרחי דעתיה עילויה ולא כדהוה ס\"ד מעיקרא דטעמי' דרבא משום דלית ליה מוקצה דא\"כ צ\"ל דאפילו בי\"ט לית ליה מוקצה והא דרבא בי\"ט איירי ורבא כר\"י ס\"ל גבי י\"ט דדרש רבא כו' וזה פשוט מיהו קשה לדעת ר\"ת שכתב הרא\"ש בסוף מכילתין דבנולד קי\"ל כר\"י ודקדק כן מסתמא דש\"ס דס\"פ נוטל דקאמר בסמוך דאסור לטלטולי גרעיני דתמרא פרסיתא יע\"ש דא\"כ דס\"ל לתלמודא התם בפ' נוטל לחלק בין מוקצה לנולד א\"כ היכי קאמר ה\"נ מסתברא דרבא כר\"י ס\"ל דילמא ע\"כ לא קאמר רבא אלא דוקא באוד שנשבר משום דהו\"ל נולד אבל במוקצה ס\"ל כר\"ש ואין לומר דמאי דמייתי מדרבא היינו ממאי דקאמר אשה לא תכנס לדיר העצים ליטול מהם אוד שהרי כתבו התוס' שם בד\"ה ליטול שר\"ת מפרש כפי' ה\"ג דהיינו משום דמתקן מנא ויש ליישב בדוחק ודוק. ודרך אגב ראיתי להריטב\"א ז\"ל שם בשיטה כ\"י שהקשה וז\"ל וקשיא לי היכי אמרינן הכי נמי מסתברא שהרי זו ראיה ברורה ומוכרחת דכרב יאודה ס\"ל דאלו לר\"ש מסיקין בשברי כלים כדאיתא בפ' במה מדליקין ומתוך הדוחק י\"ל דמשום דהאי שנוייא דמשנינן דכיון דמסרחיה דעתיה עלויה מאתמול משמע בשינוייא דחיקא והיה אפשר לומר דהדר ביה רבא מחדא מינייהו להכי אמרינן דודאי מסתברא לאוקמא בהכי דכיון דאשכחן לרבא בהדיא דדריש ברבים כרב יאודה וכי אמרינן ה\"נ מסתברא לשנוייא דמשנינן קאי דאלו אידך דרשא ודאי אזלא כר' יאודה כנ\"ל בדוחק עכ\"ל:<br><b> ולע\"ד </b> נראה ליישב יותר נכון דמשום הכי קאמר מסתברא כר' יאודה ס\"ל דטלטול מוקצה אסור משום דלאו ראיה ברורה היא דאיכא למימר דרבא במוקצה לאכילה ס\"ל כר\"י ובמוקצה לטלטול ס\"ל כר\"ש וכדקאמר בגמ' בפ' מפנין אליבא דרב הונא יע\"ש וא\"כ מההיא דדרש רבא אשה לא תכנס לדיר העצים כו' אין ראיה אלא דס\"ל במוקצה לאכילה כר\"י דכיון שהוא טלטול מוקצה כדי להשתמש בו הו\"ל כעין אכילתו וכמ\"ש הרב ח\"ה שם ד\"ה אין סומכין את הקדרה בבקעת יע\"ש אבל במוקצה לטלטול כההיא דטלטול בר יונה וכההיא דטוי לי בר אווזא ה\"נ אפשר דס\"ל כר\"ש משום הכי קאמר דמסתברא דכר\"י ס\"ל דאפילו בטלטול אסור דכיון דחזינן דבמוקצה לאכילה ס\"ל כותיה ה\"ה בטלטול ודוקא לר\"ה בפ' מפנין הוא דאמרינן הכי משום דקא' בהדיא דבטלטול מותר אבל לרבא כיון דלא אשכחן בהדיא דקאמ' הכי אית לן למימר דבכולה מלתא ס\"ל כר\"י כנ\"ל נכון ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (עד) </b> ולפי דעת רבינו לק\"מ כו' וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל במלחמותיו. נ\"ב למ\"ש הרמב\"ן גופי' במלחמות בפרק ב' דמסכת יו\"ט דמאי דקאמר לי' אביי לרב יוסף הני סופלי לריה\"ג לחיותא היכי שדינן להו היינו דמטעם מוקצה הו\"ל לאסור טלטולן דכיון דס\"ל לריה\"ג לכם ולא לכלבים הרי דבר שאינו ראוי אלא לכלבים אינו בכלל הכנה כיון שאינן מוכנים לאוכל נפש דאדם וע\"ש היטב וא\"כ לדעת הרי\"ף והרמב\"ם דס\"ל דיש ביו\"ט מה שאין בשבת והיינו איסור מוקצה א\"כ מאי פריך הש\"ס שם בדף כ\"א ע\"ב תינח ביו\"ט בשבת מאי איכא למימר ומאי קושיא היא זו הא בשבת קיי\"ל כר\"ש דלית לי' מוקצה ואפילו למה שפירשו התוס' שם בד\"ה הני סופלי כו' דהני גרעיני תמרים אינן ראויין לבהמה אלא ע\"י תיקון גדול ומדרבנן הוי מלאכה ע\"כ, כונתם נמי הכי דמשום הכי מוקצין הן כיון דאינן ראויין לבהמה בלא תיקון אלא ע\"י הדחק דהא זה פשיטא דלריה\"ג אסור לתקן כיון דס\"ל לכם ולא לכלבים וא\"כ ע\"כ דה\"ק היכי מותר למשדינהו בלא תיקון לחיותא דכיון דאינן ראויין אלא ע\"י הדחק הרי מוקצין הן וכן פי' שם מהר\"ם מלובלין בכונת התוס':<br><b> וי\"ל </b> דאע\"ג דקיי\"ל דהלכה כר\"ש בשבת דלית לי' מוקצה ור\"ש ס\"ל דאין מוקצה אפי' בנולד דהא ס\"ל דמסיקין בשברי כלים מ\"מ בנולד לא קיי\"ל כותי' אפי' בשבת והני סופלי חשיבים כנולד משום דנולדים מן התמרים שאכלם וכן משמע במלחמות שם וע\"ש. אלא דקשה גם בל\"ז מאי קאמר לי' אביי לרב יוסף לריה\"ג הני סופלי כו' דלמא ריה\"ג ס\"ל כר\"ש דאפי' נולד שרי משום מוקצה ואפשר לומר דכיון דהגרעינים בליעי בתמרים הוי נולד טפי משברי כלים כדמשמע בעירובין דף מ\"ה דקאמר התם מיא בעיבא מבלע בליעי ופריך התם כש\"כ דהוי נולד ואסור ומאי קושיא היא דלמא כר\"ש ס\"ל דלית לי' נולד אע\"כ דיש לחלק בין נולד דכלים דמתיר ר\"ש למיא דבליעי בעיבא דאסור וה\"נ י\"ל בסופלי ועיין ריש מסכת יו\"ט ובתוס' בד\"ה קס\"ד כו', וצ\"ע. ומ\"מ בעיקר קושייתינו י\"ל דבאמת לאביי ס\"ל דאין חילוק בין שבת ליו\"ט במוקצה, והרי\"ף והרמב\"ם שמחלקים בין שבת ליו\"ט במוקצה פוסקים כרב נחמן דס\"ל לחלק ביניהם בריש מכילתין ועיין בר\"ן ובתשובת הרא\"ש סוף מכילתין וברא\"ש בפ' נוטל ודוק:<br><b> (עה) </b> דלמא עד כאן כו' משום דהו\"ל נולד כו'. למ\"ש התוס' ריש מכילתין לחלק בין שברי כלים למיא בעיבא דבליעי י\"ל דר\"ת לא קאמר דבנולד קיי\"ל כר' יהודה אלא דומיא דגרעיני בתמרי כמ\"ש לעיל על הגליון דף כ\"ו ע\"ב אות ע\"ד דהני סופלי כיון דבליעי בתמרי כשאכל לתמרים חשיבי נולד אבל לא באוד שנשבר דהוי כמו שברי כלים דהכלי הי' באויר העולם. אמנם לפי מה שהגאון המחבר לא מחלק בכך מכלל דס\"ל דסופלי לא דמיין למיא בעיבא ולא חשיבי נולד וא\"כ הדרא קושייתי הנ\"ל לדוכתא מה שהקשיתי לעיל על הגליון הנ\"ל מהא דקאמר לי' אביי לרב יוסף תינח יו\"ט שבת מאי איכא למימר דאלמא דס\"ל לסתמא דהש\"ס דאפי' בשבת מוקצה אסור ויהי' ראי' מזה לר\"ת דבנולד קיי\"ל כר' יהודה וקשה לפ\"ז מאי מייתי הש\"ס ראי' דרבא כר\"י ס\"ל במוקצה מאוד שנשבר דלמא שאני אוד דנולד הוא בין ביו\"ט כיון דאצטריך לי' להש\"ס במסכת יו\"ט דף כ\"א ע\"ב לשנויי דחזי להסקה ובין בשבת מדאצטריך לי' לשנויי דמטלטלי' אגב ריפתא וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך </b>\n<b> ביצה שנולדה בי\"ט כו'.</b> כתב ה\"ה ובגמ' יש הרבה אוקימתות ובהלכות ואוקמה רבה אפילו בתרנגולת העומדת לאכילה כו' הנה שם ד\"ג אמרינן ר' יצחק אמר משום משקין שזבו כו':<br><b> וראיתי </b> להריטב\"א בשיטה כ\"י למסכ' שבת בר\"פ חביות הקשה מדאמרינן התם אמר שמואל ומודים חכמים לר\"י בשאר פירות ומודה ר\"י לחכמים בזתים וענבים הרי דאפי' בשאר פירות לא גזרו לרבנן שמא יסחוט והא ודאי טפי הו\"ל למגזר בשאר פירות אטו זתים וענבים מלמגזר בביצה ותי' דר' יוחנן דקאמר הלכה כר\"י בשאר פירות לית ליה דמודים חכמים לר\"י בשאר פירות דמדקאמר הלכה מכלל דפליגי ומשו\"ה קאמר הכא רבי יוחנן דטעמא דביצה משום משקין שזבו ושמואל לית ליה טעמא דביצה משום משקין שזבו עכ\"ל וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל שם ע\"ש:<br><b> ועל </b> פי זה יש ליישב מה שהקשה התוס' פ' כירה דף מ\"ה ע\"ב ד\"ה דלית ביה ביצה וז\"ל צ\"ע דרבי יוחנן גופיה מפרש טעמא דביצה משום משקין שזבו כו' יע\"ש ולפי זה נראה דלר\"י דפסק הלכה התם כר' יהודה בשאר פירות ע\"כ לדידיה ביצה שנולדה בי\"ט מותרת דכיון דס\"ל דבשאר פירות לא גזרו אטו זתים וענבים כ\"ש דלא גזרינן בביצה דמשו\"ה פריך תלמודא התם שפיר מדר\"ן ולא משני דביצה אסורה לרבי יוחנן משום משקין שזבו כדקאמר הכא משום דלר' יוחנן לא קי\"ל כהך מתני' דהכא אלא כר\"י דס\"ל לא נחלקו ב\"ש וב\"ה בדבר זה אלא שיש לתמוה דא\"כ למאי דבעי למימר התם בפרק כירה דרבי יוחנן לית לי' נולד אם כן תקשי הא דאמר ר\"י לקמן שבת וי\"ט נולדה בזה מותרת בזה הא ביומיה לא כדקאמר רב אדא ואמאי הא לר\"י דטעמא דביצה אינו אלא משום משקין שזבו וכיון דס\"ל דהלכה כר\"י בשאר פירות כל שכן בביצה ואפי' נימא דר\"י מיירי הכא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ואפ\"ה ק' דהא ר\"י לית ליה מוקצה ונולד כפי סוגייא דפ' כירה ויש ליישב בדוחק וצ\"ע:<br><b> עוד </b> אמרינן התם ואף רבי יוחנן סבר משום משקין שזבו דר\"י רמי דר' יהודה אדר\"י כו' ויש לדקדק טובא דמאי קושיא הא אמרינן שם לקמן נולדה בשבת תאכל בי\"ט ר\"י אומר משום ר\"א עדיין היא מחלוקת שב\"ש אומרים תאכל ובה\"א לא תאכל ואמרי' דפליגי בהכנה דלר\"י משום ר\"א ב\"ר אית להו הכנה וא\"כ נימא דלר\"י ביצה אסורה משום הכנה דרבה דס\"ל כב\"ה דאית להו הכנה ומהיותר תימא למ\"ש בשיטה מקובצת למוהר\"ב משם י\"מ דמאי דלא פריך לעיל לר\"ן מברייתא דקתני השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאוכלן בי\"ט דמשמע הא נולדה אסורה וא\"כ לר\"ן במאי קמיירי אי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אפילו תרנגולת עצמה אסורה ואי בעומדת לאכילה אפילו נולדה נמי מותרת משום דר\"ן דמוקי למתניתין בעומדת לגדל ביצים הוא משום דס\"ל כתנא דלית ליה הכנה ומשום הכי לא מוקי ליה לב\"ה כמאן דאית ליה הכנה ומהך ברייתא לא ק\"ל די\"ל דהך ברייתא אית ליה הכנה דתנאי פליגי בה לקמן ע\"ש:<br><b> והשתא </b> קשה דא\"כ היכי פריך הכא מר\"י לר\"י הא ר\"י ס\"ל הכנה כדקאמר לקמן ואמאי דחיק ר\"י לשונו במוחלפת השיטה ורבי' דחיק לומר דלדבריהם דרבנן קאמר דהשתא צריך לידחק ולומר דהא דידיה הא דרביה כמ\"ש התוס' לקמן וטפי הוה ניחא לן לומר דר\"י ס\"ל דביצה אסורה כדקאמר משום ר\"א וכן נמי ק' למאי דפריך לקמן לר\"י ולר\"י מברייתא דקתני וס' אסורה ואמאי לא משני דההיא ברייתא ר\"י משום ר\"א הוא דאי' ליה הכנה ולכן נ\"ל דמאי דקאמר בגמ' כולהו כרבה לא אמרי הכנה לית להו היינו לומר דליכא מאן דס\"ל הכנה כלל ולא פליגי תנאי בהכי ומ\"ש בגמ' לקמן דרב אית ליה הכנה דרבה ור\"י לית ליה הכנה דרבה ואמרינן עלה כתנאי לאו למימרא דתנאי פליגי בהכנה דרבה אלא אעיקר דינא דשבת וי\"ט דפליגי רב ור\"י דרב ס\"ל נולדה בזה אסורה בזה ור\"י ס\"ל מותרת בזה אהא הוא דקאמר דהוי כתנאי ורב דקאמר נולדה בזה אסורה בזה ע\"כ דס\"ל דפליגי בהכנה דרבה אמנם ר\"י דקאמר מותרת בזה איכא למימר דס\"ל דתנאי פליגי אי קדושה אחת היא או ב' קדושות ולכ\"ע לית להו הכנה ואע\"ג דר\"א ס\"ל בפ' בכל מערבין דל\"ח דב' קדושות הן ואיהו ס\"ל דלב\"ה קדושה אחת היא י\"ל דר\"א שמותי היא ולא ס\"ל כב\"ה וכ\"כ התוס' שם בד\"ה משום ע\"ש וא\"כ מש\"ה ק\"ל לר\"י מדר\"י לר\"י ומאי דלא פריך לעיל מההוא ברייתא דהשוחט את התרנגולת לר\"ן הוא דלא חש לאקשויי מיניה דהא אדחויי ליה תי' דר\"ן כמ\"ש מוהר\"ב שם אלא שמדברי התוספות בפ' בכל מערבין ד\"ה אמר רבה מבואר דס\"ל דלר\"י נמי פליגי בהכנה דרבה וכיון שכן הדק\"ל ולכן נראה דס\"ל לרבי יוחנן דאפי' למאן דאית ליה הכנה לא גזרינן י\"ט דעלמא אטו י\"ט אחר השבת ומשום הכי ק\"ל מדר\"י לר\"י דדוחק לי' לאוקמי ההיא מתני' בי\"ט אחר השבת דסתמא קתני וא\"כ אכתי מאי מקשה לקמן מברייתא דקתני וס' אסור' לר' יוסף ולר' יצחק נימא דר\"י ור\"י ס\"ל דהך ברייתא אתי' כמאן דא\"ל הכנה ואינהו ס\"ל דלמאן דא\"ל הכנ' גזרי' י\"ט דעלמא אטו י\"ט אחר השבת כדס\"ל לרבה י\"ל דלא משני הכי משום דאכתי הוה קשה ליה לר\"י דס\"ל כרבי יצחק דטעמא משום משקין שזבו ואיהו ס\"ל דלא גזרי' י\"ט דעלמא אטו י\"ט אחר השבת וליכא למימר דלוקמא לההיא ברייתא ביום טוב אחר השבת דהא לר\"י קיימינ' ור\"י מש\"ל די\"ט סתמא משמע יום טוב דעלמא מדפריך מר\"י לר\"י כנ\"ל. ואחרי כותבי זה ראיתי בשיטה מקובצת כ\"י למוהר\"א לפאפא שהוקשה לו כן משם הר\"ן ותי' דרבי יוחנן שמע ליה מרביה דר\"י משם ר\"א אמרה וליה לא ס\"ל הכנה כלל יע\"ש. ואכתי אין תי' מספיק למאי דפריך לקמן לר\"י ולרבי יצחק מברייתא דקתני וס' אסורה ולא משני דההיא ברייתא ר\"י משום ר\"א היא דאית לי' הכנה ולכן נראה כמו שכתבתי ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (עו) </b> ואף ר' יוחנן כו' דמאי קושיא היא כו'. וכן הקשה מו\"ח זקני מאור הגולה מוהר\"י הלוי איש הורוויץ אבד\"ק אה\"ו בכתבי קודש שלו (וכמדומה לי שגם הצל\"ח עמד בזה) ותירץ דמשום הכנה דרבה לא מצינן לאוקמי הא דלר' יהודה ביצה אסורה בראשון משום דהכא סתמא קתני ר' יהודה אומר ועוד אמר ר\"י והיינו שאמר כן משמי' דנפשי' והא דמוקמינן הכי הך דלקמן שאמר עדיין היא מחלוקת כו' ואמרינן עלה דפליגי בהכנה דרבה ולב\"ה א\"ל הכנה דרבה הרי התם קתני ר\"י אומר משום ר\"א והיינו דקאמר הכי משמי' דרבי' ולי' לא ס\"ל. אבל הא קשיא לי ג\"כ דמאי פריך הש\"ס לרב יוסף ולר' יצחק מהא דתניא אחד ביצה שנולדה בשבת כו' וספיקה אסורה ואמאי ספיקה אסורה הא לדידהו דאמרי משום גזירה הרי ספיקא דרבנן היא ולקולא ע\"כ ומאי קושיא היא הא י\"ל דהך ברייתא אתיא כר\"א הנ\"ל דס\"ל הכנה דרבה וא\"כ הרי ספיקה הוי ספק דאורייתא ולחומרא ובחידושי למסכת יו\"ט ישבתי קושיא זו ועיין לקמן שגם המחבר הקשה כן:<br><b> אולם </b> גם בל\"ז קשה דמאי פריך הש\"ס ארב יוסף ור' יצחק האי תיובתא הנ\"ל הא י\"ל דהך ברייתא מיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים דאסורה משום מוקצה ומוקצה הא הוי כעין דאורייתא (וכמ\"ש התוס' ישנים דמה\"ט לא פריך הש\"ס מברייתא זו לרב נחמן) ומש\"ה ספיקה אסורה. ותדע דהא ע\"כ צריכין אנו לתרץ כן לר' יוחנן דאמר נמי גזירה משום משקין שזבו כר' יצחק כי היכי דלא תקשי עליו הך תיובתא הנ\"ל דאותיב הש\"ס לרב יוסף ולר' יצחק דהנה לפמ\"ש הרמב\"ן במלחמות פ\"ב דפסחים הא לית לי' לר' יוחנן כלל האי דינא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל משום דס\"ל דרבנן פליגי עלי' דר\"ש בפ' הנודר מן הירק ולית להו כלל דדבר שיש לו מתירין לא בטיל וא\"כ איך יתרץ ר' יוחנן לטעמי' את הברייתא הנ\"ל דקתני בה ואם נתערבה באלף כולן אסורות כיון דלית לי' הא דמתרץ רב אשי דדשיל\"מ לא בטיל אע\"כ דצריך לאוקמה בתרנגולת העומדת לגדל ביצים וכר' יהודה דאית לי' מוקצה. [אמר נ\"ה המלבה\"ד אולי יתרץ ר' יוחנן כר\"פ שם דכל דבר שבמנין לא בטיל עיי\"ש וצ\"ע בזה]:<br><b> אמנם </b> בחידושי הנ\"ל גם על זה קהיתי דאי הברייתא כר' יהודה אתיא דאית לי' מוקצה א\"כ מאי חידוש אשמעינן ר' יהודה בביצה הא ר' יהודה ס\"ל דמין במינו לא בטיל בכל האיסורים ולכמה פוסקים אפי' ביבש ביבש ס\"ל לר' יהודה דלא בטיל. ואמרתי ליישב בזה די\"ל דהני פוסקים ס\"ל דמודה ר' יהודה באיסור דרבנן דמין במינו בטיל (בחולין צ\"ט בתוס' ד\"ה שאני ציר כו') וא\"כ הרי אשמעינן הכא רבותא דאע\"ג דמוקצה הוי דרבנן מ\"מ הוא חמיר כעין דאורייתא (וכמש\"ל בשם התוס' ישנים) ומשו\"ה אמרינן בי' דמין במינו לא בטיל ואכמ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "<b>וכשם </b>\n<b> כו' ואפי' נתערבה באלף כולן אסורות כו'.</b> כתב ה\"ה וספיקה שנתערבה באחרות יש מי שהורה שכולן מותרות כו' ולדעת המתירין הסכים הרשב\"א וכן נראה שהוא דעת התוס' ממ\"ש שם בד\"ה ואחרות באחרות וז\"ל תימא דא\"כ אוסר ס\"ס ובשלמא ההיא דלעיל דאמר דספיקה אסורה נתערבה באלף כולן אסורות נוכל לפרש כדפי' ר\"ת כו' וע\"ש וכ\"כ הרשב\"א בת\"ה דקי\"ו שמדברי ר\"ת שכתב דנתערבה אודאי קאי נראה דס\"ל דס\"ס בדשיל\"מ מותר אמנם אי הוה ס\"ל דס\"ס בדשיל\"מ אסור אם כן לא הוה ק\"ל מידי דאמאי לא מייתי התם בפ' התערובות מהך ברייתא דס\"ל דס\"ס אסור דאיכא למימר דכיון דלרב אשי דהלכתא כותיה מוקי לברייתא בס' י\"ט ספק חול ומשום דהוי דשיל\"מ מש\"ה לא מייתי התם מהך ברייתא די\"ל דהכא שאני דהוי דשיל\"מ ומש\"ה אסר בס\"ס אבל בעלמא ס\"ס מותר ולומר דכונתם ז\"ל להקשות דאמאי לא מייתי התם מהך ברייתא ונימא דשמואל דקאמר התם הנח לע\"ז דס\"ס אסור ס\"ל כהך ברייתא דקתני וס' אסורה בס' טריפה מיירי וכאוקמתא דר\"פ דהשתא א\"כ ס\"ל להך ברייתא דאפי' בשאר איסורין ס\"ס אסור ושמואל ס\"ל כותיה בחדא ופליג עליה בחדא וכדמשני ליה התם אההיא ברייתא זה ודאי דוחק דכיון דתלמודא התם אשכח ברייתא דאית ליה בהדיא דס\"ס אסור משום הכי לא מייתי מהך ברייתא דליכא למשמע אלא אליבא דר\"פ דמוקי לה בספק טריפה ולאוקמי לשמואל דלא כהלכתא אלא נראה כמ\"ש ובהא ניחא לי מה שהקשה הפר\"ח בחי\"ד סימן ק\"י ס\"ק מ\"ג על מ\"ש המרדכי בס\"פכל הצלמים וז\"ל נתערבה באחרות ר\"ת לא גריס ואחרות באחרות דס\"ס הוא ואין לאסור ורבי' שמחה הקשה דבריש ביצה אמרינן וס' אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות וי\"ל דשאני גבי ביצה דהוי דבר שיל\"מ ואפילו באלף לא בטיל ולכך יש לאסור אפי' ס\"ס ע\"כ והקשה הרב הנזכר דהא תינח לרב אשי דחדית לן דמחמרינן בדבר שיל\"מ אבל מקמי הכי דהוה מפרשי' ליה משום הכנה או טרפה תקשי לר\"ת דמתיר בס\"ס והכא אסרינן אפילו דאיכא תרי ספיקי אלא ע\"כ לומר כר\"ת דנתערבה אודאי קאי או כתי' ר\"י דלא מקרי ס\"ס כיון שאינו מענין אחד יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> נראה דל\"ק דודאי לאוקמתא דר\"פ דמוקי לה בס' טרפה וכן למאי דהוי בעי למימר דטעמא משום הכנה ע\"כ ס\"ל לרבינו שמחה דהך ברייתא ר\"י היא דאסר ס\"ס גבי רמוני בדן אלא דעיקר קושי' רבינו שמחה הוא דאמאי לא מייתי התם מהך ברייתא וכמו שהקשה התוס' ואהא תי' דשאני גבי ביצה דהוי דשיל\"מ כלומר דלפי המסקנא דמוקי לה רב אשי בס' י\"ט ס' חול ומשום דהוי דשיל\"מ החמירו הך ברייתא מיתוקמא אליבא דכ\"ע והילכך משום הכי לא מייתי הך ברייתא לסיוע מינה לשמואל וכמ\"ש עוד הקשה הפר\"ח ז\"ל דאיך לא שמיע לי' לרבינו שמחה דלר\"ת חלוקת ואם נתערבה לא קאי אספיקא אלא אודאי וכמ\"ש התוס' ואדרבא הרשב\"א דקדק מדברי ר\"ת להיפך דס\"ל דס\"ס אפי' בדשיל\"מ מותר וכמ\"ש לעיל ורבינו שמחה כ' דלדעת ר\"ת יש לאסור בדשיל\"מ אלא שבאמת אין דברי הרשב\"א מוכרחין דאיכא למימר דמה שהוצרך ר\"ת לומר דנתערבה קאי אודאי היינו למאי דהוה מפרשינן טעמא משום הכנה או בספק טריפה אבל כי חדית לן רב אשי בתר הכי דבדשיל\"מ מחמרינן אפילו בס' דרבנן ה\"ה דמחמרינן נמי בס\"ס מה\"ט ומ\"מ אע\"ג שאפשר שר\"ת יסבור כרבינו שמחה לאסור ס\"ס בדשיל\"מ מ\"מ קו' ר\"ש לאו קושיא דהא ר\"ת מפרש דקאי אודאי ע\"כ דבריו יע\"ש:<br><b> והנה </b> מ\"ש דאין דברי הרשב\"א מוכרחין דאפשר דר\"ת יסבור דלפי אוקימתת רב אשי נתערבה קאי אס\"ס כן כ' הר\"ן בשיטה כ\"י למוהר\"א לפאפא ז\"ל ודחה שם דברי הרשב\"א ז\"ל מה\"ט יע\"ש ונראה דמה שהוצרך ר\"ת לומר דלמאי דהוי מפרשי' טעמא משום הכנה או טריפה נתערבה קאי אודאי ולא כתב דלפום הני אוקימתא הך ברייתא ר\"י דאסר ס\"ס בשאר איסורין וכמ\"ש למעלה לדעת רבינו שמחה משום דרבינו תם ז\"ל אזיל לטעמיה שכתבו התוס' בפ' התערובות דע\"ב ע\"ב דאפילו ר\"י דאסר ס\"ס היינו דוקא ברמוני בדן דחשיבי טובא יעוין שם מיהו מדברי המרדכי בפרק כל הצלמים נראה בהדיא דר\"י אסר ס\"ס בכל מילי ממה שכתב ר\"ת ל\"ג ואחרות באחרות דס\"ס הוא ואין לאסור דאין הלכה כר\"י דאסר ס\"ס ברמוני בדן יע\"ש ולעיקר קו' הפר\"ח על דברי רבינו שמחה י\"ל בדוחק דודאי שמיע לי' לר\"ש דברי ר\"ת אלא דר\"ש ס\"ל כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא דבמ\"ש רבי' תם דלא גריס ואחרות באחרות ס\"ל כותיה ובמ\"ש דנתערבה קאי אודאה לא שמיע ליה כלומר לא ס\"ל דדחיק' לי' מילתא לומר הכי דפשטא משמע דאמאי דסליק קאי ומשום הכי קשיא ליה אליבא דנפשיה מהך ברייתא והוצרך לשנויי דה\"ט משום דהוי דבר שיל\"מ:<br><b> ועוד </b> נראה ליישב הכל והוא עם מה שהקשה מוהר\"ש אלגאזי בס' הליכות אלי דף נ\"ה ע\"א וז\"ל ויש לעיין במ\"ש בשלמא ההיא דאמר וס' אסורה כו' נוכל לפרש כדפי' ר\"ת ובלאו סיפא דנתערבה באלף ממאי דקתני וס' אסורה איכא למשמע דס\"ס אסור דכיון דאמרינן לקמן א\"ל מאי דעתיך רב ור\"י הלכה כר\"י כו' והתניא א' ביצה שנולדה בשבת כו' ומדמינן נדון דברייתא לנדון דאושפיזא משמע דסבר דברייתא בכל י\"ט מיירי ואף של גליות כו' וא\"כ הא איכא ס\"ס ספק אם נולדה היום או בחול ואת\"ל נולדה היום ספק אם היום קדש או למחר דבכל י\"ט דגליות איכא ס' כו' יע\"ש ואם כן איכא למימר דלרבינו שמחה ודאי שמיע ליה הא דר\"ת דנתערבה קאי אודאה אלא מאי דק\"ל היא מחלוקת וס' אסורה משום דמשמע ליה דברייתא סתמא קתני ואפי' בב' י\"ט של גליות וכדמוכחא נמי מההיא דאושפיזא דרב אדא ואהא ק\"ל דהו\"ל ס\"ס ותריץ יתיב דהו\"ל דשיל\"מ ואפילו באלף לא בטל ולמאי דבעי למימר מעיקרא דטעמא משום הכנ' לא תקשי דהא הו\"ל ס\"ס די\"ל דמעיקרא הוה סבירא לי' דס\"ס דאורייתא בדבר שיש ל\"מ אסור ומשום הכי פריך בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוה ליה ספיקא דאורייתא אלא לר\"י ולר\"י כיון דהוי מדרבנן הוה ליה ס' בדרבנן ואפילו בדשיל\"מ מותר וכמו שכן הוא דעת הר\"ן כמ\"ש הפר\"ח וחדית לן רב דס\"ס אפילו בדרבנן בדבר שיל\"מ ס\"ל אסור כך נ\"ל ליישב לפי חומר הנושא ומ\"מ לדעת הרשב\"א דס\"ל דס\"ס אפילו בדשיל\"מ מותר צ\"ל דס\"ל דהך ברייתא דקתני וס' אסורה לא מיירי בב' י\"ט של גליות אלא האי תנא בא\"י קאי וההיא דאושפיזא דרב אדא לא מכרעא כמו שיראה הרואה כנ\"ל. ודע שדברי הרשב\"א הללו נראה שאשתמיט מיניה להר\"ב ט\"ז שכתב בחי\"ד סימן ט\"ו על מ\"ש מרן שם אין לסמוך על הגוי בגדיים קטנים הנקחים ממנו ואומר שהם בני ח' ימים והק' הרב ז\"ל בסק\"ה דהו\"ל ס\"ס ס' אם כלו לו חדשיו או לא ואת\"ל כלו לו חדשיו שמא יש להן ח' ימים ותירץ דס\"ל כי\"א שכתב מוהר\"ם בסי' ק\"נ ס\"ח דדשיל\"מ לא מהני ליה ס\"ס כו' ע\"ש ואתמיהא שהרי מאריה דדין זה הוא הרשב\"א ז\"ל בסימן רע\"ג והרשב\"א ז\"ל ס\"ל דס\"ס בדבר שיל\"מ מותר ואחר זמן רב שכתבתי זה ראיתי בספר עבודת הגרשוני חלק שני בסימן שהוקשה לו כן ע\"ש ועיין עוד בספר נקודת הכסף מה שתמה על תירוץ זה ולעיקר קו' כתב וז\"ל אבל באמת אין התחלה לקושיא זו דהיאך תאמר ואת\"ל לא כלו שמא יש לו ח' ימים דמה בכך שיש לו ח' ימים הא לא כלו ונפל הוא ועוד דכשתאמר לא כלו א\"א שיש לו ח' ימים דהא כשהוא בן ח' ימים מוציא מידי ס' נפל ואפשר שזהו בכלל מה שכתב וי\"ל דלא שייך כאן ס\"ס כו' אבל באמת לא היה צורך להעלותו בכתב יע\"ש ואני תמיה עליו דמשמע מדבריו דאם נודע לנו בודאי שלא כלו חדשיו הרי הוא נפל ודאי ולא מהני ליה ח' ימים וזה ודאי אינו שמדברי התוספות בפר\"א דמילה דף קל\"ו ד\"ה מימהל מבואר דאפילו אם ידעינן בודאי דלא כלו לו חדשיו אם שהה ח' ימים אינו נפל שכתבו וז\"ל מכאן משמע דלא איירי רשב\"ג בבן ח' ימים דוקא אלא בסתם וכן משמע לקמן דפריך ת\"ש עגל שנולד בי\"ט שוחטין אותו בי\"ט ודחי דכלו לו חדשיו ואת\"ל דלא איירי רשב\"ג אלא בודאי בן ח' ימים הו\"ל לדחויי הכא במ\"ע בסתם ולדות כו' הרי מבואר דס\"ל דבידעינן דלא כלו לו חדשיו מהני ח' ימים להוציאו מידי נפל דאל\"כ הול\"ל בפשיטות דע\"כ בסתם ולדות איירי דאי בודאי בן ח' היכי קאמר כל ששהה ח' ימים אינו נפל הא אפילו בששהה נמי מה בכך הא לא כלו ונפל הוא ולמה להו להוכיח ממאי דלא משני הב\"ע בסתם ולדות גם ממ\"ש עוד בשם ר\"י דרשב\"ג בודאי בן ח' איירי מוכח דס\"ל דודאי לא כלו נמי מהני ח' ימים דהא כי היכי דרישא דקתני כל ששהה ל' יום אינו נפל מיירי בודאי בן ח' ה\"נ סיפא דקתני ח' ימים בבהמה דכוותה בודאי בן ח' וקתני דאם שהה ח' ימים בבהמה אינו נפל וכ\"כ הרב מש\"ל בפרק ג' מהלכות איסורי מזבח דין ח' ליישב דעת הגאונים ז\"ל שכתב מרן הב\"י בסימן הנזכר ומה שתי' הרב ט\"ז אין ענינו למ\"ש הוא ז\"ל כמו שיראה המעיין ואין צורך להאריך ותו דלפי מה שהעלה הפר\"ח בסימן ק\"י בכללי ס\"ס סעיף י\"ד דלא בעינן ס\"ס המתהפך והוכיח כן מדברי הרשב\"א ז\"ל ולא ניתן ליאמר תי' זה יע\"ש דאכתי קשה דהא איכא ס\"ס ספק אם הם בני ח' ימים או לא ואת\"ל אינן בני ח' ימים ס' אם כלו לו חדשיו או לא:<br><b> והנלע\"ד </b> ליישב לעיקר קו' הרב ט\"ז הוא על פי מ\"ש מרן הכ\"מ ז\"ל בפי\"א מה' מעשר דין וז\"ל המוליך חטין לטוחן ע\"ה כו' הוליכן לטוחן כותי הרי הם דמאי שמא החליפן בחיטים של ע\"ה וכתב עליו הראב\"ד ז\"ל וזה לשונו ואם מפני הס' הזה דלא הוי ס\"ס אלא ספק שמא החליפן משלו ומירוח הגוי חייב מדרבנן ע\"כ וכתב מרן כ\"מ דטעמו של הראב\"ד לומר דהוי ס\"ס ספק אם החליפן בחיטין של ע\"ה או לא ואת\"ל החליפן שמא אותו ע\"ה עשר ותרם פירותיו ואני אומר דמאחר דקיימא לן רוב ע\"ה מעשרין הן ואפ\"ה חיישינן להו משמע דרבנן אחמור בהו למיחש למיעוטא וה\"ה דאחמור בהו למיחש לס\"ס ע\"כ ע\"ש ואם כן ה\"נ איכא למימר הכי לדעת הרשב\"א ז\"ל דס\"ל דכיון דחכמים אחמור בהו למיחש למיעוטא שהרי מדאורייתא אזלינן בתר רובא ורובא אינן מפילות אלא שחכמים החמירו בו למיחש למיעוט של נפלים דמצוי הוא וכמ\"ש התוס' בפרק הערל דל\"ו ע\"ב ד\"ה הא יע\"ש וכ\"כ בפרק קמא דחולין דף י\"ב ד\"ה לר\"מ דאינו אלא חומר' דרבנן בעלמא דמדאורייתא שרי דאזלינן בתר רובא ורובא אינן מפילות יע\"ש וא\"כ איכא למימר דכיון דאחמור בהו רבנן למיחש למיעוטא ה\"נ אחמור למיחש לס\"ס כנ\"ל ודע שמדברי הראב\"ד הללו ק\"ל למ\"ש הפר\"ח בסי' הנזכר בכללי ס\"ס סעיף י\"ד משם האו\"ה וז\"ל גבינות של ישראל שהיו בבית הגוי וס' אם נחלפו בגבינות הגוים כו' יש להחמיר בס' חליפתן ואפילו אם היה רק ס' לנו אם מעמידין בקיבת נבלה לא היו נתרין הכא מכח ס\"ס ס' לא הוחלפו ואם ת\"ל הוחלפו שמא לא הועמדה בקיבת נבלה דמאח' שאסרו חכמים גבינות מחמת אותו ס' ודאי אסור הוא והרי הוא כאלו ראינו בהדיא שהועמד בקיבת נבלה דהא אם נודע לנו שהוחלפו היו אסורים בודאי מחמת גבינות הגוים כו' ואם כן אינו ניתר בס\"ס עד שיהיו ב' ספקות מלבד הס' הראשון שאסרו חכמים והא דאיסור דרבנן ניתר בס' אחד היינו דוקא בדבר שעיקר איסורו מדרבנן משום גזיר' אבל בגבינות הגוים וכיוצא דאפי' בלתי גזירת חכמים היה כאן חשש איסור ע\"י גזירת חכמים חשוב כאיסור ודאי עכ\"ד יע\"ש ולזה הסכים הפר\"ח ז\"ל ויש לדקדק שהרי מדברי הראב\"ד הללו מבואר דס\"ל דאמרינן ס\"ס בכה\"ג דהתם נמי מאחר שאסרו חטין של ע\"ה מחמת ס' הרי הוא כודאי איסור ואין כאן אלא ס' אחד אם הוחלפו או לא ומשום ס' אחד אין להתירו כיון שהוא מחמת חשש איסור תורה וא\"כ איך כתב כן בפשיטות בלי מחלוקת ואפי' לדעת רבינו לא כ\"כ אלא גבי דמאי מהטעם שכתב מרן משום דמעיקרא חששו למיעוט הא לא\"ה היינו מתירין מכח ס\"ס ושמא ס\"ל להאו\"ה דהתם שאני כיון דרוב ע\"ה מעשרין הן אם כן מדאורייתא הן פטורין לגמרי ממעשר ואין כאן חשש איסור תורה כלל ואינו אלא חומרא דרבנן ומש\"ה ס\"ל להראב\"ד דאמרינן ס\"ס בכה\"ג דומה לההיא דבשר שנתעלם מן העין שכתב שם סמוך ונר' הפר\"ח ז\"ל ודוחק אך ק\"ל בדברי הראב\"ד במ\"ש דחיישינן שמא החליפן בשלו ומירוח הגוי חייב מדרבנן דאם כן לדידיה נמי תקשי דהא הו\"ל ס' דרבנן כיון דאפי' אם ת\"ל דהחליפן בשלו אינו חייב אלא מדרבנן ויש ליישב דס' שמא החליפן בשלו הוי רגיל וקרוב לודאי דמסתמא אם היו טובים יותר ממנו בודאי הוא מחליפן ומ\"ש הראב\"ד ואם מפני הס' הזה הול\"ל ס\"ס היינו למ\"ש רבינו דחיישינן שמא החליפן בשל ע\"ה דהתם ודאי הוי ס' שקול דאין אדם חוטא ולא לו ועל פי זה יש ליישב מה שהקשה מוהר\"ש סירילייו ז\"ל הובאו דבריו בתשו' מוהר\"ב אשכנזי סימן א' ד\"י ע\"ד וז\"ל מה שהשיג הראב\"ד אינו כלום דהא תנן מעשר את שהוא נותן לה כו' מפני שחשודה מחלפת ולדידיה אמאי נימא ס' מחלפה ס' אינו מחלפה ואת\"ל מחלפה שמא מעושר נותנת לו כו' עכ\"ד יע\"ש אכן כפי מ\"ש לק\"מ דשאני התם דחשודה להחליף בשלו וס' קרוב לודאי הוא אחר זמן רב בא לידי ספר משפט צדק חלק ב' וראיתי לו שם שהק' כן אלא שמדברי האו\"ה שכתבנו משמע דאפילו בס' שמא החליפן בשלו אם הוא בדבר שעיקר איסורו מדרבנן ה\"ל ס' דרבנן ולקולא דלא כמ\"ש אך ק\"ל לדעת האו\"ה ממ\"ש מרן בא\"ח סימן תצ\"ז ס\"ג דספק מוכן מותר ביום טוב ב' וכתב הר\"ן בר\"פ א\"צ דהיינו טעמא משום דהו\"ל ס\"ס ס' אם נתלשו היום או מעי\"ט ואת\"ל נתלשו היום ספק אם היום הוא חול ואע\"ג דהוי דשיל\"מ לא אחמור בהו אלא בחד ספיקא לא בתרי ספיקי יע\"ש והשתא לפי דעת האו\"ה הא לא חשיב ס\"ס דכיון דחכמים אסרו פירות שנתלשו בי\"ט מחמת אותו ס' הרי הוא ודאי איסור ואם נודע לנו שתלשן היום היו אסורים בודאי מכח גזירת חכמים ואם כן אינו ניתר בס\"ס עד שיהו ב' הספקות מלבד הס' שאסרוהו חכמים וליכא למימר דשאני הכא דכיון דאינו אלא משום מנהג הקלו בו דאדרבא כיון דהוי מנהג הו\"ל י\"ט ודאי דרבנן ואין כאן ס\"ס אלא שכבר כתב הר\"ן שם דאנן לא מחמרינן טפי מאבהתין וכי היכי דלדידהו ס' לדידן נמי ס' יע\"ש ואם כן להקל טפי מנייהו אין לנו וכיון דלדידהו אין להתיר משום ספק מוכן בי\"ט ב' משום דלא מקרי ס\"ס לדעת האו\"ה לדידן נמי אין להתיר וכן כתב הפר\"ח ז\"ל בסימן הנז' ס\"ק מ\"ג ודחה שם דברי הש\"ך מה\"ט יע\"ש:<br><b> ובדוחק </b> י\"ל דע\"כ לא כתב האו\"ה דאינו ניתר בס\"ס עד שיהיו ב' ספקות מלבד הס' שאסרוהו חכמים אלא דוקא גבי גבינות הגוים דאי' חששת איסור תורה ומש\"ה ע\"י גזרת חכמים חשיבי כאיסור ודאי מה שאין כן הכא בספק מוכן דליכא חשש איסור תורה כלל דמדאורייתא אפי' נתלשו ביום טוב מותרין לא חשיבא גזירה דידהו כודאי איסור וחשיב שפיר ס\"ס כנ\"ל ובמ\"ש מרן שדעת רבינו דכיון דחכמים חששו למיעוטא ה\"ה דאחמור בהו למיחש לס\"ס שמעתי שהקשה ה\"ה את עצמי ובשרי כמוהר\"י אשכנזי זלה\"ה ממ\"ש רבי' בפי' המ' ברפ\"א דדמאי אמתני' דהקלין שבדמאי השיתין כו' וז\"ל והטעם בזה כי אלו הם אילנות מדבריות ואינן נכנסין ברשות איש א' ומעט ומזער הנוטעין אותן ורובן הפקר וכבר ביארנו שהפקר אינו חייב במעשרות ונקבצו בהם ב' ספקות האחד אם הן הפקר או לא ואם הן מן השמור אם הוציאו ממנו המתנות או לא העיקר בידינו תרי ספיקי להקל עכ\"ד הנה בהדיא שדעת רבינו דס\"ס מהני גבי דמאי:<br><b> ולע\"ד </b> נראה לחלק דהתם שאני משום דהוי ס\"ס מחמת רוב דתרי ספיקי אינו אלא חששת המיעוט כמ\"ש רבי' דרוב פירות אלו הן באים מן ההפקר והילכך ס\"ס כי האי אלים טפי דאיכא למימר כי החמירו חכמים בחד רובא בתרי רובא לא החמירו כדאמרינן גבי יוחסין בספ\"ק דכתובות:<br><b> ועוד </b> יש לחלק דע\"כ לא כתב מרן דהחמירו בס\"ס כי היכי דהחמירו למיחש למיעוטא אלא דוקא בפירות שהן מחוייבין ודאי במעשר אלא דנפל לנו ס' אם עישרום או לא ובהא הוא דחששו למיעוטא כיון שהן מחוייבים ודאי במעשר ואהא הוא דכתב מרן ז\"ל דכיון דחששו למיעוטא בפירות שהן מחוייבים ודאי במעשר ה\"נ חששו לס\"ס מה שאין כן בההיא דהקלין שבדמאי דהס' הוא אעיקרא דמילתא אם חל עלייהו חיוב מעשר או לא ולא הוקבע בהו חיוב מעשר כלל בהא אזלו חכמים להקל כנ\"ל נכון אחר זמן רב בא לידי ס' משפט צדק חלק ב' וראיתי שם שהק' כן בדק\"מ יע\"ש ודו\"ק:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> דברי הרב </b> דחוקים מאד לתרץ רבינו שמחה בזה דראייתו רק מגמ' זבחים ולא הזכיר ש\"ס זבחים כלל בדבריו ואולם אנכי העליתי בקונטרס הספיקות אשר לי ת\"ל ענין אחר לתרץ דברי רבינו שמחה ומינה מסתעף כמה ענינים הנוגעים פה ויען כי בעניני הספיקות ראיתי כי נבוכים המה בארש אנופף ידי להעיר הענין בקצרה ולהעלות מרגניתא מעמקי ים כי צללו ועתה הסכת ושמע ואציע לך דברים העומדים בהלכות עמוקות ואשר אנכי בררתי בבירור אחר בירור וטוחן אחר טוחן הדק היטב. הנה הר\"י והר\"ת מחולקים על האי דקתני בברייתא ואם נתערבה באלף כולן אסורות אי האי ונתערבה קאי על האי דסיים וספיקה אסורה ועליה קאי ואמר ואם האי ספיקא נתערבה באלף לא בטל או האי ונתערבה מלתא בפני עצמה הוא וקאי על ודאי ומילי מילי קתני. הר\"ת סובר ההוא ונתערבה על ודאי קאי דאי על ספיקא הא הוי ספק ספיקא וספק ספיקא בכל התורה כולה מותר ור\"י סובר דהאי ואם נתערבה אספיקא קאי והא דאסור ולא מתירין משום ספק ספיקא משום דהוי ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות וז\"ל רשב\"א בתה\"א ומיהו אמרו משמו של ר' יצחק הזקן הידוע בעל התוס' דלא אמרו ס\"ס להקל אלא בשתי ספיקות הבאות מכח ב' תערובות כגון זו שאמרנו שנפלה טבעת של ע\"ז לרבוא ומרבוא לרבוא דכל חדא וחדא שבתערובות שניי' איכא תרי ספיקא דבכל חדא וחדא איכא למימר לא זו היא שנפלה כאן ואת\"ל זו היא שנפלה כאן שמא לא זו היא שנפלה לרבוא הראשון אבל בעלמא שאינן באין מכח ב' תערובות לא וע\"כ הוא מפרש בריש פ\"ק דביצה [ג' ב'] כי מה שאמרו שם נתערבה באלף כולן אסורות אספיקא קאי כלומר שאפילו ספק נולדה ביו\"ט אם נתערבה באחרות כולן אסורות עכ\"ל. ועיי\"ש היטב בב\"ה ומשמרת הבית שנחלקו בטעמן אי הטעם משום שהספק ראשון אסור מדאורייתא ודוקא באיסור דאורייתא אמרינן כן או הטעם שצריך להיות הספיקות דומין זו לזו ואף אם הספק ראשון הוא באיסור דרבנן היכי דספק אחד אסור עיי\"ש היטב. ועי' בש\"ך סימן ק\"י ס\"ק י\"ז שהעלה דאם הוא באיסור דרבנן בענין שספק הראשון אסור אף שהוא איסור דרבנן ואיכא ס\"ס שאף שאין הספיקות שוין אפ\"ה מותר ולא צריכין שיהיו שוין אלא אפילו ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות נמי מותר. אמנם הט\"ז בסי' ק\"י ס\"ק י\"ד כתב וז\"ל כלל העולה בספק ספיקא הוא כן דכל שהספק אחד אסור מצד שהוא חשוב ואינו בטל ברוב אע\"פ שעיקר הוא מדרבנן כמו ספק ביצה שנולדה בי\"ט ושוב נתערבה לא מהני בה ס\"ס כיון שאין הספיקות בענין אחד, אלא בענין שיהיו שני הספיקות ע\"י תערובות ונודע בינתיים לא מעלה ולא מוריד עכ\"ל עיי\"ש היטב. וכתב הרב הש\"ך בנקודותיו על דברי הט\"ז אלו וז\"ל דאם מדרבנן מהני ספק ספיקא אפילו אין הספיקות מענין אחד כדאיתא בכמה דוכתי וכמ\"ש בש\"ך ס\"ק ס\"ב דין ט\"ז וי\"ז ומספק ביצה שנולדה ביו\"ט אין ראיה דהוי דבר שיש לו מתירין עכ\"ל כונת הט\"ז והנקודת הכסף כך היא לכל מעיין בצדק וירד לעומקא של הלכות אלו דהא עיקר הראיה של הפוסקים דסוברין ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו לא הוי ספק ספיקא מהאי דאמרינן דסברי האי ונתערבה אספיקא קאי וא\"כ קשה הלא הוי ס\"ס לכן המציא ר\"י הזקן כיון דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו ולפ\"ז הוכיח הר\"ב הט\"ז דאף באיסור דרבנן אמרינן כן דאל\"כ רק באיסור דאורייתא אמרינן כן אבל לא באיסור דרבנן תינח לרבה כאן בביצה דאמר משום הכנה והוי ספק הראשון אם נולדה ביו\"ט אם לא נולדה ספק דאורייתא וכן אם אמרינן דאיירי בספק טרפה והוי ספק הראשון דאורייתא אמנם מה יענה באוקימתא דרב אשי דאמר לעולם ספק יו\"ט ספק חול היינו למ\"ד משום פירות הנושרין ומשקין שזבו, ולהכי ספיקא אסור משום דהוי דבר שיש לו מתירין תינח מציעתא סיפא מא\"ל דקתני ואם נתערבה באלף כולן אסורות אמאי כולן אסורות הא הוי ספק ספיקא וע\"כ דאין חילוק ואף אי הוי ספק הראשון באיסור דרבנן כיון דספק הראשון אסור, יען דהוי דשיל\"מ א\"כ בס\"ס אסור לפי שהוא ספק אחד בגופו והוא אסור מצד דשיל\"מ וספק השני הרי הוא בתערובתו ואפשר להפרידן זה כונת הט\"ז ועליה קאי הנקודות הכסף ואמר לעולם בשאר איסורי דרבנן אף אם הס' הראשון אסור מטעם (דשיל\"מ), מ\"מ בס\"ס אזלינן לקולא ומותר ואף שהס' הראשון בגופו וס' השני בתערובתו אפ\"ה מותר יען שאיסור דרבנן הוא רק בדאורייתא בעינן שיהיה ב' הספיקות שוין והא דואם נתערבה באלף דקאי אספיקא ולדעת רב אשי הרי אמרו הברייתא בספק נולדה ביו\"ט וספק נולדה בחול ואליבא מאן דס\"ל דביצה שנולדה ביו\"ט אסור רק מדרבנן והיינו טעמא דספיקא אסורה משום דדשיל\"מ הוא תינח ספיקא ס\"ס מאי איכא למימר וע\"כ משום ס' אחד בגופו וספק אחד בתערובתו ואין כאן ספק ספיקא. לא לעולם ס\"ס מותר אף שאין הספיקות שוין והכא היינו טעמא כיון דדשיל\"מ הוא מחמרינן אפי' בס\"ס אבל בשאר איסור דרבנן לא ועיין היטב כי כן כונת הט\"ז והש\"ך בהנקה\"כ. ולפ\"ז אין לזוז מדרך ונתיב האמת דלדעת אלו הפוסקים דס\"ל דהאי ואם נתערבה דברייתא קאי אספיקא והיינו טעמא דאסור דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו או דצריכין למימר דגם באיסור דרבנן צריך להיות הספיקות שוין וספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו ליכא ס\"ס או בדשיל\"מ מחמרינן גם בספק ספיקא כמו בחדא ספיקא. ועי' בפר\"ח כללי ס\"ס דלא נחית לעומקא בזה. ואנן בדידן דבזה עולים דברי רבינו שמחה כהוגן דודאי רבינו שמחה נמי היה סובר דיש לתרץ דלכך ואם נתערבה אסורה אף אספיקא קאי ואיכא ס\"ס היינו טעמא כיון דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו. אלא היה סובר תינח בה\"א דברייתא איירי בספק טריפה וא\"כ הוי ספק הראשון דאורייתא לכך ספק השני בתערובתו לא מהני והוי קשה לפ\"ז לדעת רב אשי דמיירי הברייתא בספק נולדה ביו\"ט ולדעת הני אמור אי דס\"ל הטעם דאסור משום פירות הנושרין או משקין שזבו והוי רק דרבנן מאי טעמא ואם נתערבה באלף כולן אסורות וע\"ז ליכא לשנויי משום דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו הא רק איסור דרבנן וס\"ל כש\"ך באיסור דרבנן לא בעינן שיהיו ב' הספיקות שוין וא\"כ קשה כקושית הט\"ז ולזה מתרץ כתירוץ הנקה\"כ והיינו טעמא דרב אשי כיון דהוי דשיל\"מ מחמרינן אפילו בס\"ס. ואזיל ליה קושית הפר\"ח מקמא דחדית ר\"א מאי איכא למימר דמקמי דחדית רב אשי היה הברייתא איירי או לרבה משום הכנה או כתירוץ הש\"ס בס' טרפה והוי איסור דאורייתא ולכך אם נתערבה באלף כולן אסורות אף דהוי ס\"ס משום דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו ולא הוי קשיא ליה לרבינו שמחה אלא לדברי ר\"א דאיירי בספק דרבנן ולכך משני שפיר משום דהוי דשיל\"מ. ומעתה נחקור בעיקר הדין של רבינו שמחה דאמר וי\"ל דשאני גבי ביצה דהוי דשיל\"מ ולכך יש לאסור אפילו ס\"ס ומבואר דאפילו אם הס\"ס באיסור דרבנן איירי ואמר כמו שהחמירו בדשיל\"מ בחדא ספיקא ה\"ה נמי בס\"ס ואין כן דעת הרבה פוסקים ומהם סברי אף שס\"ס בדשיל\"מ אסור היינו דוקא אם הספק הראשון דאורייתא מחמרינן בס\"ס אם הוי דשיל\"מ דס\"ס בדאורייתא וספק א' בדרבנן שוין המה ומאי דמחמרינן בחדא ספיקא דרבנן מחמרי' בס\"ס דאורייתא אבל כולי האי אם כל עיקר הוא באיסור דרבנן אף שמחמרינן בחדא ספיקא לא מחמרינן בב' ספיקות וכן הוציא הט\"ז סי' ק\"י ס\"ק י\"א מדברי הר\"ן פרק אין צדין אמנם הש\"ך בנקודותיו רצה לדחות דבריו וכתב דאין חילוק והר\"ן סובר דאפילו באיסור דאורייתא ס\"ס להקל אפילו בדשיל\"מ והוציא דינו מדברי הר\"ן ריש פ\"ק דביצה אמנם הרב פר\"ח ס\"ק מ\"ו הוציא מדברי הר\"ן כן. דיש לחלק בין ס\"ס דאורייתא לס\"ס דרבנן בדשיל\"מ וכן כתב הרב מגן אברהם בא\"ח סי' תקי\"ג ס\"ק ד' וז\"ל שם על דברי המחבר שכתב ביצה שנולדה ביו\"ט אסור ליגע בה וכ\"ש שלא לאכלה ואם נתערבה באלף כולן אסורות ספק אם נולדה ביו\"ט או בחול אסורה וכ' המג\"א בטור כתב איפכא ס' כו' אסור ואם נתערבה באלף כולן אסורות ומדהחליף הרב\"י את לשונו ש\"מ דס\"ל דספק שנתערב כולן מותרות דכל אחד הוי ספק ספיקא וכמ\"ש המגיד משנה וצ\"ע דבי\"ד סי' ק\"ב פסק לאיסור, ואפשר דשם מיירי בחד בשבת דהוי דאורייתא ודשיל\"מ אבל הכא דהוי דרבנן עכ\"ל. כונת הר\"ב מגן אברהם דהמחבר ס\"ל לחלק בדשיל\"מ בין דאורייתא לדרבנן אם ס' הראשון דאורייתא כגון שנולד הביצה בחד בשבת והוי הכנה דאורייתא והכא בא\"ח איירי בי\"ט דעלמא והוי רק הביצה אסורה מדרבנן לכך החמירו בספיקא ולא בס\"ס והיינו כדעת הר\"ן וכמו שהבין הרב הט\"ז. ומזה יש לדחות דברי הש\"ך סי' ק\"י ס\"ק נ\"ו דהקשה על הרמ\"א דהכא בי\"ד מחמיר בס\"ס בדשיל\"מ ובא\"ח סי' תצ\"ד שתיק לדברי המחבר דכתב ספק מוכן אסור וס\"ס מותר ולפי דברי הרב מג\"א לק\"מ דהכא איירי רמ\"א בדשיל\"מ באיסור דאורייתא לכך מחמיר רמ\"א והתם איירי באיסור דרבנן וע\"כ לומר כן דאל\"כ אף לדעת הש\"ך דרצה לחלק שם בין ספק בגופו ובין ספק תערובתו קשיא דברי רמ\"א אהדדי דהא בסי' תקי\"ג נמי שתיק רמ\"א לדברי המחבר והא התם איירי בתערובות ויש לדחות קצת דמהתם אין ראיה כיון דהמחבר לאו בפירוש התיר אלא מכללא הוציא הרב מג\"א דין זה ובאמת תימא על הש\"ך בלא\"ה דהוא לא רצה לחלק כלל בדשיל\"מ בין אם הספק הראשון דאורייתא או דרבנן מה יענה לקושית המג\"א סי' תקי\"ג הא מוכח מהמחבר הכי דאל\"כ סותר אהדדי מסי' ק\"ב שכתב בפירוש דס\"ס בדשיל\"מ אסור וכן יש להקשות על המחבר אף אם לא חש לדקדוק של המג\"א מדהפך הסדר מכל מקום קשה על הש\"ך מסימן תצ\"ז דכתב המחבר בפירוש דספק ספיקא בספק מוכן מותר ואף דבזה מהני תירוצא של הש\"ך דיש לחלק בין תערובות לספק בגופו של איסור מכל מקום קשה על הש\"ך בקושייתו מדוע לא רמי המחבר אהדדי, ודאי המג\"א לא הקשה קושייתו על המחבר בא\"ח סי' תצ\"ז דהכא כותב ס\"ס מותר בדשיל\"מ ובי\"ד אוסר היינו טעמא כיון דהוא הביא לעיל דברי הש\"ך סי' ק\"י ס\"ק נ\"ו דחילוק יש בין תערובות לגוף לכך הקשה קושייתו על המחבר בסימן תקי\"ג מדברי המחבר סי' קנ\"ב בי\"ד דכי אהדדי שנינהו התם איירי בספק הראשון בגוף והשני ע\"י תערובות ה\"נ הו\"ל לכתוב הכא ואם נתערבה אחר וספיקה אסורה דהאי וספיקה אסורה על גוף האיסור קאי ועיין לעיל סימן ק\"ב סק\"ב ודאתאן עלה נידוק עוד בדברי המחבר לפי הצעותינו דזה בזה תליא לדברי הפוסקים דס\"ל ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו לא הוי ס\"ס או דצריכין למימר דליכא חילוק בזה בין איסור דאורייתא ובין איסור דרבנן כמו שהעלה הט\"ז ודעמיה והיינו טעמא אליבא דרב אשי דמוקי הברייתא בספק נולד בי\"ט וספיקה אסורה משום דשיל\"מ וס\"ס אסורה משום דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו וכסברת הט\"ז ס\"ק י\"ד או אם אמרינן דאף שספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו לא הוי ס\"ס היינו דוקא אם הספק הראשון דאורייתא אבל אם הספק הראשון דרבנן הוי ס\"ס ע\"כ כדעת הנקודת הכסף היינו טעמא אליבא דרב אשי דמיירי הברייתא בספק נולדה בי\"ט והוי ספק דרבנן וכמו שספק אחד אסור משום דהוי דשיל\"מ ה\"נ ס\"ס ומיניה מוכח דס\"ס בדשיל\"מ אף באיסור דרבנן להחמיר. וא\"כ הפוסקים כמו הר\"ן ודעמיה דחולקים בדבר וס\"ל ס\"ס בדשיל\"מ מותר אם הס\"ס בדרבנן ע\"כ או דס\"ל האי ואם נתערבה אודאי קאי או דאף אם אספיקא קאי לאו טעמא דס\"ס אסור משום דשיל\"מ אלא משום ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו אף בדרבנן אסור וא\"כ מזה תימא על המחבר סי' תקי\"ג דממ\"נ קשה עליה מדוע שינה לשונו של הטור וכתב האי ואם נתערבה קודם שכתב וס' אסורה. דהא אף אם הספיקא נתערבה אסורה וכמו שהקשה המג\"א מסי' ק\"ב דהא אית ליה להמחבר ס\"ס בדשיל\"מ לא בטיל ה\"נ יש להקשות מהמחבר סימן ק\"י סעיף ט' שכתב המחבר וזה לשונו ספק טריפה שנתערבה אם הוא מדברים שאינן מתבטלין אסור כל התערובות כיון שספק הראשון היה בגופו אין להתיר מכח ס\"ס עכ\"ל. וא\"כ אכתי קשה על המחבר מדוע שינה לשונו של הטור דהא אם האי ביצה נתערבה אסורה ואין להתיר מכח ס\"ס דהא הוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו וע\"כ נמי כמו שתי' הרב המג\"א לענין דשיל\"מ הכא נמי צריכין למימר לענין ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו דהיינו טעמא דהמחבר דפוסק בסימן ק\"י דספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו לא הוי ס\"ס משום דהתם איירי בספק טריפה והוי ספק הראשון דאורייתא אבל הכא בא\"ח סי' תקי\"ג איירי בס' נולד בי\"ט והוי ספק דרבנן וסבירא להמחבר כהך שיטה דספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו באיסור דרבנן הוי ס\"ס. אמנם לפ\"ז קשה על המחבר בסי' תקי\"ג קושית הט\"ז מרב אשי בביצה דמוקי הברייתא בספק נולד בי\"ט וס' אחד אסור משום דשיל\"מ. תינח האי בבא וספיקה אסורה סיפא מאי איכא למימר דקתני ואם נתערבה באלף כולן אסורות [ולדעת המחבר דס\"ל ספק אחד בגופו וס' אחד בתערובתו לא הוי ס\"ס היינו דסובר כר\"י הזקן דהאי ואם נתערבה אספיקא קאי] אמאי הא הוי ס\"ס. וע\"כ דהאי טעמא נמי משום דהוי ס' אחד בגופו וס' אחד בתערובתו ואף לדברי רב אשי דאיירי בספק דרבנן אפ\"ה ס\"ס בכה\"ג אסורה וכמו שהוכיח הט\"ז ס\"ק י\"ד וא\"כ מוכח מזה דאסור ואיך שינה המחבר לשון הרב ב\"י וסובר דמותר אם נתערבה הספיקא. ואם אזלינן לאידך גיסא דהיינו לדעת הש\"ך ודעמיה דס\"ס באיסור דרבנן מותר אף שאין הספיקות שוין ע\"כ מוכח מדברי ר\"א היינו טעמא דאסור משום דהוי דבר שיל\"מ והרי מוכח בדשיל\"מ אסור אפילו בספק נולד בי\"ט וא\"כ לא מהני תירוץ המג\"א דהכא איירי בספק נולד בי\"ט דעלמא מה יועיל לן הא, הא מוכח מר\"א דאפילו בכה\"ג ס\"ס אסורה ואנו אין לנו אלא כדעת הרב המחבר פה לר\"ש והכא אמרינן היפך דבריו לדעת המחבר ודעמיה דודאי על הש\"ס זבחים דלא מייתי ראיה מהך ברייתא הכא דס\"ס אסורה הוכיח ר\"י שפיר די\"ל דהברייתא היה סובר דלמא איירי בספק טריפה וטעמא דברייתא משום דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו אמנם רב אשי דמוקי הברייתא בס' נולד בי\"ט ובאיסור דרבנן וספיקא אסורה משום דהוי ספק דרבנן בדשיל\"מ ל\"ק תינח ספיקא ס\"ס מאי איכא למימר וע\"כ חדא מתרתי או דצריכין שיהיו הב' ספיקות שוין אף באיסור דרבנן או דס\"ס בדשיל\"מ אסור דזה ליתא. דהא כבר ידעינן דר' יהודה אית ליה ס\"ס בכל התורה כולה אסורה א\"כ מוקמינן הך ברייתא כרבי יהודה ובאמת זה דוחק לכל מעיין ומדברי הרב המחבר פה נעלמו דברי התוס' זבחים ד\"ה עייש\"ה. לכן רציתי לומר דבר אחר ונכון הוא דודאי ר\"י ור\"ת מחולקין אי ונתערבה קאי אספיקא או אודאי היינו לפי דמוקמינן בספק טריפה דמיאן הר\"י לומר דאודאי קאי דהא הברייתא לא דבר כלום מודאי טריפה ואיך שייך לומר דאודאי קאי וע\"כ דקאי אספיקא אבל לרב אשי דלא איירי הברייתא מענין אחר זולת מביצה שנולדה בי\"ט וא\"כ יכולין למימר מילי מילי קתני מתחלה אמרה הברייתא דין כולל, גבי ביצה שנולדה בי\"ט אסורה ואח\"כ אמרה פרט שספיקא אסורה ואח\"כ אמרה פרט אחר ואם נתערבה באלף האי ביצה שנולדה בי\"ט ג\"כ אסורה ומודה ר\"י שקאי על ודאי ולא על ספק וא\"כ לא מוכח מרב אשי מידי וזה אמת ונכון. וכדומה שראיתי דין זה בפלתי וכעת אין אתי לעיין בו:<br><b> הדרן </b> לפלוגתיה דהש\"ך והט\"ז אי ס\"ס בדשיל\"מ לדעת האוסרין דוקא באיסור דאורייתא ולא באיסור דרבנן ועם הרב ט\"ז מסכים הר\"ב פר\"ח וכן הרב מג\"א שהבאנו, ואנכי הוכחתי גם הדברים מדברי רבינו הרמב\"ם פה שרצה ה\"ה להוכיח דס\"ל כרשב\"א ודעמי דס\"ס בדבר שיל\"מ מותר לגמרי קשיא לן דברי הרמב\"ם פ\"ז מהלכות עכו\"ם [הלכה ז'] דכתב שם ספק עכו\"ם אסור ס\"ס מותר כיצד כוס של עכו\"ם שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורות מפני שעכו\"ם וכל משמשיה אסורין בכל שהן פי' כוס אחד מן התערובות ונפל לכוסות שנים הרי אלו מותרין והקשה הכ\"מ שם מפי\"ו מהל' מ\"א דכתב שם גבי רמוני בדן דצריך ג' התערובות וא\"כ גבי עכו\"ם למה הספיק בב' תערובות והעלה היינו טעמא דהרמב\"ם דמצריך גבי רמוני בדן ג' תערובות משום דבב' תערובות אסור מצד דהוי ס\"ס בדשיל\"מ דאולי יותרו דאם נתפרכו הרמונים בטלים ע\"ש היטב. הרי חזינן דהרמב\"ם סובר בדשיל\"מ ס\"ס אסורה וכן הקשה הפר\"ח הלכות עכו\"ם על הכ\"מ דנעלם מאתו הר\"מ כאן בהלכות י\"ט דמ\"מ מוכח דס\"ל להר\"מ ס\"ס בדבר שיל\"מ מותר ע\"ש בפר\"ח היטב בחדושיו להלכות עכו\"ם וע\"כ נמי כדעת הט\"ז ודעמיה דיש לחלק בין דשיל\"מ לדשיל\"מ דבדאורייתא הס\"ס אסור ובדרבנן מותר וא\"כ גבי רמוני בדן דדאורייתא פ' הרמב\"ם דבעינן ג' תערובות דזולת זה הוי דשיל\"מ אבל גבי ספק מוכן דפסק הרמב\"ם דאסור משום דשיל\"מ לא הביא הרמב\"ם האי ונתערבה לומר דס\"ס נמי אסור כיון דספק מוכן רק מדרבנן והוי ס\"ס בדרבנן ומן האמת אמרתי נמי שלדעתי יותר נכון תירוץ הכ\"מ על הרמב\"ם מתירוץ הש\"ך סי' ק\"י ס\"ק נ\"ב דתי' על הרמב\"ם דמחלק בין רמוני בדן לע\"ז דהתם מצריך ג' תערובות ובע\"ז סגי לי' בב' תערובות דלהכי בע\"ז דהוי רק לענין הנאה דאיירי בכוס של ע\"ז סגי בב' תערובות אבל בדבר אכילה כגון רמוני בדן צריכין ג' תערובות ועל ב' תירוצים אלו היינו לתירוץ הכ\"מ ולתי' הש\"ך הקשה הפר\"ח הלכות עכו\"ם מאי פריך הש\"ס זבחים [ע\"ד א'] שמואל דאמר כמאן אי כר\"י אפילו בשאר איסורין נמי לימא דע\"כ לא קאמר ר\"י ברמוני בדן דספק ספיקא אסור משום דהוי דבר שיש לו מתירין לפי שיטת הכ\"מ אבל בעלמא קא שרי אף דהוי ספק ספיקא וכן קשה נמי לדעת הש\"ך דלמא ר\"י קאמר גבי רמוני בדן משום דהוי אכילה אבל גבי ע\"ז דהוי רק הנאה מודה ר\"י דסגי בב' תערובות עיין בפר\"ח הל' עכו\"ם ובאמת לשון הפר\"ח קשים להלמן דמאי פריך על הש\"ס והלא על שמואל גופיה קשיא היאך ראה דבע\"ז ספק ספיקא אסור דלמא מותר והאי דר\"י ברמוני בדן דוקא משום דהוי דשיל\"מ לדעת הכ\"מ אמנם קושיא זו פריקא לקושיית הפר\"ח דודאי האי דינא דס\"ס אסור בדשיל\"מ ידעינן מרב אשי דחדית לן דכמו שהחמירו חכמים בביטול גבי דשיל\"מ ה\"נ מחמירין גבי ספיקא א\"כ ה\"נ גבי ס\"ס או בדאורייתא או אפילו בדרבנן כל חד וחד לשיטתיה אמנם מקמי דחדית לן רב אשי לא הוי ידעינן זה. וכן דעת המקשן בביצה ודעת ר\"פ דמוקי כתנא דליטרא קציעות ובס' טריפה דספק מותר אף בדשיל\"מ ואף שבביטולו החמירו, א\"כ שפיר עולה הש\"ס והרמב\"ם ודאי הרמב\"ם פוסק שפיר דרמוני בדן אינן מותרין בב' תערובות כיון דקיי\"ל כרב אשי וידעינן דהחמירו בספיקא משום דשיל\"מ אבל על שמואל לא קשיא מידי ומנלן דמחמיר ר\"י בשאר ספיקות וכגון ע\"ז דלמא דוקא ברמוני בדן משום דהוי דשיל\"מ וכי הוזקק שמואל לסבור כרב אשי דלמא כרב פפא ס\"ל דאף שהחמירו חכמינו בדבר שיש לו מתירין בבטולי בספיקא לא החמירו. וא\"כ שפיר הקשה הש\"ס אם כן בשאר ספיקות נמי וכל זה לדעת הכ\"מ אבל לדעת הש\"ך והרמב\"ם סובר לחלק בין אכילה להנאה קשיא לן קושיית הפר\"ח וקושייתו הרי חזינן דשמואל והש\"ס לא חילקו בזה ומנין להרמב\"ם לחלק. ובאמת הארכתי מאד בענינים אלו הנה והנה וכולם כתובין אצלי בקונטרס הכללים אשר לי ת\"ל ואין כאן עט האסיף ואין הגליון מספיק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (עז) </b> משמע כו' ואף של גליות. אין כאן הוכחה לענ\"ד די\"ל דהאי ספיקה אסורה הכי קאמר דבארץ ישראל הספק הוא מתי נולדה. ובחו\"ל הספק הוא אם היום קודש או חול ועיין לקמן דף ל\"א ע\"ב מש\"ש על הגליון ד\"ה כבר עמדתי (באות פו):<br><b> (עח) </b> דכיון דאחמור בהו רבנן למיחש למיעוטא כו'. איני יודע מאי חומרא היא למיחש למיעוטא הא איכא למימר דמדינא כן הוא משום די\"ל סמוך מיעוטא דנפלים לחזקת אינה זבוחה והו\"ל פלגא ופלגא דהא אי נפל הוא הרי שחיטתו לא מהני ולא מידי. וכמדומה לי שכן כתב הד\"מ בהגהותיו ליו\"ד סי' ט\"ו. שוב עיינתי בד\"מ סוף סי' הנ\"ל וראיתי שכ\"כ להדיא ומביא ראי' לזה ממאי דאמרינן בר\"ה דף ז' ע\"א בעל מום מי מצי אכיל לי' דמשמע מזה דאסור מה\"ת בתוך ח' (ובד\"מ כתוב תוך ז' והוא טעות). אך נזכרתי שהגאון בעל טורי אבן ס\"ל דהאי עשה דתאכלנו שנה בשנה דבבכור בעל מום אינו אלא מדרבנן ואין הספר כעת בידי לעיין בו:<br><b> אולם </b> גם לדברי הטורי אבן מ\"מ עכ\"פ מכח דינא דסמוך מיעוטא לחזקה חזקת אינה זבוחה י\"ל דאינו חומרא בעלמא באופן דנימא כיון דאחמור בהו רבנן למיחש למיעוטא ה\"נ אחמרו למיחש לס\"ס דיש לחלק בזה דהאי דרוב ע\"ה מעשרין הן דלא אמרינן סמוך מיעוטא דאין מעשרין לחזקת טבל משום דהתם הרי המיעוט והחזקה בחד מילתא והרוב מבטל החזקה דרובא עדיף מחזקה משא\"כ הכא במיעוטא דנפלים דחזקת שאינה זבוחה היא מלתא אחריתא דדוקא אי הוה אמרינן למסמך מיעוטא דנפלים לחזקת ריקנית דאמו ולימא דהבהמה לא נתעברה קודם ט' חדשים דנעמידנה בחזקת ריקנית אז הי' זה דומה לחזקת טבל דנסמוך לה מיעוטא דאין מעשרין משא\"כ בחזקת אינה זבוחה דלא דמיא לה: אמנם ליכא למימר נמי דתוך ח' ימים יהי' חזקת ריקנית דבהמה וחזקת אינה זבוחה דנפל דליהוי תרי חזקות נגד דרובא דז\"א דחזקה דריקנית י\"ל דלא מהני משום דאפי' נתעברה אח\"כ ולא הי' ט' חדשים לולד בשעה שנולד מ\"מ לאותו צד ספק דאמרינן שמא כבר הולד הוא בן שמנה ימים אפילו לא כלו לו חדשיו נמי ולד קיימא הוא וכשר דאמרינן האי בן שבע הוא ואשתהי. ותמהני על המחבר שהשיב על מהר\"ש אלגזי ז\"ל בהא דכתב שקושיית הט\"ז שהקשה דהו\"ל ס\"ס כו' היא מעיקרא ליתא משום דאי לא כלו לו חדשיו לא מהני ח' ימים וע\"ז השיב המחבר ז\"ל מדברי התוס' פ' ר\"א דמילה דמבואר התם דמהני ח' ימים אפילו אם ידעינן בודאי דלא כלו לו חדשיו וע\"ש דלדברינו לק\"מ על הר\"ש אלגזי דכונתו היא כמש\"ל דהא דמהני ח' ימים אפי' כשידעינן בודאי שלא כלו לו ט' חדשים היינו משום דאמרינן האי בר ז' הוא ואשתהי וא\"כ תו הו\"ל כלו לו חדשיו דכיון דבר ז' הוא הרי בז' כלו לו חדשיו וא\"כ הא שוב אין כאן ס\"ס משום דח' ימים לא מהני אלא לגלוי מילתא בעלמא דכלו לו חדשיו ובר ז' הוא אבל היכא דידעינן בודאי דלא כלו לו עדיין גם ז' חדשים דהיינו אם לא בא עלי' זכר כלל קודם ז' חדשים באופן דליכא למימר שפורא גרים או יולדת למקוטעים משום דמשעה שבא עלי' זכר אין כאן אלא ששה חדשים כגון שבא עליה בר\"ח ניסן וילדה בכ\"ט אלול בזה ודאי ס\"ל להר\"ש אלגזי ג\"כ דלא מהני ח' ימים וא\"כ אין כאן ס\"ס גם לדידי' והתוס' לא מיירי אלא בידעינן דלא כלו לו ט' חדשים וצריך לעיין היטב בתוס' דפ' ר\"א דמילה הנ\"ל כדי לעמוד על דברי המחבר ז\"ל בזה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שבת </b>\n<b> הסמוכה לי\"ט כו' אסורה בשני.</b> בפ\"ק דביצה דף ד' אתמר שבת וי\"ט רב אמר נולד' בזה אסורה בזה ור\"י אמר מותרת בזה נימא קסבר רב קדושה אחת הן והאמר רב הלכה כו' וכתבו התוס' ד\"ה נימא וז\"ל תימא לימא דקסבר ב' קדושות הן אלא הטעם הוי מגו דאיתקצאי לבה\"ש איתקצאי נמי לכולי יומא דיום ב' כו' וראיתי למוהרש\"א בס' הליכות אלי דף מ\"ז שהקשה וז\"ל וקשה דהשתא דלא ידעי התוס' טעמא דמיגו לשעבר לא אמרינן אלא ס\"ל לפי קושייתם דאמרינן מיגו דאיתקצי אליבא דרב בשבת וי\"ט א\"כ תקשינהו דרב אדרב דמ\"ט א\"ר בב' י\"ט של גליות נולד' בזה מותר' בזה אי משום דחד מיניהו חול מ\"מ הא אסור הביצה ביום א' ומיגו דאיתקצא' לבה\"ש אתקצאי לכולי יומא וליכא למימר דלא אמרי' מיגו אלא דוקא בשבת וי\"ט דכיון דודאי חד מינייהו קדש הוא על הי\"ט אמרי' דודאי הוא ומחמרינן בספיקא אבל בב' י\"ט של גליות דאכל חדא איכא לספוקי לא שהרי מדברי התוס' בפ' המביא דף ל' ד\"ה עד מוצאי י\"ט אחרון נראה דאפי' בב' י\"ט של גליות אמרינן מיגו דאתקצאי שכתבו וז\"ל וא\"ת הא תינח י\"ט שמיני מוקצה הוא דהוי ספק שביעי וגם ביום ט' שם מוקצה עליו הואיל ואתקצאי לבה\"ש כו' יע\"ש שהניחו בצ\"ע. ועיין בתוס' פ\"ק דסוכה דף י' ע\"ב ד\"ה עד מוצאי שכתבו וז\"ל ומה\"ט גבי שבת וי\"ט דאמר רב נולדה בזה אסורה בזה מפ' טעמא משום הכנה ולא בעי למימר מיגו דאתקצאי אף ע\"ג דרב כר\"י ס\"ל דאית ליה מוקצה וכן בי\"ט של גליות דנולדה בזה מותרת כו' ויש לפרש דכונתם דמ\"ש ולא בעי למימר מיגו דאתקצאי אין כונתם ז\"ל להקשות לתלמודא דאמאי לא מפרש טעמא דרב משום מיגו דאיתקצאי דהא ליתא דהא מדקאמר רב בב' י\"ט של גליות נולדה בזה מותרת בזה מבואר דלאו משום טעמא דמיגו דאתקצאי הוא דקאסר בשבת וי\"ט אלא משום הכנה הוא דקאסר וכונתם להקשות לרב גופיה דאמאי לא קאמר טעמא משום מיגו דאתקצאי כיון דאיהו כר\"י ס\"ל ומה\"ט נמי הוה ליה לומר דנולדה בזה אסורה בזה מיהו דבריהם דהכא א\"א לפרש בהכי כלל ממה שכתבו תימא לימא דקסבר ב' קדושות הן כו' מבואר שכונתם להקשות לתלמודא דמאי פריך נימא דקסבר רב ב' קדושות כו' וכיון שכן קשה טובא דהיכי מצינן למימר דטעמי' דרב הוא משום מיגו דאתקצאי דא\"כ בב' י\"ט של גליות יהא אסור מה\"ט ולכן נראה לי דהתוספות דפ\"ק דביצה ס\"ל כדעת הריטב\"א שכתב בחדושי סוכה דע\"ו ע\"ב וזה לשונו וכיון שלא הקצהו מתחילה לבין השמשות לא חל עליו איסור בה\"ש כו' הא אלו היה בכלל הקצאתו שיהא מוקצה לבין השמשות היה מוקצה לכל ח' כמו סוכה ואע\"ג דביצה שנולדה בי\"ט א' וכיוצא בה אסורין כל בה\"ש ומותרין ביום ב' ולא אמרינן מיגו דאתקצאי לבה\"ש כו' שאני התם שהא' מהן חול גמור וכשבא יום ב' הרי אנו אומרים ממ\"נ או שהיום חול ואינו צריך הכנה או שהיום קודש והא' חול והיה לב' הכנה בביצה מבעוד יום מה שאין כן באתרוג שהוקצה לז' ולא הכין בו כלל והא' ודאי קדש והוה ליה כשבת ויום טוב שנולדה בזה אסורה בזה ועליה אמרה שהן קדושה אחת כי האיסור של בה\"ש אוסרו לכל י\"ט ולא שיהיו קדושה אחת ממש כו' עכ\"ד ע\"ש ואם כן היינו דק\"ל שפיר דאמאי לא משני תלמוד' דלימא דקסבר ב' קדושות משום מיגו דאיתקצאי כו' ואפי' הכי שרי רב בב' י\"ט של גליות משום דהתם הא' מהן חול הוא ליכא למימר מיגו דאתקצאי כלל כמ\"ש הריטב\"א ומ\"ש בפרק המביא דגם ביום תשיעי אסור משום מיגו התם ה\"ט משום דאיכא לספוקי בט' שמא ח' הוא ונמצא דבה\"ש אתקצאי משום יום א' דספק שמא ז' ולא היה לו הכנה מבע\"י שהרי אפילו נימא דח' הוי ס' והוא חול מ\"מ אתקצאי למצותו ולא היה לו הכנה מבע\"י ואמרינן שפיר מיגו דאתקצאי משא\"כ הכא גבי ביצה דממ\"נ שרי דאם נאמר דהא' היה חול היה לו הכנה מבעוד יום וכמ\"ש הריטב\"א ז\"ל מיהו מ\"ש הריטב\"א ז\"ל והו\"ל כשבת וי\"ט כו' ועליה אמרו שהיא קדושה אח' כי האיסור של בה\"ש כו' קשה טובא דאם כן מאי פריך הכא נימא קסבר רב קדושה אחת והאמר רב כו' מאי קושי' נימא דכי קאמר רב דב' קדושות הן היינו לענין שיכול לערב ביום א' למזרח ובב' למערב דליכא טעמא דמיגו דאתקצאי אבל גבי ביצה דאיכא טעמא דמיגו דאתקצאי קאמר רב דנולד' בזה אסור' בזה וצ\"ע כעת:<br><b> ומדברי </b> התוספות דסוכה ק\"ל טובא במ\"ש שם וז\"ל ובפרק בכל מערבין גבי לגין של טבול יום כו' ואמר הרי זה תרומ' מעשר לכשתחשך דבריו קיימים ואם אמר עירובו לב\"ה לא אמר כלום משום דסוף היום קונה עירובו כו' הא אם תחילת יום של שבת קונה עירוב ולא בעי סעודה הראויה מבע\"י הוי עירוב ולא אמרינן לאו ראויה היא בשבת מיגו דאתקצאי בה\"ש משום יום שעבר גם הר\"ן בשמעתין הביא ראיה זו יע\"ש וק\"ל טובא דמאי ראיה מייתו מהתם לומר דלא אמרי' מיגו היכא שהאיסור משום יום שעבר הא התם גבי טבל שאני דאפילו היכא שהאיסור מחמת אותו יום לא אמרינן מיגו וכמו שאמרו בפרק כירה דף מ\"ג טבל מוכן הוא אצל שבת והתוספות שם הקשו דאמאי לא אמרינן מיגו דאתקצאי בה\"ש אתקצאי לכולי יומא יע\"ש ובפרק המביא דל\"א ע\"ב ד\"ה ונפחת כתבו משם רש\"י דבמוקצה מחמת איסור דרבנן לא אמרינן מיגו דאתקצאי והביא ראיה מדאמרי' גבי טבל שהוא מוכן אצל שבת הואיל ואם עבר ותקנו מתוקן ולא אמרינן מיגו דאתקצאי כו' יע\"ש הרי דאע\"ג דהתם הוי מיגו דאתקצאי מחמת אותו יום אפילו הכי לא אמרינן מיגו דאתקצאי מהטעם שכתב רש\"י או מטעם שכתב הרמב\"ן שם במלחמותיו יע\"ש ואם כן משום הכי הוצרכו לומר בגמרא דה\"ט דאין עירובו עירוב משום דסוף היום קונה עירובו ומשום דבעי סעודה הראויה מבע\"י הא לא\"ה הוי עירוב ואף על גב דאיתקצאי בה\"ש משום דשמא יום הוא והוה ליה טבל מ\"מ לכשתחשך הרי נתקן והוי סעודה הראויה בשבת והדברים ק\"ו דאם אפי' בעבר ותקנו דעבר האיסור דרבנן אמרינן שהוא מוכן ומותר באכילה ולא אמרינן מיגו דאתקצאי בה\"ש כ\"ש באומר ה\"ז תרומה לכשתחשך דממילא נעשית תרומ' ולא עבר האיסור דרבנן ומאתמול נמי דעתי' עילויה דבודאי לא אמרינן מיגו משום יום שעבר:<br><b> תו </b> ק' דכפי מ\"ש בפרק המביא דבמוקצה מחמת איסור דרבנן כל שנסתלק המוקצה מן העולם כמו בטבל לא אמרינן מיגו דאתקצאי בה\"ש ע\"ש אם כן מאי ק\"ל הכא בשמעתין דלימ' דה\"ט דרב משום מגו דאתקצאי בה\"ש הא הכא הוי מוקצה מחמת איסור דרבנן דביצה לא אסירא אלא מדרבנן משום פירות הנושרין או משקין שזבו ואפילו לרבה דטעמא משום הכנה מיגו בשבת דעלמא אינו אלא משום גזירה דרבנן וכל שעבר בה\"ש הרי נסתלק המוקצה מן העולם דומיא דטבל וא\"כ לא אמרי' מיגו דאתקצאי בכה\"ג ויש לחלק ודו\"ק:<br><b> ובמ\"ש </b> עוד בסוכה וז\"ל ומאן דאסר התם אתרוג אפי' בח' ופי' שם בקונטרס מיגו דאסור בה\"ש כו' אתקצאי לכולי יומא אלמא אהני מיגו דאתקצאי משום יום שעבר לאיסור בח' לא יתכן דאפילו רב דאסר בריש ביצה בב' י\"ט של גליות לא אסר אלא דמס\"ל אי קדושה א' היא או לא וכונתם להקשות דאם איתא דאליבא דלוי ואבוה דשמואל דס\"ל אתרוג בח' אסור ס\"ל דאמרינן מיגו משום יום שעבר א\"כ מאי פריך הכא בשמעתין לקמן דרב אסי אדר\"א לימא דר\"א ס\"ל כלוי וכדאבוה דשמואל דאמרינן מיגו דאתקצאי משום יום שעבר ולעולם דס\"ל דשני קדושות הן ותי' ומיהו אין ראי' כו' כלומר דרב אסי גופיה מוכח התם דס\"ל דלא אמרינן מיגו דאתקצאי משום יום שעבר זהו כונתם ז\"ל וק\"ל טובא דאכתי תקשי להו לפרש\"י דאיך אפשר לומר דלוי ואבוה דשמואל ס\"ל דאמרינן מיגו דאתקצאי משום יום שעבר דאם כן תקשי להו מתני' דפרק בכל מערבין דל\"ט דתנן התם ועוד אמר רבי יאודה ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני הרי בהדיא דרבי יהודה סבירא ליה דביצה שנולדה בראשון מותרת בב' אף על גב דר\"י אית ליה מוקצה ואמאי נימא מיגו דאתקצאי ביה\"ש אתקצאי לכולי יומא וחכמים לא פליגי עליה התם אלא משום דס\"ל דב' י\"ט של ר\"ה קדושה אחת היא הא לא\"ה לא ובשלמא לדעת רש\"י אפשר לומר דס\"ל כדעת הריטב\"א דבב' י\"ט של גליות לא אמרינן מיגו דאתקצאי בה\"ש אכן לדעת התוס' דס\"ל דבב' ימים טובים של גליות נמי שייך מיגו דאתקצאי קשה טובא וצ\"ע כעת:<br><b> תו </b> ק\"ל במ\"ש דלא אמרינן מיגו משום יום שעבר ממ\"ש התוס' לקמן דף ו' ע\"א ד\"ה וז\"ל וכי כו' תימא הא מוכן הוא כו' ועוי\"ל דהתם מיירי דאירע שכלו לו חדשיו והכא מיירי שלא כלו לו חדשיו עד היום ואם כן לא הוי מוכן היום הואיל ובה\"ש לא הוה חזי עכ\"ל וקשה דכפי מ\"ש הם דלא אמרינן מיגו דאתקצאי בה\"ש משום יום שעבר אם כן היכי כתבו דלא הוי מוכן הואיל ובה\"ש לא הוה חזי הא מאי דלא הוה חזי בה\"ש היינו משום יום שעבר ושמא יום הוא ולא כלו לו חדשיו ומשום יום שעבר לא אמרינן מיגו דאתקצאי לבה\"ש ובדוחק יש ליישב דע\"כ לא כתבו התם דבמוקצה משום יום שעבר לא אמרינן מוקצה אלא דוקא במוקצה מחמת איסור דרבנן כההיא דביצה וכההיא דנוי סוכה דלא אסירי אלא מדרבנן כמ\"ש התוס' בפ' ב\"מ דכ\"ב ד\"ה סוכה אמנם במוקצה מחמת איסור תורה כי הך דהכא דשמא לא כלו לו חדשיו והוי נפל אלימא טפי ואמרינן מיגו משום יום שעבר וכעין זה חילקו התו' בפ' המביא כנ\"ל:<br><b> תו </b> אמרינן התם כתנאי נולדה בשבת תאכל ביום טוב כו' ר\"י אומר משום ר\"א עדיין היא מחלוקת שב\"ש אומרים תאכל וב\"ה אומרים לא תאכל וראיתי להרב המאירי בשיטה כ\"י שם כתב וז\"ל ומיהו לאו טעמא דנפשיה קאמר דהא איהו לית ליה הכנה דרבה מדקאמר ביצה תאכל היא ואמה כדפרישנא לעיל כך נ\"ל עכ\"ל ויש לדקדק דאם כן קשה דר\"א אדר\"א דבפרק בכל מערבין דף ל\"ח ע\"א אמרינן א\"ל לר\"א אי אתה מודה שאין מערבין מי\"ט לשבת אמר להן אבל הן לאיי קדושה אחת היא ופרכינן ור\"א התם משום הכנה הרי בהדיא דר\"א אית לי' הכנה דרבה והר\"ב ח\"ה שם בד\"ה משום הכנה נרגש מזה וכתב וז\"ל ולמאי דקאמר הכא דר\"א אית ליה הכנה הא דתניא ר\"א אומר ביצה תאכל היא ואמה כו' אליבא דב\"ש מיתניא ואע\"ג דשמותי הוא ס\"ל בהא כב\"ה דאסרי הכא משום הכנה כדקאמר הכא תלמודא עכ\"ל יע\"ש אכן לדברי המאירי ז\"ל קשה שוב ראיתי להתוס' בפ\"ב דמכלתין דף י\"ז ע\"א ד\"ה מ\"ט שכתבו בס\"ד וז\"ל וא\"ת לר\"י דאמר לעיל נולדה בזה מותרת בזה וקאמר טעמא לעיל משום דלית ליה הכנה וכי פליג ר\"י אכל הני תנאי ואמוראי דהכא וי\"ל דהתם מיירי בהכנה שעשה בידים כגון עירובי תחומין ואפי' ר\"י מודה אבל מה שמתיר ר\"י היינו גבי ביצה דהוי הכנה בידי שמים שנעשית מאליה עכ\"ל ואם כן יש לומר שזהו דעת הרב המאירי וס\"ל דע\"כ ל\"ק ר\"א דלית ליה הכנה אלא דוקא גבי ביצה דהכנה בידי שמים היא אבל גבי עירוב דהוי הכנה בידים אית ליה והנראה שאשתמיט מהר\"ב ח\"ה דברי התוספות הללו ובהא ניחא לי מה שהקשה הרב הנז' שם אמאי דרמי התם ר\"ח דרב אדרב מי אמר רב הלכה כד' זקנים ואליבא דר\"א דאמר ב' קדושות הן והאמר רב נולדה בזה אסורה בזה כו' וז\"ל יש לדקדק למאי דלא ס\"ד השתא איסור הכנה אמאי לא תקשי ליה טפי למרמי מדרב אדרב מתרתי פסקי דרב בדין עירוב גופיה דהכא פסק כר\"א דשבת וי\"ט ב' קדושות הן ובפ' ב' דביצה פסק רב דהלכה כת\"ק דאמר י\"ט שחל להיות ע\"ש אין מערבין לא ע\"ת ולא ע\"ח וע\"כ משום דקדושה אחת היא כיון דלא אסיק אדעתי' איסור הכנה כמ\"ש התוס' לעיל עכ\"ל יע\"ש:<br><b> והנה </b> לכאורה נראה דלק\"מ דמשום הכי לא פריך מההיא דרב משום דאמרינן התם רב אמר הלכה כת\"ק ושמואל אמר הלכה כר' איבעיא להו הלכה כר' ולקולא או לחומרא כו' משום דשלח ר\"א לגולה לא כשאת' שונים בבבל רבי מתיר כו' אלא רבי אוסר וחכמים מתירין ולא אפשיטא התם וא\"כ משום הכי לא פריך מהא דרב משום דלא פסיקא ליה דאפשר מתני לפלוגתייהו כדשלח ר\"א לגולה וקאמר דהלכה כת\"ק דאמר מערבין ע\"ח אבל לא ע\"ת אמנם הא ודאי ליתא דאפי' נימא הכי אכתי תקשי דמ\"ט דרב דקאמר אין מערבין ע\"ת דליכא למימר דהיינו משום דאסור למקני שביתה בשבתא דהא רב ס\"ל דשרי למקני שביתה בשבתא כדקאמר התם בסמוך אר\"ח בר אשי אמר רב מניח אדם ע\"ת מיום טוב לחבירו ומתנה וא\"כ ע\"כ היינו משום דקדושה א' היא כיון דלא אסיק אדעתי' איסור הכנה אכן כפי מ\"ש יש ליישב דודאי רב חסדא אסיק אדעתיה טעמא דהכנה אלא דהוא סבירא ליה דדוקא גבי עירוב דהוי הכנה שנעשה בידים בהא איכא למימר איסור דסבירא ליה לרב הכנה אבל גבי ביצה דהוי הכנה בידי שמים בהא לא אסיק אדעתיה טעמא דהכנה כלל וכדס\"ל לר\"י וחדית ליה רבה דבהא נמי איכא איסור הכנה כדקאמר רבה בשמעתין לעיל כנ\"ל ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (עט) </b> מאי קושיא נימא דכי קאמר רב כו'. תמהני אי י\"ל הכי דהאי דקאמר רב הלכה כארבע זקנים כו' דשתי קדושות הן כונתו רק לענין עירוב לחוד דזה דוחק משום דמסתברא דכי היכי דלענין עירוב הוו שתי קדושות ה\"נ לכל מילי דמהיכא תיתי לחלק ודוק:<br><b> (פ) </b> אמנם במוקצה כו' והוי נפל אלימא טפי. זה תמוה דהא התוס' בחולין דף י\"א ע\"ב ד\"ה לר\"מ כו' כתבו שם דתוך שמנה בבהמה דאסרינן לשוחטו הוא רק חומרא מדרבנן ומביאם הגאון המחבר ז\"ל גופי' לעיל דף כ\"ט ריש ע\"ב ואין כאן איסור תורה כלל ועיין באה\"ע סי' קס\"ד סעיף ז':",
+                "<b>וכן </b>\n<b> מותר לכחול את עין כו'.</b> כתב ה\"ה והעלו בהלכות שאין הלכה דמותר אלא ביום טוב ב' של גליות אמימר שרא למיכחל עינא בי\"ט שני של ר\"ה כו' עיין בהרב ב\"ח בסי' תצ\"ו שהביא משם האגוד' שכתב משם תוס' דאפילו ביט\"ב של גליות אסור לעשותו אלא על ידי גוי והוא דברי תימא דע\"כ לא אפליגו אמימר ורב אשי אלא דוקא ביט\"ב של ר\"ה אבל ביט\"ב של גליות כ\"ע מודו וכמ\"ש כל הפוסקים ז\"ל ועיין בפר\"ח ס' הנז' סק\"ב מה שדחק בזה ובס' שיורי כנה\"ג יע\"ש ולי נראה דס\"ל להני תוס' דהא דשרא אמימר למיכחל עינא ביט\"ב היינו משום דסבירא ליה כרבנן דר\"א דפ' המצניע דאין בכחול אלא שבות גרידא אמנם לר\"א דס\"ל דחייבת חטאת עליה ה\"נ דלא שרינן איסורא דאורייתא ביט\"ב וכמ\"ש מרן בפ\"א מה' י\"ט וכמ\"ש ה\"ה משם הרמב\"ן וסבירא ליה כדעת הסמ\"ג שכתב מרן הבית יוסף סימן ש\"ג דהלכה כר\"א דחייבת חטאת עליה וכן כתב הרב שה\"ג שם שכן דעת ר\"ח לפסוק בכולן כר\"א יע\"ש והילכך כיון דאיסורא דאורייתא הוא אפילו ביו\"ט ב' של גליות לא שרי אלא על ידי נכרי כנ\"ל נכון ומיהו לדעת הסמ\"ג לפי מ\"ש מרן הבית יוסף צ\"ל דס\"ל דאפילו איסורא דאורייתא שרינן ביט\"ב ושלא כדעת הרמב\"ן שהרי הסמ\"ג הביא הא דאמימר בה' י\"ט יע\"ש:<br><b> וראיתי </b> להרב בני שמואל דקל\"ג ע\"א שהקשה לדעת הר\"ן דאיסורא דאורייתא לא שרינן ביט\"ב ממ\"ש הר\"ן בסמוך ונראה ושמעינן מינה דמותר לכבות את הנר מפני דבר אחר ולכבות הדליקה מפני איבוד ממון והרי כביה אב מלאכה והמכבה בי\"ט לוקה וכמ\"ש הרמב\"ם בפ\"א מהלכות י\"ט ואם כן קשיא דהשתא אם לדבר אחר שאם אינו מכבה אינו ניזוק ואינו נהנה התירה לכבות להסיר החולי לא כ\"ש ולדבריו לכבות את הנר כדי שישן החולה אסור עכ\"ד ולק\"מ ואשתמיט מיניה שדעת הר\"ן דקי\"ל כר\"ש דמלאכה שאצ\"ל פטור עליה וכמ\"ש בפרק כירה דקי\"ז ע\"ב ובס\"פ המצניע דקל\"ד ואם כן לרש\"י לכבות את הנר מפני ד\"א אינו אלא איסור' דרבנן ופשוט:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אפרוח </b>\n<b> שנולד בי\"ט אסור כו'.</b> כתב הטור סימן תקי\"ג משם הר' יחיאל ז\"ל דאפרוח שנולד בשבת אסור ביום טוב של אחריו משום הכנה דבעודו בקליפ' לא היה ראוי לכלום והקשה מרן הב\"י וז\"ל י\"ל דהא רב דאסר בנולד בי\"ט משום מוקצ' הוא דאסר ולא משום הכנ' אלמא לית בי' משום הכנ' וכונ' קושייתו ז\"ל דאם איתא דאם נולדה בשבת אסורה ביום טוב שלאחריו אמאי אצטריך לומר תלמודא דטעמא דרב משום מוקצה ת\"ל משום הכנה דגזרינן י\"ט דעלמא אטו י\"ט דלאחר השבת כדאשכחן גבי ביצה וכן הקשה מוהרש\"ל בספר יש\"ש סימן י\"ז:<br><b> ולע\"ד </b> נראה דלא קשה דמאי דהוצרך תלמודא לומר דטעמיה דרב משום מוקצה ולא משום הכנה הוא מדחזינן דאמרי ר\"כ ור\"א מה בין זה לעגל שנולד בי\"ט ואמר להו רב הואיל הוא מוכן אגב אמו והדר אקשו ליה מעגל שנולד מן הטריפה בי\"ט ושתיק רב ואם איתא דטעמי' דרב משום הכנה אמאי שתיק ואמאי הוצרך לאהדורי להו מטעמא דמוכן אגב אמו הא בעגל שנולד לא שייך הכנה וכמ\"ש הרא\"ש ואין להקשות לרב גופיה אמאי אצטריך לטעמא דמוקצה ת\"ל משום הכנה דהא רב אית ליה הכנה כדאמרי' לעיל די\"ל דאע\"ג דרב אית ליה הכנה היינו דוקא בשבת ויום טוב דנולדה בזה אסורה בזה אמנם ביום טוב דעלמא סבירא ליה דלא גזרינן י\"ט דעלמא אטו יום טוב אחר השבת וכאתקפתא דאתקיף לעיל ומי גזרינן והא תניא כו' וס\"ל דטעמא דביצה דאסורה משום משקין שזבו ופירות הנושרין ומאי דקאמר רבא בשמעתין מ\"ט שתיק רב לימא להו הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים אף על גב דאיהו ס\"ל דגזרינן י\"ט דעלמא אטו יום טוב אחר השבת ואם כן לדידיה אפרוח שנולד ביום טוב אסור משום הכנה ואין כאן קושיא כלל מעגל שנולד בי\"ט ואמאי אצטריך לטעמא דמוכן אגב אמו לכלבים ל\"ק כלל דרבא לפום שיטתיה דרב דס\"ל דטעמא דאפרוח שנולד בי\"ט אסור הוא משום מוקצה ולא משום הכנה הוא דקאמר דאפילו לשיטתי' מ\"ט שתיק לימא להו הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים מיהו אכתי ק' לדעת ה\"ר אפרים שכתב הטור ז\"ל בסימן תצ\"ח דעגל שנולד בשבת אסור בי\"ט שלאחריו משום הכנה והשתא קשה דאם כן עגל שנולד בי\"ט דעלמא יהא אסור גזירה אטו י\"ט אחר השבת לרבה דס\"ל דגזרינן י\"ט דעלמא אטו י\"ט אחר השבת ולעיל דפריך ומי גזרינן והא תניא כו' תקשי ליה מהנהו ברייתא דקתני בהו דעגל שנולד בי\"ט מותר ונראה ליישב דכיון דהא דעגל שנולד ביום טוב מותר מיירי בדקים לן דכלו לו חדשיו וכדאוקימנא בפר\"א דמיל' אם כן הוה ליה מילתא דלא שכיח ומילתא דלא שכיח לא גזרו בה רבנן וכמו שתירץ כן בגמרא לעיל על ההיא דבצים במעי אמן ועפ\"י זה יש ליישב לדעת הר' יחיאל ז\"ל דכיון דהא דאפרוח שנולד בי\"ט דאסור לרב משום מוקצה ולשמואל ור\"י מותר מיירי בדאיתרמי שנפתחו עיניו דאל\"כ אפילו בחול אסור דקי\"ל כראב\"י דמשנתו קב ונקי וכמ\"ש התוס' וכן הוא דעת הרא\"ש וכמ\"ש הטור בי\"ד סי' ט\"ו ואם כן מסתמא ודאי שדעת הר' יחיאל ג\"כ כדעת אביו הרא\"ש אם כן הוה ליה מילתא דלא שכיח דהא סתם אפרוחים ביום לידתן אין מפקחין עיניהם וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל ובמילתא דלא שכיח לא גזרו בה רבנן ועיין עוד בזה מ\"ש הר\"ב טורי זהב והרב מג\"א ז\"ל סימן הנזכר ודו\"ק:<br><b> ולענין </b> הלכה אי קי\"ל כרב או כשמואל ואי תימא ר\"י כתב הר\"ן ז\"ל וז\"ל והרי\"ף לא פסק בזה הלכה משום דאיסתפקא ליה מדקי\"ל רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי וקי\"ל נמי רב ור\"י הלכה כר\"י עכ\"ל ובודאי שכונת דבריו לומר דאיסתפקא לי' משום דקי\"ל רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי ואם כן לההוא לישנא דקאמר דשמואל פליג אדרב הלכתא כרב וקי\"ל רב ור\"י הלכה כר\"י א\"כ לההוא לישנא דקאמר דר\"י פליג אדרב הלכתא כר\"י והלכך מספקא ליה כמאן מהנהו לישנא פסקי' וכן מבואר מדברי הרא\"ש ע\"ש ועיין בהרב שיורי כנסת הגדולה סי' תקי\"ג בהגהת ב\"י ס\"ח מה שהקשה בזה שדבריו תמוהים לא זכיתי להבינם כמו שיראה המעיין:<br><b> והרא\"ש </b> כתב יש פוסקים כרב משום דב' ברייתות כוותיה ומשנת ר\"א קב ונקי ויש שפוסקים כשמואל משום דר\"כ ור\"א הקשו על דברי רב ושתיק רב והגאונים פסקו כרב כו' וראיתי להרב כנה\"ג בחי\"ד סימן ט\"ו הגהות ב\"י ס\"א שהקשה וז\"ל תמי' לי טובא דמאחר שהוא ז\"ל פסק לקמן כראב\"י דכל שלא נפתחו עיניו אסור אף בחול אם כן למאי הלכתא הביא מחלוקת רב ור\"י באפרוח שנולד בי\"ט ומחלוקת הגאונים בפסק ההלכה ולא עוד אלא שנראה שדעתו נוטה למאן דפסק לאסור והלא בלא\"ה אפי' בחול אסור דהלכה כראב\"י ושמא תאמר דהך מחלוקת לא שייך בדראב\"י דהכא מיירי באפרוח שנולד ביום טוב ואתרמי דנפתחו עיניו וכמ\"ש התוס' אם כן למה זה כשכתב יש פוסקים כרב כתב דטעמא משום דתרתי ברייתות כותיה ומשנת ראב\"י קב ונקי והלא דברי ראב\"י אינן ענין לכאן דהכא מיירי כשנפתחו עיניו ואף אם נרצ' לדחו' ולומר דהרא\"ש מעתיק דברי הפוסקים כרב ואולי הפוסקים כרב אינם סוברים כדברי התוס' אלא סוברים דהא בהא תליא והרא\"ש אע\"ג שאינו סובר כן העתיק סברתם כמ\"ש לבסוף והגאונים פסקו כרב וכן דעת הרי\"ף כו' וגם משנת ראב\"י קב ונקי שהם דברי עצמו א\"א לומר כן עכ\"ל:<br><b> והנה </b> מ\"ש ואף אם נרצה לדחות דהרא\"ש העתיק דברי התוס' בסתם והפוסקי' כרב אינם סוברים כדברי התוספות אלא סוברים דהא בהא תליא אין דבריו מובנים אצלי דאיך אפשר לומר דהפוסקים כרב ס\"ל דהא דרב מיירי בשלא נפתחו עיניו שלא כדעת התוספות דאם כן מאי האי דכתבו יש פוסקים כרב כו' ומשנת ראב\"י קב ונקי הא כיון דקי\"ל כרב ע\"כ לית הלכתא כראב\"י שהרי רב לא אסר אלא דוקא בי\"ט משום מוקצה אבל בחול כ\"ע מודו דשרי והר\"ן ז\"ל מפני שדעתו שלא כדעת התוס' כתב דמפלוגתא דרב ושמואל שמעינן דלית הלכתא כראב\"י ואי ס\"ל דקי\"ל כראב\"י אם כן איך כתבו הלכה כרב הא רב ע\"כ פליג אדראב\"י מדלא אסר אלא בי\"ט וא\"כ הו\"ל ב' דסתרן אהדדי:<br><b> ולע\"ד </b> נראה שכונתם דבאו להוכיח דקי\"ל כרב דאפרוח שנולד בי\"ט אי איתרמי דנפתחו עיניו אסור משום מוקצה ולא כשמואל ור\"י דס\"ל דמותר מטעמא דמתיר עצמו בשחיטה מדקאמר ראב\"י אף בחול אסור לפי שלא נתפתחו עיניו משמע דה\"ק דלא מבעיא בי\"ט דאסור מטעם מוקצה אלא אפילו בחול דליכא טעם מוקצה אסור לפי שלא נתפתחו עיניו ואי סב\"ל כר\"י דאפרוח שנולד בי\"ט ליכא משום מוקצה אם כן מאי אף בחול דקאמר הא לדידיה טעמא די\"ט נמי משום שלא נתפתחו עיניו ומאי רבותה דחול טפי מי\"ט ואם איתא הכי הול\"ל ראב\"י אומר בין בי\"ט בין בחול אסור לפי שלא נתפתחו עיניו דהוה משמע דטעמא דלא נתפתחו עיניו אתרווייהו קאי אחול ואיום טוב מדקאמר אף בחול אסור משמע דבי\"ט מודה לת\"ק דבלאו טעמא דלא נתפתחו עיניו אסור משום מוקצה כנ\"ל:<br><b> והרב </b> שה\"ג ז\"ל כתב שדעת הרי\"ף לפסוק כר\"י לפי שרב ור\"י הלכה כר\"י והק' עליו הרב בני שמואל דאיך אפשר לומר שהרי\"ף פוסק כר\"י הא כתב הרי\"ף ז\"ל ועגל שנולד בי\"ט מותר הואיל ומוכן אגב אמו ואי באפרוח שרי מטע' הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ל\"ל טעמא דמוכן אגב אמו דמשמע דבעומדת לגדל ולדות אסור וכמו שדקדק הוא עצמו בלשון סמ\"ג שהצריך מוכן אגב אמו וכן כתב בהדייא וז\"ל ועגל דשרי דוק' בעומדת אמו לאכיל' אבל עומדת לגדל ולדות אסור לדעת רבי' ומפשט דבריו משמע שדברי עצמו הן ולא מדברי האשירי שכתב לעיל מינה הא ת\"ל דיהא מותר מטעמא דהואיל ומתיר עצמו בשחיטה אלו דבריו יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> נראה ליישב ע\"פ מ\"ש המאירי בשיטה כ\"י שדעת הרז\"ה דתרתי בעינן לרב מתיר עצמו בשחיטה ומוכן אגב אמו דעגל שנולד בי\"ט תרוייהו איתניהו ביה משום שהוא מפרש מ\"ש הואיל ומתיר עצמו בשחיטה מכלל איסור אבר מן החי קאמר ושלא כפירש\"י אבל אפרוח בי\"ט דליכא אלא טעמא דמתיר עצמו בשחיטה וביצה דליכא אלא טעמא דמוכן אגב אמו לא שרי ותמה על פי' זה דאם כן איך הזכיר ברייתא זאת דאתיא כותיה דרב טעמא דמוכן אגב אמו בלבד היל\"ל זה מוכן אגב אמו ומתיר עצמו בשחיטה וזה אין לו אלא שמתיר עצמו בשחיטה גם ברייתא דמסיי' לשמואל קשה דכיון דמספיק לו טעמא דמתיר עצמו בשחיטה לבד הי\"ל להזכיר טעם זה לתרוייהו דלפי דבריו בעגל נמי שייך טעמא דמתיר עצמו בשחיטה ומה הוצרך להזכיר טעמא דמוכן אגב אמו (וכן הק' הרב בני שמואל ומהתימה עליו דהי\"ל לפרש דקושיא זאת לא שייכא אלא לפי פי' הרז\"ה לא לפרש\"י) ומכח זה כתב כי העיקר כפרש\"י ז\"ל דהק' הואיל ומתיר עצמו בלידתו להיות ניתר בשחיטה אבל קודם לידתו היה אסור משום שרץ והלכך בעגל שנולד לא שייך טעמא דמתיר עצמו בשחיטה שהרי קודם לידתו נמי היה לו היתר בשחיטת אמו או בשחיט' דידיה דבן פקוע' ניתר בד' סימנין וכי קאמרי ליה ר\"כ ורב אסי לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד בי\"ט לאו למימרא דלשמואל ור\"י דס\"ל דאפרוח שנולד בי\"ט מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה היינו נמי טעמא דעגל שנולד ביום טוב דהא ליתא דהאי טעמא לא שייך בעגל אלא ה\"ק נהי דטעמא דמתיר עצמו לית לך מ\"מ הרי אנו רואים בעגל שנולד ביום טוב שהוא מותר מאיזה טעם שיהיה כדתנן בפרק א\"צ ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן ומה בין אפרוח זה לזו אלו תורף דבריו בקיצור יע\"ש ואם כן מעתה דברי הרב שה\"ג הן מצודקים דאע\"ג דס\"ל דהרי\"ף פסק כר\"י דאפרוח שרי דהואיל ומתיר עצמו בשחיטה אפילו הכי הוצרך למיהב טעמא בעגל שנולד בי\"ט משום דמוכן אגב אמו משום די\"ל דס\"ל כפרש\"י והלכך בעגל שנולד ביום טוב לא שייך טעמא דמתיר עצמו בשחיטה ומשום הכי בעומדת לגדל ולדות אסור משום מוקצה אכן לדעת הסמ\"ג דסבירא ליה כר\"י ור\"ת דמוקצה בי\"ט מותר ק\"ל שפיר דל\"ל טעמא דמוכן אגב אמו דמשמע דבעומדת לגדל ולדות אסור הא איהו סבירא ליה דמוקצה בי\"ט מותר כנ\"ל ובהכי ניחא מה שכת' הטור בסימן תצ\"ח וז\"ל עגל שנולד בי\"ט מותר לשחוט אותו ודוק' אם האם עומדת לאכילה אבל אם האם עומדת לגדל ולדות אסור לר\"י דאית ליה מוקצה וקשה דכיון דבסימן תקי\"ג הביא מחלוקת באפרוח שנולד בי\"ט דיש מתירין והגאונים אוסרים אם כן איך כתב כאן בסת' דבעומדת לגדל ולדות אסור לר\"י היל\"ל ולומר דהיינו דוקא לדעת הגאונים האוסרים אפרוח שנולד בי\"ט אבל לדעת היש מתירין מטעמ' דמתיר עצמו בשחיטה דעומדת לגדל ולדות נמי שרי מה\"ט והרב ב\"ש נדחק בזה וכתב דלדעת האוסרים באפרוח הוא דקאמר וזה דוחק אכן ע\"פ מ\"ש הנה נכון דהטור סבירא ליה כפרש\"י והלכך בעגל לא שייך טעמא דמתיר עצמו בשחיטה וכמ\"ש כנ\"ל ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (פא) </b> אמנם בי\"ט דעלמא ס\"ל לרב כו'. זה תמוה דמה בכך דרב ס\"ל דלא גזרינן כו' הא אנן קיי\"ל כרבה דס\"ל דגזרינן יו\"ט דעלמא אטו יו\"ט שאחר השבת וא\"כ לדעת הטור בשם ה\"ר יחיאל דס\"ל דשייך הכנה באפרוח שנולד בשבת א\"כ הא ממילא בנולד ביו\"ט נמי אסור משום גזירה הנ\"ל ואיך הביא הטור פלוגתא בזה דיש מתירין כשמואל ואיתימא ר' יוחנן הא למאי דקיי\"ל כרבה בהכנה ובגזירה יו\"ט דעלמא אטו יו\"ט אחר השבת ע\"כ אפרוח שנולד ביו\"ט אסור משום הכנה ומשום גזירה הנ\"ל:<br><b> (פב) </b> ולעיל דפריך ומי גזרינן כו'. לענ\"ד לק\"מ די\"ל דהנהו ברייתות אתיין כת\"ק דר' יהודה משום ר\"א בסוגיין דף ד' ע\"א דס\"ל דנולדה בשבת תאכל ביו\"ט כו' דלית לי' הכנה ומש\"ה עגל שנולד ביו\"ט מותר ורבה ס\"ל כר' יהודה משום ר\"א דעדיין הוא מחלוקת ולב\"ה אית להו הכנה וכנ\"ל ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> בהמת קדשים כו'.</b> כתב ה\"ה ודע שיש נותנין טעם לאיסור ראי' מומין כו' ויש מי שכתב משום דמחזי כמתקן כ\"כ רש\"י ד\"ה אין זה מן המוכן לאו משום מוקצה אסר דהא לית ליה לר\"ש מוקצה אלא לפי שמתירו בי\"ט נראה כמתקן וק\"ל דלפי טעם זה אמאי אסר ר\"ש לראות מומין שנולדו בי\"ט ומ\"ש מהא דאמרינן לעיל בפ\"ב גבי הטבלת כלים דקאמר רבא דה\"ט משום דנראה כמתקן ואפי' הכי קתני בברייתא התם דכלי שנטמא בי\"ט מטבילין אותו מטעמא דכיון דאי אפשר לאטבולינהו מעי\"ט הוה ליה כמכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותן בעי\"ט וא\"כ דכוותא נמי הוה ליה למשרי בנולד בו מום בי\"ט אע\"ג דהו\"ל מתקן ויש ליישב דשאני טבילת כלים דלא מיחזי מתקן כולי האי כיון דאפי' קודם טבילה היה הכלי ראוי לטמאים ולמי שאינו אוכל חולין בטהרה וכמ\"ש ה\"ה בפ\"ד מה' הנז' דין י\"ח יע\"ש משא\"כ כאן דהוה ליה מתקן גמור מיהו אכתי קשה מהא דגרסי' בפ' משילין דף ל\"ז דפירי דטבילי בי\"ט כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה מפרישינן בי\"ט אע\"ג דהגבהת תרומות ומעשרות הוה ליה מתקן גמור ואפילו הכי שרינן כל שא\"א לתקנו מעי\"ט וא\"כ ה\"נ הו\"ל למשרי ויש לחלק ודו\"ק:<br><b> ובמ\"ש </b> הרב המגיד משם יש מי שאומר דה\"ט דאין רואין מומין בי\"ט מפני שיבא לטלטל לפעמים מה שאינו ראוי שאם ימצא שאין המום מום נמצא שאין הבהמה ראויה ואי אפשר שלא לטלטלה וכן הוא דעת הראב\"ד בהשגות ק\"ל דא\"כ מאי טעמא דרבה ב\"ר הונא דקאמר דבכור שנולד הוא ומומו עמו מבקרין אותו לכתחילה הא כיון דטעמא דאין רואין מומין היינו משום שיבא לטלטל מה שאינו ראוי אם כן ה\"נ איכא למיחש בבכור שנולד ומומו עמו שמא ימצא שאין המום מום ונמצא מטלטל מה שאינו ראוי ובשלמא לדעת י\"מ דה\"ט משום דהו\"ל מתקן איכא למימר דבהא פליגי רבה ב\"ר הונא ורב נחמן דרבה ב\"ר הונא ס\"ל דכיון שנולד ומומו עמו שלא היתה בו חזקת איסור מעולם אין בזה משום תיקון ומשום הכי שרי אפי' לכתחילה ור\"נ דאסר לכתחילה היינו משום גזרה אטו נולד מעי\"ט וא\"נ דכיון דהא מיהא בלא ראית חכם אסור למשחטיה הו\"ל מתקן קצת ומשום הכי אין מבקרין לכתחילה אכן לדעת הראב\"ד ק' ואפשר לומר דודאי לרבה ב\"ר הונא דס\"ל דבכור שנולד ומומו עמו מבקרין אותו לכתחילה ע\"כ דס\"ל דטעמא דאין רואין מומין בי\"ט היינו משום דהו\"ל מתקן כפירש\"י אמנם מה שהוצרכו לזה היינו לר\"נ דס\"ל דבכור שנולד ומומו עמו אין מבקרין דק\"ל דאי ס\"ל לר\"נ דטעמא דאין רואין מומין בי\"ט היינו משום מתקן אם כן בבכור שנולד ומומו עמו מאי מתקן איכא הא לא היה בו חזקת איסור מעולם ומש\"ה הוצרכו לומר דה\"ט דר\"נ משום דס\"ל דטעמא דאין רואין מומין משום שמא יבא לטלטל מה שאינו ראוי הילכך אפילו בבכור שנולד ומומו עמו איכא למיחש הכי ובהא פליגי רבה ב\"ר הונא ור\"נ דלרבה בר\"ה ה\"ט משום מתקן ולר\"ן ה\"ט משום שמא יבא לטלטל מה שאינו ראוי וכן מדוקדק מהשגת הראב\"ד שתפס השגתו על דין בכור שנולד הוא ומומו עמו ולא בדין הקודם משמע דבדין הקודם בלאו האי טעמא נמי הוי שרי כנ\"ל נכון ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (פג) </b> דה\"ט דאין רואין מומין בי\"ט כו'. קשה לי למאי דבעי הש\"ס למפשט האבעיא אי יש מוקצה לחצי שבת בסוגיין דף כ\"ו ע\"ב מהא דקתני ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן. ודחינן כגון דיתבו דייני התם וא\"כ יקשה אמאי אין מבקרין לכתחלה ביו\"ט (כדמוכח ממתניתא דאייתי ר' אושיעא) הא בדיתבו דייני התם לא שייך למגזר משום טלטול ואי משום נגיעה הרי בנגיעת מוקצה אין איסור. ועוד דהא האי בכור לאו מוקצה הוא כיון דמעיקרא הוא חזי אגב אמו דמה\"ט קתני התם דאם בקרו מבוקר ושוחטין אותו ביו\"ט וצ\"ע:<br><b> (פד) </b> שאם ימצא שאין המום מום כו'. כבר הבאתי לעיל מאי דדחי הש\"ס פשיטות האבעיא אי יש מוקצה לחצי שבת בהא דקאמר דמיירי דיתבו דייני התם ואי כדבריו דא\"א למבחן אי מום גמור הוא אלא ע\"י טלטול א\"כ הא אפי' בדיתבי דייני התם הרי אדחי לי' קודם הטלטול הזה משום מוקצה ואחר האי טלטול כשראו הדיינים שהוא מום גמור אשתרי וא\"כ הרי סוף סוף שמעינן מינה דאין מוקצה לחצי שבת:<br><b> (פה) </b> ורב נחמן דאסר לכתחלה היינו משום גזירה אטו נולד מעי\"ט. תמהני דהמחבר ז\"ל סותר בזה את דברי עצמו שהרי כתב לעיל בדף ל' סוף ע\"ב דלא תיקשי לה\"ר אפרים דס\"ל דעגל שנולד בשבת אסור ביו\"ט שלאחריו משום הכנה מהך ברייתא דקתני עגל שנולד ביו\"ט מותר ולמה לא נגזור יו\"ט דעלמא אטו יו\"ט שאחר השבת ותירץ בזה משום דלא משכחת לה אלא בעגל דקים לן בי' דכלו לו חדשיו והו\"ל מלתא דלא שכיחא ולא גזרו בי' רבנן כמו שלא גזרו על ביצים במעי אמן וא\"כ לפ\"ז הכא גבי בכור שנולד ביו\"ט הוא ומומו עמו הא ע\"כ מיירי נמי בדקים לן בי' שכלו לו חדשיו והרי הו\"ל נמי מלתא דלא שכיחא ואמאי נגזור בי' אטו נולד מערב יו\"ט דבאמת הרי קיי\"ל בזה כרב נחמן דלכתחלה אין מבקרין אותו ביו\"ט כמבואר בש\"ע א\"ח סי' תצ\"ח סעיף ט' ובביצים הנמצאים במעי אמן הא קיי\"ל דמותר לאוכלן ביו\"ט כמבואר שם בסי' תקי\"ג סעיף ז' ואפי' ביו\"ט שלאחר השבת נמי מותרין:<br><b> ועוד </b> אני תמה במ\"ש המחבר גזירה אטו נולד מעיו\"ט הא אם נולד מעיו\"ט הוא ומומו עמו נמי לא היתה בו חזקת איסור מעולם ואינו מתקן כלל בזה ונשתרי נמי ואפי' ביו\"ט ואי כונתו דנולד מעיו\"ט תמים ואח\"כ נפל בו מום א\"כ הי\"ל לומר גזירה אטו נפל בו מום לאחר לידתו. ועוד אי נימא הך גזירה דגזרינן נולד עם מומו ביו\"ט אטו נולד מעיו\"ט א\"כ אמאי בדיעבד מותר הא בנולד מעיו\"ט אפי' בדיעבד אסור וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וצריך </b>\n<b> לזמן מבערב ולומר אלו ואלו אני נוטל כו'.</b> שם בגמ' אמרינן רבא אמר לעולם למפרע והכא ה\"ט דלמא מטלטל ושביק כו' וקמטלטל מידי דלא חזי ליה ופירש\"י ד\"ה רבא אמר וז\"ל דילמא למחר מטלטל ובודק השמנים כו'. נמצא מטלטל מה שלא הזמין שהרי לא היה דעתו אלא בכדי צורכיו כו' ע\"ש הנה מדברי רש\"י ז\"ל הללו ולעיל בד\"ה לית לי' ברירה שכתב וז\"ל וכי שקיל למחר דלמא לא הני הזמין והוא לא הזמין את כלם נראה שחולק אמ\"ש מרן הב\"י בסי' תצ\"ו משם הגהות אשרי וז\"ל ואין אדם יכול להזמין אלא מה שהוא צריך ואם הזמין יותר לא הויא הכנה וכ\"כ משם רי\"ו וז\"ל אם זמן כל השובך וא\"צ אלא לזוג אינו מועיל עד שיאמר זה וזה אני נוטל וכ\"כ עוד שם דאפשר דרי\"ו חולק אהגהות אשרי דשאני התם שכלל כל השובך לכך לא הוי הזמנה אבל היכא שפרט ב' זוגים והוא לא היה צריך אלא לזוג אחד אפשר דיודה דהוי הזמנה כדמשמע מפירש\"י ולפי הנראה שהרב ז\"ל רצה להשוות דעת רי\"ו לדעת רש\"י ז\"ל:<br><b> ולע\"ד </b> אין נראה כן מדברי רש\"י ז\"ל שכתב והוא לא הזמין את כולם משמע דאם הזמין את כולם אפי' א\"צ אלא לזוג א' מהני שלא כדעת רי\"ו ומהתימה על הב\"ח שכתב שממה שכתב רש\"י ז\"ל בד\"ה מידי דלא חזי כל אותן שטלטל יותר על צורכו מוקצים הם נראה דס\"ל דאפילו הזמין כל היונים שבשובך אין הזמנה מועלת אלא למה שהוא צריך כדעת הג\"א והוא תימא דאדרבה מדברי רש\"י מוכח איפכא כמ\"ש ומ\"ש רש\"י כל אותן שטלטל מוקצין הם מיירי בשלא הזמין את כולם כמ\"ש קודם ועיין בפר\"ח סימן הנז' ס\"ק י\"א מ\"ש להשוות דעת רש\"י עם רי\"ו והם דברים דחוקים ע\"ש. ולע\"ד נראה שרש\"י אזיל ומודה לדין רי\"ו דמאי דמשמע מדברי רש\"י דאם הזמין את כולם הזמנה מועלת היינו למאי דבעי תלמודא השתא למימר דה\"ט דבעינן שיאמר זו\"ז אני נוטל דילמא מטלטל ושביק וקמטלטל מידי דלא חזי ליה אהא הוא דכתב רש\"י דהיינו בשלא הזמין את כלם דנמצא השתא דכל אותן שטלטל מוקצים הן אבל כשהזמין את כלם ה\"נ דמהני הזמנה דליכא השתא חשש מוקצה אמנם לא\"נ דקאמר תלמודא דזמנין דמשתכחי כולהו כחושים ושבק להו ואתי לאמנועי משמחת י\"ט לא מהני מה\"ט דכל שלא בירר דבריו ואמר זו\"ז אני נוטל איכא למיחש להכי וניחא השתא מאי דהוצרך תלמודא לומר א\"נ כו' דק\"ק אמאי אצטריך להאי טעמא הא כבר תירצו לה שפיר אכן כפי מה שכתבתי ניחא דתלמודא ה\"ק א\"נ אפילו כשהזמין את כולם דהשתא ליכא למיחש דילמא מטלטל ושביק כו' אפילו הכי לא מהני משום דזמנין דמשתכחי כולהו כחושים ומימנע משמחת י\"ט ונמצא א\"כ דבמידי דליכא למיחש להכי אפי' הזמין יותר מכדי צרכו ס\"ל לרש\"י ז\"ל דמהני הזמנה ושלא כדעת הג\"א ז\"ל וכן נראה ממ\"ש בירושלמי פרק המביא הביאו הפר\"ח ז\"ל סימן תצ\"ה ס\"ק ד' דגרסינן התם וחכמים אומרים עד שירשום מחלפא שיטתייהו דרבנן דתנינן תמן בה\"א עומד ואומר זו\"ז אני נוטל כלומר דהתם ביונים צריך להזמין ממש מה שרוצה לאכול אבל בפירות אע\"פ שמיחד זוית אחת ואומר מכאן ועד כאן ומסתמא אין קצבה לאכילת פירות ומזמין יותר ממה שיצטרך ואעפ\"כ הויא הזמנה ומשני אינון אית להו חומר בדבר שיש בו רוח חיים עיין שם בפר\"ח ואפשר דמ\"ש בירושלמי אינון אית להו חומר כו' דה\"ט דכל שלא בירר דבריו איכא למיחש דילמא משתכחי כולהו כחושים ומימנע משמחת י\"ט כמ\"ש ודוקא בב\"ח איכא משום שמחת י\"ט אבל בגרוגרות וצמוקים ליכא משום שמחת י\"ט ודוק ומצאתי להרב המאירי בשיטה כ\"י וז\"ל ומיהו אי עביד הכנה לכל יונים שבשובך ה\"נ דמהני וכן נ\"ל מתוך פרש\"י שכתב מטלטל ושביק שהרי לא היה בדעתו אלא בכדי צרכו אלמא דאי פריש ומכין לכולהו שפיר דמי אלא דלא נקיט ליה מאי דלא שכיח אבל דעת הרב הגדול ז\"ל שאין הכנה אלא למה שצריך עכ\"ל ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>זימן </b>\n<b> שחורים ולבנים כו'.</b> משנה שם זימן שחורים ומצא לבנים ופי' רש\"י ולא היה שם עוד ולמחר מצא הכל לבנים כו' וראיתי להפר\"ח ז\"ל שכתב בסימן הנזכ' ס\"ק י\"ב וז\"ל פירוש לפי שהזמין כל השובך ולא יש שם עוד קינין אחרים דאי לא היכי מסייעינן מינה לר\"ח דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב הא במתני' כולהו קרובים נינהו ולפיכך אזלינן בתר רובא ואמאי צריכין לדחויי בדף לדחי הכא איכא קינים אחרים וכ\"ת לגמ' גופא ת\"ל לא קשיא דמתני' הכי דייקא דקתני זימן שחורים ולא קתני זימן משחורים ומלבנים אלמא דכל מאי דאיכא בשובך זימן עכ\"ד וכ\"כ בשיטה מקובצת למהר\"ב משם רבו וכ\"ע וז\"ל אלא דק\"ל קצת דהא סיפא קתני בתוך הקן ומצא לפני הקן ע\"כ בדאיכא אחריני בשובך מיירי מדקתני סיפא ואם אין שם אלא הוא וכיון שכן רישא דקתני ג' ומצא ב' כו' וכן זימן שחורים בדאיכא אחריני מיירי וצ\"ע ע\"כ ולדידי מהא לא איריא דסיפא דקתני ואם אין שם מיירי בדליכא שובכים אחרים בתוך נ' אמה וכגון דקיימא בקרן זוית וכדאמרינן בגמ' ורישא מיירי בדאיכא שובכים אחרים בתוך ן' אמה משום הכי אמרינן דאסורים שמא מאותן שובכים באו לכאן ומשום הכי הוא דהוה בעי לסייועי מינה לר\"ח דהשתא לא הוו כולהו קרובים אמנם אי מתני' מיירי בדאיכא באותו שובך קינים אחרים שלא זימן לא הוה מסייעינן מינה לר\"ח דהא כולהו קרובים נינהו באותו שובך אמנם הא ק\"ל דאפי' נימא דמתני' מיירי בדאיכא באותו שובך קינים אחרים שלא זימן שפיר מייתי' מיניה סייעתא לר\"ח דאע\"ג דכולהו קרובים מ\"מ כיון דהנהו קינים שהזמין הם קרובים יותר רוב וקרוב מיקרי ותדע לך מדאמר בפרק לא יחפור דכ\"ג מתיב ר\"ז והיה העיר הקרובה ואע\"ג דאיכא אחריתי דנפיש מינה ופרש\"י שאע\"פ דאיכא אחריתי דנפיש מינה ברוב עם עכ\"ל משמע מדבריו דאע\"ג דב' קרובות כל שזה רחוקה ממנה קצת רוב וקרוב מיקרי וכן משמע בהדייא מדאמרינן התם עוד אמר אביי אף אנן נמי תנינא דם הנמצא בפרוזדור ספקו טמא שחזקתו מן המקור הוא בא ואע\"ג דאיכא עלייה דמקרבא טפי הרי דאע\"ג דחדר ועלייה קרובים נינהו אפ\"ה כיון דעלייה קרובה יותר קרי ליה רוב וקרוב ומייתי מינה סייעתא לר\"ח וא\"כ ה\"נ דכוותה וזה נראה דעת הרשב\"א שכתב בשיטה מקובצת יע\"ש ובהא ניחא מה שהקשה הרב ח\"ה ז\"ל דף כ\"ד במ\"ש התוס' בד\"ה הג\"ה ש\"מ רובא דאורייתא וז\"ל חשיב ליה רובא דליתיה קמן דברובא דאיתיה קמן לא צריך למידק ש\"מ דקרא כתיב כו' והקשה הרב הנזכר וז\"ל צ\"ע לפ\"ז מאי קשיא להו לעיל בד\"ה רוב וקרוב דמאי קמ\"ל ר\"ח רוב וקרוב כו' הא מתני' היא ט' חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ובנמצא הלך אחר הרוב משמע אפי' נמצא קרוב למוכרת בשר נבלה מאי קושיא הא איכא למימר דמהך מתניתין לא שמעינן אלא ברובא דאיתיה קמן כדאמרינן בפ\"ק דחולין דהך דט' חנויות הוה רובא דאיתיה קמן ואשמעינן ר\"ח דאפילו ברובא דליתא קמן הולכין אחר הרוב דהכי משמע מתוך שמעתין דר\"ח אפילו ברובא דליתיה קמן ע\"ש שהניחו בצ\"ע ולע\"ד אפשר לומר דמשום הכי לא תי' התו' כן משום דמשמעתין דאפילו ברובא דאיתיה קמן לא שמעינן לה ממתניתין אלא מדר\"ח הוא דשמעינן לה מדקאמרינן לימא מסייע ליה לר\"ח כו' והוצרכו לאוקמא בדף ואי איתא דברובא דאיתיה קמן כ\"ע מודו דהלך אחר הרוב וכמתני' דט' חנויות א\"כ מאי סייעתא איכא הא איכא לאוקמא בדאיכא קינים אחרים שלא זימן באותו שובך דהשתא הוי רובא דאיתיה קמן דבהא כ\"ע מודו אלא משמע דאפילו רובא דאיתיה קמן מדר\"ח הוא דשמעינן לה כנ\"ל נכון ודוק ומצאתי להמאירי ז\"ל שכתב וז\"ל ואיכא דמוכח מינה דאי ליכא דף מיהא מותר דבתר קרוב אזלינן ואין נראה לי דהא קיימא לן כר\"ח דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב ואע\"ג דבגמ' מדחי לה לרווחא דמילתא קאמר ואפילו לפי דבריהם אם היו בשובך יונים אחרים שלא הזמין הא איכא נמי רוב וקרוב אלא דאיכא מ\"ד דבתר קרוב טפי אזלינן דהיינו חור הסמוך לו וכבר פירשנו היפך דבריהם עכ\"ל ולא ידעתי מה יענה להאי דדם הנמצא בפרוזדור דאע\"ג דכולהו קרובים נינהו אפ\"ה מסייעינן מינה לר\"ח וצ\"ע. ובגופא דשמעתתא איכא למידק דהיכי מסייעינן מינה לר\"ח דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב והא איכא למימר דרוב וקרוב לא אזלינן בתר רובא מדין ודאי ואפילו להתיר כדס\"ל לר\"ח וכמו שפי' רש\"י אלא דס\"ל למתני' דרוב וקרוב ספקא הוי הי מנייהו עדיף ואזלינן לחומרא מש\"ה קאמר דאסורין וכה\"ג כתבו התוס' בפ' לא יחפור ד\"ה דתני וז\"ל ונ\"ל דאפי' אי גרסינן דתני לא מדברי רבא הוא אלא תלמודא הוא דמייתי לה ושפיר הוה מוכח אביי ממתני' דנדה דרוב וקרוב הלך אחר הרוב אע\"ג דקתני ספקו טמא ע\"כ לא ספקא הוא מדתני ר\"ח וחייבין עליו על ביאת מקדש יע\"ש הרי שכתבו בפי' דאי ממתני' לא הוה מסייעינן לר\"ח אלא הוה אמינא דמשום ספק הוא דקאמר טמא וא\"כ ה\"נ נימא הכי דאסורין דקתני מתני' מספק הוא ומ\"ש שם בד\"ה לימא וז\"ל וליכא למימר דשרייא משום דס' ערלה בח\"ל מותר דהא אית דלית ליה כר\"ח אלא דרוב וקרוב הלך אחר הרוב הוה ליה ודאי ערלה אין כוונתם ז\"ל לומר דאי לא אזלינן בתר רובא ע\"כ אית לן למיזל בתר קרוב אבל לומר דספקא הוי הי מינייהו עדיף הא לא אמרי' דא\"כ נמצאו דבריהם סותרים דאיך כתבו דאי ממתני' דנדה גרידא ה\"א דספקו טמא דקתני ספקו ממש קאמר ולא הוה מסייעינ' לר\"ח הא ע\"כ לומר דמתני' כר\"ח ס\"ל דאמרינן הלך אחר הרוב וספקו טמא ע\"כ לאו ספק ממש קאמר דאי לית ליה דר\"ח ה\"ל לומר דספקו טהור משום דאזלי' בתר קרוב אלא כונתם לומר דכיון דמספקא לן הי מינייהו עדיף ואפשר דקרוב עדיף דלא הו\"ל לרבינא למישרייה דהא אי קרוב עדיף הו\"ל ודאי ערלה ואין זה כשאר ס' ערלה דעלמא דהס' הוא במציאות משא\"כ הכא דהו\"ל ס' דדינא דמס\"ל אי אזלינן בתר קרוב או בתר רוב בהא ודאי אזלינן לחומרא דאי קרוב עדיף הו\"ל ודאי ערלה וכיון שכן הדרא קושיא לדוכתא ואולי י\"ל משום הכי לא משני תלמודא דאסורין דקתני משום ס' הוא דאכתי הוה ק\"ל דהניחא לר\"א דס\"ל התם בדף ד' דכל ספקא דרבנן בדבר שיל\"מ לחומרא אלא לר\"פ ולהנך אמוראי דס\"ל דספקא דרבנן לקולא אפי' בדשיל\"מ מאי א\"ל דה\"נ הוה לן למיזל לקולא ודוק:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> מה </b> שחקר בדין אם יוני מוקצה נחשבין דשיל\"מ ודעתו לומר כיון דחוזר ונאסר לשבת ויו\"ט הבא לא נקרא דשיל\"מ והנה בחידושי מכבר כתבתי דאינו דומה לחמץ שכל זמן שהחמץ בעין אין בידו להתיר איסורו ולהסיר איסורו ממנו אבל במוקצה הרי בידו מהיום להכין אותו תמיד וא\"כ כיון שהמתיר בידו אף שאינו בודאי כל שהוי בידו נחשב דשיל\"מ וכעת נראה דתינח להסוברים דאף ביונים גדולים מהני זימון אבל להסוברים דבגדולים המחוסרין צידה לא מהני זימון ואוקי לה להך דינים ביונים קטנים שלא פרחו א\"כ תינח בשבת הזה שהם קטנים עדיין מועיל להם זימון אבל הרי בחמץ מתוך שעתיד לאסור רק בשנה אחרת נחשב חוזר ונאסר א\"כ ה\"נ הרי לאח\"ז הרי עתידין להתגדל ואז לא יועיל להו זימון וא\"כ סוף סוף יאסרו לאח\"ז אם יבואו לכלל צידה וסוף סוף חוזרין לאיסורן ואין לומר דבידו לקשור הכנפיים מעיו\"ט ז\"א דבאופן היכי שצריך למעשה ממש גם בחמץ נימא דבידו לאוכלו בזמן היתר או יחרכו קודם זמנו ובחרכו קודם זמן מותר לאחר זמנו ובע\"כ כל היכי דמחוסר מעשה לא נחשב זה יש לו מתירין ודוקא בהזמנה לבד י\"ל כיון דא\"צ לזה מעשה רק אמירה בעלמא ולא מעשה בגוף הדבר נחשב יש לו מתירין כעין דאמרינן בעלמא שאני מחוסר אמירה ממחוסר מעשה גם שאני היכי דצריך לעשות שינוי בגופו מהיכי שא\"צ לעשות שינוי בגופו אבל במה שצריך לקשור א\"כ הוי שינוי בגופו וכך לי כמו בחמץ אם יחרכנו קודם זמנו אך נראה דא\"ש והוא דהנה טעם הר\"ן דדשיל\"מ אינו בטל מכח דהוי מב\"מ ונראה דאף באומרים הטעם מכח עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר נראה דגם ס\"ל הך טעמא דאל\"כ תקשה למה בחמץ לא הוי דשיל\"מ מכח דחוזר ונאסר לשנה הבא מה בכך הרי סוף סוף אם יאכלנו למחר יאכלנו בהיתר ועכשיו ע\"י איסור אך הכונה דבאמת ס\"ל לכ\"ע דהטעם דהוי כמין במינו רק דהוי קשה להו דמה בכך דהן אמת דכל זמן שהוי בעולם לא שייך בי' ביטול דאינו דומה לכל איסורים דהם אסורין לעולם ואין להם היתר לכך תיכף כשנתערב בטל הוא אף טרם אכילתו רק כבר נתבטל שוב כשאכלו אכלו בהיתר שכבר נתבטל אבל דשיל\"מ כל זמן שאינו אוכלו לא בטל ממילא דכל זמן שהוא בעולם ומוכן לשהות למחר ויחזור להתירו א\"כ הוי בכלל היתר והוי כמב\"מ ולא בטל אך היינו דוקא כל זמן שהוא בעינא דאז אף שהשתא אסור הוא מ\"מ אם ישתהא כמות שהוא עכשיו עד למחר יחזור להיתרו שם היתר עליו והוי כמב\"מ אבל אם אכלו באמת היום א\"כ אגלאי מלתא למפרע שלא נשתהא עד למחר ולא חזר להיתרו שוב נתבטל למפרע כיון דלא נשתהא עד זמן היתר א\"כ באמת היום אסור הי' לכך אם כבר נאכל באמת נתבטל למפרע ולכך לא הוי ניחא להו בטעם הר\"ן לבד דהוי מב\"מ דכיון דעכשיו אסור הוא וכבר נאכל ולא נשאר על זמן היתר א\"כ לא הוי כמב\"מ ובפרט אף לדעת הר\"ן צ\"ל דהטעם הוא מכח שראוי על למחר דאל\"כ למה קיי\"ל היכא שהמאכל מתקלקל לא הוי דשיל\"מ והרי אכתי הוי מב\"מ להר\"ן ובחי' מכבר ביו\"ד סי' ק\"ב הערתי בזה וכעת נראה דגם להר\"ן הוי עיקר טעמו מכח דעומד לחזור להיתרו ודומה למה דאמרינן כל העומד לשרוף כשרוף דמי וכו' ונהי דשם לא קיי\"ל כן מ\"מ כאן ס\"ל להר\"ן כיון דעומד להיות ניתר ממילא דבשלמא כל העומד לשרוף כיון דעכ\"פ מחוסר מעשה לכך לא אמרינן בי' כל העומד אבל בדשיל\"מ דיש לו היתר ממילא ע\"י זמן ואדרבא אם לא יאכלנו וישייר אותו עומד להיות ניתר וכל העומד להיות ניתר נחשב כאלו כבר הי' היתר והוי מב\"מ ולא בטל ולכך היכי שהמאכל מתקלקל דאינו עומד להיות ניתר שפיר שם איסור עליו ואזלינן בתר השתא ובטל הוא לכך ס\"ל להני פוסקים דאף באינו מתקלקל כיון דכבר אכלו שוב אגלאי מילתא למפרע דלא עמד להיות חוזר להיתרו וכיון דשוב אינו עומד לחזור להתירו שפיר בטל לי' למפרע אך אם מתחלה קודם שאכלו לא נתבטל ממילא רק אחר האכילה יתבטל למפרע א\"כ עכ\"פ בשעת אכילה אכלו באיסור ואינו דומה לשאר איסורים דקודם אכילה כבר בטל לי' ונעשה היתר ובשעת אכילה בהיתר אכלו אבל זה בשעת אכילה עדיין אסור הוא וא\"כ בשעת אכילה הוי כאוכל איסור ולכך דייקי בלישנא שפיר ואמרו עד שתאכלנו באיסור שבשעת אכילה אכלו באיסור תאכלנו בהיתר וא\"כ זה הכל היכי דשייך לומר דהוי מב\"מ אבל באם חוזר לאיסורו לשנה הבאה א\"כ לא הוי מב\"מ דאין שם היתר עליו דחוזר לאיסורו ובפרט לפמ\"ש מדויק יותר כיון דעיקר הטעם דהוי מב\"מ מכח דעומד לחזור להתירו וא\"כ בזה אם נחשב עומד לחזור להיתרו הרי עומד לחזור לאיסורו ג\"כ והרי כן חוזר חלילה שבפסח אסור ולאחה\"פ מותר ומ\"ט יהי' נחשב טפי עומד להיתר מאיסור דשקולין הם ושוב אזלינן בתר השתא דהשתא אסור הוא והוי כמבשא\"מ ובטל לי' שפיר וא\"כ גם עכשיו היתר הוא כיון דכבר בטל לי' ונעשה היתר לכך לא הוי דשיל\"מ וא\"ש ולפ\"ז נראה דהיינו דוקא גבי חמץ וכה\"ג דההיתר הוי היתר לעולם ורק איסור מעורב בי' וכשיגיע פסח הבא החמץ חוזר לאיסורו אבל ההיתר נשאר היתר לעולם לכך לא הוי מב\"מ אבל הכא במוכן אמת היום הכין אבל לשבת הבאה ממ\"נ אם יזמין יזמין כולם ואם לא יזמין או יהי' נעשין מחוסרין צידה א\"כ כולם יהי' כך וכיון שכולם יאסרו כן הדר הו\"ל שקולים והוי מב\"מ ואינו בטל ושפיר הו\"ל דשיל\"מ וא\"ש ודוק עיין בהר\"ן נדרים ותבין שפיר. ומה שהאריך השעה\"מ ליישב דברי התוס' שם דהקשו לבטל ברוב מאן דקארי לה מה קארי לה הרי הוי דשיל\"מ עיי\"ש ונראה דלכאורה הי' נראה מטעם חדש לא שייך בגוזלת דין דשיל\"מ והוא עפמ\"ש הצל\"ח בפ\"ק דפסחים דבטלטול לא שייך דשיל\"מ די\"ל דרוצה לטלטל גם היום גם מחר עיי\"ש ולפ\"ז נראה כיון דהטעם בדשיל\"מ מכח דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וא\"כ הכא בגוזלת ממ\"נ איסור הטלטול לשחטו בזה לא שייך דשיל\"מ ולענין זה שפיר מבטיל בטיל לי' ולכך מותר לו לטלטל לשחטו דבטלטול לא שייך דשיל\"מ ואחר השחיטה לענין אכילה לא שייך דשיל\"מ דבזה לא שייך עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דאם ימתין עד למחר אוכלו יותר באיסור דהרי שחטו ביו\"ט לצורך חול וחילל יו\"ט למפרע א\"כ אוכלו יותר באיסור ואי אפשר לומר שימתין עד למחר דא\"כ חילל יו\"ט למפרע ומכ\"ש כיון דקיי\"ל בהשוחט בשבת במזיד אסורה להשוחט עצמו א\"כ כיון דקיי\"ל בנשאר איסור לדבר אחד ולאדם אחד לא הו\"ל דשיל\"מ א\"כ ה\"נ כיון דאם נימא שלא יאכלנו היום שחטו ביו\"ט שלא לצורך ואסורה לשוחט וכיון שנשאר אסור לו שוב בטל הוא לגמרי ולכך ממ\"נ מותר לשחטו דבעודו בחיים בטל הוא (לענין הטלטול ומבטל בטל בעודו בחיים בטל הוא ברוב ונחשב כולו היתר כל זמן שהוא בחיים) לענין הטלטול ואחר שישחטו דיהי' ראוי לאכילה ושייך בי' עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אך אז א\"א להמתין דא\"כ חילל יו\"ט למפרע וגם להשוחט עצמו הי' אסור א\"כ ממ\"נ מותר לטלטלו ולשחטו ואין זה בכלל אין מבטלין איסור לכתחלה דכאן ממ\"נ בעודו בחיים כולם אסורין באכילה ולא שייך איסור אכילה מכח מוקצה דבלא\"ה אסורין ולא שייך בי' ביטול מחיים לענין אכילה רק לענין טלטול ולזה שפיר בטל מחיים ומותר לטלטלו לשחטו ואין לומר דהשחיטה לא הוי צורך יו\"ט דבאמת אם ישחטנו יהי' מותר דאז בטל לי' ברובא דלא שייך עד שתאכלנו באיסור דהרי א\"א לו להמתין דחילל יו\"ט למפרע וגם יהי' אסור עכ\"פ להשוחט ושוב אין לו דשיל\"מ ומבטל בטל לכך מותר לשחטו ודומה לנדרים ונדבות דלולי הטעם דמשלחן גבוה קזכה הי' מותר לשחטו אף דקודם שחיטה הוי קודש כיון דאחר שחיטה וזריקה הוי מותר יהי' מותר לשחטו וה\"ה בזה ולכך שפיר הקשו התוס' דלבטל ברובא והוכרחו לתרץ דבע\"ח לא בטלו א\"כ אסורין מחיים בטלטול ואי אפשר לטלטלם לשחטם ובתירוץ השני ס\"ל דאף בטלטול דשיל\"מ לא בטל לכך תירצו דהו\"ל דשיל\"מ ואף בטלטול לא בטל לכך אי אפשר לטלטלו לשחטו דתיכף מוקצה הוא וא\"ש:<br><b> שם</b><br><b> מה </b> שהקשה על הפר\"ח ויש\"ש דס\"ל איסור שיש לו מתירין מותר לכבוש אותם ולומר כל דפריש עיין בישובו בחבורי סה\"ח בקונטרס שלל רוב דף ל\"ו ע\"ד:<br><b> שם</b><br><b> מ\"ש </b> על הטור והרשב\"א גבי ב' קינין זו למעלה מזו והקשה הרי דעת הרשב\"א דספק מוקצה מותר ואיך שייך לומר דהעתיק הדין בשביל היכא דליכא רובא דעלמא הרי הוי ספק וראוי להתיר. לפענ\"ד לק\"מ דכוונת הרשב\"א בהעתקתו זה דנ\"מ היכא דהי' רוב בקן שלא זימן ובקן שזימן הי' מועט ממנו והי' מדדין שמרובא דעלמא לא באו בודאי ולכך לולי הסברא של רבא דאמרינן מסרך סרוכו וסליקו אז אם הי' אותם שלא זימן למטה ועכשיו נמצא שלפני הקן שלמעלה הי' מותרין אף דיש לילך בתר רובא של הקן שלמטה וגם הוא קרוב להדף שלפני הקן והיכא דהקורבא שוין ודאי דראוי לילך בתר רובא אעפ\"כ הי' מותר כיון דזה לא שכיח לומר דמסרך סרוכי למעלה לכך שוב הוי תלינן שהם מהקן שזימן אבל כיון שנלמוד מדברי רבא שאמרינן מסרך סרוכי לכך אף שהם מדדין אסורין דאזלינן בתר רוב הקן של תחתון ואמרינן כל דפריש וכו' והיכא דיש רוב לאיסורא מודה הרשב\"א דאסור במוקצה ונולד וז\"פ והמותר עוד להשעה\"מ עיין בקו' שלל רב פרק ה' ו':<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ב) </b>\n<b> גם </b> בזה יש לי עירוב דברים והדבר צריך עיון ובאמת היה לי לומר דהא עיקר קושית התוס' היה מדרב אשי דתוספות היה סובר דאין חולק ע\"ד רב אשי בזה דס' דשיל\"מ להחמיר ולפ\"ז הקשה התוס' על האי תירוצא שם דאמר הוה ליה ספק דרבנן ולהקל הא הוי ספק בדשיל\"מ ומתרץ התוס' דהאי שנויא סובר בעירוב הקילו ואף שרב אשי גופא לא סובר הכי ואומר שאף ספק בעירוב להחמיר מאן יימר לן דרב אשי גופא נקיט ליה כהאי תירוצא התם פרק מי שהוציאוהו [מ\"ו א'] דטעמא משום שספק דרבנן להקל מי לא יכול לסבור כאידך תירוצא שם או דאית ליה סימנא בגו' או מי אוקיינוס מינד ניידי אלא שקושית תוס' היה קאי להאי תירוצא דספק דרבנן להקל והתוס' היה סובר דאין חולק על רב אשי בזה ואף שבזה יש להעיר וכמו שהעיר הרב פה על תוס' איכא חד דמערב בהו דנמי משמע דתוס' היה סובר דאין חולק על רב אשי בזה ודאתאן עלה נמי עמדנו לדייק מדוע המתין התוספות בקושייתו עד פה על דברי הש\"ס ולא הקשה למילתיה לעיל על מתני' [ל\"ה א'] דר' יוסי מיקל בספק עירוב וקאמר הש\"ס הטעם שם כיון דאית ליה תחומין דרבנן. מאי בכך הא הוי דשיל\"מ ואולם מוכח מכאן סברות מורי הגאון בחידושיו לפסחים דרוצה לומר גבי טלטול לא שייך למימר דשיל\"מ כיון דיכול לטלטל כהיום כמחר ודוקא בענין אכילה אמרינן כן והיינו גבי ביצה וכדומה עד שתאכלנו באיסור היום אכול למחר דהא אם יאכל היום לא יהיה לו למחר א\"כ אמרינן המתן עד למחר אבל גבי טלטול ל\"ש למימר המתן עד למחר הא עכ\"פ יש לו הפסד טלטול היום עיין שם דף י\"א בחידושיו הכי נמי לענין עירוב בהליכה ל\"ש למימר המתן עד למחר דלמחר ילך שם וגם היום יכול ללכת שם וא\"כ אין שם כלל שייך דשיל\"מ ולכך פריך תוספות קושייתו הכא לענין מים המתן עד למחר ושתה מחר מים האלה. אמנם בדרב אשי גבי מים ומלח שייך נמי דשיל\"מ נטר עד למחר ואכלוהו דאם תאכל היום לא יהיה לך מחר ובזה שתירצו התוס' בעירוב הקילו ורב אשי לדידיה נמי חולק על זה ואפי' בעירוב לא הקילו ויש לתרץ קושית התוס' התם בביצה [ל\"ט א'] דהקשו על קושית הש\"ס מאי סלקא דעתך דמקשן דהקשה ולבטל מים ומלח הא הוי דבר שיל\"מ אמנם ל\"ק דהמקשן היה סובר בעירוב הקילו ורב אשי השיב ליה דאפילו בעירוב אמרו והא דבאמת בעירוב הקילו מ\"ש עירוב משאר דבר שיל\"מ יש ליתן הטעם כמו שאמר הש\"ס בעירובין [ל\"ה א'] שאני טומאה דעיקרן מן התורה אבל תחומין אין עיקר מן התורה ועיין לקמן וס\"ל לתוס' דלא כהר\"מ די\"ב מיל אינו מן התורה וכמו שהארכנו בפכ\"ז מהלכות שבת עיין עליו. והר\"מ דאית ליה י\"ב מיל דאורייתא ול\"ש למימר בעירוב הקילו משום דאין עיקרו מן התורה [ועיין מה שכתבנו פרק כ\"ז מהל' שבת] באמת אינו סובר בעירוב הקילו. אלא סובר דלית לן האי תירוצא ספק דדבריהם אלא האי תירוצא דלא כרב אשי [ביצה ד'] והאי תירוצא סובר כר\"פ וכמקשן [ביצה ג'] דלא החמירו חכמים בספק דשיל\"מ. וכמו שהעיר הרב פה והר\"מ דכתב בעצמו הלכות עירובין פ\"ו כל ספק עירוב כשר ואף לדידיה הרי עיקרו מן התורה דהא י\"ב מיל דאורייתא ובעיקרו מן התורה יש להחמיר ואף שאין להחמיר מצד ספקא ואולי שהר\"מ לא סובר תירוצו של רב הונא בר חיננא אלא תירוצו של רבא שם וכמו שכתב באמת הרב המגיד שם מ\"מ קשיא הא הוי דבר שיל\"מ כבר פתרנו חדא דאין כאן כלל דשיל\"מ לענין האי עירוב דילך היום וילך מחר. כסברות מרן בחדושיו לפסחים שהבאנו לעיל לענין טלטול. ועוד מי יימר דסובר הר\"מ דהאי דעירוב בפת הוי עירוב דאורייתא דלמא נמי סבירא ליה דהוה רק תיקון דרבנן להקל על העשיר. וא\"כ הוי העירוב גופא אין עיקר מן התורה והר\"מ סובר דבר שיל\"מ אינה אוסר ספיקא אלא דוקא בדבר שעיקר מן התורה וכדעת הלחם משנה פ\"ב מהלכות י\"ט הלכה ו' אליבא דהרשב\"א כן נוכל לומר אליבא דרבינו אף שדברי הלח\"מ תמוהים דהא מרב אשי משמע דלא כן מ\"מ י\"ל דהרשב\"א סובר כן. ובאמת אינו פוסק כר\"א אלא היה סובר דהמקשן ורב פפא הכי היו סוברין דהקשה כן על הברייתא ובזה מיושב קושית הפר\"ח סי' ק\"ך דהקשה מאי קאמר בשלמא לרבה ניחא הוי ספק דאורייתא וספק דאורייתא לחומרא הא גם לרבה קשיא דהא אף אם דאורייתא היינו ביום טוב שלאחר השבת ולא בי\"ט דעלמא. אמנם י\"ל כאשר בארנו דודאי המקשן נמי ידע מהאי סברא דכמו שהחמירו בבטולו הכי נמי החמירו בספיקא רק שהוא סובר דזה דוקא בדבר שעיקר מן התורה אבל דבר שאין עיקר מן התורה לא וא\"כ ה\"ק בשלמא לרבה ניחא הו\"ל ספק דאורייתא כלומר אפשר ליגע בשל תורה אלא לר\"י ולרב יוסף הו\"ל ספק דרבנן דאין עיקרו מן התורה ועל זה תירץ רב אשי אפילו באין עיקר מן התורה החמירו ובזה מיושב קצת דברי ה\"ה פ\"א מהלכות י\"ט הלכה ך' דאמר לכך לא הביא הר\"מ האי וספיקא אסורה משום דמילתא פשיטא ליה כיון שביטול אסור ספיקא נמי אסור ולכאורה קשה הרי חזינן דגמרא נייחא ליה הביטול וקשה ליה ספיקא עד שבא רב אשי וחדית לן כמו שהחמירו בבטולא כך החמירו בספיקא ועיין שם לח\"מ ולפי הצעותינו ניחא דרב אשי לא חדית לן אלא אליבא דר\"י ורב יוסף דלהם אין עיקר מן התורה אבל אנן דקיי\"ל כרבה דהכנה דאורייתא ויש לו עיקר מן התורה אין צריך להביא דבזה לא היה חולק ואדרבה מדברי המקשן מוכח איפכא כאשר ביארנו ועיין פר\"ח סימן ק\"י ס\"ק מ\"ו סוף הסעיף אמנם להאי סברא קשיא לן על אוקימתת הש\"ס עירובין הוי ספק דדבריהם מאי אהני לן הא הוי דבר שיל\"מ דהא איירי במים אם ישתה היום לא יכול לשתותם למחר ודומה לשאר דשיל\"מ והתם הא לדעת הר\"מ הוי עיקר מן התורה דהא אנו מסופקין אם באו מתחום או חוץ לתחום <span class=\"R\"> (צא)</span> והוי עיקר מן התורה דהא תחומין בי\"ב מיל דאורייתא ולא מהני תירוצו של תוס' בעירוב הקילו קשיא לן טעמא אמאי הקילו מ\"ש עירוב משאר אסורין והא בעיקר מה\"ת כ\"ע סובר דשיל\"מ בספיקא אסור על דברי התוס' גופא דברינו שפיר לכך בעירוב הקילו משום דאין עיקר מה\"ת כיון דתוס' חולקין על הרמב\"ם בענין י\"ב מיל כאשר בארנו אמנם על הר\"מ קשיא מ\"ש עירוב משאר איסורין. ע\"כ אנו צריכים למודעי דהרמב\"ם סובר דאוקימתת הש\"ס הכא בעירובין בהא ספק דדבריהם אינן סוברין כלל דס' בדשיל\"מ אסור אלא רק בבטול החמירו ודלא כרב אשי בביצה [ד\"ג] ורק שאנו על דברי התוס' באין לברר דבריהם ולנצלם מקושית המחבר פה. ומדברי הר\"מ עצמו דפסק ספק עירוב להקל היינו אם הספק בעירוב גופא ולא אם הס' בתחום ומתרי טעמא להקל כמו שבארנו או משום שאין עיקר מן התורה או שלא שייך דשיל\"מ בכה\"ג ועיין והבן:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (פו) </b> איכא למידק דהיכי מסייעינן מינה לר\"ח. כבר עמדתי בילדותי על קושיא זו וישבתי בזה דהא מתניתין סתמא קתני דאסורים ומשמע אפילו ביו\"ט שני (ועיין מ\"ש הר\"ן בשם הרמב\"ן ז\"ל בריש פ' לולב הגזול בפיסקא קא פסיק ותני לא שנא ביו\"ט ראשון לא שנא ביו\"ט שני דאמרינן שם בגמרא עלה דמתניתין דהתם) ואי דלא כר\"ח אלא דמשום ספיקא אסור א\"כ ביו\"ט שני הא הו\"ל ב\"ס בדרבנן דאפי' לרב אשי דס\"ל דספק בדבר שיש לו מתירין אסור מ\"מ מודה דס\"ס מותר אפי' בדבר שיש לו מתירין כמ\"ש הר\"ן ז\"ל וכ\"פ המחבר בש\"ע א\"ח סי' תצ\"ז סעי' ד' ויהי' ראי' מזה נגד היש\"ש והמג\"א ז\"ל סי' הנ\"ל דאסרי גם ספק מוכן ביו\"ט שני:<br><b> ואולם </b> י\"ל דגם לדידהו ניחא משום דהא דמחמרינן בספק בדבר שיש לו מתירין היינו דוקא בספק במציאות אבל לא בספיקא דדינא וכמבואר בהר\"ן פ' השותפין דף מ\"ז ע\"ב בד\"ה ולענין הלכה כו' דכתב שם בדבעיא דלא איפשטא התם אי חליפי הנודר אסור על המודר באמר אלו ובנודר עצמו בלא אמר אלו ועז\"כ הר\"ן שם דהו\"ל ספיקא דרבנן ולקולא וע\"ש. ואמאי הא הוי דבר שיש לו מתירין (עכ\"פ בנודר עצמו בלא אמר אלו דמצוה לאתשולי ובידו למתשלי) אע\"כ דבספיקא דדינא אפי' בדבר שיש לו מתירין באיסור דרבנן מותר וכן מוכח מהא דקיי\"ל דאין מוקצה לחצי שבת אע\"ג דבמס' יו\"ט דף כ\"ז ע\"ב לא איפשיטא האיבעיא שם והו\"ל ספיקא דדינא בדשיל\"מ ואפ\"ה מותר. וכמדומה לי שכ\"כ הפר\"ח בהדיא דבספיקא דדינא בדרבנן אפי' בדשיל\"מ אזלינן לקולא. [כן הוא בפר\"ח סי' תצ\"ה ס\"ק ג']. וא\"כ ה\"נ אי אזלינן בתר רוב או בתר קרוב הא הוי ספיקא דדינא לדידי' וכמ\"ש דמספקא לן הי מנייהו עדיף אי רוב עדיף כר\"ח או קרוב עדיף משום הכי שפיר מסייע לי' מהך מתניתין הנ\"ל לר\"ח דרוב עדיף מדאזלינן התם לחומרא בהזמנה דרבנן ודוק:<br><b> ועוד </b> נלע\"ד להביא ראי' דאף הרי\"ף ס\"ל כן דבספיקא דדינא לא אמרינן דגם בדרבנן אזלינן לחומרא בדשיל\"מ דהא כתב הרי\"ף בפ' כל הבשר בפלוגתא דת\"ק ורע\"ק בנודר מן הירק דקיי\"ל כרע\"ק להחמיר דאסור בכל ענין משום דהוי ספק דאורייתא דשמא מחלוקת ואח\"כ סתם הוא וסתים לן תנא כרע\"ק ע\"כ. וקשה דלמה לי' לאתויי עלה מטעם ספק דאורייתא הא אפי' אי הוי ספק דרבנן נמי הי' לן למיזל לחומרא דהא נדרים דשיל\"מ נינהו וא\"כ אפי' נדר מן הירק בתורה וכדומה דאינו אסור בירק אלא מדרבנן ואפ\"ה הדלועין אסורים מספק בדשיל\"מ אע\"כ דבספיקא דדינא לא שייך זה ויש לי להאריך בראיות כאלו ואכמ\"ל ודוק:",
+                "<b>זימן </b>\n<b> ב' ומצא ג' הכל אסור כו'.</b> שם בגמ' אמרי' מה נפשך אי אחריני נינהו הא אחריני נינהו ואי לא אחריני נינהו הא איכא חד דמעורב בהו ע\"ש ומכאן ק\"ל למ\"ש הטור י\"ד סי' י\"ו וז\"ל בהמה שנשחטה אמה היום ונתערבה באחרות וצריך לשחוט מהם היום כיצד תקנתו נכבשינהו דניידי ממקום קביעותם ויקח אחד מהם וישחוט וכל דפריש מרובא פריש ופסקו מרן בשלחנו הטהור סי' הנז' סי\"ב והן הן דברי הרא\"ש שכתב בפ' אותו וא\"ב וכתב הפר\"ח סי' ק\"י ס\"ק כ\"ח דאע\"ג דבסי' הנז' פסק מרן ז\"ל דאם הפרישן במתכוין אסורין גזרה שמא יקח מן הקבוע היינו דוקא במידי דמיתסר לעולם לפי שאם אנו מתירין לו זה ילך ויקח מן הקבוע שהרי אין לו תקנה לעולם לפחות לב' אחרונים אבל גבי או\"ב שיש היתר לאיסורו למחר מצי נייד לכולהו מלבד ב' אחרונים כיון דאפי' הב' אינם אסורים אלא לבו ביום ולמחר מותרים לא בהיל כולי האי למיטעי ולמימר מה לי פירש מ\"ל ליקח מן הקבוע עכ\"ד יע\"ש וכ\"כ מהרש\"ל בס' יש\"ש פ' אלו טרפות סי' ו' ע\"ש וכיון שכן ק' טובא דא\"כ היכי קאמר בגמרא דטעמא דמתני' דב' ומצא ג' אסורין משום דאיכא חד דמערב בהו דא\"כ קשה היכי קתני במתני' אסורין דמשמע כולם אסורים כמ\"ש רש\"י ואמאי נכבשינהו וניידו ונימא כל דפריש מרובא פריש ויהיה האחד מותר וכי ה\"ג פריך בפ' כל הזבחים דף ע\"ג ע\"ב אמתני' דקתני כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות ימותו כלם ויותר קשה למ\"ש עוד הפר\"ח שם דכיון דגבי אותו ואת בנו ליכא למגזר שמא יקח מן הקבוע ב' האחרונים נמי מותרים דליעקרינהו לכולהו מדוכתייהו וליבדרינהו ומבטל הקביעות ובכל חד וחד אמרינן כל דפריש מרובא פריש ומה שלא כתב כן הבה\"ג משום דנמשך בתר הש\"ס ואה\"נ דאיתי' להאי תקנתא דא\"כ ה\"נ יהיו מותרים כולם ע\"ד זה דליעקריה כולם מדוכתייהו ואף למ\"ש עוד הרב שם דליבדרינהו בידים הוי מבטל איסור לכתחלה דבשלמא נכבשינהו דניידי הרי נשאר האיסור לבסוף משום דאיסורא ברובא איתיה ואין כאן מבטל איסור לכתחילה אבל במפזר שניתרין כולם הרי ע\"כ מבטל איסור לכתחילה עדיין קשה למה שפירש מרן ז\"ל בי\"ד סימן צ\"ט סעיף ו' דאיסור של דבריהם מבטלים אותו לכתחילה דאם כן ה\"נ ליבדירנהו לכולם ויהיו מותרין כולן ואפשר ליישב דהכא שאני דאע\"ג דלא נאסר מעולם כיון שזימנן מבע\"י לצורך יום טוב חיישינן שמא יקח מן הקבוע דמשום שמחת י\"ט בהיל וחיישינן אפילו לזמן מועט כי היכי דחיישינן בההיא דכל הזבחים מפני שנאסרים לעולם אלא דאכתי קשה לדעת ר\"ת שכתבו התוספות שם בזבחים ופרק הנשרפים ד\"פ דאפילו בשאר איסורי' שנאסרין לעולם אמרי' נכבשינהו דניידי ולא חיישינן שמא יקח מן הקבוע אלא דוקא גבי קדשים דא\"כ ה\"נ נימא נכבשינהו ואע\"פ שזמנן לצורך י\"ט אפי\"ה לא חיישינן שמא יקח מן הקבוע דלא גרע מאיסורין שנאסרין לעולם דאפ\"ה שרי לדעת ר\"ת ואפשר ליישב לדעת ר\"ת דבדשיל\"מ לא מהני האי תקנתא דכי היכי דהחמירו בו חכמים לומר דאפילו באלף לא בטיל ה\"נ לא אזלינן בתר רובא ואפילו היכא דלא איתחזק איסורא והילכך לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש ועיין בהר\"ן ס\"פ אין צדין וכמ\"ש במקום אחר בפ\"ד מה' אלו דין כ\"ד אלא מיהו קשה לדעת בה\"ג דס\"ל דאפי' באו\"ב דהוי דבר שיל\"מ איתא להאי תקנתא דנכבשינהו דניידי ואף למ\"ש לעיל דהכא כיון שזמנן לצורך י\"ט חיישי' שמא יקח מן הקבוע כי היכי דחיישינן בההיא דכל הזבחים מפני שנאסרין לעולם מכל מקום עדיין קשה דס\"ס הוה לי' לתלמודא להקשות על הא דהך מתני' דנכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ולשנויי עלה ההיא שנויא דגזרינן שמא יקח מן הקבוע כי היכי דאקשי לה אמתניתין דפרק כל הזבחים וליכא למימר דמשום הכי ל\"ק ליה הך מתניתין משום דאיכא למימר דטעמא דמתני' משום דחיישינן דילמא אחריני נינהו כדקאמר מ\"נ אי אחריני נינהו כו' שהרי משמע דהא דאמרינן מה נפשך אי אחריני נינהו כו' אינו אלא לרוחא בעלמא דלפי האמת אין לן למיחש להכי מדקתני סיפא ג' ומצא ב' מותרין ולא חיישינן דילמא אחריני נינהו מטעמא דשאני גוזלות הואיל ועשויין לדדות וכן מוכח מדברי הר\"ן שם כמ\"ש הר\"ב מג\"א סימן תצ\"ו ס\"ק י\"ד ועיין בב\"ח סימן הנז' וי\"ל דאמתני' דידן לא ק\"ל לתלמודא משום דא\"ל דאה\"נ דיש להם היתר ע\"י תקנה זאת אלא מתני' דקתני אסורים בבא ליקח מן הקבוע קאמר אמנם אמתני' דפ' כל הזבחים דקתני ימותו כולם וכן בסיפא דקתני ירעו עד שיסתאבו אהא ק\"ל שפיר דאמאי קתני ימותו כולם או ירעו עד שיסתאבו הא איתא בתקנתא דנכבשינהו כו' כנ\"ל:<br><b> ובהתוכחי </b> בזה עם החה\"ש רב ועצום כמהר\"י אשכנזי נר\"ו ההוא אמר דיש ליישב ולומר דמש\"ה קתני במתני' אסורין ולא קתני הך תקנתא דנכבשינהו משום דאפשר דבי\"ט אסור לעשות כן דמחזי כמתקן כיון שמביאו לידי היתר ע\"י כך והרי זה דומה למ\"ש הר\"ב תה\"ד סי' נ\"ד משם הא\"ז דאסור לבטל את האיסור בשבת משום דאין לך תיקון גדול מזה כמו שאסור להטביל כלי בשבת משום דמחזי כמתקן ואפי' בי\"ט כתב בתה\"ד דאסור לבטל האיסורין מה\"ט ודוקא גבי עצים שנפלו מן הדקל שרינן לבטולינהו בי\"ט משום דכיון דמיקלא קלי איסוריה לא חשיב תיקון כלל ועיין במג\"א סי' שכ\"ג ס\"ק י\"ד וגדולה מזו כ' מהר\"י הלוי בתשובה סימן ל\"ד דאסור לסתום בשבת חלון הפתוח לבית שיש בו מת כדי שיכנסו בו הכהנים משום דהוי כמתקן דכל שהחלון הוא פתוח הוא בלתי מתוקן לגבי טומאה וכהן אסור ליכנס בו ובאותה סתימה מכשיר את הבית מטומאת כהן ודקדק כן ממ\"ש רש\"י בסוף מסכת שבת וסייע עצמו במפתחות שבסוף הס' מדברי התה\"ד שכתבנו יע\"ש והן אמת שק' לי על דבריו ממ\"ש רש\"י בפרק כל הכלים דף קכ\"ה ע\"ב ד\"ה הכל מודים דאהל מן הצד לאו שמיה אהל והביא ראיה מעובדא דשמואל בפרק כל גגות דשמואל הוה יתיב בההוא חצר נפל גודא דביני ביני אמר שמואל שקול גלימא נגודו ליה אהדרינהו רב לאפיה ופריך עלה בגמרא ושמואל ל\"ל למעבד הכי האמר זה מטלטל עד עיקר החצונה כו' משמע שאם היה אוסר שמואל לטלטל כרב לא הוה ק' מידי דהיכי שרי למיעבד הכי כו' יע\"ש והשתא קשה דס\"ס יהא אסור משום מתקן כיון שעל ידי מחיצה זו הוא מתקן את החצר לטלטל ממקום למקום ואפילו לדעת התוס' שם בד\"ה הכל מודים ובפ' מי שהוציאוהו דמ\"ד ד\"ה פקק החלון שכתבו דמחיצה המתרת אסור לעשותה בשבת היינו טעמא משום דחשיב אהל כמ\"ש שם הא לא\"ה מודו דשרי ועיין בספר פנים מאירות סי' ל' ע\"ש גם לדעת הר\"ב תה\"ד דס\"ל דאסור לבטל את האסורים בי\"ט אלא דוקא גבי עצים שנשרו מן הדקל משום דמיקלא קלי איסוריה ק\"ל ממ\"ש הרי\"ף ז\"ל בפרק אלו עוברין אמתניתין דתנן כיצד מפרישין חלה בטומאה בי\"ט ר\"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה כתב וז\"ל וה\"מ בא\"י דחלה דאורייתא היא וכיון שהיא חלה טמאה לא חזיא לאכילה כלל לא לגדול ולא לקטן כו' אבל חלת ח\"ל דמדרבנן היא לא צריכא ולא מידי אלא קורא לה שם ואפילו לכתחילה ואכל לה כהן קטן דאמר שמואל אין חלת ח\"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו כו' ואי ליכא כהן קטן עבדינן כר\"א דאמר לא תקרא שם עד שתאפה כו' ותמה עליו הרמב\"ן דאפילו ליכא כהן קטן הא חזי לכהן גדול דיכול לבטלה ברוב דקי\"ל תרומת ח\"ל מבטלה ברוב ומכח זה כתב להעמיד דברי הלכות דכי אמרינן מבטלה ברוב לומר שאם נתערבה בכמותה ממנה מרבה עליו חולין ומבטלה אבל לבטלה בעירוב לכתחילה לא יע\"ש והשתא אם איתא לדברי הר\"ב תה\"ד מאי קא ק\"ל להרמב\"ן ז\"ל על דברי הרי\"ף הא אע\"ג דחלת ח\"ל מבטלה ברוב מ\"מ ביום טוב אסור לבטלה משום דמחזי כמתקן וכיון שכן אינו יכול לקרות לה שם ולאפותה כיון דלא חזי לה לי\"ט נמצא אופה מי\"ט לחול ומש\"ה כתב הרי\"ף דאי ליכא כהן קטן עביד ליה כדר\"א גם התוספות בד\"ה עד שתאפה והרא\"ש והטור סימן תנ\"ז כתבו בהדיא דאפילו ליכא כהן קטן אי איכא כהן גדול יכול לקרות לה שם משום דחזי ליה על ידי ביטול ברוב ואם כן נמצאו כל הני רבוותא סותרים לדעת הרב תה\"ד וליכא למימר דע\"כ לא אמר' התה\"ד אלא דוקא במבטל את האיסורים דקודם הביטול לא חזיא לשום אדם מש\"ה כשמבטלה הו\"ל מתקן משא\"כ הכא כיון דחלת ח\"ל קודם הביטול דחזיא לכהן קטן או לכ\"ג שטבל לקיריו לא מחזי כולי האי כמתקן דהא ליתא שהרי בפ' נוטל פרכינן אמתניתין דקתני רי\"א אף מעלין את המדומע בשבת אמאי הא קא מתקן כו' ופרש\"י הא קמתקן שמביאו לידי היתר ע\"י כך ונגזור בי' אטו תקון מלאכה הרי אע\"ג דמדומע חזי לכהנים אפי\"ה הוה ליה מתקן כיון שע\"י העלאה זו מביאו לידי היתר לזרים הן אמת שדברי הרב תה\"ד שכתב דאסור לבטל את האיסורים בשבת וי\"ט משום דמחזי כמתקן נראה שטעמו ונמוקו עמו מסוגיא דפרק נוטל דבעי בגמרא לומר דאסור לעלות את המדומע בשבת משום דהוי מתקן וכיון שכן קשה לדעת התוס' והרא\"ש והטור שכתבו שמותר לבטל חלת ח\"ל ברוב בי\"ט ועל כן היה נראה לי לומר שאף הא\"ז לא כתב דאסור לבטל את האיסורים אלא דוקא בשבת וכדמוכחא סוגיא דפ' נוטל אבל בי\"ט אזיל ומודה שמותר לבטל את האיסורים ואע\"ג דמחזי כמתקן כיון דהוי מתקן לצורך אוכל נפש וכ\"כ הרב מוהרלנ\"ח בתשובה סימן י\"ו דהגבהת תרומות ומעשרות בי\"ט לדעת הרמב\"ן ז\"ל אין איסורו משום מתקן כיון דהוי לצורך אוכל נפש אלא איסורה משום דמיחזי כמקח וממכר וגזרה שמא יכתוב ואף למה שנראה מדברי התוספות ורש\"י בפרק משילין דהגבהת תרומות ומעשרות בי\"ט אסור משום מתקן איכא למימר דלא אמרה אלא בהגבהת תרומות ובפירי דטבילי מאתמול כדאמרינן התם משום דיכול לתקנו מעי\"ט אמנם בביטול האיסורין ובגוונא דלא אפשר לתקנו מעי\"ט כי הך דמתני' דפ' אלו עוברין כ\"ע מודו דלא אסור משום מתקן כמו שלא אסרו בהגבהת תרומות בפירי דטבילי בי\"ט האמנם לדברי הרב בעל תה\"ד דס\"ל דאסור לבטל את האיסורין אפי' בי\"ט ואפי' בגונ' דלא אפשר לבטוליה מאתמול מדק\"ל מההיא דעצים שנשרו מן הדקל בי\"ט קשה טובא מההיא דחלת ח\"ל שכתבנו ואולי י\"ל דס\"ל להר\"ב תה\"ד דגבי חלת ח\"ל הקילו לבטלו בי\"ט כי היכי דהקילו בה לבטלה בידים ברוב משום דקילא טפי דאינה נוהגת בכל מקום אלא במקומות הסמוכים לא\"י כמ\"ש הר\"ן שם אלא דאכתי אין זה מספיק להקשות לדעת הרי\"ף ז\"ל דאיכא למימר לדעת הרי\"ף דס\"ל דאף בחלת ח\"ל אסור לבטלה בי\"ט כמו בשאר איסורין ואם כן מאי ק\"ל להרמב\"ן אלא משמע דסבירא ליה דבכל האיסורין דינן שוה דמותר לבטלן בי\"ט ושלא כדעת הרב תה\"ד ומ\"מ לדאתאן עלה נר' שאף הרב תה\"ד לא אמרה אלא דוקא במבטל את האיסורין בידים דעושה מעשה בגוף האיסור במה שהוסיף עליו כדי לבטל אבל כגון הא דנ\"ד דאינו עושה מעשה כלל בגוף האיסור וככחם אז כחם עתה מסתברא ודאי דאין לאסור משום מתקן כנ\"ל:<br><b> ודע </b> שהתוספות ז\"ל בד\"ה איכא חד דמערב בהו הקשה וז\"ל וא\"ת וליבטלי ברוב וי\"ל דב\"ח חשיבי ולא בטלי א\"נ הו\"ל דבר שיל\"מ לאחר יו\"ט כו' ודבריהם צריכים ביאור דמאי ק\"ל ודקארי להו מאי קארי להו הא בהדיא אמרינן לעיל דכל דבר שיל\"מ אפי' בדרבנן לא בטיל ואפשר ליישב דכונתם ז\"ל להקשות למאי דפרכינן בגמ' לעיל מברייתא דקתני א' ביצה שנולדה בי\"ט כו' וספקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הו\"ל ס' דאורייתא ולחומרא אלא למ\"ד משום גזירה ספק דרבנן הוא וכל ס' דרבנן לקולא וכו' ומשמע להו דהמקשה דפריך מהך ברייתא ס\"ל דדשיל\"מ בדרבנן בטיל וכן משמע מדאמר רב אשי לעולם ס' י\"ט ספק חול הו\"ל דשיל\"מ וכל דבר שיל\"מ אפי' בדרבנן לא בטיל משמע דהא בהא תליא דאי הוה ס\"ל להמקשה דדשיל\"מ אפילו בדרבנן לא בטיל ה\"ה נמי לס' דרבנן והיינו דחדית ליה רב אשי דאל\"כ אלא דהמקשה נמי הוה ס\"ל דודאי איסור אפילו באלף לא בטיל אלא דהוה ס\"ל דבס' קיל טפי ואזלינן לקולא אם כן מאי חדית ליה רב אשי וקאמר וכל דשיל\"מ אפילו בדרבנן לא בטיל הא איהו נמי הכי ס\"ל וכ\"כ הרב פר\"ח ז\"ל שם בחי\"ד סימן ק\"י ס\"ק מ\"ו ע\"ש וכן נראה בהדיא ממ\"ש ה\"ה בפ\"א מהלכות אלו דין וז\"ל ולא כתב רבינו ספק י\"ט ס' חול דכיון שאין לו ביטול פשיטא דס' אסור ולפ\"ז צריך לומר דכי פריך בגמ' אלא למ\"ד משום גזירה ס' דרבנן הוא כו' ה\"ה דהוה מצי לאקשויי מסיפא דקתני ואם נתערבה באלף כולן אסורות אלא דניחא ליה לאקשויי מרישא והא דאמרינן בתר הכי א\"ה אימא סיפא ואם נתערבה באלף כולן אסורות אא\"ב ס' י\"ט ספק חול הו\"ל דשיל\"מ כו' ה\"ק אי א\"ב ס' י\"ט ס' חול וטעמא משום הכנה דהוי דאורייתא הו\"ל דשיל\"מ כו' ועיין בהרב ל\"מ ז\"ל שם ומעתה היינו דק\"ל להתוס' בשמעתין דליבטל ברובא כלומר דלהך מקשה דס\"ל דדבר שיל\"מ בדרבנן בטיל וכן ר\"פ משמע התם דהכי ס\"ל אדק\"ל מהך ברייתא דא' ביצה שנולדה תקשי להו מהך מתני' וליכא למימר דממתני' לא ק\"ל משום דאיכא למימר דה\"ט דקתני מתני' אסורין משום דאיכא למימר דהנך אחריני נינהו כו' וכמ\"ש מ\"נ כו' דהא ליתא דהא כיון דס\"ל השתא דספקא דרבנן אפי' בדשיל\"מ לקולא אם כן ה\"נ אמאי אסורין ואי משום חששא דשמא אחריני נינהו הא מידי ס' לא נפקא ותו דהאי דאמרינן בגמרא מ\"נ אחריני נינהו כו' אינו אלא לרווחא בעלמא דלפי האמת ודאי לית לן למיחש להכי מדקתני סיפא ג' ומצא ב' מותרין ולא חיישי' דילמא אחריני נינהו ועיין בב\"ח סי' תצ\"ז ואהא תי' דמתניתין לא ק\"ל משום דב\"ח לא בטילי וכתבו עוד א\"נ הו\"ל דשיל\"מ כו' כלומר דבמוקצה כולי עלמא מודו דדשיל\"מ לא בטיל משום דמוקצה חמיר טפי כשל תורה דהולכין בספיקא להחמיר ותדע מדחזינן דפריך מברייתא דאח' ביצה שנולדה לר\"י ולרבי יצחק ולא פריך לר\"ן דאמר דה\"ט דביצה משום מוקצה משמע דלר\"ן ל\"ק ליה משום דמוקצה חמיר כשל תורה והולכין בס' להחמיר וא\"כ מינה נמי דאין לו ביטול משום דהו\"ל דשיל\"מ דהא בהא תליא וכמ\"ש וכ\"כ הר\"ב חד\"ה שם משם התוס' ישנים ע\"ש כנ\"ל אלא דק\"ל ממ\"ש התוס' בפרק משילין דף ל\"ח ע\"א ד\"ה ולבטיל מים ומלח וז\"ל ותי' הא הו\"ל דבר שיל\"מ שאפילו באלף לא בטיל וי\"ל כו' ואי כפי מ\"ש מאי ק\"ל הא איכא למימר דמאן דפריך התם לבטיל מים ומלח ס\"ל דדשיל\"מ בדרבנן בטיל וכדסבירא ליה להמקשה דהכא ולר\"פ ורב אשי דמשני הכא דדשיל\"מ אפילו בדרבנן לא בטיל הא איהו משני התם משום דהוי דבר שיל\"מ אלא משמע דס\"ל דהא דדשיל\"מ אפילו באלף לא בטיל בהא כ\"ע מודו והמקשה דפריך הכא מברייתא דקתני כו' אסורה מודה נמי בהכי מדחזינן דלא פריך מסיפא דס\"ל דספק גריע טפי ורב אשי דקאמר וכל דבר שיל\"מ אפילו בדרבנן לא בטיל סבירא לי' דהא בהא תליא:<br><b> אך </b> קשה לפי זה מהא דגרסינן דף ד' ע\"ב אההיא דעצים שנשרו מן הדקל ולרב אשי דאמר כל דבר שיל\"מ אפילו בדרבנן לא בטיל מאי איכא למימר כו' משמע בהדיא מסוגיא זו דרב אשי הוא דחדית לן הך סברא מדל\"ק ליה בפשיטות והא הו\"ל דשיל\"מ וכעת צריך עיון:<br><b> ואפשר </b> לישב דברי התוס' ז\"ל דפרק משילין במה שנדקדק עוד במה שהוצרכו להביא פרש\"י שפירש הואיל והעיסה נפישא להק' קושייתם כי לכאורה דברים הללו ללא צורך לקושייתם אלא נר' שכונתם ז\"ל דודאי ידעי להו להאי מילתא שפיר דרב אשי הוא דחדי' לן דכל דבר שיל\"מ אפילו באלף לא בטיל בדרבנן ור\"פ והמקשה דהתם סבירא ליה דדבר שיל\"מ בדרבנן בטיל וכדמוכחא מסוגיא דעצים שנשרו מן הדקל וכמ\"ש הפר\"ח ז\"ל אלא שכל קושייתם ז\"ל הוא לפי פרש\"י שפירש דמאי דפריך התם ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה היינו משום דהעיסה נפישא דמשמע דאע\"ג דאין בעיסה ס' כנגד המים לבטלן אפ\"ה פריך דליבטיל מים ומלח לגבי עיסה דנפישא והיינו משום דס\"ל דכיון דאיסור תחומין אינו אלא מדרבנן בעלמא דין הוא שנקל בהכי שלא להצריך ס' כאיסור תורה אלא ברובא בעלמא סגי והשתא היינו דק\"ל ותימא הא הוי דשיל\"מ דאפילו באלף לא בטיל כלומר הן לו יהי דנימא דמאן דפריך התם ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה ס\"ל דדשיל\"מ בדרבנן בטיל וכדס\"ל להמקשה דהכא ור\"פ מ\"מ כיון דבדאורייתא דשיל\"מ אפילו באלף לא בטיל אין סברא לומר דבתחומין כיון דמדרבנן הוא אפילו ברובא בטיל דהא חד דרגא נחתינן תרי דרגא לא נחתינן ולפחות מיהא ליבעי ס' כשאר איסורין ואהא תירץ דה\"מ מין במינו אבל מין בשאינו מינו בטיל שפיר בס' ואפילו בדאורייתא ואם כן הכא כיון דתחומין דרבנן נחתי' דרגא ואפילו ברובא דעלמא סגי כנ\"ל ועיין בתוס' פרק הנודר מן הירק ד\"ה ודוק מיהו אכתי ק' לי דברי התוס' ז\"ל שכתבו בעירובין פרק מי שהוציאוהו דמ\"ה ע\"ב ד\"ה אי בעי' אימא הוי ס' דדבריהם וז\"ל אע\"ג דהוי דשיל\"מ ואמר רב אשי בריש ביצה דדשיל\"מ אפילו באלף לא בטיל אפילו בספקא דדבריהם בעירוב הקילו עכ\"ל. והשתא כפי מ\"ש דהא בהא תליא דכיון דס\"ל דדשיל\"מ אפילו בדרבנן לא בטיל ה\"ה נמי דיש להחמיר בס' וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל אם כן קשה מה תי' במ\"ש בעירוב הקילו הא בסוף משילין ס\"ל לרב אשי דדבר שיל\"מ אפילו בעירוב לא בטיל וכיון דאין לו בטול כ\"ש דס' אסור דהא בהא תליא כמ\"ש ועיין בפר\"ח י\"ד סי' ק\"י בכללי ס\"ס ס\"ק שהביא דברי התוס' הללו בלי חולק:<br><b> ולע\"ד </b> נראה שכפי דברי ה\"ה שכתבנו דהא בהא תליא והסכים הוא ז\"ל לדעתו בסימן הנז' ס\"ק מ\"ו ע\"כ צ\"ל דאפילו בעירוב ס' נמי להחמיר כיון דקי\"ל כרב אשי דדשיל\"מ לא בטיל אפילו בעירוב דהא בהא תליא כמ\"ש כנ\"ל:<br><b> ועוד </b> אפשר לפרש דברי התוס' באופן אחר יותר נכון דמעיקר' ס\"ד כסברת המרדכי והביאו מור\"ם ז\"ל בהגהת י\"ד סי' ק\"ב דלא מקרי דשיל\"מ אלא דוקא ביצה שנולדה בי\"ט וכיוצא שכשיעבור זמן איסורא הוא עומד בהיתירא לעולם אבל אם הוא דבר שיש לו היתר וחוזר ונאסר לשנה הבאה כחמץ בפסח וכיוצא לא מקרי דשיל\"מ וכתב הרב מנחת כהן בחלק התערובות דנ\"ח ע\"ד שלפי זה נראה דמוקצה אינו בכלל דשיל\"מ ובטיל ברוב מפני שאף שלאחר השבת או לאחר י\"ט יהיה מותר עם כל זה חוזר ונאסר לשנה הבאה ואינו כמו נולד שמשעבר שבת וי\"ט והותר נשאר בהיתרו לעולם ואף שרבינו כתב בפרק ט\"ו מהל' מ\"א שמוקצה הוא דבר שיל\"מ הוא משום דאזיל לטעמיה שקורא דשיל\"מ לחמץ בפסח אפי' שנאסר לשנה הבאה א\"ד יע\"ש וא\"כ היינו דק\"ל מעיקרא דליבטיל ברובא דאע\"ג דמסקינן לעיל דכל דבר שיל\"מ אפי' בדרבנן לא היינו דוקא גבי ביצה שנולדה בי\"ט שמשעבר זמן איסורו נשאר בהיתירו לעולם מה שאין כן גבי גוזלות דב' ומצא ג' דמותרין נינהו הרי חוזרים ונאסרים לי\"ט הבאה ואע\"ג דכי אזמין להו מעי\"ט שרי בי\"ט הבאה מ\"מ אי לא אזמין להו לי\"ט הבאה הן נאסרים ולא דמי לביצה שנולדה בי\"ט דלעולם בהיתרו עומד ולא אתי לכלל איסור ואם כן ס\"ד דלא מקרי בהכי דשיל\"מ כסברת המרדכי ז\"ל ואהא תיר' א\"נ דהו\"ל דבר שיל\"מ לאחר י\"ט כלומר דחזרו השתא מסברתייהו דמעיקרא דס\"ל דכיון דיש לו מתירין לאחר זמן מיקרי בהכי דשיל\"מ וכסברת רבינו ז\"ל ומה מאד מתקו דבריהם מ\"ש א\"נ הוי דשיל\"מ לאחר י\"ט כו' כי דבריהם הללו הן שפת יתר ולא הי\"ל לומר אלא דהו\"ל דבר שיל\"מ וכל דבר שיל\"מ כו' ומי לא ידע בכל אלה שהיתירא הוא לאחר י\"ט. אכן כפי מ\"ש דבריהם מדוקדקים שבאו לומר דאע\"ג דלא דמי לביצה שנולדה בי\"ט שנשאר בהיתירו לעולם משא\"כ גוזלות דחוזרים ונאסרים לי\"ט הבאה אפ\"ה כיון דיש לו מתירין לאחר יו\"ט אע\"ג דליום טוב הבאה הן נאסרים קרינן ביה דבר שיל\"מ ודוק כי נכון הוא:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (פז) </b> קשה כו' ואמאי נכבשינהו וניידי כו'. לכאורה י\"ל דלק\"מ דאפשר דלתנא דמתניתין מספקא לי' אי יש מוקצה לחצי שבת אי לאו וכיון דנתערבו השנים עם השלישי הרי כולם מוקצים הם וא\"כ הרי אף לבתר דניידי אסורים מספק דדלמא יש מוקצה לחצי שבת אלא די\"ל כיון דבידו למכבשינהו דלניידי לא חל עליהם שם מוקצה אפי' לחצי שבת. אבל הא ליכא לאקשויי דמה בכך דמספקא לי' לתנא דמתניתין אי יש מוקצה לחצי שבת הא מ\"מ הוי לן למיזל לקולא דהא הו\"ל ס' דרבנן (ואי משום דהוי דשיל\"מ הא הוכחתי לעיל דבספיקא דדינא לא אמרינן כן). די\"ל דהא כתב המוהרש\"א בשם תוספות ישנים דלהכי לא פריך הש\"ס מהברייתא דספיקה אסורה לרב נחמן דמוקי מתניתין בריש מכילתין בתרנגולת העומדת לגדל ביצים משום דמוקצה הוי כעין דאורייתא ומכש\"כ במוקצה דבעלי חיים ודוק:<br><b> (פח) </b> הא בהדיא אמרינן לעיל דכל דשיל\"מ אפי' בדרבנן לא בטיל. לענ\"ד אפשר לומר דכיון דהא דדשיל\"מ לא בטיל היינו דוקא במין במינו ולהכי פוסקים הסוברים דמאן דס\"ל מין במינו לא בטיל היינו דוקא בלח בלח אלא דאנן קיי\"ל דמין במינו בטיל בכל גווני ובדשיל\"מ מחמרינן כמ\"ד דלא בטיל וא\"כ י\"ל דהיינו דוקא בלח בלח אבל ביבש ביבש בטיל וברייתא דאחת ביצה שנולדה בשבת כו' דקתני התם ואם נתערבה באלף כולן אסורות י\"ל דאזלא כמאן דס\"ל דטעמא הוא משום דהו\"ל דשיל\"מ ובביצה מטורפת בקערה דהו\"ל לח בלח ולא בטלה וא\"כ ביונים דהו\"ל יבש ביבש איכא למימר דאפי' דדשיל\"מ בטלי ולהכי חידשו התוס' וכתבו אי נמי דהו\"ל דשיל\"מ והיינו שאפילו ביבש ביבש נמי אמרינן דדשיל\"מ לא בטיל ודוק:<br><b> (פט) </b> א\"כ קשה מה תירצו כו' ס\"ל לרב אשי כו' כ\"ש דס' אסור. ולענ\"ד יש ליישב דעד כאן לא קאמרי התוס' התם בעירובין דף מ\"ה הנ\"ל דבעירוב הקילו אלא דוקא התם בגשמים דאין להם מתירין אלא למחר אבל במים ומלח דמותרים היום בתוך תחום שניהן א\"כ האי דשיל\"מ חמיר טפי אפי' בעירוב הקל אזלינן בי' לחומרא וכמ\"ש הר\"ן שם דמה\"ט מחמרינן בי' אפי' במין בשאינו מינו וע\"ש. ואע\"ג דהתוס' בשבת לענין זה לא ס\"ל כהר\"ן מדלא תירצו כן שם מ\"מ אפשר דלענין קולא דעירובין מודים להר\"ן דלא מקילינן בדבר שמותר באותו יום עצמו. ועוד דהא כבר כתב המהרש\"ל דאין להקשות דברי תוס' אהדדי משום דלאו מרועה אחד נתנו ולזאת י\"ל דהתוס' בעירובין ס\"ל כהר\"ן משום הכי כתבו שם דבעירוב הקילו משא\"כ בהאי דמים ומלח דיש להם היתר באותו היום. ובאמת מה\"ט ממילא ניחא הא דמחמרינן בהו אע\"ג דהוי מין בשאינו מינו (אע\"ג דסברת הר\"ן היא משום דהיתר בהיתר הו\"ל מין במינו ולא משום חומרא מ\"מ הר\"ן נמי מודה כסברת רש\"י דעד שתאכלנו דאל\"כ מ\"ט מחמרינן בס' בדשיל\"מ) ומש\"ה כל שביומי' מותר הו\"ל דשיל\"מ טפי ומחמרינן בי' נמי גבי עירוב. ועוד י\"ל דעד כאן לא כתבו התוס' התם דבעירוב הקילו אלא לענין ס' גבי גשמים אבל בתערובות מים ומלח גם בעירוב מחמרינן. וראיה לדבר דתערובות חמיר מספיקא שהרי בריש מכילתין לא פריך הש\"ס אלא מהא דספיקה אסורה ולא מהא דאם נתערבה באלף כולן אסורות ואע\"ג דלמאי שתירץ רב אשי הא גם ספק בדשיל\"מ אסור מ\"מ מודה דתערובות חמיר מספיקא וניהו דבעירוב הקילו בספיקא מ\"מ בתערובות לא הקילו משום דבתערובות איכא חזקת איסור וכמ\"ש המרדכי:<br><b> (צ) </b> מ\"ש א\"נ הוי דשיל\"מ לאחר יו\"ט כו' אכן כו' שבאו לומר דאע\"ג כו' דליו\"ט הבא הם נאסרים מ\"מ קרינן בהו דשיל\"מ. ולפ\"ז יקשה מה יענה המחבר לדברי הר\"ן שם דכתב נמי ליישב הקושיא הנ\"ל דב' ומצא ג' אמאי לא בטיל ברוב וכתב לתרץ א\"נ דכל דשיל\"מ אפי' באלף לא בטיל ולא כתב שפת יתר זה לאחר יו\"ט וא\"כ הא קשה גם עליו קושיית המחבר דקארי לי' מאי קארי לי' ואפשר לדחוק קצת ולומר דשפת יתר הוא מה שכתבו וכל דשיל\"מ וכונתם בזה דהיינו נמי אפי' מה שיאסר עוד לשבת הבא נמי מקרי דשיל\"מ אלא שזהו דקדוק קלוש שהרי לשון זה הוא נמי לישנא דרב אשי בדף ד' ע\"א ובדף ל\"ט ע\"א:<br><b> (צא) </b> בטעה\"מ: והוי עיקר מן התורה דהא תחומין בי\"ב מיל דאורייתא. דבריו אלו סתורים מדברי הרלב\"ח סי' כ\"ח הביאו המג\"א בסי' ת\"ד דדוקא לאדם עצמו ס\"ל להרמב\"ם ז\"ל די\"ב מיל הוו דאורייתא אבל לא לכליו ובהמתו ועי' לעיל בדף כ' ע\"ב ובדף כ\"א ע\"ב ואע\"ג די\"ל דס\"ל כהר\"ם אלשקר שחולק בזה מ\"מ מדלא פלפל בזה נראה בעליל דנעלמו ממנו דברי הרלב\"ח הנ\"ל ולפ\"ז קושייתו זו לא קשה מידי:<br><b> (צב) </b> וע\"כ ה\"ט משום דאזלינן בתר רובא דעלמא. ולענ\"ד אפילו אי נימא דרוב וקרוב רובא עדיף אפילו ברובא דעלמא. מ\"מ לענין איסור מוקצה דזימן הנ\"ל הוה לן למיזל בתר קרוב ולא בתר רובא דעלמא דהא רובא דעלמא נכרים הם והרי איתא בירושלמי דנכרי אין צריך הכין. וכמ\"ש הב\"י בא\"ח סי' תצ\"ח. וא\"כ ע\"כ האי דבעי בסוגיין לסייע לדר\"ח דרוב וקרוב הלך אחר הרוב היינו דבמקום רחוק יש כאן רוב יונים של ישראל. אמנם צ\"ע בזה דאדרבה הא מוכח מש\"ס אלו דלא חיישינן לרובא דעלמא דהא כיון דרובא דעלמא נכרים הם א\"כ מה בכך דאיכא נמי רוב יונים של ישראל שלא זימנום הא מ\"מ אית לן למיזל בתר רובא דעלמא דשל נכרים ובשל נכרים הרי אין כאן מוקצה אע\"כ דלא חיישינן לרובא דעלמא. וע\"כ צ\"ל דהא דכתב הפר\"ח דהיינו טעמא דאזלינן בתר רובא דעלמא האי דעלמא לאו דוקא והיינו דבא לומר דאזלינן בתר יונים שיש שם אפילו הרחוקים יותר מחמשים אמה שהם של ישראל שלא זימנום. משום דקיי\"ל כר\"ח דרוב וקרוב כה\"ג אזלינן בתר הרוב ולק\"מ על הפר\"ח הנ\"ל. אכן מ\"ש עוד לדקדק נמי בדברי הפר\"ח בחידושיו להלכות ע\"ז במאי דיהיב שם טעמא למ\"ש הרמב\"ם דהקן עצמו מותר היינו משום דכיון דרובא דעלמא דהיתרא הוא קיי\"ל דרוב וקרוב הלך אחר הרוב התם נמי האי דקאמר רובא דעלמא לישנא קטיעה הוא וכוונתו שם דכיון דרוב עצים הסמוכים לאשירה דהיתירא נינהו אזלינן בתר רובא לקולא אבל לרובא דעלמא דלא ידעינן לי' לא חיישינן:",
+                "<b>זימן </b>\n<b> בתוך הקן ומצא לפני הקן כו'.</b> שם בגמרא אמרינן לימא מסייע ליה לר\"ח דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב אמר אביי בדף רבא אמר בב' קנין זו למעלה מזו כו' והטור ורבינו ז\"ל השמיטו אוקמתא דאביי ורבא לכותבו סתם זמן בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורים. ונראה שטעמם ונימוקם עמם דהך אוקמתא דאביי אינו אלא לדחויי בעלמא דלא לסיועי מינה לר\"ח דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב וכיון דאנן קיי\"ל כר\"ח כמו שפסק רבינו ז\"ל בפ\"ט מהל' רוצח אם כן מעתה מתני' כפשטא אתיא אפי' בדליכא דף ומשום דרוב וקרוב הלך אחר הרוב:<br><b> וראיתי </b> להפר\"ח ז\"ל חי\"ד סימן ס\"ג סק\"ג שכ' שממה שהשמיט רבינו ז\"ל בה' רוצח אוקמתא דיושבת בין ההרים דאית מ\"ד התם בפ' לא יחפור וכן בפרק ט\"ו מה' גזילה ואבידה העתיק המשנה כצורתה והשמיט אוקמתא דעומדת בשביל של כרמים משמע שדעתו לומר דאפי' לר\"ח לא אזלינן בתר רובא דעלמא והך פירכא דפרכינן התם וליזל בתר רובא דעלמא לאו פירכא היא והתרצן לפום שיטתיה דהמקשן קמשני ליה והוכיח במישור מכמה דוכתי דמשמע הכי יע\"ש. ולפי דבריו נראה שיש ליישב קצת מה שהקשה הר\"ב ל\"מ ז\"ל בפי\"ב מהל' מאכ\"א דין במ\"ב למה שרבי' השמיט אוקמתא דעקולי ופשורי יע\"ש ודוק. אלא שיש לדקדק על הפר\"ח ז\"ל ממ\"ש רבינו כאן ז\"ל זמן בתוך הקן ומצא לפני הקן אם אין שם בקן אלא הן ואינן יכולין לפרוח כו' הרי אלו מותרים יע\"ש משמע מדבריו דביכולים לפרוח אפילו דליכא קן בתוך נ' אמה אסורים וע\"כ היינו טעמא משום דאזלי' בתר רובא דעלמא הוא ואם איתא דרבינו ז\"ל ס\"ל דלא אזלינן בתר רובא דעלמא הול\"ל בדליכא קן בתוך נ' אמה מותרים משום דקרוב עדיף לגבי רובא דעלמא ודוק:<br><b> וראיתי </b> להפר\"ח בחידושיו לה' ע\"ז פ\"ז דין י\"ב אמ\"ש רבינו ז\"ל אפרוחים שקיננו באשירה כו' והקן עצמו מותר מפני שהעוף מביא עציו ממקום אחר שכתב וז\"ל אף שפשט הסוגיא נראה כדברי הראב\"ד דדוקא בשידוע שהביא ממקום אחר מ\"מ דברי הרב נראין עיקר מדאמרינן פ' לא יחפור רוב וקרוב הלך אחר הרוב וה\"נ כיון דרובא דעלמא דהתירא אזלינן בתר רובא דעלמא עכ\"ד ויש לדקדק עליו שהרי דעת רבינו ז\"ל דלא אזלי' בתר רובא דעלמא לגבי קרוב וכמ\"ש הוא ז\"ל:<br><b> ועוד </b> יש לדקדק עליו שהרי כ' רבינו ז\"ל בפ\"י מה' מ\"א דין י\"ג וז\"ל חבית של יין הנמצא טמונה בפרדס של ערלה אסורה בשתיה כו' אבל ענבים הנמצאים טמונים שם אסור שמא נלקטו והצניען שם ע\"כ וכתב הפר\"ח בסי' כ\"ז דאע\"ג דבפ' לא יחפור משמע דהא דאמרינן וה\"מ חמרא אבל ענבי מצנעי היינו לפום מאי דבעי לדחויי דרבינא לית ליה כר\"ח אלא ס\"ל דרוב וקרוב הלך אחר הרוב ומשום הכי קאמר דעינבי עביד דמצנע ואע\"ג דרובא דעלמא דהיתירא אפי\"ה אזלינן בתר רובא אמנם למאי דקי\"ל כר\"ח משמע דאפילו ענבים משום דאזלי' בתר רובא וכ\"כ הרא\"ש שם ס\"ל לרבינו ז\"ל כמ\"ש הרמב\"ן שם וז\"ל אבל ענבי דמצנעי ואפי' לר\"ח אסור דכי הא לאו קרוב בלחוד אלא במקומו ממ\"ש וחזקה כאן נמצאו וכאן היו והו\"ל קרוב ומצוי וליכא למ\"ד רוב עדיף עכ\"ד יע\"ש ולזה הסכים הרב ז\"ל שם וכ\"כ הרב ט\"ז בחי' י\"ד סי' רצ\"ד ס\"ק י\"ז ליישב דעת הטור ומרן ז\"ל שפסקו כרבי' דבקרוב ומצוי אזלינן אחר הרוב ומהתימה עליו דט\"ז סי' שכ\"ה על מ\"ש מרן שם בסעיף ט' וז\"ל אם הוא ספק אם באו מחוץ לתחום אסור דוקא כו' אבל גוי השרוי עמו בעיר ופירו' המצוי' בעיר אין לחוש מס' וכתב הרב הנז' בסק\"ו וז\"ל דטפי מסתבר לתלות בקרוב דמצוי אך נלע\"ד דהא קי\"ל כר\"ח דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ואפי' בקרוב ומצוי ואם כן כאן נמי נתלה הפירות ברוב שהוא חוץ לתחום וכ\"ת שאני הכא דאין כאן אלא איסורא דרבנן ליתא ע\"כ נראה לי דהכא נקט דוקא תרי בתים משום הכי אין כאן רוב לאיסור דודאי לא לקח אלא משלו אבל אם היו לו ב' בתים דחוץ לתחום ואחד תוך לתחום הוא אסור עכ\"ד ואתמהא דלפי מ\"ש הוא ז\"ל לדעת מרן והטור דבקרוב ומצוי אין הולכין אחר הרוב דאמרינן כאן נמצאו וכאן היו ולזה הסכים דעתו ז\"ל אם כן מאי ק\"ל לדעת מרן הכא נמי קרוב ומצוי הוא דאמרינן כאן בתוך התחום נמצאו וכאן היו וכמ\"ש הר\"ן בפ' שואל יע\"ש ודוק וא\"כ ה\"נ בקן הנמצא באשירה אע\"ג דרובא דעלמא דהיתירא כיון שמצאו במקומו אמאי לא נימא דחזקה כאן נמצאו וכאן היו ומאשירה עצמה הן ולכן מחוורתא דמילתא דטעמא דרבינו ז\"ל כמ\"ש הכ\"מ ז\"ל שם ע\"ש ודו\"ק:<br><b> ודע </b> שהטור והרשב\"א ז\"ל בס' עה\"ק הביאו אוקמתא דרבא לפסק הלכה וכתב מרן הב\"י סימן רצ\"ו שהפוסקים שהשמיטו זה משום דס\"ל דהא דאביי ורבא אינו אלא לדחוייא בעלמא דלא לסייעיה לר\"ח והילכך לדידן דקי\"ל כר\"ח תו לא צריכי לאוקמא למתני' בב' קנין זו למעלה מזו והילכך איכא למימר בשתי קני' זו למעלה מזו אפי' זימן בתחתונה ולא זמן בעליונה שרי דכיון שאותן שזימן מצאן במקומו לא חיישינן להו כלל עכ\"ד יעיין שם וכוונת דבריו ובודאי שכונתו ז\"ל לומר דלדידן דקיי\"ל כר\"ח איכא למימר דבב' קנין זו למעלה מזו ובגונא דליכא למיחש לרובא דעלמא כגון דאין שם בתוך נ' אמה אלא ב' קנין הללו דא\"ז שרי משום דלא חיישינן להא כלל ואשתרבובי אשתרבוב ונחית והיינו שהוצרכו הרשב\"א ורי\"ו להביא הך אוקמתא דרבא אע\"ג דקי\"ל כר\"ח ובלא\"ה אסירי משום דחיישינן לרובא דעלמא משום דנ\"מ לענין דינא היכא דליכא למיחש לרובא דעלמא וכדכתיבנא וזה פשוט וכ\"כ הפר\"ח ז\"ל ס\"ק י\"ד ע\"ש וכתב עוד שם שנראה לו עיקר כדברי הרשב\"א ורי\"ו ודלא כהב\"י דס\"ל למסקנא לא אמרי' הכי דליתא ותדע דהא רבא לא הוה איצטריך לדחויי ליה אלא דמתני' מיירי כשזימן בתחתונה ולא זימן בעליונה והוה סגי לי' בהכי דלא לסייעיה מתני' לר\"ח ואינו קא מוסיף אפי' זימן בעליונה ולא מצא בתחתונה ע\"כ אינו אלא משום דהכי קי\"ל ליה לרבא מסברא דנפשיה וכיון שכן אפי' למסקנא דקי\"ל כר\"ח נקטינן כסברת ואוקמתא דרבא אלו דבריו ע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> אין זה כדאי לדחות דברי הב\"י ושאר הפוסקים שהשמיטו דין זה דאיכא למימר דהא דהוצרך רבא לומר ולא מבעי' זימן בתחתונה ולא זימן בעליונה אלא אפי' זמן בעליונה כו' לאו משום דהכי קים לי' מסברא אלא משום דכיון דלדידיה מתני' דקתני בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורים מיירי בשני קנין זו למעלה מזו וזמן את אחת מהן ולא משום חששא דרוב' דעלמא אלא משום חשש דשמא באו מאותו הקן שלא זימן אם כן סיפא דקתני ואם אין שם אלא הן הרי אלו מותרים ע\"כ הכונה לומר דאין שם אלא אותו קן שזימן וכ\"כ בשיטה מקובצת למוהר\"ב ז\"ל ואם כן אם איתא דכשזימן בעליונה ולא זימן בתחתונה מותרים משום דלא חיישינן לטעמא דסרוכי סרוך וסליקו אם כן אדתני סיפא אם אין שם אלא הן לאשמועינן רבותא אפילו בשיש שם קן אחר שלא זימן וכגון שזימן בעליונה ולא זימן בתחתונה דהרי אלו מותרים משום הכי הוכרח לומר דאפי' זימן בעליונה ולא זימן בתחתונה אפילו הכי אסורים דהשתא אתייא סיפא דמתני' שפיר דלא אשכח היתרא אלא בשאין שם אלא אותו קן שזימן כן נראה לי ודו\"ק:<br><b> ובדברי </b> הרשב\"א שהביא אוקמתא דרבא וכתב שהוצרך להביאו משום דנ\"מ אפילו היכא דליכא למיחש לרובא דעלמא וכמ\"ש הפר\"ח ז\"ל נראה שיש לדקדק עליו דהא ע\"כ הא דרבא דאסר בב' קנין זו למעלה מזו היינו משום דחיישי' דילמא הני דאזמין אזדי להו והנך אשתרבובי אשתרבוב ונחית ואינו אלא משום חששא וספיקא בעלמא וכמדוקדק מדברי רש\"י ד\"ה רבא אמר כו' יע\"ש וכיון שכן ק' שהרי דעת הרשב\"א ז\"ל הביאו ה\"ה בפ' הנז' דין דכיון שהמוקצה והנולד מדבריהם הולכין בספיקא להקל ולא אמרו אסור אלא בדבר שקרוב ליגע בשל תורה כגון ס' נצוד כו' יע\"ש וא\"כ הכא גבי גוזלות דאין כאן קרוב ליגע בשל תורה אמאי כתב דאסורים וע\"כ מתורת ספק הוא דאסור דשמא הנך דזימן אזדו לעלמא והנך אשתרבובי אשתרבוב ולא מתורת ודאי ואיכא למימר שפיר דאותן שלא זימן אזדו לעלמא והנך שזמן אינהו נינהו דמצאן לפני הקן ואדרבא אינו אלא חששא רחוקה וכמ\"ש מרן דלפי המסקנא לא חיישינן לה כלל ואם כן הן לו יהי דהוי ס' שקול אכתי אמאי אסורים כיון דהוי ס' דדבריהם והרב ל\"מ שם הוקשה לו לדברי הרשב\"א מחלוקת זמן שחורים ולבנים נמצא לבנים במקום שחורים דאמרינן דאסורים ותי' דהתם שאני משום דאזלינן בתר רובא דעלמא יע\"ש אכן תי' זה אינו עולה לקושיתינו דהא הרשב\"א ע\"כ מיירי בדליכא למיחש לרובא דעלמא כמ\"ש ואפשר לחלק דהכא שאני דאתחזק איסורא מבע\"י דאיכא קן א' שלא זמן ואע\"ג דבשעה דאיתיליד לן ספיקא דהיינו כשבא ומצא בתחתונה ולא מצא בעליונה אין כאן אתחזק איסורא דהא אין כאן אלא קן א' אפ\"ה כיון דמעיקרא אתחזק איסור' הולכין בספקא להחמיר ולא כתב הרשב\"א דבמוקצה ונולד הולכין בס' להקל אלא היכא דלא אתחזק איסורא ועיין בבית חדש ז\"ל סי' תצ\"ז:<br><b> וראיתי </b> לעמוד אמ\"ש התוס' בד\"ה פשיטא וז\"ל וקשה וכי מייתי ראיה ממר עוקבא שהוא אמורא יע\"ש וכ\"נ דכונתם ז\"ל דמאי פריך פשיטא ומייתי ראיה ממר עוקבא והא איכא למימר דהא דמר עוקבא אתא מתני' לאשמועינן ואהא תי' דע\"כ צריכים אנו לומר כדמר עוקבא דאל\"כ לא מיתוקמא מתני' דלא יחפור כלומר דהכי פריך פשיטא דמותרים דאמר מר עוקבא כו' דהא שמעי' ליה ממתני' דפרק לא יחפור ויש לדקדק לפי זה דמאי דפריך תלמודא פשיטא היינו משום דכבר שמעינן ליה ממתני' דלא יחפור אם כן מאי משני לעולם דאיכא קן בתוך נ' אמה וכגון דקיימא בקרן זוית מ\"ד כו' קמ\"ל דכל היכא דמדדה והדר חזי לקניה מדדה ואי לא לא מדדה הא נמי שמעי' לי' ממתני' דפרק לא יחפור דפרכינן התם אמתניתין דקתני נמצא בין ב' שובכות קרוב לזה שלו ואע\"ג דחד מינייהו נפיש מחבריה ומשני הב\"ע בשוין והדר פריך וליזיל בתר רובא דעלמא ומשני הב\"ע בשביל של כרמים דאם איתא דמעלמא אתי כיון דמדדי לא מצי אתי דכל דמדדי והדר חזי לקניה מדדי ואי לא לא מדדי וי\"ל עם מ\"ש התוס' שם בד\"ה דכל דמדדי וז\"ל לא היה צריך למאי דקאמר אי הדר חזי לקני' מדדי כיון דשובכים דעלמא יותר מנ' מן הכרמים ליכא למיחש אלא רובא דעלמא כו' אלא מיירי דאפי' אם יהיו שובכים דעלמא בין הכרמים כו' יע\"ש וא\"כ אי מתני' דהתם לא הוה שמעינן לה הך דכל דמדדה אי הדר חזי לקני' מדדה דאיכא לאוקמא למתניתין בשובכין דעלמא יותר מחמשים ומשום דכל המדדה אינו מדדה יותר מחמשים כדמר עוקבא אלא דתלמודא התם לפום מאי דשמעינן ממתני' דהכא דכל המדדה אי הדר חזי לקניה מדדה הוא דמוקי לה למתני' בכל גונא ואפי' בשובכין דעלמא בתוך נ' אמה וק\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בית </b>\n<b> מלא פירות שנפחת כו'.</b> כתב ה\"ה משנה פ' המביא ולא קי\"ל כר\"מ כו' וכן פסק הטור ז\"ל בסו' תקי\"ח כרבנן דר\"מ דדוקא בית שנפחת נוטל ממקום הפחת אבל לכתחילה אסור לפוחתו משום דאיכא סתירת אהל אף באוירא דלבני ויש לתמוה על מ\"ש הטור ז\"ל בסימן שצ\"ד וז\"ל ואם נתנן במגדל ונעל לפניו ואבד המפתח אם הוא של לבנים מסודרים אלו על אלו בלא טיט וטיח בי\"ט הוי עירוב מפני שיכול לסותרו וליטלו אבל בשבת או ביו\"ט והוא של בנין אינו עירוב ע\"כ והדבר תמוה שהרי בפ' בכל מערבין אוקמוה רב ושמואל למתני' דקתני נתנו במגדל ואבד המפתח ה\"ז עירוב במגדל של לבני' ור\"מ היא דאמר פוחת לכתחילה ואם כן כיון שרבי' ז\"ל פסק בסימן הנז' כרבנן דר\"מ א\"כ איך כתב דבי\"ט ה\"ז עירוב מפני שיכול לסותרו ויותר תימא על מרן הב\"י שכתב וז\"ל וכתב רבי' שתי האוקמתות משום דמשמע דלענין דינא לא פליגי ומשמע ליה דמדאוקמוה למתני' כר\"מ הכי קי\"ל עכ\"ל שהרי הטור ז\"ל פסק בהדייא כרבנן דר\"מ כמ\"ש גם מה שהכריח דמדאוקמה למתני' כר\"מ הכי קי\"ל קשה שהרי רב ושמואל הוא דאוקמוה למתני' התם כר\"מ ושמואל גופיה קאמר בשמעתין לקמן הא מני ר\"מ היא דאמר אף פוחת לכתחילה ונוטל ופליגי רבנן עליה ואנא דאמרי כדרבנן:<br><b> וראיתי </b> להרב מג\"א בסי' הנזכר סק\"ב שתמה על הטור ז\"ל כן ותיר' וז\"ל ונ\"ל דהטור ס\"ל כמ\"ש המרדכי והתוספות דמותר לטלטל הלבנים לצורך או\"נ ואם כן לצורך עירוב נמי שרי ובסימן תקי\"ח מיירי בשלא היה צריך לאכול הפירות עכ\"ל ודבריו דחוקים הרבה דאם כן צ\"ל דהטור פסק כר\"מ דסבירא לי' דבאוירא דלבני אין בהם משום סתירת אהל ואין כאן אלא איסור מוקצה גרידא והא ודאי ליתא מתרי טעמי חדא דאם כן לא הי\"ל להטור ז\"ל בסי' תקי\"ח להביא המשנה כצורתה והי\"ל לפרש דהיינו דוקא בשאינו צריך לאכול הפירות אבל אם צריך לאכול הפירות שרי וכר\"מ ותו שהרי שמואל דאמר חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע וחותך קאמר דאליבא דרבנן הוא דאמרה למילתיה אבל לר\"מ דס\"ל דאין באוירא דלבני איסור סתירה ה\"נ ס\"ל בחותמות שבקרקע דאין בהן איסור סתירה ומאי דאמרינן בתר הכי בגמ' הוא דאמר כי האי תנא דתניא כו' משמע ודאי דההיא ברייתא דאסר חותמות שבקרקע ביו\"ט רבנן היא ולא ר\"מ שהרי אידך ברייתא קתני דמודים חכמים לר\"מ בחותמות שבקרקע דבי\"ט מתיר ומפקיע ואם כן אין סברא לומר דאידך ברייתא ס\"ל דחותמות שבקרקע גריעי טפי ואסור אף לר\"מ ופליגי מן הקצה אל הקצה ותו דהיכי משני תלמודא אליביה דשמואל הוא דאמר כי האי תנא הא שמואל גופיה קאמר אנא דאמרי כרבנן ואלו להך ברייתא אפילו לר\"מ יהא אסור אלא משמע דהך ברייתא כרבנן דר\"מ הוא דאתייא דהשתא קיימא מילתיה דשמואל שפיר דקאמר אנא דאמרי כרבנן משום דס\"ל כי האי תנא דחותמות שבקרקע ואוירא דלבני תרוייהו שוין הן ויבואו שניהם ואם כן מאחר דשמואל ס\"ל כרבנן דר\"מ והטור ז\"ל פסקה להך דשמואל בסימן תקי\"ט אם כן ע\"כ ודאי דס\"ל דהלכה כרבנן דר\"מ ואם כן הדרא קו' לדוכתא:<br><b> ואשר </b> אני אחזה ליישב דעת הטור על פי מה שיש לדקדק עוד בדבריו במ\"ש אבל בשבת או ביו\"ט והוא של בנין אסור וקשה טובא שהרי באוירא דלבני מבואר בגמ' דאין בו איסור לר\"מ אלא משום מוקצה ומההיא דר\"ן דאמר שרגינהו ודאי אסור וא\"נ כיון דאין בו אלא איסור שבות גרידא הא קי\"ל כר' דכל דבר שאין בו אלא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות ומאי דאוקמוה למתני' דבכל מערבין ביו\"ט אבל לא בשבת כבר כתבו התוס' שם בד\"ה והאמר דהו\"מ לאוקומי כר' דבהני אוירא דלבני לית ביה אלא איסורא מדרבנן אלא דניחא לי' לאוקמ' כרבנן כרבא דמוקי לעיל סיפא כרבנן כו' יע\"ש וכיון שכן ק' לדעת הטור ז\"ל דאיך פסק דבשבת אסור כיון שאין בו אלא איסור שבות גרידא וקי\"ל כר' דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה\"ש וליכא למימר דס\"ל להטור ז\"ל דמדלא אוקמוה למתני' בשבת וכר' דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה\"ש משמע דס\"ל לתלמודא דשבות כי האי אפי' ר' מודה דאסור משום דחמיר טפי שהרי כתב הטור לעיל מזה דאם נפל עליו גל אם יכול ליטלו בלא מרה וחצינא ה\"ז עירוב מטעמא דקי\"ל כר' אע\"ג דטלטול אבנים נמי אסורים משום מוקצה דומיא דלבנים:<br><b> ולכן </b> נר\"ל שדעת הטור ז\"ל כדעת הרע\"ב שכתב בפרק בכל מערבין על משנה זו דנתנו במגדל וז\"ל וכגון שהמנעול קשור בחבל כו' ת\"ק סבר הואיל ואפשר לפתוח על ידי שיחתוך חבלים בסכין אין כאן אלא איסור שבות כו' ואיסור שבות בין השמשות לא גזרו עליו כו' הילכך הוי עירוב ור\"א סבר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו ואסור לטלטל הסכין כדי לחתוך החבלים ואיכא תרתי טלטול הסכין וחתיכת החבלים אפי\"ה לר' דאמר לא גזרו עליו בה\"ש בכה\"ג מודה דגזרו עכ\"ל יע\"ש:<br><b> ומה </b> שיש לעמוד על דברי הרע\"ב הללו כבר כתבתי בזה בפ\"א מה' עירובין הלכה כ\"ב וא\"כ מעתה צדקו דברי הטור ז\"ל דמ\"ש דביו\"ט אם הוא בנין של לבנים ה\"ז עירוב מפני שיכול לסותרו וליטלו בבין השמשות דוקא קאמר ומשום דכיון דאין בו אלא איסור סתירת אהל מדרבנן קי\"ל כר' דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה\"ש והילכך בי\"ט דוקא דליכא אלא איסור סתירת אהל מדרבנן שרי דמשום איסור מוקצה ליכא דטלטול מוקצה התירו לצורך או\"נ כמ\"ש רש\"י והתוס' ואם כן כיון דליכא אלא שבות אחד שרי אמנם בשבת כיון דאיכא תרתי איסור סתירת אהל ואיסור מוקצה דבשבת לא הותר טלטול מוקצה לצורך או\"נ משום הכי אינו עירוב משום דכיון דאי' תרתי אפי' ר' מודה דגזרו עליו בה\"ש כמ\"ש הרע\"ב והכריחו להטור קו' התוס' דאמאי לא מוקי לה למתני' בשבת וכר' דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה\"ש ואי משום מ\"ש התוס' דניחא ליה לאוקמי כרבנן כרבא דאוקי לעיל סיפא כרבנן אדרבא טפי ניחא לאוקמי למתניתין בשבת אליבא דר\"מ דהשתא אתיא ברייתא כפשטא ולא צריכינן למימר דחסורא מחסרא מלאוקמא למתני' בי\"ט ולומר דברייתא חסורי מחסרא אלא ה\"ט משום דבהא אפי' רבי מודה דאסור כיון דאיכא תרתי ואע\"ג דהתם אליבא דר\"מ קיימינן ור\"מ ס\"ל דבאוירא דליבני אין בהן איסור סתירת אהל כלל משמע ודאי דע\"כ לא ס\"ל לר\"מ דבאוירא דליבני אין בהן משום סתירת אהל כלל ואפילו מדרבנן אלא דוקא בי\"ט ומשום דס\"ל דכיון דאין בו סתירת אהל אלא מדרבנן ביו\"ט לא גזרו אבל בשבת מודה הוא דאסור מדרבנן משום סתירת אהל ותדע לך מדאוקמא שמואל לברייתא דקתני חותמות שבקרקע בשבת מתיר אבל לא מפקיע וחותך ביו\"ט מתיר ומפקיע וחותך כר\"מ דאמר אף פוחת לכתחילה ונוטל והשתא קשה דאיך אפשר לומר דהך ברייתא אתיא כר\"מ דא\"כ אף בשבת נמי לישתרי דהא באוירא דליבני בשבת אינו אסור לר\"מ אלא משום מוקצה וא\"כ גבי חותמות דליכא משום מוקצה לישתרי אלא משמע דבשבת מודה ר\"מ נמי דאיכא איסור סתירת אהל מדרבנן ומשום הכי בחותמות אסור משום סתירה ואם כן הוה ליה תרתי שבותי וכמ\"ש אלא דאכתי קשה קו' התוס' על אופן זה דאמאי מוקי מתני' ביו\"ט ואליבא דר\"מ הו\"ל לאוקומי כרבנן דר\"מ ור' היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה\"ש דהשתא כי מוקמינן למתני' ביו\"ט ליכא אלא איסור סתירת אהל גרידא וי\"ל דכיון דע\"כ צריך לאוקמא למתני' ביו\"ט טפי ניחא לי' לאוקמא פלוגתייהו בפלוגתא דרבנן ור\"מ מלאוקומי פלוגתייהו בפלוגתא דר' ורבנן כנ\"ל נכון ליישב דעת הטור אלא דכפי זה ק' מ\"ש הטור שם בסמוך ונראה וז\"ל ואם המגדל כלי של עץ והמנעול קשור בחבל ויכול לסותרו בסכין הוי עירוב וכתב מרן הב\"י דדייק רבינו להתנות שיהא המגדל של עץ לשיהיה מותר לחתוך המנעול הקשור בחבל משום דאלו הוא מגדל של בנין היה אסור וכדקאמר שמואל בפרק המביא כדי יין חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך וקשה טובא שהרי כתב רש\"י בפרק בכ\"מ דף ל\"ה ד\"ה ובעי סכינא דהא דאמרינן חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע אינו אלא גזירה דרבנן דמחזי כסותר ולא סותר בנין ממש הוא וכ\"כ התוס' שם ד\"ה ובעי סכינא והוא מוכרח מסוגייא דשמעתין דקתני בברייתא חותמות שבקרקע בשבת מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך ביו\"ט מפקיע וחותך אלמא דחותמות אין בהן סתירה מדאורייתא מדשרי להפקיע ביו\"ט וכמ\"ש רש\"י ואע\"ג דקי\"ל כאידך ברייתא דאסור לחתוך אפי' ביו\"ט היינו משום דס\"ל דאפילו ביו\"ט גזרו אבל לא משום דס\"ל דיש בהן סתירה מדאורייתא שהרי אוירא דלבני גריע טפי מחותמות שבקרקע כדס\"ל לאידך ברייתא ואפי\"ה אין איסור סתירתן אלא מדרבנן כ\"ש בחותמות שבקרקע לאידך ברייתא דס\"ל דביו\"ט נמי אסור אינו אלא מדרבנן וכיון שכן קשה דא\"כ לדידך דקי\"ל כר' דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה\"ש אפי' מגדל של בנין נמי ליהוי עירוב וכ\"כ בהדיא הרשב\"א בס' עבודת הקודש בדיני ע\"ת דל\"ח יע\"ש וליכא למימר דס\"ל להטור מדלא תירץ בגמ' דמתני' במגדל של בנין ובמנעול וקטור במיתנא עסקינן ופליגי בפלוגתא דרבי ורבנן משמע דס\"ל לתלמודא דבשבות כי האי חמיר טפי ואפילו רבי מודה דגזרו משום דמחזי כסתירת אהל וכמ\"ש בפ\"א מה' עירובין הלכה כ\"ב באורך שהרי אוירא דלבני גריעא טפי ויש בהן משום סתירת אהל מדרבנן ואפי\"ה שרינן מטעמא דר' לפי מ\"ש בדעת הטור כ\"ש בחותמות שבקרקע דקילא טפי דאית לן למשרי מהאי טעמא ולולא דברי מרן אפשר לומר דמ\"ש הטור ואם המגדל כלי של עץ כו' לאו למימרא דבמגדל של בנין אינו עירוב אלא משום דבעי למימר בתר הכי אבל מנעול של עץ או של מתכת אסור אף בכלים משום הכי נקט בתחילת דבריו מגדל של כלי לאשמעינן רבותא דאפי' במגדל של כלי אסור במנעול של עץ או של מתכת ועדיין צ\"ע:<br><b> ודרך </b> אגב ראיתי לעמוד על מ\"ש התוס' בפ' המביא ד\"ה אמר רבי זירא כו' מכאן יש ראיה לפירוש ריצב\"א ז\"ל שפירש דטלטול מוקצה התירו משום אוכל נפש ויש לדקדק בדבריהם דמאי ראיה הא איכא למימר דהא דמשמע הכא דטלטול מוקצה התירו משום אוכל נפש היינו אליבא דר\"מ אמנם רבנן דפליגי עליה ואמרו דדוקא נפחת נוטל ממקום הפחת אבל לפוחתו אסור היינו טעמייהו משום מוקצה דס\"ל דטלטול מוקצה אסור לצורך אוכל נפש ולא משום איסור סתירת אהל כמו שפי' רש\"י אלא דאינהו נמי ס\"ל דאין באוירא דלבני איסור סתירת אהל כלל וכדס\"ל לר\"מ אמנם הא ודאי לק\"מ שהרי אמרינן לקמן הא מני ר\"מ היא דאמר אף פוחת לכתחילה ונוטל ופליגי רבנן עלי' ואנא דאמרי כרבנן הרי מבואר דטעמייהו דרבנן דר\"מ משום דס\"ל באוירא דליבני דאיכא איסור סתירת אהל דרבנן דאי משום מוקצה מאי קאמר הא אפילו כרבנן נמי לא אתי דדוקא באוירא דליבני הוא דאסרי אבל בחותמות שבקרקע דאין כאן איסור מוקצה מדאמרינן מתיר בידים יהא מותר אלא משמע ודאי דטעמייהו דרבנן משום איסור סתירת אהל דבהא פליגי רבנן ור\"מ וזה פשוט ומרן הב\"י בסימן תקי\"ח הביא דין זה משם המרדכי בפ' בכל מערבין וכתב וז\"ל והמרדכי בפרק בכל מערבין כתב כו' ואומר ריב\"א דטלטול מקצה כו' וראיה ממנהגינו שאנו מסיקין ע\"ג אפר שהוסק בי\"ט שהוא מוקצה ומטלטלין אותו כו' לכסות הפשטיד\"א עכ\"ל. ויש לתמוה דאם כן אמאי לא התירו לשחוט לכתחילה כדי לכסות באפר שהוסק בי\"ט עכ\"ל ויש לתמוה עליו מה ראה על ככה להקשות על המרדכי מאחר שדברי המרדכי הן הן דברי התוספות ורש\"י שכתבו כן בשמעתין ומוכרח הדבר מסוגיין וכבר ראיתי מתמהין עליו בזה:<br><b> ולע\"ד </b> נראה שמרן טעמו ונמוקו עמו להקשות על המרדכי ולא על רש\"י והתוס' שכ\"כ על פי מ\"ש הר\"ב ח\"ה לקמן דף ל\"ג ע\"ב ד\"ה גמ' אין סומכין את הקדירה בבקעת כו' וס\"ל לפי שלא נתנו עצים אלא להסקה אפי' למאי שכתבו התוספות לעיל דלכ\"ע שרינן טלטול מוקצה משום אוכל נפש היינו לסלק המוקצה כגון גריפת תנור ופחיתת לבנים התירו משום או\"נ אבל להשתמש בדבר מוקצה כסמיכת קדירה בבקעת ובחיזרא ודאי אסור לטלטלו דתשמישו וטלטולו זהו כעין אכילתו דאסור עכ\"ד ע\"ש:<br><b> ולכן </b> היינו טעמא דמרן ז\"ל דלא קשיא ליה על דברי התוס' ורש\"י בשמעתין משום דאיכא למימר דדוקא טלטול מוקצה הוא דהתירו משום אוכל נפש אבל להשתמש ממנו אסור ומש\"ה לא התירו לשחוט לכתחילה כדי לכסות באפר שהוסק ביו\"ט משום דהו\"ל משתמש בדבר מוקצה וכן מ\"ש התוס' בפ\"ק דמכילתין ד\"ח ד\"ה אמר רב יאודה משם ר\"י דהיינו טעמא דאנו מסלקין אפר הכירה לאפות הפשטידא משום דטלטול מוקצה התירו לצורך או\"נ נראה שר\"ל שהיו מסלקין ומפנין אפר הכירה כדי לאפות הפשטידה ע\"ג הכירה דאז אינו אלא טלטול בעלמא ומשו\"ה שרי וכ\"כ הרב מ\"א ז\"ל סי' תק\"ט ס\"ק ט\"ו אמנם על המרדכי ז\"ל שכתב וראי' ממנהגינו שאנו מסיקין ע\"ג אפר הכירה כו' ומטלטלין אותו לכסות הפשטידה דמשמע שהיו מכסין אותו באפר כירה כדי שלא יתחרך מהאור שע\"ג א\"כ הו\"ל משתמש בדבר מוקצה ואפ\"ה שרי משום או\"נ ומש\"ה ק\"ל שפיר דאמאי לא התירו לשחוט כדי לכסות באפר שהוסק ביו\"ט אע\"ג דהו\"ל משתמש ומ\"ש הרב מג\"א דמ\"ש המרדכי שמותר לכסות הפשטידה באפר היינו לאחר שנתחמם ששוב אינו מוקצה לא שמיע ליה למרן ז\"ל דפשטא משמע דבעודה האפר בצונן היו מכסין אותו כדי שלא יתחרך מהאור שע\"ג הכירה וא\"כ בעודה עדיין צונן וקודם שיתחמם הרי משתמש בדבר המוקצה ואפי\"ה התירו המרדכי כן נראה לי ליישב דברי מרן ז\"ל ודו\"ק:<br><b> וראיתי </b> להריטב\"א ז\"ל בפ' בכל מערבין שכתב וז\"ל והקשו בתוס' היאך רשאין לפחות דהא קא מטלטל הלבנים והאפר שהן מוקצים וריב\"א ז\"ל היה מביא ראיה מכאן כי מותר לטלטל המוקצה לצורך או\"נ כו' ומסתברא דממתניתין ליכא ראיה כלל דהיינו טעמא דמתניתין מפני שכיון שניתנו הלבנים האלו בכאן לסתום ולהיות כעין דלת והסתימה היא בענין שמותר לפחות אותה אין האפר והלבינה מוקצין ומעתה אין ראיה להתיר טלטול מוקצה ביו\"ט לצורך או\"נ אלא א\"כ בטלטול מן הצד כו' יע\"ש ודבריו תמוהים כי קו' התוס' ותי' ריב\"א היא היא קו' הגמ' בשמעתין דפריך איני והאמר ר\"ן כו' ומשני ביו\"ט אמרו אבל לא בשבת ומשום דלצורך אוכל נפש התירו טלטול מוקצה ולפי דעת הריטב\"א ז\"ל מאי פריך מדר\"ן התם שאני משום דכיון דשרגינהו גלי דעתיה דלבנין אקצינהו משא\"כ הכא גבי בית דכיון שניתנו הלבנים האלו לסתום ולהיות כעין דלת אין העפר והלבינה מוקצה וצ\"ע:<br><b> עוד </b> כתב ה\"ה וכבר שאלו המפרשים כיון שהיה סתום מעיו\"ט נמצא שהיו מוקצין כו' הנה התוס' שם בד\"ה ונפחת הק' קושי' זו וכתבו וז\"ל ורש\"י פי' דכיון דאינו אסור אלא מדרבנן כדמוקי לה בגמ' באוירא דליבני השתא דנפחת שרי למיכל מינייהו דבמוקצה דרבנן לא אמרינן מיגו דאתקצאי כו' ולא נהירא דגבי שבת אמרינן גבי סל לפני האפרוחים מיגו דאתקצאי אע\"ג דאין שם מוקצה אלא מדרבנן כו' יע\"ש וק\"ל טובא בדבריהם דאמאי לא ק\"ל מדאמרינן התם בפרק כירה דנר שהדליקו בו באותו שבת אסור לטלטלו אליבא דר\"י אע\"ג דבעודו דולק נמי אינו אסור לטלטלו אלא מדרבנן משום דנעשה בסיס לדבר האיסור וכן מותר השמן שבנר אמרינן התם אליבא דר\"ש בכוס וקערה ועששית דמודה בהו דאסור אע\"ג דלר\"ש אין איסור כיבוייו אלא מדרבנן משום דהו\"ל מלאכה שאצ\"ל ובהכי לא הוה שייך תירוץ הר\"ר משה שהרי כשכבתה נסתלק המוקצה מן העולם והוה ליה כי ההיא דטבל ממש ועיין בהרמב\"ן ז\"ל במלחמותיו פרק משילין וצריך עיון:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (צג) </b> דכיון דאין בו כו' קיי\"ל כרבי כו'. ולכאורה תמוה דא\"כ אמאי כתב הטור אבל בשבת או ביו\"ט והוא של בנין אינו עירוב ואמאי הא גם בשל בנין אינו אלא שבות דהא סותר אינו חייב אלא על מנת לבנות כדאמרינן בשבת דף ל\"א ע\"ב וא\"כ הרי ביו\"ט דליכא כאן אלא שבות אחד דסתירה דהא משום מוקצה ליכא ביו\"ט דטלטול מוקצה התירו לצורך אוכל נפש. וא\"כ אמאי אינו עירוב הא הטור כרבי פוסק דכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו ביה\"ש אלא דאפשר לומר דבשבות כי האי אפילו ר' מודה דחמיר טפי:<br><b> (צד) </b> משמע היינו ב\"ש היינו ר\"א כו' הא כיון דשמעינן לי' לר\"א כו' הוי כאילו שמעינן להו לב\"ש. לפי זה יקשה מאי דאמרינן בעירובין דף ל\"ח ע\"א דהא שאין מערבין מיו\"ט לשבת הוא משום הכנה לר\"א והרי ב\"ש לית להו הכנה. ועיין לעיל דף ל' ע\"א מ\"ש המחבר שם ליישב קושיא זו עפ\"י דברי התוס' במכילתין דף י\"ז ע\"א ד\"ה מ\"ט כו' שכתבו דבהכנה שעושה בידים כעירובי תחומין וכדומה לכ\"ע יש משום הכנה אולם למאי שהביא שם בשם המהרש\"א גם קושייתו זו כאן לא קשה מידי ודו\"ק:<br><b> (צה) </b> דכיון דר\"א כו' ע\"כ לא אתיא אלא כר' יהודה. ואני תמה דא\"כ הרי סתים תנא כר' יהודה בשבת נמי אי ר\"ש ס\"ל דאין מוקצה גם בגרוגרות וצמוקים אלו והרי בריש מכילתין אמרינן לרב נחמן דגבי שבת סתים לן תנא כר\"ש מהא דמחתכין את הדלועין לפני הבהמה כו' מוקי לה לב\"ה כר\"ש, ולפי דברי הגאון המחבר ז\"ל הא מתניתין דעומד אדם על המוקצה אתיא כר' יהודה אפילו בשבת דהא החכמים הם מחמירים טפי מר' אליעזר:<br><b> (צו) </b> דר\"א לא אמר' אלא דוקא בשבת זה תמוה דא\"כ מאי פריך הש\"ס אר\"נ ומי אמר ר\"נ הכי כו' הא ע\"כ צ\"ל דב\"ש ס\"ל דמסלק הטבלא כולה ומנערה כדאמר ר\"נ דהא ר\"א דשמותי הוא ס\"ל במתניתין דעומד אדם על המוקצה כר\"י דאית לי' מוקצה אי התם לאו בגרוגרות וצמוקין איירי דבכה\"ג ר\"ש נמי מודה וכיון דמוכח דב\"ש ס\"ל כר\"י בשבת עכ\"פ וב\"ה ס\"ל דבשבת אין מוקצה כר\"ש מדשרי להגביה מן השלחן עצמות וקליפין. וא\"כ הרי ע\"כ צריכין אנו למימר כר\"נ דב\"ה ס\"ל כר\"ש בשבת משום דחמיר ולא אתי לזלזולי בי' וביו\"ט כר\"י משום דקיל ואתי לזלזולי בי' דאלת\"ה אלא דתאמר דב\"ה גם ביו\"ט ס\"ל כר\"ש א\"כ הרי צריך אתה לומר גם במשנתינו דמוחלפת השיטה וס\"ל לב\"ה דתאכל ומהיכא תיתי לשבש תרי מתניתין ניהו דבהכרח לשבש מתניתין דשבת משום דעכצ\"ל דס\"ל לב\"ש מוקצה בשבת מהא דר\"א שמותי הוא וס\"ל כן מ\"מ מתניתין דריש מכילתין א\"צ לשבושי ולמימר דב\"ה ס\"ל תאכל כיון דאיכא למימר דבסברא פליגי ב\"ש וב\"ה דלב\"ש ביו\"ט דקיל לא מחמרינן לאסור מוקצה ובשבת דחמיר מחמרינן וב\"ה ס\"ל בהיפך מטעמא דאתי לזלזולי בדבר קל ולא בדבר חמיר:",
+                "<b>העומד </b>\n<b> על המוקצה מעי\"ט כו'.</b> משנה פרק משילין אמר ר\"א עומד אדם על המוקצה ע\"ש בשביעית כו' ופירש\"י וז\"ל עומד אדם על המוקצה הצריך הזמנה והזמנה מועלת לו כגון אחזו ולא אחזו דאמרינן באין צדין כו' הנה הר\"ב הליכות אלי בסי' ר\"ב הק' עמ\"ש רש\"י ז\"ל בפ\"ק ד\"ד ע\"א אמאי דפריך התם בגמ' במאי עסקינן אילימא כו' אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים היא ואמה אסורה ופירש\"י ז\"ל וז\"ל דשמעי' לי' לר\"א דאית ליה מוקצה דתנן בפ' המביא ר\"א אומר עומד אדם על המוקצה כו' אלמא הכנה בעי וק' טובא דכיון דכבר כתב רש\"י דמתני' דידן במוקצה דגרוגרות וצמוקים מיירי א\"כ שאני מוקצה דגרוגרות דדחינהו בידים ובהא אפי' ר\"ש מודה כדאמרינן בפ' כירה דמ\"ה אין מוקצה לר\"ש אלא גרוגרות וצמוקים בלבד ועוד הקשה דכפי פרש\"י דר\"א אית ליה מוקצה ק' דר\"א היינו ב\"ש וכמ\"ש התוס' ז\"ל בשמעתין ד\"ה ואומר דבירושל' מק' מחלפא שיטתייהו דב\"ש משמע היינו ב\"ש היינו ר\"א ואם כן היכי פריך דילמא ב\"ש לית להו מוקצה הא כיון דשמעינן ליה לר\"א דאית ליה מוקצה הוי כאילו שמעינן ליה לב\"ש וכ\"כ התוספ' במסכת שבת דק\"ל דבור המתחיל שמותי הוא ואם נאמר דמאי דפריך בגמרא דילמא ב\"ש לית להו מוקצה היינו מוקצה גרוע כמו ביצה לית ליה אבל מוקצה דגרוגרות מודה וא\"כ ק' דמאי פריך היא ואמה אסורה ודילמא ר\"א לית ליה מוקצה ושאני הכא דהוי מוקצה דגרוגרות ותי' דהא דפריך לעיל היא ואמה אסורה הוא משום דס\"ל לתלמודא דאפי' מאן דלית ליה מוקצה אית לי' נולד וכדקאמר בריש מכילתין קס\"ד מאן דלית ליה מוקצה אית ליה נולד ואע\"ג דקאמר לשון קס\"ד לאו למימרא דלקושטא דמילתא לא קאי הכי אלא אמר קס\"ד כלפי דר\"ן סתר לה להאי סברא התם וא\"כ היינו דפריך אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים היא ואמה אסורה הביצה משום נולד דבהדרגות שוה למוקצה חמור ואמה אסורה משום דהויא כמוקצה דגרוגרות וצמוקים טעמא מאי אסור התם לאו משום דדחינהו בידים ה\"נ בתרנגולת העומדת לגדל ביצים הרי דחאה שלא לאוכלה כו' עכ\"ד יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> דבריו תמוהים במה שתי' דתרנגולת העומד' לגדל ביצים הוי כמוקצה דגרוגרות דאם כן מאי פריך התם אתירוצא דר\"ן במאי אוקימתא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה אדמפליגי בביצה ליפלגו בתרנגולת כו' ומאי קושיא הא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אפילו ב\"ש מודה משום דהוה כמוקצה דגרוגרות וצמוקים ותו דבהדיא אמרינן בפ\"ק דשבת די\"ט ע\"ב עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה רב אסר ושמואל שרי וקמפלגי בפלוגתא דר\"י ור\"ש ושמואל גופיה קאמר דבמוקצה דגרוגרות מודה ר\"ש אלא ודאי משמע דתרנגולת העומדת לגדל ביצים לא חשיבא כמוקצה דגרוגרות לכן נ\"ל לומר דס\"ל לרש\"י דהא דר\"א דמתני' ע\"כ אתייא כר\"י ולא כר\"ש ואע\"ג דאמרינן בפרק כירה דבמוקצה דגרוגרות מודה ר\"ש היינו דוקא בדלא חזו כלל וכדמשמע מלישנא דירוש' שכתבו התוס' שם בד\"ה אלא דה\"ט מפני שמסריחות בנתיים ומתקלקלין כל כך אבל כדאחזו ולא אחזו וכמתני' דידן דוקא אליבא דר\"י הוא דאסור אבל לר\"ש שרי ותדע שהרי לשמואל דוקא בגרוגרות וצמוקים הוא דסביר' ליה לר\"ש דאסור אבל בשאר פירות כגון אפרסקין וחבושין שהעלן לגג ליבש שרי אליבא דר\"ש וכמבואר מהא דפרכי' התם לשמואל מברייתא דקתני היה אוכל בתאנים והותיר והעלן לגג ליבש לעשות מהם גרוגרות כו' לא יאכל עד שיזמין וכן אתה אומר באפרסקין וחבושין כו' מתקלקלין הן קצת ולא חזו כ\"כ לאכילה וכמ\"ש התוס' בד\"ה וכן אתה אומר ועיין בהרב ח\"ה שם ואפי' הכי ס\"ל לשמואל דלא אסור לר\"ש וא\"כ ה\"ה בגרוגרות וצמוקים דאחזו ולא אחזו דלר\"ש שרי דומיא דאפרסקין וחבושין כיון דהא מיהא ראוים לאכילה קצת ואיכא אינשי דאכלי להו וברייתא דהיה אוכל דאוקימנא לעיל בא\"צ בדאחזו ולא אחזו לא אתיא אלא כר\"י וכדאוקימנא לה בפ' כירה ומעתה צדקו דברי רש\"י שכתב דשמעינן ליה לר\"א דאית ליה מוקצה כו' משום דכיון דר\"א איירי בגרוגרות וצמוקים דאחזו ולא אחזו ע\"כ לא אתיא אלא כר\"י וא\"ת אם כן מאי פריך בריש ביצה ודילמא ב\"ש לית להו מוקצה הא ר\"א אית ליה מוקצה ור\"א שמותי הוא וכמו שהקשה הרב ז\"ל הא ל\"ק כפי מה שכתבתי דהא דפריך ודילמא ב\"ש לית להו מוקצה בי\"ט דוקא הוא דפריך דדילמא ביום טוב לית להו מוקצה משום די\"ט קיל אבל בשבת הכי נמי דאית להו מוקצה והכרחתי כן מהא דפריך בריש ביצה ומאי קו' דילמא ב\"ש לית להו מוקצה כו' ויש לדקדק דמאי ס\"ל למקשן במתני' דמגביהין מעל השולחן דלקמן אי ס\"ל כר\"ן דאמר לקמן אנו אין לנו אלא ב\"ש כר\"י וב\"ה כר\"ש מאי ק\"ל דילמא ב\"ש לית להו מוקצה הא ב\"ש ס\"ל בהדיא כר\"י דאית ליה מוקצה ואי ס\"ל דלא מפכינן מתני' וב\"ש כר\"ש וב\"ה כר\"י א\"כ מאי דילמא דקאמר הא בהדיא לית להו מוקצה אלא הנראה דלעולם דס\"ל כר\"ן אלא דאפי\"ה ק\"ל דילמא ב\"ש לית להו מוקצה גבי י\"ט ודוקא בשבת דחמיר ס\"ל לב\"ש כר\"י אבל י\"ט דקיל לא ואפשר שלזה כוון רש\"י ז\"ל בד\"ה ומי אמר ר\"ן הכי דב\"ה כר\"י כונתו לומר דלר\"ן לא קשי' אלא מב\"ה אב\"ה אמנם מב\"ש אב\"ש לא ק\"ל די\"ל דדוקא בשבת דחמיר ס\"ל כר\"י אבל י\"ט דקיל לא דהך סברא פשיטא לי' טפי לתלמו' מדפריך בלשון דילמא ואהא משני דלב\"ה הסברא היא בהפך ועיין בס' מע\"ת ודו\"ק:<br><b> ואם </b> כן ממילא נמי לא תיקשי מדר\"א דר\"א לא אמרו אלא דוקא בשבת ואין להקשות למה לא כתב רש\"י דשמעינן ליה לר\"א דאית ליה מוקצה ממתני' דלעיל דקאמר ר\"א ומגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא משמע דאי לא הוי מוכן אסור משום מוקצה דדילמא ה\"ק הא אי לאו מוכן הו\"ל כאבנים שאין ראויין לטלטלן א\"נ דה\"ק מוכן הוא דלית ליה מוקצה וכ\"כ המאירי ז\"ל בשיטת כ\"י ס\"פ משילין יע\"ש ודו\"ק:<br><b> ועל </b> פי האמור לעיל מקום אתנו לישב מה שהקשה הר\"ב לח\"מ ז\"ל על מ\"ש ה\"ה ז\"ל ורבינו כתב דין זה בי\"ט דוקא ולא בשבת לפי שאין לנו מוקצה בשבת לפי דעת ההלכות כו' והקשה הרב ל\"מ ז\"ל וז\"ל וקשה דהא בגרוגרות וצמוקין מודה ר\"ש וא\"כ אע\"ג דקי\"ל כותיה בשבת מ\"מ בגרוגרות וצמוקין איכא מוקצה וא\"כ אמאי לא תני דין זה אפי' בשבת דהשתא בגרוגרות וצמוקין איירי כמ\"ש רש\"י יע\"ש מה שתי' בדוחק אכן על פי מ\"ש הנה נכון דס\"ל לרבי' כמ\"ש לדעת רש\"י דמוקצה דגרוגרות וצמוקין דאחזו ולא אחזו אינו אסור אלא אליבא דר\"י דוקא וא\"כ כיון דמתני' מיירי במוקצה דאחזו ולא אחזו משום הכי לא הביא דין זה אלא דוקא גבי י\"ט כנ\"ל ומה שיש לעמוד עוד בדברי רבינו במה שפסק כחכמים דס\"ל צריך שירשום כתבתי בהלכ' גרושין פ\"ד הלכה ב' ע\"ש ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>גוי </b>\n<b> שהביא תשורה כו' אסורין עד לערב וימתין בכדי שיעשו כו'.</b> הנה התוס' בפ' א\"צ דכ\"ד ע\"ב ד\"ה ולערב אסורין כתבו וז\"ל פרש\"י כדי שיעור לקיטתן שלא יהנה ממלאכת י\"ט ולערב ראשון קאמר כו' והביא ראיה כו' ומההוא טביא דאתציד כו' ובפרק בכ\"מ ד\"מ הביא רש\"י ראיה אחרת דעיקר מילתיה דר\"פ לא איירי אלא בי\"ט א' מדאמרינן התם הנהו בני גננא דגזו להו אסא בי\"ט ב' לאורתא שרא להו רבא לאורוחי מיד אלמא קסבר כי בעינן בכדי שיעשו בי\"ט א' הוא והתוס' שם דחו לזה וכתבו דשמא רבינא לית ליה בכדי שיעשו כלל ואפי' בי\"ט א' דפליג אדרב פפא ע\"ש ויש לדקדק לכאורה דהיאך אפשר לומר דרבינא לית ליה בכדי שיעשו כלל הא מתני' היא בהדיא במס' מכשירין ומייתי לה בפ' שואל דקנ\"א מרחץ המרחצת בשבת אם רוב גוים לערב רוחץ בה מיד ואם רוב ישראל ממתין בכדי שיחמו כו' ויש לומר דדוקא בי\"ט דקיל לית ליה לרבינא בכדי שיעשו אבל בשבת דחמיר מודה ושוב מצאתי להרמב\"ן שם במלחמותיו שכ\"כ בהדיא ע\"ש וכמ\"ש עוד בשם הר\"ש מאיברא דס' חוץ לתחום מותר כו' עיין בדף הנזכר שכן דעת רש\"י שכתב דשמואל דאמר התם חיישינן שמא חוץ לחומה לנו לקולא קאמר דאפילו הביא מחוץ לעיר אנו תולין להתיר ואומרים שמא בתוך התחום לנו ע\"ש וסופדין בהן למ\"ש מיד ע\"ש וכ\"כ הטור סי' תקט\"ו שלדעת רש\"י ס' תחומין מותר ומשמע מדבריו דאפי' ביומו קאמר ע\"ש והר\"ן שם כ' וז\"ל נמצינו למדין לפי שיטה זו של רש\"י דכל היכא דמספקא לן מילתא תלינן לקולא ואיכא למידק עלה מדאמר רב פפא בפ' אין צדין בגוי שהביא דורון לישראל דאם יש מאותו המין במחובר לקרקע אסור ולערב שרי בכדי שיעשו והא התם דאיכא למיתלי שנתלשו מערב י\"ט ואפ\"ה מצריכין לערב בכדי שיעשו ותי' הר' יונה דכל שיש מאותו המין במחובר לקרקע דרכן של בני אדם ללקוט אותן ביומן כו' ע\"ש והנה מדברי הר\"ן ז\"ל הללו מוכח שדעתו ז\"ל שאין לחלק בין ס' מוכן שקרוב ליגע בשל תורה לס' תחומין ושלא כדעת הרשב\"א שכתב ה\"ה ז\"ל בפרקין ע\"ש וזה מבואר מדק\"ל להר\"ן מההיא דר\"פ וכיון שכן קשה דאדק\"ל מההוא דר\"פ תקשי ליה ממתניתין דידן דקתני מצודות חיה ועוף ודגים שעשאן מעי\"ט לא יטול מהן בי\"ט אלא א\"כ יודע שנצודו הא ס' לא וכדמפרשי' בגמרא דס\"ל דס' מוכן אסור ושמואל גופיה קאמר דאין הלכה כר\"ג דהכא ודאי לא שייך תי' ז\"ל שהרי ודאי ס' שקול הוא ומי מפיס לומר שאין דרכן של חי' ועוף לבוא ברשתות אלא בשעת האיסור הא ודאי לא ניתן ליאמר כלל וליכא למימר דס\"ל להר\"ן בדעת רש\"י דהא דקאמר שמואל חיישי' שמא חוץ לחומה לנו אינו אלא לענין שיהיה מותר לערב מיד ולא בעי' בכדי שיעשו אבל לבו ביום מודה מיהא דאסור כמו ס' מוכן דעלמא דאסור בו ביום מטעמא דהו\"ל דשיל\"מ ומש\"ה לא ק\"ל אלא מדר\"פ דאמר לערב בכדי שיעשו וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל שם במלחמותיו בדעת רש\"י ז\"ל דמעיקרא קשיא ליה ממתני' דמצודות חיה ועוף וכתב עוד וכ\"ת לא הקלו ביומו אלא בשיעור כדי שיעשו הוא שתלה שמואל לקולא אכתי ק\"ל הלכתא אהלכתא דקי\"ל הלכתא כשמואל וקי\"ל הלכתא כההיא דר\"פכו' יע\"ש וכן ראיתי למורינו הרב ז\"ל בספר בתי כהונה בחלק בית ועד סי' כ\"ו שכתב כן בדעת הר\"ן ז\"ל אמנם הא ודאי ליתא דאם איתא שכן דעת הר\"ן מאי ק\"ל תו בתר הכי מדאמרי' בפרק בכל מערבין גבי ליפתא דאתיא למחוזא חזיא רבא דמכמש' ואמר הא ודאי מאתמול נעקרה מאי אמרת מחוץ לתחום אתא הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ומדקאמר מאי אמרת מחוץ לתחום ולא קאמר מאי איכא משמע דספוקי מס\"ל ואפי' הכי תלי לחומרא כו' והשתא אי ס\"ל להר\"ן ז\"ל דביומו מודה שמואל דס' תחומין אסור א\"כ לא תקשי כלל מההיא דרבא דההיא לענין בו ביום הוא דקאמר רבא אלא משמע ודאי שדעתו ז\"ל בס' תחומין בו ביום נמי מותר ומורינו הרב נר\"ו כבר העיד על עצמו כי לא היה לו ס' הרי\"ף אבל מ\"ש הוא על פי לשוני המובא בבית יוסף ומפני כך כתב מה שכתב ולכן העיקר בזה שדעת הר\"ן הוא דודאי לענין בו ביום יש לחלק בין תחומין לס' מוכן דעלמא מפני שקרוב ליגע הדבר בשל תורה מיהו מאי דק\"ל מס' מוכן הוא לענין שיעורא דכדי שיעשו דכי היכי דלענין ספק תחומין מקלינן אפי' לבו ביום מטעמא דלא אתי ליגע בשל תורה ה\"נ יש לנו להקל בס' מוכן לענין שעור' דכדי שיעשו דאינו אלא חומרא דרבנן ולא אתי ליגע בשל תורה כלל וכמו שכן צדד לומר מורינו הרב ברא\"ש אמי\"ר ע\"ש ומאי דק\"ל למורינו הרב בדרך זה דהואיל וסוף סוף הכי מוכרח לחלק בין תחומין לשאר ס' מוכן דעלמא דאית ביה מלאכה גמורה שאסר ספיקו נימא דס\"ל לרש\"י דאלימו רבנן לתקנתייהו בין בודאי בין בס' ולא רצו לחלק בספק מוכן בזה דאתא למסרך ולזלזולי בו ביום כיון שאתה מיקל בערב משא\"כ בודאי אינו מן המוכן ע\"ש הא ודאי לק\"מ שהרי לפי שיטת רש\"י ז\"ל דס\"ל דשמואל חיישי' לקולא קאמר מייתי התם תלמודא סייעתא לשמואל ממתני' דקתני ר\"י אומר אם יש בה רשות רוחץ בה ישראל מיד משום דתלינן לקולא דבמוצאי שבת הוחמו ודוגמא להכי קתני התם במתניתין בתר הכי מצא בה ירק נמכר בשוק אם רוב נכרים לוקח בה מיד ואם רוב ישראל ממתין בכדי שיבואו ממקום קרוב ואם יש בה רשות לוקח מיד וה\"נ ה\"ט משום דתלינן לקולא דבמוצאי שבת נתלשו הרי בהדיא דבספק מוכן נמי מקילינן ולא בעינן בכדי שיעשו אע\"ג דאיכא מלאכה גמורה וא\"כ ע\"כ לומר דסביר' ליה לתלמודא דס' מוכן לגבי שיעורא דבכדי שיעשו הו\"ל כס' תחומין לגבי בו ביום דכיון דמקילינן בס' מוכן לומר דלא בעינן בכדי שיעשו ה\"נ יש להקל בס' תחומין לבו ביום דשניהם יחדיו יכונו בדרך הדרגה וא\"כ שפיר ק\"ל להר\"ן ז\"ל כנ\"ל ודע שמדברי הר\"ן הללו מוכח בהדיא דס\"ל דנכרי שהביא דורון לישראל כיון שהביאן לו מסתמא ודאי לקטן בשבילו ולא חיישינן כלל לומר דשמא לקטינהו לצורך גוי מדלא ק\"ל הכי לדעת רש\"י ז\"ל דאמאי צריך בכדי שיעשו כיון דאיכא למיתלי שמא נתלשו בשביל גוי דהשת' לא שייך תי' הר' יונה ז\"ל ועיין בב\"ח סי' שכ\"ה ובמג\"א סימן תקט\"ו מיהו בחידושי הרשב\"א ז\"ל ראיתי שהקשה לדעת רש\"י ז\"ל מהא דר\"פ וכתב וז\"ל ואע\"ג דאיכא למיתלי מעי\"ט וא\"נ בשביל גוי נתלשו ותי' כתי' הר' יונה ז\"ל יע\"ש ולא ידעתי איך ניחא ליה בתי' הר' יונה למאי דק\"ל דנחוש שמא תלשן בשביל גוי ואולי חיסור לשון יש בדבריו כנ\"ל:<br><b> ובמה </b> שתי' הר\"ן לההיא דליפתא דמחוזא דלעולם שמואל חיישי' לקולא קאמר כפרש\"י ז\"ל ורבא נמי כוותיה ס\"ל ודקאמר התם מאי אמרת מחוץ לתחום אתא לרווחא דמילתא קאמר לומר דאפילו לרב דלא תלי לקולא שרי דהבא בשביל ישראל זה שרי לישראל אחר ע\"ש ק' שהרי אמרינן בתר הכי שרא להו רבא למזבן מינייהו כיון דחזי דמייתי ומפשי אסר להו והשתא תקשי לי' דהיכי אסר להו לפי האמת כיון דרבא ס\"ל כשמואל דס' תחומין מותר ודוחק לומר דמאי דאסר להו רבא מיירי היכי דידעינן בודאי שבאו מחוץ לתחום שהרי לישנא דתלמודא משמע דבהאי גוונא דאיירי עד השתא בס' באו מחוץ לתחום קאמר דמשום טעמא דמפשי ומייתי אסר להו וצריך לומר דכיון דהוו מפשי ומייתי שהיו מביאין הרבה בני אדם מאלו הלפתות קרוב לודאי הוא כי לא יבצר אחד מהן שבא מחוץ לתחום ומש\"ה אסרינהו ודוחק:<br><b> ובמ\"ש </b> עוד התוס' ור\"י היה אוסר במחובר אפי' לא הביאו בשביל ישראל אלא בשביל גוי ולא משמע כן גבי מרחצת כו' ואין סברא לחלק בין דבר אכילה לדבר אחר כו' עיין במרדכי פרק בכל מערבין שכ\"כ משם הר' יאודה וחילק בין מידי דבר אכילה לדבר אחר וק\"ל דאכתי מה יענה להאי דתנן במכשירין בתר הכי מצא בה ירק בשוק אם רוב נכרים לוקח בה מיד הרי דאע\"ג דמידי דבר אכילה הוא קתני דאם בשביל גוי מותר וי\"ל דס\"ל להר' יאודה דהתם שאני שמשום דהו\"ל ס' דשמא נתלשו מע\"ש והילכך מקילינן ביה לומר דאם בשביל גוי מותר כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (צז) </b> ואע\"ג דאיכא למיתלי מעיו\"ט כו'. למ\"ש לעיל בדיבור שלפני זה דה\"ט דרש\"י דהתם בחלילין מקילינן בספיקא משום דלא שייך בי' דשיל\"מ דהא יכול לספוד בהן עכשיו וגם אח\"כ כמו בטלטול דאמרינן כן להצל\"ח הנ\"ל אבל בהא דר\"פ מחמרינן בספיקא דהוא מידי דאוכל ושייך בו דעד שתאכלנו באיסור כו' וא\"כ י\"ל דהכי קשיא לי' להרשב\"א ז\"ל מהא דר\"פ אמאי אסרינן מספ' הא י\"ל בהו ס\"ס ספק שמא נתלשו מעיו\"ט ואת\"ל ביו\"ט נתלשו ספק שמא בשביל גוי נתלשו והו\"ל ס\"ס (בדרבנן) דאפי' בדבר שיל\"מ אזלינן לקולא ועל זה תירץ כתי' ה\"ר יונה ז\"ל דכתב דכל שיש במינו במחובר דרכן של ב\"א ללקוט אותו ביומו וא\"כ תו ליכא כאן אלא ספק אחד שמא בשביל גוי נתלשו והו\"ל שוב ספק אחד בדשיל\"מ ולכן אזלינן לחומרא וא\"כ שפיר שייך תירוץ ה\"ר יונה על קושיית הרשב\"א ז\"ל. אלא דקצת קשה לפרש האי א\"נ שכתב הרשב\"א ז\"ל והיינו דכונתו לומר שיש כאן עוד ספק והו\"ל ס\"ס דא\"כ מאי בעי מרש\"י הא לפירוש האחר שבפוסקים נמי קשה קושייתו הנ\"ל אם נימא דס\"ס מותר אפילו בדשיל\"מ ויש ליישב ועיין מג\"א סי' תצ\"ז ס\"ק ד' ודוק:<br><b> (צח) </b> ולא ידעתי איך ניחא לי' בתי' ה\"ר יונה כו' לקושיא זו כיוונו הרמב\"ן והרשב\"א והר\"ן דלפירש\"י דקאמר דהא דקאמר שמואל שמא חוץ לחומה לנו לקולא קאמר. וע\"ז הקשו מהאי מתניתין דמצודות חי' ועוף כו' ומהא דר\"פ דאמר אסורין לערב בכדי שיעשו וע\"ש:<br><b> ובאמת </b> למ\"ש הצל\"ח ומביאו הטעם המלך לעיל דף ל\"ב ע\"ב דבטלטול לא אזלינן בספיקו להחמיר משום דלא שייך לומר בו דשיל\"מ כיון דיכול לטלטל היום ומחר א\"כ הקושיא הנ\"ל על רש\"י מעיקרא ליתא דבחלילין מה\"ט מקילינן בספיקא ואמרינן דשמא חוץ לחומה לנו משום דלא שייך בי' להחמיר מטעם דשיל\"מ משא\"כ במתניתין דמצודות חיה ועוף כו' וכן בהא דר\"פ בנכרי שהביא דורון דספק הוא אם נתלש היום וזה הוי דשיל\"מ דהא אם יאכלנו היום לא ישאר למחר משום הכי אמרינן שפיר דאם יש במינו במחובר אסור דעד שתאכלנו באיסור כו' ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא </b>\n<b> מן הקורה שנשברה ביו\"ט.</b> כתב הרא\"ש פרק המביא דהא דשרינן לבקע עצים מן הקורה שנשברה בעיו\"ט היינו דוקא לבקע מן הקורה שא\"א לאפות ולבשל בלא בקוע אבל עצים של הסקה והם גדולים קצת לא יבקעם כיון שיכול לבשל ולאפות בהם בלא ביקוע יע\"ש ועל פי דבריו יש ליישב מ\"ש רש\"י שם ד\"ה והאמרת רישא אין מבקעין כלל וז\"ל קא ס\"ד דטעמא דמתני' לאו משום מוקצה אלא משום מלאכה וטירחא כו' ק\"ק לפום ס\"ד דמקשה דטעמא משום מלאכה תקשי ליה מתני' אדתני אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביו\"ט ליתני אין מבקעין עצים ביו\"ט סתם אכן כפי דברי הרא\"ש הללו איכא למימר דמתני' רבותא אשמועי' וא\"כ אי הוה תני א\"מ עצים ביו\"ט סתמא הו\"א דהיינו דוקא בעצים של הסקה ומשום דיכול לבשל ולאפות בלא ביקוע אבל מן הקורות שא\"א לבשל בהם בלא ביקוע שרי קמ\"ל ועל פי דברי הרא\"ש הללו ניחא לי מה שהקשה בשיטה מקובצת למוהר\"ב בפ\"ב דביצה די\"ט ע\"ב על מה שאמרו בגמ' השתא סלותי מסלתינן נדרים ונדבות מבעיא כתב וז\"ל י\"מ ביקוע עצים מן התלוש וק' א\"כ אפי' ביו\"ט לישתרי נו\"נ דהא ביקוע עצים שרי אפי' ביו\"ט ע\"ש אכן לע\"ד נראה שדעת י\"מ הללו כדעת הרא\"ש דלא שרינן ביו\"ט אלא ביקוע עצים מן הקורה דא\"א לבשל בלא בקוע אבל עצים של הסקה לא שרי ומ\"ש בגמ' השתא סלותי מסלתי' מיירי בביקוע עצים של הסקה כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (צט) </b> השתא סלותי מסלתינן מיירי כו'. דבריו אינם מובנים דהא הי\"מ כתבו ביקוע עצים מן התלוש דהיינו לאפוקי מן המחובר די\"ל דבחוה\"מ נמי אסור דאע\"ג דתניא במ\"ק קוצצים עצים מן המחובר במועד לצורך המועד ע\"ש בדף י\"ב ע\"ב מ\"מ י\"ל דהיינו דוקא בלצורך אוכל דבעי ביומא בהכרח וזה לא שייך בנדרים ונדבות אבל מן התלוש מותר אפילו יותר מכדי צרכו ודמי לנדרים ונדבות כן י\"ל כונת היש מפורשים (ואין אתי הס' שיטה מקובצת לעיין בו) וא\"כ מאי זה ענין לדברי הרא\"ש ואיך נכלל בלשון מן התלוש עצים של הסקה טפי מעצים של קורה ושפיר תמה עליהם דהא מן התלוש (דהיינו קורה) עכ\"פ ביו\"ט נמי מותר לבקוע:",
+                "<b>אבל </b>\n<b> מסיקין בכלים שלמים כו'.</b> הנה רבינו ז\"ל הביא ברייתא דמסיקין בכלים כצורתה ויש לתמוה עליו דבפ' במה מדליקין דכ\"ט אמרינן אמר ליה רב שמואל בר ב\"ח לרב יוסף לר\"י דאמר מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים כיון דאדליק בהו פורתא ה\"ל שברי כלים וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך ומשני ליה דעבד כדרב מתנה דאמר ר\"מ אמר רב עצים שנשרו מן הדקל ביו\"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן כו' וא\"כ הי\"ל לרבי' ז\"ל לפרש דדוקא במרבה עליהם עצים מוכנים הוא דשרי וכבר ה\"ה ז\"ל נרגש מזה וכתב דאפשר שהי\"ל גרס' אחרת או פי' אחר בזה ע\"ש ודבריו סתומים דאיך אפשר לומר שהיה להם גירסא אחרת שהרי לעיל מזה באותה סוגייא אוקמא רב אדא בר אהבה למתני' דקתני פתילת הבגד שקפלה ולא הבהבה אין מדליקין בו בג' על ג' וביו\"ט שחל בע\"ש ודכ\"ע אית להו דר\"י דאמר מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים ודכ\"ע אית להו דעולא כו' ר\"א סבר קיפול אינו מועיל וכיון דאדליק ביה פורתא הו\"ל שברי כלים וכי קא מדליק בשבר כלי קא מדליק כו' ואם כן כי היכי דגבי פתילה אמרי' דמכי מדליק ביה פורת' הו\"ל שבר כלי וכי קא מדליק בשבר כלי קא מדליק ה\"נ גבי מסיקין בכלים נמי איכא למימר הכי דמכיון דאדליק ביה פורתא הו\"ל שבר כלי וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך וא\"כ ע\"כ צ\"ל דעבד כרב מתנה דמ\"ש דמפתילת הבגד וליכא למימר דבההיא דרב אדא בר אהבה ג\"כ הי\"ל גירסא אחרת ושלא כגירסא דידן שהרי הרי\"ף ורבי' בפי' המשנה הביאו הא דר' אדא בר אהבה כגיר' דידן גם מ\"ש שהי\"ל פירוש אחר בזה לא נודע לנו פי' ואשר אני אחזה לומר שדעת הרי\"ף ורבי' דס\"ל דהא דפרכינן התם לר\"י כיון דאדליק בה פורתא הו\"ל שברי כלים וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך לא קיימא לפי האמת אלא דתלמודא התם אליבא דרב אדא בר אהבה הוא דפריך דקאמר דפתילת הבגד שקפלה מכיון דאדליק ביה פורתא הו\"ל שבר כלי וכי קמדליק בשבר כלי קא מדליק וא\"כ ע\"כ דס\"ל לר\"א כטעמא דר\"י דאמר אין מסיקין בשברי כלים משום דהו\"ל נולד ואע\"ג דחזיא להסקה אתמול לאו להכי הוו קיימי וכמ\"ש רש\"י שם ואע\"ג דגבי פתילת הבגד שקפלה ולא הבהבה מאתמול נמי להסקה הוה קאי שהרי בשקפלה מעיו\"ט מיירי התם כמ\"ש רש\"י ז\"ל שם בד\"ה קיפול מועיל מ\"מ ס\"ל לרב אדא בר אהבה דכיון דהשתא לא חזי אלא להסקה ומאתמול לאו להסקה גרידא הוי חזי שהרי אי בעי לא מדליק לה וחזי לטלאי הוה ליה נולד ומשום הכי אסור וא\"כ היינו דפריך תלמודא אליביה שפיר דאי' אמר ר\"י מסיקים בכלים ואין מסיקין בשברי כלים מכיון דאדליק בהו פורתא הוה ליה שברי כלים וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך לז\"נ מאי דקאמר בגמ' א\"ל רב שמואל בר ב\"ח לרב יוסף לומר לו דלר' יוסף דקאי לעיל בשטתיה דרב אדא בר אהבה מדקאמר אמר רב יוסף היינו דתנינא ג' על ג' מצומצמות ולא ידעינן למאי הלכתא הוא דפריך דלפי שיטתיה תקשי ליה הא דר\"י דעבד כדרב מתנה כלו' דבשלמא לדידי לא תקשי דאיכא למימר דדוקא בשברי כלים הוא דקאמר ר\"י אין מסיקין בהן משום דהוה לי' נולד ואע\"ג דחזי להסקה אתמול לאו להסקה הוה קאי דמסתמא אין דעתו של אדם להסיק בכלים שלמים אלא משום דהשתא הו\"ל שברי כלים ולא חזי למידי הוא דבעי להסוקינהו וא\"כ הוה לי' נולד ואסור אמנם כשהוא מסיק בכלים שלמים הרי גלי דעתיה דמאתמול להסקה הוו קיימי והילכך אע\"ג דכי מדליק בהו פורתא הו\"ל שברי כלים אפי\"ה שרי דמהשתא ליכא למימר הוה ליה נולד דמאתמול לאו להכי קיימי שהרי גלי דעתיה דבעי להסוקינהו בעודן שלמים והיינו דמשני ליה לרב יוסף לפום שטתי' דעבד כרב מתנה מיהו לפום קושטא דמילתא אתיא ברייתא כפשטא ואפי' בשאין מרבה עליהם עצים מוכנים משום דלא קי\"ל כרב אדא וכרב יוסף אלא כרבא דנייד מאוקמתא דרב אדא ומוקי טעמא דמתני' משום דאין מדליקין בפתילה שאינה מחורכת וס\"ל לרבינו דה\"ט דרבא דנייד מאוקמתא דרב אדא משום דס\"ל דגבי פתילת הבגד כיון דמאתמול דעתיה להסקה אפי' לר\"י שרי ואפשר שהכריחו לזה מדחזינן דפריך תלמודא ברייתא דקתני מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים אברייתא דקתני א\"מ בכלים ולא בשברי כלים ודחיק לאוקמא כר' נחמיה ולומר תרי תנאי ואליבא דר' נחמיה ואמאי לא משני דברייתא דקתני מסיקין בכלים בדעבד כדרב מתנה ומרבה עליהם עצים וברייתא דקתני אין מסיקים בכלים בשאין מרבה עליהן אלא משמע דס\"ל לתלמודא דברייתא דקתני מסיקין בכלים אתיא כפשטא ואפילו בשאין מרבה עליהם עצים ואע\"ג שרבינו בפי' המשנה הביא אוקמתא דרב אדא אין זה מן התימה לומר שבס' היד הסכימה דעתו לפסוק כאוקמתא דרבא ולא כאוקמתא דרב אדא וכמו שמצינו לו בהרבה מקומות עצמו מספר ובר מן דין דברי רבי' בפי' המשנה הן מעורבבין שהביא ג\"כ טעמא דרבא דאין מדליק בפתילה שאינו מחורכת אאוקמתא דרב אדא כאלו הן דברים אחדים וכמו שיראה הרואה גם הרי\"ף אע\"ג שהביא אוקמתא דרב אדא מ\"מ כבר הביא בתר הכי אוקמתא דרבא לומר דקי\"ל כאוקמתא דרבא משום דבתראה הוא כנ\"ל ליישב דעת הרי\"ף ורבינו עוד כתב ה\"ה דשבר כלי העושה מעין מלאכתו הראשונה הרי הוא כלי גמור ושלם ומסיקין בו וכ\"כ ר' ז\"ל ע\"ש ואע\"ג שלפי דעת רבינו בפ\"ה מה' שבת כל שעושה מעין מלאכה אע\"פ שאינו עושה מעין מלאכתו הראשונה הו\"ל מוכן ומותר לטלטלו ההיא לענין שבת אבל ביו\"ט כל שאינו עושה מעין מלאכתן הראשונה יצא מתורת כלי כ\"כ הפר\"ח סי' תק\"א משם הרשב\"א וכ\"ש לדעת בה\"ג שכתבו הרי\"ף והרא\"ש בפ' כל הכלים דהלכה כר\"י דבעינן מעין מלאכתו הראשונה אפי' בשבת וכ\"ש ביו\"ט וראיתי להרב שה\"ג שם שכ' וז\"ל וגם לי ק' על דבריו דא\"כ שלא יהיה מותר לטלטלן אלא א\"כ ראויין למלאכתן הראשונה אתו לפסוק כמאן דאסר נולד ואנן קי\"ל דמאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד והיאך אפשר שיפסוק דלא כר\"ש דקי\"ל כותיה עכ\"ל ויש לתמוה עליו שהרי דעת בה\"ג ז\"ל דבנולד קי\"ל כר\"י אפי' בשבת ולא קי\"ל כר\"ן דאמר בריש מכלתין מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד וכמ\"ש הרא\"ש בס\"פ משילין והר\"ב יש\"ש שם יע\"ש וא\"כ י\"ל שדעת רב צמח גאון שהביא בה\"ג קאי נמי כותיה דבנולד קי\"ל כר\"י אפילו בשבת וצריך עיון:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> מה </b> שהביא שם דברי הה\"מ שהי' להרמב\"ם גרסא אחרת בגמ' לכאורה אין לו הבנה דהרי מ\"מ קשה קו' הש\"ס והא קמהפך באיסורא כדפריך בפ\"ק דביצה ד\"ו אך נראה דא\"ש לפמ\"ש בחי' די\"ל דקו' הוי רק לר\"י לשטתו דס\"ל דבר שאין מתכוין אסור רק דדחיתי זה מכח מה דפריך הש\"ס בביצה ד\"ו לכך י\"ל דמתרץ הרב המגיד דהרמב\"ם הי' לו גרסא אחרת בפ\"ק דביצה ולא גרס שם כלל והא קמהפך מכח דטלטול מותר לשמחת יו\"ט והבערה הוי דבר שאינו מכוין ולכך לא פריך שם הש\"ס כן ובשבת פריך שפיר מכח דר\"י ס\"ל דבר שאינו מכוין אסור וא\"ש. ומה שתמה השעה\"מ על הה\"מ שהרי מוכרח הוא ממה דמשני שם תחלה דכ\"ע מסיקין בכלים וכו' א\"כ גם בכלים קשיא כן דהא כי קמדליק בשבר כלי קמדליק וכו' ודבריו תמוהין מאוד דהרי המעיין בש\"ס שם קאמר דקסבר המדליק צריך שידליק ברוב היוצא וכו' א\"כ תינח התם דמיירי במדליק מיו\"ט לשבת ולכך שפיר צריך להדליק ברוב היוצא אבל הכא במסיקין בכלים דמיירי בסתם יו\"ט א\"צ להדליק ברוב היוצא ותדע דלכך לא פריך הש\"ס רק והא קמהפך וכו' ולא פריך דמדליק בשבר כלי משום דביו\"ט לא שייך זה כלל. ועוד הי' אפשר לומר לפמ\"ש בחי' בישוב דברי הרמב\"ם דתליא בדין אשו משום חציו וכו' א\"כ י\"ל אף זה כן דאף סוגיא זו דאמר שם דפליגי אם קפול מועיל וכו' הוי רק למ\"ד אשו משום ממונו ולא משום חציו ובשעת הדלקה לא נחשב כמדליק כולו תיכף לכך מה שמדליק אח\"כ הוי כמדליק שבר כלי וכו' ולכך בפירוש המשנה העתיק הרמב\"ם כן לתרץ גם למ\"ד אשו משום ממונו אבל לדינא כיון דקיי\"ל אשו משום חציו א\"כ הוי בשעת התחלת השרפה כאלו שרף כולו וכיון דאז היתר הוי הוי כאלו הדליק אז כולו וא\"כ מה לי שמבעיר אח\"כ יותר כבר דבר שרוף הוא שורף וכבר הוי כאלו נדלק כולו בהיתר ולא איכפת לנו בהפוכו אח\"כ ואף באינו מדליק ברוב היוצא סוף סוף אם אח\"כ הוא דולק מחמת הדלקתו כבר הוי כנשרף כולו ולא איכפת לנו בהפוכו אח\"כ יותר אבל למ\"ד אשו משום ממונו דלא הוי כהדליק ממנו בהיתר ולכך שוב אסור להפוך דהוי כמבעירו עכשיו ועכשיו כבר הוא באיסור אבל למ\"ד משום חציו והוי כאלו הדליק כולו בהיתר שוב כיון שהדליק כולו בהיתר שוב לא איכפת לנו בהפוכו אח\"כ עוד כיון דהוי כהודלק כבר בהיתר ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (ק) </b> וכמ\"ש הרא\"ש בס\"פ משילין והרב יש\"ש שם כו'. עיין מ\"ש לעיל דף כ\"ו ע\"ב ובדף כ\"ז ע\"א על הגליון באריכות (באות ע\"ד ע\"ה) ועיין בספר תפארת שמואל ובספר קרבן נתנאל על הרא\"ש בס\"פ משילין שכתבו להדיא דדעת הרא\"ש אינו כן כמבואר ברא\"ש שבת ס\"פ נוטל אלא ס\"ל דמאן דל\"ל מוקצה לית לי' נולד וע\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נוטלין </b>\n<b> עצים הסמוכין לדופני הסוכה כו'.</b> כתב מרן וז\"ל ומ\"מ יש לתמוה למה השמיט רבינו הא דההיא ואם התנה עליה הכל לפי תנאו כיון דאפי' לר\"י נמי איתא ואפשר לומר שרבינו מפרש דלר\"ש איצטריך התנה להיכא שהיתה רעועה ביו\"ט דבלא התנה לא שרי אלא בשהיתה רעועה מבע\"י דוקא אבל לר\"י אפי' התנה נמי לא דסובר רבינו דבמוקצה לא מהני תנאה יע\"ש והנך רואה כמה מהדוחק בדרך זה שהרי כיון דהך דינא דסוכה בריאה דמודה ביה ר\"ש לא הוזכרה בברייתא כלל מהיכא תיתי לן לומר דסיפא דקתני ואם התנה קאי אסוכה בריאה ואליבא דר\"ש כיון דלא הוזכר בברייתא ועיין בספר יש\"ש סי' ג' גם ליכא לתרוצי ולומר דרבינו ס\"ל כדעת הרי\"ף שכתבו הרמב\"ן והר\"ן דכי משני אביי ורבא באומר אינו בודל מהן כל בין השמשות קאי נמי אברייתא דקתני ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה בתנאי דאינו בודל מהני נמי בעצי סוכה ואידחיא ליה תי' דרב מנשיא דאמר סיפא אתאן לסוכה דעלמא וכמו שכן דעת התוס' ז\"ל בד\"ה אמר ועיין בהר\"ב חד\"ה שהרי ממ\"ש רבי' בספ\"ו מהלכות סוכה משמע שדעתו דס\"ל דבעצי סוכה לא מהני תנאה וכמו שנר' מדברי ה\"ה שם וכיון שכן ע\"כ צ\"ל דאוקמת' דר\"מ מסקנא דמילתא היא ולכן נר' שדעת רבינו כדעת הראב\"ד שכתב בס' תמים דעים סי' רמ\"ב ד\"ע ע\"ד שכתב כדעת הרי\"ף וז\"ל והרב דלא אדכר למילתיה דאוקימנא לסיפא בסוכה דעלמא אפשר דליתיה בנסחא דיליה וא\"כ הדר ביה מתי' קמא ושני לי' כולה בסוכת החג והא דקתני דלא מהני תנאה בעצי סוכה והא דקתני דמהני תנאה דהיינו סוף ברייתא דהכא ובריית' דפרכילי ענבים הנהו בנויי סוכה ואי אמרת בהך ברייתא היכא הוזכרו נויין דקתני עלייהו ואם התנה איכא למימר דהא קתני רישא מן הסמוך לה דהיינו כעין נויין כו' עכ\"ד יע\"ש וכן כתב הרא\"ש בתשו' כלל כ\"ב סי' ח' שזה דעת הרי\"ף יע\"ש ואם כן איכא למימר שפיר שדעת רבינו נמי דכוותה ומש\"ה השמיט הך דינא דתנאה משום דאוקמתא דר\"מ לא קאי לפי המסקנא וה\"ה דהוה מצי למיפרך לרב מנשיא למאי דס\"ל דהוי מוקצה מחמת איסור לא אשכחן דמהני תנאה אלא דאינו חושש למיפרך כיון דאינו נשאר במסקנא וכמ\"ש התוס' ולפי המסקנא ברייתא דקתני ואם התנה קאי אנויי סוכה והיינו מה שפסק בפ\"ו מהל' סוכה כנ\"ל בדעת רבי' ז\"ל:<br><b> כתב </b> הטור סי' תקי\"ח וז\"ל העושה סוכה בעצרת לצל אסור ליטול ממנה עצים בי\"ט אפילו היתה רעועה ונפלה ור\"ש מתיר ברעועה ונפלה כו' ומשמע ודאי שכתב כן משום דנ\"מ לענין דינא לדעת הפוסקים כר\"ש בין בשבת בין בי\"ט כמו שכתב בסי' תצ\"ה דלדידהו סוכה רעועה שנפלה שרי וכר\"ש וראיתי להר\"ב מג\"א סי' הנזכר ס\"ק י\"ג שהקשה וז\"ל צ\"ע למאי הלכתא כתב הטור סוכה רעועה שנפלה שרי לר\"ש דהא אפי' בשבת לא קי\"ל כר\"ש במוקצה מחמת איסור ק\"ו בי\"ט ואין לומר דס\"ל כיון שאין כאן איסור דאורייתא לא חשיב מוקצה מחמת איסור שהרי מעות שעל הכר אמרינן מיגו דאתקצאי לבה\"ש אתקצאי לכולי יומא אף ע\"פ שאינו אלא איסור דרבנן לכן נ\"ל דאפי' להמתירין מוקצה מ\"מ מודו בזה דאסור עכ\"ל ועדיפא מינה הי\"ל להקשות על הגהות אשירי שכתב בהדייא וז\"ל וסוכה רעועה שנפלה בי\"ט נוטלין ממנה ומן הסמוך לה דמאתמול דעתיה עילויה דמסיק אדעתיה דנפלה דקי\"ל כר\"ש דלית ליה מוקצה עכ\"ל ולעיקר קושייתו נראה לע\"ד דלק\"מ כפי מ\"ש בהגהות אשירי בפ' כירה דקס\"ה ע\"א וז\"ל ובשבת מיהא אסור ואפי' תנאי אינו מועיל כיון דדחייה בידים אע\"ג דסוכה שאינה של מצוה מועיל התנאי לקמן היינו משום שזמן גדול נעשה קודם י\"ט זה אין דומה דדחיה בידים בי\"ט זה עכ\"ל וכ\"כ התוספ' שם בדף מ\"ד ד\"ה שב כו' יע\"ש וא\"כ מעתה לק\"מ דהא דלא קי\"ל כר\"ש במוקצה מחמת איסור היינו דוקא כגון נר שהדליקו בו באותו שבת דדחי' בידי' וכמ\"ש התוס' והרא\"ש בסוף פ' מי שהחשיך אבל במוקצה מחמת איסור דלא דחיה בידים קי\"ל כר\"ש וא\"כ הכא בסוכה דעלמא כיון דמזמן גדול נעשה קודם י\"ט לא מיקרי דחינהו בידים כמ\"ש הגא\"ש ומש\"ה כתבו הגא\"ש דקי\"ל בהא כר\"ש ואף שלדעת ר\"ח שכתב הטור בסי' תצ\"ה משמע דס\"ל דבי\"ט קי\"ל כר\"י במוקצ' מחמת איסור ואע\"ג דלא דחינהו בידים וכמ\"ש הב\"ח שם וכ\"כ רש\"ל בס\"פ משילין מ\"מ לדעת ר\"ת וה\"ג משמע דבמוקצה מחמת איסור אין לחלק בין י\"ט לשבת אלא אף ביום טוב שרי כל דלא דחינהו בידים וכמ\"ש הב\"ח ואם כן משו\"ה הוצרך הטור לומר דלר\"ש שרי סוכה רעועה שנפלה משום דנ\"מ לדעת בה\"ג ור\"ת החולקים על ר\"ח כנ\"ל נכון ופשוט:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קא) </b> וראיתי להרב מג\"א כו' ועדיפא מינה הי\"ל להקשות על הגהות אשרי: איני יודע מאי קאמר הא אדרבה מה\"ט הקשה המג\"א על הטור ולא על הגהות אשרי משום דזהו לשון הטור העושה סוכה בעצרת דהיינו סמוך ליו\"ט של עצרת מקרי שפיר דחי' בידים כמו נר שהדליקו בשבת אבל על הגהת אשרי לא שייך קושייתו דבאמת י\"ל דמיירי בסוכה בעלמא דמזמן גדול נעשה קודם יו\"ט כמ\"ש המחבר עצמו די\"ל דלא מקרי דחינהו בידים. ואני תמה איך לא הרגיש הגאון המחבר דמלישנא דהטור שכתב העושה סוכה בעצרת מבואר דנעשה סמוך לעצרת כמו בנר דקאמר שהדליקו בו באותו שבת היינו קודם שבת וסמוך לה ה\"נ העושה סוכה בעצרת הכי פירושו ושפיר דחי' בידים:",
+                "<b>אבל </b>\n<b> אין מביאין עצים מן השדה אפילו מכונסין כו'.</b> כתב ה\"ה שם במשנה ומביאין עצים מן השדה מן המכונס כו' ופרש\"י אם כנסן מערב י\"ט דגלי אדעתיה דעלייהו סמיך אבל המפוזרין מוקצין הן ע\"ש ולכאורה משמע דהך מתני' אתיא כר\"י דאית ליה מוקצה וא\"כ לדעת רש\"י ור\"ת דס\"ל דקי\"ל כר\"ש אף בי\"ט שרי אפי' המפוזרין וכ\"כ רש\"ל בס' יש\"ש ס\"י:<br><b> אך </b> לע\"ד נראה דהא ליתא דא\"כ בריש פ\"ק דביצה דקאמר גבי י\"ט סתם לן תנא כר\"י דתנן אין מבקעין מן הקורות כו' אדמייתי מההיא מתני' אמאי לא מייתי ממתני' דידן דאתניא מקמי ההיא מתני' וכן בפרק מי שהחשיך דפריך לר\"י דקאמר הלכה כר\"ש ממתני' דאין מבקעין עצים אמאי לא פריך ממתני' דידן ולהא ודאי יש ליישב דהך מתני' דידן לא חשיבא סתמא דכיון דבגמ' אמרינן דהך מתניתין רשב\"א דקאמר דב\"ה שרי מכונסין שבשדה ומפוזרין שבקרפף ורבנן פליגי וס\"ל דלב\"ה לא שרי אלא מכונסין שבקרפף א\"כ לא חשיבא סתמא דסתמא הוא אם היה יכול לומר דברי ר\"י ולא קאמר אם כן סתם לן תנא כותיה אבל הכא אינו יכול לומר דברי ר\"י דדילמא ר\"י ס\"ל כרבנן דרשב\"א דמפוזרין שבקרפף חשיבי מוקצין ואסירי וכעין זה כתבו התוס' לקמן בד\"ה ונפחת דכה\"ג לא חשיב סתמא יע\"ש אך קשה דא\"כ ע\"כ צ\"ל דב\"ש דקאסרי מפוזרין שבקרפף ומכונסין שבשדות ע\"כ צ\"ל דס\"ל במוקצה כר\"י וכיון שכן תקשי לר\"ן דס\"ל בריש פ\"ק דביצה דב\"ש ס\"ל ביום טוב כר\"ש מהך ברייתא ותלמודא דדחי התם תי' ר\"ן מדיוקא דמתני' אמאי לא דחי ליה מהך ברייתא דקתני בהדיא דב\"ש אית לי' מוקצה ולכן נר' דבהך מודו כ\"ע משום דכיון דלא לקטינהו מאתמול הו\"ל כאלו דחינהו בידים ודמי לגרוגרו' וצמוקים ומחובר דמודה בהו ר\"ש וכמ\"ש רש\"י ז\"ל בר\"פ א\"צ דכ\"ד ע\"ב ד\"ה אם יש מאותו המין יע\"ש ודוק:",
+                "<b>אבל </b>\n<b> מגבב הוא בשדה כו'.</b> בפרק המביא דל\"ג ע\"ב אמרי' ת\"ר מגבב מן החצר כו' ובלבד שלא יעשה צבורין ור\"ש מתיר במאי קא מפלגי מר סבר מחזי דקא מכניס למחר כו' ומ\"ס קדירתו מוכחת עליו וכתב הר\"ן ז\"ל ומ\"מ מדלא אסרינן אלא משום דמחזי כמאן דמכניס למחר וליומא אחרינא ולא אסרינן ליה משום מעמר יש להביא ראיה מ\"ש בשם הר\"ר יצחק בר מאיר דאינו חייב חטאת משום מעמר אלא במלקט במקום שגדל שם וה\"נ מוכח בפרק כלל גדול כו' יע\"ש וקשה לכאורה שדבריו סתרי אמ\"ש לעיל אמתני' דאין מביאין עצים מן השדה אלא מן המכונסין וז\"ל ואחרים פרשו דטעמא משום גיבוב והוי כמעמר ומדינ' אפי' במפוזר בשדה שרי דגיבוב בי\"ט מותר דצורך או\"נ חשיב כבקוע עצים וכהבערה עצמה אלא שבשדה אסירי משום דמחזי כמגבב ליומא אחריני כו' יע\"ש וא\"כ קשה דמאי ראיה מייתי כאן לדברי ריב\"ם דאינו חייב משום מעמר אלא במקום שגדל הא אפי' איכא משום מעמר הוה שרי משום דהוה מעמר לצורך אוכל נפש ומש\"ה אצטריך לטעמא דמחזי כמאן דמכניס ליומא אחריני ויש ליישב דע\"כ לא כתב הר\"ן לעיל דמדינא אפי' מפוזר בשדה שרי דגבוב בי\"ט מותר לצורך או\"נ אלא דוקא במביא עצים מן השדה דא\"א בלאו הכי להביאן א' א' מן השדה דאם כן יכלה הזמן והמה לא יכלו משום הכי חשיב שפיר מגבב לצורך אוכל נפש מה שא\"כ במגבב מן החצר אף ע\"ג דהוי לצורך או\"נ לא שרינן להו כיון דאפשר להביאן אחד אחד בלא גיבוב לא חשיבא גיבוב לצורך אוכל נפש וזה פשוט:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין </b>\n<b> נותנין לפניהם מזונות שמא יבא ליקח מהם כו'.</b> הנה התוס' ריש פ' א\"צ ד\"ה ואין דחו פרש\"י שם שכתב דה\"ט משום דאין מזונותיו עליו וכתבו וז\"ל לכך נר' דהא בהא תליא אם צידה מותרת מותר לתת להם מזונות ואם צידה אסורה אסור לתת מזונות גזירה שמא יצודם והק' וז\"ל ומ\"מ קשה דמשמע הכא דהיכא דצידה אסורה אפילו לזרוק להם מזונות אסור ובפרק מי שהחשיך קאמר גבי דברים שאסור ליקח מהם למישדה קמייהו ש\"ד וי\"ל כו' ויש לדקדק שכפי מש\"ל בד\"ה ותניא הצד אווזין כו' דאווזין ותרנגולין אם אינו אסור אלא מדרבנן לא הוה גזרינן ליתן מזונות שמא יצודם משום דהוה לי' גזירה לגזירה אם כן מאי ק\"ל הכא ממתני' דפרק מי שהחשיך דקתני נותנין מים לפני אווזין ותרנגולים ויוני הרדסיאות הא הצד אווזין ותרנגולים ויוני הרדסיאות פטור ואינו אסור אלא מדרבנן כדקתני ברייתא לקמן וא\"כ משום הכי לא גזרו ליתן להם מזונות משום דהו\"ל גזירה לגזירה וי\"ל דקושייתם ז\"ל היא לרב יוסף דקאמר התם בפרק מי שהחשיך דיוני שובך ויוני עליה למשדה קמייהו מזונות ש\"ד ומתני' דקתני אין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך ה\"ד מים משום דשכיחי להו באגמא אבל חיטי ושערי ש\"ד ואהא ק\"ל דיוני שובך ויוני עליה היכי שרי למשדה קמייהו והא הצד יוני שובך ויוני עליה חייב ד\"ת כדאיתא לקמן וא\"כ ניגזור מזונות אטו צידה מיהו דברי התוס' דפרק האורג דק\"ו ע\"ב קשים לע\"ד שכתבו שם משם ר\"י דה\"ט דמתני' דכל היכי דהוי כניצוד ועומד מדאוריי' כגון אווזין ותרנגולים אע\"ג דמדרבנן אסור לצודם חשיבי טפי מזונותן עליך ומש\"ה נותנים לפניהם מזונות וכן חיה ועוף שבביברים חשיב טפי מזונותן עליך אבל דגים שמן התורה אין ניצודין לא חשיב מזונתן עליך והוה כאותן שהן כל שעה בשדה כמו יוני שובך ויוני עליה כו' ע\"ש וקשה טובא דאכתי תקשי להו לרב יוסף דס\"ל פרק מי שהחשיך דאפילו יוני שובך ויוני עליה שרי למשדה קמייהו אע\"ג דמדאורייתא חשיבי כאין נצודין ולא חשיבי מזונותיהן עליך דאם כן מ\"ט דמתני' דקתני אין צדין דגים מן הביברים ומ\"ש מיוני שובך ויוני עליה וצ\"ל דמ\"ש ז\"ל היינו לפום מאי דקיי\"ל הלכתא כרב יהודה דיוני שובך ויוני עליה למשדי קמייהו נמי לא משום דאין מזונותן עליך אמנם לרב יוסף ע\"כ צריך לידחק ולומר דטעמא דמתני' משום דדגים שכיחי להו מזונות במיא וברייתא דקתני ביברין של חיה ושל עופות ושל דגים אין צדין אותם ואין נותנים להם מזונות אדגים בלחוד הוא דקאי וכן מצאתי להריטב\"א ז\"ל בשיטה כ\"י שכ\"כ יע\"ש אלא דלא ניחא להו להתוספות למימר הכי לפום קושטא ואפילו למאי דקי\"ל כרב יהודה מכח מאי דפריך תלמודא מתני' וברייתא אהדדי ואם איתא כל כי האי הוה ליה לתלמודא לומר בשלמא מזונות אמזונות ל\"ק משום דכי קתני ואין נותנין לפניהם מזונות אדגים בלחוד קאי אלא משמע דסבירא ליה לתלמודא דמזונות וצידה הא בהא תליא לפום הלכתא דקי\"ל כר\"י אלא דכפי זה קשה מה שכתבו בסוף דבריהם וא\"ש לפי זה ההיא דריש אין צדין דקתני רשב\"ג אומר כו' א\"ל אביי לרב יוסף והרי אווזין ותרנגולים כו' ותניא הצד ולמאי דפרישית הכא א\"ש דרשב\"ג קאי ארישא דקתני אין צדין ואין נותנים לפניהם מזונות וקא אסר רשב\"ג ליתן להם מזונות ואם כן ע\"כ מחוסר צידה דאורייתא חשיב ליה ולהכי פריך שפיר עכ\"ל יע\"ש. והשתא קשה דהיכי פריך אביי לרב יוסף מברייתא דהצד אווזין ותרנגולים הא לרב יוסף על כרחין מאי דקתני רבן שמעון בן גמליאל אמר זה כלל המחוסר צידה אסור לא קאי אלא לענין איסור צידה אבל לתת מזונות לא קא אסר שהרי אפי' יוני שובך ויוני עלי' דמחוסרים צידה מדאורייתא אפילו הכי שרי לרב יוסף ליתן להם מזונות וצ\"ל דאביי כרב יהודה ס\"ל ולא הוה שמיע ליה הא דרב יוסף ומשום הכי אקשי ליה ודוחק ועדיין צ\"ע ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> אפר שהוסק כו' ושהוסק בי\"ט כו' ואם לאו אסור.</b> כתב ה\"ה ואמרו בגמ' אבל הוסק בי\"ט אסור כו' וכן כתבו התוס' שם בד\"ה אמר רב יאודה וז\"ל נראה דהכי הלכתא דהא מייתי ליה סייעתא מברייתא כו' וא\"ת ואנו איך מסלקים אפר הכירה ביום טוב לאפות הפשטידה כו' ואומר ר\"י דמוקצה אינו אסור בשביל אוכל נפש כו' ובירושלמי מפרש דהכא מיירי בשלא שחט אבל שחט שרי כו' יע\"ש ונראה שהוצרכו לזה להביא הירושלמי משום דק\"ל לתי' הר\"י דמוקצה התירו משום שמחת י\"ט מדאמרינן אבל הוסק בי\"ט אסור משמע דאפילו בשחט אסור לכסות ואע\"ג דאיכא מצות כסוי אפ\"ה לא התירו וא\"כ כ\"ש שלא נתיר המוקצה בשביל שמחת יום טוב שהרי ד\"נ לב\"ה לא התירו לשחוט לכתחילה בי\"ט ואפי\"ה בשחט התירו משום מצות כיסוי ואהא כתבו דבירושלמי מפרש דהכא מיירי בשלא שחט אבל שחט שרי משום מצות כסוי כדרך שהתירו בד\"נ ועוד אפשר לפרש דכונתם להקשות לתי' הר\"י דמוקצה התירו לטלטל משום שמחת יו\"ט מדאמרינן בירו' דבאפר שהוסק ביו\"ט אסור לשחוט ולא התירו משום שמחת יו\"ט ואי מש\"ס דידן לא הוה ק\"ל דאיכא למימר דמאי דקאמר ר\"י אמר רב דאפר שהוסק ביו\"ט אסור לא קאי אמתני' לומר דאסור לשחוט אלא למאי דקאמר רבה דאפר כירה מוכן הוא לכל מילי הוא קאמר לא שנו כו' אבל ביו\"ט אסור כלומר דלאו מוכן ונפקא מינה לשאר דברים ולעולם דהתירו לשחוט באפר כירה משום שמחת יו\"ט כדרך שהתירו לאפות הפשטידה אמנם מהירושלמי ק\"ל שפיר וראשון נר' עיקר דא\"כ היה להם לומר אבל בירושלמי כו' אלא דלפי זה ק\"ט דאמאי לא התירו לשחוט באפר כירה משום שמחת יו\"ט כמו שהתירו לאפות הפשטיד'. וכן ראיתי למרן ב\"י סימן תקי\"ח שהקשה כן והניחו בצ\"ע ומה שתי' הב\"ח דשאני כסוי דאינו לצורך אוכל נפש שהרי מותר לאכול אפי' לא כסה וכן תי' הר\"ב ח\"ה לא נהירא שהרי סוף סוף כיון שלא התירו לשחוט הרי ממנע משמחת יו\"ט והתוס' כתבו דטלטול מוקצה הותר משום שמחת יו\"ט וכן הקשה הרב במג\"א סי' תק\"ט ס\"ק ט\"ו ע\"ש ולכן היה נראה ל\"ל דע\"כ לא כתבו התוס' דמוקצה התירו משום שמחת יו\"ט אלא דוקא במידי דא\"א לעשותו מאתמול כמו לאפות הפשטידה דאפייתה ביו\"ט ניחא ליה כדי שלא יפיג טעמה משא\"כ בכיסוי כיון דיכול מבע\"י להזמין עפר לא התירו לשחוט משום שמחת יו\"ט:<br><b> ומצאתי </b> סעד לזה בשיטה כ\"י להמאירי שכתב ז\"ל והא קעביד גומא כו' ומפרש\"י דהתם בצריך לגומא אבל הכא לעפר' הוא צריך ובכי הא פטור כו' ואע\"ג דאיסורא דרבנן מיהא איכא משום שמחת יו\"ט שרינן ליה ואע\"ג דמעיו\"ט הו\"ל למעבד ואמרי' לקמן דאפי' איסורא דרבנן לא שרינן הואיל והו\"ל למעבד מעיו\"ט הכא שאני דמצטרפא בהדי מצות כסוי תיכף לשחיטה עכ\"ל ע\"ש ומ\"ש דהתירו משום דמצטרפא בהדי מצות כסוי היינו לב\"ש דהתירו לשחוט לכתחילה אמנם לב\"ה דס\"ל דאסור לשחוט היינו טעמא משום דלא התירו משום שמחת יו\"ט כל שיכול לעשותו מעיו\"ט ואע\"ג דמצטרפ' בהדי מצות כסוי ומ\"ש ר\"י דאפר שהוסק ביו\"ט אסור לאו לכ\"ע אלא דוקא לב\"ה דאסרי לשחוט לכתחילה בד\"נ אבל לב\"ש דסברי דאפילו לכתחילה מותר לשחוט משום שמחת יו\"ט כיון דמצטרפא בהדי מצות כסוי ה\"ה דמותר לשחוט באפר שהוסק ביו\"ט משום שמחת יו\"ט ועיין בפר\"ח ז\"ל סי' תצ\"ח ס\"ק י\"ד:<br><b> ובהכי </b> ניחא לי מה שיש לדקדק על דברי התוס' שכתבו בפ\"ק דביצה די\"ד ע\"א ד\"ה בכל דבר שכתבו וז\"ל פ\"ה ואפי' בדבר שאינו ניטל בשבת כגון סיכי ומזורי דמודה בהו ר\"ש כו' וקשה טובא שהרי התוס' כתבו לעיל דף י\"א ד\"ה אין נוטלין את העלי דב\"ה מתירין אפי' מוקצה שיש בו חסרון כיס כגון סיכי ומזורי משום שמחת יו\"ט יע\"ש וא\"כ נימא דה\"ט דב\"ה הכא דמתירין לדוך בכל דבר ואפי' בסיכי ומזורי משום שמחת יו\"ט אכן לפי האמור ניחא דע\"כ לא כתבו דשרינן טלטול מוקצה משום שמחת יו\"ט אלא במידי דא\"א לעשותו מאתמול ואם כן משום הכי פריך תלמודא שפיר בכל דבר ס\"ד דע\"כ לא קא שרו ב\"ה אלא דוקא עלי לקצב עליו בשר דא\"א לעשותה מאתמול דחיישינן למיכמר בשרא כמ\"ש רש\"י בפ' אין צדין אמנם גבי מלח כיון דיכול לעשותו מעיו\"ט דמלח אינה מפיגא טעמא לא שרינן טלטול מוקצה משום שמחת יו\"ט ודו\"ק אלא דק' לזה מההיא דפר' המביא דף ל\"א ע\"ב דאמרינן דר\"מ שרי לפחות לכתחילה ביו\"ט ליטול הפירות אע\"ג דהוי מוקצה משום דהתירו מוקצה משום או\"נ אע\"ג דהתם נמי יכול לפוחתו מעיו\"ט ואפילו הכי שרינן ולכן נראה כמ\"ש הר\"ב מג\"א דע\"כ לא התירו אלא טלטול מוקצה אבל להשתמש ממנו אסור דהוה ליה כעין אכילתו וכן כתב הרב ח\"ה לקמן דף ל\"ג ע\"ב ד\"ה גמ' אין סומכין את הקדירה וז\"ל אפילו למה שכתבו התוס' דלכ\"ע שרינן טלטול מוקצה משום או\"נ היינו לסלק המוקצה כגון גריפת תנור כו' אבל להשתמש בדבר מוקצה כו' ודאי אסור דתשמישו וטלטולו זהו כעין אכילתו כו' יעיין שם:<br><b> ויש </b> לדקדק על הרב דכפי זה מאי ק\"ל הכא בשמעתין דאמאי לא התירו לשחוט הא הוה ליה משתמש בדבר מוקצה ודו\"ק ומה שכתבו התוס' וראיה מדלקמן פ' אין צדין כונתם למ\"ש בדף כ\"ח ע\"ב ד\"ה וגריפת תנור וכן כתבו בדף ל\"א ע\"ב ד\"ה אמר רב זביד יע\"ש ודו\"ק:<br><b> ודע </b> שמה שכתבו התוס' דמוקצה התירו משום אוכל נפש היינו דוקא לענין טלטול וכמדוקדק מדבריהם אבל לענין אכילה פשיטא ודאי דאסור שהרי דגים שנצודו ביו\"ט אסור משום מוקצה וכמ\"ש הרב בח\"ה והמ\"א סי' הנז' וזה פשוט:<br><b> ויש </b> לי מן התימה על מוהרשד\"ם בחא\"ח סימן כ\"ב שנשאל הרב ז\"ל על ערבה שתלשה גוי ביו\"ט אם יכולים לצאת בה י\"ח או שמא לדבר מצוה לא העמידו דבריהם כדי לקיים מצות לולב וכתב הרב דנראה לו שאם אין לו תקנה לצאת י\"ח לולב אם לא בערבה זו שמותר וטעמא כי אין מוקצה גדול יותר מן המת וכתב בהג\"מ בה' יו\"ט וז\"ל אבל ע\"י ישראל כלל לא היכא דאיכא גוים וכל זה דוקא לתקן ארון ותכריכין אבל להלבישו ולהוציאו כו' כתב ראב\"ן דמותר לישראל אפי' ביו\"ט כו' עד כיון דאיכא צורך מצוה דמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כו' והטעם מתוך לא שייך אלא להתיר הוצאה אבל לטלטול מוקצה לא שייך טעם זה דהא אפי' לאכול בשביל שמחת יו\"ט לא התירו מוקצה אע\"פ שאוכל נפש התירה התורה כל מלאכה עם כל זה לא רצו הם להתיר משום מוקצה ואם כן לא שייך טעם מתוך והכא היכי שרינן טלטול א\"ו דלא אמרו טעם מתוך אלא לומר כו' אבל טלטול בעלמא לצורך מצוה א\"צ טעם הרי א\"נ דבמקום מצוה לא העמידו דבריהם כו' יע\"ש ויש לתמוה עליו שהרי טלטול מוקצה מותר לצורך אוכל נפש כמ\"ש התוס' והמרדכי פ' בכל מערבין וכן הוא דעת רבי' פי\"א מהלכות אלו וכמ\"ש הרב מג\"א יע\"ש וא\"כ שייך שפיר טעם מתוך בטלטול המת דמתוך שהותרה טלטול מוקצה לצורך או\"נ הותרה נמי שלא לצורך כיון דאיכא צורך היום קצת ומ\"ש דהא אפילו לאכול לא התירו מוקצה כבר כתבנו דדוקא אכילה עצמה לא התירו אבל טלטול מוקצה התירו גם מה שכתב עוד הרב הנז' דמדברי רבי' שכתב בה' שופר פ\"א וז\"ל שופר של ר\"ה אין מחללין יו\"ט ואפי' בדבר שהוא משום שבות כיצד היה שופר בראש האילן כו' נראה דס\"ל דטלטול מוקצה הותרה לצורך מצוה דכפי האמת היה מספיק שיאמר ואפי' בדבר שהוא משום שבות ולמה האריך בלשונו לומר כיצד כו' אלא שנראה שבא למעט דוקא שבות כזה שהוא מעשה גדול ועושה אותו ישראל בידים הוא דאסור אמנם טלטול בעלמא כגון שופר שעשאו גוי מותר לצורך מצוה יע\"ש נראה שיש לדקדק עליו שהרי דעת רבינו ז\"ל שאפר שהוסק ביו\"ט אפי' שחט כבר אסור לכסות משום איסור מוקצה מטעמא דחכמים העמידו דבריהם בשב ואל תעשה שכ\"כ בפ' ג' מה' אלו דין א' וז\"ל ואם אין לו עפר מוכן או אפר הראוי לטלטלו הרי זה לא ישחוט ואם עבר ושחט לא יכסה דמם כו' ואע\"ג דמבטל מצות כסוי וא\"כ ה\"נ גבי גוי שעשה שופר ביו\"ט או ערבה שתלשה גוי ביו\"ט נר' דלדעת רבינו אסור לטלטלה אע\"ג דמבטל מ\"ע דשופר ולולב ודוחק לומר דהכא שאני כיון דיכול לכסות לערב שהרי בשמעתין ובפ' ב\"מ מוכח בהדיא דאתי עשה דכסוי ודוחה ל\"ת אע\"פ שיכול לקיים את העשה בערב וה\"ט משום דבאותה שעה מיהא א\"א לקיים את שניהם או שמא אם יניחנו לערב אין רשומו ניכר וכמ\"ש הרשב\"א הובאו דבריו בשיטה מקובצת למס' י\"ט דף ח' ע\"ב וא\"כ כיון דאפילו ל\"ת דאורייתא דוחה כ\"ש שהיה ראוי שידחה איסור טלטול מוקצה בעלמא אלא ע\"כ ה\"ט משום דב\"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה וכן כתב הפר\"ח ז\"ל סי' תצ\"ח ס\"ק ט\"ו ע\"ש וא\"כ מה\"ט נמי גבי שופר ולולב נראה דאסור לטלטלו לדעת רבי' ז\"ל ויש לחלק ודו\"ק:<br><b> עוד </b> אני תמיה על הפר\"ח ז\"ל דבסי' הנזכר ס\"ק כ\"ז הסכימה דעתו ז\"ל לדעת התוס' והירושלמי דאפר כירה שהוסק ביו\"ט אם שחט כבר מותר לכסות משום מצות כיסוי ואלו בסימן תקפ\"ז ס\"ק כ\"ב בדין אם עשה גוי שופר ביו\"ט שפסק מרן כדעת המרדכי בפרק לולב הגזול שמותר לתקוע בו כתב וז\"ל ואינו מחוור שהרי אסור לטלטלו משום מוקצה וב\"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב וא\"ת כדאיתא בהאשה רבה וכ\"ש אם הוא ביו\"ט שני של ר\"ה דתקיעת שופר מדרבנן והאי מדרבנן והאי מדרבנן ומאי אולמיה דהאי מהאי ושב וא\"ת עדיף וזו היא דעת הרשב\"א בתשובה סי' רצ\"ז שנשאל על ערבה שתלשה גוי ביו\"ט והשיב ערבה זו אסור ואפי' אין לו ערבה לצאת דשבות אפילו במקום מצוה אסרו ואין הפרש בין יו\"ט א' ליט\"ב ע\"כ ע\"ש וק' טובא דמ\"ש מאפר כירה שהוסק ביו\"ט שאסור משום נולד שהסכימה דעתו דמותר לכסות משום מצות כיסוי ואדרבא הכא עדיפא דמתעקרא מצות שופר ולולב לגמרי משא\"כ בכסוי דאפשר דלערב יהיה רשומו ניכר:<br><b> ושבתי </b> וראה דלא על הפר\"ח תלונותינו אלא על הרשב\"א דבתשו' כתב דטלטול מוקצה אסרו אפי' במקום מצוה ואלו בספר עבודת הקודש הביאו הרב פר\"ח בסי' תצ\"ח ס\"ק י\"ד כתב וז\"ל ויראה לי שאם שחט ואין לו אלא אפר כירה שהוסק ביו\"ט שמותר לכסות בו משום מצות כיסוי כו' ע\"ש ולכן היה נראה לי לומר שאף הרשב\"א לא כ\"כ אלא דוקא בערבה שתלשה גוי ביו\"ט וכמעשה שהיה ומ\"ש הרשב\"א דאין הפרש בין יו\"ט א' ליוט\"ב לא קאי לדין ערבה שתלשה גוי ואין לו אחרת לצאת בה אלא למ\"ש קודם וז\"ל תשו' ערבה זו אסורה ואין מטלטלין אותה כו' כפירות שיש במינה במחובר ואפי' לטלטלה אסור כדרך שאסרו בביצה שנולדה ביו\"ט ואין הפרש בזה בין יט\"א ליט\"ב כלומר דלא תימא דוקא ביט\"א אסרו בדבר שיש במינו במחובר לטלטלו אבל ביו\"ט ב' לא אסרו ואם כן ערבה זו שתלשה ביט\"ב יהא מותר לטלטלו אהא כתב דאין הפרש בזה בין ביו\"ט א' ליט\"ב אמנם מ\"ש אחר כך ואפילו אין לו ערבה לצאת בה דשבות במקום מצוה אסרו לא כתב כן אלא בנדון שלו דוקא שנתלשה ביו\"ט שני מטעמא דכיון דאינו אלא מדרבנן וטלטול מוקצה מדרבנן מאי אולמיה האי מהאי ושב וא\"ת עדיף אבל ביו\"ט א' דמצותו מן התורה הכי נמי דשרי' טלטול מוקצה משום מצוה דאורייתא כדרך שהתירו אפר שהוסק ביו\"ט משום מצות כיסוי דאורייתא וכן נראה שהבין הרב מג\"א סי' תרנ\"ה שהביא תשובת הרשב\"א ז\"ל וכתב וז\"ל ונראה לי דאפילו ביו\"ט א' שאסור לטלטלה כמ\"ש סימן תקפ\"ו ע\"ש ואם איתא מאי ונראה לי דקאמר הא הרשב\"א כתב כן בהדיא אלא משמע דסבירא לי' דמדברי הרשב\"א אין ראיה דלא כתב כן אלא לדין פירות שיש במינן במחובר שאסורין אף ביט\"ב וכמ\"ש:<br><b> ועוד </b> יש להוכיח כן ממ\"ש הרשב\"א בתשובה סי' ע\"א גבי המוציא חמץ ביו\"ט דאם לא בטלו מותר לשורפו אע\"ג דאיכא איסור מוקצה אלמא משמע דס\"ל דבמקום מצוה לא אסרו אם לא שנחלק דהתם שאני דאיכא נמי לאו דב\"י דאלים טפי:<br><b> ומן </b> האמור בזה נראה לי שמ\"ש מוהרשד\"ם ז\"ל וז\"ל אך אמנם מצאתי להרשב\"א סי' רצ\"ז מחמיר ואוסר בנדון דידן ממש כו' יע\"ש אין ראיה דאיכא למימר שאף הרשב\"א ז\"ל אזיל ומודה בנדון של מוהרשד\"ם בערבה שתלשה גוי ביו\"ט א' משום דמצותו מן התורה ואי קשיא לך ממ\"ש פ\"ד דר\"ה דל\"ב ע\"ב שופר של ר\"ה אין מפקחין עליו את הגל וה\"ט משום טלטול אבנים ופסקו הטור ומרן ז\"ל סי' תקפ\"ו ועיין במג\"א שם ס\"ק כ\"ה הא ל\"ק דאיכא למימר דטלטול מוקצה במצוה עצמה כגון גוי שעשה שופר או ערבה שתלשה גוי ביו\"ט התירו במקום מצוה דמשעה שנטלה כדי לצאת בה הרי התחיל במצוה אמנם טלטול מוקצה בדבר אחר לצורך מצוה לא התירו ומ\"מ דברי הפר\"ח קשים להולמם כמ\"ש וכן יש לתמוה על הרב מג\"א דבסימן הנזכר וסי' תרנ\"ה כתב דטלטול מוקצה אסור אפי' לצורך מצוה ואלו בסימן תצ\"ח ס\"ק ל' כתב וז\"ל מותר לכסות דכיון דליכא אלא חד איסור דמוקצה שרי לטלטלו לצורך כסוי ע\"ש וכן ק' למ\"ש מרן כ\"מ פ\"ג מה' חמץ ומצה דין ח' גבי ההיא דהמוצא חמץ ביו\"ט כופה עליו כלי שדעת התוס' בפ\"ק דכתובות דאפילו בשלא בטלו אסור לשורפו מדרבנן משום מוקצה והקשה מרן דמשום איסור מוקצה דרבנן שרינן ליה להשהותו ולעבור עליו בב\"י ותי' דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יע\"ש קשה דא\"כ נמצאו דברי התוס' סותרים למ\"ש בשמעתין משם הירושלמי דמשום מצות כסוי שרינן איסור מוקצה ועיין בפר\"ח ז\"ל שם סי' תמ\"ו סק\"א ובמ\"א ע\"ש וצ\"ע:<br><b> ואולי </b> יש לחלק בדוחק דגבי כסוי שאני שאם אנו אומרים שלא יכסה נמצא שבטל מצות כסוי בידים משעה ששחטו ולא מיקרי שב ואל תעשה אלא שמדברי התוס' פ\"ק דביצה ד\"ה תני רבי חייא לא משמע הכי ודו\"ק:<br><b> ועוד </b> כתב הרב מוהרשד\"ם וז\"ל מצאתי סמך לדברי ממ\"ש הר\"ן ז\"ל פ' כסוי הדם וז\"ל והלכתא השוחט לחולה בשבת אינו מכסה כלומר אפי' שיש לו ד\"נ מבע\"י דלא מתסר אלא מדרבנן לפי שרצו חכמים לעשות היכר שיום הוא שאסור בשחיטה כו' הרי לך בפי' שמן הדין היה מותר לטלטל העפר שאין לך מוקצה גדול ממנו אלא שרצו לעשות היכר ומה היה צריך לטעם זה והי\"ל לומר דבדבר שאינו צורך החולה העמידו לדבריהם בשב וא\"ת אלא משמע שאין לבטל מצות התורה כדי שלא יעבור איסור טלטול עכ\"ד וגם בזה אחר המחילה דבריו תמוהים שהרי ד\"נ מבע\"י עפר מוכן הוא וכמ\"ש התוס' בד\"ה ואינו צריך ומ\"ש הר\"ן דלא מתסר אלא מדרבנן ה\"מ איסור חופר גומא ואע\"ג דאינו צריך אלא לעפרה איסורא מיהא איכא כמ\"ש התוס' ואי ס\"ל כדעת ר\"ת דד\"נ לאו היינו משום הכנה וכמ\"ש הב\"ח והפר\"ח ז\"ל לא ידעתי מי גילה לו רז זה שדעת הר\"ן כר\"ת עד שהביא ראיה מדבריו ותו דא\"כ הי\"ל להרב להוכיח בפשיטות ממתני' דידן דקתני ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה וע\"כ היינו טעמא משום מצות כסוי דאי משום שמחת יו\"ט ליכא כיון שכבר שחט ודו\"ק:<br><b> ולענין </b> הלכה נראה שהמיקל להתיר טלטול מוקצה לצורך מצות לולב לא הפסיד דיש לו סמוכות מדין אפר כירה שהוסק ביו\"ט שמותר לכסות לדעת כל הפוסקים זולתי לדעת רבי' ועיין במורינו הר\"ב עץ החיים דקמ\"א מה שהשיג על מוהרשד\"ם בזה ויש לדחות כמו שיראה המעיין ודו\"ק:<br><b> ובדברי </b> התוס' יש לי לדקדק דאמאי הוצרכו להביא הדבר מהירושלמי דמשמע דמתלמודא דידן אין ראיה ואמאי לא הוכיחו בפשיטות ממתני' דקאמר ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ואוקימנא לה בעפר תחוח ואע\"ג דאיכא איסור חופר גומא דאע\"ג דאינו צריך אלא לעפרה אפילו הכי איסורא דרבנן מיהא איכא וא\"כ כדרך שהתירו איסור חופר גומא משום מצות כסוי ה\"נ יש להתיר איסור מוקצה ואדרבא איסור חופר גומא חמיר טפי וכמ\"ש הרשב\"א הביאו הפר\"ח וז\"ל יראה לי שאם שחט כו' ולא עוד אלא שאם הי\"ל ד\"נ ואפר כירה שהוסק ביו\"ט מכסה באפר ואינו מכסה בד\"נ וכ' הפר\"ח דה\"ט משום דבד\"נ אי' בי' משום חפירה דעיקרו מה\"ת משא\"כ איסור נולד דאין עיקרו אלא מדרבנן וכ\"כ הרב יש\"ש סי' כ\"א ע\"ש וכן קשה לדעת רבינו שאסר אפר כירה שהוסק ביו\"ט אפילו ששחט כבר כמ\"ש הב\"ח והפר\"ח ז\"ל ומ\"ש מאיסור חופר גומא דמותר משום מצות כסוי:<br><b> ואיברא </b> דלדעת רבינו ז\"ל י\"ל דס\"ל דאין כאן איסור חופר גומא דמ\"ש בגמ' והא קעביד גומא ותי' כדרב אבא כו' הכונה לומר דמתני' כר\"ש דמשאצ\"ל פטור עליה ואע\"ג דפטור א\"א הכא דאיכא תרתי מלאכה שאינה צריכה לגופה ומקלקל פטור ומותר והיינו משום דמתני' איירי בחופר בבית דהוי מקלקל וכן כ' בשיטה מקובצת לדעת רש\"י וכן משמע ממ\"ש רש\"י בד\"ט ע\"ב ד\"ה דילמא ובד\"ה אבל התם לא וז\"ל דגזרו משום כתישה דלמא זמנין דבעי כתישה משמע דמשום איסור חופר גומא ליכא דאם לא כן הול\"ל דטעמא דב\"ה דלא ישחוט לכתחילה משום איסור חופר גומא וכן מוכח מדאמרינן התם דילמא ע\"כ ל\"ק ב\"ש דאי' ד\"נ ואם איתא דאפילו בד\"נ איכא משום איסור חופר גומא כדעת התוספות ז\"ל אכתי מאי משני הא אפילו בד\"נ איכא איסור חופר גומא ומשום שמחת י\"ט הוא דשרי כמ\"ש התוספות וכן מצאתי בשיטה כ\"י למוהר\"א לאפאפא ז\"ל שהקשה כן משם הר\"ן ותי' וז\"ל וניחא לי דכיון דלא התירו אלא ע\"י ד\"נ זכור הוא ולא אתי לאחלופי דהא איכא ליה היכרא דומיא דמאי דאמרי' לקמן בפרק שני מתוך שלא הותרה לו אלא ע\"י דליו זכור הוא ואינך דכוותה עכ\"ל ומדברי התוס' ד\"ה ואין צריך נר' דלא ס\"ל כתי' הר\"ן ודוק:<br><b> ויש </b> לי מן הקושיא בדברי הרשב\"א ז\"ל דכיון דס\"ל דבד\"נ איכא איסור חופר גומא ומשום הכי כתב דמכסה באפר ואינו מכסה בד\"נ אם כן אמאי הוצרך לומר דטעמא דלא ישחוט משום דאין נעיצת הדקר עושה הכנה גמורה כמ\"ש הפר\"ח ריש ס\"ק י\"ד ואמאי לא כתב בפשיטות דה\"ט משום איסור חופר גומא דחמיר טפי מאיסור נולד דלא התירו לשחוט לכתחילה באפר שהוסק בי\"ט ולכן נראה לי דמ\"ש הרשב\"א ז\"ל מוטב שיכסה באפר ולא בד\"נ לאו היינו משום דעיקרו מן התורה כמ\"ש הפר\"ח ז\"ל אלא משום דלטעמיה אזיל דד\"נ לאו הכנה גמורה והילכך איכא תרתי איסורי איסור חופר גומא ואיסור הכנה ודוק:<br><b> ובהכי </b> ניחא לי מ\"ש רבינו בדין שלפנינו וז\"ל מי שהיה לו ד\"נ בעי\"ט ונתקו בי\"ט כו' אם היה עפר תחוח ה\"ז מכסה בו ובריש פ\"ג כתב וז\"ל ואם אין לו עפר מוכן או אפר כו' ה\"ז לא ישחוט ואם עבר ושחט לא יכסה דמו כו' ותמהו עליו דמשמע מדבריו דדוקא כשנתקו ה\"ז מכסה אבל אם לא נתקו אפי' שחט לא יכסה וליכא למימר דנתקו דכתב לומר דשוחט לכתחיל' אבל לא נתקו לא ישחוט מיהו אם שחט יחפור בדקר ויכסה ובמתני' דקתני ומודים כו' דאם כן הכי הול\"ל מי שהי\"ל ד\"נ כו' הרי זה שוחט ומכסה אלא משמע דבשחט דוקא הוא דקאמר ואפי' הכי בעינן נתקו וכנר' ממ\"ש דאם אין לו עפר כו' דמשמע אפילו בשיש לו ד\"נ קאמר וכמ\"ש ה\"ה ואפ\"ה כתב לא ישחוט ואם שחט לא יכסה וכיון שכן ק' דפסק הפך מתני' דקתני ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ועיין מה שתי' הר\"ב ב\"ח והפר\"ח שכל הדרכים בחזקת סכנה וכבר תמה עליהם מורינו הרב בס' ישרש יעקב דקמ\"ג ע\"ב גם מה שתירץ הוא דס\"ל לרבינו דמה שתי' בש\"ס כדרב אבא היינו משום דבעי לאוקמא למתני' כר\"ש דס\"ל מלאכה שאין צ\"ל פטור עליה והילכך אפי' בחופר בשדה ליכא איסורא דאורייתא ומשום מצות כסוי התירו אמנם לדידן דקי\"ל כר\"י דמשאצ\"ל חייב עליה כמ\"ש רבינו פ\"א מהלכות שבת ובחופר בשדה איכא איסור דאורייתא לא קי\"ל כהך מתני' אלא אפילו שחט לא יחפור בדקר ואפילו בבית דמקלקל הוא פטור אפי' לר\"י דאיכא למיגזר דילמא אתי למעבד במקום שמתקן ויחייב עליו זהו ת\"ד ע\"ש אחר המחילה אין דבריו נראין לי דכיון דש\"ס סתמא קאמר כדרב אבא כו' ואמרינן בשבת דע\"ג דאפילו ר\"י מודה משום דמקלקל מנין לנו לבדות גזרות מלבנו ולדחות מתני' סתמא בלתי ראיה ולכן הנראה דרבינו לטעמיה אזיל דפסק דאפר שהוסק בי\"ט אפילו שחט לא יכסה את דמו והיינו משום דמשמע ליה דש\"ס דילן פליג אירושלמי מדקא' סתמא אפר שהוסק בי\"ט אסור כמ\"ש הב\"ח והפר\"ח ועיין במ\"ש הל\"מ גם מה שדקדק כו' שהן דברים תמוהים כמו שיראה המעיין יע\"ש וא\"נ משום דק\"ל דאם איתא דתלמודא דידן ס\"ל כהירושלמי אמאי לא אוקמוה מתני' דכוי אין שוחטין בדאית ליה אפר שהוסק מעי\"ט דבודאי התירו בספק לא וכמו שכן ק' לדעת התוס' וכמ\"ש לקמן ומש\"ה סבירא ליה לרבינו דמה שתי' בגמ' כדר\"א דאכתי איסורא מיהא איכא דפטור אבל אסור וכמ\"ש התוספות וכי היכי דלא התירו איסור מוקצה משום מצות כסוי ה\"נ לא נתיר איסור חופר גומא דחמיר טפי כמ\"ש ומש\"ה הוצרך לומר דמאי דמשני בגמ' כדר\"א היינו לומר דמתני' ר\"ש ואע\"ג דמשצ\"ל פטור אבל אסור הכא דאיכא תרתי משאצ\"ל ומקלקל פטור ומותר הלכך לדידן דקיי\"ל כר\"י דמשאצ\"ל חייב עליה אפילו שחט לא יחפור בדקר משום דאיכא איסור חופר גומא דאע\"ג דמקלקל הוא איסורא מיהא איכ' ולא שרינן לי' משום מצות כסוי כי היכי דלא שרינן איסור נולד דקיל טפי כמו אפר שהוסק בי\"ט אלא שלפ\"ז קשה דאם כן איך פסק רבינו כר\"י דמשאצ\"ל חייב כיון דב\"ה ס\"ל כר\"ש דפטור עליה דקתני מתני' ומודים כו' וי\"ל דס\"ל דהאי ומודים שאם שחט לאו דב\"ה קאמרי לה אלא רבי הוא דקאמר לה דמודים ב\"ה לב\"ש ולמאן דס\"ל כר\"ש שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה אמנם ב\"ה אפשר דס\"ל כר\"י:<br><b> ובהכי </b> ניחא לי מ\"ש עוד רבינו בפ\"ג דין ב' שחט בהמה חיה ועוף בי\"ט ונתערבו דמן לא יכסה אותן עד הערב ואם הי\"ל עפר מוכן כו' ויכול לכסות בדקירה אחת ה\"ז יכסהו והשיג עליו הטור סימן תצ\"ח וז\"ל ונראה אם יכול לכסות בדקירה אחת כיון ששחט כבר מותר אפילו אין לו עפר מוכן אלא ד\"נ כו' ע\"ש אכן כפי מ\"ש דבריו צדקו יחדיו דאזיל לשיטתיה דס\"ל דד\"נ לא הותר אפילו בשחט כבר משום דסוף סוף איכא איסורא מדרבנן כנ\"ל ועיין בס' יש\"ש סימן כ\"ג:<br><b> ולעיקר </b> קו' בדברי התוס' נר' דמה שלא הביאו ראיה מתלמוד' דידן משום דס\"ל דאיסור מוקצה החמירו בו טפי כיון דאין עיקרו אלא מדרבנן חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וכד דייקת בה שפיר נראה דמוכרח הדבר דממאי דפריך בגמ' אברייתא דכוי אין שוחטין אותו בי\"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ולטעמיך ליכסייה באפר כירה או בד\"נ משמע דס\"ל לתלמודא דאע\"ג דבד\"נ איכא איסור משום חופר גומא אפי\"ה דין הוא שנתיר משום מצות כסוי אע\"ג דכוי ס' חיה ס' בהמה מ\"מ כיון דאין איסורו אלא מדרבנן יש להתיר משום ס' מצות כסוי וכן נמי ממאי דפריך בתר הכי אתי' דרבא דקאמר אפר כירה מוכן לודאי ואינו מוכן לספק לס' מ\"ט לא דקעביד גומא ודאי נמי קא עביד גומא אלא כדר' אבא ה\"נ כדר' אבא משמע בהדיא דס\"ל לתלמודא דאיסור חופר גומא יש להתיר משום ס' מצות כסוי וא\"כ קשה היכי משני בתר הכי אלא אמר רבא אפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הספק הא אף ע\"ג דאין דעתו על הספק מ\"מ נתיר מוקצה משום מצות כיסוי כי היכי דהתירו אפר שהוסק בי\"ט בשחט כבר לדעת התוס' ואי ס\"ל לש\"ס דדוקא בודאי דאיכא מצות כסוי ודאית התירו אבל בספק מצוה לא התירו אמאי נייד מאוקמתא קמייתא ונימא דאפר כירה מוכן על הודאי ואינו מוכן על הספק משום איסור חופר גומא דבודאי התירו אבל בספק לא אלא ודאי משמע דס\"ל לתלמודא דבאיסור מוקצה החמירו חכמים יותר ממה שהחמירו באיסור חופר גומא ועי' במ\"ש התוס' פרק כסוי הדם דפ\"ד ע\"ב ד\"ה כסוי ובמ\"ש הר\"ב חד\"ה שם אלא דמ\"מ אכתי ק' לדעת התוס' דאפר כירה שהוסק ביו\"ט דשרי בשחט אמאי לא משני דברייתא מיירי בדאית ליה אפר כירה שהוסק ביו\"ט דהא ודאי שכיח ובודאי דוקא התירו משום מצות כסוי כמ\"ש התוס' ובס' לא התירו משום איסור מוקצה ואמאי הוצרך לומר דאפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הספק ואי משום רישא דקתני כוי אין שוחטין אותו ביו\"ט דמשמע דהא ודאי שוחטין ואי מיירי בדאית ליה אפר כירה שהוסק ביו\"ט אפילו ודאי נמי אין שוחטין הא כבר תירצו לה בגמ' דלא מבעיא קאמר ל\"מ ודאי דלא לשחוט אבל ספק אימא משום שמחת יו\"ט לישחוט ולא לכסייה קמ\"ל ואפשר דמשום הכי לא ניחא ליה לתלמודא לאוקמה בהכי משום דהוה ק\"ל רישא דקתני אין שוחטין וליכא למימר דל\"מ קאמר כו' משום דא\"כ קשה דהכי הו\"ל למתני' למימר כוי אם שחטו ביו\"ט אין מכסין את דמו וממילא משמע דאין שוחטין אלא ודאי דאתא לאשמועינן דאפילו באפר כירה שהוסק מעי\"ט דאז בודאי שוחטין לכתחילה אפי\"ה בספק לא משום דאין דעתו על הס' דהשתא אצטריכא רישא דמתני' שפיר דאי הוה תני כוי אם שחטו אין מכסין את דמו ה\"א דמותר באפר שהוסק ביו\"ט דבודאי התירו משום מצות כסוי אבל בספק לא ומשום הכי תני רישא לאשמועינן דאפילו במידי דבודאי שוחטין בס' לא והא דמשני אפר כירה מוכן לודאי כו' ופריך לספק מאי טעמא לא משום דקעביד גומא ודאי נמי לא כו' אלא כדרב אבא ולפי מ\"ש מאי קמשני אלא כדרב אבא הא לכתחילה לא ישחוט לב\"ה בד\"נ משום חופר גומא אלא מוכח דסיפא הוא דאתא לשנויי ורישא לא ק\"ל משום דר\"א משני ל\"מ קאמר כו' איכא למימר דדוקא בד\"נ הוא דאסרי ב\"ה לשחוט משום דלאו הכנה גמורה כמ\"ש לעיל משם הרשב\"א ובהכי ניחא לי מאי דפרכינן בגמ' והא מדקתני סיפא ואם שחטו אין מכסין את דמו מכלל דרישא בדאית לי' עסקינן דקשה דלישנא דמכלל דרישא לא שייך כלל שהרי מסיפא גופא ק\"ל וע\"כ מיירי בדאית ליה דאי לית ליה מאי ארייא ס' וכבר ראיתי להרב מאיר עיני חכמים שמחמת זה כתב דט\"ס הוא ול\"ג ליה ורש\"י נראה שנרגש מזה שכתב כלומר כו' אכן כפי מ\"ש ניחא דמסיפא גופא ל\"ק דאיכא למימר דמיירי בדאית ליה אפר שהוסק ביו\"ט דבודאי התירו בס' לא אלא עיקר קושיא הוא מרישא דברייתא דע\"כ מיירי בדאית ליה דאי לית ליה רישא אמאי אצטריך ולא הו\"ל למתני אלא סיפא כוי אם שחטו אין מכסין ונמצא א\"כ דעיקר קושיין מכח יתורא דרישא היא ודו\"ק. ומ\"מ משמע בהדיא מתלמודא דידן דאיסור חופר גומא קיל טפי מאיסור מוקצה מדחזינן דפריך ולכסייה בד\"נ וכן ממאי דפריך אלא כדרב אבא ה\"נ כדר' אבא ואלו בתי' דרבא דקאמר דאין דעתו על הספק ל\"ק דליכסייה משום מצות כסוי כי היכי דהתירו בודאי וכיון שכן ק' טובא לדעת הרשב\"א שכתב דאיסור חופר גומא חמיר טפי מאיסור מוקצה משום דעיקרו מן התורה ולכן נ\"ל ליישב דעת הרשב\"א והוא הנכון דודאי תלמודא דידן ס\"ל דאין לחלק במצות כסוי בין ודאי לס' וכי היכי דבודאי התירו משום מצות כיסוי ה\"נ בס' והיינו דפריך וליכסייה בד\"נ וכן נמי מאי דפריך לס' מ\"ט לא משום דקעבד גומא כו' משום דמשמע ליה דדא ודא חדא היא דבס' נמי איכא מצות כסוי ומאי דמשני אלא א' רבא אפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הס' ה\"מ דבס' כיון דאין דעתו אלא על הודאי איכא תרי איסורי חדא משום מוקצה וחדא משום דקעביד גומא ומש\"ה לא התירו לכסות דבודאי נמי דינא הכי בדאיכא תרי איסורי אין מכסין מש\"ה הוא דבעינן ד\"נ כמ\"ש הרא\"ש ואע\"ג דמשמע דאפר כירה לית ביה משום איסור חופר גומא מדהתירו לכסות בודאי כמ\"ש התוס' והרא\"ש מ\"מ באפר כירה נמי משכחת לה גונא דקעביד גומא בעפר תחוח באמצע וקשה מכל צדדיו וראיה ממ\"ש לב\"ה מ\"ט לא דקעביד גומא וכ\"כ הפר\"ח יע\"ש וא\"נ איכא למימר שפיר דכי משני בגמ' אלא אמר רבא כו' לא נייד אלא ממאי דהוה בעי למימר דאפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לס' אמנם ממאי דהוה בעי למימר דמיירי באפר כירה דאית ביה משום איסור חופר גומא מהא לא נייד דהשתא נמי לא מתוקמא אלא בהכי ומש\"ה בודאי התירו משום דדעתו לודאי וליכא אלא איסור חופר גומא וחד איסורא שרינן ובס' כיון דאין דעתו על הספק הו\"ל תרי איסורי ותרי איסורי לא התירו ומש\"ה לא מצי לאוקומי באפר כירה שהוסק ביו\"ט משום דק' ממ\"נ דאי מיירי באפר כירה דלית ביה משום גומא אפילו ספק נמי מכסין כי היכי דהתירו בודאי ואי מיירי בגוונא דקא עביד גומא אפי' ודאי נמי כיון דאיכא תרי איסורי אלא דאכתי ק' ממאי דפריך בגמ' לר\"י דאמר מכניס אדם מלא קופתו עפר כו' ממתני' דכוי אין שוחטין בי\"ט ואם איתא ליכסייה כר\"י כו' ובתר הכי פריך א\"ה מאי אירייא ס' דמשמע בהדיא דאי ליתא לדר\"י ניחא לן מתני' דאיכא למימר דמיירי בדאית ליה דר\"י ואע\"ג דבודאי התירו משום מצות כסוי בס' לא אע\"ג דליכא חשש איסור אלא משום הכנה גרידא דבטיל אגב קרקע כמ\"ש רש\"י והתוס' שם וכיון שכן אם איתא דאיסור מוקצה קיל טפי ואפ\"ה ס\"ל דלא התירו משום מצות כסוי אם כן כ\"ש שלא נתיר איסור חופר גומא דד\"נ ומאי פריך בתר הכי וליטעמיך ליכסייה בד\"נ וכן נמי מאי פריך ס' נמי כדר' אבא הא כי היכי דניחא ליה לדידיה דליתא לדר\"י משום דלא התירו איסור מוקצה בס' ה\"נ שלא נתיר איסור חופר גומא מכ\"ש אלא מוכח בהדיא דד\"נ קיל טפי וצ\"ע:<br><b> ומ\"מ </b> דעת התוס' נראה דס\"ל דאיסור מוקצה קיל טפי מאיסור חופר גומא וראיה ממ\"ש בדף ט' ע\"ב ד\"ה אמרי שכתבו וז\"ל לכך פיר' ר\"ת דמוחלפת השיטה היינו ההוא דהשוחט כו' ואומר ר\"ת תמה אני על מה הצריכו העולם הכנה כו' ומיהו זה אינו דלפי פי' נמי לכל הפחות סברי ב\"ה מאי דסברי ב\"ש מעיקרא כו' ועוד ראיה מדקאמר ר\"י לעיל מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכיו דמשמע דבעי' הכנה לפי האמת כו' והשתא אם איתא דס\"ל כדעת הרשב\"א דאיסור חופר גומא חמיר טפי אם כן אפי' לדידהו דס\"ל דב\"ה בעו ד\"נ לכתחילה תקשי להו הא דר\"י דהא הא דר\"י בדלית ליה משום חופר גומ' מיירי מדקאמר ועושה בו כל צרכיו וכמ\"ש רש\"י שם וא\"כ ל\"ל הכנה השתא ד\"נ דאיכא ביה איסור חופר גומא התירו ב\"ה לכתחילה משום שמחת יו\"ט כ\"ש איסור מוקצה אלא משמע בהדי' דס\"ל דד\"נ קיל טפי וכן מוכח בהדייא ממ\"ש אח\"כ ויפה נהגו העולם שלא לכסות כו' ולא מאפר כירה שהוסק ביו\"ט וכן נראה ממ\"ש הטור בסי' תצ\"ח וז\"ל מותר לשחוט חיה ועוף ביו\"ט לר\"ת אם יש לו ד\"נ כו' אבל להרי\"ף לא ישחוט לכתחילה כו' ואלו סמוך לזה כתב אפר כירה שהוסק מעיו\"ט יכולים לשחוט לכתחילה אבל הוסק ביו\"ט חשוב כנולד ע\"כ ומדלא הביא מחלוקת בדין אפר כירה משמע דס\"ל דבדין זה אפי' ר\"ת מודה משום דנולד חמיר טפי וכן משמע ג\"כ מדברי הרא\"ש דבדין ד\"נ כתב סברת ר\"ת ובדין אפר כירה לא הביא סברת ר\"ת ולדעתי נראה שלזה כוון מרן הב\"י שם שכתב דמ\"ש הכל בו שאם שחט מותר לכסות באפר כירה שהוסק ביו\"ט ולא יכסה מיירי כשאין לו ד\"נ אבל אם היה לו דקר נעוץ עדיף טפי והכי אמרינן בירושלמי אם שחט מוטב שיטול מאפר שהוסק ביו\"ט ואל יחפור בדקר ויכסה וכן נראה מדברי הרא\"ש ורבי' ושלא כמ\"ש הר\"ב מג\"א סי' הנז' ס\"ק ל\"א שגם הטור והרא\"ש ס\"ל דאפר כירה עדיף טפי מד\"נ יע\"ש ומה שהקשה הפר\"ח דאדרבא מהירושל' משמע איפכא דאי כדברי הב\"י איך קאמר מוטב דמשמע טעמא שיש לו אפר שהוסק ביו\"ט הא לאו הכי יחפור בדקר ויכסה והלא כל שאין לו דקר נעוץ מבע\"י אף בדיעבד לא מצי לכסות א\"ו דמיירי בשיש לו ד\"נ מבע\"י יע\"ש נראה דל\"ק דהירושלמי פליג אתלמודא דידן וס\"ל דאפילו בשאין לו ד\"נ יחפור ויכסה משום דאתי עשה ודחי ל\"ת וכדאמרינן התם בהדייא חברייא אמרין שמצות עשה דוחה את ל\"ת ע\"כ יע\"ש וכן צ\"ל ע\"כ לדעת התוס' כי היכי דלא תקשי ליה מהירושלמי:<br><b> ולענין </b> הלכה נ\"ל שדין זה שכתב הרשב\"א ז\"ל דאם היה לו אפר כירה שהוסק ביו\"ט וד\"נ שמכסה באפר ואינו מכסה בד\"נ במחלוקת הוא שנוי שלדעת התוס' והרא\"ש והטור מכסה בד\"נ ואינו מכסה באפר כירה וכמ\"ש מרן כנ\"ל ודו\"ק:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> מ\"ש </b> שם דברי התוס' אהדדי ורוצה לחלק תחלה מכח בין אפשר מעיו\"ט ובין שלא אפשר מעיו\"ט ואח\"כ דוחה זה ממה דקיי\"ל שפוחת וכו' ומשני מכח חלוק של המג\"א דטלטול מותר אבל לא להשתמש הנה ראיתי בצל\"ח ביצה י\"ד תוד\"ה בכל דבר תמה עליו דהרי עלי לקצב עליו בשר הוי שימוש ממש ומכח זה כתב המג\"א באמת דמכח שהוא כלי מותר ולכך העלה הצל\"ח לדינא כך דתרווייהו בעינן לצרף גם החילוק של אפשר מעיו\"ט דהיינו לטלטל לבד מותר אפי' אינו כלי ואפי' אפשר מעיו\"ט מותר לשמחת יו\"ט ולהשתמש בדבר שאינו כלי אסור אפי' בלא אפשר מעיו\"ט אבל להשתמש בדבר שהוא כלי יש חילוק בין אפשר מעיו\"ט דאסור ובין לא אפשר מעיו\"ט דמותר עיי\"ש ולפענ\"ד נראה לפרש כוונת השעה\"מ דזה לא נקרא שימוש במוקצה דבשלמא לטלטל האפר לכסות בו את הפשטידא או לכסות בו הדם דבשעה שמשתמש בו הוי בידו ממש והוא נוטלו ומכסה בו זה נקרא שימוש ממש ואסור טפי מטלטול אבל בעלי לקצב עליו בשר הנה בשעה שמונח במקומו והוא מקצב עליו הבשר זה לא נקרא שימוש דהרי העלי מונח במקומו רק שהבשר נוגע בו וקוצב עליו וזה לא גרע מנגיעה בידיו דאטו אסור ליגע בדבר המוקצה הרי קיי\"ל בדבר שאינו מתנדנד מותר ליגע במוקצה אף שלא לשמחת יו\"ט ומכ\"ש לצורך שמחת יו\"ט דלא גרע זה מטלטול ועיקר האיסור בעלי הוי מכח הטלטול לטלטלו כדי לקצב עליו בשר דיש בזה איסור מכח הטלטול אבל לקצב עליו במקומו אפשר לכ\"ע מותר אף לב\"ש דזה לא נקרא שימוש דאין משמש בו רק שקוצב עליו והוי רק כעין נגיעה ממש ולא נחשב שימוש ולכך אין הכרח לדברי המג\"א לומר שבכלי מותר לשמש בו רק כהשעה\"מ לשמש בו אסור אף אם יש תורת כלי עליו ולכך ה\"נ שפיר כתבו התוס' דלטול ולדוך בו הוי שימוש ממש שמשתמש בדבר ההוא בידים זה נחשב שימוש אבל עלי שהוא מונח במקומו שקוצב עליו בשר היתר זה לא נחשב שימוש לכך מותר מיהו בעיקר תמיהתו לא ידעתי מקום די\"ל דעיקר תמיהת הש\"ס לפירוש התוס' הוי להס\"ד דב\"ש אמרי שם דמלח בעץ פרור לצלי אבל לא לקדרה הרי דבעינן תרתי שיהי' בעץ פרור ודוקא לצלי אבל לקדרה לא אם כן להס\"ד דב\"ה אמרי בכל דבר ולפ\"ז יהי' משמע דאינו חילוק רק באמרו הם בעץ פרור אמרי ב\"ה בכל דבר אבל בקדרה לא פליגי ואף ב\"ה אסרי לקדרה ואף בעץ פרור לכך פריך הש\"ס שפיר דבכל דבר ס\"ד אם לקדרה אסרי ב\"ה אף בעץ פרור ולא התירו מכח שמחת יו\"ט איך יתכן שיתירו בצלי אף בסיכי זירי ומזורי הרי זה ודאי לטלטל מוקצה חמור ודאי גרע יותר מלדוך בעץ פרור לקדרה ואדרבא כיון דלקדרה יש יותר שמחת יו\"ט דנצרך לו יותר אם בזה לא מהני שמחת יו\"ט להתיר בעץ פרור מכ\"ש לצלי דאין הכרח כלל למלח דאין כדאי בשמחת יו\"ט בזה להתיר בסיכי זירי ומזורי ובפרט בשלמא בעלי לקצב עליו בשר כיון דהבשר הוי הכרח לו לשמחת יו\"ט דאין שמחה אלא בבשר וא\"א לבשר בלי השבירה לשברו לחתיכות לכך כה\"ג מותר מכח שמחת יו\"ט אבל להס\"ד דקאמרי ב\"ה בכל דבר משמע דקאי אצלי וכיון דצלי די לו בלא מליחה ואין הכרח לו במלח שוב לא אלים בזה שמחת יו\"ט ולכך אינו דוחה למוקצה דחסרון כיס ושפיר פריך בכל דבר ס\"ד אבל למה דמשני אימא לכל דבר ומותר אף לקדרה אפשר לקדרה באמת מותר אף סיכי אם אין לו דבר אחר ואין מכאן ראי' כלל. וראיתי אח\"כ בשעה\"מ שהביא ראי' לחילוק זה מהמרש\"א דף ל\"ג גבי אין סומכין וכו' והנה אין לדחות מכח זה סברתי שכתבנו לעיל דאם מונח במקומו וההיתר עליו לא נחשב שימוש בכך וכאן משמע במהרש\"א דהוי שימוש שהרי הבקעת מונח במקומו והקדרה נסמכה בו אך א\"ש דהתם משעת הסמיכה מיירי שנוטל הבקעת וסומך בה את הקדרה אם כן בשעת הסמיכה הוי השימוש והטלטול יחד וזה שפיר הוי שימוש ממש ולכך אסור אבל העלי הוי השימוש בשעה שמונח כבר אחר הטלטול זה לא נחשב שימוש כלל וא\"ש:<br><b> ומה </b> שתמה על המרש\"א דדבריו סותרים והניח בצ\"ע לדעתי א\"ש דס\"ל להמרש\"א דע\"כ לא נחשב שימוש רק אם משמש בו איזה דבר לצרכו זה נחשב שימוש ואסור דהוי כעין דרך אכילתו אבל דבר מצוה כיון דקיי\"ל מללה\"נ ומותר לכסות אפי' בעפר עיר הנדחת אם כן לא נחשב הכיסוי כאכילה והנאה שהרי אף בדבר איסור הנאה מותר לכך לא נחשב זה השימוש לשימוש ממש להיות דומה לאכילה וגרוע מטלטול רק זה אין בו רק איסור טלטול ושפיר הקשה דיהי' מותר לצורך שמחת יו\"ט ועוד נ\"ל דס\"ל להמרש\"א כדעת הרא\"מ בעל הסמ\"ג הובא בשעה\"מ פ\"ג מהל' א\"ב דאין כח ביד חז\"ל לעקור ד\"ת בשוא\"ת רק אם לא הוי בעידנא ממש אבל אם הוי בעידנא ממש אין כח בידם לעקור אף בשוא\"ת אם כן ה\"נ כיון דשמחת יו\"ט מצוה הוא איך אסרו לו לשחוט מכח טלטול האפר שהוא מוקצה רק מדרבנן ואסרי לי' שמחת יו\"ט רק כיון דהוי בשוא\"ת ובשעה שמכסה עדיין אינו אוכלו ולא מקיים שמחת יו\"ט ממש בשעה שמטלטל את האפר ומכסה לכך העמידו חז\"ל דבריהם בשוא\"ת ולכך הקשה המרש\"א שפיר דשוב יהי' מותר לו לשחוט כיון דעכ\"פ טלטול מוקצה התירו לשמחת יו\"ט אף דאינו מקיים שמחת יו\"ט לאלתר אם כן ה\"נ ליכא איסור ממ\"נ מכח הטלטול לפ\"ז מותר לצורך שמחת יו\"ט ואי משום השימוש שמשתמש בו הרי שוב השימוש נעשה בשעת הכסוי ואז הוי בעידנא מכח מצות כסוי וכל דהוי בעידנא לא גזרו חז\"ל לעקור ד\"ת אפי' בשוא\"ת אם כן ה\"נ אף דלא מקיים שמחת יו\"ט תיכף הוי הכיסוי ומקיים תיכף מצוה בשעת האיסור והטלטול מקודם מותר לשמחת יו\"ט ולמה עמדו חז\"ל דבריהם לבטלו משמחת יו\"ט גם י\"ל יותר דהקושיא של מהרש\"א הוי כך דלמ\"ד שחוט צפור וכסי' ומיירי בענין דיש לו עפר מוכן ליתן למטה ואעפ\"כ אסרו ב\"ה מכח עפר שלמעלה ולכך אסור לו לכתחלה לשחוט קשה שפיר למה לא ישחוט לכתחלה יעשה כך העפר המוכן לו ליתנו למעלה ולמטה יתן מהעפר שיחפור בדקר ואז זה מותר מכח דהטלטול שיטלטלם זה מותר לצורך שמחת יו\"ט ומה שיתן עליו הדם זה לא נחשב שימוש כלל כיון שמונח העפר במקומו אף שהדם נוגע בו זה לא נחשב שימוש כיון דאינו מטלטלו ומנענע בשעת השימוש כמש\"ל לכך שפיר הקשה המרש\"א דישחוט עליו ויתן למעלה עפר המוכן ויהיה מוכח מדברי מהרש\"א דס\"ל הסברא שכתבנו כנלפענ\"ד נכון ודוק היטב:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קב) </b> דאמאי הוצרכו להביא הדבר מהירושלמי כו'. תמהני דהא צריך הראי' מהירושלמי שאפילו באפר כירה שהוסק ביו\"ט דאיכא תרי איסורי איסור דחופר גומא ואיסור מוקצה ונולד ואפ\"ה מותר משום מצות כסוי אבל מש\"ס דילן אין ראיה דהא בשיש לו דקר נעוץ מבעוד יום הרי אין העפר מוקצה ועוד דהא אפר שהוסק ביו\"ט חמיר טפי דהו\"ל נולד והרי בטור סי' תצ\"ח מתיר בשיש לו דקר נעוץ לשחוט לכתחלה לדעת ר\"ת דחולק על הרי\"ף וכשהוסק האפר ביו\"ט אינו מתיר לכתחלה אפילו לר\"ת ועיין מ\"ש הגאון המחבר ז\"ל לקמן דף ל\"ז ריש עמוד ד' ודוק:<br><b> (קג) </b> הא אע\"ג דאין דעתו על הספק מ\"מ נתיר מוקצה כו'. תמהני דניהו דמשום מצות כסוי מתירים שבות דחופר גומא מ\"מ הא לא שייך להתיר נמי איסור דמוקצה משום דתרי איסורים לא התירו משום מצות כסוי בכוי דאינו אלא ספק מצוה אבל היכא דמצות כסוי הוי ודאי מצוה שפיר כתבו התוס' ע\"פ הירושלמי דאפילו תרי שבותין מתירין משום מצוה ועיין מה שכתבתי לעיל (באות ק\"ב). שוב מצאתי להרב הגאון המחבר ז\"ל עצמו בדף הסמוך שכתב לחלק בזה כמו שכתבתי וע\"ש:",
+                "<b>מי </b>\n<b> שהיה לו ד\"נ כו' אם היה אותו עפר תחוח הרי זה מכסה כו'.</b> בפ\"ק דביצה דף ח' פרכינן והא קעביד כתישה אמר ר\"ח בר אשי בעפר תחוח והדר פריך והא קעביד גומא ומשני כדר' אבא דאמר החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה וכתבו התוס' בד\"ה בעפר וז\"ל תימא דמשמע דשייך גומא בעפר תחוח ובשבת פרק כירה כו' וי\"ל דהתם מיירי שכל המקום סביב עפר תיחוח אבל הכא מיירי שהוא קשה סביב כו' יע\"ש וראיתי להרשב\"א ז\"ל בחידושי שבת דע\"ג הקשה לתי' זה וז\"ל ואינו מחוור בעיני כל הצורך דא\"כ אמאי דחק והעמידה שם אליבא דר\"ש בלבד ואפשר נמי דלית הלכתא כר\"ש לוקמא בעפר תיחוח הרבה דליכא משום גומא ועוד היכי קא מקשה להדייא והא קא עביד גומא דמנ\"ל דבעפר תיחוח מועט קאמר דילמא בדאיכא טובא דליכא גומא דעפר תיחוח סתם טובא משמע עכ\"ד:<br><b> ולכאורה </b> יש לדקדק עליו טובא דמאי קו' הא ע\"כ צ\"ל דמיירי בעפר תיחוח מועט דאי מיירי בעפר תיחוח הרבה ולא שייך בה גומא אם כן קשה מ\"ט דב\"ה דאמרי לא ישחוט לכתחילה הא אין כאן חשש איסור כלל לא משום גומא ולא משום מוקצה כיון דאיכא ד\"נ מבע\"י אלא ע\"כ דמיירי בעפר תיחוח מועט דאיכא חשש איסור גומא ואהא פריך והא קא עביד גומא והיכי שרו ב\"ה אפי' בדיעבד ומשני כדר\"א דכיון דאינו אלא איסורא דרבנן משום הכי לכתחילה לא ישחוט ואם שחט שפיר דמי משום מצות כסוי וכן ראיתי להר\"ב מע\"ח ז\"ל שתירץ כן בפשיטות:<br><b> והנה </b> לקו' הא' שהק' הרשב\"א למה דחק והעמידה שם אליבא דר\"ש אפשר לומר דכונתו להקשות לר\"ז גופיה דאמאי דחק להעמידה בשיש לו ד\"נ ובעפר תיחוח וכדר\"א ודחק לאוקמא לסתם מתני' כרבי שמעון ואמאי לא העמידה בשאין לו ד\"נ ובעפר תיחוח לגמרי דבית הלל סברי לכתחילה לא ישחוט משום איסור מוקצה אמנם מה שהקשה עוד דהיכי קמקשה להדייא והא קעביד גומא נראה דל\"ק דלר\"ז צ\"ל דמיירי בעפר תחוח מועט מדאסרו ב\"ה לכתחילה ומש\"ה פריך לי' שפיר והא קעביד גומא:<br><b> אמנם </b> הרשב\"א נראה דלטעמיה קא אזיל שכתב בספר עבודת הקודש ד\"מ וז\"ל לא ישחוט לכתחילה ואע\"פ שיש לו עפר למטה ויש לו ד\"נ מבע\"י שאין נעיצת הדקר עושה הכנה גמורה ע\"כ וא\"נ כמ\"ש רש\"י ז\"ל דף ט' ע\"ב ד\"ה אבל התם לא וז\"ל דשרי משום כתישה דילמא זמנין דעביד כתישה עכ\"ל ואם כן שפיר קא ק\"ל להרשב\"א ז\"ל דלוקמא בעפר תחוח הרבה ואפילו הכי לכתחילה לא ישחוט משום דלא הוי הכנה או משום גזירה דלמא זימנין דעביד כתישה עכ\"ל ולפי הנראה שדברי רש\"י הללו אשתמיטתיה מהרב מע\"ח אלא דמ\"מ אכתי נראה דקו' הרשב\"א ז\"ל ל\"ק כפי מ\"ש בס' עבודת הקודש דבאפר שהוסק ביו\"ט אם שחט מכסה את דמו משום מצות כסוי וכדעת התוס' בד\"ה אמרי והרא\"ש ז\"ל ואם כן ע\"כ צ\"ל דטעמא דבעינן ד\"נ משום דאיכא תרתי איסורא כמ\"ש הרא\"ש וכיון שכן מאי ק\"ל דמנ\"ל דבעפר תחוח קאמר דילמא בדאיכא טובא כו' הא ע\"כ צ\"ל דר\"ז מיירי בעפר תיחוח מועט דאיכא משום גומא דאי בעפר תיחוח הרבה דליכא משום גומא אמאי אמר ר\"ז והוא שיש לו ד\"נ הא בלא דקר נעוץ נמי שפיר דמי כיון דליכא אלא איסור מוקצה גרידא דומיא דאפר שהוסק ביו\"ט ודו\"ק:<br><b> ובמה </b> שתי' בגמ' כדר' אבא כו' הקשו התוס' ד\"ה ואינו צריך וז\"ל משום דהוה ליה משאצ\"ל ופטור עליה ותימא דא\"כ פטור אבל אסור לכתחילה כו' עד וי\"ל דמ\"מ בעינן שיהא מוכן מעי\"ט כו' יע\"ש והנראה שהוצרכו לומר טעמא דס\"ל דמשאצ\"ל פטור אע\"ג דבפרק כלל גדול דע\"ג ע\"ב אמרינן אר\"א החופר גומא כו' פטור עליה ואפי' לר\"י דאמר משאצ\"ל חייב עלי' ה\"מ מתקן האי מקלקל הוא כו' משום דמשמע להו דמתניתין דקתני יחפור בדקר ויכסה סתמא קאמר ואפי' בחופר בשדה דלא הוי מקלקל אלא מתקן דלר\"י דס\"ל משאצ\"ל חייב וכמ\"ש מרן הכ\"מ ז\"ל בפ\"א מה' שבת דין י\"ח משם הרמ\"ך וכ\"כ התוס' בפ' אלו עוברין דמ\"ח ד\"ה כתישה וז\"ל וק' לר' יהודה הא דחופר גומא פטור היינו דוקא בבית דמקלקל כו' וכונתם ז\"ל להקשות דמאי פריך התם אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור ומאי קושיא נימא דמתני' ר\"י היא דס\"ל דמשאצ\"ל חייב עליה ולא מיפטר בחופר גומא אלא בבית דוקא:<br><b> ומ\"ש </b> רש\"ל ז\"ל שם דרבי יהודה הוא תלמידו של ר\"י רבו של הר\"מ מקוצי ז\"ל או חתנו של רש\"י ז\"ל והוא ריב\"ן אחרי המחילה רבה לא דק אלא כונתם לר' יהודה בר פלוגתי' דר\"ש מיהו מ\"ש עוד שם ואי אמרת הואיל והוי משאצ\"ל פטור השתא נמי פטור אין דבריהם מובנים דהשתא לר\"י הוא דקיימינ' ור\"י ס\"ל דמשאצ\"ל חייב ודוק ומשום הכי הוצרכו לומר היינו כר\"ש דס\"ל דפטור עליה מיהו מדברי רש\"י ז\"ל משמע דאפי' בחופר בשדה הו\"ל מקלקל ופטור אפי' לר\"י ממ\"ש בד\"ה פטור וז\"ל דכיון דאינו צריך אלא לעפרה ולא לגומא אינו בונה ולא חורש אלא מקלקל כו' משמע דאפילו בשדה דאינו חייב אלא משום חורש קאמר דהוי מקלקל ועיין בפרק כלל גדול מ\"ש רש\"י ז\"ל בד\"ה פטור:<br><b> ודע </b> דממ\"ש וי\"ל דמ\"מ בעינן שיהא מוכן מעי\"ט מבואר שדעתם ז\"ל דד\"נ בעינן משום הכנה ונ\"מ דצריך שינעצנו מבע\"י אדעתא דהכי אבל אם היה לו ד\"נ כבר מבע\"י ולא הזמינו לכך לא מהני אמנם מדברי רש\"י ז\"ל שכתב בד\"ה והא קעביד כתיש' נר' דטעמא דד\"נ משום חפירה שכתב וז\"ל אלמא טעמא דמתני' לאו משום דאתי עשה ודחי ל\"ת אלא משום דכבר חפור ועומד הוא וכן נראה בהדייא ממ\"ש בדף ט' ע\"ב ד\"ה אבל היכא דליכ' ד\"נ וז\"ל דאיכא צד רמז חפירה לא שרו ואפי' בעפר תיחוח וכ\"כ הרב בני שמואל והפר\"ח והב\"ח ז\"ל סי' תצ\"ח ע\"ש ויש לתמוה על התוס' ז\"ל שכתבו בדף הנז' ד\"ה אמר ר\"י שדעת רש\"י ז\"ל דטעמא דבעינן ד\"נ משום הכנה ואי כונתם ז\"ל ממ\"ש רש\"י ז\"ל בד\"ה וליכסייה בד\"נ או באפר כירה דהא בהדיא תנא במתני' דמוכן הוא עכ\"ל אין ראיה משם כלל דרש\"י לא כתב כן אלא לאפר כירה אבל לד\"נ ה\"נ דס\"ל לרש\"י דלאו ה\"ט משום הכנה וכן תמה עליהם הרב ב\"ח ז\"ל ולעד\"ן דחילייהו דהתוס' ז\"ל לומר דע\"כ ס\"ל לרש\"י דדקר נעוץ בעי משום הכנה ואם כן צריך שיזמיננו לכך מבע\"י משום דאי ס\"ל לרש\"י דד\"נ מהני אפילו בלי הכנה ואפ\"ה התירו ב\"ה בשחט משום מצות כסוי א\"כ היכי פריך לקמן וליטעמיה ליכסייה בד\"נ הא ד\"נ הוה ליה מוקצה ומשום הכי לא התירו כסוי ואי ס\"ל דמשום מצות כסוי יש להתיר איסור מוקצה א\"כ תקשי ליה היא גופיה דאפי' ליתא דר' יהודה דלא הוי מוכן משום דבטיל אגב קרקע אפי\"ה ליכסייה משום מצות כסוי כדרך שהתירו בודאי אלא משמע בהדייא דאי ליתא לדר\"י לק\"ל משום דבס' לא התירו מוקצה ותו דא\"כ היכי משני עליה רבא אפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הס' הא אכתי תקשי ליה דליכסייה משום ס' מצות כסוי וכדק\"ל דלכסיי' בד\"נ ואי רבא חדית ליה דמשום ס' מצות כסוי אין להתיר איסור מוקצה אמאי נייד מאוקמתא קמייתא ולא מוקי לה בד\"נ דליכא הכנה ובודאי התירו אבל בס' לא אלא ודאי דרש\"י ס\"ל דד\"נ הויא הכנה גמורה ומש\"ה הוא דק\"ל וליכסייה בד\"נ ומ\"ש רש\"י דהא בהדיא תנן דמוכן הוא קאי אד\"נ ומ\"ש רש\"י בד\"ה אבל היכא דליכא ד\"נ דאיכא צד רמז חפירה לאו היינו משום דס\"ל דד\"נ לא בעי הכנה ואין צריך שיזמיננו לכך דהא ודאי לדעת רש\"י ז\"ל בעי שיזמיננו לכך משום הכנה אלא דהוצרך רש\"י ז\"ל לזה הטעם משום דק\"ל דאי משום הכנה גרידה הוא דבעינן ד\"נ מה צריך ד\"נ במכאן אני נוטל סגי וכמו שהקשה הב\"ח לדעת התוס' מש\"ה כתב דהיכי דליכא ד\"נ אפילו הזמינו לכך לא מהני משום דאיכא צד רמז חפירה והיינו מ\"ש רש\"י בד\"ה אבל התם לא דגזרינן משום כתישה כו' ואי ס\"ל דד\"נ לא בעי' הכנה הי\"ל לרש\"י לומר דה\"ט דלא ישחוט לכתחילה בד\"נ משום דבעינן אפר מוכן לכתחלה וכדקאמרי ב\"ה לא ישחוט אלא א\"כ הי\"ל אפר מוכן אלא משמע דד\"נ בעי הכנה ג\"כ ומש\"ה הוצרך לטעמא דגזרינן משום כתישה ולפי זה נראה דלפי מ\"ש הב\"ח והפר\"ח שלדעת ר\"ת ד\"נ לא בעי הכנה ע\"כ צ\"ל שר\"ת לא גריס וליכסייה בד\"נ אלא ליכסייה באפר כירה גרידא וכמ\"ש התוס' ז\"ל בד\"ה ואם איתא בתי' הראשון יע\"ש ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> בריה שהוא ס' כו'.</b> ברייתא פ\"ק דביצה וכתב הרא\"ש וז\"ל והא דאין שוחטין אותו לכתחילה וישמור את הדם עד הלילה ויכסנו לפי שאין שוחטין לתוך הכלים ואם ישחטנו על העפר יבלע בארץ ולא יהא רשומו ניכר דלא מסתבר שימנע משמחת י\"ט לפי שאינו יכול לכסות את הדם לאלתר עכ\"ל והקשה הרב פרישה ודרישה בחי\"ד סי' כ\"ח ס\"ק ה' דצ\"ע דהא איתיה בתקנתא שיתן מעט עפר בכלי ואז מותר לשחוט בכלי וכמ\"ש סי' י\"ח ותי' וז\"ל ואפשר שגם בזה יש חשש מפני הרואה שיאמר שלוקח עפר לכסות בו הכוי בציווי חכם שהורה לו כן ויבא להתיר חלבו עכ\"ד ואיני מבין דבריו דאם איתא דהרא\"ש ז\"ל אית ליה הכי אמאי הוצרך לטעמא דאין שוחטין בכלים דמשמע דאי שוחטין בכלים איתיה בתקנתא דישחוט לתוך הכלי והיל\"ל בפשיטות משום דקי\"ל דהשוחט צריך שיתן עפר למטה ואפי' בשוחט לתוך הכלי וכמ\"ש רבינו בה' שחיטה וא\"כ איכא למיחש מפני הרואים שיאמרו שלוקח עפר לכסות בו הכוי ויבא להתיר חלבו אלא ודאי שדעת הרא\"ש ז\"ל דאין לחוש לזה וא\"נ דאכתי איתיה בתקנתא שיזמין עפר בתוך הכלי מעי\"ט ולכן נראה עיקר מה שתי' הרב פר\"ח סימן הנז' ס\"ק ט' וז\"ל וי\"ל דאכתי חזי לעכו\"ם ונראה דמקבל הדם לע\"ז ואם נותן עפר הרבה אכתי איכא למיחש שיבלע הדם בתוכו עכ\"ד יע\"ש:<br><b> ודע </b> שמדברי הרא\"ש הללו נראה שיש להקשות למ\"ש הרב פר\"ח בקונטרס אחרון דף קכ\"ח ע\"ד על מ\"ש הרב בית הלל וז\"ל ראיתי מנהג רע בקצת מקומות שהשוחטים תיכף אחר השחיטה נותנים כלי תחת בית השחיטה ומקבלים הדם כו' ואנן קי\"ל דאין שוחטין לתוך הכלי ואף שיש לחלק דדוקא כשהוא שוחט בתוך הכלי בתחילת השחיט' אבל מנ\"ל לחלק זה הלא הרואה אחר כך שהוא מקבל בכלי תיכף אחר גמר השחיטה יאמרו מקבל הדם לזורקו לע\"ז כו' וכתב עליו הרב הנזכר שאינו רואה שום ממשות בדבריו כו' ואין לנו לחוש לאחרים שלא ראו אותו שוחט שיאמרו שגם בשחיטה קיבל הדם בכלי לזורקו לע\"ז שזו חששה רחוקה עכ\"ד יע\"ש ויש לדקדק עליו דאם איתא א\"כ אמאי אין שוחטים את הכוי בי\"ט הא איתיה בתקנתא שישחוט ואחר גמר השחיטה יקבל הדם בכלי ואי משום דם דבשעת שחיטה שנופל לארץ וטעון כסוי הא ליתא דהא קי\"ל דא\"צ לכסות כל הדם וא\"צ להמתין עד שיצא כל הדם כמ\"ש הטור סי' הנז' יע\"ש ודוק ועיין בס' בית שלמה חי\"ד סי' ט\"ז ויתיישב קצת ודוק:<br><b> ודע </b> דבגמ' פרכינן מברייתא הלזו לרב יהודה דאמר מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכו דאם איתא ליכסייה כדר' יהודה ושקיל וטרי התם טובא ומסיק אלא אמר רבא אפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא הכניס עפר לכסות בו צואה כו' פליגי בה ריב\"ח ור\"ז חד אמר כוי הרי הוא כצואה וחד אמר כוי אינו כצואה כו' ופרש\"י ד\"ה וחד אמר כוי אינו כצואה והמכניס עפר לכסות בו צואה אסור לכסות בו כוי דכוי לגבי צואה כס' לגבי ודאי כו' יע\"ש ונראה שרש\"י הוכרח לפרש כן משום דאזיל לשיטתיה שפי' בד\"ה מותר לכסות בו צואה דהא נמי קרובה לודאי כו' וס\"ל לרש\"י דאפי' נהרבלאי דס\"ל דמותר לכסות בו צואה מודו בכוי דאסור לכסות ותי' דרבא דאמר אפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לספק קאי נמי להנהרבלאי דאל\"כ הו\"ל לתלמודא למימר ולנהרבלאי דאמרי מותר לכסות בו צואה מאי איכא למימר ולתרוצי עלה תי' דרמי בריה דרב ייבא אלא משמע דאפי' לנהרבלאי נמי קאי תי' דרבא משום דבכוי מודו כ\"ע ומש\"ה הוצרך לפרש דמ\"ש בגמ' פליגי בה כו' חד אמר כוי הרי הוא כצואה דהיינו כשהזמין עפר לכסות בו צואה אם מותר לכסות בו כוי או לא ומ\"ש רש\"י דכוי לגבי צואה כספק לגבי ודאי לאו למימרא דדוקא לגבי כוי חשיבא צואה ודאי אמנם אה\"נ דלגבי דם צפור חשיבא צואה לגבי דם צפור כספק לגבי ודאי והמזמין עפר לכסות בו דם צפור אסור לכסות בו צואה דאם כן היכי קאמר עלה בגמ' תסתיים דרבא הוא דאמר כוי הרי הוא כצואה דאמר רבא הכניס עפר כו'. ומאי ראיה הא לגבי ד\"נ ה\"נ דמודה רבא דאסור לכסות בו צואה אלא ע\"כ דמאן דס\"ל כוי אינו כצואה הכונה לומר דצואה חשיבא כודאי והמזמין עפר לכסות בו דם צפור מותר לכסות בו צואה אמנם אין לפ' איפכא ולומר דש\"ס ה\"ק דכוי הרי הוא כצואה והמכניס עפר לכסות בו דם צפור אסור לכסות את הכוי וח\"א כוי אינו כצואה ומותר לכסות את הכוי משום דאף ע\"ג דס' הוא הא מיהא מדינא חייב לכסות מס' ואם כן כיון דמחייב בכסוי כודאי דעתיה נמי אכוי ומ\"ש בגמרא ואזדא רבא לטעמיה כו' ר\"ל דרבא משוי להו משום דס\"ל כוי הרי הוא כצואה דהא מיהא ס' הוא ולעולם דלנהרבלאי דאמרי מותר לכסות בו צואה מכל שכן כוי ותלמודא ה\"ק דהא דרבא דמשני אפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לס' היינו משום דאזדא רבא לטעמיה אכן לנהרבלאי לא קיימא הך תי' דרבא ואהא הוא דמשני עלה תירוץ דרמי בריה דר\"י וכן ראיתי בשיטה כ\"י למוהר\"א לפאפא שכתב כן משם הר\"ן דלנהרבלאי לא קיימא תי' דרבא משום דא\"כ היכי קאמר עלה בגמרא תסתיים דרבא הוא דאמר כוי הרי הוא כצואה כו' הא מדרבא איפכא משמע דדוקא לכסות בו צואה אסור הא כוי ש\"ד ולהא אפשר לומר דמשמע ליה לתלמודא דרבא ס\"ל כוי הרי הוא כצואה דזה וזה ספק דאל\"כ אדקאמר רבא הכניס עפר לכסות בו ד\"נ אסור לכסות בו צואה לישמועי' רבותא אפי' בהכניס עפר לכסות בו כוי דאסור לכסות בו צואה משום דצואה לגבי כוי כס' לגבי ודאי אמנם אכתי הא ליתא דאמאי הוצרך תלמודא לאתויי מהך מימרא דרבא דלא ברירה מיל' כולי האי והול\"ל בפשיטות תסתיים דרבא הוא דאמר כוי הרי הוא כצואה מדקאמר רבא אפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לס' דמשם באר\"ה דס\"ל דכוי הרי הוא כצואה כנ\"ל ועיין בהרב שיורי כנה\"ג סי' תצ\"ח בהגהת הטור סק\"ה שדבריו תמוהים וסתומים כמו שיראה המעיין:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קד) </b> וכתב הרא\"ש וז\"ל והא דאין שוחטין אותו לכתחלה. לכאורה י\"ל דהיינו טעמא דאין שוחטין לכתחלה משום דאיכא למיחש מפני הרואים אותו דשוחט ואינו מכסה ועי\"ז יאמרו דכוי ודאי בהמה היא וא\"כ אם יאכל מי אח\"כ חלבה בשגגה יביא חטאת והו\"ל חולין בעזרה אלא דבסוגיין מבואר דלא חיישינן לזה מהאי דפרכינן אהא דאמרינן גזרה משום התרת חלבו אי הכי בחול נמי ולפ\"ז מאי קושיא היא נימא דבחול ע\"כ צריך לכסות שלא יאמרו הרואים דודאי בהמה היא ויביא חולין בעזרה אם יאכל בשוגג מחלבה וכנ\"ל דאי ספיקא איכא במילתא הו\"ל למיטרח ולכסות ודקארי לה מאי קארי לה אע\"כ דלא חיישינן כלל לאכילה מחלבו בשגגה. ברם עדיין י\"ל ניהו דחששא דהתרת חלבו אלימא טפי מחששא דלהיפך שמא יאמרו דבהמה ודאי הוא באכילת חלבו בשוגג ג\"כ מ\"מ הא אפשר לומר דלכתחלה אין שוחטין גם מטעם חששא רחוקה זו אלא דז\"א משום די\"ל דס\"ל להרא\"ש ז\"ל דכיון דבכל יומא דשוחט את הכוי אין מקבל דמו בכלי ועכשיו כששוחטו ביו\"ט מקבל דמו בכלי ליכא כלל חשש זה של הרואים משום דבודאי יבינו שמקבלו בכלי כדי לכסותו בלילה:"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט </b>\n<b> בהמה חיה ועוף ונתערב דמם לא יכסה כו'.</b> אלא אפי' שחט בהמה וכוי ונתערבו זה בזה אסור שם תני רבי זירא לא כוי בלבד אמרו כו' ופי' רש\"י דדין הוא שלא יכסוהו שמא בהמה היא וטרח טירחא דלאו מצוה כו' יעיין שם ומדברי רש\"י ז\"ל הללו נראה דס\"ל דהא דר\"ז פליג אתי' דרמי בריה דרב ייבא ודרבא וס\"ל דטעמא דכוי שאין שוחטין אותו בי\"ט משום דס' בהמה הוא וטרח טירחא שלא לצורך אך קשה לדעת רבינו ז\"ל בדין א' כתב טעמא דרב ייבא ואלו בדין זה פסק הא דר\"ז וכתב דאפי' אם יש לו עפר או אפר מוכן אם אינו יכול לכסותו בדקירה אחת לא יכסנו ובשלמא לדעת הטור שכתב בסי' תצ\"ח דבעפר מוכן יכול לכסותו בב' דקירות ניחא דמשום הכי צריכינן לטעמא דהתרת חלבו כי היכי דליתסר אפי' ביש לו עפר מוכן אכן לדעת רבינו קשה ועיין בהרב לח\"מ ז\"ל מה שתירץ וכנראה דאשתמיט מיניה מ\"ש הרשב\"א בס' עבודת הקודש והביאו הרב פר\"ח ז\"ל סימן הנז' ס\"ק י\"ט ומצאתי בשיטה מקובצת כ\"י למוהר\"א לאפאפה ז\"ל שכתב משם הרב בעל ההשלמה וז\"ל לכאורה הא דר\"ז פליגא אדרב ייבא כו' מיהו הרי\"ף ורבינו הביאו הא דרב ייבא והא דר\"ז נראה דלא פליגי אהדדי ואע\"ג דכוי הוה שרינן אי לאו טעמא דהתרת חלבו משום דהוי ס' ואפשר שכל הדם מחוייב לכסות אבל בהמה חיה ועוף דאיכא ודאי טירחה שלא לצורך אסור וכ\"כ הרב ט\"ז סי' הנזכר ס\"ק כ\"א אך ק\"ל לדעת הרשב\"א שבסי' מ\"ה כתב טעמא דרב ייבא דמשום התרת חלבו ואלו סמוך ונר' הביא הא דר\"ז וז\"ל נתערב דם כוי או דם בהמה בדם חיה ועוף אם יכול לכסותו בדקירה אחת יכסה ואם לאו לא יכסה שהרי נמצא טורח ומטלטל מחמת דם הכוי ודם בהמה ע\"כ משמע מדבריו דס\"ל כדעת רבינו דאפי' בעפר מוכן לא יכסה משום טירחא שלא לצורך וכ\"כ הפר\"ח שזה דעת הרשב\"א וכיון שכן ק' דאמאי הוצרך לטעמא דרב ייבא וליכא למימר דס\"ל כמ\"ש הרב ההשלמה דכיון דס' הוא ואפשר שכל הדם חייב לכסות לא אסרו משום טירחא שלא לצורך דאם כן ק' דאיך כתב דבנתערב דם כוי בדם חיה דאם אינו יכול לכסותו בדקירה אחת לא יכסה שהרי נמצא טורח מחמת דם כוי הא כיון דהוי ס' ואפשר שכל הדם חייב בכסוי לא אסרו משום טירחא שלא לצורך ואפשר לומר שמ\"ש הרשב\"א שהרי נמצא טורח ומטלטל מחמת דם כוי לאו מדינא קאמר אלא כונתו לומר דדוקא בדקירה אחת דליכא טירחא מחמת דם כוי אז יכול לכסותו וליכא למיחש להתרת חלבו שיאמר אי לאו דדם חיה הוא לא הוו מטרחי ליה רבנן שהרי אין כאן טירחא מחמת דם כוי אבל בב' דקירות כיון שנמצא טורח מחמת דם כוי איכא למיחש שיאמר אי לאו דדם חיה הוא לא הוה מטרחי ליה רבנן לכסות אלא היו אומרים שלא יכסה כדין נתערב דם בהמה בדם חיה ואיכא למיחש שיבא להתיר חלבו ועי\"ל דס\"ל להרשב\"א דבכוי נמי יש לאסור שמא בהמה היא ונמצא טורח טירחה שלא לצורך ואע\"ג דס' הוא אלא דאפי' הכי הוצרכו בכוי לטעמא דהתרת חלבו לעיקר דינא דמתניתין דקתני כוי אין שוחטין משום דאין סברא לומר דמשום ס' טירחא שלא לצורך לא ישחוט וימנע משמחת י\"ט וכיון שכן הרי נמצא דהך טירחא הוי לצורך י\"ט דבלא\"ה אינו יכול לשחוט אמנם בשחט חיה ועוף ונתערבו דמן כיון שהכסוי אינו מעכב את האכילה שפיר יש לאסור משום טירחא שלא לצורך כיון דבלא\"ה יכול לאוכלו ומשום הכי בשחט את הכוי ונתערב דמו בדם חיה כתב הרשב\"א דלא יכסה כיון דכבר עבר ושחט ואיכא למיחש שמא בהמה היא ונמצא טורח שלא לצורך ועיין בס' קקיון דיונה ודוק ומן האמור בזה נראה שאף רש\"י ז\"ל אזיל ומודה דהא דר\"ז לא פליג אדרמי בר' ייבא דהא דר\"ז ברייתא היא דתני ליה אלא דרש\"י ק\"ל לישנא דברייתא דקתני לא כוי בלבד אמרו אלא אפילו שחט כו' דהך לישנא משמע דטעמא דכוי וטעמא דשחט חיה ועוף בי\"ט ונתערבו דמן חדא מילת' דבתרוייהו איכא איסורא דטירחא שלא לצורך דאל\"כ מה הלשון אומר' לא כוי בלבד הא התם טעמא לחוד משום התרת חלבו והכ' טעמא לחוד מש\"ה הוצרך לומר דה\"ק לא כוי בלבד אמרו דאין מכסין דדין הוא שלא יכסהו כו' כלומר דהא דצריכינן לטעמא דהתרת חלבו היינו לעיקר דינא דכוי אין שוחטין אותו דהתם ליכא למיסר משום טירחא שלא לצורך שהרי צורך שחיטה הוא כמ\"ש אמנם לבתר דאסרו חכמים לשחוט משום גזרת התרת חלבו אם עבר זה ושחט את הכוי בלאו טעמא דגזרה משום דהתרת חלבו מדינא הוא דאסור משום טירח' שלא לצורך זהו שדקדק רש\"י ז\"ל וכתב דדין הוא כו' כלומר דבלאו גזירה משום התרת חלבו מדינ' אסור כנ\"ל ודו\"ק:",
+                "<b>ואם </b>\n<b> היה לו כו' ויכול לכסות בדקירה אחת כו' יכסהו.</b> כתב מרן הב\"י סימן תצ\"ט וז\"ל מדאמרי' גבי שחט חיה ועוף ונתערבו דמן שאם יכול לכסותו בדקירה אחת יכסה משמע דהיכא דאין שם תערובת דם בהמה אף ע\"פ שלא הזמין עפר מאחר שיש לו ד\"נ יכול לכסותו בכמה דקירות ואפי' למ\"ש רבינו דבדאית ליה עפר מוכן מיירי מ\"מ יש להביא ראיה מדלא מפלגי התם כדמפלגי הכי עד כאן דבריו:<br><b> והב\"ח </b> חלק עליו וכתב דבלא נתערבו נמי אם אינו יכול לכסות בדקירה אחת לא יכסהו ואם איתא אפילו בלא נתערבו נמי דינא הכי י\"ל דבנתערבו אם אינו יכול לכסותו בדקירה אחת לא יכסהו כל עיקר ואפילו דקירה אחת דשמא יכסה בדקירה זו דם בהמה ולא יכסה דם חיה כל עיקר משא\"כ בלא נתערבו דאע\"פ שאינו יכול לעשות ב' דקירות מ\"מ דקירה א' מיהא יכול לכסות כי היכי דלקיים מצות כסוי כל מאי דאפשר וכתב עוד וז\"ל ונראה בעיני דמכאן הכריחו רבינו והטור דין זה דאפי' דקירה אחת אינו יכול לכסות שזה אינו מפורש בגמ' אלא ודאי דק\"ל ל\"ל למתני דאסור לעשות ב' דקירות בנתערבו הא אפילו לא נתערבו נמי אסור כדפי' עכ\"ל:<br><b> והנה </b> מ\"ש דמכאן הכריח רבינו דין זה דאפילו דקירה אחת אינו יכול לכסות לא ידענא מאי קאמר שהרי לדעת רבינו ז\"ל דסבירא ליה דאפילו באפר מוכן אינו יכול לכסות משום טירחא שלא לצורך אין קושיא כאן כלל מדאתמר בגמרא הך דינא בנתערבו שהרי שניא היא טובא דבנתערבו אפי' בעפר מוכן אינו יכול לכסות ובלא נתערבו יכול לכסות אלא ע\"כ נראה דטעמיה דרבינו משום דלישנא דתני ר\"ז אסור לכסות משמע דלא יכסנו כל עיקר ואנכי הרואה מצאתי שדין זה במחלוקת הוא שנוי לכת הקודמים הובא בשיטה כ\"י להמאיר\"י שכתב וז\"ל ויש מקילי' לומר דהואיל וד\"נ אעפ\"י שאין עפר הנתלש בדקירה זו מספיק יכול לחפור דהא מדינא הואיל ועפר תחוח הוא אין בחפירתו אלא איסורא מדרבנן ולי נראה דדוקא באותו עפר דנתלש בדקירה זו מספיק לכסוי ע\"כ ובהא דתני ר\"ז כתב וז\"ל האי ברייתא דר\"ז לא דייקא שפיר דלכאורה משמע דשחיטת בהמה וחיה שנתערבו (דאין) מדמינן להו לכוי וא\"א לומר כן דהא מודים מיהא דבדקירה אחת מותר משא\"כ בכוי ועוד דהא לאו חד טעמא הוא ומפני זה אנו מפרשים שלא נאמרה ברייתא זו אלא לענין ד\"נ וה\"פ לא כוי בלבד אמרו שאף שיש לו ד\"נ מבע\"י שאין שוחטין כו' שאף אחרת יש לנו כיוצא בה ואע\"פ שלא מטעם זה הוא והוא שחט בהמה חיה ועוף כו' אסור לכסותן דהיתר ד\"נ קילא ולגבי מאן דלא צריכא כסוי לא התירו והלכך מכיון שנתערב דמן וא\"א לברור אם זו היא של בהמה או של חיה אין מכסין כלל וקאמר ר\"י עלה דדוקא בדקירה אחת כו' ונפקא לן מינה דבעפר מוכן מיהא שאינו צריך לדקירה חוזר בה כל מה שירצה ולגבי הא מילתא הא לא דמיא לכוי ואף לענין ד\"נ דמיא להלכתא ולא לטעמ' ומשמע נמי מיהא דבדם חיה אם אין דקירה אחת מספיק שמותר להשיב את הדקר פעם ב' עד שיכסה את הכל שלא כדעתינו שכתבנו למעלה ויש מפרשים דאפי' בעפר מוכן קאמר הכא דאסור משום טירחא שלא לצורך כו' וכ\"נ דעת רבינו ע\"כ הנה מבואר מדברי הרב שמחלוקת זה תלוי בפירושא דברייתא שלדעת רבינו ורש\"י דמפרשי' לה בעפר מוכן י\"ל דבדם חיה אינו יכול לכסות בב' דקירות ולדעת הטור דמפרש לה בד\"נ ע\"כ צ\"ל דבלא נתערבו אפי' בב' דקירות יכול לכסות ובנתערבו אפי' דקירה אחת נמי לא משום דלישנא דברייתא הכי משמע כמ\"ש ושלא כמ\"ש הב\"ח דמשום דס\"ל להטור דבלא נתערבו אינו יכול לכסות בב' דקירות הוא דהוציא דין זה ואין לדקדק על המאיר\"י ז\"ל דכיון דס\"ל דבנתערבו אין מכסין אותו כלל אם כן איך כתב ומשמע נמי דבדם חיה אם אין דקירה אחת מספקת שמותר כו' שלא כדעתינו אי משום דתני לה בנתערבו הא איכא למי' דהא אתא לאשמועינן דבנתערבו לא יכסנו כל עיקר ובלא נתערבו יכול לעשות דקירה אחת מיהא אבל ב' דקירות ה\"נ דלא די\"ל דמשמע ליה הכי מהא דאמרינן פשיטא מ\"ד נגזור דקירה אחת אטו ב' דקירות קמ\"ל ואם אי' דבלא נתערבו דוקא דקירה אחת יכול אבל לא ב' דקירות אכתי ק' מאי קמ\"ל הא מעלמא שמעינן לה וכמ\"ש הפר\"ח יע\"ש ומ\"מ נ\"ל דדעת המתירים בלא נתערבו אפילו ב' דקירות היינו משום דס\"ל דד\"נ בעינן משום הכנה משום דאיכא תרתי איסורי איסור מוקצה ואיסור חופר גומא ומשום הכי בעי' ד\"נ דהשתא ליכא אלא חד איסורא ומשום מצות כסוי התירו כדרך שהתירו אפר שהוסק בי\"ט וכדעת התוספות והרא\"ש ז\"ל דהשתא איכא למימר דכיון דאיכא ד\"נ הרי עפר מוכן הוא דדעתיה עלויה מאתמול על כל מה שיצטרך לצורך כסוי ואע\"ג דבאמירה בעלמא לא מהני הזמנה בקרקע עולם כמ\"ש הב\"ח מ\"מ כיון דאיכא מעשה דד\"נ אהניא ליה לכל מה שיצטרך ואי משום דבדקירה ב' איכא איסור חופר גומא מ\"מ משום מצות כסוי יש להתיר חד איסור כדרך שהתירו איסור נולד כמ\"ש למעלה אמנם לדעת הסוברים דד\"נ בעינן משום חפירה הא ודאי נראה דלא שרינן בלא נתערבו לעשות ב' דקירות שהרי בדקירה זו שעושה עתה איכא איסור חפירה דלא שרינן ליה משום מצות כסוי מדבעינן ד\"נ ומהתימה על מרן הב\"י שאחר שכתב וז\"ל ומ\"ש רבינו גבי ד\"נ בענין שאינו צריך לחפור כו' משמע דבאין לו ד\"ן ולא עפר מוכן טעמא דאסור משום מלאכת החפירה כו' איך כתב סמוך לזה דמדאמרינן בגמ' כו' הא לפי מה שהבין בדעת הטור נראה ודאי דאין לעשות ב' דקירות משום איסור חפירה ומאי מהניא ליה ד\"נ כיון שעתה עושה איסור חפירה מחדש וצ\"ע:<br><b> ועוד </b> נראה לי שמ\"ש הטור והמאיר\"י ז\"ל דבנתערבו אם אינו יכול לכסות בדקירה אחת לא יכסה כלל היינו משום דמיירי בשחט בהמה חיה ועוף סמוכין זה לזה ונתערבו דמן שאינו יודע איזו של חיה ואיזו של בהמה וכמדוקדק מדברי המאיר\"י שכתב וא\"א לברור איזו של חיה ואיזו של בהמה דהשתא איכא למיחש שמא בדקירה זו אינו מכסה אלא דם בהמה לבד אמנם בשחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמן זה ע\"ג זה בענין דבדקירה זו א\"א שלא יכסה דם חיה קצת נראה ודאי דשרי שהרי קי\"ל דא\"צ לכסות כל הדם וכמ\"ש לעיל אם כן הרי בדקירה זו מקיים מצות כסוי וכן נמי מ\"ש המאיר\"י בשם יש מקילים דבלא נתערבו יכול לעשות ב' דקירות היינו בכה\"ג ששחט חיה ועוף מרובין במקומות רבים באופן שאינו יכול לכסות כל הדם אבל אם הוא באופן שבדקירה אחת יכול לקיים מצות כסוי כגון ששחט במקום אחד דהשתא הרי מכסה בדקירה זו מקצת הדם פשיטא ודאי דאינו יכול לעשות דקירה שניה שהרי בדקירה א' קיים מצות כסוי ואין להתיר איסור חופר גומא בלי צורך מצוה כלל כנ\"ל ברור ועיין בהרב ט\"ז ודו\"ק עוד מצאתי כתוב להמאיר\"י וז\"ל לענין אפר כירה שהוסק בי\"ט איכא דבעי אמר מעי\"ט אפר הנעשה מעצים הללו למחר אני מכין מעכשיו מאי דיניה ולדעתי אין הכנה זו מועלת דאין הכנה במה שאינו ויש חולקים בדבר ולא מצאתי בדבריהם טעם וראיה כלל עכ\"ד וכן נראה שהוא דעת התו' בפרק ב\"מ דכ\"ט ע\"א ד\"ה אכלן עיין שם:"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט </b>\n<b> בהמה בי\"ט מותר לו לתלוש כו'.</b> כתב הטור סי' הנז' וז\"ל כתב הרמב\"ם השוחט בהמה בי\"ט מותר לתלוש הצמר לעשות מקום לסכין כו' אבל בעוף לא ימרוט הנוצה כו' ור\"י פסק כדברי רבי' אלא שהוסיף אף בתלישת הצמר לאוסרו אלא אם כן אינו מתכוין לתולשו אבל במתכוין אסור ולזה הסכים אדוני אבי הרא\"ש עכ\"ד:<br><b> וראיתי </b> להר\"ב בני שמואל דף קל\"ו ע\"ב שהקשה שדברי הטור סתרי אהדדי שכאן הסכים לסברת ר\"י שכתבו התוס' בפ\"ג דבכורות דכ\"ד ע\"ב ד\"ה והיינו טעמא דתולש בידים אפילו נימא דתולש לאו היינו גוזז אסור מדרבנן גזירה אטו גוזז ולעולם תולש דקתני מתני' היינו באינו מתכוין שמפנה את השער מכאן ומכאן ואינו חושש שמא יתלוש והכריחו הדבר מהא דאמר רב כנגדו בי\"ט מותר ופרכינן עלה התם מהא דאמר רב הלכה כר\"י דאמר דבר שאינו מתכוין אסור ומשני דה\"ט דרב משום דתולש לאו היינו גוזז ובי\"ט היינו טעמא דשרי משום דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד ואם איתא דאי סבירא לן תולש לאו היינו גוזז תולש דקתני מתני' הויא במתכוין היכי שרי כנגדו בי\"ט מתכוין משום כלאחר יד אלא ודאי דתולש דמתני' באינו מתכוין והלכך כיון דאפילו מתכוין אינו אסור אלא מדרבנן משום דהוי כלאחר יד בשאינו מתכוין התירו וכ\"כ הרא\"ש שם ואילו בי\"ד סי' ש\"ח הסכים לסברת רבינו שכתב וז\"ל וכשבא לשוחטו יכול לתלוש הצמר של מקום השחיטה כדי לעשות מקום לשחיטה וכן הקשה הר\"ב לחם חמודות יע\"ש:<br><b> וראיתי </b> להר\"ב מ\"א ס\"ק כ\"ג שתי' וז\"ל וי\"ל שדעת הטור והש\"ע דבבכור מותר לכתחילה לתלוש דתולש לאו היינו גוזז ובי\"ט אסור דהו\"ל עוקר דבר מגדולו כמ\"ש התוס' עכ\"ד. ואיני מבין דבריו דהא כיון דס\"ל דתולש דקתני מתני' גבי בכור היינו תולש בידים משום דתולש לאו היינו גוזז א\"כ ע\"כ לומר דבי\"ט נמי מותר משום דהו\"ל עוקר דבר מגידולו כלאחר יד ומשום שמחת יום טוב התירו שהרי רב קאמר כנגדו ביום טוב מותר ומשמע היינו בתולש בידים דומיא דבכור ולכן נראה לי לומר דס\"ל להטור דע\"כ הא דבעי מיניה דרב מר\"ה כנגדו בי\"ט מהו ורב דקאמר כנגדו בי\"ט מותר ע\"כ דס\"ל דתולש דקתני מתני' היינו באינו מתכוין מדחזינן דלא קמבעיא להו אלא דוקא ביום טוב וכן ממה שהתיר רב ביום טוב משום דהוי כלאחר יד וכמו שהכריחו התוס' אלא דס\"ל להטור דמדחזינן בתר הכי דקאמר התם אמר רב אסי אמר ר\"ל ל\"ש אלא ביד אבל בכלי אסור ופרכינן עלה בגמ' ממתני' דקתני עושה מקום בקופיץ ומשני תני לקופיץ משמע דס\"ל לרב אסי ור\"ל דתולש דקתני מתני' היינו בידים משום דלא גזרו אטו גוזז ומש\"ה הוא דקאמר דבכלי אסור משום דדמי לגוזז ואיכא למיגזר אטו גוזז וכן נראה ממ\"ש הטור בי\"ד סי' הנז' אבל בכלי אסור שנראה כגוזז משמע דמדינא לא הוי גוזז דאי ס\"ל דתולש דמתני' היינו בשאינו מתכוין משום דסבירא ליה דשא\"מ מותר באיסורא דרבנן וא\"נ אפילו באיסורא דאורייתא לאבע\"א דקאמר התם דר\"י בן המשולם לא ס\"ל כרב אם כן אפילו בכלי נמי שרי דדחיקא מילתא לומר דכשהוא מפנה בכלי הו\"ל פסיק רישיה וכמו שכן צ\"ל לדעת התוס' ז\"ל דהא אין להכחיש המוחש:<br><b> וכבר </b> ראיתי להרב מ\"א שנתקשה מזה למ\"ש מור\"ם ז\"ל שם אמ\"ש הש\"ע השוחט בהמה ביום טוב כו' אלא מפנהו ומושכו אילך ואילך כתב מור\"ם ז\"ל שם בידו והק' עליו הרב הנז' דהרב\"י לא כתב כן אלא לרבינו שמתיר לתלוש את השער בידים ולכן דוקא בידו שרי אבל בכלי לא דהוה ליה גוזז אבל בש\"ע פסק דלא שרי אלא לפנות את השער משום דהו\"ל דשא\"מ ואם כן אפילו בכלי מותר לפנות יע\"ש ואין דבריו מובנים שהרי לדעת התוס' והרא\"ש ז\"ל שכתבו דתולש דמתני' היינו בשאינו מתכוין ע\"כ לומר דס\"ל דאפילו בכלי אסור לפנות משום דהוי פסיק רישיה שהרי הרא\"ש ז\"ל הביא הא דר\"ל להלכה ואם כן מה לו עם מור\"ם ז\"ל גם מהא דאיבעיא לן התם אמתני' דקתני וכן תולש את השער לראות בו מקום מום אי לכתחילה קאמר או בדיעבד משמע דסתמא דתלמודא השתא סבירא ליה דתולש דמתני' בידי' קאמר ומשום הכי מבעי' ליה אי לכתחילה קאמר או דיעבד דדוקא בשוחט את הבכור משום צורך שחיטה התירו אבל לראות בו מום לא התירו תולש בידים משום דאיכא למיגזר אטו גוזז והתוספות ז\"ל שם הרגישו מזה וכתבו דלאו לכתחילה שיתלוש בידי' קאמר אלא באותו ענין שהתרנו משום שחיטה נתיר נמי לכתחילה לראות בו מום או דיעבד כלומר דאם הסיר את השיער לא יזיזנו אבל לפנות את השיער לראות בו מקום מום אסור יע\"ש אמנם הטור ז\"ל לא ניחא ליה בהכי דהא כיון דטעמא דמתני' משום דהוה ליה דבר שא\"מ משמע ודאי דאפילו לדבר הרשות שרי כי היכי דס\"ל לר\"ש בעלמא כההיא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן וכההיא דגורר אדם מטה כסא וספסל ואפילו לתירוצא קמא דמשני תלמודא דר\"י בן המשולם כרב ס\"ל דדבר שא\"מ באיסור דאורייתא אסור והכא ה\"ט משום דה\"ל עוקר כלאחר יד דאינו אסור אלא מדרבנן ובאיסורא דרבנן מודה ר\"י דדבר שא\"מ מותר אין לחלק בין היכא דאיכא צורך מצוה להיכא דליכא דהא דבר שאינו מתכוין באיסורין דרבנן לר\"י כאיסורין דאורייתא לר\"ש וכי היכי דס\"ל לר\"ש דאפי' לדבר הרשו' שרי ה\"נ לר\"י וההיא דגורר אדם מטה כו' דאסר ר\"י כבר כתבו התוס' בתי' ב' דהיינו משום דמתקן מצד אחד דמשוי גומות משמע הא לאו הכי שרי ר\"י אפילו לדבר הרשות ואם כן מאי קא מבעי' ליה לתלמודא אי לכתחילה או דיעבד אלא ודאי תלמודא השתא ס\"ל דתולש דמתני' בידים קאמר והיינו משום דרב אשי ור\"ל פליגי עלה דרב מדקאמר לא שנו אלא ביד אבל בכלי אסור וכמ\"ש וכן מוכח קצת מדברי הרא\"ש ז\"ל שכתב בהא דבעו מיניה דרב כדברי התוס' ולא נרגש מהא דאיבעיא לן אי לכתחילה או דיעבד כמו שהרגישו התוס' משמע דס\"ל דכל הך שקלא וטריא אינו אלא למאי דבעו מיניה מר\"ה ולרב דאמר כנגדו בי\"ט מותר אמנם לרב אסי ה\"נ דפליג ארב דהשתא הא דאבעיא לן אי לכתחילה או דיעבד אתיא כפשטה למאי דס\"ל לרב אסי ור\"ל ומש\"ה גבי בכור פסק הטור כרב אסי ור\"ל דס\"ל דתולש בידים דלא גזרו תולש אטו גוזז אמנם גבי י\"ט כיון דאיכא איסורא דעוקר דבר מגדולו כלאחר יד פסק כדעת ר\"י דדוקא בשא\"מ מותר דהא רב דאמר כנגדו בי\"ט מותר ה\"נ מיירי בשאינו מתכוין כמ\"ש ובהכי ניחא לי מה שהק' הרב מש\"ל ז\"ל בהל' מעילה פ\"א דין י\"א דבי\"ד גבי בכור הביא הטור ז\"ל הא דר\"ל ואלו בא\"ח השמיטו יע\"ש:<br><b> אכן </b> כפי מ\"ש ניחא דבי\"ד גבי בכור דסבירא ליה דתולש בידים הביא הא דר\"ל וכתב דבכלי אסור משום דדמי טפי לגוזז אמנם בא\"ח שהסכימה דעתו לדעת ר\"י דדוקא באינו מתכוין דהיינו לפנות השיער מותר השמיט הא דר\"ל משום דכיון שאינו מתכוין אפילו בכלי נמי שרי כנ\"ל ודוק:<br><b> ודע </b> דבפ' ראשית הגז דקל\"ז ע\"ב אמרינן התם אמתני' דקתני ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים מנה\"מ אר\"ח אתיא גיזה גיזה כו' ונילף גיזה גיזה מבכור דתניא לא תעבוד כו' אין לי אלא שור בעבודה וצאן בגיזה מנין לתת את האמור של זה בזה ת\"ל לא תעבוד ולא תגוז אמר תתן לו ולא לשקו אלא מעתה נוצה של עזים ליחייב בעינן גיזה וליכא ופרש\"י והא תלישה היא שאין דרך לגזוז אלא לתולשן והדר פריך מאן שמעת ליה האי סבר' ר\"י הא מודה ר\"י במידי דאורחיה ופרש\"י דכיון דאורחיה דעזים בתלישה כגיזה דמי אלא כדאמר ריב\"ל לעמוד ולשרת דבר הראוי לשרת ע\"כ הנה מסוגיא זו משמע בהדיא דהא דאמרי' תולש לאו היינו גוזז היינו דוקא בצמר רחלים וכיוצא אבל בצמר עזים וכיוצא דאורחייהו בתלישה כגיזה דמי וכיון שכן יש לתמוה על רבינו והטור שכתבו בסתם דהשוחט את הבכור תולש מקום השער מכאן ומכאן ולא חילקו בין בכור שור או כשב לבכור עז שהרי משמע דבבכור עז אסור לתלוש את השער משום דכיון דאורחיה בתלישה תולש היינו גוזז וכן נמי קשה למ\"ש רבינו בה' אלו השוחט את הבהמה תולש את השער אבל אסור למרוט את העוף דלא חילק בבהמה גופה בין עזים לכבשים וצ\"ע כעת ועיין בתוס' פ' ב\"מ דף כ\"ז ד\"ה נוצה של עזים כו':<br><b> ודרך </b> אגב אומר דק' טובא בסוגיא דפרק ראשית הגז דלפי האמת דנפ\"ל דראשית הגז אינו נוהג אלא בצמר רחלים מדריב\"ל א\"כ קרא דתתן לו ולא לשקו ל\"ל וכן ראיתי למוהר\"ש אלגאזי ז\"ל בס' גו\"ה דנ\"ד ע\"ב שהק' כן והניחו בצ\"ע ולע\"ד אפשר לומר דכיון דריב\"ל אצטריך למאי דאמרינן התם דף קל\"ח ע\"א כדי לעשות בגד קטן מנה\"מ אריב\"ל אמר קרא לעמוד ולשרת דבר הראוי לשירות ומאי ניהו כו' אם כן אי לאו קרא דתתן לו ולא לשקו הו\"א דנילף גיזה גיזה מבכור ואהני ג\"ש דלעמוד ולשרת דהו\"א דסמיכות דלעמוד ולשרת לא אתא אלא לשעור הנתינה שיתן לו שעור בגד קטן. אמנם השתא דכתיב תתן לו ולא לשקו גלי קרא דלא נילף גיזה גיזה מבכור ואם כן איכא למעוטי נוצה של עזים מסמיכות דלעמוד ולשרת דדרשינן מיניה תרווייהו כנראה ודוק:<br><b> ובדברי </b> רבינו ז\"ל קשה טובא דבפ\"א מה' מעילה ובה' אלו פסק כר\"י בן המשולם דתולש לאו היינו גוזז ואלו בפ\"י מהלכות בכורים דין ו' כתב וז\"ל התולש צמר רחלים בידו ולא גוזז חייב בראשית הגז ע\"כ משמע דס\"ל דתולש היינו גוזז וכברייתא דפ' ראשית הגז דמוקמינן לה התם כרבנן דר\"י וכן ראיתי להרב בני יעקב בהגהותיו על רבינו שנתקשה בזה והניח הדבר בצ\"ע:<br><b> ולע\"ד </b> אפשר לומר דרבינו ז\"ל קשיתיה הא דאמרינן בבכורות דף כ\"ד ע\"ב וכיון דאמר רב הלכתא בכוליה פרקין בר מפלוגתא הלכה כר\"י בן המשולם ל\"ל אי אמר הלכתא בכוליה פרקין ולא אמר הלכתא כר\"י בן המשולם הו\"א אדר\"י בן המשולם קאי ומאי בכוליה פרקין דר\"י תרתי אמר ופלוגת' דבריי' פלוגתא היא אשמועי' הלכה כר\"י לאשמועינן כו' ופלוגתא דברייתא לאו פלוגתא היא ע\"כ וקשה דהיכי קרי להא דר\"י בן המשולם הלכתא בלא פלוגתא הא פליגי רבנן עליה גבי ראשית הגז דתניא התם השוטף את הרחלים חייב ואע\"ג דברייתא היא התם והכא אמרי' דפלוגתא דברייתא לאו פלוגתא היא מ\"מ אכתי קשה למאי דבעי תלמודא לומר אם אמר הלכתא בכולי' פרקין ה\"א אדר\"י בן המשולם קאי ופלוגתא דברייתא פלוגתא היא והיכי הוה מצינן למימר הכי דהא הא דר\"י בן המשולם פלוגתא דברייתא היא והתוס' ז\"ל בד\"ה והיינו טעמא כתבו דלאו פלוגתא היא אא\"כ נחלקו באותו דבר עצמו וכתבו עוד וכן צ\"ל דהא בשוטף נחלקו ר\"י ורבנן לענין ראשית הגז דאיכא למאן דמחייב אלמא מקרי גז צאנך וה\"ק תולש דהיינו גוזז אם לא שנחלק בין שוטף לתולש עכ\"ל רבינו לא ניחא ליה בהכי דהא ס\"ס פלוגתא היא ואע\"ג דלא נחלקו באותו דבר עצמו מ\"מ הא בהא תליא גם לא ניחא ליה לחלק בין שוטף לגוזז מדחזינן בפרק ראשית הגז דפריך אלא מעתה נוצה של עזים לחייב ומשני התם לאו בר גיזה היא כלו' דאורחיה בתלישה והדר פריך מאן שמעת ליה הך סברא ר\"י מודה ר\"י במידי דאורחיה ואם איתא דבשוטף דוקא הוא דפליגי אבל בתולש אפילו רבנן מודו אם כן היכי קאמר מאן שמעת ליה האי סברא ר\"י דמשמע דפליגי רבנן עלה הא בתולש רבנן מודו דלאו היינו גוזז אשר ע\"כ הוכרח רבינו לומר דהא דר\"י בן המשולם הלכתא פסיקתא היא ואפילו רבנן דסברי התם דשוטף את הרחלים חייב מודו הכא דטעמייהו דרבנן דמחייבי התם בראשית הגז דחששו חכמים פן יבא כל אדם לפטור את עצמו בכך וכדרך שאמרו גבי מירוח הגוי דחייב בתרומה משום גזירת בעלי כיסין כנ\"ל ודוק:<br><b> והרא\"ש </b> כתב משם רבינו דמותר לתלוש נוצה של עוף לצורך שחיטה בי\"ט דע\"כ לא מבעיא לן אי שרי בי\"ט או לא אלא תלישת צמר שאינו עומד לתלוש לאחר שחיטה הילכך כיון דמותר לשחוט בלא תלישה אי תליש הו\"ל מלאכה שלא לצורך אוכל נפש אבל בעוף אע\"ג דהיינו אורחיה ומתכוין לתלוש שרי דהא אי לא תליש ליה מחיים סופו עומד לתלוש לאחר שחיטה ואיכא חיובא בגוזז לאחר מיתה דתניא בתוספתא דשבת הגוזז מן הבהמה מן החיה אפי' מן השלח חייב כו' ועוד דקי\"ל כר\"ש דמלאכה שאצ\"ל פטור עליה הילכך אפי' לכתחילה שרי משום שמחת י\"ט כו' והרא\"ש ז\"ל חלק עליו וכתב וז\"ל ומ\"ש דמותר לגזוז לצורך אוכל נפש מחיים כמו לאחר שחיטה לא נהירא לי דודאי לאחר שחיטה כיון דכבר הותרה לאכול וא\"א לאוכלה בלא תלישה מותר לתולשה אבל בעוד שלא נשחטה כל מאי דעביד מכשירי א\"נ דאפשר למעבד מאתמול הוא ואסור מידי דהוי שאסור להביא בהמה מחוץ לתחום כדי לשוחטה כו' ומידי דהוי שאם אין לו עפר מוכן לא יחפור בדקר ויכסה וימנע מלשחוט ומ\"ש משום דהוי מלאכה שאצ\"ל כתבתי לעיל בשם ר\"י כו' יעו\"ש:<br><b> והנה </b> מה שכתב הרמב\"ן דלאחר מיתה נמי חייב משום גוזז כ\"כ נמי רבינו בפ\"ט מה\"ש דין ז' ומכאן קשיא לן למ\"ש מרן כ\"מ בפ\"י מה' בכורים דין על מ\"ש רבינו וז\"ל אבל הגוזז את המתה פטור כתב מרן כ\"מ תוספתא בפ' ראשית הגז וטעמא משום דלאו גז מקרי ולא צאן מיקרי וכ\"כ הר\"ב קרית ספר וז\"ל אבל הגוזז את המתה פטור דמתה לא הויא בכלל צאן ואפשר נמי דמתה לאו דרכה בגיזה אלא בתלישה והכא גז כתיב עכ\"ל ויש לדקדק דאם כן איך כתב רבינו דהגוזז את המתה חייב משום גוזז הא אין דרכה אלא בתלישה והו\"ל גוזז כלאחר יד ומידי דהוי התולש צמר בהמה דפטור מה\"ט דמשום דלאו אורחיה בתלישה ודוקא בתולש את העוף הוא דחייב משום דאורחיה בכך אשר ע\"כ נראה דטעמא משום דלא מיקרי צאן כנ\"ל ועל דברי הרא\"ש ראיתי להרב מג\"א ס\"ק כ\"ד שהק' וז\"ל וקשה דאמרינן בביצה ד\"ז ע\"ב דסברי ב\"ש שמותר לחפור ולשחוט ולכסות וקאמר ע\"ז דרבה סבר אי איכא עפר מוכן אין אי לא לא משום דחיישי' דילמא מימליך ולא שחיט והכי אמרינן גבי הוצאה ולא אמרי' טעמא משום דלא שרי אלא לאחר שחיטה אלא ע\"כ ק\"ל דזה לא מיקרי מכשיר אלא א\"נ בעצמו ועוד דהרא\"ש גופיה כתב רפ\"ג דביצה דצידה מותר משום דא\"נ עצמו מותר אפי' אפשר לעשותו מאתמול אלא שאסור דדמי לעובדין דחול יע\"ש משמע דלפני שחיטה שרי ומה שהביא הרא\"ש ראיה מדאסרי ב\"ה לחפור ולכסות קשה דא\"כ מי שיש לו עפר תחוח למטה לישחוט תחילה ואח\"כ יחפור לכסות אלא ע\"כ טעמא דב\"ה דאסור לכתחילה לדחות י\"ט משום זה עכ\"ד:<br><b> ולע\"ד </b> אין מכל אלה טענה על הרא\"ש מה שהק' ממה שהתיר ב\"ש לחפור אליבא דרב יוסף ומדצרכינן טעמא דרבה משום דילמא מימליך ולא אמרינן טעמא משום דלא התירו אלא לאחר שחיטה לק\"מ שהרא\"ש ז\"ל לא כתב אלא במלאכה דאוריי' כגון תולש את הנוצה דחייב משום גוזז משא\"כ בההיא דהרי מוקמי' לה התם בדאית ליה ד\"נ דליכא אלא איסורא משום חופר גומא התם ודאי מודה הרא\"ש ז\"ל דהתירו מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מעי\"ט משום שמחת י\"ט אליבא דב\"ש ומ\"ש הרא\"ש דאסור להביא בהמה מחוץ לתחום אע\"ג דתחומין דרבנן איכא למימר דהיינו למאי דקי\"ל כב\"ה דאפילו באיסור דרבנן לא התירו כל שאפשר לעשותו מבע\"י וא\"נ דע\"כ לא שרו ב\"ה הכא אלא משום דמצטרפה בהדי מצות כסוי כמ\"ש למעלה משם המאירי ומשום הכי הוצרכו בתלמודא לרבה לטעמא דממליך דאל\"ה הוה שרי כדרך שהתיר לחפור אחר שחיטה אע\"ג דאפשר לעשותו מבע\"י מטעמא דאינו אלא איסורא דרבנן וכמ\"ש התוספ' בד\"ה וא\"צ גם ההוא דמוליכין את הבהמה אצל טבח דשרו ב\"ה ואסרו ב\"ש מטעמא דילמא ממליך אינו אלא איסורא דרבנן גרידה משום טירח' שלא לצורך גם מה שהקשה ממ\"ש הרא\"ש דצידה מותר משום דא\"נ עצמו מותר אם לא משום דדמי לעובדין דחול ל\"ק לע\"ד דלא הוצרך הרא\"ש לטעם זה אלא ללידת דגים דלא מחסרי מידי דאסיפתם זו היא שחיטתם והרי הן ראויין לאכילה מיד כשצודה אותם וכמבואר בדבריו שם משא\"כ הכא גבי תולש את הנוצה כיון שבשעה שעושה מלאכת התלישה לא הותר עדין באכילה שהרי לא נשחטה עדיין כל מאי דעביד מכשירי אוכל נפש הם כמ\"ש הרא\"ש גם מה שהקשה עוד דאם כן מי שיש לו עפר תיחוח למטה לשחוט תחילה ואחר כך יחפור לק\"מ דהתם אע\"ג דהמלאכה היא אחר שחיטה מ\"מ המלאכה אינה באוכל עצמו אלא בעפר והו\"ל מכשירי א\"נ שאפשר לעשותן מבע\"י ומש\"ה אסרו ב\"ה אע\"ג דאין איסורו אלא מדרבנן משום דסבירא להו דכל שאפשר לעשותו מבע\"י אפי' באיסור דרבנן אסור ומה שהוצרך הרא\"ש לטעמא דכל מאי דעביד קודם שחיטה הוי מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מבע\"י היינו גבי תולש את הנוצה דאע\"ג דעושה מלאכה בא\"נ עצמו כיון דהוי קודם שחיטה הו\"ל מכשירי א\"נ:<br><b> אמנם </b> הכא גבי חפירת דקר כיון דהמלאכה אינה באוכל עצמו אע\"ג דהוי אחר שחיטה מכשירי א\"נ שאפשר לעשותן מאתמול הוא ומשו\"ה אסרי ב\"ה אך מאי דקשיא לי בדברי הרא\"ש ז\"ל הוא דאחר שכתב מידי דהוה שאם אין לו עפר מוכן לא יחפור בדקר ויכסה איך כ\"ע ומ\"ש משום דהוי מלאכה שאצ\"ל כתבתי לעיל בשם ר\"י דאין לדמות כו' דהא התם נמי בד\"נ אינו אלא מלאכה שאצ\"ל דחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה הוא ואפי\"ה אסרי ב\"ה וכן כתב הפר\"ח ס\"ק דאין להביא ראיה לדעת הרמב\"ן מהא דשרו ב\"ה לכסות בד\"נ דאדרבא משם ראיה להפך מדלא התירו אלא בשחט אבל לכתחילה לא אע\"ג דממנע משמחת י\"ט ומהתימה על הרב ל\"מ שכתב וז\"ל ומה שלא התיר רבינו בעוף משום דהו\"ל מלאכה שאצ\"ל דהא מותר לכתחילה משום שמחת י\"ט כמו חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה יש ליתן הטעם משום דאין התלישה צורך השחיט' כ\"כ עכ\"ד ואתמהא שהרי חופר גומא לא הותר לדעת רבי' לכתחילה כמ\"ש ה\"ה וכמ\"ש למעלה ולפי דרכי' אפילו בדיעבד ועוד יש לתמוה שהרי דעת רבינו דמלאכה שאצ\"ל חייב עליו כמ\"ש בה\"ש ולדעת הרמב\"ן שכתב דמשאצ\"ל התירו משום שמחת י\"ט ואלו בד\"נ לא התירו ב\"ה לכתחילה והוא ז\"ל הסכימה דעתו בשמעתין דהא דהשוחט לא מתחלפא וקי\"ל כב\"ה דאסרי אע\"ג דהוי מלאכה שאצ\"ל אפשר ליישב דס\"ל דה\"ט דב\"ה משום דגזרינן דילמא זימנין דבעי כתישה וקא עביד מלאכה דאורייתא וכמ\"ש רש\"י בדף ט' ד\"ה אבל התם וא\"נ משום דד\"נ לאו הכנה גמורה היא כמ\"ש לעיל משם הרשב\"א והילכך כיון דאיכא תרתי איסורי איסור חופר גומא והכנה לא התירו משום שמחת י\"ט כנ\"ל ותו לא מידי:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קה) </b> אבל בעוף לא ימרוט הנוצה כו'. אני בעניי לא זכיתי להבין דברי הרא\"ש והטור הללו אף מבלעדי הסתירה שהביא הגאון המחבר ז\"ל בדיבור שאחר זה דהא למאי דפסקו כר\"ש במלאכה שא\"צ לגופה א\"כ ביו\"ט (אפילו אי אמרינן נמי דתולש היינו גוזז) ליכא איסורא דאורייתא דהא א\"צ לגוף הצמר אלא דבעי לעשות מקום לקופיץ (והא דאמרינן בבכורות דה\"ט דרב דס\"ל דביו\"ט מותר משום דהו\"ל כעוקר דבר מגידולו כלאחר יד ולא קאמרינן התם משום דהו\"ל מלאכה שא\"צ לגופה היינו משום דרב ס\"ל כר' יהודה דמלאכה שאצל\"ג חייב עליה). וא\"כ למאי דפוסק הטור בבכור כהרמב\"ם דיכול לתלוש הצמר אפילו במתכוין אע\"ג דבשאר איסורים ליכא להתיר משום מלאכה שא\"צ לגופה כמ\"ש התוס' שבת דף צ\"ב ריש ע\"א וגם לא שייך להתיר בכלאחר יד בשאר איסורים וא\"כ לפ\"ז הרי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא דבבכור דלית בי' הנך תרי קולי ס\"ל להטור דמותר לתלוש הצמר בידים אפילו במתכוין וביו\"ט דאית בי' הנך תרי דרבנן דהיינו מלאכה שא\"צ לגופה וכלאחר יד ס\"ל להטור דבידים דהיינו במתכוין אסור ועיין מה שכתבתי לעיל על הגליון בריש הלכות שבת בדעת הטור לענין מלאכה שאצל\"ג וצ\"ע בהאי דאיתא בפ' כלל גדול דבשבת התולש כנף והמורטו חייב חטאת ובפ' הבונה בהא דליפות הקרקע הוא צריך:"
+            ],
+            [
+                "<b>ומותר </b>\n<b> למלוח בשר לצלי כו'.</b> כתב ה\"ה שם ושוין שמולחים עליו בשר לצלי כו' הנה התו' שם ד\"ה ושוין כתבו וז\"ל לאו משום דצריך מליחה לצלי כדמפרש בחולין אלא משום שנהגו למולחו כדי ליתן טעם ועיין במ\"ש התו' ז\"ל בפ\"ק דחולין די\"ד ע\"א ד\"ה ונסיבין חברייא והרא\"ש שם דקל\"ב וז\"ל ובריש פרק כ\"צ גבי מוליתא שרי ופרש\"י אע\"פ שלא מלחו אלא מעט לצלי משמע מדבריו דצלי בעי מליחה קצת לא כולי האי כמו לקדירה והדבר תימא הוא דמה מהנייא מליחה קצת דאין הבשר יוצא מידי דמו עד שימלחנו יפה יפה כו' יע\"ש ויש לגמגם עליו דאמאי הוצרך לדקדק כן מדברי רש\"י ז\"ל הא משמעתין מוכח בהדיא כן מדאמר אביי ל\"ש אלא לצלי אבל לקדרה לא ופרש\"י ז\"ל לצלי דאין מולחין אותו יפה ואי איתא דצלי בעי מליחה כעין קדרה אם כן אפילו לקדרה נמי לישתרי ומהיותר תימא על הרב כנה\"ג שכתב בחי\"ד סי' ע\"ו הגהת ב\"י אות י\"ח וז\"ל כתב ה\"ה ונראה מדברי ר' דאף הצלי בעי מליחה וכן נראה דעת הסמ\"ג ומבואר הוא דאף דרש\"י והרמב\"ם סוברים דצלי בעי מליחה באופן המליחה אינם שוים שרש\"י ז\"ל סובר דאין צריך מליחה לצלי בכמות כמו לקדירה אלא דבעי מליחה קצת אבל הרמב\"ם סובר דבכמות המליחה אין חילוק בין צלי לבשול אלא דבשיעור אינם שוים דאין צריך לצלי לשהות במולחו כדי שיעור מיל ולהרמב\"ם ל\"ק מ\"ש הרא\"ש על רש\"י ומדברי האו\"ה כלל ה' אות ו' נראה דרש\"י והרמב\"ם אמרו דבר א' וליתא גם הר\"ן השוה דעת הרמב\"ם לדעת רש\"י עכ\"ל יע\"ש וכ\"כ רש\"ל בפ\"ק דחולין סי' כ\"ו ובפרק השוחט סימן י\"ח יע\"ש:<br><b> ואתמהא </b> דאיך אפשר לומר שלדעת הרמב\"ם ז\"ל מליחת צלי וקדירה שוים בכמותם דא\"כ היכי מפלגינן הכא בשמעתין בין מליחת צלי לקדרה וכ\"כ רבי' ז\"ל בהדייא בסמוך במה דא' במולח לצלי שאינו צריך מלח הרבה אבל לקדרה אסור למלוח ע\"ג העור יע\"ש וכ\"כ בתשוב' ס' תמים דעים סימן י\"ד משם הראב\"ד וז\"ל צלי לא בעי מלח הרבה משמעתתא דמס' י\"ט מעור לפני הדורסן ואפשר שזה רמזו רבינו בפ\"ו מה' מאכ\"א דין י\"ב שכתב וז\"ל כל הדברים האלו לבשר שצריך לבשלו אבל לצלי מולחו וצולהו מיד כו' ומדלא כתב מולחו יפה יפה כמ\"ש בדין יו\"ד גבי מליחה לקדירה משמע דאין צריך מליחה לצלי כמו למליחת קדירה ומ\"ש בפ\"ה מה' א\"מ דין י\"א ומצוה למלוח הבשר יפה יפה כמולח בשר לצלי לאו דוקא וסמך אמ\"ש בה' י\"ט ובה' מא\"א ועיין במ\"ש הל\"מ בה' מאכ\"א דין הנז' וזה פשוט:<br><b> ודע </b> דמסוגייא הלזו משמע דמליחת צלי לא הוי מליחה גמורה לגבי מליחת העור כדי שיתחייב עליו משום מעבד מדשרי' מליחת צלי ולא מליחת קדירה משמע משום דמליחת קדירה כיון שהוא צריך מלח הרבה הוי מעבד גמור ומשום הכי לא התירו מלאכה דאורייתא משום שמחת י\"ט וכ\"כ הטור סימן תצ\"ט וז\"ל מותר למלוח עליו בשר מליחה מועטת כדרך שמולחין לצלי אף ע\"ג דדמי קצת לעיבוד ועיין בב\"ח שם וע\"פ זה נראה שיש לתמוה על מ\"ש הרב מש\"ל בפרק י\"א מה' שבת הלכה ה' שהקשה הרב שם בהא דקי\"ל אין עיבוד באוכלין ממ\"ש בפרק הקומץ רבה דף כ\"א על כל קרבנך תקריב מלח ואפילו בשבת דלמאי אצטריך קרא והלא ליכא איסור תורה במליחת בשר דהא קימ\"ל דאין עיבוד באוכלין וכתב משם הרב כמוהר\"י אלפאנדארי שנמצא בידו שיטה א' לראשונים שהק' קושיא זו ותי' דכיון דקרבן תמיד דמוסף שבת היה כולה כליל ואינו נאכל לאו כעיבוד באוכלין דמי א\"נ תיקון קרבן הוא כעיבוד דמי ע\"כ והוא ז\"ל תי' דמשכחת לה בשני דרכים הא' ששנינו בת\"כ ונתח אותה יכול אף הפסולה תהא טעונה הפשט וניתוח ת\"ל אותה כשרה ולא פסולה ועוד שנינו שם והקטיר אע\"פ שפסול כו' עולה אע\"פ שלא הפשיט ואם כן זכינו לדין דצריכה מלח כדין כל קרבן דלא ממעטו ממלח וכיון שהיא בעורה הרי מעבד גמור ועוד דרך שני דאמרי' פ' א\"ד דשעירי הרגלים חיין הן נאכלין ושנינו בת\"כ חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור מתנה לכהן רצו להפשיט מפשיטין וא\"כ זכינו לדין דאצטריך קרא למישרי מליחה אם רוצה לאוכלן בעורן זת\"ד יע\"ש ועיין עוד בס' רב יוסף בקונטריס מוצל מאש להרב הנז' סי' א' שתי' עוד וזה לשונו אמנם אחר שכתבתי כל זה נזכרתי משנה ערוכה פרק ט' דזבחים הצמר שבראשי כבשים כו' בזמן שהם מחוברים יעלו וכתב רש\"י שהראש אינו בכלל הפשט וקרב עם עורו ואם כן זכינו לדין דכיון שהראש נקטר עם עורו וצריך למולחו הוה ליה מעבד גמור וצריך קרא למשרי עכ\"ל יע\"ש ולפי מ\"ש דמליחת צלי לא הוי מעבד לענין מליחת העור נראה דק' על תי' מהר\"י אלפאנדארי דמה יענה לדעת רבי' דפ' ה' מה' א\"מ שכתב דמליחת הקרבן הוי כמולח לצלי והיינו משום דגריס התם בפ' הקומץ אמר אביי וכן לצלי וכן הוא גירס' הר\"ן ז\"ל וריב\"א כמ\"ש מרן שם וכן הוא דעת הראב\"ד באיסור משהו שלו וכמ\"ש הרשב\"א בחי' חולין דף צ\"ג ועיין במ\"ש רש\"ל בספר יש\"ש פ\"ק דחולין סימן הנזכר וכיון שכן קשה דאפי' במולח העור נמי תקשי דאמאי אצטריך קרא למשרי הא כיון דלא בעי מליחה אלא כמליחת צלי לא מחייב משום מעבד וכמ\"ש הראשונים ומיהו אפשר לדחות ולומר דמליחת צלי נמי הוה ליה מליחה לגבי עבוד העור ומיחייב משום מעבד ומה שהתירו בשמעתין מליחת צלי ולא מליחת קדירה ומשמע משום דמליחת צלי כיון שהיא מעוטה לא הוי מעבד היינו משום דכיון דמולח הבשר הא ודאי אינו נופל כל המלח ע\"ג העור אלא קצת ומשום הכי לא הוי מעבד וכ\"כ המאירי ז\"ל וז\"ל ומולח בשר ע\"ג העור וקצת המלח נופל מאיליו ע\"ג העור ע\"ש אמנם בנותן מלח ע\"ג העור כשיעור מליחת צלי ה\"נ דהוי מעבד גמור ומחייב משום מעבד גם מה שתי' עוד הרב דמשכח' לה בשעירי הרגלים דנאכלין חיין ולדעת הרא\"ה ז\"ל דס\"ל דבשר הנאכל לרועים צריך מליחה מדברי הרא\"ה משמע הפך דבריו שכתב והא דאמרי' בפסחים דשעירי הרגלים נאכלים חיין במליחה הוא דנאכלין ואע\"ג דמליחה אסורה משום שבות לא גזרו בה רבנן כי היכי דאין שבות במקדש במילי טובא וכן כתב הרשב\"א ז\"ל בחי' חולין דקי\"ב ולפי דברי הרב ז\"ל ל\"ל טעמא דאין שבות במקדש ת\"ל דאפילו מליחת העור דאורייתא שרי:<br><b> ועוד </b> נראה דאיכא למידק על תי' הרב דאפי' במליחת העור נמי לא מחייב משום דהו\"ל מליחה כלאחר יד שהרי אין דרך למלוח העיר בעודו מחובר בבשר וכל מידי דלאו אורחיה בהכי לא מחייב משום דהוי כלאחר יד וכמ\"ש גבי תולש את השיער דאינו חייב משום דהוי כלאחר יד דאורחיה בגזיזה ולא בתלישה וגדולה מזו כתב הרשב\"א בספר עבודת הקדש דבמולח בשר לקדירה ע\"ג העור לא מחייב משום מעבד משום דהוי כלאחר יד דלאו אורחי' בהכי שכתב וז\"ל במד\"א במליחה מועטת כמליח' צלי אבל מליחה מרובה דמליחת קדירה אסור אע\"פ שאף זו כלאחר יד לא התירו אלא כל שיש לו די לשומרן מן ההפסד ע\"ש וזה נר' ודאי דעת אותה שיטה לראשונים ז\"ל שלא תי' כן דבודאי לא נעלם ממנו משנה ערוכה:<br><b> ולעיקר </b> קו' הרב מש\"ל ז\"ל נראה דל\"ק ואשתמיט מינייהו סוגייא דשמעתין דאמרינן ת\"ר אין מולחין את החלבים ואין מהפכין בהם ופריך עלה בגמרא ומ\"ש מעור לפני הדורסן ומשני התם משום דחזי למיזגא עליה הכא אתי למימר מ\"ש דשרו רבנן כי היכי דלא ליסרח מה לי למשטחינהו מ\"ל לממלחינהו משמע בהדייא דמליחת חלבים הויא מלאכה דאורייתא דאי מדרבנן אמאי לא שרינן משום שמחת י\"ט כדרך שהתירו חזרת תריסין ונתינת עור לפני הדורסן הא מליחה גופה אינו אלא מדרבנן והוה ליה גזירה לגזירה אלא משמע דמליחת חלבים אסורה מדאורייתא וכן נראה מדברי רש\"י שכתב וז\"ל אתי לממלחינהו ומליחה מאבות מלאכות היא בדבר שיש לו עיבוד וכ\"כ הר\"ן בהדיי' וז\"ל אין מולחין את החלבים דמולח מידי דשייך בו עיבוד כגון חלבים דלאו אוכלין גמורין הן יש בו משום מעבד וכ\"כ בשיטה כ\"י להמאירי וז\"ל אין מולחין את החלבים פי' מליחה בכל דבר שיש בו תורת עיבוד דהיינו דבר שאינו אוכל כגון עורות וחלבים נמי דלאו אוכלין גמורין נינהו אב מלאכה הוא וכן אף בבשר לדעת קצת מפרשים דהא במשכן מליחת עורות ואברים היה שם אלא דמ\"מ מליחת בשר הותרה משום אוכל נפש אבל חלבים לאו אוכל נינהו עיבוד גמור הוא עכ\"ל ונראה שהוצרכו לזה אע\"ג דהא דאין עיבוד באוכלין א\"א מדאור' אבל מדרבנן מיהא אסור וכמ\"ש התוס' בפרק כלל גדול דף ע\"ה ע\"ב ד\"ה אין עיבוד משום דכיון דא\"א אלא מדרבנן יש להתיר משום שמחת י\"ט וכמ\"ש ועיין בב\"ח סי' הנז' שפנה בדרך אחרת והנה מ\"ש המאירי וכן אף בבשר לדעת קצת המפרשים הן דברים תמוהים לכאורה דבהדיא אמרינן בפרק כלל גדול אמר רבה בר רב הונא האי מאן דמלח בישרא חייב משום מעבד רבא אמר אין עיבוד באוכלין אמר רב אשי אפי' רבה בר רב הונא לא אמר אלא דקא בעי לה לאורחא אבל לביתא לא משוה איניש מיכליה עץ וצ\"ל שמ\"ש וכן אף בבשר לדעת קצת מפרשים בדקא בעי לה לאורחא קאמר דפוסקים כרבה בר רב הונא וכן נראה שהיא דעת הרשב\"א בפ' ג\"ה ובת\"ה בית ב' שער ג' יע\"ש ומדברי רבינו בפי\"א מה' שבת נראה שהוא פוסק כרבא ועיין בהרב מג\"א סימן שכ\"א סק\"ז שהק' לדעת הרשב\"א דצ\"ע דבג' משמ' דהלכה כרבא דבתרא הוא ע\"ש ול\"ק מידי די\"ל שדעת הרשב\"א דכיון דחזינן לרב אשי דקמפרש מילתי' דרבה בר ר\"ה ש\"מ דס\"ל כותי' ומש\"ה פסק כר\"א דבתרא הוא טפי מרבא ושוב ראיתי להרב תי\"ט בפ' ח' שרצים משנה ב' שכתב כן יע\"ש ופשוט:<br><b> ואיך </b> שיהיה זכינו לדין דבמליחת חלבים חייב משום מעבד ד\"ת משום דלאו אוכלין גמורים נינהו ומ\"ש התו' בפ' כלל גדול וז\"ל אין להתיר מכאן מליחת אוכלין דאסור מדרבנן כו' ואפילו ביום טוב אסור בפ\"ק דביצה אין כונתם ממ\"ש אין מולחין את החלבים בי\"ט דהנהו לאו אוכלין נינהו ומדאורייתא נמי אסור אלא כוונת' מהא דשמואל דאמר מולח אדם כמה חתיכות בבת אחת אע\"פ שא\"צ כו' משמע הא בזא\"ז לא אע\"ג דאין עיבוד באוכלין ואם כן ממילא רויחא ההיא דפרק הקומץ רבה דאיצטריך קרא למשרי מליחת אמורים דחייב בהו משום מעבד ומאד אני תמיהא על הרבנים הנז' איך אשתמיט מנייהו סוגיא זו. ודע שמדברי הר\"ן והמאירי ז\"ל נראה שיש לפשוט מה שיש להסתפק לכאורה בהא דאמרי' אין עיבוד באוכלין אי היינו דוקא במידי דחזי לאכילה אמנם במולח בשר נבילה וכיוצא כיון דלא חזו לאכילה ה\"נ י\"ל דחייב משום מעבד ואע\"ג דמצד עצמן ראוין לאכילה וסעד לזה ממה שתי' הרב הנז' משם שיטה לראשונים ז\"ל דכיון דקרבן תמיד אינו נאכל וכולה כליל לאו כעיבוד באוכלין דמי כיון שאינו נאכל אך מדברי הר\"ן והמאירי ז\"ל נראה דס\"ל דאפי' בבשר נבילה וכיוצא אין עיבוד באוכלין ממה שהוצרכו לתת טעם למליחת חלבים משום דלאו אוכלין גמורין נינהו משמע הא לא\"ה הו\"א דאין עיבוד באוכלין אע\"ג דאסורין הן באכילה משום דכיון דמצד עצמן חזו לאכילה אלא דאיסור' הוא דרביע עלייהו מקרו אוכלין ואין עיבוד באוכלין ואף לדעת אותה שיטה שכתב הרב ז\"ל נראה שלא כתב כן אלא גבי קרבן תמיד דלא חזו לאכילה משא\"כ חלבים ובשר נבילה דחזו לגוים כנ\"ל:<br><b> ודע </b> עוד דמסוגיא דפרק הקומץ רבה ומסוגיא דשמעתין משמע דמליחת עור כדרך שמולחין בשר לקדרה הו\"ל מעבד גמור ומש\"ה לא שרינן אלא מליחת צלי אבל לא קדרה דהוי מעבד ואם איתא דאפילו במליחת קדירה לא מקרי עיבוד לעור משום דמליחת עור צריך מליחה מרובה אמאי לא שרינן ליה אפילו לקדירה וכ\"כ המאירי ואף למ\"ש הרשב\"א דמליחה מרובה לקדירה לא התירו אע\"ג דהוי כלאחר יד משום דדי לו לשומרו מן ההפסד ה\"ט ניחא אם נאמר דמליחת קדרה משוי לה עבוד גמור ומש\"ה כל שיש לו די לשומרה מן ההפסד די ולא התירו לו שיעבד אמנם אם נאמר דאפילו מליחת קדרה לא משוי ליה עיבוד ואינו אלא לשומרה מן ההפסד ק' דאפי' מליחת קדרה נמי נתיר לו גם מההיא דפרק הקומץ רבה דמצרכינן קרא למשרייה בשבת משמע דמליחת קדרה דחשיבא עיבוד גמור מחייב במידי דלא חשיבא אוכל:<br><b> ומעתה </b> מ\"ש פ' כלל גדול אמר ר\"א אף רבה בר\"ה לא אמר אלא דקא בעי לאורחא אבל לביתא לא משוי איניש מכליה עץ לאו למימרא דמליחה דביתא כיון שאין נותנין מלח הרבה לא מקרי עיבוד כלל דהא ליתא כמ\"ש אלא הכונה לומר דמליחה דביתא כיון שאין נותנין מלח הרבה מודה רבה משום דאין עיבוד באוכלין אבל במידי דלא חשיבא אוכל ה\"נ דמיקרי עיבוד וכדמוכח בהדיא מההיא דהקומץ ודשמעתין ועיין בהרב ל\"מ בפ\"ו מה' מאכ\"א הלכה י' בד\"ה אין הבשר שכתב סברא זו מסברא דנפשיה וכמסתפק ולפי הנראה אשתמיט מיניה סוגיא זו ודפרק הקומץ ודוק:<br><b> אך </b> קשה לי לפי מ\"ש דמליחת אמורים חייבין עליהן ד\"ת מדלא חזו לאכילה מההיא דגרסי' ביבמות פרק ד\"א דל\"ג ע\"ב זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה כו' אי בקבלה כו' אי בהקטרה והאר\"י הבערה ללאו יצתה והשתא ק' אמאי ל\"ק דזר ששימש במליחה קאמר שמלח האמורים דמליחה נמי בעי כהונה כמ\"ש רבינו ז\"ל פ\"ט מה' ביאת המקדש דין ה' אלא שאינו חייב עליה מיתה דאין חייבין עליה מיתה אלא בד' עבודות בלבד כמ\"ש שם וליכא למימר דכיון דליכא אלא לאו גרידא לא מוקי לה בהאי דהא ליתא שהרי בגמרא הוה בעי לאוקומא בקבלה והולכה אף על גב דליכא אלא לאו גרידא שאינה עבודה תמה וראב\"י מוקי לה בשחיטת פרו של כ\"ג אע\"ג דליכא מיתה והתוס' שם הקשו דאטו מי לא מני לאוי גרידא ותי' דבאיסור כולל קל על חמור לא חיילי לכ\"ע ולהכי פריך והאר\"י הבערה ללאו יצתה וא\"כ היכי חיילי וחזרו והקשו משם הר\"י מאורליינאש דאמאי לא מוקי לה בהצתת האליתה דבעי כוונה ואין כאן מיתה אלא לאו גרידא ותי' יע\"ש והשתא אכתי תקשה דאמאי לא מוקי לה במליחה דמשום שבת חייב מיתה דהו\"ל מעבד ומשום כונה אין כאן אלא לאו גרידא והו\"ל חמור על קל וחייל שפיר והנראה לע\"ד ליישב דלר' יוסי דס\"ל בעלמא דמתאצ\"ל פטור ודאי דלא מחייב במליחת אמורים משום מעבד דלא מחייב אלא במכוין לתקן את העור דומיא דמשכן אבל הכא שאינו צריך לתקן אלא משום מצוה הוא דקא עביד ואינו צריך לאותו דבר כלל פשיטא ודאי דלא מחייב ומשום הכי לא מצי לאוקמה בהכי משום דהוה ק\"ל והאר\"י משאצ\"ל פטור וברייתא דקאמר תקריב מלח ואפי' בשבת אתיא כמ\"ד דמשאצ\"ל חייב דאלו לר\"י פשיטא ולא צריך קרא כך נראה לי ודוק:<br><b> כתבתי </b> בפנים דמליחת אמורין בעיא כהונה והוכחתי כן מדברי רבינו ז\"ל פ\"ט מה' ביאת המקדש יע\"ש והדבר מוכרח מצד עצמו דאע\"ג דבמליחה לא כתיב בהדיא כהן מ\"מ הא קי\"ל דמקבלה ואילך מצות כהונה ובפ\"ב דיומא דכ\"ז אצטריך קרא למעוטי הפשט ונתוח דלא בעיא כהן ופרש\"י שם ד\"ה למעוטי וז\"ל ואי לאו ונתנו הו\"א האי דלא כתיב כהן בהפשט ונתוח משום דלא אצטריך היא דגלי לן דמקבלה ואילך מצות כהונה יע\"ש ובהדייא אמרינן התם דהולכת אברים לכבש פסולה בזר וא\"כ כ\"ש מליחת אברים בכבש דבתר הולכה דבעיא כהונה וביחזקאל סי' מ\"ג כתוב לאמר והקרבתם לפני ה' והשליכו הכהנים עליהם מלח כו' וכ\"כ הרב בעל החינוך ס' ויקרא סי' קנ\"ז וקנ\"ח דמצוה זו נוהגת בזכרי כהונה דוקא יע\"ש ואולם מצאתי להרמב\"ן בפי' על התורה ס' הנז' כתב וז\"ל ואמר הכתוב בשאור ודבש לשון רבים כי עם אהרן ובניו ידבר וחזר ואמר וכל קרבן מנחתך במלח תמלח כי יחזור אל מביא המנחה שאמר בו בתחלת הפרשה והטעם כי המליחה כשרה בזר כמו יציקה ובלילה עכ\"ל והדבר תמוה שדבריו הן הפך סוגיא דפ\"ב דיומא ומקרא מלא דיחזקאל כמ\"ש ובפ\"ב דמנחות דף כ' ע\"א קאמר התם א\"ה לא יצק כו' ה\"נ לא מלח כהן אלא זר א\"ל וכי תעלה על דעתך שזר קרב ע\"ג המזבח ופרש\"י משום דמליחת קומץ בראשו של מזבח היא יע\"ש ובתוס' שם די\"ח ע\"ב ד\"ה ור\"ש כתבו דבלאו ה\"ט נמי בעי כהן משום דמקמיצה ואילך מצות כהונה ומליחה אחר קמיצה היא הן אמת שרבינו ז\"ל בפיה\"מ שם כ' וז\"ל ומ\"ש בכאן לא יצק כו' ר\"ל לא יצק כהן אלא זר היא כשרה לפי שהעיקר בידינו מקמיצה ואילך מצות כהונה כו' וכ\"כ בפי\"א מה' פהמו\"ק דין והוא תימא שהרי מליחה אחר קמיצה היא וכבר ראיתי למוהר\"י קורקוס ז\"ל הובאו דבריו בס' חזון נחום דמ\"ח ע\"ב הוקשה לו כן ותי' וז\"ל ונראה דמלח כל המנחה קאמר קודם קמיצה ואע\"פ שאין טעון מלח אלא קומץ מ\"מ אפשר שאם מלח המנחה כשר א\"נ אפשר דבמנחות שאינן נקמצות מיירי עכ\"ל והרואה יראה דשתי תשובות הללו לא יתכן ליישב דברי הרמב\"ן ז\"ל שהרי הרמב\"ן ז\"ל אקרא דוכל קרבן מנחתך קא מיהדר וכתב שאמר תמלח בלשון יחיד כי יחזור אל מביא המנחה וקרא לא מיירי אלא בקומץ כדנפ\"ל מדכתיב קרבן קרבן טעון מלח ואין כל המנחה כולה טעונה מלח כדאיתא פ\"ב דמנחות דף הנז' סוף דבר שדבריו צ\"ע גם מה שתי' מוהרי\"ק בתי' הב' דרבינו מיירי במנחות שאינן נקמצות אין דבריו מובנים דאכתי תקשי וכי תעלה על דעתך שזר קרב ע\"ג המזבח שהרי מנחת כהנים ומנחת נסכים מנחות שאינן נקמצות הן ובהדייא אמרינן פ\"ב דמנחות דכ\"א ע\"ב דבעו מליחה בראשו של מזבח ופסקו רבינו ז\"ל ספ\"ה מה' א\"מ והנראה ליישב דקו' וכי תעלה על דעתך שזר קרב כו' ס\"ל לרבינו דלואבע\"א דמשני התם כיון דכתיב ביה ברית כמאן דתנא ביה קרא דמי מתניתין דקתני לא מלח כהן אלא זר קאמר דומיא דלא יצק ומיירי דקאי זר בארעא ומלח בזריקה וכ\"כ הל\"מ ז\"ל ספ\"ה מה' א\"מ אלא משום דק\"ל כיון דקי\"ל דמקמיצה ואילך מצות כהונה ומליחה אחר קמיצה היא א\"כ היכי כשרה בזר ואפילו בדקאי אארעא ואהא תריץ יתיב דמיירי רבינו במנחות שאינן נקמצות ומ\"מ דברי רבינו ז\"ל דפ\"ט מה' פהמו\"ק הן סותרים למ\"ש פ\"ט מה' ביאת מקדש וכמו כן ק' על הרע\"ב ז\"ל שדבריו ז\"ל שכתב בפ\"ב דמנחות דיציקה ובלילה כשרה בזר הן סותרים למ\"ש פי\"ד דזבחים מ\"ב ד\"ה אין חייבין עליו משום זרות דבלילה בזר עבודתו פסולה ואולי ס\"ל דמתני' דזבחים ר\"ש היא דס\"ל דיציקה ובלילה פסולה בזר ומ\"מ הי\"ל לפ' וצ\"ע ועיין בס' בני דוד ודו\"ק:<br><b> ומ\"מ </b> אכתי אני תמיה דלמאי אצטריך קרא דתקריב למשרייה בשבת שהרי מדברי ה\"ה ז\"ל בפ\"ו מה' הנז' נר' דלא מחייב במעבד את העור אלא דוקא בשוהא שיעור מיל שכתב וז\"ל ומ\"ש רבינו ומניחו במולחו כדי הילוך מיל נראה שיש סמך לשיעורו של רבינו ממ\"ש גבי עיבוד העור וכמה כדי עיבוד כדי הילוך מיל ובפרק כלל גדול יש מי שסובר שהמולח את הבשר חייב משום מעבד כו' מ\"מ ילפינן התם דמליחה היינו עיבוד וכיון שלא פירשו לנו חכמים שיעורו נראה שהוא שיעור עיבוד עכ\"ל ע\"ש משמע דבפחות ממיל כיון דלא הוי מעבד לא מחייב דומה לדין מבשל שכתב רבינו פ\"ט מה' שבת דין ה' בדין מבשל דלא מחייב אא\"כ נתבשל כמאכל בן דרוסאי יע\"ש וכיון שכן ק' דאמאי אצטריך קרא דתקריב אפי' בשבת הא במליחת קדשי' אין צריך להשהותו במולחו שיעור מיל אלא מולחו ומעלהו מיד ע\"ג המזבח וכנודע וכ\"כ בהדיא הרשב\"א ז\"ל בפ' ג\"ה משם הראב\"ד וכיון שכן לא מחייב משום מעבד וליכא למימר דקרא אצטריך למשרייה מליחה בשבת אפילו בשוההו שיעור מליחה דהא ודאי ליתא דהא כיון דיכול לקיים מצות מליחה בלי דחיית שבת הא ודאי לא דחייא שבת וגדולה מזו אמרינן בפ' ר\"י גבי עומר דאי נקצר ביום כשר דלא דחייא שבת אע\"ג דמצותו להקצר בלילה ואע\"ג דאמרינן התם דהקטרת חלבים דחי שבת אע\"ג דכשרים כל הלילה מטעמא שהרי דחתה שחיטה את השבת ופרש\"י דכיון דניתן שבת לדחות אצל שחיט' נדחה נמי אצל הקטרה התם ה\"ט משום דחביב' מצוה בשעתה כדקאמר התם הא לא\"ה פשיטא ודאי דלא דחי וזה פשוט:<br><b> הן </b> אמת שדין זה לא ראיתי לשום א' מהפוסקי' שכתבו לענין מליחת עור בשבת וצ\"ע כעת ושוב ראיתי בס' רב יוסף בדרשותיו דף ט\"ז שהק' מוהר\"ח אלפאנדארי קו' הרב מש\"ל משם מוהר\"ם בתשו' קובץ קטן ותי' דאצטרך קרא דתקריב כגון דאין שם מלח וצריך להביאו דרך רה\"ר וא\"נ דסד\"א דבשבת אסור למלוח דבר הקרב למזבח דנמצא מבעיר המלח בשבת קמ\"ל יע\"ש ואם כן לדעת ה\"ה יש ליישב הכי ודו\"ק:<br><b> ואיך </b> שיהיה תבנא לדיננא דמליחת חלבי' כיון דלאו אוכלין גמורים הן הוי אב מלאכה ואסירא ד\"ת ומשום הכי אין מולחין את החלבים ביו\"ט דאיסורא דאורייתא לא שרינן סופן משום תחילתן ולדעתי נראה שלזה כוון רבינו שכתב בדין שאחר זה וז\"ל וכן אין מולחין את החלבים ואין מהפכין בהן ואין שוטחין אותן ברוח ע\"ג יתדות מפני שאינן ראויין לאכילה ע\"כ ותמה הפר\"ח סי' תצ\"ט ס\"ק ג' דמה טעם הוא זה דעור נמי לא חזי לאכילה ואעפ\"כ התירו ומכח זה כתב דשאני עור דחזי למזגא עליה וחלק על המרדכי שכתב דנוצה של עוף דינו כמו בעור ומותר לטלטלו כדי להציען דהתירו סופן משום תחילתן וכתב הרב דאינו מחוור דשאני עור דחזי למזגא עליה ע\"י הדחק ולפיכך התירו סופן משום תחילתן יע\"ש ולע\"ד נר' שכונת רבינו הוא לומר דאמאי לא התירו מליחת חלבים כיון דאין עיבוד באוכלין ואינו אסור אלא מדרבנן וכמו שהתירו נתינת עור לפני הדורסן משום דלא הוי מלאכה דאורייתא דלא הוי עיבוד גמור וחזרת תריסין אע\"ג דאסירי מדרבנן גזירה שמא יתקע ואהא כתב מפני שאינן ראויין לאכילה וכיון שכן יש עיבוד בהן ולא שרינן מלאכה דאורייתא משום שמחת יו\"ט ומש\"ה גזרו שטיחת חלבים אטו מליחתן דהוי דאורייתא אמנם במידי דליכא למיגזר כלל אדאורייתא וכההיא דנוצה של עוף ה\"נ דשרינן סופן משום תחילתן ואע\"ג דליכא טעמא דחזי למזגא ודלא כהפר\"ח ותדע שהרי חזרת תריסין ליכא טעמא דחזי למזגא עליה ואפי\"ה כיון דאין איסורו אלא מדרבנן התירו סופן משום תחילתן כיון דליכא למיגזר בדאורייתא כלל ועיין בס' מע\"ח ומה שהצריכו בגמרא גבי נתינת עור לפני הדורסן לטעמא דחזי למזגא היינו משום דאל\"ה הוה חיישי' דילמא אתי לממלחינהו ומ\"ש עוד הפר\"ח שכן נראה מדברי הגהות אשירי שכתב גבי מליחת חלבים אבל לטלטלו מותר דלאו מוקצה הוא דחזו להדלקה ועוד דדעתיה דאיניש עלייהו לטלטלו ולהצניע שלא יאבדו ע\"כ וכונת דבריו דמשמע מדברי הגה' אשירי דדוקא משום דדעתיה דאיניש עלייהו מותר לטלטלן הא לא\"ה הוה אסור ולא שרינן סופן משום תחילתן כמו שכתב המרדכי לגבי נוצה אלא משמע דכל דליכא טעמא דחזי למזגא לא שרינן סופן משום תחלתן ומשמע ליה להפר\"ח דגבי נוצה ודאי ליכא למשרי בטלטולם מטעמא דדעתיה דאיניש עליה שלא יאבדו דאם כן אמאי הוצרך המרדכי למיהב טעמא משום דהתירו סופן משום תחילתן דכפי זה נפקא מינה דבנשחטו מעיו\"ט דליכא האי טעמא אסור לטלטלן והיינו משום דגבי חלבים מסתמא ודאי דעתיה עלייהו דמסתפי להניחם שם משום כלבי ושונרי אבל בנוצה דליכא למיחש להכי לא יהיב דעתיה עלייהו ועיין בהרב מקראי קדש דף מ\"ה שתמה על הפר\"ח ולדעתי נראה שדעתו כמ\"ש ומ\"מ נראה שאין ראיה מדברי הגה' אשירי שחולק על המרדכי דאיכא למימר דהוצרך לטעמא דחזי להדלקה כו' למשרי בטלטול אפי' בנשחטו מעיו\"ט וא\"נ אפילו לטלטלן שלא לצורך הצנעה דליכא טעמא דהתירו סופן משום תחילתן אבל לטלטלן כדי להצניען פשיט' ודאי דשרי מטעמא דהתירו סופן כיון דליכא למגזר בדאורייתא כלל וכההיא דחזרת תריסין וכן עיקר כנ\"ל ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קו) </b> דמה יענה לדעת רבינו כו'. למ\"ש הר\"ן פ\"ג דשבועות בדעת הרמב\"ם ז\"ל דס\"ל דגם בשבועה אסור חצי שיעור מן התורה מטעם דחזי לאצטרופי א\"כ י\"ל דנהי דבמליחה לצלי אינו חייב משום מעבד מ\"מ איסור מן התורה יש בו משום דחזי לאצטרופי אם יוסיף מלח (שהרי גם באיסורי שבת חצי שיעור אסור מן התורה כמבואר ברש\"י בפ' כלל גדול גבי אפיה) וא\"כ הא צריך האי קרא דתקריב מלח להתיר חצי שיעור דאסור מה\"ת ולא קשה מידי קושיית הגאון המחבר ז\"ל. אלא די\"ל בזה דהמחבר ז\"ל ס\"ל דזה דומה לתחומין דקיי\"ל בהו די\"ב מיל הוי דאורייתא ואפ\"ה בפחות מי\"ב מיל אינו איסור תורה וה\"נ לענין מליחת צלי והא דחצי שיעור אסור בשבת גבי מליחה נמי משכחת לה כגון שמלח חצי שיעור עור ולא בחצי מליחה לשיעור שלם עור:"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> אין מולחין את החלבים כו'.</b> שם די\"א אמר ר\"מ הלכה כר\"י א\"ד אין הלכה כר\"י בשלמא למ\"ד אין הלכה פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים כו' יע\"ש ומכאן ק\"ק למ\"ש הר\"ב הליכות אלי דף ל\"ד ע\"ב יחיד ורבים הלכה כרבים כתב הרא\"ש בפ' לולב וערבה אמר ר' אמי ערבה צריכה שיעור ור\"ח א\"ר יצחק כו' הרמב\"ם פסק כר' אמי וראבי\"ה פסק כר\"ח וכן מסתבר דר\"ח דאמר משמיה דר' יצחק קבלה מיניה מדלא פריש תלמודא דפליג עליה והו\"ל ר\"א חד לגבי תרי הרי מחלוקת בין הרמב\"ם לראבי\"ה כי פליגי תרי חד אמר משמי' דנפשי' וחד אמר בשם אחר לא מקרי אותו שאמר בשם אחר רבי' לגבי חברי' וראבי\"ה סובר דהוו רבים עכ\"ל וק' לדעת ראבי\"ה דאם כן מאי פריך הכא בגמ' למ\"ד אין הלכה פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים ומאי קו' הא אמרו משום ר\"י קאמר בברייתא והו\"ל רבים ג\"כ ואם כן טובא אשמועינן דאין הלכה כר\"י ויש ליישב:<br><b> ודע </b> דמסוגיא זו משמע בהדיא דאפי' ת\"ק דפליג בל' סתם ולא הוזכר לשון חכמים אפ\"ה פריך פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים וכן מוכח בהדיא פרק החולץ ד\"מ ע\"א דקאמר התם תני תנא קמי' דר\"ן אין הלכה כר\"י א\"ל אלא כמאן כרבנן פשיטא יחיד ורבי' הלכה כרבי' כו' והתם לא הוזכר לשון חכמים אלא סתם ת\"ק ואפי\"ה פרכינן עלה פשיטא ויש לתמוה על הרב יבין שמועה כלל תקל\"ה שכתב וז\"ל ויש לתמוה על הגהת אשירי פ\"ג דסוכה דס\"ו ע\"א שכתב וז\"ל וכן כתב בא\"ז אם אינו יכול למצוא אתרוג כשר כו' דכיון דלא אתמר בהדיא הלכה כרבנן כדאי הוא ר\"י כו' ותימה עליו דאדרבא אי הוה אמר הלכה כרבנן הוה קשיא לן פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים ואין לתרץ דע\"כ לא אמרינן הכי אלא כי פליגי רבים מפורשים בל' וחכמים אומרים עם יחיד אבל כי פליג ת\"ק בל' סתם ולא הזכיר לשון חכמים איכא למימר דילמא סתם יחידאה הוא הא ליתא דלא אמרינן הכי אלא כשהגמרא אומרת בפי' הא מני ר' פלוני היא כו' ותדע לך דהא הרא\"ש פ' לולב הגזול כו' יע\"ש ותמהני עליו דאמאי הוצרך להביא הדבר מהרא\"ש הא מההיא דפרק החולץ שהביא הוא עצמו מסו' זו מוכח בהדיא דאפי' כי מתני סברת ת\"ק בסתמא פריך פשיטא ועיין בס' שמות בארץ בקונטרס כפות תמרים ואיכא למידק לא\"ד דקאמר אין הלכה כר\"י אמאי ל\"ק הלכה כת\"ק וכה\"ג הקשו התוס' בפ' שני דביצה די\"ז ע\"א ד\"ה אין הלכה כאותה הזוג ויש לדקדק בדבריהם דאמאי לא קשיא להו כן בסוגיא דשמעתין ותי' דהתם לא שייכא כאן ואפשר לומר דבשמעתין לא קשיא להו משום דס\"ל דר\"י לא התיר אלא לשוטחן ברוח ע\"ג יתדות דאינו נוגע בהו עוד כלל והלכך לא מחזי כולי האי כעובדין דחול אבל היפוך מלמעלה למטה מה שהוא למטה משימו למעלה בשביל הרוח כיון דמשעה לשעה דרך להפך אסור לכ\"ע וכן נראה שהוא דעת הטור סי' תצ\"ט וכמ\"ש הפר\"ח ס\"ק ד' ולפי זה הא דאמרינן בגמרא דרבנן פליגי עליה דר\"י לאו היינו משום דת\"ק קאמר אין מהפכין דבהא אפילו ר\"י מודה אלא משום דכיון דאמרי לה בשם ר\"י לחודיה משמע דחביריו פליגי עליה והלכך מש\"ה ל\"ק הלכה כת\"ק משום דבהיפוך דקאסר ת\"ק אפילו ר\"י מודה ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קז) </b> וק' לדעת ראבי\"ה כו'. למאי דכתב המחבר עצמו לקמן ע\"ג דר\"י נמי מודה דאין מהפכין ולא פליג אלא דמתיר למשטחינהו ומדאמרו כן משום ר\"י מכלל דחכמים פליגי עלי' וס\"ל דאין שוטחין מצא מזה דלא דמי כלל להאי דראבי\"ה דבפשיטות הכי פירושו דאמרו דבהיתרא דשטיחה פליגי רבנן ור\"י ולא דס\"ל לאמרו כר\"י ולק\"מ אראבי\"ה ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה </b>\n<b> יום טוב של פסח שאם יניחנה כך תחמיץ לא יפריש כו' אלא יאפה העיסה הטמאה כו'.</b> כתב ה\"ה בפרק אלו עוברין וכן פסקו בהלכות ומבואר שם בהלכות דטעמא דר\"א דאמר לדבריך ה\"ז עובר בבל יראה משום דס\"ל דאמרינן הואיל ואי בעי מתשיל עלה ממוניה הוא וכמסקנא דאסיקנא התם בריש הסוגיא לא דכ\"ע טובת הנאה אינה ממון והכא בהואיל קא מפלגי ושלא כדעת רש\"י ז\"ל שכתב בסוף הסוגיא ד\"ה אבל דל\"ג הואיל ואי בעי מתשיל עלה יע\"ש וזו דעת הרע\"ב בפירוש המשנה ומה שהוצרך הרע\"ב לומר דטעמא דר\"א דאמר לא תקרא לה שם עד שתאפה משום דאכתי כל חדא וחדא חזייה ליה דמכל חדא מפריש פורתא היינו משום דטעמא דאי בעי מתשיל עלה לא מהני להתיר אפייתה דאע\"ג דאם יניחנה כך תחמיץ מוטב לעבור עליו בבל יראה בשב ואל תעשה מלעבור אלאו דלא תעשה כל מלאכה בקום עשה וכמ\"ש רש\"י ז\"ל בדמ\"ח ד\"ה מילתא דק\"ל וכן מבואר ג\"כ ממ\"ש רש\"י בריש הסוגיא ד\"ה לא דכ\"ע וז\"ל ומלאכת אפייתה נמי בי\"ט כי לא קרא לה שם מישתרייא דכל חדא וחדא איכא למימר הא לאו חלה היא כו' משמע דאל\"ה לא הוה שרינן אפייתה אע\"ג דעבר עליה בבל יראה אלא דרש\"י ס\"ל דלפום מאי דמסיק השתא דפלוגתייהו דר\"א ור\"י בהואיל ואי בעי מתשיל עליה טעמא דהיתר אפיה לאו היינו משום הואיל ואי בעי בצע מכל חדא פורתא כדס\"ל לרמב\"ח מדלא קאמר תלמודא דפליגי בהואיל לענין אפיה כדקאמר רמב\"ח וכ\"כ רש\"ל יע\"ש אמנם לדעת הרע\"ב ז\"ל אפילו למאי דמסיק דטעמא דר\"א משום הואיל ואב\"מ טעמא דהיתר אפיה גם כן משום הואיל ואי בעי בצע מכל חדא וכן הוא דעת הרשב\"א שכתבו התוס' בד\"ה הואיל ועיין בחד\"ה וא\"כ אפילו נימא דס\"ל כדעת רש\"י פסק הרע\"ב ז\"ל כרמב\"ח ותמהני על הרב תי\"ט שתמה על הרע\"ב דארכבי' אתרי ריכשי דמתחילה פירש טעמא דאכתי כל חדא וחדא חזיא ליה והוא לשון רש\"י שבפי' המשנה והוא כפי המסקנ' דל\"ג הואיל ואב\"מ ואח\"כ כתב להך דאי בעי מתשיל ולזה הטעם אין צריך לטעמא דאכתי כל חדא חזיא ליה אלא גם בזה לא דק הרב עכ\"ד יע\"ש וליתא שדברי הרע\"ב ברור כמ\"ש:<br><b> ודע </b> שהתוס' ורש\"י ז\"ל שם הקשו דאם כן יקרא לה שם ואח\"כ תאפה מטעמא דהואיל ואב\"מ ותי' בתי' הב' דהואיל ואב\"מ לא שכיח לא אמרינן להתיר כדמוכח לקמן גבי לחם הפנים וב' הלחם דאין אפייתן דוחה י\"ט אע\"ג דאיכא למימר הואיל ואי בעי פריק ליה ויש לדקדק שהרי משמע דאין פודין בי\"ט משום דדמי למקח וממכר וכן כתב הריב\"ש בסי' קכ\"ו והרב תה\"ד הביאו מרן סימן של\"ד וכן כתב רש\"י והר\"ן והמאירי בשיטה כ\"י פ\"ג די\"ט דכ\"ז ד\"ה בבהמת קדשים ע\"ש ואם כן מאי ק\"ל דיהא אפייתן דוחה י\"ט מטעמ' דאי בעי פריק לי' וליכא למימר דכיון דאינו אלא שבות ואין שבות במקדש דהא דאין שבות במקדש היינו דוקא כשהוא לצורך גבוה אבל לצורך עצמו לא וכמ\"ש רש\"י ז\"ל בעירובין דף ק\"ב ע\"ב אמתני' דמחזירין רטיה במקדש ויש ליישב בדוחק וכן קשה במה שהק' דיקרא לה שם ואח\"כ תאפה מטעמא דהואיל אי בעי מתשיל שהרי קי\"ל דאין נשאלין בשבת אם לא לצורך השבת ומשמע דה\"ה לי\"ט בשלמא למאי דקאמר בגמרא דהואיל ואי בעי מתשיל עלה עבר עלה בבל יראה איכא למימר דה\"ט משום דהא דאין נשאלין בשבת אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא שרי ואם כן משום הכי עובר בבל יראה דכיון דמדאורייתא מצי לאתשולי וא\"נ דלענין בל יראה לא בעינן שיהא בידו לאתשולי באותו יום דוקא אלא כיון דבידו לאתשולי למחר חשיב ממוניה לעבור עליו בבל יראה דאי בעי ממתין עד למחר ומתשיל עליה אכן לדברי התוס' שהקשה דיהא מותר לאפותה מטעמא דאב\"מ ק' דכיון דמדרבנן לא מצי לאיתשולי באותו יום אם כן נמצא דעובר על לאו דלא תעשה כל מלאכה לפחות מיהא מדרבנן ותו דחשיבא מוקצה ואסור לטלטלה ותדע שהרי בפרק אין צדין תנן דחלה שנטמאת אין מטלטלין אותה ולדברי התוספות קשה דיהא מותר לטלטלה מטעמא דאי בעי מתשיל עלה ודוחק לומר דההיא מתני' אתיא דלא כהלכתא ואולי יש לומר דס\"ל דההיא מתניתין בחלה ביד כהן דלא מצי לאיתשולי עלה מיהו קמייתא ק' וליכא למימר דהכא חשיבא לצורך דבידו לאיתשולי עלה כדי לאוכלה בי\"ט דהא ליתא שהרי אי מתשיל עלה ע\"כ בעי לאפרושי אחריתי ואם כן ליכא צורך כלל וצריך עיון:<br><b> עוד </b> הקשה הפר\"ח ז\"ל סימן תנ\"ז סק\"ב דליבטלה מקמה דתחמיץ דהשתא תו לא קא עבר עליה ותי' דכיון דמדרבנן צריכה ביעור לא עבדינן תקנתא במידי דאסור מדרבנן יע\"ש ויש לגמגם על זה ממ\"ש רש\"י ז\"ל שם בסוף הסוגיא ד\"ה מילתא דקשיא לן וז\"ל דבטובת הנאת ממון ליכא לאוקמי לפלוגתייהו דנהי כו' ומוטב לעבור על ב\"י מאליו ואינו עושה מעשה בידים מלעבור על ל\"ת כל מלאכה בידים והשתא לדברי הפר\"ח הי\"ל לרש\"י ז\"ל לומר דאפי' ב\"י מדאורייתא ליכא דיבטלנה מקודם שתחמיץ וצ\"ל דעדיפא מינה קאמר דאפילו אי הוה ביה ב\"י דאורייתא אפ\"ה מוטב שיעבור ב\"י בשב ואל תעשה:<br><b> ובהכי </b> ניחא מה שהקשה הרב ח\"ה שם לדברי רש\"י דא\"כ מאי פריך ליה ר\"א לר\"י לדבריך ה\"ז עובר בב\"י כו' הא איכא למימר כיון דלית ליה לר\"י הואיל מוטב לו לעבור על ב\"י בשב וא\"ת מלעבור על ל\"ת כל מלאכה בקום עשה יע\"ש אכן כפי זה ניחא דשפיר אקשי ליה דהיכי קאמר ר\"י מפרישתה ומניחתה עד הערב אפי' בלי ביטול דאי משום טעמא מוטב שיעבור בב\"י בשב ואל תעשה הא איתיה בתקנתא שיבטלנה קודם שתחמיץ ודו\"ק:<br><b> עוד </b> הקשו התוספ' בד\"ה עד שתאפה דאמאי לא שרינן לאפות חלה טמאה מטעמא דראב\"ש דאמר ממלאה אשה תנור פת אע\"פ שאינו צריך אלא לפת אחת מפני שהפת נאפית יפה ותי' יע\"ש ודבריהם סתרי אמ\"ש בפ\"ב דביצה דכ\"א ע\"א ד\"ה עיסה שהקשו דאמאי לא שרינן לאפות עיסה חציה של גוי מטעמא דראב\"ש ותי' דשאני התם דכל הפת של ישראל שהרשות בידו לאכול כל אחת ואחת או זה או זה ועוד דילמא מקלעי ליה אורחים ועיין בפר\"ח סימן תנ\"ז ולפי מ\"ש בפסחים צ\"ל דיתרצו לההיא דעיסה של גוי כתי' י\"מ שכתבו הר\"ן והמרדכי דההיא מיירי בשיש מעיסה של ישראל כדי למלאות כל התנור וק\"ל על תי' י\"מ הללו דא\"כ הא דפריך ר\"ח בר חנילאי ממתני' דעיסת הכלבים כו' ע\"כ היינו משום דמתני' סתמא קתני ואפי' בדאית ליה בחלק הרועים כדי שיוכל למלאות התנור ואע\"ג דאוקימנא לה בדאית ליה נבלה ההיא לא דחיקא ליה כולי האי כיון דהיא אוקמתא מבחוץ ומאי דקתני נאפית בכל ענין קמיירי משא\"כ אי מוקמינן לה דוקא בתנור אחד ההיא דחיקא מילתא טובא דנאפית סתמא קתני וכעין זה ראיתי מתרצים בספרים בכל כיוצא בזה וכיון שכן ק' דאדפריך לר\"ח ממתני' אמאי ל\"ק ליה מתני' וברייתא אהדדי דבברייתא לא קא שרי ראב\"ש אלא מטעמא שהפת נאפי' יפה משמע הא לא\"ה אסור ובמתני' קתני נאפית בי\"ט סתמא ואם כן ק' מתני' מני לא ת\"ק ולא ראב\"ש ובמה שתי' בפ' ב' דביצה דשאני התם דכל הפת של ישראל והרשות בידו לאכול או זה או זה ולכאורה נראה שכונתם דעיסה חציה של גוי שאני שהגוי לא יניחנו ליקח מה שירצה אם לא יחלוקו נראה דאיכא למידק עלה דאם כן מאי מותיב עלה ר\"ח ממתניתין דעיסת הכלבים שאני התם שהרשות בידו לאכול או זה או זה משא\"כ בעיסה חציה של גוי:<br><b> גם </b> מ\"ש ועוד דילמא מקלעי ליה אורחים ק' לכאורה שהרי השתא אליבא דר\"ח קיימי ור\"ח לית ליה הואיל ומקלעי ליה אורחים ולהא ודאי נראה שכונתם דאף על גב דר\"ח לית ליה הואיל היינו דוקא באופה מי\"ט לחול דליכא טעמא דהפת נאפית יפה אבל בההיא דראב\"ש כיון דאיכא טעמא דהפת נאפית יפה אהני לן טעמא דהואיל לסניף בעלמא מיהו קמייתא ק' וכבר עלה על דעתי לפרש דבריהם באופן אחר ועיין במרדכי ודו\"ק:<br><b> והרי\"ף </b> ז\"ל כתב דהלכה כרבה דאמר האופ' מי\"ט לחול אינו לוקה מדקי\"ל הלכה כר\"א והרז\"ה ז\"ל חלק עליו וכתב דאע\"ג דקי\"ל דהלכה כר\"א נר' דאין לפסוק כרבה מדדחי ר\"פ ואמר ע\"כ ל\"ק ר\"א התם דכל חדא וחדא חזיא ליה ומשום בל יראה שרינן ליה אפי' לכתחילה והביא ראיה לזה מדאסקינן בביצה ואין מזמנין את הגוי בי\"ט גזירה שמא ירבה בשבילו והא מכרעא כר\"ח דלמא שייכא בהאי מילתא איסורא דאורייתא וגזרי' עלה עכ\"ל:<br><b> ויש </b> לי לדקדק עליו דכיון דקי\"ל כר\"א דאמרי' הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה אלא דמדרבנן הוא דאסור ומשום בל יראה לא גזרו אם כן היכי אסיקנא התם שאין מזמנין את הגוי גזרה שמא ירבה בשבילו הא אפי' ירבה בשבילו אינו אסור מן התורה דאמרינן הואיל וכל חתיכה וחתיכה חזייא ליה וכיון דאינו אלא מדרבנן היכי גזרינן עלה לפי דעתו ולומר דגזרינן שמא אחר שכבר אכל יבשל בשבילו דתו ליכא למימר כל חדא וחדא חזייא ליה אין לשון שמא ירבה סובל זה הפי' כלל וצריך ליישב:<br><b> ודע </b> שדין זה שכתב רבינו אינו אלא בחלה של א\"י אבל בחלת ח\"ל כתבו הרי\"ף והרא\"ש וכל המפ' דאי איכא כהן קטן או כ\"ג שטבל לקריו יכול לקרות לה שם ולאפותה והטור בסי' הנז' כתב בשם הגאונים דאפילו בדליכא כהן יכול לקרות לה שם דקי\"ל כרבה דאמרינן הואיל ומזדמן ליה כהן קטן חזי ליה:<br><b> וראיתי </b> למורינו הרב בס' מקראי קדש סי' הנז' שתמה על הגאונים שהרי הא דרבה דאמר האופה מי\"ט לחול אינו לוקה משום דאמרינן הואיל היינו לענין מלקות אבל איסורא דאורייתא מיהא איכא כמ\"ש ה\"ה והר\"ן שם יע\"ש והנה מ\"ש דלרבה איסורא דאורייתא מיהא איכא הא ודאי ליתא דלרבה ליכא אלא איסורא דרבנן כדמוכחא הסוגייא דפרק אלו עוברין יע\"ש וכבר כתבתי בזה במקום אחר אלא דמ\"מ אכתי ק' כיון דאיסורא דרבנן איכא היכי שרינן ליה לכתחילה ועיין בהר\"ב ראש יוסף שהוקשה לו כן ותי' דאולי ס\"ל להגאונים דלרבה אפילו איסורא ליכא אלא משום דר\"ח קאמר לוקה קאמר איהו אינו לוקה ולעולם דאפי' לכתחילה יע\"ש והא ודאי ליתא דאם כן תקשי ליה לרבה מתני' דפ' שני דביצה דקתני י\"ט שחל להיות בשבת לא יבשל בתחילה מי\"ט לשבת כו'. וכן בדף י\"ז קתני הברייתא בהדיא דאין אופין מי\"ט לחול ומשמע התם בהדיא דאפי' מבע\"י קאמר דאין אופין ואף ע\"ג דאיכא למימר הואיל וכן כתב הרז\"ה דלרב' איסורא מדרבנן איכא מכח הנהו מתני' דכתיבנא יע\"ש ולכן נראה לע\"ד דמעולם לא כתבו הגאונים כן אלא דוקא בי\"ט של פסח משום דס\"ל דכיון דאין איסורו אלא מדרבנן משום בל יראה לא גזרו וראיה מדרמי ב\"ח דקאמר הא דר\"ח ורבה מחלוקת ר\"א ור\"י כו' והשתא לדעת רמב\"ח דס\"ל דטעמא דר\"א משום הואיל ואי בעי בצע מכל חדא פורתא אם כן הא דר\"א אתי דלא כמאן דאפי' לרבה איסורא מיהא איכא אלא ודאי משמע דכיון דאינו אלא מדרבנן משום בל יראה לא גזרו ואין להקשות דכיון דמדרבנן איסורא מיהא איכא היכי שרו הגאונים לכתחילה שיקרא לה שם משום דלא ליעבר על בל יראה הא איתיה בתקנתא שלא תקרא לה שם עד שתאפה הא ל\"ק שהרי אפי' בלא קריאת שם נמי מדרבנן מיהא אסור הואיל ואיכא חדא או פורתא דלא חזיא ליה כמ\"ש הרז\"ה והתוס' בד\"ה הנז' ומשום ב\"י הוא דשרינן לה וכיון דמידי איסורא דרבנן לא פליט מש\"ה שרינן לקרות לה שם אפי' לכתחילה ודו\"ק:<br><b> ומן </b> האמור בזה מבואר דלר\"ח דלית ליה הואיל ס\"ל דמדאוריי' נמי לוקה וכן מבואר מדברי הרז\"ה דכתיבנא לעיל וכן מוכח בהדיא מההיא דאמרינן התם א\"ל רבה לר\"ח לדידך דאמרת לא אמרינן הואיל איך אופין מי\"ט לשבת א\"ל משום ע\"ת ומשום ע\"ת שרינן איסור דאורייתא כו' ומהתימה על הרב חד\"ה שכתב בפ' תמיד נשחט דס\"ב ע\"ב ד\"ה וז\"ל ודוחק לומר דלוקה דקאמר ר\"ח מדרבנן קאמר ולא ידעתי איך עלה בדעתו לומר כן אפי' בדרך דוחק ועיקר קושיתו לק\"מ כמו שיראה המעיין ודו\"ק:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ג) </b>\n<b> הנה </b> בסוגיא זאת יש לנו אריכות דברים וכי פארותיה רבו. אמנם אנכי בא כרושם דברים בעלמא מה שנוגע לדברי המחבר ונרחיב קצת הענין אך בקוצר לשון וסמכנו על המבין. הנה ודאי על קושית תוס' ביצה אמאי לא שרינן לאפות עיסה חציו של נכרי ועל סמך שהפת נאפת יפה יש להעיר דלמא היינו טעמא דראב\"ש דסומך על האי טעמא שהפת נאפת יפה משום דבלא\"ה מותר שמתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך רק שבעינן צורך קצת והאי פת נאפת יפה צורך קצת היא וא\"כ לפי זה כל זאת בפת של ישראל אבל בפת של נכרי הא אמר רחמנא לכם ולא לנכרי ולא מהני לן מתוך כמו שכתבו התוס' בסוגי' דמתוך גבי נדרים ונדבות. ובודאי לצורך גוי גרע טפי משלא לצורך כלל וכמו שכתב המחבר לעיל בסוגיא דמתוך עיין שם היטב ד\"ה ואולם אכתי ועיין בפני יהושע שתמה כן על תירוץ התוס' ואמר אמאי לא נאפת עיסה של גוי אף שלא שייך הואיל הא עכ\"פ לשרי מצד מתוך והפת נאפה יפה צורך קצת הוא. ותי' כן כיון שאסרה רחמנא לכם ולא לגוים ל\"ש מתוך עיין שם היטב. ואם כן קשיא לן מאי הקשו התוספות כלל ומאי צריך כלל לתירוצא של הואיל דלמא היינו טעמא דראב\"ש. <span class=\"R\"> (קט)</span> ואמרנו דהתוספות הקשו דע\"כ מוכח דפת נאפת יפה לדעת ראב\"ש צורך גדול מקרי. ולא צורך קצת דאם ל\"כ קשיא לרבה לעיל דל\"ס לי' מתוך <span class=\"R\"> (קי)</span> ועיין תוס' (כתובות דף ז') דסבירא להו דרבה לא חזר מהאי טעמא דראב\"ש. ואם מוכח מרבה דצורך גדול מקרי וכי נאמר דר\"ח ס\"ל דצורך קצת מקרי וזה מן הדוחק לכך מתרץ תוס' דלרבה טעמא אחרינא איכא משום דסמכינן אהואיל. ועיין פ\"י דמסבב דגם תירוץ הראשון של תוס' להואיל נגע [ואנכי אומר דאין כאן ב' תירוצים כלל. והאי מלת ועוד שבתוס' לאו לחדות לן פרוקא אחרת אלא דעל הראשון קאי ושאמרו כל חדא וחדא חזי ועוד שכולא חזי' דאי מקלעי אורחים וכו'] ולפ\"ז כך כוונת התוספות דהאי פת נאפת יפה לאו עיקר טעמא של ראב\"ש אלא סניף להיתר. ורק צורך קצת הוא לכל חד וחד כדאיתא. והיינו לרבה דלא סבירא ליה מתוך היינו טעמא משום הואיל. אמנם מצד הואיל לחודיה אינה לוקה אם אפה. אמנם לא שרינן ליה לכתחילה לאפות. וכמו שצידד הרב פה ע\"ב משם רז\"ה ושאר פוסקים דעכ\"פ מדרבנן אסור. ולכך בעינן נמי מפני שהפת נאפת יפה ואזדא לי' נמי איסור דרבנן. ורב חסדא דלית ליה הואיל ול\"ש למימר האי טעמא דראב\"ש משום הואיל. הא יש לומר דרב חסדא סבירא ליה טעמא מפאת מתוך. ורק בעינן טעמא של פת נאפת יפה דזולת זה לא הוי צורך קצת. ומפורק בזה טעינא של הרב המחבר דהקשה על תירוצא של תוס' אליבא דר\"ח קיימינן ואיך אמרי דסמכינן אהואיל [ובאמת הוא סובר דיש ב' תירוצים בתוס' וליתא] ולפי כן מפורק נמי בפרוקה זו טעינה של המחבר והפרי חדש דתוס' סתרי אהדדי. דמאי פריך תוס' בפסחים לשריי' לאפות החלה על סמך הפת נאפת יפה הא גבי חלה ל\"ש הואיל. והרי כתבו התוס' דרק על הואיל סמכינן. ולדברינו ליתא דהאי דסמכינן רק על הואיל זה לדעת רבה דלית ליה מתוך. אבל לדידן דאית לן מתוך. הא בלא\"ה סמכינן על סמך זה דמתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. והאי פת נאפת יפה צורך קצת מקרי וא\"כ לשריין לאפות החלה. והא הכא לא כתב לכם דהא לאו גביה הוא. ובאמת צריך עיון קצת על רבנן דראב\"ש. אמאי אסורה לאפות על סמך זה דהא ודאי הפת נאפה יפה צורך קצת מקרי דבלא\"ה אמרינן דהם לא התירו לאפות משום דלאו צורך גדול הוא. אמנם לדידן קשה קצת. ובהאי פרוקא ניחא נמי תמיהת הרב פלתי בסי' ק\"ח לפי שיטת תוס' בפסחים דעל גבי גחלי' אינה נאפת יפה דהקשה אמאי אינה דוחה אפית שתי הלחם י\"ט לשרי' לאפות עם שאר פת. מפני שהפת נאפת יפה דהא בתנור נאפה. כוונתו בשלמא לתוספו' ביצה דעיקר הטעם משום הואיל. הא בשתי הלחם ל\"ש הואיל דהואיל אי פריק לא אמרינן כמ\"ש התו' אלא לפי שיטת תוס' פסחים קשי' ולפי דברינו ניחא. דאף תוס' פסחים סברי דעל סמך מפני שפת נאפה יפה לחוד לא סמכינן להתיר. זולת דקשי' להו. הא איכא מתוך. ופת נאפה יפה צורך קצת מקרי. וע\"ז משני דאיירי על ג\"ג. וא\"כ לפ\"ז ל\"ק משתי הלחם דהא הגמרא מסיק הטעם גבי ב' לחם. משום דכתיב לכם. ולא לגבוה. וא\"כ מתוך נמי ליתא כמו גבי נדרים ונדבות שכתבו התוס' ביצה והפ\"י שהבאנו. אמנם לכאורה אי קשי' הא קשיא לפי דעת רמי בר חמא דלא עסיק מהאי דלכם דהא איהו מקשה בסוגי' לדעת ר\"ח דסבירא ליה צורכי שבת נעשין בי\"ט אמאי אינו דוחה אפיית שתי הלחם י\"ט ועל זה משני הש\"ס לכם ולא לגבוה. והא איהו לא סליק אדעתן הכי. וקשי' לדידיה אפי' אם אין צורכי שבת נעשין בי\"ט אמאי אינה דוחה י\"ט לישרי ע\"י אפית פת אחר. אמנם לדידי ל\"ק דהא איהו על רבה קאי. ורבה ל\"ל מתוך וסובר הטעם של רבי אב\"ש דמתיר למלאות התנור פת משום הואיל כתי' תוספות ביצה. והא הכא גבי שתי הלחם ל\"ש הואיל. ול\"ק אלא אליבא דידן דפסקינן מתוך (הא מותר מצד מתוך) הא אנן ידעינן הטעם דכתיב לכם:<br><b> ומה מאוד </b> חדאי ה' בפילפולא לתרץ בזה קושיא עצומה הקשה אותה ידידי ורעי הרב המאוה\"ג המובהק המפורסם מו\"ה אלעזר פלעקלש דמו\"ש דקהלתינו נר\"ו בספרו ע\"ח אשר הדפיס מחדש על הרמב\"ם פ\"ח מהל' תמידין ומוספין. וכתב הרב נר\"ו בספרו מאמר תקנ\"ג וז\"ל ואני הוספתי להקשות שתי קושיות על רבינו ולא ראיתי לא' מנושאי כלי הרמב\"ם שהרגישו בזה על מה דסיים רבינו אצל שתי לחם בפ\"ח הלכה ט' מהלכות תומ\"ם אלא אופין אותן מעי\"ט שנאמר הוא לבדו יעשה לכם לכם ולא לגבוה. הלא למאן דס\"ל דאמרינן הואיל ומדאורייתא אין צורכי שבת נעשה בי\"ט וא\"א לאפות ב' לחם דלא שייך בהו הואיל כמבואר ברש\"י. והא דמשני הש\"ס שם שאני התם דאמר קרא לכם ולא לגבוה הוא למ\"ד דלית לי' הואיל. וע\"כ צורכי שבת נעשין בי\"ט. וא\"כ רבינו דס\"ל כרבה לגמרי. ואמרי' הואיל כמבואר להדי' הלכות י\"ט פ\"ו הלכה ט' והלכה ט\"ו ועיין שם בה\"ה. ובמג\"א א\"ח סי' תקכ\"ז למה לי' להביא הך ראייה מלכם. ועוד למה לא כתב רבינו מקודם בפ\"ה הלכה ז' אצל לחם הפנים. דאין אפיה דוחה יו\"ט משום דכתיב לכם ולא לגבוה. ושתיק ונטר עד הכא בפ\"ח אצל ב' לחם עכ\"ל. וקושיא שני' קושיה עצומה היא לכאורה. אף שקושי' ראשונה יש לדחות דרבינו האמת נקט דכתיב לכם. אמנם מדוע לא נקט נמי הרמב\"ם גבי לחם הפנים. ולפי הצעותינו ניחא. דוודאי קושייתו ראשונה. לפי הצעותינו מתורץ בפשיטות. דאף לדידן דלא אמרי' צרכי שבת נעשין בי\"ט אפ\"ה צריכין להאי למודא דלכם. דאל\"כ קשה עכ\"פ לשרינן לאפות שתי הלחם עם שאר פת על סמך שהפת נאפת יפה. דהא קיי\"ל מתוך. לכך צריך הרמב\"ם ללמודא דלכם. אמנם קושי' השנייה נמי מתורץ דודאי לכאורה קושי' פלתי גם על לחם הפנים כן לאפו' עם שאר פת. אמנם שאלת חכם חצי תשובה דנקט קושייתו רק על שתי הלחם. ולא על לחם הפנים. ובאמת הלא גם על לחם הפנים קושייתו. דמ\"ש. אמנם באמת הרב פנ\"י מסופק הכא בביצה. דאף שמותר לאפות ולמלאות תנור מלא פת מפני שהפת נאפת יפה. י\"ל מ\"מ הלישה אסור. דלישה אב מלאכה היא. וראייתו מירושלמי עש\"ה. ועתה נחזי אנן. מה נעשה בשתי לחם ולחה\"פ בלישה הא בי\"ט אסור ללוש. כמו שאפיה אסורה. הכי נמי לישה אסורה. אך הרי יכול ללוש מעי\"ט. ואי לש מעי\"ט יכול לאפות אח\"כ הפת בי\"ט. הא תינח ב' לחם דחמץ תאפינה. אבל לחה\"פ דמצה היא איך ילוש מעי\"ט. והלא נעשה חמץ. וא\"כ על לחה\"פ בלא\"ה ל\"ק ולא מידי ול\"ק רק על ב' לחם. וא\"כ לפ\"ז מתורץ קושיא שנייה של הרב מוהר\"א נר\"ו. דלכך לא נקט הרמב\"ם. לכם ולא לגבוה. גבי לחה\"פ. דגבי לחה\"פ לא איצטריך לזה. ונפשוט ספיקא של פני יהושע. דס\"ל להר\"מ דמוכח דלישה אסור. וא\"ל דלא איצטריך להאי דלישה דפשוט ל\"ק בלחה\"פ מהאי טעמא. כיון דבאות מצה. איך יאפה בתנור אחד עם חמץ דזה ליתא מה בכך אם הוא חמץ שנאפת אתו. הלא לא הוי אלא ריחא. והרי חמץ זו. היתר הוא. ומי יאסר במשהו. ואין זה אלא גבי חמץ בפסח דמשהו אסור עיין במג\"א סי' תמ\"ו ס\"ק ד'. וזה דווקא נמי בתנור קטן ולא בתנור גדול. ועוד מי לא יכול לאפות כל הפת מצה. ובאמת נגעת בקצה יערת דבש. להשיב מענין אל ענין אחר. והיינו לפי מה שרצה המ\"ל פ\"ב מהלכות שחיטה לומר דדעת הרמב\"ם ז\"ל לומר דאסור להביא פת בעזרה משום דאיכא חולין בעזרה בכל הדברים עיין שם. הלכה ז'. א\"כ בלא\"ה לק\"מ קושית פלתי דאי אפשר לאפות שאר פת עם לחה\"פ וב' לחם כיון דאפייתו היה בפנים בעזרה ואי אפשר לפת חולין להביא שם ולאפות ואולם אין דעת המשנה למלך מוכרחין שם בדברי הרמב\"ם. כאשר הוא הביא בעצמו עייש\"ה ואין כאן מקומו ושם נרחיב הענין. ובחדושי הארכתי עוד ואין כאן מקומו להאריך:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קח) </b> דליבטלה מקמא דתחמיץ כו'. לענ\"ד י\"ל כיון דאין החלה שלו באמת ניהו דעובר בבל יראה מטעם הואיל דאי בעי מתשיל עלה מ\"מ כל זמן דלא מתשיל עלה אינו יכול לבטלה דהו\"ל כחמץ שקיבל עליו אחריות שכתבו האחרונים בשם הש\"א דאינו יכול לבטלו כיון שאינו שלו אע\"ג דעובר עליו בבל יראה משום האחריות שקיבל עליו ותקנתי' ביחוד מקום ומחיצה וזה לא מהני בחלה משום הואיל וביטול לא מהני משום דבאמת אינו שלו. ואין בידי ספר שו\"ת ש\"א לעיין בו וצ\"ע לענין אחריות אי הבעלים חייבים אחלה ועיין בחולין ר\"פ הזרוע ודוק:<br><b> (קט) </b> בטעה\"מ: ואמרנו דהתוס' הקשו דע\"כ מוכח כו' דאל\"כ קשיא לרבה כו' עיין לעיל בדף כ\"ד ע\"ב מה שכתב שם הגאון המחבר השעה\"מ ז\"ל ומה שכתבתי שם על הגליון ד\"ה לכאורה כו' (באות ס\"ו):<br><b> (קי) </b> ועיין תוס' כתובות דף ז' דסבירא להו דרבה כו'. בדברי התוס' שם אין הכרח לומר דרבה לא חזר אלא דר\"פ ס\"ל כרבה ואדרבה ממ\"ש התוס' בפסחים דף מ\"ז ע\"ב ד\"ה אהבערה לא לחייב כו' דמכאן הוכיח ריב\"א דרבה דס\"ל הואיל אפילו לב\"ש אמרינן הואיל. והיינו ע\"כ מדפרכינן מברייתא דהמבשל גיד הנשה בחלב לרבה והרי הברייתא מוקמינן לה כב\"ש דלית להו מתוך (עיין ביצה דף י\"ב ע\"ב). ואי ס\"ד דרבה לא חזר בו וס\"ל דלא אמרינן מתוך נמי לב\"ה. אלא דטעמייהו משום דס\"ל דאין עירוב והוצאה ליו\"ט א\"כ הרי א\"צ לאוקמי הברייתא כב\"ש דהא ב\"ה נמי לא ס\"ל מתוך ומאי בעי הריב\"א להוכיח מזה דלרבה ב\"ש נמי ס\"ל הואיל אלא ע\"כ דרבה חזר בו:<br><b> מכל מקום </b> יש ליישב דכונת התוס' הוא מדמקשה לרבה מברייתא זו דהמבשל גיד הנשה בחלב ביו\"ט והאי מאי קושיא היא הא ע\"כ לרבה נמי ברייתא זו ב\"ש היא משום דלב\"ה כמו דס\"ל דאין עירוב והוצאה ליו\"ט לדעת רבה והיינו משום דכתיב ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת ואמרי ב\"ה דבשבת אין ביו\"ט לא ה\"נ גבי הבערה דכתיב בי' נמי לא תבערו אש וגו' ביום השבת אמרינן נמי לב\"ה דבשבת אין ביו\"ט לא וא\"כ הרי ע\"כ הברייתא כב\"ש אתיא דלא דרשי דבשבת למעוטי יו\"ט וס\"ל נמי דלא אמרינן מתוך דאל\"כ אכתי קשה אמאי חייב אהבערה נימא מתוך וא\"כ נימא דהואיל נמי לית להו ומאי אותיב לי' אביי לרבה מברייתא הנ\"ל ולזה הוכיח ריב\"א דודאי פשיטא לי' לאביי דגם לב\"ש אמרינן הואיל לדעת רבה ומשום דאי לב\"ש לית להו הואיל א\"כ הא מסתברא כר' יצחק בר אבדימי דס\"ל דבמתוך פליגי ב\"ש וב\"ה וכי היכי דב\"ש לית להו מתוך הכי נמי לית להו הואיל דאל\"כ היכן מצינו בש\"ס מחלוקת בין ב\"ש וב\"ה לענין הואיל אי לא דנימא דהא דפליגי ב\"ש וב\"ה לענין הוצאת קטן כו' דבמתוך פליגי ומתוך והואיל שוין וא\"כ אמאי אתקיף לי' רבה לר' יצחק בר אבדימי וקאמר לי' דלמא בעירוב והוצאה ליו\"ט קמיפלגי אלא עכצ\"ל דלרבה דאמר הואיל ס\"ל דב\"ש נמי אית להו הואיל. אלא דהלשון היינו אפילו לב\"ש דקאמרי התוס' אינו מורה כן אמנם י\"ל דכונתם דמה\"ט אין הכרח תו לומר דבמתוך פליגי ולמימר דב\"ש לטעמייהו דכיון דלית להו מתוך לית להו נמי הואיל. דזה ליתא דהואיל ומתוך לא שייכי אהדדי דאפילו ב\"ש אית להו הואיל דבזה ליכא מאן דפליג. אולם בחידושי הוכחתי דרבה לא חזר בו ועיין מ\"ש לעיל דף כ\"ד ע\"ב על הגליון ועיין פ\"י פסחים בסוגיא הנ\"ל דמפרש נמי בתירוצו השני דרבה לא חזר בו והא דכתבו התוס' בשם ריב\"א היינו אדלעיל ולא לרבה פריך וכן משמע מדברי הרא\"ש פ' יו\"ט פיסקא י\"ב שכתב דטעמא דרבה עיקר דה\"ט דאין מטבילין כלים ביו\"ט משום גזירה דשמא יעבירנו כו' וכן מצינו גבי שופר ע\"ש. ותמהני דניהו דהלכה כרבה גבי שופר היינו בשבת אבל לא דגזרינן יו\"ט אטו שבת שהרי ביו\"ט באמת תוקעין. ומצאתי בס' קרבן נתנאל הקושיא הזו בשם הט\"ז בסימן שכ\"ג ס\"ק ה':<br><b> אבל </b> לענ\"ד שפיר קאמר הרא\"ש הנ\"ל משום דסבירא לי' דעד כאן לא קאמר הש\"ס התם דגזרינן יו\"ט אטו שבת אלא לרבה דס\"ל דאין עירוב והוצאה ליו\"ט וא\"כ הרי לא שייך גזירה דשמא יעבירנו ביום טוב משום הכי צריך לומר דגזרינן יו\"ט אטו שבת. (והא דבשופר לא גזרינן משום דא\"כ בטלת מצות תקיעת שופר לעולם) אבל לדידן דקיי\"ל כר' יוחנן דב\"ש וב\"ה במתוך פליגי. וכ\"ע ס\"ל דיש עירוב והוצאה ליו\"ט א\"כ גם ביו\"ט שייך הך גזירה דשמא יעבירנו דהא טבילת כלים מכשירים נינהו והרי מתניתין מיירי בכלים שנטמאו מערב יו\"ט שהי' אפשר לטבלן מקודם. (דאלו כלים שנטמאו ביו\"ט אפילו באב הטומאה מטבילין אותן ביו\"ט כדאיתא בברייתא וכדפי' רש\"י ותוס' שם) והא מכשירים שאפשר לעשותן מערב יו\"ט אפילו לר' יהודה אסורים מדאורייתא דהא מעטינהו רחמנא מקרא דהוא לבדו ובמה דמיעט רחמנא לא שייך לומר מתוך כמ\"ש התוס' בכתובות דף ז' ע\"א ד\"ה מתוך שהותרה לצורך כו' בתירוץ השני והש\"ס דפריך תינח שבת. יו\"ט מאי איכא למימר היינו לרבה לשיטתי' דס\"ל דאין עירוב והוצאה ליו\"ט א\"כ כיון דקיי\"ל כרבה גבי שופר ואינך ה\"נ אית לן למגזר ביו\"ט שמא יעבירנו כו' דמה לי איסור כרת ומה לי איסור לאו כדאיתא ביבמות וא\"כ לפי פסק ההלכה דקיי\"ל דיש עירוב והוצאה ליו\"ט שפיר כתב הרא\"ש הנ\"ל ולא קשיא מידי קושיית הט\"ז הנ\"ל וא\"כ לפ\"ז מוכח דס\"ל להש\"ס דרבה לא חזר בו ע\"י אתקפתא דרב יוסף וכמ\"ש וכן הוכחתי מהאי דביצה דף ז' ע\"ב ומו\"ח רבינו ז\"ל בתוס' דרע\"ק מ\"ה פ\"ש דביצה כתב בשם תוס' כתובות דף ז' הנ\"ל ההיפך ממ\"ש בעל טעם המלך ועיין לקמן דף ס\"א ע\"א על הגליון:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> מלבנין את הרעפים לצלות או לאפות עליהן מפני שמחסמן.</b> הנה רבינו סתם ולא פי' דהיינו דוקא בחדשים וכתב ה\"ה ז\"ל שהוא מפרש ואמרי לה אפי' ישנים אסור מפני שמחסמן בכל שעה שמלבנן כו' יע\"ש וק' שהרי אמרי' בגמרא אמר ר\"ל הכא בקדרה חדשה עסקינן ומשום ליבון רעפים נגעו בה משמע בהדיא דאף לטעמא דחסימה לא אסר אלא בחדשים ומה שתי' הר\"ב ל\"מ דההיא אתיא ללישנא קמא דקאמר טעמא מפני שצריך לבודקן אבל ללישנא דצריך לחסמן אפי' קדרה ישנה נמי הם דברים תמוהים דלטעמא דצריך לבודקן מאי חיוב חטאת איכא וע\"כ הא דר\"ל אתא כלישנא בתרא דקאמר מפני שצריך לחסמן וכ\"כ הרא\"ש בהדיא והנה לעיקר הקו' יש ליישב ולומר דאע\"ג דס\"ל לרבינו דאפי' ברעפים ישנים אסור מפני שמחסמן בכל שעה שמלבנן היינו דוקא לענין איסורא בעלמא מטעמא דכיון דכל שעה שמלבנן הוא מוסיף חיזוק יותר משום הכי אסור אבל לחייב עליה חטאת לא מחייב אלא דוקא בקדרה חדשה מפני שמחזיקו עכשיו אבל כל שהיא ישנה אע\"פ שמוסיף לה חיזוק בליבון זה מ\"מ כיון שהרי היתה חזקה מקודם לא מחייב עליה חטאת משום תוספת זה ושוב מצאתי כן בס' חות יאיר סי' קנ\"ה שתי' כן ותמה על הרב ל\"מ כמו שתמהנו אלא דאכתי פש גבן ליישב למה שהשמיט רבינו בפ' עשירי מה' שבת אוקמתא דר\"ל דקאמר הכא בקדרה חדשה עסקינן וכמו שהשיג עליו הראב\"ד ז\"ל ולכן נ\"ל ליישב הכל בשנדקדק עוד לפי דברי ה\"ה דמי הכריחו לרבינו לפרש דלטעמא דחסימה אפי' ישנים אסור ולדחוקי נפשין בפירושא דשמעתתא ולא לפרש הדברים כפשטן וכפרש\"י ולכן נ\"ל דהכריחו לרבינו לפרש כן משום דקשיא ליה הא דאמרי' בגמרא תנן התם דרסה או שטרפה בכותל כו' בעא מיניה ר\"י מר\"ז מהו לשוחטה בי\"ט מי מחזקינן ריעותא ביום טוב א\"ל תנינן אין מלבנין את הרעפים כו' א\"ל אנן מפני שצריך לחסמן מתנינן לה דקשה לכאורה דכיון דר' ירמיה גופיה מתני טעמא דליבון רעפים כאידך לישנא דקאמר מפני שצריך לחסמן אם כן תיפשוט מינה להיתירא דמדקאמר ר' יוחנן טעמא מפני דצריך לחסמן ולא קאמר טעמא דצריך לבודקן ש\"מ דלא מחזקי' ריעותא בי\"ט וכמו שכ\"כ הרא\"ש וז\"ל ונראה דהכי הלכתא דהא ר\"ל סבר כי האי לישנא דקא' הכא בקדרה חדשה עסקי' משום ליבון רעפים נגעו בה והיינו משום חיסום דאיכא חיוב חטאת כו' יע\"ש הרי בהדיא שהרא\"ש הביא ראיה דקי\"ל דלא מחזקינן ריעותא בי\"ט ועוף שנדרס מותר לשוחטו מדקאמר ר\"ל טעמא משום חיסום ולא קאמר טעמא דצריך לבודקו ואם כן היא גופא תיקשי לן לר' ירמיה דמאי קא מבעיא ליה כיון דאיהו מתני טעמא דליבון רעפים משום חיסום וכמו שכן ראיתי לרש\"ל בס' יש\"ש סי' י\"ט תמה על הרא\"ש בזה יע\"ש ודחיקא ליה לרבי' לומר דאע\"ג דר' ירמיה מתני טעמא מפני שצריך לחסמן מ\"מ איכא למימר דר' יוחנן ס\"ל ג\"כ טעמא דצריך לבודקן אלא דקאמר טעמא דחיסום לאלומי לאיסורי דמשום טעמא דצריך לבודקן אינו אלא משום חשש איסור בעלמא דילמא פקעי והו\"ל טירחא שלא לצורך ומשום טעמא דחסימא אסירי מתורת ודאי ולא מתורת ספק והשתא היינו דקא מבעיא ליה לר' ירמיה אי ר\"י אית ליה טעמא דצריך לבודקן וקאמר טעמא דחסימא לאלומי לאיסורי והילכך בעוף שנדרס נמי מחזקי' ריעותא בי\"ט או דילמא ר\"י לית ליה טעמא דצריך לבודקן כלל משום דלא מחזקינן ריעותא דזה ודאי דוחק דאם איתא דר' יוחנן אית ליה טעמא דצריך לבודקן וס\"ל דמחזקינן ריעותא לא היל\"ל טעמא דחיסום דהשתא קשה ליה ברייתא דלקמן דקתני ואין מפיגין אותן בצונן ואם בשביל לאפות מותר ואם כן אמאי לא שרינן ליבון רעפים נמי אע\"פ שמחסמן כיון שהוא עושה כדי לצלות עליהן וכמו שהקשו התוספת שם בד\"ה ואין מפיגין וצריך לדחוק ולומר דשאני בין רעפים לתנור והו\"ל לר\"י למימר טעמא דצריך לבודקן דהשתא ל\"ק לי' ברייתא דאין מפיגין אותן בצונן אלא משמע ודאי דר' יוחנן לית ליה טעמא דצריך לבודקן ואם כן הדרא קו' לדוכתא דמאי קא מבעיא ליה לר' ירמיה אשר על כן בזה ראה וקדש רבינו לומר דס\"ל לר' ירמי' דלטעמא דחיסום אפילו ברעפים ישנים אסור מפני שהוא מוסיף חיזוק בכל שעה שמלבנן דהשתא ליכא למפשט מידי מדקא' ר' יוחנן טעמא דחיסום ול\"ק טעמא דצריך לבודקן דס\"ל דלא מחזקינן ריעותא בי\"ט דאיכא למימר דלעולם ברעפים חדשים אזיל ומודה ר\"י דבלאו טעמא דחיסום אסירי מטעמא דצריך לבודקן אלא שהוצרך ר\"י למיהב טעמא דחיסום משום דמתני' סתמא קתני אין מלבנין את הרעפים בי\"ט ודחיקא ליה לאוקומא ברעפים חדשים גרידא והילכך אע\"ג דר\"ל ס\"ל דדוקא בקדרה חדשה וברעפים חדשים הוא דאסור אבל בישנים לא אפי\"ה פסק רבינו כר' ירמיה משום דבתראה הוא והיינו דבפ' י' מה' שבת אשמיט אוקמתא דר\"ל משום דס\"ל דלא קי\"ל כותיה אלא כר' ירמיה דאפי' בישנים איכא חיסום כנ\"ל:<br><b> ומן </b> האמור בזה דברי הרא\"ש נמי מתיישבין ולא תיקשי ליה מה שהקשה רש\"ל דאיכא למי' דאיהו נמי הכי ס\"ל כדעת רבינו דאפי' בישנים אסור וכמו שכן נראה דעת הטור בנו שכתב ג\"כ בסתם בלשון רבי' והיינו משום דקי\"ל כר' ירמיה וכמ\"ש וא\"כ לר' ירמיה ליכא לאקשויי מידי דאיהו ס\"ל דלטעמא דחיסום אפי' בישנים אסור והילכך ליכא למפשט מידי דאצטריך לטעמא דחיסום לאסור אפי' ישנים אמנם לר\"ל דס\"ל דדוקא בחדשים שייך טעמא דחיסום אבל לא בישנים איכא למיפשט שפיר דלית ליה טעמא דצריך לבודקן:<br><b> ועוד </b> נ\"ל ליישב דברי הרא\"ש בדרך פשוט דמה שהביא ראיה מדר\"ל דמדקאמר טעמא דליבון רעפים משום חיסום ול\"ק טעמא דצריך לבודקן ש\"מ דס\"ל דלא מחזקינן ריעותא דהא לא מכרעא דאיכא למימר דתרוייהו איתנהו ולאלומי לאיסורי הוא דקאמר וכמ\"ש רש\"ל אלא כל ראיות הרא\"ש הוא דלא קי\"ל כלישנא קמא דקאמר טעמא דצריך לבודקן דלההוא טעמא פשיטא לן דעוף שנדרס אסור לשוחטו משום דמחזקינן ריעותא כדקאמר ר\"ז אלא קי\"ל כאידך לישנא דקאמר טעמא משום חיסום והילכך קמבעיא לן אי תרווייהו איתנהו או דילמא ס\"ל דלא מחזקינן ריעותא כדקא מבעיא ליה לר\"י והילכך הו\"ל ס' דרבנן כיון דמדאורייתא קי\"ל מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וס' דרבנן לקולא וכ\"כ הפר\"ח סי' תצ\"ח ס\"ק ח' יע\"ש והיינו דמייתי מדר\"ל דאיהו נמי ס\"ל טעמא דחיסום והילכך הו\"ל ס' וכמ\"ש וס' דרבנן לקולא כנ\"ל פשוט ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קיא) </b> ומן האמור בזה דברי הרא\"ש נמי מתיישבין ולא תקשי לי' מה שהקשה רש\"ל כו'. לכאורה דבריו תמוהים דאיך אפשר לומר דס\"ל להרא\"ש והטור דאפילו בישנים אסור והרי כתב הרא\"ש וכן הטור בפסקיו דאין לבשל בקדרה חדשה ביו\"ט משום חיסום עיין קיצור פסקי הרא\"ש בפ\"ד דביצה סי' ט\"ו הרי דס\"ל כר\"ל דדוקא בקדירה חדשה אסור לבשל וע\"ש:<br><b> אבל </b> באמת אין כאן תימה משום די\"ל דברעפים ס\"ל להרא\"ש והטור כהרמב\"ם ז\"ל דאפילו בישנים יש בהן משום חיסום כיון דמתלבנין מהאש וה\"ה קדירה ריקנית נמי מתלבנת ואפילו בישנה יש בה משום חיסום אבל לבשל בקדירה ישנה פשיטא דמותר דכיון דיש בה מאכל ולא מדייתא (פי' מזיע בצד החיצון) אין בה משום חיסום ודוקא בקדרה חדשה אסור לבשל משום חיסום כיון דמדייתא עד שמבשלים בה ועיין ש\"ע א\"ח ס\"ס תק\"ב בהגהה ובסי' תק\"ח סעי' א' ודוק:<br><b> (קיב) </b> והלכך הו\"ל ספיקא דרבנן כו' וספיקא דרבנן לקולא. נפלאתי דהא הו\"ל דבר שיש לו מתירין וספיקו לחומרא אפילו בדרבנן:<br><b> (קיג) </b> והילכך הו\"ל ספק וכמ\"ש וס' דרבנן לקולא. אני תמה במ\"ש שכן נ\"ל פשוט דהא באפרוח שנולד ביו\"ט אע\"ג דלית בי' נמי אלא ספק דרבנן דהא תניא נמי כותי' דשמואל ואי תימא ר' יוחנן דאפרוח שנולד ביו\"ט מותר ומדאורייתא אמרינן מתוך כו' ואפ\"ה ס\"ל להרא\"ש לחומרא דאסור כמו שפסקו הגאונים ורב אלפסי ז\"ל וכ\"פ בטור או\"ח סי' תקי\"ג סעיף ח'. הן אמת דמה שפסק הרא\"ש והטור במוקצה לחצי שבת לקולא הוא ג\"כ תמוה דהא הו\"ל ספק בדבר שיש לו מתירין ועיין מ\"ש לקמן בדף נ\"א ע\"ב על הגליון ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומותר </b>\n<b> לעשן תחת הפירות כדי שיוכשרו לאכילה כו'.</b> וכ' ה\"ה מחלוק' אמוראים בגמ' כו' ואמרי' התם ר\"י אמר ע\"ג גחל' אסור ע\"ג חרס מותר ורב' אמר אפי' ע\"ג חרס נמי אסור משום דקא מוליד ריחא ופרש\"י דקא מוליד ריחא שנכנס בחרס שלא היה בו ריח ואסור מדרבנן כו' ויש לדקדק דאמאי לא כ' רש\"י משום דקמוליד ריחא בפירות עצמן וס\"ל דאסור משום דאינו שוה לכל נפש ומכח זה היה נראה להוכיח שדעת רש\"י כמ\"ש מוהר\"ץ אשכנזי סימן צ\"ד דבאוכלין ומשקין אין בהן משום מוליד ריחא ושלא כדעת הרב ט\"ז סימן תקי\"א ס\"ק ח' שכתב שאותן שנוהגין להטיל שמן של ריח בתוך המים בי\"ט לצורך נט\"י לכהנים איסורא קא עבדי דמולידין ריח במים יע\"ש ויש ליישב דהכריחו לרש\"י לומר דה\"ט משום דמוליד ריח בחרס ולא משום אוליד ריחא בפירות גופייהו משום דק\"ל דכיון דרבא ס\"ל דאפי' איסורא דרבנן דאוליד ריחא לא שרינן משום דאינו שוה לכל נפש א\"כ אמאי אצטריך רבא לומר דע\"ג חרס אסור מטעמא דאוליד ריחא ת\"ל מטעמא דהבערה דאע\"ג דהבערה כלאחר יד הוא וליכא איסורא דאורייתא מ\"מ איסורא דרבנן מיהא איכא ואיהו הא ס\"ל דאיסורא דרבנן נמי לא שרינן משום הכי הוצרך רש\"י ז\"ל לומר דס\"ל לרבא דמשום הבערה לית לן למיסרי כיון דאינו אלא איסורא דרבנן וההבערה גופא הוה ליה צורך אכילה שפיר אית לן להתיר והילכך טעמא דאוליד ריחא נמי דקאמר רבא ע\"כ לאו היינו משום אולידי ריחא בפירות גופייהו דכיון דלצורך הפירות הן לית לן למסרי כי היכי דלא אסרינן מה\"ט מטעמא דהבערה אלא היינו טעמא משום דמולידין ריחא בחרס דכיון דמה שמולידין ריחא בחרס אינו לצורך הפירות שהרי אם היה באפשר שלא יולידו ריחא בחרס אפי' הכי הפירות הרי הן קולטין טעם הריח בלאו הכי משום הכי לא שרינן איסורא דמוליד ריחא בחרס כיון דאינו לצורך הפירות כנ\"ל. עוד כתב הט\"ז שמדברי רש\"י שכתב בסמוך סחופי כסא אשיראים וז\"ל לכפות כוס מבושם על השיראים של מלבוש להכניס בהם הריח משמע דסבירא לי' דדוקא כשמכוין להכניס הריח אבל אם אינו מכוין שרי וכ\"כ רש\"ל בפרקין סי' ל\"ב ותמה על מוהריב\"ל שאוסר אפי' בשאינו מכוין יע\"ש:<br><b> ויש </b> לתמוה עליו שכפי דבריו נמצאו דברי רש\"י סותרים שהרי כתב דטעמא דרבא שאוסר ע\"ג חרס היינו משום דמוליד ריח בחרס אע\"ג דאינו מכוין להוליד ריח בחרס וכן תמה עליו הרב מגן אברהם סק\"כ וכתב שנ\"ל עיקר כדברי מוהרי\"ל ורוקח דאפילו באינו מכוין נמי אסור ולע\"ד נראה שדין זה במחלוקת הוא שנוי דלפי פירוש רש\"י ז\"ל לקמן שפי' דטעמא דרבא דאמר ע\"ג גחלת מותר מידי דהוי אבישרא אגומרי היינו משום דס\"ל דשוה לכל נפש הוא והילכך אע\"ג דאיכא משום כבוי והבערה ואולודי ריחא שרי מידי דהוי אבישרא אגומרי יע\"ש נראה דס\"ל דאע\"ג דאינו מכוין אפילו הכי אסור ואף רבא דשרי אינו אלא מטעמא דשוה לכל נפש אמנם לפי מ\"ש הר\"ן לדעת הרי\"ף דה\"ט דרבא דשרי אע\"ג דאינו שוה לכל נפש לפי שאין כאן כיבוי שסופו מבעיר וכיון שכיבוי אין כאן הבערה אין כאן ומשום אולודי ריחא נמי לא מיתסרא כיון שאינו מכוין להריח אלא להכשיר אוכלין וכן כתב הרמב\"ן במלחמותיו יע\"ש נראה בהדיא דס\"ל דכל שאינו מכוין להריח שרי לדידן דקי\"ל כרב ומהתימא על הרב מ\"א דבסימן תקי\"א סק\"י כתב בפשיטות כפי' הר\"ן והרמב\"ן ז\"ל ואילו בסימן זה הסכים לדעת הרוקח ומוהרי\"ל דאפי' באינו מתכוין אסור ואף לדעת רש\"י אפשר לומר דע\"כ לא כתב רש\"י ז\"ל דמשום אולידי ריחא דחרס אסור אף ע\"ג דאינו מתכוין ליתן ריח בחרס אלא משום דהא מיהא בעישון זה הרי הוא מכוין לאולידי ריחא שיקלטו הפירות טעם הבושם והילכך אע\"ג דאינו מכוין שיקלוט החרס אפי' הכי אסור אמנם כל שאינו מכוין לאולידי ריחא כלל וכההיא דמוהריב\"ל אף רש\"י ז\"ל יודה דשרי ובהכי ניחא שדברי רש\"י בד\"ה סחופי כסא שכתב להכניס בהם הריח באו בדקדוק וכמו שדקדק הט\"ז ולענין הלכה נ\"ל כי הסומך לדעת רש\"ל לא הפסיד כי יש לו סמוכות מדברי הר\"ן ז\"ל והרמב\"ם שכתבנו ועיין בפר\"ח ז\"ל בלקוטי א\"ח סי' תקי\"א כנ\"ל ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קיד) </b> ואע\"ג דבגרסא דידן גרסינן ר' יהושע כו' הר\"ש כו' הביא גירסת ר' יהודה כו'. ועוד ראי' מהא דקדמו דברי ר\"מ לדברי ר' יהושע והרי ר\"מ תלמיד דרע\"ק הי' ור' יהושע רבו של רע\"ק וכן הגיה הגאון מו\"ה וואלף באסקאוויץ בעהמ\"ח ס' סדר למשנה בש\"ס שלו ולא ידענא אמאי לא הביא בהגהתו שם דכן הוא בשיטה מקובצת וכ\"ה בר\"ש פ\"ד מכלים. וכן מצאתי דרך מקרה בצל\"ח ביצה דגריס כן ע\"פ התוספתא אשר מצא וגריס דתניא. ונעלם ממנו ג\"כ דברי הר\"ש ושיטה מקובצת הנ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שפוד </b>\n<b> שנרצף כו' אין מתקנין אותו (בי\"ט).</b> כתב מרן הב\"י סי' תק\"ט וז\"ל כתוב במרדכי פ\"ב דביצה ר\"י התיר בתשובה ללבן בי\"ט כלי ברזל שקורין טרפא שאפו בו ביום תחתיה פלדו\"ן ואחר הליבון אפו עליו פשטידה של בשר כו' ומשום מכשירין נמי ליכא שהרי הבערה זו צריכה לבישול כו' וכ' הרב מג\"א שם ס\"ק א' וז\"ל ומכאן משמע שמותר בחול להגעיל כלי חלב לאכול בו בשר או איפכא והעולם נוהגין איסור בדבר ומ\"כ משם הגאון מוהר\"ר בנימין מפוזנא ששמע ממוהר\"ם יפה הטעם למנהג שאם יעשה כן לעולם לא יהיה לו רק כלי אחד ויגעלנו כל פעם שישתמש בו וזה אסור דילמא אתי למטעי כדאיתא בחולין דף ח' ע\"ב והא דשרינן הכא י\"ל כיון שלעולם אין משתמשין בו אלא ע\"י ליבון ליכא למיגזר עכ\"ד ולפי הנראה דאשתמיט מיניה מ\"ש הסמ\"ק סי' קצ\"ט וז\"ל להגעיל כלים דכתיב כו' ודוקא בכלי שאינו בן יומו כו' וכן להכשיר הכלי על ידי הגעלה עצמה אסור כל זמן שהוא בן יומו ודוקא דרך הגעלה אסור בבן יומו כו' אבל דרך ליבון מותר כו' וכן להגעיל כלי של בשר בן יומו להשתמש בו חלב אסור כו' ע\"ש הרי בהדיא שכתב דכלי של בשר שאינו בן יומו מותר להגעילו לבשל בו חלב כדרך שמותר להגעיל כל כלים האסורים שאינן בן יומן ומ\"ש הטעם משם מוהר\"ם יפה והביא ראיה מפ\"ק דחולין יראה שאין ראיה משם כמו שיראה המעיין ולי נר' טעם למנהג שהחמירו על עצמן שלא להגעיל כלי של בשר שאינו ב\"י להשתמש בו חלב פן יבא להגעיל אותו כשהוא ב\"י דאז מדינא אסור כמ\"ש הסמ\"ג ודוקא בכלי של איסור לא חששו משום דאי אפשר בלאו הכי מה שא\"כ בכלי של בשר כיון שיכול להשתמש ממנו גזרו דילמא אתי להגעיל כשהוא ב\"י ומה שהתירו ללבן הטרפא כדי לאפות בו פשטידה התם שאני דאפי' בבן יומו מותר ללבנו כמ\"ש הסמ\"ק כנ\"ל נכון טעם למנהג:",
+                "<b>שני </b>\n<b> כלים שהן מחוברין כו' אין פוחתין אותן לשנים מפני שהוא כמתקן כלי.</b> ע\"כ וצריך לעיין לפי פי' זה מאי הא דאמרי' בגמ' מאן תנא דפחית' נר מנא הוא ר\"מ הוא כו' ומה דמות יערכו לו לההיא דר\"מ דהתם משנגמרה מלאכתן בלא צירוף כבשן הוא דקאמר ר\"מ דהוי כלי ומתני' משמע דבשצרפו בכבשן מיירי שכן דרך לחלוק אותן אחר שנגמר בישולם וכמ\"ש רבינו בפיה\"מ בפ' ב' דעדיות וז\"ל אלפסין עושין אותם זוגות וכשנשלם בישולם חולקין אותם באמצע ועושין שני מחבתות כמו שעושין בכוסות הזכוכית כו' יע\"ש ואם כן מתני' אליבא דכ\"ע אתיא ואפי' אליבא דר\"י ותו דמאי קאמר בגמ' א\"ל אביי דילמא ע\"כ לא קאמר ר\"מ התם אלא דחזי לקבולי ביה מידי אבל הכא למאי חזי לקבולי ביה פשיטי והא חזי נמי לאדלוקי שרגא כיון דמיירי בשנגמר בישולם וכן קשה ממאי דאמרינן באיכא דאמרי אמר ליה אביי דילמא ע\"כ לא קאמר ר\"א אלא דחזי לקבולי ביה מידי כו' ולפי דעת רבינו ז\"ל שפירש מתני' דאלפסין שחותכין אותן אחר שנגמר בישולם מאי חזי לקבולי ביה מידי דקאמר הא חזי לכל מילי ולבשולי ביה מידי וכן קשה על הרע\"ב ז\"ל שפי' במתני' דידן דאין פוחתין כפרש\"י ז\"ל ובפ\"ב דעדיות על מתני' דאלפסין פי' כפי' רבינו שכתב וז\"ל אלפסין כלי חרס סתומים עשויין כמין כדור חלול מבפנים ולאחר שמלבנים אותו בכבשן חותכין אותו באמצע והוא נעשה ב' כלים כו' ואין הלכה כראב\"ץ אלא לבונן בכבשן הוא גמר מלאכתן כו' ע\"ש והשתא ק' דא\"כ מאי מייתי מדראב\"ץ הא התם בשצרפו בכבשן מיירי ומשום הכי קאמר ראב\"ץ דחיתוכן משוי ליה מנא מה שא\"כ במתני' נימא דס\"ל לראב\"ץ דפחיתת נר לא משוי ליה מנא וכן ק' נמי דמאי חזי לקבולי ביה מידי דקאמר הא חזי לכל מילי וכבר ראיתי מי שרצה ליישב לדעת רבי' ז\"ל ואין תי' עולה למה שהקשינו לדעת הרע\"ב ולכן נ\"ל דלדעת רבינו אף ע\"ג דס\"ל דמתניתין דאלפסין ע\"כ מיירי כשחותכין אותם אחר שנגמר בישולם משום דאם לא כן היכי הוה פליג תנא קמא וקאמר דטמאות במשא הזב הא כיון שלא נגמרה מלאכתן ולא צרפן בכבשן עדיין בין לר\"מ בין לר\"י לאו כלי הוא לקבולי טומאה מ\"מ ס\"ל לתלמודא דמתני' דידן דקתני אין פוחתין את הנר מיירי בשבא לפוחתו ביום טוב קודם שצרפו בכבשן וקאמר דאסור לפוחתו וכדמשמע מברייתא דמייתי תלמודא בתר הכי דקתני אין פוחתין את הנר ואין עושין אלפסין חרניות בי\"ט רשב\"ג מתיר באלפסין חרניות ומדפליג עליה דת\"ק באלפסין ומודה ליה בפחיתת נר דאסור משמע דה\"ט משום דאלפסין חזו לכמה תשמישין אחר פחיתתן לקבולי פירות וכיוצא וכיון דבפחיתתן לא משוי ליה מנא עד שיצרף משום הכי שרי אבל נר דלא חזי אלא לפשיטי אסור וכ\"כ בשיטה מקובצת למוהר\"ב ז\"ל משם הרא\"ה א\"כ משמע דמתני' דפחיתת נר בבא לפוחתו קודם שצרפו בכבשן קאמר דאי לאחר שצרפו וכמתניתין באלפסין אם כן מ\"ט דרשב\"ג דפליג עליה באלפסין וס\"ל כוותיה בפחיתת נר הא כי היכי דאלפסין חזו לתשמישן ה\"נ פחיתת נר חזי לאשתמושיה לאדלוקי ביה שרגא וכיוצא אלא משמע דבבא לפוחתו קודם צירופו קאמר ותו דאי בבא לפוחתו לאחר צירוף בכבשן קאמר פשיטא הא מתקן מנא הוא אלא ודאי דמתני' בבא לפוחתו קודם צרופו דהשתא אשמועי' מתני' חידושא דאע\"ג דלא חזי אלא לקבולי ביה פשיטי וכיוצא ולא לאדלוקי שרגא וס\"ד דלאו מתקן גמור הוא קמ\"ל דאסור והשתא היינו דקאמר תלמודא שפיר מאן תנא דפחיתת נר מנא הוא ואפילו בשבא לפוחתו קודם שצרפו בכבשן ע\"כ ר\"מ היא כו' ולא\"ד ה\"ק מאן תנא דפחיתת נר מנא הוא ואפילו קודם שצרפו בכבשן ע\"כ ראב\"ץ היא כו' דכיון דסבירא ליה לראב\"ץ דטהורות במשא הזב אף ע\"ג דצרפן בכבשן משום דלא נגמרה מלאכתן עדיין אית לן למימר דה\"ט דראב\"ץ משום דס\"ל כר\"מ דקאמר מאימתי מקבל טומאה משנגמרה מלאכתן דהכל תלוי בגמר מלאכה ולא בצירוף הכבשן דאי כר\"י הא איהו קאמר משיצרפו בכבשן והוא גמר מלאכה ואף ע\"ג דלאחר צירוף הכבשן צריכין תיקון אף ע\"פכן ס\"ל דצורפן בכבשן זהו גמר מלאכתן וכדתנן בספ\"ד דכלים וכמ\"ש רבינו והרע\"ב שם ואם כן ע\"כ דראב\"ץ מדפליג עליה דת\"ק באלפסין היינו משום דס\"ל כר\"מ דהכל תלוי בגמר מלאכה דליכא למימר דראב\"ץ ס\"ל דתרתי בעינן צירוף בכבשן ונגמרה מלאכתן דאם כן ראב\"ץ הו\"ל סברא ג' ואפושי פלוגתא לא מפשינן וא\"כ כיון דס\"ל כר\"מ דגמר מלאכה משוי ליה מנא ואפי' קודם שצרפו בכבשן אם כן מתני' נמי דקתני אין פוחתין את הנר ואפילו בשבא לפוחתו קודם צירוף בכבשן ראב\"ץ היא והיינו דדחי אביי שפיר דילמא ע\"כ ל\"ק ראב\"ץ התם אלא דחזי לקבולי ביה מידי ומש\"ה ס\"ל דהכל תלוי בגמר מלאכה אבל הכא למאי חזי כו' כנ\"ל:<br><b> ולמאי </b> דק' על רבי' דבפ\"א מה' כלים דין ובפ' מהלכות מטמאי משכב ומושב פסק כר\"י וכת\"ק דראב\"ץ ואם כן איך פסק כמתני' דידן הא בגמ' מוקמינן לה אליבא דר\"מ וראב\"ץ משמע דלת\"ק דראב\"ץ ולר\"י לא קי\"ל כהך מתני' וכמ\"ש בהג\"מ משם הרי\"ף י\"ל דס\"ל לרבינו דמאי דאמרינן בגמ' מאן תנא דפחיתת נר מנא הוא אמר רב יוסף ר\"מ היא כו' לאו אעיקר דינא דאין פוחתין קאמר דבהא ודאי כ\"ע מודו דלענין י\"ט אסור משום דהא מיהא מתקן מנא הוא (אלא מאי דקאמר תלמודא מאן תנא כו') שהרי השתא חזי לקבולי פשיטי מה שלא היה ראוי קודם לכן ואף ע\"ג דלענין טומאה לא מיקרי כלי מ\"מ לגבי י\"ט הא מיהא מתקן מנא הוא אלא מאי דקאמר תלמודא מאן תנא כו' אמאי דקתני מתני' מפני שהוא עושה כלי קא מיהדר דמשמע דעד השתא לאו שם כלי עליה כלל ואפילו לענין טומאה אבל עיקר דינא דאין פוחתין כ\"ע מודו וכן ראיתי מתרצים אלא דמ\"מ צריך לדעת מי הכריחו לרבינו לומר כן ולא לפרש הדברים כפשטן ואפשר דהכריחו לזה משום דרבי יאודה פליג התם אר\"מ וס\"ל דהכל תלוי בצירוף כבשן (ואף ע\"ג דבגרסא דידן גרסינן רבי יהושע במקום רבי יאודה הר\"ש בפ\"ד מהלכות כלים הביא גירסת רבי יאודה וכן הוא בשיטה מקובצת למוהר\"ב והכי מסתבר דבר פלוגתיה דר\"מ בכוליה תלמודא רבי יאודה) וא\"כ מדחזינן במתני' דידן דפליג ר\"י אסיפא דמתני' דקתני אין חותכין את הפתילה לשנים ולא פליג על רישא ש\"מ דר\"י מודה ברישא כמו שאמרנו כנ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מסלקין </b>\n<b> תריסי חנויות ומחזירין אותם בי\"ט כו'.</b> שם במשנה ב\"ש אומרים אין מסלקין כו' וב\"ה מתירין ואמרינן עלה בגמ' אמר עולא שלשה דברים התירו סופן משום תחילתן וראיתי בשיטה מקובצת למוהר\"ב שהקש' משם הרשב\"א דאמאי לא חשיב הא דתנן בעירובין פרק מי שהוציאוהו כל היוצאים להציל חוזרין למקומן וכן חכמה הבאה לילד התירו סופן משום תחילתן ע\"ש מה שדחק לתרץ ולע\"ד לא קשיא מידי דאיכא למימר דמשום הכי לא קא חשיב לה משום דפשיטא ליה דה\"ט משום דהתירו סופן ואדרבא אי הוה קא חשיב הוה פריך עליה בגמרא מאי קמ\"ל תנינא כדפריך באידך וק\"ל ושוב ראיתי להתוס' פרק מי שהוציאוהו דמ\"ד ע\"ב ד\"ה כל שכתבו כן בפשיטות ועיין בתוס' בפ\"ב דר\"ה דף כ\"ג ע\"ב ובהכי יש ליישב מה שהקשה הרב ט\"ז סי' ש\"א ס\"ק ודו\"ק ודע דבגמרא אמרינן מתני' דלא כי האי תנא דתניא אמר רשב\"א מודים ב\"ש וב\"ה שמסלקין כו' לא נחלקו אלא להחזיר כו' ופרש\"י וז\"ל מתני' כו' דקתני בסילוק נמי פליגי לאו כי האי תנא ע\"ש ודבריו צריכין ביאור דמה בא למעט וזיל קרי בי רב הוא וכן ק' במה שכתב בדף ט' ע\"ב וז\"ל מתני' דקתני בהולכת סולם פליגי לאו כי האי תנא דקתני בהולכה מודה מפני שצורך י\"ט היא. וראיתי למוהרש\"א בס' הליכות אלי דף ע\"ח ע\"ב שהוקשה לו כן בלשון רש\"י דלעיל ותי' דבא למעט דלא נימא דבתרתי פליגי תנא דברייתא אתנא דידן דסבר בהולכה דוקא פליגי אבל בחזרה סובר תנא דידן דד\"ה אסור הא ליתא דלענין חזרה פשיטא דאפי' תנא דידן מודה דכי היכי דסברי ב\"ה דמותר בהולכה מותר בחזרה מטעם סופן משום תחילתן כדאשכחן גבי תריסין יעו\"ש ותי' אינו עולה יפה ללשון רש\"י שלפנינו דהא במתניתין שרי בהדיא אף להחזיר ותו דעיקר תי' נמי איכא למשדי נרגא דאדרבא איפכא איכא למידק מדחזינן במתני' גבי סילוק תריסין דקתני בהדיא וב\"ה מתירין אף להחזיר ואילו גבי הולכת סולם לא קתני משמע דבהולכת סולם מודו ב\"ה דאסור להחזיר והיינו טעמא משום דליכא למיגזר משום תחילתן דליכא פסידא כלל וכ\"כ המאירי וז\"ל ומיהו בחזרה קי\"ל דלא דבכי האי ליכא גזירה דסופן אטו תחילתן דליכא פסידא כלל ולא דמיא להני דשרינן לקמן סופן משום תחילתן עכ\"ד יע\"ש וכן מוכח מדלא קחשיב לה עולא בהני דברים שהתירו סופן משום תחילתן משמע משום דמתני' פליגא עליה ולא קי\"ל כוותיה: ויש לדקדק על המאירי שהקשה בשמעתין וז\"ל ג' דברים התירו סופן כו' וא\"ת ליחשוב נמי חזרת סולם לשובך וכדקאמר לעיל י\"ל דבברייתא לא קא מיירי ע\"כ וקשה דכפי מה שכתב הוא ז\"ל דמתניתין פליגא אברייתא וס\"ל דאסרו חזרת סולם לשובך מאי ק\"ל הכא הא משום הכי לא קא חשיב לה משום דמתני' פליגא ובפלוגתא לא קמיירי כדאמרינן בגמרא וי\"ל דודאי לעולם לא ק\"ל למאירי ז\"ל כדכתיבנא אלא עיקר קושייתו לרחב\"א אמר ר\"י דאמר אף הפותח חביתו ע\"ג הרגל ואליבא דר\"י דכיון דחשיב אפילו מידי דפלוגתא הוי אמאי לא קא חשיב נמי חזרת סולם ואליבא דרשב\"א וליישב דברי רש\"י נראה לומר שבא למעט דלא נימא דמתני' פליגא אדרשב\"א בתרתי חדא דמתני' קאמר דלב\"ש אין מסלקין ורשב\"א קאמר דבסילוק אפי' ב\"ש מודו ותו דלמתני' אפי' ב\"ה לא שרו אלא משום שמחת י\"ט ולרשב\"א אפי' בדליכא שמחת י\"ט שרי שהרי ב\"ש דלא חייש לשמחת י\"ט ואסרו חזרת תריסין אפי\"ה שרו בסילוק וכן נראה מדברי רש\"ל שכתב בסימן ל\"ג וז\"ל ואף לסלק אסור היכא דליכא משום שמחת י\"ט דלא קי\"ל כהאי תנא דאמר ב\"ש וב\"ה ל\"פ דמסלקין אלא קי\"ל כמתני' דפליגי אף במסלקין נמצא דב\"ה דשרו היינו משום שמחת י\"ט הא לאו הכי אסור יע\"ש וניחא השתא מה שכתב הר\"ן ז\"ל בשיטה כ\"י למוהר\"א לפפא ז\"ל דוכי רשב\"א טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן דבכי האי גוונא פריך בפ' ר\"א דמילה דקל\"ה נולד כשהוא מהול דאמרינן לאו מכלל דת\"ק סבר ד\"ה אין מחללין ופרכינן וכי ר\"א הקפר טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן וכפי זה ניחא דנ\"מ השתא לב\"ה דשרו אפי' בלי צורך י\"ט ובהא לא פרכינן טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן כמ\"ש הרב גו\"ה כלל ר\"ן יע\"ש ואהא בא למעט רש\"י ז\"ל דליתא אלא אפילו לרשב\"א לא שרינן סילוק תריסין והולכת סולם אלא דוקא לצורך י\"ט הא לאו הכי פשיטא דאסור דהוה ליה טירחא שלא לצורך ומחזי כעובדין דחול ומ\"ש בגמ' מתני' דלא כי האי תנא היינו דוקא למאי דקתני מתני' דבסילוק והולכה פליגי ב\"ש אבל בהיתירא דב\"ה בהא לא פליגי דלכ\"ע לא שרי אלא לצורך י\"ט וזהו שדקדק רש\"י וכתב דקתני בהולכה מודה מפני שצורך י\"ט בא לאפוקי מ\"ש ולמאי דק\"ל דאם כן רשב\"א טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן כדפריך בפר\"א דמיל' כבר יישב הר\"ן דהתם אי טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן היינו לומר דפליגי אדב\"ה ומשמע דחייש להו במקום ב\"ה ומש\"ה ק\"ל אבל הכא ליכא למימר הכי דאדרבא אמר דבסילוקן לא נחלקו ובכה\"ג שפיר מצי תנא לאשמועינן הכי קושטא דמילתא עכ\"ד יע\"ש וכן נראה שהוא דעת התוספת וז\"ל בפ\"ק דעירובין די\"ג ע\"א ד\"ה על זה וע\"ז נחלקו לא שייך למימר הכא טעמי' דב\"ש אתא לאשמועינן דכיון דאמר ת\"ק לא נחלקו בדין הוא שיש להשיב ולומר נחלקו ומדלא ק\"ל לת\"ק גופיה דקאמר לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על מבוי שהוא פחות מד\"א שהוא או בלחי או בקורה דוכי טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן משמע דס\"ל דבכה\"ג שפיר מצי תנא לאשמועינן הכי קושטא דמילתא כמ\"ש הר\"ן וכן כתב הרב ח\"ה שם:<br><b> ועיין </b> בהרב תי\"ט שם מ\"ב מיהו מ\"ש דכיון דת\"ק אמר לא נחלקו בדין הוא שיש להשיב ולומר נחלקו נראה דק' על תי' זה מההיא דפרק ר\"א דמילה דקאמר ודילמא ת\"ק ד\"ה אין מחללין קאמר ופריך וכי טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן והשתא כפי דברי התוספות מאי פריך הא כיון דת\"ק קאמר דלב\"ה אין מחללין ולא נחלקו בדבר זה שפיר יש להשיב ולומר נחלקו ואפשר דס\"ל כתירוץ האחר שכתב הר\"ן דהתם הכי קאמר כיון דר\"א הקפר סתמא אמר לה טפי משמע דת\"ק סבר ד\"ה מחללין דהשתא אשמועינן שפיר טעמא דב\"ה מלומר דלת\"ק ד\"ה אין מחללין ולא אשמועינן טעמא דב\"ה אלא משום דהכי קאמר ת\"ק לא נחלקו וקאמר איהו נחלקו אמנם בעלמא ודאי היכא דליכא למימר דטעמא דב\"ה אתא לאשמועינן אמרינן ודאי דמשום דת\"ק קאמר לא נחלקו קאמר איהו נחלקו כנ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>העושה </b>\n<b> מדורה בי\"ט כו'.</b> פ' המביא אמר ר\"י האי מדורתא מלמטה למעלה אסור מלמעלה למטה שרי והק' התוס' ז\"ל שם וא\"ת היכי מסדרין שלחן שאין לה רגלים ע\"ג ספסלים וכו' וי\"ל דכיון דאין לה מחיצות שרי וכל הני מיירי דאית להו מחיצות כו' וכ\"כ הטור ז\"ל בסי' שט\"ו משם התוספות ע\"ש וראיתי להר\"ב ב\"ח שם שהקשה וז\"ל מיהו קשה דבפרק כל הכלים דקכ\"ה כתב רש\"י שאין עושין אהל ארעי לפרוס מחצלת על ד' מחיצות או על ד' קונדסין להיות צל לאהל מן החמה עד כאן לשונו וכן כתב הר\"ן ומ\"ש משלחן על גבי רגלים דשרי וי\"ל דמחצלת על גבי קונדסין לא אסר אלא בשצריך לאויר שתחתיו ומשום הכי כתב רש\"י להיות צל לאהל מן החמה וקאי אמחצלת של ד' קונדסין דסמיך ליה אבל מחצלת של ד' מחיצות אפי' אין צריך לאהל אסור מיהו ק' לפי זה הא דכתב רבינו תחילה כו' משמע דתרתי בענין דעושה מחיצות וגם כן צריך לאויר שתחתיו אבל בדליכא אלא חדא שרי וכן כתב הר\"ן בפרק תולין וז\"ל וכתבו התוס' ז\"ל כללא דמילתא בענין אהלים דלא מיתסר משום אהל אלא היכא דאית ליה מחיצות מלמטה ומשתמש באויר שתחתיו כו' אלמא דתרתי בעינן אליבא דתוס' ודוחק לומר שמ\"ש הר\"ן ומשתמש באויר שתחתיו כלו' או שמשתמש כו' עכ\"ל יע\"ש והנה מה שהקשה ממ\"ש רש\"י בפרק כל הכלים נראה שעיקר כונתו להקשות על הר\"ן שכתב שם גם כן כלשון רש\"י דאילו לרש\"י לק\"מ שהרי דעת רש\"י דאפי' בדליכא מחיצות אסור וכמ\"ש התוס' אלא על הר\"ן הוא דקשיא ליה משום דממ\"ש הר\"ן בשמעתין משמע דמסכים לדעת התוספות דבעינן שיעשה מחיצות כדי שיהיה חייב משום עשיית אהל מיהו מ\"ש עוד הב\"ח דמשו\"ה כתב רש\"י להיות צל לאהל מן החמה וקאי אמחצלת של ד' קונדסין כו' הוא תימא שהרי לדעת רש\"י ז\"ל אין לחלק בין היכא שעושה מחיצות לאין עושה מחיצות וכמ\"ש גבי ביעת' ואם נא' דביצים שמסדרים ע\"ג האסכלה נמי צריך הוא לאויר שתחתיו ומש\"ה ס\"ל לרש\"י דאסור אם כן היה לו להכריח שדעת התוס' דתרתי בעינן מחיצות ועשיית אהל ממה שדחו בשמעתין פי' רש\"י ולא להביא עצות מרחוק ממ\"ש הטור והר\"ן גם מ\"ש ודוחק לומר שמ\"ש הר\"ן ומשתמש באויר שתחתיו ר\"ל או שמשתמש כו' איני יודע איך אפשר לומר כן אפי' בדרך דוחק דא\"כ מאי קשי' ליה בתר הכי משם הרשב\"א מההיא דגוד דמי עבדי ליה מחיצות רחבות והלא אין פורסין אלא ע\"ג קונדיסין ומאי קושיא הרי הר\"ן כתב לעיל מזה דאפשר שהגוד הזה צריך להיות חלל תחתיו כדי שיכנס הרוח ע\"ש ולעיקר קושייתו נראה דאשתמיט מיני' מ\"ש הרא\"ש בשמעתין שאחר שכתב כדברי התוס' דבעינן מחיצות הוקשה לו מההיא דפ\"ב דעירובין דאמרי' זיל כרוך בודייא ושייר בה טפח דאלמא דמיקרי אהל בלא מחיצות ותי' דהתם שאני דהוי בנין חשוב וגם עיקר כונתו לעשות אהל יע\"ש ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה דברי הרא\"ש הללו ופשוט:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כלי </b>\n<b> שנטמא בי\"ט מטבילין כו'.</b> הנה מדברי רבינו מבואר שסובר שלא כדעת י\"מ שכתב רש\"י בד\"ה אין מטבילין וז\"ל וי\"מ כלי שנטמא באב הטומאה אפי' נטמא בי\"ט אין מטבילין אותו וטעמא משום דבעי הערב שמש כו' ולפי זה בולד הטומאה דוקא בנטמא ביום טוב מטבילין אותו ולא בנטמא מערב יום טוב דבולד הטומאה איירי לעיל דמחלק בין נטמא מעי\"ט לנטמא בי\"ט כמ\"ש התוס' והקשה הרב חד\"ה שם לפ\"ז הא דפריך נגזור הא אטו הא היינו ולד הטומאה שנטמא בי\"ט אטו אב הטומאה ומאי קא ק\"ל הא קאמרינן דטומאה ביום טוב מילתא דלא שכיחא ולא גזרו ביה ובאב הטומאה מיהו אין מטבילין אותו דבעי הערב שמש ותי' דודאי לעיל בולד הטומאה נטמא בי\"ט אטו עי\"ט לית לן למיגזר משום דמילתא דלא שכיח היא כדקאמר משום דנטמא בעי\"ט גופה אית ביה צורך י\"ט ואינו אסור אלא משום גזירה דשמא יעבירנו אבל הכא כיון דאב הטומאה אסור משום דאין בו צורך י\"ט כלל אית לן למיגזר ולד הטומאה אטו אב הטומאה אע\"ג דמילתא דלא שכיח הוא עכ\"ד ואין תירו' מחוור אצלי דהא בכוליה תלמודא משני מילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן אע\"ג דאיכא למיגזר אטו איסורא דאורייתא בפ\"ק ד\"ב פרכינן לרבה דאמר גזירה י\"ט דעלמא אטו יום טוב אחר השבת מברייתא דקתני השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאוכלן בי\"ט ואם איתא ניגזור משום הנך דמתיילדן ביומיהון ומשני ביצים במעי אמן מלתא דלא שכיח ומילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן הרי אע\"ג דביצים דמתיילדן אסירי מדאורייתא משום הכנה אפ\"ה במעי אמן לא גזרו ואפי' בי\"ט אחר השבת כמ\"ש רש\"י והתוס' שם ולעיקר קושיתו נראה ליישב על פי מה שכתב מוהרש\"א בס' הליכות אלי כלל תקפ\"ו וז\"ל מילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן דע שבזה יש חילוק דדוקא היכא דחד מילתא שכיח וחד לא שכיח לא גזרו דליכא למטעי אבל היכא דתרוייהו לא שכיח גזרינן והביא ראיה ממ\"ש התוס' לעיל פ\"ק ד\"ו ד\"ה ביצים גמורות דטעמייהו דב\"ה דאסרי ביצת נבלה כל שכמוה נמכרת בשוק היינו משום דגזרינן אטו ביצת טרפה אע\"ג דביצים גמורות במעי אמן מלתא דלא שכיח ולא גזרו רבנן כדאמרינן לעיל אלא ודאי דס\"ל דההוא דלעיל היינו דלא גזרינן ביצים במעי אמן דלא שכיח אטו הנך דמתיילדן ביומיהון דשכיח דמשכיח ללא שכיח לא טעו משא\"כ בביצים גמורות של נבלה דגזרינן אטו ביצים גמורות של טריפה דלא שכיח אטו לא שכיח איכא למיגזר א\"ד יע\"ש וא\"כ מעתה הנה מקום ליישב קושי' הרב חד\"ה דלעיל דפריך בגמ' דניגזור כלים שנטמאו בי\"ט אטו הנך דנטמאו מעי\"ט משני שפיר דטומאה בי\"ט הוה ליה מילתא דלא שכיח וטומאה מעי\"ט הוי מלתא דשכיח ומשכיח ללא שכיח לא גזרו רבנן אמנם למאי דפריך בתר הכי דניגזור כלים שנטמאו בולד הטומאה בי\"ט אטו כלים שנטמאו באב הטומאה ביום טוב לא מצי לשנויי משום דטומאה בי\"ט לא שכיח ולא גזרו רבנן דכיון דתרוייהו לא שכיח גזרו רבנן וכי משני ולד הטומאה היכי משכחת לה גבי כהנים זריזין הן ס\"ל לי\"מ דה\"ק כיון דזריזין הן לא אתי למטעי באב הטומאה וכפי' ראשון שפירש\"י ולא משום דזריזין הם מלבא טומאה לכליהן והוי מילתא דלא שכיח כמו שפרש\"י באי נמי דהא לפי י\"מ כיון דתרוייהו הוי מילתא דלא שכיח איכא למיגזר שפיר כמ\"ש כנ\"ל נכון:<br><b> ודע </b> שכלל זה שכתב מוהרש\"א נראה שבמחלוקת הוא שנוי וזה שכתב המאירי אברייתא דקתני השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בי\"ט וז\"ל ורבינו אפרים כתב דביצים גמורות דמותר לאכלן דוקא בי\"ט דעלמא אבל בי\"ט אחר השבת לא דדילמא מאתמול נגמרה ואע\"פ שלא נולדה שמא סמוך ללידתה נשחטה והוי ספקא דאורייתא ואם איתא הוה ליה נמי למיגזר בהו כדגזרו בהנהו דמתיילדן ביומיהון ואין הלשון מוכיח כדבריו דהול\"ל נגזר בהו כי הנך דמתילדן ביומיהון ומאי האי דקאמר ניגזור אטו הנך כו' עכ\"ל הרי מבואר שלדעת הר' אפרים מאי דפריך נגזור אטו הנך דמתיילדן כו' ה\"ק דניגזור בצים גמורות במעי אמן ביום טוב דעלמא אטו ביצים גמורות במעי אמן ביום טוב אחר השבת וכדגזרינן במתיילדן ביומיהון ועיין במהרש\"א בס' הנז' ד' ח\"י ואפי' הכי משני עלה בגמרא ביצים במעי אמן מילתא דלא שכיח ולא גזרו רבנן אע\"ג דתרוייהו לא שכיח נינהו ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כשהן </b>\n<b> מחלקין לא ישקלו במאזנים כו'.</b> משנה פא\"צ ופסק כרבנן ובגמ' אמרינן ר\"ח ור\"ש הוו שוקלין מנה כנגד מנה בי\"ט כמאן לא כר\"י ולא כרבנן כו' אינהו דעבוד כר' יאושע כו' אמר ר' יוסף הלכה כר' יאושע הואיל ותנן בבכורות כותיה כו' א\"ל אביי ודילמא כו' א\"נ ע\"כ ל\"ק רבנן כו' אלא משום דלא מיחזי כעובדין דחול כו' ופרש\"י דהתם מכירה הוא ואין דרך לשקול בשר הנמכר במנה כנגד מנה אבל הכא גבי ר\"ח ור\"ש קא עבדין עובדין דחול דהא חלוקה היא וכן דרך כל החולקין וראיתי להרב ח\"ה שכתב וז\"ל יראה דמילתא דר\"י נמי איכא לפרושי דאיירי במכירה כההיא דבכורות וא\"כ שפיר קאמר רב יוסף דהלכה כר' יאושע מההיא דבכורות אלא למאי דקאמר תלמודא דאינהו עבוד כר\"י דע\"כ השתא בחלוקה איירי פריך ליה אביי שפיר כו' יע\"ש ולי אין צורך לזה דע\"כ מאי דקאמר רב יוסף הלכה כר\"י בחלוקה איירי דאי במכירה מאי הלכה כר\"י דקאמר הא במכירה רבי יאודה ג\"כ מודה דשוקלין מנה כנגד מנה דומיא דכלי או קופיץ כיון דאין דרך המוכרין לשקול מנה כנגד מנה וכנראה בהדיא ממ\"ש רש\"י בד\"ה כנגד כלי אין דבחול לאו הכי אורחיה אבל מנה כנגד מנה כך דרך כל החולקין עכ\"ד משמע בהדיא דדוקא בחלוקה הוא דסבירא ליה לר\"י דאין שוקלין מנה כנגד מנה אבל במכירה כיון דאין דרך למכור במנה כנגד מנה הו\"ל ככלי או קופיץ וא\"כ הלכה כר' יאודה הול\"ל ותו דאי ר' יהושע איירי במכירה אם כן רבי יהושע היינו ר\"י אלא משמע ודאי דר' יהושע בחלוקה איירי ופליג אדר' יאודה כנ\"ל פשוט ורבינו בפ\"א מה' בכורות דין י\"ח כתב וז\"ל בכור ב\"מ כו' מוכרו בבית אבל בשר בכור תמים אינו נמכר כו' וכהנים שנמנו על הבכור מותרין לשקול מנה כנגד מנה. וכתב הרב כ\"מ וז\"ל ר\"פכל פסולי המוקדשין תנן שוקלין מנה כנגד מנה בבכור ומפשטא משמע דארישא קאי דקתני בכור ב\"מ אינו נשקל בליטרא ומדברי רבינו נראה שהוא מפרשה בבכור תמים בזמן המקדש עכ\"ל וכ\"פ בפה\"מ דאיירי לענין חלוקה ויש לתמוה עליו דאם כן דמתניתין איירי בחלוקה מאי האי דקאמר בגמרא עד כאן לא קא אמרי רבנן אלא משום דלא מחזי כעובדין דחול הא התם נמי בחלוקה איירי וכהך דר\"ח ור\"ש ואפשר לו' דרבי' מפרשה הפך פרש\"י וס\"ל דבחלוקה לא מחזי כעובדין דחול וכמכירה דעלמא כיון שאינו שוקל נגד דבר השקול משא\"כ במכירה כיון שיודע משקל אותה המנ' כמה היא ושוקל כנגדה הוה ליה כמכירה גמורה ועיין בהרב לחם חמודות דף רכ\"ו ע\"ב יע\"ש וס\"ל לאביי דהא דר' יהושע דקאמר שוקלין מנה כנגד מנה סתמא קתני נמי ובמכירה איירי ובשיודע מעי\"ט משקל אותה מנה כמה היא וה\"ט משום דר' יהושע דברייתא אמתני' דקתני שוקל אדם בשר כנגד הכלי קאי ומתני' במכירה איירי דאי בחלוקה אין דרך לחלוק כנגד הכלי אלא מנה כנגד מנה וסתמא קתני ומשמע ודאי דהיינו ביודע משקל אותו כלי כמה היא וכמ\"ש רש\"י ז\"ל לקמן בד\"ה כדעבדין בחול וא\"כ היינו דקאמר תלמודא ע\"כ ל\"ק רבנן התם אלא משום דלא מחזי כעובדין דחול דכיון דאינו יודע משקל' לא מחזי כעין מכר אבל הכא מחזי כעובדין דחול כיון שיודע משקל אותה מנה שהיא ליטרא ושוקל כנגדה הוה ליה כמכירה גמורה אלא דהא ליתא דאם כן היכי קאמר בגמ' אמילתיה דר\"ח ור\"ש אי כר\"י דאמר שוקל אדם בשר כנגד הכלי אין כנגד מידי אחרינא לא והשתא לדעת רבינו ז\"ל דחלוקה עדיפה ממכירה מאי פריך הא מכ\"ש דכלי נפקא כיון דאפילו כלי שיודע משקלה שרי כ\"ש בחלוקה דר\"ח ור\"ש דאינו שוקל נגד דבר השקול דשרי דהא דר\"ח ור\"ש בחלוק' איירי וכמבואר ואפשר לומר דתלמודא ספוקי מספקא ליה מילתא אי חלוקה מיחזי כעובדין דחול טפי ממכירה משום דכן דרך החולקים או מכירה מיחזי טפי משום דשוקל כנגד דבר השקול דאיכא צדדין לכאן ולכאן ומשום הכי פריך שפיר לר\"ח ולר\"ש דכמאן אמרוה למילתייהו דאי כר\"י הא איכא למימר דחלוקה מיחזי כעובדין דחול טפי ממכירה משום דכן דרך כל החולקין ולרב יוסף נמי דקאמר הלכה כר\"י הואיל ותנא בבכורות כוותיה פריך ליה אביי שפיר דדילמא מכירה מחזי כעובדין דחול טפי כיון דשוקל נגד דבר השקול ומנא ליה להשוותן כיון דאיכא צדדין לכאן ולכאן אלא דאכתי קשה מנ\"ל לאביי לומר דמתני' דבבכורות בחלוקה איירי ולאפוקי למתני' מפשט' אדתקשה לי' ע\"כ לא קאמרי רבנן כו' כיון דאדרבא פשטא משמע דקאי ארישא דמתני' ובדוחק יש ליישב ועדיין צ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הולך </b>\n<b> אדם אצל חנוני כו'.</b> כתב הרב המגיד וז\"ל וכתב הרשב\"א דמותר ליקח בצים מן הגוי בליל י\"ט ראשון כו' וכן כתב הרא\"ש פ\"ק דביצה דמותר ליקח בצים מן הגוי בליל י\"ט ראשון דרובן של זכרים וכן כתב הטור סי' תקי\"ג וז\"ל ואם לא בדק מעי\"ט אפי' אי ליכא זכר בהדה שרי דתלי' דמאתמול היתה שם דאף בלא זכר רובן יולדות ביום הלכך מותר ליקח בצים בי\"ט מן הגוי כו' וראיתי להרב יש\"ש בסי' ד' שכתב דמשמע מדברי הטור מדתלי טעמא משום דאף בלא זכר רובן יולדות ביום אבל מטעם דרובן של זכרי' לחוד שכתב הרא\"ש לא שרינן ואפשר דס\"ל דכיון דמחמרינן בדשיל\"מ דאף בספקא דרבנן אזלינן לחומרא ה\"נ דמחמרינן בחד רובא ולכן בעינן רובא דמוכחא דרובן של זכרי' וגם ספנא מארעא רובן יולדות ביום ועל כן נראה שלא להתיר מ\"ש הר\"ן ז\"ל יש מי שמתיר ליקח בצים מן הגוי אפילו בי\"ט א' משום דרובן של ביצים אינן בני יומן כו' ולא נהירא דלא הוי רובא דמוכחא וכן דבר שיל\"מ לא אזלינן בתר רובא כלל אפי' דלא איתחזק איסורא אם לא בתרי רוב' עכ\"ל יע\"ש ודבריו תמוהים בעיני דאיך אפשר לומר שהטור ס\"ל דלא שרינן אלא בתרי רובי דרובן של זכרים וגם דספנא מארעא דרובן יולדות ביום אבל לא בחד רובא שהרי בגמרא שרינן בדידעינן דספנא מארעא וליכא זכר בהדה כי לא בדק משום דרובן יולדות ביום אף ע\"ג דליכא אלא חד רובא וכמ\"ש הטור בהדיא ואם לא בדק אפי' דליכא זכר בהדה שרי ותו שמדברי הטור נראה בהדיא דס\"ל דבדבר שיל\"מ אזלינן בתר רובא היכא דלא אתחזק איסורא אע\"ג דליכא אלא חד רובא ממ\"ש בטי\"ד סי' י\"ו וז\"ל בהמה שנשחטה אמה או בתה ונתערבה באחרות וצריך לשחוט מהן היום כיצד יעשה נכבשינהו דניידי כו' וישחוט הכל דכל דפריש מרובא פריש אע\"ג דאותו ואת בנו הוי דשיל\"מ וכן כתב הרב מ\"ל בפ\"ז מה' מעילה דין ו' שזה דעת הטור גם רש\"ל בס' יש\"ש בחידושי חולין פ' או\"ב סי' ו' הביא דברי הטור והסכים לדעתו וכאן חלק עליו הר\"ן ואפשר לחלק דהתם שאני דהוי רובא דאיתיה קמן דאלים ומוכח טפי כדאיתא בפ\"ק דחולין משא\"כ הכא ליקח ביצים מן הגוי דהוי רובא דליתיה קמן ובהכי ניחא מה שקשה לכאורה לדעת הר\"ן שכתב בפ' א\"צ דלוקח ביצים מן הגוי בי\"ט שהוא חוכך להחמיר כיון דקי\"ל אפי' באלף לא בטיל וקשה מההיא דר\"פכל הזבחים דפריך ונכבשינהו דניידי אע\"ג דב\"ח חשיבי ולא בטלי וא\"כ ע\"כ צ\"ל דהיכא דלא אתחזק איסורא שאני ועיין בהרב מ\"ל שכתב דס\"ל להר\"ן דיש חילוק בין דשיל\"מ לשאר איסורין שאין להן ביטול וזה דוחק שהרי הר\"ן תלי טעמא משום דאפי' באלף לא בטיל וא\"כ ה\"ט נמי שייך בב\"ח אכן כפי מ\"ש אין צורך לזה דהתם שאני דהוי רובא דאיתי' קמן דאלים ומוכח טפי:<br><b> אך </b> אכתי קשה לדעת רש\"ל ממ\"ש הטור בי\"ד סימן רצ\"ג משם הרא\"ש דאין לחוש על התבואה שמא לא נשרשה קודם העומר דסמכינן ארובא אף ע\"ג דחדש הוי דשיל\"מ והוי רובא דליתיה קמן וא\"כ ע\"כ צ\"ל שמה שהוצרך הטור ז\"ל לטעמא דאף בדספנה מארעא רובן יולדות ביום הוא לאשמועינן דאפי' בדידעי' בודאי דליכא זכר שרי משום דרובן יולדות ביום וכמ\"ש מרן משם המרדכי ולפי זה צריך לומר שמה שנראה מדברי הטור דאסור ליקח ביצים מן הגוי בי\"ט כמו שכתב מרן לאו משום דסבירא ליה דבדבר שיל\"מ מחמרינן בחד רובא כמו שכתב רש\"ל אלא משום דס\"ל דביצים הוי דבר המתבכר בכל יום וא\"כ ליכא רוב וכמ\"ש המרדכי כנ\"ל ולדעת הר\"ן שכתב שהוא חוכך להחמיר כיון דקיימא לן דאפי' באלף לא בטיל הקשה הרב מש\"ל מההיא דתניא בתוספתא דדמאי פרק ג' מצטרפין פירות ח\"ל על פירות שנייה כדי שירבו על פירות שלישית לפוטרן מן מעשר עני מצטרפין פירות ח\"ל על פירות שלישית כדי שירבו על פירות רביעית לפוטרן ממע\"ב מצטרפין פירות ערב שביעית כו' והנה כל החלוקות הללו הוו דשיל\"מ דהא טבל אוסר במשהו משום דהוי דבר שיל\"מ וכן פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות ה\"ז דבר שיל\"מ ואוסרין בכ\"ש ואם כן ה\"ק בתו' דאזלינן בתר רובא לפוטרן מן המעשרות ומן הביעור אלא ודאי עכ\"ל דהיכא דלא איתחזק איסורא שאני עכ\"ד יע\"ש ולע\"ד אפשר ליישב ולומר דהתם שאני משום דהוי ס\"ס ס' אם הם מפירות ח\"ל או לא ואת\"ל שהן מפירות א\"י שמא הם מפירות שנה שנייה והילכך כיון דאיכא ס\"ס עדיף מרובא גרידא ותדע שהרי ה\"ה ז\"ל כתב משם הרשב\"א דלוקח בצים מן הגוי בי\"ט אסור משום דהוי דבר שיש לו מתירין משמע דס\"ל דבדבר שיל\"מ לא אזלינן בתר רובא וכ\"כ בהדיא בס' עבודת הקדש ואלו ס\"ס בדשיל\"מ ס\"ל להרשב\"א דשרי כמ\"ש ה\"ה בפ\"א מהלכות אלו דין ב' ואף למה שנראה מדברי הר\"ן בפ' א\"צ דס\"ס בדשיל\"מ באיסורא דאורייתא אזלי' לחומרא וכמ\"ש הפ\"ח בי\"ד סי' ק\"י ס\"ק איכא למימר דהיכא דאיכא ס\"ס מחמת רובא אף הר\"ן מודה דשרי משום דהו\"ל מיעוטא דמיעוטא ומש\"ה קתני בתוספתא מצרפין פירות ח\"ל כו' כדי שירבו כיון דאפי' אי ליכא רובא איכא ס\"ס שרי וכדעת הרשב\"א דס\"ל דס\"ס בדבר שיש לו מתירין מותר וצ\"ל דמאי דקתני בתוספתא כדי שירבו לאו למימר דמשום דרוב פירות הם מח\"ל או מפירות שנה שנייה מותרין הא לאו הכי אסור דהא ליתא דכיון דאיכא ס\"ס אפילו שניהם שקולין שרי אלא לס\"ס קרי ליה רוב דס\"ס מדין רובא הוא דשרי כנודע עוד הקשה הרב מההוא דאמרינן במציעא דנ\"ו מעות שנמצאו כו' בהר הבית חולין ובירוש' בשאר ימות השנה חולין וטעמא דמילתא משום דאזלינן בתר רובא וכמו שפרש\"י ומע' ב' בירוש' הוי דבר שיש לו מתירין וכמו שכתב רבינו סוף פ\"ו מה' מ\"ב ובפ\"ק דפסחים אמרינן ר\"י בר יאודה אומר תיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר אם רוב חולין חולין הרי דאף בדבר שיל\"מ אזלי' בתר רובא עכ\"ד יע\"ש והנה מה שהק' מההיא דתיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעשר ב' נר' דכפי מה שכתב רבינו ספ\"ו מהל' הנזכר דין י\"א וז\"ל תיבה כו' הרי המעות מע\"ש כו' מחצה למחצה חולין ע\"כ הרי שלדעת רבינו אפי' במחצה על מחצה דהוי ס' שקול אפ\"ה שרי וע\"כ צ\"ל דהיינו טעמא משום דהוי ס' דלא שכיח דמסתמא במעות מע\"ש אדם מזדהר בהם לשומרן יפה הן אמת דבפ\"ק דפסחים לא פורש האי דינא דמחצה למחצה מיהו מיסתייע דרב גובריה אמרה ואפשר דבגירסתו כך היתה וא\"כ מהאי טעמא מתרצתא היא לדעת הר\"ן דהתם לא משום דאזלינן בתר רובא גרידא הוא דהמעות חולין אלא משום דהוה ליה מיעוט דלא שכיח מדשרינן אפילו בס' שקול ודו\"ק:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ד) </b>\n<b> לדעתי </b> צריכין לחלק לדעת הרב המחבר בין רובא דליתא קמן לרובא דאיתא קמן. דאל\"כ וכדעת המשנה למלך פ\"ד מהלכות מעילה דהיינו טעמא דהר\"ן משום דהוי דבר שיש לו מתירין. ומחמרינן מהאי טעמא עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר מה שאין כן בשאר איסורי דרבנן אף שהחמרנו לענין ביטול ברוב היינו טעמא דחשיבי לא בטלי כיון דאיתחזק משא\"כ גבי כל דפריש מרובא פריש קשה לי על הר\"ן טובא. דהא הר\"ן בפ\"ז דנדרים כתב הטעם דדשיל\"מ משום דהוי מין במינו כיון דהוי היתר בהיתר תינח בביטול דהוי כאן איסור א\"כ איסור הזה אינו בטל מטעם מין במינו אבל לענין כל דפריש מרובא פריש דאמרינן מרובא הוא ואין כאן איסור כלל. מאי מין במינו שייך כאן ולכאורה קושיא זאת עצומה היא על הר\"ן ולא ראיתי מי שהרגיש בזה גם מורי בעל הצל\"ח הביא דין זה של הר\"ן פסחים (ז' א') והאריך בו והקשה כל הקושיא שהק' עליו המ\"ל שם פ\"ו מהלכות מעילה והוא לא ראה המשנה למלך כלל אמנם בזה לא הרגיש והדבר צריך ביאור. וע\"כ צריך לומר דהר\"ן סובר ודאי עיקר החומרא היה לכתחילה לענין ביטול ומשום מין במינו. והשתא דהחמירו חכמים משום דבר זה. עשאו חכמים דבר שיש לו מתירין ככל שארי איסורי דרבנן דאמרו שלא בטלו ולא פלגי ביה כלל וכמו בשאר איסורי דרבנן לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש ה\"נ גבי דבר שיל\"מ ולפ\"ז מוכח כדברי המחבר פה דבכל איסורי דרבנן כגון ב\"ח וחתיכה הראוי להתכבד וכדומיהם לא אמרי' כל דפריש ואם כן קשה ממתני' זבחים. וע\"כ החילוק שנחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן. וכן מוכח מדברי הרמ\"א סימן תקי\"ג דכתב להחמיר גבי ביצים שהביא הנכרי וכדעת הר\"ן שאף שהוא רוב מ\"מ כיון שהוא דבר שיש לו מתירין לא סמכינן ארובא ואם כן קשה על הרמ\"א דא\"כ אמאי אינו משיג הרמ\"א בי\"ד סי' ט\"ז כשהביא המחבר דעת הרא\"ש שהבהמה שנשחטה אמה היום ונתערבה מכין אותן וטורדתן והרי הרב מש\"ל פ\"ז מהלכות מעילה העלה לדעתו. שהר\"ן שהחמיר בביצים והרא\"ש שפירש שמכין אותן וטורדתן. דעות חלוקות המה. דהא או\"ב דשיל\"מ הוא וכמו שכתב המחבר פה. ואם כן קשה דברי רמ\"א אהדדי דהתם בי\"ד סימן י\"ו שתיק לדברי המחבר ומדשתיק אודויי אודי ליה והכא נקט להחמיר כדברי הר\"ן וע\"כ היינו נמי כהמחבר דהתם היינו טעמא כיון דהוי רובא דאיתא קמן. ולפי מה שהעלתי במקום אחר לתרץ הר\"ן דהקשה עליו הרב פני יהושע לדעת הר\"ן דטעמא דדבר שיל\"מ. משום דהוי מין במינו. תינח תערובות אמנם קשיא לן מדרב אשי דאמר ביצה [ד א] ספיקא נמי אסור משום דהוי דשיל\"מ. מאי שייך לענין ספיקא דבר שיל\"מ ופה לא שייך למדחי כסברתינו לעיל דלא חלקו רבנן כיון דאסרו התערובות א\"כ לא חלקו משאר דברים שאסרו התערובות דהכא לא שייך למימר הכי דלא מצינו שאסרו רבנן ספק בחתיכה הראוי להתכבד או דבר שבמנין ובעלי חיים וכדומה ואדרבא בכולם מותרין ספק דרבנן ולכן אמרתי דהר\"ן נמי סובר כדעת רש\"י דבדבר שיש לו מתירין איכא טעמא עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אלא דהיה חוכך בזה לענין ביטול דהא אם נתערב איסור בהיתר הא כתב רש\"י ופוסקים פר' ג\"ה דנהפך האיסור להיות היתר. והתורה אמרה אחרי רבים להטות היינו שפרח האיסור לגמרי ואם כן איך שייך לומר עד שתאכלנו באיסור הא התורה התירה ועשאו היתר תיכף כשנפל לתוך האיסור וכן נחית לסברא הזאת רבן של ישראל בפלתי ע\"ש היטב:<br><b> ואומר </b> אני דבאמת לכך היה הר\"ן מחדש סברא אחריתי. והיינו טעמא דאינו בטל משום דהוי מין במינו והשתא זיל לאידך גיסא כל זאת לענין תערובות דתיכף נתבטל בנפילה ואין כאן איסור כלל לא שייך למימר עד שתאכלנו באיסור דהא אין כאן איסור אמנם לענין ספק שפיר דמי אף שבשאר איסורי דרבנן אזלינן להקל וסמכינן על צד הקולא שבו הכא אזלינן לאידך גיסא לצד החומר כי הלא יש היתר לאיסור ומדוע נסמוך על הספק ודוק וכמו כן נמי לענין כל דפריש מרובא פריש אף שסמכינן על הרוב מ\"מ הרי יש מיעוט בעולם ולא יכולין למימר שאין כאן איסור כלל הא יש איסור בעולם ולא שייך פרח איסורא לגמרי אלא שהתורה אמרה לסמוך על הרוב ולומר שמרובא בא. מ\"מ הרי יש מיעוט איסור ואיסורא דהאי מיעוט להיכן אזלא ולא שייך למימר פרח איסורא. לכן החמירו החכמים ואמרו דלא סמכינן על כל דפריש מרובא פריש דעד שתאכלנו על סמך כל דפריש אכול למחר ואף שאם הוא ממיעוט מותר ועיין באסיפת זקנים ב\"מ [ז ב] דכתב נמי דרוב ומיעוט נקרא ספק אלא דהתורה התיר האי ספק ע\"ש היטיב ועיין עוד מזה ה\"ל מ\"ש פ\"ב הארכנו:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קטו) </b> והנה כל החלוקות הללו הוי דשיל\"מ כו' ואם כן היכי קאמר בתוספתא כו'. למ\"ש הרמב\"ן במלחמות בפ\"ב דפסחים דחכמים פליגי עלי' דר\"ש וס\"ל דדבר שיש לו מתירין בטיל י\"ל דהך תוספתא אתיא כותייהו ולק\"מ (והיינו לענין מעשר שני ומעשר עני ושביעית דטבל טבול לתרומה גדולה הוא במשהו מטעם דכהיתרו כך איסורו דהא חטה אחת פוטרת כל הכרי דבזה אפילו ר' יוחנן מודה כדאמרינן בשלהי מסכת ע\"ז ר' יוחנן ור\"ל דאמרי תרוייהו כל איסורים שבתורה בששים חוץ מטבל כו'):<br><b> (קטז) </b> ולע\"ד אפשר ליישב ולומר דהתם שאני משום דהוי ס\"ס כו'. זה תמוה דהרי הר\"ן בריש ביצה דף נ\"ב ע\"ב כתב דצריך עיונא אם ס\"ס בדבר שיש לו מתירין מהני אפילו באיסור דרבנן ולפ\"ז הרי מתוספתא הנ\"ל מוכח דס\"ס מהני וכיון דס\"ל להר\"ן דרוב ביצים אינן בני יומן א\"כ סוף סוף בביצה הוי ס\"ס מכח רובא דזהו הס' השני דוק ותשכח. ולדברי הגאון המחבר ז\"ל הרי כה\"ג חשיב מיעוטא דמיעוטא ומאי מקום לספיקו של הר\"ן בריש ביצה הנ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ </b>\n<b> שאין כו' ה\"ז מוליכן לכהן.</b> עיין בתוספות ביצה די\"ב ד\"ה אין מוליכין שכתבו וז\"ל לאו דוקא מוליכין דה\"ה אם בא הכהן לביתו כו' וכן משמע מהירושלמי דדמאי מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי לא יטלם בשבת כו' עד מה שמתירין ב\"ה היינו דוקא בשרגילין לאכול אצלו כו' ע\"ש להר\"ש ז\"ל בפ\"ד דדמאי משנה ד' שכתב וז\"ל דהך סתמא דדמאי כב\"ש דאמרי אין מוליכין חלה ומתנות לכהן אבל בלמודין לאכול שרי ומיהו לאחרים ולר\"י דאמרי התם דמודו ב\"ה בתרומה דאין מוליכין משום שהוא זכאי בהרמתן אתיא אפילו כב\"ה עכ\"ד יע\"ש והנראה דס\"ל דמ\"ש בירושלמי והוא ילפינן מההיא היינו לומר דכי היכי דשרינן בשבת בלמודים לאכול אצלו דבאים ואוכלים שם ה\"נ בי\"ט למאן דס\"ל דאין מוליכין חלה ומתנות לב\"ש או תרומה לב\"ה ואם כן לדידן דקיי\"ל כר\"י דלב\"ה מוליכין את התרומה לכהן ע\"כ דלא קיי\"ל כההיא מתני' דלא שרי אלא בלמודים לאכול אצלו וזה נראה דעת הרא\"ש שכתב סתם דמוליכין את התרומה בי\"ט ולא כתב דהיינו דוקא בשרגילים לאכול אצלו אך דעת התוספות ז\"ל לפרש מ\"ש בירושלמי הוא ילפינן מההיא אליבא דהלכתא דקיי\"ל כר' יוסי ואליבא דב\"ה דמתירין להוליך את התרומה ביום טוב וס\"ל לירושלמי דמה שמתירין ב\"ה היינו דוקא בשרגילים לאכול אצלו וכ\"כ בפסקי תוס' ועיין בהרב ח\"ה ובפ' מע\"ח ויש לתמוה על רבינו שבפ' כ\"ג מה' שבת דין ו' פסק כמתני' דפ\"ד דדמאי כו' והשתא אי ס\"ל כדעת הר\"ש לא הי\"ל לפסוק כמתני' דדמאי ואי ס\"ל כדעת התוספות הו\"ל לפרש כאן דדוקא בשרגילים לאכול אצלו הוא דשרי והנה כפי מה שכתב הרב יש\"ש סי' ל\"ז היה מקום ליישב דבריו שכתב וז\"ל דאף על גב דב\"ה ס\"ל מוליכין את התרומה אפילו לביתו של כהן מ\"מ היכא דאין מוליכין כגון ר\"ה או כרמלית מפסקת אסור ליתן לכהן שיאכל בביתו של ישראל מטעמא דב\"ש ויסברו העולם שהוא תרם אותן ביום טוב דב\"ה לא פליגי אב\"ש אלא אאין מוליכין דב\"ש אין מתירין משום טירחא או משום גזירה דאין מגביהין וב\"ה שרו אבל לענין שאסור ליתנן לכהן לאכול בביתו אלא אם כן למודים אצלו בזה השוו ב\"ש וב\"ה עכ\"ד יע\"ש ואם כן איכא למימר דס\"ל לרבינו דמ\"ש בירושלמי דהוא ילפינן מההיא היינו לומר דכי היכי דבשבת אסור ליתן לכהן בביתו אלא אם כן בלמודים אצלו הכי נמי ביום טוב אע\"ג דשרו ב\"ה הולכה אבל ליתנם לביתו אסור ואם כן מ\"ש רבינו בה' שבת מי שקרא שם לתרומה כו' לא יטלם בשבת היינו דוקא ליטלם כדי ליתנם לכהן בביתו אבל להוליכם לביתו של כהן ה\"נ דשרי וסמך אמ\"ש בהלכות יום טוב אלא שאין דבריו מובנים דכיון דשרו ב\"ה הולכה כ\"ש ליתנם בביתו ואם משום טעמא דיסברו העולם שמא תרם אותם ביום טוב הכי נמי יש לחוש בהולכה לביתו של כהן דיסברו העולם שתרם בי\"ט ומוליכין לכהן וכבר תמה עליו הרב ט\"ז סימן תק\"ו סק\"א יע\"ש וצ\"ע כעת:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> מה </b> שתמה על הרמב\"ם דשינה דבריו משבת ליו\"ט נעלם ממנו במח\"כ סוגיא ערוכה בביצה כ\"א דתחלה קאמר שם אלא לרבה בר רב הונא קשיא קשיא הרי דנשאר בקשיא וס\"ל דיו\"ט ושבת שוין ואח\"כ אמר שם אבע\"א שאני שבות שבת משבות יו\"ט והנה תמיד קיי\"ל כל\"ב ולכך הירושלמי אזיל כל\"ק דש\"ס דיו\"ט ושבת שוין ולכך קאמר הוא שבת הוא יו\"ט אבל הרמב\"ם פוסק כאבע\"א דשאני שבות שבת משבות יו\"ט לכך פסק בפשיטות דביו\"ט מותר אף באין רגילין להוליך ג\"כ ובשבת פסק כסתם מתניתין דדמאי וז\"פ ואמת אך עוד נראה בכוונת הרמב\"ם ובביאור דברי הירושלמי והוא דיש לדייק למה נקטה המשנה דמי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי וכו' ולמה קריאת שם דנקט הול\"ל כפשוטו מי שיש לו תרומה ומעשר וכו' ולזה נראה הכונה כך עפמ\"ש בחי' בכוונת הירושלמי במכילתין דלר' יהודא מחמיר בהורמו היום יותר מהורמו אמש מכח דהפרשה והנתינה הוי כל חד רק חצי מעשה הקנין ולא הוי כל כך כמקח וממכר רק אם הכל נעשה ביום אחד אז אסור דהוי כמקח וממכר ולפ\"ז י\"ל דס\"ל להירושלמי דפאה דאף לב\"ה המתירין במשנה אף בהורמו מהיום היינו אם עכ\"פ אין הכל נעשה ביחד דתחלה מפריש ואח\"כ מוליך ונותן אבל אם נעשה הפרשה והנתינה ביחד גם הוא מודה דאסור מכח דכל המקח וממכר נעשה יחד ולכך זה הוי כוונת המשנה דודאי ליטול בפ\"ע בלי נתינה לכהן מיד אסור דנראה כמפריש בשבת רק דהוי ס\"ד דיהיה מותר ליטול וליתן לכהן בחד מעשה אז לא נראה כמפריש רק כמכוין ליקח לאכול לכך אמר דבזה שוב אסור דהוי מקח וממכר כיון דהפרשה והנתינה נעשה ביחד ולכך ז\"ש הירושלמי דמה דקאמר במשנה לא יטלם אין הכונה הפרשה בלבד דזה ודאי אסור רק הכונה לא יתנם דהיינו דהנטילה ונתינה יהיה יחד גם זה אסור ולכך אמר דהתם תנן אין מוליכין וכו' וב\"ה מתירין והיינו אף בהורמו מהיום ולכך אמר ילפינן הוא מההוא דכמו דביו\"ט מותר להוליך תרומה אף שהורמו מאמש לדידן דקיי\"ל כר' יוסי גם בשבת מותר דשבת ויו\"ט דין אחד הוא דהוא שבת הוא יו\"ט ולהיפוך ההוא ילפינן מהוא כמו דבשבת אם לא הפריש רק קרא שם דאסור אף אם עושה ביחד הפרשה ונתינה כן נמי אסור ביו\"ט ובזה דברי הרמב\"ם מבוארין שכתב כל חד כדרכו לפרש רק מה שנאמר בש\"ס ובהל' שבת נקט בדיוק וז\"ל מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי וכו' לא יטלם בשבת ואע\"פ שייחד מקומו קודם שבת והרי הם ידועין ומונחין בצד הפירות ולמה לא כתב רבותא יתירא אע\"פ שכבר הפרישן ממש ומונחין בפ\"ע אסור ליתן ובע\"כ דזה מותר ולא בעינן בזה רגילים אצלו רק בלא הפרישו בפ\"ע בזה אסור ובהל' יו\"ט דייק וז\"ל אע\"פ שאין מגביהין תרומות ומעשרות ביו\"ט אם הי' לו תרומות ומעשרות שהגביהן מאמש ה\"ז מוליכן לכהן ולמה לא אמר שקרא להם שם מאמש ובע\"כ דבזה אסור רק באם כבר הפרישן ממש בזה מותר ומה דאין חילוק בין שבת ליו\"ט סמך אמ\"ש בפ\"א מיו\"ט הלכה י\"ז כל האסור בשבת בין שהוא דומה למלאכה וכו' בין שהוא משום שבות אסור ביו\"ט וכו' ויש ביו\"ט מה שאין בשבת איסור מוקצה וכו' משמע דאין בין יו\"ט לשבת אפי' באיסור דרבנן רק מוקצה וממילא נדע דדינם שוה ונלמוד זה מזה וא\"ש בעזה\"י:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד </b>\n<b> המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל כו'.</b> הנה התוס' ר\"פ המביא ד\"ה לא יביאם הק' וז\"ל ותי' דאמרינן בשבת פ' מפנין ד' קופות או חמשה וכ\"ש שיהא מותר ביום טוב וי\"ל דהתם מיירי בשבת דאינו יכול להוציא לחוץ ואין רואין אותו כו' יע\"ש והטור בסי' שכ\"ג הביא דין זה לענין שבת וכתב מרן הב\"י שדעתו שלא כדעת התוספות אלא דס\"ל דאפילו בשבת שאינו מטלטל אלא מזוית לזוית אסור וכתב עוד וז\"ל מיהו מדברי הר\"ן נר' קצת שסובר כדעת רבינו דשבת וי\"ט שוין לענין זה שכתב לא יביאם בסל ובקופה לתת ג' או ארבע בתוך קופה אחת מפני שנראה כמעשה דחול לשאת משואות כו' ואע\"ג דמסקינן בפ' מפנין דאפושי משוי עדיף מאפושי בהילוכה שאני הכא דעביד כעובדין דחול עכ\"ל ודבריו תמוהים דאיך אפשר לומר שהטור סובר שלא כדעת התוספות דאם כן קשה דמה יענה לההיא דפ' מפנין ופסקו הטור סי' של\"ג וכן הקשה הרב במג\"א ס\"ק ז' ומכח זה כתב דמ\"ש הטור דלמעט במשוי עדיף מיירי שמוליכין דרך מבוי המעורבת דשכיחי ביה רבים וזה ודאי דוחק דכל כי האי הו\"ל לפרש ומצאתי להריטב\"א בשיטת כ\"י דמס' שבת פרק מפנין שהק' קושית התוס' וז\"ל מפנין ד' או ה' קופות של כדי יין וא\"ת מ\"ש מיום טוב דאסור להביאן בקופות דמחזי כעובדין דחול והכא גבי אורחין שרי וי\"ל דאה\"נ דלמצות הכנסת אורחין שרי ביום טוב כמו בשבת כו' יע\"ש ואם כן אפשר שזה דעת הטור ז\"ל דס\"ל דדוקא לצורך מצות הכנסת אורחין שרי הא לא\"ה לא מיהו מ\"ש מר\"ן שדעת הר\"ן נראה כדעת הטור לא הבינותי דבריו שהרי דעת הר\"ן ע\"כ לחלק כתי' התוספות דגבי יום טוב כיון שהוא מביאן דרך רה\"ר אוושא מילתא טפי ומחזי כעובדין דחול מה שאין כן בשבת דאינו מטלטל אלא מזוית לזוית דאל\"כ קשה דמה תי' הר\"ן באומרו שאני הכא דמחזי כעובדין דחול אי משום שהוא מביאן בקופה התם נמי שרי להביאן בקופה ותו קשה עליו שהרי בסי' תק\"י כתב מרן הב\"י ז\"ל שמדברי רש\"י שכתב המביא כדי יין ממקום למקום בתוך התחום או על ידי עירוב משמע דס\"ל דבמקום רואין דוקא הוא דאסור אבל מטלטל במקום שאין רואין כגון מזוית לזוית באותו בית יע\"ש וכלשון זה שכתב רש\"י כתב ג\"כ הר\"ן ואם כן איך כ' בסי' שכ\"ג שדעתו כדעת הטור דאפילו בשבת שאינו מטלטל אלא מזוית לזוית אסור וצריך עיון:"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל </b>\n<b> ע\"ג בהמה לא יביא כלל כדרך שהוא עושה בחול.</b> כתב מרן הב\"י סימן תצ\"ד וז\"ל שביתת בהמתו ומחמר י\"א שאחר שנקראת מלאכה הרי זה ביום טוב בכלל לא תעשה כל מלאכה וי\"א שאף ביום טוב מותר שאין לאוסרה רק בשבת שפרט לך בה הכתוב עכ\"ל. והקשה מורינו הרב מקרא קודש דף קצ\"א ע\"א דבשלמא מחמר איקרי מלאכה דכתיב ל\"ת כל מלאכה אתה ובהמתך וכמ\"ש בפרק מי שהחשיך ופסקו רבינו בפ\"ך מה' שבת אבל שביתת בהמתו דליכא בשבת רק עשה דלמען ינוח כמ\"ש רבינו אם כן בי\"ט דלא כתיב רק ל\"ת כל מלאכה מהיכא תיתי לאסור שביתת בהמתו ביום טוב ע\"ש ולע\"ד נראה שזה שכתב רבינו ז\"ל דבשביתת בהמתו ליכא רק עשה במחלוקת היא שנויי' שמדברי רש\"י בפ\"ק דע\"ז דט\"ו מבואר דס\"ל דבשביתת בהמתו עובר בלאו דל\"ת כל מלאכה ממ\"ש בד\"ה גזירה משום שאלה וז\"ל ועביד בה מלאכה בשבת וקא עבר בלאו דכתיב ל\"ת כל מלאכה כו' וכל בהמתך דהשתא בהמת ישראל היא ומצוה הוא על שביתתה ע\"כ וכן נראה מדברי הר\"ן שם שכתב וז\"ל ומקשו הכא ל\"ל טעמא דמחמר בלאו מחמר נמי כגון דלא שמעיה לקליה איכא משום שביתת בהמתו וכ\"ת איסורא דחמיר מיניה נקט דהיינו דמחמר דעביד איסורא בגופיה כו' והשתא אם איתא דשביתת בהמתו אינו אלא עשה אמאי הוצרך לומר דלאו דחמיר מיניה נקט דעביד איסורא בגופיה ות\"ל משום דמחמר הוי לאו ושביתת בהמתו אינו אלא עשה ואיסור לאו לחוד ואיסור עשה לחוד כמ\"ש הגאון בפ\"ח ד\"ה ומבשרם וכן כתב המאירי שם בשיטה כ\"י וכן מבואר ג\"כ ממ\"ש בסמוך וז\"ל אבל לדידן דקי\"ל דמחמר פטור כי היכי דלא חיישינן לשביתת בהמתו בנסיוני ה\"נ לא חיישינן ללאו דמחמר דכיון דהאי לאו והאי לאו כי היכי דלהאי לא חיישינן כו' וכן מבואר גם כן ממ\"ש בסמוך שאם אתה אומר כן בטלת איסור מחמר לגמרי דכיון דאין במחמר חיוב מלקות ולא קרבן מהו איסורו כו' ואם איתא הא נ\"מ לאיסור לאו אלא משמע ודאי ס\"ל דשביתת בהמתו עובר עליו בלאו ואם כן איכא למימר שזהו ג\"כ דעת י\"א שכתב הכלבו ז\"ל ואי קשיא לך דא\"כ בפ' מי שהחשיך פריך לרמב\"ח דקאמר המחמר אחר בהמתו חייב ממתניתין דקתני המחלל את השבת בדבר שחייב' על שגגתו חטאת וזדונו סקילה לאו מכלל דאיכא מידי דאין חייבין על שגגתו חטאת וזדונו סקילה ומאי ניהו לאו דמחמר ודחי אלא תחומין ואליבא דר\"ע והבערה אליבא דר' יוסי והשתא אמאי ל\"ק שביתת בהמתו אליבא דכ\"ע דעובר עליו בלאו ואין חייבין על שגגתו חטאת י\"ל דלישנא דמחלל את השבת משמע במחלל בגופו כנ\"ל:<br><b> עוד </b> הקשה שמדברי רבינו בפרקין והסמ\"ג שכתבו דאין מוציאין משא ע\"ג בהמה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול וכתב הרב המגיד שיש מי שכתב משום שאין משתמשין בב\"ח והרשב\"א כתב ב' הטעמים משמע דמדאורייתא שרי דליכא משום שביתת בהמתו בי\"ט והתימא על מרן הב\"י שאחר שכתב שאין נראה כן דעת הפוסקים מדסתמו דבריהם אלמא ס\"ל דבי\"ט נמי אסור איך הביא דברי רבינו והסמ\"ג לסתור דבריו וכן כתב הב\"ח ז\"ל שמדברי רבינו ז\"ל והסמ\"ג מבואר דשביתת בהמתו ליכא בי\"ט ע\"ש. ולפ\"ד נראה שאין מדבריהם ראיה כלל דאיכא למימר דהוצרכו למיהב טעמא משום שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול או משום משתמש בב\"ח למיסר אפילו היכא שאין הבהמה שלו דאז ליכא משום שביתת בהמתו אם כן היכי אסור מהנהו טעמי ותדע שהרשב\"א בס' עבודת הקודש בס' בית מועד שער ג' כתב דין זה דאין מוציאין משא ע\"ג בהמה וכתב ב' הטעמים ולפי דברי הב\"ח צריך לומר דהרשב\"א גם כן סבירא ליה דשביתת בהמתו ליכא ביום טוב אלא דוקא בשבת שפרט לך בו הכתוב ואלו בסוף שער ד' כתב וז\"ל או גרים התושבים ואחד עבד ואמה של ישראל אפילו אינן תושבין אין עושין מלאכה לישראל בשבת וי\"ט דבר תורה שנאמר וינפש בן אמתך כו' והשתא אי ס\"ל דאין שביתת בהמתו בי\"ט משום דלא פרט בו הכתוב אם כן מה\"ט נמי לא יהיה מוזהר על שביתת עבדו ואמתו שהרי לא פרט בו הכתוב אלא משמע ודאי דס\"ל להרשב\"א דשביתת בהמתו נמי מוזהר עליה בי\"ט ואם כן ע\"כ לומר כמ\"ש ועיין במה שכתב מרן הב\"י סימן תקכ\"ו משם הרמב\"ן בספר תורת האדם ע\"ש ויש לי קצת מן התימה על מור\"ם דבסי' רמ\"ו ס\"ג פסק בפשיטות דשביתת בהמתו ליכא בי\"ט ואילו בסי' ש\"ד פסק מרן שם דצורכי חולה שאין בו סכנה דקי\"ל אומר לגוי ועושה וכן מת ביום טוב ראשון דק\"ל יתעסקו בו עממים אסור לומר לעבד ישראל אפילו הוא עכו\"ם דכיון דמלאכת העבד אסורה מן התורה לא הותרה כו' והשתא לפי מה שפסק דאין אדם מצוה על שביתת בהמתו ביום טוב היה ליה לחלוק שם ולומר דבמת בי\"ט ראשון יכול לומר לעבד לעשותו ואפילו בעבד שקבל עליו ז' מצות דכי היכי דאין שביתת בהמה בי\"ט ה\"נ אין מוזהרים על שביתת עבדו וכמ\"ש והר\"ב תי\"ט הביא ראיה לדעת הסוברים דאינו מוזהר על שביתת בהמתו בי\"ט מדתנן פ\"ב דביצה ג' דברים ראב\"י מתיר וחכמים אוסרים פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון כו' ומקרדין את הבהמה בי\"ט והשתא מדאצטריך למתני בי\"ט ש\"מ דבבא קמייתא דהיינו פרתו לאו בי\"ט אלא בשבת וכן פי' רש\"י והר\"ן ואם כן מוכח דאינו מצוה על שביתת בהמתו בי\"ט ותיובתא למאן דס\"ל דאדם מצוה על שביתת בהמתו בי\"ט דאם כן למאי איצטריך למתני כלל בי\"ט הא כולה בי\"ט איירי א\"ד ע\"ש ולי נראה דלא קשיא דאיכא למימר דמאי דאיצטריך למתני בי\"ט לאו לאשמועי' דבבא קמייתא דוקא בשבת אסרי רבנן ולא בי\"ט דהא ודאי אפילו בי\"ט אסרי רבנן משום דאדם מצוה על שביתת בהמתו אלא אצטריך למתני ביום טוב דלא נטעי בהיתרא דראב\"ע דכי היכי דברישא מתיר ראב\"ע אפי' בשבת הכי נמי מתיר קירוד בבהמה אפילו בשבת דומיא דרישא להכי קתני בי\"ט לאשמועינן דדוקא בי\"ט מתיר ראב\"ע אבל בשבת מודה דאסור ואע\"ג דדבר שא\"מ הוא ודשא\"מ אפילו בשבת מותר אפ\"ה קירוד בבהמה אסור מק\"ו דאדם דאמרי' בפ' חבית דקמ\"ז ע\"ב דאין גוררין במגררת בשבת משום דהוי עובדין דחול ופסקו רבינו בפ' כ\"א מה' שבת דין כ\"ט ע\"ש אלא שמצאתי להמרדכי שם בפ\"ב דביצה שכתב משם רשב\"א דכי היכי דשרי לקרד את הבהמה בי\"ט ה\"נ בשבת ואף לפי דבריו י\"ל דאע\"ג דאדם מצוה על שביתת בהמתו בי\"ט אפילו הכי שרו רבנן לצאת ברצועה שבין קרניה וכיון דלא עביד אלא לנוי או לשימור משמע ודאי דאינו אלא איסורא דרבנן גרידא ובי\"ט לא גזרו ומ\"מ לדעת הטור ז\"ל שכתב בסימן תקכ\"ב דאפילו בי\"ט אסור לצאת ברצועה שבין קרניה צ\"ל דס\"ל כמ\"ש לעיל דמשום הכי איצטריך למתני בי\"ט לאשמועי' דדוקא בי\"ט מתיר ראב\"ע אבל לא בשבת ושלא כדעת המרדכי ז\"ל ושוב מצאתי כן להתוס' בפ\"ה דשבת דנ\"ג ע\"א ד\"ה מהו ליתן שכתבו שם אחר תי' דלא שרי קירצוף אלא בי\"ט אבל בשבת אסור יע\"ש כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קיז) </b> שביתת בהמתו ומחמר כו' שנקראת מלאכה הרי זה בכלל לא תעשה כו'. לכאורה דמסוגיא דיש חורש כו' מכות דף כ\"א ע\"ב תיובתא לדעה זו דא\"כ ללקי נמי משום שביתת בהמתו דהא דקתני התם והן מוקדשים הרי לא קאי אלא על שור אבל החמור לפי שפרשו התוס' שם הוא של חולין ובפשיטות שהוא של החורש ואמאי לא לקי עליה אלא ע\"כ דאין איסור דשביתת בהמתו ביו\"ט (למאן דס\"ל דבשבת איכא לאו דלא תעשה כל מלאכה וגו' וכל בהמתך) וא\"כ יקשה אי ס\"ד דשביתת בהמתו שייך נמי ביו\"ט א\"כ אדפריך הש\"ס לר' ינאי וללקי נמי משום זורע ליפרך לכ\"ע דללקי נמי משום שביתת בהמתו. ולא עוד אלא דאפשר דפירוקי' דרבא דמשני התם דאין חלוק מלאכות ביו\"ט לא שייך זה בלאו דשביתת בהמתו משום דהוא ובהמתו הו\"ל שני גופים ואין צריכים לחלוק מלאכות בכה\"ג. אבל יש לדון טובא בזה אי לוקין אלאו דשביתת בהמתו משום דכיון דביו\"ט לא כתיב בהמתך אלא דבשבת כתיב (לדעה זו דס\"ל דלאו דלא תעשה כל מלאכה קאי נמי אבהמתך) א\"כ הא הו\"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד דאין לוקין עליו והגם דלדעה זו ילפינן יו\"ט משבת לענין שיש גם ביו\"ט לאו אבל מ\"מ לא לאו שיש בו מלקות ודוק. [עיין שבת קנ\"ד ע\"ב וברמב\"ם פרק כ' מהלכות שבת]:<br><b> (קיח) </b> דהוצרכו למיהב טעמא כו' למימר אפילו היכא שאין הבהמה שלו כו'. ולענ\"ד אין צריך לזה דגם בל\"ז הקושיא מעיקרא ליתא משום דאפילו אם הבהמה שלו מ\"מ ביו\"ט מותר להוציא משא עליה דמה בכך דיש משום שביתת בהמתו ביו\"ט הא זהו רק לענין דאסור לו לעשות בה מלאכה כחרישה וכדומה אבל הוצאה ביו\"ט מותרת שהרי אין הוצאה ליו\"ט ואפילו הוא עצמו מותר להוציא מן התורה כל דבר ואפילו מדרבנן ליכא איסור אלא באבנים שאין בהם צורך כלל ולהכי צריך רבינו והסמ\"ג לאסור הוצאת משא על גבי בהמה ביו\"ט מטעם עובדא דחול ושימוש בבע\"ח למ\"ש הרב המגיד למיסר אפילו משא דיש בה צורך ותימא על הגאון המחבר ז\"ל ועל מורו הרב מקרא קודש שלא הרגישו בכל זה. וגם תירוצו של הגאון המחבר ז\"ל אכתי אינו עולה יפה לדעת הפוסקים דס\"ל דמחמר שייך נמי בבהמת חבירו וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל בפרק קמא דע\"ז דמשום הכי קאמר הש\"ס שם דגזרינן משום מחמר ולא קאמר משום שביתת בהמתו והיינו משום דמחמר שייך נמי בבהמת חבירו והתם לאחר פיסוק דמים אינה תו של ישראל ע\"ש היטב וא\"כ תיפוק לי' דאסור להוציא משא ע\"ג בהמה ביו\"ט משום מחמר דאורייתא:"
+            ],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> יוצאין בכסא כו' ואיש שהיו רבים צריכין לו יוצאין בכסא אחריו כו'.</b> כ\"נ דעת הרי\"ף מדלא הזכיר דין האמור בגמרא והוא תימא שהרי בגמרא אסרו בהדיא כיתוף ומ\"ש מרן הכ\"מ הוא דוחק כמו שיראה המעיין וראיתי למוהר\"ש אלגאזי ז\"ל בספר רצוף אהבה סימן נ\"ט שתי' וז\"ל ויראה שטעמם מכח קושית התוספות שהקשו בד\"ה שאני ילתא דבעיתא שהרי לא התירו אלא בשיש בו צורך רבים ולא באו לתרץ דבת ראש הגולה היתה אלא ס\"ל למפרשים פי' אחרינא דה\"פ אמר רבי אמי ובלבד שלא יכתף פיר' בדין הכסא שאתם שואלים גם אנחנו מקילים ומתירין ובלבד שלא יכתף ואין אנו מחלקין חילוק אחר אלא כיון שלא כיתף מותר אפי' באין רבים צריכין לו וכי קאמר לעיל ריב\"ל אם רבים צריכים לו מותר היינו אפילו בכיתוף כו' יע\"ש:<br><b> והנה </b> פירוש זה כתבו המאירי ז\"ל בשם יש מפרשים שכתב וז\"ל וי\"מ דילתה לא צריכים רבים לה הוה ומפרשי' דאין רבים צריכין לו מותר ובלבד שלא באלונקי ואם רבים צריכין לו מותר ואע\"ג דלא בעית א\"נ בעית אף על גב דאין רבים צריכים לו מותר אפי' באלונקי וזקן שבשכונת ר\"י בר אידי רבים צריכי' לו הוה ולא בעית הוה כו' יע\"ש ולפי פיר' זה צ\"ל דברייתא דקתני אין יוצאין בכסא כו' בכסא על ידי כיתוף קאמר האמנם לדעת רבינו ז\"ל נראה דלא ניתן ליאמר זה דאם איתא דס\"ל כתירוץ י\"מ הללו אם כן הוה ליה להתיר בכסא שלא ע\"י כיתוף אפי' באין רבים צריכים לו ומדבריו שכתב ואיש שהיו רבים צריכים לו יוצאין בכסא אחריו מבואר באין רבים צריכים לו אפי' שלא על ידי כיתוף אסור ותו דאם איתא הו\"ל לאשמועינן ג\"כ דהיכא דבעיתא מותר אפילו באין רבים צריכים לו דהיינו הך דילתא לפירוש י\"מ הללו ולכן נראה לי דס\"ל לרבינו דודאי הך דילתא רבים צריכים לה הוה ומשום הכי שרינן היכא דבעיתא דאי לא הוה צ\"ל רבים משום ביעותא גרידא לא שרינן דלא עדיפא מסומא דקתני בברייתא אין הסומא יוצא במקלו אע\"ג דבעית וכדעת התו' ז\"ל אלא דס\"ל לרבי' דריב\"ל דקא' אם רבים צריכים לו מותר פליג' אהך דר' אמי דקאמר ובלבד שלא יכתף והיינו משום דגריס בההיא דלעיל זקן אחד היה בשכונתינו והיה יוצא באלונקי שלו וכמו שכן הביא הגירסא המאירי שכתב וז\"ל והיו מוצאין אותו באלונ' פ' הוא הכתוף האמור למטה וא\"כ מדחזינן לריב\"ל דפסיק ותני אם רבים צריכים לו מותר משמע דכולה מילתא תליא ברבים צריכים לו דאם לא כן הכי הוה ל\"ל אם רבים צריכים לו ובעית מותר וכבר המאירי ז\"ל נדחק בזה וכתב דזקן דרב יעקב בר אידי בעית הוה והיינו דאשתרי אלונקי לגבייהו וזה ודאי דוחק דא\"כ לא הו\"ל לריב\"ל למסתם סתומי שריותא דידיה כיון דעיקר מילתא תליא בבעית אלא משמע דריב\"ל אפי' באלונקי שרי אם רבים צריכים לו ור' אמי דקאמר ובלבד שלא יכתף אפי' רבים צריכים לו פליג אהא דריב\"ל ופסק רבינו כריב\"ל משום דכיון דמילתא דרבנן היא פסקינן לקולא ואי קשיא לך לפי דרך זה מאי פריך בגמ' איני והא רב נחמן שרא לילתא למיפק באלונקי ואמאי לא משני דר\"ן ס\"ל כריב\"ל דברבים צריכים לו שרי למיפק באלונקי י\"ל דתלמודא הכי פריך דמדחזינן לר\"ן דקאמר לחמא בר אדא זיל לגבי דרבי יעקב בר אידי ובעי מיניה כסא מה אתון ביה וס\"ל דמאי דמספקא ליה לר\"ן היינו ברבים צריכים לו דאי באין רבים צריכין לו הא בריית' היא בהדיא דקתני אין יוצאין בכסא משמע דר\"ן לא שמיע ליה הא דריב\"ל דקאמר אם רבים צריכים לו מותר ומש\"ה מספקא ליה מילתא ואם כן היינו דפריך תלמודא דהא ר\"ן גופיה הוה שרי לילתא וא\"כ היכי מספקא ליה ומשני דשאני ילתא דבעיתא ובהא קים ליה ודאי לר\"ן דשרי וכי הוה מספ\"ל מילתא היינו דוקא ברבים צריכים לו גרידא כנ\"ל ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> מוליכין את הסולם כו'.</b> משנה פ\"ק ד\"ט ב\"ש אומרים אין מוליכין את הסולם משובך לשובך כו' וב\"ה מתירין ופי' רש\"י אין מוליכין קס\"ד כו' סולם המיוחד לכך וניכר שהוא של שובך עכ\"ל ויש לדקדק מאי קס\"ד דקאמר דהא במסקנא נמי הכי הוא כדאמרינן לקמן דסולם של עלי' לכ\"ע אסור דבד\"א דר\"י לפרש הוא דאתא ואפי' לאיכא דאמרי קמא דאמרינן דבני ר\"ח סברי מדקא אמרינן בסולם של עלייה לא פליגי מכלל דת\"ק סבר פליגי מ\"מ פשיטא דלית הלכתא כוותייהו אנא כר\"ח דא\"ל צאו ואסרו מה שהתרתם משום דבד\"א דר\"י לפרש הוא ועיין בהרב ח\"ה ואשר אני אחזה לומר בדעת רש\"י דקי\"ל הלכה כא\"ד בתרא דקאמר אמר ר\"ח בר אמי מחלוקת ברה\"י דב\"ש אית להו דרבי יאודה א\"ר וב\"ה לית להו דר\"י א\"ר אבל ברה\"ר ד\"ה אסור וכמו שכן הוא דעת רבי' בפ' זה וכן דעת הרז\"ה ור' נסים גאון כמו שכתב הר\"ן ז\"ל יע\"ש וס\"ל לרש\"י דלהך א\"ד בתרא מתני' איירי אפילו בסולם של עליה דכיון דטעמייהו דב\"ה משום דס\"ל דבחדרי חדרים דליכא רואים מותר אם כן מה\"ט נמי יש להתיר אפילו בסולם של עליה דאיכא למימר דדוקא בסולם של שובך דאפי' ברה\"ר ליכא חשדא כ\"כ דשובכו מוכיח עליו משום הכי התירו ברה\"י ולא גזרו שמא יבא להתיר אף ברה\"ר משא\"כ בסולם של עליה דברה\"ר כיון דאיכא חשדא ודאית דיאמרו להטיח גגו הוא צריך אפי' ברה\"י אסור גזירה אטו ר\"ה דהא ליתא דהא כיון דהא דר\"ח בר אמי דאוקי לפלוגתייהו דב\"ש וב\"ה ברה\"י הוא משום דס\"ל כת\"ק דר\"א ור\"ש דאמר שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם וכמ\"ש רש\"י ז\"ל בד\"ה תנאי היא אם כן פשיטא ודאי דלב\"ה אפי' בסולם של עליה דאיכא חשדא שרי משום דלא גזרו בחדרי חדרים דהא במי שנשרו כליו בדרך איכא חשדא דיאמרו שכבסן בשבת ואפי' הכי התירו וכן מבואר מדברי התוס' בפרק חלון דף ע\"ז ע\"ב ד\"ה א\"ד דלמאן דלא ס\"ל כרב יש להתיר ברה\"י אפי' בסולם של עליה יע\"ש ועיין בהרא\"ש וכיון שכן ע\"כ צ\"ל דהא דאמרינן בברייתא דלקמן במה ד\"א בסולם של שובך אבל בסולם של עליה ד\"ה אסור ואמרינן דלפרושי דברי ת\"ק היינו משום דס\"ל לר\"י כר\"א ור\"ש דבמקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור ומוקמי שריותא דב\"ה אפי' בר\"ה ומשום הכי קאמר דבשל עליה ד\"ה אסור ובני ר\"ח דקאמרי סולם בא לידינו והתרנוהו ס\"ל ה\"נ כהנהו תנאי דמוקמי' לשריותא דב\"ה בר\"ה וכרב דס\"ל הכי אמנם לפום מאי דקיימא לן כלישנא בתרא דר\"ח בר אמי דמוקמי לשריותא דב\"ה ברה\"י דוקא א\"כ ב\"ה מתירין אפי' בסולם של עליה וזהו שכתב רש\"י קס\"ד בסולם המיוחד לכך כו' כלומר דהיינו ללישנא קמא דר\"ח בר אמי דמוקמי לפלוגתא בר\"ה ומשום דשובכו מוכיח עליו אבל ללישנא בתרא דהלכתא כותיה ב\"ה שרו אפי' ברה\"י כנ\"ל ועל מ\"ש רבינו אע\"פ שכל מקום כו' כאן התירוהו משום שמחת יום טוב והראב\"ד ז\"ל השיג על רבינו וזה לשונו הוא אמר דבר זה כו' אלא העמידה כתנאי כו' עד ובית הלל דשרו בתרוייהו שרו ועיין מה שתי' ה\"ה ואכתי קשה מנ\"ל לרבי' לפרש הכי ולהוציא פשט הסוגייא מפשטה ואמאי לא פירש כפי' רש\"י ותו דאכתי תקשי דכי פריך בגמרא ללישנא קמא דקאמר ר\"ח דברה\"י ד\"ה מותר איני והאמר רב כו' אמאי לא משני דהכא אפילו רב מודה משום שמחת יום טוב ועיין בספר גו\"ה סימן שנ\"א:<br><b> ונלע\"ד </b> לתרץ לקו' הא' דרבינו הוכרח לפרש כן משום דאי כפי' רש\"י דע\"כ צ\"ל אף לרב חנן דר\"א ור\"ש דסברי דכ\"מ שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בח\"ח אסור סבירא לי' דטעמייהו דב\"ה משום דסברי שובכו מוכיח עליו ואפילו בר\"ה מתירין אם כן מנא ליה לר\"ח דלת\"ק דלית ליה הא דר' ושריות' דב\"ה היינו ברה\"י דוקא ולאפושי פלוגתא נימא דכ\"ע מודו בשריותא דב\"ה דהיינו אפילו בר\"ה משום דשובכו מוכיח עליו ופליגי בעלמא אי אסרו בח\"ח או לא דהא עדיפא דאפושי פלוגתא לא מפשינן משום הכי הוצרך לומר רבינו דלכולהו תנאי מתוקמא שריותא דב\"ה ברה\"י דוקא דבר\"ה להאי איכא דאמרי אין סברא שיהו מתירין ב\"ה משום חששא דלהטיח גגו הוא צריך דטעמא דשובכו מוכיח עליו לא ס\"ל השתא ובהכי ניחא קו' הב' דלעיל לא מצי לתרוצי הכי משום דבשלמא לאיכא דאמרי בתרא תריץ שפיר דרב ס\"ל דשאני הכא משום שמחת יום טוב משום דרב ס\"ל דבר\"ה אין סברא שיהיו מתירין דאיכא מראית העין דחמיר אלא ע\"כ שריותא דב\"ה ברה\"י והשתא ע\"כ לומר האי חילוקא דאל\"כ תקשי דוכי ר\"א ור\"ש שבקי ב\"ה ועבדי כב\"ש משא\"כ לאיכא דאמרי קמא דס\"ל דשריותא דב\"ה היינו אף בר\"ה מטעמא דשובכו מוכיח עליו וקאמר דברה\"י מודו ב\"ש דשרי ואהא פריך איני כו' דאי ס\"ל כרב מנ\"ל לחלק בהכי נימא דתרווייהו שווין ומשני כתנאי ודו\"ק ובהא דר\"י אמר רב דאמר כ\"מ שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בח\"ח אסור ראיתי להרב באר שבע בתשו' סי' טז שהקשה מהא דגרסינן בפ' דם שחיטה ובפ' אע\"פ ד\"ס דם שע\"ג הככר גוררו ושל בין השנים מוצצו ואינו חושש ופרש\"י מוצצו דליכא דחזי ליה דהא אר\"י א\"ר כ\"מ שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בח\"ח אסור וליכא למימר דהך ברייתא ס\"ל כת\"ק דר\"א דשוטחם בחמה אבל לא כנגד העם מדלא פריך עליה בגמ' ומשני תנאי היא כדפריך התם בשמעתין ובפ' במה אשה יע\"ש שנתעצם הרבה בקו' זו ולע\"ד נראה ליישב עם מ\"ש התוס' בפ' במה אשה דס\"ב ע\"א ד\"ה והתניא וז\"ל תימא לר\"י דילמא משום מראית העין דוקא הוא דאסור מדרבנן כמו קושר בשיר כו' ואומר ר\"י דשלא יאחזנו בידו משמע אפי' בקומצו דליכא מראית העין אלא איסור דאורייתא איכא ואפי' למ\"ד כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בח\"ח אסור הכא לא שייך למיגזר דאפי' עומד בשוק ונושאן במקומו אין כאן מראית העין עכ\"ל וכונתם לומר דדוקא במידי דע\"כ איכא משום מראית העין בעומד בשוק וכגון ההוא דשוטחן בחמה והולכת סולם דמתני' גזרו אפי' בח\"ח פן יבא לעשותו בשוק אמנם במידי דאפילו עומד בשוק אין כאן מראית העין לא גזרו דכוותה נמי הכא בדם השינים כיון דאפי' עומד בשוק אין כאן מראית העין לא גזרו והרב הנזכר תי' דשמא י\"ל דלא אמר רב כ\"מ שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בח\"ח אסור אלא דוקא במקום שיש לחשוד אותו שעושה איסור דאורייתא כההיא דשוטחן בחמה שאם יראו יסברו שכבסן בשבת שהוא איסור מלאכה דאורייתא אבל הכא גבי דם אדם אפי' אם פי' לגמרי אינו אסור אלא מדרבנן מפני מראית העין לא גזרו רבנן לאסור אפי' בח\"ח וכן חילקו התוס' בהדיא בפ' אע\"פ גבי צינור שעלו בו קשקשין עכ\"ד ולע\"ד ק' שהרי הכא נמי דכוותה בדם שפיר יש לחשוד אותו שעושה איסור תורה וכמו שכת' רש\"י בפרק אע\"פ בד\"ה וחילופה שם וז\"ל כלומר דמדפריש איסור מדרבנן דמיחלף בדם בהמה ואתו למי' דם בהמה אכל ומש\"ה אמר דדם שע\"ג הככר גוררו דאמרי' דם קא אכיל ואם כן אמאי לא גזרי' אפי' בח\"ח דומי' דמי שנשרו כליו ותו דאכתי תקשי מה יענה לדעת הר\"ן שכתב בפ' אעפ\"י דטעמא דדם השינים משום דליכא דחזי ליה כמ\"ש רש\"י ואילו מדברי הר\"ן בשמעתין מוכח דלא ס\"ל כחילוק התו' מדהוצרך לתרץ לההיא דצינור שעלו בו קשקשים בפנים אחרים ולכן היותר נכון מ\"ש ודע שהתו' שם ד\"ה אין מוליכין הקשו וז\"ל תימה אפי' הכין אותם מאתמול מ\"מ אית בהו משום צידה וי\"ל דמיירי בקטנים שלא פרחו ע\"ש וכפי דבריהם צ\"ל דהא דאמרינן לקמן די\"א אפיסק' דואם אין שם אלא הם כו' ה\"ד אלימא במפורחים איכא למימר הנך אזלו לעלמא כו' הכי קאמר אלימא במפורחים פריח' מועטת כו' דאילו בפריחה גדולה תיפוק ליה משום איסור צידה ושלא כפי' רש\"י ז\"ל שם וכן כתב הר\"ן בשיטה מקובצת למוהר\"א לפפא ז\"ל ועיין בפר\"ח ז\"ל סימן תצ\"ז ס\"ק ובב\"ח ז\"ל ובספר תפארת שמואל נתקשה בזה והניחו בצ\"ע והרא\"ש ז\"ל אמתני' דזמן שחורים ומצא לבנים הק' קו' התוס' ז\"ל משם הר\"י ותיר' כתי' התוס' ויש לגמגם דאמאי נטר להקשות אמתני' דזימן שחורים ולא ק\"ל אמתני' דידן כמו שהקשו התוס' ז\"ל ולכאורה עלה בדעתי לומר דה\"ט משום דבמתני' דידן איכא למימר דמאי דקתני מוליכין את הסולם משובך לשובך מיירי ליתן להם מזונות ולא ליקח מהם לצורך אכילת י\"ט והתו' אפשר לשיטת' שכתבו בריש אין צדין ד\"ה ואין נותנים דכל שאסור משום צידה אסור ליתן להם מזונות גזירה שמא יצודם ומשום הכי ק\"ל שפיר דאפילו נימא דמתני' מיירי ליתן להם מזונות קשה דכיון דאסור לצודם אסור ליתן להם מזונות אלא דהא ליתא מדאמרינן לקמן אלמא גבי שמחת י\"ט ב\"ש לחומרא כו' משמע בהדיא דהולכת סולם דמתניתין לצורך אכילת י\"ט היא ולכן נראה דממתני' לא ק\"ל דאיכא למי' דמיירי בגוזלות מקושרים וא\"נ בקטנים כ\"כ שלא פרחו עדיין כלל אבל ממתני' דהתם ק\"ל שפיר דמדקתני זמן שחורים ומצא לבנים כו' משמע דמיירי בגוזלות הפורחים וזה פשוט עוד ראיתי לעמוד אמ\"ש התוס' שם באותה סוגייא בד\"ה ולא היא וא\"ת והא כ\"מ דתני במה לחלוק וי\"ל דהיינו במשנה אבל לא בברייתא עכ\"ד ויש לדקדק לכאורה לדבריהם ז\"ל מהא דגרסינן בפרק ע\"פ דק\"ב אמר רב נחמן ב\"י מאן תנא עקירות ר\"י דתניא חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהם לילך לבה\"כ כו' וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחילה אר\"י בד\"א בזמן שהניחו שם מקצת חברים אבל לא הניחו שם מקצת חברים כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע ופרשב\"ם ז\"ל שם מכלל דרבנן פליגי עליה דאף ע\"ג דלא כו' דאמרינן בעירובין כ\"מ שאמר ר\"י במה לחלוק ולכאורה היינו יכולים לומר דר\"ן ב\"י דקאמר התם מאן תנא עקירות ר\"י ס\"ל כבני ר\"ח דהכא דסברי דאפי' במה דברייתא לחלוק ומ\"ש התו' הכא אינו אלא לר\"ח דקאמר ר\"י טעמא דת\"ק קא מפרש אך ק' לזה ממ\"ש התו' ז\"ל שם בד\"ה תניא כותיה דר\"ח וז\"ל פירש רשב\"ם הא דלא מייתי סיעתא מרבנן דר\"י כו' וי\"ל משום הכי לא מייתי סיעתא מיניה משום דאיכא למ\"ד בסנהדרין דבמה נמי לפרש ע\"כ וק' טובא דלפי מ\"ש בשמעתין אמאי הוצרכו לזה ואמאי לא כתבו בפשטות דמשום הכי לא מייתי סיעתא מינה משום דבמה דברייתא לפרש למאי דקי\"ל כר\"ח וכן ק' לדעת הרא\"ש דבשמעתין כתב וז\"ל תניא אמר ר\"י בד\"א בסולם של שובך כו' ולפרושי דברי הת\"ק אתא והכי הלכתא משמע דס\"ל דבמה דבריי' לפרש ואילו בפרק ע\"פכתב וז\"ל ואיני יודע למה כתב הרי\"ף לא סמכינן אשינוייא דר\"ן ב\"י אין שינוייא מבורר בגמרא יותר מזה דכיון דמצא ברייתא דעקירות ר\"י ופליג את\"ק דבד\"א דברייתא ד\"ה פליג את\"ק ואם כן ברייתא קמייתא כו' יע\"ש:<br><b> ולכן </b> נראה לי דמ\"ש התוס' וי\"ל דהיינו במשנה אבל לא בברייתא אין כונתם לומר דבמה דבריית' בכולהו דוכתי בא לפרש כמו אימתי דמתני' אלא כונתם משום דמשמע להו דמ\"ש ר\"י כ\"מ דאמרי' במה לחלוק אימתי לפרש הכונה לומר דלא אשכחן בשום דוכתא במה דר\"י לפרש ואהא כתבו דהיינו דוקא במשנה אבל לא בברייתא כלומר דבברייתא לא נאמר כלל זה וזמנין דבא לפרש ומיהו היינו דוקא היכא דאיכא הוכחה דלפרש דברי ת\"ק הוא דאתא הא לא\"ה סתמא דמילתא לחלוק בא והיינו דקאמרי' בגמ' ממאי דמדקתני מוליכין את הסולם משובך לשובך משמע דהא לא\"ה אפי' ר\"ח הוה מודה דלחלוק הוא בא ומשום הכי ק\"ל שפיר דאמאי לא מייתי סיעתה מרבנן דר\"י משום דכיון דליכא הוכחה דלפרש הוא בא סתמא דמילתא בד\"א לחלוק הוא בא כמו במה דמתניתין ואהא הוצרכו לומר משום דאיכא מ\"ד דבמה דמתניתין נמי לפרש אפי' בלתי הוכחה והיינו דק\"ל להרא\"ש ז\"ל על דברי הרי\"ף וקאמר דבד\"א דברייתא ד\"ה פליג את\"ק כלומר היכא דאיכא הוכחה שוב ראיתי להמרדכי ז\"ל שם ר\"פ ע\"פ שכתב וז\"ל ת\"ק דר\"ח כו' וא\"ת ואמאי לא מייתי סיעתא לר\"ח מת\"ק דר\"י דלעיל כו' וי\"ל משום דמצי למימר דההיא דלעיל כולה ר\"י היא ולפרש מילתא דת\"ק כו' וא\"ת והא אמרי' בסנהדרין דלכ\"ע במה לחלוק י\"ל ה\"מ במשנה אבל לא בברייתא עכ\"ל. ולדעת התוס' ז\"ל יש ליישב כמו שכתבתי מיהו מ\"ש המרדכי דלכ\"ע במה לחלוק תימ' הוא דהא ריב\"ל ס\"ל בפי' כו' דבמה נמי לפרש וצ\"ע וע\"פ מה שכתבתי נראה שיש ליישב מ\"ש התוס' בפ\"ק דגיטין ד\"ז ע\"ב ד\"ה אמר ר\"י אימתי כו' ועי\"ל דנראה כו' דדוקא במשנה אימתי לפרש אבל בברייתא לא עכ\"ל ולכאורה נראה שהתוספות מחלפה שיטתייהו מן הקצה אל הקצה דבשמעתין כתבו דבמה דברייתא לפרש ואלו בגיטין כתבו דאימתי דברייתא לחלוק אכן כפי מ\"ש הנה נכון שדבריהם שפה אחת ודברי' אחדים שכוונתם ז\"ל דבברייתא לא נאמר כלל זה ובמה ואימתי שוין הן דלפעמים בא לחלוק ולפעמים בא לפרש ובדברי התוס' דגיטין שכתבו דאימתי דברייתא לחלוק קשה טובא מהא דגרסי' בריש מגילה אמתני' דקתני מגילה נקראת בי\"א בי\"ב כו' אמ\"ר בב\"ח אמרי' זו דברי ר\"ע סתומאה אבל חכמים אומרים אין קורין אותה אלא בזמנה מיתיבי אמר ר\"י אימתי בזמן שהשנים כתקנן וישראל שרויים על אדמתם אבל בזמן הזה הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה ר\"י אליבא דמאן אלימא אליבא דר\"ע אפילו בזמן הזה איתיה להאי תקנתא (דהא ר\"ע בזה\"ז ואומר במתני' דמקדימין) אלא לאו אליבא דחכמים ובזמן שהשנים כתקנן מיהא קרינן תיובתא והשתא כפי דברי התוספ' ז\"ל מאי קושיא נימא דר\"י בא לחלוק דלר\"ע אפי' בזמן הזה ואתא ר\"י למימר דדוקא בזמן שהשנים כתקנן הוא דקורין ורבנן דר\"ע הכי נמי דסבירא להו דאפי' בזמן שהשנים כתקנן אין קורין אותה אלא בזמנה אלא ודאי משמע דאמתי דר\"י לפרש הוא בא ואפי' בברייתא ומש\"ה פריך שפיר דאפי' בזמן הזה איתא להאי תקנתא ואע\"ג דבסנהדרין אמרי' דרמי ב\"ח ס\"ל דאמתי נמי לחלוק מ\"מ פריך תלמודא הכא שפי' אליבא דרבי יוחנן דר\"י ס\"ל בפ' חלון דאמתי לפרש וכן ק' למ\"ש הרב יבין שמועה דקכ\"א בכלל קל\"ח וז\"ל כל דברי ריב\"ל הם בדיוק אמר כ\"מ שאמר ר\"י למעט דרבי יהודה אין תנא אחרינא דקאמר אמתי ובמה אינו נוהג כלל זו אמר אינו אלא לפרש דברי חכמים לומר דדוקא כי קאי ר\"י אחכמים אבל כי קאי ר\"י אתנא אחרינא לא ע\"כ וק' טובא דלפי זה אמאי לא משני דר\"י קאי אדר\"ע ואתא ר\"י לחלוק אר\"ע וא\"נ אמאי לא משני דהך ברייתא רבי יוסי בר יהודה היא וכדמתרץ רב אשי בתר הכי דהשתא אי' למימר שפיר דאמתי לחלק בא וצ\"ע:<br><b> שוב </b> אחר זמן מצאתי בשיטה מקובצת למסכת בבא בתרא מב\"י בדף קל\"ב ע\"ב אמאי דאמרינן התם בגמרא תנן ר\"י אומר אם קבלה עליה אע\"פ שלא כתב לה אבדה כתובתה מכלל דת\"ק סבר כתיבה וקבלה בעי וכ\"ת כולה ר\"י היא והא תניא אמר ר\"י אימתי שהיתה שם וקבלה עליה כו' ופי' רשב\"ם שם דר\"י לפרושי דברי ת\"ק הוא דאתא כדאמ' בסנהדרין אמתי לפרש יע\"ש שכתב משם תוספ' הרא\"ש וז\"ל וקשה לישני' דרמב\"ח דאמר בפרק ז\"ב דאמתי לחלוק ועוד לפי פי' ר\"ת ז\"ל דפיר' דאפילו למ\"ד אמתי לפרש ה\"מ במתני' אבל בברייתא לא ומכח ההיא דדם הניתז כו' וי\"מ דהכי פריך מדאשכחן תנא דפליג אר\"י אית לן למימר דת\"ק דמתני' היא ולא נאמר ג' מחלוקות בדבר ורבי' מאיר תי' דהכי פריך והא תניא ר\"י אומר אמתי כו' ואם איתא דמתני' כולה רבי יוסי היא ופירושה דאו הא או הא סגיא אם כן אין שייך לומר אימתי בזמן שהיתה שם וקבלה עליה שהרי אמתני' קאי ומתני' מוכחא בהדיא דלא בעי קבלה דלא שייך למתני אמתי אלא היכא דמילתא דת\"ק נשנית בסתמא כגון ההיא דדם הניתז דאיכא לפרושי מילתיה דת\"ק בכל ענין ואיכא לפרושי דוקא שאין שם דם אלא הוא ועלה שייך למתני אמתי וכן בכל דוכתא דאיכא אמתי דוק ותשכח אבל הכא אם איתא דכולה רבי יוסי היא א\"כ פי' בהדיא דבכתיבה או בקבלה סגיא ואם כן על מה קאי ר\"י שאמר אמתי אלא ע\"כ רבי יוסי פליג את\"ק ורבי יאודה לפרושי דברי הת\"ק הוא דאתא והא דאמרי' דאמתי לפ' במתני' דוקא אבל בברייתא לא ה\"ק כ\"מ שאר\"י במשנה לפ' אבל בברייתא יש מהן לפ' והכא מוכח דבע\"כ לפרש הוא דאתא כדפי' עכ\"ל:<br><b> ושמח </b> לבי כמוצא שלל רב ודע שעל פי דברי הרא\"ש ז\"ל הללו יש ליישב מה שהקשינו לדעת התוספות מההיא דריש מגילה דאיכא למימר דתלמודא הכי פריך ר\"י אליבא דר\"ע אפי' בזה\"ז איתיה להאי תקנתא כלומר דר\"ע בזמן הזה הוא וקאמר דמקדימין ואם כן לא שייך לומר אמתי בזמן שהשנים כתקנן שהרי אר\"ע קאי ור\"ע קאמר בהדיא דאפי' בזה\"ז קורין ולא הול\"ל בהאי לישנא אלא הכי הול\"ל ר\"י אומר בזה\"ז הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה אלא לאו אליבא דרבנן שהיו קודם החרבן קאי דהשתא שייך שפיר לישנא דאמתי ודוק אלא שיש לדקדק לכאורה בעיקר תי' זה שהרי בההיא דדם הניתז דפרק כסוי הדם דפ\"ח משמע בהדיא מדברי התוס' שם ד\"ה רבנ' ובפ\"ק דגיטין דהכי הוו גרסי וכסהו מלמד שכל דמו חייב לכסות מכאן אמרו דם הניתז כו' חייב לכסות ר\"י אומר אמתי בזמן שאין שם דם אלא הוא וכתב שם ר\"ת דהכא הלכ' כר\"י דבמתני' בא לפרש אע\"ג דבברייתא ע\"כ בא לחלוק דבהדי' קתני כל דמו הרי דאע\"ג דבדברי ת\"ק מפורש בהדיא דפליג אר\"י אפ\"ה קתני לישנא דאמתי וא\"כ ה\"נ נימא הכי ויש ליישב דהתם שייך שפיר לישנא דאמתי ואע\"ג דפליג אתנא קמא בהדיא דהתם קאי אימתי אמ\"ש ת\"ק מכאן אמרו חכמים דם הניתז כו' חייב לכסות ואהא קאי ר\"י לומר דאמתי אמרו חכמים בזמן שאין שם דם אלא הוא ואף ע\"ג דהרא\"ש שם בפ' כ\"ה דקס\"א ע\"ג לא הביא בגירסתו בדברי ת\"ק מכאן אמרו נר' שט\"ס הוא וכמובן כנ\"ל ודע שמדברי תוספי הרא\"ש נראה שיש להוכיח כמ\"ש הרב יבין שמועה דוקא כי קאי ר\"י אחכמים אמתי לפרש אבל כי קאי אתנא אחרינא לא נאמר כלל זה דאי כפי דעת הרב אדק\"ל להרא\"ש לפר\"ת תיקשי ליה נמי לדידי' דמאי פריך לישני דמתני' כולה ר' יוסי היא ואמתי דקתני ר\"י לחלוק הוא דהא כי קאי אתנא אחרינא אמתי דר\"י לחלוק אלא משמע דאפילו כי קאי ר\"י אליבא דתנא אחרינא אמתי לפרש ולמאי דאקשינן לעיל מההיא דפ\"ק דמגילה מצאתי בשיטה כ\"י להריטב\"א שכתב וז\"ל והא דמסקינן ליה בתיובתא ולא אמרינן דר\"י דעת ג' הוא ופליג אדר\"ע וארבנן משום דהא לא ניחא דפליג אכולהו דהא מיירי במתני' ולא פליג ולא ניחא ליה נמי למימר דברייתא ר\"י בר יאודה ומתני' ר\"י ותרי תנאי אליבא דר\"ע דהא ניחא לן לאוקומי מתני' כר\"ע ואידך כרבנן ותיהוי תיובתא דרב אחא מלאוקמא ר\"ע בתרי תנאי עכ\"ל ועיין במה שכתב מרן הכ\"מ פ\"ד מה' ברכות דין ד' ובמה שכתב פ\"י דהלכות ט\"מ דין י' ובמה שכתב רבי' בפי' המשנה בעירובין פ' חלון משנה המתחלת נותן אדם שנראה מדבריו שהוא פוסק כר\"י דבמה דברים אמורים לחלוק הפך דעת מר\"ן ועיין במ\"ש מרן הכ\"מ הלכות ע\"ז פ\"ח דין ומשמע בהדיא מדבריו שרבינו סובר דאמתי דר\"י לפרש אפי' בברייתא ועיין במ\"ש מרן הכ\"מ רפ\"ה מהל' עיה\"כ ומצאתי למוהר\"ח בנבנשתי בשיטה כ\"י למסכת סנהדרין פ\"ד מיתות דף ס\"ב שכ' על דברי מרן אלו וז\"ל ולי נראה דכבר כתבו התוספ' בעירובין דה\"ד במשנה אבל לא בברייתא ושמא י\"ל דה\"ד בשלא הוזכר מחלוקת זה אלא בברייתא אבל בשהוזכר מחלוקת זה במשנה אע\"ג דאמתי דר\"י אינו אלא בברייתא אינו אלא לפרש עכ\"ל ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה דברי התוס' דפ\"ק דגיטין שכתבנו לעיל דמבואר שם דס\"ל דאפי' כשהוזכר מחלוקת זה במשנה ודברי ר\"י גילה דקתני אמתי אפי\"ה בברייתא לחלוק הוא בא וכ\"ש בההיא דמר\"ן ז\"ל ועיקר קו' כבר כתבתי דלק\"מ ודוק:<br><b> וכן </b> דעת הרי\"ף בפרק כל הנשבעין ועיין בס' מקראי קדש למורינו הרב המופלא דף קי\"ז ע\"א שתמה עליו וז\"ל ומה שכתב דאמתי לפרש ליתא דהיינו דוקא במשנה אבל לא בברייתא וכן כתב הוא עצמו בכמה דוכתי עכ\"ד ולא קשיא מידי שדעת רבינו כדעת הרי\"ף ודלא כהתוס' ומ\"ש שכן כתב מרן בכמה דוכתי אדרבא נהפוך הוא שבפ' ד' מה' ברכות כתב כדעת הרי\"ף ורבי' דאפי' במה דברייתא לפרש ועוד נראה שאף התוס' מודים היכא דליכא הוכחא דלחלוק הוא בא וכמ\"ש לעיל ואם כן נמצא דשפיר כתב מרן הכ\"מ שהרי התם ליכא הוכחא דלחלוק הוא בא אחר זמן רב נדפס ס' לשון למודים למוה' ז\"ל וראיתי לו שם בחלק א\"ח סי' צ\"ד שעמד בזה בקצת דברים שכתבנו ע\"ש באורך ודוק עוד ראיתי לעמוד על מ\"ש רש\"י שם באותה סוגיא בד\"ה סולם בא לידינו וז\"ל הולכת סולם של עלייה לשובך מה שהכריחו לרש\"י לפרש כן עיין להר\"ב ח\"ה ז\"ל ובס' מאיר עיני חכמים כתב דפי' כן משום דאי דחזרת סולם של עליה בא לידיהם אם כן קשה מה ראו להורות כרשב\"א ולא כר\"י דאסר אבל השתא דפירש דהולכת סולם התירו אתי שפיר דפסקו לפי סברתם אליבא דכ\"ע דאף ר\"י לא פליג ארשב\"א וקאמר דבסולם של עליה ד\"ה אסור אלא בחזרה אבל בהלכה אפי' ר\"י מודה עכ\"ד ודבריו תמוהים בעיני דאם כן אמאי הוצרכו בתלמודא לומר אינהו סבור מדקאמר ר\"י כו' מכלל דת\"ק פליגי נימא דאינהו ג\"כ סברי דר\"י לפרושי דברי רשב\"א הוא דאתא אלא דס\"ל דר\"י קאי אחזרה ואתא לפרושי ולמימר דדוקא בסולם של שובך התירו ב\"ה בחזרה משום דשובכו מוכיח עליו אבל בשל עליה ד\"ה אסור בחזרה דחיישינן שמא יאמרו להטיח גגו הוא צריך אבל בהולכה משום צורך י\"ט כ\"ע מודו ור\"ח סבר דאפילו בהולכה קאמר מדקתני משובך לשובך וכבר ראיתי למוהר\"ש אלגאזי בספר הליכות אלי דף ע\"ח ע\"ב שהוקשה לו כן בגופא דשמעתתא ותירץ וז\"ל וי\"ל דאי ר\"י קאי אחזרה א\"כ ר' דוסא דקאמר בתר הכי מטהו מחלון לחלון לא שייך גבי חזרה עכ\"ד ואין תירוצו מובן אצלי דהא מצינן למימר שפי' דס\"ל לבני ר\"ח דר' דוסא קאי אתנא קמא ומאי דקא שרי ת\"ק קא אסר ר\"י וכדס\"ל לר\"ח לאיכא דאמרי בתרא ולכן נר' דס\"ל לתלמודא דע\"כ ר\"י קאי אהולכה ג\"כ דבשל עליה אסור דאי בהולכה שרי אפי' בחזרה נמי שרי לב\"ה דהא טעמייהו דב\"ה דשרו בחזרת סולם של שובך אע\"ג דקא טרח טירחא שלא לצורך היינו משום דס\"ל דהתירו סופן משום תחילתן וכ\"כ המאירי וא\"כ מהך טעמא יש להתיר אפי' בשל עליה גם כן אלא ודאי משמע דאפילו בהולכה אסר ר\"י ועיין בשיטה מקובצת למוהר\"ב כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קיט) </b> אבל הכא גבי דם אדם אפילו אם פירש לגמרי כו'. תמהני מאי איכא בין דם אדם שפירש לגמרי ובין דם שעל הככר והא האי שאם פירש לגמרי דאסור משום מראית העין היינו ע\"כ שלא יחשדוהו שדם בהמה הוא וה\"נ בדם שעל הככר דאטו דם שעל הככר דגוררו הוא משום שלא יחשדוהו שדם אדם הוא ולאחר שפירש בא על הככר וא\"כ הא החשש שיש בדם אדם שפירש לגמרי איכא נמי בדם שעל הככר או שבין השיניים אי שייך גם בזה חשדא דלאו מן השינים הוא תו איכא חשדא דדם בהמה הוא וא\"כ לפ\"ז אמאי צריך המחבר להקשות מדברי רש\"י ז\"ל והרי אפילו בלא זה ע\"כ האי דאסור משום מ\"ע היינו שיחשדוהו שדם בהמה הוא:<br><b> וי\"ל </b> דהמחבר הביא דברי רש\"י ז\"ל משום דלמאי דקיי\"ל דדם שמלחו או שבישלו אינו עובר עליו כזעירי א\"כ ניהו נמי דיחשדוהו שדם בהמה הוא מ\"מ הא א\"א למחשדי' דאכל דם חי ותפל משום דבטלה דעתו אצל כל אדם אלא ע\"כ שיחשדוהו דאוכל דם שמלחו או שבישלו דהוא נמי אסור מדרבנן וא\"כ י\"ל דמשום הכי ליכא בדם שבין השינים מפני מראית העין משום דאפילו אם אכיל דם בהמה באופן זה נמי לא עבר אלא מדרבנן ולא דמי להאי דשוטחן בחמה דהוי דאורייתא ולהכי מביא המחבר דברי רש\"י ז\"ל משום דס\"ל לרש\"י ז\"ל דדם שבישלו נמי אסור מדאורייתא וכמ\"ש רש\"י בחולין דף ק\"ט סוף ע\"א דחלב בהמה חייב כרת אם לא קרעו לאחר בישולו וא\"כ הרי גם בדם שבין השינים יש בו נמי חשד באיסור דאורייתא. אבל יהי' איך שיהיה לא ידענא איך הי' הס\"ד לומר דליכא משום מראית העין בדם שבין השינים משום דהחשד אינו אלא באיסור דרבנן דא\"כ הא גם הדם שעל הככר יהי' מותר בחדרי חדרים והו\"ל לתנא לאפלוגי בדידי':<br><b> ובעיקר </b> הדבר הנ\"ל של הרב באר שבע אני תמה וכן בהאי שכתבו התוס' בפ' אע\"פ גבי צינור שעלו בו קשקשים שהביא רבינו המחבר שכתבו שם נמי דבאיסור דרבנן לא גזרו בחדרי חדרים קשה לי דלמ\"ש התוס' בשבת דף צ\"ה ע\"א בד\"ה הרודה כו' דבנין ביו\"ט אינו אסור אלא מדרבנן משום עובדין דחול אבל מדאורייתא מותר לבנות ביתו ביו\"ט משום מתוך דהמגבן כו' דחייב בשבת משום בונה כו' וא\"כ לפ\"ז אי נימא דבאיסור דרבנן לא גזרו בחדרי חדרים א\"כ מאי קאמר רב חנן בר אמי בפ\"ק דביצה דף ט' ע\"א באידך לישנא שם מחלוקת ברשות היחיד דב\"ה לית להו דרב יהודה אמר רב דאפילו בחדרי חדרים אסור. ולפי הנ\"ל הא אפילו אי חשדי לי' דלהטיח גגו הוא צריך מ\"מ הא ליכא בזה אלא איסור דרבנן דמדאורייתא מותר משום מתוך שהותרה כו' ובדרבנן הא אמרת דלא אמר רב דאפילו בחדרי חדרים אסור ומאי האי נמי דפריך התם לימא רב דאמר כב\"ש והרי י\"ל דב\"ש וב\"ה תרוייהו כרב ס\"ל (אי נימא דס\"ל לרב דדוקא באיסור תורה אסור אפילו בחדרי חדרים וכנ\"ל). אלא דה\"ט דב\"ש וב\"ה. משום דאזלי לשיטתייהו. דב\"ש דלית להו מתוך שהותרה כו' א\"כ הרי אם הטיח גגו ביו\"ט עובר אל\"ת דמלאכה דאורייתא. מ\"ה גם ברה\"י אסור: אבל לב\"ה דאית להו מתוך שהותרה כו'. וא\"כ הא ליכא בהטיח גגו ביו\"ט אלא איסור דרבנן ומש\"ה ברה\"י מותר. ולפ\"ז מאי פריך התם הש\"ס לימא רב דאמר כב\"ש:<br><b> ודוחק </b> לומר דהאי דיאמרו דלהטיח גגו הוא צריך היינו באין בזה צורך כלל ליו\"ט. דאטו בשופטני עסקינן. דבשלמא בחוה\"מ דאיסורו קיל איכא למיחש לזה דמכוון במלאכתו במועד. כיון דהוא בטל ממלאכה שהוא אינו דבר האבד משא\"כ ביו\"ט עצמו (וכן ללישנא קמא י\"ל כן והבן):<br><b> ועיין </b> בר\"ן פ' המביא דף כ' ע\"א בד\"ה דמר שרקי לי' תנורא כו' שכתב להדיא דגם הטחת טיט מותר מה\"ת בין גיבולו ובין טיחתו. ודברי הר\"ן אלו אשתמטתי' לגיסי הגאון בעל חתם סופר ז\"ל חא\"ח סי' ק\"ן בסופה. שכתב דדוקא עשיית אוהל מותר מה\"ת ולא הבונה בטיט וסיד דאיכא משום ממרח. והא ליתא וכמ\"ש:<br><b> אבל </b> נראה דגברא רבה אמר מלתא אין מזניחין אותו. והיינו דמרי גיסי הגאון שם קאי אדברי תוס' שבת הנ\"ל והמה לשיטתייהו. דבפ' אעפ\"י הנ\"ל ע\"כ ס\"ל דטיחה ומירוח ביו\"ט אסור מה\"ת. ולא כפי' הר\"ן הנ\"ל. דאל\"כ הא יקשה לדידהו קושייתי הנ\"ל. דמאי פריך לימא רב דאמר כב\"ש הא אי טיחה ומירוח מותר מה\"ת ביו\"ט ואינו אסור אלא מדרבנן משום דמחזי כעובדין דחול, א\"כ הא ליכא תו משום מראית העין גם לרב. אע\"כ צ\"ל דס\"ל להש\"ס דטיחה ומירוח ביו\"ט אסור מה\"ת. ולפיכך פירשו באמת בתוס' שם בפ' המביא דלא כהר\"ן. וס\"ל נמי דלשמא ימרח נמי לא חיישינן וכמ\"ש הרא\"ש שם. והיינו משום דלמאי שכתבו בכתובות בפ' אעפ\"י ע\"כ הדבר מוכרח כן. ונכונים דברי מר גיסי הגאון בעל חתם סופר ז\"ל בסי' הנ\"ל ודו\"ק.<br><b> אמנם </b> אכתי מוכח מסוגיא דשבועות דף ט\"ו. כדעת הר\"ן ז\"ל בפ' המביא הנ\"ל. דטיחה ומירוח מותר ביו\"ט מה\"ת. דהא ע\"כ דמצוה לא מקרי צורך קצת דאל\"כ הי\"ל לומר דבנין מקדש מותר ביו\"ט משום מתוך דמגבן כו'. דחייב בשבת משום בונה. והתם נמי א\"א הי' למבני קודם יו\"ט:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> שנאותין בו אפילו בחול כו'.</b> הנה הסמ\"ק כתב וז\"ל כל מה שנאותין ממנו בי\"ט משלחין כגון סנדל המסומר והוא תמוה שהרי מתני' היא בהדיא אבל לא סנדל המסומר והרב שיורי כנה\"ג בסימן תקי\"ו סעיף א' כתב וז\"ל ומצאתי בלקוטי מוהרי\"ל שבסוף דרשותיו עמד בזה ותירץ דהתוס' בפ' במה אשה ד\"ס ד\"ה בסנדל כתבו בתי' הא' דסנדל המסומר מותר לשלחו כו' ובינותי בדברי מוהרי\"ל וראיתי שהוא מבין בדברי התוס' דפרק במה אשה שהן ב' תירוצים תי' הא' וי\"ל תי' הב' ונראה לר\"י וס\"ל דלפי תי' הא' שתירץ דהחמירו בו לפי שבא תקלה על ידו כי היכי דאסר ליה בשמעתין ראב\"ש לטלטלו לכסות בו את הכלי אע\"פ ששאר כלים שמלאכתן לאיסור שרי לטלטלן לצורך גופן ומקומן כו' לרבנן דראב\"ש כי היכי דשרי לטלטלו לצורך גופו ומקומו מותר לשלחו ביום טוב ולתירוץ הב' אפילו לרבנן דראב\"ש אסור לשלחו ביום טוב אף ע\"ג דשרי לטלטלו והסמ\"ג ס\"ל כתי' הא' דלרבנן דראב\"ש מותר לשלוח סנדל המסומר בי\"ט ויש לתמוה אפילו נימא דבתי' הא' הא בהא תליא ולמאן דאסר לטלטלו אפי' לצורך גופו ומקומו אסור לשלחו בי\"ט ולמאן דמתיר לטלטלו מותר לשלחו היכי שבק סמ\"ק סברת ראב\"ש ופסק כמחלוקתו הרי מסקינן בפ' החולץ סתם במשנה ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם משנה והכא אע\"ג דאיכא מחלוקת בברייתא בפ' במה אשה בפ\"ק דביצה סתם לן תנא כראב\"ש דתנן אבל לא סנדל המסומר וכ\"ת כיון ששנה בברייתא סברת החולק בסתם הו\"ל כרבים ויחיד ורבים הלכה כרבים ליתא שהרי ר\"י במשנה ס\"ל כראב\"ש מדקאמר אף לא סנדל לבן משמע דמודה לת\"ק בסנדל המסומר כו' ע\"ש שהאריך ליישב דברי מוהרי\"ל ואשתומם על המראה איך יצאו דברים אלו מפה קדוש דאיך יעלה על הדעת לומר דמתני' דקתני אבל לא סנדל המסומר ראב\"ש היא דס\"ל דאסור לטלטלו ומשום הכי אסור לשלחו ונהפוך הוא דבשמע' קאמר אביי בהדיא סנדל המסומר מותר לטלטלו מדקתני אין משלחין ואי ס\"ד אסור לטלטלו השתא לטלטולי אסור לשלחו מבעיא גם מ\"ש עוד היכי שבק סמ\"ק סברת ראב\"ש ופסק כמחלוקותו כו' הם דברים תמוהים דבפ' במה אשה אמרינן בהדיא אמר רב אחדבוי אמר רב מתנה אין הלכה כראב\"ש ואם כן משום הכי פסק הסמ\"ק כרבנן דראב\"ש וליכא למימר דהיכי שבק סמ\"ק סברת ראב\"ש שכתב הרב לאו דוקא וכונתו להקשות לרב מתנה ג\"כ דהיכי קאמר דאין הלכה כראב\"ש הא הו\"ל סתם במשנה ומחלוקת בבריית' דהא ליתא דאם כן מאי קא ק\"ל בתר הכי וז\"ל ועוד שהרי כתב הר\"ן דאי שקיל וטרי תלמודא אליבא דסתם משנה הלכה כסתם והכא בין בפ\"ק דביצה בין בפרק במה אשה שקלו וטרו אמוראי אליבא דסתם ותו שהרי כתב הרשב\"א והביאו מוהר\"ב בתשובה סי' א' ד\"ה דאיכא אמוראי טובא דפסקי דסתם במשנה ומחלוקת בברייתא הלכה כברייתא ואפשר ליישב דבריו דלרב מתנה ודאי אין להקשות דהיכי פסק דאין הלכה כראב\"ש כיון דהוי סתם במשנה ומחלוקת בברייתא משום דאיכא למימר דרב מתנה פליגא אההיא דפ' החולץ וס\"ל דהלכה כמחלוקת דברייתא מיהו לדעת הסמ\"ק ק\"ל דהיכי פסק כרב מתנה כיון דמסקינן בפ' החולץ דהלכה כסתם משנה אלא דעדיפא מינה היה לו להרב להקשות ממאי דפריך התם אהא דרב מתנה פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים ומשני מ\"ד מסתבר טעמא דראב\"ש קמ\"ל ואם איתא מאי פריך הא טובא אשמועינן דאין הלכה כסתם משנה והנראה שאשתמיטיה מיניה:<br><b> וליישב </b> דעת הסמ\"ק ז\"ל נראה לי דהסמ\"ק הוק' לו כקו' התוס' ורש\"י ז\"ל שהקשו בהא דרב ששת שרא לשדורי תפילין ביומא טבא ואקשינן עלה ממתני' דקתני זה הכלל כל שנאותין ממנו בחול משלחין אותו בי\"ט והק' התוס' ורש\"י דא\"כ סנדל המסומר נמי אמאי אין משלחין אותו בי\"ט הא ניאותין בו בחול ותירץ דסנדל המסומר אסור לשלחו דילמא אתי לנועלו משא\"כ תפילין דאי מנח להו ליכא איסורא והסמ\"ק ז\"ל לא ניחא ליה בהאי תי' ואפשר משום דס\"ל דאסור להניחן וכמו שכן נראה מדברי התוס' בפרק במה אשה מדלא תי' כן וכמו שאכתוב לקמן ואשר ע\"כ הוצרך לומר דרב ששת דס\"ל דמתני' ה\"ק כל שנאותין ממנו בחול משלחין אותו בי\"ט ע\"כ ס\"ל דטעמא דמתני' דקתני אבל לא סנדל המסומר אע\"ג דנאותין ממנו בחול היינו משום דמתני' ראב\"ש היא דס\"ל דסנדל המסומר אסור לטלטלו אפילו לצורך גופו ומקומו ומשו\"ה אסור לשלחו ופליגא אאביי דקאמר דמתני' ס\"ל דמותר לטלטלן שזה דוחק דכולי האי הי\"ל להזכירו על דל שפתיו ולא למסתם סתומי ובתפילין כיון דמותר לטלטלן לצורך גופו ומקומו דלא גרע מכלי שמלאכתו לאסור ונאותין ממנו בחול משו\"ה משלחין אותו בי\"ט וא\"ת אם כן תקשי לר\"ש דאי מתני' ראב\"ש היא השתא לטלטלו אסור לשלחו מבעיא וכדקאמר אביי י\"ל דהא לא קשיא ליה לרב ששת דס\"ל דאין משלחין אצטריכא ליה דאף ע\"ג דאיכא שמחת י\"ט שחבירו שמח ונהנה בו כמ\"ש התוספות בפרק במה אשה וכן כתב הריטב\"א הובאו דבריו בשיטה מקובצת המיוחסת למוהר\"ב אפילו הכי אסור וממילא משתמע דאסור לטלטלו לצורך גופו או מקומו דליכא שמחת י\"ט וא\"כ לפום מאי דקי\"ל הלכתא כרבנן דראב\"ש אידחיא הך מתני' דהכא ופסק הסמ\"ק ז\"ל כרב ששת משום דמדקאמר שרא להו לשדורי תפילין משמע דהכי עבד עובדא ומעשה רב ותו מדחזינן לאביי דאקשי ליה ממתני' דזה הכלל כו' ושני ליה הכי קאמר כו' משמע דכותיה ס\"ל והדר ביה וא\"ת אכתי תקשי דכיון דאיכא סתם במשנה ומחלוקת בברייתא היכי פסקינן כמחלוקת בברייתא והיכי פריך עליה התם בגמרא פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים י\"ל משום דסתמא דמתני' דבפרק במה אשה דקתני לא יצא האיש בסנדל המסומר משמע דסתמא כרבנן דראב\"ש דאי אסור לטלטלו השתא לטלטלו אסור לצאת בו מבעיא וסתמא בדוכתא עדיפא כנ\"ל ליישב דעת הסמ\"ק ע\"צ הדחק לפי חומר הנושא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חפצי </b>\n<b> הפקר הרי הן כרגלי מי שזכה בהם.</b> כתב הראב\"ד ז\"ל טעה במשנתינו ושל עולי בבל כרגלי הממלא וכבר נפקא לן מהלכתא דבעירובין אוקימנא לן כרבנן ואנן קי\"ל כריב\"ן ומזה הטעם לא הביא הרי\"ף בהלכותיו מחלוקת רב נחמן ור' ששת כו' אבל יש לנו עליו טענה שהרי מחלקותם עומדת במעיינות הנובעים ע\"כ וכונת דבריו להק' על הרי\"ף שהי\"ל להביא מחלוקת זה דר\"ן ורב ששת אע\"ג דפליגי אליבא דלאו הלכתא משום דנפקא מינ' לנהרות המושכין ומעיינות הנובעים דהרי הן כרגלי כל אדם וס\"ל כדעת התוס' שכתבו בפ' מי שהוציאוהו דף נ\"ז ד\"ה בי\"ט דלאו כרגלי כל אדם קאמר אלא כרגלי הממלא ראשון ושלא כדעת רש\"י וכ\"כ הרב ל\"מ יע\"ש וקשה טובא שדבריו סותרים למ\"ש הרשב\"א בחידושיו מכ\"י למסכת עירובין וז\"ל שם והראב\"ד פי' דגבי גשמים שירדו בי\"ט ומעיינות הנובעים דקתני הרי הן כרגלי כל אדם היינו כרגלי כל אדם ממש שאפי' מילא מהן ראובן הרי שמעון יכול להוליכם ברגליו ואפי' הן ברשותו של ראובן אבל גבי בור של הפקר דקתני כרגלי הממלא היינו כרגלי הממלא ממש וטעמא דמילתא דנהרות העומדין שלא היו נוחין בין השמשות אינן ראויין לקנות שביתה כלל ואפי' יש להם בעלים דלא עדיף מימיו מגופו והרי גופו אילו היה מהלך בה\"ש לא קנה שביתה אבל בור של הפקר שהיו ראויין לקנות שביתה אילו היו להם בעלים שהרי נוחין הם אלא שאין להם עכשיו בעלים וכיון דמילא מהן זה הרי הן כנכסיו ע\"כ וכ\"כ בחידושי הריטב\"א שנדפסו מחדש משמו יע\"ש הנה בהדיא שדבריו סותרים למ\"ש בהשגות וצ\"ע ועיין במה שכתב רבינו בפ' י\"ב מהלכות שבת דין י\"ז וז\"ל לפיכך מותר לאדם לעקור חפץ כו' ואע\"פ שהחפץ הולך כמה מילין בשבת כו' וכתב הרב המגיד משנה בפ' המוציא תפילין כו' ומסקנא דשמעתא רב אשי אמר הכא בחבית דהפקר כו' ומאן אמר' לו ריב\"ן דאמר חפצי הפקר קונין שביתה כו' ובהלכות לא הביאו סוגיא זו גם רבינו לא הזכיר כי אם המשנה כפשטה והכונה להם בזה הוא שענין תחומין מתבאר במקומו ופשוט הוא דלא עדיף שבת להתיר מי\"ט ואם בי\"ט הכלי שיש להם בעלים לא ילך חוץ לתחום כ\"ש בשבת וידוע שאין הלכה כריב\"ן וכן דעת הראב\"ד והרז\"ה עכ\"ל ונראה ודאי שכונת דבריו במ\"ש וכן דעת הראב\"ד לאו אמאי דסליק מיניה קאי שכתב דאין הלכה כריב\"ן דהא ליתא שהרי דעת הראב\"ד ז\"ל דקיימא לן כרבי יוחנן בן נורי דחפצי הפקר קונין שביתה אלא כונת דבריו אעיקר דינא שפסק רבינו כר\"י דאמר נותן אדם לחבירו וחבירו לחבירו בר\"ה להא הוא שכתב שכן הוא דעת הראב\"ד לפסוק כר\"י ממ\"ש שם בהשגה כל זה לא התירו אלא במקום הדוחק ולאפוקי מדעת הרמב\"ן שפסק דלא כר\"י דס\"ל דאפי' בשעת הדחק אסור:<br><b> אמנם </b> במ\"ש רבינו דמותר להוליכו על ידי זה כמה מילין בשבת ומשום דס\"ל דחפצי הפקר הן קונין שביתה בהא ודאי פליג עליה הראב\"ד ז\"ל וס\"ל דאינו יכול להוליכו אלא עד אלפים אמה ומה שלא השיג עליו הראב\"ד שם הוא משום דסמך על מה שהשיג בהלכות י\"ט כי שם ביתו כנ\"ל פשוט והרב לח\"מ נתקשה בזה והניחו בצ\"ע ולעד\"נ כדכתיבנא ודו\"ק:<br><b> ובגופא </b> דשמעתתא דקאמר התם במאי קמפלגי מ\"ס בירא דהפקר' הוא ומ\"ס בירא דשותפי כו' ק\"ל אמאי לא פריך לר\"ן מברייתא דפרק מי שהוציאוהו דקתני בור של שותפים יש להם אלפים אמה לכל רוח דבשלמא אם בירא דהפקרא הוא ה\"מ ריב\"ן דאמר חפצי הפקר קונין שביתה ומתני' רבנן אלא אי בירא דשותפי קשיא מתני' וברייתא אהדדי ויש ליישב:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בור </b>\n<b> של יחיד כו' ושל אותה העיר כרגלי אותה העיר.</b> משנה פרק משילין ופירש\"י כרגלי אותה העיר אלפים אמה לכל רוח חוץ לעבורים וכתב הרב תי\"ט וזה לשונו ונראה בעיני דדוקא כשלא עירב אחד מהם דאם לא כן הוא מעכב כדפי' רש\"י ז\"ל במשנה ג' גבי כלים המיוחדים כו' אבל הטור ז\"ל בסימן שצ\"ז כתב אלפים אמה לכל רוח ואפילו ערב אחד מהם לרוח אחד אינו יכול להוליכם עמו ע\"כ וכתב הב\"י שכן נראה מפירוש רש\"י וק\"ל דלדברי הטור משמע דאע\"ג שזה אינו יכול להוליכם למקום שעירב מ\"מ לא הפסידו אחרים בעירובו של זה ואינו מעכב על ידם וקשה מ\"ש מההיא דכלים דקתני מתני' דאם אינם מיוחדים הרי אלו כמקום שהוליכם ואם עירב אחד מהם לצפון והשאר לא עירבו הוא מעכב על ידם להוליכם לדרום ובשם הרשב\"א והר\"ן ז\"ל כתב הב\"י דמתני' בשלא עירב אחד מהם אבל כל שעירב הוא מוליכן למקום שעירב דהוי כבור שותפין ויש ברירה ואפשר לי לומר שגם רש\"י יסבור כזה כו' סוף דבר שדברי רש\"י מתיישבים כאחד מב' הפנים שכתבתי אבל לדברי הטור וכן לסברת ב\"י בפרש\"י צ\"ע עכ\"ד:<br><b> ולע\"ד </b> נראה דס\"ל להטור ז\"ל דאע\"ג שזה אינו יכול להוליכם למקום שעירב אפילו הכי לא הפסידו אחרים בעירובו של זה משום דהחלק שיש לו לזה בבור הוא מתבטל בשאר המים של אנשי אותה העיר דבטלי ברובא ואע\"ג דקי\"ל דדבר שיל\"מ אפילו באלף לא בטיל כדמסיק רב אשי לעיל כבר כתב הטור ז\"ל בסימן ש\"ך משם הר\"ב התרומות דהא דדשיל\"מ לא בטיל היינו דוקא כשהאיסור בעין מתחילה ואחר כך נתערב בהיתר אבל כל שלא ניכר מעולם אלא תחילת איסורו בא ע\"י תערובות שרי ומטעם זה התיר גיגית מלאה ענבים שבועטין אותן במקלות אם יש בגיגית יין צלול שיצא מע\"ש שכל יין ויין שיוצא בשבת מן הענבים מתבטל ביין של ע\"ש ועיין במרן הב\"י שם וכמ\"ש לעיל ואם כן ה\"נ דכוותה בבור של אותה העיר כיון שלא הוכר איסורו בעין מתחילה אלא תחילת איסורו דהיינו בשעת קניית העירוב בה\"ש בא ע\"י תערובות בטלי ברובא וכההיא דהתם ממש ולא דמי לההיא דכלים שאינן מיוחדים שאחד מעכב על כולם דהתם לא שייך לומר בהו דלבטיל ברובא שהרי לכל אחד ואחד יש לו חלק וזכות בכל הכלים בשעה שירצו כן נ\"ל גם מ\"ש הר\"ב תי\"ט שדברי רש\"י ז\"ל מתיישבים באחד מב' פנים ושלא כדברי מרן לא ידעתי איך אשתמיט מיניה לשון רש\"י ז\"ל שכתב בפרק מי שהוציאוהו ע\"ב ד\"ה כרגלי אותה העיר וז\"ל אלפים לכל רוח ואם עירב זה למזרח או למערב אין יכול זה להוציאם חוץ לאלפים אמה ע\"כ הנה בהדיא שדברי רש\"י ז\"ל הן הם דברי הטור ממש וכדברי מרן ז\"ל ודו\"ק:"
+            ],
+            [
+                "<b>ושור </b>\n<b> של פטם כו' מפני שדעת בעליו מעי\"ט כך הוא שיקחו ממנו כו' ונמצא שור זה כבור של עולי בבל שהוא הפקר לכל.</b> עיין בהר\"ן והרמב\"ן במלחמותיו שכתבו טעם זה שכתב רבינו ומבואר מדבריהם שהוצרכו לפרש טעם זה ליישב דעת הרי\"ף ז\"ל שפסק כרב דאמר דבהמה אסורה משום דינקי תחומין אהדדי ואם כן קשה ליה הא דשמואל דאמר שור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם דאמאי הא הוה ליה כשור של ב' שותפין וינקי תחומין מאהדדי וכמו שתמה עליו הרז\"ה ז\"ל ואם כן יש לדקדק על הראב\"ד ז\"ל בהשגותיו שהשיג שם על רבינו ז\"ל וכתב וז\"ל זה שיבוש אלא מפני שהוא זוכה לכל אחד ואחד בחלקו מעי\"ט ואע\"פ שאין לו לשמואל ברירה ה\"מ דבר של שותפים כו' והשתא קשה שהרי משמע שדעת הראב\"ד ז\"ל כדעת הרי\"ף ורבינו דפסקו כרב דבהמה אסורה משום דינקי תחומין מדלא השיג על רבינו באותו פרק בדין ך' שפסק להא דרב ואם כן קשה דמה תיקן הראב\"ד באומרו דאע\"ג דשמואל לית ליה ברירה ה\"מ כו' אכתי תקשי דהן לו יהי דנימא דהכא מודה שמואל דיש ברירה מ\"מ הא קא ינקי תחומין מאהדדי וליכא למימר דס\"ל ז\"ל דשמואל פליג אדרב וס\"ל דלא חיישין איניקת תחומין דא\"כ היה לי' להראב\"ד לומר דהא דשמואל לאו אליבא דהלכתא היא ולא קיימא לן כותיה ומדבריו שם מבואר שלא בא להשיג על רבינו אלא על הטעם שכתב שהוא כנכסי הפקר ומשום דאזיל לשיטתיה שפסק כר\"י בן נורי דחפצי הפקר קונין שביתה וכמ\"ש ה\"ה אבל לעיקר דינא מודה ליה ומצאתי בספר תמים דעים סימן רמ\"ב בהשגות הראב\"ד על המאור ז\"ל שכתב וז\"ל כתוב שם ונראין דברי הר' שלמה דלא חיישינן ליניק' תחומין משום דקי\"ל כשמואל כו' א\"א אף אני כך כתבתי בתחילה וחזרתי בי וההוא דשור של פטם לא תיובתא ולא סיעתא איכא דאפשר דבשחטו מעי\"ט איירי כו' יע\"ש ומ\"מ זה לא יתכן ליישב דברי הראב\"ד בהשגות שהרי רבינו ז\"ל כתב וכן אם שחטו בעליו בי\"ט ומכר בשרו כו' כל אחד מן הלוקחים מוליך מנתו למקום שהוא הולך וא\"כ הי\"ל להראב\"ד להשיג ולומר דאם שחטו בי\"ט שאסור ושלא כדעת רבינו ומדלא השיג עליו מבואר שהודה לדברי רבי' ז\"ל ולכן נראה שדעתו ז\"ל בהשגות כמ\"ש המאירי ז\"ל בשיטה כ\"י וז\"ל ולדעתי לא קשה לרבי' הגאון כלל דשותפין קפדי אהדדי ואיכא למיחש ליניקת תחומין אבל פטם יניקת תחומין שלו הן והוא מעמיד חתיכה מעי\"ט עם כל מה שינקה או שתינק עד למחר בשעת מכירה ברשות מי שיקחנה בי\"ט ניחא ליה דמאן דזבין לזכו' במנתיה ולימעט' לתחומין כי היכי דליכול כולהו ולזבין וכי מזבין חתיכה מזבין כל מה שינקה כנ\"ל עכ\"ל:<br><b> ואין </b> זה מן התימה לומר שחזר בו ממ\"ש בהשגותיו על המאור שהרי שם כתב ואי משום ברירה אפשר דבאוכל אית ליה ברירה ולא דמי למשקין דעריבי כו' ואילו ממ\"ש בהשגות על רבינו מבואר שחזר בו מטעם זה כנ\"ל:<br><b> וראיתי </b> להרב ל\"מ שהקשה לטעם רבינו דס\"ל לשמואל חפצי הפקר אין קונין שביתה דא\"כ בעירובין פ' מי שהוציאוהו דמ\"ט דאמר שמואל חפצי עכו\"ם אין קונין שבית' והוה בעי לאוקמי בגמרא דשמואל ס\"ל כר\"י בן נורי דאמר חפצי הפקר קונין שביתה ואפילו הכי בחפצי גוים מודה דאין קונין שביתה והק' ע\"ז מברייתא ואסיקו דלעולם שמואל כרבנן ס\"ל וחפצי גוים אצטריכה ליה והשתא קשה דאדפריך מברייתא אמאי לא פריך מדשמואל אדשמואל דהוי קושיא אלימתא טפי דהכא בשור של פטם לפי טעם רבינו סובר שמואל דחפצי הפקר קונין שביתה כו' יע\"ש:<br><b> ונלע\"ד </b> ליישב דמה שהוצרך רבינו זה הוא משום דאזיל לשיטתיה דס\"ל דהלכה כרב דבהמה אסורה משום דינקי תחומין וא\"כ דחיקא ליה לומר דהא דשמואל פליגא אדרב מאחר דחמינן לתלמודא דמייתי לה כהלכתא פסיקתא ואם איתא הו\"ל לתלמודא למימר ופליגא אדרב וא\"כ משום הכי הוצרכו לומר דהא דשמואל אליבא דכ\"ע ומשום דהו\"ל כנכסי הפקר והיינו לפום מסקנא דמסיק בפ' מי שהוציאוהו דשמואל ס\"ל כרבנן דחפצי הפקר אין קונין שביתה:<br><b> אמנם </b> לפום מאי דס\"ד התם דשמואל כר\"י בן נורי לא מצי למפרך מהא דשמואל משום דהוה מצינו למימר דה\"ט דשמואל מפני שהוא זוכה לכל אחד וא' בחלקו וכמ\"ש הראב\"ד ואי משום דינקי תחומין איכא למימר דשמואל פליג אדרב וס\"ל דלא חיישינן ליניקת תחומין כנ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "<b>הגחלת </b>\n<b> כרגלי בעלים כו' ושלהבת כרגלי מי שהביאו.</b> משנה שם והשלהבת בכל מקום ופירש רש\"י ז\"ל כגון הדליק נרו בשלהבת חבירו אינו מעכב דאיסור תחומין כו' ונראה דכי קתני סיפא גחלת של הקדש מועלין בו ושלהבת לא נהנין ולא מועלין היינו נמי דומיא דרישא שהדליק נרו משלהבת של הקדש ואפילו הכי קתני לא מועלין ומכאן קשה למה שראיתי בתשובת הרדב\"ז ח\"א שנדפסו בקרב ימים שכתב בתשובה סימן רצ\"ז וז\"ל וכבר הוכחתי בתשובה אחרת שאם הריח תפוח או ורד של הקדש מעל כיון שנהנה מגופו של הקדש ומה שאמרו אין מועלין בו היינו כששומע קול כלי שיר או שמריח ריח קטורת אחר שעלה תמרתו או שהיה נר של הקדש דלוק והלך לאורו אבל אם לקח כלי שיר של הקדש ונגן בו או הקטורת והריח בו או הדליק מנר של הקדש וכיוצא בדברים אלו שנהנה מגוף ההקדש יש בו דין מעילה עכ\"ל ולע\"ד מדברי רש\"י מוכח דכי קתני מתני' שלהבת של הקדש לא נהנין ולא מועלין היינו בהדליק נר משלהבת של הקדש ולפי דבריו צ\"ל דמ\"ש שלהבת של הקדש לא נהנין ולא מועלין מיירי בשהיה נר של הקדש דלוק והלך לאורה ולא מדומיא דרישא וזה דוחק דבחדא מחתא מחתי להו בברייתא דקתני ה' דברים כו':<br><b> ועוד </b> נראה להוכיח כן ממ\"ש התוס' בפרק החליל דנ\"ג ד\"ה אשה היתה בורר' חטי' לשמחת בית השואבה וז\"ל בירושלמי פריך היאך בוררת הא איכא מעילה דשמן ופתילה היו של הקדש ומשני דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה וק' דבפ' כל שעה אמרי' עלה מעילה הוא דליכא הא איסורא איכ' וי\"ל דבוררת לאו דוקא אלא כלומר היתה ראויה לברור מרוב אורה עכ\"ל וכונת' מבואר' דס\"ל דהירושלמי פליג אתלמוד' דידן וס\"ל דקול ומראה וריח אפילו איסורא ליכא ומשום הכי ס\"ל להירושלמי דהיתה בוררת ממש קאמר ותלמודא דידן דס\"ל דאיסורא מיהא איכא ס\"ל היתה ראויה לברור מרוב אורה קאמר וכ\"כ הרב היפה מראה ז\"ל בפ' החליל דנ\"ה ע\"כ בכונת התוספ' וכ\"כ הרשב\"א שם בחידושיו אלא שמ\"ש דהירוש' ס\"ל דאיסורא נמי ליכא וכלישנא קמא דפרק כ\"ש ולהכי מתרץ משום דאין מעילה במראה הוא דבר תמוה שהרי מבואר בדברי רש\"י והתוס' שם דפ' כ\"ש דללישנא קמא איסורא מדרבנן איכא ולא התירו אלא משום צורך בית קדש הקדשים וא\"נ משום דלא אפשר כפי' רש\"י ע\"ש והשתא ק' לכאורה דאיך אפשר לומר דהירושלמי פליג אתלמודא דידן וס\"ל דקול ומראה וריח אפי' איסורא ליכא הא מתני' קתני בהדיא שלהבת של הקדש לא נהנין ולא מועלין הרי דאיסורא דרבנן מיהא איכא אלא מוכרח דס\"ל להירושלמי דמתני' מיירי בבא להדליק נרו מנר של הקדש דכיון דהא מיהא נהנה מגופו של הקדש משום הכי איסורא דרבנן מיהא איכא אבל אם היה נר של הקדש דלוק ונהנה לאורה אפילו איסורא ליכא וא\"כ מינה נשמע לתלמודא דידן דאע\"ג דפליג הירושלמי וס\"ל דאפילו בנהנה מאורה של הקדש איסורא מיהא איכא מ\"מ בהא לא אשכחן דפליג ואיכא למימר ודאי דאפילו בבא להדליק נרו מנר של הקדש ס\"ל דליכא מעילה ועוד מבואר כן ממ\"ש רבינו בפ\"א מה' שופר ה' ג' וז\"ל וכן שופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה ע\"כ הרי מבואר דאפילו בלקח כלי שיר של הקדש ונגן בו ס\"ל לרבינו דאין בקול דין מעילה הפך ממ\"ש הרב ז\"ל:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> הגחלת </b>\n<b> כרגלי בעליה.</b> עיין מ\"ש המחבר על דברת הרדב\"ז ס' רצ\"ז ועיין מש\"ל פ\"ה מכלי מקדש ה\"ח כתב כסברת הרדב\"ז ועיין ס' יום תרועה למהרלב\"ח ריש דף כ\"ח מוזכר ג\"כ סברא זו וקושית השעה\"מ מיושב בקל ועיין בשו\"ת רדב\"ז חלק ג' ס' תרכ\"א וכפי הנראה להתשובה הלז רמז בס' רצ\"ז ושם הוזכר דבריו בבאור והרגיש בדברת שעה\"מ ומ\"ש במ\"ש הרמב\"ם דאין בקול דין מעילה אדרבה משם ראי' לרדב\"ז ועפי\"ז יתיישב דברי רבינו שם עיין בלח\"מ שם ודוק שוב מצאתי ברש\"י ריש כריתות שכתב דהמריח בקטורת של מקדש לא אזהרה ולא כרת דריח אין בו משום מעילה ולא דמי לסך שמן המשחה דהתם אית בי' מעשה משום הכי אית בי' לאו וכרת ועיין בהגהת הגאון מ' וואלף באסקוויץ שנדפסו בווין ומשם מבואר דלא כרדב\"ז ומש\"ל ויום תרועה הנ\"ל שוב מצאתי בתו\"י יומא דף נ\"ט ע\"ב ד\"ה והרי תרומת הדשן מבואר שם דמריח הדס של קודש י\"ל דמעל וצע\"ג ועיין שעה\"מ פ\"ז מע\"ז ה\"ו:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> שנים שלקחו בהמה בשותפות כו'.</b> כתב ה\"ה וז\"ל ואסיקנא דרב סבר יש ברירה ובהמה אסורה משום דקא ינקי תחומין אהדדי ונראה דאע\"ג דמאי דינקי תחומין ומתגדל כל אחד משל חבירו אינו אלא דבר מועט ומתבטל ברוב אפילו הכי ס\"ל לרב כדמסיק רב אשי לקמן דכל דשיל\"מ אפי' באלף לא בטיל ואפילו באיסורא דרבנן אבל ליכא למימר דס\"ל כרבא דאמר לקמן גזירה שמא תעשה עיסה בשותפות דהא ודאי דע\"כ לא קאמר רבא אלא דוקא גבי אשה ששאלה מחברת' מים ומלח דאי שרית ליה למימר דהרי היא כרגליה אע\"ג דחלק חבירו מעורב בו אתי למטעי ולמשרי נמי עיסה בשותפות:<br><b> אמנם </b> הכא דליכא שאלה כלל ואין כאן דבר הנראה לעינים שחלק חבירו מעורב בו פשיטא ודאי דלא אתו למטעי ולמאי דשתיק רב לקמן וס\"ל דבהמה נמי מותרת ס\"ל דאע\"ג דדבר שיל\"מ לא בטיל היינו דוקא במים ומלח וכיוצא משא\"כ הכא דאין בו ממש כלל ועדיפא מההיא דפוטר ר\"י במים מפני שאין בהן ממש משום הכי שרי משום דבטיל ברוב וכ\"כ הרשב\"א בס' עבודת הקדש ע\"ש ודע שמסוגיא הלזו ק' לי על מה שכתב הטור בסי' ש\"ך וז\"ל כתב בעל התרומות גיגית מלאה ענבים שבועטין כו' ואם יש בגיגית יין צלול שיוצא מערב שבת מותר שכל יין ויין היוצא בשבת מן הענבים מתבטל ברוב וכתב מרן הב\"י שם שכ\"כ המרדכי בפ\"ק דשבת ולא דמי לדשיל\"מ שיכול להמתין עד אחר השבת ואפי' באלף לא בטיל דה\"מ כשהאיסור בעין מתחילה ואח\"כ נתערב בהיתר אבל הני לא ניכר מעולם אלא מעט שיוצא ומתערב עם המשקין שיצאו אתמול ע\"כ וק' לכאורה דאם כן אמאי אסר רב הכא מטעמ' דינקי תחומין מאהדדי הא מתבטל הוא ברוב ואי משום דהוי דבר שיל\"מ ה\"מ כשאיסורו בעין מתחילה ונתערב אח\"כ אמנם הכא מעט מעט שיונק ומתגדל מחלק של חבירו תכף ומיד שמתגדל הוא מתבטל ברוב הכשר ואם כן הוי ממש כי ההיא דגיגית שכתב הבעה\"ת ולהא ודאי היינו יכולים לומר דהיינו דקא מותבי להו רב כהנא ורב אסי לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין כלומר דכיון דלא חששו לאיסור מוקצה ע\"כ דהיינו טעמא משום דכיון דלא הוכר איסורו בעין מתחילה אלא מעט מעט שיונק מחלק חבירו הוא מתבטל מש\"ה לא אמרינן בהו דבר שיל\"מ ואם כן מהאי טעמא לא ניחוש לאיסור תחומין וכיון דשתיק רב ש\"מ דאודי להו וס\"ל דאפילו בהמה שרי מה\"ט וכמו שכן הוא דעת הרא\"ש והטור בסי' שצ\"ו יע\"ש האמנם הדבר הק' הוא על מרן הב\"י בשולחנו הטהור דבסי' שצ\"ז פסק כדעת הרי\"ף ורבינו שסוברים דבהמה אסורה מטעמא דינקי תחומין מהדדי ואם כן ע\"כ דה\"ט דאע\"ג דמה שיונק ומתגדל מחלק חבירו הוא מתבטל ברוב אפי\"ה הו\"ל דשיל\"מ ולא בטיל כדאסיק רב אשי ואילו בסי' ש\"ך ס\"א פסק כסברת הר\"ב התרומות וע\"כ היינו טעמא משום דכל שלא הוכר האיסור ונתערב אח\"כ אלא מעט מעט שיוצא הוא מתערב לא אמרינן בהא דשיל\"מ אפילו באלף לא בטיל ואם כן ק' מ\"ש מהא דבהמה דאסרינן מטעמא דינקי תחומין הא ה\"נ דכוותא ויש לחלק דהתם שאני דלא הוכר האיסור כלל שהרי היין בעודו בתוך הענבים הן מותרין באכילה ונמצא דחלוק האיסור לא בא אלא בשעת שיוצא מן הענבים ואם כן כיון דבאותה שעה מתערב עם המשקין שיצאו מאתמול מש\"ה שרי ולא אמרינן בהו דשיל\"מ משא\"כ הכא אע\"ג דמה שיונק ומתגדל מחלק חבירו לא הוכר איסורו בעין אלא תיכף ומיד שמתגדל הוא מתבטל הא מיהא חלק חבירו שממנו יונק ונתגדל דבר הניכר הוא והרי הוא אסור לו היום וא\"כ הו\"ל הוכר האיסור שהרי הוכר האיסור שממנו ינק ונתגדל כנ\"ל מיהו אכתי ק' מהא דגרסינן בפ' הנודר מן הירק דף נ\"ח תניא אר\"ש כל דבר שיל\"מ כגון טבל כו' לא נתנו בו חכמים שיעור כו' אמרו לו והלא שביעי' אין לו מתירין ולא נתנו בו חכמים שיעור דתנן השביעית אוסרת בכל שהוא במינה אמר להם אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנ\"ט ופי' רש\"י והר\"ן שם שאם תנטל בצל של ששית ונטעו בז' והוסיפה כל שהוא מבטל את העיקר ומחייב בביעור וה\"ט משום דהו\"ל דבר שיל\"מ כיון דבידו לאוכלו קודם הביעור כמבואר שם ואי כפי דעת הר\"ב התרומות ק' דה\"נ הרי לא הוכר האיסור אלא מעט שיוצא ומתגדל הוא מתערב עם ההיתר ואם כן היכי אמרינן דשיל\"מ אפילו באלף לא בטיל וכן קשה ממ\"ש התוס' ז\"ל במרובה דס\"ט ד\"ה כל הנלקט בס\"ד וז\"ל ועוד דמה שגידל בטלי ברוב ואע\"ג דדשיל\"מ אפילו באלף לא בטיל מ\"מ מדאורייתא בטיל עכ\"ל ושמא יש ליישב דע\"כ לא כתב הר\"ב התרומות אלא דוקא באיסורא דרבנן אבל באיסורא דאורייתא מודה שהרי המרדכי ז\"ל בפ\"ק דשבת כתב על זה וז\"ל ואפי' עצים שנשרו מהדקל מותרין להסיקן בי\"ט על ידי שמרבה עליהן עצים כיון דליתיה לאיסורא בעיניה אף ע\"ג שהעצים הן בעין כ\"ש הכא כו' ע\"ש וא\"כ איכא למימר דהבו דלא להוסיף עלה דע\"כ לא שרינן התם בפ\"ק דמכלתין מטעמא דמיקלא קלי איסורא אלא באיסור מוקצה דרבנן אבל לא באיסור דאורייתא אך ק' ממ\"ש מור\"ם ז\"ל בסי' שי\"ח ס' וז\"ל ואם קצץ פרי מן המחובר לחולה בשבת אסור אפילו היה חולה מבעוד יום אסור לבריא בשבת משום שגדל והולך בשבת ויש בו משום מוקצה ע\"כ והשתא קשה שהרי מה שגידל בטל ברוב ואי משום דהוי דשיל\"מ הא כל שלא הוברר האיסור מתחילה שרי ועיין במגן אברהם בסי' קס\"ח עי\"ש וז\"ל אם לא שנאמר דגדולים חשיבי כאיסור ניכר כיון שתמיד הן גדלים ועומדים ומתרבים על העיקר ודוק ובדברי המרדכי ז\"ל ואין להקשות שדבריו סתרי אהדדי דבסוף חולין הקשה ר' משולם על ההיא דאמרינן דש\"ז של זב מטמא במשא לפי שאי איפשר בלא ציחצוחי זיבה וכי האי גוונא אמרינן דיבמה שרקקה דם חליצתה כשרה לפי שאי אפשר בלא ציחצוחי רוק הא קי\"ל דדם מבטל רוק ותי' דכל שתחילת ביאתו ואיסורו לעולם הוא מעורב לא שייך בו ביטול ע\"ש ועיין במה שכתב הרב מש\"ל בפ' ראשון מה' טו\"מ הלכה י\"ד יע\"ש ואם כן איך כתב דכיון שלא היה הדבר בעולם אלא תיכף ומיד מתערב עם המשקין שיצאו מאתמול משום הכי מתבטלים ברוב אפי' בדבר שלא היה מעולם הא איפכא מסתברא דכיון שלא הוכר האיסור אלא תחילת ביאתו הוא מעורב לא שייך בו ביטול ואפי' בדבר שאין לו מתירין הא ודאי לא קשיא מידי דיש לחלק ולו' דע\"כ לא כתב המרדכי משם רבינו משולם דכל שתחילת ביאתו לעולם הוא מעורב לא שייך בו ביטול אלא דוקא התם שההיתר והאיסור שניהם יחד תחילת ביאתם מעולם באו מעורבים והילכך כיון דלא הוברר ההיתר מתחילה משא\"כ הכא שההיתר כבר היה מבורר מע\"ש והילכך כי בתר הכי האיסור מתערב בו פשיטא ודאי דבטיל כיון שהיה רוב היתר בפני עצמו ואפי' בדבר שיל\"מ וזה פשוט:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קכ) </b> דאע\"ג דמאי דינקי תחומין כו'. אפ\"ה ס\"ל לרב דכל דשיל\"מ אפילו באלף לא בטיל כו' דברי תימא הן. דהא לרב לשיטתי' דס\"ל דמין במינו לא בטיל. הרי בפשיטות ניחא. דמשום הכי לא בטיל המיעוט ברוב. משום דהו\"ל מין במינו. דס\"ל לרב דל\"ב. ובזה יתיישב לן שפיר ג\"כ הא דמתמה הגאון המחבר ז\"ל על הטור בסי' ש\"כ. דס\"ל שם בגיגית. דיין היוצא בשבת בטל במיעוטו ואין בו משום דשיל\"מ דלא בטיל. משום דאין האיסור ניכר. וע\"ז הקשה מהא דבסוגיין קאמר רב דבהמה אסורה משום דינקי תחומין מהדדי. ולא בטל במיעוטו. אף על פי שאין האיסור ניכר, ע\"כ תוכן קושייתו. אמנם לדידי לק\"מ משום דעד כאן לא קאמר הטור התם על פי טעמו של המרדכי אלא לענין דשיל\"מ בלבד. דרק בזה אמרינן דבדבר שאין ניכר איסורו לא אמרינן דלא בטיל. משא\"כ להאי דסבירא ליה לרב דמין במינו לא בטל מדאורייתא. דבזה אמרינן דאף על פי שאין ניכר איסורו נמי לא בטיל. ותדע שהרי אפילו בהאי דקיי\"ל דבעלי חיים לא בטלי. התם נמי הא לא בטלו אפילו היכא דנולד האיסור בתערובות. דמה\"ט הא מחיר כלב אסור אף על גב דנולד בתערובות כדאיתא בתמורה ולא אמרינן דמחיר כלב בטל בט' צאן אחרים. וכן לענין אותו ואת בנו. אפילו היכא דנולד בתערובות כגון ששחט האם בשעה שהבן כבר הי' מעורב. ואפ\"ה לא בטיל. מטעם דבע\"ח לא בטלי וה\"נ במין במינו:<br><b> אמר עקיבא סופר </b> נ\"ה המבלה\"ד תרוצו של מו\"ז זצ\"ל דרב לשטתו דסבירא ליה מב\"מ לא בטל עולה יפה רק אם נאמר דרב סבירא ליה תחומין דאורייתא. אבל לפי מה שהביא בעצמו לעיל דברי הרלב\"ח דבבהמה וכלים הוה תחומין דרבנן וכן לפי מה שהבאתי לעיל אות ס' דברי הט\"א חגיגה י\"ז דביו\"ט אף י\"ב מילין הוה דרבנן אין תירוץ זה עולה יפה במח\"כ דבאיסור דרבנן מודה ר' יהודה דמב\"מ בטל כמבואר בתוס' חולין צ\"ט ד\"ה שאני, אך עיין בתשובות זקני מאור הגולה רעק\"א זצ\"ל סי' קפ\"ט שתפס בפשיטות דרב ס\"ל גם בדרבנן מב\"מ לא בטל ולא ידעתי מאין הוציא זה כי זקני זצ\"ל לא הראה מקום לזה (ועיין חולין דף ק' דאוקי רב אמורא ודרש כיון דנתן טעם כו' אוסרת כל החתיכות מפני שהן ממינה ואמרינן שם דכר\"י אמר לשמעתתי'. והנה להסוברים טע\"כ לאו דאורייתא וכן א\"נ דחנ\"נ בשאר אסורים רק דרבנן מוכח לכאורה כשטת רעק\"א זצ\"ל דרב ס\"ל דגם בדרבנן מין במינו לא בטל. ועיין בתוס' חולין ק\"ח ע\"ב ד\"ה אמאי מותר כו' ועיין פסחים דף ל' ע\"א ובשעה\"מ לקמן פט\"ו מהלכות מאכלות אסורות אבל מכל זה אין הכרע וראיה ברורה) ואם נאמר כן יפה תירץ מו\"ז זצ\"ל כמובן. והנה מה דפשיטא לי' למו\"ז ז\"ל פה דהדין של המרדכי היכא דאין האיסור ניכר דבטל הוא רק בדשיל\"מ ולא בשאר דברים חשובים כמו בע\"ח צ\"ע טובא דבתשובות חות יאיר סי' קל\"ג כתב דבהמה כשנתערבה באחרות ושחט לברתה דמותר לשחוט מתערובות דדשיל\"מ ל\"ה כמ\"ש הרמ\"א וה\"ה חשיבות דבע\"ח עכ\"ל עיי\"ש ועיין בפמ\"ג יו\"ד סי' ק\"ב במשבצות אות א' שהחזיק בזה, ומה שתמה מו\"ז זצ\"ל מסוגיא דתמורה דמחיר כלב לא בטל בתשעה צאן, היא הערה גדולה וחזקה, וי\"ל דלמ\"ד יש ברירה הוי כמו אפשר לברר האיסור דיכולים ליטול אחד ולומר דזה האיסור מש\"ה אין בו דין ביטול, ומצאתי סברא זאת והערה זו אח\"כ בחדושי זק' מאור הגולה רעק\"א זצ\"ל הנדפסים מחדש סביב ליו\"ד ח\"ר סי' ט\"ז סעיף י\"ב עיי\"ש) ע\"כ הגה\"ה.<br><b> (קכא) </b> ויש לחלק דהתם שאני כו'. ולכאורה אכתי קשה דהרי שתיק רב ומוכח דלא ינקי מהדדי:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואיסור </b>\n<b> זה מד\"ס כדי שלא לבשל בי\"ט לחול כו'.</b> פסק רבינו כרב אשי שהוא בתרא כמ\"ש ה\"ה ובגמ' אמרי' בשלמא לרב אשי דאמר כדי שיאמרו כו' היינו דמעי\"ט אין בי\"ט לא אלא לרבא כו' אה\"נ אלא גזירה שמא יפשע הנה לכאורה נראה דלפי טעם רבא אם שכח ולא ערב מעי\"ט יכול לערב בי\"ט דכיון דטעמא דאין מערבין בי\"ט היינו משום גזירה שמא יפשע האי טעמא ניחא לומר דאין מערבין לכתחילה בי\"ט אמנם בעבר ושכח דליכא גזירה ש\"ד האמנם מדברי הרא\"ש ז\"ל לא משמע הכי שכתב וז\"ל ויראה דנ\"מ בין אלו ב' הטעמים דלרבא צריך לערב דוקא בעי\"ט כו' ולרב אשי יכול לערב אפי' קודם עי\"ט כו' ע\"ש ומדלא כתב הך נפקותא נמי משמע דס\"ל דלרבא נמי אם עבר ושכח ולא עירב מעי\"ט אינו יכול לערב בי\"ט דגזרינן שוגג אטו מזיד ושוב ראיתי למרן הב\"י ז\"ל בס\"ס תקכ\"ז שכתב משם המרדכי שהורה הר\"ש מבונבורג לעשות ע\"ת ביט\"ב ופוסק בד\"ס הלך אחר המיקל והלכתא כרבא דאמר כדי שיברור מנה יפה לשבת כו' ופריך א\"ה אפילו בי\"ט נמי ומשני שמא יפשע משמע הא לא\"ה יכול להניח אפילו בי\"ט עצמו וכיון ששכח דאין כאן פשיעה יניח בי\"ט עצמו וכתב מרן הב\"י ז\"ל דאין נראה שיהא כן דעת הפוסקים שהרי לא התירו אלא לערב מיום טוב לחבירו כו' ויש לדקדק לכאורה דאי ממה שלא התירו הפוסקים אלא לערב מיום טוב לחבירו מוכח שלא כדעת הר\"ש ז\"ל א\"כ תיקשי ליה להר\"ש ז\"ל דרבא אדרבא דהא רבא קאמר הכא דטעמא דע\"ת כדי שיברור מנה יפה לשבת כו' ואיהו גופיה קאמר לקמן מניח אדם ע\"ת מי\"ט לחבירו ומתנה משמע דלא התיר לערב אלא מי\"ט לחבירו אבל ביט\"ב עצמו לא ובפ\"ק ד\"ו אמרינן ולותיב מר האידנא מי לא אמר רבא מניח אדם ע\"ת כו' אימר דא' רב' בבי\"ט של גליו' בבי\"ט של ר\"ה מי אמר משמע דבשני י\"ט של ר\"ה לרבא אסור לערב הן אמת שמדברי הרא\"ש והר\"ן נראה דהוו גרסי בשמעתין רב' בה' ולא בא' מ\"מ המרדכי גריס רבא כגירסתינו ואפשר לומר דמההיא דרבא ל\"ק להר\"ש דאיכא למי' דמ\"ש מניח אדם ע\"ת מי\"ט לחבירו דמשמע אבל ביט\"ב עצמו לא אמנם בעבר ושכח אפי' ביט\"ב עצמו ה\"נ דס\"ל לרבא דמותר להניחו כיון שאין כאן גזירה שמא יפשע והא דאמרינן לעיל אימור דאמר רבא בב' י\"ט של גליות אבל בב' י\"ט של ר\"ה מי אמר דמשמע דבב' י\"ט של ר\"ה אסור להניח בי\"ט לרבא ואפילו בשכח שהרי ההיא דרב אשי שוכח היה ואפי\"ה קאמר אימור דאמר רבא כו' לא קשיא כלל משום דרב אשי לטעמיה דסבירא ליה דטעמא דע\"ת כדי שיאמרו אין אופין מי\"ט לשבת ק\"ו מי\"ט לחול ואם כן לדידיה אפי' בשכח נמי אין להניח אלא דרבינא קאמר ליה דאפילו לדידיה ביט\"א יכול להניח ומהא אהדר ליה דאסור דאמר רבא דיכול לערב ע\"ת בב' י\"ט של גליות בב' י\"ט של ר\"ה מי אמר דמהני תנאי כדי לערב ואפי' בפושע וכיון דלא מהני תנאי א\"כ לדידיה אפי' בשכח נמי אין להניח אמנם מדברי הפוסקים ז\"ל שכתבו דין זה דמניח אדם עירובו מי\"ט לחבירו ומתנה בעבר ושכח כמ\"ש הרי\"ף ורבי' והטור ז\"ל משמע דס\"ל דאפי' בעבר ושכח לא התירו לערב אלא מיום טוב לחבירו הן אמת שזה שכתבנו דיכול לערב ע\"ת על תנאי אפי' בפשע ולא הניח יש להסתפק לענין דין זה אלא בשכח ולא הניח משמע שפושע לא מהני לערב על תנאי וא\"כ דוחק לומר דמוהר\"ש ז\"ל ס\"ל דאפילו בפושע מהני לערב על תנאי ולכן נראה דאי מדרבא ל\"ק דאיכא למימר דמאי דקאמר רבא מניח אדם כו' ומתנה לאו למימרא דדוקא מי\"ט לחבירו יכול לערב אבל לא בי\"ט ב' אלא ה\"ק אם שכח ולא הניח ע\"ת מעי\"ט לא יניחנו לערב בי\"ט אלא מניח אדם ע\"ת מיום טוב לחבירו ומתנה וכיון דיכול לעשותו ביט\"א וע\"י תנאי לא שרינן ליה להניחו ביט\"ב ומאי דאמרינן לעיל ע\"כ לא קאמר רבא אלא בב' י\"ט של גליות אבל גבי י\"ט של ר\"ה מי אמר לאו למימרא דבב' י\"ט של ר\"ה אסור לערב לרבא דהא כיון דבב' י\"ט של ר\"ה אינו יכול לערב ע\"ת הו\"ל כאלו נזכר בי\"ט ב' דשרינן ליה לערב אליבא דרבא לפ\"ד הר\"ש אלא ה\"ק ע\"כ לא קאמר רבא דיכול להתנות אלא בשני י\"ט של גליות אבל בב' י\"ט של ר\"ה מי אמר דמערב על תנאי הא כיון דקדושה אחת היא אין כאן תנאי ואם כן נהי דלרבא יכול לערב משום דס\"ל דטעמא דע\"ת הוא משום כדי שיברור מנה יפה לשבת כו' מכל מקום רב אשי ס\"ל דהיינו טעמא כדי שיאמרו אין אופין מי\"ט לשבת כו' וא\"כ לדידיה אפי' עבר ושכח אינו יכול לערב בי\"ט:<br><b> אמנם </b> מדברי הפוסקים ז\"ל מוכח בהדיא שלא כדעת הר\"ש שהרי לא התירו אלא לערב מי\"ט לחבירו אבל בי\"טב משמע דס\"ל דאסור שהרי בב' י\"ט של ר\"ה אסרו להניח ואפי' בב' י\"ט של גליות כתב רבינו דבזמן הזה אין מערבין לא ע\"ת ולא ע\"ח אלא הכל מעי\"ט ואי ס\"ל כדעת הר\"ש הא כיון דבזמן הזה אינו יכול לערב על תנאי הו\"ל כאלו נזכר בי\"טב דיכול לערב לדעת הר\"ש ובהא ניחא לי מ\"ש מרן ז\"ל סמוך ונר' וז\"ל כתב הרוקח שכח ולא עירב בעי\"ט כצ\"ל (וכן הוא ברוקח) ונזכר בי\"ט בלילה אין להניח ואם הניח מה שעשה עשוי דדמי להא דאמרי' אין מגביהין תרומות ומעשרות בי\"ט ובשילהי המביא אמרינן טבל מוכן ואם עבר ותיקנו מתוקן ע\"כ ואיני יודע אם הנחה זו לומר שהוא מערב על תנאי או אם הוא סובר שאם הניח העירוב בי\"ט עצמו בלא תנאי מהני וכדברי הר\"ש וזה נראה יותר דדין מניח אדם ע\"ת בי\"ט ומתנה אח\"כ כתבו מפורש מיהו כבר כתבתי שאין לסמוך על דברי הר\"ש עכ\"ל והנה מ\"ש מרן ז\"ל ואיני יודע אם הנחה זו לומר שהוא מערב על תנאי הם דברים תמוהים דאיך איפשר לומר דמ\"ש הרוקח ואם הניח מה שעשה עשוי איירי במערב על תנאי דא\"כ איך כתב הרוקח אין להניח הא במערב על תנאי אפי' לכתחילה יכול להניח כדאמרינן מניח אדם עירובי תבשילין מי\"ט לחבירו ומתנה וצ\"ל דכונת מרן ז\"ל לומר דאם הניח שכתב הרוקח מיירי במערב על תנאי ואפי\"ה כתב דאין להניח דחשש לסברת רבינו דס\"ל דבזמן הזה אין לערב על תנאי וזהו שדחה מרן ז\"ל אח\"כ וכתב וזה נראה יותר דדין מניח אדם כו' אח\"כ כתבו מפורש ולא חילק לומר דבזמן הזה אין לערב על תנאי מיהו מ\"ש או אם הוא סובר שאם הניח כו' כדברי הר\"ש הוא תמוה לכאורה שהרי לדברי הר\"ש מותר להניח בי\"ט אפי' לכתחילה ואדרבא מדאסר הרוקח להניח העירוב לכתחילה משמע שדעתו ז\"ל כדעת הפוסקים החולקים על הר\"ש דאף החולקים על הר\"ש איכא למימר דלא אסרו אלא שלא להניח לכתחילה ולא התירו אלא לערב על תנאי ומי\"ט לחבירו אבל בדיעבד אם הניח אף החולקים על הר\"ש ז\"ל מודו לדברי הרוקח דמה שעשה עשוי וכמו שהביא ראיה מההי' דאין מגביהין תרומות ומעשרות בי\"ט אכן לפי מ\"ש יש ליישב דבריו דמה שהתיר הר\"ש ז\"ל להניח לכתחילה בעבר ושכח היינו דוקא בנזכר בי\"ט שני אמנם ביום טוב ראשון אף הר\"ש מודה דיערב ביום טוב ראשון על תנאי כיון דיכול לעשותו בהיתר ולא יניחנו עד יום טוב שני ומשום הכי הרוקח דמיירי בנזכר בליל יום טוב ראשון כתב דלכתחילה אין להניח העירוב בלא תנאי אלא צריך להתנות בפי' ולומר אם היום חול כו' אלא דאפ\"ה כתב דאם עבר והניח בלא תנאי מהני וס\"ל למרן דהיינו משום דס\"ל כדעת הר\"ש דבנזכר ביט\"ב יכול להניח לכתחילה דהלכה כרבא דאמר כדי שיברור מנה יפה לשבת כו' ומש\"ה כתב הרוקח דאע\"ג דחכמים אסרו להניח העירוב בי\"ט משום גזירה שמא יפשע מ\"מ אם עבר והניח ביום טוב מה שעשה עשוי שהרי אם נזכר ביום טוב קודם סעודת שחרית ועירב מעתה הרי הוא בורר מנה יפה לשבת ומנה יפה לי\"ט ואי משום דעבר אד\"ס שתיקנו לערב מעי\"ט ולא ביום טוב אפ\"ה מה שעשה עשוי והיינו דמייתי ראיה שפיר מההיא דאין מגביהין תרומות ומעשרות בי\"ט דאע\"ג דאסרו חכמים להפריש תרומות בי\"ט אפ\"ה מה שעשה עשוי אמנם אי הוה ס\"ל להרוקח כדעת החולקים על הר\"ש דהיינו משום דס\"ל דהלכה כרב אשי דבתראה הוא וכדעת רבי' והרא\"ש והטור דס\"ל דנקטינן כרב אשי כמ\"ש מרן בד\"ה ויכול להניח משמע ודאי דאפילו אם עבר והניח מה שעשה אינו עשוי שהרי כיון דקי\"ל כרב אשי דטעמא דע\"ת כדי שיאמרו אין אופין מי\"ט לשבת אלא א\"כ התחיל מבע\"י ק\"ו מיום טוב לחול ומש\"ה אין מניחין ע\"ת בי\"ט משום דאתו למיטעי לאפות מיום טוב לחול וא\"כ מה\"ט נמי אפילו אם עבר והניח ביום טוב אין עירובו עירוב דכיון דאפילו עבר ושכח ולא עירב מעי\"ט אין אופין בי\"ט לדעת רב אשי משום גזירה שמא יבא לאפות מיום טוב לחול אם כן כי הניח עירוב מאי הוי הא אכתי איכא למיחש שיאמר דכי היכי דשרי לאפות מיום טוב לשבת אפילו אם לא התחיל מבע\"י ה\"נ שרי לאפות מי\"ט לחול ומאי ראיה מייתי מההיא דאין מגביהין תרומות ביום טוב התם שאני דכיון דכבר תקנו כראוי וליכא למיחש למידי לא קנסו לו חכמים משום דעבר אד\"ס אמנם הכא גבי עירוב אע\"ג דעבר והניח אפ\"ה אם נאמר דהוי עירוב א\"כ איכא למיחש עדיין שיאמרו אופין מיום טוב לשבת ק\"ו מי\"ט לחול כדרך שאסרו לאפות בלתי עירוב דהנחה בי\"ט אינו מעלה ומוריד כלל לרב אשי דסוף סוף החששא במקומה עומדת כנ\"ל ליישב דעת מרן ז\"ל מיהו אכתי קשה דאיך אפשר לומר שדעת הרוקח כדעת הר\"ש דאם נזכר ביט\"ב מניח עירוב שהרי סמוך ונר' כשהביא הא דמניח אדם ע\"ת מי\"ט לחבירו ומתנה כתב וז\"ל בב' י\"ט של גליות ולא בב' י\"ט של ר\"ה והשתא אי ס\"ל כדעת הר\"ש בבי\"ט של ראש השנה אמאי אין מערבין הא כיון דאינו יכול לערב על תנאי הו\"ל כנזכר בי\"ט שני לדעת הר\"ש דיכול להניח לכתחילה ויש ליישב בדוחק דמ\"ש הרוקח ולא בב' י\"ט של ר\"ה היינו לומר דאינו מערב בתנאי משום דקדושה אחת היא אבל מודה הוא דיכול לערב בסתמא ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קכב) </b> שהורה הר\"ש מבונבורג לעשות עירובי תבשילין ביט\"ב כו'. א\"כ תקשי לי' להר\"ש ז\"ל דרבא אדרבא כו'. איני יודע לפום ריהטא מאי קא קשיא לי' דעד כאן לא ס\"ל להר\"ש דעושה עירוב תבשילין ביו\"ט ב' אלא היכא דשכח ולא פשע ורבא אצטריך למימר דמניח אדם ע\"ת מיו\"ט לחבירו ומתנה היכא דפשע. ומהא דאמר ליה רבינא לרב אשי ולותיב מר האידנא מי לא אמר רבא כו'. נמי לק\"מ אע\"ג דלא שייך לומר דרב אשי פשע מ\"מ י\"ל דמיירי דשכח ג\"כ בעיו\"ט אחר להניח ע\"ת. ושכח נמי עכשיו דבכה\"ג מקרי פושע אע\"ג דשכח כההוא דסמיא בדף ט\"ז ע\"ב. ואפשר לומר לכאורה דמוכח הכי שם והוא דהא רבנן מערבי אכולה מתא וא\"כ הרי רבינא נמי מסתמא עירב כן וא\"כ ניהו דרב אשי שכח ולא עירב מ\"מ אמאי לא אמר לי' רבינא סמוך אדידי אע\"כ דמדעציב רב אשי הבין רבינא דשני פעמים שכח והו\"ל כפושע. דלא מצי למסמך אעירוב דאחר המזכה לכל בני מתא ולהר\"ש דפוסק כרבא צ\"ל דהא דמבעי בש\"ס אי קמחו נאסר נמי מיירי בפושע. דבשכח אין איסור לא על הקמח ולא על עצמו ודו\"ק:<br><b> (קכג) </b> דרב אשי לטעמי' כו'. לפנינו הגרסא רב אסי אלא דגרסת הרי\"ף והרא\"ש הוא רב אשי:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> עושין עירוב זה לא בפת כו'.</b> הנה התוס' בד\"ה אמר רבא כתבו וזה לשונו והא דקאמר אביי לא שנא אלא תבשיל אבל פת לא היינו דוקא היכא דאינו רוצה לאפות אבל אם היה צריך כו' והק' בס' קיקיון דיונה דא\"כ דמאי דקאמר אביי ל\"ש אלא תבשיל אבל פת לא היינו דאינו מועיל פת לתבשיל אם כן מאי גריעותא דפת יותר מתבשיל הא תבשיל נמי אינו מועיל לאפות לר\"א דקי\"ל כותיה ולמה נקט אביי דינא בפת שאינו מועיל לתבשיל ולא אשמועינן נמי דתבשיל אינו מועיל לאפות יע\"ש ואשתמיט מיניה מ\"ש הרז\"ה ז\"ל וז\"ל והא דקאמר אביי ל\"ש אלא תבשיל אבל פת לא לומר שאינו יוצא בפת משום תבשיל דבעינן מידי דמלפת דומיא דתבשיל ואצ\"ל שאינו יוצא בתבשיל משום פת שהוא עיקר חיי נפש עכ\"ל הרי שהרז\"ה ז\"ל נרגש מזה ויישבו דאביי רבותא אשמועינן דאפי' פת שהוא חיי נפש לא מהני לתבשיל וכ\"ש דתבשיל אינו מועיל לפת ועוד י\"ל דמשום דאביי אמתני' קאי דמיירי בתבשיל כדקתני ועושה אדם תבשיל מעי\"ט נקט דינא דפת אינו מועיל לתבשיל וכ\"כ המאירי ז\"ל מיהו הא קשה טובא לתי' ז\"ל דמאי דקאמר אביי אבל פת לא היינו לומר דפת אינו מועיל לתבשיל אם כן מאי אשמועינן אביי הא מדר\"א שמעינן לה דקאמר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל וכן הקשה הרמב\"ן והר\"ן ומה שדחה הר\"ן דאפשר לדחות דה\"ק אפילו מי שאינו צריך אלא לאפות פת לא מהני ליה פת משום דליכא היכרא מדברי התוס' ז\"ל נראה דלא ס\"ל הכי וכמבואר ממ\"ש דהיינו דוקא היכא דאינו רוצה לאפות וכפי דברי הר\"ן הא דאביי מיירי במי שאינו צריך אלא לאפות דאי במי שאינו רוצה לאפות הא מדר\"א שמעינן לה ואפשר ליישב דמשום הכי הוצרכו התוספות לומר דהא דאביי מיירי במי שאינו רוצה לאפות ולא תי' בפשיטות דמאי דקאמר אביי אבל פת לא היינו לומר שאינו יוצא בפת משום תבשיל ולעולם דמיירי ברוצה לאפות ג\"כ וכמ\"ש הרז\"ה משום דק\"ל הא דא\"כ דמאי דקאמר אביי אבל פת לא היינו שאינו יוצא בפת משום תבשיל א\"כ מאי קמ\"ל אביי הא מדר\"א שמעינן לה אמנם לפי מ\"ש דאביי מיירי במי שאינו רוצה לאפות איכא למימר דהא קמ\"ל אביי דאי מדר\"א דקאמר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל הו\"א דדוקא במי שרוצה לאפות ולבשל הוא דקאמר דאין מבשלין אלא על המבושל ולא מהני פת משום תבשיל משום דכיון דבישול ואפיה תרי מילי נינהו ליכא היכרא בהנחת פת דסומך עליו לתבשיל ג\"כ אמנם במי שאינו רוצה לאפות אלא לבשל הו\"א דהנחת פת מהני לתבשיל דהא מנכרא מילתא בהנחת עירוב שדעתו היה לסמוך עליו לתבשיל ולא לאפות קמ\"ל דאפ\"ה לא מהני כנ\"ל ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שלא הניח ע\"ת כו' ואסור לאחר שהניח לעצמו לבשל ולאפות לזה שלא הניח עד שיקנה לו.</b> כתב הר\"ן וז\"ל והקנאה מיהא בעי דבלא\"ה א\"א משום דשלוחו של אדם כמותו כו' יע\"ש וק\"ל לכאורה דהא קי\"ל אין שליח לדבר עבירה ואם כן אפילו בלא הקנאה נמי לשתרי בשלמא לרבינא דס\"ל בפ' קמא דמציעא דהיכא דשליח לאו בר חיובא אמרינן יש שליח לדבר עבירה ניחא דה\"נ כיון דשליח לאו בר חיובא שהרי יכול לאפות לעצמו הוה ליה שלוחו כמותו אמנם לרב סימא דסבירא ליה דאפילו היכא דשליח לאו בר חיובא אמרינן אשלד\"ע תקשי ליה ברייתא דידן דקתני כיצד הוא עושה מקנה קמחו לאחרים דלמה צריך הקנאה כיון דאין קמחו נאסר ואי משום דשלוחו של אדם כמותו הא אשל\"ע וכעין זה הק' הר\"ב משנה למלך בפ\"ה מה' מלוה ולוה דין י\"ד אההיא דגרסינן פרק המדיר המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס ופריך בגמר' ופרנס לאו שליחותיה קעביד דמאי קושיא אימא אשלד\"ע ותירוצו שם אינו מעלה ארוכה לקושיא דידן כמו שיע\"ש ועיין בספר מחנה אפרים הלכות שלוחין סימן ט' ומכח זה היה נראה להוכיח שדעת הר\"ן ז\"ל דבאיסורין דרבנן לא אמרינן אשל\"ע ומהרימ\"ט ז\"ל בח\"א סימן קי\"ו נסתפק בזה יע\"ש:<br><b> האמנם </b> ראיתי לרב משנה למלך ז\"ל בפ\"ב מהלכות רוצח הלכה ב' שהוכיח במישור דאפי' באיסורין דרבנן אשלד\"ע מההיא דגרסינן בפרק הפרה ד' נ\"א בור של שני שותפים היכי משכחת לה אי דשוו שליח תרווייהו ואמרי זיל כרה לן אשל\"ע הרי דאע\"ג דאיסור קילקול בר\"ה אינו אלא מדרבנן אפילו הכי פריך עלה דאין שליח לד\"ע ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב דאע\"ג דבאיסורין דרבנן נמי אמרינן דאשלד\"ע היינו דוקא היכא דשליח נמי עבר אאיסורא וכההיא דחופר בור בר\"ה אמנם היכא דשליח לאו בר חיובא כלל ואפילו איסורא דרבנן לית ביה בהא כ\"ע מודו דישלד\"ע באיסורין דרבנן ואע\"ג דלרב סימא אפילו היכא דשליח לאו בר חיובא אמרי' אשל\"ע היינו דוקא באיסורא דאורייתא אבל באיסורא דרבנן אפילו רב סימא מודה ועי\"ל דס\"ל להר\"ן דהא דאמרי' אשל\"ע היינו דוקא לפוטרו ממלקות וכיוצא אמנם איסורא מיהא איכא וכמ\"ש הט\"ז בי\"ד סי' ק\"ס ס\"ק ומש\"ה לכתחילה לא שרינן לאפות בלא הקנאה כנ\"ל:<br><b> כתב </b> מרן הב\"י ז\"ל בסימן תקכ\"ז וז\"ל והמרדכי כתב בה\"ג התיר להקנות ביום טוב משום מצוה וכן לולב ואתרוג יוצאין בהם כל העם כו' ואיני מבין דבריו דאי בלשון מתנה בלא סודר מאי איריא משום מצוה בלא מצוה נמי אמאי ליתסר כו' ואפשר דאפילו להקנות במשיכה בלא קנין סודר סובר המרדכי דאסור משום דהוי כמו\"מ ובמקום מצוה התירו עכ\"ל ובספר עבודת הגרשוני ח\"א סימן כ\"ה כתב בפשיטות דשרי ליתן מתנה בשבת ולא חיישינן משום מו\"מ דמתנה מיהב יהיב מישקל לא שקיל והביא ראיה מדברי התוס' שכתבו בפרק הדר דס\"ו ע\"א ד\"ה יפה וז\"ל ל\"ד למו\"מ ליאסר בשבת דלא הוי אלא כמתנה בעלמא כו' וכ\"כ המרדכי ר\"פ הדר ע\"ש הרי משמע שמתנה לנכרי מותר בשבת ולא דמי למו\"מ ליאסר בשבת עכ\"ד יע\"ש. ולפי הנראה אישתמיט מיניה דברי מרן הב\"י ז\"ל הללו דכפי דבריו נמצאו דברי המרדכי סותרים שכפי מ\"ש כאן עכ\"ל דס\"ל להמרדכי דאפילו להקנות במשיכה בלא קנין סודר אסור וכמ\"ש מרן ז\"ל ואם כן ע\"כ צריך לחלק דההיא דפרק הדר שאני דאינו נותן לגוי לשם מתנה גמורה אלא כדי להתיר לו טלטול ולהנאתו קא מכוין הילכך לא חשיבא כמתנה גמורה לאוסרה בשבת ומ\"ש הרב הנז' דלא חיישי' למו\"מ משום דמתנה מיהב יהיב משקל לא שקיל קשה שהרי הקדש מיהב יהיב מישקל לא שקיל ואפילו הכי גזרינן משום מו\"מ כדאיתא בפרק משילין ועיין בהרב מגן אברהם סימן ש\"ו סעיף קטן ט\"ו עיין שם ודוק:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> מה </b> שהקשה על טעם הר\"ן הלא אשלד\"ע כמו שהקשה המשל\"מ בהא דפריך הש\"ס ופרנס לאו שליחותי' קעביד והכא לא שייך תירוצו. ולפענ\"ד נראה דא\"ש דהנה ע\"כ לא אמרינן אשלד\"ע רק באם גוף המעשה אינו חוזר אל המשלח ואין המשלח נהנה מגוף המעשה אז אמרינן אשלד\"ע ולא נחשב שלוחו ומה\"ט א\"ש מה דאמרינן דבאשלד\"ע השליחות בטל היינו דאם נימא דהמעשה קיים אם כן כיון שיהיה נהנה המשלח מן המעשה ואתעבידא מחשבתו וחזרה השליחות אצל המשלח ודאי נחשב שלוחו ממש אבל אם המעשה בטל אז כיון דלא נהנה המשלח מזה וכן בדבר דלא חזרה אל המשלח כגון גבי פרנס וכדומה בכל הראיות שהביא שם השעה\"מ אז בזה אמרינן אין שליח לדבר עבירה אבל הכא שסוף סוף אתעבידא מחשבתו שמבשל עבורו והוא יאכל ממנו אם כן כיון שהמשלח האסור לו יהי' נהנה משליחות זה כמו שעשה עבורו וכל שחזרה השליחות אל המשלח יש שלד\"ע ונחשב שלוחו ואסור זה נלפע\"ד. והנה בחי' לש\"ס הקשיתי על התוס' בד\"ה הוא נאסר דמה שליחות צריך בבישול לשבת לומר בי' כיון דהוא אסור גם שלוחו אסור וכעת נ\"ל ליישב כך דהנה ביו\"ט אינו מותר לבשל רק מה שצריך לו אבל מה שאין צריך לו למותר אין רשאי לבשל לחלל יו\"ט בחנם ולפ\"ז מה שלאדם מותר לבשל לאחרים היינו רק או דאם הוא מאכיל משלו לאחרים אז נחשב לו צורך היום דגם זה לו בכלל תענוג מה שיהנה לאחרים ולא יאכל לבדו ומצוה הוא בתורה לשמח את עניים עמו כמפרש בקרא ושמחת וכו' וכן בעזרא ושלחו מנות לאין נכון לו לכך הוי לו צורך היום ודומה למ\"ש התוס' דלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם הוי צורך היום כן ה\"נ מה שיהי' שלחן אחרים ריקם הוי לו צורך היום ולכך מותר לבשל עבור אורחים אך היינו אם נותן להם משלו אז מצוה קעביד והוי בכלל מצות יו\"ט לשמח גם אחרים עמו לכך הוי לו לצורך היום אבל אם מבשל משל אחרים ולא יחשב לו המצוה לא נחשב הדבר צורך לו ולכך אין לו היתר לעשות רק בתורת שליחות דהוי שלוחו כמותו וכיון דחברו צריך לכך אופהו בשביל חברו והוי כמותו ולכך כיון דאין לו היתר רק מכח שליחות אבל הוא עצמו אסור לכך הקשו שפיר דאיך יבשל עבור חברו אבל ע\"י הקנאה דאז הוי משלהם לאחרים א\"צ לבוא בתורת שליחות רק בתורת עצמו מותרין לבשל לכך מותר וא\"ש ודו\"ק:<br><b> שם</b><br><b> מה </b> שהביא לשון המרדכי הובא בב\"י וז\"ל כה\"ג התיר להקנותו ביו\"ט וכו' וכתב הב\"י ואיני מבין דבריו וכו' עיי\"ש הנה דברי הב\"י תמוהין מאד דהרי מה חילוק יש בין ק\"ס או לא הרי מפורש הוא בביצה י\"ז דלמקני שביתה בשבתא לא. משמע דכל קנין אסור בשבת ויו\"ט ועיין בתוס' שהקשו איך התירו גבי ש\"מ דתיחוד ותפתח משום דלא לטרוף דעת הש\"מ התירו והרי ענין תיחוד ותפתח הוי חזקה לקנות בזה גוף הדבר והוי כעין קבלת מתנה ע\"י משיכה וכדומה ומ\"מ לא הותר רק ע\"י שלא תטרוף דעת הש\"מ אבל בלא\"ה הוי אסור א\"כ מפורש הוא דכל הקנינים אסורים ביו\"ט. ומ\"ש השעה\"מ על עבודת הגרשוני שלא ראה דברי הב\"י לא ידעתי למה לא תמה יותר וש\"ס מפורש דלמקני שביתה ביו\"ט לא דהוי רק כעין מתנה ומדברי התוס' שם וכמה פוסקים שכתבו דהך דתיזול איהי ותיחוד ותפתח הוי רק מכח שלא תטרוף דעת הש\"מ והרי זה הוי רק כעין מתנה לבד ומוכח דאף מתנה אסור ואפשר דהתם בש\"מ כיון דעי\"ז יחולו הגרושין ויפטור ממנה משאר כסות ועונה לכך הוי כעין מכירה לא כמתנה וכן בקנין שביתה בתחומין כיון דמה שקונה שביתה כאן הוי עיקר דירתו ממק\"א ואוסר עצמו אלפיים של צד ביתו הוי כעין חליפין ומקח וממכר מה שאוסר כאן מתיר כאן לכך הוי כעין חליפין ומקח וממכר ובזה אדרבא הי' נראה לכאורה ראי' לעבוה\"ג ממה דהקשו שם למה לא אמרינן בערובי חצרות הטעם למקני שביתה וכתבו דבע\"ח לא שייך זה ולכאורה הוא מחוסר טעם ולפמ\"ש א\"ש דבע\"ח כיון דאינו אוסר עצמו במק\"א א\"כ הוי כעין מתנה ומתנה מותר ביו\"ט לכך לא שייך בזה איסור קנין שביתה אך לפ\"ז הי' מוכח להיפוך מדברי הרי\"ף בפ\"ב דביצה שמחלק דבתחומין הוי קנין רשות אבל ע\"ת ביטול רשות הוא ולא מחלק דזה הוי כמתנה וזה כמקח וממכר מוכח דס\"ל דאף מתנה אסור דלא כדעת עבוה\"ג ומה שתמה עליו השעה\"מ ממ\"ש הב\"י והמרדכי נראה דאין ראי' די\"ל דהמרדכי סובר כדעת הרא\"ש דמעמ\"ל הוי הכונה דקונה ע\"מ שיחזור ויקנה לו ולא שיחזור מאליו לזמן דזה הוי רק קנין פירות רק הכונה דמקבלו בתנאי שיחזור ויקנה לו והוי כמתחייב ליתן דמיו עבורו ולכך הוי כמו\"מ וכן ה\"נ כיון דיש אומדנא דמוכח שמקנה לו הקמח רק כדי שיאפה לו הוי כאלו התנה עמו בפירוש עמ\"ל אף דלא התנה כל דאיכא אומדנא דמוכח הוי כאלו התנה עמ\"ל סתם שיהי' שלו לעולם ובלי תנאי חזרת הקנאה רק לעולם או שיחזור לו לאחר זמן ממילא בלי חזרת הקנאה כל כה\"ג אינו דומה למו\"מ וי\"ל דמותר כדעת עבוה\"ג בזה ומותר ליתן במתנה בשבת וי\"ט:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קכד) </b> אמנם לרב סימא דס\"ל כו' תקשי לי' ברייתא דידן כו'. אני תמה דהאי מאי קושיא היא הא קיי\"ל נמי דאין שליחות לנכרי ואפ\"ה אמירה לנכרי אסורה משום שבות ואיך ס\"ד דיהי' מותר לכתחלה לאחר לאפות ולבשל בשביל זה שלא עירב בלי הקנאת קמחו הנאסר ואי לישנא דשלוחו של אדם כמותו קא קשיא לי' א\"כ הא לרבינא נמי קשה משום דעד כאן לא קאמר רבינא דהיכא דשליח לאו בר חיובא הוא אמרינן דיש שליח לדבר עבירה היינו היכא דהשליח אינו שייך כלל באותו דבר איסור. כהאי דכהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה. דלא שייך לאו זה בישראל כלל. אבל היכא דגם להשליח יש לו שייכות באיסור זה עצמו אלא דבמעשה זו אינו בר חיובא. כמו בנ\"ד דאלו השליח הזה לא הי' מערב לעצמו הרי נמי אסור הי' לאפות ולבשל וא\"כ הרי זה מקרי בר חיובא אפילו לרבינא ג\"כ:<br><b> תדע </b> שכן הוא דאל\"כ יקשה אמאי לא קאמר הש\"ס בב\"מ דף י\"א הנ\"ל איכא בינייהו בין רבינא לרב סימא בישראל שאמר לחבירו צא והחזר לי גרושתי או צא וגרש אנוסתי. אע\"כ צ\"ל דה\"ט משום דבהא גם רבינא מודה דהו\"ל בר חיובא כיון דחל גם עליו הלאו שלא להחזיר גרושתו ושלא לגרש אנוסה דידי' וא\"כ הו\"ל תו דבר עבירה ואין שליח לד\"ע אפילו לרבינא. ועיין או\"ח סי' רכ\"ג סעי' ט\"ז וסעי' י\"ז שם ודו\"ק. וכן דעת הנ\"ב מה\"ק סי' ע\"ה. אולם י\"ל דהגאון המחבר ז\"ל ס\"ל כדעת המל\"מ בפ\"ד הלכה י\"ד מהלכות מלוה וכר\"י אלפאנדרי בשו\"ת מוצל מאש סי' ל\"ב דס\"ל דבכה\"ג לא מקרי בר חיובא וע\"ש ועיין בשו\"ת מו\"ח רבינו נ\"ע סי' קצ\"ד ומ\"ש שם חתנו והדברים ארוכים ואין הגליון מספיק:<br><b> אמנם </b> לא ירדתי עוד לדעת הגאון המחבר ז\"ל בקושייתו דהא אי נימא דאין שליח לדבר עבירה. א\"כ הרי השליחות בטל כמ\"ש התוס' בב\"מ הנ\"ל ואין תו רשות ביד השליח למיפא קמחא דחברי' משום דכבר נסתלק משליחותו ואין שום אדם רשאי לאכול מפת שאפה זה שלא ברשות הבעלים וא\"כ מאי בכך שהאופה עירב לעצמו מ\"מ פת זה שאפה מקמחי' דנאסר שלא מדעת בעלים אין לו היתר באכילה. וא\"כ הרי אפייה זו הוי מלאכה שלא לצורך כלל ומדאורייתא נמי אסורה שהרי לא שייך לומר בה הואיל ואי מקלעי לי' אורחים כו' דהא הכל אסורים בפת זה ומש\"ה שפיר קאמר הר\"ן ז\"ל דצריך לאקנויי קמחי' וממילא מותר הפת דהא לא נעבדה עבירה באפייתו ודו\"ק:<br><b> ואף </b> דיש לפקפק בזה ולומר דכיון דבאמת הבעלים עשאוהו שליח וברשותם הוא אופה וא\"כ אע\"ג דהשליחות בטל משום עבירה אפ\"ה לא נסתלק בזה הרשות שנתנו לו הבעלים למיפא קמחא דידהו ואין בפת משום גזל ומותר באכילה מ\"מ מנ\"ל להקל בזה וצ\"ע לעת הפנאי. והא דכתב הר\"ן דצריך לאקנויי קמחי' ולא אמרינן דאחרים מותרין לאפות לו מטעם הואיל דאי בעי מקני להו י\"ל דכיון דאפילו מי שעירב נמי אין לו היתר לאפות אלא מטעם הואיל ואי מקלעי לי' אורחים כו' כמ\"ש התוס' בריש מכילתין וא\"כ משום הכי צריך לאקנויי משום דהו\"ל תרי הואיל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואסור </b>\n<b> לאדם שיעורר על מתו כו'.</b> כתב ה\"ה ובירוש' חילקו בין מת חדש למת ישן וכן בדין לפי טעם שמואל כו' הנה הרא\"ש ז\"ל פ\"ק דמ\"ק כתב משם הראב\"ד דקי\"ל כשמואל והביאו ראיה מהירושלמי הלזו יע\"ש ומבואר הוא דכונתו כז\"ל דממה שחלקו בירוש' בין חדש לישן ע\"כ דאתיא כשמואל דטעמא מפני שאין המת משתכח מן הלב עד שלשים יום ומשום הכי יש לחלק שפיר בין חדש לישן דבחדש שרי כיון שהמרירות כבר הוא בלב ואין בו תוספת מפני ההספד מידי דלטעמיה דרב היינו משום עלית הרגל מ\"ל חדש מ\"ל ישן הא בחדש נמי איתיה להאי טעמא. והנה יש לדקדק דא\"כ ק' דכי פריך תלמודא מאי בינייהו אמאי ל\"ק א\"ב מת חדש דלרב דטעמא משום עלית הרגל אפי' חדש בשכר אסור ולשמואל שרי ולעיל סמוך ונראה לזה דחה הרא\"ש ז\"ל משם הרמב\"ן דברי הרי\"ץ בן גיאת שכתב דכיון דלרב טעמא משום עלית הרגל בז\"ה שרי והקשה עליו הרמב\"ן ז\"ל דאם כן אמאי ל\"ק דא\"ב בז\"ה ומש\"ה כתב דלרב נמי אפי' בז\"ה אסור אי משום דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אי משום דלאו דוקא משום עלית הרגל אלא משום שמחת הרגל שאדם מכניס מעות לצורך המועד ואתי לבטולי משמחת הרגל ואם כן קשה דעוד היום תקשי אמאי ל\"ק א\"ב חדש ואם נאמר אה\"נ וחדא מינייהו נקט אם כן מאי ק\"ל להרמב\"ן ז\"ל דאמאי ל\"ק א\"ב בז\"ה והיה נראה לומר דודאי תלמודא דידן דלא קאמר א\"ב חדש ע\"כ דס\"ל דאפי' לשמואל חדש נמי אסור דע\"י ההספד מתעורר המרירות יותר ופליג אירושלמי אלא דכונתם ז\"ל להביא ראיה מהירושלמי דאתיא כשמואל כי היכי דניפסוק הלכה כותי' דשמואל ממה שחלקו בירושלמי בין חדש לישן דבשלמא אי אתיא אליבא דשמואל א\"ל דסבירא ליה לירושלמי לחלק בין חדש לישן מטעמא שהמרירות כבר הוא בלב אלא דתלמודא דידן פליג בהך סברא וס\"ל דאפי' במת חדש על ידי ההפסד מתעורר המרירות יותר ובסברא הוא דפליגי אכן אליבא דרב דטעמא משום עלית הרגל אין טעם לחלק בין חדש לישן ודא ודא חדא היא:<br><b> ובהכי </b> ניחא לי מ\"ש רש\"י והרע\"ב ז\"ל בפי' המשנה ולא יספידנו שאם מת לו מת בתוך ל' יום לפני הרגל לא ישכיר לו ספדן להספידו וקשה דאמאי תפסו השיטה נגד הירוש' דמפליג בין חדש לישן והן אמת כי לדברי רש\"י היה אפשר לומר דס\"ל דהלכה כרב דטעמא משום עלית הרגל וכדעת הרמב\"ן ז\"ל וסיעתיה דלהאי טעמא אין לחלק בין חדש לישן כמ\"ש אכן לדברי הרע\"ב לא יתכן תירוץ זה שאחר שכתב דלא יספידנו אפילו מת בתוך ל' יום הביא מחלוקת רב ושמואל ומשמע דס\"ל דאפילו אליבא דשמואל חדש נמי אסור ולכן נראה דהיינו טעמייהו משום דס\"ל דתלמודא דידן פליג אירושלמי מדלא קאמר הך בינייא האמנם אכתי תירוץ זה לא יגהה מזור לקושייתנו ממ\"ש מרן בב\"י א\"ח סי' תקמ\"ז שדעת הרמב\"ם והרמב\"ן בספר תורת האדם דמת חדש מותר לסופדו משמע דס\"ל דהך ירושלמי הלכתא היא ולא פליג אתלמודא דידן וכיון שכן קשה דאמאי ל\"ק א\"ב מת חדש וכדקשיא ליה להרמב\"ן ז\"ל לדעת הרי\"ץ בן גיאת ולכן נראה ל\"ל דמהא ל\"ק ליה להרמב\"ן דא\"ל דמש\"ה ל\"ק בגמרא הך בינייא משום דשמואל ודאי לא פליג אטעמא דרב דקאמר משום עלית הרגל ומשום מעשה שהיה אלא דאתא לאוסופי ולומר דאפי' היכא דליכא טעמא דעלית הרגל וכגון היכא דעבד בחנם אפי' הכי אסור ואם כן מש\"ה לא מצי למימר א\"ב מת חדש משום דאי בשכר לכ\"ע אסור משום טעמא דעלית הרגל ואי בחנם לכ\"ע שרי אכן לדברי הרי\"ץ בן גיאת שכתב דלרב בז\"ה שרי ק\"ל שפיר דאמאי ל\"ק ג\"כ בז\"ה ודו\"ק. אך זו היא שקשה בעיני דברי הטור שכתב בא\"ח סי' הנז' וז\"ל ואפי' כל ל' יום לפני המועד אסור להספיד על מת שמת לו מלפני ל' יום קודם המועד ודוקא להספיד בשכר אסור ואפי' אם יש לו הספד בלא זה כגון שמת לו מת עתה שאותו מותר לסופדו אפי' ערב הרגל אסור להספיד על המת שמת לו מלפני ל' יום קודם המועד אבל בחנם מותר לרב לסופדו אבל לשמואל אסור כו' והנה מבואר שדעתו ז\"ל דמת חדש מותר לסופדו אפי' בשכר שהרי כתב אבל בחנם מותר לרב מכלל דעד השתא בשכר קמיירי ואפי\"ה כתב דאפילו אם יש לו הספד בלא זה כגון שמת לו כו' שאותו מותר לסופדו דהיינו ודאי בשכר דאי בחנם אפי' ישן נמי מותר וכיון שכן ק\"ט דלרב כיון דטעמא דבשכר אסור היינו משום עלית הרגל א\"כ מה מקום לחלק בין חדש לישן הא בחדש נמי איתיה להאי טעמא ואם נאמר דס\"ל דדוקא במת ישן שכבר נספד כהלכה כדינו אסרו חכמים לעורר עליו ולסופדו אמנם במת חדש כיון שמן הדין מוטל עליו לסופדו משום חששת עלית הרגל לא אסרו אם כן קשה טובא דאיך הכריע הרא\"ש וסיעתיה דהלכה כשמואל ממה שחלקו בירוש' בין חדש לישן ואימא דאתיא אפי' כרב דלרב נמי יש לחלק הכי כמ\"ש אלא משמע ודאי דלרב אין לחלק כלל בין חדש לישן ודברי הטור ז\"ל צ\"ע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..527e58f2a895748ff2aaba912af4f45fc1b1af72
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,264 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Rest_on_a_Holiday",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> מלאכה שחייבין עליה כו'.</b> הנה מדברי ה\"ה שכ' ונראה טעם לשנים אלו ההוצאה לפי שאף היא באוכל ומשקה ואף ע\"פ שהיא בדברים אחרים אמרינן מתוך כו' נראה לכאורה דס\"ל שדעת רבינו דכל מלאכה שהיא באוכל ומשקה אמרי' מתוך והבערה אע\"פ שאינה באוכל ומשקה גלי ביה קרא דאמרי' מתוך מיתור דביום השבת וכמ\"ש ה\"ה והקשה הפר\"ח בסי' תצ\"א סק\"א ממ\"ש רבינו ז\"ל ברפ\"ד דין ב' וז\"ל כשם שאין מכבין את האש כך אין מכבין את הנר ואם כבה לוק' כמי שארג את הבגד אע\"פ שהכביה הותרה לצורך אוכל נפש כמ\"ש רבינו בפרק הנזכר דין ו' כמבואר בדברי המ\"מ פ\"ג דין י' ד\"ה אין שורפין ולא אמרינן מתוך שכתב וזה מתורץ בלשון רבינו שכתב שם שהכיבוי מלאכה שאין צורך אכילה בה כלל כלומר דאף ע\"פ שלצלות הבשר ע\"ג גחלים מתכבה האש אותו כיבוי אין בו צורך לצליה ול\"ד להבערה שהיא צורך אכילה אלא דק' טובא ממתוק החרדל בגחלת שפירש\"י בפ' ר\"א דמילה שרגילין לכבות לתוכו גחלת דהתם הכביה עצמה היא צורך אכילה ואם כן אמאי לא אמרינן מתוך ולא לילקי עליה וגם זה מתורץ מדברי ה\"ה שכ' דדוקא בהוצאה אמרינן מתוך לפי שאף היא באוכל כו' עכ\"ד. ולכאורה דבריו תמוהים שהרי מתוק החרדל בגחלת של עץ לכ\"ע אסור וכמ\"ש רבי' שם בדין ו' ובגחלת של מתכת ה\"ט דממתקין לפי שאין כאן כיבוי שאינו עושה פחם כמ\"ש רש\"י בפר\"א דף קל\"ג וכן תמה עליו מורינו הר\"ב מ\"ק זצוק\"ל דק\"צ ע\"א יע\"ש אמנם לע\"ד נראה שדבריו צדקו יחדיו שהרי לפי גירסת הרי\"ף שהביא בפ\"ב דביצה דגריס ומ\"ש מבישרא אגומרי התם ליכא כיבוי הכא איכא כיבוי הקש' עליו הרז\"ה שם דכיון דכיבוי זה מחמת אוכל נפש הוא אע\"פ שהוא כיבוי גמור אמאי לא שרי כשאר מלאכות ותי' הרמב\"ן דכיון דכבוי זה אינו עושה אוכל באפייה ובישול אלא מתקן את האוכל הוה ליה כטחינת חטים וכיוצא דאסור יע\"ש וא\"כ לפי דעת רבי' דטחינת חטים וכיוצא אינו אלא מדרבנן משום דיכול לעשותם מעי\"ט משמע ודאי דה\"נ מתוק החרדל בגחלת אינו אלא מדרבנן אע\"ג דאינו אלא תיקון אוכל שהרי התירו שחיקת תבלים בי\"ט אע\"ג דאינו אלא תיקון אוכל ואם כן קשה דאיך כתב רבי' דאם כבה לוקה מן התורה הא מן התורה הותרה כביה שלא לצורך במתוך אלא דמ\"מ עיקר קו' ממיתוק החרדל בגחלת נראה דל\"ק דהתם נמי הכביה עצמה אינה עושה אוכל אלא לחישת הגחלת וחמימותה עושה אוכל ואם היה באפשר שלא תכבה ה\"נ היה מתקן את האוכל דומיא דבשרא אגומרא וכ\"כ בשיטת כ\"י להמאירי וכן משמע גם כן ממ\"ש התוס' ביצה דכ\"ג ד\"ה ע\"ג חרס בס\"ד דכתבו דכיבוי לעולם אינו לצורך אוכל נפש יע\"ש ועיין בב\"ח סימן תק\"ז ומ\"מ בין לתי' הרב ז\"ל דבכביה לא אמרינן מתוך משום דכביה אינ' לצורך אוכל נפש וא\"נ משום דכביה עצמה אינה באוכל לפי דברי ה\"ה ק\"ל מהא דגרסינן בפ\"ק דכתובות ד\"ו גבי בעילה בתחי' בשבת ר\"פ משמיה דרבא אמר בי\"ט שרי בשבת אסור אמר ליה ר' פפי לרב פפא מאי דעתך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה שלא לצורך אלא מעתה מותר לעשות מוגמר בי\"ט דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך והשתא מאי ק\"ל הא מוגמר בי\"ט איכא משום מכבה כמ\"ש רבינו ובמכבה לא אמרינן מתוך ולפי גרסת הרי\"ף אפשר לומר דס\"ל לר\"פ דבמוגמר ליכא משו' כיבוי כיון דסופו להבעיר וכרבא דאית ליה הכי התם דאמר אף ע\"ג גחלת מותר וכמ\"ש הר\"ן שם דרבא פליגא אדרב הונא דא' אסור מפני שמכבה אלא שמדברי רבינו נראה דלא גריס כגיר' הרי\"ף וכמ\"ש הרב ל\"מ בפ\"ג דין י\"ב יע\"ש:<br><b> וראיתי </b> להרב הנז' שם שהוק' לו כקו' הפר\"ח דאמאי לא אמרינן מתוך בכבוי ותירץ דבישרא אגומרי הוי כיבוי כלאחר יד ומשום הכי לא אמרינן מתוך שהותרה כבוי כלאחר יד הותר נמי כבוי בידים יע\"ש. ולפי תי' קשה ממיתוק החרדל דהתם הוי כיבוי בידים ומשמע דמן התורה מותר כטחינת חטים וכיוצא כמ\"ש ואולי יש לחלק דאף ע\"ג דבטחינת חטים ושחיקת תבלין ס\"ל לרבינו דמותר מן התורה היינו משום דהמלאכה היא באוכל עצמו מה שאין כן מיתוק החרדל דמלאכת הכביה אינה נעשית באוכל אסור מן התורה ואף על גב דבישרא אגומרי הכבוי אינ' נעשית באוכל התם היינו משום דהוי כבוי כלאחר יד אבל כיבוי בידים אפילו לצורך אוכל נפש אסור מן התורה מיהו מ\"ש עוד הרב הנז' ליישב לדעת ה\"ה שכתב בפ' זה דין ה' שדעת רבינו דמכיון שבקצירת חטים וכיוצא אין הפסד אע\"ג דבתלישת ירק ושאר פירות יש הפסד לא רצו להתיר התלישה שהיא תולדת קצירה לחצאין וה\"ק דא\"כ בישר' אגומרי אע\"ג דלא אפשר מעי\"ט יהא אסור כיון שהכיבוי נאסר ותי' דלא דמי דבשלמא בתלישת ירק אמרינן דכיון דנאסר קצירה שהיא לצורך אכילה נאסרה תלישת ירק אע\"פ שהיא לצורך אכילה משום דלא פלוג רבנן אבל לא נאמר בעבור דין דמשום שנאסר שלא לצורך אכילה יהא אסור כיבוי לצורך אכילה כיון שהם שני ענינים חלוקים נראה דליתא שהרי מיתוק החרדל בגחלת כבוי לצורך אכילה היא ואפי' הכי אסורה וא\"כ אמאי לא אמרי' דכיון דאסרו כבוי גחלת של עץ לצורך אכילה לא פלוג רבנן ובישרא אגומרי נמי יהא אסור ולעיקר קושייתו נראה לומר דלא דמי דבשלמא בקצירה איכא למימר דכיון דנאסרה קצירת חטים בידים לצורך אוכל נפש נאסרה נמי תלישת ירק בידים לצורך אוכל נפש אף ע\"ג דלא אפשר משא\"כ בכיבוי ליכא למימר כיון דאסרו כבוי מתוק החרדל יהא אסור בישרא אגומרא דכבוי גחלת בחרדל הוי כבוי בידים וכבוי בשרא אגומרי הוי כבוי מאליו וכלאחר יד כנ\"ל פשוט:<br><b> עוד </b> הק' הפר\"ח ממ\"ש רבינו בפ\"ה דין ה' והלש עיסה מערב י\"ט אין מפרישין ממנה חלה בי\"ט וכן אין שורפין קדשים בי\"ט ששריפת קדשים שנטמאו מ\"ע ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה את ל\"ת ועשה ולפי דעת ה\"ה קשה דאמאי לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך כו' וכן הק' הרב ל\"מ ז\"ל שם ותי' דס\"ל לרבינו דלכם אהדרי' לאיסוריה דלא אמרינן מתוך וטעמא דהואיל הדר אפקיה והכל משום דליכא טעמא דהואיל שהרי אסור בהנאה יתיב בדוכתיה יע\"ש ודבריו תמוהים שא\"כ קש' היכי אמרינן בגמרא אברייתא דהשוחט עולת נדבה בי\"ט לוקה ב\"ש היא הא אפילו כב\"ה מצי אתי משום דלכם אהדריה לאיסוריה קמא וטעמא דהואיל לא שייך בשוחט עולת נדבה ומהתימא עליו שסותר את עצמו שבפ' זה הוק' לו כן ותי' דס\"ל לר\"י בר אבדימי דכיון דשייך טעמא דהואיל בכל מקום אמרינן מתוך שהותר לאו זה בכ\"מ משום הואיל הותר נמי אפי' היכא דליכא טעמא דהואיל ואינו עובר בל\"ת יעו\"ש וא\"כ כיון שרבי' ז\"ל פסק כב\"ה דאמרי' מתוך בהוצאה איך כתב דשרפת קדשים בי\"ט איכא עשה ולא תעשה הא ליכא אלא עשה:<br><b> עוד </b> תי' הרב הנז' דשאני שריפת קדשים דאחשבי' רחמנ' מלאכה דכתיב באש תשרף ואפילו לצורך אכילה כגון הדלקת נר בי\"ט אסור וכמ\"ש רש\"י בפרק א\"נ דכ\"ז ע\"ב ד\"ה חלה שנטמאה וכ\"כ הר\"ן שם יע\"ש ולע\"ד ק\"ל דא\"כ היכי אמרינן בפ\"ק דפסחים ד\"ה אמר רבא ש\"מ מדר\"ע תלת ש\"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וש\"מ לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך והשתא לפ\"ז היכי שמעינן מדר\"ע דלית ליה מתוך שאני התם דכיון דס\"ל כר\"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה רחמנ' אחשבי' להבערתן ומשום הכי אסור בשרפת קדשים אלא ודאי ע\"כ לומר דה\"ט דאחשביה רחמנ' לשריפתן לא אהני לן אלא לומר דאפי' לצורך כגון הדלקת נר וכיוצא אסור משום דכיון דמדאורייתא בעי שריפה ובלאו הכי היה צריך לשורפו חשיבא כשלא לצורך ובטיל ליה צורך הדיוט אצל גבוה וכמ\"ש התוספות שם בד\"ה ועל החלה משם ריב\"א ומשום הכי לדעת התו' דבעי צורך היום קצת א\"ש מאי דקאמר רבא ש\"מ מדר\"ע דלית ליה מתוך דאי אית ליה מתוך אע\"ג דחשיבי הבערה שלא לצורך אכילה משום דרחמנ' אחשביה לשריפתן מ\"מ לישתרי ליה מטעם מתוך כיון דאיכא צורך היום קצת שמצוה עליו לבערו בו ביום משא\"כ שריפת קדשים דאי אמרינן דבטיל ליה צורך הדיוט כיון שמוטל עליו לבערו חשיבה הבערה שלא לצורך כלל כיון דיכול לשורפו למחר ועיין בס' מ\"ק דף ס\"א ע\"ב ואף על גב דנדרים ונדבות ממעטינן להו מקרא דלכם ולא לגבוה אף ע\"ג דליכא צורך היום קצת כדי שלא יהא שלחנך מלא ושולחן רבך ריקם כמ\"ש התוס' בפ\"ק די\"ט ד\"ה דלמא שאני התם דגלי בי' קרא דלכם ולא לגבוה דלא חשיבה מה\"ט צורך היום קצת מה שא\"כ בביעור חמץ דליכא קרא למעוטי אי הוה ס\"ל דאמרינן מתוך הוה שרי אמנם לדעת רש\"י ורבי' דאמרינן מתוך אפילו בשאין בו צורך כלל קשה דמ\"ט אין שורפין קדשים בי\"ט ואי משום דרחמנ' אחשביה לשריפתן האי טעמא לא אהני אלא לומר דחשיבה שלא לצורך כמ\"ש וכיון דהבערה שלא לצורך שרי מטעם מתוך ה\"נ לישתרי ושמא י\"ל דרבא ה\"ק דש\"מ מדר\"ע דבמידי דטעון שריפה לא אמרינן מתוך והשתא ניחא דבפ\"ק דביצה ל\"ק דברייתא דהשוחט עולת נדבה בי\"ט לוקה ר\"ע היא והתוספות כתבו דה\"ה דהו\"מ למימר ר\"ע היא אכן לפי זה בההיא דהשוחט עולת נדבה בי\"ט אפי' ר\"ע מודה דאמרינן מתוך וזה נר' שהוא דעת הרשב\"א בתשובה סימן ע\"א וזה דוחק ובס' מ\"ק בפ\"ג מה' חו\"מ דין ה' תי' דה\"ט דשריפת קדשים דהוי עשה ולא תעשה ולא אמרי' מתוך משום דבישרא אגומרי הוי מכבה ובכיבוי לא אמרינן מתוך כמ\"ש לעיל יע\"ש ולע\"ד נראה דליתא להאי תי' ואמינא לה ממ\"ש רבינו ז\"ל בפ\"ט מה' שבת דין ה' הניח בשר על גבי גחלים אם נצלה בו כגרוגרות חייב כו' נתבשל בו חצי בישול מצד אחד פטור ע\"כ ולפי דעת הרב ז\"ל תיפוק ליה דחייב משום מכבה ואע\"ג דהוי משצ\"ל דעת רבינו ז\"ל דמשצ\"ל חייב כמ\"ש פ\"א מה' הנז' דין ז' אלא ודאי עכ\"ל שדעת רבינו דכבוי בשרא אגומרי לא הוה כבוי דבר תור' משום דהוי כיבוי כלאחר יד דמלאכה שצ\"ל אינו חייב אלא דוקא במתכוין לכבות וכדמשמע מדבריו שם אבל כשאינו מתכוין לכבות אינו אלא פטור אבל אסור ועיין בס' בתי כהונה בחלק כ\"ד סימן ח\"י דף ע\"ט ע\"א ואם כן הדרא קושיא לדוכתא דאיך כתב רבינו דשריפת קדשים עשה ואין עשה דוחה את ל\"ת ועשה דאי משום הבערה הא אמרינן מתוך ואי משום כבוי אינו אסור אלא מדרבנן כיון שאינו מתכוין לכבות ואפשר לדחות דאע\"ג דכיבוי בישרא אגומרי לא הוי אלא מדרבנן כיון דבעשיית מלאכה דאורייתא הוי עשה ול\"ת ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וכעין זה כתב הר\"ן בסוף פ\"ד דר\"ה אמתניתין דאין מפקחין עליו את הגל והשתא דאתינן להכי אין צורך לומר דמשום טעמא דכיבוי הוא דאין שורפין אלא ה\"ט דכיון דמדרבנן בעינן צורך קצת משום טירחה שלא לצורך חכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה כיון די\"ט עשה ול\"ת אלא שלפי דעת הרב ז\"ל דס\"ל כדעת רבינו דבהבערה הותרה אפילו שלא לצורך כלל לא ניתן ליאמר תי' זה ודו\"ק:<br><b> והפר\"ח </b> כתב שדעת רבינו כשיטת המפרש דלא אמרינן מתוך אלא כשיש בו צורך היום קצת וזה שאמר רבינו לפי' מותר בי\"ט להוציא קטן וס\"ת וכיוצא באלו אבל הוצאת אבנים וכיוצא בהן לוקה והיינו ההיא דאין שורפין קדשים בי\"ט וס\"ל לר' דדוקא בהוצאה והבערה אמרינן מתוך כל שיש בו קצת צורך משום דהוצאה מלאכה גרועה היא והבערה משום דגלי ביה קרא כמ\"ש המ\"מ ואף ע\"ג דמסוגיא דפ\"ק די\"ט מוכח בהדיא בשאר מלאכות אמרינן מתוך רבינו דחה סוגיא זו מכח סוגיא דפ\"ב דביצה דאסר אביי לכבות את הנר מפני ד\"א אף על גב דאיכא צורך קצת והזקיקו לר' לומר דבהנך תרתי אמרי' מתוך סוגיא דפ\"ק דביצה דמסיק דטעמא דב\"ה משום מתוך ולענין הבערה תנן בפ\"ק דביצה ב\"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אלא אם כן ראויין לשתייה וב\"ה מתירין עושה אדם מדורה ומתחמם כנגדו אלו ת\"ד ובמ\"ש דרבי' הוציא דין זה דהבערה ממתני' דלא יחם אדם כו' הקשה עליו הרב מ\"ק ז\"ל דמחמם המים חייב משום מבשל כמ\"ש רבי' בפ\"ט מה' שבת ולע\"ד נר' שודאי לא נעלם מהפר\"ח דמחמם חייב משום מבשל כמ\"ש רבי' והרב עצמו בחלק י\"ד סימן נ\"ח ס\"ק י\"ח הביא סברת רבינו ועשה לו סמוכות יע\"ש אלא שמה שהביא ראיה ממתניתין דלא יחם היינו מסיפא דמתני' דקתני עושה אדם מדורה ומתחמם כנגדו דס\"ל לרבי' דהיינו מטעם מתוך דסיפא דמתני' ב\"ה היא כדמסיק התם אמנם מרישא דמתני' אין ראיה כלל דההיא ה\"ט משום דרחיצה וסיכה חשיבה כשתייה כמ\"ש רבינו בהדיא בדין י\"ו ומש\"ה אע\"ג דמחמם חייב משום מבשל ובאפיה ובישול לא אמרינן מתוך אפילו שיש בו צורך קצת אפ\"ה שרו ב\"ה משום דחשיבה כאוכל נפש והיינו שהוצרך הרב ז\"ל להביא סיפא דמתני' דעושה אדם מדורה וכן מוכח בגמ' לפי מאי דמסיקנא התם דהך סיפא דעושה אדם מדורה ב\"ה היא וב\"ש פליגי עליה דאם כן קשה דסיפא למה לי הא מק\"ו דרישא נפקא דאפי' בהנאת אבר אחד שרו ב\"ה כ\"ש בהנאת כל גופו ועיין בספר דרכי נועם חא\"ח סימן ט' אלא ה\"ט דאי מרישא ה\"א דדוקא ברחיצה שרי ב\"ה משום דחשיבה כשתיה ובכלל אוכל נפש היא אבל שאר הנאות הו\"א דאסור קא מ\"ל דאפילו בשאר הנאות שרי משום דאמרינן מתוך וכמ\"ש הפר\"ח ז\"ל אלא שמדברי רבינו בפי' המ' נר' דס\"ל דטעמייהו דב\"ה דכל הנאות גופו הרי הן בכלל אוכל נפש ולאו משום טעמא דמתוך כמ\"ש הפר\"ח וכן נראה מדברי הר\"ן בפ' המביא וכמ\"ש הפר\"ח סימן תק\"א ס\"ב ואף שהר\"ן כתב דטעמא דהיתר מדורה משום מתוך הוא מ\"מ דברי רבינו נראין יותר וראיה מדאמרינן פ\"ק דביצה מתקיף ליה רבה ממאי דב\"ש וב\"ה בהא פליגי דלמא בעירוב והוצאה פליגי כו' ופירש\"י ז\"ל אבל שחיטה שהוא אב מלאכה אפי' לב\"ה לא הותרה שלא לצורך והך מתני' אפי' ב\"ה היא ואם איתא לדעת הר\"ן תקשי ליה מתני' דעושה אדם מדורה דשרו ב\"ה משום מתוך ור\"י דאתקיף עלה מדלא מפלגו באבנים אמאי לא נתקיף עלה ממתניתין מפורשת אלא מוכח דמההיא ליכא ראיה דה\"ט משום דהנאת הגוף חשיב כא\"נ ולדעת הר\"ן יש לדחות דודאי רבה אזיל ומודה דב\"ה אית להו מתוך מכח הך מתני' וברייתא דהשוחט עולת נדבה בי\"ט ע\"כ ב\"ש היא ולא ב\"ה ושלא כפי' רש\"י אלא דאתקפתא דרבה אינו אלא לר\"י בר אבדימי וקאמר דטעמייהו דב\"ה דמתירין הוצאת קטן משום דס\"ל דאמרינן מתוך ואהא הוא דק\"ל דמהיכא פסיקא ליה לריב\"א דטעמייהו דב\"ה הכא משום מתוך דילמא בעירוב והוצאה פליגי כלומר דמהכא אין ראי' והיה לך להביא ראיה מההוא מתני' והיינו דאתקיף עלה ר\"י דמהך מתני' גופא מוכח דבהא הוא דפליגי ואפי' הר\"ן ז\"ל נראה שחזר בו בפרק המביא וכתב דכל שהוא נהנה מגוף האסור חשיבה כא\"נ וכמ\"ש הב\"ח והפר\"ח סי' תק\"א אלא דקשה לזה דמסוגיא דפרק קמא דכתובות מוכח דאפילו בהנאת הגוף כגון מוגמר בי\"ט ובעילת בתולה לא שרי אלא מטעם מתוך והרב דרכי נועם סי' הנזכר תירץ דאה\"נ דרב פפי הוה ס\"ל דאפילו בבעילה דאיכא הנאת הגוף לא שרי אלא משום מתוך אמנם ר\"ח דתי' עליך א\"ק אך אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש כונתו לומר דקרא כי קאמר לכל נפש אף הנא' הגוף בכלל ובלבד שיה' שוה לכל נפש ע\"ש. ולע\"ד תי' זה לא יגהה מזור לפי מ\"ש התוס' שם בד\"ה אלא מעתה וז\"ל וכ\"ת לדידיה נמי תקשי וכי לא סבר דאמרינן מתוך הא טעמא דב\"ה משו\"ה הוא וי\"ל שהיה סובר דטעמא דב\"ה משום דאין עירוב והוצאה לי\"ט כדקא ס\"ד מעיקרא בביצה אע\"ג דהתם פריך עלה דילמא לרב פפי לא שמיע ליה עכ\"ל והשתא לפי זה קשה לתירו' ז\"ל דאכתי תקשי ליה לרב פפי מתניתין דלא יחם אדם דשרו ב\"ה ואי ס\"ל דטעמייהו משום דהנאת הגוף חשיבא כאו\"נ אם כן ה\"נ גבי בעילה ומוגמר לישתרי כיון דאיכא הנאת הגוף ולכן נראה לע\"ד דאע\"ג דגבי מדורה וחימום מים חשיבא הנאת הגוף כאו\"נ הנאת בעילה ומוגמר לא חשיבא ליה משום דחימום המים ההנאה באה לו על גופו וחשיבה כשתיה ומדורה להתחמם בו נמי ההנאה בא לו מכח ההבערה גופה שהיא המלאכה משא\"כ גבי בעילה דהנאת הגוף לא בא לו מהחבורה שהיא המלאכה גופה ומוגמר נמי ההנאה בא לו מהריח ולא מההבערה שהיא המלאכה כנ\"ל לחלק ועיין בשיטה מקובצת למוה\"ר בצלאל ז\"ל בפרק ב' דביצה מ\"ש שם משם רבו יע\"ש:<br><b> עוד </b> הקשה הפר\"ח לדעת ה\"ה וז\"ל ואיכא למידק בדבריו טובא חדא דכיון דרבינו ז\"ל פוסק כר\"י דאית ליה מתוך למה פרט הוצאה והבערה והלא מוכח בסוגיא דבכל המלאכות אמרי' מתוך דהתם מייתי דבשחיטה ובישול אמרינן מתוך ומשמע דה\"ה לשאר מלאכות וכ\"כ התוס' בפ' המצניע דצ\"ה דבנין בי\"ט לא אסור אלא מדרבנן דהא איכא מגבן דהוי או\"נ שחייב בשבת משום בונה כדאיתא התם ומתוך שהותרה בנין לצורך הותרה שלא לצורך ורבינו כתב הפך מזה בתחילת הפ' שאם בנה לוקה וכן הק' הרב ב\"ח סימן הנז' והניחו בצ\"ע ומה שתירץ הפר\"ח דמתוך מ\"ש ה\"ה אבל שאר מלאכות שאינם לצורך אכילה כגון הכתיבה והבנין אפי' עשאן לאכילה לוקה יר' שמתור' זה דס\"ל דמגבן בי\"ט לוקה כפשטא דברייתא דהמצניע והא דפליגי חכמים ואמרו אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות אינו אלא מהמכבה ואילך כמ\"ש המ\"מ עצמו בפ\"ז מהלכות שבת ומה שהוכיח הר\"ן בפ' א\"צ דגיבון ביו\"ט לא מתסר אלא מדרבנן מדלא אייתינן הך ברייתא בפ' ר\"א דמילה כי אבעיא לן מהו לגבן יש לדחות משום דבהך ברייתא מצינן למדחי דחכמים אכולהו קאי אף אמגבן ולפיכך לא מצי למפשט מינה מידי עכ\"ד ודבריו סתומים דהא כי נמי נימא דחכמים אכולהו קאי אף אמגבן הרי אפשיטו בעיין דאסור לגבן מדרבנן והיכי איבעיא לן אי שרי לגבן או לא אמנם כונתו לומר דאי אמרינן דחכמים לאו אכולהו קאי אלא המכבד ואינך אבל במגבן מודו לר\"א דאסור מן התורה ע\"כ לומר דגיבון ביו\"ט אפילו לצורך יו\"ט אסור מן התורה דאי שרי מדאורייתא היכי קתני בברייתא דהמגבן ביו\"ט לוקה ואפילו נימא דהמגבן לצורך חול קאמר אכתי תקשי דאמאי לוקה הא מתוך שהותרה גיבון לצורך הותרה שלא לצורך אמנם אם נאמר דחכמים אכולהו קאי אין ראיה מדאסרו חכמים גיבון משום שבות דאיכא למימר דלא אסרו אלא במגבן לצורך חול זהו כונת דבריו אלא דאין תירו' מחוור דמשמע ודאי דגיבון ביו\"ט לדעת רבינו לא אסו' אלא מדרבנן דומיא דקצירה וטחינה וכבר הוא עצמו דחה תיר' זה בס\"ד יע\"ש ועוד אני מוסיף להק' מהא דאמרינן לעיל בפ\"ק דביצה דף ח' אמתני' דקתני ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה אמר ר\"ז אר\"י והוא שיש לו ד\"נ ופרכינן עלה והא קא עביד כתישה והשתא מאי קו' הא כתישה משום תולדה דטוחן הוא דמחייב ואם כן נימא מתוך שהותרה טחינה לצורך או\"נ שהרי שחיקת סמנין מחייב בשבת משום טוחן כמ\"ש רבי' פ\"ח מה' שבת דין ט\"ו ואלו בי\"ט מותר הותרה נמי שלא לצורך ואפילו לדעת התוספות וסייעתיה דס\"ל דבעינן צורך היום קצת ה\"נ הא איכא צורך היום שאם יניחו לערב יבלע בארץ ואין רשומו ניכר ונמצא בטל ממצות כיסוי דמה\"ט כתב הרא\"ש שם דכוי אין שוחטין אותו בי\"ט ואם כן לא גרע מס\"ת לקרות בו דמקרי צורך היום קצת משום דאיכא סרך מצוה וכן ק' מההיא דגרסי' בפ' א\"ע ומי אמרינן הואיל והתנן י\"ח תלם א' וחייבין עליה משום ח' לאוין החורש בשור ובחמור כו' ואי אמרי' הואיל אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור אמר ר\"פ באבנים מקורזלות ראויות לכותשן וכתישה ביום טוב מי שרי כו' והשתא מאי פריך וכתישה בי\"ט מי שרי הא ודאי שרי מטעם מתוך דהא התם מיירי בכה\"ג דאם היה מבקש עפר אחר ינגב הדם או יטשטש ע\"י מים כמ\"ש בתוס' שם ואם כן מקרי שפיר צורך היום הן אמת דלמאי דפריך בגמרא והא קא עביד כתישה לק\"מ משום דתלמודא פריך לר\"ז דאמר דבעינן ד\"נ ואי ס\"ל לר\"ז דאמרי' מתוך אם כן אפילו בלא ד\"נ לישתרי מטעם מתוך אך אכתי קשה לר\"ז גופיה ודוחק לומר דר\"ז ס\"ל דלא אמרינן מתוך ופלוגתייהו דב\"ש וב\"ה בעירוב והוצאה לי\"ט קמפלגי וכאתקפת' דרבה ותו דאם כן היכי פסקו הפוסקים להא דר\"ז דבעי' ד\"נ ועפר תחוח כמו שכתבו הרי\"ף והרא\"ש והטור ז\"ל סימן תצ\"ח יע\"ש ועוד אני תמה לדעת הרא\"ש וסיעתיה דס\"ל דקצירה וטחינה וכיוצא מדאורייתא הותרה לצורך או\"נ כמ\"ש בפרק א\"צ והטור בסימן תצ\"ה מהא דאיבעיא לן בפ\"ג דבכורות דף כ\"ה ע\"ב אמתני' דקתני השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן בעו מיניה מר\"ה כנגדו בי\"ט מהו טעמא דר\"י משום דקסבר תולש לאו היינו גוזז וכנגדו ביו\"ט אסור דהוה לי' עוקר דבר מגדולו או דילמא בעלמא סבר ר\"י תולש היינו גוזז וגבי בכור היינו טעמא דשרי משום דקסבר דבר שאינו מתכוין מותר ובי\"ט נמי דשא\"מ וכתב הרא\"ש שם וז\"ל מיהו קשה דבלאו י\"ט נמי הו\"מ למבעי פי' דמתני' דתולש את השער במתכוין קאמר משום דתולש לאו היינו גוזז או בשאין מתכוין קאמר הלכך נראה לפרש דאפי' אי תולש לאו היינו גוזז מ\"מ מדרבנן אסור במתכוין או בפסיק רישיה גזירה אטו גוזז ומתני' ע\"כ בשאינו מתכוין וקא מבעיא ליה כנגדו בי\"ט מהו דילמא דוקא בבכור דתולש לאו היינו גוזז וליכא איסורא דאורייתא הוא דשרי דשא\"מ אבל בי\"ט דאיכא איסורא דאורייתא עוקר דבר מגידולו לא שרינן בשאין מתכוין או דילמא בבכור נמי איכא איסורא דאורייתא דתולש היינו גוזז וכי היכי דשרי בבכור משום דשא\"מ שרי נמי בי\"ט עכ\"ל יע\"ש והשתא לפי דעתו דקצירה ובצירה הותרה מן התורה לצורך או\"נ אם כן מאי קא מבעיא ליה הא בי\"ט נמי אפילו במתכוין אינו אסור אלא מדרבנן דמתוך שהותרה עוקר דבר מגידולו לצורך או\"נ הותרה שלא לצורך דהתם נמי איכא צורך ושמחת י\"ט שלא תתקלקל שחיטתו וכמ\"ש הרא\"ש שם וא\"כ היכי קאמר טעמא דר\"י משום דקסבר תולש לאו היינו גוזז וכנגדו בי\"ט אסור הא כי היכי דשרי בבכור משום דאפילו במתכוין ליכא איסורא דאורייתא ה\"נ גבי יו\"ט יהא מותר מה\"ט ולכן אשר אני אחזה ליישב שורש' של דברים הוא דהא דאמרינן מתוך שהותרה מלאכה לצורך או\"נ הותרה נמי שלא לצורך היינו דוקא במידי שאין איסורו בא מפורש מן התורה כגון ההיא דהשוחט עולת נדבה וההיא דהמבשל ג\"ה בחלב דהמלאכה נעשית באוכל עצמו והילכך אמרינן דמתוך שהותרה שחיטה ובישול באוכל לצורך או\"נ הותרה שלא לצורך אבל במידי דאיסורא בא מפורש מן התורה כגון ההיא דכתישה ותולש את השער דאינו אלא מכשירי או\"נ ואם כן כיון דקרא קא ממעט בהדיא מכשירי או\"נ ממעוטא דהוא לבדו אין סברא לומר מתוך שהותרה מלאכה באוכל עצמו הותרה במכשירין דהא גלי קרא בהדיא דלא אמרינן מתוך והלכך מש\"ה אסרו כתישה בי\"ט לצורך מצות כיסוי כיון דאין המלאכה באוכל עצמו אלא במכשירין הו\"ל מכשירין שאפשר לעשותו מאתמול דאפי' לצורך אוכל נפש אסור מן התורה וכן ההיא דתולש את השיער נמי כל זמן שלא נשחטה הו\"ל מכשירי או\"נ שאפשר לעשותו מאתמול כמו שכתב הרא\"ש שם בסמוך יעוין שם והילכך לא אמרינן מתוך ומעתה מתרצתא היא מה שהק' הב\"ח ממה שפוסק רבינו בראש הפרק דאם בנה לוקה דכיון דהבנין אינו באוכל עצמו גרע ממכשירין דאפי' לצורך או\"נ אסרו הכתוב בהדיא. ומה שכתבו התוספות בפ' המצניע שאם נפל ביתו בי\"ט מותר לבנותו כדי שלא יכהו שרב ושמש היינו משום דס\"ל דהלכה כר\"י דמכשירי או\"נ דא\"א לעשותן מאתמול מותר והילכך אמרינן שפיר מתוך שהותר' מכשירי או\"נ שא\"א לעשותן מאתמול לצורך אוכל נפש הותר' נמי מכשירין שא\"א לעשותן מאתמול שלא לצורך או\"נ אלא דאיכא צורך היום קצת כההיא דנפל ביתו ביו\"ט ומ\"ש רבינו דאם בנה לוקה איכא למימר דמיירי בבנין שאפשר לעשותו מאתמול דאז אפילו לצורך או\"נ אסרו הכתוב בהדיא וא\"כ אפילו בנפל ביתו בי\"ט קאמר דלוקה משום דרבינו ס\"ל כרבנן דר\"י דמכשירי אוכל נפש אפי' אי אפשר לעשותן מאתמול אסור כמו שכתב ה\"ה בפרק ד' דין ח' יעויין שם:<br><b> ומעתה </b> הבא נבא ליישב דברי ה\"ה ז\"ל שלדעתי כונתו למ\"ש וז\"ש ופי' מלאכה שהיא לצורך אכילה נתבאר בדברי רבינו שהיא כל מלאכה שאינה נעשית באכילה ושתיה כלומר דכיון דאינה נעשית באכילה ושתיה הוה ליה מכשירין דאפילו לצורך או\"נ אסור וכ\"ש שלא לצורך דהשתא ליכא למימר מתוך כמ\"ש וכתב עוד ואם כן היה מן הדין שיהיו הוצאה והבערה אסורים כמו כתיבה ואריגה כלומר דהוצאה והבערה אפילו נעשית לצורך או\"נ כגון להוצאת מפתח או כלים לצורך או\"נ וכן הבערה ג\"כ אפילו לצורך או\"נ כגון להדליק נר לצורך אכילה וכיוצא בזה דכיון דאין המלאכה נעשית באוכל עצמו הוה ליה מכשירין דאפי' לצורך או\"נ אסור אבל הבערה גופה לצורך או\"נ פשיטא דשרי דאך אשר יאכל לכל נפש כתיב וא\"א לאכילה בלא הבערה כמ\"ש בירושלמי בפרק משילין וה\"ט דבהבערה לצורך או\"נ עצמו אע\"ג דאין המלאכה נעשית באוכל כיון דהבערה עושה אוכל דינה כאוכל עצמו ושריא רחמנא ואהא כתב ונראה טעם לב' אלו ההוצאה לפי שאף היא באוכל ומשקה ואע\"פ שהיא בדברי' אחרים אמרינן מתוך כלומר דבהוצאה כיון דהוי מלאכה גרועה ולא מקריא מלאכה שהרי בשבת גופיה נפ\"ל מקרא דויעבירו קול במחנה הא לא\"ה הוי שרי והילכך כיון דהוצאה גופא איתא באוכל עצמו אמרינן מתוך שהותרה באוכלין עצמן הותר' בדברי' אחרים דהשתא ליכא למעוטינהו מקרא דהוא לבדו ולא מכשיריו דקרא כי ממעט היינו דוקא למידי דמקרייא מלאכה דבהכי קא מיירי קרא וקאמר כל מלאכה לא יעשה בהן אך אשר יאכל כו' אבל הוצאה דלא מקרייא מלאכה לא ממעיט מקרא דהוא לבדו וכתב עוד והבערה אע\"פ שאינה באוכלין ומשקין כו' כלומר דמה\"ט היה לנו לומר דדוקא בהבערה לצורך אכילה כיון דהי' עצמה עושה אוכל דינה כאוכל עצמו אבל הבערה לצורך דבר אחר אפילו לצורך שמחת י\"ט כיון דאינה באוכל הו\"ל מכשירין דממעטינן מקרא דהוא לבדו ואע\"ג דהוי מכשירין שא\"א לעשותן מאתמול דעת רבי' דאסור כמ\"ש אלא דמשום דכתיב לא תבערו אש ביום השבת בשבת הוא דאסור הא בי\"ט שרי כלומר וע\"כ קרא לא אתא למשרי הבערה לצורך אכילה עצמה דהא מקרא דאך אשר יאכל נפקא כדאמרינן בירושלמי אלא ע\"כ קרא אתא למשרי אפילו שלא לצורך אכילה עצמה וא\"ת אם כן איך אמרי' בפ\"ק דביצה הבערה ובישול אינה משנה ואת\"ל משנה ב\"ש היא דאמר לא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך דאי ב\"ה הא אמר מתוך כו' ה\"נ מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ולפי דברי ה\"ה ז\"ל למה לי טעמא דמתוך ת\"ל משום דכתיב ביום השבת דהתורה התירתו בהדיא דומיא דהוצאה דהוה בעי תלמודא למימר מעיקרא דאפילו אי לא אמרי מתוך שרי בהוצאה מיתורא דביום השבת ומה שתי' הרב לח\"מ דודאי בהוצאה כד נפקא לן מקרא דלא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת לא אמרינן מתוך שהרי התיר שם הכתוב הוצא' בי\"ט שלא לצורך שהרי משא סתם שלא לצורך היא וקא אמר קרא דבי\"ט שרי אבל בהבערה דנפ\"ל מלא תבערו אמרי' תפסת מועט תפסת ואמרינן הא בי\"ט שרי אוכל נפש לבד אבל שלא לצורך אסור לכך איצטריך טעמא דמתוך יע\"ש:<br><b> ולכאורה </b> איכא למשדי ביה נרגא דאי קרא דלא תבערו אתא למשרי הבערה לצורך או\"נ ל\"ל קרא הא מקרא דאך אשר יאכל לכל נפש נפקא וכדאיתא בירושלמי בפ' משילין מהו להדליק נר של אבטלה חזקיה אמר אסור מתניתא פליג' אחזקי' לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת בשבת אי אתה מבעיר אבל מבעיר אתה בי\"ט אין תימר בדברים שיש בהם או\"נ אנן קיימינן והכתיב אך אשר יאכל כו' אלא כינן קיימי בנר של אבטלה כו' וכן תמה עליו בס' מ\"ק יע\"ש אלא שיש ליישב דבריו באופן זה דודאי קרא דביום השבת ע\"כ אתא למשרי אפילו הבערה שלא לצורך אכילה עצמה אלא דאי לאו מתוך הו\"א דקרא אתא למשרי הבערה לצורך שמחת י\"ט כגון להדליק נר של כבוד או ד\"א דאי מקרא דאך אשר יאכל לא הוה שרינן אלא הבערה לצורך אכילה מחמת דחשיבה כאוכל כיון דהיא עצמה עושה אוכל שלא לצורך אכילה עצמה כיון דהמלאכה אינה נעשית באוכל הוה ליה מכשירי אוכל נפש וה\"א דאסור קמ\"ל קרא דאפי' לצורך שמחת י\"ט שרי ואצטריך טעמא דמתוך למשרי אפי' הבערה דליכא ביה צורך היום כלל כההיא דהמבשל ג\"ה בחלב דס\"ל לרבי' דההיא לא מקרי צורך היום כלל ושלא כמו שדחקו התוס' ז\"ל וא\"כ משום הכי אמרינן שפיר בהבערה מתוך דמתוך שהותרה הבערה לצורך שמחת י\"ט אע\"ג דהוו מכשירין הותרה שלא לצורך וכתב עוד אבל שאר מלאכות שאינן לצורך אכילה כגון כתי' ואריגה אפילו עשאן לאכילה לוקה משום דה\"ל מכשירין כמ\"ש ושאר המלאכות שהן באכילה עצמה כגון שחיטה ואפיה אפילו עשאן שלא לאכילה אינו לוקה מטעם מתוך דכיון דהוו באוכל עצמו ליכא קרא למעוטינהו ונמצא לפי זה שמה שפרט הוצאה והבערה הוא משום דקאמר כל מלאכה כו' אם עשה אותה שלא לצורך אכילה לוקה שפי' עשה שלא לצורך אכילה ר\"ל שלא נעשית באוכל עצמו לוקה משום דהוה לי' מכשירין ולא אמרינן מתוך כמ\"ש חוץ מהוצאה והבערה דאפי' שאינה נעשית באוכל וה\"ל מכשירין וא\"כ מן הדין לא הי\"ל לומר מתוך בשאר מלאכות אפילו הכי אמרינן בהו מתוך אבל במלאכה עצמה הנעשית באוכל עצמו פשיטא ודאי דאמרינן מתוך כדמוכחא סוגיא דפ\"ק דביצה ואפשר שזה רמזו רבינו במ\"ש אחר זה ושאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר כגון שחיטה כו' ומדלא כתב כל שנעשה לצורך אכילה משמע דאפילו אם נעשית שלא לצורך אכילה כיון שהמלאכה עצמה יש בה צורך אכילה כלומר שהי' באוכל עצמו מותר ואי קשיא לך לפי זה מהא דפ\"ק דכתובות דשרינן לבעול בתולה לכתחילה בי\"ט מטעם מתוך אע\"ג דהתם המלאכה שהיא החבורה אינה נעשית באוכל ולא עדיפי ממכשירין ואפ\"ה שרינן מטעם מתוך הא לא תקשי דאיכא למימר דההיא אתיא כר\"י דס\"ל דמכשירי או\"נ שא\"א לעשותן מאתמול שרי וכן מצאתי בשיטה מקובצת למוהר\"ב שכתב משם הראב\"ד וז\"ל ונראה דהא דשרו בעילת מצוה בי\"ט משום מתוך לא שרי אלא אם כן אי אפשר לו לבעול מעי\"ט שלא הגיע זמנו לכנוס כו' אבל היכא דאפשר ליה מערב י\"ט לא דלא עדיפי ממכשירי אוכל נפש דממעטינן להו מקרא דהוא לבדו עכ\"ד יע\"ש ומ\"ש מוהר\"ב משם רבו דמתוך שרינן אפי' בשאפשר לעשותו מאתמול ובמכשירין ולע\"ד דברי הראב\"ד ז\"ל נראה עיקר ויש לו על מה לסמוך מההיא דפ\"ק דביצה דלא שרינן כתישה בי\"ט מטעם מתוך אע\"ג דאיכא מצות כיסוי אחר זמן רב ראיתי בספר מטה יוסף ח\"ב חא\"ח סימן ד' שכתוב שם משם הרב החסיד נזיר אלהים כמוהר\"ם הלוי וכנ' שדרך קצת בדרך זה כמ\"ש:<br><b> ואולם </b> אכתי פש גבן ליישב לדרך זה מ\"ש רבינו ז\"ל בפרק זה דין ט\"ו המבשל בי\"ט לגוים או לבהמה או להניח לחול אינו לוקה שאלו באו לו אורחים היה אותו תבשיל ראוי להם והשתא לפי מ\"ש ק' טובא דאמאי הוצרך רבינו לטעמא דהואיל דמשמע דאי ליכא הואיל וכגון במבשל סמוך לחשיכה לוקה ות\"ל משום טעמא דמתוך דכיון דהמלאכה נעשית באוכל עצמו אמרי' מתוך ומה שתי' הרב ל\"מ הוא דחוק כמו שיראה המעיין ואף לזאת נראה ליישב ולומר דס\"ל לרבינו דהא דממעטינן עכו\"ם וכלבים מקרא דלכם גזרת הכתוב היא דאע\"פ שהתירה התורה מלאכה שלא לצורך אכילה מטעם מתוך אפילו הכי אסרה לצורך גוים וכן צ\"ל ע\"כ לדעת רש\"י דס\"ל דמטעם מתוך שרי אפי' שלא לצורך כלל וכ\"כ בשיטה מקובצת למוהר\"ב ע\"ש וס\"ל לרבי' דכיון דעכו\"ם וכלבים אמעיטו מקרא דלכם מכח גזירת הכתוב אהדריה קרא לאיסורא ולקי עלייהו אי לאו מטעם הואיל:<br><b> אמנם </b> במבשל או שוחט שלא לצורך אכילת עכו\"ם וכלבים אע\"ג דלאו לצורך אכילה הוא כגון במבשל איזה דבר לצורך רטיה או שוחט את העוף כדי ליקח בו ראש לתנוק לשחוק בו וכיוצא אפילו הכי לא לקי עלייהו מטעם מתוך כיון דבהא ליכא קרא דמעטינהו כי היכי דנימא אהדרי' קרא לאיסוריה וזהו שדקדק ה\"ה ז\"ל בלשונו וכתב ושאר המלאכות שהם באכילה אפי' עשאן שלא לצורך אינו לוקה כמו שמתבאר בפרק זה שאם בישל לכותים או לצורך חול אינו לוקה ומדלא כתב בתחי' דבריו ושאר מלאכות כו' אם עשאן לצורך גוים או לצורך חול אינו לוקה כמו שיתבאר בפ' זה משום דבההיא ה\"ט דאינו לוקה מטעם הואיל הא לא\"ה לוקה משום דממעטינן מקרא דלכם ואהדרי' קרא לאיסורי' ומש\"ה כתב ה\"ה אם עשאן שלא לצורך אכילה כלומר שלא עשאו לצורך אכילה אלא לצורך דבר אחר וכמ\"ש אז אינו לוקה מטעם מתוך אבל אם עשאו לצורך עכו\"ם או כלבים ודאי דלוקה אמ\"ש כמו שיתבאר בפ' זה שאם בישל לגוים כו' בא לדקדק מדברי רבינו דמדלא כתב סתמא המבשל בי\"ט שלא לצורך אכילה אינו לוקה הואיל כו' משמע דבההיא אפילו בלאו טעמא דהואיל פטור מטעם מתוך ולא איצטריך לטעמא דהואיל אלא במבשל לכותים דליכא טעם מתוך דאהדרי קרא לאיסוריה ואין להקשות דאם כן איך כתב ה\"ה בפרק זה דין י\"ג מותר להוציא תבן לבהמה מטעם מתוך הא מלאכה לכותים ולכלבים אמעיטו מקרא דלכם וגזרת הכתוב היא די\"ל דס\"ל לה\"ה דכי ממעטינן גוים וכלבים מקר' דלכם היינו דוקא לשאר מלאכות דבהא איירי קרא אבל הוצאה לאו מלאכה היא מדאיצטריך קרא דויעבירו קול במחנה וכיון שכן אמרינן בהו מתוך ואי קשיא לך א\"כ היכי אמרינן בגמרא דברייתא דקתני השוחט עולת נדבה בי\"ט לוקה ב\"ש היא דאמרי לא אמרינן מתוך הא אפי' כב\"ה נמי אתי דהא נדרים ונדבות אמעיטו מקרא דלכם ואהדריה קרא לאיסוריה וכדק\"ל להתוס' ז\"ל י\"ל דס\"ל לרבינו כמ\"ש הרז\"ה דריב\"א ס\"ל דהך ברייתא אתיא כמ\"ד נדרים ונדבות קריבין בי\"ט לב\"ה ולב\"ש נמי אין קריבין גזירה שלמים אטו עולות ועולה של יום טוב נמי גזירה אטו עולה שאינה של יום טוב ומש\"ה קתני בברייתא השוחט עולת נדבה לוקה עולת נדבה אין עולת חובה לא וכ\"כ הר\"ן בשיטה מקובצת כ\"י למוהרא\"ל ז\"ל יע\"ש וכ\"כ בס' תמים דעים סימן ק\"ך ע\"ש וכ\"ת תינח למבשל בי\"ט לעכו\"ם או לכלבים דאיצטריך רבי' לטעמא דהואיל משום דאמעיט מקרא דלכם ואהדריה קרא לאיסוריה אך לחלוקת מבשל בי\"ט לצורך חול ל\"ל למיהב טעמא משום הואיל ת\"ל מטעם מתוך דהא ליכא קרא דממעיט כי היכי דנימא אהדריה קרא לאיסוריה י\"ל דס\"ל כמ\"ש הר\"ן בשיטה כ\"י למוהר\"א לפפא ז\"ל ואני אומר שלא כוון רש\"י לומר שלא תהא שום הוצאה אסורה בי\"ט מן התורה למאן דאית ליה מתוך שהרי כתב ואף ר\"י סבר במתוך פליגי ולכ\"ע יש איסור הוצאה לי\"ט מויעבירו קול במחנה דישנה כשאר מלאכות וירמי' הי' מזהירן על השבת שהם חמורין כו' הרי גילה דעתו דלמאן דאית ליה מתוך איכא הוצאה בי\"ט דמתסרא מדאורייתא עד שהוצרך לומר דמה שלא הזהירן ירמיה אלא על השבתות הוא משום הלואי ישמעו ולפיכך נראה שהוא סובר דכל הוצאה שאינו עושה אותה אלא ליומיה אע\"פ שאין בה צורך היום כלל שריא מדאורייתא אבל הוצאה שאינו עושה אותה אלא לצורך מחר מתסרא מדאורייתא וטעמא דמילתא דכיון דמשום מתוך אתינן עלה א\"א להתירה יותר ממה שהתירה התורה באו\"נ שלא התירה כו' אלא לצורך יומו ומצינן למילף הכי מהכנה דרבה דמשום דסתם ששי חול הוא דריש דאין י\"ט מכין לשבת ובודאי דרבה לאו בהכנ' דממילא דוקא מוקי לה לקרא אלא אף בהכנה דבידים נמי דריש ואדרבא האי כתי' בהדיא כדכתיב את אשר תאפו הילכך למאן דלית לי' הואיל אסור לאפות מי\"ט לשבת מן התורה ולמאן דלית ליה הואיל משכחת ליה בדברים האסורים וכ\"ש שאסור מן התורה מי\"ט לחול דאע\"ג דבהכנה דממילא משתרי חול טפי משבת משום דסעודת חול לא חשיבא למהוי לה הכנה ה\"מ למשרי ההוא מידי לחול משום ה\"ט אבל הדבר ברור שאם אסור לאפות מי\"ט לשבת כ\"ש לחול ומשום הכי אתקיף עלה ר\"י דאם איתא דאין עירוב והוצאה לי\"ט ליכא שום הוצאה דמתסרא מדאורייתא אפי' לצורך חול שהרי אין הוצאה מלאכ' בי\"ט כלל א\"ו יש הוצאה בי\"ט מן התורה במוציא לצורך חול וכיון דמשום מתוך אתינן עלה אין להתיר בה יותר מאו\"נ עצמו והמוציא אבנים מי\"ט לחול מחייב ומשום לתא דהך הוצאה גזרו חכמים אפילו בהוצאת אבנים דליומ' ומשום הכי לא מצי ב\"ה לאפלוגי באבנים ולפי זה כשהי' ירמיה מזהירן על השבתות אף על י\"ט היה לו להזהיר שלא להוציא מי\"ט לחול דודאי רוב המשאות שהיו מוציאין לצורך חול לפי' לא הזהירן אלא על השבת שהלואי ישמעו זהו דעתי בשיטת רש\"י עכת\"ד. ובהא ניחא לי מאי דאיכא למידק לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דקצירה וטחינה בי\"ט מותר מן התורה לצורך או\"נ כמ\"ש בסמוך מאותה שאמרו בפ\"ב דחגיגה די\"ז ע\"ב דבי ראב\"י תנא אמר קרא וקראתם ובקוצרכם איזה חג שאתה קורא וקוצר בו הוי אומר זה עצרת אימת אלימא בי\"ט קצירה בי\"ט מי שרי אלא לאו לתשלומין וקשה לדעת רבי' מאי קאמר קציר' בי\"ט מי שרי הא ודאי מדאורייתא שרי אלא דרבנן הוא דגזרו וליכא למימר דנהי דקציר' בי\"ט שרי היינו לצורך או\"נ אבל שלא לצורך או\"נ ודאי דאסור ומש\"ה פריך שפיר קצירה בי\"ט מי שרי משום דקרא משמע אפי' בקוצר כל שהוא לצורך חול מדכתיב ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך וכמו שראיתי מתרצים דאכתי תקשי לפי מ\"ש ה\"ה בדעת רבינו דס\"ל כדעת רש\"י דמדאוריי' אמרינן מתוך אפי' בדליכא צורך היום כלל אם כן מאי קאמר קצירה בי\"ט מי שרי הא כיון דהותרה קצירה לצורך אוכל נפש מדאורייתא הותרה נמי שלא לצורך ודוחק לומר דראב\"י סבירא ליה דלא אמרינן מתוך כדס\"ל לב\"ש ותו דהא אמרי' התם דצריכי הא דראב\"י והא דר\"א אמר רבי הושעיא כו' דאי מדר' הושעיא הוה אמינא מה תשלומין של חג המצות אסור בעשיית מלאכה אף תשלומין דעצרת אסור בעשיית מלאכה קא משמע לן דראב\"י כו' יע\"ש וא\"כ לדידן דקי\"ל דאמרינן מתוך א\"כ תקשי מהיכא נפ\"ל דתשלומי עצרת מותר בעשיית מלאכה ותו דר\"י דקאמר הכא הבערה ובישול אינה משנה קאמר התם אלא מעתה חג האסיף איזה חג שיש בו אסיפה זה חג הסוכות אימת אלימא בי\"ט מלאכה בי\"ט מי שרי והשתא כיון דס\"ל לר\"י דאמרינן מתוך הא אסיפה בי\"ט ודאי שרי מטעם מתוך אכן כפי דברי הר\"ן הללו ניחא שפיר דמאי דק\"ל קצירה בי\"ט מי שרי היינו משום דקרא משמע בקוצר כל שדהו לצורך חול כדרך קצירת שדה זהו הנ\"ל נכון בדעת רבינו וה\"ה ז\"ל ומסתייע לזה דברי הטור ז\"ל בס\"ה שכתב כלשון רבי' וכפי דברי הפר\"ח נמצא דהטור סתם כדעת רבינו הפך דעת אביו הרא\"ש דס\"ל דבכל המלאכות אמרי' מתוך כנ\"ל וה' ינחני בדרך אמת ויראני נפלאות מתורתו:<br><b> ומ\"ש </b> עוד ה\"ה ובהשגות בדין הבערה כו' עד ופי' דברי רבי אבינא הן דס\"ל דב\"ש וב\"ה בדין ההוצאה במתוך פליגי וכי היכי דפליגי בהוצאה ה\"נ בהבערה ואע\"ג דכי אמר בירושלמי לא תאסור ולא תשרי לא סמך עליו רבינא כיון דבגמרתינו ר\"י עצמו השוה אותם ק' שהרי בירושלמי גופיה בפ\"ק די\"ט קאמר ר\"ח בשם ר' יוחנן דהמבשל נבילה בי\"ט אינו לוקה שהותר מכלל בישול הרי דס\"ל לר\"י בירושלמי דאמרינן מתוך בהבערה ובישול וא\"כ לפי דעתו ז\"ל נמצא הירושלמי סותר את עצמו ויש ליישב בדוחק וצ\"ע:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> מ\"ש </b> לשיטת הרמב\"ם דבכבוי לא אמרינן מתוך מכתובות ד\"ז אלא מעתה יהי' מותר לעשות מוגמר ביו\"ט וכו' נלפענ\"ד ליישב דיש להבין דברי הרמב\"ם למה לא נימא בכבוי מתוך ומ\"ש הרמב\"ם דאין בכבוי אוכל נפש כבר הביא השעה\"מ דיש כבוי באוכל נפש אך עיקר כוונת הרמב\"ם נראה דהנה בכל ענין מכבה לצורך אוכל נפש לא מצינו שיהיה מכוין לכבות לצורך אוכל נפש דבבשרא אגומרא נהי דהוי מכבה אין כוונתו לכבות וכן החמימות כמ\"ש השעה\"מ הנ\"ל ואם כן בכל עניני הכבוי אין כוונתו לכבות רק כיון דבאמת הוי פסיק רישי' לכך הוי בי' איסור כבוי אם לא היכי דהוי אוכל נפש מותר אך עכ\"פ כיון דאינו מכוין לכך א\"י לומר מתוך שמותר לצורך אוכל נפש באינו מכוין יהי' מותר אף במכוין למלאכה זה לא אמרינן דכל הני דאמרינן בהו מתוך שהותרה הוי הכל ממכוין למכוין דמתוך שהותרה לצורך במכוין לשם מלאכה מותר נמי שלא לצורך אף דמכוין למלאכה אבל בכבוי שפיר כתב הרמב\"ם דלא מצינו מכבוי אוכל נפש דהיינו שיהיה מכוין בכבוי ויהי' באוכל נפש זה לא מצינו ולא מצינו רק באינו מכוין לכך נהי דהוי פ\"ר מ\"מ מפ\"ר להיכי דמכוין לכבות לא מהני מתוך ולכך הרמב\"ם דמיירי במכוין לכבות אז שפיר לא שייך בזה מתוך דמפ\"ר למכוין לא אמרינן מתוך אבל התם במוגמר דנמי אינו מכוין לכבות רק דהוי פ\"ר לכך מפ\"ר לפ\"ר שפיר אמרינן מתוך מ\"ש דמ\"ש מכל המלאכות וזה ברור ואמת בעזה\"י. ואחר כתבי עיינתי בשעה\"מ וראיתי שהביא בשם רב שרוצה לפרש כעין זה בע\"א מכח דהוי כבוי כלאחר יד וע\"ז הקשה השעה\"מ אך לפמ\"ש נכון הדבר מאד בלי שום קו' ומיושב קושית השעה\"מ מכתובות ג\"כ:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (סו) </b> קשה היכי אמרינן בגמרא אברייתא דהשוחט עולת נדבה ביו\"ט כו' הא אפי' כב\"ה מצי אתי. למאי שכתב"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומולח </b>\n<b> אדם כמה חתיכות כו'.</b> פ\"ק דביצה די\"א ע\"ב אמר ר\"י אמר שמואל מולח אדם כמה חתיכות בשר בבת אחת כו' וכתב בשיטה מקובצת למוהר\"ב וז\"ל י\"מ דהא דר\"י ודרב אדא לצלי על העור קאמר כי היכי דלמלח כוליה וכן פי' רבי' חננאל וכן נראה בירושלמי אבל הריטב\"א אינו סובר כן דתרתי לא עבדינן עכ\"ד:<br><b> וראיתי </b> בתשובה למוהר\"ח בנבנשתי חא\"ח שנדפס בקרב ימים בסימן ל\"א שדקדק מדברי הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל כדעת הריטב\"א שכתבו וז\"ל ירושלמי מערי' ומלח הכא ומלח הכא עד דמלח לכוליה כלומר מולח ע\"ג העור מעט מכאן ומעט מכאן עד דמלח לכוליה ואיכא למידק מה צורך בזה לומר כלומר בדבר שפירושו הוא פשוט. והן אמת שדרך הפוסקים ז\"ל לכתוב כלומר לאפוקי פי' אחר וכאן מהו הפי' האחר שהיה אפשר לפ' שהוצרכו לומר כלומר אלא שבאו למעט דמהירושלמי היינו יכולים להבין שהיה מותר למלוח כאן וכאן עד דמלח לכוליה אפילו למלוח עליו בשר הרבה שאינו צריך לו ע\"י הערמה שרי לאפוקי זה כתבו כלומר מולח ע\"ג העור מעט מכאן אבל לא הותר למלוח עליו בשר הרבה אפילו אינו צריך אלא לחתיכ' אחת ע\"י הערמה דתרי קולי לא עבדינן יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> נראה שאין פי' זה נכון דא\"כ לא הו\"ל למסתם סתומי ולומר מולח מעט מכאן דאכתי איכא למימר דמולח מעט מכאן ומכאן אע\"ג דאינו צריך לאותו בשר קאמר ואי נחתי להכי הוה להו לפרושיה בהדיא ולומר מולח מעט מכאן והוא שצריך לאותו בשר ולכן נראה שבאו למעט שלא נפרש דמערים ומולח הכא והכא דקאמר בירושלמי אפילו בחתיכה אחת קאמר שמולח אותה במקומות הרבה ואהא כתבו מולח מעט בשר מכאן ומעט בשר מכאן אבל בחתיכה אחת למלוח אותה הרבה פעמים לא ועיין בהרב ט\"ז סימן הנז' סק\"ב והיותר נכון שבאו למעט מ\"ש המאירי משם י\"מ וז\"ל וי\"מ את הירושלמי כולהו לאו אעור קאי אלא אבשר כלומר שאם יש לו חתיכות ביתר ממה שצריך לו היום מולח את כולם בערמה שכשמלח את זו הוא דאמר שחברתה חשובה אצלו יותר עד שימלח את כולן הא ע\"ג העור לא ואין דבריהם כלום דמדקאמר הכא והכא ודאי העור קאמר עד כאן לשונו יעוין שם:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב הנז' שדקדק בדברי מרן הב\"י סימן ת\"ק שכ' וז\"ל ורי\"ו כתב מולח אדם כמה חתיכות כו' אפילו א\"צ אלא לחתיכה אחת כו' וכתב הר\"ש מאיברא ודוקא קודם אכילה אבל לאחר אכילה לא כו' וכתב מרן ומ\"ש רי\"ו משם הר\"ש מאיברא כך כתב סמ\"ק וז\"ל מערים למלוח גרמא כו' ומיהו דוקא קודם אכילה כו' וכן כתב רבינו בשם בעל העיטור לענין מבשל ומשמע דה\"ה לענין מולח גרמא כו' יע\"ש והקשה הרב הנז' דאמאי שביק התוס' שכתבו כן בפי' בד\"ה מערים והג\"א והביא מדברי הסמ\"ק ולא עוד אלא דבסי' תק\"ג כתב על הרב העיטור שכ\"כ התוס' והג\"א ולא זכר דברי סמ\"ק יע\"ש שרצה לתרץ ולא העלה בידו ולע\"ד שמרן ז\"ל טעמו ונימוקו עמו משום דמשמע ליה דהא דשרינן ע\"י הערמה קודם אכילה היינו אע\"פ שמה שאוכל ממנו מעט הוא משום הערמה שלא היתה כונתו אלא לבשל לצורך מחר וכן כתב הפר\"ח סי' תק\"ג סק\"א שכן משמע מדברי הב\"י וכ\"נ מדברי התוס' שכתבו וכן רגילים העולם שמערימין ואוכלין מעט כו' ואוכלין מן הכבד משמע שהיו רגילין להתיר על סמך אכילת כבד דסתמא אין צורך היום ואהא הוא דכתבו ומיהו הר\"ש היה אומר כו' משמע דקודם אכילה שרי אפילו אין בו צורך היום כלל במה שאוכל ממנו מעט דאם לא כן מאי וכן רגילין העולם שכתבו הא בפי' איתמר בגמרא אלא משמע שבאו להוסיף דהעולם רגילים היתר ע\"י הערמה אפילו אין בו צורך היום כלל ושלא כדעת הב\"ח שכתב דאם אינו צריך אפילו לאותה חתיכה לא שרי ע\"י הערמה אפילו קודם אכילה ודחק בדברי התוספות יע\"ש ועיין במג\"א סימן תק\"ג סק\"א וא\"כ צדק מרן הב\"י ז\"ל בסימן ת\"ק שלא הביא דברי התוס' ז\"ל על דברי רי\"ו משום דרי\"ו הביא דברי הר\"ש אפילו בצריך לאותה חתיכה שעל מ\"ש מולח אדם כמה חתיכות אפילו אינו צריך אלא לחתיכה אחת הביא דברי הר\"ש וא\"כ אין ראיה מדברי התוס' והגא\"ש דאיכא למימר שהם לא כתבו כן אלא בשאינו צריך אפי' לחתיכה אחת אמנם בצריך לאותה חתיכה אפשר לומר דס\"ל דאפילו אחר אכילה שרי כיון דהא מיהא צריך לאותה חתיכה לצורך היום והיינו שהביא מדברי הסמ\"ק שכ' מערים למלוח גרמא גרמא מיהו דוקא קודם אכילה דמשמע דבצריך לאותה חתיכה הוא דקאמר דהא דרב אדא קאי אדשמואל דאמר מולח אדם כמה חתיכות בשר אע\"פ שא\"צ אלא לחתיכה אחת גם מדברי הרב העיטור שהביא הטור סי' תק\"ג הכי משמע שכתב כתב בה\"מ דוקא קודם אכילה יכולה להרבות בבשול כו' דמשמע דלאחר אכיל' אפילו צריך לחתיכה אחת לא מהני שהרי אמ\"ש הטור לעיל מזה ממלאה אשה הקדירה בשר אפילו אינו צריך אלא לחתיכה אחת אהא כתב משם בה\"מ דהיינו דוקא קודם אכילה ומה שלא הביא בסימן תק\"ג אדברי בה\"מ דברי הסמ\"ק והביא דברי התוספות והגא\"ש היינו משום דמדברי בה\"מ ז\"ל משמע נמי דאפילו אצל\"ח שרי קודם אכילה מדכתב אבל לאחר אכילה אינה יכולה לבשל ולומר אוכל ממנו דהך לישנא משמע דאפילו אינו צריך לאותה חתיכה אלא שאוכל ממנה דרך הערמה קאמר דלאחר אכילה אסור אבל קודם אכילה שרי מדלא כתב אבל לאחר אכילה אינה יכולה להרבות בבשול ואם כן אין ראיה מדברי הסמ\"ק משום דאינהו לא איירי אלא בשצריך לא\"ח אבל בשאינו צריך אפשר לומר דס\"ל דאפי' קודם אכילה אסור כדעת הב\"ח כנ\"ל נכון ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בני </b>\n<b> החיל כו' אם כשנותנים פת ממנה לתינוק כו'.</b> הנה התוס' שם דכ\"א ע\"א ד\"ה חזינן כתבו וז\"ל ואור\"י דל\"פכו' עד ומשום הכי אם היו לוקחים ממנו כו' ולהכי פריך אדרב הונא מהכא עכ\"ל. ודבריהם צריכין ביאור שהרי כתבו וכן בעגל דבסמוך לא שייך כו' וא\"כ אמאי הוצרכו לכפול דבריהם ולומר ולהכי פריך לר\"ה מהכא ומוהר\"ש אלגאזי בס' גו\"ה דקכ\"ד ע\"ב פירש דכונתם להכריע דלפי' רש\"י דר' הונא פליגא אדרב חסדא דאסר בעיסה חציה של גוי מטעמ' דאפשר למיפלג' אם כן אדפריך לר\"ה מהכא תיקשי ליה דידיה אדידיה דהכא קאמר חזינן אי יהבי ריפתא לינוקא ולא קפדי ולא ס\"ל טעמא דאפשר למיפלגה בלישה ואלו לעיל גבי בהמה חציה של גוי קאמר דטעמא מאי משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה משמע הא היכא דאפשר למיפלגה אסור אמנם לפי פירושו ז\"ל דר\"ה לא פליג אדרב חסדא ניחא דפריך לר\"ה מברייתא דהכא ולא מדידיה אדידיה אלו דבריו יע\"ש ואין אלו אלא דברי תימה שהרי רש\"י כתב לעיל אההיא דר\"ה דהך וטעמא מאי דקאמר בגמרא סוגיא דתלמודא הוא דקאמר לה ואינן מדברי ר\"ה ועיין בהרב חד\"ה ואם כן מה מקום להקשות מדר\"ה דידיה אדידיה הא לר\"ה ה\"נ קושטא דמילתא דבהמה חצי' של גוי וחצי' של ישראל בלאו טעמא דא\"א לכזית בשר בלא שחיטה שריא ולי נראה לפרש דבריהם דכונתם להקשות לפי' רש\"י דאדפריך לרב הונא מברייתא דהכא אמאי לא פריך מברייתא דלעיל דקתני באמת אמרו ממלאה אשה קדירה בשר כו' אבל לאפות אינו אופה אלא מה שצריך לו ואף רשב\"א לא שרי אלא מטעמא דפת נאפה יפה בתנור אחד ואי ס\"ל לתלמודא דר\"ה נמי לא שרי אלא בתנור אחד וכרשב\"א מטעמא דהפת נאפית יפה אמנם בב' תנורים ה\"נ דמודה ר\"ה אם כן כי פריך לר\"ה מהך ברייתא אדמשני עגל טריפה הואי אמאי לא משני דהתם בב' קדרות הוה דסתמא דמילתא הכי הוא דעגל אחד לא בישלו בקדירה אחד ובב' ה\"נ מודה ר\"ה דאסור אמנם לפי פי' ז\"ל דר\"ה שרי אפילו בשני תנורים ניחא שפיר דפריך מהך ברייתא ולא מברייתא דלעיל כן נ\"ל ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ויש </b>\n<b> בי\"ט מה שאין בשבת איסור מוקצה כו'.</b> עיין מ\"ש ה\"ה ולפי דעת רבינו נראה שיש לישב מה שהק' התוס' בפ' אין צדין דכ\"ח ד\"ה רבינא אמר וז\"ל וקשה דמשמע הכא דרבינא אית ליה מוקצה מדקאמר מידי דהוי אקוץ בר\"ה כו' ובפ' מי שהחשיך משמע דאית ליה כר\"ש דלית ליה מוקצה כו' ולפי דעת רבינו לק\"מ דכי לית ליה לרבינא מוקצה היינו דוקא בשבת אבל בי\"ט אית ליה מוקצה וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל במלחמותיו כמ\"ש לקמן. ואולם יש לדקדק בדברי התוס' דאדק\"ל לרבינא אמאי ל\"ק להו מדרב הונא אדרב הונא דהכא קאמר רב הונא והוא שיש כזית בשר ואלו בפרק מפנין דקכ\"ח אמרינן דבמוקצה לאכילה ס\"ל כרבי יהודה ובמוקצה לטלטל ס\"ל כר\"ש ואפשר לומר שהתוס' אזלי לשיטתם שכתבו שם פ\"ק די\"ט ע\"ב ד\"ה הני כרכי דזוזי דכי קאמר התם דבמוקצה לטלטל ס\"ל כר\"ש היינו דוקא בשאר מוקצה אבל במוקצה מחמת מיאוס חמיר טפי ואפילו בטלטול אסור ומשום הכי הכא גבי שפוד כיון דמוקצה מחמת מיאוס הוא כמ\"ש רש\"י משום הכי אסור לטלטל כל שאין עליו כזית בשר אמנם מדרבינא אדשמואל ק' להו שפיר דרבינא קאמר התם בפרק מי שהחשיך דאפילו במוקצה מחמת מיאוס הלכה כר\"ש וההיא דשמואל דכרכי דזוזי א\"כ מוקצה מחמת מיאוס הוא כמ\"ש התוס' שם משם ר\"ת:<br><b> וראיתי </b> להרשב\"א שם בפ' מפנין שתי' לקושית התוספות שהקשו בפ\"ק מההיא דכרכי דזוזי דדוקא דבר שעומד לאכילה הוא דשרי לטלטל דדי לו שאסור באכילה אבל במה שאינו עומד לאכילה ס\"ל כר\"י ע\"ש וזה נראה דעת רש\"י ז\"ל לפי מה שפי' בפ\"ק דכרכי דזוזי הן מחצלאות שמכסין בהן פרקמטייא של ספינה דלאו מוקצה מחמת מיאוס הוא ואפ\"ה אסר רב לטלטלן ובהכי ניחא מה שהקשה הר\"ב חד\"ה דפ' המביא דף ל\"ג ע\"א על מ\"ש רש\"י בד\"ה והלכתא ברטיבא אסור דהך הלכתא איקבע כרב דאית ליה מוקצה כר\"י דהא אמרינן בפ' מפנין דבמוקצה לטלטל ס\"ל כר\"ש יע\"ש מה שתי' אכן לפי תי' הרשב\"א ז\"ל הנה נכון דהתם שאני דכיון דמידי שאינו עומד לאכילה הוא אסור אפילו בטלטול:<br><b> אך </b> קשה לי לדעת הרי\"ף ז\"ל שפי' בפ\"ק דשבת בפרש\"י דכרכי דזוזי הן מחצלאות כרוכות ומונחות לסחורה דלאו מוקצה מחמת מיאוס הוא ואפילו הכי אסר רב לטלטלו ואם כן מה יענה לההיא דפרק מפנין דאמרינן דבמוקצה לטלטל ס\"ל לרב כר\"ש וליכא למימר דס\"ל כתי' הרשב\"א ז\"ל דמיירי דאינו עומד לאכילה אסר רב לטלטלן שהרי כתב הרשב\"א שם דהך תי' ליתא אלא לגירסת רש\"י דגריס בשל טפל אמנם לגירסת הספרים והרי\"ף דגרסי בשר טפוח א\"א לומר כן יע\"ש:<br><b> ויש </b> ליישב ע\"פ מ\"ש הר\"ב ח\"ה ז\"ל פ' המביא דדוקא בטלטול ממש הוא דס\"ל לרב כר\"ש אבל בטלטול שהוא להשתמש בו דזהו כעין אכילתו בהא ס\"ל כרבי יהודה ע\"ש ואם כן י\"ל דס\"ל להרי\"ף דהא דקאמר בפ\"ק הני כרכי דזוזי רב אסר היינו בטלטול שהוא להשתמש בו דהוי כעין אכילתו אבל בטלטול בעלמא שרי כנ\"ל ובדברי התוספות דפ\"ק דשבת אין לדקדק דאמאי תפסו קושייתם אההיא דכרכי דזוזי ולא אדלעיל מינה דקאמר מחצלאות של בדדין רב אסר ושמואל שרי די\"ל דהתם פשיטא להו מלת' דהוה ליה מוקצה מחמת מיאוס כיון שמכסין בהם את הזתים כמו שפרש\"י אמנם מההוא דכרכי דזוזי ק\"ל שפיר והוצרכו לפרש דבכרכי דזוזי הן מוקצה מחמת מיאוס לאפוקי מפי' רש\"י. אך ראיתי להרמב\"ן ז\"ל במלחמותיו שכתב ברפ\"ק דביצה להוכיח כדעת הרי\"ף דבי\"ט קי\"ל כר\"י במוקצה מהא דרבינא דהכא דאע\"ג דס\"ל דגבי שבת הלכה כר\"ש בי\"ט ס\"ל כר\"י כו' ור' יאודה אמר שמואל אפשר דס\"ל הכי ואיכא למימר דטעמייהו בשפוד דבמוקצה מחמת מיאוס ס\"ל כר\"י כלישנא דרב אחא דאמר בר במוקצה מחמת מיאוס וצ\"ל דס\"ל דמחצלאות של בדדין לאו מוקצה מחמת מיאוס הן ושלא כדעת התוס' וכרכי דזוזי מפרש כפירש\"י ומ\"ש דרב יהודה אמר שמואל אפשר דס\"ל הכי אין להקשות שהרי בפ\"ק דשבת אמרינן עז לחלבה ורחל לגזיזה ותרנגולת לביצתה כו' רב אסר ושמואל שרי וכל הני ע\"כ בי\"ט איירי ואפ\"ה שרי שמואל שהרי מבואר מדברי הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל שגירסתם היתה עז לחלבה כו' פלוגתא דר\"י ור\"ש מיהו מדברי התוס' פ' מי שהחשיך דף קנ\"ו ע\"ב ד\"ה ושמואל מוכח דהוו גרסי כגירסא דידן יע\"ש ודוק:<br><b> וראיתי </b> למוהר\"ש אלגאזי ז\"ל בספ' גו\"ה דברים תמוהים בעיני שכתב בסימן ל' וז\"ל אין בין י\"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ק\"ק ותו ליכא והא איכא מוקצה לדעת הרי\"ף וסיעתיה דבשבת שרי ובי\"ט אסור וי\"ל כמ\"ש התוס' ז\"ל (ביצה דף ל\"ו) דהיינו דוקא במילי דאורייתא ומוקצה דרבנן עכ\"ל ואתמהה דתוס' לא כתבו כן אלא אמתניתין דמגילה אבל מתני' דמשילין פשיטא להו דמיירי במילי דרבנן מדפריך התם בגמ' ממתניתין דמשילין וא\"כ אכתי ק' למתני' דמשילין דמיירי במילי דרבנן דהא איכא מוקצה ולעיק' קושי' ל\"ק דאי' למימר דמתני' חומרי דשבת קתני חומרי די\"ט לא קתני וכן כתב הרב תי\"ט ז\"ל ע\"ש וכ\"כ הריטב\"א ז\"ל בשיט' כ\"י למס' מגילה דאע\"ג דאיכא בינייהו הא דמזמנין את הגוי בשבת ואין מזמנין את הגוי בי\"ט חומרי דשבת קתני ולא חומרי די\"ט ע\"ש ופשוט והנה התוס' שם בד\"ה ורמינהו משילין פירות כו' הק' וז\"ל ותימה דאמרינן במגילה אין בין שבת כו' אלא או\"נ בלבד אמאי לא פריך ליה ממשילין כו' וי\"ל דהתם לא פריך ממתני' כו' והכא מיירי בשבות דרבנן ולכך לא מייתי מהוצאה דאסורה מדאורייתא כו' וכתב הר\"ב ח\"ה וז\"ל פי' דאיכא למימר דלענין דאורייתא יש חילוק בין שבת לי\"ט אבל מדבריהם לא חילקו כו' ומהוצאה לא פריך נמי אההיא דמגילה דאיכ' למדחי איפכא דההוא דמגילה איירי במילי דרבנן וכ\"כ מהרש\"ל ז\"ל כו' ע\"ש ויש לדקדק דאם כן היכי קאמר התם במגילה הא לענין מכשירין זה וזה שוין מתני' דלא כר\"י כו' והשתא אם איתא דמצי למדחי דההיא דמגילה איירי במילי דרבנן ומשום הכי לא מייתי מההיא דהוצאה אם כן היכי דייק דמתני' דלא כר\"י והרי התוס' ז\"ל בשבת דקכ\"ה ע\"א ד\"ה הא ר\"א כתבו שם לחד תי' שמ\"ש בשמעתין דאין בין דמגילה מיירי במילי דאורייתא ואין בין דשמעתין מיירי במילי דשבות וכתבו עוד תדע דהכא פריך עלה בפרק משילין כדפריך בשמעתין ולא פריך בפ\"ק דמגילה והא דדייק התם הא לענין מכשירין זה וזה שוין לא דייק בפרק משילין עכ\"ל וכתב הרב ח\"ה שם דכונתם דודאי דאיכא לדיוקי הכי נמי אהך דפ' משילין דלא נחית התם מדלא קאמר אין בין כו' אלא או\"נ ומכשיריו אלא דלא נחית התם בפ\"ק דמגילה לדיוקי הכי אלא לאוכוחי דמתני' לא אתיא כר\"י אבל הך דפ' משילין דא\"נ תידוק בה הכי מצי אתיא כר\"י דלא פליג ר\"י וס\"ל דמכשירי או\"נ שרי אלא במילי דאורייתא אבל במילי דרבנן אפשר דס\"ל דאסור דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וגזרו י\"ט אטו שבת ע\"ש והשתא אם כן דמצינן למדחי דמתני' דמגילה איירי במילי דרבנן ומשום הכי לא פריך מהוצאה אם כן היכי דייק דלא כר\"י מתני' הא אפילו כר\"י מצי אתייא משום דלא פליג אלא במילי דאורייתא וצ\"ל לפי דרכו דהתוס' דמשילין פליגי אמ\"ש בשבת וס\"ל דלר\"י דס\"ל מכשירי או\"נ מותר מן התורה באו\"נ עצמו אם כן כי היכי דהתירו שבות דדבריהם באו\"נ עצמו ה\"נ התירו במכשירי או\"נ דכאו\"נ עצמו חשיב לר\"י ואם כן אפי' נימא דמתני' איירי במילי דרבנן דהו\"ל אין בין כו' אלא או\"נ ומכשירין אלא ודאי דמתני' דלא כר\"י אלא דאם כן קשה אדקשיא להו במשילין דאמאי לא פריך במגילה כדפריך במשילין ולא מצאו מענה לקש' להו דאמאי לא דייק הכא במשילין כדדייק במגילה בדברי התוס' דהתם כפי מה שפירש הר\"ב ח\"ה בכונת' ק' לי טובא שהרי התם באו לתרץ מה שהקשו בתחילת דבריהם דהיכי הוה בעי רב יוסף לומר דמתני' ר\"א דפ\"ק דמגילה דייק עלה הא לענין מכשירין זו\"ז שוין וקאמר מתני' דלא כר\"י ור\"א ס\"ל כר\"י ועדיפא מדר\"י כדאמרי' בפ' תולין והשתא כפי מה שפי' הר\"ב ח\"ה ז\"ל ק' היכי ניחא להו קושייתם במ\"ש דאין בין מיירי במילי דשבות ומשום הכי לא דייק הכא דמתני' דלא כר\"י משום דלא פליג אלא במילי דאורייתא אבל במילי דרבנן מודה דמכשירי או\"נ אסור הא אכתי תיקשי להו דהיכי משני רב יוסף דמתניתין ר\"א דאם כן נידוק מינה לענין מכשירין במילי דרבנן זו\"ז שוין ור\"א ס\"ל דמכשירי או\"נ שרי בשבות דרבנן שהרי ההוא דפ' תולין אינו אלא שבות דדבריהם כמ\"ש התוס' שם ד\"ה דר\"א יע\"ש ויש ליישב בדוחק וצ\"ע והרב מאיר עיני חכמים ז\"ל דחה דבריהם של הרב ח\"ה ומהרש\"ל וכתב הוא ז\"ל דמשום הכי לא פריך התם במגילה מהוצאה דמתירים ב\"ה שלא לצורך משום דפשיטא לו שהיה מתרץ לו דההיא דאין בין דהתם לא אתיא כב\"ה אלא כב\"ש אבל בהא דפריך ממתני' דמשילין ס\"ד דלא מצי לשנויי ליה למתני' דאין בין דהכא אתייא כב\"ש וההיא דמשילין אתיא כב\"ה משום דק\"ל דע\"כ ל\"ק ב\"ש התם אלא בהוצאה אבל אטלטול לא כדפריך בתר הכי עכ\"ל יע\"ש. ואין דבריו מובנים אצלי דא\"כ אמאי הוצרכו התוספות במשילין לומר הילכך לא מייתי מהוצאה דאסיר' מדאורייתא ולו' איפכא מסברא הראשונה והיל\"ל בפשיטות דמשום הכי לא מייתי מהוצאה משום דפשיטא ליה דלא אתיא כב\"ה אלא כב\"ש וכמו שכן צ\"ל ע\"כ לפי דבריו לההיא דפ\"ק דמגילה ותו דאי מאי דלא פריך התם מהוצאה הוא משום דפשיטא שהיה מתרץ דמתני' ב\"ש אם כן אמאי דייק התם לומר הא לענין מכשירין זה וזה שוין מתני' דלא כר\"י הא נמי פשיטא דאיכא למימר דמתניתין דלא כר\"י וק\"ל:<br><b> ולדעת </b> הרי\"ף ז\"ל נראה להביא ראיה מהא דגרסינן פ' המביא דל\"ג ע\"א אין מנהיגין את הבהמה במקל וראב\"ש מתיר לימא ראב\"ש כאבוה ס\"ל דלית ליה מוקצה כו' יע\"ש. ויש לדקדק טובא שהרי בהדיא אמרינן בפ' כירה דמ\"ד ע\"א דראב\"ש ס\"ל כאבוה דלית ליה מוקצה ופליג עליה בחדא דאילו אבוה ס\"ל כבה אין לא כבה לא ואיהו סבר אע\"ג דלא כבה ובשלמא לדעת הרי\"ף ז\"ל דס\"ל דאע\"ג דבשבת קי\"ל כר\"ש גבי יו\"ט קי\"ל כר\"י איכא למימר שפיר דה\"ק לימא ראב\"ש כאבוה גבי י\"ט ואתי דלא כהלכתא וכן ראיתי בשטה מקובצת למוהר\"ב שהביא מכאן ראי' לדעת הרי\"ף ז\"ל אלא שמדבריו שם נראה דאשתמיט מיני' ההוא דפ' כירה מדלא הזכירו על דל שפתיו ע\"ש. וכן נראה דעת המאירי ז\"ל כדעת הרי\"ף שכתב וז\"ל בהא אפילו ר\"ש מודה אע\"פ שהכינו מאתמול ור\"א בריה לא חייש לחינגא אבל בשלא הכינו מאתמול מודה ר\"א דאסור ומשום מוקצה עכ\"ל. ולכאורה ק' שהרי ראב\"ש בהדיא ס\"ל כאבוה כדאיתא בפרק כירה אלא נראה ודאי שדעתו ז\"ל כדעת הרי\"ף דבי\"ט קי\"ל כר\"י ומ\"ש דמודה ר\"א דאסור בי\"ט דוקא קאמר מיהו לדעת רש\"י וסיעתי' דס\"ל דאפי' בי\"ט ק\"ל כר\"ש ולא קי\"ל כההיא דר\"ן בריש מכילתין ק' דמאי פריך הא בהדיא ס\"ל לראב\"ש כאבוה דלית ליה מוקצה וי\"ל דתלמודא הכי פריך לימא טעמא דראב\"ש משום דס\"ל כאבוה וא\"כ לפום מאי דקי\"ל הלכתא כר\"ש דלית ליה מוקצה ה\"נ בהא דאין מנהיגין את הבהמה במקל לא קי\"ל כת\"ק דאוסר אלא כראב\"ש ודחי ליה שפיר דבהא אפילו ר\"ש מודה ולא קי\"ל כותי' דראב\"ש ומסתייעא להאי פי' לישנא דתלמודא דקאמר בהא אפי' ר\"ש מודה דהאי לישנא לאו דוקא אלא אי הוה קשיא לן אדר\"ש דלימא ר\"ש כראב\"ש ס\"ל הוה שייך למימר בהא אפי' ר\"ש מודה אמנם אנן אדראב\"ש ק\"ל דלימא כאבוה ס\"ל וא\"כ הכי הו\"ל למימר לא לעולם ראב\"ש כר\"י ס\"ל והכא בדאזמניה מאתמול הוא דפליגי ומשום דמחזי כמאן דאזיל לחינגא אלא משמע כדכתיבנא וא\"נ י\"ל דאברייתא קא פריך דאי טעמא דראב\"ש משום דס\"ל כאבוה אמאי לא קתני ור\"ש וראב\"ש מתירין כדקתני ברישא ור\"ש מתיר ואהא משני דבהא אפילו ר\"ש מודה ומש\"ה לא קתני ור\"ש מתיר כנ\"ל ואין להקשות לדעת הרי\"ף ז\"ל דמחלק בין שבת לי\"ט מההיא דגרסינן פרק נוטל טעמא דחזי לאומצא הא לא חזי לאומצא לא למימרא דרבא כר\"י ס\"ל והאמר רבא לשמעיה טוי לי בר אוזא ושדי מעי' לשונרא התם כיון דמסרחה כו' הכי נמי מסתברא דרבא כר\"י ס\"ל דדרש רבא אשה לא תכנס לדיר העצים כו' והשתא לדעת הרי\"ף מאי ראיה מייתי דלמא ע\"כ לא קאמר רבא אלא גבי י\"ט אבל בשבת ס\"ל כר\"ש ולעולם דאפילו בדלא חזי לאומצא שרי וכן ק' על מ\"ש הרא\"ש ז\"ל בסוף מכילתין שר\"ת ור\"י הביאו ראיה דאין חילוק בין שבת ליו\"ט משלהי מס' שבת דקאמר ואף לוי סבר הלכה כו' ע\"ש אמאי לא הביאו מהך דס\"פ נוטל דהא ודאי בורכא דמאי דקאמר בגמרא ה\"נ מסתברא דרבא כר\"י ס\"ל לא קאי אמימרא דרבא דקאמר אי לאו דאדם חשוב אנא סכינא אבר יונה ל\"ל הא חזי לאומצא אלא אאידך דרבא דקאמר טוי לי בר אווזא ושדי מעי' לשונרא אהא הוא דקאמר דה\"נ מסתברא דטעמא דרבא משום דכיון דמסרחי דעתיה עילויה ולא כדהוה ס\"ד מעיקרא דטעמי' דרבא משום דלית ליה מוקצה דא\"כ צ\"ל דאפילו בי\"ט לית ליה מוקצה והא דרבא בי\"ט איירי ורבא כר\"י ס\"ל גבי י\"ט דדרש רבא כו' וזה פשוט מיהו קשה לדעת ר\"ת שכתב הרא\"ש בסוף מכילתין דבנולד קי\"ל כר\"י ודקדק כן מסתמא דש\"ס דס\"פ נוטל דקאמר בסמוך דאסור לטלטולי גרעיני דתמרא פרסיתא יע\"ש דא\"כ דס\"ל לתלמודא התם בפ' נוטל לחלק בין מוקצה לנולד א\"כ היכי קאמר ה\"נ מסתברא דרבא כר\"י ס\"ל דילמא ע\"כ לא קאמר רבא אלא דוקא באוד שנשבר משום דהו\"ל נולד אבל במוקצה ס\"ל כר\"ש ואין לומר דמאי דמייתי מדרבא היינו ממאי דקאמר אשה לא תכנס לדיר העצים ליטול מהם אוד שהרי כתבו התוס' שם בד\"ה ליטול שר\"ת מפרש כפי' ה\"ג דהיינו משום דמתקן מנא ויש ליישב בדוחק ודוק. ודרך אגב ראיתי להריטב\"א ז\"ל שם בשיטה כ\"י שהקשה וז\"ל וקשיא לי היכי אמרינן הכי נמי מסתברא שהרי זו ראיה ברורה ומוכרחת דכרב יאודה ס\"ל דאלו לר\"ש מסיקין בשברי כלים כדאיתא בפ' במה מדליקין ומתוך הדוחק י\"ל דמשום דהאי שנוייא דמשנינן דכיון דמסרחיה דעתיה עלויה מאתמול משמע בשינוייא דחיקא והיה אפשר לומר דהדר ביה רבא מחדא מינייהו להכי אמרינן דודאי מסתברא לאוקמא בהכי דכיון דאשכחן לרבא בהדיא דדריש ברבים כרב יאודה וכי אמרינן ה\"נ מסתברא לשנוייא דמשנינן קאי דאלו אידך דרשא ודאי אזלא כר' יאודה כנ\"ל בדוחק עכ\"ל:<br><b> ולע\"ד </b> נראה ליישב יותר נכון דמשום הכי קאמר מסתברא כר' יאודה ס\"ל דטלטול מוקצה אסור משום דלאו ראיה ברורה היא דאיכא למימר דרבא במוקצה לאכילה ס\"ל כר\"י ובמוקצה לטלטול ס\"ל כר\"ש וכדקאמר בגמ' בפ' מפנין אליבא דרב הונא יע\"ש וא\"כ מההיא דדרש רבא אשה לא תכנס לדיר העצים כו' אין ראיה אלא דס\"ל במוקצה לאכילה כר\"י דכיון שהוא טלטול מוקצה כדי להשתמש בו הו\"ל כעין אכילתו וכמ\"ש הרב ח\"ה שם ד\"ה אין סומכין את הקדרה בבקעת יע\"ש אבל במוקצה לטלטול כההיא דטלטול בר יונה וכההיא דטוי לי בר אווזא ה\"נ אפשר דס\"ל כר\"ש משום הכי קאמר דמסתברא דכר\"י ס\"ל דאפילו בטלטול אסור דכיון דחזינן דבמוקצה לאכילה ס\"ל כותיה ה\"ה בטלטול ודוקא לר\"ה בפ' מפנין הוא דאמרינן הכי משום דקא' בהדיא דבטלטול מותר אבל לרבא כיון דלא אשכחן בהדיא דקאמ' הכי אית לן למימר דבכולה מלתא ס\"ל כר\"י כנ\"ל נכון ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (עד) </b> ולפי דעת רבינו לק\"מ כו' וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל במלחמותיו. נ\"ב למ\"ש הרמב\"ן גופי' במלחמות בפרק ב' דמסכת יו\"ט דמאי דקאמר לי' אביי לרב יוסף הני סופלי לריה\"ג לחיותא היכי שדינן להו היינו דמטעם מוקצה הו\"ל לאסור טלטולן דכיון דס\"ל לריה\"ג לכם ולא לכלבים הרי דבר שאינו ראוי אלא לכלבים אינו בכלל הכנה כיון שאינן מוכנים לאוכל נפש דאדם וע\"ש היטב וא\"כ לדעת הרי\"ף והרמב\"ם דס\"ל דיש ביו\"ט מה שאין בשבת והיינו איסור מוקצה א\"כ מאי פריך הש\"ס שם בדף כ\"א ע\"ב תינח ביו\"ט בשבת מאי איכא למימר ומאי קושיא היא זו הא בשבת קיי\"ל כר\"ש דלית לי' מוקצה ואפילו למה שפירשו התוס' שם בד\"ה הני סופלי כו' דהני גרעיני תמרים אינן ראויין לבהמה אלא ע\"י תיקון גדול ומדרבנן הוי מלאכה ע\"כ, כונתם נמי הכי דמשום הכי מוקצין הן כיון דאינן ראויין לבהמה בלא תיקון אלא ע\"י הדחק דהא זה פשיטא דלריה\"ג אסור לתקן כיון דס\"ל לכם ולא לכלבים וא\"כ ע\"כ דה\"ק היכי מותר למשדינהו בלא תיקון לחיותא דכיון דאינן ראויין אלא ע\"י הדחק הרי מוקצין הן וכן פי' שם מהר\"ם מלובלין בכונת התוס':<br><b> וי\"ל </b> דאע\"ג דקיי\"ל דהלכה כר\"ש בשבת דלית לי' מוקצה ור\"ש ס\"ל דאין מוקצה אפי' בנולד דהא ס\"ל דמסיקין בשברי כלים מ\"מ בנולד לא קיי\"ל כותי' אפי' בשבת והני סופלי חשיבים כנולד משום דנולדים מן התמרים שאכלם וכן משמע במלחמות שם וע\"ש. אלא דקשה גם בל\"ז מאי קאמר לי' אביי לרב יוסף לריה\"ג הני סופלי כו' דלמא ריה\"ג ס\"ל כר\"ש דאפי' נולד שרי משום מוקצה ואפשר לומר דכיון דהגרעינים בליעי בתמרים הוי נולד טפי משברי כלים כדמשמע בעירובין דף מ\"ה דקאמר התם מיא בעיבא מבלע בליעי ופריך התם כש\"כ דהוי נולד ואסור ומאי קושיא היא דלמא כר\"ש ס\"ל דלית לי' נולד אע\"כ דיש לחלק בין נולד דכלים דמתיר ר\"ש למיא דבליעי בעיבא דאסור וה\"נ י\"ל בסופלי ועיין ריש מסכת יו\"ט ובתוס' בד\"ה קס\"ד כו', וצ\"ע. ומ\"מ בעיקר קושייתינו י\"ל דבאמת לאביי ס\"ל דאין חילוק בין שבת ליו\"ט במוקצה, והרי\"ף והרמב\"ם שמחלקים בין שבת ליו\"ט במוקצה פוסקים כרב נחמן דס\"ל לחלק ביניהם בריש מכילתין ועיין בר\"ן ובתשובת הרא\"ש סוף מכילתין וברא\"ש בפ' נוטל ודוק:<br><b> (עה) </b> דלמא עד כאן כו' משום דהו\"ל נולד כו'. למ\"ש התוס' ריש מכילתין לחלק בין שברי כלים למיא בעיבא דבליעי י\"ל דר\"ת לא קאמר דבנולד קיי\"ל כר' יהודה אלא דומיא דגרעיני בתמרי כמ\"ש לעיל על הגליון דף כ\"ו ע\"ב אות ע\"ד דהני סופלי כיון דבליעי בתמרי כשאכל לתמרים חשיבי נולד אבל לא באוד שנשבר דהוי כמו שברי כלים דהכלי הי' באויר העולם. אמנם לפי מה שהגאון המחבר לא מחלק בכך מכלל דס\"ל דסופלי לא דמיין למיא בעיבא ולא חשיבי נולד וא\"כ הדרא קושייתי הנ\"ל לדוכתא מה שהקשיתי לעיל על הגליון הנ\"ל מהא דקאמר לי' אביי לרב יוסף תינח יו\"ט שבת מאי איכא למימר דאלמא דס\"ל לסתמא דהש\"ס דאפי' בשבת מוקצה אסור ויהי' ראי' מזה לר\"ת דבנולד קיי\"ל כר' יהודה וקשה לפ\"ז מאי מייתי הש\"ס ראי' דרבא כר\"י ס\"ל במוקצה מאוד שנשבר דלמא שאני אוד דנולד הוא בין ביו\"ט כיון דאצטריך לי' להש\"ס במסכת יו\"ט דף כ\"א ע\"ב לשנויי דחזי להסקה ובין בשבת מדאצטריך לי' לשנויי דמטלטלי' אגב ריפתא וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך </b>\n<b> ביצה שנולדה בי\"ט כו'.</b> כתב ה\"ה ובגמ' יש הרבה אוקימתות ובהלכות ואוקמה רבה אפילו בתרנגולת העומדת לאכילה כו' הנה שם ד\"ג אמרינן ר' יצחק אמר משום משקין שזבו כו':<br><b> וראיתי </b> להריטב\"א בשיטה כ\"י למסכ' שבת בר\"פ חביות הקשה מדאמרינן התם אמר שמואל ומודים חכמים לר\"י בשאר פירות ומודה ר\"י לחכמים בזתים וענבים הרי דאפי' בשאר פירות לא גזרו לרבנן שמא יסחוט והא ודאי טפי הו\"ל למגזר בשאר פירות אטו זתים וענבים מלמגזר בביצה ותי' דר' יוחנן דקאמר הלכה כר\"י בשאר פירות לית ליה דמודים חכמים לר\"י בשאר פירות דמדקאמר הלכה מכלל דפליגי ומשו\"ה קאמר הכא רבי יוחנן דטעמא דביצה משום משקין שזבו ושמואל לית ליה טעמא דביצה משום משקין שזבו עכ\"ל וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל שם ע\"ש:<br><b> ועל </b> פי זה יש ליישב מה שהקשה התוס' פ' כירה דף מ\"ה ע\"ב ד\"ה דלית ביה ביצה וז\"ל צ\"ע דרבי יוחנן גופיה מפרש טעמא דביצה משום משקין שזבו כו' יע\"ש ולפי זה נראה דלר\"י דפסק הלכה התם כר' יהודה בשאר פירות ע\"כ לדידיה ביצה שנולדה בי\"ט מותרת דכיון דס\"ל דבשאר פירות לא גזרו אטו זתים וענבים כ\"ש דלא גזרינן בביצה דמשו\"ה פריך תלמודא התם שפיר מדר\"ן ולא משני דביצה אסורה לרבי יוחנן משום משקין שזבו כדקאמר הכא משום דלר' יוחנן לא קי\"ל כהך מתני' דהכא אלא כר\"י דס\"ל לא נחלקו ב\"ש וב\"ה בדבר זה אלא שיש לתמוה דא\"כ למאי דבעי למימר התם בפרק כירה דרבי יוחנן לית לי' נולד אם כן תקשי הא דאמר ר\"י לקמן שבת וי\"ט נולדה בזה מותרת בזה הא ביומיה לא כדקאמר רב אדא ואמאי הא לר\"י דטעמא דביצה אינו אלא משום משקין שזבו וכיון דס\"ל דהלכה כר\"י בשאר פירות כל שכן בביצה ואפי' נימא דר\"י מיירי הכא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ואפ\"ה ק' דהא ר\"י לית ליה מוקצה ונולד כפי סוגייא דפ' כירה ויש ליישב בדוחק וצ\"ע:<br><b> עוד </b> אמרינן התם ואף רבי יוחנן סבר משום משקין שזבו דר\"י רמי דר' יהודה אדר\"י כו' ויש לדקדק טובא דמאי קושיא הא אמרינן שם לקמן נולדה בשבת תאכל בי\"ט ר\"י אומר משום ר\"א עדיין היא מחלוקת שב\"ש אומרים תאכל ובה\"א לא תאכל ואמרי' דפליגי בהכנה דלר\"י משום ר\"א ב\"ר אית להו הכנה וא\"כ נימא דלר\"י ביצה אסורה משום הכנה דרבה דס\"ל כב\"ה דאית להו הכנה ומהיותר תימא למ\"ש בשיטה מקובצת למוהר\"ב משם י\"מ דמאי דלא פריך לעיל לר\"ן מברייתא דקתני השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאוכלן בי\"ט דמשמע הא נולדה אסורה וא\"כ לר\"ן במאי קמיירי אי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אפילו תרנגולת עצמה אסורה ואי בעומדת לאכילה אפילו נולדה נמי מותרת משום דר\"ן דמוקי למתניתין בעומדת לגדל ביצים הוא משום דס\"ל כתנא דלית ליה הכנה ומשום הכי לא מוקי ליה לב\"ה כמאן דאית ליה הכנה ומהך ברייתא לא ק\"ל די\"ל דהך ברייתא אית ליה הכנה דתנאי פליגי בה לקמן ע\"ש:<br><b> והשתא </b> קשה דא\"כ היכי פריך הכא מר\"י לר\"י הא ר\"י ס\"ל הכנה כדקאמר לקמן ואמאי דחיק ר\"י לשונו במוחלפת השיטה ורבי' דחיק לומר דלדבריהם דרבנן קאמר דהשתא צריך לידחק ולומר דהא דידיה הא דרביה כמ\"ש התוס' לקמן וטפי הוה ניחא לן לומר דר\"י ס\"ל דביצה אסורה כדקאמר משום ר\"א וכן נמי ק' למאי דפריך לקמן לר\"י ולר\"י מברייתא דקתני וס' אסורה ואמאי לא משני דההיא ברייתא ר\"י משום ר\"א הוא דאי' ליה הכנה ולכן נ\"ל דמאי דקאמר בגמ' כולהו כרבה לא אמרי הכנה לית להו היינו לומר דליכא מאן דס\"ל הכנה כלל ולא פליגי תנאי בהכי ומ\"ש בגמ' לקמן דרב אית ליה הכנה דרבה ור\"י לית ליה הכנה דרבה ואמרינן עלה כתנאי לאו למימרא דתנאי פליגי בהכנה דרבה אלא אעיקר דינא דשבת וי\"ט דפליגי רב ור\"י דרב ס\"ל נולדה בזה אסורה בזה ור\"י ס\"ל מותרת בזה אהא הוא דקאמר דהוי כתנאי ורב דקאמר נולדה בזה אסורה בזה ע\"כ דס\"ל דפליגי בהכנה דרבה אמנם ר\"י דקאמר מותרת בזה איכא למימר דס\"ל דתנאי פליגי אי קדושה אחת היא או ב' קדושות ולכ\"ע לית להו הכנה ואע\"ג דר\"א ס\"ל בפ' בכל מערבין דל\"ח דב' קדושות הן ואיהו ס\"ל דלב\"ה קדושה אחת היא י\"ל דר\"א שמותי היא ולא ס\"ל כב\"ה וכ\"כ התוס' שם בד\"ה משום ע\"ש וא\"כ מש\"ה ק\"ל לר\"י מדר\"י לר\"י ומאי דלא פריך לעיל מההוא ברייתא דהשוחט את התרנגולת לר\"ן הוא דלא חש לאקשויי מיניה דהא אדחויי ליה תי' דר\"ן כמ\"ש מוהר\"ב שם אלא שמדברי התוספות בפ' בכל מערבין ד\"ה אמר רבה מבואר דס\"ל דלר\"י נמי פליגי בהכנה דרבה וכיון שכן הדק\"ל ולכן נראה דס\"ל לרבי יוחנן דאפי' למאן דאית ליה הכנה לא גזרינן י\"ט דעלמא אטו י\"ט אחר השבת ומשום הכי ק\"ל מדר\"י לר\"י דדוחק לי' לאוקמי ההיא מתני' בי\"ט אחר השבת דסתמא קתני וא\"כ אכתי מאי מקשה לקמן מברייתא דקתני וס' אסור' לר' יוסף ולר' יצחק נימא דר\"י ור\"י ס\"ל דהך ברייתא אתי' כמאן דא\"ל הכנה ואינהו ס\"ל דלמאן דא\"ל הכנ' גזרי' י\"ט דעלמא אטו י\"ט אחר השבת כדס\"ל לרבה י\"ל דלא משני הכי משום דאכתי הוה קשה ליה לר\"י דס\"ל כרבי יצחק דטעמא משום משקין שזבו ואיהו ס\"ל דלא גזרי' י\"ט דעלמא אטו י\"ט אחר השבת וליכא למימר דלוקמא לההיא ברייתא ביום טוב אחר השבת דהא לר\"י קיימינ' ור\"י מש\"ל די\"ט סתמא משמע יום טוב דעלמא מדפריך מר\"י לר\"י כנ\"ל. ואחרי כותבי זה ראיתי בשיטה מקובצת כ\"י למוהר\"א לפאפא שהוקשה לו כן משם הר\"ן ותי' דרבי יוחנן שמע ליה מרביה דר\"י משם ר\"א אמרה וליה לא ס\"ל הכנה כלל יע\"ש. ואכתי אין תי' מספיק למאי דפריך לקמן לר\"י ולרבי יצחק מברייתא דקתני וס' אסורה ולא משני דההיא ברייתא ר\"י משום ר\"א היא דאית לי' הכנה ולכן נראה כמו שכתבתי ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (עו) </b> ואף ר' יוחנן כו' דמאי קושיא היא כו'. וכן הקשה מו\"ח זקני מאור הגולה מוהר\"י הלוי איש הורוויץ אבד\"ק אה\"ו בכתבי קודש שלו (וכמדומה לי שגם הצל\"ח עמד בזה) ותירץ דמשום הכנה דרבה לא מצינן לאוקמי הא דלר' יהודה ביצה אסורה בראשון משום דהכא סתמא קתני ר' יהודה אומר ועוד אמר ר\"י והיינו שאמר כן משמי' דנפשי' והא דמוקמינן הכי הך דלקמן שאמר עדיין היא מחלוקת כו' ואמרינן עלה דפליגי בהכנה דרבה ולב\"ה א\"ל הכנה דרבה הרי התם קתני ר\"י אומר משום ר\"א והיינו דקאמר הכי משמי' דרבי' ולי' לא ס\"ל. אבל הא קשיא לי ג\"כ דמאי פריך הש\"ס לרב יוסף ולר' יצחק מהא דתניא אחד ביצה שנולדה בשבת כו' וספיקה אסורה ואמאי ספיקה אסורה הא לדידהו דאמרי משום גזירה הרי ספיקא דרבנן היא ולקולא ע\"כ ומאי קושיא היא הא י\"ל דהך ברייתא אתיא כר\"א הנ\"ל דס\"ל הכנה דרבה וא\"כ הרי ספיקה הוי ספק דאורייתא ולחומרא ובחידושי למסכת יו\"ט ישבתי קושיא זו ועיין לקמן שגם המחבר הקשה כן:<br><b> אולם </b> גם בל\"ז קשה דמאי פריך הש\"ס ארב יוסף ור' יצחק האי תיובתא הנ\"ל הא י\"ל דהך ברייתא מיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים דאסורה משום מוקצה ומוקצה הא הוי כעין דאורייתא (וכמ\"ש התוס' ישנים דמה\"ט לא פריך הש\"ס מברייתא זו לרב נחמן) ומש\"ה ספיקה אסורה. ותדע דהא ע\"כ צריכין אנו לתרץ כן לר' יוחנן דאמר נמי גזירה משום משקין שזבו כר' יצחק כי היכי דלא תקשי עליו הך תיובתא הנ\"ל דאותיב הש\"ס לרב יוסף ולר' יצחק דהנה לפמ\"ש הרמב\"ן במלחמות פ\"ב דפסחים הא לית לי' לר' יוחנן כלל האי דינא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל משום דס\"ל דרבנן פליגי עלי' דר\"ש בפ' הנודר מן הירק ולית להו כלל דדבר שיש לו מתירין לא בטיל וא\"כ איך יתרץ ר' יוחנן לטעמי' את הברייתא הנ\"ל דקתני בה ואם נתערבה באלף כולן אסורות כיון דלית לי' הא דמתרץ רב אשי דדשיל\"מ לא בטיל אע\"כ דצריך לאוקמה בתרנגולת העומדת לגדל ביצים וכר' יהודה דאית לי' מוקצה. [אמר נ\"ה המלבה\"ד אולי יתרץ ר' יוחנן כר\"פ שם דכל דבר שבמנין לא בטיל עיי\"ש וצ\"ע בזה]:<br><b> אמנם </b> בחידושי הנ\"ל גם על זה קהיתי דאי הברייתא כר' יהודה אתיא דאית לי' מוקצה א\"כ מאי חידוש אשמעינן ר' יהודה בביצה הא ר' יהודה ס\"ל דמין במינו לא בטיל בכל האיסורים ולכמה פוסקים אפי' ביבש ביבש ס\"ל לר' יהודה דלא בטיל. ואמרתי ליישב בזה די\"ל דהני פוסקים ס\"ל דמודה ר' יהודה באיסור דרבנן דמין במינו בטיל (בחולין צ\"ט בתוס' ד\"ה שאני ציר כו') וא\"כ הרי אשמעינן הכא רבותא דאע\"ג דמוקצה הוי דרבנן מ\"מ הוא חמיר כעין דאורייתא (וכמש\"ל בשם התוס' ישנים) ומשו\"ה אמרינן בי' דמין במינו לא בטיל ואכמ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "<b>וכשם </b>\n<b> כו' ואפי' נתערבה באלף כולן אסורות כו'.</b> כתב ה\"ה וספיקה שנתערבה באחרות יש מי שהורה שכולן מותרות כו' ולדעת המתירין הסכים הרשב\"א וכן נראה שהוא דעת התוס' ממ\"ש שם בד\"ה ואחרות באחרות וז\"ל תימא דא\"כ אוסר ס\"ס ובשלמא ההיא דלעיל דאמר דספיקה אסורה נתערבה באלף כולן אסורות נוכל לפרש כדפי' ר\"ת כו' וע\"ש וכ\"כ הרשב\"א בת\"ה דקי\"ו שמדברי ר\"ת שכתב דנתערבה אודאי קאי נראה דס\"ל דס\"ס בדשיל\"מ מותר אמנם אי הוה ס\"ל דס\"ס בדשיל\"מ אסור אם כן לא הוה ק\"ל מידי דאמאי לא מייתי התם בפ' התערובות מהך ברייתא דס\"ל דס\"ס אסור דאיכא למימר דכיון דלרב אשי דהלכתא כותיה מוקי לברייתא בס' י\"ט ספק חול ומשום דהוי דשיל\"מ מש\"ה לא מייתי התם מהך ברייתא די\"ל דהכא שאני דהוי דשיל\"מ ומש\"ה אסר בס\"ס אבל בעלמא ס\"ס מותר ולומר דכונתם ז\"ל להקשות דאמאי לא מייתי התם מהך ברייתא ונימא דשמואל דקאמר התם הנח לע\"ז דס\"ס אסור ס\"ל כהך ברייתא דקתני וס' אסורה בס' טריפה מיירי וכאוקמתא דר\"פ דהשתא א\"כ ס\"ל להך ברייתא דאפי' בשאר איסורין ס\"ס אסור ושמואל ס\"ל כותיה בחדא ופליג עליה בחדא וכדמשני ליה התם אההיא ברייתא זה ודאי דוחק דכיון דתלמודא התם אשכח ברייתא דאית ליה בהדיא דס\"ס אסור משום הכי לא מייתי מהך ברייתא דליכא למשמע אלא אליבא דר\"פ דמוקי לה בספק טריפה ולאוקמי לשמואל דלא כהלכתא אלא נראה כמ\"ש ובהא ניחא לי מה שהקשה הפר\"ח בחי\"ד סימן ק\"י ס\"ק מ\"ג על מ\"ש המרדכי בס\"פכל הצלמים וז\"ל נתערבה באחרות ר\"ת לא גריס ואחרות באחרות דס\"ס הוא ואין לאסור ורבי' שמחה הקשה דבריש ביצה אמרינן וס' אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות וי\"ל דשאני גבי ביצה דהוי דבר שיל\"מ ואפילו באלף לא בטיל ולכך יש לאסור אפי' ס\"ס ע\"כ והקשה הרב הנזכר דהא תינח לרב אשי דחדית לן דמחמרינן בדבר שיל\"מ אבל מקמי הכי דהוה מפרשי' ליה משום הכנה או טרפה תקשי לר\"ת דמתיר בס\"ס והכא אסרינן אפילו דאיכא תרי ספיקי אלא ע\"כ לומר כר\"ת דנתערבה אודאי קאי או כתי' ר\"י דלא מקרי ס\"ס כיון שאינו מענין אחד יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> נראה דל\"ק דודאי לאוקמתא דר\"פ דמוקי לה בס' טרפה וכן למאי דהוי בעי למימר דטעמא משום הכנה ע\"כ ס\"ל לרבינו שמחה דהך ברייתא ר\"י היא דאסר ס\"ס גבי רמוני בדן אלא דעיקר קושי' רבינו שמחה הוא דאמאי לא מייתי התם מהך ברייתא וכמו שהקשה התוס' ואהא תי' דשאני גבי ביצה דהוי דשיל\"מ כלומר דלפי המסקנא דמוקי לה רב אשי בס' י\"ט ס' חול ומשום דהוי דשיל\"מ החמירו הך ברייתא מיתוקמא אליבא דכ\"ע והילכך משום הכי לא מייתי הך ברייתא לסיוע מינה לשמואל וכמ\"ש עוד הקשה הפר\"ח ז\"ל דאיך לא שמיע לי' לרבינו שמחה דלר\"ת חלוקת ואם נתערבה לא קאי אספיקא אלא אודאי וכמ\"ש התוס' ואדרבא הרשב\"א דקדק מדברי ר\"ת להיפך דס\"ל דס\"ס אפי' בדשיל\"מ מותר וכמ\"ש לעיל ורבינו שמחה כ' דלדעת ר\"ת יש לאסור בדשיל\"מ אלא שבאמת אין דברי הרשב\"א מוכרחין דאיכא למימר דמה שהוצרך ר\"ת לומר דנתערבה קאי אודאי היינו למאי דהוה מפרשינן טעמא משום הכנה או בספק טריפה אבל כי חדית לן רב אשי בתר הכי דבדשיל\"מ מחמרינן אפילו בס' דרבנן ה\"ה דמחמרינן נמי בס\"ס מה\"ט ומ\"מ אע\"ג שאפשר שר\"ת יסבור כרבינו שמחה לאסור ס\"ס בדשיל\"מ מ\"מ קו' ר\"ש לאו קושיא דהא ר\"ת מפרש דקאי אודאי ע\"כ דבריו יע\"ש:<br><b> והנה </b> מ\"ש דאין דברי הרשב\"א מוכרחין דאפשר דר\"ת יסבור דלפי אוקימתת רב אשי נתערבה קאי אס\"ס כן כ' הר\"ן בשיטה כ\"י למוהר\"א לפאפא ז\"ל ודחה שם דברי הרשב\"א ז\"ל מה\"ט יע\"ש ונראה דמה שהוצרך ר\"ת לומר דלמאי דהוי מפרשי' טעמא משום הכנה או טריפה נתערבה קאי אודאי ולא כתב דלפום הני אוקימתא הך ברייתא ר\"י דאסר ס\"ס בשאר איסורין וכמ\"ש למעלה לדעת רבינו שמחה משום דרבינו תם ז\"ל אזיל לטעמיה שכתבו התוס' בפ' התערובות דע\"ב ע\"ב דאפילו ר\"י דאסר ס\"ס היינו דוקא ברמוני בדן דחשיבי טובא יעוין שם מיהו מדברי המרדכי בפרק כל הצלמים נראה בהדיא דר\"י אסר ס\"ס בכל מילי ממה שכתב ר\"ת ל\"ג ואחרות באחרות דס\"ס הוא ואין לאסור דאין הלכה כר\"י דאסר ס\"ס ברמוני בדן יע\"ש ולעיקר קו' הפר\"ח על דברי רבינו שמחה י\"ל בדוחק דודאי שמיע לי' לר\"ש דברי ר\"ת אלא דר\"ש ס\"ל כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא דבמ\"ש רבי' תם דלא גריס ואחרות באחרות ס\"ל כותיה ובמ\"ש דנתערבה קאי אודאה לא שמיע ליה כלומר לא ס\"ל דדחיק' לי' מילתא לומר הכי דפשטא משמע דאמאי דסליק קאי ומשום הכי קשיא ליה אליבא דנפשיה מהך ברייתא והוצרך לשנויי דה\"ט משום דהוי דבר שיל\"מ:<br><b> ועוד </b> נראה ליישב הכל והוא עם מה שהקשה מוהר\"ש אלגאזי בס' הליכות אלי דף נ\"ה ע\"א וז\"ל ויש לעיין במ\"ש בשלמא ההיא דאמר וס' אסורה כו' נוכל לפרש כדפי' ר\"ת ובלאו סיפא דנתערבה באלף ממאי דקתני וס' אסורה איכא למשמע דס\"ס אסור דכיון דאמרינן לקמן א\"ל מאי דעתיך רב ור\"י הלכה כר\"י כו' והתניא א' ביצה שנולדה בשבת כו' ומדמינן נדון דברייתא לנדון דאושפיזא משמע דסבר דברייתא בכל י\"ט מיירי ואף של גליות כו' וא\"כ הא איכא ס\"ס ספק אם נולדה היום או בחול ואת\"ל נולדה היום ספק אם היום קדש או למחר דבכל י\"ט דגליות איכא ס' כו' יע\"ש ואם כן איכא למימר דלרבינו שמחה ודאי שמיע ליה הא דר\"ת דנתערבה קאי אודאה אלא מאי דק\"ל היא מחלוקת וס' אסורה משום דמשמע ליה דברייתא סתמא קתני ואפי' בב' י\"ט של גליות וכדמוכחא נמי מההיא דאושפיזא דרב אדא ואהא ק\"ל דהו\"ל ס\"ס ותריץ יתיב דהו\"ל דשיל\"מ ואפילו באלף לא בטל ולמאי דבעי למימר מעיקרא דטעמא משום הכנ' לא תקשי דהא הו\"ל ס\"ס די\"ל דמעיקרא הוה סבירא לי' דס\"ס דאורייתא בדבר שיש ל\"מ אסור ומשום הכי פריך בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוה ליה ספיקא דאורייתא אלא לר\"י ולר\"י כיון דהוי מדרבנן הוה ליה ס' בדרבנן ואפילו בדשיל\"מ מותר וכמו שכן הוא דעת הר\"ן כמ\"ש הפר\"ח וחדית לן רב דס\"ס אפילו בדרבנן בדבר שיל\"מ ס\"ל אסור כך נ\"ל ליישב לפי חומר הנושא ומ\"מ לדעת הרשב\"א דס\"ל דס\"ס אפילו בדשיל\"מ מותר צ\"ל דס\"ל דהך ברייתא דקתני וס' אסורה לא מיירי בב' י\"ט של גליות אלא האי תנא בא\"י קאי וההיא דאושפיזא דרב אדא לא מכרעא כמו שיראה הרואה כנ\"ל. ודע שדברי הרשב\"א הללו נראה שאשתמיט מיניה להר\"ב ט\"ז שכתב בחי\"ד סימן ט\"ו על מ\"ש מרן שם אין לסמוך על הגוי בגדיים קטנים הנקחים ממנו ואומר שהם בני ח' ימים והק' הרב ז\"ל בסק\"ה דהו\"ל ס\"ס ס' אם כלו לו חדשיו או לא ואת\"ל כלו לו חדשיו שמא יש להן ח' ימים ותירץ דס\"ל כי\"א שכתב מוהר\"ם בסי' ק\"נ ס\"ח דדשיל\"מ לא מהני ליה ס\"ס כו' ע\"ש ואתמיהא שהרי מאריה דדין זה הוא הרשב\"א ז\"ל בסימן רע\"ג והרשב\"א ז\"ל ס\"ל דס\"ס בדבר שיל\"מ מותר ואחר זמן רב שכתבתי זה ראיתי בספר עבודת הגרשוני חלק שני בסימן שהוקשה לו כן ע\"ש ועיין עוד בספר נקודת הכסף מה שתמה על תירוץ זה ולעיקר קו' כתב וז\"ל אבל באמת אין התחלה לקושיא זו דהיאך תאמר ואת\"ל לא כלו שמא יש לו ח' ימים דמה בכך שיש לו ח' ימים הא לא כלו ונפל הוא ועוד דכשתאמר לא כלו א\"א שיש לו ח' ימים דהא כשהוא בן ח' ימים מוציא מידי ס' נפל ואפשר שזהו בכלל מה שכתב וי\"ל דלא שייך כאן ס\"ס כו' אבל באמת לא היה צורך להעלותו בכתב יע\"ש ואני תמיה עליו דמשמע מדבריו דאם נודע לנו בודאי שלא כלו חדשיו הרי הוא נפל ודאי ולא מהני ליה ח' ימים וזה ודאי אינו שמדברי התוספות בפר\"א דמילה דף קל\"ו ד\"ה מימהל מבואר דאפילו אם ידעינן בודאי דלא כלו לו חדשיו אם שהה ח' ימים אינו נפל שכתבו וז\"ל מכאן משמע דלא איירי רשב\"ג בבן ח' ימים דוקא אלא בסתם וכן משמע לקמן דפריך ת\"ש עגל שנולד בי\"ט שוחטין אותו בי\"ט ודחי דכלו לו חדשיו ואת\"ל דלא איירי רשב\"ג אלא בודאי בן ח' ימים הו\"ל לדחויי הכא במ\"ע בסתם ולדות כו' הרי מבואר דס\"ל דבידעינן דלא כלו לו חדשיו מהני ח' ימים להוציאו מידי נפל דאל\"כ הול\"ל בפשיטות דע\"כ בסתם ולדות איירי דאי בודאי בן ח' היכי קאמר כל ששהה ח' ימים אינו נפל הא אפילו בששהה נמי מה בכך הא לא כלו ונפל הוא ולמה להו להוכיח ממאי דלא משני הב\"ע בסתם ולדות גם ממ\"ש עוד בשם ר\"י דרשב\"ג בודאי בן ח' איירי מוכח דס\"ל דודאי לא כלו נמי מהני ח' ימים דהא כי היכי דרישא דקתני כל ששהה ל' יום אינו נפל מיירי בודאי בן ח' ה\"נ סיפא דקתני ח' ימים בבהמה דכוותה בודאי בן ח' וקתני דאם שהה ח' ימים בבהמה אינו נפל וכ\"כ הרב מש\"ל בפרק ג' מהלכות איסורי מזבח דין ח' ליישב דעת הגאונים ז\"ל שכתב מרן הב\"י בסימן הנזכר ומה שתי' הרב ט\"ז אין ענינו למ\"ש הוא ז\"ל כמו שיראה המעיין ואין צורך להאריך ותו דלפי מה שהעלה הפר\"ח בסימן ק\"י בכללי ס\"ס סעיף י\"ד דלא בעינן ס\"ס המתהפך והוכיח כן מדברי הרשב\"א ז\"ל ולא ניתן ליאמר תי' זה יע\"ש דאכתי קשה דהא איכא ס\"ס ספק אם הם בני ח' ימים או לא ואת\"ל אינן בני ח' ימים ס' אם כלו לו חדשיו או לא:<br><b> והנלע\"ד </b> ליישב לעיקר קו' הרב ט\"ז הוא על פי מ\"ש מרן הכ\"מ ז\"ל בפי\"א מה' מעשר דין וז\"ל המוליך חטין לטוחן ע\"ה כו' הוליכן לטוחן כותי הרי הם דמאי שמא החליפן בחיטים של ע\"ה וכתב עליו הראב\"ד ז\"ל וזה לשונו ואם מפני הס' הזה דלא הוי ס\"ס אלא ספק שמא החליפן משלו ומירוח הגוי חייב מדרבנן ע\"כ וכתב מרן כ\"מ דטעמו של הראב\"ד לומר דהוי ס\"ס ספק אם החליפן בחיטין של ע\"ה או לא ואת\"ל החליפן שמא אותו ע\"ה עשר ותרם פירותיו ואני אומר דמאחר דקיימא לן רוב ע\"ה מעשרין הן ואפ\"ה חיישינן להו משמע דרבנן אחמור בהו למיחש למיעוטא וה\"ה דאחמור בהו למיחש לס\"ס ע\"כ ע\"ש ואם כן ה\"נ איכא למימר הכי לדעת הרשב\"א ז\"ל דס\"ל דכיון דחכמים אחמור בהו למיחש למיעוטא שהרי מדאורייתא אזלינן בתר רובא ורובא אינן מפילות אלא שחכמים החמירו בו למיחש למיעוט של נפלים דמצוי הוא וכמ\"ש התוס' בפרק הערל דל\"ו ע\"ב ד\"ה הא יע\"ש וכ\"כ בפרק קמא דחולין דף י\"ב ד\"ה לר\"מ דאינו אלא חומר' דרבנן בעלמא דמדאורייתא שרי דאזלינן בתר רובא ורובא אינן מפילות יע\"ש וא\"כ איכא למימר דכיון דאחמור בהו רבנן למיחש למיעוטא ה\"נ אחמור למיחש לס\"ס כנ\"ל ודע שמדברי הראב\"ד הללו ק\"ל למ\"ש הפר\"ח בסי' הנזכר בכללי ס\"ס סעיף י\"ד משם האו\"ה וז\"ל גבינות של ישראל שהיו בבית הגוי וס' אם נחלפו בגבינות הגוים כו' יש להחמיר בס' חליפתן ואפילו אם היה רק ס' לנו אם מעמידין בקיבת נבלה לא היו נתרין הכא מכח ס\"ס ס' לא הוחלפו ואם ת\"ל הוחלפו שמא לא הועמדה בקיבת נבלה דמאח' שאסרו חכמים גבינות מחמת אותו ס' ודאי אסור הוא והרי הוא כאלו ראינו בהדיא שהועמד בקיבת נבלה דהא אם נודע לנו שהוחלפו היו אסורים בודאי מחמת גבינות הגוים כו' ואם כן אינו ניתר בס\"ס עד שיהיו ב' ספקות מלבד הס' הראשון שאסרו חכמים והא דאיסור דרבנן ניתר בס' אחד היינו דוקא בדבר שעיקר איסורו מדרבנן משום גזיר' אבל בגבינות הגוים וכיוצא דאפי' בלתי גזירת חכמים היה כאן חשש איסור ע\"י גזירת חכמים חשוב כאיסור ודאי עכ\"ד יע\"ש ולזה הסכים הפר\"ח ז\"ל ויש לדקדק שהרי מדברי הראב\"ד הללו מבואר דס\"ל דאמרינן ס\"ס בכה\"ג דהתם נמי מאחר שאסרו חטין של ע\"ה מחמת ס' הרי הוא כודאי איסור ואין כאן אלא ס' אחד אם הוחלפו או לא ומשום ס' אחד אין להתירו כיון שהוא מחמת חשש איסור תורה וא\"כ איך כתב כן בפשיטות בלי מחלוקת ואפי' לדעת רבינו לא כ\"כ אלא גבי דמאי מהטעם שכתב מרן משום דמעיקרא חששו למיעוט הא לא\"ה היינו מתירין מכח ס\"ס ושמא ס\"ל להאו\"ה דהתם שאני כיון דרוב ע\"ה מעשרין הן אם כן מדאורייתא הן פטורין לגמרי ממעשר ואין כאן חשש איסור תורה כלל ואינו אלא חומרא דרבנן ומש\"ה ס\"ל להראב\"ד דאמרינן ס\"ס בכה\"ג דומה לההיא דבשר שנתעלם מן העין שכתב שם סמוך ונר' הפר\"ח ז\"ל ודוחק אך ק\"ל בדברי הראב\"ד במ\"ש דחיישינן שמא החליפן בשלו ומירוח הגוי חייב מדרבנן דאם כן לדידיה נמי תקשי דהא הו\"ל ס' דרבנן כיון דאפי' אם ת\"ל דהחליפן בשלו אינו חייב אלא מדרבנן ויש ליישב דס' שמא החליפן בשלו הוי רגיל וקרוב לודאי דמסתמא אם היו טובים יותר ממנו בודאי הוא מחליפן ומ\"ש הראב\"ד ואם מפני הס' הזה הול\"ל ס\"ס היינו למ\"ש רבינו דחיישינן שמא החליפן בשל ע\"ה דהתם ודאי הוי ס' שקול דאין אדם חוטא ולא לו ועל פי זה יש ליישב מה שהקשה מוהר\"ש סירילייו ז\"ל הובאו דבריו בתשו' מוהר\"ב אשכנזי סימן א' ד\"י ע\"ד וז\"ל מה שהשיג הראב\"ד אינו כלום דהא תנן מעשר את שהוא נותן לה כו' מפני שחשודה מחלפת ולדידיה אמאי נימא ס' מחלפה ס' אינו מחלפה ואת\"ל מחלפה שמא מעושר נותנת לו כו' עכ\"ד יע\"ש אכן כפי מ\"ש לק\"מ דשאני התם דחשודה להחליף בשלו וס' קרוב לודאי הוא אחר זמן רב בא לידי ספר משפט צדק חלק ב' וראיתי לו שם שהק' כן אלא שמדברי האו\"ה שכתבנו משמע דאפילו בס' שמא החליפן בשלו אם הוא בדבר שעיקר איסורו מדרבנן ה\"ל ס' דרבנן ולקולא דלא כמ\"ש אך ק\"ל לדעת האו\"ה ממ\"ש מרן בא\"ח סימן תצ\"ז ס\"ג דספק מוכן מותר ביום טוב ב' וכתב הר\"ן בר\"פ א\"צ דהיינו טעמא משום דהו\"ל ס\"ס ס' אם נתלשו היום או מעי\"ט ואת\"ל נתלשו היום ספק אם היום הוא חול ואע\"ג דהוי דשיל\"מ לא אחמור בהו אלא בחד ספיקא לא בתרי ספיקי יע\"ש והשתא לפי דעת האו\"ה הא לא חשיב ס\"ס דכיון דחכמים אסרו פירות שנתלשו בי\"ט מחמת אותו ס' הרי הוא ודאי איסור ואם נודע לנו שתלשן היום היו אסורים בודאי מכח גזירת חכמים ואם כן אינו ניתר בס\"ס עד שיהו ב' הספקות מלבד הס' שאסרוהו חכמים וליכא למימר דשאני הכא דכיון דאינו אלא משום מנהג הקלו בו דאדרבא כיון דהוי מנהג הו\"ל י\"ט ודאי דרבנן ואין כאן ס\"ס אלא שכבר כתב הר\"ן שם דאנן לא מחמרינן טפי מאבהתין וכי היכי דלדידהו ס' לדידן נמי ס' יע\"ש ואם כן להקל טפי מנייהו אין לנו וכיון דלדידהו אין להתיר משום ספק מוכן בי\"ט ב' משום דלא מקרי ס\"ס לדעת האו\"ה לדידן נמי אין להתיר וכן כתב הפר\"ח ז\"ל בסימן הנז' ס\"ק מ\"ג ודחה שם דברי הש\"ך מה\"ט יע\"ש:<br><b> ובדוחק </b> י\"ל דע\"כ לא כתב האו\"ה דאינו ניתר בס\"ס עד שיהיו ב' ספקות מלבד הס' שאסרוהו חכמים אלא דוקא גבי גבינות הגוים דאי' חששת איסור תורה ומש\"ה ע\"י גזרת חכמים חשיבי כאיסור ודאי מה שאין כן הכא בספק מוכן דליכא חשש איסור תורה כלל דמדאורייתא אפי' נתלשו ביום טוב מותרין לא חשיבא גזירה דידהו כודאי איסור וחשיב שפיר ס\"ס כנ\"ל ובמ\"ש מרן שדעת רבינו דכיון דחכמים חששו למיעוטא ה\"ה דאחמור בהו למיחש לס\"ס שמעתי שהקשה ה\"ה את עצמי ובשרי כמוהר\"י אשכנזי זלה\"ה ממ\"ש רבי' בפי' המ' ברפ\"א דדמאי אמתני' דהקלין שבדמאי השיתין כו' וז\"ל והטעם בזה כי אלו הם אילנות מדבריות ואינן נכנסין ברשות איש א' ומעט ומזער הנוטעין אותן ורובן הפקר וכבר ביארנו שהפקר אינו חייב במעשרות ונקבצו בהם ב' ספקות האחד אם הן הפקר או לא ואם הן מן השמור אם הוציאו ממנו המתנות או לא העיקר בידינו תרי ספיקי להקל עכ\"ד הנה בהדיא שדעת רבינו דס\"ס מהני גבי דמאי:<br><b> ולע\"ד </b> נראה לחלק דהתם שאני משום דהוי ס\"ס מחמת רוב דתרי ספיקי אינו אלא חששת המיעוט כמ\"ש רבי' דרוב פירות אלו הן באים מן ההפקר והילכך ס\"ס כי האי אלים טפי דאיכא למימר כי החמירו חכמים בחד רובא בתרי רובא לא החמירו כדאמרינן גבי יוחסין בספ\"ק דכתובות:<br><b> ועוד </b> יש לחלק דע\"כ לא כתב מרן דהחמירו בס\"ס כי היכי דהחמירו למיחש למיעוטא אלא דוקא בפירות שהן מחוייבין ודאי במעשר אלא דנפל לנו ס' אם עישרום או לא ובהא הוא דחששו למיעוטא כיון שהן מחוייבים ודאי במעשר ואהא הוא דכתב מרן ז\"ל דכיון דחששו למיעוטא בפירות שהן מחוייבים ודאי במעשר ה\"נ חששו לס\"ס מה שאין כן בההיא דהקלין שבדמאי דהס' הוא אעיקרא דמילתא אם חל עלייהו חיוב מעשר או לא ולא הוקבע בהו חיוב מעשר כלל בהא אזלו חכמים להקל כנ\"ל נכון אחר זמן רב בא לידי ס' משפט צדק חלק ב' וראיתי שם שהק' כן בדק\"מ יע\"ש ודו\"ק:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> דברי הרב </b> דחוקים מאד לתרץ רבינו שמחה בזה דראייתו רק מגמ' זבחים ולא הזכיר ש\"ס זבחים כלל בדבריו ואולם אנכי העליתי בקונטרס הספיקות אשר לי ת\"ל ענין אחר לתרץ דברי רבינו שמחה ומינה מסתעף כמה ענינים הנוגעים פה ויען כי בעניני הספיקות ראיתי כי נבוכים המה בארש אנופף ידי להעיר הענין בקצרה ולהעלות מרגניתא מעמקי ים כי צללו ועתה הסכת ושמע ואציע לך דברים העומדים בהלכות עמוקות ואשר אנכי בררתי בבירור אחר בירור וטוחן אחר טוחן הדק היטב. הנה הר\"י והר\"ת מחולקים על האי דקתני בברייתא ואם נתערבה באלף כולן אסורות אי האי ונתערבה קאי על האי דסיים וספיקה אסורה ועליה קאי ואמר ואם האי ספיקא נתערבה באלף לא בטל או האי ונתערבה מלתא בפני עצמה הוא וקאי על ודאי ומילי מילי קתני. הר\"ת סובר ההוא ונתערבה על ודאי קאי דאי על ספיקא הא הוי ספק ספיקא וספק ספיקא בכל התורה כולה מותר ור\"י סובר דהאי ואם נתערבה אספיקא קאי והא דאסור ולא מתירין משום ספק ספיקא משום דהוי ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות וז\"ל רשב\"א בתה\"א ומיהו אמרו משמו של ר' יצחק הזקן הידוע בעל התוס' דלא אמרו ס\"ס להקל אלא בשתי ספיקות הבאות מכח ב' תערובות כגון זו שאמרנו שנפלה טבעת של ע\"ז לרבוא ומרבוא לרבוא דכל חדא וחדא שבתערובות שניי' איכא תרי ספיקא דבכל חדא וחדא איכא למימר לא זו היא שנפלה כאן ואת\"ל זו היא שנפלה כאן שמא לא זו היא שנפלה לרבוא הראשון אבל בעלמא שאינן באין מכח ב' תערובות לא וע\"כ הוא מפרש בריש פ\"ק דביצה [ג' ב'] כי מה שאמרו שם נתערבה באלף כולן אסורות אספיקא קאי כלומר שאפילו ספק נולדה ביו\"ט אם נתערבה באחרות כולן אסורות עכ\"ל. ועיי\"ש היטב בב\"ה ומשמרת הבית שנחלקו בטעמן אי הטעם משום שהספק ראשון אסור מדאורייתא ודוקא באיסור דאורייתא אמרינן כן או הטעם שצריך להיות הספיקות דומין זו לזו ואף אם הספק ראשון הוא באיסור דרבנן היכי דספק אחד אסור עיי\"ש היטב. ועי' בש\"ך סימן ק\"י ס\"ק י\"ז שהעלה דאם הוא באיסור דרבנן בענין שספק הראשון אסור אף שהוא איסור דרבנן ואיכא ס\"ס שאף שאין הספיקות שוין אפ\"ה מותר ולא צריכין שיהיו שוין אלא אפילו ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות נמי מותר. אמנם הט\"ז בסי' ק\"י ס\"ק י\"ד כתב וז\"ל כלל העולה בספק ספיקא הוא כן דכל שהספק אחד אסור מצד שהוא חשוב ואינו בטל ברוב אע\"פ שעיקר הוא מדרבנן כמו ספק ביצה שנולדה בי\"ט ושוב נתערבה לא מהני בה ס\"ס כיון שאין הספיקות בענין אחד, אלא בענין שיהיו שני הספיקות ע\"י תערובות ונודע בינתיים לא מעלה ולא מוריד עכ\"ל עיי\"ש היטב. וכתב הרב הש\"ך בנקודותיו על דברי הט\"ז אלו וז\"ל דאם מדרבנן מהני ספק ספיקא אפילו אין הספיקות מענין אחד כדאיתא בכמה דוכתי וכמ\"ש בש\"ך ס\"ק ס\"ב דין ט\"ז וי\"ז ומספק ביצה שנולדה ביו\"ט אין ראיה דהוי דבר שיש לו מתירין עכ\"ל כונת הט\"ז והנקודת הכסף כך היא לכל מעיין בצדק וירד לעומקא של הלכות אלו דהא עיקר הראיה של הפוסקים דסוברין ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו לא הוי ספק ספיקא מהאי דאמרינן דסברי האי ונתערבה אספיקא קאי וא\"כ קשה הלא הוי ס\"ס לכן המציא ר\"י הזקן כיון דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו ולפ\"ז הוכיח הר\"ב הט\"ז דאף באיסור דרבנן אמרינן כן דאל\"כ רק באיסור דאורייתא אמרינן כן אבל לא באיסור דרבנן תינח לרבה כאן בביצה דאמר משום הכנה והוי ספק הראשון אם נולדה ביו\"ט אם לא נולדה ספק דאורייתא וכן אם אמרינן דאיירי בספק טרפה והוי ספק הראשון דאורייתא אמנם מה יענה באוקימתא דרב אשי דאמר לעולם ספק יו\"ט ספק חול היינו למ\"ד משום פירות הנושרין ומשקין שזבו, ולהכי ספיקא אסור משום דהוי דבר שיש לו מתירין תינח מציעתא סיפא מא\"ל דקתני ואם נתערבה באלף כולן אסורות אמאי כולן אסורות הא הוי ספק ספיקא וע\"כ דאין חילוק ואף אי הוי ספק הראשון באיסור דרבנן כיון דספק הראשון אסור, יען דהוי דשיל\"מ א\"כ בס\"ס אסור לפי שהוא ספק אחד בגופו והוא אסור מצד דשיל\"מ וספק השני הרי הוא בתערובתו ואפשר להפרידן זה כונת הט\"ז ועליה קאי הנקודות הכסף ואמר לעולם בשאר איסורי דרבנן אף אם הס' הראשון אסור מטעם (דשיל\"מ), מ\"מ בס\"ס אזלינן לקולא ומותר ואף שהס' הראשון בגופו וס' השני בתערובתו אפ\"ה מותר יען שאיסור דרבנן הוא רק בדאורייתא בעינן שיהיה ב' הספיקות שוין והא דואם נתערבה באלף דקאי אספיקא ולדעת רב אשי הרי אמרו הברייתא בספק נולדה ביו\"ט וספק נולדה בחול ואליבא מאן דס\"ל דביצה שנולדה ביו\"ט אסור רק מדרבנן והיינו טעמא דספיקא אסורה משום דדשיל\"מ הוא תינח ספיקא ס\"ס מאי איכא למימר וע\"כ משום ס' אחד בגופו וספק אחד בתערובתו ואין כאן ספק ספיקא. לא לעולם ס\"ס מותר אף שאין הספיקות שוין והכא היינו טעמא כיון דדשיל\"מ הוא מחמרינן אפי' בס\"ס אבל בשאר איסור דרבנן לא ועיין היטב כי כן כונת הט\"ז והש\"ך בהנקה\"כ. ולפ\"ז אין לזוז מדרך ונתיב האמת דלדעת אלו הפוסקים דס\"ל דהאי ואם נתערבה דברייתא קאי אספיקא והיינו טעמא דאסור דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו או דצריכין למימר דגם באיסור דרבנן צריך להיות הספיקות שוין וספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו ליכא ס\"ס או בדשיל\"מ מחמרינן גם בספק ספיקא כמו בחדא ספיקא. ועי' בפר\"ח כללי ס\"ס דלא נחית לעומקא בזה. ואנן בדידן דבזה עולים דברי רבינו שמחה כהוגן דודאי רבינו שמחה נמי היה סובר דיש לתרץ דלכך ואם נתערבה אסורה אף אספיקא קאי ואיכא ס\"ס היינו טעמא כיון דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו. אלא היה סובר תינח בה\"א דברייתא איירי בספק טריפה וא\"כ הוי ספק הראשון דאורייתא לכך ספק השני בתערובתו לא מהני והוי קשה לפ\"ז לדעת רב אשי דמיירי הברייתא בספק נולדה ביו\"ט ולדעת הני אמור אי דס\"ל הטעם דאסור משום פירות הנושרין או משקין שזבו והוי רק דרבנן מאי טעמא ואם נתערבה באלף כולן אסורות וע\"ז ליכא לשנויי משום דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו הא רק איסור דרבנן וס\"ל כש\"ך באיסור דרבנן לא בעינן שיהיו ב' הספיקות שוין וא\"כ קשה כקושית הט\"ז ולזה מתרץ כתירוץ הנקה\"כ והיינו טעמא דרב אשי כיון דהוי דשיל\"מ מחמרינן אפילו בס\"ס. ואזיל ליה קושית הפר\"ח מקמא דחדית ר\"א מאי איכא למימר דמקמי דחדית רב אשי היה הברייתא איירי או לרבה משום הכנה או כתירוץ הש\"ס בס' טרפה והוי איסור דאורייתא ולכך אם נתערבה באלף כולן אסורות אף דהוי ס\"ס משום דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו ולא הוי קשיא ליה לרבינו שמחה אלא לדברי ר\"א דאיירי בספק דרבנן ולכך משני שפיר משום דהוי דשיל\"מ. ומעתה נחקור בעיקר הדין של רבינו שמחה דאמר וי\"ל דשאני גבי ביצה דהוי דשיל\"מ ולכך יש לאסור אפילו ס\"ס ומבואר דאפילו אם הס\"ס באיסור דרבנן איירי ואמר כמו שהחמירו בדשיל\"מ בחדא ספיקא ה\"ה נמי בס\"ס ואין כן דעת הרבה פוסקים ומהם סברי אף שס\"ס בדשיל\"מ אסור היינו דוקא אם הספק הראשון דאורייתא מחמרינן בס\"ס אם הוי דשיל\"מ דס\"ס בדאורייתא וספק א' בדרבנן שוין המה ומאי דמחמרינן בחדא ספיקא דרבנן מחמרי' בס\"ס דאורייתא אבל כולי האי אם כל עיקר הוא באיסור דרבנן אף שמחמרינן בחדא ספיקא לא מחמרינן בב' ספיקות וכן הוציא הט\"ז סי' ק\"י ס\"ק י\"א מדברי הר\"ן פרק אין צדין אמנם הש\"ך בנקודותיו רצה לדחות דבריו וכתב דאין חילוק והר\"ן סובר דאפילו באיסור דאורייתא ס\"ס להקל אפילו בדשיל\"מ והוציא דינו מדברי הר\"ן ריש פ\"ק דביצה אמנם הרב פר\"ח ס\"ק מ\"ו הוציא מדברי הר\"ן כן. דיש לחלק בין ס\"ס דאורייתא לס\"ס דרבנן בדשיל\"מ וכן כתב הרב מגן אברהם בא\"ח סי' תקי\"ג ס\"ק ד' וז\"ל שם על דברי המחבר שכתב ביצה שנולדה ביו\"ט אסור ליגע בה וכ\"ש שלא לאכלה ואם נתערבה באלף כולן אסורות ספק אם נולדה ביו\"ט או בחול אסורה וכ' המג\"א בטור כתב איפכא ס' כו' אסור ואם נתערבה באלף כולן אסורות ומדהחליף הרב\"י את לשונו ש\"מ דס\"ל דספק שנתערב כולן מותרות דכל אחד הוי ספק ספיקא וכמ\"ש המגיד משנה וצ\"ע דבי\"ד סי' ק\"ב פסק לאיסור, ואפשר דשם מיירי בחד בשבת דהוי דאורייתא ודשיל\"מ אבל הכא דהוי דרבנן עכ\"ל. כונת הר\"ב מגן אברהם דהמחבר ס\"ל לחלק בדשיל\"מ בין דאורייתא לדרבנן אם ס' הראשון דאורייתא כגון שנולד הביצה בחד בשבת והוי הכנה דאורייתא והכא בא\"ח איירי בי\"ט דעלמא והוי רק הביצה אסורה מדרבנן לכך החמירו בספיקא ולא בס\"ס והיינו כדעת הר\"ן וכמו שהבין הרב הט\"ז. ומזה יש לדחות דברי הש\"ך סי' ק\"י ס\"ק נ\"ו דהקשה על הרמ\"א דהכא בי\"ד מחמיר בס\"ס בדשיל\"מ ובא\"ח סי' תצ\"ד שתיק לדברי המחבר דכתב ספק מוכן אסור וס\"ס מותר ולפי דברי הרב מג\"א לק\"מ דהכא איירי רמ\"א בדשיל\"מ באיסור דאורייתא לכך מחמיר רמ\"א והתם איירי באיסור דרבנן וע\"כ לומר כן דאל\"כ אף לדעת הש\"ך דרצה לחלק שם בין ספק בגופו ובין ספק תערובתו קשיא דברי רמ\"א אהדדי דהא בסי' תקי\"ג נמי שתיק רמ\"א לדברי המחבר והא התם איירי בתערובות ויש לדחות קצת דמהתם אין ראיה כיון דהמחבר לאו בפירוש התיר אלא מכללא הוציא הרב מג\"א דין זה ובאמת תימא על הש\"ך בלא\"ה דהוא לא רצה לחלק כלל בדשיל\"מ בין אם הספק הראשון דאורייתא או דרבנן מה יענה לקושית המג\"א סי' תקי\"ג הא מוכח מהמחבר הכי דאל\"כ סותר אהדדי מסי' ק\"ב שכתב בפירוש דס\"ס בדשיל\"מ אסור וכן יש להקשות על המחבר אף אם לא חש לדקדוק של המג\"א מדהפך הסדר מכל מקום קשה על הש\"ך מסימן תצ\"ז דכתב המחבר בפירוש דספק ספיקא בספק מוכן מותר ואף דבזה מהני תירוצא של הש\"ך דיש לחלק בין תערובות לספק בגופו של איסור מכל מקום קשה על הש\"ך בקושייתו מדוע לא רמי המחבר אהדדי, ודאי המג\"א לא הקשה קושייתו על המחבר בא\"ח סי' תצ\"ז דהכא כותב ס\"ס מותר בדשיל\"מ ובי\"ד אוסר היינו טעמא כיון דהוא הביא לעיל דברי הש\"ך סי' ק\"י ס\"ק נ\"ו דחילוק יש בין תערובות לגוף לכך הקשה קושייתו על המחבר בסימן תקי\"ג מדברי המחבר סי' קנ\"ב בי\"ד דכי אהדדי שנינהו התם איירי בספק הראשון בגוף והשני ע\"י תערובות ה\"נ הו\"ל לכתוב הכא ואם נתערבה אחר וספיקה אסורה דהאי וספיקה אסורה על גוף האיסור קאי ועיין לעיל סימן ק\"ב סק\"ב ודאתאן עלה נידוק עוד בדברי המחבר לפי הצעותינו דזה בזה תליא לדברי הפוסקים דס\"ל ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו לא הוי ס\"ס או דצריכין למימר דליכא חילוק בזה בין איסור דאורייתא ובין איסור דרבנן כמו שהעלה הט\"ז ודעמיה והיינו טעמא אליבא דרב אשי דמוקי הברייתא בספק נולד בי\"ט וספיקה אסורה משום דשיל\"מ וס\"ס אסורה משום דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו וכסברת הט\"ז ס\"ק י\"ד או אם אמרינן דאף שספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו לא הוי ס\"ס היינו דוקא אם הספק הראשון דאורייתא אבל אם הספק הראשון דרבנן הוי ס\"ס ע\"כ כדעת הנקודת הכסף היינו טעמא אליבא דרב אשי דמיירי הברייתא בספק נולדה בי\"ט והוי ספק דרבנן וכמו שספק אחד אסור משום דהוי דשיל\"מ ה\"נ ס\"ס ומיניה מוכח דס\"ס בדשיל\"מ אף באיסור דרבנן להחמיר. וא\"כ הפוסקים כמו הר\"ן ודעמיה דחולקים בדבר וס\"ל ס\"ס בדשיל\"מ מותר אם הס\"ס בדרבנן ע\"כ או דס\"ל האי ואם נתערבה אודאי קאי או דאף אם אספיקא קאי לאו טעמא דס\"ס אסור משום דשיל\"מ אלא משום ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו אף בדרבנן אסור וא\"כ מזה תימא על המחבר סי' תקי\"ג דממ\"נ קשה עליה מדוע שינה לשונו של הטור וכתב האי ואם נתערבה קודם שכתב וס' אסורה. דהא אף אם הספיקא נתערבה אסורה וכמו שהקשה המג\"א מסי' ק\"ב דהא אית ליה להמחבר ס\"ס בדשיל\"מ לא בטיל ה\"נ יש להקשות מהמחבר סימן ק\"י סעיף ט' שכתב המחבר וזה לשונו ספק טריפה שנתערבה אם הוא מדברים שאינן מתבטלין אסור כל התערובות כיון שספק הראשון היה בגופו אין להתיר מכח ס\"ס עכ\"ל. וא\"כ אכתי קשה על המחבר מדוע שינה לשונו של הטור דהא אם האי ביצה נתערבה אסורה ואין להתיר מכח ס\"ס דהא הוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו וע\"כ נמי כמו שתי' הרב המג\"א לענין דשיל\"מ הכא נמי צריכין למימר לענין ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו דהיינו טעמא דהמחבר דפוסק בסימן ק\"י דספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו לא הוי ס\"ס משום דהתם איירי בספק טריפה והוי ספק הראשון דאורייתא אבל הכא בא\"ח סי' תקי\"ג איירי בס' נולד בי\"ט והוי ספק דרבנן וסבירא להמחבר כהך שיטה דספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו באיסור דרבנן הוי ס\"ס. אמנם לפ\"ז קשה על המחבר בסי' תקי\"ג קושית הט\"ז מרב אשי בביצה דמוקי הברייתא בספק נולד בי\"ט וס' אחד אסור משום דשיל\"מ. תינח האי בבא וספיקה אסורה סיפא מאי איכא למימר דקתני ואם נתערבה באלף כולן אסורות [ולדעת המחבר דס\"ל ספק אחד בגופו וס' אחד בתערובתו לא הוי ס\"ס היינו דסובר כר\"י הזקן דהאי ואם נתערבה אספיקא קאי] אמאי הא הוי ס\"ס. וע\"כ דהאי טעמא נמי משום דהוי ס' אחד בגופו וס' אחד בתערובתו ואף לדברי רב אשי דאיירי בספק דרבנן אפ\"ה ס\"ס בכה\"ג אסורה וכמו שהוכיח הט\"ז ס\"ק י\"ד וא\"כ מוכח מזה דאסור ואיך שינה המחבר לשון הרב ב\"י וסובר דמותר אם נתערבה הספיקא. ואם אזלינן לאידך גיסא דהיינו לדעת הש\"ך ודעמיה דס\"ס באיסור דרבנן מותר אף שאין הספיקות שוין ע\"כ מוכח מדברי ר\"א היינו טעמא דאסור משום דהוי דבר שיל\"מ והרי מוכח בדשיל\"מ אסור אפילו בספק נולד בי\"ט וא\"כ לא מהני תירוץ המג\"א דהכא איירי בספק נולד בי\"ט דעלמא מה יועיל לן הא, הא מוכח מר\"א דאפילו בכה\"ג ס\"ס אסורה ואנו אין לנו אלא כדעת הרב המחבר פה לר\"ש והכא אמרינן היפך דבריו לדעת המחבר ודעמיה דודאי על הש\"ס זבחים דלא מייתי ראיה מהך ברייתא הכא דס\"ס אסורה הוכיח ר\"י שפיר די\"ל דהברייתא היה סובר דלמא איירי בספק טריפה וטעמא דברייתא משום דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו אמנם רב אשי דמוקי הברייתא בס' נולד בי\"ט ובאיסור דרבנן וספיקא אסורה משום דהוי ספק דרבנן בדשיל\"מ ל\"ק תינח ספיקא ס\"ס מאי איכא למימר וע\"כ חדא מתרתי או דצריכין שיהיו הב' ספיקות שוין אף באיסור דרבנן או דס\"ס בדשיל\"מ אסור דזה ליתא. דהא כבר ידעינן דר' יהודה אית ליה ס\"ס בכל התורה כולה אסורה א\"כ מוקמינן הך ברייתא כרבי יהודה ובאמת זה דוחק לכל מעיין ומדברי הרב המחבר פה נעלמו דברי התוס' זבחים ד\"ה עייש\"ה. לכן רציתי לומר דבר אחר ונכון הוא דודאי ר\"י ור\"ת מחולקין אי ונתערבה קאי אספיקא או אודאי היינו לפי דמוקמינן בספק טריפה דמיאן הר\"י לומר דאודאי קאי דהא הברייתא לא דבר כלום מודאי טריפה ואיך שייך לומר דאודאי קאי וע\"כ דקאי אספיקא אבל לרב אשי דלא איירי הברייתא מענין אחר זולת מביצה שנולדה בי\"ט וא\"כ יכולין למימר מילי מילי קתני מתחלה אמרה הברייתא דין כולל, גבי ביצה שנולדה בי\"ט אסורה ואח\"כ אמרה פרט שספיקא אסורה ואח\"כ אמרה פרט אחר ואם נתערבה באלף האי ביצה שנולדה בי\"ט ג\"כ אסורה ומודה ר\"י שקאי על ודאי ולא על ספק וא\"כ לא מוכח מרב אשי מידי וזה אמת ונכון. וכדומה שראיתי דין זה בפלתי וכעת אין אתי לעיין בו:<br><b> הדרן </b> לפלוגתיה דהש\"ך והט\"ז אי ס\"ס בדשיל\"מ לדעת האוסרין דוקא באיסור דאורייתא ולא באיסור דרבנן ועם הרב ט\"ז מסכים הר\"ב פר\"ח וכן הרב מג\"א שהבאנו, ואנכי הוכחתי גם הדברים מדברי רבינו הרמב\"ם פה שרצה ה\"ה להוכיח דס\"ל כרשב\"א ודעמי דס\"ס בדבר שיל\"מ מותר לגמרי קשיא לן דברי הרמב\"ם פ\"ז מהלכות עכו\"ם [הלכה ז'] דכתב שם ספק עכו\"ם אסור ס\"ס מותר כיצד כוס של עכו\"ם שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורות מפני שעכו\"ם וכל משמשיה אסורין בכל שהן פי' כוס אחד מן התערובות ונפל לכוסות שנים הרי אלו מותרין והקשה הכ\"מ שם מפי\"ו מהל' מ\"א דכתב שם גבי רמוני בדן דצריך ג' התערובות וא\"כ גבי עכו\"ם למה הספיק בב' תערובות והעלה היינו טעמא דהרמב\"ם דמצריך גבי רמוני בדן ג' תערובות משום דבב' תערובות אסור מצד דהוי ס\"ס בדשיל\"מ דאולי יותרו דאם נתפרכו הרמונים בטלים ע\"ש היטב. הרי חזינן דהרמב\"ם סובר בדשיל\"מ ס\"ס אסורה וכן הקשה הפר\"ח הלכות עכו\"ם על הכ\"מ דנעלם מאתו הר\"מ כאן בהלכות י\"ט דמ\"מ מוכח דס\"ל להר\"מ ס\"ס בדבר שיל\"מ מותר ע\"ש בפר\"ח היטב בחדושיו להלכות עכו\"ם וע\"כ נמי כדעת הט\"ז ודעמיה דיש לחלק בין דשיל\"מ לדשיל\"מ דבדאורייתא הס\"ס אסור ובדרבנן מותר וא\"כ גבי רמוני בדן דדאורייתא פ' הרמב\"ם דבעינן ג' תערובות דזולת זה הוי דשיל\"מ אבל גבי ספק מוכן דפסק הרמב\"ם דאסור משום דשיל\"מ לא הביא הרמב\"ם האי ונתערבה לומר דס\"ס נמי אסור כיון דספק מוכן רק מדרבנן והוי ס\"ס בדרבנן ומן האמת אמרתי נמי שלדעתי יותר נכון תירוץ הכ\"מ על הרמב\"ם מתירוץ הש\"ך סי' ק\"י ס\"ק נ\"ב דתי' על הרמב\"ם דמחלק בין רמוני בדן לע\"ז דהתם מצריך ג' תערובות ובע\"ז סגי לי' בב' תערובות דלהכי בע\"ז דהוי רק לענין הנאה דאיירי בכוס של ע\"ז סגי בב' תערובות אבל בדבר אכילה כגון רמוני בדן צריכין ג' תערובות ועל ב' תירוצים אלו היינו לתירוץ הכ\"מ ולתי' הש\"ך הקשה הפר\"ח הלכות עכו\"ם מאי פריך הש\"ס זבחים [ע\"ד א'] שמואל דאמר כמאן אי כר\"י אפילו בשאר איסורין נמי לימא דע\"כ לא קאמר ר\"י ברמוני בדן דספק ספיקא אסור משום דהוי דבר שיש לו מתירין לפי שיטת הכ\"מ אבל בעלמא קא שרי אף דהוי ספק ספיקא וכן קשה נמי לדעת הש\"ך דלמא ר\"י קאמר גבי רמוני בדן משום דהוי אכילה אבל גבי ע\"ז דהוי רק הנאה מודה ר\"י דסגי בב' תערובות עיין בפר\"ח הל' עכו\"ם ובאמת לשון הפר\"ח קשים להלמן דמאי פריך על הש\"ס והלא על שמואל גופיה קשיא היאך ראה דבע\"ז ספק ספיקא אסור דלמא מותר והאי דר\"י ברמוני בדן דוקא משום דהוי דשיל\"מ לדעת הכ\"מ אמנם קושיא זו פריקא לקושיית הפר\"ח דודאי האי דינא דס\"ס אסור בדשיל\"מ ידעינן מרב אשי דחדית לן דכמו שהחמירו חכמים בביטול גבי דשיל\"מ ה\"נ מחמירין גבי ספיקא א\"כ ה\"נ גבי ס\"ס או בדאורייתא או אפילו בדרבנן כל חד וחד לשיטתיה אמנם מקמי דחדית לן רב אשי לא הוי ידעינן זה. וכן דעת המקשן בביצה ודעת ר\"פ דמוקי כתנא דליטרא קציעות ובס' טריפה דספק מותר אף בדשיל\"מ ואף שבביטולו החמירו, א\"כ שפיר עולה הש\"ס והרמב\"ם ודאי הרמב\"ם פוסק שפיר דרמוני בדן אינן מותרין בב' תערובות כיון דקיי\"ל כרב אשי וידעינן דהחמירו בספיקא משום דשיל\"מ אבל על שמואל לא קשיא מידי ומנלן דמחמיר ר\"י בשאר ספיקות וכגון ע\"ז דלמא דוקא ברמוני בדן משום דהוי דשיל\"מ וכי הוזקק שמואל לסבור כרב אשי דלמא כרב פפא ס\"ל דאף שהחמירו חכמינו בדבר שיש לו מתירין בבטולי בספיקא לא החמירו. וא\"כ שפיר הקשה הש\"ס אם כן בשאר ספיקות נמי וכל זה לדעת הכ\"מ אבל לדעת הש\"ך והרמב\"ם סובר לחלק בין אכילה להנאה קשיא לן קושיית הפר\"ח וקושייתו הרי חזינן דשמואל והש\"ס לא חילקו בזה ומנין להרמב\"ם לחלק. ובאמת הארכתי מאד בענינים אלו הנה והנה וכולם כתובין אצלי בקונטרס הכללים אשר לי ת\"ל ואין כאן עט האסיף ואין הגליון מספיק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (עז) </b> משמע כו' ואף של גליות. אין כאן הוכחה לענ\"ד די\"ל דהאי ספיקה אסורה הכי קאמר דבארץ ישראל הספק הוא מתי נולדה. ובחו\"ל הספק הוא אם היום קודש או חול ועיין לקמן דף ל\"א ע\"ב מש\"ש על הגליון ד\"ה כבר עמדתי (באות פו):<br><b> (עח) </b> דכיון דאחמור בהו רבנן למיחש למיעוטא כו'. איני יודע מאי חומרא היא למיחש למיעוטא הא איכא למימר דמדינא כן הוא משום די\"ל סמוך מיעוטא דנפלים לחזקת אינה זבוחה והו\"ל פלגא ופלגא דהא אי נפל הוא הרי שחיטתו לא מהני ולא מידי. וכמדומה לי שכן כתב הד\"מ בהגהותיו ליו\"ד סי' ט\"ו. שוב עיינתי בד\"מ סוף סי' הנ\"ל וראיתי שכ\"כ להדיא ומביא ראי' לזה ממאי דאמרינן בר\"ה דף ז' ע\"א בעל מום מי מצי אכיל לי' דמשמע מזה דאסור מה\"ת בתוך ח' (ובד\"מ כתוב תוך ז' והוא טעות). אך נזכרתי שהגאון בעל טורי אבן ס\"ל דהאי עשה דתאכלנו שנה בשנה דבבכור בעל מום אינו אלא מדרבנן ואין הספר כעת בידי לעיין בו:<br><b> אולם </b> גם לדברי הטורי אבן מ\"מ עכ\"פ מכח דינא דסמוך מיעוטא לחזקה חזקת אינה זבוחה י\"ל דאינו חומרא בעלמא באופן דנימא כיון דאחמור בהו רבנן למיחש למיעוטא ה\"נ אחמרו למיחש לס\"ס דיש לחלק בזה דהאי דרוב ע\"ה מעשרין הן דלא אמרינן סמוך מיעוטא דאין מעשרין לחזקת טבל משום דהתם הרי המיעוט והחזקה בחד מילתא והרוב מבטל החזקה דרובא עדיף מחזקה משא\"כ הכא במיעוטא דנפלים דחזקת שאינה זבוחה היא מלתא אחריתא דדוקא אי הוה אמרינן למסמך מיעוטא דנפלים לחזקת ריקנית דאמו ולימא דהבהמה לא נתעברה קודם ט' חדשים דנעמידנה בחזקת ריקנית אז הי' זה דומה לחזקת טבל דנסמוך לה מיעוטא דאין מעשרין משא\"כ בחזקת אינה זבוחה דלא דמיא לה: אמנם ליכא למימר נמי דתוך ח' ימים יהי' חזקת ריקנית דבהמה וחזקת אינה זבוחה דנפל דליהוי תרי חזקות נגד דרובא דז\"א דחזקה דריקנית י\"ל דלא מהני משום דאפי' נתעברה אח\"כ ולא הי' ט' חדשים לולד בשעה שנולד מ\"מ לאותו צד ספק דאמרינן שמא כבר הולד הוא בן שמנה ימים אפילו לא כלו לו חדשיו נמי ולד קיימא הוא וכשר דאמרינן האי בן שבע הוא ואשתהי. ותמהני על המחבר שהשיב על מהר\"ש אלגזי ז\"ל בהא דכתב שקושיית הט\"ז שהקשה דהו\"ל ס\"ס כו' היא מעיקרא ליתא משום דאי לא כלו לו חדשיו לא מהני ח' ימים וע\"ז השיב המחבר ז\"ל מדברי התוס' פ' ר\"א דמילה דמבואר התם דמהני ח' ימים אפילו אם ידעינן בודאי דלא כלו לו חדשיו וע\"ש דלדברינו לק\"מ על הר\"ש אלגזי דכונתו היא כמש\"ל דהא דמהני ח' ימים אפי' כשידעינן בודאי שלא כלו לו ט' חדשים היינו משום דאמרינן האי בר ז' הוא ואשתהי וא\"כ תו הו\"ל כלו לו חדשיו דכיון דבר ז' הוא הרי בז' כלו לו חדשיו וא\"כ הא שוב אין כאן ס\"ס משום דח' ימים לא מהני אלא לגלוי מילתא בעלמא דכלו לו חדשיו ובר ז' הוא אבל היכא דידעינן בודאי דלא כלו לו עדיין גם ז' חדשים דהיינו אם לא בא עלי' זכר כלל קודם ז' חדשים באופן דליכא למימר שפורא גרים או יולדת למקוטעים משום דמשעה שבא עלי' זכר אין כאן אלא ששה חדשים כגון שבא עליה בר\"ח ניסן וילדה בכ\"ט אלול בזה ודאי ס\"ל להר\"ש אלגזי ג\"כ דלא מהני ח' ימים וא\"כ אין כאן ס\"ס גם לדידי' והתוס' לא מיירי אלא בידעינן דלא כלו לו ט' חדשים וצריך לעיין היטב בתוס' דפ' ר\"א דמילה הנ\"ל כדי לעמוד על דברי המחבר ז\"ל בזה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שבת </b>\n<b> הסמוכה לי\"ט כו' אסורה בשני.</b> בפ\"ק דביצה דף ד' אתמר שבת וי\"ט רב אמר נולד' בזה אסורה בזה ור\"י אמר מותרת בזה נימא קסבר רב קדושה אחת הן והאמר רב הלכה כו' וכתבו התוס' ד\"ה נימא וז\"ל תימא לימא דקסבר ב' קדושות הן אלא הטעם הוי מגו דאיתקצאי לבה\"ש איתקצאי נמי לכולי יומא דיום ב' כו' וראיתי למוהרש\"א בס' הליכות אלי דף מ\"ז שהקשה וז\"ל וקשה דהשתא דלא ידעי התוס' טעמא דמיגו לשעבר לא אמרינן אלא ס\"ל לפי קושייתם דאמרינן מיגו דאיתקצי אליבא דרב בשבת וי\"ט א\"כ תקשינהו דרב אדרב דמ\"ט א\"ר בב' י\"ט של גליות נולד' בזה מותר' בזה אי משום דחד מיניהו חול מ\"מ הא אסור הביצה ביום א' ומיגו דאיתקצא' לבה\"ש אתקצאי לכולי יומא וליכא למימר דלא אמרי' מיגו אלא דוקא בשבת וי\"ט דכיון דודאי חד מינייהו קדש הוא על הי\"ט אמרי' דודאי הוא ומחמרינן בספיקא אבל בב' י\"ט של גליות דאכל חדא איכא לספוקי לא שהרי מדברי התוס' בפ' המביא דף ל' ד\"ה עד מוצאי י\"ט אחרון נראה דאפי' בב' י\"ט של גליות אמרינן מיגו דאתקצאי שכתבו וז\"ל וא\"ת הא תינח י\"ט שמיני מוקצה הוא דהוי ספק שביעי וגם ביום ט' שם מוקצה עליו הואיל ואתקצאי לבה\"ש כו' יע\"ש שהניחו בצ\"ע. ועיין בתוס' פ\"ק דסוכה דף י' ע\"ב ד\"ה עד מוצאי שכתבו וז\"ל ומה\"ט גבי שבת וי\"ט דאמר רב נולדה בזה אסורה בזה מפ' טעמא משום הכנה ולא בעי למימר מיגו דאתקצאי אף ע\"ג דרב כר\"י ס\"ל דאית ליה מוקצה וכן בי\"ט של גליות דנולדה בזה מותרת כו' ויש לפרש דכונתם דמ\"ש ולא בעי למימר מיגו דאתקצאי אין כונתם ז\"ל להקשות לתלמודא דאמאי לא מפרש טעמא דרב משום מיגו דאיתקצאי דהא ליתא דהא מדקאמר רב בב' י\"ט של גליות נולדה בזה מותרת בזה מבואר דלאו משום טעמא דמיגו דאתקצאי הוא דקאסר בשבת וי\"ט אלא משום הכנה הוא דקאסר וכונתם להקשות לרב גופיה דאמאי לא קאמר טעמא משום מיגו דאתקצאי כיון דאיהו כר\"י ס\"ל ומה\"ט נמי הוה ליה לומר דנולדה בזה אסורה בזה מיהו דבריהם דהכא א\"א לפרש בהכי כלל ממה שכתבו תימא לימא דקסבר ב' קדושות הן כו' מבואר שכונתם להקשות לתלמודא דמאי פריך נימא דקסבר רב ב' קדושות כו' וכיון שכן קשה טובא דהיכי מצינן למימר דטעמי' דרב הוא משום מיגו דאתקצאי דא\"כ בב' י\"ט של גליות יהא אסור מה\"ט ולכן נראה לי דהתוספות דפ\"ק דביצה ס\"ל כדעת הריטב\"א שכתב בחדושי סוכה דע\"ו ע\"ב וזה לשונו וכיון שלא הקצהו מתחילה לבין השמשות לא חל עליו איסור בה\"ש כו' הא אלו היה בכלל הקצאתו שיהא מוקצה לבין השמשות היה מוקצה לכל ח' כמו סוכה ואע\"ג דביצה שנולדה בי\"ט א' וכיוצא בה אסורין כל בה\"ש ומותרין ביום ב' ולא אמרינן מיגו דאתקצאי לבה\"ש כו' שאני התם שהא' מהן חול גמור וכשבא יום ב' הרי אנו אומרים ממ\"נ או שהיום חול ואינו צריך הכנה או שהיום קודש והא' חול והיה לב' הכנה בביצה מבעוד יום מה שאין כן באתרוג שהוקצה לז' ולא הכין בו כלל והא' ודאי קדש והוה ליה כשבת ויום טוב שנולדה בזה אסורה בזה ועליה אמרה שהן קדושה אחת כי האיסור של בה\"ש אוסרו לכל י\"ט ולא שיהיו קדושה אחת ממש כו' עכ\"ד ע\"ש ואם כן היינו דק\"ל שפיר דאמאי לא משני תלמוד' דלימא דקסבר ב' קדושות משום מיגו דאיתקצאי כו' ואפי' הכי שרי רב בב' י\"ט של גליות משום דהתם הא' מהן חול הוא ליכא למימר מיגו דאתקצאי כלל כמ\"ש הריטב\"א ומ\"ש בפרק המביא דגם ביום תשיעי אסור משום מיגו התם ה\"ט משום דאיכא לספוקי בט' שמא ח' הוא ונמצא דבה\"ש אתקצאי משום יום א' דספק שמא ז' ולא היה לו הכנה מבע\"י שהרי אפילו נימא דח' הוי ס' והוא חול מ\"מ אתקצאי למצותו ולא היה לו הכנה מבע\"י ואמרינן שפיר מיגו דאתקצאי משא\"כ הכא גבי ביצה דממ\"נ שרי דאם נאמר דהא' היה חול היה לו הכנה מבעוד יום וכמ\"ש הריטב\"א ז\"ל מיהו מ\"ש הריטב\"א ז\"ל והו\"ל כשבת וי\"ט כו' ועליה אמרו שהיא קדושה אח' כי האיסור של בה\"ש כו' קשה טובא דאם כן מאי פריך הכא נימא קסבר רב קדושה אחת והאמר רב כו' מאי קושי' נימא דכי קאמר רב דב' קדושות הן היינו לענין שיכול לערב ביום א' למזרח ובב' למערב דליכא טעמא דמיגו דאתקצאי אבל גבי ביצה דאיכא טעמא דמיגו דאתקצאי קאמר רב דנולד' בזה אסור' בזה וצ\"ע כעת:<br><b> ומדברי </b> התוספות דסוכה ק\"ל טובא במ\"ש שם וז\"ל ובפרק בכל מערבין גבי לגין של טבול יום כו' ואמר הרי זה תרומ' מעשר לכשתחשך דבריו קיימים ואם אמר עירובו לב\"ה לא אמר כלום משום דסוף היום קונה עירובו כו' הא אם תחילת יום של שבת קונה עירוב ולא בעי סעודה הראויה מבע\"י הוי עירוב ולא אמרינן לאו ראויה היא בשבת מיגו דאתקצאי בה\"ש משום יום שעבר גם הר\"ן בשמעתין הביא ראיה זו יע\"ש וק\"ל טובא דמאי ראיה מייתו מהתם לומר דלא אמרי' מיגו היכא שהאיסור משום יום שעבר הא התם גבי טבל שאני דאפילו היכא שהאיסור מחמת אותו יום לא אמרינן מיגו וכמו שאמרו בפרק כירה דף מ\"ג טבל מוכן הוא אצל שבת והתוספות שם הקשו דאמאי לא אמרינן מיגו דאתקצאי בה\"ש אתקצאי לכולי יומא יע\"ש ובפרק המביא דל\"א ע\"ב ד\"ה ונפחת כתבו משם רש\"י דבמוקצה מחמת איסור דרבנן לא אמרינן מיגו דאתקצאי והביא ראיה מדאמרי' גבי טבל שהוא מוכן אצל שבת הואיל ואם עבר ותקנו מתוקן ולא אמרינן מיגו דאתקצאי כו' יע\"ש הרי דאע\"ג דהתם הוי מיגו דאתקצאי מחמת אותו יום אפילו הכי לא אמרינן מיגו דאתקצאי מהטעם שכתב רש\"י או מטעם שכתב הרמב\"ן שם במלחמותיו יע\"ש ואם כן משום הכי הוצרכו לומר בגמרא דה\"ט דאין עירובו עירוב משום דסוף היום קונה עירובו ומשום דבעי סעודה הראויה מבע\"י הא לא\"ה הוי עירוב ואף על גב דאיתקצאי בה\"ש משום דשמא יום הוא והוה ליה טבל מ\"מ לכשתחשך הרי נתקן והוי סעודה הראויה בשבת והדברים ק\"ו דאם אפי' בעבר ותקנו דעבר האיסור דרבנן אמרינן שהוא מוכן ומותר באכילה ולא אמרינן מיגו דאתקצאי בה\"ש כ\"ש באומר ה\"ז תרומה לכשתחשך דממילא נעשית תרומ' ולא עבר האיסור דרבנן ומאתמול נמי דעתי' עילויה דבודאי לא אמרינן מיגו משום יום שעבר:<br><b> תו </b> ק' דכפי מ\"ש בפרק המביא דבמוקצה מחמת איסור דרבנן כל שנסתלק המוקצה מן העולם כמו בטבל לא אמרינן מיגו דאתקצאי בה\"ש ע\"ש אם כן מאי ק\"ל הכא בשמעתין דלימ' דה\"ט דרב משום מגו דאתקצאי בה\"ש הא הכא הוי מוקצה מחמת איסור דרבנן דביצה לא אסירא אלא מדרבנן משום פירות הנושרין או משקין שזבו ואפילו לרבה דטעמא משום הכנה מיגו בשבת דעלמא אינו אלא משום גזירה דרבנן וכל שעבר בה\"ש הרי נסתלק המוקצה מן העולם דומיא דטבל וא\"כ לא אמרי' מיגו דאתקצאי בכה\"ג ויש לחלק ודו\"ק:<br><b> ובמ\"ש </b> עוד בסוכה וז\"ל ומאן דאסר התם אתרוג אפי' בח' ופי' שם בקונטרס מיגו דאסור בה\"ש כו' אתקצאי לכולי יומא אלמא אהני מיגו דאתקצאי משום יום שעבר לאיסור בח' לא יתכן דאפילו רב דאסר בריש ביצה בב' י\"ט של גליות לא אסר אלא דמס\"ל אי קדושה א' היא או לא וכונתם להקשות דאם איתא דאליבא דלוי ואבוה דשמואל דס\"ל אתרוג בח' אסור ס\"ל דאמרינן מיגו משום יום שעבר א\"כ מאי פריך הכא בשמעתין לקמן דרב אסי אדר\"א לימא דר\"א ס\"ל כלוי וכדאבוה דשמואל דאמרינן מיגו דאתקצאי משום יום שעבר ולעולם דס\"ל דשני קדושות הן ותי' ומיהו אין ראי' כו' כלומר דרב אסי גופיה מוכח התם דס\"ל דלא אמרינן מיגו דאתקצאי משום יום שעבר זהו כונתם ז\"ל וק\"ל טובא דאכתי תקשי להו לפרש\"י דאיך אפשר לומר דלוי ואבוה דשמואל ס\"ל דאמרינן מיגו דאתקצאי משום יום שעבר דאם כן תקשי להו מתני' דפרק בכל מערבין דל\"ט דתנן התם ועוד אמר רבי יאודה ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני הרי בהדיא דרבי יהודה סבירא ליה דביצה שנולדה בראשון מותרת בב' אף על גב דר\"י אית ליה מוקצה ואמאי נימא מיגו דאתקצאי ביה\"ש אתקצאי לכולי יומא וחכמים לא פליגי עליה התם אלא משום דס\"ל דב' י\"ט של ר\"ה קדושה אחת היא הא לא\"ה לא ובשלמא לדעת רש\"י אפשר לומר דס\"ל כדעת הריטב\"א דבב' י\"ט של גליות לא אמרינן מיגו דאתקצאי בה\"ש אכן לדעת התוס' דס\"ל דבב' ימים טובים של גליות נמי שייך מיגו דאתקצאי קשה טובא וצ\"ע כעת:<br><b> תו </b> ק\"ל במ\"ש דלא אמרינן מיגו משום יום שעבר ממ\"ש התוס' לקמן דף ו' ע\"א ד\"ה וז\"ל וכי כו' תימא הא מוכן הוא כו' ועוי\"ל דהתם מיירי דאירע שכלו לו חדשיו והכא מיירי שלא כלו לו חדשיו עד היום ואם כן לא הוי מוכן היום הואיל ובה\"ש לא הוה חזי עכ\"ל וקשה דכפי מ\"ש הם דלא אמרינן מיגו דאתקצאי בה\"ש משום יום שעבר אם כן היכי כתבו דלא הוי מוכן הואיל ובה\"ש לא הוה חזי הא מאי דלא הוה חזי בה\"ש היינו משום יום שעבר ושמא יום הוא ולא כלו לו חדשיו ומשום יום שעבר לא אמרינן מיגו דאתקצאי לבה\"ש ובדוחק יש ליישב דע\"כ לא כתבו התם דבמוקצה משום יום שעבר לא אמרינן מוקצה אלא דוקא במוקצה מחמת איסור דרבנן כההיא דביצה וכההיא דנוי סוכה דלא אסירי אלא מדרבנן כמ\"ש התוס' בפ' ב\"מ דכ\"ב ד\"ה סוכה אמנם במוקצה מחמת איסור תורה כי הך דהכא דשמא לא כלו לו חדשיו והוי נפל אלימא טפי ואמרינן מיגו משום יום שעבר וכעין זה חילקו התו' בפ' המביא כנ\"ל:<br><b> תו </b> אמרינן התם כתנאי נולדה בשבת תאכל ביום טוב כו' ר\"י אומר משום ר\"א עדיין היא מחלוקת שב\"ש אומרים תאכל וב\"ה אומרים לא תאכל וראיתי להרב המאירי בשיטה כ\"י שם כתב וז\"ל ומיהו לאו טעמא דנפשיה קאמר דהא איהו לית ליה הכנה דרבה מדקאמר ביצה תאכל היא ואמה כדפרישנא לעיל כך נ\"ל עכ\"ל ויש לדקדק דאם כן קשה דר\"א אדר\"א דבפרק בכל מערבין דף ל\"ח ע\"א אמרינן א\"ל לר\"א אי אתה מודה שאין מערבין מי\"ט לשבת אמר להן אבל הן לאיי קדושה אחת היא ופרכינן ור\"א התם משום הכנה הרי בהדיא דר\"א אית לי' הכנה דרבה והר\"ב ח\"ה שם בד\"ה משום הכנה נרגש מזה וכתב וז\"ל ולמאי דקאמר הכא דר\"א אית ליה הכנה הא דתניא ר\"א אומר ביצה תאכל היא ואמה כו' אליבא דב\"ש מיתניא ואע\"ג דשמותי הוא ס\"ל בהא כב\"ה דאסרי הכא משום הכנה כדקאמר הכא תלמודא עכ\"ל יע\"ש אכן לדברי המאירי ז\"ל קשה שוב ראיתי להתוס' בפ\"ב דמכלתין דף י\"ז ע\"א ד\"ה מ\"ט שכתבו בס\"ד וז\"ל וא\"ת לר\"י דאמר לעיל נולדה בזה מותרת בזה וקאמר טעמא לעיל משום דלית ליה הכנה וכי פליג ר\"י אכל הני תנאי ואמוראי דהכא וי\"ל דהתם מיירי בהכנה שעשה בידים כגון עירובי תחומין ואפי' ר\"י מודה אבל מה שמתיר ר\"י היינו גבי ביצה דהוי הכנה בידי שמים שנעשית מאליה עכ\"ל ואם כן יש לומר שזהו דעת הרב המאירי וס\"ל דע\"כ ל\"ק ר\"א דלית ליה הכנה אלא דוקא גבי ביצה דהכנה בידי שמים היא אבל גבי עירוב דהוי הכנה בידים אית ליה והנראה שאשתמיט מהר\"ב ח\"ה דברי התוספות הללו ובהא ניחא לי מה שהקשה הרב הנז' שם אמאי דרמי התם ר\"ח דרב אדרב מי אמר רב הלכה כד' זקנים ואליבא דר\"א דאמר ב' קדושות הן והאמר רב נולדה בזה אסורה בזה כו' וז\"ל יש לדקדק למאי דלא ס\"ד השתא איסור הכנה אמאי לא תקשי ליה טפי למרמי מדרב אדרב מתרתי פסקי דרב בדין עירוב גופיה דהכא פסק כר\"א דשבת וי\"ט ב' קדושות הן ובפ' ב' דביצה פסק רב דהלכה כת\"ק דאמר י\"ט שחל להיות ע\"ש אין מערבין לא ע\"ת ולא ע\"ח וע\"כ משום דקדושה אחת היא כיון דלא אסיק אדעתי' איסור הכנה כמ\"ש התוס' לעיל עכ\"ל יע\"ש:<br><b> והנה </b> לכאורה נראה דלק\"מ דמשום הכי לא פריך מההיא דרב משום דאמרינן התם רב אמר הלכה כת\"ק ושמואל אמר הלכה כר' איבעיא להו הלכה כר' ולקולא או לחומרא כו' משום דשלח ר\"א לגולה לא כשאת' שונים בבבל רבי מתיר כו' אלא רבי אוסר וחכמים מתירין ולא אפשיטא התם וא\"כ משום הכי לא פריך מהא דרב משום דלא פסיקא ליה דאפשר מתני לפלוגתייהו כדשלח ר\"א לגולה וקאמר דהלכה כת\"ק דאמר מערבין ע\"ח אבל לא ע\"ת אמנם הא ודאי ליתא דאפי' נימא הכי אכתי תקשי דמ\"ט דרב דקאמר אין מערבין ע\"ת דליכא למימר דהיינו משום דאסור למקני שביתה בשבתא דהא רב ס\"ל דשרי למקני שביתה בשבתא כדקאמר התם בסמוך אר\"ח בר אשי אמר רב מניח אדם ע\"ת מיום טוב לחבירו ומתנה וא\"כ ע\"כ היינו משום דקדושה א' היא כיון דלא אסיק אדעתי' איסור הכנה אכן כפי מ\"ש יש ליישב דודאי רב חסדא אסיק אדעתיה טעמא דהכנה אלא דהוא סבירא ליה דדוקא גבי עירוב דהוי הכנה שנעשה בידים בהא איכא למימר איסור דסבירא ליה לרב הכנה אבל גבי ביצה דהוי הכנה בידי שמים בהא לא אסיק אדעתיה טעמא דהכנה כלל וכדס\"ל לר\"י וחדית ליה רבה דבהא נמי איכא איסור הכנה כדקאמר רבה בשמעתין לעיל כנ\"ל ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (עט) </b> מאי קושיא נימא דכי קאמר רב כו'. תמהני אי י\"ל הכי דהאי דקאמר רב הלכה כארבע זקנים כו' דשתי קדושות הן כונתו רק לענין עירוב לחוד דזה דוחק משום דמסתברא דכי היכי דלענין עירוב הוו שתי קדושות ה\"נ לכל מילי דמהיכא תיתי לחלק ודוק:<br><b> (פ) </b> אמנם במוקצה כו' והוי נפל אלימא טפי. זה תמוה דהא התוס' בחולין דף י\"א ע\"ב ד\"ה לר\"מ כו' כתבו שם דתוך שמנה בבהמה דאסרינן לשוחטו הוא רק חומרא מדרבנן ומביאם הגאון המחבר ז\"ל גופי' לעיל דף כ\"ט ריש ע\"ב ואין כאן איסור תורה כלל ועיין באה\"ע סי' קס\"ד סעיף ז':",
+                "<b>וכן </b>\n<b> מותר לכחול את עין כו'.</b> כתב ה\"ה והעלו בהלכות שאין הלכה דמותר אלא ביום טוב ב' של גליות אמימר שרא למיכחל עינא בי\"ט שני של ר\"ה כו' עיין בהרב ב\"ח בסי' תצ\"ו שהביא משם האגוד' שכתב משם תוס' דאפילו ביט\"ב של גליות אסור לעשותו אלא על ידי גוי והוא דברי תימא דע\"כ לא אפליגו אמימר ורב אשי אלא דוקא ביט\"ב של ר\"ה אבל ביט\"ב של גליות כ\"ע מודו וכמ\"ש כל הפוסקים ז\"ל ועיין בפר\"ח ס' הנז' סק\"ב מה שדחק בזה ובס' שיורי כנה\"ג יע\"ש ולי נראה דס\"ל להני תוס' דהא דשרא אמימר למיכחל עינא ביט\"ב היינו משום דסבירא ליה כרבנן דר\"א דפ' המצניע דאין בכחול אלא שבות גרידא אמנם לר\"א דס\"ל דחייבת חטאת עליה ה\"נ דלא שרינן איסורא דאורייתא ביט\"ב וכמ\"ש מרן בפ\"א מה' י\"ט וכמ\"ש ה\"ה משם הרמב\"ן וסבירא ליה כדעת הסמ\"ג שכתב מרן הבית יוסף סימן ש\"ג דהלכה כר\"א דחייבת חטאת עליה וכן כתב הרב שה\"ג שם שכן דעת ר\"ח לפסוק בכולן כר\"א יע\"ש והילכך כיון דאיסורא דאורייתא הוא אפילו ביו\"ט ב' של גליות לא שרי אלא על ידי נכרי כנ\"ל נכון ומיהו לדעת הסמ\"ג לפי מ\"ש מרן הבית יוסף צ\"ל דס\"ל דאפילו איסורא דאורייתא שרינן ביט\"ב ושלא כדעת הרמב\"ן שהרי הסמ\"ג הביא הא דאמימר בה' י\"ט יע\"ש:<br><b> וראיתי </b> להרב בני שמואל דקל\"ג ע\"א שהקשה לדעת הר\"ן דאיסורא דאורייתא לא שרינן ביט\"ב ממ\"ש הר\"ן בסמוך ונראה ושמעינן מינה דמותר לכבות את הנר מפני דבר אחר ולכבות הדליקה מפני איבוד ממון והרי כביה אב מלאכה והמכבה בי\"ט לוקה וכמ\"ש הרמב\"ם בפ\"א מהלכות י\"ט ואם כן קשיא דהשתא אם לדבר אחר שאם אינו מכבה אינו ניזוק ואינו נהנה התירה לכבות להסיר החולי לא כ\"ש ולדבריו לכבות את הנר כדי שישן החולה אסור עכ\"ד ולק\"מ ואשתמיט מיניה שדעת הר\"ן דקי\"ל כר\"ש דמלאכה שאצ\"ל פטור עליה וכמ\"ש בפרק כירה דקי\"ז ע\"ב ובס\"פ המצניע דקל\"ד ואם כן לרש\"י לכבות את הנר מפני ד\"א אינו אלא איסור' דרבנן ופשוט:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אפרוח </b>\n<b> שנולד בי\"ט אסור כו'.</b> כתב הטור סימן תקי\"ג משם הר' יחיאל ז\"ל דאפרוח שנולד בשבת אסור ביום טוב של אחריו משום הכנה דבעודו בקליפ' לא היה ראוי לכלום והקשה מרן הב\"י וז\"ל י\"ל דהא רב דאסר בנולד בי\"ט משום מוקצ' הוא דאסר ולא משום הכנ' אלמא לית בי' משום הכנ' וכונ' קושייתו ז\"ל דאם איתא דאם נולדה בשבת אסורה ביום טוב שלאחריו אמאי אצטריך לומר תלמודא דטעמא דרב משום מוקצה ת\"ל משום הכנה דגזרינן י\"ט דעלמא אטו י\"ט דלאחר השבת כדאשכחן גבי ביצה וכן הקשה מוהרש\"ל בספר יש\"ש סימן י\"ז:<br><b> ולע\"ד </b> נראה דלא קשה דמאי דהוצרך תלמודא לומר דטעמיה דרב משום מוקצה ולא משום הכנה הוא מדחזינן דאמרי ר\"כ ור\"א מה בין זה לעגל שנולד בי\"ט ואמר להו רב הואיל הוא מוכן אגב אמו והדר אקשו ליה מעגל שנולד מן הטריפה בי\"ט ושתיק רב ואם איתא דטעמי' דרב משום הכנה אמאי שתיק ואמאי הוצרך לאהדורי להו מטעמא דמוכן אגב אמו הא בעגל שנולד לא שייך הכנה וכמ\"ש הרא\"ש ואין להקשות לרב גופיה אמאי אצטריך לטעמא דמוקצה ת\"ל משום הכנה דהא רב אית ליה הכנה כדאמרי' לעיל די\"ל דאע\"ג דרב אית ליה הכנה היינו דוקא בשבת ויום טוב דנולדה בזה אסורה בזה אמנם ביום טוב דעלמא סבירא ליה דלא גזרינן י\"ט דעלמא אטו יום טוב אחר השבת וכאתקפתא דאתקיף לעיל ומי גזרינן והא תניא כו' וס\"ל דטעמא דביצה דאסורה משום משקין שזבו ופירות הנושרין ומאי דקאמר רבא בשמעתין מ\"ט שתיק רב לימא להו הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים אף על גב דאיהו ס\"ל דגזרינן י\"ט דעלמא אטו יום טוב אחר השבת ואם כן לדידיה אפרוח שנולד ביום טוב אסור משום הכנה ואין כאן קושיא כלל מעגל שנולד בי\"ט ואמאי אצטריך לטעמא דמוכן אגב אמו לכלבים ל\"ק כלל דרבא לפום שיטתיה דרב דס\"ל דטעמא דאפרוח שנולד בי\"ט אסור הוא משום מוקצה ולא משום הכנה הוא דקאמר דאפילו לשיטתי' מ\"ט שתיק לימא להו הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים מיהו אכתי ק' לדעת ה\"ר אפרים שכתב הטור ז\"ל בסימן תצ\"ח דעגל שנולד בשבת אסור בי\"ט שלאחריו משום הכנה והשתא קשה דאם כן עגל שנולד בי\"ט דעלמא יהא אסור גזירה אטו י\"ט אחר השבת לרבה דס\"ל דגזרינן י\"ט דעלמא אטו י\"ט אחר השבת ולעיל דפריך ומי גזרינן והא תניא כו' תקשי ליה מהנהו ברייתא דקתני בהו דעגל שנולד בי\"ט מותר ונראה ליישב דכיון דהא דעגל שנולד ביום טוב מותר מיירי בדקים לן דכלו לו חדשיו וכדאוקימנא בפר\"א דמיל' אם כן הוה ליה מילתא דלא שכיח ומילתא דלא שכיח לא גזרו בה רבנן וכמו שתירץ כן בגמרא לעיל על ההיא דבצים במעי אמן ועפ\"י זה יש ליישב לדעת הר' יחיאל ז\"ל דכיון דהא דאפרוח שנולד בי\"ט דאסור לרב משום מוקצה ולשמואל ור\"י מותר מיירי בדאיתרמי שנפתחו עיניו דאל\"כ אפילו בחול אסור דקי\"ל כראב\"י דמשנתו קב ונקי וכמ\"ש התוס' וכן הוא דעת הרא\"ש וכמ\"ש הטור בי\"ד סי' ט\"ו ואם כן מסתמא ודאי שדעת הר' יחיאל ג\"כ כדעת אביו הרא\"ש אם כן הוה ליה מילתא דלא שכיח דהא סתם אפרוחים ביום לידתן אין מפקחין עיניהם וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל ובמילתא דלא שכיח לא גזרו בה רבנן ועיין עוד בזה מ\"ש הר\"ב טורי זהב והרב מג\"א ז\"ל סימן הנזכר ודו\"ק:<br><b> ולענין </b> הלכה אי קי\"ל כרב או כשמואל ואי תימא ר\"י כתב הר\"ן ז\"ל וז\"ל והרי\"ף לא פסק בזה הלכה משום דאיסתפקא ליה מדקי\"ל רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי וקי\"ל נמי רב ור\"י הלכה כר\"י עכ\"ל ובודאי שכונת דבריו לומר דאיסתפקא לי' משום דקי\"ל רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי ואם כן לההוא לישנא דקאמר דשמואל פליג אדרב הלכתא כרב וקי\"ל רב ור\"י הלכה כר\"י א\"כ לההוא לישנא דקאמר דר\"י פליג אדרב הלכתא כר\"י והלכך מספקא ליה כמאן מהנהו לישנא פסקי' וכן מבואר מדברי הרא\"ש ע\"ש ועיין בהרב שיורי כנסת הגדולה סי' תקי\"ג בהגהת ב\"י ס\"ח מה שהקשה בזה שדבריו תמוהים לא זכיתי להבינם כמו שיראה המעיין:<br><b> והרא\"ש </b> כתב יש פוסקים כרב משום דב' ברייתות כוותיה ומשנת ר\"א קב ונקי ויש שפוסקים כשמואל משום דר\"כ ור\"א הקשו על דברי רב ושתיק רב והגאונים פסקו כרב כו' וראיתי להרב כנה\"ג בחי\"ד סימן ט\"ו הגהות ב\"י ס\"א שהקשה וז\"ל תמי' לי טובא דמאחר שהוא ז\"ל פסק לקמן כראב\"י דכל שלא נפתחו עיניו אסור אף בחול אם כן למאי הלכתא הביא מחלוקת רב ור\"י באפרוח שנולד בי\"ט ומחלוקת הגאונים בפסק ההלכה ולא עוד אלא שנראה שדעתו נוטה למאן דפסק לאסור והלא בלא\"ה אפי' בחול אסור דהלכה כראב\"י ושמא תאמר דהך מחלוקת לא שייך בדראב\"י דהכא מיירי באפרוח שנולד ביום טוב ואתרמי דנפתחו עיניו וכמ\"ש התוס' אם כן למה זה כשכתב יש פוסקים כרב כתב דטעמא משום דתרתי ברייתות כותיה ומשנת ראב\"י קב ונקי והלא דברי ראב\"י אינן ענין לכאן דהכא מיירי כשנפתחו עיניו ואף אם נרצ' לדחו' ולומר דהרא\"ש מעתיק דברי הפוסקים כרב ואולי הפוסקים כרב אינם סוברים כדברי התוס' אלא סוברים דהא בהא תליא והרא\"ש אע\"ג שאינו סובר כן העתיק סברתם כמ\"ש לבסוף והגאונים פסקו כרב וכן דעת הרי\"ף כו' וגם משנת ראב\"י קב ונקי שהם דברי עצמו א\"א לומר כן עכ\"ל:<br><b> והנה </b> מ\"ש ואף אם נרצה לדחות דהרא\"ש העתיק דברי התוס' בסתם והפוסקי' כרב אינם סוברים כדברי התוספות אלא סוברים דהא בהא תליא אין דבריו מובנים אצלי דאיך אפשר לומר דהפוסקים כרב ס\"ל דהא דרב מיירי בשלא נפתחו עיניו שלא כדעת התוספות דאם כן מאי האי דכתבו יש פוסקים כרב כו' ומשנת ראב\"י קב ונקי הא כיון דקי\"ל כרב ע\"כ לית הלכתא כראב\"י שהרי רב לא אסר אלא דוקא בי\"ט משום מוקצה אבל בחול כ\"ע מודו דשרי והר\"ן ז\"ל מפני שדעתו שלא כדעת התוס' כתב דמפלוגתא דרב ושמואל שמעינן דלית הלכתא כראב\"י ואי ס\"ל דקי\"ל כראב\"י אם כן איך כתבו הלכה כרב הא רב ע\"כ פליג אדראב\"י מדלא אסר אלא בי\"ט וא\"כ הו\"ל ב' דסתרן אהדדי:<br><b> ולע\"ד </b> נראה שכונתם דבאו להוכיח דקי\"ל כרב דאפרוח שנולד בי\"ט אי איתרמי דנפתחו עיניו אסור משום מוקצה ולא כשמואל ור\"י דס\"ל דמותר מטעמא דמתיר עצמו בשחיטה מדקאמר ראב\"י אף בחול אסור לפי שלא נתפתחו עיניו משמע דה\"ק דלא מבעיא בי\"ט דאסור מטעם מוקצה אלא אפילו בחול דליכא טעם מוקצה אסור לפי שלא נתפתחו עיניו ואי סב\"ל כר\"י דאפרוח שנולד בי\"ט ליכא משום מוקצה אם כן מאי אף בחול דקאמר הא לדידיה טעמא די\"ט נמי משום שלא נתפתחו עיניו ומאי רבותה דחול טפי מי\"ט ואם איתא הכי הול\"ל ראב\"י אומר בין בי\"ט בין בחול אסור לפי שלא נתפתחו עיניו דהוה משמע דטעמא דלא נתפתחו עיניו אתרווייהו קאי אחול ואיום טוב מדקאמר אף בחול אסור משמע דבי\"ט מודה לת\"ק דבלאו טעמא דלא נתפתחו עיניו אסור משום מוקצה כנ\"ל:<br><b> והרב </b> שה\"ג ז\"ל כתב שדעת הרי\"ף לפסוק כר\"י לפי שרב ור\"י הלכה כר\"י והק' עליו הרב בני שמואל דאיך אפשר לומר שהרי\"ף פוסק כר\"י הא כתב הרי\"ף ז\"ל ועגל שנולד בי\"ט מותר הואיל ומוכן אגב אמו ואי באפרוח שרי מטע' הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ל\"ל טעמא דמוכן אגב אמו דמשמע דבעומדת לגדל ולדות אסור וכמו שדקדק הוא עצמו בלשון סמ\"ג שהצריך מוכן אגב אמו וכן כתב בהדייא וז\"ל ועגל דשרי דוק' בעומדת אמו לאכיל' אבל עומדת לגדל ולדות אסור לדעת רבי' ומפשט דבריו משמע שדברי עצמו הן ולא מדברי האשירי שכתב לעיל מינה הא ת\"ל דיהא מותר מטעמא דהואיל ומתיר עצמו בשחיטה אלו דבריו יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> נראה ליישב ע\"פ מ\"ש המאירי בשיטה כ\"י שדעת הרז\"ה דתרתי בעינן לרב מתיר עצמו בשחיטה ומוכן אגב אמו דעגל שנולד בי\"ט תרוייהו איתניהו ביה משום שהוא מפרש מ\"ש הואיל ומתיר עצמו בשחיטה מכלל איסור אבר מן החי קאמר ושלא כפירש\"י אבל אפרוח בי\"ט דליכא אלא טעמא דמתיר עצמו בשחיטה וביצה דליכא אלא טעמא דמוכן אגב אמו לא שרי ותמה על פי' זה דאם כן איך הזכיר ברייתא זאת דאתיא כותיה דרב טעמא דמוכן אגב אמו בלבד היל\"ל זה מוכן אגב אמו ומתיר עצמו בשחיטה וזה אין לו אלא שמתיר עצמו בשחיטה גם ברייתא דמסיי' לשמואל קשה דכיון דמספיק לו טעמא דמתיר עצמו בשחיטה לבד הי\"ל להזכיר טעם זה לתרוייהו דלפי דבריו בעגל נמי שייך טעמא דמתיר עצמו בשחיטה ומה הוצרך להזכיר טעמא דמוכן אגב אמו (וכן הק' הרב בני שמואל ומהתימה עליו דהי\"ל לפרש דקושיא זאת לא שייכא אלא לפי פי' הרז\"ה לא לפרש\"י) ומכח זה כתב כי העיקר כפרש\"י ז\"ל דהק' הואיל ומתיר עצמו בלידתו להיות ניתר בשחיטה אבל קודם לידתו היה אסור משום שרץ והלכך בעגל שנולד לא שייך טעמא דמתיר עצמו בשחיטה שהרי קודם לידתו נמי היה לו היתר בשחיטת אמו או בשחיט' דידיה דבן פקוע' ניתר בד' סימנין וכי קאמרי ליה ר\"כ ורב אסי לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד בי\"ט לאו למימרא דלשמואל ור\"י דס\"ל דאפרוח שנולד בי\"ט מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה היינו נמי טעמא דעגל שנולד ביום טוב דהא ליתא דהאי טעמא לא שייך בעגל אלא ה\"ק נהי דטעמא דמתיר עצמו לית לך מ\"מ הרי אנו רואים בעגל שנולד ביום טוב שהוא מותר מאיזה טעם שיהיה כדתנן בפרק א\"צ ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן ומה בין אפרוח זה לזו אלו תורף דבריו בקיצור יע\"ש ואם כן מעתה דברי הרב שה\"ג הן מצודקים דאע\"ג דס\"ל דהרי\"ף פסק כר\"י דאפרוח שרי דהואיל ומתיר עצמו בשחיטה אפילו הכי הוצרך למיהב טעמא בעגל שנולד בי\"ט משום דמוכן אגב אמו משום די\"ל דס\"ל כפרש\"י והלכך בעגל שנולד ביום טוב לא שייך טעמא דמתיר עצמו בשחיטה ומשום הכי בעומדת לגדל ולדות אסור משום מוקצה אכן לדעת הסמ\"ג דסבירא ליה כר\"י ור\"ת דמוקצה בי\"ט מותר ק\"ל שפיר דל\"ל טעמא דמוכן אגב אמו דמשמע דבעומדת לגדל ולדות אסור הא איהו סבירא ליה דמוקצה בי\"ט מותר כנ\"ל ובהכי ניחא מה שכת' הטור בסימן תצ\"ח וז\"ל עגל שנולד בי\"ט מותר לשחוט אותו ודוק' אם האם עומדת לאכילה אבל אם האם עומדת לגדל ולדות אסור לר\"י דאית ליה מוקצה וקשה דכיון דבסימן תקי\"ג הביא מחלוקת באפרוח שנולד בי\"ט דיש מתירין והגאונים אוסרים אם כן איך כתב כאן בסת' דבעומדת לגדל ולדות אסור לר\"י היל\"ל ולומר דהיינו דוקא לדעת הגאונים האוסרים אפרוח שנולד בי\"ט אבל לדעת היש מתירין מטעמ' דמתיר עצמו בשחיטה דעומדת לגדל ולדות נמי שרי מה\"ט והרב ב\"ש נדחק בזה וכתב דלדעת האוסרים באפרוח הוא דקאמר וזה דוחק אכן ע\"פ מ\"ש הנה נכון דהטור סבירא ליה כפרש\"י והלכך בעגל לא שייך טעמא דמתיר עצמו בשחיטה וכמ\"ש כנ\"ל ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (פא) </b> אמנם בי\"ט דעלמא ס\"ל לרב כו'. זה תמוה דמה בכך דרב ס\"ל דלא גזרינן כו' הא אנן קיי\"ל כרבה דס\"ל דגזרינן יו\"ט דעלמא אטו יו\"ט שאחר השבת וא\"כ לדעת הטור בשם ה\"ר יחיאל דס\"ל דשייך הכנה באפרוח שנולד בשבת א\"כ הא ממילא בנולד ביו\"ט נמי אסור משום גזירה הנ\"ל ואיך הביא הטור פלוגתא בזה דיש מתירין כשמואל ואיתימא ר' יוחנן הא למאי דקיי\"ל כרבה בהכנה ובגזירה יו\"ט דעלמא אטו יו\"ט אחר השבת ע\"כ אפרוח שנולד ביו\"ט אסור משום הכנה ומשום גזירה הנ\"ל:<br><b> (פב) </b> ולעיל דפריך ומי גזרינן כו'. לענ\"ד לק\"מ די\"ל דהנהו ברייתות אתיין כת\"ק דר' יהודה משום ר\"א בסוגיין דף ד' ע\"א דס\"ל דנולדה בשבת תאכל ביו\"ט כו' דלית לי' הכנה ומש\"ה עגל שנולד ביו\"ט מותר ורבה ס\"ל כר' יהודה משום ר\"א דעדיין הוא מחלוקת ולב\"ה אית להו הכנה וכנ\"ל ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> בהמת קדשים כו'.</b> כתב ה\"ה ודע שיש נותנין טעם לאיסור ראי' מומין כו' ויש מי שכתב משום דמחזי כמתקן כ\"כ רש\"י ד\"ה אין זה מן המוכן לאו משום מוקצה אסר דהא לית ליה לר\"ש מוקצה אלא לפי שמתירו בי\"ט נראה כמתקן וק\"ל דלפי טעם זה אמאי אסר ר\"ש לראות מומין שנולדו בי\"ט ומ\"ש מהא דאמרינן לעיל בפ\"ב גבי הטבלת כלים דקאמר רבא דה\"ט משום דנראה כמתקן ואפי' הכי קתני בברייתא התם דכלי שנטמא בי\"ט מטבילין אותו מטעמא דכיון דאי אפשר לאטבולינהו מעי\"ט הוה ליה כמכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותן בעי\"ט וא\"כ דכוותא נמי הוה ליה למשרי בנולד בו מום בי\"ט אע\"ג דהו\"ל מתקן ויש ליישב דשאני טבילת כלים דלא מיחזי מתקן כולי האי כיון דאפי' קודם טבילה היה הכלי ראוי לטמאים ולמי שאינו אוכל חולין בטהרה וכמ\"ש ה\"ה בפ\"ד מה' הנז' דין י\"ח יע\"ש משא\"כ כאן דהוה ליה מתקן גמור מיהו אכתי קשה מהא דגרסי' בפ' משילין דף ל\"ז דפירי דטבילי בי\"ט כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה מפרישינן בי\"ט אע\"ג דהגבהת תרומות ומעשרות הוה ליה מתקן גמור ואפילו הכי שרינן כל שא\"א לתקנו מעי\"ט וא\"כ ה\"נ הו\"ל למשרי ויש לחלק ודו\"ק:<br><b> ובמ\"ש </b> הרב המגיד משם יש מי שאומר דה\"ט דאין רואין מומין בי\"ט מפני שיבא לטלטל לפעמים מה שאינו ראוי שאם ימצא שאין המום מום נמצא שאין הבהמה ראויה ואי אפשר שלא לטלטלה וכן הוא דעת הראב\"ד בהשגות ק\"ל דא\"כ מאי טעמא דרבה ב\"ר הונא דקאמר דבכור שנולד הוא ומומו עמו מבקרין אותו לכתחילה הא כיון דטעמא דאין רואין מומין היינו משום שיבא לטלטל מה שאינו ראוי אם כן ה\"נ איכא למיחש בבכור שנולד ומומו עמו שמא ימצא שאין המום מום ונמצא מטלטל מה שאינו ראוי ובשלמא לדעת י\"מ דה\"ט משום דהו\"ל מתקן איכא למימר דבהא פליגי רבה ב\"ר הונא ורב נחמן דרבה ב\"ר הונא ס\"ל דכיון שנולד ומומו עמו שלא היתה בו חזקת איסור מעולם אין בזה משום תיקון ומשום הכי שרי אפי' לכתחילה ור\"נ דאסר לכתחילה היינו משום גזרה אטו נולד מעי\"ט וא\"נ דכיון דהא מיהא בלא ראית חכם אסור למשחטיה הו\"ל מתקן קצת ומשום הכי אין מבקרין לכתחילה אכן לדעת הראב\"ד ק' ואפשר לומר דודאי לרבה ב\"ר הונא דס\"ל דבכור שנולד ומומו עמו מבקרין אותו לכתחילה ע\"כ דס\"ל דטעמא דאין רואין מומין בי\"ט היינו משום דהו\"ל מתקן כפירש\"י אמנם מה שהוצרכו לזה היינו לר\"נ דס\"ל דבכור שנולד ומומו עמו אין מבקרין דק\"ל דאי ס\"ל לר\"נ דטעמא דאין רואין מומין בי\"ט היינו משום מתקן אם כן בבכור שנולד ומומו עמו מאי מתקן איכא הא לא היה בו חזקת איסור מעולם ומש\"ה הוצרכו לומר דה\"ט דר\"נ משום דס\"ל דטעמא דאין רואין מומין משום שמא יבא לטלטל מה שאינו ראוי הילכך אפילו בבכור שנולד ומומו עמו איכא למיחש הכי ובהא פליגי רבה ב\"ר הונא ור\"נ דלרבה בר\"ה ה\"ט משום מתקן ולר\"ן ה\"ט משום שמא יבא לטלטל מה שאינו ראוי וכן מדוקדק מהשגת הראב\"ד שתפס השגתו על דין בכור שנולד הוא ומומו עמו ולא בדין הקודם משמע דבדין הקודם בלאו האי טעמא נמי הוי שרי כנ\"ל נכון ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (פג) </b> דה\"ט דאין רואין מומין בי\"ט כו'. קשה לי למאי דבעי הש\"ס למפשט האבעיא אי יש מוקצה לחצי שבת בסוגיין דף כ\"ו ע\"ב מהא דקתני ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן. ודחינן כגון דיתבו דייני התם וא\"כ יקשה אמאי אין מבקרין לכתחלה ביו\"ט (כדמוכח ממתניתא דאייתי ר' אושיעא) הא בדיתבו דייני התם לא שייך למגזר משום טלטול ואי משום נגיעה הרי בנגיעת מוקצה אין איסור. ועוד דהא האי בכור לאו מוקצה הוא כיון דמעיקרא הוא חזי אגב אמו דמה\"ט קתני התם דאם בקרו מבוקר ושוחטין אותו ביו\"ט וצ\"ע:<br><b> (פד) </b> שאם ימצא שאין המום מום כו'. כבר הבאתי לעיל מאי דדחי הש\"ס פשיטות האבעיא אי יש מוקצה לחצי שבת בהא דקאמר דמיירי דיתבו דייני התם ואי כדבריו דא\"א למבחן אי מום גמור הוא אלא ע\"י טלטול א\"כ הא אפי' בדיתבי דייני התם הרי אדחי לי' קודם הטלטול הזה משום מוקצה ואחר האי טלטול כשראו הדיינים שהוא מום גמור אשתרי וא\"כ הרי סוף סוף שמעינן מינה דאין מוקצה לחצי שבת:<br><b> (פה) </b> ורב נחמן דאסר לכתחלה היינו משום גזירה אטו נולד מעי\"ט. תמהני דהמחבר ז\"ל סותר בזה את דברי עצמו שהרי כתב לעיל בדף ל' סוף ע\"ב דלא תיקשי לה\"ר אפרים דס\"ל דעגל שנולד בשבת אסור ביו\"ט שלאחריו משום הכנה מהך ברייתא דקתני עגל שנולד ביו\"ט מותר ולמה לא נגזור יו\"ט דעלמא אטו יו\"ט שאחר השבת ותירץ בזה משום דלא משכחת לה אלא בעגל דקים לן בי' דכלו לו חדשיו והו\"ל מלתא דלא שכיחא ולא גזרו בי' רבנן כמו שלא גזרו על ביצים במעי אמן וא\"כ לפ\"ז הכא גבי בכור שנולד ביו\"ט הוא ומומו עמו הא ע\"כ מיירי נמי בדקים לן בי' שכלו לו חדשיו והרי הו\"ל נמי מלתא דלא שכיחא ואמאי נגזור בי' אטו נולד מערב יו\"ט דבאמת הרי קיי\"ל בזה כרב נחמן דלכתחלה אין מבקרין אותו ביו\"ט כמבואר בש\"ע א\"ח סי' תצ\"ח סעיף ט' ובביצים הנמצאים במעי אמן הא קיי\"ל דמותר לאוכלן ביו\"ט כמבואר שם בסי' תקי\"ג סעיף ז' ואפי' ביו\"ט שלאחר השבת נמי מותרין:<br><b> ועוד </b> אני תמה במ\"ש המחבר גזירה אטו נולד מעיו\"ט הא אם נולד מעיו\"ט הוא ומומו עמו נמי לא היתה בו חזקת איסור מעולם ואינו מתקן כלל בזה ונשתרי נמי ואפי' ביו\"ט ואי כונתו דנולד מעיו\"ט תמים ואח\"כ נפל בו מום א\"כ הי\"ל לומר גזירה אטו נפל בו מום לאחר לידתו. ועוד אי נימא הך גזירה דגזרינן נולד עם מומו ביו\"ט אטו נולד מעיו\"ט א\"כ אמאי בדיעבד מותר הא בנולד מעיו\"ט אפי' בדיעבד אסור וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וצריך </b>\n<b> לזמן מבערב ולומר אלו ואלו אני נוטל כו'.</b> שם בגמ' אמרינן רבא אמר לעולם למפרע והכא ה\"ט דלמא מטלטל ושביק כו' וקמטלטל מידי דלא חזי ליה ופירש\"י ד\"ה רבא אמר וז\"ל דילמא למחר מטלטל ובודק השמנים כו'. נמצא מטלטל מה שלא הזמין שהרי לא היה דעתו אלא בכדי צורכיו כו' ע\"ש הנה מדברי רש\"י ז\"ל הללו ולעיל בד\"ה לית לי' ברירה שכתב וז\"ל וכי שקיל למחר דלמא לא הני הזמין והוא לא הזמין את כלם נראה שחולק אמ\"ש מרן הב\"י בסי' תצ\"ו משם הגהות אשרי וז\"ל ואין אדם יכול להזמין אלא מה שהוא צריך ואם הזמין יותר לא הויא הכנה וכ\"כ משם רי\"ו וז\"ל אם זמן כל השובך וא\"צ אלא לזוג אינו מועיל עד שיאמר זה וזה אני נוטל וכ\"כ עוד שם דאפשר דרי\"ו חולק אהגהות אשרי דשאני התם שכלל כל השובך לכך לא הוי הזמנה אבל היכא שפרט ב' זוגים והוא לא היה צריך אלא לזוג אחד אפשר דיודה דהוי הזמנה כדמשמע מפירש\"י ולפי הנראה שהרב ז\"ל רצה להשוות דעת רי\"ו לדעת רש\"י ז\"ל:<br><b> ולע\"ד </b> אין נראה כן מדברי רש\"י ז\"ל שכתב והוא לא הזמין את כולם משמע דאם הזמין את כולם אפי' א\"צ אלא לזוג א' מהני שלא כדעת רי\"ו ומהתימה על הב\"ח שכתב שממה שכתב רש\"י ז\"ל בד\"ה מידי דלא חזי כל אותן שטלטל יותר על צורכו מוקצים הם נראה דס\"ל דאפילו הזמין כל היונים שבשובך אין הזמנה מועלת אלא למה שהוא צריך כדעת הג\"א והוא תימא דאדרבה מדברי רש\"י מוכח איפכא כמ\"ש ומ\"ש רש\"י כל אותן שטלטל מוקצין הם מיירי בשלא הזמין את כולם כמ\"ש קודם ועיין בפר\"ח סימן הנז' ס\"ק י\"א מ\"ש להשוות דעת רש\"י עם רי\"ו והם דברים דחוקים ע\"ש. ולע\"ד נראה שרש\"י אזיל ומודה לדין רי\"ו דמאי דמשמע מדברי רש\"י דאם הזמין את כולם הזמנה מועלת היינו למאי דבעי תלמודא השתא למימר דה\"ט דבעינן שיאמר זו\"ז אני נוטל דילמא מטלטל ושביק וקמטלטל מידי דלא חזי ליה אהא הוא דכתב רש\"י דהיינו בשלא הזמין את כלם דנמצא השתא דכל אותן שטלטל מוקצים הן אבל כשהזמין את כלם ה\"נ דמהני הזמנה דליכא השתא חשש מוקצה אמנם לא\"נ דקאמר תלמודא דזמנין דמשתכחי כולהו כחושים ושבק להו ואתי לאמנועי משמחת י\"ט לא מהני מה\"ט דכל שלא בירר דבריו ואמר זו\"ז אני נוטל איכא למיחש להכי וניחא השתא מאי דהוצרך תלמודא לומר א\"נ כו' דק\"ק אמאי אצטריך להאי טעמא הא כבר תירצו לה שפיר אכן כפי מה שכתבתי ניחא דתלמודא ה\"ק א\"נ אפילו כשהזמין את כולם דהשתא ליכא למיחש דילמא מטלטל ושביק כו' אפילו הכי לא מהני משום דזמנין דמשתכחי כולהו כחושים ומימנע משמחת י\"ט ונמצא א\"כ דבמידי דליכא למיחש להכי אפי' הזמין יותר מכדי צרכו ס\"ל לרש\"י ז\"ל דמהני הזמנה ושלא כדעת הג\"א ז\"ל וכן נראה ממ\"ש בירושלמי פרק המביא הביאו הפר\"ח ז\"ל סימן תצ\"ה ס\"ק ד' דגרסינן התם וחכמים אומרים עד שירשום מחלפא שיטתייהו דרבנן דתנינן תמן בה\"א עומד ואומר זו\"ז אני נוטל כלומר דהתם ביונים צריך להזמין ממש מה שרוצה לאכול אבל בפירות אע\"פ שמיחד זוית אחת ואומר מכאן ועד כאן ומסתמא אין קצבה לאכילת פירות ומזמין יותר ממה שיצטרך ואעפ\"כ הויא הזמנה ומשני אינון אית להו חומר בדבר שיש בו רוח חיים עיין שם בפר\"ח ואפשר דמ\"ש בירושלמי אינון אית להו חומר כו' דה\"ט דכל שלא בירר דבריו איכא למיחש דילמא משתכחי כולהו כחושים ומימנע משמחת י\"ט כמ\"ש ודוקא בב\"ח איכא משום שמחת י\"ט אבל בגרוגרות וצמוקים ליכא משום שמחת י\"ט ודוק ומצאתי להרב המאירי בשיטה כ\"י וז\"ל ומיהו אי עביד הכנה לכל יונים שבשובך ה\"נ דמהני וכן נ\"ל מתוך פרש\"י שכתב מטלטל ושביק שהרי לא היה בדעתו אלא בכדי צרכו אלמא דאי פריש ומכין לכולהו שפיר דמי אלא דלא נקיט ליה מאי דלא שכיח אבל דעת הרב הגדול ז\"ל שאין הכנה אלא למה שצריך עכ\"ל ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>זימן </b>\n<b> שחורים ולבנים כו'.</b> משנה שם זימן שחורים ומצא לבנים ופי' רש\"י ולא היה שם עוד ולמחר מצא הכל לבנים כו' וראיתי להפר\"ח ז\"ל שכתב בסימן הנזכ' ס\"ק י\"ב וז\"ל פירוש לפי שהזמין כל השובך ולא יש שם עוד קינין אחרים דאי לא היכי מסייעינן מינה לר\"ח דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב הא במתני' כולהו קרובים נינהו ולפיכך אזלינן בתר רובא ואמאי צריכין לדחויי בדף לדחי הכא איכא קינים אחרים וכ\"ת לגמ' גופא ת\"ל לא קשיא דמתני' הכי דייקא דקתני זימן שחורים ולא קתני זימן משחורים ומלבנים אלמא דכל מאי דאיכא בשובך זימן עכ\"ד וכ\"כ בשיטה מקובצת למהר\"ב משם רבו וכ\"ע וז\"ל אלא דק\"ל קצת דהא סיפא קתני בתוך הקן ומצא לפני הקן ע\"כ בדאיכא אחריני בשובך מיירי מדקתני סיפא ואם אין שם אלא הוא וכיון שכן רישא דקתני ג' ומצא ב' כו' וכן זימן שחורים בדאיכא אחריני מיירי וצ\"ע ע\"כ ולדידי מהא לא איריא דסיפא דקתני ואם אין שם מיירי בדליכא שובכים אחרים בתוך נ' אמה וכגון דקיימא בקרן זוית וכדאמרינן בגמ' ורישא מיירי בדאיכא שובכים אחרים בתוך ן' אמה משום הכי אמרינן דאסורים שמא מאותן שובכים באו לכאן ומשום הכי הוא דהוה בעי לסייועי מינה לר\"ח דהשתא לא הוו כולהו קרובים אמנם אי מתני' מיירי בדאיכא באותו שובך קינים אחרים שלא זימן לא הוה מסייעינן מינה לר\"ח דהא כולהו קרובים נינהו באותו שובך אמנם הא ק\"ל דאפי' נימא דמתני' מיירי בדאיכא באותו שובך קינים אחרים שלא זימן שפיר מייתי' מיניה סייעתא לר\"ח דאע\"ג דכולהו קרובים מ\"מ כיון דהנהו קינים שהזמין הם קרובים יותר רוב וקרוב מיקרי ותדע לך מדאמר בפרק לא יחפור דכ\"ג מתיב ר\"ז והיה העיר הקרובה ואע\"ג דאיכא אחריתי דנפיש מינה ופרש\"י שאע\"פ דאיכא אחריתי דנפיש מינה ברוב עם עכ\"ל משמע מדבריו דאע\"ג דב' קרובות כל שזה רחוקה ממנה קצת רוב וקרוב מיקרי וכן משמע בהדייא מדאמרינן התם עוד אמר אביי אף אנן נמי תנינא דם הנמצא בפרוזדור ספקו טמא שחזקתו מן המקור הוא בא ואע\"ג דאיכא עלייה דמקרבא טפי הרי דאע\"ג דחדר ועלייה קרובים נינהו אפ\"ה כיון דעלייה קרובה יותר קרי ליה רוב וקרוב ומייתי מינה סייעתא לר\"ח וא\"כ ה\"נ דכוותה וזה נראה דעת הרשב\"א שכתב בשיטה מקובצת יע\"ש ובהא ניחא מה שהקשה הרב ח\"ה ז\"ל דף כ\"ד במ\"ש התוס' בד\"ה הג\"ה ש\"מ רובא דאורייתא וז\"ל חשיב ליה רובא דליתיה קמן דברובא דאיתיה קמן לא צריך למידק ש\"מ דקרא כתיב כו' והקשה הרב הנזכר וז\"ל צ\"ע לפ\"ז מאי קשיא להו לעיל בד\"ה רוב וקרוב דמאי קמ\"ל ר\"ח רוב וקרוב כו' הא מתני' היא ט' חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ובנמצא הלך אחר הרוב משמע אפי' נמצא קרוב למוכרת בשר נבלה מאי קושיא הא איכא למימר דמהך מתניתין לא שמעינן אלא ברובא דאיתיה קמן כדאמרינן בפ\"ק דחולין דהך דט' חנויות הוה רובא דאיתיה קמן ואשמעינן ר\"ח דאפילו ברובא דליתא קמן הולכין אחר הרוב דהכי משמע מתוך שמעתין דר\"ח אפילו ברובא דליתיה קמן ע\"ש שהניחו בצ\"ע ולע\"ד אפשר לומר דמשום הכי לא תי' התו' כן משום דמשמעתין דאפילו ברובא דאיתיה קמן לא שמעינן לה ממתניתין אלא מדר\"ח הוא דשמעינן לה מדקאמרינן לימא מסייע ליה לר\"ח כו' והוצרכו לאוקמא בדף ואי איתא דברובא דאיתיה קמן כ\"ע מודו דהלך אחר הרוב וכמתני' דט' חנויות א\"כ מאי סייעתא איכא הא איכא לאוקמא בדאיכא קינים אחרים שלא זימן באותו שובך דהשתא הוי רובא דאיתיה קמן דבהא כ\"ע מודו אלא משמע דאפילו רובא דאיתיה קמן מדר\"ח הוא דשמעינן לה כנ\"ל נכון ודוק ומצאתי להמאירי ז\"ל שכתב וז\"ל ואיכא דמוכח מינה דאי ליכא דף מיהא מותר דבתר קרוב אזלינן ואין נראה לי דהא קיימא לן כר\"ח דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב ואע\"ג דבגמ' מדחי לה לרווחא דמילתא קאמר ואפילו לפי דבריהם אם היו בשובך יונים אחרים שלא הזמין הא איכא נמי רוב וקרוב אלא דאיכא מ\"ד דבתר קרוב טפי אזלינן דהיינו חור הסמוך לו וכבר פירשנו היפך דבריהם עכ\"ל ולא ידעתי מה יענה להאי דדם הנמצא בפרוזדור דאע\"ג דכולהו קרובים נינהו אפ\"ה מסייעינן מינה לר\"ח וצ\"ע. ובגופא דשמעתתא איכא למידק דהיכי מסייעינן מינה לר\"ח דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב והא איכא למימר דרוב וקרוב לא אזלינן בתר רובא מדין ודאי ואפילו להתיר כדס\"ל לר\"ח וכמו שפי' רש\"י אלא דס\"ל למתני' דרוב וקרוב ספקא הוי הי מנייהו עדיף ואזלינן לחומרא מש\"ה קאמר דאסורין וכה\"ג כתבו התוס' בפ' לא יחפור ד\"ה דתני וז\"ל ונ\"ל דאפי' אי גרסינן דתני לא מדברי רבא הוא אלא תלמודא הוא דמייתי לה ושפיר הוה מוכח אביי ממתני' דנדה דרוב וקרוב הלך אחר הרוב אע\"ג דקתני ספקו טמא ע\"כ לא ספקא הוא מדתני ר\"ח וחייבין עליו על ביאת מקדש יע\"ש הרי שכתבו בפי' דאי ממתני' לא הוה מסייעינן לר\"ח אלא הוה אמינא דמשום ספק הוא דקאמר טמא וא\"כ ה\"נ נימא הכי דאסורין דקתני מתני' מספק הוא ומ\"ש שם בד\"ה לימא וז\"ל וליכא למימר דשרייא משום דס' ערלה בח\"ל מותר דהא אית דלית ליה כר\"ח אלא דרוב וקרוב הלך אחר הרוב הוה ליה ודאי ערלה אין כוונתם ז\"ל לומר דאי לא אזלינן בתר רובא ע\"כ אית לן למיזל בתר קרוב אבל לומר דספקא הוי הי מינייהו עדיף הא לא אמרי' דא\"כ נמצאו דבריהם סותרים דאיך כתבו דאי ממתני' דנדה גרידא ה\"א דספקו טמא דקתני ספקו ממש קאמר ולא הוה מסייעינ' לר\"ח הא ע\"כ לומר דמתני' כר\"ח ס\"ל דאמרינן הלך אחר הרוב וספקו טמא ע\"כ לאו ספק ממש קאמר דאי לית ליה דר\"ח ה\"ל לומר דספקו טהור משום דאזלי' בתר קרוב אלא כונתם לומר דכיון דמספקא לן הי מינייהו עדיף ואפשר דקרוב עדיף דלא הו\"ל לרבינא למישרייה דהא אי קרוב עדיף הו\"ל ודאי ערלה ואין זה כשאר ס' ערלה דעלמא דהס' הוא במציאות משא\"כ הכא דהו\"ל ס' דדינא דמס\"ל אי אזלינן בתר קרוב או בתר רוב בהא ודאי אזלינן לחומרא דאי קרוב עדיף הו\"ל ודאי ערלה וכיון שכן הדרא קושיא לדוכתא ואולי י\"ל משום הכי לא משני תלמודא דאסורין דקתני משום ס' הוא דאכתי הוה ק\"ל דהניחא לר\"א דס\"ל התם בדף ד' דכל ספקא דרבנן בדבר שיל\"מ לחומרא אלא לר\"פ ולהנך אמוראי דס\"ל דספקא דרבנן לקולא אפי' בדשיל\"מ מאי א\"ל דה\"נ הוה לן למיזל לקולא ודוק:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> מה </b> שחקר בדין אם יוני מוקצה נחשבין דשיל\"מ ודעתו לומר כיון דחוזר ונאסר לשבת ויו\"ט הבא לא נקרא דשיל\"מ והנה בחידושי מכבר כתבתי דאינו דומה לחמץ שכל זמן שהחמץ בעין אין בידו להתיר איסורו ולהסיר איסורו ממנו אבל במוקצה הרי בידו מהיום להכין אותו תמיד וא\"כ כיון שהמתיר בידו אף שאינו בודאי כל שהוי בידו נחשב דשיל\"מ וכעת נראה דתינח להסוברים דאף ביונים גדולים מהני זימון אבל להסוברים דבגדולים המחוסרין צידה לא מהני זימון ואוקי לה להך דינים ביונים קטנים שלא פרחו א\"כ תינח בשבת הזה שהם קטנים עדיין מועיל להם זימון אבל הרי בחמץ מתוך שעתיד לאסור רק בשנה אחרת נחשב חוזר ונאסר א\"כ ה\"נ הרי לאח\"ז הרי עתידין להתגדל ואז לא יועיל להו זימון וא\"כ סוף סוף יאסרו לאח\"ז אם יבואו לכלל צידה וסוף סוף חוזרין לאיסורן ואין לומר דבידו לקשור הכנפיים מעיו\"ט ז\"א דבאופן היכי שצריך למעשה ממש גם בחמץ נימא דבידו לאוכלו בזמן היתר או יחרכו קודם זמנו ובחרכו קודם זמן מותר לאחר זמנו ובע\"כ כל היכי דמחוסר מעשה לא נחשב זה יש לו מתירין ודוקא בהזמנה לבד י\"ל כיון דא\"צ לזה מעשה רק אמירה בעלמא ולא מעשה בגוף הדבר נחשב יש לו מתירין כעין דאמרינן בעלמא שאני מחוסר אמירה ממחוסר מעשה גם שאני היכי דצריך לעשות שינוי בגופו מהיכי שא\"צ לעשות שינוי בגופו אבל במה שצריך לקשור א\"כ הוי שינוי בגופו וכך לי כמו בחמץ אם יחרכנו קודם זמנו אך נראה דא\"ש והוא דהנה טעם הר\"ן דדשיל\"מ אינו בטל מכח דהוי מב\"מ ונראה דאף באומרים הטעם מכח עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר נראה דגם ס\"ל הך טעמא דאל\"כ תקשה למה בחמץ לא הוי דשיל\"מ מכח דחוזר ונאסר לשנה הבא מה בכך הרי סוף סוף אם יאכלנו למחר יאכלנו בהיתר ועכשיו ע\"י איסור אך הכונה דבאמת ס\"ל לכ\"ע דהטעם דהוי כמין במינו רק דהוי קשה להו דמה בכך דהן אמת דכל זמן שהוי בעולם לא שייך בי' ביטול דאינו דומה לכל איסורים דהם אסורין לעולם ואין להם היתר לכך תיכף כשנתערב בטל הוא אף טרם אכילתו רק כבר נתבטל שוב כשאכלו אכלו בהיתר שכבר נתבטל אבל דשיל\"מ כל זמן שאינו אוכלו לא בטל ממילא דכל זמן שהוא בעולם ומוכן לשהות למחר ויחזור להתירו א\"כ הוי בכלל היתר והוי כמב\"מ ולא בטל אך היינו דוקא כל זמן שהוא בעינא דאז אף שהשתא אסור הוא מ\"מ אם ישתהא כמות שהוא עכשיו עד למחר יחזור להיתרו שם היתר עליו והוי כמב\"מ אבל אם אכלו באמת היום א\"כ אגלאי מלתא למפרע שלא נשתהא עד למחר ולא חזר להיתרו שוב נתבטל למפרע כיון דלא נשתהא עד זמן היתר א\"כ באמת היום אסור הי' לכך אם כבר נאכל באמת נתבטל למפרע ולכך לא הוי ניחא להו בטעם הר\"ן לבד דהוי מב\"מ דכיון דעכשיו אסור הוא וכבר נאכל ולא נשאר על זמן היתר א\"כ לא הוי כמב\"מ ובפרט אף לדעת הר\"ן צ\"ל דהטעם הוא מכח שראוי על למחר דאל\"כ למה קיי\"ל היכא שהמאכל מתקלקל לא הוי דשיל\"מ והרי אכתי הוי מב\"מ להר\"ן ובחי' מכבר ביו\"ד סי' ק\"ב הערתי בזה וכעת נראה דגם להר\"ן הוי עיקר טעמו מכח דעומד לחזור להיתרו ודומה למה דאמרינן כל העומד לשרוף כשרוף דמי וכו' ונהי דשם לא קיי\"ל כן מ\"מ כאן ס\"ל להר\"ן כיון דעומד להיות ניתר ממילא דבשלמא כל העומד לשרוף כיון דעכ\"פ מחוסר מעשה לכך לא אמרינן בי' כל העומד אבל בדשיל\"מ דיש לו היתר ממילא ע\"י זמן ואדרבא אם לא יאכלנו וישייר אותו עומד להיות ניתר וכל העומד להיות ניתר נחשב כאלו כבר הי' היתר והוי מב\"מ ולא בטל ולכך היכי שהמאכל מתקלקל דאינו עומד להיות ניתר שפיר שם איסור עליו ואזלינן בתר השתא ובטל הוא לכך ס\"ל להני פוסקים דאף באינו מתקלקל כיון דכבר אכלו שוב אגלאי מילתא למפרע דלא עמד להיות חוזר להיתרו וכיון דשוב אינו עומד לחזור להתירו שפיר בטל לי' למפרע אך אם מתחלה קודם שאכלו לא נתבטל ממילא רק אחר האכילה יתבטל למפרע א\"כ עכ\"פ בשעת אכילה אכלו באיסור ואינו דומה לשאר איסורים דקודם אכילה כבר בטל לי' ונעשה היתר ובשעת אכילה בהיתר אכלו אבל זה בשעת אכילה עדיין אסור הוא וא\"כ בשעת אכילה הוי כאוכל איסור ולכך דייקי בלישנא שפיר ואמרו עד שתאכלנו באיסור שבשעת אכילה אכלו באיסור תאכלנו בהיתר וא\"כ זה הכל היכי דשייך לומר דהוי מב\"מ אבל באם חוזר לאיסורו לשנה הבאה א\"כ לא הוי מב\"מ דאין שם היתר עליו דחוזר לאיסורו ובפרט לפמ\"ש מדויק יותר כיון דעיקר הטעם דהוי מב\"מ מכח דעומד לחזור להתירו וא\"כ בזה אם נחשב עומד לחזור להיתרו הרי עומד לחזור לאיסורו ג\"כ והרי כן חוזר חלילה שבפסח אסור ולאחה\"פ מותר ומ\"ט יהי' נחשב טפי עומד להיתר מאיסור דשקולין הם ושוב אזלינן בתר השתא דהשתא אסור הוא והוי כמבשא\"מ ובטל לי' שפיר וא\"כ גם עכשיו היתר הוא כיון דכבר בטל לי' ונעשה היתר לכך לא הוי דשיל\"מ וא\"ש ולפ\"ז נראה דהיינו דוקא גבי חמץ וכה\"ג דההיתר הוי היתר לעולם ורק איסור מעורב בי' וכשיגיע פסח הבא החמץ חוזר לאיסורו אבל ההיתר נשאר היתר לעולם לכך לא הוי מב\"מ אבל הכא במוכן אמת היום הכין אבל לשבת הבאה ממ\"נ אם יזמין יזמין כולם ואם לא יזמין או יהי' נעשין מחוסרין צידה א\"כ כולם יהי' כך וכיון שכולם יאסרו כן הדר הו\"ל שקולים והוי מב\"מ ואינו בטל ושפיר הו\"ל דשיל\"מ וא\"ש ודוק עיין בהר\"ן נדרים ותבין שפיר. ומה שהאריך השעה\"מ ליישב דברי התוס' שם דהקשו לבטל ברוב מאן דקארי לה מה קארי לה הרי הוי דשיל\"מ עיי\"ש ונראה דלכאורה הי' נראה מטעם חדש לא שייך בגוזלת דין דשיל\"מ והוא עפמ\"ש הצל\"ח בפ\"ק דפסחים דבטלטול לא שייך דשיל\"מ די\"ל דרוצה לטלטל גם היום גם מחר עיי\"ש ולפ\"ז נראה כיון דהטעם בדשיל\"מ מכח דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וא\"כ הכא בגוזלת ממ\"נ איסור הטלטול לשחטו בזה לא שייך דשיל\"מ ולענין זה שפיר מבטיל בטיל לי' ולכך מותר לו לטלטל לשחטו דבטלטול לא שייך דשיל\"מ ואחר השחיטה לענין אכילה לא שייך דשיל\"מ דבזה לא שייך עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דאם ימתין עד למחר אוכלו יותר באיסור דהרי שחטו ביו\"ט לצורך חול וחילל יו\"ט למפרע א\"כ אוכלו יותר באיסור ואי אפשר לומר שימתין עד למחר דא\"כ חילל יו\"ט למפרע ומכ\"ש כיון דקיי\"ל בהשוחט בשבת במזיד אסורה להשוחט עצמו א\"כ כיון דקיי\"ל בנשאר איסור לדבר אחד ולאדם אחד לא הו\"ל דשיל\"מ א\"כ ה\"נ כיון דאם נימא שלא יאכלנו היום שחטו ביו\"ט שלא לצורך ואסורה לשוחט וכיון שנשאר אסור לו שוב בטל הוא לגמרי ולכך ממ\"נ מותר לשחטו דבעודו בחיים בטל הוא (לענין הטלטול ומבטל בטל בעודו בחיים בטל הוא ברוב ונחשב כולו היתר כל זמן שהוא בחיים) לענין הטלטול ואחר שישחטו דיהי' ראוי לאכילה ושייך בי' עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אך אז א\"א להמתין דא\"כ חילל יו\"ט למפרע וגם להשוחט עצמו הי' אסור א\"כ ממ\"נ מותר לטלטלו ולשחטו ואין זה בכלל אין מבטלין איסור לכתחלה דכאן ממ\"נ בעודו בחיים כולם אסורין באכילה ולא שייך איסור אכילה מכח מוקצה דבלא\"ה אסורין ולא שייך בי' ביטול מחיים לענין אכילה רק לענין טלטול ולזה שפיר בטל מחיים ומותר לטלטלו לשחטו ואין לומר דהשחיטה לא הוי צורך יו\"ט דבאמת אם ישחטנו יהי' מותר דאז בטל לי' ברובא דלא שייך עד שתאכלנו באיסור דהרי א\"א לו להמתין דחילל יו\"ט למפרע וגם יהי' אסור עכ\"פ להשוחט ושוב אין לו דשיל\"מ ומבטל בטל לכך מותר לשחטו ודומה לנדרים ונדבות דלולי הטעם דמשלחן גבוה קזכה הי' מותר לשחטו אף דקודם שחיטה הוי קודש כיון דאחר שחיטה וזריקה הוי מותר יהי' מותר לשחטו וה\"ה בזה ולכך שפיר הקשו התוס' דלבטל ברובא והוכרחו לתרץ דבע\"ח לא בטלו א\"כ אסורין מחיים בטלטול ואי אפשר לטלטלם לשחטם ובתירוץ השני ס\"ל דאף בטלטול דשיל\"מ לא בטל לכך תירצו דהו\"ל דשיל\"מ ואף בטלטול לא בטל לכך אי אפשר לטלטלו לשחטו דתיכף מוקצה הוא וא\"ש:<br><b> שם</b><br><b> מה </b> שהקשה על הפר\"ח ויש\"ש דס\"ל איסור שיש לו מתירין מותר לכבוש אותם ולומר כל דפריש עיין בישובו בחבורי סה\"ח בקונטרס שלל רוב דף ל\"ו ע\"ד:<br><b> שם</b><br><b> מ\"ש </b> על הטור והרשב\"א גבי ב' קינין זו למעלה מזו והקשה הרי דעת הרשב\"א דספק מוקצה מותר ואיך שייך לומר דהעתיק הדין בשביל היכא דליכא רובא דעלמא הרי הוי ספק וראוי להתיר. לפענ\"ד לק\"מ דכוונת הרשב\"א בהעתקתו זה דנ\"מ היכא דהי' רוב בקן שלא זימן ובקן שזימן הי' מועט ממנו והי' מדדין שמרובא דעלמא לא באו בודאי ולכך לולי הסברא של רבא דאמרינן מסרך סרוכו וסליקו אז אם הי' אותם שלא זימן למטה ועכשיו נמצא שלפני הקן שלמעלה הי' מותרין אף דיש לילך בתר רובא של הקן שלמטה וגם הוא קרוב להדף שלפני הקן והיכא דהקורבא שוין ודאי דראוי לילך בתר רובא אעפ\"כ הי' מותר כיון דזה לא שכיח לומר דמסרך סרוכי למעלה לכך שוב הוי תלינן שהם מהקן שזימן אבל כיון שנלמוד מדברי רבא שאמרינן מסרך סרוכי לכך אף שהם מדדין אסורין דאזלינן בתר רוב הקן של תחתון ואמרינן כל דפריש וכו' והיכא דיש רוב לאיסורא מודה הרשב\"א דאסור במוקצה ונולד וז\"פ והמותר עוד להשעה\"מ עיין בקו' שלל רב פרק ה' ו':<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ב) </b>\n<b> גם </b> בזה יש לי עירוב דברים והדבר צריך עיון ובאמת היה לי לומר דהא עיקר קושית התוס' היה מדרב אשי דתוספות היה סובר דאין חולק ע\"ד רב אשי בזה דס' דשיל\"מ להחמיר ולפ\"ז הקשה התוס' על האי תירוצא שם דאמר הוה ליה ספק דרבנן ולהקל הא הוי ספק בדשיל\"מ ומתרץ התוס' דהאי שנויא סובר בעירוב הקילו ואף שרב אשי גופא לא סובר הכי ואומר שאף ספק בעירוב להחמיר מאן יימר לן דרב אשי גופא נקיט ליה כהאי תירוצא התם פרק מי שהוציאוהו [מ\"ו א'] דטעמא משום שספק דרבנן להקל מי לא יכול לסבור כאידך תירוצא שם או דאית ליה סימנא בגו' או מי אוקיינוס מינד ניידי אלא שקושית תוס' היה קאי להאי תירוצא דספק דרבנן להקל והתוס' היה סובר דאין חולק על רב אשי בזה ואף שבזה יש להעיר וכמו שהעיר הרב פה על תוס' איכא חד דמערב בהו דנמי משמע דתוס' היה סובר דאין חולק על רב אשי בזה ודאתאן עלה נמי עמדנו לדייק מדוע המתין התוספות בקושייתו עד פה על דברי הש\"ס ולא הקשה למילתיה לעיל על מתני' [ל\"ה א'] דר' יוסי מיקל בספק עירוב וקאמר הש\"ס הטעם שם כיון דאית ליה תחומין דרבנן. מאי בכך הא הוי דשיל\"מ ואולם מוכח מכאן סברות מורי הגאון בחידושיו לפסחים דרוצה לומר גבי טלטול לא שייך למימר דשיל\"מ כיון דיכול לטלטל כהיום כמחר ודוקא בענין אכילה אמרינן כן והיינו גבי ביצה וכדומה עד שתאכלנו באיסור היום אכול למחר דהא אם יאכל היום לא יהיה לו למחר א\"כ אמרינן המתן עד למחר אבל גבי טלטול ל\"ש למימר המתן עד למחר הא עכ\"פ יש לו הפסד טלטול היום עיין שם דף י\"א בחידושיו הכי נמי לענין עירוב בהליכה ל\"ש למימר המתן עד למחר דלמחר ילך שם וגם היום יכול ללכת שם וא\"כ אין שם כלל שייך דשיל\"מ ולכך פריך תוספות קושייתו הכא לענין מים המתן עד למחר ושתה מחר מים האלה. אמנם בדרב אשי גבי מים ומלח שייך נמי דשיל\"מ נטר עד למחר ואכלוהו דאם תאכל היום לא יהיה לך מחר ובזה שתירצו התוס' בעירוב הקילו ורב אשי לדידיה נמי חולק על זה ואפי' בעירוב לא הקילו ויש לתרץ קושית התוס' התם בביצה [ל\"ט א'] דהקשו על קושית הש\"ס מאי סלקא דעתך דמקשן דהקשה ולבטל מים ומלח הא הוי דבר שיל\"מ אמנם ל\"ק דהמקשן היה סובר בעירוב הקילו ורב אשי השיב ליה דאפילו בעירוב אמרו והא דבאמת בעירוב הקילו מ\"ש עירוב משאר דבר שיל\"מ יש ליתן הטעם כמו שאמר הש\"ס בעירובין [ל\"ה א'] שאני טומאה דעיקרן מן התורה אבל תחומין אין עיקר מן התורה ועיין לקמן וס\"ל לתוס' דלא כהר\"מ די\"ב מיל אינו מן התורה וכמו שהארכנו בפכ\"ז מהלכות שבת עיין עליו. והר\"מ דאית ליה י\"ב מיל דאורייתא ול\"ש למימר בעירוב הקילו משום דאין עיקרו מן התורה [ועיין מה שכתבנו פרק כ\"ז מהל' שבת] באמת אינו סובר בעירוב הקילו. אלא סובר דלית לן האי תירוצא ספק דדבריהם אלא האי תירוצא דלא כרב אשי [ביצה ד'] והאי תירוצא סובר כר\"פ וכמקשן [ביצה ג'] דלא החמירו חכמים בספק דשיל\"מ. וכמו שהעיר הרב פה והר\"מ דכתב בעצמו הלכות עירובין פ\"ו כל ספק עירוב כשר ואף לדידיה הרי עיקרו מן התורה דהא י\"ב מיל דאורייתא ובעיקרו מן התורה יש להחמיר ואף שאין להחמיר מצד ספקא ואולי שהר\"מ לא סובר תירוצו של רב הונא בר חיננא אלא תירוצו של רבא שם וכמו שכתב באמת הרב המגיד שם מ\"מ קשיא הא הוי דבר שיל\"מ כבר פתרנו חדא דאין כאן כלל דשיל\"מ לענין האי עירוב דילך היום וילך מחר. כסברות מרן בחדושיו לפסחים שהבאנו לעיל לענין טלטול. ועוד מי יימר דסובר הר\"מ דהאי דעירוב בפת הוי עירוב דאורייתא דלמא נמי סבירא ליה דהוה רק תיקון דרבנן להקל על העשיר. וא\"כ הוי העירוב גופא אין עיקר מן התורה והר\"מ סובר דבר שיל\"מ אינה אוסר ספיקא אלא דוקא בדבר שעיקר מן התורה וכדעת הלחם משנה פ\"ב מהלכות י\"ט הלכה ו' אליבא דהרשב\"א כן נוכל לומר אליבא דרבינו אף שדברי הלח\"מ תמוהים דהא מרב אשי משמע דלא כן מ\"מ י\"ל דהרשב\"א סובר כן. ובאמת אינו פוסק כר\"א אלא היה סובר דהמקשן ורב פפא הכי היו סוברין דהקשה כן על הברייתא ובזה מיושב קושית הפר\"ח סי' ק\"ך דהקשה מאי קאמר בשלמא לרבה ניחא הוי ספק דאורייתא וספק דאורייתא לחומרא הא גם לרבה קשיא דהא אף אם דאורייתא היינו ביום טוב שלאחר השבת ולא בי\"ט דעלמא. אמנם י\"ל כאשר בארנו דודאי המקשן נמי ידע מהאי סברא דכמו שהחמירו בבטולו הכי נמי החמירו בספיקא רק שהוא סובר דזה דוקא בדבר שעיקר מן התורה אבל דבר שאין עיקר מן התורה לא וא\"כ ה\"ק בשלמא לרבה ניחא הו\"ל ספק דאורייתא כלומר אפשר ליגע בשל תורה אלא לר\"י ולרב יוסף הו\"ל ספק דרבנן דאין עיקרו מן התורה ועל זה תירץ רב אשי אפילו באין עיקר מן התורה החמירו ובזה מיושב קצת דברי ה\"ה פ\"א מהלכות י\"ט הלכה ך' דאמר לכך לא הביא הר\"מ האי וספיקא אסורה משום דמילתא פשיטא ליה כיון שביטול אסור ספיקא נמי אסור ולכאורה קשה הרי חזינן דגמרא נייחא ליה הביטול וקשה ליה ספיקא עד שבא רב אשי וחדית לן כמו שהחמירו בבטולא כך החמירו בספיקא ועיין שם לח\"מ ולפי הצעותינו ניחא דרב אשי לא חדית לן אלא אליבא דר\"י ורב יוסף דלהם אין עיקר מן התורה אבל אנן דקיי\"ל כרבה דהכנה דאורייתא ויש לו עיקר מן התורה אין צריך להביא דבזה לא היה חולק ואדרבה מדברי המקשן מוכח איפכא כאשר ביארנו ועיין פר\"ח סימן ק\"י ס\"ק מ\"ו סוף הסעיף אמנם להאי סברא קשיא לן על אוקימתת הש\"ס עירובין הוי ספק דדבריהם מאי אהני לן הא הוי דבר שיל\"מ דהא איירי במים אם ישתה היום לא יכול לשתותם למחר ודומה לשאר דשיל\"מ והתם הא לדעת הר\"מ הוי עיקר מן התורה דהא אנו מסופקין אם באו מתחום או חוץ לתחום <span class=\"R\"> (צא)</span> והוי עיקר מן התורה דהא תחומין בי\"ב מיל דאורייתא ולא מהני תירוצו של תוס' בעירוב הקילו קשיא לן טעמא אמאי הקילו מ\"ש עירוב משאר אסורין והא בעיקר מה\"ת כ\"ע סובר דשיל\"מ בספיקא אסור על דברי התוס' גופא דברינו שפיר לכך בעירוב הקילו משום דאין עיקר מה\"ת כיון דתוס' חולקין על הרמב\"ם בענין י\"ב מיל כאשר בארנו אמנם על הר\"מ קשיא מ\"ש עירוב משאר איסורין. ע\"כ אנו צריכים למודעי דהרמב\"ם סובר דאוקימתת הש\"ס הכא בעירובין בהא ספק דדבריהם אינן סוברין כלל דס' בדשיל\"מ אסור אלא רק בבטול החמירו ודלא כרב אשי בביצה [ד\"ג] ורק שאנו על דברי התוס' באין לברר דבריהם ולנצלם מקושית המחבר פה. ומדברי הר\"מ עצמו דפסק ספק עירוב להקל היינו אם הספק בעירוב גופא ולא אם הס' בתחום ומתרי טעמא להקל כמו שבארנו או משום שאין עיקר מן התורה או שלא שייך דשיל\"מ בכה\"ג ועיין והבן:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (פו) </b> איכא למידק דהיכי מסייעינן מינה לר\"ח. כבר עמדתי בילדותי על קושיא זו וישבתי בזה דהא מתניתין סתמא קתני דאסורים ומשמע אפילו ביו\"ט שני (ועיין מ\"ש הר\"ן בשם הרמב\"ן ז\"ל בריש פ' לולב הגזול בפיסקא קא פסיק ותני לא שנא ביו\"ט ראשון לא שנא ביו\"ט שני דאמרינן שם בגמרא עלה דמתניתין דהתם) ואי דלא כר\"ח אלא דמשום ספיקא אסור א\"כ ביו\"ט שני הא הו\"ל ב\"ס בדרבנן דאפי' לרב אשי דס\"ל דספק בדבר שיש לו מתירין אסור מ\"מ מודה דס\"ס מותר אפי' בדבר שיש לו מתירין כמ\"ש הר\"ן ז\"ל וכ\"פ המחבר בש\"ע א\"ח סי' תצ\"ז סעי' ד' ויהי' ראי' מזה נגד היש\"ש והמג\"א ז\"ל סי' הנ\"ל דאסרי גם ספק מוכן ביו\"ט שני:<br><b> ואולם </b> י\"ל דגם לדידהו ניחא משום דהא דמחמרינן בספק בדבר שיש לו מתירין היינו דוקא בספק במציאות אבל לא בספיקא דדינא וכמבואר בהר\"ן פ' השותפין דף מ\"ז ע\"ב בד\"ה ולענין הלכה כו' דכתב שם בדבעיא דלא איפשטא התם אי חליפי הנודר אסור על המודר באמר אלו ובנודר עצמו בלא אמר אלו ועז\"כ הר\"ן שם דהו\"ל ספיקא דרבנן ולקולא וע\"ש. ואמאי הא הוי דבר שיש לו מתירין (עכ\"פ בנודר עצמו בלא אמר אלו דמצוה לאתשולי ובידו למתשלי) אע\"כ דבספיקא דדינא אפי' בדבר שיש לו מתירין באיסור דרבנן מותר וכן מוכח מהא דקיי\"ל דאין מוקצה לחצי שבת אע\"ג דבמס' יו\"ט דף כ\"ז ע\"ב לא איפשיטא האיבעיא שם והו\"ל ספיקא דדינא בדשיל\"מ ואפ\"ה מותר. וכמדומה לי שכ\"כ הפר\"ח בהדיא דבספיקא דדינא בדרבנן אפי' בדשיל\"מ אזלינן לקולא. [כן הוא בפר\"ח סי' תצ\"ה ס\"ק ג']. וא\"כ ה\"נ אי אזלינן בתר רוב או בתר קרוב הא הוי ספיקא דדינא לדידי' וכמ\"ש דמספקא לן הי מנייהו עדיף אי רוב עדיף כר\"ח או קרוב עדיף משום הכי שפיר מסייע לי' מהך מתניתין הנ\"ל לר\"ח דרוב עדיף מדאזלינן התם לחומרא בהזמנה דרבנן ודוק:<br><b> ועוד </b> נלע\"ד להביא ראי' דאף הרי\"ף ס\"ל כן דבספיקא דדינא לא אמרינן דגם בדרבנן אזלינן לחומרא בדשיל\"מ דהא כתב הרי\"ף בפ' כל הבשר בפלוגתא דת\"ק ורע\"ק בנודר מן הירק דקיי\"ל כרע\"ק להחמיר דאסור בכל ענין משום דהוי ספק דאורייתא דשמא מחלוקת ואח\"כ סתם הוא וסתים לן תנא כרע\"ק ע\"כ. וקשה דלמה לי' לאתויי עלה מטעם ספק דאורייתא הא אפי' אי הוי ספק דרבנן נמי הי' לן למיזל לחומרא דהא נדרים דשיל\"מ נינהו וא\"כ אפי' נדר מן הירק בתורה וכדומה דאינו אסור בירק אלא מדרבנן ואפ\"ה הדלועין אסורים מספק בדשיל\"מ אע\"כ דבספיקא דדינא לא שייך זה ויש לי להאריך בראיות כאלו ואכמ\"ל ודוק:",
+                "<b>זימן </b>\n<b> ב' ומצא ג' הכל אסור כו'.</b> שם בגמ' אמרי' מה נפשך אי אחריני נינהו הא אחריני נינהו ואי לא אחריני נינהו הא איכא חד דמעורב בהו ע\"ש ומכאן ק\"ל למ\"ש הטור י\"ד סי' י\"ו וז\"ל בהמה שנשחטה אמה היום ונתערבה באחרות וצריך לשחוט מהם היום כיצד תקנתו נכבשינהו דניידי ממקום קביעותם ויקח אחד מהם וישחוט וכל דפריש מרובא פריש ופסקו מרן בשלחנו הטהור סי' הנז' סי\"ב והן הן דברי הרא\"ש שכתב בפ' אותו וא\"ב וכתב הפר\"ח סי' ק\"י ס\"ק כ\"ח דאע\"ג דבסי' הנז' פסק מרן ז\"ל דאם הפרישן במתכוין אסורין גזרה שמא יקח מן הקבוע היינו דוקא במידי דמיתסר לעולם לפי שאם אנו מתירין לו זה ילך ויקח מן הקבוע שהרי אין לו תקנה לעולם לפחות לב' אחרונים אבל גבי או\"ב שיש היתר לאיסורו למחר מצי נייד לכולהו מלבד ב' אחרונים כיון דאפי' הב' אינם אסורים אלא לבו ביום ולמחר מותרים לא בהיל כולי האי למיטעי ולמימר מה לי פירש מ\"ל ליקח מן הקבוע עכ\"ד יע\"ש וכ\"כ מהרש\"ל בס' יש\"ש פ' אלו טרפות סי' ו' ע\"ש וכיון שכן ק' טובא דא\"כ היכי קאמר בגמרא דטעמא דמתני' דב' ומצא ג' אסורין משום דאיכא חד דמערב בהו דא\"כ קשה היכי קתני במתני' אסורין דמשמע כולם אסורים כמ\"ש רש\"י ואמאי נכבשינהו וניידו ונימא כל דפריש מרובא פריש ויהיה האחד מותר וכי ה\"ג פריך בפ' כל הזבחים דף ע\"ג ע\"ב אמתני' דקתני כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות ימותו כלם ויותר קשה למ\"ש עוד הפר\"ח שם דכיון דגבי אותו ואת בנו ליכא למגזר שמא יקח מן הקבוע ב' האחרונים נמי מותרים דליעקרינהו לכולהו מדוכתייהו וליבדרינהו ומבטל הקביעות ובכל חד וחד אמרינן כל דפריש מרובא פריש ומה שלא כתב כן הבה\"ג משום דנמשך בתר הש\"ס ואה\"נ דאיתי' להאי תקנתא דא\"כ ה\"נ יהיו מותרים כולם ע\"ד זה דליעקריה כולם מדוכתייהו ואף למ\"ש עוד הרב שם דליבדרינהו בידים הוי מבטל איסור לכתחלה דבשלמא נכבשינהו דניידי הרי נשאר האיסור לבסוף משום דאיסורא ברובא איתיה ואין כאן מבטל איסור לכתחילה אבל במפזר שניתרין כולם הרי ע\"כ מבטל איסור לכתחילה עדיין קשה למה שפירש מרן ז\"ל בי\"ד סימן צ\"ט סעיף ו' דאיסור של דבריהם מבטלים אותו לכתחילה דאם כן ה\"נ ליבדירנהו לכולם ויהיו מותרין כולן ואפשר ליישב דהכא שאני דאע\"ג דלא נאסר מעולם כיון שזימנן מבע\"י לצורך יום טוב חיישינן שמא יקח מן הקבוע דמשום שמחת י\"ט בהיל וחיישינן אפילו לזמן מועט כי היכי דחיישינן בההיא דכל הזבחים מפני שנאסרים לעולם אלא דאכתי קשה לדעת ר\"ת שכתבו התוספות שם בזבחים ופרק הנשרפים ד\"פ דאפילו בשאר איסורי' שנאסרין לעולם אמרי' נכבשינהו דניידי ולא חיישינן שמא יקח מן הקבוע אלא דוקא גבי קדשים דא\"כ ה\"נ נימא נכבשינהו ואע\"פ שזמנן לצורך י\"ט אפי\"ה לא חיישינן שמא יקח מן הקבוע דלא גרע מאיסורין שנאסרין לעולם דאפ\"ה שרי לדעת ר\"ת ואפשר ליישב לדעת ר\"ת דבדשיל\"מ לא מהני האי תקנתא דכי היכי דהחמירו בו חכמים לומר דאפילו באלף לא בטיל ה\"נ לא אזלינן בתר רובא ואפילו היכא דלא איתחזק איסורא והילכך לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש ועיין בהר\"ן ס\"פ אין צדין וכמ\"ש במקום אחר בפ\"ד מה' אלו דין כ\"ד אלא מיהו קשה לדעת בה\"ג דס\"ל דאפי' באו\"ב דהוי דבר שיל\"מ איתא להאי תקנתא דנכבשינהו דניידי ואף למ\"ש לעיל דהכא כיון שזמנן לצורך י\"ט חיישי' שמא יקח מן הקבוע כי היכי דחיישינן בההיא דכל הזבחים מפני שנאסרין לעולם מכל מקום עדיין קשה דס\"ס הוה לי' לתלמודא להקשות על הא דהך מתני' דנכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ולשנויי עלה ההיא שנויא דגזרינן שמא יקח מן הקבוע כי היכי דאקשי לה אמתניתין דפרק כל הזבחים וליכא למימר דמשום הכי ל\"ק ליה הך מתניתין משום דאיכא למימר דטעמא דמתני' משום דחיישינן דילמא אחריני נינהו כדקאמר מ\"נ אי אחריני נינהו כו' שהרי משמע דהא דאמרינן מה נפשך אי אחריני נינהו כו' אינו אלא לרוחא בעלמא דלפי האמת אין לן למיחש להכי מדקתני סיפא ג' ומצא ב' מותרין ולא חיישינן דילמא אחריני נינהו מטעמא דשאני גוזלות הואיל ועשויין לדדות וכן מוכח מדברי הר\"ן שם כמ\"ש הר\"ב מג\"א סימן תצ\"ו ס\"ק י\"ד ועיין בב\"ח סימן הנז' וי\"ל דאמתני' דידן לא ק\"ל לתלמודא משום דא\"ל דאה\"נ דיש להם היתר ע\"י תקנה זאת אלא מתני' דקתני אסורים בבא ליקח מן הקבוע קאמר אמנם אמתני' דפ' כל הזבחים דקתני ימותו כולם וכן בסיפא דקתני ירעו עד שיסתאבו אהא ק\"ל שפיר דאמאי קתני ימותו כולם או ירעו עד שיסתאבו הא איתא בתקנתא דנכבשינהו כו' כנ\"ל:<br><b> ובהתוכחי </b> בזה עם החה\"ש רב ועצום כמהר\"י אשכנזי נר\"ו ההוא אמר דיש ליישב ולומר דמש\"ה קתני במתני' אסורין ולא קתני הך תקנתא דנכבשינהו משום דאפשר דבי\"ט אסור לעשות כן דמחזי כמתקן כיון שמביאו לידי היתר ע\"י כך והרי זה דומה למ\"ש הר\"ב תה\"ד סי' נ\"ד משם הא\"ז דאסור לבטל את האיסור בשבת משום דאין לך תיקון גדול מזה כמו שאסור להטביל כלי בשבת משום דמחזי כמתקן ואפי' בי\"ט כתב בתה\"ד דאסור לבטל האיסורין מה\"ט ודוקא גבי עצים שנפלו מן הדקל שרינן לבטולינהו בי\"ט משום דכיון דמיקלא קלי איסוריה לא חשיב תיקון כלל ועיין במג\"א סי' שכ\"ג ס\"ק י\"ד וגדולה מזו כ' מהר\"י הלוי בתשובה סימן ל\"ד דאסור לסתום בשבת חלון הפתוח לבית שיש בו מת כדי שיכנסו בו הכהנים משום דהוי כמתקן דכל שהחלון הוא פתוח הוא בלתי מתוקן לגבי טומאה וכהן אסור ליכנס בו ובאותה סתימה מכשיר את הבית מטומאת כהן ודקדק כן ממ\"ש רש\"י בסוף מסכת שבת וסייע עצמו במפתחות שבסוף הס' מדברי התה\"ד שכתבנו יע\"ש והן אמת שק' לי על דבריו ממ\"ש רש\"י בפרק כל הכלים דף קכ\"ה ע\"ב ד\"ה הכל מודים דאהל מן הצד לאו שמיה אהל והביא ראיה מעובדא דשמואל בפרק כל גגות דשמואל הוה יתיב בההוא חצר נפל גודא דביני ביני אמר שמואל שקול גלימא נגודו ליה אהדרינהו רב לאפיה ופריך עלה בגמרא ושמואל ל\"ל למעבד הכי האמר זה מטלטל עד עיקר החצונה כו' משמע שאם היה אוסר שמואל לטלטל כרב לא הוה ק' מידי דהיכי שרי למיעבד הכי כו' יע\"ש והשתא קשה דס\"ס יהא אסור משום מתקן כיון שעל ידי מחיצה זו הוא מתקן את החצר לטלטל ממקום למקום ואפילו לדעת התוס' שם בד\"ה הכל מודים ובפ' מי שהוציאוהו דמ\"ד ד\"ה פקק החלון שכתבו דמחיצה המתרת אסור לעשותה בשבת היינו טעמא משום דחשיב אהל כמ\"ש שם הא לא\"ה מודו דשרי ועיין בספר פנים מאירות סי' ל' ע\"ש גם לדעת הר\"ב תה\"ד דס\"ל דאסור לבטל את האסורים בי\"ט אלא דוקא גבי עצים שנשרו מן הדקל משום דמיקלא קלי איסוריה ק\"ל ממ\"ש הרי\"ף ז\"ל בפרק אלו עוברין אמתניתין דתנן כיצד מפרישין חלה בטומאה בי\"ט ר\"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה כתב וז\"ל וה\"מ בא\"י דחלה דאורייתא היא וכיון שהיא חלה טמאה לא חזיא לאכילה כלל לא לגדול ולא לקטן כו' אבל חלת ח\"ל דמדרבנן היא לא צריכא ולא מידי אלא קורא לה שם ואפילו לכתחילה ואכל לה כהן קטן דאמר שמואל אין חלת ח\"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו כו' ואי ליכא כהן קטן עבדינן כר\"א דאמר לא תקרא שם עד שתאפה כו' ותמה עליו הרמב\"ן דאפילו ליכא כהן קטן הא חזי לכהן גדול דיכול לבטלה ברוב דקי\"ל תרומת ח\"ל מבטלה ברוב ומכח זה כתב להעמיד דברי הלכות דכי אמרינן מבטלה ברוב לומר שאם נתערבה בכמותה ממנה מרבה עליו חולין ומבטלה אבל לבטלה בעירוב לכתחילה לא יע\"ש והשתא אם איתא לדברי הר\"ב תה\"ד מאי קא ק\"ל להרמב\"ן ז\"ל על דברי הרי\"ף הא אע\"ג דחלת ח\"ל מבטלה ברוב מ\"מ ביום טוב אסור לבטלה משום דמחזי כמתקן וכיון שכן אינו יכול לקרות לה שם ולאפותה כיון דלא חזי לה לי\"ט נמצא אופה מי\"ט לחול ומש\"ה כתב הרי\"ף דאי ליכא כהן קטן עביד ליה כדר\"א גם התוספות בד\"ה עד שתאפה והרא\"ש והטור סימן תנ\"ז כתבו בהדיא דאפילו ליכא כהן קטן אי איכא כהן גדול יכול לקרות לה שם משום דחזי ליה על ידי ביטול ברוב ואם כן נמצאו כל הני רבוותא סותרים לדעת הרב תה\"ד וליכא למימר דע\"כ לא אמר' התה\"ד אלא דוקא במבטל את האיסורים דקודם הביטול לא חזיא לשום אדם מש\"ה כשמבטלה הו\"ל מתקן משא\"כ הכא כיון דחלת ח\"ל קודם הביטול דחזיא לכהן קטן או לכ\"ג שטבל לקיריו לא מחזי כולי האי כמתקן דהא ליתא שהרי בפ' נוטל פרכינן אמתניתין דקתני רי\"א אף מעלין את המדומע בשבת אמאי הא קא מתקן כו' ופרש\"י הא קמתקן שמביאו לידי היתר ע\"י כך ונגזור בי' אטו תקון מלאכה הרי אע\"ג דמדומע חזי לכהנים אפי\"ה הוה ליה מתקן כיון שע\"י העלאה זו מביאו לידי היתר לזרים הן אמת שדברי הרב תה\"ד שכתב דאסור לבטל את האיסורים בשבת וי\"ט משום דמחזי כמתקן נראה שטעמו ונמוקו עמו מסוגיא דפרק נוטל דבעי בגמרא לומר דאסור לעלות את המדומע בשבת משום דהוי מתקן וכיון שכן קשה לדעת התוס' והרא\"ש והטור שכתבו שמותר לבטל חלת ח\"ל ברוב בי\"ט ועל כן היה נראה לי לומר שאף הא\"ז לא כתב דאסור לבטל את האיסורים אלא דוקא בשבת וכדמוכחא סוגיא דפ' נוטל אבל בי\"ט אזיל ומודה שמותר לבטל את האיסורים ואע\"ג דמחזי כמתקן כיון דהוי מתקן לצורך אוכל נפש וכ\"כ הרב מוהרלנ\"ח בתשובה סימן י\"ו דהגבהת תרומות ומעשרות בי\"ט לדעת הרמב\"ן ז\"ל אין איסורו משום מתקן כיון דהוי לצורך אוכל נפש אלא איסורה משום דמיחזי כמקח וממכר וגזרה שמא יכתוב ואף למה שנראה מדברי התוספות ורש\"י בפרק משילין דהגבהת תרומות ומעשרות בי\"ט אסור משום מתקן איכא למימר דלא אמרה אלא בהגבהת תרומות ובפירי דטבילי מאתמול כדאמרינן התם משום דיכול לתקנו מעי\"ט אמנם בביטול האיסורין ובגוונא דלא אפשר לתקנו מעי\"ט כי הך דמתני' דפ' אלו עוברין כ\"ע מודו דלא אסור משום מתקן כמו שלא אסרו בהגבהת תרומות בפירי דטבילי בי\"ט האמנם לדברי הרב בעל תה\"ד דס\"ל דאסור לבטל את האיסורין אפי' בי\"ט ואפי' בגונ' דלא אפשר לבטוליה מאתמול מדק\"ל מההיא דעצים שנשרו מן הדקל בי\"ט קשה טובא מההיא דחלת ח\"ל שכתבנו ואולי י\"ל דס\"ל להר\"ב תה\"ד דגבי חלת ח\"ל הקילו לבטלו בי\"ט כי היכי דהקילו בה לבטלה בידים ברוב משום דקילא טפי דאינה נוהגת בכל מקום אלא במקומות הסמוכים לא\"י כמ\"ש הר\"ן שם אלא דאכתי אין זה מספיק להקשות לדעת הרי\"ף ז\"ל דאיכא למימר לדעת הרי\"ף דס\"ל דאף בחלת ח\"ל אסור לבטלה בי\"ט כמו בשאר איסורין ואם כן מאי ק\"ל להרמב\"ן אלא משמע דסבירא ליה דבכל האיסורין דינן שוה דמותר לבטלן בי\"ט ושלא כדעת הרב תה\"ד ומ\"מ לדאתאן עלה נר' שאף הרב תה\"ד לא אמרה אלא דוקא במבטל את האיסורין בידים דעושה מעשה בגוף האיסור במה שהוסיף עליו כדי לבטל אבל כגון הא דנ\"ד דאינו עושה מעשה כלל בגוף האיסור וככחם אז כחם עתה מסתברא ודאי דאין לאסור משום מתקן כנ\"ל:<br><b> ודע </b> שהתוספות ז\"ל בד\"ה איכא חד דמערב בהו הקשה וז\"ל וא\"ת וליבטלי ברוב וי\"ל דב\"ח חשיבי ולא בטלי א\"נ הו\"ל דבר שיל\"מ לאחר יו\"ט כו' ודבריהם צריכים ביאור דמאי ק\"ל ודקארי להו מאי קארי להו הא בהדיא אמרינן לעיל דכל דבר שיל\"מ אפי' בדרבנן לא בטיל ואפשר ליישב דכונתם ז\"ל להקשות למאי דפרכינן בגמ' לעיל מברייתא דקתני א' ביצה שנולדה בי\"ט כו' וספקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הו\"ל ס' דאורייתא ולחומרא אלא למ\"ד משום גזירה ספק דרבנן הוא וכל ס' דרבנן לקולא וכו' ומשמע להו דהמקשה דפריך מהך ברייתא ס\"ל דדשיל\"מ בדרבנן בטיל וכן משמע מדאמר רב אשי לעולם ס' י\"ט ספק חול הו\"ל דשיל\"מ וכל דבר שיל\"מ אפי' בדרבנן לא בטיל משמע דהא בהא תליא דאי הוה ס\"ל להמקשה דדשיל\"מ אפילו בדרבנן לא בטיל ה\"ה נמי לס' דרבנן והיינו דחדית ליה רב אשי דאל\"כ אלא דהמקשה נמי הוה ס\"ל דודאי איסור אפילו באלף לא בטיל אלא דהוה ס\"ל דבס' קיל טפי ואזלינן לקולא אם כן מאי חדית ליה רב אשי וקאמר וכל דשיל\"מ אפילו בדרבנן לא בטיל הא איהו נמי הכי ס\"ל וכ\"כ הרב פר\"ח ז\"ל שם בחי\"ד סימן ק\"י ס\"ק מ\"ו ע\"ש וכן נראה בהדיא ממ\"ש ה\"ה בפ\"א מהלכות אלו דין וז\"ל ולא כתב רבינו ספק י\"ט ס' חול דכיון שאין לו ביטול פשיטא דס' אסור ולפ\"ז צריך לומר דכי פריך בגמ' אלא למ\"ד משום גזירה ס' דרבנן הוא כו' ה\"ה דהוה מצי לאקשויי מסיפא דקתני ואם נתערבה באלף כולן אסורות אלא דניחא ליה לאקשויי מרישא והא דאמרינן בתר הכי א\"ה אימא סיפא ואם נתערבה באלף כולן אסורות אא\"ב ס' י\"ט ספק חול הו\"ל דשיל\"מ כו' ה\"ק אי א\"ב ס' י\"ט ס' חול וטעמא משום הכנה דהוי דאורייתא הו\"ל דשיל\"מ כו' ועיין בהרב ל\"מ ז\"ל שם ומעתה היינו דק\"ל להתוס' בשמעתין דליבטל ברובא כלומר דלהך מקשה דס\"ל דדבר שיל\"מ בדרבנן בטיל וכן ר\"פ משמע התם דהכי ס\"ל אדק\"ל מהך ברייתא דא' ביצה שנולדה תקשי להו מהך מתני' וליכא למימר דממתני' לא ק\"ל משום דאיכא למימר דה\"ט דקתני מתני' אסורין משום דאיכא למימר דהנך אחריני נינהו כו' וכמ\"ש מ\"נ כו' דהא ליתא דהא כיון דס\"ל השתא דספקא דרבנן אפי' בדשיל\"מ לקולא אם כן ה\"נ אמאי אסורין ואי משום חששא דשמא אחריני נינהו הא מידי ס' לא נפקא ותו דהאי דאמרינן בגמרא מ\"נ אחריני נינהו כו' אינו אלא לרווחא בעלמא דלפי האמת ודאי לית לן למיחש להכי מדקתני סיפא ג' ומצא ב' מותרין ולא חיישי' דילמא אחריני נינהו ועיין בב\"ח סי' תצ\"ז ואהא תי' דמתניתין לא ק\"ל משום דב\"ח לא בטילי וכתבו עוד א\"נ הו\"ל דשיל\"מ כו' כלומר דבמוקצה כולי עלמא מודו דדשיל\"מ לא בטיל משום דמוקצה חמיר טפי כשל תורה דהולכין בספיקא להחמיר ותדע מדחזינן דפריך מברייתא דאח' ביצה שנולדה לר\"י ולרבי יצחק ולא פריך לר\"ן דאמר דה\"ט דביצה משום מוקצה משמע דלר\"ן ל\"ק ליה משום דמוקצה חמיר כשל תורה והולכין בס' להחמיר וא\"כ מינה נמי דאין לו ביטול משום דהו\"ל דשיל\"מ דהא בהא תליא וכמ\"ש וכ\"כ הר\"ב חד\"ה שם משם התוס' ישנים ע\"ש כנ\"ל אלא דק\"ל ממ\"ש התוס' בפרק משילין דף ל\"ח ע\"א ד\"ה ולבטיל מים ומלח וז\"ל ותי' הא הו\"ל דבר שיל\"מ שאפילו באלף לא בטיל וי\"ל כו' ואי כפי מ\"ש מאי ק\"ל הא איכא למימר דמאן דפריך התם לבטיל מים ומלח ס\"ל דדשיל\"מ בדרבנן בטיל וכדסבירא ליה להמקשה דהכא ולר\"פ ורב אשי דמשני הכא דדשיל\"מ אפילו בדרבנן לא בטיל הא איהו משני התם משום דהוי דבר שיל\"מ אלא משמע דס\"ל דהא דדשיל\"מ אפילו באלף לא בטיל בהא כ\"ע מודו והמקשה דפריך הכא מברייתא דקתני כו' אסורה מודה נמי בהכי מדחזינן דלא פריך מסיפא דס\"ל דספק גריע טפי ורב אשי דקאמר וכל דבר שיל\"מ אפילו בדרבנן לא בטיל סבירא לי' דהא בהא תליא:<br><b> אך </b> קשה לפי זה מהא דגרסינן דף ד' ע\"ב אההיא דעצים שנשרו מן הדקל ולרב אשי דאמר כל דבר שיל\"מ אפילו בדרבנן לא בטיל מאי איכא למימר כו' משמע בהדיא מסוגיא זו דרב אשי הוא דחדית לן הך סברא מדל\"ק ליה בפשיטות והא הו\"ל דשיל\"מ וכעת צריך עיון:<br><b> ואפשר </b> לישב דברי התוס' ז\"ל דפרק משילין במה שנדקדק עוד במה שהוצרכו להביא פרש\"י שפירש הואיל והעיסה נפישא להק' קושייתם כי לכאורה דברים הללו ללא צורך לקושייתם אלא נר' שכונתם ז\"ל דודאי ידעי להו להאי מילתא שפיר דרב אשי הוא דחדי' לן דכל דבר שיל\"מ אפילו באלף לא בטיל בדרבנן ור\"פ והמקשה דהתם סבירא ליה דדבר שיל\"מ בדרבנן בטיל וכדמוכחא מסוגיא דעצים שנשרו מן הדקל וכמ\"ש הפר\"ח ז\"ל אלא שכל קושייתם ז\"ל הוא לפי פרש\"י שפירש דמאי דפריך התם ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה היינו משום דהעיסה נפישא דמשמע דאע\"ג דאין בעיסה ס' כנגד המים לבטלן אפ\"ה פריך דליבטיל מים ומלח לגבי עיסה דנפישא והיינו משום דס\"ל דכיון דאיסור תחומין אינו אלא מדרבנן בעלמא דין הוא שנקל בהכי שלא להצריך ס' כאיסור תורה אלא ברובא בעלמא סגי והשתא היינו דק\"ל ותימא הא הוי דשיל\"מ דאפילו באלף לא בטיל כלומר הן לו יהי דנימא דמאן דפריך התם ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה ס\"ל דדשיל\"מ בדרבנן בטיל וכדס\"ל להמקשה דהכא ור\"פ מ\"מ כיון דבדאורייתא דשיל\"מ אפילו באלף לא בטיל אין סברא לומר דבתחומין כיון דמדרבנן הוא אפילו ברובא בטיל דהא חד דרגא נחתינן תרי דרגא לא נחתינן ולפחות מיהא ליבעי ס' כשאר איסורין ואהא תירץ דה\"מ מין במינו אבל מין בשאינו מינו בטיל שפיר בס' ואפילו בדאורייתא ואם כן הכא כיון דתחומין דרבנן נחתי' דרגא ואפילו ברובא דעלמא סגי כנ\"ל ועיין בתוס' פרק הנודר מן הירק ד\"ה ודוק מיהו אכתי ק' לי דברי התוס' ז\"ל שכתבו בעירובין פרק מי שהוציאוהו דמ\"ה ע\"ב ד\"ה אי בעי' אימא הוי ס' דדבריהם וז\"ל אע\"ג דהוי דשיל\"מ ואמר רב אשי בריש ביצה דדשיל\"מ אפילו באלף לא בטיל אפילו בספקא דדבריהם בעירוב הקילו עכ\"ל. והשתא כפי מ\"ש דהא בהא תליא דכיון דס\"ל דדשיל\"מ אפילו בדרבנן לא בטיל ה\"ה נמי דיש להחמיר בס' וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל אם כן קשה מה תי' במ\"ש בעירוב הקילו הא בסוף משילין ס\"ל לרב אשי דדבר שיל\"מ אפילו בעירוב לא בטיל וכיון דאין לו בטול כ\"ש דס' אסור דהא בהא תליא כמ\"ש ועיין בפר\"ח י\"ד סי' ק\"י בכללי ס\"ס ס\"ק שהביא דברי התוס' הללו בלי חולק:<br><b> ולע\"ד </b> נראה שכפי דברי ה\"ה שכתבנו דהא בהא תליא והסכים הוא ז\"ל לדעתו בסימן הנז' ס\"ק מ\"ו ע\"כ צ\"ל דאפילו בעירוב ס' נמי להחמיר כיון דקי\"ל כרב אשי דדשיל\"מ לא בטיל אפילו בעירוב דהא בהא תליא כמ\"ש כנ\"ל:<br><b> ועוד </b> אפשר לפרש דברי התוס' באופן אחר יותר נכון דמעיקר' ס\"ד כסברת המרדכי והביאו מור\"ם ז\"ל בהגהת י\"ד סי' ק\"ב דלא מקרי דשיל\"מ אלא דוקא ביצה שנולדה בי\"ט וכיוצא שכשיעבור זמן איסורא הוא עומד בהיתירא לעולם אבל אם הוא דבר שיש לו היתר וחוזר ונאסר לשנה הבאה כחמץ בפסח וכיוצא לא מקרי דשיל\"מ וכתב הרב מנחת כהן בחלק התערובות דנ\"ח ע\"ד שלפי זה נראה דמוקצה אינו בכלל דשיל\"מ ובטיל ברוב מפני שאף שלאחר השבת או לאחר י\"ט יהיה מותר עם כל זה חוזר ונאסר לשנה הבאה ואינו כמו נולד שמשעבר שבת וי\"ט והותר נשאר בהיתרו לעולם ואף שרבינו כתב בפרק ט\"ו מהל' מ\"א שמוקצה הוא דבר שיל\"מ הוא משום דאזיל לטעמיה שקורא דשיל\"מ לחמץ בפסח אפי' שנאסר לשנה הבאה א\"ד יע\"ש וא\"כ היינו דק\"ל מעיקרא דליבטיל ברובא דאע\"ג דמסקינן לעיל דכל דבר שיל\"מ אפי' בדרבנן לא היינו דוקא גבי ביצה שנולדה בי\"ט שמשעבר זמן איסורו נשאר בהיתירו לעולם מה שאין כן גבי גוזלות דב' ומצא ג' דמותרין נינהו הרי חוזרים ונאסרים לי\"ט הבאה ואע\"ג דכי אזמין להו מעי\"ט שרי בי\"ט הבאה מ\"מ אי לא אזמין להו לי\"ט הבאה הן נאסרים ולא דמי לביצה שנולדה בי\"ט דלעולם בהיתרו עומד ולא אתי לכלל איסור ואם כן ס\"ד דלא מקרי בהכי דשיל\"מ כסברת המרדכי ז\"ל ואהא תיר' א\"נ דהו\"ל דבר שיל\"מ לאחר י\"ט כלומר דחזרו השתא מסברתייהו דמעיקרא דס\"ל דכיון דיש לו מתירין לאחר זמן מיקרי בהכי דשיל\"מ וכסברת רבינו ז\"ל ומה מאד מתקו דבריהם מ\"ש א\"נ הוי דשיל\"מ לאחר י\"ט כו' כי דבריהם הללו הן שפת יתר ולא הי\"ל לומר אלא דהו\"ל דבר שיל\"מ וכל דבר שיל\"מ כו' ומי לא ידע בכל אלה שהיתירא הוא לאחר י\"ט. אכן כפי מ\"ש דבריהם מדוקדקים שבאו לומר דאע\"ג דלא דמי לביצה שנולדה בי\"ט שנשאר בהיתירו לעולם משא\"כ גוזלות דחוזרים ונאסרים לי\"ט הבאה אפ\"ה כיון דיש לו מתירין לאחר יו\"ט אע\"ג דליום טוב הבאה הן נאסרים קרינן ביה דבר שיל\"מ ודוק כי נכון הוא:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (פז) </b> קשה כו' ואמאי נכבשינהו וניידי כו'. לכאורה י\"ל דלק\"מ דאפשר דלתנא דמתניתין מספקא לי' אי יש מוקצה לחצי שבת אי לאו וכיון דנתערבו השנים עם השלישי הרי כולם מוקצים הם וא\"כ הרי אף לבתר דניידי אסורים מספק דדלמא יש מוקצה לחצי שבת אלא די\"ל כיון דבידו למכבשינהו דלניידי לא חל עליהם שם מוקצה אפי' לחצי שבת. אבל הא ליכא לאקשויי דמה בכך דמספקא לי' לתנא דמתניתין אי יש מוקצה לחצי שבת הא מ\"מ הוי לן למיזל לקולא דהא הו\"ל ס' דרבנן (ואי משום דהוי דשיל\"מ הא הוכחתי לעיל דבספיקא דדינא לא אמרינן כן). די\"ל דהא כתב המוהרש\"א בשם תוספות ישנים דלהכי לא פריך הש\"ס מהברייתא דספיקה אסורה לרב נחמן דמוקי מתניתין בריש מכילתין בתרנגולת העומדת לגדל ביצים משום דמוקצה הוי כעין דאורייתא ומכש\"כ במוקצה דבעלי חיים ודוק:<br><b> (פח) </b> הא בהדיא אמרינן לעיל דכל דשיל\"מ אפי' בדרבנן לא בטיל. לענ\"ד אפשר לומר דכיון דהא דדשיל\"מ לא בטיל היינו דוקא במין במינו ולהכי פוסקים הסוברים דמאן דס\"ל מין במינו לא בטיל היינו דוקא בלח בלח אלא דאנן קיי\"ל דמין במינו בטיל בכל גווני ובדשיל\"מ מחמרינן כמ\"ד דלא בטיל וא\"כ י\"ל דהיינו דוקא בלח בלח אבל ביבש ביבש בטיל וברייתא דאחת ביצה שנולדה בשבת כו' דקתני התם ואם נתערבה באלף כולן אסורות י\"ל דאזלא כמאן דס\"ל דטעמא הוא משום דהו\"ל דשיל\"מ ובביצה מטורפת בקערה דהו\"ל לח בלח ולא בטלה וא\"כ ביונים דהו\"ל יבש ביבש איכא למימר דאפי' דדשיל\"מ בטלי ולהכי חידשו התוס' וכתבו אי נמי דהו\"ל דשיל\"מ והיינו שאפילו ביבש ביבש נמי אמרינן דדשיל\"מ לא בטיל ודוק:<br><b> (פט) </b> א\"כ קשה מה תירצו כו' ס\"ל לרב אשי כו' כ\"ש דס' אסור. ולענ\"ד יש ליישב דעד כאן לא קאמרי התוס' התם בעירובין דף מ\"ה הנ\"ל דבעירוב הקילו אלא דוקא התם בגשמים דאין להם מתירין אלא למחר אבל במים ומלח דמותרים היום בתוך תחום שניהן א\"כ האי דשיל\"מ חמיר טפי אפי' בעירוב הקל אזלינן בי' לחומרא וכמ\"ש הר\"ן שם דמה\"ט מחמרינן בי' אפי' במין בשאינו מינו וע\"ש. ואע\"ג דהתוס' בשבת לענין זה לא ס\"ל כהר\"ן מדלא תירצו כן שם מ\"מ אפשר דלענין קולא דעירובין מודים להר\"ן דלא מקילינן בדבר שמותר באותו יום עצמו. ועוד דהא כבר כתב המהרש\"ל דאין להקשות דברי תוס' אהדדי משום דלאו מרועה אחד נתנו ולזאת י\"ל דהתוס' בעירובין ס\"ל כהר\"ן משום הכי כתבו שם דבעירוב הקילו משא\"כ בהאי דמים ומלח דיש להם היתר באותו היום. ובאמת מה\"ט ממילא ניחא הא דמחמרינן בהו אע\"ג דהוי מין בשאינו מינו (אע\"ג דסברת הר\"ן היא משום דהיתר בהיתר הו\"ל מין במינו ולא משום חומרא מ\"מ הר\"ן נמי מודה כסברת רש\"י דעד שתאכלנו דאל\"כ מ\"ט מחמרינן בס' בדשיל\"מ) ומש\"ה כל שביומי' מותר הו\"ל דשיל\"מ טפי ומחמרינן בי' נמי גבי עירוב. ועוד י\"ל דעד כאן לא כתבו התוס' התם דבעירוב הקילו אלא לענין ס' גבי גשמים אבל בתערובות מים ומלח גם בעירוב מחמרינן. וראיה לדבר דתערובות חמיר מספיקא שהרי בריש מכילתין לא פריך הש\"ס אלא מהא דספיקה אסורה ולא מהא דאם נתערבה באלף כולן אסורות ואע\"ג דלמאי שתירץ רב אשי הא גם ספק בדשיל\"מ אסור מ\"מ מודה דתערובות חמיר מספיקא וניהו דבעירוב הקילו בספיקא מ\"מ בתערובות לא הקילו משום דבתערובות איכא חזקת איסור וכמ\"ש המרדכי:<br><b> (צ) </b> מ\"ש א\"נ הוי דשיל\"מ לאחר יו\"ט כו' אכן כו' שבאו לומר דאע\"ג כו' דליו\"ט הבא הם נאסרים מ\"מ קרינן בהו דשיל\"מ. ולפ\"ז יקשה מה יענה המחבר לדברי הר\"ן שם דכתב נמי ליישב הקושיא הנ\"ל דב' ומצא ג' אמאי לא בטיל ברוב וכתב לתרץ א\"נ דכל דשיל\"מ אפי' באלף לא בטיל ולא כתב שפת יתר זה לאחר יו\"ט וא\"כ הא קשה גם עליו קושיית המחבר דקארי לי' מאי קארי לי' ואפשר לדחוק קצת ולומר דשפת יתר הוא מה שכתבו וכל דשיל\"מ וכונתם בזה דהיינו נמי אפי' מה שיאסר עוד לשבת הבא נמי מקרי דשיל\"מ אלא שזהו דקדוק קלוש שהרי לשון זה הוא נמי לישנא דרב אשי בדף ד' ע\"א ובדף ל\"ט ע\"א:<br><b> (צא) </b> בטעה\"מ: והוי עיקר מן התורה דהא תחומין בי\"ב מיל דאורייתא. דבריו אלו סתורים מדברי הרלב\"ח סי' כ\"ח הביאו המג\"א בסי' ת\"ד דדוקא לאדם עצמו ס\"ל להרמב\"ם ז\"ל די\"ב מיל הוו דאורייתא אבל לא לכליו ובהמתו ועי' לעיל בדף כ' ע\"ב ובדף כ\"א ע\"ב ואע\"ג די\"ל דס\"ל כהר\"ם אלשקר שחולק בזה מ\"מ מדלא פלפל בזה נראה בעליל דנעלמו ממנו דברי הרלב\"ח הנ\"ל ולפ\"ז קושייתו זו לא קשה מידי:<br><b> (צב) </b> וע\"כ ה\"ט משום דאזלינן בתר רובא דעלמא. ולענ\"ד אפילו אי נימא דרוב וקרוב רובא עדיף אפילו ברובא דעלמא. מ\"מ לענין איסור מוקצה דזימן הנ\"ל הוה לן למיזל בתר קרוב ולא בתר רובא דעלמא דהא רובא דעלמא נכרים הם והרי איתא בירושלמי דנכרי אין צריך הכין. וכמ\"ש הב\"י בא\"ח סי' תצ\"ח. וא\"כ ע\"כ האי דבעי בסוגיין לסייע לדר\"ח דרוב וקרוב הלך אחר הרוב היינו דבמקום רחוק יש כאן רוב יונים של ישראל. אמנם צ\"ע בזה דאדרבה הא מוכח מש\"ס אלו דלא חיישינן לרובא דעלמא דהא כיון דרובא דעלמא נכרים הם א\"כ מה בכך דאיכא נמי רוב יונים של ישראל שלא זימנום הא מ\"מ אית לן למיזל בתר רובא דעלמא דשל נכרים ובשל נכרים הרי אין כאן מוקצה אע\"כ דלא חיישינן לרובא דעלמא. וע\"כ צ\"ל דהא דכתב הפר\"ח דהיינו טעמא דאזלינן בתר רובא דעלמא האי דעלמא לאו דוקא והיינו דבא לומר דאזלינן בתר יונים שיש שם אפילו הרחוקים יותר מחמשים אמה שהם של ישראל שלא זימנום. משום דקיי\"ל כר\"ח דרוב וקרוב כה\"ג אזלינן בתר הרוב ולק\"מ על הפר\"ח הנ\"ל. אכן מ\"ש עוד לדקדק נמי בדברי הפר\"ח בחידושיו להלכות ע\"ז במאי דיהיב שם טעמא למ\"ש הרמב\"ם דהקן עצמו מותר היינו משום דכיון דרובא דעלמא דהיתרא הוא קיי\"ל דרוב וקרוב הלך אחר הרוב התם נמי האי דקאמר רובא דעלמא לישנא קטיעה הוא וכוונתו שם דכיון דרוב עצים הסמוכים לאשירה דהיתירא נינהו אזלינן בתר רובא לקולא אבל לרובא דעלמא דלא ידעינן לי' לא חיישינן:",
+                "<b>זימן </b>\n<b> בתוך הקן ומצא לפני הקן כו'.</b> שם בגמרא אמרינן לימא מסייע ליה לר\"ח דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב אמר אביי בדף רבא אמר בב' קנין זו למעלה מזו כו' והטור ורבינו ז\"ל השמיטו אוקמתא דאביי ורבא לכותבו סתם זמן בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורים. ונראה שטעמם ונימוקם עמם דהך אוקמתא דאביי אינו אלא לדחויי בעלמא דלא לסיועי מינה לר\"ח דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב וכיון דאנן קיי\"ל כר\"ח כמו שפסק רבינו ז\"ל בפ\"ט מהל' רוצח אם כן מעתה מתני' כפשטא אתיא אפי' בדליכא דף ומשום דרוב וקרוב הלך אחר הרוב:<br><b> וראיתי </b> להפר\"ח ז\"ל חי\"ד סימן ס\"ג סק\"ג שכ' שממה שהשמיט רבינו ז\"ל בה' רוצח אוקמתא דיושבת בין ההרים דאית מ\"ד התם בפ' לא יחפור וכן בפרק ט\"ו מה' גזילה ואבידה העתיק המשנה כצורתה והשמיט אוקמתא דעומדת בשביל של כרמים משמע שדעתו לומר דאפי' לר\"ח לא אזלינן בתר רובא דעלמא והך פירכא דפרכינן התם וליזל בתר רובא דעלמא לאו פירכא היא והתרצן לפום שיטתיה דהמקשן קמשני ליה והוכיח במישור מכמה דוכתי דמשמע הכי יע\"ש. ולפי דבריו נראה שיש ליישב קצת מה שהקשה הר\"ב ל\"מ ז\"ל בפי\"ב מהל' מאכ\"א דין במ\"ב למה שרבי' השמיט אוקמתא דעקולי ופשורי יע\"ש ודוק. אלא שיש לדקדק על הפר\"ח ז\"ל ממ\"ש רבינו כאן ז\"ל זמן בתוך הקן ומצא לפני הקן אם אין שם בקן אלא הן ואינן יכולין לפרוח כו' הרי אלו מותרים יע\"ש משמע מדבריו דביכולים לפרוח אפילו דליכא קן בתוך נ' אמה אסורים וע\"כ היינו טעמא משום דאזלי' בתר רובא דעלמא הוא ואם איתא דרבינו ז\"ל ס\"ל דלא אזלינן בתר רובא דעלמא הול\"ל בדליכא קן בתוך נ' אמה מותרים משום דקרוב עדיף לגבי רובא דעלמא ודוק:<br><b> וראיתי </b> להפר\"ח בחידושיו לה' ע\"ז פ\"ז דין י\"ב אמ\"ש רבינו ז\"ל אפרוחים שקיננו באשירה כו' והקן עצמו מותר מפני שהעוף מביא עציו ממקום אחר שכתב וז\"ל אף שפשט הסוגיא נראה כדברי הראב\"ד דדוקא בשידוע שהביא ממקום אחר מ\"מ דברי הרב נראין עיקר מדאמרינן פ' לא יחפור רוב וקרוב הלך אחר הרוב וה\"נ כיון דרובא דעלמא דהתירא אזלינן בתר רובא דעלמא עכ\"ד ויש לדקדק עליו שהרי דעת רבינו ז\"ל דלא אזלי' בתר רובא דעלמא לגבי קרוב וכמ\"ש הוא ז\"ל:<br><b> ועוד </b> יש לדקדק עליו שהרי כ' רבינו ז\"ל בפ\"י מה' מ\"א דין י\"ג וז\"ל חבית של יין הנמצא טמונה בפרדס של ערלה אסורה בשתיה כו' אבל ענבים הנמצאים טמונים שם אסור שמא נלקטו והצניען שם ע\"כ וכתב הפר\"ח בסי' כ\"ז דאע\"ג דבפ' לא יחפור משמע דהא דאמרינן וה\"מ חמרא אבל ענבי מצנעי היינו לפום מאי דבעי לדחויי דרבינא לית ליה כר\"ח אלא ס\"ל דרוב וקרוב הלך אחר הרוב ומשום הכי קאמר דעינבי עביד דמצנע ואע\"ג דרובא דעלמא דהיתירא אפי\"ה אזלינן בתר רובא אמנם למאי דקי\"ל כר\"ח משמע דאפילו ענבים משום דאזלי' בתר רובא וכ\"כ הרא\"ש שם ס\"ל לרבינו ז\"ל כמ\"ש הרמב\"ן שם וז\"ל אבל ענבי דמצנעי ואפי' לר\"ח אסור דכי הא לאו קרוב בלחוד אלא במקומו ממ\"ש וחזקה כאן נמצאו וכאן היו והו\"ל קרוב ומצוי וליכא למ\"ד רוב עדיף עכ\"ד יע\"ש ולזה הסכים הרב ז\"ל שם וכ\"כ הרב ט\"ז בחי' י\"ד סי' רצ\"ד ס\"ק י\"ז ליישב דעת הטור ומרן ז\"ל שפסקו כרבי' דבקרוב ומצוי אזלינן אחר הרוב ומהתימה עליו דט\"ז סי' שכ\"ה על מ\"ש מרן שם בסעיף ט' וז\"ל אם הוא ספק אם באו מחוץ לתחום אסור דוקא כו' אבל גוי השרוי עמו בעיר ופירו' המצוי' בעיר אין לחוש מס' וכתב הרב הנז' בסק\"ו וז\"ל דטפי מסתבר לתלות בקרוב דמצוי אך נלע\"ד דהא קי\"ל כר\"ח דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ואפי' בקרוב ומצוי ואם כן כאן נמי נתלה הפירות ברוב שהוא חוץ לתחום וכ\"ת שאני הכא דאין כאן אלא איסורא דרבנן ליתא ע\"כ נראה לי דהכא נקט דוקא תרי בתים משום הכי אין כאן רוב לאיסור דודאי לא לקח אלא משלו אבל אם היו לו ב' בתים דחוץ לתחום ואחד תוך לתחום הוא אסור עכ\"ד ואתמהא דלפי מ\"ש הוא ז\"ל לדעת מרן והטור דבקרוב ומצוי אין הולכין אחר הרוב דאמרינן כאן נמצאו וכאן היו ולזה הסכים דעתו ז\"ל אם כן מאי ק\"ל לדעת מרן הכא נמי קרוב ומצוי הוא דאמרינן כאן בתוך התחום נמצאו וכאן היו וכמ\"ש הר\"ן בפ' שואל יע\"ש ודוק וא\"כ ה\"נ בקן הנמצא באשירה אע\"ג דרובא דעלמא דהיתירא כיון שמצאו במקומו אמאי לא נימא דחזקה כאן נמצאו וכאן היו ומאשירה עצמה הן ולכן מחוורתא דמילתא דטעמא דרבינו ז\"ל כמ\"ש הכ\"מ ז\"ל שם ע\"ש ודו\"ק:<br><b> ודע </b> שהטור והרשב\"א ז\"ל בס' עה\"ק הביאו אוקמתא דרבא לפסק הלכה וכתב מרן הב\"י סימן רצ\"ו שהפוסקים שהשמיטו זה משום דס\"ל דהא דאביי ורבא אינו אלא לדחוייא בעלמא דלא לסייעיה לר\"ח והילכך לדידן דקי\"ל כר\"ח תו לא צריכי לאוקמא למתני' בב' קנין זו למעלה מזו והילכך איכא למימר בשתי קני' זו למעלה מזו אפי' זימן בתחתונה ולא זמן בעליונה שרי דכיון שאותן שזימן מצאן במקומו לא חיישינן להו כלל עכ\"ד יעיין שם וכוונת דבריו ובודאי שכונתו ז\"ל לומר דלדידן דקיי\"ל כר\"ח איכא למימר דבב' קנין זו למעלה מזו ובגונא דליכא למיחש לרובא דעלמא כגון דאין שם בתוך נ' אמה אלא ב' קנין הללו דא\"ז שרי משום דלא חיישינן להא כלל ואשתרבובי אשתרבוב ונחית והיינו שהוצרכו הרשב\"א ורי\"ו להביא הך אוקמתא דרבא אע\"ג דקי\"ל כר\"ח ובלא\"ה אסירי משום דחיישינן לרובא דעלמא משום דנ\"מ לענין דינא היכא דליכא למיחש לרובא דעלמא וכדכתיבנא וזה פשוט וכ\"כ הפר\"ח ז\"ל ס\"ק י\"ד ע\"ש וכתב עוד שם שנראה לו עיקר כדברי הרשב\"א ורי\"ו ודלא כהב\"י דס\"ל למסקנא לא אמרי' הכי דליתא ותדע דהא רבא לא הוה איצטריך לדחויי ליה אלא דמתני' מיירי כשזימן בתחתונה ולא זימן בעליונה והוה סגי לי' בהכי דלא לסייעיה מתני' לר\"ח ואינו קא מוסיף אפי' זימן בעליונה ולא מצא בתחתונה ע\"כ אינו אלא משום דהכי קי\"ל ליה לרבא מסברא דנפשיה וכיון שכן אפי' למסקנא דקי\"ל כר\"ח נקטינן כסברת ואוקמתא דרבא אלו דבריו ע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> אין זה כדאי לדחות דברי הב\"י ושאר הפוסקים שהשמיטו דין זה דאיכא למימר דהא דהוצרך רבא לומר ולא מבעי' זימן בתחתונה ולא זימן בעליונה אלא אפי' זמן בעליונה כו' לאו משום דהכי קים לי' מסברא אלא משום דכיון דלדידיה מתני' דקתני בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורים מיירי בשני קנין זו למעלה מזו וזמן את אחת מהן ולא משום חששא דרוב' דעלמא אלא משום חשש דשמא באו מאותו הקן שלא זימן אם כן סיפא דקתני ואם אין שם אלא הן הרי אלו מותרים ע\"כ הכונה לומר דאין שם אלא אותו קן שזימן וכ\"כ בשיטה מקובצת למוהר\"ב ז\"ל ואם כן אם איתא דכשזימן בעליונה ולא זימן בתחתונה מותרים משום דלא חיישינן לטעמא דסרוכי סרוך וסליקו אם כן אדתני סיפא אם אין שם אלא הן לאשמועינן רבותא אפילו בשיש שם קן אחר שלא זימן וכגון שזימן בעליונה ולא זימן בתחתונה דהרי אלו מותרים משום הכי הוכרח לומר דאפי' זימן בעליונה ולא זימן בתחתונה אפילו הכי אסורים דהשתא אתייא סיפא דמתני' שפיר דלא אשכח היתרא אלא בשאין שם אלא אותו קן שזימן כן נראה לי ודו\"ק:<br><b> ובדברי </b> הרשב\"א שהביא אוקמתא דרבא וכתב שהוצרך להביאו משום דנ\"מ אפילו היכא דליכא למיחש לרובא דעלמא וכמ\"ש הפר\"ח ז\"ל נראה שיש לדקדק עליו דהא ע\"כ הא דרבא דאסר בב' קנין זו למעלה מזו היינו משום דחיישי' דילמא הני דאזמין אזדי להו והנך אשתרבובי אשתרבוב ונחית ואינו אלא משום חששא וספיקא בעלמא וכמדוקדק מדברי רש\"י ד\"ה רבא אמר כו' יע\"ש וכיון שכן ק' שהרי דעת הרשב\"א ז\"ל הביאו ה\"ה בפ' הנז' דין דכיון שהמוקצה והנולד מדבריהם הולכין בספיקא להקל ולא אמרו אסור אלא בדבר שקרוב ליגע בשל תורה כגון ס' נצוד כו' יע\"ש וא\"כ הכא גבי גוזלות דאין כאן קרוב ליגע בשל תורה אמאי כתב דאסורים וע\"כ מתורת ספק הוא דאסור דשמא הנך דזימן אזדו לעלמא והנך אשתרבובי אשתרבוב ולא מתורת ודאי ואיכא למימר שפיר דאותן שלא זימן אזדו לעלמא והנך שזמן אינהו נינהו דמצאן לפני הקן ואדרבא אינו אלא חששא רחוקה וכמ\"ש מרן דלפי המסקנא לא חיישינן לה כלל ואם כן הן לו יהי דהוי ס' שקול אכתי אמאי אסורים כיון דהוי ס' דדבריהם והרב ל\"מ שם הוקשה לו לדברי הרשב\"א מחלוקת זמן שחורים ולבנים נמצא לבנים במקום שחורים דאמרינן דאסורים ותי' דהתם שאני משום דאזלינן בתר רובא דעלמא יע\"ש אכן תי' זה אינו עולה לקושיתינו דהא הרשב\"א ע\"כ מיירי בדליכא למיחש לרובא דעלמא כמ\"ש ואפשר לחלק דהכא שאני דאתחזק איסורא מבע\"י דאיכא קן א' שלא זמן ואע\"ג דבשעה דאיתיליד לן ספיקא דהיינו כשבא ומצא בתחתונה ולא מצא בעליונה אין כאן אתחזק איסורא דהא אין כאן אלא קן א' אפ\"ה כיון דמעיקרא אתחזק איסור' הולכין בספקא להחמיר ולא כתב הרשב\"א דבמוקצה ונולד הולכין בס' להקל אלא היכא דלא אתחזק איסורא ועיין בבית חדש ז\"ל סי' תצ\"ז:<br><b> וראיתי </b> לעמוד אמ\"ש התוס' בד\"ה פשיטא וז\"ל וקשה וכי מייתי ראיה ממר עוקבא שהוא אמורא יע\"ש וכ\"נ דכונתם ז\"ל דמאי פריך פשיטא ומייתי ראיה ממר עוקבא והא איכא למימר דהא דמר עוקבא אתא מתני' לאשמועינן ואהא תי' דע\"כ צריכים אנו לומר כדמר עוקבא דאל\"כ לא מיתוקמא מתני' דלא יחפור כלומר דהכי פריך פשיטא דמותרים דאמר מר עוקבא כו' דהא שמעי' ליה ממתני' דפרק לא יחפור ויש לדקדק לפי זה דמאי דפריך תלמודא פשיטא היינו משום דכבר שמעינן ליה ממתני' דלא יחפור אם כן מאי משני לעולם דאיכא קן בתוך נ' אמה וכגון דקיימא בקרן זוית מ\"ד כו' קמ\"ל דכל היכא דמדדה והדר חזי לקניה מדדה ואי לא לא מדדה הא נמי שמעי' לי' ממתני' דפרק לא יחפור דפרכינן התם אמתניתין דקתני נמצא בין ב' שובכות קרוב לזה שלו ואע\"ג דחד מינייהו נפיש מחבריה ומשני הב\"ע בשוין והדר פריך וליזיל בתר רובא דעלמא ומשני הב\"ע בשביל של כרמים דאם איתא דמעלמא אתי כיון דמדדי לא מצי אתי דכל דמדדי והדר חזי לקניה מדדי ואי לא לא מדדי וי\"ל עם מ\"ש התוס' שם בד\"ה דכל דמדדי וז\"ל לא היה צריך למאי דקאמר אי הדר חזי לקני' מדדי כיון דשובכים דעלמא יותר מנ' מן הכרמים ליכא למיחש אלא רובא דעלמא כו' אלא מיירי דאפי' אם יהיו שובכים דעלמא בין הכרמים כו' יע\"ש וא\"כ אי מתני' דהתם לא הוה שמעינן לה הך דכל דמדדה אי הדר חזי לקני' מדדה דאיכא לאוקמא למתניתין בשובכין דעלמא יותר מחמשים ומשום דכל המדדה אינו מדדה יותר מחמשים כדמר עוקבא אלא דתלמודא התם לפום מאי דשמעינן ממתני' דהכא דכל המדדה אי הדר חזי לקניה מדדה הוא דמוקי לה למתני' בכל גונא ואפי' בשובכין דעלמא בתוך נ' אמה וק\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בית </b>\n<b> מלא פירות שנפחת כו'.</b> כתב ה\"ה משנה פ' המביא ולא קי\"ל כר\"מ כו' וכן פסק הטור ז\"ל בסו' תקי\"ח כרבנן דר\"מ דדוקא בית שנפחת נוטל ממקום הפחת אבל לכתחילה אסור לפוחתו משום דאיכא סתירת אהל אף באוירא דלבני ויש לתמוה על מ\"ש הטור ז\"ל בסימן שצ\"ד וז\"ל ואם נתנן במגדל ונעל לפניו ואבד המפתח אם הוא של לבנים מסודרים אלו על אלו בלא טיט וטיח בי\"ט הוי עירוב מפני שיכול לסותרו וליטלו אבל בשבת או ביו\"ט והוא של בנין אינו עירוב ע\"כ והדבר תמוה שהרי בפ' בכל מערבין אוקמוה רב ושמואל למתני' דקתני נתנו במגדל ואבד המפתח ה\"ז עירוב במגדל של לבני' ור\"מ היא דאמר פוחת לכתחילה ואם כן כיון שרבי' ז\"ל פסק בסימן הנז' כרבנן דר\"מ א\"כ איך כתב דבי\"ט ה\"ז עירוב מפני שיכול לסותרו ויותר תימא על מרן הב\"י שכתב וז\"ל וכתב רבי' שתי האוקמתות משום דמשמע דלענין דינא לא פליגי ומשמע ליה דמדאוקמוה למתני' כר\"מ הכי קי\"ל עכ\"ל שהרי הטור ז\"ל פסק בהדייא כרבנן דר\"מ כמ\"ש גם מה שהכריח דמדאוקמה למתני' כר\"מ הכי קי\"ל קשה שהרי רב ושמואל הוא דאוקמוה למתני' התם כר\"מ ושמואל גופיה קאמר בשמעתין לקמן הא מני ר\"מ היא דאמר אף פוחת לכתחילה ונוטל ופליגי רבנן עליה ואנא דאמרי כדרבנן:<br><b> וראיתי </b> להרב מג\"א בסי' הנזכר סק\"ב שתמה על הטור ז\"ל כן ותיר' וז\"ל ונ\"ל דהטור ס\"ל כמ\"ש המרדכי והתוספות דמותר לטלטל הלבנים לצורך או\"נ ואם כן לצורך עירוב נמי שרי ובסימן תקי\"ח מיירי בשלא היה צריך לאכול הפירות עכ\"ל ודבריו דחוקים הרבה דאם כן צ\"ל דהטור פסק כר\"מ דסבירא לי' דבאוירא דלבני אין בהם משום סתירת אהל ואין כאן אלא איסור מוקצה גרידא והא ודאי ליתא מתרי טעמי חדא דאם כן לא הי\"ל להטור ז\"ל בסי' תקי\"ח להביא המשנה כצורתה והי\"ל לפרש דהיינו דוקא בשאינו צריך לאכול הפירות אבל אם צריך לאכול הפירות שרי וכר\"מ ותו שהרי שמואל דאמר חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע וחותך קאמר דאליבא דרבנן הוא דאמרה למילתיה אבל לר\"מ דס\"ל דאין באוירא דלבני איסור סתירה ה\"נ ס\"ל בחותמות שבקרקע דאין בהן איסור סתירה ומאי דאמרינן בתר הכי בגמ' הוא דאמר כי האי תנא דתניא כו' משמע ודאי דההיא ברייתא דאסר חותמות שבקרקע ביו\"ט רבנן היא ולא ר\"מ שהרי אידך ברייתא קתני דמודים חכמים לר\"מ בחותמות שבקרקע דבי\"ט מתיר ומפקיע ואם כן אין סברא לומר דאידך ברייתא ס\"ל דחותמות שבקרקע גריעי טפי ואסור אף לר\"מ ופליגי מן הקצה אל הקצה ותו דהיכי משני תלמודא אליביה דשמואל הוא דאמר כי האי תנא הא שמואל גופיה קאמר אנא דאמרי כרבנן ואלו להך ברייתא אפילו לר\"מ יהא אסור אלא משמע דהך ברייתא כרבנן דר\"מ הוא דאתייא דהשתא קיימא מילתיה דשמואל שפיר דקאמר אנא דאמרי כרבנן משום דס\"ל כי האי תנא דחותמות שבקרקע ואוירא דלבני תרוייהו שוין הן ויבואו שניהם ואם כן מאחר דשמואל ס\"ל כרבנן דר\"מ והטור ז\"ל פסקה להך דשמואל בסימן תקי\"ט אם כן ע\"כ ודאי דס\"ל דהלכה כרבנן דר\"מ ואם כן הדרא קו' לדוכתא:<br><b> ואשר </b> אני אחזה ליישב דעת הטור על פי מה שיש לדקדק עוד בדבריו במ\"ש אבל בשבת או ביו\"ט והוא של בנין אסור וקשה טובא שהרי באוירא דלבני מבואר בגמ' דאין בו איסור לר\"מ אלא משום מוקצה ומההיא דר\"ן דאמר שרגינהו ודאי אסור וא\"נ כיון דאין בו אלא איסור שבות גרידא הא קי\"ל כר' דכל דבר שאין בו אלא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות ומאי דאוקמוה למתני' דבכל מערבין ביו\"ט אבל לא בשבת כבר כתבו התוס' שם בד\"ה והאמר דהו\"מ לאוקומי כר' דבהני אוירא דלבני לית ביה אלא איסורא מדרבנן אלא דניחא לי' לאוקמ' כרבנן כרבא דמוקי לעיל סיפא כרבנן כו' יע\"ש וכיון שכן ק' לדעת הטור ז\"ל דאיך פסק דבשבת אסור כיון שאין בו אלא איסור שבות גרידא וקי\"ל כר' דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה\"ש וליכא למימר דס\"ל להטור ז\"ל דמדלא אוקמוה למתני' בשבת וכר' דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה\"ש משמע דס\"ל לתלמודא דשבות כי האי אפי' ר' מודה דאסור משום דחמיר טפי שהרי כתב הטור לעיל מזה דאם נפל עליו גל אם יכול ליטלו בלא מרה וחצינא ה\"ז עירוב מטעמא דקי\"ל כר' אע\"ג דטלטול אבנים נמי אסורים משום מוקצה דומיא דלבנים:<br><b> ולכן </b> נר\"ל שדעת הטור ז\"ל כדעת הרע\"ב שכתב בפרק בכל מערבין על משנה זו דנתנו במגדל וז\"ל וכגון שהמנעול קשור בחבל כו' ת\"ק סבר הואיל ואפשר לפתוח על ידי שיחתוך חבלים בסכין אין כאן אלא איסור שבות כו' ואיסור שבות בין השמשות לא גזרו עליו כו' הילכך הוי עירוב ור\"א סבר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו ואסור לטלטל הסכין כדי לחתוך החבלים ואיכא תרתי טלטול הסכין וחתיכת החבלים אפי\"ה לר' דאמר לא גזרו עליו בה\"ש בכה\"ג מודה דגזרו עכ\"ל יע\"ש:<br><b> ומה </b> שיש לעמוד על דברי הרע\"ב הללו כבר כתבתי בזה בפ\"א מה' עירובין הלכה כ\"ב וא\"כ מעתה צדקו דברי הטור ז\"ל דמ\"ש דביו\"ט אם הוא בנין של לבנים ה\"ז עירוב מפני שיכול לסותרו וליטלו בבין השמשות דוקא קאמר ומשום דכיון דאין בו אלא איסור סתירת אהל מדרבנן קי\"ל כר' דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה\"ש והילכך בי\"ט דוקא דליכא אלא איסור סתירת אהל מדרבנן שרי דמשום איסור מוקצה ליכא דטלטול מוקצה התירו לצורך או\"נ כמ\"ש רש\"י והתוס' ואם כן כיון דליכא אלא שבות אחד שרי אמנם בשבת כיון דאיכא תרתי איסור סתירת אהל ואיסור מוקצה דבשבת לא הותר טלטול מוקצה לצורך או\"נ משום הכי אינו עירוב משום דכיון דאי' תרתי אפי' ר' מודה דגזרו עליו בה\"ש כמ\"ש הרע\"ב והכריחו להטור קו' התוס' דאמאי לא מוקי לה למתני' בשבת וכר' דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה\"ש ואי משום מ\"ש התוס' דניחא ליה לאוקמי כרבנן כרבא דאוקי לעיל סיפא כרבנן אדרבא טפי ניחא לאוקמי למתניתין בשבת אליבא דר\"מ דהשתא אתיא ברייתא כפשטא ולא צריכינן למימר דחסורא מחסרא מלאוקמא למתני' בי\"ט ולומר דברייתא חסורי מחסרא אלא ה\"ט משום דבהא אפי' רבי מודה דאסור כיון דאיכא תרתי ואע\"ג דהתם אליבא דר\"מ קיימינן ור\"מ ס\"ל דבאוירא דליבני אין בהן איסור סתירת אהל כלל משמע ודאי דע\"כ לא ס\"ל לר\"מ דבאוירא דליבני אין בהן משום סתירת אהל כלל ואפילו מדרבנן אלא דוקא בי\"ט ומשום דס\"ל דכיון דאין בו סתירת אהל אלא מדרבנן ביו\"ט לא גזרו אבל בשבת מודה הוא דאסור מדרבנן משום סתירת אהל ותדע לך מדאוקמא שמואל לברייתא דקתני חותמות שבקרקע בשבת מתיר אבל לא מפקיע וחותך ביו\"ט מתיר ומפקיע וחותך כר\"מ דאמר אף פוחת לכתחילה ונוטל והשתא קשה דאיך אפשר לומר דהך ברייתא אתיא כר\"מ דא\"כ אף בשבת נמי לישתרי דהא באוירא דליבני בשבת אינו אסור לר\"מ אלא משום מוקצה וא\"כ גבי חותמות דליכא משום מוקצה לישתרי אלא משמע דבשבת מודה ר\"מ נמי דאיכא איסור סתירת אהל מדרבנן ומשום הכי בחותמות אסור משום סתירה ואם כן הוה ליה תרתי שבותי וכמ\"ש אלא דאכתי קשה קו' התוס' על אופן זה דאמאי מוקי מתני' ביו\"ט ואליבא דר\"מ הו\"ל לאוקומי כרבנן דר\"מ ור' היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה\"ש דהשתא כי מוקמינן למתני' ביו\"ט ליכא אלא איסור סתירת אהל גרידא וי\"ל דכיון דע\"כ צריך לאוקמא למתני' ביו\"ט טפי ניחא לי' לאוקמא פלוגתייהו בפלוגתא דרבנן ור\"מ מלאוקומי פלוגתייהו בפלוגתא דר' ורבנן כנ\"ל נכון ליישב דעת הטור אלא דכפי זה ק' מ\"ש הטור שם בסמוך ונראה וז\"ל ואם המגדל כלי של עץ והמנעול קשור בחבל ויכול לסותרו בסכין הוי עירוב וכתב מרן הב\"י דדייק רבינו להתנות שיהא המגדל של עץ לשיהיה מותר לחתוך המנעול הקשור בחבל משום דאלו הוא מגדל של בנין היה אסור וכדקאמר שמואל בפרק המביא כדי יין חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך וקשה טובא שהרי כתב רש\"י בפרק בכ\"מ דף ל\"ה ד\"ה ובעי סכינא דהא דאמרינן חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע אינו אלא גזירה דרבנן דמחזי כסותר ולא סותר בנין ממש הוא וכ\"כ התוס' שם ד\"ה ובעי סכינא והוא מוכרח מסוגייא דשמעתין דקתני בברייתא חותמות שבקרקע בשבת מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך ביו\"ט מפקיע וחותך אלמא דחותמות אין בהן סתירה מדאורייתא מדשרי להפקיע ביו\"ט וכמ\"ש רש\"י ואע\"ג דקי\"ל כאידך ברייתא דאסור לחתוך אפי' ביו\"ט היינו משום דס\"ל דאפילו ביו\"ט גזרו אבל לא משום דס\"ל דיש בהן סתירה מדאורייתא שהרי אוירא דלבני גריע טפי מחותמות שבקרקע כדס\"ל לאידך ברייתא ואפי\"ה אין איסור סתירתן אלא מדרבנן כ\"ש בחותמות שבקרקע לאידך ברייתא דס\"ל דביו\"ט נמי אסור אינו אלא מדרבנן וכיון שכן קשה דא\"כ לדידך דקי\"ל כר' דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה\"ש אפי' מגדל של בנין נמי ליהוי עירוב וכ\"כ בהדיא הרשב\"א בס' עבודת הקודש בדיני ע\"ת דל\"ח יע\"ש וליכא למימר דס\"ל להטור מדלא תירץ בגמ' דמתני' במגדל של בנין ובמנעול וקטור במיתנא עסקינן ופליגי בפלוגתא דרבי ורבנן משמע דס\"ל לתלמודא דבשבות כי האי חמיר טפי ואפילו רבי מודה דגזרו משום דמחזי כסתירת אהל וכמ\"ש בפ\"א מה' עירובין הלכה כ\"ב באורך שהרי אוירא דלבני גריעא טפי ויש בהן משום סתירת אהל מדרבנן ואפי\"ה שרינן מטעמא דר' לפי מ\"ש בדעת הטור כ\"ש בחותמות שבקרקע דקילא טפי דאית לן למשרי מהאי טעמא ולולא דברי מרן אפשר לומר דמ\"ש הטור ואם המגדל כלי של עץ כו' לאו למימרא דבמגדל של בנין אינו עירוב אלא משום דבעי למימר בתר הכי אבל מנעול של עץ או של מתכת אסור אף בכלים משום הכי נקט בתחילת דבריו מגדל של כלי לאשמעינן רבותא דאפי' במגדל של כלי אסור במנעול של עץ או של מתכת ועדיין צ\"ע:<br><b> ודרך </b> אגב ראיתי לעמוד על מ\"ש התוס' בפ' המביא ד\"ה אמר רבי זירא כו' מכאן יש ראיה לפירוש ריצב\"א ז\"ל שפירש דטלטול מוקצה התירו משום אוכל נפש ויש לדקדק בדבריהם דמאי ראיה הא איכא למימר דהא דמשמע הכא דטלטול מוקצה התירו משום אוכל נפש היינו אליבא דר\"מ אמנם רבנן דפליגי עליה ואמרו דדוקא נפחת נוטל ממקום הפחת אבל לפוחתו אסור היינו טעמייהו משום מוקצה דס\"ל דטלטול מוקצה אסור לצורך אוכל נפש ולא משום איסור סתירת אהל כמו שפי' רש\"י אלא דאינהו נמי ס\"ל דאין באוירא דלבני איסור סתירת אהל כלל וכדס\"ל לר\"מ אמנם הא ודאי לק\"מ שהרי אמרינן לקמן הא מני ר\"מ היא דאמר אף פוחת לכתחילה ונוטל ופליגי רבנן עלי' ואנא דאמרי כרבנן הרי מבואר דטעמייהו דרבנן דר\"מ משום דס\"ל באוירא דליבני דאיכא איסור סתירת אהל דרבנן דאי משום מוקצה מאי קאמר הא אפילו כרבנן נמי לא אתי דדוקא באוירא דליבני הוא דאסרי אבל בחותמות שבקרקע דאין כאן איסור מוקצה מדאמרינן מתיר בידים יהא מותר אלא משמע ודאי דטעמייהו דרבנן משום איסור סתירת אהל דבהא פליגי רבנן ור\"מ וזה פשוט ומרן הב\"י בסימן תקי\"ח הביא דין זה משם המרדכי בפ' בכל מערבין וכתב וז\"ל והמרדכי בפרק בכל מערבין כתב כו' ואומר ריב\"א דטלטול מקצה כו' וראיה ממנהגינו שאנו מסיקין ע\"ג אפר שהוסק בי\"ט שהוא מוקצה ומטלטלין אותו כו' לכסות הפשטיד\"א עכ\"ל. ויש לתמוה דאם כן אמאי לא התירו לשחוט לכתחילה כדי לכסות באפר שהוסק בי\"ט עכ\"ל ויש לתמוה עליו מה ראה על ככה להקשות על המרדכי מאחר שדברי המרדכי הן הן דברי התוספות ורש\"י שכתבו כן בשמעתין ומוכרח הדבר מסוגיין וכבר ראיתי מתמהין עליו בזה:<br><b> ולע\"ד </b> נראה שמרן טעמו ונמוקו עמו להקשות על המרדכי ולא על רש\"י והתוס' שכ\"כ על פי מ\"ש הר\"ב ח\"ה לקמן דף ל\"ג ע\"ב ד\"ה גמ' אין סומכין את הקדירה בבקעת כו' וס\"ל לפי שלא נתנו עצים אלא להסקה אפי' למאי שכתבו התוספות לעיל דלכ\"ע שרינן טלטול מוקצה משום אוכל נפש היינו לסלק המוקצה כגון גריפת תנור ופחיתת לבנים התירו משום או\"נ אבל להשתמש בדבר מוקצה כסמיכת קדירה בבקעת ובחיזרא ודאי אסור לטלטלו דתשמישו וטלטולו זהו כעין אכילתו דאסור עכ\"ד ע\"ש:<br><b> ולכן </b> היינו טעמא דמרן ז\"ל דלא קשיא ליה על דברי התוס' ורש\"י בשמעתין משום דאיכא למימר דדוקא טלטול מוקצה הוא דהתירו משום אוכל נפש אבל להשתמש ממנו אסור ומש\"ה לא התירו לשחוט לכתחילה כדי לכסות באפר שהוסק ביו\"ט משום דהו\"ל משתמש בדבר מוקצה וכן מ\"ש התוס' בפ\"ק דמכילתין ד\"ח ד\"ה אמר רב יאודה משם ר\"י דהיינו טעמא דאנו מסלקין אפר הכירה לאפות הפשטידא משום דטלטול מוקצה התירו לצורך או\"נ נראה שר\"ל שהיו מסלקין ומפנין אפר הכירה כדי לאפות הפשטידה ע\"ג הכירה דאז אינו אלא טלטול בעלמא ומשו\"ה שרי וכ\"כ הרב מ\"א ז\"ל סי' תק\"ט ס\"ק ט\"ו אמנם על המרדכי ז\"ל שכתב וראי' ממנהגינו שאנו מסיקין ע\"ג אפר הכירה כו' ומטלטלין אותו לכסות הפשטידה דמשמע שהיו מכסין אותו באפר כירה כדי שלא יתחרך מהאור שע\"ג א\"כ הו\"ל משתמש בדבר מוקצה ואפ\"ה שרי משום או\"נ ומש\"ה ק\"ל שפיר דאמאי לא התירו לשחוט כדי לכסות באפר שהוסק ביו\"ט אע\"ג דהו\"ל משתמש ומ\"ש הרב מג\"א דמ\"ש המרדכי שמותר לכסות הפשטידה באפר היינו לאחר שנתחמם ששוב אינו מוקצה לא שמיע ליה למרן ז\"ל דפשטא משמע דבעודה האפר בצונן היו מכסין אותו כדי שלא יתחרך מהאור שע\"ג הכירה וא\"כ בעודה עדיין צונן וקודם שיתחמם הרי משתמש בדבר המוקצה ואפי\"ה התירו המרדכי כן נראה לי ליישב דברי מרן ז\"ל ודו\"ק:<br><b> וראיתי </b> להריטב\"א ז\"ל בפ' בכל מערבין שכתב וז\"ל והקשו בתוס' היאך רשאין לפחות דהא קא מטלטל הלבנים והאפר שהן מוקצים וריב\"א ז\"ל היה מביא ראיה מכאן כי מותר לטלטל המוקצה לצורך או\"נ כו' ומסתברא דממתניתין ליכא ראיה כלל דהיינו טעמא דמתניתין מפני שכיון שניתנו הלבנים האלו בכאן לסתום ולהיות כעין דלת והסתימה היא בענין שמותר לפחות אותה אין האפר והלבינה מוקצין ומעתה אין ראיה להתיר טלטול מוקצה ביו\"ט לצורך או\"נ אלא א\"כ בטלטול מן הצד כו' יע\"ש ודבריו תמוהים כי קו' התוס' ותי' ריב\"א היא היא קו' הגמ' בשמעתין דפריך איני והאמר ר\"ן כו' ומשני ביו\"ט אמרו אבל לא בשבת ומשום דלצורך אוכל נפש התירו טלטול מוקצה ולפי דעת הריטב\"א ז\"ל מאי פריך מדר\"ן התם שאני משום דכיון דשרגינהו גלי דעתיה דלבנין אקצינהו משא\"כ הכא גבי בית דכיון שניתנו הלבנים האלו לסתום ולהיות כעין דלת אין העפר והלבינה מוקצה וצ\"ע:<br><b> עוד </b> כתב ה\"ה וכבר שאלו המפרשים כיון שהיה סתום מעיו\"ט נמצא שהיו מוקצין כו' הנה התוס' שם בד\"ה ונפחת הק' קושי' זו וכתבו וז\"ל ורש\"י פי' דכיון דאינו אסור אלא מדרבנן כדמוקי לה בגמ' באוירא דליבני השתא דנפחת שרי למיכל מינייהו דבמוקצה דרבנן לא אמרינן מיגו דאתקצאי כו' ולא נהירא דגבי שבת אמרינן גבי סל לפני האפרוחים מיגו דאתקצאי אע\"ג דאין שם מוקצה אלא מדרבנן כו' יע\"ש וק\"ל טובא בדבריהם דאמאי לא ק\"ל מדאמרינן התם בפרק כירה דנר שהדליקו בו באותו שבת אסור לטלטלו אליבא דר\"י אע\"ג דבעודו דולק נמי אינו אסור לטלטלו אלא מדרבנן משום דנעשה בסיס לדבר האיסור וכן מותר השמן שבנר אמרינן התם אליבא דר\"ש בכוס וקערה ועששית דמודה בהו דאסור אע\"ג דלר\"ש אין איסור כיבוייו אלא מדרבנן משום דהו\"ל מלאכה שאצ\"ל ובהכי לא הוה שייך תירוץ הר\"ר משה שהרי כשכבתה נסתלק המוקצה מן העולם והוה ליה כי ההיא דטבל ממש ועיין בהרמב\"ן ז\"ל במלחמותיו פרק משילין וצריך עיון:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (צג) </b> דכיון דאין בו כו' קיי\"ל כרבי כו'. ולכאורה תמוה דא\"כ אמאי כתב הטור אבל בשבת או ביו\"ט והוא של בנין אינו עירוב ואמאי הא גם בשל בנין אינו אלא שבות דהא סותר אינו חייב אלא על מנת לבנות כדאמרינן בשבת דף ל\"א ע\"ב וא\"כ הרי ביו\"ט דליכא כאן אלא שבות אחד דסתירה דהא משום מוקצה ליכא ביו\"ט דטלטול מוקצה התירו לצורך אוכל נפש. וא\"כ אמאי אינו עירוב הא הטור כרבי פוסק דכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו ביה\"ש אלא דאפשר לומר דבשבות כי האי אפילו ר' מודה דחמיר טפי:<br><b> (צד) </b> משמע היינו ב\"ש היינו ר\"א כו' הא כיון דשמעינן לי' לר\"א כו' הוי כאילו שמעינן להו לב\"ש. לפי זה יקשה מאי דאמרינן בעירובין דף ל\"ח ע\"א דהא שאין מערבין מיו\"ט לשבת הוא משום הכנה לר\"א והרי ב\"ש לית להו הכנה. ועיין לעיל דף ל' ע\"א מ\"ש המחבר שם ליישב קושיא זו עפ\"י דברי התוס' במכילתין דף י\"ז ע\"א ד\"ה מ\"ט כו' שכתבו דבהכנה שעושה בידים כעירובי תחומין וכדומה לכ\"ע יש משום הכנה אולם למאי שהביא שם בשם המהרש\"א גם קושייתו זו כאן לא קשה מידי ודו\"ק:<br><b> (צה) </b> דכיון דר\"א כו' ע\"כ לא אתיא אלא כר' יהודה. ואני תמה דא\"כ הרי סתים תנא כר' יהודה בשבת נמי אי ר\"ש ס\"ל דאין מוקצה גם בגרוגרות וצמוקים אלו והרי בריש מכילתין אמרינן לרב נחמן דגבי שבת סתים לן תנא כר\"ש מהא דמחתכין את הדלועין לפני הבהמה כו' מוקי לה לב\"ה כר\"ש, ולפי דברי הגאון המחבר ז\"ל הא מתניתין דעומד אדם על המוקצה אתיא כר' יהודה אפילו בשבת דהא החכמים הם מחמירים טפי מר' אליעזר:<br><b> (צו) </b> דר\"א לא אמר' אלא דוקא בשבת זה תמוה דא\"כ מאי פריך הש\"ס אר\"נ ומי אמר ר\"נ הכי כו' הא ע\"כ צ\"ל דב\"ש ס\"ל דמסלק הטבלא כולה ומנערה כדאמר ר\"נ דהא ר\"א דשמותי הוא ס\"ל במתניתין דעומד אדם על המוקצה כר\"י דאית לי' מוקצה אי התם לאו בגרוגרות וצמוקין איירי דבכה\"ג ר\"ש נמי מודה וכיון דמוכח דב\"ש ס\"ל כר\"י בשבת עכ\"פ וב\"ה ס\"ל דבשבת אין מוקצה כר\"ש מדשרי להגביה מן השלחן עצמות וקליפין. וא\"כ הרי ע\"כ צריכין אנו למימר כר\"נ דב\"ה ס\"ל כר\"ש בשבת משום דחמיר ולא אתי לזלזולי בי' וביו\"ט כר\"י משום דקיל ואתי לזלזולי בי' דאלת\"ה אלא דתאמר דב\"ה גם ביו\"ט ס\"ל כר\"ש א\"כ הרי צריך אתה לומר גם במשנתינו דמוחלפת השיטה וס\"ל לב\"ה דתאכל ומהיכא תיתי לשבש תרי מתניתין ניהו דבהכרח לשבש מתניתין דשבת משום דעכצ\"ל דס\"ל לב\"ש מוקצה בשבת מהא דר\"א שמותי הוא וס\"ל כן מ\"מ מתניתין דריש מכילתין א\"צ לשבושי ולמימר דב\"ה ס\"ל תאכל כיון דאיכא למימר דבסברא פליגי ב\"ש וב\"ה דלב\"ש ביו\"ט דקיל לא מחמרינן לאסור מוקצה ובשבת דחמיר מחמרינן וב\"ה ס\"ל בהיפך מטעמא דאתי לזלזולי בדבר קל ולא בדבר חמיר:",
+                "<b>העומד </b>\n<b> על המוקצה מעי\"ט כו'.</b> משנה פרק משילין אמר ר\"א עומד אדם על המוקצה ע\"ש בשביעית כו' ופירש\"י וז\"ל עומד אדם על המוקצה הצריך הזמנה והזמנה מועלת לו כגון אחזו ולא אחזו דאמרינן באין צדין כו' הנה הר\"ב הליכות אלי בסי' ר\"ב הק' עמ\"ש רש\"י ז\"ל בפ\"ק ד\"ד ע\"א אמאי דפריך התם בגמ' במאי עסקינן אילימא כו' אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים היא ואמה אסורה ופירש\"י ז\"ל וז\"ל דשמעי' לי' לר\"א דאית ליה מוקצה דתנן בפ' המביא ר\"א אומר עומד אדם על המוקצה כו' אלמא הכנה בעי וק' טובא דכיון דכבר כתב רש\"י דמתני' דידן במוקצה דגרוגרות וצמוקים מיירי א\"כ שאני מוקצה דגרוגרות דדחינהו בידים ובהא אפי' ר\"ש מודה כדאמרינן בפ' כירה דמ\"ה אין מוקצה לר\"ש אלא גרוגרות וצמוקים בלבד ועוד הקשה דכפי פרש\"י דר\"א אית ליה מוקצה ק' דר\"א היינו ב\"ש וכמ\"ש התוס' ז\"ל בשמעתין ד\"ה ואומר דבירושל' מק' מחלפא שיטתייהו דב\"ש משמע היינו ב\"ש היינו ר\"א ואם כן היכי פריך דילמא ב\"ש לית להו מוקצה הא כיון דשמעינן ליה לר\"א דאית ליה מוקצה הוי כאילו שמעינן ליה לב\"ש וכ\"כ התוספ' במסכת שבת דק\"ל דבור המתחיל שמותי הוא ואם נאמר דמאי דפריך בגמרא דילמא ב\"ש לית להו מוקצה היינו מוקצה גרוע כמו ביצה לית ליה אבל מוקצה דגרוגרות מודה וא\"כ ק' דמאי פריך היא ואמה אסורה ודילמא ר\"א לית ליה מוקצה ושאני הכא דהוי מוקצה דגרוגרות ותי' דהא דפריך לעיל היא ואמה אסורה הוא משום דס\"ל לתלמודא דאפי' מאן דלית ליה מוקצה אית לי' נולד וכדקאמר בריש מכילתין קס\"ד מאן דלית ליה מוקצה אית ליה נולד ואע\"ג דקאמר לשון קס\"ד לאו למימרא דלקושטא דמילתא לא קאי הכי אלא אמר קס\"ד כלפי דר\"ן סתר לה להאי סברא התם וא\"כ היינו דפריך אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים היא ואמה אסורה הביצה משום נולד דבהדרגות שוה למוקצה חמור ואמה אסורה משום דהויא כמוקצה דגרוגרות וצמוקים טעמא מאי אסור התם לאו משום דדחינהו בידים ה\"נ בתרנגולת העומדת לגדל ביצים הרי דחאה שלא לאוכלה כו' עכ\"ד יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> דבריו תמוהים במה שתי' דתרנגולת העומד' לגדל ביצים הוי כמוקצה דגרוגרות דאם כן מאי פריך התם אתירוצא דר\"ן במאי אוקימתא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה אדמפליגי בביצה ליפלגו בתרנגולת כו' ומאי קושיא הא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אפילו ב\"ש מודה משום דהוה כמוקצה דגרוגרות וצמוקים ותו דבהדיא אמרינן בפ\"ק דשבת די\"ט ע\"ב עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה רב אסר ושמואל שרי וקמפלגי בפלוגתא דר\"י ור\"ש ושמואל גופיה קאמר דבמוקצה דגרוגרות מודה ר\"ש אלא ודאי משמע דתרנגולת העומדת לגדל ביצים לא חשיבא כמוקצה דגרוגרות לכן נ\"ל לומר דס\"ל לרש\"י דהא דר\"א דמתני' ע\"כ אתייא כר\"י ולא כר\"ש ואע\"ג דאמרינן בפרק כירה דבמוקצה דגרוגרות מודה ר\"ש היינו דוקא בדלא חזו כלל וכדמשמע מלישנא דירוש' שכתבו התוס' שם בד\"ה אלא דה\"ט מפני שמסריחות בנתיים ומתקלקלין כל כך אבל כדאחזו ולא אחזו וכמתני' דידן דוקא אליבא דר\"י הוא דאסור אבל לר\"ש שרי ותדע שהרי לשמואל דוקא בגרוגרות וצמוקים הוא דסביר' ליה לר\"ש דאסור אבל בשאר פירות כגון אפרסקין וחבושין שהעלן לגג ליבש שרי אליבא דר\"ש וכמבואר מהא דפרכי' התם לשמואל מברייתא דקתני היה אוכל בתאנים והותיר והעלן לגג ליבש לעשות מהם גרוגרות כו' לא יאכל עד שיזמין וכן אתה אומר באפרסקין וחבושין כו' מתקלקלין הן קצת ולא חזו כ\"כ לאכילה וכמ\"ש התוס' בד\"ה וכן אתה אומר ועיין בהרב ח\"ה שם ואפי' הכי ס\"ל לשמואל דלא אסור לר\"ש וא\"כ ה\"ה בגרוגרות וצמוקים דאחזו ולא אחזו דלר\"ש שרי דומיא דאפרסקין וחבושין כיון דהא מיהא ראוים לאכילה קצת ואיכא אינשי דאכלי להו וברייתא דהיה אוכל דאוקימנא לעיל בא\"צ בדאחזו ולא אחזו לא אתיא אלא כר\"י וכדאוקימנא לה בפ' כירה ומעתה צדקו דברי רש\"י שכתב דשמעינן ליה לר\"א דאית ליה מוקצה כו' משום דכיון דר\"א איירי בגרוגרות וצמוקים דאחזו ולא אחזו ע\"כ לא אתיא אלא כר\"י וא\"ת אם כן מאי פריך בריש ביצה ודילמא ב\"ש לית להו מוקצה הא ר\"א אית ליה מוקצה ור\"א שמותי הוא וכמו שהקשה הרב ז\"ל הא ל\"ק כפי מה שכתבתי דהא דפריך ודילמא ב\"ש לית להו מוקצה בי\"ט דוקא הוא דפריך דדילמא ביום טוב לית להו מוקצה משום די\"ט קיל אבל בשבת הכי נמי דאית להו מוקצה והכרחתי כן מהא דפריך בריש ביצה ומאי קו' דילמא ב\"ש לית להו מוקצה כו' ויש לדקדק דמאי ס\"ל למקשן במתני' דמגביהין מעל השולחן דלקמן אי ס\"ל כר\"ן דאמר לקמן אנו אין לנו אלא ב\"ש כר\"י וב\"ה כר\"ש מאי ק\"ל דילמא ב\"ש לית להו מוקצה הא ב\"ש ס\"ל בהדיא כר\"י דאית ליה מוקצה ואי ס\"ל דלא מפכינן מתני' וב\"ש כר\"ש וב\"ה כר\"י א\"כ מאי דילמא דקאמר הא בהדיא לית להו מוקצה אלא הנראה דלעולם דס\"ל כר\"ן אלא דאפי\"ה ק\"ל דילמא ב\"ש לית להו מוקצה גבי י\"ט ודוקא בשבת דחמיר ס\"ל לב\"ש כר\"י אבל י\"ט דקיל לא ואפשר שלזה כוון רש\"י ז\"ל בד\"ה ומי אמר ר\"ן הכי דב\"ה כר\"י כונתו לומר דלר\"ן לא קשי' אלא מב\"ה אב\"ה אמנם מב\"ש אב\"ש לא ק\"ל די\"ל דדוקא בשבת דחמיר ס\"ל כר\"י אבל י\"ט דקיל לא דהך סברא פשיטא לי' טפי לתלמו' מדפריך בלשון דילמא ואהא משני דלב\"ה הסברא היא בהפך ועיין בס' מע\"ת ודו\"ק:<br><b> ואם </b> כן ממילא נמי לא תיקשי מדר\"א דר\"א לא אמרו אלא דוקא בשבת ואין להקשות למה לא כתב רש\"י דשמעינן ליה לר\"א דאית ליה מוקצה ממתני' דלעיל דקאמר ר\"א ומגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא משמע דאי לא הוי מוכן אסור משום מוקצה דדילמא ה\"ק הא אי לאו מוכן הו\"ל כאבנים שאין ראויין לטלטלן א\"נ דה\"ק מוכן הוא דלית ליה מוקצה וכ\"כ המאירי ז\"ל בשיטת כ\"י ס\"פ משילין יע\"ש ודו\"ק:<br><b> ועל </b> פי האמור לעיל מקום אתנו לישב מה שהקשה הר\"ב לח\"מ ז\"ל על מ\"ש ה\"ה ז\"ל ורבינו כתב דין זה בי\"ט דוקא ולא בשבת לפי שאין לנו מוקצה בשבת לפי דעת ההלכות כו' והקשה הרב ל\"מ ז\"ל וז\"ל וקשה דהא בגרוגרות וצמוקין מודה ר\"ש וא\"כ אע\"ג דקי\"ל כותיה בשבת מ\"מ בגרוגרות וצמוקין איכא מוקצה וא\"כ אמאי לא תני דין זה אפי' בשבת דהשתא בגרוגרות וצמוקין איירי כמ\"ש רש\"י יע\"ש מה שתי' בדוחק אכן על פי מ\"ש הנה נכון דס\"ל לרבי' כמ\"ש לדעת רש\"י דמוקצה דגרוגרות וצמוקין דאחזו ולא אחזו אינו אסור אלא אליבא דר\"י דוקא וא\"כ כיון דמתני' מיירי במוקצה דאחזו ולא אחזו משום הכי לא הביא דין זה אלא דוקא גבי י\"ט כנ\"ל ומה שיש לעמוד עוד בדברי רבינו במה שפסק כחכמים דס\"ל צריך שירשום כתבתי בהלכ' גרושין פ\"ד הלכה ב' ע\"ש ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>גוי </b>\n<b> שהביא תשורה כו' אסורין עד לערב וימתין בכדי שיעשו כו'.</b> הנה התוס' בפ' א\"צ דכ\"ד ע\"ב ד\"ה ולערב אסורין כתבו וז\"ל פרש\"י כדי שיעור לקיטתן שלא יהנה ממלאכת י\"ט ולערב ראשון קאמר כו' והביא ראיה כו' ומההוא טביא דאתציד כו' ובפרק בכ\"מ ד\"מ הביא רש\"י ראיה אחרת דעיקר מילתיה דר\"פ לא איירי אלא בי\"ט א' מדאמרינן התם הנהו בני גננא דגזו להו אסא בי\"ט ב' לאורתא שרא להו רבא לאורוחי מיד אלמא קסבר כי בעינן בכדי שיעשו בי\"ט א' הוא והתוס' שם דחו לזה וכתבו דשמא רבינא לית ליה בכדי שיעשו כלל ואפי' בי\"ט א' דפליג אדרב פפא ע\"ש ויש לדקדק לכאורה דהיאך אפשר לומר דרבינא לית ליה בכדי שיעשו כלל הא מתני' היא בהדיא במס' מכשירין ומייתי לה בפ' שואל דקנ\"א מרחץ המרחצת בשבת אם רוב גוים לערב רוחץ בה מיד ואם רוב ישראל ממתין בכדי שיחמו כו' ויש לומר דדוקא בי\"ט דקיל לית ליה לרבינא בכדי שיעשו אבל בשבת דחמיר מודה ושוב מצאתי להרמב\"ן שם במלחמותיו שכ\"כ בהדיא ע\"ש וכמ\"ש עוד בשם הר\"ש מאיברא דס' חוץ לתחום מותר כו' עיין בדף הנזכר שכן דעת רש\"י שכתב דשמואל דאמר התם חיישינן שמא חוץ לחומה לנו לקולא קאמר דאפילו הביא מחוץ לעיר אנו תולין להתיר ואומרים שמא בתוך התחום לנו ע\"ש וסופדין בהן למ\"ש מיד ע\"ש וכ\"כ הטור סי' תקט\"ו שלדעת רש\"י ס' תחומין מותר ומשמע מדבריו דאפי' ביומו קאמר ע\"ש והר\"ן שם כ' וז\"ל נמצינו למדין לפי שיטה זו של רש\"י דכל היכא דמספקא לן מילתא תלינן לקולא ואיכא למידק עלה מדאמר רב פפא בפ' אין צדין בגוי שהביא דורון לישראל דאם יש מאותו המין במחובר לקרקע אסור ולערב שרי בכדי שיעשו והא התם דאיכא למיתלי שנתלשו מערב י\"ט ואפ\"ה מצריכין לערב בכדי שיעשו ותי' הר' יונה דכל שיש מאותו המין במחובר לקרקע דרכן של בני אדם ללקוט אותן ביומן כו' ע\"ש והנה מדברי הר\"ן ז\"ל הללו מוכח שדעתו ז\"ל שאין לחלק בין ס' מוכן שקרוב ליגע בשל תורה לס' תחומין ושלא כדעת הרשב\"א שכתב ה\"ה ז\"ל בפרקין ע\"ש וזה מבואר מדק\"ל להר\"ן מההיא דר\"פ וכיון שכן קשה דאדק\"ל מההוא דר\"פ תקשי ליה ממתניתין דידן דקתני מצודות חיה ועוף ודגים שעשאן מעי\"ט לא יטול מהן בי\"ט אלא א\"כ יודע שנצודו הא ס' לא וכדמפרשי' בגמרא דס\"ל דס' מוכן אסור ושמואל גופיה קאמר דאין הלכה כר\"ג דהכא ודאי לא שייך תי' ז\"ל שהרי ודאי ס' שקול הוא ומי מפיס לומר שאין דרכן של חי' ועוף לבוא ברשתות אלא בשעת האיסור הא ודאי לא ניתן ליאמר כלל וליכא למימר דס\"ל להר\"ן בדעת רש\"י דהא דקאמר שמואל חיישי' שמא חוץ לחומה לנו אינו אלא לענין שיהיה מותר לערב מיד ולא בעי' בכדי שיעשו אבל לבו ביום מודה מיהא דאסור כמו ס' מוכן דעלמא דאסור בו ביום מטעמא דהו\"ל דשיל\"מ ומש\"ה לא ק\"ל אלא מדר\"פ דאמר לערב בכדי שיעשו וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל שם במלחמותיו בדעת רש\"י ז\"ל דמעיקרא קשיא ליה ממתני' דמצודות חיה ועוף וכתב עוד וכ\"ת לא הקלו ביומו אלא בשיעור כדי שיעשו הוא שתלה שמואל לקולא אכתי ק\"ל הלכתא אהלכתא דקי\"ל הלכתא כשמואל וקי\"ל הלכתא כההיא דר\"פכו' יע\"ש וכן ראיתי למורינו הרב ז\"ל בספר בתי כהונה בחלק בית ועד סי' כ\"ו שכתב כן בדעת הר\"ן ז\"ל אמנם הא ודאי ליתא דאם איתא שכן דעת הר\"ן מאי ק\"ל תו בתר הכי מדאמרי' בפרק בכל מערבין גבי ליפתא דאתיא למחוזא חזיא רבא דמכמש' ואמר הא ודאי מאתמול נעקרה מאי אמרת מחוץ לתחום אתא הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ומדקאמר מאי אמרת מחוץ לתחום ולא קאמר מאי איכא משמע דספוקי מס\"ל ואפי' הכי תלי לחומרא כו' והשתא אי ס\"ל להר\"ן ז\"ל דביומו מודה שמואל דס' תחומין אסור א\"כ לא תקשי כלל מההיא דרבא דההיא לענין בו ביום הוא דקאמר רבא אלא משמע ודאי שדעתו ז\"ל בס' תחומין בו ביום נמי מותר ומורינו הרב נר\"ו כבר העיד על עצמו כי לא היה לו ס' הרי\"ף אבל מ\"ש הוא על פי לשוני המובא בבית יוסף ומפני כך כתב מה שכתב ולכן העיקר בזה שדעת הר\"ן הוא דודאי לענין בו ביום יש לחלק בין תחומין לס' מוכן דעלמא מפני שקרוב ליגע הדבר בשל תורה מיהו מאי דק\"ל מס' מוכן הוא לענין שיעורא דכדי שיעשו דכי היכי דלענין ספק תחומין מקלינן אפי' לבו ביום מטעמא דלא אתי ליגע בשל תורה ה\"נ יש לנו להקל בס' מוכן לענין שעור' דכדי שיעשו דאינו אלא חומרא דרבנן ולא אתי ליגע בשל תורה כלל וכמו שכן צדד לומר מורינו הרב ברא\"ש אמי\"ר ע\"ש ומאי דק\"ל למורינו הרב בדרך זה דהואיל וסוף סוף הכי מוכרח לחלק בין תחומין לשאר ס' מוכן דעלמא דאית ביה מלאכה גמורה שאסר ספיקו נימא דס\"ל לרש\"י דאלימו רבנן לתקנתייהו בין בודאי בין בס' ולא רצו לחלק בספק מוכן בזה דאתא למסרך ולזלזולי בו ביום כיון שאתה מיקל בערב משא\"כ בודאי אינו מן המוכן ע\"ש הא ודאי לק\"מ שהרי לפי שיטת רש\"י ז\"ל דס\"ל דשמואל חיישי' לקולא קאמר מייתי התם תלמודא סייעתא לשמואל ממתני' דקתני ר\"י אומר אם יש בה רשות רוחץ בה ישראל מיד משום דתלינן לקולא דבמוצאי שבת הוחמו ודוגמא להכי קתני התם במתניתין בתר הכי מצא בה ירק נמכר בשוק אם רוב נכרים לוקח בה מיד ואם רוב ישראל ממתין בכדי שיבואו ממקום קרוב ואם יש בה רשות לוקח מיד וה\"נ ה\"ט משום דתלינן לקולא דבמוצאי שבת נתלשו הרי בהדיא דבספק מוכן נמי מקילינן ולא בעינן בכדי שיעשו אע\"ג דאיכא מלאכה גמורה וא\"כ ע\"כ לומר דסביר' ליה לתלמודא דס' מוכן לגבי שיעורא דבכדי שיעשו הו\"ל כס' תחומין לגבי בו ביום דכיון דמקילינן בס' מוכן לומר דלא בעינן בכדי שיעשו ה\"נ יש להקל בס' תחומין לבו ביום דשניהם יחדיו יכונו בדרך הדרגה וא\"כ שפיר ק\"ל להר\"ן ז\"ל כנ\"ל ודע שמדברי הר\"ן הללו מוכח בהדיא דס\"ל דנכרי שהביא דורון לישראל כיון שהביאן לו מסתמא ודאי לקטן בשבילו ולא חיישינן כלל לומר דשמא לקטינהו לצורך גוי מדלא ק\"ל הכי לדעת רש\"י ז\"ל דאמאי צריך בכדי שיעשו כיון דאיכא למיתלי שמא נתלשו בשביל גוי דהשת' לא שייך תי' הר' יונה ז\"ל ועיין בב\"ח סי' שכ\"ה ובמג\"א סימן תקט\"ו מיהו בחידושי הרשב\"א ז\"ל ראיתי שהקשה לדעת רש\"י ז\"ל מהא דר\"פ וכתב וז\"ל ואע\"ג דאיכא למיתלי מעי\"ט וא\"נ בשביל גוי נתלשו ותי' כתי' הר' יונה ז\"ל יע\"ש ולא ידעתי איך ניחא ליה בתי' הר' יונה למאי דק\"ל דנחוש שמא תלשן בשביל גוי ואולי חיסור לשון יש בדבריו כנ\"ל:<br><b> ובמה </b> שתי' הר\"ן לההיא דליפתא דמחוזא דלעולם שמואל חיישי' לקולא קאמר כפרש\"י ז\"ל ורבא נמי כוותיה ס\"ל ודקאמר התם מאי אמרת מחוץ לתחום אתא לרווחא דמילתא קאמר לומר דאפילו לרב דלא תלי לקולא שרי דהבא בשביל ישראל זה שרי לישראל אחר ע\"ש ק' שהרי אמרינן בתר הכי שרא להו רבא למזבן מינייהו כיון דחזי דמייתי ומפשי אסר להו והשתא תקשי לי' דהיכי אסר להו לפי האמת כיון דרבא ס\"ל כשמואל דס' תחומין מותר ודוחק לומר דמאי דאסר להו רבא מיירי היכי דידעינן בודאי שבאו מחוץ לתחום שהרי לישנא דתלמודא משמע דבהאי גוונא דאיירי עד השתא בס' באו מחוץ לתחום קאמר דמשום טעמא דמפשי ומייתי אסר להו וצריך לומר דכיון דהוו מפשי ומייתי שהיו מביאין הרבה בני אדם מאלו הלפתות קרוב לודאי הוא כי לא יבצר אחד מהן שבא מחוץ לתחום ומש\"ה אסרינהו ודוחק:<br><b> ובמ\"ש </b> עוד התוס' ור\"י היה אוסר במחובר אפי' לא הביאו בשביל ישראל אלא בשביל גוי ולא משמע כן גבי מרחצת כו' ואין סברא לחלק בין דבר אכילה לדבר אחר כו' עיין במרדכי פרק בכל מערבין שכ\"כ משם הר' יאודה וחילק בין מידי דבר אכילה לדבר אחר וק\"ל דאכתי מה יענה להאי דתנן במכשירין בתר הכי מצא בה ירק בשוק אם רוב נכרים לוקח בה מיד הרי דאע\"ג דמידי דבר אכילה הוא קתני דאם בשביל גוי מותר וי\"ל דס\"ל להר' יאודה דהתם שאני שמשום דהו\"ל ס' דשמא נתלשו מע\"ש והילכך מקילינן ביה לומר דאם בשביל גוי מותר כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (צז) </b> ואע\"ג דאיכא למיתלי מעיו\"ט כו'. למ\"ש לעיל בדיבור שלפני זה דה\"ט דרש\"י דהתם בחלילין מקילינן בספיקא משום דלא שייך בי' דשיל\"מ דהא יכול לספוד בהן עכשיו וגם אח\"כ כמו בטלטול דאמרינן כן להצל\"ח הנ\"ל אבל בהא דר\"פ מחמרינן בספיקא דהוא מידי דאוכל ושייך בו דעד שתאכלנו באיסור כו' וא\"כ י\"ל דהכי קשיא לי' להרשב\"א ז\"ל מהא דר\"פ אמאי אסרינן מספ' הא י\"ל בהו ס\"ס ספק שמא נתלשו מעיו\"ט ואת\"ל ביו\"ט נתלשו ספק שמא בשביל גוי נתלשו והו\"ל ס\"ס (בדרבנן) דאפי' בדבר שיל\"מ אזלינן לקולא ועל זה תירץ כתי' ה\"ר יונה ז\"ל דכתב דכל שיש במינו במחובר דרכן של ב\"א ללקוט אותו ביומו וא\"כ תו ליכא כאן אלא ספק אחד שמא בשביל גוי נתלשו והו\"ל שוב ספק אחד בדשיל\"מ ולכן אזלינן לחומרא וא\"כ שפיר שייך תירוץ ה\"ר יונה על קושיית הרשב\"א ז\"ל. אלא דקצת קשה לפרש האי א\"נ שכתב הרשב\"א ז\"ל והיינו דכונתו לומר שיש כאן עוד ספק והו\"ל ס\"ס דא\"כ מאי בעי מרש\"י הא לפירוש האחר שבפוסקים נמי קשה קושייתו הנ\"ל אם נימא דס\"ס מותר אפילו בדשיל\"מ ויש ליישב ועיין מג\"א סי' תצ\"ז ס\"ק ד' ודוק:<br><b> (צח) </b> ולא ידעתי איך ניחא לי' בתי' ה\"ר יונה כו' לקושיא זו כיוונו הרמב\"ן והרשב\"א והר\"ן דלפירש\"י דקאמר דהא דקאמר שמואל שמא חוץ לחומה לנו לקולא קאמר. וע\"ז הקשו מהאי מתניתין דמצודות חי' ועוף כו' ומהא דר\"פ דאמר אסורין לערב בכדי שיעשו וע\"ש:<br><b> ובאמת </b> למ\"ש הצל\"ח ומביאו הטעם המלך לעיל דף ל\"ב ע\"ב דבטלטול לא אזלינן בספיקו להחמיר משום דלא שייך לומר בו דשיל\"מ כיון דיכול לטלטל היום ומחר א\"כ הקושיא הנ\"ל על רש\"י מעיקרא ליתא דבחלילין מה\"ט מקילינן בספיקא ואמרינן דשמא חוץ לחומה לנו משום דלא שייך בי' להחמיר מטעם דשיל\"מ משא\"כ במתניתין דמצודות חיה ועוף כו' וכן בהא דר\"פ בנכרי שהביא דורון דספק הוא אם נתלש היום וזה הוי דשיל\"מ דהא אם יאכלנו היום לא ישאר למחר משום הכי אמרינן שפיר דאם יש במינו במחובר אסור דעד שתאכלנו באיסור כו' ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא </b>\n<b> מן הקורה שנשברה ביו\"ט.</b> כתב הרא\"ש פרק המביא דהא דשרינן לבקע עצים מן הקורה שנשברה בעיו\"ט היינו דוקא לבקע מן הקורה שא\"א לאפות ולבשל בלא בקוע אבל עצים של הסקה והם גדולים קצת לא יבקעם כיון שיכול לבשל ולאפות בהם בלא ביקוע יע\"ש ועל פי דבריו יש ליישב מ\"ש רש\"י שם ד\"ה והאמרת רישא אין מבקעין כלל וז\"ל קא ס\"ד דטעמא דמתני' לאו משום מוקצה אלא משום מלאכה וטירחא כו' ק\"ק לפום ס\"ד דמקשה דטעמא משום מלאכה תקשי ליה מתני' אדתני אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביו\"ט ליתני אין מבקעין עצים ביו\"ט סתם אכן כפי דברי הרא\"ש הללו איכא למימר דמתני' רבותא אשמועי' וא\"כ אי הוה תני א\"מ עצים ביו\"ט סתמא הו\"א דהיינו דוקא בעצים של הסקה ומשום דיכול לבשל ולאפות בלא ביקוע אבל מן הקורות שא\"א לבשל בהם בלא ביקוע שרי קמ\"ל ועל פי דברי הרא\"ש הללו ניחא לי מה שהקשה בשיטה מקובצת למוהר\"ב בפ\"ב דביצה די\"ט ע\"ב על מה שאמרו בגמ' השתא סלותי מסלתינן נדרים ונדבות מבעיא כתב וז\"ל י\"מ ביקוע עצים מן התלוש וק' א\"כ אפי' ביו\"ט לישתרי נו\"נ דהא ביקוע עצים שרי אפי' ביו\"ט ע\"ש אכן לע\"ד נראה שדעת י\"מ הללו כדעת הרא\"ש דלא שרינן ביו\"ט אלא ביקוע עצים מן הקורה דא\"א לבשל בלא בקוע אבל עצים של הסקה לא שרי ומ\"ש בגמ' השתא סלותי מסלתי' מיירי בביקוע עצים של הסקה כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (צט) </b> השתא סלותי מסלתינן מיירי כו'. דבריו אינם מובנים דהא הי\"מ כתבו ביקוע עצים מן התלוש דהיינו לאפוקי מן המחובר די\"ל דבחוה\"מ נמי אסור דאע\"ג דתניא במ\"ק קוצצים עצים מן המחובר במועד לצורך המועד ע\"ש בדף י\"ב ע\"ב מ\"מ י\"ל דהיינו דוקא בלצורך אוכל דבעי ביומא בהכרח וזה לא שייך בנדרים ונדבות אבל מן התלוש מותר אפילו יותר מכדי צרכו ודמי לנדרים ונדבות כן י\"ל כונת היש מפורשים (ואין אתי הס' שיטה מקובצת לעיין בו) וא\"כ מאי זה ענין לדברי הרא\"ש ואיך נכלל בלשון מן התלוש עצים של הסקה טפי מעצים של קורה ושפיר תמה עליהם דהא מן התלוש (דהיינו קורה) עכ\"פ ביו\"ט נמי מותר לבקוע:",
+                "<b>אבל </b>\n<b> מסיקין בכלים שלמים כו'.</b> הנה רבינו ז\"ל הביא ברייתא דמסיקין בכלים כצורתה ויש לתמוה עליו דבפ' במה מדליקין דכ\"ט אמרינן אמר ליה רב שמואל בר ב\"ח לרב יוסף לר\"י דאמר מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים כיון דאדליק בהו פורתא ה\"ל שברי כלים וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך ומשני ליה דעבד כדרב מתנה דאמר ר\"מ אמר רב עצים שנשרו מן הדקל ביו\"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן כו' וא\"כ הי\"ל לרבי' ז\"ל לפרש דדוקא במרבה עליהם עצים מוכנים הוא דשרי וכבר ה\"ה ז\"ל נרגש מזה וכתב דאפשר שהי\"ל גרס' אחרת או פי' אחר בזה ע\"ש ודבריו סתומים דאיך אפשר לומר שהיה להם גירסא אחרת שהרי לעיל מזה באותה סוגייא אוקמא רב אדא בר אהבה למתני' דקתני פתילת הבגד שקפלה ולא הבהבה אין מדליקין בו בג' על ג' וביו\"ט שחל בע\"ש ודכ\"ע אית להו דר\"י דאמר מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים ודכ\"ע אית להו דעולא כו' ר\"א סבר קיפול אינו מועיל וכיון דאדליק ביה פורתא הו\"ל שברי כלים וכי קא מדליק בשבר כלי קא מדליק כו' ואם כן כי היכי דגבי פתילה אמרי' דמכי מדליק ביה פורת' הו\"ל שבר כלי וכי קא מדליק בשבר כלי קא מדליק ה\"נ גבי מסיקין בכלים נמי איכא למימר הכי דמכיון דאדליק ביה פורתא הו\"ל שבר כלי וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך וא\"כ ע\"כ צ\"ל דעבד כרב מתנה דמ\"ש דמפתילת הבגד וליכא למימר דבההיא דרב אדא בר אהבה ג\"כ הי\"ל גירסא אחרת ושלא כגירסא דידן שהרי הרי\"ף ורבי' בפי' המשנה הביאו הא דר' אדא בר אהבה כגיר' דידן גם מ\"ש שהי\"ל פירוש אחר בזה לא נודע לנו פי' ואשר אני אחזה לומר שדעת הרי\"ף ורבי' דס\"ל דהא דפרכינן התם לר\"י כיון דאדליק בה פורתא הו\"ל שברי כלים וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך לא קיימא לפי האמת אלא דתלמודא התם אליבא דרב אדא בר אהבה הוא דפריך דקאמר דפתילת הבגד שקפלה מכיון דאדליק ביה פורתא הו\"ל שבר כלי וכי קמדליק בשבר כלי קא מדליק וא\"כ ע\"כ דס\"ל לר\"א כטעמא דר\"י דאמר אין מסיקין בשברי כלים משום דהו\"ל נולד ואע\"ג דחזיא להסקה אתמול לאו להכי הוו קיימי וכמ\"ש רש\"י שם ואע\"ג דגבי פתילת הבגד שקפלה ולא הבהבה מאתמול נמי להסקה הוה קאי שהרי בשקפלה מעיו\"ט מיירי התם כמ\"ש רש\"י ז\"ל שם בד\"ה קיפול מועיל מ\"מ ס\"ל לרב אדא בר אהבה דכיון דהשתא לא חזי אלא להסקה ומאתמול לאו להסקה גרידא הוי חזי שהרי אי בעי לא מדליק לה וחזי לטלאי הוה ליה נולד ומשום הכי אסור וא\"כ היינו דפריך תלמודא אליביה שפיר דאי' אמר ר\"י מסיקים בכלים ואין מסיקין בשברי כלים מכיון דאדליק בהו פורתא הוה ליה שברי כלים וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך לז\"נ מאי דקאמר בגמ' א\"ל רב שמואל בר ב\"ח לרב יוסף לומר לו דלר' יוסף דקאי לעיל בשטתיה דרב אדא בר אהבה מדקאמר אמר רב יוסף היינו דתנינא ג' על ג' מצומצמות ולא ידעינן למאי הלכתא הוא דפריך דלפי שיטתיה תקשי ליה הא דר\"י דעבד כדרב מתנה כלו' דבשלמא לדידי לא תקשי דאיכא למימר דדוקא בשברי כלים הוא דקאמר ר\"י אין מסיקין בהן משום דהוה לי' נולד ואע\"ג דחזי להסקה אתמול לאו להסקה הוה קאי דמסתמא אין דעתו של אדם להסיק בכלים שלמים אלא משום דהשתא הו\"ל שברי כלים ולא חזי למידי הוא דבעי להסוקינהו וא\"כ הוה לי' נולד ואסור אמנם כשהוא מסיק בכלים שלמים הרי גלי דעתיה דמאתמול להסקה הוו קיימי והילכך אע\"ג דכי מדליק בהו פורתא הו\"ל שברי כלים אפי\"ה שרי דמהשתא ליכא למימר הוה ליה נולד דמאתמול לאו להכי קיימי שהרי גלי דעתיה דבעי להסוקינהו בעודן שלמים והיינו דמשני ליה לרב יוסף לפום שטתי' דעבד כרב מתנה מיהו לפום קושטא דמילתא אתיא ברייתא כפשטא ואפי' בשאין מרבה עליהם עצים מוכנים משום דלא קי\"ל כרב אדא וכרב יוסף אלא כרבא דנייד מאוקמתא דרב אדא ומוקי טעמא דמתני' משום דאין מדליקין בפתילה שאינה מחורכת וס\"ל לרבינו דה\"ט דרבא דנייד מאוקמתא דרב אדא משום דס\"ל דגבי פתילת הבגד כיון דמאתמול דעתיה להסקה אפי' לר\"י שרי ואפשר שהכריחו לזה מדחזינן דפריך תלמודא ברייתא דקתני מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים אברייתא דקתני א\"מ בכלים ולא בשברי כלים ודחיק לאוקמא כר' נחמיה ולומר תרי תנאי ואליבא דר' נחמיה ואמאי לא משני דברייתא דקתני מסיקין בכלים בדעבד כדרב מתנה ומרבה עליהם עצים וברייתא דקתני אין מסיקים בכלים בשאין מרבה עליהן אלא משמע דס\"ל לתלמודא דברייתא דקתני מסיקין בכלים אתיא כפשטא ואפילו בשאין מרבה עליהם עצים ואע\"ג שרבינו בפי' המשנה הביא אוקמתא דרב אדא אין זה מן התימה לומר שבס' היד הסכימה דעתו לפסוק כאוקמתא דרבא ולא כאוקמתא דרב אדא וכמו שמצינו לו בהרבה מקומות עצמו מספר ובר מן דין דברי רבי' בפי' המשנה הן מעורבבין שהביא ג\"כ טעמא דרבא דאין מדליק בפתילה שאינו מחורכת אאוקמתא דרב אדא כאלו הן דברים אחדים וכמו שיראה הרואה גם הרי\"ף אע\"ג שהביא אוקמתא דרב אדא מ\"מ כבר הביא בתר הכי אוקמתא דרבא לומר דקי\"ל כאוקמתא דרבא משום דבתראה הוא כנ\"ל ליישב דעת הרי\"ף ורבינו עוד כתב ה\"ה דשבר כלי העושה מעין מלאכתו הראשונה הרי הוא כלי גמור ושלם ומסיקין בו וכ\"כ ר' ז\"ל ע\"ש ואע\"ג שלפי דעת רבינו בפ\"ה מה' שבת כל שעושה מעין מלאכה אע\"פ שאינו עושה מעין מלאכתו הראשונה הו\"ל מוכן ומותר לטלטלו ההיא לענין שבת אבל ביו\"ט כל שאינו עושה מעין מלאכתן הראשונה יצא מתורת כלי כ\"כ הפר\"ח סי' תק\"א משם הרשב\"א וכ\"ש לדעת בה\"ג שכתבו הרי\"ף והרא\"ש בפ' כל הכלים דהלכה כר\"י דבעינן מעין מלאכתו הראשונה אפי' בשבת וכ\"ש ביו\"ט וראיתי להרב שה\"ג שם שכ' וז\"ל וגם לי ק' על דבריו דא\"כ שלא יהיה מותר לטלטלן אלא א\"כ ראויין למלאכתן הראשונה אתו לפסוק כמאן דאסר נולד ואנן קי\"ל דמאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד והיאך אפשר שיפסוק דלא כר\"ש דקי\"ל כותיה עכ\"ל ויש לתמוה עליו שהרי דעת בה\"ג ז\"ל דבנולד קי\"ל כר\"י אפי' בשבת ולא קי\"ל כר\"ן דאמר בריש מכלתין מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד וכמ\"ש הרא\"ש בס\"פ משילין והר\"ב יש\"ש שם יע\"ש וא\"כ י\"ל שדעת רב צמח גאון שהביא בה\"ג קאי נמי כותיה דבנולד קי\"ל כר\"י אפילו בשבת וצריך עיון:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> מה </b> שהביא שם דברי הה\"מ שהי' להרמב\"ם גרסא אחרת בגמ' לכאורה אין לו הבנה דהרי מ\"מ קשה קו' הש\"ס והא קמהפך באיסורא כדפריך בפ\"ק דביצה ד\"ו אך נראה דא\"ש לפמ\"ש בחי' די\"ל דקו' הוי רק לר\"י לשטתו דס\"ל דבר שאין מתכוין אסור רק דדחיתי זה מכח מה דפריך הש\"ס בביצה ד\"ו לכך י\"ל דמתרץ הרב המגיד דהרמב\"ם הי' לו גרסא אחרת בפ\"ק דביצה ולא גרס שם כלל והא קמהפך מכח דטלטול מותר לשמחת יו\"ט והבערה הוי דבר שאינו מכוין ולכך לא פריך שם הש\"ס כן ובשבת פריך שפיר מכח דר\"י ס\"ל דבר שאינו מכוין אסור וא\"ש. ומה שתמה השעה\"מ על הה\"מ שהרי מוכרח הוא ממה דמשני שם תחלה דכ\"ע מסיקין בכלים וכו' א\"כ גם בכלים קשיא כן דהא כי קמדליק בשבר כלי קמדליק וכו' ודבריו תמוהין מאוד דהרי המעיין בש\"ס שם קאמר דקסבר המדליק צריך שידליק ברוב היוצא וכו' א\"כ תינח התם דמיירי במדליק מיו\"ט לשבת ולכך שפיר צריך להדליק ברוב היוצא אבל הכא במסיקין בכלים דמיירי בסתם יו\"ט א\"צ להדליק ברוב היוצא ותדע דלכך לא פריך הש\"ס רק והא קמהפך וכו' ולא פריך דמדליק בשבר כלי משום דביו\"ט לא שייך זה כלל. ועוד הי' אפשר לומר לפמ\"ש בחי' בישוב דברי הרמב\"ם דתליא בדין אשו משום חציו וכו' א\"כ י\"ל אף זה כן דאף סוגיא זו דאמר שם דפליגי אם קפול מועיל וכו' הוי רק למ\"ד אשו משום ממונו ולא משום חציו ובשעת הדלקה לא נחשב כמדליק כולו תיכף לכך מה שמדליק אח\"כ הוי כמדליק שבר כלי וכו' ולכך בפירוש המשנה העתיק הרמב\"ם כן לתרץ גם למ\"ד אשו משום ממונו אבל לדינא כיון דקיי\"ל אשו משום חציו א\"כ הוי בשעת התחלת השרפה כאלו שרף כולו וכיון דאז היתר הוי הוי כאלו הדליק אז כולו וא\"כ מה לי שמבעיר אח\"כ יותר כבר דבר שרוף הוא שורף וכבר הוי כאלו נדלק כולו בהיתר ולא איכפת לנו בהפוכו אח\"כ ואף באינו מדליק ברוב היוצא סוף סוף אם אח\"כ הוא דולק מחמת הדלקתו כבר הוי כנשרף כולו ולא איכפת לנו בהפוכו אח\"כ יותר אבל למ\"ד אשו משום ממונו דלא הוי כהדליק ממנו בהיתר ולכך שוב אסור להפוך דהוי כמבעירו עכשיו ועכשיו כבר הוא באיסור אבל למ\"ד משום חציו והוי כאלו הדליק כולו בהיתר שוב כיון שהדליק כולו בהיתר שוב לא איכפת לנו בהפוכו אח\"כ עוד כיון דהוי כהודלק כבר בהיתר ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (ק) </b> וכמ\"ש הרא\"ש בס\"פ משילין והרב יש\"ש שם כו'. עיין מ\"ש לעיל דף כ\"ו ע\"ב ובדף כ\"ז ע\"א על הגליון באריכות (באות ע\"ד ע\"ה) ועיין בספר תפארת שמואל ובספר קרבן נתנאל על הרא\"ש בס\"פ משילין שכתבו להדיא דדעת הרא\"ש אינו כן כמבואר ברא\"ש שבת ס\"פ נוטל אלא ס\"ל דמאן דל\"ל מוקצה לית לי' נולד וע\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נוטלין </b>\n<b> עצים הסמוכין לדופני הסוכה כו'.</b> כתב מרן וז\"ל ומ\"מ יש לתמוה למה השמיט רבינו הא דההיא ואם התנה עליה הכל לפי תנאו כיון דאפי' לר\"י נמי איתא ואפשר לומר שרבינו מפרש דלר\"ש איצטריך התנה להיכא שהיתה רעועה ביו\"ט דבלא התנה לא שרי אלא בשהיתה רעועה מבע\"י דוקא אבל לר\"י אפי' התנה נמי לא דסובר רבינו דבמוקצה לא מהני תנאה יע\"ש והנך רואה כמה מהדוחק בדרך זה שהרי כיון דהך דינא דסוכה בריאה דמודה ביה ר\"ש לא הוזכרה בברייתא כלל מהיכא תיתי לן לומר דסיפא דקתני ואם התנה קאי אסוכה בריאה ואליבא דר\"ש כיון דלא הוזכר בברייתא ועיין בספר יש\"ש סי' ג' גם ליכא לתרוצי ולומר דרבינו ס\"ל כדעת הרי\"ף שכתבו הרמב\"ן והר\"ן דכי משני אביי ורבא באומר אינו בודל מהן כל בין השמשות קאי נמי אברייתא דקתני ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה בתנאי דאינו בודל מהני נמי בעצי סוכה ואידחיא ליה תי' דרב מנשיא דאמר סיפא אתאן לסוכה דעלמא וכמו שכן דעת התוס' ז\"ל בד\"ה אמר ועיין בהר\"ב חד\"ה שהרי ממ\"ש רבי' בספ\"ו מהלכות סוכה משמע שדעתו דס\"ל דבעצי סוכה לא מהני תנאה וכמו שנר' מדברי ה\"ה שם וכיון שכן ע\"כ צ\"ל דאוקמת' דר\"מ מסקנא דמילתא היא ולכן נר' שדעת רבינו כדעת הראב\"ד שכתב בס' תמים דעים סי' רמ\"ב ד\"ע ע\"ד שכתב כדעת הרי\"ף וז\"ל והרב דלא אדכר למילתיה דאוקימנא לסיפא בסוכה דעלמא אפשר דליתיה בנסחא דיליה וא\"כ הדר ביה מתי' קמא ושני לי' כולה בסוכת החג והא דקתני דלא מהני תנאה בעצי סוכה והא דקתני דמהני תנאה דהיינו סוף ברייתא דהכא ובריית' דפרכילי ענבים הנהו בנויי סוכה ואי אמרת בהך ברייתא היכא הוזכרו נויין דקתני עלייהו ואם התנה איכא למימר דהא קתני רישא מן הסמוך לה דהיינו כעין נויין כו' עכ\"ד יע\"ש וכן כתב הרא\"ש בתשו' כלל כ\"ב סי' ח' שזה דעת הרי\"ף יע\"ש ואם כן איכא למימר שפיר שדעת רבינו נמי דכוותה ומש\"ה השמיט הך דינא דתנאה משום דאוקמתא דר\"מ לא קאי לפי המסקנא וה\"ה דהוה מצי למיפרך לרב מנשיא למאי דס\"ל דהוי מוקצה מחמת איסור לא אשכחן דמהני תנאה אלא דאינו חושש למיפרך כיון דאינו נשאר במסקנא וכמ\"ש התוס' ולפי המסקנא ברייתא דקתני ואם התנה קאי אנויי סוכה והיינו מה שפסק בפ\"ו מהל' סוכה כנ\"ל בדעת רבי' ז\"ל:<br><b> כתב </b> הטור סי' תקי\"ח וז\"ל העושה סוכה בעצרת לצל אסור ליטול ממנה עצים בי\"ט אפילו היתה רעועה ונפלה ור\"ש מתיר ברעועה ונפלה כו' ומשמע ודאי שכתב כן משום דנ\"מ לענין דינא לדעת הפוסקים כר\"ש בין בשבת בין בי\"ט כמו שכתב בסי' תצ\"ה דלדידהו סוכה רעועה שנפלה שרי וכר\"ש וראיתי להר\"ב מג\"א סי' הנזכר ס\"ק י\"ג שהקשה וז\"ל צ\"ע למאי הלכתא כתב הטור סוכה רעועה שנפלה שרי לר\"ש דהא אפי' בשבת לא קי\"ל כר\"ש במוקצה מחמת איסור ק\"ו בי\"ט ואין לומר דס\"ל כיון שאין כאן איסור דאורייתא לא חשיב מוקצה מחמת איסור שהרי מעות שעל הכר אמרינן מיגו דאתקצאי לבה\"ש אתקצאי לכולי יומא אף ע\"פ שאינו אלא איסור דרבנן לכן נ\"ל דאפי' להמתירין מוקצה מ\"מ מודו בזה דאסור עכ\"ל ועדיפא מינה הי\"ל להקשות על הגהות אשירי שכתב בהדייא וז\"ל וסוכה רעועה שנפלה בי\"ט נוטלין ממנה ומן הסמוך לה דמאתמול דעתיה עילויה דמסיק אדעתיה דנפלה דקי\"ל כר\"ש דלית ליה מוקצה עכ\"ל ולעיקר קושייתו נראה לע\"ד דלק\"מ כפי מ\"ש בהגהות אשירי בפ' כירה דקס\"ה ע\"א וז\"ל ובשבת מיהא אסור ואפי' תנאי אינו מועיל כיון דדחייה בידים אע\"ג דסוכה שאינה של מצוה מועיל התנאי לקמן היינו משום שזמן גדול נעשה קודם י\"ט זה אין דומה דדחיה בידים בי\"ט זה עכ\"ל וכ\"כ התוספ' שם בדף מ\"ד ד\"ה שב כו' יע\"ש וא\"כ מעתה לק\"מ דהא דלא קי\"ל כר\"ש במוקצה מחמת איסור היינו דוקא כגון נר שהדליקו בו באותו שבת דדחי' בידי' וכמ\"ש התוס' והרא\"ש בסוף פ' מי שהחשיך אבל במוקצה מחמת איסור דלא דחיה בידים קי\"ל כר\"ש וא\"כ הכא בסוכה דעלמא כיון דמזמן גדול נעשה קודם י\"ט לא מיקרי דחינהו בידים כמ\"ש הגא\"ש ומש\"ה כתבו הגא\"ש דקי\"ל בהא כר\"ש ואף שלדעת ר\"ח שכתב הטור בסי' תצ\"ה משמע דס\"ל דבי\"ט קי\"ל כר\"י במוקצ' מחמת איסור ואע\"ג דלא דחינהו בידים וכמ\"ש הב\"ח שם וכ\"כ רש\"ל בס\"פ משילין מ\"מ לדעת ר\"ת וה\"ג משמע דבמוקצה מחמת איסור אין לחלק בין י\"ט לשבת אלא אף ביום טוב שרי כל דלא דחינהו בידים וכמ\"ש הב\"ח ואם כן משו\"ה הוצרך הטור לומר דלר\"ש שרי סוכה רעועה שנפלה משום דנ\"מ לדעת בה\"ג ור\"ת החולקים על ר\"ח כנ\"ל נכון ופשוט:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קא) </b> וראיתי להרב מג\"א כו' ועדיפא מינה הי\"ל להקשות על הגהות אשרי: איני יודע מאי קאמר הא אדרבה מה\"ט הקשה המג\"א על הטור ולא על הגהות אשרי משום דזהו לשון הטור העושה סוכה בעצרת דהיינו סמוך ליו\"ט של עצרת מקרי שפיר דחי' בידים כמו נר שהדליקו בשבת אבל על הגהת אשרי לא שייך קושייתו דבאמת י\"ל דמיירי בסוכה בעלמא דמזמן גדול נעשה קודם יו\"ט כמ\"ש המחבר עצמו די\"ל דלא מקרי דחינהו בידים. ואני תמה איך לא הרגיש הגאון המחבר דמלישנא דהטור שכתב העושה סוכה בעצרת מבואר דנעשה סמוך לעצרת כמו בנר דקאמר שהדליקו בו באותו שבת היינו קודם שבת וסמוך לה ה\"נ העושה סוכה בעצרת הכי פירושו ושפיר דחי' בידים:",
+                "<b>אבל </b>\n<b> אין מביאין עצים מן השדה אפילו מכונסין כו'.</b> כתב ה\"ה שם במשנה ומביאין עצים מן השדה מן המכונס כו' ופרש\"י אם כנסן מערב י\"ט דגלי אדעתיה דעלייהו סמיך אבל המפוזרין מוקצין הן ע\"ש ולכאורה משמע דהך מתני' אתיא כר\"י דאית ליה מוקצה וא\"כ לדעת רש\"י ור\"ת דס\"ל דקי\"ל כר\"ש אף בי\"ט שרי אפי' המפוזרין וכ\"כ רש\"ל בס' יש\"ש ס\"י:<br><b> אך </b> לע\"ד נראה דהא ליתא דא\"כ בריש פ\"ק דביצה דקאמר גבי י\"ט סתם לן תנא כר\"י דתנן אין מבקעין מן הקורות כו' אדמייתי מההיא מתני' אמאי לא מייתי ממתני' דידן דאתניא מקמי ההיא מתני' וכן בפרק מי שהחשיך דפריך לר\"י דקאמר הלכה כר\"ש ממתני' דאין מבקעין עצים אמאי לא פריך ממתני' דידן ולהא ודאי יש ליישב דהך מתני' דידן לא חשיבא סתמא דכיון דבגמ' אמרינן דהך מתניתין רשב\"א דקאמר דב\"ה שרי מכונסין שבשדה ומפוזרין שבקרפף ורבנן פליגי וס\"ל דלב\"ה לא שרי אלא מכונסין שבקרפף א\"כ לא חשיבא סתמא דסתמא הוא אם היה יכול לומר דברי ר\"י ולא קאמר אם כן סתם לן תנא כותיה אבל הכא אינו יכול לומר דברי ר\"י דדילמא ר\"י ס\"ל כרבנן דרשב\"א דמפוזרין שבקרפף חשיבי מוקצין ואסירי וכעין זה כתבו התוס' לקמן בד\"ה ונפחת דכה\"ג לא חשיב סתמא יע\"ש אך קשה דא\"כ ע\"כ צ\"ל דב\"ש דקאסרי מפוזרין שבקרפף ומכונסין שבשדות ע\"כ צ\"ל דס\"ל במוקצה כר\"י וכיון שכן תקשי לר\"ן דס\"ל בריש פ\"ק דביצה דב\"ש ס\"ל ביום טוב כר\"ש מהך ברייתא ותלמודא דדחי התם תי' ר\"ן מדיוקא דמתני' אמאי לא דחי ליה מהך ברייתא דקתני בהדיא דב\"ש אית לי' מוקצה ולכן נר' דבהך מודו כ\"ע משום דכיון דלא לקטינהו מאתמול הו\"ל כאלו דחינהו בידים ודמי לגרוגרו' וצמוקים ומחובר דמודה בהו ר\"ש וכמ\"ש רש\"י ז\"ל בר\"פ א\"צ דכ\"ד ע\"ב ד\"ה אם יש מאותו המין יע\"ש ודוק:",
+                "<b>אבל </b>\n<b> מגבב הוא בשדה כו'.</b> בפרק המביא דל\"ג ע\"ב אמרי' ת\"ר מגבב מן החצר כו' ובלבד שלא יעשה צבורין ור\"ש מתיר במאי קא מפלגי מר סבר מחזי דקא מכניס למחר כו' ומ\"ס קדירתו מוכחת עליו וכתב הר\"ן ז\"ל ומ\"מ מדלא אסרינן אלא משום דמחזי כמאן דמכניס למחר וליומא אחרינא ולא אסרינן ליה משום מעמר יש להביא ראיה מ\"ש בשם הר\"ר יצחק בר מאיר דאינו חייב חטאת משום מעמר אלא במלקט במקום שגדל שם וה\"נ מוכח בפרק כלל גדול כו' יע\"ש וקשה לכאורה שדבריו סתרי אמ\"ש לעיל אמתני' דאין מביאין עצים מן השדה אלא מן המכונסין וז\"ל ואחרים פרשו דטעמא משום גיבוב והוי כמעמר ומדינ' אפי' במפוזר בשדה שרי דגיבוב בי\"ט מותר דצורך או\"נ חשיב כבקוע עצים וכהבערה עצמה אלא שבשדה אסירי משום דמחזי כמגבב ליומא אחריני כו' יע\"ש וא\"כ קשה דמאי ראיה מייתי כאן לדברי ריב\"ם דאינו חייב משום מעמר אלא במקום שגדל הא אפי' איכא משום מעמר הוה שרי משום דהוה מעמר לצורך אוכל נפש ומש\"ה אצטריך לטעמא דמחזי כמאן דמכניס ליומא אחריני ויש ליישב דע\"כ לא כתב הר\"ן לעיל דמדינא אפי' מפוזר בשדה שרי דגבוב בי\"ט מותר לצורך או\"נ אלא דוקא במביא עצים מן השדה דא\"א בלאו הכי להביאן א' א' מן השדה דאם כן יכלה הזמן והמה לא יכלו משום הכי חשיב שפיר מגבב לצורך אוכל נפש מה שא\"כ במגבב מן החצר אף ע\"ג דהוי לצורך או\"נ לא שרינן להו כיון דאפשר להביאן אחד אחד בלא גיבוב לא חשיבא גיבוב לצורך אוכל נפש וזה פשוט:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין </b>\n<b> נותנין לפניהם מזונות שמא יבא ליקח מהם כו'.</b> הנה התוס' ריש פ' א\"צ ד\"ה ואין דחו פרש\"י שם שכתב דה\"ט משום דאין מזונותיו עליו וכתבו וז\"ל לכך נר' דהא בהא תליא אם צידה מותרת מותר לתת להם מזונות ואם צידה אסורה אסור לתת מזונות גזירה שמא יצודם והק' וז\"ל ומ\"מ קשה דמשמע הכא דהיכא דצידה אסורה אפילו לזרוק להם מזונות אסור ובפרק מי שהחשיך קאמר גבי דברים שאסור ליקח מהם למישדה קמייהו ש\"ד וי\"ל כו' ויש לדקדק שכפי מש\"ל בד\"ה ותניא הצד אווזין כו' דאווזין ותרנגולין אם אינו אסור אלא מדרבנן לא הוה גזרינן ליתן מזונות שמא יצודם משום דהוה לי' גזירה לגזירה אם כן מאי ק\"ל הכא ממתני' דפרק מי שהחשיך דקתני נותנין מים לפני אווזין ותרנגולים ויוני הרדסיאות הא הצד אווזין ותרנגולים ויוני הרדסיאות פטור ואינו אסור אלא מדרבנן כדקתני ברייתא לקמן וא\"כ משום הכי לא גזרו ליתן להם מזונות משום דהו\"ל גזירה לגזירה וי\"ל דקושייתם ז\"ל היא לרב יוסף דקאמר התם בפרק מי שהחשיך דיוני שובך ויוני עליה למשדה קמייהו מזונות ש\"ד ומתני' דקתני אין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך ה\"ד מים משום דשכיחי להו באגמא אבל חיטי ושערי ש\"ד ואהא ק\"ל דיוני שובך ויוני עליה היכי שרי למשדה קמייהו והא הצד יוני שובך ויוני עליה חייב ד\"ת כדאיתא לקמן וא\"כ ניגזור מזונות אטו צידה מיהו דברי התוס' דפרק האורג דק\"ו ע\"ב קשים לע\"ד שכתבו שם משם ר\"י דה\"ט דמתני' דכל היכי דהוי כניצוד ועומד מדאוריי' כגון אווזין ותרנגולים אע\"ג דמדרבנן אסור לצודם חשיבי טפי מזונותן עליך ומש\"ה נותנים לפניהם מזונות וכן חיה ועוף שבביברים חשיב טפי מזונותן עליך אבל דגים שמן התורה אין ניצודין לא חשיב מזונתן עליך והוה כאותן שהן כל שעה בשדה כמו יוני שובך ויוני עליה כו' ע\"ש וקשה טובא דאכתי תקשי להו לרב יוסף דס\"ל פרק מי שהחשיך דאפילו יוני שובך ויוני עליה שרי למשדה קמייהו אע\"ג דמדאורייתא חשיבי כאין נצודין ולא חשיבי מזונותיהן עליך דאם כן מ\"ט דמתני' דקתני אין צדין דגים מן הביברים ומ\"ש מיוני שובך ויוני עליה וצ\"ל דמ\"ש ז\"ל היינו לפום מאי דקיי\"ל הלכתא כרב יהודה דיוני שובך ויוני עליה למשדי קמייהו נמי לא משום דאין מזונותן עליך אמנם לרב יוסף ע\"כ צריך לידחק ולומר דטעמא דמתני' משום דדגים שכיחי להו מזונות במיא וברייתא דקתני ביברין של חיה ושל עופות ושל דגים אין צדין אותם ואין נותנים להם מזונות אדגים בלחוד הוא דקאי וכן מצאתי להריטב\"א ז\"ל בשיטה כ\"י שכ\"כ יע\"ש אלא דלא ניחא להו להתוספות למימר הכי לפום קושטא ואפילו למאי דקי\"ל כרב יהודה מכח מאי דפריך תלמודא מתני' וברייתא אהדדי ואם איתא כל כי האי הוה ליה לתלמודא לומר בשלמא מזונות אמזונות ל\"ק משום דכי קתני ואין נותנין לפניהם מזונות אדגים בלחוד קאי אלא משמע דסבירא ליה לתלמודא דמזונות וצידה הא בהא תליא לפום הלכתא דקי\"ל כר\"י אלא דכפי זה קשה מה שכתבו בסוף דבריהם וא\"ש לפי זה ההיא דריש אין צדין דקתני רשב\"ג אומר כו' א\"ל אביי לרב יוסף והרי אווזין ותרנגולים כו' ותניא הצד ולמאי דפרישית הכא א\"ש דרשב\"ג קאי ארישא דקתני אין צדין ואין נותנים לפניהם מזונות וקא אסר רשב\"ג ליתן להם מזונות ואם כן ע\"כ מחוסר צידה דאורייתא חשיב ליה ולהכי פריך שפיר עכ\"ל יע\"ש. והשתא קשה דהיכי פריך אביי לרב יוסף מברייתא דהצד אווזין ותרנגולים הא לרב יוסף על כרחין מאי דקתני רבן שמעון בן גמליאל אמר זה כלל המחוסר צידה אסור לא קאי אלא לענין איסור צידה אבל לתת מזונות לא קא אסר שהרי אפי' יוני שובך ויוני עלי' דמחוסרים צידה מדאורייתא אפילו הכי שרי לרב יוסף ליתן להם מזונות וצ\"ל דאביי כרב יהודה ס\"ל ולא הוה שמיע ליה הא דרב יוסף ומשום הכי אקשי ליה ודוחק ועדיין צ\"ע ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> אפר שהוסק כו' ושהוסק בי\"ט כו' ואם לאו אסור.</b> כתב ה\"ה ואמרו בגמ' אבל הוסק בי\"ט אסור כו' וכן כתבו התוס' שם בד\"ה אמר רב יאודה וז\"ל נראה דהכי הלכתא דהא מייתי ליה סייעתא מברייתא כו' וא\"ת ואנו איך מסלקים אפר הכירה ביום טוב לאפות הפשטידה כו' ואומר ר\"י דמוקצה אינו אסור בשביל אוכל נפש כו' ובירושלמי מפרש דהכא מיירי בשלא שחט אבל שחט שרי כו' יע\"ש ונראה שהוצרכו לזה להביא הירושלמי משום דק\"ל לתי' הר\"י דמוקצה התירו משום שמחת י\"ט מדאמרינן אבל הוסק בי\"ט אסור משמע דאפילו בשחט אסור לכסות ואע\"ג דאיכא מצות כסוי אפ\"ה לא התירו וא\"כ כ\"ש שלא נתיר המוקצה בשביל שמחת יום טוב שהרי ד\"נ לב\"ה לא התירו לשחוט לכתחילה בי\"ט ואפי\"ה בשחט התירו משום מצות כיסוי ואהא כתבו דבירושלמי מפרש דהכא מיירי בשלא שחט אבל שחט שרי משום מצות כסוי כדרך שהתירו בד\"נ ועוד אפשר לפרש דכונתם להקשות לתי' הר\"י דמוקצה התירו לטלטל משום שמחת יו\"ט מדאמרינן בירו' דבאפר שהוסק ביו\"ט אסור לשחוט ולא התירו משום שמחת יו\"ט ואי מש\"ס דידן לא הוה ק\"ל דאיכא למימר דמאי דקאמר ר\"י אמר רב דאפר שהוסק ביו\"ט אסור לא קאי אמתני' לומר דאסור לשחוט אלא למאי דקאמר רבה דאפר כירה מוכן הוא לכל מילי הוא קאמר לא שנו כו' אבל ביו\"ט אסור כלומר דלאו מוכן ונפקא מינה לשאר דברים ולעולם דהתירו לשחוט באפר כירה משום שמחת יו\"ט כדרך שהתירו לאפות הפשטידה אמנם מהירושלמי ק\"ל שפיר וראשון נר' עיקר דא\"כ היה להם לומר אבל בירושלמי כו' אלא דלפי זה ק\"ט דאמאי לא התירו לשחוט באפר כירה משום שמחת יו\"ט כמו שהתירו לאפות הפשטיד'. וכן ראיתי למרן ב\"י סימן תקי\"ח שהקשה כן והניחו בצ\"ע ומה שתי' הב\"ח דשאני כסוי דאינו לצורך אוכל נפש שהרי מותר לאכול אפי' לא כסה וכן תי' הר\"ב ח\"ה לא נהירא שהרי סוף סוף כיון שלא התירו לשחוט הרי ממנע משמחת יו\"ט והתוס' כתבו דטלטול מוקצה הותר משום שמחת יו\"ט וכן הקשה הרב במג\"א סי' תק\"ט ס\"ק ט\"ו ע\"ש ולכן היה נראה ל\"ל דע\"כ לא כתבו התוס' דמוקצה התירו משום שמחת יו\"ט אלא דוקא במידי דא\"א לעשותו מאתמול כמו לאפות הפשטידה דאפייתה ביו\"ט ניחא ליה כדי שלא יפיג טעמה משא\"כ בכיסוי כיון דיכול מבע\"י להזמין עפר לא התירו לשחוט משום שמחת יו\"ט:<br><b> ומצאתי </b> סעד לזה בשיטה כ\"י להמאירי שכתב ז\"ל והא קעביד גומא כו' ומפרש\"י דהתם בצריך לגומא אבל הכא לעפר' הוא צריך ובכי הא פטור כו' ואע\"ג דאיסורא דרבנן מיהא איכא משום שמחת יו\"ט שרינן ליה ואע\"ג דמעיו\"ט הו\"ל למעבד ואמרי' לקמן דאפי' איסורא דרבנן לא שרינן הואיל והו\"ל למעבד מעיו\"ט הכא שאני דמצטרפא בהדי מצות כסוי תיכף לשחיטה עכ\"ל ע\"ש ומ\"ש דהתירו משום דמצטרפא בהדי מצות כסוי היינו לב\"ש דהתירו לשחוט לכתחילה אמנם לב\"ה דס\"ל דאסור לשחוט היינו טעמא משום דלא התירו משום שמחת יו\"ט כל שיכול לעשותו מעיו\"ט ואע\"ג דמצטרפ' בהדי מצות כסוי ומ\"ש ר\"י דאפר שהוסק ביו\"ט אסור לאו לכ\"ע אלא דוקא לב\"ה דאסרי לשחוט לכתחילה בד\"נ אבל לב\"ש דסברי דאפילו לכתחילה מותר לשחוט משום שמחת יו\"ט כיון דמצטרפא בהדי מצות כסוי ה\"ה דמותר לשחוט באפר שהוסק ביו\"ט משום שמחת יו\"ט ועיין בפר\"ח ז\"ל סי' תצ\"ח ס\"ק י\"ד:<br><b> ובהכי </b> ניחא לי מה שיש לדקדק על דברי התוס' שכתבו בפ\"ק דביצה די\"ד ע\"א ד\"ה בכל דבר שכתבו וז\"ל פ\"ה ואפי' בדבר שאינו ניטל בשבת כגון סיכי ומזורי דמודה בהו ר\"ש כו' וקשה טובא שהרי התוס' כתבו לעיל דף י\"א ד\"ה אין נוטלין את העלי דב\"ה מתירין אפי' מוקצה שיש בו חסרון כיס כגון סיכי ומזורי משום שמחת יו\"ט יע\"ש וא\"כ נימא דה\"ט דב\"ה הכא דמתירין לדוך בכל דבר ואפי' בסיכי ומזורי משום שמחת יו\"ט אכן לפי האמור ניחא דע\"כ לא כתבו דשרינן טלטול מוקצה משום שמחת יו\"ט אלא במידי דא\"א לעשותו מאתמול ואם כן משום הכי פריך תלמודא שפיר בכל דבר ס\"ד דע\"כ לא קא שרו ב\"ה אלא דוקא עלי לקצב עליו בשר דא\"א לעשותה מאתמול דחיישינן למיכמר בשרא כמ\"ש רש\"י בפ' אין צדין אמנם גבי מלח כיון דיכול לעשותו מעיו\"ט דמלח אינה מפיגא טעמא לא שרינן טלטול מוקצה משום שמחת יו\"ט ודו\"ק אלא דק' לזה מההיא דפר' המביא דף ל\"א ע\"ב דאמרינן דר\"מ שרי לפחות לכתחילה ביו\"ט ליטול הפירות אע\"ג דהוי מוקצה משום דהתירו מוקצה משום או\"נ אע\"ג דהתם נמי יכול לפוחתו מעיו\"ט ואפילו הכי שרינן ולכן נראה כמ\"ש הר\"ב מג\"א דע\"כ לא התירו אלא טלטול מוקצה אבל להשתמש ממנו אסור דהוה ליה כעין אכילתו וכן כתב הרב ח\"ה לקמן דף ל\"ג ע\"ב ד\"ה גמ' אין סומכין את הקדירה וז\"ל אפילו למה שכתבו התוס' דלכ\"ע שרינן טלטול מוקצה משום או\"נ היינו לסלק המוקצה כגון גריפת תנור כו' אבל להשתמש בדבר מוקצה כו' ודאי אסור דתשמישו וטלטולו זהו כעין אכילתו כו' יעיין שם:<br><b> ויש </b> לדקדק על הרב דכפי זה מאי ק\"ל הכא בשמעתין דאמאי לא התירו לשחוט הא הוה ליה משתמש בדבר מוקצה ודו\"ק ומה שכתבו התוס' וראיה מדלקמן פ' אין צדין כונתם למ\"ש בדף כ\"ח ע\"ב ד\"ה וגריפת תנור וכן כתבו בדף ל\"א ע\"ב ד\"ה אמר רב זביד יע\"ש ודו\"ק:<br><b> ודע </b> שמה שכתבו התוס' דמוקצה התירו משום אוכל נפש היינו דוקא לענין טלטול וכמדוקדק מדבריהם אבל לענין אכילה פשיטא ודאי דאסור שהרי דגים שנצודו ביו\"ט אסור משום מוקצה וכמ\"ש הרב בח\"ה והמ\"א סי' הנז' וזה פשוט:<br><b> ויש </b> לי מן התימה על מוהרשד\"ם בחא\"ח סימן כ\"ב שנשאל הרב ז\"ל על ערבה שתלשה גוי ביו\"ט אם יכולים לצאת בה י\"ח או שמא לדבר מצוה לא העמידו דבריהם כדי לקיים מצות לולב וכתב הרב דנראה לו שאם אין לו תקנה לצאת י\"ח לולב אם לא בערבה זו שמותר וטעמא כי אין מוקצה גדול יותר מן המת וכתב בהג\"מ בה' יו\"ט וז\"ל אבל ע\"י ישראל כלל לא היכא דאיכא גוים וכל זה דוקא לתקן ארון ותכריכין אבל להלבישו ולהוציאו כו' כתב ראב\"ן דמותר לישראל אפי' ביו\"ט כו' עד כיון דאיכא צורך מצוה דמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כו' והטעם מתוך לא שייך אלא להתיר הוצאה אבל לטלטול מוקצה לא שייך טעם זה דהא אפי' לאכול בשביל שמחת יו\"ט לא התירו מוקצה אע\"פ שאוכל נפש התירה התורה כל מלאכה עם כל זה לא רצו הם להתיר משום מוקצה ואם כן לא שייך טעם מתוך והכא היכי שרינן טלטול א\"ו דלא אמרו טעם מתוך אלא לומר כו' אבל טלטול בעלמא לצורך מצוה א\"צ טעם הרי א\"נ דבמקום מצוה לא העמידו דבריהם כו' יע\"ש ויש לתמוה עליו שהרי טלטול מוקצה מותר לצורך אוכל נפש כמ\"ש התוס' והמרדכי פ' בכל מערבין וכן הוא דעת רבי' פי\"א מהלכות אלו וכמ\"ש הרב מג\"א יע\"ש וא\"כ שייך שפיר טעם מתוך בטלטול המת דמתוך שהותרה טלטול מוקצה לצורך או\"נ הותרה נמי שלא לצורך כיון דאיכא צורך היום קצת ומ\"ש דהא אפילו לאכול לא התירו מוקצה כבר כתבנו דדוקא אכילה עצמה לא התירו אבל טלטול מוקצה התירו גם מה שכתב עוד הרב הנז' דמדברי רבי' שכתב בה' שופר פ\"א וז\"ל שופר של ר\"ה אין מחללין יו\"ט ואפי' בדבר שהוא משום שבות כיצד היה שופר בראש האילן כו' נראה דס\"ל דטלטול מוקצה הותרה לצורך מצוה דכפי האמת היה מספיק שיאמר ואפי' בדבר שהוא משום שבות ולמה האריך בלשונו לומר כיצד כו' אלא שנראה שבא למעט דוקא שבות כזה שהוא מעשה גדול ועושה אותו ישראל בידים הוא דאסור אמנם טלטול בעלמא כגון שופר שעשאו גוי מותר לצורך מצוה יע\"ש נראה שיש לדקדק עליו שהרי דעת רבינו ז\"ל שאפר שהוסק ביו\"ט אפי' שחט כבר אסור לכסות משום איסור מוקצה מטעמא דחכמים העמידו דבריהם בשב ואל תעשה שכ\"כ בפ' ג' מה' אלו דין א' וז\"ל ואם אין לו עפר מוכן או אפר הראוי לטלטלו הרי זה לא ישחוט ואם עבר ושחט לא יכסה דמם כו' ואע\"ג דמבטל מצות כסוי וא\"כ ה\"נ גבי גוי שעשה שופר ביו\"ט או ערבה שתלשה גוי ביו\"ט נר' דלדעת רבינו אסור לטלטלה אע\"ג דמבטל מ\"ע דשופר ולולב ודוחק לומר דהכא שאני כיון דיכול לכסות לערב שהרי בשמעתין ובפ' ב\"מ מוכח בהדיא דאתי עשה דכסוי ודוחה ל\"ת אע\"פ שיכול לקיים את העשה בערב וה\"ט משום דבאותה שעה מיהא א\"א לקיים את שניהם או שמא אם יניחנו לערב אין רשומו ניכר וכמ\"ש הרשב\"א הובאו דבריו בשיטה מקובצת למס' י\"ט דף ח' ע\"ב וא\"כ כיון דאפילו ל\"ת דאורייתא דוחה כ\"ש שהיה ראוי שידחה איסור טלטול מוקצה בעלמא אלא ע\"כ ה\"ט משום דב\"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה וכן כתב הפר\"ח ז\"ל סי' תצ\"ח ס\"ק ט\"ו ע\"ש וא\"כ מה\"ט נמי גבי שופר ולולב נראה דאסור לטלטלו לדעת רבי' ז\"ל ויש לחלק ודו\"ק:<br><b> עוד </b> אני תמיה על הפר\"ח ז\"ל דבסי' הנזכר ס\"ק כ\"ז הסכימה דעתו ז\"ל לדעת התוס' והירושלמי דאפר כירה שהוסק ביו\"ט אם שחט כבר מותר לכסות משום מצות כיסוי ואלו בסימן תקפ\"ז ס\"ק כ\"ב בדין אם עשה גוי שופר ביו\"ט שפסק מרן כדעת המרדכי בפרק לולב הגזול שמותר לתקוע בו כתב וז\"ל ואינו מחוור שהרי אסור לטלטלו משום מוקצה וב\"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב וא\"ת כדאיתא בהאשה רבה וכ\"ש אם הוא ביו\"ט שני של ר\"ה דתקיעת שופר מדרבנן והאי מדרבנן והאי מדרבנן ומאי אולמיה דהאי מהאי ושב וא\"ת עדיף וזו היא דעת הרשב\"א בתשובה סי' רצ\"ז שנשאל על ערבה שתלשה גוי ביו\"ט והשיב ערבה זו אסור ואפי' אין לו ערבה לצאת דשבות אפילו במקום מצוה אסרו ואין הפרש בין יו\"ט א' ליט\"ב ע\"כ ע\"ש וק' טובא דמ\"ש מאפר כירה שהוסק ביו\"ט שאסור משום נולד שהסכימה דעתו דמותר לכסות משום מצות כיסוי ואדרבא הכא עדיפא דמתעקרא מצות שופר ולולב לגמרי משא\"כ בכסוי דאפשר דלערב יהיה רשומו ניכר:<br><b> ושבתי </b> וראה דלא על הפר\"ח תלונותינו אלא על הרשב\"א דבתשו' כתב דטלטול מוקצה אסרו אפי' במקום מצוה ואלו בספר עבודת הקודש הביאו הרב פר\"ח בסי' תצ\"ח ס\"ק י\"ד כתב וז\"ל ויראה לי שאם שחט ואין לו אלא אפר כירה שהוסק ביו\"ט שמותר לכסות בו משום מצות כיסוי כו' ע\"ש ולכן היה נראה לי לומר שאף הרשב\"א לא כ\"כ אלא דוקא בערבה שתלשה גוי ביו\"ט וכמעשה שהיה ומ\"ש הרשב\"א דאין הפרש בין יו\"ט א' ליוט\"ב לא קאי לדין ערבה שתלשה גוי ואין לו אחרת לצאת בה אלא למ\"ש קודם וז\"ל תשו' ערבה זו אסורה ואין מטלטלין אותה כו' כפירות שיש במינה במחובר ואפי' לטלטלה אסור כדרך שאסרו בביצה שנולדה ביו\"ט ואין הפרש בזה בין יט\"א ליט\"ב כלומר דלא תימא דוקא ביט\"א אסרו בדבר שיש במינו במחובר לטלטלו אבל ביו\"ט ב' לא אסרו ואם כן ערבה זו שתלשה ביט\"ב יהא מותר לטלטלו אהא כתב דאין הפרש בזה בין ביו\"ט א' ליט\"ב אמנם מ\"ש אחר כך ואפילו אין לו ערבה לצאת בה דשבות במקום מצוה אסרו לא כתב כן אלא בנדון שלו דוקא שנתלשה ביו\"ט שני מטעמא דכיון דאינו אלא מדרבנן וטלטול מוקצה מדרבנן מאי אולמיה האי מהאי ושב וא\"ת עדיף אבל ביו\"ט א' דמצותו מן התורה הכי נמי דשרי' טלטול מוקצה משום מצוה דאורייתא כדרך שהתירו אפר שהוסק ביו\"ט משום מצות כיסוי דאורייתא וכן נראה שהבין הרב מג\"א סי' תרנ\"ה שהביא תשובת הרשב\"א ז\"ל וכתב וז\"ל ונראה לי דאפילו ביו\"ט א' שאסור לטלטלה כמ\"ש סימן תקפ\"ו ע\"ש ואם איתא מאי ונראה לי דקאמר הא הרשב\"א כתב כן בהדיא אלא משמע דסבירא לי' דמדברי הרשב\"א אין ראיה דלא כתב כן אלא לדין פירות שיש במינן במחובר שאסורין אף ביט\"ב וכמ\"ש:<br><b> ועוד </b> יש להוכיח כן ממ\"ש הרשב\"א בתשובה סי' ע\"א גבי המוציא חמץ ביו\"ט דאם לא בטלו מותר לשורפו אע\"ג דאיכא איסור מוקצה אלמא משמע דס\"ל דבמקום מצוה לא אסרו אם לא שנחלק דהתם שאני דאיכא נמי לאו דב\"י דאלים טפי:<br><b> ומן </b> האמור בזה נראה לי שמ\"ש מוהרשד\"ם ז\"ל וז\"ל אך אמנם מצאתי להרשב\"א סי' רצ\"ז מחמיר ואוסר בנדון דידן ממש כו' יע\"ש אין ראיה דאיכא למימר שאף הרשב\"א ז\"ל אזיל ומודה בנדון של מוהרשד\"ם בערבה שתלשה גוי ביו\"ט א' משום דמצותו מן התורה ואי קשיא לך ממ\"ש פ\"ד דר\"ה דל\"ב ע\"ב שופר של ר\"ה אין מפקחין עליו את הגל וה\"ט משום טלטול אבנים ופסקו הטור ומרן ז\"ל סי' תקפ\"ו ועיין במג\"א שם ס\"ק כ\"ה הא ל\"ק דאיכא למימר דטלטול מוקצה במצוה עצמה כגון גוי שעשה שופר או ערבה שתלשה גוי ביו\"ט התירו במקום מצוה דמשעה שנטלה כדי לצאת בה הרי התחיל במצוה אמנם טלטול מוקצה בדבר אחר לצורך מצוה לא התירו ומ\"מ דברי הפר\"ח קשים להולמם כמ\"ש וכן יש לתמוה על הרב מג\"א דבסימן הנזכר וסי' תרנ\"ה כתב דטלטול מוקצה אסור אפי' לצורך מצוה ואלו בסימן תצ\"ח ס\"ק ל' כתב וז\"ל מותר לכסות דכיון דליכא אלא חד איסור דמוקצה שרי לטלטלו לצורך כסוי ע\"ש וכן ק' למ\"ש מרן כ\"מ פ\"ג מה' חמץ ומצה דין ח' גבי ההיא דהמוצא חמץ ביו\"ט כופה עליו כלי שדעת התוס' בפ\"ק דכתובות דאפילו בשלא בטלו אסור לשורפו מדרבנן משום מוקצה והקשה מרן דמשום איסור מוקצה דרבנן שרינן ליה להשהותו ולעבור עליו בב\"י ותי' דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יע\"ש קשה דא\"כ נמצאו דברי התוס' סותרים למ\"ש בשמעתין משם הירושלמי דמשום מצות כסוי שרינן איסור מוקצה ועיין בפר\"ח ז\"ל שם סי' תמ\"ו סק\"א ובמ\"א ע\"ש וצ\"ע:<br><b> ואולי </b> יש לחלק בדוחק דגבי כסוי שאני שאם אנו אומרים שלא יכסה נמצא שבטל מצות כסוי בידים משעה ששחטו ולא מיקרי שב ואל תעשה אלא שמדברי התוס' פ\"ק דביצה ד\"ה תני רבי חייא לא משמע הכי ודו\"ק:<br><b> ועוד </b> כתב הרב מוהרשד\"ם וז\"ל מצאתי סמך לדברי ממ\"ש הר\"ן ז\"ל פ' כסוי הדם וז\"ל והלכתא השוחט לחולה בשבת אינו מכסה כלומר אפי' שיש לו ד\"נ מבע\"י דלא מתסר אלא מדרבנן לפי שרצו חכמים לעשות היכר שיום הוא שאסור בשחיטה כו' הרי לך בפי' שמן הדין היה מותר לטלטל העפר שאין לך מוקצה גדול ממנו אלא שרצו לעשות היכר ומה היה צריך לטעם זה והי\"ל לומר דבדבר שאינו צורך החולה העמידו לדבריהם בשב וא\"ת אלא משמע שאין לבטל מצות התורה כדי שלא יעבור איסור טלטול עכ\"ד וגם בזה אחר המחילה דבריו תמוהים שהרי ד\"נ מבע\"י עפר מוכן הוא וכמ\"ש התוס' בד\"ה ואינו צריך ומ\"ש הר\"ן דלא מתסר אלא מדרבנן ה\"מ איסור חופר גומא ואע\"ג דאינו צריך אלא לעפרה איסורא מיהא איכא כמ\"ש התוס' ואי ס\"ל כדעת ר\"ת דד\"נ לאו היינו משום הכנה וכמ\"ש הב\"ח והפר\"ח ז\"ל לא ידעתי מי גילה לו רז זה שדעת הר\"ן כר\"ת עד שהביא ראיה מדבריו ותו דא\"כ הי\"ל להרב להוכיח בפשיטות ממתני' דידן דקתני ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה וע\"כ היינו טעמא משום מצות כסוי דאי משום שמחת יו\"ט ליכא כיון שכבר שחט ודו\"ק:<br><b> ולענין </b> הלכה נראה שהמיקל להתיר טלטול מוקצה לצורך מצות לולב לא הפסיד דיש לו סמוכות מדין אפר כירה שהוסק ביו\"ט שמותר לכסות לדעת כל הפוסקים זולתי לדעת רבי' ועיין במורינו הר\"ב עץ החיים דקמ\"א מה שהשיג על מוהרשד\"ם בזה ויש לדחות כמו שיראה המעיין ודו\"ק:<br><b> ובדברי </b> התוס' יש לי לדקדק דאמאי הוצרכו להביא הדבר מהירושלמי דמשמע דמתלמודא דידן אין ראיה ואמאי לא הוכיחו בפשיטות ממתני' דקאמר ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ואוקימנא לה בעפר תחוח ואע\"ג דאיכא איסור חופר גומא דאע\"ג דאינו צריך אלא לעפרה אפילו הכי איסורא דרבנן מיהא איכא וא\"כ כדרך שהתירו איסור חופר גומא משום מצות כסוי ה\"נ יש להתיר איסור מוקצה ואדרבא איסור חופר גומא חמיר טפי וכמ\"ש הרשב\"א הביאו הפר\"ח וז\"ל יראה לי שאם שחט כו' ולא עוד אלא שאם הי\"ל ד\"נ ואפר כירה שהוסק ביו\"ט מכסה באפר ואינו מכסה בד\"נ וכ' הפר\"ח דה\"ט משום דבד\"נ אי' בי' משום חפירה דעיקרו מה\"ת משא\"כ איסור נולד דאין עיקרו אלא מדרבנן וכ\"כ הרב יש\"ש סי' כ\"א ע\"ש וכן קשה לדעת רבינו שאסר אפר כירה שהוסק ביו\"ט אפילו ששחט כבר כמ\"ש הב\"ח והפר\"ח ז\"ל ומ\"ש מאיסור חופר גומא דמותר משום מצות כסוי:<br><b> ואיברא </b> דלדעת רבינו ז\"ל י\"ל דס\"ל דאין כאן איסור חופר גומא דמ\"ש בגמ' והא קעביד גומא ותי' כדרב אבא כו' הכונה לומר דמתני' כר\"ש דמשאצ\"ל פטור עליה ואע\"ג דפטור א\"א הכא דאיכא תרתי מלאכה שאינה צריכה לגופה ומקלקל פטור ומותר והיינו משום דמתני' איירי בחופר בבית דהוי מקלקל וכן כ' בשיטה מקובצת לדעת רש\"י וכן משמע ממ\"ש רש\"י בד\"ט ע\"ב ד\"ה דילמא ובד\"ה אבל התם לא וז\"ל דגזרו משום כתישה דלמא זמנין דבעי כתישה משמע דמשום איסור חופר גומא ליכא דאם לא כן הול\"ל דטעמא דב\"ה דלא ישחוט לכתחילה משום איסור חופר גומא וכן מוכח מדאמרינן התם דילמא ע\"כ ל\"ק ב\"ש דאי' ד\"נ ואם איתא דאפילו בד\"נ איכא משום איסור חופר גומא כדעת התוספות ז\"ל אכתי מאי משני הא אפילו בד\"נ איכא איסור חופר גומא ומשום שמחת י\"ט הוא דשרי כמ\"ש התוספות וכן מצאתי בשיטה כ\"י למוהר\"א לאפאפא ז\"ל שהקשה כן משם הר\"ן ותי' וז\"ל וניחא לי דכיון דלא התירו אלא ע\"י ד\"נ זכור הוא ולא אתי לאחלופי דהא איכא ליה היכרא דומיא דמאי דאמרי' לקמן בפרק שני מתוך שלא הותרה לו אלא ע\"י דליו זכור הוא ואינך דכוותה עכ\"ל ומדברי התוס' ד\"ה ואין צריך נר' דלא ס\"ל כתי' הר\"ן ודוק:<br><b> ויש </b> לי מן הקושיא בדברי הרשב\"א ז\"ל דכיון דס\"ל דבד\"נ איכא איסור חופר גומא ומשום הכי כתב דמכסה באפר ואינו מכסה בד\"נ אם כן אמאי הוצרך לומר דטעמא דלא ישחוט משום דאין נעיצת הדקר עושה הכנה גמורה כמ\"ש הפר\"ח ריש ס\"ק י\"ד ואמאי לא כתב בפשיטות דה\"ט משום איסור חופר גומא דחמיר טפי מאיסור נולד דלא התירו לשחוט לכתחילה באפר שהוסק בי\"ט ולכן נראה לי דמ\"ש הרשב\"א ז\"ל מוטב שיכסה באפר ולא בד\"נ לאו היינו משום דעיקרו מן התורה כמ\"ש הפר\"ח ז\"ל אלא משום דלטעמיה אזיל דד\"נ לאו הכנה גמורה והילכך איכא תרתי איסורי איסור חופר גומא ואיסור הכנה ודוק:<br><b> ובהכי </b> ניחא לי מ\"ש רבינו בדין שלפנינו וז\"ל מי שהיה לו ד\"נ בעי\"ט ונתקו בי\"ט כו' אם היה עפר תחוח ה\"ז מכסה בו ובריש פ\"ג כתב וז\"ל ואם אין לו עפר מוכן או אפר כו' ה\"ז לא ישחוט ואם עבר ושחט לא יכסה דמו כו' ותמהו עליו דמשמע מדבריו דדוקא כשנתקו ה\"ז מכסה אבל אם לא נתקו אפי' שחט לא יכסה וליכא למימר דנתקו דכתב לומר דשוחט לכתחיל' אבל לא נתקו לא ישחוט מיהו אם שחט יחפור בדקר ויכסה ובמתני' דקתני ומודים כו' דאם כן הכי הול\"ל מי שהי\"ל ד\"נ כו' הרי זה שוחט ומכסה אלא משמע דבשחט דוקא הוא דקאמר ואפי' הכי בעינן נתקו וכנר' ממ\"ש דאם אין לו עפר כו' דמשמע אפילו בשיש לו ד\"נ קאמר וכמ\"ש ה\"ה ואפ\"ה כתב לא ישחוט ואם שחט לא יכסה וכיון שכן ק' דפסק הפך מתני' דקתני ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ועיין מה שתי' הר\"ב ב\"ח והפר\"ח שכל הדרכים בחזקת סכנה וכבר תמה עליהם מורינו הרב בס' ישרש יעקב דקמ\"ג ע\"ב גם מה שתירץ הוא דס\"ל לרבינו דמה שתי' בש\"ס כדרב אבא היינו משום דבעי לאוקמא למתני' כר\"ש דס\"ל מלאכה שאין צ\"ל פטור עליה והילכך אפי' בחופר בשדה ליכא איסורא דאורייתא ומשום מצות כסוי התירו אמנם לדידן דקי\"ל כר\"י דמשאצ\"ל חייב עליה כמ\"ש רבינו פ\"א מהלכות שבת ובחופר בשדה איכא איסור דאורייתא לא קי\"ל כהך מתני' אלא אפילו שחט לא יחפור בדקר ואפילו בבית דמקלקל הוא פטור אפי' לר\"י דאיכא למיגזר דילמא אתי למעבד במקום שמתקן ויחייב עליו זהו ת\"ד ע\"ש אחר המחילה אין דבריו נראין לי דכיון דש\"ס סתמא קאמר כדרב אבא כו' ואמרינן בשבת דע\"ג דאפילו ר\"י מודה משום דמקלקל מנין לנו לבדות גזרות מלבנו ולדחות מתני' סתמא בלתי ראיה ולכן הנראה דרבינו לטעמיה אזיל דפסק דאפר שהוסק בי\"ט אפילו שחט לא יכסה את דמו והיינו משום דמשמע ליה דש\"ס דילן פליג אירושלמי מדקא' סתמא אפר שהוסק בי\"ט אסור כמ\"ש הב\"ח והפר\"ח ועיין במ\"ש הל\"מ גם מה שדקדק כו' שהן דברים תמוהים כמו שיראה המעיין יע\"ש וא\"נ משום דק\"ל דאם איתא דתלמודא דידן ס\"ל כהירושלמי אמאי לא אוקמוה מתני' דכוי אין שוחטין בדאית ליה אפר שהוסק מעי\"ט דבודאי התירו בספק לא וכמו שכן ק' לדעת התוס' וכמ\"ש לקמן ומש\"ה סבירא ליה לרבינו דמה שתי' בגמ' כדר\"א דאכתי איסורא מיהא איכא דפטור אבל אסור וכמ\"ש התוספות וכי היכי דלא התירו איסור מוקצה משום מצות כסוי ה\"נ לא נתיר איסור חופר גומא דחמיר טפי כמ\"ש ומש\"ה הוצרך לומר דמאי דמשני בגמ' כדר\"א היינו לומר דמתני' ר\"ש ואע\"ג דמשצ\"ל פטור אבל אסור הכא דאיכא תרתי משאצ\"ל ומקלקל פטור ומותר הלכך לדידן דקיי\"ל כר\"י דמשאצ\"ל חייב עליה אפילו שחט לא יחפור בדקר משום דאיכא איסור חופר גומא דאע\"ג דמקלקל הוא איסורא מיהא איכ' ולא שרינן לי' משום מצות כסוי כי היכי דלא שרינן איסור נולד דקיל טפי כמו אפר שהוסק בי\"ט אלא שלפ\"ז קשה דאם כן איך פסק רבינו כר\"י דמשאצ\"ל חייב כיון דב\"ה ס\"ל כר\"ש דפטור עליה דקתני מתני' ומודים כו' וי\"ל דס\"ל דהאי ומודים שאם שחט לאו דב\"ה קאמרי לה אלא רבי הוא דקאמר לה דמודים ב\"ה לב\"ש ולמאן דס\"ל כר\"ש שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה אמנם ב\"ה אפשר דס\"ל כר\"י:<br><b> ובהכי </b> ניחא לי מ\"ש עוד רבינו בפ\"ג דין ב' שחט בהמה חיה ועוף בי\"ט ונתערבו דמן לא יכסה אותן עד הערב ואם הי\"ל עפר מוכן כו' ויכול לכסות בדקירה אחת ה\"ז יכסהו והשיג עליו הטור סימן תצ\"ח וז\"ל ונראה אם יכול לכסות בדקירה אחת כיון ששחט כבר מותר אפילו אין לו עפר מוכן אלא ד\"נ כו' ע\"ש אכן כפי מ\"ש דבריו צדקו יחדיו דאזיל לשיטתיה דס\"ל דד\"נ לא הותר אפילו בשחט כבר משום דסוף סוף איכא איסורא מדרבנן כנ\"ל ועיין בס' יש\"ש סימן כ\"ג:<br><b> ולעיקר </b> קו' בדברי התוס' נר' דמה שלא הביאו ראיה מתלמוד' דידן משום דס\"ל דאיסור מוקצה החמירו בו טפי כיון דאין עיקרו אלא מדרבנן חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וכד דייקת בה שפיר נראה דמוכרח הדבר דממאי דפריך בגמ' אברייתא דכוי אין שוחטין אותו בי\"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ולטעמיך ליכסייה באפר כירה או בד\"נ משמע דס\"ל לתלמודא דאע\"ג דבד\"נ איכא איסור משום חופר גומא אפי\"ה דין הוא שנתיר משום מצות כסוי אע\"ג דכוי ס' חיה ס' בהמה מ\"מ כיון דאין איסורו אלא מדרבנן יש להתיר משום ס' מצות כסוי וכן נמי ממאי דפריך בתר הכי אתי' דרבא דקאמר אפר כירה מוכן לודאי ואינו מוכן לספק לס' מ\"ט לא דקעביד גומא ודאי נמי קא עביד גומא אלא כדר' אבא ה\"נ כדר' אבא משמע בהדיא דס\"ל לתלמודא דאיסור חופר גומא יש להתיר משום ס' מצות כסוי וא\"כ קשה היכי משני בתר הכי אלא אמר רבא אפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הספק הא אף ע\"ג דאין דעתו על הספק מ\"מ נתיר מוקצה משום מצות כיסוי כי היכי דהתירו אפר שהוסק בי\"ט בשחט כבר לדעת התוס' ואי ס\"ל לש\"ס דדוקא בודאי דאיכא מצות כסוי ודאית התירו אבל בספק מצוה לא התירו אמאי נייד מאוקמתא קמייתא ונימא דאפר כירה מוכן על הודאי ואינו מוכן על הספק משום איסור חופר גומא דבודאי התירו אבל בספק לא אלא ודאי משמע דס\"ל לתלמודא דבאיסור מוקצה החמירו חכמים יותר ממה שהחמירו באיסור חופר גומא ועי' במ\"ש התוס' פרק כסוי הדם דפ\"ד ע\"ב ד\"ה כסוי ובמ\"ש הר\"ב חד\"ה שם אלא דמ\"מ אכתי ק' לדעת התוס' דאפר כירה שהוסק ביו\"ט דשרי בשחט אמאי לא משני דברייתא מיירי בדאית ליה אפר כירה שהוסק ביו\"ט דהא ודאי שכיח ובודאי דוקא התירו משום מצות כסוי כמ\"ש התוס' ובס' לא התירו משום איסור מוקצה ואמאי הוצרך לומר דאפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הספק ואי משום רישא דקתני כוי אין שוחטין אותו ביו\"ט דמשמע דהא ודאי שוחטין ואי מיירי בדאית ליה אפר כירה שהוסק ביו\"ט אפילו ודאי נמי אין שוחטין הא כבר תירצו לה בגמ' דלא מבעיא קאמר ל\"מ ודאי דלא לשחוט אבל ספק אימא משום שמחת יו\"ט לישחוט ולא לכסייה קמ\"ל ואפשר דמשום הכי לא ניחא ליה לתלמודא לאוקמה בהכי משום דהוה ק\"ל רישא דקתני אין שוחטין וליכא למימר דל\"מ קאמר כו' משום דא\"כ קשה דהכי הו\"ל למתני' למימר כוי אם שחטו ביו\"ט אין מכסין את דמו וממילא משמע דאין שוחטין אלא ודאי דאתא לאשמועינן דאפילו באפר כירה שהוסק מעי\"ט דאז בודאי שוחטין לכתחילה אפי\"ה בספק לא משום דאין דעתו על הס' דהשתא אצטריכא רישא דמתני' שפיר דאי הוה תני כוי אם שחטו אין מכסין את דמו ה\"א דמותר באפר שהוסק ביו\"ט דבודאי התירו משום מצות כסוי אבל בספק לא ומשום הכי תני רישא לאשמועינן דאפילו במידי דבודאי שוחטין בס' לא והא דמשני אפר כירה מוכן לודאי כו' ופריך לספק מאי טעמא לא משום דקעביד גומא ודאי נמי לא כו' אלא כדרב אבא ולפי מ\"ש מאי קמשני אלא כדרב אבא הא לכתחילה לא ישחוט לב\"ה בד\"נ משום חופר גומא אלא מוכח דסיפא הוא דאתא לשנויי ורישא לא ק\"ל משום דר\"א משני ל\"מ קאמר כו' איכא למימר דדוקא בד\"נ הוא דאסרי ב\"ה לשחוט משום דלאו הכנה גמורה כמ\"ש לעיל משם הרשב\"א ובהכי ניחא לי מאי דפרכינן בגמ' והא מדקתני סיפא ואם שחטו אין מכסין את דמו מכלל דרישא בדאית לי' עסקינן דקשה דלישנא דמכלל דרישא לא שייך כלל שהרי מסיפא גופא ק\"ל וע\"כ מיירי בדאית ליה דאי לית ליה מאי ארייא ס' וכבר ראיתי להרב מאיר עיני חכמים שמחמת זה כתב דט\"ס הוא ול\"ג ליה ורש\"י נראה שנרגש מזה שכתב כלומר כו' אכן כפי מ\"ש ניחא דמסיפא גופא ל\"ק דאיכא למימר דמיירי בדאית ליה אפר שהוסק ביו\"ט דבודאי התירו בס' לא אלא עיקר קושיא הוא מרישא דברייתא דע\"כ מיירי בדאית ליה דאי לית ליה רישא אמאי אצטריך ולא הו\"ל למתני אלא סיפא כוי אם שחטו אין מכסין ונמצא א\"כ דעיקר קושיין מכח יתורא דרישא היא ודו\"ק. ומ\"מ משמע בהדיא מתלמודא דידן דאיסור חופר גומא קיל טפי מאיסור מוקצה מדחזינן דפריך ולכסייה בד\"נ וכן ממאי דפריך אלא כדרב אבא ה\"נ כדר' אבא ואלו בתי' דרבא דקאמר דאין דעתו על הספק ל\"ק דליכסייה משום מצות כסוי כי היכי דהתירו בודאי וכיון שכן ק' טובא לדעת הרשב\"א שכתב דאיסור חופר גומא חמיר טפי מאיסור מוקצה משום דעיקרו מן התורה ולכן נ\"ל ליישב דעת הרשב\"א והוא הנכון דודאי תלמודא דידן ס\"ל דאין לחלק במצות כסוי בין ודאי לס' וכי היכי דבודאי התירו משום מצות כיסוי ה\"נ בס' והיינו דפריך וליכסייה בד\"נ וכן נמי מאי דפריך לס' מ\"ט לא משום דקעבד גומא כו' משום דמשמע ליה דדא ודא חדא היא דבס' נמי איכא מצות כסוי ומאי דמשני אלא א' רבא אפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הס' ה\"מ דבס' כיון דאין דעתו אלא על הודאי איכא תרי איסורי חדא משום מוקצה וחדא משום דקעביד גומא ומש\"ה לא התירו לכסות דבודאי נמי דינא הכי בדאיכא תרי איסורי אין מכסין מש\"ה הוא דבעינן ד\"נ כמ\"ש הרא\"ש ואע\"ג דמשמע דאפר כירה לית ביה משום איסור חופר גומא מדהתירו לכסות בודאי כמ\"ש התוס' והרא\"ש מ\"מ באפר כירה נמי משכחת לה גונא דקעביד גומא בעפר תחוח באמצע וקשה מכל צדדיו וראיה ממ\"ש לב\"ה מ\"ט לא דקעביד גומא וכ\"כ הפר\"ח יע\"ש וא\"נ איכא למימר שפיר דכי משני בגמ' אלא אמר רבא כו' לא נייד אלא ממאי דהוה בעי למימר דאפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לס' אמנם ממאי דהוה בעי למימר דמיירי באפר כירה דאית ביה משום איסור חופר גומא מהא לא נייד דהשתא נמי לא מתוקמא אלא בהכי ומש\"ה בודאי התירו משום דדעתו לודאי וליכא אלא איסור חופר גומא וחד איסורא שרינן ובס' כיון דאין דעתו על הספק הו\"ל תרי איסורי ותרי איסורי לא התירו ומש\"ה לא מצי לאוקומי באפר כירה שהוסק ביו\"ט משום דק' ממ\"נ דאי מיירי באפר כירה דלית ביה משום גומא אפילו ספק נמי מכסין כי היכי דהתירו בודאי ואי מיירי בגוונא דקא עביד גומא אפי' ודאי נמי כיון דאיכא תרי איסורי אלא דאכתי ק' ממאי דפריך בגמ' לר\"י דאמר מכניס אדם מלא קופתו עפר כו' ממתני' דכוי אין שוחטין בי\"ט ואם איתא ליכסייה כר\"י כו' ובתר הכי פריך א\"ה מאי אירייא ס' דמשמע בהדיא דאי ליתא לדר\"י ניחא לן מתני' דאיכא למימר דמיירי בדאית ליה דר\"י ואע\"ג דבודאי התירו משום מצות כסוי בס' לא אע\"ג דליכא חשש איסור אלא משום הכנה גרידא דבטיל אגב קרקע כמ\"ש רש\"י והתוס' שם וכיון שכן אם איתא דאיסור מוקצה קיל טפי ואפ\"ה ס\"ל דלא התירו משום מצות כסוי אם כן כ\"ש שלא נתיר איסור חופר גומא דד\"נ ומאי פריך בתר הכי וליטעמיך ליכסייה בד\"נ וכן נמי מאי פריך ס' נמי כדר' אבא הא כי היכי דניחא ליה לדידיה דליתא לדר\"י משום דלא התירו איסור מוקצה בס' ה\"נ שלא נתיר איסור חופר גומא מכ\"ש אלא מוכח בהדיא דד\"נ קיל טפי וצ\"ע:<br><b> ומ\"מ </b> דעת התוס' נראה דס\"ל דאיסור מוקצה קיל טפי מאיסור חופר גומא וראיה ממ\"ש בדף ט' ע\"ב ד\"ה אמרי שכתבו וז\"ל לכך פיר' ר\"ת דמוחלפת השיטה היינו ההוא דהשוחט כו' ואומר ר\"ת תמה אני על מה הצריכו העולם הכנה כו' ומיהו זה אינו דלפי פי' נמי לכל הפחות סברי ב\"ה מאי דסברי ב\"ש מעיקרא כו' ועוד ראיה מדקאמר ר\"י לעיל מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכיו דמשמע דבעי' הכנה לפי האמת כו' והשתא אם איתא דס\"ל כדעת הרשב\"א דאיסור חופר גומא חמיר טפי אם כן אפי' לדידהו דס\"ל דב\"ה בעו ד\"נ לכתחילה תקשי להו הא דר\"י דהא הא דר\"י בדלית ליה משום חופר גומ' מיירי מדקאמר ועושה בו כל צרכיו וכמ\"ש רש\"י שם וא\"כ ל\"ל הכנה השתא ד\"נ דאיכא ביה איסור חופר גומא התירו ב\"ה לכתחילה משום שמחת יו\"ט כ\"ש איסור מוקצה אלא משמע בהדי' דס\"ל דד\"נ קיל טפי וכן מוכח בהדייא ממ\"ש אח\"כ ויפה נהגו העולם שלא לכסות כו' ולא מאפר כירה שהוסק ביו\"ט וכן נראה ממ\"ש הטור בסי' תצ\"ח וז\"ל מותר לשחוט חיה ועוף ביו\"ט לר\"ת אם יש לו ד\"נ כו' אבל להרי\"ף לא ישחוט לכתחילה כו' ואלו סמוך לזה כתב אפר כירה שהוסק מעיו\"ט יכולים לשחוט לכתחילה אבל הוסק ביו\"ט חשוב כנולד ע\"כ ומדלא הביא מחלוקת בדין אפר כירה משמע דס\"ל דבדין זה אפי' ר\"ת מודה משום דנולד חמיר טפי וכן משמע ג\"כ מדברי הרא\"ש דבדין ד\"נ כתב סברת ר\"ת ובדין אפר כירה לא הביא סברת ר\"ת ולדעתי נראה שלזה כוון מרן הב\"י שם שכתב דמ\"ש הכל בו שאם שחט מותר לכסות באפר כירה שהוסק ביו\"ט ולא יכסה מיירי כשאין לו ד\"נ אבל אם היה לו דקר נעוץ עדיף טפי והכי אמרינן בירושלמי אם שחט מוטב שיטול מאפר שהוסק ביו\"ט ואל יחפור בדקר ויכסה וכן נראה מדברי הרא\"ש ורבי' ושלא כמ\"ש הר\"ב מג\"א סי' הנז' ס\"ק ל\"א שגם הטור והרא\"ש ס\"ל דאפר כירה עדיף טפי מד\"נ יע\"ש ומה שהקשה הפר\"ח דאדרבא מהירושל' משמע איפכא דאי כדברי הב\"י איך קאמר מוטב דמשמע טעמא שיש לו אפר שהוסק ביו\"ט הא לאו הכי יחפור בדקר ויכסה והלא כל שאין לו דקר נעוץ מבע\"י אף בדיעבד לא מצי לכסות א\"ו דמיירי בשיש לו ד\"נ מבע\"י יע\"ש נראה דל\"ק דהירושלמי פליג אתלמודא דידן וס\"ל דאפילו בשאין לו ד\"נ יחפור ויכסה משום דאתי עשה ודחי ל\"ת וכדאמרינן התם בהדייא חברייא אמרין שמצות עשה דוחה את ל\"ת ע\"כ יע\"ש וכן צ\"ל ע\"כ לדעת התוס' כי היכי דלא תקשי ליה מהירושלמי:<br><b> ולענין </b> הלכה נ\"ל שדין זה שכתב הרשב\"א ז\"ל דאם היה לו אפר כירה שהוסק ביו\"ט וד\"נ שמכסה באפר ואינו מכסה בד\"נ במחלוקת הוא שנוי שלדעת התוס' והרא\"ש והטור מכסה בד\"נ ואינו מכסה באפר כירה וכמ\"ש מרן כנ\"ל ודו\"ק:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> מ\"ש </b> שם דברי התוס' אהדדי ורוצה לחלק תחלה מכח בין אפשר מעיו\"ט ובין שלא אפשר מעיו\"ט ואח\"כ דוחה זה ממה דקיי\"ל שפוחת וכו' ומשני מכח חלוק של המג\"א דטלטול מותר אבל לא להשתמש הנה ראיתי בצל\"ח ביצה י\"ד תוד\"ה בכל דבר תמה עליו דהרי עלי לקצב עליו בשר הוי שימוש ממש ומכח זה כתב המג\"א באמת דמכח שהוא כלי מותר ולכך העלה הצל\"ח לדינא כך דתרווייהו בעינן לצרף גם החילוק של אפשר מעיו\"ט דהיינו לטלטל לבד מותר אפי' אינו כלי ואפי' אפשר מעיו\"ט מותר לשמחת יו\"ט ולהשתמש בדבר שאינו כלי אסור אפי' בלא אפשר מעיו\"ט אבל להשתמש בדבר שהוא כלי יש חילוק בין אפשר מעיו\"ט דאסור ובין לא אפשר מעיו\"ט דמותר עיי\"ש ולפענ\"ד נראה לפרש כוונת השעה\"מ דזה לא נקרא שימוש במוקצה דבשלמא לטלטל האפר לכסות בו את הפשטידא או לכסות בו הדם דבשעה שמשתמש בו הוי בידו ממש והוא נוטלו ומכסה בו זה נקרא שימוש ממש ואסור טפי מטלטול אבל בעלי לקצב עליו בשר הנה בשעה שמונח במקומו והוא מקצב עליו הבשר זה לא נקרא שימוש דהרי העלי מונח במקומו רק שהבשר נוגע בו וקוצב עליו וזה לא גרע מנגיעה בידיו דאטו אסור ליגע בדבר המוקצה הרי קיי\"ל בדבר שאינו מתנדנד מותר ליגע במוקצה אף שלא לשמחת יו\"ט ומכ\"ש לצורך שמחת יו\"ט דלא גרע זה מטלטול ועיקר האיסור בעלי הוי מכח הטלטול לטלטלו כדי לקצב עליו בשר דיש בזה איסור מכח הטלטול אבל לקצב עליו במקומו אפשר לכ\"ע מותר אף לב\"ש דזה לא נקרא שימוש דאין משמש בו רק שקוצב עליו והוי רק כעין נגיעה ממש ולא נחשב שימוש ולכך אין הכרח לדברי המג\"א לומר שבכלי מותר לשמש בו רק כהשעה\"מ לשמש בו אסור אף אם יש תורת כלי עליו ולכך ה\"נ שפיר כתבו התוס' דלטול ולדוך בו הוי שימוש ממש שמשתמש בדבר ההוא בידים זה נחשב שימוש אבל עלי שהוא מונח במקומו שקוצב עליו בשר היתר זה לא נחשב שימוש לכך מותר מיהו בעיקר תמיהתו לא ידעתי מקום די\"ל דעיקר תמיהת הש\"ס לפירוש התוס' הוי להס\"ד דב\"ש אמרי שם דמלח בעץ פרור לצלי אבל לא לקדרה הרי דבעינן תרתי שיהי' בעץ פרור ודוקא לצלי אבל לקדרה לא אם כן להס\"ד דב\"ה אמרי בכל דבר ולפ\"ז יהי' משמע דאינו חילוק רק באמרו הם בעץ פרור אמרי ב\"ה בכל דבר אבל בקדרה לא פליגי ואף ב\"ה אסרי לקדרה ואף בעץ פרור לכך פריך הש\"ס שפיר דבכל דבר ס\"ד אם לקדרה אסרי ב\"ה אף בעץ פרור ולא התירו מכח שמחת יו\"ט איך יתכן שיתירו בצלי אף בסיכי זירי ומזורי הרי זה ודאי לטלטל מוקצה חמור ודאי גרע יותר מלדוך בעץ פרור לקדרה ואדרבא כיון דלקדרה יש יותר שמחת יו\"ט דנצרך לו יותר אם בזה לא מהני שמחת יו\"ט להתיר בעץ פרור מכ\"ש לצלי דאין הכרח כלל למלח דאין כדאי בשמחת יו\"ט בזה להתיר בסיכי זירי ומזורי ובפרט בשלמא בעלי לקצב עליו בשר כיון דהבשר הוי הכרח לו לשמחת יו\"ט דאין שמחה אלא בבשר וא\"א לבשר בלי השבירה לשברו לחתיכות לכך כה\"ג מותר מכח שמחת יו\"ט אבל להס\"ד דקאמרי ב\"ה בכל דבר משמע דקאי אצלי וכיון דצלי די לו בלא מליחה ואין הכרח לו במלח שוב לא אלים בזה שמחת יו\"ט ולכך אינו דוחה למוקצה דחסרון כיס ושפיר פריך בכל דבר ס\"ד אבל למה דמשני אימא לכל דבר ומותר אף לקדרה אפשר לקדרה באמת מותר אף סיכי אם אין לו דבר אחר ואין מכאן ראי' כלל. וראיתי אח\"כ בשעה\"מ שהביא ראי' לחילוק זה מהמרש\"א דף ל\"ג גבי אין סומכין וכו' והנה אין לדחות מכח זה סברתי שכתבנו לעיל דאם מונח במקומו וההיתר עליו לא נחשב שימוש בכך וכאן משמע במהרש\"א דהוי שימוש שהרי הבקעת מונח במקומו והקדרה נסמכה בו אך א\"ש דהתם משעת הסמיכה מיירי שנוטל הבקעת וסומך בה את הקדרה אם כן בשעת הסמיכה הוי השימוש והטלטול יחד וזה שפיר הוי שימוש ממש ולכך אסור אבל העלי הוי השימוש בשעה שמונח כבר אחר הטלטול זה לא נחשב שימוש כלל וא\"ש:<br><b> ומה </b> שתמה על המרש\"א דדבריו סותרים והניח בצ\"ע לדעתי א\"ש דס\"ל להמרש\"א דע\"כ לא נחשב שימוש רק אם משמש בו איזה דבר לצרכו זה נחשב שימוש ואסור דהוי כעין דרך אכילתו אבל דבר מצוה כיון דקיי\"ל מללה\"נ ומותר לכסות אפי' בעפר עיר הנדחת אם כן לא נחשב הכיסוי כאכילה והנאה שהרי אף בדבר איסור הנאה מותר לכך לא נחשב זה השימוש לשימוש ממש להיות דומה לאכילה וגרוע מטלטול רק זה אין בו רק איסור טלטול ושפיר הקשה דיהי' מותר לצורך שמחת יו\"ט ועוד נ\"ל דס\"ל להמרש\"א כדעת הרא\"מ בעל הסמ\"ג הובא בשעה\"מ פ\"ג מהל' א\"ב דאין כח ביד חז\"ל לעקור ד\"ת בשוא\"ת רק אם לא הוי בעידנא ממש אבל אם הוי בעידנא ממש אין כח בידם לעקור אף בשוא\"ת אם כן ה\"נ כיון דשמחת יו\"ט מצוה הוא איך אסרו לו לשחוט מכח טלטול האפר שהוא מוקצה רק מדרבנן ואסרי לי' שמחת יו\"ט רק כיון דהוי בשוא\"ת ובשעה שמכסה עדיין אינו אוכלו ולא מקיים שמחת יו\"ט ממש בשעה שמטלטל את האפר ומכסה לכך העמידו חז\"ל דבריהם בשוא\"ת ולכך הקשה המרש\"א שפיר דשוב יהי' מותר לו לשחוט כיון דעכ\"פ טלטול מוקצה התירו לשמחת יו\"ט אף דאינו מקיים שמחת יו\"ט לאלתר אם כן ה\"נ ליכא איסור ממ\"נ מכח הטלטול לפ\"ז מותר לצורך שמחת יו\"ט ואי משום השימוש שמשתמש בו הרי שוב השימוש נעשה בשעת הכסוי ואז הוי בעידנא מכח מצות כסוי וכל דהוי בעידנא לא גזרו חז\"ל לעקור ד\"ת אפי' בשוא\"ת אם כן ה\"נ אף דלא מקיים שמחת יו\"ט תיכף הוי הכיסוי ומקיים תיכף מצוה בשעת האיסור והטלטול מקודם מותר לשמחת יו\"ט ולמה עמדו חז\"ל דבריהם לבטלו משמחת יו\"ט גם י\"ל יותר דהקושיא של מהרש\"א הוי כך דלמ\"ד שחוט צפור וכסי' ומיירי בענין דיש לו עפר מוכן ליתן למטה ואעפ\"כ אסרו ב\"ה מכח עפר שלמעלה ולכך אסור לו לכתחלה לשחוט קשה שפיר למה לא ישחוט לכתחלה יעשה כך העפר המוכן לו ליתנו למעלה ולמטה יתן מהעפר שיחפור בדקר ואז זה מותר מכח דהטלטול שיטלטלם זה מותר לצורך שמחת יו\"ט ומה שיתן עליו הדם זה לא נחשב שימוש כלל כיון שמונח העפר במקומו אף שהדם נוגע בו זה לא נחשב שימוש כיון דאינו מטלטלו ומנענע בשעת השימוש כמש\"ל לכך שפיר הקשה המרש\"א דישחוט עליו ויתן למעלה עפר המוכן ויהיה מוכח מדברי מהרש\"א דס\"ל הסברא שכתבנו כנלפענ\"ד נכון ודוק היטב:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קב) </b> דאמאי הוצרכו להביא הדבר מהירושלמי כו'. תמהני דהא צריך הראי' מהירושלמי שאפילו באפר כירה שהוסק ביו\"ט דאיכא תרי איסורי איסור דחופר גומא ואיסור מוקצה ונולד ואפ\"ה מותר משום מצות כסוי אבל מש\"ס דילן אין ראיה דהא בשיש לו דקר נעוץ מבעוד יום הרי אין העפר מוקצה ועוד דהא אפר שהוסק ביו\"ט חמיר טפי דהו\"ל נולד והרי בטור סי' תצ\"ח מתיר בשיש לו דקר נעוץ לשחוט לכתחלה לדעת ר\"ת דחולק על הרי\"ף וכשהוסק האפר ביו\"ט אינו מתיר לכתחלה אפילו לר\"ת ועיין מ\"ש הגאון המחבר ז\"ל לקמן דף ל\"ז ריש עמוד ד' ודוק:<br><b> (קג) </b> הא אע\"ג דאין דעתו על הספק מ\"מ נתיר מוקצה כו'. תמהני דניהו דמשום מצות כסוי מתירים שבות דחופר גומא מ\"מ הא לא שייך להתיר נמי איסור דמוקצה משום דתרי איסורים לא התירו משום מצות כסוי בכוי דאינו אלא ספק מצוה אבל היכא דמצות כסוי הוי ודאי מצוה שפיר כתבו התוס' ע\"פ הירושלמי דאפילו תרי שבותין מתירין משום מצוה ועיין מה שכתבתי לעיל (באות ק\"ב). שוב מצאתי להרב הגאון המחבר ז\"ל עצמו בדף הסמוך שכתב לחלק בזה כמו שכתבתי וע\"ש:",
+                "<b>מי </b>\n<b> שהיה לו ד\"נ כו' אם היה אותו עפר תחוח הרי זה מכסה כו'.</b> בפ\"ק דביצה דף ח' פרכינן והא קעביד כתישה אמר ר\"ח בר אשי בעפר תחוח והדר פריך והא קעביד גומא ומשני כדר' אבא דאמר החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה וכתבו התוס' בד\"ה בעפר וז\"ל תימא דמשמע דשייך גומא בעפר תחוח ובשבת פרק כירה כו' וי\"ל דהתם מיירי שכל המקום סביב עפר תיחוח אבל הכא מיירי שהוא קשה סביב כו' יע\"ש וראיתי להרשב\"א ז\"ל בחידושי שבת דע\"ג הקשה לתי' זה וז\"ל ואינו מחוור בעיני כל הצורך דא\"כ אמאי דחק והעמידה שם אליבא דר\"ש בלבד ואפשר נמי דלית הלכתא כר\"ש לוקמא בעפר תיחוח הרבה דליכא משום גומא ועוד היכי קא מקשה להדייא והא קא עביד גומא דמנ\"ל דבעפר תיחוח מועט קאמר דילמא בדאיכא טובא דליכא גומא דעפר תיחוח סתם טובא משמע עכ\"ד:<br><b> ולכאורה </b> יש לדקדק עליו טובא דמאי קו' הא ע\"כ צ\"ל דמיירי בעפר תיחוח מועט דאי מיירי בעפר תיחוח הרבה ולא שייך בה גומא אם כן קשה מ\"ט דב\"ה דאמרי לא ישחוט לכתחילה הא אין כאן חשש איסור כלל לא משום גומא ולא משום מוקצה כיון דאיכא ד\"נ מבע\"י אלא ע\"כ דמיירי בעפר תיחוח מועט דאיכא חשש איסור גומא ואהא פריך והא קא עביד גומא והיכי שרו ב\"ה אפי' בדיעבד ומשני כדר\"א דכיון דאינו אלא איסורא דרבנן משום הכי לכתחילה לא ישחוט ואם שחט שפיר דמי משום מצות כסוי וכן ראיתי להר\"ב מע\"ח ז\"ל שתירץ כן בפשיטות:<br><b> והנה </b> לקו' הא' שהק' הרשב\"א למה דחק והעמידה שם אליבא דר\"ש אפשר לומר דכונתו להקשות לר\"ז גופיה דאמאי דחק להעמידה בשיש לו ד\"נ ובעפר תיחוח וכדר\"א ודחק לאוקמא לסתם מתני' כרבי שמעון ואמאי לא העמידה בשאין לו ד\"נ ובעפר תיחוח לגמרי דבית הלל סברי לכתחילה לא ישחוט משום איסור מוקצה אמנם מה שהקשה עוד דהיכי קמקשה להדייא והא קעביד גומא נראה דל\"ק דלר\"ז צ\"ל דמיירי בעפר תחוח מועט מדאסרו ב\"ה לכתחילה ומש\"ה פריך לי' שפיר והא קעביד גומא:<br><b> אמנם </b> הרשב\"א נראה דלטעמיה קא אזיל שכתב בספר עבודת הקודש ד\"מ וז\"ל לא ישחוט לכתחילה ואע\"פ שיש לו עפר למטה ויש לו ד\"נ מבע\"י שאין נעיצת הדקר עושה הכנה גמורה ע\"כ וא\"נ כמ\"ש רש\"י ז\"ל דף ט' ע\"ב ד\"ה אבל התם לא וז\"ל דשרי משום כתישה דילמא זמנין דעביד כתישה עכ\"ל ואם כן שפיר קא ק\"ל להרשב\"א ז\"ל דלוקמא בעפר תחוח הרבה ואפילו הכי לכתחילה לא ישחוט משום דלא הוי הכנה או משום גזירה דלמא זימנין דעביד כתישה עכ\"ל ולפי הנראה שדברי רש\"י הללו אשתמיטתיה מהרב מע\"ח אלא דמ\"מ אכתי נראה דקו' הרשב\"א ז\"ל ל\"ק כפי מ\"ש בס' עבודת הקודש דבאפר שהוסק ביו\"ט אם שחט מכסה את דמו משום מצות כסוי וכדעת התוס' בד\"ה אמרי והרא\"ש ז\"ל ואם כן ע\"כ צ\"ל דטעמא דבעינן ד\"נ משום דאיכא תרתי איסורא כמ\"ש הרא\"ש וכיון שכן מאי ק\"ל דמנ\"ל דבעפר תחוח קאמר דילמא בדאיכא טובא כו' הא ע\"כ צ\"ל דר\"ז מיירי בעפר תיחוח מועט דאיכא משום גומא דאי בעפר תיחוח הרבה דליכא משום גומא אמאי אמר ר\"ז והוא שיש לו ד\"נ הא בלא דקר נעוץ נמי שפיר דמי כיון דליכא אלא איסור מוקצה גרידא דומיא דאפר שהוסק ביו\"ט ודו\"ק:<br><b> ובמה </b> שתי' בגמ' כדר' אבא כו' הקשו התוס' ד\"ה ואינו צריך וז\"ל משום דהוה ליה משאצ\"ל ופטור עליה ותימא דא\"כ פטור אבל אסור לכתחילה כו' עד וי\"ל דמ\"מ בעינן שיהא מוכן מעי\"ט כו' יע\"ש והנראה שהוצרכו לומר טעמא דס\"ל דמשאצ\"ל פטור אע\"ג דבפרק כלל גדול דע\"ג ע\"ב אמרינן אר\"א החופר גומא כו' פטור עליה ואפי' לר\"י דאמר משאצ\"ל חייב עלי' ה\"מ מתקן האי מקלקל הוא כו' משום דמשמע להו דמתניתין דקתני יחפור בדקר ויכסה סתמא קאמר ואפי' בחופר בשדה דלא הוי מקלקל אלא מתקן דלר\"י דס\"ל משאצ\"ל חייב וכמ\"ש מרן הכ\"מ ז\"ל בפ\"א מה' שבת דין י\"ח משם הרמ\"ך וכ\"כ התוס' בפ' אלו עוברין דמ\"ח ד\"ה כתישה וז\"ל וק' לר' יהודה הא דחופר גומא פטור היינו דוקא בבית דמקלקל כו' וכונתם ז\"ל להקשות דמאי פריך התם אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור ומאי קושיא נימא דמתני' ר\"י היא דס\"ל דמשאצ\"ל חייב עליה ולא מיפטר בחופר גומא אלא בבית דוקא:<br><b> ומ\"ש </b> רש\"ל ז\"ל שם דרבי יהודה הוא תלמידו של ר\"י רבו של הר\"מ מקוצי ז\"ל או חתנו של רש\"י ז\"ל והוא ריב\"ן אחרי המחילה רבה לא דק אלא כונתם לר' יהודה בר פלוגתי' דר\"ש מיהו מ\"ש עוד שם ואי אמרת הואיל והוי משאצ\"ל פטור השתא נמי פטור אין דבריהם מובנים דהשתא לר\"י הוא דקיימינ' ור\"י ס\"ל דמשאצ\"ל חייב ודוק ומשום הכי הוצרכו לומר היינו כר\"ש דס\"ל דפטור עליה מיהו מדברי רש\"י ז\"ל משמע דאפי' בחופר בשדה הו\"ל מקלקל ופטור אפי' לר\"י ממ\"ש בד\"ה פטור וז\"ל דכיון דאינו צריך אלא לעפרה ולא לגומא אינו בונה ולא חורש אלא מקלקל כו' משמע דאפילו בשדה דאינו חייב אלא משום חורש קאמר דהוי מקלקל ועיין בפרק כלל גדול מ\"ש רש\"י ז\"ל בד\"ה פטור:<br><b> ודע </b> דממ\"ש וי\"ל דמ\"מ בעינן שיהא מוכן מעי\"ט מבואר שדעתם ז\"ל דד\"נ בעינן משום הכנה ונ\"מ דצריך שינעצנו מבע\"י אדעתא דהכי אבל אם היה לו ד\"נ כבר מבע\"י ולא הזמינו לכך לא מהני אמנם מדברי רש\"י ז\"ל שכתב בד\"ה והא קעביד כתיש' נר' דטעמא דד\"נ משום חפירה שכתב וז\"ל אלמא טעמא דמתני' לאו משום דאתי עשה ודחי ל\"ת אלא משום דכבר חפור ועומד הוא וכן נראה בהדייא ממ\"ש בדף ט' ע\"ב ד\"ה אבל היכא דליכ' ד\"נ וז\"ל דאיכא צד רמז חפירה לא שרו ואפי' בעפר תיחוח וכ\"כ הרב בני שמואל והפר\"ח והב\"ח ז\"ל סי' תצ\"ח ע\"ש ויש לתמוה על התוס' ז\"ל שכתבו בדף הנז' ד\"ה אמר ר\"י שדעת רש\"י ז\"ל דטעמא דבעינן ד\"נ משום הכנה ואי כונתם ז\"ל ממ\"ש רש\"י ז\"ל בד\"ה וליכסייה בד\"נ או באפר כירה דהא בהדיא תנא במתני' דמוכן הוא עכ\"ל אין ראיה משם כלל דרש\"י לא כתב כן אלא לאפר כירה אבל לד\"נ ה\"נ דס\"ל לרש\"י דלאו ה\"ט משום הכנה וכן תמה עליהם הרב ב\"ח ז\"ל ולעד\"ן דחילייהו דהתוס' ז\"ל לומר דע\"כ ס\"ל לרש\"י דדקר נעוץ בעי משום הכנה ואם כן צריך שיזמיננו לכך מבע\"י משום דאי ס\"ל לרש\"י דד\"נ מהני אפילו בלי הכנה ואפ\"ה התירו ב\"ה בשחט משום מצות כסוי א\"כ היכי פריך לקמן וליטעמיה ליכסייה בד\"נ הא ד\"נ הוה ליה מוקצה ומשום הכי לא התירו כסוי ואי ס\"ל דמשום מצות כסוי יש להתיר איסור מוקצה א\"כ תקשי ליה היא גופיה דאפי' ליתא דר' יהודה דלא הוי מוכן משום דבטיל אגב קרקע אפי\"ה ליכסייה משום מצות כסוי כדרך שהתירו בודאי אלא משמע בהדייא דאי ליתא לדר\"י לק\"ל משום דבס' לא התירו מוקצה ותו דא\"כ היכי משני עליה רבא אפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הס' הא אכתי תקשי ליה דליכסייה משום ס' מצות כסוי וכדק\"ל דלכסיי' בד\"נ ואי רבא חדית ליה דמשום ס' מצות כסוי אין להתיר איסור מוקצה אמאי נייד מאוקמתא קמייתא ולא מוקי לה בד\"נ דליכא הכנה ובודאי התירו אבל בס' לא אלא ודאי דרש\"י ס\"ל דד\"נ הויא הכנה גמורה ומש\"ה הוא דק\"ל וליכסייה בד\"נ ומ\"ש רש\"י דהא בהדיא תנן דמוכן הוא קאי אד\"נ ומ\"ש רש\"י בד\"ה אבל היכא דליכא ד\"נ דאיכא צד רמז חפירה לאו היינו משום דס\"ל דד\"נ לא בעי הכנה ואין צריך שיזמיננו לכך דהא ודאי לדעת רש\"י ז\"ל בעי שיזמיננו לכך משום הכנה אלא דהוצרך רש\"י ז\"ל לזה הטעם משום דק\"ל דאי משום הכנה גרידה הוא דבעינן ד\"נ מה צריך ד\"נ במכאן אני נוטל סגי וכמו שהקשה הב\"ח לדעת התוס' מש\"ה כתב דהיכי דליכא ד\"נ אפילו הזמינו לכך לא מהני משום דאיכא צד רמז חפירה והיינו מ\"ש רש\"י בד\"ה אבל התם לא דגזרינן משום כתישה כו' ואי ס\"ל דד\"נ לא בעי' הכנה הי\"ל לרש\"י לומר דה\"ט דלא ישחוט לכתחילה בד\"נ משום דבעינן אפר מוכן לכתחלה וכדקאמרי ב\"ה לא ישחוט אלא א\"כ הי\"ל אפר מוכן אלא משמע דד\"נ בעי הכנה ג\"כ ומש\"ה הוצרך לטעמא דגזרינן משום כתישה ולפי זה נראה דלפי מ\"ש הב\"ח והפר\"ח שלדעת ר\"ת ד\"נ לא בעי הכנה ע\"כ צ\"ל שר\"ת לא גריס וליכסייה בד\"נ אלא ליכסייה באפר כירה גרידא וכמ\"ש התוס' ז\"ל בד\"ה ואם איתא בתי' הראשון יע\"ש ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> בריה שהוא ס' כו'.</b> ברייתא פ\"ק דביצה וכתב הרא\"ש וז\"ל והא דאין שוחטין אותו לכתחילה וישמור את הדם עד הלילה ויכסנו לפי שאין שוחטין לתוך הכלים ואם ישחטנו על העפר יבלע בארץ ולא יהא רשומו ניכר דלא מסתבר שימנע משמחת י\"ט לפי שאינו יכול לכסות את הדם לאלתר עכ\"ל והקשה הרב פרישה ודרישה בחי\"ד סי' כ\"ח ס\"ק ה' דצ\"ע דהא איתיה בתקנתא שיתן מעט עפר בכלי ואז מותר לשחוט בכלי וכמ\"ש סי' י\"ח ותי' וז\"ל ואפשר שגם בזה יש חשש מפני הרואה שיאמר שלוקח עפר לכסות בו הכוי בציווי חכם שהורה לו כן ויבא להתיר חלבו עכ\"ד ואיני מבין דבריו דאם איתא דהרא\"ש ז\"ל אית ליה הכי אמאי הוצרך לטעמא דאין שוחטין בכלים דמשמע דאי שוחטין בכלים איתיה בתקנתא דישחוט לתוך הכלי והיל\"ל בפשיטות משום דקי\"ל דהשוחט צריך שיתן עפר למטה ואפי' בשוחט לתוך הכלי וכמ\"ש רבינו בה' שחיטה וא\"כ איכא למיחש מפני הרואים שיאמרו שלוקח עפר לכסות בו הכוי ויבא להתיר חלבו אלא ודאי שדעת הרא\"ש ז\"ל דאין לחוש לזה וא\"נ דאכתי איתיה בתקנתא שיזמין עפר בתוך הכלי מעי\"ט ולכן נראה עיקר מה שתי' הרב פר\"ח סימן הנז' ס\"ק ט' וז\"ל וי\"ל דאכתי חזי לעכו\"ם ונראה דמקבל הדם לע\"ז ואם נותן עפר הרבה אכתי איכא למיחש שיבלע הדם בתוכו עכ\"ד יע\"ש:<br><b> ודע </b> שמדברי הרא\"ש הללו נראה שיש להקשות למ\"ש הרב פר\"ח בקונטרס אחרון דף קכ\"ח ע\"ד על מ\"ש הרב בית הלל וז\"ל ראיתי מנהג רע בקצת מקומות שהשוחטים תיכף אחר השחיטה נותנים כלי תחת בית השחיטה ומקבלים הדם כו' ואנן קי\"ל דאין שוחטין לתוך הכלי ואף שיש לחלק דדוקא כשהוא שוחט בתוך הכלי בתחילת השחיט' אבל מנ\"ל לחלק זה הלא הרואה אחר כך שהוא מקבל בכלי תיכף אחר גמר השחיטה יאמרו מקבל הדם לזורקו לע\"ז כו' וכתב עליו הרב הנזכר שאינו רואה שום ממשות בדבריו כו' ואין לנו לחוש לאחרים שלא ראו אותו שוחט שיאמרו שגם בשחיטה קיבל הדם בכלי לזורקו לע\"ז שזו חששה רחוקה עכ\"ד יע\"ש ויש לדקדק עליו דאם איתא א\"כ אמאי אין שוחטים את הכוי בי\"ט הא איתיה בתקנתא שישחוט ואחר גמר השחיטה יקבל הדם בכלי ואי משום דם דבשעת שחיטה שנופל לארץ וטעון כסוי הא ליתא דהא קי\"ל דא\"צ לכסות כל הדם וא\"צ להמתין עד שיצא כל הדם כמ\"ש הטור סי' הנז' יע\"ש ודוק ועיין בס' בית שלמה חי\"ד סי' ט\"ז ויתיישב קצת ודוק:<br><b> ודע </b> דבגמ' פרכינן מברייתא הלזו לרב יהודה דאמר מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכו דאם איתא ליכסייה כדר' יהודה ושקיל וטרי התם טובא ומסיק אלא אמר רבא אפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא הכניס עפר לכסות בו צואה כו' פליגי בה ריב\"ח ור\"ז חד אמר כוי הרי הוא כצואה וחד אמר כוי אינו כצואה כו' ופרש\"י ד\"ה וחד אמר כוי אינו כצואה והמכניס עפר לכסות בו צואה אסור לכסות בו כוי דכוי לגבי צואה כס' לגבי ודאי כו' יע\"ש ונראה שרש\"י הוכרח לפרש כן משום דאזיל לשיטתיה שפי' בד\"ה מותר לכסות בו צואה דהא נמי קרובה לודאי כו' וס\"ל לרש\"י דאפי' נהרבלאי דס\"ל דמותר לכסות בו צואה מודו בכוי דאסור לכסות ותי' דרבא דאמר אפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לספק קאי נמי להנהרבלאי דאל\"כ הו\"ל לתלמודא למימר ולנהרבלאי דאמרי מותר לכסות בו צואה מאי איכא למימר ולתרוצי עלה תי' דרמי בריה דרב ייבא אלא משמע דאפי' לנהרבלאי נמי קאי תי' דרבא משום דבכוי מודו כ\"ע ומש\"ה הוצרך לפרש דמ\"ש בגמ' פליגי בה כו' חד אמר כוי הרי הוא כצואה דהיינו כשהזמין עפר לכסות בו צואה אם מותר לכסות בו כוי או לא ומ\"ש רש\"י דכוי לגבי צואה כספק לגבי ודאי לאו למימרא דדוקא לגבי כוי חשיבא צואה ודאי אמנם אה\"נ דלגבי דם צפור חשיבא צואה לגבי דם צפור כספק לגבי ודאי והמזמין עפר לכסות בו דם צפור אסור לכסות בו צואה דאם כן היכי קאמר עלה בגמ' תסתיים דרבא הוא דאמר כוי הרי הוא כצואה דאמר רבא הכניס עפר כו'. ומאי ראיה הא לגבי ד\"נ ה\"נ דמודה רבא דאסור לכסות בו צואה אלא ע\"כ דמאן דס\"ל כוי אינו כצואה הכונה לומר דצואה חשיבא כודאי והמזמין עפר לכסות בו דם צפור מותר לכסות בו צואה אמנם אין לפ' איפכא ולומר דש\"ס ה\"ק דכוי הרי הוא כצואה והמכניס עפר לכסות בו דם צפור אסור לכסות את הכוי וח\"א כוי אינו כצואה ומותר לכסות את הכוי משום דאף ע\"ג דס' הוא הא מיהא מדינא חייב לכסות מס' ואם כן כיון דמחייב בכסוי כודאי דעתיה נמי אכוי ומ\"ש בגמרא ואזדא רבא לטעמיה כו' ר\"ל דרבא משוי להו משום דס\"ל כוי הרי הוא כצואה דהא מיהא ס' הוא ולעולם דלנהרבלאי דאמרי מותר לכסות בו צואה מכל שכן כוי ותלמודא ה\"ק דהא דרבא דמשני אפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לס' היינו משום דאזדא רבא לטעמיה אכן לנהרבלאי לא קיימא הך תי' דרבא ואהא הוא דמשני עלה תירוץ דרמי בריה דר\"י וכן ראיתי בשיטה כ\"י למוהר\"א לפאפא שכתב כן משם הר\"ן דלנהרבלאי לא קיימא תי' דרבא משום דא\"כ היכי קאמר עלה בגמרא תסתיים דרבא הוא דאמר כוי הרי הוא כצואה כו' הא מדרבא איפכא משמע דדוקא לכסות בו צואה אסור הא כוי ש\"ד ולהא אפשר לומר דמשמע ליה לתלמודא דרבא ס\"ל כוי הרי הוא כצואה דזה וזה ספק דאל\"כ אדקאמר רבא הכניס עפר לכסות בו ד\"נ אסור לכסות בו צואה לישמועי' רבותא אפי' בהכניס עפר לכסות בו כוי דאסור לכסות בו צואה משום דצואה לגבי כוי כס' לגבי ודאי אמנם אכתי הא ליתא דאמאי הוצרך תלמודא לאתויי מהך מימרא דרבא דלא ברירה מיל' כולי האי והול\"ל בפשיטות תסתיים דרבא הוא דאמר כוי הרי הוא כצואה מדקאמר רבא אפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לס' דמשם באר\"ה דס\"ל דכוי הרי הוא כצואה כנ\"ל ועיין בהרב שיורי כנה\"ג סי' תצ\"ח בהגהת הטור סק\"ה שדבריו תמוהים וסתומים כמו שיראה המעיין:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קד) </b> וכתב הרא\"ש וז\"ל והא דאין שוחטין אותו לכתחלה. לכאורה י\"ל דהיינו טעמא דאין שוחטין לכתחלה משום דאיכא למיחש מפני הרואים אותו דשוחט ואינו מכסה ועי\"ז יאמרו דכוי ודאי בהמה היא וא\"כ אם יאכל מי אח\"כ חלבה בשגגה יביא חטאת והו\"ל חולין בעזרה אלא דבסוגיין מבואר דלא חיישינן לזה מהאי דפרכינן אהא דאמרינן גזרה משום התרת חלבו אי הכי בחול נמי ולפ\"ז מאי קושיא היא נימא דבחול ע\"כ צריך לכסות שלא יאמרו הרואים דודאי בהמה היא ויביא חולין בעזרה אם יאכל בשוגג מחלבה וכנ\"ל דאי ספיקא איכא במילתא הו\"ל למיטרח ולכסות ודקארי לה מאי קארי לה אע\"כ דלא חיישינן כלל לאכילה מחלבו בשגגה. ברם עדיין י\"ל ניהו דחששא דהתרת חלבו אלימא טפי מחששא דלהיפך שמא יאמרו דבהמה ודאי הוא באכילת חלבו בשוגג ג\"כ מ\"מ הא אפשר לומר דלכתחלה אין שוחטין גם מטעם חששא רחוקה זו אלא דז\"א משום די\"ל דס\"ל להרא\"ש ז\"ל דכיון דבכל יומא דשוחט את הכוי אין מקבל דמו בכלי ועכשיו כששוחטו ביו\"ט מקבל דמו בכלי ליכא כלל חשש זה של הרואים משום דבודאי יבינו שמקבלו בכלי כדי לכסותו בלילה:"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט </b>\n<b> בהמה חיה ועוף ונתערב דמם לא יכסה כו'.</b> אלא אפי' שחט בהמה וכוי ונתערבו זה בזה אסור שם תני רבי זירא לא כוי בלבד אמרו כו' ופי' רש\"י דדין הוא שלא יכסוהו שמא בהמה היא וטרח טירחא דלאו מצוה כו' יעיין שם ומדברי רש\"י ז\"ל הללו נראה דס\"ל דהא דר\"ז פליג אתי' דרמי בריה דרב ייבא ודרבא וס\"ל דטעמא דכוי שאין שוחטין אותו בי\"ט משום דס' בהמה הוא וטרח טירחא שלא לצורך אך קשה לדעת רבינו ז\"ל בדין א' כתב טעמא דרב ייבא ואלו בדין זה פסק הא דר\"ז וכתב דאפי' אם יש לו עפר או אפר מוכן אם אינו יכול לכסותו בדקירה אחת לא יכסנו ובשלמא לדעת הטור שכתב בסי' תצ\"ח דבעפר מוכן יכול לכסותו בב' דקירות ניחא דמשום הכי צריכינן לטעמא דהתרת חלבו כי היכי דליתסר אפי' ביש לו עפר מוכן אכן לדעת רבינו קשה ועיין בהרב לח\"מ ז\"ל מה שתירץ וכנראה דאשתמיט מיניה מ\"ש הרשב\"א בס' עבודת הקודש והביאו הרב פר\"ח ז\"ל סימן הנז' ס\"ק י\"ט ומצאתי בשיטה מקובצת כ\"י למוהר\"א לאפאפה ז\"ל שכתב משם הרב בעל ההשלמה וז\"ל לכאורה הא דר\"ז פליגא אדרב ייבא כו' מיהו הרי\"ף ורבינו הביאו הא דרב ייבא והא דר\"ז נראה דלא פליגי אהדדי ואע\"ג דכוי הוה שרינן אי לאו טעמא דהתרת חלבו משום דהוי ס' ואפשר שכל הדם מחוייב לכסות אבל בהמה חיה ועוף דאיכא ודאי טירחה שלא לצורך אסור וכ\"כ הרב ט\"ז סי' הנזכר ס\"ק כ\"א אך ק\"ל לדעת הרשב\"א שבסי' מ\"ה כתב טעמא דרב ייבא דמשום התרת חלבו ואלו סמוך ונר' הביא הא דר\"ז וז\"ל נתערב דם כוי או דם בהמה בדם חיה ועוף אם יכול לכסותו בדקירה אחת יכסה ואם לאו לא יכסה שהרי נמצא טורח ומטלטל מחמת דם הכוי ודם בהמה ע\"כ משמע מדבריו דס\"ל כדעת רבינו דאפי' בעפר מוכן לא יכסה משום טירחא שלא לצורך וכ\"כ הפר\"ח שזה דעת הרשב\"א וכיון שכן ק' דאמאי הוצרך לטעמא דרב ייבא וליכא למימר דס\"ל כמ\"ש הרב ההשלמה דכיון דס' הוא ואפשר שכל הדם חייב לכסות לא אסרו משום טירחא שלא לצורך דאם כן ק' דאיך כתב דבנתערב דם כוי בדם חיה דאם אינו יכול לכסותו בדקירה אחת לא יכסה שהרי נמצא טורח מחמת דם כוי הא כיון דהוי ס' ואפשר שכל הדם חייב בכסוי לא אסרו משום טירחא שלא לצורך ואפשר לומר שמ\"ש הרשב\"א שהרי נמצא טורח ומטלטל מחמת דם כוי לאו מדינא קאמר אלא כונתו לומר דדוקא בדקירה אחת דליכא טירחא מחמת דם כוי אז יכול לכסותו וליכא למיחש להתרת חלבו שיאמר אי לאו דדם חיה הוא לא הוו מטרחי ליה רבנן שהרי אין כאן טירחא מחמת דם כוי אבל בב' דקירות כיון שנמצא טורח מחמת דם כוי איכא למיחש שיאמר אי לאו דדם חיה הוא לא הוה מטרחי ליה רבנן לכסות אלא היו אומרים שלא יכסה כדין נתערב דם בהמה בדם חיה ואיכא למיחש שיבא להתיר חלבו ועי\"ל דס\"ל להרשב\"א דבכוי נמי יש לאסור שמא בהמה היא ונמצא טורח טירחה שלא לצורך ואע\"ג דס' הוא אלא דאפי' הכי הוצרכו בכוי לטעמא דהתרת חלבו לעיקר דינא דמתניתין דקתני כוי אין שוחטין משום דאין סברא לומר דמשום ס' טירחא שלא לצורך לא ישחוט וימנע משמחת י\"ט וכיון שכן הרי נמצא דהך טירחא הוי לצורך י\"ט דבלא\"ה אינו יכול לשחוט אמנם בשחט חיה ועוף ונתערבו דמן כיון שהכסוי אינו מעכב את האכילה שפיר יש לאסור משום טירחא שלא לצורך כיון דבלא\"ה יכול לאוכלו ומשום הכי בשחט את הכוי ונתערב דמו בדם חיה כתב הרשב\"א דלא יכסה כיון דכבר עבר ושחט ואיכא למיחש שמא בהמה היא ונמצא טורח שלא לצורך ועיין בס' קקיון דיונה ודוק ומן האמור בזה נראה שאף רש\"י ז\"ל אזיל ומודה דהא דר\"ז לא פליג אדרמי בר' ייבא דהא דר\"ז ברייתא היא דתני ליה אלא דרש\"י ק\"ל לישנא דברייתא דקתני לא כוי בלבד אמרו אלא אפילו שחט כו' דהך לישנא משמע דטעמא דכוי וטעמא דשחט חיה ועוף בי\"ט ונתערבו דמן חדא מילת' דבתרוייהו איכא איסורא דטירחא שלא לצורך דאל\"כ מה הלשון אומר' לא כוי בלבד הא התם טעמא לחוד משום התרת חלבו והכ' טעמא לחוד מש\"ה הוצרך לומר דה\"ק לא כוי בלבד אמרו דאין מכסין דדין הוא שלא יכסהו כו' כלומר דהא דצריכינן לטעמא דהתרת חלבו היינו לעיקר דינא דכוי אין שוחטין אותו דהתם ליכא למיסר משום טירחא שלא לצורך שהרי צורך שחיטה הוא כמ\"ש אמנם לבתר דאסרו חכמים לשחוט משום גזרת התרת חלבו אם עבר זה ושחט את הכוי בלאו טעמא דגזרה משום דהתרת חלבו מדינא הוא דאסור משום טירח' שלא לצורך זהו שדקדק רש\"י ז\"ל וכתב דדין הוא כו' כלומר דבלאו גזירה משום התרת חלבו מדינ' אסור כנ\"ל ודו\"ק:",
+                "<b>ואם </b>\n<b> היה לו כו' ויכול לכסות בדקירה אחת כו' יכסהו.</b> כתב מרן הב\"י סימן תצ\"ט וז\"ל מדאמרי' גבי שחט חיה ועוף ונתערבו דמן שאם יכול לכסותו בדקירה אחת יכסה משמע דהיכא דאין שם תערובת דם בהמה אף ע\"פ שלא הזמין עפר מאחר שיש לו ד\"נ יכול לכסותו בכמה דקירות ואפי' למ\"ש רבינו דבדאית ליה עפר מוכן מיירי מ\"מ יש להביא ראיה מדלא מפלגי התם כדמפלגי הכי עד כאן דבריו:<br><b> והב\"ח </b> חלק עליו וכתב דבלא נתערבו נמי אם אינו יכול לכסות בדקירה אחת לא יכסהו ואם איתא אפילו בלא נתערבו נמי דינא הכי י\"ל דבנתערבו אם אינו יכול לכסותו בדקירה אחת לא יכסהו כל עיקר ואפילו דקירה אחת דשמא יכסה בדקירה זו דם בהמה ולא יכסה דם חיה כל עיקר משא\"כ בלא נתערבו דאע\"פ שאינו יכול לעשות ב' דקירות מ\"מ דקירה א' מיהא יכול לכסות כי היכי דלקיים מצות כסוי כל מאי דאפשר וכתב עוד וז\"ל ונראה בעיני דמכאן הכריחו רבינו והטור דין זה דאפי' דקירה אחת אינו יכול לכסות שזה אינו מפורש בגמ' אלא ודאי דק\"ל ל\"ל למתני דאסור לעשות ב' דקירות בנתערבו הא אפילו לא נתערבו נמי אסור כדפי' עכ\"ל:<br><b> והנה </b> מ\"ש דמכאן הכריח רבינו דין זה דאפילו דקירה אחת אינו יכול לכסות לא ידענא מאי קאמר שהרי לדעת רבינו ז\"ל דסבירא ליה דאפילו באפר מוכן אינו יכול לכסות משום טירחא שלא לצורך אין קושיא כאן כלל מדאתמר בגמרא הך דינא בנתערבו שהרי שניא היא טובא דבנתערבו אפי' בעפר מוכן אינו יכול לכסות ובלא נתערבו יכול לכסות אלא ע\"כ נראה דטעמיה דרבינו משום דלישנא דתני ר\"ז אסור לכסות משמע דלא יכסנו כל עיקר ואנכי הרואה מצאתי שדין זה במחלוקת הוא שנוי לכת הקודמים הובא בשיטה כ\"י להמאיר\"י שכתב וז\"ל ויש מקילי' לומר דהואיל וד\"נ אעפ\"י שאין עפר הנתלש בדקירה זו מספיק יכול לחפור דהא מדינא הואיל ועפר תחוח הוא אין בחפירתו אלא איסורא מדרבנן ולי נראה דדוקא באותו עפר דנתלש בדקירה זו מספיק לכסוי ע\"כ ובהא דתני ר\"ז כתב וז\"ל האי ברייתא דר\"ז לא דייקא שפיר דלכאורה משמע דשחיטת בהמה וחיה שנתערבו (דאין) מדמינן להו לכוי וא\"א לומר כן דהא מודים מיהא דבדקירה אחת מותר משא\"כ בכוי ועוד דהא לאו חד טעמא הוא ומפני זה אנו מפרשים שלא נאמרה ברייתא זו אלא לענין ד\"נ וה\"פ לא כוי בלבד אמרו שאף שיש לו ד\"נ מבע\"י שאין שוחטין כו' שאף אחרת יש לנו כיוצא בה ואע\"פ שלא מטעם זה הוא והוא שחט בהמה חיה ועוף כו' אסור לכסותן דהיתר ד\"נ קילא ולגבי מאן דלא צריכא כסוי לא התירו והלכך מכיון שנתערב דמן וא\"א לברור אם זו היא של בהמה או של חיה אין מכסין כלל וקאמר ר\"י עלה דדוקא בדקירה אחת כו' ונפקא לן מינה דבעפר מוכן מיהא שאינו צריך לדקירה חוזר בה כל מה שירצה ולגבי הא מילתא הא לא דמיא לכוי ואף לענין ד\"נ דמיא להלכתא ולא לטעמ' ומשמע נמי מיהא דבדם חיה אם אין דקירה אחת מספיק שמותר להשיב את הדקר פעם ב' עד שיכסה את הכל שלא כדעתינו שכתבנו למעלה ויש מפרשים דאפי' בעפר מוכן קאמר הכא דאסור משום טירחא שלא לצורך כו' וכ\"נ דעת רבינו ע\"כ הנה מבואר מדברי הרב שמחלוקת זה תלוי בפירושא דברייתא שלדעת רבינו ורש\"י דמפרשי' לה בעפר מוכן י\"ל דבדם חיה אינו יכול לכסות בב' דקירות ולדעת הטור דמפרש לה בד\"נ ע\"כ צ\"ל דבלא נתערבו אפי' בב' דקירות יכול לכסות ובנתערבו אפי' דקירה אחת נמי לא משום דלישנא דברייתא הכי משמע כמ\"ש ושלא כמ\"ש הב\"ח דמשום דס\"ל להטור דבלא נתערבו אינו יכול לכסות בב' דקירות הוא דהוציא דין זה ואין לדקדק על המאיר\"י ז\"ל דכיון דס\"ל דבנתערבו אין מכסין אותו כלל אם כן איך כתב ומשמע נמי דבדם חיה אם אין דקירה אחת מספקת שמותר כו' שלא כדעתינו אי משום דתני לה בנתערבו הא איכא למי' דהא אתא לאשמועינן דבנתערבו לא יכסנו כל עיקר ובלא נתערבו יכול לעשות דקירה אחת מיהא אבל ב' דקירות ה\"נ דלא די\"ל דמשמע ליה הכי מהא דאמרינן פשיטא מ\"ד נגזור דקירה אחת אטו ב' דקירות קמ\"ל ואם אי' דבלא נתערבו דוקא דקירה אחת יכול אבל לא ב' דקירות אכתי ק' מאי קמ\"ל הא מעלמא שמעינן לה וכמ\"ש הפר\"ח יע\"ש ומ\"מ נ\"ל דדעת המתירים בלא נתערבו אפילו ב' דקירות היינו משום דס\"ל דד\"נ בעינן משום הכנה משום דאיכא תרתי איסורי איסור מוקצה ואיסור חופר גומא ומשום הכי בעי' ד\"נ דהשתא ליכא אלא חד איסורא ומשום מצות כסוי התירו כדרך שהתירו אפר שהוסק בי\"ט וכדעת התוספות והרא\"ש ז\"ל דהשתא איכא למימר דכיון דאיכא ד\"נ הרי עפר מוכן הוא דדעתיה עלויה מאתמול על כל מה שיצטרך לצורך כסוי ואע\"ג דבאמירה בעלמא לא מהני הזמנה בקרקע עולם כמ\"ש הב\"ח מ\"מ כיון דאיכא מעשה דד\"נ אהניא ליה לכל מה שיצטרך ואי משום דבדקירה ב' איכא איסור חופר גומא מ\"מ משום מצות כסוי יש להתיר חד איסור כדרך שהתירו איסור נולד כמ\"ש למעלה אמנם לדעת הסוברים דד\"נ בעינן משום חפירה הא ודאי נראה דלא שרינן בלא נתערבו לעשות ב' דקירות שהרי בדקירה זו שעושה עתה איכא איסור חפירה דלא שרינן ליה משום מצות כסוי מדבעינן ד\"נ ומהתימה על מרן הב\"י שאחר שכתב וז\"ל ומ\"ש רבינו גבי ד\"נ בענין שאינו צריך לחפור כו' משמע דבאין לו ד\"ן ולא עפר מוכן טעמא דאסור משום מלאכת החפירה כו' איך כתב סמוך לזה דמדאמרינן בגמ' כו' הא לפי מה שהבין בדעת הטור נראה ודאי דאין לעשות ב' דקירות משום איסור חפירה ומאי מהניא ליה ד\"נ כיון שעתה עושה איסור חפירה מחדש וצ\"ע:<br><b> ועוד </b> נראה לי שמ\"ש הטור והמאיר\"י ז\"ל דבנתערבו אם אינו יכול לכסות בדקירה אחת לא יכסה כלל היינו משום דמיירי בשחט בהמה חיה ועוף סמוכין זה לזה ונתערבו דמן שאינו יודע איזו של חיה ואיזו של בהמה וכמדוקדק מדברי המאיר\"י שכתב וא\"א לברור איזו של חיה ואיזו של בהמה דהשתא איכא למיחש שמא בדקירה זו אינו מכסה אלא דם בהמה לבד אמנם בשחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמן זה ע\"ג זה בענין דבדקירה זו א\"א שלא יכסה דם חיה קצת נראה ודאי דשרי שהרי קי\"ל דא\"צ לכסות כל הדם וכמ\"ש לעיל אם כן הרי בדקירה זו מקיים מצות כסוי וכן נמי מ\"ש המאיר\"י בשם יש מקילים דבלא נתערבו יכול לעשות ב' דקירות היינו בכה\"ג ששחט חיה ועוף מרובין במקומות רבים באופן שאינו יכול לכסות כל הדם אבל אם הוא באופן שבדקירה אחת יכול לקיים מצות כסוי כגון ששחט במקום אחד דהשתא הרי מכסה בדקירה זו מקצת הדם פשיטא ודאי דאינו יכול לעשות דקירה שניה שהרי בדקירה א' קיים מצות כסוי ואין להתיר איסור חופר גומא בלי צורך מצוה כלל כנ\"ל ברור ועיין בהרב ט\"ז ודו\"ק עוד מצאתי כתוב להמאיר\"י וז\"ל לענין אפר כירה שהוסק בי\"ט איכא דבעי אמר מעי\"ט אפר הנעשה מעצים הללו למחר אני מכין מעכשיו מאי דיניה ולדעתי אין הכנה זו מועלת דאין הכנה במה שאינו ויש חולקים בדבר ולא מצאתי בדבריהם טעם וראיה כלל עכ\"ד וכן נראה שהוא דעת התו' בפרק ב\"מ דכ\"ט ע\"א ד\"ה אכלן עיין שם:"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט </b>\n<b> בהמה בי\"ט מותר לו לתלוש כו'.</b> כתב הטור סי' הנז' וז\"ל כתב הרמב\"ם השוחט בהמה בי\"ט מותר לתלוש הצמר לעשות מקום לסכין כו' אבל בעוף לא ימרוט הנוצה כו' ור\"י פסק כדברי רבי' אלא שהוסיף אף בתלישת הצמר לאוסרו אלא אם כן אינו מתכוין לתולשו אבל במתכוין אסור ולזה הסכים אדוני אבי הרא\"ש עכ\"ד:<br><b> וראיתי </b> להר\"ב בני שמואל דף קל\"ו ע\"ב שהקשה שדברי הטור סתרי אהדדי שכאן הסכים לסברת ר\"י שכתבו התוס' בפ\"ג דבכורות דכ\"ד ע\"ב ד\"ה והיינו טעמא דתולש בידים אפילו נימא דתולש לאו היינו גוזז אסור מדרבנן גזירה אטו גוזז ולעולם תולש דקתני מתני' היינו באינו מתכוין שמפנה את השער מכאן ומכאן ואינו חושש שמא יתלוש והכריחו הדבר מהא דאמר רב כנגדו בי\"ט מותר ופרכינן עלה התם מהא דאמר רב הלכה כר\"י דאמר דבר שאינו מתכוין אסור ומשני דה\"ט דרב משום דתולש לאו היינו גוזז ובי\"ט היינו טעמא דשרי משום דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד ואם איתא דאי סבירא לן תולש לאו היינו גוזז תולש דקתני מתני' הויא במתכוין היכי שרי כנגדו בי\"ט מתכוין משום כלאחר יד אלא ודאי דתולש דמתני' באינו מתכוין והלכך כיון דאפילו מתכוין אינו אסור אלא מדרבנן משום דהוי כלאחר יד בשאינו מתכוין התירו וכ\"כ הרא\"ש שם ואילו בי\"ד סי' ש\"ח הסכים לסברת רבינו שכתב וז\"ל וכשבא לשוחטו יכול לתלוש הצמר של מקום השחיטה כדי לעשות מקום לשחיטה וכן הקשה הר\"ב לחם חמודות יע\"ש:<br><b> וראיתי </b> להר\"ב מ\"א ס\"ק כ\"ג שתי' וז\"ל וי\"ל שדעת הטור והש\"ע דבבכור מותר לכתחילה לתלוש דתולש לאו היינו גוזז ובי\"ט אסור דהו\"ל עוקר דבר מגדולו כמ\"ש התוס' עכ\"ד. ואיני מבין דבריו דהא כיון דס\"ל דתולש דקתני מתני' גבי בכור היינו תולש בידים משום דתולש לאו היינו גוזז א\"כ ע\"כ לומר דבי\"ט נמי מותר משום דהו\"ל עוקר דבר מגידולו כלאחר יד ומשום שמחת יום טוב התירו שהרי רב קאמר כנגדו ביום טוב מותר ומשמע היינו בתולש בידים דומיא דבכור ולכן נראה לי לומר דס\"ל להטור דע\"כ הא דבעי מיניה דרב מר\"ה כנגדו בי\"ט מהו ורב דקאמר כנגדו בי\"ט מותר ע\"כ דס\"ל דתולש דקתני מתני' היינו באינו מתכוין מדחזינן דלא קמבעיא להו אלא דוקא ביום טוב וכן ממה שהתיר רב ביום טוב משום דהוי כלאחר יד וכמו שהכריחו התוס' אלא דס\"ל להטור דמדחזינן בתר הכי דקאמר התם אמר רב אסי אמר ר\"ל ל\"ש אלא ביד אבל בכלי אסור ופרכינן עלה בגמ' ממתני' דקתני עושה מקום בקופיץ ומשני תני לקופיץ משמע דס\"ל לרב אסי ור\"ל דתולש דקתני מתני' היינו בידים משום דלא גזרו אטו גוזז ומש\"ה הוא דקאמר דבכלי אסור משום דדמי לגוזז ואיכא למיגזר אטו גוזז וכן נראה ממ\"ש הטור בי\"ד סי' הנז' אבל בכלי אסור שנראה כגוזז משמע דמדינא לא הוי גוזז דאי ס\"ל דתולש דמתני' היינו בשאינו מתכוין משום דסבירא ליה דשא\"מ מותר באיסורא דרבנן וא\"נ אפילו באיסורא דאורייתא לאבע\"א דקאמר התם דר\"י בן המשולם לא ס\"ל כרב אם כן אפילו בכלי נמי שרי דדחיקא מילתא לומר דכשהוא מפנה בכלי הו\"ל פסיק רישיה וכמו שכן צ\"ל לדעת התוס' ז\"ל דהא אין להכחיש המוחש:<br><b> וכבר </b> ראיתי להרב מ\"א שנתקשה מזה למ\"ש מור\"ם ז\"ל שם אמ\"ש הש\"ע השוחט בהמה ביום טוב כו' אלא מפנהו ומושכו אילך ואילך כתב מור\"ם ז\"ל שם בידו והק' עליו הרב הנז' דהרב\"י לא כתב כן אלא לרבינו שמתיר לתלוש את השער בידים ולכן דוקא בידו שרי אבל בכלי לא דהוה ליה גוזז אבל בש\"ע פסק דלא שרי אלא לפנות את השער משום דהו\"ל דשא\"מ ואם כן אפילו בכלי מותר לפנות יע\"ש ואין דבריו מובנים שהרי לדעת התוס' והרא\"ש ז\"ל שכתבו דתולש דמתני' היינו בשאינו מתכוין ע\"כ לומר דס\"ל דאפילו בכלי אסור לפנות משום דהוי פסיק רישיה שהרי הרא\"ש ז\"ל הביא הא דר\"ל להלכה ואם כן מה לו עם מור\"ם ז\"ל גם מהא דאיבעיא לן התם אמתני' דקתני וכן תולש את השער לראות בו מקום מום אי לכתחילה קאמר או בדיעבד משמע דסתמא דתלמודא השתא סבירא ליה דתולש דמתני' בידי' קאמר ומשום הכי מבעי' ליה אי לכתחילה קאמר או דיעבד דדוקא בשוחט את הבכור משום צורך שחיטה התירו אבל לראות בו מום לא התירו תולש בידים משום דאיכא למיגזר אטו גוזז והתוספות ז\"ל שם הרגישו מזה וכתבו דלאו לכתחילה שיתלוש בידי' קאמר אלא באותו ענין שהתרנו משום שחיטה נתיר נמי לכתחילה לראות בו מום או דיעבד כלומר דאם הסיר את השיער לא יזיזנו אבל לפנות את השיער לראות בו מקום מום אסור יע\"ש אמנם הטור ז\"ל לא ניחא ליה בהכי דהא כיון דטעמא דמתני' משום דהוה ליה דבר שא\"מ משמע ודאי דאפילו לדבר הרשות שרי כי היכי דס\"ל לר\"ש בעלמא כההיא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן וכההיא דגורר אדם מטה כסא וספסל ואפילו לתירוצא קמא דמשני תלמודא דר\"י בן המשולם כרב ס\"ל דדבר שא\"מ באיסור דאורייתא אסור והכא ה\"ט משום דה\"ל עוקר כלאחר יד דאינו אסור אלא מדרבנן ובאיסורא דרבנן מודה ר\"י דדבר שא\"מ מותר אין לחלק בין היכא דאיכא צורך מצוה להיכא דליכא דהא דבר שאינו מתכוין באיסורין דרבנן לר\"י כאיסורין דאורייתא לר\"ש וכי היכי דס\"ל לר\"ש דאפי' לדבר הרשו' שרי ה\"נ לר\"י וההיא דגורר אדם מטה כו' דאסר ר\"י כבר כתבו התוס' בתי' ב' דהיינו משום דמתקן מצד אחד דמשוי גומות משמע הא לאו הכי שרי ר\"י אפילו לדבר הרשות ואם כן מאי קא מבעי' ליה לתלמודא אי לכתחילה או דיעבד אלא ודאי תלמודא השתא ס\"ל דתולש דמתני' בידים קאמר והיינו משום דרב אשי ור\"ל פליגי עלה דרב מדקאמר לא שנו אלא ביד אבל בכלי אסור וכמ\"ש וכן מוכח קצת מדברי הרא\"ש ז\"ל שכתב בהא דבעו מיניה דרב כדברי התוס' ולא נרגש מהא דאיבעיא לן אי לכתחילה או דיעבד כמו שהרגישו התוס' משמע דס\"ל דכל הך שקלא וטריא אינו אלא למאי דבעו מיניה מר\"ה ולרב דאמר כנגדו בי\"ט מותר אמנם לרב אסי ה\"נ דפליג ארב דהשתא הא דאבעיא לן אי לכתחילה או דיעבד אתיא כפשטה למאי דס\"ל לרב אסי ור\"ל ומש\"ה גבי בכור פסק הטור כרב אסי ור\"ל דס\"ל דתולש בידים דלא גזרו תולש אטו גוזז אמנם גבי י\"ט כיון דאיכא איסורא דעוקר דבר מגדולו כלאחר יד פסק כדעת ר\"י דדוקא בשא\"מ מותר דהא רב דאמר כנגדו בי\"ט מותר ה\"נ מיירי בשאינו מתכוין כמ\"ש ובהכי ניחא לי מה שהק' הרב מש\"ל ז\"ל בהל' מעילה פ\"א דין י\"א דבי\"ד גבי בכור הביא הטור ז\"ל הא דר\"ל ואלו בא\"ח השמיטו יע\"ש:<br><b> אכן </b> כפי מ\"ש ניחא דבי\"ד גבי בכור דסבירא ליה דתולש בידים הביא הא דר\"ל וכתב דבכלי אסור משום דדמי טפי לגוזז אמנם בא\"ח שהסכימה דעתו לדעת ר\"י דדוקא באינו מתכוין דהיינו לפנות השיער מותר השמיט הא דר\"ל משום דכיון שאינו מתכוין אפילו בכלי נמי שרי כנ\"ל ודוק:<br><b> ודע </b> דבפ' ראשית הגז דקל\"ז ע\"ב אמרינן התם אמתני' דקתני ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים מנה\"מ אר\"ח אתיא גיזה גיזה כו' ונילף גיזה גיזה מבכור דתניא לא תעבוד כו' אין לי אלא שור בעבודה וצאן בגיזה מנין לתת את האמור של זה בזה ת\"ל לא תעבוד ולא תגוז אמר תתן לו ולא לשקו אלא מעתה נוצה של עזים ליחייב בעינן גיזה וליכא ופרש\"י והא תלישה היא שאין דרך לגזוז אלא לתולשן והדר פריך מאן שמעת ליה האי סבר' ר\"י הא מודה ר\"י במידי דאורחיה ופרש\"י דכיון דאורחיה דעזים בתלישה כגיזה דמי אלא כדאמר ריב\"ל לעמוד ולשרת דבר הראוי לשרת ע\"כ הנה מסוגיא זו משמע בהדיא דהא דאמרי' תולש לאו היינו גוזז היינו דוקא בצמר רחלים וכיוצא אבל בצמר עזים וכיוצא דאורחייהו בתלישה כגיזה דמי וכיון שכן יש לתמוה על רבינו והטור שכתבו בסתם דהשוחט את הבכור תולש מקום השער מכאן ומכאן ולא חילקו בין בכור שור או כשב לבכור עז שהרי משמע דבבכור עז אסור לתלוש את השער משום דכיון דאורחיה בתלישה תולש היינו גוזז וכן נמי קשה למ\"ש רבינו בה' אלו השוחט את הבהמה תולש את השער אבל אסור למרוט את העוף דלא חילק בבהמה גופה בין עזים לכבשים וצ\"ע כעת ועיין בתוס' פ' ב\"מ דף כ\"ז ד\"ה נוצה של עזים כו':<br><b> ודרך </b> אגב אומר דק' טובא בסוגיא דפרק ראשית הגז דלפי האמת דנפ\"ל דראשית הגז אינו נוהג אלא בצמר רחלים מדריב\"ל א\"כ קרא דתתן לו ולא לשקו ל\"ל וכן ראיתי למוהר\"ש אלגאזי ז\"ל בס' גו\"ה דנ\"ד ע\"ב שהק' כן והניחו בצ\"ע ולע\"ד אפשר לומר דכיון דריב\"ל אצטריך למאי דאמרינן התם דף קל\"ח ע\"א כדי לעשות בגד קטן מנה\"מ אריב\"ל אמר קרא לעמוד ולשרת דבר הראוי לשירות ומאי ניהו כו' אם כן אי לאו קרא דתתן לו ולא לשקו הו\"א דנילף גיזה גיזה מבכור ואהני ג\"ש דלעמוד ולשרת דהו\"א דסמיכות דלעמוד ולשרת לא אתא אלא לשעור הנתינה שיתן לו שעור בגד קטן. אמנם השתא דכתיב תתן לו ולא לשקו גלי קרא דלא נילף גיזה גיזה מבכור ואם כן איכא למעוטי נוצה של עזים מסמיכות דלעמוד ולשרת דדרשינן מיניה תרווייהו כנראה ודוק:<br><b> ובדברי </b> רבינו ז\"ל קשה טובא דבפ\"א מה' מעילה ובה' אלו פסק כר\"י בן המשולם דתולש לאו היינו גוזז ואלו בפ\"י מהלכות בכורים דין ו' כתב וז\"ל התולש צמר רחלים בידו ולא גוזז חייב בראשית הגז ע\"כ משמע דס\"ל דתולש היינו גוזז וכברייתא דפ' ראשית הגז דמוקמינן לה התם כרבנן דר\"י וכן ראיתי להרב בני יעקב בהגהותיו על רבינו שנתקשה בזה והניח הדבר בצ\"ע:<br><b> ולע\"ד </b> אפשר לומר דרבינו ז\"ל קשיתיה הא דאמרינן בבכורות דף כ\"ד ע\"ב וכיון דאמר רב הלכתא בכוליה פרקין בר מפלוגתא הלכה כר\"י בן המשולם ל\"ל אי אמר הלכתא בכוליה פרקין ולא אמר הלכתא כר\"י בן המשולם הו\"א אדר\"י בן המשולם קאי ומאי בכוליה פרקין דר\"י תרתי אמר ופלוגת' דבריי' פלוגתא היא אשמועי' הלכה כר\"י לאשמועינן כו' ופלוגתא דברייתא לאו פלוגתא היא ע\"כ וקשה דהיכי קרי להא דר\"י בן המשולם הלכתא בלא פלוגתא הא פליגי רבנן עליה גבי ראשית הגז דתניא התם השוטף את הרחלים חייב ואע\"ג דברייתא היא התם והכא אמרי' דפלוגתא דברייתא לאו פלוגתא היא מ\"מ אכתי קשה למאי דבעי תלמודא לומר אם אמר הלכתא בכולי' פרקין ה\"א אדר\"י בן המשולם קאי ופלוגתא דברייתא פלוגתא היא והיכי הוה מצינן למימר הכי דהא הא דר\"י בן המשולם פלוגתא דברייתא היא והתוס' ז\"ל בד\"ה והיינו טעמא כתבו דלאו פלוגתא היא אא\"כ נחלקו באותו דבר עצמו וכתבו עוד וכן צ\"ל דהא בשוטף נחלקו ר\"י ורבנן לענין ראשית הגז דאיכא למאן דמחייב אלמא מקרי גז צאנך וה\"ק תולש דהיינו גוזז אם לא שנחלק בין שוטף לתולש עכ\"ל רבינו לא ניחא ליה בהכי דהא ס\"ס פלוגתא היא ואע\"ג דלא נחלקו באותו דבר עצמו מ\"מ הא בהא תליא גם לא ניחא ליה לחלק בין שוטף לגוזז מדחזינן בפרק ראשית הגז דפריך אלא מעתה נוצה של עזים לחייב ומשני התם לאו בר גיזה היא כלו' דאורחיה בתלישה והדר פריך מאן שמעת ליה הך סברא ר\"י מודה ר\"י במידי דאורחיה ואם איתא דבשוטף דוקא הוא דפליגי אבל בתולש אפילו רבנן מודו אם כן היכי קאמר מאן שמעת ליה האי סברא ר\"י דמשמע דפליגי רבנן עלה הא בתולש רבנן מודו דלאו היינו גוזז אשר ע\"כ הוכרח רבינו לומר דהא דר\"י בן המשולם הלכתא פסיקתא היא ואפילו רבנן דסברי התם דשוטף את הרחלים חייב מודו הכא דטעמייהו דרבנן דמחייבי התם בראשית הגז דחששו חכמים פן יבא כל אדם לפטור את עצמו בכך וכדרך שאמרו גבי מירוח הגוי דחייב בתרומה משום גזירת בעלי כיסין כנ\"ל ודוק:<br><b> והרא\"ש </b> כתב משם רבינו דמותר לתלוש נוצה של עוף לצורך שחיטה בי\"ט דע\"כ לא מבעיא לן אי שרי בי\"ט או לא אלא תלישת צמר שאינו עומד לתלוש לאחר שחיטה הילכך כיון דמותר לשחוט בלא תלישה אי תליש הו\"ל מלאכה שלא לצורך אוכל נפש אבל בעוף אע\"ג דהיינו אורחיה ומתכוין לתלוש שרי דהא אי לא תליש ליה מחיים סופו עומד לתלוש לאחר שחיטה ואיכא חיובא בגוזז לאחר מיתה דתניא בתוספתא דשבת הגוזז מן הבהמה מן החיה אפי' מן השלח חייב כו' ועוד דקי\"ל כר\"ש דמלאכה שאצ\"ל פטור עליה הילכך אפי' לכתחילה שרי משום שמחת י\"ט כו' והרא\"ש ז\"ל חלק עליו וכתב וז\"ל ומ\"ש דמותר לגזוז לצורך אוכל נפש מחיים כמו לאחר שחיטה לא נהירא לי דודאי לאחר שחיטה כיון דכבר הותרה לאכול וא\"א לאוכלה בלא תלישה מותר לתולשה אבל בעוד שלא נשחטה כל מאי דעביד מכשירי א\"נ דאפשר למעבד מאתמול הוא ואסור מידי דהוי שאסור להביא בהמה מחוץ לתחום כדי לשוחטה כו' ומידי דהוי שאם אין לו עפר מוכן לא יחפור בדקר ויכסה וימנע מלשחוט ומ\"ש משום דהוי מלאכה שאצ\"ל כתבתי לעיל בשם ר\"י כו' יעו\"ש:<br><b> והנה </b> מה שכתב הרמב\"ן דלאחר מיתה נמי חייב משום גוזז כ\"כ נמי רבינו בפ\"ט מה\"ש דין ז' ומכאן קשיא לן למ\"ש מרן כ\"מ בפ\"י מה' בכורים דין על מ\"ש רבינו וז\"ל אבל הגוזז את המתה פטור כתב מרן כ\"מ תוספתא בפ' ראשית הגז וטעמא משום דלאו גז מקרי ולא צאן מיקרי וכ\"כ הר\"ב קרית ספר וז\"ל אבל הגוזז את המתה פטור דמתה לא הויא בכלל צאן ואפשר נמי דמתה לאו דרכה בגיזה אלא בתלישה והכא גז כתיב עכ\"ל ויש לדקדק דאם כן איך כתב רבינו דהגוזז את המתה חייב משום גוזז הא אין דרכה אלא בתלישה והו\"ל גוזז כלאחר יד ומידי דהוי התולש צמר בהמה דפטור מה\"ט דמשום דלאו אורחיה בתלישה ודוקא בתולש את העוף הוא דחייב משום דאורחיה בכך אשר ע\"כ נראה דטעמא משום דלא מיקרי צאן כנ\"ל ועל דברי הרא\"ש ראיתי להרב מג\"א ס\"ק כ\"ד שהק' וז\"ל וקשה דאמרינן בביצה ד\"ז ע\"ב דסברי ב\"ש שמותר לחפור ולשחוט ולכסות וקאמר ע\"ז דרבה סבר אי איכא עפר מוכן אין אי לא לא משום דחיישי' דילמא מימליך ולא שחיט והכי אמרינן גבי הוצאה ולא אמרי' טעמא משום דלא שרי אלא לאחר שחיטה אלא ע\"כ ק\"ל דזה לא מיקרי מכשיר אלא א\"נ בעצמו ועוד דהרא\"ש גופיה כתב רפ\"ג דביצה דצידה מותר משום דא\"נ עצמו מותר אפי' אפשר לעשותו מאתמול אלא שאסור דדמי לעובדין דחול יע\"ש משמע דלפני שחיטה שרי ומה שהביא הרא\"ש ראיה מדאסרי ב\"ה לחפור ולכסות קשה דא\"כ מי שיש לו עפר תחוח למטה לישחוט תחילה ואח\"כ יחפור לכסות אלא ע\"כ טעמא דב\"ה דאסור לכתחילה לדחות י\"ט משום זה עכ\"ד:<br><b> ולע\"ד </b> אין מכל אלה טענה על הרא\"ש מה שהק' ממה שהתיר ב\"ש לחפור אליבא דרב יוסף ומדצרכינן טעמא דרבה משום דילמא מימליך ולא אמרינן טעמא משום דלא התירו אלא לאחר שחיטה לק\"מ שהרא\"ש ז\"ל לא כתב אלא במלאכה דאוריי' כגון תולש את הנוצה דחייב משום גוזז משא\"כ בההיא דהרי מוקמי' לה התם בדאית ליה ד\"נ דליכא אלא איסורא משום חופר גומא התם ודאי מודה הרא\"ש ז\"ל דהתירו מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מעי\"ט משום שמחת י\"ט אליבא דב\"ש ומ\"ש הרא\"ש דאסור להביא בהמה מחוץ לתחום אע\"ג דתחומין דרבנן איכא למימר דהיינו למאי דקי\"ל כב\"ה דאפילו באיסור דרבנן לא התירו כל שאפשר לעשותו מבע\"י וא\"נ דע\"כ לא שרו ב\"ה הכא אלא משום דמצטרפה בהדי מצות כסוי כמ\"ש למעלה משם המאירי ומשום הכי הוצרכו בתלמודא לרבה לטעמא דממליך דאל\"ה הוה שרי כדרך שהתיר לחפור אחר שחיטה אע\"ג דאפשר לעשותו מבע\"י מטעמא דאינו אלא איסורא דרבנן וכמ\"ש התוספ' בד\"ה וא\"צ גם ההוא דמוליכין את הבהמה אצל טבח דשרו ב\"ה ואסרו ב\"ש מטעמא דילמא ממליך אינו אלא איסורא דרבנן גרידה משום טירח' שלא לצורך גם מה שהקשה ממ\"ש הרא\"ש דצידה מותר משום דא\"נ עצמו מותר אם לא משום דדמי לעובדין דחול ל\"ק לע\"ד דלא הוצרך הרא\"ש לטעם זה אלא ללידת דגים דלא מחסרי מידי דאסיפתם זו היא שחיטתם והרי הן ראויין לאכילה מיד כשצודה אותם וכמבואר בדבריו שם משא\"כ הכא גבי תולש את הנוצה כיון שבשעה שעושה מלאכת התלישה לא הותר עדין באכילה שהרי לא נשחטה עדיין כל מאי דעביד מכשירי אוכל נפש הם כמ\"ש הרא\"ש גם מה שהקשה עוד דאם כן מי שיש לו עפר תיחוח למטה לשחוט תחילה ואחר כך יחפור לק\"מ דהתם אע\"ג דהמלאכה היא אחר שחיטה מ\"מ המלאכה אינה באוכל עצמו אלא בעפר והו\"ל מכשירי א\"נ שאפשר לעשותן מבע\"י ומש\"ה אסרו ב\"ה אע\"ג דאין איסורו אלא מדרבנן משום דסבירא להו דכל שאפשר לעשותו מבע\"י אפי' באיסור דרבנן אסור ומה שהוצרך הרא\"ש לטעמא דכל מאי דעביד קודם שחיטה הוי מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מבע\"י היינו גבי תולש את הנוצה דאע\"ג דעושה מלאכה בא\"נ עצמו כיון דהוי קודם שחיטה הו\"ל מכשירי א\"נ:<br><b> אמנם </b> הכא גבי חפירת דקר כיון דהמלאכה אינה באוכל עצמו אע\"ג דהוי אחר שחיטה מכשירי א\"נ שאפשר לעשותן מאתמול הוא ומשו\"ה אסרי ב\"ה אך מאי דקשיא לי בדברי הרא\"ש ז\"ל הוא דאחר שכתב מידי דהוה שאם אין לו עפר מוכן לא יחפור בדקר ויכסה איך כ\"ע ומ\"ש משום דהוי מלאכה שאצ\"ל כתבתי לעיל בשם ר\"י דאין לדמות כו' דהא התם נמי בד\"נ אינו אלא מלאכה שאצ\"ל דחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה הוא ואפי\"ה אסרי ב\"ה וכן כתב הפר\"ח ס\"ק דאין להביא ראיה לדעת הרמב\"ן מהא דשרו ב\"ה לכסות בד\"נ דאדרבא משם ראיה להפך מדלא התירו אלא בשחט אבל לכתחילה לא אע\"ג דממנע משמחת י\"ט ומהתימה על הרב ל\"מ שכתב וז\"ל ומה שלא התיר רבינו בעוף משום דהו\"ל מלאכה שאצ\"ל דהא מותר לכתחילה משום שמחת י\"ט כמו חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה יש ליתן הטעם משום דאין התלישה צורך השחיט' כ\"כ עכ\"ד ואתמהא שהרי חופר גומא לא הותר לדעת רבי' לכתחילה כמ\"ש ה\"ה וכמ\"ש למעלה ולפי דרכי' אפילו בדיעבד ועוד יש לתמוה שהרי דעת רבינו דמלאכה שאצ\"ל חייב עליו כמ\"ש בה\"ש ולדעת הרמב\"ן שכתב דמשאצ\"ל התירו משום שמחת י\"ט ואלו בד\"נ לא התירו ב\"ה לכתחילה והוא ז\"ל הסכימה דעתו בשמעתין דהא דהשוחט לא מתחלפא וקי\"ל כב\"ה דאסרי אע\"ג דהוי מלאכה שאצ\"ל אפשר ליישב דס\"ל דה\"ט דב\"ה משום דגזרינן דילמא זימנין דבעי כתישה וקא עביד מלאכה דאורייתא וכמ\"ש רש\"י בדף ט' ד\"ה אבל התם וא\"נ משום דד\"נ לאו הכנה גמורה היא כמ\"ש לעיל משם הרשב\"א והילכך כיון דאיכא תרתי איסורי איסור חופר גומא והכנה לא התירו משום שמחת י\"ט כנ\"ל ותו לא מידי:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קה) </b> אבל בעוף לא ימרוט הנוצה כו'. אני בעניי לא זכיתי להבין דברי הרא\"ש והטור הללו אף מבלעדי הסתירה שהביא הגאון המחבר ז\"ל בדיבור שאחר זה דהא למאי דפסקו כר\"ש במלאכה שא\"צ לגופה א\"כ ביו\"ט (אפילו אי אמרינן נמי דתולש היינו גוזז) ליכא איסורא דאורייתא דהא א\"צ לגוף הצמר אלא דבעי לעשות מקום לקופיץ (והא דאמרינן בבכורות דה\"ט דרב דס\"ל דביו\"ט מותר משום דהו\"ל כעוקר דבר מגידולו כלאחר יד ולא קאמרינן התם משום דהו\"ל מלאכה שא\"צ לגופה היינו משום דרב ס\"ל כר' יהודה דמלאכה שאצל\"ג חייב עליה). וא\"כ למאי דפוסק הטור בבכור כהרמב\"ם דיכול לתלוש הצמר אפילו במתכוין אע\"ג דבשאר איסורים ליכא להתיר משום מלאכה שא\"צ לגופה כמ\"ש התוס' שבת דף צ\"ב ריש ע\"א וגם לא שייך להתיר בכלאחר יד בשאר איסורים וא\"כ לפ\"ז הרי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא דבבכור דלית בי' הנך תרי קולי ס\"ל להטור דמותר לתלוש הצמר בידים אפילו במתכוין וביו\"ט דאית בי' הנך תרי דרבנן דהיינו מלאכה שא\"צ לגופה וכלאחר יד ס\"ל להטור דבידים דהיינו במתכוין אסור ועיין מה שכתבתי לעיל על הגליון בריש הלכות שבת בדעת הטור לענין מלאכה שאצל\"ג וצ\"ע בהאי דאיתא בפ' כלל גדול דבשבת התולש כנף והמורטו חייב חטאת ובפ' הבונה בהא דליפות הקרקע הוא צריך:"
+            ],
+            [
+                "<b>ומותר </b>\n<b> למלוח בשר לצלי כו'.</b> כתב ה\"ה שם ושוין שמולחים עליו בשר לצלי כו' הנה התו' שם ד\"ה ושוין כתבו וז\"ל לאו משום דצריך מליחה לצלי כדמפרש בחולין אלא משום שנהגו למולחו כדי ליתן טעם ועיין במ\"ש התו' ז\"ל בפ\"ק דחולין די\"ד ע\"א ד\"ה ונסיבין חברייא והרא\"ש שם דקל\"ב וז\"ל ובריש פרק כ\"צ גבי מוליתא שרי ופרש\"י אע\"פ שלא מלחו אלא מעט לצלי משמע מדבריו דצלי בעי מליחה קצת לא כולי האי כמו לקדירה והדבר תימא הוא דמה מהנייא מליחה קצת דאין הבשר יוצא מידי דמו עד שימלחנו יפה יפה כו' יע\"ש ויש לגמגם עליו דאמאי הוצרך לדקדק כן מדברי רש\"י ז\"ל הא משמעתין מוכח בהדיא כן מדאמר אביי ל\"ש אלא לצלי אבל לקדרה לא ופרש\"י ז\"ל לצלי דאין מולחין אותו יפה ואי איתא דצלי בעי מליחה כעין קדרה אם כן אפילו לקדרה נמי לישתרי ומהיותר תימא על הרב כנה\"ג שכתב בחי\"ד סי' ע\"ו הגהת ב\"י אות י\"ח וז\"ל כתב ה\"ה ונראה מדברי ר' דאף הצלי בעי מליחה וכן נראה דעת הסמ\"ג ומבואר הוא דאף דרש\"י והרמב\"ם סוברים דצלי בעי מליחה באופן המליחה אינם שוים שרש\"י ז\"ל סובר דאין צריך מליחה לצלי בכמות כמו לקדירה אלא דבעי מליחה קצת אבל הרמב\"ם סובר דבכמות המליחה אין חילוק בין צלי לבשול אלא דבשיעור אינם שוים דאין צריך לצלי לשהות במולחו כדי שיעור מיל ולהרמב\"ם ל\"ק מ\"ש הרא\"ש על רש\"י ומדברי האו\"ה כלל ה' אות ו' נראה דרש\"י והרמב\"ם אמרו דבר א' וליתא גם הר\"ן השוה דעת הרמב\"ם לדעת רש\"י עכ\"ל יע\"ש וכ\"כ רש\"ל בפ\"ק דחולין סי' כ\"ו ובפרק השוחט סימן י\"ח יע\"ש:<br><b> ואתמהא </b> דאיך אפשר לומר שלדעת הרמב\"ם ז\"ל מליחת צלי וקדירה שוים בכמותם דא\"כ היכי מפלגינן הכא בשמעתין בין מליחת צלי לקדרה וכ\"כ רבי' ז\"ל בהדייא בסמוך במה דא' במולח לצלי שאינו צריך מלח הרבה אבל לקדרה אסור למלוח ע\"ג העור יע\"ש וכ\"כ בתשוב' ס' תמים דעים סימן י\"ד משם הראב\"ד וז\"ל צלי לא בעי מלח הרבה משמעתתא דמס' י\"ט מעור לפני הדורסן ואפשר שזה רמזו רבינו בפ\"ו מה' מאכ\"א דין י\"ב שכתב וז\"ל כל הדברים האלו לבשר שצריך לבשלו אבל לצלי מולחו וצולהו מיד כו' ומדלא כתב מולחו יפה יפה כמ\"ש בדין יו\"ד גבי מליחה לקדירה משמע דאין צריך מליחה לצלי כמו למליחת קדירה ומ\"ש בפ\"ה מה' א\"מ דין י\"א ומצוה למלוח הבשר יפה יפה כמולח בשר לצלי לאו דוקא וסמך אמ\"ש בה' י\"ט ובה' מא\"א ועיין במ\"ש הל\"מ בה' מאכ\"א דין הנז' וזה פשוט:<br><b> ודע </b> דמסוגייא הלזו משמע דמליחת צלי לא הוי מליחה גמורה לגבי מליחת העור כדי שיתחייב עליו משום מעבד מדשרי' מליחת צלי ולא מליחת קדירה משמע משום דמליחת קדירה כיון שהוא צריך מלח הרבה הוי מעבד גמור ומשום הכי לא התירו מלאכה דאורייתא משום שמחת י\"ט וכ\"כ הטור סימן תצ\"ט וז\"ל מותר למלוח עליו בשר מליחה מועטת כדרך שמולחין לצלי אף ע\"ג דדמי קצת לעיבוד ועיין בב\"ח שם וע\"פ זה נראה שיש לתמוה על מ\"ש הרב מש\"ל בפרק י\"א מה' שבת הלכה ה' שהקשה הרב שם בהא דקי\"ל אין עיבוד באוכלין ממ\"ש בפרק הקומץ רבה דף כ\"א על כל קרבנך תקריב מלח ואפילו בשבת דלמאי אצטריך קרא והלא ליכא איסור תורה במליחת בשר דהא קימ\"ל דאין עיבוד באוכלין וכתב משם הרב כמוהר\"י אלפאנדארי שנמצא בידו שיטה א' לראשונים שהק' קושיא זו ותי' דכיון דקרבן תמיד דמוסף שבת היה כולה כליל ואינו נאכל לאו כעיבוד באוכלין דמי א\"נ תיקון קרבן הוא כעיבוד דמי ע\"כ והוא ז\"ל תי' דמשכחת לה בשני דרכים הא' ששנינו בת\"כ ונתח אותה יכול אף הפסולה תהא טעונה הפשט וניתוח ת\"ל אותה כשרה ולא פסולה ועוד שנינו שם והקטיר אע\"פ שפסול כו' עולה אע\"פ שלא הפשיט ואם כן זכינו לדין דצריכה מלח כדין כל קרבן דלא ממעטו ממלח וכיון שהיא בעורה הרי מעבד גמור ועוד דרך שני דאמרי' פ' א\"ד דשעירי הרגלים חיין הן נאכלין ושנינו בת\"כ חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור מתנה לכהן רצו להפשיט מפשיטין וא\"כ זכינו לדין דאצטריך קרא למישרי מליחה אם רוצה לאוכלן בעורן זת\"ד יע\"ש ועיין עוד בס' רב יוסף בקונטריס מוצל מאש להרב הנז' סי' א' שתי' עוד וזה לשונו אמנם אחר שכתבתי כל זה נזכרתי משנה ערוכה פרק ט' דזבחים הצמר שבראשי כבשים כו' בזמן שהם מחוברים יעלו וכתב רש\"י שהראש אינו בכלל הפשט וקרב עם עורו ואם כן זכינו לדין דכיון שהראש נקטר עם עורו וצריך למולחו הוה ליה מעבד גמור וצריך קרא למשרי עכ\"ל יע\"ש ולפי מ\"ש דמליחת צלי לא הוי מעבד לענין מליחת העור נראה דק' על תי' מהר\"י אלפאנדארי דמה יענה לדעת רבי' דפ' ה' מה' א\"מ שכתב דמליחת הקרבן הוי כמולח לצלי והיינו משום דגריס התם בפ' הקומץ אמר אביי וכן לצלי וכן הוא גירס' הר\"ן ז\"ל וריב\"א כמ\"ש מרן שם וכן הוא דעת הראב\"ד באיסור משהו שלו וכמ\"ש הרשב\"א בחי' חולין דף צ\"ג ועיין במ\"ש רש\"ל בספר יש\"ש פ\"ק דחולין סימן הנזכר וכיון שכן קשה דאפי' במולח העור נמי תקשי דאמאי אצטריך קרא למשרי הא כיון דלא בעי מליחה אלא כמליחת צלי לא מחייב משום מעבד וכמ\"ש הראשונים ומיהו אפשר לדחות ולומר דמליחת צלי נמי הוה ליה מליחה לגבי עבוד העור ומיחייב משום מעבד ומה שהתירו בשמעתין מליחת צלי ולא מליחת קדירה ומשמע משום דמליחת צלי כיון שהיא מעוטה לא הוי מעבד היינו משום דכיון דמולח הבשר הא ודאי אינו נופל כל המלח ע\"ג העור אלא קצת ומשום הכי לא הוי מעבד וכ\"כ המאירי ז\"ל וז\"ל ומולח בשר ע\"ג העור וקצת המלח נופל מאיליו ע\"ג העור ע\"ש אמנם בנותן מלח ע\"ג העור כשיעור מליחת צלי ה\"נ דהוי מעבד גמור ומחייב משום מעבד גם מה שתי' עוד הרב דמשכח' לה בשעירי הרגלים דנאכלין חיין ולדעת הרא\"ה ז\"ל דס\"ל דבשר הנאכל לרועים צריך מליחה מדברי הרא\"ה משמע הפך דבריו שכתב והא דאמרי' בפסחים דשעירי הרגלים נאכלים חיין במליחה הוא דנאכלין ואע\"ג דמליחה אסורה משום שבות לא גזרו בה רבנן כי היכי דאין שבות במקדש במילי טובא וכן כתב הרשב\"א ז\"ל בחי' חולין דקי\"ב ולפי דברי הרב ז\"ל ל\"ל טעמא דאין שבות במקדש ת\"ל דאפילו מליחת העור דאורייתא שרי:<br><b> ועוד </b> נראה דאיכא למידק על תי' הרב דאפי' במליחת העור נמי לא מחייב משום דהו\"ל מליחה כלאחר יד שהרי אין דרך למלוח העיר בעודו מחובר בבשר וכל מידי דלאו אורחיה בהכי לא מחייב משום דהוי כלאחר יד וכמ\"ש גבי תולש את השיער דאינו חייב משום דהוי כלאחר יד דאורחיה בגזיזה ולא בתלישה וגדולה מזו כתב הרשב\"א בספר עבודת הקדש דבמולח בשר לקדירה ע\"ג העור לא מחייב משום מעבד משום דהוי כלאחר יד דלאו אורחי' בהכי שכתב וז\"ל במד\"א במליחה מועטת כמליח' צלי אבל מליחה מרובה דמליחת קדירה אסור אע\"פ שאף זו כלאחר יד לא התירו אלא כל שיש לו די לשומרן מן ההפסד ע\"ש וזה נר' ודאי דעת אותה שיטה לראשונים ז\"ל שלא תי' כן דבודאי לא נעלם ממנו משנה ערוכה:<br><b> ולעיקר </b> קו' הרב מש\"ל ז\"ל נראה דל\"ק ואשתמיט מינייהו סוגייא דשמעתין דאמרינן ת\"ר אין מולחין את החלבים ואין מהפכין בהם ופריך עלה בגמרא ומ\"ש מעור לפני הדורסן ומשני התם משום דחזי למיזגא עליה הכא אתי למימר מ\"ש דשרו רבנן כי היכי דלא ליסרח מה לי למשטחינהו מ\"ל לממלחינהו משמע בהדייא דמליחת חלבים הויא מלאכה דאורייתא דאי מדרבנן אמאי לא שרינן משום שמחת י\"ט כדרך שהתירו חזרת תריסין ונתינת עור לפני הדורסן הא מליחה גופה אינו אלא מדרבנן והוה ליה גזירה לגזירה אלא משמע דמליחת חלבים אסורה מדאורייתא וכן נראה מדברי רש\"י שכתב וז\"ל אתי לממלחינהו ומליחה מאבות מלאכות היא בדבר שיש לו עיבוד וכ\"כ הר\"ן בהדיי' וז\"ל אין מולחין את החלבים דמולח מידי דשייך בו עיבוד כגון חלבים דלאו אוכלין גמורין הן יש בו משום מעבד וכ\"כ בשיטה כ\"י להמאירי וז\"ל אין מולחין את החלבים פי' מליחה בכל דבר שיש בו תורת עיבוד דהיינו דבר שאינו אוכל כגון עורות וחלבים נמי דלאו אוכלין גמורין נינהו אב מלאכה הוא וכן אף בבשר לדעת קצת מפרשים דהא במשכן מליחת עורות ואברים היה שם אלא דמ\"מ מליחת בשר הותרה משום אוכל נפש אבל חלבים לאו אוכל נינהו עיבוד גמור הוא עכ\"ל ונראה שהוצרכו לזה אע\"ג דהא דאין עיבוד באוכלין א\"א מדאור' אבל מדרבנן מיהא אסור וכמ\"ש התוס' בפרק כלל גדול דף ע\"ה ע\"ב ד\"ה אין עיבוד משום דכיון דא\"א אלא מדרבנן יש להתיר משום שמחת י\"ט וכמ\"ש ועיין בב\"ח סי' הנז' שפנה בדרך אחרת והנה מ\"ש המאירי וכן אף בבשר לדעת קצת המפרשים הן דברים תמוהים לכאורה דבהדיא אמרינן בפרק כלל גדול אמר רבה בר רב הונא האי מאן דמלח בישרא חייב משום מעבד רבא אמר אין עיבוד באוכלין אמר רב אשי אפי' רבה בר רב הונא לא אמר אלא דקא בעי לה לאורחא אבל לביתא לא משוה איניש מיכליה עץ וצ\"ל שמ\"ש וכן אף בבשר לדעת קצת מפרשים בדקא בעי לה לאורחא קאמר דפוסקים כרבה בר רב הונא וכן נראה שהיא דעת הרשב\"א בפ' ג\"ה ובת\"ה בית ב' שער ג' יע\"ש ומדברי רבינו בפי\"א מה' שבת נראה שהוא פוסק כרבא ועיין בהרב מג\"א סימן שכ\"א סק\"ז שהק' לדעת הרשב\"א דצ\"ע דבג' משמ' דהלכה כרבא דבתרא הוא ע\"ש ול\"ק מידי די\"ל שדעת הרשב\"א דכיון דחזינן לרב אשי דקמפרש מילתי' דרבה בר ר\"ה ש\"מ דס\"ל כותי' ומש\"ה פסק כר\"א דבתרא הוא טפי מרבא ושוב ראיתי להרב תי\"ט בפ' ח' שרצים משנה ב' שכתב כן יע\"ש ופשוט:<br><b> ואיך </b> שיהיה זכינו לדין דבמליחת חלבים חייב משום מעבד ד\"ת משום דלאו אוכלין גמורים נינהו ומ\"ש התו' בפ' כלל גדול וז\"ל אין להתיר מכאן מליחת אוכלין דאסור מדרבנן כו' ואפילו ביום טוב אסור בפ\"ק דביצה אין כונתם ממ\"ש אין מולחין את החלבים בי\"ט דהנהו לאו אוכלין נינהו ומדאורייתא נמי אסור אלא כוונת' מהא דשמואל דאמר מולח אדם כמה חתיכות בבת אחת אע\"פ שא\"צ כו' משמע הא בזא\"ז לא אע\"ג דאין עיבוד באוכלין ואם כן ממילא רויחא ההיא דפרק הקומץ רבה דאיצטריך קרא למשרי מליחת אמורים דחייב בהו משום מעבד ומאד אני תמיהא על הרבנים הנז' איך אשתמיט מנייהו סוגיא זו. ודע שמדברי הר\"ן והמאירי ז\"ל נראה שיש לפשוט מה שיש להסתפק לכאורה בהא דאמרי' אין עיבוד באוכלין אי היינו דוקא במידי דחזי לאכילה אמנם במולח בשר נבילה וכיוצא כיון דלא חזו לאכילה ה\"נ י\"ל דחייב משום מעבד ואע\"ג דמצד עצמן ראוין לאכילה וסעד לזה ממה שתי' הרב הנז' משם שיטה לראשונים ז\"ל דכיון דקרבן תמיד אינו נאכל וכולה כליל לאו כעיבוד באוכלין דמי כיון שאינו נאכל אך מדברי הר\"ן והמאירי ז\"ל נראה דס\"ל דאפי' בבשר נבילה וכיוצא אין עיבוד באוכלין ממה שהוצרכו לתת טעם למליחת חלבים משום דלאו אוכלין גמורין נינהו משמע הא לא\"ה הו\"א דאין עיבוד באוכלין אע\"ג דאסורין הן באכילה משום דכיון דמצד עצמן חזו לאכילה אלא דאיסור' הוא דרביע עלייהו מקרו אוכלין ואין עיבוד באוכלין ואף לדעת אותה שיטה שכתב הרב ז\"ל נראה שלא כתב כן אלא גבי קרבן תמיד דלא חזו לאכילה משא\"כ חלבים ובשר נבילה דחזו לגוים כנ\"ל:<br><b> ודע </b> עוד דמסוגיא דפרק הקומץ רבה ומסוגיא דשמעתין משמע דמליחת עור כדרך שמולחין בשר לקדרה הו\"ל מעבד גמור ומש\"ה לא שרינן אלא מליחת צלי אבל לא קדרה דהוי מעבד ואם איתא דאפילו במליחת קדירה לא מקרי עיבוד לעור משום דמליחת עור צריך מליחה מרובה אמאי לא שרינן ליה אפילו לקדירה וכ\"כ המאירי ואף למ\"ש הרשב\"א דמליחה מרובה לקדירה לא התירו אע\"ג דהוי כלאחר יד משום דדי לו לשומרו מן ההפסד ה\"ט ניחא אם נאמר דמליחת קדרה משוי לה עבוד גמור ומש\"ה כל שיש לו די לשומרה מן ההפסד די ולא התירו לו שיעבד אמנם אם נאמר דאפילו מליחת קדרה לא משוי ליה עיבוד ואינו אלא לשומרה מן ההפסד ק' דאפי' מליחת קדרה נמי נתיר לו גם מההיא דפרק הקומץ רבה דמצרכינן קרא למשרייה בשבת משמע דמליחת קדרה דחשיבא עיבוד גמור מחייב במידי דלא חשיבא אוכל:<br><b> ומעתה </b> מ\"ש פ' כלל גדול אמר ר\"א אף רבה בר\"ה לא אמר אלא דקא בעי לאורחא אבל לביתא לא משוי איניש מכליה עץ לאו למימרא דמליחה דביתא כיון שאין נותנין מלח הרבה לא מקרי עיבוד כלל דהא ליתא כמ\"ש אלא הכונה לומר דמליחה דביתא כיון שאין נותנין מלח הרבה מודה רבה משום דאין עיבוד באוכלין אבל במידי דלא חשיבא אוכל ה\"נ דמיקרי עיבוד וכדמוכח בהדיא מההיא דהקומץ ודשמעתין ועיין בהרב ל\"מ בפ\"ו מה' מאכ\"א הלכה י' בד\"ה אין הבשר שכתב סברא זו מסברא דנפשיה וכמסתפק ולפי הנראה אשתמיט מיניה סוגיא זו ודפרק הקומץ ודוק:<br><b> אך </b> קשה לי לפי מ\"ש דמליחת אמורים חייבין עליהן ד\"ת מדלא חזו לאכילה מההיא דגרסי' ביבמות פרק ד\"א דל\"ג ע\"ב זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה כו' אי בקבלה כו' אי בהקטרה והאר\"י הבערה ללאו יצתה והשתא ק' אמאי ל\"ק דזר ששימש במליחה קאמר שמלח האמורים דמליחה נמי בעי כהונה כמ\"ש רבינו ז\"ל פ\"ט מה' ביאת המקדש דין ה' אלא שאינו חייב עליה מיתה דאין חייבין עליה מיתה אלא בד' עבודות בלבד כמ\"ש שם וליכא למימר דכיון דליכא אלא לאו גרידא לא מוקי לה בהאי דהא ליתא שהרי בגמרא הוה בעי לאוקומא בקבלה והולכה אף על גב דליכא אלא לאו גרידא שאינה עבודה תמה וראב\"י מוקי לה בשחיטת פרו של כ\"ג אע\"ג דליכא מיתה והתוס' שם הקשו דאטו מי לא מני לאוי גרידא ותי' דבאיסור כולל קל על חמור לא חיילי לכ\"ע ולהכי פריך והאר\"י הבערה ללאו יצתה וא\"כ היכי חיילי וחזרו והקשו משם הר\"י מאורליינאש דאמאי לא מוקי לה בהצתת האליתה דבעי כוונה ואין כאן מיתה אלא לאו גרידא ותי' יע\"ש והשתא אכתי תקשה דאמאי לא מוקי לה במליחה דמשום שבת חייב מיתה דהו\"ל מעבד ומשום כונה אין כאן אלא לאו גרידא והו\"ל חמור על קל וחייל שפיר והנראה לע\"ד ליישב דלר' יוסי דס\"ל בעלמא דמתאצ\"ל פטור ודאי דלא מחייב במליחת אמורים משום מעבד דלא מחייב אלא במכוין לתקן את העור דומיא דמשכן אבל הכא שאינו צריך לתקן אלא משום מצוה הוא דקא עביד ואינו צריך לאותו דבר כלל פשיטא ודאי דלא מחייב ומשום הכי לא מצי לאוקמה בהכי משום דהוה ק\"ל והאר\"י משאצ\"ל פטור וברייתא דקאמר תקריב מלח ואפי' בשבת אתיא כמ\"ד דמשאצ\"ל חייב דאלו לר\"י פשיטא ולא צריך קרא כך נראה לי ודוק:<br><b> כתבתי </b> בפנים דמליחת אמורין בעיא כהונה והוכחתי כן מדברי רבינו ז\"ל פ\"ט מה' ביאת המקדש יע\"ש והדבר מוכרח מצד עצמו דאע\"ג דבמליחה לא כתיב בהדיא כהן מ\"מ הא קי\"ל דמקבלה ואילך מצות כהונה ובפ\"ב דיומא דכ\"ז אצטריך קרא למעוטי הפשט ונתוח דלא בעיא כהן ופרש\"י שם ד\"ה למעוטי וז\"ל ואי לאו ונתנו הו\"א האי דלא כתיב כהן בהפשט ונתוח משום דלא אצטריך היא דגלי לן דמקבלה ואילך מצות כהונה יע\"ש ובהדייא אמרינן התם דהולכת אברים לכבש פסולה בזר וא\"כ כ\"ש מליחת אברים בכבש דבתר הולכה דבעיא כהונה וביחזקאל סי' מ\"ג כתוב לאמר והקרבתם לפני ה' והשליכו הכהנים עליהם מלח כו' וכ\"כ הרב בעל החינוך ס' ויקרא סי' קנ\"ז וקנ\"ח דמצוה זו נוהגת בזכרי כהונה דוקא יע\"ש ואולם מצאתי להרמב\"ן בפי' על התורה ס' הנז' כתב וז\"ל ואמר הכתוב בשאור ודבש לשון רבים כי עם אהרן ובניו ידבר וחזר ואמר וכל קרבן מנחתך במלח תמלח כי יחזור אל מביא המנחה שאמר בו בתחלת הפרשה והטעם כי המליחה כשרה בזר כמו יציקה ובלילה עכ\"ל והדבר תמוה שדבריו הן הפך סוגיא דפ\"ב דיומא ומקרא מלא דיחזקאל כמ\"ש ובפ\"ב דמנחות דף כ' ע\"א קאמר התם א\"ה לא יצק כו' ה\"נ לא מלח כהן אלא זר א\"ל וכי תעלה על דעתך שזר קרב ע\"ג המזבח ופרש\"י משום דמליחת קומץ בראשו של מזבח היא יע\"ש ובתוס' שם די\"ח ע\"ב ד\"ה ור\"ש כתבו דבלאו ה\"ט נמי בעי כהן משום דמקמיצה ואילך מצות כהונה ומליחה אחר קמיצה היא הן אמת שרבינו ז\"ל בפיה\"מ שם כ' וז\"ל ומ\"ש בכאן לא יצק כו' ר\"ל לא יצק כהן אלא זר היא כשרה לפי שהעיקר בידינו מקמיצה ואילך מצות כהונה כו' וכ\"כ בפי\"א מה' פהמו\"ק דין והוא תימא שהרי מליחה אחר קמיצה היא וכבר ראיתי למוהר\"י קורקוס ז\"ל הובאו דבריו בס' חזון נחום דמ\"ח ע\"ב הוקשה לו כן ותי' וז\"ל ונראה דמלח כל המנחה קאמר קודם קמיצה ואע\"פ שאין טעון מלח אלא קומץ מ\"מ אפשר שאם מלח המנחה כשר א\"נ אפשר דבמנחות שאינן נקמצות מיירי עכ\"ל והרואה יראה דשתי תשובות הללו לא יתכן ליישב דברי הרמב\"ן ז\"ל שהרי הרמב\"ן ז\"ל אקרא דוכל קרבן מנחתך קא מיהדר וכתב שאמר תמלח בלשון יחיד כי יחזור אל מביא המנחה וקרא לא מיירי אלא בקומץ כדנפ\"ל מדכתיב קרבן קרבן טעון מלח ואין כל המנחה כולה טעונה מלח כדאיתא פ\"ב דמנחות דף הנז' סוף דבר שדבריו צ\"ע גם מה שתי' מוהרי\"ק בתי' הב' דרבינו מיירי במנחות שאינן נקמצות אין דבריו מובנים דאכתי תקשי וכי תעלה על דעתך שזר קרב ע\"ג המזבח שהרי מנחת כהנים ומנחת נסכים מנחות שאינן נקמצות הן ובהדייא אמרינן פ\"ב דמנחות דכ\"א ע\"ב דבעו מליחה בראשו של מזבח ופסקו רבינו ז\"ל ספ\"ה מה' א\"מ והנראה ליישב דקו' וכי תעלה על דעתך שזר קרב כו' ס\"ל לרבינו דלואבע\"א דמשני התם כיון דכתיב ביה ברית כמאן דתנא ביה קרא דמי מתניתין דקתני לא מלח כהן אלא זר קאמר דומיא דלא יצק ומיירי דקאי זר בארעא ומלח בזריקה וכ\"כ הל\"מ ז\"ל ספ\"ה מה' א\"מ אלא משום דק\"ל כיון דקי\"ל דמקמיצה ואילך מצות כהונה ומליחה אחר קמיצה היא א\"כ היכי כשרה בזר ואפילו בדקאי אארעא ואהא תריץ יתיב דמיירי רבינו במנחות שאינן נקמצות ומ\"מ דברי רבינו ז\"ל דפ\"ט מה' פהמו\"ק הן סותרים למ\"ש פ\"ט מה' ביאת מקדש וכמו כן ק' על הרע\"ב ז\"ל שדבריו ז\"ל שכתב בפ\"ב דמנחות דיציקה ובלילה כשרה בזר הן סותרים למ\"ש פי\"ד דזבחים מ\"ב ד\"ה אין חייבין עליו משום זרות דבלילה בזר עבודתו פסולה ואולי ס\"ל דמתני' דזבחים ר\"ש היא דס\"ל דיציקה ובלילה פסולה בזר ומ\"מ הי\"ל לפ' וצ\"ע ועיין בס' בני דוד ודו\"ק:<br><b> ומ\"מ </b> אכתי אני תמיה דלמאי אצטריך קרא דתקריב למשרייה בשבת שהרי מדברי ה\"ה ז\"ל בפ\"ו מה' הנז' נר' דלא מחייב במעבד את העור אלא דוקא בשוהא שיעור מיל שכתב וז\"ל ומ\"ש רבינו ומניחו במולחו כדי הילוך מיל נראה שיש סמך לשיעורו של רבינו ממ\"ש גבי עיבוד העור וכמה כדי עיבוד כדי הילוך מיל ובפרק כלל גדול יש מי שסובר שהמולח את הבשר חייב משום מעבד כו' מ\"מ ילפינן התם דמליחה היינו עיבוד וכיון שלא פירשו לנו חכמים שיעורו נראה שהוא שיעור עיבוד עכ\"ל ע\"ש משמע דבפחות ממיל כיון דלא הוי מעבד לא מחייב דומה לדין מבשל שכתב רבינו פ\"ט מה' שבת דין ה' בדין מבשל דלא מחייב אא\"כ נתבשל כמאכל בן דרוסאי יע\"ש וכיון שכן ק' דאמאי אצטריך קרא דתקריב אפי' בשבת הא במליחת קדשי' אין צריך להשהותו במולחו שיעור מיל אלא מולחו ומעלהו מיד ע\"ג המזבח וכנודע וכ\"כ בהדיא הרשב\"א ז\"ל בפ' ג\"ה משם הראב\"ד וכיון שכן לא מחייב משום מעבד וליכא למימר דקרא אצטריך למשרייה מליחה בשבת אפילו בשוההו שיעור מליחה דהא ודאי ליתא דהא כיון דיכול לקיים מצות מליחה בלי דחיית שבת הא ודאי לא דחייא שבת וגדולה מזו אמרינן בפ' ר\"י גבי עומר דאי נקצר ביום כשר דלא דחייא שבת אע\"ג דמצותו להקצר בלילה ואע\"ג דאמרינן התם דהקטרת חלבים דחי שבת אע\"ג דכשרים כל הלילה מטעמא שהרי דחתה שחיטה את השבת ופרש\"י דכיון דניתן שבת לדחות אצל שחיט' נדחה נמי אצל הקטרה התם ה\"ט משום דחביב' מצוה בשעתה כדקאמר התם הא לא\"ה פשיטא ודאי דלא דחי וזה פשוט:<br><b> הן </b> אמת שדין זה לא ראיתי לשום א' מהפוסקי' שכתבו לענין מליחת עור בשבת וצ\"ע כעת ושוב ראיתי בס' רב יוסף בדרשותיו דף ט\"ז שהק' מוהר\"ח אלפאנדארי קו' הרב מש\"ל משם מוהר\"ם בתשו' קובץ קטן ותי' דאצטרך קרא דתקריב כגון דאין שם מלח וצריך להביאו דרך רה\"ר וא\"נ דסד\"א דבשבת אסור למלוח דבר הקרב למזבח דנמצא מבעיר המלח בשבת קמ\"ל יע\"ש ואם כן לדעת ה\"ה יש ליישב הכי ודו\"ק:<br><b> ואיך </b> שיהיה תבנא לדיננא דמליחת חלבי' כיון דלאו אוכלין גמורים הן הוי אב מלאכה ואסירא ד\"ת ומשום הכי אין מולחין את החלבים ביו\"ט דאיסורא דאורייתא לא שרינן סופן משום תחילתן ולדעתי נראה שלזה כוון רבינו שכתב בדין שאחר זה וז\"ל וכן אין מולחין את החלבים ואין מהפכין בהן ואין שוטחין אותן ברוח ע\"ג יתדות מפני שאינן ראויין לאכילה ע\"כ ותמה הפר\"ח סי' תצ\"ט ס\"ק ג' דמה טעם הוא זה דעור נמי לא חזי לאכילה ואעפ\"כ התירו ומכח זה כתב דשאני עור דחזי למזגא עליה וחלק על המרדכי שכתב דנוצה של עוף דינו כמו בעור ומותר לטלטלו כדי להציען דהתירו סופן משום תחילתן וכתב הרב דאינו מחוור דשאני עור דחזי למזגא עליה ע\"י הדחק ולפיכך התירו סופן משום תחילתן יע\"ש ולע\"ד נר' שכונת רבינו הוא לומר דאמאי לא התירו מליחת חלבים כיון דאין עיבוד באוכלין ואינו אסור אלא מדרבנן וכמו שהתירו נתינת עור לפני הדורסן משום דלא הוי מלאכה דאורייתא דלא הוי עיבוד גמור וחזרת תריסין אע\"ג דאסירי מדרבנן גזירה שמא יתקע ואהא כתב מפני שאינן ראויין לאכילה וכיון שכן יש עיבוד בהן ולא שרינן מלאכה דאורייתא משום שמחת יו\"ט ומש\"ה גזרו שטיחת חלבים אטו מליחתן דהוי דאורייתא אמנם במידי דליכא למיגזר כלל אדאורייתא וכההיא דנוצה של עוף ה\"נ דשרינן סופן משום תחילתן ואע\"ג דליכא טעמא דחזי למזגא ודלא כהפר\"ח ותדע שהרי חזרת תריסין ליכא טעמא דחזי למזגא עליה ואפי\"ה כיון דאין איסורו אלא מדרבנן התירו סופן משום תחילתן כיון דליכא למיגזר בדאורייתא כלל ועיין בס' מע\"ח ומה שהצריכו בגמרא גבי נתינת עור לפני הדורסן לטעמא דחזי למזגא היינו משום דאל\"ה הוה חיישי' דילמא אתי לממלחינהו ומ\"ש עוד הפר\"ח שכן נראה מדברי הגהות אשירי שכתב גבי מליחת חלבים אבל לטלטלו מותר דלאו מוקצה הוא דחזו להדלקה ועוד דדעתיה דאיניש עלייהו לטלטלו ולהצניע שלא יאבדו ע\"כ וכונת דבריו דמשמע מדברי הגה' אשירי דדוקא משום דדעתיה דאיניש עלייהו מותר לטלטלן הא לא\"ה הוה אסור ולא שרינן סופן משום תחילתן כמו שכתב המרדכי לגבי נוצה אלא משמע דכל דליכא טעמא דחזי למזגא לא שרינן סופן משום תחלתן ומשמע ליה להפר\"ח דגבי נוצה ודאי ליכא למשרי בטלטולם מטעמא דדעתיה דאיניש עליה שלא יאבדו דאם כן אמאי הוצרך המרדכי למיהב טעמא משום דהתירו סופן משום תחילתן דכפי זה נפקא מינה דבנשחטו מעיו\"ט דליכא האי טעמא אסור לטלטלן והיינו משום דגבי חלבים מסתמא ודאי דעתיה עלייהו דמסתפי להניחם שם משום כלבי ושונרי אבל בנוצה דליכא למיחש להכי לא יהיב דעתיה עלייהו ועיין בהרב מקראי קדש דף מ\"ה שתמה על הפר\"ח ולדעתי נראה שדעתו כמ\"ש ומ\"מ נראה שאין ראיה מדברי הגה' אשירי שחולק על המרדכי דאיכא למימר דהוצרך לטעמא דחזי להדלקה כו' למשרי בטלטול אפי' בנשחטו מעיו\"ט וא\"נ אפילו לטלטלן שלא לצורך הצנעה דליכא טעמא דהתירו סופן משום תחילתן אבל לטלטלן כדי להצניען פשיט' ודאי דשרי מטעמא דהתירו סופן כיון דליכא למגזר בדאורייתא כלל וכההיא דחזרת תריסין וכן עיקר כנ\"ל ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קו) </b> דמה יענה לדעת רבינו כו'. למ\"ש הר\"ן פ\"ג דשבועות בדעת הרמב\"ם ז\"ל דס\"ל דגם בשבועה אסור חצי שיעור מן התורה מטעם דחזי לאצטרופי א\"כ י\"ל דנהי דבמליחה לצלי אינו חייב משום מעבד מ\"מ איסור מן התורה יש בו משום דחזי לאצטרופי אם יוסיף מלח (שהרי גם באיסורי שבת חצי שיעור אסור מן התורה כמבואר ברש\"י בפ' כלל גדול גבי אפיה) וא\"כ הא צריך האי קרא דתקריב מלח להתיר חצי שיעור דאסור מה\"ת ולא קשה מידי קושיית הגאון המחבר ז\"ל. אלא די\"ל בזה דהמחבר ז\"ל ס\"ל דזה דומה לתחומין דקיי\"ל בהו די\"ב מיל הוי דאורייתא ואפ\"ה בפחות מי\"ב מיל אינו איסור תורה וה\"נ לענין מליחת צלי והא דחצי שיעור אסור בשבת גבי מליחה נמי משכחת לה כגון שמלח חצי שיעור עור ולא בחצי מליחה לשיעור שלם עור:"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> אין מולחין את החלבים כו'.</b> שם די\"א אמר ר\"מ הלכה כר\"י א\"ד אין הלכה כר\"י בשלמא למ\"ד אין הלכה פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים כו' יע\"ש ומכאן ק\"ק למ\"ש הר\"ב הליכות אלי דף ל\"ד ע\"ב יחיד ורבים הלכה כרבים כתב הרא\"ש בפ' לולב וערבה אמר ר' אמי ערבה צריכה שיעור ור\"ח א\"ר יצחק כו' הרמב\"ם פסק כר' אמי וראבי\"ה פסק כר\"ח וכן מסתבר דר\"ח דאמר משמיה דר' יצחק קבלה מיניה מדלא פריש תלמודא דפליג עליה והו\"ל ר\"א חד לגבי תרי הרי מחלוקת בין הרמב\"ם לראבי\"ה כי פליגי תרי חד אמר משמי' דנפשי' וחד אמר בשם אחר לא מקרי אותו שאמר בשם אחר רבי' לגבי חברי' וראבי\"ה סובר דהוו רבים עכ\"ל וק' לדעת ראבי\"ה דאם כן מאי פריך הכא בגמ' למ\"ד אין הלכה פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים ומאי קו' הא אמרו משום ר\"י קאמר בברייתא והו\"ל רבים ג\"כ ואם כן טובא אשמועינן דאין הלכה כר\"י ויש ליישב:<br><b> ודע </b> דמסוגיא זו משמע בהדיא דאפי' ת\"ק דפליג בל' סתם ולא הוזכר לשון חכמים אפ\"ה פריך פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים וכן מוכח בהדיא פרק החולץ ד\"מ ע\"א דקאמר התם תני תנא קמי' דר\"ן אין הלכה כר\"י א\"ל אלא כמאן כרבנן פשיטא יחיד ורבי' הלכה כרבי' כו' והתם לא הוזכר לשון חכמים אלא סתם ת\"ק ואפי\"ה פרכינן עלה פשיטא ויש לתמוה על הרב יבין שמועה כלל תקל\"ה שכתב וז\"ל ויש לתמוה על הגהת אשירי פ\"ג דסוכה דס\"ו ע\"א שכתב וז\"ל וכן כתב בא\"ז אם אינו יכול למצוא אתרוג כשר כו' דכיון דלא אתמר בהדיא הלכה כרבנן כדאי הוא ר\"י כו' ותימה עליו דאדרבא אי הוה אמר הלכה כרבנן הוה קשיא לן פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים ואין לתרץ דע\"כ לא אמרינן הכי אלא כי פליגי רבים מפורשים בל' וחכמים אומרים עם יחיד אבל כי פליג ת\"ק בל' סתם ולא הזכיר לשון חכמים איכא למימר דילמא סתם יחידאה הוא הא ליתא דלא אמרינן הכי אלא כשהגמרא אומרת בפי' הא מני ר' פלוני היא כו' ותדע לך דהא הרא\"ש פ' לולב הגזול כו' יע\"ש ותמהני עליו דאמאי הוצרך להביא הדבר מהרא\"ש הא מההיא דפרק החולץ שהביא הוא עצמו מסו' זו מוכח בהדיא דאפי' כי מתני סברת ת\"ק בסתמא פריך פשיטא ועיין בס' שמות בארץ בקונטרס כפות תמרים ואיכא למידק לא\"ד דקאמר אין הלכה כר\"י אמאי ל\"ק הלכה כת\"ק וכה\"ג הקשו התוס' בפ' שני דביצה די\"ז ע\"א ד\"ה אין הלכה כאותה הזוג ויש לדקדק בדבריהם דאמאי לא קשיא להו כן בסוגיא דשמעתין ותי' דהתם לא שייכא כאן ואפשר לומר דבשמעתין לא קשיא להו משום דס\"ל דר\"י לא התיר אלא לשוטחן ברוח ע\"ג יתדות דאינו נוגע בהו עוד כלל והלכך לא מחזי כולי האי כעובדין דחול אבל היפוך מלמעלה למטה מה שהוא למטה משימו למעלה בשביל הרוח כיון דמשעה לשעה דרך להפך אסור לכ\"ע וכן נראה שהוא דעת הטור סי' תצ\"ט וכמ\"ש הפר\"ח ס\"ק ד' ולפי זה הא דאמרינן בגמרא דרבנן פליגי עליה דר\"י לאו היינו משום דת\"ק קאמר אין מהפכין דבהא אפילו ר\"י מודה אלא משום דכיון דאמרי לה בשם ר\"י לחודיה משמע דחביריו פליגי עליה והלכך מש\"ה ל\"ק הלכה כת\"ק משום דבהיפוך דקאסר ת\"ק אפילו ר\"י מודה ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קז) </b> וק' לדעת ראבי\"ה כו'. למאי דכתב המחבר עצמו לקמן ע\"ג דר\"י נמי מודה דאין מהפכין ולא פליג אלא דמתיר למשטחינהו ומדאמרו כן משום ר\"י מכלל דחכמים פליגי עלי' וס\"ל דאין שוטחין מצא מזה דלא דמי כלל להאי דראבי\"ה דבפשיטות הכי פירושו דאמרו דבהיתרא דשטיחה פליגי רבנן ור\"י ולא דס\"ל לאמרו כר\"י ולק\"מ אראבי\"ה ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה </b>\n<b> יום טוב של פסח שאם יניחנה כך תחמיץ לא יפריש כו' אלא יאפה העיסה הטמאה כו'.</b> כתב ה\"ה בפרק אלו עוברין וכן פסקו בהלכות ומבואר שם בהלכות דטעמא דר\"א דאמר לדבריך ה\"ז עובר בבל יראה משום דס\"ל דאמרינן הואיל ואי בעי מתשיל עלה ממוניה הוא וכמסקנא דאסיקנא התם בריש הסוגיא לא דכ\"ע טובת הנאה אינה ממון והכא בהואיל קא מפלגי ושלא כדעת רש\"י ז\"ל שכתב בסוף הסוגיא ד\"ה אבל דל\"ג הואיל ואי בעי מתשיל עלה יע\"ש וזו דעת הרע\"ב בפירוש המשנה ומה שהוצרך הרע\"ב לומר דטעמא דר\"א דאמר לא תקרא לה שם עד שתאפה משום דאכתי כל חדא וחדא חזייה ליה דמכל חדא מפריש פורתא היינו משום דטעמא דאי בעי מתשיל עלה לא מהני להתיר אפייתה דאע\"ג דאם יניחנה כך תחמיץ מוטב לעבור עליו בבל יראה בשב ואל תעשה מלעבור אלאו דלא תעשה כל מלאכה בקום עשה וכמ\"ש רש\"י ז\"ל בדמ\"ח ד\"ה מילתא דק\"ל וכן מבואר ג\"כ ממ\"ש רש\"י בריש הסוגיא ד\"ה לא דכ\"ע וז\"ל ומלאכת אפייתה נמי בי\"ט כי לא קרא לה שם מישתרייא דכל חדא וחדא איכא למימר הא לאו חלה היא כו' משמע דאל\"ה לא הוה שרינן אפייתה אע\"ג דעבר עליה בבל יראה אלא דרש\"י ס\"ל דלפום מאי דמסיק השתא דפלוגתייהו דר\"א ור\"י בהואיל ואי בעי מתשיל עליה טעמא דהיתר אפיה לאו היינו משום הואיל ואי בעי בצע מכל חדא פורתא כדס\"ל לרמב\"ח מדלא קאמר תלמודא דפליגי בהואיל לענין אפיה כדקאמר רמב\"ח וכ\"כ רש\"ל יע\"ש אמנם לדעת הרע\"ב ז\"ל אפילו למאי דמסיק דטעמא דר\"א משום הואיל ואב\"מ טעמא דהיתר אפיה גם כן משום הואיל ואי בעי בצע מכל חדא וכן הוא דעת הרשב\"א שכתבו התוס' בד\"ה הואיל ועיין בחד\"ה וא\"כ אפילו נימא דס\"ל כדעת רש\"י פסק הרע\"ב ז\"ל כרמב\"ח ותמהני על הרב תי\"ט שתמה על הרע\"ב דארכבי' אתרי ריכשי דמתחילה פירש טעמא דאכתי כל חדא וחדא חזיא ליה והוא לשון רש\"י שבפי' המשנה והוא כפי המסקנ' דל\"ג הואיל ואב\"מ ואח\"כ כתב להך דאי בעי מתשיל ולזה הטעם אין צריך לטעמא דאכתי כל חדא חזיא ליה אלא גם בזה לא דק הרב עכ\"ד יע\"ש וליתא שדברי הרע\"ב ברור כמ\"ש:<br><b> ודע </b> שהתוס' ורש\"י ז\"ל שם הקשו דאם כן יקרא לה שם ואח\"כ תאפה מטעמא דהואיל ואב\"מ ותי' בתי' הב' דהואיל ואב\"מ לא שכיח לא אמרינן להתיר כדמוכח לקמן גבי לחם הפנים וב' הלחם דאין אפייתן דוחה י\"ט אע\"ג דאיכא למימר הואיל ואי בעי פריק ליה ויש לדקדק שהרי משמע דאין פודין בי\"ט משום דדמי למקח וממכר וכן כתב הריב\"ש בסי' קכ\"ו והרב תה\"ד הביאו מרן סימן של\"ד וכן כתב רש\"י והר\"ן והמאירי בשיטה כ\"י פ\"ג די\"ט דכ\"ז ד\"ה בבהמת קדשים ע\"ש ואם כן מאי ק\"ל דיהא אפייתן דוחה י\"ט מטעמ' דאי בעי פריק לי' וליכא למימר דכיון דאינו אלא שבות ואין שבות במקדש דהא דאין שבות במקדש היינו דוקא כשהוא לצורך גבוה אבל לצורך עצמו לא וכמ\"ש רש\"י ז\"ל בעירובין דף ק\"ב ע\"ב אמתני' דמחזירין רטיה במקדש ויש ליישב בדוחק וכן קשה במה שהק' דיקרא לה שם ואח\"כ תאפה מטעמא דהואיל אי בעי מתשיל שהרי קי\"ל דאין נשאלין בשבת אם לא לצורך השבת ומשמע דה\"ה לי\"ט בשלמא למאי דקאמר בגמרא דהואיל ואי בעי מתשיל עלה עבר עלה בבל יראה איכא למימר דה\"ט משום דהא דאין נשאלין בשבת אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא שרי ואם כן משום הכי עובר בבל יראה דכיון דמדאורייתא מצי לאתשולי וא\"נ דלענין בל יראה לא בעינן שיהא בידו לאתשולי באותו יום דוקא אלא כיון דבידו לאתשולי למחר חשיב ממוניה לעבור עליו בבל יראה דאי בעי ממתין עד למחר ומתשיל עליה אכן לדברי התוס' שהקשה דיהא מותר לאפותה מטעמא דאב\"מ ק' דכיון דמדרבנן לא מצי לאיתשולי באותו יום אם כן נמצא דעובר על לאו דלא תעשה כל מלאכה לפחות מיהא מדרבנן ותו דחשיבא מוקצה ואסור לטלטלה ותדע שהרי בפרק אין צדין תנן דחלה שנטמאת אין מטלטלין אותה ולדברי התוספות קשה דיהא מותר לטלטלה מטעמא דאי בעי מתשיל עלה ודוחק לומר דההיא מתני' אתיא דלא כהלכתא ואולי יש לומר דס\"ל דההיא מתניתין בחלה ביד כהן דלא מצי לאיתשולי עלה מיהו קמייתא ק' וליכא למימר דהכא חשיבא לצורך דבידו לאיתשולי עלה כדי לאוכלה בי\"ט דהא ליתא שהרי אי מתשיל עלה ע\"כ בעי לאפרושי אחריתי ואם כן ליכא צורך כלל וצריך עיון:<br><b> עוד </b> הקשה הפר\"ח ז\"ל סימן תנ\"ז סק\"ב דליבטלה מקמה דתחמיץ דהשתא תו לא קא עבר עליה ותי' דכיון דמדרבנן צריכה ביעור לא עבדינן תקנתא במידי דאסור מדרבנן יע\"ש ויש לגמגם על זה ממ\"ש רש\"י ז\"ל שם בסוף הסוגיא ד\"ה מילתא דקשיא לן וז\"ל דבטובת הנאת ממון ליכא לאוקמי לפלוגתייהו דנהי כו' ומוטב לעבור על ב\"י מאליו ואינו עושה מעשה בידים מלעבור על ל\"ת כל מלאכה בידים והשתא לדברי הפר\"ח הי\"ל לרש\"י ז\"ל לומר דאפי' ב\"י מדאורייתא ליכא דיבטלנה מקודם שתחמיץ וצ\"ל דעדיפא מינה קאמר דאפילו אי הוה ביה ב\"י דאורייתא אפ\"ה מוטב שיעבור ב\"י בשב ואל תעשה:<br><b> ובהכי </b> ניחא מה שהקשה הרב ח\"ה שם לדברי רש\"י דא\"כ מאי פריך ליה ר\"א לר\"י לדבריך ה\"ז עובר בב\"י כו' הא איכא למימר כיון דלית ליה לר\"י הואיל מוטב לו לעבור על ב\"י בשב וא\"ת מלעבור על ל\"ת כל מלאכה בקום עשה יע\"ש אכן כפי זה ניחא דשפיר אקשי ליה דהיכי קאמר ר\"י מפרישתה ומניחתה עד הערב אפי' בלי ביטול דאי משום טעמא מוטב שיעבור בב\"י בשב ואל תעשה הא איתיה בתקנתא שיבטלנה קודם שתחמיץ ודו\"ק:<br><b> עוד </b> הקשו התוספ' בד\"ה עד שתאפה דאמאי לא שרינן לאפות חלה טמאה מטעמא דראב\"ש דאמר ממלאה אשה תנור פת אע\"פ שאינו צריך אלא לפת אחת מפני שהפת נאפית יפה ותי' יע\"ש ודבריהם סתרי אמ\"ש בפ\"ב דביצה דכ\"א ע\"א ד\"ה עיסה שהקשו דאמאי לא שרינן לאפות עיסה חציה של גוי מטעמא דראב\"ש ותי' דשאני התם דכל הפת של ישראל שהרשות בידו לאכול כל אחת ואחת או זה או זה ועוד דילמא מקלעי ליה אורחים ועיין בפר\"ח סימן תנ\"ז ולפי מ\"ש בפסחים צ\"ל דיתרצו לההיא דעיסה של גוי כתי' י\"מ שכתבו הר\"ן והמרדכי דההיא מיירי בשיש מעיסה של ישראל כדי למלאות כל התנור וק\"ל על תי' י\"מ הללו דא\"כ הא דפריך ר\"ח בר חנילאי ממתני' דעיסת הכלבים כו' ע\"כ היינו משום דמתני' סתמא קתני ואפי' בדאית ליה בחלק הרועים כדי שיוכל למלאות התנור ואע\"ג דאוקימנא לה בדאית ליה נבלה ההיא לא דחיקא ליה כולי האי כיון דהיא אוקמתא מבחוץ ומאי דקתני נאפית בכל ענין קמיירי משא\"כ אי מוקמינן לה דוקא בתנור אחד ההיא דחיקא מילתא טובא דנאפית סתמא קתני וכעין זה ראיתי מתרצים בספרים בכל כיוצא בזה וכיון שכן ק' דאדפריך לר\"ח ממתני' אמאי ל\"ק ליה מתני' וברייתא אהדדי דבברייתא לא קא שרי ראב\"ש אלא מטעמא שהפת נאפי' יפה משמע הא לא\"ה אסור ובמתני' קתני נאפית בי\"ט סתמא ואם כן ק' מתני' מני לא ת\"ק ולא ראב\"ש ובמה שתי' בפ' ב' דביצה דשאני התם דכל הפת של ישראל והרשות בידו לאכול או זה או זה ולכאורה נראה שכונתם דעיסה חציה של גוי שאני שהגוי לא יניחנו ליקח מה שירצה אם לא יחלוקו נראה דאיכא למידק עלה דאם כן מאי מותיב עלה ר\"ח ממתניתין דעיסת הכלבים שאני התם שהרשות בידו לאכול או זה או זה משא\"כ בעיסה חציה של גוי:<br><b> גם </b> מ\"ש ועוד דילמא מקלעי ליה אורחים ק' לכאורה שהרי השתא אליבא דר\"ח קיימי ור\"ח לית ליה הואיל ומקלעי ליה אורחים ולהא ודאי נראה שכונתם דאף על גב דר\"ח לית ליה הואיל היינו דוקא באופה מי\"ט לחול דליכא טעמא דהפת נאפית יפה אבל בההיא דראב\"ש כיון דאיכא טעמא דהפת נאפית יפה אהני לן טעמא דהואיל לסניף בעלמא מיהו קמייתא ק' וכבר עלה על דעתי לפרש דבריהם באופן אחר ועיין במרדכי ודו\"ק:<br><b> והרי\"ף </b> ז\"ל כתב דהלכה כרבה דאמר האופ' מי\"ט לחול אינו לוקה מדקי\"ל הלכה כר\"א והרז\"ה ז\"ל חלק עליו וכתב דאע\"ג דקי\"ל דהלכה כר\"א נר' דאין לפסוק כרבה מדדחי ר\"פ ואמר ע\"כ ל\"ק ר\"א התם דכל חדא וחדא חזיא ליה ומשום בל יראה שרינן ליה אפי' לכתחילה והביא ראיה לזה מדאסקינן בביצה ואין מזמנין את הגוי בי\"ט גזירה שמא ירבה בשבילו והא מכרעא כר\"ח דלמא שייכא בהאי מילתא איסורא דאורייתא וגזרי' עלה עכ\"ל:<br><b> ויש </b> לי לדקדק עליו דכיון דקי\"ל כר\"א דאמרי' הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה אלא דמדרבנן הוא דאסור ומשום בל יראה לא גזרו אם כן היכי אסיקנא התם שאין מזמנין את הגוי גזרה שמא ירבה בשבילו הא אפי' ירבה בשבילו אינו אסור מן התורה דאמרינן הואיל וכל חתיכה וחתיכה חזייא ליה וכיון דאינו אלא מדרבנן היכי גזרינן עלה לפי דעתו ולומר דגזרינן שמא אחר שכבר אכל יבשל בשבילו דתו ליכא למימר כל חדא וחדא חזייא ליה אין לשון שמא ירבה סובל זה הפי' כלל וצריך ליישב:<br><b> ודע </b> שדין זה שכתב רבינו אינו אלא בחלה של א\"י אבל בחלת ח\"ל כתבו הרי\"ף והרא\"ש וכל המפ' דאי איכא כהן קטן או כ\"ג שטבל לקריו יכול לקרות לה שם ולאפותה והטור בסי' הנז' כתב בשם הגאונים דאפילו בדליכא כהן יכול לקרות לה שם דקי\"ל כרבה דאמרינן הואיל ומזדמן ליה כהן קטן חזי ליה:<br><b> וראיתי </b> למורינו הרב בס' מקראי קדש סי' הנז' שתמה על הגאונים שהרי הא דרבה דאמר האופה מי\"ט לחול אינו לוקה משום דאמרינן הואיל היינו לענין מלקות אבל איסורא דאורייתא מיהא איכא כמ\"ש ה\"ה והר\"ן שם יע\"ש והנה מ\"ש דלרבה איסורא דאורייתא מיהא איכא הא ודאי ליתא דלרבה ליכא אלא איסורא דרבנן כדמוכחא הסוגייא דפרק אלו עוברין יע\"ש וכבר כתבתי בזה במקום אחר אלא דמ\"מ אכתי ק' כיון דאיסורא דרבנן איכא היכי שרינן ליה לכתחילה ועיין בהר\"ב ראש יוסף שהוקשה לו כן ותי' דאולי ס\"ל להגאונים דלרבה אפילו איסורא ליכא אלא משום דר\"ח קאמר לוקה קאמר איהו אינו לוקה ולעולם דאפי' לכתחילה יע\"ש והא ודאי ליתא דאם כן תקשי ליה לרבה מתני' דפ' שני דביצה דקתני י\"ט שחל להיות בשבת לא יבשל בתחילה מי\"ט לשבת כו'. וכן בדף י\"ז קתני הברייתא בהדיא דאין אופין מי\"ט לחול ומשמע התם בהדיא דאפי' מבע\"י קאמר דאין אופין ואף ע\"ג דאיכא למימר הואיל וכן כתב הרז\"ה דלרב' איסורא מדרבנן איכא מכח הנהו מתני' דכתיבנא יע\"ש ולכן נראה לע\"ד דמעולם לא כתבו הגאונים כן אלא דוקא בי\"ט של פסח משום דס\"ל דכיון דאין איסורו אלא מדרבנן משום בל יראה לא גזרו וראיה מדרמי ב\"ח דקאמר הא דר\"ח ורבה מחלוקת ר\"א ור\"י כו' והשתא לדעת רמב\"ח דס\"ל דטעמא דר\"א משום הואיל ואי בעי בצע מכל חדא פורתא אם כן הא דר\"א אתי דלא כמאן דאפי' לרבה איסורא מיהא איכא אלא ודאי משמע דכיון דאינו אלא מדרבנן משום בל יראה לא גזרו ואין להקשות דכיון דמדרבנן איסורא מיהא איכא היכי שרו הגאונים לכתחילה שיקרא לה שם משום דלא ליעבר על בל יראה הא איתיה בתקנתא שלא תקרא לה שם עד שתאפה הא ל\"ק שהרי אפי' בלא קריאת שם נמי מדרבנן מיהא אסור הואיל ואיכא חדא או פורתא דלא חזיא ליה כמ\"ש הרז\"ה והתוס' בד\"ה הנז' ומשום ב\"י הוא דשרינן לה וכיון דמידי איסורא דרבנן לא פליט מש\"ה שרינן לקרות לה שם אפי' לכתחילה ודו\"ק:<br><b> ומן </b> האמור בזה מבואר דלר\"ח דלית ליה הואיל ס\"ל דמדאוריי' נמי לוקה וכן מבואר מדברי הרז\"ה דכתיבנא לעיל וכן מוכח בהדיא מההיא דאמרינן התם א\"ל רבה לר\"ח לדידך דאמרת לא אמרינן הואיל איך אופין מי\"ט לשבת א\"ל משום ע\"ת ומשום ע\"ת שרינן איסור דאורייתא כו' ומהתימה על הרב חד\"ה שכתב בפ' תמיד נשחט דס\"ב ע\"ב ד\"ה וז\"ל ודוחק לומר דלוקה דקאמר ר\"ח מדרבנן קאמר ולא ידעתי איך עלה בדעתו לומר כן אפי' בדרך דוחק ועיקר קושיתו לק\"מ כמו שיראה המעיין ודו\"ק:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ג) </b>\n<b> הנה </b> בסוגיא זאת יש לנו אריכות דברים וכי פארותיה רבו. אמנם אנכי בא כרושם דברים בעלמא מה שנוגע לדברי המחבר ונרחיב קצת הענין אך בקוצר לשון וסמכנו על המבין. הנה ודאי על קושית תוס' ביצה אמאי לא שרינן לאפות עיסה חציו של נכרי ועל סמך שהפת נאפת יפה יש להעיר דלמא היינו טעמא דראב\"ש דסומך על האי טעמא שהפת נאפת יפה משום דבלא\"ה מותר שמתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך רק שבעינן צורך קצת והאי פת נאפת יפה צורך קצת היא וא\"כ לפי זה כל זאת בפת של ישראל אבל בפת של נכרי הא אמר רחמנא לכם ולא לנכרי ולא מהני לן מתוך כמו שכתבו התוס' בסוגי' דמתוך גבי נדרים ונדבות. ובודאי לצורך גוי גרע טפי משלא לצורך כלל וכמו שכתב המחבר לעיל בסוגיא דמתוך עיין שם היטב ד\"ה ואולם אכתי ועיין בפני יהושע שתמה כן על תירוץ התוס' ואמר אמאי לא נאפת עיסה של גוי אף שלא שייך הואיל הא עכ\"פ לשרי מצד מתוך והפת נאפה יפה צורך קצת הוא. ותי' כן כיון שאסרה רחמנא לכם ולא לגוים ל\"ש מתוך עיין שם היטב. ואם כן קשיא לן מאי הקשו התוספות כלל ומאי צריך כלל לתירוצא של הואיל דלמא היינו טעמא דראב\"ש. <span class=\"R\"> (קט)</span> ואמרנו דהתוספות הקשו דע\"כ מוכח דפת נאפת יפה לדעת ראב\"ש צורך גדול מקרי. ולא צורך קצת דאם ל\"כ קשיא לרבה לעיל דל\"ס לי' מתוך <span class=\"R\"> (קי)</span> ועיין תוס' (כתובות דף ז') דסבירא להו דרבה לא חזר מהאי טעמא דראב\"ש. ואם מוכח מרבה דצורך גדול מקרי וכי נאמר דר\"ח ס\"ל דצורך קצת מקרי וזה מן הדוחק לכך מתרץ תוס' דלרבה טעמא אחרינא איכא משום דסמכינן אהואיל. ועיין פ\"י דמסבב דגם תירוץ הראשון של תוס' להואיל נגע [ואנכי אומר דאין כאן ב' תירוצים כלל. והאי מלת ועוד שבתוס' לאו לחדות לן פרוקא אחרת אלא דעל הראשון קאי ושאמרו כל חדא וחדא חזי ועוד שכולא חזי' דאי מקלעי אורחים וכו'] ולפ\"ז כך כוונת התוספות דהאי פת נאפת יפה לאו עיקר טעמא של ראב\"ש אלא סניף להיתר. ורק צורך קצת הוא לכל חד וחד כדאיתא. והיינו לרבה דלא סבירא ליה מתוך היינו טעמא משום הואיל. אמנם מצד הואיל לחודיה אינה לוקה אם אפה. אמנם לא שרינן ליה לכתחילה לאפות. וכמו שצידד הרב פה ע\"ב משם רז\"ה ושאר פוסקים דעכ\"פ מדרבנן אסור. ולכך בעינן נמי מפני שהפת נאפת יפה ואזדא לי' נמי איסור דרבנן. ורב חסדא דלית ליה הואיל ול\"ש למימר האי טעמא דראב\"ש משום הואיל. הא יש לומר דרב חסדא סבירא ליה טעמא מפאת מתוך. ורק בעינן טעמא של פת נאפת יפה דזולת זה לא הוי צורך קצת. ומפורק בזה טעינא של הרב המחבר דהקשה על תירוצא של תוס' אליבא דר\"ח קיימינן ואיך אמרי דסמכינן אהואיל [ובאמת הוא סובר דיש ב' תירוצים בתוס' וליתא] ולפי כן מפורק נמי בפרוקה זו טעינה של המחבר והפרי חדש דתוס' סתרי אהדדי. דמאי פריך תוס' בפסחים לשריי' לאפות החלה על סמך הפת נאפת יפה הא גבי חלה ל\"ש הואיל. והרי כתבו התוס' דרק על הואיל סמכינן. ולדברינו ליתא דהאי דסמכינן רק על הואיל זה לדעת רבה דלית ליה מתוך. אבל לדידן דאית לן מתוך. הא בלא\"ה סמכינן על סמך זה דמתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. והאי פת נאפת יפה צורך קצת מקרי וא\"כ לשריין לאפות החלה. והא הכא לא כתב לכם דהא לאו גביה הוא. ובאמת צריך עיון קצת על רבנן דראב\"ש. אמאי אסורה לאפות על סמך זה דהא ודאי הפת נאפה יפה צורך קצת מקרי דבלא\"ה אמרינן דהם לא התירו לאפות משום דלאו צורך גדול הוא. אמנם לדידן קשה קצת. ובהאי פרוקא ניחא נמי תמיהת הרב פלתי בסי' ק\"ח לפי שיטת תוס' בפסחים דעל גבי גחלי' אינה נאפת יפה דהקשה אמאי אינה דוחה אפית שתי הלחם י\"ט לשרי' לאפות עם שאר פת. מפני שהפת נאפת יפה דהא בתנור נאפה. כוונתו בשלמא לתוספו' ביצה דעיקר הטעם משום הואיל. הא בשתי הלחם ל\"ש הואיל דהואיל אי פריק לא אמרינן כמ\"ש התו' אלא לפי שיטת תוס' פסחים קשי' ולפי דברינו ניחא. דאף תוס' פסחים סברי דעל סמך מפני שפת נאפה יפה לחוד לא סמכינן להתיר. זולת דקשי' להו. הא איכא מתוך. ופת נאפה יפה צורך קצת מקרי. וע\"ז משני דאיירי על ג\"ג. וא\"כ לפ\"ז ל\"ק משתי הלחם דהא הגמרא מסיק הטעם גבי ב' לחם. משום דכתיב לכם. ולא לגבוה. וא\"כ מתוך נמי ליתא כמו גבי נדרים ונדבות שכתבו התוס' ביצה והפ\"י שהבאנו. אמנם לכאורה אי קשי' הא קשיא לפי דעת רמי בר חמא דלא עסיק מהאי דלכם דהא איהו מקשה בסוגי' לדעת ר\"ח דסבירא ליה צורכי שבת נעשין בי\"ט אמאי אינו דוחה אפיית שתי הלחם י\"ט ועל זה משני הש\"ס לכם ולא לגבוה. והא איהו לא סליק אדעתן הכי. וקשי' לדידיה אפי' אם אין צורכי שבת נעשין בי\"ט אמאי אינה דוחה י\"ט לישרי ע\"י אפית פת אחר. אמנם לדידי ל\"ק דהא איהו על רבה קאי. ורבה ל\"ל מתוך וסובר הטעם של רבי אב\"ש דמתיר למלאות התנור פת משום הואיל כתי' תוספות ביצה. והא הכא גבי שתי הלחם ל\"ש הואיל. ול\"ק אלא אליבא דידן דפסקינן מתוך (הא מותר מצד מתוך) הא אנן ידעינן הטעם דכתיב לכם:<br><b> ומה מאוד </b> חדאי ה' בפילפולא לתרץ בזה קושיא עצומה הקשה אותה ידידי ורעי הרב המאוה\"ג המובהק המפורסם מו\"ה אלעזר פלעקלש דמו\"ש דקהלתינו נר\"ו בספרו ע\"ח אשר הדפיס מחדש על הרמב\"ם פ\"ח מהל' תמידין ומוספין. וכתב הרב נר\"ו בספרו מאמר תקנ\"ג וז\"ל ואני הוספתי להקשות שתי קושיות על רבינו ולא ראיתי לא' מנושאי כלי הרמב\"ם שהרגישו בזה על מה דסיים רבינו אצל שתי לחם בפ\"ח הלכה ט' מהלכות תומ\"ם אלא אופין אותן מעי\"ט שנאמר הוא לבדו יעשה לכם לכם ולא לגבוה. הלא למאן דס\"ל דאמרינן הואיל ומדאורייתא אין צורכי שבת נעשה בי\"ט וא\"א לאפות ב' לחם דלא שייך בהו הואיל כמבואר ברש\"י. והא דמשני הש\"ס שם שאני התם דאמר קרא לכם ולא לגבוה הוא למ\"ד דלית לי' הואיל. וע\"כ צורכי שבת נעשין בי\"ט. וא\"כ רבינו דס\"ל כרבה לגמרי. ואמרי' הואיל כמבואר להדי' הלכות י\"ט פ\"ו הלכה ט' והלכה ט\"ו ועיין שם בה\"ה. ובמג\"א א\"ח סי' תקכ\"ז למה לי' להביא הך ראייה מלכם. ועוד למה לא כתב רבינו מקודם בפ\"ה הלכה ז' אצל לחם הפנים. דאין אפיה דוחה יו\"ט משום דכתיב לכם ולא לגבוה. ושתיק ונטר עד הכא בפ\"ח אצל ב' לחם עכ\"ל. וקושיא שני' קושיה עצומה היא לכאורה. אף שקושי' ראשונה יש לדחות דרבינו האמת נקט דכתיב לכם. אמנם מדוע לא נקט נמי הרמב\"ם גבי לחם הפנים. ולפי הצעותינו ניחא. דוודאי קושייתו ראשונה. לפי הצעותינו מתורץ בפשיטות. דאף לדידן דלא אמרי' צרכי שבת נעשין בי\"ט אפ\"ה צריכין להאי למודא דלכם. דאל\"כ קשה עכ\"פ לשרינן לאפות שתי הלחם עם שאר פת על סמך שהפת נאפת יפה. דהא קיי\"ל מתוך. לכך צריך הרמב\"ם ללמודא דלכם. אמנם קושי' השנייה נמי מתורץ דודאי לכאורה קושי' פלתי גם על לחם הפנים כן לאפו' עם שאר פת. אמנם שאלת חכם חצי תשובה דנקט קושייתו רק על שתי הלחם. ולא על לחם הפנים. ובאמת הלא גם על לחם הפנים קושייתו. דמ\"ש. אמנם באמת הרב פנ\"י מסופק הכא בביצה. דאף שמותר לאפות ולמלאות תנור מלא פת מפני שהפת נאפת יפה. י\"ל מ\"מ הלישה אסור. דלישה אב מלאכה היא. וראייתו מירושלמי עש\"ה. ועתה נחזי אנן. מה נעשה בשתי לחם ולחה\"פ בלישה הא בי\"ט אסור ללוש. כמו שאפיה אסורה. הכי נמי לישה אסורה. אך הרי יכול ללוש מעי\"ט. ואי לש מעי\"ט יכול לאפות אח\"כ הפת בי\"ט. הא תינח ב' לחם דחמץ תאפינה. אבל לחה\"פ דמצה היא איך ילוש מעי\"ט. והלא נעשה חמץ. וא\"כ על לחה\"פ בלא\"ה ל\"ק ולא מידי ול\"ק רק על ב' לחם. וא\"כ לפ\"ז מתורץ קושיא שנייה של הרב מוהר\"א נר\"ו. דלכך לא נקט הרמב\"ם. לכם ולא לגבוה. גבי לחה\"פ. דגבי לחה\"פ לא איצטריך לזה. ונפשוט ספיקא של פני יהושע. דס\"ל להר\"מ דמוכח דלישה אסור. וא\"ל דלא איצטריך להאי דלישה דפשוט ל\"ק בלחה\"פ מהאי טעמא. כיון דבאות מצה. איך יאפה בתנור אחד עם חמץ דזה ליתא מה בכך אם הוא חמץ שנאפת אתו. הלא לא הוי אלא ריחא. והרי חמץ זו. היתר הוא. ומי יאסר במשהו. ואין זה אלא גבי חמץ בפסח דמשהו אסור עיין במג\"א סי' תמ\"ו ס\"ק ד'. וזה דווקא נמי בתנור קטן ולא בתנור גדול. ועוד מי לא יכול לאפות כל הפת מצה. ובאמת נגעת בקצה יערת דבש. להשיב מענין אל ענין אחר. והיינו לפי מה שרצה המ\"ל פ\"ב מהלכות שחיטה לומר דדעת הרמב\"ם ז\"ל לומר דאסור להביא פת בעזרה משום דאיכא חולין בעזרה בכל הדברים עיין שם. הלכה ז'. א\"כ בלא\"ה לק\"מ קושית פלתי דאי אפשר לאפות שאר פת עם לחה\"פ וב' לחם כיון דאפייתו היה בפנים בעזרה ואי אפשר לפת חולין להביא שם ולאפות ואולם אין דעת המשנה למלך מוכרחין שם בדברי הרמב\"ם. כאשר הוא הביא בעצמו עייש\"ה ואין כאן מקומו ושם נרחיב הענין. ובחדושי הארכתי עוד ואין כאן מקומו להאריך:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קח) </b> דליבטלה מקמא דתחמיץ כו'. לענ\"ד י\"ל כיון דאין החלה שלו באמת ניהו דעובר בבל יראה מטעם הואיל דאי בעי מתשיל עלה מ\"מ כל זמן דלא מתשיל עלה אינו יכול לבטלה דהו\"ל כחמץ שקיבל עליו אחריות שכתבו האחרונים בשם הש\"א דאינו יכול לבטלו כיון שאינו שלו אע\"ג דעובר עליו בבל יראה משום האחריות שקיבל עליו ותקנתי' ביחוד מקום ומחיצה וזה לא מהני בחלה משום הואיל וביטול לא מהני משום דבאמת אינו שלו. ואין בידי ספר שו\"ת ש\"א לעיין בו וצ\"ע לענין אחריות אי הבעלים חייבים אחלה ועיין בחולין ר\"פ הזרוע ודוק:<br><b> (קט) </b> בטעה\"מ: ואמרנו דהתוס' הקשו דע\"כ מוכח כו' דאל\"כ קשיא לרבה כו' עיין לעיל בדף כ\"ד ע\"ב מה שכתב שם הגאון המחבר השעה\"מ ז\"ל ומה שכתבתי שם על הגליון ד\"ה לכאורה כו' (באות ס\"ו):<br><b> (קי) </b> ועיין תוס' כתובות דף ז' דסבירא להו דרבה כו'. בדברי התוס' שם אין הכרח לומר דרבה לא חזר אלא דר\"פ ס\"ל כרבה ואדרבה ממ\"ש התוס' בפסחים דף מ\"ז ע\"ב ד\"ה אהבערה לא לחייב כו' דמכאן הוכיח ריב\"א דרבה דס\"ל הואיל אפילו לב\"ש אמרינן הואיל. והיינו ע\"כ מדפרכינן מברייתא דהמבשל גיד הנשה בחלב לרבה והרי הברייתא מוקמינן לה כב\"ש דלית להו מתוך (עיין ביצה דף י\"ב ע\"ב). ואי ס\"ד דרבה לא חזר בו וס\"ל דלא אמרינן מתוך נמי לב\"ה. אלא דטעמייהו משום דס\"ל דאין עירוב והוצאה ליו\"ט א\"כ הרי א\"צ לאוקמי הברייתא כב\"ש דהא ב\"ה נמי לא ס\"ל מתוך ומאי בעי הריב\"א להוכיח מזה דלרבה ב\"ש נמי ס\"ל הואיל אלא ע\"כ דרבה חזר בו:<br><b> מכל מקום </b> יש ליישב דכונת התוס' הוא מדמקשה לרבה מברייתא זו דהמבשל גיד הנשה בחלב ביו\"ט והאי מאי קושיא היא הא ע\"כ לרבה נמי ברייתא זו ב\"ש היא משום דלב\"ה כמו דס\"ל דאין עירוב והוצאה ליו\"ט לדעת רבה והיינו משום דכתיב ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת ואמרי ב\"ה דבשבת אין ביו\"ט לא ה\"נ גבי הבערה דכתיב בי' נמי לא תבערו אש וגו' ביום השבת אמרינן נמי לב\"ה דבשבת אין ביו\"ט לא וא\"כ הרי ע\"כ הברייתא כב\"ש אתיא דלא דרשי דבשבת למעוטי יו\"ט וס\"ל נמי דלא אמרינן מתוך דאל\"כ אכתי קשה אמאי חייב אהבערה נימא מתוך וא\"כ נימא דהואיל נמי לית להו ומאי אותיב לי' אביי לרבה מברייתא הנ\"ל ולזה הוכיח ריב\"א דודאי פשיטא לי' לאביי דגם לב\"ש אמרינן הואיל לדעת רבה ומשום דאי לב\"ש לית להו הואיל א\"כ הא מסתברא כר' יצחק בר אבדימי דס\"ל דבמתוך פליגי ב\"ש וב\"ה וכי היכי דב\"ש לית להו מתוך הכי נמי לית להו הואיל דאל\"כ היכן מצינו בש\"ס מחלוקת בין ב\"ש וב\"ה לענין הואיל אי לא דנימא דהא דפליגי ב\"ש וב\"ה לענין הוצאת קטן כו' דבמתוך פליגי ומתוך והואיל שוין וא\"כ אמאי אתקיף לי' רבה לר' יצחק בר אבדימי וקאמר לי' דלמא בעירוב והוצאה ליו\"ט קמיפלגי אלא עכצ\"ל דלרבה דאמר הואיל ס\"ל דב\"ש נמי אית להו הואיל. אלא דהלשון היינו אפילו לב\"ש דקאמרי התוס' אינו מורה כן אמנם י\"ל דכונתם דמה\"ט אין הכרח תו לומר דבמתוך פליגי ולמימר דב\"ש לטעמייהו דכיון דלית להו מתוך לית להו נמי הואיל. דזה ליתא דהואיל ומתוך לא שייכי אהדדי דאפילו ב\"ש אית להו הואיל דבזה ליכא מאן דפליג. אולם בחידושי הוכחתי דרבה לא חזר בו ועיין מ\"ש לעיל דף כ\"ד ע\"ב על הגליון ועיין פ\"י פסחים בסוגיא הנ\"ל דמפרש נמי בתירוצו השני דרבה לא חזר בו והא דכתבו התוס' בשם ריב\"א היינו אדלעיל ולא לרבה פריך וכן משמע מדברי הרא\"ש פ' יו\"ט פיסקא י\"ב שכתב דטעמא דרבה עיקר דה\"ט דאין מטבילין כלים ביו\"ט משום גזירה דשמא יעבירנו כו' וכן מצינו גבי שופר ע\"ש. ותמהני דניהו דהלכה כרבה גבי שופר היינו בשבת אבל לא דגזרינן יו\"ט אטו שבת שהרי ביו\"ט באמת תוקעין. ומצאתי בס' קרבן נתנאל הקושיא הזו בשם הט\"ז בסימן שכ\"ג ס\"ק ה':<br><b> אבל </b> לענ\"ד שפיר קאמר הרא\"ש הנ\"ל משום דסבירא לי' דעד כאן לא קאמר הש\"ס התם דגזרינן יו\"ט אטו שבת אלא לרבה דס\"ל דאין עירוב והוצאה ליו\"ט וא\"כ הרי לא שייך גזירה דשמא יעבירנו ביום טוב משום הכי צריך לומר דגזרינן יו\"ט אטו שבת. (והא דבשופר לא גזרינן משום דא\"כ בטלת מצות תקיעת שופר לעולם) אבל לדידן דקיי\"ל כר' יוחנן דב\"ש וב\"ה במתוך פליגי. וכ\"ע ס\"ל דיש עירוב והוצאה ליו\"ט א\"כ גם ביו\"ט שייך הך גזירה דשמא יעבירנו דהא טבילת כלים מכשירים נינהו והרי מתניתין מיירי בכלים שנטמאו מערב יו\"ט שהי' אפשר לטבלן מקודם. (דאלו כלים שנטמאו ביו\"ט אפילו באב הטומאה מטבילין אותן ביו\"ט כדאיתא בברייתא וכדפי' רש\"י ותוס' שם) והא מכשירים שאפשר לעשותן מערב יו\"ט אפילו לר' יהודה אסורים מדאורייתא דהא מעטינהו רחמנא מקרא דהוא לבדו ובמה דמיעט רחמנא לא שייך לומר מתוך כמ\"ש התוס' בכתובות דף ז' ע\"א ד\"ה מתוך שהותרה לצורך כו' בתירוץ השני והש\"ס דפריך תינח שבת. יו\"ט מאי איכא למימר היינו לרבה לשיטתי' דס\"ל דאין עירוב והוצאה ליו\"ט א\"כ כיון דקיי\"ל כרבה גבי שופר ואינך ה\"נ אית לן למגזר ביו\"ט שמא יעבירנו כו' דמה לי איסור כרת ומה לי איסור לאו כדאיתא ביבמות וא\"כ לפי פסק ההלכה דקיי\"ל דיש עירוב והוצאה ליו\"ט שפיר כתב הרא\"ש הנ\"ל ולא קשיא מידי קושיית הט\"ז הנ\"ל וא\"כ לפ\"ז מוכח דס\"ל להש\"ס דרבה לא חזר בו ע\"י אתקפתא דרב יוסף וכמ\"ש וכן הוכחתי מהאי דביצה דף ז' ע\"ב ומו\"ח רבינו ז\"ל בתוס' דרע\"ק מ\"ה פ\"ש דביצה כתב בשם תוס' כתובות דף ז' הנ\"ל ההיפך ממ\"ש בעל טעם המלך ועיין לקמן דף ס\"א ע\"א על הגליון:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> מלבנין את הרעפים לצלות או לאפות עליהן מפני שמחסמן.</b> הנה רבינו סתם ולא פי' דהיינו דוקא בחדשים וכתב ה\"ה ז\"ל שהוא מפרש ואמרי לה אפי' ישנים אסור מפני שמחסמן בכל שעה שמלבנן כו' יע\"ש וק' שהרי אמרי' בגמרא אמר ר\"ל הכא בקדרה חדשה עסקינן ומשום ליבון רעפים נגעו בה משמע בהדיא דאף לטעמא דחסימה לא אסר אלא בחדשים ומה שתי' הר\"ב ל\"מ דההיא אתיא ללישנא קמא דקאמר טעמא מפני שצריך לבודקן אבל ללישנא דצריך לחסמן אפי' קדרה ישנה נמי הם דברים תמוהים דלטעמא דצריך לבודקן מאי חיוב חטאת איכא וע\"כ הא דר\"ל אתא כלישנא בתרא דקאמר מפני שצריך לחסמן וכ\"כ הרא\"ש בהדיא והנה לעיקר הקו' יש ליישב ולומר דאע\"ג דס\"ל לרבינו דאפי' ברעפים ישנים אסור מפני שמחסמן בכל שעה שמלבנן היינו דוקא לענין איסורא בעלמא מטעמא דכיון דכל שעה שמלבנן הוא מוסיף חיזוק יותר משום הכי אסור אבל לחייב עליה חטאת לא מחייב אלא דוקא בקדרה חדשה מפני שמחזיקו עכשיו אבל כל שהיא ישנה אע\"פ שמוסיף לה חיזוק בליבון זה מ\"מ כיון שהרי היתה חזקה מקודם לא מחייב עליה חטאת משום תוספת זה ושוב מצאתי כן בס' חות יאיר סי' קנ\"ה שתי' כן ותמה על הרב ל\"מ כמו שתמהנו אלא דאכתי פש גבן ליישב למה שהשמיט רבינו בפ' עשירי מה' שבת אוקמתא דר\"ל דקאמר הכא בקדרה חדשה עסקינן וכמו שהשיג עליו הראב\"ד ז\"ל ולכן נ\"ל ליישב הכל בשנדקדק עוד לפי דברי ה\"ה דמי הכריחו לרבינו לפרש דלטעמא דחסימה אפי' ישנים אסור ולדחוקי נפשין בפירושא דשמעתתא ולא לפרש הדברים כפשטן וכפרש\"י ולכן נ\"ל דהכריחו לרבינו לפרש כן משום דקשיא ליה הא דאמרי' בגמרא תנן התם דרסה או שטרפה בכותל כו' בעא מיניה ר\"י מר\"ז מהו לשוחטה בי\"ט מי מחזקינן ריעותא ביום טוב א\"ל תנינן אין מלבנין את הרעפים כו' א\"ל אנן מפני שצריך לחסמן מתנינן לה דקשה לכאורה דכיון דר' ירמיה גופיה מתני טעמא דליבון רעפים כאידך לישנא דקאמר מפני שצריך לחסמן אם כן תיפשוט מינה להיתירא דמדקאמר ר' יוחנן טעמא מפני דצריך לחסמן ולא קאמר טעמא דצריך לבודקן ש\"מ דלא מחזקי' ריעותא בי\"ט וכמו שכ\"כ הרא\"ש וז\"ל ונראה דהכי הלכתא דהא ר\"ל סבר כי האי לישנא דקא' הכא בקדרה חדשה עסקי' משום ליבון רעפים נגעו בה והיינו משום חיסום דאיכא חיוב חטאת כו' יע\"ש הרי בהדיא שהרא\"ש הביא ראיה דקי\"ל דלא מחזקינן ריעותא בי\"ט ועוף שנדרס מותר לשוחטו מדקאמר ר\"ל טעמא משום חיסום ולא קאמר טעמא דצריך לבודקו ואם כן היא גופא תיקשי לן לר' ירמיה דמאי קא מבעיא ליה כיון דאיהו מתני טעמא דליבון רעפים משום חיסום וכמו שכן ראיתי לרש\"ל בס' יש\"ש סי' י\"ט תמה על הרא\"ש בזה יע\"ש ודחיקא ליה לרבי' לומר דאע\"ג דר' ירמיה מתני טעמא מפני שצריך לחסמן מ\"מ איכא למימר דר' יוחנן ס\"ל ג\"כ טעמא דצריך לבודקן אלא דקאמר טעמא דחיסום לאלומי לאיסורי דמשום טעמא דצריך לבודקן אינו אלא משום חשש איסור בעלמא דילמא פקעי והו\"ל טירחא שלא לצורך ומשום טעמא דחסימא אסירי מתורת ודאי ולא מתורת ספק והשתא היינו דקא מבעיא ליה לר' ירמיה אי ר\"י אית ליה טעמא דצריך לבודקן וקאמר טעמא דחסימא לאלומי לאיסורי והילכך בעוף שנדרס נמי מחזקי' ריעותא בי\"ט או דילמא ר\"י לית ליה טעמא דצריך לבודקן כלל משום דלא מחזקינן ריעותא דזה ודאי דוחק דאם איתא דר' יוחנן אית ליה טעמא דצריך לבודקן וס\"ל דמחזקינן ריעותא לא היל\"ל טעמא דחיסום דהשתא קשה ליה ברייתא דלקמן דקתני ואין מפיגין אותן בצונן ואם בשביל לאפות מותר ואם כן אמאי לא שרינן ליבון רעפים נמי אע\"פ שמחסמן כיון שהוא עושה כדי לצלות עליהן וכמו שהקשו התוספת שם בד\"ה ואין מפיגין וצריך לדחוק ולומר דשאני בין רעפים לתנור והו\"ל לר\"י למימר טעמא דצריך לבודקן דהשתא ל\"ק לי' ברייתא דאין מפיגין אותן בצונן אלא משמע ודאי דר' יוחנן לית ליה טעמא דצריך לבודקן ואם כן הדרא קו' לדוכתא דמאי קא מבעיא ליה לר' ירמיה אשר על כן בזה ראה וקדש רבינו לומר דס\"ל לר' ירמי' דלטעמא דחיסום אפילו ברעפים ישנים אסור מפני שהוא מוסיף חיזוק בכל שעה שמלבנן דהשתא ליכא למפשט מידי מדקא' ר' יוחנן טעמא דחיסום ול\"ק טעמא דצריך לבודקן דס\"ל דלא מחזקינן ריעותא בי\"ט דאיכא למימר דלעולם ברעפים חדשים אזיל ומודה ר\"י דבלאו טעמא דחיסום אסירי מטעמא דצריך לבודקן אלא שהוצרך ר\"י למיהב טעמא דחיסום משום דמתני' סתמא קתני אין מלבנין את הרעפים בי\"ט ודחיקא ליה לאוקומא ברעפים חדשים גרידא והילכך אע\"ג דר\"ל ס\"ל דדוקא בקדרה חדשה וברעפים חדשים הוא דאסור אבל בישנים לא אפי\"ה פסק רבינו כר' ירמיה משום דבתראה הוא והיינו דבפ' י' מה' שבת אשמיט אוקמתא דר\"ל משום דס\"ל דלא קי\"ל כותיה אלא כר' ירמיה דאפי' בישנים איכא חיסום כנ\"ל:<br><b> ומן </b> האמור בזה דברי הרא\"ש נמי מתיישבין ולא תיקשי ליה מה שהקשה רש\"ל דאיכא למי' דאיהו נמי הכי ס\"ל כדעת רבינו דאפי' בישנים אסור וכמו שכן נראה דעת הטור בנו שכתב ג\"כ בסתם בלשון רבי' והיינו משום דקי\"ל כר' ירמיה וכמ\"ש וא\"כ לר' ירמיה ליכא לאקשויי מידי דאיהו ס\"ל דלטעמא דחיסום אפי' בישנים אסור והילכך ליכא למפשט מידי דאצטריך לטעמא דחיסום לאסור אפי' ישנים אמנם לר\"ל דס\"ל דדוקא בחדשים שייך טעמא דחיסום אבל לא בישנים איכא למיפשט שפיר דלית ליה טעמא דצריך לבודקן:<br><b> ועוד </b> נ\"ל ליישב דברי הרא\"ש בדרך פשוט דמה שהביא ראיה מדר\"ל דמדקאמר טעמא דליבון רעפים משום חיסום ול\"ק טעמא דצריך לבודקן ש\"מ דס\"ל דלא מחזקינן ריעותא דהא לא מכרעא דאיכא למימר דתרוייהו איתנהו ולאלומי לאיסורי הוא דקאמר וכמ\"ש רש\"ל אלא כל ראיות הרא\"ש הוא דלא קי\"ל כלישנא קמא דקאמר טעמא דצריך לבודקן דלההוא טעמא פשיטא לן דעוף שנדרס אסור לשוחטו משום דמחזקינן ריעותא כדקאמר ר\"ז אלא קי\"ל כאידך לישנא דקאמר טעמא משום חיסום והילכך קמבעיא לן אי תרווייהו איתנהו או דילמא ס\"ל דלא מחזקינן ריעותא כדקא מבעיא ליה לר\"י והילכך הו\"ל ס' דרבנן כיון דמדאורייתא קי\"ל מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וס' דרבנן לקולא וכ\"כ הפר\"ח סי' תצ\"ח ס\"ק ח' יע\"ש והיינו דמייתי מדר\"ל דאיהו נמי ס\"ל טעמא דחיסום והילכך הו\"ל ס' וכמ\"ש וס' דרבנן לקולא כנ\"ל פשוט ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קיא) </b> ומן האמור בזה דברי הרא\"ש נמי מתיישבין ולא תקשי לי' מה שהקשה רש\"ל כו'. לכאורה דבריו תמוהים דאיך אפשר לומר דס\"ל להרא\"ש והטור דאפילו בישנים אסור והרי כתב הרא\"ש וכן הטור בפסקיו דאין לבשל בקדרה חדשה ביו\"ט משום חיסום עיין קיצור פסקי הרא\"ש בפ\"ד דביצה סי' ט\"ו הרי דס\"ל כר\"ל דדוקא בקדירה חדשה אסור לבשל וע\"ש:<br><b> אבל </b> באמת אין כאן תימה משום די\"ל דברעפים ס\"ל להרא\"ש והטור כהרמב\"ם ז\"ל דאפילו בישנים יש בהן משום חיסום כיון דמתלבנין מהאש וה\"ה קדירה ריקנית נמי מתלבנת ואפילו בישנה יש בה משום חיסום אבל לבשל בקדירה ישנה פשיטא דמותר דכיון דיש בה מאכל ולא מדייתא (פי' מזיע בצד החיצון) אין בה משום חיסום ודוקא בקדרה חדשה אסור לבשל משום חיסום כיון דמדייתא עד שמבשלים בה ועיין ש\"ע א\"ח ס\"ס תק\"ב בהגהה ובסי' תק\"ח סעי' א' ודוק:<br><b> (קיב) </b> והלכך הו\"ל ספיקא דרבנן כו' וספיקא דרבנן לקולא. נפלאתי דהא הו\"ל דבר שיש לו מתירין וספיקו לחומרא אפילו בדרבנן:<br><b> (קיג) </b> והילכך הו\"ל ספק וכמ\"ש וס' דרבנן לקולא. אני תמה במ\"ש שכן נ\"ל פשוט דהא באפרוח שנולד ביו\"ט אע\"ג דלית בי' נמי אלא ספק דרבנן דהא תניא נמי כותי' דשמואל ואי תימא ר' יוחנן דאפרוח שנולד ביו\"ט מותר ומדאורייתא אמרינן מתוך כו' ואפ\"ה ס\"ל להרא\"ש לחומרא דאסור כמו שפסקו הגאונים ורב אלפסי ז\"ל וכ\"פ בטור או\"ח סי' תקי\"ג סעיף ח'. הן אמת דמה שפסק הרא\"ש והטור במוקצה לחצי שבת לקולא הוא ג\"כ תמוה דהא הו\"ל ספק בדבר שיש לו מתירין ועיין מ\"ש לקמן בדף נ\"א ע\"ב על הגליון ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומותר </b>\n<b> לעשן תחת הפירות כדי שיוכשרו לאכילה כו'.</b> וכ' ה\"ה מחלוק' אמוראים בגמ' כו' ואמרי' התם ר\"י אמר ע\"ג גחל' אסור ע\"ג חרס מותר ורב' אמר אפי' ע\"ג חרס נמי אסור משום דקא מוליד ריחא ופרש\"י דקא מוליד ריחא שנכנס בחרס שלא היה בו ריח ואסור מדרבנן כו' ויש לדקדק דאמאי לא כ' רש\"י משום דקמוליד ריחא בפירות עצמן וס\"ל דאסור משום דאינו שוה לכל נפש ומכח זה היה נראה להוכיח שדעת רש\"י כמ\"ש מוהר\"ץ אשכנזי סימן צ\"ד דבאוכלין ומשקין אין בהן משום מוליד ריחא ושלא כדעת הרב ט\"ז סימן תקי\"א ס\"ק ח' שכתב שאותן שנוהגין להטיל שמן של ריח בתוך המים בי\"ט לצורך נט\"י לכהנים איסורא קא עבדי דמולידין ריח במים יע\"ש ויש ליישב דהכריחו לרש\"י לומר דה\"ט משום דמוליד ריח בחרס ולא משום אוליד ריחא בפירות גופייהו משום דק\"ל דכיון דרבא ס\"ל דאפי' איסורא דרבנן דאוליד ריחא לא שרינן משום דאינו שוה לכל נפש א\"כ אמאי אצטריך רבא לומר דע\"ג חרס אסור מטעמא דאוליד ריחא ת\"ל מטעמא דהבערה דאע\"ג דהבערה כלאחר יד הוא וליכא איסורא דאורייתא מ\"מ איסורא דרבנן מיהא איכא ואיהו הא ס\"ל דאיסורא דרבנן נמי לא שרינן משום הכי הוצרך רש\"י ז\"ל לומר דס\"ל לרבא דמשום הבערה לית לן למיסרי כיון דאינו אלא איסורא דרבנן וההבערה גופא הוה ליה צורך אכילה שפיר אית לן להתיר והילכך טעמא דאוליד ריחא נמי דקאמר רבא ע\"כ לאו היינו משום אולידי ריחא בפירות גופייהו דכיון דלצורך הפירות הן לית לן למסרי כי היכי דלא אסרינן מה\"ט מטעמא דהבערה אלא היינו טעמא משום דמולידין ריחא בחרס דכיון דמה שמולידין ריחא בחרס אינו לצורך הפירות שהרי אם היה באפשר שלא יולידו ריחא בחרס אפי' הכי הפירות הרי הן קולטין טעם הריח בלאו הכי משום הכי לא שרינן איסורא דמוליד ריחא בחרס כיון דאינו לצורך הפירות כנ\"ל. עוד כתב הט\"ז שמדברי רש\"י שכתב בסמוך סחופי כסא אשיראים וז\"ל לכפות כוס מבושם על השיראים של מלבוש להכניס בהם הריח משמע דסבירא לי' דדוקא כשמכוין להכניס הריח אבל אם אינו מכוין שרי וכ\"כ רש\"ל בפרקין סי' ל\"ב ותמה על מוהריב\"ל שאוסר אפי' בשאינו מכוין יע\"ש:<br><b> ויש </b> לתמוה עליו שכפי דבריו נמצאו דברי רש\"י סותרים שהרי כתב דטעמא דרבא שאוסר ע\"ג חרס היינו משום דמוליד ריח בחרס אע\"ג דאינו מכוין להוליד ריח בחרס וכן תמה עליו הרב מגן אברהם סק\"כ וכתב שנ\"ל עיקר כדברי מוהרי\"ל ורוקח דאפילו באינו מכוין נמי אסור ולע\"ד נראה שדין זה במחלוקת הוא שנוי דלפי פירוש רש\"י ז\"ל לקמן שפי' דטעמא דרבא דאמר ע\"ג גחלת מותר מידי דהוי אבישרא אגומרי היינו משום דס\"ל דשוה לכל נפש הוא והילכך אע\"ג דאיכא משום כבוי והבערה ואולודי ריחא שרי מידי דהוי אבישרא אגומרי יע\"ש נראה דס\"ל דאע\"ג דאינו מכוין אפילו הכי אסור ואף רבא דשרי אינו אלא מטעמא דשוה לכל נפש אמנם לפי מ\"ש הר\"ן לדעת הרי\"ף דה\"ט דרבא דשרי אע\"ג דאינו שוה לכל נפש לפי שאין כאן כיבוי שסופו מבעיר וכיון שכיבוי אין כאן הבערה אין כאן ומשום אולודי ריחא נמי לא מיתסרא כיון שאינו מכוין להריח אלא להכשיר אוכלין וכן כתב הרמב\"ן במלחמותיו יע\"ש נראה בהדיא דס\"ל דכל שאינו מכוין להריח שרי לדידן דקי\"ל כרב ומהתימא על הרב מ\"א דבסימן תקי\"א סק\"י כתב בפשיטות כפי' הר\"ן והרמב\"ן ז\"ל ואילו בסימן זה הסכים לדעת הרוקח ומוהרי\"ל דאפי' באינו מתכוין אסור ואף לדעת רש\"י אפשר לומר דע\"כ לא כתב רש\"י ז\"ל דמשום אולידי ריחא דחרס אסור אף ע\"ג דאינו מתכוין ליתן ריח בחרס אלא משום דהא מיהא בעישון זה הרי הוא מכוין לאולידי ריחא שיקלטו הפירות טעם הבושם והילכך אע\"ג דאינו מכוין שיקלוט החרס אפי' הכי אסור אמנם כל שאינו מכוין לאולידי ריחא כלל וכההיא דמוהריב\"ל אף רש\"י ז\"ל יודה דשרי ובהכי ניחא שדברי רש\"י בד\"ה סחופי כסא שכתב להכניס בהם הריח באו בדקדוק וכמו שדקדק הט\"ז ולענין הלכה נ\"ל כי הסומך לדעת רש\"ל לא הפסיד כי יש לו סמוכות מדברי הר\"ן ז\"ל והרמב\"ם שכתבנו ועיין בפר\"ח ז\"ל בלקוטי א\"ח סי' תקי\"א כנ\"ל ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קיד) </b> ואע\"ג דבגרסא דידן גרסינן ר' יהושע כו' הר\"ש כו' הביא גירסת ר' יהודה כו'. ועוד ראי' מהא דקדמו דברי ר\"מ לדברי ר' יהושע והרי ר\"מ תלמיד דרע\"ק הי' ור' יהושע רבו של רע\"ק וכן הגיה הגאון מו\"ה וואלף באסקאוויץ בעהמ\"ח ס' סדר למשנה בש\"ס שלו ולא ידענא אמאי לא הביא בהגהתו שם דכן הוא בשיטה מקובצת וכ\"ה בר\"ש פ\"ד מכלים. וכן מצאתי דרך מקרה בצל\"ח ביצה דגריס כן ע\"פ התוספתא אשר מצא וגריס דתניא. ונעלם ממנו ג\"כ דברי הר\"ש ושיטה מקובצת הנ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שפוד </b>\n<b> שנרצף כו' אין מתקנין אותו (בי\"ט).</b> כתב מרן הב\"י סי' תק\"ט וז\"ל כתוב במרדכי פ\"ב דביצה ר\"י התיר בתשובה ללבן בי\"ט כלי ברזל שקורין טרפא שאפו בו ביום תחתיה פלדו\"ן ואחר הליבון אפו עליו פשטידה של בשר כו' ומשום מכשירין נמי ליכא שהרי הבערה זו צריכה לבישול כו' וכ' הרב מג\"א שם ס\"ק א' וז\"ל ומכאן משמע שמותר בחול להגעיל כלי חלב לאכול בו בשר או איפכא והעולם נוהגין איסור בדבר ומ\"כ משם הגאון מוהר\"ר בנימין מפוזנא ששמע ממוהר\"ם יפה הטעם למנהג שאם יעשה כן לעולם לא יהיה לו רק כלי אחד ויגעלנו כל פעם שישתמש בו וזה אסור דילמא אתי למטעי כדאיתא בחולין דף ח' ע\"ב והא דשרינן הכא י\"ל כיון שלעולם אין משתמשין בו אלא ע\"י ליבון ליכא למיגזר עכ\"ד ולפי הנראה דאשתמיט מיניה מ\"ש הסמ\"ק סי' קצ\"ט וז\"ל להגעיל כלים דכתיב כו' ודוקא בכלי שאינו בן יומו כו' וכן להכשיר הכלי על ידי הגעלה עצמה אסור כל זמן שהוא בן יומו ודוקא דרך הגעלה אסור בבן יומו כו' אבל דרך ליבון מותר כו' וכן להגעיל כלי של בשר בן יומו להשתמש בו חלב אסור כו' ע\"ש הרי בהדיא שכתב דכלי של בשר שאינו בן יומו מותר להגעילו לבשל בו חלב כדרך שמותר להגעיל כל כלים האסורים שאינן בן יומן ומ\"ש הטעם משם מוהר\"ם יפה והביא ראיה מפ\"ק דחולין יראה שאין ראיה משם כמו שיראה המעיין ולי נר' טעם למנהג שהחמירו על עצמן שלא להגעיל כלי של בשר שאינו ב\"י להשתמש בו חלב פן יבא להגעיל אותו כשהוא ב\"י דאז מדינא אסור כמ\"ש הסמ\"ג ודוקא בכלי של איסור לא חששו משום דאי אפשר בלאו הכי מה שא\"כ בכלי של בשר כיון שיכול להשתמש ממנו גזרו דילמא אתי להגעיל כשהוא ב\"י ומה שהתירו ללבן הטרפא כדי לאפות בו פשטידה התם שאני דאפי' בבן יומו מותר ללבנו כמ\"ש הסמ\"ק כנ\"ל נכון טעם למנהג:",
+                "<b>שני </b>\n<b> כלים שהן מחוברין כו' אין פוחתין אותן לשנים מפני שהוא כמתקן כלי.</b> ע\"כ וצריך לעיין לפי פי' זה מאי הא דאמרי' בגמ' מאן תנא דפחית' נר מנא הוא ר\"מ הוא כו' ומה דמות יערכו לו לההיא דר\"מ דהתם משנגמרה מלאכתן בלא צירוף כבשן הוא דקאמר ר\"מ דהוי כלי ומתני' משמע דבשצרפו בכבשן מיירי שכן דרך לחלוק אותן אחר שנגמר בישולם וכמ\"ש רבינו בפיה\"מ בפ' ב' דעדיות וז\"ל אלפסין עושין אותם זוגות וכשנשלם בישולם חולקין אותם באמצע ועושין שני מחבתות כמו שעושין בכוסות הזכוכית כו' יע\"ש ואם כן מתני' אליבא דכ\"ע אתיא ואפי' אליבא דר\"י ותו דמאי קאמר בגמ' א\"ל אביי דילמא ע\"כ לא קאמר ר\"מ התם אלא דחזי לקבולי ביה מידי אבל הכא למאי חזי לקבולי ביה פשיטי והא חזי נמי לאדלוקי שרגא כיון דמיירי בשנגמר בישולם וכן קשה ממאי דאמרינן באיכא דאמרי אמר ליה אביי דילמא ע\"כ לא קאמר ר\"א אלא דחזי לקבולי ביה מידי כו' ולפי דעת רבינו ז\"ל שפירש מתני' דאלפסין שחותכין אותן אחר שנגמר בישולם מאי חזי לקבולי ביה מידי דקאמר הא חזי לכל מילי ולבשולי ביה מידי וכן קשה על הרע\"ב ז\"ל שפי' במתני' דידן דאין פוחתין כפרש\"י ז\"ל ובפ\"ב דעדיות על מתני' דאלפסין פי' כפי' רבינו שכתב וז\"ל אלפסין כלי חרס סתומים עשויין כמין כדור חלול מבפנים ולאחר שמלבנים אותו בכבשן חותכין אותו באמצע והוא נעשה ב' כלים כו' ואין הלכה כראב\"ץ אלא לבונן בכבשן הוא גמר מלאכתן כו' ע\"ש והשתא ק' דא\"כ מאי מייתי מדראב\"ץ הא התם בשצרפו בכבשן מיירי ומשום הכי קאמר ראב\"ץ דחיתוכן משוי ליה מנא מה שא\"כ במתני' נימא דס\"ל לראב\"ץ דפחיתת נר לא משוי ליה מנא וכן ק' נמי דמאי חזי לקבולי ביה מידי דקאמר הא חזי לכל מילי וכבר ראיתי מי שרצה ליישב לדעת רבי' ז\"ל ואין תי' עולה למה שהקשינו לדעת הרע\"ב ולכן נ\"ל דלדעת רבינו אף ע\"ג דס\"ל דמתניתין דאלפסין ע\"כ מיירי כשחותכין אותם אחר שנגמר בישולם משום דאם לא כן היכי הוה פליג תנא קמא וקאמר דטמאות במשא הזב הא כיון שלא נגמרה מלאכתן ולא צרפן בכבשן עדיין בין לר\"מ בין לר\"י לאו כלי הוא לקבולי טומאה מ\"מ ס\"ל לתלמודא דמתני' דידן דקתני אין פוחתין את הנר מיירי בשבא לפוחתו ביום טוב קודם שצרפו בכבשן וקאמר דאסור לפוחתו וכדמשמע מברייתא דמייתי תלמודא בתר הכי דקתני אין פוחתין את הנר ואין עושין אלפסין חרניות בי\"ט רשב\"ג מתיר באלפסין חרניות ומדפליג עליה דת\"ק באלפסין ומודה ליה בפחיתת נר דאסור משמע דה\"ט משום דאלפסין חזו לכמה תשמישין אחר פחיתתן לקבולי פירות וכיוצא וכיון דבפחיתתן לא משוי ליה מנא עד שיצרף משום הכי שרי אבל נר דלא חזי אלא לפשיטי אסור וכ\"כ בשיטה מקובצת למוהר\"ב ז\"ל משם הרא\"ה א\"כ משמע דמתני' דפחיתת נר בבא לפוחתו קודם שצרפו בכבשן קאמר דאי לאחר שצרפו וכמתניתין באלפסין אם כן מ\"ט דרשב\"ג דפליג עליה באלפסין וס\"ל כוותיה בפחיתת נר הא כי היכי דאלפסין חזו לתשמישן ה\"נ פחיתת נר חזי לאשתמושיה לאדלוקי ביה שרגא וכיוצא אלא משמע דבבא לפוחתו קודם צירופו קאמר ותו דאי בבא לפוחתו לאחר צירוף בכבשן קאמר פשיטא הא מתקן מנא הוא אלא ודאי דמתני' בבא לפוחתו קודם צרופו דהשתא אשמועי' מתני' חידושא דאע\"ג דלא חזי אלא לקבולי ביה פשיטי וכיוצא ולא לאדלוקי שרגא וס\"ד דלאו מתקן גמור הוא קמ\"ל דאסור והשתא היינו דקאמר תלמודא שפיר מאן תנא דפחיתת נר מנא הוא ואפילו בשבא לפוחתו קודם שצרפו בכבשן ע\"כ ר\"מ היא כו' ולא\"ד ה\"ק מאן תנא דפחיתת נר מנא הוא ואפילו קודם שצרפו בכבשן ע\"כ ראב\"ץ היא כו' דכיון דסבירא ליה לראב\"ץ דטהורות במשא הזב אף ע\"ג דצרפן בכבשן משום דלא נגמרה מלאכתן עדיין אית לן למימר דה\"ט דראב\"ץ משום דס\"ל כר\"מ דקאמר מאימתי מקבל טומאה משנגמרה מלאכתן דהכל תלוי בגמר מלאכה ולא בצירוף הכבשן דאי כר\"י הא איהו קאמר משיצרפו בכבשן והוא גמר מלאכה ואף ע\"ג דלאחר צירוף הכבשן צריכין תיקון אף ע\"פכן ס\"ל דצורפן בכבשן זהו גמר מלאכתן וכדתנן בספ\"ד דכלים וכמ\"ש רבינו והרע\"ב שם ואם כן ע\"כ דראב\"ץ מדפליג עליה דת\"ק באלפסין היינו משום דס\"ל כר\"מ דהכל תלוי בגמר מלאכה דליכא למימר דראב\"ץ ס\"ל דתרתי בעינן צירוף בכבשן ונגמרה מלאכתן דאם כן ראב\"ץ הו\"ל סברא ג' ואפושי פלוגתא לא מפשינן וא\"כ כיון דס\"ל כר\"מ דגמר מלאכה משוי ליה מנא ואפי' קודם שצרפו בכבשן אם כן מתני' נמי דקתני אין פוחתין את הנר ואפילו בשבא לפוחתו קודם צירוף בכבשן ראב\"ץ היא והיינו דדחי אביי שפיר דילמא ע\"כ ל\"ק ראב\"ץ התם אלא דחזי לקבולי ביה מידי ומש\"ה ס\"ל דהכל תלוי בגמר מלאכה אבל הכא למאי חזי כו' כנ\"ל:<br><b> ולמאי </b> דק' על רבי' דבפ\"א מה' כלים דין ובפ' מהלכות מטמאי משכב ומושב פסק כר\"י וכת\"ק דראב\"ץ ואם כן איך פסק כמתני' דידן הא בגמ' מוקמינן לה אליבא דר\"מ וראב\"ץ משמע דלת\"ק דראב\"ץ ולר\"י לא קי\"ל כהך מתני' וכמ\"ש בהג\"מ משם הרי\"ף י\"ל דס\"ל לרבינו דמאי דאמרינן בגמ' מאן תנא דפחיתת נר מנא הוא אמר רב יוסף ר\"מ היא כו' לאו אעיקר דינא דאין פוחתין קאמר דבהא ודאי כ\"ע מודו דלענין י\"ט אסור משום דהא מיהא מתקן מנא הוא (אלא מאי דקאמר תלמודא מאן תנא כו') שהרי השתא חזי לקבולי פשיטי מה שלא היה ראוי קודם לכן ואף ע\"ג דלענין טומאה לא מיקרי כלי מ\"מ לגבי י\"ט הא מיהא מתקן מנא הוא אלא מאי דקאמר תלמודא מאן תנא כו' אמאי דקתני מתני' מפני שהוא עושה כלי קא מיהדר דמשמע דעד השתא לאו שם כלי עליה כלל ואפילו לענין טומאה אבל עיקר דינא דאין פוחתין כ\"ע מודו וכן ראיתי מתרצים אלא דמ\"מ צריך לדעת מי הכריחו לרבינו לומר כן ולא לפרש הדברים כפשטן ואפשר דהכריחו לזה משום דרבי יאודה פליג התם אר\"מ וס\"ל דהכל תלוי בצירוף כבשן (ואף ע\"ג דבגרסא דידן גרסינן רבי יהושע במקום רבי יאודה הר\"ש בפ\"ד מהלכות כלים הביא גירסת רבי יאודה וכן הוא בשיטה מקובצת למוהר\"ב והכי מסתבר דבר פלוגתיה דר\"מ בכוליה תלמודא רבי יאודה) וא\"כ מדחזינן במתני' דידן דפליג ר\"י אסיפא דמתני' דקתני אין חותכין את הפתילה לשנים ולא פליג על רישא ש\"מ דר\"י מודה ברישא כמו שאמרנו כנ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מסלקין </b>\n<b> תריסי חנויות ומחזירין אותם בי\"ט כו'.</b> שם במשנה ב\"ש אומרים אין מסלקין כו' וב\"ה מתירין ואמרינן עלה בגמ' אמר עולא שלשה דברים התירו סופן משום תחילתן וראיתי בשיטה מקובצת למוהר\"ב שהקש' משם הרשב\"א דאמאי לא חשיב הא דתנן בעירובין פרק מי שהוציאוהו כל היוצאים להציל חוזרין למקומן וכן חכמה הבאה לילד התירו סופן משום תחילתן ע\"ש מה שדחק לתרץ ולע\"ד לא קשיא מידי דאיכא למימר דמשום הכי לא קא חשיב לה משום דפשיטא ליה דה\"ט משום דהתירו סופן ואדרבא אי הוה קא חשיב הוה פריך עליה בגמרא מאי קמ\"ל תנינא כדפריך באידך וק\"ל ושוב ראיתי להתוס' פרק מי שהוציאוהו דמ\"ד ע\"ב ד\"ה כל שכתבו כן בפשיטות ועיין בתוס' בפ\"ב דר\"ה דף כ\"ג ע\"ב ובהכי יש ליישב מה שהקשה הרב ט\"ז סי' ש\"א ס\"ק ודו\"ק ודע דבגמרא אמרינן מתני' דלא כי האי תנא דתניא אמר רשב\"א מודים ב\"ש וב\"ה שמסלקין כו' לא נחלקו אלא להחזיר כו' ופרש\"י וז\"ל מתני' כו' דקתני בסילוק נמי פליגי לאו כי האי תנא ע\"ש ודבריו צריכין ביאור דמה בא למעט וזיל קרי בי רב הוא וכן ק' במה שכתב בדף ט' ע\"ב וז\"ל מתני' דקתני בהולכת סולם פליגי לאו כי האי תנא דקתני בהולכה מודה מפני שצורך י\"ט היא. וראיתי למוהרש\"א בס' הליכות אלי דף ע\"ח ע\"ב שהוקשה לו כן בלשון רש\"י דלעיל ותי' דבא למעט דלא נימא דבתרתי פליגי תנא דברייתא אתנא דידן דסבר בהולכה דוקא פליגי אבל בחזרה סובר תנא דידן דד\"ה אסור הא ליתא דלענין חזרה פשיטא דאפי' תנא דידן מודה דכי היכי דסברי ב\"ה דמותר בהולכה מותר בחזרה מטעם סופן משום תחילתן כדאשכחן גבי תריסין יעו\"ש ותי' אינו עולה יפה ללשון רש\"י שלפנינו דהא במתניתין שרי בהדיא אף להחזיר ותו דעיקר תי' נמי איכא למשדי נרגא דאדרבא איפכא איכא למידק מדחזינן במתני' גבי סילוק תריסין דקתני בהדיא וב\"ה מתירין אף להחזיר ואילו גבי הולכת סולם לא קתני משמע דבהולכת סולם מודו ב\"ה דאסור להחזיר והיינו טעמא משום דליכא למיגזר משום תחילתן דליכא פסידא כלל וכ\"כ המאירי וז\"ל ומיהו בחזרה קי\"ל דלא דבכי האי ליכא גזירה דסופן אטו תחילתן דליכא פסידא כלל ולא דמיא להני דשרינן לקמן סופן משום תחילתן עכ\"ד יע\"ש וכן מוכח מדלא קחשיב לה עולא בהני דברים שהתירו סופן משום תחילתן משמע משום דמתני' פליגא עליה ולא קי\"ל כוותיה: ויש לדקדק על המאירי שהקשה בשמעתין וז\"ל ג' דברים התירו סופן כו' וא\"ת ליחשוב נמי חזרת סולם לשובך וכדקאמר לעיל י\"ל דבברייתא לא קא מיירי ע\"כ וקשה דכפי מה שכתב הוא ז\"ל דמתניתין פליגא אברייתא וס\"ל דאסרו חזרת סולם לשובך מאי ק\"ל הכא הא משום הכי לא קא חשיב לה משום דמתני' פליגא ובפלוגתא לא קמיירי כדאמרינן בגמרא וי\"ל דודאי לעולם לא ק\"ל למאירי ז\"ל כדכתיבנא אלא עיקר קושייתו לרחב\"א אמר ר\"י דאמר אף הפותח חביתו ע\"ג הרגל ואליבא דר\"י דכיון דחשיב אפילו מידי דפלוגתא הוי אמאי לא קא חשיב נמי חזרת סולם ואליבא דרשב\"א וליישב דברי רש\"י נראה לומר שבא למעט דלא נימא דמתני' פליגא אדרשב\"א בתרתי חדא דמתני' קאמר דלב\"ש אין מסלקין ורשב\"א קאמר דבסילוק אפי' ב\"ש מודו ותו דלמתני' אפי' ב\"ה לא שרו אלא משום שמחת י\"ט ולרשב\"א אפי' בדליכא שמחת י\"ט שרי שהרי ב\"ש דלא חייש לשמחת י\"ט ואסרו חזרת תריסין אפי\"ה שרו בסילוק וכן נראה מדברי רש\"ל שכתב בסימן ל\"ג וז\"ל ואף לסלק אסור היכא דליכא משום שמחת י\"ט דלא קי\"ל כהאי תנא דאמר ב\"ש וב\"ה ל\"פ דמסלקין אלא קי\"ל כמתני' דפליגי אף במסלקין נמצא דב\"ה דשרו היינו משום שמחת י\"ט הא לאו הכי אסור יע\"ש וניחא השתא מה שכתב הר\"ן ז\"ל בשיטה כ\"י למוהר\"א לפפא ז\"ל דוכי רשב\"א טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן דבכי האי גוונא פריך בפ' ר\"א דמילה דקל\"ה נולד כשהוא מהול דאמרינן לאו מכלל דת\"ק סבר ד\"ה אין מחללין ופרכינן וכי ר\"א הקפר טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן וכפי זה ניחא דנ\"מ השתא לב\"ה דשרו אפי' בלי צורך י\"ט ובהא לא פרכינן טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן כמ\"ש הרב גו\"ה כלל ר\"ן יע\"ש ואהא בא למעט רש\"י ז\"ל דליתא אלא אפילו לרשב\"א לא שרינן סילוק תריסין והולכת סולם אלא דוקא לצורך י\"ט הא לאו הכי פשיטא דאסור דהוה ליה טירחא שלא לצורך ומחזי כעובדין דחול ומ\"ש בגמ' מתני' דלא כי האי תנא היינו דוקא למאי דקתני מתני' דבסילוק והולכה פליגי ב\"ש אבל בהיתירא דב\"ה בהא לא פליגי דלכ\"ע לא שרי אלא לצורך י\"ט וזהו שדקדק רש\"י וכתב דקתני בהולכה מודה מפני שצורך י\"ט בא לאפוקי מ\"ש ולמאי דק\"ל דאם כן רשב\"א טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן כדפריך בפר\"א דמיל' כבר יישב הר\"ן דהתם אי טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן היינו לומר דפליגי אדב\"ה ומשמע דחייש להו במקום ב\"ה ומש\"ה ק\"ל אבל הכא ליכא למימר הכי דאדרבא אמר דבסילוקן לא נחלקו ובכה\"ג שפיר מצי תנא לאשמועינן הכי קושטא דמילתא עכ\"ד יע\"ש וכן נראה שהוא דעת התוספת וז\"ל בפ\"ק דעירובין די\"ג ע\"א ד\"ה על זה וע\"ז נחלקו לא שייך למימר הכא טעמי' דב\"ש אתא לאשמועינן דכיון דאמר ת\"ק לא נחלקו בדין הוא שיש להשיב ולומר נחלקו ומדלא ק\"ל לת\"ק גופיה דקאמר לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על מבוי שהוא פחות מד\"א שהוא או בלחי או בקורה דוכי טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן משמע דס\"ל דבכה\"ג שפיר מצי תנא לאשמועינן הכי קושטא דמילתא כמ\"ש הר\"ן וכן כתב הרב ח\"ה שם:<br><b> ועיין </b> בהרב תי\"ט שם מ\"ב מיהו מ\"ש דכיון דת\"ק אמר לא נחלקו בדין הוא שיש להשיב ולומר נחלקו נראה דק' על תי' זה מההיא דפרק ר\"א דמילה דקאמר ודילמא ת\"ק ד\"ה אין מחללין קאמר ופריך וכי טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן והשתא כפי דברי התוספות מאי פריך הא כיון דת\"ק קאמר דלב\"ה אין מחללין ולא נחלקו בדבר זה שפיר יש להשיב ולומר נחלקו ואפשר דס\"ל כתירוץ האחר שכתב הר\"ן דהתם הכי קאמר כיון דר\"א הקפר סתמא אמר לה טפי משמע דת\"ק סבר ד\"ה מחללין דהשתא אשמועינן שפיר טעמא דב\"ה מלומר דלת\"ק ד\"ה אין מחללין ולא אשמועינן טעמא דב\"ה אלא משום דהכי קאמר ת\"ק לא נחלקו וקאמר איהו נחלקו אמנם בעלמא ודאי היכא דליכא למימר דטעמא דב\"ה אתא לאשמועינן אמרינן ודאי דמשום דת\"ק קאמר לא נחלקו קאמר איהו נחלקו כנ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>העושה </b>\n<b> מדורה בי\"ט כו'.</b> פ' המביא אמר ר\"י האי מדורתא מלמטה למעלה אסור מלמעלה למטה שרי והק' התוס' ז\"ל שם וא\"ת היכי מסדרין שלחן שאין לה רגלים ע\"ג ספסלים וכו' וי\"ל דכיון דאין לה מחיצות שרי וכל הני מיירי דאית להו מחיצות כו' וכ\"כ הטור ז\"ל בסי' שט\"ו משם התוספות ע\"ש וראיתי להר\"ב ב\"ח שם שהקשה וז\"ל מיהו קשה דבפרק כל הכלים דקכ\"ה כתב רש\"י שאין עושין אהל ארעי לפרוס מחצלת על ד' מחיצות או על ד' קונדסין להיות צל לאהל מן החמה עד כאן לשונו וכן כתב הר\"ן ומ\"ש משלחן על גבי רגלים דשרי וי\"ל דמחצלת על גבי קונדסין לא אסר אלא בשצריך לאויר שתחתיו ומשום הכי כתב רש\"י להיות צל לאהל מן החמה וקאי אמחצלת של ד' קונדסין דסמיך ליה אבל מחצלת של ד' מחיצות אפי' אין צריך לאהל אסור מיהו ק' לפי זה הא דכתב רבינו תחילה כו' משמע דתרתי בענין דעושה מחיצות וגם כן צריך לאויר שתחתיו אבל בדליכא אלא חדא שרי וכן כתב הר\"ן בפרק תולין וז\"ל וכתבו התוס' ז\"ל כללא דמילתא בענין אהלים דלא מיתסר משום אהל אלא היכא דאית ליה מחיצות מלמטה ומשתמש באויר שתחתיו כו' אלמא דתרתי בעינן אליבא דתוס' ודוחק לומר שמ\"ש הר\"ן ומשתמש באויר שתחתיו כלו' או שמשתמש כו' עכ\"ל יע\"ש והנה מה שהקשה ממ\"ש רש\"י בפרק כל הכלים נראה שעיקר כונתו להקשות על הר\"ן שכתב שם גם כן כלשון רש\"י דאילו לרש\"י לק\"מ שהרי דעת רש\"י דאפי' בדליכא מחיצות אסור וכמ\"ש התוס' אלא על הר\"ן הוא דקשיא ליה משום דממ\"ש הר\"ן בשמעתין משמע דמסכים לדעת התוספות דבעינן שיעשה מחיצות כדי שיהיה חייב משום עשיית אהל מיהו מ\"ש עוד הב\"ח דמשו\"ה כתב רש\"י להיות צל לאהל מן החמה וקאי אמחצלת של ד' קונדסין כו' הוא תימא שהרי לדעת רש\"י ז\"ל אין לחלק בין היכא שעושה מחיצות לאין עושה מחיצות וכמ\"ש גבי ביעת' ואם נא' דביצים שמסדרים ע\"ג האסכלה נמי צריך הוא לאויר שתחתיו ומש\"ה ס\"ל לרש\"י דאסור אם כן היה לו להכריח שדעת התוס' דתרתי בעינן מחיצות ועשיית אהל ממה שדחו בשמעתין פי' רש\"י ולא להביא עצות מרחוק ממ\"ש הטור והר\"ן גם מ\"ש ודוחק לומר שמ\"ש הר\"ן ומשתמש באויר שתחתיו ר\"ל או שמשתמש כו' איני יודע איך אפשר לומר כן אפי' בדרך דוחק דא\"כ מאי קשי' ליה בתר הכי משם הרשב\"א מההיא דגוד דמי עבדי ליה מחיצות רחבות והלא אין פורסין אלא ע\"ג קונדיסין ומאי קושיא הרי הר\"ן כתב לעיל מזה דאפשר שהגוד הזה צריך להיות חלל תחתיו כדי שיכנס הרוח ע\"ש ולעיקר קושייתו נראה דאשתמיט מיני' מ\"ש הרא\"ש בשמעתין שאחר שכתב כדברי התוס' דבעינן מחיצות הוקשה לו מההיא דפ\"ב דעירובין דאמרי' זיל כרוך בודייא ושייר בה טפח דאלמא דמיקרי אהל בלא מחיצות ותי' דהתם שאני דהוי בנין חשוב וגם עיקר כונתו לעשות אהל יע\"ש ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה דברי הרא\"ש הללו ופשוט:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כלי </b>\n<b> שנטמא בי\"ט מטבילין כו'.</b> הנה מדברי רבינו מבואר שסובר שלא כדעת י\"מ שכתב רש\"י בד\"ה אין מטבילין וז\"ל וי\"מ כלי שנטמא באב הטומאה אפי' נטמא בי\"ט אין מטבילין אותו וטעמא משום דבעי הערב שמש כו' ולפי זה בולד הטומאה דוקא בנטמא ביום טוב מטבילין אותו ולא בנטמא מערב יום טוב דבולד הטומאה איירי לעיל דמחלק בין נטמא מעי\"ט לנטמא בי\"ט כמ\"ש התוס' והקשה הרב חד\"ה שם לפ\"ז הא דפריך נגזור הא אטו הא היינו ולד הטומאה שנטמא בי\"ט אטו אב הטומאה ומאי קא ק\"ל הא קאמרינן דטומאה ביום טוב מילתא דלא שכיחא ולא גזרו ביה ובאב הטומאה מיהו אין מטבילין אותו דבעי הערב שמש ותי' דודאי לעיל בולד הטומאה נטמא בי\"ט אטו עי\"ט לית לן למיגזר משום דמילתא דלא שכיח היא כדקאמר משום דנטמא בעי\"ט גופה אית ביה צורך י\"ט ואינו אסור אלא משום גזירה דשמא יעבירנו אבל הכא כיון דאב הטומאה אסור משום דאין בו צורך י\"ט כלל אית לן למיגזר ולד הטומאה אטו אב הטומאה אע\"ג דמילתא דלא שכיח הוא עכ\"ד ואין תירו' מחוור אצלי דהא בכוליה תלמודא משני מילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן אע\"ג דאיכא למיגזר אטו איסורא דאורייתא בפ\"ק ד\"ב פרכינן לרבה דאמר גזירה י\"ט דעלמא אטו יום טוב אחר השבת מברייתא דקתני השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאוכלן בי\"ט ואם איתא ניגזור משום הנך דמתיילדן ביומיהון ומשני ביצים במעי אמן מלתא דלא שכיח ומילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן הרי אע\"ג דביצים דמתיילדן אסירי מדאורייתא משום הכנה אפ\"ה במעי אמן לא גזרו ואפי' בי\"ט אחר השבת כמ\"ש רש\"י והתוס' שם ולעיקר קושיתו נראה ליישב על פי מה שכתב מוהרש\"א בס' הליכות אלי כלל תקפ\"ו וז\"ל מילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן דע שבזה יש חילוק דדוקא היכא דחד מילתא שכיח וחד לא שכיח לא גזרו דליכא למטעי אבל היכא דתרוייהו לא שכיח גזרינן והביא ראיה ממ\"ש התוס' לעיל פ\"ק ד\"ו ד\"ה ביצים גמורות דטעמייהו דב\"ה דאסרי ביצת נבלה כל שכמוה נמכרת בשוק היינו משום דגזרינן אטו ביצת טרפה אע\"ג דביצים גמורות במעי אמן מלתא דלא שכיח ולא גזרו רבנן כדאמרינן לעיל אלא ודאי דס\"ל דההוא דלעיל היינו דלא גזרינן ביצים במעי אמן דלא שכיח אטו הנך דמתיילדן ביומיהון דשכיח דמשכיח ללא שכיח לא טעו משא\"כ בביצים גמורות של נבלה דגזרינן אטו ביצים גמורות של טריפה דלא שכיח אטו לא שכיח איכא למיגזר א\"ד יע\"ש וא\"כ מעתה הנה מקום ליישב קושי' הרב חד\"ה דלעיל דפריך בגמ' דניגזור כלים שנטמאו בי\"ט אטו הנך דנטמאו מעי\"ט משני שפיר דטומאה בי\"ט הוה ליה מילתא דלא שכיח וטומאה מעי\"ט הוי מלתא דשכיח ומשכיח ללא שכיח לא גזרו רבנן אמנם למאי דפריך בתר הכי דניגזור כלים שנטמאו בולד הטומאה בי\"ט אטו כלים שנטמאו באב הטומאה ביום טוב לא מצי לשנויי משום דטומאה בי\"ט לא שכיח ולא גזרו רבנן דכיון דתרוייהו לא שכיח גזרו רבנן וכי משני ולד הטומאה היכי משכחת לה גבי כהנים זריזין הן ס\"ל לי\"מ דה\"ק כיון דזריזין הן לא אתי למטעי באב הטומאה וכפי' ראשון שפירש\"י ולא משום דזריזין הם מלבא טומאה לכליהן והוי מילתא דלא שכיח כמו שפרש\"י באי נמי דהא לפי י\"מ כיון דתרוייהו הוי מילתא דלא שכיח איכא למיגזר שפיר כמ\"ש כנ\"ל נכון:<br><b> ודע </b> שכלל זה שכתב מוהרש\"א נראה שבמחלוקת הוא שנוי וזה שכתב המאירי אברייתא דקתני השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בי\"ט וז\"ל ורבינו אפרים כתב דביצים גמורות דמותר לאכלן דוקא בי\"ט דעלמא אבל בי\"ט אחר השבת לא דדילמא מאתמול נגמרה ואע\"פ שלא נולדה שמא סמוך ללידתה נשחטה והוי ספקא דאורייתא ואם איתא הוה ליה נמי למיגזר בהו כדגזרו בהנהו דמתיילדן ביומיהון ואין הלשון מוכיח כדבריו דהול\"ל נגזר בהו כי הנך דמתילדן ביומיהון ומאי האי דקאמר ניגזור אטו הנך כו' עכ\"ל הרי מבואר שלדעת הר' אפרים מאי דפריך נגזור אטו הנך דמתיילדן כו' ה\"ק דניגזור בצים גמורות במעי אמן ביום טוב דעלמא אטו ביצים גמורות במעי אמן ביום טוב אחר השבת וכדגזרינן במתיילדן ביומיהון ועיין במהרש\"א בס' הנז' ד' ח\"י ואפי' הכי משני עלה בגמרא ביצים במעי אמן מילתא דלא שכיח ולא גזרו רבנן אע\"ג דתרוייהו לא שכיח נינהו ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כשהן </b>\n<b> מחלקין לא ישקלו במאזנים כו'.</b> משנה פא\"צ ופסק כרבנן ובגמ' אמרינן ר\"ח ור\"ש הוו שוקלין מנה כנגד מנה בי\"ט כמאן לא כר\"י ולא כרבנן כו' אינהו דעבוד כר' יאושע כו' אמר ר' יוסף הלכה כר' יאושע הואיל ותנן בבכורות כותיה כו' א\"ל אביי ודילמא כו' א\"נ ע\"כ ל\"ק רבנן כו' אלא משום דלא מיחזי כעובדין דחול כו' ופרש\"י דהתם מכירה הוא ואין דרך לשקול בשר הנמכר במנה כנגד מנה אבל הכא גבי ר\"ח ור\"ש קא עבדין עובדין דחול דהא חלוקה היא וכן דרך כל החולקין וראיתי להרב ח\"ה שכתב וז\"ל יראה דמילתא דר\"י נמי איכא לפרושי דאיירי במכירה כההיא דבכורות וא\"כ שפיר קאמר רב יוסף דהלכה כר' יאושע מההיא דבכורות אלא למאי דקאמר תלמודא דאינהו עבוד כר\"י דע\"כ השתא בחלוקה איירי פריך ליה אביי שפיר כו' יע\"ש ולי אין צורך לזה דע\"כ מאי דקאמר רב יוסף הלכה כר\"י בחלוקה איירי דאי במכירה מאי הלכה כר\"י דקאמר הא במכירה רבי יאודה ג\"כ מודה דשוקלין מנה כנגד מנה דומיא דכלי או קופיץ כיון דאין דרך המוכרין לשקול מנה כנגד מנה וכנראה בהדיא ממ\"ש רש\"י בד\"ה כנגד כלי אין דבחול לאו הכי אורחיה אבל מנה כנגד מנה כך דרך כל החולקין עכ\"ד משמע בהדיא דדוקא בחלוקה הוא דסבירא ליה לר\"י דאין שוקלין מנה כנגד מנה אבל במכירה כיון דאין דרך למכור במנה כנגד מנה הו\"ל ככלי או קופיץ וא\"כ הלכה כר' יאודה הול\"ל ותו דאי ר' יהושע איירי במכירה אם כן רבי יהושע היינו ר\"י אלא משמע ודאי דר' יהושע בחלוקה איירי ופליג אדר' יאודה כנ\"ל פשוט ורבינו בפ\"א מה' בכורות דין י\"ח כתב וז\"ל בכור ב\"מ כו' מוכרו בבית אבל בשר בכור תמים אינו נמכר כו' וכהנים שנמנו על הבכור מותרין לשקול מנה כנגד מנה. וכתב הרב כ\"מ וז\"ל ר\"פכל פסולי המוקדשין תנן שוקלין מנה כנגד מנה בבכור ומפשטא משמע דארישא קאי דקתני בכור ב\"מ אינו נשקל בליטרא ומדברי רבינו נראה שהוא מפרשה בבכור תמים בזמן המקדש עכ\"ל וכ\"פ בפה\"מ דאיירי לענין חלוקה ויש לתמוה עליו דאם כן דמתניתין איירי בחלוקה מאי האי דקאמר בגמרא עד כאן לא קא אמרי רבנן אלא משום דלא מחזי כעובדין דחול הא התם נמי בחלוקה איירי וכהך דר\"ח ור\"ש ואפשר לו' דרבי' מפרשה הפך פרש\"י וס\"ל דבחלוקה לא מחזי כעובדין דחול וכמכירה דעלמא כיון שאינו שוקל נגד דבר השקול משא\"כ במכירה כיון שיודע משקל אותה המנ' כמה היא ושוקל כנגדה הוה ליה כמכירה גמורה ועיין בהרב לחם חמודות דף רכ\"ו ע\"ב יע\"ש וס\"ל לאביי דהא דר' יהושע דקאמר שוקלין מנה כנגד מנה סתמא קתני נמי ובמכירה איירי ובשיודע מעי\"ט משקל אותה מנה כמה היא וה\"ט משום דר' יהושע דברייתא אמתני' דקתני שוקל אדם בשר כנגד הכלי קאי ומתני' במכירה איירי דאי בחלוקה אין דרך לחלוק כנגד הכלי אלא מנה כנגד מנה וסתמא קתני ומשמע ודאי דהיינו ביודע משקל אותו כלי כמה היא וכמ\"ש רש\"י ז\"ל לקמן בד\"ה כדעבדין בחול וא\"כ היינו דקאמר תלמודא ע\"כ ל\"ק רבנן התם אלא משום דלא מחזי כעובדין דחול דכיון דאינו יודע משקל' לא מחזי כעין מכר אבל הכא מחזי כעובדין דחול כיון שיודע משקל אותה מנה שהיא ליטרא ושוקל כנגדה הוה ליה כמכירה גמורה אלא דהא ליתא דאם כן היכי קאמר בגמ' אמילתיה דר\"ח ור\"ש אי כר\"י דאמר שוקל אדם בשר כנגד הכלי אין כנגד מידי אחרינא לא והשתא לדעת רבינו ז\"ל דחלוקה עדיפה ממכירה מאי פריך הא מכ\"ש דכלי נפקא כיון דאפילו כלי שיודע משקלה שרי כ\"ש בחלוקה דר\"ח ור\"ש דאינו שוקל נגד דבר השקול דשרי דהא דר\"ח ור\"ש בחלוק' איירי וכמבואר ואפשר לומר דתלמודא ספוקי מספקא ליה מילתא אי חלוקה מיחזי כעובדין דחול טפי ממכירה משום דכן דרך החולקים או מכירה מיחזי טפי משום דשוקל כנגד דבר השקול דאיכא צדדין לכאן ולכאן ומשום הכי פריך שפיר לר\"ח ולר\"ש דכמאן אמרוה למילתייהו דאי כר\"י הא איכא למימר דחלוקה מיחזי כעובדין דחול טפי ממכירה משום דכן דרך כל החולקין ולרב יוסף נמי דקאמר הלכה כר\"י הואיל ותנא בבכורות כוותיה פריך ליה אביי שפיר דדילמא מכירה מחזי כעובדין דחול טפי כיון דשוקל נגד דבר השקול ומנא ליה להשוותן כיון דאיכא צדדין לכאן ולכאן אלא דאכתי קשה מנ\"ל לאביי לומר דמתני' דבבכורות בחלוקה איירי ולאפוקי למתני' מפשט' אדתקשה לי' ע\"כ לא קאמרי רבנן כו' כיון דאדרבא פשטא משמע דקאי ארישא דמתני' ובדוחק יש ליישב ועדיין צ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הולך </b>\n<b> אדם אצל חנוני כו'.</b> כתב הרב המגיד וז\"ל וכתב הרשב\"א דמותר ליקח בצים מן הגוי בליל י\"ט ראשון כו' וכן כתב הרא\"ש פ\"ק דביצה דמותר ליקח בצים מן הגוי בליל י\"ט ראשון דרובן של זכרים וכן כתב הטור סי' תקי\"ג וז\"ל ואם לא בדק מעי\"ט אפי' אי ליכא זכר בהדה שרי דתלי' דמאתמול היתה שם דאף בלא זכר רובן יולדות ביום הלכך מותר ליקח בצים בי\"ט מן הגוי כו' וראיתי להרב יש\"ש בסי' ד' שכתב דמשמע מדברי הטור מדתלי טעמא משום דאף בלא זכר רובן יולדות ביום אבל מטעם דרובן של זכרי' לחוד שכתב הרא\"ש לא שרינן ואפשר דס\"ל דכיון דמחמרינן בדשיל\"מ דאף בספקא דרבנן אזלינן לחומרא ה\"נ דמחמרינן בחד רובא ולכן בעינן רובא דמוכחא דרובן של זכרי' וגם ספנא מארעא רובן יולדות ביום ועל כן נראה שלא להתיר מ\"ש הר\"ן ז\"ל יש מי שמתיר ליקח בצים מן הגוי אפילו בי\"ט א' משום דרובן של ביצים אינן בני יומן כו' ולא נהירא דלא הוי רובא דמוכחא וכן דבר שיל\"מ לא אזלינן בתר רובא כלל אפי' דלא איתחזק איסורא אם לא בתרי רוב' עכ\"ל יע\"ש ודבריו תמוהים בעיני דאיך אפשר לומר שהטור ס\"ל דלא שרינן אלא בתרי רובי דרובן של זכרים וגם דספנא מארעא דרובן יולדות ביום אבל לא בחד רובא שהרי בגמרא שרינן בדידעינן דספנא מארעא וליכא זכר בהדה כי לא בדק משום דרובן יולדות ביום אף ע\"ג דליכא אלא חד רובא וכמ\"ש הטור בהדיא ואם לא בדק אפי' דליכא זכר בהדה שרי ותו שמדברי הטור נראה בהדיא דס\"ל דבדבר שיל\"מ אזלינן בתר רובא היכא דלא אתחזק איסורא אע\"ג דליכא אלא חד רובא ממ\"ש בטי\"ד סי' י\"ו וז\"ל בהמה שנשחטה אמה או בתה ונתערבה באחרות וצריך לשחוט מהן היום כיצד יעשה נכבשינהו דניידי כו' וישחוט הכל דכל דפריש מרובא פריש אע\"ג דאותו ואת בנו הוי דשיל\"מ וכן כתב הרב מ\"ל בפ\"ז מה' מעילה דין ו' שזה דעת הטור גם רש\"ל בס' יש\"ש בחידושי חולין פ' או\"ב סי' ו' הביא דברי הטור והסכים לדעתו וכאן חלק עליו הר\"ן ואפשר לחלק דהתם שאני דהוי רובא דאיתיה קמן דאלים ומוכח טפי כדאיתא בפ\"ק דחולין משא\"כ הכא ליקח ביצים מן הגוי דהוי רובא דליתיה קמן ובהכי ניחא מה שקשה לכאורה לדעת הר\"ן שכתב בפ' א\"צ דלוקח ביצים מן הגוי בי\"ט שהוא חוכך להחמיר כיון דקי\"ל אפי' באלף לא בטיל וקשה מההיא דר\"פכל הזבחים דפריך ונכבשינהו דניידי אע\"ג דב\"ח חשיבי ולא בטלי וא\"כ ע\"כ צ\"ל דהיכא דלא אתחזק איסורא שאני ועיין בהרב מ\"ל שכתב דס\"ל להר\"ן דיש חילוק בין דשיל\"מ לשאר איסורין שאין להן ביטול וזה דוחק שהרי הר\"ן תלי טעמא משום דאפי' באלף לא בטיל וא\"כ ה\"ט נמי שייך בב\"ח אכן כפי מ\"ש אין צורך לזה דהתם שאני דהוי רובא דאיתי' קמן דאלים ומוכח טפי:<br><b> אך </b> אכתי קשה לדעת רש\"ל ממ\"ש הטור בי\"ד סימן רצ\"ג משם הרא\"ש דאין לחוש על התבואה שמא לא נשרשה קודם העומר דסמכינן ארובא אף ע\"ג דחדש הוי דשיל\"מ והוי רובא דליתיה קמן וא\"כ ע\"כ צ\"ל שמה שהוצרך הטור ז\"ל לטעמא דאף בדספנה מארעא רובן יולדות ביום הוא לאשמועינן דאפי' בדידעי' בודאי דליכא זכר שרי משום דרובן יולדות ביום וכמ\"ש מרן משם המרדכי ולפי זה צריך לומר שמה שנראה מדברי הטור דאסור ליקח ביצים מן הגוי בי\"ט כמו שכתב מרן לאו משום דסבירא ליה דבדבר שיל\"מ מחמרינן בחד רובא כמו שכתב רש\"ל אלא משום דס\"ל דביצים הוי דבר המתבכר בכל יום וא\"כ ליכא רוב וכמ\"ש המרדכי כנ\"ל ולדעת הר\"ן שכתב שהוא חוכך להחמיר כיון דקיימא לן דאפי' באלף לא בטיל הקשה הרב מש\"ל מההיא דתניא בתוספתא דדמאי פרק ג' מצטרפין פירות ח\"ל על פירות שנייה כדי שירבו על פירות שלישית לפוטרן מן מעשר עני מצטרפין פירות ח\"ל על פירות שלישית כדי שירבו על פירות רביעית לפוטרן ממע\"ב מצטרפין פירות ערב שביעית כו' והנה כל החלוקות הללו הוו דשיל\"מ דהא טבל אוסר במשהו משום דהוי דבר שיל\"מ וכן פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות ה\"ז דבר שיל\"מ ואוסרין בכ\"ש ואם כן ה\"ק בתו' דאזלינן בתר רובא לפוטרן מן המעשרות ומן הביעור אלא ודאי עכ\"ל דהיכא דלא איתחזק איסורא שאני עכ\"ד יע\"ש ולע\"ד אפשר ליישב ולומר דהתם שאני משום דהוי ס\"ס ס' אם הם מפירות ח\"ל או לא ואת\"ל שהן מפירות א\"י שמא הם מפירות שנה שנייה והילכך כיון דאיכא ס\"ס עדיף מרובא גרידא ותדע שהרי ה\"ה ז\"ל כתב משם הרשב\"א דלוקח בצים מן הגוי בי\"ט אסור משום דהוי דבר שיש לו מתירין משמע דס\"ל דבדבר שיל\"מ לא אזלינן בתר רובא וכ\"כ בהדיא בס' עבודת הקדש ואלו ס\"ס בדשיל\"מ ס\"ל להרשב\"א דשרי כמ\"ש ה\"ה בפ\"א מהלכות אלו דין ב' ואף למה שנראה מדברי הר\"ן בפ' א\"צ דס\"ס בדשיל\"מ באיסורא דאורייתא אזלי' לחומרא וכמ\"ש הפ\"ח בי\"ד סי' ק\"י ס\"ק איכא למימר דהיכא דאיכא ס\"ס מחמת רובא אף הר\"ן מודה דשרי משום דהו\"ל מיעוטא דמיעוטא ומש\"ה קתני בתוספתא מצרפין פירות ח\"ל כו' כדי שירבו כיון דאפי' אי ליכא רובא איכא ס\"ס שרי וכדעת הרשב\"א דס\"ל דס\"ס בדבר שיש לו מתירין מותר וצ\"ל דמאי דקתני בתוספתא כדי שירבו לאו למימר דמשום דרוב פירות הם מח\"ל או מפירות שנה שנייה מותרין הא לאו הכי אסור דהא ליתא דכיון דאיכא ס\"ס אפילו שניהם שקולין שרי אלא לס\"ס קרי ליה רוב דס\"ס מדין רובא הוא דשרי כנודע עוד הקשה הרב מההוא דאמרינן במציעא דנ\"ו מעות שנמצאו כו' בהר הבית חולין ובירוש' בשאר ימות השנה חולין וטעמא דמילתא משום דאזלינן בתר רובא וכמו שפרש\"י ומע' ב' בירוש' הוי דבר שיש לו מתירין וכמו שכתב רבינו סוף פ\"ו מה' מ\"ב ובפ\"ק דפסחים אמרינן ר\"י בר יאודה אומר תיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר אם רוב חולין חולין הרי דאף בדבר שיל\"מ אזלי' בתר רובא עכ\"ד יע\"ש והנה מה שהק' מההיא דתיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעשר ב' נר' דכפי מה שכתב רבינו ספ\"ו מהל' הנזכר דין י\"א וז\"ל תיבה כו' הרי המעות מע\"ש כו' מחצה למחצה חולין ע\"כ הרי שלדעת רבינו אפי' במחצה על מחצה דהוי ס' שקול אפ\"ה שרי וע\"כ צ\"ל דהיינו טעמא משום דהוי ס' דלא שכיח דמסתמא במעות מע\"ש אדם מזדהר בהם לשומרן יפה הן אמת דבפ\"ק דפסחים לא פורש האי דינא דמחצה למחצה מיהו מיסתייע דרב גובריה אמרה ואפשר דבגירסתו כך היתה וא\"כ מהאי טעמא מתרצתא היא לדעת הר\"ן דהתם לא משום דאזלינן בתר רובא גרידא הוא דהמעות חולין אלא משום דהוה ליה מיעוט דלא שכיח מדשרינן אפילו בס' שקול ודו\"ק:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ד) </b>\n<b> לדעתי </b> צריכין לחלק לדעת הרב המחבר בין רובא דליתא קמן לרובא דאיתא קמן. דאל\"כ וכדעת המשנה למלך פ\"ד מהלכות מעילה דהיינו טעמא דהר\"ן משום דהוי דבר שיש לו מתירין. ומחמרינן מהאי טעמא עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר מה שאין כן בשאר איסורי דרבנן אף שהחמרנו לענין ביטול ברוב היינו טעמא דחשיבי לא בטלי כיון דאיתחזק משא\"כ גבי כל דפריש מרובא פריש קשה לי על הר\"ן טובא. דהא הר\"ן בפ\"ז דנדרים כתב הטעם דדשיל\"מ משום דהוי מין במינו כיון דהוי היתר בהיתר תינח בביטול דהוי כאן איסור א\"כ איסור הזה אינו בטל מטעם מין במינו אבל לענין כל דפריש מרובא פריש דאמרינן מרובא הוא ואין כאן איסור כלל. מאי מין במינו שייך כאן ולכאורה קושיא זאת עצומה היא על הר\"ן ולא ראיתי מי שהרגיש בזה גם מורי בעל הצל\"ח הביא דין זה של הר\"ן פסחים (ז' א') והאריך בו והקשה כל הקושיא שהק' עליו המ\"ל שם פ\"ו מהלכות מעילה והוא לא ראה המשנה למלך כלל אמנם בזה לא הרגיש והדבר צריך ביאור. וע\"כ צריך לומר דהר\"ן סובר ודאי עיקר החומרא היה לכתחילה לענין ביטול ומשום מין במינו. והשתא דהחמירו חכמים משום דבר זה. עשאו חכמים דבר שיש לו מתירין ככל שארי איסורי דרבנן דאמרו שלא בטלו ולא פלגי ביה כלל וכמו בשאר איסורי דרבנן לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש ה\"נ גבי דבר שיל\"מ ולפ\"ז מוכח כדברי המחבר פה דבכל איסורי דרבנן כגון ב\"ח וחתיכה הראוי להתכבד וכדומיהם לא אמרי' כל דפריש ואם כן קשה ממתני' זבחים. וע\"כ החילוק שנחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן. וכן מוכח מדברי הרמ\"א סימן תקי\"ג דכתב להחמיר גבי ביצים שהביא הנכרי וכדעת הר\"ן שאף שהוא רוב מ\"מ כיון שהוא דבר שיש לו מתירין לא סמכינן ארובא ואם כן קשה על הרמ\"א דא\"כ אמאי אינו משיג הרמ\"א בי\"ד סי' ט\"ז כשהביא המחבר דעת הרא\"ש שהבהמה שנשחטה אמה היום ונתערבה מכין אותן וטורדתן והרי הרב מש\"ל פ\"ז מהלכות מעילה העלה לדעתו. שהר\"ן שהחמיר בביצים והרא\"ש שפירש שמכין אותן וטורדתן. דעות חלוקות המה. דהא או\"ב דשיל\"מ הוא וכמו שכתב המחבר פה. ואם כן קשה דברי רמ\"א אהדדי דהתם בי\"ד סימן י\"ו שתיק לדברי המחבר ומדשתיק אודויי אודי ליה והכא נקט להחמיר כדברי הר\"ן וע\"כ היינו נמי כהמחבר דהתם היינו טעמא כיון דהוי רובא דאיתא קמן. ולפי מה שהעלתי במקום אחר לתרץ הר\"ן דהקשה עליו הרב פני יהושע לדעת הר\"ן דטעמא דדבר שיל\"מ. משום דהוי מין במינו. תינח תערובות אמנם קשיא לן מדרב אשי דאמר ביצה [ד א] ספיקא נמי אסור משום דהוי דשיל\"מ. מאי שייך לענין ספיקא דבר שיל\"מ ופה לא שייך למדחי כסברתינו לעיל דלא חלקו רבנן כיון דאסרו התערובות א\"כ לא חלקו משאר דברים שאסרו התערובות דהכא לא שייך למימר הכי דלא מצינו שאסרו רבנן ספק בחתיכה הראוי להתכבד או דבר שבמנין ובעלי חיים וכדומה ואדרבא בכולם מותרין ספק דרבנן ולכן אמרתי דהר\"ן נמי סובר כדעת רש\"י דבדבר שיש לו מתירין איכא טעמא עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אלא דהיה חוכך בזה לענין ביטול דהא אם נתערב איסור בהיתר הא כתב רש\"י ופוסקים פר' ג\"ה דנהפך האיסור להיות היתר. והתורה אמרה אחרי רבים להטות היינו שפרח האיסור לגמרי ואם כן איך שייך לומר עד שתאכלנו באיסור הא התורה התירה ועשאו היתר תיכף כשנפל לתוך האיסור וכן נחית לסברא הזאת רבן של ישראל בפלתי ע\"ש היטב:<br><b> ואומר </b> אני דבאמת לכך היה הר\"ן מחדש סברא אחריתי. והיינו טעמא דאינו בטל משום דהוי מין במינו והשתא זיל לאידך גיסא כל זאת לענין תערובות דתיכף נתבטל בנפילה ואין כאן איסור כלל לא שייך למימר עד שתאכלנו באיסור דהא אין כאן איסור אמנם לענין ספק שפיר דמי אף שבשאר איסורי דרבנן אזלינן להקל וסמכינן על צד הקולא שבו הכא אזלינן לאידך גיסא לצד החומר כי הלא יש היתר לאיסור ומדוע נסמוך על הספק ודוק וכמו כן נמי לענין כל דפריש מרובא פריש אף שסמכינן על הרוב מ\"מ הרי יש מיעוט בעולם ולא יכולין למימר שאין כאן איסור כלל הא יש איסור בעולם ולא שייך פרח איסורא לגמרי אלא שהתורה אמרה לסמוך על הרוב ולומר שמרובא בא. מ\"מ הרי יש מיעוט איסור ואיסורא דהאי מיעוט להיכן אזלא ולא שייך למימר פרח איסורא. לכן החמירו החכמים ואמרו דלא סמכינן על כל דפריש מרובא פריש דעד שתאכלנו על סמך כל דפריש אכול למחר ואף שאם הוא ממיעוט מותר ועיין באסיפת זקנים ב\"מ [ז ב] דכתב נמי דרוב ומיעוט נקרא ספק אלא דהתורה התיר האי ספק ע\"ש היטיב ועיין עוד מזה ה\"ל מ\"ש פ\"ב הארכנו:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קטו) </b> והנה כל החלוקות הללו הוי דשיל\"מ כו' ואם כן היכי קאמר בתוספתא כו'. למ\"ש הרמב\"ן במלחמות בפ\"ב דפסחים דחכמים פליגי עלי' דר\"ש וס\"ל דדבר שיש לו מתירין בטיל י\"ל דהך תוספתא אתיא כותייהו ולק\"מ (והיינו לענין מעשר שני ומעשר עני ושביעית דטבל טבול לתרומה גדולה הוא במשהו מטעם דכהיתרו כך איסורו דהא חטה אחת פוטרת כל הכרי דבזה אפילו ר' יוחנן מודה כדאמרינן בשלהי מסכת ע\"ז ר' יוחנן ור\"ל דאמרי תרוייהו כל איסורים שבתורה בששים חוץ מטבל כו'):<br><b> (קטז) </b> ולע\"ד אפשר ליישב ולומר דהתם שאני משום דהוי ס\"ס כו'. זה תמוה דהרי הר\"ן בריש ביצה דף נ\"ב ע\"ב כתב דצריך עיונא אם ס\"ס בדבר שיש לו מתירין מהני אפילו באיסור דרבנן ולפ\"ז הרי מתוספתא הנ\"ל מוכח דס\"ס מהני וכיון דס\"ל להר\"ן דרוב ביצים אינן בני יומן א\"כ סוף סוף בביצה הוי ס\"ס מכח רובא דזהו הס' השני דוק ותשכח. ולדברי הגאון המחבר ז\"ל הרי כה\"ג חשיב מיעוטא דמיעוטא ומאי מקום לספיקו של הר\"ן בריש ביצה הנ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ </b>\n<b> שאין כו' ה\"ז מוליכן לכהן.</b> עיין בתוספות ביצה די\"ב ד\"ה אין מוליכין שכתבו וז\"ל לאו דוקא מוליכין דה\"ה אם בא הכהן לביתו כו' וכן משמע מהירושלמי דדמאי מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי לא יטלם בשבת כו' עד מה שמתירין ב\"ה היינו דוקא בשרגילין לאכול אצלו כו' ע\"ש להר\"ש ז\"ל בפ\"ד דדמאי משנה ד' שכתב וז\"ל דהך סתמא דדמאי כב\"ש דאמרי אין מוליכין חלה ומתנות לכהן אבל בלמודין לאכול שרי ומיהו לאחרים ולר\"י דאמרי התם דמודו ב\"ה בתרומה דאין מוליכין משום שהוא זכאי בהרמתן אתיא אפילו כב\"ה עכ\"ד יע\"ש והנראה דס\"ל דמ\"ש בירושלמי והוא ילפינן מההיא היינו לומר דכי היכי דשרינן בשבת בלמודים לאכול אצלו דבאים ואוכלים שם ה\"נ בי\"ט למאן דס\"ל דאין מוליכין חלה ומתנות לב\"ש או תרומה לב\"ה ואם כן לדידן דקיי\"ל כר\"י דלב\"ה מוליכין את התרומה לכהן ע\"כ דלא קיי\"ל כההיא מתני' דלא שרי אלא בלמודים לאכול אצלו וזה נראה דעת הרא\"ש שכתב סתם דמוליכין את התרומה בי\"ט ולא כתב דהיינו דוקא בשרגילים לאכול אצלו אך דעת התוספות ז\"ל לפרש מ\"ש בירושלמי הוא ילפינן מההיא אליבא דהלכתא דקיי\"ל כר' יוסי ואליבא דב\"ה דמתירין להוליך את התרומה ביום טוב וס\"ל לירושלמי דמה שמתירין ב\"ה היינו דוקא בשרגילים לאכול אצלו וכ\"כ בפסקי תוס' ועיין בהרב ח\"ה ובפ' מע\"ח ויש לתמוה על רבינו שבפ' כ\"ג מה' שבת דין ו' פסק כמתני' דפ\"ד דדמאי כו' והשתא אי ס\"ל כדעת הר\"ש לא הי\"ל לפסוק כמתני' דדמאי ואי ס\"ל כדעת התוספות הו\"ל לפרש כאן דדוקא בשרגילים לאכול אצלו הוא דשרי והנה כפי מה שכתב הרב יש\"ש סי' ל\"ז היה מקום ליישב דבריו שכתב וז\"ל דאף על גב דב\"ה ס\"ל מוליכין את התרומה אפילו לביתו של כהן מ\"מ היכא דאין מוליכין כגון ר\"ה או כרמלית מפסקת אסור ליתן לכהן שיאכל בביתו של ישראל מטעמא דב\"ש ויסברו העולם שהוא תרם אותן ביום טוב דב\"ה לא פליגי אב\"ש אלא אאין מוליכין דב\"ש אין מתירין משום טירחא או משום גזירה דאין מגביהין וב\"ה שרו אבל לענין שאסור ליתנן לכהן לאכול בביתו אלא אם כן למודים אצלו בזה השוו ב\"ש וב\"ה עכ\"ד יע\"ש ואם כן איכא למימר דס\"ל לרבינו דמ\"ש בירושלמי דהוא ילפינן מההיא היינו לומר דכי היכי דבשבת אסור ליתן לכהן בביתו אלא אם כן בלמודים אצלו הכי נמי ביום טוב אע\"ג דשרו ב\"ה הולכה אבל ליתנם לביתו אסור ואם כן מ\"ש רבינו בה' שבת מי שקרא שם לתרומה כו' לא יטלם בשבת היינו דוקא ליטלם כדי ליתנם לכהן בביתו אבל להוליכם לביתו של כהן ה\"נ דשרי וסמך אמ\"ש בהלכות יום טוב אלא שאין דבריו מובנים דכיון דשרו ב\"ה הולכה כ\"ש ליתנם בביתו ואם משום טעמא דיסברו העולם שמא תרם אותם ביום טוב הכי נמי יש לחוש בהולכה לביתו של כהן דיסברו העולם שתרם בי\"ט ומוליכין לכהן וכבר תמה עליו הרב ט\"ז סימן תק\"ו סק\"א יע\"ש וצ\"ע כעת:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> מה </b> שתמה על הרמב\"ם דשינה דבריו משבת ליו\"ט נעלם ממנו במח\"כ סוגיא ערוכה בביצה כ\"א דתחלה קאמר שם אלא לרבה בר רב הונא קשיא קשיא הרי דנשאר בקשיא וס\"ל דיו\"ט ושבת שוין ואח\"כ אמר שם אבע\"א שאני שבות שבת משבות יו\"ט והנה תמיד קיי\"ל כל\"ב ולכך הירושלמי אזיל כל\"ק דש\"ס דיו\"ט ושבת שוין ולכך קאמר הוא שבת הוא יו\"ט אבל הרמב\"ם פוסק כאבע\"א דשאני שבות שבת משבות יו\"ט לכך פסק בפשיטות דביו\"ט מותר אף באין רגילין להוליך ג\"כ ובשבת פסק כסתם מתניתין דדמאי וז\"פ ואמת אך עוד נראה בכוונת הרמב\"ם ובביאור דברי הירושלמי והוא דיש לדייק למה נקטה המשנה דמי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי וכו' ולמה קריאת שם דנקט הול\"ל כפשוטו מי שיש לו תרומה ומעשר וכו' ולזה נראה הכונה כך עפמ\"ש בחי' בכוונת הירושלמי במכילתין דלר' יהודא מחמיר בהורמו היום יותר מהורמו אמש מכח דהפרשה והנתינה הוי כל חד רק חצי מעשה הקנין ולא הוי כל כך כמקח וממכר רק אם הכל נעשה ביום אחד אז אסור דהוי כמקח וממכר ולפ\"ז י\"ל דס\"ל להירושלמי דפאה דאף לב\"ה המתירין במשנה אף בהורמו מהיום היינו אם עכ\"פ אין הכל נעשה ביחד דתחלה מפריש ואח\"כ מוליך ונותן אבל אם נעשה הפרשה והנתינה ביחד גם הוא מודה דאסור מכח דכל המקח וממכר נעשה יחד ולכך זה הוי כוונת המשנה דודאי ליטול בפ\"ע בלי נתינה לכהן מיד אסור דנראה כמפריש בשבת רק דהוי ס\"ד דיהיה מותר ליטול וליתן לכהן בחד מעשה אז לא נראה כמפריש רק כמכוין ליקח לאכול לכך אמר דבזה שוב אסור דהוי מקח וממכר כיון דהפרשה והנתינה נעשה ביחד ולכך ז\"ש הירושלמי דמה דקאמר במשנה לא יטלם אין הכונה הפרשה בלבד דזה ודאי אסור רק הכונה לא יתנם דהיינו דהנטילה ונתינה יהיה יחד גם זה אסור ולכך אמר דהתם תנן אין מוליכין וכו' וב\"ה מתירין והיינו אף בהורמו מהיום ולכך אמר ילפינן הוא מההוא דכמו דביו\"ט מותר להוליך תרומה אף שהורמו מאמש לדידן דקיי\"ל כר' יוסי גם בשבת מותר דשבת ויו\"ט דין אחד הוא דהוא שבת הוא יו\"ט ולהיפוך ההוא ילפינן מהוא כמו דבשבת אם לא הפריש רק קרא שם דאסור אף אם עושה ביחד הפרשה ונתינה כן נמי אסור ביו\"ט ובזה דברי הרמב\"ם מבוארין שכתב כל חד כדרכו לפרש רק מה שנאמר בש\"ס ובהל' שבת נקט בדיוק וז\"ל מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי וכו' לא יטלם בשבת ואע\"פ שייחד מקומו קודם שבת והרי הם ידועין ומונחין בצד הפירות ולמה לא כתב רבותא יתירא אע\"פ שכבר הפרישן ממש ומונחין בפ\"ע אסור ליתן ובע\"כ דזה מותר ולא בעינן בזה רגילים אצלו רק בלא הפרישו בפ\"ע בזה אסור ובהל' יו\"ט דייק וז\"ל אע\"פ שאין מגביהין תרומות ומעשרות ביו\"ט אם הי' לו תרומות ומעשרות שהגביהן מאמש ה\"ז מוליכן לכהן ולמה לא אמר שקרא להם שם מאמש ובע\"כ דבזה אסור רק באם כבר הפרישן ממש בזה מותר ומה דאין חילוק בין שבת ליו\"ט סמך אמ\"ש בפ\"א מיו\"ט הלכה י\"ז כל האסור בשבת בין שהוא דומה למלאכה וכו' בין שהוא משום שבות אסור ביו\"ט וכו' ויש ביו\"ט מה שאין בשבת איסור מוקצה וכו' משמע דאין בין יו\"ט לשבת אפי' באיסור דרבנן רק מוקצה וממילא נדע דדינם שוה ונלמוד זה מזה וא\"ש בעזה\"י:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד </b>\n<b> המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל כו'.</b> הנה התוס' ר\"פ המביא ד\"ה לא יביאם הק' וז\"ל ותי' דאמרינן בשבת פ' מפנין ד' קופות או חמשה וכ\"ש שיהא מותר ביום טוב וי\"ל דהתם מיירי בשבת דאינו יכול להוציא לחוץ ואין רואין אותו כו' יע\"ש והטור בסי' שכ\"ג הביא דין זה לענין שבת וכתב מרן הב\"י שדעתו שלא כדעת התוספות אלא דס\"ל דאפילו בשבת שאינו מטלטל אלא מזוית לזוית אסור וכתב עוד וז\"ל מיהו מדברי הר\"ן נר' קצת שסובר כדעת רבינו דשבת וי\"ט שוין לענין זה שכתב לא יביאם בסל ובקופה לתת ג' או ארבע בתוך קופה אחת מפני שנראה כמעשה דחול לשאת משואות כו' ואע\"ג דמסקינן בפ' מפנין דאפושי משוי עדיף מאפושי בהילוכה שאני הכא דעביד כעובדין דחול עכ\"ל ודבריו תמוהים דאיך אפשר לומר שהטור סובר שלא כדעת התוספות דאם כן קשה דמה יענה לההיא דפ' מפנין ופסקו הטור סי' של\"ג וכן הקשה הרב במג\"א ס\"ק ז' ומכח זה כתב דמ\"ש הטור דלמעט במשוי עדיף מיירי שמוליכין דרך מבוי המעורבת דשכיחי ביה רבים וזה ודאי דוחק דכל כי האי הו\"ל לפרש ומצאתי להריטב\"א בשיטת כ\"י דמס' שבת פרק מפנין שהק' קושית התוס' וז\"ל מפנין ד' או ה' קופות של כדי יין וא\"ת מ\"ש מיום טוב דאסור להביאן בקופות דמחזי כעובדין דחול והכא גבי אורחין שרי וי\"ל דאה\"נ דלמצות הכנסת אורחין שרי ביום טוב כמו בשבת כו' יע\"ש ואם כן אפשר שזה דעת הטור ז\"ל דס\"ל דדוקא לצורך מצות הכנסת אורחין שרי הא לא\"ה לא מיהו מ\"ש מר\"ן שדעת הר\"ן נראה כדעת הטור לא הבינותי דבריו שהרי דעת הר\"ן ע\"כ לחלק כתי' התוספות דגבי יום טוב כיון שהוא מביאן דרך רה\"ר אוושא מילתא טפי ומחזי כעובדין דחול מה שאין כן בשבת דאינו מטלטל אלא מזוית לזוית דאל\"כ קשה דמה תי' הר\"ן באומרו שאני הכא דמחזי כעובדין דחול אי משום שהוא מביאן בקופה התם נמי שרי להביאן בקופה ותו קשה עליו שהרי בסי' תק\"י כתב מרן הב\"י ז\"ל שמדברי רש\"י שכתב המביא כדי יין ממקום למקום בתוך התחום או על ידי עירוב משמע דס\"ל דבמקום רואין דוקא הוא דאסור אבל מטלטל במקום שאין רואין כגון מזוית לזוית באותו בית יע\"ש וכלשון זה שכתב רש\"י כתב ג\"כ הר\"ן ואם כן איך כ' בסי' שכ\"ג שדעתו כדעת הטור דאפילו בשבת שאינו מטלטל אלא מזוית לזוית אסור וצריך עיון:"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל </b>\n<b> ע\"ג בהמה לא יביא כלל כדרך שהוא עושה בחול.</b> כתב מרן הב\"י סימן תצ\"ד וז\"ל שביתת בהמתו ומחמר י\"א שאחר שנקראת מלאכה הרי זה ביום טוב בכלל לא תעשה כל מלאכה וי\"א שאף ביום טוב מותר שאין לאוסרה רק בשבת שפרט לך בה הכתוב עכ\"ל. והקשה מורינו הרב מקרא קודש דף קצ\"א ע\"א דבשלמא מחמר איקרי מלאכה דכתיב ל\"ת כל מלאכה אתה ובהמתך וכמ\"ש בפרק מי שהחשיך ופסקו רבינו בפ\"ך מה' שבת אבל שביתת בהמתו דליכא בשבת רק עשה דלמען ינוח כמ\"ש רבינו אם כן בי\"ט דלא כתיב רק ל\"ת כל מלאכה מהיכא תיתי לאסור שביתת בהמתו ביום טוב ע\"ש ולע\"ד נראה שזה שכתב רבינו ז\"ל דבשביתת בהמתו ליכא רק עשה במחלוקת היא שנויי' שמדברי רש\"י בפ\"ק דע\"ז דט\"ו מבואר דס\"ל דבשביתת בהמתו עובר בלאו דל\"ת כל מלאכה ממ\"ש בד\"ה גזירה משום שאלה וז\"ל ועביד בה מלאכה בשבת וקא עבר בלאו דכתיב ל\"ת כל מלאכה כו' וכל בהמתך דהשתא בהמת ישראל היא ומצוה הוא על שביתתה ע\"כ וכן נראה מדברי הר\"ן שם שכתב וז\"ל ומקשו הכא ל\"ל טעמא דמחמר בלאו מחמר נמי כגון דלא שמעיה לקליה איכא משום שביתת בהמתו וכ\"ת איסורא דחמיר מיניה נקט דהיינו דמחמר דעביד איסורא בגופיה כו' והשתא אם איתא דשביתת בהמתו אינו אלא עשה אמאי הוצרך לומר דלאו דחמיר מיניה נקט דעביד איסורא בגופיה ות\"ל משום דמחמר הוי לאו ושביתת בהמתו אינו אלא עשה ואיסור לאו לחוד ואיסור עשה לחוד כמ\"ש הגאון בפ\"ח ד\"ה ומבשרם וכן כתב המאירי שם בשיטה כ\"י וכן מבואר ג\"כ ממ\"ש בסמוך וז\"ל אבל לדידן דקי\"ל דמחמר פטור כי היכי דלא חיישינן לשביתת בהמתו בנסיוני ה\"נ לא חיישינן ללאו דמחמר דכיון דהאי לאו והאי לאו כי היכי דלהאי לא חיישינן כו' וכן מבואר גם כן ממ\"ש בסמוך שאם אתה אומר כן בטלת איסור מחמר לגמרי דכיון דאין במחמר חיוב מלקות ולא קרבן מהו איסורו כו' ואם איתא הא נ\"מ לאיסור לאו אלא משמע ודאי ס\"ל דשביתת בהמתו עובר עליו בלאו ואם כן איכא למימר שזהו ג\"כ דעת י\"א שכתב הכלבו ז\"ל ואי קשיא לך דא\"כ בפ' מי שהחשיך פריך לרמב\"ח דקאמר המחמר אחר בהמתו חייב ממתניתין דקתני המחלל את השבת בדבר שחייב' על שגגתו חטאת וזדונו סקילה לאו מכלל דאיכא מידי דאין חייבין על שגגתו חטאת וזדונו סקילה ומאי ניהו לאו דמחמר ודחי אלא תחומין ואליבא דר\"ע והבערה אליבא דר' יוסי והשתא אמאי ל\"ק שביתת בהמתו אליבא דכ\"ע דעובר עליו בלאו ואין חייבין על שגגתו חטאת י\"ל דלישנא דמחלל את השבת משמע במחלל בגופו כנ\"ל:<br><b> עוד </b> הקשה שמדברי רבינו בפרקין והסמ\"ג שכתבו דאין מוציאין משא ע\"ג בהמה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול וכתב הרב המגיד שיש מי שכתב משום שאין משתמשין בב\"ח והרשב\"א כתב ב' הטעמים משמע דמדאורייתא שרי דליכא משום שביתת בהמתו בי\"ט והתימא על מרן הב\"י שאחר שכתב שאין נראה כן דעת הפוסקים מדסתמו דבריהם אלמא ס\"ל דבי\"ט נמי אסור איך הביא דברי רבינו והסמ\"ג לסתור דבריו וכן כתב הב\"ח ז\"ל שמדברי רבינו ז\"ל והסמ\"ג מבואר דשביתת בהמתו ליכא בי\"ט ע\"ש. ולפ\"ד נראה שאין מדבריהם ראיה כלל דאיכא למימר דהוצרכו למיהב טעמא משום שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול או משום משתמש בב\"ח למיסר אפילו היכא שאין הבהמה שלו דאז ליכא משום שביתת בהמתו אם כן היכי אסור מהנהו טעמי ותדע שהרשב\"א בס' עבודת הקודש בס' בית מועד שער ג' כתב דין זה דאין מוציאין משא ע\"ג בהמה וכתב ב' הטעמים ולפי דברי הב\"ח צריך לומר דהרשב\"א גם כן סבירא ליה דשביתת בהמתו ליכא ביום טוב אלא דוקא בשבת שפרט לך בו הכתוב ואלו בסוף שער ד' כתב וז\"ל או גרים התושבים ואחד עבד ואמה של ישראל אפילו אינן תושבין אין עושין מלאכה לישראל בשבת וי\"ט דבר תורה שנאמר וינפש בן אמתך כו' והשתא אי ס\"ל דאין שביתת בהמתו בי\"ט משום דלא פרט בו הכתוב אם כן מה\"ט נמי לא יהיה מוזהר על שביתת עבדו ואמתו שהרי לא פרט בו הכתוב אלא משמע ודאי דס\"ל להרשב\"א דשביתת בהמתו נמי מוזהר עליה בי\"ט ואם כן ע\"כ לומר כמ\"ש ועיין במה שכתב מרן הב\"י סימן תקכ\"ו משם הרמב\"ן בספר תורת האדם ע\"ש ויש לי קצת מן התימה על מור\"ם דבסי' רמ\"ו ס\"ג פסק בפשיטות דשביתת בהמתו ליכא בי\"ט ואילו בסי' ש\"ד פסק מרן שם דצורכי חולה שאין בו סכנה דקי\"ל אומר לגוי ועושה וכן מת ביום טוב ראשון דק\"ל יתעסקו בו עממים אסור לומר לעבד ישראל אפילו הוא עכו\"ם דכיון דמלאכת העבד אסורה מן התורה לא הותרה כו' והשתא לפי מה שפסק דאין אדם מצוה על שביתת בהמתו ביום טוב היה ליה לחלוק שם ולומר דבמת בי\"ט ראשון יכול לומר לעבד לעשותו ואפילו בעבד שקבל עליו ז' מצות דכי היכי דאין שביתת בהמה בי\"ט ה\"נ אין מוזהרים על שביתת עבדו וכמ\"ש והר\"ב תי\"ט הביא ראיה לדעת הסוברים דאינו מוזהר על שביתת בהמתו בי\"ט מדתנן פ\"ב דביצה ג' דברים ראב\"י מתיר וחכמים אוסרים פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון כו' ומקרדין את הבהמה בי\"ט והשתא מדאצטריך למתני בי\"ט ש\"מ דבבא קמייתא דהיינו פרתו לאו בי\"ט אלא בשבת וכן פי' רש\"י והר\"ן ואם כן מוכח דאינו מצוה על שביתת בהמתו בי\"ט ותיובתא למאן דס\"ל דאדם מצוה על שביתת בהמתו בי\"ט דאם כן למאי איצטריך למתני כלל בי\"ט הא כולה בי\"ט איירי א\"ד ע\"ש ולי נראה דלא קשיא דאיכא למימר דמאי דאיצטריך למתני בי\"ט לאו לאשמועי' דבבא קמייתא דוקא בשבת אסרי רבנן ולא בי\"ט דהא ודאי אפילו בי\"ט אסרי רבנן משום דאדם מצוה על שביתת בהמתו אלא אצטריך למתני ביום טוב דלא נטעי בהיתרא דראב\"ע דכי היכי דברישא מתיר ראב\"ע אפי' בשבת הכי נמי מתיר קירוד בבהמה אפילו בשבת דומיא דרישא להכי קתני בי\"ט לאשמועינן דדוקא בי\"ט מתיר ראב\"ע אבל בשבת מודה דאסור ואע\"ג דדבר שא\"מ הוא ודשא\"מ אפילו בשבת מותר אפ\"ה קירוד בבהמה אסור מק\"ו דאדם דאמרי' בפ' חבית דקמ\"ז ע\"ב דאין גוררין במגררת בשבת משום דהוי עובדין דחול ופסקו רבינו בפ' כ\"א מה' שבת דין כ\"ט ע\"ש אלא שמצאתי להמרדכי שם בפ\"ב דביצה שכתב משם רשב\"א דכי היכי דשרי לקרד את הבהמה בי\"ט ה\"נ בשבת ואף לפי דבריו י\"ל דאע\"ג דאדם מצוה על שביתת בהמתו בי\"ט אפילו הכי שרו רבנן לצאת ברצועה שבין קרניה וכיון דלא עביד אלא לנוי או לשימור משמע ודאי דאינו אלא איסורא דרבנן גרידא ובי\"ט לא גזרו ומ\"מ לדעת הטור ז\"ל שכתב בסימן תקכ\"ב דאפילו בי\"ט אסור לצאת ברצועה שבין קרניה צ\"ל דס\"ל כמ\"ש לעיל דמשום הכי איצטריך למתני בי\"ט לאשמועי' דדוקא בי\"ט מתיר ראב\"ע אבל לא בשבת ושלא כדעת המרדכי ז\"ל ושוב מצאתי כן להתוס' בפ\"ה דשבת דנ\"ג ע\"א ד\"ה מהו ליתן שכתבו שם אחר תי' דלא שרי קירצוף אלא בי\"ט אבל בשבת אסור יע\"ש כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קיז) </b> שביתת בהמתו ומחמר כו' שנקראת מלאכה הרי זה בכלל לא תעשה כו'. לכאורה דמסוגיא דיש חורש כו' מכות דף כ\"א ע\"ב תיובתא לדעה זו דא\"כ ללקי נמי משום שביתת בהמתו דהא דקתני התם והן מוקדשים הרי לא קאי אלא על שור אבל החמור לפי שפרשו התוס' שם הוא של חולין ובפשיטות שהוא של החורש ואמאי לא לקי עליה אלא ע\"כ דאין איסור דשביתת בהמתו ביו\"ט (למאן דס\"ל דבשבת איכא לאו דלא תעשה כל מלאכה וגו' וכל בהמתך) וא\"כ יקשה אי ס\"ד דשביתת בהמתו שייך נמי ביו\"ט א\"כ אדפריך הש\"ס לר' ינאי וללקי נמי משום זורע ליפרך לכ\"ע דללקי נמי משום שביתת בהמתו. ולא עוד אלא דאפשר דפירוקי' דרבא דמשני התם דאין חלוק מלאכות ביו\"ט לא שייך זה בלאו דשביתת בהמתו משום דהוא ובהמתו הו\"ל שני גופים ואין צריכים לחלוק מלאכות בכה\"ג. אבל יש לדון טובא בזה אי לוקין אלאו דשביתת בהמתו משום דכיון דביו\"ט לא כתיב בהמתך אלא דבשבת כתיב (לדעה זו דס\"ל דלאו דלא תעשה כל מלאכה קאי נמי אבהמתך) א\"כ הא הו\"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד דאין לוקין עליו והגם דלדעה זו ילפינן יו\"ט משבת לענין שיש גם ביו\"ט לאו אבל מ\"מ לא לאו שיש בו מלקות ודוק. [עיין שבת קנ\"ד ע\"ב וברמב\"ם פרק כ' מהלכות שבת]:<br><b> (קיח) </b> דהוצרכו למיהב טעמא כו' למימר אפילו היכא שאין הבהמה שלו כו'. ולענ\"ד אין צריך לזה דגם בל\"ז הקושיא מעיקרא ליתא משום דאפילו אם הבהמה שלו מ\"מ ביו\"ט מותר להוציא משא עליה דמה בכך דיש משום שביתת בהמתו ביו\"ט הא זהו רק לענין דאסור לו לעשות בה מלאכה כחרישה וכדומה אבל הוצאה ביו\"ט מותרת שהרי אין הוצאה ליו\"ט ואפילו הוא עצמו מותר להוציא מן התורה כל דבר ואפילו מדרבנן ליכא איסור אלא באבנים שאין בהם צורך כלל ולהכי צריך רבינו והסמ\"ג לאסור הוצאת משא על גבי בהמה ביו\"ט מטעם עובדא דחול ושימוש בבע\"ח למ\"ש הרב המגיד למיסר אפילו משא דיש בה צורך ותימא על הגאון המחבר ז\"ל ועל מורו הרב מקרא קודש שלא הרגישו בכל זה. וגם תירוצו של הגאון המחבר ז\"ל אכתי אינו עולה יפה לדעת הפוסקים דס\"ל דמחמר שייך נמי בבהמת חבירו וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל בפרק קמא דע\"ז דמשום הכי קאמר הש\"ס שם דגזרינן משום מחמר ולא קאמר משום שביתת בהמתו והיינו משום דמחמר שייך נמי בבהמת חבירו והתם לאחר פיסוק דמים אינה תו של ישראל ע\"ש היטב וא\"כ תיפוק לי' דאסור להוציא משא ע\"ג בהמה ביו\"ט משום מחמר דאורייתא:"
+            ],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> יוצאין בכסא כו' ואיש שהיו רבים צריכין לו יוצאין בכסא אחריו כו'.</b> כ\"נ דעת הרי\"ף מדלא הזכיר דין האמור בגמרא והוא תימא שהרי בגמרא אסרו בהדיא כיתוף ומ\"ש מרן הכ\"מ הוא דוחק כמו שיראה המעיין וראיתי למוהר\"ש אלגאזי ז\"ל בספר רצוף אהבה סימן נ\"ט שתי' וז\"ל ויראה שטעמם מכח קושית התוספות שהקשו בד\"ה שאני ילתא דבעיתא שהרי לא התירו אלא בשיש בו צורך רבים ולא באו לתרץ דבת ראש הגולה היתה אלא ס\"ל למפרשים פי' אחרינא דה\"פ אמר רבי אמי ובלבד שלא יכתף פיר' בדין הכסא שאתם שואלים גם אנחנו מקילים ומתירין ובלבד שלא יכתף ואין אנו מחלקין חילוק אחר אלא כיון שלא כיתף מותר אפי' באין רבים צריכין לו וכי קאמר לעיל ריב\"ל אם רבים צריכים לו מותר היינו אפילו בכיתוף כו' יע\"ש:<br><b> והנה </b> פירוש זה כתבו המאירי ז\"ל בשם יש מפרשים שכתב וז\"ל וי\"מ דילתה לא צריכים רבים לה הוה ומפרשי' דאין רבים צריכין לו מותר ובלבד שלא באלונקי ואם רבים צריכין לו מותר ואע\"ג דלא בעית א\"נ בעית אף על גב דאין רבים צריכים לו מותר אפי' באלונקי וזקן שבשכונת ר\"י בר אידי רבים צריכי' לו הוה ולא בעית הוה כו' יע\"ש ולפי פיר' זה צ\"ל דברייתא דקתני אין יוצאין בכסא כו' בכסא על ידי כיתוף קאמר האמנם לדעת רבינו ז\"ל נראה דלא ניתן ליאמר זה דאם איתא דס\"ל כתירוץ י\"מ הללו אם כן הוה ליה להתיר בכסא שלא ע\"י כיתוף אפי' באין רבים צריכים לו ומדבריו שכתב ואיש שהיו רבים צריכים לו יוצאין בכסא אחריו מבואר באין רבים צריכים לו אפי' שלא על ידי כיתוף אסור ותו דאם איתא הו\"ל לאשמועינן ג\"כ דהיכא דבעיתא מותר אפילו באין רבים צריכים לו דהיינו הך דילתא לפירוש י\"מ הללו ולכן נראה לי דס\"ל לרבינו דודאי הך דילתא רבים צריכים לה הוה ומשום הכי שרינן היכא דבעיתא דאי לא הוה צ\"ל רבים משום ביעותא גרידא לא שרינן דלא עדיפא מסומא דקתני בברייתא אין הסומא יוצא במקלו אע\"ג דבעית וכדעת התו' ז\"ל אלא דס\"ל לרבי' דריב\"ל דקא' אם רבים צריכים לו מותר פליג' אהך דר' אמי דקאמר ובלבד שלא יכתף והיינו משום דגריס בההיא דלעיל זקן אחד היה בשכונתינו והיה יוצא באלונקי שלו וכמו שכן הביא הגירסא המאירי שכתב וז\"ל והיו מוצאין אותו באלונ' פ' הוא הכתוף האמור למטה וא\"כ מדחזינן לריב\"ל דפסיק ותני אם רבים צריכים לו מותר משמע דכולה מילתא תליא ברבים צריכים לו דאם לא כן הכי הוה ל\"ל אם רבים צריכים לו ובעית מותר וכבר המאירי ז\"ל נדחק בזה וכתב דזקן דרב יעקב בר אידי בעית הוה והיינו דאשתרי אלונקי לגבייהו וזה ודאי דוחק דא\"כ לא הו\"ל לריב\"ל למסתם סתומי שריותא דידיה כיון דעיקר מילתא תליא בבעית אלא משמע דריב\"ל אפי' באלונקי שרי אם רבים צריכים לו ור' אמי דקאמר ובלבד שלא יכתף אפי' רבים צריכים לו פליג אהא דריב\"ל ופסק רבינו כריב\"ל משום דכיון דמילתא דרבנן היא פסקינן לקולא ואי קשיא לך לפי דרך זה מאי פריך בגמ' איני והא רב נחמן שרא לילתא למיפק באלונקי ואמאי לא משני דר\"ן ס\"ל כריב\"ל דברבים צריכים לו שרי למיפק באלונקי י\"ל דתלמודא הכי פריך דמדחזינן לר\"ן דקאמר לחמא בר אדא זיל לגבי דרבי יעקב בר אידי ובעי מיניה כסא מה אתון ביה וס\"ל דמאי דמספקא ליה לר\"ן היינו ברבים צריכים לו דאי באין רבים צריכין לו הא בריית' היא בהדיא דקתני אין יוצאין בכסא משמע דר\"ן לא שמיע ליה הא דריב\"ל דקאמר אם רבים צריכים לו מותר ומש\"ה מספקא ליה מילתא ואם כן היינו דפריך תלמודא דהא ר\"ן גופיה הוה שרי לילתא וא\"כ היכי מספקא ליה ומשני דשאני ילתא דבעיתא ובהא קים ליה ודאי לר\"ן דשרי וכי הוה מספ\"ל מילתא היינו דוקא ברבים צריכים לו גרידא כנ\"ל ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> מוליכין את הסולם כו'.</b> משנה פ\"ק ד\"ט ב\"ש אומרים אין מוליכין את הסולם משובך לשובך כו' וב\"ה מתירין ופי' רש\"י אין מוליכין קס\"ד כו' סולם המיוחד לכך וניכר שהוא של שובך עכ\"ל ויש לדקדק מאי קס\"ד דקאמר דהא במסקנא נמי הכי הוא כדאמרינן לקמן דסולם של עלי' לכ\"ע אסור דבד\"א דר\"י לפרש הוא דאתא ואפי' לאיכא דאמרי קמא דאמרינן דבני ר\"ח סברי מדקא אמרינן בסולם של עלייה לא פליגי מכלל דת\"ק סבר פליגי מ\"מ פשיטא דלית הלכתא כוותייהו אנא כר\"ח דא\"ל צאו ואסרו מה שהתרתם משום דבד\"א דר\"י לפרש הוא ועיין בהרב ח\"ה ואשר אני אחזה לומר בדעת רש\"י דקי\"ל הלכה כא\"ד בתרא דקאמר אמר ר\"ח בר אמי מחלוקת ברה\"י דב\"ש אית להו דרבי יאודה א\"ר וב\"ה לית להו דר\"י א\"ר אבל ברה\"ר ד\"ה אסור וכמו שכן הוא דעת רבי' בפ' זה וכן דעת הרז\"ה ור' נסים גאון כמו שכתב הר\"ן ז\"ל יע\"ש וס\"ל לרש\"י דלהך א\"ד בתרא מתני' איירי אפילו בסולם של עליה דכיון דטעמייהו דב\"ה משום דס\"ל דבחדרי חדרים דליכא רואים מותר אם כן מה\"ט נמי יש להתיר אפילו בסולם של עליה דאיכא למימר דדוקא בסולם של שובך דאפי' ברה\"ר ליכא חשדא כ\"כ דשובכו מוכיח עליו משום הכי התירו ברה\"י ולא גזרו שמא יבא להתיר אף ברה\"ר משא\"כ בסולם של עליה דברה\"ר כיון דאיכא חשדא ודאית דיאמרו להטיח גגו הוא צריך אפי' ברה\"י אסור גזירה אטו ר\"ה דהא ליתא דהא כיון דהא דר\"ח בר אמי דאוקי לפלוגתייהו דב\"ש וב\"ה ברה\"י הוא משום דס\"ל כת\"ק דר\"א ור\"ש דאמר שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם וכמ\"ש רש\"י ז\"ל בד\"ה תנאי היא אם כן פשיטא ודאי דלב\"ה אפי' בסולם של עליה דאיכא חשדא שרי משום דלא גזרו בחדרי חדרים דהא במי שנשרו כליו בדרך איכא חשדא דיאמרו שכבסן בשבת ואפי' הכי התירו וכן מבואר מדברי התוס' בפרק חלון דף ע\"ז ע\"ב ד\"ה א\"ד דלמאן דלא ס\"ל כרב יש להתיר ברה\"י אפי' בסולם של עליה יע\"ש ועיין בהרא\"ש וכיון שכן ע\"כ צ\"ל דהא דאמרינן בברייתא דלקמן במה ד\"א בסולם של שובך אבל בסולם של עליה ד\"ה אסור ואמרינן דלפרושי דברי ת\"ק היינו משום דס\"ל לר\"י כר\"א ור\"ש דבמקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור ומוקמי שריותא דב\"ה אפי' בר\"ה ומשום הכי קאמר דבשל עליה ד\"ה אסור ובני ר\"ח דקאמרי סולם בא לידינו והתרנוהו ס\"ל ה\"נ כהנהו תנאי דמוקמי' לשריותא דב\"ה בר\"ה וכרב דס\"ל הכי אמנם לפום מאי דקיימא לן כלישנא בתרא דר\"ח בר אמי דמוקמי לשריותא דב\"ה ברה\"י דוקא א\"כ ב\"ה מתירין אפי' בסולם של עליה וזהו שכתב רש\"י קס\"ד בסולם המיוחד לכך כו' כלומר דהיינו ללישנא קמא דר\"ח בר אמי דמוקמי לפלוגתא בר\"ה ומשום דשובכו מוכיח עליו אבל ללישנא בתרא דהלכתא כותיה ב\"ה שרו אפי' ברה\"י כנ\"ל ועל מ\"ש רבינו אע\"פ שכל מקום כו' כאן התירוהו משום שמחת יום טוב והראב\"ד ז\"ל השיג על רבינו וזה לשונו הוא אמר דבר זה כו' אלא העמידה כתנאי כו' עד ובית הלל דשרו בתרוייהו שרו ועיין מה שתי' ה\"ה ואכתי קשה מנ\"ל לרבי' לפרש הכי ולהוציא פשט הסוגייא מפשטה ואמאי לא פירש כפי' רש\"י ותו דאכתי תקשי דכי פריך בגמרא ללישנא קמא דקאמר ר\"ח דברה\"י ד\"ה מותר איני והאמר רב כו' אמאי לא משני דהכא אפילו רב מודה משום שמחת יום טוב ועיין בספר גו\"ה סימן שנ\"א:<br><b> ונלע\"ד </b> לתרץ לקו' הא' דרבינו הוכרח לפרש כן משום דאי כפי' רש\"י דע\"כ צ\"ל אף לרב חנן דר\"א ור\"ש דסברי דכ\"מ שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בח\"ח אסור סבירא לי' דטעמייהו דב\"ה משום דסברי שובכו מוכיח עליו ואפילו בר\"ה מתירין אם כן מנא ליה לר\"ח דלת\"ק דלית ליה הא דר' ושריות' דב\"ה היינו ברה\"י דוקא ולאפושי פלוגתא נימא דכ\"ע מודו בשריותא דב\"ה דהיינו אפילו בר\"ה משום דשובכו מוכיח עליו ופליגי בעלמא אי אסרו בח\"ח או לא דהא עדיפא דאפושי פלוגתא לא מפשינן משום הכי הוצרך לומר רבינו דלכולהו תנאי מתוקמא שריותא דב\"ה ברה\"י דוקא דבר\"ה להאי איכא דאמרי אין סברא שיהו מתירין ב\"ה משום חששא דלהטיח גגו הוא צריך דטעמא דשובכו מוכיח עליו לא ס\"ל השתא ובהכי ניחא קו' הב' דלעיל לא מצי לתרוצי הכי משום דבשלמא לאיכא דאמרי בתרא תריץ שפיר דרב ס\"ל דשאני הכא משום שמחת יום טוב משום דרב ס\"ל דבר\"ה אין סברא שיהיו מתירין דאיכא מראית העין דחמיר אלא ע\"כ שריותא דב\"ה ברה\"י והשתא ע\"כ לומר האי חילוקא דאל\"כ תקשי דוכי ר\"א ור\"ש שבקי ב\"ה ועבדי כב\"ש משא\"כ לאיכא דאמרי קמא דס\"ל דשריותא דב\"ה היינו אף בר\"ה מטעמא דשובכו מוכיח עליו וקאמר דברה\"י מודו ב\"ש דשרי ואהא פריך איני כו' דאי ס\"ל כרב מנ\"ל לחלק בהכי נימא דתרווייהו שווין ומשני כתנאי ודו\"ק ובהא דר\"י אמר רב דאמר כ\"מ שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בח\"ח אסור ראיתי להרב באר שבע בתשו' סי' טז שהקשה מהא דגרסינן בפ' דם שחיטה ובפ' אע\"פ ד\"ס דם שע\"ג הככר גוררו ושל בין השנים מוצצו ואינו חושש ופרש\"י מוצצו דליכא דחזי ליה דהא אר\"י א\"ר כ\"מ שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בח\"ח אסור וליכא למימר דהך ברייתא ס\"ל כת\"ק דר\"א דשוטחם בחמה אבל לא כנגד העם מדלא פריך עליה בגמ' ומשני תנאי היא כדפריך התם בשמעתין ובפ' במה אשה יע\"ש שנתעצם הרבה בקו' זו ולע\"ד נראה ליישב עם מ\"ש התוס' בפ' במה אשה דס\"ב ע\"א ד\"ה והתניא וז\"ל תימא לר\"י דילמא משום מראית העין דוקא הוא דאסור מדרבנן כמו קושר בשיר כו' ואומר ר\"י דשלא יאחזנו בידו משמע אפי' בקומצו דליכא מראית העין אלא איסור דאורייתא איכא ואפי' למ\"ד כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בח\"ח אסור הכא לא שייך למיגזר דאפי' עומד בשוק ונושאן במקומו אין כאן מראית העין עכ\"ל וכונתם לומר דדוקא במידי דע\"כ איכא משום מראית העין בעומד בשוק וכגון ההוא דשוטחן בחמה והולכת סולם דמתני' גזרו אפי' בח\"ח פן יבא לעשותו בשוק אמנם במידי דאפילו עומד בשוק אין כאן מראית העין לא גזרו דכוותה נמי הכא בדם השינים כיון דאפי' עומד בשוק אין כאן מראית העין לא גזרו והרב הנזכר תי' דשמא י\"ל דלא אמר רב כ\"מ שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בח\"ח אסור אלא דוקא במקום שיש לחשוד אותו שעושה איסור דאורייתא כההיא דשוטחן בחמה שאם יראו יסברו שכבסן בשבת שהוא איסור מלאכה דאורייתא אבל הכא גבי דם אדם אפי' אם פי' לגמרי אינו אסור אלא מדרבנן מפני מראית העין לא גזרו רבנן לאסור אפי' בח\"ח וכן חילקו התוס' בהדיא בפ' אע\"פ גבי צינור שעלו בו קשקשין עכ\"ד ולע\"ד ק' שהרי הכא נמי דכוותה בדם שפיר יש לחשוד אותו שעושה איסור תורה וכמו שכת' רש\"י בפרק אע\"פ בד\"ה וחילופה שם וז\"ל כלומר דמדפריש איסור מדרבנן דמיחלף בדם בהמה ואתו למי' דם בהמה אכל ומש\"ה אמר דדם שע\"ג הככר גוררו דאמרי' דם קא אכיל ואם כן אמאי לא גזרי' אפי' בח\"ח דומי' דמי שנשרו כליו ותו דאכתי תקשי מה יענה לדעת הר\"ן שכתב בפ' אעפ\"י דטעמא דדם השינים משום דליכא דחזי ליה כמ\"ש רש\"י ואילו מדברי הר\"ן בשמעתין מוכח דלא ס\"ל כחילוק התו' מדהוצרך לתרץ לההיא דצינור שעלו בו קשקשים בפנים אחרים ולכן היותר נכון מ\"ש ודע שהתו' שם ד\"ה אין מוליכין הקשו וז\"ל תימה אפי' הכין אותם מאתמול מ\"מ אית בהו משום צידה וי\"ל דמיירי בקטנים שלא פרחו ע\"ש וכפי דבריהם צ\"ל דהא דאמרינן לקמן די\"א אפיסק' דואם אין שם אלא הם כו' ה\"ד אלימא במפורחים איכא למימר הנך אזלו לעלמא כו' הכי קאמר אלימא במפורחים פריח' מועטת כו' דאילו בפריחה גדולה תיפוק ליה משום איסור צידה ושלא כפי' רש\"י ז\"ל שם וכן כתב הר\"ן בשיטה מקובצת למוהר\"א לפפא ז\"ל ועיין בפר\"ח ז\"ל סימן תצ\"ז ס\"ק ובב\"ח ז\"ל ובספר תפארת שמואל נתקשה בזה והניחו בצ\"ע והרא\"ש ז\"ל אמתני' דזמן שחורים ומצא לבנים הק' קו' התוס' ז\"ל משם הר\"י ותיר' כתי' התוס' ויש לגמגם דאמאי נטר להקשות אמתני' דזימן שחורים ולא ק\"ל אמתני' דידן כמו שהקשו התוס' ז\"ל ולכאורה עלה בדעתי לומר דה\"ט משום דבמתני' דידן איכא למימר דמאי דקתני מוליכין את הסולם משובך לשובך מיירי ליתן להם מזונות ולא ליקח מהם לצורך אכילת י\"ט והתו' אפשר לשיטת' שכתבו בריש אין צדין ד\"ה ואין נותנים דכל שאסור משום צידה אסור ליתן להם מזונות גזירה שמא יצודם ומשום הכי ק\"ל שפיר דאפילו נימא דמתני' מיירי ליתן להם מזונות קשה דכיון דאסור לצודם אסור ליתן להם מזונות אלא דהא ליתא מדאמרינן לקמן אלמא גבי שמחת י\"ט ב\"ש לחומרא כו' משמע בהדיא דהולכת סולם דמתניתין לצורך אכילת י\"ט היא ולכן נראה דממתני' לא ק\"ל דאיכא למי' דמיירי בגוזלות מקושרים וא\"נ בקטנים כ\"כ שלא פרחו עדיין כלל אבל ממתני' דהתם ק\"ל שפיר דמדקתני זמן שחורים ומצא לבנים כו' משמע דמיירי בגוזלות הפורחים וזה פשוט עוד ראיתי לעמוד אמ\"ש התוס' שם באותה סוגייא בד\"ה ולא היא וא\"ת והא כ\"מ דתני במה לחלוק וי\"ל דהיינו במשנה אבל לא בברייתא עכ\"ד ויש לדקדק לכאורה לדבריהם ז\"ל מהא דגרסינן בפרק ע\"פ דק\"ב אמר רב נחמן ב\"י מאן תנא עקירות ר\"י דתניא חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהם לילך לבה\"כ כו' וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחילה אר\"י בד\"א בזמן שהניחו שם מקצת חברים אבל לא הניחו שם מקצת חברים כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע ופרשב\"ם ז\"ל שם מכלל דרבנן פליגי עליה דאף ע\"ג דלא כו' דאמרינן בעירובין כ\"מ שאמר ר\"י במה לחלוק ולכאורה היינו יכולים לומר דר\"ן ב\"י דקאמר התם מאן תנא עקירות ר\"י ס\"ל כבני ר\"ח דהכא דסברי דאפי' במה דברייתא לחלוק ומ\"ש התו' הכא אינו אלא לר\"ח דקאמר ר\"י טעמא דת\"ק קא מפרש אך ק' לזה ממ\"ש התו' ז\"ל שם בד\"ה תניא כותיה דר\"ח וז\"ל פירש רשב\"ם הא דלא מייתי סיעתא מרבנן דר\"י כו' וי\"ל משום הכי לא מייתי סיעתא מיניה משום דאיכא למ\"ד בסנהדרין דבמה נמי לפרש ע\"כ וק' טובא דלפי מ\"ש בשמעתין אמאי הוצרכו לזה ואמאי לא כתבו בפשטות דמשום הכי לא מייתי סיעתא מינה משום דבמה דברייתא לפרש למאי דקי\"ל כר\"ח וכן ק' לדעת הרא\"ש דבשמעתין כתב וז\"ל תניא אמר ר\"י בד\"א בסולם של שובך כו' ולפרושי דברי הת\"ק אתא והכי הלכתא משמע דס\"ל דבמה דבריי' לפרש ואילו בפרק ע\"פכתב וז\"ל ואיני יודע למה כתב הרי\"ף לא סמכינן אשינוייא דר\"ן ב\"י אין שינוייא מבורר בגמרא יותר מזה דכיון דמצא ברייתא דעקירות ר\"י ופליג את\"ק דבד\"א דברייתא ד\"ה פליג את\"ק ואם כן ברייתא קמייתא כו' יע\"ש:<br><b> ולכן </b> נראה לי דמ\"ש התוס' וי\"ל דהיינו במשנה אבל לא בברייתא אין כונתם לומר דבמה דבריית' בכולהו דוכתי בא לפרש כמו אימתי דמתני' אלא כונתם משום דמשמע להו דמ\"ש ר\"י כ\"מ דאמרי' במה לחלוק אימתי לפרש הכונה לומר דלא אשכחן בשום דוכתא במה דר\"י לפרש ואהא כתבו דהיינו דוקא במשנה אבל לא בברייתא כלומר דבברייתא לא נאמר כלל זה וזמנין דבא לפרש ומיהו היינו דוקא היכא דאיכא הוכחה דלפרש דברי ת\"ק הוא דאתא הא לא\"ה סתמא דמילתא לחלוק בא והיינו דקאמרי' בגמ' ממאי דמדקתני מוליכין את הסולם משובך לשובך משמע דהא לא\"ה אפי' ר\"ח הוה מודה דלחלוק הוא בא ומשום הכי ק\"ל שפיר דאמאי לא מייתי סיעתה מרבנן דר\"י משום דכיון דליכא הוכחה דלפרש הוא בא סתמא דמילתא בד\"א לחלוק הוא בא כמו במה דמתניתין ואהא הוצרכו לומר משום דאיכא מ\"ד דבמה דמתניתין נמי לפרש אפי' בלתי הוכחה והיינו דק\"ל להרא\"ש ז\"ל על דברי הרי\"ף וקאמר דבד\"א דברייתא ד\"ה פליג את\"ק כלומר היכא דאיכא הוכחה שוב ראיתי להמרדכי ז\"ל שם ר\"פ ע\"פ שכתב וז\"ל ת\"ק דר\"ח כו' וא\"ת ואמאי לא מייתי סיעתא לר\"ח מת\"ק דר\"י דלעיל כו' וי\"ל משום דמצי למימר דההיא דלעיל כולה ר\"י היא ולפרש מילתא דת\"ק כו' וא\"ת והא אמרי' בסנהדרין דלכ\"ע במה לחלוק י\"ל ה\"מ במשנה אבל לא בברייתא עכ\"ל. ולדעת התוס' ז\"ל יש ליישב כמו שכתבתי מיהו מ\"ש המרדכי דלכ\"ע במה לחלוק תימ' הוא דהא ריב\"ל ס\"ל בפי' כו' דבמה נמי לפרש וצ\"ע וע\"פ מה שכתבתי נראה שיש ליישב מ\"ש התוס' בפ\"ק דגיטין ד\"ז ע\"ב ד\"ה אמר ר\"י אימתי כו' ועי\"ל דנראה כו' דדוקא במשנה אימתי לפרש אבל בברייתא לא עכ\"ל ולכאורה נראה שהתוספות מחלפה שיטתייהו מן הקצה אל הקצה דבשמעתין כתבו דבמה דברייתא לפרש ואלו בגיטין כתבו דאימתי דברייתא לחלוק אכן כפי מ\"ש הנה נכון שדבריהם שפה אחת ודברי' אחדים שכוונתם ז\"ל דבברייתא לא נאמר כלל זה ובמה ואימתי שוין הן דלפעמים בא לחלוק ולפעמים בא לפרש ובדברי התוס' דגיטין שכתבו דאימתי דברייתא לחלוק קשה טובא מהא דגרסי' בריש מגילה אמתני' דקתני מגילה נקראת בי\"א בי\"ב כו' אמ\"ר בב\"ח אמרי' זו דברי ר\"ע סתומאה אבל חכמים אומרים אין קורין אותה אלא בזמנה מיתיבי אמר ר\"י אימתי בזמן שהשנים כתקנן וישראל שרויים על אדמתם אבל בזמן הזה הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה ר\"י אליבא דמאן אלימא אליבא דר\"ע אפילו בזמן הזה איתיה להאי תקנתא (דהא ר\"ע בזה\"ז ואומר במתני' דמקדימין) אלא לאו אליבא דחכמים ובזמן שהשנים כתקנן מיהא קרינן תיובתא והשתא כפי דברי התוספ' ז\"ל מאי קושיא נימא דר\"י בא לחלוק דלר\"ע אפי' בזמן הזה ואתא ר\"י למימר דדוקא בזמן שהשנים כתקנן הוא דקורין ורבנן דר\"ע הכי נמי דסבירא להו דאפי' בזמן שהשנים כתקנן אין קורין אותה אלא בזמנה אלא ודאי משמע דאמתי דר\"י לפרש הוא בא ואפי' בברייתא ומש\"ה פריך שפיר דאפי' בזמן הזה איתא להאי תקנתא ואע\"ג דבסנהדרין אמרי' דרמי ב\"ח ס\"ל דאמתי נמי לחלוק מ\"מ פריך תלמודא הכא שפי' אליבא דרבי יוחנן דר\"י ס\"ל בפ' חלון דאמתי לפרש וכן ק' למ\"ש הרב יבין שמועה דקכ\"א בכלל קל\"ח וז\"ל כל דברי ריב\"ל הם בדיוק אמר כ\"מ שאמר ר\"י למעט דרבי יהודה אין תנא אחרינא דקאמר אמתי ובמה אינו נוהג כלל זו אמר אינו אלא לפרש דברי חכמים לומר דדוקא כי קאי ר\"י אחכמים אבל כי קאי ר\"י אתנא אחרינא לא ע\"כ וק' טובא דלפי זה אמאי לא משני דר\"י קאי אדר\"ע ואתא ר\"י לחלוק אר\"ע וא\"נ אמאי לא משני דהך ברייתא רבי יוסי בר יהודה היא וכדמתרץ רב אשי בתר הכי דהשתא אי' למימר שפיר דאמתי לחלק בא וצ\"ע:<br><b> שוב </b> אחר זמן מצאתי בשיטה מקובצת למסכת בבא בתרא מב\"י בדף קל\"ב ע\"ב אמאי דאמרינן התם בגמרא תנן ר\"י אומר אם קבלה עליה אע\"פ שלא כתב לה אבדה כתובתה מכלל דת\"ק סבר כתיבה וקבלה בעי וכ\"ת כולה ר\"י היא והא תניא אמר ר\"י אימתי שהיתה שם וקבלה עליה כו' ופי' רשב\"ם שם דר\"י לפרושי דברי ת\"ק הוא דאתא כדאמ' בסנהדרין אמתי לפרש יע\"ש שכתב משם תוספ' הרא\"ש וז\"ל וקשה לישני' דרמב\"ח דאמר בפרק ז\"ב דאמתי לחלוק ועוד לפי פי' ר\"ת ז\"ל דפיר' דאפילו למ\"ד אמתי לפרש ה\"מ במתני' אבל בברייתא לא ומכח ההיא דדם הניתז כו' וי\"מ דהכי פריך מדאשכחן תנא דפליג אר\"י אית לן למימר דת\"ק דמתני' היא ולא נאמר ג' מחלוקות בדבר ורבי' מאיר תי' דהכי פריך והא תניא ר\"י אומר אמתי כו' ואם איתא דמתני' כולה רבי יוסי היא ופירושה דאו הא או הא סגיא אם כן אין שייך לומר אימתי בזמן שהיתה שם וקבלה עליה שהרי אמתני' קאי ומתני' מוכחא בהדיא דלא בעי קבלה דלא שייך למתני אמתי אלא היכא דמילתא דת\"ק נשנית בסתמא כגון ההיא דדם הניתז דאיכא לפרושי מילתיה דת\"ק בכל ענין ואיכא לפרושי דוקא שאין שם דם אלא הוא ועלה שייך למתני אמתי וכן בכל דוכתא דאיכא אמתי דוק ותשכח אבל הכא אם איתא דכולה רבי יוסי היא א\"כ פי' בהדיא דבכתיבה או בקבלה סגיא ואם כן על מה קאי ר\"י שאמר אמתי אלא ע\"כ רבי יוסי פליג את\"ק ורבי יאודה לפרושי דברי הת\"ק הוא דאתא והא דאמרי' דאמתי לפ' במתני' דוקא אבל בברייתא לא ה\"ק כ\"מ שאר\"י במשנה לפ' אבל בברייתא יש מהן לפ' והכא מוכח דבע\"כ לפרש הוא דאתא כדפי' עכ\"ל:<br><b> ושמח </b> לבי כמוצא שלל רב ודע שעל פי דברי הרא\"ש ז\"ל הללו יש ליישב מה שהקשינו לדעת התוספות מההיא דריש מגילה דאיכא למימר דתלמודא הכי פריך ר\"י אליבא דר\"ע אפי' בזה\"ז איתיה להאי תקנתא כלומר דר\"ע בזמן הזה הוא וקאמר דמקדימין ואם כן לא שייך לומר אמתי בזמן שהשנים כתקנן שהרי אר\"ע קאי ור\"ע קאמר בהדיא דאפי' בזה\"ז קורין ולא הול\"ל בהאי לישנא אלא הכי הול\"ל ר\"י אומר בזה\"ז הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה אלא לאו אליבא דרבנן שהיו קודם החרבן קאי דהשתא שייך שפיר לישנא דאמתי ודוק אלא שיש לדקדק לכאורה בעיקר תי' זה שהרי בההיא דדם הניתז דפרק כסוי הדם דפ\"ח משמע בהדיא מדברי התוס' שם ד\"ה רבנ' ובפ\"ק דגיטין דהכי הוו גרסי וכסהו מלמד שכל דמו חייב לכסות מכאן אמרו דם הניתז כו' חייב לכסות ר\"י אומר אמתי בזמן שאין שם דם אלא הוא וכתב שם ר\"ת דהכא הלכ' כר\"י דבמתני' בא לפרש אע\"ג דבברייתא ע\"כ בא לחלוק דבהדי' קתני כל דמו הרי דאע\"ג דבדברי ת\"ק מפורש בהדיא דפליג אר\"י אפ\"ה קתני לישנא דאמתי וא\"כ ה\"נ נימא הכי ויש ליישב דהתם שייך שפיר לישנא דאמתי ואע\"ג דפליג אתנא קמא בהדיא דהתם קאי אימתי אמ\"ש ת\"ק מכאן אמרו חכמים דם הניתז כו' חייב לכסות ואהא קאי ר\"י לומר דאמתי אמרו חכמים בזמן שאין שם דם אלא הוא ואף ע\"ג דהרא\"ש שם בפ' כ\"ה דקס\"א ע\"ג לא הביא בגירסתו בדברי ת\"ק מכאן אמרו נר' שט\"ס הוא וכמובן כנ\"ל ודע שמדברי תוספי הרא\"ש נראה שיש להוכיח כמ\"ש הרב יבין שמועה דוקא כי קאי ר\"י אחכמים אמתי לפרש אבל כי קאי אתנא אחרינא לא נאמר כלל זה דאי כפי דעת הרב אדק\"ל להרא\"ש לפר\"ת תיקשי ליה נמי לדידי' דמאי פריך לישני דמתני' כולה ר' יוסי היא ואמתי דקתני ר\"י לחלוק הוא דהא כי קאי אתנא אחרינא אמתי דר\"י לחלוק אלא משמע דאפילו כי קאי ר\"י אליבא דתנא אחרינא אמתי לפרש ולמאי דאקשינן לעיל מההיא דפ\"ק דמגילה מצאתי בשיטה כ\"י להריטב\"א שכתב וז\"ל והא דמסקינן ליה בתיובתא ולא אמרינן דר\"י דעת ג' הוא ופליג אדר\"ע וארבנן משום דהא לא ניחא דפליג אכולהו דהא מיירי במתני' ולא פליג ולא ניחא ליה נמי למימר דברייתא ר\"י בר יאודה ומתני' ר\"י ותרי תנאי אליבא דר\"ע דהא ניחא לן לאוקומי מתני' כר\"ע ואידך כרבנן ותיהוי תיובתא דרב אחא מלאוקמא ר\"ע בתרי תנאי עכ\"ל ועיין במה שכתב מרן הכ\"מ פ\"ד מה' ברכות דין ד' ובמה שכתב פ\"י דהלכות ט\"מ דין י' ובמה שכתב רבי' בפי' המשנה בעירובין פ' חלון משנה המתחלת נותן אדם שנראה מדבריו שהוא פוסק כר\"י דבמה דברים אמורים לחלוק הפך דעת מר\"ן ועיין במ\"ש מרן הכ\"מ הלכות ע\"ז פ\"ח דין ומשמע בהדיא מדבריו שרבינו סובר דאמתי דר\"י לפרש אפי' בברייתא ועיין במ\"ש מרן הכ\"מ רפ\"ה מהל' עיה\"כ ומצאתי למוהר\"ח בנבנשתי בשיטה כ\"י למסכת סנהדרין פ\"ד מיתות דף ס\"ב שכ' על דברי מרן אלו וז\"ל ולי נראה דכבר כתבו התוספ' בעירובין דה\"ד במשנה אבל לא בברייתא ושמא י\"ל דה\"ד בשלא הוזכר מחלוקת זה אלא בברייתא אבל בשהוזכר מחלוקת זה במשנה אע\"ג דאמתי דר\"י אינו אלא בברייתא אינו אלא לפרש עכ\"ל ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה דברי התוס' דפ\"ק דגיטין שכתבנו לעיל דמבואר שם דס\"ל דאפי' כשהוזכר מחלוקת זה במשנה ודברי ר\"י גילה דקתני אמתי אפי\"ה בברייתא לחלוק הוא בא וכ\"ש בההיא דמר\"ן ז\"ל ועיקר קו' כבר כתבתי דלק\"מ ודוק:<br><b> וכן </b> דעת הרי\"ף בפרק כל הנשבעין ועיין בס' מקראי קדש למורינו הרב המופלא דף קי\"ז ע\"א שתמה עליו וז\"ל ומה שכתב דאמתי לפרש ליתא דהיינו דוקא במשנה אבל לא בברייתא וכן כתב הוא עצמו בכמה דוכתי עכ\"ד ולא קשיא מידי שדעת רבינו כדעת הרי\"ף ודלא כהתוס' ומ\"ש שכן כתב מרן בכמה דוכתי אדרבא נהפוך הוא שבפ' ד' מה' ברכות כתב כדעת הרי\"ף ורבי' דאפי' במה דברייתא לפרש ועוד נראה שאף התוס' מודים היכא דליכא הוכחא דלחלוק הוא בא וכמ\"ש לעיל ואם כן נמצא דשפיר כתב מרן הכ\"מ שהרי התם ליכא הוכחא דלחלוק הוא בא אחר זמן רב נדפס ס' לשון למודים למוה' ז\"ל וראיתי לו שם בחלק א\"ח סי' צ\"ד שעמד בזה בקצת דברים שכתבנו ע\"ש באורך ודוק עוד ראיתי לעמוד על מ\"ש רש\"י שם באותה סוגיא בד\"ה סולם בא לידינו וז\"ל הולכת סולם של עלייה לשובך מה שהכריחו לרש\"י לפרש כן עיין להר\"ב ח\"ה ז\"ל ובס' מאיר עיני חכמים כתב דפי' כן משום דאי דחזרת סולם של עליה בא לידיהם אם כן קשה מה ראו להורות כרשב\"א ולא כר\"י דאסר אבל השתא דפירש דהולכת סולם התירו אתי שפיר דפסקו לפי סברתם אליבא דכ\"ע דאף ר\"י לא פליג ארשב\"א וקאמר דבסולם של עליה ד\"ה אסור אלא בחזרה אבל בהלכה אפי' ר\"י מודה עכ\"ד ודבריו תמוהים בעיני דאם כן אמאי הוצרכו בתלמודא לומר אינהו סבור מדקאמר ר\"י כו' מכלל דת\"ק פליגי נימא דאינהו ג\"כ סברי דר\"י לפרושי דברי רשב\"א הוא דאתא אלא דס\"ל דר\"י קאי אחזרה ואתא לפרושי ולמימר דדוקא בסולם של שובך התירו ב\"ה בחזרה משום דשובכו מוכיח עליו אבל בשל עליה ד\"ה אסור בחזרה דחיישינן שמא יאמרו להטיח גגו הוא צריך אבל בהולכה משום צורך י\"ט כ\"ע מודו ור\"ח סבר דאפילו בהולכה קאמר מדקתני משובך לשובך וכבר ראיתי למוהר\"ש אלגאזי בספר הליכות אלי דף ע\"ח ע\"ב שהוקשה לו כן בגופא דשמעתתא ותירץ וז\"ל וי\"ל דאי ר\"י קאי אחזרה א\"כ ר' דוסא דקאמר בתר הכי מטהו מחלון לחלון לא שייך גבי חזרה עכ\"ד ואין תירוצו מובן אצלי דהא מצינן למימר שפי' דס\"ל לבני ר\"ח דר' דוסא קאי אתנא קמא ומאי דקא שרי ת\"ק קא אסר ר\"י וכדס\"ל לר\"ח לאיכא דאמרי בתרא ולכן נר' דס\"ל לתלמודא דע\"כ ר\"י קאי אהולכה ג\"כ דבשל עליה אסור דאי בהולכה שרי אפי' בחזרה נמי שרי לב\"ה דהא טעמייהו דב\"ה דשרו בחזרת סולם של שובך אע\"ג דקא טרח טירחא שלא לצורך היינו משום דס\"ל דהתירו סופן משום תחילתן וכ\"כ המאירי וא\"כ מהך טעמא יש להתיר אפי' בשל עליה גם כן אלא ודאי משמע דאפילו בהולכה אסר ר\"י ועיין בשיטה מקובצת למוהר\"ב כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קיט) </b> אבל הכא גבי דם אדם אפילו אם פירש לגמרי כו'. תמהני מאי איכא בין דם אדם שפירש לגמרי ובין דם שעל הככר והא האי שאם פירש לגמרי דאסור משום מראית העין היינו ע\"כ שלא יחשדוהו שדם בהמה הוא וה\"נ בדם שעל הככר דאטו דם שעל הככר דגוררו הוא משום שלא יחשדוהו שדם אדם הוא ולאחר שפירש בא על הככר וא\"כ הא החשש שיש בדם אדם שפירש לגמרי איכא נמי בדם שעל הככר או שבין השיניים אי שייך גם בזה חשדא דלאו מן השינים הוא תו איכא חשדא דדם בהמה הוא וא\"כ לפ\"ז אמאי צריך המחבר להקשות מדברי רש\"י ז\"ל והרי אפילו בלא זה ע\"כ האי דאסור משום מ\"ע היינו שיחשדוהו שדם בהמה הוא:<br><b> וי\"ל </b> דהמחבר הביא דברי רש\"י ז\"ל משום דלמאי דקיי\"ל דדם שמלחו או שבישלו אינו עובר עליו כזעירי א\"כ ניהו נמי דיחשדוהו שדם בהמה הוא מ\"מ הא א\"א למחשדי' דאכל דם חי ותפל משום דבטלה דעתו אצל כל אדם אלא ע\"כ שיחשדוהו דאוכל דם שמלחו או שבישלו דהוא נמי אסור מדרבנן וא\"כ י\"ל דמשום הכי ליכא בדם שבין השינים מפני מראית העין משום דאפילו אם אכיל דם בהמה באופן זה נמי לא עבר אלא מדרבנן ולא דמי להאי דשוטחן בחמה דהוי דאורייתא ולהכי מביא המחבר דברי רש\"י ז\"ל משום דס\"ל לרש\"י ז\"ל דדם שבישלו נמי אסור מדאורייתא וכמ\"ש רש\"י בחולין דף ק\"ט סוף ע\"א דחלב בהמה חייב כרת אם לא קרעו לאחר בישולו וא\"כ הרי גם בדם שבין השינים יש בו נמי חשד באיסור דאורייתא. אבל יהי' איך שיהיה לא ידענא איך הי' הס\"ד לומר דליכא משום מראית העין בדם שבין השינים משום דהחשד אינו אלא באיסור דרבנן דא\"כ הא גם הדם שעל הככר יהי' מותר בחדרי חדרים והו\"ל לתנא לאפלוגי בדידי':<br><b> ובעיקר </b> הדבר הנ\"ל של הרב באר שבע אני תמה וכן בהאי שכתבו התוס' בפ' אע\"פ גבי צינור שעלו בו קשקשים שהביא רבינו המחבר שכתבו שם נמי דבאיסור דרבנן לא גזרו בחדרי חדרים קשה לי דלמ\"ש התוס' בשבת דף צ\"ה ע\"א בד\"ה הרודה כו' דבנין ביו\"ט אינו אסור אלא מדרבנן משום עובדין דחול אבל מדאורייתא מותר לבנות ביתו ביו\"ט משום מתוך דהמגבן כו' דחייב בשבת משום בונה כו' וא\"כ לפ\"ז אי נימא דבאיסור דרבנן לא גזרו בחדרי חדרים א\"כ מאי קאמר רב חנן בר אמי בפ\"ק דביצה דף ט' ע\"א באידך לישנא שם מחלוקת ברשות היחיד דב\"ה לית להו דרב יהודה אמר רב דאפילו בחדרי חדרים אסור. ולפי הנ\"ל הא אפילו אי חשדי לי' דלהטיח גגו הוא צריך מ\"מ הא ליכא בזה אלא איסור דרבנן דמדאורייתא מותר משום מתוך שהותרה כו' ובדרבנן הא אמרת דלא אמר רב דאפילו בחדרי חדרים אסור ומאי האי נמי דפריך התם לימא רב דאמר כב\"ש והרי י\"ל דב\"ש וב\"ה תרוייהו כרב ס\"ל (אי נימא דס\"ל לרב דדוקא באיסור תורה אסור אפילו בחדרי חדרים וכנ\"ל). אלא דה\"ט דב\"ש וב\"ה. משום דאזלי לשיטתייהו. דב\"ש דלית להו מתוך שהותרה כו' א\"כ הרי אם הטיח גגו ביו\"ט עובר אל\"ת דמלאכה דאורייתא. מ\"ה גם ברה\"י אסור: אבל לב\"ה דאית להו מתוך שהותרה כו'. וא\"כ הא ליכא בהטיח גגו ביו\"ט אלא איסור דרבנן ומש\"ה ברה\"י מותר. ולפ\"ז מאי פריך התם הש\"ס לימא רב דאמר כב\"ש:<br><b> ודוחק </b> לומר דהאי דיאמרו דלהטיח גגו הוא צריך היינו באין בזה צורך כלל ליו\"ט. דאטו בשופטני עסקינן. דבשלמא בחוה\"מ דאיסורו קיל איכא למיחש לזה דמכוון במלאכתו במועד. כיון דהוא בטל ממלאכה שהוא אינו דבר האבד משא\"כ ביו\"ט עצמו (וכן ללישנא קמא י\"ל כן והבן):<br><b> ועיין </b> בר\"ן פ' המביא דף כ' ע\"א בד\"ה דמר שרקי לי' תנורא כו' שכתב להדיא דגם הטחת טיט מותר מה\"ת בין גיבולו ובין טיחתו. ודברי הר\"ן אלו אשתמטתי' לגיסי הגאון בעל חתם סופר ז\"ל חא\"ח סי' ק\"ן בסופה. שכתב דדוקא עשיית אוהל מותר מה\"ת ולא הבונה בטיט וסיד דאיכא משום ממרח. והא ליתא וכמ\"ש:<br><b> אבל </b> נראה דגברא רבה אמר מלתא אין מזניחין אותו. והיינו דמרי גיסי הגאון שם קאי אדברי תוס' שבת הנ\"ל והמה לשיטתייהו. דבפ' אעפ\"י הנ\"ל ע\"כ ס\"ל דטיחה ומירוח ביו\"ט אסור מה\"ת. ולא כפי' הר\"ן הנ\"ל. דאל\"כ הא יקשה לדידהו קושייתי הנ\"ל. דמאי פריך לימא רב דאמר כב\"ש הא אי טיחה ומירוח מותר מה\"ת ביו\"ט ואינו אסור אלא מדרבנן משום דמחזי כעובדין דחול, א\"כ הא ליכא תו משום מראית העין גם לרב. אע\"כ צ\"ל דס\"ל להש\"ס דטיחה ומירוח ביו\"ט אסור מה\"ת. ולפיכך פירשו באמת בתוס' שם בפ' המביא דלא כהר\"ן. וס\"ל נמי דלשמא ימרח נמי לא חיישינן וכמ\"ש הרא\"ש שם. והיינו משום דלמאי שכתבו בכתובות בפ' אעפ\"י ע\"כ הדבר מוכרח כן. ונכונים דברי מר גיסי הגאון בעל חתם סופר ז\"ל בסי' הנ\"ל ודו\"ק.<br><b> אמנם </b> אכתי מוכח מסוגיא דשבועות דף ט\"ו. כדעת הר\"ן ז\"ל בפ' המביא הנ\"ל. דטיחה ומירוח מותר ביו\"ט מה\"ת. דהא ע\"כ דמצוה לא מקרי צורך קצת דאל\"כ הי\"ל לומר דבנין מקדש מותר ביו\"ט משום מתוך דמגבן כו'. דחייב בשבת משום בונה. והתם נמי א\"א הי' למבני קודם יו\"ט:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> שנאותין בו אפילו בחול כו'.</b> הנה הסמ\"ק כתב וז\"ל כל מה שנאותין ממנו בי\"ט משלחין כגון סנדל המסומר והוא תמוה שהרי מתני' היא בהדיא אבל לא סנדל המסומר והרב שיורי כנה\"ג בסימן תקי\"ו סעיף א' כתב וז\"ל ומצאתי בלקוטי מוהרי\"ל שבסוף דרשותיו עמד בזה ותירץ דהתוס' בפ' במה אשה ד\"ס ד\"ה בסנדל כתבו בתי' הא' דסנדל המסומר מותר לשלחו כו' ובינותי בדברי מוהרי\"ל וראיתי שהוא מבין בדברי התוס' דפרק במה אשה שהן ב' תירוצים תי' הא' וי\"ל תי' הב' ונראה לר\"י וס\"ל דלפי תי' הא' שתירץ דהחמירו בו לפי שבא תקלה על ידו כי היכי דאסר ליה בשמעתין ראב\"ש לטלטלו לכסות בו את הכלי אע\"פ ששאר כלים שמלאכתן לאיסור שרי לטלטלן לצורך גופן ומקומן כו' לרבנן דראב\"ש כי היכי דשרי לטלטלו לצורך גופו ומקומו מותר לשלחו ביום טוב ולתירוץ הב' אפילו לרבנן דראב\"ש אסור לשלחו ביום טוב אף ע\"ג דשרי לטלטלו והסמ\"ג ס\"ל כתי' הא' דלרבנן דראב\"ש מותר לשלוח סנדל המסומר בי\"ט ויש לתמוה אפילו נימא דבתי' הא' הא בהא תליא ולמאן דאסר לטלטלו אפי' לצורך גופו ומקומו אסור לשלחו בי\"ט ולמאן דמתיר לטלטלו מותר לשלחו היכי שבק סמ\"ק סברת ראב\"ש ופסק כמחלוקתו הרי מסקינן בפ' החולץ סתם במשנה ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם משנה והכא אע\"ג דאיכא מחלוקת בברייתא בפ' במה אשה בפ\"ק דביצה סתם לן תנא כראב\"ש דתנן אבל לא סנדל המסומר וכ\"ת כיון ששנה בברייתא סברת החולק בסתם הו\"ל כרבים ויחיד ורבים הלכה כרבים ליתא שהרי ר\"י במשנה ס\"ל כראב\"ש מדקאמר אף לא סנדל לבן משמע דמודה לת\"ק בסנדל המסומר כו' ע\"ש שהאריך ליישב דברי מוהרי\"ל ואשתומם על המראה איך יצאו דברים אלו מפה קדוש דאיך יעלה על הדעת לומר דמתני' דקתני אבל לא סנדל המסומר ראב\"ש היא דס\"ל דאסור לטלטלו ומשום הכי אסור לשלחו ונהפוך הוא דבשמע' קאמר אביי בהדיא סנדל המסומר מותר לטלטלו מדקתני אין משלחין ואי ס\"ד אסור לטלטלו השתא לטלטולי אסור לשלחו מבעיא גם מ\"ש עוד היכי שבק סמ\"ק סברת ראב\"ש ופסק כמחלוקותו כו' הם דברים תמוהים דבפ' במה אשה אמרינן בהדיא אמר רב אחדבוי אמר רב מתנה אין הלכה כראב\"ש ואם כן משום הכי פסק הסמ\"ק כרבנן דראב\"ש וליכא למימר דהיכי שבק סמ\"ק סברת ראב\"ש שכתב הרב לאו דוקא וכונתו להקשות לרב מתנה ג\"כ דהיכי קאמר דאין הלכה כראב\"ש הא הו\"ל סתם במשנה ומחלוקת בבריית' דהא ליתא דאם כן מאי קא ק\"ל בתר הכי וז\"ל ועוד שהרי כתב הר\"ן דאי שקיל וטרי תלמודא אליבא דסתם משנה הלכה כסתם והכא בין בפ\"ק דביצה בין בפרק במה אשה שקלו וטרו אמוראי אליבא דסתם ותו שהרי כתב הרשב\"א והביאו מוהר\"ב בתשובה סי' א' ד\"ה דאיכא אמוראי טובא דפסקי דסתם במשנה ומחלוקת בברייתא הלכה כברייתא ואפשר ליישב דבריו דלרב מתנה ודאי אין להקשות דהיכי פסק דאין הלכה כראב\"ש כיון דהוי סתם במשנה ומחלוקת בברייתא משום דאיכא למימר דרב מתנה פליגא אההיא דפ' החולץ וס\"ל דהלכה כמחלוקת דברייתא מיהו לדעת הסמ\"ק ק\"ל דהיכי פסק כרב מתנה כיון דמסקינן בפ' החולץ דהלכה כסתם משנה אלא דעדיפא מינה היה לו להרב להקשות ממאי דפריך התם אהא דרב מתנה פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים ומשני מ\"ד מסתבר טעמא דראב\"ש קמ\"ל ואם איתא מאי פריך הא טובא אשמועינן דאין הלכה כסתם משנה והנראה שאשתמיטיה מיניה:<br><b> וליישב </b> דעת הסמ\"ק ז\"ל נראה לי דהסמ\"ק הוק' לו כקו' התוס' ורש\"י ז\"ל שהקשו בהא דרב ששת שרא לשדורי תפילין ביומא טבא ואקשינן עלה ממתני' דקתני זה הכלל כל שנאותין ממנו בחול משלחין אותו בי\"ט והק' התוס' ורש\"י דא\"כ סנדל המסומר נמי אמאי אין משלחין אותו בי\"ט הא ניאותין בו בחול ותירץ דסנדל המסומר אסור לשלחו דילמא אתי לנועלו משא\"כ תפילין דאי מנח להו ליכא איסורא והסמ\"ק ז\"ל לא ניחא ליה בהאי תי' ואפשר משום דס\"ל דאסור להניחן וכמו שכן נראה מדברי התוס' בפרק במה אשה מדלא תי' כן וכמו שאכתוב לקמן ואשר ע\"כ הוצרך לומר דרב ששת דס\"ל דמתני' ה\"ק כל שנאותין ממנו בחול משלחין אותו בי\"ט ע\"כ ס\"ל דטעמא דמתני' דקתני אבל לא סנדל המסומר אע\"ג דנאותין ממנו בחול היינו משום דמתני' ראב\"ש היא דס\"ל דסנדל המסומר אסור לטלטלו אפילו לצורך גופו ומקומו ומשו\"ה אסור לשלחו ופליגא אאביי דקאמר דמתני' ס\"ל דמותר לטלטלן שזה דוחק דכולי האי הי\"ל להזכירו על דל שפתיו ולא למסתם סתומי ובתפילין כיון דמותר לטלטלן לצורך גופו ומקומו דלא גרע מכלי שמלאכתו לאסור ונאותין ממנו בחול משו\"ה משלחין אותו בי\"ט וא\"ת אם כן תקשי לר\"ש דאי מתני' ראב\"ש היא השתא לטלטלו אסור לשלחו מבעיא וכדקאמר אביי י\"ל דהא לא קשיא ליה לרב ששת דס\"ל דאין משלחין אצטריכא ליה דאף ע\"ג דאיכא שמחת י\"ט שחבירו שמח ונהנה בו כמ\"ש התוספות בפרק במה אשה וכן כתב הריטב\"א הובאו דבריו בשיטה מקובצת המיוחסת למוהר\"ב אפילו הכי אסור וממילא משתמע דאסור לטלטלו לצורך גופו או מקומו דליכא שמחת י\"ט וא\"כ לפום מאי דקי\"ל הלכתא כרבנן דראב\"ש אידחיא הך מתני' דהכא ופסק הסמ\"ק ז\"ל כרב ששת משום דמדקאמר שרא להו לשדורי תפילין משמע דהכי עבד עובדא ומעשה רב ותו מדחזינן לאביי דאקשי ליה ממתני' דזה הכלל כו' ושני ליה הכי קאמר כו' משמע דכותיה ס\"ל והדר ביה וא\"ת אכתי תקשי דכיון דאיכא סתם במשנה ומחלוקת בברייתא היכי פסקינן כמחלוקת בברייתא והיכי פריך עליה התם בגמרא פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים י\"ל משום דסתמא דמתני' דבפרק במה אשה דקתני לא יצא האיש בסנדל המסומר משמע דסתמא כרבנן דראב\"ש דאי אסור לטלטלו השתא לטלטלו אסור לצאת בו מבעיא וסתמא בדוכתא עדיפא כנ\"ל ליישב דעת הסמ\"ק ע\"צ הדחק לפי חומר הנושא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חפצי </b>\n<b> הפקר הרי הן כרגלי מי שזכה בהם.</b> כתב הראב\"ד ז\"ל טעה במשנתינו ושל עולי בבל כרגלי הממלא וכבר נפקא לן מהלכתא דבעירובין אוקימנא לן כרבנן ואנן קי\"ל כריב\"ן ומזה הטעם לא הביא הרי\"ף בהלכותיו מחלוקת רב נחמן ור' ששת כו' אבל יש לנו עליו טענה שהרי מחלקותם עומדת במעיינות הנובעים ע\"כ וכונת דבריו להק' על הרי\"ף שהי\"ל להביא מחלוקת זה דר\"ן ורב ששת אע\"ג דפליגי אליבא דלאו הלכתא משום דנפקא מינ' לנהרות המושכין ומעיינות הנובעים דהרי הן כרגלי כל אדם וס\"ל כדעת התוס' שכתבו בפ' מי שהוציאוהו דף נ\"ז ד\"ה בי\"ט דלאו כרגלי כל אדם קאמר אלא כרגלי הממלא ראשון ושלא כדעת רש\"י וכ\"כ הרב ל\"מ יע\"ש וקשה טובא שדבריו סותרים למ\"ש הרשב\"א בחידושיו מכ\"י למסכת עירובין וז\"ל שם והראב\"ד פי' דגבי גשמים שירדו בי\"ט ומעיינות הנובעים דקתני הרי הן כרגלי כל אדם היינו כרגלי כל אדם ממש שאפי' מילא מהן ראובן הרי שמעון יכול להוליכם ברגליו ואפי' הן ברשותו של ראובן אבל גבי בור של הפקר דקתני כרגלי הממלא היינו כרגלי הממלא ממש וטעמא דמילתא דנהרות העומדין שלא היו נוחין בין השמשות אינן ראויין לקנות שביתה כלל ואפי' יש להם בעלים דלא עדיף מימיו מגופו והרי גופו אילו היה מהלך בה\"ש לא קנה שביתה אבל בור של הפקר שהיו ראויין לקנות שביתה אילו היו להם בעלים שהרי נוחין הם אלא שאין להם עכשיו בעלים וכיון דמילא מהן זה הרי הן כנכסיו ע\"כ וכ\"כ בחידושי הריטב\"א שנדפסו מחדש משמו יע\"ש הנה בהדיא שדבריו סותרים למ\"ש בהשגות וצ\"ע ועיין במה שכתב רבינו בפ' י\"ב מהלכות שבת דין י\"ז וז\"ל לפיכך מותר לאדם לעקור חפץ כו' ואע\"פ שהחפץ הולך כמה מילין בשבת כו' וכתב הרב המגיד משנה בפ' המוציא תפילין כו' ומסקנא דשמעתא רב אשי אמר הכא בחבית דהפקר כו' ומאן אמר' לו ריב\"ן דאמר חפצי הפקר קונין שביתה כו' ובהלכות לא הביאו סוגיא זו גם רבינו לא הזכיר כי אם המשנה כפשטה והכונה להם בזה הוא שענין תחומין מתבאר במקומו ופשוט הוא דלא עדיף שבת להתיר מי\"ט ואם בי\"ט הכלי שיש להם בעלים לא ילך חוץ לתחום כ\"ש בשבת וידוע שאין הלכה כריב\"ן וכן דעת הראב\"ד והרז\"ה עכ\"ל ונראה ודאי שכונת דבריו במ\"ש וכן דעת הראב\"ד לאו אמאי דסליק מיניה קאי שכתב דאין הלכה כריב\"ן דהא ליתא שהרי דעת הראב\"ד ז\"ל דקיימא לן כרבי יוחנן בן נורי דחפצי הפקר קונין שביתה אלא כונת דבריו אעיקר דינא שפסק רבינו כר\"י דאמר נותן אדם לחבירו וחבירו לחבירו בר\"ה להא הוא שכתב שכן הוא דעת הראב\"ד לפסוק כר\"י ממ\"ש שם בהשגה כל זה לא התירו אלא במקום הדוחק ולאפוקי מדעת הרמב\"ן שפסק דלא כר\"י דס\"ל דאפי' בשעת הדחק אסור:<br><b> אמנם </b> במ\"ש רבינו דמותר להוליכו על ידי זה כמה מילין בשבת ומשום דס\"ל דחפצי הפקר הן קונין שביתה בהא ודאי פליג עליה הראב\"ד ז\"ל וס\"ל דאינו יכול להוליכו אלא עד אלפים אמה ומה שלא השיג עליו הראב\"ד שם הוא משום דסמך על מה שהשיג בהלכות י\"ט כי שם ביתו כנ\"ל פשוט והרב לח\"מ נתקשה בזה והניחו בצ\"ע ולעד\"נ כדכתיבנא ודו\"ק:<br><b> ובגופא </b> דשמעתתא דקאמר התם במאי קמפלגי מ\"ס בירא דהפקר' הוא ומ\"ס בירא דשותפי כו' ק\"ל אמאי לא פריך לר\"ן מברייתא דפרק מי שהוציאוהו דקתני בור של שותפים יש להם אלפים אמה לכל רוח דבשלמא אם בירא דהפקרא הוא ה\"מ ריב\"ן דאמר חפצי הפקר קונין שביתה ומתני' רבנן אלא אי בירא דשותפי קשיא מתני' וברייתא אהדדי ויש ליישב:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בור </b>\n<b> של יחיד כו' ושל אותה העיר כרגלי אותה העיר.</b> משנה פרק משילין ופירש\"י כרגלי אותה העיר אלפים אמה לכל רוח חוץ לעבורים וכתב הרב תי\"ט וזה לשונו ונראה בעיני דדוקא כשלא עירב אחד מהם דאם לא כן הוא מעכב כדפי' רש\"י ז\"ל במשנה ג' גבי כלים המיוחדים כו' אבל הטור ז\"ל בסימן שצ\"ז כתב אלפים אמה לכל רוח ואפילו ערב אחד מהם לרוח אחד אינו יכול להוליכם עמו ע\"כ וכתב הב\"י שכן נראה מפירוש רש\"י וק\"ל דלדברי הטור משמע דאע\"ג שזה אינו יכול להוליכם למקום שעירב מ\"מ לא הפסידו אחרים בעירובו של זה ואינו מעכב על ידם וקשה מ\"ש מההיא דכלים דקתני מתני' דאם אינם מיוחדים הרי אלו כמקום שהוליכם ואם עירב אחד מהם לצפון והשאר לא עירבו הוא מעכב על ידם להוליכם לדרום ובשם הרשב\"א והר\"ן ז\"ל כתב הב\"י דמתני' בשלא עירב אחד מהם אבל כל שעירב הוא מוליכן למקום שעירב דהוי כבור שותפין ויש ברירה ואפשר לי לומר שגם רש\"י יסבור כזה כו' סוף דבר שדברי רש\"י מתיישבים כאחד מב' הפנים שכתבתי אבל לדברי הטור וכן לסברת ב\"י בפרש\"י צ\"ע עכ\"ד:<br><b> ולע\"ד </b> נראה דס\"ל להטור ז\"ל דאע\"ג שזה אינו יכול להוליכם למקום שעירב אפילו הכי לא הפסידו אחרים בעירובו של זה משום דהחלק שיש לו לזה בבור הוא מתבטל בשאר המים של אנשי אותה העיר דבטלי ברובא ואע\"ג דקי\"ל דדבר שיל\"מ אפילו באלף לא בטיל כדמסיק רב אשי לעיל כבר כתב הטור ז\"ל בסימן ש\"ך משם הר\"ב התרומות דהא דדשיל\"מ לא בטיל היינו דוקא כשהאיסור בעין מתחילה ואחר כך נתערב בהיתר אבל כל שלא ניכר מעולם אלא תחילת איסורו בא ע\"י תערובות שרי ומטעם זה התיר גיגית מלאה ענבים שבועטין אותן במקלות אם יש בגיגית יין צלול שיצא מע\"ש שכל יין ויין שיוצא בשבת מן הענבים מתבטל ביין של ע\"ש ועיין במרן הב\"י שם וכמ\"ש לעיל ואם כן ה\"נ דכוותה בבור של אותה העיר כיון שלא הוכר איסורו בעין מתחילה אלא תחילת איסורו דהיינו בשעת קניית העירוב בה\"ש בא ע\"י תערובות בטלי ברובא וכההיא דהתם ממש ולא דמי לההיא דכלים שאינן מיוחדים שאחד מעכב על כולם דהתם לא שייך לומר בהו דלבטיל ברובא שהרי לכל אחד ואחד יש לו חלק וזכות בכל הכלים בשעה שירצו כן נ\"ל גם מ\"ש הר\"ב תי\"ט שדברי רש\"י ז\"ל מתיישבים באחד מב' פנים ושלא כדברי מרן לא ידעתי איך אשתמיט מיניה לשון רש\"י ז\"ל שכתב בפרק מי שהוציאוהו ע\"ב ד\"ה כרגלי אותה העיר וז\"ל אלפים לכל רוח ואם עירב זה למזרח או למערב אין יכול זה להוציאם חוץ לאלפים אמה ע\"כ הנה בהדיא שדברי רש\"י ז\"ל הן הם דברי הטור ממש וכדברי מרן ז\"ל ודו\"ק:"
+            ],
+            [
+                "<b>ושור </b>\n<b> של פטם כו' מפני שדעת בעליו מעי\"ט כך הוא שיקחו ממנו כו' ונמצא שור זה כבור של עולי בבל שהוא הפקר לכל.</b> עיין בהר\"ן והרמב\"ן במלחמותיו שכתבו טעם זה שכתב רבינו ומבואר מדבריהם שהוצרכו לפרש טעם זה ליישב דעת הרי\"ף ז\"ל שפסק כרב דאמר דבהמה אסורה משום דינקי תחומין אהדדי ואם כן קשה ליה הא דשמואל דאמר שור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם דאמאי הא הוה ליה כשור של ב' שותפין וינקי תחומין מאהדדי וכמו שתמה עליו הרז\"ה ז\"ל ואם כן יש לדקדק על הראב\"ד ז\"ל בהשגותיו שהשיג שם על רבינו ז\"ל וכתב וז\"ל זה שיבוש אלא מפני שהוא זוכה לכל אחד ואחד בחלקו מעי\"ט ואע\"פ שאין לו לשמואל ברירה ה\"מ דבר של שותפים כו' והשתא קשה שהרי משמע שדעת הראב\"ד ז\"ל כדעת הרי\"ף ורבינו דפסקו כרב דבהמה אסורה משום דינקי תחומין מדלא השיג על רבינו באותו פרק בדין ך' שפסק להא דרב ואם כן קשה דמה תיקן הראב\"ד באומרו דאע\"ג דשמואל לית ליה ברירה ה\"מ כו' אכתי תקשי דהן לו יהי דנימא דהכא מודה שמואל דיש ברירה מ\"מ הא קא ינקי תחומין מאהדדי וליכא למימר דס\"ל ז\"ל דשמואל פליג אדרב וס\"ל דלא חיישין איניקת תחומין דא\"כ היה לי' להראב\"ד לומר דהא דשמואל לאו אליבא דהלכתא היא ולא קיימא לן כותיה ומדבריו שם מבואר שלא בא להשיג על רבינו אלא על הטעם שכתב שהוא כנכסי הפקר ומשום דאזיל לשיטתיה שפסק כר\"י בן נורי דחפצי הפקר קונין שביתה וכמ\"ש ה\"ה אבל לעיקר דינא מודה ליה ומצאתי בספר תמים דעים סימן רמ\"ב בהשגות הראב\"ד על המאור ז\"ל שכתב וז\"ל כתוב שם ונראין דברי הר' שלמה דלא חיישינן ליניק' תחומין משום דקי\"ל כשמואל כו' א\"א אף אני כך כתבתי בתחילה וחזרתי בי וההוא דשור של פטם לא תיובתא ולא סיעתא איכא דאפשר דבשחטו מעי\"ט איירי כו' יע\"ש ומ\"מ זה לא יתכן ליישב דברי הראב\"ד בהשגות שהרי רבינו ז\"ל כתב וכן אם שחטו בעליו בי\"ט ומכר בשרו כו' כל אחד מן הלוקחים מוליך מנתו למקום שהוא הולך וא\"כ הי\"ל להראב\"ד להשיג ולומר דאם שחטו בי\"ט שאסור ושלא כדעת רבינו ומדלא השיג עליו מבואר שהודה לדברי רבי' ז\"ל ולכן נראה שדעתו ז\"ל בהשגות כמ\"ש המאירי ז\"ל בשיטה כ\"י וז\"ל ולדעתי לא קשה לרבי' הגאון כלל דשותפין קפדי אהדדי ואיכא למיחש ליניקת תחומין אבל פטם יניקת תחומין שלו הן והוא מעמיד חתיכה מעי\"ט עם כל מה שינקה או שתינק עד למחר בשעת מכירה ברשות מי שיקחנה בי\"ט ניחא ליה דמאן דזבין לזכו' במנתיה ולימעט' לתחומין כי היכי דליכול כולהו ולזבין וכי מזבין חתיכה מזבין כל מה שינקה כנ\"ל עכ\"ל:<br><b> ואין </b> זה מן התימה לומר שחזר בו ממ\"ש בהשגותיו על המאור שהרי שם כתב ואי משום ברירה אפשר דבאוכל אית ליה ברירה ולא דמי למשקין דעריבי כו' ואילו ממ\"ש בהשגות על רבינו מבואר שחזר בו מטעם זה כנ\"ל:<br><b> וראיתי </b> להרב ל\"מ שהקשה לטעם רבינו דס\"ל לשמואל חפצי הפקר אין קונין שביתה דא\"כ בעירובין פ' מי שהוציאוהו דמ\"ט דאמר שמואל חפצי עכו\"ם אין קונין שבית' והוה בעי לאוקמי בגמרא דשמואל ס\"ל כר\"י בן נורי דאמר חפצי הפקר קונין שביתה ואפילו הכי בחפצי גוים מודה דאין קונין שביתה והק' ע\"ז מברייתא ואסיקו דלעולם שמואל כרבנן ס\"ל וחפצי גוים אצטריכה ליה והשתא קשה דאדפריך מברייתא אמאי לא פריך מדשמואל אדשמואל דהוי קושיא אלימתא טפי דהכא בשור של פטם לפי טעם רבינו סובר שמואל דחפצי הפקר קונין שביתה כו' יע\"ש:<br><b> ונלע\"ד </b> ליישב דמה שהוצרך רבינו זה הוא משום דאזיל לשיטתיה דס\"ל דהלכה כרב דבהמה אסורה משום דינקי תחומין וא\"כ דחיקא ליה לומר דהא דשמואל פליגא אדרב מאחר דחמינן לתלמודא דמייתי לה כהלכתא פסיקתא ואם איתא הו\"ל לתלמודא למימר ופליגא אדרב וא\"כ משום הכי הוצרכו לומר דהא דשמואל אליבא דכ\"ע ומשום דהו\"ל כנכסי הפקר והיינו לפום מסקנא דמסיק בפ' מי שהוציאוהו דשמואל ס\"ל כרבנן דחפצי הפקר אין קונין שביתה:<br><b> אמנם </b> לפום מאי דס\"ד התם דשמואל כר\"י בן נורי לא מצי למפרך מהא דשמואל משום דהוה מצינו למימר דה\"ט דשמואל מפני שהוא זוכה לכל אחד וא' בחלקו וכמ\"ש הראב\"ד ואי משום דינקי תחומין איכא למימר דשמואל פליג אדרב וס\"ל דלא חיישינן ליניקת תחומין כנ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "<b>הגחלת </b>\n<b> כרגלי בעלים כו' ושלהבת כרגלי מי שהביאו.</b> משנה שם והשלהבת בכל מקום ופירש רש\"י ז\"ל כגון הדליק נרו בשלהבת חבירו אינו מעכב דאיסור תחומין כו' ונראה דכי קתני סיפא גחלת של הקדש מועלין בו ושלהבת לא נהנין ולא מועלין היינו נמי דומיא דרישא שהדליק נרו משלהבת של הקדש ואפילו הכי קתני לא מועלין ומכאן קשה למה שראיתי בתשובת הרדב\"ז ח\"א שנדפסו בקרב ימים שכתב בתשובה סימן רצ\"ז וז\"ל וכבר הוכחתי בתשובה אחרת שאם הריח תפוח או ורד של הקדש מעל כיון שנהנה מגופו של הקדש ומה שאמרו אין מועלין בו היינו כששומע קול כלי שיר או שמריח ריח קטורת אחר שעלה תמרתו או שהיה נר של הקדש דלוק והלך לאורו אבל אם לקח כלי שיר של הקדש ונגן בו או הקטורת והריח בו או הדליק מנר של הקדש וכיוצא בדברים אלו שנהנה מגוף ההקדש יש בו דין מעילה עכ\"ל ולע\"ד מדברי רש\"י מוכח דכי קתני מתני' שלהבת של הקדש לא נהנין ולא מועלין היינו בהדליק נר משלהבת של הקדש ולפי דבריו צ\"ל דמ\"ש שלהבת של הקדש לא נהנין ולא מועלין מיירי בשהיה נר של הקדש דלוק והלך לאורה ולא מדומיא דרישא וזה דוחק דבחדא מחתא מחתי להו בברייתא דקתני ה' דברים כו':<br><b> ועוד </b> נראה להוכיח כן ממ\"ש התוס' בפרק החליל דנ\"ג ד\"ה אשה היתה בורר' חטי' לשמחת בית השואבה וז\"ל בירושלמי פריך היאך בוררת הא איכא מעילה דשמן ופתילה היו של הקדש ומשני דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה וק' דבפ' כל שעה אמרי' עלה מעילה הוא דליכא הא איסורא איכ' וי\"ל דבוררת לאו דוקא אלא כלומר היתה ראויה לברור מרוב אורה עכ\"ל וכונת' מבואר' דס\"ל דהירושלמי פליג אתלמוד' דידן וס\"ל דקול ומראה וריח אפילו איסורא ליכא ומשום הכי ס\"ל להירושלמי דהיתה בוררת ממש קאמר ותלמודא דידן דס\"ל דאיסורא מיהא איכא ס\"ל היתה ראויה לברור מרוב אורה קאמר וכ\"כ הרב היפה מראה ז\"ל בפ' החליל דנ\"ה ע\"כ בכונת התוספ' וכ\"כ הרשב\"א שם בחידושיו אלא שמ\"ש דהירוש' ס\"ל דאיסורא נמי ליכא וכלישנא קמא דפרק כ\"ש ולהכי מתרץ משום דאין מעילה במראה הוא דבר תמוה שהרי מבואר בדברי רש\"י והתוס' שם דפ' כ\"ש דללישנא קמא איסורא מדרבנן איכא ולא התירו אלא משום צורך בית קדש הקדשים וא\"נ משום דלא אפשר כפי' רש\"י ע\"ש והשתא ק' לכאורה דאיך אפשר לומר דהירושלמי פליג אתלמודא דידן וס\"ל דקול ומראה וריח אפי' איסורא ליכא הא מתני' קתני בהדיא שלהבת של הקדש לא נהנין ולא מועלין הרי דאיסורא דרבנן מיהא איכא אלא מוכרח דס\"ל להירושלמי דמתני' מיירי בבא להדליק נרו מנר של הקדש דכיון דהא מיהא נהנה מגופו של הקדש משום הכי איסורא דרבנן מיהא איכא אבל אם היה נר של הקדש דלוק ונהנה לאורה אפילו איסורא ליכא וא\"כ מינה נשמע לתלמודא דידן דאע\"ג דפליג הירושלמי וס\"ל דאפילו בנהנה מאורה של הקדש איסורא מיהא איכא מ\"מ בהא לא אשכחן דפליג ואיכא למימר ודאי דאפילו בבא להדליק נרו מנר של הקדש ס\"ל דליכא מעילה ועוד מבואר כן ממ\"ש רבינו בפ\"א מה' שופר ה' ג' וז\"ל וכן שופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה ע\"כ הרי מבואר דאפילו בלקח כלי שיר של הקדש ונגן בו ס\"ל לרבינו דאין בקול דין מעילה הפך ממ\"ש הרב ז\"ל:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> הגחלת </b>\n<b> כרגלי בעליה.</b> עיין מ\"ש המחבר על דברת הרדב\"ז ס' רצ\"ז ועיין מש\"ל פ\"ה מכלי מקדש ה\"ח כתב כסברת הרדב\"ז ועיין ס' יום תרועה למהרלב\"ח ריש דף כ\"ח מוזכר ג\"כ סברא זו וקושית השעה\"מ מיושב בקל ועיין בשו\"ת רדב\"ז חלק ג' ס' תרכ\"א וכפי הנראה להתשובה הלז רמז בס' רצ\"ז ושם הוזכר דבריו בבאור והרגיש בדברת שעה\"מ ומ\"ש במ\"ש הרמב\"ם דאין בקול דין מעילה אדרבה משם ראי' לרדב\"ז ועפי\"ז יתיישב דברי רבינו שם עיין בלח\"מ שם ודוק שוב מצאתי ברש\"י ריש כריתות שכתב דהמריח בקטורת של מקדש לא אזהרה ולא כרת דריח אין בו משום מעילה ולא דמי לסך שמן המשחה דהתם אית בי' מעשה משום הכי אית בי' לאו וכרת ועיין בהגהת הגאון מ' וואלף באסקוויץ שנדפסו בווין ומשם מבואר דלא כרדב\"ז ומש\"ל ויום תרועה הנ\"ל שוב מצאתי בתו\"י יומא דף נ\"ט ע\"ב ד\"ה והרי תרומת הדשן מבואר שם דמריח הדס של קודש י\"ל דמעל וצע\"ג ועיין שעה\"מ פ\"ז מע\"ז ה\"ו:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> שנים שלקחו בהמה בשותפות כו'.</b> כתב ה\"ה וז\"ל ואסיקנא דרב סבר יש ברירה ובהמה אסורה משום דקא ינקי תחומין אהדדי ונראה דאע\"ג דמאי דינקי תחומין ומתגדל כל אחד משל חבירו אינו אלא דבר מועט ומתבטל ברוב אפילו הכי ס\"ל לרב כדמסיק רב אשי לקמן דכל דשיל\"מ אפי' באלף לא בטיל ואפילו באיסורא דרבנן אבל ליכא למימר דס\"ל כרבא דאמר לקמן גזירה שמא תעשה עיסה בשותפות דהא ודאי דע\"כ לא קאמר רבא אלא דוקא גבי אשה ששאלה מחברת' מים ומלח דאי שרית ליה למימר דהרי היא כרגליה אע\"ג דחלק חבירו מעורב בו אתי למטעי ולמשרי נמי עיסה בשותפות:<br><b> אמנם </b> הכא דליכא שאלה כלל ואין כאן דבר הנראה לעינים שחלק חבירו מעורב בו פשיטא ודאי דלא אתו למטעי ולמאי דשתיק רב לקמן וס\"ל דבהמה נמי מותרת ס\"ל דאע\"ג דדבר שיל\"מ לא בטיל היינו דוקא במים ומלח וכיוצא משא\"כ הכא דאין בו ממש כלל ועדיפא מההיא דפוטר ר\"י במים מפני שאין בהן ממש משום הכי שרי משום דבטיל ברוב וכ\"כ הרשב\"א בס' עבודת הקדש ע\"ש ודע שמסוגיא הלזו ק' לי על מה שכתב הטור בסי' ש\"ך וז\"ל כתב בעל התרומות גיגית מלאה ענבים שבועטין כו' ואם יש בגיגית יין צלול שיוצא מערב שבת מותר שכל יין ויין היוצא בשבת מן הענבים מתבטל ברוב וכתב מרן הב\"י שם שכ\"כ המרדכי בפ\"ק דשבת ולא דמי לדשיל\"מ שיכול להמתין עד אחר השבת ואפי' באלף לא בטיל דה\"מ כשהאיסור בעין מתחילה ואח\"כ נתערב בהיתר אבל הני לא ניכר מעולם אלא מעט שיוצא ומתערב עם המשקין שיצאו אתמול ע\"כ וק' לכאורה דאם כן אמאי אסר רב הכא מטעמ' דינקי תחומין מאהדדי הא מתבטל הוא ברוב ואי משום דהוי דבר שיל\"מ ה\"מ כשאיסורו בעין מתחילה ונתערב אח\"כ אמנם הכא מעט מעט שיונק ומתגדל מחלק של חבירו תכף ומיד שמתגדל הוא מתבטל ברוב הכשר ואם כן הוי ממש כי ההיא דגיגית שכתב הבעה\"ת ולהא ודאי היינו יכולים לומר דהיינו דקא מותבי להו רב כהנא ורב אסי לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין כלומר דכיון דלא חששו לאיסור מוקצה ע\"כ דהיינו טעמא משום דכיון דלא הוכר איסורו בעין מתחילה אלא מעט מעט שיונק מחלק חבירו הוא מתבטל מש\"ה לא אמרינן בהו דבר שיל\"מ ואם כן מהאי טעמא לא ניחוש לאיסור תחומין וכיון דשתיק רב ש\"מ דאודי להו וס\"ל דאפילו בהמה שרי מה\"ט וכמו שכן הוא דעת הרא\"ש והטור בסי' שצ\"ו יע\"ש האמנם הדבר הק' הוא על מרן הב\"י בשולחנו הטהור דבסי' שצ\"ז פסק כדעת הרי\"ף ורבינו שסוברים דבהמה אסורה מטעמא דינקי תחומין מהדדי ואם כן ע\"כ דה\"ט דאע\"ג דמה שיונק ומתגדל מחלק חבירו הוא מתבטל ברוב אפי\"ה הו\"ל דשיל\"מ ולא בטיל כדאסיק רב אשי ואילו בסי' ש\"ך ס\"א פסק כסברת הר\"ב התרומות וע\"כ היינו טעמא משום דכל שלא הוכר האיסור ונתערב אח\"כ אלא מעט מעט שיוצא הוא מתערב לא אמרינן בהא דשיל\"מ אפילו באלף לא בטיל ואם כן ק' מ\"ש מהא דבהמה דאסרינן מטעמא דינקי תחומין הא ה\"נ דכוותא ויש לחלק דהתם שאני דלא הוכר האיסור כלל שהרי היין בעודו בתוך הענבים הן מותרין באכילה ונמצא דחלוק האיסור לא בא אלא בשעת שיוצא מן הענבים ואם כן כיון דבאותה שעה מתערב עם המשקין שיצאו מאתמול מש\"ה שרי ולא אמרינן בהו דשיל\"מ משא\"כ הכא אע\"ג דמה שיונק ומתגדל מחלק חבירו לא הוכר איסורו בעין אלא תיכף ומיד שמתגדל הוא מתבטל הא מיהא חלק חבירו שממנו יונק ונתגדל דבר הניכר הוא והרי הוא אסור לו היום וא\"כ הו\"ל הוכר האיסור שהרי הוכר האיסור שממנו ינק ונתגדל כנ\"ל מיהו אכתי ק' מהא דגרסינן בפ' הנודר מן הירק דף נ\"ח תניא אר\"ש כל דבר שיל\"מ כגון טבל כו' לא נתנו בו חכמים שיעור כו' אמרו לו והלא שביעי' אין לו מתירין ולא נתנו בו חכמים שיעור דתנן השביעית אוסרת בכל שהוא במינה אמר להם אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנ\"ט ופי' רש\"י והר\"ן שם שאם תנטל בצל של ששית ונטעו בז' והוסיפה כל שהוא מבטל את העיקר ומחייב בביעור וה\"ט משום דהו\"ל דבר שיל\"מ כיון דבידו לאוכלו קודם הביעור כמבואר שם ואי כפי דעת הר\"ב התרומות ק' דה\"נ הרי לא הוכר האיסור אלא מעט שיוצא ומתגדל הוא מתערב עם ההיתר ואם כן היכי אמרינן דשיל\"מ אפילו באלף לא בטיל וכן קשה ממ\"ש התוס' ז\"ל במרובה דס\"ט ד\"ה כל הנלקט בס\"ד וז\"ל ועוד דמה שגידל בטלי ברוב ואע\"ג דדשיל\"מ אפילו באלף לא בטיל מ\"מ מדאורייתא בטיל עכ\"ל ושמא יש ליישב דע\"כ לא כתב הר\"ב התרומות אלא דוקא באיסורא דרבנן אבל באיסורא דאורייתא מודה שהרי המרדכי ז\"ל בפ\"ק דשבת כתב על זה וז\"ל ואפי' עצים שנשרו מהדקל מותרין להסיקן בי\"ט על ידי שמרבה עליהן עצים כיון דליתיה לאיסורא בעיניה אף ע\"ג שהעצים הן בעין כ\"ש הכא כו' ע\"ש וא\"כ איכא למימר דהבו דלא להוסיף עלה דע\"כ לא שרינן התם בפ\"ק דמכלתין מטעמא דמיקלא קלי איסורא אלא באיסור מוקצה דרבנן אבל לא באיסור דאורייתא אך ק' ממ\"ש מור\"ם ז\"ל בסי' שי\"ח ס' וז\"ל ואם קצץ פרי מן המחובר לחולה בשבת אסור אפילו היה חולה מבעוד יום אסור לבריא בשבת משום שגדל והולך בשבת ויש בו משום מוקצה ע\"כ והשתא קשה שהרי מה שגידל בטל ברוב ואי משום דהוי דשיל\"מ הא כל שלא הוברר האיסור מתחילה שרי ועיין במגן אברהם בסי' קס\"ח עי\"ש וז\"ל אם לא שנאמר דגדולים חשיבי כאיסור ניכר כיון שתמיד הן גדלים ועומדים ומתרבים על העיקר ודוק ובדברי המרדכי ז\"ל ואין להקשות שדבריו סתרי אהדדי דבסוף חולין הקשה ר' משולם על ההיא דאמרינן דש\"ז של זב מטמא במשא לפי שאי איפשר בלא ציחצוחי זיבה וכי האי גוונא אמרינן דיבמה שרקקה דם חליצתה כשרה לפי שאי אפשר בלא ציחצוחי רוק הא קי\"ל דדם מבטל רוק ותי' דכל שתחילת ביאתו ואיסורו לעולם הוא מעורב לא שייך בו ביטול ע\"ש ועיין במה שכתב הרב מש\"ל בפ' ראשון מה' טו\"מ הלכה י\"ד יע\"ש ואם כן איך כתב דכיון שלא היה הדבר בעולם אלא תיכף ומיד מתערב עם המשקין שיצאו מאתמול משום הכי מתבטלים ברוב אפי' בדבר שלא היה מעולם הא איפכא מסתברא דכיון שלא הוכר האיסור אלא תחילת ביאתו הוא מעורב לא שייך בו ביטול ואפי' בדבר שאין לו מתירין הא ודאי לא קשיא מידי דיש לחלק ולו' דע\"כ לא כתב המרדכי משם רבינו משולם דכל שתחילת ביאתו לעולם הוא מעורב לא שייך בו ביטול אלא דוקא התם שההיתר והאיסור שניהם יחד תחילת ביאתם מעולם באו מעורבים והילכך כיון דלא הוברר ההיתר מתחילה משא\"כ הכא שההיתר כבר היה מבורר מע\"ש והילכך כי בתר הכי האיסור מתערב בו פשיטא ודאי דבטיל כיון שהיה רוב היתר בפני עצמו ואפי' בדבר שיל\"מ וזה פשוט:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קכ) </b> דאע\"ג דמאי דינקי תחומין כו'. אפ\"ה ס\"ל לרב דכל דשיל\"מ אפילו באלף לא בטיל כו' דברי תימא הן. דהא לרב לשיטתי' דס\"ל דמין במינו לא בטיל. הרי בפשיטות ניחא. דמשום הכי לא בטיל המיעוט ברוב. משום דהו\"ל מין במינו. דס\"ל לרב דל\"ב. ובזה יתיישב לן שפיר ג\"כ הא דמתמה הגאון המחבר ז\"ל על הטור בסי' ש\"כ. דס\"ל שם בגיגית. דיין היוצא בשבת בטל במיעוטו ואין בו משום דשיל\"מ דלא בטיל. משום דאין האיסור ניכר. וע\"ז הקשה מהא דבסוגיין קאמר רב דבהמה אסורה משום דינקי תחומין מהדדי. ולא בטל במיעוטו. אף על פי שאין האיסור ניכר, ע\"כ תוכן קושייתו. אמנם לדידי לק\"מ משום דעד כאן לא קאמר הטור התם על פי טעמו של המרדכי אלא לענין דשיל\"מ בלבד. דרק בזה אמרינן דבדבר שאין ניכר איסורו לא אמרינן דלא בטיל. משא\"כ להאי דסבירא ליה לרב דמין במינו לא בטל מדאורייתא. דבזה אמרינן דאף על פי שאין ניכר איסורו נמי לא בטיל. ותדע שהרי אפילו בהאי דקיי\"ל דבעלי חיים לא בטלי. התם נמי הא לא בטלו אפילו היכא דנולד האיסור בתערובות. דמה\"ט הא מחיר כלב אסור אף על גב דנולד בתערובות כדאיתא בתמורה ולא אמרינן דמחיר כלב בטל בט' צאן אחרים. וכן לענין אותו ואת בנו. אפילו היכא דנולד בתערובות כגון ששחט האם בשעה שהבן כבר הי' מעורב. ואפ\"ה לא בטיל. מטעם דבע\"ח לא בטלי וה\"נ במין במינו:<br><b> אמר עקיבא סופר </b> נ\"ה המבלה\"ד תרוצו של מו\"ז זצ\"ל דרב לשטתו דסבירא ליה מב\"מ לא בטל עולה יפה רק אם נאמר דרב סבירא ליה תחומין דאורייתא. אבל לפי מה שהביא בעצמו לעיל דברי הרלב\"ח דבבהמה וכלים הוה תחומין דרבנן וכן לפי מה שהבאתי לעיל אות ס' דברי הט\"א חגיגה י\"ז דביו\"ט אף י\"ב מילין הוה דרבנן אין תירוץ זה עולה יפה במח\"כ דבאיסור דרבנן מודה ר' יהודה דמב\"מ בטל כמבואר בתוס' חולין צ\"ט ד\"ה שאני, אך עיין בתשובות זקני מאור הגולה רעק\"א זצ\"ל סי' קפ\"ט שתפס בפשיטות דרב ס\"ל גם בדרבנן מב\"מ לא בטל ולא ידעתי מאין הוציא זה כי זקני זצ\"ל לא הראה מקום לזה (ועיין חולין דף ק' דאוקי רב אמורא ודרש כיון דנתן טעם כו' אוסרת כל החתיכות מפני שהן ממינה ואמרינן שם דכר\"י אמר לשמעתתי'. והנה להסוברים טע\"כ לאו דאורייתא וכן א\"נ דחנ\"נ בשאר אסורים רק דרבנן מוכח לכאורה כשטת רעק\"א זצ\"ל דרב ס\"ל דגם בדרבנן מין במינו לא בטל. ועיין בתוס' חולין ק\"ח ע\"ב ד\"ה אמאי מותר כו' ועיין פסחים דף ל' ע\"א ובשעה\"מ לקמן פט\"ו מהלכות מאכלות אסורות אבל מכל זה אין הכרע וראיה ברורה) ואם נאמר כן יפה תירץ מו\"ז זצ\"ל כמובן. והנה מה דפשיטא לי' למו\"ז ז\"ל פה דהדין של המרדכי היכא דאין האיסור ניכר דבטל הוא רק בדשיל\"מ ולא בשאר דברים חשובים כמו בע\"ח צ\"ע טובא דבתשובות חות יאיר סי' קל\"ג כתב דבהמה כשנתערבה באחרות ושחט לברתה דמותר לשחוט מתערובות דדשיל\"מ ל\"ה כמ\"ש הרמ\"א וה\"ה חשיבות דבע\"ח עכ\"ל עיי\"ש ועיין בפמ\"ג יו\"ד סי' ק\"ב במשבצות אות א' שהחזיק בזה, ומה שתמה מו\"ז זצ\"ל מסוגיא דתמורה דמחיר כלב לא בטל בתשעה צאן, היא הערה גדולה וחזקה, וי\"ל דלמ\"ד יש ברירה הוי כמו אפשר לברר האיסור דיכולים ליטול אחד ולומר דזה האיסור מש\"ה אין בו דין ביטול, ומצאתי סברא זאת והערה זו אח\"כ בחדושי זק' מאור הגולה רעק\"א זצ\"ל הנדפסים מחדש סביב ליו\"ד ח\"ר סי' ט\"ז סעיף י\"ב עיי\"ש) ע\"כ הגה\"ה.<br><b> (קכא) </b> ויש לחלק דהתם שאני כו'. ולכאורה אכתי קשה דהרי שתיק רב ומוכח דלא ינקי מהדדי:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואיסור </b>\n<b> זה מד\"ס כדי שלא לבשל בי\"ט לחול כו'.</b> פסק רבינו כרב אשי שהוא בתרא כמ\"ש ה\"ה ובגמ' אמרי' בשלמא לרב אשי דאמר כדי שיאמרו כו' היינו דמעי\"ט אין בי\"ט לא אלא לרבא כו' אה\"נ אלא גזירה שמא יפשע הנה לכאורה נראה דלפי טעם רבא אם שכח ולא ערב מעי\"ט יכול לערב בי\"ט דכיון דטעמא דאין מערבין בי\"ט היינו משום גזירה שמא יפשע האי טעמא ניחא לומר דאין מערבין לכתחילה בי\"ט אמנם בעבר ושכח דליכא גזירה ש\"ד האמנם מדברי הרא\"ש ז\"ל לא משמע הכי שכתב וז\"ל ויראה דנ\"מ בין אלו ב' הטעמים דלרבא צריך לערב דוקא בעי\"ט כו' ולרב אשי יכול לערב אפי' קודם עי\"ט כו' ע\"ש ומדלא כתב הך נפקותא נמי משמע דס\"ל דלרבא נמי אם עבר ושכח ולא עירב מעי\"ט אינו יכול לערב בי\"ט דגזרינן שוגג אטו מזיד ושוב ראיתי למרן הב\"י ז\"ל בס\"ס תקכ\"ז שכתב משם המרדכי שהורה הר\"ש מבונבורג לעשות ע\"ת ביט\"ב ופוסק בד\"ס הלך אחר המיקל והלכתא כרבא דאמר כדי שיברור מנה יפה לשבת כו' ופריך א\"ה אפילו בי\"ט נמי ומשני שמא יפשע משמע הא לא\"ה יכול להניח אפילו בי\"ט עצמו וכיון ששכח דאין כאן פשיעה יניח בי\"ט עצמו וכתב מרן הב\"י ז\"ל דאין נראה שיהא כן דעת הפוסקים שהרי לא התירו אלא לערב מיום טוב לחבירו כו' ויש לדקדק לכאורה דאי ממה שלא התירו הפוסקים אלא לערב מיום טוב לחבירו מוכח שלא כדעת הר\"ש ז\"ל א\"כ תיקשי ליה להר\"ש ז\"ל דרבא אדרבא דהא רבא קאמר הכא דטעמא דע\"ת כדי שיברור מנה יפה לשבת כו' ואיהו גופיה קאמר לקמן מניח אדם ע\"ת מי\"ט לחבירו ומתנה משמע דלא התיר לערב אלא מי\"ט לחבירו אבל ביט\"ב עצמו לא ובפ\"ק ד\"ו אמרינן ולותיב מר האידנא מי לא אמר רבא מניח אדם ע\"ת כו' אימר דא' רב' בבי\"ט של גליו' בבי\"ט של ר\"ה מי אמר משמע דבשני י\"ט של ר\"ה לרבא אסור לערב הן אמת שמדברי הרא\"ש והר\"ן נראה דהוו גרסי בשמעתין רב' בה' ולא בא' מ\"מ המרדכי גריס רבא כגירסתינו ואפשר לומר דמההיא דרבא ל\"ק להר\"ש דאיכא למי' דמ\"ש מניח אדם ע\"ת מי\"ט לחבירו דמשמע אבל ביט\"ב עצמו לא אמנם בעבר ושכח אפי' ביט\"ב עצמו ה\"נ דס\"ל לרבא דמותר להניחו כיון שאין כאן גזירה שמא יפשע והא דאמרינן לעיל אימור דאמר רבא בב' י\"ט של גליות אבל בב' י\"ט של ר\"ה מי אמר דמשמע דבב' י\"ט של ר\"ה אסור להניח בי\"ט לרבא ואפילו בשכח שהרי ההיא דרב אשי שוכח היה ואפי\"ה קאמר אימור דאמר רבא כו' לא קשיא כלל משום דרב אשי לטעמיה דסבירא ליה דטעמא דע\"ת כדי שיאמרו אין אופין מי\"ט לשבת ק\"ו מי\"ט לחול ואם כן לדידיה אפי' בשכח נמי אין להניח אלא דרבינא קאמר ליה דאפילו לדידיה ביט\"א יכול להניח ומהא אהדר ליה דאסור דאמר רבא דיכול לערב ע\"ת בב' י\"ט של גליות בב' י\"ט של ר\"ה מי אמר דמהני תנאי כדי לערב ואפי' בפושע וכיון דלא מהני תנאי א\"כ לדידיה אפי' בשכח נמי אין להניח אמנם מדברי הפוסקים ז\"ל שכתבו דין זה דמניח אדם עירובו מי\"ט לחבירו ומתנה בעבר ושכח כמ\"ש הרי\"ף ורבי' והטור ז\"ל משמע דס\"ל דאפי' בעבר ושכח לא התירו לערב אלא מיום טוב לחבירו הן אמת שזה שכתבנו דיכול לערב ע\"ת על תנאי אפי' בפשע ולא הניח יש להסתפק לענין דין זה אלא בשכח ולא הניח משמע שפושע לא מהני לערב על תנאי וא\"כ דוחק לומר דמוהר\"ש ז\"ל ס\"ל דאפילו בפושע מהני לערב על תנאי ולכן נראה דאי מדרבא ל\"ק דאיכא למימר דמאי דקאמר רבא מניח אדם כו' ומתנה לאו למימרא דדוקא מי\"ט לחבירו יכול לערב אבל לא בי\"ט ב' אלא ה\"ק אם שכח ולא הניח ע\"ת מעי\"ט לא יניחנו לערב בי\"ט אלא מניח אדם ע\"ת מיום טוב לחבירו ומתנה וכיון דיכול לעשותו ביט\"א וע\"י תנאי לא שרינן ליה להניחו ביט\"ב ומאי דאמרינן לעיל ע\"כ לא קאמר רבא אלא בב' י\"ט של גליות אבל גבי י\"ט של ר\"ה מי אמר לאו למימרא דבב' י\"ט של ר\"ה אסור לערב לרבא דהא כיון דבב' י\"ט של ר\"ה אינו יכול לערב ע\"ת הו\"ל כאלו נזכר בי\"ט ב' דשרינן ליה לערב אליבא דרבא לפ\"ד הר\"ש אלא ה\"ק ע\"כ לא קאמר רבא דיכול להתנות אלא בשני י\"ט של גליות אבל בב' י\"ט של ר\"ה מי אמר דמערב על תנאי הא כיון דקדושה אחת היא אין כאן תנאי ואם כן נהי דלרבא יכול לערב משום דס\"ל דטעמא דע\"ת הוא משום כדי שיברור מנה יפה לשבת כו' מכל מקום רב אשי ס\"ל דהיינו טעמא כדי שיאמרו אין אופין מי\"ט לשבת כו' וא\"כ לדידיה אפי' עבר ושכח אינו יכול לערב בי\"ט:<br><b> אמנם </b> מדברי הפוסקים ז\"ל מוכח בהדיא שלא כדעת הר\"ש שהרי לא התירו אלא לערב מי\"ט לחבירו אבל בי\"טב משמע דס\"ל דאסור שהרי בב' י\"ט של ר\"ה אסרו להניח ואפי' בב' י\"ט של גליות כתב רבינו דבזמן הזה אין מערבין לא ע\"ת ולא ע\"ח אלא הכל מעי\"ט ואי ס\"ל כדעת הר\"ש הא כיון דבזמן הזה אינו יכול לערב על תנאי הו\"ל כאלו נזכר בי\"טב דיכול לערב לדעת הר\"ש ובהא ניחא לי מ\"ש מרן ז\"ל סמוך ונר' וז\"ל כתב הרוקח שכח ולא עירב בעי\"ט כצ\"ל (וכן הוא ברוקח) ונזכר בי\"ט בלילה אין להניח ואם הניח מה שעשה עשוי דדמי להא דאמרי' אין מגביהין תרומות ומעשרות בי\"ט ובשילהי המביא אמרינן טבל מוכן ואם עבר ותיקנו מתוקן ע\"כ ואיני יודע אם הנחה זו לומר שהוא מערב על תנאי או אם הוא סובר שאם הניח העירוב בי\"ט עצמו בלא תנאי מהני וכדברי הר\"ש וזה נראה יותר דדין מניח אדם ע\"ת בי\"ט ומתנה אח\"כ כתבו מפורש מיהו כבר כתבתי שאין לסמוך על דברי הר\"ש עכ\"ל והנה מ\"ש מרן ז\"ל ואיני יודע אם הנחה זו לומר שהוא מערב על תנאי הם דברים תמוהים דאיך איפשר לומר דמ\"ש הרוקח ואם הניח מה שעשה עשוי איירי במערב על תנאי דא\"כ איך כתב הרוקח אין להניח הא במערב על תנאי אפי' לכתחילה יכול להניח כדאמרינן מניח אדם עירובי תבשילין מי\"ט לחבירו ומתנה וצ\"ל דכונת מרן ז\"ל לומר דאם הניח שכתב הרוקח מיירי במערב על תנאי ואפי\"ה כתב דאין להניח דחשש לסברת רבינו דס\"ל דבזמן הזה אין לערב על תנאי וזהו שדחה מרן ז\"ל אח\"כ וכתב וזה נראה יותר דדין מניח אדם כו' אח\"כ כתבו מפורש ולא חילק לומר דבזמן הזה אין לערב על תנאי מיהו מ\"ש או אם הוא סובר שאם הניח כו' כדברי הר\"ש הוא תמוה לכאורה שהרי לדברי הר\"ש מותר להניח בי\"ט אפי' לכתחילה ואדרבא מדאסר הרוקח להניח העירוב לכתחילה משמע שדעתו ז\"ל כדעת הפוסקים החולקים על הר\"ש דאף החולקים על הר\"ש איכא למימר דלא אסרו אלא שלא להניח לכתחילה ולא התירו אלא לערב על תנאי ומי\"ט לחבירו אבל בדיעבד אם הניח אף החולקים על הר\"ש ז\"ל מודו לדברי הרוקח דמה שעשה עשוי וכמו שהביא ראיה מההי' דאין מגביהין תרומות ומעשרות בי\"ט אכן לפי מ\"ש יש ליישב דבריו דמה שהתיר הר\"ש ז\"ל להניח לכתחילה בעבר ושכח היינו דוקא בנזכר בי\"ט שני אמנם ביום טוב ראשון אף הר\"ש מודה דיערב ביום טוב ראשון על תנאי כיון דיכול לעשותו בהיתר ולא יניחנו עד יום טוב שני ומשום הכי הרוקח דמיירי בנזכר בליל יום טוב ראשון כתב דלכתחילה אין להניח העירוב בלא תנאי אלא צריך להתנות בפי' ולומר אם היום חול כו' אלא דאפ\"ה כתב דאם עבר והניח בלא תנאי מהני וס\"ל למרן דהיינו משום דס\"ל כדעת הר\"ש דבנזכר ביט\"ב יכול להניח לכתחילה דהלכה כרבא דאמר כדי שיברור מנה יפה לשבת כו' ומש\"ה כתב הרוקח דאע\"ג דחכמים אסרו להניח העירוב בי\"ט משום גזירה שמא יפשע מ\"מ אם עבר והניח ביום טוב מה שעשה עשוי שהרי אם נזכר ביום טוב קודם סעודת שחרית ועירב מעתה הרי הוא בורר מנה יפה לשבת ומנה יפה לי\"ט ואי משום דעבר אד\"ס שתיקנו לערב מעי\"ט ולא ביום טוב אפ\"ה מה שעשה עשוי והיינו דמייתי ראיה שפיר מההיא דאין מגביהין תרומות ומעשרות בי\"ט דאע\"ג דאסרו חכמים להפריש תרומות בי\"ט אפ\"ה מה שעשה עשוי אמנם אי הוה ס\"ל להרוקח כדעת החולקים על הר\"ש דהיינו משום דס\"ל דהלכה כרב אשי דבתראה הוא וכדעת רבי' והרא\"ש והטור דס\"ל דנקטינן כרב אשי כמ\"ש מרן בד\"ה ויכול להניח משמע ודאי דאפילו אם עבר והניח מה שעשה אינו עשוי שהרי כיון דקי\"ל כרב אשי דטעמא דע\"ת כדי שיאמרו אין אופין מי\"ט לשבת אלא א\"כ התחיל מבע\"י ק\"ו מיום טוב לחול ומש\"ה אין מניחין ע\"ת בי\"ט משום דאתו למיטעי לאפות מיום טוב לחול וא\"כ מה\"ט נמי אפילו אם עבר והניח ביום טוב אין עירובו עירוב דכיון דאפילו עבר ושכח ולא עירב מעי\"ט אין אופין בי\"ט לדעת רב אשי משום גזירה שמא יבא לאפות מיום טוב לחול אם כן כי הניח עירוב מאי הוי הא אכתי איכא למיחש שיאמר דכי היכי דשרי לאפות מיום טוב לשבת אפילו אם לא התחיל מבע\"י ה\"נ שרי לאפות מי\"ט לחול ומאי ראיה מייתי מההיא דאין מגביהין תרומות ביום טוב התם שאני דכיון דכבר תקנו כראוי וליכא למיחש למידי לא קנסו לו חכמים משום דעבר אד\"ס אמנם הכא גבי עירוב אע\"ג דעבר והניח אפ\"ה אם נאמר דהוי עירוב א\"כ איכא למיחש עדיין שיאמרו אופין מיום טוב לשבת ק\"ו מי\"ט לחול כדרך שאסרו לאפות בלתי עירוב דהנחה בי\"ט אינו מעלה ומוריד כלל לרב אשי דסוף סוף החששא במקומה עומדת כנ\"ל ליישב דעת מרן ז\"ל מיהו אכתי קשה דאיך אפשר לומר שדעת הרוקח כדעת הר\"ש דאם נזכר ביט\"ב מניח עירוב שהרי סמוך ונר' כשהביא הא דמניח אדם ע\"ת מי\"ט לחבירו ומתנה כתב וז\"ל בב' י\"ט של גליות ולא בב' י\"ט של ר\"ה והשתא אי ס\"ל כדעת הר\"ש בבי\"ט של ראש השנה אמאי אין מערבין הא כיון דאינו יכול לערב על תנאי הו\"ל כנזכר בי\"ט שני לדעת הר\"ש דיכול להניח לכתחילה ויש ליישב בדוחק דמ\"ש הרוקח ולא בב' י\"ט של ר\"ה היינו לומר דאינו מערב בתנאי משום דקדושה אחת היא אבל מודה הוא דיכול לערב בסתמא ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קכב) </b> שהורה הר\"ש מבונבורג לעשות עירובי תבשילין ביט\"ב כו'. א\"כ תקשי לי' להר\"ש ז\"ל דרבא אדרבא כו'. איני יודע לפום ריהטא מאי קא קשיא לי' דעד כאן לא ס\"ל להר\"ש דעושה עירוב תבשילין ביו\"ט ב' אלא היכא דשכח ולא פשע ורבא אצטריך למימר דמניח אדם ע\"ת מיו\"ט לחבירו ומתנה היכא דפשע. ומהא דאמר ליה רבינא לרב אשי ולותיב מר האידנא מי לא אמר רבא כו'. נמי לק\"מ אע\"ג דלא שייך לומר דרב אשי פשע מ\"מ י\"ל דמיירי דשכח ג\"כ בעיו\"ט אחר להניח ע\"ת. ושכח נמי עכשיו דבכה\"ג מקרי פושע אע\"ג דשכח כההוא דסמיא בדף ט\"ז ע\"ב. ואפשר לומר לכאורה דמוכח הכי שם והוא דהא רבנן מערבי אכולה מתא וא\"כ הרי רבינא נמי מסתמא עירב כן וא\"כ ניהו דרב אשי שכח ולא עירב מ\"מ אמאי לא אמר לי' רבינא סמוך אדידי אע\"כ דמדעציב רב אשי הבין רבינא דשני פעמים שכח והו\"ל כפושע. דלא מצי למסמך אעירוב דאחר המזכה לכל בני מתא ולהר\"ש דפוסק כרבא צ\"ל דהא דמבעי בש\"ס אי קמחו נאסר נמי מיירי בפושע. דבשכח אין איסור לא על הקמח ולא על עצמו ודו\"ק:<br><b> (קכג) </b> דרב אשי לטעמי' כו'. לפנינו הגרסא רב אסי אלא דגרסת הרי\"ף והרא\"ש הוא רב אשי:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> עושין עירוב זה לא בפת כו'.</b> הנה התוס' בד\"ה אמר רבא כתבו וזה לשונו והא דקאמר אביי לא שנא אלא תבשיל אבל פת לא היינו דוקא היכא דאינו רוצה לאפות אבל אם היה צריך כו' והק' בס' קיקיון דיונה דא\"כ דמאי דקאמר אביי ל\"ש אלא תבשיל אבל פת לא היינו דאינו מועיל פת לתבשיל אם כן מאי גריעותא דפת יותר מתבשיל הא תבשיל נמי אינו מועיל לאפות לר\"א דקי\"ל כותיה ולמה נקט אביי דינא בפת שאינו מועיל לתבשיל ולא אשמועינן נמי דתבשיל אינו מועיל לאפות יע\"ש ואשתמיט מיניה מ\"ש הרז\"ה ז\"ל וז\"ל והא דקאמר אביי ל\"ש אלא תבשיל אבל פת לא לומר שאינו יוצא בפת משום תבשיל דבעינן מידי דמלפת דומיא דתבשיל ואצ\"ל שאינו יוצא בתבשיל משום פת שהוא עיקר חיי נפש עכ\"ל הרי שהרז\"ה ז\"ל נרגש מזה ויישבו דאביי רבותא אשמועינן דאפי' פת שהוא חיי נפש לא מהני לתבשיל וכ\"ש דתבשיל אינו מועיל לפת ועוד י\"ל דמשום דאביי אמתני' קאי דמיירי בתבשיל כדקתני ועושה אדם תבשיל מעי\"ט נקט דינא דפת אינו מועיל לתבשיל וכ\"כ המאירי ז\"ל מיהו הא קשה טובא לתי' ז\"ל דמאי דקאמר אביי אבל פת לא היינו לומר דפת אינו מועיל לתבשיל אם כן מאי אשמועינן אביי הא מדר\"א שמעינן לה דקאמר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל וכן הקשה הרמב\"ן והר\"ן ומה שדחה הר\"ן דאפשר לדחות דה\"ק אפילו מי שאינו צריך אלא לאפות פת לא מהני ליה פת משום דליכא היכרא מדברי התוס' ז\"ל נראה דלא ס\"ל הכי וכמבואר ממ\"ש דהיינו דוקא היכא דאינו רוצה לאפות וכפי דברי הר\"ן הא דאביי מיירי במי שאינו צריך אלא לאפות דאי במי שאינו רוצה לאפות הא מדר\"א שמעינן לה ואפשר ליישב דמשום הכי הוצרכו התוספות לומר דהא דאביי מיירי במי שאינו רוצה לאפות ולא תי' בפשיטות דמאי דקאמר אביי אבל פת לא היינו לומר שאינו יוצא בפת משום תבשיל ולעולם דמיירי ברוצה לאפות ג\"כ וכמ\"ש הרז\"ה משום דק\"ל הא דא\"כ דמאי דקאמר אביי אבל פת לא היינו שאינו יוצא בפת משום תבשיל א\"כ מאי קמ\"ל אביי הא מדר\"א שמעינן לה אמנם לפי מ\"ש דאביי מיירי במי שאינו רוצה לאפות איכא למימר דהא קמ\"ל אביי דאי מדר\"א דקאמר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל הו\"א דדוקא במי שרוצה לאפות ולבשל הוא דקאמר דאין מבשלין אלא על המבושל ולא מהני פת משום תבשיל משום דכיון דבישול ואפיה תרי מילי נינהו ליכא היכרא בהנחת פת דסומך עליו לתבשיל ג\"כ אמנם במי שאינו רוצה לאפות אלא לבשל הו\"א דהנחת פת מהני לתבשיל דהא מנכרא מילתא בהנחת עירוב שדעתו היה לסמוך עליו לתבשיל ולא לאפות קמ\"ל דאפ\"ה לא מהני כנ\"ל ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שלא הניח ע\"ת כו' ואסור לאחר שהניח לעצמו לבשל ולאפות לזה שלא הניח עד שיקנה לו.</b> כתב הר\"ן וז\"ל והקנאה מיהא בעי דבלא\"ה א\"א משום דשלוחו של אדם כמותו כו' יע\"ש וק\"ל לכאורה דהא קי\"ל אין שליח לדבר עבירה ואם כן אפילו בלא הקנאה נמי לשתרי בשלמא לרבינא דס\"ל בפ' קמא דמציעא דהיכא דשליח לאו בר חיובא אמרינן יש שליח לדבר עבירה ניחא דה\"נ כיון דשליח לאו בר חיובא שהרי יכול לאפות לעצמו הוה ליה שלוחו כמותו אמנם לרב סימא דסבירא ליה דאפילו היכא דשליח לאו בר חיובא אמרינן אשלד\"ע תקשי ליה ברייתא דידן דקתני כיצד הוא עושה מקנה קמחו לאחרים דלמה צריך הקנאה כיון דאין קמחו נאסר ואי משום דשלוחו של אדם כמותו הא אשל\"ע וכעין זה הק' הר\"ב משנה למלך בפ\"ה מה' מלוה ולוה דין י\"ד אההיא דגרסינן פרק המדיר המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס ופריך בגמר' ופרנס לאו שליחותיה קעביד דמאי קושיא אימא אשלד\"ע ותירוצו שם אינו מעלה ארוכה לקושיא דידן כמו שיע\"ש ועיין בספר מחנה אפרים הלכות שלוחין סימן ט' ומכח זה היה נראה להוכיח שדעת הר\"ן ז\"ל דבאיסורין דרבנן לא אמרינן אשל\"ע ומהרימ\"ט ז\"ל בח\"א סימן קי\"ו נסתפק בזה יע\"ש:<br><b> האמנם </b> ראיתי לרב משנה למלך ז\"ל בפ\"ב מהלכות רוצח הלכה ב' שהוכיח במישור דאפי' באיסורין דרבנן אשלד\"ע מההיא דגרסינן בפרק הפרה ד' נ\"א בור של שני שותפים היכי משכחת לה אי דשוו שליח תרווייהו ואמרי זיל כרה לן אשל\"ע הרי דאע\"ג דאיסור קילקול בר\"ה אינו אלא מדרבנן אפילו הכי פריך עלה דאין שליח לד\"ע ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב דאע\"ג דבאיסורין דרבנן נמי אמרינן דאשלד\"ע היינו דוקא היכא דשליח נמי עבר אאיסורא וכההיא דחופר בור בר\"ה אמנם היכא דשליח לאו בר חיובא כלל ואפילו איסורא דרבנן לית ביה בהא כ\"ע מודו דישלד\"ע באיסורין דרבנן ואע\"ג דלרב סימא אפילו היכא דשליח לאו בר חיובא אמרי' אשל\"ע היינו דוקא באיסורא דאורייתא אבל באיסורא דרבנן אפילו רב סימא מודה ועי\"ל דס\"ל להר\"ן דהא דאמרי' אשל\"ע היינו דוקא לפוטרו ממלקות וכיוצא אמנם איסורא מיהא איכא וכמ\"ש הט\"ז בי\"ד סי' ק\"ס ס\"ק ומש\"ה לכתחילה לא שרינן לאפות בלא הקנאה כנ\"ל:<br><b> כתב </b> מרן הב\"י ז\"ל בסימן תקכ\"ז וז\"ל והמרדכי כתב בה\"ג התיר להקנות ביום טוב משום מצוה וכן לולב ואתרוג יוצאין בהם כל העם כו' ואיני מבין דבריו דאי בלשון מתנה בלא סודר מאי איריא משום מצוה בלא מצוה נמי אמאי ליתסר כו' ואפשר דאפילו להקנות במשיכה בלא קנין סודר סובר המרדכי דאסור משום דהוי כמו\"מ ובמקום מצוה התירו עכ\"ל ובספר עבודת הגרשוני ח\"א סימן כ\"ה כתב בפשיטות דשרי ליתן מתנה בשבת ולא חיישינן משום מו\"מ דמתנה מיהב יהיב מישקל לא שקיל והביא ראיה מדברי התוס' שכתבו בפרק הדר דס\"ו ע\"א ד\"ה יפה וז\"ל ל\"ד למו\"מ ליאסר בשבת דלא הוי אלא כמתנה בעלמא כו' וכ\"כ המרדכי ר\"פ הדר ע\"ש הרי משמע שמתנה לנכרי מותר בשבת ולא דמי למו\"מ ליאסר בשבת עכ\"ד יע\"ש. ולפי הנראה אישתמיט מיניה דברי מרן הב\"י ז\"ל הללו דכפי דבריו נמצאו דברי המרדכי סותרים שכפי מ\"ש כאן עכ\"ל דס\"ל להמרדכי דאפילו להקנות במשיכה בלא קנין סודר אסור וכמ\"ש מרן ז\"ל ואם כן ע\"כ צריך לחלק דההיא דפרק הדר שאני דאינו נותן לגוי לשם מתנה גמורה אלא כדי להתיר לו טלטול ולהנאתו קא מכוין הילכך לא חשיבא כמתנה גמורה לאוסרה בשבת ומ\"ש הרב הנז' דלא חיישי' למו\"מ משום דמתנה מיהב יהיב משקל לא שקיל קשה שהרי הקדש מיהב יהיב מישקל לא שקיל ואפילו הכי גזרינן משום מו\"מ כדאיתא בפרק משילין ועיין בהרב מגן אברהם סימן ש\"ו סעיף קטן ט\"ו עיין שם ודוק:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> מה </b> שהקשה על טעם הר\"ן הלא אשלד\"ע כמו שהקשה המשל\"מ בהא דפריך הש\"ס ופרנס לאו שליחותי' קעביד והכא לא שייך תירוצו. ולפענ\"ד נראה דא\"ש דהנה ע\"כ לא אמרינן אשלד\"ע רק באם גוף המעשה אינו חוזר אל המשלח ואין המשלח נהנה מגוף המעשה אז אמרינן אשלד\"ע ולא נחשב שלוחו ומה\"ט א\"ש מה דאמרינן דבאשלד\"ע השליחות בטל היינו דאם נימא דהמעשה קיים אם כן כיון שיהיה נהנה המשלח מן המעשה ואתעבידא מחשבתו וחזרה השליחות אצל המשלח ודאי נחשב שלוחו ממש אבל אם המעשה בטל אז כיון דלא נהנה המשלח מזה וכן בדבר דלא חזרה אל המשלח כגון גבי פרנס וכדומה בכל הראיות שהביא שם השעה\"מ אז בזה אמרינן אין שליח לדבר עבירה אבל הכא שסוף סוף אתעבידא מחשבתו שמבשל עבורו והוא יאכל ממנו אם כן כיון שהמשלח האסור לו יהי' נהנה משליחות זה כמו שעשה עבורו וכל שחזרה השליחות אל המשלח יש שלד\"ע ונחשב שלוחו ואסור זה נלפע\"ד. והנה בחי' לש\"ס הקשיתי על התוס' בד\"ה הוא נאסר דמה שליחות צריך בבישול לשבת לומר בי' כיון דהוא אסור גם שלוחו אסור וכעת נ\"ל ליישב כך דהנה ביו\"ט אינו מותר לבשל רק מה שצריך לו אבל מה שאין צריך לו למותר אין רשאי לבשל לחלל יו\"ט בחנם ולפ\"ז מה שלאדם מותר לבשל לאחרים היינו רק או דאם הוא מאכיל משלו לאחרים אז נחשב לו צורך היום דגם זה לו בכלל תענוג מה שיהנה לאחרים ולא יאכל לבדו ומצוה הוא בתורה לשמח את עניים עמו כמפרש בקרא ושמחת וכו' וכן בעזרא ושלחו מנות לאין נכון לו לכך הוי לו צורך היום ודומה למ\"ש התוס' דלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם הוי צורך היום כן ה\"נ מה שיהי' שלחן אחרים ריקם הוי לו צורך היום ולכך מותר לבשל עבור אורחים אך היינו אם נותן להם משלו אז מצוה קעביד והוי בכלל מצות יו\"ט לשמח גם אחרים עמו לכך הוי לו לצורך היום אבל אם מבשל משל אחרים ולא יחשב לו המצוה לא נחשב הדבר צורך לו ולכך אין לו היתר לעשות רק בתורת שליחות דהוי שלוחו כמותו וכיון דחברו צריך לכך אופהו בשביל חברו והוי כמותו ולכך כיון דאין לו היתר רק מכח שליחות אבל הוא עצמו אסור לכך הקשו שפיר דאיך יבשל עבור חברו אבל ע\"י הקנאה דאז הוי משלהם לאחרים א\"צ לבוא בתורת שליחות רק בתורת עצמו מותרין לבשל לכך מותר וא\"ש ודו\"ק:<br><b> שם</b><br><b> מה </b> שהביא לשון המרדכי הובא בב\"י וז\"ל כה\"ג התיר להקנותו ביו\"ט וכו' וכתב הב\"י ואיני מבין דבריו וכו' עיי\"ש הנה דברי הב\"י תמוהין מאד דהרי מה חילוק יש בין ק\"ס או לא הרי מפורש הוא בביצה י\"ז דלמקני שביתה בשבתא לא. משמע דכל קנין אסור בשבת ויו\"ט ועיין בתוס' שהקשו איך התירו גבי ש\"מ דתיחוד ותפתח משום דלא לטרוף דעת הש\"מ התירו והרי ענין תיחוד ותפתח הוי חזקה לקנות בזה גוף הדבר והוי כעין קבלת מתנה ע\"י משיכה וכדומה ומ\"מ לא הותר רק ע\"י שלא תטרוף דעת הש\"מ אבל בלא\"ה הוי אסור א\"כ מפורש הוא דכל הקנינים אסורים ביו\"ט. ומ\"ש השעה\"מ על עבודת הגרשוני שלא ראה דברי הב\"י לא ידעתי למה לא תמה יותר וש\"ס מפורש דלמקני שביתה ביו\"ט לא דהוי רק כעין מתנה ומדברי התוס' שם וכמה פוסקים שכתבו דהך דתיזול איהי ותיחוד ותפתח הוי רק מכח שלא תטרוף דעת הש\"מ והרי זה הוי רק כעין מתנה לבד ומוכח דאף מתנה אסור ואפשר דהתם בש\"מ כיון דעי\"ז יחולו הגרושין ויפטור ממנה משאר כסות ועונה לכך הוי כעין מכירה לא כמתנה וכן בקנין שביתה בתחומין כיון דמה שקונה שביתה כאן הוי עיקר דירתו ממק\"א ואוסר עצמו אלפיים של צד ביתו הוי כעין חליפין ומקח וממכר מה שאוסר כאן מתיר כאן לכך הוי כעין חליפין ומקח וממכר ובזה אדרבא הי' נראה לכאורה ראי' לעבוה\"ג ממה דהקשו שם למה לא אמרינן בערובי חצרות הטעם למקני שביתה וכתבו דבע\"ח לא שייך זה ולכאורה הוא מחוסר טעם ולפמ\"ש א\"ש דבע\"ח כיון דאינו אוסר עצמו במק\"א א\"כ הוי כעין מתנה ומתנה מותר ביו\"ט לכך לא שייך בזה איסור קנין שביתה אך לפ\"ז הי' מוכח להיפוך מדברי הרי\"ף בפ\"ב דביצה שמחלק דבתחומין הוי קנין רשות אבל ע\"ת ביטול רשות הוא ולא מחלק דזה הוי כמתנה וזה כמקח וממכר מוכח דס\"ל דאף מתנה אסור דלא כדעת עבוה\"ג ומה שתמה עליו השעה\"מ ממ\"ש הב\"י והמרדכי נראה דאין ראי' די\"ל דהמרדכי סובר כדעת הרא\"ש דמעמ\"ל הוי הכונה דקונה ע\"מ שיחזור ויקנה לו ולא שיחזור מאליו לזמן דזה הוי רק קנין פירות רק הכונה דמקבלו בתנאי שיחזור ויקנה לו והוי כמתחייב ליתן דמיו עבורו ולכך הוי כמו\"מ וכן ה\"נ כיון דיש אומדנא דמוכח שמקנה לו הקמח רק כדי שיאפה לו הוי כאלו התנה עמו בפירוש עמ\"ל אף דלא התנה כל דאיכא אומדנא דמוכח הוי כאלו התנה עמ\"ל סתם שיהי' שלו לעולם ובלי תנאי חזרת הקנאה רק לעולם או שיחזור לו לאחר זמן ממילא בלי חזרת הקנאה כל כה\"ג אינו דומה למו\"מ וי\"ל דמותר כדעת עבוה\"ג בזה ומותר ליתן במתנה בשבת וי\"ט:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קכד) </b> אמנם לרב סימא דס\"ל כו' תקשי לי' ברייתא דידן כו'. אני תמה דהאי מאי קושיא היא הא קיי\"ל נמי דאין שליחות לנכרי ואפ\"ה אמירה לנכרי אסורה משום שבות ואיך ס\"ד דיהי' מותר לכתחלה לאחר לאפות ולבשל בשביל זה שלא עירב בלי הקנאת קמחו הנאסר ואי לישנא דשלוחו של אדם כמותו קא קשיא לי' א\"כ הא לרבינא נמי קשה משום דעד כאן לא קאמר רבינא דהיכא דשליח לאו בר חיובא הוא אמרינן דיש שליח לדבר עבירה היינו היכא דהשליח אינו שייך כלל באותו דבר איסור. כהאי דכהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה. דלא שייך לאו זה בישראל כלל. אבל היכא דגם להשליח יש לו שייכות באיסור זה עצמו אלא דבמעשה זו אינו בר חיובא. כמו בנ\"ד דאלו השליח הזה לא הי' מערב לעצמו הרי נמי אסור הי' לאפות ולבשל וא\"כ הרי זה מקרי בר חיובא אפילו לרבינא ג\"כ:<br><b> תדע </b> שכן הוא דאל\"כ יקשה אמאי לא קאמר הש\"ס בב\"מ דף י\"א הנ\"ל איכא בינייהו בין רבינא לרב סימא בישראל שאמר לחבירו צא והחזר לי גרושתי או צא וגרש אנוסתי. אע\"כ צ\"ל דה\"ט משום דבהא גם רבינא מודה דהו\"ל בר חיובא כיון דחל גם עליו הלאו שלא להחזיר גרושתו ושלא לגרש אנוסה דידי' וא\"כ הו\"ל תו דבר עבירה ואין שליח לד\"ע אפילו לרבינא. ועיין או\"ח סי' רכ\"ג סעי' ט\"ז וסעי' י\"ז שם ודו\"ק. וכן דעת הנ\"ב מה\"ק סי' ע\"ה. אולם י\"ל דהגאון המחבר ז\"ל ס\"ל כדעת המל\"מ בפ\"ד הלכה י\"ד מהלכות מלוה וכר\"י אלפאנדרי בשו\"ת מוצל מאש סי' ל\"ב דס\"ל דבכה\"ג לא מקרי בר חיובא וע\"ש ועיין בשו\"ת מו\"ח רבינו נ\"ע סי' קצ\"ד ומ\"ש שם חתנו והדברים ארוכים ואין הגליון מספיק:<br><b> אמנם </b> לא ירדתי עוד לדעת הגאון המחבר ז\"ל בקושייתו דהא אי נימא דאין שליח לדבר עבירה. א\"כ הרי השליחות בטל כמ\"ש התוס' בב\"מ הנ\"ל ואין תו רשות ביד השליח למיפא קמחא דחברי' משום דכבר נסתלק משליחותו ואין שום אדם רשאי לאכול מפת שאפה זה שלא ברשות הבעלים וא\"כ מאי בכך שהאופה עירב לעצמו מ\"מ פת זה שאפה מקמחי' דנאסר שלא מדעת בעלים אין לו היתר באכילה. וא\"כ הרי אפייה זו הוי מלאכה שלא לצורך כלל ומדאורייתא נמי אסורה שהרי לא שייך לומר בה הואיל ואי מקלעי לי' אורחים כו' דהא הכל אסורים בפת זה ומש\"ה שפיר קאמר הר\"ן ז\"ל דצריך לאקנויי קמחי' וממילא מותר הפת דהא לא נעבדה עבירה באפייתו ודו\"ק:<br><b> ואף </b> דיש לפקפק בזה ולומר דכיון דבאמת הבעלים עשאוהו שליח וברשותם הוא אופה וא\"כ אע\"ג דהשליחות בטל משום עבירה אפ\"ה לא נסתלק בזה הרשות שנתנו לו הבעלים למיפא קמחא דידהו ואין בפת משום גזל ומותר באכילה מ\"מ מנ\"ל להקל בזה וצ\"ע לעת הפנאי. והא דכתב הר\"ן דצריך לאקנויי קמחי' ולא אמרינן דאחרים מותרין לאפות לו מטעם הואיל דאי בעי מקני להו י\"ל דכיון דאפילו מי שעירב נמי אין לו היתר לאפות אלא מטעם הואיל ואי מקלעי לי' אורחים כו' כמ\"ש התוס' בריש מכילתין וא\"כ משום הכי צריך לאקנויי משום דהו\"ל תרי הואיל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואסור </b>\n<b> לאדם שיעורר על מתו כו'.</b> כתב ה\"ה ובירוש' חילקו בין מת חדש למת ישן וכן בדין לפי טעם שמואל כו' הנה הרא\"ש ז\"ל פ\"ק דמ\"ק כתב משם הראב\"ד דקי\"ל כשמואל והביאו ראיה מהירושלמי הלזו יע\"ש ומבואר הוא דכונתו כז\"ל דממה שחלקו בירוש' בין חדש לישן ע\"כ דאתיא כשמואל דטעמא מפני שאין המת משתכח מן הלב עד שלשים יום ומשום הכי יש לחלק שפיר בין חדש לישן דבחדש שרי כיון שהמרירות כבר הוא בלב ואין בו תוספת מפני ההספד מידי דלטעמיה דרב היינו משום עלית הרגל מ\"ל חדש מ\"ל ישן הא בחדש נמי איתיה להאי טעמא. והנה יש לדקדק דא\"כ ק' דכי פריך תלמודא מאי בינייהו אמאי ל\"ק א\"ב מת חדש דלרב דטעמא משום עלית הרגל אפי' חדש בשכר אסור ולשמואל שרי ולעיל סמוך ונראה לזה דחה הרא\"ש ז\"ל משם הרמב\"ן דברי הרי\"ץ בן גיאת שכתב דכיון דלרב טעמא משום עלית הרגל בז\"ה שרי והקשה עליו הרמב\"ן ז\"ל דאם כן אמאי ל\"ק דא\"ב בז\"ה ומש\"ה כתב דלרב נמי אפי' בז\"ה אסור אי משום דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אי משום דלאו דוקא משום עלית הרגל אלא משום שמחת הרגל שאדם מכניס מעות לצורך המועד ואתי לבטולי משמחת הרגל ואם כן קשה דעוד היום תקשי אמאי ל\"ק א\"ב חדש ואם נאמר אה\"נ וחדא מינייהו נקט אם כן מאי ק\"ל להרמב\"ן ז\"ל דאמאי ל\"ק א\"ב בז\"ה והיה נראה לומר דודאי תלמודא דידן דלא קאמר א\"ב חדש ע\"כ דס\"ל דאפי' לשמואל חדש נמי אסור דע\"י ההספד מתעורר המרירות יותר ופליג אירושלמי אלא דכונתם ז\"ל להביא ראיה מהירושלמי דאתיא כשמואל כי היכי דניפסוק הלכה כותי' דשמואל ממה שחלקו בירושלמי בין חדש לישן דבשלמא אי אתיא אליבא דשמואל א\"ל דסבירא ליה לירושלמי לחלק בין חדש לישן מטעמא שהמרירות כבר הוא בלב אלא דתלמודא דידן פליג בהך סברא וס\"ל דאפי' במת חדש על ידי ההפסד מתעורר המרירות יותר ובסברא הוא דפליגי אכן אליבא דרב דטעמא משום עלית הרגל אין טעם לחלק בין חדש לישן ודא ודא חדא היא:<br><b> ובהכי </b> ניחא לי מ\"ש רש\"י והרע\"ב ז\"ל בפי' המשנה ולא יספידנו שאם מת לו מת בתוך ל' יום לפני הרגל לא ישכיר לו ספדן להספידו וקשה דאמאי תפסו השיטה נגד הירוש' דמפליג בין חדש לישן והן אמת כי לדברי רש\"י היה אפשר לומר דס\"ל דהלכה כרב דטעמא משום עלית הרגל וכדעת הרמב\"ן ז\"ל וסיעתיה דלהאי טעמא אין לחלק בין חדש לישן כמ\"ש אכן לדברי הרע\"ב לא יתכן תירוץ זה שאחר שכתב דלא יספידנו אפילו מת בתוך ל' יום הביא מחלוקת רב ושמואל ומשמע דס\"ל דאפילו אליבא דשמואל חדש נמי אסור ולכן נראה דהיינו טעמייהו משום דס\"ל דתלמודא דידן פליג אירושלמי מדלא קאמר הך בינייא האמנם אכתי תירוץ זה לא יגהה מזור לקושייתנו ממ\"ש מרן בב\"י א\"ח סי' תקמ\"ז שדעת הרמב\"ם והרמב\"ן בספר תורת האדם דמת חדש מותר לסופדו משמע דס\"ל דהך ירושלמי הלכתא היא ולא פליג אתלמודא דידן וכיון שכן קשה דאמאי ל\"ק א\"ב מת חדש וכדקשיא ליה להרמב\"ן ז\"ל לדעת הרי\"ץ בן גיאת ולכן נראה ל\"ל דמהא ל\"ק ליה להרמב\"ן דא\"ל דמש\"ה ל\"ק בגמרא הך בינייא משום דשמואל ודאי לא פליג אטעמא דרב דקאמר משום עלית הרגל ומשום מעשה שהיה אלא דאתא לאוסופי ולומר דאפי' היכא דליכא טעמא דעלית הרגל וכגון היכא דעבד בחנם אפי' הכי אסור ואם כן מש\"ה לא מצי למימר א\"ב מת חדש משום דאי בשכר לכ\"ע אסור משום טעמא דעלית הרגל ואי בחנם לכ\"ע שרי אכן לדברי הרי\"ץ בן גיאת שכתב דלרב בז\"ה שרי ק\"ל שפיר דאמאי ל\"ק ג\"כ בז\"ה ודו\"ק. אך זו היא שקשה בעיני דברי הטור שכתב בא\"ח סי' הנז' וז\"ל ואפי' כל ל' יום לפני המועד אסור להספיד על מת שמת לו מלפני ל' יום קודם המועד ודוקא להספיד בשכר אסור ואפי' אם יש לו הספד בלא זה כגון שמת לו מת עתה שאותו מותר לסופדו אפי' ערב הרגל אסור להספיד על המת שמת לו מלפני ל' יום קודם המועד אבל בחנם מותר לרב לסופדו אבל לשמואל אסור כו' והנה מבואר שדעתו ז\"ל דמת חדש מותר לסופדו אפי' בשכר שהרי כתב אבל בחנם מותר לרב מכלל דעד השתא בשכר קמיירי ואפי\"ה כתב דאפילו אם יש לו הספד בלא זה כגון שמת לו כו' שאותו מותר לסופדו דהיינו ודאי בשכר דאי בחנם אפי' ישן נמי מותר וכיון שכן ק\"ט דלרב כיון דטעמא דבשכר אסור היינו משום עלית הרגל א\"כ מה מקום לחלק בין חדש לישן הא בחדש נמי איתיה להאי טעמא ואם נאמר דס\"ל דדוקא במת ישן שכבר נספד כהלכה כדינו אסרו חכמים לעורר עליו ולסופדו אמנם במת חדש כיון שמן הדין מוטל עליו לסופדו משום חששת עלית הרגל לא אסרו אם כן קשה טובא דאיך הכריע הרא\"ש וסיעתיה דהלכה כשמואל ממה שחלקו בירוש' בין חדש לישן ואימא דאתיא אפי' כרב דלרב נמי יש לחלק הכי כמ\"ש אלא משמע ודאי דלרב אין לחלק כלל בין חדש לישן ודברי הטור ז\"ל צ\"ע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..25c783165ffc3e9a40f6d03c1f59e3abbeaf7977
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,41 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות קידוש החודש",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בראשונה </b>\n<b> היו מקבלין כו' ולא ידעו מה יעשו כו' שמא יבואו העדים וא\"א שיקרבו מוסף אחר תמיד של בין הערבים כו'.</b> הנה מדברי רבינו הללו נראה דס\"ל דעשה דהשלמה איתיה אפי' קודם הקטרת אמורי התמיד וכן נרא' מדברי התוס' פ\"ק דביצה ד\"ה ונתקלקלו הלוים כו' שכתבו וז\"ל והק' הר' פרץ והאיכא קלקול גבי מוספין כו' יע\"ש האמנם כפי מ\"ש התו' בפ' התכלת דמ\"ט בד\"ה תדיר ומקודש בס\"ד שלא נא' עשה דהשלמה אלא אחר הקטרת התמיד אבל קודם הקטרתו אף שכבר נזרק הדם מותר להקריב קרבנות אחרים ע\"ש נר' דלק\"מ די\"ל דלא הקטירו האמורין של תמיד אלא עד אחר שבאו העדים או בלילה דהקטר אמורין כל הלילה ומש\"ה לא היה קלקול במוספין דכיון דלא הקטירו האמורין מותר להקריב אח\"כ גם מדברי רבינו הללו שכתב שמא יבואו העדים וא\"א שיקרבו מוכח בהדייא דס\"ל שלא כדעת התוס' דפ' התכלת דאי ס\"ל דקודם הקטרת אמורין מותר להקריב קרבנות אח\"כ א\"כ איך נתקלקלו בדבר הי' להם להקריב התמיד ולהניח הקטרת אמורין בלילה דאז אם יבואו עדים אח\"כ יכולים להקריב המוסף ועיין בהר\"ב מש\"ל בפרק א' מה' תמידין ומוספין דין ג' דפ\"ב ע\"א שכתב לחד תי' שדעת רבינו ז\"ל כדעת התוס' דפ' התכלת ע\"ש ולפי הנראה אשתמיט מיניה דברי רבי' שכתבנו וצ\"ע:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רט) </b> א\"כ איך נתקלקלו בדבר היה להם להקריב התמיד ולהניח הקטרת האימורין בלילה דאז אם יבאו עדים אח\"כ יכולים להקריב המוסף. זה תמוה דהא לדידהו הרי יכול למקלע ראש השנה בששי בשבת וא\"כ איך אמרת דאפשר להמתין עם הקטרת האימורין עד הלילה והרי אין חלבי חול או יו\"ט קרבין בשבת וניהו דלדעת התוס' בפ' התכלת לא קשה קושיית הר' פרץ משום די\"ל דמשום הכי קאמרינן דנתקלקלו הלוים בשיר ולא מיירי כלל מקילקול בקרבן מוסף משום דהתם קאי אמעשה שהיה דפ\"א נתקלקלו הלוים בשיר וא\"כ י\"ל דבפעם ההוא לא איקלע ר\"ה בששי בשבת ומש\"ה לא היה קלקול בקרבן מוסף כלל משום דבאמת המתינו אז עם הקטרת האימורין מתמיד של בין הערבים עד הלילה אבל מדברי הרמב\"ם הללו אין ראיה דס\"ל דאפי' קודם הקטרת אימורי תמיד של בין הערבים איתא לעשה דהשלמה משום דעכ\"ר צריך למיכתב הכי כמ\"ש וא\"א שיקרבו מוסף אחר תמיד של בין הערבים כו' והיינו משום דאי מקלע ר\"ה בששי בשבת הרי א\"א להמתין עם הקטרת האימורין עד הלילה ולפ\"ז בחנם השיג הגאון המחבר ז\"ל על מאור עינינו המל\"מ ז\"ל. ובעיקר קושיית הר' פרץ הנ\"ל י\"ל דכיון דעשה דהשלמה היא בהקטרת האימורין ולא בזריקה כדאיתא בפסחים דף נ\"ט א\"כ לא היה קלקול במוספין משום דלא הקטירו אימוריהן אלא העלום בראש המזבח וגם אין קלקול באכילת שעירי המוסף אעפ\"י שלא נקטרו האימורים משום דהו\"ל כאילו נאבדו והבשר מותר ואין כאן קלקול משום דאסור להביא קדשים לבית הפסול (אלא דיקשה לפ\"ז ממתניתין דנתקלקלו כו'. דלא קתני דנתקלקלו במוספין והרי מוכח מזה דהלכה כר' ישמעאל שם בפסחים דף נ\"ט דמחוסר כיפורים גם בשאר ימות השנה מביא כפרתו אחר התמיד וא\"כ אמאי פסק הרמב\"ם בפ\"א מהלכות תמידין ומוספין דדוקא מחוסר כיפורים בערב הפסח מביא כפרתו אחר התמיד כת\"ק דר' ישמעאל) ודו\"ק. והתוס' בריש ביצה תירצו דהיכא דלא אפשר נדחה עשה דהשלמה וכן לשון הרמב\"ם בפ\"א ה\"ג מהלכות תו\"מ (ודבריו צ\"ע וכבר תמה עליהם הלח\"מ) אלא דמ\"ש הרמב\"ם י\"ל דהיינו דכיון דא\"א אתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה אבל בלאו האי טעמא משמע שם דאפי' בשא\"א אינו דוחה כדפריך לר' ישמעאל ויש לדחוק נמי דבאמת מתניתין אתיא כר' ישמעאל וכוונתם בא\"א היינו מה\"ט הו\"ל כנאבדו אמרינן והחטאות מותרין באכילת כהנים ואין בו משום אין מביאין קדשים לבית הפסול ומשום כפרה (שוב מצאתי במהרש\"א כעין דברינו). אבל אכתי לא הונח לי דמשמע דמודה ר' ישמעאל לת\"ק במחוסר כיפורים בערב פסח דא\"צ שיעלו האימורין בראש המזבח אמאי עשה דוחה עשה הא אפשר בכה\"ג גם מה שתירצו התוס' דעשה דרבים דוחה השלמה הא אפשר לקיים שניהם ויהיה למחר קודש שהרי ביד הב\"ד הדבר תלוי דכתיב אתם ואפי' מזידין וצ\"ע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..26e6a513aee7220dce6d690be4a3b2b0c94ef429
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,38 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Sanctification_of_the_New_Month",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בראשונה </b>\n<b> היו מקבלין כו' ולא ידעו מה יעשו כו' שמא יבואו העדים וא\"א שיקרבו מוסף אחר תמיד של בין הערבים כו'.</b> הנה מדברי רבינו הללו נראה דס\"ל דעשה דהשלמה איתיה אפי' קודם הקטרת אמורי התמיד וכן נרא' מדברי התוס' פ\"ק דביצה ד\"ה ונתקלקלו הלוים כו' שכתבו וז\"ל והק' הר' פרץ והאיכא קלקול גבי מוספין כו' יע\"ש האמנם כפי מ\"ש התו' בפ' התכלת דמ\"ט בד\"ה תדיר ומקודש בס\"ד שלא נא' עשה דהשלמה אלא אחר הקטרת התמיד אבל קודם הקטרתו אף שכבר נזרק הדם מותר להקריב קרבנות אחרים ע\"ש נר' דלק\"מ די\"ל דלא הקטירו האמורין של תמיד אלא עד אחר שבאו העדים או בלילה דהקטר אמורין כל הלילה ומש\"ה לא היה קלקול במוספין דכיון דלא הקטירו האמורין מותר להקריב אח\"כ גם מדברי רבינו הללו שכתב שמא יבואו העדים וא\"א שיקרבו מוכח בהדייא דס\"ל שלא כדעת התוס' דפ' התכלת דאי ס\"ל דקודם הקטרת אמורין מותר להקריב קרבנות אח\"כ א\"כ איך נתקלקלו בדבר הי' להם להקריב התמיד ולהניח הקטרת אמורין בלילה דאז אם יבואו עדים אח\"כ יכולים להקריב המוסף ועיין בהר\"ב מש\"ל בפרק א' מה' תמידין ומוספין דין ג' דפ\"ב ע\"א שכתב לחד תי' שדעת רבינו ז\"ל כדעת התוס' דפ' התכלת ע\"ש ולפי הנראה אשתמיט מיניה דברי רבי' שכתבנו וצ\"ע:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רט) </b> א\"כ איך נתקלקלו בדבר היה להם להקריב התמיד ולהניח הקטרת האימורין בלילה דאז אם יבאו עדים אח\"כ יכולים להקריב המוסף. זה תמוה דהא לדידהו הרי יכול למקלע ראש השנה בששי בשבת וא\"כ איך אמרת דאפשר להמתין עם הקטרת האימורין עד הלילה והרי אין חלבי חול או יו\"ט קרבין בשבת וניהו דלדעת התוס' בפ' התכלת לא קשה קושיית הר' פרץ משום די\"ל דמשום הכי קאמרינן דנתקלקלו הלוים בשיר ולא מיירי כלל מקילקול בקרבן מוסף משום דהתם קאי אמעשה שהיה דפ\"א נתקלקלו הלוים בשיר וא\"כ י\"ל דבפעם ההוא לא איקלע ר\"ה בששי בשבת ומש\"ה לא היה קלקול בקרבן מוסף כלל משום דבאמת המתינו אז עם הקטרת האימורין מתמיד של בין הערבים עד הלילה אבל מדברי הרמב\"ם הללו אין ראיה דס\"ל דאפי' קודם הקטרת אימורי תמיד של בין הערבים איתא לעשה דהשלמה משום דעכ\"ר צריך למיכתב הכי כמ\"ש וא\"א שיקרבו מוסף אחר תמיד של בין הערבים כו' והיינו משום דאי מקלע ר\"ה בששי בשבת הרי א\"א להמתין עם הקטרת האימורין עד הלילה ולפ\"ז בחנם השיג הגאון המחבר ז\"ל על מאור עינינו המל\"מ ז\"ל. ובעיקר קושיית הר' פרץ הנ\"ל י\"ל דכיון דעשה דהשלמה היא בהקטרת האימורין ולא בזריקה כדאיתא בפסחים דף נ\"ט א\"כ לא היה קלקול במוספין משום דלא הקטירו אימוריהן אלא העלום בראש המזבח וגם אין קלקול באכילת שעירי המוסף אעפ\"י שלא נקטרו האימורים משום דהו\"ל כאילו נאבדו והבשר מותר ואין כאן קלקול משום דאסור להביא קדשים לבית הפסול (אלא דיקשה לפ\"ז ממתניתין דנתקלקלו כו'. דלא קתני דנתקלקלו במוספין והרי מוכח מזה דהלכה כר' ישמעאל שם בפסחים דף נ\"ט דמחוסר כיפורים גם בשאר ימות השנה מביא כפרתו אחר התמיד וא\"כ אמאי פסק הרמב\"ם בפ\"א מהלכות תמידין ומוספין דדוקא מחוסר כיפורים בערב הפסח מביא כפרתו אחר התמיד כת\"ק דר' ישמעאל) ודו\"ק. והתוס' בריש ביצה תירצו דהיכא דלא אפשר נדחה עשה דהשלמה וכן לשון הרמב\"ם בפ\"א ה\"ג מהלכות תו\"מ (ודבריו צ\"ע וכבר תמה עליהם הלח\"מ) אלא דמ\"ש הרמב\"ם י\"ל דהיינו דכיון דא\"א אתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה אבל בלאו האי טעמא משמע שם דאפי' בשא\"א אינו דוחה כדפריך לר' ישמעאל ויש לדחוק נמי דבאמת מתניתין אתיא כר' ישמעאל וכוונתם בא\"א היינו מה\"ט הו\"ל כנאבדו אמרינן והחטאות מותרין באכילת כהנים ואין בו משום אין מביאין קדשים לבית הפסול ומשום כפרה (שוב מצאתי במהרש\"א כעין דברינו). אבל אכתי לא הונח לי דמשמע דמודה ר' ישמעאל לת\"ק במחוסר כיפורים בערב פסח דא\"צ שיעלו האימורין בראש המזבח אמאי עשה דוחה עשה הא אפשר בכה\"ג גם מה שתירצו התוס' דעשה דרבים דוחה השלמה הא אפשר לקיים שניהם ויהיה למחר קודש שהרי ביד הב\"ד הדבר תלוי דכתיב אתם ואפי' מזידין וצ\"ע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות קידוש החודש",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6b9cb0fa93a654404067f30018564724c8432edb
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,47 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>קריאת </b>\n<b> המגילה בזמנה כו'.</b> כתב הטור סי' תרפ\"ו וז\"ל גרסינן במגילת תענית את יום י\"ד כו' ואע\"ג דקי\"ל בטלה מג\"ת כו' ואם כן לפניהם ולאחריהם נמי אסורים אפי\"ה נוהגין להתענות ביום י\"ג דלא עדיף כו' והקשה הב\"ח ז\"ל דמשמע מדברי הטור דאפילו לכתחילה יכול לגזור תענית על הצבור כלפניהם ולאחריהם וזה סותר מ\"ש הרא\"ש ז\"ל פ\"ב דתענית משם הראב\"ד בסתם דהא דאמרינן בטלה מג\"ת ה\"מ תענית יחיד אבל תענית צבור לא ותירץ דאפשר דדוקא בעיקרן קאמר דאין גוזרים אבל בלפניהם מודים דיכולים לגזור כו' יע\"ש ודבריו תמוהים שהרי אפילו נימא דבלפניהם מודה הראב\"ד ז\"ל דיכולים לגזור אכתי תיקשי ליה דאיך כתב הטור דאפילו הכי נהגו להתענות בי\"ג דלא עדיף כו' ת\"ל דיום י\"ג אסור להתענות משום דהו\"ל יום ניקנור כדאמרינן בפ\"ב דתענית דאע\"ג דבטלה מג\"ת היינו דוקא תענית יחיד כמ\"ש הראב\"ד בשם הר\"ן שם שלדעת הראב\"ד לא יתכן שום אחד מהתי' ומהיותר תימה על הרא\"ש שאחר שהביא דברי הראב\"ד ז\"ל כתב ומה שנהגו להתענות בי\"ג באדר והוא יום שלפני פורים כו' י\"ל כדקאמר בפ\"ק דר\"ה דדברי קבלה כד\"ת דמי ולפניו מותר וק' דאדקשיא ליה משום דהוי יום שלפני פורים תקשי ליה משום דהוי יום ניקנור דבהא לא הוה שייך תי' הא' ובר מן דין דברי הב\"ח תמוהים שהרי הטור כתב בסי' תקע\"ג בפי' משם הראב\"ד דאפי' לפניהם ולאחריהם נמי אסורים וכבר תמה עליו הרב בעל שער אפרים סימן מ\"ג יע\"ש אלא שכתב שמדברי רי\"ו משמע שדעת הראב\"ד כמו שפי' הב\"ח דדוקא בעיקרן קאמר דאין גוזרין לא לפני' יעיין שם ולע\"ד הא ליתא שמדברי הראב\"ד הובאו דבריו בס' תמים דעים סי' רמ\"ד דע\"א ע\"ב מבואר בהדיא דס\"ל דאפי' בלפניהם אין גוזרין תענית על הצבור שכתב שם וז\"ל מיהו כי אמרינן בטלה מג\"ת דוקא לתענית יחיד כו' אבל לגבי תענית צבור לא דחזינן בגמרא דר\"ן גזר תעניתא בתליסר באדר והקשו עליה והא יום טוריינוס הוא ותו אקשו עליה והא יום שלפני ניקנור הוא כו' והא ר\"ן מן האחרונים היה ואחר החרבן היה ואקשו עליה ממג\"ת אלמא לתענית צבור לא בטלה מעתה משנת תענית שנחלקו בלפניהם ולאחריהם אפילו בזמן הזה היא שנויה ובת\"צ כעין כל המשנה כולה בת\"צ כו' יעיין שם הרי מבואר מדבריו שאפי' בלפניהם סבירא ליה להראב\"ד דאין גוזרין תענית צבור ולעיקר קושית הב\"ח נראה דסבירא ליה להטור והרא\"ש ז\"ל דעד כאן לא כתב הראב\"ד ז\"ל שאין גוזרין תענית על הצבור אלא דוקא על צרה שלא תבא אבל אם הם מעצמן נהגו להתענות לית לן בה ומש\"ה לא ק\"ל משום דיום י\"ג הוי יום ניקנור כמו שהקשה הר\"ן ומה שהוצרך הראב\"ד לומר די\"ג אינו דומה לשאר תעניות שאינו אלא לזכרון ועוד שיש סמך בכתוב כו' כמ\"ש הר\"ן ז\"ל לאו משום דק\"ל די\"ג הוי יום ניקנור דהא ל\"ק ליה דכיון דכבר בטלה מג\"ת שפיר דמי ואפי' תענית צבור כל שלא גזרו עליהן כההיא דר\"ן דגזר תעניתא אלא שהן מעצמן קבלו עליהם כמ\"ש אלא בא ליישב לעיקר קו' דלחנוכה ופורים לא בטלה מג\"ת כדק\"ל למפ' כנ\"ל ליישב דעת הטור והרא\"ש ובדברי הר\"ן ק\"ל שכתב אחר שהביא דברי הראב\"ד וז\"ל וכ\"ת א\"כ שי\"ג תענית קבוע הוא כמ\"ש הראב\"ד היאך מנו ניקנור בכלל י\"ט ומאי פריך בגמרא אלא בני ארביסר וקרו בתליסר יום ניקנור הוא כלומר ואמאי מותרים בהספד ובתענית י\"ל דלענין מותרים בהספד מקשה אבל בתענית ודאי אינו אסור דאדרבא מעיקר התקנה הוא עכ\"ל וקשה דא\"כ היכי פריך בתר הכי למאי דמשני לעולם דקרו בתליסר ודקאמרת יום טוריינוס הוא כו' ות\"ל דהו\"ל יום שלפני ניקנור אמר רב אשי השתא יום טוריינוס גופי' בטלוה משום יום ניקנור ניקו' וניגזור והשתא מאי קו' הא משום יום שלפניו אין לאסור בהספד כדקאמר רב אשי לעיל כל שלאחריו בתעניתא אסור בהספד מותר וכתב רש\"י ז\"ל שם דלאו דוקא לאחריו אלא אפי' לפניו נמי אינו אסור בהספד וראיה מדקאמר וזה הואיל ומוטל בין ב' י\"ט עשאוהו כי\"ט עצמו ואפילו בהספד אסור ואם איתא למה לי משום דמוטל בין ב' י\"ט ת\"ל משום דהוי יום שלפניהם וכ\"כ התוס' במנחות דס\"ה ד\"ה אילין יע\"ש וכיון שכן קשה דאמאי הוצרך רב אשי לשנויי עלה השתא כו' ואמאי לא משני דכיון דיום ניקנור אינו אסור אלא בהספד לא גזרו בלפניו משום דכל שלפניו בתענית דוקא אסור והא ליכא למימר דיום שלפני ניקנור יהא אסור בתענית והיכי קתני מתני' דמותרים בתענית דהא ליתא דהשתא יום ניקנור גופיה מותר בתעני' כל שכן יום שלפניו ואפשר ליישב דעד כאן ל\"ק רב אשי דכל שלפניו בתענית אסור בהספד מותר אלא דוקא היכא דאסור ביום שלפניו בתענית לא גזרו בהספד לאסור ג\"כ דכיון דטעמא דלפניו אסור היינו משום דלא ליתי לזלזולי בי\"ט עצמו וכמ\"ש רש\"י והר\"ן ז\"ל הילכך כל שאוסרים אותו בתענית סגי ולא אתי לזלזולי בי\"ט עצמו להתיר ההספד כיון דאסרו ביום שלפניו בתענית אמנם הכא גבי יום ניקנור דאינו אסור בתענית אלא בהספד דוקא אם נאמר שיום שלפניו יהא מותר בהספד אז ודאי חיישינן דילמא אתי לזלזולי ביום טוב עצמו ולהתיר ההספד כיון שביום שלפניו מותר בהספד ותענית ובי\"ט עצמו מותר בתענית מימר אמרי כי היכי דשרי להתענות שרי נמי בהספד ומשום הכי מסתברא ודאי דיש לאסור שלפניו בהספד כי היכי דלא ליתו לזלזולי בי\"ט עצמו כנ\"ל: אך אכתי קשה דכפי זה ע\"כ צריך לומר דס\"ל להראב\"ד דהא דפריך בגמרא ות\"ל דהו\"ל יום שלפני נקנור דלאו לר\"ן דגזר תעניתא בתריסר קא פריך שהרי יום נקנור גופיה מותר בתענית כ\"ש יום שלפניו אלא אשינוייא דמשני דמתניתין דקתני מותרים בהספד ותענית דקרו בתריסר ודקאמרת יום טוריינוס הוא יום טוריינוס גופה בטולי בטלוה אהא הוא דקא פריך דאכתי היכי קתני מתני' מותרים בהספד ת\"ל דאסורים בהספד משום דהוי יום שלפני נקנור וכמ\"ש ומדברי הראב\"ד שכתבנו לעיל מבואר דס\"ל דהא דפריך ות\"ל משום דהוי יום נקנור לר\"ן הוא דקא פריך עכ\"ד ותו הקשו ליה והא יום שלפני נקנור הוא וכיון שכן קשה טובא דלפי דעתו דיום נקנור עצמו מותר בתענית היכי פריך עלה דתריסר יהא אסור בתענית משום דהו\"ל יום שלפני נקנור אתמהא וצ\"ע ובהיותי בזה ראיתי לעמוד במ\"ש התוס' ז\"ל במנחות דף נ\"ו ד\"ה מריש ירחא וז\"ל איתוקם תמידא דלא למספד כך הגירסא בכל הספרים כו' ובסוף סדר תעניות כתוב הגירסא להפך מריש ירחא ועד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא להתענה ומתמניא ביה איתוקם חגא דשבועי' דלא למספד וגירסה זו נכונה מדפריך התם כו' ומיהו ת\"ק כו' ושמא נטר עד לבסוף ואכולא מילתא קא פריך כו' יע\"ש וק\"ל טובא לפי גירסא זו דא\"כ היכי פרכינן התם אמר מר מתמניא ביה עד סוף מועדא כו' ל\"ל למימר מתמניא ביה לימא מט' ביה ותמניא גופיה אסור דהו\"ל יומא דאיתוקם ביה תמידא ומשני דאלו כו':<br><b> והשתא </b> קשה דמאי קו' הא מש\"ה הוצרכו לומר במג\"ת מתמניא ביה כי היכי דיהא אסור בהספד דאי משום יומא דאיתוקם תמידא אינו אסור אלא בתענית גרידא אבל בהספד מותר וצ\"ע שוב אחר זמן רב מצאתי למוהר\"ש אלגאזי ז\"ל בס' רצוף אהבה ד\"ן ע\"ב שהוקשה לו כן והניחו בצ\"ע וראיתי שהקשה עוד מהא דפרכינן התם כמאן כר\"י דאמר לפניו ולאחריו אסור א\"ה בכ\"ט נמי מאי איריא משום דהוי יומא דאיתוקם תמידא ת\"ל דה\"ל יומא דבתר כ\"ח כו' והשתא מאי קו' כיון דיומי דאיתוקם תמידא אינו אסור אלא בדלא להתענה ויומא דכ\"ח אסור בדלא למספד לכך הטילו ליום כ\"ט בתר דאיתוקם תמידא לפי שרצו להקל ביום הזה שלא יהא אסור בהספד כמו יומא דאיתוקם תמידא יע\"ש ולדעתי ל\"ק מידי דתלמודא הכי פריך דכיון דכללא כייל במתני' כל הכתוב במג\"ת דלא למספד כו' ר\"י אומר לפניו ולאחריו אסור וה\"ט כדי שלא יזלזלו בי\"ט עצמו אם כן בכ\"ט נמי מה ראו חכמים על ככה לאוסרה משום יומא דאיקמי דאיתוקם תמידא דאינו אסור אלא בתענית הי\"ל לאוסרו משום יומא דבתר כ\"ח ויהא אסור ג\"כ בהספד כמו שאר י\"ט דמ\"ש הכתובים במג\"ת דאסור לפניהם ולאחריהם אליבא דר\"י כמ\"ש וזה פשוט גם מ\"ש עוד הרב שם וז\"ל וכ\"נ דלפי הך גירסא גם ההיא דתניא בכ\"ח ביה כו' גריס נמי דלא להתענות כו' לא ידענא מאי קאמר דאיך אפשר לומר דהוו גרסי דלא להתענה דאם כן מאי פריך ות\"ל דהו\"ל יומא דבתר כ\"ח הא ביומין הכתובין במג\"ת דלא להתענה לכ\"ע לאחריו מותר ואפי' לר\"י כדקתני מתני' בהדיא ודוק:<br><b> ותו </b> קשה דא\"כ ע\"כ צ\"ל דהא דקא' רב אשי כל שלאחריו בתענית אסור בהספד מותר וזה הואיל ומוטל בין ב' ימים טובים עשאוהו כי\"ט עצמו דה\"ט דאע\"ג דמריש ירחא ועד תמניא מותר בהספד אפי\"ה כיון דיום כ\"ט הו\"ל יום דבתר עשרים ותמניא דאסור בהספד ותעני' ומריש ירחא ג\"כ אסור בתענית עשאוהו כיום טוב עצמו ואסרוהו בהספד וכיון שכן קשה היכי כתבו לעיל בד\"ה אילין דהא דנקט כל שלאחריו ה\"נ כל שלפניו דאי אמרת לפניו אסור בהספד ותענית א\"כ למה לי שיהא מוטל בין שני י\"ט ומאי קו' הא שפיר הוצרכו למיהב טעמא משום דמוטל בין ב' י\"ט דאי משום דהו\"ל יום שלפני יומא קמא דאיתוקם תמידא לא הי\"ל לאסור בהספד כיון דאינהו גופייהו מותר בהספד כ\"ש יום שלפניו ולעולם דביום טוב דאסורים בהספד ה\"נ ביום שלפניו אסורים ג\"כ בהספד וליכא למימר דאע\"ג דיומי דאיתוקם תמידא מותרים בהספד מ\"מ כ\"ח מיהא אסור בהספד ותענית ואם כן הו\"ל לאסור יום שלפניו בהספד משום דה\"ל יום שלפני ר\"ח דהא ליתא דהא אמרי' דר\"ח דאורייתא ודאוריי' לא בעי חזוק ובשלמא לגרסתי' דגרסינן מריש ירחא כו' דלא למספד ניחא דאף ע\"ג דר\"ח דאורייתא להכי כתב במג\"ת לאסור יום שלפניו בהספד כי היכי דלא ליתו לזלזולי בהני י\"ט גופייהו דאסורי' בהספד מכח מג\"ת: אכן לגירסת התוס' ז\"ל דהני יומי מותרים בהספד אלא דר\"ח מדאורייתא הוא דאסור בהספד הדבר קשה לו' דיום שלפני ר\"ח יהא אסור בהספד משום יום שלפניו כיון דמשום מג\"ת גופייהו מותרים בהספד דר\"ח אינו אסור בהספד מכח מג\"ת אלא מדין תורה הוה ליה דאורייתא ודאורייתא לא בעי חיזוק וצריך לומר שמ\"ש בד\"ה אילין היינו לפי גירסת אית ספרים דגרסי בתרווייהו דלא למספד אבל לגירסתנו ז\"ל אין ראיה כנ\"ל ועיין בתו' פ\"ק דר\"ה די\"ט ד\"ה אסורים ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיר </b>\n<b> שהיא ס' כו'.</b> כתב הר\"ן בפ\"ק דמגילה וז\"ל ולענין עיירות המסופקות אם הם מוקפות חומה מימות יהב\"נ או לא הורו הגאונים שהולכים בהם אחר רוב עיירות שרובן אינן מוקפות חומה כו' ועיין במר\"ן הב\"י סימן תרפ\"ח מ\"ש משם מוהר\"י אביהוב בתוך דבריו וז\"ל ומינה נשמע לענין קריאת המגילה דסתם עיר כו' דלא באה לכלל ספק כלל ואין קורין בה אלא בי\"ד בלבד שהוא זמן קריאה לרוב העולם כו' ומורינו הרב בס' מ\"ק תמה עליו דהא קי\"ל דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי יע\"ש ומו\"ה ז\"ל בספר לשון למודים חא\"ח ס\"ס רמ\"ג תי' לזה וז\"ל ול\"נ דלק\"מ דלא אמרינן קבוע כמחצה על מחצה דמי אלא היכא דשקיל או שפי' בפנינו מהקבוע אבל היכא דלא יצא מתוך הקבוע כגון עיירות דבאפי נפשייהו קיימי אזלינן בתר רובא ודאי ודמי לבשר הנמצא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש א\"ד יע\"ש וק\"ל עליו ממ\"ש הר\"ש ז\"ל בסוף ס' כריתות והביאו הרב פר\"ח חי\"ד סי' ק\"י ס\"ק י\"ד וז\"ל ובהכי ניחא מה שמקשי' העולם יאסר כל העולם בחרישה וזריעה מטעם נחל איתן שהוא קבוע ולמה דפי' ניחא כיון דלא ידעינן היכן נחל איתן לא שייך לומר כו' יע\"ש הרי דאע\"ג דהתם נמי כל שדה ושדה באפי נפשיה קאי ולא יצא מתוך הקבוע ואפ\"ה ס\"ל להר\"ש דמקרי קבוע:<br><b> האמנם </b> מההיא דגרסינן בר\"פ כל הצלמים אהא דתנן ב\"ה אוסרים מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה דברי ר\"מ אי דנעבדין פעם אחת בשנה מ\"ט דרבנן ור\"י במקומו של ר\"מ היו עובדין אותה פעם אחת בשנה ור\"מ דחייש למיעוט גזר שאר מקומות אטו אותו מקום ורבנן כו' וכתב הר\"ן שם וז\"ל ופירש הרמב\"ן ז\"ל דלר\"מ דחייש למיעוטא כל המקומות שאין מנהג שלהם ידוע אסור מן הדין דר\"מ חייש למיעוטא אית לן למיחש שמא נוהגין הם כמנהג מקומו ואף ע\"פ שאותו מקום מיעוט הוא לגבי כל המקומות הנודעין לנו שאין נעבדין כו' אסורים מדינא מה\"ט כו' יע\"ש והר\"ן ז\"ל דחה דבריו דבהא אפילו ר\"מ מודה משום דהוי רובא דאיתיה קמן יע\"ש והשתא ק' דכיון דמקומו של ר\"מ ידוע וניכר אם כן כל המקומות שאין מנהג שלהם ידוע יהיו אסורים מדינא מטעם קבוע ומאי אירייא לר\"מ אפי' לרבנן דלא חייש למיעוטא הא קי\"ל כל קבוע כמחצה על מחצה דמי והר\"ן ז\"ל אמאי לא דחי לה מה\"ט משמע דס\"ל דלא אמרי' קבוע אלא היכא דשקל או שפי' בפנינו אבל היכא דלא יצא מתוך הקבוע כגון עיירות דבאפי נפשייהו קיימי הו\"ל כנמצא ולדעת הר\"ש צ\"ע וליכא למימר דהר\"ש מפרש הסוגיא כפי' הר\"ן שכתב ולפיכך נ\"ל דה\"פ דודאי דר\"מ כל המקומות שבעולם מותרים ואפילו סתמן אלא דכיון דאיהו בעלמא חייש למיעוטא אלמא לא ס\"ל דמיעוטא כמאן דליתיה ומשו\"ה גזר שאר מקומות כו' אבל רבנן דלא חיישי למיעוטא ס\"ל דמיעוטא כמאן דליתיה כו' יע\"ש שהרי לדעת הר\"ש ז\"ל כיון דכל המקומות שאין מנהג שלהם ידוע אסורים מן הדין מטעם קבוע הו\"ל מקום שידוע לנו שאין עובדין מיעוטא ואפילו לרבנן ניגזור מיעוטא משום רובא וצ\"ע כעת: ומה שיש לדקדק עוד בדברי הר\"ן הללו עיין להרב מש\"ל ועיין במה שכתבתי באורך בפ\"י מה' מקואות בכללי ספקא דרבנן ע\"ש ודו\"ק:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> בענין קבוע למה לא נימא בעיירות. עיין בדרך תמים על הרי\"ף והובא בא\"ר ס' תרפ\"ח מ\"ש לחלק בזה ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (ריב) </b> ומורינו הרב בס' מ\"ק תמה עליו דהא קיי\"ל דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי כו'. לא ידעתי מאי קשיא לי' דמה בכך דהו\"ל קבוע הא הו\"ל ספק דרבנן ולקולא אלא דצריך הר\"ן לומר שהולכים בהם אחר רוב העיירות היינו דמשום הכי קורין בי\"ד משום דאי אמרת דספק דרבנן לקולא הרי לא יקרא בה כלל ונמצא דימי הפורים יעברו גו' היפך הבטחת הכתוב וכעת על כל עיר הוי ספק מטעם קבוע הנ\"ל ולכן אתי עלה מטעם רוב לבחור הקריאה בי\"ד: ובאמת הי\"ל להר\"ן ז\"ל למימר בפשיטות דכיון דמשום זה צריך לקרוא שם את המגילה באחד הימים היינו משום ולא יעבור וגו' א\"כ ממילא עליו לקרוא בי\"ד ולאחר שקרא אמרינן דפרוז הוא ופטור גם הקשיתי ממ\"ש בליל פסח לענין ספק הסבה דאע\"ג דהוא דרבנן מ\"מ כיון דבודאי יעבור אדרבנן לא אזלינן בספיקי' לקולא אולם ממה שפסק הרי\"ף במ\"ק בכל האבעיות דמנודה לקולא אע\"ג דעכ\"ר מברייתא מוכח דדמי לאבל בחד מנייהו מ\"מ אזלינן לקולא יהי' ראיה מזה למ\"ש במגילה ותיובתא לכאורה למ\"ש בפ' ע\"פ הנ\"ל. וחתני הר\"ש ראפופורט העירני דלדעת המל\"מ כיוונתי בקושייתי הנ\"ל שהקשיתי ממ\"ש הר\"ן בפ' ע\"פ הנ\"ל גם ראיתי אח\"כ באחד המקומות מחידושי מו\"ח רבינו ז\"ל שהעיר בזה מהרי\"ף מ\"ק הנ\"ל ודוק. גם צ\"ע בספק דברי קבלה אי אזלינן בהו לקולא וצ\"ע ברמב\"ן ז\"ל במ\"ש במשפטי החרם הביאו הנב\"י מה\"ת חיו\"ד סי' קמו לענין ספק חרם וע\"ש:<br><b> [אמר </b> נ\"ה עיין סי' תרפ\"ו בב\"י שהביא בשם הרז\"ה דמגלה הוי דברי קבלה ועיין ר\"ה י\"ט דדברי קבלה כד\"ת דמי משמע דה\"ה בספק דברי קבלה אזלינן להחמיר אמנם צ\"ע בש\"ס פסחים ט\"ז דאמרינן שם ספק משקין למ\"ד דרבנן ספקו לקולא אף דכתיבא טומאת משקין בחגי דהוה נביא אמנם בדברי הר\"ן יפה כתב מו\"ז זצ\"ל דהוה סד\"ר ולקולא דהר\"ן בפ\"ב דתענית בד\"ה גמרינן חלק על הרז\"ה דס\"ל שימי הפורים הוי דברי קבלה והר\"ן כתב דלא מקרי דברי קבלה דלא נאמרה על פי נביא עיי\"ש שמביא את דברי הירושלמי והרבה יש לדבר מזה ואכ\"מ ע\"כ הגה\"ה]:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..84c8018eaae1ed83884754935ea6aef55a1c3cb7
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,44 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Scroll_of_Esther_and_Hanukkah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>קריאת </b>\n<b> המגילה בזמנה כו'.</b> כתב הטור סי' תרפ\"ו וז\"ל גרסינן במגילת תענית את יום י\"ד כו' ואע\"ג דקי\"ל בטלה מג\"ת כו' ואם כן לפניהם ולאחריהם נמי אסורים אפי\"ה נוהגין להתענות ביום י\"ג דלא עדיף כו' והקשה הב\"ח ז\"ל דמשמע מדברי הטור דאפילו לכתחילה יכול לגזור תענית על הצבור כלפניהם ולאחריהם וזה סותר מ\"ש הרא\"ש ז\"ל פ\"ב דתענית משם הראב\"ד בסתם דהא דאמרינן בטלה מג\"ת ה\"מ תענית יחיד אבל תענית צבור לא ותירץ דאפשר דדוקא בעיקרן קאמר דאין גוזרים אבל בלפניהם מודים דיכולים לגזור כו' יע\"ש ודבריו תמוהים שהרי אפילו נימא דבלפניהם מודה הראב\"ד ז\"ל דיכולים לגזור אכתי תיקשי ליה דאיך כתב הטור דאפילו הכי נהגו להתענות בי\"ג דלא עדיף כו' ת\"ל דיום י\"ג אסור להתענות משום דהו\"ל יום ניקנור כדאמרינן בפ\"ב דתענית דאע\"ג דבטלה מג\"ת היינו דוקא תענית יחיד כמ\"ש הראב\"ד בשם הר\"ן שם שלדעת הראב\"ד לא יתכן שום אחד מהתי' ומהיותר תימה על הרא\"ש שאחר שהביא דברי הראב\"ד ז\"ל כתב ומה שנהגו להתענות בי\"ג באדר והוא יום שלפני פורים כו' י\"ל כדקאמר בפ\"ק דר\"ה דדברי קבלה כד\"ת דמי ולפניו מותר וק' דאדקשיא ליה משום דהוי יום שלפני פורים תקשי ליה משום דהוי יום ניקנור דבהא לא הוה שייך תי' הא' ובר מן דין דברי הב\"ח תמוהים שהרי הטור כתב בסי' תקע\"ג בפי' משם הראב\"ד דאפי' לפניהם ולאחריהם נמי אסורים וכבר תמה עליו הרב בעל שער אפרים סימן מ\"ג יע\"ש אלא שכתב שמדברי רי\"ו משמע שדעת הראב\"ד כמו שפי' הב\"ח דדוקא בעיקרן קאמר דאין גוזרין לא לפני' יעיין שם ולע\"ד הא ליתא שמדברי הראב\"ד הובאו דבריו בס' תמים דעים סי' רמ\"ד דע\"א ע\"ב מבואר בהדיא דס\"ל דאפי' בלפניהם אין גוזרין תענית על הצבור שכתב שם וז\"ל מיהו כי אמרינן בטלה מג\"ת דוקא לתענית יחיד כו' אבל לגבי תענית צבור לא דחזינן בגמרא דר\"ן גזר תעניתא בתליסר באדר והקשו עליה והא יום טוריינוס הוא ותו אקשו עליה והא יום שלפני ניקנור הוא כו' והא ר\"ן מן האחרונים היה ואחר החרבן היה ואקשו עליה ממג\"ת אלמא לתענית צבור לא בטלה מעתה משנת תענית שנחלקו בלפניהם ולאחריהם אפילו בזמן הזה היא שנויה ובת\"צ כעין כל המשנה כולה בת\"צ כו' יעיין שם הרי מבואר מדבריו שאפי' בלפניהם סבירא ליה להראב\"ד דאין גוזרין תענית צבור ולעיקר קושית הב\"ח נראה דסבירא ליה להטור והרא\"ש ז\"ל דעד כאן לא כתב הראב\"ד ז\"ל שאין גוזרין תענית על הצבור אלא דוקא על צרה שלא תבא אבל אם הם מעצמן נהגו להתענות לית לן בה ומש\"ה לא ק\"ל משום דיום י\"ג הוי יום ניקנור כמו שהקשה הר\"ן ומה שהוצרך הראב\"ד לומר די\"ג אינו דומה לשאר תעניות שאינו אלא לזכרון ועוד שיש סמך בכתוב כו' כמ\"ש הר\"ן ז\"ל לאו משום דק\"ל די\"ג הוי יום ניקנור דהא ל\"ק ליה דכיון דכבר בטלה מג\"ת שפיר דמי ואפי' תענית צבור כל שלא גזרו עליהן כההיא דר\"ן דגזר תעניתא אלא שהן מעצמן קבלו עליהם כמ\"ש אלא בא ליישב לעיקר קו' דלחנוכה ופורים לא בטלה מג\"ת כדק\"ל למפ' כנ\"ל ליישב דעת הטור והרא\"ש ובדברי הר\"ן ק\"ל שכתב אחר שהביא דברי הראב\"ד וז\"ל וכ\"ת א\"כ שי\"ג תענית קבוע הוא כמ\"ש הראב\"ד היאך מנו ניקנור בכלל י\"ט ומאי פריך בגמרא אלא בני ארביסר וקרו בתליסר יום ניקנור הוא כלומר ואמאי מותרים בהספד ובתענית י\"ל דלענין מותרים בהספד מקשה אבל בתענית ודאי אינו אסור דאדרבא מעיקר התקנה הוא עכ\"ל וקשה דא\"כ היכי פריך בתר הכי למאי דמשני לעולם דקרו בתליסר ודקאמרת יום טוריינוס הוא כו' ות\"ל דהו\"ל יום שלפני ניקנור אמר רב אשי השתא יום טוריינוס גופי' בטלוה משום יום ניקנור ניקו' וניגזור והשתא מאי קו' הא משום יום שלפניו אין לאסור בהספד כדקאמר רב אשי לעיל כל שלאחריו בתעניתא אסור בהספד מותר וכתב רש\"י ז\"ל שם דלאו דוקא לאחריו אלא אפי' לפניו נמי אינו אסור בהספד וראיה מדקאמר וזה הואיל ומוטל בין ב' י\"ט עשאוהו כי\"ט עצמו ואפילו בהספד אסור ואם איתא למה לי משום דמוטל בין ב' י\"ט ת\"ל משום דהוי יום שלפניהם וכ\"כ התוס' במנחות דס\"ה ד\"ה אילין יע\"ש וכיון שכן קשה דאמאי הוצרך רב אשי לשנויי עלה השתא כו' ואמאי לא משני דכיון דיום ניקנור אינו אסור אלא בהספד לא גזרו בלפניו משום דכל שלפניו בתענית דוקא אסור והא ליכא למימר דיום שלפני ניקנור יהא אסור בתענית והיכי קתני מתני' דמותרים בתענית דהא ליתא דהשתא יום ניקנור גופיה מותר בתעני' כל שכן יום שלפניו ואפשר ליישב דעד כאן ל\"ק רב אשי דכל שלפניו בתענית אסור בהספד מותר אלא דוקא היכא דאסור ביום שלפניו בתענית לא גזרו בהספד לאסור ג\"כ דכיון דטעמא דלפניו אסור היינו משום דלא ליתי לזלזולי בי\"ט עצמו וכמ\"ש רש\"י והר\"ן ז\"ל הילכך כל שאוסרים אותו בתענית סגי ולא אתי לזלזולי בי\"ט עצמו להתיר ההספד כיון דאסרו ביום שלפניו בתענית אמנם הכא גבי יום ניקנור דאינו אסור בתענית אלא בהספד דוקא אם נאמר שיום שלפניו יהא מותר בהספד אז ודאי חיישינן דילמא אתי לזלזולי ביום טוב עצמו ולהתיר ההספד כיון שביום שלפניו מותר בהספד ותענית ובי\"ט עצמו מותר בתענית מימר אמרי כי היכי דשרי להתענות שרי נמי בהספד ומשום הכי מסתברא ודאי דיש לאסור שלפניו בהספד כי היכי דלא ליתו לזלזולי בי\"ט עצמו כנ\"ל: אך אכתי קשה דכפי זה ע\"כ צריך לומר דס\"ל להראב\"ד דהא דפריך בגמרא ות\"ל דהו\"ל יום שלפני נקנור דלאו לר\"ן דגזר תעניתא בתריסר קא פריך שהרי יום נקנור גופיה מותר בתענית כ\"ש יום שלפניו אלא אשינוייא דמשני דמתניתין דקתני מותרים בהספד ותענית דקרו בתריסר ודקאמרת יום טוריינוס הוא יום טוריינוס גופה בטולי בטלוה אהא הוא דקא פריך דאכתי היכי קתני מתני' מותרים בהספד ת\"ל דאסורים בהספד משום דהוי יום שלפני נקנור וכמ\"ש ומדברי הראב\"ד שכתבנו לעיל מבואר דס\"ל דהא דפריך ות\"ל משום דהוי יום נקנור לר\"ן הוא דקא פריך עכ\"ד ותו הקשו ליה והא יום שלפני נקנור הוא וכיון שכן קשה טובא דלפי דעתו דיום נקנור עצמו מותר בתענית היכי פריך עלה דתריסר יהא אסור בתענית משום דהו\"ל יום שלפני נקנור אתמהא וצ\"ע ובהיותי בזה ראיתי לעמוד במ\"ש התוס' ז\"ל במנחות דף נ\"ו ד\"ה מריש ירחא וז\"ל איתוקם תמידא דלא למספד כך הגירסא בכל הספרים כו' ובסוף סדר תעניות כתוב הגירסא להפך מריש ירחא ועד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא להתענה ומתמניא ביה איתוקם חגא דשבועי' דלא למספד וגירסה זו נכונה מדפריך התם כו' ומיהו ת\"ק כו' ושמא נטר עד לבסוף ואכולא מילתא קא פריך כו' יע\"ש וק\"ל טובא לפי גירסא זו דא\"כ היכי פרכינן התם אמר מר מתמניא ביה עד סוף מועדא כו' ל\"ל למימר מתמניא ביה לימא מט' ביה ותמניא גופיה אסור דהו\"ל יומא דאיתוקם ביה תמידא ומשני דאלו כו':<br><b> והשתא </b> קשה דמאי קו' הא מש\"ה הוצרכו לומר במג\"ת מתמניא ביה כי היכי דיהא אסור בהספד דאי משום יומא דאיתוקם תמידא אינו אסור אלא בתענית גרידא אבל בהספד מותר וצ\"ע שוב אחר זמן רב מצאתי למוהר\"ש אלגאזי ז\"ל בס' רצוף אהבה ד\"ן ע\"ב שהוקשה לו כן והניחו בצ\"ע וראיתי שהקשה עוד מהא דפרכינן התם כמאן כר\"י דאמר לפניו ולאחריו אסור א\"ה בכ\"ט נמי מאי איריא משום דהוי יומא דאיתוקם תמידא ת\"ל דה\"ל יומא דבתר כ\"ח כו' והשתא מאי קו' כיון דיומי דאיתוקם תמידא אינו אסור אלא בדלא להתענה ויומא דכ\"ח אסור בדלא למספד לכך הטילו ליום כ\"ט בתר דאיתוקם תמידא לפי שרצו להקל ביום הזה שלא יהא אסור בהספד כמו יומא דאיתוקם תמידא יע\"ש ולדעתי ל\"ק מידי דתלמודא הכי פריך דכיון דכללא כייל במתני' כל הכתוב במג\"ת דלא למספד כו' ר\"י אומר לפניו ולאחריו אסור וה\"ט כדי שלא יזלזלו בי\"ט עצמו אם כן בכ\"ט נמי מה ראו חכמים על ככה לאוסרה משום יומא דאיקמי דאיתוקם תמידא דאינו אסור אלא בתענית הי\"ל לאוסרו משום יומא דבתר כ\"ח ויהא אסור ג\"כ בהספד כמו שאר י\"ט דמ\"ש הכתובים במג\"ת דאסור לפניהם ולאחריהם אליבא דר\"י כמ\"ש וזה פשוט גם מ\"ש עוד הרב שם וז\"ל וכ\"נ דלפי הך גירסא גם ההיא דתניא בכ\"ח ביה כו' גריס נמי דלא להתענות כו' לא ידענא מאי קאמר דאיך אפשר לומר דהוו גרסי דלא להתענה דאם כן מאי פריך ות\"ל דהו\"ל יומא דבתר כ\"ח הא ביומין הכתובין במג\"ת דלא להתענה לכ\"ע לאחריו מותר ואפי' לר\"י כדקתני מתני' בהדיא ודוק:<br><b> ותו </b> קשה דא\"כ ע\"כ צ\"ל דהא דקא' רב אשי כל שלאחריו בתענית אסור בהספד מותר וזה הואיל ומוטל בין ב' ימים טובים עשאוהו כי\"ט עצמו דה\"ט דאע\"ג דמריש ירחא ועד תמניא מותר בהספד אפי\"ה כיון דיום כ\"ט הו\"ל יום דבתר עשרים ותמניא דאסור בהספד ותעני' ומריש ירחא ג\"כ אסור בתענית עשאוהו כיום טוב עצמו ואסרוהו בהספד וכיון שכן קשה היכי כתבו לעיל בד\"ה אילין דהא דנקט כל שלאחריו ה\"נ כל שלפניו דאי אמרת לפניו אסור בהספד ותענית א\"כ למה לי שיהא מוטל בין שני י\"ט ומאי קו' הא שפיר הוצרכו למיהב טעמא משום דמוטל בין ב' י\"ט דאי משום דהו\"ל יום שלפני יומא קמא דאיתוקם תמידא לא הי\"ל לאסור בהספד כיון דאינהו גופייהו מותר בהספד כ\"ש יום שלפניו ולעולם דביום טוב דאסורים בהספד ה\"נ ביום שלפניו אסורים ג\"כ בהספד וליכא למימר דאע\"ג דיומי דאיתוקם תמידא מותרים בהספד מ\"מ כ\"ח מיהא אסור בהספד ותענית ואם כן הו\"ל לאסור יום שלפניו בהספד משום דה\"ל יום שלפני ר\"ח דהא ליתא דהא אמרי' דר\"ח דאורייתא ודאוריי' לא בעי חזוק ובשלמא לגרסתי' דגרסינן מריש ירחא כו' דלא למספד ניחא דאף ע\"ג דר\"ח דאורייתא להכי כתב במג\"ת לאסור יום שלפניו בהספד כי היכי דלא ליתו לזלזולי בהני י\"ט גופייהו דאסורי' בהספד מכח מג\"ת: אכן לגירסת התוס' ז\"ל דהני יומי מותרים בהספד אלא דר\"ח מדאורייתא הוא דאסור בהספד הדבר קשה לו' דיום שלפני ר\"ח יהא אסור בהספד משום יום שלפניו כיון דמשום מג\"ת גופייהו מותרים בהספד דר\"ח אינו אסור בהספד מכח מג\"ת אלא מדין תורה הוה ליה דאורייתא ודאורייתא לא בעי חיזוק וצריך לומר שמ\"ש בד\"ה אילין היינו לפי גירסת אית ספרים דגרסי בתרווייהו דלא למספד אבל לגירסתנו ז\"ל אין ראיה כנ\"ל ועיין בתו' פ\"ק דר\"ה די\"ט ד\"ה אסורים ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיר </b>\n<b> שהיא ס' כו'.</b> כתב הר\"ן בפ\"ק דמגילה וז\"ל ולענין עיירות המסופקות אם הם מוקפות חומה מימות יהב\"נ או לא הורו הגאונים שהולכים בהם אחר רוב עיירות שרובן אינן מוקפות חומה כו' ועיין במר\"ן הב\"י סימן תרפ\"ח מ\"ש משם מוהר\"י אביהוב בתוך דבריו וז\"ל ומינה נשמע לענין קריאת המגילה דסתם עיר כו' דלא באה לכלל ספק כלל ואין קורין בה אלא בי\"ד בלבד שהוא זמן קריאה לרוב העולם כו' ומורינו הרב בס' מ\"ק תמה עליו דהא קי\"ל דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי יע\"ש ומו\"ה ז\"ל בספר לשון למודים חא\"ח ס\"ס רמ\"ג תי' לזה וז\"ל ול\"נ דלק\"מ דלא אמרינן קבוע כמחצה על מחצה דמי אלא היכא דשקיל או שפי' בפנינו מהקבוע אבל היכא דלא יצא מתוך הקבוע כגון עיירות דבאפי נפשייהו קיימי אזלינן בתר רובא ודאי ודמי לבשר הנמצא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש א\"ד יע\"ש וק\"ל עליו ממ\"ש הר\"ש ז\"ל בסוף ס' כריתות והביאו הרב פר\"ח חי\"ד סי' ק\"י ס\"ק י\"ד וז\"ל ובהכי ניחא מה שמקשי' העולם יאסר כל העולם בחרישה וזריעה מטעם נחל איתן שהוא קבוע ולמה דפי' ניחא כיון דלא ידעינן היכן נחל איתן לא שייך לומר כו' יע\"ש הרי דאע\"ג דהתם נמי כל שדה ושדה באפי נפשיה קאי ולא יצא מתוך הקבוע ואפ\"ה ס\"ל להר\"ש דמקרי קבוע:<br><b> האמנם </b> מההיא דגרסינן בר\"פ כל הצלמים אהא דתנן ב\"ה אוסרים מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה דברי ר\"מ אי דנעבדין פעם אחת בשנה מ\"ט דרבנן ור\"י במקומו של ר\"מ היו עובדין אותה פעם אחת בשנה ור\"מ דחייש למיעוט גזר שאר מקומות אטו אותו מקום ורבנן כו' וכתב הר\"ן שם וז\"ל ופירש הרמב\"ן ז\"ל דלר\"מ דחייש למיעוטא כל המקומות שאין מנהג שלהם ידוע אסור מן הדין דר\"מ חייש למיעוטא אית לן למיחש שמא נוהגין הם כמנהג מקומו ואף ע\"פ שאותו מקום מיעוט הוא לגבי כל המקומות הנודעין לנו שאין נעבדין כו' אסורים מדינא מה\"ט כו' יע\"ש והר\"ן ז\"ל דחה דבריו דבהא אפילו ר\"מ מודה משום דהוי רובא דאיתיה קמן יע\"ש והשתא ק' דכיון דמקומו של ר\"מ ידוע וניכר אם כן כל המקומות שאין מנהג שלהם ידוע יהיו אסורים מדינא מטעם קבוע ומאי אירייא לר\"מ אפי' לרבנן דלא חייש למיעוטא הא קי\"ל כל קבוע כמחצה על מחצה דמי והר\"ן ז\"ל אמאי לא דחי לה מה\"ט משמע דס\"ל דלא אמרי' קבוע אלא היכא דשקל או שפי' בפנינו אבל היכא דלא יצא מתוך הקבוע כגון עיירות דבאפי נפשייהו קיימי הו\"ל כנמצא ולדעת הר\"ש צ\"ע וליכא למימר דהר\"ש מפרש הסוגיא כפי' הר\"ן שכתב ולפיכך נ\"ל דה\"פ דודאי דר\"מ כל המקומות שבעולם מותרים ואפילו סתמן אלא דכיון דאיהו בעלמא חייש למיעוטא אלמא לא ס\"ל דמיעוטא כמאן דליתיה ומשו\"ה גזר שאר מקומות כו' אבל רבנן דלא חיישי למיעוטא ס\"ל דמיעוטא כמאן דליתיה כו' יע\"ש שהרי לדעת הר\"ש ז\"ל כיון דכל המקומות שאין מנהג שלהם ידוע אסורים מן הדין מטעם קבוע הו\"ל מקום שידוע לנו שאין עובדין מיעוטא ואפילו לרבנן ניגזור מיעוטא משום רובא וצ\"ע כעת: ומה שיש לדקדק עוד בדברי הר\"ן הללו עיין להרב מש\"ל ועיין במה שכתבתי באורך בפ\"י מה' מקואות בכללי ספקא דרבנן ע\"ש ודו\"ק:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> בענין קבוע למה לא נימא בעיירות. עיין בדרך תמים על הרי\"ף והובא בא\"ר ס' תרפ\"ח מ\"ש לחלק בזה ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (ריב) </b> ומורינו הרב בס' מ\"ק תמה עליו דהא קיי\"ל דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי כו'. לא ידעתי מאי קשיא לי' דמה בכך דהו\"ל קבוע הא הו\"ל ספק דרבנן ולקולא אלא דצריך הר\"ן לומר שהולכים בהם אחר רוב העיירות היינו דמשום הכי קורין בי\"ד משום דאי אמרת דספק דרבנן לקולא הרי לא יקרא בה כלל ונמצא דימי הפורים יעברו גו' היפך הבטחת הכתוב וכעת על כל עיר הוי ספק מטעם קבוע הנ\"ל ולכן אתי עלה מטעם רוב לבחור הקריאה בי\"ד: ובאמת הי\"ל להר\"ן ז\"ל למימר בפשיטות דכיון דמשום זה צריך לקרוא שם את המגילה באחד הימים היינו משום ולא יעבור וגו' א\"כ ממילא עליו לקרוא בי\"ד ולאחר שקרא אמרינן דפרוז הוא ופטור גם הקשיתי ממ\"ש בליל פסח לענין ספק הסבה דאע\"ג דהוא דרבנן מ\"מ כיון דבודאי יעבור אדרבנן לא אזלינן בספיקי' לקולא אולם ממה שפסק הרי\"ף במ\"ק בכל האבעיות דמנודה לקולא אע\"ג דעכ\"ר מברייתא מוכח דדמי לאבל בחד מנייהו מ\"מ אזלינן לקולא יהי' ראיה מזה למ\"ש במגילה ותיובתא לכאורה למ\"ש בפ' ע\"פ הנ\"ל. וחתני הר\"ש ראפופורט העירני דלדעת המל\"מ כיוונתי בקושייתי הנ\"ל שהקשיתי ממ\"ש הר\"ן בפ' ע\"פ הנ\"ל גם ראיתי אח\"כ באחד המקומות מחידושי מו\"ח רבינו ז\"ל שהעיר בזה מהרי\"ף מ\"ק הנ\"ל ודוק. גם צ\"ע בספק דברי קבלה אי אזלינן בהו לקולא וצ\"ע ברמב\"ן ז\"ל במ\"ש במשפטי החרם הביאו הנב\"י מה\"ת חיו\"ד סי' קמו לענין ספק חרם וע\"ש:<br><b> [אמר </b> נ\"ה עיין סי' תרפ\"ו בב\"י שהביא בשם הרז\"ה דמגלה הוי דברי קבלה ועיין ר\"ה י\"ט דדברי קבלה כד\"ת דמי משמע דה\"ה בספק דברי קבלה אזלינן להחמיר אמנם צ\"ע בש\"ס פסחים ט\"ז דאמרינן שם ספק משקין למ\"ד דרבנן ספקו לקולא אף דכתיבא טומאת משקין בחגי דהוה נביא אמנם בדברי הר\"ן יפה כתב מו\"ז זצ\"ל דהוה סד\"ר ולקולא דהר\"ן בפ\"ב דתענית בד\"ה גמרינן חלק על הרז\"ה דס\"ל שימי הפורים הוי דברי קבלה והר\"ן כתב דלא מקרי דברי קבלה דלא נאמרה על פי נביא עיי\"ש שמביא את דברי הירושלמי והרבה יש לדבר מזה ואכ\"מ ע\"כ הגה\"ה]:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..acf0c00390016952cf5ece200a81107b5aebd736
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,60 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sheqel Dues",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות שקלים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות </b>\n<b> עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל כו'.</b> הנה מלשון רבינו שכ' כל איש כו' משמע דמכיון שנקרא איש דהיינו מבן י\"ג שנה הרי הוא חייב במחצית השקל וכן משמע ג\"כ ממ\"ש בדין ה' וז\"ל אלא נותן בכל שנה עד שיגדיל ויתן על עצמו וכ\"כ בפי' המ' בהדיא מ\"ד וז\"ל וקטן שלא הביא ב' שערות אין ממשכנין כו' ע\"ש ואולם הרע\"ב כתב וז\"ל וקטנים אעפ\"י שהביא ב' שערות והוא פחות מבן ך' כו' וכתב התי\"ט שם ד\"ה כל כהן שאינו שוקל חוטא שהרע\"ב מפרש דקרא ב' דכתיב כל העובר על הפקודים מבן ך' שנה כו' מיירי בתרומת הקרבנות וקרא קמא דלא כתיב מבן עשרים מיירי בתרומת אדנים אבל לא ידעתי מי הכריחו לכך דמסתברא דמתני' דתנן קטנים עד בן י\"ג שנה הוא ככל קטנים דעלמא וכמ\"ש הרמב\"ם והרמב\"ן בפי' לחומש וכן הוא בהדיא בירושלמי ולפי זה קרא תנינא בתרומת אדנים וקרא קמא דלא כתיב מבן ך' מיירי בתרומת הקרבנות ואולי דעת הרב לפרש קרא קמא באדנים משום דתרומ' אדנים קדמה בזמן לתרומת הקרבנות אבל לא ידעתי האיך יפרש הירוש' א\"ד יעיין שם והנה מה שתמה על הרע\"ב מהירוש' הדבר תמוה שמדברי הירוש' מוכח בהדיא כדעת הרע\"ב שהרי אמרו שם אבל לא נשים כו' הא ליתבע תובעים הא דאמר כן כשהביא ב' שערות אבל לא הביא ב' שערות לא כהדא אין ממשכנין עד שיביא ב' שערות וכן אמרו שם סמוך ונראה במשנה ה' וז\"ל אע\"פ שאמרו כו' הא ליתבע אין תובעין הכא את אמרת תובעין והכא את אמרת אין תובעין כאן כשהביא ב' שערות כאן כשלא הביא שתי שערות כו' הרי בהדיא דס\"ל להירוש' דאפילו כשהביא ב' שערות אין ממשכנין אלא תובעין וא\"כ ע\"כ לומר שמ\"ש אין ממשכנין עד שיביא ב' שערות ט\"ס הוא וצ\"ל אין ממשכנין אע\"פ שהביא ב' שערות וכן היא הגירס' בדפוס ירוש' הנדפס עם פי' מהר\"ר אליהו ליב ז\"ל והדבר מוכרח מעצמו כמ\"ש ועיין בספר מרכבת המשנה מה שטרח ליישב גירסתי' משם הרב המובהק בנימין הלוי בדרך רחוקה דאף לפי דרכו ז\"ל אינו חייב אלא דוקא בששקל אביו ע\"י בעודו קטן וא\"כ מבואר הוא דדברי הירושל' הן דברי הרע\"ב ואדרבא לדעת רבי' והרמב\"ן ז\"ל צ\"ע מה יענו לההוא דירוש' הן אמת דקשה לי על הרע\"ב ז\"ל מהא דאמרינן בערכין כהנים כו' פשיטא אמר רבא לא נצרכה אלא לבן בוכרי כו' סד\"א הואיל וכתיב וכל ערכך יהיה בשקל הקדש כל דאיתיה בשקלים איתיה בערכין והני כהנים הואיל ואיתנהו בערכין כו' קמ\"ל והשתא אם איתא דאינו חייב בשקלים עד שיהא מבן כ' תימה על עצמך איך הפה יכולה לדבר דכל דליתיה בשקלים ליתיה בערכין הרי פחות מבן עשרים יוכיח דליתנהו בשקלים ואיתנהו בערכין דאיש כי יפליא כתיב בפרשת ערכין ואפשר דעל סוגיא זו סמכו רבי' והרמב\"ן ז\"ל ודחו ההיא דירוש' מכח סוגיא דידן ולדעת הרע\"ב ז\"ל י\"ל דקטנים שאני דכיון דאתו לחיוב שקלים כשיגיע לבן ך' שפיר קרינא בהו איתנהו בערכין משא\"כ כהנים דלעולם ליתנהו בשקלים ודו\"ק ולדעת הרע\"ב דסבירא ליה דקרא קמא דכתיב זה יתנו מיירי בתרומת אדנים כמ\"ש הרב תי\"ט ק\"ל טובא דבירושלמי אמרו דטעמא דריב\"ז דאמר כל כהן שאינו שוקל חוטא אמר ר\"ב דכתיב זה יתנו י\"ב שבטים יתנו זה בגימטריא י\"ב והשתא אי קרא דזה יתנו בתרומת אדנים מיירי הא בתרומת אדנים שבט לוי לא הוו בכלל כדכתיב בפ' פקודי וכסף פקודי העדה מאת ככר כו' לשש מאות אלף וג' אלפים וכ\"כ הרע\"ב ז\"ל בהדיא ד\"ה כל כהן ולומר דכתב רחמנא זה בתרו' אדנים משום תרומת הקרבנות דכתיב בתריה זה ודאי הוא מן התימה דהוה ליה למכתביה אקרא דבתריה דמיירי בתרומת הקרבנות וצ\"ע תו ק\"ל מהא דתנן במשנה ה' אע\"פ שאמרו אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים אם שקלו מקבלים מידם ופירש הרע\"ב לשם ובלבד שימסרם לצבור לגמרי כי היכי דלא ליהוי קרבן צבור קרב משל יחיד יע\"ש והשתא ק' דכיון דקי\"ל דקטן אינו מקנה לאחרים דבר תורה עד שיגדיל ויביא שתי שערות כמבואר פכ\"ט מה' מכירה אם כן היכי מהני בהו מסירה לצבור סוף סוף מדאורייתא נמצא קרבן צבור קרב משל יחיד ובהדיא כתב רבינו ז\"ל פ\"ח מהל' לולב דאין נותנין אותו לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים דבר תורה ונמצא שאם החזירו לו אינו מוחזר ע\"ש וא\"כ ה\"נ דכוותא אע\"ג דמתקנת חכמים נמצא ק\"צ קרב משל צבור מ\"מ כיון דמדאורייתא לאו בר הקנאה הוא נמצא דבר תורה קרב משל יחיד ולא מהני דומיא דלולב ובשלמא לדעת הרע\"ב דס\"ל דפחות מבן עשרים פטור משקלים איכא למימר דמתני' דקתני אם שקלו מקבלין מידם מיירי בקטנים שהביאו ב' שערות אכן לדעת רבינו והרמב\"ן קשה שבתי וראה שאף לדעת הרע\"ב קשה שהרי בירושלמי אוקמוה למתני' הלזו דדיוקי' מינה הא ליתבע אין תובעין בקטנים שלא הביאו ב' שערות ואפי' הכי קתני שאם שקלו מקבלים מידם: והנראה ליישב דהכא שאני דמן התורה אפילו בלא מסיר' לצבור מהני ואין כאן חשש דנמצא קרבן צבור קרב משל יחיד משום דכיון דרובן של שקלים מבני חיובא נינהו בטלים הם ברוב אלא משום דמטבע חשיב ולא בטיל הוא דבעינן שימסרם לצבור וכבר ידוע מ\"ש הרשב\"א בת\"ה דכל הדברים שאין להן ביטול הוא דוקא מדרבנן דמן התורה הכל בטל ברוב חוץ מאיסור ניכר ומ\"ש התוספות בסוף מעילה דמטבע חשיב ולא בטל מדאורייתא הם דברים תמוהים וכבר עמדו בזה הרב מש\"ל פ\"ז דה' מעילה דין ו' ואם כן כיון דאין איסורו אלא מדרבנן אמרינן בהו דמהני מסירה לצבור אע\"ג דאין הקנאתו אלא מדרבנן דאתי תקנתא דרבנן ומפיק איסור דרבנן משא\"כ בההוא דלולב דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא כנ\"ל נכון וברור: ודע שלדעת בן בוכרי דס\"ל דכהנים פטורים ה\"ה נמי לוים פטורים שהרי טעמא דידהו דדרשו כל העובר על הפקודים כמשמעו ולוים לא היו נמנים מבן עשרים וכן מבואר מדברי הרע\"ב מ\"ג ד\"ה את מי ממשכנין וכ\"כ התוס' פ' הקומץ רבה דנ\"א ורש\"י שם וכן כתבו בפרק קמא דערכין ד\"ד וכן מבואר ג\"כ ממ\"ש בירוש' דטעמא דריב\"ז משום דכתיב זה י\"ב שבטים יתנו וא\"א דלבן בוכרי שבט לוי חייבין שפיר קרינא ביה י\"ב שבטים יתנו ואולם ראיתי להרמב\"ן בפי' על התורה סדר תשא שכתב וז\"ל ונ\"ל כי הג' תרומות שהזכיר כאן האחת שהיא לקרבנות צבור איננה ע\"י המנין האמור בחומש הפקודים כדברי הרב כי שם נאמר אך את מטה לוי לא תפקוד והשקלים של קרבנות צבור הלוים חייבים לדברי הכל ולדברי רז\"ל אף כהנים וכן הלכה כמו שמפורש בשקלים כו' עי\"ש והוא מן התימה שהרי מבואר הוא דלבן בוכרי לוים נמי פטירי ואיך כתב דחייבין לדברי הכל וצ\"ע:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רז) </b> ואין כאן חשש דנמצא קרבן צבור קרב משל יחיד כו', בטלים הם ברוב כו'. במחכ\"ת מה יענה לדעת הראב\"ד ותוס' מביאו הר\"ן בפ' ג\"ה דאסור לבטל איסור לכתחלה מדאורייתא ולדעת הנ\"ב במה\"ת חיו\"ד סי' מ\"ה איסור בעין לכל הפוסקים אסור לבטלו דבר תורה דמזרוע בשילה לא התירה התורה לבטל אלא בלוע מהזרוע ומיישב בזה דברי התוס' חולין דף ע\"ב שכתבו דדוקא בא\"י דנבילה אינה שוה כ\"כ הקדימה התורה נתינה לגר למכירה לנכרי ואי אמרת דמה\"ת מותר לבטל איסור בעין לכתחילה אמאי נבילה בארץ ישראל אינה שוה הא אפשר לבטל אותה ברוב כשרות וע\"ש וא\"כ ה\"נ הרי יקשה אמאי מותר לבטל שקלי קטנים ברוב שקלים: הן אמנם דלולי דברי הנ\"ב הנ\"ל י\"ל דהתוס' הנ\"ל שהביא הר\"ן ז\"ל אזלו לשיטתייהו שכתבו בפ' האיש מקדש דקטן אין לו זכיה מדאורייתא אפי' בדעת אחרת מקנה ואפשר לומר דגם הראב\"ד ס\"ל כן וא\"כ י\"ל דמה שנותנים לקטן אפי' בשהגיע לעונת הפעוטות הוי אבידה מדעת לענין דינא דאורייתא ומשום הכי א\"צ הקטן להקנות להציבור את השקל שהוא נותן משום דמדאורייתא לאו דידיה הוא וגם מ\"ש הנ\"ב הנ\"ל הוא רק ליישב דברי תוס' חולין הנ\"ל והתוס' לשיטתייהו בפ\"ב דקדושין ניחא כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא </b>\n<b> הספיקו להם השקלים כו' חוזרין ותורמין משיורי הלשכה.</b> הנה מרן הכ\"מ תמה דאמאי פסק כר\"מ ושבק ת\"ק ותי' וז\"ל ונראה שטעמו משום דבהאיש מקדש מותיב לרב מדתניא מועלין בחדתין כו' ומשני לא תימא ר\"מ אלא אימא ר\"י וכיון דבג' דידן אמרי' דר\"י אמר מועלין בעתיקין ממילא ידעינן דר\"י הוא דאמר יחזור לשיריים עכ\"ד והנה הרואה יראה שדבריו מן המתמיהין שהרי בפ\"ו מהל' מעילה פסק רבי' דאין מועלין בשיירי הלשכה ובפ\"ה מה' הנז' דין ד' פסק דבגדי כהונה דבלו מועלין בהן והחדשי' הואיל ואיתנהו ליהנות בהם אין מועלין בהם והשת' לפי דעתו דס\"ל דרבי' פסק כאוקמתא דרב א\"כ היה לו לפסוק כר\"י דמועלין בשיירי הלשכה ובבגדי כהונה אע\"פ שלא בלו נמי מועלין בהם וכר\"י דאמר בשוגג קידש ובר מן דין קשה טובא שהרי הא דאמרי' בגמ' לא תימ' ר\"מ אלא אימא ר\"י אינו אלא אליבא דרב דס\"ל דבהקדש בין בשוגג בין במזיד מתחלל ומתני' בכתנות כהונה שלא בלו הוא דפליגי ומטעמא דניתנו ליהנות בהם ומש\"ה קשיא ליה מההיא דמועלין בשיירי הלשכה וצרכינן לדחוקי ולמימר לא תימא ר\"מ כו' אמנם לר\"י ובר פדת דס\"ל דטעמא דר\"מ משום הקדש בשוגג אינו מתחלל לא קשיא ליה מההיא דמועלין בעתיקין דההיא מיירי בשוקל כנגדן משקלות שנהנה מגוף השקלים כמ\"ש התוס' לקמן ד\"ה לא אמרו וא\"נ דמועלין במזיד קאמר כמ\"ש התוס' רי\"ד ומדברי הר\"מ בפי' המ' מבואר דס\"ל כאוקמתא דר\"י דבהקדש ב\"ה פליגי ומשום דס\"ל לר\"מ דהקדש בשוגג אינו מתחלל וכיון שכן ברייתא כפשטא מתוקמא דר\"מ ס\"ל מועלין בעתיקין ואם כן הדרא קו' מרן ז\"ל ושוב ראיתי בס' חזון נחום דף רי\"ד ע\"א תמה על מרן בזה משם מ\"כ יע\"ש וליישב דעת מרן ז\"ל נ\"ל דס\"ל דודאי לענין פלוגתא דר\"מ ור\"י דמתני' גבי קידושין לא קימ\"ל כאוקמתא דרב אלא כאוקימתא דר\"י וב\"פ דהקדש בשוגג מתחלל הוא דפליגי אלא דס\"ל לרבינו דהך שינוייא דאמרי' לא תימא ר\"מ אלא אימא ר\"י קושטא קאי משום דלבר פדת דאמר לא אמרו הקדש שוגג מתחלל אלא לענין אכילה בלבד אין מעילה לר\"מ אלא באכילה בלבד ולא בשאר הנאות וכמ\"ש הרשב\"א ז\"ל משם ר\"ח יע\"ש דהשתא על כרחין צריך לומר דלב\"פ נמי צ\"ל לא תימה ר\"מ אלא ר\"י דאל\"כ תיקשי לב\"פ מההי' דמועלין בעתיקין וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל ליישב דעת רבי' חננאל וז\"ל ומועלין בעתיקין הא אוקימנא כר\"י עכ\"ל וא\"כ מש\"ה פסק דיחזור לשיריים משום דלב\"פ דקי\"ל כותיה צ\"ל דר\"י הוא דאמר יחזור לשיריים ולא ר\"מ כמ\"ש מרן ומה שפסק רבי' דאין מועלין בשיירי הלשכה אע\"ג דלפ\"ז ר\"י ס\"ל דמועלין בשיירי הלשכה והי\"ל לפסוק כר\"י י\"ל דכיון דבגמ' אמרי' דב' תנאי אליבא דר\"י מש\"ה פסק רבי' כת\"ק דר\"י כההיא ברייתא דקאמר אליבא דר\"י דהאומר כירושלים לא אמר כלום משום דאין מועלין בשיירי הלשכה כו' וא\"נ משום דסתם מתני' דקתני חומת העיר ומגדלותי' באין משירי הלשכה ולא קתני מב\"ה משמע דס\"ל דאין מועלין בשיירי הלשכה דלמאן דס\"ל מועלין באין אף מב\"ה כמ\"ש התו' בד\"ה תרי תנאי ואי קשיא לך כיון שרבי' פסק דיחזור לשיריים א\"כ איך פסק דאין מועלין בשיירי הלשכה הא בברייתא דירוש' תלו הא בהא דקאמר ר\"א יחזור לשיריים שהיה ר\"י אומר מועלין בשיירי הלשכה י\"ל דברייתא ה\"ק דממה שהיה אומר ר\"י מועלין בשיירי הלשכה שמעינן דס\"ל יחזור לשיריי' ומש\"ה מועלין דשמא יצטרכו להם לבסוף דאי הוה ס\"ל דחוזר ותורם מתיקלין חדתין הבאים אחר החג ולא משיריים אמאי מועלין בשיירי הלשכה אמנם אנן בדידן אע\"ג דס\"ל דיחזור לשיריים ס\"ל דאין מועלין משום דלא חיישינן להו שמא יצטרכו לבסוף וזה מוכרח דאל\"כ אפי' תימא דמאן דס\"ל אין מועלין ס\"ל דחוזר ותורם מתיקלין חדתין אכתי תיקשי דאמאי אין מועלין ניחוש שמא לא יסתפקו להו תיקלין חדתין ויצטרכו להפריש מן השיריים אלא ודאי דכולי האי לא חיישינן כל זה טרחתי ליישב דברי מרן שכתב בה' שקלים האמנם מ\"ש בה' מעילה הן דברים סותרין למ\"ש בה' שקלים וכמו שירא' הרואה וצ\"ע ודרך אגב ראיתי לעמוד על מ\"ש התוס' שם ד\"ה אימא וז\"ל מכאן משמע דל\"ג כו' דברי ר\"י וכתב הר\"ב ח\"ה וז\"ל וק\"ק לפ\"ז דל\"ג ר\"י מאי פריך מהא דקתני רמ\"א מועלין בשיירי הלשכה ואימא דר\"מ במזיד דלא אמרי' במזיד הואיל וניתנו ליהנות דהא במתני' ס\"ל דקידש במזיד בכתנות כהונה אבל אי גרסי' ר\"י ניחא דע\"כ בשוגג איירי מתני' דאל\"כ לא הוי אמר ר\"י מועלין בחדתין יע\"ש מה שתירץ ועיין בתו' רי\"ד שהכריחו מכח קושיא זו דחומת העיר ומגדלותיה ניתנו ליהנות מהם אפי' במזיד לישב בצילה או עליה ולא דמי לכתנות כהונה דלא ניתנו ליהנות אלא בשוגג יע\"ש וי\"ל דאכתי מה יענו להא דפריך לעיל מבריית' דכתנות כהונה דבלו מועלין בהם מאי לאו אפי' לא בלו ומאי קו' אימא דר\"מ במזיד איירי דבכתנות כהונה במזיד ולא ניתנו ליהנות וכן ק' לדברי הר\"ב ח\"ה שכתב דאי גרסי' במתני' ר\"י ניחא דאכתי תיקשי ליה מהא דפריך מברייתא דכתנות כהונה: ואפשר ליישב דמההיא לא ק\"ל להתוס' רי\"ד דא\"ל דאה\"נ דהו\"מ למימר דמועלין במזיד קאמר אלא דטפי ניחא ליה להש\"ס לומר דבלו דוקא קאמר ומועלין בשוגג כפשטיה קאמר אמנם בהא דמועלין בעתיקין דהוצרך תלמודא להגיה ולומר לא תימא ר\"מ אלא אימא ר\"י ק\"ל שפיר דאמאי לא משני דמועלין במזיד קאמר ופשוט ומ\"מ דברי הרב ח\"ה עדיין אינם מתיישבים בזה דאכתי ת\"ל ממאי דפריך בתר הכי מברייתא דאבני ירושלים שנשרו אמאי לא משני דמועלין במזיד קאמר דהתם לא הוזכר סברת ר\"י כלל ועוד נ\"ל ליישב לעיקר הקושיא דמש\"ה לא משני דמועלין במזיד קא' משום דלישנא דר\"מ דקאמר מועלין אפי' בעתיקין ק\"ל דה\"ק ל\"מ בחדתין אלא אפי' בעתיקין וכי היכי דמעילה דחדתין לר\"מ הוי בשוגג נמי ה\"נ מועלין בעתיקין הוי דומיא דחדתין וכן נמי מאי דפריך מבריי' דכתנות כהונה שבלו ה\"נ פריך דכי היכי דבבלו מועלין דקתני אף בשוגג קאמר ה\"נ מועלין כי דייקינן מינה אפי' לא בלו בשוגג נמי מיירי דומיא דבלו ומאי דפריך מברייתא מאבני ירושלים שנשרו מועלין בהם ולא משני דמועלין במזיד קאמר ליכא למימר דמשמע ליה לתלמודא דמועלין דקאמר רבי מאיר בשוגג נמי איירי דומיא דאידך ברייתא דכתנות כהונה דר\"מ ובהכי ניחא מ\"ש עוד הרב ח\"ה דאמאי לא פריך לר\"י נמי מכל הני כיון דליכא לאוקמא במזיד אכן כפי מ\"ש י\"ל דלר\"י לא ק\"ל דא\"ל דמועלין במזיד קאמר דלר\"י כיון דס\"ל דלר\"מ הקדש בשוגג אינו מתחלל א\"כ כתנות כהונה שבלו ולא בלו וחדתין ועתיקין דינן שוה דבכולן אין מועלין בשוגג ושפיר איכא למי' דמועלין במזיד קאמר אכן לרב דס\"ל דהקדש בשוגג מתחלל לר\"מ ק\"ל שפיר מלישנא דאף בעתיקין כמ\"ש כנ\"ל נכון אלא שמדברי התוס' לקמן ד\"ה לא אמרו שהק' לב\"פ מהא דמועלין בחדתין ולא תירצו דמועלין במזיד קאמר נר' דס\"ל דלישנא דמועלין לא משמע אלא בשוגג וכמו שתי' הרב ח\"ה ז\"ל ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שהתנדב לשמור בחנם כו' משום בעלי זרוע כו'.</b> בסוף פרק בתרא דמציעא דקי\"ח גרסינן אמר רבה הבטה בהפקר תנאי היא דתנן שומרי ספיחי ז' נוטלין שכרן מתרומת הלשכה רבי יוסי אומר הרוצה מתנדב הוא ושומר חנם אמרו לו אם אתה אומר כן אין באים משל צבור מאי לאו בהא קמפלגי דת\"ק סבר הבטה בהפקר קני ואי יהיב אגרא אין ואי לאו לא ור\"י סבר הבטה בהפקר לא קני כו' אמר רבא לא דכ\"ע הבטה בהפקר קני והכא בחיישינן שמא לא ימסרם יפה קמפלגי דרבנן סברי יהבינן ליה אגרא ואי לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה ור\"י סבר לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה כו' ומה אתה אומר ה\"ק מדבריך לדברינו דחיישינן שמא לא ימסר יפה אין עומר וב' הלחם באים משל צבור א\"ד אמר רבא דכ\"ע הבטה בהפקר לא קני והכא בחיישינן לבעלי זרועות קמפלגי כו' והרע\"ב ז\"ל בפ\"ד דשקלים מ\"א פסק כאוקמתא קמייתא דרבא דפלוגתייהו בחיישינן שמא לא ימסר' ופסק הלכה כרבנן דסברי נותנין שכרן משום דחיישינן של\"י יפה וראיתי להרב תי\"ט ז\"ל שהקשה על דברי הרב הללו וז\"ל וא\"ת ומ\"ש הכא דחיישי' שמא לא ימסרם משקלים דתנן בפ' אע\"פ שאמרו נשים ועבדים וקטנים אין ממשכני' אותם אם שקלו מקבלים מידם וכתב הרע\"ב ז\"ל שם דבעינן שימסרם לצבור יפה ואפשר לחלק בע\"א דהכא דעומר וב' הלחם אחת בשנה איכא למיחש שמא לא ימסרם יפה אלא נוח להם שיקרבו משלהם שכן פרש\"י הטעם בגמרא אבל שקלים דלקרבנות דכוליה שתא ליכא למימר נוח להם שיקרבו משלהם וא\"ש נמי ללישנא בתרא דכ\"ע הבטה בהפקר לא קניא ואותו לשון טעמא דרבנן שתקנו שכר כדי שיהיה קול ולא יבואו בעלי זרוע ליטול וכשמוחלין נמצא שיש לשומרים אותם מעות בתרומת הלשכה ואין לציבור חלק בהם ולפ\"ז אין לחלק משום שאין גופן קרב עכ\"ל ולע\"ד דבריו תמוהים לא זכיתי להבינם במ\"ש דלהך תי' א\"ש נמי ללישנא בתרא דהא להך תי' ג\"כ ק' טפי ללישנא דקאמר דטעמא דרבנן משום דחיישינן לבעלי זרועות תקינו ליה ד' זוזין וכשזה מוחל עליהם נמצאו לו בתרומת הלשכה ד' זוזין שאין לצבור חלק בהם ואין תמידים באים משל צבור כמ\"ש רש\"י ז\"ל והשתא לפי תי' ז\"ל דשקלים כיון שהוא לקרבנות דכולי שתא לא חיישינן א\"כ ה\"נ כשזה מוחל ד' זוזין אלו לתרומת הלשכה דהוו לקרבנות דכוליה שתא כדתנן בפ\"ד דשקלים דמתרומת הלשכה היו לוקחים תו\"מ של כל יום אמאי חיישינן שמא לא ימסרם יפה סוף דבר דבריו צל\"ע ולעיקר קושייתו נר' לי לתרץ דיש לחלק דבשלמא גבי עומר וב' הלחם חיישינן שמא לא ימסרם יפה משום דנוח לו שיקרבו משלו כמ\"ש רש\"י ונמצא לפי דעתו אם אינו מוסרם לצבור נמצא מרויח דהעומר ושתי הלחם כולו משלו משא\"כ בשקלים משום הכי אמרינן דמקבלי' מהם לכתחלה ולא חיישינן שמא לא ימסרם יפה דאמדי' דעתיה דודאי מוסרם לצבור יפה משום דאפי' שלא ימסרם לציבור אינו מרויח כלום כדי שיקרבו למחר תו\"מ משלו כיון שכבר נתבטלו בשקלים של כל ישר' ואמ\"ג דמטבע חשיב ולא בטיל היינו משום חומרא דרבנן וכמ\"ש הרשב\"א בת\"ה דכל הדברים שאין להם בטול לא הוי אלא מדרבנן משום חומרא בעלמא אבל שיהיה נחשב כשמקריבין למחר תו\"מ משלו הא לא הוי ואע\"ג דלכתחילה אם אינו מוסרם לצבור לא מקבלינן מנייהו אע\"ג דבטלים הם ברוב השקלים היינו משום דהו\"ל כמבטל איסור בידים ולערב איסור בידים לכתחילה אסור וכדאמרי' לא אמר' תורה שלח לתקלה וכמ\"ש הרב מש\"ל ה' מעילה פ\"ז דין ו' אמנם כשמוסרם לצבור מקבלינן מיניה ולא אמרינן דאינו מוסרם יפה כדי שיקרבו למחר תמידין ומוספין משלו דכיון שכבר נתערבו כבר נתבטלו ברוב השקלים וכשמקרבין למחר תו\"מ משל צבור הוו וכיון שכן נמצא דאינו מרויח כלום לאחר שנתערבו ומש\"ה אמדינן דעתיה דודאי מוסרם לצבור יפה ומקבלים מהם לכתחילה ולא\"ד שאמרו בגמרא אם אתה אומר כן אין תמידין באים משל צבור וכמו שפירש\"י משום ד' זוזין אע\"ג דכבר הם מתבטלים עם רוב הממון של הלשכה כבר כתב הרב דלהך א\"ד אה\"נ דאם היו נותנים לו ד' זוזין ואח\"כ היה מוסרם דמהני משום דלא חיישינן אלא הכא בשאינו מוסרם איירי יע\"ש וזה נ\"ל להעמיס היטב בדברי התוס' שכתבו בפ\"ג דיומא דל\"ה ע\"ב ד\"ה ליחוש בס\"ד וז\"ל וכן לבן בוכרי דאמרינן בפ' הקומץ כל כהן ששוקל אינו חוטא דכתיב כל העובר על הפקודים ושבט לוי לא נפקד ופריך בגמרא כיון דלכתחילה לא מחויב לאתויי כי קא מייתי מעייל חולין בעזרה ומשני דמסיק להו לציבור איכא למי' אפי' את\"ל דסבירא ליה כרבנן דחיישינן בההיא אפי' רבנן מודו כיון שכל ישראל מביאין שקלים אינהו נמי נהי דפטירי מסרי לצבור יפה ועיין בהרב מש\"ל בדין זה מה שנדחק בזה אמנם כפי מ\"ש אפשר שכוונו למ\"ש וזהו מ\"ש כיון דכל ישראל מביאין שקלים הרי נתבטלו בשקליהם של ישראל ואין מרויחים בזה כלום ומשו\"ה מסרי לצבור יפה ודוק ורבי' ז\"ל נר' שחולק אדברי הרע\"ב ז\"ל הללו שכתבנו דצריך שימסרם יפה לצבור וזה ממ\"ש בפ\"א מה' שקלים דין ז' וז\"ל הכל חייבים ליתן מחצית השקל כהנים לוים וישראלים אבל לא נשים ועבדים ואם נתנו מקבלים מידם ע\"כ אשר נר' בהדיא דלא בעינן שימסרם לצבור מדלא כתב ובלבד שימסרם לצבור כמ\"ש בה' כלי המקדש בכל מידי דבעי מסירה לציבור ויש לתמוה דמסוגייא דפ\"ק דערכין ודהקומץ נר' בהדיא דבעי גבי נשים מסירה לצבור מדפריך לבן בוכרי דאמר כל כהן ששוקל אינו חוטא כי קא מייתי מעייל חולין בעזרה והוצרך לשנויי כשמסר לצבור וא\"כ קו' הלזו ג\"כ יש להקשות בחלוק' נשים ועבדים וצריך לומר בשמסר לצבור וכמ\"ש הרב מש\"ל יע\"ש וצ\"ע כעת ובפ' אמר להם הממונה דל\"ה ע\"ב גרסינן תני רב הונא ואמרי לה ר\"ש בר' יאודה אחר שכלתה עבודת צבור כהן שעשתה אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד ובלבד שימסרנ' לצבור ורש\"י ז\"ל פירש עבודת יחיד הוצאת כף ומחתה שאינה צריכה אלא לפי שמוטלת עליו לפנות את המקום לפיכך קורא לה עבודת יחיד ע\"כ ובלבד שימסרנה לצבור דסוף סוף מעבודת צבור הוא ופריך פשיטא מהו דתימא ניחוש שמא לא ימסרנה יפה יפה קמ\"ל וכתבו התוספ' בד\"ה נחוש וז\"ל ואפי' לרבנן דר\"י בפרק הבית והעלי' דס\"ל שומרי ספיחי' בשביעית נותני' שכרן מתרומת הלשכה כו' משום דחיישינן שמא לא ימסרם לצבור יפה יפה הכא מודה דאנן סהדי דכ\"ג מסר לה יפה שהוא גדול בתורה ויודע שיש למסור יפה ועוד כיון שכל כבוד כהונה שלו מסר לה יפה ואגב חביבותא שעובד בה ע\"כ הנה משמע בהדיא מסוגיא זו דלא הותר ע\"י מסירה אלא עבודת יחיד אבל עבודת צבור לא הותר וע\"כ טעמא דמילתא הוא משום דחיישינן שמא לא ימסרם יפה ודוקא בעבודת יחיד לא חיישינן משום דלא חביבא עליה כ\"כ אבל בע\"צ חביבא טפי וחיישינן וק\"ל טובא דבמתני' דף הנז' קתני בשחר הי' לובש פילוסין של י\"ח מנה ובין הערבים הנדויין של י\"ב מנה כו' הכל שלשים מנה אלו הם משל צבור ואם רצו להוסיף מוסיף משלו וכתב הרע\"ב שם וז\"ל ובלבד שימסרנ' לצבור וכ\"כ בפי' רבינו בפי' המ' שם וז\"ל ואומרם אם רצו להוסיף מוסיף משלו ובתנאי שיתן אותו תוספת להקדש ע\"כ הרי דס\"ל דלא חיישי' שמא לא ימסרם אפי' בעבודת צבור שהרי באותם בגדי בוץ שלבש בטבילה ב' כשהבאוהו לבית הפרוה היה עושה כל עבודת היום עד תמיד של בין הערבים ואין לך עבודת צבור גדולה מזו וכדקתני בפרק בא לו דף ע' יע\"ש ואפ\"ה קתני במתני' דאם רצה להוסיף משלו מוסיף ובתנאי שימסרם לצבור הא כיון דבעינן שימסרם לצבור ואי לא לא מהני הו\"ל למיחש שמא לא ימסרם יפה בעבודת ציבור וכדתני ר\"ש ובשלמא לרש\"י ז\"ל ניחא לפי שנ\"ל שזה שכתבו רבינו והרע\"ב דכשהוא מוסיף משלו צריך שימסרם לצבור רש\"י ז\"ל פליג עלייהו וסובר דלא בעינן שימסרם לצבור וזה ממ\"ש וז\"ל ובלבד שימסרם לצבור דסוף סוף מעבודת צבור הוא כך נראה בעיני ואני שמעתי עבודת יחיד מקרא פרשה דתנן התם בפרק בא לו קורא בו בטלית לבן משלו ק' לי בגוה מדלא תנן התם ובלבד שימסרם לצבור ע\"כ וא\"כ מזה ההכרח בעצמו איכא למימר נמי הכא דלא בעינן שימסרם לצבור מדלא קתני במתני' ובלבד שימסרם לצבור ש\"מ דלא בעינן וטע' דמילתא דכיון שמה שהוא צורך לעבודת צבור דהיינו בגדים של שחר שצריך שיהיו י\"ח מנה הם משל צבור מה שהוא מוסיף הו\"ל כמאן דליתיה כיון דאינו מעכב כהונה משל צבור קרינן להו אמנם בגמרא דקאמר כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד דכל הבגד בא משל יחיד ומש\"ה צריך שימסרם לצבור וא\"כ מש\"ה קתני במתניתין אם רצו להוסיף מוסיף משלו כיון שאינו צריך מסירה לצבור אמנם לפי מ\"ש רבי' והרע\"ב קשה טובא ואפי' לפי מ\"ש הרב מש\"ל בפ\"ח מהל' כלי המקדש ליישב מה שפסק רבי' שם וז\"ל כל בגדי כהונה אינם באי' משל צבור ויחיד שהתנדב בגד מבגדי כהונה מוסרה לצבור ומותר והק' הרב הנז' שנראה הפך מסוגייא זו בפר' א\"ל דקאמר בהדיא דדוקא עבודת יחיד מותר אבל עבודת צבור לא הותר ורבי' סתם וכתב מוסרה לצבור ומותר ולא חילק בין עבודת יחיד לעבודת צבור וכתב הרב הנז' דרבי' דחה סוגיא זו דיומא מכח סוגיות אחרות המורות הפך אותה סוגייא דאפי' בעבודת צבור מהני מסירה לצבור וא\"כ דסוגייא זו דיומא אתייא כאוקמתא דרבא קמייתא דרבנן ור\"י פליגי אי חיישינן שמא לא ימסרם ולרבנן חיישינן אך כפי אוקמתא אחרת דפליגי אי חיישינן לבעלי זרועות אפי' רבנן מודו דלא חיישינן ע\"ש מ\"מ תיקשי לסוגייא זו ממתני' דפ' הנז' דקתני מוסיף משלו אפי' בעבודת צבור הפך מימרא דר\"ש ועוד היכי פריך תלמודא פשיטא כיון דמתני' פליגא בהדייא אמימרא דשמואל גם ליכא למימר דאה\"נ דלפום סוגייא זו דיומא דס\"ל לש\"ס דבע\"צ לא מהני מסירה לצבור משום דחיישינן שמא לא ימסרם יפה ע\"כ צריכנא למימר ולדחוקי נפשין דמתני' דקתני מוסיף משלו אפי' בלא מסירה לצבור קאמר משום כיון דהי\"ח מנה שהם מעיקר הדין הם משל צבור אע\"ג דכ\"ג מוסיף משלו לא מפסיד בהכי וכדכתיבנא לדעת רש\"י ז\"ל אבל לפום מאי דדחינן הך סוגייא מקמי הנהו סוגיות המורות הפך סוגייא זו דס\"ל דאפי' בעבודת צבור מהני מסירה לצבור מצינן למימר שפיר דמתני' דקתני מוסיף משלו במסירה לצבור קאמר משום דלא חיישינן אפי' בעבודת צבור דהא ודאי בורכא איהו דכיון דמכח סוגייא זו דיומא צרכי' למימר דמתני' בלא מסירה לצבור קאמר משום דכיון דאינו אלא הוספה בעלמא ליכא קפידה בהכי מנ\"ל לומר דלהנהו סוגיות המורות הפך סוגייא זו ס\"ל דאפי' בהוספה בעלמא צריך מסירה לצבור כיון דבהא לא אשכחן דפליגי וזה פשוט:<br><b> ומהיותר </b> תימא על מרן כ\"מ ז\"ל שכתב בה' כלי המקדש פ' כ\"ז דין ג' אמ\"ש רבינו שם וז\"ל וב' דל' מנה משל הקדש ואם רצה להוסיף מוסיף משלו ומקדיש התוספות כתב מרן וז\"ל ומ\"ש מקדיש התוס' כן משמע שם בגמרא דל\"ה ע\"ב ע\"כ ודבריו תמוהים לע\"ד דהא מסוגייא זו משמע להפך מדקאמר בגמרא עובד בה ע\"י אבל לא עבודת צבור משום דחביבא ליה וחיישי' שמא לא ימסרם ואם איתא דמתני' בתנאי שימסרם לצבור קאמר היכי מהני בעבודת צבור דחביבא אלא ודאי דבהוספה אינו צריך מסירה לכן אשר נראה לי ליישב קצת כמ\"ש הרב מש\"ל בדין שלפנינו בשם שמעתי אומרים דלעולם דמסירה מהני לצבור אפי' לע\"צ והכא ה\"ט משום דהצבור אינ' רוצי' שיהיו בגדי כהונה משל יחיד אף שימסרם לצבור משום דרוצים שיהיו הבגדים משקליהם כדי שיכפרו עליהם ולא שיבואו משל יחיד אף שמסרם לצבור אך בעבודת יחיד שאינה צריכה צבור ליכא קפידא יע\"ש והילכך משום הכי קתני במתני' דאם רצה להוסיף מוסיף משלו אפי' בעבודת צבור משום דכיון דעיקר מה שהוא צריך לבגדי כהונה דהיינו י\"ח מנה הוא משל צבור משום הך הוספה גרידה אין מקפידין הצבור כנ\"ל אלא שמדברי התו' ישני' שם נראה דס\"ל דבעבודת צבור לא מהני מסירה איך שיהי' עלה בידינו מדברי התו' דאפי' למאי דקי\"ל כרבנן דחיישינן שמא לא ימסרם בבגדי כהונה הכל מודים דלא חיישינן משום דכל כבוד כהונה שלו ובודאי שכונתם משום שהוא לובשם ואיכא כבוד בהכי ועיין במש\"ל: אמנם מן הירוש' נרא' דפליג אדברי התוס' ממ\"ש בפ\"ד דשקלים תני האשה שעשתה כתונת כו' צריכה שתמסרנה לצבור אמר ר' אחא דר\"י היא דר\"י אמר אף הרוצה מתנדב הוא וש\"ח ורב אסי בשם ר' שילא אמר כדברי הכל היא במה פליגי בגופו של קרבן אבל במכשירין של קרבן כ\"ע מודו דמשתנה קרבן יחיד לקרבן צבור ומדלא חילקו כמו שחילקו התו' ז\"ל משמע דלא ס\"ל להירוש' לחלק בהכי אלא הדבר תלוי בין אם גופו של קרבן למכשירין של קרבן ותו אמרו שם בירוש' בשעה שעלו ישראל מן הגולה לא מצאו עצים בלשכת העצים עמדו אלו והתנדבו עצים ומסרום לצבור א\"ר אחא דר\"י היא ור\"א בשם ר\"ש אמר כדברי הכל במה פליגי בגופו של קרבן אבל במכשירי קרבן כ\"ע מודו ע\"כ:<br><b> וראיתי </b> להר\"י כולי בס' מש\"ל שהק' אדברי הירוש' הללו וז\"ל וצ\"ל דהירוש' פליג אש\"ס דילן דבהדייא אמרינן בפ' הקומץ רבה דף נ' ע\"ב דתניא קרבן מלמד שמתנדבים עצים והכי איתא במנחות דק\"ו ע\"ב ושמא דהירוש' דריש ליה ליתורא דקרבן לדרשא אחריתי ומש\"ה אוקמא למתני' כר\"י אך קשה דהתם מייתי מקרא מלא בנחמיה דכתיב והגורלות הפילו על קרבן העצים הכהנים והלוים והעם להביא לבית אלהינו בעתי' מזומנים לשנה והכי איתא בפ\"ד דתעניות יע\"ש כלומר ותיקשי לר' אחא דא' דלרבנן לא מהני מסירה בעצים א\"כ קרא דנחמיה במאי אוקמי' ליה דלר\"י מוקמי ליה שפיר כשמסרום והנה מ\"ש דשמא הירוש' דריש ליה ליתור' דקרבן לדרשא אחריתי אישתמיט מיניה מ\"ש בירוש' פ\"ד דשקלים על מתני' די\"ג שופרות א\"ר בון אמר הרי עלי עץ מביא גזר אחת קרבן לרבות את העצים ע\"כ: ולעיקר קו' נר' ליישב עם מאי דאיתא בפרק הקומץ דכ\"ב ועצים דפשיטא ליה לתנא דבאים משל צבור מנ\"ל דתניא יכול האומר הרי עלי עולה יביא עצים מתוך ביתו כו' ת\"ל על העצי' אשר על האש אשר על המזבח מה מזבח משל צבור אף עצים ואש משל צבור דברי ראב\"ש ר\"א בן שמוע אומר מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים ואש שלא נשתמש בו הדיוט ע\"כ ומעתה יש ליישב דברי הירוש' משום דר' אחא קאי אברייתא דקאמר עמדו אלו והתנדבו עצים ומסרום לצבור דמוכח בהדיא דס\"ל להך ברייתא דעצים אינם באים משל צבור מדהוצרך שימסרם לצבור והיינו ע\"כ משום דס\"ל להך ברייתא כראב\"ש דדריש היקשא דעצים על המזבח לומר מה מזבח משל צבור אף עצים ואש משל צבור וא\"כ ע\"כ דהך ברייתא ס\"ל כר\"י דלא חיישינן דאי ס\"ל כרבנן בעלמא דחיישינן כיון דאיהו ס\"ל דעצים אינם באים משל יחיד כראב\"ש היכי מהני בהו מסירה אמנם לרבנן דס\"ל בעלמא דחיישי' שמא לא ימסרם איכא למימר דאינהו ס\"ל כר\"א בן שמוע דדריש היקישא דאשר על העצים לומר מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים ואש שלא נשתמש בו הדיוט וס\"ל דעצים באים משל יחיד ולא בעי מסירה כלל והיינו קרא דנחמיה דהכהנים היו מתנדבים עצים משום דבאים משל יחיד ואי קשיא כיון דלפי האמת ס\"ל לרבנן דעצים באים משל יחיד משום דדרשינן להיקשא דעל העצים לשלא נשתמש בו הדיוט כר\"א בן שמוע א\"כ אמאי לא קאמר בגמ' דאיכא בינייהו הא דלר\"א בן שמוע דדריש לשלא נשתמש ס\"ל דעצים באים משל יחיד כדסבירא להו לרבנן דר\"י דדרשי ליה כותיה דמכאן הכריח הרב ל\"מ ז\"ל בה' איסורי מזבח פ\"י דין ב' דס\"ל לרבינו ז\"ל דלר\"א דדריש היקשא דעל העצים לומר דצריך שלא נשתמש בו הדיוט אית ליה נמי דהיקשא אתא לומר דאינן באים אלא משל צבור דאין היקש למחצה ומש\"ה פסק רבי' ז\"ל תרווייהו הא ל\"ק דע\"כ לא צרכינן למימר דרבנן כר\"י ס\"ל דעצים באים משל יחיד אלא לר' אחא דס\"ל דלרבנן לא מהני מסירה אפי' בעצים ג\"כ וא\"כ ע\"כ ס\"ל דעצים באים משל יחיד מיתורא דקרבן ומקרא דנחמיה וא\"כ כי מקשינן עצים למזבח אינו אלא לענין דבעינן שלא נשתמש בו הדיוט ולא מקשינן נמי לשיהיו משל צבור משום דאין היקש למחצה כיון דהנהו קראי גלי בהדייא דלא בעינן משל צבור אמנם לר' אחא בר שילה דאמר דאפי' לרבנן מהני בעצים מסירה וא\"כ מקרא דנחמי' ויתורא דקרבן לא מוכח מידי דבאים משל יחיד דהנהו במסיר' מיירי וא\"כ אפי' לראב\"ש דדריש להיקשא לשלא נשתמש ס\"ל דבאים משל צבור משום דאין היקש למחצה וא\"כ איכא למימר דתלמודא דידן ס\"ל כר\"א בר ששת דלרבנן ג\"כ מהני בעצים מסירה ואף לדידהו אינן באים אלא משל צבור משום דאין היקש למחצה וראב\"ש דדריש להיקשא דעצים לאינן באים משל צבור גרידא אע\"ג דאין היקש למחצה היינו משום דמההיא דארוונה מוכח דלא בעינן שיהו חדשים דדחיקא ליה לאוקמי בחדתי ודוק:<br><b> אך </b> קשה לדעת התוס' דלא אסיקו אדעתם לחלק בין מכשירי קרבן לגופו של קרבן כמ\"ש בירוש' מדלא חילקו בהכי לבגדי כהונה והוצרכו להני תי' דא\"כ תקשי להו לרבנן הא דעצים דמפיק לה בתלמודא דידן מקרא דנחמיה דהיכי מהני בהו מסירה דליכא למימר דרבנן ס\"ל דעצים באים מן היחיד כדכתיב דא\"כ אמאי ל\"ק בגמ' דאיכא בינייהו הא ויש ליישב ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רח) </b> ולערב איסור בידים לכתחילה אסור וכדאמרינן לא אמרה תורה שלח לתקלה. בפשיטות משמע דס\"ל להגאון המחבר ז\"ל דלערב שקלי יחיד שלא מסרם לציבור יפה יפה הוא איסור תורה וא\"כ הרי ישאר קושייתו הנ\"ל דאיך מותרים השקלים מהקטנים שלא הביאו ב' שערות שהרי אין ביד הקטנים להקנותם לציבור מן התורה ואיך מותר לערבו לכתחילה עם שאר השקלים וכנ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חומת </b>\n<b> ירושלים ומגדלותיה באין משיירי הלשכה כו'.</b> מבואר הוא דפסק כסתם מתני' דשקלים יע\"ש וראיתי להר\"ב עצמות יוסף בפרק האיש מקדש דנ\"ד ע\"א שהק' דאם כן נראה דלמאי דקי\"ל אין מועלין בשיירי הלשכה וכמו שפסק רבי' בספ\"ו מהל' מעילה דירושלים לא קדשה והאומר כירושלים לא אמר כלום וכדפרכינן בגמ' אי ר\"י ירושל' מי מיקדשא והתניא כאימרא כו' ומשני תרי תנאי ואליבא דר\"י ובודאי דהך שינוייא קיימ' לכולהו תי' בין אליבא דרב בין אליבא דר\"י וכיון שכן ק' שרבי' בפ\"א מה' נדרים הי\"ד פסק דהאומר הרי הן עלי כהיכל כירוש' הרי אלו אסורין יע\"ש מה שתירץ ולע\"ד אחר המחילה לק\"מ ואישתמיט מיניה דברי הר\"ן ז\"ל בפ\"ק דנדרים די\"א וז\"ל כירוש' כקרבנות ירוש' וכתב עוד בד\"ה ב' תנאי וז\"ל תנא דמתני' סבר דלר\"י דעתו על דבר הקרב בירושלים וכי אמר כירוש' מיתסר ותנא בתרא סבר דדעתו על דבר עצים ואבנים וכ\"כ הרא\"ש משם הירוש' יע\"ש וא\"כ מעתה דברי רבינו נכונים דמש\"ה פסק דהאומר כירוש' הרי זה נדר משום דפסק כסתם מתני' דהאומר כירוש' דעתו על דבר הקרב בירוש' ומאי דפריך בגמ' אי ר\"י ירוש' מי מקדשא והתניא כו' והוכרח לומר ב' תנאי כו' הכי פריך כיון דס\"ל לר\"י דירוש' מיקדשא הן לו יהיה דהאומר כירוש' דעתו על עצים ואבנים אמאי לא אמר כלום ומש\"ה הוכרח לשנויי ב' תנאי כו' אבל לדידן אע\"ג דקיימא לן אין מועלין בשיירי הלשכה אפ\"ה פסקי' כסתם מתני' דהאומר כירוש' אסור משום דדעתו על דבר הקרב בירושלים כנ\"ל פשוט:<br><b> וראיתי </b> להתוספ' שם בנדרים דף צ\"ד ע\"ב שכתבו וז\"ל והתניא האומר כירוש' לא אמר כלום דס\"ל דאף ירוש' מתרומת הלשכה דהוי דבר הנדור רק אין דעת הנודר בכך אלא דעתו להתפיס כמו ירושלים קדושה יותר משאר א\"י ולא דבר הנדור הוא עכ\"ל וק\"ל טובא דא\"כ מאי פריך הכא בגמ' אי ר\"י ירוש' מי מקדשא והתניא כו' ומאי קושיא הא אע\"ג דס\"ל דירושלים מיקדשא אפ\"ה ס\"ל דלא אמר כלום משום דאין דעתו להתפיס על קדושת עצים ואבנים הבאים משיירי הלשכה אלא על קדושת ירוש' יותר משאר ארצות וכמ\"ש הם ז\"ל וצ\"ע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2fac018aaf747894a899102ac6a6f2a35c55de9a
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,57 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sheqel Dues",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Sheqel_Dues",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות </b>\n<b> עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל כו'.</b> הנה מלשון רבינו שכ' כל איש כו' משמע דמכיון שנקרא איש דהיינו מבן י\"ג שנה הרי הוא חייב במחצית השקל וכן משמע ג\"כ ממ\"ש בדין ה' וז\"ל אלא נותן בכל שנה עד שיגדיל ויתן על עצמו וכ\"כ בפי' המ' בהדיא מ\"ד וז\"ל וקטן שלא הביא ב' שערות אין ממשכנין כו' ע\"ש ואולם הרע\"ב כתב וז\"ל וקטנים אעפ\"י שהביא ב' שערות והוא פחות מבן ך' כו' וכתב התי\"ט שם ד\"ה כל כהן שאינו שוקל חוטא שהרע\"ב מפרש דקרא ב' דכתיב כל העובר על הפקודים מבן ך' שנה כו' מיירי בתרומת הקרבנות וקרא קמא דלא כתיב מבן עשרים מיירי בתרומת אדנים אבל לא ידעתי מי הכריחו לכך דמסתברא דמתני' דתנן קטנים עד בן י\"ג שנה הוא ככל קטנים דעלמא וכמ\"ש הרמב\"ם והרמב\"ן בפי' לחומש וכן הוא בהדיא בירושלמי ולפי זה קרא תנינא בתרומת אדנים וקרא קמא דלא כתיב מבן ך' מיירי בתרומת הקרבנות ואולי דעת הרב לפרש קרא קמא באדנים משום דתרומ' אדנים קדמה בזמן לתרומת הקרבנות אבל לא ידעתי האיך יפרש הירוש' א\"ד יעיין שם והנה מה שתמה על הרע\"ב מהירוש' הדבר תמוה שמדברי הירוש' מוכח בהדיא כדעת הרע\"ב שהרי אמרו שם אבל לא נשים כו' הא ליתבע תובעים הא דאמר כן כשהביא ב' שערות אבל לא הביא ב' שערות לא כהדא אין ממשכנין עד שיביא ב' שערות וכן אמרו שם סמוך ונראה במשנה ה' וז\"ל אע\"פ שאמרו כו' הא ליתבע אין תובעין הכא את אמרת תובעין והכא את אמרת אין תובעין כאן כשהביא ב' שערות כאן כשלא הביא שתי שערות כו' הרי בהדיא דס\"ל להירוש' דאפילו כשהביא ב' שערות אין ממשכנין אלא תובעין וא\"כ ע\"כ לומר שמ\"ש אין ממשכנין עד שיביא ב' שערות ט\"ס הוא וצ\"ל אין ממשכנין אע\"פ שהביא ב' שערות וכן היא הגירס' בדפוס ירוש' הנדפס עם פי' מהר\"ר אליהו ליב ז\"ל והדבר מוכרח מעצמו כמ\"ש ועיין בספר מרכבת המשנה מה שטרח ליישב גירסתי' משם הרב המובהק בנימין הלוי בדרך רחוקה דאף לפי דרכו ז\"ל אינו חייב אלא דוקא בששקל אביו ע\"י בעודו קטן וא\"כ מבואר הוא דדברי הירושל' הן דברי הרע\"ב ואדרבא לדעת רבי' והרמב\"ן ז\"ל צ\"ע מה יענו לההוא דירוש' הן אמת דקשה לי על הרע\"ב ז\"ל מהא דאמרינן בערכין כהנים כו' פשיטא אמר רבא לא נצרכה אלא לבן בוכרי כו' סד\"א הואיל וכתיב וכל ערכך יהיה בשקל הקדש כל דאיתיה בשקלים איתיה בערכין והני כהנים הואיל ואיתנהו בערכין כו' קמ\"ל והשתא אם איתא דאינו חייב בשקלים עד שיהא מבן כ' תימה על עצמך איך הפה יכולה לדבר דכל דליתיה בשקלים ליתיה בערכין הרי פחות מבן עשרים יוכיח דליתנהו בשקלים ואיתנהו בערכין דאיש כי יפליא כתיב בפרשת ערכין ואפשר דעל סוגיא זו סמכו רבי' והרמב\"ן ז\"ל ודחו ההיא דירוש' מכח סוגיא דידן ולדעת הרע\"ב ז\"ל י\"ל דקטנים שאני דכיון דאתו לחיוב שקלים כשיגיע לבן ך' שפיר קרינא בהו איתנהו בערכין משא\"כ כהנים דלעולם ליתנהו בשקלים ודו\"ק ולדעת הרע\"ב דסבירא ליה דקרא קמא דכתיב זה יתנו מיירי בתרומת אדנים כמ\"ש הרב תי\"ט ק\"ל טובא דבירושלמי אמרו דטעמא דריב\"ז דאמר כל כהן שאינו שוקל חוטא אמר ר\"ב דכתיב זה יתנו י\"ב שבטים יתנו זה בגימטריא י\"ב והשתא אי קרא דזה יתנו בתרומת אדנים מיירי הא בתרומת אדנים שבט לוי לא הוו בכלל כדכתיב בפ' פקודי וכסף פקודי העדה מאת ככר כו' לשש מאות אלף וג' אלפים וכ\"כ הרע\"ב ז\"ל בהדיא ד\"ה כל כהן ולומר דכתב רחמנא זה בתרו' אדנים משום תרומת הקרבנות דכתיב בתריה זה ודאי הוא מן התימה דהוה ליה למכתביה אקרא דבתריה דמיירי בתרומת הקרבנות וצ\"ע תו ק\"ל מהא דתנן במשנה ה' אע\"פ שאמרו אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים אם שקלו מקבלים מידם ופירש הרע\"ב לשם ובלבד שימסרם לצבור לגמרי כי היכי דלא ליהוי קרבן צבור קרב משל יחיד יע\"ש והשתא ק' דכיון דקי\"ל דקטן אינו מקנה לאחרים דבר תורה עד שיגדיל ויביא שתי שערות כמבואר פכ\"ט מה' מכירה אם כן היכי מהני בהו מסירה לצבור סוף סוף מדאורייתא נמצא קרבן צבור קרב משל יחיד ובהדיא כתב רבינו ז\"ל פ\"ח מהל' לולב דאין נותנין אותו לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים דבר תורה ונמצא שאם החזירו לו אינו מוחזר ע\"ש וא\"כ ה\"נ דכוותא אע\"ג דמתקנת חכמים נמצא ק\"צ קרב משל צבור מ\"מ כיון דמדאורייתא לאו בר הקנאה הוא נמצא דבר תורה קרב משל יחיד ולא מהני דומיא דלולב ובשלמא לדעת הרע\"ב דס\"ל דפחות מבן עשרים פטור משקלים איכא למימר דמתני' דקתני אם שקלו מקבלין מידם מיירי בקטנים שהביאו ב' שערות אכן לדעת רבינו והרמב\"ן קשה שבתי וראה שאף לדעת הרע\"ב קשה שהרי בירושלמי אוקמוה למתני' הלזו דדיוקי' מינה הא ליתבע אין תובעין בקטנים שלא הביאו ב' שערות ואפי' הכי קתני שאם שקלו מקבלים מידם: והנראה ליישב דהכא שאני דמן התורה אפילו בלא מסיר' לצבור מהני ואין כאן חשש דנמצא קרבן צבור קרב משל יחיד משום דכיון דרובן של שקלים מבני חיובא נינהו בטלים הם ברוב אלא משום דמטבע חשיב ולא בטיל הוא דבעינן שימסרם לצבור וכבר ידוע מ\"ש הרשב\"א בת\"ה דכל הדברים שאין להן ביטול הוא דוקא מדרבנן דמן התורה הכל בטל ברוב חוץ מאיסור ניכר ומ\"ש התוספות בסוף מעילה דמטבע חשיב ולא בטל מדאורייתא הם דברים תמוהים וכבר עמדו בזה הרב מש\"ל פ\"ז דה' מעילה דין ו' ואם כן כיון דאין איסורו אלא מדרבנן אמרינן בהו דמהני מסירה לצבור אע\"ג דאין הקנאתו אלא מדרבנן דאתי תקנתא דרבנן ומפיק איסור דרבנן משא\"כ בההוא דלולב דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא כנ\"ל נכון וברור: ודע שלדעת בן בוכרי דס\"ל דכהנים פטורים ה\"ה נמי לוים פטורים שהרי טעמא דידהו דדרשו כל העובר על הפקודים כמשמעו ולוים לא היו נמנים מבן עשרים וכן מבואר מדברי הרע\"ב מ\"ג ד\"ה את מי ממשכנין וכ\"כ התוס' פ' הקומץ רבה דנ\"א ורש\"י שם וכן כתבו בפרק קמא דערכין ד\"ד וכן מבואר ג\"כ ממ\"ש בירוש' דטעמא דריב\"ז משום דכתיב זה י\"ב שבטים יתנו וא\"א דלבן בוכרי שבט לוי חייבין שפיר קרינא ביה י\"ב שבטים יתנו ואולם ראיתי להרמב\"ן בפי' על התורה סדר תשא שכתב וז\"ל ונ\"ל כי הג' תרומות שהזכיר כאן האחת שהיא לקרבנות צבור איננה ע\"י המנין האמור בחומש הפקודים כדברי הרב כי שם נאמר אך את מטה לוי לא תפקוד והשקלים של קרבנות צבור הלוים חייבים לדברי הכל ולדברי רז\"ל אף כהנים וכן הלכה כמו שמפורש בשקלים כו' עי\"ש והוא מן התימה שהרי מבואר הוא דלבן בוכרי לוים נמי פטירי ואיך כתב דחייבין לדברי הכל וצ\"ע:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רז) </b> ואין כאן חשש דנמצא קרבן צבור קרב משל יחיד כו', בטלים הם ברוב כו'. במחכ\"ת מה יענה לדעת הראב\"ד ותוס' מביאו הר\"ן בפ' ג\"ה דאסור לבטל איסור לכתחלה מדאורייתא ולדעת הנ\"ב במה\"ת חיו\"ד סי' מ\"ה איסור בעין לכל הפוסקים אסור לבטלו דבר תורה דמזרוע בשילה לא התירה התורה לבטל אלא בלוע מהזרוע ומיישב בזה דברי התוס' חולין דף ע\"ב שכתבו דדוקא בא\"י דנבילה אינה שוה כ\"כ הקדימה התורה נתינה לגר למכירה לנכרי ואי אמרת דמה\"ת מותר לבטל איסור בעין לכתחילה אמאי נבילה בארץ ישראל אינה שוה הא אפשר לבטל אותה ברוב כשרות וע\"ש וא\"כ ה\"נ הרי יקשה אמאי מותר לבטל שקלי קטנים ברוב שקלים: הן אמנם דלולי דברי הנ\"ב הנ\"ל י\"ל דהתוס' הנ\"ל שהביא הר\"ן ז\"ל אזלו לשיטתייהו שכתבו בפ' האיש מקדש דקטן אין לו זכיה מדאורייתא אפי' בדעת אחרת מקנה ואפשר לומר דגם הראב\"ד ס\"ל כן וא\"כ י\"ל דמה שנותנים לקטן אפי' בשהגיע לעונת הפעוטות הוי אבידה מדעת לענין דינא דאורייתא ומשום הכי א\"צ הקטן להקנות להציבור את השקל שהוא נותן משום דמדאורייתא לאו דידיה הוא וגם מ\"ש הנ\"ב הנ\"ל הוא רק ליישב דברי תוס' חולין הנ\"ל והתוס' לשיטתייהו בפ\"ב דקדושין ניחא כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא </b>\n<b> הספיקו להם השקלים כו' חוזרין ותורמין משיורי הלשכה.</b> הנה מרן הכ\"מ תמה דאמאי פסק כר\"מ ושבק ת\"ק ותי' וז\"ל ונראה שטעמו משום דבהאיש מקדש מותיב לרב מדתניא מועלין בחדתין כו' ומשני לא תימא ר\"מ אלא אימא ר\"י וכיון דבג' דידן אמרי' דר\"י אמר מועלין בעתיקין ממילא ידעינן דר\"י הוא דאמר יחזור לשיריים עכ\"ד והנה הרואה יראה שדבריו מן המתמיהין שהרי בפ\"ו מהל' מעילה פסק רבי' דאין מועלין בשיירי הלשכה ובפ\"ה מה' הנז' דין ד' פסק דבגדי כהונה דבלו מועלין בהן והחדשי' הואיל ואיתנהו ליהנות בהם אין מועלין בהם והשת' לפי דעתו דס\"ל דרבי' פסק כאוקמתא דרב א\"כ היה לו לפסוק כר\"י דמועלין בשיירי הלשכה ובבגדי כהונה אע\"פ שלא בלו נמי מועלין בהם וכר\"י דאמר בשוגג קידש ובר מן דין קשה טובא שהרי הא דאמרי' בגמ' לא תימ' ר\"מ אלא אימא ר\"י אינו אלא אליבא דרב דס\"ל דבהקדש בין בשוגג בין במזיד מתחלל ומתני' בכתנות כהונה שלא בלו הוא דפליגי ומטעמא דניתנו ליהנות בהם ומש\"ה קשיא ליה מההיא דמועלין בשיירי הלשכה וצרכינן לדחוקי ולמימר לא תימא ר\"מ כו' אמנם לר\"י ובר פדת דס\"ל דטעמא דר\"מ משום הקדש בשוגג אינו מתחלל לא קשיא ליה מההיא דמועלין בעתיקין דההיא מיירי בשוקל כנגדן משקלות שנהנה מגוף השקלים כמ\"ש התוס' לקמן ד\"ה לא אמרו וא\"נ דמועלין במזיד קאמר כמ\"ש התוס' רי\"ד ומדברי הר\"מ בפי' המ' מבואר דס\"ל כאוקמתא דר\"י דבהקדש ב\"ה פליגי ומשום דס\"ל לר\"מ דהקדש בשוגג אינו מתחלל וכיון שכן ברייתא כפשטא מתוקמא דר\"מ ס\"ל מועלין בעתיקין ואם כן הדרא קו' מרן ז\"ל ושוב ראיתי בס' חזון נחום דף רי\"ד ע\"א תמה על מרן בזה משם מ\"כ יע\"ש וליישב דעת מרן ז\"ל נ\"ל דס\"ל דודאי לענין פלוגתא דר\"מ ור\"י דמתני' גבי קידושין לא קימ\"ל כאוקמתא דרב אלא כאוקימתא דר\"י וב\"פ דהקדש בשוגג מתחלל הוא דפליגי אלא דס\"ל לרבינו דהך שינוייא דאמרי' לא תימא ר\"מ אלא אימא ר\"י קושטא קאי משום דלבר פדת דאמר לא אמרו הקדש שוגג מתחלל אלא לענין אכילה בלבד אין מעילה לר\"מ אלא באכילה בלבד ולא בשאר הנאות וכמ\"ש הרשב\"א ז\"ל משם ר\"ח יע\"ש דהשתא על כרחין צריך לומר דלב\"פ נמי צ\"ל לא תימה ר\"מ אלא ר\"י דאל\"כ תיקשי לב\"פ מההי' דמועלין בעתיקין וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל ליישב דעת רבי' חננאל וז\"ל ומועלין בעתיקין הא אוקימנא כר\"י עכ\"ל וא\"כ מש\"ה פסק דיחזור לשיריים משום דלב\"פ דקי\"ל כותיה צ\"ל דר\"י הוא דאמר יחזור לשיריים ולא ר\"מ כמ\"ש מרן ומה שפסק רבי' דאין מועלין בשיירי הלשכה אע\"ג דלפ\"ז ר\"י ס\"ל דמועלין בשיירי הלשכה והי\"ל לפסוק כר\"י י\"ל דכיון דבגמ' אמרי' דב' תנאי אליבא דר\"י מש\"ה פסק רבי' כת\"ק דר\"י כההיא ברייתא דקאמר אליבא דר\"י דהאומר כירושלים לא אמר כלום משום דאין מועלין בשיירי הלשכה כו' וא\"נ משום דסתם מתני' דקתני חומת העיר ומגדלותי' באין משירי הלשכה ולא קתני מב\"ה משמע דס\"ל דאין מועלין בשיירי הלשכה דלמאן דס\"ל מועלין באין אף מב\"ה כמ\"ש התו' בד\"ה תרי תנאי ואי קשיא לך כיון שרבי' פסק דיחזור לשיריים א\"כ איך פסק דאין מועלין בשיירי הלשכה הא בברייתא דירוש' תלו הא בהא דקאמר ר\"א יחזור לשיריים שהיה ר\"י אומר מועלין בשיירי הלשכה י\"ל דברייתא ה\"ק דממה שהיה אומר ר\"י מועלין בשיירי הלשכה שמעינן דס\"ל יחזור לשיריי' ומש\"ה מועלין דשמא יצטרכו להם לבסוף דאי הוה ס\"ל דחוזר ותורם מתיקלין חדתין הבאים אחר החג ולא משיריים אמאי מועלין בשיירי הלשכה אמנם אנן בדידן אע\"ג דס\"ל דיחזור לשיריים ס\"ל דאין מועלין משום דלא חיישינן להו שמא יצטרכו לבסוף וזה מוכרח דאל\"כ אפי' תימא דמאן דס\"ל אין מועלין ס\"ל דחוזר ותורם מתיקלין חדתין אכתי תיקשי דאמאי אין מועלין ניחוש שמא לא יסתפקו להו תיקלין חדתין ויצטרכו להפריש מן השיריים אלא ודאי דכולי האי לא חיישינן כל זה טרחתי ליישב דברי מרן שכתב בה' שקלים האמנם מ\"ש בה' מעילה הן דברים סותרין למ\"ש בה' שקלים וכמו שירא' הרואה וצ\"ע ודרך אגב ראיתי לעמוד על מ\"ש התוס' שם ד\"ה אימא וז\"ל מכאן משמע דל\"ג כו' דברי ר\"י וכתב הר\"ב ח\"ה וז\"ל וק\"ק לפ\"ז דל\"ג ר\"י מאי פריך מהא דקתני רמ\"א מועלין בשיירי הלשכה ואימא דר\"מ במזיד דלא אמרי' במזיד הואיל וניתנו ליהנות דהא במתני' ס\"ל דקידש במזיד בכתנות כהונה אבל אי גרסי' ר\"י ניחא דע\"כ בשוגג איירי מתני' דאל\"כ לא הוי אמר ר\"י מועלין בחדתין יע\"ש מה שתירץ ועיין בתו' רי\"ד שהכריחו מכח קושיא זו דחומת העיר ומגדלותיה ניתנו ליהנות מהם אפי' במזיד לישב בצילה או עליה ולא דמי לכתנות כהונה דלא ניתנו ליהנות אלא בשוגג יע\"ש וי\"ל דאכתי מה יענו להא דפריך לעיל מבריית' דכתנות כהונה דבלו מועלין בהם מאי לאו אפי' לא בלו ומאי קו' אימא דר\"מ במזיד איירי דבכתנות כהונה במזיד ולא ניתנו ליהנות וכן ק' לדברי הר\"ב ח\"ה שכתב דאי גרסי' במתני' ר\"י ניחא דאכתי תיקשי ליה מהא דפריך מברייתא דכתנות כהונה: ואפשר ליישב דמההיא לא ק\"ל להתוס' רי\"ד דא\"ל דאה\"נ דהו\"מ למימר דמועלין במזיד קאמר אלא דטפי ניחא ליה להש\"ס לומר דבלו דוקא קאמר ומועלין בשוגג כפשטיה קאמר אמנם בהא דמועלין בעתיקין דהוצרך תלמודא להגיה ולומר לא תימא ר\"מ אלא אימא ר\"י ק\"ל שפיר דאמאי לא משני דמועלין במזיד קאמר ופשוט ומ\"מ דברי הרב ח\"ה עדיין אינם מתיישבים בזה דאכתי ת\"ל ממאי דפריך בתר הכי מברייתא דאבני ירושלים שנשרו אמאי לא משני דמועלין במזיד קאמר דהתם לא הוזכר סברת ר\"י כלל ועוד נ\"ל ליישב לעיקר הקושיא דמש\"ה לא משני דמועלין במזיד קא' משום דלישנא דר\"מ דקאמר מועלין אפי' בעתיקין ק\"ל דה\"ק ל\"מ בחדתין אלא אפי' בעתיקין וכי היכי דמעילה דחדתין לר\"מ הוי בשוגג נמי ה\"נ מועלין בעתיקין הוי דומיא דחדתין וכן נמי מאי דפריך מבריי' דכתנות כהונה שבלו ה\"נ פריך דכי היכי דבבלו מועלין דקתני אף בשוגג קאמר ה\"נ מועלין כי דייקינן מינה אפי' לא בלו בשוגג נמי מיירי דומיא דבלו ומאי דפריך מברייתא מאבני ירושלים שנשרו מועלין בהם ולא משני דמועלין במזיד קאמר ליכא למימר דמשמע ליה לתלמודא דמועלין דקאמר רבי מאיר בשוגג נמי איירי דומיא דאידך ברייתא דכתנות כהונה דר\"מ ובהכי ניחא מ\"ש עוד הרב ח\"ה דאמאי לא פריך לר\"י נמי מכל הני כיון דליכא לאוקמא במזיד אכן כפי מ\"ש י\"ל דלר\"י לא ק\"ל דא\"ל דמועלין במזיד קאמר דלר\"י כיון דס\"ל דלר\"מ הקדש בשוגג אינו מתחלל א\"כ כתנות כהונה שבלו ולא בלו וחדתין ועתיקין דינן שוה דבכולן אין מועלין בשוגג ושפיר איכא למי' דמועלין במזיד קאמר אכן לרב דס\"ל דהקדש בשוגג מתחלל לר\"מ ק\"ל שפיר מלישנא דאף בעתיקין כמ\"ש כנ\"ל נכון אלא שמדברי התוס' לקמן ד\"ה לא אמרו שהק' לב\"פ מהא דמועלין בחדתין ולא תירצו דמועלין במזיד קאמר נר' דס\"ל דלישנא דמועלין לא משמע אלא בשוגג וכמו שתי' הרב ח\"ה ז\"ל ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שהתנדב לשמור בחנם כו' משום בעלי זרוע כו'.</b> בסוף פרק בתרא דמציעא דקי\"ח גרסינן אמר רבה הבטה בהפקר תנאי היא דתנן שומרי ספיחי ז' נוטלין שכרן מתרומת הלשכה רבי יוסי אומר הרוצה מתנדב הוא ושומר חנם אמרו לו אם אתה אומר כן אין באים משל צבור מאי לאו בהא קמפלגי דת\"ק סבר הבטה בהפקר קני ואי יהיב אגרא אין ואי לאו לא ור\"י סבר הבטה בהפקר לא קני כו' אמר רבא לא דכ\"ע הבטה בהפקר קני והכא בחיישינן שמא לא ימסרם יפה קמפלגי דרבנן סברי יהבינן ליה אגרא ואי לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה ור\"י סבר לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה כו' ומה אתה אומר ה\"ק מדבריך לדברינו דחיישינן שמא לא ימסר יפה אין עומר וב' הלחם באים משל צבור א\"ד אמר רבא דכ\"ע הבטה בהפקר לא קני והכא בחיישינן לבעלי זרועות קמפלגי כו' והרע\"ב ז\"ל בפ\"ד דשקלים מ\"א פסק כאוקמתא קמייתא דרבא דפלוגתייהו בחיישינן שמא לא ימסר' ופסק הלכה כרבנן דסברי נותנין שכרן משום דחיישינן של\"י יפה וראיתי להרב תי\"ט ז\"ל שהקשה על דברי הרב הללו וז\"ל וא\"ת ומ\"ש הכא דחיישי' שמא לא ימסרם משקלים דתנן בפ' אע\"פ שאמרו נשים ועבדים וקטנים אין ממשכני' אותם אם שקלו מקבלים מידם וכתב הרע\"ב ז\"ל שם דבעינן שימסרם לצבור יפה ואפשר לחלק בע\"א דהכא דעומר וב' הלחם אחת בשנה איכא למיחש שמא לא ימסרם יפה אלא נוח להם שיקרבו משלהם שכן פרש\"י הטעם בגמרא אבל שקלים דלקרבנות דכוליה שתא ליכא למימר נוח להם שיקרבו משלהם וא\"ש נמי ללישנא בתרא דכ\"ע הבטה בהפקר לא קניא ואותו לשון טעמא דרבנן שתקנו שכר כדי שיהיה קול ולא יבואו בעלי זרוע ליטול וכשמוחלין נמצא שיש לשומרים אותם מעות בתרומת הלשכה ואין לציבור חלק בהם ולפ\"ז אין לחלק משום שאין גופן קרב עכ\"ל ולע\"ד דבריו תמוהים לא זכיתי להבינם במ\"ש דלהך תי' א\"ש נמי ללישנא בתרא דהא להך תי' ג\"כ ק' טפי ללישנא דקאמר דטעמא דרבנן משום דחיישינן לבעלי זרועות תקינו ליה ד' זוזין וכשזה מוחל עליהם נמצאו לו בתרומת הלשכה ד' זוזין שאין לצבור חלק בהם ואין תמידים באים משל צבור כמ\"ש רש\"י ז\"ל והשתא לפי תי' ז\"ל דשקלים כיון שהוא לקרבנות דכולי שתא לא חיישינן א\"כ ה\"נ כשזה מוחל ד' זוזין אלו לתרומת הלשכה דהוו לקרבנות דכוליה שתא כדתנן בפ\"ד דשקלים דמתרומת הלשכה היו לוקחים תו\"מ של כל יום אמאי חיישינן שמא לא ימסרם יפה סוף דבר דבריו צל\"ע ולעיקר קושייתו נר' לי לתרץ דיש לחלק דבשלמא גבי עומר וב' הלחם חיישינן שמא לא ימסרם יפה משום דנוח לו שיקרבו משלו כמ\"ש רש\"י ונמצא לפי דעתו אם אינו מוסרם לצבור נמצא מרויח דהעומר ושתי הלחם כולו משלו משא\"כ בשקלים משום הכי אמרינן דמקבלי' מהם לכתחלה ולא חיישינן שמא לא ימסרם יפה דאמדי' דעתיה דודאי מוסרם לצבור יפה משום דאפי' שלא ימסרם לציבור אינו מרויח כלום כדי שיקרבו למחר תו\"מ משלו כיון שכבר נתבטלו בשקלים של כל ישר' ואמ\"ג דמטבע חשיב ולא בטיל היינו משום חומרא דרבנן וכמ\"ש הרשב\"א בת\"ה דכל הדברים שאין להם בטול לא הוי אלא מדרבנן משום חומרא בעלמא אבל שיהיה נחשב כשמקריבין למחר תו\"מ משלו הא לא הוי ואע\"ג דלכתחילה אם אינו מוסרם לצבור לא מקבלינן מנייהו אע\"ג דבטלים הם ברוב השקלים היינו משום דהו\"ל כמבטל איסור בידים ולערב איסור בידים לכתחילה אסור וכדאמרי' לא אמר' תורה שלח לתקלה וכמ\"ש הרב מש\"ל ה' מעילה פ\"ז דין ו' אמנם כשמוסרם לצבור מקבלינן מיניה ולא אמרינן דאינו מוסרם יפה כדי שיקרבו למחר תמידין ומוספין משלו דכיון שכבר נתערבו כבר נתבטלו ברוב השקלים וכשמקרבין למחר תו\"מ משל צבור הוו וכיון שכן נמצא דאינו מרויח כלום לאחר שנתערבו ומש\"ה אמדינן דעתיה דודאי מוסרם לצבור יפה ומקבלים מהם לכתחילה ולא\"ד שאמרו בגמרא אם אתה אומר כן אין תמידין באים משל צבור וכמו שפירש\"י משום ד' זוזין אע\"ג דכבר הם מתבטלים עם רוב הממון של הלשכה כבר כתב הרב דלהך א\"ד אה\"נ דאם היו נותנים לו ד' זוזין ואח\"כ היה מוסרם דמהני משום דלא חיישינן אלא הכא בשאינו מוסרם איירי יע\"ש וזה נ\"ל להעמיס היטב בדברי התוס' שכתבו בפ\"ג דיומא דל\"ה ע\"ב ד\"ה ליחוש בס\"ד וז\"ל וכן לבן בוכרי דאמרינן בפ' הקומץ כל כהן ששוקל אינו חוטא דכתיב כל העובר על הפקודים ושבט לוי לא נפקד ופריך בגמרא כיון דלכתחילה לא מחויב לאתויי כי קא מייתי מעייל חולין בעזרה ומשני דמסיק להו לציבור איכא למי' אפי' את\"ל דסבירא ליה כרבנן דחיישינן בההיא אפי' רבנן מודו כיון שכל ישראל מביאין שקלים אינהו נמי נהי דפטירי מסרי לצבור יפה ועיין בהרב מש\"ל בדין זה מה שנדחק בזה אמנם כפי מ\"ש אפשר שכוונו למ\"ש וזהו מ\"ש כיון דכל ישראל מביאין שקלים הרי נתבטלו בשקליהם של ישראל ואין מרויחים בזה כלום ומשו\"ה מסרי לצבור יפה ודוק ורבי' ז\"ל נר' שחולק אדברי הרע\"ב ז\"ל הללו שכתבנו דצריך שימסרם יפה לצבור וזה ממ\"ש בפ\"א מה' שקלים דין ז' וז\"ל הכל חייבים ליתן מחצית השקל כהנים לוים וישראלים אבל לא נשים ועבדים ואם נתנו מקבלים מידם ע\"כ אשר נר' בהדיא דלא בעינן שימסרם לצבור מדלא כתב ובלבד שימסרם לצבור כמ\"ש בה' כלי המקדש בכל מידי דבעי מסירה לציבור ויש לתמוה דמסוגייא דפ\"ק דערכין ודהקומץ נר' בהדיא דבעי גבי נשים מסירה לצבור מדפריך לבן בוכרי דאמר כל כהן ששוקל אינו חוטא כי קא מייתי מעייל חולין בעזרה והוצרך לשנויי כשמסר לצבור וא\"כ קו' הלזו ג\"כ יש להקשות בחלוק' נשים ועבדים וצריך לומר בשמסר לצבור וכמ\"ש הרב מש\"ל יע\"ש וצ\"ע כעת ובפ' אמר להם הממונה דל\"ה ע\"ב גרסינן תני רב הונא ואמרי לה ר\"ש בר' יאודה אחר שכלתה עבודת צבור כהן שעשתה אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד ובלבד שימסרנ' לצבור ורש\"י ז\"ל פירש עבודת יחיד הוצאת כף ומחתה שאינה צריכה אלא לפי שמוטלת עליו לפנות את המקום לפיכך קורא לה עבודת יחיד ע\"כ ובלבד שימסרנה לצבור דסוף סוף מעבודת צבור הוא ופריך פשיטא מהו דתימא ניחוש שמא לא ימסרנה יפה יפה קמ\"ל וכתבו התוספ' בד\"ה נחוש וז\"ל ואפי' לרבנן דר\"י בפרק הבית והעלי' דס\"ל שומרי ספיחי' בשביעית נותני' שכרן מתרומת הלשכה כו' משום דחיישינן שמא לא ימסרם לצבור יפה יפה הכא מודה דאנן סהדי דכ\"ג מסר לה יפה שהוא גדול בתורה ויודע שיש למסור יפה ועוד כיון שכל כבוד כהונה שלו מסר לה יפה ואגב חביבותא שעובד בה ע\"כ הנה משמע בהדיא מסוגיא זו דלא הותר ע\"י מסירה אלא עבודת יחיד אבל עבודת צבור לא הותר וע\"כ טעמא דמילתא הוא משום דחיישינן שמא לא ימסרם יפה ודוקא בעבודת יחיד לא חיישינן משום דלא חביבא עליה כ\"כ אבל בע\"צ חביבא טפי וחיישינן וק\"ל טובא דבמתני' דף הנז' קתני בשחר הי' לובש פילוסין של י\"ח מנה ובין הערבים הנדויין של י\"ב מנה כו' הכל שלשים מנה אלו הם משל צבור ואם רצו להוסיף מוסיף משלו וכתב הרע\"ב שם וז\"ל ובלבד שימסרנ' לצבור וכ\"כ בפי' רבינו בפי' המ' שם וז\"ל ואומרם אם רצו להוסיף מוסיף משלו ובתנאי שיתן אותו תוספת להקדש ע\"כ הרי דס\"ל דלא חיישי' שמא לא ימסרם אפי' בעבודת צבור שהרי באותם בגדי בוץ שלבש בטבילה ב' כשהבאוהו לבית הפרוה היה עושה כל עבודת היום עד תמיד של בין הערבים ואין לך עבודת צבור גדולה מזו וכדקתני בפרק בא לו דף ע' יע\"ש ואפ\"ה קתני במתני' דאם רצה להוסיף משלו מוסיף ובתנאי שימסרם לצבור הא כיון דבעינן שימסרם לצבור ואי לא לא מהני הו\"ל למיחש שמא לא ימסרם יפה בעבודת ציבור וכדתני ר\"ש ובשלמא לרש\"י ז\"ל ניחא לפי שנ\"ל שזה שכתבו רבינו והרע\"ב דכשהוא מוסיף משלו צריך שימסרם לצבור רש\"י ז\"ל פליג עלייהו וסובר דלא בעינן שימסרם לצבור וזה ממ\"ש וז\"ל ובלבד שימסרם לצבור דסוף סוף מעבודת צבור הוא כך נראה בעיני ואני שמעתי עבודת יחיד מקרא פרשה דתנן התם בפרק בא לו קורא בו בטלית לבן משלו ק' לי בגוה מדלא תנן התם ובלבד שימסרם לצבור ע\"כ וא\"כ מזה ההכרח בעצמו איכא למימר נמי הכא דלא בעינן שימסרם לצבור מדלא קתני במתני' ובלבד שימסרם לצבור ש\"מ דלא בעינן וטע' דמילתא דכיון שמה שהוא צורך לעבודת צבור דהיינו בגדים של שחר שצריך שיהיו י\"ח מנה הם משל צבור מה שהוא מוסיף הו\"ל כמאן דליתיה כיון דאינו מעכב כהונה משל צבור קרינן להו אמנם בגמרא דקאמר כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד דכל הבגד בא משל יחיד ומש\"ה צריך שימסרם לצבור וא\"כ מש\"ה קתני במתניתין אם רצו להוסיף מוסיף משלו כיון שאינו צריך מסירה לצבור אמנם לפי מ\"ש רבי' והרע\"ב קשה טובא ואפי' לפי מ\"ש הרב מש\"ל בפ\"ח מהל' כלי המקדש ליישב מה שפסק רבי' שם וז\"ל כל בגדי כהונה אינם באי' משל צבור ויחיד שהתנדב בגד מבגדי כהונה מוסרה לצבור ומותר והק' הרב הנז' שנראה הפך מסוגייא זו בפר' א\"ל דקאמר בהדיא דדוקא עבודת יחיד מותר אבל עבודת צבור לא הותר ורבי' סתם וכתב מוסרה לצבור ומותר ולא חילק בין עבודת יחיד לעבודת צבור וכתב הרב הנז' דרבי' דחה סוגיא זו דיומא מכח סוגיות אחרות המורות הפך אותה סוגייא דאפי' בעבודת צבור מהני מסירה לצבור וא\"כ דסוגייא זו דיומא אתייא כאוקמתא דרבא קמייתא דרבנן ור\"י פליגי אי חיישינן שמא לא ימסרם ולרבנן חיישינן אך כפי אוקמתא אחרת דפליגי אי חיישינן לבעלי זרועות אפי' רבנן מודו דלא חיישינן ע\"ש מ\"מ תיקשי לסוגייא זו ממתני' דפ' הנז' דקתני מוסיף משלו אפי' בעבודת צבור הפך מימרא דר\"ש ועוד היכי פריך תלמודא פשיטא כיון דמתני' פליגא בהדייא אמימרא דשמואל גם ליכא למימר דאה\"נ דלפום סוגייא זו דיומא דס\"ל לש\"ס דבע\"צ לא מהני מסירה לצבור משום דחיישינן שמא לא ימסרם יפה ע\"כ צריכנא למימר ולדחוקי נפשין דמתני' דקתני מוסיף משלו אפי' בלא מסירה לצבור קאמר משום כיון דהי\"ח מנה שהם מעיקר הדין הם משל צבור אע\"ג דכ\"ג מוסיף משלו לא מפסיד בהכי וכדכתיבנא לדעת רש\"י ז\"ל אבל לפום מאי דדחינן הך סוגייא מקמי הנהו סוגיות המורות הפך סוגייא זו דס\"ל דאפי' בעבודת צבור מהני מסירה לצבור מצינן למימר שפיר דמתני' דקתני מוסיף משלו במסירה לצבור קאמר משום דלא חיישינן אפי' בעבודת צבור דהא ודאי בורכא איהו דכיון דמכח סוגייא זו דיומא צרכי' למימר דמתני' בלא מסירה לצבור קאמר משום דכיון דאינו אלא הוספה בעלמא ליכא קפידה בהכי מנ\"ל לומר דלהנהו סוגיות המורות הפך סוגייא זו ס\"ל דאפי' בהוספה בעלמא צריך מסירה לצבור כיון דבהא לא אשכחן דפליגי וזה פשוט:<br><b> ומהיותר </b> תימא על מרן כ\"מ ז\"ל שכתב בה' כלי המקדש פ' כ\"ז דין ג' אמ\"ש רבינו שם וז\"ל וב' דל' מנה משל הקדש ואם רצה להוסיף מוסיף משלו ומקדיש התוספות כתב מרן וז\"ל ומ\"ש מקדיש התוס' כן משמע שם בגמרא דל\"ה ע\"ב ע\"כ ודבריו תמוהים לע\"ד דהא מסוגייא זו משמע להפך מדקאמר בגמרא עובד בה ע\"י אבל לא עבודת צבור משום דחביבא ליה וחיישי' שמא לא ימסרם ואם איתא דמתני' בתנאי שימסרם לצבור קאמר היכי מהני בעבודת צבור דחביבא אלא ודאי דבהוספה אינו צריך מסירה לכן אשר נראה לי ליישב קצת כמ\"ש הרב מש\"ל בדין שלפנינו בשם שמעתי אומרים דלעולם דמסירה מהני לצבור אפי' לע\"צ והכא ה\"ט משום דהצבור אינ' רוצי' שיהיו בגדי כהונה משל יחיד אף שימסרם לצבור משום דרוצים שיהיו הבגדים משקליהם כדי שיכפרו עליהם ולא שיבואו משל יחיד אף שמסרם לצבור אך בעבודת יחיד שאינה צריכה צבור ליכא קפידא יע\"ש והילכך משום הכי קתני במתני' דאם רצה להוסיף מוסיף משלו אפי' בעבודת צבור משום דכיון דעיקר מה שהוא צריך לבגדי כהונה דהיינו י\"ח מנה הוא משל צבור משום הך הוספה גרידה אין מקפידין הצבור כנ\"ל אלא שמדברי התו' ישני' שם נראה דס\"ל דבעבודת צבור לא מהני מסירה איך שיהי' עלה בידינו מדברי התו' דאפי' למאי דקי\"ל כרבנן דחיישינן שמא לא ימסרם בבגדי כהונה הכל מודים דלא חיישינן משום דכל כבוד כהונה שלו ובודאי שכונתם משום שהוא לובשם ואיכא כבוד בהכי ועיין במש\"ל: אמנם מן הירוש' נרא' דפליג אדברי התוס' ממ\"ש בפ\"ד דשקלים תני האשה שעשתה כתונת כו' צריכה שתמסרנה לצבור אמר ר' אחא דר\"י היא דר\"י אמר אף הרוצה מתנדב הוא וש\"ח ורב אסי בשם ר' שילא אמר כדברי הכל היא במה פליגי בגופו של קרבן אבל במכשירין של קרבן כ\"ע מודו דמשתנה קרבן יחיד לקרבן צבור ומדלא חילקו כמו שחילקו התו' ז\"ל משמע דלא ס\"ל להירוש' לחלק בהכי אלא הדבר תלוי בין אם גופו של קרבן למכשירין של קרבן ותו אמרו שם בירוש' בשעה שעלו ישראל מן הגולה לא מצאו עצים בלשכת העצים עמדו אלו והתנדבו עצים ומסרום לצבור א\"ר אחא דר\"י היא ור\"א בשם ר\"ש אמר כדברי הכל במה פליגי בגופו של קרבן אבל במכשירי קרבן כ\"ע מודו ע\"כ:<br><b> וראיתי </b> להר\"י כולי בס' מש\"ל שהק' אדברי הירוש' הללו וז\"ל וצ\"ל דהירוש' פליג אש\"ס דילן דבהדייא אמרינן בפ' הקומץ רבה דף נ' ע\"ב דתניא קרבן מלמד שמתנדבים עצים והכי איתא במנחות דק\"ו ע\"ב ושמא דהירוש' דריש ליה ליתורא דקרבן לדרשא אחריתי ומש\"ה אוקמא למתני' כר\"י אך קשה דהתם מייתי מקרא מלא בנחמיה דכתיב והגורלות הפילו על קרבן העצים הכהנים והלוים והעם להביא לבית אלהינו בעתי' מזומנים לשנה והכי איתא בפ\"ד דתעניות יע\"ש כלומר ותיקשי לר' אחא דא' דלרבנן לא מהני מסירה בעצים א\"כ קרא דנחמיה במאי אוקמי' ליה דלר\"י מוקמי ליה שפיר כשמסרום והנה מ\"ש דשמא הירוש' דריש ליה ליתור' דקרבן לדרשא אחריתי אישתמיט מיניה מ\"ש בירוש' פ\"ד דשקלים על מתני' די\"ג שופרות א\"ר בון אמר הרי עלי עץ מביא גזר אחת קרבן לרבות את העצים ע\"כ: ולעיקר קו' נר' ליישב עם מאי דאיתא בפרק הקומץ דכ\"ב ועצים דפשיטא ליה לתנא דבאים משל צבור מנ\"ל דתניא יכול האומר הרי עלי עולה יביא עצים מתוך ביתו כו' ת\"ל על העצי' אשר על האש אשר על המזבח מה מזבח משל צבור אף עצים ואש משל צבור דברי ראב\"ש ר\"א בן שמוע אומר מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים ואש שלא נשתמש בו הדיוט ע\"כ ומעתה יש ליישב דברי הירוש' משום דר' אחא קאי אברייתא דקאמר עמדו אלו והתנדבו עצים ומסרום לצבור דמוכח בהדיא דס\"ל להך ברייתא דעצים אינם באים משל צבור מדהוצרך שימסרם לצבור והיינו ע\"כ משום דס\"ל להך ברייתא כראב\"ש דדריש היקשא דעצים על המזבח לומר מה מזבח משל צבור אף עצים ואש משל צבור וא\"כ ע\"כ דהך ברייתא ס\"ל כר\"י דלא חיישינן דאי ס\"ל כרבנן בעלמא דחיישינן כיון דאיהו ס\"ל דעצים אינם באים משל יחיד כראב\"ש היכי מהני בהו מסירה אמנם לרבנן דס\"ל בעלמא דחיישי' שמא לא ימסרם איכא למימר דאינהו ס\"ל כר\"א בן שמוע דדריש היקישא דאשר על העצים לומר מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים ואש שלא נשתמש בו הדיוט וס\"ל דעצים באים משל יחיד ולא בעי מסירה כלל והיינו קרא דנחמיה דהכהנים היו מתנדבים עצים משום דבאים משל יחיד ואי קשיא כיון דלפי האמת ס\"ל לרבנן דעצים באים משל יחיד משום דדרשינן להיקשא דעל העצים לשלא נשתמש בו הדיוט כר\"א בן שמוע א\"כ אמאי לא קאמר בגמ' דאיכא בינייהו הא דלר\"א בן שמוע דדריש לשלא נשתמש ס\"ל דעצים באים משל יחיד כדסבירא להו לרבנן דר\"י דדרשי ליה כותיה דמכאן הכריח הרב ל\"מ ז\"ל בה' איסורי מזבח פ\"י דין ב' דס\"ל לרבינו ז\"ל דלר\"א דדריש היקשא דעל העצים לומר דצריך שלא נשתמש בו הדיוט אית ליה נמי דהיקשא אתא לומר דאינן באים אלא משל צבור דאין היקש למחצה ומש\"ה פסק רבי' ז\"ל תרווייהו הא ל\"ק דע\"כ לא צרכינן למימר דרבנן כר\"י ס\"ל דעצים באים משל יחיד אלא לר' אחא דס\"ל דלרבנן לא מהני מסירה אפי' בעצים ג\"כ וא\"כ ע\"כ ס\"ל דעצים באים משל יחיד מיתורא דקרבן ומקרא דנחמיה וא\"כ כי מקשינן עצים למזבח אינו אלא לענין דבעינן שלא נשתמש בו הדיוט ולא מקשינן נמי לשיהיו משל צבור משום דאין היקש למחצה כיון דהנהו קראי גלי בהדייא דלא בעינן משל צבור אמנם לר' אחא בר שילה דאמר דאפי' לרבנן מהני בעצים מסירה וא\"כ מקרא דנחמי' ויתורא דקרבן לא מוכח מידי דבאים משל יחיד דהנהו במסיר' מיירי וא\"כ אפי' לראב\"ש דדריש להיקשא לשלא נשתמש ס\"ל דבאים משל צבור משום דאין היקש למחצה וא\"כ איכא למימר דתלמודא דידן ס\"ל כר\"א בר ששת דלרבנן ג\"כ מהני בעצים מסירה ואף לדידהו אינן באים אלא משל צבור משום דאין היקש למחצה וראב\"ש דדריש להיקשא דעצים לאינן באים משל צבור גרידא אע\"ג דאין היקש למחצה היינו משום דמההיא דארוונה מוכח דלא בעינן שיהו חדשים דדחיקא ליה לאוקמי בחדתי ודוק:<br><b> אך </b> קשה לדעת התוס' דלא אסיקו אדעתם לחלק בין מכשירי קרבן לגופו של קרבן כמ\"ש בירוש' מדלא חילקו בהכי לבגדי כהונה והוצרכו להני תי' דא\"כ תקשי להו לרבנן הא דעצים דמפיק לה בתלמודא דידן מקרא דנחמיה דהיכי מהני בהו מסירה דליכא למימר דרבנן ס\"ל דעצים באים מן היחיד כדכתיב דא\"כ אמאי ל\"ק בגמ' דאיכא בינייהו הא ויש ליישב ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רח) </b> ולערב איסור בידים לכתחילה אסור וכדאמרינן לא אמרה תורה שלח לתקלה. בפשיטות משמע דס\"ל להגאון המחבר ז\"ל דלערב שקלי יחיד שלא מסרם לציבור יפה יפה הוא איסור תורה וא\"כ הרי ישאר קושייתו הנ\"ל דאיך מותרים השקלים מהקטנים שלא הביאו ב' שערות שהרי אין ביד הקטנים להקנותם לציבור מן התורה ואיך מותר לערבו לכתחילה עם שאר השקלים וכנ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חומת </b>\n<b> ירושלים ומגדלותיה באין משיירי הלשכה כו'.</b> מבואר הוא דפסק כסתם מתני' דשקלים יע\"ש וראיתי להר\"ב עצמות יוסף בפרק האיש מקדש דנ\"ד ע\"א שהק' דאם כן נראה דלמאי דקי\"ל אין מועלין בשיירי הלשכה וכמו שפסק רבי' בספ\"ו מהל' מעילה דירושלים לא קדשה והאומר כירושלים לא אמר כלום וכדפרכינן בגמ' אי ר\"י ירושל' מי מיקדשא והתניא כאימרא כו' ומשני תרי תנאי ואליבא דר\"י ובודאי דהך שינוייא קיימ' לכולהו תי' בין אליבא דרב בין אליבא דר\"י וכיון שכן ק' שרבי' בפ\"א מה' נדרים הי\"ד פסק דהאומר הרי הן עלי כהיכל כירוש' הרי אלו אסורין יע\"ש מה שתירץ ולע\"ד אחר המחילה לק\"מ ואישתמיט מיניה דברי הר\"ן ז\"ל בפ\"ק דנדרים די\"א וז\"ל כירוש' כקרבנות ירוש' וכתב עוד בד\"ה ב' תנאי וז\"ל תנא דמתני' סבר דלר\"י דעתו על דבר הקרב בירושלים וכי אמר כירוש' מיתסר ותנא בתרא סבר דדעתו על דבר עצים ואבנים וכ\"כ הרא\"ש משם הירוש' יע\"ש וא\"כ מעתה דברי רבינו נכונים דמש\"ה פסק דהאומר כירוש' הרי זה נדר משום דפסק כסתם מתני' דהאומר כירוש' דעתו על דבר הקרב בירוש' ומאי דפריך בגמ' אי ר\"י ירוש' מי מקדשא והתניא כו' והוכרח לומר ב' תנאי כו' הכי פריך כיון דס\"ל לר\"י דירוש' מיקדשא הן לו יהיה דהאומר כירוש' דעתו על עצים ואבנים אמאי לא אמר כלום ומש\"ה הוכרח לשנויי ב' תנאי כו' אבל לדידן אע\"ג דקיימא לן אין מועלין בשיירי הלשכה אפ\"ה פסקי' כסתם מתני' דהאומר כירוש' אסור משום דדעתו על דבר הקרב בירושלים כנ\"ל פשוט:<br><b> וראיתי </b> להתוספ' שם בנדרים דף צ\"ד ע\"ב שכתבו וז\"ל והתניא האומר כירוש' לא אמר כלום דס\"ל דאף ירוש' מתרומת הלשכה דהוי דבר הנדור רק אין דעת הנודר בכך אלא דעתו להתפיס כמו ירושלים קדושה יותר משאר א\"י ולא דבר הנדור הוא עכ\"ל וק\"ל טובא דא\"כ מאי פריך הכא בגמ' אי ר\"י ירוש' מי מקדשא והתניא כו' ומאי קושיא הא אע\"ג דס\"ל דירושלים מיקדשא אפ\"ה ס\"ל דלא אמר כלום משום דאין דעתו להתפיס על קדושת עצים ואבנים הבאים משיירי הלשכה אלא על קדושת ירוש' יותר משאר ארצות וכמ\"ש הם ז\"ל וצ\"ע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות שקלים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..213929b869e842703db238b23bd0d1649962cfda
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,136 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Diverse Species",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות כלאים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הזורע </b>\n<b> ב' מיני זרעים כו' לוקה.</b> עיין מש\"כ רש\"י פ\"ט דשבת דף פ\"ד דכלאי זרעים לא אסרי אלא מדרבנן וכ\"כ בבכורות דנ\"ד ועיין בתוס' פרק אלו עוברין דמ\"ז ד\"ה והן מוקדשין שהקשה לפרש\"י שם וז\"ל וע\"ק לפי פירושו ליחשוב נמי כלאי זרעים ולוקמא כגון שזרעו הרבה מינים בכרם כו' יע\"ש וק\"ל שהרי דעת רש\"י דכלאי זרעים דרבנן וא\"כ מאי ק\"ל על פי' ויש ליישב ודוק ועיין בהרב מש\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואסור </b>\n<b> לאדם לקיים כלאי זרעים כו'.</b> כתב מרן הכ\"מ אבל ק' ע\"ז דרבינו פסק בפ\"ה מה' שבת דמנכש הוי תולדת חורש כרבה וי\"ל דאף למה דאוקימנא כולה כר\"ע משמע כו' ורבנן פליגי עליה כו' וא\"נ מספ\"ל כו' הו\"ל ספיקא ולקולא כו' יעו\"ש הנה דברי מרן אפשיטי דספרא אין להם מובן דאי רבנן פליגי עליה הדק\"ל דאיך פסק רבינו דהמנכש והמחפה בכלאים לוקה דאי משום זורע ליכא למימר כיון דפסק כרבה והנראה ודאי שכונתו לומר דכי פליגי רבנן עליה דר\"ע ה\"ד במקיים שלא ע\"י מעשה אבל במקיים שע\"י מעשה אפי' רבנן מודו ובהא פליגי דר\"ע ס\"ל דכי דרשינן כלאים שדך לא לגמרי אסר רחמנא מקיים את הכלאים אפילו שלא ע\"י מעשה ורבנן נמי דרשי לקרא דכלאים שדך לא כדדריש ר\"ע אלא דס\"ל דכי אסר רחמנא כלאים משום מקיים ה\"ד היכא דעביד מעשה דומיא דזריעה אך ק' לפי דברי מרן דא\"כ אמאי הוצרכו במ\"ק לומר דלרבה ברייתא כולה ר\"ע ואמאי לא משני דרישא רבנן היא ובהא קא מפלגי דרבנן סברי דוקא מנכש ומחפה דעביד מעשה אסר רחמנא משום מקיים אבל מקיים שלא ע\"י מעשה שרי ור\"ע ס\"ל דאפילו במקיים שלא עי\"מ אסר קרא ויש ליישב דע\"כ הוצרך תלמודא לאוקמי לברייתא כולה כר\"ע משום דאי רישא רבנן ומשום דהו\"ל מקיים ע\"י מעשה אדתני מנכש ומחפה דחשיבי כזורע דעביד מעשה בגופן של זרעים לישמועינן רבותא אפילו היכא דלא עביד מעשה בגופייהו אלא שעשה גדר סביב לה דאפ\"ה חייב אמנם אי מתני' כולה ר\"ע הוא ניחא שפיר דתנא רישא מנכש ומחפה דעביד מעשה בגופייהו דחייב משום מקיים וקא יהיב טעמא משום שר\"ע אוסר אפי' המקיים שלא ע\"י מעשה ומכ\"ש מנכש כנ\"ל:<br><b> אך </b> הא קל\"ט לפי דברי מרן שרבינו פסק כרבה דמנכש חייב משום חורש וכולה ר\"ע היא וכן לדעת יש מי שאומר שהביא אח\"כ דא\"כ ע\"כ צ\"ל דס\"ל דמתני' דפ\"ג דמכות דיש חורש תלם אחד וחייב עליה שמונה לאוין מוקמינן לה כר\"ל דאמר התם אי לאו דקילסך גברא רבא הו\"א מתני' מני ר\"ע היא דאמר המקיים בכלאים לוקה דהא דר\"ל אתיא כרבה ואמר כולה ר\"ע היא וכמ\"ש רש\"י שם וא\"כ ע\"כ מתני' דקתני ובשביעית ע\"כ דמשום חורש מחייב ליה תנא דמתני' וכמ\"ש רש\"י שם וס\"ל לר\"ל כמ\"ד ברפ\"ק דמ\"ק דחורש בשביעית חייב אבל למאן דס\"ל דחורש בשביעית אינו לוקה ע\"כ טעמא דמתני' כרב יוסף דמחפה חייב משום זורע כמ\"ש התוס' פרק א\"ע דמ\"ז ע\"ב ד\"ה בשביעית וכיון שרבינו פרק א' מה' שמיטה פסק כמ\"ד דחורש בשביעית אינו לוקה איך אפשר לומר דס\"ל כרבה דמנכש ומחפה אינו חייב משום זורע אלא משום מקיים דאם כן תקשי ליה מתני' דמכות דקתני שביעית כמאן וצ\"ע כעת ואולם אחר החיפוש אשכחנא לה פתרי ע\"פ מ\"ש התוס' בריש מ\"ק ד\"ג ע\"ב ד\"ה שהרי וז\"ל ואפי' אם ת\"ל חרישה צריכה אזהרה חרישה לא אשכחן אלא הכא כו' א\"נ ס\"ל לר\"ע כההיא דאמרינן לעיל דלוקה על החרישה וכדאמרינן טעמא לעיל דס\"ל לר\"ע דתרוייהו מיותרים כו' יע\"ש אשר מבואר מדבריהם דלהך תי' דס\"ל דפלוגתייהו דר\"י ור\"א אי לוקין על החרישה אינו אלא אליבא דרבי ישמעאל דדריש מה חריש רשות כו' אבל לר\"ע כ\"ע מודו דס\"ל דחורש בשביעית לוקה ועיין בחידושי הריטב\"א וא\"כ איכא למימר דרבינו ה\"נ ס\"ל דמתני' דמכות לרבה כיון דמוקמינן לה כר\"ע דאמר המקיים בכלאים לוקה אם כן משום הכי קתני בשביעית משום דס\"ל לר\"ע דחורש בשביעית לוקה מיהו אנן לא קיימא לן כוותיה אלא כרבי ישמעאל ואליבא דמ\"ד חורש בשביעית אינו לוקה ובהכי ניחא לי מה שהקשה הרב ח\"ה על מ\"ש רש\"י במכות דכ\"א ע\"ב ד\"ה אי לאו דקלסיך וז\"ל אי לאו דקלסיך הו\"א טעמא דמתני' משום מקיים לוקה לר\"ע וכן בשביעית משום חורש מחייב ליה תנא דמתני' כו' הק' וז\"ל ק\"ק דפלוגתא היא במכות ואיכא מ\"ד דחורש בשביעית אינו לוקה ע\"ש ואמנם כפי מ\"ש י\"ל דרש\"י ס\"ל כא\"נ שכ' התו' דלר\"ע כ\"ע מודו דס\"ל דחורש בשביעית לוקה ומ\"ה רש\"י דקאי הכא למאי דמוקמינן מתני' כר\"ע כתב בפשיטות דלוקה כנ\"ל. א) ובמ\"ש הר\"ן אם כן מספ\"ל כו' ק\"ט שהרי מההיא דמכות נראה בהדייא דאפילו להך אוקמתא דרבה נמי ע\"כ פליגי רבנן עליה וכמבואר מדברי רש\"י שם והוא מוכרח מסוגייא דאל\"כ למאי אכפל ר\"ל לו' אי לאו דקילסך כו' הו\"א הא מני ר\"ע היא הא אפי' תימא דר\"ע היא א\"ה דינא דרבי ינאי בדוכתיה קאי דהמחפה בכלאים לוקה אלא מבואר ודאי דאפילו לאוקמתא דרבה רבנן פליגי עלי' וס\"ל דא\"ל והיינו דקאמר ר\"ל הא מני ר\"ע היא כלומר ולדידן דקי\"ל כרבנן דהמחפה בכלאים אינו לוקה וכמו כן קשה טובא לתירוץ א' שכתב הר\"ן דרבנן פליגי עליה דוקא במקיים שלא ע\"י מעש' אבל עי\"מ אפי' רבנן מודו דא\"כ מאי קאמר ר\"ל מתני' מני ר\"ע הא אפילו נימא דבריית' כולה ר\"ע היא דינא דר\"י בדוכתא קאי וס\"ל דהמחפה בכלאים לוקה דאפילו רבנן מודו ומי גילה לו רז זה לר\"ל לומר דטעמיה דר\"י משום דחשיב כזורע ואמאי לא נימא דטעמיה משום דהו\"ל מקיים על ידי מעשה דאפילו רבנן מודו אלא מבואר הוא דלהך אוקמתא רבנן דפטרי במקיים פטרי נמי במחפה וכמ\"ש רש\"י שם והדבר מוכרח כמ\"ש ולומר דר\"ל ה\"נ דס\"ל דלרבנן דר\"ע פטרי לגמרי אפי' במקיים ע\"י מעשה ולרבה במקיים ע\"י מעשה אפילו רבנן מודו ורבינו פסק כרבה הא ודאי ליתא דמי המכריח לנו לאפושי במחלוקת מאחר דההיא דר\"ל אתייא כאוקמתא דרבה וכעת צ\"ע עוד ראיתי להרב מש\"ל שתמה על דברי מרן מסוגייא דפרק הפועל דס\"ד דאמרינן בהדייא דרבנן פליגי עליה ולא עוד אלא שנראה שם דלרבנן מותר לקיים וזה הוא הפך דברי מרן שכתב דלרבנן איסור' איכא וקו' הא' יש ליישב דההיא סוגייא דפ' השוכר אתייא אליבא דר\"י אבל לרבה דאמר כולה ר\"ע היא ה\"נ דלא פליגי עליה ולקו' הב' ראיתי בס' בני דוד שתי' דלרבנן כיון דס\"ל במקיים שלא ע\"י מעשה אינו עובר עליו אלא איסורא גרידא איכא למימר דדוקא במקיים בשדה של ישראל הוא דאסור אבל במקיים כלאים בשדה של גוי אפילו איסורא ליכא והיינו דפריך התם דלרבנן מאי אירייא עוקרין אפי' קיומי נמי ש\"ד כל שהוא בשדה של גוי אלו דבריו יע\"ש וק\"ל לתירוץ זה ממ\"ש רבינו בפרק ה' מה' אלו דין ה' ואין עודרין עם הגוי בכלאים אבל עוקרין עמו כדי למעט את התפלה והשתא לדעת מרן דס\"ל דרבינו פסק כרבנן דליכא אלא איסורא גרידא ובמקיים כלאים בשדה של גוי אפילו איסורא ליכא אם כן למה זה נ\"ט כדי למעוטי את התפלה ומאי אירייא משום למעט אפילו קיומי נמי ש\"ד ובשלמא לדעת יש מי שאומר שכתב מרן דרבינו פסק כר\"ע ניחא שפיר ואולי נאמר שהוצרך לטעם זה כדי להתיר אפילו היכא דעביד בחנם דאף ע\"ג דאסור ליתן להם מתנת חנם כדקי\"ל כר\"י כמ\"ש רבי' בפ' יו\"ד מה' ע\"ז כל למעוטי תפלה ש\"ד כנ\"ל ודע שלדעת מרן דס\"ל דבמקיים ע\"י מעשה אפי' רבנן מודו צ\"ל דההיא דעוקרין עם הנכרי לא מיקרי מקיים ע\"י מעשה ושלא כמ\"ש התוס' שם בד\"ה ר\"ע דאל\"כ מאי פריך אי רבנן מאי אירייא עוקרין כו' הא בקיים ע\"י מעשה אפילו רבנן מודו ומש\"ה הוצרך בבריית' לטעמא דלמעט את התפלה ולדעת יש מי שאומר שכתב מרן ז\"ל עכ\"ל דההיא דעוקרין חשיב מקיים על ידי מעשה כדעת התוס' ז\"ל ובמה שכתב מרן ז\"ל ויש מי שאומר דלמאי דאמרי' בריש מ\"ק כולה ר\"ע כי אמר ר\"ע המקיי' לוק' דוקא בעושה מעשה כגון מנכש או מחפה אבל המקיים שלא ע\"י מעשה אינו לוקה וק\"ל דאם כן מנ\"ל שאסור כו' יש לדקדק טובא דמאי קו' הא בכל התורה כולה קי\"ל דלאו שאין בו מעשה אע\"ג דעובר בלא תעשה אין לוקין עליו כנודע ואם כן מאי ק\"ל דא\"כ מנ\"ל דאסור ואדרבא טפי הו\"ל להק' דלמה זה כתב רבינו ואסור לאדם לקיים כו' דמשמע דליכא אלא איסורא בעלמא אבל בל\"ת אין עובר עליו והו\"ל לומר דהמקיים כלאים אע\"פ שעובר בל\"ת אינו לוקה כדרך שכתב גבי נותר ובכל לאו שאין בו מעשה ועוד יש להבין בדברי מרן ז\"ל דאדק\"ל לדעת יש מי שאומר תקשי ליה לדידיה נמי דלפי מה שפסק כרבנן דבמקיים ע\"י מעשה דוקא חייב ובשלא ע\"י מעשה פטור אבל אסור דאם כן איסורא מנ\"ל ותו יש לדקדק שדברי יש מי שאומר הללו הן הן דברי רש\"י והתוס' פרק בתרא דע\"ז שכתבו דר\"ע דוקא מיירי במקיים ע\"י מעשה ולמה זה כתבו בשם יש מי שאומר והנראה אצלי שנעמוד על סודו של מרן ז\"ל כשנדקדק בדבריו במ\"ש דוקא בעושה מעשה כגון מנכש או מחפה כו' דלמה זה הוצרך לפרש ענין מקיים ע\"י מעשה מה הוא והלא סתמו כפירושו וכדרך שאמרו בירושלמי ותו שהרי מקיים ע\"י מעשה משכחת לה באופן אחר כגון שעשה גדר סביב לה וכמ\"ש רש\"י בפרק השוכר ולמה כתב אופן מקיים ע\"י מעשה במנכש ומחפה גרידא ולכן הנראה אצלי שדבריו באו בדקדוק וכונתו ז\"ל לומר דאפי' לר\"ע דאמר אף המקיים ה\"ד במקיים ע\"י מעשה כגון מנכש או מחפה דעביד מעשה בגופן של זרעים גופייהו אמנם היכא דלא עביד מעשה בגופן של זרעים אפילו עשה גדר סביב לה אפי\"ה לא מחייב משום מקיים וה\"ט דס\"ל דכיון דקרא כתי' שדך לא תזרע כלאים דוקא זריעה א\"כ כי מייתינן מדרשא דכלאים שדך לא ה\"ד במקיים דעביד מעשה בגופן של זרעים דומיא דלא תזרע אמנם היכא דאינו עושה מעשה בזרעים גופייהו אע\"ג דקא עביד מעשה א\"ה לא מחייב דדומייא דזריעה דוקא הוא דאסר רחמנא והוצרך היש מי שאומר לזה משום דלישנא דרבינו שכתב ואם קיימן אינו לוקה סתמא משמע בכל אופן מקיים ואפי' מקיים עי\"מ שעושה גדר סביב לה דאל\"כ הו\"ל לרבינו למיהב טעמא דמה שאינו לוקה הוא משום דהוי לאו שאין בו מעש' כדרך שכתב בכל לאו שאין בו מעשה אלא ע\"כ דבכל אופן קאמר דאינו לוקה והיינו משום דקרא לא אסר אלא דוקא במנכש או מחפה דעביד מעשה בזרעים עצמן והיינו שלא כתב רבינו אלא איסור גרידתא ולא כתב עובר בל\"ת כדרכו בכל המקומות והשתא היינו דק\"ל למרן ז\"ל שפיר דאם כן מנ\"ל שאסור משום דבשלמא בכל לאוין שאין בהן מעשה דעלמא דאמרינן דעובר בל\"ת ואינו לוקה ה\"ט משום דבפי' אזהר רחמנא עליה אפילו אין בו מעשה אלא דאפ\"ה אינו לוקה משום דלא דמי לאויה ללאו דחסימה דעביד מעשה אמנם לדעת היש מי שאומר דפיטורא דמקיים שלא על ידי מעשה לאו היינו משום דהוי לאו שאב\"מ שהרי אפי' היכא דעביד מעש' דהיינו שעשה ג\"ס אפ\"ה קאמר דפטור מטעמ' דכי אזהר רחמנא מקיים היינו דוקא דומייא דזריעה א\"כ איסורא גופיה מנ\"ל כיון דבהא לא אזהר רחמנא ונמצא אם כן שדברי היש מי שאומר הללו רחוקים הן מדברי רש\"י והתוס' ז\"ל שלדעת רש\"י אפי' בעושה גדר סביב לה מחייב ר\"ע ולדעת היש מי שאומר לא מחייב אלא דוקא במנכש ומחפה ומאי דלא ק\"ל למרן ז\"ל לפי דרכו שכת' דלרבנן במקיים ע\"י מעשה מודו דמחייב וכי פטרי רבנן במקיים שלא ע\"י מעשה דאם כן איסור' מנ\"ל ה\"ט משום דלפי דרכו ז\"ל איכא למימר שפיר דודאי כי דרשינן סמיכותא דכלא' שדך לא משמעותא משמע שלא ימצא כלאים בשדהו ואף הוא מחוייב לחזור אחריו לבער קוצים מן הכרם וכל שלא ביערם הרי הוא עובר אלא דבהא פליגי ר\"ע ורבנן דר\"ע ס\"ל דדרשה גמורה היא וחייבין עליה כזריע' עצמה ורבנן ס\"ל דאין מקרא יוצא מידי פשוטו שדך לא תזרע היינו זריעה ממש או מנכש ומחפה דעביד מעשה בזרעים עצמם ודרשה דכלאים שדך לא לא אתא אלא לאיסור בעלמ' וה\"ז דומה לחצי שיעור דמרבינן לה מרובייא דכל חלב ואינו אלא איסורא בעלמא אמנם לדעת היש מי שאומר שכ' מרן דס\"ל דאפי' ר\"ע לא מחייב אלא במנכש ומחפה וע\"כ משום דס\"ל דדרשא דכלאים שדך לא מיירי דוק' במנכש ומחפה אמנם במקיי' שלא ע\"י מעשה בהא לא אזהר רחמנא ק\"ל שפיר דכיון דבהא לא מיירי קרא א\"כ איסורא מנ\"ל זה הנ\"ל כפתור ופרח ליישב דברי מרן ז\"ל ואולם דברי התוס' ז\"ל דפ\"ב דע\"ז תמוהים הם בעיני שהק' לפרש\"י שפי' דהמקיים בכלאים דלוקה לר\"ע ה\"ד בדעביד מעשה שעשה להם על ידי סייג וז\"ל וא\"ת האיך ס\"ד להוכיח דלעקור היה איסור כו' התם הוא שעושה מעשה באיסור שעושה גדר אבל הכא אין כאן מעשה כלל באיסור כו' יע\"ש והשתא ק\"ט דמאי קושיא נימא דס\"ל לרש\"י דקרא דדרשינן שדך לא בכל מקיי' אזהר רחמנא ואפילו שאין בו מעשה אלא דלענין מלקות הוא דקאמר רש\"י ז\"ל דלא לקי אלא דוקא בעושה מעשה אבל בשאינו עושה מעשה אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה אבל הא מיהא עובר בל\"ת כדין לשאב\"מ דעלמ' ובדוחק יש ליישב דהיינו דק\"ל דבשלמא לפי' הערוך שכתב דאף המקיים דקאמר ר\"ע בפשיטות מיירי ואפילו בשלא ע\"מ היינו דס\"ד להוכיח שפיר כיון דס\"ל לר\"ע בהדיא דאפי' במקיים שלא ע\"מ אזהר רחמנ' אמנם לפירש\"י שפי' דאף המקיים דר\"ע לא מיירי אלא במקיים על ידי מעשה אם כן מסתבר לומר דקרא דכלאים שדך לא אפי' לרבי עקיבא לא אזהר רחמנא אלא היכא דעביד מעשה דומיא דזריעה אבל היכא דלא עביד מעשה אפילו רבי עקיבא מודה דאפושי פלוגתא לא מפשינן כנ\"ל ודע שרש\"י ז\"ל במכות נראה בהדייא שהוא סובר כפי' הערוך ז\"ל דלר\"ע המקיים כלאים בכרם אפילו מבלי מעשה חייב דס\"ל לר\"ע דלאו שאין ב\"מ לוקין עליו שכתב בד\"ה מי וזה לשונו אי לאו דאמרי לך חורש דמחייב משום כלאים לאו משום זורע אלא משום מקיים דשביק להו ולא עקר להו יע\"ש והדבר תמוה דמלבד משה\"ק התוס' לפי' הערוך דר\"ע ס\"ל דלאו שאין ב\"מ אין לוקין עליו עוד אני תמיה ממש\"כ רש\"י שם בד\"ה אי לאו וז\"ל והודה לך דמחפה חייב משום זורע לכ\"ע דמדקאמר רבי ינאי המחפה בכלאים לוקה ולא קאמר מקיים בכלאים לוקה ש\"מ דעדיף ליה מחפה ממקיים דמחפה כזורע חשיב ליה כו' והיותר ק\"ט דאכתי נימא דטעמא דרבי ינאי דקאמר המחפה בכלאים לוקה משום מקיים הוא וכר\"ע ולא משום זורע הוא ומאי דנקט רבי ינאי מחפה ולא מקיים משום דר\"י וכל החבורה ס\"ל דלאו שאב\"מ אל\"ע כדקיי\"ל בעלמא ומש\"ה נקט דוקא מחפה דעביד מעשה ולכן הנראה אצלי שדעת רש\"י ז\"ל כדעת ה\"ה שכתב בפ' י\"ג מה' שכירות ליישב דעת רבינו שכתב דאם חסמה בקול לוקה דאע\"ג דהוי לאו שאין בו מעשה ותירץ דשאני החסימה כיון שישנה במעשה גמור אף החסימה בקול הויא כמעשה יע\"ש וא\"כ ה\"נ גבי מקיים כלאים כיון דאפשר לעבור עליו ע\"י מעשה דעביד לה סייג אפילו היכא דלא עביד מעשה נמי חייב ועיין בהרב מש\"ל פ\"ד מה' מו\"ל ד\"ד הן אמת דק' לדברי ה\"ה ז\"ל ממה שפסק רבינו פ\"ה מה' חו\"מ דהמניח חמץ ברשותו אינו לוקה אלא א\"כ חמצו בידים ובהדייא אמרו בתוספתא הביא ה\"ה שם המניח חמץ ברשותו והמקיים בכלאים אינו לוקה מטעמא דהוי לאו שאין בו מעשה אע\"ג דאפשר לעבור עליו ע\"י מעשה וצ\"ע כעת ועיין מ\"ש רש\"י בפ\"ק דמ\"ק ד\"ג ע\"ב ד\"ה אף המקיים שדבריו סותרים למ\"ש בע\"ז וצ\"ע:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> לפי </b> מה שהסיק הרב פה דמתניתין אתי' כרבי עקיבא בהאי דחריש וקציר תשבות. וכן מוכח דעל כרחך בהאי דאמר ר\"ל אי לאו דקילסך כו' ה\"א ר\"ע היא דאמר המקיים בכלאים לוקה. וא\"כ קשיא תינח כלאים. שביעית מאי איכא למימר. וע\"כ כדעת המפרש דחורש בשביעית לוקה. וקשיא הא אי אפשר לרבי יוחנן לומר הכי דהא רבי יוחנן הוא האי מאן דאמר דסבירא ליה חורש בשביעית אינו לוקה (וזה אפשר לומר דהוי כונת המהרש\"א בקושייתו) לא מיבעיא לחד תירוצא בתוס' במועד קטן (ד' ב') ד\"ה ר' אליעזר שכתבו דמוכח דר' אלעזר הוא המ\"ד דסובר לוקה אלא אפילו לתרוצא השני שם דכתבו דלא מוכח מידי. מ\"מ הרי מפורש בירושלמי בהדי' בסנהדרין דרבי יוחנן סובר חורש בשביעית אינו לוקה. וכן הביא האי ירושלמי רבינו לקמן פ\"א מהלכות שמיטה ויובל הלכה א' עיין עליו. קשיא לי הא ע\"כ מתניתין לאו ר\"ע בזה. דהא רבינו הקשה בפרק ח' מהל' מ\"א הלכה ויו על הש\"ס מכות שם דאמרינן בסוף הסוגי' האי תנא איסור כולל לית לי' איך חל איסור י\"ט על שביעית דקדים. ואי דאיירי בי\"ט של ר\"ה. מ\"מ הרי איסור לחרוש שלשים יום קודם ר\"ה והסיק דמתני' איירי בעשר נטיעות דבשבילן מותר לחרוש. וכל זה לר' ישמעאל דאית ליה איסור חרישה מהל' למשה. אבל לרבי עקיבא דס\"ל איסור חרישה מבחריש ובקציר אין כאן הלכה כלל בעשר נטיעות. כמו שמסיק הש\"ס מ\"ק (ד\"א) הלכתא לרבי ישמעאל קרא לרבי עקיבא ואמרתי בחדושי בזה גרגיר אחד דריש לקיש הכי אזיל לשיטתי' בזה. דהא ריש לקיש אית לי' שבועות (כ\"ד א') היכי אמרינן איסור כולל. באיסור הבא מאליו. באיסור הבא מעצמו לא אמרינן א\"כ לפי דברי ריש לקיש ל\"ק היאך חל איסור י\"ה על איסור שביעית הא י\"ל דחל בכולל כיון די\"ט גם שאר מלאכות אסור. וכמ\"ש רבינו שם בעצמו ול\"ק הא ע\"כ המתניתין לית לי' איסור כולל. דאל\"כ לתני שבועה שלא אחרוש בין בחול בין בי\"ט. וע\"כ האי תנא א\"כ לית ליה כדמסיק הש\"ס במכות זה ליתא לדברי ר\"ל די\"ל דלהכי לא חייל גבי שבועה כיון דהוי איסור הבא מעצמו. אבל באיסור הבא מאליו כמו י\"ט ושביעית מודה המתניתין דחל בכולל וכן כתב הריטב\"א שם בפי' ע\"ע. וא\"כ הכי קאמר ריש לקיש אי לאו דקילסך גברא רבה. ה\"א כלומר אנכי אמרתי מתניתין מני רבי עקיבא ודאי לדידך הוי מוכח דמחפה הוי זורע דאל\"כ קשיא תינח כלאים. שביעית מא\"ל. ואי בזה נמי כר\"ע וחורש בשביעית לוקה. הא ע\"כ מתניתין כרבי ישמעאל בזה דלא דרשינן חריש וקציר לחריש' של ערב שביעית אלא הלכה למשה מסיני הוא. דאם לא כן לא משכחת שביעית וי\"ט דהא לא חייל בכולל. וע\"כ בב\"א איירי והיינו בי\"ט של ר\"ה ואו בי' נטיעות ואו בזמן שאין בית המקדש קיים דמותר לחרוש עד ערב ראש השנה. ואם מתניתין כרבי ישמעאל בזה הרי חורש בשביעית אינו לוקה וע\"כ דמחפה הוי זורע. אבל לדידי יש לומר מחפה לאו זורע ומשום מקיים. והמתני' אתי' נמי בזה כרבי עקיבא דחורש בשביעית לוקה. ובאמת לא הוי שביעית וי\"ט בב\"א אלא חל בכולל. ומתניתין איסור כולל אית לי' זולת גבי שבועה ל\"ל למתניתין כולל משום דהוי איסור הבא מאיליו ועיין עוד בדברינו בדברי רבינו פ\"ה מהל' מ\"א הלכה ויו בסוף דבריו שם עיין היטב. וזה לא קשיא אי מתניתין כר\"ע הא רבי עקיבא לית ליה כלל איסור חל על איסור כמו שמוכח בסוגי' דחולין (ק\"א ב') זה לא קשי' דמתני' סבירא לי' כוותי' בחדא. ופליג עלי' בחדא. אבל בהך דחורש כולה חדא מילתא ונקשרים הענינים בעצמם ודוק והבין:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שסד) </b> דקשה לדברי ה\"ה ז\"ל ממה שפסק רבינו פ\"ה מה' חו\"מ דהמניח חמץ ברשותו אינו לוקה אלא א\"כ חמצו בידים כו'. במקום אחר הארכתי בזה גם כתבתי על הגליון בס' מגלת ספר דלא דמי חמץ לחסימה דעד כאן לא קאמר ה\"ה ז\"ל אלא היכא דעכשיו בידו לעבור ע\"י מעשה ממילא לוקה כאילו עשה מעשה דהא בהמה זו עצמה שחסמה בקול הרי היה בידו לחסמה בפועל ממש בידו משא\"כ חמץ שהניח ברשותו ולא השביתו קודם פסח תו א\"א לו לעבור עליו ע\"י מעשה אע\"ג דיכול לחמץ עיסה חדשה או לקנות חמץ במעשה מ\"מ הא בחמץ זה שהוא שלו תו אין בו מעשה במציאות: (מנ\"ה מו\"ז זצ\"ל בחלוקו כוון לדברי הנוב\"י מה\"ת או\"ח סי' ע\"ו עיי\"ש). גם פלפלתי בסברת הרא\"ה ז\"ל שהיא להיפך מסברא זו והיינו דהיכא דמשכחת לה לעבור על הלאו בשב ואל תעשה אפי' בדעביד מעשה שוב אינו לוקה ואכמ\"ל:<br><b> (שסה) </b> ונראה דלפי מה שפסק רבינו ז\"ל כו'. דאפי' בזא\"ז חייב כו'. תמהני אם בא להוכיח מסתמיות הלשון דעל כוי לא משכחת לה לעולם דלוקה ואפי' בשהרביעה על חיה ועל בהמה בזה אחר זה א\"כ הא יש להוכיח נמי דאפי' אם הרביעה עם בהמה וחיה בבת אחת דהיינו שבידו האחת הכניס בהמה כמכחול בשפופרת דכוי ובידו השני' הכניס חיה כמב\"ש דכוי בב\"א או להיפך דג\"כ אינו לוקה ולמה לי' לאתויי עלה מטעם דהתראת ספק שמה התראה הרי בבת אחת לכ\"ע חייב ור\"א דס\"ל לחד תנא אליבא דר' יהודה ביבמות דף ק\"א ע\"א דאפי' בקלל או הכה שניהם בבת אחת נמי פטור היינו משום דיליף ברכה דלמטה מדלמעלה ומקיש הכאה לקללה אבל בלא\"ה ליכא למ\"ד דבבת אחת פטור ועכ\"ר צריך אתה לומר דהרמב\"ם לא קאמר ואין לוקין אלא כפשוטו ולא לעולם דהא משכחת לה בבת אחת דלוקה וא\"כ ה\"נ י\"ל דאפי' בזה אחר זה נמי לוקה משום דהתראת ספק שמה התראה: אבל באמת לא מצאנו בפירוש דס\"ל להרמב\"ם ז\"ל דהתראת ספק שמה התראה בכהאי גוונא היכא דיש ספק בגוף העבירה דהא דפסק כר\"י בנשבע שלא אוכל זו אם אוכל זו ואכל להאיסורא ואח\"כ אכל להתנאי דחייב עיין בפ\"ד הי\"ז מה' שבועות שאני התם דאין שם ספק בגוף האיסור אלא דהדבר תלוי בדעת הנשבע אי יאכל להתנאי או לא יאכל וכן בנותר אי ישרפנו או לא ישרפנו משא\"כ בכוי כיון דהספק הוא בגוף האיסור שגם המרביע לא ידע אם הוא עובר או לא בזה לא מצינו כלל שיפסוק הרמב\"ם ז\"ל מידי:<br><b> ואע\"ג </b> דת\"ק ור' יהודה פליגי בהא מלתא מ\"מ הא ר' יוחנן ור\"ל לא פליגי בהא מלתא מידי וניהו נמי דר\"ל לא ס\"ל לחלק בזה דהא קאמרינן במכות דף ט\"ז ע\"א דר\"ל ס\"ל כאידך תנא דר\"י דס\"ל דבזה אחר זה פטור מ\"מ הא ר' יוחנן שפיר מחלק ביניהם ומש\"ה אע\"פ דס\"ל לר' יוחנן גבי נותר דהתראת ספק שמה התראה מ\"מ ס\"ל בהכה את זה כו' דפטור משום דבכה\"ג דאיכא ספק על גוף העבירה ס\"ל לר' יוחנן דלא שמה התראה: וראיה לסברתינו זו מדברי התוס' יבמות דף פ' ע\"א בד\"ה נעשה סריס כו' שכתבו וז\"ל אע\"ג דבשעת התראה היה ספק כו' ע\"ש וקשה דהאי מאי קושיא היא וכי כעורה זו הסברא לומר דרב ס\"ל כר' יוחנן דקיי\"ל כוותי' דהתראת ספק שמה התראה אלא עכ\"ר צ\"ל משום דבכה\"ג דאיכא ספק על גוף האיסור אפי' לר' יוחנן אמרינן דלא שמה התראה וה\"ה בכוי וכדומה דבזה אחר זה פטור: ועוד ראיה לדברינו מדברי הרמב\"ם גופיה ממ\"ש בפ\"ה ה\"ב מהלכות שבועות בנשבע על אחרים שיעשו כך וכך או לא יעשו וז\"ל ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק הוא שאין לוקין עליה כו' עכ\"ל וקשה דהרי הרמב\"ם ז\"ל כר' יוחנן פוסק דהתראת ספק שמה התראה אע\"כ צ\"ל דדוקא בדבר התלוי ברצון המותרה אמרינן דשמה התראה. וא\"כ הרי הדברים ק\"ו השתא ומה התם דאע\"פ שהדבר עומד להתברר אם ישמעו ממנו האחרים או לא ואפ\"ה אמרינן דלא שמה התראה א\"כ מכש\"כ בכוי שאינו עומד להתברר לעולם (ועיין בלחם משנה שם) דודאי אמרינן דלא שמה התראה: ונמצא לפ\"ז דכיון דר' יהודה גופיה ס\"ל דהתראת ספק לא שמה התראה גבי הכה את זה וחזר והכה את זה ואפ\"ה קאמר גבי נותר דאינו לוקה מטעמא דהוי ניתק לעשה מכלל דמשום התראת ספק אי אפשר למפטרי' היינו משום דהספק דהתם הוא תלוי ברצון המותרה דבכה\"ג בלבד שמה התראה אבל היכא דתלוי בדעת אחרים הוי כאלו הספק הוא בעיקר האיסור ואמרינן דלא שמה התראה וא\"כ לפ\"ז כיון שפסק הרמב\"ם בפ\"ה מה' שבועות הנ\"ל דבתלוי בדעת אחרים הוי התראת ספק ולא שמה התראה א\"כ תו לא צריך להביא בהלכות ממרים דבהכה את זה וחזר והכה את זה הוא פטור משום דזה כבר נלמד ממ\"ש בפ\"ה מהלכות שבועות הנ\"ל ובזה נתיישב קושייתו של הרב הגאון המחבר ז\"ל:<br><b> אמר </b> עקיבא סופר נ\"ה המלה\"ד דברי מו\"ז ז\"ל נפלאו ממני הא בש\"ס חולין (פ\"ב צ\"א ע\"א) מוכח דהש\"ס לא ס\"ל חילוק זה שכתב מו\"ז ז\"ל דמקשי על ר' יהודה מ\"ט מחייב באכל גיה\"נ מזה כזית ומזה כזית הא ס\"ל ה\"ס ל\"ש התראה בהכה את זה וחזר והכה את זה ומשני סבר לה כאידך תנא דר' יהודה דאמר ה\"ס שמה התראה דתניא לא תותירו ממנו עד בקר וכו' עיי\"ש ולפי חלוקו של מו\"ז זצ\"ל אכתי תקשי הא באכל גיה\"נ למאי דס\"ד דספוקי מספקא ליה הספק הוא בגוף האיסור ול\"ד לנותר דהדבר תלוי ביד המותרה אם ישרפנו או לא משמע דהש\"ס ס\"ל שאין לחלק כחלוקו של מו\"ז ז\"ל ועוד ראיה מדברי התוס' נדה מ\"ו ע\"ב ד\"ה ר\"י ור\"ל דאמרי וכו' שהקשו והא סבר ר\"ל התראת ספק ל\"ש התראה עיי\"ש והנה לפי חלוקו של מו\"ז ז\"ל דר' יוחנן אזיל ומודה אם הספק בגוף העבירה דה\"ס ל\"ש התראה מדוע לא הקשו התוס' גם לר' יוחנן הא הוי ה\"ס שמא לא יביא ב' שערות עד ג' שנים והוי ספק אם אכל הקדש אלא מוכח דליתא לחילוק זה. אמנם גברא רבא אמר מילתא אין מזניחין אותו די\"ל דסוגיא דחולין אזלא אליבא דר\"ל ומו\"ז ז\"ל כתב חלוקו רק אליבא דר' יוחנן כמו שכתב פה. ומה שהעירותי מדברי התוס' נדה מ\"ו ע\"ב ד\"ה ר\"י ור\"ל נלע\"ד לישב דלכאורה קשה על דברי התו' הללו מדבריהם מיבמות דף פ' ע\"א בד\"ה נעשה סריס שכתבו דל\"ה בכה\"ג התראת ספק כיון דאיגלאי מילתא שהיה גדול בשעת התראה וכבר הקשה המל\"מ בפט\"ו מהלכות סנהדרין הלכה ד' דבריהם אהדדי והניח בצ\"ע. אמנם נלע\"ד לישב שהתוס' ביבמות כתבו סתמא דזה ל\"ה ה\"ס כיון דאיגלאי מילתא למפרע וליכא להוכיח דרב ס\"ל ה\"ס שמה התראה (ועיין חולין פ\"א דרבא שהוא בתרא ס\"ל ה\"ס ל\"ש התראה) אך בנדה מ\"ו ע\"ב הקשו בפירוש לר\"ש בן לקיש ולדידיה ליכא לתרץ כמו שכתבו ביבמות דאיגלאי מילתא למפרע דהא ר\"ל לשטתו ביבמות ריש פרק החולץ דס\"ל איגלי מילתא למפרע לא אמרינן. ולפ\"ז יש לקיים סברת מו\"ז ז\"ל דבספק בגוף העבירה גם ר' יוחנן מודה דה\"ס ל\"ש התראה ומה שלא הקשו התוס' בנדה גם לר' יוחנן משום דלדידיה יש לתרץ כמו שכתבו ביבמות דהיכא דאיגלאי מילתא למפרע ל\"ה התראת ספק ע\"כ הקשו רק לר\"ל ונזקקו לתירוץ אחר עיי\"ש כנלע\"ד לאמר בדרך הפלפול: ע\"כ הגה\"ה:<br><b> אלא </b> דאכתי קשה מה שהשמיט הרמב\"ם ז\"ל דינא דהכה שניהם בבת אחת דהא אמרינן ביבמות בדף הנ\"ל דפליגי תרי תנאי אליבא דר' יהודה ולאידך תנא אפי' בבת אחת פטור משום דילפינן מטה ממעלה ומקשינן הכאה לקללה וכנ\"ל וא\"כ הרי היה להרמב\"ם ז\"ל להביא מאי דינו של הכה שניהם בבת אחת וכן הקשה הנוב\"י מה\"ת חאהע\"ז סי' ע\"ז ע\"ש: ומה שהקשה שם על מה דהשמיט הרמב\"ם ז\"ל דינא דהכה את זה וחזר והכה את זה מתרץ שם הגאון הנ\"ל בענין אחר והוא עפ\"י נוסחא משובשת בהרמב\"ם בסוף הלכה ב' בפ\"ה מה' שבועות הנ\"ל שכתוב שם בזה\"ל ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עליה אא\"כ היה לאו שבו מפורש בתורה וקאמר הגאון הנ\"ל דדוקא בלאו שבא האזהרה על התראת ספק אמרינן דשמה התראה והיינו בנותר ולא היכא דמשכח הלאו בודאי נמי וע\"ש אבל אפשר דיפה כיון הגאון ז\"ל מווילנא שהוא מגיה בדברי רמב\"ם אלו שכצ\"ל ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עליה. ואח\"כ הוי לאו שאין בו מעשה. (והיינו שהיה כתוב כ\"ז בר\"ת ונתחלפו האותיות) הן אמת שגם על הגהה זו יש לפקפק הרבה ואכמ\"ל: ודע דמה שכתבתי בהתחלת הגהתי זו דמשכחת לה איסור בת אחת בהרבעה דכוי כגון דבידו אחת הכניס בהמה כמכחול בשפופרת דכוי ובידו השניה הכניס חיה בכוי או להיפך כתבתי כן עפ\"י דברי רש\"י ביבמות דף ק\"א ע\"א בד\"ה בבת אחת כו' שכתב שם וז\"ל שחבטן במקל בהכאה אחת ע\"ש אבל לפי מה שפירש\"י במכות דף ט\"ז ע\"א בד\"ה בבת אחת וז\"ל בהתראה אחת בתוך כדי דיבור דהו\"ל התראת ודאי דממנ\"פ חד מנייהו אבוהו הוא וע\"ש. (וצע\"ק על רש\"י ז\"ל בשנותו את טעמו). פשיטא דקשה טפי לפ\"ז על הרב המחבר ז\"ל דדייק מדברי הרמב\"ם ז\"ל דלא משכחת לה מלקות בכלאים דכוי והרי בהתראה תוך כ\"ד ודאי משכחת לה וא\"כ אפי' אי נימא דלא שכיח שיכניס בבת אחת שני מינים בהמה בכוי וחיה בכוי או להיפך ומש\"ה נקט הרמב\"ם ז\"ל סתמא דאין לוקין על הרבעה דכוי מ\"מ הא בהתראה תוך כדי דיבור שפיר משכחת לה וא\"כ למה סתים הרמב\"ם ז\"ל דאין לוקין על כוי אי דיוקו של המחבר הוי דיוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הזורע </b>\n<b> זרעים כלאים וכן המרכיב אילנות כו'.</b> כ\"כ הטור ז\"ל ס\"ס רצ\"ד וכתב מרן הב\"י ז\"ל שם וז\"ל והטעם שהן מדמין הרכבת האילן לכלאי זרעים שהן מותרין באכילה ע\"ש וק\"ל על דבריו שהרי בפרק כל הבשר דקט\"ו פרכינן כלאי זרעים ליתסרו דהא תיעבתי לך הוא כו' ומשנינן איתקוש לכלאי בהמתך היוצא ממנה מותרת אף שדך היוצא ממנו מותר וכלאי בהמה גופה מנ\"ל מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי ע\"כ הרי מבואר מסוגיא הלזו דהרכבת האילן פירותיהן מותרים באכילה שהרי עיקר היקשא דבהמתך לא תרביע כלאים כו' להרכבת האילן הוא דאתא כדאיתא בקידושין דל\"ט מה בהמתך בהרכבה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בח\"ל אף שדך נוהג בין בארץ בין בח\"ל ואדרבא בכלאי זרעים לא כתיב בהדיא היתרא אלא משום דילפינן מהרכבת האילן דכי היכי הרכבת האילן מותר באכילה ה\"נ כלאי זרעים ודוקא לענין ח\"ל הוא דמעטינהו קרא ממעוט' דשדך וא\"כ איך כתב מרן ז\"ל דהיינו טעמא דרבינו והטור מפני שהן מדמין הרכבת האילן לכלאי זרעים והלא נהפוך הוא דעיקר היתרא בהרכבת האילן כתיבה וכלאי זרעים הוא דילפינן מהרכבת האילן ועיין בתוס' ב\"ב דכ\"ד ע\"א ד\"ה סאה שכ' בתוך דבריהם וז\"ל מה שפי' שאם נשרשו אין להם תקנה אגב חורפיה לא עיין דלא אמר הכי בפרק כל שעה אלא גבי כלאי הכרם אבל כלאי זרעים מותרים באכילה ובהנאה כדמשמע בפ' כ\"ה דפריך אלא מעתה כלאי זרעים ליתסרו ודבריהם לעין הקורא הוא מן המתמיהין במ\"ש כדמשמע בפרק כ\"ה שהרי בפי' אתמר התם דכלאי זרעים מותרין באכילה ואולם לפי האמור מקום יש בראש ליישב דבריהם דמש\"ה כתב כדמשמע משום דא\"ל דמאי דקאמר בגמרא כלאי זרעים ליתסרו להרכבת האילן קרי כלאי זרעים וכמו כן כתבו התוס' בפ\"ט דשבת דפ\"ט ע\"ב ד\"ה מנין ע\"ש ודוקא הרכבת האילן דעיקר היקש' דבהמתך להרכבת האילן הוא דאתא כדאיתא בקידושין הוא דשרינן באכילה אבל כלאי זרעים ה\"נ נימא דאסור באכילה מיהו עיקר דבריהם תמוהים למה זה הוצרכו להביא ראיה מפ' כ\"ה והלא משנה שלימה שנינו ריש פ\"ח דכלאים כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים ומותרים באכילה וכ\"ש בהנאה ובדוחק יש ליישב דאי ממתניתין הו\"א דהא דקתני מותרין באכילה ה\"ד שצמחו מעצמם דלא קא עבר אלאו דשדך לא תזרע ואאסיר לקיימ' דסמיך ליה קאי דאע\"ג דאפי' צמחו מעצמם אסורין מלקיים מותרין הם באכילה אמנם בזרעיה בידים דקא עבר אלאו דשדך אסורים באכילה ובהכי נתיישבו דברי רשב\"ם ז\"ל כמובן להכי הוצרכו להביא ראיה מההיא דפ' כ\"ה דאפילו היכא דעבר על הלאו מישרא שרי כנ\"ל ועיין בתוס' פ' מרובה דפ\"א ע\"א ד\"ה במ' שהקשה שם לפירוש רש\"י דאין מחייבין משמע דאין איסור בהנאתו כו' ודבריהם תמוהים שסותרים למ\"ש הם עצמם בב\"ב ובמתני' דריש פ\"ח דכלאים והנר' אצלי שט\"ס נפל בדבריהם ובמקום בהנאתו באל\"ף צ\"ל בהנחתו וכוונתם להק' דאין מחייבין משמע דאין איסור בהנחתו ומותר לקיימו ועיין בהרב תיו\"ט בריש פרק קמא דשקלים ופ\"ב דכלאים משנה ה' ודוק ועיין במ\"ש מרן הב\"י ריש סי' רצ\"ז וז\"ל הנולד מכלאים מותר בהנאה ובאכילה כו' כ\"כ הרמב\"ם וכן משמע בפ\"ב דבכורים דכוי חלבו אסור משמע דבשרו מותר ע\"כ והן דברי' תמוהים דלמה זה הוצרך להביא ראיה ממשמעות דורשין ממתני' דפ\"ב דביכורים והלא תלמוד ערוך בפ' כ\"ה דכלאי בהמה שרו כמ\"ש וצ\"ע גם מש\"כ וכן משמע פ\"ב דביכורים ק\"ט דמאי משמע דקאמר הרי בהדייא מבואר דבשרו מותר ואפשר דה\"ט משום דאיכא למידחי דמתני' דביכורים אתיא כמ\"ד כוי בריה בפני עצמה ועיין בתוס' פ\"ק דקידושין ד\"ב ד\"ה לא לחיה ומ\"מ לא ידעתי אדמייתי ראיה מרן ז\"ל מסיפא דקתני חלבו אסור אמאי לא מייתי ראיה מרישא דמתני' דהתם דקתני ודמו טעון כיסוי הרי בהדייא דהותר באכילה ודוק ובגופא דשמעתתא דפ' כ\"ה קל\"ט דמדהוצרך להוכיח דכלאי בהמה שרו מדאסר רחמנא כלאי' לגבוה אמאי לא משני עדיפא מינה דבפירוש שרי רחמנא להדיוט מדאמרינן פ' הזרוע דקל\"ב גבי מתנות כהונה שור מה ת\"ל אם שור לרבות את הכלאים ואי כלאי בהמה אסורין באכילה פשיטא דאינו חייב במתנות כהונה כדאמרינן פ' ראשית הגז דקל\"ה ע\"ב חומר בראשית הגז שנוהג בטריפה משא\"כ במתנות וליכא למימר דתלמודא ה\"פ דכיון דכלאי בהמה דבר שתעבתי לך הוא מנ\"ל דשרי אימא דאסור ואם שור דגבי מתנות כהונה ע\"כ איצטריך לדרשא אחריתי וכעין זה כ' התוס' פ' או\"ב דע\"ח ע\"ב ד\"ה או לרבות את הכלאים שהקשה דהיכא פריך התם ואימא במוקדשין אין בחולין לא הא מדאצטריך או לרבות את הכלאים ע\"כ בחולין איירי דכלאים בקדשים ליכא ותירצו דאי הוה מוקמינן קרא דאו\"ב במוקדשין ע\"כ היה דרשינן או לדרשא אחריתי ע\"ש דהא ודאי ליתא דא\"כ מאי משני מדאסר רחמנא כלא' לגבוה הא מאי דאסר רחמנא כלאים לגבוה לאו בפי' איתמר אלא מדרשא דאו כשב או עז נפקא לן כמ\"ש רש\"י וא\"כ אכתי תיקשי דכלאי בהמה מנ\"ל דשרי אימא דאסור מקרא דלא תאכל כל תועב' ואו דגבי שור או כשב איצטריך לדרשא אחריתי וצ\"ע ודע דמסוגייא הלזו קל\"ט על מ\"ש הרא\"ם סדר ראה גבי צורם אוזן בכור דמקרא דלא תאכל כל תועבה לא מתסר אלא דוקא היכא דנפל בו מום על ידי אחרים ואפילו ע\"י גוי אבל היכא דנפל בו מום מעצמו משרא שרי ע\"ש באורך והשתא לפי דבריו ק\"ט מאי משני בגמרא מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי אכתי נימא דכלאי בהמה אסירי מקרא דלא תאכל כל תועבה מיהו ה\"ד היכא דנרבע על ידי אדם ואפי' ע\"י גוי אמנם היכא דנרבעו ע\"י עצמם שרי וקרא דאסר כלאים לגבוה אצטריך לאסור אפילו נרבעו מעצמם דליכא משום לא תאכל כל תועבה ועוד יש לעמוד בזה והדברים עתיקים ועיין בהפר\"ח סי' ס\"ד ס\"ק כ\"ו ובהרב מש\"ל פ\"ד מה' בכורות בתוך התשובה ע\"ש ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בצל </b>\n<b> שנטעו בכרם כו'.</b> עיין מה שכתבתי פרק ג' מהלכות אישות הלכה יו\"ד:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והכוי </b>\n<b> כלאים עם החיה ועם הבהמה כו'.</b> משנה פ\"ב דבכורים ודע שהתוס' פ\"ק דקדושין דפ\"ג ע\"א ד\"ה לא לחיה כו' הק' וז\"ל הק' הר' אליעזר למ\"ד כוי בריה בפ\"ע מאי אירייא משום דמספ\"ל אפי' ידעינן דחיה היא לא מרבעינן כו' וכתב מורימ\"ט שם וז\"ל דכונת' דמעיקרא היה ס\"ל דע\"כ הך מתני' לא מתוקמא אלא כמ\"ד בריה בפ\"ע דמ\"ד כוי זה תיש הבא על הצביה לאו ספיקא הוי אלא יש בו צד חיה וצד בהמה ולא שייך לומר יש בו דרכים שוה לחיה דלאו משום דשוה הוא אלא שחלבה אסור משום צד בהמה שבו וטעון כסוי משום צד חיה שבו ועוד היכי מסיים מתני' שאין חייבין על חלבו ואין מכסין אותו ביום טוב אלמא משום ספיקא הוא וז\"ש פי' משום דמספקא ליה כו' כלומר דכולה מתניתין מוכח דמשום ספק הוא ולא מתוקמא אלא כמ\"ד בריה בפ\"ע ואהא הק' דהיכי מתוקמא לענין הרבעה ותי' כו' אלו תורף דבריו יע\"ש ויש לדקדק לפי זה אמאי ל\"ק להו מרישא דמתני' דקתני וחייב בזרוע ולחיים כבהמה דכיון דס\"ל דכוי בריה בפ\"ע אמאי חייב הא ק\"ל המע\"ה ונראה דס\"ל להתוס' ז\"ל דמההיא ל\"ק להו דה\"ט דרבנן דאמרי חייב בזרוע ולחיים כדאמרי' בפ' הזרוע דף קל\"ב כי אתא רבין אר\"י כוי לרבנן חייב בכולהו מתנות דתניא שור כו' שה מת\"ל אם שה לרבות את הכוי וס\"ל ז\"ל כמו שכתב הר\"ן ז\"ל שם וז\"ל פירוש רש\"י ז\"ל דאף על גב דמספקא ליה אי חוששין לזרע האב להכי אהני רבויה דאפילו לית ביה אלא מקצת שה חייב אף בחצי האחר כו' והאי פי' לא נהירא דאם כן כו' ובריש פ\"ב דיומא גבי הא דתניא כוי וחצי שיעור מנין מוכחינן מינה דכוי בריה בפ\"ע היא דאי ס' היא וכי אצטריך קרא לרבויי ס' לפיכך נראה דרבין ור\"י כו' לאו בצבי הבא על התיישה מוקי לה אלא ס\"ל דכוי בריה בפ\"ע היא ורבי' קרא לשוייה כבהמה כו' ומדברי הרמב\"ם למדתי כן שכתב הכוי אע\"פ שהוא ס' מפרישין ממנו כל המתנות כו' א\"ד ובעניותי לא זכיתי להבין דבריו דכיון שהוא ז\"ל דחה דברי רש\"י ז\"ל מכח ההיא דיומא דפרכינן אצטריך קרא לרבוי ס' אם כן היא גופא תיקשי ליה ז\"ל דאי ס\"ל דכוי בריה בפ\"ע היא ולא הכריעו בו חכמים אי מין חיה אי מין בהמה וכי אצטריך קרא לרבויי ס' הא קמיה שמיא גליא אי בהמה הי' אי חיה וכדפריך התם וכמ\"ש רש\"י ז\"ל והתוס' שם וליכא למימר דמ\"ש הר\"ן דס\"ל דכוי בריה בפ\"ע היא לאו היינו סברת ר\"י דס\"ל בפ' אותו ואת בנו דברי' בפ\"ע ולא הכריעו בו חכמים אלא הך ברייתא אתייא כברייתא דפ' יה\"ך דמוקמינן לה כמ\"ד בריה בפ\"ע וכתבו התוס' שם וז\"ל האי בריה בפ\"ע היינו שאינו ס' חיה או בהמה אבל הא דאר\"י כו' יע\"ש דהא ליתא חדא דא\"כ כי קא' התם ה\"נ מסתברא דאלת\"ה הא דאמר רב אף כל לאתויי כו' אמאי לא מייתי עדיפא מינה מהך ברייתא דקתני אם שה לרבות את הכוי כוי ס' הוא אצטריך קרא לרבויי ס' אלא בריה כו' מדלא מייתי לה משמע דמהך ברייתא ליכא למשמע מינה מידי ותו דאם איתא דלרבין ור\"י מתוקמא הך ברייתא כמ\"ד בריה בפ\"ע ולא הוה לא חיה ולא בהמה א\"כ תקשי ליה רישא דברייתא דקתני ודמו חייב לכסות ואי ס\"ל כברייתא דהתם לאו בר כסויי הוא כלל כיון שאינו מין חיה כמ\"ש התוס' שם ותו שהר\"ן ז\"ל כתב שלמד כן מדעת הרמב\"ם ורבינו ז\"ל כתב כוי אף על פי שהוא ס' וכיון שכן תיקשי ליה וכי אצטריך קרא הא קמיה שמיא גליה ועיין בפ\"ח י\"ד סי' ס\"ה ומ\"ש הרב החבי\"ב ז\"ל בי\"ד סימן ס\"א בהגהת ב\"י אות כ\"ה במ\"ש רבינו אע\"פ שהוא ס' אין הכונ' אע\"פ שהוא ס' בהמה או חיה אלא אע\"פ שהוא ס' לנו אם חייב במתנות או לא קרא רבייה ולעולם דבריה בפ\"ע היא ולא הוי לא חיה ולא בהמה יע\"ש אין דבריו נכונים דא\"כ קשה איך פסק רבינו בפי\"ב מה' שחיטה דהכוי טעון כסוי הא כיון דבריה היא ליכא ס' כלל כמ\"ש התוס' וכן ק\"ט להרי\"ף כפי מ\"ש הרא\"ש בפ' אותו ואת בנו שהרי\"ף ז\"ל השמיט כל ההיא סוגייא דהתם משום דס\"ל דקי\"ל כריב\"ל דאין בהמה מתעברת מחיה ולא חיה מבהמה יע\"ש דא\"כ איך הביא בפ' הזרוע ברייתא דאם שה לרבות את הכוי הא כיון שלפי דעתו ז\"ל ע\"כ כוי לא הוי אלא בריה בפ\"ע ולא הכריעו בו חכמים כו' א\"כ ק' אצטריך קרא לרבויי ס' וליכא למימר דס\"ל דכוי בריה בפ\"ע ולא הוי לא חיה ולא בהמה וכברייתא דפרק יה\"כ שהרי בפרק כסוי הדם פסק כר\"י דכוי אין שוחטין אותו בי\"ט וטעון כסוי מס' וצ\"ע ועל הרא\"ש יש לתמוה דבפרק אותו ואת בנו דחה דברי הרי\"ף וכתב וז\"ל ואיכא רביה דבטמאה וטהורה הלכה כריב\"ל אבל לא בבהמה וחיה כו' ובחיה ובהמה אפשר דהלכה כר\"א יע\"ש ואלו בפ\"ק דבכורות כתב וז\"ל וקי\"ל כריב\"ל הילכך כוי שדברו חכמים בריה בפ\"ע היא ולא הכריעו בו אי מין חיה או מין בהמה מבואר מדבריו דס\"ל דקי\"ל כריב\"ל בכל מילי דאין חיה מתעברת מבהמה וצ\"ל דבפ' או\"ב לא כתב כן אלא לדחות ראית הרי\"ף ובדרך אפשר אבל בבכורות הסכימה דעתו כדעת הרי\"ף ז\"ל אלא שאני תמיה על הטור ז\"ל בסימן ס\"א שכתב שדעת הרא\"ש דתיש הבא על הצביה חייב בכל המתנות וצבי הבא על התיישה פטור והדבר תמוה שהרי לדעת הרא\"ש לא מצאנו צבי הבא על התיישה כלל וצ\"ע: עוד יש לדקדק כפי מה שהבין הר\"ש בדעת הרי\"ף דפסק כריב\"ל דאין חיה מתעברת מבהמה אם כן מאי האי דכתב בפרק הזרוע כוי חייב בכל המתנות דתניא כו' ומאי רבותיה לומר דחייב בכל המתנות הא כיון דכוי ס' חי' ס' בהמה פשיטא ודאי דאי חייב במתנות מרובייא דקר' דחייב בכל המתנות ואי נימא דפטור פטור מכל וכל ובשלמא אי כוי שכתב הרי\"ף מיירי בצבי הבא על התיישה או איפכא איכא למימר שפיר דאשמועינן דלא נימא חוששין לזרע האב ואיכא מקצת שה ואינו חייב אלא בחצי מתנות כדאסיקנא בפרק או\"ב קמ\"ל דחייב בכולן דקי\"ל כרבין אמר ר\"י אמנם אי מיירי בכוי ס' חיה ס' בהמה לא ידעתי למאי הלכתא הוצרך לומר דחייב בכל המתנות וצ\"ע ומה שהקשה הר\"ן לפי' רש\"י ז\"ל דאם כן תיפשוט מינה דחוששין לזרע האב עיין בתוס' פרק או\"ב דע\"ט ד\"ה עיין לי שהקשה כן ותי' דלר\"י אצטריך קרא לאתויי תיש הבא על הצביה דבין חוששין בין אין חוששין אצטריך קרא לחייבן בכל המתנות ע\"ש ועיין עוד שם שהקשה דמשמע התם דלא פטר ר\"א אלא ממתנות וכיסוי אבל הא דאמרינן חלבו אסורה חלב בהמה לא פלוג (לא היה להו להק' ממשמעות דבהדיא אמרינן בכריתות פרק ספק אכל דר\"א אומר כוי חייבין על חלבו אשם תלוי וצ\"ע) ואמאי אפילו חוששין לזרע האב הא אית ליה לר\"א דשה ולא מקצת שה כו' א\"נ לעולם ס\"ל דשה ולא מקצת שה ושאני חלב דרביה קרא כדדרשינן בריש פרק בתרא דיומא כל חלב לרבות כוי וחצי שיעור עכ\"ל ויש לי לדקדק בדבריהם טובא דאם כן כי פרכינן התם כוי ספקא הוא אצטריך קרא לרבויי ספקא אמאי הוצרך תלמודא לשנויי הא ל\"ק קסבר כוי בריה בפ\"ע דהיינו לא חיה ולא בהמה כמ\"ש התוס' שם דסברא זאת לא אשכחן שום תנא דס\"ל הכי ואמאי לא משני עדיפא מינה דהך ברייתא ר\"א היא דס\"ל שה ולא מקצת שה ואצטריך קרא לרבויי דחייב על חלבו בשלמא כרבנן לא מצי מוקי לה דכיון דרבנן ס\"ל דשה ואפילו מקצת שה דמספקא להו אי חוששין לזרע האב אם כן ע\"כ קרא לא אתיא לרבויי כוי דבין בתיש הבא על הצביה ובין בצבי הבא על התישה הא איכא מקצת שה ואי נימא דקרא אצטריך לתיש הבא על הצביה דלא נימא דאין חוששין וליכא מקצת שה אם כן תיפשוט מינה דאין חוששין דאי חוששין למה לי קרא אכן כר\"א הוה מצי לאוקמי שפיר וצ\"ע כעת. ודע דהתוספות שם בקידושין תירצו לקושיא הלזו וזה לשונו וי\"ל דאתיא כמ\"ד כוי זה הבא מן התיש כו' ומספ\"ל אי חוששין כו' דאי אין חוששין היינו מרביעין עליה צבי ועיין בהרב לחם חמודות בה' כלאים דק\"ט ע\"ב ספ\"א שכתב וז\"ל תו תנן בפ\"ב דבכורים הכוי אסור עם החיה כו' ונחלקו החכמים בפי' כוי וכאן אין לפרש כמו שכתב בשם הרמב\"ן סי' ט\"ו (דהיינו הבא מתיש וצביה) אלא נ\"ל לפרש כמ\"ד כוי בריה בפ\"ע היא ולא הכריעו בו חכמים אלו דבריו יע\"ש והן דברים תמוהים דאיך אשתמיט מיניה דברי התוס' הללו ואדרבא נהפוך הוא דלא מתוקמ' אלא בכוי הבא מתייש וצביה וכמ\"ש ועל מ\"ש רבינו ואין לוקין עליו מפני שהוא ספק יש לדקדק טובא בדבריו דבמאי עסקינן אי מיירי בכוי דתיש הבא על הצביה אם כן איך כתב דהוי כלאים עם החיה ועם הבהמה ואינו לוקה ובשלמ' בחיה דהיינו צבי ניחא דאינו לוקה משום דמס\"ל שמא אין חוששין לזרע האב וה\"ל מיב\"מ כמ\"ש התוס' ז\"ל אמנם אם הרכיבו על הבהמה דהיינו תיש משמע דלוקה ממ\"נ דאי אין חוששין הו\"ל מרכיב חיה עם בהמה ואי חוששין נמי ודאי לוקה מידי דהוי אפרד עם אמו דאמרי' פרק או\"ב דלמ\"ד חוששין לזרע האב הו\"ל מבש\"מ וכמו שפסק סמוך ונראה ואי מיירי בכוי דצבי הבא על התיישה ק' איפכא דעל הבהמה לא לילקי ועל החיה לילקי. והיותר ק' לפי מש\"כ מרן כ\"מ פ\"ט דביכורים שדעת רבינו דכוי שדברו חכמים בכל מקום הוא בריה בפ\"ע וכר\"י דקאמר הכי בפ' או\"ב ומש\"כ רבינו בפ\"א מהמ\"א כלאים הבא מן בהמה וחיה הוא הנקרא כוי היא גרסא משובשת ע\"ש דאם כן ק\"ט איך כ' כאן דהכוי דהיינו בריה בפ\"ע אסור עם החיה ועם הבהמה ואין לוקין עליו מפני שהוא ספק הא אפילו ידעינן דחיה היא אין מרביעין עליה חיה אחרת דהו\"ל מבש\"מ כמו שכתבו התוס' וראיתי להרשב\"א בחידושיו שתי' לקו' התוס' הלזו וז\"ל א\"נ י\"ל אפי' כמ\"ד כוי בריה בפ\"ע וספקתו מפני שהוא דומה בצורתו לצבי בחיות ולעז בבהמות כו' והיינו דנקט התם תייש הבא על הצביה והילכך אילו היה ידוע שהוא מין בהמה היה מותר להרביעו עם התייש שהוא מינו וכאילו היה מביא עז מדברי על עז ישובי וכן אילו היה ידוע שהוא מין חיה היה מותר עם הצבי ולפיכך אם מביאו על התיישה אסור ואינו לוקה אבל אם מביאו על השור או חמור לוקה דודאי כלאים זה בזה הוא עכ\"ד ע\"ש: ואף לפי תי' זה לא יגהה מזור לדעת רבינו שהוא כ' הכוי כלאים עם החיה ועם הבהמה ואין לוקין עליו והיה לו לפ' דה\"ד כשהרביעו עם תיש או צבי אבל אם הרביעו על בהמה או חיה אחרת ודאי לוקה ובר מן דין תי' הרשב\"א שכתב דאילו היה ידוע שהוא מין בהמה היה מותר עם התיש וכאילו היה מביא עז מדברי עם עז ישובי לע\"ד הוא תמוה שהרי אמרינן בירוש' פ\"ח דכלאים משנ' ו' הביאו הר\"ש והרא\"ה דלרבנן דס\"ל התם דשור הבר מין בהמה ומותר להרביעו עם השור דהיינו טעמא משום דס\"ל לרבנן דשור הבר עיקרו מן הישוב אלא שפרח למדבר ונעשה שור בר ע\"ש ואם כן מה דמות תערכו לו לכוי שדברו חכמים דהיינו ברייה בפ\"ע שברא הקב\"ה בעולמו לעז מדברי עם עז ישובי דהתם שאני דעז מדברי הוא אינהו עז ישובי מתחילת ברייתו משא\"כ כוי דהן לו יהי שהוא דומה לתייש בצורתו מכל מקום כיון דברייה בפ\"ע הוא מתחילת ברייתו פשיטא ודאי דהוי מבש\"מ ולוקה עליו משום כלאים וליכא למימר דס\"ל דכוי נמי מספקא להו לרבנן אם מין חיה הוא דהיינו צבי שברח למדבר ונעשה צבי הבר או מין בהמה דהיינו עז מדברי דהא ודאי ליתא דא\"כ לא הול\"ל כוי ברי' בפ\"ע אלא הכי הול\"ל כוי לא הכריעו בו חכמים אם הוא עז הבר או צבי הבר וכן מבואר מלשון הרשב\"א שכתב וכאילו היה מביא עז מדברי עם עז ישובי הנה מבואר מדבריו דכוי לאו היינו עז מדברי אלא שרוצה לדמותו לדין עז מדברי ואין זה דמיון כלל וכמ\"ש ודרך אגב ראיתי להרב תיו\"ט שם דברים תמוהים בעיני שכתב וז\"ל כתב הרב וחלבו אסור וטעמו דאילו לענין כלאים לא נפק\"ל מידי דכל שני מינין אפי' שניהם מין בהמה או מין חיה אסורים זה עם זה כדתנן במ\"ב לענין לחרוש וכ\"ש לענין הרבעה ומיהו למ\"ש לעיל דטמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה מדרבנן א\"ל דנפ\"ל מינה לענין מלקות ולכן נראה דתרי מתלת נקט אבל לקמן בד\"ה כלב לא משמע הכי וצ\"ע עכ\"ל:<br><b> והנה </b> מ\"ש דלענין כלאים לא נ\"מ מידי אשתמיט מיניה לשון הירושלמי שכתבנו דאמרינן בהדיא דלרבנן מותר להרביע שור הבר עם השור וכן פסק רבינו בדין שלפנינו והוא עצמו הביאו בלחם חמודות דף הנז' יע\"ש וכן ראיתי להרב ש\"ך י\"ד סי' רצ\"ז ס\"ק שתמה עליו כן גם מ\"ש שלדעת הרמב\"ם דטמאה עם טמאה מדרבנן נ\"מ לענין מלקות לא הבינותי דבריו דאכתי לא נ\"מ מידי דבמאי עסקי' אי במנהיג שור הבר עם בהמה טמאה א\"כ בין לרבנן בין לר\"י פשיטא ודאי דלוקה שהרי המנהיג טמאה עם טהורה בין בהמה ע\"ב בין בהמה עם חי' לוקין כמ\"ש רבינו בדין ז' ואם מיירי במנהיג עם בהמה או חיה טהורה א\"כ בין לרבנן דס\"ל דשור הבר מין בהמה בין לר\"י דס\"ל מין חיה אינו לוקה דכל ששניהם טהורים אף בהמה עם חיה לדעת רבינו אינו אסור מן התורה דקרא לא אסר אלא שור וחמור בלבד וכן משמע ממ\"ש בדין ח' וז\"ל ואחד שור וחמור כו' שאחד טמא ואחד טהור בין בהמה כו' או חיה עם בהמה ככלב עם העז או צבי עם החזיר כו' יע\"ש הרי מבואר דאפילו בחיה עם בהמה אינו לוקה אלא בצבי עם החזיר או כלב עם העז הא בששני' טמאים או טהורים אינו לוקה וכן ראיתי להרב מש\"ל ה' י\"א גבי החורש בשור פסולי המוקדשין דלוקה וכתב הראב\"ד אנו אין בידינו אלא כחיה עם בהמה כו' שתמה על הראב\"ד דפי' זה לא יתכן לדעת רבינו דס\"ל דלא הזהיר הכתוב אלא במין אחד טהור ומין אחד טמא דומייא דשור וחמור אבל בשניהם טהורים אפילו חיה עם בהמה אינו אסור אלא מדרבנן ואם כן איך יתכן שילקה החורש בשור פסולי המוקדשין מפני שהוא כחיה עם בהמה ואם הראב\"ד חולק עליו וס\"ל דכל ב' מינים אפילו שניהם טהורים או טמאים אסור להנהיגם מדין תורה אם כן היה לו להשיגו בעיקר הדין אך מאחר שלא השיגו ושתיקה כהודאה דמייא איך כתב טעם זה כאן עיין שם שהניחו בצ\"ע הרי מבואר מדבריו שלדעת רבינו כל ששניהם טהורים או טמאים אפי' בהמה עם חיה מותר מן התורה וכן מתבאר מדברי מוהר\"י קורקוס שם יע\"ש וכיון שכן הרי מן התימה על הרב בעל תי\"ט איך כתב דנ\"מ לענין מלקות:<br><b> ואולם </b> אחר העיון רואה אני את דברי הרב בתי\"ט ז\"ל שלדעת רבינו בהמה עם חיה אפי' בשניהם טהורים לוקה מן התורה וכמו שכן נראה מדקדוק לשון הרא\"ש בה' כלאים שכתב וז\"ל ונראה דס\"ל דאע\"ג דילפי' שור שור משבת הכי ילפינן לעשות כל בהמה וחיה כשור וחמור ומיהו בעינן דומיא דשור וחמור אבל שני מיני בהמה טהורה או שני מיני בהמה טמאה אינן אסורין אלא מדרבנן יע\"ש משמע דדוקא בשני מיני בהמה טהורה או טמאה קאמר דמותר מן התורה אבל חיה עם בהמה אפי' שניהם טהורים אסור מן התורה ואע\"ג דקרא לא כתיב אלא דוקא שור וחמור דהיינו מין אחד טמא ומין אחד טהור איכא למימר דכיון דאסרה תורה שני מיני בהמה מכיון שחלוקים בטומאה וטהרה מכ\"ש יש ללמוד בבהמה וחיה אפי' שניהם טהורים כיון שחלוקים הם במינם שזה חיה וזה בהמה וסמך לדבר מ\"ש בת\"ך ס' קדושים בהמתך לא תרביע כלאים אין לי אלא בהמה על חיה וחיה על בהמה טמאה על טהורה מנין ת\"ל את חקותי תשמורו משמע דטפי הוה מסתבר לאסור בהמה על חיה מטמאה על טהורה ואם כן מכיון שאסרה תורה טמאה עם טהורה בשני מיני בהמה מכ\"ש חיה עם בהמה אפי' ב' טהורים וזה נראה מוכרח ממ\"ש רבינו בסמוך וז\"ל ואסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים כגון עז עם שבוט' ואם עשה כן פטור והיא בעייא בגמ' בסוף פרק הפרה ומדבריו משמע דלענין מלקות מפרש לה מדקאמר פטור והשתא קשה דת\"ל כיון דשניהם טהורים אפי' ביבשה נמי פטור ומוהר\"י קורקוס ז\"ל כתב דס\"ל לרבינו דשבוטה הוא חיה שבים טמאה ע\"ש וק' לדבריו דשבוטה משמע שהוא מין טהור כדאמרי' בפרק כל הבשר דף קט\"ו א\"ל ילתא לר\"נ כו' אסר לן בשר חזיר שרא לן מוחא דשבוטה ע\"ש אכן לפי מ\"ש דבריו נכונים דס\"ל לרבינו דבהמה עם חיה אפי' ב' טהורים אסורים מן התורה כמו שכתבתי ובהכי נתישב גם כן השגת הראב\"ד ז\"ל ואין בו מן הקושי כמו שתמה עליו הרב מש\"ל וכמובן ואחר כל האמור ע\"כ לומר שמ\"ש רבינו או חיה עם בהמה ככלב עם העז לאו בדוקא אלא ה\"ה אפי' שניהם טהורים וסמך אמ\"ש סמוך ונראה ואסור להנהיג כו' כגון עז עם שבוטי אשר מבואר מדבריו דאפי' בשניהם טהורים בהמה עם חיה אסור מן התורה ואם כנים אנחנו בכל מ\"ש הנה מקום ליישב דברי רבינו ז\"ל שכתב דכוי כלאים עם חיה ועם בהמה ואין לוקין עליו דרבינו בכוי דבפ\"ע מיירי וכר\"י דקי\"ל כותיה וכמ\"ש מרן וס\"ל לרבינו דמתני' דקתני ואסור עם החיה ועם הבהמה לא מיירי לענין הרבעה כמ\"ש התוס' אלא בהנהגה מיירי וניחא נמי דקתני סתמא אסור עם החיה ועם הבהמה דלפי פי' התוס' מתני' לא צריכא אלא לתיש וצבי אכן לדעת רבינו ז\"ל מתני' מתפרש' כפשטה לענין הנהגה ולענין איסור תורה קאמר והיינו דכתב דאין לוקין עליו בין אם הנהיגו עם חיה או בהמה מפני שהוא ס' דשמא חיה היא ואינו אסור מן התורה כל ששניהן טהורין וכן נמי על הבהמה אינו לוקה דשמא בהמה היא זה הנראה אצלי ליישב דעת רבינו ז\"ל האמנם הטור ז\"ל בסי' רצ\"ז העתיק לשון רבינו ז\"ל כדמותו בצלמו עם שהוא ז\"ל חולק על רבינו וס\"ל דאיסור הנהגה כאיסור רביעה ולפי דבריו הדק\"ל וצ\"ע:<br><b> ודע </b> דמסתמיות לשון רבי' ז\"ל שכתב ואין לוקין עליו כו' משמע דאפי' אם הרביעו על שניהם על החיה ועל הבהמה אינו לוקה אע\"ג דממ\"נ עובר משום כלאים ונראה שדין זה דומה למ\"ש פ' אלו הן הלוקין די\"ו הכה את זה וחזר והכה את זה חייב ר\"י אומר בבת אחת חייב בזא\"ז פטור יע\"ש ונראה דלפי מה שפסק רבינו ז\"ל דהתראת ס' שמה התראה יש לפסוק כת\"ק דאפי' בזא\"ז חייב ורבינו בה' ממרים השמיט דין זה ולא ידעתי למה וצ\"ע כעת:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך </b>\n<b> החורש בשור פסולי המוקדשין כו'.</b> הנה רבינו ז\"ל לשיטתיה קא אזיל שכתב בפרק זה שלא הזהיר הכתוב אלא דוקא במין אחד טהור ומין אחד טמא דומיא דשור בחמור ומשו\"ה הוצרך לומר דעשאו הכתוב כשני גופים אחד טמא ואחד טהור ואולם מדברי התוס' ז\"ל פ\"ק דמכות דף כ\"ב ע\"א ד\"ה שהרי מבואר דס\"ל דאפי' בשני מינין טהורין לוקה משום מנהיג בכלאים וכן מבואר דעת רש\"י ז\"ל ממ\"ש שם דכ\"א ע\"ב ד\"ה והן מוקדשין וז\"ל בכור שור ופטר חמור וקעבר בהם משום לא תעבוד בבכור שורך כו' א\"נ מתני' כמאן דאסר פטר חמור בהנאה ושור וחמור דקתני מתני' לאו דוקא דשור ושה קאמר והא דנקט חמור משום לישנא דקרא כו' ומשום הנאה דמתהני מהקדש כו' לא לקי דבכור לאו בר מעילה יע\"ש וכונת דבריו ז\"ל מבואר דלהך א\"נ שכתב רש\"י ז\"ל עכ\"ל דחמור דקתני מתני' בחמור של קדשי ב\"ה מיירי וקעבר אשור משום לא תעבוד ואחמור משום הזיד במעיל' וכן מבואר ממ\"ש רש\"י פ' אלו עוברין דמ\"ז והתו' שם בד\"ה והם מוקדשים הק' עליו וז\"ל ובחנם דחק דבשור גופיה מחייב משום מעילה אם הוא עולה או חטאת כו' יע\"ש וכונת דבריהם מבוארת דק\"ל למה הוצרך רש\"י ז\"ל לפרש דחמור דקתני מתני' מיירי בחמור של קב\"ה הא אפילו בחמור של חולין מצי מתוקמא מתני' ומיירי בשור של עולה דחייב משום לא תעבוד ומשום לאו דמעילה ואני תמיה על דבריהם דטפי הו\"ל להקשות דאדתני מתני' יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום ח' לאוין ליתני חייב עליו משום עשרה ובחורש בשור ושה דמיחייב אשור תרתי משום לא תעבוד ומשום לאו דמעילה ואשה נמי מיחייב ב' וכמו כן ק\"ט לפי' ר\"י שכתב דלאו דמעילה לא קא חשיב דלא חשיב אלא הנך לאוי דעובר אחרישה כ\"ש דאכתי קשה דאדתני שור וחמור אמאי לא תני שור ושה וליתני ט' דאשור עובר משום לא תעבוד ואשה נמי עובר משום לא תעבוד ובשלמא לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דלא לקי אלא מין א' טמא ומין אחד טהור ניחא וכמובן אכן לדעת התוס' ורש\"י ז\"ל ק\"ט וליכא למימר דכיון דמתני' בהתראה אחת איירי א\"כ אלאו דלא תעבוד ואלאו דמעילה לא לקי אלא חדא כיון דלאו אחד הוא שהרי לפי' ראשון שכתב רש\"י דחמור דמתני' היינו פטר חמור כתב דקעבר בהם משום לאו דלא תעבוד הרי דאלאו דלא תעבוד לוקה שנים משום שור ומשום חמור ובהדייא אמרינן פרק עשרה יוחסין דע\"ז האי אלמנה היכי דמי אילימא שבא על אלמנת ראובן ועל אלמנת לוי כו' הרי גופין מוחלקין ושמות מוחלקין הרי מבואר דבגופין ושמות מוחלקין בהתראה אחת לוקה על כל א' ואחת וה\"נ שור ושה אין לך גופין מוחלקין ושמות מוחלקין גדול מזה ובשלמא לפי' ר\"י ז\"ל אפשר לומר דע\"כ לא אמרו דבגופין מוחלקין לוקה ב' אלא דוקא כההיא דבעל חמש אלמנות או חמש נדות שכתבו התוס' שם דהוי בזא\"ז אמנם הכא גבי חורש כיון דבבת א' הוא אפי' על גופין מוחלקין אינו חייב אלא אחת וגדולה מזו כתב מוהרימ\"ט ז\"ל שם דגבי אוכל אבר מ\"ה מב' בהמות אפילו בזא\"ז לא מחייב אלא אחת כיון שיכול לאוכלן בבת אחת דדוקא גבי בעילו' שהן מוחלקות לגמרי הוא דחייב ב' יע\"ש: ועוד אפשר לומר שע\"כ לא אמרינן גופין מוחלקין אלא דוקא בבני אדם אבל לא בבהמה ושלא כדעת תוס' רי\"ד שכתבו שם דאפילו בבהמה נמי אמרינן גופין מוחלקין ועיין בהרב מש\"ל פ\"א מה' אישות הלכה א' ופ\"ו מה' שגגות הלכה ב' וכבר כתבתי בזה באורך פי\"ז מה' איסורי ביאה הלכה י\"א אכן לדעת רש\"י כפי פי' ראשון מבואר דס\"ל דאפילו גבי בהמות ובבת א' אמרינן גופין מוחלקין ואם כן קשה טובא דליתני עשרה ובר מן דין קשה טובא לפי' ראשון שכתב רש\"י ממ\"ש פ' ד\"מ הנרבע לזכר ולנקבה לר\"י אינו חייב אלא א' והתוס' שם כתבו וז\"ל אע\"ג דגופין מוחלקין הן לא מחייב לר\"י אלא א' וגבי ה' נדות דמיחייב משום דדרשינן ואשה לחלק יע\"ש והשתא לפי פי' רש\"י תקשי ליה לר\"י מתני' דיש חורש תלם א' דמיחייב אלאו דלא תעבוד ב' מטעמא דגופין מוחלקין ובשלמא ההיא דעשרה יוחסין לא תקשי דאיכא למימר דסוגייא דהתם פליגא אדר\"י אכן מתני' לר\"י ק' ואולי נאמר דלר\"י מפרשה מתני' דיש חורש תלם א' כפי' ב' שכתב רש\"י כנ\"ל: ודע דבעיקר טעמא דהחורש בשור פהמ\"ו לוקה משום כלאים נאמרו ב' טעמים כי הנה רש\"י במכות פי' דמיירי בשנפדו וה\"ט דחשיבי כלאים משום דחולין וקדשים מעורבין בו דהחולין הוא שמותר לשוחטו ולאכלו והקדשים הוא שאסור בגיזה ועבודה כמו שאר קדשים והראב\"ד והתוס' ס\"ל דה\"ט משום דכתיב כצבי וכאיל עשאו הכתוב כב' מינין ולפי טעמים אלו נראו ודאי דהמרביע והמנהיג פהמ\"ו קודם שנפדו אינו לוקה משום כלאים לפי' רש\"י משום דאין כאן תערובת חולין ולפי' הראב\"ד והתוספות דוקא לאחר שנפדו הוא דעשאו הכתוב כב' מינין אבל קודם שנפדו כיון דלא אשכחן דקראו הכתוב כב' מינין אינו לוקה משום כלאים וכ\"כ הרב בעל מש\"ל יעש\"ב ויש להוכיח כן בהדיא ממ\"ש התוס' פ' אלו עוברין דמ\"ז ד\"ה ומוקדשין בס\"ד וז\"ל ולפי' ר\"י קשה אמאי נקט שור וחמור ליתני שור לחודיה בפהמ\"ו כדאמרינן במכות כו' ולפירוש הקונט' ניחא דליכא בפהמ\"ו לאו דמעילה יע\"ש והשתא אם איתא דאפילו קודם שנפדו לוקה משום כלאים אכתי תקשי להו לפי' רש\"י דליתני שור לחודיה ובשלא נפדה דאיכא לאו דמעילה אלא מבואר דקודם שנפדו אינו לוקה משום כלאים ולטעם רבינו שכתב מפני שהיתה קדש ונעשית כקדש וחול מעורבין זה בזה ונמצאת בהמה זו כבהמה טהורה עם הטמאה המעורבין כאחד כתב הרב בעל מש\"ל דרבינו חולק על רש\"י והתוס' וס\"ל דדוקא קודם שנפדו הוא דלוק' משום כלאים משום דלדעתו מאי דחשיבי ב' מינין הוא משום דכתיב ואם בבהמה טמאה כו' והאי קרא בקודם שנפדו מיירי דבתר הכי כתיב והעמיד והעריך והב' מינין הם שהיא קודש ואסור לשוחטה ויש בה מעילה ככל הקדשים והיא חולין שאינה ראויה למזבח וצד זה קראו הכתוב טמאה דחשיב כטמאה דאסור למזבח אבל אחר שנפדו אין כאן קדושה שהרי הם מותרין באכילה ומה שאסורין בגיזה לא חשיבה קדושה וליכא למימר דלרבינו אף אחר שנפדי' חשיב קודש וחולין מעורבין וחלק החולין קראו הכתוב טמאה כו' דהא ליתא דאם כן לא מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש דמה יענה לההיא סוגיא דמועד קטן דקתני אין מרביעין בפהמ\"ו מטעם איסור עבודה והביאה רבינו פ\"א מה' מעילה ומוכח מדבריו דליכא כי אם איסורא דרבנן בעלמא והשתא מאי אירייא משום עבודה ת\"ל משום כלאים אלא ודאי דלרבינו אינו לוקה כי אם קודם שנפדה וברייתא דמ\"ק מיירי לאחר פדיון והשתא פליג רבינו עם רש\"י והתוס' מן הקצה אל הקצה את\"ד יע\"ש והנה מה שהכריע שלדעת רבינו לאחר פדיון אינו לוקה מכח ברייתא דמ\"ק נראה לע\"ד דלא מכרעה כלל שהרי מבואר מדברי רבינו שאינו לוקה על בהמת פהמ\"ו משום כלאי' אלא דוקא בהקדיש תם ונעשית בעלת מום שהרי כתב מפני שהיתה קדש ונעשית כקדש וחול הנה מבואר דדוקא בשהיתה קדש וראויה למזבח אלא שנפל בה מום אחר כך היא דלוקה אבל במקדיש ב\"מ מעיקרא לא ואם כן איכא למימר דההיא ברייתא דמ\"ק דקתני אין מרביעין בבכור ובשור פהמ\"ו מטעם איסור עבודה אצטריך למקדיש ב\"מ מעיקרו דמשום כלאים ליכא ומשום איסור עבודה הוא דאסור ובהכי ניחא לי הא דקתני בברייתא אין מרביעין בבכור ובפהמ\"ו דלפי דברי הרב מש\"ל כיון דבכור דקתני בברייתא לדעת רבינו מיירי בבכור ב\"מ אם כן קשה טובא דתרתי ל\"ל היינו בכור שהומם היינו פהמ\"ו וליתני פהמ\"ו גריד' ובכור בכלל וכבר הוקשה לו מעין זה להרב הנז' פ\"א מה' מעילה אכן כפי מ\"ש ניחא דתני בכור לגלויי אפהמ\"ו דאפי' שמקדיש ב\"מ מעיקר' אסור להרביע דומיא דבכור דאפילו נולד במומו עובר אלאו דלא תעבוד כמ\"ש רבינו פ\"א דה' מעילה דין ט': ואולם בעיקר הדין שכתב הרב דרבינו פליג על רש\"י והתוס' מן הקצה אל הקצה וכן נמי לפי מ\"ש שלדעת רבינו אפילו לאחר פדיון לוקה משום כלאים אין נראה כן מדברי הראב\"ד שכתב אנו אין בידינו אלא בחיה עם בהמה שהרי עשאה הכתוב כצבי ואיל הנה המתבאר מדבריו שלא בא להשיג על רבינו אלא בטעמא דמלתא אבל בעיקר הדין משמע דאין שום נפקות' ביניהם ולפי דברי הרב הי\"ל להראב\"ד להשיג עליו ולומר ודוקא לאחר פדיון אבל קודם פדיון אין בו משום כלאים ולאפוקי מדעת רבינו ובר מן דין לפי דעת הרב דהאי דחשיב ב' מינין טמאה עם טהורה לדעת רבינו הוא משום שהיא קדש ואסור לשוחטה ויש בה מעילה ככל הקדשים והיא חולין שאינה ראוי' למזבח וצד זה קראו הכתוב טמאה ק' טובא דא\"כ אפי' במקדיש ב\"מ מעיקרו נמי נימא דלוקה משום כלאים כיון שהיא קדש ויש בה מעילה קודם שנפדו כנודע ויש בו צד חולין שקראו הכתוב טמאה מטעם שאינה ראויה למזבח ומדברי רבינו מבואר דדוקא בנפל בו מום אח\"כ שכ\"כ מפני שהיתה קודש ונעשת כקדש וחול ולכן הנראה אצלי שאף לטעם רבינו דוקא לאחר שנפדו הוא דלוקה משום כלאים וכדעת הראב\"ד ורש\"י והתוס' וה\"ט דס\"ל דהב' מינין הם דמה שהוא אסור למזבח נקראת טמאה כמ\"ש ואם בבהמה טמאה ומה שהוא חולין לאחר שנפדו ומותרין להדיוט אותו צד הוא קרוי טהורה משא\"כ קודם שנפדו כיון שאסור למזבח ולהדיוט אין כאן אלא מין אחד טמאה כדרך שכתוב ואם בבהמה טמאה ומשום הכי אין בו משום כלאים ומעתה ה\"ט דבמקדיש ב\"מ מעיקרו אין בו משום כלאים משום דאי קודם שנפדו אין כאן אלא מין אחד טמא כיון שאסור למזבח ולהדיוט ואי לאחר שנפדו הרי הן חולין גמור שהרי מותרים הם אפי' בגיזה ועבודה כמ\"ש רבינו פ\"א מה' מעילה וכ\"ת הא אכתי הו\"ל שני מינין צד טמא במה שאינו ראוי למזבח וצד טהור במה שהוא מותר להדיוט הא ודאי ליתא דכיון דבתחלת הקדש לא היה ראוי למזבח ולא חלה עליה אלא קדושת דמים לא חשיבא בהמה טמאה דהו\"ל כמקדיש עצים ואבנים ואטו מי נימא דבהמת חולין ב\"מ כיון שאינה ראוי למזבח ומותר להדיוט הו\"ל כב' מינין ויהיה חייב משום כלאים הא ודאי ממה שאין הפה יכולה לדבר ודוקא במקדיש תם ונפל בה מום כיון דמעיקרא חלה עליו קדושת מזבח ונפל בו מום אח\"כ ואפי' לאחר פדיון אסור בגיזה ועבוד' ד\"ת אכתי שם בהמת הקדש עליו וחשיבא בהכי בהמה טמאה משא\"כ בב\"מ מעיקרו דמעיקרא גופא לא חזי אלא לקדושת דמים ולאחר פדיון אין כאן סרך הקדש כלל שהרי מותר בגיזה ועבודה והיינו דהראב\"ד לא השיג על רבינו אלא מילתא בטעמא גרידא משום דלענין דינא לא נפ\"ל מידי שהרי לדעת ר' ז\"ל דוקא בלאחר פדיון הדברים אמורים כנ\"ל אמיתות דעת רבינו ז\"ל ודוק: ודע שזה שכתבנו דאסור להרביע שור פהמ\"ו אפי' במקדיש ב\"מ מעיקרו נראה שאין דין זה פשוט ואמינא לה מילתא בטעמא משום דכיון דהא דאסור להרביע' משום לתא דעבודה נגעו בה משום דמחזי כעבודה בקדשים ואין איסורו אלא מדרבנן איכא למימר דדוקא בתם ונעשה ב\"מ דאסורה בעבודה ד\"ת גזרו משום דמחזי כעבודה בקדשים משא\"כ במקדיש ב\"מ מעיקרו כיון דאיסור עבודה גופיה אינו אלא מדרבנן כמ\"ש רבינו פ\"ה מה' מעילה איכא למימר דלא גזרו הרבעה אטו רביעה ומאי דנקט בברייתא בכור איכא למימר לאידך גיסא לאשמועינן דפסולי המוק' דקתני היינו דוקא היכא דאסור בעבודה ד\"ת דהיינו תם ונעשה ב\"מ דומיא דבכור דאסור בעבודה ד\"ת אפי' בנולד במומו אבל כל היכא דאין איסורו אלא מדרבנן לא אסרו להרביע ותדע מדלא קתני אלא שור פסולי המוקדשין ולא קתני שור בדק הבית משמע דבקדשי בדק הבית כיון דאיסור עבודה אינו אלא מדרבנן לא אסרו להרביע כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כיון </b>\n<b> שנתחבר הצמר עם הפשתן כו'.</b> התו' ספ\"ק דביצה בד\"ה אלא בקשין כתבו דגמדא אינו אלא כלאים דרבנן כדאמרינן בנדה דמדאורייתא בעינן שיהיה שוע טווי ונוז והלבדים דאסורים אינו אלא דרבנן ושלא כדעת רבינו ז\"ל דסביר' ליה דלבדים הוי כלאים מדאורייתא וכבר השיג עליו הראב\"ד ז\"ל בזה ועיין במרן הכ\"מ מה שהאריך ונדחק בזה ומצאתי להמאירי ז\"ל שם בשיטה כ\"י שכתב משם הרב בדראשי ז\"ל שטעם רבינו ז\"ל הוא מפני שגמר מלאכתן בכך דכיון שעשה מהן בגד והוא גמר עשייתו אע\"פ שאינן אלא שועי' חשוב הוא כבגד ואסור מן התורה וכי אמרינן דשוע בלחוד הוא מדרבנן דוקא בשלא נגמרה מלאכתו שעדיין יש לעשות מהן בגד אבל אם גמר עשייתו בשוע לבדו כגון לבדים אסורי מן התורה והוכרח רבינו לזה משום דבספרי פ' קדושים מפיק לה דלבדים אסורים מדכתיב שעטנז משמע דמדאורייתא הם אסורים עכ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומדברי </b>\n<b> סופרים אפי' עשר מצעות כו'.</b> בפ\"ק דביצה וכתב הר\"ן שם וז\"ל ותמהני מאי איריא שמא תכרך דמשמע דלא מפסיק מידי אפי' עשר מצעות אסור גזרה שמא יעלה אותן עליו כו' אלא כך נ\"ל דברייתא נקיט לה הכי משום דאפילו בכלאים שאין דרכן בהעלאה אלא בהצעה אסור אבל כל היכי דמפסיק כל שאין דרכן בהעלאה שרי והיינו דתנן הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן עכ\"ל ועיין בהרב ב\"ש פ\"ק דתמיד דכ\"א ע\"ג שהקשה לדעת הר\"ן ז\"ל דא\"כ מאי פריך בגמ' כלאים למאי חזו ומשני בקשין ואמאי לא משני בשאין עשויין להעלא' אלא להצעה וצ\"ע עכ\"ל והם דברים תמוהים ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה מ\"ש הר\"ן סמוך ונראה וז\"ל ומיהו כי שני ליה בקשין ה\"ה דהו\"מ לשנויי בשאין עשויין להעלאה אלא דהא לא אצטריכא ליה דמתני' היא הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים עכ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כהנים </b>\n<b> שלבשו בגדי כהונה כו'.</b> עיין במ\"ש הראב\"ד ז\"ל בפ\"ח מה' כלי המקדש ובמ\"ש מרן שם ועיין בספר בתי כהונה למורינו הרב ז\"ל חלק בית ועד דס\"ב מה שהאריך בזה וכלל דבריו שדעת הראב\"ד ז\"ל דכי אשתרו כהנים כלאים לגבייהו לא הותר אלא בשעה שראויה לעבודה שהוא יום ולא לילה וז\"ש בערכין נהי דאשתרי כלאים לגבייהו הני מילי בעידן עבודה כלומר בשעת שראויה לעבודה יע\"ש והנראה דאשתמיט מיניה מ\"ש הראב\"ד ז\"ל הובאו דבריו בס' תמים דעים בהשגותיו על הרז\"ה ז\"ל בשמעתין שכתב כן משם י\"א והוא ז\"ל דחה דבריהם וכתב דלילה נמי עידן עבודה מקרי שהרי אברים ופרקים קרבין כל הלילה יע\"ש ולכן הנכון שדעת הראב\"ד ז\"ל כדעת ר\"ת שכתבו התוס' במנחות דמ\"ה ד\"ה תכלת ובפ' כל הבשר דף ק\"י ע\"ב ד\"ה טלית שאולה יע\"ש ודוק ועיין במ\"ש הרע\"ב פ\"א דתמיד מ' א' ד\"ה ומניחין אותן וז\"ל כנגד ראשיהן ולא תחת ראשיהן ממש לפי שיש בבגדי כהונה כלאים כגון אבנט כו' ודבריו תמוהים שהרי במשנתינו כתב כאוקמת' דשמעתין דבקשין מותרין בהצעה וכ\"כ פ\"ט דכלאים מ\"ב וא\"נ הי\"ל לפסוק כר\"א דס\"ל דמניחין אותם תחת ראשיהן משום דבגדי כהונה קשין הם ומותרים בהצעה ואפשר ליישב דבריו דס\"ל דודאי סתמא דתלמודא התם פ' בא לו דקא' ה\"נ מסתברא דכנגד ראשיהן דאי ס\"ד תחת ראשיהן ת\"ל משום כלאים ע\"כ דלאו היינו משום דס\"ל דקשין יש בהן משום כלאים אפי' בהצעה דא\"כ ת\"ל מתני' דפ\"ט דכלאים דקתני הכרי' והכסתות אין בהם משום כלאים וה\"ט משום דקשים הם כמ\"ש הרע\"ב ז\"ל שם אלא ע\"כ דתלמודא התם בעי למימר דבגדי כהונה לא מיקרו קשים ויש בהן משום כלאים ופסק הרע\"ב כסתמא דתלמודא דהתם כנ\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..373fbdb0e5f0557fe8674ce98cb594a0326866e7
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,133 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Diverse Species",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Diverse_Species",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הזורע </b>\n<b> ב' מיני זרעים כו' לוקה.</b> עיין מש\"כ רש\"י פ\"ט דשבת דף פ\"ד דכלאי זרעים לא אסרי אלא מדרבנן וכ\"כ בבכורות דנ\"ד ועיין בתוס' פרק אלו עוברין דמ\"ז ד\"ה והן מוקדשין שהקשה לפרש\"י שם וז\"ל וע\"ק לפי פירושו ליחשוב נמי כלאי זרעים ולוקמא כגון שזרעו הרבה מינים בכרם כו' יע\"ש וק\"ל שהרי דעת רש\"י דכלאי זרעים דרבנן וא\"כ מאי ק\"ל על פי' ויש ליישב ודוק ועיין בהרב מש\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואסור </b>\n<b> לאדם לקיים כלאי זרעים כו'.</b> כתב מרן הכ\"מ אבל ק' ע\"ז דרבינו פסק בפ\"ה מה' שבת דמנכש הוי תולדת חורש כרבה וי\"ל דאף למה דאוקימנא כולה כר\"ע משמע כו' ורבנן פליגי עליה כו' וא\"נ מספ\"ל כו' הו\"ל ספיקא ולקולא כו' יעו\"ש הנה דברי מרן אפשיטי דספרא אין להם מובן דאי רבנן פליגי עליה הדק\"ל דאיך פסק רבינו דהמנכש והמחפה בכלאים לוקה דאי משום זורע ליכא למימר כיון דפסק כרבה והנראה ודאי שכונתו לומר דכי פליגי רבנן עליה דר\"ע ה\"ד במקיים שלא ע\"י מעשה אבל במקיים שע\"י מעשה אפי' רבנן מודו ובהא פליגי דר\"ע ס\"ל דכי דרשינן כלאים שדך לא לגמרי אסר רחמנא מקיים את הכלאים אפילו שלא ע\"י מעשה ורבנן נמי דרשי לקרא דכלאים שדך לא כדדריש ר\"ע אלא דס\"ל דכי אסר רחמנא כלאים משום מקיים ה\"ד היכא דעביד מעשה דומיא דזריעה אך ק' לפי דברי מרן דא\"כ אמאי הוצרכו במ\"ק לומר דלרבה ברייתא כולה ר\"ע ואמאי לא משני דרישא רבנן היא ובהא קא מפלגי דרבנן סברי דוקא מנכש ומחפה דעביד מעשה אסר רחמנא משום מקיים אבל מקיים שלא ע\"י מעשה שרי ור\"ע ס\"ל דאפילו במקיים שלא עי\"מ אסר קרא ויש ליישב דע\"כ הוצרך תלמודא לאוקמי לברייתא כולה כר\"ע משום דאי רישא רבנן ומשום דהו\"ל מקיים ע\"י מעשה אדתני מנכש ומחפה דחשיבי כזורע דעביד מעשה בגופן של זרעים לישמועינן רבותא אפילו היכא דלא עביד מעשה בגופייהו אלא שעשה גדר סביב לה דאפ\"ה חייב אמנם אי מתני' כולה ר\"ע הוא ניחא שפיר דתנא רישא מנכש ומחפה דעביד מעשה בגופייהו דחייב משום מקיים וקא יהיב טעמא משום שר\"ע אוסר אפי' המקיים שלא ע\"י מעשה ומכ\"ש מנכש כנ\"ל:<br><b> אך </b> הא קל\"ט לפי דברי מרן שרבינו פסק כרבה דמנכש חייב משום חורש וכולה ר\"ע היא וכן לדעת יש מי שאומר שהביא אח\"כ דא\"כ ע\"כ צ\"ל דס\"ל דמתני' דפ\"ג דמכות דיש חורש תלם אחד וחייב עליה שמונה לאוין מוקמינן לה כר\"ל דאמר התם אי לאו דקילסך גברא רבא הו\"א מתני' מני ר\"ע היא דאמר המקיים בכלאים לוקה דהא דר\"ל אתיא כרבה ואמר כולה ר\"ע היא וכמ\"ש רש\"י שם וא\"כ ע\"כ מתני' דקתני ובשביעית ע\"כ דמשום חורש מחייב ליה תנא דמתני' וכמ\"ש רש\"י שם וס\"ל לר\"ל כמ\"ד ברפ\"ק דמ\"ק דחורש בשביעית חייב אבל למאן דס\"ל דחורש בשביעית אינו לוקה ע\"כ טעמא דמתני' כרב יוסף דמחפה חייב משום זורע כמ\"ש התוס' פרק א\"ע דמ\"ז ע\"ב ד\"ה בשביעית וכיון שרבינו פרק א' מה' שמיטה פסק כמ\"ד דחורש בשביעית אינו לוקה איך אפשר לומר דס\"ל כרבה דמנכש ומחפה אינו חייב משום זורע אלא משום מקיים דאם כן תקשי ליה מתני' דמכות דקתני שביעית כמאן וצ\"ע כעת ואולם אחר החיפוש אשכחנא לה פתרי ע\"פ מ\"ש התוס' בריש מ\"ק ד\"ג ע\"ב ד\"ה שהרי וז\"ל ואפי' אם ת\"ל חרישה צריכה אזהרה חרישה לא אשכחן אלא הכא כו' א\"נ ס\"ל לר\"ע כההיא דאמרינן לעיל דלוקה על החרישה וכדאמרינן טעמא לעיל דס\"ל לר\"ע דתרוייהו מיותרים כו' יע\"ש אשר מבואר מדבריהם דלהך תי' דס\"ל דפלוגתייהו דר\"י ור\"א אי לוקין על החרישה אינו אלא אליבא דרבי ישמעאל דדריש מה חריש רשות כו' אבל לר\"ע כ\"ע מודו דס\"ל דחורש בשביעית לוקה ועיין בחידושי הריטב\"א וא\"כ איכא למימר דרבינו ה\"נ ס\"ל דמתני' דמכות לרבה כיון דמוקמינן לה כר\"ע דאמר המקיים בכלאים לוקה אם כן משום הכי קתני בשביעית משום דס\"ל לר\"ע דחורש בשביעית לוקה מיהו אנן לא קיימא לן כוותיה אלא כרבי ישמעאל ואליבא דמ\"ד חורש בשביעית אינו לוקה ובהכי ניחא לי מה שהקשה הרב ח\"ה על מ\"ש רש\"י במכות דכ\"א ע\"ב ד\"ה אי לאו דקלסיך וז\"ל אי לאו דקלסיך הו\"א טעמא דמתני' משום מקיים לוקה לר\"ע וכן בשביעית משום חורש מחייב ליה תנא דמתני' כו' הק' וז\"ל ק\"ק דפלוגתא היא במכות ואיכא מ\"ד דחורש בשביעית אינו לוקה ע\"ש ואמנם כפי מ\"ש י\"ל דרש\"י ס\"ל כא\"נ שכ' התו' דלר\"ע כ\"ע מודו דס\"ל דחורש בשביעית לוקה ומ\"ה רש\"י דקאי הכא למאי דמוקמינן מתני' כר\"ע כתב בפשיטות דלוקה כנ\"ל. א) ובמ\"ש הר\"ן אם כן מספ\"ל כו' ק\"ט שהרי מההיא דמכות נראה בהדייא דאפילו להך אוקמתא דרבה נמי ע\"כ פליגי רבנן עליה וכמבואר מדברי רש\"י שם והוא מוכרח מסוגייא דאל\"כ למאי אכפל ר\"ל לו' אי לאו דקילסך כו' הו\"א הא מני ר\"ע היא הא אפי' תימא דר\"ע היא א\"ה דינא דרבי ינאי בדוכתיה קאי דהמחפה בכלאים לוקה אלא מבואר ודאי דאפילו לאוקמתא דרבה רבנן פליגי עלי' וס\"ל דא\"ל והיינו דקאמר ר\"ל הא מני ר\"ע היא כלומר ולדידן דקי\"ל כרבנן דהמחפה בכלאים אינו לוקה וכמו כן קשה טובא לתירוץ א' שכתב הר\"ן דרבנן פליגי עליה דוקא במקיים שלא ע\"י מעש' אבל עי\"מ אפי' רבנן מודו דא\"כ מאי קאמר ר\"ל מתני' מני ר\"ע הא אפילו נימא דבריית' כולה ר\"ע היא דינא דר\"י בדוכתא קאי וס\"ל דהמחפה בכלאים לוקה דאפילו רבנן מודו ומי גילה לו רז זה לר\"ל לומר דטעמיה דר\"י משום דחשיב כזורע ואמאי לא נימא דטעמיה משום דהו\"ל מקיים על ידי מעשה דאפילו רבנן מודו אלא מבואר הוא דלהך אוקמתא רבנן דפטרי במקיים פטרי נמי במחפה וכמ\"ש רש\"י שם והדבר מוכרח כמ\"ש ולומר דר\"ל ה\"נ דס\"ל דלרבנן דר\"ע פטרי לגמרי אפי' במקיים ע\"י מעשה ולרבה במקיים ע\"י מעשה אפילו רבנן מודו ורבינו פסק כרבה הא ודאי ליתא דמי המכריח לנו לאפושי במחלוקת מאחר דההיא דר\"ל אתייא כאוקמתא דרבה וכעת צ\"ע עוד ראיתי להרב מש\"ל שתמה על דברי מרן מסוגייא דפרק הפועל דס\"ד דאמרינן בהדייא דרבנן פליגי עליה ולא עוד אלא שנראה שם דלרבנן מותר לקיים וזה הוא הפך דברי מרן שכתב דלרבנן איסור' איכא וקו' הא' יש ליישב דההיא סוגייא דפ' השוכר אתייא אליבא דר\"י אבל לרבה דאמר כולה ר\"ע היא ה\"נ דלא פליגי עליה ולקו' הב' ראיתי בס' בני דוד שתי' דלרבנן כיון דס\"ל במקיים שלא ע\"י מעשה אינו עובר עליו אלא איסורא גרידא איכא למימר דדוקא במקיים בשדה של ישראל הוא דאסור אבל במקיים כלאים בשדה של גוי אפילו איסורא ליכא והיינו דפריך התם דלרבנן מאי אירייא עוקרין אפי' קיומי נמי ש\"ד כל שהוא בשדה של גוי אלו דבריו יע\"ש וק\"ל לתירוץ זה ממ\"ש רבינו בפרק ה' מה' אלו דין ה' ואין עודרין עם הגוי בכלאים אבל עוקרין עמו כדי למעט את התפלה והשתא לדעת מרן דס\"ל דרבינו פסק כרבנן דליכא אלא איסורא גרידא ובמקיים כלאים בשדה של גוי אפילו איסורא ליכא אם כן למה זה נ\"ט כדי למעוטי את התפלה ומאי אירייא משום למעט אפילו קיומי נמי ש\"ד ובשלמא לדעת יש מי שאומר שכתב מרן דרבינו פסק כר\"ע ניחא שפיר ואולי נאמר שהוצרך לטעם זה כדי להתיר אפילו היכא דעביד בחנם דאף ע\"ג דאסור ליתן להם מתנת חנם כדקי\"ל כר\"י כמ\"ש רבי' בפ' יו\"ד מה' ע\"ז כל למעוטי תפלה ש\"ד כנ\"ל ודע שלדעת מרן דס\"ל דבמקיים ע\"י מעשה אפי' רבנן מודו צ\"ל דההיא דעוקרין עם הנכרי לא מיקרי מקיים ע\"י מעשה ושלא כמ\"ש התוס' שם בד\"ה ר\"ע דאל\"כ מאי פריך אי רבנן מאי אירייא עוקרין כו' הא בקיים ע\"י מעשה אפילו רבנן מודו ומש\"ה הוצרך בבריית' לטעמא דלמעט את התפלה ולדעת יש מי שאומר שכתב מרן ז\"ל עכ\"ל דההיא דעוקרין חשיב מקיים על ידי מעשה כדעת התוס' ז\"ל ובמה שכתב מרן ז\"ל ויש מי שאומר דלמאי דאמרי' בריש מ\"ק כולה ר\"ע כי אמר ר\"ע המקיי' לוק' דוקא בעושה מעשה כגון מנכש או מחפה אבל המקיים שלא ע\"י מעשה אינו לוקה וק\"ל דאם כן מנ\"ל שאסור כו' יש לדקדק טובא דמאי קו' הא בכל התורה כולה קי\"ל דלאו שאין בו מעשה אע\"ג דעובר בלא תעשה אין לוקין עליו כנודע ואם כן מאי ק\"ל דא\"כ מנ\"ל דאסור ואדרבא טפי הו\"ל להק' דלמה זה כתב רבינו ואסור לאדם לקיים כו' דמשמע דליכא אלא איסורא בעלמא אבל בל\"ת אין עובר עליו והו\"ל לומר דהמקיים כלאים אע\"פ שעובר בל\"ת אינו לוקה כדרך שכתב גבי נותר ובכל לאו שאין בו מעשה ועוד יש להבין בדברי מרן ז\"ל דאדק\"ל לדעת יש מי שאומר תקשי ליה לדידיה נמי דלפי מה שפסק כרבנן דבמקיים ע\"י מעשה דוקא חייב ובשלא ע\"י מעשה פטור אבל אסור דאם כן איסורא מנ\"ל ותו יש לדקדק שדברי יש מי שאומר הללו הן הן דברי רש\"י והתוס' פרק בתרא דע\"ז שכתבו דר\"ע דוקא מיירי במקיים ע\"י מעשה ולמה זה כתבו בשם יש מי שאומר והנראה אצלי שנעמוד על סודו של מרן ז\"ל כשנדקדק בדבריו במ\"ש דוקא בעושה מעשה כגון מנכש או מחפה כו' דלמה זה הוצרך לפרש ענין מקיים ע\"י מעשה מה הוא והלא סתמו כפירושו וכדרך שאמרו בירושלמי ותו שהרי מקיים ע\"י מעשה משכחת לה באופן אחר כגון שעשה גדר סביב לה וכמ\"ש רש\"י בפרק השוכר ולמה כתב אופן מקיים ע\"י מעשה במנכש ומחפה גרידא ולכן הנראה אצלי שדבריו באו בדקדוק וכונתו ז\"ל לומר דאפי' לר\"ע דאמר אף המקיים ה\"ד במקיים ע\"י מעשה כגון מנכש או מחפה דעביד מעשה בגופן של זרעים גופייהו אמנם היכא דלא עביד מעשה בגופן של זרעים אפילו עשה גדר סביב לה אפי\"ה לא מחייב משום מקיים וה\"ט דס\"ל דכיון דקרא כתי' שדך לא תזרע כלאים דוקא זריעה א\"כ כי מייתינן מדרשא דכלאים שדך לא ה\"ד במקיים דעביד מעשה בגופן של זרעים דומיא דלא תזרע אמנם היכא דאינו עושה מעשה בזרעים גופייהו אע\"ג דקא עביד מעשה א\"ה לא מחייב דדומייא דזריעה דוקא הוא דאסר רחמנא והוצרך היש מי שאומר לזה משום דלישנא דרבינו שכתב ואם קיימן אינו לוקה סתמא משמע בכל אופן מקיים ואפי' מקיים עי\"מ שעושה גדר סביב לה דאל\"כ הו\"ל לרבינו למיהב טעמא דמה שאינו לוקה הוא משום דהוי לאו שאין בו מעש' כדרך שכתב בכל לאו שאין בו מעשה אלא ע\"כ דבכל אופן קאמר דאינו לוקה והיינו משום דקרא לא אסר אלא דוקא במנכש או מחפה דעביד מעשה בזרעים עצמן והיינו שלא כתב רבינו אלא איסור גרידתא ולא כתב עובר בל\"ת כדרכו בכל המקומות והשתא היינו דק\"ל למרן ז\"ל שפיר דאם כן מנ\"ל שאסור משום דבשלמא בכל לאוין שאין בהן מעשה דעלמא דאמרינן דעובר בל\"ת ואינו לוקה ה\"ט משום דבפי' אזהר רחמנא עליה אפילו אין בו מעשה אלא דאפ\"ה אינו לוקה משום דלא דמי לאויה ללאו דחסימה דעביד מעשה אמנם לדעת היש מי שאומר דפיטורא דמקיים שלא על ידי מעשה לאו היינו משום דהוי לאו שאב\"מ שהרי אפי' היכא דעביד מעש' דהיינו שעשה ג\"ס אפ\"ה קאמר דפטור מטעמ' דכי אזהר רחמנא מקיים היינו דוקא דומייא דזריעה א\"כ איסורא גופיה מנ\"ל כיון דבהא לא אזהר רחמנא ונמצא אם כן שדברי היש מי שאומר הללו רחוקים הן מדברי רש\"י והתוס' ז\"ל שלדעת רש\"י אפי' בעושה גדר סביב לה מחייב ר\"ע ולדעת היש מי שאומר לא מחייב אלא דוקא במנכש ומחפה ומאי דלא ק\"ל למרן ז\"ל לפי דרכו שכת' דלרבנן במקיים ע\"י מעשה מודו דמחייב וכי פטרי רבנן במקיים שלא ע\"י מעשה דאם כן איסור' מנ\"ל ה\"ט משום דלפי דרכו ז\"ל איכא למימר שפיר דודאי כי דרשינן סמיכותא דכלא' שדך לא משמעותא משמע שלא ימצא כלאים בשדהו ואף הוא מחוייב לחזור אחריו לבער קוצים מן הכרם וכל שלא ביערם הרי הוא עובר אלא דבהא פליגי ר\"ע ורבנן דר\"ע ס\"ל דדרשה גמורה היא וחייבין עליה כזריע' עצמה ורבנן ס\"ל דאין מקרא יוצא מידי פשוטו שדך לא תזרע היינו זריעה ממש או מנכש ומחפה דעביד מעשה בזרעים עצמם ודרשה דכלאים שדך לא לא אתא אלא לאיסור בעלמ' וה\"ז דומה לחצי שיעור דמרבינן לה מרובייא דכל חלב ואינו אלא איסורא בעלמא אמנם לדעת היש מי שאומר שכ' מרן דס\"ל דאפי' ר\"ע לא מחייב אלא במנכש ומחפה וע\"כ משום דס\"ל דדרשא דכלאים שדך לא מיירי דוק' במנכש ומחפה אמנם במקיי' שלא ע\"י מעשה בהא לא אזהר רחמנא ק\"ל שפיר דכיון דבהא לא מיירי קרא א\"כ איסורא מנ\"ל זה הנ\"ל כפתור ופרח ליישב דברי מרן ז\"ל ואולם דברי התוס' ז\"ל דפ\"ב דע\"ז תמוהים הם בעיני שהק' לפרש\"י שפי' דהמקיים בכלאים דלוקה לר\"ע ה\"ד בדעביד מעשה שעשה להם על ידי סייג וז\"ל וא\"ת האיך ס\"ד להוכיח דלעקור היה איסור כו' התם הוא שעושה מעשה באיסור שעושה גדר אבל הכא אין כאן מעשה כלל באיסור כו' יע\"ש והשתא ק\"ט דמאי קושיא נימא דס\"ל לרש\"י דקרא דדרשינן שדך לא בכל מקיי' אזהר רחמנא ואפילו שאין בו מעשה אלא דלענין מלקות הוא דקאמר רש\"י ז\"ל דלא לקי אלא דוקא בעושה מעשה אבל בשאינו עושה מעשה אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה אבל הא מיהא עובר בל\"ת כדין לשאב\"מ דעלמ' ובדוחק יש ליישב דהיינו דק\"ל דבשלמא לפי' הערוך שכתב דאף המקיים דקאמר ר\"ע בפשיטות מיירי ואפילו בשלא ע\"מ היינו דס\"ד להוכיח שפיר כיון דס\"ל לר\"ע בהדיא דאפי' במקיים שלא ע\"מ אזהר רחמנ' אמנם לפירש\"י שפי' דאף המקיים דר\"ע לא מיירי אלא במקיים על ידי מעשה אם כן מסתבר לומר דקרא דכלאים שדך לא אפי' לרבי עקיבא לא אזהר רחמנא אלא היכא דעביד מעשה דומיא דזריעה אבל היכא דלא עביד מעשה אפילו רבי עקיבא מודה דאפושי פלוגתא לא מפשינן כנ\"ל ודע שרש\"י ז\"ל במכות נראה בהדייא שהוא סובר כפי' הערוך ז\"ל דלר\"ע המקיים כלאים בכרם אפילו מבלי מעשה חייב דס\"ל לר\"ע דלאו שאין ב\"מ לוקין עליו שכתב בד\"ה מי וזה לשונו אי לאו דאמרי לך חורש דמחייב משום כלאים לאו משום זורע אלא משום מקיים דשביק להו ולא עקר להו יע\"ש והדבר תמוה דמלבד משה\"ק התוס' לפי' הערוך דר\"ע ס\"ל דלאו שאין ב\"מ אין לוקין עליו עוד אני תמיה ממש\"כ רש\"י שם בד\"ה אי לאו וז\"ל והודה לך דמחפה חייב משום זורע לכ\"ע דמדקאמר רבי ינאי המחפה בכלאים לוקה ולא קאמר מקיים בכלאים לוקה ש\"מ דעדיף ליה מחפה ממקיים דמחפה כזורע חשיב ליה כו' והיותר ק\"ט דאכתי נימא דטעמא דרבי ינאי דקאמר המחפה בכלאים לוקה משום מקיים הוא וכר\"ע ולא משום זורע הוא ומאי דנקט רבי ינאי מחפה ולא מקיים משום דר\"י וכל החבורה ס\"ל דלאו שאב\"מ אל\"ע כדקיי\"ל בעלמא ומש\"ה נקט דוקא מחפה דעביד מעשה ולכן הנראה אצלי שדעת רש\"י ז\"ל כדעת ה\"ה שכתב בפ' י\"ג מה' שכירות ליישב דעת רבינו שכתב דאם חסמה בקול לוקה דאע\"ג דהוי לאו שאין בו מעשה ותירץ דשאני החסימה כיון שישנה במעשה גמור אף החסימה בקול הויא כמעשה יע\"ש וא\"כ ה\"נ גבי מקיים כלאים כיון דאפשר לעבור עליו ע\"י מעשה דעביד לה סייג אפילו היכא דלא עביד מעשה נמי חייב ועיין בהרב מש\"ל פ\"ד מה' מו\"ל ד\"ד הן אמת דק' לדברי ה\"ה ז\"ל ממה שפסק רבינו פ\"ה מה' חו\"מ דהמניח חמץ ברשותו אינו לוקה אלא א\"כ חמצו בידים ובהדייא אמרו בתוספתא הביא ה\"ה שם המניח חמץ ברשותו והמקיים בכלאים אינו לוקה מטעמא דהוי לאו שאין בו מעשה אע\"ג דאפשר לעבור עליו ע\"י מעשה וצ\"ע כעת ועיין מ\"ש רש\"י בפ\"ק דמ\"ק ד\"ג ע\"ב ד\"ה אף המקיים שדבריו סותרים למ\"ש בע\"ז וצ\"ע:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> לפי </b> מה שהסיק הרב פה דמתניתין אתי' כרבי עקיבא בהאי דחריש וקציר תשבות. וכן מוכח דעל כרחך בהאי דאמר ר\"ל אי לאו דקילסך כו' ה\"א ר\"ע היא דאמר המקיים בכלאים לוקה. וא\"כ קשיא תינח כלאים. שביעית מאי איכא למימר. וע\"כ כדעת המפרש דחורש בשביעית לוקה. וקשיא הא אי אפשר לרבי יוחנן לומר הכי דהא רבי יוחנן הוא האי מאן דאמר דסבירא ליה חורש בשביעית אינו לוקה (וזה אפשר לומר דהוי כונת המהרש\"א בקושייתו) לא מיבעיא לחד תירוצא בתוס' במועד קטן (ד' ב') ד\"ה ר' אליעזר שכתבו דמוכח דר' אלעזר הוא המ\"ד דסובר לוקה אלא אפילו לתרוצא השני שם דכתבו דלא מוכח מידי. מ\"מ הרי מפורש בירושלמי בהדי' בסנהדרין דרבי יוחנן סובר חורש בשביעית אינו לוקה. וכן הביא האי ירושלמי רבינו לקמן פ\"א מהלכות שמיטה ויובל הלכה א' עיין עליו. קשיא לי הא ע\"כ מתניתין לאו ר\"ע בזה. דהא רבינו הקשה בפרק ח' מהל' מ\"א הלכה ויו על הש\"ס מכות שם דאמרינן בסוף הסוגי' האי תנא איסור כולל לית לי' איך חל איסור י\"ט על שביעית דקדים. ואי דאיירי בי\"ט של ר\"ה. מ\"מ הרי איסור לחרוש שלשים יום קודם ר\"ה והסיק דמתני' איירי בעשר נטיעות דבשבילן מותר לחרוש. וכל זה לר' ישמעאל דאית ליה איסור חרישה מהל' למשה. אבל לרבי עקיבא דס\"ל איסור חרישה מבחריש ובקציר אין כאן הלכה כלל בעשר נטיעות. כמו שמסיק הש\"ס מ\"ק (ד\"א) הלכתא לרבי ישמעאל קרא לרבי עקיבא ואמרתי בחדושי בזה גרגיר אחד דריש לקיש הכי אזיל לשיטתי' בזה. דהא ריש לקיש אית לי' שבועות (כ\"ד א') היכי אמרינן איסור כולל. באיסור הבא מאליו. באיסור הבא מעצמו לא אמרינן א\"כ לפי דברי ריש לקיש ל\"ק היאך חל איסור י\"ה על איסור שביעית הא י\"ל דחל בכולל כיון די\"ט גם שאר מלאכות אסור. וכמ\"ש רבינו שם בעצמו ול\"ק הא ע\"כ המתניתין לית לי' איסור כולל. דאל\"כ לתני שבועה שלא אחרוש בין בחול בין בי\"ט. וע\"כ האי תנא א\"כ לית ליה כדמסיק הש\"ס במכות זה ליתא לדברי ר\"ל די\"ל דלהכי לא חייל גבי שבועה כיון דהוי איסור הבא מעצמו. אבל באיסור הבא מאליו כמו י\"ט ושביעית מודה המתניתין דחל בכולל וכן כתב הריטב\"א שם בפי' ע\"ע. וא\"כ הכי קאמר ריש לקיש אי לאו דקילסך גברא רבה. ה\"א כלומר אנכי אמרתי מתניתין מני רבי עקיבא ודאי לדידך הוי מוכח דמחפה הוי זורע דאל\"כ קשיא תינח כלאים. שביעית מא\"ל. ואי בזה נמי כר\"ע וחורש בשביעית לוקה. הא ע\"כ מתניתין כרבי ישמעאל בזה דלא דרשינן חריש וקציר לחריש' של ערב שביעית אלא הלכה למשה מסיני הוא. דאם לא כן לא משכחת שביעית וי\"ט דהא לא חייל בכולל. וע\"כ בב\"א איירי והיינו בי\"ט של ר\"ה ואו בי' נטיעות ואו בזמן שאין בית המקדש קיים דמותר לחרוש עד ערב ראש השנה. ואם מתניתין כרבי ישמעאל בזה הרי חורש בשביעית אינו לוקה וע\"כ דמחפה הוי זורע. אבל לדידי יש לומר מחפה לאו זורע ומשום מקיים. והמתני' אתי' נמי בזה כרבי עקיבא דחורש בשביעית לוקה. ובאמת לא הוי שביעית וי\"ט בב\"א אלא חל בכולל. ומתניתין איסור כולל אית לי' זולת גבי שבועה ל\"ל למתניתין כולל משום דהוי איסור הבא מאיליו ועיין עוד בדברינו בדברי רבינו פ\"ה מהל' מ\"א הלכה ויו בסוף דבריו שם עיין היטב. וזה לא קשיא אי מתניתין כר\"ע הא רבי עקיבא לית ליה כלל איסור חל על איסור כמו שמוכח בסוגי' דחולין (ק\"א ב') זה לא קשי' דמתני' סבירא לי' כוותי' בחדא. ופליג עלי' בחדא. אבל בהך דחורש כולה חדא מילתא ונקשרים הענינים בעצמם ודוק והבין:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שסד) </b> דקשה לדברי ה\"ה ז\"ל ממה שפסק רבינו פ\"ה מה' חו\"מ דהמניח חמץ ברשותו אינו לוקה אלא א\"כ חמצו בידים כו'. במקום אחר הארכתי בזה גם כתבתי על הגליון בס' מגלת ספר דלא דמי חמץ לחסימה דעד כאן לא קאמר ה\"ה ז\"ל אלא היכא דעכשיו בידו לעבור ע\"י מעשה ממילא לוקה כאילו עשה מעשה דהא בהמה זו עצמה שחסמה בקול הרי היה בידו לחסמה בפועל ממש בידו משא\"כ חמץ שהניח ברשותו ולא השביתו קודם פסח תו א\"א לו לעבור עליו ע\"י מעשה אע\"ג דיכול לחמץ עיסה חדשה או לקנות חמץ במעשה מ\"מ הא בחמץ זה שהוא שלו תו אין בו מעשה במציאות: (מנ\"ה מו\"ז זצ\"ל בחלוקו כוון לדברי הנוב\"י מה\"ת או\"ח סי' ע\"ו עיי\"ש). גם פלפלתי בסברת הרא\"ה ז\"ל שהיא להיפך מסברא זו והיינו דהיכא דמשכחת לה לעבור על הלאו בשב ואל תעשה אפי' בדעביד מעשה שוב אינו לוקה ואכמ\"ל:<br><b> (שסה) </b> ונראה דלפי מה שפסק רבינו ז\"ל כו'. דאפי' בזא\"ז חייב כו'. תמהני אם בא להוכיח מסתמיות הלשון דעל כוי לא משכחת לה לעולם דלוקה ואפי' בשהרביעה על חיה ועל בהמה בזה אחר זה א\"כ הא יש להוכיח נמי דאפי' אם הרביעה עם בהמה וחיה בבת אחת דהיינו שבידו האחת הכניס בהמה כמכחול בשפופרת דכוי ובידו השני' הכניס חיה כמב\"ש דכוי בב\"א או להיפך דג\"כ אינו לוקה ולמה לי' לאתויי עלה מטעם דהתראת ספק שמה התראה הרי בבת אחת לכ\"ע חייב ור\"א דס\"ל לחד תנא אליבא דר' יהודה ביבמות דף ק\"א ע\"א דאפי' בקלל או הכה שניהם בבת אחת נמי פטור היינו משום דיליף ברכה דלמטה מדלמעלה ומקיש הכאה לקללה אבל בלא\"ה ליכא למ\"ד דבבת אחת פטור ועכ\"ר צריך אתה לומר דהרמב\"ם לא קאמר ואין לוקין אלא כפשוטו ולא לעולם דהא משכחת לה בבת אחת דלוקה וא\"כ ה\"נ י\"ל דאפי' בזה אחר זה נמי לוקה משום דהתראת ספק שמה התראה: אבל באמת לא מצאנו בפירוש דס\"ל להרמב\"ם ז\"ל דהתראת ספק שמה התראה בכהאי גוונא היכא דיש ספק בגוף העבירה דהא דפסק כר\"י בנשבע שלא אוכל זו אם אוכל זו ואכל להאיסורא ואח\"כ אכל להתנאי דחייב עיין בפ\"ד הי\"ז מה' שבועות שאני התם דאין שם ספק בגוף האיסור אלא דהדבר תלוי בדעת הנשבע אי יאכל להתנאי או לא יאכל וכן בנותר אי ישרפנו או לא ישרפנו משא\"כ בכוי כיון דהספק הוא בגוף האיסור שגם המרביע לא ידע אם הוא עובר או לא בזה לא מצינו כלל שיפסוק הרמב\"ם ז\"ל מידי:<br><b> ואע\"ג </b> דת\"ק ור' יהודה פליגי בהא מלתא מ\"מ הא ר' יוחנן ור\"ל לא פליגי בהא מלתא מידי וניהו נמי דר\"ל לא ס\"ל לחלק בזה דהא קאמרינן במכות דף ט\"ז ע\"א דר\"ל ס\"ל כאידך תנא דר\"י דס\"ל דבזה אחר זה פטור מ\"מ הא ר' יוחנן שפיר מחלק ביניהם ומש\"ה אע\"פ דס\"ל לר' יוחנן גבי נותר דהתראת ספק שמה התראה מ\"מ ס\"ל בהכה את זה כו' דפטור משום דבכה\"ג דאיכא ספק על גוף העבירה ס\"ל לר' יוחנן דלא שמה התראה: וראיה לסברתינו זו מדברי התוס' יבמות דף פ' ע\"א בד\"ה נעשה סריס כו' שכתבו וז\"ל אע\"ג דבשעת התראה היה ספק כו' ע\"ש וקשה דהאי מאי קושיא היא וכי כעורה זו הסברא לומר דרב ס\"ל כר' יוחנן דקיי\"ל כוותי' דהתראת ספק שמה התראה אלא עכ\"ר צ\"ל משום דבכה\"ג דאיכא ספק על גוף האיסור אפי' לר' יוחנן אמרינן דלא שמה התראה וה\"ה בכוי וכדומה דבזה אחר זה פטור: ועוד ראיה לדברינו מדברי הרמב\"ם גופיה ממ\"ש בפ\"ה ה\"ב מהלכות שבועות בנשבע על אחרים שיעשו כך וכך או לא יעשו וז\"ל ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק הוא שאין לוקין עליה כו' עכ\"ל וקשה דהרי הרמב\"ם ז\"ל כר' יוחנן פוסק דהתראת ספק שמה התראה אע\"כ צ\"ל דדוקא בדבר התלוי ברצון המותרה אמרינן דשמה התראה. וא\"כ הרי הדברים ק\"ו השתא ומה התם דאע\"פ שהדבר עומד להתברר אם ישמעו ממנו האחרים או לא ואפ\"ה אמרינן דלא שמה התראה א\"כ מכש\"כ בכוי שאינו עומד להתברר לעולם (ועיין בלחם משנה שם) דודאי אמרינן דלא שמה התראה: ונמצא לפ\"ז דכיון דר' יהודה גופיה ס\"ל דהתראת ספק לא שמה התראה גבי הכה את זה וחזר והכה את זה ואפ\"ה קאמר גבי נותר דאינו לוקה מטעמא דהוי ניתק לעשה מכלל דמשום התראת ספק אי אפשר למפטרי' היינו משום דהספק דהתם הוא תלוי ברצון המותרה דבכה\"ג בלבד שמה התראה אבל היכא דתלוי בדעת אחרים הוי כאלו הספק הוא בעיקר האיסור ואמרינן דלא שמה התראה וא\"כ לפ\"ז כיון שפסק הרמב\"ם בפ\"ה מה' שבועות הנ\"ל דבתלוי בדעת אחרים הוי התראת ספק ולא שמה התראה א\"כ תו לא צריך להביא בהלכות ממרים דבהכה את זה וחזר והכה את זה הוא פטור משום דזה כבר נלמד ממ\"ש בפ\"ה מהלכות שבועות הנ\"ל ובזה נתיישב קושייתו של הרב הגאון המחבר ז\"ל:<br><b> אמר </b> עקיבא סופר נ\"ה המלה\"ד דברי מו\"ז ז\"ל נפלאו ממני הא בש\"ס חולין (פ\"ב צ\"א ע\"א) מוכח דהש\"ס לא ס\"ל חילוק זה שכתב מו\"ז ז\"ל דמקשי על ר' יהודה מ\"ט מחייב באכל גיה\"נ מזה כזית ומזה כזית הא ס\"ל ה\"ס ל\"ש התראה בהכה את זה וחזר והכה את זה ומשני סבר לה כאידך תנא דר' יהודה דאמר ה\"ס שמה התראה דתניא לא תותירו ממנו עד בקר וכו' עיי\"ש ולפי חלוקו של מו\"ז זצ\"ל אכתי תקשי הא באכל גיה\"נ למאי דס\"ד דספוקי מספקא ליה הספק הוא בגוף האיסור ול\"ד לנותר דהדבר תלוי ביד המותרה אם ישרפנו או לא משמע דהש\"ס ס\"ל שאין לחלק כחלוקו של מו\"ז ז\"ל ועוד ראיה מדברי התוס' נדה מ\"ו ע\"ב ד\"ה ר\"י ור\"ל דאמרי וכו' שהקשו והא סבר ר\"ל התראת ספק ל\"ש התראה עיי\"ש והנה לפי חלוקו של מו\"ז ז\"ל דר' יוחנן אזיל ומודה אם הספק בגוף העבירה דה\"ס ל\"ש התראה מדוע לא הקשו התוס' גם לר' יוחנן הא הוי ה\"ס שמא לא יביא ב' שערות עד ג' שנים והוי ספק אם אכל הקדש אלא מוכח דליתא לחילוק זה. אמנם גברא רבא אמר מילתא אין מזניחין אותו די\"ל דסוגיא דחולין אזלא אליבא דר\"ל ומו\"ז ז\"ל כתב חלוקו רק אליבא דר' יוחנן כמו שכתב פה. ומה שהעירותי מדברי התוס' נדה מ\"ו ע\"ב ד\"ה ר\"י ור\"ל נלע\"ד לישב דלכאורה קשה על דברי התו' הללו מדבריהם מיבמות דף פ' ע\"א בד\"ה נעשה סריס שכתבו דל\"ה בכה\"ג התראת ספק כיון דאיגלאי מילתא שהיה גדול בשעת התראה וכבר הקשה המל\"מ בפט\"ו מהלכות סנהדרין הלכה ד' דבריהם אהדדי והניח בצ\"ע. אמנם נלע\"ד לישב שהתוס' ביבמות כתבו סתמא דזה ל\"ה ה\"ס כיון דאיגלאי מילתא למפרע וליכא להוכיח דרב ס\"ל ה\"ס שמה התראה (ועיין חולין פ\"א דרבא שהוא בתרא ס\"ל ה\"ס ל\"ש התראה) אך בנדה מ\"ו ע\"ב הקשו בפירוש לר\"ש בן לקיש ולדידיה ליכא לתרץ כמו שכתבו ביבמות דאיגלאי מילתא למפרע דהא ר\"ל לשטתו ביבמות ריש פרק החולץ דס\"ל איגלי מילתא למפרע לא אמרינן. ולפ\"ז יש לקיים סברת מו\"ז ז\"ל דבספק בגוף העבירה גם ר' יוחנן מודה דה\"ס ל\"ש התראה ומה שלא הקשו התוס' בנדה גם לר' יוחנן משום דלדידיה יש לתרץ כמו שכתבו ביבמות דהיכא דאיגלאי מילתא למפרע ל\"ה התראת ספק ע\"כ הקשו רק לר\"ל ונזקקו לתירוץ אחר עיי\"ש כנלע\"ד לאמר בדרך הפלפול: ע\"כ הגה\"ה:<br><b> אלא </b> דאכתי קשה מה שהשמיט הרמב\"ם ז\"ל דינא דהכה שניהם בבת אחת דהא אמרינן ביבמות בדף הנ\"ל דפליגי תרי תנאי אליבא דר' יהודה ולאידך תנא אפי' בבת אחת פטור משום דילפינן מטה ממעלה ומקשינן הכאה לקללה וכנ\"ל וא\"כ הרי היה להרמב\"ם ז\"ל להביא מאי דינו של הכה שניהם בבת אחת וכן הקשה הנוב\"י מה\"ת חאהע\"ז סי' ע\"ז ע\"ש: ומה שהקשה שם על מה דהשמיט הרמב\"ם ז\"ל דינא דהכה את זה וחזר והכה את זה מתרץ שם הגאון הנ\"ל בענין אחר והוא עפ\"י נוסחא משובשת בהרמב\"ם בסוף הלכה ב' בפ\"ה מה' שבועות הנ\"ל שכתוב שם בזה\"ל ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עליה אא\"כ היה לאו שבו מפורש בתורה וקאמר הגאון הנ\"ל דדוקא בלאו שבא האזהרה על התראת ספק אמרינן דשמה התראה והיינו בנותר ולא היכא דמשכח הלאו בודאי נמי וע\"ש אבל אפשר דיפה כיון הגאון ז\"ל מווילנא שהוא מגיה בדברי רמב\"ם אלו שכצ\"ל ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עליה. ואח\"כ הוי לאו שאין בו מעשה. (והיינו שהיה כתוב כ\"ז בר\"ת ונתחלפו האותיות) הן אמת שגם על הגהה זו יש לפקפק הרבה ואכמ\"ל: ודע דמה שכתבתי בהתחלת הגהתי זו דמשכחת לה איסור בת אחת בהרבעה דכוי כגון דבידו אחת הכניס בהמה כמכחול בשפופרת דכוי ובידו השניה הכניס חיה בכוי או להיפך כתבתי כן עפ\"י דברי רש\"י ביבמות דף ק\"א ע\"א בד\"ה בבת אחת כו' שכתב שם וז\"ל שחבטן במקל בהכאה אחת ע\"ש אבל לפי מה שפירש\"י במכות דף ט\"ז ע\"א בד\"ה בבת אחת וז\"ל בהתראה אחת בתוך כדי דיבור דהו\"ל התראת ודאי דממנ\"פ חד מנייהו אבוהו הוא וע\"ש. (וצע\"ק על רש\"י ז\"ל בשנותו את טעמו). פשיטא דקשה טפי לפ\"ז על הרב המחבר ז\"ל דדייק מדברי הרמב\"ם ז\"ל דלא משכחת לה מלקות בכלאים דכוי והרי בהתראה תוך כ\"ד ודאי משכחת לה וא\"כ אפי' אי נימא דלא שכיח שיכניס בבת אחת שני מינים בהמה בכוי וחיה בכוי או להיפך ומש\"ה נקט הרמב\"ם ז\"ל סתמא דאין לוקין על הרבעה דכוי מ\"מ הא בהתראה תוך כדי דיבור שפיר משכחת לה וא\"כ למה סתים הרמב\"ם ז\"ל דאין לוקין על כוי אי דיוקו של המחבר הוי דיוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הזורע </b>\n<b> זרעים כלאים וכן המרכיב אילנות כו'.</b> כ\"כ הטור ז\"ל ס\"ס רצ\"ד וכתב מרן הב\"י ז\"ל שם וז\"ל והטעם שהן מדמין הרכבת האילן לכלאי זרעים שהן מותרין באכילה ע\"ש וק\"ל על דבריו שהרי בפרק כל הבשר דקט\"ו פרכינן כלאי זרעים ליתסרו דהא תיעבתי לך הוא כו' ומשנינן איתקוש לכלאי בהמתך היוצא ממנה מותרת אף שדך היוצא ממנו מותר וכלאי בהמה גופה מנ\"ל מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי ע\"כ הרי מבואר מסוגיא הלזו דהרכבת האילן פירותיהן מותרים באכילה שהרי עיקר היקשא דבהמתך לא תרביע כלאים כו' להרכבת האילן הוא דאתא כדאיתא בקידושין דל\"ט מה בהמתך בהרכבה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בח\"ל אף שדך נוהג בין בארץ בין בח\"ל ואדרבא בכלאי זרעים לא כתיב בהדיא היתרא אלא משום דילפינן מהרכבת האילן דכי היכי הרכבת האילן מותר באכילה ה\"נ כלאי זרעים ודוקא לענין ח\"ל הוא דמעטינהו קרא ממעוט' דשדך וא\"כ איך כתב מרן ז\"ל דהיינו טעמא דרבינו והטור מפני שהן מדמין הרכבת האילן לכלאי זרעים והלא נהפוך הוא דעיקר היתרא בהרכבת האילן כתיבה וכלאי זרעים הוא דילפינן מהרכבת האילן ועיין בתוס' ב\"ב דכ\"ד ע\"א ד\"ה סאה שכ' בתוך דבריהם וז\"ל מה שפי' שאם נשרשו אין להם תקנה אגב חורפיה לא עיין דלא אמר הכי בפרק כל שעה אלא גבי כלאי הכרם אבל כלאי זרעים מותרים באכילה ובהנאה כדמשמע בפ' כ\"ה דפריך אלא מעתה כלאי זרעים ליתסרו ודבריהם לעין הקורא הוא מן המתמיהין במ\"ש כדמשמע בפרק כ\"ה שהרי בפי' אתמר התם דכלאי זרעים מותרין באכילה ואולם לפי האמור מקום יש בראש ליישב דבריהם דמש\"ה כתב כדמשמע משום דא\"ל דמאי דקאמר בגמרא כלאי זרעים ליתסרו להרכבת האילן קרי כלאי זרעים וכמו כן כתבו התוס' בפ\"ט דשבת דפ\"ט ע\"ב ד\"ה מנין ע\"ש ודוקא הרכבת האילן דעיקר היקש' דבהמתך להרכבת האילן הוא דאתא כדאיתא בקידושין הוא דשרינן באכילה אבל כלאי זרעים ה\"נ נימא דאסור באכילה מיהו עיקר דבריהם תמוהים למה זה הוצרכו להביא ראיה מפ' כ\"ה והלא משנה שלימה שנינו ריש פ\"ח דכלאים כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים ומותרים באכילה וכ\"ש בהנאה ובדוחק יש ליישב דאי ממתניתין הו\"א דהא דקתני מותרין באכילה ה\"ד שצמחו מעצמם דלא קא עבר אלאו דשדך לא תזרע ואאסיר לקיימ' דסמיך ליה קאי דאע\"ג דאפי' צמחו מעצמם אסורין מלקיים מותרין הם באכילה אמנם בזרעיה בידים דקא עבר אלאו דשדך אסורים באכילה ובהכי נתיישבו דברי רשב\"ם ז\"ל כמובן להכי הוצרכו להביא ראיה מההיא דפ' כ\"ה דאפילו היכא דעבר על הלאו מישרא שרי כנ\"ל ועיין בתוס' פ' מרובה דפ\"א ע\"א ד\"ה במ' שהקשה שם לפירוש רש\"י דאין מחייבין משמע דאין איסור בהנאתו כו' ודבריהם תמוהים שסותרים למ\"ש הם עצמם בב\"ב ובמתני' דריש פ\"ח דכלאים והנר' אצלי שט\"ס נפל בדבריהם ובמקום בהנאתו באל\"ף צ\"ל בהנחתו וכוונתם להק' דאין מחייבין משמע דאין איסור בהנחתו ומותר לקיימו ועיין בהרב תיו\"ט בריש פרק קמא דשקלים ופ\"ב דכלאים משנה ה' ודוק ועיין במ\"ש מרן הב\"י ריש סי' רצ\"ז וז\"ל הנולד מכלאים מותר בהנאה ובאכילה כו' כ\"כ הרמב\"ם וכן משמע בפ\"ב דבכורים דכוי חלבו אסור משמע דבשרו מותר ע\"כ והן דברי' תמוהים דלמה זה הוצרך להביא ראיה ממשמעות דורשין ממתני' דפ\"ב דביכורים והלא תלמוד ערוך בפ' כ\"ה דכלאי בהמה שרו כמ\"ש וצ\"ע גם מש\"כ וכן משמע פ\"ב דביכורים ק\"ט דמאי משמע דקאמר הרי בהדייא מבואר דבשרו מותר ואפשר דה\"ט משום דאיכא למידחי דמתני' דביכורים אתיא כמ\"ד כוי בריה בפני עצמה ועיין בתוס' פ\"ק דקידושין ד\"ב ד\"ה לא לחיה ומ\"מ לא ידעתי אדמייתי ראיה מרן ז\"ל מסיפא דקתני חלבו אסור אמאי לא מייתי ראיה מרישא דמתני' דהתם דקתני ודמו טעון כיסוי הרי בהדייא דהותר באכילה ודוק ובגופא דשמעתתא דפ' כ\"ה קל\"ט דמדהוצרך להוכיח דכלאי בהמה שרו מדאסר רחמנא כלאי' לגבוה אמאי לא משני עדיפא מינה דבפירוש שרי רחמנא להדיוט מדאמרינן פ' הזרוע דקל\"ב גבי מתנות כהונה שור מה ת\"ל אם שור לרבות את הכלאים ואי כלאי בהמה אסורין באכילה פשיטא דאינו חייב במתנות כהונה כדאמרינן פ' ראשית הגז דקל\"ה ע\"ב חומר בראשית הגז שנוהג בטריפה משא\"כ במתנות וליכא למימר דתלמודא ה\"פ דכיון דכלאי בהמה דבר שתעבתי לך הוא מנ\"ל דשרי אימא דאסור ואם שור דגבי מתנות כהונה ע\"כ איצטריך לדרשא אחריתי וכעין זה כ' התוס' פ' או\"ב דע\"ח ע\"ב ד\"ה או לרבות את הכלאים שהקשה דהיכא פריך התם ואימא במוקדשין אין בחולין לא הא מדאצטריך או לרבות את הכלאים ע\"כ בחולין איירי דכלאים בקדשים ליכא ותירצו דאי הוה מוקמינן קרא דאו\"ב במוקדשין ע\"כ היה דרשינן או לדרשא אחריתי ע\"ש דהא ודאי ליתא דא\"כ מאי משני מדאסר רחמנא כלא' לגבוה הא מאי דאסר רחמנא כלאים לגבוה לאו בפי' איתמר אלא מדרשא דאו כשב או עז נפקא לן כמ\"ש רש\"י וא\"כ אכתי תיקשי דכלאי בהמה מנ\"ל דשרי אימא דאסור מקרא דלא תאכל כל תועב' ואו דגבי שור או כשב איצטריך לדרשא אחריתי וצ\"ע ודע דמסוגייא הלזו קל\"ט על מ\"ש הרא\"ם סדר ראה גבי צורם אוזן בכור דמקרא דלא תאכל כל תועבה לא מתסר אלא דוקא היכא דנפל בו מום על ידי אחרים ואפילו ע\"י גוי אבל היכא דנפל בו מום מעצמו משרא שרי ע\"ש באורך והשתא לפי דבריו ק\"ט מאי משני בגמרא מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי אכתי נימא דכלאי בהמה אסירי מקרא דלא תאכל כל תועבה מיהו ה\"ד היכא דנרבע על ידי אדם ואפי' ע\"י גוי אמנם היכא דנרבעו ע\"י עצמם שרי וקרא דאסר כלאים לגבוה אצטריך לאסור אפילו נרבעו מעצמם דליכא משום לא תאכל כל תועבה ועוד יש לעמוד בזה והדברים עתיקים ועיין בהפר\"ח סי' ס\"ד ס\"ק כ\"ו ובהרב מש\"ל פ\"ד מה' בכורות בתוך התשובה ע\"ש ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בצל </b>\n<b> שנטעו בכרם כו'.</b> עיין מה שכתבתי פרק ג' מהלכות אישות הלכה יו\"ד:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והכוי </b>\n<b> כלאים עם החיה ועם הבהמה כו'.</b> משנה פ\"ב דבכורים ודע שהתוס' פ\"ק דקדושין דפ\"ג ע\"א ד\"ה לא לחיה כו' הק' וז\"ל הק' הר' אליעזר למ\"ד כוי בריה בפ\"ע מאי אירייא משום דמספ\"ל אפי' ידעינן דחיה היא לא מרבעינן כו' וכתב מורימ\"ט שם וז\"ל דכונת' דמעיקרא היה ס\"ל דע\"כ הך מתני' לא מתוקמא אלא כמ\"ד בריה בפ\"ע דמ\"ד כוי זה תיש הבא על הצביה לאו ספיקא הוי אלא יש בו צד חיה וצד בהמה ולא שייך לומר יש בו דרכים שוה לחיה דלאו משום דשוה הוא אלא שחלבה אסור משום צד בהמה שבו וטעון כסוי משום צד חיה שבו ועוד היכי מסיים מתני' שאין חייבין על חלבו ואין מכסין אותו ביום טוב אלמא משום ספיקא הוא וז\"ש פי' משום דמספקא ליה כו' כלומר דכולה מתניתין מוכח דמשום ספק הוא ולא מתוקמא אלא כמ\"ד בריה בפ\"ע ואהא הק' דהיכי מתוקמא לענין הרבעה ותי' כו' אלו תורף דבריו יע\"ש ויש לדקדק לפי זה אמאי ל\"ק להו מרישא דמתני' דקתני וחייב בזרוע ולחיים כבהמה דכיון דס\"ל דכוי בריה בפ\"ע אמאי חייב הא ק\"ל המע\"ה ונראה דס\"ל להתוס' ז\"ל דמההיא ל\"ק להו דה\"ט דרבנן דאמרי חייב בזרוע ולחיים כדאמרי' בפ' הזרוע דף קל\"ב כי אתא רבין אר\"י כוי לרבנן חייב בכולהו מתנות דתניא שור כו' שה מת\"ל אם שה לרבות את הכוי וס\"ל ז\"ל כמו שכתב הר\"ן ז\"ל שם וז\"ל פירוש רש\"י ז\"ל דאף על גב דמספקא ליה אי חוששין לזרע האב להכי אהני רבויה דאפילו לית ביה אלא מקצת שה חייב אף בחצי האחר כו' והאי פי' לא נהירא דאם כן כו' ובריש פ\"ב דיומא גבי הא דתניא כוי וחצי שיעור מנין מוכחינן מינה דכוי בריה בפ\"ע היא דאי ס' היא וכי אצטריך קרא לרבויי ס' לפיכך נראה דרבין ור\"י כו' לאו בצבי הבא על התיישה מוקי לה אלא ס\"ל דכוי בריה בפ\"ע היא ורבי' קרא לשוייה כבהמה כו' ומדברי הרמב\"ם למדתי כן שכתב הכוי אע\"פ שהוא ס' מפרישין ממנו כל המתנות כו' א\"ד ובעניותי לא זכיתי להבין דבריו דכיון שהוא ז\"ל דחה דברי רש\"י ז\"ל מכח ההיא דיומא דפרכינן אצטריך קרא לרבוי ס' אם כן היא גופא תיקשי ליה ז\"ל דאי ס\"ל דכוי בריה בפ\"ע היא ולא הכריעו בו חכמים אי מין חיה אי מין בהמה וכי אצטריך קרא לרבויי ס' הא קמיה שמיא גליא אי בהמה הי' אי חיה וכדפריך התם וכמ\"ש רש\"י ז\"ל והתוס' שם וליכא למימר דמ\"ש הר\"ן דס\"ל דכוי בריה בפ\"ע היא לאו היינו סברת ר\"י דס\"ל בפ' אותו ואת בנו דברי' בפ\"ע ולא הכריעו בו חכמים אלא הך ברייתא אתייא כברייתא דפ' יה\"ך דמוקמינן לה כמ\"ד בריה בפ\"ע וכתבו התוס' שם וז\"ל האי בריה בפ\"ע היינו שאינו ס' חיה או בהמה אבל הא דאר\"י כו' יע\"ש דהא ליתא חדא דא\"כ כי קא' התם ה\"נ מסתברא דאלת\"ה הא דאמר רב אף כל לאתויי כו' אמאי לא מייתי עדיפא מינה מהך ברייתא דקתני אם שה לרבות את הכוי כוי ס' הוא אצטריך קרא לרבויי ס' אלא בריה כו' מדלא מייתי לה משמע דמהך ברייתא ליכא למשמע מינה מידי ותו דאם איתא דלרבין ור\"י מתוקמא הך ברייתא כמ\"ד בריה בפ\"ע ולא הוה לא חיה ולא בהמה א\"כ תקשי ליה רישא דברייתא דקתני ודמו חייב לכסות ואי ס\"ל כברייתא דהתם לאו בר כסויי הוא כלל כיון שאינו מין חיה כמ\"ש התוס' שם ותו שהר\"ן ז\"ל כתב שלמד כן מדעת הרמב\"ם ורבינו ז\"ל כתב כוי אף על פי שהוא ס' וכיון שכן תיקשי ליה וכי אצטריך קרא הא קמיה שמיא גליה ועיין בפ\"ח י\"ד סי' ס\"ה ומ\"ש הרב החבי\"ב ז\"ל בי\"ד סימן ס\"א בהגהת ב\"י אות כ\"ה במ\"ש רבינו אע\"פ שהוא ס' אין הכונ' אע\"פ שהוא ס' בהמה או חיה אלא אע\"פ שהוא ס' לנו אם חייב במתנות או לא קרא רבייה ולעולם דבריה בפ\"ע היא ולא הוי לא חיה ולא בהמה יע\"ש אין דבריו נכונים דא\"כ קשה איך פסק רבינו בפי\"ב מה' שחיטה דהכוי טעון כסוי הא כיון דבריה היא ליכא ס' כלל כמ\"ש התוס' וכן ק\"ט להרי\"ף כפי מ\"ש הרא\"ש בפ' אותו ואת בנו שהרי\"ף ז\"ל השמיט כל ההיא סוגייא דהתם משום דס\"ל דקי\"ל כריב\"ל דאין בהמה מתעברת מחיה ולא חיה מבהמה יע\"ש דא\"כ איך הביא בפ' הזרוע ברייתא דאם שה לרבות את הכוי הא כיון שלפי דעתו ז\"ל ע\"כ כוי לא הוי אלא בריה בפ\"ע ולא הכריעו בו חכמים כו' א\"כ ק' אצטריך קרא לרבויי ס' וליכא למימר דס\"ל דכוי בריה בפ\"ע ולא הוי לא חיה ולא בהמה וכברייתא דפרק יה\"כ שהרי בפרק כסוי הדם פסק כר\"י דכוי אין שוחטין אותו בי\"ט וטעון כסוי מס' וצ\"ע ועל הרא\"ש יש לתמוה דבפרק אותו ואת בנו דחה דברי הרי\"ף וכתב וז\"ל ואיכא רביה דבטמאה וטהורה הלכה כריב\"ל אבל לא בבהמה וחיה כו' ובחיה ובהמה אפשר דהלכה כר\"א יע\"ש ואלו בפ\"ק דבכורות כתב וז\"ל וקי\"ל כריב\"ל הילכך כוי שדברו חכמים בריה בפ\"ע היא ולא הכריעו בו אי מין חיה או מין בהמה מבואר מדבריו דס\"ל דקי\"ל כריב\"ל בכל מילי דאין חיה מתעברת מבהמה וצ\"ל דבפ' או\"ב לא כתב כן אלא לדחות ראית הרי\"ף ובדרך אפשר אבל בבכורות הסכימה דעתו כדעת הרי\"ף ז\"ל אלא שאני תמיה על הטור ז\"ל בסימן ס\"א שכתב שדעת הרא\"ש דתיש הבא על הצביה חייב בכל המתנות וצבי הבא על התיישה פטור והדבר תמוה שהרי לדעת הרא\"ש לא מצאנו צבי הבא על התיישה כלל וצ\"ע: עוד יש לדקדק כפי מה שהבין הר\"ש בדעת הרי\"ף דפסק כריב\"ל דאין חיה מתעברת מבהמה אם כן מאי האי דכתב בפרק הזרוע כוי חייב בכל המתנות דתניא כו' ומאי רבותיה לומר דחייב בכל המתנות הא כיון דכוי ס' חי' ס' בהמה פשיטא ודאי דאי חייב במתנות מרובייא דקר' דחייב בכל המתנות ואי נימא דפטור פטור מכל וכל ובשלמא אי כוי שכתב הרי\"ף מיירי בצבי הבא על התיישה או איפכא איכא למימר שפיר דאשמועינן דלא נימא חוששין לזרע האב ואיכא מקצת שה ואינו חייב אלא בחצי מתנות כדאסיקנא בפרק או\"ב קמ\"ל דחייב בכולן דקי\"ל כרבין אמר ר\"י אמנם אי מיירי בכוי ס' חיה ס' בהמה לא ידעתי למאי הלכתא הוצרך לומר דחייב בכל המתנות וצ\"ע ומה שהקשה הר\"ן לפי' רש\"י ז\"ל דאם כן תיפשוט מינה דחוששין לזרע האב עיין בתוס' פרק או\"ב דע\"ט ד\"ה עיין לי שהקשה כן ותי' דלר\"י אצטריך קרא לאתויי תיש הבא על הצביה דבין חוששין בין אין חוששין אצטריך קרא לחייבן בכל המתנות ע\"ש ועיין עוד שם שהקשה דמשמע התם דלא פטר ר\"א אלא ממתנות וכיסוי אבל הא דאמרינן חלבו אסורה חלב בהמה לא פלוג (לא היה להו להק' ממשמעות דבהדיא אמרינן בכריתות פרק ספק אכל דר\"א אומר כוי חייבין על חלבו אשם תלוי וצ\"ע) ואמאי אפילו חוששין לזרע האב הא אית ליה לר\"א דשה ולא מקצת שה כו' א\"נ לעולם ס\"ל דשה ולא מקצת שה ושאני חלב דרביה קרא כדדרשינן בריש פרק בתרא דיומא כל חלב לרבות כוי וחצי שיעור עכ\"ל ויש לי לדקדק בדבריהם טובא דאם כן כי פרכינן התם כוי ספקא הוא אצטריך קרא לרבויי ספקא אמאי הוצרך תלמודא לשנויי הא ל\"ק קסבר כוי בריה בפ\"ע דהיינו לא חיה ולא בהמה כמ\"ש התוס' שם דסברא זאת לא אשכחן שום תנא דס\"ל הכי ואמאי לא משני עדיפא מינה דהך ברייתא ר\"א היא דס\"ל שה ולא מקצת שה ואצטריך קרא לרבויי דחייב על חלבו בשלמא כרבנן לא מצי מוקי לה דכיון דרבנן ס\"ל דשה ואפילו מקצת שה דמספקא להו אי חוששין לזרע האב אם כן ע\"כ קרא לא אתיא לרבויי כוי דבין בתיש הבא על הצביה ובין בצבי הבא על התישה הא איכא מקצת שה ואי נימא דקרא אצטריך לתיש הבא על הצביה דלא נימא דאין חוששין וליכא מקצת שה אם כן תיפשוט מינה דאין חוששין דאי חוששין למה לי קרא אכן כר\"א הוה מצי לאוקמי שפיר וצ\"ע כעת. ודע דהתוספות שם בקידושין תירצו לקושיא הלזו וזה לשונו וי\"ל דאתיא כמ\"ד כוי זה הבא מן התיש כו' ומספ\"ל אי חוששין כו' דאי אין חוששין היינו מרביעין עליה צבי ועיין בהרב לחם חמודות בה' כלאים דק\"ט ע\"ב ספ\"א שכתב וז\"ל תו תנן בפ\"ב דבכורים הכוי אסור עם החיה כו' ונחלקו החכמים בפי' כוי וכאן אין לפרש כמו שכתב בשם הרמב\"ן סי' ט\"ו (דהיינו הבא מתיש וצביה) אלא נ\"ל לפרש כמ\"ד כוי בריה בפ\"ע היא ולא הכריעו בו חכמים אלו דבריו יע\"ש והן דברים תמוהים דאיך אשתמיט מיניה דברי התוס' הללו ואדרבא נהפוך הוא דלא מתוקמ' אלא בכוי הבא מתייש וצביה וכמ\"ש ועל מ\"ש רבינו ואין לוקין עליו מפני שהוא ספק יש לדקדק טובא בדבריו דבמאי עסקינן אי מיירי בכוי דתיש הבא על הצביה אם כן איך כתב דהוי כלאים עם החיה ועם הבהמה ואינו לוקה ובשלמ' בחיה דהיינו צבי ניחא דאינו לוקה משום דמס\"ל שמא אין חוששין לזרע האב וה\"ל מיב\"מ כמ\"ש התוס' ז\"ל אמנם אם הרכיבו על הבהמה דהיינו תיש משמע דלוקה ממ\"נ דאי אין חוששין הו\"ל מרכיב חיה עם בהמה ואי חוששין נמי ודאי לוקה מידי דהוי אפרד עם אמו דאמרי' פרק או\"ב דלמ\"ד חוששין לזרע האב הו\"ל מבש\"מ וכמו שפסק סמוך ונראה ואי מיירי בכוי דצבי הבא על התיישה ק' איפכא דעל הבהמה לא לילקי ועל החיה לילקי. והיותר ק' לפי מש\"כ מרן כ\"מ פ\"ט דביכורים שדעת רבינו דכוי שדברו חכמים בכל מקום הוא בריה בפ\"ע וכר\"י דקאמר הכי בפ' או\"ב ומש\"כ רבינו בפ\"א מהמ\"א כלאים הבא מן בהמה וחיה הוא הנקרא כוי היא גרסא משובשת ע\"ש דאם כן ק\"ט איך כ' כאן דהכוי דהיינו בריה בפ\"ע אסור עם החיה ועם הבהמה ואין לוקין עליו מפני שהוא ספק הא אפילו ידעינן דחיה היא אין מרביעין עליה חיה אחרת דהו\"ל מבש\"מ כמו שכתבו התוס' וראיתי להרשב\"א בחידושיו שתי' לקו' התוס' הלזו וז\"ל א\"נ י\"ל אפי' כמ\"ד כוי בריה בפ\"ע וספקתו מפני שהוא דומה בצורתו לצבי בחיות ולעז בבהמות כו' והיינו דנקט התם תייש הבא על הצביה והילכך אילו היה ידוע שהוא מין בהמה היה מותר להרביעו עם התייש שהוא מינו וכאילו היה מביא עז מדברי על עז ישובי וכן אילו היה ידוע שהוא מין חיה היה מותר עם הצבי ולפיכך אם מביאו על התיישה אסור ואינו לוקה אבל אם מביאו על השור או חמור לוקה דודאי כלאים זה בזה הוא עכ\"ד ע\"ש: ואף לפי תי' זה לא יגהה מזור לדעת רבינו שהוא כ' הכוי כלאים עם החיה ועם הבהמה ואין לוקין עליו והיה לו לפ' דה\"ד כשהרביעו עם תיש או צבי אבל אם הרביעו על בהמה או חיה אחרת ודאי לוקה ובר מן דין תי' הרשב\"א שכתב דאילו היה ידוע שהוא מין בהמה היה מותר עם התיש וכאילו היה מביא עז מדברי עם עז ישובי לע\"ד הוא תמוה שהרי אמרינן בירוש' פ\"ח דכלאים משנ' ו' הביאו הר\"ש והרא\"ה דלרבנן דס\"ל התם דשור הבר מין בהמה ומותר להרביעו עם השור דהיינו טעמא משום דס\"ל לרבנן דשור הבר עיקרו מן הישוב אלא שפרח למדבר ונעשה שור בר ע\"ש ואם כן מה דמות תערכו לו לכוי שדברו חכמים דהיינו ברייה בפ\"ע שברא הקב\"ה בעולמו לעז מדברי עם עז ישובי דהתם שאני דעז מדברי הוא אינהו עז ישובי מתחילת ברייתו משא\"כ כוי דהן לו יהי שהוא דומה לתייש בצורתו מכל מקום כיון דברייה בפ\"ע הוא מתחילת ברייתו פשיטא ודאי דהוי מבש\"מ ולוקה עליו משום כלאים וליכא למימר דס\"ל דכוי נמי מספקא להו לרבנן אם מין חיה הוא דהיינו צבי שברח למדבר ונעשה צבי הבר או מין בהמה דהיינו עז מדברי דהא ודאי ליתא דא\"כ לא הול\"ל כוי ברי' בפ\"ע אלא הכי הול\"ל כוי לא הכריעו בו חכמים אם הוא עז הבר או צבי הבר וכן מבואר מלשון הרשב\"א שכתב וכאילו היה מביא עז מדברי עם עז ישובי הנה מבואר מדבריו דכוי לאו היינו עז מדברי אלא שרוצה לדמותו לדין עז מדברי ואין זה דמיון כלל וכמ\"ש ודרך אגב ראיתי להרב תיו\"ט שם דברים תמוהים בעיני שכתב וז\"ל כתב הרב וחלבו אסור וטעמו דאילו לענין כלאים לא נפק\"ל מידי דכל שני מינין אפי' שניהם מין בהמה או מין חיה אסורים זה עם זה כדתנן במ\"ב לענין לחרוש וכ\"ש לענין הרבעה ומיהו למ\"ש לעיל דטמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה מדרבנן א\"ל דנפ\"ל מינה לענין מלקות ולכן נראה דתרי מתלת נקט אבל לקמן בד\"ה כלב לא משמע הכי וצ\"ע עכ\"ל:<br><b> והנה </b> מ\"ש דלענין כלאים לא נ\"מ מידי אשתמיט מיניה לשון הירושלמי שכתבנו דאמרינן בהדיא דלרבנן מותר להרביע שור הבר עם השור וכן פסק רבינו בדין שלפנינו והוא עצמו הביאו בלחם חמודות דף הנז' יע\"ש וכן ראיתי להרב ש\"ך י\"ד סי' רצ\"ז ס\"ק שתמה עליו כן גם מ\"ש שלדעת הרמב\"ם דטמאה עם טמאה מדרבנן נ\"מ לענין מלקות לא הבינותי דבריו דאכתי לא נ\"מ מידי דבמאי עסקי' אי במנהיג שור הבר עם בהמה טמאה א\"כ בין לרבנן בין לר\"י פשיטא ודאי דלוקה שהרי המנהיג טמאה עם טהורה בין בהמה ע\"ב בין בהמה עם חי' לוקין כמ\"ש רבינו בדין ז' ואם מיירי במנהיג עם בהמה או חיה טהורה א\"כ בין לרבנן דס\"ל דשור הבר מין בהמה בין לר\"י דס\"ל מין חיה אינו לוקה דכל ששניהם טהורים אף בהמה עם חיה לדעת רבינו אינו אסור מן התורה דקרא לא אסר אלא שור וחמור בלבד וכן משמע ממ\"ש בדין ח' וז\"ל ואחד שור וחמור כו' שאחד טמא ואחד טהור בין בהמה כו' או חיה עם בהמה ככלב עם העז או צבי עם החזיר כו' יע\"ש הרי מבואר דאפילו בחיה עם בהמה אינו לוקה אלא בצבי עם החזיר או כלב עם העז הא בששני' טמאים או טהורים אינו לוקה וכן ראיתי להרב מש\"ל ה' י\"א גבי החורש בשור פסולי המוקדשין דלוקה וכתב הראב\"ד אנו אין בידינו אלא כחיה עם בהמה כו' שתמה על הראב\"ד דפי' זה לא יתכן לדעת רבינו דס\"ל דלא הזהיר הכתוב אלא במין אחד טהור ומין אחד טמא דומייא דשור וחמור אבל בשניהם טהורים אפילו חיה עם בהמה אינו אסור אלא מדרבנן ואם כן איך יתכן שילקה החורש בשור פסולי המוקדשין מפני שהוא כחיה עם בהמה ואם הראב\"ד חולק עליו וס\"ל דכל ב' מינים אפילו שניהם טהורים או טמאים אסור להנהיגם מדין תורה אם כן היה לו להשיגו בעיקר הדין אך מאחר שלא השיגו ושתיקה כהודאה דמייא איך כתב טעם זה כאן עיין שם שהניחו בצ\"ע הרי מבואר מדבריו שלדעת רבינו כל ששניהם טהורים או טמאים אפי' בהמה עם חיה מותר מן התורה וכן מתבאר מדברי מוהר\"י קורקוס שם יע\"ש וכיון שכן הרי מן התימה על הרב בעל תי\"ט איך כתב דנ\"מ לענין מלקות:<br><b> ואולם </b> אחר העיון רואה אני את דברי הרב בתי\"ט ז\"ל שלדעת רבינו בהמה עם חיה אפי' בשניהם טהורים לוקה מן התורה וכמו שכן נראה מדקדוק לשון הרא\"ש בה' כלאים שכתב וז\"ל ונראה דס\"ל דאע\"ג דילפי' שור שור משבת הכי ילפינן לעשות כל בהמה וחיה כשור וחמור ומיהו בעינן דומיא דשור וחמור אבל שני מיני בהמה טהורה או שני מיני בהמה טמאה אינן אסורין אלא מדרבנן יע\"ש משמע דדוקא בשני מיני בהמה טהורה או טמאה קאמר דמותר מן התורה אבל חיה עם בהמה אפי' שניהם טהורים אסור מן התורה ואע\"ג דקרא לא כתיב אלא דוקא שור וחמור דהיינו מין אחד טמא ומין אחד טהור איכא למימר דכיון דאסרה תורה שני מיני בהמה מכיון שחלוקים בטומאה וטהרה מכ\"ש יש ללמוד בבהמה וחיה אפי' שניהם טהורים כיון שחלוקים הם במינם שזה חיה וזה בהמה וסמך לדבר מ\"ש בת\"ך ס' קדושים בהמתך לא תרביע כלאים אין לי אלא בהמה על חיה וחיה על בהמה טמאה על טהורה מנין ת\"ל את חקותי תשמורו משמע דטפי הוה מסתבר לאסור בהמה על חיה מטמאה על טהורה ואם כן מכיון שאסרה תורה טמאה עם טהורה בשני מיני בהמה מכ\"ש חיה עם בהמה אפי' ב' טהורים וזה נראה מוכרח ממ\"ש רבינו בסמוך וז\"ל ואסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים כגון עז עם שבוט' ואם עשה כן פטור והיא בעייא בגמ' בסוף פרק הפרה ומדבריו משמע דלענין מלקות מפרש לה מדקאמר פטור והשתא קשה דת\"ל כיון דשניהם טהורים אפי' ביבשה נמי פטור ומוהר\"י קורקוס ז\"ל כתב דס\"ל לרבינו דשבוטה הוא חיה שבים טמאה ע\"ש וק' לדבריו דשבוטה משמע שהוא מין טהור כדאמרי' בפרק כל הבשר דף קט\"ו א\"ל ילתא לר\"נ כו' אסר לן בשר חזיר שרא לן מוחא דשבוטה ע\"ש אכן לפי מ\"ש דבריו נכונים דס\"ל לרבינו דבהמה עם חיה אפי' ב' טהורים אסורים מן התורה כמו שכתבתי ובהכי נתישב גם כן השגת הראב\"ד ז\"ל ואין בו מן הקושי כמו שתמה עליו הרב מש\"ל וכמובן ואחר כל האמור ע\"כ לומר שמ\"ש רבינו או חיה עם בהמה ככלב עם העז לאו בדוקא אלא ה\"ה אפי' שניהם טהורים וסמך אמ\"ש סמוך ונראה ואסור להנהיג כו' כגון עז עם שבוטי אשר מבואר מדבריו דאפי' בשניהם טהורים בהמה עם חיה אסור מן התורה ואם כנים אנחנו בכל מ\"ש הנה מקום ליישב דברי רבינו ז\"ל שכתב דכוי כלאים עם חיה ועם בהמה ואין לוקין עליו דרבינו בכוי דבפ\"ע מיירי וכר\"י דקי\"ל כותיה וכמ\"ש מרן וס\"ל לרבינו דמתני' דקתני ואסור עם החיה ועם הבהמה לא מיירי לענין הרבעה כמ\"ש התוס' אלא בהנהגה מיירי וניחא נמי דקתני סתמא אסור עם החיה ועם הבהמה דלפי פי' התוס' מתני' לא צריכא אלא לתיש וצבי אכן לדעת רבינו ז\"ל מתני' מתפרש' כפשטה לענין הנהגה ולענין איסור תורה קאמר והיינו דכתב דאין לוקין עליו בין אם הנהיגו עם חיה או בהמה מפני שהוא ס' דשמא חיה היא ואינו אסור מן התורה כל ששניהן טהורין וכן נמי על הבהמה אינו לוקה דשמא בהמה היא זה הנראה אצלי ליישב דעת רבינו ז\"ל האמנם הטור ז\"ל בסי' רצ\"ז העתיק לשון רבינו ז\"ל כדמותו בצלמו עם שהוא ז\"ל חולק על רבינו וס\"ל דאיסור הנהגה כאיסור רביעה ולפי דבריו הדק\"ל וצ\"ע:<br><b> ודע </b> דמסתמיות לשון רבי' ז\"ל שכתב ואין לוקין עליו כו' משמע דאפי' אם הרביעו על שניהם על החיה ועל הבהמה אינו לוקה אע\"ג דממ\"נ עובר משום כלאים ונראה שדין זה דומה למ\"ש פ' אלו הן הלוקין די\"ו הכה את זה וחזר והכה את זה חייב ר\"י אומר בבת אחת חייב בזא\"ז פטור יע\"ש ונראה דלפי מה שפסק רבינו ז\"ל דהתראת ס' שמה התראה יש לפסוק כת\"ק דאפי' בזא\"ז חייב ורבינו בה' ממרים השמיט דין זה ולא ידעתי למה וצ\"ע כעת:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך </b>\n<b> החורש בשור פסולי המוקדשין כו'.</b> הנה רבינו ז\"ל לשיטתיה קא אזיל שכתב בפרק זה שלא הזהיר הכתוב אלא דוקא במין אחד טהור ומין אחד טמא דומיא דשור בחמור ומשו\"ה הוצרך לומר דעשאו הכתוב כשני גופים אחד טמא ואחד טהור ואולם מדברי התוס' ז\"ל פ\"ק דמכות דף כ\"ב ע\"א ד\"ה שהרי מבואר דס\"ל דאפי' בשני מינין טהורין לוקה משום מנהיג בכלאים וכן מבואר דעת רש\"י ז\"ל ממ\"ש שם דכ\"א ע\"ב ד\"ה והן מוקדשין וז\"ל בכור שור ופטר חמור וקעבר בהם משום לא תעבוד בבכור שורך כו' א\"נ מתני' כמאן דאסר פטר חמור בהנאה ושור וחמור דקתני מתני' לאו דוקא דשור ושה קאמר והא דנקט חמור משום לישנא דקרא כו' ומשום הנאה דמתהני מהקדש כו' לא לקי דבכור לאו בר מעילה יע\"ש וכונת דבריו ז\"ל מבואר דלהך א\"נ שכתב רש\"י ז\"ל עכ\"ל דחמור דקתני מתני' בחמור של קדשי ב\"ה מיירי וקעבר אשור משום לא תעבוד ואחמור משום הזיד במעיל' וכן מבואר ממ\"ש רש\"י פ' אלו עוברין דמ\"ז והתו' שם בד\"ה והם מוקדשים הק' עליו וז\"ל ובחנם דחק דבשור גופיה מחייב משום מעילה אם הוא עולה או חטאת כו' יע\"ש וכונת דבריהם מבוארת דק\"ל למה הוצרך רש\"י ז\"ל לפרש דחמור דקתני מתני' מיירי בחמור של קב\"ה הא אפילו בחמור של חולין מצי מתוקמא מתני' ומיירי בשור של עולה דחייב משום לא תעבוד ומשום לאו דמעילה ואני תמיה על דבריהם דטפי הו\"ל להקשות דאדתני מתני' יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום ח' לאוין ליתני חייב עליו משום עשרה ובחורש בשור ושה דמיחייב אשור תרתי משום לא תעבוד ומשום לאו דמעילה ואשה נמי מיחייב ב' וכמו כן ק\"ט לפי' ר\"י שכתב דלאו דמעילה לא קא חשיב דלא חשיב אלא הנך לאוי דעובר אחרישה כ\"ש דאכתי קשה דאדתני שור וחמור אמאי לא תני שור ושה וליתני ט' דאשור עובר משום לא תעבוד ואשה נמי עובר משום לא תעבוד ובשלמא לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דלא לקי אלא מין א' טמא ומין אחד טהור ניחא וכמובן אכן לדעת התוס' ורש\"י ז\"ל ק\"ט וליכא למימר דכיון דמתני' בהתראה אחת איירי א\"כ אלאו דלא תעבוד ואלאו דמעילה לא לקי אלא חדא כיון דלאו אחד הוא שהרי לפי' ראשון שכתב רש\"י דחמור דמתני' היינו פטר חמור כתב דקעבר בהם משום לאו דלא תעבוד הרי דאלאו דלא תעבוד לוקה שנים משום שור ומשום חמור ובהדייא אמרינן פרק עשרה יוחסין דע\"ז האי אלמנה היכי דמי אילימא שבא על אלמנת ראובן ועל אלמנת לוי כו' הרי גופין מוחלקין ושמות מוחלקין הרי מבואר דבגופין ושמות מוחלקין בהתראה אחת לוקה על כל א' ואחת וה\"נ שור ושה אין לך גופין מוחלקין ושמות מוחלקין גדול מזה ובשלמא לפי' ר\"י ז\"ל אפשר לומר דע\"כ לא אמרו דבגופין מוחלקין לוקה ב' אלא דוקא כההיא דבעל חמש אלמנות או חמש נדות שכתבו התוס' שם דהוי בזא\"ז אמנם הכא גבי חורש כיון דבבת א' הוא אפי' על גופין מוחלקין אינו חייב אלא אחת וגדולה מזו כתב מוהרימ\"ט ז\"ל שם דגבי אוכל אבר מ\"ה מב' בהמות אפילו בזא\"ז לא מחייב אלא אחת כיון שיכול לאוכלן בבת אחת דדוקא גבי בעילו' שהן מוחלקות לגמרי הוא דחייב ב' יע\"ש: ועוד אפשר לומר שע\"כ לא אמרינן גופין מוחלקין אלא דוקא בבני אדם אבל לא בבהמה ושלא כדעת תוס' רי\"ד שכתבו שם דאפילו בבהמה נמי אמרינן גופין מוחלקין ועיין בהרב מש\"ל פ\"א מה' אישות הלכה א' ופ\"ו מה' שגגות הלכה ב' וכבר כתבתי בזה באורך פי\"ז מה' איסורי ביאה הלכה י\"א אכן לדעת רש\"י כפי פי' ראשון מבואר דס\"ל דאפילו גבי בהמות ובבת א' אמרינן גופין מוחלקין ואם כן קשה טובא דליתני עשרה ובר מן דין קשה טובא לפי' ראשון שכתב רש\"י ממ\"ש פ' ד\"מ הנרבע לזכר ולנקבה לר\"י אינו חייב אלא א' והתוס' שם כתבו וז\"ל אע\"ג דגופין מוחלקין הן לא מחייב לר\"י אלא א' וגבי ה' נדות דמיחייב משום דדרשינן ואשה לחלק יע\"ש והשתא לפי פי' רש\"י תקשי ליה לר\"י מתני' דיש חורש תלם א' דמיחייב אלאו דלא תעבוד ב' מטעמא דגופין מוחלקין ובשלמא ההיא דעשרה יוחסין לא תקשי דאיכא למימר דסוגייא דהתם פליגא אדר\"י אכן מתני' לר\"י ק' ואולי נאמר דלר\"י מפרשה מתני' דיש חורש תלם א' כפי' ב' שכתב רש\"י כנ\"ל: ודע דבעיקר טעמא דהחורש בשור פהמ\"ו לוקה משום כלאים נאמרו ב' טעמים כי הנה רש\"י במכות פי' דמיירי בשנפדו וה\"ט דחשיבי כלאים משום דחולין וקדשים מעורבין בו דהחולין הוא שמותר לשוחטו ולאכלו והקדשים הוא שאסור בגיזה ועבודה כמו שאר קדשים והראב\"ד והתוס' ס\"ל דה\"ט משום דכתיב כצבי וכאיל עשאו הכתוב כב' מינין ולפי טעמים אלו נראו ודאי דהמרביע והמנהיג פהמ\"ו קודם שנפדו אינו לוקה משום כלאים לפי' רש\"י משום דאין כאן תערובת חולין ולפי' הראב\"ד והתוספות דוקא לאחר שנפדו הוא דעשאו הכתוב כב' מינין אבל קודם שנפדו כיון דלא אשכחן דקראו הכתוב כב' מינין אינו לוקה משום כלאים וכ\"כ הרב בעל מש\"ל יעש\"ב ויש להוכיח כן בהדיא ממ\"ש התוס' פ' אלו עוברין דמ\"ז ד\"ה ומוקדשין בס\"ד וז\"ל ולפי' ר\"י קשה אמאי נקט שור וחמור ליתני שור לחודיה בפהמ\"ו כדאמרינן במכות כו' ולפירוש הקונט' ניחא דליכא בפהמ\"ו לאו דמעילה יע\"ש והשתא אם איתא דאפילו קודם שנפדו לוקה משום כלאים אכתי תקשי להו לפי' רש\"י דליתני שור לחודיה ובשלא נפדה דאיכא לאו דמעילה אלא מבואר דקודם שנפדו אינו לוקה משום כלאים ולטעם רבינו שכתב מפני שהיתה קדש ונעשית כקדש וחול מעורבין זה בזה ונמצאת בהמה זו כבהמה טהורה עם הטמאה המעורבין כאחד כתב הרב בעל מש\"ל דרבינו חולק על רש\"י והתוס' וס\"ל דדוקא קודם שנפדו הוא דלוק' משום כלאים משום דלדעתו מאי דחשיבי ב' מינין הוא משום דכתיב ואם בבהמה טמאה כו' והאי קרא בקודם שנפדו מיירי דבתר הכי כתיב והעמיד והעריך והב' מינין הם שהיא קודש ואסור לשוחטה ויש בה מעילה ככל הקדשים והיא חולין שאינה ראויה למזבח וצד זה קראו הכתוב טמאה דחשיב כטמאה דאסור למזבח אבל אחר שנפדו אין כאן קדושה שהרי הם מותרין באכילה ומה שאסורין בגיזה לא חשיבה קדושה וליכא למימר דלרבינו אף אחר שנפדי' חשיב קודש וחולין מעורבין וחלק החולין קראו הכתוב טמאה כו' דהא ליתא דאם כן לא מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש דמה יענה לההיא סוגיא דמועד קטן דקתני אין מרביעין בפהמ\"ו מטעם איסור עבודה והביאה רבינו פ\"א מה' מעילה ומוכח מדבריו דליכא כי אם איסורא דרבנן בעלמא והשתא מאי אירייא משום עבודה ת\"ל משום כלאים אלא ודאי דלרבינו אינו לוקה כי אם קודם שנפדה וברייתא דמ\"ק מיירי לאחר פדיון והשתא פליג רבינו עם רש\"י והתוס' מן הקצה אל הקצה את\"ד יע\"ש והנה מה שהכריע שלדעת רבינו לאחר פדיון אינו לוקה מכח ברייתא דמ\"ק נראה לע\"ד דלא מכרעה כלל שהרי מבואר מדברי רבינו שאינו לוקה על בהמת פהמ\"ו משום כלאי' אלא דוקא בהקדיש תם ונעשית בעלת מום שהרי כתב מפני שהיתה קדש ונעשית כקדש וחול הנה מבואר דדוקא בשהיתה קדש וראויה למזבח אלא שנפל בה מום אחר כך היא דלוקה אבל במקדיש ב\"מ מעיקרא לא ואם כן איכא למימר דההיא ברייתא דמ\"ק דקתני אין מרביעין בבכור ובשור פהמ\"ו מטעם איסור עבודה אצטריך למקדיש ב\"מ מעיקרו דמשום כלאים ליכא ומשום איסור עבודה הוא דאסור ובהכי ניחא לי הא דקתני בברייתא אין מרביעין בבכור ובפהמ\"ו דלפי דברי הרב מש\"ל כיון דבכור דקתני בברייתא לדעת רבינו מיירי בבכור ב\"מ אם כן קשה טובא דתרתי ל\"ל היינו בכור שהומם היינו פהמ\"ו וליתני פהמ\"ו גריד' ובכור בכלל וכבר הוקשה לו מעין זה להרב הנז' פ\"א מה' מעילה אכן כפי מ\"ש ניחא דתני בכור לגלויי אפהמ\"ו דאפי' שמקדיש ב\"מ מעיקר' אסור להרביע דומיא דבכור דאפילו נולד במומו עובר אלאו דלא תעבוד כמ\"ש רבינו פ\"א דה' מעילה דין ט': ואולם בעיקר הדין שכתב הרב דרבינו פליג על רש\"י והתוס' מן הקצה אל הקצה וכן נמי לפי מ\"ש שלדעת רבינו אפילו לאחר פדיון לוקה משום כלאים אין נראה כן מדברי הראב\"ד שכתב אנו אין בידינו אלא בחיה עם בהמה שהרי עשאה הכתוב כצבי ואיל הנה המתבאר מדבריו שלא בא להשיג על רבינו אלא בטעמא דמלתא אבל בעיקר הדין משמע דאין שום נפקות' ביניהם ולפי דברי הרב הי\"ל להראב\"ד להשיג עליו ולומר ודוקא לאחר פדיון אבל קודם פדיון אין בו משום כלאים ולאפוקי מדעת רבינו ובר מן דין לפי דעת הרב דהאי דחשיב ב' מינין טמאה עם טהורה לדעת רבינו הוא משום שהיא קדש ואסור לשוחטה ויש בה מעילה ככל הקדשים והיא חולין שאינה ראוי' למזבח וצד זה קראו הכתוב טמאה ק' טובא דא\"כ אפי' במקדיש ב\"מ מעיקרו נמי נימא דלוקה משום כלאים כיון שהיא קדש ויש בה מעילה קודם שנפדו כנודע ויש בו צד חולין שקראו הכתוב טמאה מטעם שאינה ראויה למזבח ומדברי רבינו מבואר דדוקא בנפל בו מום אח\"כ שכ\"כ מפני שהיתה קודש ונעשת כקדש וחול ולכן הנראה אצלי שאף לטעם רבינו דוקא לאחר שנפדו הוא דלוקה משום כלאים וכדעת הראב\"ד ורש\"י והתוס' וה\"ט דס\"ל דהב' מינין הם דמה שהוא אסור למזבח נקראת טמאה כמ\"ש ואם בבהמה טמאה ומה שהוא חולין לאחר שנפדו ומותרין להדיוט אותו צד הוא קרוי טהורה משא\"כ קודם שנפדו כיון שאסור למזבח ולהדיוט אין כאן אלא מין אחד טמאה כדרך שכתוב ואם בבהמה טמאה ומשום הכי אין בו משום כלאים ומעתה ה\"ט דבמקדיש ב\"מ מעיקרו אין בו משום כלאים משום דאי קודם שנפדו אין כאן אלא מין אחד טמא כיון שאסור למזבח ולהדיוט ואי לאחר שנפדו הרי הן חולין גמור שהרי מותרים הם אפי' בגיזה ועבודה כמ\"ש רבינו פ\"א מה' מעילה וכ\"ת הא אכתי הו\"ל שני מינין צד טמא במה שאינו ראוי למזבח וצד טהור במה שהוא מותר להדיוט הא ודאי ליתא דכיון דבתחלת הקדש לא היה ראוי למזבח ולא חלה עליה אלא קדושת דמים לא חשיבא בהמה טמאה דהו\"ל כמקדיש עצים ואבנים ואטו מי נימא דבהמת חולין ב\"מ כיון שאינה ראוי למזבח ומותר להדיוט הו\"ל כב' מינין ויהיה חייב משום כלאים הא ודאי ממה שאין הפה יכולה לדבר ודוקא במקדיש תם ונפל בה מום כיון דמעיקרא חלה עליו קדושת מזבח ונפל בו מום אח\"כ ואפי' לאחר פדיון אסור בגיזה ועבוד' ד\"ת אכתי שם בהמת הקדש עליו וחשיבא בהכי בהמה טמאה משא\"כ בב\"מ מעיקרו דמעיקרא גופא לא חזי אלא לקדושת דמים ולאחר פדיון אין כאן סרך הקדש כלל שהרי מותר בגיזה ועבודה והיינו דהראב\"ד לא השיג על רבינו אלא מילתא בטעמא גרידא משום דלענין דינא לא נפ\"ל מידי שהרי לדעת ר' ז\"ל דוקא בלאחר פדיון הדברים אמורים כנ\"ל אמיתות דעת רבינו ז\"ל ודוק: ודע שזה שכתבנו דאסור להרביע שור פהמ\"ו אפי' במקדיש ב\"מ מעיקרו נראה שאין דין זה פשוט ואמינא לה מילתא בטעמא משום דכיון דהא דאסור להרביע' משום לתא דעבודה נגעו בה משום דמחזי כעבודה בקדשים ואין איסורו אלא מדרבנן איכא למימר דדוקא בתם ונעשה ב\"מ דאסורה בעבודה ד\"ת גזרו משום דמחזי כעבודה בקדשים משא\"כ במקדיש ב\"מ מעיקרו כיון דאיסור עבודה גופיה אינו אלא מדרבנן כמ\"ש רבינו פ\"ה מה' מעילה איכא למימר דלא גזרו הרבעה אטו רביעה ומאי דנקט בברייתא בכור איכא למימר לאידך גיסא לאשמועינן דפסולי המוק' דקתני היינו דוקא היכא דאסור בעבודה ד\"ת דהיינו תם ונעשה ב\"מ דומיא דבכור דאסור בעבודה ד\"ת אפי' בנולד במומו אבל כל היכא דאין איסורו אלא מדרבנן לא אסרו להרביע ותדע מדלא קתני אלא שור פסולי המוקדשין ולא קתני שור בדק הבית משמע דבקדשי בדק הבית כיון דאיסור עבודה אינו אלא מדרבנן לא אסרו להרביע כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כיון </b>\n<b> שנתחבר הצמר עם הפשתן כו'.</b> התו' ספ\"ק דביצה בד\"ה אלא בקשין כתבו דגמדא אינו אלא כלאים דרבנן כדאמרינן בנדה דמדאורייתא בעינן שיהיה שוע טווי ונוז והלבדים דאסורים אינו אלא דרבנן ושלא כדעת רבינו ז\"ל דסביר' ליה דלבדים הוי כלאים מדאורייתא וכבר השיג עליו הראב\"ד ז\"ל בזה ועיין במרן הכ\"מ מה שהאריך ונדחק בזה ומצאתי להמאירי ז\"ל שם בשיטה כ\"י שכתב משם הרב בדראשי ז\"ל שטעם רבינו ז\"ל הוא מפני שגמר מלאכתן בכך דכיון שעשה מהן בגד והוא גמר עשייתו אע\"פ שאינן אלא שועי' חשוב הוא כבגד ואסור מן התורה וכי אמרינן דשוע בלחוד הוא מדרבנן דוקא בשלא נגמרה מלאכתו שעדיין יש לעשות מהן בגד אבל אם גמר עשייתו בשוע לבדו כגון לבדים אסורי מן התורה והוכרח רבינו לזה משום דבספרי פ' קדושים מפיק לה דלבדים אסורים מדכתיב שעטנז משמע דמדאורייתא הם אסורים עכ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומדברי </b>\n<b> סופרים אפי' עשר מצעות כו'.</b> בפ\"ק דביצה וכתב הר\"ן שם וז\"ל ותמהני מאי איריא שמא תכרך דמשמע דלא מפסיק מידי אפי' עשר מצעות אסור גזרה שמא יעלה אותן עליו כו' אלא כך נ\"ל דברייתא נקיט לה הכי משום דאפילו בכלאים שאין דרכן בהעלאה אלא בהצעה אסור אבל כל היכי דמפסיק כל שאין דרכן בהעלאה שרי והיינו דתנן הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן עכ\"ל ועיין בהרב ב\"ש פ\"ק דתמיד דכ\"א ע\"ג שהקשה לדעת הר\"ן ז\"ל דא\"כ מאי פריך בגמ' כלאים למאי חזו ומשני בקשין ואמאי לא משני בשאין עשויין להעלא' אלא להצעה וצ\"ע עכ\"ל והם דברים תמוהים ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה מ\"ש הר\"ן סמוך ונראה וז\"ל ומיהו כי שני ליה בקשין ה\"ה דהו\"מ לשנויי בשאין עשויין להעלאה אלא דהא לא אצטריכא ליה דמתני' היא הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים עכ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כהנים </b>\n<b> שלבשו בגדי כהונה כו'.</b> עיין במ\"ש הראב\"ד ז\"ל בפ\"ח מה' כלי המקדש ובמ\"ש מרן שם ועיין בספר בתי כהונה למורינו הרב ז\"ל חלק בית ועד דס\"ב מה שהאריך בזה וכלל דבריו שדעת הראב\"ד ז\"ל דכי אשתרו כהנים כלאים לגבייהו לא הותר אלא בשעה שראויה לעבודה שהוא יום ולא לילה וז\"ש בערכין נהי דאשתרי כלאים לגבייהו הני מילי בעידן עבודה כלומר בשעת שראויה לעבודה יע\"ש והנראה דאשתמיט מיניה מ\"ש הראב\"ד ז\"ל הובאו דבריו בס' תמים דעים בהשגותיו על הרז\"ה ז\"ל בשמעתין שכתב כן משם י\"א והוא ז\"ל דחה דבריהם וכתב דלילה נמי עידן עבודה מקרי שהרי אברים ופרקים קרבין כל הלילה יע\"ש ולכן הנכון שדעת הראב\"ד ז\"ל כדעת ר\"ת שכתבו התוס' במנחות דמ\"ה ד\"ה תכלת ובפ' כל הבשר דף ק\"י ע\"ב ד\"ה טלית שאולה יע\"ש ודוק ועיין במ\"ש הרע\"ב פ\"א דתמיד מ' א' ד\"ה ומניחין אותן וז\"ל כנגד ראשיהן ולא תחת ראשיהן ממש לפי שיש בבגדי כהונה כלאים כגון אבנט כו' ודבריו תמוהים שהרי במשנתינו כתב כאוקמת' דשמעתין דבקשין מותרין בהצעה וכ\"כ פ\"ט דכלאים מ\"ב וא\"נ הי\"ל לפסוק כר\"א דס\"ל דמניחין אותם תחת ראשיהן משום דבגדי כהונה קשין הם ומותרים בהצעה ואפשר ליישב דבריו דס\"ל דודאי סתמא דתלמודא התם פ' בא לו דקא' ה\"נ מסתברא דכנגד ראשיהן דאי ס\"ד תחת ראשיהן ת\"ל משום כלאים ע\"כ דלאו היינו משום דס\"ל דקשין יש בהן משום כלאים אפי' בהצעה דא\"כ ת\"ל מתני' דפ\"ט דכלאים דקתני הכרי' והכסתות אין בהם משום כלאים וה\"ט משום דקשים הם כמ\"ש הרע\"ב ז\"ל שם אלא ע\"כ דתלמודא התם בעי למימר דבגדי כהונה לא מיקרו קשים ויש בהן משום כלאים ופסק הרע\"ב כסתמא דתלמודא דהתם כנ\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות כלאים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..22a41a9e2ce7d56a1631c2be8839eecbcf55b5d4
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,57 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות </b>\n<b> עשה לשבות מעבודת הארץ כו'.</b> הנה מבואר מדברי רבינו דאע\"ג דקי\"ל דחורש בשביעית אינו לוקה היינו דוקא לענין מלקות אבל עובר הוא בעשה שהרי כתיב ושבתה הארץ וכתיב בחריש ובקציר תשבות ואפילו לר\"י דדריש ליה לענין שבת ולומר מה חריש רשות כו' מ\"מ שביתת הארץ מחרישה משתמע נמי וכן מוכח בהדיא מהא דפרכינן התם במ\"ק תנן משקין בית השלחין במועד ובשביעית בשלמא מועד כו' אלא שביעי' בין למ\"ד משום זורע בין למ\"ד משום חורש חרישה וזריעה בשביעית מי שרי והשתא אם איתא דלמ\"ד אינו לוקה אין איסורו אלא מדרבנן היכי פריך בפשיטות חרישה מי שרי ומאי קו' נימא דמ\"ד משום חורש ס\"ל כמ\"ד דחורש בשביעית אינו לוקה ואינו אסור אלא מדרבנן ומשום פסידא התירו וכן מבואר מדברי רש\"י שם יע\"ש ועוד אמרינן התם בסמוך אמרי ר\"א אמר ר\"י משום רבי נחוניא עשר נטיעות כו' הל\"מ משמע דלכ\"ע אסור מן התורה ולומר דלמ\"ד חורש אינו לוקה לית ליה הל\"מ זה ודאי אינו ותו דר\"י גופיה ס\"ל בירושלמי דחורש בשביעית אינו לוקה (עיין בהתוס' שם ד\"ה ר\"א דכתבו לחד תי' דר\"י ס\"ל דלוקה וצ\"ע איך אשתמיט מהם ירושלמי הלזו) כמ\"ש מרן ואיהו קאמר דהוי הל\"מ אלא מבואר הוא דלכ\"ע חרישה בשביעית עובר בעשה ולא פליגו אלא בענין מלקות וכן מבואר בהדיא בחידושי הריטב\"א שם במ\"ק:<br><b> ואולם </b> ראיתי להרמב\"ן ז\"ל בשיטה כ\"י למסכת מכות אמתני' דיש חורש תלם אחד כו' שהק' לפום מאי דמסקינן התם דמחפה את הזרעים חייב משום זורע וז\"ל ואי קשיא לך וליחייב נמי משום חורש בשביעית איכא למימר דאין חילוק מלאכות בשביעית כשם שאין חילוק מלאכות בי\"ט ואיכא דאמר בריש מס' משקין דחורש בשביעית אינו לוקה ומדרבנן הוא וטעמא כדאיתא התם בגמ' א\"ד יע\"ש והוא תימא שהרי כפי מ\"ש מבואר דלכ\"ע איסור עשה מיהא איכא ואולי שמ\"ש ומדרבנן הוא לענין מלקות הוא דקאמר דמדרבנן הוא דלוקה מכת מרדות ואין זה במשמעות דבריו כלל ומ\"מ למדנו מדבריו דכי היכי דאין חילוק מלאכות בי\"ט ה\"נ אין חילוק מלאכות בשביעית: ודע שאני מסתפק בהא דאמרינן חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי\"ט אי י\"ה דינו כשבת ויש חילוק מלאכות בי\"ה או דינו כי\"ט דדוקא בשבת דבסקילה גזרת הכתוב הוא אבל י\"ה דבכרת לא א\"ד אין חילוק מלאכות לי\"ט דוקא קאמר דהוי איסור לאו אבל י\"ה דינו כשבת והיה נ\"ל להוכיח דאין חילוק מלאכות לי\"ה ממתני' דמכות דקתני יש חורש תלם אחד וחייב עליו כו' ושביעית וי\"ט ופי' רש\"י בפסחים דמ\"ז וז\"ל וי\"ט הרי ששה ושבת לא תני משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד הוא ואין לוקין עליו יע\"ש וכונתו מבוארת דקשיא ליה אמאי לא תני שבת וי\"ט וליתני חייב עליו משום ט' לאוין ותריץ יתיב דבשבת ליתיה למלקות כלל משום דהוי לאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין והשתא אם איתא דבי\"ה יש חילוק מלאכות אם כן קשה טובא דאמאי לא תני עובר בט' לאוין וליתני י\"ה דהשתא חייב משום חורש ומשום זורע אלא משמע דבי\"ה נמי אין חילוק מלאכות דהשתא משום הכי תני י\"ט דהוי הווה טפי מי\"ה ואולם לדידי חזי לי שדין זה תלוי בפלוגתא דר' נתן ורבי יוסי דלר\"ן דסבירא ליה דחילוק מלאכות לשבת נפ\"ל מקרא דלא תבערו אש דלחלק יצאתה איכא למימר שפיר דדוקא בשבת דחמיר הוא דגלי קרא אבל בי\"ה דזדונו בכרת לא אמנם לר\"י דנפ\"ל חילוק מלאכות מקרא דועשה אחת מהנה כדאיתא פ' כלל גדול א\"כ כיון דקרא באיסורין דאית בהו חיוב חטאת כתיב כמ\"ש רש\"י במכות דף הנז' ד\"ה ואין חילוק משמע ודאי די\"ה נמי כיון דמחייבי חטאת נינהו אמרינן ודאי דיש חילוק מלאכות ומתני' דלא תני י\"ה איכא למימר דבפלוגתא לא מיירי כנ\"ל אחר זמן רב מצאתי להרמ\"ע מפאנו ז\"ל סי' קכ\"ג דקכ\"ב ע\"א שכתב וז\"ל ועוד מאן לימא לן די\"ה חמור משום כרת דאכילה הא ודאי שבת חמירא דיש בה חילוק מלאכות ובסקילה כו' הנה הרב ז\"ל מפשט פשיטא לי' כביעתא בכותחא דבי\"ה אין בו חילוק מלאכות ולדעתי נר' כמ\"ש:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> דברי </b> רבינו צדקו יחדיו דלכולי עלמא מיהא עשה איכא. אלא דלר' עקיבא דסובר בחריש ובקציר תשבות לחרישה של ערב שביעית איכא חד תירוצא בתוס' מ\"ק (ג' ב') ד\"ה שהרי שלוחן עיי' עליו ואולם על רבינו הרמב\"ם תמה אנכי מדוע נקט וכתיב נמי בחריש ובקציר תשבות וזהו דעת ר\"ע והרי הר\"מ פוסק (פ\"ח מהל' תמידין ומוספין) דמצוה לקצור חרישת עומר בשבת וזהו דעת ר' ישמעאל. ועוד הרי הרמב\"ם פוסק (פ\"ב מהל' שמיטה ויובל) דבזמן הזה מותר לחרוש עד ער\"ה והיינו כרבי ישמעאל דאמר חרישה בשביעית הלמ\"מ ודומי' דניסוך המים. מה ניסוך המים בזמן שבית המקדש קיים כמו שמסיק הש\"ס מ\"ק (ד' א') עיי' עליו וא\"כ אוחז הר\"מ החבל בתרין ראשין וצ\"ע קצת ולא ראיתי מימי מי שהרגיש בזה: ועל דברת רבינו פה בענין חילוק מלאכות ליה\"כ הנה גם הרב בעל טורי אבן בחדושיו למגלה עומד בזה ורוצה להביא ראי' ממתנ' דמגילה (ז' ב') אין בין יה\"כ לשבת אלא כו' ואם איתא דאין חלוק מלאכות ליה\"כ הא טובא איכא בינייהו. והעלה הוא גם כן די\"ל מתני' ר' יוסי היא דנפקא לי' חלוק מלאכות ממאחת מהנה. ואין חילוק בין שבת ליה\"כ עייש\"ה ובאמת צדקו דבריהם ונאמנים לכל דורשיהם. וכן מפורש הדבר בירושלמי פ\"ג דשביעית על מתני' שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה כו' וז\"ל הירושלמי הצריך לענינינו הדא אמרה אין אבות מלאכות ביה\"כ. פי' שאין כל המלאכות שחייב עליו בשבת חייב עליו ביה\"כ כגון הוצאה ועירוב. אלו מי שעשה כולם בהעלם אחד כלום חייב אלא אחת. כלומר בזה אין חילוק בין שבת ליה\"כ דכל המלאכות שחייב עליו בשבת חייב ביה\"כ אלא זאת הוא ההבדל בין שבת ליה\"כ שאין חייב ביה\"כ על מלאכות הרבה בהעלם אחת דאין חילוק מלאכות ביה\"כ ועיי' שם בהרב פני משה. ומה שהרב פה רוצה להביא ראי' אי יש חילוק מלאכות ליה\"כ מדוע נקט המתני' דיש חורש י\"ט ולא נקט יה\"כ והוי תשעה משום זורע ומשום חורש. אמרתי לפי מה שכ' המחבר עצמו בפ\"ח מהל' מאכלות אסורות סוף הל' ו' והקשה שם איך חל איסור י\"ט על איסור שביעית. ואי משום כולל הא מתני' דידן לית ליה כולל כדמסיק הש\"ס במכות שם ומפרש רבינו דאיירי ביו\"ט של ר\"ה ואיסור שביעית ואיסור י\"ט באין בבת אחת וא\"כ לפ\"ז אי אפשר לנקוט בגונא אחרינא זולת י\"ט וקושי' רש\"י ושבת לא קתני היינו כמו שפי' הרב בעצמו לתני י\"ט שחל בשבת. ואולם האמת אגיד כי פי' הרב לא נייח לי בדברי רש\"י דאי אפשר לומר ולפרש כונת רש\"י כן דקשי' ליה ושבת לא קתני דהיינו י\"ט שחל להיות בשבת הא רש\"י פי' שם בתחלה דדוקא לאוין חלוקין קתני והאי לא חלוקין הן. דעל שתיהן עובר משום ל\"ת כל מלאכה. ועיי' במפרש במתני' דמכות שם. אלא לי נראה כונת רש\"י ושבת לא קתני תמורת י\"ט. דשבת שכיחי יותר והוה הווה טפי מי\"ט ועוד יש לפ' בכונת רש\"י לתני שבת תמורת י\"ט ואייתר לן דגבי י\"ט ליכא חילוק מלאכות ושבת איכא חילוק מלאכות וחייב תשעה כמו שהקשה הרב לענין יה\"כ ובאמת דברי הרב קשי' להבין מדוע לא פירש הוא כן בדברי רש\"י והעמיד כונה אחרת ודוחקתי בכונת רש\"י ז\"ל. ולפי דברינו דאין לומר ולפ' בכונת רש\"י לנקוט שבת וי\"ט דזה לא הוי לאוין חלוקין כאשר יעדנו. אלא הפי' לנקוט שבת תמורת י\"ט א\"נ קושי' רש\"י באמת לפי הייעוד לעיל נמי ל\"ק דע\"כ צריך לנקוט י\"ט דאיירי בי\"ט של ר\"ה ואי אפשר בגונא אחרת. ואולם יש לומר דאפ\"ה קשי' לתני י\"ט של ר\"ה שחל בשבת. ואפ\"ה הוי לאוין חלוקין כיון דעל י\"ט אינן לוקין אלא על זורע לחוד או על חורש לחוד ומשום שבת לוקין תרתי ולא דמי' לשני שורים ושני חמורים שעמד עליו המפרש במכות וכונת רש\"י פה עיי' בזה ודו\"ק:<br><b> עוד </b> אמרתי לפי מה שתרצתי בפ\"ח מהל' מ\"א הקושי' שהק' הרב על המתני' איך יחול איסור נזיר על כהן ואמרתי דמתני' ריה\"ג היא דא\"ל אין איסור חל על איסור בכולל זולת בכולל וחמור על קל כדאמרי' חולין (ק\"א א') ונזיר הוי חמור דלוקין עליו שמונים עייש\"ה בדברינו ולפ\"ז אכתי קשי' לתני תמורת י\"ט יה\"כ ואפ\"ה יחול איסור יה\"כ על איסור שביעית דהוי חמור על קל דבשביעית בלאו ויה\"כ בכרת:<br><b> ועוד </b> יש להביא ראיה דאין חילוק מלאכות ליה\"כ מהאי דאמרי' בפסחי' ופה בסוגיין במכות בברייתא המבשל ג\"ה בחלב בי\"ט כו' ומסיק הש\"ס דאפיק הבערה ועייל עצי הקדש והקשה מורי הגאון נר\"ו בצל\"ח לתני המבשל ג\"ה בחלב ביה\"כ והוי שש דביה\"כ לא שייך הואיל ואף אי לא מחייב כו' מ\"מ חייב על בישול והבערה ביה\"כ עייש\"ה ואי אמרי' אין חילוק מלאכות לק\"מ כמבואר מאיליו: ואגב ארחין אזכיר מה שקשה לי על דברי הש\"ס פסחים (מ\"ז א') דהקשה הש\"ס ואי אמרת הואיל אחרישה לא לחייב ופירש\"י ותוס' בד\"ה כתישה דעיקר קושי' הש\"ס אחרישה לא לחייב דהוי חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה וק\"ל לפ\"ז מאי הקשה הש\"ס כלל וכלל והא בש\"ס מכות הקשה ולילקי נמי משום זורע בי\"ט ומשני הגמרא יש חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליום טוב ולכך אין לוקין שתי' על יום טוב ולפ\"ז איך ראה רב חסדא בפסחים דחייב משום חרישה ביום טוב דלמא באמת אינו חייב משום חרישה דהוי חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה אלא חייב משום זורע. דהא ודאי זורע הוי. וכן קשי' לכאורה איפכא על גמר' מכות דפריך וללקי נמי משום זורע: דלמא באמת משום זורע לחוד חייב אבל משום חורש אינו חייב. דאמרי' הואיל. ואולי זה יש לדחות. דהא ע\"כ ר' יוחנן לית ליה הואיל מדאמר בביצה (י\"ב א') פוק תני לברא הבערה ובישול כו' ואת\"ל משנה ב\"ש הוא דאמר מתוך ע\"כ ואי אית ליה הואיל אכתי משנה מצד הואיל ומאי אהני לן שב\"ש היא וא\"כ לפ\"ז הש\"ס במכות דעל ר' יוחנן סובב והולך דסבור דהא איהו אמר שם מחפה הוי זורע. ושפיר הקשה וללקי נמי משום זורע. דהא על חרישה נמי חייב. אבל על הש\"ס פסחים קשי' לכאורה טובא דלמא באמת חייב משום זורע לבד ולא משום חורש. ולמאי צריך לדחוק ולוקמי במתונתא. ויש לתרץ דרבה לשיטתי' אזיל דהא רבה מוקים לי' במועד קטן (ב' ב') מתני' דקתני המנכש והמחפה בכלאים לוקה כולה כר\"ע משום מקיים. וא\"כ לדידי' מוכח דמחפה בכלאים לא הוי זורע. דאל\"כ תקשה מדוע נקט הברייתא מחפה ומשום מקיים אליבא דר\"ע. וע\"כ מחפה לאו זורע ומתני' דמכות לאו משום זורע בכלאים חייב אלא משום מקיים ותינח כלאים דחייב משום מקיים אבל י\"ט מאי איכא למימר וע\"כ דעל י\"ט חייב משום חורש. ואולם לפ\"ז קשה קצת מדוע משני רבה במכות עלה דהאי קושי' חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי\"ט (ואף שהגירסא לפנינו הוא רבא באל\"ף מ\"מ מוכח שהוא רבה בה\"א חדא מדאקשי לי' אביי ועיין תוס' סנהדרין (ס\"ב א') וגיטין (כ\"ו א') ועוד הרי בפסחים (מח א') אמרי בפי' והא את הוא דאמרת אין חילוק מלאכות לי\"ט ומפרש רש\"י והא את הוא דאמרת במכות והא בענין פלוגתת הואיל הוא רבה בה\"א) וא\"כ קשי' לכאורה מאי צריך רבה לפ' כן הא לדידי' אין צריך לזה. דהא איהו ס\"ל מחפה הוי מקיים. וצ\"ע קצת. ועוד קשי' לי במכות מאי הקשה עולא וללקי נמי משום זורע בי\"ט דלמא באמת אינו חייב אלא משום זורע. ואחרישה אינו חייב כלל דאיירי מתני' בעפר תחוח. ובעפר תחוח לא הוי חרישה כמו שמפורש בכמה מקומות ועיין ביצה (ח' ב') ובתוס' שם במכות (כ\"ב א') ד\"ה אמר ליה ואין לתרץ דהא מוקמי' ע\"כ בפסחים (מ\"ז ב') במתונתא זה ליתא דהא יעדנו לעיל זה הוא למ\"ד הואיל אבל לר' יוחנן לית ליה הואיל כאשר בארנו (ואי לא אסיק אדעתן הכא פשיטא דל\"ק אפי' לא איירי בעפר תחוח כאשר הערנו דלמא אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לדם צפור והוי חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה. אבל משום זורע חייב) והיכן ראה דאיירי במתונתא וי\"ל דעולא הוכיח דע\"כ המתני' לאו בעפר תחוח איירי דאל\"כ קושי' הש\"ס בסמוך לתני שבועה שלא אחרוש כו' קיימת ואין לפרק כפרוקא של הש\"ס דמושבע ועומד מהר סיני הוא. קשי' הא בעפר תחוח מותר לחרוש בי\"ט ושבועה חלה. וע\"כ המתני' לאו בעפר תחוח איירי אלא בסתם עפר. ול\"ק באמת מדוע לא נקט המתני' שבועה ובעפר תחוח ומשום י\"ט אפ\"ה משום זורע חייב. והוי תשעה זה לאו קושי' היא דהמתני' בסתם איירי וסתם עפר לאו תחוח הוא. ובחדושי הארכתי מאוד ואין כאן מקומו אלא להעיר על המעיין קצת. כי הענין רחוב ועמוק. ומסתעף להרבה סעיפי' ודו\"ק: והנה לא אכחד תחת לשוני דבר נחמד ונעים מה ששמעתי בענין הזה מפי ידיד נפשי רעי ועמיתי הרב המופלג החריף והבקי מוה' איסרל ליסא ר\"ו והוא במה שעומד הרב שאגת ארי' בתשובתו. והרב המחבר פ\"ח מה' מ\"א סוף הל' ו'. על הש\"ס במכות דמשני האי תנא איסור כולל לית ליה וא\"כ איך יצויר מאי דקתני במתני' י\"ט ושביעית איך חל איסור י\"ט על איסור שביעית ואמר הרב הנ\"ל דל\"ק דאף דבעלמא לא אמרי' איסור חל על איסור. מ\"מ באיסור הזה גלי לן קרא דחל. דהנה איתא במכילתא הובאה ברש\"י פ' משפטים דלהכי סמך הכתוב שמירת שבת לאזהרת שביעית לומר לך אפילו שבת שבתוך שביעית תשמור דברים אלה סתומים וכי מפני שנוהג קדושה בשאר ימות השנה מגרע גרע קדושת שבת להקל בשבת של שביעית יותר משאר שבתות השנה. אבל הדבר ברור דכונת המכילתא היא להשמיענו דאיסור שבת חייל על איסור שביעית. ולא תימא כיון דבלא\"ה מוזהר ועומד על החרישה ועבודת האדמה משום שביעית. אם חרש וזרע בשבת שבתוך השביעית לא אתיא איסור שבת וחייל אשמוע' קרא דחייל איסור שבת על איסור שביעית וה\"ה י\"ט דאיקרי שבת ואין בין י\"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ואין ספק שחל נמי על איסור שביעית והנה הרב האריך עוד בזה לפלפל דקשיא לפ\"ז לילף מיניה לכל אחע\"א. והרים ידו בפלפול גדול ואין פה המקום להאריך. שוב נזכרתי הלכה במסכת הוריות (ד' ב') בעי ר' זירא אין שבת בשביעית מאי. במאי טעו בהדין קרא בחריש ובקציר תשבות בזמן דאיכא חרישה. איכא שבת. בזמן דליכא חרישה. ליכא שבת. ופירש\"י בזמן דאיכא בשאר שני שבוע כו' עייש\"ה עינינו רואות דאיכא למטעי וא\"כ לזה צריך המכילת' לאשמועי' דלית לן לומר כן והתורה להכי אסמכי' שביתות שבת לשביתות שביעית לומר לך דיש שבת בשביעית וק\"ל: ובעוד אנכי מעתיק הקונטריס הנוכחי הנה לפני עלה א' מעלים לתרופה ספר הורה גבר על מסכ' הוריות אשר כעת הוא תחת מכבש הדפוס ויצא לאור תוך ימים לא כבירים אי\"ה חברו כבוד ידיד נפשי ועמיתי הרב המובהק מופלג בתורה מוהר\"ר בצלאל ראנשבורג נר\"ו והנה הוא הביא תוס' הרא\"ש על מס' זו וז\"ל הרא\"ש את\"ל אין חרישה בשבת דלעקור כל הגוף דמי ופטורין אמרו אין חרישה וקציר בשבת בשביעית מאי עכ\"ל והרב בעל הורה גבר האריך מאוד למעניתו בדברי רא\"ש אלו דמשיטת הש\"ס משמע ומרהיטת הלשון נשמע דלענין כל המלאכות בשבת בשביעית איירי והנה הוא העלה שם דלהרא\"ש קשיא לי' שם קושי' תוס' בד\"ה ש\"מ אין שבת בשביעית. וכתבו התו' וז\"ל משמע דאין צדוקי' מודין בהאי דרשא אע\"ג דדרשי יהי' לה לשומרת וכוונת תוס' בקצרה דהא יותר פשיטא האי דרשא מהאי דרשא. ואם בדרשא דלעיל מודין מכ\"ש הכא וס\"ל ודאי לצדוקי' דיש שבת בשביעית. ובלא\"ה פטורין כיון דהצדוקים מודין כדאמר לעיל בש\"ס א\"ש אין כ\"ד חייבין כו' ולכך המציא הרא\"ש דודאי לאו לענין כל מלאכות איירי אלא לענין חרישה בשביעית עייש\"ה בדברי הרב בעל הורה גבר. ולפי דברי הרב ידידי מוהר\"ר איסרל נר\"ו הנה נמתק הדבר יותר דלכך סברי הצדוקים לחלק בין שאר מלאכות שנוהגין בשביעית ובין חרישה כיון דיש כאן אחע\"א. ולכך סברי דאין חרישה בשביעית ואולי זה כוונת הרא\"ש בכל דבריו ועיין בזה: ומדי דברי בענין הזאת לא אחדל מלהזכיר עוד דבר נחמד בשם הרב בעל הורה גבר שם. והוא לתרץ קושיית תוספות שזכרנו הא ודאי האי יותר פשוט מויהי' לה לדרוש מני' לשומרת ואמאי אין הצדוקין מודין ודרשי דאין שבת בשביעית וכ' הרב הנזכר בקונטרס הנזכר והנלענ\"ד בזה בישוב קושייתו משום דקשי' להו לצדוקי' יתורא דקרא בחריש ובקציר תשבות ל\"ל מכדי כתיב ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות וחז\"ל דרשו באמת מזה בר\"ה (ט' א') תו' שביעית והצדוקי' תו' לא משמע להו דגם בשבת ויה\"כ לית להו תוס' ומה שדרשו עוד שם לקציר מצוה שדוחה שבת דהיינו קצירת העומר הא ודאי לית להו לצדוקי' דהא אמרי עצרת לעולם אחר השבת כדאית' במנחות (ס\"ה א') וא\"כ לדידהו עצרת לא חל בשבת כלל וליכא לאשכוחי קצירה של מצוה שידחה שבת ואייתר להו קרא דבחריש ובקציר תשבות לפיכך דורשין בזמן דאיכא חרישה איכא שבת ובזמן דליכא חרישה ליכא שבת עכ\"ל הזהב מקונטרס הורה גבר:<br><b> ועוד </b> אחת אזכור משם ידידי הרב מוהר\"א ליסא נרו בענין הזאת והוא לתרץ הרמב\"ם בפי' המשניות במכות שכ' הרמב\"ם על המתני' דיש חורש אין בכל אלה איסור חל על איסור אבל הם איסורים הרבה נכפלו בזמן א' עייש\"ה ודברים אלו מרפסין איגרא מדוע ליכא בכל הני איסורי אחע\"א הלא שביעית וי\"ט כהן ונזיר לא ימלט לאמור דחייב על כל א' וא' אם לא נאמר דאחע\"א בפרט מה. וכמו שבאמת עמדו בזה הרב ש\"א בתשובותיו בהל' יה\"כ ורבינו המחבר בפ\"ח מהל' מ\"א סוף הל' ו' יעוי\"ש, ואמר הרב מוהר\"א נר\"ו כי ס\"ל להר\"מ ז\"ל שיטה אחרת בזה. והוא מאי דמשני הש\"ס במכות האי תנא אחע\"א לית לי' אין הכונה דנסב לה לציורי דמתני' לדברי האומר אחע\"א דא\"כ תקשי סתמא אהדדי (כמו שהקשה בעל קיקיון דיונה בתו' ריש פ' ג\"ה והובא בדברי רבינו פ\"ח מהל' א\"ב בקונטרס אחע\"א) אלא כונת הש\"ס דהתנא לא חשיב כלל אסורים בתוך הענינים האלו אשר הוא מונה ענין אשר לא יתכן בו חיוב מלקות אם לא דנימא אחע\"א וס\"ל דהך שינוי דעל שביעית חייב משום זורע ועל י\"ט משום חורש יעיי' בחדושי אבן העוזר במס' פסחים (מז' ב'). ולא שייך מעתה אאחע\"א אע\"ג דחרישה אסורה ג\"כ בשביעית דע\"כ לא אמרי' אין אחע\"א אלא אם כבר חייב על איסור א' אינו במס' עוד בזה משום איסור השני וכסברת הרא\"ש הביאו המהרי\"ט בחדושיו לקדושין פ' עשרה יוחסין וכיון דעדיין אינו לוקה משום חורש חייב בי\"ט משום איסור חרישה או איפכא אם היה לוקה בשביעית משום חורש שפיר יכול ללקות על איסור זורע משום י\"ט (ועיי' מה שכתבנו ת\"ל בעניותינו בפ\"ח מהל' א\"ב הל' א' בקונטרס אחע\"א) וגבי כהן ונזיר שחייב על הטומאה משום שני שמות ס\"ל להאי תנא דילפי' מיתורא דעל כל נפש מת לא יבוא דכתיב בנזיר ולמאי אצטרך לי' לילף נזיר בק\"ו מכהן ומה כהן הדיוט דאינו מוזהר על הקרובים ואפ\"ה מוזהר על טומאת רחוקים נזיר שמוזהר על הקרובי' לא כ\"ש אלא ע\"כ לעבור בשני לאוין הוא דאתי שאם הי' כהן ונזיר חייב ב'. ועיי' בש\"ס נזיר ר\"פ כהן גדול דשקיל וטרי התם טובא בזה ומש\"ה השמיט הר\"מ ז\"ל בס' יד החזקה ולא הביא להך מתני' דמשכחת רבוי לאוין על פעולה אחת דסברת מהרי\"ט דחוי' היא מכמה מקומות וכן בנזיר לאו יתורא היא לפי מסקנת הש\"ס בנזיר. והנה הרב נר\"ו האריך מאוד לסתור דעת המהרי\"ט הנזכרת ורוב ראיותיו כאשר הביאן רבינו המחבר בהל' א\"ב ואשר כתבנו עליו בעניותינו שם. גם האריך הרב נר\"ו עוד בענין הזה בכמה דברי' ואנכי את גדרי אשמור בלתי צאת מגדר הקונטרוס ולקצר אנכי צריך במקום שראוי להאריך. ועיי' בכל הדברים כי נאמרי' בקצור נמרץ. ועיי' היטב בפ\"א מהל' א\"ב בקונטרס אחע\"א ובהל' מ\"א בכמה מקומות:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ומד\"ס </b>\n<b> שיהיו כל הספיחים אסורין כו'.</b> וכתב מרן משנה פ\"ט דשביעית וחכ\"א כל הספיחים אסורין כו' ודע שהתוספות פ\"ק דקדושין ד\"ה אתרוג כתבו בתוך דבריהם וז\"ל וההיא דמקום שנהגו דקתני כל הספי' מיירי בספיחין שגדלו בשביעית ואליבא דר\"ע דדריש וכי מאחר שלא נזרעו כו' יע\"ש וראיתי להרב מאיר עיני חכמים בפרק מקום שנהגו הק' לדבריהם דלר\"ע דס\"ל דספיחים אסורים קודם הביעור הא כתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה דבשלמא הא דכתיב את ספיח קצירך לא תקצור ל\"ק לחכמים דיש לפרש כמו שפרש\"י לא תקצור מן המשומר אבל אתה קוצר מן המופקר אבל לר\"ע קשה והעולם מיישבין זה דר\"ע דס\"ל דספיחין אסורים היינו מן המשומר אבל מן המופקר ה\"נ דמותר וזה נראה דוחק ועוד דבהדיא כתב הרא\"ם ס' בהר דלר\"ע אסור בכל ענין יע\"ש. ואנכי הרואה נראה שיש סמוכות ליישוב העולם ממ\"ש התוס' פ\"ק דר\"ה ד\"ט ד\"ה וקציר של שביעי' שכתבו וז\"ל פי' ריב\"א בקציר ספיחין שהביאו שליש בשביעית כו' ואכתי קשה דהא נמי מהן לא נזרע נפקא לפי' ר\"ת דאסר ספיחים אפילו קודם הביעור כו' וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית דוקא כי אורחיה אסור לקצור אבל ע\"י שינוי מותר אף בשביעית כדאיתא בת\"כ דדריש ואת ענבי נזירך כו' והא דתניא בתורת כהנים מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר מופקר נמי כדרך בצירה אסור וע\"י שינוי שרי כו' יע\"ש הרי מבואר שכתבו דקציר של שביעית ע\"י שינוי ובמופקר מותר אפי' בשביעית והתם אליבא דר\"ע הוא דקיימי דברייתא דהתם ר\"ע היא האמנם הא ודאי ממה שאין הפה יכולה לדבר ממ\"ש בפ\"ק דמנחות תיתי ממנחת העומר מה למנחות העומר שכן מתרת החדש ומשני בשביעית ופריך שכן מתרת ספיחין ומשני כר\"ע דאמר ספיחין אסורין כו' והשתא אכתי לר\"ע נמי איכא למיפרך שכן מתרת ספיחים מן המופקר אלא ודאי דלר\"ע אפילו מן המופקר ס\"ל דספיחים אסורין ד\"ת ולפי זה צ\"ל דמ\"ש התוספות דקציר של שביעית ע\"י שינוי מותר אפילו בשביעית היינו לפום הלכתא דקי\"ל כרבנן דר\"ע ולאו אברייתא דרבי עקיבא דקאי התם הוא דקאמרי אלא דאכתי קשה דלרבנן נמי ספיחין אסורין מדרבנן והיכי כתבו דעל ידי שינוי מותר ושמא מותר מן התורה הוא דקאמרי וזה דוחק: ודע דהא דאסור ספיחים לר\"ע ד\"ת היינו דוקא בזרעים אבל בפירות האילן לכ\"ע מותר וזה מבואר מדברי התוס' דפרק מקום שנהגו דנ\"א ד\"ה כל הספיחים דלר\"ש ספיחי כרוב מותר דלא אסרה תורה אלא ספיחים דומיא דזרעים כו' אבל ספיחי כרוב דדמי לאילן מותר כו' יע\"ש וכן מבואר ג\"כ מדברי הר\"ש פ\"ט דשביעית ויש לי מן התימא על הרב קרבן אהרן סדר בהר דרס\"ז ע\"ג שכתב אברייתא דקתני התם את ספיח קצירך לא תקצור מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהיו אסורים כו' כתב וז\"ל לפי שאין איסור ספיחים אסורים מן התורה אלא מדרבנן כדלקמן לזה אמר סמכו ולא אמר מכאן אמרו אבל הרמב\"ן והרא\"ם סוברים דברייתא זו אתיא אליבא דר\"ע דאמר לא תקצור בכל אופן משמע ומדאורייתא אסורים הספיחים ומ\"ש לקמן לא תבצור כדרך הבוצרים אתיא אליבא דחכמים א\"ד והוא תימא דההיא דלא תבצור כדרך הבוצרים אפילו כר\"ע אתיא דבאילן לכ\"ע מותר כמ\"ש ומהיותר תימא דסמוך ונראה גבי ההיא דלא תבצור כדרך הבוצרים כתב וז\"ל וזה שא\"א שתהיה שלילה החלטית שלא יבצור אותם כלל שהרי אמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ובהכרח יבצור אותו כו' ואם כן איך כתב לעיל דההיא אתיא כחכמים דלר\"ע אפי' שלא כדרך הבוצרים אסור דאם כן קרא דוהיתה שבת הארץ מאי עביד ליה הן אמת דמקרא דוהיתה שבת הארץ אין כאן קושיא דאיכא למימר דקרא דוהיתה שבת הארץ בספיחי ששית הנכנסים לז' מיירי דר\"ע לא אסר ספיחים אלא בספיחים שגדלו בז' וכמ\"ש הרא\"ש גם מה שהכריח ממ\"ש סמכו ולא אמר מכאן אמרו יש לתמוה שהרי לקמן כתב בת\"כ בקרא דהן לא נזרע קאמר ר\"ע מכאן סמכו אע\"ג דהוי מדאורייתא ואדרבא נראה שיש להוכיח סברת הרמב\"ן והרא\"ם דברייתא זו ר\"ע ממה שדרשו בקרא דואת ענבי נזירך לא תבצור לא תבצור כדרך הבוצרים ולא דרשו כן בקרא דלעיל מזה לא תקצור כדרך הקוצרים והכי היל\"ל לא תקצור כדרך הקוצרים אבל שלא כדרך הקוצרים מותר אבל אמרו חכמים ספיחים אסורים אלא משמע דברייתא זו ר\"ע היא דס\"ל בכל אופן אסור ואין להקשות דאי ר\"ע אם כן תרי קראי ל\"ל הא נפ\"ל מקרא דהן לא נזרע וכעין מה שהקשה התוס' בר\"ה ד\"ה הנז' די\"ל דאי מקרא דלא תקצור גרידא י\"ל דכדרך הקוצרים גרידא אסור ואי מקרא דהן לא נזרע איכא למימר כחכמים דהתם להכי צריכי תרווייהו לגלויי כל חד אחבריה ומדברי מרן כ\"מ נראה שהבין כדברי הרב קרבן אהרן דברייתא זו אתיא כחכמים יע\"ש ודוק:<br><b> ודע </b> דהא דאסור ספיחים לר\"ע נראה ודאי דהיינו דוקא באכילה אבל בהנאה מותרים וכן נראה מדברי התוס' וכל הפוסקים ז\"ל דלא הזכירו אלא איסור אכילה וזה מוכרח שהרי מקרא דוכי תאמרו מה נאכל בשנה הז' נפקא דהיינו דוקא אכילה ואפילו לר' אבהו דס\"ל דכ\"מ שנאמר לא תאכלו א' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע כבר כתבו התוס' בפ' כל שעה דכי כל אוכל לא ילפינן מלא תאכלו דלא נאמר זה אלא דוקא באזהרה ועל פי זה יש מקום ליישב מה שהק' הר\"ש בפ\"ט דשביעית וז\"ל וצריך לדקדק לר\"ע במאי מיתוקמא דין ביעור דדרשינן מכלה לחיה בשדה דהא יש ביעור בירק כו' וכפי מ\"ש לק\"מ דאפילו לר\"ע דספיחים אסורים יש בו דין ביעור לאוסרם בהנאה וצ\"ע: ולענין הלכה הנה דעת רבינו מבואר לפסוק כחכמים דר\"ע וכמ\"ש מרן ויש לדקדק טובא במ\"ש כל הספיחים אסורים דהיל\"ל דספיחי כרוב מותר כר\"ש דס\"ל הכי בפ' מקום שנהגו וליכא למימר דפסק כחכמים דר\"ש דס\"ל התם דגזרו ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים שהרי כתבו התוס' שם משם ר\"ת וז\"ל ור\"ש ורבנן פליגי הכא אליבא דר\"ע ומתיר ר\"ש ספיחי כרוב דלא אסרה תורה אלא דומיא דזריעה כו' ורבנן גזרו ודוקא אליבא דר\"ע דאסר ספיחים מדאורייתא פליגי אבל לרבנן דס\"ל דאיסור ספיחי' מדרבנן ליכא למיגזר ע\"כ וליכא למימר דס\"ל לרבי' דלרבנן דרבי עקיבא נמי גזרו ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים וכולה חדא גזירה דאם כן אמאי הוצרכו בגמרא התם לומר ותרוייהו אליבא דר\"ע כו' גם אין לומר דרבינו מפרש ההיא דמקום שנהגו כפי' רבינו נסים שכתבו התוס' שם דסוגייא דהתם מיירי בספיחי ז' שיצאו למוצאי ז' דלפי' רבינו נסים בספיחי ז' בז' אפילו ספיחי כרוב אסור כמו שיר' המעיין שם ומשום הכי סתם וכתב דכל הספיחים אסורים מדרבנן דאכתי קשה דאם כן כשכתב בדין ה' דספיחים של ז' שיצאו למוצאי ז' אסורים היל\"ל דספיחי כרוב מותרים מיד שהרי לפי' רבינו נסים עכ\"ל דספיחי כרוב שיצאו למוצאי ז' מותרים מיד לרבנן דר\"ע דס\"ל דספיחים אסורים מדרבנן וכמ\"ש שם בס\"ד וז\"ל ותרווייהו אליבא דר\"ע דאיסור ספיחים מדאורייתא אבל לרבנן דפליגי עליה ליכא למיגזר ע\"כ והוא מוכרח ממ\"ש ותרוייהו אליבא דר\"ע גם ליכא למימר דרבינו מפרש ההיא דמקום שנהגו בלאחר הביעור ופלוגתא דרבנן ור\"ע בלאחר הביעור מיירי כמ\"ש רש\"י שם שהרי מדברי רבינו מבואר דמפרש פלוגתייהו דרבנן ור\"ע בספיחי שביעית בז' וכמבואר והנראה אצלי ליישב דברי רבינו בשום שכל והבין למה זה פסק רבינו ז\"ל כרבנן דר\"ע דאיסור ספיחים מדרבנן מאחר שר\"ש ורבנן דר\"ש כולהו ס\"ל כר\"ע גם מההיא עובד' דמייתי התם תלמוד' דר\"ש ן' לקונייא דנכנס לגינה ונטל ספיחי כרוב ואכל ונתן לר' יוחנן בן אלעזר וא\"ל בני בפני אכול שלא בפני לא תיכול אני שראיתי את רשב\"י כו' מוכח נמי דס\"ל כר\"ע דאי כרבנן דר\"ע לכ\"ע ספיחי כרוב מותרים ומאחר שכן הי\"ל לרבינו לפסוק כר\"ע והנראה שטעמו של רבינו משום דק\"ל מה שהקשה הר\"ש פ\"ט דשביעית וז\"ל וי\"ל דהשתא ספיחי ז' לר\"ע אסורים באכילה מדאורייתא כו' ובכמה משניות אשכחן דשרו באכילה מתני' דהכא הפיגם והירבוזין וההיא דהאומר לפועל הילך סלע זה ולקוט לי ירק היום בפ\"ח ולוקח ירקות שדה ובנו מוכר ע\"י בפ\"ז והר\"ש ז\"ל תי' דכל הנהו מתני' מיירי בספיחים שגדלו בששית כו' יע\"ש אמנם רבינו ז\"ל ס\"ל כדי ליישב כל זה דכל הנהו מתניתין מיירי בירקות שאין דרך האדם לזורען ואתו כל הנהו מתניתין אליבא דרבנן דר\"ע דס\"ל דאיסור ספיחים מדרבנן גזירה שמא יזרע ויאמר שהם ספיחים שצמחו מאליהן ומשום הכי בירקות שאין דרך האדם לזרען לא גזרו וזהו שכתב רבינו ז\"ל בדין ג' הא למדת שאין אוכלין מפירות ז' כו' והעשבים שאין דרך האדם לזורען כגון הפוגם כו' הנה כ\"כ ליישב קו' הר\"ש ז\"ל וכן ראיתי לרמב\"ן ז\"ל בפי' על התורה ס' בהר שכתב ליישב כל הנהו מתני' כתי' הר\"ש וכתב עוד וי\"א שאלו הנזכרים וכיוצא שאין דרך רוב האדם לזורעם כו' יע\"ש והיא היא סברת רבינו ז\"ל שכתבנו ומאחר עלות מ\"ש יש מקום ליישב דברי רבינו ז\"ל דס\"ל דכל הנהו מתני' דשרי ירקות שאין דרך רוב האדם לזורעם היינו משום דס\"ל כרבנן דר\"ע דאיסור ספיחים מדרבנן גזירה שמא יזרע והלכך בירקות שאין דרך רוב האדם לזורען לא גזרו אמנם לר\"ע דס\"ל דאיסור ספיחים מדאורייתא אין לחלק בין ירקות שאין דרך בני אדם לזורען לירקות שדרך בני אדם לזורען דגזירת הכתוב היא בספיחים שיהיו אסורים ומשום הכי פסק כרבנן דר\"ע מאחר דכל הנהו מתני' אתי' דלא כר\"ע כמ\"ש וסוגייא דשמעתא הכי מפרש לה רבינו דמה שהוצרכו בגמ' לומר ותרוייהו אליבא דר\"ע לאו היינו משום דלרבנן דר\"ע ליכא למיגזר כמ\"ש התוס' דהא ודאי איכא למימר דלרבנן נמי גזרו דכולה חדא גזירה היא וההיא דר\"ש בן לקוניא הכי מוכחא דאפי' לרבנן דר\"ע ספיחי כרוב אסורי' כמ\"ש ותו דאי כדברי התוס' אמאי הוצרכו בגמ' לומר ותרוייהו אליבא דרבי עקיבא ולמה לא קאמר דר\"ש ורבנן בהא פליגי דר\"ש סבירא ליה דספיחים אסורים מדאוריי' וגזרו ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים ורבנן דר\"ש ס\"ל כרבנן דרבי עקיבא דספיחים אסורים מדרבנן והו\"ל גזירה לגזירה אלא רבינו מפרש דמה שהוצרכו לומר דתרוייהו אליבא דרבי עקיבא משום דלישנא דברייתא דקאמר כל הספיחים אסורים חוץ מספיחי כרוב וכן נמי רבנן דאמרי כל הספיחים אסורים משמע דכללא הוא ואי ס\"ל כרבנן דר\"ע הי\"ל לומר חוץ מן הפיגם והירבוזין וכל הני ודוגמא לזה הקש' התוס' לפי' רש\"י דהו\"ל למעוטי עיקר הלוף השוטה כו' אלא מוכרח דתרוייהו ס\"ל כר\"ע דלר\"ע גזרת הכתוב הוא ואין לחלק בין דרך לזורען לאין דרך לזורען כמ\"ש אמנם לענין ספיחי כרוב ה\"נ דאסורים מדרבנן כשאר ספיחים דכולה חדא גזיר' היא וכשגזרו על הספיחים שדרך לזורען גזרו נמי על ספיחי כרוב שדרכן לזורען דמהשתא ההיא דר\"ש בן לקוניא אתיא אליבא דהלכתא אפילו לרבנן דר\"ע זה הנראה אצלי ליישב דעת רבינו ועוד י\"ל שרבינו מפרש היפך פי' ר\"ת דמ\"ש ותרוייהו אליבא דר\"ע לאו משום דלרבנן דר\"ע ליכא למיגזר אטו שאר ספיחים דהא ליתא כמ\"ש אלא ס\"ל דבשלמא לר\"ע דס\"ל דאיסור ספיחים מדאורייתא איכא למימר שפיר דכיון דספיחי כרוב דומה לאילן מותר דלא אסרה תור' אלא דומיא דזריעה אמנם לרבנן דר\"ע כיון דטעמא דספיחים הוא משום גזירה דעוברי עבירה שיזרעו בז' ויאמרו שצמחו מאליהן אם כן מה\"ט נמי ספיחי כרוב אסורים דאע\"ג דדמו לאילן מ\"מ כיון שדרך האדם לזורען איכא למיגזר בהו כשאר ספיחים וא\"כ מ\"ש ותרוייהו אליבא דר\"ע לדעת רבינו איפכא מתפרשא ומשום הכי כיון דרבינו ז\"ל פסק כרבנן דר\"ע משום הכי אסר כל הספיחים וגם זה נכון ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האורז </b>\n<b> והדוחן.</b> עיין מ\"ש פ\"א מהלכות מעשר שני הלכה ה':"
+            ],
+            [
+                "<b>והאתרוג </b>\n<b> אפי' היה כפול קודם ר\"ה כו' הרי הוא כפירות שביעית להחמיר.</b> מה שכתב מרן שדעת רבינו נראה דספוקי מספ\"ל אי אזלינן בתר חנטה לז' כה' זקנים וכמתני' דבכורים או אחר לקיטה כרבותינו דבאושא וכסתם מתני' דפרק לולב הגזול וכן מספ\"ל אי אזלינן בתר חנטה למעשרות כר\"א וכר\"י ור\"ל דבתראי נינהו או אזלינן בתר לקיטה כר\"ג כו' ופסק כתרוייהו לחומרא את\"ד הרואה יראה שדבריו מן המתמיהים דמאחר דבפ\"ק דר\"ה דט\"ו ע\"א קאמר התם רבה דאתרוג בת ששית הנכנס לז' פטור' מן הביעור ופטורה מן המעשר משום דס\"ל דאזלינן בתר חנטה לז' וכן רב המנונא התם ס\"ל הכי גם ר\"י ור\"ל כולהו ס\"ל התם דאחר חנטה לז' אם כן מה ראה על ככה רבי' להכניס עצמו לבית הספק אי קי\"ל כרבותינו שבאושא דאמרי אחר לקיטה לז' ותו קשה דכיון דרבינו ז\"ל ס\"ל דאתרוג בת ששית הנכנס לז' חייב בו מכח ספק אם כן ממילא נימא דפטור מן המעשר מאחר דחייבו חכמים להפקיר מס' וראיה לזה ממ\"ש שם בר\"ה אמר רבה אתרוג בת ששית כו' אתרוג בת ז' הנכנס כו' א\"ל אביי בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא פטורה מן הביעור אמאי דאזלינן בתר חנטה א\"ה תתחייב במעשר כו' ופרש\"י וז\"ל בשלמא סיפא דאזלה בה בתר חנטה לענין הפקר ז' כו' כל הך סיפא אע\"ג דסתרא לרישא דאמרה בת ששית ד\"ה פטור מן המעשר דהפקר הוא משום ז' דאזלת בתר לקיטה כו' הא לא הוה ק\"ל דאמינא ספוקי מספ\"ל אי אזלינן באתרוג בתר חנטה לענין ז' או בתר לקיטה ואזלת לחומרא ע\"כ והנראה מבואר שהכריחו לרש\"י לפרש כן דאי מ\"ש אביי בשלמא סיפא לחומרא היינו סיפא גרידא דאתרוג בת ז' הנכנס לח' אמאי אצטריך למימר משום חומרא ולא הי\"ל לומר אלא בשלמא סיפא דאמרינן זיל בתר חנטה ותו כי קאמר אלא רישא פטורה מן הביעור אמאי דאמרינן זיל בתר חנטה א\"ה תחייב במעשר כו' אמאי הוצרך להקשות מרישא בפשיטות הי\"ל להקשות בשלמא סיפא דאזיל בתר חנטה אלא רישא פטורה מן המעשר אמאי אלא משמע ודאי דאחלוקת פטורה מן המעשר קאמר ולא קאי אסיפא משום דאזיל לחומרא דמספ\"ל אי בתר חנטה או בתר לקיטה גם התוס' ז\"ל שם כתבו מעין פי' רש\"י יע\"ש הנה כי כן מבואר הוא דכל שאנו מחייבים אותו מס' לנהוג בו דין ז' ממילא פטור מן המעשר כיון דחייב להפקיר מס' וא\"כ כיון שרבינו ז\"ל מספ\"ל הלכתא כמאן וס\"ל דחייב לנהוג בו דין ז' מס' היל\"ל דפטור מן המעשר גם מ\"ש וכן מספ\"ל אי אזיל בתר חנטה למעשרות כר\"א קשה טובא דא\"כ נפקא מינה לאתרוג שחנט בשנה ב' ונלקט בשנה ג' צריך לנהוג בו ב' עישורים כדקאמר התם אליבא דר\"ע ואלו בפ\"א מה' מעשר כתב רבינו ז\"ל וכן האתרוג הרי הוא כירק לז' כיצד אם נלקט בג' כו' מפרישין ממנו מעשר עני אע\"פ שנגמר בשניה כו' הרי שלא חייב לנהוג בו ב' עישורים (ומ\"ש מרן שם וז\"ל וכן האתרוג כו' משנה פ\"ב דבכורים וכר\"ג יע\"ש הם דברים תמוהים דלר\"ג אתרוג בתר חנטה לז' ואלו רבינו שם כתב והולכין אחר לקיטתו בין למעשר בין לז' והיל\"ל שפסק כרבותי' שבאושא גם מ\"ש דר\"י ור\"ל ס\"ל כר\"א דאתרוג אחר חנטה למעשר לא ידעתי היכא רמיזא דר\"י ור\"ל לא איירי התם אלא לענין ז' אי משום דקאמר לעולם ששית ופי' רש\"י חייבת במעשר ופטורה מן הביעור ואי ס\"ל דבתר לקיטה למעשר היל\"ל פטור מן המעשר בשביעית משום דאזלינן בתר לקיטה ופטורה מן הביעור דאזלינן בתר חנטה לז' הא ליתא שהרי רש\"י ז\"ל כתב לעיל מזה בד\"ה חסורי וז\"ל ורבה ור\"ה ס\"ל כאפטולמוס כו' ומיפלג פליגי במילתיה דאפטולמוס ר\"ה סבר כיון דפטורה מן הביעור חייבת במעשר דלאו הפקרה דמלכא הוא כו' הרי דאפי' לאפטולמוס דס\"ל דאחר לקיטה למעשר אפי\"ה קאמר ר\"ה דאתרוג בת ששית הנכנס לז' חייבת במעשר ונראה דה\"ט דס\"ל לרש\"י דע\"כ לא אמרו אחר לקיטה למעשר אלא לענין חדש וישן ולענין שניה הנכנס לג' לנהוג בו בשנה ג' אבל לענין שנה ששית הנכנס לז' כיון דטעמא דז' פטורה מן המעשר הוא משום הפקרא דמלכא והפקר פטור מן המעשר א\"כ באתרוג בת ששית הנכנס לז' כי נמי נימא דאחר לקיטה למעשר אפי' הכי חייבת במעשר כיון דלאו הפקרא דמלכא הוא ועיין במוהר\"י קורקוס הנדפס מחדש פ\"א מה' מעשר שגם הוא ז\"ל הבין מדברי רש\"י הללו שכתב חייבת במעשר ופטורה מן הביעור דס\"ל דר\"י אתי כר\"א ותמה עליו דא\"כ הי\"ל לר\"י לומר הלכה כר\"א ואחר המחילה לא דק בזה כמ\"ש ואולם מדברי התוס' בד\"ה יד הכל נראה דס\"ל דהא דר\"ה ודר\"י ודר\"ל דקאמרי לעולם ששית ע\"כ משום דס\"ל כר\"א הוא ממ\"ש וז\"ל לא נקט האי טעמא למ\"ד שוה לאילן לכל דבר כו' דלמאי דסבר אפטולמוס דאחר לקיטה למעשר ואחר חנטה לז' לא היה צריך לטעם זה כו' הנה מבואר דס\"ל דלאפטולמוס דס\"ל דאחר לקיטה למעשר אתרוג בת ששית הנכנס לז' פטורה מן המעשר כדין פירות ז' ופטורה מן הביעור כדין ששית משום דאחר חנטה לז' ונראה דטעמייהו משום דס\"ל דז' פטור מן המעשר מכח אפקעתא דמלכא ולאו משום הפקרא דמלכא פטירי וא\"כ ע\"כ דר\"ה ור\"י ור\"ל דס\"ל דחייבת במעשר הוא משום דס\"ל כר\"א ואולי שלזה נתכוין מרן ז\"ל כדעת התוס' ומ\"מ לא הו\"ל למסתם סתומי ועיין במוהר\"ם ן' חביב בקונט' כפו' תמרים דל\"ח ע\"א ואשר אני אחזה ליישב דעת רבינו ז\"ל דלרבינו קשיתיה דאי כפי' רש\"י ז\"ל דלעולם ששית דקאמר ר\"י ור\"ל הוא לומר שחייבת במעשר ופטורה מן הביעור כפי' רש\"י א\"כ ע\"כ דס\"ל כמתני' דבכורים דאחר חנטה לז' וק' טובא דא\"כ הי\"ל לתלמודא להקשות ומי אמר ר\"י הכי והאר\"י הלכה כסתם משנה וסתם מתני' דפרק לולב הגזול כרבותינו דאושא דאחר לקיטה בין למעשר בין לז' כדמסיק התם וכדפריך בכמה דוכתי וליכא למימר דטעמא דר\"י משום דסתמא אחרינא אשכח דהיינו מתני' דבכורים דקתני דאתרוג אחר חנטה לז' בין לר\"ג בין לר\"א דאכתי תקשי מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא כדפריך בדוכתי טובא כי על כן מכח קו' זו הוכרח רבינו ז\"ל לומר דמ\"ש ר\"י ור\"ל לעולם ששית היינו דוקא לענין שחייבת במעשר אבל לפוטרו מן הביעור לא אמר דדוקא לענין חיוב מעשר אזיל לחומרא משום דכיון דאיכא תרי סתמי דסתרי אהדדי מס' אזלינן לחומרא דלא ידעינן סתמא בתרא איזו היא וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל בפ' ע\"פ והביאו הרב יבין שמועה כלל ס\"ז ומשום הכי כיון דלסתמא דבכורים דס\"ל אחר חנטה לז' הרי הוא חייב במעשר קאמר ר\"י דלעולם ששית אמנם לענין ז' ודאי דס\"ל לר\"י דבת ששית הנכנס לז' חייבת בביעור דכיון דסתמא דפרק לולב הגזול ס\"ל כרבותינו דאושא דאחר לקיטה לז' מס' חייבת בביעור דשמא סתמא דלולב הגזול בתראה היא והילכך חייב בביעור מס' ומעתה לא תיקשי לן מאי דאקשי' לעיל דכיון דס\"ל לרבינו דחייב בביעור מס' ממילא פטורה מן המעשר כדמוכח בהדיא מההיא דאביי דקאמר בשלמא סיפא לחומרא דס\"ל לרבינו דאביי ל\"ק הכי אלא ליתובי מלתא דרבה דמסיפא לא הוה ק\"ל משום דאיכא למימר דלחומרא קאמר וס\"ל לרבה דכיון דחייבוהו חכמים להפקיר מס' ממילא הם פטורים אמנם ר\"י דקאמר לעולם ששית ודאי דלית ליה הך סברא אלא ס\"ל כיון דמספ\"ל אזלינן בתרוייהו לחומרא וכהוה ק\"ל להתוס' ז\"ל מעיקרא ד\"ה בשלמא יע\"ש: ובהכי מתרצתא נמי מה שפסק בה' מ\"ש דאתרוג שחנט בשניה ונלקט בג' דמפרישין ממנו מעשר עני גרידה משום דס\"ל דודאי לענין מעשר ליכא לספוקי כלל הלכתא כמאן דכיון דלרבותינו שבאושא ור\"ג ואבטולמוס ס\"ל דאחר לקיטה למעשר ודאי דלא קי\"ל כר\"א דשמותי הוא וכי מספ\"ל היינו דוקא לענין ז' משום דאיכא תרי סתמי דסתרי אהדדי כדכתיב' וס\"ל לרבי' כדעת רש\"י ז\"ל שכתבנו לעיל דאפי' לאבטולמוס דס\"ל אחר לקיטה למעשר אפי\"ה אתרוג בת ששית הנכנס לז' חייבת במעשר דז' משום הפקר הוא והא ליכא והלכך לענין מעשר כיון דמספ\"ל אי קי\"ל כסתמא דבכורים דאחר חנטה לז' ממילא חייבת במעשר ומשום הכי אזלינן לחומרא זה הנ\"ל אמת ויציב בדעת רבי' ז\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a9fa5d71c70bf2c4b32f87ea2a3331d2122c4a1a
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,54 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Sabbatical_Year_and_the_Jubilee",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות </b>\n<b> עשה לשבות מעבודת הארץ כו'.</b> הנה מבואר מדברי רבינו דאע\"ג דקי\"ל דחורש בשביעית אינו לוקה היינו דוקא לענין מלקות אבל עובר הוא בעשה שהרי כתיב ושבתה הארץ וכתיב בחריש ובקציר תשבות ואפילו לר\"י דדריש ליה לענין שבת ולומר מה חריש רשות כו' מ\"מ שביתת הארץ מחרישה משתמע נמי וכן מוכח בהדיא מהא דפרכינן התם במ\"ק תנן משקין בית השלחין במועד ובשביעית בשלמא מועד כו' אלא שביעי' בין למ\"ד משום זורע בין למ\"ד משום חורש חרישה וזריעה בשביעית מי שרי והשתא אם איתא דלמ\"ד אינו לוקה אין איסורו אלא מדרבנן היכי פריך בפשיטות חרישה מי שרי ומאי קו' נימא דמ\"ד משום חורש ס\"ל כמ\"ד דחורש בשביעית אינו לוקה ואינו אסור אלא מדרבנן ומשום פסידא התירו וכן מבואר מדברי רש\"י שם יע\"ש ועוד אמרינן התם בסמוך אמרי ר\"א אמר ר\"י משום רבי נחוניא עשר נטיעות כו' הל\"מ משמע דלכ\"ע אסור מן התורה ולומר דלמ\"ד חורש אינו לוקה לית ליה הל\"מ זה ודאי אינו ותו דר\"י גופיה ס\"ל בירושלמי דחורש בשביעית אינו לוקה (עיין בהתוס' שם ד\"ה ר\"א דכתבו לחד תי' דר\"י ס\"ל דלוקה וצ\"ע איך אשתמיט מהם ירושלמי הלזו) כמ\"ש מרן ואיהו קאמר דהוי הל\"מ אלא מבואר הוא דלכ\"ע חרישה בשביעית עובר בעשה ולא פליגו אלא בענין מלקות וכן מבואר בהדיא בחידושי הריטב\"א שם במ\"ק:<br><b> ואולם </b> ראיתי להרמב\"ן ז\"ל בשיטה כ\"י למסכת מכות אמתני' דיש חורש תלם אחד כו' שהק' לפום מאי דמסקינן התם דמחפה את הזרעים חייב משום זורע וז\"ל ואי קשיא לך וליחייב נמי משום חורש בשביעית איכא למימר דאין חילוק מלאכות בשביעית כשם שאין חילוק מלאכות בי\"ט ואיכא דאמר בריש מס' משקין דחורש בשביעית אינו לוקה ומדרבנן הוא וטעמא כדאיתא התם בגמ' א\"ד יע\"ש והוא תימא שהרי כפי מ\"ש מבואר דלכ\"ע איסור עשה מיהא איכא ואולי שמ\"ש ומדרבנן הוא לענין מלקות הוא דקאמר דמדרבנן הוא דלוקה מכת מרדות ואין זה במשמעות דבריו כלל ומ\"מ למדנו מדבריו דכי היכי דאין חילוק מלאכות בי\"ט ה\"נ אין חילוק מלאכות בשביעית: ודע שאני מסתפק בהא דאמרינן חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי\"ט אי י\"ה דינו כשבת ויש חילוק מלאכות בי\"ה או דינו כי\"ט דדוקא בשבת דבסקילה גזרת הכתוב הוא אבל י\"ה דבכרת לא א\"ד אין חילוק מלאכות לי\"ט דוקא קאמר דהוי איסור לאו אבל י\"ה דינו כשבת והיה נ\"ל להוכיח דאין חילוק מלאכות לי\"ה ממתני' דמכות דקתני יש חורש תלם אחד וחייב עליו כו' ושביעית וי\"ט ופי' רש\"י בפסחים דמ\"ז וז\"ל וי\"ט הרי ששה ושבת לא תני משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד הוא ואין לוקין עליו יע\"ש וכונתו מבוארת דקשיא ליה אמאי לא תני שבת וי\"ט וליתני חייב עליו משום ט' לאוין ותריץ יתיב דבשבת ליתיה למלקות כלל משום דהוי לאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין והשתא אם איתא דבי\"ה יש חילוק מלאכות אם כן קשה טובא דאמאי לא תני עובר בט' לאוין וליתני י\"ה דהשתא חייב משום חורש ומשום זורע אלא משמע דבי\"ה נמי אין חילוק מלאכות דהשתא משום הכי תני י\"ט דהוי הווה טפי מי\"ה ואולם לדידי חזי לי שדין זה תלוי בפלוגתא דר' נתן ורבי יוסי דלר\"ן דסבירא ליה דחילוק מלאכות לשבת נפ\"ל מקרא דלא תבערו אש דלחלק יצאתה איכא למימר שפיר דדוקא בשבת דחמיר הוא דגלי קרא אבל בי\"ה דזדונו בכרת לא אמנם לר\"י דנפ\"ל חילוק מלאכות מקרא דועשה אחת מהנה כדאיתא פ' כלל גדול א\"כ כיון דקרא באיסורין דאית בהו חיוב חטאת כתיב כמ\"ש רש\"י במכות דף הנז' ד\"ה ואין חילוק משמע ודאי די\"ה נמי כיון דמחייבי חטאת נינהו אמרינן ודאי דיש חילוק מלאכות ומתני' דלא תני י\"ה איכא למימר דבפלוגתא לא מיירי כנ\"ל אחר זמן רב מצאתי להרמ\"ע מפאנו ז\"ל סי' קכ\"ג דקכ\"ב ע\"א שכתב וז\"ל ועוד מאן לימא לן די\"ה חמור משום כרת דאכילה הא ודאי שבת חמירא דיש בה חילוק מלאכות ובסקילה כו' הנה הרב ז\"ל מפשט פשיטא לי' כביעתא בכותחא דבי\"ה אין בו חילוק מלאכות ולדעתי נר' כמ\"ש:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> דברי </b> רבינו צדקו יחדיו דלכולי עלמא מיהא עשה איכא. אלא דלר' עקיבא דסובר בחריש ובקציר תשבות לחרישה של ערב שביעית איכא חד תירוצא בתוס' מ\"ק (ג' ב') ד\"ה שהרי שלוחן עיי' עליו ואולם על רבינו הרמב\"ם תמה אנכי מדוע נקט וכתיב נמי בחריש ובקציר תשבות וזהו דעת ר\"ע והרי הר\"מ פוסק (פ\"ח מהל' תמידין ומוספין) דמצוה לקצור חרישת עומר בשבת וזהו דעת ר' ישמעאל. ועוד הרי הרמב\"ם פוסק (פ\"ב מהל' שמיטה ויובל) דבזמן הזה מותר לחרוש עד ער\"ה והיינו כרבי ישמעאל דאמר חרישה בשביעית הלמ\"מ ודומי' דניסוך המים. מה ניסוך המים בזמן שבית המקדש קיים כמו שמסיק הש\"ס מ\"ק (ד' א') עיי' עליו וא\"כ אוחז הר\"מ החבל בתרין ראשין וצ\"ע קצת ולא ראיתי מימי מי שהרגיש בזה: ועל דברת רבינו פה בענין חילוק מלאכות ליה\"כ הנה גם הרב בעל טורי אבן בחדושיו למגלה עומד בזה ורוצה להביא ראי' ממתנ' דמגילה (ז' ב') אין בין יה\"כ לשבת אלא כו' ואם איתא דאין חלוק מלאכות ליה\"כ הא טובא איכא בינייהו. והעלה הוא גם כן די\"ל מתני' ר' יוסי היא דנפקא לי' חלוק מלאכות ממאחת מהנה. ואין חילוק בין שבת ליה\"כ עייש\"ה ובאמת צדקו דבריהם ונאמנים לכל דורשיהם. וכן מפורש הדבר בירושלמי פ\"ג דשביעית על מתני' שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה כו' וז\"ל הירושלמי הצריך לענינינו הדא אמרה אין אבות מלאכות ביה\"כ. פי' שאין כל המלאכות שחייב עליו בשבת חייב עליו ביה\"כ כגון הוצאה ועירוב. אלו מי שעשה כולם בהעלם אחד כלום חייב אלא אחת. כלומר בזה אין חילוק בין שבת ליה\"כ דכל המלאכות שחייב עליו בשבת חייב ביה\"כ אלא זאת הוא ההבדל בין שבת ליה\"כ שאין חייב ביה\"כ על מלאכות הרבה בהעלם אחת דאין חילוק מלאכות ביה\"כ ועיי' שם בהרב פני משה. ומה שהרב פה רוצה להביא ראי' אי יש חילוק מלאכות ליה\"כ מדוע נקט המתני' דיש חורש י\"ט ולא נקט יה\"כ והוי תשעה משום זורע ומשום חורש. אמרתי לפי מה שכ' המחבר עצמו בפ\"ח מהל' מאכלות אסורות סוף הל' ו' והקשה שם איך חל איסור י\"ט על איסור שביעית. ואי משום כולל הא מתני' דידן לית ליה כולל כדמסיק הש\"ס במכות שם ומפרש רבינו דאיירי ביו\"ט של ר\"ה ואיסור שביעית ואיסור י\"ט באין בבת אחת וא\"כ לפ\"ז אי אפשר לנקוט בגונא אחרינא זולת י\"ט וקושי' רש\"י ושבת לא קתני היינו כמו שפי' הרב בעצמו לתני י\"ט שחל בשבת. ואולם האמת אגיד כי פי' הרב לא נייח לי בדברי רש\"י דאי אפשר לומר ולפרש כונת רש\"י כן דקשי' ליה ושבת לא קתני דהיינו י\"ט שחל להיות בשבת הא רש\"י פי' שם בתחלה דדוקא לאוין חלוקין קתני והאי לא חלוקין הן. דעל שתיהן עובר משום ל\"ת כל מלאכה. ועיי' במפרש במתני' דמכות שם. אלא לי נראה כונת רש\"י ושבת לא קתני תמורת י\"ט. דשבת שכיחי יותר והוה הווה טפי מי\"ט ועוד יש לפ' בכונת רש\"י לתני שבת תמורת י\"ט ואייתר לן דגבי י\"ט ליכא חילוק מלאכות ושבת איכא חילוק מלאכות וחייב תשעה כמו שהקשה הרב לענין יה\"כ ובאמת דברי הרב קשי' להבין מדוע לא פירש הוא כן בדברי רש\"י והעמיד כונה אחרת ודוחקתי בכונת רש\"י ז\"ל. ולפי דברינו דאין לומר ולפ' בכונת רש\"י לנקוט שבת וי\"ט דזה לא הוי לאוין חלוקין כאשר יעדנו. אלא הפי' לנקוט שבת תמורת י\"ט א\"נ קושי' רש\"י באמת לפי הייעוד לעיל נמי ל\"ק דע\"כ צריך לנקוט י\"ט דאיירי בי\"ט של ר\"ה ואי אפשר בגונא אחרת. ואולם יש לומר דאפ\"ה קשי' לתני י\"ט של ר\"ה שחל בשבת. ואפ\"ה הוי לאוין חלוקין כיון דעל י\"ט אינן לוקין אלא על זורע לחוד או על חורש לחוד ומשום שבת לוקין תרתי ולא דמי' לשני שורים ושני חמורים שעמד עליו המפרש במכות וכונת רש\"י פה עיי' בזה ודו\"ק:<br><b> עוד </b> אמרתי לפי מה שתרצתי בפ\"ח מהל' מ\"א הקושי' שהק' הרב על המתני' איך יחול איסור נזיר על כהן ואמרתי דמתני' ריה\"ג היא דא\"ל אין איסור חל על איסור בכולל זולת בכולל וחמור על קל כדאמרי' חולין (ק\"א א') ונזיר הוי חמור דלוקין עליו שמונים עייש\"ה בדברינו ולפ\"ז אכתי קשי' לתני תמורת י\"ט יה\"כ ואפ\"ה יחול איסור יה\"כ על איסור שביעית דהוי חמור על קל דבשביעית בלאו ויה\"כ בכרת:<br><b> ועוד </b> יש להביא ראיה דאין חילוק מלאכות ליה\"כ מהאי דאמרי' בפסחי' ופה בסוגיין במכות בברייתא המבשל ג\"ה בחלב בי\"ט כו' ומסיק הש\"ס דאפיק הבערה ועייל עצי הקדש והקשה מורי הגאון נר\"ו בצל\"ח לתני המבשל ג\"ה בחלב ביה\"כ והוי שש דביה\"כ לא שייך הואיל ואף אי לא מחייב כו' מ\"מ חייב על בישול והבערה ביה\"כ עייש\"ה ואי אמרי' אין חילוק מלאכות לק\"מ כמבואר מאיליו: ואגב ארחין אזכיר מה שקשה לי על דברי הש\"ס פסחים (מ\"ז א') דהקשה הש\"ס ואי אמרת הואיל אחרישה לא לחייב ופירש\"י ותוס' בד\"ה כתישה דעיקר קושי' הש\"ס אחרישה לא לחייב דהוי חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה וק\"ל לפ\"ז מאי הקשה הש\"ס כלל וכלל והא בש\"ס מכות הקשה ולילקי נמי משום זורע בי\"ט ומשני הגמרא יש חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליום טוב ולכך אין לוקין שתי' על יום טוב ולפ\"ז איך ראה רב חסדא בפסחים דחייב משום חרישה ביום טוב דלמא באמת אינו חייב משום חרישה דהוי חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה אלא חייב משום זורע. דהא ודאי זורע הוי. וכן קשי' לכאורה איפכא על גמר' מכות דפריך וללקי נמי משום זורע: דלמא באמת משום זורע לחוד חייב אבל משום חורש אינו חייב. דאמרי' הואיל. ואולי זה יש לדחות. דהא ע\"כ ר' יוחנן לית ליה הואיל מדאמר בביצה (י\"ב א') פוק תני לברא הבערה ובישול כו' ואת\"ל משנה ב\"ש הוא דאמר מתוך ע\"כ ואי אית ליה הואיל אכתי משנה מצד הואיל ומאי אהני לן שב\"ש היא וא\"כ לפ\"ז הש\"ס במכות דעל ר' יוחנן סובב והולך דסבור דהא איהו אמר שם מחפה הוי זורע. ושפיר הקשה וללקי נמי משום זורע. דהא על חרישה נמי חייב. אבל על הש\"ס פסחים קשי' לכאורה טובא דלמא באמת חייב משום זורע לבד ולא משום חורש. ולמאי צריך לדחוק ולוקמי במתונתא. ויש לתרץ דרבה לשיטתי' אזיל דהא רבה מוקים לי' במועד קטן (ב' ב') מתני' דקתני המנכש והמחפה בכלאים לוקה כולה כר\"ע משום מקיים. וא\"כ לדידי' מוכח דמחפה בכלאים לא הוי זורע. דאל\"כ תקשה מדוע נקט הברייתא מחפה ומשום מקיים אליבא דר\"ע. וע\"כ מחפה לאו זורע ומתני' דמכות לאו משום זורע בכלאים חייב אלא משום מקיים ותינח כלאים דחייב משום מקיים אבל י\"ט מאי איכא למימר וע\"כ דעל י\"ט חייב משום חורש. ואולם לפ\"ז קשה קצת מדוע משני רבה במכות עלה דהאי קושי' חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי\"ט (ואף שהגירסא לפנינו הוא רבא באל\"ף מ\"מ מוכח שהוא רבה בה\"א חדא מדאקשי לי' אביי ועיין תוס' סנהדרין (ס\"ב א') וגיטין (כ\"ו א') ועוד הרי בפסחים (מח א') אמרי בפי' והא את הוא דאמרת אין חילוק מלאכות לי\"ט ומפרש רש\"י והא את הוא דאמרת במכות והא בענין פלוגתת הואיל הוא רבה בה\"א) וא\"כ קשי' לכאורה מאי צריך רבה לפ' כן הא לדידי' אין צריך לזה. דהא איהו ס\"ל מחפה הוי מקיים. וצ\"ע קצת. ועוד קשי' לי במכות מאי הקשה עולא וללקי נמי משום זורע בי\"ט דלמא באמת אינו חייב אלא משום זורע. ואחרישה אינו חייב כלל דאיירי מתני' בעפר תחוח. ובעפר תחוח לא הוי חרישה כמו שמפורש בכמה מקומות ועיין ביצה (ח' ב') ובתוס' שם במכות (כ\"ב א') ד\"ה אמר ליה ואין לתרץ דהא מוקמי' ע\"כ בפסחים (מ\"ז ב') במתונתא זה ליתא דהא יעדנו לעיל זה הוא למ\"ד הואיל אבל לר' יוחנן לית ליה הואיל כאשר בארנו (ואי לא אסיק אדעתן הכא פשיטא דל\"ק אפי' לא איירי בעפר תחוח כאשר הערנו דלמא אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לדם צפור והוי חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה. אבל משום זורע חייב) והיכן ראה דאיירי במתונתא וי\"ל דעולא הוכיח דע\"כ המתני' לאו בעפר תחוח איירי דאל\"כ קושי' הש\"ס בסמוך לתני שבועה שלא אחרוש כו' קיימת ואין לפרק כפרוקא של הש\"ס דמושבע ועומד מהר סיני הוא. קשי' הא בעפר תחוח מותר לחרוש בי\"ט ושבועה חלה. וע\"כ המתני' לאו בעפר תחוח איירי אלא בסתם עפר. ול\"ק באמת מדוע לא נקט המתני' שבועה ובעפר תחוח ומשום י\"ט אפ\"ה משום זורע חייב. והוי תשעה זה לאו קושי' היא דהמתני' בסתם איירי וסתם עפר לאו תחוח הוא. ובחדושי הארכתי מאוד ואין כאן מקומו אלא להעיר על המעיין קצת. כי הענין רחוב ועמוק. ומסתעף להרבה סעיפי' ודו\"ק: והנה לא אכחד תחת לשוני דבר נחמד ונעים מה ששמעתי בענין הזה מפי ידיד נפשי רעי ועמיתי הרב המופלג החריף והבקי מוה' איסרל ליסא ר\"ו והוא במה שעומד הרב שאגת ארי' בתשובתו. והרב המחבר פ\"ח מה' מ\"א סוף הל' ו'. על הש\"ס במכות דמשני האי תנא איסור כולל לית ליה וא\"כ איך יצויר מאי דקתני במתני' י\"ט ושביעית איך חל איסור י\"ט על איסור שביעית ואמר הרב הנ\"ל דל\"ק דאף דבעלמא לא אמרי' איסור חל על איסור. מ\"מ באיסור הזה גלי לן קרא דחל. דהנה איתא במכילתא הובאה ברש\"י פ' משפטים דלהכי סמך הכתוב שמירת שבת לאזהרת שביעית לומר לך אפילו שבת שבתוך שביעית תשמור דברים אלה סתומים וכי מפני שנוהג קדושה בשאר ימות השנה מגרע גרע קדושת שבת להקל בשבת של שביעית יותר משאר שבתות השנה. אבל הדבר ברור דכונת המכילתא היא להשמיענו דאיסור שבת חייל על איסור שביעית. ולא תימא כיון דבלא\"ה מוזהר ועומד על החרישה ועבודת האדמה משום שביעית. אם חרש וזרע בשבת שבתוך השביעית לא אתיא איסור שבת וחייל אשמוע' קרא דחייל איסור שבת על איסור שביעית וה\"ה י\"ט דאיקרי שבת ואין בין י\"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ואין ספק שחל נמי על איסור שביעית והנה הרב האריך עוד בזה לפלפל דקשיא לפ\"ז לילף מיניה לכל אחע\"א. והרים ידו בפלפול גדול ואין פה המקום להאריך. שוב נזכרתי הלכה במסכת הוריות (ד' ב') בעי ר' זירא אין שבת בשביעית מאי. במאי טעו בהדין קרא בחריש ובקציר תשבות בזמן דאיכא חרישה. איכא שבת. בזמן דליכא חרישה. ליכא שבת. ופירש\"י בזמן דאיכא בשאר שני שבוע כו' עייש\"ה עינינו רואות דאיכא למטעי וא\"כ לזה צריך המכילת' לאשמועי' דלית לן לומר כן והתורה להכי אסמכי' שביתות שבת לשביתות שביעית לומר לך דיש שבת בשביעית וק\"ל: ובעוד אנכי מעתיק הקונטריס הנוכחי הנה לפני עלה א' מעלים לתרופה ספר הורה גבר על מסכ' הוריות אשר כעת הוא תחת מכבש הדפוס ויצא לאור תוך ימים לא כבירים אי\"ה חברו כבוד ידיד נפשי ועמיתי הרב המובהק מופלג בתורה מוהר\"ר בצלאל ראנשבורג נר\"ו והנה הוא הביא תוס' הרא\"ש על מס' זו וז\"ל הרא\"ש את\"ל אין חרישה בשבת דלעקור כל הגוף דמי ופטורין אמרו אין חרישה וקציר בשבת בשביעית מאי עכ\"ל והרב בעל הורה גבר האריך מאוד למעניתו בדברי רא\"ש אלו דמשיטת הש\"ס משמע ומרהיטת הלשון נשמע דלענין כל המלאכות בשבת בשביעית איירי והנה הוא העלה שם דלהרא\"ש קשיא לי' שם קושי' תוס' בד\"ה ש\"מ אין שבת בשביעית. וכתבו התו' וז\"ל משמע דאין צדוקי' מודין בהאי דרשא אע\"ג דדרשי יהי' לה לשומרת וכוונת תוס' בקצרה דהא יותר פשיטא האי דרשא מהאי דרשא. ואם בדרשא דלעיל מודין מכ\"ש הכא וס\"ל ודאי לצדוקי' דיש שבת בשביעית. ובלא\"ה פטורין כיון דהצדוקים מודין כדאמר לעיל בש\"ס א\"ש אין כ\"ד חייבין כו' ולכך המציא הרא\"ש דודאי לאו לענין כל מלאכות איירי אלא לענין חרישה בשביעית עייש\"ה בדברי הרב בעל הורה גבר. ולפי דברי הרב ידידי מוהר\"ר איסרל נר\"ו הנה נמתק הדבר יותר דלכך סברי הצדוקים לחלק בין שאר מלאכות שנוהגין בשביעית ובין חרישה כיון דיש כאן אחע\"א. ולכך סברי דאין חרישה בשביעית ואולי זה כוונת הרא\"ש בכל דבריו ועיין בזה: ומדי דברי בענין הזאת לא אחדל מלהזכיר עוד דבר נחמד בשם הרב בעל הורה גבר שם. והוא לתרץ קושיית תוספות שזכרנו הא ודאי האי יותר פשוט מויהי' לה לדרוש מני' לשומרת ואמאי אין הצדוקין מודין ודרשי דאין שבת בשביעית וכ' הרב הנזכר בקונטרס הנזכר והנלענ\"ד בזה בישוב קושייתו משום דקשי' להו לצדוקי' יתורא דקרא בחריש ובקציר תשבות ל\"ל מכדי כתיב ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות וחז\"ל דרשו באמת מזה בר\"ה (ט' א') תו' שביעית והצדוקי' תו' לא משמע להו דגם בשבת ויה\"כ לית להו תוס' ומה שדרשו עוד שם לקציר מצוה שדוחה שבת דהיינו קצירת העומר הא ודאי לית להו לצדוקי' דהא אמרי עצרת לעולם אחר השבת כדאית' במנחות (ס\"ה א') וא\"כ לדידהו עצרת לא חל בשבת כלל וליכא לאשכוחי קצירה של מצוה שידחה שבת ואייתר להו קרא דבחריש ובקציר תשבות לפיכך דורשין בזמן דאיכא חרישה איכא שבת ובזמן דליכא חרישה ליכא שבת עכ\"ל הזהב מקונטרס הורה גבר:<br><b> ועוד </b> אחת אזכור משם ידידי הרב מוהר\"א ליסא נרו בענין הזאת והוא לתרץ הרמב\"ם בפי' המשניות במכות שכ' הרמב\"ם על המתני' דיש חורש אין בכל אלה איסור חל על איסור אבל הם איסורים הרבה נכפלו בזמן א' עייש\"ה ודברים אלו מרפסין איגרא מדוע ליכא בכל הני איסורי אחע\"א הלא שביעית וי\"ט כהן ונזיר לא ימלט לאמור דחייב על כל א' וא' אם לא נאמר דאחע\"א בפרט מה. וכמו שבאמת עמדו בזה הרב ש\"א בתשובותיו בהל' יה\"כ ורבינו המחבר בפ\"ח מהל' מ\"א סוף הל' ו' יעוי\"ש, ואמר הרב מוהר\"א נר\"ו כי ס\"ל להר\"מ ז\"ל שיטה אחרת בזה. והוא מאי דמשני הש\"ס במכות האי תנא אחע\"א לית לי' אין הכונה דנסב לה לציורי דמתני' לדברי האומר אחע\"א דא\"כ תקשי סתמא אהדדי (כמו שהקשה בעל קיקיון דיונה בתו' ריש פ' ג\"ה והובא בדברי רבינו פ\"ח מהל' א\"ב בקונטרס אחע\"א) אלא כונת הש\"ס דהתנא לא חשיב כלל אסורים בתוך הענינים האלו אשר הוא מונה ענין אשר לא יתכן בו חיוב מלקות אם לא דנימא אחע\"א וס\"ל דהך שינוי דעל שביעית חייב משום זורע ועל י\"ט משום חורש יעיי' בחדושי אבן העוזר במס' פסחים (מז' ב'). ולא שייך מעתה אאחע\"א אע\"ג דחרישה אסורה ג\"כ בשביעית דע\"כ לא אמרי' אין אחע\"א אלא אם כבר חייב על איסור א' אינו במס' עוד בזה משום איסור השני וכסברת הרא\"ש הביאו המהרי\"ט בחדושיו לקדושין פ' עשרה יוחסין וכיון דעדיין אינו לוקה משום חורש חייב בי\"ט משום איסור חרישה או איפכא אם היה לוקה בשביעית משום חורש שפיר יכול ללקות על איסור זורע משום י\"ט (ועיי' מה שכתבנו ת\"ל בעניותינו בפ\"ח מהל' א\"ב הל' א' בקונטרס אחע\"א) וגבי כהן ונזיר שחייב על הטומאה משום שני שמות ס\"ל להאי תנא דילפי' מיתורא דעל כל נפש מת לא יבוא דכתיב בנזיר ולמאי אצטרך לי' לילף נזיר בק\"ו מכהן ומה כהן הדיוט דאינו מוזהר על הקרובים ואפ\"ה מוזהר על טומאת רחוקים נזיר שמוזהר על הקרובי' לא כ\"ש אלא ע\"כ לעבור בשני לאוין הוא דאתי שאם הי' כהן ונזיר חייב ב'. ועיי' בש\"ס נזיר ר\"פ כהן גדול דשקיל וטרי התם טובא בזה ומש\"ה השמיט הר\"מ ז\"ל בס' יד החזקה ולא הביא להך מתני' דמשכחת רבוי לאוין על פעולה אחת דסברת מהרי\"ט דחוי' היא מכמה מקומות וכן בנזיר לאו יתורא היא לפי מסקנת הש\"ס בנזיר. והנה הרב נר\"ו האריך מאוד לסתור דעת המהרי\"ט הנזכרת ורוב ראיותיו כאשר הביאן רבינו המחבר בהל' א\"ב ואשר כתבנו עליו בעניותינו שם. גם האריך הרב נר\"ו עוד בענין הזה בכמה דברי' ואנכי את גדרי אשמור בלתי צאת מגדר הקונטרוס ולקצר אנכי צריך במקום שראוי להאריך. ועיי' בכל הדברים כי נאמרי' בקצור נמרץ. ועיי' היטב בפ\"א מהל' א\"ב בקונטרס אחע\"א ובהל' מ\"א בכמה מקומות:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ומד\"ס </b>\n<b> שיהיו כל הספיחים אסורין כו'.</b> וכתב מרן משנה פ\"ט דשביעית וחכ\"א כל הספיחים אסורין כו' ודע שהתוספות פ\"ק דקדושין ד\"ה אתרוג כתבו בתוך דבריהם וז\"ל וההיא דמקום שנהגו דקתני כל הספי' מיירי בספיחין שגדלו בשביעית ואליבא דר\"ע דדריש וכי מאחר שלא נזרעו כו' יע\"ש וראיתי להרב מאיר עיני חכמים בפרק מקום שנהגו הק' לדבריהם דלר\"ע דס\"ל דספיחים אסורים קודם הביעור הא כתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה דבשלמא הא דכתיב את ספיח קצירך לא תקצור ל\"ק לחכמים דיש לפרש כמו שפרש\"י לא תקצור מן המשומר אבל אתה קוצר מן המופקר אבל לר\"ע קשה והעולם מיישבין זה דר\"ע דס\"ל דספיחין אסורים היינו מן המשומר אבל מן המופקר ה\"נ דמותר וזה נראה דוחק ועוד דבהדיא כתב הרא\"ם ס' בהר דלר\"ע אסור בכל ענין יע\"ש. ואנכי הרואה נראה שיש סמוכות ליישוב העולם ממ\"ש התוס' פ\"ק דר\"ה ד\"ט ד\"ה וקציר של שביעי' שכתבו וז\"ל פי' ריב\"א בקציר ספיחין שהביאו שליש בשביעית כו' ואכתי קשה דהא נמי מהן לא נזרע נפקא לפי' ר\"ת דאסר ספיחים אפילו קודם הביעור כו' וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית דוקא כי אורחיה אסור לקצור אבל ע\"י שינוי מותר אף בשביעית כדאיתא בת\"כ דדריש ואת ענבי נזירך כו' והא דתניא בתורת כהנים מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר מופקר נמי כדרך בצירה אסור וע\"י שינוי שרי כו' יע\"ש הרי מבואר שכתבו דקציר של שביעית ע\"י שינוי ובמופקר מותר אפי' בשביעית והתם אליבא דר\"ע הוא דקיימי דברייתא דהתם ר\"ע היא האמנם הא ודאי ממה שאין הפה יכולה לדבר ממ\"ש בפ\"ק דמנחות תיתי ממנחת העומר מה למנחות העומר שכן מתרת החדש ומשני בשביעית ופריך שכן מתרת ספיחין ומשני כר\"ע דאמר ספיחין אסורין כו' והשתא אכתי לר\"ע נמי איכא למיפרך שכן מתרת ספיחים מן המופקר אלא ודאי דלר\"ע אפילו מן המופקר ס\"ל דספיחים אסורין ד\"ת ולפי זה צ\"ל דמ\"ש התוספות דקציר של שביעית ע\"י שינוי מותר אפילו בשביעית היינו לפום הלכתא דקי\"ל כרבנן דר\"ע ולאו אברייתא דרבי עקיבא דקאי התם הוא דקאמרי אלא דאכתי קשה דלרבנן נמי ספיחין אסורין מדרבנן והיכי כתבו דעל ידי שינוי מותר ושמא מותר מן התורה הוא דקאמרי וזה דוחק: ודע דהא דאסור ספיחים לר\"ע ד\"ת היינו דוקא בזרעים אבל בפירות האילן לכ\"ע מותר וזה מבואר מדברי התוס' דפרק מקום שנהגו דנ\"א ד\"ה כל הספיחים דלר\"ש ספיחי כרוב מותר דלא אסרה תורה אלא ספיחים דומיא דזרעים כו' אבל ספיחי כרוב דדמי לאילן מותר כו' יע\"ש וכן מבואר ג\"כ מדברי הר\"ש פ\"ט דשביעית ויש לי מן התימא על הרב קרבן אהרן סדר בהר דרס\"ז ע\"ג שכתב אברייתא דקתני התם את ספיח קצירך לא תקצור מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהיו אסורים כו' כתב וז\"ל לפי שאין איסור ספיחים אסורים מן התורה אלא מדרבנן כדלקמן לזה אמר סמכו ולא אמר מכאן אמרו אבל הרמב\"ן והרא\"ם סוברים דברייתא זו אתיא אליבא דר\"ע דאמר לא תקצור בכל אופן משמע ומדאורייתא אסורים הספיחים ומ\"ש לקמן לא תבצור כדרך הבוצרים אתיא אליבא דחכמים א\"ד והוא תימא דההיא דלא תבצור כדרך הבוצרים אפילו כר\"ע אתיא דבאילן לכ\"ע מותר כמ\"ש ומהיותר תימא דסמוך ונראה גבי ההיא דלא תבצור כדרך הבוצרים כתב וז\"ל וזה שא\"א שתהיה שלילה החלטית שלא יבצור אותם כלל שהרי אמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ובהכרח יבצור אותו כו' ואם כן איך כתב לעיל דההיא אתיא כחכמים דלר\"ע אפי' שלא כדרך הבוצרים אסור דאם כן קרא דוהיתה שבת הארץ מאי עביד ליה הן אמת דמקרא דוהיתה שבת הארץ אין כאן קושיא דאיכא למימר דקרא דוהיתה שבת הארץ בספיחי ששית הנכנסים לז' מיירי דר\"ע לא אסר ספיחים אלא בספיחים שגדלו בז' וכמ\"ש הרא\"ש גם מה שהכריח ממ\"ש סמכו ולא אמר מכאן אמרו יש לתמוה שהרי לקמן כתב בת\"כ בקרא דהן לא נזרע קאמר ר\"ע מכאן סמכו אע\"ג דהוי מדאורייתא ואדרבא נראה שיש להוכיח סברת הרמב\"ן והרא\"ם דברייתא זו ר\"ע ממה שדרשו בקרא דואת ענבי נזירך לא תבצור לא תבצור כדרך הבוצרים ולא דרשו כן בקרא דלעיל מזה לא תקצור כדרך הקוצרים והכי היל\"ל לא תקצור כדרך הקוצרים אבל שלא כדרך הקוצרים מותר אבל אמרו חכמים ספיחים אסורים אלא משמע דברייתא זו ר\"ע היא דס\"ל בכל אופן אסור ואין להקשות דאי ר\"ע אם כן תרי קראי ל\"ל הא נפ\"ל מקרא דהן לא נזרע וכעין מה שהקשה התוס' בר\"ה ד\"ה הנז' די\"ל דאי מקרא דלא תקצור גרידא י\"ל דכדרך הקוצרים גרידא אסור ואי מקרא דהן לא נזרע איכא למימר כחכמים דהתם להכי צריכי תרווייהו לגלויי כל חד אחבריה ומדברי מרן כ\"מ נראה שהבין כדברי הרב קרבן אהרן דברייתא זו אתיא כחכמים יע\"ש ודוק:<br><b> ודע </b> דהא דאסור ספיחים לר\"ע נראה ודאי דהיינו דוקא באכילה אבל בהנאה מותרים וכן נראה מדברי התוס' וכל הפוסקים ז\"ל דלא הזכירו אלא איסור אכילה וזה מוכרח שהרי מקרא דוכי תאמרו מה נאכל בשנה הז' נפקא דהיינו דוקא אכילה ואפילו לר' אבהו דס\"ל דכ\"מ שנאמר לא תאכלו א' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע כבר כתבו התוס' בפ' כל שעה דכי כל אוכל לא ילפינן מלא תאכלו דלא נאמר זה אלא דוקא באזהרה ועל פי זה יש מקום ליישב מה שהק' הר\"ש בפ\"ט דשביעית וז\"ל וצריך לדקדק לר\"ע במאי מיתוקמא דין ביעור דדרשינן מכלה לחיה בשדה דהא יש ביעור בירק כו' וכפי מ\"ש לק\"מ דאפילו לר\"ע דספיחים אסורים יש בו דין ביעור לאוסרם בהנאה וצ\"ע: ולענין הלכה הנה דעת רבינו מבואר לפסוק כחכמים דר\"ע וכמ\"ש מרן ויש לדקדק טובא במ\"ש כל הספיחים אסורים דהיל\"ל דספיחי כרוב מותר כר\"ש דס\"ל הכי בפ' מקום שנהגו וליכא למימר דפסק כחכמים דר\"ש דס\"ל התם דגזרו ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים שהרי כתבו התוס' שם משם ר\"ת וז\"ל ור\"ש ורבנן פליגי הכא אליבא דר\"ע ומתיר ר\"ש ספיחי כרוב דלא אסרה תורה אלא דומיא דזריעה כו' ורבנן גזרו ודוקא אליבא דר\"ע דאסר ספיחים מדאורייתא פליגי אבל לרבנן דס\"ל דאיסור ספיחי' מדרבנן ליכא למיגזר ע\"כ וליכא למימר דס\"ל לרבי' דלרבנן דרבי עקיבא נמי גזרו ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים וכולה חדא גזירה דאם כן אמאי הוצרכו בגמרא התם לומר ותרוייהו אליבא דר\"ע כו' גם אין לומר דרבינו מפרש ההיא דמקום שנהגו כפי' רבינו נסים שכתבו התוס' שם דסוגייא דהתם מיירי בספיחי ז' שיצאו למוצאי ז' דלפי' רבינו נסים בספיחי ז' בז' אפילו ספיחי כרוב אסור כמו שיר' המעיין שם ומשום הכי סתם וכתב דכל הספיחים אסורים מדרבנן דאכתי קשה דאם כן כשכתב בדין ה' דספיחים של ז' שיצאו למוצאי ז' אסורים היל\"ל דספיחי כרוב מותרים מיד שהרי לפי' רבינו נסים עכ\"ל דספיחי כרוב שיצאו למוצאי ז' מותרים מיד לרבנן דר\"ע דס\"ל דספיחים אסורים מדרבנן וכמ\"ש שם בס\"ד וז\"ל ותרווייהו אליבא דר\"ע דאיסור ספיחים מדאורייתא אבל לרבנן דפליגי עליה ליכא למיגזר ע\"כ והוא מוכרח ממ\"ש ותרוייהו אליבא דר\"ע גם ליכא למימר דרבינו מפרש ההיא דמקום שנהגו בלאחר הביעור ופלוגתא דרבנן ור\"ע בלאחר הביעור מיירי כמ\"ש רש\"י שם שהרי מדברי רבינו מבואר דמפרש פלוגתייהו דרבנן ור\"ע בספיחי שביעית בז' וכמבואר והנראה אצלי ליישב דברי רבינו בשום שכל והבין למה זה פסק רבינו ז\"ל כרבנן דר\"ע דאיסור ספיחים מדרבנן מאחר שר\"ש ורבנן דר\"ש כולהו ס\"ל כר\"ע גם מההיא עובד' דמייתי התם תלמוד' דר\"ש ן' לקונייא דנכנס לגינה ונטל ספיחי כרוב ואכל ונתן לר' יוחנן בן אלעזר וא\"ל בני בפני אכול שלא בפני לא תיכול אני שראיתי את רשב\"י כו' מוכח נמי דס\"ל כר\"ע דאי כרבנן דר\"ע לכ\"ע ספיחי כרוב מותרים ומאחר שכן הי\"ל לרבינו לפסוק כר\"ע והנראה שטעמו של רבינו משום דק\"ל מה שהקשה הר\"ש פ\"ט דשביעית וז\"ל וי\"ל דהשתא ספיחי ז' לר\"ע אסורים באכילה מדאורייתא כו' ובכמה משניות אשכחן דשרו באכילה מתני' דהכא הפיגם והירבוזין וההיא דהאומר לפועל הילך סלע זה ולקוט לי ירק היום בפ\"ח ולוקח ירקות שדה ובנו מוכר ע\"י בפ\"ז והר\"ש ז\"ל תי' דכל הנהו מתני' מיירי בספיחים שגדלו בששית כו' יע\"ש אמנם רבינו ז\"ל ס\"ל כדי ליישב כל זה דכל הנהו מתניתין מיירי בירקות שאין דרך האדם לזורען ואתו כל הנהו מתניתין אליבא דרבנן דר\"ע דס\"ל דאיסור ספיחים מדרבנן גזירה שמא יזרע ויאמר שהם ספיחים שצמחו מאליהן ומשום הכי בירקות שאין דרך האדם לזרען לא גזרו וזהו שכתב רבינו ז\"ל בדין ג' הא למדת שאין אוכלין מפירות ז' כו' והעשבים שאין דרך האדם לזורען כגון הפוגם כו' הנה כ\"כ ליישב קו' הר\"ש ז\"ל וכן ראיתי לרמב\"ן ז\"ל בפי' על התורה ס' בהר שכתב ליישב כל הנהו מתני' כתי' הר\"ש וכתב עוד וי\"א שאלו הנזכרים וכיוצא שאין דרך רוב האדם לזורעם כו' יע\"ש והיא היא סברת רבינו ז\"ל שכתבנו ומאחר עלות מ\"ש יש מקום ליישב דברי רבינו ז\"ל דס\"ל דכל הנהו מתני' דשרי ירקות שאין דרך רוב האדם לזורעם היינו משום דס\"ל כרבנן דר\"ע דאיסור ספיחים מדרבנן גזירה שמא יזרע והלכך בירקות שאין דרך רוב האדם לזורען לא גזרו אמנם לר\"ע דס\"ל דאיסור ספיחים מדאורייתא אין לחלק בין ירקות שאין דרך בני אדם לזורען לירקות שדרך בני אדם לזורען דגזירת הכתוב היא בספיחים שיהיו אסורים ומשום הכי פסק כרבנן דר\"ע מאחר דכל הנהו מתני' אתי' דלא כר\"ע כמ\"ש וסוגייא דשמעתא הכי מפרש לה רבינו דמה שהוצרכו בגמ' לומר ותרוייהו אליבא דר\"ע לאו היינו משום דלרבנן דר\"ע ליכא למיגזר כמ\"ש התוס' דהא ודאי איכא למימר דלרבנן נמי גזרו דכולה חדא גזירה היא וההיא דר\"ש בן לקוניא הכי מוכחא דאפי' לרבנן דר\"ע ספיחי כרוב אסורי' כמ\"ש ותו דאי כדברי התוס' אמאי הוצרכו בגמ' לומר ותרוייהו אליבא דרבי עקיבא ולמה לא קאמר דר\"ש ורבנן בהא פליגי דר\"ש סבירא ליה דספיחים אסורים מדאוריי' וגזרו ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים ורבנן דר\"ש ס\"ל כרבנן דרבי עקיבא דספיחים אסורים מדרבנן והו\"ל גזירה לגזירה אלא רבינו מפרש דמה שהוצרכו לומר דתרוייהו אליבא דרבי עקיבא משום דלישנא דברייתא דקאמר כל הספיחים אסורים חוץ מספיחי כרוב וכן נמי רבנן דאמרי כל הספיחים אסורים משמע דכללא הוא ואי ס\"ל כרבנן דר\"ע הי\"ל לומר חוץ מן הפיגם והירבוזין וכל הני ודוגמא לזה הקש' התוס' לפי' רש\"י דהו\"ל למעוטי עיקר הלוף השוטה כו' אלא מוכרח דתרוייהו ס\"ל כר\"ע דלר\"ע גזרת הכתוב הוא ואין לחלק בין דרך לזורען לאין דרך לזורען כמ\"ש אמנם לענין ספיחי כרוב ה\"נ דאסורים מדרבנן כשאר ספיחים דכולה חדא גזיר' היא וכשגזרו על הספיחים שדרך לזורען גזרו נמי על ספיחי כרוב שדרכן לזורען דמהשתא ההיא דר\"ש בן לקוניא אתיא אליבא דהלכתא אפילו לרבנן דר\"ע זה הנראה אצלי ליישב דעת רבינו ועוד י\"ל שרבינו מפרש היפך פי' ר\"ת דמ\"ש ותרוייהו אליבא דר\"ע לאו משום דלרבנן דר\"ע ליכא למיגזר אטו שאר ספיחים דהא ליתא כמ\"ש אלא ס\"ל דבשלמא לר\"ע דס\"ל דאיסור ספיחים מדאורייתא איכא למימר שפיר דכיון דספיחי כרוב דומה לאילן מותר דלא אסרה תור' אלא דומיא דזריעה אמנם לרבנן דר\"ע כיון דטעמא דספיחים הוא משום גזירה דעוברי עבירה שיזרעו בז' ויאמרו שצמחו מאליהן אם כן מה\"ט נמי ספיחי כרוב אסורים דאע\"ג דדמו לאילן מ\"מ כיון שדרך האדם לזורען איכא למיגזר בהו כשאר ספיחים וא\"כ מ\"ש ותרוייהו אליבא דר\"ע לדעת רבינו איפכא מתפרשא ומשום הכי כיון דרבינו ז\"ל פסק כרבנן דר\"ע משום הכי אסר כל הספיחים וגם זה נכון ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האורז </b>\n<b> והדוחן.</b> עיין מ\"ש פ\"א מהלכות מעשר שני הלכה ה':"
+            ],
+            [
+                "<b>והאתרוג </b>\n<b> אפי' היה כפול קודם ר\"ה כו' הרי הוא כפירות שביעית להחמיר.</b> מה שכתב מרן שדעת רבינו נראה דספוקי מספ\"ל אי אזלינן בתר חנטה לז' כה' זקנים וכמתני' דבכורים או אחר לקיטה כרבותינו דבאושא וכסתם מתני' דפרק לולב הגזול וכן מספ\"ל אי אזלינן בתר חנטה למעשרות כר\"א וכר\"י ור\"ל דבתראי נינהו או אזלינן בתר לקיטה כר\"ג כו' ופסק כתרוייהו לחומרא את\"ד הרואה יראה שדבריו מן המתמיהים דמאחר דבפ\"ק דר\"ה דט\"ו ע\"א קאמר התם רבה דאתרוג בת ששית הנכנס לז' פטור' מן הביעור ופטורה מן המעשר משום דס\"ל דאזלינן בתר חנטה לז' וכן רב המנונא התם ס\"ל הכי גם ר\"י ור\"ל כולהו ס\"ל התם דאחר חנטה לז' אם כן מה ראה על ככה רבי' להכניס עצמו לבית הספק אי קי\"ל כרבותינו שבאושא דאמרי אחר לקיטה לז' ותו קשה דכיון דרבינו ז\"ל ס\"ל דאתרוג בת ששית הנכנס לז' חייב בו מכח ספק אם כן ממילא נימא דפטור מן המעשר מאחר דחייבו חכמים להפקיר מס' וראיה לזה ממ\"ש שם בר\"ה אמר רבה אתרוג בת ששית כו' אתרוג בת ז' הנכנס כו' א\"ל אביי בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא פטורה מן הביעור אמאי דאזלינן בתר חנטה א\"ה תתחייב במעשר כו' ופרש\"י וז\"ל בשלמא סיפא דאזלה בה בתר חנטה לענין הפקר ז' כו' כל הך סיפא אע\"ג דסתרא לרישא דאמרה בת ששית ד\"ה פטור מן המעשר דהפקר הוא משום ז' דאזלת בתר לקיטה כו' הא לא הוה ק\"ל דאמינא ספוקי מספ\"ל אי אזלינן באתרוג בתר חנטה לענין ז' או בתר לקיטה ואזלת לחומרא ע\"כ והנראה מבואר שהכריחו לרש\"י לפרש כן דאי מ\"ש אביי בשלמא סיפא לחומרא היינו סיפא גרידא דאתרוג בת ז' הנכנס לח' אמאי אצטריך למימר משום חומרא ולא הי\"ל לומר אלא בשלמא סיפא דאמרינן זיל בתר חנטה ותו כי קאמר אלא רישא פטורה מן הביעור אמאי דאמרינן זיל בתר חנטה א\"ה תחייב במעשר כו' אמאי הוצרך להקשות מרישא בפשיטות הי\"ל להקשות בשלמא סיפא דאזיל בתר חנטה אלא רישא פטורה מן המעשר אמאי אלא משמע ודאי דאחלוקת פטורה מן המעשר קאמר ולא קאי אסיפא משום דאזיל לחומרא דמספ\"ל אי בתר חנטה או בתר לקיטה גם התוס' ז\"ל שם כתבו מעין פי' רש\"י יע\"ש הנה כי כן מבואר הוא דכל שאנו מחייבים אותו מס' לנהוג בו דין ז' ממילא פטור מן המעשר כיון דחייב להפקיר מס' וא\"כ כיון שרבינו ז\"ל מספ\"ל הלכתא כמאן וס\"ל דחייב לנהוג בו דין ז' מס' היל\"ל דפטור מן המעשר גם מ\"ש וכן מספ\"ל אי אזיל בתר חנטה למעשרות כר\"א קשה טובא דא\"כ נפקא מינה לאתרוג שחנט בשנה ב' ונלקט בשנה ג' צריך לנהוג בו ב' עישורים כדקאמר התם אליבא דר\"ע ואלו בפ\"א מה' מעשר כתב רבינו ז\"ל וכן האתרוג הרי הוא כירק לז' כיצד אם נלקט בג' כו' מפרישין ממנו מעשר עני אע\"פ שנגמר בשניה כו' הרי שלא חייב לנהוג בו ב' עישורים (ומ\"ש מרן שם וז\"ל וכן האתרוג כו' משנה פ\"ב דבכורים וכר\"ג יע\"ש הם דברים תמוהים דלר\"ג אתרוג בתר חנטה לז' ואלו רבינו שם כתב והולכין אחר לקיטתו בין למעשר בין לז' והיל\"ל שפסק כרבותי' שבאושא גם מ\"ש דר\"י ור\"ל ס\"ל כר\"א דאתרוג אחר חנטה למעשר לא ידעתי היכא רמיזא דר\"י ור\"ל לא איירי התם אלא לענין ז' אי משום דקאמר לעולם ששית ופי' רש\"י חייבת במעשר ופטורה מן הביעור ואי ס\"ל דבתר לקיטה למעשר היל\"ל פטור מן המעשר בשביעית משום דאזלינן בתר לקיטה ופטורה מן הביעור דאזלינן בתר חנטה לז' הא ליתא שהרי רש\"י ז\"ל כתב לעיל מזה בד\"ה חסורי וז\"ל ורבה ור\"ה ס\"ל כאפטולמוס כו' ומיפלג פליגי במילתיה דאפטולמוס ר\"ה סבר כיון דפטורה מן הביעור חייבת במעשר דלאו הפקרה דמלכא הוא כו' הרי דאפי' לאפטולמוס דס\"ל דאחר לקיטה למעשר אפי\"ה קאמר ר\"ה דאתרוג בת ששית הנכנס לז' חייבת במעשר ונראה דה\"ט דס\"ל לרש\"י דע\"כ לא אמרו אחר לקיטה למעשר אלא לענין חדש וישן ולענין שניה הנכנס לג' לנהוג בו בשנה ג' אבל לענין שנה ששית הנכנס לז' כיון דטעמא דז' פטורה מן המעשר הוא משום הפקרא דמלכא והפקר פטור מן המעשר א\"כ באתרוג בת ששית הנכנס לז' כי נמי נימא דאחר לקיטה למעשר אפי' הכי חייבת במעשר כיון דלאו הפקרא דמלכא הוא ועיין במוהר\"י קורקוס הנדפס מחדש פ\"א מה' מעשר שגם הוא ז\"ל הבין מדברי רש\"י הללו שכתב חייבת במעשר ופטורה מן הביעור דס\"ל דר\"י אתי כר\"א ותמה עליו דא\"כ הי\"ל לר\"י לומר הלכה כר\"א ואחר המחילה לא דק בזה כמ\"ש ואולם מדברי התוס' בד\"ה יד הכל נראה דס\"ל דהא דר\"ה ודר\"י ודר\"ל דקאמרי לעולם ששית ע\"כ משום דס\"ל כר\"א הוא ממ\"ש וז\"ל לא נקט האי טעמא למ\"ד שוה לאילן לכל דבר כו' דלמאי דסבר אפטולמוס דאחר לקיטה למעשר ואחר חנטה לז' לא היה צריך לטעם זה כו' הנה מבואר דס\"ל דלאפטולמוס דס\"ל דאחר לקיטה למעשר אתרוג בת ששית הנכנס לז' פטורה מן המעשר כדין פירות ז' ופטורה מן הביעור כדין ששית משום דאחר חנטה לז' ונראה דטעמייהו משום דס\"ל דז' פטור מן המעשר מכח אפקעתא דמלכא ולאו משום הפקרא דמלכא פטירי וא\"כ ע\"כ דר\"ה ור\"י ור\"ל דס\"ל דחייבת במעשר הוא משום דס\"ל כר\"א ואולי שלזה נתכוין מרן ז\"ל כדעת התוס' ומ\"מ לא הו\"ל למסתם סתומי ועיין במוהר\"ם ן' חביב בקונט' כפו' תמרים דל\"ח ע\"א ואשר אני אחזה ליישב דעת רבינו ז\"ל דלרבינו קשיתיה דאי כפי' רש\"י ז\"ל דלעולם ששית דקאמר ר\"י ור\"ל הוא לומר שחייבת במעשר ופטורה מן הביעור כפי' רש\"י א\"כ ע\"כ דס\"ל כמתני' דבכורים דאחר חנטה לז' וק' טובא דא\"כ הי\"ל לתלמודא להקשות ומי אמר ר\"י הכי והאר\"י הלכה כסתם משנה וסתם מתני' דפרק לולב הגזול כרבותינו דאושא דאחר לקיטה בין למעשר בין לז' כדמסיק התם וכדפריך בכמה דוכתי וליכא למימר דטעמא דר\"י משום דסתמא אחרינא אשכח דהיינו מתני' דבכורים דקתני דאתרוג אחר חנטה לז' בין לר\"ג בין לר\"א דאכתי תקשי מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא כדפריך בדוכתי טובא כי על כן מכח קו' זו הוכרח רבינו ז\"ל לומר דמ\"ש ר\"י ור\"ל לעולם ששית היינו דוקא לענין שחייבת במעשר אבל לפוטרו מן הביעור לא אמר דדוקא לענין חיוב מעשר אזיל לחומרא משום דכיון דאיכא תרי סתמי דסתרי אהדדי מס' אזלינן לחומרא דלא ידעינן סתמא בתרא איזו היא וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל בפ' ע\"פ והביאו הרב יבין שמועה כלל ס\"ז ומשום הכי כיון דלסתמא דבכורים דס\"ל אחר חנטה לז' הרי הוא חייב במעשר קאמר ר\"י דלעולם ששית אמנם לענין ז' ודאי דס\"ל לר\"י דבת ששית הנכנס לז' חייבת בביעור דכיון דסתמא דפרק לולב הגזול ס\"ל כרבותינו דאושא דאחר לקיטה לז' מס' חייבת בביעור דשמא סתמא דלולב הגזול בתראה היא והילכך חייב בביעור מס' ומעתה לא תיקשי לן מאי דאקשי' לעיל דכיון דס\"ל לרבינו דחייב בביעור מס' ממילא פטורה מן המעשר כדמוכח בהדיא מההיא דאביי דקאמר בשלמא סיפא לחומרא דס\"ל לרבינו דאביי ל\"ק הכי אלא ליתובי מלתא דרבה דמסיפא לא הוה ק\"ל משום דאיכא למימר דלחומרא קאמר וס\"ל לרבה דכיון דחייבוהו חכמים להפקיר מס' ממילא הם פטורים אמנם ר\"י דקאמר לעולם ששית ודאי דלית ליה הך סברא אלא ס\"ל כיון דמספ\"ל אזלינן בתרוייהו לחומרא וכהוה ק\"ל להתוס' ז\"ל מעיקרא ד\"ה בשלמא יע\"ש: ובהכי מתרצתא נמי מה שפסק בה' מ\"ש דאתרוג שחנט בשניה ונלקט בג' דמפרישין ממנו מעשר עני גרידה משום דס\"ל דודאי לענין מעשר ליכא לספוקי כלל הלכתא כמאן דכיון דלרבותינו שבאושא ור\"ג ואבטולמוס ס\"ל דאחר לקיטה למעשר ודאי דלא קי\"ל כר\"א דשמותי הוא וכי מספ\"ל היינו דוקא לענין ז' משום דאיכא תרי סתמי דסתרי אהדדי כדכתיב' וס\"ל לרבי' כדעת רש\"י ז\"ל שכתבנו לעיל דאפי' לאבטולמוס דס\"ל אחר לקיטה למעשר אפי\"ה אתרוג בת ששית הנכנס לז' חייבת במעשר דז' משום הפקר הוא והא ליכא והלכך לענין מעשר כיון דמספ\"ל אי קי\"ל כסתמא דבכורים דאחר חנטה לז' ממילא חייבת במעשר ומשום הכי אזלינן לחומרא זה הנ\"ל אמת ויציב בדעת רבי' ז\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..20ccac408f0f2399cd981e7267ad456e12b6a491
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,82 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והולכין </b>\n<b> אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית.</b> הנה התוס' פ\"ק דר\"ה די\"ד ע\"ב ד\"ה ולשביעית הק' וז\"ל וא\"ת דהכא משמע דאזלינן בתר לקיטה לשביעית ובמס' שביעית תנן כל הספיחים כו' ותי' וז\"ל ונראה לפרש דהא דאמר בירק בתר לקיטה היינו כשלא נגמר גדולם בששית אבל נגמר גדולם שרי כו' ומיהו קשה מאתרוג דבסמוך דאמר הכא באתרוג שחנטו פירותיו קודם ט\"ו דאידך שבט ומשמע דמספ\"ל כו' נהג ב' עישורים כו' אע\"ג דנגמר פרי דהרי חנט בשבט של שנה שעברה ולא נלקט עד שבט אחר ושמא כו' יע\"ש ודבריהם ז\"ל לעין הקורא הן מן המתמיהין דמאי ק\"ל הלא התם חנטה בשניה קודם ט\"ו דאידך שבט ובג' נגמר פרי שלה ולכך הצריך ב' עישורי' משום דמספ\"ל אי אזלי' בתר חנטה או בתר לקיטה דשנה ג' דהיינו גמר פרי וכבר נתקשו בזה הרב ח\"ה ומוהרש\"ל ז\"ל ונדחקו הרבה בתי' קו' זו וראיתי למוהר\"ם ן' חבי\"ב ז\"ל בקונט' כפות תמרים דל\"ז ע\"ב שתי' וז\"ל ולדידי הדברים פשוטים דמ\"ש שם דחנטו פירותי' קודם ט\"ו דאידך שבט לא למימרא דחנטה בטבת דשנה שניה דנמצא דגמר פריו בשנה ג' דמעולם לא ראינו שום אילן של אתרוג שחנטו פירותיו מתשרי ואילך דחנטה שלהם היא בימי הקיץ מסיון עד אלול ורוב האתרוגים בחג הסוכות נגמר פיריין וע\"כ מ\"ש באתרוג שחנט קודם ט\"ו דאידך שבט הכונה לו' שחנטו בקיץ ונמצא דגמר פיריין בשנה השני' ואם כן היינו דק\"ל דלמה נהג ב' עישורים מס' דשמא אזלינן בתר לקיטה הא כיון שחנטו בקיץ בודאי דנגמר פריין בשנה שחנטו א\"ד ז\"ל ואין דבריו נראין לי דכפי דבריו אמאי הוצרכו התוס' להק' קו' מאוקימתא דרבי חנינא דאמר הכא באתרוג שחנטו פירותיו קודם ט\"ו דאידך שבט בפשיטות הוי לי' להק' מדר\"ע גופיה דקאמר ר\"י לא מנהג ב\"ש וב\"ה נהג בו אלא מנהג ר\"ג ור\"א כו' דכיון דר\"ע לקט אתרוג בשבט אם כן בודאי דחנטו פירותיה בימי הקיץ ונגמר פיריין בשנה ב' ולמה נהג ב' עישורים ותו דכפי דבריו ז\"ל לא אדע שכול מ\"ש דהרי חנט בשבט של שנה שעברה ולא נלקט עד שבט אחר כו' ומה לנו אם לא נלקט עד שבט אחר הא עיקר קו' אינו אלא משום דנגמר פריו קודם ט\"ו דאידך שבט ומה שלא נלקט עד שנה שעברה לא אהני לן מידי לקו' ז\"ל ולכן נראה דהא ודאי ליתא והנראה אצלי בכונת דבריהם ז\"ל דקו' ז\"ל לאו היינו מאוקמתא דר' חנינא דמהתם ודאי ל\"ק להו מידי כמ\"ש אלא כונתם ז\"ל דמשמע להו דאוקמתא דרבי חנינא דקאמר הכא באתרוג שחנטו פירותיו קודם ט\"ו דאידך שבט קושטא קאי לרבינא דאמר כרוך ותני לא אחד בשבט היה אלא ט\"ו בשבט היה כו' דלהך אוקימתא דרבינא נמי מצינן למימר דאתרוג שלקט ר\"ע בט\"ו בשבט דשנה ג' חנט קודם ט\"ו בשבט דשנה ב' דנמצא חנטה בשנה ראשונה וזה נראה כמוכרח דאם נאמר דלהך אוקמתא דרבינא מעשה דר\"ע לא מתוקמא אלא באתרוג שחנט קודם ט\"ו בשבט דאותה שנה דהיינו בשנה שניה דא\"כ הו\"ל לרבינא לאפלוגי אאוקמתא דר\"ח ולומר הכי רבינא אמר הכא באתרוג שחנטו פירותיה קודם ט\"ו בשבט דאותה שנה דכיון דאתרוג דר באילנו ב' או ג' שנים כמ\"ש רש\"י ז\"ל הי\"ל לפרש ולומר דאתרוג שלקט ר\"ע הוה קים ליה בנפשיה דחנט באותו שנה אלא משמע דלהך אוקמתא דרבינא מצינן לאוקמא להא דר\"ע בכל גוונא ואפי' באתרוג שחנט קודם ט\"ו בשבט דשנה ב' דהיינו שנה ראשונה והיינו דק\"ל שפיר דכיון דחנט קודם ט\"ו בשבט דשנה ב' הרי נגמר פריו קודם ט\"ו בשבט דשנה ג' וא\"כ לא הי\"ל להפריש אלא מע\"ב גרידא כדין שנה א' ושנה ב' זה הנ\"ל אמת ויציב בכונת דבריהם ז\"ל: ודע שמדברי רבינו ז\"ל פ\"ד מה' שביעית נראה שחולק אדברי התוס' הללו וס\"ל דאפילו בגמר פרי אזלינן בתר לקיטה וזה שבדין י\"א כתב האורז והדוחן כו' הולכין אחר גמר פרי וסמוך לזה כתב הירק בשעת לקיטתו כו' מבואר מדבריו דבירק אפי' בגמר פרי הולכין אחר לקיטה וראיתי למרן ז\"ל שכתב וז\"ל הירק בשעת לקיטתו פ\"ק דר\"ה עלה י\"ב לענין תרומה ומעשר ומשמע לרבינו דה\"ה לענין שביעית ע\"כ ולעין הקורא דבריו תמוהים דלמה זה הוצרך להביא עצות מרחוק ממ\"ש פ\"ק דר\"ה לענין תרומה ובמשמעות דורשין לענין שביעית והלא דבר זה מבואר מעצמו לענין שביעית ממתני' דידן דקתני אתרוג שוה לאילן לשביעית שהולכין בו אחר חנטה באילן ולא כירק דבתר לקיטה ובהדיא אמרו שם בר\"ה דרבותינו שבאושה נמנו וגמרו הולכין אחר לקיטה בין למעשר בין לשביעית הנה מבואר דבירק הולכין אחר לקיטה לשביעית והנראה שכונת דבריו ז\"ל להוכיח ממה שנראה מדברי רבינו ז\"ל דבירק אפילו נגמר פריו בשנה ששית ואפילו לא גדל כלל בשביעית הולכין בו אחר לקיטה ושלא כדעת התוס' ז\"ל ואהא כתב דזה יצא לו לרבינו ממ\"ש בר\"ה עלה י\"ב דהיינו מ\"ש שם בברייתא ליקט ירק עד שלא תבא השמש וחזר וליקט עד שתבא השמש אין תורמין ומעשרין זה על זה ומשמע דאפילו לא גדל כלל וכבר ראיתי להר\"ש ז\"ל בפה\"מ פ\"ט דשביעית שכתב ליישב קו' התוס' הלזו וז\"ל וכתב דמכל מקום בעינן שיגדלו קצת בשביעית והכא בשנגמרו גדוליו בששית הא משמע התם דאגידול לא חיישינן אלא אלקיטה דתניא התם ליקט ערב ר\"ה כו' ושמא יש לחלק בין מעשר לשביעית דלענין איסור שביעית בעינן גידול קצת כו' יע\"ש וא\"כ היינו שהוצרך מרן להביא ראיה מההיא דר\"ה ולומר דמשמע ליה לרבי' דה\"ה לענין שביעית דהולכין אחר לקיטה אפי' לא גדל כלל שלא כדעת הר\"ש דממתני' דידן אין ראיה דאיכא למימר דמיירי בשגדל קצת בשביעית כנ\"ל ודוק:<br><b> ודע </b> שהתוס' פ\"ק דקידושין ד\"ג הקשה שהרי אתרוג שהוא גדל על כל מים ואפי\"ה אמרינן ששוה לאילן לענין שביעית לילך בתר חנטה ושמא י\"ל דהא דאזלינן בתר חנטה להחמיר כגון אם חנט בשביעית כו' והק' הרב עצמות יוסף ז\"ל דאי כדברי התוס' מאי פריך בפ' לולב הגזול אמתני' דהלוקח לולב מחברו בשביעית כו' א\"ה לולב נמי ומשני לולב בששית כו' והדר פריך א\"ה אתרוג נמי בת ששית כו' ומשני אתרוג בתר לקיטה והדר פריך והא בין לר\"ג בין לר\"א אתרוג בתר חנטה כו' ומאי קושיא הא לר\"ג נמי לא קאמר דאתרוג בתר חנטה לשביעית אלא להחמיר כגון אם חנט בשביעית אבל היכא דחנט בששית ונלקט בשביעית ס\"ל לר\"ג דאזלינן בתר לקיטה כירק ועוד קשה דרבה ורב המנונא ור\"י ור\"ל ס\"ל בפ\"ק דר\"ה דאתרוג בת ששית הנכנס לשביעית דפטור מן הביעור משום דאזלינן בתר חנטה אם כן אמאי לא פריך להו מהך מתני' דלא אזיל בתר חנטה אלא להחמיר את\"ד יע\"ש מה שתי' שהם דברים תמוהים כמו שיראה המעיין: ולע\"ד מה שהק' מההיא דרבה ור\"ה דפ\"ק דר\"ה לק\"מ דע\"כ לא כתבו התוס' דאזלינן בתר חנטה להחמיר אלא דוקא לר\"ג דס\"ל דהולכין אחר לקיטה למעשר משום דגדל על כל מים ואהא ק\"ל דאם כן לענין שביעית היה לנו לו' דאזלינן בתר לקיטה כירק דהא עיקר קרא לענין שביעית הוא דכתיב והוצרכו לומר דהיינו דוקא לחומרא אבל לר\"א דס\"ל דהרי הוא כאילן לכל דבר פשיטא ודאי דאזלינן בתר חנטה בין להחמיר בין להקל ורבה ור\"ה דפ\"ק דר\"ה איכא למימר דס\"ל כר\"א ומשום הכי ס\"ל דאתרוג בת ששית הנכנס לשביעית פטורה מן הביעור וכן מבואר מדברי התוס' שם ד\"ה יד הכל שכתבו וז\"ל לא נקט האי טעמא אלא למ\"ד שוה לאילן לכל דבר כו' דלמ\"ד אחר לקיטה למעשר ואחר חנטה לשביעית לא היה צריך לטעם זה ע\"כ אשר מבואר מדבריהם דר\"ה דס\"ל לעולם ששית ע\"כ ס\"ל כר\"א דאלו לאבטולמוס אפילו נימא דטעמא דיד הכל ממשמשין לית ליה אכתי פטורה מן המעשר משום דאזלינן בתר לקיטה למעשר ואדרבא מסוגייא דהתם נראה שיש סעד לתי' התוס' דידן דלפי דבריהם דהתם ניחא מ\"ש דרבה אצטריך לטעמא דיד הכל כו' למ\"ד שוה לאילן לכל דבר אבל מ\"מ תקשי להו למאי דפריך אביי התם אלא רישא פטורה מן הביעור אמאי דאמרינן זיל בתר חנטה א\"ה תחייב במעשר דמאי פריך וכי לא שמיע ליה מתני' דבכורים דס\"ל לר\"ג דאתרוג בתר חנטה לשביעית ובתר לקיטה למעשר ואימא דרבה כוותיה ס\"ל אכן כפי דברי התוס' דפ\"ק דקדושין ניחא שפיר דע\"כ רבה דקאמר פטורה מן הביעור כר\"א ס\"ל דאי כר\"ג חייב בביעור דאזיל בתר לקיטה להחמיר גם מאי דקאמר אביי התם בשלמא סיפא לחומרא ופי' רש\"י והתוס' שם דהיינו משום דמספ\"ל אי אזלינן בתר חנטה לשביעית או בתר לקיטה במעשר יש לגמגם דהא אכתי לא שמיע לן הא דרבותינו שבאושה דס\"ל בתר לקיטה לשביעית אדנימא דמספ\"ל לרבה אי הלכתא כוותייהו אכן לדברי התוס' דקדושין ניחא שפיר דמאי דקאמר אביי בשלמא סיפא לחומרא היינו ממש כר\"ג ודוק מיהו מה שהק' מההיא דפ' לולב הגזול הא ודאי קו' אלימתא היא דאמאי לא משני דמתני' ר\"ג היא דס\"ל דאזלי' בתר חנטה להחמיר דוקא ולפי חומר הנושא נ\"ל לומר דמאי דקשיא להו להתוס' מעיקרא דהרי אתרוג שגדל על כל מים ואפי' הכי אזלי' בתר חנטה לשביעית לאו מדאורייתא ק\"ל דודאי ד\"ת אין לנו לחלקו משאר אילנות כמו שלא חלקתו תורה לענין ערלה ורבעי כמ\"ש בתי' הב' וכדנפ\"ל מקרא דבשנה הד' פעמים שברביעי ואסור משום ערלה אלא דק\"ל דכיון דחזינן דלענין מעשר דרבנן תקינו רבנן לילך אחר לקיטה כירק הואיל ודמי לירק שגדל על כל מים אם כן ה\"נ לענין שביעית הי\"ל לחכמים להחמיר ולומר שיהא שוה לירק לילך אחר לקיטה הואיל ודמי לירק ואהא תי' דאה\"נ ולא אמרו אחר חנטה אלא להחמיר ואם כן איכא למימר דתלמודא התם הכי פריך דכיון דהא דאין מוסרין דמי שביעית לע\"ה הוא משום דחיישינן שמא לא ינהוג בהן דיני שביעית וקעבר אלפני עור אין לנו לאסור אלא במה שהוא אסור מן התורה אבל באיסור דרבנן לית לן בה ואף למ\"ש התוס' ספ\"ק דע\"ז דבאיסורא דרבנן נמי עבר משום לפני עור איכא למימר דלא כ\"כ אלא בדספי ליה ודאי איסורא אבל הכא דאין כאן ודאי איסור אלא מס' שמא לא ינהוג בהן מנהג שביעית איכא למימר דבאיסור דרבנן לא חיישי' והיינו דפריך והא בין לר\"ג בין לר\"א אתרוג בתר חנטה ד\"ת וכיון שכן לענין איסור אין מוסרין דמי שביעית פשיטא דלא חיישינן ותי' הוא דאמר כי האי תנא דאתרוג אחר לקיטה ד\"ת ואפילו לקולא כנ\"ל. ומ\"ש מרן שרבינו פסק כר\"ג הן דברים תמוהים עיין מה שכתבתי פ\"ד מהלכות שמיטה ויובל דין י\"ב ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>פירות </b>\n<b> שניה כו'.</b> עיין בהשגת הראב\"ד ומ\"ש מרן משם מוהרי\"ק וז\"ל לא ידעתי איך הק' כן דא\"כ זו נקר' טבל תיקשי ליה אמתני' דמכשירין שאמרו בהדיא והולכין אחר הרוב כו' וצ\"ע דאכתי מה יענה לסיפא דמתני' דהתם דקתני פירות שנה ששית שנתערבו עם שביעית הולכין אחר הרוב מחצה למחצה להחמיר דהרי קי\"ל דח' אוסרה בכ\"ש לביעור וצ\"ע ומ\"ש עוד מרן בסוף לשונו ומשום דק\"ל ההיא דפ\"ק דר\"ה דר\"ע הפריש ב' עישורין כתב לחלק ביניהם הן דברים שאינם מובנים והנראה דט\"ס נפל בדבריו וצ\"ל ומאי דק\"ל וכוונתו לומר דמאי דק\"ל להראב\"ד מההיא דר\"ע כתב מוהרי\"ק לחלק ביניהם וכבר מבואר ובא בספרו הנדפס שכתב ליישב דהתם ר\"ע גמריה אסתפק לי' אי ב\"ה סוברים דר\"ה לאילן בא' בשבט או בט\"ו ולכן הוציא ב' עישורין כו' ועוד דאם היה מוציא ב' לבד יהיו סבורים דק\"ל דב\"ה בא' בשבט אמרו ולכן הוציא שנים להודיע שהי' מסופק בתלמודו ועוד תי' דר\"ע הי' מחבב את המעשרות והי' מחמיר על עצמו לחוש בספיקו א\"ד ועל פי דבריו יש ליישב מה שהוקשה אצלי וכתבתיו בפנים פ\"י מה' מקואות בכללי ס' דרבנן לדעת הסוברים דתרומת פירות דרבנן מהא דר\"ע יע\"ש מיהו הא ק\"ל לתי' מוהרי\"ק ז\"ל מה יענה למ\"ש בירוש' ספ\"ד דמעשרות אביונות נותנין עליהן חומרי אילן וחומרי זרעים שאם היתה שניה נכנסת לשלישי שהוא מפריש ופודהו ונותנו לעני כו' וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> הפטור ממעשר ראשון פטור מן הב' כו'.</b> הנה הסמ\"ג ז\"ל בעשין קל\"ו כתב דבספרי פ' ראה משמע דמע\"ב נוהג בכל דבר ומשמע מדבריו שם דאפילו בירק נוהג מן התורה וכ\"כ בעשין קס\"א יע\"ש האמנם מדברי התוס' ז\"ל פ\"ק דקדושין ד\"ג ד\"ה מה ירק שכתבו וז\"ל ואע\"ג דמעשר ירק דרבנן כו' אסמכוהו דרבנן אקראי ור\"י פי' אם אינו ענין למעשר תנהו ענין לשביעית כו' יע\"ש נראה בהדיא דס\"ל דאפי' במע\"ב מעשר ירק מדרבנן ממה שלא כתבו עדיפא מינה דקרא אצטריך למעשר גופיה לענין מע\"ב שאם חנט בשנה שניה ונלקט בג' הולכין אחר לקיטתו ואינו חייב במע\"ב ואם חנט בג' ונלקט בד' הרי הוא חייב במע\"ב וכן נראה ג\"כ מדברי רש\"י שם שכתב אף כל כו' מתעשרין לשעבר ואע\"ג דמעשר דידהו דרבנן כו' הרי דלענין מע\"ב דקאי רש\"י ז\"ל כמ\"ש מתעשרין לשעבר קאמר דהוי מדרבנן ועוד נראה שכן הוא מוכרח לדעת התוס' ורש\"י והראב\"ד וסיעתייהו דס\"ל דמעשר פירות דרבנן כמ\"ש בפ\"ק דר\"ה ד\"ה תנא וכתבו שם דמ\"ש בגמ' שם דט\"ו אמינא לך אנא מעשר חרובין דרבנן ואת אמרת לי שביעית דאורייתא דחרובין לאו דוקא אלא כל מעשר פירות האילן דרבנן ולא מיירי בחרובי שיטה וצלמונה כמ\"ש רבינו ז\"ל בפ' זה דין ג' ועכ\"ל דאפילו מע\"ב נמי אינו נוהג ד\"ת אלא בדגן תירוש ויצהר שהרי תלמודא התם לענין מע\"ב מיירי דקאמר ר\"י דנהוג עלמא בחרובין כר\"ג דמתעשרין לשנה הבאה ואם לקטן בשנה הג' פטורים ממע\"ב ויש לי מן התימה על הרב מש\"ל ז\"ל שכתב בדין שלפנינו וז\"ל ודין זה שכתב הסמ\"ג הוא תימא בעיני לחלק בין מע\"ב לשאר מעשרות ולא ראיתי לשום אחד מהגדולים שחילקו חילוק זה ואין ס' שסוברים דברייתא זו דספרי אסמכתא בעלמא היא יע\"ש והוא תימא שהרי ממקומו הוא מוכרח שלדעת החולקים על רבינו וס\"ל דמעשר פירות דרבנן עכ\"ל דמע\"ב נמי דינא הכי כמ\"ש ועיין בפ' כל שעה דל\"ט ע\"ב במה שפי' רש\"י שם וז\"ל מרור דמעשר ירק דרבנן ומדאורייתא אית ליה היתר בכל מושבות כו' הרי מבואר דס\"ל לרש\"י ז\"ל דמע\"ב נמי הוי מדרבנן וכנראה דאשתמיטתיה מיניה: ודע שלכאורה היה נראה להביא ראיה לדעת הסמ\"ג ז\"ל מההיא דגרסינן פ' התקבל דס\"ה מתיב רב אויא מערימין על מע\"ב כו' ודחיק לאוקומא במע\"ב בזה\"ז דרבנן ובתר הכי פריך ואמה העבריה בזמן הזה מי איכא ומסיק אלא בעציץ שאינו נקוב מדרבנן והשתא אמאי לא מוקי לה בפשיטות במעשר ירק או שאר אילנות דרבנן אלא משמע דמע\"ב נוהג אפילו בירק מדאורייתא: וראיתי להריטב\"א ז\"ל שם שנתקשה בזה וכתב וז\"ל והא דלא משני במע\"ב דרבנן כגון מע\"ב דאילנות וירקות משום דההיא אית ליה עיקר מן התורה וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון אבל בעציץ שאינו נקוב אין לו עיקר מן התורה כלל עכ\"ל אלא דא\"כ קשה למאי דהוה בעי לאוקמא במע\"ב בזמן הזה דרבנן אמאי לא ק\"ל כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וליכא למימר דס\"ל לתלמודא דמע\"ב בזמן הזה כיון דאין שום מעשר מן התורה חשיבא כמי שאין לו עיקר מן התורה וכבר ראיתי מי שרצה לומר כן ורצה ללמוד מסוגיא זו דמרור בזמן הזה חשיבא עיקרו מדרבנן דומייא דמע\"ב בזמן הזה והא ודאי ליתא שהרי ללישנא אחרינא שכתב רש\"י ז\"ל בההיא דפ' כל שעה מבואר דס\"ל דמרור בזמן הזה חשיבא עיקרו מן התורה ואמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ורש\"י ז\"ל מדלא דחי לה משום האי טעמא משמע דהכי ס\"ל ובפ' ע\"פ דף קי\"ז ע\"ב אמרינן והא רב אחא בר\"י הוא דאמר מצה בזמן הזה דרבנן קסבר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון הרי מבואר דמרור בזמן הזה חשיבא עיקרו מן התורה ולכן נראה דתלמודא התם ה\"נ דהו\"מ למיפרך כל דתקון כו' אלא דעדיפא מינה פריך ואמה עבריה בזמן הזה מי איכא ועיין בתוס' שם ד\"ה ואמה שכתבו דה\"נ הו\"מ למיפרך אי בזה\"ז ל\"ל להערים יע\"ש ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מעשר </b>\n<b> שני ממון גבוה כו'.</b> פ' הא\"מ דנ\"ד ע\"ב אמרינן הלכה כר\"מ במעשר הואיל וסתם לן תנא כותיה וראיתי להרשב\"א ז\"ל בחידושיו שהק' וז\"ל וא\"ת הא בתרי מסכתי אין ס' למשנה ודילמא סתם ואח\"כ מחלוקת היא ותי' בתו' דנהי דסתם גמור לא הוי מ\"מ הוי כרבים אצל יחיד יע\"ש וכלל זה כתבוהו התוס' פ' החולץ דף מ\"ב ע\"ב ד\"ה סתם ובפ\"ק דע\"ז ד\"ז ד\"ה פשיטא ובעירובין פ' כל גגות דל\"ב ע\"א ד\"ה והאמר ר\"י יע\"ש וראיתי להרב יבין שמועה כלל רצ\"ט דצ\"א ע\"ב הק' דכיון דיחיד ורבים הלכה כרבים א\"כ מאי נ\"מ אם נחשב כסתם או יחשב כרבים לעולם כך הלכה יע\"ש מה שהאריך בזה ובכלל ר\"ג דקי\"א תי' דנ\"מ טובא דאי הוי סתם גמור הוי פסק הלכה גמורה אע\"ג דמסתבר טעמיה דיחיד דפליג אבל כשהסתם חשוב כרבי' אז התנא לא נחית לפסוק הלכה אלא גלי לן שהוא דעת רבים ואז חזינן אי מסתבר טעמיה דיחיד פסקינן כיחיד א\"ד יע\"ש וכדבריו ממש כתב הרשב\"א בתשובה סי' קי\"ד וכתב עוד דמש\"ה פסק רבי יוחנן בההיא דהחולץ כר\"י משום דמסתבר טעמיה דר\"י יע\"ש ודע דכל זה שכתבנו היינו דוקא כשהסתם הוא אליבא דיחיד אז אע\"ג דחשיב כרבים אפי\"ה פסקינן כיחיד היכא דמסתבר טעמיה אך היכא דהסתם הוי אליבא דרבים אז אע\"ג דמסתבר טעמי' דיחיד אפי\"ה פסקינן כההיא סתמא וזה מבואר מההיא דפ' החולץ דאמרינן התם הכי אמר ר\"י הלכה כרבי יוסי מכלל דיחידאה פליג עליה אין משמע דאי הוי סתמא אליבא דרבים אין כח ביד ר\"י לפסוק כרבי יוסי אף ע\"ג דמסתבר טעמיה וכ\"כ הרב ח\"ה שם יע\"ש אלא דק\"ל ממ\"ש התוס' בעירובין דף הנז' ד\"ה והאמר וז\"ל וקשה דסתם ואח\"כ מחלוקת היא ואין הלכה כסתם ואע\"ג דלכל הפחות חשיב סתם כרבים כלפי היחיד הכא אין נ\"מ דבל\"א פליגי רבנן עליו יע\"ש וכונתם ז\"ל לומר דליכא למימר דמאי דפריך התם והאמר ר\"י כו' משום דחשיב ההוא סתמא כרבים פריך דאם כן בלא\"ה תיפוק ליה דאמאי פסק כר\"ש דיחידאה הוא לגבי רבנן דפליגי עליה התם והוצרכתי לזה מפני שראיתי להרב י\"ש כלל רנ\"ט שנראה מדבריו שרצה להבין במ\"ש התוספות דבלא\"ה רבנן פליגי עליה שכונ' לומר דרבנן פליגי אההוא סתמא וכיון שכן אף ע\"ג דההוא סתמא חשיבא כרבים אפי\"ה הוי רבים כנגד רבים ושקולי' הם ופעמים כך ופעמים כך ואין אלו אלא דברי תימא שכונתם מבוארת כמ\"ש דבהדייא תנן התם בריש פרק כל גגות דחכמים ס\"ל דאפי' גגות כל אחד ואחד רשות לעצמו ור\"ש פליג עלייהו וס\"ל דאפי' חצירות רשות אחד הן וא\"כ ההיא סתמא ודאי אתיא כרבנן והשתא קשה טובא דמאי ק\"ל הא שפיר איכא למימר דמאי דפריך ואמר ר\"י כו' הוא משום דחשיב כרבים ואף על גב דבלא\"ה פליגי רבנן עליה אפי' הכי אי לאו משום ההוא סתמא לא הו\"מ למיפרך לר\"י משום דאיכא למימר דפסק כר\"ש משום דמסתבר ליה טעמיה אכן כיון דאיכא סתמא אליבא דרבים קשיא ליה שפיר דאפילו מסתבר ליה טעמיה דר\"ש לא הי\"ל לפסוק כמותו כדמוכח מההיא דפ' החולץ וכמ\"ש ושמא י\"ל דס\"ל דהא דמוכח פ' החולץ דהיכא דסתמא הוי אליבא דרבים אין כח ביד האמורא לפסוק כיחיד אע\"ג דמסתבר טעמי' היינו דוקא כשהמחלוקת בסמוך באותה משנה כההיא דהתם דליכא למימר דהדר ביה רבי אבל כשאין המחלוקת בסמוך אע\"ג דההוא סתמא הוי אליבא דרבים יש כח ביד האמורא לפסוק כיחיד היכא דמסתבר טעמיה כיון דאיכא למימר דר' הדר ביה ומסתבר ליה טעמא דיחיד ושנאה באחרונה וכעין זה חילקו התוספות ז\"ל פרק יש נוחלין יע\"ש ודוק:<br><b> וראיתי </b> למוהרנ\"ח ז\"ל ח\"ב סימן ע\"א שהקשה על דברי הרמב\"ן ז\"ל שכתב פ' אלו עוברין דההיא סתמא דריש פ' אלו עוברין דאתיא כר\"א דאמר על עירובו בלאו לאו דסמכא היא משום דהוי סתם ואח\"כ מחלוקת בשלהי ההוא פירקא דקתני שאור ישרף והאוכלו פטור יע\"ש וז\"ל ויש להבין שהרי הכריחו התוספות דסתם ואחר כך מחלוקת נהי דלא חשיב סתם גמור מ\"מ חשיב כרבים לגבי יחיד ומן הסתם פסקינן כההוא סתמא ואם כן הרמב\"ן איך דחה ההוא סתמא בלי ראיה א\"ד יע\"ש ואחר המחילה רבה לא ידענא מאי ק\"ל שהרי מבואר מדברי הרמב\"ן ז\"ל שם שלא כ\"כ אלא ליישב לרבי יוחנן דפסק כרבנן אע\"ג דאיהו הוא דקאמר הלכה כסתם משנה ולא רמינן עליה דידיה אדידיה כדפריך בדוכתי טובא אהא הוא דכתב דלא חשיב סתמא משום דהוי סתם ואח\"כ מחלוקת וא\"כ מעתה מה מקום להקשות דסתמא חשיב כרבים הא אע\"ג דסתמא חשיב כרבים סבירא ליה לר\"י דלא כוותייהו דיש כח ביד האמורא לפסוק כיחיד וכדס\"ל בההיא דהחולץ נגד סתם משנה דחשיב כרבים ובר מן דין דהכא רבנן הוא דפליגי אההוא סתמא ואם כן הו\"ל רבים כנגד רבים ומדברי תלמידי הרשב\"א ז\"ל שהביא מוהרי\"ק בכללי הגמרא משמע דכל שהסתם אליבא דיחיד ורבים פליגי אההוא סתמא אין הלכה כההוא סתם ואף למה שפי' הרב יבין שמועה בכונתם מ\"מ הא מיהא ס\"ל כיון דרבים נגד רבים הם יש כח ביד האמורא לפסוק פעמים כך ופעמים כך וזה פשוט גם מה שהקשה עוד שם על מה שתי' הרשב\"א בקידושין לקו' התוס' ז\"ל דר\"ן משום דברייתא קאי כותיה דר\"מ קאמר וז\"ל ועוד דמה יאמר ברב יאודה דפסק כותיה משום דסתם לן תנא כותיה אע\"ג דליכא התם בר' דקאי כוותיה ואע\"ג דר\"מ ור\"י הלכה כר\"י מ\"מ כיון דאצטריך לומר הלכה כר\"י הואיל שסתם לן תנא כותיה נראה דלית ליה להאי כללא וכרב דלא ס\"ל הכי בפ' הוציאו לו יע\"ש מה שהאריך ליישב זה גם בזה אחר המחילה לא ידענא מאי ק\"ל שהרי הרשב\"א ז\"ל עצמו נרגש מזה ויישבו שכתב בס\"ד וז\"ל והא דאמרינן וכר\"י בהקדש משום דסתם לן תנא כותיה בדוכתה דהי' עיקר עכ\"ל ומהפלא על הרב איך אשתמיט מיניה ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>וכשם </b>\n<b> שאין כו' כך אין נטע רבעי בסוריא כו'.</b> כתב מרן ובתשובה להרמב\"ן ז\"ל סימן קנ\"ו העלה דנטע רבעי נוהג אפילו בח\"ל כו' ועיין בתוס' פ\"ק דקדושין ד\"ה אתרוג שוה לאילן שכתבו וז\"ל וי\"מ דאפילו מאן דתני כרם רבעי מודה כו' ויש נפקותא דאי פליגי דמאן דתני כרם רבעי דוקא אבל נטע רבעי אין נוהג כלל אפילו מדרבנן אם כן עכשיו בח\"ל אין דין רבעי נוהג באילנות ואמרו כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח\"ל כו' יע\"ש ויש לדקדק דבסוף פ\"ק דקדושין דף ל\"ט אמרינן רב יוסף מערב ביזרני וזרע א\"ל אביי והאנן תנן הכלאים מד\"ס א\"ל ל\"ק כאן בכלאי הכרם כאן בכלאי זרעים כלאי הכרם דבארץ אסורים בהנאה בח\"ל נמי גזרו רבנן כלאי זרעים דבארץ לא אסרי בהנאה בח\"ל לא גזרו רבנן וא\"כ דכוותא נמי בנטע רבעי אפי' נימא דבארץ נוהג נטע רבעי מדרבנן אפ\"ה בח\"ל לא גזרו רבנן כיון דבארץ גופיה לא אסור בהנאה בנטע רבעי אלא דוקא באכילה אסור וגדולה מזו כתב הרא\"ש בה' כלאים הביאו מרן הב\"י בי\"ד סימן רצ\"ו לענין כלאי הכרם דקי\"ל כר\"י דאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וכתב הראב\"ד דאינו חייב מלקות אבל איסורא מדרבנן מיהא איכא כתב וז\"ל ואף לדעת הראב\"ד נראה דלא אסירי בח\"ל דאע\"ג דאסור בהנאה בארץ כיון דלא אסורי אלא מדרבנן לא עדיף מכלאי זרעים דאסור מדאורייתא בארץ ולא גזרו עליה בח\"ל יע\"ש ואם כן כ\"ש בנטע רבעי דאפילו בארץ אינו אסור בהנאה אלא באכילה ומדרבנן ואף לדעת הרמ\"ה שכתב הרא\"ש שם דאפי' בח\"ל אסור היינו משום דבארץ גופיה אסור בהנאה אבל בנטע רבעי דאינו אסור בהנאה מודה וצריך לומר דס\"ל להתוספות ז\"ל דהא דקאמר התם כלאי זרעים דבארץ לא אסירי בהנאה בח\"ל לא גזרו לאו ה\"ט משום איסור הנאה אלא עיקר טעמא משום דכלאי זרעים אפילו בארץ מותרים באכילה כדתנן פ\"ח דכלאים אלא כיון דגבי כלאי הכרם נקט איסור הנאה נקט גבי זרעים היתר הנאה והילכך גבי נטע רבעי דכיון דבארץ אסור באכילה מדרבנן בח\"ל נמי גזרו רבנן ודע שראיתי להרא\"ש בסוף פרקין שכתב לענין מבריך ומרכיב ולשינוייא דפ' משוח מלחמה לראב\"י לא הוי מבריך ומרכיב בכלל נוטע אם כן אין ערלה נוהגת בח\"ל אלא נוטע אילן מעיקרו שהרי פסקו התוספות שאין נטע רבעי נוהג בח\"ל כמאן דתני כרם דקי\"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח\"ל א\"כ בח\"ל נאמר כו' כראב\"י עכ\"ל ויש לדקדק דלמה זה הוצרך הרא\"ש להביא ראיה לדבריו ממה שפסקו התוס' גבי נטע רבעי והלא כלל זה דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח\"ל גמ' ערוכה היא בר\"פ כיצד מברכין ובפ' תולין דקל\"ט ונראה שכונתו ז\"ל כלפי מ\"ש תלמידי הר' יונה ז\"ל בר\"פ כיצד מברכין וז\"ל אבל ר\"י הזקן ז\"ל היה אומר שאין זו ראיה שנוכל לומר שלא אמרו כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח\"ל אלא דוקא גבי צלף כו' אבל בשאר מילי לא אזלינן לקולא דהיכא דאיתמר איתמר ועוד קשה למורי נר\"ו מדאמרינן בקידושין ר\"ן ורב ענן הוו אזלי באורחא חזו ההוא גברא דהוה זרע כו' א\"ל לא צהריתו לא קי\"ל כר\"י דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד כו' ואם איתא אמאי הוצרך לומר הא קי\"ל כר\"י לימא ליה כל המיקל בארץ כו' ומדלא הדר להו הכי שמעינן שאין זה הכלל אמור בכל מקום עכ\"ד יע\"ש הנה כי כן מבוארין הן דברי הרא\"ש ז\"ל שהוא ז\"ל רצה לומר דבח\"ל קי\"ל כראב\"י דמבריך ומרכיב אינו בכלל נוטע מטעמא דכל המיקל בארץ כדאמרינן בפ' כיצד מברכין ומשום דלא נימא דאין זה הכלל אמור אלא היכא דאיתמר בגמ' כס' ר\"י הזקן לזה הוצרך להביא ראיה מדברי התוס' שפסקו דאין נטע רבעי נוהג בח\"ל מטעמא דכל המיקל בארץ דס\"ל דכללא הוא בכל מילי זה הנראה פשוט אצלי בכונת הרא\"ש ז\"ל ולדעת התוס' צ\"ל דההיא דר\"ן עדיפא מינה קאמר דאפילו בא\"י קי\"ל כר\"י וכ\"כ בס' מע\"מ וזה ודאי דוחק ועוד נ\"ל לחלק ולומר דע\"כ לא אמרינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח\"ל אלא דוקא כי ההיא דפ' כיצד מברכין גבי צלף של ערלה וכיוצא דהספק בא לפנינו ומספ\"ל אי חייב בערלה או אינו חייב כר\"ע ומש\"ה אמרינן כל המיקל כו' משום דכיון דאינו אלא מדרבנן הו\"ל כספקא דרבנן ולקולא וכן נמי ההיא דפ' תולין דאמר ולישלח להו כר' טרפון דאמר כשותא אינו כלאים בכרם קי\"ל כל המיקל בארץ כו' היינו משום דלישנא דלוי דקאמר כשותא בכרמא ערובא משמע דאפילו אם זרעו הוי כלאים בכרם ואסור בהנאה ואהא פריך ולישלח להו כר\"ט דאם עבר וזרעו מותר דכל המיקל בארץ כו' אבל לכתחילה ודאי דאסור לזרוע דאין לנו ליכנס לבית הס' לכתחלה והיינו דהוצרך ר\"ן לומר לא צהריתו הא קי\"ל כר\"י משום דהתם הוה זרע שערי ביני גופני לכתחילה ולכתחלה ודאי לא היה להם ליכנס לבית הס' אי לאו מטעמא דקי\"ל כר\"י וראיה לדבר מ\"ש ה\"ה ז\"ל פ\"ו מה' ערובין דבס' חשיכה אין מערבין עירובי תחומין לכתחילה ומ\"מ אם עירב ספק חשיכה עירובו עירוב וכתב שם ה\"ה דהטעם דלכתחילה אין מערבין שאין לו ליכנס לבית הספק שיהיה התחלת העירוב בספק יע\"ש ועיין בהרב מש\"ל ה' בכורות פ\"ד בתוך התשובה וכמ\"ש פ\"י מה' מקואות בכללי ספק דרבנן כנ\"ל נכון ועיין בתוספות בפ' תולין ד\"ה ולישלח שכפי מ\"ש שם בתוך דבריהם אין מקום לקו' תלמידי הר' יונה והנראה שאשתמיט מיניה מהרב מע\"מ דברי התוספות הללו ודוק: ומכלל האמור יש לי לתמוה על מרן הב\"י ז\"ל דבש\"ע י\"ד סימן רצ\"ד סעיף ז' כתב וזה לשונו דין נטע רבעי נוהג אף בחוצה לארץ ויש מי שאומר שאינו נוהג אלא בארץ כו' הנה מבואר מדבריו שהרב ז\"ל סתם כסברת תלמידי הר' יונה ור\"י הזקן שכתב בב\"י דנטע רבעי נוהג בח\"ל והיינו משום דלא אמרינן כל המיקל בארץ אלא דוקא היכא דאתמר בגמ' אלא שאח\"כ כתב סברת רבינו בשם יש מי שאומר דאפי' כרם רבעי אינו נוהג בח\"ל כמ\"ש בב\"י ואלו שם בסעיף י\"ז כתב וז\"ל אע\"פ שמנהג עובדי אדמה להבריך גפנים בכל שנה כו' ואפי' בכרמים שישראל עובדים אותם ומבריכין אותם בכל שנה מותר משום דמבריך ומרכיב אינו חייב בערלה אלא בארץ אבל לא בח\"ל ע\"כ ומבואר הוא שסברא זו הוא סברת הרא\"ש שכתבנו דס\"ל דמבריך ומרכיב אין בו משום ערלה בח\"ל מטעמא דכל המיקל בארץ והיינו כס' התוספות שכתבנו גבי נטע רבעי דאמרינן כל המיקל דאילו לדעת ר\"י הזקן כיון דס\"ל גבי נ\"ר דלא אמרינן כל המיקל אלא דוקא היכא דאיתמר בגמ' ה\"נ אית לן למימר גבי מבריך ומרכיב וכיון דמרן ז\"ל פסק בנטע רבעי כס' ר\"י הזקן איך פסק במבריך ומרכיב כסברת הרא\"ש ז\"ל דאזיל כסברת התוס' ולומר דמה שפסק מרן גבי נטע רבעי דנוהג בח\"ל לאו היינו מטעמא דתלמידי הר\"י ז\"ל אלא דס\"ל כדעת י\"מ שכתבו התוספות דידן דאפי' למ\"ד כרם רבעי נטע רבעי נוהג מדרבנן הא ודאי דחיקא מילתא טובא לומר שלדעת זו סמך מרן ז\"ל בש\"ע אחר שבב\"י לא זכר שם דברי הי\"מ הללו וצ\"ע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e7334b4f4d3dc0eeaf5a32fda3f90b9c0691f9ba
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,79 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Second_Tithes_and_Fourth_Year's_Fruit",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והולכין </b>\n<b> אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית.</b> הנה התוס' פ\"ק דר\"ה די\"ד ע\"ב ד\"ה ולשביעית הק' וז\"ל וא\"ת דהכא משמע דאזלינן בתר לקיטה לשביעית ובמס' שביעית תנן כל הספיחים כו' ותי' וז\"ל ונראה לפרש דהא דאמר בירק בתר לקיטה היינו כשלא נגמר גדולם בששית אבל נגמר גדולם שרי כו' ומיהו קשה מאתרוג דבסמוך דאמר הכא באתרוג שחנטו פירותיו קודם ט\"ו דאידך שבט ומשמע דמספ\"ל כו' נהג ב' עישורים כו' אע\"ג דנגמר פרי דהרי חנט בשבט של שנה שעברה ולא נלקט עד שבט אחר ושמא כו' יע\"ש ודבריהם ז\"ל לעין הקורא הן מן המתמיהין דמאי ק\"ל הלא התם חנטה בשניה קודם ט\"ו דאידך שבט ובג' נגמר פרי שלה ולכך הצריך ב' עישורי' משום דמספ\"ל אי אזלי' בתר חנטה או בתר לקיטה דשנה ג' דהיינו גמר פרי וכבר נתקשו בזה הרב ח\"ה ומוהרש\"ל ז\"ל ונדחקו הרבה בתי' קו' זו וראיתי למוהר\"ם ן' חבי\"ב ז\"ל בקונט' כפות תמרים דל\"ז ע\"ב שתי' וז\"ל ולדידי הדברים פשוטים דמ\"ש שם דחנטו פירותי' קודם ט\"ו דאידך שבט לא למימרא דחנטה בטבת דשנה שניה דנמצא דגמר פריו בשנה ג' דמעולם לא ראינו שום אילן של אתרוג שחנטו פירותיו מתשרי ואילך דחנטה שלהם היא בימי הקיץ מסיון עד אלול ורוב האתרוגים בחג הסוכות נגמר פיריין וע\"כ מ\"ש באתרוג שחנט קודם ט\"ו דאידך שבט הכונה לו' שחנטו בקיץ ונמצא דגמר פיריין בשנה השני' ואם כן היינו דק\"ל דלמה נהג ב' עישורים מס' דשמא אזלינן בתר לקיטה הא כיון שחנטו בקיץ בודאי דנגמר פריין בשנה שחנטו א\"ד ז\"ל ואין דבריו נראין לי דכפי דבריו אמאי הוצרכו התוס' להק' קו' מאוקימתא דרבי חנינא דאמר הכא באתרוג שחנטו פירותיו קודם ט\"ו דאידך שבט בפשיטות הוי לי' להק' מדר\"ע גופיה דקאמר ר\"י לא מנהג ב\"ש וב\"ה נהג בו אלא מנהג ר\"ג ור\"א כו' דכיון דר\"ע לקט אתרוג בשבט אם כן בודאי דחנטו פירותיה בימי הקיץ ונגמר פיריין בשנה ב' ולמה נהג ב' עישורים ותו דכפי דבריו ז\"ל לא אדע שכול מ\"ש דהרי חנט בשבט של שנה שעברה ולא נלקט עד שבט אחר כו' ומה לנו אם לא נלקט עד שבט אחר הא עיקר קו' אינו אלא משום דנגמר פריו קודם ט\"ו דאידך שבט ומה שלא נלקט עד שנה שעברה לא אהני לן מידי לקו' ז\"ל ולכן נראה דהא ודאי ליתא והנראה אצלי בכונת דבריהם ז\"ל דקו' ז\"ל לאו היינו מאוקמתא דר' חנינא דמהתם ודאי ל\"ק להו מידי כמ\"ש אלא כונתם ז\"ל דמשמע להו דאוקמתא דרבי חנינא דקאמר הכא באתרוג שחנטו פירותיו קודם ט\"ו דאידך שבט קושטא קאי לרבינא דאמר כרוך ותני לא אחד בשבט היה אלא ט\"ו בשבט היה כו' דלהך אוקימתא דרבינא נמי מצינן למימר דאתרוג שלקט ר\"ע בט\"ו בשבט דשנה ג' חנט קודם ט\"ו בשבט דשנה ב' דנמצא חנטה בשנה ראשונה וזה נראה כמוכרח דאם נאמר דלהך אוקמתא דרבינא מעשה דר\"ע לא מתוקמא אלא באתרוג שחנט קודם ט\"ו בשבט דאותה שנה דהיינו בשנה שניה דא\"כ הו\"ל לרבינא לאפלוגי אאוקמתא דר\"ח ולומר הכי רבינא אמר הכא באתרוג שחנטו פירותיה קודם ט\"ו בשבט דאותה שנה דכיון דאתרוג דר באילנו ב' או ג' שנים כמ\"ש רש\"י ז\"ל הי\"ל לפרש ולומר דאתרוג שלקט ר\"ע הוה קים ליה בנפשיה דחנט באותו שנה אלא משמע דלהך אוקמתא דרבינא מצינן לאוקמא להא דר\"ע בכל גוונא ואפי' באתרוג שחנט קודם ט\"ו בשבט דשנה ב' דהיינו שנה ראשונה והיינו דק\"ל שפיר דכיון דחנט קודם ט\"ו בשבט דשנה ב' הרי נגמר פריו קודם ט\"ו בשבט דשנה ג' וא\"כ לא הי\"ל להפריש אלא מע\"ב גרידא כדין שנה א' ושנה ב' זה הנ\"ל אמת ויציב בכונת דבריהם ז\"ל: ודע שמדברי רבינו ז\"ל פ\"ד מה' שביעית נראה שחולק אדברי התוס' הללו וס\"ל דאפילו בגמר פרי אזלינן בתר לקיטה וזה שבדין י\"א כתב האורז והדוחן כו' הולכין אחר גמר פרי וסמוך לזה כתב הירק בשעת לקיטתו כו' מבואר מדבריו דבירק אפי' בגמר פרי הולכין אחר לקיטה וראיתי למרן ז\"ל שכתב וז\"ל הירק בשעת לקיטתו פ\"ק דר\"ה עלה י\"ב לענין תרומה ומעשר ומשמע לרבינו דה\"ה לענין שביעית ע\"כ ולעין הקורא דבריו תמוהים דלמה זה הוצרך להביא עצות מרחוק ממ\"ש פ\"ק דר\"ה לענין תרומה ובמשמעות דורשין לענין שביעית והלא דבר זה מבואר מעצמו לענין שביעית ממתני' דידן דקתני אתרוג שוה לאילן לשביעית שהולכין בו אחר חנטה באילן ולא כירק דבתר לקיטה ובהדיא אמרו שם בר\"ה דרבותינו שבאושה נמנו וגמרו הולכין אחר לקיטה בין למעשר בין לשביעית הנה מבואר דבירק הולכין אחר לקיטה לשביעית והנראה שכונת דבריו ז\"ל להוכיח ממה שנראה מדברי רבינו ז\"ל דבירק אפילו נגמר פריו בשנה ששית ואפילו לא גדל כלל בשביעית הולכין בו אחר לקיטה ושלא כדעת התוס' ז\"ל ואהא כתב דזה יצא לו לרבינו ממ\"ש בר\"ה עלה י\"ב דהיינו מ\"ש שם בברייתא ליקט ירק עד שלא תבא השמש וחזר וליקט עד שתבא השמש אין תורמין ומעשרין זה על זה ומשמע דאפילו לא גדל כלל וכבר ראיתי להר\"ש ז\"ל בפה\"מ פ\"ט דשביעית שכתב ליישב קו' התוס' הלזו וז\"ל וכתב דמכל מקום בעינן שיגדלו קצת בשביעית והכא בשנגמרו גדוליו בששית הא משמע התם דאגידול לא חיישינן אלא אלקיטה דתניא התם ליקט ערב ר\"ה כו' ושמא יש לחלק בין מעשר לשביעית דלענין איסור שביעית בעינן גידול קצת כו' יע\"ש וא\"כ היינו שהוצרך מרן להביא ראיה מההיא דר\"ה ולומר דמשמע ליה לרבי' דה\"ה לענין שביעית דהולכין אחר לקיטה אפי' לא גדל כלל שלא כדעת הר\"ש דממתני' דידן אין ראיה דאיכא למימר דמיירי בשגדל קצת בשביעית כנ\"ל ודוק:<br><b> ודע </b> שהתוס' פ\"ק דקידושין ד\"ג הקשה שהרי אתרוג שהוא גדל על כל מים ואפי\"ה אמרינן ששוה לאילן לענין שביעית לילך בתר חנטה ושמא י\"ל דהא דאזלינן בתר חנטה להחמיר כגון אם חנט בשביעית כו' והק' הרב עצמות יוסף ז\"ל דאי כדברי התוס' מאי פריך בפ' לולב הגזול אמתני' דהלוקח לולב מחברו בשביעית כו' א\"ה לולב נמי ומשני לולב בששית כו' והדר פריך א\"ה אתרוג נמי בת ששית כו' ומשני אתרוג בתר לקיטה והדר פריך והא בין לר\"ג בין לר\"א אתרוג בתר חנטה כו' ומאי קושיא הא לר\"ג נמי לא קאמר דאתרוג בתר חנטה לשביעית אלא להחמיר כגון אם חנט בשביעית אבל היכא דחנט בששית ונלקט בשביעית ס\"ל לר\"ג דאזלינן בתר לקיטה כירק ועוד קשה דרבה ורב המנונא ור\"י ור\"ל ס\"ל בפ\"ק דר\"ה דאתרוג בת ששית הנכנס לשביעית דפטור מן הביעור משום דאזלינן בתר חנטה אם כן אמאי לא פריך להו מהך מתני' דלא אזיל בתר חנטה אלא להחמיר את\"ד יע\"ש מה שתי' שהם דברים תמוהים כמו שיראה המעיין: ולע\"ד מה שהק' מההיא דרבה ור\"ה דפ\"ק דר\"ה לק\"מ דע\"כ לא כתבו התוס' דאזלינן בתר חנטה להחמיר אלא דוקא לר\"ג דס\"ל דהולכין אחר לקיטה למעשר משום דגדל על כל מים ואהא ק\"ל דאם כן לענין שביעית היה לנו לו' דאזלינן בתר לקיטה כירק דהא עיקר קרא לענין שביעית הוא דכתיב והוצרכו לומר דהיינו דוקא לחומרא אבל לר\"א דס\"ל דהרי הוא כאילן לכל דבר פשיטא ודאי דאזלינן בתר חנטה בין להחמיר בין להקל ורבה ור\"ה דפ\"ק דר\"ה איכא למימר דס\"ל כר\"א ומשום הכי ס\"ל דאתרוג בת ששית הנכנס לשביעית פטורה מן הביעור וכן מבואר מדברי התוס' שם ד\"ה יד הכל שכתבו וז\"ל לא נקט האי טעמא אלא למ\"ד שוה לאילן לכל דבר כו' דלמ\"ד אחר לקיטה למעשר ואחר חנטה לשביעית לא היה צריך לטעם זה ע\"כ אשר מבואר מדבריהם דר\"ה דס\"ל לעולם ששית ע\"כ ס\"ל כר\"א דאלו לאבטולמוס אפילו נימא דטעמא דיד הכל ממשמשין לית ליה אכתי פטורה מן המעשר משום דאזלינן בתר לקיטה למעשר ואדרבא מסוגייא דהתם נראה שיש סעד לתי' התוס' דידן דלפי דבריהם דהתם ניחא מ\"ש דרבה אצטריך לטעמא דיד הכל כו' למ\"ד שוה לאילן לכל דבר אבל מ\"מ תקשי להו למאי דפריך אביי התם אלא רישא פטורה מן הביעור אמאי דאמרינן זיל בתר חנטה א\"ה תחייב במעשר דמאי פריך וכי לא שמיע ליה מתני' דבכורים דס\"ל לר\"ג דאתרוג בתר חנטה לשביעית ובתר לקיטה למעשר ואימא דרבה כוותיה ס\"ל אכן כפי דברי התוס' דפ\"ק דקדושין ניחא שפיר דע\"כ רבה דקאמר פטורה מן הביעור כר\"א ס\"ל דאי כר\"ג חייב בביעור דאזיל בתר לקיטה להחמיר גם מאי דקאמר אביי התם בשלמא סיפא לחומרא ופי' רש\"י והתוס' שם דהיינו משום דמספ\"ל אי אזלינן בתר חנטה לשביעית או בתר לקיטה במעשר יש לגמגם דהא אכתי לא שמיע לן הא דרבותינו שבאושה דס\"ל בתר לקיטה לשביעית אדנימא דמספ\"ל לרבה אי הלכתא כוותייהו אכן לדברי התוס' דקדושין ניחא שפיר דמאי דקאמר אביי בשלמא סיפא לחומרא היינו ממש כר\"ג ודוק מיהו מה שהק' מההיא דפ' לולב הגזול הא ודאי קו' אלימתא היא דאמאי לא משני דמתני' ר\"ג היא דס\"ל דאזלי' בתר חנטה להחמיר דוקא ולפי חומר הנושא נ\"ל לומר דמאי דקשיא להו להתוס' מעיקרא דהרי אתרוג שגדל על כל מים ואפי' הכי אזלי' בתר חנטה לשביעית לאו מדאורייתא ק\"ל דודאי ד\"ת אין לנו לחלקו משאר אילנות כמו שלא חלקתו תורה לענין ערלה ורבעי כמ\"ש בתי' הב' וכדנפ\"ל מקרא דבשנה הד' פעמים שברביעי ואסור משום ערלה אלא דק\"ל דכיון דחזינן דלענין מעשר דרבנן תקינו רבנן לילך אחר לקיטה כירק הואיל ודמי לירק שגדל על כל מים אם כן ה\"נ לענין שביעית הי\"ל לחכמים להחמיר ולומר שיהא שוה לירק לילך אחר לקיטה הואיל ודמי לירק ואהא תי' דאה\"נ ולא אמרו אחר חנטה אלא להחמיר ואם כן איכא למימר דתלמודא התם הכי פריך דכיון דהא דאין מוסרין דמי שביעית לע\"ה הוא משום דחיישינן שמא לא ינהוג בהן דיני שביעית וקעבר אלפני עור אין לנו לאסור אלא במה שהוא אסור מן התורה אבל באיסור דרבנן לית לן בה ואף למ\"ש התוס' ספ\"ק דע\"ז דבאיסורא דרבנן נמי עבר משום לפני עור איכא למימר דלא כ\"כ אלא בדספי ליה ודאי איסורא אבל הכא דאין כאן ודאי איסור אלא מס' שמא לא ינהוג בהן מנהג שביעית איכא למימר דבאיסור דרבנן לא חיישי' והיינו דפריך והא בין לר\"ג בין לר\"א אתרוג בתר חנטה ד\"ת וכיון שכן לענין איסור אין מוסרין דמי שביעית פשיטא דלא חיישינן ותי' הוא דאמר כי האי תנא דאתרוג אחר לקיטה ד\"ת ואפילו לקולא כנ\"ל. ומ\"ש מרן שרבינו פסק כר\"ג הן דברים תמוהים עיין מה שכתבתי פ\"ד מהלכות שמיטה ויובל דין י\"ב ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>פירות </b>\n<b> שניה כו'.</b> עיין בהשגת הראב\"ד ומ\"ש מרן משם מוהרי\"ק וז\"ל לא ידעתי איך הק' כן דא\"כ זו נקר' טבל תיקשי ליה אמתני' דמכשירין שאמרו בהדיא והולכין אחר הרוב כו' וצ\"ע דאכתי מה יענה לסיפא דמתני' דהתם דקתני פירות שנה ששית שנתערבו עם שביעית הולכין אחר הרוב מחצה למחצה להחמיר דהרי קי\"ל דח' אוסרה בכ\"ש לביעור וצ\"ע ומ\"ש עוד מרן בסוף לשונו ומשום דק\"ל ההיא דפ\"ק דר\"ה דר\"ע הפריש ב' עישורין כתב לחלק ביניהם הן דברים שאינם מובנים והנראה דט\"ס נפל בדבריו וצ\"ל ומאי דק\"ל וכוונתו לומר דמאי דק\"ל להראב\"ד מההיא דר\"ע כתב מוהרי\"ק לחלק ביניהם וכבר מבואר ובא בספרו הנדפס שכתב ליישב דהתם ר\"ע גמריה אסתפק לי' אי ב\"ה סוברים דר\"ה לאילן בא' בשבט או בט\"ו ולכן הוציא ב' עישורין כו' ועוד דאם היה מוציא ב' לבד יהיו סבורים דק\"ל דב\"ה בא' בשבט אמרו ולכן הוציא שנים להודיע שהי' מסופק בתלמודו ועוד תי' דר\"ע הי' מחבב את המעשרות והי' מחמיר על עצמו לחוש בספיקו א\"ד ועל פי דבריו יש ליישב מה שהוקשה אצלי וכתבתיו בפנים פ\"י מה' מקואות בכללי ס' דרבנן לדעת הסוברים דתרומת פירות דרבנן מהא דר\"ע יע\"ש מיהו הא ק\"ל לתי' מוהרי\"ק ז\"ל מה יענה למ\"ש בירוש' ספ\"ד דמעשרות אביונות נותנין עליהן חומרי אילן וחומרי זרעים שאם היתה שניה נכנסת לשלישי שהוא מפריש ופודהו ונותנו לעני כו' וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> הפטור ממעשר ראשון פטור מן הב' כו'.</b> הנה הסמ\"ג ז\"ל בעשין קל\"ו כתב דבספרי פ' ראה משמע דמע\"ב נוהג בכל דבר ומשמע מדבריו שם דאפילו בירק נוהג מן התורה וכ\"כ בעשין קס\"א יע\"ש האמנם מדברי התוס' ז\"ל פ\"ק דקדושין ד\"ג ד\"ה מה ירק שכתבו וז\"ל ואע\"ג דמעשר ירק דרבנן כו' אסמכוהו דרבנן אקראי ור\"י פי' אם אינו ענין למעשר תנהו ענין לשביעית כו' יע\"ש נראה בהדיא דס\"ל דאפי' במע\"ב מעשר ירק מדרבנן ממה שלא כתבו עדיפא מינה דקרא אצטריך למעשר גופיה לענין מע\"ב שאם חנט בשנה שניה ונלקט בג' הולכין אחר לקיטתו ואינו חייב במע\"ב ואם חנט בג' ונלקט בד' הרי הוא חייב במע\"ב וכן נראה ג\"כ מדברי רש\"י שם שכתב אף כל כו' מתעשרין לשעבר ואע\"ג דמעשר דידהו דרבנן כו' הרי דלענין מע\"ב דקאי רש\"י ז\"ל כמ\"ש מתעשרין לשעבר קאמר דהוי מדרבנן ועוד נראה שכן הוא מוכרח לדעת התוס' ורש\"י והראב\"ד וסיעתייהו דס\"ל דמעשר פירות דרבנן כמ\"ש בפ\"ק דר\"ה ד\"ה תנא וכתבו שם דמ\"ש בגמ' שם דט\"ו אמינא לך אנא מעשר חרובין דרבנן ואת אמרת לי שביעית דאורייתא דחרובין לאו דוקא אלא כל מעשר פירות האילן דרבנן ולא מיירי בחרובי שיטה וצלמונה כמ\"ש רבינו ז\"ל בפ' זה דין ג' ועכ\"ל דאפילו מע\"ב נמי אינו נוהג ד\"ת אלא בדגן תירוש ויצהר שהרי תלמודא התם לענין מע\"ב מיירי דקאמר ר\"י דנהוג עלמא בחרובין כר\"ג דמתעשרין לשנה הבאה ואם לקטן בשנה הג' פטורים ממע\"ב ויש לי מן התימה על הרב מש\"ל ז\"ל שכתב בדין שלפנינו וז\"ל ודין זה שכתב הסמ\"ג הוא תימא בעיני לחלק בין מע\"ב לשאר מעשרות ולא ראיתי לשום אחד מהגדולים שחילקו חילוק זה ואין ס' שסוברים דברייתא זו דספרי אסמכתא בעלמא היא יע\"ש והוא תימא שהרי ממקומו הוא מוכרח שלדעת החולקים על רבינו וס\"ל דמעשר פירות דרבנן עכ\"ל דמע\"ב נמי דינא הכי כמ\"ש ועיין בפ' כל שעה דל\"ט ע\"ב במה שפי' רש\"י שם וז\"ל מרור דמעשר ירק דרבנן ומדאורייתא אית ליה היתר בכל מושבות כו' הרי מבואר דס\"ל לרש\"י ז\"ל דמע\"ב נמי הוי מדרבנן וכנראה דאשתמיטתיה מיניה: ודע שלכאורה היה נראה להביא ראיה לדעת הסמ\"ג ז\"ל מההיא דגרסינן פ' התקבל דס\"ה מתיב רב אויא מערימין על מע\"ב כו' ודחיק לאוקומא במע\"ב בזה\"ז דרבנן ובתר הכי פריך ואמה העבריה בזמן הזה מי איכא ומסיק אלא בעציץ שאינו נקוב מדרבנן והשתא אמאי לא מוקי לה בפשיטות במעשר ירק או שאר אילנות דרבנן אלא משמע דמע\"ב נוהג אפילו בירק מדאורייתא: וראיתי להריטב\"א ז\"ל שם שנתקשה בזה וכתב וז\"ל והא דלא משני במע\"ב דרבנן כגון מע\"ב דאילנות וירקות משום דההיא אית ליה עיקר מן התורה וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון אבל בעציץ שאינו נקוב אין לו עיקר מן התורה כלל עכ\"ל אלא דא\"כ קשה למאי דהוה בעי לאוקמא במע\"ב בזמן הזה דרבנן אמאי לא ק\"ל כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וליכא למימר דס\"ל לתלמודא דמע\"ב בזמן הזה כיון דאין שום מעשר מן התורה חשיבא כמי שאין לו עיקר מן התורה וכבר ראיתי מי שרצה לומר כן ורצה ללמוד מסוגיא זו דמרור בזמן הזה חשיבא עיקרו מדרבנן דומייא דמע\"ב בזמן הזה והא ודאי ליתא שהרי ללישנא אחרינא שכתב רש\"י ז\"ל בההיא דפ' כל שעה מבואר דס\"ל דמרור בזמן הזה חשיבא עיקרו מן התורה ואמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ורש\"י ז\"ל מדלא דחי לה משום האי טעמא משמע דהכי ס\"ל ובפ' ע\"פ דף קי\"ז ע\"ב אמרינן והא רב אחא בר\"י הוא דאמר מצה בזמן הזה דרבנן קסבר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון הרי מבואר דמרור בזמן הזה חשיבא עיקרו מן התורה ולכן נראה דתלמודא התם ה\"נ דהו\"מ למיפרך כל דתקון כו' אלא דעדיפא מינה פריך ואמה עבריה בזמן הזה מי איכא ועיין בתוס' שם ד\"ה ואמה שכתבו דה\"נ הו\"מ למיפרך אי בזה\"ז ל\"ל להערים יע\"ש ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מעשר </b>\n<b> שני ממון גבוה כו'.</b> פ' הא\"מ דנ\"ד ע\"ב אמרינן הלכה כר\"מ במעשר הואיל וסתם לן תנא כותיה וראיתי להרשב\"א ז\"ל בחידושיו שהק' וז\"ל וא\"ת הא בתרי מסכתי אין ס' למשנה ודילמא סתם ואח\"כ מחלוקת היא ותי' בתו' דנהי דסתם גמור לא הוי מ\"מ הוי כרבים אצל יחיד יע\"ש וכלל זה כתבוהו התוס' פ' החולץ דף מ\"ב ע\"ב ד\"ה סתם ובפ\"ק דע\"ז ד\"ז ד\"ה פשיטא ובעירובין פ' כל גגות דל\"ב ע\"א ד\"ה והאמר ר\"י יע\"ש וראיתי להרב יבין שמועה כלל רצ\"ט דצ\"א ע\"ב הק' דכיון דיחיד ורבים הלכה כרבים א\"כ מאי נ\"מ אם נחשב כסתם או יחשב כרבים לעולם כך הלכה יע\"ש מה שהאריך בזה ובכלל ר\"ג דקי\"א תי' דנ\"מ טובא דאי הוי סתם גמור הוי פסק הלכה גמורה אע\"ג דמסתבר טעמיה דיחיד דפליג אבל כשהסתם חשוב כרבי' אז התנא לא נחית לפסוק הלכה אלא גלי לן שהוא דעת רבים ואז חזינן אי מסתבר טעמיה דיחיד פסקינן כיחיד א\"ד יע\"ש וכדבריו ממש כתב הרשב\"א בתשובה סי' קי\"ד וכתב עוד דמש\"ה פסק רבי יוחנן בההיא דהחולץ כר\"י משום דמסתבר טעמיה דר\"י יע\"ש ודע דכל זה שכתבנו היינו דוקא כשהסתם הוא אליבא דיחיד אז אע\"ג דחשיב כרבים אפי\"ה פסקינן כיחיד היכא דמסתבר טעמיה אך היכא דהסתם הוי אליבא דרבים אז אע\"ג דמסתבר טעמי' דיחיד אפי\"ה פסקינן כההיא סתמא וזה מבואר מההיא דפ' החולץ דאמרינן התם הכי אמר ר\"י הלכה כרבי יוסי מכלל דיחידאה פליג עליה אין משמע דאי הוי סתמא אליבא דרבים אין כח ביד ר\"י לפסוק כרבי יוסי אף ע\"ג דמסתבר טעמיה וכ\"כ הרב ח\"ה שם יע\"ש אלא דק\"ל ממ\"ש התוס' בעירובין דף הנז' ד\"ה והאמר וז\"ל וקשה דסתם ואח\"כ מחלוקת היא ואין הלכה כסתם ואע\"ג דלכל הפחות חשיב סתם כרבים כלפי היחיד הכא אין נ\"מ דבל\"א פליגי רבנן עליו יע\"ש וכונתם ז\"ל לומר דליכא למימר דמאי דפריך התם והאמר ר\"י כו' משום דחשיב ההוא סתמא כרבים פריך דאם כן בלא\"ה תיפוק ליה דאמאי פסק כר\"ש דיחידאה הוא לגבי רבנן דפליגי עליה התם והוצרכתי לזה מפני שראיתי להרב י\"ש כלל רנ\"ט שנראה מדבריו שרצה להבין במ\"ש התוספות דבלא\"ה רבנן פליגי עליה שכונ' לומר דרבנן פליגי אההוא סתמא וכיון שכן אף ע\"ג דההוא סתמא חשיבא כרבים אפי\"ה הוי רבים כנגד רבים ושקולי' הם ופעמים כך ופעמים כך ואין אלו אלא דברי תימא שכונתם מבוארת כמ\"ש דבהדייא תנן התם בריש פרק כל גגות דחכמים ס\"ל דאפי' גגות כל אחד ואחד רשות לעצמו ור\"ש פליג עלייהו וס\"ל דאפי' חצירות רשות אחד הן וא\"כ ההיא סתמא ודאי אתיא כרבנן והשתא קשה טובא דמאי ק\"ל הא שפיר איכא למימר דמאי דפריך ואמר ר\"י כו' הוא משום דחשיב כרבים ואף על גב דבלא\"ה פליגי רבנן עליה אפי' הכי אי לאו משום ההוא סתמא לא הו\"מ למיפרך לר\"י משום דאיכא למימר דפסק כר\"ש משום דמסתבר ליה טעמיה אכן כיון דאיכא סתמא אליבא דרבים קשיא ליה שפיר דאפילו מסתבר ליה טעמיה דר\"ש לא הי\"ל לפסוק כמותו כדמוכח מההיא דפ' החולץ וכמ\"ש ושמא י\"ל דס\"ל דהא דמוכח פ' החולץ דהיכא דסתמא הוי אליבא דרבים אין כח ביד האמורא לפסוק כיחיד אע\"ג דמסתבר טעמי' היינו דוקא כשהמחלוקת בסמוך באותה משנה כההיא דהתם דליכא למימר דהדר ביה רבי אבל כשאין המחלוקת בסמוך אע\"ג דההוא סתמא הוי אליבא דרבים יש כח ביד האמורא לפסוק כיחיד היכא דמסתבר טעמיה כיון דאיכא למימר דר' הדר ביה ומסתבר ליה טעמא דיחיד ושנאה באחרונה וכעין זה חילקו התוספות ז\"ל פרק יש נוחלין יע\"ש ודוק:<br><b> וראיתי </b> למוהרנ\"ח ז\"ל ח\"ב סימן ע\"א שהקשה על דברי הרמב\"ן ז\"ל שכתב פ' אלו עוברין דההיא סתמא דריש פ' אלו עוברין דאתיא כר\"א דאמר על עירובו בלאו לאו דסמכא היא משום דהוי סתם ואח\"כ מחלוקת בשלהי ההוא פירקא דקתני שאור ישרף והאוכלו פטור יע\"ש וז\"ל ויש להבין שהרי הכריחו התוספות דסתם ואחר כך מחלוקת נהי דלא חשיב סתם גמור מ\"מ חשיב כרבים לגבי יחיד ומן הסתם פסקינן כההוא סתמא ואם כן הרמב\"ן איך דחה ההוא סתמא בלי ראיה א\"ד יע\"ש ואחר המחילה רבה לא ידענא מאי ק\"ל שהרי מבואר מדברי הרמב\"ן ז\"ל שם שלא כ\"כ אלא ליישב לרבי יוחנן דפסק כרבנן אע\"ג דאיהו הוא דקאמר הלכה כסתם משנה ולא רמינן עליה דידיה אדידיה כדפריך בדוכתי טובא אהא הוא דכתב דלא חשיב סתמא משום דהוי סתם ואח\"כ מחלוקת וא\"כ מעתה מה מקום להקשות דסתמא חשיב כרבים הא אע\"ג דסתמא חשיב כרבים סבירא ליה לר\"י דלא כוותייהו דיש כח ביד האמורא לפסוק כיחיד וכדס\"ל בההיא דהחולץ נגד סתם משנה דחשיב כרבים ובר מן דין דהכא רבנן הוא דפליגי אההוא סתמא ואם כן הו\"ל רבים כנגד רבים ומדברי תלמידי הרשב\"א ז\"ל שהביא מוהרי\"ק בכללי הגמרא משמע דכל שהסתם אליבא דיחיד ורבים פליגי אההוא סתמא אין הלכה כההוא סתם ואף למה שפי' הרב יבין שמועה בכונתם מ\"מ הא מיהא ס\"ל כיון דרבים נגד רבים הם יש כח ביד האמורא לפסוק פעמים כך ופעמים כך וזה פשוט גם מה שהקשה עוד שם על מה שתי' הרשב\"א בקידושין לקו' התוס' ז\"ל דר\"ן משום דברייתא קאי כותיה דר\"מ קאמר וז\"ל ועוד דמה יאמר ברב יאודה דפסק כותיה משום דסתם לן תנא כותיה אע\"ג דליכא התם בר' דקאי כוותיה ואע\"ג דר\"מ ור\"י הלכה כר\"י מ\"מ כיון דאצטריך לומר הלכה כר\"י הואיל שסתם לן תנא כותיה נראה דלית ליה להאי כללא וכרב דלא ס\"ל הכי בפ' הוציאו לו יע\"ש מה שהאריך ליישב זה גם בזה אחר המחילה לא ידענא מאי ק\"ל שהרי הרשב\"א ז\"ל עצמו נרגש מזה ויישבו שכתב בס\"ד וז\"ל והא דאמרינן וכר\"י בהקדש משום דסתם לן תנא כותיה בדוכתה דהי' עיקר עכ\"ל ומהפלא על הרב איך אשתמיט מיניה ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>וכשם </b>\n<b> שאין כו' כך אין נטע רבעי בסוריא כו'.</b> כתב מרן ובתשובה להרמב\"ן ז\"ל סימן קנ\"ו העלה דנטע רבעי נוהג אפילו בח\"ל כו' ועיין בתוס' פ\"ק דקדושין ד\"ה אתרוג שוה לאילן שכתבו וז\"ל וי\"מ דאפילו מאן דתני כרם רבעי מודה כו' ויש נפקותא דאי פליגי דמאן דתני כרם רבעי דוקא אבל נטע רבעי אין נוהג כלל אפילו מדרבנן אם כן עכשיו בח\"ל אין דין רבעי נוהג באילנות ואמרו כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח\"ל כו' יע\"ש ויש לדקדק דבסוף פ\"ק דקדושין דף ל\"ט אמרינן רב יוסף מערב ביזרני וזרע א\"ל אביי והאנן תנן הכלאים מד\"ס א\"ל ל\"ק כאן בכלאי הכרם כאן בכלאי זרעים כלאי הכרם דבארץ אסורים בהנאה בח\"ל נמי גזרו רבנן כלאי זרעים דבארץ לא אסרי בהנאה בח\"ל לא גזרו רבנן וא\"כ דכוותא נמי בנטע רבעי אפי' נימא דבארץ נוהג נטע רבעי מדרבנן אפ\"ה בח\"ל לא גזרו רבנן כיון דבארץ גופיה לא אסור בהנאה בנטע רבעי אלא דוקא באכילה אסור וגדולה מזו כתב הרא\"ש בה' כלאים הביאו מרן הב\"י בי\"ד סימן רצ\"ו לענין כלאי הכרם דקי\"ל כר\"י דאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וכתב הראב\"ד דאינו חייב מלקות אבל איסורא מדרבנן מיהא איכא כתב וז\"ל ואף לדעת הראב\"ד נראה דלא אסירי בח\"ל דאע\"ג דאסור בהנאה בארץ כיון דלא אסורי אלא מדרבנן לא עדיף מכלאי זרעים דאסור מדאורייתא בארץ ולא גזרו עליה בח\"ל יע\"ש ואם כן כ\"ש בנטע רבעי דאפילו בארץ אינו אסור בהנאה אלא באכילה ומדרבנן ואף לדעת הרמ\"ה שכתב הרא\"ש שם דאפי' בח\"ל אסור היינו משום דבארץ גופיה אסור בהנאה אבל בנטע רבעי דאינו אסור בהנאה מודה וצריך לומר דס\"ל להתוספות ז\"ל דהא דקאמר התם כלאי זרעים דבארץ לא אסירי בהנאה בח\"ל לא גזרו לאו ה\"ט משום איסור הנאה אלא עיקר טעמא משום דכלאי זרעים אפילו בארץ מותרים באכילה כדתנן פ\"ח דכלאים אלא כיון דגבי כלאי הכרם נקט איסור הנאה נקט גבי זרעים היתר הנאה והילכך גבי נטע רבעי דכיון דבארץ אסור באכילה מדרבנן בח\"ל נמי גזרו רבנן ודע שראיתי להרא\"ש בסוף פרקין שכתב לענין מבריך ומרכיב ולשינוייא דפ' משוח מלחמה לראב\"י לא הוי מבריך ומרכיב בכלל נוטע אם כן אין ערלה נוהגת בח\"ל אלא נוטע אילן מעיקרו שהרי פסקו התוספות שאין נטע רבעי נוהג בח\"ל כמאן דתני כרם דקי\"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח\"ל א\"כ בח\"ל נאמר כו' כראב\"י עכ\"ל ויש לדקדק דלמה זה הוצרך הרא\"ש להביא ראיה לדבריו ממה שפסקו התוס' גבי נטע רבעי והלא כלל זה דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח\"ל גמ' ערוכה היא בר\"פ כיצד מברכין ובפ' תולין דקל\"ט ונראה שכונתו ז\"ל כלפי מ\"ש תלמידי הר' יונה ז\"ל בר\"פ כיצד מברכין וז\"ל אבל ר\"י הזקן ז\"ל היה אומר שאין זו ראיה שנוכל לומר שלא אמרו כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח\"ל אלא דוקא גבי צלף כו' אבל בשאר מילי לא אזלינן לקולא דהיכא דאיתמר איתמר ועוד קשה למורי נר\"ו מדאמרינן בקידושין ר\"ן ורב ענן הוו אזלי באורחא חזו ההוא גברא דהוה זרע כו' א\"ל לא צהריתו לא קי\"ל כר\"י דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד כו' ואם איתא אמאי הוצרך לומר הא קי\"ל כר\"י לימא ליה כל המיקל בארץ כו' ומדלא הדר להו הכי שמעינן שאין זה הכלל אמור בכל מקום עכ\"ד יע\"ש הנה כי כן מבוארין הן דברי הרא\"ש ז\"ל שהוא ז\"ל רצה לומר דבח\"ל קי\"ל כראב\"י דמבריך ומרכיב אינו בכלל נוטע מטעמא דכל המיקל בארץ כדאמרינן בפ' כיצד מברכין ומשום דלא נימא דאין זה הכלל אמור אלא היכא דאיתמר בגמ' כס' ר\"י הזקן לזה הוצרך להביא ראיה מדברי התוס' שפסקו דאין נטע רבעי נוהג בח\"ל מטעמא דכל המיקל בארץ דס\"ל דכללא הוא בכל מילי זה הנראה פשוט אצלי בכונת הרא\"ש ז\"ל ולדעת התוס' צ\"ל דההיא דר\"ן עדיפא מינה קאמר דאפילו בא\"י קי\"ל כר\"י וכ\"כ בס' מע\"מ וזה ודאי דוחק ועוד נ\"ל לחלק ולומר דע\"כ לא אמרינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח\"ל אלא דוקא כי ההיא דפ' כיצד מברכין גבי צלף של ערלה וכיוצא דהספק בא לפנינו ומספ\"ל אי חייב בערלה או אינו חייב כר\"ע ומש\"ה אמרינן כל המיקל כו' משום דכיון דאינו אלא מדרבנן הו\"ל כספקא דרבנן ולקולא וכן נמי ההיא דפ' תולין דאמר ולישלח להו כר' טרפון דאמר כשותא אינו כלאים בכרם קי\"ל כל המיקל בארץ כו' היינו משום דלישנא דלוי דקאמר כשותא בכרמא ערובא משמע דאפילו אם זרעו הוי כלאים בכרם ואסור בהנאה ואהא פריך ולישלח להו כר\"ט דאם עבר וזרעו מותר דכל המיקל בארץ כו' אבל לכתחילה ודאי דאסור לזרוע דאין לנו ליכנס לבית הס' לכתחלה והיינו דהוצרך ר\"ן לומר לא צהריתו הא קי\"ל כר\"י משום דהתם הוה זרע שערי ביני גופני לכתחילה ולכתחלה ודאי לא היה להם ליכנס לבית הס' אי לאו מטעמא דקי\"ל כר\"י וראיה לדבר מ\"ש ה\"ה ז\"ל פ\"ו מה' ערובין דבס' חשיכה אין מערבין עירובי תחומין לכתחילה ומ\"מ אם עירב ספק חשיכה עירובו עירוב וכתב שם ה\"ה דהטעם דלכתחילה אין מערבין שאין לו ליכנס לבית הספק שיהיה התחלת העירוב בספק יע\"ש ועיין בהרב מש\"ל ה' בכורות פ\"ד בתוך התשובה וכמ\"ש פ\"י מה' מקואות בכללי ספק דרבנן כנ\"ל נכון ועיין בתוספות בפ' תולין ד\"ה ולישלח שכפי מ\"ש שם בתוך דבריהם אין מקום לקו' תלמידי הר' יונה והנראה שאשתמיט מיניה מהרב מע\"מ דברי התוספות הללו ודוק: ומכלל האמור יש לי לתמוה על מרן הב\"י ז\"ל דבש\"ע י\"ד סימן רצ\"ד סעיף ז' כתב וזה לשונו דין נטע רבעי נוהג אף בחוצה לארץ ויש מי שאומר שאינו נוהג אלא בארץ כו' הנה מבואר מדבריו שהרב ז\"ל סתם כסברת תלמידי הר' יונה ור\"י הזקן שכתב בב\"י דנטע רבעי נוהג בח\"ל והיינו משום דלא אמרינן כל המיקל בארץ אלא דוקא היכא דאתמר בגמ' אלא שאח\"כ כתב סברת רבינו בשם יש מי שאומר דאפי' כרם רבעי אינו נוהג בח\"ל כמ\"ש בב\"י ואלו שם בסעיף י\"ז כתב וז\"ל אע\"פ שמנהג עובדי אדמה להבריך גפנים בכל שנה כו' ואפי' בכרמים שישראל עובדים אותם ומבריכין אותם בכל שנה מותר משום דמבריך ומרכיב אינו חייב בערלה אלא בארץ אבל לא בח\"ל ע\"כ ומבואר הוא שסברא זו הוא סברת הרא\"ש שכתבנו דס\"ל דמבריך ומרכיב אין בו משום ערלה בח\"ל מטעמא דכל המיקל בארץ והיינו כס' התוספות שכתבנו גבי נטע רבעי דאמרינן כל המיקל דאילו לדעת ר\"י הזקן כיון דס\"ל גבי נ\"ר דלא אמרינן כל המיקל אלא דוקא היכא דאיתמר בגמ' ה\"נ אית לן למימר גבי מבריך ומרכיב וכיון דמרן ז\"ל פסק בנטע רבעי כס' ר\"י הזקן איך פסק במבריך ומרכיב כסברת הרא\"ש ז\"ל דאזיל כסברת התוס' ולומר דמה שפסק מרן גבי נטע רבעי דנוהג בח\"ל לאו היינו מטעמא דתלמידי הר\"י ז\"ל אלא דס\"ל כדעת י\"מ שכתבו התוספות דידן דאפי' למ\"ד כרם רבעי נטע רבעי נוהג מדרבנן הא ודאי דחיקא מילתא טובא לומר שלדעת זו סמך מרן ז\"ל בש\"ע אחר שבב\"י לא זכר שם דברי הי\"מ הללו וצ\"ע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file