diff --git "a/txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Bekhorot/Hebrew/Vilna Edition.txt" "b/txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Bekhorot/Hebrew/Vilna Edition.txt"
new file mode 100644--- /dev/null
+++ "b/txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Bekhorot/Hebrew/Vilna Edition.txt"
@@ -0,0 +1,1038 @@
+Rashash on Bekhorot
+רש"ש על בכורות
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש"ש על בכורות
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+גמרא ת"ש רי"א כו' מעלין אותו בשויו כו'. כצ"ל וכן ברש"י ד"ה מדרבי יהודה:
+רש"י ד"ה אימא ליקנסיה. לפדות העובר מן העובד כוכבים. ר"ל כמו שהוא בידי העובד כוכבים. דודאי יכול לפדותו אף שאינו ברשותו דלא גרע מפודה פ"ח של חבירו דפדיונו פדוי לקמן (יא) וע"ש בתוספות. ומש"כ וליתנו לכהן ר"ל הפדיון:
+רש"י ד"ה והנותן לו בקבלה. הואיל וחציין לעובד כוכבים דפטור מה"ב. כצ"ל:
+תד"ה אבל. דעתיד להוולד כו'. כצ"ל:
+תד"ה ונותן. ואי איירי בפטר חמור כו'. אבל ברייתא זו שנויה בתוספתא ברפ"ב גבי פרה:
+
+Daf 2b
+
+גמרא (בסה"ע) ת"ש רי"א המקבל כו' מעלין אותו בשויו כו'. כצ"ל:
+שם וחכ"א כ"ז שיד כו'. ל"י מדוע הוסיף כאן לאתויי הא דחכמים יותר מלעיל:
+רש"י ד"ה אלמא טעמא. ולר"י מותר. קשה דהא ר"י א"ל לכשתלד (בסיומא דברייתא) אלמא דאם היתה יולדת היה מודה. וראיתי בתוספתא פ"ב דמסכת עבודת כוכבים דליתא שמה להאי סיומא דא"ל לכשתלד. ואפשר דרש"י מפרש דזה הוא הוספת הגמרא לפרושי טעמא דר"י:
+
+Daf 3a
+
+גמרא דיקא נמי דקתני קונסין אותו עד עשרה בדמיו. מפרש"י מוכח שהיה הגי' לפניו דקתני נותן כל דמיו לכהן:
+רש"י ד"ה או לאו דוקא. דלא קנסינן ליה כולי האי. כה"ג אשכחן בריש עירובין בשלמא לב"ק גוזמא ע"ש. ומש"כ א"נ טפי כו'. עי' לקמן (ר"ד יז) בפירושו:
+רש"י ד"ה ת"ש. מדגבי עבד כו' ש"מ דוקא קאמר כו'. לכאורה יש לפרש אדרבה דפשיט דל"ד קאמרי מדנקיט הכא עשרה והתם מאה ועדיין לא ידע סברא לחלק ביניהם. ודחי שאני עבד כו' ולכן איכא למימר דתרוייהו בדוקא נקטי. ועי' בפירושו בגיטין ובתוספות שם:
+רש"י ד"ה כל מקנך תזכר. אם כל המקנה שלך תזכר יהא שלי. כצ"ל. ור"ל דמלת לי הכתוב ברישא שב נמי ע"ז. ומש"כ אם זכר תקדישנו (כצ"ל) זהו ליתר ביאור מן תרגום אונקלוס:
+תד"ה ור"י. דהנהו דמו אהדדי דזהו ענין אחד. כצ"ל:
+תד"ה ר"ח (בסופו). אפי' גרס רבא בשמעתא לפי שהוא בתר ר"ח. נראה דר"ל דלפיכך ליכא למיגרס רבה. ועמש"כ בס"ד במנחות (קו) ע"ד:
+
+Daf 3b
+
+גמרא יתר עליהן אדם עיניו שתיהן גדולות כו'. ר"ל וחשיב שם בתוכן עיניו כו'. והוא שם (מד) במשנה:
+שם אבל בהמה שתיהן גדולות כו'. נמי ל"ה מומא. ר"ל כמו שאר מומין דחשיב התם במה שיתר עליהן אדם:
+שם ר"מ בר רחל ה"ל חיותא כו'. כצ"ל ותיבת ההיא נראה למחוק וכן ליתא ברא"ש:
+תד"ה דקא. ומשני אפשר כדרב יהודה. כצ"ל:
+בא"ד ולאידך לישנא דמפרש כו'. כצ"ל:
+תד"ה כהנים. לא הזקיק הכתוב כו'. כ"נ דצ"ל:
+
+Daf 4a
+
+גמרא אלא א"ר ה"ק כהנים ולוים פטורין הן עצמן כו'. כצ"ל:
+שם כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה כו'. לכאורה יש לפטור מהיקש זה נשים ג"כ מפדיון פ"ח שלהן כמו שפטורות מלפדות בכור אדם מבניהן כדאיתא בקדושין (כט). והרמ"א בסי' שכ"א סי"ט לא פטר אלא כהנת ולויה. וי"ל דכוונת ההיקש כאן הוא בכור לבכור. (כדמשמע לישנא דכל שישנו בבכור כו'. ולא אמר כל שישנו בפדיית בכור כו') ונשים אע"ג שאינן בפדיית בכור מ"מ לא פקע ממנו שם בכור וצריך לפדות א"ע. ובזה ינצל פרש"י מקושיית התוספות בד"ה אם דדלמא איצטריך הקישא כו' דהתם הוא מהקישא דפדייה והכא הוא מהקישא דבכור. וא"ת מ"מ ליפטרו נשים מהקישא דפדייה. י"ל דכיון דעכ"פ שם בכור עליו כדאמרן לכן לרבי יהודה לקמן (ט ב) יאסר בהנאה ואף לר"ש ע"כ מצות פדייה מוטלת עליו כמו על בכור אדם. ומי יקיימנה אם לא בעליו:
+רש"י ד"ה אלא א"ר. גבי בהמה לא דרוש רבנן ק"ו מדאצטריך כו'. והתוספות הקשו עליו וגם הם נדחקו. ועוד קשה דא"כ בכורי בהמה טהורה דלוים שהיו אז מי פטרן. ולעד"נ דבאמת דרשינן הק"ו גם בבהמה. אולם לדורות אין לנו רק באדם מקרא דוהיו לי הלוים ובכור בהמה טמאה מהקישא ונכון בס"ד:
+תד"ה ועוד. דל"ל כו' אבל בטהורה מנו אחד כנגד א' דהא מה שפטרה בהמת לוים כו'. כצ"ל:
+תד"ה אם. ואין הלשון משמע כפירושו. כצ"ל:
+בא"ד ועוד אצטריך לר"א כו' חייב באחריותו. גם לענין זמן הפדייה למאי דמסיק רבא שם:
+תד"ה דין. פ"ה לרבא פטורים דמתניתין כו'. כצ"ל:
+תד"ה בן חדש (בסופו). דכיון דבאותה שעה לא פקע לא מפקיע כו'. כצ"ל:
+תד"ה בפטר. עיין הגהת הצ"ק. אמנם בסוף התוספות נ"ל להגיה ואע"פ שאין אמו לויה:
+
+Daf 4b
+
+גמרא בהמה אחת תחת בהמות הרבה. ר"ל מחמת ששינה הכתוב כדמסיק לכן קרי ביה בהמתם פתח חטף חולם:
+רש"י (ברה"ע). שיפטרו בכורי כהנים ולוים. כצ"ל:
+תד"ה ופודה. ואחת לא בכרה וילדו זו"נ מפריש טלה והוא לעצמו. כצ"ל:
+תד"ה לא קדשו בכורות במדבר. כצ"ל. ותיבת נמי למחוק:
+תד"ה אלא. למסקנא זו לא נאמרה כו'. ולע"ד י"ל דגם למסקנא לר"ל דאמר קדשו ופסקו היינו בין הקידוש שהיה במצרים ובין הקידוש שהיה במדבר בשנה השנית בחדש השני (וזה ג"כ דלא כמשמעות פרש"י) והשתא אתיא הני תיובתא אף לפי המסקנא. ומאי דאמר לעיל מכאן ואילך לא היינו משום דבמדבר פטרן בהמת הלוים כדמשמע מפרכת רבא לעיל:
+
+Daf 5a
+
+גמרא א"ק לי יהיו בהווייתן יהו. נראה דהכוונה על קרא דבמדבר (ג יג) ודלא כפירוש הביאור שם: ונראה עוד דבמצרים בפ' קדש דכתיב הוא משמעותו ג"כ בהווייתו יהא כדדרשינן בזבחים (ה ב):
+רש"י ד"ה ואלפים. מדלא כתב ע"א ככר ושלשים וששה מנים. כצ"ל:
+תד"ה מנ"ל. פי' כו'. מתוך מקום אחר מלבד כו'. כצ"ל:
+תד"ה ומנה. וא"ת מ"מ למנינהו במנין. כצ"ל בחד יו"ד:
+תד"ה עשרים. וכוון לחלקו בענין זה. כצ"ל:
+
+Daf 5b
+
+בא"ד ומשקל א' כו'. של חול ומשקל אחד רביע מנה של קדש אחר כו'. כצ"ל:
+תד"ה תשעים. ולובים וכושים במצעדיו. כצ"ל:
+גמרא וריה"ג א"כ לכתוב קרא אך בכור שור כשב כו'. לולי דברי התוספות ה"נ למחוק תיבת בכור דדרשה דריב"ח משתמעה שפיר גם זולתו עיין פרש"י לעיל בד"ה אך בכור שור:
+רש"י ד"ה (ש)שור וכשב. יש מהן לאשים כו'. שור בנסכים. אינו מדוייק דנסכים לשיתין אזלי. ואולי משום דלפעמים נכלל גם הסלת והשמן בשם נסכים כמש"כ התוי"ט בשם הרמב"ם ברפ"ה דשקלים. אך רש"י בעצמו לא כתב כן לעיל:
+תד"ה ת"ל אך. דמייתי עלה דתנן. דרב יהודה כו'. כצ"ל:
+תד"ה והא. וא"ת נהי כו'. פרה שילדה מין חמור דלמא כו'. כצ"ל:
+בא"ד וי"ל דמסתבר דלגמרי ילפינן מהדדי קדושת הגוף מקדושת דמים. כצ"ל:
+
+Daf 6a
+
+תד"ה ומה. שלא דבר (ר"ל ברישא) כו'. ולא חמור היולד פרה. ולאפוקי מגירסת הרא"ש ע"ש. ובזה לא נצטרך שוב להגהה:
+תד"ה ור"ש. ש"מ פשיטא ליה דלרבי יוסי הוה בכלל דבטהורה טהור וי"ל דניחא כו'. כצ"ל:
+
+Daf 6b
+
+רש"י ד"ה הטמאים. צירן. שומן הדג. תמוה דהרי בשרצים משתעי והתוספות הוכיחו דציר דגים אינו אלא מדרבנן:
+רש"י ד"ה קיפה. ריסוקי בשר כו'. כצ"ל:
+תד"ה לאסור (בסופו). וקצת תימה כו'. היכי מייתי רבא ראיה כו'. אבל מהכא לא קשיא להו היכי מייתי מינה על חלב. די"ל דסמיך אדרשה דת"כ גבי בהמה טמאה. ודמייתי מהטמאים דשרצים עי' ברא"ש בפרק אין מעמידין סימן מ"ב:
+
+Daf 7a
+
+גמרא ת"ל שה כשבים כו'. כצ"ל וכן לקמן:
+רש"י ד"ה ו��"ר ירמיה. ובנו מותר אם דומה לאמו בסימן אחד. ז"א לדברי ר"י אלא לדברי ר"א:
+תד"ה זה. גמל ושפן דכתיבי בקרא כו'. כצ"ל:
+תד"ה עד. והשתא דרשה דר"י כו'. דרבי אליעזר. כצ"ל. ולכאורה ה"נ לפרש דר"א קאי על מיעוטא דזה דדריש ר"י להתיר את המותר דהיינו ועיבורו מן הטהור והוא דורש אותו להוסיף על המותר דהיינו ועיבורו מן הטמא וכדמוכיח מדרשה דשה שה:
+תד"ה חוץ (בסופו). והנהו דבני ימא נינהו. כ"נ דצ"ל:
+תד"ה והא. ורבנן סברי מותר כו'. ושלהי כה"צ כו'. תימה דשם גבי נטל ממנה עצים גם רבנן סברי דזו"ז גורם אסור ע"ש:
+
+Daf 7b
+
+גמרא תנ"ה דבש בכוורתו מטמא ט"א כו'. פירוש מדתני בכוורתו ע"כ למעוטי דגזין וצרעין דאין להם כוורת:
+שם אר"ה עור הבא כנגד פניו ש"ח מותר כו'. עד סופו. ופרש"י כעין שליא. ובטוש"ע איתא שליא. וכתב הש"ך וכש"כ של שאר בהמות טמאות. נראה דמדמה לה למ"ר דלעיל דלל"ק דר"ש של חמור חמיר אבל לא דמו להדדי אלא כאוכלא לדנא כמובן. אמנם מ"מ מוכח דה"ה בשארי שליות מדמסייעו ר"ח מלאדם. ולכאורה ה"ל לסייעו ממתניתין דס"פ בהמה המקשה שליא כו'. וא"מ לא ט"א ולא טומאת נבלות ע"ש בפרש"י. ואולי דיש לדחות דמיירי שאחד מהן חי האם או הולד. אבל ק"ל מהא דאר"א בזבחים (לה) פיגל בזבח נתפגל השליל. ומהרמב"ם פי"ד מהלכות פהמ"ק הכ"ג משמע דהיה גורס ג"כ שליא וכ"מ מהמשנה שם דלא קתני וא"ח עליהן משום פיגול כו' כדקתני שם גבי ביצים ועמש"כ שם בס"ד:
+רש"י ד"ה מכניסות אותן לגופן. ואין ממצין אותו דובשנן מגופן. כצ"ל:
+רש"י ד"ה שרץ העוף טמא. בהדיא כתיב את אלה תשקצו מן העוף. תימה דהכא איירינן בשרץ העוף. ועיין בפירושו עה"ת שהן חלוקין במיניהם וה"ל לאתויי קרא דכל שרץ העוף ההולך על ארבע:
+גמרא וכמי שבלע לפנינו דמי. נראה דזה חוזר על כל התירוצים. ומפרש"י ל"מ כן:
+רש"י ד"ה דג טהור מטיל ביצים. ויושב עליהן ומחממן כו'. והטבעיים כתבו שהשמש מחממן:
+תד"ה דג. ואם באנו לומר כו'. צ"ל דשמעתא אתיא בלא שהה כדי עיכול. ולכאורה משמע דר"ל לת"ק כדא"ל בדלא שהה בכדי שתפול לאור כו'. ולריב"ב כדא"ל מעל"ע וכן פירש הצ"ק. אבל התוי"ט הבין דאתיא כריב"ב דוקא. וכדבריו משמע בתוספות מנחות (סט):
+
+Daf 8a
+
+גמרא בהמה דקה טהורה כו' בהמה גסה טהורה כו'. בהמה גסה טמאה כו'. כ"ה סדרן בע"י ונכון. דמה לו להפסיק בין דקה לגסה הטהורים בגסה טמאה. ועוד דלפי גירסת הע"י חושב זמן עיבור דכולן ממטה למעלה. והא דהקדים שועל וכו' דהם לו' חדשים. לבהמה דקה טהורה שהיא לה' חדשים הוא משום דרצה להסמיך לה גסה טהורה וכנגדה הוה שועל וכו' ממטה למעלה:
+שם חרוב זה כו'. וימי עיבורו ג' שנים. פרש"י דקאי אחרוב. ונראה דהא דלא פירש כפשוטה דקאי על אפעה. משום דלפירושו כאן דברדלס הוא אפא והוא אפעה כמו שהוכיחו התוספות. א"כ כבר אמר עליו שימי עיבורו ג"ש. אבל קשה דא"כ מדוע לא אמר למעלה וכנגדן בנות שוח וחרוב. וע"ק מדוע לא תני ליה ברפ"ה דשביעית דשביעית שלו שניה כמו דתני בנות שוח. ושם איתא דלא אמרו אלא בנות שוח:
+שם אימא כשם שנתקללה חיה מבהמה אחת לשלש ומאי ניהו ארי מחמור כו'. כצ"ל ומלת שנים למחוק וכן ליתא בע"י. וכן בסמוך צ"ל כך נתקלל הוא מחיה אחת לשלש בלי מלת שנים. ולכאורה ה"ל להקשות טפי דנימא ארי מבהמה דקה דהוה יותר מאחד לשבע וכדמסיק מכל הבהמה כתיב או מטעם קללה היא כו'. ובמש"כ התד"ה ומאי י"ל גם את זה:
+רש"י ד"ה כל שתשמישו. ששוהין ה' חדשים. הס"ד. ואח"כ מתחיל ד"ח יולדין:
+רש"י ד"ה אפעה. מתעבר אחר ע' שנה שנול��. לכאורה כיון דבחרוב אמר עד שעת גמר פירותיו ה"ל לפרש גם באפעה שנגמר צורת הולד אחר ע' שנה:
+תד"ה תרנגולת. עוד אמרינן וינאץ השקד זה לוז כו'. כ"ה במדרש קהלת. ובויקרא פי"ח הוא בשבוש ע"ש:
+תד"ה ברדלס. מיהו ברדלס דהכא כו'. מדשינה אפעה כו'. ר"ל דאי כפרש"י כאן דהוא אפא ואפא הוא אפעה. א"כ למה שינה שמו מברדלס לאפעה כיון דהוא הוא:
+תד"ה בנות שוח. ולא כפירוש ר"ח כו'. הוא בב"ב (לז) בתוספות שם:
+בא"ד ובנות שבע יפות כדמשמע בשבועות (יב רע"ב). כצ"ל. אבל כל הדבור משובש ונצרך להגהה רבה:
+תד"ה ומאי. י"ל מנין זה מכוון טפי כו'. מוכח דחדשים דאיירינן בהו הכא הוויין חדשי חמה וכ"ה ברש"י בע"י. ולא כן משמע בטוש"ע יו"ד סימן ט"ו ועיין בנדה (לח). ולקמן (כא) בתד"ה ת"ק. ודע דבב"ר איתא באמת חמור מכלב:
+
+Daf 8b
+
+גמרא דאי חזו כרעא דעיילא קטלי להו לבראי ודנפקא כו' לגוואי. מפרש"י נראה דהוה גריס איפכא. לכן הגהות הצ"ק בדבריו ד"ה מגוואי הוא שבוש. אולם ק"ל לפירושו מדוע קטלי להן. כיון דהדרבנאי לא היו הורגים שום אדם אא"כ נכנס כולו לפנים כו'. ומסתמא כי כן נצטוו מפי הזקנים וכדמוכח מגירסתו:
+שם אפכה לסנדליה קטלי להו לגוואי. מפרש"י נראה דלא הוה גריס לה:
+שם דאזיל היכא דמדלו מינה. כצ"ל וכמו דמצויין בפרש"י וכ"ה בע"י:
+רש"י ד"ה ינוקי מלעיל. בעלייה. נראה דר"ל במושב המעולה (עי' ב"ק טז ב ושם) אבל כולם היו בבית אחד:
+
+Daf 9a
+
+במשנה שתי נקבות וזכר כו'. אין לכהן כלום. לכאורה יש כאן ס"ס לכהן ספק נולד הזכר לבד ואת"ל עם נקבה ס' הוא יצא תחלה. ודעת התוספות בכתובות (ט ב) ד"ה אי דבס"ס מוציאין ממון מחזקתיה. וכן הרשב"א הביאו הש"ך בכללי ס"ס סימן כ"ז כתב דס"ס עדיף כרוב. ואפשר דאלים יותר מרוב. ועכ"פ יקשה לרב דס"ל דאזלינן בממון אחר הרוב:
+שם אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו שני זכרים כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה והוא לעצמו. אלא גזל הוא כו'. דממוניה הוא. כצ"ל:
+רש"י ד"ה נותן טלה אחד לכהן. ואידך כו'. מפריש טלה והוא לעצמו. וכ"ה הלשון בטוש"ע סימן שכ"א סי"ד. לפירוש ר"ת לעיל (ד ב) בתד"ה ופודה וכן פסק הטור והרמ"א שם ס"ה והש"ך כתב שם ורשאי אח"כ לחזור ולפדות עליו ודאי פ"ח. לכאורה היה יכול לפדות בכאן שניהם על טלה אחד ויתנהו אח"כ לכהן. אך גם לשון התוספות בסד"ה מאן ל"מ כן. ואולי דהכא נתפס בתחלה בשביל הודאי וא"כ צריך ליתנו לכהן לכן אינו יכול לחזור ולפדות עליו את הספק וצ"ע בזה. אכן בשני זכרים ושתי נקבות שכתב רש"י דמפריש עליהן שני טלאים וכ"כ הטור והש"ך שם ודאי ל"ד. ועי' לקמן (יא) בתד"ה שהיו:
+רש"י ד"ה שני זכרים. אלא מפריש עליהן שני טלאים כו'. הרמב"ם חולק בזה וסובר דאף להפריש א"צ וכמו שהביא הרע"ב בשמו ע"ש. ונ"ל דטעמיה משום דלישנא אין לכהן כלום משמעו דאפילו דין ספק אין לו כדמוכח במשנה רפ"ג כל שידוע שבכרה אין כאן לכהן כלום כו'. ואם ספק יאכל במומן לבעלים. והא דלקמן (יח ב) גבי רחלים דתני ג"כ בהאי לישנא ושם מודה הרמב"ם שהוא ספק. י"ל דהתם נקט שיגרת לישנא דהכא. וכה"ג כ' התוספות בד"ה שתי חמוריו. וכתב התוי"ט ואע"ג דבזכר ונקבה כו' לא ממעיט מהפרשת טלה כו'. והוא מלשון הכ"מ ע"ש. זו"נ בכדי נקטי דשם אינו אלא ספק אחד. ואין לומר דכוונו למש"כ הרא"ש דשם איכא ג"כ עוד מיעוט דנפקא מקצת נקבה בהדי זכר כו' וה"ל חציצה. דע"ז אינו מועיל תירוץ הכ"מ. אלא ע"כ צ"ל דהאי מיעוטא לא שכיח כלל ואינו נחשב למאומה:
+תד"ה אר"א. וא"ת לאביי כו'. אמאי ל"א כל שאינו בזאח"ז כו'. על המשנה לק"מ דמיירי שלא ראינו שיצאו בב"א וזה לא שכיחא כמ"ש לעיל. וקושייתם אינה אלא אהא דפריך הש"ס לאביי ליתני ויצאו ראשיהן כאחד:
+תד"ה שתי חמוריו. עיין מהרש"א. וכוונתו פשוטה להקשות על סוף דבריהם במש"כ דבבא דזו"נ נותן אחד (מה שהגיה הצ"ק הזכר הוא לחנם כי פשוט דקאי על מתניתין דהכא) לכהן דל"צ כלל. דלמא אתי לאשמועינן דלא תלינן שהאחת טנפה והשניה ילדה נקבה תחלה. והצ"ק לא ירד לכוונתו. גם מה שהקשה לריה"ג ע"ש. תמוה דאימא דלא בב"א יצאו:
+תד"ה שני זכרים. וכן מוכח כו' דמוכח כו'. נראה משום דמשמע שם דוהשני ירעה כו' אתיא אפילו לר"ט ועמש"כ (יז ב) ברש"י ד"ה וחייב במתנות ולחנם הגיה הצ"ק:
+
+Daf 9b
+
+גמרא ורבנן כו'. חציצה מיהא איכא. עיין צ"ק. ול"נ דהקושיא קאי על הא דיצאו שני ראשיהן כאחד דברייתא:
+שם א"ר אשי מב"מ אינו חוצץ. כצ"ל וכן מצויין בתוספות בעבר הב' וכ"ה ברא"ש במתניתין. וכן בתוספות סוכה (לז) ד"ה כי. ודלא כצ"ק שהגיה בתוספות דלעיל רב:
+שם והרי שביעית דפדיונו מותר והוא אסור. ועפרש"י. וקשה נימא שאני שביעית דהפירי עצמה נשארה באיסורה גם אחר הפדיון ודומיא דכל אה"נ דחילופיהן מותרין כדאיתא בקדושין (נח) משא"כ פ"ח דלאחר הפדייה מותר ואם איתא דקודם אסור קדושה שבו להיכן אזלא. וי"ל:
+רש"י ד"ה לימא. הא קודם שיצא כולו כו'. ל"ד דהא ביציאת ראשו או רובו מתקדש:
+רש"י ד"ה בשלך ושל אחרים. שאין קדושה לחצאין. ר"ל הכא דוקא דגלי קרא. אבל בעלמא קדושה לחצאין כגון בהמה של שני שותפין והקדיש אחד חציו. או באומר רגלה ש"ז עולה למ"ד אין כולה עולה ועיין בקדושין (ז):
+רש"י ד"ה ושור הנסקל. ופטר חמור ששחטו כו' דמהני לה שחיטת ישראל למהוי מחשבה כו'. לכאורה תמוה דהא אמר לקמן הב"ע דלא חשיבו עליה. וצ"ל דה"נ קאמר אי דחשיב עלה (ר"ל ששחטו) ה"נ הב"ע דלא חשיבו עלה דהיינו שערפו וכדומה. והנ"מ הוא לפחות מכזית וכדפרש"י בא"נ:
+תד"ה לאפקועיה. כמו שאין נותן לכהן מספק כמו כן כו'. ואע"ג דקי"ל ספק ממונא לקולא וס' איסורא לחומרא (חולין קלד). ואפי' בספק דקום ועשה כמו כוי דחייב בכיסוי. וטומטום ואנדרוגינוס דחייבין בכל מ"ע שהז"ג. שאני עריפה שהיא אינה באה אלא תמורת הפדייה וכדאמרינן הוא הפסיד ממונו של כהן כו'. לכן כיון שפטור ממצות הפדייה ממילא פטור גם ממצות העריפה:
+
+Daf 10a
+
+רש"י ד"ה לדידיה נמי. אבל שור הנסקל כו'. דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת. לכאורה אפי' אם היתה מותרת. כיון דאינה מקבלת טומאה מחיים א"כ לא היתה לה שעת הכושר לטומאה:
+רש"י ד"ה צריכה מחשבה. אם נגע בהן שרץ. וכ"כ בחולין (קכא). ותימה דהא כל שסופו לטמא טומאה חמורה א"צ לא הכשר מים ולא הכשר שרץ עיין נדה (נא). ועי' בזבחים (קה) ובמש"כ שם בס"ד:
+רש"י ד"ה וחלב. שומן של נבלה טהורה. תימה דא"כ אמאי א"צ הכשר דהא אין סופו לטמא ט"ח וכמש"כ בעצמו לקמן. ונ"ל למחוק כ"ז הדבור. וכן מדבור הסמוך למחוק תיבת ושומן. וכ"נ מתד"ה והחלב שלא היה לפניהם בגירסת רש"י כן:
+רש"י ד"ה בכפרים. מצטרף כו' להשלימה לכביצה שאם יגע בהן שרץ יטמאו. משמע דאף לקבולי טומאה בעי כביצה. ועיין פסחים (לג ב) בפירושו ובתוספות שם:
+בא"ד והחלב ל"ג כו'. ועמש"כ בעוקצין מ"ג דפ"ג ליישב הגירסא לפירוש הרע"ב. רק מש"כ שם דמיירי בנחורה הדרנא בי דבסוגיין משמע דזה לא מהני לאחשובי אוכלא כמו עריפה דלא מהני. אבל י"ל דמיירי בבהמה טמאה שחוטה:
+תד"ה נבלת בהמה טמאה. לפי שיש פירוש שאין כתב בהן. ר"ל שיש פירושי רש"י שלא נכתב בהן הא דוהחלב ל"ג וכו'. (שכן ג�� בפרש"י שבנדה ליתא) לכן הוכרחו להעתיקו כולו:
+שם בא"ד ושמא ע"י אחרים הוגה. כצ"ל:
+בא"ד מ"מ מסתבר דסתם משנה דסדר טהרות סברא כו'. כצ"ל:
+
+Daf 10b
+
+רש"י ד"ה ומנלן דסימני טהרה. דקתני בברייתא עלה דלעיל כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה איתיביה. אביי לרבה. כצ"ל. ול"י מנליה דאביי הוא דמותיב והוא לא הוזכר בכל הסוגיא לעיל:
+רש"י ד"ה תפדה תפדה. תרי זימני כתיב כו'. חד בוהיה כי יביאך דס"פ בא. וחד בשמר לך:
+
+Daf 11a
+
+גמרא רגיל הכא ורגיל הכא. עיין במוסף ערך רגיא שהביא דתרגום פלס הוא רגיא. וביאר דכאן ר"ל אם תשים בכף אחת של מאזנים סלע ובאחרת שקל יכריע לצד הסלע. ואם תרצה להשוותם תסיר זוז מהסלע ותתנו בכף השנית ואז יהיה המשקל ברגיא ופלס. ועפ"י זה אמר חד מחבריא להגיה פה רגי להכא ורגי להכא:
+תד"ה הפודה. לא דמי כו'. והא דפריך הש"ס בב"ק (סט) על הא דאמר ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים אינן יכולין להקדישו מצנועין ע"ש. דמשמע דשל חבירו ודאי אינו יכול לחלל ועיין תוספות שם (סח ב) ד"ה הוא. צ"ל כיון דכתיב ואם גאול יגאל איש ממעשרו כמאן דכתיב בעלים דמי:
+גמ' משום דמופרש וקאי. מפרש"י משמע דר"ל דהטלה מופרש מהפ"ח. וקשה דאם אין לו להכהן שום טלה מא"ל. ולעד"נ דר"ל דהפ"ח מופרש ועומד לבדו משא"כ התרומה עדיין היא מעורבת בהטבלים:
+
+Daf 11b
+
+רש"י ד"ה ואותו אבי אמו. רבותא קמ"ל כו'. פשוט דכוונתו דבשלמא לעיל הוצרך לומר ואותו אבי אמו כו' דאל"כ לא היה חייב בפדיון כלל דכהנים ולוים פטורים מפדיון פ"ח. והצ"ג שגה בזה:
+תד"ה דגנך (בסופו). מש"כ הצ"ק טעם החילוק משום דת"ג במיתה. שגה מאד דהא גם ת"מ במיתה כמש"כ הרמב"ם בפ"י מהלכות חרומה ה"ד ובפי"ט מהלכות סנהדרין ה"ב. ומי סני ליה הא דמסקינן בגמרא מקרא לפטור מת"מ:
+תד"ה מעשרן. ואין טעם לפטור מטעם הפקעה. כצ"ל:
+תד"ה טבלים (בסה"ע). והא דמאי דרבנן וגם טבל כו'. כצ"ל:
+בא"ד (בד' יב) ובפרק קמא דע"ז קאמר דיש קנין כו'. כצ"ל:
+
+Daf 12a
+
+גמרא פרה שילדה מין עז אין פודין כו'. אלא זיל בתר אימי' כו'. תמיהני על הרמב"ם והפוסקים שהשמיטו דין זה ולא כתבו רק דין דנדמה דלהרמב"ם בדיעבד פדיונו פדוי ולהרא"ש הוי ספק פדוי. ובזה מוכח בסוגיין דודאי אינו פדוי:
+רש"י ד"ה להלן. בפסח. כצ"ל:
+רש"י ד"ה לכל השמות. דכתיב שה מן הכבשים כו'. מצויין בשבוש וצ"ל (שמות יב):
+רש"י ד"ה בן פקועה. פסול לפסח כו'. עיין בחולין שם בתוספות:
+רש"י ד"ה קמ"ל. דדין כלאים אית ליה כו'. כדאמר בר"פ מום קבוע הוא כו'. צ"ע דלפ"ז לא היה ראוי למילף מעשר מקדשים לפסול כיון דאפי' בע"מ גמור גלי רחמנא דקדוש במעשר:
+רש"י ד"ה אין איסור. דאית בה קדושה כו'. כצ"ל:
+
+Daf 12b
+
+גמרא לאכלה א"ר ולא לשרפה. ק"ל דהא אכילת מזבח קרויה אכילה כדדרשינן בזבחים (יג ב) ואם האכל יאכל בשתי אכילות הכ"מ כו' ואחד אכילת מזבח. ואין לדחות דאדרבה מדאצטריך לריבוייה מהכפל ש"מ דסתמא איננה בכלל אכילה. ז"א דהכתיב אשר תאכל האש את העולה (ר"פ צו). והא דאצטריך לריבויא מהכפל הוא מדכתיב מבשר. ביום השלישי. ואולי י"ל דעיקר דרשה דהכא סמיך אלכם (דכתיב לכם לאכלה) ודרשינן לכם ולא לגבוה. אבל מ"מ קשה דהא אמרינן שם (לא) דאכילת אש דהדיוט ג"כ מיקריא אכילה. וא"כ מאי פריך מעיסת שביעית דהא טמאה נתנה להסקה ושפיר קרינן בה לכם. ולפירוש ריב"א בשבת (כד ב) בתד"ה לפי א"ש דזה לא מיקרי לכם דעיקרה אינה אלא למצות שרפה. אמנם עדיין קשה היכי ממעטינן מלכם לאכלה עצים דהסקה בסוכה (מ). וי"ל דאף דנקראת אכילה מ"מ אינה אכילת אדם אלא אכילת האש וכאן כתיב לכם לאכלה. ובזה נ"ל פירוש חדש בהא דחזקיה דמפיק איסור הנאה בחמץ מדכתיב לא יאכל (ר"פ כ"ש). משום דבזה נכלל אף אכילת האש ואכילת בהמה דהיינו הנאה. משא"כ לא תאכל דמוסב רק על אכילת אדם בעצמו. ומ"מ לרבי אבהו דשם לא תיקשי מידי אם תעיין בתוספות שם ד"ה כ"מ מש"כ לחלק בשם ר"י. ועוד דלכם משמע מיעוטא:
+תד"ה ודאי. ובהמה למלאכה הוי הנאתו וביעורו שוה. לכאורה יש לדון בזה. דחמור רובו למשא הוא והנה ההנאה אינה רק כאשר יגיע המשא למקום חפצו. וביעורו הוא בכל מצעד ומצעד במשאו שעל גבו ועיין תוספות סוכה (מ) ד"ה יצאו:
+תד"ה כיון. ואע"ג דיכול להפריש מעיסה אחרת שאינה של שביעית כו'. לכאורה תמוה דזה הוה מן הישן על החדש. עיין בפ"ד דחלה מ"ד וכדקי"ל בפ"א דתרומות מ"ה דא"ת מן הישן עה"ח ואם תרמו אין ת"ת. ואולי דכאן אזלי לתירוץ הראשון שבתוס' מנחות (ע) דמחלקין בין תרומה לחלה מטעם דעיסותיהן דומות זל"ז. וכ"נ שהבין הט"א בדבריהם בר"ה (טו) ד"ה פטורה. אבל העיקר נראה דאין לחלק בין תרומה לחלה עמש"כ בסוף חלה בס"ד. וכאן אולי יכוונו מעיסת ח"ל שא"ח בשביעית. וחייבת בחלה מה"ת כשנכנסה לארץ כדאיתא רפ"ב דחלה:
+בא"ד מ"מ הך לאו בת חלה היא כו'. כמו מהחיוב עה"פ. כה"ג הבאתי מהירושלמי בפסחים (לג ב) ע"ש:
+גמרא ועוד תניא מודה ר"א בישראל שיש לו ספק פ"ח כו'. שמפריש כו' והוא שלו. עמש"כ בס"ד בכתובות (ל ב) בתד"ה זר:
+שם אלא א"ר א"ק כו'. פירוש לא כדקאמר רב יוסף דלר"א מותר בהנאה ויקבר היינו כבכור אדם אלא לעולם דאסור בהנאה ולא תיקשי אי מה בכור אדם מותר בהנאה כו' דא"ק אך פדה כו'. ולחנם גמגם הגרי"פ על מלת אלא: ודע דהרמב"ם והרע"ב אחריו כתבו זה"ל לפדייה הקשתיו כו' בטעם החכמים. ותמה התוי"ט דלענין איזו פדייה הוקשו ע"ש. ול"נ דכוונתם על ההיקש דא"ר לעיל (ד) לפטור כהנים ולוים מבכור בהמה טמאה וכדמסיק התוי"ט בעצמו. ור"ל דוקא לענין עיקר חיוב פדייה כגון לפטור כהנים ולוים. וכן לענין במה שיהיה הפדייה כדאיתא שם (ע"ב) מה בכור אדם לא חלקת בין לדורות כו' וזה ההיקש הוא לכ"ע דהא מיניה ילפינן הא דפודה בו פעמים הרבה ועיין בתוספות שם ד"ה אם. וזה נראה דאישתמיט מהתוי"ט במחכ"ת:
+רש"י ד"ה מודה ר"א. דכל כמה דלא מטי פדיון פ"ח כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה הערכין. שאם היה מב"ח עד חמש שנים בשעה שאמר ערכי עלי כו'. תמוה דהתנן בריש ערכין דקטן אינו מעריך וע"ש בגמרא. ונ"ל דט"ס הוא וצ"ל בשעה שאמר אחר עליו ערכו עלי:
+
+Daf 13a
+
+רש"י ד"ה דזוטרן. וכולה מס' איירי בבכור בהמה טהורה. ל"ד דשני פרקים אחרונים לא איירו ביה:
+רש"י ד"ה בבהמתו. בעדרו. נראה דר"ל בעודה בעדרו היינו שלא משך:
+רש"י ד"ה וממונו במשיכה. במסכת קדושין. הס"ד. ומה"ד מיד עמיתך:
+תד"ה מיד. שזה מקבל מעות וזה מושך אצלו החפץ. כ"נ דצ"ל:
+בסה"ד ומשיכה במציאה והפקר. ק"ל היכן מצינו שמשיכה קונה בהם דלמא לא קנם עד שיבואו לרשותו. דמשמע מפרש"י דבזה ודאי קני אפילו את"ל דמשיכה לא קני. אבל קשה מהא דע"ז (עא) דהביא אמימר ראיה דמשיכה קונה בכותי דמשדרי פרדשני להדדי ולא הדרי בהו. וכן מהא דמייתי שם רבינא מהא דב"נ היה נהרג על הגזל. דלמא התם משום דבאו לרשותם הוא. וי"ל דע"כ לא כתב רש"י דכשבאו לרשותו קונה אלא היכא דלא מיחסרי נתינת מעות. אבל הני דמחסרי נתינת מעות כי היכי דמשיכה לא מהני כמו כן לא קני בבאו לרשותו וע"ש בתוספות:
+תד"ה אימא (בסופו). ועי"ל כו'. אלא בקנין חדש כגון כסף (לר"ל) או משיכה (לריו"ח). והמה חדשים מפני שאינן קונין בישראל. ומדוע לא התחוור בזה הצ"ק:
+
+Daf 13b
+
+גמרא ואי אתה מחזיר אונאה לעובד כוכבים. מדל"ק ואי אתה מוזהר מלהנותו. משמע דזה ודאי אסור דלא עדיף מגנבת דעת דאסור אף לעובד כוכבים בחולין (צד). ותמהני על לשון הפוס' בשו"ע סימן רכ"ז סכ"ו שסתמו וכתבו עובד כוכבים אין לו אונאה:
+שם אלא למ"ד גזילו מותר אונאה מיבעיא. ק"ל מהא דאמר בב"מ (סא) דאונאה גרעה משום דלא ידע ומחיל ע"ש:
+שם ואם משנתן מעות משך יוליך ליה"מ. כצ"ל ומלת הנאה למחוק וכן במס' ע"ז ליתא:
+שם אמר אביי רישא משום דאיכא מקח טעות. פשוט דהשתא הדר ממאי דקאמר מעיקרא ה"ק אע"פ שנתן מעות כו'. אלא דבאמת בעינן תרוייהון. וכן לתירוצא דרבא. ובע"א ליתא כלל להה"ק כו' והא דל"ק אלא אמר אביי הוא משום דלא נזכר שם אמורא לפניו וכמש"כ התוספות בכ"מ:
+תד"ה דבר תורה. ואפי' את"ל כו'. ולא בכותי ולא כדפרישית לעיל. כ"ה גירסת המהרש"א ונכון. דלעיל בד"ה אימא כתבו דגם כותי קונה בחליפין:
+תד"ה כמאן. מי ציית לפי שנים שעד היובל. כצ"ל:
+תד"ה ה"ק. אביי לא חייש כו'. כצ"ל בלא ו' וכ"ה ברש"א:
+תד"ה ר"א (בד' יד). גבי כל הקודם כו'. כצ"ל:
+בא"ד כדרך שתקנו משיכה במוכרין כו'. כצ"ל:
+
+Daf 14a
+
+רש"י ד"ה ואם מתו. דכתיב והעמיד את הבהמה וגו'. כצ"ל:
+
+Daf 14b
+
+גמרא דאר"א מנין לזובח כו'. שנאמר לא תזבח וגו'. עמש"כ בשלהי זבחים:
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+רש"י ד"ה אותן ולדות. שלאחר פדיונן נולדו ונתעברו קודם כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה ל"א ועיקר. אבל לעיל גבי קדם מומן כו'. מלתא דלא שכיחא כו'. צ"ע דתיפוק ליה דליכא תקלה דגיזה ועבודה שהרי מותרין הן כדאיתא במתניתין:
+בסה"ד לא אתי לשהינהו. כצ"ל:
+רש"י ד"ה ואין סופג אה"א. ואיסורא מיהא איכא כשאר נהנה מן ההקדש. תימה דא"כ אמאי א"ס את הארבעים דהא הזיד במעילה באזהרה. ולעיל (יד) משמע דאינן אלא מדרבנן:
+תד"ה מה (בסופו). ואפילו למ"ד בהווייתן ה"ק ל"ד לבכור כו'. אבל מ"מ מבואר בגמרא ר"פ שם דיוכל להתפיסן לזבח אחר:
+
+Daf 16a
+
+גמרא (בסה"ע) ואב"א לאקושי דבר הבא ממע"ג לדבר כו'. מכאן ק"ל על הא דמשמע מפרש"י בשבת (קלב) ד"ה עקיבא שאין דנין מהלכה ע"י שום מדה. והלא הכא ילפינן בהקישא מחטאות המתות דהלכה:
+רש"י (ברה"ע) דהשתא ולדן כו' שרי כ"ש חלבו. תימה דקדם הקדישן את מומן יוכיחו דאי עיברו ואתיילדו אחר פדיונן מותר וחלבן אסור:
+תד"ה כל. אור"ת כו'. ק"ק דלפ"ז להס"ד דקרא אתי לתמורת אשם איך יפול עליו טמא הוא:
+
+Daf 16b
+
+במשנה רחל שילדה מין עז כו'. (לעיל ה ב ושם):
+תד"ה אין. מאי קשיא מ"מ רבית דרבנן היא דכיון כו' ונוטל כו'. בשכר המלוה אלא דלא הוה רבית דאורייתא כו'. נ"ל למחוק מלת אלא. ור"ל דל"ת דלהכי מקשה הש"ס משום דסובר דהתם רבית דאורייתא קאמר. לזה כתבו דלא הוי רבית דאורייתא כו':
+תד"ה טעמא. וי"ל דלכך פירש בקונטרס כו' לאו ממש שמתו כו'. לכאורה מ"מ קשה דכמו דמפרש ברישא וולדותיהן פטורין היינו של וולדותיהן כן נפרש בסיפא וולדי וולדות (פטורין) ג"כ של וולדותיהן. וי"ל דדוקא ברישא דנקיט בכינוי יל"פ דקאי על הוולדות. אבל סיפא דנקיט בלא כינוי ע"כ לא קאי אלא על הצ"ב עצמן. רק אם היה הפי' של הן (הבא בכח המאמר) על וולדי וולדות ע"כ נפרש וולדי וולדות היינו וולדי מאותן וולדי וולדות. והשתא דאתינן להכי לא נצטרך עוד לומר דלהכי מפרש וולדותיהן דרישא דהיינו של הוולדות משום הכינוי. אלא כיון דוולדות של צ"ב כבר באו מכח המאמר הן. ע"כ וולדותיהן היינו של אותן וולדות:
+
+Daf 17a
+
+רש"י ד"ה היינו (שברה"ע בסופו). ה"נ לרשב"ג אע"ג דפטר בוולד וולד וולדי כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה ר"מ מחייב ליתנו לכהן. כצ"ל:
+רש"י ד"ה מודה ר"מ. אע"ג כו'. חזרה שיות למקומה כו'. מוכח דקאי על שעיר בן כבשה בת שעירה. ובדבור הסמוך לקמיה משמע דקאי על שעיר בן שעירה בת כבשה:
+תד"ה ול"ל. לא ה"מ למיפרך כו'. דדלמא כו'. והא דאיצטרך לימוד דלעמוד ולשרת. הוא דלא נילף גיזה גיזה מולא תגוז בכור צאנך עיין בחולין שם:
+
+Daf 17b
+
+גמרא ת"ש חוט של סיקרא כו' נראה משום דקתני להבדיל כו'. דמשמע דהיו נותנים הדמים העליונים סמוך לחוט ממש למעלה. וכן התחתונים למטה ממש. ואם א"א לצמצם ה"ל להרחיק מעט הדמים מן החוט כדי לצאת מספק. ובזה מתורץ מה שנדחק הצ"ק ע"ש:
+רש"י ד"ה וחייב במתנות. וסתם משנה היא זו. משמע אבל והשני ירעה לאו ד"ה אלא ר"ע קא"ל דלר"ט הוה ודאי חולין וכ"מ בתוי"ט. וק"ו הוא אם מוציאין ממון מחזקתו ע"י סברתו דחמיר מאיסורא דאין הולכין בו אחר הרוב לשמואל. כש"כ איסורא. עיין לקמן (כ) ובתד"ה ורבי יהושע וד"ה לקולא. אבל לקמן בשני זכרים ונקבה ה"נ לכאורה דאף לר"ט השני ירעה די"ל דהיפה יצא יחידי והגרוע יצא מהשניה ראשון ואחריו הנקבה. אבל י"ל דהוה ס"ס. ספק השני זכרים מא' ודאי יצא היפה תחלה ואת"ל דהיפה נולד יחידי שמא מהשניה יצאה הנקבה תחלה. אבל עדיין יש לי הרהורי דברים באם הנקבה יפה או גרועה מהזכר הב'. או בהיא יפה מכולן ואכמ"ל. ועמש"כ במשנה שם:
+רש"י ד"ה קיהיב דמים עליונים. דשמא כו'. ועשו את החוט למטה מאמצעיותו וכי כו'. כצ"ל ומלת הרבה נראה למחוק:
+תד"ה זו"נ. ומודה ריה"ג הכא כו'. נראה דמ"מ א"ב דלריה"ג הוא חולין גמור. ולחכמים ירעה כדפרש"י את"ל דכרכתו אחותו לא הויא חציצה. או כמו שחילקו התוספות לעיל (ט) בד"ה אר"א:
+שם בא"ד דאע"ג דאפילו אי כוליה רחם מקדיש כו'. מה שהוגה עה"ג כותלי הוא שבוש עיין לעיל (ט ב):
+שם בא"ד והויא פטר רחם כמוהו. כצ"ל:
+תד"ה אפשר. ואין לומר כו' דהא מפרש טעמא כו' דתיפוק ליה דבלא"ה כו'. לכאורה טפי ה"ל להוכיח ממ"ד דהוה כרוב דמ"מ יאסר דשמא שייר רובא. ולשונם בעירובין ובחולין באמת הוא כן. אך בסוכה כתבו ג"כ כהכא והרגיש שמה המהרש"א וישובו אינו עולה פה:
+בא"ד אבל קשיא לרבי דמשמע דספיקא דאורייתא היה אסור מטעם חששא בעלמא כו'. בעירובין ובחולין כתבו ישוב לזה. אבל לי קשה ההיא דיבמות דהא התם הוי שני צדדין לאיסורא בין אם היא השניה ובין אם בב"א נפלו. אם לא שהר"ש בשיטת הסוברים דאפי' ס"ס לחומרא שרי בדרבנן עי' מל"מ פ"ח מהלכות אה"ט דין ה':
+
+Daf 18a
+
+גמרא ארחב"א אריו"ח הכהן נוטל כחוש. כצ"ל וכמו שמצויין ברש"י:
+רש"י ד"ה שתי עגלות. אפילו קרובות. הס"ד. ואח"כ מה"ד לייתו תרתי:
+רש"י ד"ה בספק מעשר (השייך לע"ב
+. דמעשר קרב שלמים כו'. אינו מדוייק כיון דבע"מ הוא. והצ"ק שגה בזה בתרתי. א) דבבע"מ ליכא חזה ושוק. ב) דבמעשר אפילו תמים שמקריבו במזבח אין בו חו"ש לכהנים כמבואר בסוף מכלתין ברש"י ד"ה אין מביאין:
+תד"ה אדאכלת. אלא אומר ר"י (כ"נ דצ"ל) דה"פ מוטב כו'. משהיית אוכל כפניות בבבל. נראה דהכוונה ע"ד שאמר ראב"א אדמגרמיתו גרמי בי אביי כו'. בב"ב (כב) ע"ש:
+
+Daf 18b
+
+גמרא א"ר אמי חזר בו ר"ט. כה"ג (בסוכה כז א לד ב):
+תד"ה אקנויי. ואפילו בלא קנין כו'. דגמר כו'. וכן מצינו בכתובות (קב ב) בההיא הנאה כו' גמרי ומקני להדדי. ובגיטין (ר"ד יד) בההיא הנאה כו' גמר ומשעבד נפשיה. ובב"ב (קו ב) בההיא הנאה כו'. גמרי ומקנו להדדי. (ושם קמב ב) הואיל ודעתו ש"א קרובה אצל בנו ע"ש בפירוש רשב"ם. וכן בעירובין (פ) פלוגתת רב ושמואל ע"ש בפרש"י ותוספות. ובב"ק (קב ב) נעשה כמי שהקנה להן כסות אשתו ובניו. והלא המה לא עשו שום דבר של קנין. ועיין כתובות (קב) בתד"ה אליבא. ור"ת מפרש כו' ואין לתמוה כו' די"ל כו'. ובזה א"ש הא דאר"י בנדרים (מח) במשנה שהכותב לנשיא א"צ לזכות וכמש"כ שם בס"ד. ולכאורה מכל הני ראיה לפסק הרמ"א בחו"מ סי' קצ"ח ס"ה ודלא כש"ך שם סק"י. אבל יש לדחות דכל הני הוויין אומדן דעת דכל העולם ודמיין להא דמבואר שם בסימן ר"א:
+בא"ד א"נ כ"פ הרועה פותח כו'. וקשה דהא לא מכוון לקנות ובלא כוונה לא קני כדמוכח בב"ב (נג ב) לקנות את חברתה אף אותה לא קנה. וי"ל במה שחילקו התוספות שם (נד) בין הא להך דחצירו ש"א קונה לו שלא מדעתו ע"ש. או כמו שהביא הנ"י בשם הראב"ד גבי מעשה דרב ענן שם (מא) דבדעת אחרת מקנה מהני אף בלא דעת הזוכה. ולחילוק התוספות הנזכר אין הכרע לדעת הראב"ד מהא דרב ענן:
+במשנה ב' זכרים ונקבה כו'. רט"א הכהן בורר לו אה"י. לכאורה אם הנקבה גרועה אף מזכר הב' הל"ל דודאי יצא הזכר תחלה וגם הוא לכהן. וכן במשנה דלעיל בזו"נ והזכר יפה מהנקבה:
+
+Daf 19a
+
+רש"י ד"ה בכור. וכי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה. כצ"ל:
+תד"ה כיצד. עד שיבוא הפרט לפרשו לפי כו'. כצ"ל:
+בא"ד אלא אדרשה אחריתי כו'. כצ"ל:
+
+Daf 19b
+
+גמרא דאימעוט ליה מבכור. כצ"ל:
+רש"י ד"ה אי ס"ד. דמסתברא כו'. למעוטי הא דבכור כו'. בכור לזכרים כו'. כצ"ל:
+גמרא לימא רי"ש כר"מ ס"ל כו'. וכן אסיק רבא מחוורתא רי"ש כר"מ ס"ל. נראה דה"ה דבר"ע מצי למידק כן. דהא משמע דל"פ על רי"ש במכאן ואילך. ולקמן (כ ב) דבעי למימר דר"ע לא חייש למיעוטא ה"מ למיפרך מדרבא. אלא דלא רצה להאריך כמש"כ התוספות שם אהא דל"פ מההיא דמכות:
+בסה"ע ורוב קטנות לאו אילוניות נינהו. כצ"ל:
+תד"ה ובגסה. ותימה דהרי תנן כו'. כצ"ל:
+
+Daf 20a
+
+תוס' ד"ה לקולא. כיון דקרב למזבח. לכאורה היא גופא קשיא אמאי לא חייש לחומרא דלא ליקרב חולין בעזרה:
+תוס' ד"ה ואב"א. ועוד רוצה להתיר כו'. אע"ג דרוב מעשיהן אין מקולקלים. כצ"ל. וכוונתם על הא דאמר שם מאי איריא רוב אפילו מיעוט נמי לפי מאי דס"ד להשוות ספק איסורא לס' טומאה. ובזה סר הצ"ע שבגליון:
+בסה"ד וי"ל כו'. דדלמא כר"א עבדה כו'. כן כתבתי גם אני מעצמי בריש דמאי ע"ש ואישתמיט מני אז וכן מתור"ע דבריהם דהכא:
+
+Daf 20b
+
+תוס' ד"ה חלב. דלא קאמר היכי אכלינן בישרא מכל מקום היכא דחזקה מסייעתו חיישינן. ועיין מהרש"א שכ' דנשחטה במקום נקב מטהרה מידי נבלה כמו טרפה שנשחטה. ואישתמיטתיה דברי הרמב"ם בפרק ג' מהלכות שחיטה הי"ט שכ' דנקובת הושט הוה נבלה מחיים ואין השחיטה מועלת בה וע"ש בכ"מ. ואף שהש"ך ביו"ד סימן ל"ג סק"ד העלהו בצ"ע במש"כ דהוה נבלה מחיים. מ"מ מודה דאחר שחיטה הויא נבלה דלא מהני בה שחיטה וכ"כ בשו"ע שם דהוי נבלה. אמנם הטור כתב שם דהויא טרפה. והב"י כ"ע דלא חשש לדקדק בכך כו'. ול"נ דדקדק יפה דכן כתב גם אביו הרא"ש בפ"ב דחולין סימן ו' בשם ר"ת דאע"ג דמיטרפא בנקיבת הושט כו' אלא במידי דמנבלה ביה כגון אחר רוב סימן. וכן הסמ"ג הביאו הש"ך שם כתב דהוי טרפה (והש"ך שם נדחק לומר דכוונתו על מחיים ואינו במשמע). ובאמת דמהגמרא שם (לב ב) אין הכרע כלל דאיכא למימר דכל השקלא וטריא קאי על פסוקת הגרגרת לבד. ורש"י שם הולך בשיטת הרמב"ם דכולל נקובת הושט עם פסוקת הגרגרת. שוב האיר ה' את עיני ומצאתי בתוספתא פ"ב דאחר ששנה ��לוגתת ר' ישבב ור"ע ושחזר בו ר"ע תני דניקב הושט ואח"כ שחט את שניהם טרפה ושחיטתה מטהרתה ותו ל"מ:
+בא"ד וע"ק כו' גבי רוב תינוקות מטפחים משמע דרי"ש כרבנן כו'. ק"ל דלמא דוקא לחומרא חייש למיעוטא כמו גבי חלב דאינו פוטר. אבל לקולא כמו גבי תינוק לא חייש וכמו שחילקו לעיל:
+בא"ד ולפ"ז אפשר דגם רשב"ג כו'. כצ"ל:
+בא"ד שלא יבא להקל ביבמה. כצ"ל:
+רש"י ד"ה גדייה. נקט משום דדרכה כו'. לכאורה בפשוט י"ל משום דטלה (וכש"כ פרה) אינה יולדת בתוך שנתה:
+
+Daf 21a
+
+רש"י ד"ה ור"ש ל"ל דזעירי. כלומר יום כו' או עשרה ימים בתוך שנה שנולדו כו'. ר"ל דעדיין יום או עש"י לגמר שנתן:
+רש"י ד"ה ת"ק אית ליה דזעירי. דבנות היכי מ"ל דילדו בתוך שנתה כגון כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה לימא כו'. א"ח ויולדת כו'. דס"ד (כצ"ל) דמטנפת נמי כו' ובעי למיפשט כו' אי כת"ק כו'. תימה היאך ס"ד לומר כן ולמיפשט דלא כרבי יהושע הא ר"י עצמו אמר אילו בוולד בלבד כו' היה כדבריך כו'. הרי להדיא דאחר וולד מודה דא"ח ויולדת בתוך שנתה:
+רש"י (בסה"ע) ורש"ס מח"ז נכנס לדיר להתעשר. כצ"ל:
+תד"ה לימא. אלא כלומר בתוך שנתה יום כו'. כצ"ל:
+תד"ה ת"ק. דתמורה אע"פ כו' פעמים שי"ב חדשי עיבורה כו'. כצ"ל:
+בא"ד (ע"ב) הא כתיב כו'. תמלאנה וידעת עת לדתנה. כצ"ל:
+
+Daf 21b
+
+רש"י ד"ה לילף מקדשים. כדאמרינן בת"כ ומיום השמיני כו'. מנין אף להקדיש ת"ל לקרבן. לכאורה דרשה זו סותרת לגמרא דילן (חולין פא) הא כיצד לילה לקדושה יום להרצאה:
+רש"י ד"ה שכן גואל. לא תפדה קדש הם את דמם כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה ארבעים יום. דהמפלת יום ארבעים צריכה כו'. הלשון אינו מכוון לפי מאי דאיתא בנדה ספ"ג במשנה ובכריתות פ"א מ"ה ולקמן (מז ב) במשנה עשו"ש:
+תד"ה אכילה (בסופו). ובסוף חלק כו' יצאו בכור כו' דתנן כו'. עיין לקמן ר"פ כל פהמ"ק מה שהעיר הגרי"פ בדבריהם. ולפלא שלא העיר במוקדם:
+
+Daf 22a
+
+גמרא וישנו בצד העליון של מגופת חבית. לפרש"י נראה דצ"ל כצד בכ"ף. ולפירוש התוספות י"ל הגירסא בב':
+שם וכי טומאה שבטלה חזרה ונעורה. ר"ל כמו הכא שהמבטלה שהוא הציר עדיין עומד בטהרתו. ולכן לא דמי להא דריש מקואות בג' משניות הראשונים דהטפה חוזרת ונעורה מביטולה. דהתם מבטלה גופיה חוזר ומיטמא ממנה. וכן ר"ד לא הקשה לו מה"ט מהמשנה גופה דתאכל נקודים כו' ודו"ק:
+רש"י ד"ה נגעו בה. דלא מטמא משום ביטול ברוב. כצ"ל ותיבת במגע למחוק:
+רש"י ד"ה פתיחת הקבר. והדין פתיחת הקבר אינו לנפלים כו'. הצ"ק הוסיף בכאן דברים והם מפירוש הרמב"ם דשם. ונעלם ממנו פירוש הר"ש והרא"ש שם. אשר נראה להדיא דגם רש"י והתוספות פירשו כן:
+רש"י ד"ה רבי פריש. דבריך פיקה כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה גוש. ושיעורו לטמא באהל. לכאורה תמוה דהתנן בפ"ב דאהלות מ"ג דאינן מטמאין באהל. ובה"פ י"ל דמיירי הכא בשדה שאבד בה קבר דמטמא באהל כדאיתא שם פי"ח מ"ג. וארץ העמים י"ל עפ"י תירוץ ר"ת בתוספות נזיר (נד ב) ע"ש ודוחק:
+רש"י ד"ה כפיקה גדולה. של סקאין. זה שייך לס"ד דלעיל. ומה"ד. מרצופין. סקאין גדולים כו':
+תד"ה הנך. דלא אתמר (טבו"י) [טכ"ע] לענין טומאה. לכאורה פליגי בזה ב"ש וב"ה בפ"ב דערלה מ"ד. וכעין זה בפ"ג דטבו"י מ"ד פלוגתת ר"י ור"ש עם הת"ק:
+תד"ה וניעור. ועכשיו המים ניעורו כו'. כצ"ל:
+תד"ה יתיב (בע"ב
+. שהרי פסק ר"ת כו' ונראה לי דבריו כו'. כצ"ל:
+בא"ד ולמאן דמתני ההיא דרשב"י כו'. אמתניתין. כצ"ל וכן לקמן:
+שם בא"ד מצי סבר כר"ד כו'. ר"ל רשב"י אבל רבין ע"כ חולק על ר"ד דהא איהו מי��רי בנפל איסורא לגו התירא כדאמר בהדיא יי"נ שנפל לבור ואפ"ה בעי מים ודברי הצ"ק בזה תמוהים. אבל ק"ל דלפ"ז מאי בעי שם מאי איכא בין לדמתני לה אמתניתין כו' לימא דא"ב הא דר"ד וי"ל דה"ה דהמ"ל כן וחדא מתרי נקט:
+שם בא"ד דכיון דבעי מים תחלה ס"ל במשהו באיסורא לגו התירא כו'. נ"ל כוונתם דא"ת דס"ל קמא קמא בטיל א"כ מוכח דל"א מצא מין את מינו וניעור אפילו היכא דתרוייהו איסורי נינהו כש"כ בנפל מים תחלה דכבר בטלינהו ליי"נ דאינו חוזר וניעור ע"י מינו דהיתר ומאי אשמעינן רשב"י:
+שם בא"ד מיהו דא"צ לפרש כך אלא כדמשתמעי פשוטה כו'. כצ"ל:
+שם בא"ד דהא ל"ג בספרים מזגן ואח"כ עירבן כו'. כצ"ל. ור"ל דכיון דל"א ואח"כ אין הכרע שיכוון דדוקא מזגן תחלה:
+בסה"ד ובההוא דציר דל"ק כו'. י"ל דההוא אמורא ל"ל. לכאורה סותרין א"ע במה שחילקו לעיל (בע"א) בד"ה אבל:
+
+Daf 22b
+
+רש"י ד"ה תעלה. ומשום גזילה כו'. כצ"ל [ועמ"ש בפ"ה דתרומות מ"ב] :
+רש"י ד"ה אותן חולין לרבי אליעזר. דלרבנן הא אמרי בכולהו כו'. כצ"ל:
+
+Daf 23a
+
+רש"י ד"ה גזירה. וקסבר איבטלה לקב טמא ברובא כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה וא"א טומאה (בסופו). דמי חטאת ואפר חטאת מטמאין כו'. במיעוט בקיאותי ל"מ שיהא אפר לבד מטמא. וכ"נ מהרמב"ם בהקדמתו לס' טהרות שכתב שאפר פ"א כאשר נתערב במי המעיין כו' יטמא בהן. וכ"נ מחיבורו בפ"ה מהלכות פרה ה"ד וצ"ע:
+תד"ה נבלה. ומיהו כו'. אלא נגע בזה וחזר ונגע בזה אפשר דטהור כיון דבכ"פ שנוגע א"י כו'. צ"ע מהא דשני שבילין בספ"ב דשבועות דהלך בזה ובזה ונכנס למקדש דחייב. ולפי דמסקי התוספות בסה"ד דגם טומאת משא אינה אלא מדרבנן א"ש:
+בא"ד וקצת תימה דכיון כו' חיבור כמרודד בקיסם. כצ"ל בכ"ף:
+בא"ד דפיגול כו'. שבללן כו' פטור לכ"ע אי אפשר כו'. כצ"ל:
+תד"ה הניחא (בסופו). כמ"ד אין מאהיל כו'. הוא בחולין (קכד ב):
+
+Daf 23b
+
+רש"י ד"ה ציר (בסופו). שנפלו בו לאחר השקה כו'. כצ"ל:
+תד"ה שנפל. דס"ד מתחלתו נעשה הציר במים טמאים. כצ"ל בבי"ת:
+תד"ה אלא. עי' כה"ד. ולעד"נ דהא האי דקאמר הלכתא בכולי' פירקין היינו כל השנויין במשנה. וזה דלא מטמאה הלא אינו שנוי במשנה:
+תד"ה משנת. ורב גופי' בפ' הבע"י יש דלא מסתבר כו'. וקשה דא"כ מאי פריך שם להא"ד והא משנת ראב"י קו"נ. הלא שם אינו מסתבר כוותי'. ומכש"כ למאי דקאמר דקאי בשיטת ר' אלעזר דפסק רב להדיא דלא כוותי'. וכמו כן קשה דמאי פריך הכא ר"ש דלמא ה"נ לא מסתבר כוותי':
+
+Daf 24a
+
+גמרא ומאי בכוליה פירקין דר"י תרתי אמר. מזה קצת סתירה להתוספות בכתובות (ח) בסה"ד. ועמש"כ בב"ר פע"ה אות ה' במ"ת בס"ד:
+שם ת"ש רשבג"א הלוקח בהמה מניקה מן העובד כוכבי' כו'. כצ"ל:
+שם לעולם פשיטא ליה הלכה כרשב"ג כו'. לכאורה המ"ל דאפי' כרבנן אתא ומספקא ליה דלמא דלאו מינה מודו דלא מרחמא. וזה פשיטא ליה דלא הוה מרחמא אלא א"כ ילדה אפי' לרבנן כיון דלא מינה הוא:
+שם דאי אשמעינן טלה ה"א כו'. לכאורה השתא נמי איכא למיטעי דאפי' את"ל דלא מינה לא מרחמא מינה ודאי מרחמא ופשיטא ליה דלא לקי משום אותו וא"ב וי"ל:
+תד"ה ראה. דסבר כר"ש דאסר קלוט כו'. מוכח דבחזיר היוצא מן הטהור מודה ר"ש דמותר. וק"ל דכמו דלרבנן דדרשי גמל גמל לאסור חלבו אסור גם חלב חזיר (וכן לר"ש דדריש מאת הגמל לאסור חלב) כמו כן לר"ש דדריש ליה לגמל הנולד מן הפרה מדוע לא נאמר דה"ה לחזיר. ועק"ל דפריך שם אלא מעתה שפן שפן כו' חזיר חזיר כו' עד כל היכא דאיכא למידרש דרשינן א"כ חזיר חזיר נמי איכא למידרש להכי:
+
+Daf 24b
+
+תד"ה השוחט. לפי שהקדשים נשחטין בעזרה כו'. ותימה דבכור תמים נמי נשחט בעזרה ואי מיירי בבע"מ. א"כ קדשים נמי במומן נפדים ונשחטים חוץ לעזרה. ונלע"ד להגיה לפי שהקדשים נשחטין באיטלז משא"כ בכור כדאיתא לקמן רפ"ה. ובאיטלז שהוא מקום מיוחד לשחיטה מצוי שם ג"כ סכינים:
+בסה"ד וצריך עשיית מקום טפי מקדשים. כצ"ל:
+תוי"ט ד"ה ותולש השער. ואיכא למידק אמאי תנן שער דהא בצאן צמר מיקרי כו' הן עזים ג"כ בכלל צאן וגיזתם נקראו שער. ולקמן פ"ה מ"ג קרי לצמר איל ג"כ שער דאיתא שם מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל. ואין לומר בזקן שאני. דא"כ לא יהיה בו איסור כלאים. ויפסול לבגדי כהונה. וכן הנודר מן הצמר יהיה מותר בו וזה לא שמעינן. ולענין דקדוקו נ"ל דלפי מאי דמסקינן דטעמיה דריב"מ הוא משום דתולש לאו היינו גוזז. והוא כרבי יוסי בחולין (קלז) ואמרינן שם דבנוצה של עזים מודה משום דאורחיה הוא (וכמו דאמרינן לקמן שאני כנף דהיינו אורחי'). לכן קאמר הכא ותולש השער לאפוקי הנוצה. עי' תוספות שבת (כז) ד"ה ונוצה: ואגב אומר דלהכי פסק הרמב"ם בפ"ב מהל' מת"ע ה"ו כרבי יוסי (וע"ש בכ"מ שנדחק בטעמו וכן הר"ן שהביאו שם) משום דקאי ריב"מ דפסקינן כוותי' בשיטתי'. וכן במנחות (ר"ד סח) אמרינן דקיטוף שרי קודם העומר וע"ש בפרש"י והיינו כרבי יוסי. ודע דמה שהקשה השעה"מ בפ"ג מהלכות יו"ט בסתירת פסקי הרמב"ם מהלכות בכורים אישתמיטתיה שכבר קדמו הר"ן בזה הביאו הכ"מ שם:
+תד"ה והיינו. ולענין בכור ל"מ למיבעי מידי בפשטא דמתני'. כצ"ל בבי"ת:
+בא"ד את"ל לדם הוא צריך ופתחא ממילא הוי הלכה כר"ש דאמר דבר שא"מ מותר או הלכה כר"י ואת"ל הלכה כר"י מקלקל הוא כו':
+בא"ד אסר ר"י קידור אע"ג דדבר שא"מ הוי במקלקל כו'. כצ"ל:
+
+Daf 25a
+
+גמרא אלא שאני פרה דלא שכיחא. תיבת אלא נראה למחוק. דהרי אכתי נצרך להא דקדשי בד"ה היא:
+רש"י ד"ה אסור להדוקה. אסור. הס"ד. ואחר כך מה"ד אפי' לר"ש:
+רש"י ד"ה והמורטו. בסה"ד צ"ל השיער:
+תד"ה דהוה. אין ללמוד מלאכה שאצ"ל מכלאחר יד. עיין בר"ן בפרק חבית על הא דצינור שעלו בו קשקשין:
+תד"ה ואר"ל. כמו הושיט ידו למעי בהמה כו'. מצויין בטעות וצ"ל שבת (קז ב):
+תד"ה מדרב. מנ"ל לרב כו'. ולמסקנא אינו תופס זה לקושיא דהא ר' יוסי דחולין (קלז) ס"ל ג"כ דתולש לאו היינו גוזז:
+
+Daf 25b
+
+תד"ה שער. ולא דמו לגיזה דשרי דגיזה מתזבח נפקא כו'. כצ"ל:
+בא"ד וכ"מ בפ"ק דהא דדרשינן בשר כו'. כצ"ל:
+
+Daf 26a
+
+רש"י דבור המתחיל אי רבנן. והתולש ממנו רבנן כו'. כצ"ל:
+
+Daf 26b
+
+רש"י ד"ה ליטפל בבכור. בזה"ז. תמוה דמוכח מהגמרא ומהמשנה עצמה דתני ובשעת המקדש כו' מותר. דגם בזמן הבית אף אם היה תמים מחויב הישראל להחזיקו עד זמן האמור:
+תוי"ט ד"ה רי"א בדקה כו'. שתהא הנתינה דרך גדולה וכדכתיב למשחה בהם. ומצויין שמות כט. ונ"ל דלשון הרמב"ם אטעי' במכ"ת. דז"ל שכל מת"כ אינו מותר לתת אותן לכהנים אלא דרך גדולה כו' וכבר פירשנו מה שא"ר למשחה בהם לגדולה כו'. וכוונתו למה שפי' בפ"י דזבחים מ"ז א"ר בדברים שהכהן אוכל למשחה כו' לגדולה. והוא מה שנאמר בפ' קרח לך נתתים למשחה וכדפי' רש"י והרע"ב שם. ומלת בהם שכ' כאן שב על המתנות שהזכיר. אבל קרא דלמשחה בהם לא כתיב אלא גבי בגדי כהונה שאין לו ענין כלל להך דהכא:
+
+Daf 27a
+
+גמרא ותנא מ"ט ל"ק מת"כ כו' הני כיון כו' אתי למיטעי בהון. וק"ל דהתנן בערכין ספ"ח הבכור כו' בין בע"מ מחרימין אותו כו' אומדין כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתנו לבן בתו כו'. ואילו היה אסור אפי' מדרבנ�� לא ליחול עליה ההקדש. ובקדושין ספ"ב אמר עולא טה"נ אינה ממון ואותבי' ר"א מהא דהמקדש בתרומות כו' מקודשת. ואם איתא לימא ליה ולטעמיך במתנות דאין בהם טה"נ מא"ל. וע"ש בתוס' ד"ה אלמא דלפרש"י אפי' באה"נ דרבנן גמור אין חוששין לקדושין. וזה יש לדחות דאפשר דמקודשת בההיא הנאה דתוכל לתתן לכל כהן שתרצה. וראיתי להרמב"ם בפי"ב מהלכות תרומות ה"כ שכתב ורשאי ישראל לומר כו' הא לך סלע זו ותן תרומה או בכור או שאר מתנות לפלוני הכהן בן בתי כו'. והראה הכ"מ להגמרא שלפנינו. ותמוה איך לא הרגיש דנהפוך הוא שהוא נגד הגמרא. שוב מצאתי להטור יו"ד של"א שהעיר על הרמב"ם בזה. והב"י נדחק שם ליישבו. ולעד"נ דסמך על המתני' דערכין שהבאתי וסבר דפליגא אהברייתא (וכמ"ק לישני ותנא כו' אמר לך) ופסק כמתניתין והב"י שם סוף סי' ס"א הביא בשם רי"ו דאסור לישראל ליקח פשוט מישראל כדי שיתן זרוע כו' לבן בתו כהן כו'. (והביאו הרמ"א שם סכ"ח). ונראה דאישתמיט מכתה"ג דברי הרמב"ם והטור שהבאתי. והש"ך שם סקט"ז כתב עיין לקמן סי' של"א. ונראה שכוון לעיין בטור כי בשו"ע שם לא נזכר ענין זה:
+רש"י ד"ה כהן קטן. ל"א להכי נקט כו'. נראה למחוק תיבות ל"א:
+תד"ה דלמא. ובדמאי והלוקח מן העובדי כוכבים כו'. כצ"ל בוי"ו:
+תד"ה הלכך. והכי משמע לישנא דשקלה כו'. כצ"ל:
+תד"ה בריש (בסופו). וכדאמר טחנה לשה ואפאה כו'. הוא בב"ק צד:
+תד"ה פסק. ולא מתחזיא כו' כחלת הארץ טמאה לא גזרו כו'. כצ"ל בלא ו':
+
+Daf 27b
+
+תד"ה וכי. כדמוכח בנזיר בפרק כה"ג שהמאהיל על חרב כמאהיל על המת. שם לא נמצא הוכחה מבוררת. אם לא שכוונו למש"כ שם בס"ד בתד"ה חרב:
+בא"ד כדתניא במס' שמחות כל טה"מ שאין הנזיר מגלח כו'. כצ"ל והוא שם פ"ד משנה כ"א:
+בא"ד ולהכי מסתברא שבלא הזאה היו אוכלין אותה. כ"נ דצ"ל ולמחוק תיבת וטבילה:
+בא"ד וכן משנה במס' ערלה כו' במסכת עבודת כוכבים הערלה וכלאי הכרם מצטרפין. כצ"ל:
+בא"ד כי אין לומר כו' היא אותה של מעילה כו' כמו שפירש ר"ת שאותה של מעילה כו'. כצ"ל:
+בא"ד ולאסור במאתים בתערובתם. כצ"ל:
+גמרא מנה"מ אר"י כו'. כצ"ל וכ"ה ברא"ש:
+שם איזוהי שנה שנכנסת בחברתה כו'. כצ"ל:
+שם יום אחד בשנה זו ויום א' בשנה זו לימד על הבכור שנאכל לשני ימים כו'. ק"ל דהא אף אם נאמר דאינו נאכל אלא ליום ולילה כתודה נמי קרינן ביה שנה בשנה אם נשחט ביום דמישלם ביה שנתו ובלילה נכנס בשנה שניה. ואין לדחות דלילה לא חשיבא למיקרי מחמתה שנה שניה וכמו דספירת לילה לאו ספירה היא (מגילה כ ב) הא קי"ל לקמן (לט ב) דשעות פוסלות בקדשים. ומ"ל שפיר אם נולד ד"מ בחצות היום ובאותו יום עצמו לשנה הבאה נשחט בבוקר ושנתו נשלמת בחצי היום ויהא נאכל חצי יום ולילה שלימה משנה השניה. ואין לומר משום דבעינן יום שלם לחשיבת שנה. דהא מוכח בר"ה (י ב) דלמ"ד יום א' בשנה חשוב שנה סגי במקצת יום. וכאן נמי קרי למקצת היום דשנה העברה שנה. וי"ל משום דקי"ל שם (ו ב) דמונין לתם משעת הרצאה. והוא אינה אלא מיום השמיני דוקא (זבחים יב) וע"ש בתד"ה יום. וא"כ אין שנתו משלמת ג"כ אלא בבוקר לשנה הבאה ונכון מאד בס"ד:
+שם ורב נאכל לשני ימים כו' מנ"ל נפקא ליה כו'. ק"ל דאכתי מיבעי האי שנה בשנה דמותר לשחטו בסוף שנתו אף שיהא נאכל אחר שנתו. דבשלמא שה דפסח דכתיב ביה ג"כ בן שנה ומשמע בזבחים (כה ב) דלאכלו רשאי אפילו לאחר שנתו. דהא לא כתיב ביה בן שנה באכילתו. אבל הכא כתיב תאכלנו שנה בשנה:
+תד"ה שנה. גבי כשכיר שנה בשנה דרשינן שכירות כו' דדרשינן בכל חד כו'. כצ"ל:
+שם בא"ד דגבי מעשר דכתיב שנה בשנה דרשינן כו'. וכן העתיק התוי"ט. שם כתיב שנה שנה בלא בי"ת. ולא שייך למידרש בה כעין כאן ודשכיר:
+תוס' ד"ה הוה. לרבי ישמעאל לית ליה כו'. כצ"ל ע"ש בזבחים:
+
+Daf 28a
+
+גמרא ואידך אי מהתם איכא למימר האי לך יהיה לימד על בכור בע"מ כו'. כצ"ל:
+שם ת"ש דתניא בכור בזה"ז כו' אחר שנתו כו'. עפרש"י וק"ל דקארי לה מאי קארי לה. ולעד"נ לפרש איפכא דקס"ד כיון דרק מפני השבת אבידה התירו להשהותו ל' יום. לא שייך זה בנולד לו מום בתוך שנתו שהרי די לו שהות עד מישלם שתי':
+שם אבל מפני השבת אבידה כו'. כלשון זה הוא בב"מ (צא ב) במשנה. בתשו' שיבת ציון סי' כ"ד הביא בשם אביו המצליח ראיה מכאן דמצות אכילה בתוך שנה בבע"מ אינה אלא מדרבנן. דאם היה מה"ת איך יקילו בה מפני השבת אבידה (עיין לקמן ר"ד לב). והוא נגד דעת הרמב"ם שהביא שם דסובר שהוא מה"ת. ול"נ דאין מזה סתירה לדעת הרמב"ם. דאף הוא ז"ל מודה דמה"ת אין מונין לו השנה אלא משעה שנפל בו המום דראוי אז לאכילה כמו בתם דאין מונין לו אלא משעה שראוי להרצאה כמו שהבאתי לעיל מר"ה:
+רש"י ד"ה ואידך (שברה"ע). נפקא ליה מלך יהיה. כצ"ל. וכן בב' דבורים הסמוכים:
+רש"י ד"ה כל י"ב חדש. משנולד. וכן פי' הרע"ב. מבואר להדיא כדעת הב"י ביו"ד סימן ש"ו ודלא כהש"ך שם סקי"ד. ותימה עליו שהעלים עינו מפרש"י שלפנינו:
+רש"י ד"ה היכא דנולד בו מום לאחר שנתו כו'. כצ"ל דבור אחד:
+תד"ה שלא. והמ"ל אחד עשר של מעשר יוכיח ולישני כדמשני כו'. כצ"ל. וכוונתם להא דפריך בזבחים (מט) על הא דקאמר שם כלום מצינו טפל חמור מן העיקר ממותר הפסח. המ"ל נמי מאחד עשר ויתורץ ג"כ באותו תירוץ דמשני על מותר הפסח כמש"כ התוספות שם ונכון בס"ד ודלא כצ"ק וגה"ש:
+
+Daf 28b
+
+רש"י ד"ה משום גזירת מגדלי בהמה דקה. ל"א כו' קנסוהו חכמים כו'. וכן פירש הרמב"ם בפרק ג' מהל' בכורות. והראב"ד שם פי' כפי' התוספות. ומש"כ התוי"ט שכן מסיק הרא"ש כפי' הרמב"ם וכ"כ הב"י בסי' ש"י ביו"ד. אין הכרע כלל כי הרא"ש אינו מביא בשם הרמב"ן אלא לחלק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ וזה עולה ג"כ לפירוש התוספות והראב"ד וכ"מ בט"ז ובש"ך:
+תד"ה רביע. אלא תקנת חכמים בעלמא הוא. עיין לקמן (מח) בתד"ה דאר"א:
+בא"ד וגם לא פליג בין מום. פשוט דר"ל דלא רצו חכמים לחלק בין מום למום לומר במומין שבגוף ישלם כולו ובדוקין רביע כו'. וכתבו עוד ואי הוה מיירי כו' בדוקין כו' הוה ניחא טפי ר"ל במה שאינו משלם כולו דשמא לא הוי מום קבוע ולא היה מתירו חכם. והצ"ק לא הבין כן:
+גמרא א"ר אילעא א"ר כגון שנו"נ ביד כו'. משמע דלא הוצרך לאוקמי בנו"נ ביד אלא משום הא דמשלם ולאפוקי מדר"מ אבל הא דמה שעשה עשוי אתיא ליה שפיר אפי' בלא נו"נ ביד. וקשה דכיון דבאמירתו דטמאות הן כבר נחלט הדין וע"ז אינו חיוב דגרמא היא. וא"כ אמאי חייב במאי דאגע בהו שרץ כיון דכבר טמאות היו. וזה דמי להא דבב"ק (קיז) מעיקרא מיקלי קלייה. ועיין בב"ק (ק) בתד"ה טיהר:
+רש"י ד"ה אין שוחטין. דלמא משום אגרא קשרי ליה. קשה דהא משמע אפי' דומיא דאילא דנוטל בין בתם ובין בבע"מ וכדמפרש בגמרא דתרי זימני לא הוה נוטל א"כ תו ליכא חשדא. וי"ל דלתירוץ הב' של התוספות שם יש לחשדו שיתירנו כדי לינצל מטורח של פעם שני בחנם. ולתירוץ הא' י"ל שיתירנו משום נשיאות פנים שקבל ממנו שכרו או איפכא שיאסרנו כדי שיבואו אליו פעם שני וכיון דאינו מחוייב לראותו לא יראה עד שיתן לו מתת בסתר. ועי' בהרע"ב מש"כ בשם הרמב"ם אודות השוחטים וכ"פ בשו"ע סי' י"ח. ולכאורה אכתי לא פלטי מחשדא שיאמרו כשרה היא ואטריף לה כדי שיביא אחרת לשחוט תחתיה ויקבל שכר וכדפריך הגמרא על אילא תם נמי אמרי בע"מ הוא כו':
+
+Daf 29a
+
+במשנה הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים. עיין בהרע"ב מה שקרא תגר על הרבנים מסדרי גיטין. והרמ"א בסי' קנ"ד בסדר הגט סעיף ד' כ"ע דסדור הגט אינו דין אלא לימוד בעלמא. לכאורה זה אינו מספיק אלא שלא יהא הגט בטל. אבל עדיין עוברים על מה אני בחנם כו' וכדמוכח ג"כ בתוספות כתובות (קה סע"א) ממש"כ ומה"ט א"ש כו' מלמדי הלכות שחיטה והלכות קמיצה כו'. ועיין בשו"ע יו"ד סי' רמ"ו סעיף ה' וסעיף כ"א בהגהת רמ"א:
+רש"י ד"ה א"נ בשאר טומאה (השייך לע"ב
+. כגון נבלות שרצים. עיין לעיל (כז ב) בתד"ה וכי דאף בטומאות ממת מ"ל שאין הכהן מוזהר עליהם:
+תד"ה היכי. מדר"י קא מייתי דמוכח דאיסור בה"פ כו'. כצ"ל:
+בא"ד משמע דוקא הני שהן מצות חשובות כדמשמע כו'. כצ"ל:
+
+Daf 29b
+
+בא"ד יש ללמוד כו' שרי אפי' בל"מ אלא מדבריהם טמא. כ"ה גי' המהרש"א. ור"ל דטמא מדבריהם. ופירוש הצ"ק לא מחוור כלל:
+בא"ד והא דבעי בחגיגה כו' אבדיקה דר"י קאי ולא אמתניתין. ר"ל משום דבדיקה דמתניתין מהני לכל דבר כמש"כ לעיל בע"א (בסופו). והצ"ק במחכ"ת שגה בכוונתם:
+תד"ה כפועל. ולא ה"ל לפרש כו' דא"כ היה נוטל שכר לדון כו'. ובב"מ (סח) ישבו פרש"י ע"ש. ואני אומר דגדולה מזו מצינן בהא דאם היה מטמאו מתרומתו מאכילו כו' ומשמע דאינו מנכה לו את דמי התרומה:
+[בא"ד] ומיהו קשיא מהא דתנן בפ' א"נ כו'. נראה להגיה וכן קשיא כו':
+גמרא הא עבודים זבנינן כו' סבר אי שמעו ביה רבנן כו'. עפרש"י. וז"ל הרמב"ם בחבורו שאינו מעבד בכור תמים מפני שהוא מפחד להשהותו אצלו שמא ישמעו בו הדיינים ויקנסוהו כפי רשעו. משמע שמפרש דהטעם הוא מפני שהעבוד צריך שהות ומתיירא שמא ביני לביני יוודע הדבר ויוקנס הרבה לבד הפסד העור (שעליו אינו נופל לשון קנס כי הוא אסור מדינא). ודלא כהש"ך בסי' שי"א שערבב יחד לשון הרמב"ם ופירש"י. אח"ז מצאתי להלח"מ שהרגיש בזה:
+רש"י ד"ה בשר צבאים. זימנין דמזבין עגל בכור תם כו'. וכ"כ לקמן בפי' הגמרא. ולאו דוקא דהא פירש לעיל שהוא חשוד להטיל מום:
+גמרא השתא טוי זבנינן בגדים מיבעי' כו'. כה"ג בשלהי ב"ק וכן הא דלקמן השתא כו' ארוג מיבעי' כו':
+במשנה אין לוקחין הימנו פשתן. התוי"ט הביא ירושלמי דמקשה ופשתן לא קסמין הוא כו' לכאורה לא שייך קושיא זו לפרש"י (והרע"ב אחריו) דחשוד לזרוע בשביעית:
+במשנה (הסמוכה). רבי שמעון אומר כל שיש בו זיקת תרומה ומעשרות כו'. עיין תוי"ט בכה"ד. מש"כ שלאשה שניסת לנכרי דאסורה במעשר כדתנן ברפ"י דיבמות ע"ש דלא מיירי אלא באשה שניסת עפ"י עד אחד (לישראל) ואח"כ בא בעלה. ומש"כ וכתבתי שם דלתוספות מספקא להו. עיין מה שהשגתי עליו שם (צא). ומש"כ ובמתני' דלקמן תנן נמי מעשרות וא"א לפרש אלא מע"ש דחומרא דחומה כו'. כצ"ל. ומש"כ ומיהו מע"ר נמי איכא חומרא דאסור לזרים. ואין להקשות א"כ מאי חומרא דשביעית מיניה. די"ל משום דאיסורה שוה בכל. ומש"כ דא"כ לנקט מתניתין נמי תרומה. עמש"כ בהגהות למ"ר בראשית פ"א אות ז' במ"ת דנוכל לומר דגם תרומה נכללת בשם מעשרות. ומש"כ ויראה דמעשרות כלומר דגן תירוש ויצהר כו'. לכאורה קשה ע"ד מהא דר"ה (יב) דפריך וליתני מעשר אחד מע"ב כו'. מדוע ל"ק דל"ר קאי אדגן תוי"צ ע"ש בתוספות. אבל ז"א דהרי לאילנות ר"ה שבט. ואולם עמש"כ שם בק"א להט"א ותראה שאין דבריו בזה מחוורין:
+
+Daf 30a
+
+רש"י ד"ה גרו באמגוזי. עי' לשון הטו��"ע ביו"ד סי' קי"ט ס"ד:
+במשנה חשוד על טהרות. עתוי"ט שהביא לשון הרמב"ם בחבורו "שהאוכל הטמא כו' א"מ אחרים אלא מד"ס". וק"ל הא משקין מטמא מדאורייתא כדמוכח בפ"ד דטהרות מ"ט ופסקה הרמב"ם בפי"ד מהל' אה"ט ה"ז וכ"מ בסוגיא דרחס"ה בפסחים. וכן צ"ע לשונו שם ברפ"ז שכ' אבל מד"ס גזרו על האוכל הטמא שאם נגע באוכל אחר טמאהו וכן אם נגע אוכל הטמא במשקין טמאין. דמשמע ששניהם מד"ס מדכתב וכן וצ"ע:
+גמרא שביעית כיון דקא מיתסרא ליה כו'. פשוט דהוא לשון בינוני ור"ל דמיתסרא עלי' לעולם ול"ל תקנה בפדיון. והרע"ב עיות הלשון שכ' כיון שנאסרה אין לה פדיון. ול"ד דהרי מעולם אסורה. ואולי כוונתו אלאחר זמן הביעור:
+שם מאן חכמים ר' יהודה כו'. נ"ל דסמיך על מתניתין דספ"ג דדמאי "מודה ר' יהודה בנותן לחמותו שביעית שאינה חשודה להחליף כו'" ע"ש בפי' הרע"ב ולא מייתי ההיא עובדא אלא לטעם לדבריו:
+תד"ה [מעשרות. וכן א"ח כו' ולא משום מעשר בפ"ק דחולין. תימה דהא שם מייתי לה לענין תערובות דמאי ומוכח להדיא דפירושו משום דמאי וכפרש"י שם וצ"ע] :
+תד"ה מתניתין (בסופו). וא"ת כו' דלמא חשוד גרע כו' לגבי מעשר כדמוכח כו'. כצ"ל ותיבת ראשון למחוק:
+
+Daf 30b
+
+גמרא מאן חכמים ר"מ דתניא ע"ה שקבל כו' ונחשד לדבר אחד כו'. לכאורה לתירוץ ר' ינאי ברי"ש לעיל אין מכאן ראיה שיחלוק ר"מ על מתניתין. ועי' ישוב לזה ברא"ש פרק דלקמן סוף סי' ח' בשם הרר"י:
+רש"י ד"ה צריכין לקבל ד"ח בתחלה. ואע"ג דאמרן לעיל בניו וב"ב א"צ לקבל כו'. הן שם איתא אצ"ל בפני ג' חברים דמשמע אבל קבלה מיהא בעו. ולכן יש ליישב גירסת כבתחלה ור"ל כמו שיבואו בתחלה לקבל עליהן ד"ח שלא קדמן קבלת בעליהן ונכון בעז"ה:
+
+Daf 31a
+
+במשנה כל פסה"מ הנאתן להקדש. ק"ל דהא גם בהם מ"ל הנייתן לבעלים כגון באומר הרי עלי שור במנה והפרישו ונסתאב והוזל צריך להשלים המותר מביתו. וכן אפילו בסתמא הרי הל"מ דיביא הוא ונסכיו במנה כדאיתא בפ' בתרא דמנחות. וכן ואשם שדמו קצוב בתורה וצ"ע:
+שם ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור. מש"כ התו"ח דבע"מ אינו מתחלק רק נותן לכהן אחד. גם תם יכול ליתנו לכל כהן שירצה כדמוכח בספ"ח דערכין במשנה:
+תד"ה חוץ. ע"כ מדאורייתא היא כו'. עי' זבחים (עה ב) ברש"י ד"ה ופרכינן ובתד"ה התפיס. ולפמש"כ כאן דמשום קרא נפ"ל דא"נ בזיון בדבר שא"ה להקדש א"ש בעיא דשם אפי' אם הוא מדאורייתא:
+
+Daf 31b
+
+בגמ' אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים כו'. מוכח דמחיים אסור למכרו אף כשהוא בע"מ דומיא דתמורה. וכן לדרשה דר"ש בי"צ לקמן איזהו דבר שאין בו ברכה מחיים כו' ובבע"מ משתעי קרא כדפרש"י. ולכן תמה אנכי על הכ"מ בפ"ו מהל' בכורות הל' ה' בסופו (הביאו גם התוי"ט במשנה) שכ' דמדאורייתא לא מיתסרא מכירתו אלא תמים חי דומיא דתמורה. וכ"מ מלשון הרמב"ם שם שכ' בהל' ה' מע"ב אסור למוכרו כשהוא תמים כו' ובהל' ו' כתב מד"ס שאסור למוכרו בע"מ כו' וצע"ג:
+רש"י ד"ה השב אבידה. ובמעשר בע"מ קמיירי. לכאורה ה"נ דאף בתם בזמן הבית שרי ועי' לקמן (לב ב) ברש"י ד"ה העמדה והערכה בעי בסופו. ועי' בתור"ע פ"א דמע"ש אות ג' ובמש"כ שם בס"ד:
+רש"י ד"ה דבר הנישום. כשנמכר מחיים. כצ"ל:
+תד"ה א"כ. דמפרש לשמחה למריעות שלשים כו'. כצ"ל בל"ו:
+
+Daf 32a
+
+גמרא מה לחרמים שכן חלים על הכל. פי' שחל אפי' על עבדים ושפחות ומטלטלין משא"כ מעשר שא"נ אלא בבקר וצאן ורש"י לא פי' כן:
+רש"י ד"ה בחרמים. כתיב כו' ולא יגאל כל חרם קדש קדשים וגו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה והעברת קרא יתירה הוא. כדכתיב קרא אחרינא כל פטר רחם לי (שמות ל״ד:י״ט). כצ"ל:
+תד"ה רבא. ור"ת מפרש דהקדש נינהו דקאמר היינו כו'. כצ"ל:
+
+Daf 32b
+
+רש"י (בסה"ע) דכתיב אתה ובניך כו'. הוא בויקרא י יד:
+תד"ה פסק. בלשון ב"ה דעדיף משאר סתמי כדאיתא בסוף שבת (קנז). לפנינו שם ליתא רק ריו"ח סתמא אחרינא אשכח בש"א מגביהין כו'. ופרש"י ב"ה חשיב כסתמא. ואולי משום דק"ל מדוע לא פריך הגמרא מאי חזית כו' כדפריך בשבועות (ר"ד ד) ובחולין (מג) לפרש"י. לכן פירשו דב"ה עדיף מסתמא:
+בא"ד ובפ' עד כמה מי שאינו מומחה כו' ולקמן בפירקין כו' ונודע שלא הראהו כו'. ל"י מה ראיה משתי אלו הלא הן כמו בכור תמים שנשחט בחוץ דודאי אסור בהנאה כקדשים שנשחטו בחוץ:
+בא"ד דאמר מדבריו למדנו כו' משמע דבשרו אסור בהנאה. כצ"ל:
+
+Daf 33a
+
+רש"י ד"ה בעבודת צבור. דאם אין כהן טהור באותו ב"א כו'. הצ"ק כ"ע ובחנם דחק כו'. אבל פשוט דרש"י פי' אליבא דר"נ ביומא (ו ב) דטומאה הותרה בצבור וכל"ק. וכן רבא שם ס"ל כוותיה ועיין ש"א תשו' ל"ח:
+רש"י ד"ה ב"ש היא. וכי היכי דתם כו'. משום בזיון דקדשים כו'. ק"ל כיון דמשום בזיון דקדשים קאתינן מאי דוחקיה לאוקמא כב"ש הלא כ"ע מודו דבכור אינו נמכר באיטלז והטעם משום בזיון כדפירש רש"י ותוספות בר"פ. וכ"ת דהתם מיירי קודם שחיטה ודיקא נמי דקתני ליה קודם ונשחטין כו'. אבל מה שאינו נשקל בליטרא מא"ל:
+תד"ה וב"ה. או מלך יהיה דדריש כו'. כצ"ל:
+בא"ד ובפ"ק דקדושין אתי ק"ו ומפקא מג"ש כו'. גבי וכל היכא דכתיב עיכובא כו'. ע"ש דלא נמצא שום ג"ש. ונלע"ד דכוונתם למה שהביאו במנחות (יט) בד"ה תורה בשם ר"ת דהא דחוקה עיכובא הוא מחמת ג"ש ע"ש:
+בסה"ד כדפרשינן בקדושין. עי' לעיל (רד"י) בתוספות:
+תד"ה דתניא. ואומר רבי דבמשנה מיירי שהפריש חטאת (כ"נ דצ"ל) בע"מ כו'. נראה דל"ד דה"ה אם הוממה אח"כ. ואולי משום דלישנא דמתניתין שם והרי היא בע"מ משמע להו דהיתה בע"מ בשעת הפרשה:
+שם בא"ד וחיללה על התמימה כו'. נראה דגם כאן ל"ד דה"ה אם חללה על מעות ולקח בדמיה אחרת דהרי במשנה שם איתא מוכרה ויביא בדמיה אחרת. וע"ש בפירוש הרמב"ם (והרע"ב אחריו) דמשמע דמחלק בענין אחר דמתניתין מיירי כשהיא תחת יד אחר כדקתני מוכרה ויביא בדמיה אחרת. והברייתא מיירי כשהיא ת"י הבעלים כדקתני בה תפדה ונכון מאד. אלא דתמיהני דבחבורו פ"ד מהלכות פהמ"ק ה"ג (וכפי הגהת הכ"מ דפסק כרבנן כי כן פסק בפירושו) מביא דינא דברייתא. ודינא דמתניתין השמיט וצ"ע:
+שם בא"ד שכל קדושה של בע"מ נכנסה בתמימה כו'. מזה ראיה למש"כ בס"ד בק"א להט"א בר"ה (ה ב):
+
+Daf 33b
+
+רש"י ד"ה אין מקיזין. ואפילו כו'. דיכול לחזור ולהתרפאות כו'. מוכח דמום עובר מותר לעשות מה"ת. ול"י מנ"ל דהרי אסור להקריבו מדאורייתא כ"ז שעודו בו כדאיתא ברמב"ם פ"א מהלכות אמ"ז ה' ה' וע"ש בכ"מ ולמה לא יהיה בכלל כל מום לא יהיה בו. ולכה"פ נרבייה מכל דזה יותר קרוב לדרוש מדרשת ר"מ וחכמים:
+רש"י ד"ה הכל מודים. דלא הוי המקיז דם אלא מטיל מום בבע"מ. כצ"ל:
+רש"י ד"ה כל מום לא יהיה בו. וקרי ביה לא יהיה. כ"ה נקוד בדפוסים. והוא מהתוי"ט. ול"נ לנקדו יהיה מבנין נפעל דאשכחן כמה אזהרות בבנין זה כמו לא תעשה חמץ. לא תאפה חמץ וכן טובא:
+
+Daf 34a
+
+גמרא ורב חנין בר אשי אמר שמואל כו'. לעיל (כה) ובש"מ הגי' בר אמי:
+תד"ה ורמינהי. ועוד כו' מקדים דר"ע לדר"א שהיה רבו. עי' ב"מ (ד ב) בתד"ה אין הב' בסופו דמצינו כיוצא בזה:
+בא"ד ונראה לר"ת דגרסי' כו' רע"א כיון שבגד והמקרא הוי לשון בגידה. כצ"ל:
+שם בא"ד דאי לשון בגד וטלית ה"ל למיקרי בבגדו בצר"י. משקל פעל בשש נקודות לא מצינו נטייתו בציר"י ובקדושין משמע בדבריהם דאי מלשון בגד ה"ל למיקרי בבגדו כמו מנגד נגדו כו':
+שם בא"ד והמסורת משמע טפי לשון בגד וטלית מלשון בגידה כו'. כצ"ל:
+בסה"ד משום דרבנן כו' דהתם קיימי כוותי'. כצ"ל:
+תד"ה אילימא. ולשון המשנה משמע לי כמו שפירשנו. כצ"ל:
+
+Daf 34b
+
+גמרא צורם אוזן בבכור ומת מהו לקנוס בנו אחריו כו'. ומסיק דלא קנסו. ונראה דדוקא בקנסות דרבנן אבל בקנסות דאורייתא כמו פלגא נזקא או תשלומי כפל וד' וה' גם בנו אחריו חייב. וכ"מ מלישנא לבריה לא קנסו רבנן. וראיה לדבר מהא דהביאו התוס' בר"פ א"נ בד"ה ועל אשת אחיו בשם הירושלמי דמוקי להא דבא על בתו כשבא עליה ומת. ועוד לכאורה ראיה מב"ק (יד ב) במשנה שוה כסף דמוקמינן לה בגמרא ביתמי. והמשנה מיירי גם בקנסא מדתני שם ועפ"י עדים ומפרשינן פרט למודה בקנס כו' וכן והניזק והמזיק בתשלומין מוקמינן לה שם בתם. אולם לפמש"כ הש"ך סי' שפ"ה סק"ג דבעמד בדין אפי' בקנסא דרבנן חייב הבן אין מזה ראיה די"ל דמיירי בשעמד בדין וכמש"כ התוס' שם בד"ה מיתמי. ובלא"ה ע"כ שוה כסף לא איירי בתם דהרי מגופו משלם:
+רש"י ד"ה ומת. שלא יאכל מאותו בכור עולמית. ל"י מאי דחקו לפרש אליבא דר"א. ולא אליבא דרבנן ולענין שלא ישחט על אותו המום דגם זה לרבנן אינו אלא משום קנסא וכמש"כ התוספות לעיל:
+תד"ה עד שתפרח. שאם קצצה כו' ומה ששייר כו'. קשה דהא בתוספתא שם (הביאוה המפרשים) מפרשא דהיכא דשייר כל שהוא לא פליגי. ולפי מה שמפרש הא"ר שם דשייר כ"ש היינו דוקא מכל סביבותיה ע"ש א"ש די"ל דמיירי שמצד אחר לא שייר:
+תד"ה בעא. דשלשתם שאל בב"א והש"ס קבע כו'. עי' מש"כ בקדושין (כ) בד"ה אמר אביי:
+תד"ה שנתקווצה (בסופו). תמן אמרין כשנטלו קוציה. כצ"ל:
+
+Daf 35a
+
+רש"י ד"ה גדיא. וקודם שיצא כל ראשו וכו'. ל"י מה שדייק לומר כל ראשו עיין לקמן בר"פ יש בכור בגמרא דמביא מתניתין דנדה דברוב ראשו הוי כילוד וכן לענין בכורה כדאמרי שם רשב"ל וריו"ח דפדחת פוטרת בכ"מ. וכן מבואר להדיא בר"פ כיצד מערימין הביאו התוספות כאן:
+רש"י ד"ה פנימיות. שהשינים כו'. לקמן ר"פ מומין אלו מוכח דחוטין היינו למעלה בבהמה שאין שם שינים ע"ש בפרש"י ד"ה קלוט. ויותר קשה לשון הרע"ב על משנה זו והוא מפירוש הרמב"ם בשם וי"א ע"ש:
+תד"ה גדיא. אבל באזניו לא דיש לו לחוש כו'. כצ"ל:
+תד"ה א"ד אימרא נמי באודניה אימר דרך כו'. כצ"ל:
+בא"ד כיון שרואה עכשיו מיעוט הראש אין לומר שמא יצא רוב ראשו וחזר כו'. כצ"ל ועמש"כ בתמורה (כד ב):
+
+Daf 35b
+
+גמרא בשלמא למ"ד רועי ישראל והן כהנים כו'. כצ"ל:
+תד"ה מימר. והא דאמר כו'. דלר"ט אקנויי כו'. כצ"ל:
+תד"ה כהני. לרבא כו'. קשה דהא לרבא נמי הכא כיון דחשיד להטיל מום כדי לאכלו הוי כמו אוכל נבלות לתאבון וי"ל:
+
+Daf 36a
+
+רש"י ד"ה אבל הכא בבכור. אין הכהן נחשד לאכול בחוץ דבר כרת הוא. ר"ל בשחיטתו וכמש"כ לקמן (בע"ב) בד"ה הכי השתא:
+רש"י ד"ה היאך אעשה. איני יכול להכחישו. כצ"ל וכ"ה בע"י:
+תד"ה אימר. מתוך הלשון משמע כו'. ר"ל דמשמע דוקא לר"מ מוכרח לומר דזה שהכהנים חשודין להטיל מום אינו אלא חששא וכדמסיק לקמן אאתקפתא דמר בר"א. אבל לדידן אפילו אם נאמר דמוחזקין הם בכך וכדקס"ד דמר בר"א א"ש דל"א דהוי חשוד לכהת"כ:
+
+Daf 36b
+
+תד"ה התרת. ממתניתין כו' דאיכא לאוקמי בזה"ז כו'. קושיית הצ"ק אינה כלום דהא רבא קאי על מימרא דידהו דאמרי בח"ל והא ל"ק מדוע ל"א רבא אמתניתין דדוקא קתני. משום דבדידהו איכא למיטעי טפי דסתמא קאמרי ויש לטעות דזהו דאתו לאשמועינן דאפילו באינן מובהקין: מה שהכריח המעיו"ט באות ל' דהתוספות ל"ג מאי קמ"ל כו' אדברי רבא ע"ש שדבריו תמוהים:
+תד"ה במקום (בסופו). כדאמר ר"נ התם כגון אנא. מה שהניח הצ"ק בצ"ע למה לא הכריעו ג"כ מדר"נ דהכא. פשוט משום דלקמן כתבו דבר"ס ל"ג ליה:
+תד"ה שלשה. כענין זה בפ"ק דנדרים לא שרי כו'. כצ"ל:
+
+Daf 37a
+
+תד"ה רי"א. וכאן דלא איירי במומחה כו'. נראה דצ"ל וכיון דלא איירי כו':
+שם בגמ' (בסה"ע) א"ה מומין שבסתר נמי אלמה כו'. נפגמו ונגממו לא. ק"ל דהא משמע בכ"ד דמומין שבסתר שוחטין לכתחלה במקדש. ועיין לקמן (לט) בסוגיא דחסרון מבפנים. והשלש מחלוקת דלקמן (לט) בחוטין הפנימים שנעקרו ע"ש. נ"ל טעמם משום דאמרינן לעיל (לה) דכי אכיל לא מיחזי וכי פעי מחזי (הגמרא זו נראה שנעלמה מהתוי"ט לקמן במ"ד שהביא זאת מהרמב"ם) דמ"ד דמותר לשחוט עליהם במדינה סבר דכיון דכי פעי מיחזי הוי מומין שבגלוי. ולמ"ד דשוחטין במקדש סבר הואיל דכי אכיל לא מיחזי הוי מום שבסתר. ומ"ד דאין שוחטין לא במדינה ולא במקדש סבר דכיון דכי פעי עכ"פ מיחזי גזרינן אטו מומין שבגלוי. והשתא אמאי פסלינן לקמן נפגמו (או נגממו לגירסת התוספות כאן ולקמן (מא ב) ד"ה אילימא וכן הרמב"ם בפ"ב מהלכות א"מ ה"ח. ותימה על התוי"ט שלא העיר בזה לפי דרכו) הלא מום שבסתר הוא לכ"ע עיין פרש"י לעיל (לה) ואולי משום גזירה אטו חיצוניות או אטו שנעקרו. אבל יקשה א"כ נגזור נמי נעקרו דלא לשחוט במדינה אטו נפגמו וכן בנפגמו חיצוניות אטו פנימיות. והרמב"ם שם כתב אין מקריבין אותן לפי שאינן מן המובחר כו' ואם הקריבן יראה לי שהורצו. ונכון מאד:
+רש"י ד"ה ואמאי פסח ועור כתיב. דכתיב כו' פסח או עור כו'. כצ"ל:
+תד"ה מן. בדל אוזן מתרגם חסחוס דאודנא. כצ"ל וכן העתיקו רש"י ורד"ק שם ודלא כהתוי"ט:
+
+Daf 37b
+
+גמרא א"ה מום עובר נמי אלמה תנן ולא מן העור. ק"ל אמאי לא תני לקמן גבי ואלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה נפגמה מן העור כדתני חורור ומים שאינן קבועין וגרב וחזזית. עיין רמב"ם שם ה"ז. ולפי הא"נ השני שבתוספות לקמן ד"ה כאן צ"ל דבמילת (דהיינו העור) קיל אפילו ממום עובר. והכא הלא קרי ליה עכ"פ מום עובר וי"ל דהתם איכא תרתי עור וגם פחות מכעדשה. וכן קשה מדוע לא חשיב שם נקבה פחות ממלא כרשינא לתירוץ זה דתוספות דהוה מום עובר. וכש"כ לתירוצם קמא. וצ"ל דתני ושייר:
+שם דתניא ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו כו'. כצ"ל וכן לקמן:
+שם אתה אומר בבע"מ שיפדו הכ"מ. כצ"ל וכן לקמן:
+רש"י ד"ה וסימניך. ומי מתניתא תני רב שמואל בר"י כו'. כצ"ל:
+בא"ד בלשון מתניתא. כצ"ל:
+בא"ד במס' ע"ז. וכן בשבת (עט):
+
+Daf 38a
+
+גמרא הא קמ"ל כו' מה כ"ח כו' לא נטמא תוכו ל"נ גבו אף כ"ש כו'. וכן לקמן הלכך שויוה רבנן כטומאה דכ"ח. תימה דהא כ"ח אם נגעה טומאה מגבו לא נטמא כלל אפילו גבו. וכ"ש אם נגעו משקין טמאים מגבו גבו מיהא טמא [ועי' שבת (טז) תד"ה ה"ג וצ"ע] :
+שם מכלל דמקדח סתם זוטרא נמי מכסלע. תיבת נמי אין לה ביאור כאן. ונ"ל למחקה מהכא ולהציגה לקמן בתירוצא דר"נ סלע סתם זוטרא נמי ממקדח סתם:
+רש"י ד"ה דמקדח גדול שנינו. דמקדח גדול הוא דהוי כסלע. כצ"ל:
+תד"ה הרי הוא. ועוד דדרשינן הא יש צמיד פתיל עליו טהור ומי לא עסקינן דיחדינהו לאשתו נדה. כ"ז הוא בשבת (פד ב). ור"ל דה"נ נאמר מי לא עסקינן דיש לו יד ואפ"ה טהור מכלל דלא מכניס:
+רש"י ד"ה ואנן שית תנן. בעדיות פ"ה כו'. גירסא זו תמוה וגירסת הגמרא נכונה ועמש"כ בערכין (כז ב) על דבריו:
+רש"י ד"ה שחור ונכנס בלבן. אם חוט שחור יוצא כו'. כצ"ל:
+
+Daf 38b
+
+תד"ה אם. שהיה נראה דרב יהודה כו'. כצ"ל:
+רש"י (במשנה) ד"ה לח. והאכילוהו ביחד. בגמרא מבואר למסקנא דרישא ר"ל דאכל לח ואח"כ יבש כדינו וה"ז מום. ואולי פירש כן לפי הס"ד כדרכו בכ"מ:
+גמרא א"ד לח ויבש בזמן הלח. וכן לקמן דלמא פירי דאלול ותשרי מאכילנא ליה באדר וניסן. וקשה מדוע לא מיבעיא להו ג"כ איפכא דהיינו לח ויבש בזמן היבש וע"ק דלצד זה איך יפרנס הא דתני וישנו ג' חדשים וזה י"ל:
+רש"י ד"ה והאנן תרווייהו תנן. אי אכיל כו'. כצ"ל בל"ו:
+
+Daf 39a
+
+רש"י ד"ה למימעל. וקודם שתכלה זמן בדיקתו כו' נהנה כו'. משמע דלאחר שמונים ודאי מעל. ונ"ל מזה ראיה לדעת מהרש"ל הובאה בש"ע יו"ד סימן ש"ה דבפדה בכור בתוך למ"ד בסתם דעתו שיחול הפדיון בעת שראוי להפדות. ודלא כש"ך שם. ולדעת שמואל לקמן (מט) המ"ל נ"מ אם נתעכל הפדיון בתוך שמונים אם צריך לחזור ולפדות:
+תד"ה שיהו. אלא כמו שפירשתי מתחלה כדמשמע בפרק הערל כו'. אמת שרש"י בעצמו פירש שם כן. אבל אנכי בענ"ד איני רואה שם שום הכרע שלא לפרש כמו שפירש כאן. או אפי' כההיא דמכות:
+בסה"ד ונראה דכפרים המשולשים כו'. לא הוי לא כי האי כו'. לכאורה שם הוא מכוון לפירושם דכאן. ואולי ר"ל לפרש"י דכאן. ויש לדחוק דכוונו אף לפי פירושם:
+גמרא ח"מ והכי קתני כו'. אבל נעקרו שוחטין ריב"ק כו' רחב"א כו'. עמש"כ לעיל בר"פ טעם פלוגתתן:
+שם דכ"ע כו' וחסרון מבפנים שמיה חסרון כו' כאן כשנבראה באחת מעיקרא. פרש"י דליכא חסרון. מכאן ק"ל על הרמב"ם בספ"ח מהלכות שחיטה דמפרש לחסורה דח' מיני טרפות דהיינו בתחלת ברייתה וכן סתם הש"ך אחריו בסימן כ"ט סק"ה. ועיין לקמן (מה) חסר שאין בו אלא מאתים ופרש"י שנברא חסר כו':
+
+Daf 39b
+
+רש"י ד"ה שהיה כבר. בשעת קבלת הדם יהיה שלם. כצ"ל:
+רש"י ד"ה דהא ליתנהו. וחסרון הוי. לפי הגהת הצ"ק בדבריו לעיל דכ"ע חסרון בפנים ל"ש חסרון א"כ מאי הוי דחסרון הוא. ולשונו בקדושין דמינכר טפי:
+גמרא מעשה בעינבל באחד שנטלו זאב כו'. כצ"ל. עיין חולין (ס"ד נז):
+שם וכמה תהא משולשלת. כצ"ל ועמש"כ במנחות:
+שם בש"א ארבע ובה"א שלש. כצ"ל:
+תד"ה או (בסופו). ובתוספתא קתני כו'. כצ"ל ומלת והתם למחוק:
+תד"ה כמה. הידור ציצית שליש גדיל כו'. הוא במנחות (לט):
+בא"ד וכך משמע בספרי כו'. עיין בדבור הסמוך דלעיל:
+
+Daf 40a
+
+רש"י ד"ה שיהא אומנין. והן עושין למדה הגדולה למדת אמה אחת שהיתה בשה"ב. כצ"ל:
+רש"י ד"ה שני כיסין. שורה העמוקה. הס"ד. ואח"כ מתחיל דבור מושיבין ובא"ד צ"ל על עגבתו אחת כו'. וכ"ה בהרע"ב
+גמ' ח"מ והכי קתני כו' א"נ שני כיסין וביצה אחת ה"ז מום ריש"א כו'. התוי"ט כתב בטעם הרמב"ם שפסק כר"ע דס"ל דרי"ש ור"ע במילתיה דת"ק פליגי כו'. ותמוה דהרי ת"ק אמר דה"ז מום ולרי"ש לא הוה מום. ול"נ דהרמב"ם מפרש דאין לו אלא ביצה אחת הוא בבא בפ"ע וקאי אדלקמיה ור"ל דבה פליגי רי"ש ור"ע ול"ג או וכן ליתא בגירסת הרא"ש ובמשניות. וכה"ג בר"פ דלקמן ובעלי חטרות ר"י מכשיר וחכמים פוסלין. וכאן בגמרא היה לפניו גירסא אחרת קצת. אך לשונו בפיה"מ וכן לשון הרע"ב אחריו ל"מ כן:
+במשנה איזהו שחול שנשמטה ירכו. ובהרע"ב בדפוס אמשטרדם איתא שנשמטה ידו. אולם בד"ח הגיהו ירכו והשמיטו לגמרי הנוסחא ישנה ורע עלי המעשה. דנ"ל שכיון בזה ליישב קושיית רש"י ותוספות מהא דבוקא דאטמא דשף ��ו'. וכ"מ בפלתי סימן נ"ה סק"ג שתירץ כן לדעת הרשב"א. אולם מש"כ עוד שם דלדידן דבעינן איעכול ניביה אין נ"מ בין הרמב"ם להרשב"א ע"ש. הוא תמוה. דלפי מה שפסק הרמ"א שם דאיעכל ניביה בלי שמוטת ירך כשרה. א"כ יש נ"מ רבתי באם נשמט הירך מתחלת ברייתה ואח"כ איעכל ניביה דלהרמב"ם כשרה ולהרשב"א טרפה:
+רש"י ד"ה כנטול דמי. ועוד בוקא דאטמא כו' טרפה. קשה דהא כתב לעיל דדוקא בדאיעכל ניביה:
+במשנה מומין אלו מנה אילא כו'. פירש הרע"ב נשבר עצם ידו כו'. תמוה מדוע לא פירש כפשוטו דקאי אכל הני דחשיב בפרקין עד כאן. וגם לשון מנה אין נופל יפה על שנים לבד. גם לפירושו יהיה התוספות מרובה על העיקר:
+שם ב"ד של אחריהן אמרו הרי אלו מומין. כצ"ל וכ"ה במשניות וברא"ש:
+גמרא ורמינהו המפלת כו' דברי ר"מ כו' וארבב"ח אריו"ח מ"ט דר"מ הואיל כו'. הקושיא פשוטה דהרי חזינן דדרך עין בהמה להיות עגול כשל אדם וא"כ לא הוי מומא. והתוי"ט הוסיף בה דברים וז"ל דלר"מ אפילו עינו אחת כשל אדם הוי בהמה. ודברים אלו מתמיהים:
+רש"י ד"ה לזכר ולנקבה. דלא יהא לה אלא ל"ג ימי טוהר. לשון זה אינו מכוון דהא כי מדלית י"ד ימים דטומאת נקבה לא ישאר לימי טוהר אלא כ"ו ימים. ולשונו בנדה מזוקק:
+במשנה ושאל ר"ג לחכמים כו'. במשניות הגי' רשב"ג וכ"ה לקמן בגמרא:
+
+Daf 40b
+
+במשנה בזמן שהוא עצם אחד מום כו'. עפרש"י. אבל הרמב"ם פסק להיפך ונדחק הב"י לכוון לשון המשנה לשיטתו עתוי"ט. ויותר נראה שהוא גורס אחר ברי"ש. ומש"כ הב"י שבפיה"מ לא פי' כן. כ"ע התוי"ט כוונה רחוקה ע"ש. ול"נ דכוונתו להא שמביא התוי"ט בשמו לקמן בדבור הסמוך ענין עצם כו' כמו שנטל גולם אחד רך וכפלו. והוא ביאור לבזמן שהוא עצם אחד:
+גמרא אזניו כפולות בחסחסת אחת. כצ"ל:
+שם ור"ה מתניתין אטעיתיה. עי' ציוני הגרי"פ. וכן יש עוד בריש עירובין ובחולין (קלג ב):
+רש"י ד"ה אם מחמת הריוח. שאין לו כו' לא בעצם כו'. כצ"ל בל"ו:
+רש"י ד"ה ואם מחמת העצם. שלמידה אחת העצם כו'. כצ"ל בתיבה אחת:
+רש"י ד"ה כריכא. שזנב הטלה כו'. תמוה דאנן בגדי איירינן. ובד"ה רישא שפי' אוזן הגדי ג"כ תמוה דטפי ה"ל לפרש דר"ל זנב הגדי דעלה קאי הסיפא. ונראה דלא הוה גריס הגדי אצל זנב:
+תד"ה פיו. כלשון ראשון שפי' בלום קצר כו'. כצ"ל בל"ו:
+רש"י ד"ה אידי ואידי. תרוייהו במומין דיבלת שבלבן. כצ"ל:
+רש"י ד"ה כל מרבית עגלים. כך הוא שיהא זנבן כו'. כצ"ל וכ"ה בהרע"ב מה שהכריע התוי"ט שדעת הרע"ב דלא כהרמב"ם מדכתב נמתחות עד למטה כו'. זה יש לדחות די"ל דהיינו עד הערקוב. אבל יש להכריע מדכתב שיהא זנבן מגיע לערקוב. דאי כפירוש הרמב"ם הל"ל שלא יהא כו':
+
+Daf 41a
+
+גמרא אלא במדינה נמי (אין שוחטין בתמיה) נהי כו'. וא"צ להגה"ה שבגליון:
+פיסקא ריש"א אין כו' כאביי לא אמר כו'. ר"ל ל"א רי"ש. והגה"ה שבגליון היא טעותא:
+רש"י ד"ה דמצרים. דהיינו האי דבקללות. כצ"ל:
+
+Daf 41b
+
+רש"י ד"ה אלא רבנן בתראי. דבריה הוא דקאמרי אינו בכור כו'. כצ"ל:
+תד"ה ואתי. ובכריתות בפרק דם שחיטה (כא). ק"ק דהתם אינו מסוג זה. דמשום דבין דם דבהמה ובין דחיה אסור להכי פריך שפיר דלא איצטריך לרבויי כדפרש"י שם:
+בא"ד וטומטום נמי הוה שייך כו' ופסלו הכתוב כו'. כצ"ל:
+בא"ד ובריה בפ"ע דקאמר ר"י כו'. כצ"ל:
+בא"ד דה"מ למיכתב מזכר עד אדם כו'. ר"ל למיעוט חד:
+בא"ד ועוד יל"פ דצריכי כו' לפי שהוא זכר משונה או ועד נקבה כו'. כצ"ל:
+תד"ה וקמעטי. נקיט כולהו משום נקבה ואנדרוגינוס. זה סותר למש"כ בשם ר"ת בכ��ובות (ח) סד"ה שהכל:
+תד"ה אי. ומזכר קמא לא נ"ל למעוטי מקדושה. מה שהוגה עה"ג מלת אלא והוא מהצ"ק וכן הגיה ברש"י עצמו הוא שבוש:
+בא"ד וא"ת א"כ מאי קפריך כו' דס"ד דנתפס אפי' הוי נקבה כמו המתפיס נקבה לאשם דתרעה לרבנן כו'. כ"נ דצ"ל. אבל לכאורה קשה דהא הכא איירינן בעולה וה"ל לאתויי מינה גופה ועוד דבעולה אפי' ר"ש מודה כמש"כ בעצמם שם (יט ב) בד"ה רש"א. ואולי משום דבעולה לא מצינו מפורש במשנה דתרעה. ולר' שמעון בן יהודה פליג ר"ש אף בעולה כמש"כ שם התוספות:
+שם בא"ד ואפ"ה מתפיס בתמורה לקדושה דחוייה. כ"נ דצ"ל ע"ש (ר"ד כ):
+
+Daf 42a
+
+תד"ה הזכר. וא"ת כו' מצי למעט אנדרוגינוס מהזכר כו'. ר"ל מרבויי דה"א וע"ז תירצו דשמא עוד דרשות אחרות יש ור"ל מהה"א:
+גמרא ת"ש הנרבע והנעבד כו'. כצ"ל:
+רש"י (בסה"ע). במקום שרגיל נקבות להיות בנקבה. כצ"ל:
+תד"ה אלמה. וברייתא דעולה כו' לאו כר"י. אע"ג דסתם סיפרא הוא. וכן בגמרא שבועות (יג) אוקמינן סתם סיפרא דלא כר"י. וכן סתם מתניתין ר"מ ואשכחן סתמי טובא דלא כוותי':
+תד"ה ואתא. ודאי מימעטא כמו טומטום המטיל מים כו'. כצ"ל:
+
+Daf 42b
+
+גמרא מאן שביק תרי ועביד כחד. משמע דאי לא רי"ש דס"ל ג"כ כת"ק. לא הוי תהי ריו"ח. א"כ מוכח דת"ק לא עדיף מחכמים ועמש"כ בס"ד במס' ע"ז (ו ב):
+רש"י ד"ה ומשני א"ד אישתני. ור' אילעאי כר"ש ס"ל. כצ"ל:
+רש"י ד"ה וחולצין לאשתו. אבל טומטום לא מייבם דאינו בן לידה ול"ק ביה להקים כו'. ר"ל עתה כמו שהוא. אבל ראוי הוא להקים כשיקרע וימצא זכר ולא יהיה סריס חמה כדמוכח לקמן. דאל"ה היתה פטורה אף מן החליצה. אבל טפי ה"ל לפרש דלא שייך ביה יבום דאינו בן ביאה עיין יבמות (עב) תד"ה ובחוץ:
+רש"י ד"ה ובהא פליגי (בסופו). אין מייבמין. כצ"ל:
+תד"ה כי פליגי. מסתמא מודו לת"ק בטומטום דקדוש הוא כו'. כצ"ל:
+
+Daf 43a
+
+במשנה וסקיפס. כצ"ל כדמוכח לקמן בגמרא וכ"ה במשניות:
+רש"י ד"ה ותו דק. דאמרן גבי מומי בכור הא לא כתיב כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה וגרב וילפת. אמאי כתיב עור ופסח כו'. שביק שרוע דכתיב בקדשים ונקיט פסח דל"כ אלא בבכור:
+תד"ה הא איכא. דאין לחלק כו' דבהמה יש לה שני כיסין כו'. נראה דר"ל דלכן אם אין לו אלא ביצה אחת דנשאר כיס בלא ביצה כלל הוה בכלל מום רע אבל אדם דאין לו אלא כיס אחד ה"א אף דחסר ביצה א' מ"מ לא נשאר הכיס ריקן. לזה אמרו דהא אפי' אין כו' כלל כו' ור"ל דבזה שוב אין לחלק. אבל הרמב"ם בחבורו פ"ז מהל' ביאת המקדש ה"ח מפרש אין לו ביצים דגבי אדם היינו שאין לו שתי ביצים בב' כיסין אלא בכיס אחד. ועתוי"ט בפ' דלעיל מ"ו:
+תד"ה גרב. דכ"ר ל"ל לאפנויי. כצ"ל:
+בא"ד וי"ל דמשום כו' לא מפיק הפנאה כו'. ר"ל אינו מוציא מכלל הפנאה דמ"מ מופנה הוא דהמ"ל בהדיא חרוץ עצם:
+
+Daf 43b
+
+גמרא. וסקיפס מאחוריו. כצ"ל:
+שם דאריך ושמוט. פי' ודק עי' לקמן (מה ב):
+שם קהדר ותני ושניטל שיניו פסול משום מה"ע. הוא לקמן (מד) ושם איתא ושנשרו. ובמשניות שם הגי' ושנטלו:
+רש"י ד"ה ננסין תנינא. הקפח כו'. הוא לקמן (מה ב):
+תד"ה ושנשרו. משמע שקורא ריס לשערות כו'. ולעד"נ דכאן ג"כ הכוונה על העור ובא ע"ד הכתוב וצפחת השמן לא תחסר (מלכים א י״ז:י״ד) דהפעל תחסר מוסב על הצפחת שהיא ל"נ. והמכוון הוא על השמן וכדכתיב שם וצפחת השמן לא חסר ע"ש ברד"ק. וכה"ג פרש"י בחומש בפ' בשלח בפסוק אריק חרבי. ועי' ר"ה (יד) מעשה בר"ע שליקט אתרוג ופרש"י פירות אילן אתרוג. ונראה דר"ל דפעל ליקט מוסב על האילן דאי על הפירות הל"ל אתרוגים. ונראה דהתוס' ל�� כתבו כן אלא לפי הגי' שהעתיקו ושנשרו ממנו. ועי' תוס' שבת (מא ב) בד"ה מידי:
+במשנה אין לו גבינים או אין לו אלא גבין אחד. קשה השתא אין לו אלא גבין אחד אמרת הוי מומא אין לו כלל מבעי' כדפריך הגמרא לעיל (מ) כה"ג. ואולי שלא תאמר דזהו מאוס יותר כשאין לו אלא גבין אחד משאין לו כלל. או משום דהוי כעין שרוע וזגדן:
+שם זהו גבן האמור בתורה. נראה משום דכל הפרק מדבר במומין הפוסלין מטעם דאין שוין בזרעו ש"א. לכן אמר בזה שהוא גבן כו' ונ"מ דמחיל עבודה כדלעיל. וכן הכונה לקמן (מד ב) גבי מרוח אשך. אך ממש"כ הרע"ב כאן. דכ"ע מודו כו' ומשמעות דורשין א"ב והוא מפי' הרמב"ם ל"מ הכי:
+גמרא אמר רבא זהו מדרש או גבן. לכאורה קשה דהא המשנה לא הזכירה מלת או. ונראה דכוונת הדרשה מאו לדרוש גבן בשני מובנים א' שגביניו הרבה. ב' מחוסר גבן כמו ובכל תבואתי תשרש דר"ל עקירת השרש:
+במשנה איזהו חרום הכוחל שתי עיניו כאחת. סתם לן כר' יוסי בברייתא ודלא כת"ק דידי' ודלא כאמרו לו. והרמב"ם בחבורו פ"ח מהל' ביאת המקדש הלכה ב' פסק כת"ק דלא כסתמא דמתניתין. ותמה עליו הכ"מ (ויישבו בדוחק). ובפיה"מ וכן הרע"ב לא הזכירו מדברי הת"ק. ואנכי תמה על המזרחי שלא ידע טעם רש"י בפיה"ת שהביא דעת ר' יוסי. הלא כתורה עשה כסתמא דמתניתין:
+
+Daf 44a
+
+במשנה שפתו העליונה עודפת כו'. התוי"ט הביא להוכיח מהגמרא דלעיל דמפני מראית העין לא קאי על הא דשפתו כו'. ואני אומר דמהמשנה עצמה מוכח כן מדסיימא אחריהן ה"ז מום:
+רש"י ד"ה באמה של קרש (בסופו). אלא על אותה של קדש כו'. כצ"ל:
+
+Daf 44b
+
+במשנה המאושכן. כצ"ל בכ"ף וכן לקמן בגמרא וכ"ה במשניות והוא מלשון מרוח אשך:
+שם ובעל גבר. לשון התוי"ט בשם הרמב"ם. ולפעמים קורא גבר על משקל גבל. נראה דכוונתו על פסוק עם גבר תמים (תהילים י״ח:כ״ו) כי משקל פעל בשש נקודות לא ישתנה בסמיכות (לבד שבע) עי' תל"ע קע"ח ולכו ע"כ שהם שני משקלים:
+גמרא מר בר"א איצטרך אגודא דגמלא. כצ"ל:
+שם תנא משוכן. כצ"ל בכ"ף כנ"ל:
+שם הגרבתן כו'. אולי צ"ל הגברתן כי הוא נגזר מן גבר:
+תד"ה ואין. לפי שאין רגילין לשתות כולן מים. כצ"ל:
+תד"ה אימתי (בסופו). דבפרק מ"ש מוקמא ויד תהיה לך כו'. כצ"ל:
+במשנה שנמרחו אשכיו. וכ' התוי"ט והא דכ' קרא אשך ל"י פי' שאין לו שום אשך. לשונו שלא בדיוק. שהרי רי"ש פליג את"ק ואומר שנמרחו. ופירושו דחוק. וטפי יל"פ שהוא ע"ד ויהי לי שור וחמור בר"פ וישלח ודומיו:
+שם ר"ח בא"א כל שמראיו חשוכים. ופירש הרע"ב ואע"פ שאינו שחור ככושי. ותימה דבגמרא קאמר דהיינו כושי. ומש"כ עוד ובעיקר הדין ל"פ כו'. עמש"כ לעיל (מג ב) במשנת אין לו גבינים. ועק"ל כיון דהגמרא קאמר דרחב"א לא תני כושי. ואם גם חכמים ל"פ עלי' בעיקר הדין אם כן מאן קתני ליה. ודברי התוספות יום טוב שם מגומגמין:
+
+Daf 45a
+
+במשנה פיקא יוצא מגודלו. מפרש"י משמע דזהו פירושו של בעל הפיקום וכ"כ הרע"ב להדיא. וכ' התוי"ט אבל להרמב"ם לא פריש מתניתין אלא עיקל בלבד כו' ומפרש בעל פיקה הוא שתהא עקבו כו' בולטת כו' מזה נראה דעקבו יצא לאחוריו דבמתניתין מפרש דהוא פי' דבעל פיקום:
+שם יתר בידיו ורגליו שש ושש ר"י מכשיר וחכ"פ. ופי' הרע"ב כלומר אפי' כו' אפ"ה חכ"פ וכש"כ אם כו'. טפי יל"פ דבזה אפילו ר"י פוסל:
+רש"י ד"ה ועולה למנין קכ"ה. באהל. הס"ד. ומה"ד ובנספרת:
+רש"י ד"ה חסר. כגון אשה שנבראת יתירה ו' אצבעות בכ"י ורגל כו'. כ"נ דצ"ל:
+
+Daf 45b
+
+גמרא כך א"ל כמותך יתמעטו ממזירי כו'. נ"ל דהוא לשון כינוי דלא רצה לומר יתרבו ממזירי כו':
+שם דלא כר"י דתניא אכל דבילה כו' חייב. מוכח מדחייב מלקות מחלל עבודה ג"כ. מ"מ לא תיקשי מזה להרע"ב דפי' שאם עבד היה לוקה ואין עבודתו מחוללת. דהגמרא לא אמרה כן אלא לר"י דס"ל דלוקה משום ושכר אל תשת דכתיב בתריה ולהבדיל כו' כדפרש"י. אבל לוקה דהרע"ב אינו אלא משום דאינו שוה בזרעו של אהרן לכן אינו מחלל כמו אינך. ובזה נלע"ד ליישב דברי הרמב"ם בחבורו פ"א מהל' ביאת המקדש ה"ב דמש"כ ה"ז לוקה הוא משום הלאו דאינו שוה בזרעו ש"א וכשיטתו שם בפ"ו ה"ו ובפי' לעיל מ"ג ע"ש בתוי"ט. ולכן פסק שפיר דעבודתו כשרה כנ"ל נכון בס"ד. והכ"מ והרשב"א בתשו' שהביא שם האריכו בדחוקים רבים ביישוב דבריו ע"ש ומקום הניחו לי. ובחדושי להרמב"ם כתבתי עוד אופן אחר בישובו:
+רש"י ד"ה ובעלי נגעים טהורים. כגון מספחת. כ"נ דצ"ל. דספחת היא שם נגע טמא:
+רש"י ד"ה באריכא שמיטא. שאינו עב לפי כו'. כצ"ל:
+תד"ה ובשאר. הל"ל שתו"י ופרועי ראש ואומר כו'. הנה על פ"ר לא מתרצי מידי. ונראה דקושייתם מפ"ר איננה אלא אם הוה תני שתו"י אבל כיון דתירצו דתני שכור על כוונת שא"ד המשכרים והוא רבותא יותר משתו"י א"כ ממילא ניחא מפ"ר ג"כ והוא משום דמ"ד דפ"ר מחללי בספ"ב דסנהדרין הוא מפני דאיתקשי לשתו"י:
+גמרא הניחא למ"ד צריך לפרט אה"נ כו' דמדרינן ליה עד"ר. מבואר דלמ"ד צל"פ לא נצרך עד"ר. וכן בעד"ר מהני אפילו למ"ד דאצ"ל. ולכן תמיהני על פי' הרע"ב והוא מפי' הרמב"ם דהצריכו לתרוייהו. ומה שחששו שמא יאמר לחכם דלדבר מצוה הוא שואל התרה. הרי הגמרא לא חששה לזה. והטעם נ"פ דהואיל דבאמת אין בו מצוה דאדרבה דיש בו עבירה לא תועיל התרה דחכם. וכן תמוה דבריו בחבורו בפ"ו מהל' ביאת המקדש ה"ט שהצריך להדירו עד"ר כיון דקי"ל דצל"פ כמש"כ כאן בפירושו (ולפלא שבחיבורו לא נמצא מפורש דצריך לפרט. ואולי ס"ל כהתוספות בערכין (כג) בד"ה מ"ס דא"צ כי אם לפרש הלשון שנדר בו. וזה נכלל במש"כ בפ"ו מה"ש ה"ה שיאמר אני נשבעתי על כך וכך). אח"ז מצאתי להמ"א בסימן קכ"ח סקנ"ח שעמד ע"ז וכתב בזה ישוב דחוק ע"ש:
+שם (בסה"ע) דמדרינן ליה עד"ר דאמר אמימר כו'. כצ"ל וכן בציון התוספות וכ"ה בגיטין ובמכות:
+
+Daf 46a
+
+גמרא אדרי' רב אחא ע"ד רבים. כצ"ל וכ"ה בגיטין:
+תד"ה אמר. ואע"ג דאסקינן כו' דמדרינן לה ברבים. כצ"ל:
+גמרא נתגיירה מעוברת כו' בכור לכהן ואין בכור לנחלה. ק"ל הא אפילו כפשוט לא שקיל וכדפריך הש"ס לקמן על הסיפא. לא מיבעי' לפי ר"י בתוספות קדושין (ר"ד יח) אלא אפי' לפרש"י שם מ"מ לכתחלה ליכא חיוב להחזיר ומכש"כ לפי' הב"ח בדעת הטור שהבאתי שם דלכתחלה היה אסור להחזיר בכל ענין. ואולי דוקא כשהיו הנכסים כבר ביד אחר כשמת היה זוכה בהן. אבל אם היו ברשותו של אביו כשמת נוטל חלק ירושה כאחיו שהורתן ולידתן בקדושה מד"ס. אבל לפ"ז קשה לשון השו"ע ר"ס ער"ה "גר מעובדי כוכבים שמת כו' אע"פ כו' ולידתן בקדושה כו' וכל הקודם כו'". גם בלא זה קשה לפי לשון הרמזים שהביא הש"ך בסימן קכ"ז סק"ז ע"ש וצ"ע. ולולי פרש"י כאן הייתי מפרש דמיירי שאביו לא נתגייר (וכ"מ מפרש"י עצמו לקמן (מז ב) בד"ה אמאי שכתב דלא ציית דינא. משמע מפני שהוא עובד כוכבים ועמש"כ שם) וגר היה יורש את אביו עובד כוכבים מד"ס:
+שם היא וכהנת כו'. מפרש"י נראה להדיא דר"ל דהכהנת היתה אשת אחר. וכ"ה להדיא בגמרא לקמן (מז סע"א) אליבא דר"פ. וקשה דא"כ אף כפשוט לא לירתו. וכ"ת דמיירי בבאו בהרשאה ולחלק פשיטות מהני הרשאה אפילו בלא הוכרו כמש"כ הב"י בסימן רע"ג אות י"ג בשם רי"ו וכ"כ הט"ז שם סעיף י"א. ועיין בב"ב (קסג) ובפי' הרשב"ם שם. ודלא כדמשמע מלשון רש"י לקמן (מז ב). א"כ ה"ל להש"ס שם לדקדק הכל על בבא זו ולא היה נצרך להביא משמואל. דמינה ובה גופא מוכח דמיירי בבא בהרשאה דאל"כ אפילו כפשוט לא ירתי. וי"ל דסוגיא דשם הולכת אליבא דמר בר"י משמיה דרבא דלקמן (מז) ולדידיה יל"פ דהכהנת היתה ג"כ אשתו וא"כ לא נצרך הרשאה לחלק פשיטות. וקושיא דלכתוב הרשאה קאי ג"כ על בבא זו. ולר"פ ע"כ מיירי בבאו בהרשאה. אבל קשה לשיטת הרשב"ם בב"ב (קכו ב) דחלק פשיטות אין יכול למכור קודם חלוקה וגם הרשאה אין כותבין אלא בדבר שיכול להקנות ועי' בשו"ע סי' קכ"ג א"כ לא מהני הרשאה לחלק פשיטות ועי' מל"מ פ"ב מהל' נחלות ה"ו וצ"ע:
+תוי"ט ד"ה סנדל. הביא מסקנת הגמרא דנדה דא"צ צורת פנים. משמע דר"ל דגם הכא פוטר הבא אחריו מכהן וכן הרמב"ם בפי"א מהל' בכורים הי"ד כללא כייל כל נפל שאמו טמאה לידה הבא אחריו אינו פטר רחם. וק"ל דהא בסמוך כ' התוי"ט בשמו דשם הוא חומרא שהחמירו בו כו' וא"כ לא ה"ל לפטור הבא אחריו ממצות פדייה וצ"ע:
+שם ד"ה עד. לישנא דעד ל"י לפרושי. לכאורה נ"פ דר"ל דהפוטר רחם אינו פוטר את הבא אחריו עד שיפטור מישראל:
+
+Daf 46b
+
+גמרא דת"ר גיורת שיצאה כו' בהיותה עובדת כוכבים ואח"כ נתגיירה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה. מבואר להדיא דכאשר ילדה בהיותה עובדת כוכבים אין לה גם ימי טוהר אף בנתגיירה תיכף אחר לידתה. וברייתא זו נעלמה מהמל"מ בפ"ד מהלכות איסורי ביאה ה"ה דמסיק להגיה בירושלמי דיש לה דם טוהר ע"ש:
+שם תני עד החוטם. מוכח מיהא דכולה פדחת בעינן ודלא כש"ך וט"ז ביו"ד ר"ס י"ד:
+
+Daf 47a
+
+תד"ה ולא. עצ"ק דנראה פשוט אצלו דממזר בכור פטור מפדיון. ול"י מנ"ל הא. ואדרבה בדברי הש"ך סימן ש"ה ס"ק כ"ב כ"ג מתבאר להדיא דחייב ע"ש:
+
+Daf 47b
+
+רש"י ד"ה אמאי. אתינא כו' דלא ציית דינא. תימה דאפילו ציית וכי דין הוא דישלם. ל"מ בלא נתגייר (עמש"כ במשנה) דודאי לא שייך ביה מצות פדייה. אלא אף בנתגייר מ"מ הרי אינו אביו. אי מטעם רש"י במתניתין. או כמש"כ התוספות דכקטן שנולד דמי. וכ"מ בתד"ה הבן דליכא חיובא באב כלל:
+רש"י ד"ה לא נצרכא. דבני הראשון אומרים לו כו' וכן בני האחרון כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה וה"ק. והבא אחריו מבני השנים כו'. כצ"ל. ודלא כהרע"ב שנמשך אחר הגירסא שלפנינו וכתב דשמא זה הספק בן האחרון הוא ע"ש וכן המהרש"א:
+תד"ה הבן. אע"ג דליכא חיובא באב כו' ותימה כו'. לכאורה הכא יש חיוב באב אלא שזוכה לעצמו. ואולי עיקר תמיהתם אינו אלא על מתניתין דנתגיירה מעוברת כו' דהתם ודאי ליכא חיובא על האב כלל כמש"כ בסמוך:
+גמרא (בסה"ע) ר"ש לטעמיה דאמר תלד לרבות יוצא דופן. והרע"ב פירש דסבר וילדו אף יו"ד במשמע. וכ"ע התוי"ט וסברא תמוה היא זו דמסתברא לשון לידה משמעותו כדרך לידה כו'. ותימה דהוא עצמו הביא לעיל בד"ה שניהם מהתוספות שהוכיחו מגמרא דר"פ יו"ד דלשון לידה לא משמע דרך לידה דוקא. אבל הא דנצרך למילף מתלד דגבי יולדת. הוא רק כדי שלא נילף לידה לידה מבכור בהמה עיין בתוספות:
+רש"י ד"ה בכור לד"א. ואינו בכור לוולדות ולזכרים דהא היה לה כו'. כ"נ דצ"ל. ותיבת ולזכרים שבסה"ע למחוק. ובהרע"ב ליתא למילת זכר כאן:
+
+Daf 48a
+
+תד"ה דכ"ע. ותימה דר"מ אית ליה ברירה כו'. כצ"ל:
+תד"ה דאמר. ור"א מספקא ליה ונוטל בנכסים הנשארים חלקו רביע כו'. כצ"ל ומלת דהוא למחוק:
+בא"ד כמו היו חמשה תובעין אותו. זהו בשבועות פרק ה'. ה' נשים שנתערבו וולדותיהן. ביבמות פרק י"א. גזל (כצ"ל) אחד מחמשה הוא שם פרק ט"ו:
+בא"ד קדשה בעשרים נותן לה כו'. כצ"ל:
+תד"ה ודכ"ע. במקום אשי צ"ל אסי. וכן לקמן ע"ב ברש"י ד"ה והכא:
+בא"ד אטו מי ל"ל לר"י (כצ"ל) הא דתנן בג"פ כו' ע"פ גובה מן ב"ח. לכאורה תימה דהא שם בגמרא איתא דגם ריו"ח ורשב"ל אמרי דמלוה ע"פ גובה מן הלקוחות ועמש"כ שם בס"ד:
+בא"ד דלאו ממש בדר"פ קאמר אלא במלוה כו'. כצ"ל בביתי"ן:
+
+Daf 48b
+
+רש"י ד"ה והכא. א"נ ל"ל דר"א כו'. מה שהגיה הצ"ק בדבריו וכתב דכוון רש"י בזה ליישב קושיית התוספות. הם דברים תמוהים:
+רש"י (במשנה) ד"ה אם לכהן א'. ואיגלאי מילתא דנפל הוא. עיין לקמן (מט) תד"ה מת בנו:
+רש"י ד"ה נתנו עד של"ח. משום דרב אסי כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה ואין יכולין להוציא. צ"ל אין כו' בל"ו:
+רש"י ד"ה שתי נקבות וזכר. הלכך אין כאן לכהן כלום וכן ב' זכרים וב' נקבות. והס"ד. ואח"כ מתחיל דבור זכר ונקבה כו'. די"ל המבכרת ילדה הנקבה. והס"ד ועי' בהרע"ב
+בתוי"ט ד"ה בתוך ל' יום. כלומר בתוך ל' ויום אחד כדתנן בספ"ד דערכין כו'. תמוה דהא לקמן תני בזה פלוגתת ר"ע וחכמים דלר"ע אם נתן לא יטול לכן שפיר תנא בתוך ל' מילתא דפסיקא לכ"ע. וכן שם אצל פלוגתתן הקדים ותני בתוך ל' אע"פ שנתן יחזיר ור"ל אליבא דכ"ע. ועוד דבתוך ל' יל"פ דגם ל' עצמו נכלל בו וכדמשמע לקמן בתד"ה מת ביום ל'. לכן מסתם ליה סתומי ולכל חד כדאית ליה:
+
+Daf 49a
+
+[במשנה רע"א אם נתן לא יטול. נ"ל דלפ"מ שחילקו התוס' בב"מ (ו ע"ב) בין תפס קודם שנולד הספק לתפס אח"כ (כאן בד"ה ואם לשני בנ"א לא באו דבריהם בביאור) כוונת ר"ע אם נתן דוקא טרם שמת דהיינו קודם שנולד הספק אבל אם נתן אחר שמת דהוה אחר שנולד הספק יחזיר. ולכן לעיל גבי שתי נקבות וזכר או ב' זכרים וב' נקבות קתני אין כאן לכהן כלום דמשמע דאפי' תפס מוציאין מידו משום דהוה לעולם אחר הספק וכן בכל הני דקתני אין לכהן כלום. והיכא דקתני פטור היינו פטור מליתן. אבל אם נתן יש חילוק דפעמים דהיינו בשנתן קודם שנולד הספק לא יחזיר] :
+גמרא מדאיצטריך למיכתב ומעלה גבי ערכין כו'. עפרש"י. ונ"ל פירוש לפירושו דשם בערכין מתחלה היה רוצה למילף בבמה מצינו כולם משנת ס' דמפורש בה ומעלה. ואח"כ דחה דלהקל מלהחמיר לא מצינו למילף בב"מ והוצרך לחדש גז"ש שנה שנה. וכיון דידעינן דשנת חמש ועשרים כלמטה אף שהוא להקל. הדר מצינו למילף יום ל' דגם הוא כלמטה בב"מ מהם (ובכ"מ ריש הלכות ערכין נמצאו בזה דברים תמוהים ומגומגמין וכן בתוי"ט ותו"ח בערכין שם עיין בהם) ולכן שפיר קאמר ר"ע דאי ס"ד דגמרינן חדש חדש ממדבר נילף ג"כ חדש דערכין מחדש דמדבר דיום ל' כלמטה והדר נילף כולהו שנים דערכין בב"מ דאינהו ג"כ כלמטה. ול"ל ומעלה גבי ששים ונכון בעז"ה:
+שם אר"א הכל מודים כו' כיום שלפניו דאמר שמואל כו'. כ"ה הגירסא ברא"ש:
+תד"ה מת ביום ל'. עי' קושיית מהרש"א. ולי לק"מ דהרי עיקר ילפותא דרשב"ג הוא מפדיון בכור כדאיתא בשבת (ס"ד קלה). ומש"כ הצ"ק בסופו דבבהמה יום ח' כשלפניו. אשתמיטתיה גמרא ערוכה שם (קלו) דאפי' בליל ח' מותר ועפרש"י שם:
+
+Daf 49b
+
+גמרא ואע"ג דקי"ל כו' הלכתא כרב באיסורי כו' הכא כו'. והרא"ש ל"ג כ"ז ופסיק כרב מטעם דה"כ באיסורי. ואני תמה אמאי קרי ליה איסורא דהא ספק בכור אדם קי"ל הממע"ה ואי הוה איסורא הא קי"ל ספק איסורא לחומרא. ועיין בחולין (קלד) דאיתא שם להדיא דספק חלה מיקרי ס' איסורא וס' בכור אדם מיקרי ס' ממונא. ועיין ש"ך יו"ד סימן רנ"ט סקי"ד ובססי' קע"ז:
+שם ת"ר הוא לפדות ובנו לפדות כו'. בברייתא אין בה תו��פת כלל על לשון המשנה. אולם מצינו כיוצא בזה בש"ס כמו שהבאתי בס"ד בסוטה (מט) ע"ש. אך זה תימה שבקדושין הביא הבריי' ולא המשנה ע"ש: ומה שיש לדקדק ברש"י ובתוספות בפירוש דרבי ירמיה כתבתי בקדושין ע"ש:
+במשנה כולם בשקל הקדש כו'. ברש"י כאן ובגמרא לקמן (נא) הועתק וכולם בו':
+שם חוץ משקלים. הא דלא תני נמי מעשר וראיון כדתני בברייתא לקמן (נא). הוא משום דלאו חדא מחתא נינהו. דשקלים הוא דוקא מטבע של כסף וזהו המכוון כאן באמרו חוץ כו' ר"ל דאינן בשוה כסף אלא בכסף (ממש) דוקא. משא"כ מעשר דנפדה אפילו במטבע דפרוטות כדלקמן (נב) (ולשון הרע"ב "ומע"ש נמי א"נ אלא במטבע של כסף" הוא שלא בדיוק כלל). וכן הראיון נראה דאין קפידה אלא על המטבע מאיזה מין שיהיה:
+רש"י ד"ה וכולן בשה"ק (בסופו). ולמיתני האי וכולם. כצ"ל:
+תד"ה אר"א. והשתא הוו חמש סלעים דבר מועט מאד דקאמר כו'. כצ"ל:
+בא"ד ועוד בכ"ד סתם דינרא כו'. כצ"ל:
+בא"ד ור"א דאשכח אונייא כו'. לפנינו בב"מ (כח ב) הגי' אודייא:
+תד"ה ריו"ח. ודומה שהוא פירוש כו'. כצ"ל:
+
+Daf 50a
+
+גמרא ותניא שש מעה כסף דינר. הוא בקדושין (יב):
+שם ר"א שדר ליה שיבסר זוזי לרב אחא כו' בפדיון הבן. משמע מזה דמותר לפדות ע"י שליח ודלא כרמ"א בסימן ש"ה סעיף יו"ד בסופו. וכבר חלקו עליו:
+רש"י ד"ה דינרא הדריינא וד"ה ושייפא. ב' דבורים הללו נעלמו מעיני המהרש"א בח"א. ומש"כ רש"י ושייפא שם המלך. נראה דמפרש ושייפא כפירוש התוספות ור"ל דמחמת יושנן נישופו אותיות דשם המלך וכ"מ בפירושו בע"ז:
+רש"י ד"ה והלא סלע. ובת"כ כו' קתני כערכך יקום. כצ"ל בכ"ף:
+רש"י ד"ה בפרשת ערכין כתיב יהיה. כצ"ל:
+רש"י ד"ה לישלח לי. והתילתא אינון שתי דינרין כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה מפני כספה. עירבוהו עם זהבה. כ"ה בע"י:
+תד"ה דמזדבנא. ובפרק כה"נ גבי התקבלת מהן דינר זהב. כצ"ל והוא שם (מו):
+בא"ד הל"ל דל חומשא כו'. מש"כ בגליון דצ"ל דזל הוא שבוש. והגהה זו לוקחה מהמהרש"א אבל נראה דבו ט"ס:
+בא"ד (ע"ב) שיהא סלע ופונדיון לשנה למ"ט כו'. כצ"ל:
+בא"ד ואע"ג כו' דכששוקל י' ליטרא ביחד אינו נותן לו כל כך כו'. עמש"כ שם ברשב"ם ד"ה ל"י שקול לי אחד אחד בס"ד:
+
+Daf 50b
+
+גמרא והרי מעשר דכתיב וצרת הכסף בידך כו'. מפרש"י בסד"ה הפורט משמע דהיה גורס קרא דונתת בכסף ועמש"כ בקדושין בס"ד:
+רש"י ד"ה שאני התם. בהדי כלים. הס"ד. ומ"ד שנים. כל דהו כו':
+רש"י ד"ה הכסף כסף ריבה. וצרת הכסף ונתת הכסף. כצ"ל:
+רש"י ד"ה קודש קודש. במע"ש כו' וכל מעשר הארץ מזרע הארץ וגו' ובהקדש כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה התוקע. אל תהי בתוקעי כף וכו'. כצ"ל והוא במשלי (כב):
+תד"ה כל כסף האמור. אלא משקל כו' שהיה שוה למעה שנעשית כו'. כצ"ל:
+בא"ד אבל לרב איתא בהדיא התם דבין שנים בין דבר חשוב מכלים נפקי. לא נמצא זאת שם בגמרא רק הם כתבו שם מעצמם כן אליביה:
+בא"ד היינו בתר דאשכחנא דפרוטה הוי שפיר כסף כו'. כצ"ל וכ"ה בדבריהם בקדושין:
+תד"ה כל כסף קצוב ובכתובות בפרק אע"פ תנן נותן לה כלים כו'. כצ"ל:
+
+Daf 51a
+
+רש"י ד"ה משום אונס. ליתיב דינרי צורים קמ"ל סיפא כולם בשה"ק. כצ"ל. ומש"כ דמילף ילפי מהדדי כו' כדרב אסי. ל"י אנה נמצא בדר"א דנילפינהו מהדדי. אדרבה בכתובות (לח) מצריכינן גז"ש לר"ע והקיש לריה"ג למילף שקלים לאונס ממפתה:
+בסה"ד כגון בכור אדם והקדשות. הס"ד ותיבת ומעשר הוא ציון חדש. דהרי מעשר אינו נפדה בשוה כסף. וכן בהרע"ב לית כאן מעשר ודלא כהמהרש"א:
+רש"י ד"ה והראיון. עולת ראייה הנקנית בשתי מעות כו'. זהו כדברי ב"ש. אבל בה"א במעה:
+רש"י ד"ה ה"ג ראיון. סיגה כסף סיגים כו'. כצ"ל בלא ו':
+תד"ה ובראיון. ועוד דמשמע כאחרינא דמפרש בכל חד טעמא. משמע דמפרשי דהא דמביא הש"ס דתנן מצרפין כו' הוא ג"כ לטעמא. דמשום דלפעמים יצטרכו להחליפם על דרכונות ויפסידו:
+במשנה לפיכך אם רצה כו'. פרש"י בזה דחוק. ולע"ד נל"פ עפ"י מה ששנינו ברפ"ו דתרומות אינו משלם תרומה אלא חולין כו' אם רצה הכהן למחול אינו מוחל. ופירש הרע"ב כיון דגזה"כ כו' ואינו יכול לפטור עצמו בדמים אין הדבר תלוי בבעלים. והכא ה"נ קאמר לפיכך כיון שהקפידה התורה שלא לפדות בעבדים כו' אינו יכול למחול. ואין תקנה אא"כ רצה הכהן ליתן לו במתנה אח"כ וכפרש"י:
+שם שנאמר יהי' לך אך פדה תפדה. כצ"ל:
+גמרא ופדויו מבן חדש ריבה. כצ"ל ומלת תפדה למחוק וכדלקמן בדרשת כלל ופרט:
+
+Daf 51b
+
+גמרא ר"ד אריו"נ כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם. כצ"ל וכן לקמן:
+שם קרא לקרא. יומא נג:
+תד"ה א"ל. דמתרגם דבר רע כל מדעם ביש. פשוט דכוונו על קרא דדברים (י"ז א'). והמציין טעה:
+[רש"י ד"ה ערך ערך. ומקרא יליף בת"כ. כצ"ל. כי במסכת ערכין ליתא] :
+רש"י (במשנה) ד"ה בנכסי האם. נכסי מלוג. ק"ל דע"כ איירי באלמנה או גרושה דאל"כ הבעל יורש את הכל. וא"כ מאי האי דנקיט נ"מ הלא עתה גם הכתובה תחת ידה:
+תד"ה ולא. ומתוך כך נראה דאינה גובה כתובה ממלוה. כצ"ל:
+בא"ד ולא משום דלדידהו לא הוי מלוה ראוי. כצ"ל ועיין ברא"ש:
+בא"ד (בדף נב) אע"ג דלא ס"ל כר"נ בחיי המלוה. כצ"ל:
+בא"ד והניח פירות התלושין כו' ואיפליגו בה ר"ט ור"ע כמו בראש המשנה כו'. כצ"ל:
+בא"ד לפי שאין להיתומים בהם כח יותר מהאשה וב"ח כשאר מטלטלי דיתמי. כצ"ל:
+
+Daf 52a
+
+גמרא מ"ט א"ק לו משפט הבכורה. כצ"ל בל"ו וכן ברש"י:
+רש"י ד"ה ולא הבנות. שהיה מקבל עליו לזון כו'. המעי"ט תמה עליו. ולא זכר שכבר קדמוהו התוספות לקמן בד"ה והאמר:
+רש"י ד"ה בכור קריי' רחמנא וד"ה יקום צ"ל הד"א. ומש"כ בסופו בין מיתת אביהם לייבום. וכן הרמב"ם בחבורו פ"ג מהלכות נחלות ה"ז כתב בשבח ששבחו נכסים אחרי מות אביו כו'. ותמיהני על הה"מ שם שכתב בדעת הרמב"ם אחר מיתת האח. משמע דבשבח שאחר מיתת האב עד מיתת האח נוטל. והאחרונים לא דברו בזה מאומה וצ"ע:
+תד"ה ולא. אע"ג שאם הנזקין שלה באים לידה כו'. כצ"ל:
+תד"ה והאמר. ועוד דפריש הכא טעמא משום דתנאי כתובה ככתובה דמי כו'. כצ"ל:
+בא"ד משמע שלשתן ענין אחד באפותיקי. לכאורה נראה להגיה שניהן. דאפותיקי בבכור מאי עבידתיה. אם לא שהיה לפניהם הגירסא שלפנינו שם וכתובת אשה. אבל שם הוא ט"ס כמש"כ שם. וגם הם לא העתיקוהו כאן:
+בא"ד ומשני הב"ע בשעשאה אפותיקי הא דאמר דשמין להם את השבח כגון כו'. כצ"ל:
+שם בא"ד הויא ליה כמאן דגבי וכשאר שדות של בע"ח. כצ"ל:
+בא"ד גם בקונטרס פירש עלה דכשנעשית אפותיקי מוקי לה כדלקמן. כצ"ל:
+
+Daf 52b
+
+תד"ה לאתויי. דפליגי רבי ורבנן גבי בכור. הוא בב"ב (קמד):
+במשנה וחכ"א מתנה כמכר. נסתפקתי במתנה אם יוכל הנותן לגאול בע"כ של המקבל קודם היובל. בתי ע"ח משמע בערכין (פ"ט מ"ד) דאף במתנה יוכל לגאול בתוך שנתן. אבל שם מרבינן מתנה מן לצמיתות. דמשמע דוקא אחר שנתן כדכתיב ברישא דקרא הא בתוך שנתן לא וע"כ משום דיכול לפדות. משא"כ הכא האי קרא דמרבינן מתנה מיניה לא כתיב אפי' בפרשה דגאולה:
+רש"י ד"ה טובה חכמה. חריפת האמורא. כצ"ל:
+תד"ה בכור קרייה רחמנא. כצ"ל ושבינתיים למחוק:
+תד"ה אמר. ומה שמקשה ר"ת היאך מצינו ידינו ורגלינו כו'. מה שנדפסה הגהה עה"ג בשם המהרש"א שבושא היא:
+בא"ד ויל"פ דאע"ג דאית לן לקוחות כו'. כצ"ל:
+
+Daf 53a
+
+גמרא דיקא נמי דקא נסיב לה תלמודא והבאתם כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה גזירה משום יתום (בסופו). זה פירש כו'. חולין (לח ב):
+תד"ה מעות וכ"מ יוליך לים המלח. כצ"ל ומלת הנאה למחוק עמש"כ ביומא שם:
+בסה"ד לשחוק הנהו זוזי ומחלל כו'. לכאורה ה"נ דצ"ל דמחלל כו' דהרי אין פודין אלא ע"ד שיש עליו צורה. אבל עמש"כ בס"ד בר"פ כיצד מברכין:
+תד"ה ואיזהו. לא שריה ליה לכהן לכונסו כו'. כצ"ל:
+
+Daf 53b
+
+גמרא ושכיחי מומי דפסילי בקדשים. ע"ז (ה ב) מנחות (קא):
+רש"י ד"ה ומשני כיון כו' בכוליה עדריה. הנולדים כו'. כצ"ל ומלת פטורין למחוק:
+
+Daf 54a
+
+תד"ה דגן. ודומה שט"ס הוא כו'. אבל גם בשבת (פד ב) במשנה פרש"י שהן דרבנן וע"ש בתוספות:
+בא"ד משום תירוש ודגן נקט ע"י ד"א דלא מחייב כו'. כצ"ל:
+בא"ד דמייתי התם הזורע כלאים כלאים לוקה. כצ"ל:
+בא"ד דקאמר התם כתיב לא תזרע כרמך כלאים. כצ"ל:
+תד"ה ושני. אע"ג דבספרי לא פטר אלא חרובי שיטה כו'. כצ"ל:
+תד"ה אלא (בסופו). כמו ראשיתם דבסמוך כו'. כצ"ל:
+
+Daf 54b
+
+גמרא אמר אביי ראשיתם. נראה דהשתא תו לא צריכנא להק"ו דלעיל מתירוש ויצהר וכ"מ בתד"ה אמר:
+שם וכמה א' רב חמש כו'. המתבאר מפרש"י הוא דלרב האמצעי מצטרף עם כ"א מהצדדין אבל זה אין בו כח שעל ידו יצטרפו גם הצדדין זל"ז ולזה נראה שכוון הרע"ב שכתב אותן האמצעיות מצטרפות את הצדדין (ר"ל עם הצדדין. וזה מוכח מלשון מצטרפות. דא"ת דר"ל דעושה דגם הצדדין יצטרפו זל"ז הל"ל מצרפות) להכי תני כו' אין האמצעי מצרפן (ר"ל להכי את הצדדין יתר זל"ז ודלא כשמואל) והתוי"ט לא הבין כן בדבריו. וגם יש ט"ס בדבריו דמש"כ וכרבה צ"ל וכרב:
+
+Daf 55a
+
+גמרא ויקראו ללשם דן כשם כו'. כצ"ל. ובשופטים י"ח הוא בשם:
+תד"ה אין. ומיהו קשה לפירוש הקונטרס דהמ"ל כו'. נראה דהוא ר"ת דהוה מיבעיא למימר. ויותר נראה דצ"ל דהל"ל:
+בא"ד דגבול מטה בנימן הוה בין כו'. כצ"ל:
+בא"ד ובמקום שהיה כלה והירדן נופל כו'. כצ"ל:
+בא"ד ועלה הגבול אל כתף ירחו מצפון ועלה כו' פי' מצר גבול כו' מן הירדן שבמזרח מתחיל כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה כל הנהרות. שבעולם למטה מג' נהרות כו'. כצ"ל ומלת חוץ למחוק:
+
+Daf 55b
+
+גמרא תניא רמ"א יובל שמו כו' ולמה נקרא שמו פרת כו'. בזה א"ש בפשיטות הספרי בפ' עקב פיסקא ל"ח "ובבל שותה מן הנהר יובל" והמפרש ז"א תמה דהרי בבל מפרת הוא שותה והעלהו בצ"ע ע"ש:
+רש"י ד"ה והנהר הרביעי. דכחד מינייהו חשיב ליה. כצ"ל:
+תד"ה הוא. ששמו פרת מקודם שמתחיל כו'. כצ"ל:
+תד"ה מסייע. אע"ג דשמואל איירי בכל הנהרות כו'. ולעד"נ דגם שמואל כוונתו על פרת דהוא נקרא נהר סתם כגנות עלי נהר (במדבר כ״ד:ו׳) מתרגמינן דעל פרת וכן עוד רבות:
+בא"ד והוא רמיא כו'. נראה דהוא לשון רוממות. ויותר נכון להגיה רביא:
+תד"ה מטרא. מכה עמוד האור על גבי וורדי דג"ע כו'. כצ"ל:
+תד"ה שמא. דבירושלמי קאמר והים לרחצה לכהנים בו. כצ"ל והוא פסוק בד"ה (ב ד ו):
+בא"ד מאחר שנפסקו מן המעיין ובהדיא כו'. כצ"ל ומלת שמטהרין למחוק:
+בסה"ד הא באשבורן מטהרין אע"ג דאיכא למיחש לרובא זוחלין. כ"נ דצ"ל:
+תד"ה אין. (דף נו) וי"ל משום דאם איתא כו' א"כ גם כל הזמנים נמי כו'. כ"נ דצ"ל:
+בא"ד וי"ל כו' דהני ד' נהרות (ר"ל דחשיב שם במסכת פרה) מדליין דא"י גבוהה כו'. ר"ל שהם בא"י כמש"כ הר"ש שם מגמרא דב"ב:
+בא"ד ובמה מקדשין מ"ח בע"פ ואמרינן בפסחים דיש טבילה לזב בע"פ. כ"נ דצ"ל כי זה הוא קושיא בפ"ע מטבילת זב דבעי מים חיים:
+בא"ד ימתין עד שתצל. כ"ה הגי' שלפנינו שם:
+בא"ד וזחילת הנהרות אינן קטפרס כו'. כצ"ל:
+בסה"ד ודאמרינן בריש מכות כו'. כצ"ל:
+
+Daf 56a
+
+גמרא איזהו אתנן שנכנס לדיר להתעשר כו'. ומוקי לה כשנתנו לה במעי אמו. וק"ל דהא כשנולד מיקרי שינוי כדאיתא בריש הגוזל עצים ובאתנן דרשינן בתמורה (ל ב) הם ולא שינוייהם אליבא דב"ה. וי"ל דע"כ לא שרינן שינוייהם אלא בחטין ועשאן סלת וכו' אבל עובר ונולד לא מיקרי שינוי לענין זה דמעיקרא בהמה והשתא בהמה כדאמרינן במסכת עבודת כוכבים (מז). אע"ג דגבי גזלן הוי זה שינוי. כבר חלקו התוס' בינם שם (מו ב) בד"ה כל האסורין. והא דדרשינן בתמורה (שם) הם ולא וולדותיהם אף לב"ש והתוס' בב"ק (ר"ד סו) כתבו דאף בעיברה ואח"כ נתן לה. התם היינו כשנתן לה גם האם דעיקר דעתה עליה כמש"כ התוס' שם ובתמורה שם. וללישנא קמא בע"ז שם דמדמה שינוי דעובר לחטים ועשאן סלת. מ"ל אתנן שנכנס לדיר להתעשר במחוסר זמן ודלא כר"ש:
+רש"י ד"ה ופריך והא בבכור כתיב. ועוד בכור קדוש כו' שהרי משעה שנולד קדוש. ק"ל הלא מ"ל דאקני ליה משעה שיצא רובו. עי' כה"ג בתמורה (כה):
+תד"ה א"ק כן תעשה. כצ"ל וכן לקמן:
+בסה"ד דבכור לא שייך עשיית קדושה. כן העתיק התוי"ט:
+
+Daf 56b
+
+במשנה האחין השותפין. כ"ה הגי' במשניות בל"ו וכ"נ מפרש"י ועיין תוי"ט בספ"ק דשקלים:
+גמרא ת"ר יהיה לך ולא של שותפות. המרשים לבמדבר השתבש דכינוי לך דשם שב על אהרן כדדרשינן לעיל (נא) במשנה יהי' לך אך פדה תפדה עפרש"י שם. אבל הכא הכוונה על פסוק אשר יהיה לך הזכרים (שמות י״ג:י״ב) וכדפרש"י:
+שם אם אינו ענין לבכור כו' דהא כתיב ובכורות בקרכם וצאנכם כו'. וכ' התוי"ט דאיפכא ל"ל כו'. והתו"ח כ' דלרבויי שותפות במעשר ל"צ דמה"ת לומר דפטירי ע"ש. ול"נ דצריכה דלא נילף העברה העברה מבכור עי' לקמן מ"ח בתוי"ט:
+רש"י ד"ה וכשחייבין במע"ב. דלא הוו כשותפות. כצ"ל:
+רש"י ד"ה פטורין מן הקלבון. שני. משמע דקלבון א' מיהא חייבין. וכ"נ שפי' התוספות לעיל (נ ב) סד"ה דמזדבנא. ונראה דזהו כת"ק דר"מ בפ"א דשקלים מ"ו. אבל בחולין פירש רש"י דפטורין לגמרי וכן פי' הרע"ב כאן ושם. והתוי"ט במחכ"ת ל"ד שם בזה:
+רש"י ד"ה קנו בתפוסת הבית. והאי קנו כו' אלא קנו שנפלה להם בהמה מאביהם. לכאורה ה"נ דאף אם קנו ממש בהמות מכספים שהניח להם הוולדות שלהן חייבים במעשר ועי' תוי"ט ספ"א דשקלים מש"כ בשם הרמב"ם:
+
+Daf 57a
+
+גמרא תחת אמו פרט ליתום. התוי"ט תמה מדוע בכ"מ דחשיב התנא פסולי דקדשים השמיט למיחשיב יתום דהלא עיקר פסולו בקדשים כתיב ע"ש ודחק בישובו. והנה תמיהתו חזקה ותירוצו חלוש. גם מה שהבין בהשגת הראב"ד שקושייתו איננה מוסבת על הרמב"ם לבד כי אם גם על המשניות כו' ונסתייע מלשונו שכ' מ"ט לא תני כו'. נ"ל דט"ס הוא וצ"ל מ"ט לא מני וכ"נ מהלח"מ ע"ש ובמל"מ. ולענין תמיהתו נלע"ד דבאמת ס"ל לתנא דמתניתין דיתום אינו פסול בקדשים. וכ"מ לי מהא דספ"ז דלא חשבינן בין הפסולין בבהמה וכשרים באדם. דהכי אשכחנא במכילתא סוף פרשת בא שמעון ב"ע אומר כו' לפי שהוא אומר כל אשר יעבור כו' שומע אני אף היתום במשמע. והדין נותן מה אם בע"מ כו' יתום שהוא כשר לגבי מזבח כו' נאמר כאן עברה כו' ע"ש והרי לב"ע כשר לגבי מזבח. ומ"מ מודה דא"נ לדיר להתעשר מהעברה העברה. לכן איננו רחוק בעיני שגם תנא דמתניתין סבר כוותיה ונכון בעז"ה. רק דק"ק לפ"ז מאי דמייתי הגמרא לפרושי טעמא דמתניתין מהא דתחת אמו פרט ליתום:
+שם כל שהמום פוסל בו כו'. כצ"ל בל"ו:
+שם טומטום ואנדרוגינוס קסבר ספיקא הוא רשב"י אומר כו' קסבר בריה הוא כו'. התוי"ט הקשה על הרמב"ם דפסק דבריה הוא ואפ"ה ל"פ כרשב"י ע"ש. ול"נ דהכא שאני דכתיב וצאן ודרשינן ליה בר"פ לכל צאן אחד הוא ואנדרוגינוס אטו משום דמיפקע מכלל זכר ונקבה מיפקע נמי מכלל צאן בתמי' וכה"ג אר"א בברייתא לעיל (מב) עוף הואיל ול"נ בו זו"נ אין אתה מוציא טוא"ג מביניהם ואף דהתם ל"פ הרמב"ם כר"א. הכא אית לן דרשה דוצאן כדאמרן. והגמרא לרווחא דמילתא אמרה דפליגי בספיקא וברי' וכה"ג מצינו בכ"מ:
+רש"י ד"ה ואי לא יליף. מח"ז ויתום מנ"ל. ל"י מדוע שביק לכלאים ויו"ד הנזכרים ראשונה:
+
+Daf 57b
+
+רש"י ד"ה נתגלתה. כל זמן שהעור קיים. כצ"ל:
+רש"י ד"ה והכתיב כנף. וכי בראת כנפים כו'. כצ"ל:
+במשנה רבי אלעזר ורש"א כו'. כצ"ל בל"י וכן בתוספות:
+שם חמשה לפני ר"ה וה' לאחר ר"ה אינן מצטרפין. וכתב הרע"ב אגב כו' תנא נמי האי. ול"נ דאצטריך טובא לגופה משום דבפ"ד דחלה מ"ד תנן קב חדש וקב ישן שנשכו זב"ז ריש"א יטול מן האמצע. אלמא דמצטרפי אהדדי קמ"ל הכא במע"ב דלא מצטרפי ועמש"כ שם בשלהי המסכת בס"ד:
+תד"ה בפרוס. ומההיא שמעתא דמגילה עצמה יקשה ל"ל י"ד יום בלא יום המעשה. כ"נ דצ"ל. ור"ל דהלא רשב"ג יליף מהא דנביא עומד בר"ח ומזהיר על פסח דהוי י"ד יום עם יום המעשה:
+בא"ד וי"ל דלעולם אין יום המעשה בכלל. לכאורה קשה דהא מלימוד דרשב"ג מוכח דהוא בכלל וכמש"כ בסמוך. ובדברי הט"א במגילה (ל) ד"ה רב אמר יש ליישב זאת ע"ש. ולפלא שנעלם מכ"ת התוס' הזה:
+בא"ד מ"מ לדורות ממה שיש להזהיר על כל הפסח. כ"נ דצ"ל:
+
+Daf 58a
+
+גמרא ר"ע סבר כו' זימנין דמיקלע ביום ל'. ק"ל דמ"מ נצרך לעולם לעשר בכ"ט דשמא יבואו עדים למחר. ואולי דאם ידעו הסנהדרין עפ"י חשבון דלא יתכן שתראה הלבנה החדשה ביום ל' אז זמן העישור למחר. והא דקאמר בפרוס החג אע"ג דע"כ צריך לעשר בכ"ט באלול דביום ל' נוהגין יו"ט כדאיתא בר"ה. ואם לא יבואו עדים למחר נמצא דהכ"ט הוא ט"ז ימים קודם החג. י"ל משום דמימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר לכן נקרא כ"ט פרוס החג. אבל מ"מ קשה דהל"ל בכ"ט באלול כמו שאמר ב"ע בכ"ט באדר. וי"ל דנקיט פרוס אגב אחריני. דגם בעצרת לא היה יכול לקבוע בימי החדש כדתני רב שמעי' (בר"ה ו ב):
+שם ב"ע לטעמי' דאמר האלולין מתעשרין בפ"ע. ועפרש"י. וק' דהשתא נמי יש לחוש שמא אתי לערבינהו בהנך דמתשרי ואילך בגורן דכ"ט באדר. וצ"ל דלדידי' היה קבוע עוד זמן להאלולין בז' בתשרי (בכדי שהנולדים בסוף אלול לא יהיו מח"ז) והא דלא חשבי' לגורן בפ"ע משום דלא היה רק על האלולים בלבד:
+שם ותיפוק ליה דבעינן למעבד הכירא כו'. לר"ש דס"ל מח"ז נכנס לדיר להתעשר היה יכול להקשות טפי דלא ליתי לעשורי הנך דאיתיילידו היום עם הקודמין בהדדי וכמש"כ רש"י לעיל:
+רש"י ד"ה כדי שתהא. משהי אינשי כו'. כצ"ל בל"ו:
+רש"י ד"ה מצוה. לעשר דליעשר. כ"נ דצ"ל וכוונתו להא דשבת (קיט) עשר בשביל שתתעשר:
+רש"י ד"ה באחד בתשרי. ולהכי ל"מ לאחורי כו'. תימה א"כ מדוע לא אחרו מא' בניסן. אלא ע"כ משום דרשב"ג. והכא קאמר הש"ס טעמא לאפוקי מדב"ע:
+רש"י ד"ה הואיל והללו. אני איני יודע כו'. כצ"ל:
+תד"ה ואי אפשר. י"ל לא הייתי אוסר להקריבו כו'. נראה דר"ל דנהי דטעם דאין מקדישין ביו"ט סגי לאסור לעשר. מ"מ היכא דמעושר כבר שיהא אסור להקריבו משום גזירה דלמא אתי ל��שורי כדאיתא בחגיגה (ח) לא שייך אלא אם יש בו איסור דאורייתא:
+בסה"ד לא שייך לאיסור כו'. כצ"ל בל"ו:
+
+Daf 58b
+
+רש"י ד"ה ונוטל אחד מן האלולין. לא ידע מי נפיק כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה מאי אמרת. באותה שנה עצמה ליצטרפו עמהן כו'. כצ"ל:
+במשנה כדי שלא יהו שנים יכולין לצאת כאחת ומונה בשבט א' כו'. כצ"ל וכ"ה במשניות:
+שם קפץ אחד מן המנויין כו'. פי' הרע"ב שמנה עשר כו' ונטל העשירי כו'. במחכ"ת ל"ד דלא אמרה הגמרא לקמן (נט ב) לפרש כן אלא דלא להוכיח דינא דרבא מזה. אבל כיון דבאמת קם ליה דיני' יש לפרש המשנה משום מנין הראוי. וכפרש"י:
+גמרא ת"ר כל אשר יעבור תחת פרט לטרפה שאינה עוברת. עפרש"י. והתוס' בחולין (קלו ב) תמהו בדרשה זו דא"כ אפילו מן הארכובה ולמטה נמי ולי יש דקדוק עצום הא דנקיט לדרשה זו תיבת תחת הכא דהלא עיקר הדרשה הוא מיעבור. אשר ע"כ נלע"ד לפרש עפ"י מה שראיתי בד"מ ביו"ד סי' ל"ה בראשו בשם התשב"ץ שמ"כ בשם הרר"י חסיד שיש להעביר היד ע"ג בהמה אם תשפיל לארץ תחת ידו ודאי כשרה. וזהו כוונת הברייתא כל אשר יעבור תחת פרט לטרפה שאינה עוברת תחת. ואח"ז דריש השבט מצוה כו' ונכון בעז"ה:
+שם לא מנאן בשבט כו' לא קרא שמו עשירי כו' יהי' קדש מ"מ. נ"ל דבכלל הריבוי הוא אפי' לא מנאן כלל רק שהעבירן א' א' בפתח הדיר. העשירי ממילא קדוש. ודין זה שמעינן מגמרא דלקמן (ס) קסבר עשירי למנין בהמות הוא קדוש וע"ש בפרש"י. ורואה אני שהדברים ק"ו ואפילו רב מארי דלקמן שם יודה בכאן. ועמש"כ שם ראייה לדברי מהרמב"ם ז"ל:
+רש"י ד"ה ונטל. עשרה עשרה. עי' כה"ד. אבל הרע"ב חלק הבבא זו לב' ענינים היה לו מאה ונטל עשרה (ר"ל למעשר) או עשרה ונטל אחד ונכון:
+תד"ה כשם. ובפרק כה"מ באות מצה מסיים בברייתא דשמעתין כו'. כצ"ל:
+בא"ד אין לעשות להוציא עצמו מתרעומתן כו'. כצ"ל:
+בא"ד וכל מה שירצה להרבות חשוב עין יפה. כצ"ל:
+
+Daf 59a
+
+רש"י ד"ה במחשבה. ולהכי כו' משום דאינו מוציא אותן. כצ"ל ועי' בתוס':
+רש"י ד"ה קדוש מאליו. שאם מנה תשע כו'. כצ"ל:
+גמרא (בסה"ע) תני תנא קמי' דר"ש כו'. כצ"ל וכדלקמן (ס ב) ובש"מ:
+
+Daf 59b
+
+גמרא תשיעי דאכתי לא איברר כו' אע"ג כו'. כצ"ל בל"ו וכמו שמצויין ברש"י:
+שם ואם לאו ארבעה ארבעה פטורים וששה מצטרפים כו'. כצ"ל:
+רש"י ד"ה אף התשיעי. ובסיפא דהך ברייתא מפרש טעמא כו'. משמע דמפרש דהיא הנותנת כו' הוא מהברייתא. אבל שם פי' מהדר הש"ס כו'. וכ"מ מסיומא דתו לא מידי דאין זה לישנא דברייתא:
+רש"י ד"ה והשאר. משום שבשעה שיצאו בפתח אחר. כצ"ל:
+
+Daf 60a
+
+גמרא ולישני ליה כגון שמנאן זוגות זוגות. כ"נ דצ"ל:
+רש"י ד"ה זכאי אימיה. בשיטת שמועתו דהוא דקאמר לעיל כו'. כצ"ל:
+במשנה מה שנדפס בגליון דש"ח עוד בבא אחת מגי' דמשניות. יצאו תשיעי ועשירי כאחת כו'. אמת דבפי' הרמב"ם נמי משמע שהיה לפניו כן הגי' במשנה. אבל מפרש"י מוכח להדיא דל"ג לה שכ' והא דקתני יצאו שנים כאחת לא מיירי מתשיעי ועשירי דהא מתשיעי ואילך קמפרש רבא דינא בגמרא. וכ"נ מהרע"ב מדלא פירשה. והתוי"ט ל"ד כלל במחכ"ת בהעתיקו דברי התוס' דלעיל פ"ב על בבא זו. דהם לא כתבו זאת רק על מימרא דרבא ביצאו שנים בעשירי דהיינו שיצאו עשירי ואחד עשר כאחת ע"ש. אבל על בבא זו לא שייכי דבריהם כלל:
+גמרא בשלמא למ"ד למנין שלו הוא קדוש כו' אלא למ"ד למנין בהמות כו'. פרש"י בזה דחוק מאד (מה שהוגה עה"ג דש"ח מלת אלא בפרש"י הוא שבוש) ולולי דמסתפינא ממאור עינינו רש"י ז"ל. הייתי אומר דצ"ל איפכא בשלמא למ"ד למנין בהמות כו' דלעשירי קא קרי ליה כו' אלא למ"ד למנין שלו כו' ויובן כפשוטו:
+שם אמר רבא הואיל ואיתי' במנינא פרסאה כו'. והרמב"ם בחבורו פ"ח מהל' בכורות ה"ז כתב בזה הטעם שהעשירי מאליו נתקדש וצע"ג. מ"מ מדבריו ז"ל ראיה גדולה למש"כ לעיל דבלא מנאן כלל העשירי ממילא קדוש:
+רש"י במשנה. אבל הכא כו' דקרא לח' ז' ולז' ו' או לט' ח' כו'. נראה דהאי או הוה כמו א"נ ורצה בזה לחלק בע"א דע"כ ל"א בקרא לי' ט' דהוה מעשר אלא בקרא לט' שלפניו ט' או י' אבל בקרא ח' לא:
+בא"ד ולא נהירא דא"כ אפי' קרא לעשירי תשיעי נמי כו'. כ"נ דצ"ל:
+רש"י ד"ה לענין הבהמות. הוי מיד מעשר בחד מינייהו. כצ"ל:
+תד"ה יצאו (בסופו). ספק קדוש ליקרב. ר"ל שלמים כדין אחד עשר שקראו עשירי. וגי' הצ"ק לא מיחוור:
+
+Daf 60b
+
+רש"י ד"ה עשירי ואחד עשר מעורבין. לכך יקריבו שניהם כו'. ל"י מדוע פירש אליבא דר"ש דלקמן. ולא כהלכתא דירעו כרבנן. וכמו בעשירי ותשיעי מעורבין דלכ"ע ירעו. והחילוק בינם לעשירי וחולין מעורבין. הוא לענין ללקות על אחד מהן בגיזה ועבודה:
+רש"י ד"ה דאלת"ה. ולר"א כו' לא הוה שמיע לי' כו'. לכאורה י"ל דהוה שמיע ליה אלא דמקשה מזה"כ דע"כ אתי לאתויי בב"א וכדמסיק:
+
+Daf 61a
+
+גמרא יכול שאני מרבה אף התשיעי אמרת כו'. עמש"כ בס"ד בתמורה (כא):
+רש"י ד"ה למאי דס"ל. לדידי דס"ל דטעות מעשר קריבה כו'. כ"נ דצ"ל:
+רש"י ד"ה דתניא. ואם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר. כצ"ל:
+תד"ה והא. ובפ' התערובות נמי מביא אשמו כו'. הוא שם (עו):
+בא"ד נתערבו קדשים בקדשים מב"מ יקרב לשם מי שהוא. כצ"ל:
+בא"ד ועי"ל הך דשמעתין כל חד כו' שמא לא מחייב בסמיכה. לכאורה בזה מתורץ ג"כ הא דמביא אשמו ולוגו שהביאו לעיל מפ' התערובות. גם לפ"ז יקשה הא דחמשה שנתערבו עורות פסחיהם. וי"ל דש"ה שהוא ספק שמא פטורין הם מקרבן ועי' בדבריהם בזבחים (עה):
\ No newline at end of file