diff --git "a/txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Chullin/Hebrew/merged.txt" "b/txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Chullin/Hebrew/merged.txt" new file mode 100644--- /dev/null +++ "b/txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Chullin/Hebrew/merged.txt" @@ -0,0 +1,2019 @@ +Rashash on Chullin +רש"ש על חולין +merged +https://www.sefaria.org/Rashash_on_Chullin +This file contains merged sections from the following text versions: +-Vilna Edition +-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI + +רש"ש על חולין + + + +Daf 1a + + + +Daf 1b + + + +Daf 2a + +גמרא התם כדקתני טעמא. ר"ל פירוש. ובאבן עזרא תמצא הרבה וטעמי. והכוונה ופירושו. וכה"ג כתבתי בשבת (נד ב): +רש"י ד"ה אלא הכל ממירי'. יביא בהמת חולין אצל בהמת קדשים כו'. בתמורה ספ"ה תנן דאפי' תחת חטאת ועולה שיש לו בבית דבריו קיימין. ועי' לקמן (מא ב) ובפירושו שם: +רש"י ד"ה הכל נערכין. או אמר עליו אחר כו'. כצ"ל. וכן לקמן בד"ה הכל נידרים צ"ל או אמר עליו אחר כו': + +Daf 2b + +גמרא מביא סכין ארוכה כו'. הא דלא מוקי דיעבד דמתניתין בסכין קצרה ובאומר ברי לי. הוא משום דארוכה היינו דאפשר לאיזדהורי דלא יגע וקצרה היינו דלא אפשר אא"כ נגע עי' תד"ה דליתיה. אך בל"ז ל"ק. דחולין שנעשו עטה"ק כשירה השחיטה אפי' ודאי נגע. ועי' לקמן (לד ב) תד"ה והשלישי: +רש"י ד"ה אבל אמר הרי עלי לא. דהיכי מ"ל הרי אלו לערכים אם כו'. כצ"ל: +רש"י ד"ה גרידי. שלא קבל עליו טהרת קודש. כצ"ל: +תד"ה טמא. ואפי' יהא אסור לטמאות גופו באו"ט כו'. לכאורה קשה למש"כ הט"ז ביו"ד סי' קי"ז דאין כח ביד חכמים לאסור דבר המפורש להתיר בתורה. והלא בפירוש אמרה תורה בפהמ"ק הטמא והטהור יחדו יאכלנו ואמרי' מלמד כו' בקערה אחת. וי"ל דהתורה מיירי בשיעור אכילה דהיינו בכזית. ורבנן אסרו בכחצי פרס או בכביצה עי' שבת (יד) בתד"ה זמנין: +תד"ה ובמוקדשין. א"נ דוקא כו' כדאמר בהעוה"ר השוחט כו' מטמאה ט"א כו'. תימה דקארי לה מאי קארי לה כיון שמפורש במשנה דמטמאה ט"א. ועי' לקמן (פד) תד"ה בעינן מש"כ בשם ה"ר שמעי': +תד"ה שמא. דאפי' טהור גמור לב"ז כו' אסור לשחוט כו'. כצ"ל. וע"ש (לא) תד"ה או דלמא: + +Daf 3a + +גמרא המניח קתני דיעבד. נ"ל דר"ל ולענין דיעבד יש לחלק בין מגע עובד כוכבים שהוא מדרבנן לשחיטה שהיא דאורייתא עי' לקמן (ד ב). אבל אם אמרי' דשרי שם לכתחלה שוב אין לחלק בין דאורייתא לדרבנן עי' מ"א סי' י' סקי"א ובמש"כ עליו בס"ד. ובזה לא נצטרך תו לדברי התוס' בד"ה המניח הא' ובד"ה אבל ונכון בס"ד: +תד"ה כגון. וכ"מ בתוספתא כו' אלא דאינה טעונה כ"ש קאמר כו'. בתוספתא שלפנינו רפ"א דמנחות איתא להדיא שהקמיצה טעונה כהן וכלי שרת משא"כ בשחיטה כו' ע"ש: +בסה"ד התם נמי כו' דצריך שיהא הכלי בפנים כו'. לפ"ז הלא נדחה התדע דבקק"ל כו' לא חש להזכיר כו' שכתבו. דמ"מ איבעי ליה למיתני שחיטתן בכ"מ בעזרה וקבול דמן בכ"ש בעזרה לאפוקי אם רוב הכלי בחוץ: + +Daf 3b + +גמרא בד"א ששחטו לפנינו ב' וג' פעמים. נראה דר"ל ב"פ לרבי וג"פ לרשב"ג ביבמות (סד ב) וכה"ג כתבו התוס' בשבת (ס ב) ובנדה (לז ב) ע"ש. ורש"י לעיל בד"ה ואע"פ שאינן מוחזקין דנקיט ג"פ הוא אליבא דהלכתא: +שם כולהו כרבינא ל"א כו' רוב מצוין א"ש מומחין הן. הנה חזינן דלא רצו לפרש מתני' דלא אליבא דהלכתא אף דפליגי תנאי בהא מילתא לקמן (יב) להס"ד ע"ש. לכן תמה אנכי על הרע"ב שפי' המשנה כרבינא וסיים ולית הילכתא כי האי מתניתין כו' דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן כו': +ד"ה מותר. נראה דצ"ל מותרת וקאי ארישא בעומד ע"ג דמותר אפי' לכתחלה לאביי כדא"ל ולרבא כדא"ל כדאיתא לעיל: +תד"ה דליתיה. תימה דמשמע כו'. ול"נ דלהכי לא קאמר דבדקו ליה ולא ידע דהא בזה לא איירי ברישא. ועי' לשון רש"י לעיל (ב ב) ד"ה ואלא אטמא: +תד"ה מאי טעמא. תימה כו' ומפרש רבא כו' לאתויי ישראל מומר כו'. ולעד"נ דכוונת רבא שם למומר להכעיס וביוצא ונכנס ודומיא דהכל שוחטין דרישא דמיירי בכה"ג אליבא דאביי. וזה דלא כהתוס' בדבור הסמוך לעיל דמומר להכעיס פסול מטעם וזבחת מה שאתה זובח כו'. אלא כמש"כ רש"י דמועד לנבל. והא שכתב התוס' לעיל דגבי מומר ל"א דמירתת. היינו דוקא בלתאבון. וא"ת א"כ אמאי לא מוקי לקמן (דף ד ב) ברייתא דהכל שוחטין ואפי' ישראל מומר. במומר להכעיס. י"ל דא"כ ה"ל לאתנוייה אחר כותי דתרוייהו בחדא גוונא מיירו ביו"נ. ולא לאפסקינהו בערל. ועי' בהגראז"ל ביו"ד סי' א' סקי"ז שיישב קושייתם ג"כ ובדרך אחר נאות: + +Daf 4a + +גמרא יו"נ נמי כעומד ע"ג דמי. נראה משום דעומד ע"ג אין פירושו שרואה שחיטתו איך הוא שוחט. אלא כיון דעומד ע"ג הוא מירתת ושחיט שפיר. ולכן קאמר דיו"נ נמי מירתת כעומד ע"ג: +שם במכניסן תחת כנפיו. לכאורה קשה דהא כותי לא חייש לספיקא כמש"כ רש"י סוף פרק דם הנדה בסד"ה אילן המיסך וז"ל משום דלספיקא לא חייש ותולה הספק באחרות. אבל עי' ברש"י שם במשנה שכ' וספק נינהו ומדרבנן וכותיים ל"ל. משמע דדוקא מפני שהוא דרבנן לא חיישי וע"ש בתד"ה אילן. אבל לספיקא דאורייתא ודאי חיישי. לא מיבעי' אם אין שם אלא אחד דנשחט שפיר דרובא דאיסורא. אלא אפי' מחצה ע"מ נמי ספיקייהו אסור מה"ת דהא בכה"ג מביאין אשם תלוי לכ"ע דאיקבע איסורא: +שם אלא כיון דאחזיקו בהו (ר"ל הכותים) אחזיקו בהו (החזיקו ג"כ החכמים בהו למיסמך עלייהו). כ"נ הפי' מדברי רש"י: +רש"י ד"ה שאין בקיאין. א"י לשומרה ולהבחין בין שיאור לסידוק. לכאורה הא לדידן תרוייהו אסירי עי' בפ' א"ע (מח ב) במשנה. ולר"מ שם (מג) אפי' שיאור האוכלו בארבעים: +רש"י ד"ה מהו דתימא. מידי דהוה אקמחין כו' דתנן הקמחין כו'. עי' פסחים (מ) דמימרא דר"ה הוא. וגם מוכח שם להדיא דל"ג קמחין רק בציקות לחודא: +תד"ה מצת (בסופו). וי"ל כגון שלא אכל כו' כל הלילה. אינו מדוייק דלפ"ז אימתי יצא ישראל יד"ח. וביותר לאותן הפוסקים כראב"ע דזמנו אינו אלא עד חצות עי' שלהי פסחים. ודוחק לומר דהישראל יצא יד"ח בה בליל יו"ט שני ש"ג: + +Daf 4b + +גמרא כיון דדש ביה כהתירא דמי ליה. הוא ע"ד דאמרי' כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו כו': + +Daf 5a + +גמרא קטנה דמן נערן. כצ"ל. דכ"ה בקרא שהביאו התוס'. (ובדבריהם נפל ג"כ ט"ס זה) ובמדרש ויק"ר פכ"ג יריחו לנערן: +רש"י ד"ה מכם בכם חלקתי. דכתיב איש כו' אשר יקריב קרבנו כו'. כצ"ל: +בא"ד דלכתוב מן האדם כו'. אולי כוונתו לחילוק ר"ת במס' ע"ז (ג) בתד"ה כהנים בין אדם להאדם ע"ש: +רש"י ד"ה האי תנא. והמחלל שבת כופר במעשיו כו'. מזה נראה דיוה"כ אינו כשבת לענין זה. ותמיהני על הא דמשמע בשו"ע אה"ע ססי' קכ"ג וכ"כ הת"ש ביו"ד סי' ב' סעיף ט"ז דיוה"כ דינו כשבת בזה. וכן מצינו לענין מעשה שבת לר"י הסנדלר דיש חילוק בין יוה"כ לשבת כדמוכח מדברי הרא"ש בפ' מרובה סי' ו': + +Daf 5b + +רש"י ד"ה השב מידיעתו. נראה דצ"ל היושב: +תד"ה צדיקים. ולספרים דגרסי בפ"ב דכתובות. כצ"ל: + +Daf 6a + +גמרא פשטיה דקרא במאי כתיב בתלמיד כו'. ר"ל פשטות הנמשל כמש"כ המהרש"א בח"א. דאילו פשטות המשל הוא כדאמר רפב"י לקמן (ז ב) בפסוקים שאחריהם: +רש"י ד"ה טחינין. מאכל של כרשינין. כ"נ דצ"ל: +רש"י ד"ה כיון דא"ל עשה כו'. ואח"כ ערבן דהא ע"פ כו'. כצ"ל: +תד"ה אם. דבסיפא כו' אל תתאו למטעמותיו. כצ"ל בלא ו'. אבל לשון דבסיפא אינו מדוייק. דזה כתיב בקרא דבתריה: +תד"ה אינו. וי"ל דמשום מעשר דקאמר הכא לא קאי אתבלין. והנה מסקנתם דתבלין פטורין ממעשרות. וק"ל ממשנה דזבחים (צ ב) לתת לתוכו כו' ותבלי תרומה. ובפ"ב דערלה מ' ט"ו תבלין של תרומה כו'. ובפסחים (מד) ולפניהן שתי מדוכות כו' וא' של תרומה ופרש"י מדוכות שהתבלין נידוכין בתוכן. ושם לעיל בגמרא הא בטלי להו תבלין ברוב ואתרומה קאי ע"ש. ועוד שם הנח לתרומת תבלין כו'. ובמ' ע"ז (סט) ודלמא כתבלין של תרומה. ואולי י"ל דמחלקי בין תרומה למעשר וע"ד שחילקו לקמן (ז) בד"ה והתיר בשם הירושלמי ע"ש. אך מ"מ קשה מהתוספתא דפ"א דמע"ש תבשיל כו' שתבלו בתבלין של מע"ש. וכן איתא בירושלמי שם בפ"ב הביאו הר"ש שם במ"א. ועי' בתוס' יומא (פא ב) שהאריכו בנידון זה. וכבר כתבתי בזה במס' ע"ז (סו): + +Daf 6b + +תד"ה אשת. וקשה דהך משנה מתניא במס' טהרות. ובהגרי"פ ל"מ זו בשום משנה רק בתוספתא טהרות (כצ"ל) כו'. ואנכי הבאתי בשבת (פג ב) בס"ד כמה מקומות בש"ס דקראו גם לברייתא משנה. וכן תמצא בכ"ד לרש"י ותוס'. וז"ל הרשב"ם בב"ב (קלח) ד"ה ורשין "היכי דאמרי' משנה היינו נמי ברייתא": +בא"ד ובסוף הנזקין מוכח דאסור לרבא כו'. כצ"ל: +תד"ה והתיר. דהא בפ"ק דביצה גבי אושפיזיכנא כו' משמע הסוגיא דחייב במעשר. תמוה דע"ש היטיב ולא תמצא שום משמעות כמש"כ במס' ע"ז (נח ב) בס"ד ע"ש: +בא"ד וכ"מ דמיירי הכא בדמאי כו' דלא שרי אלא בדמאי. אם תרצה לעמוד על כוונתם עמש"כ בס"ד בגיטין (לא): +בא"ד (בדף ז) ובברכות כו' ול"ג נמי מעשר אלא הנ"מ גבי צלף כו'. ל"י להלום גי' זו דהלא הכוונה שם לחלק בין מעשר לערלה לא בין צלף לשאר אילנות. ולפמ"ש בב"ר פ"א אות ו' במ"ת ע"ש יש ליישב הגי' מעשר ואפ"ה הכוונה על תרומה לבדה. ונקט מעשר משום דפלוגתייהו דר"א ור"ע לענין כל המעשרות: + +Daf 7a + +גמרא מתקיף לה יהודה ברי' דרשב"פ. בהגרי"פ בברכות (ט ב) נזכר ר' יהודה כו'. וכן שם (טו א וב) ובמגילה (יט ב). ובסנהדרין (יא ב) ובסוכה (נד ב) וש"נ: +רש"י ד"ה לתרום שלא מה"מ. דשמא אותו כו' אינו בעין כו'. התוס' בגיטין (ל ב) בד"ה לתרום השיגו עליו בזה. ועי' ר"ש פ"ק דדמאי מ"ג: + +Daf 7b + +גמרא והתניא הלוקח כו' לאכילה כו' ה"ז לא יתן כו' ולא לפני בהמת חבירו כו'. תמיהני על הכ"מ שציין לד"ז מהתוספתא ולא מהגמרא. ועיניו שם ראו הגמרא שלפנינו: +שם שנאמר מה' מצעדי גבר כוננו כו'. מלת כוננו ליתא במשלי רק בתהלים. אך שם סופו הוא בלשון אחר: + +Daf 8a + +גמרא התם נמי דברזיי' מיברז דהיינו חידוד. משמע דר"ל דמיירי דדקרו בראש השפוד וכיון דשם הוא חדוד לכן אין הבל האור שבו חזק ודקירתו קודם להבלו וכמו דשני בסכין. ורש"י פי' בע"א. ונראה דלפניו היתה הגי' התם דברזיי' מיברז. ותו לא וכמו שהעתיק: +רש"י ד"ה והאיכא צדדין. ונמצאת שהיא נטרפה קודם כו'. כ"נ דצ"ל: +רש"י ד"ה בגפת. בפסולת של זיתים. ובר"פ כירה פי' של שומשמין. ובר"פ במה טומנין היא בעיא דלא איפשטא בגמרא וע"ש בר"ן. וי"ל דהכא נקט של זיתים לרבותא. והתם נקיט של שומשמין לחומרא. ועי' מה שהעירותי עליו ברפ"ב דב"ב: +רש"י ד"ה ותיפוק ליה (בסה"ע). משום שמנונית דאיסורא דנבלות. כאן הוה ג"כ איסורא דתקרובת דאסור אפי' בהנאה. ואולי נקיט איסורא דנבלה לאלומי הקושיא דאפי' לא שמשו בו לתקרובת תיפוק ליה דאסור משום נבלה: + +Daf 8b + +תד"ה השוחט. צריך להעמיד ביודעין בה שהיא ב"י וכו'. לכאורה נראה דגם התוס' מודו לרש"י דסתם סכין דבוק בשמנונית בעין על דופנותיו. ועי' לשונו לקמן (קיב) בד"ה קישות. דא"ת דאיסוריה הוא רק ממה שבלוע בתוכו. א"כ לרבה אמאי מדיח כיון דל"ל בה"ש רותח וסברא דדוחקא דסכינא להבליע בבשר שהוא רך ה"ה (או אפשר דכ"ש) שאין בהם כח להפליט הבלוע בסכין שהוא קשה. אלא דס"ל להתוס' דכמו שנפגם הטעם הבלוע בו כשאינו ב"י ה"ה השמנונית הדבוקה עליו מבחוץ. והראיה הוא מחלתית שהביאו בסה"ד ועי' בר"ן. וכ"כ הט"ז ביו"ד סי' י' סק"ו בכוונתם. ושכ"ה גם דעת הרשב"א במ"ה. אבל לא כן נראה מדבריהם לקמן (קיב) שכ' שם וצ"ע אם הסכין מקונח ואינו ב"י אי חורפא דידהו מחליא לשבח. משמע דאם אינו מקונח ודאי אסור: +תד"ה אגב. ויש למצוא טעם כו' שנהגו להקל דדילמא בה"ש דוקא כו'. כצ"ל: +בא"ד והשתא ללישנא דדוחקא דסכינא תיקשי כו'. ואף דרש"י מחלק בין בליעת הבשר שהוא רך לבליעת הסכין שהוא קשה היינו לענין הכרעת הלכה. אבל פלוגתתן מדלא פריש הגמרא טעמייהו. משמע דסמיך על טעמי דפריש בפלוגתת רב ורבב"ח בתרי הלשונות: +תד"ה סכין. משמע כו' לכ"ע בצונן כו' ואע"פ דמלוכלך הסכין בדם הרבה בלא"ה כו'. תמוה דא"כ ל"ל הדחה בצונן. ועי' ש"ך שם ס"ק יב וס"ק יח: +רש"י ד"ה והלכתא. וגבי סכין כו' דלא איתסר בבליעה זו דקשה הוא כו'. כצ"ל: + +Daf 9a + +גמרא ת"ח צריך שילמוד ג"ד כתב כו'. עפירש"י וקשה דלחתום שמו ודאי שכיח טובא באגרות וכיוצא וכמו שהקשו התוס' במנחות (דף לה). ויל"פ ע"ד פרש"י שילמוד לאמן את ידיו לכתוב כתיבה נאה ומיושרת כאשר יצטרך לכתוב שו"ת ואגרות שלום וכיוצא. כי לענין חתימתו דשכיחא יוכל לעשותה ע"י סימנא בעלמא ואפילו ע"י אות אחת משמו כדאשכחן (בגיטין לו). ואפשר ג"כ לומר דבכתב יכוון ג"כ על טהרת הלשון שיהא מצורף ומזוקק ובסדור יפה. אבל לעד"נ דכוונתו על כתיבה תמה דס"ת תו"מ וזיוניהן ותגיהן. דמצוה בו יותר מבשלוחו וכדאמר רב עצמו במנחות (לו) כתבו מעלה עה"כ כאילו קיבלו מה"ס. וכן אשכחן בב"ב (יד) בר"ה וראב"י דכתבו בעצמם. ועי' לשון הרמב"ם בריש הל' ס"ת. וכן הוא ז"ל משמע (בפ"ח ה"ד ופ"ט הל"י) שכתב לו ס"ת בעצמו. שוב ראיתי להמהרש"א בח"א שנראה שכוון למה שפירשתי. ולפלא שלא הרגיש דרש"י לא פי' כן: +שם א"כ נתת דבריך לשיעורין. עפרש"י. וק"ל דהא כיוצא בזה מקשה לקמן (לב) על ר"ח ומתרץ ר"פ ע"ש. וא"כ ה"נ יש לתרץ כן שהטבח קאי אצל החכם. והכא עדיף טפי שהרי לא אמר אלא כדי ביקור חכם. ונלע"ד אחר שנדקדק מדוע לא אמר סתם כדי ביקור סכין. אלא משום דאין שהיית זמן הביקור שוה בכל אדם. דהטבח שהוא רגיל ובקי אינו משתהה בביקורו כ"כ כמו החכם שאינו מבקרו אלא לפרקים. ולכן פריך א"כ נת"ד לשיעורין דגם החכמים אין כולן שוין בביקור דיש שהרגשתו ורגילתו יותר מחבירו: +תד"ה ואידך. שמהדקו סביב ראשו. וכעין זה לשונם במנחות (ר"ד לו). ולשון הרא"ש הדוק שמחזקו בזרוע: + +Daf 9b + +גמרא א"ל רבא מ"ש ספק סכנתא כו'. משמע דרבא אמר לר"ה. וא"א לומר כן דהא ר"ה מת קודם רב יהודה ומשמת ר"י נולד רבא עי' תוס' מנחות (לו) בד"ה אמר רבה. וע"כ גם כאן צ"ל הגי' רבה: +רש"י ד"ה אם יכולה חולדה. הרי נעשה בהן מלאכה ונפסלו. ק"ל דהא בעינן עובד דומיא דעבד דניחא ליה עי' גיטין (נג) בפרש"י ותוס' ובשתיית נחש מאי ניחותא אית ליה: +בא"ד דמי חטאת נפסלו במלאכה אחרת כו'. תיבת אחרת נ"ל למחוק: +שם (בסה"ד). ויערה בכלי אחר כו'. וכ"כ בפסחים (ס"ד לד). וכן הסכימו עמו התוס' בכאן. והר"ש בפ"ט דפרה מ"ג השיג עליו בזה מכ"מ ע"ש: +תד"ה טמאה. כדתנן במס' פרה ז"י כו' היו מפרישין כו' (כצ"ל). וי"ל הגי' שלפנינו וכוונתם על מ"ב דשם ומביאין שוורים כו' וכוסות של אבן בידם: +בא"ד לפי שכל מעשיה כו'. סיום זה איננו שם במשנה אבל הוא בריש יומא בגמרא וכמו שהביא הר"ש שם: +תד"ה או נחש. והא דל"ת כו' משום דר"א שמותי הוא. אבל מה יענו בכיוצא בזה במשנה כתובות (צח) וב"ב (קג ב) דתני וכדברי ר"ע בית רובע. ולא תני ברישא גבי שדה וכדר"י בית תשעת חצאי קבין. וי"ל לפי מאי דקאמר הגמרא בב"ב (יב) דר"י לא איירי אלא באתריה: + +Daf 10a + +גמרא ורח"א כשרה שמא בעצם נפגמה. גי' הרי"ף והרא"ש אימר בעצם כו'. וכן הר"ן לקמן בפ' א"ט בסוגיא דספק דרוסה מביא הך בתוך הני לישני דאימר דפירושן כמו ודאי. אמנם גם לשון שמא מצינו על כוונה זו עי' רש"י שבת (קנא). ותוס' גיטין (מ ב) ובבכורות (לה) ד"ה א"ד: +תד"ה טבל. הך דהכא לא שייך כו' והנך כו' לא שייך כו'. לכאורה אע"ג דשוו בלישנייהו. מ"מ המה על כוונות שונות. דודאי דהתם פי' חזקה קמייתא. וודאי דהכא היינו שנמצא לפנינו עכשיו סבה ודאית אשר תוכל לגרום הענין אשר אנו מסתפקים בו מאין הוא בא. ועי' בזה בבעל המאור: +תד"ה עד. ואומר ר"ת דהכא כו' והתם כו' דחפיפה ל"ת עזרא אלא בראש כו'. ונראה דאע"ג דגם בכל הגוף צריך עיון מדאורייתא שלא יהא בו דבר החוצץ כמש"כ הש"ך בסי' קצ"ט סק"ב וכ"מ בתוס' נדה (סו ב). מ"מ לא מפליג כאן בין טבל סמוך לעיון או לא. דעל העיון אין לסמוך כ"כ כמו על החפיפה דאימר לא עיין יפה וכדאמרי' בביצה (ז) אימא לא בדק יפה יפה: +בא"ד והא דאר"נ לחמותו דודי חסרת כו'. שם איתא דאמר זה לאשת ריש גלותא. אבל הוא היה חתנו עי' סה"ד באות מ' באבא מרי. ובאות נ' בר"נ: + +Daf 10b + +גמרא וכ"ת דפתח בי' כוותא. לכאורה משמע מזה דא"צ לסגור החלונות והחורים שבבית רק הדלתות של הפתחים העשויין לצאת ולבוא דרך עליהם. דאל"כ גם הכוותא לא תועיל דשמא בצר ליה שיעורא טרם שיסגור הכוותא. ויש לדחות משום דל"ח אלא דילמא בצר קודם יציאתו מן הבית. אבל בבצירתו אחר שיצא קודם סגירתו לא איכפת לן. תדע מדלא פריך אלא מאחורי הדלת ול"פ אף מכנגד הדלת בשעה שנוטהו לסגור. ואולי י"ל דזה נכלל ג"כ באחורי הדלת. משום דאז מה שכנגדו הוא ג"כ אחוריו. אך לקמן מהא דאמר תניא דלא כראב"י כו' וכן מהא דאמר כגון דקיימי דרא דגברי כו' משמע להדיא דבעינן שלא יבצר עד שעת הסגירו {כאן הערה=ואולי י"ל דחור קטן שהוא רק כדי לראות את הנגע לא צריך סתימה ולא דמי לחלון הפתוח דאם לא כן צריך לבדוק כל הבית מן החורין והסדקין וכוותא המוזכר, הוא לאו דוקא אלא חור כמדת העין. (אזני יהושע).}: +שם ומנין שאם כו' או שעמד בתוך הבית והסגיר כו'. פרש"י תחת המשקוף. וכן בנדרים הגי' כן בגמרא. והמל"מ בפי"ד מהל' ט"צ ה"ה בסופה מביא בשם הר"ש דגירסתו בת"כ עמד תחת המשקוף וכן עמד בבית. והביא שם מהר"י קורקוס דהיכי מ"ל שיסגיר בתוך הבית. (נ"פ דר"ל דע"כ לא נשאר שם אלא שיצא אח"כ והסגירו וא"כ תיפוק ליה משום הסגר הב') וע"ז תירץ דמ"ל כו' א"נ שישב שם עד הלילה ולמנות השבעה משעת הסגר. (ר"ל דמונין הז"י מיום הסגר הראשון). והמל"מ כתב עליו דל"י כוונת הא"נ. ול"נ פשוט כמש"כ. אבל לפעד"נ דבלא"ה הסגר דלילה אינו כלום דכל עניני צרעת אינן אלא ביום וכ"מ בר"ש בפ"ב דנגעים מ"ב מהת"כ (לפנינו גי' אחרת בת"כ) וכ"מ ברמב"ם בחבורו פ"ט ה"ט: +רש"י ד"ה אין פותחין. כדכתיב כו' לי ולא לאורי וכו'. כ"ה בת"כ. ק"ל דא"כ איך יליף רבא במו"ק (ח) מהכא דאין רואין הנגעים בלילה. הא משמע הכא דטעמא הוא משום דחסר הכנה להדליק את הנר לראותו. אבל אם כבר נר דלוק מעיקרא אה"נ דרואין כמו בחלונות. והא דלא ממעטינן לילה מלכל מראה עיני הכהן כמו דממעטינן מיניה שחרית ובה"ע. צ"ל דאור הנר בלילה יפה לראות ע"י יותר מע"י אור היום דשחרית ובה"ע: +רש"י ד"ה כה"ג ביוה"כ. כשהוא יוצא כו' לאחר הוצאת כף ומחתה כתיב ויצא כו'. עי' יומא (לב) ובפירושו שם דויצא דקרא קאי אלאחר הקטורת ומתן דם פר ושעיר: +רש"י ד"ה יצא ובא לו. כך חוזר ויוצא כו'. כצ"ל: +תד"ה אלא. ועוד כו' דאם היה נגע גדול ובסה"ש היה חסר ממה שהיה מטהרין כו'. מוכח מדבריהם דאפילו נשאר עדיין כגריס מטהרין. ואנכי ל"מ ד"ז מפורש במשנה. ואדרבה דמשמע לי דבכזה צריך הסגר שנית. דבפשיון דהוא סי' טומאה מצינו בפ"ה בסופו דאינו נטהר עד שילך כולו. ולא סגי בנתמעט מקצתו. ונראה דה"ה הכא אינו נטהר עד שתתמעט מכגריס. ובתוי"ט פ"ד מ"ז בסופו מעתיק דברי הר"ש בזה"ל והא דפליגי כו' כגון דתחלתו היתה בו כגריס ועוד והסגירו ובסה"ש כנסה אותו ועוד והסגירו הסגר השני כו'. הרי לפניך כמש"כ אני. אולם ראיתי בר"ש עצמו דליתא שם אלו ג"ת אחרונות. ונראה שהתוי"ט הוסיפן מד"ע בדברי הר"ש. ואישתמיטתיה דברי התוס' שלפנינו. דאולי הר"ש ג"כ בשיטתם ובכוונה השמיט לתיבות אלו: + +Daf 11a + +רש"י ד"ה מאליה. המקריב שלמים או חטאת מכבש ואיל כו'. חטאת לא מצינו איל. וכן כבש אין בה. אלא כבשה. אולם כבש הוא גם כן שם המין וכולל גם נקבה כדכתיב אם כשב הוא מקריב (ויקרא ג ז) ובקרא דלעיל כתיב זכר או נקבה. וכן (שם ד לב) ואם כבש יביא קרבנו לחטאת נקבה וגו'. ואיל שכתב ע"כ לא קאי אלא על שלמים שזכר. אמנם באשם יש כבש ואיל: +תד"ה הערופה. וי"ל דמהערופה משמע שפיר ההיא מיעוטא (ר"ל דבפ' כל הבשר) ודזאת בעריפה. כצ"ל. ובמהרש"א ומהר"ם ט"ס: + +Daf 11b + +גמרא וכ"ת משום אבוד נשמה דהאי ננוולי'. עפירש"י. וצ"ל דה"ק וכ"ת דאפילו אם נזיל בתר רובא ע"כ צריך לנוולו ולבדקו טרם שנהרוג את הרוצח משום ושפטו העדה וגו'. וא"כ כיון דע"כ בדקינן ליה לעולם י"ל דלא אזלינן בתר רובא. וניחוש כו'. אלא דלפ"ז משמע דבאמת צריך למיבדקי' משום ושפטו כו' וזה לא שמענו. ואולי י"ל כיון דחדש שמא במקום סייף נקב הוה וע"כ צריך לילך בתר רובא. לכן לא בדקינן ליה כלל ודוחק. וכמדומה שזה ראיתי בנו"ב ושכחתי מקומו איהו: +תד"ה ליחוש. הקשה ריב"מ דהכא כו' ותירץ ר"ת כו'. וע"ש בתוס' (פ ב) ובזבחים (עא) שהביאו בשמו עוד תירוץ אחר יפה: +תד"ה לר"מ (בדף יב). גבי ב' דברים אב"ד לישאל ועשאום חכמים כו'. כצ"ל: + +Daf 12a + +רש"י ד"ה פסח. ושלמים דא"ר ואכלו כו'. לכאורה י"ל דאף מאכילת מזבח קפריך דטרפה אסורה גם למזבח. וכמו דיליף לעיל מרישא של עולה. אלא דרצה לפרש דומיא דפסח. וכן ר"א אמר דא"ר שחוט ואכול: +תד"ה פסח. מבשר תאוה ל"פ כו' אלא מדרבנן כו' ה"נ שמחמיר כו'. מזה נראה סתירה למה שהבאתי בריש מכילתין בתד"ה טמא בשם הט"ז: +גמרא וכגון דשחט קמן חד סימן שפיר מ"ד כו'. הא דל"ק הכא כדלעיל (ט) ל"צ ששחט לפנינו ב' וג"פ ושחט שפיר כו'. דהכא דייק לשניה דמתחלה ועד סוף דמשמע דזהו דאשמעינן. והתם דייק לישנא דכל טבח דמשמע דהוחזק להיות טבח. והא דלא אשמעינן ד"ז אמתניתין דאחרים רואין אותן דדוקא שראוהו מתחלה ועד סוף הוא לרבותא. דלא מיבעי בחש"ו דאין בהם דעת דודאי איכא למימר דאיתרמויי איתרמי להו. אלא אפי' בגדול ובן דעת נמי חיישינן. ולפ"ז נראה דל"ד הטוש"ע ששינו מלשון המשנה "ואחרים רואים אותן" וכתבו ואחרים עומדים ע"ג. עמש"כ לעיל (ר"ד ד). ועי' ג"כ לקמן ע"ב בתד"ה מאן תנא. ועי' ס"פ לולב הגזול ובתוס' שם ד"ה והיודע. ולפמש"כ לחלק בין לישנא דעומד ע"ג. ללישנא דאחרים רואין. יתורץ קושיית הר"ן שם: +שם מה נפשך אי חזקה כו' א"ל לכי תיכול כו'. משמע דר"ד עצמו הוא דקפריך מ"נ אי חזקה כו'. ותימה דאם ל"י לחלק ��יניהם. א"כ כי פשיט ליה מעיקרא דחזקתו שחוט מאי קמבע"ל תו בצא ותרום. אבל לכי תידוק תמצא כה"ג טובא בש"ס. ועי' בשע"ח להגאון בעל שמן רוקח בשער ה' אות א': + +Daf 12b + +גמרא אבל באשפה שבשוק מודי ליה ונראין כו'. משמע דמפרש סוף דבריו ודברי ר"ח כו'. כמו ראש דבריו. דהיינו נראין דברי ר"ח לר"י בשמצאן בבית שאף ר"י ל"נ עליו אלא באשפה שבבית כו'. וזהו מכוון למאי דמתרץ במו"ק (יד) בכגון זה. אבל מפרש"י ל"מ כן. ונראה דלא היה בגרסתו הנך ב"ת האחרונות: +רש"י ד"ה שמא קלקלו. ואע"ג דבדיעבד קמיירי כדקתני כו'. מכאן ראיה גדולה למש"כ בס"ד בריש זבחים בד"ה ל"ל ע"ש: +רש"י ד"ה שחקקום. נקבו נקב קטן בצידיהן כו'. ל"י מדוע לא פי' שחתכום בראשיהם והוציאו דרך שם האוכל. כי בכדי למוד בהם או לשקול ע"כ צריך שיהיו פתוחים מלמעלה: +תד"ה ותבעי. וכיון דאין חוקקין אלא כדי לקבל חשיב כו'. כצ"ל: + +Daf 13a + +תד"ה בעא. משמע שהיה שמואל קטן מר"ה כו' ובפרק יש בערכין כו'. לפי הירושלמי שהביאו התוספות במו"ק (כה) דהיה ר"ה קדמון שמת בחיי רבי ור"ח. פשוט שהוא הוא דבעא שמואל מיניה: + +Daf 13b + +גמרא אימא אין רוב עובדי כוכבים הוי מינין. משמע דר"ל דשקולין הן והוה ספק השקול. לכן מוקמינן בהמה אחזקתה שהיתה מותרת בהנאה. ולפרש"י הכי הל"ל רוב עובדי כוכבים לא הוי מינין: +תד"ה תקרובת. ומיהו אי לאו מיתורא כו' ומאי קושיא דלמא ההיא כריב"ב ומתניתין כרבנן. לכאורה מ"מ מדריב"ב נשמע דמיקרי תקרובת עבודת כוכבי' וא"כ לרבנן נמי מיהא תיאסר בהנאה דלא שמעינן דפליגי אלא לענין טומאה. אבל לענין במה נעשה תקרובת ל"מ דליפלגי: +בא"ד התם ליכא תקרובת ודאי אלא חששא בעלמא היא. תימה דהא הגמרא קאמרה א"א דליכא תקרובת. ויל"פ כוונתם דהוה כמו סככות כו' דבספ"ז דנדה ע"ש. וה"נ אף שודאי יש תחתיה תקרובת. מ"מ אין ידוע תחת איזה ענף הוא: +בא"ד והא דאמר בפ' העוה"ר כו' דחויא בעלמא הוא. ור"ל דבאמת טומאתה אינה אלא מדרבנן ואתיא אליבא דרבנן. וכ"נ מסוף דבריהם. ותימה דהא מוכח מדבריהם לעיל דלרבנן א"מ באהל אפי' מדרבנן. וכ"ה ברמב"ם בפ"ז מהל' אה"ט ה"ז. וכ"מ מהא דמוקי הש"ס בע"ז הא דאם עבר טמא כריב"ב דוקא. וזה יש לדחות דכיון דאין שם אלא חששא בעלמא לא הוי גזרי אילו לא הוי ודאה אלא מדרבנן. אך מסוגיא שלפנינו מוכח להדיא דליכא טומאת אהל כלל אפי' מדרבנן. ובהעוה"ר הלא איירי בטומאת אהל כדאיתא שם. ונ"ל דהתוס' לא הוו גרסי שם תיבת באהל וכמו שהעתיקו כאן. ובד"ח שהוסיפו בדבריהם תיבת באהל וכ"ה בהגהת הב"ח הוא שגגה במחכ"ת: +בסה"ד ור"ת תירץ בע"א. וקשה לפירושו. עי' מס' ע"ז (לב ב) תד"ה והיוצא ובמש"כ שם בס"ד: +גמרא (בסה"ע) והכא דומיא דסומא ש"מ. ונוכל לומר ג"כ ההיקש להיפך סומא דומיא דלילה מה לילה שאינה בראיה אצל אחרים אף סומא כן לאפוקי אם אחרים רואין אותו וכ"פ הטוש"ע סי' א' ס"ט: +רש"י ד"ה לכתחלה לא. שמא לא ישחט רובא. גם ביום חיישינן ואם לא בדק טרפה או נבלה כדלעיל (ט). אלא בלילה כיון דא"א לבדוק תיכף אחר שחיטה. חיישינן שמא ישכח למחר לבדוק עי' ט"ז וש"כ רסי' י"א: + +Daf 14a + +תד"ה השוחט (בסופו). אבל אי בחדא זימנא לא איתסר שחיטתו ניחא. קשה מאי ניחותא. דהא השתא הוה פעם שני וא"כ יפסול מטעם שחיטת מומר. ובמתניתין משמע דהפסול הוא מחמת שנשחט לא' מכל אלו דומיא דרישא: +תד"ה ונסבין. והא דאמרי' בפ' כה"ב גבי ר"ש דמלח גרמא גרמא כו'. תמיהני על המע"מ סי' י"ט אות ה' שהביא זאת מהתוס' דפ' כ"צ. והעלים עין מהתוס' שלפנינו: + +Daf 14b + +רש"י (ב��ה"ע). והך בהמה נמי כו' מוקצה מחמת אמ"ה. לכאורה בל"ז נמי איכא איסורא משום חובל בשבת וי"ל: +תד"ה אימר. דקאמר כה"נ מטלטלין חוץ מנר כו'. עי' מהרש"א ולכאורה הרי בלא"ה ליכא לאכוחי מהא דר"מ מודה במוקצה מחמת איסור דש"ה דדחי ליה בידים כדלקמן. ואולי כוונתו דלא תיקשי אהא דמתרץ אין דתנן רי"א כו'. א"כ מצי אתיא מתניתין אפי' כר"מ דשמעינן ליה נמי כן: +בא"ד ומוקי מתניתין כר"י דמבשל כו'. ר"ל ומדוע לא מוקי כשלא ה"ל חולה ומשום מוקצה מחמת איסור ואתיא אפי' כר"מ ודלא כמהר"ם: + +Daf 15a + + + +Daf 15b + +רש"י ד"ה כגון שקצץ דלעת. ועוד קצץ מן המחובר משמע. בזה אשכחנא פתרי למה שפי' בשבת (לד) על הא דכאן קיצץ ב"ז כו'. שתלן כו' שהעירותי עליו שם. והתוס' כאן מיאנו בזה מטעם שכ' שם. אך מה שהביאו עוד מהא דקוץ קרך כו'. ל"י ההכרח דמיירי שם בתלוש: +גמרא עד כאן לא מכשיר ר"ח אלא בדיעבד כו'. ור"ל דמתניתין אתיא כר"ח. ועי' תוס' לקמן (טז ב) בסד"ה תלוש. ועי' מהר"ם. ול"נ משום דהמ"ל תברא מי ששנה זו לא שנה זו וכדאר"א לקמן על משנה דהכופה קערה ושא"ד ורישא ר"ח וסיפא רבי. אבל קשה מש"כ התוס' ד"ה להודיעך. ולא חייש כו' דכבר אשמעינן כו' וכצ"ל לפי המסקנא. אדרבה כח דרבי כבר שמעינן ממתניתין מהא דציפורן. ולדברי מהר"ם ניחא: +שם ל"ק כאן כו' כאן בתלוש ולבסוף חברו. וכ' התוי"ט ולא כן לענין עבודת כוכבים. תמוה דאדרבה גם בעבודת כוכבים אמרינן לקמן תלוש ולבסוף חברו הוי תלוש ועיין שם בתוספות: + +Daf 16a + +גמרא הא בסרנא דפחרא כו'. הערוך הביאו בערך סדן בד': +שם דאר"פ האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה כו' חייב. לכאורה אפי' היה כפות ועומד שם ואשקיל עליה בידקא דמיא ומת מכח ראשון ג"כ חייב. דהא אכפיתה ליכא שום חיובא דאז לא היה סוף מים לבא כמש"כ התוס'. ועיקר החיוב הוא על דאשקיל עליה המים דהוי כחצו. והא דנקט דכפתיה הוא לרבותא דסיפא דאפי' בכה"ג בכח שני פטור. אבל לא כן משמע דברי הרמב"ם בפ"ג מהל' רוצח וצ"ע: +שם מנין לשחיטה שהיא בתלוש שנאמר ויקח את המאכלת כו'. ועי' בתוס' דדייק מדלא כתיב ויכין. וקשה דלשון הכנה לא שייך אלא בדבר שיצטרך לו אח"כ לא בזמן שהוא בו עתה. והכא הלא לקחה לשחוט בה עכשיו. ועוד הלא מצינו לשון קיחה גם במחובר כמו ויקח את כל ארצו מידו וכן טובא. וזה י"ל כמו דאמרינן בב"מ (נו ב) על הא דפריך שם מהאי קרא דע"כ ידו פי' רשותו. על הא דדרשינן מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד דהיינו מטלטלין. ומשני כל ידו ידו ממש הוא וש"ה דלל"ה אלא רשותו. וה"נ נימא הכי כל קיחה קיחה ממש היא וש"ה דלל"ה. אבל קשה גבי מילה מצינו ג"כ ותקח צפורה צור נימא נמי דפסול במחובר ולא אשתמיט שום דוכתא לאשמעינן דפסול בה מחובר. ועוד פריעה תוכיח דנהגו בצפורן. ועי' בע"ז (י ב) בעובדא דקטיעה בר"ש. לכן היה נלע"ד דט"ס הוא בגמרא וצ"ל קרא קמא ויקח בידו את האש ואת המאכלת וילכו כו'. וע"כ תלושה היתה כיון שהוליכה אתו. וא"ש לפ"ז מאי דדחי זריזותיה דאברהם קמ"ל. ולשון התוס' מדכתיב לשחוט את בנו כו' יש לדחוק קצת. אולם בב"ר ראיתי ג"כ דרשה זו על הקרא השני כמו דאיתא לפנינו בגמרא: +רש"י ד"ה בכח ראשון. ובתחלת גלגולו שחט כו'. ובד"ה בכח שני כ' לאחר שגלגלו כו' פעם ראשונה ושניה לכאורה דבריו סתרי אהדדי. ולשון הטוש"ע דסביבה ראשונה נקראת כח ראשון ע"ש ולפלא שלא העירו האחרונים בזה: +רש"י ד"ה לענין הכשר. אע"פ שלא ידע כו' ואין ניחא ליה כו'. כצ"ל: +תד"ה אבל. דהא כופף (קומתו) [קמתו] ש"ח כו'. כצ"ל: + +Daf 16b + +גמרא והא קתני בין שהסכין למטה כו' בין שהסכין למעלה כו'. לעיל מתניא איפכא וכ"ה לשון רש"י כאן בד"ה לצדדים. ועמש"כ בשבת (קנה): +רש"י ד"ה ה' דברים. דלמא מינקב להו לסימנים. והרע"ב מסיים ואתי למיעבד חלדה. ויפה כיון דבלא זה לא היה מיפסל דהוה כמו שוחט בשנים וג' מקומות דלקמן (ל) ע"ש: + +Daf 17a + +גמרא אילימא בשבע שכבשו כו' ואי בעית אימא לעולם בז' שכבשו כו'. מזה קשה לפירוש הרמב"ן בחומש דכי ירחיב כו' היינו לאחר שכבשו וחלקו א"כ אז עדיין לא נאסר להו בשר נחירה: +תד"ה וכש"כ. וקשה דא"כ כו' אדרבה כו' כיון דהותרו הבמות. ואני אומר ולטעמיך תיקשי להו מדוע הותר להם בשר תאוה בימי נוב וגבעון שאז היה ג"כ היתר במות. (מגלגל ל"ק לפי' הרמב"ן שהבאתי בסמוך ורש"י שפי' לעיל בסה"ע לא הי' יכולין לבא בירושלים. ודאי ל"ד דבימי שילה מי לא הותרה) אלא ע"כ דהעיקר תלוי במשכן וכדדייק רב יוסף לומר דהוי מרחקי ממשכן. ובפרט לפרש"י דנפקא ליה איסוריה מקרא דואל פתח א"מ לא הביאו: +תד"ה כי. ומשני דילמא שלל ש"כ כו' ולא דידהו. משמע דמספקא ליה להש"ס בזה. ותמוה דהרי יש לפשוט מהא דאמר מר ז' שכבשו כו' נתחייבו בחלה כתובות (כה) והביא רש"י שם ע"ז דרשה מספרי. אלמא דדידהו אסור. ואולי י"ל דלא נצטוו אלא במצות הפרשתה אבל מ"מ היו מותרין לאכול מן העיסה בטבלה. דומיא דמתנות הזרוע והלוה"ק דלא טבלי. ועי' בקדושין (ס"ד לז) מעיקרא לא אכול. ואין לומר משום דאז הוי קודם שהתחילו לכבוש ולא הותר להם עדיין. דא"כ מאי פריך הכא. אבל מצינו לשון דלמא ע"ד שכן הוא בודאי עי' לקמן (לג ע"ב) תד"ה ודלמא ובנדרים (פג) דלמא מן יין דא"ל צערא כו' וברא"ש ור"ן. שם: +רש"י ד"ה פטור מלכסות. הכא מודה דשחיטה מיהא בעינן דגמר כו' משחוטי חוץ כו'. ק"ק לפ"ז מאי פריך לר"ע נימא ג"כ משום דגמר משחוטי חוץ וי"ל: + +Daf 17b + +גמרא סכין שיש בה פגימות הרבה תידון כמגירה כו'. ק"ל לשון הרבה דנקט דמסיפא דקתני אחת כו' מסוכסכת כשרה משמע דשתים פסולה. וכן בדין כיון דקורעת אפי' בירידתה (לפרש"י) ה"ל כאוגרת דאפי' באחת שאין לה אלא ב' עוקצין פסולה. והרבה משמעו יותר מב' כדאמרינן רבים שלשה: +שם א"ר ג' מדות בסכין אוגרת כו' שחיטתו פסולה כו'. לכאורה האיכא עוד. מסוכסכת דלא קאי ארישא. או אפי' ברישא והוליך והביא. או ביותר מאחת. ואין לומר דהג' מדות היינו כשר לכתחלה. כשר בדיעבד. פסול דיעבד. א"כ ליחשוב ד' דהא בהאחרונה איכא ב'. פסולה ומטמאה כנבלה. ופסולה וא"מ דהוא מגל קציר בהולכה דלקמן. וי"ל כיון דכולהו פסולות מחד טעמא נינהו חשיב להו בחד: +שם אר"ל ג' פגימות הן פגימת עצם בפסח. ועפרש"י. תמיהני על הרמב"ם שהשמיט ד"ז ולא ראיתי מי שהרגיש בזה. ואולי דחהו מהלכה מפני סתמא דגמרא דלעיל (יא) גבי ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים. אמרי' ה"מ היכא דחתיך ליה לגמרי אבל היכא דלייף ל"ל בה. ומה לי נתיחה ומ"ל שבירה: +שם ורח"א אף פגימת סכין כו'. הן גדולי הפוסקים דחוהו מהלכה מהנך דלעיל דבדקו בשימשא במיא וכו'. אולם הרגישו דא"כ מ"ק ואידך כו'. נימא דגם הוא לא סבר כוותי' כמו הנך דלעיל. ואולי י"ל דר"ח לא כוון ג"כ אלא להא דתניא (זבחים פח) סכין שנפגם אין משחיזין את פגימתה וע"ש בפרש"י. ומאי דקאמר הכא בחולין לא קמיירי. היינו משום דסכין לא הוי כלי שרת כמש"כ התוס' לעיל (רד"ג). וכ"מ התם דתני קודם כלי קדש כו' נפגמו אין מתקנין אותן ואח"כ תני סכין שנפגם כו' בפ"ע מכלל דאינו נכלל בהקודם. ובמש"כ אולי י"ל קצת הסתירה בדברי הרמב"ם דבפ"א מהל' שחיטה פסק דפגימת סכין כ"ש. ��בפ"א מהל' ביהב"ח הי"ד כתב כל אבן שנפגמה כדי שתחגור בה הציפורן כסכין של שחיטה. וכבר העיר בזה הפר"ח. ולפמש"כ י"ל דשם כוונתו על הא דזבחים והביאו בפ"א מהל' כה"מ הט"ו. ושם לא ביאר שיעור הפגימה שסמך א"ע על מש"כ בהל' ביהב"ח: +רש"י ד"ה סכין. וד"ה והוא דקיימא. צ"ל הד"א עד ונכנס לתוך הפגם ומה"ד מסוכסכת כשרה: +רש"י ד"ה מרוח אחת. אלא מסכסכת הציפורן והבשר. כצ"ל: +רש"י ד"ה כל היכא דאמר משמי' כו'. וכ"כ לקמן (קיג ב). וזה ה"ל להקדים לעיל על הא דא"ל ר"ה כו' לר"א אמרת לן משמי' דרבא כו': +רש"י ד"ה פגימת אוזן. וה"ה לשאר מומין של פגימה כו'. וכן הרע"ב בפ"ו דבכורות מ"ד כתב גבי פגימת חוטמו שהוא כדי שתחגור כו' וכ"מ מלשון הברייתא שם (לז ב) וכמה שיעור פגימה כו'. ומשמע דכללא כייל לכל הפגימות הנזכרים אצל מומין מדל"ק וכמה שיעור הפגימה או פגימת האוזן כדקתני שם באידך ברייתא גבי נקב וכמה נקיבת האוזן. אבל הרמב"ם בפ"ז מהל' ביאת המקדש ה"ד כתב מי שנפגם ריס מריסי עיניו בכ"ש. ועק"ל מה שהשמיט הא דפגימת מום בקדשים גבי נפגמה הערוה של נקבה בפ"ב מהל' איסורי מזבח ה"ד דאינו אלא בכדי חגירת ציפורן וצ"ע: +רש"י ד"ה פגימת מום. ואיצטריך כו' לאשמעינן כו'. הא דלא פי' כהא"נ שבתוס'. אולי דעתו כפי' הרא"ה דחגירת ציפורן אינה כדי לאגור בה הציפורן אלא פי' שתרגיש בה עי' בהגר"א סי' י"ח סק"ד: +תד"ה פגימת (בסופו). תמים לא משמע ממש בלא פגימה כו'. וכן לעיל (יא) ואי משום תמימה כו' היכא דלייף ל"ל בה: + +Daf 18a + +רש"י ד"ה דאפי' לעובד כוכבים. והיכא דנמצאת סכינו יפה כו' משום קנסא ולעובד כוכבים מיהא כו'. כצ"ל. ועי' מהרש"א מש"כ בכוונתו. ולדבריו רבא ב"ח דשמתי' ועברי' כו' ע"כ מפרש הא דא"ר מעברינן כו' היינו נוסף על השמתא דאר"ה. ולכן אנן נמי דמפרשינן דברי רבא אשלא נמצאת סכינו יפה. מ"מ אהא ל"פ ארבא ב"ח דר"ל נוסף על השמתא. ולכן שפיר פסק הרמב"ם בנמצאת פגומה דמנדין ומעבירין ודלא כלח"מ שכ' דרמב"ם מפרש כן מסברא. גם לפמ"ש המהרש"א דר"א עביד כסתמא דתלמודא ע"ש. מיושבת יפה תמיהת הרא"ש על הרי"ף שלא הביא דברי רבינא. כיון דר"א עביד עובדא דלא כוותיה: +תד"ה וכמה. וא"ת כו' דאנה ימצאו אבנים בלא פגימה. עמש"כ בס"ד בפ"ג דמדות מ"ד: +בא"ד והשתא לעבדינהו ע"י שמיר. מה שתמה בהגהה להכ"מ בפ"א מהל' ביהב"ח הי"ד ע"ד אלו. עמש"כ בס"ד עליו בגיטין (סח): +תד"ה ולא קתני. אלא הכא שאני דאיכא למיטעי. לכאורה בכ"ד בשחיטה. איכא למיטעי כן. וי"ל: +ד"ה ר"י בר"י. דהכי תניא בתוספתא כו' ומוגרמת פסולה כלומר משם ולמעלה. כצ"ל (רש"א): +תד"ה אבל. ומדקדק בקונט' כו' ש"מ דל"ח כו' אלא ממנה ולמעלה. כצ"ל: + +Daf 18b + +גמרא אר"י ריב"י תרתי קאמר כו'. כה"ג גיטין (סז) וש"נ: +שם א"ל לאו מאתרי' דרב ושמואל את. ק"ל דהא מוכח דבמערבא הוו אכלי לה מדאמר לקמן עבדינן כוותייהו וכפרש"י שם. א"כ ע"כ ל"ל דרו"ש. וא"כ מאי קא"ל לאו מאתרי' כו' דילמא גם הוא סבר כבני מערבא דל"ל הא דרו"ש. ומשום חומרי המקום שיצא משם אין כאן כדמסיק. והי' משמע מזה דמנהג שעפ"י הוראת חכם שאסר להם לפי שנראה בעיניו שכן הוא מצד הדין. לא מהני אין דעתו לחזור וכן אפי' מבבל לא"י וצ"ע לענין הלכה: +שם קרי עליו ריו"ח גיסא גיסא. הנ"י בפ' ז"ב על מתניתין דאלו הן הקרובין. פי' דמפני שהי' ר"ל בעל אחותו כדאיתא בב"מ (פד) לכן קרי לי' גיסא. אבל לישנא דקרי עלי' ל"מ כן. ויל"פ גיסא הראשון כפי' הנ"י וגיסא הב' כפרש"י או איפכא ומשום לשון נופל על לשון קא"ל כן: +רש"י ד"ה ומוגרמת. אפי' רובא כו' ורבנן קא"ל. לשיטתו דמשמע דלרבנן ודאי אין מקום שחיטה בשאר הטבעות א"כ רישא דוקא ריב"י קא"ל לדעתו. טפי יל"פ דמוגרמת פסולה ג"כ הוא אמר ובדלא שייר רובא. או דסתמא היא וככ"ע לכל חד כדא"ל. אולם כפירושו מוכח לקמן (יט) דקאמר מ"ד רחב"א ארבנן קאי כו' א"כ העיד עליה מבע"ל וע"ש בפירושו וצ"ע: +תד"ה א"ד. פי' בקונטרס שחט למטה מן החיטי. לפנינו ברש"י אין הכרע רק מגירסתו במר בר"א: +בא"ד (בדף יט) וע"כ ההוא פגע היינו פגע ולא נגע כו'. לכאורה מסופי' דקאמר שייר בחיטי טרפה נידוק איפכא דדוקא שייר דהיינו שחתך סמוך מאד לקצה הכלה לצד הראש אבל באמצעם וכש"כ למטה סמוך לקצה הכלה לצד הצואר כשרה והיינו פגע ונגע. וי"ל כיון דהדיוקים סתרי אהדדי ע"כ צ"ל דפי' שייר בחיטי היינו לצד הצואר וזהו פגע ונגע: + +Daf 19a + +גמרא והלכתא כרחב"א דקאי ר"נ כוותי'. מה שהקשה המהרש"א דתיפוק לי' דכל עדות הלכה היא. נ"ל משום דברחב"א אינו מפורש עד היכן הוא מכשיר לכן קאמר דהל' כוותי' במאי דקאי ר"נ כוותי' (רק דעל רש"י קשה דתיפוק ליה דהש"ס פסק להדיא כוותי'. וגם זה הלשון דכל עדות הלכה וכ"כ הה"מ בפי"ז מהל' מלוה ה"ב בשם הר"מ דסוגיין בעלמא דכל העיד הלכה היא. ל"מ בעניותי בש"ס אלא הלשון דתנן בבחירתא כוותי' וזה אינו שנוי שם). אבל ק"ל דהא כבר פסק לעיל והלכתא משיפוי כובע ולמטה כשרה כו' ול"ל לכופלה. לכן נלע"ד דהא דלעיל איננה מסתמא דגמרא אלא מדברי מר בר"א והכי פירושו מר בר"א אמר דהכי דרש מר זוטרא פגע כו' שייר בחיטי טרפה אבל הלכתא כו'. ונ"ל עוד ראיה דז"א מסתמא דגמרא. דבכ"מ לא פסיק הלכתא אלא באחרונה אחר הבאת כל הדעות החולקים בזה. והכא מייתי אח"ז עוד דעת ר"נ. אך כ"ז הוא לגי' רש"י במר בר"א. אבל לגי' התוס' קשה. וענ"ל דלגי' רש"י ע"כ צ"ל דהאי והלכתא כו' הוא מדברי מר בר"א דאלת"ה א"כ אין הלכה כמותו בכאן. ולקמן (עו ב) כ' רש"י דבכ"ד קי"ל כוותיה בר מתרתי כו' ועי' בש"כ חו"מ סי' מ"ו ס"ק קי"ז. אבל לרב האי ור"ג שהביאו התוס' ביומא דבכולי הש"ס לית הל' כוותי' ע"כ מפרשי דהאי והלכתא הוא מסתמא דהש"ס וגרסי גי' רש"י במר בר"א וצ"ע: +רש"י ד"ה לא חילק. לשון מבולקה. הוא בנחום ב': +תד"ה אר"ה. דארעא ישראל. כצ"ל עי' מגילה (כב): + +Daf 19b + +רש"י ד"ה הכא נמי. אלא ההוא אפלוגתא דרבנן ור"י קיימא כו' והא אמוגרמת כו' כר"ח כו'. עי' מה שגמגם עליו המהרש"א לעיל בתוס'. ול"נ מדקאמר רחב"א סתם מוגרמת שהיא כשרה משמע דפליג אתרוייהו בין אמקום הגרמה ובין אאיכותה. דאפי' ריב"י אינו מכשיר אלא בדשייר רובא. והוא העיד דסגי אפי' בשיור שליש האמצעי לבד. וכדרך שדקדק הש"ס לעיל אליבא דריב"ל: (במשנה) +ברש"י ד"ה שחיטתו פסולה. וקודם שהגיע לסימנים נטרפה כו'. ק"ל דא"כ תיהני לה שחיטה עכ"פ לטהורי מידי נבלה כדלקמן (כ ב). ולשון שחיטתו פסולה משמעו דמטמאה כנבלה כדלעיל (יח) במשנה ב"ש פוסלין ע"ש בגמרא. ומש"כ רש"י (לקמן שם) דמתניתין איכא למימר דטרפה היא ולא נבלה. שם י"ל דמש"ה אלימא לי' לר"ח טפי לאותביה ממתניתין דמלק בסכין דקתני בה בהדיא דמטמאה. אבל לפי האמת צ"ל או משום דזעירי (שם) וברוב בשר עמה. או משום חלדה כר"ה שם. אבל קשה לרבא שם דל"ל טעמא דר"ה. ואי ליתא גם לזעירי א"כ מ"ט שחיטתו פסולה דהא טעמא דרבא משום דרסה ל"ל כאן דהא קתני השוחט דמשמע בהולכה והבאה: +גמרא אילימא עורף ממש כו' ממול ערפו א"ר ולא ערפו. לכאורה גבי פטר חמור דכ"ר וערפתו. וכן גבי עגלה ערופה דכתיב וערפו אה"נ דהוי בעורף ממש. וכ"מ לקמן (כז ב) "ראשו של זה ממול עורף וא"ר ש�� אחר ממול עורף" וממילא ממועט נמי פ"ח וע"ע. ובזה א"ש טפי הא דלא פריך שם לת"ק האי ראשו מאי עביד ליה כדפריך לר"א מזאת ע"ש. אבל רש"י בסוטה (מה ב) פי' גבי ע"ע ממול ערפה. וכן גבי פ"ח פי' הרמב"ם בספ"א דבכורות ורש"י שם (י ב) דהוי ממול עורף. שוב התבוננתי ברש"י סוטה (מו ב) על הא דקאמר מ"ט גמר עריפה עריפה מחטאת העוף. שפי' דהכוונה דילפינן לענין מול עורף. אבל אנכי תמה דהא במשנה ליתא דהעריפה הי' ממול עורף וא"כ איך שייך לשאול מ"ט. ועוד אי מהתם ילפינן מקום העריפה נילף נמי משם במה עורפין והתם דוקא בעצמו של כהן והכא בקופיץ. לכן היה נ"ל לפרש דשאלת מ"ט הוא על הא דתני בקופיץ מאחריה וע"כ הכוונה שמסירין העורף ממנה וע"ז שואל מנלן דדלמא וערפו דקרא הוא מלשון יערוף כמטר לקחי דהוא לשון הזלה והטפה וה"נ יל"פ וערפו את העגלה בנחל דר"ל יזילוה במי הנחל. וע"ז משני גמר עריפה כו' דהוא לשון מיתה. וא"ש הא דלא בעי הש"ס מנלן בבכורות גבי פ"ח משום דשם לא הוזכר מים כמו הכא דכתיב בנחל. אמנם בכתובות (לז ב) וכן בסנהדרין (נב ב) איתא להדיא גבי ע"ע ממול עורף ועי' בתוס' כתובות שם. וכן איתא בירושלמי בפ' ע"ע סוף ה"ה: +שם אלא מאי עורף ממול עורף כדקתני סיפא כל העורף כשר למליקה. פרש"י בזה נראה דחוק. ולעד"נ דהכי דייק משום דאפי' תימא דגם העורף כשר למליקה. ממולו ודאי כשר כדכתיב בקרא וא"כ מאי איריא דתני שכל העורף דוקא. אלא ע"כ דפירושו מול העורף: +תד"ה מסתברא (בסופו). דהמולק מן העורף משמע כו' לכתחלה כו'. עי' מהר"ם. ול"נ דכוונתם משום דמסתמא קתני דומיא דהשוחט מן הצואר דהוי לכתחלה: + +Daf 20a + +גמרא אר"י יקבלו הרובין א"ת דקתני נמצא כו'. עמש"כ בס"ד בשבת (קיב ב): +שם כגון דנקט משיפוי ראשו והגרים כו' וכדר"ה כו'. ל"י אם הכוונה דמלק שם בשיפוי ראשו מיעוט הסימנים. או אפי' דלא נגע בסימנים כלל עד דמטא למול עורף מ"מ פסולה דהואיל דמול העורף עצמו ג"כ במצות מליקה כמו הסימנים פסיל ביה ג"כ הגרמה. ודברי רש"י נאחזין בסבך: +תד"ה לא למעוטי. וא"ת כו' היאך שן כשרה במליקה כו'. הן הגמרא לא קאמר דשן כשר במליקה אלא למעוטיה דפסול בשחיטה והכוונה דלעולם התנא לא כוון באמרו כשר במליקה כו' אלא על ציפורן אך ממילא משתמע כמו דציפורן פסול בשחיטה מטעם מחובר ה"ה דגם שן פסול. וכן מתבאר בפרש"י: + +Daf 20b + +גמרא רבין בר קיסי. בגליון נ"א רבא. וכ"ה בתוס' לעיל (ע"א) בד"ה אילימא. ועמש"כ ביומא (מב) בס"ד: +שם אר"ח אף אנן נמי תנינא. עי' מהרש"א שכ' דמפרש"י משמע דלשון קושיא הוא. ועי' בבכורות (ר"ד יא) בתוס' דנראה שמאנו לפרש לשון זה בקושיא: +רש"י ד"ה ואפי' למ"ד. דהא הקישא בסיני נאמרה כו'. נראה דזהו לשיטתי' בסוכה (לא) דגם היקש לא ניתן לדרוש מעצמו אא"כ קבלה מרבו עד משה מסיני. אבל התוספות חלקו עליו שם: +רש"י ד"ה ההוא (בסופו). תריץ הא כמ"ד יש שחיטה בעוף מה"ת וכיון כו' קי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר. לכאורה מאי חשש איסור תורה איכא הכא דהא אי יש שחיטה לעוף מה"ת אין עיקור. ואי א"ש לעוף מה"ת הא משמע לעיל דאין איסור עיקור אלא מדרבנן דתקנו כעין בהמה. ואולי כוונתו משום דלא איפסקא הלכתא אי כר' ירמיה אי כרבין ב"ק ולרב"ק איכא למימר דאפי' יש שחיטה פוסל עיקור מה"ת: +רש"י ד"ה מלק. וכתיב בה כלומר בזו (דהיינו) בבליעה ולא באחרת (ר"ל ע"י דבר אחר כגון ע"י מגע או משא). ואין פירוש כמו ולא באחרת שבגמרא נדה (מב ב) דהתם הכוונה למעוטי בהמה מטומאת בה"ב כדמסיק רש"י. אבל תימה למידרש מבה תרי מיני מיעוטי. ולולי דבריו הנ"ל לפרש דדרשא ראשונה היא מן לא יאכל לטמאה גרידי דמשמע דאין לה טומאה אחרת אלא באכילתה. ומבה דרשינן למעוטי בהמה: +רש"י ד"ה ואי אמרת. אבל טומאת בה"ב דעוף דמדאורייתא היא כו'. ל"י מדוע לא נוכל לפרש מטמא בגדים אבה"ב דהכא דהוא מדרבנן ולענין קדשים ואולי ר"ל דלא החמירו אלא לענין טומאת אוכלין אבל לא לטמא אדם ובגדים. ועוד דטומאת בה"ב לא שכיחא ול"ג בה רבנן ומאי דמשמע מפרש"י כאן ויותר לקמן (קכג ב) דהחילוק הוא בין טרפה דחולין לטרפה דמוקדשין. מפי' הרמב"ם בפ"ד מ"ד ובחבורו פ"ב מהל' אה"ט הל' ח' וט' מוכח דאין חילוק בין טרפה לטרפה אלא דמטמאה קדש ולא חולין ותרומה. וכ"מ מפרש"י עצמו לקמן (סח ב). והא דלא תני לה גבי מעלות דחומר בקדש. י"ל כמו דמתרץ הגמרא בנדה (ו) ע"ש: +רש"י ד"ה וכי. וכן בכל השוחטין משנקב הושט יש כאן מעשה טרפה כו'. גם מזה קשה לפי מה שהבין הש"ך בסי' ל"ג סק"ד בדעת הרמב"ם דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת הוויין נבלה מחיים דא"כ תקשי משחיטות דעלמא לאחר שמתה עומד ושוחט. ובנקה"כ שם חזר בו ע"ש: +רש"י ד"ה כל המעכב בשחיטה. ולכתחלה כולהו בעי כו' עד סה"ד. נ"ל דכ"ז מקומן על התירוץ דמסיק כל שישנו בשחיטה כו': ודע דקושיית רבא וכי מתה כו' ע"כ לא קאי אלא על חטאת העוף דכתיב בה ולא יבדיל: + +Daf 21a + +גמרא (ברה"ע) א"ר אימא כן הוא עושה. כצ"ל בל"ו וכדלקמן בדר' אמי: +שם רב אסי אר"מ כהבדלת עולת העוף. צ"ל רבי אסי כדלקמן. וכן מוכח מתד"ה כי. דהא כתבו לעיל (יט) דרבי אסי לאו היינו רב אסי: +שם כהבדלת עה"ע לראב"ש ברוב שנים. נראה דר"ל דוקא דומיא דידה דהיינו עם חתיכת המפרקת. דברוב שנים לחוד ודאי עדיין אינם מטמאים וראיה לדבר מר"פ העור והרוטב השוחט בהמה טמאה כו' (וזה אינו בפחות מרוב שנים) אבל לא טומאת נבלות כו' עד שיתיז את ראשה ע"ש ובגמרא (קכא ב). ועי' בבעל המאור. אבל התיז את הראש דלקמן (ל ב) במשנה ר"ל רוב הסימנים לחוד וכדפי' שם הרע"ב: +רש"י (בסה"ע). מדלא כתיב והקריב כו'. כצ"ל: +תד"ה הותזו ראשיהן. גבי בו"ח ועוף כו'. עמש"כ שם בס"ד. ועתה ראיתי לבעל המאור שכ' ג"כ כמש"כ שם: +תד"ה כמשפט. דאי במה מצינו איכא למיפרך כו'. עיין מהרש"א בכוונתם. וק"ל דלפ"ז תיקשי מדוע נשאר בזבחים (נא) בבעיא דלא איפשטא הלא חזינן הכא דחטאת בהמה דנלמד בב"מ חוזר ומלמד בהיקש על עולת העוף. דבשלמא בביצה (כ) משיב שפיר דלמא מעולת חובה גמיר ותפשוט לך נמי דדבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בב"מ. ובזבחים לא יוכל לפשוט מזה דאיכא למידחי דב"ש היא. או דאתיא מבינייא כדמסיק דחד מהם דהיינו שלמי נדבה כתיב סמיכה בגופייהו ע"ש ותבין: +. וסמיכה ליכא בבכור ומעשר ופסח כו'. כ"נ דצ"ל וכן בסמוך צ"ל ג"כ קרבנו ולא הפסח: + +Daf 21b + +גמרא אי מה להלן ברוב שנים כו' ת"ל ומלק והקטיר כו'. וא"ת ומאי חזית דהיקשא דומלק והקטיר אתיא לכולי מלתא בין לענין ראשו של מזבח ובין לענין הראש בעצמו כו'. והיקשא דכמשפט אינה אלא לענין מן החולין כו' ולא לענין רוב שנים. אימא איפכא דהיקשא דכמשפט אתיא לכולי מלתא אף לענין רוב שנים. והיקשא דומלק והקטיר אינה אלא לענין ראשו של מזבח. וי"ל משום דגם בבהמה אינו דוקא ברוב דכש"כ אם שחט כל הסימנין דשפיר עביד. ונראה דבקדשים מדאורייתא בעינן לכתחלה כולה משום דלדם הוא צריך עי' לקמן בפ"ב. (ובזה י"ל קצת מה שהקשו התוס' בד"ה ואינו מבדיל על פירש"י). ומהפלתי ר"ס כ"א נראה שנעלמו ממנו דברי התוס' ע"ש. משא"כ לרי"ש אי לאו והקריבו הוה דרשינן כמשפט חטאת העוף לכ��לה מילתא אף לענין שלא יבדיל והיקשא דומלק והקטיר על בראשו של מזבח לבד דמאי חזית. אבל השתא דכתיב והקריבו ע"כ היקשא דכמשפט אינה לכולי' מילתא יותר מסתבר לאוקמי מיעוטי' על הבדלה וישאר עכ"פ היקשא דומלק והקטיר לכולי' מילתא. מלאוקמי דממעט מול עורף והיקשא דכמשפט על הבדלה. דא"כ ישאר גם ההיקש דומלק והקטיר ג"כ לענין ראשו ש"מ לבד. וכל מה דמצינן לקיומא היקש לכולי מלתא מוקמינן: ודע דמה שנדחק רש"י בהת"ק מדוע לא דריש כמשפט חטאת העוף לענין מן החולין כו' והתוס' הקשו עליו. ותירוצם ג"כ אינו מובן עי' מהר"ם. הי' נלע"ד דלת"ק משמע והקריבו לחלק שלא נגמור מאומה מחטאת העוף. וכ"מ לשון רש"י לקמן (כב) בד"ה השתא ודלא כהמהרש"א שם בכוונתו: +שם ריש"א כמשפט (דכתיב פירושו) כמשפט חטאת העוף. וכ"ה הלשון בת"ק ובר"א בר"ש. והגה' שבגליון שיבושא: +רש"י ד"ה ת"ל (בסופו). והשסוע מבדיל ביניהן. ל"ד דגם הסרת מוראה ונוצה ביניהון: +רש"י ד"ה ת"ל והקריבו. משום דמומלק והקטיר לחודיה בלא והקריבו כו'. כצ"ל: +בא"ד דגמר מול עורף מג"ש כדלקמן. ושם פי' דהוא במה מצינו. וכ"כ התוס' בד"ה ת"ל. אולם בזבחים (סה) בד"ה אף כתבו דהוה גז"ש. ושם מוכרח לומר דכוונתם גז"ש ממש. דדבר הלמד בהיקש אם חוזר ומלמד בב"א היא בעיא דלא איפשטא שם (דף נ) ואם איתא לפשוט מהכא דא"ח ומלמד: + +Daf 22a + +רש"י ד"ה השתא. דחילוק לגמרי משמע כו'. עי' מהרש"א. ועמש"כ לעיל בד"ה ודע: +בא"ד דלגמרי איתקש מליקה להקטרה. כצ"ל: +רש"י ד"ה משלו ולא משל מעשר. ואפי' לר"י דאמר מעשר ממון הדיוט כו'. נ"ל דאתי בזה ליישב מש"כ התוס' בד"ה כמשפט דלפרו ל"צ מיעוטא דתיפוק לי' דאינו לאכילה (וכן הקשו דל"ל כמשפט לעולת העוף). והוא עפ"י מש"כ התוס' ביבמות (עג) בד"ה נכסי כהן דלמ"ד ממון הדיוט הוא מותר ליקח ממנו מלבוש אף דאינו לאכילה: +בא"ד וכתיב ביה אצבע וכהונה והזה באצבעו כו'. אבל כהן אין כתיב שם רק דקאי על אהרן דכתיב לעיל מיניה והוה כמו דכתיב כהן. או דסמיך על וכפר הכהן דסוף הפרשה. אבל א"צ לכ"ז דאצבע לא בעיא כהונה אף לר"ש כדמסיק בסמוך. אולם בריש הסוגיא פי' דבחטאת גופה כתיב ולקח הכהן כו' באצבעו: +רש"י ד"ה כל מקום. ובעולת נדבה כתיב כהן והקריבו הכהן. כצ"ל: +רש"י ד"ה מול עורף. דאי מצטרכא לן היקשא למול עורף כו'. ולעד"נ משום דא"ת דכמשפט אתי נמי למול עורף א"כ מאי חזית לאוקמי היקשא דכמשפט לב' דברים (ואף דתברא לגזיזי' קרא דוהקריבו) והיקשא דומלק והקטיר רק לד"א אימא איפכא: +ד"ה ה"ג כו'. כשמתחילין כו' כך מפרש בגמרא כו'. בגמרא לא נמצא זה. ונ"ל דה"ג הוא ר"ת הגהה. וכך מפרש בגמרא ר"ל דכך פי' רש"י בגמרא. דכ"ה לקמן (ע"ב) בפירושו בד"ה תחלת הציהוב: + +Daf 22b + +רש"י ד"ה הוא תני לה. שונה הי' המשנה כו'. עמש"כ בשבת (פג ב) בס"ד: +תד"ה ומה תורים. ובקונט' פי' כו' אבל לעולם לשון תורים משמע גדולים. בפרש"י שלפנינו ליתא. ואדרבה בד"ה ואימא כתב אבל תורים בין גדולים בין קטנים משמע: +תד"ה אצטריך. וי"ל דכל ספיקא דא"א לברר. כ"נ דצ"ל. (ור"ל דא"א שהקב"ה יברר לנו שכ"ה בודאי דהרי לפעמים שהוא כך כו'). אבל הכא אפשר לברר כו'. כצ"ל ור"ל דה"ל להקב"ה לברר לנו שכן הוא. ועי' בדבריהם ביומא (עד): +בא"ד והא דפריך בבכורות גבי הא דממעט אנדרוגינוס מזכר זכר יתירה כו'. כצ"ל: +בא"ד (בדכ"ג) וא"ת מאי פריך לר"ח כו' דאיכא תרי מיעוטי כו' כדאמרי' בפ' המפלת אם כן ע"כ למעוטי טומטום. כצ"ל: +שם בא"ד ויל"פ דהתם גרסינן כו' דהכי דרשינן ליה בת"כ אבל אם זכר כו'. כצ"ל ושבינתיים צריך למחוק מן הנהו עד ובתמורה: +בא"ד וא"ת דלעיל אמרינן כו' ובפ"ק דחגיגה כו' ופריך איצטריך כו' אע"ג דאין כולן שוין. צ"ע דהא יל"פ כמש"כ לעיל דכיון דיש להעמיד המיעוט אאנדרוגינוס אין סברא למעט גם טומטום וכ"כ בעצמם בחגיגה שם: + +Daf 23a + +רש"י ד"ה ואריו"ח. או לאיל האחד. עי' מנחות (צא ב) דמוכח להדיא דמן או לאיל תעשה וגו' הכתוב קודם דרשינן ליה. ונ"ל למחוק תיבת האחד: +בא"ד ש"מ קסבר ריו"ח דתנא דאמר כו'. כצ"ל ומלת קמא למחוק: +תד"ה כי איצטריך (בסופו). אלא איצטריך חד מיעוטא לתורים או לבני יונה. כצ"ל: +תד"ה כי משחתם. ואפ"ה איצטרך מן הבהמה ומן הבקר להוציא רובע ונרבע ונעבד ולא הוה כו'. כצ"ל עי' תמורה (כח ב): + +Daf 23b + +רש"י (ברה"ע). ואו לאיל דריש ליה לדרשא אחרינא במנחות כו'. שם לא נמצא שום דרשא אחרת מיניה לבר פדא ואדרבה מסיק בקושיא אליביה וכמו שהביאו התוס'. וכן גריס רש"י בעצמו שם. ונ"ל דמש"כ במנחות כו' שב על כל הענין ור"ל דפלוגתת ריו"ח וב"פ עיקרה הוא שם במנחות. ומש"כ דדריש לי' לדרשא אחרינא הוא מדברי עצמו. ואע"ג דמסיק שם בקשיא היינו דאנן לא ידעינן ליה לאותה דרשא וכמו שפרש"י שם: ודע דמה דדריש כאן ריו"ח או לרבות. והתוס' לעיל בד"ה אצטריך הביאו מהגמרא דאו בא למעט. כבר הרגישו בזה התוס' לקמן (לח ב) ותירצו: +תד"ה דאמר. וכ"ת דמייתי כו' ומתנה כו' א"א לעשות כן דמ"נ נקמצת כו'. ק"ל דתיפוק לי' דהוה ריבה שמנה דמנחת נדבה אין לה אלא לוג אחד לעשרון והכא הוה ב' או ג' לוגין לעשרון: +רש"י ד"ה אלא דר"י. והויא התראת ספק. תימה דטעמא דהת"ס ל"נ אלא היכא דאח"כ ודאי עבר אלא דבשעת התראה הי' ספק אם יעבור אם לא ובכזה תרי תנאי אליבא דר"י לקמן (סוף פב) ובמכות (טז). אבל הכא הוה ספק בגוף המעשה אם עבר אם לא לכ"ע פטור כמו הכה זה בלא זה דאפי' לת"ק שם פטור: +רש"י ד"ה הא לא ידע. שהרי הביא עשר שנדר כו'. אינו מדוייק שהרי כתב לעיל דאדם יודע כו' וא"כ הוה כמו שנדר תודה ולחמה: +רש"י ד"ה מיפק גברא. ויפלו דמיהם לנדבה או לתודה אחרת. כ"נ דצ"ל. עי' מנחות (קד): + +Daf 24a + +תד"ה טעמא. והשר מקוצי תי' כו' מדכתיב זאת כו'. כצ"ל וכן לקמן: +רש"י ד"ה לויים בשנים פסולים. כדכתיב. הס"ד ומה"ד +רש"י ד"ה דתקיפין. להוריד כו' ולנטותו להעמיד כו' והשיר כו'. משום דמצינו לשון זה בגמרא על הריבוי בכמות כמו דתקיף במצות (ר"ה יא) ופרש"י שופר יוה"כ כו'. אבל מ"מ יל"פ כאן ג"כ על האיכות דכאו"א: + +Daf 24b + +רש"י ד"ה ויהי כאחד. אפ' זקנים במשמע. משמע דמפרש מאי קרא גם על הא דאינם נפסלים בשנים. והלא זה כבר יליף לה לעיל מן לעבוד כו' בזמן שהעבודה בכתף. אלא לא בעי הכא רק על הא דנפסלין בקול ויליף לה מן קול אחד: +רש"י ד"ה והא האי קרא בלוים כתיב. ואמרן בהו דא"נ אלא בקול. מוכח להדיא דמפרש דהא דמעטינן שילה וב"ע מפסול דשנים הוא אפי' מפסול דקודם שלשים. אולם מהרמב"ם פ"ג מהל' כה"מ הל' ז' וח' משמע דלא ממעטינן אלא מפסול דאחר חמשים וע"ש בכ"מ. וכ"מ מלשון הברייתא דלעיל דפסול שנים היינו מבן נ' ומעלה דקאמר לפי שנאמר ומבן חמשים שנה ישוב כו'. ולא מייתי קרא דמבן חמש ועשרים כו' דריש הפרשה. וכ"ה במ"ר נשא אצל פקודי בני גרשון וז"ל "מבן שלשים שנה וגו' באהל מועד היו פסולים מנ' שנה ולהלן אבל משנכנסו לא הי' נפסלין אלא בקול". ועמש"כ בס"ד בסוטה (מו). אבל אנכי תמה על מאורי עינינו דבד"ה א' רפכ"ג כתיב ויספרו הלוים מבן שלשים שנה ומעלה כו' ושם בפסוק כ"ד כתיב מבן עשרים שנה כו' כי בדברי דויד האחרונים כו' מבן עשרים כו' כי מעמדם כו' וע"ש ברד"ק. ושם מיירי בלוים ממש לא בכהנים ע"ש: ודע דהמציין הקרא דויעמדו כו'. לדה"י טעה כי הוא בעזרא ג' ח' וצריך להגיה ויעמידו את הלוים. ועי' בהשגות הרמב"ן לספר המצות בשורש ג': +תד"ה וגבו. והא דפריך כו' ומשני כו' ה"ק כו' ואייתר יד דזרעים להכניס כו'. והא דקאמר שם לא לכתוב רחמנא בתנור כו' ע"ש. התם באם אינו ענין קאמר וכדמסיק שם על יד דנבלה ע"ש: +בא"ד אין טומאה לכ"ח כו' ובהסיט הזב ע"ג אבן מסמא. בגליון נמחק תיבת הזב בשם מהר"ם. ולחנם. כי הוא נאמר עפ"י האמור בשבת (פג ב) כל הטומאות המסיטות טהורות חוץ מהסיטו של זב כו' וכ"ה לשון הרמב"ם בחבורו ר"פ י"ג מהל' כלים שאין כ"ח מתטמא אלא מאוירו או בהסיט הזב: +תד"ה התורה. דלמא הוי מטעם שכ"ח מצרף כשכולן נוגעין זב"ז כו'. בקדש מסקינן במנחות (ר"ד כד) דהכלי מצרף מה שבתוכו אפי' באין נוגעין זב"ז. ואין לומר דהכא את"ל דאפי' באין נוגעין זב"ז א"כ אית ליה כח להכ"ח לקרב את הנפרדים. לכן ממילא יהי' מוכח דאף באויר מטמא דהכלי מקרבו אצלו והוי כאילו נוגע בו. דז"א מתרי טעמי חדא דגם בקדש אינו מקרב אלא אוכלין להדדי אבל לא ד"א כההיא דהושיט טבו"י את אצבעו ביניהן דמסיק שם דטהורין. שנית מאי קאמרי תו וכ"ת א"כ כו' ל"ל. הלא איצטריך להיכי דלא נגעי אהדדי. ואולי לא כתבו בשנוגעין אלא לבני ר"ח שם דאבע"ל אף בקדש אי בעינן נוגעין להדדי: +בא"ד וי"ל מדכתיב הכא כל משמע אפי' נתלה באויר. לכאורה הוא נגד הגמרא דלא הוכיחה אלא ממאי דמשמע דאפי' מלא חרדל: + +Daf 25a + +רש"י ד"ה מיטמאין מגבן. עליו משמע דנגע כו' ול"ש אוירו. עי' רש"א שנדחק. ויותר נראה דט"ס הוא וצ"ל ל"ש תוכו. שהרי כתב דמשמעו דנגע: +רש"י ד"ה הא יש צמיד. שמצומדת מגופתו כו' +ובד"ה פתיל. פי' מגופה. הוא סותר א"ע למה שפי' בחומש דשם פי' איפכא. והגראז"ל בחומש ובא"ר פ"ט דכלים מ"ז הסכים לפי' שכאן: +רש"י ד"ה תוכו ולא תוך תוכו. דאי משום דנגע בחיצון כו' ואין כלי מקבל טומאה אלא מאה"ט ואי משום כו' באויר כ"ח כו' אבל כלים אין מיטמאין כו'. אינו מדוייק דתרווייהו חד טעמא הוא משום דאין כלים מטמאים אלא מאה"ט. ומהא דאין מטמאין מאויר כ"ח הוא דשמעינן לה כמו שפי' בפסחים שם (ריש ע"ב) ובשבת (ס"ד קלח): +תד"ה ואפי' (בסופו). דלא מינה לא מחריב בה והתניא אפי' כו'. כצ"ל: +במשנה טהור בכ"ע. בהעתקת התוי"ט דברי התוס' דשבת נפלו בה שבושים הרבה וראה בתוס' שם לתקנה: +רש"י ד"ה להטיח בטונס. וכדאמר בסנהדרין משישפשף כו'. וכן הביאו התוס'. ומשנה היא בכלים פט"ז מ"א. ועמש"כ בתמורה (יט ב): + +Daf 25b + +גמרא מני מתניתין כו' דתנן המתמד כו'. כצ"ל: +תד"ה המתמד. וא"ת ומ"ט דרבנן דפטרי כו' ואע"ג שלא החמיץ כו' וטבל חמור לענין במינו. כצ"ל: +תד"ה אי ר"י. ותי' שם רשב"ם דר"י דמחייב כו' היינו לחומרא. והא דפריך מיותר מכ"מ דמודו רבנן. נימא נמי דאינו אלא משום חומרא. נדחק שם הרשב"ם לומר דהרי חומרא ל"ל בכדי מדתו. אבל לפי הא"נ שכ' התוס' בסה"ד דטעם חומרת ר"י דגזר אטו אתא תלתא ופלגא. קשה דנימא דנהי דל"ג רבנן בכ"מ אטו יתר אבל ביתר (פלגא) אטו יתר (חד) נמי גזרי: + +Daf 26a + +רש"י ד"ה קנה מעשר. ביד המוכר. הס"ד ומה"ד +רש"י ד"ה והכא נמי. ורבא דאמר כר"י. אמת שכ"ה גם במהרש"א. אבל הוא חסרון ביאור. ואולי ט"ס הוא וצ"ל והוא דאמר כר"י ור"ל ר"נ הנזכר כר"י דס"ל בהחמיץ הוי יין גמור: + +Daf 26b + +ד"ה תקיעה. ע"ש וימים טובים. אנכי בעניות. ל"מ באיזה מקום בש"ס שיהי' תוקעין בעיו"��. ואדרבה בסוכה (נד) מוכח דלא היו תוקעין בערב פסח להבדיל מדקאמר שם שייר ערה"פ וע"ש פרש"י ותוס' ואם איתא הלא יהי' נ"ד. ומאי דחי שם דהא מני ר"י הוא דאמר מימיהם כו'. הא אכתי יהי' מ"ח עם השש דבכל עיו"ט. ודוחק לומר דשאני ער"פ משארי עיו"ט משום דאסור במלאכה מחצות ולהלן כמבואר בר"פ מקום שנהגו. והתוס' כתבו שם דבירושלמי משמע דמדאורייתא אסור. דהא מ"מ קילא טובא באיסור מלאכה מביו"ט. ואפי' מחוה"מ כדאיתא שם (נה ב) ונראה דלרש"י דחק מה שאמר במו"ש מבדילין ולא תוקעין דמשמע לו דאי לאו מו"ש היו תוקעין וכ"נ מדבריו בס"פ ואלו קשרים. אבל לפמש"כ הרמב"ם בחבורו בספ"ה מהל' שבת דבכל מו"ש תוקעין אחר צה"כ להתיר העם למעשיהן. פשוט דאתי לאפוקי האי תקיעה וע"ש בהה"מ: ודע דממש"כ הרע"ב תוקעין ג' תקיעות כו' ובה"ש תוקע ומריע כו'. משמע דהג' ראשונות הי' כולן תקיעות וכ"מ מלשון הרמב"ם בחבורו שם. אבל התוס' בשבת (לה ב) הוכיחו דגם המה היו תר"ת: +גמרא היכי תוקע אר"י כו' ורא"א כו'. תמיהני על הרע"ב והרמב"ם בפי' ובחבורו שלא הזכירו מזה: + +Daf 27a + +במשנה רי"א עד שישחוט את הוורידין. לשון הרע"ב הואיל וצוליהו כולו כאחד כו' ושחיטה כו' ל"ד אלא כו' קודם שיקרוש הדם דתו לא נפיק ע"י מליחה. מליחה מאן דכר שמה. ונראה להגיה ע"י צלייה: +רש"י ד"ה אאחד בעוף. דלמא לא אתי למיעבד רובא דחד. עי' לעיל (כא ב) בתד"ה ואינו מבדיל שכתבו בההיא דהעור והרוטב שהביאו דלא שייך למיגזר דלמא לא אתי למיעבד רובא היכי דליכא משום חייסא. וכש"כ לגזור כולי האי שנים אטו חד. ויותר הנל"פ דגזרו שנים אטו בהמה. וטעם דכולי סימנים ה"נ כדי שיצא הדם יפה עי' לקמן (כט) דאטו רובא ליכא למגזר לדעת התוס' שכתבתי ועמש"כ שם (בע"ב) בתד"ה למה: +רש"י ד"ה דלא לישוויה גיסטרא. ולאידך לישנא הכשר אכילתו דהיינו הסימנים ותו לא. וצ"ל ע"כ דאגמרי' רחמנא למשה דהותר בחתיכת הסימנין לבדן וא"כ אתי ושחט לפ"ז לאסור חתיכת המפרקת. אבל ללשון ראשון איכא למימר דלא אגמריה אלא מקום שחיטה מן הצואר. ואתי ושחט להורות דל"צ אלא חתיכת סימנים. וחתיכת המפרקת לא איכפת לן אם עביד אם לא ועי' במרדכי: +רש"י ד"ה מנין לרבות. כדאמרינן בזבחים צמר כו' והטלפים בזמן שהן מחוברין יעלו שנאמר והקטיר כו'. כצ"ל: +תד"ה ותו. אבל אכתי ל"י כו' אי מן העורף כו' ולהכי אתא כו' ממקום ששח. לכאורה הא גם מול העורף נכפף כששוחה צוארו וא"כ אכתי ל"י אי מן העורף כו': +תד"ה מדקאמר כו'. לא אתא כו' אלא כו' אבל אכתי ל"י כו'. לפמש"כ לעיל דהנך דלעיל עיקר לימודם אתא למעוטי מן העורף לא א"ש לישנא דותנא מייתי לה מהכא: + +Daf 27b + +תד"ה ופדר. מה שמקשים לכתוב חד ראש ותרי פדר כו'. אבל איפכא ל"ק להו דלכתוב תרי ראש וחד פדר. משום דנראה דאין קפידא בהתגלות בה"ש אלא בשעת הולכה או כשהוא מונח. אבל כשנוטלו ומקטירו ל"ל בה {כאן הערה=והיא קושית התוס' ביומא כו ע"א ד"ה נותן פדר על וכו' ותירוצו כמותו ע"ש ועוד תירצו וז"ל א"נ י"ל אי לא כתיב הך קרא לא הוה דרשינן ליה אלא לומר שראש ופדר קודמין לכל הנתחים עכ"ל. פי' אי לא הוה כתיב ראשו ופדרו אלא ראשו לבד לא הוה דרשינן קרא קמא את הראש ואת הפדר שחופהו וכו' אלא הוה דרשינן קרא קמא את הראש ואת הפדר שחופהו וכו' אלא הוה דרשינן שראש ופדר קודמין לכל הנתחים וק"ק שא"א לפרש קרא קמא הכי דהא קא' וערכו בני אהרן את הנתחים את הראש ואת הפדר ואדרבא אי הוה דרשינן הכי הוה דרשינן שצריך להיות באחרונה כסדר הכתוב וצ"ע. ועי' מראה יחזקאל. (אזני יהושע).}: +רש"י ד"ה אין שחיטה לעוף מה"ת. והיקשא דז"ת לאקושי בהמה כו'. ועל הא דפריך לקמיה מאי חזית כו' שדייה אחיה לא פי' לנו הקישא דפהמו"ק למאי אתא. אבל אשכחנא בבכורות (לג) דר"ע דריש ליה להתיר בכור בע"מ אף לעובד כוכבים ואההוא היקשא דר"א הקפר קאי כדאיתא בתוס' שם (לב ב): +בא"ד ואין נבלת עוף כו' או הרגה במכה שלא ע"י סימנים אבל נחירה כו'. מבואר דנחירה הוא ג"כ בסימנים. ועי' תוס' לעיל (כ) בד"ה לא אמרן. וזה אישתמיט מהתוי"ט לקמן פ"ה מ"ג בד"ה ונתנבלה שכתב דנוחר לא מתעבדא מילתא כלל בסימנים ע"ש: + +Daf 28a + +גמרא משום דושט סמוך לוורידין. עפרש"י. והרמב"ם בפי' והרע"ב אחריו שכתב וורידין כמין חוטין שעל שני צדי הקנה צ"ע: +שם כיצד מולקין חטאת כו' חותך סי' אחד כו'. לעיל ובזבחים (סה ב) הגי' או רובו: +תד"ה תיהני. דקאמר התם דמליקה נמי מטהרת. כצ"ל: +תד"ה רבי. המ"ל ב"ק היא. הא דל"ק נמי דהמ"ל ת"ק דזאת תורת הוא. דשם לא נזכר שם האומרו. אבל תני ב"ק פירושו ג"כ דב"ק תני ברייתא. ולא נזכר בה נמי שם האומרה. אולם התוס' הוי גרסי דרש ב"ק כמו שציינו שם. אבל א"כ אינו שנוי בברייתא עי' נדה (כו) ברש"י ד"ה אמר אביי: +בא"ד ומשני קסבר אין שחיטה לעוף מה"ת. עי' מהר"ם בתירוצו הראשון שכ' דלמ"ד זה אין טרפה בעוף במליקה דכולה נחירה מיקרי ע"ש. אישתמיטתי' דברי התוס' לעיל (כ) בד"ה לא אמרן בסופו ע"ש. ובתירוצו השני שנראה לו עיקר אישתמיטתי' שכבר קדמוהו בזה התוס' בנזיר שם בד"ה אלא לריב"ח: +תד"ה אתא (בע"ב +. וכ"מ בא"ט דקאמר רבה כו'. כצ"ל בה': +בסה"ד דא"א להפריד העור ולבדוק דאין מום גדול מזה. ק"ל מזבחים (ר"ד כו) "חותך באבר עד שמגיע לעצם" ופרש"י דלאו מום הוא. עי' בכורות (מא) במשנה פלוגתא דבאנדרוגינוס. ובגמרא שם ועמש"כ לקמן (כט ב): + +Daf 28b + +רש"י ד"ה וניבדקי' לקנה. לפי שאינו נטרף אלא ברוב. וא"כ בדרוסה דגם הוא במשהו כדלקמן (ר"ד נד) גם לו אין בדיקה. וק"ל דלקמן (מג ב) בד"ה ההיא ספק דרוסה כתב אם עוף הי' בודק הקנה תחלה כו' ושוחט כו'. וכצ"ל ע"כ לפי' ריב"א כאן וכ"כ הפוסקים. וצ"ל דלא כתב כן אלא לרווחא דמילתא: +תד"ה לפי. ובפ"ק דעירובין בפרוץ כעומד ואם אי אפשר לצמצם כו'. כצ"ל: +בא"ד התם נמי הוי כבד"ש דמסתמא לא כוונו כו'. ולעד"נ דלא מיקרי בידי אדם אלא כשנעשה הפעולה ע"י אדם אחד או אפי' ע"י אנשים הרבה אם עוסקין בדבר אחד. אבל כשכ"א עושה בפ"ע. שיתחילו בב"א זה הוי כבד"ש ודו"ק: +בא"ד ליכא חשש איסור אלא א"כ הוא שוה. כן צ"ל: + +Daf 29a + +גמרא חדא בחולין וחדא בקדשים כו' עד סוף הסוגיא. לכאורה כרבנן דכמשפט לעיל (כא) לא איתא דלידיהו נראה דאפי' דיעבד פסול בעולת העוף אם לא מלק כולן. מדקאמר שם אי רבנן הא אמרי שנים דוקא וע"כ ר"ל דאפילו לענין דיעבד דלא"כ ה"מ לפרושי שנים לכתחלה או רוב שנים בדיעבד דומיא דחטאת העוף דקתני ברישא סי' אחד או רובו. ולפמש"כ שם (בע"ב) דבקדשים מדאורייתא בבהמה לכתחלה בעינן כולן א"כ מאי דקאמר שם אי מה להלן ברוב שנים כו' ת"ל ומלק והקטיר כו' ע"כ לענין דיעבד קאמר. וכאב"ש ג"כ לא אתיא דלדידיה לכתחלה ודאי רוב שנים דוקא וצ"ע: +רש"י ד"ה חצי קנה פגום. בעוף. ל"י למה לא נוכל לפרש כאן בבהמה וכמו דשני לעיל (כח) אליבא דראב"א: +רש"י ד"ה הא דר"ל כו'. גבי הביאו לו לכ"ג כו'. כצ"ל: +תד"ה דכ"ע. וה"נ לחלק בין שאר איסורין לדבר כו'. כצ"ל: + +Daf 29b + +גמרא א"ר הכל מודים היכא דשחט סי' אחד עובד כוכבים כו' פסולה כו' מעשה טרפה כו'. לפי טע"ז נראה דאפי' לא שחט העובד כוכבים אלא מיעוט הושט גם כן פסולה. ולא נקט סי' אחד אלא משום תרתי גווני בתרייתא דשם הוא דוקא בסי' שלם או רובו דס"ל דאף למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה וע"ס אינה אלא משחיטת סימן אחד ואילך הואיל דשם שחיטה עלה בעוף דחולין או בחטאת העוף. ורב יוסף ס"ל דבזה לכ"ע שם שחיטה עלה מטעם הואיל הנ"ל ולא נחלקו אלא במיעוט סימנין. ומסתברא דלא אמר אלא במיעוט דושט אבל דקנה ליכא למ"ד דמחתך בבשר בעלמא הוא. ונ"ל דר' זירא נמי כרב יוסף ס"ל לכן נקיט באתקפתיה ואי אמרת ישנה כו' ולא נקיט לישנא דרבא בקושייתו למ"ד כו'. משום דהוא מקשה אליבא דכ"ע דליפלוג באירע בה פסול בין סימן לסימן: +רש"י ד"ה אינה מטמאה בגדים. ואם כו' ולא נגע בה כו'. משמע דבנגיעת נבלה מטמא בגדים. ותימה דהא איתא בפ"א דכלים מ"ב וחשוכי בגדים במגע ע"ש בפי' הרע"ב. ובנדה (נה ב) אמרי' ואימא במשא מטמא אדם ובגדים במגע אדם מטמא בגדים לא לטמא מידי דהוה אמגע נבלה ע"ש בפרש"י. ונ"ל דחיליה דרש"י מהא דדרשינן שם (מב ב) והאוכל מנבלתה ליתן שיעור לנוגע ולנושא כאוכל כו'. והתם כתיב כיבוס בגדים וע"ש בתוס'. ועמש"כ לקמן (עא ב). ומש"כ עוד או אפי' נגע בפשוטי כ"ע. ג"כ תמוה דאפי' בכלי המקבל טומאה נמי דהא הכלי נעשה ראשון ואין אדם וכלים מק"ט אלא מאה"ט. ועוד בשעה ששורפה א"א שלא יסיטנה וא"כ מאי אהני פשוטי כ"ע אם לא דאתיא כר"א בפ"ה דזבים מ"ג וכפי' הרמב"ם שם: +תד"ה א"כ. ה"מ נמי למיפרך א"כ ה"ל שחיטה בשנים כו'. תימה דבזה פליגי רבנן כדלקמן ומכשירין אפי' לכתחלה. וניחא יותר למפרך ממה דכ"ע מודו כדמסקי: +תד"ה למה. ואע"ג דבחולין נמי בעינן כל השנים לכתחלה כו'. לפמש"כ בעצמם ביומא (ר"ד לג) דטעמא דלמא לא אתי למיעבד רובא. הא אמרינן לקמן (קכ"ג ב) בכזה דכהנים זריזין הן. וכש"כ כה"ג. ולפמש"כ אני בר"פ דטעמא מפני הוצאת הדם יפה פשיטא דלא שייך בקדשים רק משום דלדם הוא צריך כדמשני: +תד"ה כגון. ונל"פ דאיירי בבהמה. והשתא לא תיקשי מדוע לא אמר רב יוסף משום דסי' אחד הוא הכשר שחיטה בעוף דחולין בחוץ. משום שחלוקין זו מזה הרבה. זו בהמת קדשים שלא כמצותה. וזה עוף חולין כמצותו. אבל חטאת העוף שותה לה מיהא בתרתי דתרווייהו קדשים שלא כמצותן דמחטאת העוף דשחטה בחוץ יליף. ודברי מהרש"א בזה מגומגמין: +שם ופסולה דנקט ר"י ל"ד כו'. אבל קשה מדוע בסי' אחד דמודים בו נקט לשון פסול. ובמיעוט סימנין דנחלקו נקט לשון חיוב: +בא"ד וא"ת ובס"פ כו' לישמעינן זבח ובח"ק פגום כו'. נשאלתי מתורני אחד הא הוי בע"מ ואינו ראוי לפנים ופטור משחוטי חוץ כדאיתא בפ' פרת חטאת מ"ב. בשלמא בחטאת העוף א"ש דאין תמות בעוף. והייתי ר"ל דזה לא הוי מום ליפסול דהא מום זה ע"כ יעשה קודם גמר שחיטה וגם בזבחים (כה ב) אר"ז דמום פוסל אף לאחר שחיטה קודם קבלה. והרי בית השחיטה מפורעת קודם קבלה. ודמיא להא דאמרי' ביבמות (ר"ד ס) סופה להיות בוגרת תחתיו. סופה להיות מוכת עץ תחתיו. אבל זה נסתר מהא דלקמן (ל) וברש"י שם ד"ה מדמי פסח. וכן מדבריהן עצמן לעיל (כח ב) בסד"ה אתא. ולא אשכחנא פתרי אלא אליבא דר"ע עיין בכורות (טז): + +Daf 30a + +גמרא כגון דשחט חד גברא בשני סודרים. לפי' הרא"ש ברפ"ה דזבים דבגדים שהוא לבוש בהן מטמאן אפילו באינו נוגע בם. הפירוש כאן שהיה לבוש בתחלה ב' סודרין זה ע"ג זה. וקודם גמר השחיטה בא חברו ונטל ממנו החיצון והפנימי נשאר עליו. ורש"י שפי' ועטפו בסודר אחר נראה דעתו שא"מ אלא בגדים שנוגע בהן. ומצאנו חבר גדול להגר"א ז"ל בא"ר פ"א דכלים מ"ב ע"ש: +שם משנתנו בסכין א' ושני ב"א. ומל��עלה ומלמטה דתני. פרש"י ששחטו באלכסון. וקשה דרבותא זו היה יכול להשמיענו באדם אחד וכדלקמן בברייתא. ועוד דה"ל לאסוקי כקולמוס כדלקמן. והרמב"ם נראה שמפרש דמלמעלה ומלמטה קאי אסכין דהיינו שאחד אוחז בקתא וחברו בראשו: +תד"ה השוחט. אבל כשנחתך למעלה או למטה לא מירווח. נראה דר"ל דוקא בששניהם חותכים בב"א דזה מעכב ע"ז. אבל אם בשעה שהשני שוחט כבר משך הראשון את סכינו. החתוך אינו מעכב את שחיטת השני מלירווח כי מקום החתך מתדבק יחד. ומתורץ תמיהת מהר"ם: + +Daf 30b + +תד"ה למדתני. שהרי חזר בו ממה שהוא רגיל לפרש כו'. וכן לקמן (מב ב) פרש"י בד"ה ואמרי לה ברוב חללה. אליבא דרב פליגי אמוראי. ונראה שנדחק לפרש כן. משום דא"ל ר"כ ור"א לרב לימדתנו רבינו ברוב חללה. אבל לפי מה שפסק הרמב"ם בפ"ה מה' ת"ת ה"ט והובא ג"כ בשו"ע יו"ד סי' רמ"ב סכ"ב וכ"ג דלרבו צ"ל לימדתנו רבינו (ור"ל אף שלא למדו ממנו) והגר"א ז"ל שם הביא ע"ז ראיה מפ"ק דמו"ק (הוא בד' ט) ומפ"ב דחגיגה (הוא בד' יד ב) וכן בחלק הוא (בד' קא) לימדתנו רבינו כי אדם אין צדיק כו' וכמש"כ המהרש"א שם בח"א. ולי עוד ראיה מר"ה (כה) תרשיני לומר לפניך ד"א שלמדתני. ובמשנה שם איתא דאמר יש לי ללמוד. א"כ גם כאן ולקמן יל"פ שלא למדו מהם מעולם רק משום כבוד רבם אמרו כן. וק"ק ממעילה (סוף דף ו) דא"ל רב אסי לריו"ח כבר למדוני חבירי שבגולה כו' והרי הי' כמו תלמידו עי' סה"ד: +תד"ה החליד (הב'). וכן נמי אם כו' עקר המיעוט שחיטתו כשרה כו'. משמע דדרסה הוה כמו חלדה ושהייה וכ"ה להדיא בהרא"ש לעיל בפ"ק סי' כ"ד בסופו. ודע שברא"ש כאן בריש סי' ו' ט"ס וכצ"ל ולעיל בפ"ק כתבתי פרש"י דאיירי כו': +בא"ד אבל סימן דשייכא בהו שחיטה ואפ"ה א"צ לשחוט אלא הרוב והמיעוט שעה"ס כו'. כצ"ל: +בא"ד ובקנה לא שייכא שהייה בעוף כו'. מלת בעוף נ"ל למחוק וכן בהעתקת דבריהם במהרש"א ליתא: +בא"ד והר' אושעיא מפרש כו' לאחר ששחט רוב האחד החליד כו'. כצ"ל: +במשנה שנים אוחזין בסכין כו'. וכ' התוי"ט דבבא זו דמשמע דאפי' לכתחלה איירי דוקא בחולין ע"ש. והוא דוחק. אבל אישתמיטתיה הא דארבב"ח אריו"ח לעיל אבל חכ"א שנים שוחטים זבח אחד וכ"פ הרמב"ם בפ"א מהל' פהמ"ק ה"ה. וא"כ פשוט דמיירי אפי' בקדשים ואתיא כחכמים וע"ש בכ"מ. וגם דיוקו דב' אוחזין כו' משמעו אפי' לכתחלה ליתא כדמוכח לקמן מ"ח ומ"י וזה קשה גם על הכ"מ שם. וע"ש בלח"מ. ודע דגם דברי הר"ן ברפ"ב דקדושין במה שפי' מה שאמר ריב"ק וכי כל הקהל שוחטין כו' היינו משום דכתיב תזבח שלא יהיו שנים שוחטין זבח אחד. ק"ל דא"כ אדפריך שם הניחא לריב"ק אלא לריו"נ כו' מנ"ל. טפי ה"ל למיפרך הניחא לראב"ש אלא לחכמים דס"ל שנים שוחטין כו' מנ"ל. וכן הרי"ף הביא ילפותא דריב"ק ואע"ג דהלכה כחכמים דראב"ש כמש"כ לעיל. אלא התם ר"ל וכי אפשר דכל הקהל דהיינו ס' רבוא שחטו פסח אחד ואכמ"ל: +שם התיז את הראש בב"א פסולה. נ"פ דהכא אפי' בסימן אחד פסולה. ולשיטת רש"י לעיל אפי' במיעוט הושט. ולא נקיט התיז אה"ר אלא אגב סיפא דהי' שוחט דהיינו בהולכה או בהבאה דאז אם לא שחט אלא סי' אחד היה כשר דסי' א' מישתחיט שפיר בהולכה או בהבאה. ולכן דק הרע"ב שלא לפרש ולשחיטת כו' קרי התיז אה"ר אלא בסיפא. ולשון הר"ן בזה בא שלא בדיוק ע"ש: +גמרא בדיק להו גירי. כצ"ל כמצויין ברש"י. ושחט בהו כו' צ"ל כדאיתא ברא"ש: + +Daf 31a + +גמרא איזמל בהדיא קתני לה. ר"ל וא"כ למאי איצטריך אפי' כ"ש. ומשני פירושו כו'. ר"ל דאי לא תני אלא אפי' באיזמל ה"א דה"ה פחות כמו דאמרי' בב"ב (קמ"ו) מ"ד ה"ה אפי' פחות כו' ע"ש. ועי' ט"ז יו"ד סי' ל"ו ס"ק י"ד: +רש"י ד"ה דמזמין. ומזמנו בפה לכך. עי' לקמן ר"פ כה"ד בתד"ה צריך וברא"ש כאן סי' ח': +גמרא דאי אשמעינן התם משום דקא מיכוין לשום חתיכה בעולם אבל הכא כו'. ולשון הרע"ב בזה שכ' ואע"ג דלא איכוין לשחיטה אינו מדוייק כלל דזה אפי' רבנן לא בעו כדלקמן (בע"ב ועי' בתוס') והכי הל"ל ואע"ג דלא איכוין אפילו לחתיכה: +שם עון כרת הותרה איסור מיתה מיבעי'. הא דמשנה לשונו מעון לאיסור. נ"ל משום דקאמר בתרומה סתמא דמשמע אפי' בתרומת פירות דרבנן שאינה אלא איסור מיתה כדאמרי' בסוכה (טז ב) גבי טילטול חצירות אבל שבת דאיסור סקילה לא והתוס' בד"ה עון במח"כ תה"ק לא דייקו בזה: +תד"ה עון. א"נ נאנסה עדיף כו' שאם היתה יודעת כו'. ואע"ג דתנן נמי שם (ומייתי לקמן) טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל ועי' תוס' שם (י"ט) בד"ה לא. התם כגון דנתכוין מיהא לרחיצה כדפרש"י שם בהמשנה. אבל הכא יל"פ כגון שנפלה מן הגשר כדלקמן דלא נתכוונה לכלום ועדיף: + +Daf 31b + +גמרא ואם בשביל שיודחו ידיו ידיו טהורות כו'. כצ"ל וכ"ה במשנה שם ובחגיגה: +שם איתיביה רבא לר"נ טבל לחולין כו'. ובחגיגה הגי' רבה וט"ס דצ"ל רבא כהכא: +שם לימא תיהוי תיובתא דריו"ח מהא. לכאורה הא איכא למימר דלבעלה שאני דעון כרת הוא ואיכא ק"ו דרבא לעיל אם איסור מיתה אסרת עון כרת מיבעיא וי"ל: +שם מה ת"ל שנית כו'. עפרש"י. ולע"ד נל"פ דר"ל דכיון דאין הכיבוסין מסוג אחד אין נופל בזה לשון שנית. לכן דריש מקיש כו' ולזאת שפיר אמר שנית מפני שהן דומין זל"ז בעינן הכוונה: +שם לר"נ שנפלה מן הגשר. נלע"ד דלדידן דפסקינן כר"נ די לן למעוטי מן וכבס שנית רק כה"ג. אבל ירדה להקר אף לריו"ח טהורה לבעלה. וגם כזה מרבינן מן וטהר מ"מ. אמנם לא כן משמע מלשון הג"א ולשון הרמ"א ביו"ד סוף סי' קצ"ח: +רש"י ד"ה קמ"ל וד"ה ודלא בעינן. צ"ל הד"א: +רש"י ד"ה כשירדה להקר. ונפלה כולה כו'. משמע דלא נתכוונה להקר אלא מקצת הגוף במים. וצ"ע דבשחיטה משמע דבעינן לרבנן שיכוון לחתוך כל הסימנים. וא"כ גם הכא צריך שתכוון להקר כל גופה במים: +תד"ה גזירה. דאפי' יש כמה סאין באותו מדרון כו'. משמע דהמדרון גופיה הוה חיבור קצתו לקצתו רק שאינו מחבר מה שלמעלה ומה שלמטה. וזהו כדעת הר"ש והרע"ב בפ"ב דטבו"י מ"ז שהבאתי בפ"ה דמכשירין מ"ט ועמש"כ שם בס"ד: +תד"ה דתנן. דאי משנה היא כו'. וכזה כתבו לקמן (פ"ז ב) בד"ה תנן. וקשה לומר שרבותינו בעלי התוס' לא היו בקיאים במשניות לידע אם היא משנה או לאו. אבל באמת היו יודעין דזה הלשון אינו שנוי במשנה. רק דמספקא להו שמא יש איזו משנה דדייק הש"ס ממנה דין זה. וכמש"כ כה"ג לעיל (ל) בד"ה והתנן. ובגיטין (פ"ה) הבאתי דוגמאות הרבה כזה ע"ש: + +Daf 32a + +גמרא אמר רבא השוחט בסכין רעה כו' שהיות מהו שיצטרפו כו'. כעין זה איתא בשבועות (יז): +במשנה או ששחט א' מהן והמתין לה עד שמתה כו' רע"א טרפה. נ"ל דטעמיה הואיל ועשה בה הכשר שחיטה בעוף עי' לעיל (כט ב) בגמרא ובתוס' שם ד"ה כגון. או דנפ"ל מהיקשא דזאת תורת הבהמה והעוף דלעיל (כז ב) דעיקרה לענין טומאה נאמר כדפרש"י שם (ועיין תוס' שם בד"ה באיזו). דמה עוף יוצאה מידי טומאה בסי' אחד אף בהמה כן. וה"ט דכולהו דמשמע דדוקא בשחט סימן אחד כהוגן מטהר. אבל בשפסק שניהם או החלידם אף הוא מודה דנבלה היא. ובנפסקה הגרגרת ואח"כ שחט את הושט הוה ס"ל כדקס"ד דרבא לענין עוף מיהא. וממילא גם בבהמה טהורה מהיקשה. ואפשר דאפי' לאחר חזרה בעוף מיהא טהור כאינך. ומסתבר יותר דדמי לשמוטת ��גרגרת דאפי' בעוף קרי לה (לעיל י) פסול בשחיטה: +גמרא ורמינהו אלו טרפות בבהמה כו'. לכאורה מאי קושיא התם מיירי ששחט אח"כ כראוי. והכא הלא איירי שלא עשה שום מעשה אחר הפסיקה או החלדה באותו סימן. והוא כעין תירוצא דרבא (בתירוץ הראשון) ודר"ל. וצ"ל דסבר דאחר פסיקת הגרגרת לא מהני מידי מה ששחט אח"כ דכמאן דמנח בדיקולא דמיא: + +Daf 32b + +גמרא ומי אמר רשב"ל הכי והאמר כו' אלמא כו' ה"נ כו'. והנה הגמרא לא משני מידי ע"ז. ומדברי הרא"ש משמע דהדר ביה רשב"ל ולא ידעינן הי מינייהו דאחריתא. וזה דוחק דכל כה"ג ה"ל להגמרא לפרושי. ולעד"נ דהאי אלא ארחב"א אריו"ח ל"ק כאן קודם חזרה כו'. בא לומר דלא אמר רשב"ל מעולם האי שינויא דכאן ששחט במקום חתך כו' אלא ריו"ח הוא היה המתרץ והכי קמשני כאן קודם חזרה כו'. ולפ"ז מעולם לא חזר ביה רשב"ל מהא דקאמר שחט אה"ק ואח"כ ניקבה הריאה כשרה דכמאן דמנחה בדיקולא דמיא. והיא היתה גם סברת הורמינהו כמש"כ לעיל. וכן רבא וריו"ח דלא משנו בשינויא דרשב"ל דלעיל ע"כ גם המה ס"ל דכמאן דמנחא כו' וכן ראב"י ור"פ משמע ג"כ דס"ל כן. וגם ר"ז ס"ל כן לפרש"י. לכן לענין הלכה הי' נראה לפסוק כן וכמש"כ הר"ן בשם י"מ. ואף דלפי' התוס' ר"ז פליג עלה. אין הלכה כוותיה נגד כל הני שהבאתי. ועי' במאור ובמלחמות: +רש"י ד"ה נקובת הוושט. אלמא טרפה היא ולא נבלה. משמע דמפרש דהפירכא היא גם על נקובת הושט. וכ"כ בביאור לקמן בד"ה ויש מהן נבלות. כגון נקובת הוושט. וכ"פ הרמב"ם בפ"ג מהל' שחיטה הי"ט. וכ"כ השו"ע בסי' ל"ג ס"ג. אבל במשנתינו ליתא לנקובת הושט דהויא נבלה. וכ"כ הרא"ש בפרקין סי' ו' וז"ל דאע"ג דמיטרפא בנקיבת הושט דלמא לא פסלה שהיה אלא במידי דמנבלה ביה כגון אחר רוב סימן. וכן הטור בסי' הזכר לא כתב אלא דהוי טרפה. ונראה ברור דכ"ה גם דעת הסמ"ג שהביא שם הש"ך בסק"ד ולא כמו שהבינו הוא ז"ל ע"ש. וכן המהרש"א בבכורות (כ ב) בביאור דברי התוס' דשם בד"ה חלב כתב דלא הוי אלא טרפה. ואנכי מצאתי בעז"ה תוספתא מפורשת במכלתין פ"ב וז"ל או שניקב הוושט ואח"כ שחט את שניהם טרפה ושחיטתה מטהרתה. וצע"ג על רש"י והרמב"ם שנעלמה מעיניהם התוספתא הלזו: +רש"י ד"ה התרת. דסבירא לך כו'. כצ"ל: +תד"ה וליחשוב. דמ"ל גיסטרא דנבלה כו'. כצ"ל: + +Daf 33a + +גמרא עד כאן לא איבעיא ליה אלא כו'. כצ"ל: +רש"י ד"ה מדר"ל. ש"מ ואין מזמנין כו' משום ריאה כו'. עי' מהר"ם. והרא"ש כתב להדיא ואסורין כו' כל התלוי בקנה ובושט: +תד"ה אחד. ותימה כו' ומשני שאני נכרים דלאו ב"כ נינהו וה"נ שאני כו'. ונשארו בתימה. והלח"מ בפ"ט מהל' מלכים הי"ג שכתב שתירצו לקושיא זו בדוחק ל"ד. וע"ש עוד שמתרץ בתמיהתם פסק הרמב"ם שפסק כראב"י אע"ג דתניא דלא כוותי'. ואנכי תמה על תמיהתם דהתם הכי קאמרינן כיון דלאו ב"כ נינהו להכי הוי כאילו לא כבשו ואף לישראל אינו מותר כי אם ע"י כיבוש כדפרש"י. וה"נ הכא אילו נכרי שחטה כיון דלאו ב"ש הוא אסור לכ"ע. אבל היכא דשחט ישראל דב"ש הוא שפיר אמרינן דאף לנכרי שרי משום דליכא מידי ודו"ק: +במשנה ול"י מהן דם כשרים כו'. בתור"ע מביא בשם הרשב"א בת"ה דמשום דיוקא איצטרך דבקדשים א"נ בידים מסואבות דחבת הקדש מכשרתן. ק"ל דבקדשים פסולין לגמרי כדאמרינן בגמרא אי בקדשים כי ל"י מהם דם כשרים הוא עצמו לדם הוא צריך. ואם כוונתו שנוכל לפדותם ואי משום העמדה והערכה הא תנן שחט בה שנים או רו"ש כו' ה"ה כחי' לכ"ד. לעיל (ל) ואף שכ' התוס' לקמן (פד) דבשחיטה דמתשרי בה ל"א ה"ה כחיה. איכא למימר דאתיא כרבנן בתמורה (לג ב) דקדשי מז��ח לא הי' בכלל העמדה והערכה ע"ש בתד"ה כדתניא. אבל א"כ אזלא לה חבת הקדש: +תד"ה ונאכלין. א"נ לקדרה והודחו במ"פ. וצ"ל שגם נתבשלו במ"פ. עי' בר"ן. ואולי ר"ל צלי קדר: + +Daf 33b + +גמרא דלמא כי קאמר ר"ע כו' אבל לחולין שניות הוויין. לכאורה מאי אהני בהו שניות כיון דלית בהו שלישי והל"ל אבל לחולין טהורות. ואולי דנ"מ לאכילה דנהמא דבעו נטילה. והא דארשב"א משום ר"מ לעיל שניות לחולין לא. ר"ל דאפי' לאכילה דנהמא לא בעו נטילה ולא מיירי בסתם ידים. ורש"י לא פי' כן וצ"ע בסוגיא דחגיגה (יח ב): +שם ר' אלעזר א"ר הושעיא הכא כו'. כצ"ל ומלת אמר הראשון למחוק או דהוא שייך לעיל אבל בדרבנן לא אמר: +רש"י ד"ה ונוקמה. דהא סתימתאה הוא כו'. ואע"ג דקיי"ל ג"כ סתם משנה ר"מ והכא רשב"א אמר משמו. משום דמשמע דרבנן פליגי עליה ואמרו של"א ר"מ כן. וכ"מ מדאמר ורשב"א היא. ול"ק ור"מ היא: +תד"ה ודלמא. וברייתא מוכחת כן. וכן קרו ברייתא לקמן (לד ריש ע"ב) וזו וזו משניות הן ועמש"כ בנדרים (כו): +תד"ה והא. וא"ת ואפי' כו' דאי בנגיעה שרי אמאי לא יאכל כו' כיון דאין גופו טמא כו'. ר"ל דכל הגוף טהור רק דהידים טמאות אמאי לא יאכל. ועל הא דקאמר ע"כ ל"פ כו' אלא באכילה כו' ל"ק להו משום דאיכא למימר דלא מיירי רק באותן שגזרו טומאה על כל גופן. והמהרש"א ומהר"ם קהו לחנם בדבריהם. וגם ישובם מגומגם. ואי קשיא הא קשיא על תירוצם דכיון דגזרו על מי שידיו טמאות שלא לאכול כמו שהיה גופו טמא. אפי' ל"י מהן דם נמי. כמו כל טמא שאסור לאכול מעשר אפי' שאינו מוכשר וצע"ג: +תד"ה ה"מ. ור"י סברי אין שני עושה שלישי כו'. כצ"ל: +בא"ד וי"ל דר"א ל"ל דיחוי דהכא. ק"ל דמ"מ מאי ראיה מר"מ דלמא משום דסבר דל"ג על כל הני תורת שניים אלא לתרומה וקדשים אבל לא לחולין כדאמר הכא אליבא דר"ע בידים תחלות ה"מ בתרומה וקדשים כו'. וי"ל מדקאמר רשב"א משמו דידים שניות לתרומה ולא לחולין. מכלל דגוף שני הוא אף לחולין: +תד"ה האוכל. עי' מהרש"א (ויש בו איזה ט"ס). מה שהקשה שהי' די לגזור שיהא גופו שלישי דכיון דיהא נפסל מלאכול תרומה תו לא אתי לשדות משקין דתרומה לתוך פיו (ונדחק בישובו). נ"ל דלק"מ דכיון דיהא רגיל בנגיעת תרומה חיישינן שמא ישכח ויתנה לתוך פיו וכ"מ מפרש"י בשבת (יד) וכן התוס' בסוטה (ל) בסד"ה ספר הישר פשיטא להו דמשום גזירה זו יש לגזור אף במגע שהקשו שם וא"ת מגזרה שניה כו' יהי' טמא אף במגע. ועי' מ"א סי' תמ"ו סק"ה ובססי' תרי"ב. וכן פרש"י לעיל (ו ב) בד"ה אבל. דהואיל וסתמא נוגעת חיישינן שמא תשכח ותאכל גם מה שנסתייע מהתוס' לקמן שכ' משקין דמעשר. ל"נ שט"ס הוא וצ"ל דתרומה. (וכ"מ אח"כ בגליון ש"ח שהוגה כן. אלא דאישתמיט מבעל הגה"ה דברי המהרש"א) דאילו משום מעשר ה"ל גזירה לגזירה עמש"כ בשבת שם בתד"ה ושקיל. וכ"מ אח"כ בב"ח שהגיה דתרומה: + +Daf 34a + +רש"י ד"ה אמר עולא. כדאמר ר"א או כדאמרן. צ"ל: +בסה"ע ובין בנעשים על טהרת הקדש טומאה היא אצל הקדש. ק"ל דבספ"ב דחגיגה (יח ב) תנן יוחנן ב"ג הי' אוכל על טהרת הקדש כל ימיו והיתה מטפחתו מדרס לחטאת (והוא לראי' להא דאמר שם לעיל מינה בגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת) וגם משמע דדוקא לחטאת אבל לקדש לא: +תד"ה מצינו. ועוד דהא דספר כו' אלא משום חומרא. לכאורה תימה דהא בפ"ג דידים מ"ב מביא ר' יהושע עצמו ראיה להא דס"ל דשני פוסל אה"י להיות שניות (וחכמים פליגי עלי' ואמרו דאין שני עושה שני) מכתבי הקדש דהם שניים ומטמאין אה"י. ולפמש"כ הר"ש שם מיושבים דבריהם ועמש"כ שם: + +Daf 34b + +תד"ה והשלישי. ומפרש ר"ת כו' והשני פסול ואינו מטמא. וע"כ דאינו גורס פוסל אלא פסול. ועי' בר"ש שם דטרם שהביא פי' זה הקדים לומר ועוד דבכה"ס כתוב פסול בכל השלש בבות: +בא"ד אע"ג דחצי שיעור אסור מה"ת הכא דפסול הגוף דרבנן לא החמירו. משמע דבאיסור דרבנן מותר לאכול לכתחלה חצי שיעור וד"ז חדש הוא לא בארוהו הפוסקים. ואולי ע"י תערובות קילא טפי וכמו שחילקו התוס' במס' ע"ז (סח) בשם הר"ר יקר לר"ש דאית ליה כ"ש למכות: +בא"ד וכן בפרק א"ל כו' דמשמע דוקא פחות מכשיעור או מפני הסכנה היינו דוקא נמי כו'. כצ"ל: +בא"ד ובפ"ב דטהרות כו' קתני כו' והרביעי שלה (פי' של תרומה) יכול לערב בתבשיל של קדש גמור. ע"כ אתיא כר"ש בזבחים (צ ב) במשנה דמותר להביא קדשים לבה"פ. וק"ל מדוע לא אותיב אביי לרבה שם (עו) מהא דמוכח דר"ש מתיר אפי' לכתחלה: +בא"ד ואמר נמי במסכת חגיגה יוחנן ב"ג היה אוכל על טה"ק כל ימיו והיתה מטפחתו כו'. כצ"ל: + +Daf 35a + +גמרא האוכל שלישי של תרומה עצמה אסור לאכול כו'. גם מכאן הוי תיובתא להמי נפתוח (פרפר ד ב) שכ' דבאוכלין טמאין האסורין באכילה ל"ג פסול גויה. שהרי שלישי של תרומה אסור באכילה וגזרו עליו. וכבר השבתי עליו בשבת (יד) בד"ה ודע. ואדרבה נראה מפני דעביד איסורא הוה ס"ד דליקנסיה לאסרו אפי' במגע כדבסמוך. דעל טעם התוס' קשה דהוי גזרה לגזרה. ועי' סוטה (ל) בתד"ה ס' הישר בסופו: +רש"י ד"ה דליכא כזית. לתרומה דפתיכא ביה. כצ"ל: +רש"י ד"ה ומותר ליגע. ור' יונתן איירי כו'. כצ"ל: +תד"ה אין לך. והא דקרי לרביעי בקדש בפ' כ"ש מעלה בעלמא. בעניותי לא מצאתי שם: + +Daf 35b + +גמרא דתניא חולין שנעשו עטה"ק כו'. צ"ל דתנן כי היא משנה בפ"ב דטהרות בסופו: +רש"י ד"ה אם אמר. נאמן על כולה. כצ"ל: +תד"ה שמא (בסופו). אבל כו' כגון מו"מ והסיט כו'. כצ"ל: +תד"ה ואם. וי"ל דע"י ברירה כו'. לכאורה הוי סגי כשיאמר שיהיה קדש לאחר הפרשה (ועי' בתוס' חגיגה שם בד"ה שביהודה ובתוס' זבחים (פח) בד"ה מן המדומע). וזה מועיל לכ"ע אפי' למ"ד אין ברירה כמש"כ בס"ד בפ"ה דמע"ש מ"א: +תד"ה תטמא (בסופו). שמא נתן קדש בחבית אחר שנתן בה תרומה. לכאורה הא ע"ה לכ"ע אינו נאמן על שמירת תרומה וא"כ יטמא אה"ק שיתן בה אח"כ. וצ"ל כיון דדעתו לתת בה קדש ודאי משמר אה"ת מטומאה הפוסלת אותה: +תד"ה דם. דא"כ הל"ל דם מתה כו'. כצ"ל: +בא"ד דאמר בפרק חבית לא אם טמא חלב אשה כו'. זו משנה היא בסוף מכשירין. ועמש"כ בתמורה (יט ב): + +Daf 36a + +רש"י ד"ה מיהא. מסייע לי' ר"ש. כצ"ל: +רש"י ד"ה לעולם משמע. עד שיבא אליהו כו' ול"ת תנא תולין הדבר כו'. ק"ל דבשלהי נדה תנן ומגען ובעילתן תלויין. ור"ל עד שתתברר היום אם תראה או לא. וכן בגיטין (ר"ד עד) רמ"א בעילתה תלויה. ור"ל ג"כ עד שתתברר הדבר אם ימות מחולי זה או לא. ורציתי לומר שיש חילוק בין לשון תלויין או תלויה דקאי על הדברים שייך שפיר שהן תלויין בספק עד שיתבררו. אבל לשון תולין משמע לעולם. ונ"ל דלכן שכל רש"י לגרוס בתירוצא דר"פ ומאי תולין תלוי הדבר כמו שהוא בציונו ולאפוקי מגי' שלפנינו תולין הדבר עד גמר שחיטה. וזה היה נכון מאד בכוונתו ז"ל. אבל מה לעשות בהא דתניא בנדה (דף עב ריש ע"ב) המסיט את הראיה בש"א תולין. משכבות ומושבות כו' ב"ש תולין. והתם נמי עד שיתברר היום או מחר אם יראה ראיה שניה או לא וצ"ע: +תד"ה ודם. והכי איתא התם כו' איזהו דם הקזה שהנשמה יוצאה בו ריו"ח כו' ור"ל כו'. ודע דהתם מיירי לענין חיוב כרת באוכלו דא"ח אלא בדם הנפש. ולא לענין הכשר: +תד"ה צריד. וא"ת ויצרף כלי כו'. כצ"ל: + +Daf 36b + +גמרא חד בטומאת מת כו'. ק"ל דלמא תרוייהו בשרץ וקרא קמא הלא כתיב בטומאת אויר כ"ח. והשני כתיב בטומאת שרץ עצמו וצריכי דשרץ חמיר שכן אה"ט הוא ומטמא אדם וכלים. וכ"ח חמיר שכן מטמא מאוירו (עי' לקמן בר"פ העור והרוטב (קיח)). וכ"ה באמת בת"כ הבאתיו בקצרה בפסחים (טז) ע"ש. ועוד ק"ל למאן דדריש יטמא ממש. נימא דחד במחוברין וחד בתלושין וצע"ג: +שם אילימא מדכתיב והבשר כו' דאתכשר במאי כו'. מכאן ק"ל על מה שפרש"י בפסחים (כ) וז"ל בשר דקרא פשיטא דאיכא הכשר טובא כו' ע"ש וי"ל: +רש"י ד"ה ואפי' למימני כו'. ובחולין ליכא משום איפסולי גופה כו'. לכאורה ר"ש אתי לפלוגי על דברי ת"ק דאמר ונאכלין ביד"מ והוא אומר דהוכשרו בשחיטה ואין לאוכלן ביד"מ. ולאוקימתא דר' אלעזר דמיירי בחולין שנעשו עטה"ק ודאי דצריך להזהר מלאוכלן כשנפסלו כמו דמחוייב להזהר מלאכול קדש ממש כשנפסל. ותדע דלרי"צ בר שמואל ב"מ לעיל דחולין שנעשו עטה"ק שלישי שבהן אינו פוסל. לענין מאי אמר ת"ק דנאכלין ביד"מ. אם לא כמש"כ. ואין סתירה לזה ממש"כ התוספות לעיל (לד ב) בסד"ה והשלישי ואין לתמוה על התרומה כו' ע"ש. דהתם מיירי בדיעבד דכבר נטמאו. אבל לטמאותן בידים ולאכלן ודאי אין לנו. ועי' בריש מכילתין באוקימתא דרבה בר עולא וכפרש"י. וע"כ אין מקום לפירושו אלא לאוקימתא דר"פ דת"ק מיירי בחולין גרידא ובידים תחילות. ור"ל דנאכלים ביד"מ ואעפ"כ גופו טהור. וע"ז פליג ר"ש ואומר דהוכשרו בשחיטה ולכן א"נ ביד"מ דיפסול גופו. אבל ק"ל דאיך יפרנס קושיא דר"ז מהבוצר לגת דלמא הוכשרו דקאמרי לאיפסולי גופייהו ונ"מ דהתרומה מהם תהי' טמאה ותאסר לאוכלה והחולין יאסר להפריש מהן יין לנסכים. ולעד"נ לפרש דמלשון הכשר קא דייקי דמשמע להו בדין הכשר גמור אפי' למנות בו ראשון ושני אבל בחבת הקדש לא מצינו לשון הכשר במשנה או בברייתא: +תד"ה חד. וי"ל דלא ילפינן כו' אבל לענין הכשר לא שייך כו'. ועי' ב"ק (כה ב) תד"ה שמע מינה: +תד"ה וכ"ת. דלמא כתיבה משקה בה"א. הלשון תמוה דנייתי ספר ונחזי. ואולי ר"ל קריאתה וס"ל כדעת קצת האומרים דבימי חכמי התלמוד לא נכתבו עדיין משניות וברייתות (עמש"כ בחדושי לס' נת"ע אות ב') אלא שהיו גורסין על פה. ובקריאה אין הבדל בין נחי יו"ד לנחי ה"א. ולכן לא דמי למש"כ התוס' בריש כתובות ד"ה לא נשאו והרא"ש והר"ן בנדרים (לה) בד"ה דיקא נמי: +שם אלא אדכן סמיך כו'. תימה דלא כתבו דסמיך על מלות שהן. מכשירין. כי לשון דכן אמר ג"כ על איל קמצא שהוא מין יחיד: +תד"ה ועדיין. ואין לומר דלשמואל נפקי תלושין כו'. קשה דהרי מדריו"ח מוכח דתלושין לא מכשרי מה"ת כמש"כ לעיל בד"ה אלא: + +Daf 37a + +תד"ה כי. דלר"י דלעיל בעי נמי מדרבנן. כצ"ל: +בא"ד וי"ל דנ"מ לענין כמה דברים כו'. עי' לשונם בפסחים (כ) שהוא מדויק יותר: + +Daf 37b + +גמרא ומה מחיים אתי איסור כו' לאחר מיתה מיבעי'. ואין להקשות הא אין מזהירין מה"ד. משום דכיון דכבר נאסר בשני לאוין לאו דחלב ולאו דטרפה מסוכנת. מזהירין מה"ד גם ללאו שלישי דנבלה. וגדולה מזו כ' הה"מ ברפ"ב מהל' מאכלות אסורות ע"ש ובמל"מ: +שם שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם. הרש"א בח"א נדחק על טרפה. ול"נ דגם בה מ"ל כה"ג. דהיינו לשחוט דרוסה טרם שישלוף הדורס את צפרנו ממנה עי' לקמן (נג) ובתוס' שם ד"ה קמ"ל: + +Daf 38a + +תד"ה רבא. והא כו' דלא שכיחא כו'. זה נראה דוחק לחדש סברא נגד הש"ס. ולעד"נ דקושיית אבוה דב"א מלישנא דעד יש לתרץ. דיל"פ דקאי ארישא השוחט אהמ"ס דאינה כשרה עד שתפרכס או ביד כו' וכלישנא דעד שבדברי רשב"ג. וכה"ג צל"פ בב"ב (יא) במשנה רי"א עד שיהו בה ט' חצאי קבין כו' והרי הוא פחות משיעורא דת"ק. ודומה לזה כתבתי באהלות פי"א מ"ג. ועי' ב"מ (פח ב) תד"ה עד בסופו. ומעין זה בגמרא דקדושין (כה) ומאי אף אקמייתא: + +Daf 38b + +רש"י ד"ה לעולם תיחי. ריהג"א כו' אי תחת אמן יכול אפי' יצא ממנה כשהיא מתה כו'. הביא לנו דברי ריה"ג לפרש בם הגמרא שלפנינו ולכאורה פליגי אהדדי בתרתי. חדא דהכא ממעט מתחת אמו אפי' כשזו פירשה למיתה וזה פירש לחיים. וריהג"א דאפי' יצא ממנה כשהיא מתה קרינן ביה תחת אמו דמשמעו חליפי אמו. שנית. דהכא אמר דכי איתיילד לאחר מיתתה נקרא יוצא דופן. והוא אמר דאי מתחת אמו הוה מכשרינן ליה: +תד"ה או. וכן לגבי אוא"ב כו' דשור ושה אי אתה יכול להוציא כלאים כו'. ל"י מדוע שבקי לטעמי דאיתנהו בש"ס שם. דמה קדשים כלאים לא כו'. ועוד שה כתיב וא"ר כו' כ"מ שנאמר שה אינו אלא להוציא אה"כ וע"ש בתד"ה ועוד. ועי' במרובה (עז ב) בתד"ה גבי: +במשנה אפילו שחטה שיאכל העובד כוכבים כו'. כ"ה הגי' ברי"ף ורא"ש ובמשניות: + +Daf 39a + +רש"י ד"ה בשלמא פנים כו'. במקום מתניתא שבדבור זה צ"ל מתניתין: +רש"י ד"ה וה"ק. באיזו מאלו שחושב כו' חוץ לזמנו פיגול הוא. ציורו במחשבת פיגול ל"י לאיזו כוונה הלא מחשבה פוסלת קאמר דמשמעה אפי' שאר פסולים נמי כדמקשה מזה לרשב"ל: +תד"ה פנים. קושיית המהרש"א לרשב"ל. אישתמיטתי' שכבר קדמוהו בה אמוראי בזבחים (י). וגם על הק"ו מפיגול יש שם פירכא שכן כרת או שכן נוהג בכל הזבחים ע"ש: + +Daf 39b + +גמרא משום כבודו דר' אלעזר. וכן בע"ז (לב ב) הגי' כן אלעזר בל"י. והגרי"פ לא העיר כאן כמו שהעיר שם. ולא עוד אלא שכ' שם דבכל המקומות הוא ביו"ד. ואין ראיה לגי' אלעזר מדפליג ר' יוסי עלי'. דעמש"כ בפסחים (עז) בס"ד: +שם ח"מ וה"ק אם הוכיח סופו ע"ת ה"ז גט ומעשה כו' ארשב"ג אם מעצמו נפל ה"ז גט. משמע דסתם משנה ג"כ סבירא דאמרי' הוכיח סופו ע"ת ולא הביאה עובדא דר"ג אלא לראי'. וכ"כ הר"ן שם דל"פ רבנן עלי'. ובתוספתא שהביא הרא"ש שם משמע דת"ק מיקל טפי ע"ש. וא"כ קשה אמאי לא אמרו בה איסור. ואולי דהגמרא נקיט לישנא דהחסורי מחסרא לפי מאי דמסיק דש"ה דאמר כתבו לכן ל"פ רבנן עליה כמש"כ הר"ן שם. אבל רב שיזבי לפי הס"ד מפרש הח"מ בל"א והוא רשב"ג מתיר בהוכיח סופו ע"ת ומעשה נמי כו'. וכדרך דמתרץ רבא שם (י ב) וכן בכ"ד. ודע דאפי' אם נאמר דהוכיח סופו ע"ת דמעיקרא הי' ג"כ דעתו לכך בשעת שחיטה שיזרוק דמה לעבודת כוכבים. מ"מ לא עדיף ממחשב בפירוש. וא"כ יהי' מוכח דמחשבה בלא דבור מהני אפי' בחוץ וכש"כ בפנים (דאל"כ יופרך הק"ו דר' יוסי). ולא כן כ' התוס' בס"פ המפקיד. וכן לעיל (בע"א) נסתפקו בזה: +תד"ה רישך. ואי אלמא הוא כו' אפי' למ"ד כו' דמשיכה כו'. נראה דזהו כדעת הרמב"ם בפ"ד מהל' חו"מ ה"ד דבאנס אע"פ שלא קבל אחריות חייב לבער ודלא כהראב"ד שם: +במשנה השוחט לשם הרים כו'. הרמב"ם בחבורו כ' אע"פ של"נ אלא לרפואה כו'. והב"י ר"ל בדעתו דבמתכוון לעובדם נמי דינא הכי דמותר בה בהנאה ע"ש. ולכאורה קשה דא"כ מנ"ל להרמב"ם דמיירי אף במתכוון לרפואה. ונ"ל משום דהיה ק"ל דאי מיירי דוקא במתכוון לעבדם מאי איריא דנקט שחיטתו פסולה דמשמע מפני דשחט לשם אלו והוה כעין תקרובת עבודת כוכבים כדפרש"י לקמן. והוא עצמו לא נפסל מכאן ולהבא לשחיטה. תיפוק לי' דהוה מומר לעבודת כוכבים ושחיטתו פסולה לעולם. עי' בפי' הרמב"ם בריש מכלתין על הא דהשוחט בשבת במזיד. ועי' תור"ע אות ט' בשם הט"א: + +Daf 40a + +גמרא ורמינה�� השוחט כו' לשום ימים לשום נהרות כו'. כצ"ל וכן איתא ברא"ש ובר"ן ובגמרא דע"ז: +שם ל"ק הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר. הנה לדעת התוס' דחמה ולבנה וכו"מ נקראים מחובר. ע"כ ברייתא מיירי בלגדא דידהו וכמש"כ התוספות להדיא וכ"ה דעת הטור. אבל לפרש"י דהמה תלושים ובע"ח (וז"ל הרמב"ם בפ"ג מה' יסה"ת ה"ט כל הכוכבים והגלגלים כולן בע"נ ודעה והשכל הם והם חיים ועומדים כו' ע"ש) מיירי אף בשוחט לדידהו גופייהו וכ"נ דעת הרמב"ם בפי' ובחבורו. וא"ש דבמתניתין לא תני לשם חמה כו' דבדידהו זבחי מתים הוה ועי' בב"י: +תד"ה הא. א"נ מש"ה העובדן בסייף כו' משום דגלי רחמנא בעבודת כוכבים דמתחייב כדכתיב וראית את השמש וגו'. שם לא כתיבא חיובא כלל. ונ"ל דט"ס הוא ונמשך אחר לשון רש"י. וכאן צ"ל קרא דשופטים (יז ג) וילך ויעבוד כו' ולשמש או לירח כו'. ושם כתיב וסקלתם באבנים ומתו: + +Daf 40b + +רש"י ד"ה מחתך בעפר. אבל הכא דסימן שני לא אישתחיט כלל כו' קמא נמי לא שם שחיטה עליה. וכן הסכימו עמו התוס' לעיל (כט ב) והחזיקו דבריהם מסוגיית הגמרא דשם. וק"ק מלעיל (לו) בפלוגתת רבי ור"ח. דרח"א תולין. ומפרש ר"פ תולין הדבר עד גמר שחיטה כו' ע"ש. איך אמר רבי הוכשר בהחלט. הל"ל ג"כ תולין אם יוגמר השחיטה כראוי אז הוכשר למפרע. וי"ל דכיון דאמר השוחט משמעו ממילא ששחט כמשפט הראוי: +רש"י ד"ה דחברי' לא מצי אסר. והאי חטאת דכהנים הוא. למה לא פי' כאן כדפי' לעיל (בסע"א) דשל גבוה הוי. דלפי' קמא זה לא אסיק אדעתי' דשלמים מיקרי שלו כריה"ג עי' בתוס': + +Daf 41a + +גמרא ת"ש ב' אוחזין בסכין כו' הב"ע דאית ליה שותפות בגוה. וכ' התוי"ט והא דמסיק הר"ב כו' דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כו'. במחכ"ת ל"ד דהתם טעמא לחוד כמש"כ שם הר"ש. ותדע דהגמרא מייתא לקמן כתנאי מברייתא. ומדוע לא הביאה ממתניתין דשם. וכן התם פסקו הרמב"ם (בפ"ה מהל' כלאים ה' ח) והשו"ע (יו"ד סי' רצ"ו ס"ד) כר' יוסי ור"ש דאין אדם אוסר דבר שא"ש. ובכותי שנסך יינו של ישראל פסקו דאוסר. ומה שהביא אוקימתא דמתניתין מיירי בישראל מומר. א"נ כשהתרו כו' בזה ל"ד כלל. דאוקימתא זו אינה אלא למאי דמסיק דטעמייהו משום דלצעורי קא מכוין ולעולם אדם אוסר דשא"ש. אבל למאי דס"ד מעיקרא (וכן לפ"ד בדעת הרע"ב) דאין אדם אוסר דשא"ש מאי מהני דהוי מומר או שהתרו בו דהא אפי' כותי גמור אינו אוסר וכן מתבאר בפרש"י בד"ה בישראל מומר: +תד"ה ובשוק. ומיהו בירושלמי יש דהך משנה פליגא אדרב ונראה כו'. כצ"ל: + +Daf 41b + +גמרא ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו. הרמב"ם בחבורו פי' דאסור לאכול משחיטתו עד שיבדקו אחריו כו'. והרשב"א תמה דא"כ ה"ל למיתני שחיטתו פסולה כמו באינך בבא דמתניתין. ובתור"ע תירץ בשם טה"א דאי הוה תני שחיטתו פסולה הוה משמע דאותה שחיטה לבדה פסולה ואילו בזה כל שחיטתו לעולם פסולה עד שיבדק. וק"ל דה"מ למיתני שחיטותיו פסולות כדתני בבכורות (כט) הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים. להעיד עדותיו בטלין. ודקדק הר"ן מל' זה דכל דינין שדן וכל עדיות שהעיד בטלין. וי"ל דל' זה הי' משמעו דגם מה ששחט למפרע פסולות כמו התם ובאמת אף להרמב"ם אין פסול אלא מכאן ולהבא: +במשנה השוחט לשם עולה כו' שחיטתו פסולה. ק"ק לישנא דפסולה דמשמעה דהוי' כנבלה כמו לעיל (יח) במשנה ב"ש פוסלין ע"ש בגמרא ועי' בתוספות ר"פ דלקמן והא אפי' קדשים ממש בחוץ הוי שחיטה לטהרה מידי נבלה כדאי' בזבחים (סט). ועי' בפ' דלקמן מ"ב בתוי"ט ד"ה וחכמים פוסלין: +גמרא א"ר אבהו באומר לשם חטאתי. ובתוי"ט איתא כי אמר זו לחטאת פסולה וע"כ ט"ס הוא וצ"ל לחטאתי ביו"ד: +שם לאתויי עולת נזיר כו' אימר נדר בצינעה. ק"ל א"כ אפי' חטאת נזיר נמי. ודע דבעולת נזיר נראה דבעינן נמי שיאמר לשם עולת נזירותי כבאינך: +רש"י ד"ה אשם תלוי. כסבור שבא על אשתו ול"י למחר כו'. כצ"ל ומלת ונחלף למחוק: +רש"י ד"ה הואיל והפרשתו כה"ש. וקי"ל דשלמים הוא ואמרי קשחיט שלמים כו'. ק"ל דהאי ודאי בעי עקירה לכ"ע דלא גרע מהיו בעלים טמאי מתים דלעיל (ל): +רש"י ד"ה לשם תמורת זבחי. דהיכא דאין לו זבח כשרה ולא חיישינן כו'. כצ"ל: +תד"ה ור"ש (בסופו). לשוחטה בעבר הירדן. עמש"כ בנשא מ"ר פ"ז במ"ת בס"ד: + +Daf 42a + +רש"י ד"ה ל"א. דהא לא אמרו האי מהו דתימא כו'. כצ"ל: +במשנה נקובת הושט כו'. כתב התוי"ט מסקינן בגמרא כו' דר"ע שנאה קודם חזרה כו'. זהו תירוצא דריו"ח שם. אבל רבא תירץ דאלו אסורות קתני כו'. ואולי כיון דסידר הש"ס תירוצא דריו"ח באחרונה משמע דהוא עיקר. וכה"ג כ' התוס' בכ"ד: +תד"ה אלו. דקאי אפלוגתא כו'. לכאורה לתירוצא דרבא דאלו אסורות קתני אינו עולה פי' זה. גם מש"כ והודה לו ר' עקיבא. ק"ל דהלא משנה זו נשנית קודם חזרה. ואולי יאמרו דרבי שסידרה אחר משנה דהודה לו הוסיף בה הוא"ו: + +Daf 42b + +רש"י ד"ה חשבינהו כחד. דהא גבי הדדי סמכי. ק"ל דהא כולהו מעיים מן הושט עד החלחולת סמיכי אהדדי ושופכין זה לזה. ואולי יש ל"פ דפעולתן בעניני העיכול קרובות זה לזה: +רש"י ד"ה ובשר החופה. כשפותחין כו' הוא נראה. כצ"ל בל"ו: +תד"ה ואר"י. ואר"ת כו' דס"ד דחסרון כו' הוי עם הקרום. לשון דס"ד אינו מדויק כי לא מצינו שחזר בו מזה. ואולי ט"ס הוא וצ"ל דס"ל: +בא"ד א"נ לענין טרפות אדם כו' דמשכחת ביה כו'. כצ"ל וכן העתיק המהר"ם: +שם חומרא לענין הורג אה"נ. מהר"ם פי' דר"ל דההורג הי' חסר חוליא אחת ע"ש. וטפי יש ל"פ דהנהרג הי' חסר חולי' כי ההורג את הטרפה פטור כמבואר לעיל (יא ב): + +Daf 43a + +גמרא ח' מיני טרפות כו' נטולה וחסורה. מפרש"י נ"ל דנטולה היינו שניטל כולו. וחסורה היינו שנחסר חלק מאותו אבר המדובר ממנו: +שם חיצון אדום ופנימי לבן דאי חליף טרפה. עי' ברא"ש מחלוקת הפוסקים בנחלף רק אחד מהם. ולכאורה ראיה דסתם לשון חילוף היינו דתרוייהו נתחלפו זה בזה מהא דתמורה (ט) ולכתוב לא יחליפנו כו' אי כתב הכי ה"א תצא זו ותכנס זו כו' ע"ש. אמנם נראה דזהו רק לה"א. אבל באמת הוא נופל טפי על חילוף אחד לבד. וראיה לזה מהא דאיתא שם (כו ב) בברייתא קדש. ב"ה אמר חליפת זו כו' לא אמר כלום תחת זו כו' דבריו קיימין וע"ש בכל הסוגיא. וכן במשנה שם מוכח דבקדשי מזבח אפי' בע"מ אם אומר לישנא דחילופי הוה לשון תמורה. (ובמש"כ מיושב הצ"ע שהעליתי שם בדף ט). ולכן נ"ל דלכ"ע לשון חילוף נופל טפי על חילוף אחד מהם ממה שדרכו להיות. אלא דהפוסקים דדוקא בנתחלפו תרוייהו ס"ל דמאי דקאמר דאי חליף טרפה ר"ל כאו"א מהעורות שהזכיר החליף מראהו ודו"ק. ובזה יובן ראיית הגר"א ז"ל בסי' ל"ג סק"ז מהא דברכות נעור הישן כו': +רש"י ד"ה וא"ת. ודר"ע ל"ל לחייא. כצ"ל וכ"ה בד"י: + +Daf 43b + +רש"י ד"ה אין חוששין. והבריא והוה קרום שעלה כו'. נ"מ בזה אף לשיטתו דושט אין לו בדיקה מבחוץ גם לענין נקב. דאפי' אם הפריד העורות ובדק את הפנימי וראה שלא ניקב מעבר לעבר חיישינן שמא נתרפא עי' ש"ך סי' ל"ג סק"כ: +רש"י ד"ה חותכו ועומד. שהושט רך הוא כו' אבל לצד הראש הוא מתקשה. ובר"ן כתוב להפך. וע"כ ט"ס הוא: + +Daf 44a + +רש"י ד"ה תונא. כמו תנא דידן. עיין מה שכתבתי בב"מ (ג) ומש"כ מסייעא ליה נ"ל דצ"ל לי: +רש"י ד"ה ��א דאיגום מעילוי סימנים כו'. מן הבשר שמוטל על הסימנים כו'. הוא כמו שפרש"י ביבמות (קג) בד"ה מעל רגלו. "משמע מדבר שהוא על רגלו כו'": +רש"י ד"ה דאקפל. אקפל כמו נקלף כו'. ומצינו במעשרות פ"א מ"ו משיפקל שמובנו כמו משיקלף ע"ש: +תד"ה כדי. כמלא בטדא כו' דהיינו ארבע אצבעות. רש"י פי' שם אצבע. וכן לקמן (עו) פי' ארבע בטדי ארבע אצבעות. אבל הרי"ף כתב על כמלא בטדא איכא מ"ד ארבע אצבעות. וכן הרא"ש הביא בשם הרמב"ם שם על הא דארבע בטדי שהם ט"ז אצבעות. אך מה שהביא שם עוד דכן פרש"י לעיל כמלא בטדא ד' אצבעות הוא תמוה וסותר א"ע למה שהביא בשמו בפ' א"ט סי' ל"ב. ונ"ל דבפ' בהמה המקשה הוא ט"ס וצ"ל וכן פי' הרי"ף ז"ל לעיל כו': + +Daf 44b + +רש"י ד"ה רוב עוביה. מן י"א עד תיבת לחלל נראה שהוא גליון: +רש"י ד"ה בתליסר. איסתרי מדינה שהם פשוטים כו'. כצ"ל ומלת סלעי למחוק וכן ליתא בר"ן. ומש"כ איסתרי סתם היינו סלעי צורי. עמש"כ ע"ז בגיטין (יד). ועתה נ"ל דר"ל דאיסתרי סתם נאמר ג"כ על סלעי צורי. ואולי דחסר בדבריו תיבת נמי. ומש"כ כדאמרי' בהחובל כו'. שם לא נמצא מאומה. רק שם בב"ק (לו ב) מביא משנה דהחובל ומפרש לה דהוא סלע מדינה ומבואר שם דהוא פלגא דזוזא. וזה הלשון איסתרא פלגא דזוזא הוא בכתובות (סד). וכן בקדושין (יא ב) ובבכורות (נ ב) בשינוי לשון קצת: +רש"י ד"ה משום חשדא. דלא לימרו כו' מוזיל גבי' כו'. דברי מהרש"א בזה דחוקים ונראין יותר דברי מהר"ם. ונ"ל למלאות דבריו במש"כ התוס' לעיל (ה ב) בד"ה צדיקים דאכילת איסור הוא גנאי ביותר. ולזה כיון לקמן בד"ה הרואה טרפה. שכתב אינו חומד להכריע להתיר. דמשמע דיש פנים להתיר ואעפ"כ מחמיר על עצמו. דאילו לא היה צד להתיר אין ראיה ממה שאינו אוכל איסור להיותו שונא מתנות: +רש"י ד"ה רב חסדא. כהן הוה. עמש"כ בס"ד בתמורה (ח ב): +תד"ה היכי (בסופו). וההיא עובדא דלקמן כו' שמא היו שניהם בבה"מ כו'. עמש"כ בברכות (סג ב) בס"ד: + +Daf 45a + +גמרא ניקבה כנפה מצטרפין לרובה. ולשון הרי"ף כלומר כו' שאין בכ"א מהם כאיסר כו'. ותימה כיון דבאין בהם חסרון מיירי כדמסיק מאי שייטא בהם איסר ששיעורו אינו אלא בחסרון: +רש"י ד"ה מצטרפין הנקבים לרובה. אילו היו כולן מחוברין כו'. משמע להדיא דהשלם שביניהם אין מצטרף. אבל לקמן גבי עוף בנקבים שיש בהם חסרון כתב דגם השלם מצטרף. והטוש"ע כתבו כן גם בבהמה. אמנם דעת הר"ן דגם באין חסרון מצטרף השלם. ולכאורה משמע כן מלישני דר' חלבו ודריב"ל שלא חילקו בין יש בהן חסרון לאין בהן אלא לענין שיעור דאלו לכאיסר ואלו לרובה. אבל לענין צירוף משמע דשוין הן. ודעת הגהת מרדכי בר"פ משמע ג"כ דאין חילוק בין יש בהם חסרון לאין בהן רק דמחלק בין בהמה לעוף ע"ש: +רש"י ד"ה טרפה. ושיעור סמיכת נקבים זל"ז כנפה. והר"ן באר יותר דהיינו שאין בין נקב לנקב כמלא נקב וכ"ה בשו"ע: + +Daf 45b + +גמרא והכא לבית חללו קתני מ"ל חלל גדול מ"ל חלל קטן. השתא משמע דפסיקא ליה. ומעיקרא קמבעי ליה: + +Daf 46a + +תד"ה ואת"ל עו"ע בכלל. אבל אי פי פרשה כשרה כו'. כצ"ל: + +Daf 46b + +תד"ה אינקב. גבי קרום של מוח לא בעי הכי כו'. נראה דשם לא הוי גרסי עד דאינקב תתאה כגי' שלפנינו. דא"כ פשיטא דליכא למיבעי מידי דזה"ל משמע דבעינן תרוייהו. אלא דל"ג מלת עד כהכא ע"ש בהרא"ש ובר"ן דלא כמעי"ט: +תד"ה אלא. פיר"ת ל"ש וטרפה. ברא"ש הביא זאת בשם רבינו חננאל. וכ"נ להגיה בתוס' פי' ר"ח. אבל נ"ל ראיה לפרש"י דסברת רבינא עצמו משמע לדמויה לשאר שקו"ר רק דקאמר וכ"ת (ר"ל דתיפלוג על סברתי ותאמר) לשמונה כו' מ"מ תיקשי א"ה כו'. אח"ז ראיתי שכוונתי בזה לדעת הר"ן: +תד"ה אבל. באותו ענין כמו שהן שוכבות כו'. כצ"ל: + +Daf 47a + +גמרא אמר ליה זיל אימא כו'. כצ"ל. וכה"ג לקמן צט ב: +תד"ה היינו. ומיהו לפי' שפירשתי שקרום עולה כו'. כצ"ל: +בא"ד והתירה לי לאכול ויש שאוסרין ופי' לי טעמו כו'. כצ"ל כמו שהוא בפרש"י: + +Daf 47b + +רש"י (בסה"ע). חלל חסרון מחזיק כו'. כצ"ל: + +Daf 48a + +גמרא סכינא דחליש פומי'. אולי יל"פ בזה קרא דויחלש יהושע כו' דר"ל שהכם בפי חרב חלושה וחדודה: +רש"י ד"ה צמחין. הואיל וחזינן בה כו' בדידה. כצ"ל: +רש"י ד"ה דאינו קרום. אבל סתימת דופן כו'. נ"ל דר"ל דעיקר סתימה דהכא הוא בדופן. והסביכה אינה אלא לגלויי דהיתה סמוכה לדופן עד אשר מפני כן נסבכה בו: +תד"ה אמר. ובתשו' רב שר שלום כו' ובין לא סביך וסריך כשרה. נ"ל דמלת לא קאי נמי על תיבת וסריך ור"ל דלא סביך ולא סריך וכדמוכח בדבריהם לקמן. וברא"ש נראה דיש ט"ס. וזה דלא כהמעי"ט אות צ: +בא"ד ועוד מדפריך ר"י לרבינא ולא לר"נ משמע כו'. ר"ל דמוכח עכ"פ דבלא רבינא ה"מ לפרושי הא דר"נ בדלא סביך ובדלא סריך. אלא משום דרבינא מסתבר ליה דבעינן סביך דוקא לכן פי' כן בדר"נ. ור"י אקשי לי' על פי' זה ועל סברתו. והמהרש"א ומהר"ם נדחקו מאד: +בא"ד ושמא אין זה רבינא סתמא כו'. והרא"ש מסיים אלא קדמון היה. והמעי"ט כתב בשם הרא"ש בפ' הנשרפין שהי' בנו של רב. ובמחכ"ת שגה בזה דהרא"ש לא כתב זה אלא על רב אחא בר פלוגתי' דרבינא שם וכדאיתא שם בגמרא להדיא רב אחא בר רב ע"ש: + +Daf 48b + +רש"י ד"ה לחבירו איתמר. בשר הריאה שהוא רך נכנס לנקב ומגין עליו. ק"ל כיון דהמחט נמצא להלאה בבשר הריאה א"כ ניקב ג"כ הבשר שנגד נקב הסמפון ודמיא להא דאמר לעיל אילו אינקב בדופן להדה מאי טרפה וכן גבי כבד שם. ואין לומר דהתם היינו שניקב הדופן מעבר לעבר דוקא וכן בכבד. דהלא הכא כיון שהמחט שהוא קשה מפסיק בין נקב הסמפון להבשר שמקצהו השני הוה כמו שניקב מעבר לעבר: +רש"י ד"ה כיון דבסמפונא כו' (בסופו). ובא לסמפון הריאה. כ"נ דצ"ל: + +Daf 49a + +גמרא רב אדא בר נתן אמר תלינן. וברא"ש הגי' רב אחא בריה דרבא (ולא כמש"כ הגרי"פ בשמו בר נתן). והוא נכון דכן איתא בפרק הנשרפין (סוף דף עו) (בגמרא שם איתא בר רב אבל ברא"ש הגי' שם בר רבא כהכא) וקרי ליה שם רב משרשיא ג"כ אבוה דאבא: +רש"י ד"ה מכשיר (בסופו). וי"ל שנכנס מסמפון הקנה לסמפון הכבד כו'. כ"נ דצ"ל. והוא ביאור לעובדא דקשיתא כו' דבסמוך דאמר עלה ר"א סימפונא נקט ואתאי: + +Daf 49b + +רש"י ד"ה חלב שעל הדקין. אסור עד אמה לדרי"ש כו'. משמע דלר"ע שרי. וכ"כ שם (לקמן צג) בד"ה וזהו חלב שעל הדקין. שנחלקו בו רי"ש ור"ע. וכאן בסמוך בד"ה אף כל כתב וכ"ש חלב שעל גבי הדקים. וכן מוכח להדיא בהוריות (ג) מיעוט בחלב שע"ג הקבה ומיעוט בחלב שע"ג דקין מהו כו'. ואם איתא הא בין למר ובין למר לא שגו אלא בהוראה אחת ואיך יצטרפו. אבל באמת גי' זו שלפנינו שם לא מוחוורת דא"כ מאי קאמר שם כיון דבתרי קראי קאתו כו' הלא תרוייהו מחד קרא מן ואת כל החלב כו' מיתרבו. אלא העיקר דגרסינן מיעוט בחלב שע"ג הקרב (וע"ש בהגרי"פ) וכ"ה הגי' לקמן שם ז' ב': + +Daf 50a + +תד"ה דאייתרא. השתא לדידן דלא אכלינן אפי' סותם אינו. משמע דלדידהו דאכלי סותם. וקשה דכיון דכוליה תותב הוא (רק דבאמצעו הוא דמחובר קצת כפרש"י) מדוע יהא עדיף משאר חלב טמא דאינו סותם מטעמא דהוא תותב. ואולי י"ל כיון דאדוק באמצעו גם צדדיו שוכבים סמוכים יפה אצל הקבה תמיד ולכן סותם. רק דלדידן דלא אכלינן ליה גזרו אטו שאר חלב טמא. ומצאתי סברא זו בפלתי סי' מ"ח. וא"כ נ"מ גדולה לדינא דאינה טרפה אלא מדרבנן ול"מ כן לא' מהפוסקים: +רש"י ד"ה בא ממקום קרוב. בתוך מהלך יום א' וראוי הי' לדעת בו ביום כו'. ק"ל הלא אם נקבר בסמוך לשקיעת החמה אינו ראוי לדעת בו ביום. ועי' ברא"ש שם (סי' פ"ה) בשם הראב"ד טעם אחר נכון מאד: +רש"י ד"ה מחולי' לבר חולי'. ממקום עובי' של זו למקום קלישתה ש"ז. משמע דמפרש דדוקא לבר חולי' אחרת אבל לבר חולי' מאותה חולי' עצמה מקיפין. ולא כן משמע מהפוסקים: + +Daf 50b + +רש"י ד"ה בתורא. אפי' בשור הגדול כו'. משמע קצת דגם בדקה צריך שיעור זה אלא דהוא מהני אף לשור הגדול. והטור כתב ובדקה לפי שיעור זה כו' והקטן לפי קטנו וכ"כ אחריו השו"ע. אלא שהוא כתב דבטדא הוא ד' אצבעות ועי' לעיל (מד) בתד"ה כדי ובטור וב"י סי' כ': +רש"י ד"ה שאם תמתח. אי הוה מושכו כו'. עמש"כ בס"ד באהלות רפי"ג: +תד"ה מחט. ואגב דנקט מצ"א כשרה נקט נמי כו'. מש"כ מהר"ם דלשיטת רש"י ה"ה בבה"כ אם ניקב עור אחד כולו והשני מקצתו נמי טרפה. ולא כן כ' הש"ך בסי' מ"ח סקכ"ב בשם תה"ד ע"ש: +בא"ד דסד"א כו' לפי ששוכב על גבי המסס כו' קמ"ל הכא דטרפה. והביאם הש"ך שם בס"ק י"א. ונראה דאין זה סותר למה שפי' הרע"ב שניקבו לחוץ לאפוקי אם ניקבו במקום חבורן דכשר לפי שדופן ההמסס מגין כו' ע"ש וכ"מ מלשון הפוסקים. דהתם איירי במקום שאדוקין ומחוברין זל"ז הטיב והתוס' לא כתבו רק ששוכב ע"ג המסס כו': +בסה"ד אבל במה כו' בה"כ אפי' משני צדדין כשרה דהויא כמו כו'. לכאורה נראה דר"ל דוקא במקום ששוכב ע"ג המסס כמש"כ לעיל. ומתניתין דקתני טרפה היינו דוקא שניקב כלפי חוץ שלא כנגד ההמסס בסמוך לו ודלא כהמהרש"א. אבל קשה דא"כ אפי' נטעה דהאי בה"כ היינו המסס מ"מ נדע דכמו דבה"כ אינו מגין על ההמסס כמו כן ההמסס אינו מגין על בה"כ דמ"ש: + +Daf 51a + +תד"ה המוציא. כדי לקיים המכר והקדושין כו'. כצ"ל: +תד"ה דגר. ולא הלך כו'. ל"י אמאי לא הציגו דבריהם בהקודם על מימרא דר"ה וכמו שהוא בהר"ן גם מש"כ ולא הלך וכ"כ הר"ן. משמע דמ"מ עמידה בעי רק דלא בעי' בדיקה. ולקמן גבי בית הרחם כתב הרא"ש אע"ג דאינו יכול לעמוד וצ"ע לדינא. וקושיא הראשונה י"ל משום דר"ה נוכל לומר דס"ל כר"ח בר אשי לקמן דהלכה צריכה בדיקה וכן ס"ל לר"ל בזבחים. אבל רבינא ור"א הם מפוסקי הלכות שבגמרא: + +Daf 51b + +גמרא דעביד ביזרי כיון דאיכא ביה קטרי חיישינן. פרש"י בזה אינו מובן. ולע"ד נל"פ דקטרי היינו הקשרים שבקני השבולת ובינקותן הם רכים. אבל כאשר כבר גדלו הזרעונים והם נקראים ביזרי כמו ביזרא דכיתנא (ע"ז לח ב) אז נתקשו הקשרים ולכן חיישינן: +רש"י ד"ה כגון שהפריס עג"ק. ננער לעמוד כו'. קשה דהא עמדה צריכה בדיקה ובכזה מיבעי' לרי"ר בביצה (לד) אם מותר לשחוט ביו"ט. ולקמן (עה ב) ד"ה הפריס. פי' עמד כו' כיון שהלך כו'. וכ"ה לשון הר"ן שם: +רש"י ד"ה ל"ל בה. דאפי' מלמעלה למטה ש"ד. עי' בב"י סי' נ"ח: + +Daf 52a + +רש"י ד"ה חיטי וכל דמינייהו. כגון שיפון. תימה דהא איתא בפסחים (לה) דהוא מין שעורים. והתוס' שם כ' דמין שעורים דוקא ולא מין חטין: +תד"ה קטניות. וכן גי' הקונט'. כצ"ל: +רש"י ד"ה והא רב נמי כו'. נשמטת ונופלת כו'. כצ"ל: +רש"י ד"ה והאמר עולא. אלמא רובו בעינן כו' וכש"כ דבחדא כו'. נ"ל פירושו דלעולא משמע ליה דאם נעקרו הרוב דמצד א' דהיינו שש צלעות בב' הצדדים אפי' ג' כנגד ג' לא מיטרפא אלא משום דהוי רובא וכש"כ דבחדא (ר"ל כנגד חדא) כו': +רש"י ד"ה ולריו"ח (בסופו). ומשני הכא ר"כ ור"א בוכנא ואסיתא כלומר כו'. כצ"ל והד"א: +רש"י ד"ה אסיתא. היינו בחצי חוליא. עי' מהרש"א. ויותר נראה להגיה כחצי חוליא בכ"ף. ור"ל דלדינא חשיב כמו חצי חוליא ולהכי פריך שפיר היינו דרב: + +Daf 52b + +רש"י ד"ה אלא במקום שאין מציל. לעוף כו'. קשה כיון דשיטתו דאף באין מציל מטיל ארס אלא דלא אלים זיהרי' כמו דמסיק. א"כ נוכל לומר דבעופות קלי הארס. והקושיא מתרנגולת דר"כ לשיטתו הוא דהרי חזינן דיש לו כעס אף באין מציל כיון דהטיל הארס על הדשא בלי שום הנאה ע"כ אינו אלא מפני כעסו. דכשדורס בע"ח הוא די"ל דמפני הנאתו עושה דמשמע במדרש רבה ר"פ אמור דרק הנחש אין לו הנאה בהטלת ארסו. ולא זולתו מבעלי ארסיים: + +Daf 53a + +גמרא הו"ל ספק דרוסה. נ"ל דהוא בלשון קושיא ור"ל דאף דבכ"ד ספק מוקמינן אחזקה. אולם בספק דרוסה ה"ל למיחש משום דשכיחא כמש"כ התוס' לעיל (מג ב) בד"ה קסבר. וכמו דפריך הגמרא שם בפשיטות ולעולא מ"ש מספק דרוסה. ומשני רב (כצ"ל בלא ו' כמו שמצויין ברש"י וכ"ה שם בתוס') לטעמי' כו'. וכדמשני שם קסבר עולא א"ח לס' דרוסה: +שם אבל תרתי ותלת חיישינן. ק"ל דהשתא תרתי חיישינן תלת מיבעי'. וכה"ג הקשה הכ"מ בפ"ח מהל' לולב ה"ז וע"ש במל"מ: +שם על ואיתיב בינייהו הוא שתיק ואינהו שתקי אימר שלמא כו'. כ"ה גי' הרי"ף והרא"ש: +תד"ה ובא מעשה (השני). וא"ת כו'. דהכא רחל גדולה כו' מדלא נקט טלה. דכן בלשון משנה פי"ג דמנחות מ"ז נקראת רחל בת ב' שנים. וטלה בת שנתה ע"ש: +תד"ה רוב. מש"כ המהרש"א דלשמואל נמי לא קאסר אלא ההוא שור כו' אבל שאר שוורים מותרים. נראה סברתו משום דאם נאמר דדרס הרי הוא מהמיעוט דדרסי וציפורן נשמטת. ולמיעוט אפי' שמואל לא חייש. אבל לא כן כתב הטור בשם הרשב"א וכן סתם מרן בש"ע סי' נ"ז סי"ד. וטעמא נ"ל דכיון דלענין שור שנמצא בו הציפורן אמרינן לשמואל דדרס. א"כ מחזיקין אותו הארי שהוא מהמיעוט שדורסים וציפורן נשמטת. א"כ הרי הוא כשאר האריות הדורסין דחוששין לספק דריסה שלהן ודו"ק: + +Daf 53b + +רש"י ד"ה סימנים שנדלדלו. איידי דאר"ז בהנך תרתי דלעיל כו'. נראה דלפניו הי' הגי' לעיל א"ר זירא הא דבני ר"ח כו' לא רב יוסף: + +Daf 54a + +רש"י ד"ה ולא נהירא לי'. והלא ראיתי כו'. נראה דצ"ל והלא ראית בל"י בסוף: +תד"ה יביא. דממ"נ לא יהו דומין כו' דאותה שעה היה עדיין חיות בושט כו'. ר"ל אבל הכא אם הי' נשמט קודם אף דהשחיטה הי' בסי' שלם. והחתך דעכשיו הוא בסי' שחוט. מ"מ כיון דגם השחיטה היתה בסי' שמוט ה"ל כמו שהי' שחוט וה"ל להתדמות. אמנם לפמש"כ התוס' לעיל (ט) לדעת בה"ג דשמוטה אינה טרפה ודאי קשה. וכבר הקשה זאת הרא"ש לעיל בפ"ב סי' י'. ומה שהביא הש"ך בסי' כ"ד סק"ל בשם התוס' שלפנינו תמוה ע"ש: ודע דלגי' יביא בהמה אחרת ויקיף כ' הרא"ש שם ויעקרנה לאחר שחיטה כו' וכ"כ הטוש"ע ונ"ל דבדוקא נקטי דאם לא יעקרנה אחר שחיטה אף אם השניה תאדים יותר יוכל להיות שמפני דהראשונה נשמטה אחר השחיטה לכן אבדה קצת אדמומיתה. ומש"כ הש"ך שם דה"ה אם יעקר ואח"כ ישחוט את השני' כו' ע"ש נ"ל ג"כ דהם דקו שפיר דמה לנו לנבל השניה חנם: ודע עוד דדעת הרא"ש והטוש"ע דיקיף השחיטות להדדי ואם השניה מאדמת יותר טרפה אבל מדברי הרשב"א שמביא הב"י משמע דמקיף ההשמטות אהדדי ואם האדימה הראשונה יותר טרפה. וכן מטין דברי התוס': +במשנה רשבג"א עד כאיסר האיטלקי. כלשון הזה אמר ג"כ במקוואות פ"ט מ"ה: + +Daf 54b + +גמרא ובעא מינאי דינרא קורדנאה כו'. כצ"ל וכ"ה ברא"ש: +תד"ה אין בע"א רשאין לעמוד מפני ת"ח. כצ"ל: +גמרא חבל היוצא מן המטה עד חמשה טפחים טהור. ומסקינן דחמשה כלמעלה ועד ול"ע בכלל. ולכאורה נל"פ דר"ל דחמשה מצומצמות דוקא טמא. אבל כל שהוא פחות מחמשה אפי' משהו טהור. אבל הרמב"ם בחבורו פכ"א מהל' כלים הל"ז כתב עד סוף ד' טפחים טהור מתחלת חמשה טמא. ע"כ דהוא ז"ל מפרש עד ה' טפחים עד תחלת ה"ט. ומזה ג"כ תיובתא להגר"א והצל"ח שהבאתי בחדושי לשו"ע או"ח סי' נ"ח ועמש"כ שם: + +Daf 55a + +רש"י ד"ה חוץ מכגריס של כתמים. וטעמא משום דכתמים דרבנן. א"כ בכל דרבנן הוה להקל. והל"ל חוץ בדרבנן (ומלשון כל שיעורי חכמים אין ראיה לפמש"כ בס"ד בספ"ק דר"ה ע"ש). וכן התוס' מקשו מתפלה דרבנן: +תד"ה שיעורן. דתנא בתוספתא דכלים כו' ודופנותיהם אין ממלאין כו'. תיבת מאחוריהן הניתוספת בש"ס החדשים אף שכן הוא בתוספתא שלפנינו. אבל אין לה ביאור. ובתוספתא שעם ביאור זר זהב ליתנה: +בא"ד והא דתנן כו' מחט כו' לאו יחוד כו' אלא שעשה שום תיקון כו'. וכ' המהרש"א ומהר"ם דצ"ל דע"י התיקון נעשה שלם כו' דאל"כ כיון דנטהר שוב לא יקבל טומאה כדלעיל גבי תנור ע"ש. ותמיהני על הני אשלי רברבי דהרי לא אמרו אלא גבי כלי חרס שטהר שוב אין לו טומאה. ומחט כלי מתכת הוא: + +Daf 55b + +רש"י ד"ה ואי אשתייר. ולא יצא המחט לחוץ. עי' בש"ך ר"ס מ"ג ובט"ז סק"ד: +רש"י ד"ה קרבן שנשחט וד"ה חוץ וד"ה ואם וד"ה ומקרא. צ"ל הד"א. ומש"כ חוץ למקום אכילתו. נ"ל להוסיף או למקום הקטרתו. כי מקום אכילת שלמים הוא בכל העיר ומקום הקטרה לר' יוסי בזבחים (נט) הוא מזבח דוקא ולר' יהודה שם דאף הרצפה נתקדשה מ"מ דוקא רצפת העזרה: +תד"ה בלשון. דהא קי"ל סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הל' כסתם. ור"ל ואפי' הסתם אתיא כהיחיד. הן בב"ב (ס"ד עט) דאמר שם רבא מתניתין יחידאה היא דתניא כו'. פסק הרי"ף מפני זה דלא כמתניתין. ואף הרשב"ם דפליג עלי' שם ופסק כמתניתין מכח ההיא דהחולץ. מ"מ כתב שם דכשהאמורא אומר דבר כו' ומקשי ליה ממתניתין ומשני יחידאה היא לא ס"ל כי הא מתניתין כו'. אבל התוס' לשיטתייהו בב"ק (ר"ד ע) שהוכיחו דלריו"ח ה"ל כסתם משנה אפי' היכא דאתיא כיחידאה: + +Daf 56a + +תד"ה להביא. ועור שתחת האליה אע"ג דאינה קריבה אלא בכבש כו'. יותר ה"ל להקשות מאינך דאינן כלל בשלמים ודכוותייהו בשום בהמה רק בעולה. ובה גם עור שתחת האליה קריב בכל הבהמות. ונוסף בו גם בשאר קרבנות בכשב: +במשנה הכתה חולדה על ראשה מקום שעושה אותה טרפה. אם נפרש דר"ל דטרפה עד שיבדוק הקרום כמ"ש רב כו' בגמ'. וכ"מ מפרש"י שכ' חיישינן לנקיבת הקרום וכ"כ הגר"א ז"ל בסי' ל' סק"ז יקשה דהא בסוף מתניתין קתני לישנא דכשרה אף דצריך עדיין בדיקה כדאיתא בגמרא. ומדוע קרי לה כאן טרפה כדקתני ואלו טרפות בעוף. והלא יש לה תקנה בבדיקה. וכ"מ לקמן (נז) דטרפה משמע דלא מהני בדיקה גבי שמוטת גף העוף דרב אמר טרפה ושמואל פליג עליה ואמר תיבדק. ועוד קשה מדוע נדחק רש"י לפרש דאיצטרך לאשמעינן דלא תימא תיטרף בנשבר העצם כו'. לימא דהיא גופא קמשמע לן דטרפה עד שתיבדק. מה שאין כן בבהמה דלא חיישינן כמו שפסק הרמ"א שם ועי' שם בהגר"א. ונ"ל דרש"י מפרש מקום שעושה אותה טרפה ר"ל דהכתה אותה בשיניה על הקרום דהיינו מקום דמיטרפא בו אם ניקב. לכן הוה בחזקת טרפה דחיישינן דאינקב. ובכה"ג אף בבהמה חיישינן. אבל קושיא ראשונה עדיין אינה מיושבת יפה: ודע שראיתי להתוי"ט שכ' על פרש"י והמ"ל דקמ"ל דבנקיבת קרום העליון נטרפת כו' ע"ש. ותמוה דמוכח בגמרא להדיא דאין חילוק בזה בין עוף לבהמה. דקאמר ה��יחא למ"ד עד דמנקב קרמא תתאה כו'. ועוד איך מוכח ממתניתין דבר זה דבעילאה לחוד טרפה. ואולי י"ל דהוכחתי מהא דמשני הגמרא אליבא דמ"ד דבעילאה לחוד טרפה. אי איתא כו' והשתא תיקשה להיפך לאידך עד מתי אתה מכלה ממונו ש"י דדילמא אינקב עילאה לחוד ואגב רוככי' דתתאי מיפקע. אלא ע"כ דבעוף מודה דבעילאה לחוד מיטרף. אבל א"כ תיקשי ליה מדתני לוי מדוע ל"א ג"כ דיתר עליהן כל עוף (ר"ל אף שאינו של מים) דמיטרף בעילאה לחוד ואכמ"ל: כתב הרע"ב בסוף המשנה יתר עליהן בעוף אלו השנויין במשנה. תמוה דכל אלו השנויין כאן כנגדן בבהמה נמי טרפה במה דשייך בה (ור"ל לאפוקי קורקבן דליתיה בבהמה). ולענין נפלה לאור כו' עי' ברא"ש. וכן לוי לא הבדילם אלא בנשבר העצם כו' וזה לא תנן במתניתין: +רש"י ד"ה ובודק וד"ה טרפה. הד"א. ומש"כ שמא ניקב הקרום. היא טעם על הבדיקה: +רש"י ד"ה ועקומות. העצם סותמו כו'. לפ"ז אם יפתח את העצם קודם בדיקה תו לא יהי' חששא. ואמאי אמר אין בדיקה. ותו קשה דהא מאן דבדיק במחטא ע"כ פותח תחלה את הגולגולת כפרש"י וא"כ אז יותר טוב לבדוק בידא דלא יהי' שום חשש לא משום טרפות ולא משום כילוי ממון ש"י. וכך הל"ל דהעורות גופייהו סותם אחד בעד חבירו: +רש"י ד"ה כי סליק זעירי. מבבל לנהרדעא. משמע דבבל שם עיר ועמש"כ בספ"ב דשבת בס"ד: +תד"ה וריו"ח. וליכא משום כו'. כצ"ל: +תד"ה נבילות. וי"ל דמ"מ כיון דלר"נ מטהרת כו'. בענ"ד ל"מ לר"נ שיאמר דמטהרת וא"כ מאין פסיקא ליה להש"ס להקשות. דלמא ס"ל כר"י דאינה מטהרת. ואולי כוונת הקושיא הוא דלימא דתיפשוט מהכא דס"ל לר"נ דאינה מטהרת כר"י: +בא"ד ועוד דלא מסיק כו'. ר"ל ומקשה לפי הצד דר"י א"ל כן לר"נ. אבל לפמש"כ בס"ד בפסחים (לח) דמצינו הרבה דמקשה לפום סברא דנפשיה ע"ש לא מיתרץ מידי בזה: + +Daf 56b + +רש"י ד"ה איבעיא להו. כדתנן בסנהדרין והאכילה כו'. עמש"כ בתמורה (יט ב) בד"ה והא מח"ז: +תד"ה איבעי'. דמצ"ל דהכא מיירי בטרפחת של עוף. והרא"ש הכריח זה מדמייתי לה אמתניתין דואלו כשרות בעוף. ואין זה הכרח דאיכא למימר דמשום זפק מייתי לה הכא: +בא"ד כי היכי דלא חשיב ניטלה הנוצה לר"י. הר"ן הכריח דרבנן פליגי עלי' מדלא תני לה גבי אלו טרפות. והרל"צ עי' עליו מדוע לא הביא מעובדא דרשב"ח לקמן (נז ב) וכן הגר"א ז"ל הביא ראיה זו. ול"נ דאילו ממתניתין הוה משמע דרבנן מודו לי' לא הוינא משגחינא על רשב"ח. ואע"ג דעביד מעשה המוכיח דאינה טרפה כדאיתא שם. אין בכך כלום כמו ודאי טרפה שחיתה יב"ח לא מהני מידי כדאיתא ברמ"א סי' נ"ז סי"ח ובש"ך שם: + +Daf 57a + +גמרא שמוטת ירך בבהמה טרפה. בש"ס חדשים נסבב כ"ז בב"ח לבנה. ול"י מאין היא ההגהה. ומה צורך למחוק. וכן ברי"ף וברא"ש איתנייהו בריש המאמר. ועי' בר"ן: +שם א"ר חנה הואיל כו'. לעיל בתד"ה באלו העתיקו רב חגא וכ"ה בהר"ן: +שם א"ל ואת מפרשת שמעתתיה דרב בפירוש א"ר כו'. כהאי גונא בנדה (כו ב): +תד"ה שמוטת ירך. מדמקשינן לעיל מיניה אדרב ושמואל. לא ידעתי מדוע לא הביאו מקרוב מהא דפריך בסמוך לקמן אחזקיה מיניה: +תד"ה ל"ל. ואף על גב דבבהמה טרפה כו' מכל מקום בעוף כשרה ושמא ל"י השתא ברייתא דלוי כו'. וכ"כ לקמן דר"ה מכשיר שמוטת ירך בבהמה ג"כ. מהוכחה דתני לוי. ולעד"נ דהא לוי תני טרפות שמנו חכמים. ור"ל דוקא מה שמנו אחת לאחת במתניתין דאלו טרפות. לאפוקי בהמה שנחתכו רגליה דמתניא בפ"ע בפ' בהמה המקשה. ומכש"כ טרפת דשמוטת ירך שהיא משמעתתא דאמוראי. אח"ז מצאתי בט"ז בסוף סי' מ"ג שהביא כזה בשם הב"ח. והוא גמגם עליו: +רש"י ד"ה תיבדק. מכניס קנה דק כו'. ל"י למאי נצרך קנה הלא גם בלתו אפשר לנפוח בגרגרת עצמה. אם לא משום נקיות. ולעיל בעניני בדיקת הריאה לא הזכיר קנה. ועיין בד"ח מה שהביא בשם המרדכי על הבדיקה דכאן שהיא בעוד שהריאה דבוקה בצלעות כתולדתה. וא"ש מה שהצריך רש"י לקנה אבל בריאה דבהמה דאפשר להוציאה לחוץ ולבדוק. א"צ לקנה: + +Daf 57b + +גמרא (בסה"ע) אר"י בה"מ כו' בא' שנפחתה גלגלתו כו'. נראה דהפחת לא הוה במקום אחד כשיעורא דב"ש וב"ה אלא בב' וג' מקומות ובהצטרפותם יחד היה השיעור. או שהיה הפחת ארוך וקצר. ולא בא לחלוק על ב"ש וב"ה. אלא על דברי תנא קמא שאמר דמצטרפים: +תד"ה מטלית. מפני שצורפי נחושת מזוהמים. כדאיתא בסוף פרק המדיר במשנה: + +Daf 58a + +גמרא ושוין בביצת טרפה שאסורה כו'. רש"י פי' דקאי על פלוגתת ר"א ור"י (ומש"כ ר"א ורבנן הוא משום דבמשנה דתמורה סתם רבי דעת ר"י בדברי ת"ק וכמו שהביאו התוס'. ובפרט לגי' המשניות שם וחכ"א יקרב). והתוס' הביאו משנה דעדיות דקאי על פלוגתת ב"ש וב"ה. ונ"ל להכריע כפרש"י. דלפי' התוס' קשה דלמאי מסיים הש"ס בתר דאוקים פלוגתייהו בזו"ז גורם ומודים בביצת טרפה כו'. דבשלמא בלישנא דרבינא שפיר מסיים בומודים כו'. כי היכא דתיתוקם מילתא דאמימר אף אליבא דר"י. אבל לל"ק דלא איירי אמימר בהכי לחנם הוא. וממשנה דעדיות אין הכרע דא"ל דהא ברייתא היא דאיתני על פלוגתת ר"א ור"י. ותדע דהתם תני ומודים והכא קתני ושוין. ונלע"ד דשוין פי' דמעולם לא נחלקו בזה. ומודים פי' דבתחלה נחלקו גם בזה אלא דלבסוף חזרו והודו. וראיה לזה בשלהי ר"ה (ס"ד לד) מודים חכמים לר"ג ע"ש פרש"י: +שם ולישני ליה בשיחלא קמא כו' גמרה מבע"ל. (ולרבינא משני לקמן באמת תני גמרה). ולכאורה תמוה דתיפוק ליה דנטרפו עמה דכגופה דמיא כפרש"י. וכמו דמסיים בלישנא דרבינא מ"ט גופא היא ועוד דלטעם זה דאף שנוצרו בהיתר גמור קודם שנטרפה אסורות מפני שנגמרו באיסור. כש"כ כשנוצרו ע"י איסור והיתר אינו דין שיאסרו מפני שנגמרו באיסור. ונ"ל דלפי' התוס' דקאי על ב"ש וב"ה א"ש. דקאמר דמודה ב"ש דמתירין בביצת נבלה שכמוה נמכרת בשוק. דבטרפה אפי' נגמרה כולה קודם שנטרפה דלאו כגופא דמיא ולא נטרפו עמה (וכמו דשרו בביצת נבלה). אפ"ה אסורה. וטעמא הוא דבנבלה אינה יכולה להגמר אחר שנתנבלה דשוב אין לה חיות. אבל בטרפה דיכולה להגמר אחר טריפותה לכן גזרינן אטו אותה שתגמר אחר טריפותה ובשעת טריפתה עדיין היתה מעורה ונטרפה עמה דכגופה דמיא וזהו שאמר מפני שגמרה באיסור ר"ל שתוכל להגמר באיסור עי' בב"י סי' פ"ו ונכון בס"ד: +רש"י ד"ה והלכתא בזכר. כגון אם ספק דרוסה. משמע מזה דס"ל ז"ל דודאי דרוסה לא מהני בדיקה. דאי הוה מהני. ה"ל ג"כ תקנה בי"ב חדש כמש"כ הש"ך בסי' נז סקמ"ב. ודלא כדמסקי התוס' לעיל (נג ב) בדעתי ז"ל: +תד"ה מכאן. היינו במילתא דשרי כו' אבל הכא דחד אסור כו'. נ"ל פי' דבריהם עפ"י דאמרינן בעלמא מב"מ אינו חוצץ. והיינו כיון דחד מינא נינהו בטל הטפל לגבי עיקר אבל מין בשא"מ חשיב הוא לחצוץ ואינו בטל אף אם הוא טפל. ואיסור והיתר נקראים מין בשא"מ כמש"כ הר"ן בנדרים (נב): +תד"ה ושוין. דהא דאמר בריש הדר כו'. כצ"ל: +תד"ה אלא. ר' אליעזר אומר כו'. כצ"ל ביו"ד: + +Daf 58b + +גמרא דאמרה ליה חזיתיה כו'. כצ"ל: +שם כל יתר כנטול דמי. נראה הטעם דכתבו הטבעיים דסומא בא' מעיניו רואה בעינו הפתוחה יותר משאר אדם בעין אחת יען כי כח הראות הנשפע מהמוח אשר מתחלק לשתי העינים. אצלו עתה הוא כולו בעינו האחת. ו��ן בשארי אברים הזוגים. וכ"נ להיפך ביתר אבר מתחלק הכח גם להיתר והוו כולן חלושי השמוש: +שם ואי שפכן להדדי כשרה. כה"ג לעיל (מז): +שם העיד נתן ב"ש ריש טבחייא כו'. נזכר גם לעיל (נ ב): +רש"י ד"ה כנטול דמי. דהויא כשמוטת ירך בבהמה. לעיל (נז ב) מסקינן דאף בעוף טרפה: +תד"ה הנוצה. שומר אפי' שאינו יד טמא ומטמא ומצטרף. כצ"ל: +רש"י ד"ה אכלה סם המות. שהוא סה"מ לאדם. והרע"ב הוסיף ואינו סה"מ לבהמה. הוסיף וגרע דמאי איכפת לן אם הי' גם סה"מ לבהמה דמ"מ כשרה היא כמו באכלה הרדופני וסה"מ דבברייתא לקמן דאוקימנא בסה"מ דידה. ואולי כוונתו ואינו (ר"ל ואין פירושו) סם המות לבהמה לבד כסה"מ דברייתא: + +Daf 59a + +גמרא (ברה"ע) עיקרא דמרירתא. כצ"ל בשני ריישי"ן וכן ברש"י ותוס': +שם וקיימתי בעצמי החכמה כו'. כזה ביומא (פג ב. פד): +רש"י ד"ה שב ביטיתא דפרחי. גרעיני של צלף. עי' ברכות (לו) ובמש"כ שם בס"ד: +גמרא ואר"ח הי' מהלך בדרך כו' בודק בפרסותיה כו'. ברי"ף ורא"ש הגי' במדבר כדלעיל ולקמן: +ד"ה ה"ג. וד' כנפים וקרצולים וכנפיו כו'. כצ"ל: +תד"ה אלו. דכיון דיש לה קרנים חרוקות וכרוכות כו'. אולי מכוון השמיטו סימנא דחדורות. דלשיטתם לקמן לא אתי אלא לאפוקי עיזא דכרכוז. ושלחו מתם דהלכה כהמתיר: +בא"ד וכי פריך והרי שור כו'. ל"י אמאי לא נקטי פירכא קמייתא דוהרי עז. וי"ל: + +Daf 59b + +רש"י ד"ה כרוכות. גילדי גילדי קליפה על קליפה כו'. משמע דר"ל כעין קליפת הבצלים וכעלי הכרוב הנכרכים זע"ז. ולא כן פי' בר"ה (כו) ושם פירושו מוכרח: +רש"י ד"ה והיינו ספיקא. א"ד כיון דשמו עז מין בהמה הוא. לכאורה הכי הל"ל א"ד כיון דאינן כרוכות מין בהמה היא. ונ"ל לדעתו ז"ל דלולי ששמו עז מעולם לא הוה מספקינן ליה במין בהמה כיון דקרנותיו חדורות וחרוקות. ולא היינו מוסיפין תנאי שלישי דכרוכות. אבל הואיל דשמו עז נכנסנו לכלל ספק דדלמא מין בהמה הוא והוצרכו להוסיף תנאי ג' בכדי להוציאו: +תד"ה והרי עז. ובחדורות וכרוכות נמי לא סגי דשל שור נמי כרוכות וחדורות עגולות (היינו לפי' ראשון שבפרש"י) וגם חדין בראשיהן (הוא לפי' השני). כצ"ל: +תד"ה והרי צבי. במדרש שה"ש דומה דודי לצבי מה צבי זה כו'. שם ליתא. אלא בסופו על פסוק ודמה לך לצבי ובשינוי לשון: +תד"ה נתור. וכדאשכחן בע"פ כו'. כצ"ל בוא"ו. כי זה הוא ראיה אחרת: + +Daf 60a + +גמרא יומא דחד ממשמשי דקיימי קמי' כו'. כצ"ל: +שם בעינא דאיצבית ליה כו'. הוא מלשון צביתו לי' זוודתא ר"ה (יז) דהוא לשון הכנה: +שם לגודא דרביתא. כצ"ל בו' כמו אגודא דנהר פפא (יומא עז ב) וכמו שתיקן הגרי"פ בגיטין (עג): +שם אר"נ בר יצחק מקרן כתיב. כצ"ל וכ"ה בע"ז ועי' מה שציינתי במגילה (טו ב): +שם אל תקרי צבאם אלא צביונם. לפירוש התוס' בר"ה (יא) בד"ה לקומתן (והוא כפי' הערוך שהביאו כאן) נראה דפי' צביונם הכנותם ותיקונם כמש"כ לעיל: +תד"ה הרכיב. והרכבת האילן אסורה מדכתיב בהמתך כו'. כצ"ל ומלת את למחוק: +בא"ד א"נ אפי' בארץ מבע"ל לר' יאשי' דאמר עד כו'. משמע דמפרשי דלדידיה בחטה ושעורה אינו לוקה משום כלאי זרעים. ולא כן כתבו לקמן (פב ב) ובש"ד: +בא"ד דאמר בהקומץ זוטא קנבוס ולוף אסרה תורה כו'. תמוה דהתם קאי על כלאי הכרם וטעמא כדפרש"י שם שהם דומים לכרם. ועי' בספ"ה דכלאים ובתוי"ט שם אבל לענין כלאי זרעים כל ב' מינין חלוקים הוויין כלאים: +בא"ד דלמינהו איסור כלאים משמע כדמוכח בסוף שור כו'. לכאורה גם מבעיא דרבינא דהכא מוכח כן. ומה להם להביא ממרחק: + +Daf 60b + +גמרא אמר לה (כצ"ל) זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים. ימים מאי עבידתייהו אל הירח. וע"ד רחוק י"ל עפ"י מאי דאמרו במגילה (ה) ימים אתה מחשב לחדשים כו'. ור"ל דלימנו לך ימים שלמים ע"ש [או דר"ל דמספר ימי החדש נמנין ללבנה כמו בראשון לחדש וכן בשני לחדש וכן כולם הכל לחדשי הלבנה] : +שם שמואל הקטן דוד הקטן. בע"י בשבועות פ"ק העתיק מהרי"ף דוד קודם לשמואל והוא נכון. כי שמואל זה איננו הנביא כי לא מצינו בו שנקרא קטן. אלא הוא שתקן ברכת המינין לפני ר"ג: +רש"י ד"ה מתימן. ואיוו לאלהי פלשתים ויצאו ממקומם. סיבת יציאתם ממקומם הוא מפני דכפתורים השמידום וישבו תחתם כדכתיב ומייתי לי' לקמן: +רש"י ד"ה ליתו וליפקו. דבכולהו כתיב ארץ רפאים כו' ועברו דרך הר שעיר כו' שנקראו כבר ארץ רפאים כו'. בקרא לא נמצא על הר שעיר שנקרא ארץ רפאים: +תד"ה וכי. דשסועה באה מבהמה טהורה וליכא מאן דפליג. ועי' לקמן בד"ה כל עוף הדורס בסופו. ואין זה אלא לפיר"ת שם אבל לפרש"י שם לשמואל היא מין בפ"ע: + +Daf 61a + +רש"י ד"ה תורים (בסופו). וסיפא לקמן מפרש לה. (לפי גירסתו לקמן בע"ב בסופו) לא מפרש לה הגמרא מידי אלא רש"י מעצמו מפרש לה. וזה לא יתכן שיכוון כאן להואית דגרסי שכתב שם שהרי דחהו בשתי ידים שם. לכן נראה להגיה אפרש לה. או דאיזה תלמיד כתב זה עה"ג והכניסוהו אח"כ בפנים: +רש"י ד"ה עוף הבא לפנינו כו'. ובלבד שיכיר בו שאינו מכ"ד הכתובים. ל"ד שהרי נשר ודאי אינהו: +תד"ה מה. והנך כ"ד האמורין איכא בכולהו כו'. כצ"ל. או לגרוס כלשון רש"י שלפנינו: +בא"ד התם בעי למימר אין מספר שנוכל להכיר כו'. וע"ש בתוס'. וק"ל דמ"מ מאי פריך דלמא ה"ק דאע"פ שמכיר כל הכ"ד וזה אינו מהם אפ"ה אסור לאכלו עד שיבדקנו וימצא בו חד סי' טהרה דשמא הוא מאותן הטמאים שאין להם סי' טהרה כלל שאין להם מספר: +תד"ה הדורס. וקשה לר"ת דהא אפי' תרנגולת עושה כן. מעולם לא ראינו לתרנגולת שתגביה ברגלה המאכל לפיה. והר"ן הביא קושיא זאת דר"ת על פרש"י דלקמן (סב) בד"ה וה"מ דלא דרס ועי' ב"י: +בא"ד ומפרש ר"ת דורס ואוכל מחיים ואינו ממתין לה עד שתמות. וסיים הר"ן ואע"פ שתרנגולת אוכלת שקצים ורמשים בעודן חיים אין זה קרוי' דריסה. ונראה דר"ל דדוקא דורס דהיינו שמכה את הבע"ח בצפרניו קודם שיאכלנו וכדמסיים בפסחים שם אף ע"ה מכה ובועל משא"כ תרנגולת דבולעתן חיים מבלי הכות אותן קודם. ודע שבט"ז ר"ס פ"ב יש ט"ס בהעתקת פי' התוס': +תד"ה כל שיש. וא"ת ול"ל למינקט הכא כל ג' סימני טהרה כו'. פשוט דקושיא זה כש"כ דקשה לפרש"י: +בא"ד וכ"ת דלא הוה ידעי מאי ניהו אותו סימן טהרה כו'. כצ"ל: +בא"ד כדאריו"ח לדידי חזי לי שלך וכו' לדידי חזי לי רחם כו'. לפנינו לקמן ליתא בהאי לישנא: +בא"ד והואיל ומכירין אותן כו'. כצ"ל: +בא"ד שאין בכולן וסימן אחר עמו. כצ"ל: + +Daf 61b + +גמרא גמירי כ"ד עופות טמאין כו' תלתא הדרי בכולהו וכו' ותרי בעורב חד בפרס כו'. מלשון זה משמע דחד חד דאיתא בפרס ובעזני' הוו ג"כ מאותן שלש' דומיא דתרי בעורב. ורש"י ותוס' שפי' דבחד מהן איכא סי' הד' אינו במשמעות הלשון. ואולי היתה גירסתם דאיתיה בהא (ר"ל באחד מהן) ליתי' בהני: +רש"י ד"ה א"כ. דמעזניה בעינן למילף כו' ש"מ לא תילף מעזניה. ל"י מדוע שביק לפרס בר זוגיה: +רש"י ד"ה דאיכא בהאי (בסופו). ה"א נילף מינייהו דבסי' א' לא תיכול. נראה דר"ל סי' א' מהנהו תרי דאיתנייהו בהו: +רש"י ד"ה תלתא הדרי בכולהו. והרביעי אינו אחד מכל כו'. כ"נ דצ"ל: +תד"ה מכדי. ואי ה"א דאותו שלישי הוא בעורב הוה ניחא כו'. ל"י מאי ניחותא דהא עורב איצטריך דאף דיש לו עוד סי' טהרה (וביותר שהוא בפרס או בעזניה אשר על ידו לבדו מטהרין עוף הבא לפנינו) ומ"מ אסרו רחמנא: +בא"ד שהיו מכירין שלך ורחם ותנשמת כו'. כצ"ל: +בא"ד ומיהו קשה כו' לא לכתוב כלל אלא סי' החדש והוה ילפינן כו' וכ"ש באחד כו'. ק"ל דאי לא כתב אותו שיש בו סי' הישן הוה ילפינן מעורב לטמא אף ביש בו ב' סימנים מהישנים. ומאותו שיש בו סי' החדש הוה ילפינן לטמא את שיש בו סי' החדש לבדו: + +Daf 62a + +גמרא בשלמא למ"ד כו' היינו דקתני סנונית לבנה. כצ"ל ותיבות זו היא מחקן רש"י. וכן לקמן בסמוך צריך למחקן: +רש"י ד"ה ה"ג. אלא אמתניתא דקתני למינו. כצ"ל: +רש"י ד"ה תורין של רחבה. כך שמן. נראה דאתי לאפוקי של"ת דהעולם קורין אותן תורין סתמא רק דרחבה קורא להו כן לסמנן ע"ש מקומן וע"ד שפי' מהרש"ל בסוכה (יג) הא דקאמר שם והאי דקרי להו מרירתא דאגמא כו' ע"ש. דא"כ מאי קמ"ל רחבה פשיטא: +תד"ה רא"א. אבל מודו דלמינו אתא לרבויי כו'. ר"ל כדתני לקמן (סג) להביא עורב הבא בראשי יונים: + +Daf 62b + +רש"י ד"ה איזוב יון. והאי מקשה סבר כו' ולא ע"ש מקומן. ק"ל דאפי' הי' סבור דע"ש מקומן נקראים כן שפיר מקשה דהא איזוב יון ורומי וכן כוחלי (לפי הרמב"ם) ג"כ נקראין ע"ש מקומן ואפ"ה פסולין משום שם לויי (ולפ"ז תסוב הקושיא גם על רחבה) ורבא חידש בתירוצו דבאתרייהו סתמא ק"ל: +תד"ה כרזי. דכולה שמעתין בעופות מיירי. וי"ל משום דרצה הש"ס לאסמוכי מימרי דר"י אהדדי וצ"ל ואר"י בו': +תד"ה מאי. שמא אינו דורס ויש לו עמו ג' כו'. כ"נ דצ"ל: + +Daf 63a + +גמרא ת"ר עורב זה עורב כו'. מה שנדפס בגליון גי' הרי"ף. ברי"ף (וכן ברא"ש) לא הובאה ברייתא זו כלל. גם מש"כ בסופה למינהו להביא סנונית לבנה. תמוה דבעורב לא כתיב רק למינו. וראיתי גי' זו בת"כ ושם איתא בסופו למינו להביא את הסנונית. והוא כמו דאר"א לעיל (סב) ד"א למינו (כדהוגה שם בגליון והוא מהרש"ל) להביא סנונית לבנה. ועי' ברש"ל כאן וגם בו ט"ס: +שם וכ"ת דאה דכתיבא בויקרא כו'. כצ"ל: +שם א"ה עשרין ושית הוו. ק"ל דלפי מאי דס"ד השתא ה"ל למיפרך כ"ז הוו שהרי במ"ת כתיב ג"כ למינה אדיה. וכן לקמן (ע"ב) בהא דר' אבהו דקאמר מכלל דדיה לאו היינו איה ור"ל בכדי שיעלה מספרם לכ"ד (עמש"כ שם) יקשה דלפ"ז יעלה המספר לכ"ה עם למינה דדיה. ולקמן דאמר אביי להוכיח דאיה ודיה אחת היא דאי ס"ד תרתי אינון כו' ומ"ש התם דכתיב למינה אדיה. והוסיף שם רש"י וגרעה למינה דאיה. וק"ל דהעיקר היינו דגרעה כו' חסר מן הספר. ונלע"ד משום די"ל דאף דנאמר דאיה ודיה תרתי אינון מ"מ למינה דידהו אינו מרבה אלא חד דהוא מין איה וג"כ מין דיה. והוא ע"ד שכ' התוס' בפסחים (לה) על כוסמין דהוא מין חטים ואף מין שעורין. ובאביי נראה דל"ג מכדי מ"ת לאוסופי הוא דאתא וכמו דליתא לקמן בדר' אבהו. והסופרים השתבשו והוסיפו משגרת לישנא דלעיל גבי דאה וראה ונכון בס"ד: +רש"י ד"ה דשכיחי וד"ה פרס. צ"ל הד"א: +רש"י ד"ה בדייא. כמו בדאה. כ"ה הגי' בע"י: +רש"י ד"ה אטו קמן. כיון דלמינו נמי כו'. כצ"ל: +תד"ה נץ. ואינו דאותו קוק"ו בחזקת טמא כו'. עמש"כ שם (קמ ב) דמוכח ע"כ שיש ג"כ קורא טמא: +בא"ד ורבנן ל"פ אלא מפני דרובץ על ביצים שאינן שלו כו'. ע"ש בפרש"י דלא פטרי אלא מפני שהוא זכר ואם כתיב בקרא. אבל בקורא נקבה מודו. ומזה ה"ל להוכיח דע"כ טהור הוא: + +Daf 63b + +גמרא ופליגא דר' אבהו כו' מדראה היינו איה מכלל דדאה לאו היינו ראה כו'. ��ל"פ דכ"ז הוא לאכוחי דר"א פליג על הא דר"ח דאמר כ"ד הן דאת"ל דלא פליג ע"כ צריך אתה לומר דדאה לאו היינו ראה. וזה א"א דמכדי כו'. וכן יתפרש הא דלקמיה מכלל דדיה לאו היינו איה מ"ש כו'. ופרש"י בזה דחוק: +רש"י ד"ה ופליגא. ואנן ע"כ אשכחן דדאה וראה ואיה ודיה אחת היא. ונראה דזוגות זוגות נקיט וכמו שהפסקתים: +רש"י ד"ה ופרכינן לר"א. מדקאמר ראה היא איה. כצ"ל: +רש"י ד"ה מנה הכתוב. איל כו'. ל"י מדוע לא נקיט שור כו' דכתיבי ברישא: +רש"י ד"ה שבקי בהן. אותו חכם. בר"ן וברש"י שם הגי' הרב ונכון: +תד"ה ל"ל (בסופו). דמדכתיב למינה אאיה ובמ"ת כתיב למינה אדיה כו'. כצ"ל: +תד"ה עופות (בסופו). ומשני כו' אטהורות קאי כו'. וצ"ל דאגב דגים וחגבים קאמר נמי עופות אע"ג דלא אשמע לן בהו מידי: + +Daf 64a + +גמרא ותניא גבי ביצים כו'. עי' הגהת הגליון בשם ת"ח. וכהגהתו כ"ה במסכת ע"ז (מ.): +שם הא דא"ר אשי שמונה כו'. לעיל איתא אסי: +רש"י ד"ה השורץ עה"א. ה"א משום עוף טמא כו' ובעי לאתרויי ביה משום שרץ העוף כו'. מפירושו עה"ת (ויקרא כא כ) מוכח דעוף טמא לחוד ושרץ העוף לחוד וכ"כ לקמן (סו) בסוף הסוגיא דחגבים. וכ"מ לעיל (סב ב) בתד"ה כרזי. גם מש"כ ואי אתרו ביה משום שה"א לא לקי. צריך לחלק בין הא להא דאמר אביי בפסחים (כד ב) צירעה לוקה שש ופירש שם דהיא שרץ העוף כו' אלמא דחייב עליה ג"כ משום שרץ הארץ: +תד"ה סימנין. אבל כו' דאורייתא ויש לסמוך עליהם כו'. כצ"ל: + +Daf 64b + +גמרא והא כתיב ושכנו שם בנות יענה כיענה זו כו'. פי' כמו שאנו רואים שיענה שוכנת עם בניה. כן תשכון בבבל עם בניה: +רש"י ד"ה והוא שנמצא הדם. וכיון דעדיין הוא שם ולא נתפזר כו'. כצ"ל וכמו שהעתיקו התוס': +רש"י ד"ה ואבל. כלום יש להם פה. כצ"ל: +תד"ה גיעולי ביצים. דלא שייך האי דינא הכא. מדוע לא שייך כיון דלעיל ולקמי' משתעי בביצים טמאות שייך שפיר לאתויי דפליטתן אינה אוסרת: +תד"ה והוא. דקתני בברייתא כו' יצא דם דגים וחגבים שכולו היתר. כצ"ל: +בא"ד ובירושלמי אינו מזכיר כלל מאכילת שאר הביצה כו'. כצ"ל: +בא"ד אתא ר"א בשם ריו"ח בין בחלבון בין בחלמון אסור. כצ"ל: + +Daf 65a + +גמרא מה ת"ל למינו למינהו כו' ד"פ. כצ"ל. וכן לקמן בדתנא דברי"ש צ"ל למינו להביא ציפורת כו': +תד"ה אלו. ולמינהו דחגב להצריך כל הד' סימנים. כצ"ל: +בא"ד שכאו"א נידון לבדו בכלל ופרט וכלל צריך כו'. כצ"ל: + +Daf 65b + +רש"י ד"ה ואין לי אלא. וד"ה שאין לו גבחת. צ"ל הד"א: +רש"י ד"ה ת"ל למינהו. וסלעם נמי מייתרינן ליה לקמן. אבל על למינהו שלו לא מצינו בגמרא שום דרשה. והתוס' לעיל בד"ה אלו המציאו לו דרשה מדעתם: +תוס' ד"ה וכ"ת. והוה מצינן לשנויי דה"נ ל"י מפרט כו'. כצ"ל: +בא"ד (בדף סו) אבל הבא בראשו ארוך מ"ל שאינו חסר כו'. כצ"ל: + +Daf 66a + +גמרא ומרבי דדמי ליה משני צדדין. עי' מהרש"א שנדחק. ול"נ דצד אחד הוא הסימנים. והצד השני הוא שיהי' ממינם: +תד"ה במאי קמיפלגי. הזכירן הכתוב זאת תורת כו'. כצ"ל: +בא"ד וכן הבאין מן הסלולה. לפנינו שם איתא מן הספינה. אבל מן הסלולה תנן במשנה דאסורין: +גמרא אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאח"ז כו'. הר"ן כ' דמפקינן מאין לו סנפיר כו' עיין עליו וכ"כ התוס' במס' ע"ז. ולע"ד ה"נ דדרשינן מוי"ו דוכל אשר אין לו דמוסיף על ענין ראשון אותם תאכלו וכן כל אשר אין לו. דכה"ג דרשינן בר"ה (י) ובשנה הרביעית. ובשנה החמישית פעמים כו' ע"ש ובפרש"י. וכן בערכין (יח ב) שש שנים יעבוד ובשביעית זימנין דבז' נמי יעבוד: + +Daf 66b + +רש"י ד"ה לא ס"ד. ואאותם תאכלו דממעט מי שאין לו קאי. כצ"ל: + +Daf 67a + +גמרא דתניא מנין לבורות שיחין כו'. כצ"ל וכ"ה ברא"ש וכדלעיל (סו ב): +שם כל השרץ כו' לרבות יבחושין כו'. ברי"ף ורא"ש הגי' ואת נבלתם תשקצו כו' וכ"ה בת"כ ובפרש"י עה"ת: + +Daf 67b + +רש"י ד"ה מתמרה. אלא מזו לזו. כצ"ל וכ"ה בהר"ן: +תד"ה דיקא. וחימצי שקורין שאווי"ם. ולעיל נב לעזו רש"י פישל"ש: + +Daf 68a + +גמרא ה"נ ל"נ אלא למקום חתך. עי' פרש"י. וקשה כיון דמקום חתך לא ניתר בלא החזירו משום דלא קרינן ביה בבהמה כדפרש"י א"כ ניקרי ביה ג"כ יצא חוץ למחיצתו. וי"ל משום דכתיב בשדה דרשינן דומיא דשדה שהוא בגלוי וכדפרש"י לעיל דהיינו לאוירה ועי' לקמן (עב א) פלוגתת רי"ש ור"ע ובר"פ עגלה ערופה ומקום חתך אינו בגלוי. ונלע"ד דבעי' דר"ח לקמן (ר"ד סט) גבי הוציא עובר את ידו בעזרה ג"כ אינו אלא אם מיקרי בשדה ומיירי בהחזירו ואליבא דמ"ד יש לידה לאברים וכדפרש"י שם בד"ה ותיבעי לך. אבל בלא החזירו פשיטא דלא מהני מחיצת עזרה דהא בבהמה כתיב. והרש"א ומהר"ם שם נדחקו: +תד"ה סיפא (בסופו). כיון שהולד שלם ובנחתך הוא דמבע"ל כו'. הלשון אינו מדוייק דעיקר החילוק הוא דכאן הראש שע"י נקרא לידה יצא בב"א שלם. אבל התם הרוב שע"י תקרא לידה. יצא אבר אבר בחתיכה: +תד"ה אדם. דכה"ג אשכחן כו' דא"ר עקיבא טינוף פוטר כו'. כ"נ דצ"ל והוא שם בר"פ במשנה: +תד"ה שיליא. דילמא משום דגזרינן מקצתה אטו כולה. כצ"ל: + +Daf 68b + + + +Daf 69a + +רש"י ד"ה מהו לחוש לזרעו. מהו שיאסר אבר כיוצא בו כו'. לכאורה אינו מדוייק דהא מסיק בעייתו על כל הולד אי מיתסר: + +Daf 69b + +גמרא הא תני דבי רי"ש ברשב"י. כ"נ לגרוס בבי"ת וכן ברש"י צ"ל בתלמידיו בבי"ת עי' ביומא (נט) ובזבחים (נג ב). ושם (קיט ב) ג"כ צריך להגיה בבי"ת: +שם אילימא לר"מ ור"י מי אית להו האי סברא כו'. ומסיק דר' יוסי טעמי' דנפשיה קאמר. הן בתמורה (י ב) מסיק דמיירי באבר שהנשמה תלויה בו דמודו ר"מ ור"י. אמנם כי דייקת שפיר תרוייהו צריכי אהדדי. דהתם פריך מת"ק דאמר אין ממירין אברין דמשמע הא מקדש קדשי (ע"ש בתד"ה הא מני בסופו ודלא כפירש"י שם) וע"ז שפיר משני באבר שהנשמה תלוי' בו. אבל הכא פריך מהא דאר"י לת"ק דידי' והלא במוקדשין האומר רגלה ש"ז כו' וזה הלשון הוא באין הנשמה תלוי' בו וכדמוקי לה שם (יא ב) וע"ז הוצרך לשנות כאן דטעמיה דנפשיה קאמר ונכון בס"ד. ועמש"כ בסוגיא דשם: + +Daf 70a + +גמרא ה"נ קאמר כו' אבל מחתך ומניח נעשה כו'. בתור"ע העלה פי' הרע"ב בצ"ע הא דפי' יצא רובו כאחד. דהא מסקינן דאפי' מחתך ומניח ג"כ יקבר. ואנכי תמה עליו דהא ז"א אלא לר"ה אבל לרבה מתניתין כפשטו דדוקא יצא רובו כאחד. והרא"ש פסק כוותי' ע"ש וא"כ פי' הרע"ב הוא כהלכה: +רש"י (בסה"ע). ל"א נגממו מבפנים כו'. לפ"ז קשה מאי דקמהדר ליה ר"ז קא נגעת בבעי' כו'. מה ענין זל"ז. התם איכא למימר כגון דנפרץ גם תורא בראי. וי"ל בדוחק. ואולי מפני זה כ' הכ"מ דפי' הראשון נראה יותר: +תד"ה כרכתו. וכי א"י להיות כו' ומפסקת בידיה בין כו'. כצ"ל: +בא"ד אין לי אלא אחותו הגדולה הקטנה מנין. כצ"ל: + +Daf 70b + +גמרא אלא ארנב"י מהכא נפש כי תגע בכל טמא כו'. לשון זה הוא בפ' צו גבי אכילת קדש. אבל שם לא נאמר או בנבלת חיה כו'. ובויקרא גבי קרבן עוי"ר כתיב בל"א או נפש אשר תגע בכל דבר טמא. ומפירש"י בסוף הסוגיא בד"ה לכדרבי הוא דאתא מוכח להדיא דהמכוון בכאן הוא על קרא דויקרא: +רש"י ד"ה זו נבלת עובר. שבטהורה טהור מק"ו כו'. ר"ל ואשמעינן דלא תטהר גם בטמאה מהיקשא ועתוי"ט: +רש"י ד"ה חיה טהורה בכלל בהמה טהורה. דכתיב בויקרא וכל (כצ"ל) בהמה כו' ובמ"ת מכל הבהמה כו'. הכתובים צ"ל בהפך: + +Daf 71a + +גמרא דכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו כו'. כצ"ל בלא וא"ו: +רש"י ד"ה ה"ג לרבנן. ואמתניתין דילן קאי. כ"נ דצ"ל: +רש"י ד"ה לכדרבי. ואיידי דכתיב טמאה בבהמה משום ג"ש כו'. וקשה לא ליכתוב טמאה כלל לא הכא ולא התם ונילף בהמה מבהמה: +רש"י ד"ה בוקעת ועולה. אלמא אפי' בליעת קרקע כו' וכ"ש בליעת כלי. ק"ל טהרה תוכיח דכלים הבלועים בקרקע אוהל המת מיטמאים כדתנן אהלות (פט"ו מ"ה) שארצו של בית כמוהו עד התהום. וכן שם בספ"ג גבי ביב. וכלי מציל וצ"ע: + +Daf 71b + +רש"י ד"ה דלמטה. וכגון כו' ולא טמאו בכניסתו במגע. מוכח מדבריו דס"ל דאף במגע נבלה מטמא בגדים וכשיטתו לעיל (כט ב) ועמש"כ שם. ובלא"ה לחנם נדחק דבפשוט י"ל כגון שהחליף בגדיו. וע"ד דאמרי לעיל (ר"ד ל). או כגון שטבל אחר כניסתו: +תד"ה אטו. ומה כ"ח כו' שאין גבו מציל כו' מלטמא מציל כו' מליטמא תוכו ש"א שמציל כו' מלטמא א"ד כו'. כצ"ל: +בא"ד ואילו בתוספתא דאהלות תני כו'. הוא שם פט"ו: +תד"ה בלע. ועוד אי בטומאת שרץ א"כ לא הויא אלא ראשון כו'. אכתי קשה דלמא מיירי בנטמאה בטמא מת בין שהוא אדם ובין שהיא כלי דלא הות הטבעת אלא אה"ט דלא מטמאה במשא כדאיתא בריש כלים. וא"ש טפי דלא נקטה המשנה הזאת ג' וז'. דאם נטמאה במת גופי' הי' צריך האדם הזאה גו"ז ג"כ כמש"כ התוס' בסוף דבור הסמוך לקמן: +תד"ה כי (בדף הסמוך). וקשה לפי' כו' וטומאתה בוקעת ועולה כו' וה"נ טבעת שנגעה במת כו' לטמא במשא. נ"פ שדעת רש"י כדעת הרמב"ם בפ"ה מהל' ט"מ הי"ג דכלים הנוגעים במת אינן מטמאין לא באהל ולא במשא. אלא דקשה לשיטתם איך הוה ס"ד דרבא לאתויי מכאן ראיה לטומאה בלועה דאינה מטמאה: + +Daf 72a + +תד"ה גזירה (בסופו). היכי מיתוקמא מתניתין (כצ"ל) אליבי' דחיה טמאה ואשה טהורה. אלמה לא אשה טהורה משום טומאה בלועה. וחיה טמאה דהוה כשתי טבעות: +רש"י (במשנה). א"נ אם נמצא (כצ"ל) עובר מת נבלה גמורה כו'. לכאורה אינו מוכרח דכיון דחשבינן ליה כחי להתירו בשחיטת אמו וכמש"כ התוס' ושחיטה עושה ניפול הוה האבר כפורש מן החי: +תד"ה וחכמים. להפקיע הטומאה לטהרה. כצ"ל: + +Daf 72b + +במשנה מה מצינו בטרפה כו'. נראה דלהכי ילפי מטרפה משום דהיקשן הכתוב כדלעיל בר"פ: +גמרא אמאי טומאת בה"ס היא כו' לימא ר"מ לטעמיה כו'. וקשה דלחכמים דאמרי מגע טרפה שחוטה מא"ל. וצ"ל דבמוקדשין החמירו לטמא בה"ס כמו שהחמירו בהם לענין טרפה ששחטה דלטמא. אבל נראה דלמסקנא דטמא משום שעת פרישתן או משום חבורי אוכלין דכמפרתי דמי. אפי' במוקדשין נמי בה"ס לא מטמא. וכדמוכח ההיא דכיצד צולין שהביאו התוס': +רש"י (במשנה). מה שרץ אין שחיטתו מטהרתו דכתיב בהו טמאים הם לכם. פסוק זה לא נמצא בשרצים. ובת"כ הגי' כל הנוגע בהם (במותם): +תד"ה טהור. דהי' שם פשוטי כ"ע מפסיק כו'. ק"ל דמה נפשך אי בחזי למדרס אף פשוטי כ"ע מתטמאים כדאיתא בבכורות (לח). ואי בדלא חזי למדרס אפי' אית ליה בית קבול נמי לא מיטמא מדרס ואינו אלא ראשון בנגיעתו ואינו מטמא לבגד: +תד"ה אלא. והניחם בביסא. כצ"ל: +תד"ה בשעת. ודוחק לומר כו' לא היה באבר כדי לעלות ארוכה. לכאורה תמוה דמה בכך דאין בו כדי כו' דמ"מ מטמא במגע כדתנן בפ"ק דכלים מ"ה ובפ"ב דאהלות מ"ג דאמה"ח שאין עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ואולי י"ל דדוקא באמה"ח מאדם הוא דמטמא במגע אפי' שאין בו בשר כראוי דילפ��נן ליה מקרא בנזיר (ר"ד נד) ועיין בפי' הרמב"ם והרע"ב בכלים שם. משא"כ באמה"ח דבהמה אי אין עליו בשר כראוי אין בו טומאה כלל: + +Daf 73a + +רש"י ד"ה ואת האבר המדולדל בה. שנחתך ממנה אבר ומעורה כו'. כצ"ל: +תד"ה בשעת (שבדף הקודם). אהני חלוקה למדרס כו' ופשה בי' טומאת מגע כו'. כצ"ל: + +Daf 73b + +ד"ה נקוט. ולא תיהדר לשנויי כו'. כצ"ל: + +Daf 74a + +רש"י ד"ה אכלו לזה. האבר המדולדל. עמש"כ המהרש"א בכוונתו. ותמוה דכיון דבבשר מן החי יש איסור לאו כדלקמן (קב ב) למה לא יתחייב מלקות בבשר הפורש מאמה"ח: +רש"י ד"ה דעובר חי. מה שהביא המהרש"א ראיה דלא שייך לומר על עובר מת דיש במינו שחיטה אגב אמו. מהא דל"א לקמן בן ח' מת יוכיח ע"ש. הוא תמוה דהאיך יסיים עליו אין שחיטתו מטהרתו דביה גופיה ודאי לא שייך שחיטה כיון דכבר מת. ונוכל לפרש דבן ח' חי דקאמר קאי אסוף דינא (ר"ל על אין שחיטתו מטהרתו) ושאע"פ דיש במינו שחיטה דקאמר היינו בין חי ובין מת: +תד"ה נפ"ל מדרב (כצ"ל) +יהודה. ומיהו סוגיא דהתם לא אתיא כתנא דברייתא כו'. כצ"ל: +במשנה ומוציא את דמו. כתב הר"ן אע"ג דחלבו מותר מכל בבהמה תאכלו (עי' לקמן (עה) תד"ה מה) מ"מ דמו כיון דמשקה הוא לא נפיק משריותא דכל בבהמה תאכלו כו' כיון דאיכא לאוקמיה אמידי דבר אכילה לא מוקמינן לי' אדם. וק"ל מהא דאמרי' בשבועות (כב ב) שבועה שלא אוכל ושתה חייב כו' ואב"א קרא שתיה בכלל אכילה כו'. והרי התם איכא לאוקמי ג"כ שבועתו אמידי דבר אכילה גרידא ואפ"ה אמרי' דשתיה בכלל: +רש"י ד"ה טעון שחיטה. דחדשים גרמי כו'. עיין ברא"ש לקמן בפלוגתא דריו"ח ורשב"ל (בד' עה). ולעד"נ דט"ס ברש"י וצ"ל דחדשים ואוירא גרמי כו' וכמש"כ לקמן (בע"ב) בד"ה למעוטי חלבו וגידו ובדבור הסמוך לו בסופו: + +Daf 74b + +גמרא למעוטי רובעו וחורש בו. נ"ל דברובעו נכלל בין שהוא רובעו ובין שמרביע עליו את שאינו מינו. וה"ה דהמ"ל דבא למעוטי שאינו מקבל טומאה וכדפרש"י לקמן (ר"ד עה) בדברי ריו"ח: +רש"י ד"ה גוממו. אבל שרשין של חלבו מותרין. לקמן (צב ב) פי' דגם שרשיו של גיד עצמו מותרין: +תד"ה חלבו. ואתי לאפוקי מחלב דגיד דשליל. מה שהוגה עה"ג בשס"ח וגיד הוא שבוש דהא קאמר למעוטי חלבו וגידו: +תד"ה למעוטי. א"נ התם הנ"מ כגון ישראל בטמאה כו'. עמש"כ שם בס"ד: + +Daf 75a + +גמרא (בסה"ע) לדברי האוסר מתיר כו' רבא אמר כו'. כה"ג בעירובין (ח ב) ובזבחים (טו) ומקצתו בשבת (מד): +רש"י ד"ה וצריך הכשר. דתרי גופי נינהו. דאין לאוקמי בשחיטה יבישתא ודלא כר"ש. דא"כ מאי אשמעינן בי' דוקא לשמעינן טפי באמו. אבל לפ"ז קשה אמאי לא אותיב ריו"ח לרשב"ל מהך ברייתא שהרי ידע לה: +בסה"ע ובין בדרב חסדא. כצ"ל: +תד"ה לדברי. והכי נמי בין לריו"ח כו'. כצ"ל: + +Daf 75b + +גמרא ואם מת טהור מלטמא במשא. לכאורה נראה למחוק תיבת במשא (וכן לקמן) דאטו במגע מטמא. וכמ"ק מפרש"י ואולי בא לאשמעינן דדוקא מטומאת נבלה טהור אבל לא מטומאת אוכלין דהוכשר בדם שחיטת אמו. אבל ז"א דאיך יקבל הכשר אפי' לריה"ג בעודו חי וצריך שחיטה להתירו באכילה. ועוד דאמר לקמן וכן אריו"ח ולדידי' תרי גופי נינהו ולא מתכשר בדמא דאמיה: +רש"י ד"ה הפריס. עמד כו'. וכן פי' לעיל (נא ב) ננער לעמוד כו' ע"ש. וא"כ קשה סיומו כיון שהלך. וגם הפוסקים לא ביארו אם דוקא הלך או אפי' רק עמד: +רש"י ד"ה ה"ג א"ד אמר אביי. ואותה קלוטה פקועה היתה. עי' ביאור דבריו בש"ך סי' י"ג סק"ז: +תד"ה אף. הא דתנינן מוצאי שבת ל"י כו'. כצ"ל: + +Daf 76a + +גמרא ר"פ מתני הכי כו' למעלה למעלה מן הארכובה וכן שניטל כו'. כ"ה הגי' ברא"ש ומלות ומצומת הגידין ליתא וכן נכון: +רש"י ד"ה בגמל ניכר. שאינה מגעת לערקום דהיינו ארכובה כו'. כ"ה בר"ן: +רש"י ד"ה מ"ט לא אמרי. הוא למטה מן הארכובה ולמעלה כו'. כצ"ל ותיבות ומצומת הגידין נראה למחוק: +רש"י ד"ה ולא אמרי ליה. וה"נ אי הוה אמרי ליה כו'. כצ"ל: +רש"י ד"ה וכי מתתי. ולקמן פסיק הלכתא הכי אפי' בנשבר כו'. לכאורה משם אין הכרע דמיירי בארכובה התחתונה. שוב ראיתי ברא"ש שדחה באמת ראיה זו: ונ"ל דרש"י לשיטתי' דפי' שם טעמא דשמואל דמכשיר בנשבר משום דגידין קיימי. ולמ"ד ארכובה עליונה ע"כ אין הטעם משום חסרון הגידין דהרי מכשיר בנחתך עצם האמצעי למעלה מצה"ג אף שנחסרו הגידין. וע"כ לדידי' טריפות דנחתך למעלה מארכובה העליונה אינו אלא משום גוף העצם א"כ אפי' נשבר נמי ונכון בס"ד: +רש"י ד"ה דאגרמא ולבר. כדמפרש לקמן. הס"ד ומה"ד דאגרמא ולגו: + +Daf 76b + +גמרא אנן עור או בשר תנינן. נראה דר"ל מפרשינן לה כן דהוי"ו מן ובשר הוא ו' המחלק וכה"ג פירשו התוס' בב"ק (קיד) בד"ה לפי ע"ש ובמה שציינתי שם (מט ב): +רש"י ד"ה הנהו גידין הרכין. דהוו מצטרפין לבשר. נ"ל דס"ל דאפי' לס"ד דרבא מ"מ לא עדיפי מעורו דבר גוזלא דנאכל ואפ"ה דוקא מצטרף אבל בפ"ע לא כמו שפסק בשו"ע. ועוד נ"ל דאפי' למאי דהדר ביה רבא מ"מ מודה דמשלימין דלא גרעי מעור בהמה. והפוסקים שתקו בזה: + +Daf 77a + +גמרא מנה"מ דת"ר כל בבהמה תאכלו לרבות כו'. כ"נ דצ"ל. ועי' ברי"ף: +תד"ה בלשון. אע"ג דאתיא כר"מ. כצ"ל ע"ש בהחולץ: + +Daf 77b + +גמרא שמא נימוח שפיר כו' ושמא נימוחה כו'. כ"ה הגי' ברא"ש. ועי' הגי' בנדה: +רש"י ד"ה לעולם לטומאת אוכלין. וממתניתא לא כו'. כצ"ל: +תד"ה ולא בעור. והתם נמי דרשינן בנבלתה ולא בקולית סתומה ושקולין הן. לפי הגי' שלפנינו כאן בנבלתם. י"ל דתרי קראי נינהו בנבלתם כתיב בויקרא י"א פסוק כ"ד וכ"ז. ובנבלתה כתיב שם פ' ל"ט: +תד"ה הריני. דשמא אין כאן ולד אחר. כצ"ל: +בא"ד שמא אין באותו מקצת רובא דולד. כצ"ל: + +Daf 78a + +רש"י ד"ה שניהם כשרים. ובגמרא מפרש כו'. עמש"כ המהרש"א בכוונתו. ותמוה דבגמרא לא מפרש מאומה דלמאי נצרכו. רק דר' אושעיא קאמר דכולה מתניתין דלא כר"ש וממילא איצטרכו לאפוקי מדידיה: +רש"י ד"ה והשני סופג (הב'). כי ירחק וזבחת כו'. כצ"ל: +תד"ה אי. סד"א הואיל דבענין קדשים כתיב כו'. כצ"ל: + +Daf 78b + +גמרא דתניא איש אשר יקלל את אביו ואת אמו כו'. מה שנדפס בגליון בשם רש"ל למחוק את האתי"ן תמוה: +תד"ה עד. כדאמרינן בפרק כ"ש כדרך שפרט כו'. הרחיקו ראייתם כי כן איתא גם לקמן (קיד ב): + +Daf 79a + +רש"י ד"ה לא מין סוס. לא סוס גמור ולא פרד בן סוסיא. כ"ז הוא פי' מין סוס. וכן תפרש ולא מין חמור דר"ל לא חמור גמור ולא פרד בן חמורה: +רש"י ד"ה דדמיין להדדי. באזנים ובזנב. עי' נו"ב מ"ת חלק אה"ע סי' נ"ח: +תד"ה עייל. וכן אביי כו' וכן ר"פ כו' ס"ל כר"י. לע"ד י"ל דאינהו דיהבי סימני לא לענין איסורא. אלא לענין קנייתן כדאשכחן בירושלמי פ"ח דברכות ופ"ח דכלאים וב"ר פ' פ"ב ר"מ מפקד לאילין דנשיאה אין בעיתון מיזבן מוליון תהון זבנין אילן דאודניהון דקיקין שאמו סוסה ואביו חמור. והיינו משום דעדיפן טפי לרכיבה או למשא. או כדפי' המפרש שאינן מזיקין לב"א: + +Daf 79b + +גמרא לעולם בתייש הבא על הצבייה וילדה בת ובת ילדה בן. חזינן דיש כלאים שמולידין. אף דפרדה אינה יולדת כדאמרינן בבכורות (ח ב) וכודניתא מי ילדה. וזה דלא כמו ששפטתי בשיל��ח בספ"ה דאבות דנמר לפי' הרע"ב שנולד מחזיר היער ולביאה אינו מוליד. אולם פי' הרע"ב נסתר מהא דבכורות (ח) כל שתשמישו ועיבורו שוה יולדין זה מזה (ועי' לקמן קכז). ושם מבואר דאין עיבורן שוה: +רש"י ד"ה ה"ג רא"א כו'. ובכוי אין אוא"ב נוהג. כצ"ל וכהגהת רש"ל לקמן בגמרא: +רש"י ד"ה ובנה תייש. שילדה מן התייש. הס"ד ומתחיל דבור שה א"ר: +רש"י ד"ה בשלמא פלגא. דודאי פשיטא לן כו'. כצ"ל: +תד"ה לימא (בסופו). ובהמוכר אה"ב מפורש באורך. פשוט דכוונתם על מש"כ שם (סב ב) בד"ה איתמר. והמציין טעה והטעה אחריו גם את הגרי"פ: + +Daf 80a + +גמרא ודלמא מינא דאקו כו' דלמא מינא דתאו כו'. עי' פרש"י ומהרש"א. ובדבריהם מיושב הא דלא אקשו מיחמור ודישון דקדימו. משום דבהו הוו בקיאי כדאשכחן בבכורות (ז ב) חלי דיחמורתא כו'. ובזבחים (קיג ב) חזי לי אורזילא דרימא ועי' תוס' שם: +רש"י ד"ה לענין כה"ד. דמשמע ספק חייב בכסוי כו'. כ"נ דצ"ל. אמנם לשון דמשמע אינו מכוון דבהדיא תני בר"פ דלקמן ונוהג בכוי מפני שהוא ספק כו'. וכן אינו מדוייק לישנא דגמרא לעיל בזה: +רש"י ד"ה בתייש הבא על הצבייה ולאיסורא. הילכך ה"ל התראת ספק כו'. וכה"ג כתב לקמן (פו) במשנה. ותמוה דאפילו למ"ד שמה התראה היינו דוקא דלבסוף עבר בודאי. אבל הכא ולקמן דמספקא לן אם עבר כלל לכ"ע לא מלקינן ליה מספיקא וצע"ג: +תד"ה ולא (בסופו). אם חדודות וכרוכות וחרוקות יפה. כ"נ דצ"ל. עי' לעיל (נט ב) תד"ה והרי עז: +תד"ה זה. וסבר כו' שהוא ודאי חיה כו' ופליגי אמתניתין. לא הבנתי דבריהם הק'. שהרי כ' לעיל בד"ה כוי דר"י קאי אמתני' דכה"ד ומשמע דגם ר"נ קאי עלה ואמר דעל איל הבר כוונה המשנה שהוא ספק. וגם מאי דמוכח מדבריהם דרשב"ג קאי על איל הבר. לא כן משמע פשטא דלישנא דברייתא אלא דקאי על כוי דר' יוסי. ולכאורה הי' נ"ל להגיה דכצ"ל שכוי (ור"ל אותו ברי' בפ"ע שנקרא כוי) ודאי חיה. ולמחוק תיבות ופליגי אמתניתין. אבל לקמן ד"ה מדחשיב מוכח להדיא כגי' שלפנינו. וי"ל בדוחק: +תד"ה הראשון. דלא כר' יצחק אתיא כו'. עי' מהרש"א שנדחק. והתוי"ט נראה שהגי' דלא כרחב"ג ונכון. ועי' נו"ב מ"ת חלק או"ח סי' קכ"ח שהגיה כן בנו הגאון מדעתו ז"ל ואישתמיטתיה שכבר קדמו התוי"ט: + +Daf 80b + +תד"ה שחיטה. אלא אפילו אין אוא"ב נוהג כו'. כצ"ל ומלת אי למחוק וכן ברש"י ליתא: +בא"ד ועוד דבהדיא תנן בפ"ב דזבחים כו' ועובר בלאו דלא תשחטו. עי' מהרש"א ומהר"ם. ותמיהני דהרי התם מיירי בשחטן בחוץ וזה הוה ודאי שחיטה שאינה ראויה. ול"נ להגיה דתחת משום. צ"ל משמע. ור"ל כיון דנקרא אינו מתקבל בפנים משום אוא"ב אלמא דלא תשחטו קאי עלייהו נמי ועובר על הלאו הזה דומיא דמח"ז דעובר עלי' בלאו: +בא"ד ול"מ למיפרך לר"א ואפי' לרה"מ כו'. מהר"ם העתיק ולרב המנונא: +תד"ה דכמה (בסופו). וא"ת ולימא כו' לאו דמח"ז דלא תעשון כו'. כצ"ל: + +Daf 81a + +גמרא קדשים שניהם בחוץ לרבנן כו' שני פסול ופטור מלאו דשחוטי חוץ. הב"ח מחק ג"ת האחרונים. וכ"נ להדיא מפרש"י: +תד"ה הנח (שבדף הקודם). מקרא דלא תעשון ככל וגומר. כצ"ל: +בא"ד דאתא לגלות העשה דלא ירצה לא קאי כו'. כצ"ל: +בא"ד היכא דשני לאוין סמוכין זל"ז. וכן לקמן בא"ד היכא דשני לאוין סמוכין קאמר כו'. עי' הגהת הג"ר בצלאל ר"ב. וכבר קדמו בזה השעה"מ בהל' חמץ ומצה: + +Daf 81b + +במשנה והשוחט פרת חטאת כו' ור"ש פוטר. ק"ל לר' אושעי' דלעיל מדוע לא קתני פלוגתייהו בשאר קדשים. וכן לרבא דלעיל ה"ל למינקט בעולה. ולפי מאי דמסקינן בגמרא דפרת חטאת אינה משנה. י"ל דבקדשים לא מיירי: +גמרא ורשב"ל אמר כו' כי לא אתרו ביה נמי פטור. פי' ובזה נמי מתורץ מאי דא"ל ריו"ח זו אפי' תשב"ר כו'. דטובא אשמעינן דאפי' בלא אתרו ביה פטור: + +Daf 82a + +תד"ה עגלה. וי"ל דכך היתה קבלה בידם. בזה ישבתי קושיית הפ"י על המהרש"א בקדושין (נז) שכ' שם בתד"ה כפרה דמסתמא ריו"ח ל"פ על ר' ינאי רביה דס"ל דעגלה אסורה מחיים. והרי הכא אריו"ח ע"ע אינה משנה. אבל לפמש"כ התוס' בכאן א"ש. דקבלה היתה ביד ריו"ח דלא נשנית במשנה ומ"מ לדינא ס"ל דנאסרת מחיים. אמנם ק"ל לדברי התוס' מדוע אפקינן מר' ינאי ור' לקיש הרי י"ל ג"כ דקבלה היתה בידם דלא נשנית במשנה וכסתמי דמתניתין דכריתות ודסוטה ואינהו לעצמם ס"ל כתנא דברי"ש. וגם המהרש"א עדיין אינו מיושב דהלא ריו"ח ס"ל דהלכה כסתם משנה. וסתמי דכריתות וסוטה דא"נ מחיים. ודהכא אמר בעצמו דאינה משנה. ולשיטת הרמב"ם דפסק בפ"י מהל' רוצח דע"ע מיתסרא מחיים. ופסק ג"כ כסתמי דמתניתין דכריתות ודסוטה וע"ש בכ"מ. מיושב קושיא זו. ולענין דקדוק מהרש"ל ומהרש"א בהא דקדושין. נ"ל דר' ינאי איצטריך לטעמא דכפרה כתיב בה כקדשים. אליבא דר"ש דס"ל בקדושין שם דציפורי מצורע לא מיתסרו מחיים וא"כ ע"כ ל"ל הא דתני דברי"ש דנאמר מכשיר ומכפר כו'. ובמשנתנו דכאן א"ל לר"ש דע"ע מיתסרא מחיים. וא"כ ע"כ מטעמא דכפרה כתיב בה כקדשים. ולהכי א"ש מאי דמפקינן להא דע"ע אינה משנה מר' ינאי ונכון בס"ד: +תד"ה לישני. כדדייק התם בפ"ב. הוא ר"ת בפרק בתרא כדלעיל בדבריהם כמה פעמים. ולחנם הגיה הגרי"פ: + +Daf 82b + +רש"י ד"ה לא ישחטו. דמשמע לא ע"י אחד כו'. כצ"ל: +רש"י ד"ה בבת אחת. חטה וחרצן כו'. ל"ד אלא ה"ה ב' מיני זרעים. ושיגרא דלישנא דגמרא לקמן נקט: +תד"ה ולאפוקי. וכ"מ בירושלמי כו' בפ"ח דקאמר כו'. כצ"ל: +בסה"ד ומה תירוש ויצהר שאין כלאים זב"ז אפי' ע"י ד"א כו'. ה' תיבות אחרונות נמחקו בד"ח. והוא עפ"י המהר"ם. ותמוה כי כן איתא שם בגמרא והוא מוכרח ע"ש בפרש"י: + +Daf 83a + +במשנה אבל יש לו ריוח כו'. עפרש"י. ונראה דה"ה או כש"כ אם מכר לשניהם ביום אתמול וכ"נ מהלח"מ בפי' דברי הראב"ד. ולפי' הרמב"ם (במש"כ בחבורו שאותו שלקח באחרונה נחפז כו') נראה דא"צ להודיע רק אם יודע שהראשון ישחטנה היום וכ"נ מהלח"מ שם. וא"כ חולק על מה שפסק בשו"ע דבכה"ג אף בשאר ימוה"ש צריך להודיע. והאחרונים לא דברו בזה מאומה: + +Daf 83b + +רש"י ד"ה קמוסיף אבנין. להגביהו. משמע דס"ל דהשקלי וטריא הוא שיכסה. בחטאת העוף הדם המתמצה על היסוד (עי' זבחים סד ב). ובעולת העוף יכסה הדם המתמצה על הסובב. ולקמן בד"ה קא הוי חציצה כתב ונמצא שלא נמצה דמו בקיר המזבח. וכן התוס' בזבחים (סב) בד"ה אף תפסו החבל בשני ראשים. דבתירוץ הא' והג' משמע דהכוונה שיתן העפר בקיר. ובתירוץ הב' כתבו א"נ מגובה פריך התם ע"ש. (ועמש"כ לקמן בכוונת דבריהם דהכא בד"ה קא מוסיף). ונ"ל דאזלי אליבא דרבנן לקמן (פח) דסברי כל דמו טעון לכסות. ולכן בעינן עכ"פ ראוי לבילה דכל דמו. וכל היכי דלא מצי לקיים הכסוי אם בקיר אם ביסוד. מעכב: +רש"י ד"ה ופרכינן. אבל למעלה לאחר שמלק דליכא חציצה מא"ל. כ"נ דצ"ל: +תד"ה קא מוסיף. מן הדרום כו' התם כו'. כצ"ל: +שם התם קרא אשכח ודרוש מה בית ששים כו'. נראה דכוונו למש"כ שם בזבחים בתירוץ הב' א"נ מגובה פריך ע"ש. ודלא כהגהת מוהרב"צ ר"ב. האומנם ק"ל דבגובה נמי נימא מה בית שלשים כו': + +Daf 84a + +גמרא מה חיה אינה קדש כו'. טע"ז אינו מספיק לקדשי ב"ה. וצ"ל בדידהו מטעם שחיטה שא"ר כדלעיל. דל"ל מטעם מי שאינו מחוסר כו'. דא"כ קדשי מזבח נמי תיפוק ליה מטע"ז. ול"ל היקשא דחיה: +שם א"ל יעקב מינאה כו'. עי' מגילה (כג) תד"ה אמר ומה שציין הגרי"פ שם: +שם א"ל עליך אמר קרא עה"א תשפכנו כמים כו'. הרע"ב פי' דהכוונה על הכתוב אצל בכור בע"מ. וקשה דלמא משום דעדיין קדושת בכור עליו שאין נשחט ונמכר באיטלז (והוא מה"ת כמש"כ התוס' בר"פ כפה"מ) פטריה רחמנא. ואכתי חולין גמורים מנ"ל. לכן נראה יותר לפרש דיכוון על הכתובים בפ' ראה (י"ב. פ' ט"ז. וכ"ד). אבל עדיין תיקשי דשם איירי בשאר פהמו"ק כדמוכח בבכורות (לג) וגם המה עוד קדושתן עליהן להאסר בגיזה ועבודה. וכן לכלבים למאן דאמר (תמורה לא). אי לזאת נראה דלא כוון רק על הכתוב בפ' כי ירחיב. וס"ל כמו שהביא רש"י לעיל (כח) מספרי דמוקי ליה בבשר תאוה של חולין ועי' לעיל (יז). וי"ל קצת פי' הרע"ב דכל הני דאסורין בבכור בע"מ ופהמ"ק אינן אלא משום בזיון כמש"כ התוס' שם. משא"כ בכסוי דאדרבה לכבוד יחשב: +רש"י ד"ה זוחלין. והזחילן למקוה כו'. פירושו דחוק מאד. ולכאורה יל"פ בפשוטו. דקי"ל מעיין מטהר בזוחלין ומקוה באשבורן (עי' שבת סה ב בפרש"י) וקאמר דמעיין מים למעוטי שאר משקין. מטהרת מעיין בזוחלין. בור מים למעוטי אשבורן מטהרת בור. וכ"מ מפי' עצמו לקמן בסמוך בד"ה מעיין מים: +רש"י ד"ה אלא בהזמנה הזאת. שאינה מזומנת לו כו'. לולי פירושו הנל"פ דר"ל בדמים קלים כמו צידה שבאה לו רק ע"י טרחה מועטת מן ההפקר בלא דמים: +תד"ה מה. וי"ל דאינה קדש בפנים קאמר. לכאורה אינו מובן דמ"מ קשה דנימא מה חיה איננה קדש כלל: +תד"ה עשרה. אבל במדרש כו' יום ב' דגים כו'. עמש"כ שם במ"ר בסוף פ' פנחס: + +Daf 84b + +גמרא דרש ר"ע זמנין כו'. כה"ג פסחים (קיט ב) וש"נ. [ברכות כ ב] וכן נמצא בסוטה (ד ב. ה א): +שם (בסה"ע) אילימא ספק חול ס' י"ט. תימה דמאי קס"ד דממ"נ אי חול הוא ליכא חילול ואי הוא י"ט המצוה דחי ליה: + +Daf 85a + +במשנה חיה ועוף הנסקלים. ק"ק למה פרט בהו חיה ועוף. הלא כל הני דלעיל נמי רק בהם איירי. ואולי כלפי דתני בפ' דלעיל שור הנסקל (והתם נקט שור נגד פרת חטאת) תני הכא חיה ועוף: +תד"ה ור"ש. הקשה הרר"א כו' וי"ל כו'. ולעד"נ לתרץ דא"כ לכתוב אשר יהנה וכדמתרץ הגמרא בכה"ג בב"ק (מא סע"א) ע"ש. אבל התם איצטרך למיכתב מכל האוכל למעוטי כלים פסחים (כ ב) כתב נמי אשר יאכל משום לשון נופל על לשון כדרך המקרא בכ"מ. ואולי לזה כוון התוס' רי"ד שהביא התור"ע באות ל' ומיושב מה שתמה עליו ע"ש. וגם נפלאתי עליו שלא הביא התירוץ מתוס' שלפנינו: + +Daf 85b + +תד"ה פשיטא. והא דלא מייתי מתניתין דבהמה המקשה כו'. ר"ל כיון דמבהמה טמאה לא מצינן למילף לטרפה מפני שיש במינה שחיטה. א"כ אדרבה מדאיצטריך קרא בטמאה ש"מ דמסברא שחיטה שא"ר מטהרת מידי נבלה: +תד"ה אין. ושמא הכא בעי לאכוחי כו'. כצ"ל: + +Daf 86a + +רש"י (במשנה). דהתראת ספק היא. עמש"כ לעיל (פ) על דבריו: +תד"ה רוב. שאני אומר אדם טהור נתן לו. עמש"כ בדבריהם בקדושין שם: + +Daf 86b + +גמרא הק"ל רבנן האי או מבע"ל לחלק. לכאורה לר' יונתן לעיל (עח ב) דלא מיבעי' לי' לחלק ע"כ האי או אתי לכדר' יהודה. והרי רבא אזיל בשיטתי' דר' יונתן כמו שהביאו התוס' לעיל (עט). וא"כ ה"ל לפסוק כר' יהודה. וכה"פ פה אחד פסקו כת"ק וצ"ע. אחרי כותבי מצאתי להגרע"א ז"ל בתשו' קכ"ט שעמד בזה ושכן מצא גם בתשו' מהרמ"ל: + +Daf 87a + +גמרא כי הוה קא בעי מיברך כו'. נראה דצ"ל מיכרך בכ"ף. כמו לקמן (קה ב) כרך ריפתא. וכן בד"ט. ועי' גי' ע"י: +שם הכא כתיב מיעוטא וכסהו. התוי"ט נדחק לומר לפי' הרמב"ם דהכוונה בכאן מדלא כתיב בלשון מקור הסמ"ך בחול"ם. ול"ד דכיון דוכסהו הוא מבנין פעל הדגו"ש. המקור ממנו כסה: +רש"י ד"ה ארבעים זהובים. שענה אחריהם אמן. בש"ך חו"מ סי' שפ"ב סק"ד משמע דגריס שעונה וע"ש ג"כ ביאור כוונתו: +רש"י ד"ה הא אידחי ליה מכסוי. דהא כסהו ונתגלה פטור מלכסות. וכן העתיקו התוס' י"ט. לכאורה כך הל"ל דהא כי לא חזר ונתגלה פטור וכן פי' בעצמו בסוכה וע"ז: + +Daf 87b + +ד"ה או בדם החיה. בדם היקז כו'. ורמב"ם פי' בדם חיה טמאה. לפירושם העיקר חסר מן הספר. ולע"ד נל"פ בדם החיה דהוא לשון חיות ר"ל בדם חיה ועוף שהמה חיים עדנה דהיינו בדם המכה או בדם היקז (ויש לכוון לזה גם פרש"י). וכלפי דם המתערב שהוא של שחוטה קרי לזה דם החי' וכה"ג מצאתי בבכורות (נז ב) מפשיטין את המתה ומלבישין את החיה ע"ש. וכאן י"ל עוד שבא לזווג מלות בהמה וחיה אהדדי. ולפי' הרמב"ם קשה עוד מדוע לא תני ג"כ עוף טמא. אבל לדידי נכללו חיה ועוף. ועי"ל דשיגרא דלישנא דמתניתין דזבחים דמייתי הגמרא. נקט גם הכא: +רש"י ד"ה כל מראה אדמומית. הוי דם לכפרה לזריקה כו'. כצ"ל בלא ו': +רש"י ד"ה שתמדו. אלא היכא דאחשבינהו לירד על הפירות. ל"ד דה"ה אם אחשבינהו מעיקרא לדבר אחר תלוש כדמוכח לעיל (טז) ובפירושו. וכדפריך הגמרא בסמוך כיון דשקיל ורמי אחשבינהו: +תד"ה אבל דם לתוך מים (שבע"א +. וקאמר ר"ד בשם ריש לקיש כו'. שם בגמרא ליתא מפורש בשם ר"ל וע"ש בתד"ה יתיב: +בא"ד וכ"ש דאיסור כו' כדאמר לעיל אם אמרו כו'. עמש"כ בב"ק (ק ב) בדבריהם בס"ד: +בא"ד דכיון שנדחה בקדשים שוב א"ח ונראה. הגהה שבגליון והוא ממהרש"ל לל"צ כי זה הלשון נמצא הרבה בש"ס בענינים אלו: +בא"ד וכי היכא דהך סיפא באיסורא כו' ה"ה רישא דיין כו'. ר"ל מדנקט גם באיסורא לגו היתרא מים ביין דוקא בנ"ט דהוא מין בשא"מ מכלל דרישא דיין ביין בכ"ש היינו אפילו באיסורא לגו היתרא ומפני שהוא מין במינו וכדתני זה"כ מב"מ במשהו כו'. והמהרש"א שגה בכאן בהבנת דבריהם במחכ"ת: +תד"ה תנן. תימה כו' ה"ל לאתויי מתניתין דהכא. ולעד"נ דלעיל מיירי בצללתא דדמא שנעשה צלול כמים ממש אלא שנתערב בו דם גמור עד שנהפכה מראיתו למראית דם. להכי אינו ענוש כרת עד דאיכא כזית דם גמור. והכא מיירי דבצללתא גופי' איכא עדיין מראית דם מיניה וביה שלא נעשה צלול כמים וענוש כרת ומטמא באהל בדאיכא שיעורא ממנו לבד. וכמ"ק מפרש"י: +בא"ד וה"נ אשכחן בהחולץ. וכ"כ בקדושין (מ): +תד"ה משקה (בדפ"ח). וא"ת דהכא משמע דטבו"י מטמא משקה דתרומה כו'. כ"ה גי' המהרש"א ומהר"ם ע"ש: +בא"ד מלהדליק אה"ש שנפסל בטבו"י בנר כו'. כצ"ל: +בא"ד דהיה כחלל חרב ואב הטומאה. כצ"ל: +בא"ד ועי"ל דה"ק כו' וזה פסול כו'. כצ"ל: + +Daf 88a + +רש"י ד"ה חוץ ממשקה שהוא אה"ט. כגון כו' זובו כו'. כצ"ל בל"ו: +בא"ד ומשקין אחרים היוצאים ממנו כו'. כצ"ל: +רש"י ד"ה מ"ש זב. טומאת תחילה במשקין כו'. כצ"ל: +רש"י ד"ה אגפיים. כותלי בה"ש כו'. לכאורה יל"פ אגפי הגומא שהדם כנוס שם וכדפי' במתניתין דם הניתז חוץ לגומא: +רש"י ד"ה אבל כסה דה"נ. ולרשב"ג דה"נ כולי' בעי כסוי. ק"ל לפ"ז מאי קאמר בד"א שלא כיסה דה"נ. ממ"נ אם דם הניתז הוא דה"נ אפי' כיסה דה"נ נמי ליחייב דהא דה"נ כולי' בעי כיסוי וכמו לרבנן לשיטתייהו. ואם הוא אינו דה"נ אפי' לא כיסה דה"נ נמי ליפטור כיון דאין המצוה אלא בדה"נ: +תד"ה רבנן. ומיהו לרמי ב"ח ורב חסדא כו'. בד"ח נמחק ור"ח. אמת דבפ' ז"ב לא נזכר כלל. אבל גם ברא"ש ור"ן איתא ר"ח כאן. ונ"ל ��יכוונו למה שאמר ר"ח בשלהי פ' חלון ז"א חלוקין עליו חביריו על ר"י ע"ש: +תד"ה ור"י. דהא לעיל קאמר ר"י דמו לחלק. הוא בד' פו ב: + +Daf 88b + +תד"ה אלא. כשבאו שם ישראל הי' מצמיח. ק"ק הרי התלוננו ואמרו לא מקום זרע (חוקת כ). וי"ל דתלונתם היתה על אשר לא מצאוהו זרוע בבואם. כי הם לא יוכלו לזרוע בעת בואם. כי עפ"י ה' נסעו ופן לא יתמהמהו שמה עדי יגיע זמן הקציר ויהי' יגיעם לריק. אבל לכאורה י"ל קושייתם דר"י פריך דהרי תועיל לזבל אותן צמחים שגדלין בו מאליהן. ונראה דקושייתם אינה אלא לתירוץ א"נ: + +Daf 89a + +גמרא מי שמשים עצמו כמו שאינו שנאמר ומתחת כו'. עפרש"י. והוא כעין שפירשתי בס"ד בבכורות (נח ב) דרשה דפרט לטרפה שאינה עוברת ע"ש: +שם מכסין בעפר עיר הנדחת ואמאי אה"נ הוא. ופרש"י דכתיב לא ידבק כו'. ק"ל מדוע לא הביא הש"ס זה בפסחים (כו) ולקמן בס"פ כה"ב לכתוב שלישי בדבר שנעשית מצותו ואסור בהנאה. ועוד שם (כז ב) תניא כל הנשרפין אפרן מותרין חוץ כו' ולא מפיק נמי עפר עיר הנדחת: +רש"י ד"ה ורבא אמר. אפי' בעפר אפרה נמי כו'. כצ"ל: + +Daf 89b + +רש"י ד"ה איסור גיד. משעה שנוצר. ל"י כוונתו דהא אפי' אם נאמר דא"נ בשליל ולא נאסר אלא משעה שיצא לאויר העולם שפיר מקשה משום דאקדי' פקע כו': +רש"י ד"ה יש בגידין בנו"ט. כבשר. כ"נ דצ"ל בכ"ף: +תד"ה ואתי. ואע"ג כו' דאין איסור גיד חייל כו'. לכאורה י"ל דשאני מוקדשין דהוה איסור מוסיף כדאיתא בכריתות (יד). או איסור כולל כפרש"י בשבועות (כד ב) וכמש"כ גם התוס' לקמן בד"ה איסור. ועי' לקמן קא תד"ה איסור. וגם י"ל דס"ל דבקדשים אחע"א כדאיתא בס"פ דם שחיטה: מה שהגיהו בד"ח במהרש"א. נעלם מהם תוס' הסמוך לקמן: +תד"ה והא. דהא ריו"ח אית ליה כו'. עיין לקמן (צ) תד"ה הכא ולקמן (קג) תד"ה דאיסור וצע"ק: + +Daf 90a + +גמרא אימר דשמעת לי' לר"י בטמאה כו'. מה שנסתייע המהרש"א מהתוס' דמשמע להו דהאי תנא כו' כסתמא דסיפא. ל"ד במחכ"ת דהתם אפי' כר"י לא אתיא דגם הוא ל"ק אלא מטעם דמבני יעקב נאסר משמע דמודה בזה לת"ק דאיסור טמאה חייל עלי': +רש"י ד"ה ומשנינן. כדקתני מתניתין והלא לבני נח כו'. במשנה איתא לבני יעקב. ועי' תד"ה קדשים. וברש"י לקמן (ק ב) בסה"ע: +רש"י ד"ה ואב"א. משום דאיהו קדים דנוהג בשליל. תימה דאף אם א"נ בשליל. הרי קאתו בהדי הדדי וכדפי' במבכרת: +רש"י ד"ה להעלותו. דלא כתיב ולא יאכל המזבח. עי' מהרש"א. ול"נ משום דלהעלותו משמע בפשיטות אפי' בפ"ע וכדאמר בל"א כאן לחלצו כאן להעלותו. וזה לא שמעינן מדרשה דרבי אלא מדר"ח: +תד"ה אלמא. ובקונטרס פי' לקמן כו'. ליתא לפנינו: +תוס' ד"ה קדשים (בסופו). וא"ת כו' דאיתוסף איסור גיד לגבוה כו'. ק"ל דוולדות קדשים לא משכחת בעולה. וגיד אינו באימורים דסלקי לגבוה ואסור משום דכל שממנו לאשים בבל תקטירו: +תוס' ד"ה הכא (בסופו). אלמא דליכא איסור חלב במעי אמו. כצ"ל: + +Daf 90b + +רש"י ד"ה מידי דהוה (בסופו). אבל מן הכשר קרב כולו. כ"נ דצ"ל: +רש"י ד"ה ואליבא דר' יהודה. והוי נותר. הס"ד ומה"ד + +Daf 91a + +גמרא מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם כו'. המהרש"א בח"א הביא כאן מאמר מחז"ל ת"ח מדקדקין על פחות מש"פ. ושנהו עוד בב"ב (טו ב) בד"ה איוב וותרן כו'. ואנכי בעניותי לא מצאתיו בגמרא ובמדרשים: +רש"י ד"ה וחייבין עליו. ועוד שהוא על הכף כו'. וכן בד"ה ואין חייבים עליו כתב דלאו היינו על הכף כו'. וק"ל א"כ ל"ל הירך לרבנן לדרשה דפשיט בכולי' ירך לאפוקי חיצון תיפוק ליה מאשר על הכף: +תד"ה כמ"ד (בסופו). שנצטוו על הנחירה. תימה דלא מצינו לשום מ"ד בפ' ד' מיתות דליחשב זה במצות בני נח. והלא מקרא מפורש גבי נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה כו'. ואי משום לישנא דגמרא לעיל (לג) כותים דבנחירה סגי להו. זה הלשון ודאי לאו דוקא. דאל"כ מנ"ל דלדידהו במיתה תליא מילתא. נימא דנחירה לדידהו כמו שחיטה לדידן דמתרת אפי' בעודה מפרכסת: + +Daf 91b + +רש"י ד"ה גויתו כתרשיש. כדמתרגמינן תרשיש כרום ימא. המרשים ליחזקאל השתבש וצריך לציין לשמות כ"ח: +תד"ה מהכא. שהלך להתפלל על הפיכת סדום בבקר כו'. כצ"ל: + +Daf 92a + +גמרא אלו ג' שרי עובדי כוכבים שמלמדים זכות על ישראל כו'. לולי פרש"י הנל"פ דר"ל שרי מטה וכמו שרי גאים היוצאים מישראל. ופליגי בדרשה דגיים מר דריש לי' גאים ומר דריש גוים: +שם אר"ג עדיין צריכין אנו למודעי. ב"ב (י ב) וש"נ: +שם והיא כפורחת הגיע זמנן כו' עלתה נצה הגיע זמנן כו'. כ"ה הגי' בע"י: +שם ואשליך כו' אל היוצר. כצ"ל בלא ו': +רש"י ד"ה ויוכל. כלומר נשתרר לעומתו המלאך. כ"ה הגי' בע"י. אבל העיקר נ"ל דצ"ל או ה"ק וישר יעקב אל מלאך כלומר נשתרר לעומת המלאך ר"ל שרצה יעקב להשתרר אבל ויוכל המלאך ונצחו ועי' ברי"ף בע"י: +רש"י ד"ה עלתה נצה (הב'). להזות דם נצחן כו'. ר"ל דדריש נצה כמו נצח בחילוף אחה"ע: + +Daf 92b + +רש"י ד"ה ולא עגיל. כדאמרינן בנדה משנתמעך הכף כו'. כצ"ל: +תד"ה גוממו. ולמאי דבעי לאוקמי ברייתא כו'. כצ"ל: + +Daf 93a + +גמרא וא"ר אבא כו' חלב שעל המסס כו'. כצ"ל בו'. וכן במימרי' דבתרי': +שם אילימא שעל הדד אמאי א"ח עליו אלא דכוליה. כצ"ל וכמו שהוא בפרש"י: +רש"י ד"ה חלב שהבשר כו'. וכשכלה למטה אותו בשר כו'. כצ"ל: +בא"ד לפי שאותו קרום א"ח חפוי בשר אבל בארץ כו'. כ"נ דצ"ל ולמחוק תיבות שדק הוא. וכן ליתנהו בהעתקת הרא"ש והטור. אולם הב"י שם העתיקו כמו שהוא לפנינו: +רש"י ד"ה המסס. שהוא תותב קרום ונקלף. עי' לעיל (מט ב) ובפירושו: +רש"י ד"ה וזהו חלב שעה"ד. שנחלקו בו רי"ש ור"ע. עמש"כ שם בס"ד: +רש"י ד"ה חות ביה טפי. במקום עוביו שהוא מחובר כו'. כצ"ל: +תד"ה חמשה. פי' בקונט' שמחוברים כו'. כצ"ל: + +Daf 93b + + + +Daf 94a + +גמרא גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל אחר. עי' לקמן ע"ב ברש"י ד"ה גזירה ובתד"ה אמר. והנה תיבת אחר שבכאן נראה כמיותר. ולקמן ע"ב בשינויא דרב אשי ליתא תיבת אחר. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דט"ס הוא וצ"ל אחד בדלי"ת. והוא דלקמן בר"א מיירי במוכר באיטלז דישראל טובא מצויים שם וחזו. אבל בשולח ירך לביתו ליכא חששא אלא שמא ימצא שם ישראל אחד ויחזה וכמו שמחלק רש"י שם: +שם ולא ימלאנו מים מפני שמתעהו. נראה דר"ל שלא ימלא חסרון של אותו לגין המתקשקש במים. ובח"א נדחק בזה: +שם וזימן עליה אורחין ונכנס ומצאה כו'. כצ"ל: +רש"י ד"ה ואב"א במקום שא"מ. ואותו הרואה כו' לוקח הימנו כו'. כצ"ל: +רש"י ד"ה במר דשחוטה. דהאי דטרפה ל"ד כו'. בע"י הגי' והא דשחוטה כו'. והיא גי' נכונה: +רש"י ד"ה ולא יפתח לו (בסופו). וזה ימסרנה מיד לחנווני שימכרנה. כצ"ל ותיבת לו למחוק. וברש"י שברי"ף ובר"ן הגי' לחנווני שמכרה לו: +ד"ה אין מוכרין. בסתם אלא א"כ הודיעו כו' עד סה"ד. דבריו אינן אלא לאוקימתא דרב אשי לקמן. דלאוקימתא דאביי ורבא מיירי במקום שמכריזין ולא הכריזו היום. ואפי' הודיעו שהיא טרפה אסור שמא יקח ממנו ישראל אחר שלא ראה ולא שמע שא"ל דטרפה היא: + +Daf 94b + +תד"ה אמר. יודע הי' שמואל שבצנעא נתן לו כו'. הד"ח אות פ"א הקשה הא אמרי' גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל. דמשמע דאסור אפי' באין רואה משום גזירה. ול"נ דהתם ר"ל דאסור לשלוח ע"י שליח בסתמא דלמא יתננה לו השליח בפני ישראל. ואם הזהירו שלא יתננה לו בפני ישראל באמת שרי: + +Daf 95a + +רש"י ד"ה מצא בה בשר. משנה היא בטהרות. הגרי"פ הגיה במכשירין. ול"נ דר"ל בסדר טהרות וכמו שפרש"י בב"מ (י) נזיקין סדר נזיקין ועמש"כ שם: +תד"ה ספקו. אבל הכא ידוע האיסור בדוכתי' חנות המוכרת כו'. כצ"ל ולמחוק הו': +תד"ה ובנמצא. ולא אזלי' בתר כשירות דהוו רובא כו'. כ"נ דצ"ל: +בא"ד ומיהו איכא למימר כו' דמקולין ה"ל קבוע. עי' מהרש"א. ול"נ דמעיקרא הוו סברי דלא מיקרי קבוע אלא היכא דידוע האיסור במקומו כמש"כ בדבור דלעיל. ובתירוצם חדשו דאף שאינו ידוע באיזו מקולין נמצא הטרפה מיקרי ג"כ קבוע וכמש"כ הש"ך ביו"ד סי' ק"י ס"ק י"ד בדעת הטור לפי מה שפירשוהו הב"ח והאחרונים. ולא עוד אלא אפילו במקום שאין מכריזין דלא ידעינן כלל אם היה טרפה. מ"מ כיון דיש מיעוט בהמות דטרפות הן מיקרי ג"כ קבוע: +בא"ד אבל קשה כו' ועוד דאסרינן במקום שאין מכריזין כו'. לכאורה לפמש"כ לקמן בדבור הסמוך בסופו דהכא לא שייך כלל למיגזר שמא יקח מן הקבוע כיון שהאיסור ידוע במקומו כו'. י"ל דלהכי אסרו מטעם גזירה שמא יקח מן הקבוע: +בא"ד ונראה דתקנתא בעלמא הוא כו'. ר"ל משום תקנה שיוכלו למכור טרפה לאינו יהודי. דאם היה מותר לקנות מהם היה אסור למוכרן כדמייתי מבגד שאבד בו כלאים. ועי' בר"ן: + +Daf 95b + +גמרא אמר לא ידע לי מידי דרביה אנא. פי' אינו מכירני ולא ידע אותי בכלום דרבי' אנא. ורש"י לא פירש כן: +שם במעלי יומא דכפורי כו' כבדי וכוליתא כו' האידנא דהתירא שכיח טפי. וכה"ג לקמן (קי). לכאורה אתי כריה"ג לעיל (פג) במשנה עי' תוס' שם: +רש"י ד"ה תריסר. בע"י הגי' תליסר וכן בתוס': +רש"י ד"ה ספקי טריפתא. ואני שמעתי הנך ספקי עופות טמאים דא"ט. בעניותי ל"מ בש"ס דקרי לטמאים טריפות: +רש"י ד"ה רב הונא. אע"ג דשנינהו בעומד ורואהו שינויי דחיקי נינהו. הן על מתניתין דנמצאו בגבולין לא קאי שנויא דעומד ורואהו. וברא"ש ליתנייהו הנך ב' תיבות בעומד ורואהו ונכון: +בא"ד ורב כהנא הא קא חזינן כו'. עיין תוס' לעיל ד"ה אסיק: + +Daf 96a + +תד"ה ולא. והא דמהדרינן לצ"מ בטב"ע היינו (כצ"ל) בטב"ע גמור וכל הני כו'. ואע"ג דלענין איסורא סמכינן אטב"ע שאינו גמור ובב"מ (כ ב) אמרינן דחמירא איסורא מממונא בכגון זה. (עי' נתיבות במה"א סי' פ"א סק"ז) י"ל דמשום חימוד ממון (כמש"כ רש"י) אפי' צמ"ר חיישינן שדומה לו שהיא שלו אע"פ שאינה שלו: +תד"ה פלניא. וא"ת כו' קטילנא לה דסמכינן אסימנין כו'. לפמש"כ הנ"י בפ' חזקת אמתניתין דשלשה אחין ואחד מצטרף עמהן כו' וז"ל שכן ראובן העיד על אשה אחת שהיא א"א ואח"כ בא עליה כו' ה"ז נהרג כו' ונמצא זה מת בעדות עצמו וטעמא דחיובא דהשתא מילתא אחריתא היא. וכ"כ הרמב"ם בפ' ט"ז מהל' סנהדרין ה"ו. ועי' במל"מ בפ"ג מהל' שגגות ה"ב וכ"ה להדיא בירושלמי סוטה פ"ו הל"ב ועמש"כ בחדושי להרמב"ם פ"ב מהל' אבל ה"ז. אין כאן קושיא כלל. וזה נראה כוונת הרי"ף בפ' החולץ גבי הא דואישתמודענהי דאחוה דמיתנא מאבוהי ניהו דמכשרינן אפי' ע"י קרוב ואשה כתב וז"ל דלא אמילתא דאיסורא קמסהדי כו' אלא מילתא בעלמא הוא דמגלי דהדין ניהו גבר פלן כו' וכיון וכו' הרי איתחזק כו' הילכך שרי ליה לסהדא למיסמך אפומייהו ולמיסהד כו' בין לענין איסורא כו' ע"ש. וכן פי' דבריו הריב"ש סי' קפ"ב. ותמה אני על הנ"י בפ' ג"פ גבי ההוא תברא דהוה חתים עליה רבה בר ר"��. ועל הנו"ב חלק א"ע סי' כ"ז שהבינו בכוונת טעמו ע"ד דאמרינן בעלמא מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי. כי במחכ"ת אין זה משמעות סגנון לשונו: +בא"ד וכן אם נשאת עפ"י ע"א וזינתה לא קטלינן לה אם בעלה הראשון כו'. כצ"ל וכ"מ בפסקי תוס' סי' רמ"ב: +גמרא (בסה"ע) מ"ט דרבנן בריה היא. כצ"ל וכדאיתא ברש"י במשנה ובציון התו' כאן ותיבות בפ"ע נשתבש מלעיל (פ) ואין לו ענין כאן כלל: +תד"ה מכלל. וי"ל דשמואל אליבא דתנא כו' קאמר דלא אסרה תורה כו'. כצ"ל: +תד"ה מ"ט. וא"ת מ"ש כו' מנבלה טהורה דבמיתתה בכזית. כצ"ל: +בא"ד (בסה"ע). אבל תרומה מותר עד שימרח. הן בפסחים (לג) דמשני כגון דאחמיץ במחובר. מוכח דחל תרומה אף בעודן בשבלין ועמש"כ שם (ורמזתי שם לדברי התוס' בקדושין (סב) ד"ה א"ת שגם הם כתבו כן). לכן נ"ל דט"ס כאן וכצ"ל עד שיפריש. ויתורץ ג"כ מה שהקשה בתור"ע למכות אות י"ג דלדבריהם גם טבל לא יחשב בריה דקודם מירוח לא חל ג"כ איסור טבל. אבל לפמש"כ א"ש דכיון דאם תרם בשבלין תרומתו תרומה ע"כ חל שם טבל עליו אז אבל תרומה איננה עד שיפריש: + +Daf 96b + +ד"ה כבשר בלפת. ואילו היה נו"ט כו' בלפתות כשיעור הירך אסור. כצ"ל: +רש"י ד"ה שנתבשל עם הגידין. כצ"ל: +רש"י ד"ה בנותן טעם וד"ה כולן אסורין. צ"ל הד"א: +תד"ה ור"י (בסופו). דל"ת הנפש כו' דדרשינן כו'. כצ"ל: +תד"ה אפילו (בסה"ע). אלא במקום שהאיסור מתפשט בכל החתיכות. כצ"ל: + +Daf 97a + +גמרא כילכית באילפס הוה כו'. עפרש"י לכאורה ראיה מזה לדעת האו"ה שהביא הט"ז ביו"ד סי' קט"ז סק"ב דבשר בדגים בטל בס' ודלא כט"ז שם. אבל י"ל דליכא סכנה אלא בדג טהור. ואדרבה יש להוכיח איפכא מדכ' הר"ן בע"ז פ"ב גבי ציר שכילבת אחת או שתים כו'. דכלבית דפ' ג"ה טמא הוא ע"ש. ואמאי לא מוקי לה בטהור ומשום סכנתא. אלא ע"כ דס"ל דסכנה לא בטיל בס': +תד"ה שאני. וא"ת א"כ במתניתין כו'. כצ"ל: +תד"ה סמכינן. אע"ג דעובד כוכבים הוא. כצ"ל. ר"ל ודלא כרש"י שפי' במל"ת דוקא עי' בר"ן: +תד"ה א"ר. ובקונ' גופי' פסק כו' גבי פלוגתא כו'. וכ"כ בשמו בפסחים (ל). וזה אישתמיט מהגהת הב"ח בפרש"י דע"ז שם. ועמש"כ שם: +בא"ד ודקאמר התם במשהו כו' ובתשו' הגאונים כו'. כאן חסר הרבה ועי' בתוס' פסחים שם: + +Daf 97b + +גמרא מליח ה"ה כרותח. ומסקינן דהיינו כרותח דצלי ודעת הר"ן בשלהי ע"ז דלכן במולח בשבת חייב משום מבשל. ותמיהני דהלא א"ח בשבת אלא בתולדות האור כדאיתא בשבת (לט) ולא עדיף ממבשל בחמי טבריא דפטור שם (מ ב) אח"ז מצאתי בנו"ב מ"ת חלק יו"ד סי' מ"ג שנשאל בזה. והוא יישבו: +שם דאין נותן טעם באיסורין יותר מבצל וקפלוט. קשה דהלא משכחת לה גם פלפלין ותבלין דאיסורא כגון דערלה דנו"ט באלף: +רש"י ד"ה ומין במינו. בין דהיתרא. ומשמע דהיינו תרומה כמש"כ לעיל. ותימה דבתרומה מב"מ בעינן אחד ומאה כדלקמן (צט ב) וי"ל דמ"ל כגון חמרא חדתא בעינבי דלרבא דאזיל בתר שמא בע"ז (סו) הוה בנו"ט דהוא בס' כדפרש"י שם. ועי' לעיל בתד"ה אמר רבא: +רש"י ד"ה כשהן משערין. משערינן אותו כו'. כצ"ל בלא ו': + +Daf 98a + +רש"י ד"ה השתא דלית ביה אפרוח. דיהבא טעמא ואוסרת כו'. כצ"ל: +רש"י ד"ה ההוא דאתא. פלגא דזיתא כו'. עי' לעיל (סד ב) בתד"ה גיעולי מה שהביאו מהירושלמי דמוכח להדיא דבביצים משתעי וכ"מ סוגיא דשמעתין. וטעמא שהקילו בהן מפני שקליפי איסור מעלין את ההיתר. ועי' ש"ך סי' פ"ד ס"ק ט"ו: ודע שדבור זה וד"ה אבא צ"ל הד"א: +תד"ה בביצת. אפשר דאוסרת. כצ"ל: +שם ובירושלמי גבי כו'. התוס' הביאוהו לעיל (סד ב) בד"ה גיעולי: + +Daf 98b + +גמרא גלי רחמנא ולקח מדם הפר כו' ולא בטלי. ק"ל לפי מה שהעלה הנו"ב שם סי' קפ"ו בדעת הרשב"א דהיתר בהיתר לא שייך ביטול. איך יליף ר"י מזה דמב"מ לא בטיל שאני הכא דתרוייהו דהתירא למזבח נינהו. ואולי יאמר דזהו כוונת ריו"ח במנחות (כב) רבנן סברי מכאן לעולין שאין מבטלין זא"ז ור"ל דתרוייהו עולין דהתירא נינהו. וכעין שפי' הר"ן בנדרים (נב) והרווחנו דדינא דהיתר בהיתר אי בטיל הוא פלוגתת ר"י ורבנן: +רש"י ד"ה וללישנא בתרא. ובזרוע יש עצם הרבה כו'. עי' הגהת הב"ח דבירושלמי מתרץ כו' ומ"מ עצמות איל מצטרפין וא"כ א"צ לזה שפרש"י כו' ע"ש. פשוט דדעת רש"י דגמרא דילן דאמרה מ"ד במאה סבר בשר בהדי בשר משערינן פליגא בזה אירושלמי וכמש"כ הרא"ש והר"ן ע"ש: +רש"י ד"ה לטעם כעיקר. והא דילפינן בפסחים ובנזיר (לז) ממשרת ליתן טכ"ע כו'. כצ"ל: +תד"ה מ"ס. והשתא לא הוי מ"ס קמא לל"ק כמ"ס כו'. עמש"כ בברכות (נא) בד"ה הא: +תד"ה מאי חזית. ואע"ג דלחומרא מקשינן. לכאורה הא גם קולא יליף לה ר"י מיניה לענין דם קדשים שנתערב בדם בהמה או בדם החיה דאייתא הגמרא לעיל (פז ב) דמותר לזרקו ועולה לחובתו: +תד"ה רבא. דפעמים שהזרוע ומקצת האיל היו חוץ לרוטב ונותן הזרוע טעם במה שחוץ. עי' לעיל (צו ב) תד"ה אם דלדעת ר"י חתיכה שמקצתה ברוטב מצטרפת כל החתיכות והרוטב. ואפי' לדעת רש"י עכ"פ באותה חתיכה מתפשט בכולה. ונראה דס"ל דע"כ לא בעינן שלמה לעיל אלא הזרוע. ולל"ק לת"ק בעינן גם שיהא מחובר לאיל. אבל האיל גופי' לכ"ע מנתח לי' קודם בישול. ומש"כ כאן ומקצת מן האיל ר"ל חתיכה שלמה מן האיל: +שם עד שלא יהא רוב באותו מקצת כו'. כצ"ל: +בא"ד (בסה"ע). ה"ה אפי' טעמו וממשו כו'. כצ"ל בלא ו': + +Daf 99a + +גמרא אין בהן בנ"ט בין שיש בהן כו' בין אין בהן להעלות בק"א מותר. מזה תמה התו"ח על הרע"ב שכ' בתרומה במין בשא"מ ואין שם כהן בעינן ק"א. כיון דפסק בשאר איסורין במבשא"מ היכא דליכא קפילא משערינן בס' אלמא דקים לן דבס' מסתמא ליכא נו"ט א"כ ה"נ בתרומה ע"ש. ובאמת הטור יו"ד סי' שכ"ג כתב בששים והוא מסה"ת וכ"פ הרמ"א אחריו שם. אמנם אנכי מצאתי חבר גדול להרע"ב והוא הרמב"ם בפט"ו מהל' מ"א סוף הל' למ"ד ע"ש. ותימה על הרב"י והאחרונים שלא הביאו דעתו הגדולה בזה. וצ"ע להלכה כי אין הכרעת הרמ"א מכרעת דכיון דשלא הביא דעת הרמב"ם והרע"ב כלל נראה דגם מאתו נעלם במחכ"ת דעתם ז"ל. ולענין תמיהת התו"ח נ"ל דגזרו אטו מב"מ דלא לשערו ג"כ בס' וכולא חדא גזירה היא. וה"ט ג"כ בערלה וכה"כ היכא דליכא קפילא דבעו מאתים כנ"ל נכון בס"ד: +רש"י ד"ה ואם כשרה (בסופו). דלא בטלי לגמרי. במלת לגמרי נראה שכוון למש"כ התד"ה רבא לדעתו דכאן ר"ל טעם כל דהו דהיינו משהו: +תד"ה רבא (שבדף הקודם). דריו"ח ס"ל כר"ע דיליף טכ"ע מגיעולי עובדי כוכבים וליכא אלא עשה כו'. ק"ק דא"כ מנ"ל לר"ע דמשרת אתי להיתר מצטרף לאיסור דילמא אתי לטכ"ע ללקות עליו: +תד"ה תאכל. חומרא דחטאת לאסור לזרים כו'. יש להוסיף ולאכול לפנים מן הקלעים כדפרש"י: +תד"ה ל"נ. והכא שרי בכל הקדשים. כצ"ל בא' בסוף: +תד"ה אין. דאם אי אפשר להסירם כו'. כצ"ל: + +Daf 99b + +גמרא שהרי ציר שיעורו קרוב למאתים כו' רי"א רביעית בסאתים. לפי' הרמב"ם במתניתין שם בדברי ת"ק דר"י. דמיירי ג"כ לענין ביטול ציר וכן פי' הרע"ב אחריו וכן פי' הרא"ש לקמן סי' ל"ג. קשה מדוע לא הביא מת"ק דס"ל דנו"ט בתתק"ס. ולפי' הר"ש שם דת"ק לא איירי רק בביטול הדג גופי' ע"ש א"ש. וי"ל משום דבעי לאקשויי מר"י אדר"י לכן מייתי ליה. וכה"ג כתבו התוס' בב"ב קנט ב בד"ה א"ל. וכן כתבתי גם אני בתענית (ו) ד"ה אר"ז: +שם כי נפיק א"ל מאי אמר לך כו'. כה"ג לעיל מז: +תד"ה לא. לכך פריך מדרישא בק"א ואין להעלות בק"א אסור היינו כו'. כצ"ל: +בא"ד דתרוייהו בק"א של היתר בטלי כו'. מהר"ם הגיה בק'. ויותר ה"נ למחוק תיבות של היתר: + +Daf 100a + +תד"ה שאני. דכהנים א"מ טובה זל"ז שכולן שוין כו'. כצ"ל: +תד"ה חתיכה. לפי שבולעת טעם נבלה דאין בה ששים כו'. כצ"ל: +תד"ה בשקדם. ואפי' אם נאמר דדיקולא הוא סל כדמשמע בכל דוכתא. כצ"ל ותיבת הכא למחוק וכן ליתא ברא"ש: +בא"ד אם אין חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה כמו שפי' לעיל. ר"ל בד"ה חתיכה עצמה נ"נ בסופו. וכן לעיל (צו ב) בד"ה אם. ולקמן (קח) בד"ה טיפת. ולא נחלק בין חלב לחלב שהוא שמן מפעפע אפי' מחתיכה לחתיכה כמו שחילק הרשב"א: +בא"ד ואין ראיה לר"א הא דאמר אין המדומע כו'. עמש"כ בס"ד בתרומות פ"ה מ"ו: + +Daf 100b + +תד"ה הוי. דכמו שצריך כו' לבטל החתיכות דאיסור כ"צ נמי שיהא ס' בחתיכות של היתר כו'. כצ"ל: +רש"י ד"ה ה"ג יכול תהא כו'. ועיין מהרש"א ועיין מש"כ במעילה (טז בס"ד): + +Daf 101a + +תד"ה איסור (בסופו). מאי פריך כו' יבא איסור חמור כו' ואיסור מוסיף אית ליה. דברי מהרש"א בזה אינן מחוורין כלל ע"ש. ולעד"נ דלא מיקרי מוסיף אלא כשנעשה שינוי בחפצא וע"י אותו השינוי ניתוסף בו איסור. אבל טומאת הגוף לא נעשה שינוי בבשר הטמא כלל. ותדע שהרי איסור הניתוסף לכ"ע חייל כמש"כ רש"י שאין כאן איסור חע"א שמה ששייר הראשון מוסיף השני כו'. וכ"מ להדיא לקמן (סוף ד' קיג) מ"ד לוקה חד איסורא הוא ע"ש. ולא פליגי אלא אם על ידו יחול ג"כ על מה שנאסר מחמת הראשון. וא"כ מהו הלשון שאומר הש"ס יבא איסור חמור יחול על איסור קל. ועוד מאי משני ר"א מאן לימא לן כו'. דמ"מ אותו איסור הניתוסף דהיינו כרת או קרבן יחול. ומ"ט דר"ש דפוטר באוכל נבלה ביוה"כ ודו"ק: +תד"ה בנטמא. והכא לא פרכי לי' רבנן כו'. כצ"ל: + +Daf 101b + +תד"ה ר"ע. וחלב ומתה ל"צ קרא. כצ"ל: + +Daf 102a + +גמרא (ברה"ע) ולא תאכל כו'. כצ"ל בו': +שם מחלוקת בישראל אבל בבני נח דברי הכל מוזהר על הטמאין כטהורין. נראה דר"ל דאף לר' מאיר נוהג בבן נח גם בעופות טמאין וטהורין. דהרי כתיב (בראשית ט׳:ג׳) כל רמש כו' לכם יהיה לאכלה ועלה קאמר אך בשר בנפשו כו'. ותדע דהרי בסנהדרין (דף נז) איצטריך קרא למישרי שרצים עיין שם. וכן בברייתא דמייתי דאיכא דאמרי טהורה ור"מ. וברישא בב"נ משמע דתנו ג"כ על הטמאים כטהורין [וכן הבינו התוס' לעיל (לג) ד"ה אחד ודלא כהמהרש"א שם] : +רש"י ד"ה רישא בישראל. ומעיקרא כי רמייה הוה מ"ל נמי סיפא בב"נ כו'. ודוחק כי העיקר חסר מהס' בשינויי'. ולמה לא נפרש דקס"ד דסיפא נמי בישראל וקמ"ל דאין שחיטתה מטהרתה מידי אבמה"ח דאם עודנה מפרכסת חייב עליה גם באמה"ח וכר"י ור"א: +רש"י ד"ה אינו סופג. ואיכא לאו דלא יאכלו שקץ הם. כצ"ל: +תד"ה אלא. גבי נבלת עוף טהור כו' ולא קתני דאין שחיטתו מטהרתו כו' ותימה דתקשה כו'. לכאורה כיון דלא תני נמי ההיפך דשחיטתו מטהרתו לב"נ א"כ ליכא למישמע מינה מידי: + +Daf 102b + +גמרא אלא כעין קלניתא. לפ"ז בב"ב (כ) דמסיק נמי כעין קלניתא שוב לא נצרך לאוקמי בטמא כדמתרץ שם קודם ע"ש: +שם אכל אמה"ח ובשר מה"ח לריו"ח כו'. כצ"ל: +רש"י ד"ה דבכוליה ליכא כו' וד"ה במשהו. צ"ל הד"א. ובא"ד צ"ל ורישא קתני כו' בו: +רש"י ד"ה לא תאכל הנפש כו'. שאם יחתכנו אינו עושה חליפין כו'. וצ"ל דחלב ג"כ א"ע חליפין דהא קרי ליה לקמן אמה"ח ועי' בהה"מ פ"ה מהל' מ"א ה"ב. והא לא קשיא מלקמן (קכח ב) דאמר כוליא וניב שפתים א"ב. ולא קאמר ג"כ חלב. דחלב לא מטמא אפי' מן הנבלה: + +Daf 103a + +תד"ה ומר סבר. אי כר' אלעזר כו'. כצ"ל בלא י': + +Daf 103b + +רש"י ד"ה ר"א גמרא איעקר לי'. שאפי' חזר ואכל אותו חצי זית כו' דקא נקיט חצי זית אחר כו'. כ"נ דצ"ל: +בא"ד כלומר היזכר כו'. כצ"ל: +במשנה ואסור להעלות עם הגבינה עה"ש. לכאורה יפלא מדוע שביק לישנא דחלב דפתח בי' והוא ג"כ לישנא דקרא. ונקיט הכא גבינה ולולא דמסתפינא הייתי אומר. דבדוקא נקיט גבינה***). דאילו חלב שהוא נוזלי ואין מעלין אותו אלא בכלי לא הוי כעין תפיסה אחת דלקמן (קז ב) וע"ש בתוס'. וכן הא דתני אגרא לקמן (קד ב) עוף וגבינה נאכלין באפיקורן בדוקא נקיט גבינה לפי דנאכלת בידים הוא דדייקינן מינה הא בשר לא דהיינו דבעי נט"י אבל חלב דע"י כלי אפי' בבשר לא בעי נט"י. וכן ראיתי בשם הפר"ח דהאוכל במגריפה א"צ נט"י. וענ"ל דדוקא גבינה מסקינן שם דבעי קינוח והדחה משום שהוא מודבק בחניכים ובבין השינים ואינו יוצא ע"י הדחה לחודה. אבל בחלב סגי בהדחה לחודה: +תד"ה כה"ב. ואשמעינן דחייל איסור בב"ח על איסור מוקדשין. לכאורה כיון דמתניתין איירי באיסור בישול פשיטא דחייל. דהא במוקדשין ליכא איסור בישול. ודומה למש"כ בס"ד לעיל (קא) ע"ש. אולם הר"ן מלא דבריהם למ"ד דכל היכא דאאכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי. וכוונתו להא דלקמן (ר"ד קיד). ולעד"נ דאף באימורים איכא איסור בישול משום דכתיב בהן ריח ודרשינן מיניה בזבחים (מו ב) לאפוקי אברים שצלאן ואח"כ העלן. ועוד נלע"ד דאיצטריך לאשמעינן אף בחלק הכהנים. דסד"א הואיל דכתיב בהו למשחה ודרשינן בסוטה (טו ושם) לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין וה"א אפי' בחלב נמי וכמו דאישתרי מליקה גבייהו קמ"ל: +תד"ה ואסור. האי חוץ לא איצטריך כו'. והר"ן כתב דאי לא תנא הכי לא הוי תני קושטא. ביאור דבריו נ"ל עפ"י מש"כ התוי"ט בזבחים פ"ז מ"ג סד"ה חוץ ע"ש. והגהת מהר"ם בגליון שם אינו מובן ולי י"ל דלהכי תני חוץ לאשמעינן דכה"ב אסור להעלות אף בשר עוף וכדלקמן בגמרא. ועי' מהרש"א לעיל (צז) בתד"ה אמר רבא בד"ה והא: + +Daf 104a + +תד"ה ומנא. ויש מקומות נמי דגזרינן כו'. הוא סתירה נוספת ודלא כמהר"ם: +תד"ה חלת. נעשה כחלל כל המתכות שבתוכו והוי כמאהיל עה"מ כדאמרי' בנזיר כו'. עמש"כ ע"ד בזה בבכורות (כז ב) בד"ה וכי: +שם כדמוכח בריש תוספתא דאהלות. גם בזה עמש"כ שם: + +Daf 104b + +גמרא אתי לאסוקי בשר וגבינה כו'. כצ"ל: +רש"י ד"ה בשלמא. דאי מסקת חלת ח"ל בארץ כו'. כצ"ל: +גמרא וכ"ת אכילה גופה א"ב כו' וא"ל ר"י אכילה גופה מקולי ב"ש כו'. ולא שייך להקשות הכי טעמא דב"ש אתא לאשמועינן כמש"כ התוספות בעירובין (ר"ד יג) ע"ש: + +Daf 105a + +גמרא א"ל הני להיכא כו'. עי' מהרש"א בח"א. ול"י מה חידש על פרש"י שהיה גונבו: +שם סכרוהו אמר אשכחתינהו לכולהו איסרי כו'. כ"ה הגי' בע"י: +רש"י ד"ה קדמוך. שאמרו כו'. כצ"ל: +רש"י ד"ה קינסא. למ"ד כלי הני לאו כלי הוא. כ"ה הגי' ברש"י שברי"ף: + +Daf 105b + +גמרא לרוח צרדא. בפסחים (קיא ב) פרש"י ורשב"ם כאב חצי הראש. ובשבת (צ) פרש"י על צלחתא כאב חצי הראש וכן בגיטין (ס"ד סח): +שם ירקא דנפל אתכא. בע"י הגי' מתכא: +רש"י ד"ה סולדת. בטלו ונשתנו כו'. כצ"ל: +רש"י ד"ה שמלח סדומית. ואמרו חכמים על כל אכילתך אכול מלח. הוא בברכות (מ): +רש"י ד"ה אמרי אינהו. מיד המכשפות. כ"ה הגי' בע"י: + +Daf 106a + +גמרא כתנאי מים שנפסלו כו' בקרקע כשרין רשב"א כו'. והנה סתם מתניתין בפ"א דידים מ"ג כת"ק ועי' ר"ש שם ובביאורי הגראז"ל לאו"ח סי' ק"ס סקי"ב ובמש"כ שם: +רש"י ד"ה האכילו בשר חזיר. וכשעובד כוכבים בא בחנותו מאכילו נבלות. עמש"כ המהרש"א בכוונתו. ועמש"כ במ"ר פ' בלק אות מ"ה במ"ק בס"ד. ומש"כ המהרש"א עוד אין להקשות כו' די"ל כו' ע"ש. לא מפיו אנו חיים כי כן מבואר לעיל בגמרא (צד ב) אינהו הוא דקמטעו נפשייהו ע"ש בפרש"י: +רש"י ד"ה השתא כל גופו. לחולין ולמעשר ולתרומה ולקדש מטבילין. כצ"ל: +תד"ה דפסקינהו. והא כו' דרביעית דמקוה בטלו כו'. ועי' בתר"י בפ' אלו דברים שהאריכו בזה. ואנכי תמה ל"ל לדחוקי כולי האי הלא איתא בזבחים (כב) אר"פ אם קדח בו רביעית מטבילין בו מחטין כו' הואיל ומהכשירא דמקוה אתיא. ופרש"י אע"פ שאינן מעורבין. ומשמע דאיירי אלאחר שבטלוה. (וכ"נ שהבין הצ"ק שם לעיל בתד"ה לרביעית) דאי קודם ל"ל טעמא דהואיל כו'. אבל קשה דא"כ מדוע לא חשיב לה בנזיר. לכן נראה דר"פ מיירי קודם שבטלוה וקאי אדלעיל שם כל המשלים למי מקוה כו' לרביעית אינו משלים. וקמ"ל ר"פ דאם אחר שנתבטלו במקוה שלמה קדח כו' מטבילין כו' אף דאם לא היה מתחלה אלא רביעית לא היה מתבטלים בה הואיל כו'. וכ"נ שפי' התוס' הנ"ל ודלא כצ"ק: + +Daf 106b + +תד"ה וכל. הקשה כו' דבתוספתא כו' ובחולין אין חוצצין כו'. לכאורה י"ל דבנטילה דוקא החמירו. והתוספתא מיירי בטבילה ואפי' בטבילת כל הגוף. ולא נצטרך לאוקמה בחולין שנעשו ע"ט תרומה: +תד"ה אמר. ושמואל כו' שוין לחומרא ולא פליג אברייתא כו'. כצ"ל: +שם אלא משום דכהן הוא כו'. במגילה (כב): +בא"ד אלא אדרב ושמואל דאמרי כו'. כצ"ל: +בא"ד וכן פי' בקונטרס בפ' הזרוע. ל"מ שם. ובמנחות (לז) הביאו שפי' כן גבי אוב וידעוני. גם שם ל"מ רק שפי' כן במתניתין (ר"ד סה) על הא דאיתא שם המדבר משחיו. אלא שעל מרפק שהוא העציל פרש"י בשבת (צב) במשנה שהוא אישיל"א וכן בערכין ר"פ האומר: +תד"ה נוטל. תימה כו'. לכאורה י"ל דהכא ר"ל שחרית קודם אכילה כמו שמצינו ב"ק (צב ב) פת שחרית. והוה כמו ברכת המוציא שאין להפסיק בינה לאכילה. ובאמצע הסעודה מותר להפסיק. וכן בברכת המצות: + +Daf 107a + +גמרא דתנן מי רביעית נוטלין כו'. כצ"ל כי היא משנה בריש ידים בשינוי לשון קצת: +תד"ה דלא. וגם טבילה אין כאן שהן שאובין. ורש"י פי' שאין כאן שיעור מקוה. ואזלי לשיטתייהו לעיל (קו) על הא דבת בירתא. דרש"י פי' דמחוברין למקוה. ולהתוס' בפי' הא' שם אף דאינן מחוברין: +תד"ה מגופת. ותקנה היינו שהרחיבה מלמטה. ומצינו לשון חקיקה על מבחוץ בסוכה (ד ב) גבי קונדסין כל שאלו יחקקו. ופרש"י שינטל עובי עיגולן ע"ש: +תד"ה מאי. דר"צ כהן הוה כדמוכח כו' ובספ"ק דיבמות. שם ל"מ שום הוכחה דכהן הוה אלא שהתוס' כתבו שם כן: + +Daf 107b + +גמרא והשמש שלא נטל ידיו אסור כו'. פי' המהרש"א בזה לא מחוור ע"ש. והא דלא מייתי הש"ס סייעתא מינה לרב עמש"כ בברכות (כו): +רש"י ד"ה בלם. מחתכין עדיו של סוס. כצ"ל רש"ל בשם ס"א: +תד"ה התם. בטיט ובצואה דאמרי' כו'. כצ"ל: + +Daf 108a + +תד"ה דחדוש. וטע"ז לא קאי בא"ע כו'. כצ"ל: +תד"ה דאמר. גבי רי"א במנחת כהן משוח כו'. כצ"ל: +רש"י ד"ה לימא פליגא. ולא יוכל מין האחר לרבות עליהן ולבטלן אלא כו'. כצ"ל: + +Daf 108b + +רש"י ד"ה גדי אסרה כו'. ואפי' חלב הנבלע מותר. כצ"ל: +רש"י ד"ה וחכ"א עד כו'. קס"ד דאטפה קיימי. ק"ק לישנא דקס"ד דהא במסקנא נמי הכי קאי: +תד"ה שנפל (בסופו). דאיכא ג' נו"ט דהתיר כו'. עי' לקמן קיא ב' ובתו' שם ד"ה הילכתא: + +Daf 109a + +רש"י (במשנה). אבל בשרו אינו נאסר כו'. ר"ל כדאיתא לקמן ע"ב בברייתא קורעו לאחר בשולו ומותר: +תד"ה הלב. וא"א לומר כן דבהדיא אמרינן בהקומץ כו'. לשיטת רש"י שם הוא דוקא בחטאות הפנימיות והוא שנקרש. אבל בצלול או בחיצוניות וחולין גם בקרוש. אף אם בשלו עובר. ולרבא שם בכולן חייב ע"ש. והתוס' כאן לשיטתם דשם אזלי. שוב מצאתי בפלתי ר"ס ס"ט שהאריך בזה: + +Daf 109b + +רש"י ד"ה ילתא. אשתו. כדאיתא ס"פ ג' שאכלו. ובקדושין (ע): +רש"י ד"ה זויקו. תנו לה כו'. כצ"ל: +תד"ה אינו עובר. דלצלי בעי קריעה שתי או ערב. הוא כר' אלעזר לקמן וכפרש"י בד"ה הא קמ"ל קריעה בעלמא או שתי או ערב כו'. ולפנינו בפירש"י שם דאיתא שתי וערב הוא ו' המחלקת. עי' פ"ח סי' צ: +בסה"ד וכן י"ס דגרסי בסמוך כחל שבשלו בחלבו מותר כו' שיש במים ס' כו'. וקיבה אסורה אף דיש ס' דשמא לא יצא כל החלב ממנה ונתן טעם בקבה. משא"כ בכחל דחלב הנשאר בו אינו אוסר כיון שלא יצא לחוץ. ולכן מייתי שפיר סייעתא לל"ק דרב מינה דה"ה בצלי. אינו אוסרו החלב הבלוע בו. והמהר"ם שגה מאד בזה במחכ"ת. אך ק"ל דא"כ מאי מקשה לקמן לר"נ מינה שבשלו דיעבד אין לכתחלה לא. דהתם שאני דמבטל בשר בחלב (של הכחל) לכתחלה בס': +תד"ה נדה. מטומאת נדת אשה. כצ"ל. ומה דליתא כאן גבי דמא שרי לן טחלא עמש"כ לקמן (קיא): + +Daf 110a + +גמרא ר' יוסי ב"ר אבא מתני. גי' התוס' בד"ה דאתניי'. רב יוסף. ובאמת רב יוסף בר אבא נזכר כ"פ בש"ס עי' סה"ד: +שם במעלי יומא דכפורי אפקינהו כ"ע לכחלינהו. עמש"כ לעיל (צה ב): +רש"י ד"ה אחוייה. בני המקום. לכאורה משמע דזעירי גופי' אחוי לי': +תד"ה איכא. ומיהו יל"פ לו כמו ממנו. וכה"ג כתב הנ"י בפ"ט דב"מ דחכור לי כמו ממני: + +Daf 110b + +תד"ה טלית. ואעפ"כ המברך לא הפסיד. עמש"כ ע"ד בברכות (יב) בד"ה לא: +בא"ד מדאמרי' בריש התכלת תכלת אין כו'. כצ"ל: +בא"ד מותר בכל ענינים בין להתעטף בין להציע תחתיו. משמע דבגד הצעה פטור מן הציצית. ומש"כ בסה"ד ומיהו נראה שיש לחלק בין טלית כו'. היינו לענין היתר כלאים. וכן יש לכוון דבריהם במנחות שם. אבל המ"א בסי' י"ח סק"ג הבין בדבריהם דשם דהצעה חייב בציצית ע"ש ולדעתי אין הכרע וצ"ע: +בסה"ד ולפ"ז בטלית שאולה הי' אסור להציעו תחתיו. תימה מאי איריא שאולה אפי' של עצמו נמי. ונ"ל למחוק בטלית שאולה: +תד"ה דתנן. כדמוכח בפ' תולין כו'. כצ"ל: +בסה"ד למה אין פשוט לך כו' שאפילו בבישול כו'. ההגהה שבגליון בש"ח טעותא היא: + +Daf 111a + +גמרא אבל טחלא שומנא בעלמא הוא. ובזה א"ש לעיל (קט ב) דאמרה ילתא אסר לן דמא שרי לן כבדא. ול"א ג"כ טחלא כמו שיסד הפייטן שהביאו התוס' שם: +רש"י ד"ה וחתוכא לתחת. כשתתנוהו בתנור כו'. כצ"ל: +רש"י ד"ה כבדא עילוי בשרא. וחודו של שפוד תלוי למטה כו'. עי' לעיל (צו ב) תד"ה אפי' שכתבו להפך: + +Daf 111b + +רש"י ד"ה קפי. לצלי בעי קריעה שתי וערב. עי' לעיל (קט ב) בתד"ה אינו עובר ובמש"כ שם: +גמרא ר' אלעזר הוה קאים כו'. כצ"ל בל"י: +רש"י ד"ה קערה שמלח בה כו'. ונו"ט ראשון הוי כאיסור גמור. תימה דבאיסורא כל היכא דאיכא טעמא כלל אוסר עד העולם כמש"כ הר"ן וש"פ: +רש"י ד"ה מותר לאכלו. דצנון שבלע מן השמנונית כו'. כצ"ל: +רש"י ד"ה דגים שעלו בקערה. נתנן לתוך הקערה כו'. כצ"ל: +רש"י ד"ה כולי האי. שחוזר ונו"ט בבישולא. כצ"ל: +תד"ה ולא היא. אבל הוא בפירוש אמרה כו'. לכאורה תמוה דהא הגמרא קאמרה דלאו בפירוש איתמר. וי"ל דלא היא דקאמר ר"ל דלא מכללא איתמר. דלא יתכן שיטעה השומע בזה דפשוט דשאני התם כו'. אלא ודאי דבפירוש איתמר. ותדע דלא קאמר כאן ואי מכללא מאי כמו בש"ד ועי' בר"ן: + +Daf 112a + +תד"ה הלכתא (שבדף הקודם). דהא אפי' בשל בה חטאת כו' דהוי טעם שני באיסור. מש"כ המהרש"א דלא הוי טעם שני בהיתר ע"י מים כו'. נראה דלענין איסורא לזרים כו' הוי כמו שאר איסורים שאוסרים עד העולם כמש"כ לעיל בשם הר"ן. דהא החטאת בעצם רבעא עלה איסור לזרים כו'. רק לענין לאיפסולי ביוצא צריכין אנו לדבריו: +תד"ה תרי. דכך היו בקיאין בדבר מותר. כצ"ל ולמחוק הה': + +Daf 112b + +רש"י (ברה"ע). כמו השופה יין לחבירו. כצ"ל: +תד"ה דגים (בסופו). ובדגים כו' הוא דאמר דלא שריק כו'. כצ"ל ומלת לעיל למחוק: +תד"ה ודגים. מלא מיץ מן המוהל שיצא מן הבשר. כצ"ל: +בא"ד ותדע שאותו המוחל הוא היתר שהרי מיד כששהה כו'. כצ"ל: + +Daf 113a + +תד"ה מאי לאו. דהא משנה שלמה היא בע"ז כו'. הגרי"פ ציין לתרומות כו'. אבל כבר כתבתי בתמורה (יט ב) שכן דרך הראשונים להביא ממסכת השגורה יותר ע"ש. אמנם לפ"ז ה"ל להביא מלעיל (צט ב): +תד"ה בשר. ה"ה בשר עוף כו' דדוקא ר"ע כו'. אבל הרא"ש כתב דר"ע לא בא אלא לפרש דברי ת"ק. וכ' התוי"ט והא דתנן ר"ע אומר בלשון פלוגתא כו'. כאן י"ל דנקט לשון פלוגתא משום ריה"ג דפליג עליה: מש"כ המהרש"א דאי הוה גדי דוקא לא הוה מפקינן הקרא ממשמעותי' כו'. קשה דהא השתא מפקינן ליה נמי ממשמעותי' לומר דאפי' עוף במשמע. וזה דוחק לומר דאתי היקשא לגלויי דעוף נמי במשמעות גדי: +ד"ה פרט לעוף וחיה כו'. הקדים עוף לחיה. דמיעוט ראשון יותר מסתבר לאוקמיה אעוף שאינו בכלל בהמה: +בא"ד פרה ורחל איתרבאי מקראי כדקתני בברייתא בגמרא. אנכי לא מצאתי מקומו איהו {כאן הערה=נראה כוונת רש"י ללקמן דף קיד תנו רבנן בחלב אמו אין לי אלא בחלב אמו פרה ורחל מניין וכו'. ועי' ברש"י שם ד"ה בחלב אמו דמוכרח דהאי תנא מפיק לפרה ורחל מגדי יתירה. ע"ש.}: +גמרא א"ק וישלח יהודה את גדי העזים. הא דלא מייתי קרא דאנכי אשלח גדי עזים המוקדם. וכן בסמוך בקרא דרבקה לא מייתי קרא דוקח לי משם שני גדיי עזים המוקדם. י"ל משום דהתם כתיב גבייהו צאן ואיכא למימר דלא אתי אלא לאפוקי טלה דהוא בכלל צאן. א"נ י"ל משום תירוצא דתרי מיעוטי כתיבי. מייתי הנך דכתיבי בה המיעוטין: + +Daf 113b + +רש"י ד"ה לרבות את החלב. עובר משום חלב ומשום בב"ח. הא דלא פי' דנ"מ כגון שאכל חצי זית מזה וח"ז מזה כדלעיל (קח ב) דהא פשיטא דחייב דאין זה אחע"א כדמייתי התוס' לעיל (קב ב) מגמרא דיומא ודשבועות: +רש"י ד"ה מחד קרא. דכולהו תלתא גדי מייתרי לדרשה דהל"ל לא תבשל בהמה בחלב אמו כל מי שיש לו חלב אם כיון דסופינו כו'. כצ"ל. ועי' לקמן (קטז) ד"ה קסבר ר"ע: +רש"י ד"ה הא דרבי'. וכל היכא דקתני משום פלוני לא שמע מפיו כו'. וצ"ע דא"כ מאי פריך הגמרא בנזיר (נו ב) על הא דאיתא במשנה שם שאר"א משום ר' יהושע כו' ור"א משום ר"י גמר לה והא משום ר"י בר ממל גמר לה ע"ש. ובב"ב (קיד ב) איתא אריו"ח משום ר"י בר"ש כו' איתיבי' ריו"ח לר"י ב"ר שמעון כו'. ומשמע ג"כ דשמע מפיו מדאותיב ליה ע"ז. והרשב"ם חילק שם בדרך אחר ע"ש: +רש"י ד"ה וחד אמר לוקה. קס"ד דאאכילה קאמר אם התרו כו'. כצ"ל: +תד"ה קסבר. דאי הוה ס"ל בעלמא דאין אחע"א ולא הוה יליף מהכא כו'. כצ"ל ובמהרש"א ט"ס: +תד"ה וש"ה. דשאני נבלה דמטמאה. ואין זה סותר למש"כ במכות (טז ב) בד"ה ריסק דילפינן מזה בנמלה דאיסור נבלה חייל על איסור שרץ אף דבנבלת נמלה אין טומאה כלל. דמ"מ שם נבלה אית ביה טומאה. תדע דהא חלב נבלה ג"כ אי�� בו טומאה. ועמש"כ במעילה (טז) בס"ד: +שם וטרפה נמי משום דמחיים. קשה דנילף במה הצד מנבלה וטרפה. וי"ל דאיכא למיפרך מה להצה"ש שהאיסור שבהן הוא בעצמם משא"כ בב"ח האיסור שבו בא ע"י תערובתם דכל חד וחד בפ"ע שרי. או מה להצה"ש שאסורין שלא ע"י בישול. משא"כ בב"ח לא נאסרו אלא ע"י בישול. אבל לפ"ז לא היו צריכין התוס' לסברות דמטמאה ודמחיים: + +Daf 114a + +רש"י ד"ה בחלב אמו. דהא גדי בטהורה משתעי כו'. כצ"ל: +בא"ד דאי ס"ל גדי ואפי' עגל וטלה ל"ל לרבויי חלב פרה כו'. ואף דסוף סוף מרבינן פרה וטלה מגדי יתירה. מ"מ אי לא הוה כתיב גביה אמו ה"א דרק בחלב גדי אסרן רחמנא כמו בחלב אמו הראשון דמשתעי בגדי: +תד"ה פרה. וא"ת חיה כו' לר"ע. לכאורה י"ל מה לחיה שלא נאסרה אף במינה: +תד"ה מה. תימה לרבנן חיה תוכיח כו'. לכאורה י"ל שכן שם אם אסורה בשחיטה עם בנה. וכמש"כ לעיל (קיג ב) בתד"ה וש"ה: + +Daf 114b + +רש"י (בדבור הנמלע"ד ד"ה אי הכי) וגדולה זו היא זקנה שכבר נתעשרה. לא היה צריך לזה. רק שהיא נולדה קודם ר"ה דאין מצטרפים הנולדים קודם ר"ה עם הנולדים אחריו: +תד"ה או. משמע כו' ה"א תתננה ומכור קאי אגר דלעיל ואעובד כוכבים דבתרי' וה"נ אמרינן בריש א"נ דנשך ומרבית קאי כו'. כצ"ל: + +Daf 115a + +גמרא השתא ומה שבת כו'. הני לא כש"כ. עפרש"י. ק"ל דהמפטם את הקטורת להריח בה ליתסרא להריח בה דהא תיעבתי לך הוא ונהנה מהתועבה גופה ודמיא לבב"ח. ואיתא בספרי פ' ראה פיסקא ע"ו דא"ח על ריחה ע"ש. ואולי י"ל כיון דכתיב לא תאכל משמע דמיירי במידי דבר אכילה עי' לעיל (פה) מה שהבאתי מגמרא דב"ק (מא) וקטורת אינה בת אכילה. ואגב ראיתי במפרש ז"א שציין דין זה להגמרא דכריתות. וכוונתו למאי דתניא שם (ו) והמריח בה פטור כו'. ושגה בזה דהתם הכוונה על קטורת דציבור וכדפירש"י וכדמוכח מסיומא אלא שמעל. וע"ש בסוגיא. אבל בקטורת שעשאה באיסור איכא למימר שאסור וחייב בל"ת: +רש"י ד"ה שילוח הקן ליתסר. כגון כו' דהא נעבדה בה עבירה. קשה הא כיון דניתק לעשה וקיימה ושלחה הרי תיקן הלאו שעבר. ונ"ל דפריך למ"ד קיימו ול"ק לקמן (קמא) דלדידיה כיון דלא קיימו בתכ"ד שוב לא מהני לתקן הלאו. ומ"מ העשה עדיין מוטל עליו לקיימו ע"ש בפרש"י: +תד"ה כל. וא"ת צורם כו' וי"ל כו'. המזרחי בפ' ראה הקשה על קושייתם מאין פסיקא להו דצרם עובד כוכבים מותר. ועל תירוצם הקשה דלמא לא שרי רחמנא אלא היכא דנפל מום מעצמו אבל בהפיל בו מום אפי' ע"י עובד כוכבים אסור. והנה בקושייתו הראשונה נראה שנעלמה מכ"ת מעשה דקסדור (בפ' כפה"מ) שהתירו חכמים. וקושייתו הב' ג"כ לק"מ דהא בב"ח אסור אפי' בנפלה טפת חלב מעצמה לתוך קדירה של בשר כדאיתא לעיל (קח) במשנה. והוא לדברי רב אשי מל"ת כל תועבה. שוב מצאתי להפ"ח ביו"ד סי' ס"ד ס"ק פ"ו שעמד עליו בזה: +תד"ה חורש. דאין גדלות וקטנות פוסל בבהמה כו'. ק"ל דהא קטנות פוסל בבהמה בפחות משמונה ימים. וגדלות פוסל ג"כ בפר יותר מבן ג' שנים מה"ת כפי הנראה מדברי התוס' יומא (סה ב) בד"ה משום חטאת וכמש"כ המל"מ בפ"ב מהל' איסורי מזבח ה"ו ע"ש. ונ"ל דאף לדבריהם אינו פסול אלא במקום דכתיב פר כגון פרי המוספין או פר הע"ד ש"צ ופר כה"מ. אבל עולה או שלמים דמיירי בהו קרא דומיד בן נכר (עי' מנחות עג ב) דלא כתיב בהו פר אלא בקר הכל בכלל. ולזה כוונה הגמרא דסוטה (מו) דאין שנים פוסלות בהו. וכי משני שם אטו קדשים ליכא בהו דפסלי שנים גם פרים בכלל זה. ומיושב יפה הצ"ע של המל"מ שם עליהם מגמרא דסוטה הנ"ל. וקטנות דקודם ח' ימים. י"ל דאינו אלא כמו בבני ��ונה דדוקא קטנים מ"מ פסולים קודם שיעלעו (לעיל כב ב) ונכון בס"ד: +בא"ד וקשה דלמה לא יחשב בישול של שבת כו' כמו בישול של בב"ח. לע"ד יש לחלק דבישול בב"ח הוא עצם האיסור. אבל בישול שבת האיסור הוא מחמת השבת דאוסר גם בשאר מלאכות. דומיא שכתבו לעיל לענין זרעים דחורש בשו"ח ודיש דחוסם פי פרה. מיהו קשה מה שפרש"י לקמן וה"ה דמ"ל בכל הני מה שבת דחמירא כו'. והלא כלאי זרעים דומין לבישול בב"ח. והרי גם הקיום אסור בהן. וכן אוא"ב ושלוח הקן לכאורה דומין לבב"ח ויש לחלק קצת: + +Daf 115b + +גמרא במה הכתוב מדבר בשני מינין. עפירש"י. ולכאורה קשה דהא האי קרא כתיב בפ' כי ירחיב ושם מדבר בבשר תאוה עי' לעיל (טז ב). וקרא דרק בכל אות נפשך תזבח כו' דבפ' דלעיל מינה מוקמינן ליה בפהמ"ק כדפירש"י בחומש וכ"ה בספרי. אמנם לעיל (כח) בדרשת ר"א הקפר אמר נמי מקיש כו' לפהמ"ק ופרש"י בספרי גרסינן כו' לבהמה כו' ולא מוקי כו' אלא בבשר תאוה. ולימוד דהכא איתא ג"כ בספרי שם. וליתא שם סיומא דמסיק הכא אתה אומר כו' עד סופה. דלשיטתיה אזיל דפ' זו בבשר תאוה. ועי' לעיל (יז) רש"י ד"ה בשר תאוה ובמהרש"א שם: +שם ולא יהי' קדש מבני ישראל. כצ"ל: +רש"י ד"ה ולהדר דינא. ערלה תוכיח וגמרינן ומייתינן כו'. כצ"ל: +רש"י ד"ה הכי אמרינן משמי' דר"ל. אם יש להשיב מה להצה"ש שבשניהם כו'. כצ"ל: +תד"ה ונאמר. ה"א דהנאת הגוף בלא אכילה אסר הכתוב. דמצינו הרבה שלא ניתר אלא באכילה כמו פהמ"ק דדרשינן ואכלת ולא לכלביך. וכן שביעית ומע"ש אינן מותרין בכל הנאות עי' פ"ח דשביעית. ומש"כ הנאת הגוף. הוא משום דמיון דקדש. ודברי מהר"ם בזה אינן מחוורין ע"ש: + +Daf 116a + +גמרא איכא בינייהו חיה כו'. אבל בהמה טמאה לא פסיקא ליה. דהרי ריה"ג סבר אין אחע"א לעיל (קא). ואף דאמרינן שם דבאיסור חמור אית לי' אחע"א. ובב"ח הוה איסור חמור דמיתסר בהנאה. שם לא אמרינן אלא איסור כולל באיסור חמור ובב"ח לא הוי איסור כולל. אך למ"ד טעם כעיקר לאו דאורייתא. א"כ משום טעם בשר טמאה לא הוה נאסר החלב. ואיכא למימר מיגו דחייל איסור בב"ח על החלב חייל נמי אבשר דטמאה. אמנם י"ל מאן לימא לן דבב"ח חמיר דלמא טמאה חמירא שכן מטמאה ואכמ"ל: +רש"י ד"ה לא הוסיף. דהוי איהו אחד מאחד ומאתים מותר. כצ"ל: + +Daf 116b + +רש"י ד"ה ה"ז אסורה. ויש מתירין כו' וכי הדר יהיב טעמא בגבינה ה"ל נ"ט בר נ"ט. תימה דע"כ לא שרינן אלא נ"ט בר נ"ט דהתירא אבל הכא טעם שני דבשר שנותן בגבינה הוה באיסורא ודומה ממש למש"כ רש"י שם דמודה שמואל שאסור לאכול חלב רותח בקערה כו'. ובלאו האי טעמא שכ' רש"י למידחינהו מחמת שהחלב אוסר דנעשה נבלה אלא דגם טעם הבשר שבחלב הקיבה ג"כ אוסר הגבינה: +בא"ד וכשנתערב חלב זה כו' ה"ל מין במינו כו' וגם פסקנו כו' דמב"מ בכל שהוא. השעה"מ בפט"ו מהל' מ"א הביא ראיה מזה דס"ל לרש"י דמב"מ במשהו אפי' באיסורי דרבנן דהרי חלב שחוטה אינו אלא דרבנן. ושגה מאד במחכ"ת דחלב שחוטה לא מיקרי אלא חלב הכחל אבל חלב הקיבה הרי פירש מדדי הבהמה בעודה בחייה ומה לי כנוס בהקיבה או כנוס בכלי וכמש"כ רש"י לקמן "וה"ל כנוס במעיה כנתון בקערה". וכן לעיל בגמרא (קט ע"ב) ומה הפרש בין זה לזה זה כנוס במעיה וזה אין כנוס במעיה וע"ש בפרש"י. אבל כאן באמת לא הוי אלא איסור דרבנן מטעם אחר משום שאינו נאסר רק ע"י מליחה ולא נאסר מדאורייתא אלא דרך בישול: +בא"ד ודמייתי ראיה במס' ע"ז מינה כו'. כצ"ל: +רש"י ד"ה גבי דידן. משום דניחוש שמא כו'. כצ"ל: + +Daf 117a + +רש"י ד"ה ומה למדנו. אף כאן אימורין מפורשין כו'. כצ"ל: +רש"י ד"ה אליה. דאלית הכבש קריבה ביה. כצ"ל: +רש"י ד"ה תרומת הדשן. תורם כו' מלא מחתה. עמש"כ ע"ד בפסחים (כו): +תד"ה אמר. ועי"ל כו' אסמכתא בעלמא הוא דהא במעילה כו'. כצ"ל וכן הועתק במהר"ם: +תד"ה הוא. וכה"ג דחיק לאתויי דתקון רבנן בהו מעילה כו'. כצ"ל: +תד"ה אין. דהא דשן אין מועלין בו עד שעת תרומה. תימה דהא מכולה מתניתין דמעילה (ט) מוכח דיש מעילה בדשן עד שתצא לבה"ד ע"ש. ובמעילה (יא) ד"ה אין לא כתבו רק דע"ע תוכיח. שוב מצאתי ביומא בד"ה אין שדחו בעצמן הא דדשן כדכתבינן: + +Daf 117b + +במשנה והגידין כו' אבל לא טומאת נבלות. ופרש"י דתניא בנבלתה כו' ולא בגידים. הנה בפסחים (כב) אמרינן למ"ד יש בגידין בנ"ט כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרו. ופרש"י לפי שגם הן קרויין עמה נבלה (וע"ש פג ב אר"י א"ר כל הגידין בשר כו') וסתם מתניתין לעיל (צו ב) דיש בגידין בנ"ט. ואולי דהכא ממעטינן להו ממיעוטא דה' דבנבלתה או ממ"ם דבנבלתם עמש"כ לעיל (עז ב): בהרע"ב וא"מ לכזית להשלים שיעור נבלה לטמא אדם ובגדים שעליו. ל"ד במחכ"ת דכיון דעסיק ואתי במגע כדמסיים בקרא דהנוגע בנבלתה. הרי במגע נבלה אין טומאת בגדים עמש"כ לעיל (כט ב). ולשון רש"י לקמן בגמרא בד"ה להא דת"ר לטומאת אדם וכלים כנכון: +רש"י ד"ה השוחט בהמה טמאה. הואיל וישראל שחט שחיטה מעלייתא ואשכחן כו'. כצ"ל ומלת היא למחוק: +בא"ד והכי תניא נחרה אין בה כו'. הוא לקמן (קכא ב): +רש"י ד"ה תנינא. דעור ועצמות כו'. כצ"ל: +רש"י ד"ה להא דת"ר. ששומרי האוכל כו'. כצ"ל: +רש"י ד"ה קליפה. מכלל דהשבולת או הקליפה החיצונה הויא שומר. כ"נ דצ"ל. אבל לכאורה השבולת הויא שומר ע"ג שומר וקי"ל לקמן (קיט ב) דאין שומר עג"ש וי"ל ע"פ פרש"י שם על הא דקאמר הגמרא ה"נ בשדרה ומשום שומר וכו': +תד"ה ולא. וי"ל דס"ד לרבויי כו' וא"ת כו' מפקד פקידי ולא נטמאו כו'. כצ"ל: + +Daf 118a + +גמרא מה להנך שכן מטמאין שלא בנגיעה כו'. לפי גי' זו שלפנינו (דגי' רש"י מיטמאין) נל"פ שכן כ"ח מטמא אוכלין מאוירו. וכן נבלה מטמא אדם במשא אע"פ שלא נגע בה. ולפרש"י ק"ק דהלא אוכלין נמי מיטמאין באויר כ"ח ובאהל המת ומצורע ואבן המנוגעת: +רש"י ד"ה וכל שהוא שומר. כגון עור שכנגדו כזית בשר. עי' מהרש"א שנדחק. ול"נ דלענין טומאת אוכל קאמר ולכ"ע אפי' לר' יהודה דלקמן (קיט) למאי דמוקי ליה בשומר וכמו שפרש"י לקמן שם (בע"ב) בד"ה לא משום שומר וכמש"כ המהרש"א בעצמו שם. ועמש"כ שם: +רש"י ד"ה של"ת דיו. כגון תחב קיסם בכזית בשר נבלה להיות לה יד כו'. לכאורה קשה דכזה לא הוה יד כלל כדאיתא בפ"ג דאהלות מ"ד היו תחובין ביד"א טהור שאין חבורי אדם חבור. ועמש"כ שם בס"ד: +תד"ה שומר. לפי' ר"ת ור"ש דבעו כביצה כו'. המהרש"א הביא שכן גם דעת רש"י בפ' אוא"ב. ולא ה"ל להביא ממרחק כי כן מבואר דעתו גם לקמן (בע"ב) בד"ה אין יד לפחות מכזית. ובדף (קיט) בד"ה גורר את כולה לטומאה ובכל הסוגיא דשם. ובדף (קכח ב) כמש"כ המהרש"א עצמו שם. ועל עיקר דבריהם עמש"כ בריש עוקצין בס"ד: + +Daf 118b + +תד"ה מעיקרא. דדרשינן בת"כ כל הנוגע בהם לרבות כו'. כצ"ל. והוא כתיב גבי שרצים: +תד"ה וכשם. וי"ל דפשיטא ליה כו' שאם אתה אומר מחוברין טמאים כו'. לכאורה עדיין הקושיא במקומה עומדת דדלמא הוא מטעם דלא הוכשרו. ויש לדחוק דה"ק דהרי מוכח עכ"פ דלא מקבלי טומאה במחובר יהיה מאיזה טעם שיהיה. ואפי' את"ל דהוא מטעם דא"מ טומאה במחובר כשם כו'. אמנם ק"ק דלעולם אימא לך דמקבלי הכשר וטומאה במחובר. ודק"ל א"כ טמאת את הכל. מ"ל שלא נפלו עליהם גשמים משנעשו זרע עיין מהרש"א וי"ל: +תד"ה אין יד. אבל להוציא אפי' היה זית שלם כו' דצריך כביצה. לכאורה מ"ל בקל אף להוציא כגון דנגעו בהמתטמא גם אוכלין טמאים אחרים פחותים מכביצה בכדי חצי זית זה וכחכמים דר' דוסא בפ"ג דעדיות מ"ב דאוכל פרוד מצטרף. ובפ"א דטהרות מ"ה תנן נפלו שניהם כאחד עשאוהו שני. ופי' הא"ר ואפי' לא נפלו במק"א אלא זה מצד זה וזה מצד אחר מצטרפין כרבנן דר"ד. אבל לפי מה שפירשתי לקמן דעת התוס' בבעיא דשומר אוכל שחלקו ע"ש. י"ל דגם יד אוכל זה אינו מצטרף עם אוכל אחר שאינו יד לו. אולם ממתניתין דב' עצמות ועליהן ב' חצאי זיתים כו' המובאה בסמוך מוכח דאינו כן: +תד"ה והבית. מה לתנור שכן מטמא מאוירו. לכאורה גם מת מטמא מאוירו כגון שמאהילין עליו או שהוא מאהיל וי"ל: + +Daf 119a + +גמרא כדאר"א בריה דרבא כו' ה"נ בקולחא כו'. עמש"כ בפסחים (נד ב) בד"ה כדאר"ש: +רש"י ד"ה הא כפול קאמרי. כצ"ל: +רש"י ד"ה משמישן. שיש שרביטין הרבה. המהרש"א בתד"ה שייר מחק ג"ת הללו מפירושו בכאן: +רש"י ד"ה בקולחא. הא דמטמא כו'. כצ"ל בלא ו': +תד"ה שייר. ולא לפלוגי אחרים אהך ברייתא. עמש"כ בנדרים (כו) בד"ה איתיביה בס"ד: +בא"ד לקמן גבי שומר אוכל שחלקו דקס"ד כו'. כצ"ל: + +Daf 119b + +גמרא שומר אוכל שחלקו קמבע"ל כיון דהאי לא מגין אהאי כו' לא מצטרפת כו'. מלשון התוס' שכתבו וא"ת ואמאי כו' כגון שיש בין כל הגרגרין כביצה בלא שומרין. משמע דקמבע"ל אף אם מצטרף חד שומר להאוכל השני שאינו שומר לו. אבל מפרש"י משמע דלא מבע"ל אלא אשומרין אם מצטרפי אהדדי. וכ"מ לישנא דשני שומרין מהו שיצטרפו. וגם למסקנא לא משבש לישניה. ומדברי המהרש"א לעיל בתד"ה שייר משמע שהבין גם דברי התוס' דשם ע"ד פרש"י ול"ד: +רש"י ד"ה חטין בקליפתן. וה"נ המ"ל בריה שאני. ולע"ד ה"נ דע"כ לא משנינן בריה שאני אלא לענין שיעורא דחשיבותא דבריה משוי ליה כאילו יש בו כשיעור. כמו דמצינו לר"ש בפ"ג דמכות דחטה של טבל מפני חשיבותה להיותה בריה חייב עליה בכ"ש כמו בכזית. אבל לענין צירוף שומרין מאי סברא דליהני בו חשיבותא דבריה: +רש"י ד"ה לא משום שומר. כיון דאיכא כזית כו' להכניס כו'. מש"כ המהרש"א דבטומאת אוכלין איירי. המשנה עצמה ודאי איירי בטומאת נבלות וכדמוכח נמי מהא דתני שם טומאת משא. לכן נראה דלעולם מיירי בטומאת נבלות ונקיט רק לישנא דשמוש יד שהוא להכניס ולהוציא: גם מש"כ המהרש"א אלא לר"י בעי כזית כו'. הן גם ליהודה בן נקוסא למאן דמוקי ליה בשומר בעי כזית אבל גם רש"י ותוס' לקמן (קכד ב) גבי פלוגתא דבר פדא וריו"ח לא הזכירו אלא ת"ק דאחרים דאית ליה אין שומר לפחות מכזית: + +Daf 120a + +גמרא התם משום יתובי דעתא הוא כו'. ועפירש"י. וביומא דקאמר בטעמיה דר"ל משום דאכשורי אוכלא אוכלא הוא. ע"כ איננו כלל לכל מילי אלא לענין יוה"כ (וק"ק מהא דשבת (קמד ב) שהבאתי שם ונדחה הסתירה משם להט"ז שכתבתי שם). אבל מ"מ חזינן הכא דבקרש יצא מתורת משקה לגמרי. ובמרקחת ג"כ הדבש נקרש ועמ"א שם: +שם הקפה את הדם ואכלו כו' חייב. בגה"ש העלה בצ"ע מכאן למה שהביאו התוס' בשבועות (כג) מהירושלמי דיליף דשתיה בכלל אכילה מן וכל דם לא תאכלו ואי בשקרש והתניא דם שקרש כו' אלא כמו שהוא כו'. ובמחכ"ת נעלם ממנו שהירושל' בעצמו מקשה ע"ז מבריית' זאת בשבועות שם וביומא פ"ח ה"ג וברפ"ב דמע"ש ומפני קושי' זאת חזר מלימוד הזה וע"ש בשבועות בפ"מ: +ד"ה אמתניתין. דהא יד לא מצטרף. כצ"ל: +רש"י ד"ה קיפה. פירמא דק שבבשר כו'. ��צ"ל: +רש"י ד"ה תבלין. באנפי נפשייהו לא אכלי כו'. כצ"ל: +תד"ה הוא. המ"ל יטמא טומאת נבלות. לכאורה דבריהם תמוהים לפי מאי דמשמע מפרש"י ותוס' בבכורות (י) דהא דחלב נבלת בהמה טהורה טהור מלטמא טומאת נבלות דה"ה השומן ע"ש. לכן נראה דדבריהם קאי על קושיית אביי לרבה בפי' דקיפה. ודלא כמהר"ם שהבין דבריהם על הא דהרוטב. ועל פרש"י והתוס' דבכורות ק"ל דכמו דממעט בזבחים (ע ב) מן ואכל לא תאכלוהו יצא חלב חיה שחלבה מותר. כמו כן נמעט מזה חלב טהור דהיינו שומן שמותר: +תד"ה מה להנך. ואפי' למ"ד לאו לאברים כו'. בגליון נמחק מלת לאו בשם הרש"א. והוא שבוש עי' לעיל (קב ב) ובתוס' שם. ובמהרש"א ע"כ ט"ס: + +Daf 120b + +גמרא דתני רב יוסף פרי כו'. כן העתיקו הר"ש בפי"א דתרומות מ"ג ונכון: +תד"ה לכתוב. אבל לענין טומאת נבלת עוף טהור לא. וצ"ל הא דאמר לעיל נבלה לא אתי מחמץ וחלב שכן ענוש כרת. ה"ה דהמ"ל דלטומאה לא ילפי' מאיסורא: +תד"ה היכא. שע"י מעשה של זריעה נאסרין הכלאים כו'. גם המקיים כלאים שעלו מאליהם בלתי שום מעשה נאסרים כמבואר בפ"ה דכלאים וברמב"ם פ"ה ה"ח. אלא דמ"מ אינן נאסרין אלא בדידע וקיימם: +תד"ה דון. דר"א מחייב דגן שהמחהו מדאורייתא כו'. כצ"ל: + +Daf 121a + +רש"י ד"ה באלל דר"י ל"פ. ואתי ר"י למימר באלל מרטקא מודינא דלא הוי בשר באנפי נפשיה לענין נבלות. אינו מדוייק דלענין נבלות אפי' לאצטרופי לא. ובאנפי נפשיה אפי' לענין טומאת אוכלין לא. ואולי דנקיט כן משום סיומא דפלטתו סכין דההוא אפי' באנפי נפשיה מטמא אף בטומאת נבלות: +רש"י ד"ה והכשר. דחלל לא מיקרי אלא כו' ומצואר כו'. עי' לעיל (לה ב) בתוס' סד"ה דם: +רש"י ד"ה זרעים. אינן נעשין אב כו'. כן צ"ל בלא ו': +רש"י ד"ה נבלת עוף טהור. לקבל טומאת אוכלין מהשרץ. עמש"כ בבכורות (י) על דבריו בס"ד: +תד"ה מרטקא. ובעוף אין גידי צואר קשין. אינו מובן דאדרבה מפני שהוא רך בעוף לכן מפגל וזהו דאשמעינן דאע"ג דבמתני' תני דאלל אינו מפגל ולא מתפגל דזהו דוקא בבהמה דקשה. ושם פי' התוס' דאלל דשם הוא בשר שפלטתו סכין לכ"ע: מש"כ המהרש"א מתני' דהתם כו' ע"ש. ל"ד דקושיית התוס' איננה ממתני' דהיא מתפרשת יפה גם לפרש"י. אלא ממימרא דר"א שם אבל קשה דלמא ר"א ס"ל כריו"ח רביה: +תד"ה והוא. תימה כו' דגבי טומאה שייך כו' אבל משום דבטליה לא משתרי באכילה. אנכי מצאתי לענין איסורא ג"כ ביטול בתרומה וקדשים בפי"א דתרומות מ"ה. ועי' במנחות (סט) בתד"ה דבלע ובמש"כ שם ע"ד: +תד"ה וריו"ח. אלא מיירי כגון שיש בראשו כזית בשר כו'. ל"י מאין להם דבעינן כזית דוקא: + +Daf 121b + +גמרא [והא איתמר שחט בה שנים או ר"ש כו' חזקיה אומר אינה לאברים. מפרש"י משמע דדוקא בשחט ישראל (וכ"כ התור"ע בטהרות פ"א מ"ג) ולכאורה לטעמו דר"ז בסמוך דקאמר יצתה מכלל חיה אפי' שחט עובד כוכבים נמי. ואולי דחקו הא דשונין דלעיל דקאמרי ועובד כוכבים בטהורה דמשמע אבל בטמאה לא. וחזקיה איירי בה לתרוצה. והנה התור"ע הקשה שם לחזקיה ממתניתין דשם דתני גבי עוף טמא ואין שחיטתה מטהרתה דר"ל דאין שחיטת ישראל מטהרתה לב"נ באכילה וכדתרצה לעיל בגמרא (קב). ול"נ ליישב דחזקיה מוקי לה כמ"ד לעיל (כח) דאין שחיטה לעוף מה"ת. והתוס' לעיל (כ) כתבו דנחירה מיהא בעי בסימנין. ולשון הגמרא לעיל (לג) עובד כוכבים דבנחירה סגי להו ובמיתה תליא מילתא. ואם כן ה"ה עוף לישראל אינו מותר בשחיטה מה"ת עד שתמות אח"כ. ובטהרות שם מ"א דתני שחיטתה ומליקתה מטהרת את טרפתה. בל"ז ע"כ מיירי במתה אח"כ. דבעודה מפרכסת ��ם זולת השחיטה אינה מטמאה עד שתצא נפשה. ובזה א"ש מאי דלא תני שם במ"א ושחיטתה מטהרתה (ר"ל באכילה לב"נ עי' בתוס' לעיל קב ד"ה אלא ובמש"כ שם) דבאמת אינה ניתרת בשחיטה לבד עד שתמות ודו"ק כי קצרתי] : +שם והרובעה חייב דהא א"מ טומאת נבלה. ונראה דאפי' בישראל בטהורה חייב הרובעה וכדאמרי' בסנהדרין (עח) הרובע את הטרפה חייב כו' מ"ד ליהוי כמאן דמשמש מת כו' דמשום הנאה הוא והא אית ליה הנאה. וזהו ג"כ כוונת אביי כאן דהא א"מ ט"נ אלמא חיה היא ואית ליה הנאה מינה. וא"כ מ"ל טמאה ומ"ל טהורה ומ"ל שחטה כותי ומ"ל שחטה ישראל. וכ"מ להדיא ברמב"ם פ"א מהל' איסורי ביאה הי"ב. אבל לא כן כתבו התוס' לעיל (עד ב) בד"ה למעוטי בתירוץ הא"נ והמגיה בכ"מ שם שתלה ד"ז בפלוגתת חזקיה וריו"ח דלעיל קי"ל כריו"ח דתני ר"א כותיה ל"ד כלל. דהא אביי קאמר טעמא לפי דא"מ טומאת נבלה. ובזה חזקיה מודה כדלעיל. ורש"י שכ' לחומרא לא קאי אלא על הא דאינה מצלת. ומשום דאיכא ב' צדדין מטמאה ט"א ומצלת. וג"כ איפכא אינה מטמאה ט"נ ולא תציל לכן פירש דאזלינן לחומרא. ובחנם הניחוהו התוס' בתימה: +רש"י ד"ה למאי (בסופו). צ"ל כטהורה בכ"ף: +תד"ה הואיל. ועל הנבלה הוא דקאמר כו' פחות מכזית. מש"כ המהרש"א פי' על כל עצמות של נבלה כו'. ל"ד דאברים אין להם שיעור אפי' פחות מכזית מן הנבלה מטמא טומאתו (אהלות פ"א מ"ז). ועמש"כ בסוף פרקין. וכוונת התוס' על בשר בלא עצם: + +Daf 122a + +תד"ה אי אמרת. ועוד דרי"ש נמי בכנסו איירי. מה שהעלה המהרש"א בצ"ע דא"כ תטמא נמי במגע כו'. נ"ל דלק"מ דלמ"ד אין נוגע וחוזר ונוגע הוא אפי' אם הב' חצאי זיתים מונחים זה אצל זה ונוגע בשניהם בב"א. ומטעם דמקום שנוגע בחצי זית זה אינו נוגע בחצי זית הב'. וזה נקרא נוגע (במקום זה) וחוזר ונוגע (במקום אחר ואפי' בב"א). ודמי למש"כ התוס' לעיל (קיח ב) לענין צירוף אוכלין להתטמא ועמש"כ באהלות ספ"ב בס"ד: +במשנה ריבנ"א ח' שרצים יש להן עורות. לכאורה ה"ל להתנא להציג דבריו מיד אחר דברי ר' יהודה וי"ל: +רש"י ד"ה ועור של תחת האליה. עור הזנב מתחת כו'. כצ"ל וכ"ה בהרע"ב: +תד"ה אבל. דמקומו נעשה צלקת כדאמרי' על בשר פרק דם הנדה. כצ"ל: + +Daf 122b + +גמרא הילך אין כו' והתר"ח כו'. רש"י ותוס' נדחקו. ולענ"ד נל"פ דקס"ד דהילך בהן היינו שעשה מהן מנעל והלך בו. ולהכי פריך דמיד שתפרן למנעל ה"ל להבטל כמו בטלאה. ומשני טלאה פי' תפר (ושיגרת לישן הוא מאוזן חמור שהביא) אע"ג דלא הילך. לא טלאה (פי' לא תפר אלא שכרך על רגליו כמו שהוא בפי' הב' דרש"י. דבשטיחה לפני הדורסין לא א"ש שיעורא דד' מילין) הילך אין כו' ונכון בס"ד: +תד"ה לגבל. ואי לא מטא זמן תפלה אפי' טובא נמי. לכאורה לפמש"כ רש"י דמיירי דרוצה ללון כאן י"ל דטפי מד' מילין לא הטריחוהו חכמים כמו דלפרש"י לענין עשרה ומצאתי למהר"ם בפסחים שם שעמד בזה: +בא"ד אמאי לא חשיב שלשים ריס כו'. ולי ק"ק מדוע לא חשיב הא דפסחים (צד) מעה"ש עד הנה"ח ד' מילין כו': + +Daf 123a + +גמרא ת"ש בעור שכנגד הבשר טמא. נראה דזהו סיפא דברייתא דלעיל: +שם תנא כל טפח הסמוך לבשר עור שכנגד הבשר קרי ליה. והנה עור שכנגד הבשר הוא ודאי משום שומר כדפרש"י. ומדכולל בו גם טפח הסמוך לבשר מוכח דהוא ג"כ משום שומר וסייעתא לפירוש התוס': +שם אמר אביי טפח כפול. נ"ל דר"ל דלעולם כדי אחיזה הוא טפח וכדאיתא בנדה (כו) כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן טפח אלא דכדי אחיזה דהכא פירושו בכדי שיאחז בשתי ידיו וממילא הוא טפח כפול ועי' בפי' הרע"ב בפכ"ט דכלים מ"ו. ומ��רש"י ל"מ כן: +ד"ה המרגיל. מפני שהחזה לסוף הפשטו כו'. עתוי"ט. ול"נ שדחקו לפרש כן שלא תיקשי חכמים היינו ת"ק: +תד"ה טהור. וכן לשון דה"ז חבור כו' דביד מה שייך לשון חבור. מזה ראיה למש"כ באהלות פ"ג מ"ד דמתני' דשם לא מיירי בענין יד מדקתני שם לשון "חבור שאין חבורי אדם חבור". אבל ק"ל מכלים פ"ה מ"ב האבן היוצא מן התנור טפח כו' חבור. והוא מטעם יד עי' נדה (כו) וצ"ע: +בסה"ד ולפי פירושו לא מטמא כו' ולא כדי אחיזה בכלל. תימה דהא לקמן (ע"ב) אמרינן הא יתר מכדי אחיזה טהור כו' דלמא לא אתי למיעבד אלא כדי אחיזה וקא נגע בטמאה. וע"כ גירסא אחרת היה לפניהם. וכן ציינו שם דלמא לא אתי למיעבד כדי אחיזה דמשמע דבכדי אחיזה טהור. אולם שם בדבור הסמוך ציינו הא יותר מכדי אחיזה טהור דמשמע דבכדי אחיזה טמא. וכן בפרש"י שם בד"ה כולו ובד"ה וריב"נ היא מבואר דאין טמא אלא פחות מכדי אחיזה. ושם לעיל בד"ה תינח ובריש ד"ה לא תימא ל"מ כן. ודברי מהרש"א בזה מגומגמים ודע שגם דעת הרמב"ם בפי' ובחבורו דבכדי אחיזה טהור: +רש"י ד"ה טלית (בסופו). כולה טומאה דשלש על שלש היא. כצ"ל וכן העתיקו הר"ש: + +Daf 123b + +גמרא עור טמא מדרס כו' וחכ"א עד שימעיטנו מה"ט. לכאורה יקשה מכאן לר"נ דלעיל דה"נ לגזור דלמא לא ימעיטנו מה"ט. וי"ל דה"נ מוקי לה בטומאת מדרס דרבנן כגון בגדי ע"ה מדרס לפירושים כו' דספ"ב דחגיגה וכדומה או דיאמר ג"כ דאיירי בטו"י. אך לקמן גבי תנור שנטמא דל"ג לר"מ אטו פחות מד"ט. צ"ל ע"כ דנטמא בטומאת משקין דרבנן: +רש"י ד"ה שנתן בו איזמל. כדאמרינן בסוכה כו'. עמש"כ בתמורה (יט ב) בד"ה והא מח"ז: +תד"ה עולת העוף. וי"ל דמשמע דלא מצריך אלא רוב מצומצם. ועי' מהרש"א. ואזיל בתר איפכא. דלעיל (כא) אמרי' ואב"א הא והא ראבר"ש ומאי שנים שדומין לשנים ופרש"י שיחתוך רוב להדיא שיהא נראה לעינים שיהא רוב כו'. ולענין שחיטת חולין דאמרינן שם (כט) דבעינן רוב הנראה לעינים כבר הוכיח שם הר"ן דלא אתי אלא לאפוקי מחצה על מחצה ע"ש וכ"פ הטוש"ע בר"ס כ"א דסגי ברוב מצומצם. וראיית הט"ז שם מטריפות אישתמיטתיה שכבר קדמו בזה הר"ן שם. וע"ש בביאורי הגר"א ז"ל: + +Daf 124a + +גמרא התם דצלקיה מצלק. נ"ל פירושו דחלק גבהו ממזרח למערב או מצפון לדרום. וגיסטרא פירושו שחלק ארכו מלמעלה למטה. ונ"ל עוד דמאי דפרש"י דעד שיהא בארץ קאי על גרירת הטפלה הוא לפי מאי דס"ד דורמינהו דהכא מיירי ג"כ בצליקה. אבל למסקנא דאיירי בגיסטרא טפי יל"פ דעד שיהא בארץ קאי אחולקו. ויתיישב יותר לישנא דר"מ עי' ר"ש: +שם כי אתא רבין וכל נחותי. עי' סוכה (מג ב) ברש"י ד"ה וכל נחותי. ולהרש"ל אישתמיט זה והגיה נחותי ימא: +תד"ה שהם. וה"ה כו' עד סה"ד. והרמב"ם בחבורו פ"א מהל' אה"ט הי"ב כתב והנוגע טהור שאין חבורי אדם חבור. והכסף משנה הקשה מהא דאת שבא לכלל מגע בא לכלל משא ונדחק מאד. והתוי"ט הביאו והוסיף ביאור ואינו מובן. ולי נראה דכוונת הרמב"ם בנוגע במקצתו וזהו שסיים שאין חיבורי אדם חבור. אבל אם נגע בשני החציים מודה דטמא דיש נוגע וחוזר ונוגע: + +Daf 124b + +גמרא ת"ל והנושא יטמא. עי' מהר"ם דלישנא דקרא לאו הכי הוא. ועמש"כ בס"ד במ"ר נשא פ"ו אות ח' בהערה: +שם (בסוה"ע) ומאי אף אימא והוא דנישא. נ"ל דאינו מגיה (כמו שהבינו התוס') אלא רק הוסיף ביאור דת"ק סבר דאפי' נוגע טמא דיש נוגע וחוזר ונוגע. ובא ר"א לומר לא מיבעיא דבמגע לא מיטמא דאין נוגע וחוזר ונוגע אלא אף הנושא לא מיטמא עד שיהיו מחוברין ולאפוקי מרי"ש דמחלק בין מגע למשא: + +Daf 125a + +תד"ה נוגע. אבל מאהיל לא מטמא אלא כנגד המוח. עי' מהרש"א. ובתור"ע ביאר יותר ואף היכא דא"א לבא לידי מגע לא מטמא משום שומר כו' צ"ל דהתם מיקרי אתיא לכלל מגע דאילו מאהיל על העצם שנגד המוח טמא משום טומאה בוקעת ועולה והוי כמגע. וק"ל דהא השתא אכתי לא אסיק אדעתיה דזה נקרא מגע עד שחידש לנו ריו"ח. ואינו אלא אליבא דרבא (ולא לר"ז ואביי כמש"כ לקמן רש"י ותוס' בד"ה ומאן תנא). ול"נ דדוקא בקולית נבלה דלטמא השומר במגע צריך שתהא הטומאה בעצמה ראויה לטמא במגע. אבל הכא לענין שיהא השומר מטמא באהל די לנו שתהא הטומאה עצמה ראויה לטמא באהל. והרי ראויה היא אם האהיל כנגדה: + +Daf 125b + +רש"י ד"ה חוצצין. בין בית לעליה שלא תכנס טומאה לצד שני שעליה כלומר לעליה. משמע דאם היה הטומאה בעליה אינה יורדת לתוך הבית אפי' אם היו נקובים בפותח טפח. אבל לשון הרי"ף והרא"ש בהל' טומאה וכן עליתא דע"ג ביתא אי איכא ארובה בין ביתא לעליתא בפ"ט והוה מיתא בחד מינייהו איתסר ליה לכהנא למיעל לתרוייהו. וכ"נ ממשניות דמס' אהלות וצ"ע: +בא"ד וכל נקב העשוי לאויר שיעורו כמלא אגרוף. צ"ע דבפי"ג דאהלות מ"ב איתא דשיעורו מלא מקדח. ומלא אגרוף איתא שם במ"א ובמ"ג להיכא דלא נעשה בידי אדם במתכוון ועמש"כ שם: +רש"י ד"ה הנוגע כנגד הנקב טמא. דעכשיו לא נעשו תקרה להיות הכל כסתום כו'. משמע דבתקרה כה"ג אפי' מונח המת כנגד הנקבים הנוגע למעלה כנגדן טהור דכיון דאין בהן פותח טפח נחשב כסתום. אבל בטוש"ע ביו"ד סי' שע"א ס"ב איתא ארובה שבין בית לעליה ואין בה פ"ט וכזית מן המת למטה בבית כנגד הארובה הבית טהור והעליה טמאה. וע"ש בב"י העתקת לשון הרא"ש בזה וצ"ע: +תד"ה ומאן תנא. אבל רבא דלא מפיק אלא אהל דהמשכה ליכא למיפרך מידי כו'. תימה א"כ מאי מתרץ ריו"ח אכתי איכא לאקשויי נוגע (או מאהיל גופיה דנכלל ג"כ בנוגע) אין אהל בהמשכה לא. וי"ל דכיון דאשמעינן דטומאה בוקעת ועולה לטמא את המאהיל עליו ממילא ידעינן דה"ה דמטמא באהל דהמשכה עי' תד"ה נוגע אין: והנה מדלא מוקי הש"ס מתניתין כר"מ דרפ"ג דאהלות דאמר דאף הנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כח"ז חכמים מטמאין. אלמא דאפי' אהל דהמשכה מיקרי נגיעה. ע"כ ראיה למה שפירשתי שם דר"מ לא פליג שם אלא אמאהיל על כח"ז וד"א מאהיל עליו ועל כח"ז. אבל בנוגע בכח"ז וד"א מאהיל עליו ועל כח"ז גם הוא מודה דלכ"ע טהור. ותיובתא להקדמונים דמפרשי דר"מ פליג גם בזה וצע"ג: +בא"ד דכאילו נגיעה היא כיון שאין בהמשכה. כצ"ל: +תד"ה טומאה. דא"מ טומאה דעשוי לנחת הוא. שם בס"פ מסיימת המשנה גופה בד"א כו' והמגדל בא במדה: +תד"ה יכול הוא להוציאה לחצאין או לשורפה כו'. כצ"ל: + +Daf 126a + +גמרא ר' יוסי אומר רואין מכנגד כו'. מפרש"י משמע דהיה הגי' לפניו רואין את הטומאה. וכ"ה הגי' במשניות. אבל מדברי התוס' ד"ה מאי לאו משמע כגי' שלפנינו בגמרא: +שם ודקא אמרת כו' מכנגד השקוף ולחוץ הבית טהור. ועפרש"י ומשמע דאפי' הפתח פתוח ואהל המשקוף מחובר לבית. מ"מ כיון דכשסוגרין את הדלת הוי אהל בפ"ע אינו מצטרף עם הבית להיות נחשב אהל אחד הואיל דאין בעצמו טפח כדפירש התוס'. ואפי' תחתיו א"מ אה"ט וכ"ש לבית. ונ"פ דמתניתין דרפי"ד דאהלות דהזיז מביא אה"ט כ"ש לא אתיא כוותיה. וע"ש פי"ב מ"ח ופי"ד מ"ד וה' פלוגתת ר"א ור' יהושע בכה"ג: +שם דתניא רש"א שלש טומאות כו'. כה"ג אמר במנחות ס"א במשנה: +רש"י ד"ה אם יש בצוארו פ"ט. רוחב טפח בצוארו. עמש"כ שם על המשנה בס"ד. ומש"כ שם ליישב פי' הרא"ש משום דבעינן אשר בכל משך הגובה טפח יהיה גם הרוחב טפח. עדיין צ"ע דלמה לא נצטרף האויר שתחת קוטר הצואר להשלים רוחב טפח להצואר מתחת: +רש"י ד"ה מביא אה"ט. משום דדופנו העליון כו' ויוצאה דרך פיו כו'. כצ"ל: +רש"י ד"ה הבית טמא. וסתם חלל הגרון אין בו טפח. לכאורה שפת יתר הוא דהא קס"ד דקאי אדאין בצוארו (כולו) טפח: +תד"ה אם. אי צוארו של כלב חשיב דבר שא"מ טומאה כו'. לכאורה תמוה דמאי מספקא להו דהא משנה שלמה שנינו בפי"ג דאהלות מ"ו אלו שאינן ממעטין כו' ולא כזית מן הנבלה ומסיים שם זה"כ כו' והטמא אינו ממעט. ואולי כוונתם לדעת ר' יהודה דפליג בתוספתא הביאה הר"ש והא"ר שם דכזית מן הנבלה ממעט זה"כ אר"י כל טומאה שאינה מן המת כו' ה"ז ממעטת: +תד"ה אנן. גבי כיפה כו' אלא כשיש ברגלה ארבעה. כצ"ל: +תד"ה מאן. ונל"פ דאמאי דקאמר לעיל מאן האי תנא כו' מכלל דאיכא כו'. כאן מצאתי חבר למאי שפרשתי בס"ד בר"ה (ו ב) בד"ה ומאן תנא ע"ש: + +Daf 126b + +תד"ה בנבלתה. אע"פ דשומר הוי בסתום. כצ"ל בבי"ת: + +Daf 127a + +בגמרא והאמר מר כל שתשמישן ועיבורן שוה. בכורות (ח): +רש"י ד"ה ת"ל השורץ. הל"ל וזה לכם הטמא בשרץ על הארץ. כצ"ל: +רש"י ד"ה שאין פרה ורבה. כלומר שלא היה מפו"ר כו'. ל"י למה לא פירש כפשוטו שהוא בעצמו אינו פרה ורבה כמו הפרד ודומיו: +רש"י ד"ה בשרץ. דהא כתיב בתרייהו כו'. כצ"ל. ור"ל בתר דחשיב כל הח' שרצים: +רש"י ד"ה וסלמנדרא. והסך מדמו אין האור שולט בו. הוא בשלהי חגיגה: + +Daf 127b + +רש"י ד"ה כי יפול. ובתרי קראי כתיב כו' כי יפול חד כי יפול מנבלתם עליו יטמא. בקרא כתיב בזה אשר יפול: +רש"י ד"ה הא כדאיתא. בין לענין טומאה בין לענין חיוב שבת. כצ"ל: +תד"ה דרחמנא. ונראה דהכא (כצ"ל) דריש כי יפול כו'. בקרא כתיב אשר יפול כו': + +Daf 128a + +גמרא דלמא שני ליה לר"מ בין טבו"י לשאר טומאה. הן שם ברישא דהך אוכל שנפרם איתא כל ידות האוכלים שהם חבור באה"ט חבור בטבו"י. וצ"ל לפ"ז דר"ל אבל באוכל שנפרם חלוק טבו"י משאר טומאות. וכש"כ לפי מאי דמשמע מפרש"י דאוכל שנפרם אינו מטעם יד אלא משום חבור אתינן עלה א"ש טפי וכן המשניות הבאות אח"ז כולן הן משום חבור. ושחלוק בהן טבו"י משאר טומאות: +שם תניא רבי אומר א' טבו"י כו' ודלמא לרבי ל"ש ליה ולר"מ שני ליה כו'. בתוספתא שם פ"ב איתא על הך פלוגתא דאוכל שנפרם ר' מאיר אומר אחד טבו"י כו' והעתיקה כן הר"ש שם. והנך רואה מסוגיין דע"כ ט"ס שם וצ"ל רבי אומר: +רש"י ד"ה מוחלפת השיטה. כאן בטבו"י (כן העתיקו התוי"ט שם) החליף כו' אבל בעלמא כו'. משמע לכאורה דר"ל דרק בטבו"י מיקל אבל בשאר טומאות מחמיר. ותימה דא"כ מאי פריך הש"ס דלמא ש"ל כו' הלא ריו"ח עצמו משני כן. וי"ל בדוחק ועתוי"ט שם: +רש"י ד"ה ומהדר הש"ס. אע"ג דמיקל ר"מ בטבו"י שהוא טומאה דרבנן. תמוה דהרי טבו"י הוא פוסל אה"ת מה"ת וכדפריך הש"ס בשבת (יד ב) בפשיטות טבו"י דאורייתא הוא. וכדמוכיח מקרא בפ' הערל (עד ב עה). וכ"מ בדוכתי טובא. אח"ז מצאתי בגה"ש שג"כ עמד עליו בזה והעלהו בצע"ג. ואולי מש"כ שהוא טומאה דרבנן הוא לתנאי ר"ל באיזה טבו"י הוא מיקל כשהוא דרבנן. וע"ד שהביאו התוס' בפסחים (יד ב) בד"ה התם בשם הירושלמי לפרש טבו"י דבדברי ר"ע במתניתין שם בטבו"י דבה"פ שהוא דרבנן. ואף דבעלמא פרש"י דלהכי הקילו בטבו"י משום דאיקלישא טומאתו (ומהם בפסחים שם) זה מצינו רבות שמחלף פירושו ממקום למקום: +רש"י ד"ה בעי רבה. לר"מ דאמר כו' לענין הכשר בחייה מהו כו' להכניס ולהוציא כו'. לכאורה מצינו לפרש בעייתו ג"כ לענין הכשר: +תד"ה הרי. לקמן כוליא של נבלה בחלבה כו'. ט"ס וצ"ל לעיל (קכו ב). וי"ל בגירסא שלפנינו ויכוונו להא דלקמן (קכט) הא דתניא חלב נבלה כו' טומאתו אגב כוליא כו': + +Daf 128b + +גמרא א"כ לכתוב רחמנא מהבהמה (כצ"ל) מאי מן הבהמה כו'. אם זה דקדוק ק"ל קרא דפ' נח מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה. ועוד קראי טובא: +רש"י ד"ה א"ב בשר הפורש מן האבר. וכ"ש בשר הפורש מן אמה"ח. עי' מה שתמהתי ע"ז לקמן בס"פ: +תד"ה ר"י. א"נ צמקו לא הוי אפי' כמעורה. עי' מה שהקשה המהרש"א. ולי י"ל דלעולם מעורה דמתניתין הוי כצמקו. ולהכי שפיר מסייע ליה לעיל ממתניתין. ולקמן ה"ק דלמא טעמא דר"ש כר"י ועדיפא מדר"י (כדאמרי' כה"ג בכ"ד). ולפ"ז לא אתיא הא דתאנים שצמקו כר"ש. אכן למסקנא אתיא אפילו כוותיה דטעמיה דרישא ג"כ מקרא דמכל האוכל כדפרש"י שם אבל עכ"פ הא דיחור לא הוי תלוש טפי מצמקו. ובצמקו לכל מילי הוה כמחובר לבד לענין טומאת אוכלין עי' בתוס' לעיל (קכז ב) בד"ה מסייע. ולפ"ז לא א"ש דברי התוס' בסוכה (יא ב) בד"ה דשלפינהו שכ' בתירוצם הב' דהוי כתלוש אף לענין סוכה: + +Daf 129a + +רש"י ד"ה ומשני. ע"י מעשה עץ הוא עושה אותה. כ"נ דצ"ל. ור"ל עושה את הטומאה החמורה: +תד"ה ל"ל. תימה אמאי ל"פ כו'. ולע"ד י"ל דלרבנן כיון דפרחה מהבשר הט"ח בפרישתו מאביו ממילה אזלה ג"כ הט"ק דכיון דבטל הסבה בטל המסובב. אבל לר"מ קבל הבשר טומאה ממש בעודו מחובר מהאבר אף בלא הכשר. ולכן אף שפרחה ממנו הט"ח נשאר עליו הט"ק שקבל ממקום אחר: + +Daf 129b + +גמרא אלא לעולם אסיפא כו'. וכ"פ הרמב"ם. והרע"ב שכתב וא"א לאוקמי כו' אהך דסיפא כו' הלכך ע"כ ר"ש ארישא קאי כו' ל"ד כלל במחכ"ת. ורש"י לא כתב אלא וכ"ש דפליג על הרישא כו': +במשנה האבר והבשר המדולדלים באדם טהורין. לכאורה יפלא מדוע לא תני נמי הכא מטמאין ט"א במקומן כדתני לעיל גבי בהמה דהכי תנן בעוקצין פ"ג מ"ב החותך מן האדם ומן הבהמה כו'. ואולי משום דלא מתניא ליה בסיפא מת האדם הבשר צריך הכשר כמו בבהמה משום דבטלה דעתו אצל כ"א כדאיתא בכריתות (כא ב). להכי לא תני גם ברישא: +גמרא דתניא אר"א שמעתי שאמה"ח מטמא כו'. ד"ז נזכר גם במשנה ב' פ"ג דעדיות ע"ש: +שם ומאי איכא בין אמה"ח כו' כזית כו' הפורש מן האבר א"ב. כ"נ דצ"ל ותיבות מן החיה למחוק וכן מפרש"י. ועי' לעיל (קכח ב) הלשון גבי בהמה: +שם (בסה"ע) בין תנא קמא לר"ש נמי כזית כו' א"ב. הרמב"ם והרע"ב אחריו פירש דפלוגתייהו בכזית בשר ועצם כשעורה הפורשין מאבר מן המת דר"ש מטהר. ותמוה דלא מצינו מחלוקת בזה באבר מן המת. וגם אין שום סברא לחלק בין הפורשים מן המת להפורשים מן האבר ממנו. וע"ק לפירושם דכן היה יכול הגמרא לפרש פלוגתת ר"ש לעיל דקאי אכזית בשר הפורש מאבר מן המת דבהמה ועמש"כ בס"ד בפרק ו' דעדיות: +ד"ה מת האדם. ובשר הפורש מה"ח טהור וכר"י ור"נ כו'. עיין מהרש"א מה שתמה עליו בסוף הסוגיא. ובאמת פירושו דהכא תמוה מאד דפשוט במשנה דעדיות פ"ו דבשר הפורש מן החי לכ"ע טהור אפי' לר"א ואינו מטמא אלא בהפורש מאבר מה"ח הואיל והוא מטמא כמת שלם וכדאיתא שם. וכן לעיל (קכח ב) בד"ה א"ב שכ' בשר הפורש מן החי לא מטמא כו' וכ"ש בשר הפורש מן אבר מה"ח תמוה וצע"ג. ועמש"כ שם בעדיות בס"ד: +תד"ה כזית. לכאורה כו' מב"א דשרצים כו'. לכאורה תמוה דאיך נעלם מכתה"ג גמרא ערוכה בנזיר (נג ב) בחלל זה אמה"ח ע"ש. אמנם נראה דזהו מקרא אחד שכ' לקמן דדרשינן מר מוקי ליה בבשר כו' דכיון דאבר גופיה ידעינן מבנין אב דשרצים ובהמה ע"כ בחלל אתי לאתויי למר לבשר ולמר ��עצם ולמר לדרשא אחרינא. ולמסקנתם צ"ל דאיתא מקרא אחד אחר זולת בחלל ומר מוקי ליה כו'. ונ"ל דאותו פסוק הוא או בעצם אדם דדרשינן בספרי זה אבר מהחי. ומר דדריש ליה לדרשה אחרינא הוא כמו דדרשינן מיניה בנזיר שם לרובע עצמות. ודע דק"ל איך ס"ד דתוס' דאמה"ח דאדם ילפינן מבנין אב דשרצים ובהמה. דא"כ נימא דיו לבא מה"ד להיות כנדון מה הנך לא מטמו באהל (ובשרצים אף במשא לא מטמו) אף דאדם לא יטמא באהל. וכמו דפריך הגמרא לעיל בר"פ על הא דהוה בעי למילף יד בנבלה מזרעים ותנור ע"ש וצ"ע: + +Daf 130a + +רש"י ד"ה ואם מתו יפדו. ועוד אשמעינן כו' וקסבר קדשי ב"ה לא היו בכלל כו'. תמוה דמאי תלי זה בזה. דהא בבכורות (ר"ד טו) איתא דלריו"ח דאמר דלרבנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי ב"ה היו בכלל כו' אתיא שפיר מתניתין כוותייהו דבע"מ מעיקרא כ"ע מודו דלא בעו העמדה. והכי הל"ל וקסבר קד"מ היו בכלל כו' כי היכי דליתוקמא סיפא דואם מתו יקברו. גם מש"כ קודם וא"פ אה"ק להאכילן לכלבים. וכן לקמן גבי ואם מתו יקברו פי' או משום דא"פ כו'. ג"כ תמוה דהא תנא דמתניתין ע"כ ל"ל דרשה דואכלת ולא לכלביך מדל"ת בסיפא ואם נעשו טרפה יקברו כדדייק הגמרא בבכורות שם: +רש"י ד"ה חוץ מן הבכור. ובע"מ נאכל לכהן. ל"ד דלב"ה שם (לב ב) במשנה נאכל אפילו לעובד כוכבים. אלא ר"ל דניתן לכהן. וכדמסיים לימד על בכור בע"מ שמתנה לכהן: +רש"י ד"ה ועושין תמורה. קודם פדיונן. תמוה דשם (טו ב) איתא להדיא בברייתא דגם לאחר פדיונן עושין תמורה. וע"ש (טז) בגמרא ובתוס' [וכ"פ ברמב"ם בפ"ג מהל' תמורה ה"ד. ולפלא שלהלח"מ שם אישתמיט הגמ' והתוס' הנ"ל] . וכן הא דואם מתו יקברו לטעם השני שבפרש"י. הוא אפילו מתו לאחר פדיה. ואף דהא דהשוחטן בחוץ חייב אינו אלא לפני פדיונן. וכן הא דואם מתו יקברו לפמש"כ לעיל. ל"ק דהא כדאיתא והא כדאיתא: +רש"י ד"ה ראשית הגז. דהא לאו בני גיזה נינהו וכתיב גז כו'. כצ"ל עי' לקמן ר"פ רה"ג בגמרא: +רש"י ד"ה [שכן נכנסו] (תאמר בקדשים). הלקוח פטור ממע"ב כו' דבקרך וצאנך א"ר. לימוד זה תמוה. ועוד דבמע"ב לא כתיב אלא בקר וצאן ובבכורות (ר"ד נו) יליף ליה מבכור אדם ע"ש: +תד"ה תיתי. המ"ל נמי כו' וטרפה. תימה דהא לקמן (קלו ב) איתא דטריפה פטורה ממתנות. ולכאורה הייתי רוצה ליישב דהר"ן פי' שם הטעם דכתיב ונתן לכהן (וברש"י שם ט"ס) לו ולא לכלבו. ובפסחים (לג) יליף רנב"י דמפריש חמץ תרומה אינה קדושה מתתן לו ולא לאורו. ואמר שם דזהו דוקא בלא היתה לה שעת הכושר כגון דאחמיץ במחובר. וה"נ הכא לא מפקינן מיניה אלא בנולד טרפה מן הבטן. אבל ז"א דהא חיובא דמתנות אינו אלא משעת זביחה. וכיון דנטרפה מחיים הוה דומיא דאחמיץ במחובר. עמש"כ שם ברש"י. וי"ל קצת דבריהם אליבא דריו"ח לקמן (קלב ב) דאמר האוכל מבהמה שלא הורמה מתנותיה כאילו אוכל טבלים. ומשמע בתוס' שם דהוה מה"ת. והש"א בתשובה צ"ז כתב דאף דתרומת חמץ אינה קדושה מ"מ טבל הוי ע"ש. וא"כ ה"נ אף דטרפה פטורה מן המתנות מליתן לכהן מ"מ שם טבל על הבהמה: + +Daf 130b + +רש"י ד"ה ופריך (בסופו). וזכה במתנות מן ההפקר. קשה דהא מתנות נתינה כתיב בהו ויש בהן טה"נ לבעלים כמש"כ הר"ן ועי' לקמן (קלא) תד"ה יש בו טה"נ. ועי' (שם) ברש"י ברה"ע ל"א שמסר כו' לזכות כו'. וכן יל"פ כאן: +רש"י ד"ה כמי שהורמו. במתנות ששוים כו'. כצ"ל בבי"ת: +תד"ה אי (בסופו). דדוקא חו"ש כו' דעביד בהו תנופה וכן לחם כו' שהוא הכשר קרבן כו'. לכאורה הלא גם הלחם טעון תנופה וכדאמר שם (פ"א) משום דאיכא ארבע להניף. ואולי משום דרבי שם לא הזכיר ענין התנופה אלא סתם וכי מכניסין חולין לעזרה. לכן הוצרכו לתת בו טעם אחר: +תד"ה מנין. אלו ניתנין לכל כהן. כצ"ל: +בא"ד דהא בירושלמי בפ' ב' נשים כו'. הלשון אינו מדוייק דהא המשנה דאלו ניתנין כו' היא באותו פרק ועליה אמר הירושלמי דיש מהן כו'. גם מש"כ א"כ ע"כ כו' בין כהן ע"ה. כן איתא שם בירושלמי להדיא וז"ל וניתנת לכל כהן בין לכהן חבר בין לכהן ע"ה יש מהן כו' ע"ש: +בא"ד דגרסי' בירושלמי רי"א אין נותנין אותם אלא לחבר. הירושלמי הביא זה מהמשנה דסוף בכורים ע"ש וא"כ ודאי דלא קאי אלא על בכורים. ובסה"ד צ"ל ר' יהודה אוסר בבכורים. והוא במתניתין דחלה שם: + +Daf 131a + +רש"י ד"ה אם בחובו. שהיה חייב לו כו'. כצ"ל: +רש"י ד"ה תשעה נכסי כהן. והמתנות כו' ושל קדשים. עמש"כ בקדושין (נב ב) בתד"ה המקדש דזהו פלוגתת התוס' ות"י שם: +בא"ד ואח"כ הודה דנשבע לשקר. כצ"ל: + +Daf 131b + +גמרא (בסה"ע) איתיביה רבא לעולא. עי' סה"ד באות ע': +רש"י (ברה"ע). פרט ענבים הנושרין כו'. כצ"ל: +רש"י ד"ה וליתני ללוי ולעובד כוכבים. דכ"ש כהן. כצ"ל: +רש"י ד"ה מזבח. ועבד בלא שהייה. כצ"ל: +תד"ה ת"ש. וי"ל דלא משמע ליה שיהיה ספק לתנא. כה"ג כתבו בשבועות (כ) בד"ה איסר: + +Daf 132a + +גמרא (ברה"ע) אהרן ובניו כתובין בפרשה. נ"ל פשוט דר"ל דבראש פרשה דוכל מנחת כהן כליל כו' כתיב זה קרבן אהרן ובניו וכתיב ביה כליל תקטר. ואח"כ כתיב וכל מנחת כהן כו' ומשמע ליה דר"ל דלאו מנחת חביתין דידהו לחוד אמרתי כליל תקטר אלא דכל מנחת כהן הנזכר אף דנדבה (או מנחת חוטא שלו עיין מנחות עג ב. עד) כליל תהיה כו'. ועיין סוטה (כג ב) בתד"ה כהן שהביאו מהירושלמי מקרא דוהכהן המשיח תחתיו הכתוב ג"כ באותו פרשה. ורש"י שהביא קרא דהקרב אותה בני אהרן הכתוב בפ' וזאת תורת המנחה. וכ"נ מדברי התוספות דסוטה הנ"ל תמוה. וגם שם לא נזכר אהרן רק בני אהרן: +שם ואם איתא חייב בחצי מתנות מבע"ל איידי כו'. וק"ק ממתניתין דבכורים פ"ב מ"י דחשיב חיוב מתנות בבבא דשוה לבהמה ע"ש: +רש"י ד"ה סתום. ממפורש מבני אהרן כו'. לפי סגנון הלשון הל"ל מכהן דכתיב גבי מנחה כו': +רש"י ד"ה מכדי קי"ל. דלענין כסוי הדם כו' לא מ"ל פלוגתייהו כו' אלא בצבי כו'. בכסוי לא אשכחן להדיא דפליגי. אלא דנלמד מפלוגתתם באוא"ב ומתנות. ובכסוי יש נ"מ ביניהם בין בתייש שבא על הצביה ובין בצבי הבא על התיישה וכמבואר שם בפרש"י בד"ה לא משכחת לה. וע"ש (עט) בתד"ה עייל: +במשנה בזמן שמאה שוחטין כו'. ואם לקח אחד מהמאה נראה דתליא בפלוגתת אדמון וחכמים בפ' בתרא דכתובות גבי מי שאבדה דרך שדהו. ועי' בשו"ע ח"מ סי' קי"ט ס"ה ובאחרונים שם: +רש"י ד"ה ואם אחד. שאין קדושה חלה על קדושה. ולקמן (קלד) בד"ה חלה פי' דמתנות אין בהן קדושה. והט"ז בסי' ס"א ס"ק כ"א הרגיש בזה ונדחק. ולע"ד נ"פ הטעם משום דאיתקש לצבי ואיל בפ' ראה. וכמו שפרש"י בר"פ גבי פהמ"ק שנפדו. והוא מהגמרא דבכורות (טו): + +Daf 132b + +גמרא (ברה"ע) ומכרו לישראל במומו. הן בפ"א דמע"ש מ"ב תנן דבכור מוכרין אותו תמים חי. ועמש"כ בס"ד בתמורה (ה ב) בד"ה אבל נמכר הוא ושם (ח ב) בד"ה ה"ט: +שם אר"ח האי כהנא טבחא דלא כו'. כ"ה ברי"ף ורא"ש ונכון: +רש"י ד"ה ולא מאת הכהנים. קס"ד דכהנים ל"מ עם. בר"ן ליתא לתיבת קס"ד ונכון: +רש"י ד"ה כגון אומרים לו כו'. שאין בהן חסרון כים כולי האי. הנה בכתובות מביא זה לענין פריעת בע"ח מצוה. ומשמע דאפי' חובו מאה מנה דאיכא חס"כ טובא. וי"ל דזה אינו נקרא חס"כ דהא לוה ממנו בכמות הזה ולאו דידיה קיהיב. אבל מ"מ קשה דמנ"ל הא. גם מש"כ בדבור הסמוך דלעיל הטעם דק"ל בדרבה מיניה. לעיל (קי ב) פי' מטעם שכבר נעשית העבירה: +רש"י ד"ה אלא הא קמ"ל. רבה. כצ"ל: +רש"י ד"ה קניס אטמא. כל הירך היה גוזל כו'. אולי צ"ל היה נוטל: +רש"י ד"ה גרמא גרמא. כל עצם ועצם היה מחלק לשנים. ולשון רש"י שברי"ף פלגי להו לזרוע כו' ב' עצמות יש בה כו'. וכ"ה בטוש"ע ע"ש: +רש"י ד"ה הפתיתות. ומחזירן לסולתן. סתם כתנא דבר"י במנחות (עה ב) נגד סתם מתניתין דשם: +רש"י ד"ה והמליקות. ובהדיא כו' המקריב את דם השלמים. כצ"ל: + +Daf 133a + +תד"ה קבלות. וי"ל כו' דם נמי לא מישתעי בקבלה. צ"ע דבזבחים (ד) יליף מהאי קרא שתהא קבלה לשם שלמים ע"ש: +תד"ה משקל. שגם הוא לא היה עשיר. כן מוכח במגילה (ז ב): + +Daf 133b + +גמרא אין אמונה בעובד כוכבים. כה"ג בב"מ לית הימנותא בעבדי: +רש"י ד"ה באותן הנמכרים בתוך הבית. דכתיב בהו כו' ולא יגאל. כצ"ל: +רש"י ד"ה לוג שמן. כל קרבנם דכתיב כו'. כצ"ל (וכן בסמוך): +בא"ד והקריב אותו לאשם כו'. כצ"ל: +בא"ד עומר לא חשיב ליה בהדי שאר מנחות מפני כו'. כצ"ל: +תד"ה ועורות. הלא בעזרה כו' אפי' קק"ל משום אימורים כו'. והא דאין קורעין להוציא אימוריהן קודם הפשט כדאשכחן בפר ושעיר של יוה"כ ביומא (סז ב) במשנה וע"ש בגמרא. הוא משום נימין כדאמרינן בשבת (קטז ב) לענין פסח דדחי שבת מה"ט. וההיא דיומא משום דלא אפשר כדילפינן שם בגמרא ע"ש: + +Daf 134a + +גמרא ורמינהו כו' שספק לקט לקט כו' והא טעמא קאמר כו' עני ורש הצדיקו כו'. עיין לעיל (קל ב) תד"ה וכשיחזור. ועי' בשנו"א בפאה שם פי' נכון בשמועה זו: +שם צדק משלך ותן לו. כה"ג דרש ר"ל עצמו בב"ב (פח ב) ע"ש: +שם ספק איסורא לחומרא. ק"ל דהא בכה"ת כולה אזלינן בתר חזקה אף באיסורא. והכא י"ל דמדרבנן בעלמא הוא דהוה כמו דבר שיל"מ דיפריש החלה וימכרנה לכהן. וכמו שהביא הר"ש בחלה שם מהירושלמי. (ועי' רפ"ג דתרומות ובמש"כ בכוונת הירושלמי שם). וכתירוץ ר"א בביצה (ד) דאף בספקא דרבנן אסור ביל"מ. (ובזה יתורץ קושיית הש"ך ביו"ד סי' ש"ל סק"ח משום דבזה"ז פסק הרמ"א בסי' שכ"ב דאין לה שיעור) אולם בכור בהמה טהורה דחשיב לחיובא ודאי קשה. ועיין עוד מש"כ בסמוך: +תד"ה ורמינהי. דתחתונים ודאי משל קמה כנסום. כ"נ דצ"ל: + +Daf 134b + +גמרא ופדיון פ"ח לפטור. ק"ל דהל"ל נמי בכור בהמה טהורה לפטור דירעה עד שיסתאב ויאכל במומו לבעלים. וכן חלה כנ"ל. ואולי משום דפדיון פ"ח הוא חולין גמור. אבל בכור בהמה טהורה צריך להמתין עד שיפול בו מום ואסור בגיזה ועבודה ואינו נשחט ונמכר באיטלז. וכן חלה אסורה לו לאכלה וצריך למכרה לכהן ואינה נאכלת בטומאה: +שם לוי זרע בכישר כו' א"ל לעני כו' ולא לעורבים כו'. והנה כיון דמקרא יליף פשוט דאפילו בא"י דינא הכי הוא וכ"מ בירושלמי רפ"ח דפאה וכ"מ ברמב"ם פ"א מהל' מת"ע הל"י. ותמיהני על הש"ך בסי' של"ב שנתן טעם לזה מפני שא"נ בח"ל אלא מדרבנן. ולישנא דהטור אטעיה במחכתה"ג: +שם מקום שנהגו למלוג בעגלים לא יפשיט אה"ז. מה שנדפס עה"ג דצ"ל לא ימלוג אה"ז. אמת שכ"ה גי' הרי"ף. אבל הר"ן ורא"ש גרסי כגירסא שלפנינו. וכ"נ מפרש"י: +במשנה רי"א שוק מן הפ' כו' עד סובך של רגל. וכ' התוי"ט וא"כ לר"י אין במתנת הזרוע רק עצם האמצעי כו'. ותימה דמלשון ר"י משמע דל"פ אלא אשוק. אבל בזרוע מודה לת"ק דהוא ב' עצמות. ונראה דט"ס בדבריו וצ"ל השוק תחת הזרוע. וכ"מ מהמשך דבריו: +ד"ה הפרק. עד פיקה כו' שהיא פקיעתה כו'. נראה שמפרש כאילו היה כתוב פיקעה בעיי"ן. וע"ד שכתבתי בפסחים (קט) בד"ה ועוד מפרש. ומש"כ קנה בית הבליעה ר"ל במקום בה"ב שהוא בוושט. וברע"ב ליתא כלל תיבות בה"ב. אך רש"י הזכירו גם כן לקמן בגמרא: + +Daf 135a + +במשנה ורה"ג א"נ אלא ברחלות. ק"ל דהא מוכח בפי"ג דמנחות מ"ז דרחל היא נקבה בת שתי שנים. ורה"ג נוהג ג"כ בזכרים ובבני שנה. טפי ה"ל למיתני כשבים שכולל כולן לפמש"כ בפסחים (סט ב). שוב ראיתי להמהרש"א בח"א לקמן (קלז ב) שהעיר קצת בזה: +שם משקל חמש סלעים ביהודה שהן כו'. כזה בכתובות (סד ב) במשנה: + +Daf 135b + + + +Daf 136a + +גמרא והתניא אין מצטרפות כו' הא דר' אלעאי. חזינן הכא דהואיל דאין מפרישין מזע"ז ילפינן נמי דלא מצטרפי אהדדי. ועמש"כ בחלה בסופה בס"ד: +רש"י ד"ה הא צאנו לגזוז. לקח כו' כשהיא עומדת לגזוז. משמע דמפרש שלקח העדר לצמיתות ופי' לגזוז שגדל הצמר כל צרכו עד שעומד לגזוז. וא"כ כל גידוליו הי' ברשות העובד כוכבים. אבל לקמן (קלח) מדייק ג"כ כזה והתם פירושו שלא לקח הצאן לחלוטין אלא עד שיגזזו ואח"כ יושב הצאן להבעלים עובדי כוכבים. אבל מצינו רבות שהלשון שוה והכוונה משתנה. ועי' ב"ב (יא ב) בתד"ה והפנימית: +תד"ה ביתך. תימה כו'. עי' הגהת מרדכי סי' תשמ"א ותמצא ישוב לזה: + +Daf 136b + +גמרא אי מה תרומה ממין על שא"מ לא כו' רי"א משום ר' אלעאי כו' ובה"א תורמין כו'. תימה כיון דר' אלעאי עצמו אמר דלב"ה תורמין א"כ מאי פריך אליבי' אי מה תרומה ממין עשא"מ לא. וזה דוחק לומר דפריך לדידן דנהגינן כר' אלעאי ברה"ג כדלקמן. ולענין תרומה ודאי הלכה כת"ק דידי' דלא נחלקו ב"ה בזה דא"ת ממין על שא"מ. לכן ה"נ לכאורה דט"ס כאן וצ"ל כמו דאיתא בתוספתא דתרומות פ"ב רי"צ משום ר' אליעזר (וכן שם בפ"א איתא רי"צ משום ר' אליעזר תרומת חרש כו' והובא כן בגמרא דשבת (קנג) וביבמות קיג). ושפיר פריך מת"ק דרי"צ דמסתמא ל"פ ר' אלעאי עלי'. אבל מ"מ קשה דהא סתם מתניתין בפ"ב דתרומות מ"ד כוותי' דרי"צ משום ר"א אליבא דב"ה דתורמין דתנן התם כל מין חטים אחד כ"מ תאנים כו' אחד ותורם מזע"ז וע"ש בר"ש ושנ"א. ועוד שם במ"ו זה"כ כו' וכל שאינו כלאים בחברו תורם כו'. ועוד דבתוספתא שם איתא דת"ק דרי"צ משום ר"א אית ליה דתורמין מן תאנים שחורות על לבנות וכן בב' מיני חטים. ואם היא גי' אמיתית ודלא כגי' ספרינו כאן. תמוה טובא מאי פריך הכא: ע"כ נלע"ד דבת"ק צ"ל כאן כגי' התוספתא דתורמין מזע"ז וכסתמי דמתניתין דתרומות שהבאתי. ובדרי"צ משום ר' אלעאי. (כגי' שלפנינו ולא כגי' התוס' ר' אליעזר) צ"ל איפכא בש"א תורמין ובה"א אין תורמין (דלגי' שלפנינו תיקשי וכי טעמא דב"ש אתי לאשמעינן כדפריך הגמרא בשבת (קלה). ותירוץ התוס' בכזה בעירובין ספ"ק בד"ה אר"ה והביאו כזה מגמרא דסוף יבמות. נראה דלא שייך זה אלא על אמורא אבל לא על תנא). והשתא פריך כאן שפיר מר' אלעאי גופי' ונכון בס"ד: ונפלאתי על הרמב"ם שבפ"ה מה"ת ה"ג פסק כל מין חטים אחד כ"מ תאנים כו' אחד ובפ"י מהל' בכורים הלי"א כתב היו ב' מיני גיזות כגון גיזה לבנה וגיזה שחומה כו' זה נותן לעצמו וז"נ לעצמו. והכ"מ בסיום דבריו כ' דלא גרעי מתאנים שחורות ולבנות דחשיב התם תרי מיני לענין תרומה תמוה דמזכה שטרא לבי תרי וצע"ג: ואגב עיוני ראיתי בבאורי הגר"א לאו"ח סי' רכ"ה סק"י שכ' וז"ל וגם אין ראיה מפ' רה"ג דקאמר שם ב' מינים שחופות ולבנות דשם קאמר לדברי הס"ד כו' ע"ש. והוא תמוה דהלא מסיק שם דמתניתין דלא כר' אלעאי משמע דלדידי' דיליף רה"ג מתרומה דמין על שא"מ לא. ה"נ דאין מפרישין משחופות אלבנות או איפכא משום דתרי מיני נינהו. וכן ה"ל לדחות דבריהם דהלא קי"ל כסתמי מתניתין דתרומות שהבאתי דהכל מין אחד וצע"ג: +רש"י ד"ה טרפה אינה בכלל מתנות דכתיב ונתן לכהן ולא לכלבו. כצ"ל וכ"ה בר"ן. ויש לתמוה דשבקי דרשה דספרי מאת זובחי הזבח פרט לטרפה ונקטי דרשה מלבייהו. ונ"ל דסתם ספרי ר"ש סנהדרין (פו) (וכן סתם שם בפיסקא קס"ו דרה"ג א"נ בטרפה כוותי') והוא אזיל לשיטתי' בכ"מ דשחיטה שאינה ראויה ל"ש שחיטה ויליף לה מוטבוח טבח והכן לעיל (פה) ע"ש (ודלא כהמפרש ז"א שבדא מלבו קרא דוזבחת ואכלת). ולכן הוצרכו ללימוד אחר לרבנן דר"ש. וגם י"ל דאף הספרי לא יליף מן זובחי הזבח אלא דסמיך אדרשה דונתן לכהן כפרש"י והר"ן. וכמו ברה"ג דאמר ראשית גז פרט לטרפה. וכאן מסקינן משום דיליף צאן צאן ממעשר: +רש"י ד"ה ה"ג אדרבה וד"ה והנך נפישן. צ"ל דבור אחד: +בא"ד ביתום אע"פ שמתה אמו קודם לידתו כגון זה פירש למיתה כו'. הן ב' דברים דסתרן אהדדי עי' לעיל (לח ב). ונ"ל להגיה בשעת לידתו כלשונו לעיל בר"פ הזרוע ד"ה תאמר בקדשים: +בסה"ע דנאכל הוא לבעלים כשלמים. עדיפא הל"ל דאפי' חזה ושוק אין ניתנין ממעשר לכהן: +תד"ה שהמתנות. וא"ת וליתני נמי הא דתניא לעיל כו'. הוא בסוף ד' קלג. ובתוי"ט הוגה הא דתנן כו'. ואולי תלמיד טועה הוא שהגיה כן. דעיקר כוונתם לסיומא דזה חומר בזרוע כו' דאיתא בברייתא שם. ובמתניתין ליתא: +תד"ה שכן. תימה כו' שלא ינהוג יתום ברה"ג. לכאורה גם לקוח מצינו למילף שלא ינהג ברה"ג. בשלמא שותפות י"ל דל"מ לפטורא דא"כ גז צאנך למעוטי שותפות עובד כוכבים ל"ל: + +Daf 137a + +רש"י ד"ה בקדושה. דהא כתיב ביה לא ימכר. עי' בכורות (לב): +בא"ד ולאו מילתא היא דאפ"ה כו' ומקדשין בו. תימה דבפ"א דמע"ש מ"ב תנן להדיא דאין מקדשין בו ועי' ב"ק (יג): +גמרא דתניא כו' מנין ליתן האמור ש"ז בזה כו' ת"ל כו'. נראה דדריש זה עפ"י מדה יט מל"ב מדות מדבר שנאמר בזה וה"ה לחבירו ע"ש. ועמש"כ בשבת (קנה): +שם אלא מעתה נוצה של עזים ליחייב בעינן גיזה וליכא. פי' ותלישה לא מיקרי גיזה. ותמיהני על תור"ע אות נ"ז שהקשה על פרש"י דבמתניתין. דהוא לא לפי הס"ד כו'. וגם הא דבעי ר"ח למילף מן מגז כבשי יתחמם כ' התוספות דגילוי מלתא בעלמא היא דגז דכבשים הוא: +שם ת"ל בקוצרך. הוא שם כ"ג: + +Daf 137b + +גמרא אנחת לן חדא כו'. כלשון זה אמר אביי עצמו לרבין בב"ב (קכט). וזה אישתמיט ממהר"ם (וכן מהמציינים המ"מ) דשם א"א לפרש אנחתת לן רק אפשר להתקיים וכדפי' הרשב"ם שם: +רש"י ד"ה דרבנן בדאורייתא. כגון תרומת דגן תירוש כו'. כצ"ל: +רש"י ד"ה מה בין לי ולך. אלא איידי דאר"ד שיעורא רבה כו'. כן משני הגמרא עצמה ע"ז בב"ב (קנ): +בסה"ע ובציר מהכי ליכא למ"ד. וכ"כ לעיל בד"ה מה בין כו'. וק"ל מעולא דלעיל לפי מה שפי' בעצמו דבריו: + +Daf 138a + +גמרא איתמר גזז ומכר ראשונה ראשונה. כצ"ל וכ"ה ברא"ש ובר"ן. וברש"י צריך למחוק הנקודה שבין הראשונות: +רש"י ד"ה תנא (בסופו). ונפטרות כל הגיזות. הוא דלא כדמסקינן לעיל בישראל שיש לו גיזין הרבה כו'. אלא כריו"ח משמיה דר' ינאי רבי'. והרי"ף הביא בשם בעל הלכות ומר ר"ח גאון דפסקו כוותי' וכן הכריע הרא"ש: +רש"י ד"ה אבל שייר. ונותן פאה בקרקע בזרעים לעניים ופוטר את כל האילנות. ועי' ג"כ בדבור הסמוך. ותימה איך יכול להפריש פאה מן זרעים על אילנות. שהרי אף בשני מיני זרעים א"מ מזה ע"ז כדאיתא בפאה פ"ב מ"ה ועי' לשון הר"ש על משנה זו שלפנינו: + +Daf 138b + +ד"ה זכר פטור מלשלח. כדיליף טעמא בגמרא. בגמרא ליתא שום לימוד ע"ז. רק רש"י בעצמו פי' לקמן בגמרא דהאם רובצת כתיב: + +Daf 139a + +רש"י ד"ה במקדיש פירות שובכו. לעולת נדבה. אולי דקדק לפרש כן דניתי אפילו לר"ש דס"ל בעלמא דקדשים שחייב באחריותן ה"ה כשלו ולא קרינן בהו להביאו לידי גזבר דמאי איכפת ליה. דהלא הבעלים יתחייבו להביא אחר. אבל לפי מה שהביאו התוס' בשמו דהטעם דמצוה להביאו כו' משום דלא"ת שלח לתקלה לא יתכן לכוון זאת בדבריו: + +Daf 139b + +גמרא ויוני עלייה וצפרין שקננו כו'. כ"ה ברי"ף ורא"ש: +שם ר"ח ור"ש בר רבי חד תני כו'. כ"נ דצ"ל: +רש"י ד"ה יוני שובך. יוני מדבריות כו'. כצ"ל בל"ו: +רש"י ד"ה טפיחים. שנותנין כעין קדרות כו'. כצ"ל וכ"ה ברש"י שברי"ף: + +Daf 140a + +רש"י ד"ה והא בהדיא כתיב. נבלה וטרפה ל"י לטמאה בה. בפיה"ת פי' בעצמו לענין הטומאה הזהיר הכתוב כו' ע"ש. ומדוע סני ליה קרא דובשר בשדה טרפה ל"ת דאייתא ליה הגמרא לעיל בר"פ א"ט: +רש"י ד"ה אלא בשחוטה. ויכול לשורפה אחר שחיטה. משמע להדיא דס"ל דדוקא בבהמה כתב קרא לפי חרב אבל עוף הוא בכלל ואת כל שללה כו' ושרפת באש כו'. אבל הרמב"ם בפ"ד מהל' עבודת כוכבים ה"ו כתב והורגין כל נפש חיה כו' וכ' הכ"מ מקרא מלא הוא ואת כל בהמתה וה"ה לשאר נפש חיה ואפשר דמכל נפקא. ודבריו תמוהין א) מש"כ וה"ה כו'. הלא בכלאים דהרבעה כתיב בהמתך ואיצטרך למילף בגז"ש בהמתך בהמתך משבת לרבויי עוף (ב"ק שלהי פ"ה). ב) מש"כ דמכל נפקא. הלא בב"ק שם מסיק דבשבת גופי' לא הוה מרבינן מכל לרבויי עוף אי לאו דבדברות ראשונות לא כתיב כל ובאחרונות כתיב כל ש"מ רבויא הוא ע"ש. ג) דנזדקר טעות לפני מרן ז"ל דבקרא לא כתיב כל אצל בהמתה. והרמב"ם אולי מצא זה בספרי זוטא. ואפשר להשוות דעת רש"י והרמב"ם והוא דתרוייהו עבדינן דאחר הריגתם בחרב היו נשרפין ג"כ וכמו דמצינו בעכן לפי' תרגום יהונתן ביהושע (ז כה). ובזה א"ש מש"כ התוס' בסד"ה למעוטי דלשריפה קיימא וכ"ה הגי' לפני המהרש"א ע"ש. ודלא כהמגיה בגליון דצ"ל דלהריגה. אך עומד קצת לנגדי הא דדרשינן בחלק (קיב) תקבץ ושרפת כו'. יצא זה שמחוסר כו' וה"נ מחוסר הריגה: +תד"ה למעוטי. דלא ממעטינן ממשקה ישראל אלא כו' שלא הי' להם שעת הכושר כו'. עי' במנחות ו' תד"ה כתב ובתמורה (כח) בד"ה טול: +תד"ה שלא. צ"ע היאך משמע זה מטהורות. הנה לר"ל שם בקדושין דנאסרות משעת לקיחה ומוקמינן ליה שם כתנא דבר"י דהכא ודאי דמשולחת אסירא עד השילוח. ואפי' לריו"ח דאמר שם משעת שחיטה הא פי' התוס' שם דגם המשולחת נאסרה משחיטת חברתה עד השילוח: +בא"ד וי"ל דרבא כו'. כצ"ל: + +Daf 140b + +גמרא דלמא בקורא. ע"כ צ"ל שיש קורא טמא ג"כ שדרכו לרבוץ על ביצי אחרים דאל"כ יקשה דתפשוט מהא דעוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור דמשמע דטהור כיוצא בו חייב: +רש"י ד"ה ובקעה. דבמינו משתעי קרא. לפי המתבאר לקמן לא פליגי רבנן עליה מטעם שאינן מינו אלא מפני שהוא זכר. ואפי' בביצים דמינו פטרי. הכי הל"ל דבאם משתעי קרא ולשונו זה אינו עולה אלא לפי' הרא"ש בכוונת הרי"ף ולפי' הב"י בדעת הרמב"ם ע"ש: +בא"ד מעליא. הס"ד ומתחיל דבור +אבל. ומנהגו בכך הס"ד ומתחיל דבור אבל זכר: + +Daf 141a + +רש"י ד"ה לדבר מצוה. כגון קן יולדת. הן לפי מאי דמסקינן סד"א הואיל וא"מ גדול השלום כו'. לא נצרך קרא ליולדת. ובב"מ (לא) לא פי' רק לטהרת מצורע וכדלקמן במתניתין שלהי פרקין: +רש"י ד"ה אסור בתה"מ. כמ"ד כו' וק"ו לימי חלוטו. עי' בש"א סי' ל"ג. לכאורה קשה מדוע לא פי' דמיירי בשמיני לסיפורו בעני וביונים שמרדו. אבל ז"א דפשוט דקרבנותיו אינן אלא לאכילת קדשים. אבל לא לתה"מ. ואולי ג�� תגלחתו וטבילתו בשביעי ג"כ אינן אלא להכשירו להבאת קרבנותיו. ולא לתה"מ. ובש"א שם משמע דפסיקא ליה דתגלחתו מעכבתו ולי צ"ע: +גמרא דרחמנא אמר כו' והשיב את הגזלה. הציון צ"ל שם ה': + +Daf 141b + +גמרא א"ל האי לא ידעי לך מתניתין היא. כצ"ל: +רש"י ד"ה עד כמה משלחה. אם נטלה. לכאורה יל"פ דקאי אלכתחלה: +בריך רחמנא דסייען + +Daf 142a +