diff --git "a/txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Rashash/Seder Moed/Rashash on Megillah/Hebrew/merged.txt" "b/txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Rashash/Seder Moed/Rashash on Megillah/Hebrew/merged.txt"
new file mode 100644--- /dev/null
+++ "b/txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Rashash/Seder Moed/Rashash on Megillah/Hebrew/merged.txt"
@@ -0,0 +1,576 @@
+Rashash on Megillah
+רש"ש על מגילה
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Megillah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש"ש על מגילה
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+במשנה חל להיות י"ד בשני. התוי"ט העתיק לשון הר"ן שהוא עיקר כו' ומש"ה קתני לה סתמא הר"ן כתב כן לגי' הרי"ף דל"ג י"ד (וכן ברא"ש ובמשנה שבירושלמי ליתא ובירושלמי מוכח להדיא גל"ג ליה ע"ש) אבל התוי"ט ל"ד בהביאו דבריו על גי' דילן וכמו שהעתיק בעצמו:
+שם ח"ל כו' ברביעי כפרים מקדימין ליוהכ"נ. נ"ל דאם רצו לקרות ביום ג' רשאין מטעם הירושלמי לפניו ולאחריו קורין בו אין קורין וכן אם חל ביום א' רשאין לקרותה ביום ו' מה"ט:
+שם ח"ל ע"ש כו' ומוק"ח קורין בו ביום. וכ' הרע"ב ומ"מ אין קורין ויבא עמלק אלא בשבת כו' ומפטירין פקדתי וכ"כ הרמב"ם ס"פ בני העיר ותימה שנשמטו דבריהם מהרב"י ואחרונים בסי' תרפ"ח ס"ו ע"ש:
+שם ח"ל בשבת. התוי"ט כ' דלדידן לא מיקלע כן ומדוע לא כ' כן על ח"ל בשני המוקדם ובירושלמי אר"י לית כאן ח"ל בשני ולית כאן ח"ל בשבת כו' ע"ש ולכאורה לית כאן גם או ברביעי דאז יחול הו"ר בשבת ועי' סוכה (מג ב) תד"ה לא. מה שהביאו בשם הירושלמי ובש"ע ר"ס תכ"ח:
+שם ח"ל אחר השבת. ור"ל ביום א' לבד ובגיטין ס"פ מי שאחזו מסקינן דעד ג' בכלל מיקרי אחר השבת ואולי דהכא ליכא למיטעי וכן בחגיגה פ"ב מ"ד שלא לקיים דה"א עצרת אחר השבת המכוון ג"כ יום א' ובנגעים פ"א מ"ד לאחר השבת ב"פ ר"ל ג"כ יום א' ועמש"כ ביבמות (מח ב) דפלוגתא דתנאי היא אם אחר סמוך או מופלג וגי' הרי"ף כאן ח"ל בא' בשבת וכ"ה בר"ן (מח ב) וברע"ב
+גמרא ואימא זמנים טובא. הט"א נדחק בקושיא זו ולפמש"כ לקמן (ה) ובק"א בד"ה ע"ש זמנם דתקנת הקדמה איננה מפני הכפרים לבד אלא מפני כ"ד שיראה לחכמי הדור שנצרך להקדים וא"כ אין לנו טעם מבואר עדיפות הני ג' יומי מהשאר (וכן הביאו הפוסקים באמת בשם הירושלמי דמפני הדחק יכול לקרות מר"ח) שפיר מקשה אימא זמנים טובא דהיינו מר"ח:
+שם ולא יעבור כתיב. וכ"ה לקמן (ה) ועמש"כ לקמן (ז) בתד"ה ור"נ בס"ד וק"ק דילמא הוא לישנא דאקדומי כדלקמן (כא ב) בשלמא לפרש"י וכן לר"ת שהביא הרא"ש בהא די"ג זמן קהילה לכל כו' ניחא דהאיכא י"ג אבל לפר"י שהביא קשיא ואולי דולא יעבור קאי אזמן די"ד וט"ו דלא יעבור בלתי קריאה בהם או לפניהם וכדכתיב וימי הפורים האלה לא יעברו:
+גמרא אימתי בזמן שהשנים כתיקנן. נל"פ דהיינו שאינו שעת חירום ובפרש"י נראה דצ"ל שהשנים המתעברות דבימי ר"י עדיין היו ע"פ ב"ד עיבור השנים וקה"ח:
+רש"י (במשנה) ד"ה אלא שהכפרים. ופעמים שיוהכ"נ בי"ג ופעמים שהוא בי"א. רבים מתקשים מדוע דלג י"ב ולכאורה י"ל די"ב מ"ל בעיירות בח"ל בשבת אבל נראה דאי לאו הקדמת כפרים ליוהכ"נ היו עיירות נדחין לע"ש עמש"כ לקמן (ד ב):
+רש"י ד"ה ח"ל אחר השבת. וטפי כו' דמיוהכ"נ ליוהכ"נ ל"מ. לכאורה בזה ת"ל דטפי לא תקינו רבנן כדלקמן (שם) ואולי דס"ל דהטעם דלא תיקנו י' הוא מפני דמיוהכ"נ ליוהכ"נ ל"מ (ועי' מש"כ לקמן (ה) בשם הר"ן) ובזה א"ש מאי דקדחי הש"ס שם מיוהכ"נ ליוהכ"נ ל"מ דלכאורה קשה מנ"ל הא:
+רש"י ד"ה סתימתאה. שמצינו בכ"מ בש"ס. כצ"ל ואשכחנא עוד ר"ש סתימת' מכות (יז) ריב"י סתימת' וא"ל ראב"ש סתימ' בכורות (נא ב):
+רש"י ד"ה כששרוין. השלוחין כו' לקצות א"י. כצ"ל:
+
+Daf 2b
+
+גמרא אלא שושן דעבדה כמאן. פרש"י היאך עשו בט"ו. ק"ל אי על שעת הנס קפריך הא אז עשו מעצמן ביום נייחא שלהן ואי פריך על לדורות הא לא אשכחן בהמגילה דיעשו ב��"ו וכן במשנה ליתא דינייהו גם לישנא ולא כמוקפין דבגמרא מחוסר ביאור אשר ע"כ נ"ל דהקושיא היא איך תעשה לדורות לא כפרזין דהכתיב כימים אשר נחו והם לא נחו עד ט"ו ולא כמוקפין דהא פרזי היא. וכפי ששמעתי מפרסי אחד אשר שושן הישנה כבר נחרבה עד היסוד יתכן שגם בימי חכמי התלמוד היתה חריבה וידוייק שפיר דעבדה דהוא לשון עבר ואולי שגם בימי רבי היתה חרבה ולכן לא הזכיר דינה במשנה:
+רש"י ד"ה מהודו ועד כוש כתיב. דכתיב וישלח ספרים וגו' בכל מדינות כו'. כצ"ל:
+
+Daf 3a
+
+גמרא אין מיהוי הוה ולא הוה ידעי הי כו'. עי' ט"א שהקשה דה"ל לידע מהלוחות ולי יותר קשה דהא ע"כ ולא ידעי פירושו דמעולם ל"י דאם נפרש דבזמן הצופים ל"י אבל מקודם ידעו א"כ היינו הא דמסיק שכחום כו' וא"כ ק"ט היאך אפשר דל"י מעולם לייתי ספר ויחזו ועוד הרי מ"ר היה עמהם אשר ע"כ נל"פ תיבת ידעי לשון קביעות מקום כמו ידעת השחר מקומו (איוב ל״ח:י״ב) ואת הנערים יודעתי (שמואל א כ״א:ג׳) עי' באוה"ש ור"ל שלא נקבעו מעולם הי באמצע כו' אלא פעם נכתבו באמצע פעם בסוף ואתו צופים ותקנו כו' לכן פריך שפיר ס"ס אה"מ כו' ודע דבשבת הגי' גם הכא שאין נביא רשאי כמו לעיל:
+שם עמד כו' על רגליו ואמר כו' גלוי כו'. כה"ג בב"מ (נט ב):
+שם ויקראו בספר בתורת האלהים כו'. כצ"ל וכן בסמוך ובפרש"י:
+שם ויבינו במקרא כו' וא"ל אלו המסורת. נראה דר"ל שהתבוננו לתת טעם על חסירות ויתירות שע"פ המסורה על מה הם רומזים או דר"ל היכא דהמסורת חילוף הקריאה התבוננו לקרות כפי הקריאה:
+שם מ"ש דאדאורייתא דלא אזדעזע כו'. כצ"ל:
+שם וראיתי אני דניאל כו'. עח"א טעם סמיכת זה המאמר לכאן ולנ"פ דבא להסמיך מאמרי ר"י ואיתימא רחב"א אהדדי:
+שם שמבטלין ת"ת ובאין לשמוע מ"מ. זכורני שראיתי בתשו' ב"א שנתקשה מאי ביטול תורה שייך בזה הכי קריאת המגילה איננה ת"ת ולע"ד מיושב ע"פ המבואר בשו"ע יו"ד סי' רמ"ו ס"ג בד"א כו' ע"ש גם י"ל כגון הרב שלומד עם תלמידים והמה כבר שמעו מ"מ והרב עדיין לא שמע שיבטל הרב וילך לשמוע מ"מ אף שע"י זה יתבטלו התלמידים:
+שם ויהי בהיות יהושע כו' וישתחו לאפיו. קרא לאו הכי כתיב ועתד"ה וילן:
+רש"י ד"ה בנס וד"ה מיהווה הוו. הד"א ובזה לא נצטרך לההג"ה שבגליון:
+רש"י ד"ה ויקראו. בס' עזרא כתיב. עגה"ש סוכה (יב):
+תד"ה חיישינן. דאל"כ אדם שא"ל בלילה כו' עד דנחזי ליה בבואה כו'. בסנהדרין כתבו דאין בבואה נכרת בלילה מדלא משני הכא הכי:
+בא"ד ולא אשכחן כו'. אלא כו'. גם ביבמות (קכב) גבי אחד שעמד בראש ההר נמי פריך הכי ובגיטין כ' לתרווייהו:
+
+Daf 3b
+
+גמרא ולאחותו מה ת"ל כו'. הט"א כ' ע"ד התוס' ביבמות (ח) שתירצו דרבא ל"ל לדעולא דליתא דפשטא כו' משמע דל"פ כו' אלא דס"ל דל"א הואיל גבי היתרא כו' ע"ש ודברי תימה הן דזה הוה שני הפכים בנושא אחד דא"כ יקשה עליו ברייתא דמצורע כו' וע"כ א"ת דל"פ אדעולא ס"ל הואיל אפי' בהיתרא והתם לא קאמר אלא לדחויי דברי אביי דאדרבה כו' וכיון דמוכח מהברייתא דאמרי' הואיל אף בהתירא א"כ כש"כ בדיחוי ולישנא דאדרבה על כוונה זו תמצא בסנהדרין (ר"ד נה) ע"ש בתוס' ובהאי סברא דהואיל אני אומר דהא דכ' המל"מ בפי"ז מהל' א"ב הי"ג דכהן הדיוט שקדש אלמנה קטנה ואח"כ נתמנה להיות כ"ג ובגרה תחתיו דלא יכנסנה ע"ש דנ"ל דשרי מטעם הואיל דאישתרי איסור דאלמנה אישתרי נמי איסורא דבוגרת ועוד נ"ל דין חדש אי לאו דמסתפינא מרבותי והוא דאם נפל איסור בקדירה בפסח ונתבטל בס' ואח"כ נפל לתוכה חמץ ויש ס' כנגדו בטל ג"כ מטעם הואיל. והוא דנודע נפילת האיסור טרם שנפל החמץ דכבר הותר עי' ביבמות שם שוב מצאתי להתור"ע בריש יבמות שהעיר על הט"א בזה:
+שם ואריב"ל כרך שישב ולבסוף הוקף נידון ככפר. הט"א הביא ראיה לפי' התוס' דאילו לפרש"י ה"ל להש"ס לסיועי' מברייתא דערכין (ס"ד לג) ולפמש"כ בברכות (כו) אין מזה ראיה ע"ש:
+תד"ה מענות. מטפחות יד על יד כו'. עי' מו"ק (כז ב) ותבין מדוע נדו מפרש"י בזה:
+תד"ה כ"ש חנוכה ופורים. ואע"ג כו'. פירושם דחוק ועי' בהגר"א סי' תרצ"ו סק"ח פי' מורווח בזה:
+תד"ה מת מצוה (הב'). דהא אפי' ת"ת דרבים מבטלין כו' כדאמר בפ"ב דכתובות. בעניי ל"מ שם הכרח לזה דמאי דאמר שם ולקמן (כט) (לפלא בעיני שלא הביאו מהא דלקמן דשם נאמר ככל האמור בכתובות) וכמה כ"צ כו' אף נטילתה בס"ר וכן אבל למאן דמתני ל"ל שיעורא היינו דהיחיד צריך לבטל תלמודו אבל ת"ת דרבים דהיינו כל ישראל יחד כדפרש"י או אפי' ס"ר שלומדים יחד מנ"ל ולדבריהם ה"ל להקשות טפי דמאי מבע"ל לרבא פשיטא דמ"מ עדיף דהוא דוחה ת"ת דרבים מה של"מ במגילה ודע דמה שמסיים שם ה"מ למאן דקרי ותני כו' נראה דאינו מלשון הברייתא דלשון זה דהני מילי ל"מ בלישנא דברייתא ודלא כהט"א שהבין דזהו סיומא דברייתא:
+בא"ד וי"ל כו' אבל למאן דלא קרי ותני ל"צ כולי האי כו'. עי' לקמן (כט) בתד"ה הני:
+תד"ה כרך שישב. וי"ל דשאני טבריא כו' כהיקף חומה לגבי מגניא כו'. כ"נ דצ"ל:
+תד"ה אלא. דבסתמא ליכא למיחש כו' וסד"א דאיכא למיחש כו' קמ"ל דל"ח. לכאורה מאי חשש איסור יש כאן אדרבה זהו חומרא שאינם רשאין להקדים קריאתן קודם י"ד אבל בגמרא מצינו לשון חוששין לקולא עי' שבת (קנא) רש"י ד"ה ושמואל:
+
+Daf 4a
+
+גמרא לוד ואונו וגיא החרשים כו'. שלשתן יחד נזכרו בנחמיה (יא לה) ובזה א"ש טפי הוי"ל שבתד"ה לוד:
+שם ולטעמיך אסא בנינהו דכתיב ויבן ערי מצורה ביהודה. נ"ל דמפרש ויבן כו' שחדש בניני ערי מצורה ביהודה (ר"ל שקודם לא היו כלל ערי מצורה שמה) מדלא כתיב ויוסף ערי כו' גם נ"ל דביהודה פי' בחלק הארץ הנקרא יהודה וכמו יושבי יהודה ובזה החלק היה ג"כ נחלת בנימין ולא נצטרך למה שנדחק רש"י ואע"ג כו':
+שם מאי איריא פורים כו'. עי' בתוס' ולנל"פ מאי איריא פורים דתקנו אכנה"ג לפרסם הנס ע"י קריאת המגילה ולכן קאמרת דבשבת דא"א בקריאת המגילה צריך לפרסמו בדרשת ענינו של יום אפי' יו"ט דלא מצינו מצות פרסומם בהדיא נמי:
+שם סבור מיניה למיקרי בלילה ולמיתני כו'. וכ' הט"א והא דתני לקמן (כ) אין קורין את המגילה כו' עד שתנץ החמה בלא קרא בלילה מיירי ע"ש ותמיהני כיון דלכתחילה יוצא בקריאתה בלילה א"כ למה לא יקרא אפי' לכתחילה משעלה עה"ש דממ"נ יוצא:
+רש"י ד"ה לוד ואונו. ובמתניתין דערכין תנן תרתי מינייהו כו'. עי' לקמן (י) בדבריו ד"ה את אלו ובמש"כ שם:
+רש"י ד"ה יזמרך כבוד. ולא ידום בלילה. נראה משום דמצינו לשון דומיה בלילה ולילה ולא דומיה לי:
+בא"ד דרשינן בפסיקתא כו'. וכן בויק"ר פ' כ"ח:
+תד"ה נשים. דלא עדיפא אשה מאנדרוגינס. עי' מהרש"א ובתוספתא שנוי דין אנדרוגינס קודם לדטומטום וכן הביאה הרא"ש וע"י סופר מוטעה נסתרסו בתוס':
+תוס' ד"ה שאף. פרשב"ם כו'. ולעד"נ מפני דהוקשה לו. א'. דבסוכה היו ג"כ באוה"נ דענני כבוד ואפ"ה פטירי וכמו שהרגישו בזה התוס' בפ' ע"פ. ב'. קושיית התוס' לקמן דל"ל גבי מצה דכל שישנו כו' לכן פי' דהן היו עיקר ולישנא דאף נ"ל דפירושו דאף באוה"נ הן היו עיקר כמו בפסח לכן כמו שחייבין במצה מהא דכל שישנו כו' כן חייבין במ"מ ולישנא דאף כה"ג תמצא בפכ"ג דכלים מ"ב עמש"כ שם ועי' בפ"א דשקלים מ"ב בתוי"ט ד"ה ויוצאין ובמש"כ שם ובנדרים (כח) ובה"א אף יפתח לו בשבועה לשנויא דר"א שם הוה פירושו אף בשבועה יפתח לו ובעירובין (מט) אף זו דברי ר"ש לפרש"י שם הוא כמו זו אף דברי ר"ש והתוס' גם שם לא ישר בעיניהם לפרש כן ובב"ב (סא ב) לבירה נמי בית פי' התוס' שהוא כמו בית נמי ובפסוק מתי אעשה גם אנכי לביתי פי' הרמב"ן שהוא כמו מתי אעשה אנכי גם לביתי וכן כאן שיעורו שהן היו (העיקר) אף באוה"נ:
+תד"ה פסק. דא"ח כל דבר דהוי בלהבא כו'. נ"ל דכוונו להירושלמי שהביאוהו הרי"ף והרא"ש בפ' בתרא דתענית ר"א אומר יחיד בט"ב צריך להזכיר כו' א"ר ירמיה כ"ד שהוא להבא כו' ע"ש ומה שציין הגרי"פ פסחים (קיז ב) ע"ש שיש קצת מעין זה אבל כוונתם נ"ב כמש"כ ודע דנראה מהסדר שכתבו דבלילה אין מזכירין עה"נ וכסדר ר"ע שהביא הב"י ר"ס תרצ"ג (והמ"א הביאו ג"כ בסי' תרצ"ז) אבל בש"ע שם פסק דגם בלילה מזכירין וע"ש בהגר"א סק"ד וסק"ו:
+
+Daf 4b
+
+גמרא מיוהכ"נ ליוהכ"נ לא דחינן. נ"ל הטעם דמאי יהנו הכרכים בהקדמתן דס"ס לא יהיו פנויים בפורים מחמת הכניסה ועמש"כ במשנה ועי"ל משום גזירה דלא יקדימו מיהכ"נ דב' לה' דהוה עשרה דל"ת רבנן:
+שם וסבר רבי עיירות ל"ד ליהכ"נ והתניא כו'. עי' מהרש"א ואנכי אוסיף ע"ד דעל רומיא דמתניתין אהדדי משנינן בכ"ד תברא כו' ועוד נ"ל לתרץ ע"פ מש"כ התוס' בפסחים (קב ב) ד"ה מיתיבי ע"ש וה"נ בדרבי מפורש הטעם הואיל ונדחו כו' כדמתרץ:
+שם דאר"ח אר"ה פורים שח"ל בשבת הכל נדחים ליוהכ"נ כו'. קשה. א'. מאי קמ"ל מתניתין היא ופשיטא דהלכה כמו שסתמה. ב'. דהל"ל הלכה כמתני' ולא בלשון שאומר דמשמעו שהוא דין מחודש ממנו וכה"ג הקשה הש"א בתשו' י"ט וכן הגמרא גופה לקמן בסוף מכילתין ב"פ ובש"ד ועי' מנחות (ל ב) תד"ה ולימא. ג'. מ"ק כמאן כרבי ול"ק כמתניתין ובזה העיר המהרש"א ונ"ל דאי ממתניתין ה"א דטעמא משום דכפרים בל"ז מקדימין ליוהכ"נ לכן גם המה נדחים ליום קריאתן (עי' בהה"מ ספ"א שהזכיר סברא זו) ור"ה אשמועינן אפי' לדידן דליכא הקדמה דכפרים מ"מ נדחים ליוהכ"נ. ולזה כוון במה שאמר הכל נדחים (דאפי' למאי דמתרץ הש"ס כל הנדחה עדיין מחוסר הבנה) דר"ל אפי' במקום או בזמן שאין כפרים מקדימין ובזה א"ש מה דאמר רב לקמן פורים שח"ל בשבת ע"ש זמנם כו' דקשה איך פליג על סתם מתניתין ובב"ק (צו ב) פריך עלי' ורב שביק מתניתין כו' (ועמש"כ ביבמות דף פ (בס"ד) דרב מיירי בזה"ז וזה דלא כק"נ אות י"ח ע"ש). (גם מש"כ דלפרש"י בהא דמסתכלין בה אפי' בזמני דאמוראי דהיו מקדשין ע"פ הראיה היכא דהשלוחין מגיעין איתא להקדמה דכפרים נסתר מהא דפריך שם אילימא אליבא דר"ע אפי' בזה"ז כו' ע"ש בפרש"י וכן מהא דק"ל לרב אשי דר"י אדר"י) אבל ק"ל איך פליג ר"ה על רב רביה ובשבת (קכח ושם) פריך והא ר"ה תלמידי' דרב כו':
+תד"ה ויעבירנה (הב'). וצריך ל' קולות. ל"ד דהא בימי חכמי המשנה לא היו תוקעים רק ט' קולות ג' של ג' ג' ואפ"ה לא הוי דחי שבת:
+
+Daf 5a
+
+גמרא ע"ש זמנם והא שבת זמנם היא. נ"ל דלדעת הרלב"ח שבמ"א סי' תרפ"ח סק"י מתפרש כפשוטו דמשמע ע"ש זמנם לכל מילי והא שבת זמנם לענין הסעודה ומשלוח מנות. ועט"א ובמשכ"ע בק"א ועתה ראיתי להר"ן שכ' בר"מ וז"ל וליכא טעמא להני תרי זימני דרבי קרא אלא משום הקדמת יוהכ"נ דכפרים וק"ל לפרש"י דיוהכ"נ היינו שמתכנסים למשפט כתקנת עזרא א"כ בימי מרדכי אכתי לא הוי תקנה זו ואפי' לפירושו דהיינו שמתכנסים לקרוא בתורה הא כתב ג"כ כתקנת עזרא שתקן לקרוא בתורה בב' וה' ובאמת עיקר קה"ת בבו"ה הי' עדיין בימי משה עי' במרובה וכבר העיר המ"א בזה ע"ד הרי"ף בר"ס קל"ה שוב מצאתי בירושלמי סוף ה"א וז"ל ר' יוסטא בר"ש בעא קומי ר"מ ולא עזרא תקן שיהי' קורין בתורה בבו"ה כו' ומרדכי ואסתר מתקנים על מה שעזרא עתיד לתקן א"ל מי שסדר את המשנה סמכה למקרא וע"ש בק"ע ולמדנו מהירושלמי הזה ג"ד. א' סיוע למש"כ בס"ד בק"א ודלא כהר"ן. ב' דיוהכ"נ פי' כהר"ן (והוא מהרמב"ם) וכ"כ התוס' ביבמות (יד) ודלא כפרש"י. ג' דעיקר קה"ת בבו"ה הוא מתקנת עזרא וחולק על הש"ס שלנו:
+תד"ה הוה. דהא ריו"ח אתיא כוותי'. כ"נ דצ"ל ומוכח מדבריהם דלא כפרש"י דלר"א אינו אלא למצוה (עי' בנו"כ של הרי"ף) ונ"ל דאזלי לשיטתייהו לעיל (ג) ד"ה מבטלין דמוכח משם דלמצוה ודאי צבור בעינן ולא הוה רב פליג על זה ועי' בר"ן שנדחק:
+גמרא רבא אמר חגיגה כ"ז חגיגה מאחרין. עפרש"י וק"ל. א'. דודאי לכתחילה אינו רשאי לאחר כדפסק הרמב"ם בפ"א הל' חגיגה ה"ה (והכ"מ לא הראנו מקורו ועי' חגיגה (ז ב) הי מינייהו משוית להו פושעים ובברכות (כח) כדמתרגם ר"י כו' וע"ש בתוס' וראיתי להט"א בר"ה (ד ב) ד"ה ורבנן דפשיטא ליה דכיון שלא חג ביו"ט ראשון שוב כל הימים שוין ורשאי לכתחילה להמתין עד יו"ט אחרון ע"ש ולפ"ז יהי' מיושב פרש"י). ב' מאי דאמר טפי לא פשיטא כיון דיעבור זמנה ולעד"נ לפרש ע"פ מה שראיתי בספר לוית חן פ' ראה דדעת רבין בפסחים (ע ב) דאם חל יו"ט אחרון בשבת חגיגה דוחה אותו דדמי לזמנו קבוע כיון דאין לו תשלומין עוד ע"ש ולזה כוון רבא הכא ומיירי כשחל בשבת כמתניתין ואמר כל זמן חגיגה מאחרין טפי דהיינו אם חל יום אחרון בשבת (דלמחר תו אין זמנה לא. ר"ל אין מאחרין אלא קריבה בשבת. ועי' בס' ב"א בחגיגה (ז ב)):
+ד"ה באלו אמרו. מקדימין אם חלו בשבת. כ"נ דצ"ל. ועי' בר"ן וברש"י שם והתוי"ט נדחק ומש"כ בשם הרי"ף מהירושלמי ותרומת שקלים נ"פ דר"ל משום דבפרוס הפסח היו תורמין תרומה ראשונה כדתנן ברפ"ג דשקלים והוא בא' בניסן עתוי"ט שם ואם חל בשבת תורמין בע"ש דהא צריך להביא בא' בניסן מתרומה חדשה וכדכ' הר"ן ולכן מה שהוסיף התוי"ט דבא' באדר כו' אין לו ענין בכאן וכן הק"נ אות כ"ב ל"ד ונמשך אחר התוי"ט:
+רש"י ד"ה אפי' ביו"ט. ואמרי' במס' חגיגה ל"י פני ריקם בעולות וזבחים. ע"ש דאינו אלא בעולות לחודייהו:
+
+Daf 5b
+
+גמרא שמחה מלמד שאסור בהספד. כצ"ל בל"י כאינך וכ"ה ברי"ף ורא"ש ובסוף מ"ק ברא"ש סי' קל"ב איתא בכולן אסורין:
+שם חזקיה קרי בטבריא בי"ד ובט"ו כו'. שמעתי מחכם אחד איש ירושלים אשר בחברון קורין ג"כ בב' הימים דמספקא להו אי מוקפת חומה מימות יב"נ. ולענ"ד מוכח דלא היתה מוק"ח מימות יהושע בן נון מדהיתה עיר מקלט וכדפריך הגמרא מכות (י) על קדש ע"ש:
+שם משום דחד גיסא שודא דימא. במהרש"א הועתק שורא ברי"ש:
+שם דתניא (אשר לו) חומה כו'. מרש"י משמע דל"ג להב"ת שהקפתים וכן בערכין ליתא ולגירסא שלפנינו משמע לי דדריש מחומה יתירא:
+רש"י ד"ה כדתנן. שב"ד גוזרין עה"ג. כ"נ דצ"ל:
+רש"י ד"ה ותנא בנין בנין של שמחה כו'. כצ"ל:
+תד"ה ובקש. א"נ י"ל דרצה לעקור מט' ולקבעו בעשירי כדאר"י כו'. לכאורה עדיין יקשה הא אין ב"ד יכול לבטל כו' ומש"כ עה"ג לא מחוור כלל דהא ריו"ח לא היה באותו הדור ול"נ דרבי היה תולה דמה שקבעו בט' הי' אז מחמת קלקול חשבונות כמ"ש התוס' בשם ירושלמי כה"ג בר"ה (יח ב) ובכזה לא שייך הא דאין ב"ד כו' כמ"ש התוס' לקמן לענין מנהג וכה"ג כ' הרמב"ם ברפ"ב מהל' ממרים ועמש"כ בהוריות (ב ב) בס"ד:
+תד"ה ממעטין (הב'). וחמירי מט"ב כו'. הגה"ש הניח דבריהם בצ"ע מהא דתניא בפסחים (נד ב) אין בין ת"ב לתע"צ אלא שזה אסור בע"מ כו' וכה"ג הקשה הלח"מ בפ"ג מהל' תענית הל"ו על הה"מ ע"ש ולעד"נ דע"כ לא אסרו מליארס אלא לאחר שעברו אלו ולא נענו דנוהגין עצמן כנזופין כו' אבל בתעניות עצמן יכול להיות דשרי כמו בט"ב:
+
+Daf 6a
+
+גמרא גדול הוא בששך. עפרש"י וכן נמצא במקרא ירמיה כ"ה ונ"א:
+שם ולמה נקרא שמה טבריא כו'. בב"ר רפכ"ג איתא דנקראת טבריא ע"ש טיבריאוס קיסר ע"ש:
+שם רבא אמר רקת שמה כו'. עט"א ובמשכ"ע בק"א דהאי כי נח נפשי' דר"ז סתמא דגמרא קא"ל וכה"ג כ' התוס' לקמן (י) ד"ה דכ"ע ובב"מ (ר"ד מ) והר"ן לקמן בפ' בני העיר על הא דאמר עולא לישתמש אינש במאן דתני ארבעה כו' ובמהרש"א לעיל על הא דפרט לטבריא שימה חומתה ועי' סנהדרין (כה ב) ברש"י ד"ה אפי' במדבר וכה"ג בד"ט ועמש"כ בב"מ (טז ב):
+שם טמוני זו טרית. אולי דריש טמוני מלשון מטמון שהוא דבר חשוב וכעין שפרש"י בשפוני:
+שם והיא היתה יתד תקועה. נראה משום דאמר נביא עלה תעקר לכן קאמר לשון תקועה שהוא היפך עקירה:
+שם היו קורין אותה אחידת כו'. כצ"ל וכ"ה בע"י:
+שם והיה כאלוף ביהודה כו' שעתידין שרי יהודה ללמד כו'. נראה דדריש מן כאלוף פי שנים מלשון אלופים שהוא מין שררה ומלשון ואאלפך חכמה (איוב לג) שהוא לשון לימוד:
+רש"י ד"ה והיה אדום. ועקרון תהי' בית תלמוד כירושלים. כצ"ל בכ"ף:
+רש"י ד"ה לשם. עיר שכבשו בני דן. יהושע (יט מז):
+
+Daf 6b
+
+גמרא ל"ק הא במילי דידיה כו' ואב"א שעה משחקת לו שאני. ולפ"ז צ"ל דר"ד ב"מ דקאמר ואם לחשך כו' אלא אל תתחר כו' כמרעים חדא מתרי ותלת טעמי נקט:
+שם אי ת"ק קשיא מתנות. כצ"ל:
+שם ותנא מ"מ וה"ה כו'. דהא בהא תליא עי' (לעיל ד ב):
+תד"ה מסתבר. ודייק טעמא כו' יסוד מזבח העולה וגו' וקשה כו'. כצ"ל:
+בסה"ד א"נ כו' לא חזינן כו' המזבח כשר כו'. כצ"ל ועט"א:
+
+Daf 7a
+
+גמרא בתחילה קבעוה בשושן ולבסוף בכה"ע כולו. לכאורה תמוה דהרי גם במכתב הראשון דמרדכי כתיב אל כל היהודים אשר בכל מדינות המלך כו' והרחוקים כו' וקבל היהודים כו' קיימו וקבלו כו' ונ"ל דאף שאחשורוש מלך בכיפה כדלקמן (יא) והם קכ"ז מדינות מהודו ועד כוש מ"מ היו חלוקים בממשלתו עליהם על איזה מהם לא היה רק מלך הכולל. ומ"מ היה מלך פרטי זולתו לכאו"א ומתנהלים ע"פ דתו ועל איזה מהם היה הוא גם מלך הפרטי ובכ"מ שאומר מדינות המלך סתם הכוונה על מדינות שהיה הוא המלך הפרטי עליהם רק במקום שהוא אומר קכ"ז מדינות מהודו ועד כוש כולל כל הכיפה וגזירת המן לא היתה רק על מדינות שהיה אחשורוש המלך הפרטי עליהם וזה משני טעמים. א' שחשש אולי לא ישמעו אליו המלכים הפרטים למעשה רצח כזה להרוג אומה שלימה על לא חמס בכפיהם. ב' כי ודאי ידרשו מאתו על מה יצא קצף כזה עליהם ואולי ימצאו מהם אשר ידברו עליהם טוב ויניאוהו מעשות זאת וינחם ויפרע עצתו בכלל לכן התחכם שלא לדרוש רק על היהודים אשר הוא שליט פרטי עליהם שאיש לא יעיז לשאלו על ככה ולהניא גזירתו ואולי חשב כשיבצע מחשבתו זאת יניף ידו גם על שאר היהודים ולכן לא נזכר בכל הספור דגזירת המן רק במדינות המלך סתם וכן כתיב ובכל מדינה כו' אשר דבר המלך ודתו מגיע כו'. (ר"ל במדינות המתנהלות ע"פ דתותיו לבד דהם אשר היה הוא גם המלך הפרטי שם היה) אבל גדול כו' זולת באגרות אשר כתב מרדכי (שם ח) כתיב אשר מהודו ועד כוש קכ"ז מדינות אבל מה היה כתוב בהן אשר נתן המלך כו' בכל מדינות המלך אחשורוש והכוונה שהודיע לכל הממלכות אשר נתן רשיון ליהודים אשר במדינותיו (לבד) ל��קהל כו' והוא בכדי שלא ידמו שהיהודים עושים זאת בלא רשיון וידונום כמורדים ויעלו עליהם לצבא וכן כתיב ובכ"מ כו' אשר דבר המלך ודתו מגיע שמחה כו' יען כי עליהם לבדם היתה מקודם הגזירה לרעה והיה להם לבדם אבל גדול עכשיו שנתהפך הגלגל היתה השמחה ג"כ להם לבדם ולכן גם מרדכי במכתבו הראשון לא כתב שיקבעו פורים רק להם לבדם. אמנם בשנה הב' נמלך לכתוב אל כל היהודים אל קכ"ז מדינה לקיים כו' ולכן הוצרך לכתוב להם את כל תוקף (עי' לקמן יט מה שדרשו בו) משא"כ בכתבו אל היהודים אשר במדינות המלך דהם כבר ידעו את הכל וזה שאמר כאן מתחילה קבעוה בשושן ור"ל מלוכת שושן ולבסוף בכהע"כ ובזה תראה שדברי רש"י לעיל (ב ב) ד"ה מהודו ועד כוש כתיב אינם מדוייקים וכוונת הש"ס על פסוק דסוף המגילה:
+שם עד שמצאו לה מקרא כו'. כצ"ל:
+שם כתוב זאת. מש"כ כאן ובמ"ת עפרש"י ונ"ל דנפקא ליה זאת מן וזאת התורה שכוללת התורה כולה וכה"ג דרשו בויק"ר פכ"א בזאת יבא אהרן אה"ק בזכות התורה וזאת התורה ובריש ע"ז אין זאת אלא תורה כו':
+שם אמר שמואל אסתר אינה מטמאה אה"י. מהרמב"ם משמע דל"פ כשמואל וכ"כ המ"א סי' קמ"ז סק"א וע"כ משום דמוקמינן ליה כיחידאי ויהיה מזה לכאורה סתירה למש"כ בחידושי לשו"ע או"ח סי' ק"ס ע"ש ואולי הך דמותיב עליה בריית' היא כי במשנ' לא תני אבל רות כו' ואיכא למימר אדרבה לאידך גיסא דאינך לכ"ע א"מ אה"י וכן מוכרח דזאת ברייתא לפי' מהר"ם שבתוי"ט שם וכ"מ קצת בתד"ה נאמרה ועי"ל ט"א דל"פ כוותיה משום דזוגא דלעיל משמע דפליגי עליה אבל לכאורה יש סתירה מהא דפסק בפ"ג מהל' מ"א הל"ג ובפ"ד ה"כ דלא כרב ששת מכח סתם מתניתין דמכשירין אך גם דא לא תברא אם תעיין בהה"מ שם (ואגב ראיתי שם בפ"א בהמגיה למל"מ שדקדק במה דאיתא בברייתא דבש הגזין והצרעין טהור ומותר תרתי ל"ל ונעלם מכ"ת דטהור ר"ל דאינו מכשיר כפי' הרע"ב במ' מכשירין פ"ו ובגמרא בכורות (ז ב) משמע דטהור היינו שאינו מקבל טומאה אף ע"י הכשר דלא מיחשב אוכל בלתי מחשבה וצ"ע על פי' הרע"ב וע"ש בר"ש) ויש עוד ראיה למש"כ שם מהא דפסקו כרב בב"מ (קיא) אף שהוא נגד סתם משנה רק דק"ל איך שביק רב מתניתין כו' כמש"כ לעיל (ד ב) ועתוי"ט שם אך מצאתי סתירה בר"ן סוף קדושין במש"כ בטעם הרמב"ם שפסק דלא כשמואל דאוסר יחוד אפי' עם אמו ובתו ע"ש:
+רש"י ד"ה בכוליה ס' מועד. חלופי ריו"ח יש מחליפין ריו"ח ומכניסין ר' יונתן. כצ"ל:
+[רש"י ד"ה שלשים. להזכיר מחיית עמלק כו' בדבר ששילשתי כו'. כ"ה הגי' בע"י] :
+רש"י ד"ה אינה מטמאה אה"י. ומחלוקת כו'. נ"ל דזהו דבור חדש:
+רש"י ד"ה והלא כבר נאמר. וקהלת כבר נאמרה. תיבות אלו ליתא ברש"י שבע"י וכ"נ למחקם מכאן או דצ"ל לבד תחת כבר:
+תד"ה נאמרה. וריו"ח נמי אמר דאם קראה בה"כ. ל"י לכאורה לפרש"י שם בטעמו י"ל דגרע מע"פ ועי' מהרש"א:
+תד"ה ור"נ. עי' ח"א וט"א דשניהם כוונו לד"א ואני ראיתי בירושלמי בר"מ וז"ל או אינו אלא י"ו וי"ז ר"א בשם ר"ל ולא יעבר ולא יעברו כ"ה גי' הק"ע ופי' ברישא כתי' ולא יעבר ובתריה ולא יעברו והא תו ל"ל אלא ללמד שאין לאחר יותר מט"ו והשתא י"ל דלהכי נד ר"נ מקרא דר"י דאיצטרך ליה להכי:
+
+Daf 7b
+
+גמרא [קריבו לי שיתין צעי כו'. נראה דל"ד נקיט. עי' ב"מ (קז ב) תוד"ה שיתין וברש"י שבת (סג ב) ד"ה גושפנקי:
+שם] עד דלא ידע בין ארור המן כו'. נ"ל שהיה בימיהם פיוט לפורים ע"פ א"ב מא' ועד ת' וראשיתו היה ארור כו' ור"ל עד דלא יוכל לומר כל הפיוט הזה בלי טעות ועי' ר"ן:
+שם מ"ט ימי משתה ושמחה כתיב. ק"ל דתיפוק ליה מקרא דוהימי�� האלה נזכרים ונעשים דילפינן מיניה לקמן (כ) לקריאת המגילה דאינה אלא ביום ועשיה היינו משתה ויו"ט כדפרש"י בר"מ ויותר קשה על ר"כ דס"ד דיוצאין בלילה:
+רש"י ד"ה מחלפי סעודתייהו. עמש"כ בק"א להט"א בס"ד:
+תד"ה דלא. בירושלמי ארורה כו'. ר"ל דצריך לומר כן וכ"ה בירושלמי ופוסקים ובסדורים השמיטו ארורים כו':
+גמרא מתניתין דלא כר"י כו'. ק"ל לפי' ריב"א בפסחים (ה ב) בתד"ה לחלק דלר' יוסי דאמר הבערה ללאו יצאה שרי ביו"ט ה"ל להש"ס לומר ג"כ דמתניתין דלא כוותיה ואולי משום דמדרבנן אסור גם לדידיה כמש"כ שם לכן לא תני לה. ועי' בביצה (כג) בתד"ה ע"ג חרס. עי"ל דמתניתין לא איירי אלא במלאכות שחייבין עליהן בשבת כרת וסקילה אבל לפ"ז אכתי קשה לרבה שם (יב) דלב"ה אין עירוב והוצאה ליו"ט לימא מתני' דלא כותייהו וע"ש (לז) בגמרא ותד"ה ורמינהו וברש"א:
+שם רנב"ה היה עושה יוה"כ כשבת כו'. עט"א ובק"א הביא בשם חכם א' שנעלם ממנו הירושלמי ע"ש אבל הגמרא שלנו ע"כ ל"ל הא דירושלמי דבכתובות (למ"ד) איתא אר"ח הכל מודים (וקאי על שמעון התימני ור"ש בן מנסיא) בבא על הנדה דמשלם קנס והירושלמי אומר דלר"ש ב"מ פטור ועו"ש ולאפוקי מדר"נ כו' ופי' התוס' דקאי על הא דר"ח הרי דלר"נ פטור גם בבא על הנדה ודלא כהירושלמי וכבר העיר בזה הש"ק בירושלמי דכתובות ובתוספתא פ"ג איתא להדיא רנב"ה אומר הבא כו' ועל אחות אשתו כו' ועל הנדה אין להן קנס:
+שם אר"נ הא מני רי"צ היא כו'. לע"ד נל"פ דבא לומר דאפי' את"ל דחלוקין עליו חביריו מתניתין לא מצי אתיא כוותייהו אלא כרי"צ דל"ל מלקות כלל בח"כ דלדידהו מ"מ זדונו ביד"א הוא ואהא אתא ר"א לומר דכרבנן מצי אתיא דעיקר זדונו בהיכרת דאפי' אחר המלקות נשאר עליו עדיין עונש כרת אבל כרחב"ג ודאי לא אתיא דלדידי' עיקר זדונו ביד"א כיון דנפטר ע"י המלקות מכרת. בינה זאת ודלא כפרש"י:
+תד"ה ח"כ. עמ"ש בס"ד ביבמות (נה):
+
+Daf 8a
+
+רש"י (במשנה א') ד"ה דריסת הרגל. והמודר מאכל מותר. כצ"ל:
+רש"י ד"ה וכלים. תנן בהדיא דאסור. הוא בנדרים רפ"ד. ועמש"כ שם בתוי"ט ד"ה מקום בס"ד:
+תד"ה דריסת הרגל. ותירץ ר"ת דהכא מיירי בבקעה כו'. ר"ל אבל בחצר שותפי הוא דל"ק ושאר אינשי קפדי והט"א רמי דר"ת אהדדי דהתוס' כ' בשמו בנדרים (מו ב) דהא דפסקינן התם כראב"י הוא מטעם דויתור מותר במודר הנאה והתם מתיר אפי' בא' מן השוק שנדר הנאה מא' מהן ולענד"נ מלשון ר"נ ארב"א בב"ב שם הכא בחצר השותפין דבהעמדה כדי לא קפדי ולא סיים מלת אהדדי כמו בר"פ הבית והעליה משמע דר"ל כיון דדשותפי היא לא קפדי אפי' אאינש אחרינא ודלא כפי' הרשב"ם שם ונכון בס"ד אכן לפי גי' המהרש"א ופירושו בדבריהם הכא למ"כ:
+תד"ה אין. דכתיב וזבחת שלמים גבי מעשר. וכ"כ בתענית (יג ב) וע"ש בהגהת הב"ח ותמוה דהאי קרא כתיב בהר עיבל אלא דגמרינן שם שם עי' זבחים (נ) ומנחות (פב) ובספרי פ' ראה יליף שמחה שמחה והט"א העתיק דבריהם אל נכון ודע דבזבחים שם פרש"י האי שם דגבי מעשר היינו הא דכתיב ואכלת לפני כו' לשכן שמו שם וזה כתיב גבי מעשר גופיה ויותר נאות לפי הענין קרא דונתת הכסף כו' ואכלת שם עי' במנחות שם ובפירושו:
+בא"ד וי"ל דמן הדין כו'. נראה דהיה כתוב בר"ת דמ"ה ור"ל דמשום הכי והמעתיק השתבש:
+גמרא הא לענין מו"מ וספירת ז' זו"ז שוין. שייר ביאת מים חיים עי' ריש זבים:
+רש"י ד"ה משכב. ואילו נגע בדבר שאינו מו"מ כו'. אפי' במו"מ אם לא שכב או ישב או שא"ד דחשיב בספ"ב דזבים אלא שנגע בהם לבד אינם אלא ראשון ובדבר שאינו מו"מ אף בשכב כו' אינו נעשה אה"ט אלא ראשון אם נגע בו ובלא נגע טהור לגמרי:
+רש"י ד"ה לכשיפסוק מזובו. ולכשיתרפא מצרעתו יטבול כו'. הט"א כ"ע של"י למה דקדק לפרש כשיתרפא הא נ"מ נמי אפי' טרם שיתרפא לענין כ"ח בהיסט ולמו"מ ע"ש אבל כבר מצאנו לרש"י ביומא (ו ב) דמצורע עושה ג"כ מו"מ לטמא אדם כו' ועתוס' שם וכ"נ ממש"כ בסמוך וה"ג והלא דין הוא אם מטמא כו' דאתי לאפוקי מגי' התוס' בשם י"ס מה מצורע שא"מ מו"מ כו' ולענין טומאת היסט מצינו ג"כ להרמב"ם בפי' לכלים פ"א מ"ד שסובר דמצורע ג"כ מטמא הביאהו התוי"ט שם וי"ל דרש"י גם הוא סובר כן וא"כ כוונתו מבוארת רק מש"כ ואע"פ שצריך לספירה כו' לענין אכילת קדשים כו' קשה דהרי טמא הוא ג"כ כשרץ כדאיתא בפי"ד דנגעים מ"ב וריש כלים:
+רש"י ד"ה מזובו. וספר שאף בשביל מקצת זוב כו'. כ"נ דצ"ל:
+תד"ה (י"ס דגרסי). ומה מצורע שא"מ מו"מ כו'. ק"ל לגי' זו מדוע ל"ק נמי שא"מ בהיסט כדאמר בפסחים שם ואולי דבאמת גרסי לה ג"כ:
+
+Daf 8b
+
+רש"י ד"ה מ"ש האי מזובו. מזובו וספר לו דרשת ליה למקצת זוב ובהא ענינא כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה א"כ ליכתוב. הוה דרשינן ליה וכי יטהר מן הזוב כו' למידרש מקצת זוב טעון ספירה. כצ"ל:
+גמרא טהור מפריעה ופרימה מעיקרא. כ"נ דצ"ל וכלישנא דרבא בסמוך:
+שם א"ל רבא אלא מעתה כו'. גי' זו קשה דמשמע דרבא הוה יתיב גבייהו בשעה דתנא קמיה וזה לא יתכן עי' מנחות (לו) תד"ה אמר:
+שם ה"נ טהור השתא מלטמא בביאה למפרע. מפרש"י משמע דשאר טומאותיו מטמא למפרע אם פשתה המספחת (עט"א במה שהקשה בהך דרשה דוטהר גבי זב לר' יוסי דפ' כ"צ) וחדוש גדול הוא ועי' גה"ש:
+שם א"ה תגלחת וצפרים מ"ט כו'. עי' מהרש"א ול"נ דר"ל א"ה דטעמא דמעטינהו קרא למוסגר מפו"פ הא לא"ה ה"א דשוים כהדדי וכדפרש"י בריש הסוגיא א"כ תגלחת כו':
+רש"י (במשנה) ד"ה מוחלט. ל"י מדוע דקדק לפרש לאחר שכלו כו' אפי' בתחילה אם נראה בו שער לבן ומחיה נמי:
+רש"י ד"ה אשר בו. מי שצרעתו. טומאתו תלויה בגופו כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה יצא. שאם לא ימצא ביום שבעה כו'. ה"ל לבאר יום ז' דהסגר שני וכן דלג ס"ט דמחיה ויתכנו דבריו בשחין ומכוה עי' נגעים פ"ג מ"ד:
+במשנה אין בין ספרים לתו"מ כו'. וק"ל האיכא עוד דתו"מ א"נ אלא כסדרן ומצאתי אח"כ בתור"ע שקדמני בזה וי"ל ע"פ מה שהביא בפ"ת סי' רע"ו סק"כ דהשם אפי' בס"ת צריך שיכתבנו כסדרו ולהכי לא פסיקא ליה. עוד נ"ל דגם פרש' סוטה שבס"ת לר"י משום ר"מ (עירובין יג) דאין מטילין קנקנתום לדיו בכתיבתה מטעם דמוחקין לה מה"ת ה"ה דא"נ אלא כסדרה דמגילת סוטה פסולה של"כ (סוטה יז ב) (וה"נ דהלכה כמותו נגד ר' יעקב דפליג עליה שם דרי"ה הוא מרי דתלמודא טפי מרי"ע וצ"ע דהפוס' ל"פ כוותיה) אבל לענין לשון תנן בפ' וא"נ דפרשתה נאמרה בכל לשון וה"נ דה"ה כתיבתה אלא שראיתי להרמב"ם בפ"ג מה"ס ה"ח שכ' וכותב עליה בלה"ק והכ"מ לא הראנו מקורו ואולי יצא לו מהא דא"ר שם (יז ב) כתבה למפרע פסולה דכתיב כו' כי דכתיבא ושם בר"פ וא"נ תניא ק"ש ככתבה והכוונה ללה"ק ה"נ כוון רבא לאשמעינן ג"כ דבלה"ק נכתבת. שוב ראיתי בירושלמי דמקשה ולמה לינן אמרין כו' שהספרים נכתבין בשני דפין כו' התיב כו' תולין בספרים וא"ת לא בתו"מ ופי' הק"ע משום דה"ל שלא כסדרן וכ"ה בב"י או"ח סי' ל"ב בשם הר"י אכסנד' וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' רפ"ח סק"ב ונראה דזה מקשה ג"כ דלמה לא תנינן לה במתני'. ועי' תשו' חתם סופר חא"ח סי' ח':
+[רש"י ד"ה לתופרן בגידין. והל"מ בתפילין ומזוזות שיהיו תפורין בגידין. הגה"ש הראה לעיין בתשובת חו"י סי' קצ"ב אות י"ג (כצ"ל) ועיינתי שמה דהעלה ב��"ע דבמזוזה לא שייכא תפירה. ונעלם מכ"ת התוס' במנחות (לב) ד"ה דילמא דדעת רש"י שאם כתבה בשתי עורות ותפרן זו בזו כשרה] :
+
+Daf 9a
+
+גמרא מגילה מ"ט דכתיב בה ככתבם וכלשונם. הט"א הגיה דצ"ל ככתבם וכזמנם ע"ש. ונ"ל ראיה דכ"ה לקמן (ר"ד יט) וכן רש"י בפי' המגילה פי' כן על מקרא זה:
+שם רא"א כי תניא ההיא בשא"ס כו'. מדל"ק כאן בס"ת כאן בשא"ס כדלעיל משמע דאף לדידיה מתניתין מיירי בכה"ס וכתנא דברייתא לפי מה שהגיה הגמרא ואף ר"י ל"פ אלא אליבא דרבותינו ומתניתין דמשמע דלרשב"ג מותר יוונית אפי' בשא"ס אתיא כת"ק דר"י וכ"נ שפי' התוס' בסד"ה כאן שכ' דר"ש ס"ל כר"א ולכן תמה אני על הט"א שכ' בסד"ה אין בין ספרים דלכולהו שינויא הוו נו"כ בכלל ספרים דמתניתין לבד לשינויא דר"א ועמש"כ במ"ר ר"פ דברים ובמהרש"א ר"פ כל כתבי בתד"ה עילמית:
+שם ותניא אר"י אף כשהתירו רבותינו כו'. משמע שדבריו נאמרו באותה ברייתא שהביא ועמש"כ בברכות (כד) על התד"ה והתניא:
+שם שכנס ע"ב זקנים. עמש"כ בסנהדרין (טז ב) בס"ד:
+שם אעשה אדם בצלם ודמות. עפרש"י. ול"נ דשינו ג"כ מלכתוב בצלמי כדמותי אלא בצלם ודמות שלא יאמר שיש לבורא יתעלה ח"ו איזה צלם ודמות וכתיב ומה דמות תערכו לו ועי' רמב"ם פ"א מהל' יסה"ת שוב מצאתי כן להק"ע בירושלמי:
+שם ולא כתבו בראם. לכאורה יפלא מ"ש דהכא פרט השלילה משא"כ באינך ונראה משום דתרי קראי כתיבי חד זו"נ ברא אותם (בראשית א כז) וחד זו"נ בראם (שם ה ב) ואשמעינן דלא שינו רק השני והטעם עי' ביפ"מ ובח"א ועי' בב"ר פ"ח ובהגהותי אות ו' במ"ת:
+שם על נושא בני אדם. לפרש"י הטעם שלא יבזם לומר משה רבכם היה עני שלא ה"ל סוס כו' ולפירוש התוס' שלא יאמר שקר כתוב בתורה או שנהג שלא כשורה דכי לא ה"ל סוס כו':
+רש"י ד"ה רבותינו. תיבת אמרו מיותרת:
+רש"י ד"ה הרגו שור. ולא הקפיד על הבהמות. נ"ל להגיה אלא תחת ולא:
+תד"ה אלהים. שהיוונים היו יודעים כו'. נ"ל להגיה סוברים תמורת יודעים עי' סוף ידים:
+תד"ה זאטוטי. ולכך כתבו לו זאטוטי במקום נערי כו'. כצ"ל:
+בא"ד הלכך נקרא שמה שנער. כצ"ל:
+
+Daf 9b
+
+במשנה אין בין כהן משוח בשה"מ כו'. עט"א ובמשכ"ע בק"א ונשמט שם בסופו ועמל"מ פ"ה מהל' מעה"ק הט"ו ובעיקר קושייתו דל"ל קרא במנחות (עד) בחטאה בשגגה כו' ע"ש נראה דאישתמיטתיה סוגיא דשם (קט) דהאי קרא בקרבן ע"ז כתיב ואיצטריך לר"נ שם בזרק לע"ז בשוגג אף דבמזיד פסול לעולם למקדש משא"כ בשאר עבירות דגם במזיד כשר ולר"ש שם בשחיטה דוקא אבל בזריקה פסול לעולם אפי' בשוגג ע"ש וכש"כ למה שפסק הרמב"ם בפ"ט מהל' ביאת המק' הי"ג וט"ו דאף בשחט בשוגג לכתחלה לא יעבוד ומשמע לכאורה דמדאורייתא הוא מדכייליה בהדי פרועי ראש וקר"ב ובשאר עבירות משמע מדבריו בפ"ד מה' כהמ"ק ה"ז דכשר אף לכתחלה א"כ חלוק הרבה ע"ז משארי עבירות ולכן איצטריך לה קרא מיוחד וק"ק לפמש"כ בדעת הרמב"ם הא דפריך שם (עד) מהתם נפקא דשם הוא דוקא בדיעבד והכא אפילו לכתחלה ואכמ"ל:
+ומש"כ הט"א דאין מושחין ב' כ"ג כאחת מירושלמי דהוריות הנה מקורו הוא בת"כ בפ' דחביתין בפסוק ביום המשח אותו ופי' הק"א דדוקא ביום א' ואפי' למאי דהקשה עליו הק"ע בפ"ק דיומא דלטעם הירושלמי משום איבה אפי' בב' ימים נמי טעם איבה ודאי דאינו אלא מדרבנן כדמוכח בתוס' יומא (יב ב) ד"ה כ"ג ועוד דלצורך ודאי מושחין כדמשמע בתוי"ש שם (יב) ד"ה במה וכ"מ בנזיר ר"פ כ"ג ע"ש בתד"ה מרובה בגדים והכא אין לך צורך גדול מזה כיון דאין לו כפרה זולתו:
+גמרא ולא לכ"ה משום מעלין בקדש ול"מ. עט"א שכ' דאם יארע בכ"ג עוד הפעם פסול מותר לכ"ע לכהן שעבר לשמש תחתיו וכ"נ להדיא בתוי"ש ר"פ הוציאו לו גבי בניה של קמחית ולכאורה למ"ה בסנהדרין (יט) דמני שם כהן שעבר וסגן (וסגן הוא העומד תחת כ"ג לשמש תחתיו כשיארע בו פסול כמש"כ הרע"ב בפיה"מ שם וכדאיתא בהוריות (יג) ועי' סוטה (מב) סגן לא ממונה הוא כו' וברש"י ד"ה שאם) ומש"כ עוד א"נ אפ"ת ר"מ כר"ע מ"מ הואיל ופר א"נ במשוח מלחמה ה"א כו' ע"ש תמוה דזה יישב כבר אפי' לר"מ דאי הוה כתיב והוא לא הוה ידעינן מיני' פר כהן משיח רק שהקשה עתה לר"מ והוא ל"ל דהוה ידעינן ליה מפר כה"מ לדידי' ולזה אין ישובו עולה ונראה דט"ס בדבריו וכצ"ל ה"א משוח מלחמה דלא אלים קדושתו כ"כ אימא דמשעבר אינו מצווה על הבתולה קמ"ל והוא:
+במשנה שבשילה אוכלין קק"ל ומע"ש בכל הרואה. וכ"ה בפ' בתרא דזבחים. וק"ל מדוע שייר בכורים שנוהגין בשילה דאיתא בספרי פ' תבא והלכת אל המקום כו' זה שילה וב"ע:
+רש"י (במשנה הב') ד"ה אין בין. בעודו בנוב וגבעון. ל"י מדוע דלג גלגל ובסה"ע הזכירו:
+רש"י ד"ה פסחים ותו לא. וקס"ד דאף חובות צבור שאין להם זמן כו'. לדבריו העיקר חסר בדברי התרצן ומדוע לא פי' כפשוטו דקושיית המקשה היתה מתמידין ומוספין שוב התבוננתי דגירסתו ומני ר"ש כו' בו' ומעתה א"ש פירושו קצת:
+תד"ה אין בין (הב'). וי"ל דאי נקט כו' הוה משמע כו' כבר דהיינו בכל השנה יש כו'. כצ"ל:
+בסה"ד ל"ק לפירושינו דשני דכיון כו'. כ"נ דצ"ל:
+
+Daf 10a
+
+גמרא א"ר יצחק כו' בזה"ז קסבר כו'. כצ"ל בלא ו':
+רש"י ד"ה קלעים. משבאו שם בימי כורש כו' ועד כ"ב שנה כו' בשנת שלש לדריוש. תמוה עי' לקמן (טו) בפי' ד"ה בשנת שתים "שנתבטלה המלאכה זה י"ח שנה כו'" (וע"ע ס"ד יא ור"ד יב) ומקרא מלא ושיצי' ביתה דנא כו' עד שנת שת לדריוש מלכא לכן נ"ב דט"ס הוא וצ"ל בשנת שש לדריוש:
+רש"י ד"ה את אלו. ואין שם יותר מתשעה. לפנינו אין שם אלא ח' אולם לפניו היה שם עוד אחת והיא לוד עי' לעיל (ר"ד ד) בפירושו וברש"א שם ודלא כהט"א שכ"ע שם דל"ד דהרי חזינן הכא דדייק שפיר והעמידם למנין:
+רש"י ד"ה ולמה מנאום. והתם נמי תנן וכי"ב. וא"כ מתניתין דשם ע"כ לא אתיא כוותי' והרי יש תנאי אלא דהגמרא רוצה למצוא תנא בשם וכה"ג רבות:
+תד"ה שמעתי. קשיא היאך מקריבין שם בטומאה כו'. בתענית (יז ב) הקשו כה"ג ותירצו דבצבור הותרה טומאה. אבל בית חוניו לא הוה אלא כבמת יחיד דא"מ בה תמומ"ס וטומאה נוהגת אף בבמת יחיד כדאית' סוף זבחים וכפי' הרמב"ם שם ע"ש:
+תד"ה דכ"ע. והכי פירושה כו' וכ"ש עמון כו' שהניחום עולי בבל מלקדש והניחום לעניים כו'. כ"נ דצ"ל ומה שבינתיים למחוק כי דברי המהרש"א בזה תמוהים:
+בא"ד וההיא דח"ה כו'. עי' הגהת הב"ח. ועי' ב"ב (נו) תד"ה הר שעיר:
+בא"ד והיה צריך לפדות כאותו שחוץ לחומה כו'. כצ"ל:
+תד"ה למה. דלא מוכחא אלא דק"ר בטלה. כצ"ל:
+
+Daf 10b
+
+גמרא והכתיב ויהי כאשר ראה יעקב כו'. עח"א ולי ק"ק הא כתיב שם ויבך וע"ש במדרש טעמים על בכייתו:
+שם נביאים דאר"ל כו' וכתיב חזון כו'. עט"א דנביאים ל"פ משנים ומה יעשה בהא דסוכה שהביא העמידו מלכים ע"פ נביאים דלא הוה אלא שמואל לבד:
+שם יעלה הדס זו אסתר הצדקת. לכאורה תימה מדוע אותה תאר בשם צדקת ולא כן למרדכי ולקמן בפתיחה דלאדם שטוב לפניו תארהו בשם צדיק ונ"ל דנקיט כן להנצל מקושיא מדוע לכולם קרא בשמות תוארים זולת אסתר שקראה בשמה העצמי כדכתיב ויהי אומן את הדסה ורמז תירוץ לזה במה שהוסיף בה הצדקת לומר דשם הדסה גם הוא תואר לה ע"ש צדקתה וכר"מ לקמן (יג) אסתר שמה ונקראה הדסה ע"ש הצדיקים כו':
+רש"י ד"ה בצאת לפני החלוץ. אולי תחת והגבעונים צ"ל והמואבים עי' במקרא:
+
+Daf 11a
+
+גמרא ר' אלעזר כו' בעצלתים כו'. כצ"ל בלא י':
+רש"י ד"ה כי עבדים. לפני מלכי פרס לתת לנו מחיה. כצ"ל:
+רש"י ד"ה שטנה. שלא יבנוהו. כצ"ל:
+
+Daf 11b
+
+גמרא וכתיב למלאות לחרבות ירושלים שבעים שנה. האי קרא אין לו מקום כאן ונ"ל ללקחו מזה ולהציגו בסה"ע אחר מאמר דאיבעיא ליה למימני מחרבות ירושלים דכתיב למלאות כו' וכפרש"י:
+שם נשא אויל מרודך כו'. בשנת מלכותו את ראש כו' מבית הכלוא. כצ"ל:
+רש"י ד"ה גלו בשבעה. ובספר ירמיה בסופו אשר הגלה נבוכדנצר בשנת שבע כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה שניה כבש יהויקים. שנאמר בס' ירמיה (כה) הדבר כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה מחרבות ירושלים. שנשרפה העיר ובהדיא כתיב כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה שנים מקוטעות. בשנת שלש לכורש. כצ"ל וכן בא"ד לקמן והוא בדניאל י':
+בא"ד וגם דבשנות נ"נ ואויל מרודך נבלעה שנה. לכאורה הנ"ל לפרש דהא דחשיב ל"ז דגלות יויכין וכ"ג דאויל מרודך לששים שנה אין לנו לחשבם אלא לנ"ט דהרי שנת ל"ז דגלות יויכין היא עצמה שנה ראשונה לא"מ אך לפ"ז יחסר עוד שנה אחת לבבל לקמן כי גם מה שמנינו לעיל תמני ול"ז הרי מ"ה הרי שמינית דנ"נ היא עצמה ראשונה לגלות יויכין:
+
+Daf 12a
+
+גמרא כתיב לפי מלאת לבבל וכתיב לחרבות כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה קובל אני. וה"ק כה אמר ה' למשיחו אני קובל לך על כורש אשר כו'. כצ"ל:
+בא"ד שאין לך טעם זרקא במקרא כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה כצהרים. לשון סיהרא הוא. וצ"ל שהח' בא תחת הה' בחילוף אחה"ע וא"כ נוכל לומר ג"כ שהס' בא תחת הצד"י בחלוף זסשר"צ ויהי' מלשון צהר דלפירושו הל"ל ומאירה להם כסיהרא:
+רש"י ד"ה איהו בקרי. כצ"ל:
+
+Daf 12b
+
+רש"י ד"ה אהרוריירי'. שומר הסוסים. כ"ה ברש"י דע"י:
+תד"ה זיל. (בסופו) ועתודותיהם שושתי. כ"ה בישעיה יו"ד י"ג:
+
+Daf 13a
+
+גמרא ע"ש שכפר בע"ז. היינו כדאמרי' לקמן (יט) מה ראה מרדכי דאיקני בהמן דשוי נפשיה ע"ז:
+שם ואשתו היהודיה כו'. אשר לקח מרד וכי יהודי' שמה והלא בתיה שמה ואמאי ק"ל יהודי' כו'. כ"ה בע"י:
+רש"י ד"ה ה"ג וישא בתיה. ולכך נשתנה שמם כו'. כ"נ דצ"ל:
+רש"י ד"ה שגלה מעצמו. עמש"כ בב"מ (סב) וכוונת התוס' נ"ל מדלא כתיב הוגלה דהיה מבואר שהוא מבנין הפעל אלא כתב הגלה דרשינן הכתיב הגלה מהפעיל והקרי שהוא מהפעל יחד דהיינו שהגלה א"ע וכזה כתבתי בסוכה (נה) ע"ש:
+רש"י ד"ה עביד משתיא. חוזר כו' ולא הועיל מדסמיך לה כו'. כ"ה ברש"י שבע"י:
+
+Daf 13b
+
+גמרא לא יגרע מצדיק עינו כו'. עח"א וחכם עדיף מנביא כי כן מבואר בב"ר פע"א וע"ע ר"פ נשא:
+שם א"ל ומאי רמאותי'. כ"ה בע"י ובגמ' דב"ב:
+שם אמר רבה בר לימא משמיה דרב. וכן מצאנו בר"ה (ד):
+רש"י ד"ה מסרתן. והוא צניעות שלא יתפרסם הדבר כו'. תימה שהרי הגמרא אומרת טעם אחר השתא מיכספא אחתאי ולעד"נ דהצניעות היא שלא גלתה ליעקב שדעת אביה להחליפה והיה יעקב משתמר בזה שלא יבא לכך והא הצניעות דשאול ואסתר נמי היתה השתיקה וכן בב"ר פע"א רחל תפסה פלך שתיקה ועמדו כל בניה כו' ע"ש:
+רש"י ד"ה ואם הגיס. באין לידי עניות. דסיפי' ילכדון בחבלי עוני:
+
+Daf 14a
+
+גמרא מן הרמתים צופים וא"ר אבהו אחד ממאתים כו'. כ"ה בע"י:
+שם ואין צור כאלהינו. כצ"ל בו':
+רש"י ד"ה חוץ ממקרא מגילה. וא"ת נ"ח כו'. לכאורה הא מצינו בב"ק (פב) עמדו נביאים שביניהם ותקנו שיהו קורין בשבת כו' שלמה תקן עירובין ונט"י (שבת יד ב) וכמה תקנות תקנו לנו אנשי כנה"ג ובהם היו חגי זו"מ ובסוכה (מד) ערבה יסוד נביאים ולעד"נ דכלפי שאמרו אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר ור"ל ע"פ נבואה אבל לתקן ולגזור לא גרע נביא משארי חכמים לכן קאמר מקרא מגילה מפני שנאמרה ברוה"ק (ע"ל ז) שהיא מעין נבואה אבל אין זה ע"פ נבואה ממש רק ע"י התעוררת רוח קדושה נתנו לבם לדרוש הק"ו מה מעבדות לחירות כו' וכן לקמן (יט ב) קרי לה חידוש סופרים אולם ק"ל הא דפ"ד דידים מ"ג ובבל מעשה נביאים ופי' הר"ש וע"פ נבואה עשו ומה שסיים הוראת שעה לכאורה אינו מובן דהא מוכח שם דגם באותו הזמן היה נהוג המעשר. ואולי כוונתו ליישב קושייתי דהא אין נביא רשאי כו' לכן פי' דהור"ש הוה עי' יבמות (צ ב) וברמב"ם פ"ט מהל' יסה"ת ואח"כ תקנו חכמים מדעתם להיות נהוג לעולם ועמש"כ בשבועות (טז) בס"ד:
+רש"י ד"ה נבואה שהוצרכה. ויבא איש אלהים אל עלי. כצ"ל בלא ה':
+בסה"ד שנים ל"י. עמש"כ בויק"ר פ"ו אות ב' במ"ק:
+תד"ה דכתיב. כה"פ שכולה נבואה. כצ"ל:
+בא"ד והמן. עי' לקמן (טו ב) בדרשה דשבעים בלחם נשכרו ובפרש"י:
+
+Daf 14b
+
+גמרא וברוכה את אשר כלתני. כצ"ל:
+שם אשר עשית על המזבח בית אל. כצ"ל:
+שם ח' נביאים והם כהנים כו'. עמש"כ במ"ר במדבר פ"ח אות י"ז ופ"י אות כ"א במ"ק בס"ד:
+שם א"ל עינא סבא כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה ויאמר מה הציון הלז. ביאשיהו כתיב בהיותו בבית אל. כצ"ל:
+תד"ה שגלתה. שנקוד בהם לאורה כו'. נ"ל דר"ל שנקוד הו' במלאפו"ם דהוא לשון אש וחמום כמו אשר אור לו בציון (ישעיהו ל״א:ט׳) חמותי ראיתי אור (שם מד) ועי' בשרשים לרד"ק ובאה"ש:
+
+Daf 15a
+
+גמרא במתניתא תנא כל כו'. נ"ל דר"ל דמתניתא פליגא אדעולא דל"א אלא בן צדיק ולא בן נביא או אפשר דנקטא ב"צ נגד בן רשע דסיפא:
+שם וכל שפרט כו' לגנאי כו' בידוע שהוא רשע בן רשע. ק"ל מן ויקח קרח בן יצהר כו'. וכי גם שם נדרוש ח"ו כן ואולי דלכן התחכמו חז"ל בחלק (קט ב) לדרוש כולם על שמו ובזה לא נצטרך לדברי הח"א שם:
+שם מיתיבי ברוך ב"נ ושריה בן נריה בן מחסיה. כצ"ל:
+שם ולמה נקרא שמו התך שחתכוהו מגדולתו כו'. עי' מש"כ שבת (דף נה ב)] :
+שם (בסה"ע) וכ"ז איננו שוה לי אר"א אר"ח משום דרואה מרדכי יושב כו'. (ובח"א העתיק וכי משום כו') אין כדר"ח כו'. כ"ה בע"י:
+רש"י ד"ה בשלמא. דכתיב ויבא כו' כדבר ה'. נראה דמפרש כדבר ה' אשר היה אל חנמאל ובמקרא פי' בא אליך (דפסוק הקודם) ע"פ הדבור:
+שם ברוך ושריה מצינו כו' שריה בסוף ס' ירמי' כו'. כצ"ל ועמש"כ בבמ"ר פ"י אות כ"א במ"ק:
+רש"י ד"ה יו"ט ראשון ש"פ. וי"ד וט"ו וט"ז התענו. כצ"ל אבל בפדר"א פ"נ ובמדרש אסתר מבואר דהג' ימי התענית היו י"ג י"ד וט"ו וכ"נ מהגמרא כאן דאמר יום ראשון עי' ב"י או"ח סי' קפ"ח דליש פוסקים חוה"מ שוה לגמרי ליו"ט ולכ"ע אסור להתענות בו מה"ת ודוחק לומר דמשום מ"ע דאכילת מצה בליל יוט"ר נקטו ומש"כ הרש"א בח"א דמעשה דבלילה ההוא נדדה הי' בליל ט"ו קודם ותלבש אסתר מלכות ע"ש תמוה מהא דאיתא לקמן דאמר מאי האי דקמן דזמינתי' אסתר להמן ונראה דלרש"י דחקו הא דלקמן (טז) וישב מרדכי וגו' אר"ש ששב לשקו ולתעניתו וזה הי' ביום ט"ז אבל מהא לא איריא די"ל דמרדכי הוסיף יום א' לעצמו וזהו דאשמעינן קרא והרי גם המדרש הביא להא דשב לשקו ולתעניתו ומסיים כל מי כו' ומתענה כו' עד שתעשה בקשתו ע"ש:
+תד"ה כשם. י"ל לפי שמעשה הגט היא ע"פ עדים כו'. עי' בסנהדרין (עד ב) בתד"ה והא בסופו ובמהרש"א שם שכ' וה"ה דה"מ לאקשויי למה לא גרשה כדי של"ת על איסור א"א ומשמע דבתירוצם יתיישב גם זו וק"ל דהתנן גיטין (פו) כתב בכ"י ואין עליו עדים כו' ואם נשאת הולד כשר וא"כ תקשה דמ"מ ה"ל לגרשה בכ"י בלא עדים כדי שתנצל מאיסור דאורייתא ומצאתי בחדושי הרשב"א שהקשה כן וסיים אלא מדברי אגדה הן כו':
+
+Daf 15b
+
+גמרא לישב על המשפט כו'. כצ"ל בלא ו':
+שם שמא אתה דן כו' ועל האונס כרצון. הרש"א בח"א הקשה דלעיל משמע דלאו אונס הוא דא"כ היתה מותרת למרדכי ע"ש ונעלם מכ"ת תשובת מהרי"ק שורש קס"ז הביאו הב"ש סי' קע"ח סק"ד דפסק דמי שזנתה ברצון כדי להציל נפשות אף דלא עבדא שום איסור ואדרבה מצוה רבה עשתה מ"מ אסורה לבעלה ישראל ונסתייע מהך דאסתר ע"ש:
+שם ויאמר לה המלך וגו' עד חצי המלכות וינתן לך. כצ"ל:
+שם ולא דבר שחוצץ למלכות. ברש"י הגי' במלכות וכן בע"י:
+שם א"ר גמליאל עדיין צריכין אנו למודעי. שבת (נה ב) ב"ב (י ב) חולין (צב):
+שם עשרה מתו ועשרה נתלו. אולי יכוין דעשרה הם שנהרגו כדכתיב בקרא ועשרה שנתלו הוו אחריני ונתלו מחיים ודלא כדמשמע מתוס' דיומא (לא) ד"ה אמה דהנתלים הן אותן שנהרגו תחלה:
+רש"י ד"ה דן את יצרו ומתגבר על יצרו. (ר"ל דלקמיה פי') אינו כו'. ובע"י הוא דבור בפ"ע:
+רש"י ד"ה שמשכימין. והיינו שערה שנעשים שוערים. ותיבת שעושין למחוק:
+רש"י ד"ה אל תיקרי. ומשני כו' יו"ד דשני כו'. כצ"ל ח"י:
+תד"ה ה"ג. ר"ל דלגי' שרבבת הוה השי"ן שרשית משא"כ לגי' שריבבת הוה שמושית שאינו נאות לפי סגנון הפרשה:
+בגה"ש ד"ה ארנב"י. שכח לציין לשבת (נה ב) ולסוכה (ט ב) ולע"ז (ח) ולהוריות (ד) וליבמות (סה ב):
+
+Daf 16a
+
+גמרא אמרו ליה בזמן שבהמ"ק כו'. כצ"ל:
+שם ק"ל אוהביו וק"ל חכמיו אר"י כל האומר דב"ח אפי' באו"ה נקרא חכם. זה היה יכול להוכיח מדק"ל חכמיו בלתי הרומיא וגם מצינו הרבה תואר חכם באו"ה ויקרא גם פרעה לחכמים כי בכל חכמי הגוים ובויק"ר פ"ה או"ה נקראו חכמים והאבדתי חכמים וגו' אלא עיקרו בא לאשמעינן דהאומר דב"ח פעם א' ראוי לתארו בשם חכם (ואפי' באו"ה דקאמר הוא לרבותא ודרך אגב) וראייתו נכונה מדק"ל מקודם אוהביו מכלל דלא היו חכמים ואח"כ כשהשיבוהו דב"ח אם מזרע כו' וכמו שדרשו לקמן ק"ל חכמיו:
+
+Daf 16b
+
+גמרא אר"ב ב"י א"ר אלעזר רמז כו'. כ"ה בע"י וכן בב' מימרות הסמוכות:
+שם בכה על שני מקדשים כו'. נראה דדריש צוואר על בהמ"ק ע"פ הכתוב עד צואר יגיע וכפרש"י שם (ישעיהו ח׳:ח׳) והוא ע"ד דרשתם בזבחים (נד ב) ובין כתפיו שכן ע"ש:
+שם יין שדעת זקנים נוחה הימנו. כ"ה גי' הישנה וכ"נ מפרש"י (אך בפיה"ת העתיק יין ישן) ונראה דר"ל מין יין אשר דעת כו':
+רש"י ד"ה עשרת בני המן. כלומר עשירתן נפלו כאחד. כ"ה בע"י:
+רש"י ד"ה ה"ג אמר ר"נ יאמר בפה מה שכתוב בספר כו'. החלו לעשות ואת אשר כתב מרדכי אליהם כי המן כו' עם הספר וגו' מרדכי כתב כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה עם הספר. שתהא מגילה כתובה כו'. ק"ל א"כ מאי בעי לקמן (יח) קראה ע"פ ל"י מנלן כו' תיפוק ליה מהכא:
+רש"י ד"ה מעיקרא. כשעלו עם זרובבל כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה שכ"ז שברוך כו'. ובמדרש כו'. בחזית בפסוק קמתי אני מבואר טעם מדוע לא עלה ברוך ע"ש ואשתמיט מהרש"א בח"א:
+
+Daf 17a
+
+גמרא אלא ש"מ י"ד שנין דהוה בב"ע לא חשיב להו. רש"י מחק ג"ת אחרונים ונראה דלפ"ז צ"ל אלא ש"מ י"ד שנין הוה בב"ע וכ"מ מלשון רש"י דכן היה הגי' לפניו מדנקט ולא חשיב בו':
+רש"י ד"ה למה נמנו (בו') [כו'] . ומהן אנו למדין ששמש כו'. כצ"ל:
+במשנה אבל קורין אותה ללועזות בלעז. הר"ן כ' בשם הרמב"ן דדוקא בא"י לה"ק ע"ש ונ"ל ראיה לדבריו מדל"ק ללועזים משמע דר"ל לנשים לועזות דהן מסתמא א"י לה"ק כדלקמן (יח) מידי דהוה אנשים וע"ה ומיושב ג"כ דקדוק הט"א מדוע ל"ת אבל הלועז קורא לועזית דכיון דבנשים איירי והן בסתמא א"י לקרות מתוך הספר אפי' בלשון לעז ועי"ל דקמ"ל דאע"פ שא"י לקרות בעצמן וה"א דמקרי א"ר לבילה דקריאה וא"י בשמיעה דכה"ג הביא הש"א בתשו' ו' בשם הג"א דריש חולין ובשם הש"ל קמ"ל דאפ"ה יוצאין ולפ"ז נדחה ראייתו:
+שם היה כותבה. עי' בתור"ע אות ט"ו וכ"ד תמצאם בר"ן ומה חידש לנו בשם הפר"ח:
+גמרא מה עשיה למפרע לא. עט"א ול"נ דר"ל דמה עשיה דעלמא יש לה סדר כגון עשיית בנין מתחילה חוצבין האבן מן ההר ואח"כ מסתתו ואח"כ נותנו על הנדבך (עי' סוף ב"מ) ולמפרע א"א אף זכירה כו':
+
+Daf 17b
+
+גמרא ורבנן נמי הכתיב והיו. ק"ל לימא דדרשי ליה לתו"מ דא"נ אלא בלה"ק כדלעיל (ט):
+שם ומאי חזית דסמכת כו'. לכאורה בלא האי קרא דהסולח כו' הוה מצי לתרוצי ע"ז ההוא לאו רפואה דתחלואים כו':
+שם ומה ראו לומר רפואה בח' כו'. עח"א שנדחק ול"נ דהכי קא ק"ל דכיון דעיקר הגאולה אינו אלא במוצ"ש היה שייך שפיר לקובעה בח' וכדאר"י בתענית (כט) אלמלי כו' לא קבעתיו אלא בעשירי מפני שרובו כו' ודלא כמו שקבעוהו ביום התחלה ועמש"כ לעיל (ה ב) ולרפואה בז' בתר סליחה כדכתיב קרא הסולח כו' הרופא כו':
+שם וכיון שנתקבצו גליות כו' ואשיבה ידי עליך כו'. נ"ל דקבוץ גליות נרמז בואסירה כל בדיליך דבגלות אנחנו מופרדים ומובדלים זה מזה וגם בינינו לבין השי"ת ובקבוצם יסורו המבדילים:
+שם כלו הפושעים כו'. נ"ל דצ"ל המינים וכן לקמן:
+
+Daf 18a
+
+גמרא דתניא (כ"ה הגרי"פ) זכור יכול בלב כו'. הוא בת"כ ר"פ בחוקותי:
+שם ל"צ דכתיבא תרגום כו'. לפ"ד הש"ס בש"מ הל"ל כדאמר ר' אחא אר"א (לקמן) שכתובה בלעז יונית ה"נ כו':
+שם הא ל"ד אלא להא גיפטית כו'. נראה להוסיף מדית למדיים כדלעיל:
+שם רו"ש כו'. לעז יווני לכל כשר. עי' ר"ן שהאריך בהא דהשמיט זה הרי"ף ול"נ ראיה דסתמא דגמרא אזלא דלא כוותייהו בגיטין (יט ב) אמר אמימר האי שטרא פרסאי כו' מאי קמ"ל דכל לשון כשר תנינא גט שכתבו כו' יוונית כו' כשר ע"ש ולדידהו מאי פריך מיוונית לפרסית ודוחק לומר דהפירכא היא מעברית ושפירושה כתב ולשון עבר הנהר כבברייתא דהכא ודמתניתין דפ"ד דידים וכתב עברי:
+שם והא קתני יוונית ליוונים אין לכ"ע לא. מה שהקשה המהרש"א מעיקרא דפריך מיתיבי כו' אמאי לא הקשה כו' והלועז ששמע אשורית יצא הא יוונית לא לק"מ דמעיקרא דהוה ס"ד דאתו לתרוצי מתניתין משמע דלעז יווני אינו כשר אלא ליוונים דהא קתני ללועזות ומהברייתא פריך שפיר דהוה ס"ד דפסלה אף ליוונים דומיא דאינך וכמו שפי' רו"ש למתניתין דקראה תרגום כו' דמיירי אף לבעלי אותו הלשון עד דמשני ליה הא לא דמיא כו' ופריך ליה א"ה כו':
+שם ולימרו הלכה כרשב"ג. ק"ל דלמא בהא לבד ס"ל כוותיה דיש חשיבות ליוונית כלה"ק אבל בהא ס"ל כרבנן דספרים נכתבים בכל לשון וי"ל דכיון דטעמיה מקרא דיפת כו' וישכון באהלי שם משמע נמי דלשאר לשונות אין שכונה:
+שם מידי דהוה אנשים וע"ה. תימה דהרי עליהם מקשה והא לא ידע כו' דהן הן לועזים:
+שם האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן. לפי פשוטו נ"ל דהמה תוארים להרצים והרוכבים אחשתרנים הוא שם היחס למדינתם או לעירם ואינו רחוק לומר דזהו אסטרחן אשר במלכות רוסיא ורמכים הוא כינוי משפחתם כמו הרכבים (בירמיה לה) וכדומה ולאשר מצאנו שם רמך בפ"ח דכלאים למין פרד ידוע אפשר לומר דנקראו כן ע"ש רגילותם ובקיאותם ברכיבה על מין פרד הנזכר:
+רש"י ד"ה קראה תרגום. זו ואצ"ל זו קתני. נ"ל הא דלא פי' זה במשנה הוא משום די"ל דבכל לשון אתא לרבויי אפי' יוונית ולאפוקי מרשב"ג אבל הכא דמסקינן לרו"ש דלעז יווני לכל כשר ולא אותבינהו ממתניתין (עי' ר"ן) ע"כ דבכל לשון היינו לבד יוונית הוכרח לפרש דזו ואצ"ל זו קתני:
+
+Daf 18b
+
+גמרא אלא דכתב פסוקא פסוקא וקרי לי' כו'. זה אין חובה עליו וא"כ ר"ל משום דדרך לעשות כן לדעת אולי טעה וא"כ קשה דלוקי דכתב כולה וקרי לה וי"ל דא"כ היינו מגיהה או משום דאין דרך לעשות כן דאם ימצא טעות בתחלתה יהיה טורח לתקנה:
+שם שאני ר"מ כו'. עי' גה"ש מה שהביא בשם המדרש לא ה"ל להביא ממרחק כי כן הוא גם בירושלמי דמכלתין פ"ד הל"א והביאו הר"ן ועמש"כ במדרש שם במ"ת בס"ד:
+שם דתניא ר' ירמיה כו'. ברי"ף ורא"ש הגי' ר' יהודה:
+תד"ה תפילין. לכאורה הנ"ל דצריך לציין והלכתא תפילין כו' וע"ז פי' ר"ת דכן הלכה ולאפוקי מפרש"י דר"ל הלל"מ אך אולי יכוונו להא דפי' בסוטה (יז ב) ד"ה כתבה דהכי גמירי להו דאין לשרטט תפילין ע"ש:
+תד"ה קנקנתום. פי' הקונ' כו'. הוא בעירובין (יג):
+בסה"ד ונהי דאמרי' התם שהיא ירוקה כו'. עי' בתוס' שם וכאן ט"ס:
+
+Daf 19a
+
+גמרא אר"ח כו' הלכה כדה"א כולה. עי' סוף מכלתין ולימא הלכה כר"י כו' ועי' במנחות (לב ב) תד"ה ולימא:
+רש"י ד"ה שיהו משולשין (בסופו). נ"ל דצ"ל וכמשלישי לסוף הספר דלגי' שלפנינו אינו במשמע רק שיהו ב' אוירים העליונים שוים וכן התחתונים אבל שיהו ארבעתן שוים כאחד לא השמיענו ולשון התוס' בזה מתוקן יפה רק בהעתקתם הא דמכות נ"ל ג"כ להגיה וכמקדש לצפון:
+
+Daf 19b
+
+גמרא ומחו לה אמוחא לא אמרו כו'. כצ"ל בלא ו':
+רש"י ד"ה בד"א בקטן. כגון בן תשע כו'. עי' ערכין (ב ב) תד"ה שהגיע:
+תד"ה ר"י מכשיר בקטן. והא אמרינן בספ"ג דר"ה כל כו'. כצ"ל. עי' בט"א שרצה להקשות דר"ט אדר"ט דהכא אזיל בשיטת ר"י וש"מ דאינו מחלק בין חד דרבנן לתרי דרבנן ואילו בסוגיא דמנחות גבי מעשה דרש"ש משמע דמחלק להו ע"ש ותמיהני דהא לקמן (כד) בתד"ה אבל מבואר דגם ר"י גופיה מחלק להו רק דבמגילה מיקל ע"ש גם מה שהוכיח מהא דמנחות דאין לחלק דהא הלוקח מע"ה או מנכרי הוו תרי דרבנן ע"ש יש לדחות די"ל דגם הטבל המעורב היה לקוח עוד הקשה על הא דמשמע מהתוס' דר"ה דטעמא דר"י משום דס"ל דרשות מוציא ב"ח דרבנן א"כ אמאי ל"פ ג"כ אשוטה מצינו ביומא (מג) דת"ק פוסל בקידוש חש"ו ור"י מכשיר בקטן ול"פ אחו"ש וכ' שם התוס' טעמא ע"ש וה"ה הכא נמי ואשכחן ג"כ פ"א דתרומות מ"ג דר"י פליג בקטן ול"פ אחו"ש וע"ש בשנ"א ועי' בתור"ע אות כ"א שנשאר בצע"ג ע"ד הר"ן בשם הרמב"ן בהא דבן מברך לאביו דברכות (כ ב) ע"ש במלחמות שגי' אחרת ה"ל שם ובגה"ש הוא עצמו מביאו שמה [עי' ברכות (כ ב)] :
+תד"ה ודלמא. ולעד"נ משום דא"כ לפלוג ר"י גם אחרש (וסברת התוס' י"ל כיון דלר"י ג"כ לכתחלה אינו קורא להכי ל"פ עליה בפירוש או משום דכבר אשמע לן רבי פלוגתתו בזה בברכות) ובזה א"ש ג"כ פרש"י דלקמן (ברה"ד) מהצ"ע שהניח המהרש"א דכיון דע"כ חרש לא אתיא כוותיה דהשתא קיימינן דלר"י אפי' לכתחלה לכן מוטב לפרש דחרש אפי' דיעבד נמי לא דומיא דשוטה וקטן ועמש"כ בנדרים (יא):
+תד"ה אלא. דסבר למ"ד כו' השמעת אוזן סבר כו'. כ"נ דצ"ל:
+
+Daf 20a
+
+במשנה עד שתנץ החמה. הט"א כ' בפשיטות דכל הני דחשיב במתניתין דלקמן ג"כ דינייהו דלכתחלה צריך להמתין עד הנה"ח וכ"כ שם וק"ל מ"ש תמיד דמשמע במס' תמיד וביומא דלכתחלה קודם הנץ וא"ל משום דכהנים זריזין הן דהא לקמן חשיב ג"כ מוספין ושארי עבודת כהנים ולולי דמסתפינא הייתי אומר דעד שתנץ החמה דכאן אינו הנה"ח דכולא ש"ס דהוא ד' מילין מעה"ש אלא הוא משהאיר המזרח דאז יצא מספק לילה כבתמיד (ומצינו רבות לשון א' על כוונות מתחלפות) וראיה לדבר מהא דאמרינן בר"ה (ל ושם) אשתקד מי לא אכלנו בהאיר המזרח וכן ראיתי במהרש"א בסוכה (נא ב) בתד"ה קרא הגבר בתוך דבריו דהאיר המזרח הוא הנה"ח וכ"מ מפרש"י ריש פסחים בד"ה הבוקר אור וד"ה בכי טוב וכן פי' בהדיא במנחות (סח) האיר מזרח הוא הנה"ח שוב ראיתי בירושלמי ריש ברכות ובב"ר פ"נ דמע"ה עד שיאיר המזרח ד' מילין ומשהאיר המזרח עד הנה"ח ד' מילין וע"ש במ"כ ובגמרא שלנו בפסחים (צד) אמרו דמע"ה עד הנה"ח ד' מילין ש"מ דהוא הוא האיר המזרח וש"מ דיש עוד זמן הנקרא נה"ח והוא מאוחר מהראשון ד' מילין ובזה יש מקום לגי' הישנה ברמב"ם פ"א מהל' ק"ש הי"א וכפי מש"כ שם הכ"מ בשם מהרי"א אך לפ"ז צ"ע מאי דאמרי' בברכות (יב) דלא מטא זמן יוצר אור וכן הא דאמרינן ביומא הקורא א"ש עם אנשי משמר ל"י הלא שחיטת התמיד משהאיר המזרח דהוא הנה"ח ואחר כך זריקת דמו הפשטו וניתוחו וסידורו על הכבש ומליחתו ואחר כ"ז ירדו ללשה"ג לקרות שמע וכן צ"ע מש"כ התוס' ביומא שם דהתמיד היה קודם הנה"ח בע"ה וכן רש"י בזבחים (פו ב) ד"ה וברגלים כ' לשחוט ולהעלות התמיד בע"ה:
+רש"י ד"ה ואיתקש טבילה. וה"ה לזב ולזבה. לכאורה הא בדידהו כתיב ספירת שבעת ימים מפורש וכדלקמן (רע"ב) ולפי' ריב"א בתוס' ע"כ מהתם נפקא:
+רש"י ד"ה תיהוי. חדא זיבה כתיב הכא. כצ"ל:
+רש"י ד"ה משום. כל ימי זובה כמשכב כו'. כצ"ל:
+תד"ה ולא. ופיר"ת כו' כדי לקבל הזאה כדאמרי' במס' יבמות ואותה הוי' בלילה ואחת לאחר ההזאה. כצ"ל:
+בא"ד ואי מיירי באותה שלאחר הזאה כו'. מה שהתור"ע רוצה לפרש דאם טובל ביום הז' קודם הזאה סגי ליה תמוה דהא התוס' מביאין מן הספרי דאם הקדים טבילה להזאה לא עשה ול"כ:
+
+Daf 20b
+
+רש"י ד"ה ת"ש והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה. כצ"ל וכן בתוס':
+במשנה כה"י כשר לקה"מ. הט"א כ' בתוך דבריו דלר"י מוספין ותפ"מ אינם אלא עד חצות וכ"כ לקמן בד"ה ולמוספין ול"ד אגב שיטפי' דבהדיא איתא בברכות (כז) דזמנם כל שבע לדידיה ובד"ה ולתפ"מ כ' דקרבן מוסף קדים לתמיד אפי' הגיע כבר זמנו כדאמרי' רפ"ה דפסחים ל"מ שם להדיא אלא דמוספין בשש ואז לא הגיע עדיין זמן התמיד ואולי כוונתו להא דאמרי' שם (נט) ואין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בה"ע כו' ועי' ר"ה (ל ב) תד"ה ונתקלקלו:
+גמ' לקריאת ההלל דכ' ממזרח שמש עד מבואו רי"א זה היום כו'. ק"ק א"כ איך קורין אותו בליל פסח ועי' בביאור הגר"א ז"ל להגדה במה נשתנה:
+שם ולמוספין דכתיב יום ביומו. עפרש"י בחומש דפי' אם עבר יומו בטל קרבנו והוא מגמרא דתמורה (יד) וק"ל הא זבח כתיב שם ופי' בכ"מ שלמים ואינם במוספין ושלמי חגיגה יש להם תשלומין כל ז' וצ"ל דר"ל כבשי עצרת וכדפי' בזבחים (נה) קרא דועל זבחי שלמיכם אך רש"י בחומש שם פי' דבר יום חוק הקצוב בחה"פ והם אינם נזכרים שמה:
+בסה"ע וכתיב התם על פי התורה אשר יורוך כו'. לכאורה ה"נ מזה דזקן ממרא א"ח אלא אם הורו לו ב"ד הגדול ביום (וה"ז בא ללמד ונמצא למד) ול"מ זה מפורש:
+רש"י (במשנה) ד"ה ולוידוי פרים. כתיב הכא וכפר עליו כו'. האי קרא לא כתיב אלא בשעיר נשיא ובחטאת יחיד ואולי ט"ס הוא וצ"ל וכפר עליהם הכתוב בפר הע"ד ש"צ. ופר כהן משיח והע"ד איתקשו להדדי והא דל"ח וידוי דחטאת יחיד עט"א אבל קשה דחשיב הזיה ושייר מתנות חטאות החיצוניות דהוויין בנתינת אצבע וכן דחטאות הפנימיות בקרנות מזבח הפנימי. אמנם גם זה נכללו בשם הזיה כדמוכח בזבחים (צג) במשנה ובגמרא ועי' קדושין (לו) במשנה ובתד"ה הקבלות:
+רש"י ד"ה ביום צוותו. מליקת עוף מליקתו והזייתו כאחד כו'. וא"א בלא הן והא דאיצטריך קרא מיוחד לשחיטה אע"ג דשייך בה ג"כ הני טעמי הוא משום דלאו עבודה היא:
+תד"ה ולוידוי. יוה"כ קשיא כו'. כצ"ל ותיבת דתניא למחוק:
+תד"ה כל. משום דשנה עליה הכתוב לעכב דכתיב תמימות. עי' במנחות (סו) דאין לנו לימוד אחר דקצירה וספירה בלילה אלא מתמימות יותר הל"ל דתהיינה משמע עיכובא כדאמרי' שם במנחות (כז) ועק"ל דל"ב שנה עליה לעכב אלא בקדשים וקשה לקרות ספה"ע קדשים:
+בא"ד ובה"ג כ' דהיכא כו' ימנה למחר בלא ברכה. והר"ן הביא בשמו דימנה בברכה וכ"נ בתוספות מנחות (סו) וברא"ש שלהי פסחים:
+בא"ד משא"כ בתק"ש כו'. אבל לשופר כו'. ל"י מאי שייך יה"ר כו' לת"ש הא מדאורייתא היא אף בזה"ז:
+
+Daf 21a
+
+גמרא רי"א אפי' כו' וסדר אה"ח ערבית אין בכך כלום. נל"פ דהאי ערבית אינה משתחשך אלא לפנות היום דהא כתיב ביום השבת יערכנו גם המשנה ל"א אלא דכשר כל היום:
+תד"ה ולהקטר. עי' ביומא שם ובזבחים (פו) ותראה שדבריהם צריכין תיקון:
+רש"י ד"ה בשני. עזרא תיקן כו'. עמש"כ לעיל (ה) בס"ד ול"י מדוע השמיט בתקנת עזרא שבת במנחה גם מש"כ והכא אשמעינן כו' משולל הבנה:
+
+Daf 21b
+
+גמרא בהלל ובמגילה כו' ועשרה מתרגמין. עפרש"י ולכאורה יפלא אטו משום דלא נתחבר תרגום עליהם אינן יכולין להתרגם ונראה שדבריו מיוסדים על הא דאמרי' בקדושין (מט) יתרגם מדעתי' והתניא כו' ופרש"י ואונקלוס כו' לא מדעתו כו' שהרי בסיני ניתן כו' ויונתן צ"ל שתרגם ע"פ רוה"ק כדלעיל בר"מ מפי חגי זו"מ. אמנם עדיין קשה מהא דתנן בפ"ק שהספרים נכתבים בכל לשון וכן מהא דקורין ללועזות בלעז לכן נראה דכוונתו דבצבור אין מתרגמין אלא תרגום אונקלוס ויב"ע וכמש"כ הרא"ש בסי' ו' ע"ש ובזה מוצל ג"כ מתפיסת התוס' עליו וממה שהעיר הגרי"פ:
+שם דאר"י א"ש כה"מ כולן מברך עליהן כו'. עט"א ועמש"כ בס"ד במ"ר נשא פי"ד אות ט"ו במ"ק:
+שם גזירה משום הנכנסין כו'. עפרש"י וכ"פ הרמב"ם ולכאורה הנל"פ דהגזירה היתה דילמא יקראו לקה"ת א' מה"נ או מה"י ונמצא שהראשון יקרא בתורה בלא ברכה לפניה והב' בלא ברכה לאחריה עי' שו"ע או"ח ר"ס ק"מ ובמ"א סק"ב וכ"כ הט"ז בסי' תכ"ח סק"ה בסופו דגם קודם התקנה אם בא אחד אחר ברכת הראשון הי' צריך לברך תחלה וכן הט"א בסוף מכילתין בד"ה לפי שא"א ברכה כו' ודלא כת"ש והא דקאמר לקמן (כב) לפניה מ"ט בריך ולא משני דרב אתא אחר ברכת הא' עי' תענית (כח ב) תד"ה אמר:
+רש"י ד"ה תורמין. שנה זו לתוכה. לכאורה ה"נ להגיה לתוכם אבל יותר נראה להגיה בתחילתו שנותנים וקאי על הלשכה וראי' מהא דסיים לכל השנה ואלו הקופות תורמין ג"פ בשנה. ועי' ספ"ג דשקלים דלפי' הרע"ב גם בלשכה לא היו נותנים בפעם ראשון לכה"ש וע"ש בתוי"ט פי' הרמב"ם:
+תד"ה תנא. [לכך נראה כמו שפרש"י כו'. ולע"ד יל"פ ע"פ מה שפסק השו"ע או"ח סימן רפ"ב ס"ב דמותר לקרות עולים הרבה אע"פ שקורא זה מה שקרא זה כו'. וכן אנו נוהגין בש"ת כמש"כ הרמ"א שם ובסימן תרס"ט. אבל ח' פסוקים אלו יחיד קוראן ולא יחזור שני לקרותם עוד הפעם וכמו שאנו נוהגים:
+שם בא"ד] (בסופו). נ"ל להוסיף תיבה אחת וכצ"ל ומה שמתחילין מויעל כו'. ור"ל שבימיהם נהגו שהאחרון מתחיל מן ויעל דלכאורה לא היה צריך אלא להתחיל מן וימת דמשם הוא ח' פסוקים לזה נתנו טעם שהוא תחילת הפרשה ופי' המהרש"א לא מחוור:
+
+Daf 22a
+
+גמרא ותניא הקורא בתורה ל"י מג"פ. צ"ל ותנן כי היא משנה לקמן (כג ב) וכ"ה בתענית (כז ב) והגרי"פ שגה בזה להגיה שם ותניא וכן בכאן לא תיקן:
+שם ואמצעי דולגן. עט"א ומשכ"ע בק"א ועתה ראיתי בכ"מ פ"ג מהל' בית הבחירה הי"ב שכ' דלכן פסק הרמב"ם כראב"ש דצפון ודרום היו מונחים דקרא דאל מול פני המנורה כו' מסייע ליה ותמוה דגם לרבי א"ש וכמש"כ שוב ראיתי להבה"ז במנחות שם שהשיגו בזה ונ"ל עוד ראיה דסתם אמצעי הוא השני מפ"א דאהלות מ"ד חומר באדם שכ"ז שהוא באמצע הן ד' ושם ע"כ דוקא כשהוא שני דכשהוא שלישי אינן אלא ג' כמבואר שם במ"ב:
+שם א"ד ה"נ איכא מוסף תפלה. ופרש"י תפלת עננו הא דלא פי' תפלת נעילה דאיתא בתע"צ כדמוכח רפ"ד דתענית ועי' רמב"ם בפ"ד מהל' תענית הלי"ח ובר"ן ספ"א שם דאף בבבל (דאמרי' אין ת"צ בבבל) יש תפילת נעילה היינו משום דר"א רצה להוכיח ממתניתין דאף בט"ב קורין ד' ואיתא בפסחים (נד ב) דאין בו תפלת נעילה ובזה א"ש דלא פשיט ליה מתחלה מהברייתא דפלוגתת ר"י ות"ק משום דאיכא למידחי דת"צ דאיכא תפלת נעילה עדיף טפי מט"ב דליכא ביה אלא מוסף תפילת עננו ולכן אנכי תמה על הר"ן בספ"א דתענית דהביא ראיה מסוגיא זו דאף בבבל מתפללין תפלת נעילה ע"ש ודע דק"ל דהא מעמדות נמי אית בהו מוסף תפלה וגם נעילה ולהרמב"ם איכא נמי תפלת מוסף (עי' בהרע"ב ותוי"ט פ"ד דתענית מ"ד). וכן הביא הר"ן שם בפ"א בשם הרז"ה ואפ"ה אין קורין בהם אלא ג' כדאיתא לעיל. שוב ראיתי בחדושי הרשב"א שכבר עמד בזה ר"ת בס' הישר:
+רש"י ד"ה ליקרי. ותלתא קראי מובראשי כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה ואמצעי דולג. יהא צריך להתחיל ולשייר בפרשה כו'. כ"נ דצ"ל:
+תד"ה אין. וקשה כו' שאנו קורין בפ' ויחל כו'. לכאורה כיון שהוא הראשון ואין מי שקדמו מאי חששא איכא וכן בוהקרבתם ידוע שבפ' זו לא קדמו אחר. אח"ז מצאתי כן במ"א סי' קל"ח סק"ב בשם הא"ז ומרדכי:
+בא"ד וכן כו' כשהשלישי קורא וביום השבת כו'. המ"א הקשה מזה על דברי הרמ"א דשם ע"ש. ולכאורה הרמ"א לא התיר אלא כגון להפסיק קודם וביום השבת והתוס' מיירי במה שמפסיקין אחריו ויש לחלק ביניהם ודו"ק:
+תוס' ד"ה שאני. מיהו הא כו' שאם קרא אותו שלפני כו'. כצ"ל:
+
+Daf 22b
+
+גמרא אין אדם חשוב רשאי ליפול ע"פ כו'. עמש"כ בתענית (יד ב) בס"ד:
+תד"ה ואב"א. וכי ס"ד מעיקרא כו'. ר"ל דהרי הכתוב לא אסר אלא להשתחוות עליה ותניא לקמן השתחואה זו פישוט ידו"ר כו':
+תד"ה אין אדם. בירוש' כו'. הוא בתענית פ"ב ה"ו:
+בט"א ד"ה ושאין בו ביטול. בהא דמספקא ליה לר"י דס"ל דמוספין אינן אלא עד ש"ש וז"ל אבל מוספין שחל האיסור כו' תו לא פקע יותר הל"ל משום או"פ דכשר כה"י כמ"ש לעיל:
+
+Daf 23a
+
+גמרא היינו זכריה היינו משלם. כ' המהרש"א מדל"א ומשלם בו' לכאורה גם עתה תקשה מדוע ל"א וזכריה:
+תד"ה שבעה. לכך פיר"ת כו'. נ"ל דלרש"י דחקו שינוי הלשון דבה' אומר מרואי ובז' רואי דבירמיה כתיב ג"כ מרואי אבל אי קאי אדאחשורוש א"ש דשם כתיב רואי ומה דלא הביא הש"ס מהא דירמיה י"ל משום דמרואי אדרבה משמע שהיו יותר רק שלא לקח מהם אלא ז':
+תד"ה חד. עי' מהרש"א מה שהעלה בצ"ע והתוס' בתענית (כט ב) כתבו באמת בשם ר"ת להוכיח מהך ברייתא דמפטיר עולה ואנכי תמה דהרי נוכל לפרש דמפטיר אחד היינו לבד השלשה וכדהקשו התוס' לעיל ואם נאמר דאינו עולה ליתא להוכחה שכ' שם ודברי הק"נ אות כ"ט ל"נ כלל דתקשה מח"ל בבו"ה:
+תד"ה כיון. ואין להתחיל בפ' של מעלה כו' דלא הוי מענינו של יום. עי' במרדכי ס"פ בני העיר בהגהות שתמה ע"ז מקריאת ר"ח:
+בט"א ד"ה ביוה"כ ז'. ומיהו טע"ז אינו מספיק כו'. ל"י מדוע אינו מתיישב בטע"ז דאיכא למימר דכ"ה סדרן לר"ע שבת דאיכא מיתה ששה יו"כ דאיכא נמי מוסף תפלה נוסף על מיתה דאית ביה דהיינו כרת (דלדידי' לא שני ליה בין ביד"ש לביד"א לענין זה) שבעה:
+
+Daf 23b
+
+במשנה א"פ על שמע כו'. עתוי"ט ומש"כ ואנו כו' ונמצא שמיד מתחיל הש"ץ בברכת הי"ח ולא הוי ככופר לכאורה נסתר זה מפי' הר"ן שמביא לקמן בדבור הסמוך דחזינן דאף דעובר לפה"ת ג"כ אפ"ה אמרי ברכה של יוצר וי"ל דהר"ן לשיטתו שכ' לקמן ושמעינן ממתניתין שאין היחיד אומר קדושה של יוצר:
+גמרא כיון דבעי למימר נברך לאלהינו כו'. נ"ל דהוא משום שאמרו בב"ר פצ"ד דאין הקב"ה מייחד שמו על הצדיק בחייו וזה דלא כהרשב"א שמביא הט"א על הא דאין נושאין א"כ:
+תד"ה ואדם. כדאמרי' פ' השולח כל חרם אשר יחרם וגו' מאדם לרבות כו'. כצ"ל וכ"ה שם:
+
+Daf 24a
+
+במשנה המפטיר בנביא כו'. פרש"י מי שרגיל כו'. נראה דהיה ק"ל דפריסת שמע ודאי קודם קה"ת היא וכמש"כ התוי"ט ולישנא דהמפטיר משמע שכבר הפטיר לכן פי' מי שרגיל דהיינו בימים שעברו והתוי"ט שכ"ע וכלומר מי שעתיד להפטיר כו' שחת כוונתו. ועי' לשון הר"ן ומש"כ התוי"ט לקמן בשמו דטעם דאין כבוד למפטיר הוא משום דאיתא אפילו בקטן לכאורה תמוה דהא תנן בסמוך דקטן קורא בתורה א"כ מאי גריעותא דמפטיר אבל הר"ן לשיטתו שכ' שם ולא שיהיו כולם קטנים או רובם כו':
+שם והוא נושא א"כ. עתיו"ט וט"א שנדחקו בזה ול"נ דלפי דתנן פ"ה דברכות העובר לפה"ת כו' וא"א שם כהן אלא הוא ל"י את כפיו כו' ופי' הפוס' דאם יש כהנים אחרים זולתו אפי' הבטחתו כו' ל"י א"כ להכי תני הכא והוא אף דעובר לפה"ת כדקתני מ"מ נושא א"כ באם הבטחתו כו' ובזה יתיישב ג"כ קושיית התוס' והפוס' מהא דחולין נתמלא זקנו כו' דהכא דוקא משום דרגיל להפטיר התירוהו בהבאת ב' שערות לבד:
+שם פוחח. פרש"י שכרעיו נראים כו' הר"ן הקשה עליו מהא דלקמן בסנדל איני עובר אף יחף ל"י דמשמע דאחר עובר יחף ול"נ דיחף דהתם היינו בלא סנדל אבל מ"מ הוא מכוסה רגלים באנפילאות דומיא הא דמייתי הרא"ש ביומא סי' כ"ד מפדר"א פ' (מו) אף ישראל יחיפי רגל ביוה"כ (לפנינו ליתא שם) ויוה"כ מותר באנפילאות לדעת ר"פ וע"ש בגמרא (עז) בהא דיליף איסור נעה"ס מיחף דקרא אבל קשה דהכא תני דאינו נושא א"כ ולקמן איתא מומין שאמרו כו' וברגליו ופרש"י משום דחולץ מנעליו וע"כ מיירי דרגליו יחפים ממש (עי' שו"ע סי' קכ"ח ס"ל) לכן נ"ל דיחף הוא רק בחלק התחתון דרגל ופוחח הוא שכרעיו נראים והיינו בגובה הרגל. ומה שהביא רש"י ראיה מתרגום עי' בתוס' ובהגרי"פ וגם סותר א"ע למה שפי' בערכין ס"פ השג יד וטעם דמתרגם כ' התוי"ט בשם הר"ן דלא הוי חשיבותא כ"כ דקטן מתרגם ועמש"כ לעיל בד"ה המפטיר ולשון הר"ן שהגדול קורא בתורה וקטן ממנו מתרגם עליו:
+תד"ה פוחח (בסופו). וה"נ משמע בירושלמי סוף מו"ק. כצ"ל עי' ברי"ף ורא"ש:
+תד"ה ואינו עובר לפה"ת. וי"ל דהתם מיירי בת"צ כו' דאין מורידין כו'. הנ"ל לפרש עפ"ד דיש חילוק בין עובר לפני התיבה ליורד לפה"ת דעובר היינו באקראי ויורד הוא בקביעות***) וא"ש הא דקתני המפטיר כו' הוא עובר לפה"ת דודאי אין סברא שיעשה ש"ץ קבוע בעבור זה. וכן הא דתנן בברכות פ"ה העובר לפה"ת וטעה דאין דרך ש"ץ קבוע לטעות ונ"ל לפ"ז דדוקא תני התם העובר לפה"ת ל"י אחר הכהנים אמן מפני הטירוף וכו' אבל ש"ץ קבוע ל"ח בי' לטירוף וזהו דין חדש לא שערוהו הפוס' אך בחולין העתיקו התוס' מתניתין דהכא ולא יורד לפה"ת:
+תד"ה מי. ולא יהא נוהג בו דת יהודי. כצ"ל:
+בא"ד ו��ע"ג דפי' לעיל דקטן דאית ביה תרי מדרבנן כו'. כצ"ל:
+
+Daf 24b
+
+רש"י ד"ה קטן פוחח. משום ול"י בך ע"ד. הט"א תמה דבמתניתין פי' משום כבוד צבור ולנ"פ דשם פי' למסקנא דהכא:
+במשנה נתנה על מצחו. כצ"ל:
+רש"י ד"ה כי אמגוזא. נראה דכצ"ל עגולות כאגוז וכביצה (ר"ל עגול כדורי) אבל עגולה כעדשה (עגול שטחי) ש"ד:
+
+Daf 25a
+
+גמרא תנא דבי ר"י בישראל כו'. עתוי"ט מה שהביא בשם הערוך אמנם בירושלמי הגי' גם בתדר"י ארמית ונסתר פירושו:
+במשנה רא"א א"מ בהודע א"י. התוי"ט הביא מהלבוש דהטעם הוא משום דכתיב שם אביך האמורי כו' ע"ש ול"נ סמך לפירושו מהא דאיתא בסנהדרין (מד ב) בשעה כו' אביך האמורי כו' אמרה כו' רבש"ע כו' וסוד אחר אל תגל והקב"ה לא השיבה כלום:
+גמרא ויש לא נקרין ול"מ. הגר"א ז"ל מח"ז ועמש"כ במהדורות לס' נת"ע (דף קיג ב) לקיים הגי' בדרך נכון בס"ד:
+רש"י ד"ה המכנה בעריות. ברעתי ברעתם הל"ל כו'. עי' מנ"ש שם:
+בא"ד וימירו את כבודם כבודו הל"ל. כ"נ דצ"ל:
+רש"י ד"ה ומעשה עגל הראשון. עד ואשליכהו באש. ע"כ ט"ס יש כאן דלקמן איתא איזה מעשה עגל השני מן ויאמר משה כו':
+תד"ה הכל. כדכתיב ואל יתהלל חכם בחכמתו כו' הגבור בגבורתו כו' עשיר בעשרו כי אם כו'. כצ"ל:
+תד"ה אין מפטירין. וקי"ל כר"י. עי' לקמן (לא) בגמרא:
+
+Daf 25b
+
+גמרא ולשתות את מימי שיניהם. לפנינו במלכים וישעיה ליתא למילת מימי וכן ברא"ש ועמ"ש:
+שם ואנחי' בשי"ן תיו שלך. כ"ה בע"י:
+שם שרי לי' לבזויי' בגימ"ל ושי"ן. עט"א שהקשה כיון דקי"ל סקילה חמורה כו' ונ"ל מגז"ש כו' וליתא לדרשה דר"מ כו'. לכאורה לדידן דלא קי"ל כר"א דאמר פנוי כו' עשאה זונה נ"ל שפיר מלזנות דאיירי בזיקת הבעל ע"ש (נא) יכול אפילו פנויה הא לזנות כתיב כדר"א כו' אבל ז"א דגם לרבנן מלזנות אין ראיה (עי' יבמות סא). ועי' בתוס' דסנהדרין (נ ב) בד"ה ת"ל והגמרא דקאמרה כר"א לאו דוקא ולרווחא דמילתא אולם קושייתו איננה לפמש"כ התוס' שם בסד"ה כשהוא דלכ"ע איתא הך דרשא דר"מ ע"ש וכ"כ הר"ן בס"פ אלו עוברין כפי' גי' הד"ת:
+רש"י ד"ה אלא כבידו. של ריעי שהיה בו. כ"ה בע"י:
+רש"י ד"ה בגימ"ל. ורבותי מפרשים גייופא שטייא. כ"ה שם ומלת שייטא ליתא:
+
+Daf 26a
+
+במשנה יקחו ספרים. צ"ל לוקחין כבאינך וכ"ה ברש"י ורי"ף ורא"ש:
+גמרא ארבב"ח אר"י זו דברי ר' מנחם כו'. כה"ג בכתובות (קא ב):
+רש"י ד"ה מה היה בחלקו של בנימין. (עי' זבחים נג ב) בפירושו ביתר ביאור:
+רש"י ד"ה לא שנו. בגה"ש העלה דבריו בצע"ג ולפלא שלא עיין ברא"ש דבדבריו מיושב פרש"י ע"ש וגם נ"ל דרש"י פי' כן אליבא דר"מ דלקמן (כז ב) במשנה [או כר"י שם במשנה הב' לפי' התוס' (כח) בד"ה ועוד] :
+
+Daf 26b
+
+רש"י ד"ה ואפי' למ"ד. כתכריכי כו'. כצ"ל בכ"ף:
+רש"י ד"ה הני מילי. והלכך כשנלבנו לבהכ"נ ה"ל כו'. כ"ה ברש"י שברי"ף:
+רש"י ד"ה קמטרא. יש ט"ס בדבריו ועי' ת"י שם ובפירושו ותקן:
+רש"י ד"ה בי כנישתא דרומאי. למחוזא. עי' רש"י פסחים (ה ב) ד"ה מחוזא:
+תד"ה אוגורה. הוי ליחיד כו'. כן צריך להיות:
+
+Daf 27a
+
+גמרא ואת כל בתי ירושלים כמשמען הן בית ה' זה בהמ"ק ובית המלך אלו כו' ג"כ כמשמען. ונ"ל דאתא לאפוקי מהא דירושלמי ר"פ דדריש וא"כ בתי ירושלים אלו ת"פ בתי כנסיות כו' דלפ"ז לא יאות שוב לפרש בית גדול מקום שמגדלין בו תפלה דהא היינו בהכ"נ:
+רש"י ד"ה אבל לא נו"כ במטפחות חומשין. שמוריד כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה פרשא דמתא. עי' בפירושו בב"ב (ח) ד"ה לפרשא:
+
+Daf 27b
+
+במשנה רי"א כו' והלוקח מה שירצה יעשה. עי' לעיל בר"פ שמביא ר"י ממעשה ראיה לדבריו. ועי' לקמן (כח) בתד"ה ועוד וצע"ק דל"א שם שמכרוהו לשם חצר:
+גמרא כי אכלל רבה ברי' רב הונא כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה ולא פסעתי. לישב למקומו. כצ"ל:
+
+Daf 28a
+
+גמרא א"ת משנאי אלא משניאי. עט"א שכתב בס"ד ואע"ג דאחר יכול למחול על הכאתו כדמוכח בספ"ח (כצ"ל) דב"ק צ"ג נראה דכוון להא דתניא שם הכני פצעני על מנת לפטור פטור אבל אין זה ראיה דהאי פטור אינו אלא מתשלומין כהא דתנן התם קרע את כסותי כו' ע"מ לפטור פטור דודאי חייב משום בל תשחית דלא עדיף מדידיה גופי' דעובר כדמוכח בשבת (קכט. קמ ב) ושם בב"ק (צא ב) שהמקרע עה"מ יותר מדאי לוקה משום ב"ת וכן תנן שם (צ ב) והקוצץ נטיעותיו אע"פ שא"ר פטור וכ' התוס' שם (צא ב) ד"ה החובל דחייב מלקות ועוד דבחובל גופא אר"ע שם במתניתין דאינו רשאי לחבול בעצמו וכ"פ הרמב"ם רפ"ה מהל' חובל ומדברי הר"ן בפ' שבועות שתים בתרא על הברייתא דנשבע להרע לעצמו מוכח דהוי איסור דאוריית' ופשיטא דלא עדיף אחר אפילו אם הרשהו:
+שם סליק יתיב ארישא דדיקלא. יתכן משום דבדקל קשה לעלות כדאיתא רפ"ד דפאה לכן סליק עלי' כדי שלא יוכלו לעלות אחריו מהר:
+שם אם נאמר כבש למה נאמר אחד. עמש"כ ביומא (לד ב) בס"ד:
+רש"י ד"ה בחניכתו. עי' הגי' בתענית ובתוס' שם:
+
+Daf 28b
+
+גמרא עשבים מאן דכר שמייהו. לכאורה מאי קושיא דמשמע דר"י פליג על ת"ק וס"ל דאף אין קורין וכו' כדי שיעלו בהן עשבים וצ"ל דסבר הש"ס דאין סברא דר"י יפלוג לאסור בכל הני והראי' דבמשנה לא חשב להו:
+רש"י ד"ה ואין נאותין. ואין מתקשטין. עי' יומא (יא):
+תד"ה ב"כ של בבל. שהרי כו' תפקע קדושתן. עמ"א סי' קנ"א סקט"ו:
+
+Daf 29a
+
+גמרא גלו למצרים כו' שנאמר הנגלה כו' וגו' גלו לעילם שכינה עמהן שנאמר ושמתי כסאי בעילם (ירמיהו מ״ט:ל״ח). כ"ה בע"י:
+שם עלוב כו'. הרש"א בח"א בתענית פי' דהיינו חצוף ע"ש ונראה דחיילי' מגיטין (לו ב):
+שם הנכנס לבהכ"נ להתפלל מצוה לעשותו קפנדרי' כו'. כ"ה גי' הרא"ש והר"ן כאן וברי"ף שלהי ברכות:
+
+Daf 29b
+
+גמרא כמאן דלא כרשב"ג. עט"א דר"ל שהיו תורמין ת"ח ד' ימים קודם ר"ח ניסן ותימה דהרי משנה ערוכה רפ"ג דשקלים דהיתה בפרוס הפסח וכן בירושלמי שם רפ"א איתא דהיתה בר"ח ניסן ועו"ש כתחילתה שנאמר ויהי בחדש הראשון כו' באחד לחדש כו' ותאני עלה בו ביום נתרמה תרומה כו' (וזה ג"כ דלא כפרש"י בר"פ תשא פסוק ט"ו ע"ש) וכ"כ הרמב"ם פ"ב מהל' שקלים ה"ה אך ק"ל דשם תנן והן גרנות למע"ב דר"ע ובבכורות (נח) מוכח דלר"ע הוה הגורן ביום אחרון דאדר וכ"פ הרמב"ם פ"ז מהל' בכורות הל"ח וצ"ל דהן גרנות לאו דוקא דהתרומה היה ודאי בר"ח ניסן כנ"ל וכן פשטא דברייתא בר"ה (ז) כמש"כ שם בס"ד. שוב ראיתי להתוי"ט בשקלים שם שהעלה דברי הרמב"ם בצ"ע ונעלמו מכ"ת הראיות שהבאתי:
+שם רב אמר צו את בני ישראל כו'. אף דעיקר קריאת פרשה זו אינה אלא משום קרא דזאת עולת חודש כו' הכתוב בפ' ובר"ח מ"מ אגב קרינן נמי צו דג"כ שייך להיום שהרי מקריבין בו תמידין ומהא דפריך לקמן מאי שני משמע מפשטי' דשאר ר"ח שח"ל בשבת קורין ג"כ מפ' צו ול"י מאין יצא להטוש"ע בסי' תכ"ה דמתחילין מן וביוה"ש ואע"ג דיש לדחוק וליישב עט"א מ"מ כיון שלא נמצא בש"ס מפורש שאין קורין צו מנ"ל לדחוק [אח"ז מצאתי מפורש במסכת סופרים פרק יז ה"ג כדברי הטוש"ע ע"ש. ותימה על הגר"א ז"ל שלא ציין כדרכו לשם] . וכן מש"כ הט"א דכשחל ר"ח בתוך השבת דמקדימין לשעבר א"צ להתחיל לפ"ש אלא מן ובר"ח פשטא דשמעתא למ"כ אלא לעולם מתחילין מפ' צו וגם ל"ד במש"כ כ"פ דשאר ר"ח שח"ל בשבת אינו מתחיל רק מפ' ר"ח דהא מבואר בטוש"ע שם דמתחיל מן וביוה"ש:
+שם וצריכא דאי אתמר בהא כו'. לכאורה בלא"ה צריכא קמייתא לאפוקי ממ"ד לסדר פרשיות הוא חוזר דהא מוכח לעיל דבר"ח דעלמא לכ"ע אין מפסיקין ענינא דיומא ומסתמא דבחנוכה ג"כ הכי הוא:
+שם מי גרם לד' שיבא ר"ח כו'. עט"א שהקשה דלמה לא יקראו בחנוכה א' או ב' ע"ש. ונ"ל ליישב ע"פ הגמרא דיומא (לג ב) כיון דאתחיל בהו עביד רובא כו' ע"ש:
+שם אתמר ח"ל בואתה תצוה כו' קרי שיתא מואתה כו'. כצ"ל כדלקמן באביי וכ"ה ברי"ף ורא"ש:
+רש"י ד"ה אלא אמרה תורה. לחדשו בהבאת עולת תו"מ כו'. לישנא דקרא (עולת חודש) נקט אבל פשוט דגם חטאת דר"ח מתרו' חדשה או דלא קאי תיבת עולת רק על תמידין:
+רש"י ד"ה חל להיות. עי' רש"א שכ' דהכי הל"ל כו' הסמוכה לכי תשא. ל"ד דהא עתה דנין עליה מה היא פ' שקלים אי תשא אי צו לכן שפיר מיסתם קא סתים לה ולא קראה בשם ואולי דלזה דקדק לומר ר"ח כו' דאיך יכתוב פ' שקלים בפ' הסמוכה לפ' שקלים אבל הא דקאמר לקמן עלה בשלמא לאביי ניחא ע"כ לא יפרש ר"ח כו' דבר"ח מאי ניחותא דהא כיון דצריך לקרוא פ' ובר"ח ביניהם אפילו לאביי איכא היכרא עק"נ אות לז:
+
+Daf 30a
+
+גמרא רב אמר מקדימין דא"כ (כצ"ל) בצרי להו י"ש. עט"א שהקשה דלרבנן דס"ל שואלין ל"י קודם וילפי מהא דמשה עומד בפ"ר כו' א"כ ה"ל ל"א יום עם יום המעשה ולמה סגי לקרות פ"ש בר"ח דלא הוי רק ל"י עם יוהמ"ע ותירץ דיוהמ"ע של ר"ח ניסן כיון דלילה א"ר לה הוה נמי בכלל החשבון ותימה דסוף סוף כיון דילפי מהא דמשה ושם גם מקצת יוהמ"ע א"ר עד בה"ע כמש"כ בעצמו ואפ"ה הוה ל"י זולתו:
+שם א"ש בה. ופרש"י האי בתוכה כו' תוך שבת עצמו וכן בנגעים פ"א מ"ד בסופה תני ח"ל בתוך השבת והכוונה דוקא ביום שבת עצמו ע"ש:
+שם כיון דאיכא מוקפין כו'. עט"א ועי' בהגר"א ז"ל סי' תרפ"ח סקי"ח ובמש"כ בס"ד בס' עליית אליהו בסוף המכתבים ויש שם השמטת הדפוס וכצ"ל וכפי סוגיית הגמרא בריש מכילתין וברפ"ב בפי' נזכרים דהיינו קריאת כו':
+שם איתמר נמי ארחב"א כו' פורים שח"ל בשבת מקדים כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה אבל בזמן כו'. בצרי להו יומי לשולחנות. כצ"ל:
+רש"י ד"ה שניה להפסקה. עי' מהרש"א בכוונת דבריו אך לפ"ד סיומו ובתוך שבוע שלאחריה יהא פורים לא א"ש:
+
+Daf 30b
+
+גמרא מסייע ליה לר"ה. עט"א ומש"כ דהא בתענית של מעמדות ל"ש כנופיא כו' תמוה דמה לו לכ"ז כיון דמפורש במשנה דהיו קורין בשחרית ובמוסף. גם מש"כ דלפי' ש"מ דלא היה תפלת מוסף במעמדות לק"מ ע"ש. לכאורה מ"מ יקשה כיון דהיה להם קריאה במנחה ולייתי ס"ת כבשאר תענית ובפרט לפי' הרמב"ם והרע"ב דהוה נמי קריאה בנעילה כמ"ש התוי"ט שם במ"ג אבל ל"נ דל"ק כלל ממעמדות הואיל דלא היתה אלא לאנשי מעמד בלבד ולא נתבטלה קריאה דיומא משאר העם משא"כ תעניות יש בהן השוין בכל הצבור עתוי"ט מ"ד ד"ה בתעניות:
+תד"ה ושאר. והא שאנו מוציאין ס"ת כו'. כצ"ל:
+
+Daf 31a
+
+גמרא ולמחר כל הבכור. עתוי"ט שכ' דמי שלא קיים מצות שמחה יקיימו עדיין. משמע דיש לה תשלומין ועמש"כ בחגיגה (ו ב) בס"ד:
+רש"י ד"ה ה"ג ת"ר. אלא שבעלי הגמרא כו' שנהגו לעשות ב"י לקרות ביום שני כו'. נ"ל דלא בדיוק כתב כן דאף הא דיו"ט האחרון ש"פ קורין ויהי בשלח ודיו"ט האחרון (של סוכות) קורין כה"ב אף שהמה נהוגים גם בא"י אינם אלא הוספה מבעהג"מ (ובזה א"ש מה שפסק בשו"ע סי' תרס"ח דבא"י קורין בשמ"ע בוזאת הברכה. והבה"ג העלה בצ"ע מהגמ' הלזו. דהגמ' איירי בחו"ל) וראיה מדל"ק במקום ולמחר והאידנא כמו בימים הראשונים ובעצרת ובר"ה ו��"מ מראשית דברי רש"י עצמו שכ' עד ושאר כל ימות החג וכן מבואר בתוספתא:
+רש"י ד"ה עוד היום. לפי שמפלתו כו' בליל פסח הי'. עמש"כ בס"ד בש"ר פי"ח אות י' במ"ת ול"נ להוסיף משום דכתיב שם והחרים ה' את לשון ים מצרים כו' והיתה מסלה כו' כאשר כו' ביום עלותו מא"מ:
+תד"ה במנחה. לפי שהנשים מקושטות כו'. עי' שלהי תענית:
+
+Daf 31b
+
+גמרא שנאמר אם לא בריתי כו'. עתוי"ט פ"א דאבות מ"ב ד"ה ועל העבודה:
+שם לפי שא"א ברכה על הפורעניות. עט"א ועמש"כ בס"ד במ"ר פ' ראה אות ב' במ"ק:
+שם אכנפשך. דומה לזה בב"מ (נד):
+תד"ה ר"ח. וכן וה' נתן קולו לפני חילו דמשתעי במים. צ"ע דכה"ע דשם משתעי בארבה לפרש"י ורד"ק ולהרי"א קאי על גלות בבל:
+תד"ה קללות שבת"כ. וחשיב מוהיה אם לא תשמע עד כו'. כצ"ל:
+
+Daf 32a
+
+גמרא אר"ז אר"מ הלוחות כו'. פשוט דצ"ל ואמר:
+שם הגולל ס"ת צריך שיעמידנו על התפר. לכאורה דין זה ודין דשיור התפר לעיל (יט ב) מישך שייכי אהדדי וכ"א צריך לחבירו וא"נ כן מפרש"י והרי"ף:
+שם ואר"ש אריו"ח עשרה כו'. (הגוללו נוטל שכר כולן). תיבות אלו המסובבות ליתא ברי"ף וכ"נ מתד"ה הגדול:
+שם וקל איתתא בדברא. דאשה בדברא לא שכיחא (ברכות ג ב):
+תד"ה הלוחות. ואכתי קשה כו'. עי' קדושין (כג ב) תד"ה דאר"ה ויתיישב לך ובזה אתי לנכון פסק הרי"ף שם דגליונים אין מצילין אשר תמה עליו הר"ן ונדחק בישובו:
+סליק מסכת מגילה בס"ד
\ No newline at end of file