diff --git "a/txt/Tanakh/Modern Commentary on Tanakh/Avraham Remer/MeAvur HaAretz; on Joshua/Hebrew/merged.txt" "b/txt/Tanakh/Modern Commentary on Tanakh/Avraham Remer/MeAvur HaAretz; on Joshua/Hebrew/merged.txt" new file mode 100644--- /dev/null +++ "b/txt/Tanakh/Modern Commentary on Tanakh/Avraham Remer/MeAvur HaAretz; on Joshua/Hebrew/merged.txt" @@ -0,0 +1,656 @@ +MeAvur HaAretz; on Joshua +מעבור הארץ; יהושע +merged +https://www.sefaria.org/MeAvur_HaAretz;_on_Joshua +This file contains merged sections from the following text versions: +-Rabbi Avraham Remer, Bet El, 1995 +-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001317370/NLI + +מעבור הארץ; יהושע + +פתח דבר + +בכל שנות הנהגתו החל מההכנות לכניסה לארץ, הכנת הצידה, מעבר הירדן ובכל המלחמות, לימד יהושע את העם, לא להסמך על הזולת אלא לפעול יחד. הוא למדם לא לראות בפריצת המסגרות מטרה, אלא לראות את הגודל שבהתגלות ה' בזרימה הטבעית השוטפת של המציאות. כך היה כשתם הנס במעבר הירדן ומי הירדן חזרו לזרום כתמול שלשום. גם נס נפילת חומות יריחו, היה אמצעי בלבד להכרעת הקרב ולא מטרה לעצמה. יהושע הרגיל את העם להתמודד עם החיים הטבעיים ולקדשם; מל את העם, האכילם מעבור הארץ אחרי הקרבת העומר והקדיש את שלל יריחו. במלחמת יריחו ובמלחמת מי מרום לימד את העם לשאוף להחזיר לטבע את מימדיו הנכונים ובהקמת המזבח בשכם הרגילנו ולשאוף לשלום עולמי בו לא תונף חרב, לא רק על אבני המזבח. יהושע החדיר בעם את המודעות לכך שעליהם לתת תקוה לאנושות כולה, על-ידי תקוות חוט השני ובחינת התאמתם של הגבעונים לאורך דורות. הוא גם גילה לאומה את יכלתה לעצור את גרמי השמים במלחמת מעלה בית חורון, ולחוש את אופיו היחודי של כל חלק מחלקי הארץ בעת חלוקת הנחלות. בקביעת ערי המקלט קבע את מחויבותה של ארץ החיים שלנו לסייע בשמירת טהר חיינו ויחודם ואת ערבותה לכך שהחוטא בשוגג יוכל לכפר על החטא הנורא ביותר; שפיכות דמים. הוא איפשר לאומה לחשוף את אחדותה האורגנית ואת אחדותה של הארץ משני עברי הירדן בביטוי נפלא: ''אל אלקים ה' הוא יודע וישראל הוא ידע... כי נקים אנחנו מה' ומישראל" עד שכאיש אחד בלב אחד עמדנו כולנו שכם אל שכם בשכם, כהכנה בדרך לירושלים וידענו את ה'. כך היא ההדרכה: "דע את אלקי אביך ועבדהו" לא הכרה בלבד ולא הבנה, אלא ידיעה, והידיעה היא זו שמתוכה נשמעת ההצהרה החד-משמעית "לא, כי את ה' נעבוד"! +(מתוך הספר) +פרקי הספר חורזים את המהלך הנפלא, של הכניסה הראשונה שלנו כעם לארץ-ישראל, ושל כיבוש הארץ וההתנחלות בה. הם עוקבים בדריכות אחר גיבושו של עם ישראל, ובניין הקשר של העם עם הארץ, בהנהגתו המדוייקת והענוותנית של יהושע. +שנים רבות למד ולימד מו"ר אבא ז"ל את דברי הנביאים. הוא ניסה לדלות מדבריהם, שנכתבו לדורות, את המשמעות הנצחית של תיאורי המאורעות ודברי המוסר הנבואיים. כך גם הדריך את תלמידיו בפתיחת לימוד ספרי הנביאים הראשונים: "שתי הנחות יסוד עלינו להניח בבואנו ללמוד נביאים ראשונים. הראשונה: לנבואות הכתובות, המצויות בידינו, יש משמעות לדורנו ולכל דור ודור. והשניה: למרות שניתן לחשוב שספרי הנביאים הראשונים מהווים קובץ תיאורי מאורעות, הרי הם דברי נבואה ומעלתם גבוהה מזו של נביאים אחרונים". +את עיקר תורתו ודרכי לימודו שאב מו"ר אבא ז"ל מרבו מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, ומתורתו של מרן, הראי"ה קוק זצ"ל, כך יכלה להבנות המערכה המיוחדת שמקורה בהכרת ערכו של הכלל בישראל, וחשיבותה של ארץ החיים, שרק בה יוכל העם למצות את יכלתו ולמלא את יעודו. +יהי רצון שיהיה בלימוד ספר זה, ברכה ללימוד התנ"ך בכלל, ויהיה, זה נדבך נוסף בחידוש תורת ארץ-ישראל. + +הקדמה + +ללימוד ספרי הנביאים חשיבות מיוחדת, בדורנו. מספרי הנביאים אנו לומדים להכיר את דרכי הגאולה, את שלבי הופעתה ואת ההדגשים המיוחדים, המחייבים אותנו, עם ישראל. +לימוד ספר יהושע, העוסק בתקופת כיבוש הארץ וההתנחלות בה בימי ילדותנו הלאומית, מאפשר לנו למתוח קוים מקבילים לתקופתנו ולמצוא כיצד דברי נבואה אלו מתקיימים, בימינו. +אחרי אלפיים שנות נדודים בגלות, שב עמנו ומתקבץ בארץ ישראל. לא רק כדי למצוא לעצמו מקלט מרדיפות ושמד, כנוסחת אחדים ממנהיגי הציונות הראשונים, אלא כדי למלא את היעוד שלשמו נוצרנו. +עַם-זוּ יָצַרְתִּי לִי, תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ1(ישעיהו מג כא.) אמר ה' לישעיהו הנביא. הגדרה זו יש בה קביעת עובדה והטלת משימה לאומית, כאחת. לפיכך שואפים אנו להקים מדינה שבכחה המוסרי ובדוגמת חייה, תצעיד את העולם לפסגת חיים אידאלית בה "וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל-חָר פָּתֶן" "וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ"2(ישעיהו יא ו-ח), כפשוטם של דברים וכמשמעותם המשלית3(רמב"ם הל' מלכים יב א ראב"ד ורדב"ז שם.). את יעודנו במלואו נוכל להגשים רק בארץ, ארץ שנוצרה במיוחד לכך, כהגדרת רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי "הארץ הזאת הנועדת להיישרת כל העולם ונקראת נחלת ה'"4(כוזרי מאמר ב טז.), כשם שעמנו נקרא עם ה'. זוהי הסיבה, שלשמה אנו מתאמצים להיאחז מחדש בנחלתנו. כל עוד לא נגשים את יעודנו הלאומי, לא נוכל להגשים את יעודנו הכללי. +לעולם לא נרצה ולא נוכל להפסיק את מאמצינו ואת שאיפותינו לתקן עולם במלכות שדי, ולספר את תהילות ה'5עיין אורות, ישראל ותחיתו א.. +גם בגלות הארוכה, לא זנחנו את יעודנו זה. שלוש פעמים ביום חתמנו את תפילותינו בפיוט "עלינו לשבח" שחובר על-ידי יהושע6אוצר התפילות בשם הכלבו סי' טז., הכרזנו ואמרנו: "ועל כן נקווה לך ה' אלהינו, לראות מהרה בתפארת עזך, להעביר גילולים מן הארץ, והאלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכות שדי". פעלנו רבות ולעיתים גם הצלחנו לעדן את העמים, שבתוכם ישבנו. אבל אין אנו מסתפקים במועט, ועד ש"כל בני בשר יקראו בשמך", לא נשקוט ולא ננוח. לשם כך אנו מאמצים את כל כחות חיינו הלאומיים, לעיתים במודע ובהכרה מלאה, ולעיתים מתוך דחפים הפועלים עלינו מעל סף ההכרה. +בימים אלה, כשאנו מתאמצים לשוב ולבנות את גופנו הלאומי, חוזרים לארץ ישראל ומקימים בה את מוסדותינו הלאומיים, אנו יכולים ללמוד מספר יהושע את תורת הבנין. +נתבונן, נלמד ונכיר, שכראשית כן אחרית7קדושה במוסף של שבת.. וננסה למתוח קוים מקבילים, גלויים ונסתרים, בין הגאולה הראשונה בימי יהושע לגאולתנו הנוכחית. ויהי רצון שנדע להיות שותפים עם אל8(ויקרא רבה כז ב.) ולהיות מודעים לגודל המפעל, ההווה לעינינו ומתהווה על ידינו בע"ה. +כיהושע, שנתברך שלוש פעמים "חֲזַק וֶאֱמָץ": לראשונה על כיבוש הארץ, "חֲזַק, וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֶת-הָאָרֶץ" (יהושע א, ו), בשנית "רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל-הַתּוֹרָה... לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ" (א, ז-ח), ובשלישית בברכה כוללת "חֲזַק וֶאֱמָץ, אַל-תַּעֲרֹץ וְאַל-תֵּחָת" (יהושע א, ט), נתחזק ונתאמץ גם אנו. נתמלא חוסן ועצמה כדי לכבוש את הארץ, להקים עולה של תורה, והעיקר לא לפחד כלל9(ליקוטי מוהר"ן תניינא מח.). +שתי הנחות יסוד עלינו להניח, בבואנו ללמוד נביאים ראשונים. הראשונה: לנבואות הכתובות, המצויות בידינו, יש משמעות לדורנו ולכל דור ודור. והשניה: למרות שניתן לחשוב שספרי הנביאים הראשונים מהווים קובץ תיאורי מאורעות, הרי הם דברי נבואה ומעלתם גבוהה מזו של נביאים אחרונים. +את ההנחה הראשונה מלמדים חז"ל באומרם, שבמשך הדורות קמו לישראל נביאים רבים, "כפליים מיוצאי מצרים", אלא שנבואותיהם לא נשתמרו. רק נבואות שהוצרכו לדורות, נכתבו ונשתמרו10(מגילה יד.). +משמעות הביטוי "הוצרכו לדורות", מכוון לכל דור ודור. חז"ל מלמדים, שכשמגיע אדם לבית-דין של מעלה, הוא נשאל האם ציפה לישועה11(שבת לא.). ומסביר הר"ן בחידושיו שמשמעות השאלה היא: האם ציפית להתקיימות דברי הנביאים בימיך. משמע, שכל אדם, בכל דור, נתבע לצפות להתקיימות דברי הנביאים בימיו. ועל כל דור ודור למצוא, בדברי הנביאים, את המשמעויות המכוונות אליו. +את ההנחה השניה, שנבואת נביאים ראשונים גבוהה מנבואת נביאים אחרונים, אנו למדים מדברי הגר"א בתחילת פירושו לספר ישעיהו12(ישעיהו א א.). הגר"א אומר, שנביאים ראשונים נבאו באספקלריא מאירה בשאינה מאירה, ואילו נבואת נביאים אחרונים היא באספקלריא שאינה מאירה בשאינה מאירה. נביאים ראשונים הצליחו לבטא את הרעיונות האלהיים ואת דרכי הגשמתם על-ידי תיאור המאורעות, שארעו לעם ישראל בתקופתם. יכולתם זו נבעה מכך שהמאורעות הללו התפתחו על-פי הכוונה אלהית ישירה בחסד אל, ומיכולתם של הנביאים 'לקרוא' את דבר ה' המתגלה במציאות. לנביאים האחרונים, שהתנבאו בתקופה בה הלך וגדל הנתק בין ישראל לאלהיהם, לא נותר אלא לחזות ולבטא את הרעיון האלהי במילים ובמעשים סמליים בלבד. לא הסטוריה אנו למדים בנביאים הראשונים, אלא את דבר ה' המתגלה לעבדיו הנביאים בדיבור של חיים13עין איה, ברכות ח"ב עמ' 357: "והעניינים הכלליים נלמדים במעשים לא באמרים". (הסתר-יה14כך היה כותב מרן הרב צבי יהודה.). לכן, כשאנו עוסקים בלימוד דברי הנביאים, אנו חייבים להתמלא חרדת קודש וללמדם ביראה, בענווה, בשמחה, בשימוש חכמים ובדיבוק חברים, ובכל ארבעים ושמונה הדרכים שהתורה נקנית בהם15(אבות ו ו.). ויזכנו ה' לכוון לאור תורת אמת. +כשהיה מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק מלמדנו שיעורים בתנ"ך, היה חוזר ומשנן באוזנינו שאנו לומדים תנ"ך ולא נ"ך, שנגזר מלשון "נכה". כל דברי הנביאים נסמכים על התורה. הנביא אינו רשאי לשנות או לחדש הלכה, ואם עשה זאת חייב מיתה16(רמב"ם הלכות יסודי התורה ט א.). בפרק הראשון של ספרי הנביאים מוזכר שמו של משה עשר פעמים, ואחרון הנביאים מסיים את דבריו בהוראה "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי"17(מלאכי ג כב.). כל משאנו ומתננו בדבר הנביאים הוא "לגילוי מילתא"18(בבא קמא ב:), לגילוי הערכים והמגמות המהווים את בסיס החיים של העם, אותם לוקחת התורה כנתונים ודאיים ומפרה אותם בהדרכת מצוות מעשיות ומוגדרות. ערכים ומגמות אלו, שהיו ודאיים לאומה בגדלותה, לא היו צריכים להיקבע בדפוס המילים, ו"אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד"19(נדרים כב:). ואילו המ��רים הכתובים בישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, איוב, משלי, שיר השירים וכל ספרי הנביאים והכתובים האחרים, כולם היו מצויים בחיוניות האומה, ומפני חטאינו ונפילת רמת חיינו הלאומיים, שהלכו ונתמסמסו, הוצרכו להיות נלמדים מן הכתב. אנו מצפים ומייחלים לימים, שעליהם ניבא ירמיהו20ירמיה לא ל-לג, ובספר ראש מילין אות 'אלף': "יודעת היא הנשמה שכל הבא בלימוד איננו מקורי. מקורי הוא הרעיון הפנימי שאינו מבוטא, שהיה יהיה נחלת העולם ביום הגדול שאיש את אחיו ואיש את רעהו לא ילמדו עוד לדעת את ד' כי כולם ידעו אותו מקטנם ועד גדולם". "הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-ה'; וְכָרַתִּי, אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה... נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם: וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ אֶת-ה' כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם". +שונה הוא ספר יהושע: הוא היה חייב להחקק באותיות ובמילים לכתחילה, משום "שערכה של ארץ ישראל הוא". את הערך הזה יזכנו ה', ללמוד וללמד. + + + + + +Chapter 1 + +בחירת יהושע למנהיג +בגבולה של ארץ ישראל נפרדנו ממשה רבנו, איש האלהים. בהנהגתו יצאנו ממצרים, קיבלנו את התורה, עברנו את המדבר, נלחמנו וניצחנו את סיחון ועוג. משה קרע לנו את הים, המתיק לנו את המים במרה, הוציא מים מן הסלע ותבע מה' למחול על חטאינו, אך הוא לא זכה להכניס את העם לארץ ולא זכה להיכנס אליה. יהושע תלמידו היה זה שבהנהגתו נכנסנו לארץ, נלחמנו, ניצחנו והתנחלנו. +על המנהיג להקשיב ולהבין ללבו של כל אדם, ויחד עם זאת, לא להיות מובל אלא להוביל את כולם אחריו כחבורה מלוכדת ומגובשת.
עוד בחיי משה נבחר יהושע, להיות ממשיכו. כשהוברר למשה שלא יכנס לארץ, ביקש מהקב"ה: "יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ עַל-הָעֵדָה אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה"1((במדבר כז טז-יז.)). בבקשתו, קבע משה שתי תכונות עיקריות הנדרשות למנהיג. את בקשתו "יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ עַל-הָעֵדָה", מפרשים חז"ל: אמר משה, "רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינם דומים זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו"2רש"י שם ע"פ מדרש ילמדנו.. זוהי התכונה הראשונה. והשניה: "אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם". "לא כדרך מלכי האומות, שיושבים בבתיהם ומשלחים את חיילותיהם למלחמה, אלא יוצא בראש ונכנס בראש"3רש"י שם ע"פ הספרי.. +כל אחת מתכונות אלו חשובה בפני עצמה, אך חובה על המנהיג לשלב את שתיהן. עליו להכיר ולהתחשב בדעתו של כל אחד ואחד, ועם כל ההתחשבות וההבנה, עליו להתוות דרך. עליו לצאת בראש ולסחוף אחריו את העם, כחבורה מלוכדת ומגובשת. +לעומת שאר גדולי דורו, דבק יהושע, משרת משה, בכל אישיותו של משה ולא בענף פרטי של אישיותו, ובשכר זה נבחר להנהגה.
תשובת ה' למשה היתה ברורה ומוחלטת: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, אִישׁ אֲשֶׁר-רוּחַ ��ּוֹ"4(במדבר כז יח.). זאת למרות שבאותה עת היו בישראל אישים בולטים נוספים, ולכל אחד מהם היתה עדיפות מסויימת על יהושע. +עתניאל בן קנז היה חריף מיהושע. חז"ל מספרים5(תמורה טז.), שבתקופת האבל על משה נשכחו מבני ישראל שלוש מאות הלכות ואלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים. בני ישראל האשימו בכך את יהושע וקמו עליו להרגו, ועתניאל בן קנז היה היחיד שהצליח להחזירן בפילפולו. +פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן התבלט בצדקותו הנשגבה. כל רזי הקבלה המעשית לא נפלאו ממנו, הוא ידע לנצלם במלחמה ובעזרתם הכריע את בלעם ואת כשפיו6(תרגום יונתן, במדבר לא ח.). הוא גם ידע להפוך לרואה ואינו נראה, וכשנשלח לרגל את יריחו אף השתמש בכחו זה7(במדבר רבה טז א.). +נשיא השבט המיועד למלכות, שבט יהודה, היה כלב בן יפנה. הוא היה חסון מיהושע, הוא היה זה שהעז ועמד ראשון כנגד לשונם הרעה של המרגלים, שדברו בגנות הארץ8(במדבר יג ל.). רק אחרי כן הצטרף יהושע לדבריו. ואף אחרי שנים, כשביהושע כבר ניכרו אותות זיקנה, כחו של כלב עדיין היה במתניו9(ע"פ יהושע יד ו-יב.). +לבני משה היה יחוס משפחתי עדיף על זה של יהושע10(ילקוט שמעוני דברי הימים תתרעז ז.). משה עצמו התפלל עליהם שיהיו ממשיכיו. אמר משה לפני הקב"ה: "ירשו בני את כבודי"11(במדבר רבה כא יא.). +אך למרות תכונותיהם הייחודיות של כל אחד מן האישים האלה, אמר הקב"ה: "כדאי הוא יהושע ליטול שכר שימושו, שלא מש מתוך האוהל"12(במדבר רבה כא יד.). יהושע התמיד, לא מש מאהלה של תורה ודבק ברבו עד שנקרא "מְשָׁרֵת מֹשֶׁה" (יהושע א, א). בשל התכונות הללו, הוא נבחר להיות ממשיכו של משה. +חז"ל ממשילים את יהושע לנוצר (שומר) תאנה, שאוכל מפריה13(במדבר רבה כא טו.), והדימוי לתאנה הוא מדויק ומכוון. לתאנה אין זמן אחיד להבשלת פירותיה14(מסכת פאה א ד ובברטנורא שם.), בכל יום מבשיל חלק מפירות העץ, ומי שמסיח דעתו ואינו מקפיד לפקוד את העץ, לא יזכה לאכול את הפרי. רק נוצר התאנה יזכה, במשך כל תקופת הקיץ, לשפע פירות מתוקים ורעננים; פירות שאין בהם כל פסולת, לא גלעינים ולא קליפות. גם בחורף, לאחר העונה, יהנה הנוצר מן הדבלים. התקשרותו של יהושע במשה לא היתה לפרט או בפרט מסויים ומוגדר. הוא דבק באישיותו כולה, ולכן הוא היה הממשיך של משה. "גדולה שימושה יותר מלימודה"15(ברכות ז:). +מלבד הדבקות ברבו, היו ביהושע גם שתי התכונות שאותן ציפה משה לראות במנהיג. כל עוד הוא היה כפוף, כתלמיד בפני רבו, לא באו תכונות אלו לידי בטוי. אך כשנקרא למלא את השליחות הוא היווה סמל ומופת, כמנהיג היוצא בראש לוחמיו בכל המלחמות. מאידך גיסא, הוא נתגלה, כמי שידע ללכת לפי רוחו של כל איש ואיש. הוא הבין את כלב, שהטיח דברים נגדו, ואיפשר לו לצאת לכבוש את חברון (יד, ו-טו). הוא הבין לרוחו של עכן, שמעל (ז, טז-כו), והביא אותו להתוודות על חטאו. והוא הבין לרוח קציניו, שהיו זקוקים לעידוד ולחיזוק אחרי שראו את יכולתו להעמיד שמש וירח (י, כד-כה). כל זאת ראה ה' אלהי הרוחות, ��אשר הטיל על משה להסמיך את יהושע בתשובתו לבקשה: "יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ עַל-הָעֵדָה"16(במדבר כז טו.). +גם לאחר בחירתו לא החל יהושע בהנהגה עד שקיבל צווי אלוקי מפורש והעם הסכים להנהגתו.
למרות שיהושע נבחר והוסמך על ידי משה, הוא לא החל בשליחותו עד שהתמלאו שני תנאים נוספים. הראשון: ציווי אלהי מפורש להתחיל בשליחות, והשני: הסכמת העם למנהיגותו. שני מפתחות אלו חייבים להיות בידיו של מנהיג אמיתי. כזו היתה מלכות שאול בתחילת דרכה וכזו היתה מלכות דוד. +הצו האלהי ליהושע מופיע מיד בפתיחת הספר: "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר: מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, אַתָּה וְכָל-הָעָם הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (א, א-ב) "חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם" (יהושע א, ו). ואילו את הסכמת העם למנהיגותו אנו מוצאים בסוף הפרק הראשון: "וַיַּעֲנוּ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: כֹּל אֲשֶׁר-צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה, וְאֶל-כָּל-אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ... רַק חֲזַק וֶאֱמָץ" (א, טז, יח). +כל מנהיג, שלא היו בידיו שני מפתחות אלו, לקה בחסר. אבימלך בן גדעון התנשא למלוך17(שופטים ט כב.) מבלי שנבחר מאת ה', ונהרג (הוא היה המנהיג הישראלי הראשון שנפל בקרב). שמשון, שהוקדש מבטן להושיע את ישראל18(שופטים יג ה.), לא קיבל את הסכמת העם כי אם נבגד ונמסר לפלישתים, על ידי העם אותו הוא אמור היה להושיע19(שופטים טו יב-יג.). +יהושע, שקיבל את שני המפתחות, עשה והצליח. + +Chapter 2 + +פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה +משה, המנהיג במצרים ובמדבר, הוליך את העם אחריו, ואילו יהושע שהוביל את העם בכיבוש הארץ, פעל בשיתוף העם.
יהושע, תלמידו הגדול של משה והממשיך בשליחותו, לא היה חקיין של רבו. זאת למרות שבפרטים רבים נמצא דמיון ביניהם והדבר לא יחשב לחסרון ליהושע, שידע ללמוד את דרכיו הגדולות של משה. אך כשבוחנים היטב, מגלים את השוני שביניהם. משה הוציא את העם ממצרים, ויהושע הכניסם לארץ ישראל. וכשם שהמגמות בימי יהושע שונות מאלו שבימי משה, כן שונה גם דרך הנהגתם. +משה פעל במצרים ובמדבר, בדרך להגשמת המטרה. יהושע, לעומתו, פעל בארץ והנהיג את העם בעת הגשמת המטרה. +חז"ל מגדירים, שפני משה היו כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה1(בבא בתרא עה.). בפשטות, דבריהם מלמדים שכחו של יהושע ינק מכחו של משה, כשם שאור הלבנה יונק מאור החמה. אך בהסתכלות מעמיקה יותר נוכל להבין, שחז"ל רצו להבהיר לנו את המגמות השונות והדרכים השונות בהנהגה בשתי התקופות2העובדה, שיהושע התאים בתכונותיו לכיבוש הארץ, דוקא בשל היותו בבחינת לבנה, נלמדת בזוה"ק פרשת שלח (קנז א.) בא וראה, משה היה בבחינת השמש ורצה להיכנס לארץ, אמר לו הקב"ה: משה, כשבא אור השמש הרי נכללה הלבנה בתוכו, עתה שאתה הוא השמש איך יעמדו יחד השמש והלבנה, הרי הלבנה אינה מאירה אלא בשעה שהשמש נאסף..." (על פי תרגום הסולם).. +משה היה החמה. תחת ��נהגתו נשאר העם פסיבי, נמשך אחרי המנהיג והתבטל בפני עצמתו: +משה קרע את הים, והעם צעד אחריו. +משה היכה על הסלע, והעם שתה מים. +משה קיבל את התורה, והעם נענה ואמר "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". +זוהי צורת ההנהגה בגלות. +לעומתו, פני יהושע כפני לבנה. כשהלבנה מאירה, מאירים גם הכוכבים3את משמעותה של ההקבלה ללבנה נמצא בדברי המדרש בבראשית רבה ו ד; "ואת הכוכבים א"ר אחא משל למלך שהיו לו שני אפוטרופין, אחד שולט בעיר ואחד שולט במדינה. אמר המלך הואיל ומיעט עצמו זה להיות שולט בעיר, גוזר אני עליו בשעה שהוא יוצא תהא כל אוכלוסא יוצאה עימו, ובשעה שיהא נכנס תהא בולי (המון) ודימוס (שורות של חיילים) נכנסה עימו. כך אמר הקב"ה, הואיל והלבנה הזו מיעטה עצמה להיות שולטת בלילה, גוזר אני עליה בשעה שהיא יוצאת שיהו הכוכבים יוצאין עימה, בשעה שהיא נכנסת יהו הכוכבים נכנסים עימה".
הרחבה לדברים נמצא בעולת ראיה ח"ב עמ' נג; "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה דעת: ההסתכלות, שאפשר לה להתפשט בראייתו של אדם במעשי ד' הנפלאים, בצבאי צבאות שברא בעולמו היא מוגבלת רק תחת השמש, אמנם נפלאים הם המושגים, שהאדם קונה על ידם בהתבוננותו, אבל מפני הגבלתם יוכל להביעם, ובכל יום ויום יוסיף קנין, שהאוצר המילולי שלו, הבא מתוך ההתעמקות וההתרחבות הנפלאה, של כל מעשי אדון עולם אשר תחת השמש יתגדל ויתרחב, אמנם בלילה, בהיות אור השמש שוקע, והצבאות הרחוקים, הכוכבים הרבים, מתחילים להגיה את אורם, מהם יסקור האדם עולמים לאין חקר, ומרחבי יצירה לאין תכלית, ורחוקים הם ממנו, ולא יוכל להביע באומר את אשר קלט מהם בפרטי ההויה הנפלאה שלהם, אבל הדעה הפנימית, של ההתבוננות העמוקה, הולכת היא ומתעלה, ומזה יש לנו גם כן משל בעיונים השכליים, שאלה הנפלאות, שהציור השכלי שלנו מכיל אותם, אף כי נפלאים הם, ואין קץ להרחבתם והתרבותם, בעומק רוחב וגובה, בכל עת, בכ"ז הם נכנסים בכלל הכח הדיבורי, והאומר מביע אותם, מפני שהם תחת שמשה של ההופעה השכלית. אבל למעלה מזה, במקום שכח השכל כבר אפס, והציור המובבל לא יוכל להגיע שמה, רק הנשמה בהגיון הפנימי שלה, הרי היא הולכת ומתאדרת, בתפארת הקודש החבוי של הדעת הפנימית. זאת היא מדת הלילה ברוח, המתעלה ממדת היום, שאע"פ שהיא לכאורה כהה בבהירותה, היא בפנימיותה מלאה רחבות ונהורות מני אפל, בתכונה רוממה לאין קץ. יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת".. כך נהג יהושע והפך את העם לשותף פעיל בכל שלבי ההתנחלות בארץ. +הוא הנחה את העם, כיצד לחצות את הירדן. בהדרכתו התיצבו הכהנים וארון הברית בראש המחנה, "וְהָיָה כְּנוֹחַ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים... בְּמֵי הַיַּרְדֵּן, מֵי הַיַּרְדֵּן יִכָּרֵתוּן" (יהושע ג, יג) ובעצמו עבר אחרון4(רד"ק יהושע ד ה.). בהפלת חומות יריחו שיתף יהושע את העם כולו בצעדה סביב לחומות, עד נפילתן. וכך גם בשאר המלחמות המתוארות בספר: בכיבוש העי, במעלה בית חורון ובמלחמת מלכי הצפון. בכולן היה העם שותף פעיל, וכשיהושע בראשם הגשימו את המטרה. +במשך שנות הנהגתו התאמץ יהושע לבנות בעם אמון בעצמו ואחריות בקביעת גורלו.
בכל אותן שעות, דאג הקב"ה למעמדו של יהושע. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל גַּדֶּלְךָ בְּעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן כִּי כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה עִמָּךְ" (יהושע ג, ז). ��ך יהושע לא שמר את הגדולה לעצמו. מיד: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי אֵל חַי בְּקִרְבְּכֶם, וְהוֹרֵשׁ יוֹרִישׁ מִפְּנֵיכֶם אֶת-הַכְּנַעֲנִי וְאֶת-הַחִתִּי וְאֶת-הַחִוִּי, וְאֶת-הַפְּרִזִּי וְאֶת-הַגִּרְגָּשִׁי, וְהָאֱמֹרִי וְהַיְבוּסִי" (יהושע ג, י). כאומר: לא זכותי היא זאת אלא זכותכם, גדולתכם וכחכם. כך גם במלחמת מעלה בית חורון, כאשר מצא יהושע צורך להעמיד את השמש והירח והיה חשש שהתבלטותו זו כאדם בעל כוחות עליונים, אדם שמסוגל להשליט את מרותו על גרמי השמים, תגמד בעיני העם את דמותו העצמית ותעמידו בצלו של המנהיג. מיד ציוה יהושע את קציני אנשי המלחמה, שהלכו עימו: "קִרְבוּ שִׂימוּ אֶת-רַגְלֵיכֶם עַל-צַוְּארֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה" (יהושע י, כד). יהושע מצא צורך להחזיר לעם מיד את ביטחונם העצמי במעשה סימלי זה, ובהבטחה חד-משמעית "אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תֵּחָתּוּ חִזְקוּ וְאִמְצוּ כִּי כָכָה יַעֲשֶׂה ה' לְכָל-אֹיְבֵיכֶם, אֲשֶׁר אַתֶּם נִלְחָמִים אוֹתָם" (יהושע י, כב). בקריאה ראשונה יכולנו להקשות, מה מקומו של הפחד אחרי הניצחון הגדול הזה שהיה בעזרתו הישירה של ריבונו של עולם? מדוע מצא יהושע צורך לחזק את קציניו, דוקא אחרי שהם ראו בעיניהם את יד ה' הנטויה עליהם לטובה? אלא יהושע חשש, שהעם יפרש שהמהלכים הללו התאפשרו כתוצאה מייחודו וגדלו האישי, ולכן מצא צורך לחזק בקרבם את ביטחונם העצמי. +היו שאמרו שסטאלין היה גדול, עובדה שהצליח לשלוט ביד רמה ברוסיה האדירה. עזריאל קרליבך, עורכו הראשון של "מעריב", ביטל דעה זו, ובסיפרו 'דמויות' כתב, וכי גדולה היא זו לגרום לכולם לכרוע ברך ולהישאר גבוה?! גדולתו של מנהיג היא כשהעם כולו זקוף והמנהיג מתבלט מעל כולם, כשאול שהתנשא מעל כולם, משכמו ומעלה גבוה מכל העם5(שמואל א' י כג.), גם כשכולם היו זקופים. כזו היתה גם מנהיגותו של יהושע. +את גולת הכותרת למגמתו זו של יהושע נוכל למצוא בסוף התנחלות השבטים בארץ. בפרק י"ט פס' מ"ט מסופר: "וַיְכַלּוּ לִנְחֹל-אֶת-הָאָרֶץ לִגְבוּלֹתֶיהָ; וַיִּתְּנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל נַחֲלָה לִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, בְּתוֹכָם". נשים לב! יהושע שבהנהגתו כבש העם את הארץ, יהושע שעל פיו זכה כל אחד ואחד מישראל בנחלתו, לא נטל לעצמו נחלה! יתרה מזאת, הוא הביא את העם לעצמאות והרגשת בעלות על הארץ, עד שהם הם היו אלו שנתנו לו, למנהיג, את נחלתו. +אם נתבונן היטב נמצא שכבר בצו הראשון שציוה ה' את יהושע התווה לו ה' מגמה זו. "וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, אַתָּה וְכָל-הָעָם הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (יהושע א, ב). לכם לא נאמר שם, אלא "לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" הנחלה בארץ מיועדת להם, ויהושע המנהיג מחוץ לחשבון הנחלה. אכן, ללא מחשבה לתועלת עצמית, אלא "כעבד לעם קדוש"6חתימת הרב קוק לאגרותיו., הנהיג יהושע את האומה, וגילה לה את גדולתה וכבודה, עד שבניה היו אלו שנתנו לו, למנהיג, את נחלתו בארץ, שאותה כבשו בהנהגתו. +כאשר נשוב למשל "פני יהושע כפני לבנה", נוכל למצוא לו מובן נוסף. אם בתחילת החודש זורחת הלבנה ואחריה מאירים אט אט כל הכוכבים, בסוף החודש מאירים הכוכבים ורק אחר כך זורח אור הלבנה. בתחילת מנהיגותו האיר יהושע את שמי האומה ונתן לבני ישראל אפשרות לנצנץ בעקבותיו, בסוף ימיו היו הם המנצנצים ראשונה, ורק בעקבותיהם זכה יהושע בנחלה. + +Chapter 3 + +המרגלים ורחב +התמיהות בפרשת המרגלים
שלושה ימים1רש"י ב א. לפני שקיבל את הצו האלהי, לקום ולהכניס את עם ישראל לארצו, שלח יהושע מרגלים לרגל את הארץ ואת יריחו. עובדה זו כשלעצמה, וכן הפרטים המסתעפים ממנה, נראים תמוהים. יהושע עצמו ריגל בעבר את הארץ2(במדבר יג ח.), ומנסיונו ידע, שתוצאות הריגול אינן תלויות בעובדות אלא בפרשנות שנותנים להן. מה טעם היה אפוא להעמיד את המרגלים בנסיון? יתרה מזו, יהושע עצמו, עם חברו כלב, כבר סיכמו את מבצע הריגול הראשון באמרם: "אִם-חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר-הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ"3(במדבר יד ח.). כלומר, כיבוש הארץ תלוי ברצון ה' ולא בשום גורם אחר. אם כך, למה מצא יהושע צורך לשלוח מרגלים, לרגל את הארץ ואת יריחו? וכלב, שנשלח גם הפעם, יחד עם פנחס, לרגל את העיר4(ילקוט שמעוני, יהושע, תחילת פרק ב.), מדוע לא הזכיר הוא ליהושע את מסקנתם הקודמת? +אם נרצה להסביר, שמטרת הריגול היתה לבחון דרכים לכבוש את העיר, כי אין סומכים על הנס, מדוע לא השיבו על שאלה זו בחזרתם, אלא סיכמו "כִּי-נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ, אֶת-כָּל-הָאָרֶץ וְגַם-נָמֹגוּ כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפָּנֵינוּ" (יהושע ב, כד)? הם לא סיפרו על מוצאות העיר ומבואותיה, לא על כחות ההגנה על העיר ולא על הערכות הכוחות, אלא על המורל של יושבי העיר. ידיעה זו הקלה אמנם על הלוחמים, אך אינה מלמדת על דרכי הפריצה. ואם מטרת הריגול היתה לבחון אסטרטגיות, מדוע נתקבלה תשובתם כתשובה מספקת? +מצד שני, אם המטרה היתה לבחון את המורל של יושבי הארץ, מדוע העמיד יהושע את אנשיו בנסיון? הרי גם הם היו עלולים לטעות, כמרגלים הראשונים, ולפרש לרעה את מראה עיניהם. את הסתגרות יושבי יריחו הם יכלו לפרש כדריכות לקרב, ואת גילויָם המהיר על-ידי מלך יריחו יכלו לפרש כעירנות, ולהוסיף בכך, חטא על פשעם של המרגלים הראשונים. גם המרגלים בימי משה ראו עובדות, וחטאם היה בפרשנות שנתנו להן. הם ראו את יושבי הארץ קוברים מתים רבים, וחז"ל מלמדים5(במדבר רבה טז יג.) שהקב"ה המית רבים במשך ארבעים הימים שבהם תרו המרגלים את הארץ, כדי שיושבי הארץ יהיו טרודים באבלם ולא ישימו לב אליהם. אבל המרגלים פירשו זאת לגנותה של ארץ-ישראל, ואמרו שהיא "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ"6(במדבר יג לב.). מי ערב ליהושע, שהמרגלים האחרונים לא יטעו כפי שטעו הראשונים? +ומדוע שלח יהושע מרגלים עוד לפני תום ימי האבל על משה, ולפני שקיבל את הצו להכניס את העם לארץ7(רש"י יהושע ב א.)? ומדוע היה חשוב למקרא לציין, שהמרגלים נשלחו מן השיטים (יהושע ב, א)? +דמותה של רחב, ש"נתגלתה" על ידי המרגלים, גם היא טעונה בירור: מנין שאבה כוחות, לטרוח בהסתרתם ולמסור את נפשה להצלתם? קשה להניח, שרק הפחד גרם לה להתבטא בביטוי נשגב של אמונה: "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת" (יהושע ב, יא). ביטוי זה נופל אך במעט מביטויינו שלנו, כשאנו מוסיפים את המלים "אין עוד"8(דברים ד לט.). ה��כן רחב למדה זאת? ומדוע מפרט לנו המקרא את הצורה בה הסתירה את המרגלים, על הגג בפשתי העץ (יהושע ב, ו)? ואם היה זה במרתף, באניצי כותנה או בצמר, ההיה זה משנה דבר בהבנת הפרשה? +בשכר הצלת המרגלים ביקשה רחב להנצל עם משפחתה, כשיכבשו ישראל את העיר. המרגלים הבטיחו לה, שאם תעמוד בשני תנאים: תקשור את תקוות חוט השני בחלון ולא תספר את הדבר לאחרים שאינם בני משפחתה, ינצלו כל אלה שיהיו בביתה ביום הכיבוש (ב, יז-כ). אך מי נתן להם סמכות, להבטיח הבטחה כזו? מה גם שרחב, כבת ל"שבעה עממים", גם היא בצו "לֹא תְחַיֶּה כָּל-נְשָׁמָה"9(דברים כ טז.)? מפליאה גם העובדה שריבונו של עולם עצמו, כשהפיל את החומה, לא הפיל את ביתה שהיה בחומה (יהושע ב, טו) ו"נשמע" להבטחת המרגלים. +את התשובות למקבץ שאלות זה נוכל למצוא, אם נחפש את המטרה, שלשמה שלח יהושע את המרגלים, ברמה אחרת. +כניסת ישראל לארצם נועדה לאפשר את מימוש יעודנו לתיקון עולם באמצעות מתן תשובה הולמת לכל הכוחות הפועלים על האנושות.
עלינו להבין, שכניסת עם ישראל לארצו אינה התפתחות גיאופוליטית בלבד. שיבת העם לארצו נועדה להישרת העולם כולו. מבריאתו מחכה העולם לכך. וכבר לימדנו רש"י, בפירושו לפסוק הראשון בתורה, שזו גם מגמת הופעת התורה מ"בראשית"10(רש"י בראשית א א.). עם ישראל לא יוכל ולא ירצה להסתפק בסידור המערכות הטכניות והחמריות במקומן בלבד. הוא שואף לתיקון העולם. והעולם, אינו יכול לבוא על תיקונו, כל עוד יצרים שולטים בו. עם ישראל חייב לתת תשובה הולמת לכוחות הנפשיים, הרוחניים והנשמתיים, הפועלים על האנושות, ולפרוץ עבורם אפיקים מעודדים ומקדמים לבנין העולם. כל עוד יצרים וכמיהות לא ימצאו את יחוסם השווה והמניח את הדעת11ראה אורות, זרעונים א., כל עוד לא יתוקנו המידות, וכל עוד לא כיתת האדם את חרבותיו לאתים ויונק אינו משתעשע על חור פתן, לא נשקוט. עם עולם אנחנו, לב האנושות לפי רבי יהודה הלוי12מאמר שני לו., המח של האנושות על-פי הזוה"ק13זהר שמות דף קח ב: "ישראל אינון מוחא עלאה דעלמא"., או התמצית של ההויה כולה כדברי הרב14אורות, אורות ישראל א א.. לכן עליותינו ונפילותינו מעלות ומורידות את האנושות כולה, במודע ושלא במודע, ומכאן גודל אחריותינו וגודל יעודנו. +בגלל הגאוה והתאוה נתעכבנו מלרשת את הארץ.
שני כוחות יצריים: הגאוה והתאוה, מפריעים לאדם ולאומה להשמע לדבר ה' באמת ובתמים. ושניהם מונעים מאיתנו את האפשרות לרשת את הארץ מרן הרב צבי יהודה היה אומר, שהקשה משניהם הוא הגאוה. בעטיה לא יכלו המרגלים, ששלח משה, לראות בטוב הארץ. בזוה"ק נאמר15(זהר ח"ג דף קנח.): "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה... כֻּלָּם אֲנָשִׁים, כלהו זכאין הוו ורישי דישראל הוו, אבל אינון דבירי לגרמיהו עיטא בישא, אמאי נטלו עיטא דא? אלא אמרו, אי ייעלון ישראל לארעא, נתעבר אנן מלהוי רישין, וימני משה רישין אחרינן דהא אנן זכינן במדברא למהוי רישין, אבל בארעא לא נזכי" (כולם זכאים היו, ראשי ישראל היו, אבל הם דברו לעצמם עצה רעה. מדוע נטלו עצה זו? אלא אמרו, אם יכנסו ישראל לארץ נעבור אנו מלהיות ראשים, וימנה משה ראשים אחרים, שהרי אנחנו זכינו במדבר להיות ראשים, אבל בארץ לא נזכה). כדי להטהר מן החטא, וכדי שנתאים עצמנו לרשת את הארץ, נדדנו ארבעים שנה במדבר והיה זה העונש הקשה ביותר שנענשו ישראל על חטא שחטאו במדבר, אפילו יותר מחטא העגל! לאחר מכן, בהגיענו לשערי הארץ, נכשלנו בחטא התאוה בבנות מואב16(במדבר כה א.), וכמעט שילמנו על כך בחיינו הלאומיים17(במדבר כה יא.). +בשליחת המרגלים שלא לוו בברכת האומה ויכלו להכשל גם בחטא הגאוה בגלל מעמדם, וגם בתאוה כשנשלחו מהשיטים אל בית רחב, בירר יהושע אם נתקנו החטאים שעכבו את הכניסה לארץ.
יהושע רצה לבחון האם יצרים אלו עדין חוצצים בינינו לבין הארץ, ועוד לפני שהתקבלה הפקודה לצאת לדרך, עשה נסיון. הוא שלח מרגלים מן השטים, מן המקום בו נכשלנו בבנות מואב, כי ידע, שאם הפעם יצליחו המרגלים לראות את הארץ בצבעיה הטבעיים18אורות, אורות ישראל א. ובשפתם יביעו זאת ברוממות, סימן הוא שנתנפצו המחיצות. סימן הוא שהגאוה אינה חוסמת עוד את הכניסה לארץ והשיטים אינם מושכים עוד את האומה להישאר בגלות. +בנסיונות כפולים ומכופלים עמדו המרגלים, ששלח יהושע. הם יצאו חרש (יהושע ב, א), ללא ברכת האומה, בתחפושת19ילקוט שמעוני, יהושע תחילת פרק ב: "מהו חרש לאמר? ר"י אומר: כלי נגרות היו בידם כנגרים. רבי נחמיה אומר: עשו עצמן קדרים, והיו צועקים ואומרים: הרי קדרות, מי שירצה יבוא ויקנה. למה? שלא ירגיש בהם אדם". ובניתוק, למראית עין, מכלל ישראל. הפעם לא היו המרגלים שליחים של אומה כולה, ולא לוו בברכתה. לא שנים עשר נציגי השבטים יצאו20(במדבר יג ב-ג.), אלא שנים בלבד. והיו אלה פנחס וכלב, שני אישים משבטי ההנהגה, שיכלו להרגיש מקופחים, על שלא בידם נמסרה הנהגת האומה. +נתונים אלו עלולים היו לזמן "חטא מרגלים" נוסף, אך המרגלים חזרו ורוממות אל בפיהם: "כִּי-נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת-כָּל-הָאָרֶץ וְגַם-נָמֹגוּ כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ" (יהושע ב, כד). אומרים חז"ל: "אשתוללו אבירי לב, אלו משה ואהרון, ששלחו מרגלים ואמרו לשון הרע על הארץ ולא היו יודעים מה לעשות... אבל אלו ששלח יהושע... נתנו נפשם והצליחו בשליחותם"21(ילקוט שמעוני, יהושע תחילת פרק ב.). וכשחזרו מביתה של רחב ועינם לא כהתה, ידע יהושע כי חטא המרגלים הראשונים, ועוון פעור, לא יוסיפו לחצוץ בינינו ובין הארץ. +מטרת יהושע בשליחת המרגלים היתה אפוא לצרכי פנים: לברר את מידת התאמתה של הרמה הרוחנית של האומה למשימה העומדת בפניה בכניסתה לארץ, ולא לצרכי חוץ: לברר את מצבה של יריחו ושל העם היושב בה. +מפלת העי החדירה ספקות ללב יהושע בעניין תיקון החטא.
על פי זה תובן גם תגובתו של יהושע, למפלת ישראל במלחמה הראשונה בעי (ז, ו-ט). שם שלח יהושע מרגלים לרגל את העיר (יהושע ז, ב), והציב בפניהם מטרה אסטרטגית ברורה. המרגלים מלאו את משימתם, חזרו, והנחו את יהושע לשלוח שלושת אלפים לוחמים בלבד. להערכתם, מספר כזה של לוחמים היה אמור להספיק כדי לכבוש את העי, ויהושע קיבל את דבריהם כהוויתם. כשנכשלו במלחמה, היתה תגובתו של יהושע קשה ומרה, הרבה מעבר לתגובה סבירה על כשלון בקרב בו לקח חלק רק אחוז קטן מכלל לוחמי ישראל. גם מספר הלוחמים שנפגעו בקרב: כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ (על פי חז"ל היה זה אדם אחד, יא��ר בן מנשה, שהיה שקול כשלושים וששה איש22(בבא בתרא קכא:)), אינו מצדיק את הבעת החרטה של יהושע על כך שבני ישראל עברו את הירדן. מדבריו משתמע כאילו לא היה ערך לכל המאורעות שחוו ישראל עד אז: מעבר הירדן, הברית, ונפילת חומות יריחו. אך האמנם כדאי היה לוותר על הכל בשל הקושי שנתקלו בו?! הכשלון היה אמנם משפיל ומרגיז, אך האם אנו צריכים ללמד את יהושע שארץ ישראל נקנית ביסורים23(ברכות ה.)?! אלא שיהושע כנראה תלה את הכשלון בהערכתם השגויה של המרגלים, שנבעה לדעתו מספיחי חטא המרגלים. הגאווה פגעה גם בהם, חשב יהושע, ובגאוותם הפריזו הפעם בכוחם של ישראל. המשמעות של בקשתו: "וְלוּ הוֹאַלְנוּ וַנֵּשֶׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן" (יהושע ז, ז) היתה בקשה, למצות עד תום את תהליך ההטהרות מחטא הגאווה של המרגלים הראשונים. כל העיכוב של ארבעים שנות נדודינו במדבר, טרם כניסתנו לארץ, נבע מחטא המרגלים, ומן הצורך להטהר ממנו, לכן הביע יהושע משאלה שהעונש ימוצה כדי שהחטא וספיחיו ימורקו עד תום. הרי לא יעלה על הדעת, שיהושע ביקש, שעם ישראל ישאר לעד בעבר הירדן. +בתשובתו, גילה לו ריבונו של עולם כי טעות בידו. השיבוש בדעתם של המרגלים והמפלה שארעה כתוצאה ממנו, לא נבעו מחטא מרגלים קדמון. הם היו תוצאה של חטא חדש, שאירע בעיקבות כיבוש יריחו ושעניינו סוג חדש של התמודדות; התמודדות עם הרכושנות והחמדה שכמוה לא היתה, ולא יכלה להיות במדבר. +פגישת המרגלים ורחב היתה פגישה של שני עולמות עם עוצמה רוחנית.
ההתיחסות לפרשת המרגלים שנשלחו ליריחו, לא במישור האסטרטגי בלבד אלא גם במימדים האנושיים, בכל עמקם ומרחביהם, נלמדת מדברי ר' חיים ויטאל ב'ליקוטי תורה': "שנים אנשים מרגלים חרש, הם משורש הגבורות... שנמתקו בכיבוש הארץ, לכן הלכו בבית אשה זונה שהיא לילית, הקליפה קשה למתקה ותיכף נמתקה כי נפלה אימתם עליה"24ליקוטי תורה יהושע ב.. +בדבריו פותח לנו ר' חיים ויטאל גם פתח להבין, מעט, את פגישת המרגלים עם רחב. רחב היתה אשה גדולה. חז"ל לימדונו, שהיא היתה גם צדיקה: "בשעה שישראל עושים רצונו של מקום, הקב"ה מחזר בכל העולם כולו ורואה איזה צדיק באומות העולם ומביאו ומדביקו בישראל, כגון יתרו ורחב"25ירושלמי ברכות ב ח.. ולדבריהם, השקר ששיקרה רחב לשליחי המלך הביאה לחיי העולם הבא26פרקא דרבינו הקדוש (מופיע ב'אישי התנ"ך').. יופיה מושווה ליופיין של צדיקות: שרה, אביגיל, ואסתר27(מגילה טו.), וזאת למרות מעמדה המוסרי. אך לא רחב האשה בלבד נפגשה עם המרגלים, על-פי ר' חיים ויטאל נפגשו כאן עולמות בעלי עצמה רוחנית, שרמת הבנתנו בהם היא זעירה. +חז"ל מספרים, שרחב "בת עשר שנים היתה כשיצאו ישראל ממצרים", וכשחטאו בחטא העגל החלה לזנות "וזנתה כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר"28(ילקוט שמעוני, יהושע ט.). מדבריהם אנו לומדים, שקיים קשר פנימי באנושות כולה. נפילת ישראל בחטא גרמה שהנפשות מן האומות תושפענה, והקרובות מביניהן לישראל נפגעו פגיעה חמורה. יסוד זה מבואר בדברי אור החיים הקדוש29(דברים כא יא.): "וסודו הוא ע"פ דבריהם ז"ל, שאמרו שבחטא אדם הראשון נשבו כמה נשמות יקרות ביד סיטרא אחרא, והם נשמות הגרים, וצא ולמד כמה וכמה גדולי עולם באים מהאומות, ורות המואביה תוכיח, וכמה גדולי עולם, שמעיה ואבטליון ואונקלוס הגר וכאלה רבות. עוד אגלה לך סוד אחד, תמצא נשמה טהורה דבוקה בנשמה טמאה, ואין כח בטהורה להטות הטמאה להיטיב, והיא מונחת שם עד עת דרור". גם רחב היתה כנראה מאותן נשמות, ועמדה להגאל בכניסתנו לארץ. נפילתנו בזנות עבודה-זרה, בחטא העגל, גרמה לנפילתה האישית. חטא המרגלים, שעיכב את כניסתנו לארץ, עיכב בארבעים שנה את חזרתה בתשובה. לאחר כיבוש הארץ רחב התגיירה, נישאה ליהושע, ומצאצאיה היו שמונה נביאים ונביאות30(מגילה יד:). "כשישראל עושים רצונו של מקום, שמו מתגדל בעולם... וכשאין ישראל עושים רצונו של מקום, שמו מתחלל בעולם"31(ילקוט שמעוני, יהושע י.). +בימים הראשונים בהם התמודד עם-ישראל בתיקון הכוחות הטבעיים, היה עלינו לדחות משימות קשות. את המואבים לא הצלחנו לדחות ונכשלנו בבעל פעור בשיטים. גם תיקון חטא זה היה צריך להתברר בשליחות פנחס וכלב.
בקצה המדבר, בפאתי הארץ, בצעדים הראשונים של ההתמודדות הטבעית של עם ישראל בתיקון הכוחות הטבעיים שפעלו אז בעולם, אחרי שיצאו מענני הכבוד32(במדבר רבה יט כ.) והחלו להתמודד עם האתגר של תיקון העולם הטבעי והמעשי, נפגשו אבותינו עם האדומים. אז נאמר להם מפי הגבורה להקיף את אדום ולא להתגרות בם מלחמה33(דברים ב ה.), כי את כח החרב האדומית לא היתה לנו רשות להכריע בשלב ההוא, בדרך. רק אחרי שנבנה ונבסס את ביתנו בארץ, יבוא יום ויעלו "מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן, לִשְׁפֹּט אֶת-הַר עֵשָׂו"34(עובדיה א כא.). לעת עתה היה עלינו לקנות שליטה עצמית, שהיא גבורת גבורות35אגרות ראי"ה אגרת תשנ"ג., להימנע מקרב באדום. +לאחר מכן נפגשנו במואב, עם המבטא את הכוחות הייצריים והופך אותם לבסיס התארגנותו הלאומית, התארגנות הנושאת את שם הפריצות ברמה: "מואב" - מְאב36(בראשית יט לז וברש"י שם.). גם את ארצם נצטוינו להקיף עד עת קץ, אז "וּמַעְיָן מִבֵּית ה' יֵצֵא, וְהִשְׁקָה אֶת-נַחַל הַשִּׁטִּים"37(יואל ד יח.), העובר בגבול מואב38(ע"פ במדבר כה א.). לפסוק זה משמעות פיזית ומשלית כאחד39(רש"י יואל ד יח.), אך בינתיים היה עלינו להימנע מהתמודדות נגדם. גם במקרה זה נשמענו לצו האלהי "אַל-תָּצַר אֶת-מוֹאָב, וְאַל-תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה"40(דברים ב ט.). אבל המואבים, בחוצפתם ובעידוד עצתו הארסית של בלעם41(סנהדרין קו.), גרמו לכישלון הגדול של עם ישראל בשיטים. ואלמלא קנאתו של פנחס42(במדבר כח ז-ט.), מרה היתה אחריתנו43(במדבר כה יא.). +כשיצאו המרגלים מן השיטים לרגל את יריחו, הם יצאו לבחון גם את מידת היטהרותנו מעוון זה, שרבץ על מצפוננו הלאומי (בנוסף לבדיקה אם נטהרנו כבר מעוון המרגלים). אנו לומדים שעוון זה העיק על מצפוננו מן העובדה, שבסוף ימי יהושע, כשחזרו שנים וחצי השבטים לנחלתם ובני ארץ ישראל המערבית חשדו בהם בפניה לעבודה-זרה, הזכירו ל��ם נשכחות: "הַמְעַט-לָנוּ, אֶת-עֲו‍ֹן פְּעוֹר, אֲשֶׁר לֹא-הִטַּהַרְנוּ מִמֶּנּוּ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה"(יהושע כב, יז). מדבריהם ניתן גם להבין, שהם ראו את המקום כגורם מסייע לחטא: "וְאַךְ אִם-טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם, עִבְרוּ לָכֶם אֶל-אֶרֶץ אֲחֻזַּת ה'"(יהושע כב, יט). הם חשדו, שמא בני ראובן, גד וחצי שבט המנשה רצו למסד את הנחלה בעבר הירדן המזרחי גם במסגרות רוחניות, כי הם נמשכים עדין לאזורי השיטים ופעור. +לכן חשובה נקודת המוצא לשילוח המרגלים. כיון שיצאו המרגלים מן השיטים אל בית רחב הזונה, וחזרו שלמים בגופם ונקיים בנפשם, ידע יהושע - ואיתו העם - שבכוחנו להתגבר ולהתנקות מחטאי העבר. +בכסותה את המרגלים בפשתי העץ רמזה רחב, ששורש כשלונות העבר טמון בחסרונות אנושיים שתחילתם בחטא אדם הראשון.
רחב החביאה את "אורחיה" "בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ, הָעֲרָכוֹת לָהּ עַל-הַגָּג" (יהושע ב, ו). ונראה שה"א הידיעה במילה "הָעֵץ" רומזת לנו על עץ ידוע לנו מכבר. העץ היחיד, הראוי להדגשת ה"א הידיעה, הוא העץ המפורסם מששת ימי בראשית: עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע. והפשתן הוא העץ היחיד המהווה אוהל לטומאה: "כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אוהלים, אלא פשתן"44(מסכת שבת ב ג.). כאילו רצתה רחב להצפין, לכסות ובכך להביע שכשלונם של המרגלים הראשונים ושל ישראל בשיטים, נבע מן החטא הקדמון. חטא זה היה בו גם שורש הפריצות: "ללמדך מאיזו סיבה קפץ הנחש עליהם? ראה אותם ערומים ועוסקים בתשמיש לעין כל ונתאווה לה"45(רש"י, בראשית ג א.), וגם שורש הגאוה: "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע "46(בראשית ג ה.). רחב הטמינה את המרגלים בכיסוי העץ המאהיל ומקבל טומאה, כאילו אמרה, שאת חטאת אותו הדור ניתן לתלות בחטא שטימא את אוהל העולם. מי מלבדה, נשמה שהתגלגלה לבין האומות בעטיו של חטא קדמון זה47(אור החיים, דברים כא יא.), יכול היה לעשות זאת? +מבין המרגלים, רק כלב היה זקוק לכיסוי זה. הוא היה בין המרגלים הראשונים, אמנם לא בעצתם, אבל בחבורתם. על עצמו הוא התפלל וניצל, אבל את דעת חבריו הוא לא הצליח לשנות. לאחר מכן, כשחטא זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון בשיטים, היה מתאים שכלב, נשיא שבט יהודה, יפגע בו. הוא לא עשה זאת, ואף עלול היה להחשב כשותף לחטא, בשל הערבות ההדדית. אבל פנחס, שותפו בריגול זה, שקם בשיטים מתוך העדה לקנא את קנאת ה' ובזכותו נעצרה המגפה, והוא עצמו זכה בברית שלום, אותו לא היה צריך להצפין ולהטמין בפשתי העץ. משום כך נכתב במקרא "וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת-שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים, וַתִּצְפְּנוֹ", לשון יחיד. ואמרו חז"ל48(רש"י יהושע ב ד.), שפנחס ידע לעשות את עצמו לרואה ואינו נראה ולא היה זקוק לכיסוי. +מתוך גישה זו נבין את דברי חז"ל19ילקוט שמעוני, יהושע תחילת פרק ב: "מהו חרש לאמר? ר"י אומר: כלי נגרות היו בידם כנגרים. רבי נחמיה אומר: עשו עצמן קדרים, והיו צועקים ואומרים: הרי קדרות, מי שירצה יבוא ויקנה. למה? שלא ירגיש בהם אדם"., שהמרגלים התחפשו לקדרים והיו צועקים "הרי קדרות הרי קדרות". לא היתה זו הסוואה בלבד, כי ההכרזה היתה חלק ממעשה התשובה על חטא המרגלים. בהכרזתם כאילו הכריזו המרגלים על עצמם "הרי קדרות אנחנו"; האדם משול כחרס הנשבר, כמוהו ��וצר מאדמה, ומה לו להתגאות ולדבר בגנות הארץ, שממנה בא ואליה ישוב? גם התנצלות על חטא השיטים היתה בהכרזה זו, כאילו הכריזו: הרי עפר אנחנו, ואיך יוכל העפר לנצח את אש היצר? יחיד כפנחס, שהתעלה על יסוד העפר והתנקה מחטא אדם הראשון, לא נכשל בעוון פעור ואף הציל רבים אחרים מעוון ונהיה כמלאך ה' לעולם. ואולם בני אדם אחרים בחומר יסודם, ולפתח חטאת רובץ. +המרגלים בהשקיפם מהגג יכלו להסתכל על המציאות מנקודת מבט רחבה, ולדעת כיצד להוביל את ישראל לכיבוש הארץ.
בפגישת המרגלים עם רחב על הגג נתגלה השורש העליון, שממנו ניתן להשקיף על החיים ממקום גבוה, ממקור החיים, שקדם, בערך ובזמן, להסתבכותו של האדם בפיתויי העולם הזה. דוגמא נוספת לכך אנו מוצאים בדברי הרב, על משיחת שאול למלך על הגג49עולת ראיה ח"א עמ' תלח.. "שאול חמל על אגג, משום שהציץ בו שורש הניצוץ המוסתר הרבה, שהסתכל ממקום גבוה למקום נמוך עליו, וירום מאגג מלכו, שקיבל מלכותו על הגג". גם המרגלים שעל הגג יכלו להסתכל על המציאות ממקום גבוה למקום נמוך, לשמוע שנמוגו כל יושבי כנען מפני ישראל, ולהתודע לעומק אמונתה של רחב, שהכירה את אלהי ישראל כמי שבידו השמים והארץ. הם הבינו, שגם אם בעלת תשובה גדולה זו שבויה בתסבוכת העולמית, הרי בעומק פנימיותה שוכנת שאיפת שלום; שלום של שלמות עולמית. בניגוד לעמה ולמלכה, שדחו את תוכן אגרותיו של יהושע ואת ידו המושטת לשלום, רחב פתחה בשלום ועל כן יכלו הם להבטיח לה את חייה וחיי משפחתה. הם ידעו גם לרמוז לה, שהמעמד הגדול על הגג, לא יוכל, עדיין, להיות נחלת האנושות כולה, ואת "תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי" יהיה עליה לתלות בחלון ביתה. חוט השני, שגילה לישראל מדי שנה שחטאיהם נתכפרו (בהפכו מאדום ללבן), החוט שבעזרתו היא הצילה אותם, יכול בינתיים להוות תקוה לאנושות כולה. אך כל עוד החטא מושרש באנושות, יהיה על כל הממסדים והמבצרים האנושיים להתמוטט. חומות יריחו ייבלעו, ואנו לא נחיה כל נשמה. +כששמע יהושע את דברי המרגלים, שיצאו מן השיטים אל בית רחב וחזרו כשפיהם רחב על שונאיהם, הוא ידע גם ללא צו אלהי מפורש, להשכים בבוקר למסע כיבוש הארץ ושחרורה. הוא הבין כי חטא המרגלים ועוון פעור לא יעכבו בעדם, מלהעלות את העולם לשרשו ולמגמתו הראשונה. + +Chapter 4 + +ארון הברית +בהשכמת הבוקר, לאחר שוב המרגלים מיריחו, יצאו בני ישראל מן השיטים: "וַיִּסְעוּ מֵהַשִּׁטִּים, וַיָּבֹאוּ עַד-הַיַּרְדֵּן... וַיָּלִנוּ שָׁם טֶרֶם יַעֲבֹרוּ" (יהושע ג, א). ולמחרת חיזקו השוטרים את העם להמשיך ולנסוע, אבל רק בעקבות ארון ברית ה' (יהושע ג, ג), שנקרא בפרקנו גם "אֲרוֹן הַבְּרִית, אֲדוֹן כָּל-הָאָרֶץ" (יהושע ג, יא). +האופן בו התנהלה הכניסה לארץ, בעקבות ארון הברית, צריך בירור.
בניגוד למסעות הקודמים, לא ניצבו עוד עמוד האש ועמוד הענן לפני העם לנחותם הדרך, כפי שהורגלנו בנדודינו במדבר. במות משה נסתלקו ענני הכבוד, בארה של מרים, והמן1(תענית ט.). את הדרך מהשיטים עד הירדן עשינו ללא מורה דרך, עמוד הענן כבר לא היה, ועל הצבת ארון הברית כמורה דרך עדיין לא ניצטוינו. רק בדרך מן המלון עד הירדן, הוזהרנו להציב את הארון בראש הצועדים: "וַהֲלַכְתֶּם אַחֲרָיו. אַךְ רָחוֹק יִהְיֶה בֵּינֵיכֶם וּבֵנָיו כְּאַלְפַּיִם אַמָּה בַּמִּדָּה. אַל-תִּקְרְבוּ אֵלָיו, לְמַעַן אֲשֶׁר-תֵּדְעוּ אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ-בָהּ כִּי לֹא עֲבַרְתֶּם בַּדֶּרֶךְ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם" (ג, ג-ד). +מה היה מיוחד בדרך זו, שדוקא בה מצא ה' צורך להציב את ארון הברית למורה דרכנו? מדוע לא הוצרכנו למורה דרך גם בכיברת הדרך שעברנו ביום הקודם? ומדוע, כשנחו רגלי הכהנים בשער הארץ והירדן נעמד כנד הרחק באדם העיר (שלא להפריע לעליצות הנכנסים לארץ באיום של גל מים, העומד להתנפץ על ראשיהם), חלפו בני ישראל על פני הארון ונכנסו ראשונים לארץ? מדוע השאירו את הארון מאחור? האם בארץ לא היינו זקוקים עוד למורה דרך? +עלינו להבין את המשמעות הנלמדת מכניסתנו ארצה בעקבות ארון הברית, ומהי הדרך החדשה העומדת לפנינו. +הברית הינה יצירה אלקית, המקשרת את החמריות בכל עמקה, עם תכנה ויעודה העליון. ובה בא לידי ביטוי השם 'אל-חי', שמשמעתו גילוי שם ה' בעצם מציאות החיים.
עשר פעמים מוזכר בפרק ג' הארון, או בשמו המלא: "אֲרוֹן הַבְּרִית". יהושע השתמש בשם זה ולא בשם "ארון הקודש", או "ארון התורה". למלה "קדוש" משמעות של פרישות: "קדושים תהיו - פרושים תהיו"2(תורת כהנים ויקרא יט ב.), ואילו היה משתמש בשם "ארון התורה", היתה המשמעות: ארון שהתורה מונחת בו. אך יהושע השתמש דוקא בכינוי "ארון הברית", כי הארון ותכולתו גם יחד מבטאים תוכן ייחודי אותו היה עלינו להציב לעצמנו, כמורה הדרך בעת כיבוש הארץ. +למלה "ברית" משמעות מיוחדת, בטרמינולוגיה העברית. היא מבטאת קשר בלתי הפיך בין כוחות, ובמקורה מבטאת את הקשר של הקב"ה עם האנושות בכלל3(בראשית ט יג.), ולאחר מכן עם האבות. עם אברהם: "כָּרַת ה' אֶת-אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר"4שם טו יח., אח"כ עם יצחק: "וְאֶת-בְּרִיתִי אָקִים אֶת-יִצְחָק"5שם יז כא., ובהמשך: "וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר"6(ויקרא כו מב.). בעקבות הברית עם האבות, כרת ה' ברית עם ישראל: "הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית, נֶגֶד כָּל-עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת, אֲשֶׁר לֹא-נִבְרְאוּ בְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הַגּוֹיִם"7(שמות לד י.). +לקשר ה"ברית", שהפך להיות ייחודי לישראל, יש שתי משמעויות שעליהן היה עומד מרן הרב צבי יהודה. המשמעות הראשונה היא שקשר זה הוא יצירה אלהית, ולכן הוא לא ישתנה ולא יכלה. כבר הבהירו חז"ל את השוני שבין "ברית אבות" לבין "זכות אבות", בקביעתם, שאף על פי שזכות אבות תמה, ברית אבות לא תמה8(שבת נה. תוס' ד"ה ושמואל אמר.). "זכות אבות", שמקורה במעשיהם האנושיים של האבות, יכלה אמנם להחשב כזכות לאבות ולדורותיהם אחריהם, אך ככל מעשה אנושי אחר יש לה תיכלה וקץ. לעומתה "ברית אבות" היא יצירה אלהית: "ודברך אמת וקיים לעד"9תפילת ראש השנה.. מרן הרב צבי יהודה עמד על כך שאין פסוק בתורה, האומר שאנחנו כרתנו ברית עם ריבונו של עולם. תמיד נאמר בתורה, שה' כרת ברית איתנו. +משמעות שניה לברית היא היותה "קשר של חיים", המאגד את התוכן הנשמתי וכוחו עם הכוחות החומריים. על הקשר המפליא הזה, קשר החיים, אנו מברכים מספר פעמים ביום: "רופא כל בשר ומפליא לעשות", ומפרש הרמ"א על ��שולחן-ערוך, שהפלא הוא "שקושר דבר רוחני בדבר גשמי"10(שו"ע אורח חיים ו א.). ואכן, בהודעתו לעם את צורת ההליכה מן המלון עד לירדן, משתמש יהושע בשם ה' שלא הכרנו עד עתה: "אל חי". וכך אמר לעם: "בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי אֵל חַי בְּקִרְבְּכֶם... הִנֵּה אֲרוֹן הַבְּרִית, אֲדוֹן כָּל-הָאָרֶץ, עֹבֵר לִפְנֵיכֶם, בַּיַּרְדֵּן" (ג, י-יא). המצאות ארון הברית בקרב ישראל אמורה להעיד, כי "אל חי" בקירבנו. +גם בברית המילה אנו משתפים בברכה את השם "אל חי", ומברכים: "אל חי חלקנו צורנו צוה להציל ידידות שארנו משחת, למען בריתו אשר שם בבשרנו, ברוך אתה ה' כורת הברית". את צירוף השם "אל חי" לברכה זו מסביר מרן הרב צבי יהודה, על פי מפרשים אחרים: "בראשונה מופיע שם זה בדברי יהושע אל בני ישראל בגשתם לעבור את הירדן... שזה השם אינו מיוחד אלא לישראל"11הערת הרב צבי יהודה, עולת ראי"ה ח"ב עמ' תכג (מפני שקשר הברית הוא מיוחד לישראל, היה מרן הרב צבי יהודה מתקומם נגד השמות "ארצות הברית" או "ברית המועצות" המייחסים ברית גם לגוים).. +קשר הברית מחבר את הכוחות החומריים הרחוקים לרבונו של עולם, וממשיך אור וטוב מן המקור האלהי גם אל הפינות הרחוקות ביותר של החיים. קשר זה הוא עצם מהותה של התורה, שבה גנוזים הרצון האלהי וחכמת עולמים בהדרכת החיים המעשיים בפרטים המפורטים ביותר. הדרכה זו נכתבה ונחקקה בלוחות אבן, שהושמו בארון. ציור לפלא הזה מציירים חז"ל באמרם שהמלה "אנכי", בה נפתחות עשרת הדיברות, היא נוטריקון למלים "אנא נפשי כתבית יהבית"12(שבת פח:). כאילו רוצים לומר, שהקב"ה צמצם עצמו לתוך מסגרת תכנית ומילולית, בכדי שיוכל למסור עצמו לישראל. +השכל, שהוא פרט בחיים, לעולם לא יוכל להבין את משמעות הברית. רק עם ישראל המחובר למקור החיים, יוכל להכיל בקרבו את משמעות הברית.
השכל האנושי לא יכול להבין את מהותה של הברית, משום שהברית היא ביטוי לחיים עצמם, בעוד שהשכל הוא רק פרט בחיים. לכן אנו מודים בפה מלא: "ומפליא לעשות, שקושר רוחני בגשמי". אנחנו לעולם לא נדע להגדיר זאת, והדבר ישאר לפלא, ומפני שכה גדול כחה של הברית, היא מסוגלת לקשור לעבודת ה' גם את היצרים הסוערים ביותר: "עיקר תיקון פגם הברית הוא קידוש הרצון והארתו הברורה, עד שהרצון היותר חזק מצד הטבע הגופני שיש לו שורש בקדושה חזק מאד, מפני הופעת החיים שבו, אור הקדושה שופע בו כל כך, עד שהצד הקדוש שבו הוא הרודה בחיים וממשיך את פעולתו והופעתו"13אורות הקודש ח"ג עמ' רחץ.. +אות ה' אות ברית הוא, קדושת הגוף בברית בשר ממש. כמו כן ברית העולם, הוצאת הארץ מקללתה, חידור האור הדעה היושר והקודש בכל השדרות המעשיות כולן בעומק פנימיותן, כשם שהוא הווה באדם הווה הוא בעולם כולו, מוכן נעשה העולם ומלואו לשמחת ה' במעשיו. אומות העולם אינם יכולים להשיג איך נעשה הבשר מקודש, איך נעשו התפקידים הגשמיים בעצמם אידיאליים. הערלה מעכבת. יוכל השכל לשוט, להקיף, אבל לחדור לעומק הבשר, לעדן את הרצון היסודי שיהיו ערכיו ערכים מלאים קושט אמת וצדק, זה אי אפשר כי אם בעצת ה' הבאה על נחלת עולמים אשר לו, ישראל עם קרובו, זרע אברהם אוהבו כרות ברית הקודש, אשר מהם התעלה בחיר האנושי, אשר תמונת ה' יביט ומראה ולא בחידות, ובכל ביתו נאמן הוא, הוא אשר פי ה' אליו דיבר לצוות את בני ישראל, להודיע להם את בית חייהם, להודיע להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, ואשר יעשה אותם האדם וחי בהם...14אורות, אורות ישראל ט ג.. +לעומת עמוד הענן, המסדר את הטבע על פי המגמה העליונה, הברית יודעת ומראה שהטבע כפי שהוא מסוגל להתאים לאותה מגמה.
ארון הברית הוא שהתווה את דרכנו, לארץ כנען. עצמת החיים, הנובעת ישירות מן המקור האלהי, זורמת ומחיה את המציאות החומרית ומכתיבה את דפוסי החיים, ורק היא מסוגלת להתוות לנו את הדרכים, להעלאת החיים בארץ החיים. במדבר, כשלא הוצרכנו להתמודד התמודדות זו, הספיקו עמוד האש או עמוד הענן לישר לפנינו את הדרך. עמודים אלה ניצבו משמי שמים עד תחתיות ארץ. עמודים, שמשמעות שמם מורה על עמידה, והיה בכוחם לשנות סדרי בראשית: להאיר את הלילה, לישר הרים ולמלא בקעות. +אבל כדי לדעת להכנס לארץ ישראל, "לְמַעַן אֲשֶׁר-תֵּדְעוּ אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ-בָהּ כִּי לֹא עֲבַרְתֶּם בַּדֶּרֶךְ, מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם" (יהושע ג, ד), לא די בהדרכה המעידה על הקשר בין שמים וארץ בלבד. כאן היינו זקוקים להדרכה דינאמית פעילה. היה עלינו להעמיד נגד עינינו את הברית ואת משמעותה, המתרכזת בארון, המעידה כי אדון כל הארץ שהוא אדון הברית, הבורא יצר הרע ובורא לו תורה כתבלין15(קידושין ל:), שוכן שכינת חיים בתוכנו. כחה של הברית הוא המאפשר לאומה להתמודד עם כל מרחבי החיים הזורמים באפיקיה של ארצנו הנושבת ולגאול את ארץ כנען משוביה. הוא המאפשר לנו להעלות את ארץ כנען למגמתה הטבעית הראשונית: ארץ ישראל16המלבי"ם ביהושע ג ד מסביר, שכשרצו להיכנס לארץ בימי משה, הלך הארון לפניהם.. +מן השיטים ועד למלון, שבו לנו בליל חצית הירדן, צעדנו בטבעיות וללא כל מורה דרך. עמוד הענן כבר פסק עם מות משה, והארון טרם הוצב לפנינו. את היציאה מן הגלות וחטאה היה עלינו לעשות בכוחותנו הטבעיים, אך כדי להיכנס ארצה היה עלינו לקבל על עצמנו הדרכה ממקור גבוה יותר. לכן עבר ארון הברית לפנינו מהמלון עד הירדן והתווה לנו את הדרך, שבה לא הלכנו עד עתה; הדרך, שתובעת את ההזרמה הנפשית אל כל הכוחות החיוניים הארציים. כל עוד לא נכנסנו לארץ, היה עלינו לשמור בינינו לבין הארון מרחק אלפיים אמה, כתחום שבת17רש"י ג ד.. רק בכניסתנו לארץ התקרבנו לארון וסגרנו את המרחק בינינו לבינו. הברית הפכה לטבע חיינו המיוחד, וידענו "כִּי אֵל חַי" בקירבנו. +וכראשית כן אחרית: אנו מוצאים את דרכינו, במהלכי גאולתנו הנוכחית, מבוארים בארון ברית "התורה הגואלת" שהתיצב על כתפי הכהנים הגדולים בכניסתנו הנוכחית לארץ חיינו. ו"הקודש שבטבע פורץ גדריו, הולך הוא בעצמו להתאחד עם הקודש שלמעלה מן הטבע הגס, עם הקודש הלוחם בטבע... והננו כולנו הולכים ומתקרבים אל הטבע והוא מתקרב אלינו, הולך הוא ונכבש לפנינו ודרישותיו הולכות ומתתאמות עם דרישותינו האציליות ממקור הקודש"18אורות, אורות התחיה ל.. +שורש ברית, וכריתות ברית במובן המוסרי, הוא, שהעניין החיובי והאידאלי הנובע מתמצית המוסר היותר נעלה ונשגב, יהיה מוטבע עמוק וחזק בכל טבע הלב והנפש, עד שלא יצטרך לא זירוז ולא חיזוק ולא סייג לשמירתו, כי אם יהיה מוחש וקבוע, כמו שטבועה למשל בלב אדם ישר מניעת רציחה וכדומה מן השלילות הרעות, שכבר הספיק כח המוסר הכללי לקלטן יפה19מדות הראיה, ברית א.. ארון הברית הוא שהתווה ומתווה לנו את הדרך לארץ ישראל. +ואם, לעתים, מרגישים אנחנו שעדיין המרחק בינינו ובין הדברים כאלפיים אמה, שהן תחום שבת, אנו מתחזקים בהגיגים שהוריש לנו הרב: +וּמֵרִשְׁמֵי מַחְשְׁבוֹתַי שֶׁיִתְקַבְּצוּ לַעֲדָרִים +יִלָּקְחוּ אוֹתִיוֹתַי וְהָיוּ לְמַאֲמָרִים +וְהַמַאֲמָרִים בַּחוֹבָרֶת יִהְיוּ לִסְפָרִים +וְהַסְּפָרִים בְּכָל קָרֶת יִהְיוּ נִפְזָרִים +לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'. +(סוף "ראש מילין") + +Chapter 5 + +מעבר הירדן לעומת קריעת ים סוף +תפקיד הניסים - להוציא אל הפועל את הרצון האלקי בעולם, במקום שהטבע אינו מוכשר לכך. במתן תורה נוצרה האפשרות לבטא את אותו רצון בטבעיות.
יציאתנו ממצרים לוותה ברצף של נסים, ובהם עשר המכות וקריעת ים סוף. בארבעים שנות נדודינו במדבר חיינו בכוחם של נסים תמידיים: המן, בארה של מרים וענני הכבוד. בשנים אלו למדנו, ולמד העולם אתנו, שמוגבלותו של העולם הטבעי, חסרונותיו וכבלי חוקיו, לא יעכבו את גאולת ישראל. עתה, בכניסתנו לארץ, עמד לפנינו האתגר: לרומם את הטבע עצמו, ולהתאימו למגמתו העליונה1אורות, אורות התחיה כח: "הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ-ישראל, והשכינה שירדה בגלות עם ישראל הוא הכשרון להעמיד קדושה בנגוד לטבע. אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלמה, צריכה היא להיות בלועה בתמציתה-העליונה בקדושה העליונה, שהיא הקדושה שבטבע עצמה, שהוא יסוד תקון עולם כולו וביסומו הגמור, והקודש שבגולה יחובר אל קודש הארץ, "ועתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ-ישראל". כשבאים להשכלה עליונה זו של הקדושה השלמה שבטבע, הכוללת בקרבה ג"כ את הקדושה שלמעלה מן הטבע והמתנגדת אל הטבע, אז המלחמה חודלת לגמרי, מדת הדין מתבשמת, והכל נוטה כלפי חסד, כל הכוחות שבאדם הפרטי נראים בעדינותם המרוממה, כפי מה שהם בטבעם, והרי הם קדושים ומוכשרים לעלוי היותר עליון, והאור שלמעלה מן הטבע עומד אצור בהם לעת הצורך, והאדם חש בקרבו חופש של נועם-קודש, ו"ימוד עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו, שנאמר: בקרבך קדוש"".. +בבואנו לדון על הנס והטבע, עלינו להגדיר לעצמנו כי בשם "טבע" אנו מכנים את המהלך העולמי בו אחוזות הסיבות במסובבים באופן עיקבי. לעומת זאת, "נס" הוא השם שניתן להתערבות הרצון האלהי במהלך הקבוע של העולם. +הן הנס והן הטבע הם כלים בהם מוציא הקב"ה לפועל את רצונו, ומכיון שרצה הקב"ה לברוא עולם טבעי, הרי קידוש השם היותר גדול הוא כשהעולם פועל בהתאם למגמה האלהית. אז מתאחדים הנס והטבע, והקדושה שבטבע ממשיכה לתוכה גם את הקדושה שלמעלה מן הטבע. התורה, שמוצאה מן הרצון האלהי המקורי ומסקנתה בהדרכת החיים בעולם המעשי, יצרה בעצם נתינתה אפיק להמשכת השפע העליון לתחומי החיים הטבעיים, ובקיום מצוותיה על ידינו נוצרים כלים לקבלת השפע הזה. +בהשוואה בין קריעת ים-סוף לחציית הירדן נגלה שאותם כוחות, שקודם קבלת התורה התגלו בצורה מעושה וכפויה, הופיעו לאחר קבלתה בנחת ובהרמוניה עם הסביבה.
השוואה בין קריעת ים סוף, שהיתה לפני מתן תורה, ובין מעבר הירדן, שהיה ארבעים שנה אחרי קבלת התורה, תאפשר לנו להבחין בשינוי שחל בטבעו של העולם במשך השנים שפעלה בו התורה. +ההבדל הבולט ביותר, הוא הדרך בה נבקעו שני מכשולי מים אלו. ה��ם נבקע כאשר משה הרים את מטהו כאילו באיום, ואחרי שהקב"ה הוליך רוח קדים עזה כל הלילה. לעומתו, הירדן נחלק "כְּנוֹחַ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' אֲדוֹן כָּל-הָאָרֶץ, בְּמֵי הַיַּרְדֵּן, מֵי הַיַּרְדֵּן יִכָּרֵתוּן" (יהושע ג, יג). "כְּנוֹחַ", לשון של מנוחה ונוחיות. כאן כבר לא היה צורך באיום ובסערה. הטבע העולמי, שהתעדן, פתח את שער הארץ ביראת הרוממות לפני בני ישראל, שנשאו על כתפיהם את ארון הברית. +פרט השוואתי זה הוא חלק ממכלול שלם של הבדלים בין המעברים של שני מכשולי המים, המלמד על ההבדל בין המעמדים, התקופות והמגמות. +כשחנינו לפני ים סוף עדיין לא היינו מסודרים לשבטים, ולא היינו מגובשים כעם. אדרבה, ארבע כיתות התווכחו במחנה: האחת אמרה "נשובה למצרים", האחרת דרשה לצאת לקרב, ואילו השלישית אמרה "ניפול לים", והרביעית אמרה "נצווח כנגדן"2ירושלמי תענית ב ה.. והנה לירדן הגענו איש על מחנהו ואיש על דגלו, כאיש אחד בלב אחד, וחז"ל מרגישים את המצב ההרמוני ששרר אז באומה. הם אומרים, שיהושע ריכז את האומה כדי להשמיע בפניה את דבר ה' בין שני בדי הארון. היה זה אחד המקומות שבהם החזיק המעט את המרובה3(רש"י יהושע ג ט.). +הבדל נוסף: כשהעם חנה על הים וראה שמצרים רודפים אחריו, נבהל: "וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-ה' וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר?"4(שמות יד י-יא.). כל הלילה עבר על העם בחרדה ובצעקה, רק עמוד הענן חצץ בינינו לבין המצרים5(שמות יד יט.) ורק הוא הקל על המצוקה. מופלא הוא תיאור מצבם זה בדברי חז"ל: "למה היו ישראל דומים באותה שעה, ליונה שברחה מפני בן-הנץ ונכנסה לנקיק הסלע, והיה הנחש נושף בה. כך היו ישראל דומין באותה שעה. הים סוגר, ושונא רודף"6(ילקוט שמעוני, בשלח רלב.). "וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם. וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת-הַלָּיְלָה. וְלֹא-קָרַב זֶה אֶל-זֶה כָּל-הַלָּיְלָה"7(שמות יד יט-כ.). +שונה היתה החניה על הירדן: "וַיָּבֹאוּ עַד-הַיַּרְדֵּן הוּא וְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיָּלִנוּ שָׁם טֶרֶם יַעֲבֹרוּ" (יהושע ג, א). במנוחה ובשלוה חנינו על גדת הירדן. מנוחת הנפש של האומה הקדושה לא הופרה על ידי אויב מאחור, ולא בפחד מִדְבַּר מלפנים. האומה ישנה שנת ישרים, ובהשכימה צעדה לקראת הגשמת תקוות הדורות: הכניסה לארץ ישראל8עפ"י עולת ראיה א עמ' פו "וישכם אברהם".. +לים סוף נכנס העם ללא הכנה מוקדמת ובלא שידע לקראת מה הוא צועד, ו"לא נקרע להם הים עד שבאו לתוכו עד חטמן ואחר כך נעשה להם יבשה"9(שמות רבה כא י.). העומד להתרחש לא הוסבר לאומה, ולא ניתן היה להסבירו. משה, המנהיג, גם הוא לא ידע מה עומד להתרחש. הוא אמנם חיזק את לב העם בדברי פיוסין: "אַל-תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת ה'... ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן"10(שמות יד יג-יד.), אבל הוא עצמו עמד בתפיל�� והאריך בה, עד שאמר לו ה': "מַה-תִּצְעַק אֵלָי"11(שמות יד טו וברש"י שם). כשהמנהיג אינו יודע לקראת מה הוא מנהיג את עמו, העם חש בדבר. רק אחר כך פירט לו הקב"ה: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה"12שם טז., ודבר זה, שנאמר למשה, לא הוסבר לעם. להם לא נאמר אלא: "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ". ומה יהיה? כיצד יוכלו לעבור את הים? - לשאלות אלו לא ניתנו להם תשובות, ורק הפקודה נאמרה: "וְיִסָּעוּ". בין שהיה זה נסיון, כדי לדעת אם בני ישראל בוטחים בה', ולכן לא נאמרה להם התכנית, ובין שהעם לא קיבל הסבר כי לא היה מסוגל לכך, העובדה היא שבני ישראל צעדו לקראת הנעלם. וכשצועדים לקראת הנעלם, רב הפחד. +לעומת זאת, לפני הכניסה לירדן עברו השוטרים בקרב המחנה, "וַיְצַוּוּ, אֶת-הָעָם לֵאמֹר, כִּרְאֹתְכֶם אֵת אֲרוֹן בְּרִית-ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאִים אֹתוֹ וְאַתֶּם תִּסְעוּ מִמְּקוֹמְכֶם, וַהֲלַכְתֶּם, אַחֲרָיו" (יהושע ג, ג). "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הָעָם, הִתְקַדָּשׁוּ כִּי מָחָר יַעֲשֶׂה ה' בְּקִרְבְּכֶם נִפְלָאוֹת" (יהושע ג, ה). הם הכינו את עצמם לקראת המעבר, מה הפלא ש"כְּנוֹחַ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים... בְּמֵי הַיַּרְדֵּן" (יהושע ג, יג) נכרתו המים? כשכולם מוכנים ומצפים, ומודעים למהלכים העתידיים, הכל הרמוני, שלֽו, נוח. ומיד, כש"רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן נִטְבְּלוּ בִּקְצֵה הַמָּיִם... וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם" (ג, טו-טז). כאן לא היה צורך בקפיצה נחשונית, לא באיום של מטה, ואפילו לא ברוח קדים. +בים סוף, כשראה משה את המצרים מאחריו הוא החל לצעוק לה'13(רש"י, שמות יד טו.). גם ישראל עשו כן: "ויראו מאוד ויצעקו אל ה', תפסו להם אמנות אבותם"14(ילקוט שמעוני, בשלח רלא.) והתפללו. "מיד: וַיֹּאמֶר ה', מַה-תִּצְעַק אֵלָי; ר' יהושע אומר: אמר לו הקב"ה למשה, בני נתונים בצרה, והים סוגר עליהם, ושונא רודף, ואתה עומד ומרבה בתפילה? מה תצעק אלי, יש שעה לקצר ויש שעה להאריך"15(ילקוט שמעוני, בשלח רלג.). כשהדרך לא היתה ברורה לנו ונסינו להאחז במסורת העבר, שמח הקב"ה על שזו היתה תגובתו הטבעית של העם. אבל ממשה, המנהיג, תבע רבונו של עולם התקדמות: לא להסתפק בתפילה! משה לא צפה את העתיד וזכה על כך לביקורת אלהית, אבל יהושע קיבל הדרכה ברורה על העומד להתרחש (ג, ז-ח). +ידיעה זו והוראותיו הברורות הוסיפו לו כנראה אמון מצד העם: "הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל גַּדֶּלְךָ" (יהושע ג, ז), ושכללו את כושר מנהיגותו. +כשעברו ישראל בתוך ים סוף, עמדו להם המים כחומה מימינם ומשמאלם16(שמות יד כב.). החומה ודאי גוננה על העם, אך עם כל זה אומרים חז"ל, שכשעברו בצל החומה הזו אמרו מלאכי השרת: בני אדם, שעבדו עבודה-זרה יעברו ביבשה בתוך הים?! ואף הים נתמלא עליהם חימה וביקש לאבדם17(ילקוט שמעוני, בשלח רלד.). +על מה כעס הים? האם על שהרגיזו אותו ממרבצו הטבעי, וגזרוהו לגזרים?! +לעומת חומות המים בים סוף, עמדו מי הירדן הרחק מאד באדם העיר, מצד אחד, ומצד שני המשיכו לזרום אל ים המלח כדרך הנחלים הזורמים אל הים והעם עבר ביבשה ברווח, ללא צל צילו של איום. +פרט נוסף, שאינו מופי�� בכתובים, אך מוזכר בדברי חז"ל: ים-סוף נקרע לשנים עשר נתיבים, בהם עבר כל שבט ושבט בנפרד, ואילו את הירדן עברו כעם אחד18(ילקוט שמעוני, חבקוק תקסה.). +כדי לחזק בעם את הרגשת הבטחון, "נראה כי יהושע עבר באחרונה את הירדן והעביר את כל העם לפניו כדי שיהיו בטוחים יותר כשנשאר אחריהם, שהמים יעמדו נד אחד עד שיעבור הוא"19(רד"ק יהושע ד ה.). ואילו בים סוף רדפו המצרים אחרי העם לתוך הים, ובני ישראל לא נרגעו עד שראו את מצרים מת על שפת ים סוף20(שמות יד ל-לא וברש"י שם.). +השירה האדירה, שפרצה מגרונם של משה ובני ישראל בעלותם מים סוף, היא ביטוי למתח העצום שהתפרק בצאתם ממצרים. ועיקר תכנה הוא מפלת המצרים, שכן תחושת ההקלה היתה כה חזקה, עד שהם כמעט לא התייחסו לנס של הפיכת המים ליבשה ושל היבשה למים. רק שנים רבות אחר כך, כשהשתחררנו מן הטראומה של בית העבדים והקמנו את ממלכתנו העצמאית, שר דוד מלכנו על הנס עצמו: "הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם-מָיִם, חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ-מָיִם"21(תהלים קיד ח.). +גל האבנים, שנבנה לזיכרון מעבר הירדן (יהושע ד, ט), הוא סמל לתהליך הבנין שהתחיל בעברנו את הירדן. אם בקריעת ים סוף היה צריך לשבור את הטבע כדי שלא יפריע למהלך הגאולה, הרי שבמעבר הירדן התעלה הטבע וניצב כנד לפני גאולתם של ישראל. עד כמה דייק דוד מלכנו בשירתו: "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם... הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס, הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר... מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב"22(תהלים קיד א-ז.). הים נס בפחד, ואילו הירדן פשוט הסתובב לאחוריו. גם אם עדין היה צורך בהפסקת המהלך הטבעי של העולם בכניסתנו ארצה, היה לנס זה מימד של מהלך עולמי הרמוני. + +Chapter 6 + +הפגישה הראשונית של העם עם הטבע בארץ ישראל +ארץ ישראל קבלה, במלא עוצמת כוחותיה הטבעיים, את פני עם ישראל הבא מן המדבר.
אחרי ארבעים שנות נדודים במדבר, ארבעים שנים בהם נוף צחיח אפף את כל עולמנו, קידמה ארץ ישראל את פנינו בפריחה ובלבלוב. בעשירי בניסן (יהושע ד, יט) נכנסנו לארץ ישראל, תקופה בה האביב פורץ במלוא רעננותו וזרימת המים בירדן במלא אונה. עובדה זו מצויינת במפורש במקרא: "וְהַיַּרְדֵּן, מָלֵא עַל-כָּל-גְּדוֹתָיו כֹּל יְמֵי קָצִיר" (יהושע ג, טו). +קשה לומר, שפסוק זה בא להגדיל בעינינו את נס עמידת המים. הרי אנו יודעים שבמאמרו ברא ה' את הים ובמאמרו הוא יכול להעמידו. אנו יודעים שגם ים סוף נבקע כשה' רצה בכך, וככל שזרימת הירדן תהיה גדולה היא לא תשווה לזרימת המים בים סוף. האם יתגדל כח ה' בעינינו אם נדע, שזרימת הירדן היתה במלא עזה בשעה שרצה הקב"ה לבקעו? לא להגדיל את הנס נכתב הפסוק, אלא לתאר את קבלת הפנים בה קבלה ארץ ישראל את פנינו: במלא זרימת כחותיה הטבעיים. +עם כניסתנו לארץ, למדנו לראות שבטבע עצמו מרוכזת עוצמת הנס.
אחרי שעברנו את אפיק הירדן חזרו המים לזרימתם המתמדת, השוטפת והטבעית. גם עובדה זו צוינה בפסוק מיוחד: "וַיָּשָׁבוּ מֵי-הַיַּרְדֵּן לִמְקוֹמָם, וַיֵּלְכוּ כִתְמוֹל-שִׁלְשׁוֹם עַל-כָּל-גְּדוֹתָיו" (יהושע ד, יח). עמידת המים כנד אחד היתה ארוע זמני, חולף, שמטרתו המוגדרת היתה לאפשר לאומה להגיע ליעדה. וכשהושגה המטרה, פינה הנס את מקומו לזרימה הטבעית. עתה, לאחר שחוינו את חוית הנס ואחרי שראינו שנעשה נס נוסף כדי להחזיר את הטבע למסלולו והנהר שב לזרום באפיק ללא משברים וגלים, למדנו להעריך גם את המשמעות של הטבע. למדנו שזרימתו אינה שטחית, שגרתית ומכאנית, אלא שהטבע הוא הכח בו מצטמצמת, ומתרכזת, עוצמת הנס. +כששבו מי הירדן לזרום בשפעת ברכתם על כל גדות הנחל, למדנו להביט על הזרימה הטבעית והשוטפת, של הירדן ושל הטבע, בעינים גדולות. ואת הראיה הזו היה עלינו לשמר, כדי שלא ניפול שנית בשביה של השטחיות הממסמסת. +הקמת גל אבנים בגלגל מזכירה לנו את הנס. ואילו בהקמת הגל בתחתית הירדן ביקש יהושע לקבוע בנפשנו, שיש מקור פנימי לכל כוחנו המעשי.
שני גלי אבנים ציוה יהושע להקים לזכר המאורע, למרות שה' ציוה להקים רק גל אבנים אחד (ד, ב-ג). את האחד הקים בגלגל כמצות ה' (יהושע ד, כ), ואת האחר בתוך הירדן (יהושע ד, ט). האחד גלוי, והאחר מכוסה במים. ה' ציוה להקים את הגל על גדת הירדן, כדי שנזכור שהקמת גל האבנים התאפשרה רק בעקבות נס עצירת המים. ויהושע ציוה על הקמת הגל בתוך הירדן, כדי לקבוע בנפשנו את המקור הנסתר. מכך נלמד שהבנין הפנימי, הנעלם, קודם בזמן לבנין הגלוי. רק מכוחו של הנעלם, יוכל הבנין המעשי לשאוב את כוחו ואת משמעותו. "גַּל-עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת, מִתּוֹרָתֶךָ"1(תהלים קיט יח.). +הנס המיוחד שנעשה בחציית הארון את הירדן יכול ללמד לדורות, שהקשר בין העם לארץ הינו בעל חשיבות עצמית, ולא כדעת המרגלים שחשבו, שחשיבות הארץ רק בהיותה אמצעי לקיום התורה.
חז"ל מלמדים אותנו2(סוטה לה.), שבמעבר הירדן זכינו לנס נוסף מלבד עצירת המים. כשתם כל העם לעבור את אפיק הירדן, חזרו הכהנים נושאי ארון הברית לאחריהם אל עבר הירדן המזרחי. הירדן חזר לזרימתו הטבעית והפריד בין העם לארון הברית, ואז נשא הארון את נושאיו והעבירם מעל הירדן אל העם שבארץ. דברי חז"ל אלו מעוררים את תמיהתו של הרד"ק3(רד"ק יהושע ד יא.): לדעתו לא היה צורך בנס זה וגם את הפסוקים ניתן להסביר מבלי שנזדקק לפירוש זה. אם אכן היה נס כזה, שואל הרד"ק, מדוע הוא אינו מוזכר בכתובים? הרי לא היה זה נס נסתר. +קשה לישב את קושיותיו של הרד"ק, אך הבה נתבונן בדברי חז"ל אלה לאור המהלכים, המתהוים בכניסתנו הנוכחית לארצנו. +במשך כל שנות נדודינו במדבר העמים, בכל הגלויות, גדולי התורה ונושאיה הלכו לפני מחנה ישראל כדי להתוות לעם את דרכו. בקצה גלותנו האחרונה לא זרמו מי הירדן, כי אם נהרות הדם והאש באושוויץ, בטרבלינקה, במידנק ובסוביבור. אירופה כולה היתה לנו מכשול אש ענקי, שאותו היה עלינו לעבור. +כשם שבמעבר הירדן נעצרו נושאי הארון בקצהו החיצוני של הירדן, ואפשרו לחלוצים לחלוף על פניהם ולהכנס ראשונים ארצה, כך גדולי התורה, שבהדרכתם עברנו את כל מדבר העמים, אפשרו לחלוצים לחלוף על פניהם ולקומם את שממות ארצנו. החלוצים עשו זאת על פי תפיסתם, ולעתים גם מתוך התנכרות מופגנת לתורה. בשלבים הראשונים של השיבה לארץ ניתן היה לחשוב, שבארץ אפשר להסתפק בזרימה הטבעית ואילו התורה תשאר בגלות. והנה כעבור שנים, ללא פסוקים מפורשים וללא פרסום, אנו שבים ומוצאים את התורה בתוכנו והתורה חוזרת ללומדיה ב"ה. בכל אתר ואתר אנו שבים ומוצאים ישיבות וגדולי תורה, המדריכים את האומה ליעודה המקורי: לתקן עולם במלכות שדי. +נראה לכאורה, שאם כי לא היה צורך בנס הזה לשעתו, כטענת הרד"ק, בכל-זאת היה בו צורך כדי להאיר את מהלכי הגאולה של הדורות הבאים. ועלינו עדיין מוטלת החובה, לנסות להבין מדוע "כך צריך להיות" ומדוע "כך ראוי להיות"4אורות, ישראל ותחיתו ב.. +התורה, העם והארץ, קשורים ואחוזים זה בזה. את התורה קבלנו במדבר, ומשום כך היו שחשבו כי אפשר לקיים אותה גם במדבר. היו שאף חשבו, שקיום התורה בשלמותה יתכן דוקא במדבר. לדעתם העיסוק בעבודות הקרקע עלול היה להסיח את דעת האומה מן התורה. כזאת היתה, על פי פירוש בעל התניא, האדמו"ר הראשון של תנועת חב"ד, בספרו הגדול 'ליקוטי תורה'5ליקוטי תורה פרשת שלח., מחשבתם של המרגלים ששלח משה. וזו היתה הסיבה, לדבריו, שבגללה ניסו המרגלים להניא אותנו מלהכנס לארץ. והנה כאן למדנו שמחשבתם של המרגלים, לא רק שהיתה מנוגדת לרצון ה', אלא שרבונו של עולם עצמו טרח להפגיש את העם פגישה ראשונית עם הארץ גם בלי תורה. ובפרק הזמן הקצר, כשחזר הירדן לזרום, "נמצאו הארון והכהנים מצד אחד, וישראל מצד אחר, והירדן מלא ביניהם"2(סוטה לה.). כאילו רצה הקב"ה להדגיש את חשיבות המצאותנו בארץ, כמטרה עצמית ולא רק כאמצעי לקיום התורה. +חשיבות יצירת הקשר הזה בין העם ובין הארץ, והדגשתו, הצדיקו נס נוסף. וכניסת הארון לארץ בנס, נחשבה בעיני חז"ל נס לצורך. עם כניסת הארון ארצה, הופיעה קוממיותנו הלאומית השלמה והושלם הקשר הגדול בין התורה, העם והארץ. יתכן שזוהי הסיבה, שאת פרק ג' מסיים יהושע במלים "עַד אֲשֶׁר-תַּמּוּ כָּל-הַגּוֹי, לַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן", ורק בפרק ד' מופיע הביטוי "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר-תַּם כָּל-הָעָם, לַעֲבוֹר"(יהושע ד, יא). פרק ג' מתאר את הפגישה בין הגוף, הגוִיה הישראלית (שממנו נגזר השם גוי), לבין הארץ. ואילו אחרי תאור כניסת הארון לארץ, בפרק ד', אנו שבים ונקראים "עם" - שהוא ביטוי רוחני ונשגב יותר (ד, י-יא). +בחזרה לארץ עלינו ללמוד לחיות בעולם טבעי. מצוות המילה והקרבת העומר, נועדו להכשיר אותנו להתמודד עם שתי מכשלות עיקריות שעמדו בפנינו בפגישה עם הטבע.
מסכת חיים חדשה נפתחה לפנינו, כשעברנו את הירדן. היה עלינו ללמוד לחיות בעולם טבעי, ולגלות בו את שם ה'. שנים חיכינו לרגע, בו נחזור להיות נזונים מזון טבעי. את תלונותיהם של בני ישראל על המן מפרשים חז"ל ברוח זו: "אמרו, עתיד מן זה שיתפח במעיהם ויהרגם. כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא?"6(יומא עה:). כי המן היה נבלע באיברים ללא פסולת, ולכן התגעגעו אוכליו לשומים, לבצלים ולאבטיחים7(במדבר א ה.). והנה נכנסנו לארץ ישראל, אל הארץ אשר הנחיל לנו אלהינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה, אך לאט! +שתי סכנות אורבות לנו בפגישה עם הטבע. האחת, שמא נהיה ערלים מלחיות את טוב הארץ. והאחרת, שמא טוב הארץ יפתה אותנו עד כדי שכרון. לכן, לפני שנמלא את פינו בטעימת שפע ברכתה של ארצנו, היה עלינו למול את ערלותינו (ה, ב-י), להסיר את הערלה המטמטמת כדי לדעת לטעום את טעמה של ארץ זבת חלב ודבש (יהושע ה, ו), ומאידך גיסא להתיר את החדש בקרבן העומר (ה, א וברש"י). היה עלינו להקריב תבואה ולהעלותה על המזבח כדי ללמוד למצוא את הקודש המחיה את התבואה, ובתוכה את השעורה, שהיא מאכל-בהמה. בט"ז בניסן פסק המן, וזכינו לאכול מפרי הארץ ולשבוע מטובה ולברך עליה בקדושה ובטהרה8מתוך ברכת על המחיה. וראה ב"ח או"ח סימן רח ד"ה "וכתב עוד": "י"א 'ונאכל מטובה ונשבע מטובה' אין לאמרו. ותימה הלא קדושת הארץ הנשפע בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ... ועל כל ניחא שאנו מכניסים בברכה זו 'ונאכל מפריה ונשבע מטובה', כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה.. +את הפגישה עם הטבע, שעלולה להיות מהממת או משכרת, היטיב הרב לתאר בשירו "לחשי ההויה": +תִלְחַשׁ לִי סוֹד הַהֲוָיָה כָּלָּה: +חַיִּים לִי יֵש, קַח נָא קַח - +אִם יֵשׁ לְךָ לֵב וּבַלֵּב דָּם, +שֶׁרַעַל יֵאוּש לֹא זִהֲמָהוּ. +וְאִם לִבָּתְךָ עֲרֵלָה +וְיָפְיי לֹא יַקְסִימֶךָ - תִּלְחָשׁ לִי הַהֲוָיָה +סוּרָה מֶנִּי, סוּרָה, +הֲרֵינִי לָךְ אֲסוּרָה. +זהו תיאור הסכנה הראשונה, כשהאדם ערל מלחוש את עצמת היופי שבטבע. +והסכנה השניה: +אִם כָּל צִפְצוּף עָדִין +כָּל יוֹפִי חַי, לֹא הֲדַר שִׁירַת קֹדֶשׁ, +אַך זֶרֶם אֵשׁ זָרָה בְּךָ יְעוֹרֵרוּ - +סוּרָה מֶנִּי, סוּרָה, הֲרֵינִי לָךְ אֲסוּרָה. +אך העתיד טומן בחובו את ההצלחה +וְדוֹר יָקוּם וָחַי +יָשִׁיר לְיוֹפִי וְחַיִים, +וְעֶדְנָה בְּלִי דַי +יִינַק מִטַּל שָׁמָיִם. +וּמֽהֲדַר כָּרְמֶל וְשַׁרוֹן שִׁפְעַת רָזֵי הַהֲוָיָה +תַּקְשִׁיב אוֹזֶן עַם חַי, +וּמְעֵדֶן שִׁירָה וִיפִי חַיִּים אוֹר קֹדֶש יִמָּלֵא. +וְהַהֲוָיָה כֻּלָּה לוֹ תְדוֹבֵב: בְּחִירִי, הֲרֵינִי לָךְ מוּתֶּרֶת! + +Chapter 7 + +הגלגל בנין קשר הפרטים אל הכלל +בעת הקמת המדינה עלינו להתחשב ביחודיותו של הפרט, ובשייכותו והשתלבותו בתוך הכלל. יהושע ידע ליישם מגמה זו.
השאיפה, להקים מדינה אידאלית, תובעת מתן פתרון לשתי מגמות, שלעתים נראות כסותרות זו את זו. שלמות הכלל, פעילות העם כולו כגוף אורגני מאוחד - ושלמות הפרט, אפשרות הביטוי של כל יחיד ויחיד בהתאם לתכונתו ולאופיו הייחודיים. בדרך כלל, כשאומה שומרת על מסגרותיה הלאומיות, היא אינה מתחשבת בצרכי הפרט אלא מקריבה אותו ואת נטיותיו על מזבח האומה. וכשתביעות הפרט נושאות ראש, מתמסמסת האחדות הלאומית. +בתקופת נדודינו במדבר, לא התעוררו צרכי הפרט ורצונותיו ולא היה צורך לתאם בין שתי המגמות הללו. כל האומה חנתה מסביב למשכן, וכל מזונותינו היו אחידים: עומר מן לגולגולת בבוקר, ושלו בערב. שתינו מבאר אחת, שמלתנו לא בלתה, רגלנו לא בצקה, וכל צרכי הפרט נבלעו בכלל. עתה, בכניסתנו לארץ, היה עלינו לגלות את זהותם של הפרטים באומה, ולהתאימם למגמתה הכללית. +אישיותו של יהושע הותאמה להתמודדות עם האתגר. ראינו1בפרק ב. את דברי חז"ל, המבחינים בין צורת ההנהגה של יהושע לזו של משה באמרם "פני משה כפני חמה, ופני יהושע כפני לבנה"2(בבא בתרא עה.). כשהחמה מאירה אין הכוכבים נראים, ובשעה שהלבנה מאירה, מאירים גם הכוכבים. יהושע הנהיג את האומה כאותה לבנה, המנהיגה את כוכביה ליעודם הכללי. +את האות הראשון לדרכו זו של יהושע, אנו פוגשים מיד עם קבלתו את התפקיד: "וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת-שֹׁטְרֵי הָעָם לֵאמֹר עִבְרוּ בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה, וְצַוּוּ אֶת-הָעָם לֵאמֹר, הָכִינוּ לָכֶם צֵידָה כִּי בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם לְרִשְׁתָּהּ" (א, י-יא). כבר כאן באה לידי ביטוי גישתו של יהושע, להגיע לכל אחד ואחד מישראל. הוא מדייק בדבריו ושולח את שוטרי העם לעבור "בְּקֶרֶב" המחנה, ולא היתה זו העברת מידע לאקונית, טכנית. למילה "קרב" יש משמעות של קרבה, ושל קרביים. כאילו רצה לומר לשוטרים ליצור מודעות עמוקה וקרובה של כל יחיד בישראל למגמה הנשגבה, שהיא התגשמות תקוות הדורות "לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת-הָאָרֶץ". והעם, שבחושיו הבריאים חש בדבר, נענה ואמר בהכרזה שכמותה לא נאמרה לאף מנהיג אחר: "כֹּל אֲשֶׁר-צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה, וְאֶל-כָּל-אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ. כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-יַמְרֶה אֶת-פִּיךָ, וְלֹא-יִשְׁמַע אֶת-דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר-תְּצַוֶּנּוּ יוּמָת: רַק, חֲזַק וֶאֱמָץ" (א, טז-יח). +על רקע זה נוכל להבין גם את הצורך שמצא יהושע, לשלוח מרגלים לרגל את יריחו. יהושע לא היה זקוק למרגלים כדי לדעת שהארץ בכלל, ויריחו בפרט, תכבשנה. הוא עצמו היה אחד המרגלים שנשלחו על ידי משה לרגל את הארץ3(במדבר יג ח.), והוא זה שיחד עם כלב ידע לומר, בפה מלא: "אִם-חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וּנְתָנָהּ לָנוּ"4(במדבר יד ח.). היה לו ברור, שכיבוש הארץ תלוי ברצון ה' ולא בשום גורם אחר. אבל יהושע לא רצה לכפות את דעתו על העם ולכן שלח נציגים מן העם, שישמיעו לאומה את מה שהיה ידוע לו מאז ובני ישראל יקבלו את דבריהם. בדרך זו הביא יהושע את העם להכרה ושותפות בהחלטה, ולמחרת כבר לא היה מי שיערער על הוראתו לצאת לדרך הרת הגורל. "וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיִּסְעוּ מֵהַשִּׁטִּים, וַיָּבֹאוּ עַד-הַיַּרְדֵּן" (יהושע ג, א). +כל עוד לא ביטאנו, במעשה סמלי, בגלגל, את היחס בין הפרטים לבין הכלל בישראל, לא נקראנו עם.
שני פרקים הקדיש יהושע לתיאור מעבר הירדן. בפרק ג' מתוארים הבקיעה והמעבר בשלמותם, והפרק מסתיים במלים: "תַּמּוּ כָּל-הַגּוֹי לַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן", ומיד אחר כך: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר-תַּמּוּ כָל-הַגּוֹי לַעֲבוֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן". המלה "גּוֹי" נגזרת מן המלה "גוִיָה", ומשמעותה: גוף לאומי. בדרך כלל אנו מכנים בשם זה את ה"גויים", ואת ישראל מכנה הכתוב בדרך כלל בשמות מחמיאים יותר: "עַם-זוּ יָצַרְתִּי לִי", "בני ישראל" וכד'. ובאמת, כאילו לתקן את הדבר, חוזר פרק ד' לתאר שלבים במעבר הירדן, ומסיים: "וַיְמַהֲרוּ הָעָם, וַיַּעֲבֹרוּ. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר-תַּם כָּל-הָעָם לַעֲבוֹר" (ד, י-יא). +יהושע הכין שנים עשר נציגי שבטים (יהושע ג, יב), אך לא הטיל עליהם משימה. רק אחרי שתם כל הגוי לעבור את הירדן, הוא ציוה עליהם לקחת שתים עשרה אבנים, אבן לכל שבט, ולהציב את האבנים כגל זכרון לעמידת הירדן (ד, ד-ח). הצבת גל זה, שמטרתה היתה להזכיר עובדה שאירעה בעבר, היוותה גם הדרכה לעתיד. כל שבט והאבן שלו, כל פרט וייחודו, התקבצו לגל לאומי שלם. לא מצבה הבנויה מאבן אחת נצטוינו להקים ולא תפזורת של אבנים, אלא גל אחד, משובץ משתים עשרה אבנים5אגרות ראיה אגרת תשמו: "כשאנו עוסקים בהטבת האורה בישראל פנימה, אם נבא מיד אל ההכללה ונאמר: מושג-האומה עולה על כל, מבלי אשר נדאג למלא את המושג הזה בברכת-ד' והשפעת-הקודש, הננו הולכים וכשל��ם, נאחזים בסבך אותה המסכה הנסוכה על כל הגויים, החושבים שהציבוריות לבדה היא יסוד הכל ובגללה הכל שרוי הכל מחול, ואינם שמים על לב כי הכמות לא תוכל לעולם להכריע לצד עליון את האיכות... על כן מוכרחת היתה במת יחיד להיות מותרת... אמנם אחר שחזתה הנבואה ברוח-קדשה, שהמילוי הפרטי כבר בא לגמר-בשולו באופן הראוי להיות מצטרף אל הכלליות, אז בא תור האחדות הכללית הנאדרה-בקדש לעד, ובמת יחיד... גם היא נאסרה, ונקבעה קדושת בית-עולמים הכללית".. רק אחרי הקמת הגל נשתנה כינוינו, מ"גוי" ל"עם"6עיין תניא שער היחוד והאמונה ז.. +כאן, בארץ, יצטרך כל שבט לגלות את יחודו. יהודה בגבורתו יצטרך לשלב את עצמת המדבר, רמתו של ההר ומרחבי השפלה. נפתלי יגלה את יופים ושטפם של זרמי החיים לחופי הכנרת, וזבולון ישלח את אניותיו מחוף ימים לקצות עולם. כאן, בארץ, יתלכדו כל האבנים השלמות לגל אחד שמטרתו לגלות את מלכות ה', וברוב עם הדרת מלך. +בגלגל קיימנו את מצוות המילה וקרבן הפסח המבטאות את הקשר של היחידים אל ערכי האומה הכלליים.
את גל האבנים הקמנו בגלגל, ומה פשוט יותר מלחשוב שעל שם הגל נקרא המקום? אך לא זאת הסיבה לקביעת השם "גלגל", למקום שהיה מקום מרכזי בתקופת חיינו הראשונה בארץ. בפרק ה' מתגלה, שהמקום נקרא על שם הקביעה האלהית בעקבות ברית המילה: "הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת-חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם; וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא, גִּלְגָּל". בעיון חודר נמצא, שלא רק שאין סתירה בין שתי המשמעויות הללו, אלא יש בהן השלמה ופיתוח. +את מרווח הזמן, שנוצר כתוצאה מן הפחד שנפל על יושבי כנען לאחר בקיעת הירדן, ניצלנו לפי הצו האלהי (יהושע ה, ב) על-מנת לקיים שתי מצוות שאותן לא יכולנו לקיים במדבר: מצות פסח, ומצות מילה. בשתי מצוות אלו מתבטא הקשר החזק, בין ערכיה הכלליים של האומה לבין כל איש ואיש מישראל7עיין עולת ראיה ברכות א עמ' קעח.. המילה היא כל כך מהותית באומה, עד שבני ישראל נקראים "מולים" גם אם מסיבה כלשהי לא נימולו, והנודר שלא יהנה מן המולים אסור לו להנות מכל היהודים, וגם מן הערלים שבהם8(נדרים ג יא.). לעומת זאת, הנודר מן הערלים אסור גם במולי גויים, עליהם אמר ה': "בְּנֵי-נֵכָר, עַרְלֵי-לֵב וְעַרְלֵי בָשָׂר"9(יחזקאל מד ז.). ערכה הכללי של ברית המילה מתפרט וחודר כחותמת, בבשר הקודש של כל יחיד ויחיד מישראל. ומי שלא נמול, נענש בכרת10(בראשית יד יז.). +קרבן הפסח נחשב לקרבן ציבור, ולכן, מותר להקריבו בשבת וכשרוב הציבור נטמא, מותר להקריב אותו בטומאה11(פסחים עו:). אין שוחטים אותו אלא בעזרה, ואפילו בשעת היתר הבמות לא היו מקריבים את הפסח בבמת יחיד12(זבחים קיד:). אבל קרבן ציבור זה שונה מכל שאר קרבנות ציבור, בכך שכל יחיד ויחיד חייב לטעום ממנו כזית בשר13(פסחים עח:). המבטל מצוה זו, ואינו טועם כזית מן הפסח, נענש בכרת14(במדבר ט יג.). +את שתי המצוות הללו לא זכינו לקיים במדבר, מפני שבמדבר לא נמולנו ומי שלא נמול אסור בהקרבת הפסח ובאכילתו15(שמות יב מח.). שתי דעות ישנן בדברי חז"ל, לגבי הסיבה שלא נמולנו במדבר. האחת: מפני סכנת הדרך. והשניה: בגלל שרוח צפונית, המרפאת את הפצעים, לא חדרה דרך ענני הכבוד בהם היינו עטופים16(יבמות עא:). סיבות "טכניות" אלו תואמות את דרגת חיינו הלאומית, במדבר. היתה זו תקופה שבה התגלתה קדושה כללית באומה, אך היא לא באה לידי ביטוי בכל יחיד ויחיד. על פי הסיבה הראשונה, סכנת דרכים גרמה שליחיד לא היתה שלות הנפש, לגלות בקרבו את קדושת הכלל. סכנת הדרך, וחוסר הוודאות כמה זמן תארך כל חניה, מנעו את קיום המצוה. ואילו לפי הפירוש השני, היה זה בגלל מצבה ה"מרומם" של האומה, שהיתה בתוך ענני הכבוד: במצב זה נתבטל ערך היחיד, ויחיד שנפצע לא יכול היה להתרפא. +מיד כשנכנסנו לארץ, קיימנו את שתי המצוות. כאן, בארצנו הטבעית, יכולים היו להתגלות בריאותנו ומצב רוחנו הטבעי, ולמרות איום המלחמה שעמד בפתח, היתה לכל יחיד ויחיד שלות הנפש להימול. המילה שיחררה אותנו מן השיעבוד לחומריות17עולת ראיה ברכות א עמ' שצז. וראה בפרק ז., וקרבן פסח מבטא את חירותנו הלאומית18עולת ראיה ברכות ב עמ' רמד.. +בישראל לא רק יחידים הם הצדיקים, ולא רק האומה בכלל היא בת חורין. צדיק הוא הגוי כולו19(ישעיהו כו ב.), וכל בניו הם בני מלכים20(שבת סז.). שלמות זו, בה מתגלה האומה בתפארתה, יכולה להתגלות רק בארץ: "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי, לְהִתְפָּאֵר"21(ישעיהו ס כא.). בקיום שתי מצוות אלו הוכשרנו לאכול מפרי הארץ. לא עוד מן, לחם שמים אחיד במראה ובכמות, לא עוד יבלעו צרכי הפרט במגמות הכלליות. מכאן ולהבא יהיה על כל יחיד לדאוג לצרכיו, ולטעום מטעם פירותיה של ארצנו. "לאכול מפריה ולשבוע מטובה, ונברכך עליה בקדושה ובטהרה". +עתה נבין, שהגלגל הוקם כגל כפול. גל-גל: הגל שהתקבץ מפרטי האבנים למבנה אחד, והעם שפרט את ערכיו הכלליים והחדירם לכל פרט ופרט. מכאן ואילך היה הגלגל נקודת הזינוק לכיבוש הארץ, ומקום מנוחת המשכן עד שעלה ונקבע בשילה. +לאחר שננתגלתה ההרמוניה בין הכלל והפרטים בעם ישראל, יכול היה יהושע לשתף גם את המלאך בחיי האומה ולבטא את ההרמוניה, משמי שמים ועד תחתיות ארץ.
כשהתגלתה ההרמוניה הכללית בין הכלל לפרטים ב"מלכות הארצית", התגלתה הרמוניה זו גם ב"מלכות השמים". בשעה שסייר יהושע מסביב ליריחו, התגלה לו שר צבא ה' והתחנן בפניו, שלא יגרשו מעל פניו כשם שגרשו משה רבו. בילקוט שמעוני22(מדרש תנחומא משפטים יח.) מתואר, שאחרי חטא העגל רצה הקב"ה להסתיר פניו מאיתנו ולהפקידנו ביד מלאך23(שמות לג ב.), אבל משה התנגד, עמד על כך שה' ינהיג אותנו ותבע: "אִם-אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אַל-תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה"24(שמות לג טו.). כשנתרצה ה', נסתלק המלאך ועתה כשפגשו יהושע ושאלו "הֲלָנוּ אַתָּה אִם-לְצָרֵינוּ, התחיל צועק מתחת ציפרני רגליו. אמר לו: שתי פעמים באתי להנחיל את ישראל את הארץ. באתי בימי משה רבך ודחה אותי, עַתָּה בָאתִי". משה רבך דחה אותי, שנאמר: "אִם-אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אַל-תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה". מלאך הוא פרט חד מימדי במלכות השמים, כי אין מלאך עושה שתי שליחויות25(בראשית רבה נ.) ומלאכים נקראים "עֹמְדִים"26(זכריה ג ז.). משה מסר נפשו על מנת שמלאך לא ינהיג אותנו במקום ה', אבל עתה, אחרי שהכניסנו רבונו של עולם לארץ, נתבעת כל ההויה למלא את יעודה וכל פרט בה צריך ויכול לגלות את יחודו. גם שר צבא ה' השתוקק לגלות את כוחו, ועתה, כשבא בתפקידו המיוחד כשר צבא לסייע לכוחות הלוחמים מבלי לשמש כתחליף להנהגה האלהית, קבלו יהושע וגם נשמע להוראתו לחלוץ את נעליו. כשנוצר הקשר מן המקור האלהי, בהכללת כל המימדים הרוחניים עד תחתיות ארץ, חלץ יהושע את נעליו. היה עליו לחוש את הקרקע של ארץ ישראל ללא חציצה ולאחד בזאת שמים וארץ, מלאכים ובני אדם, לקראת המטרה הנשגבה בה יכתב גם "עַל-מְצִלּוֹת הַסּוּס, קֹדֶשׁ, לַה'"27(זכריה יד כ.). + +Chapter 8 + +חידוש הברית +במדבר התנתקנו ממהלך החיים הטבעי. רק משנכנסנו לארץ יכולנו לקיים את מצות המילה ולחוג את חרותנו ממצרים.
מיד עם כניסתנו לארץ, נצטוה יהושע לעשות לו חרבות צורים ולמול את בני ישראל שנית (יהושע ה, ב). לשון הציווי מעוררת תמיהה: וכי ניתן "למול שנית"? לפני שנענה על שאלה זו, נבחן מדוע לא קיים עם ישראל במדבר את מצות המילה, שהיא מהותית כל-כך לעמנו. מצוה זו היא הראשונה שנצטוה עליה אבינו הראשון אברהם1(בראשית יז י.), ועל שמה אנו נקראים "מולים"2(מסכת נדרים ג יא.). +שתי סיבות מובאות לכך בדברי חז"ל. האחת: סכנת הדרך, והשניה: "כי ארבעים שנים שהיו ישראל במדבר, לא נשבה להם רוח צפונית כדי שלא יתפזרו ענני הכבוד, לפיכך לא מלו. כי רוח צפונית, רפואה למכת דם, וזולתה סכנה"3(רד"ק יהושע ה ב.). +סכנת הדרך נגרמת, בפשטות, מן המאמץ ומן הטילטולים. אמנם לסיבה זו נמצאו כבר פתרונות במדבר. לא רק מליצה הוא דבר ה', "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים"4(שמות יט ד.). "עמוד הענן הרי היה משפיל לפניהם את הגבוה, ומגביה את השפל והורג נחשים ועקרבים"5אוצר המדרשים עמ' רחצ., וכתוצאה מכך: "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ, וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה"6(דברים ח ד.). אבל תחושת הארעיות, וחוסר הקביעות, היתה זו שלא אפשרה שלוות נפש הנחוצה לקיום המילה. ולכן, למרות שמיד בכניסתנו לארץ נחשפנו בפני סכנה ברורה ומוחשית, ומלחמה היתה עלולה לפרוץ בכל רגע, נצטוינו לקיים את מצות המילה. הכתוב מעיד שנמס לבבם של יושבי הארץ בשמעם על עמידת הירדן (יהושע ה, א), אבל דוקא פחד זה היה עלול לגרום להם להתלכד ולהלחם בישראל, כפי שאכן עשו אחרי מלחמת העי (יהושע ט, א). ביחוד היתה הסכנה עלולה לגדול, כשישמעו הגויים שבני ישראל החלישו את עצמם בכריתת הברית. אולם עצם הגעתנו לארצנו ולמקומנו הטבעי יצר את הרגשת הקביעות והבטחון, ונסך שלוה, שאפשרה את קיום מצות המילה. ולמרות שלפנינו עמדה עוד דרך ארוכה של שבע שנות כיבוש ושבע שנות חלוקה, לא היתה במילה סכנה. זאת משום שהסכנה היא ביציאה מן הסדר הטבעי7נתיבות עולם, נתיב התורה פרק א., ובארץ אין המלחמה וחוסר הנחלה נחשבות עבורנו כיציאה מן הסדר. +גם הסיבה השניה, שבעטיה לא נמולנו ��מדבר, התפוגגה בכניסתנו לארץ. כיון שיצאנו מענני הכבוד, לא היתה סיבה למנוע את נשיבתה של רוח צפונית. מדרגתם הרוחנית של ישראל במדבר אפשרה להם אמנם לשכון בתוך ענני הכבוד, אבל מעלה זו לא היתה טבעית. היא היתה טעונה שמירה מיוחדת, וה' מנע מרוח צפונית לנשב כדי שלא תפזר את ענני הכבוד. רבונו של עולם עצר את הזרימה העולמית הטבעית כדי להגן על ישראל, אבל הגנת-החממה, שחסכה מאיתנו את ההתמודדות עם יצר הרע הנקרא "צפוני"8(סוכה נב.) מנעה מאיתנו גם חשיפה לרוח צפונית שמרפא בכנפיה למכת דם. +החיים בתוך ענני הכבוד לא היו טבעיים לנו, והדבר התברר בשעה שמת אהרון ונסתלקו ענני הכבוד9(תענית ט.):"וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב... וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי"10(במדבר כא א.), לעומת המצב הטבעי, שבו "לֹא-חָרַץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, לְאִישׁ אֶת-לְשֹׁנוֹ"(יהושע י, כא). +במצב על-טבעי זה, לא יכלו ישראל לשכלל את הטבע הגופני של ילדי האומה ולהסיר מהם את הערלה במשך ארבעים שנה. העיכוב בהסרת הערלה עיכב גם את הקרבת קרבן הפסח, שעליו הוזהרנו: "וְכָל-עָרֵל לֹא-יֹאכַל בּוֹ"11(שמות יב מח.). ובהיותנו ערלים לא יכולנו לבטא את חירותנו הלאומית, שאותה אנו מציינים בפסח. +לאחר שיצאנו מענני הכבוד, נכנסנו לארץ ונפגשנו עם רמת החיים הטבעית לנו, מיד נצטווה יהושע למול את בני ישראל ולהסיר את טמטום הערלה. אז נתאפשרה גם הקרבת הפסח במועד12(רד"ק יהושע ה ב.), ואם נשים לב נבחין במשמעות הדברים: במדבר היינו מעוכבים מלחוג את חג הפסח, זמן חירותנו, ובכניסתנו לארץ מיד קיימנו את המצוה בזריזות, כי רק מהלך חיים טבעי מאפשר להבין את משמעותה של החירות. כל עוד ישבנו במדבר, למרות היותנו משוחררים מן הדאגה לחיי יום-יום, עדיין היינו גלותיים ומשועבדים לתפיסות של גלות מצרים: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר-תַּמּוּ כָל-הַגּוֹי לְהִמּוֹל וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם בַּמַּחֲנֶה עַד חֲיוֹתָם. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת-חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם" (ה, ח-ט). כי רק אחרי הברית בארץ, הושלמה יציאתנו מן המצרים המעכבים את הופעת חירותנו. "וַיַּחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ" (יהושע ה, י). +קשר הברית קיבל את משמעותו המלאה כשנכנסנו כעם לארץ-ישראל.
המצב החדש, שהתגלה בעולם בכניסת ישראל כציבור לארצם, מבאר את סגנון הצו "וְשׁוּב מֹל אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית" (יהושע ה, ב). בפשטות, לא ניתן היה להבין מהי משמעות המלה "שוב", שהרי לא ניתן למול את מי שכבר נמול. חז"ל מפרשים13(יבמות עא:), שיהושע נצטוה להסיר את הציצים המעכבים את המילה, אצל מי שנשארו לו כאלו. מדבריהם נוכל אולי להסיק, שציצים אלו לא עיכבו את המילה במצרים ובמדבר, אבל בארץ גם ספיחי ערלה וציציה מעכבים את ההתקשרות המלאה עם הארץ. זאת מפני שרק בארץ נתבעת הופעת הפרטים בשלמותם. +אך בפשטות, באמרו "שנית" רצה הקב"ה לעורר בנו מחדש את זכרון ליל היציאה ממצרים. כפי שמבאר רש"י (יהושע ה, ב): "שנית, שמלו כבר בליל יציאתם ממצרים קהל גדול ��חד, וזו פעם שנית" למילה המונית כזו. אבל רש"י אינו מסתפק בכך, ומוסיף גם פירוש אחר: "ורבותינו אמרו, 'שנית' זו פריעת מילה, שלא נתנה לאברהם אבינו". לדברי הרד"ק פירוש זה נדחה בגמרא, אבל גם מן ההוא אמינא של הגמרא אנו יכולים ללמוד, וביחוד כשרש"י מזכיר את הפירוש שנדחה בגמרא. רבותינו הבינו, שמשמעות ברית המילה וקדושת חיי הגוף והבשר, בשלמותם, יכולים להתממש רק כשעם ישראל נמצא בארץ כציבור. על פי דבריהם, מדרגת חיובנו בקדושת מצות המילה תואמת את מדרגת התקשרותנו, כציבור, לארץ ישראל. אברהם, כשהיה בחוץ לארץ, לא צווה כלל על המילה. וכשנכנס לארץ צווה עליה, ולא על הפריעה. רק כשנכנסנו ארצה כציבור, הושלמה מצוה יסודית זו והתחדשה בפרטיה. ורק אז נצטוינו גם על הפריעה. +המילה מורכבת משני שלבים. הראשון: הסרת הערלה, פעולה שיכולה להיות מוסברת גם כפעולה "הגיינית" בלבד, כפי שהדבר נעשה על ידי עמים רבים. השלב השני, הפריעה, יש לה היבט "שמעי" של חק תורני לא מוסבר. בימים שכוחות חייה הטבעיים של האומה היו עצורים ובלועים בקרבה, ללא יכולת של פריצה והופעה, התאימה מצות המילה לאומה ברמתה המוסברת, הניתנת לתפיסה שכלית. אך כשהופיעה כציבור בארץ, יכלה האומה ואף חוייבה לחשוף רובד נוסף ופנימי יותר, שאינו יכול להיות מוסבר בטעמים אנושיים. רובד כזה, שרק כוחו של הציבור יכול לבטא בהופעת חייו. למרות שהרד"ק מוכיח, שבפועל גם אברהם פרע את מילתו, מסביר רש"י, שבמהותה התאימה הפריעה דוקא לעם בקומתו השלמה בהופעתו הציבורית בארץ. לכן נחשבו ישראל, רק אז, כמי שמצווים ועושים את המילה בשני חלקיה: המילה והפריעה. כשם ששם ה' שהתגלה לאבות היה בבחינת "אל שד- י", ואפילו כשנאמר להם שם המפורש היה הגילוי בבחינת "שד- י", שהוא שם המבטא צמצום: "אמר ר"ל: מאי דכתיב אני אל שדי? אני הוא שאמרתי לעולם די"14(חגיגה יב.), ורק למשה מנהיג הציבור, ובשביל הציבור, נודע ה' בשמו המפורש: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה'. וָאֵרָא אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם"15(שמות ו ב-ג.), כך, גם אם למעשה קיים אברהם פריעה, הרי רק בהופעת הציבור בארץ היתה לפריעה משמעות, שתאמה את רמתו הרוחנית של העם. +גם את הארץ נוכל לנחול רק לאחר הסרת המחיצות בינינו לבינה.
כריתת הברית, חג החרות והקרבת העומר, הכשירו את העם להיות נזונים במזון טבעי: "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (יהושע ה, יא). כל אלה יחד הכשירו את העם לצאת למלחמה, לכבוש את הארץ מיד עמי כנען שוביה. +אז נתגלה ליהושע שר צבא ה', שבא כדי לצאת לפני העם בקרב (יהושע ה, יג). המלאך ציוה את יהושע להסיר את נעליו מעל רגליו, כי המקום אשר הוא דורך עליו, קודש הוא (יהושע ה, טו). צו זה נראה תמוה במקצת, שכן האדמה במקום הפגישה עם המלאך לא היתה שונה מחלקי אדמה אחרים בארץ. כל ארץ ישראל קדושה, ולא מוטלת עלינו חובה להלך בה יחפים. נסיון השוואה לסנה יראה מלאכותי, שהרי שם התגלה ה' והיה על משה לנהוג בו כבוד. אך מדוע יהא צורך לחלוק כבוד למלאך? +אלא שהמלאך גילה ליהושע, שכדי לכבוש את הארץ עלינו להסיר את המחיצות בינינו לבינה. מתוך הסרת המחיצות והגישה הבלתי אמצעית, מתוך ההזדהות עם הטבע הארצי של ארץ ישראל, ההתמסרות וההשתייכות לארץ עצמה, נוכל לצאת לקרב ו��וכל לנצח ולפעול, למען המשך הופעת קוממיותנו הלאומית. +מרן הרב צבי יהודה היה עומד על משמעות ההבטחה בפסוק "וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר"16(ישעיהו נח יד.): וכי ניתן לאכול נחלה? חבל ארץ? הנביא מלמדנו, שכשם שהאכילה יוצרת בנו התקשרות מלאה ובלתי אמצעית, כך נזכה גם לנחול את ארצנו, ולהפנים אותה אל קרבנו כמו מזון. +עקירת הטבע של קדושת היהדות היא היא הגורמת לכל בלבולי הדעות. באים להתחכם ולמצוא בסברות והגיונות דבר שצריך למצוא בעצם ההויה הנפשית ובטבע הרוחני וגם הגופני, של הכלל כולו ושל כל אחד ואחד מישראל בפרט. הפרת ברית היא זו... אין תרופה למפר ברית, כי אם התשובה אל הברית17אורות התשובה יז ד.. כל עוד היה עיכוב וכל עוד קיים עיכוב בתשובה אל הברית, לא יוכל הטבע היהודי במעשה וברעיון, ברגש ובמחשבה, להופיע במלא חופשו. חזון הגאולה יתגשם במלואו, כשמתוך החול יתגלה הקודש. "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ"18(דברים ל ו.). +הופעת הברית הגדולה הזו נעשתה בהדרכת ה' בחרבות צורים, החרב שבעזרתה נסיר גם את הערלים מן הארץ, מתוך השייכות אל ההבטחה האלהית לאברהם: "הַבִּיטוּ אֶל-צוּר חֻצַּבְתֶּם, וְאֶל-מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם. הַבִּיטוּ אֶל-אַבְרָהָם אֲבִיכֶם, וְאֶל-שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם"19(ישעיהו נא א-ב.). + +Chapter 9 + +המלחמות לכיבוש הארץ +ביציאת מצרים לא היה ערך להתמודדות אלא ליציאה עצמה ובכניסה לארץ התמודדות והדרך הן חלק מהמטרה.
כשיצאנו ממצרים, לא נכנסנו לארץ ישראל בדרך הקצרה. "וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה"1(שמות יג יז.). רבונו של עולם, שהיכה את המצרים בעשר מכות, שבכל אחת מהן השתנו סדרי עולם, והודיע לעם ישראל, על ידי משה נאמן ביתו, "כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד-עוֹלָם. ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן"2(שמות יד יג-יד.), רצה להכין את בני ישראל למלחמה לפני כניסתם לארץ, ולא נחם דרך ארץ פלשתים הקצרה אלא בדרך הארוכה, כדי שיספיקו להתכונן למלחמה. אך מדוע לא המשיך ה' להילחם בעבורנו גם את מלחמותינו לשיחרורה ולכיבושה של ארצנו המובטחת? +ההבדל, בין יציאת מצרים לכניסה לארץ, הוא ההבדל בין "סוּר מֵרָע" ל"עֲשֵׂה-טוֹב"3(תהלים לד טו.). ממצרים היינו צריכים לצאת, להסתלק מהרע, ולא היה טעם וערך לעצם ההתמודדות עם המצרים. העיקר היה בזה שמטרתנו הושגה, בצאתנו מבית העבדים. לעומת זאת, ההכנות לקראת כניסתנו לארץ-ישראל, והפעולות להגשמת המטרה, הן עצמן נחשבות לעשיית טוב. לכיבוש הארץ יש ערך עצמי: חויות קרב מקשרות את הלוחמים לאזורי הקרבות, והשותפות לעשיה קושרת את העושים בינם לבין עצמם, ובינם למפעל. קשר זה הוא עיקר השכר, שתכריז עליו בת קול בעתיד: "עתידה בת קול להיות מפוצצת בראש ההרים ואומר, כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו"4(ויקרא רבה כז ב.). נוסף לכך, רק בהתמודדות עם המציאות הארצית ועם חוקיה, אפשר לגלות את הקודש הגנוז בה. לא בפריצתה ובסילוק מגבלותיה, על ידי הנס. עלינו מוטל לגלות את הקודש הגנוז בארץ, ולכן "לְלַמֵּד בְּנֵי-יְהוּדָה קָשֶׁת, הִנֵּה כְתוּבָה עַל-סֵפֶר הַיָּשָׁר"5(שמואל ב' א יח.). רבונו של עולם היה "המדריך הצבאי" הראשון שלנו. הוא העמידנו אל מול פני המלחמה, סייע במצבים שלא היו לנו כלים להתמודד איתם, הדריך באסטרטגיות וחשף לעינינו, ולעיני העולם כולו, את משמעותם של נצחונותינו ואת השפעתם על ההויה כולה (לגילוי זה משמעות של חיזוק הבטחון והמוראל של הלוחמים, בנוסף לערך הגילוי בעצמו). +המלחמות המתוארות בהרחבה בספר יהושע הן מלחמות בהן התפתחו כוחות האומה.
שלוש מלחמות מתוארות בהרחבה בספר יהושע: מלחמת יריחו (פרק ו), מלחמת העי (פרק ח), ומלחמת מעלה בית חורון וספיחיה (פרק י). לאחריהן מוזכרת בקיצור מלחמת מלכי הצפון, על מי מרום (פרק יא). יריחו נכבשה כשנפלה חומת העיר בנס, ואנו השלמנו את הכיבוש בהריגת יושביה. במלחמת העי הוכרעה העיר בתחבולה טבעית, ולא ניכר בה נס: יהושע הציב יחידת אורב מאחרי העיר, ומצידה השני התקרב עם לוחמיו. כשיצאו אנשי העי להילחם נסוג יהושע עם צבאו ואנשי העי, שחשבו שיהושע וצבאו בורחים, החלו לרדוף אחרי הנסוגים בלי לסגור את שערי העיר. למראה האות המוסכם חדרו האורבים לעיר, העלו אותה באש והחלו לרדוף אחרי אנשי העי. יהושע וצבאו הפכו את פניהם מנסיגה למלחמה ויושבי העי מצאו את עצמם בקרב מלפנים ומאחור, בשעה שעירם עולה בלהבות. במלחמת בית חורון, השתלבו הנס והטבע: יהושע הפתיע את חמשת המלכים וצבאותיהם בהתקפה פתאומית, אחרי שהעלה את לוחמיו כל הלילה מן הגלגל, והקב"ה השליך אבנים גדולות על האויב שנס מפני בני ישראל. על מלחמת מי מרום אנו יודעים מעט, כי למרות שהיתה זו מלחמתו הגדולה של יהושע, תיאורה בכתובים הוא קצר. מסופר לנו שעמים רבים התקבצו להילחם ביהושע, "וַיֵּצְאוּ הֵם, וְכָל-מַחֲנֵיהֶם עִמָּם עַם-רָב, כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת-הַיָּם לָרֹב וְסוּס וָרֶכֶב רַב-מְאֹד" (יהושע יא, ד), ומסופר לנו שיהושע עלה עליהם פתאום ושה' נתנם ביד בני ישראל. אבל לא מפורטת הדרך, בה הוכרע הקרב. +תאור הקרבות על הארץ הוא תאור רב מימדי, של פריצת המחסומים בין העם לארץ: פריצת המחסום הפיזי של ישיבת עם זר בארץ ושלטונו עליה, פריצת המחסומים הפסיכולוגיים של האומה בקבלת אחריות על גורלה הלאומי, הגברת בטחונה ביכולתה המעשית ובעזרה האלהית החופפת עליה, ויצירת אמון ביהושע כמנהיג בקרב. תאור זה הוא תאור של התאמת המגמות האלהיות לקליטתן על ידי הכלים הטבעיים וההופעה דרכם. +בכל אחת מן המלחמות מתואר לנו שלב, בהתפתחות המגמות הללו. ובכתובים מתוארות רק המלחמות מהן אנו יכולים ללמוד על שלב נוסף. למרות ש"יָמִים רַבִּים עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ אֶת-כָּל-הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה מִלְחָמָה" (יהושע יא, יח), ולמרות ששלושים ואחד מלכים הכריע (יב, ט-כד), רק שלוש מהן תוארו בהרחבה. +במלחמה הראשונה בלטו הנס וההכנות להופעתו. שבעת ימי ההכנה גיבשו את העם. ארון הברית, שנישא על כתפי הכהנים הצועדים בראש הלוחמים במשך שבעה ימים, עד נפילת החומה הגביר את המודעות לרצון האלהי המתגלה על ידי מעשי העם וחיזק את בטחונו, ובעקבות הנצחון נודע ש"וַיְהִי ה' אֶת-יְהוֹשֻׁעַ; וַיְהִי שָׁמְעוֹ בְּכָל-הָאָרֶץ" (יהושע ו, כז). +במלחמה השניה, מלחמת העי, כבר ידענו להלחם בכוחות עצמנו. למרות המפלה הראשונה, ולמרות המשבר מבית, התעשתנו, והצלחנו בקרב משולב ומורכב, קרב שהצריך תושיה אסטרטגית, פיקוד מעולה, משמעת חיילית וידע בחיילות ובמקצועות הצבאיים (הסוואה, שדאות לילה, תיאום בין כוחות). כך גילינו בעולם את כוחנו ועוצם ידנו, שנתן לנו ה' אלהינו כדי לעשות את החיל הזה. +במלחמה השלישית פרצנו כמעט את כל המחסומים. לפקודתו של יהושע עלינו במשך לילה שלם מן הגלגל לגבעון, ופתחנו בקרב שהיכה את חמשת המלכים בהפתעה. עשינו זאת בתושיה ובתנופה, ביוזמתנו, וה' אלהינו שמח במעשינו, חיזק אותנו בקרב וסייע סיוע ישיר ללחימה, בהשלכת אבנים גדולות מן השמים, ובעצירת השמש והירח למוצא פיו של יהושע. +מובן הדבר, שאחרי שהתגלה הקשר הישיר הזה בין המגמה האלהית למעשה ידינו בכיבוש הארץ, לא היה מקום להרחיב את הדיבור בתאור פרטי המלחמות האחרות. עיקר הדברים על מלחמת מי מרום מתייחס לצורך להתאים את החיים בארץ, ואת התרבות, למגמה האלהית שלשמה אנו פועלים: "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה עַבְדּוֹ, כֵּן-צִוָּה מֹשֶׁה אֶת-יְהוֹשֻׁעַ; וְכֵן עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ לֹא-הֵסִיר דָּבָר, מִכֹּל אֲשֶׁר-צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה" (יהושע יא, טו). + +Chapter 10 + +כיבוש יריחו +פריצת חומות יריחו נעשתה בנס. ולכן, למרות עצמתן של החומות, עדיין תמוה מדוע נזקקו ישראל להכנות כה מרובות.
בכיבוש יריחו בלט הנס ובלטו ההכנות שקדמו לו. במשך שבעה ימים הקיפו בני ישראל את חומות יריחו, ובעקבות מעשה זה הפיל הקב"ה את החומות. הקפות אלו נעשו על פי הדרכה אלהית ברורה: וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים, יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת לפני הארון; בכל יום היה על כל אנשי המלחמה להקיף את העיר בעקבותיהם פעם אחת בדומיה מוחלטת, וביום השביעי היה עליהם להקיף את העיר שבע פעמים. בסוף ההקפה השביעית היה עליהם להריע, ואז נפלה החומה. +חז"ל מרחיבים בתיאורה של החומה. הם אומרים שגובהה היה כרוחבה1(ברכות נד:), ולכן היא לא נפלה אלא שקעה. ויש האומרים, ששבע חומות היו. אך ככל שנגדיל ונרחיב את חוסנן של החומות, לא נמצא הסבר לריבוי ההכנות שהקב"ה "זקוק" להן, מצידנו, בכדי להפיל אותן. אין חלקנו בין קטני אמנה, המנסים בכל דרך אפשרית להסביר את נפילת החומות בדרך פשטנית המביאה לגיחוך: כאלה האומרים שמצעד הלוחמים בקצב אחיד עירער את יסודות החומה, או שהמצעד היה הסוואה לחפירת מחילות מתחת לחומה. מי שיודע שהקב"ה בוקע ים ונהר, כי הוא השליט האחד בעולמו שברא, לא יופתע לדעת שברצונו נפלו חומות יריחו. אך מדוע נצטוינו על הכנות מרובות כל כך? +אמת, כל נס מופיע על גבי פעולה מעשית של בני אדם: מכות מצרים הופיעו אחרי פעולותיהם של משה ואהרון, קריעת ים סוף אחרי הרמת המטה, על הסלע היה צריך להכות או לדבר כדי שיוציא מים, וכך הלאה. על פי דברי הרב2אורות, ישראל ותחיתו יב., הדבר בא ללמד שהנס אינו מנותק מן המהלך העולמי הטבעי, למרות שהוא משנה את חוקיו. ובכל זאת: ברוב הנסים היתה פעולה סמלית וקצרה ואילו כאן היתה הפעולה מורכבת, ארוכה, ורבת משתתפים. מלבד זאת, למרות שהנס אינו מוגבל בזמן ואינו זקוק לזמן כדי להופיע3מהר"ל גבורות ה' פרק נא ד"ה "ועוד תדע", ביריחו הוא הופיע בהתאם לחוקי הזמן. +המעורבות הארוכה של ישראל בנס הפלת החומות יריחו, היתה על-מנת ללמדם להתאים את העשיה האנושית אל המגמה האלקית.
שבעה ימים נמשכו ההכנות. שבעה ימים מהווים יחידת זמן שלמה, כימי בריאת העולם. הפעם היה עלינו ללמוד - דבר שלא היה חשוב כל כך קודם, במצרים ובמדבר - שהופעת הנס אינה מכוונת להריסת הטבע או לביטולו. כשם שהשבת אינה באה לבטל את ימי המעשה, וכשם שהשבת מטעימה לנו מטעמו של עולם הבא ונותנת בימי המעשה תוכן, כך גם נפילת החומה, שלא על פי חוקי העולם הזה, הטעימה לנו את טעמו של הנס בתוך חוקי הטבע. היא פתחה צהר למגמה, להתאים את פעולות האדם ואת האמצעים שבעזרתם הוא פועל, למגמה האלהית, כדי שזו תוכל להתבטא דרכם בצורה ישירה. בנפילת החומה אמנם היה ביטול של חוקים טבעיים, אבל במלחמה, בהדרכה אלהית, ומתוך מגמה להכשיר ולזכך את חוקי העולם שעוותו על ידי הגויים, צריך היה לעשות זאת. הארץ בהופעתה הטבעית אינה זקוקה לחומות ולמבצרים, ובעתיד "פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם"4(זכריה ב ח.), כי ארצנו היא "אֶרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד, עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה"5(דברים יא יב.). הקמת ביצורים ומערכות הגנה מלאכותיות, אינה מתאימה למגמה זו. וכשעשו זאת הגויים, ובנו בארץ מחסומים שהם בלתי הפיכים על-ידי כוחות אנוש, הדריך הקב"ה את ישראל כיצד לקשר, ואפילו בצורה מלאכותית, את הטבע הארץ-ישראלי למקורו האלהי, ולהפיל את החומות. +היסודות הפנימיים של כניסתנו לארץ וכיבושה, בנויים על הכרת הטבע האמיתי שלנו, שמתבטא בקול השופר. ורק בהכרה מרוכזת זו יכולנו לשבור את חומות יריחו.
במלחמה זו נצטוינו להקדים בתקיעת שופרות, למרות שבכל המלחמות נצטוינו להריע בחצוצרות: "וְכִי-תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם, עַל-הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם"6(במדבר י ט.). הרב מסביר ש"היהדות הטבעית מובעת היא בתקיעת השופר, הכלי הטבעי. אמנם היהדות הטכנית היא מובעת בתקיעת החצוצרות, כלי המעשה המתוקן במפעלו של האדם"7מאמרי ראיה עמ' 146.. את הקשר בין העולם למקורו האלהי, עלינו ליצור בשתי הדרכים: הראשונה, על-פי רמת חוקיו הטבעיים שחקק הבורא, אותם עלינו לשמור ולקשר אל קדושת המצוה והתורה: "אֶת-חֻקֹּתַי, תִּשְׁמֹרוּ"8(ויקרא יט יט.), "חוקים שחקקתי בהם שמים וארץ"9(ויקרא רבה לה ד.). ומאידך גיסא, אנו קשורים גם עם כל המעשים אשר רוח האדם הולך ומחדש. גם אותם אנו שואפים להתאים ולקשר לדבר ה' ולאור תורתו, וזוהי המגמה השניה. +השופר, הכלי הטבעי, מבטא את קולה של היהדות הטבעית, ואילו חצוצרות מבטאות את קולה של היהדות הטכנית. כשם שאת השנה אנו פותחים בתקיעת שופר ומאזינים לקולה הטבעי של היהדות, המזכיר לנו את מסירות הנפש שבעקדת יצחק, ואת מתן תורה, כך גם את מלחמתנו הראשונה פתחנו בתקיעת שופרות שהביעו את קולה של היהדות הטבעית. בעקבות קול זה יכול היה לצעוד ארון הברית, המבטא את הקשר המוחלט והבלתי ניתן לניתוק בין ישראל לקב"ה, ורק בעקבותיהם צעדו הלוחמים. +ששה י��ים היינו צריכים לצעוד בדממה ולקלוט את הקולות הטבעיים ואת משמעות הברית, ההולכת לפנינו. רק בעקבות הפנמת הקול והמראה במשך שישה ימים, כששת ימי המעשה, יכלנו לפעול ולעשות. יש להניח, שגם שם קוימה מצות התורה לתקוע בחצוצרות לפני הקרב ובזאת יכלנו להביע את הופעת הקומה הישראלית במלואה, "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'"10(תהלים צח ו.). כשבנו יושבי יריחו חומות כאלה, שיכלו לחסום בפני עם ישראל את הדרך לגילוי טבעה האמיתי של הארץ, היינו זקוקים לחדור לטבע העמוק יותר וחומות יריחו נבלעו כלא היו. +בתקופת אחאב נבנתה חומת יריחו מחדש, בהתאם לרוח השלטון, ורק אליהו שהתעלה והכיר את עומק טבעה של הארץ יכול היה להתמודד עם הבעיה.
אולי ניתן להסביר, שבאלתו כלפי מי שיבנה את חומות יריחו, רצה יהושע להסביר לנו את חומרת האיסור שבבנית ממסדים הפוכים מן הטבע הישראלי בארץ. יהושע קבע, שמי שירצה להקים חומות אלו מחדש לא יוכל להתקיים. בבכורו ייסדה ובצעירו יציב דלתיה, אבל הארץ וטבעה לעולם יעמדו. ואכן בתקופת אחאב, קם חיאל בית האלי, הקים את חומות העיר מחדש, ואלת יהושע התקיימה בו11(מלכים א' טז לד.). +בתקופת מלכות אחאב נוצרה מסגרת לאומית מחושקת וחזקה. לשון הרע לא היה בה ולכן זכתה מלכות זו לנצחונות אדירים12(ירושלמי פאה א א.) ולשלטון בכיפה13(מגילה יא.), אבל היא היתה מנותקת מכל תוכן אלהי. ואדרבה, מלכות אחאב הקימה ממסדים לעבודת הבעל, ומאחר והמלוכה היתה חזקה גם הממסד שלה היה אדיר. אז נתפתה חיאל, חברו הטוב של אחאב, להקים את החומות מחדש. ואלמלא אליהו, שפרץ גם הוא את גבולות החשיבה האנושיים ובעצירת הגשם הצליח להכניע את לב אחאב, מי יודע לאיזה מגבלות היתה איזבל, שהיתה בעלת השפעה גדולה על אחאב, כובלת אותנו, ולמשך כמה זמן. בשעה שישבו שבעה בבית חיאל, ואחאב בא לנחמו, הגיע לשם אליהו וגזר על עצירת הגשמים14(סנהדרין קיג.). הוא רצה להוכיח למלך ולחברו, שטבעה של הארץ מתאים למגמה האלהית: "וְהָיָה, אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ... וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ"15(דברים יא יג-יד.). ולא כטבעה של ארץ אחרת טבע ארצנו. +בנס כיבוש יריחו, חברו הזמן והמעמד המיוחדים, להפגיש את העם בצורה אינטנסיבית עם קדושתו הפנימית. מצב זה אינו מתאים לסדר היום-יומי של חיי האומה ולכן החרים יהושע את פירותיו.
שלוש קדושות בעולם. בכל אחד מן המרכיבים שבהם העולם מופיע (עש"ן - עולם, שנה, נפש) יש פרט, שבו מרוכזת הקדושה, והוא אמור להמשיכה על כולו: קדושת ישראל במסגרת האנושית, קדושת השבת במסגרת הזמן, וקדושת הארץ במסגרת הארצית. עם ישראל אמור להמשיך קודש ואור לאנושות כולה, השבת - לזמן, וארץ ישראל - לעולם. (אגב, גם בעולמנו הישראלי הפנימי נמצא שלושה ריכוזים דומים: כהנים באומה, יום הכיפורים בזמן, וירושלים בארץ) ויריחו נכבשה בשבת16(במדבר רבה יד א.), למרות שלא היתה מניעה בידי הקב"ה לתכנן את המלחמה כך, שהחומה תיפול באחד מימי השבוע ולא בשבת. לא נלמד מכאן ח"ו שהקב"ה מזלזל בקדושת השבת, אלא להיפך: נלמד, שקדושת מלחמת מצוה תואמת למטרת החלת הקדושה על סדרי עולם. זוהי המגמה המשותפת, ��ל מלחמת-המצוה ושל השבת. +התרוממות האומה, בעת כיבוש יריחו, לרמה של הופעת הקודש שבטבע בחשיפה "שבתית", הביאה את יהושע לגזור חרם על שלל העיר. האילוץ שנוצר, והכריח לשנות סדרי בראשית, גורם הסתייגות מלהנות מ"מעשה שבת" שכזה. +הגמרא17(שבת נג:) דנה לגבי אדם שנפטרה אשתו וצמחו לו דדים להניק את בנו הפעוט, האם גדול אדם זה שנשתנו סדרי בראשית עבורו, או קטן אדם זה שנשתנו סדרי בראשית עבורו. כך או כך סדרים בלתי-הרמוניים, אינם יכולים להוות מקור לרווח או הנאה קיומית לציבור. ולמרות שהתורה התירה להנות משלל מלחמה18(דברים כ יד.), החרים יהושע את שלל יריחו והקב"ה הסכים עמו. כשמעל עכן ראה בזה הקב"ה עבירה על בריתו, אשר ציוה אותם: "חָטָא יִשְׂרָאֵל, וְגַם עָבְרוּ אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם"(יהושע ז, יא). רק רחב, האשה שנסתה לעזור לכיבוש הארץ בדרכים טבעיות ויצרה "פרצה" בחומות יריחו בעזרת "תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי", אותה החיה יהושע. את אוצרות העיר הקדיש יהושע למי שזיכה אותנו בכל אלה: "רַק הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב, וּכְלֵי הַנְּחֹשֶׁת וְהַבַּרְזֶל נָתְנוּ אוֹצַר בֵּית-ה'"(יהושע ו, כד). את כלי המתכות, שערכם ושימושם יכל להיות מעוצב על ידי בני אדם ללא פגיעה ביסוד הטבעי שלהם, למד העם להקדיש לבית ה' ולחפש דרכים לעצב אותם לשם גילוי כחה של היהדות המלאכותית בשלבים הבאים. +בהצלת רחב מתבררת הגדולה המוסרית של ישראל.
לפרשת הצלתה של רחב יש משמעויות גם במישורים אחרים. עצם העובדה, שחז"ל מוצאים בביטוי "וְאֶת-רָחָב הַזּוֹנָה... הֶחֱיָה יְהוֹשֻׁעַ, וַתֵּשֶׁב בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל" רמז לכך "כי יהושע לקח רחב לאישה, וזהו החיה"19(רד"ק יהושע ו כה.), מלמדת על החשיבות שראה יהושע בהצלתה. ודאי שרחב היתה אישיות יוצאת מגדר הרגיל, אבל אפשר ללמוד מכאן גם על הגדולה המוסרית שהתגלתה במלחמות ישראל. +לעתים נוצר רושם כאילו יהושע, במלחמותיו, לא הבחין בין לוחמים לאזרחים "חפים מפשע". והנה את רחב הוא החיה, ופעולתו זו בולטת לאור העובדה שהנערים הבטיחו להציל אותה (הם כבר לא היו נערים, כלב היה כבן שמונים (יהושע יז, ד) וגם פנחס לא היה ילד, אבל בשטף הקרב הם התנהגו כנערים), והם עצמם לא זכרו לקיים את הבטחתם, כי אם היו זקוקים לזירוז: "וְלִשְׁנַיִם הָאֲנָשִׁים הַמְרַגְּלִים אֶת-הָאָרֶץ אָמַר יְהוֹשֻׁעַ, בֹּאוּ בֵּית-הָאִשָּׁה הַזּוֹנָה; וְהוֹצִיאוּ מִשָּׁם אֶת-הָאִשָּׁה וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לָהּ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתֶּם לָהּ" (יהושע ו, כב). רחב הושיטה ידה לשלום, ונענתה: "וַיָּבֹאוּ הַנְּעָרִים הַמְרַגְּלִים, וַיֹּצִיאוּ אֶת-רָחָב וְאֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ וְאֶת-אַחֶיהָ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לָהּ, וְאֵת כָּל-מִשְׁפְּחוֹתֶיהָ הוֹצִיאוּ; וַיַּנִּיחוּם מִחוּץ לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל" (יהושע ו, כג). האחרים, שנהרגו, קבלו על עצמם כנראה בפירוש או בשתיקה את דעת הרוב שהחליט להלחם, למרות ששלוש אגרות שלח יהושע ליושבי הארץ: "הרוצה לברוח יברח, הרוצה להשלים ישלים, והרוצה לעשות מלחמה ילחם"20(רמב"ם הלכות מלכים ו ב.). תושבי יריחו בחרו בדרך השלישית, ורק רחב, שהוציאה עצמה מכלל אומתה והושיטה יד לשלום, ניצלה. +יש בפרט זה, שיצא מן הכלל, כדי ללמד על הכלל כולו. למרות שמלחמת ישראל בשבעת העמים יושבי הארץ היתה מלחמת חרמה, לא היתה בה ענישה קולקטיבית, ומי שהיה ראוי לכך - ניצל. יהושע, שידע לעמוד על זכויות הפרט גם בעת המלחמה הכוללת, זכה בעקבות זאת ל"וַיְהִי ה' אֶת-יְהוֹשֻׁעַ; וַיְהִי שָׁמְעוֹ בְּכָל-הָאָרֶץ"(יהושע ו, כז). + +Chapter 11 + +ערבות הדדית +מדוע העם כולו היה צריך להיענש בעקבות מעילתו של עכן?
בעת כיבוש יריחו גזר יהושע, שכל שלל העיר יהיה חרם (יהושע ו, יז). כל ישראל נשמעו לגזרתו (יהושע ו, כד), מלבד עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח. הוא היחיד שמעל, לקח משלל יריחו, והחביאו באהלו. איש מישראל לא ידע על כך, ולמרות זאת, כשהנביא מתאר לנו את המעשה הוא פותח במילים: "וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם" (יהושע ז, א), כאילו כל בני ישראל מעלו. ובהמשך: "וַיִּקַּח עָכָן בֶּן-כַּרְמִי בֶן-זַבְדִּי בֶן-זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה, מִן-הַחֵרֶם". כלומר, רק אדם אחד מעל ולא כל ישראל, ובכל זאת: "וַיִּחַר-אַף ה' בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל". בעקבות המעל הזה - כאשר ניסו ישראל לכבוש את העי, נפלו מהם כשלושים וששה איש (יהושע ז, ה). ועל-פי חז"ל1(סנהדרין מד.) היה זה אדם אחד, יאיר בן מנשה, שהיה שקול כנגד רובה של סנהדרין (חז"ל מדייקים זאת מכ"ף הדימוי, "כשלושים וששה" נאמר ולא "שלושים וששה"). +כששאל יהושע על מה היתה הרעה הזאת, הסביר לו הקב"ה את הסיבה לחרון אפו: "חָטָא, יִשְׂרָאֵל, וְגַם עָבְרוּ אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם; וְגַם לָקְחוּ מִן-הַחֵרֶם, וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ, וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם" (יהושע ז, יא). הקב"ה האשים את האומה כולה בגלל חטאו של היחיד, אף כי כל מחנך מתחיל יודע שאסור להכליל, ואסור להאשים את החפים מפשע. האשמות כוללות עלולות לגרום תרעומת ונתק, וכיצד זה חרג כביכול רבונו של עולם מכלל חינוכי פשוט וצודק זה? +בארץ ישראל מקבלת האחדות משמעות ממשית ולכן מעשהו של היחיד משפיע על הציבור כולו.
רבונו של עולם לא חרג. כאן מצא הקב"ה מקום ללמדנו, שבארץ ישראל גדול כח היחד עד שגם מעשהו של היחיד נחשב מעשה לאומי. "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל, גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ"2(שמואל ב' ז כג.) - "ודאי בארץ הם גוי אחד, עמה אקרון אחד ולא אינון בלחודיהו"3(זהר ויקרא צג ב.). ההאשמה היא כללית, משום שחטאו של איבר לאומי אחד הוא חטא של הגוף הלאומי כולו. לא כך היה במדבר, שם היחיד נשא עוונו וישראל היו נקיים. כך היה כשחטאו המקושש4(במדבר טו לב.) והמקלל5(ויקרא כד י.), וגם בחטא העגל6(שמות לב כו.) ובחטא המרגלים נענשו החוטאים והנוהים אחריהם7(במדבר יד כט-ל.). אפילו על עכן עצמו מלמדים חז"ל שמעל פעמים מספר לפני שנכנסו ישראל לארץ8(סנהדרין מג:), ובחטאו לא נתפסה האומה כולה. +אולם בארץ ישראל המציאות שונה. בארץ מתגלה ההרמוניה הלאומית שלנו, הקשר בין היחיד לציבור הוא אמיתי וחזק, והערבות ההדדית היא עובדה הנובעת ממציאות זו. לכן הפנה הקב"ה אצבע מאשימה כנגד האומה כולה, על חטאו של אבר מאבריה. כבר בתורה נרמזנו על כך. בספר דברים נאמר: "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד-עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת"9(דברים כט כח.), ומפרש רש"י: "ואם תאמרו מה בידינו לעשות, אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד... אין אני מעניש אתכם על הנסתרות שהם לה' אלהינו, והוא יפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים... ואף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן... ונעשו ערבים זה לזה"10(רש"י שם ע"פ סנהדרין מג:). בארץ ישראל נעשה העם לגוף אחד מגובש כאיש אחד, וכשחטא היחיד הואשמה האומה כולה. הלימוד היה לימוד קשה וכואב, אך מתוך אותו מעשה למדנו את עובדת שייכותנו ההדדית והיותנו ערבים איש לאחיו. +חז"ל מגלים לנו, שאין זו הפעם הראשונה שעכן מעל. הוא מעל כבר בימי משה, וכשהודה, הודה על כולן. "אמר רב אסי אמר רבי חנינא, מלמד שמעל עכן בשלשה חרמים, שנים בימי משה ואחד בימי יהושע, שנאמר: כזאת וכזאת עשיתי, ר' יוחנן אמר בשם ר' אלעזר בר' שמעון, חמישה. ארבעה בימי משה ואחד בימי יהושע, שנאמר: אנכי חטאתי וכזאת וכזאת עשיתי. ועד השתא מאי טעמא לא איענוש (ועד עתה מה הטעם שלא נענש)? לפי שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן"11(סנהדרין מג:). יכלתנו להתגבש לגוף לאומי אורגני, שבכוחו להתגבר על כל מכשול עולמי מוגדר, עמדה למבחן במשך דורות וככל שנקפו השנים נמצאנו למדים, עד כמה עומדת עובדה זו במבחן. אך בשלבי הכניסה לארץ היה בכך חידוש מהמם: איש אחד חטא, ולא הוא מת בעוונו אלא מישהו אחר; יאיר בן מנשה, מבחירי העם, שהיה שקול כנגד רובה של סנהדרין12(סנהדרין מד.), נפל בקרב הראשון על העי. +בגלות לא היכרנו תופעה כזו, ובמדבר נענש כל חוטא על עוונו. עובדי העגל נבחנו על המים, והחוטאים נהרגו. קורח ועדתו, המקושש, "מברך" ה', המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ, העם שבכה למשפחותיו, המתאוננים ובעלי התאוה, כולם נענשו בחטאם. ואילו כאן, זה עתה נכנסנו לארץ, וכבר איש אחד חטא והאחר נהרג. לימוד זה חדר עמוק לתודעת האומה, וכשחטאו שנים וחצי השבטים יושבי ארץ ישראל המזרחית, והקימו מזבח שלא לשם עבודת ה', הזהירו אותם בני השבטים יושבי עבר הירדן המערבי: "הֲלוֹא עָכָן בֶּן-זֶרַח מָעַל מַעַל בַּחֵרֶם, וְעַל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל הָיָה קָצֶף וְהוּא אִישׁ אֶחָד, לֹא גָוַע בַּעֲו‍ֹנוֹ" (יהושע כב, כ). +בגלות כאשר מציאות חיי העם בשפל, יכולה הערבות לגרום למתחים מיותרים. אולם בארץ, כאשר החוסן הפנימי גדל, יכולה הערבות לצאת אל הפעל.
הלימוד החדש אמנם חדר לתודעתנו בעקבות משבר, אבל ערכו האמיתי לא בא ליצור מאזן אימה של חשדנות הדדית. הוא גם לא בא לחייב אדם בנטילת אחריות על חיי זולתם עד כדי חיטוט בנבכי חייו. מקורו בידיעה ש"הנשמה שלנו גדולה היא, חזקה ואדירה, חומות ברזל היא משברת, הרים וגבעות היא מפוצצת, רחבה היא מרחב אין קץ, אי אפשר לה להתכווץ, מוכרחת היא להתפשט, על כל אלה מליוני הנפש הישראליות שלנו, בכל דרגותיהם, בכל עליותיהם וירידותיהם בכל ההרים שעלו שמה ובכל העמקים שירדו שמה, בכל מרומי קרת שהם עומדים שמה בראש מורם, בכל החורים אשר התחבאו שמה, מעוצר בוז וקלון, עמל ויגון. בכולם בכולם נשמתנו תתפשט, את כולם תחבק, את כולם תחיה ותעודד, את כולם תשיב למקום בית חיינו, מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם"13אורות, אורות ישראל ג יא.. +כדי שהערבות ההדדית תתפרש ותתקבל ברוח זו, רוח עצה וגבורה, רוח האחריות והאהבה המעודדת והמפרה, ולא בצרות עין של חשדנות מציקה, חייבת האומה להרגיש חוסן ושלוה פנימית. איכות חיים כזאת אפשרית רק בארץ, מקום חיותנו הטבעי, ולכן רק בה יוצאת היא אל הפועל. בגלות היא אינה מתקיימת. לפני כניסתנו לארץ שמענו מפי הגבורה: "פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים, עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים"14(שמות לד ז.), ולא הרגשנו שהדבר "בלתי-מוסרי", כי ידענו, שאם סאת הייסורים תתחלק בין רבים, הרי כל אחד יקל על קרובו ו"ברא יזכה אבא". רק ביציאתנו לגלות התחלנו לעשות חשבונות אישיים, ופנינו ליחזקאל בתלונה: "אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר, וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִקְהֶינָה?"15(יחזקאל יח ב. וכן בירמיהו לא כח.) והנביא הבטיחנו נאמנה, שאין לנו מה לדאוג. "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת, הִיא תָמוּת"16(יחזקאל יח ד.). זהו מעמדנו הגלותי, אך בשובנו הביתה, אשרינו ומה טוב חלקינו, הולכת ומתחזקת מחויבותנו וערבותנו ההדדית לגילוי תפארת ישראל. +הנשמה הכללית של כנסת ישראל, אינה שורה באיש הפרטי כי אם בארץ-ישראל, ותיכף כשבא אדם לארץ-ישראל, מתבטלת נשמתו הפרטית מפני האור הגדול של הנשמה הכללית הנכנסת לתוכו, ותוכן עליון זה פועל את פעולתו בין כשבא הדבר לידי רצון והכרה, בין כשבעל הדבר אינו רוצה ואינו מכיר כלל את ערכו. אמנם הבדל גדול יש בזה בין ההתגלות וההתרחבות של הנשמה הכללית, שכל שיהיה רצונו יותר חזק להכלל בנשמה הכללית, כה תאיר בו באור קדשה, וכל מה שיכיר יותר את ערכה ואת גדריה, לפי אותה המידה תתרחב אצלו ותופיע עליו בשלל צבעים נפלאים של אורות קודש, עשירי גוונים, להרבות לו עצמה וחדוה, גדולה ותפארת17אורות, אורות ישראל יז יח.. + +Chapter 12 + +עכן +חטאו של עכן הוביל לבירור דרך ההנהגה של יהושע.
בעת בחירתו של יהושע, העיד עליו ה' שהוא יודע להלך לרוחו של כל אחד ואחד. ה' אמר למשה: "קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן אִישׁ אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ"1(במדבר כז יח.), ומפרשים חז"ל: "שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד"2רש"י שם. יהושע אכן ידע לעשות זאת, גם עם מי שערער על מנהיגותו. עכן היה פורץ הגדר היחיד בימיו. הוא מעל בחרם שהחרים יהושע את יריחו. וכשנלכד בגורל, והוברר שבגללו נגרם אסון, הוא הצדיק את מעשהו בהתרסה כנגד דרכו של יהושע בהנהגה. אבל יהושע ידע לפנות אליו, בדרך שהביאה אותו להודות בחטאו ולקבל את ענשו. +חז"ל מתארים במדרש תנחומא את הדו-שיח בין יהושע לעכן: +כתיב, ויאמר יהושע אל עכן, בני שים נא כבוד. אמר לו עכן, בשביל דבר זה שאתה אומר אני מת? כיון שראה עכן כך, אמר בליבו עכשיו אני נלכד בגורל ואיני מאמין בו ואתחשב כזבן לפני יהושע, באותה שעה אמר עכן ליהושע למה תפיל גורלות ביני ובין בני-ביתי, אני אפיל הגורל בינך ובין פנחס, אם יעלה הגורל על שניכם אף אני מאמין... מיד נפלה מחלוקת בישראל ועמדו שבט יהודה במריבה והרגו כיתות כיתות מישראל3(מדרש תנחומא, מסעי ה.). +את המתח, שנוצר בעקבות המפלה בקרב הראשון בעי, הפנה עכן כלפי מנהיגותו של יהושע. בני יהוד��, שהרגישו עצמם מתאימים להנהיג את האומה יותר מיהושע, מצאו בכך תואנה לערעור על ההנהגה הקיימת, והחטא האישי של האיש עכן הפך לסלע מחלוקת בין - שבטית. +טענותיו של עכן נגד יהושע נסתתמו בעקבות דברי יהושע לעכן, שלא יזלזל בגורל שבו תתחלק הארץ.
יהושע, שהיה בתחילת דרכו כמנהיג, היה יכול לראות בפרשה זו איום אמיתי על מנהיגותו. תגובה חריפה מצידו היתה מתקבלת בהבנה, אבל הוא באורך רוחו פנה לעכן בלשון רכה, בכבוד וכמעט בבטוי של חיבה. "בני", הוא פנה אליו, וכאילו שיתף עצמו בסיבת החטא, כאב הרואה בעצמו את סיבת כשלון בנו. "שִׂים-נָא כָבוֹד לַה'". אף אתה, הגד לי מה עשית? עמד עכן והשמיע קולו לכל העדה, והסבו כל העדה לפניו ואמר ליהושע: "אָמְנָה, אָנֹכִי חָטָאתִי לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי וָאֵרֶא בַשָּׁלָל" (ז, כ-כא). הסתכלתי מה שכתוב בתורה בענין השלל, בתורה נאמר: "וְאָכַלְתָּ אֶת-שְׁלַל אֹיְבֶיךָ"4(דברים כ יד.), ואתה אסרת. והוסיף ואמר: "וָאֶחְמְדֵם, וָאֶקָּחֵם"; אל תאמר שהייתי זקוק לממון, שאין בשבט יהודה עשיר ממני. מהודאתו נשמע שהיה זה חטא "לשמו", שבאמצעותו רצה עכן להוכיח כי יהושע אינו מנהיג את העם על פי רוח התורה. הוא הסתמך על פסוק מפורש, כדי להוכיח שהתורה אינה סגפנית ונזירית. ושהוראתו של יהושע מתאימה לכל היותר לבית יוסף, האמור להיות "נְזִיר אֶחָיו"5(דברים לג טז.), אך לא לכלל ישראל. גם לשמע טענותיו הבוטות של עכן, לא יצא יהושע מגדרו. "בְּנִי", הוא פנה אליו, ובדרך של כבוד הוסיף: "שִׂים-נָא כָבוֹד לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתֶן-לוֹ תוֹדָה", ובתחינה ביקש ממנו להודות שהגורל לא טעה, ולא להוציא לעז על הגורל שבו עתידה להתחלק ארץ ישראל6(סנהדרין מג:). +בנקודה זו נשבר עכן והודה, ובהודאתו זו הודה גם על שלושה חרמים שמעל בימי משה7(רד"ק יהושע ז כ.). מפתיע, שדברים אלה הביאו לכך. אדם זה, שהוציא עצמו מן הכלל ועמד בפני משפט מוות, לא יכול היה לעמוד בפני הטיעון שלא לערער על הגורל, כי ארץ-ישראל עתידה להתחלק בגורל?! +כשראה עכן שלא יהיה גיבוי ציבורי לטענותיו, הודה.
אפשר, אולי, לנסות לנתח את הדברים בדרך פשוטה: עכן העז לצאת כנגד יהושע בטענותיו המחוצפות, כי ידע שיוכל ליצור לעצמו גיבוי ציבורי של בני שבטו. בהסתמכו על הפסוק "וְאָכַלְתָּ אֶת-שְׁלַל אֹיְבֶיךָ"8(דברים כ יד.) הוא יצר ביקורת בקרב בני יהודה, ובשם הדאגה לכלל ניסה להצדיק את נטייתו הרכושנית. אולם הוא ידע, שאם יערער על הגורל לא תהיה דרך לחלק את הארץ, ולמעשה זה לא ימצא גיבוי, כי גם אם קימות דרכים טובות ואמיתיות יותר להנהגת הציבור, שבט יהודה לא היה נותן יד לביקורת שתחליש את היסודות הצבוריים. לכן בחר להודות ולקוות שמשמעות דברי יהושע, "וְתֶן-לוֹ תוֹדָה", היא שרק זה ידרש ממנו: להודות, ותו לא. +ייתכן שמעשיו של עכן נבעו ממחשבתו, שלמציאות הכלל אין משמעות.
אבל אפשר לנסות, ולראות זאת גם במישור אחר. ישנם אנשים, הרואים את עצמם מנותקים מן הכלל, והרבה סיבות לכך. יש שגאוותם אינה מאפשרת להם לראות את עצמם כפרטים באורגן כללי, יש החוששים מהיטמעות בכלל עד כדי ביטול אישיותם הפרטית, יש החוששים מן המחויבויות שהכלל מחייב, וישנם אנשים שדרישות��הם מן הכלל הן כה גבוהות, עד שהם מתמלאים באכזבה כשהכלל לא ממלא את ציפיותיהם. +עכן, לעומתם, פשוט לא רצה להבין את ערכו של הכלל. הוא היה נהנתן, ודבר אחר לא עניין אותו. בארבעה חרמים פשט את ידו, "שלושה בימי משה ואחד בימי יהושע: חרמו של עמלק, חרמו של סיחון ועוג, חרמו של יריחו וחרמן של כנענים"9(ילקוט שמעוני, יהושע יח.). הוא עשה זאת בחמדה, "וָאֶחְמְדֵם", טמנם באהלו ודבר לא אירע. בתורה לא נאמר ששללו של עמלק הוחרם, אבל כל בר דעת נסלד כנראה מעצם המחשבה ליהנות מרכושו של המאוס מבין העמים, אשר זינב בנחשלינו. רק את עכן זה לא הטריד. הוא שלח ידו בחרם, וכשראה שדבר לא אירע החל לפתח לעצמו תיאוריות על לחצים חברתיים ועל מוסכמות. כשניתנה תורה הוא לא הרגיש עצמו מחוייב, וכאשר כולם ענו "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע", הוא הצטרף אליהם, אבל לא ראה בתורה ערך מחייב. כשהצליח גם במעל בשלל סיחון ועוג, יכול היה כבר לפתח לעצמו תאורית חיים כזו האומרת שלרשות הפרט, לאוהל, המחויבות הציבורית לא תחדור. וכשנכנסנו לארץ, מלנו את ערלתנו וגילינו את השייכות הכללית בין אישי האומה, על ידי עידון הבשר וכריתת הברית, הוא חשש כנראה להסחף ולהבלע בכלל ומשך בערלתו. אך גם לאגואיסט הגדול ביותר קשה להיות לבד, ולכן עכן ניסה לגרום גם לאחרים להתנתק מן ההרמוניה הישראלית המשפחתית. לכן הוא בא על נערה מאורסה: "אמר רבי אילעא משום רבי יהודה בר מספרתא מלמד שעבר עכן על חמישה חומשי תורה שנאמר חמשה "גם", ואמר רבי אילעא משום רבי יהודה מספרתא עכן מושך בערלתו היה... אמר ר' אבא בר זבדא מלמד שבעל עכן נערה מאורסה..., פשיטא!?" - אם עבר על כל החומשים מה החידוש בדבר? - "מהו דתימא כולי האי לא פקר נפשי, קמ"ל!"10(סנהדרין מד.). +כשנתפס, ניסה עכן להציג את עצמו כאידאולוג הלוחם על שלמות התורה והעם. הוא בחר להציג את עצמו כמי שלא חסר לו דבר, אך לא הסביר מה מקור עשרו. את סיבת לקיחת השלל הוא הצדיק בקנאות לרוחה של תורה, שהדריכה: "וְאָכַלְתָּ אֶת-שְׁלַל אֹיְבֶיךָ", ולטענתו זו מצא אוזן קשבת אצל בני שבטו. ביניהם היו בודאי אנשים כאלה שהרגישו את החסרון ברמת ההתבטאות של הכלל, כי הרגישו בקרבם את הכח והעצמה של מלכות בית דוד אותה הם אמורים לגלות, וראו עצמם כמי שנתבעים לבטא את ערכיה. אך היו בודאי גם אחרים, שהצטרפו מסיבות פשטניות ויצריות. +בלשון החיבה שלו מוטט יהושע את תחושת הריחוק של עכן, ובדבריו על הגורל הבהיר את חשיבותו של הכלל שמתבטא באופן חלוקה זה של הארץ.
את כל הבנין הפנימי שעכן בנה לעצמו, פרץ יהושע כשפנה אליו בלשון "בְּנִי". בלשון שיש בה תחושה של קשר ושייכות, מוטט יהושע את כל הזרות שהלכה והתפתחה אצל עכן במשך השנים. אמנם בתחילה עכן ניסה עוד לערער על הגורל ולהעמיד את יהושע ככלי ריק, בטענה, שגם השנים הרבות, שבהן שימש את משה לא הועילו לו לדעת את הדין הפשוט: שרק על פי שנים עדים יומת המת11(ירושלמי סנהדרין ו ג.). אך כשאמר לו יהושע "וְתֶן-לוֹ תוֹדָה" - אל תוציא לעז על הגורלות, שארץ-ישראל עתידה להתחלק בגורלות, הבין גם הוא שיש גבול עד כמה אפשר להעמיד את הערכים הלאומיים במבחן. כל עוד הדבר לא נאמר לו, יכול היה לחשוב שביכלתו ליצור לעצמו "אוטונומיה" בתוך האומה. הכלל יתפתח ויתגבש, אבל הוא יחיה את חייו ויצרף אליו "נהנתנים" נוספים. הוא גם יכול היה להאמין שדב�� לא יקרה לו, שהרי עובדה: הוא חטא בעבר, ודבר לא קרה לו. חיזוק לדרכו הוא יכול היה למצוא ביאיר בן מנשה, אדם שחיבר עצמו אל הכלל וגם יצא למלחמה הראשונה בעי, אך דוקא הוא נהרג12(סנהדרין מד.). עכן יכול היה להסיק מכך שהאדם ביסודו של דבר הוא בודד לנפשו ולא יעזרו לו כל נסיונותיו, להתאים למגמה הכללית ולהזדהות עמה. +יהושע הסביר לעכן שטעות היא בידו, כי האדם מישראל הוא אדם ציבורי "ופלא חייו כולם אחוזים ומרוכזים בקדושת המקום של ארץ חמדה, חמדת ישראל וחמדת השי"ת שכל העליונים והתחתונים תשוקתם אליה, ארץ החיים שמתיה חיים תחילה, ארץ ישראל שאך בה מופיעה הממשות השלמה של הווית העם, מלבוא חמת עד נחל מצרים הוא דאיקרי קהל"13לנתיבות ישראל ח"ב 'החיות הישראלית'.. חיוניותו של האדם הציבורי הישראלי קשורה, כגוף כללי אחד, בקשרי חיים עם הארץ. הארץ מהוה את המרכיב הנוסף של קומת החיים הישראלית ומופיעה בעצמת חיים שהיא גבוהה מזו של כל הופעות החיים האחרות. לכן מתיה חיים תחילה, ולכן חלוקת הארץ לשבטים אינה מוחלטת. כולה שייכת לכולם, אלא שלצורך סידורי החיים הפרקטיים היא מתחלקת. והחמדה הקיימת בישראל, גם לה ערך כללי ועליה להבנות כחמדת הפרט לערכיה הכלליים של האומה: חמדת התורה ("חמידו דאוריתא"), וחמדת הארץ. +גילוי המציאות הזאת לא הותיר לעכן מקום לחשוב, שהוא יוכל להשאיר לעצמו "אוטונומיה" ולחיות כפרט באופן מעשי. רק המוות נשאר בידיו כ"רכושו הפרטי", שהוא לא פחד מפניו, וכי "זה היה חלקו מכל עמלו", והוא נהנה מן האופוריה שליותה אותו. +נכון: אילו היה עכן רקוב בשרשו הוא היה יכול להתעקש ולטעון שאי אפשר לדון אותו על פי הגורל, ואז היה אפשר להרגו רק על פי דיני המלוכה ו"למגדר מילתא"14משפט כהן תשובה קמד ס"ק יג.. כי המלך יכול להרוג אפילו בלא ראיה ברורה או בלא התראה15(רמב"ם הל' מלכים ג י.). אבל עכן לא היה רקוב. הוא הודה, ובהודאתו תרם לאומה את הבטחון בוודאות הגורל. וגם הוא, הנהנתן הגדול, עשה זאת בגלל ערכה של ארץ-ישראל, והוסיף נופך בגילוי חמדתה. ויהושע הוא שהביאו לכך: "צפה יהושע ברוח הקדש שהיה עתיד לחלק בגורל את הארץ, אמר, אם יתקימו עתה יאמרו כל ישראל בדיני נפשות נתקימו, בדיני ממונות לא כל שכן? התחיל מפיסו בדברים". +כשראה עכן שבעקבות שיטתו שלפרט אין שייכות לכלל, הורגים בני שבטו כיתות מישראל, הודה על חטאו.
לפי התנחומא, עכן לא היה מסוגל להבין את חשיבותה של ארץ-ישראל. הוא הבין פתאום את ערכה של הנשמה הישראלית ונזכר שכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. אם עד עכשיו פירש זאת על פי דרכו, כלומר שחשיבותו של היחיד גדולה כעולם מלא, עד שאין לו צורך לקשור עצמו אל הכלל, הרי כשראה שבני שבטו, הורגים בתמימותם כיתות כיתות בישראל, לא היה יכול לעמוד בעיקשותו, והודה. +חז"ל מלמדים ששורש חטאו של עכן טמון בצמצום העולמי המונע את ביטוי הצורה המלכותית.
עכן אמנם חטא והחטיא, ולא נוכל למצוא הצדקה למעשיו. ביחוד כשרבונו של עולם בהודיעו ליהושע על החטא, השתמש בביטויים חריפים: "חָטָא יִשְׂרָאֵל, וְגַם עָבְרוּ אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן-הַחֵרֶם, וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ, וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם" (יהושע ז, יא), וחז"ל מגדילים את החטא ומוצאים לעכן מעשים קודמים מכוערים לא פחות. עם זאת, חז"ל מוצאים צורך ללמד, כי המעל והמשבר שאירע באומה בעקבותיו, הם בעלי שורשים עמוקים הנובעים מעצם הצמצום העולמי, שאינו יכול לבטא את הערכים הישראליים כל עוד לא נשכלל, נתקן ונעלה אותו. וכך כותבים חז"ל בעניין לידתם של פרץ וזרח, בני יהודה: +כתיב וַיִּתֶּן-יָד... עַל-יָדוֹ שָׁנִי... וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ... אֲשֶׁר עַל-יָדוֹ הַשָּׁנִי16בראשית לח כז-ל., כמה ידות כתיב כאן, רבי יודן אמר ארבעה כנגד ארבעה חרמין שהוא עתיד לפשוט ידו בהם וכו'". +התאומים פרץ וזרח הם כוחות אדירים באומה: מהאחד נולדה המלכות והאחר העמיד אנשים חשובים17(ילקוט שמעוני, שמואל א' יז.), והנה לידתם התאפשרה בעקבות סיבוכים מתמשכים: יהודה הורד מגדולתו עקב מכירת יוסף, בניו מתו בעוונם, וכלתו, שחיכתה ליבום עד בוש, הביאה אותו אליה בערמה. במסירות נפשה היא לא גילתה את חרפתו, ובגדלות רוחו הוא הודה על האמת והציל בזאת שלוש נפשות. +הלידה עצמה, גם היא היתה מסובכת. כשיצאה ידו של הראשון קשרה עליה המילדת חוט, אך הילד החזיר ידו ואחיו פָרַץ לפניו וזכה לשם "פרץ". בהושטת יד זו של זרח רואים חכמים רמז, או שורש, לשליחת ידו של בן-נכדו במעל. הושטת יד התינוק מהרחם לא היתה חטא, אבל ביטאה חיסרון. חיסרון שלא נבע מבחירה או מהחלטה, ואפילו לא מרצון שגוי או יצרי, אלא מעצם הטבע העולמי המצומצם. חוסר הרמוניה, שקיים אפילו בין תאומים. היד שנשלחה מן הבטן והקדימה את לידת אבי המלכות, קבעה שם של פורצים למשפחת המלוכה בישראל ("על יד איש בן פרצי"18פיוט 'לכה דודי' לר' שלמה אלקבץ., "גדור פירצי בבן פרצי"19פיוט 'שעה נאסר' לר' שלמה אבן גבירול. וכדו') וגלתה לנו, שקיימים כוחות באומה אשר אינם תואמים את מגמת המלכות בישראל. +בפתיחת הפרשה, מגדיר הנביא במדויק את המועל: "עָכָן בֶּן-כַּרְמִי בֶן-זַבְדִּי בֶן-זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה". יש בהגדרה זו ציון לשבח לאומה, שרק איש פרטי מוגדר ומובחן עבר על החרם שהחרים יהושע, אבל גם פתח להסביר כיצד משבר כזה קרה באומה וכיצד, אחרי כל ה"טיפולים" וה"תרגילים" להוציא לפועל את אחדותנו הלאומית, נשאר כח שלא התאים עצמו למגמה הכלל ישראלית. במיקוד הבעיה, ובאבחונה כבעיה ששרשיה מוגדרים באיש מסוים הנושא על גבו בעייתיות של משפחה מסוימת, התאפשר לנו להבין שנוכל גם להתגבר עליה. ובתקומת מלכות בית דוד העתידית, ימצאו גם אנשים מסוגו של עכן את מבוקשם ואת סיפוק חמדתם20ראה בבא בתרא קי. "כיון שראה דוד שממון חביב עליו ביותר, מינהו על האוצרות".. לכן, לאחר שהודה עכן מצא יהושע צורך לפייסו. "יַעְכָּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה", אמר יהושע לעכן. היום הזה בן שבט יוסף הוא המנהיג ולכן אתה עכור, אבל יש לך חלק לעולם הבא. חז"ל עצמם דורשים21(ויקרא רבה ט א.): "זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי - זה עכן, שזבח את יצרו בתודה, וְשָׂם דֶּרֶךְ - שהראה לשבים את הדרך". +בשיתוף משפחתו של עכן בעונש, נראה שיש ביטוי לערבות ההדדית ולהשפעה של מעשה היחיד על הכלל.
עונשו הקשה של עכן מוסבר מבחינה הלכתית. את המתתו בסקילה מסבירים22(מדרש תנחומא, מסעי ה.) שהיה זה בגלל שהוא חטא בחילול שבת, שהוציא מרשות לרשות: מיריחו לאהלו, (מעשה שכל כך תואם את מהלך מחשבתו של עכן, שלא ראה הבדל בין רשות הרבים לאהלו הפרטי). ויש מסבירים23(ילקוט שמעוני, יהושע סוף פרק ז.) שהיה זה עונש על שבא על נערה מאורסה. על ענשם של בני משפחתו חלוקות הדעות: יש אומרים שהם נהרגו על חלקם כשותפים בסוד המעל כפי שכתוב "וְהָיָה הַנִּלְכָּד בַּחֵרֶם יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ, אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ"24(סנהדרין מד.), ויש אומרים שהם לא נהרגו אלא הורדו למקום ביצוע גזר הדין, כדי לרדותם. כך או כך, התיאור בדברי הנביא הוא כאילו היה כאן עונש קולקטיבי. בשלב זה, כשהיינו אמורים ללמוד את תורת הערבות ההדדית, תורת הופעת הציבור בארץ, היה מקום מדינא דמלכותא לגלות באומה, עד כדי ציור חי, שפגיעתו של היחיד בהרמוניה הלאומית פוגעת במרקם החברתי שלנו וקודם כל בחוליה הראשונית של הציבור הישראלי: המשפחה, אותה אפשר לבנות בשלוה דווקא במקומנו הטבעי. +האמון המשפחתי בהבנותו ובשכלולו, יסוב ויעבור את כל גבוליו וימצא את משקלו הנכון בכל הערכים היחושיים, ימצא את מעמדו הישר הבלתי מעוול בין איש לאיש, בין שכיר לשוכרו, בין עובד לנותן עבודה, בין חכמי חידות לעמלי כפים, בין עמים רבים, בין יושבי אקלימים ומדינות שונות, בין התביעות הבשריות לתביעות הנשמתיות אשר לאדם, בין האדם ובין כל היצור, בין חיי שעה לחיי עולם, בין הכל אל הכל25אורות, ישראל ותחיתו כו.. +ובבואנו להקים את מדינתנו, היה עלינו ללמוד את הדבר. + +Chapter 13 + +תשובה מאהבה בכיבוש העי +מדברי ה' בעקבות המפלה בעי למד יהושע, שכמנהיג עליו להיות קשוב לעם.
אחד הלימודים הראשונים, שמנהיג צריך ללמוד, הוא כיצד להתקשר אל העם במידה כזו, שיוכל לחוש את דופק חייו. משני ביטויים אלהיים הוברר ליהושע שעליו לשכלל את עצמו בתחום זה, והוא למד, והעמיק בלימוד תורה מיוחדת זו. +כשנפל יהושע על פניו לשמע המפלה בעי, ענה לו ה': "קֻם לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל-פָּנֶיךָ" (יהושע ז, י). ומפרש רש"י, על פי חז"ל: "קם לך כתיב... עמדת לך במחנה ולא יצאת עמהם, ואני אמרתי אשר יוציאם ואשר יביאם, כי אתה תביא את בני ישראל ואנכי אהיה עמך, כי הוא יעבור לפני העם הזה והוא ינחיל אותם. אם תלך אתה לפניהם יצליחו, ואם לאו לא יצליחו. דבר אחר, בשבילך זאת להם, לא אמרתי לך להקדיש את שלל העיר". הדגשת המילה "לך", בדברי ה', גרמה ליהושע להבין שהמפלה נגרמה בין השאר גם באשמתו. והדבר אירע גם כתוצאה מן הניתוק שלו מהעם. ניתוק זה בא לידי בטוי בשני דברים: האחד, שליחת לוחמים לקרב בעוד הוא, המנהיג, נשאר באהלו; והשני, חוסר רגישות למאוויי הציבור והכתבת תביעות מוסריות המתאימות לו עצמו, בלי להבין אם הדבר אכן מתאים לרמתו המוסרית של העם. זהו הבטוי הראשון, שממנו יכול היה יהושע להבין כי עליו לשכלל עצמו בתחום הקשר עם העם. +הבטוי השני הופיע בתשובה לבקשתו של יהושע, לדעת מי שלח יד במעל ביריחו. שם ענה לו ה': וכי דילטור, מלשין, אני לך? לך והטל גורלות1(סנהדרין מג:). היתה בדברי ה' אלה נימה של ביקורת על עצם השאלה. כמנהיג היה על יהושע לחיות את העם, לחוש אותו, לחפש דרכים לפתור לו את הבעיות ואת הקשיים, ולא לחפש לעצמו דרכים קלות לאיתור אשמים. "חָטָא, יִשְׂרָאֵל", אמר לו ה', "אמר רב אבא בר זבדא, אע"פ שחטא, ישראל הוא". ��בחינתי, אמר ה', "אסא דקאי ביני חילפי, אסא שמיה ואסא קרו ליה"2(סנהדרין מד.) (הדס הצומח בין קוצים, הדס שמו, והדס קוראים לו). אבל אתה, כמי שמופקד על האומה, תפקידך הוא לעזור לאומה להוציא לפועל את יעודה. כדי לנכש את הקוצים הסובבים את האומה, חייב אתה להיות בעל תושיה, לאתר את הקוצים ולנכשם. +יהושע שמע את הביקורת, והסיק מסקנות. בעת ההכנות למתקפה השניה על העי, בה הנהיג יהושע את העם למתקפה משולבת, הוא פיצל את העם לשני כוחות והציב אורב מאחורי העיר. הוא בעצמו חנה עם הכח העיקרי, בצידה השני של העיר, כדי לבצע תרגיל הסחה. +מהלך התשובה של יהושע החל עוד ביריחו, כשגער בו המלאך על שביטל תורה.
בלילה בו חנה העם לפני העיר, לן יהושע בתוך העם. כך מסופר בפרק ח פסוק ט, ולכאורה בא פסוק זה ללמדנו שיהושע לא נשאר הפעם באהלו, אלא יצא עם הלוחמים ושמר איתם על קשר קרוב ובלתי אמצעי. אך חז"ל מלמדים, שלינה זו היתה מסכת לימודית, אשר חשיבותה רבה ועומקה כעומקה של הלכה. וכך מלמדים חז"ל3(ילקוט שמעוני, יהושע ה.): בשעה שסייר יהושע סביב חומות יריחו, ונפגש עם המלאך, אמר המלאך ליהושע: "לֹא, כִּי אֲנִי שַׂר-צְבָא-ה' עַתָּה בָאתִי". "אמר רב אבא בר פפא, לא נענש יהושע אלא על שביטל את ישראל לילה אחת מפריה ורביה, שנאמר... ויאמר לא כי אני שר צבא ה', עתה באתי. אמר לו, אמש ביטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה. אמר לו, ועל איזה מהם באת? אמר לו, עתה באתי (כלומר על ביטול תורה). מיד, וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק. אמר רבי יוחנן, מלמד שלן בעומקה של הלכה". ועובדה מפליאה היא, אבל אין בתנ"ך פסוק האומר "וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק". בפרק ח פסוק ט נאמר "וַיָּלֶן יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא, בְּתוֹךְ הָעָם", ובפסוק יג נאמר: "וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא, בְּתוֹךְ הָעֵמֶק". אבל פסוק כזה: "וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק", שממנו ניתן לדרוש שלן בעומקה של הלכה, איננו קיים. מפליא גם עירוב הפרשיות: על-פי חז"ל פסוק זה מתאר את תשובתו המיידית של יהושע לגערת המלאך, אבל הרי הגערה היתה לפני כיבוש יריחו, והתשובה נעשתה לפני כיבוש העי. מדוע איפוא אומרים חז"ל, שלשמע הגערה עשה יהושע תשובה מיד? +בחלקו הראשון של מאמר חז"ל זה, מזכירים חכמים את עוונותיו הקודמים של יהושע; אלה שרק נזכרו לו, והוא לא ננזף עליהם. הראשון: ביטול פריה ורביה, והשני: ביטול תמיד של בין הערביים. לדברי חז"ל היה זה בלילה הראשון לשהותם בארץ-ישראל. יהושע לקחם מן הירדן להר גריזים4(סוטה לו.), שם הקים את המזבח המתואר בפרק ח, ורק אחר-כך השיבם למחנה. פעולה יוצאת דופן זו, יש בה הרבה מן היופי ומן הצידקות: באמצעותה דרש יהושע מן העם שלא לבלות את הלילה הראשון בארץ בשינה, אלא מיד עם השגת המטרה החומרית, הכניסה לארץ, עליהם להמשיך ולהתעלות, על-ידי הקמת מזבח וריענון ברית הברכה והקללה. בלוח הזמנים הקצר שעמד לרשותם, לא הספיקו ישראל להקים את המשכן ולהקריב תמיד של בין הערביים, ובלילה ההוא הם בטלו מפריה ורביה. הרצון לחוות את גודל השעה ולא לחזור לשגרה במהירות הוא שהנחה את יהושע. הוא לא החשיב, באותה שעה, את המגמה המתאימה לרבים לשמור על מסגרות החיים וקדושתם, ולא התחשב בצרכי הקיום העממיים. במקום זאת הוא דרש מהעם כולו: אנשים, נשים וטף, לעבור "מסלול", שאפילו חיילים ותיקים מתקשים בו: לעלות מן הגלגל להר עיבל, בלילה אחד. בעקבות זאת בוטל תמיד של בין הערביים, שקדושתו בהתמדתו, אך על כל אלה היה המלאך מוכן לוותר. ואולם על ביטול התורה, על סיורו של יהושע סביב החומה בשעת לילה, שעה שאין בה מלחמה ואפשר לנצלה ללימוד תורה, נזף בו המלאך. +יתכן ששהותו של יהושע באהלו בעת המלחמה הראשונה בעי, ואי הצטרפותו ללוחמים, נבעו מגערה זו. יהושע סבר, שאם שלושת אלפי איש יספיקו כדברי המרגלים לכיבוש העי, אזי גם שעה זו היא שעת לימוד ולא שעת מלחמה. אך כשננזף שוב על-ידי ה' ונצטוה "קֻם לָךְ", הבין יהושע שהדרך, בה בחר לשוב בתשובה בעקבות דברי המלאך, לא היתה נכונה וכי עליו לצאת עם החיילים ששלח. +מהגערה האלקית בעי למד יהושע כיצד להשלים את תשובתו.
העובדה, שהמלאך הסמיך את שני החסרונות הראשונים של יהושע לגערתו על ביטול תורה, למרות שרק על ביטול תורה בא לנזוף, היתה אמורה להוות מפתח ליהושע לגבי אופן חזרתו בתשובה. אזכור חסרונותיו היה יכול לתת ליהושע את התחושה שהוא מנותק מן הציבור, ואינו חש את מגבלות הציבור ואת רצונו בסדרי חיים קבועים, שאותם עליו להעלות ולהקריב אל הקודש. יהושע בודאי קיבל על עצמו מיד, עם תום גערתו של המלאך, להתמיד בתורה ולשמור שלא ימוש ספר התורה מפיו. אך התשובה שעשה, למרות שרצון טוב היה בה, לא היתה התשובה המתאימה לחסרונותיו. רק התשובה שבאה בעקבות הגערה האלהית, על שהמשיך ללמוד גם בשעה שהיה עליו "לסגור את הספר", הביאה אותו לאיזון הנכון ולכן היא נחשבת, כאילו נעשתה מיד בתום גערת המלאך. כי גם תקופת החיפוש של דרכי התשובה, תשובה בה. אבל את משמעותה המלאה היא מקבלת רק כאשר החיפוש מביא לתשובה שלמה. +במערכה השניה בכיבוש העי פיתח יהושע קשר בלתי אמצעי עם העם, כעומק הדרכתה של התורה.
על פי המסופר במקרא, שני לילות חנו יהושע וצבאו סמוך לעי. בלילה הראשון שלח יהושע שלושים אלף לוחמים למערב העיר, לארוב ליציאת אנשי העיר (יהושע ח, ג). למחרת שב יהושע ושלח לשם חמשת אלפים לוחמים נוספים (יהושע ח, יב). נראה שבלילה הראשון, כשלן בתוך העם, לא נח לבו של יהושע וכאם מסורה, ששלחה את ילדיה ללון בפעם הראשונה מחוץ לבית, מצא צורך לשלוח להם תגבורת. מבחינה צבאית לא היה צורך בכך: הרי כבר המרגלים, שרגלו את העי, אמרו כי שלושת אלפי לוחמים יוכלו להכריע את העיר במלחמה, ואלמלא חטא עכן היה הנסיון הראשון מצליח. יהושע הציב באורב כח גדול פי עשרה ממספר הלוחמים הנחוץ לשם הכרעת העיר בקרב, אבל נראה שלא רק שיקולים טקטיים הדריכו את יהושע הפעם. הפעם הוא עשה מאמץ מיוחד, ליצור קשר קרוב ועמוק עם העם. מכאן נבעה דאגתו המופלגת לקבוצת הלוחמים, שלנה לילה אחד מחוץ לכנפיו הפרושות של המנהיג. ועובדה זו הביאה את חז"ל "לעבד" את שני הפסוקים, המתארים את מעשיו של יהושע בשני הלילות הללו, לפסוק אחד. הם מלמדים, שיהושע ראה בלינה "בְּתוֹךְ הָעָם" בלילה הראשון את אותה המשמעות, שראה בהליכה "בְּתוֹךְ הָעֵמֶק" בלילה השני. ו"הליכת-לינה" זו, או "לינת-הליכה" זו, נועדה ליצור קשר בלתי אמצעי עם העם. לינה בתוך עמקה של הלכה. תשובתו איפוא לא היתה בחזרה אל הספר גרידא, אלא בהתקשרות בלתי אמצעית עם העם, התקשרות שבאה לידי ביטוי בדאגה המופלגת לקבוצת הלוחמים שהמתינה בפאתי העיר. והתקשרות זו אל העם - תורה היא. +בעקבות תשובתו של יהושע נהפכה המפלה בקרב הראשון לנקודת-משען לנצחון.
ת��ובת אהבה זו הביאה, בעיקבותיה, את התוצאה המקווה. בתשובה מאהבה הופכים הזדונות לזכויות, ומפלת העם בקרב הראשון על העיר הפכה לנקודת המשען, של הנצחון במלחמה השניה. כשראו יושבי העי את יהושע וצבאו נסים מפניהם, חשבו שמנוסה זו דומה למנוסה הראשונה. הם דלקו אחריהם והשאירו את העיר פתוחה, וכך אפשרו לכח השני לחדור לעיר ולשרפה. ישראל התגברו על יושבי העי בקרב מלפנים ומאחור, ותבוסת העי היתה מוחלטת. נצחון זה, שניצל את הרושם שנוצר בעקבות התבוסה הראשונה, הפך את התבוסה לחלק ממרכיבי הנצחון ומחה את חרפת התבוסה. +בהנחית ה' הוביל יהושע את מהלך המלחמה בשיתוף כל כוחות האומה.
למרות שמלחמה זו נעשתה כולה על ידינו ללא התערבות נסים אלהיים, הרי את הקוים המנחים במלחמה הכתיב רבונו-של-עולם: "וְעָשִׂיתָ לָעַי וּלְמַלְכָּהּ, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לִירִיחוֹ וּלְמַלְכָּהּ... שִׂים-לְךָ אֹרֵב לָעִיר, מֵאַחֲרֶיהָ" (יהושע ח, ב). הקב"ה בעצמו קבע את האסטרטגיה, ויהושע התאימה ללוחמים. +עוד שתי הנחיות חשובות הנחה ה' את יהושע במלחמה זו: "קַח עִמְּךָ אֵת כָּל-עַם הַמִּלְחָמָה... רַק-שְׁלָלָהּ וּבְהֶמְתָּהּ תָּבֹזּוּ לָכֶם". שתי הנחיות אלו היו אמורות ללמד את יהושע, להקשיב לרחשי לב העם. ידוע, מתיאורים של חיי יחידות לוחמות, כמה מתחים נוצרים בשליחת "נבחרות" של לוחמים למבצעים מיוחדים. החייל הטוב שש אלי "מבצע" למרות הסיכון, וכאשר חברו נבחר למשימה, הדבר מעורר בו קנאה. גם לאחר הקרבות אנו מוצאים מריבות, על השאלה למי מגיעות הזכויות על תוצאות הלחימה, או במלים אחרות: "מי הקים את המדינה". אלה תובעים את הזכויות על שהנצחון בא על ידם, והאחרים תובעים זכויות על שהנצחון היה בעבורם. כדי למנוע מתחים מסוג זה קבע הקב"ה נאמנה, שכולם יוצאים לקרב. היתה כאן גם הוקרה אלהית, לרמתו האמונית של העם: הקב"ה לא חשש, שמא התגברותו של עם שלם על עיר אחת קטנה תתפרש כאילו כוחו ועוצם ידו של העם עשו את החיל הזה, והדבר מתבטא ביחוד בכך, שאין רמיזה בכתובים, כפי שיש לגבי מלחמת יריחו, שאת מלחמת העי עשה ה'5עין איה ברכות ח"א עמ' 57: "והנה אצל ענייני הכלל מצינו סתירות, לפעמים ההשתדלות משובחת ומחוייבת ולפעמים תחשב חסרון. למשל מצינו במלחמת העי היתה כולה מלאה השתדלות ע"פ ה' ולעומת זה במלחמת גדעון נאמר לו 'עוד העם רב למען לא יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי' והוצרך למעט בהשתדלות טבעית... במלחמת העי שכבר היו ישראל מלומדים בניסים ודעת ה' היתה קרובה ללבבם, היה דבר טוב ושלמות במה שעסקו הם בהצלחתם. אמנם בימי גדעון שירד העם פלאים ממצבו הרוחני ושכח אל מושיעו, היה צריך למעט בהשתדלות הטבעית. וכביאור הפסוק "למען לא יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיע לי".. +ההנחיה השניה היא לא להתעלם הפעם מחמדת האומה, ולהתיר את שלל העיר. יהושע הבין שביריחו גרם לחטא על ידי נדרו, נשמע לדבר ה' וקיבל על עצמו את האחריות לביצוע: "וִיהוֹשֻׁעַ לֹא-הֵשִׁיב יָדוֹ אֲשֶׁר נָטָה בַּכִּידוֹן, עַד אֲשֶׁר הֶחֱרִים אֵת כָּל-יֹשְׁבֵי הָעָי. רַק הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הָעִיר הַהִיא בָּזְזוּ לָהֶם יִשְׂרָאֵל כִּדְבַר ה', אֲשֶׁר צִוָּה אֶת-יְהוֹשֻׁעַ". + +Chapter 14 + +השאיפה לשלום והמזבח בשכם +השיאה לשלום וההתגברות על טומאת המוות מהוות יסוד מרכזי בחזון עם-ישראל.
שאיפת השלום היא אחת השאיפות הגדולות והעמוק��ת ביותר, בישראל. את תפילותינו אנו מסיימים ומסכמים בתפילת "שים שלום, טובה וברכה"1סוף תפילת עמידה., וחותמים בפסוק: "עֹשֶׂה שָׁלוֹם, בִּמְרוֹמָיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל". חז"ל מפליגים בשבחו של השלום: "גדול השלום, שאין כלי מקבל ברכה אלא שלום"2(ילקוט שמעוני, תהלים תשיא.). תלמידי חכמים, במהותם ובתפקידם, חייבים להביא את השלום; "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם"3(ברכות סד.). חזון השלום הנבואי הוא החזון הגבוה ביותר, שיכול אדם להעלות על דעתו כחזון של שלמות: וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה4(ישעיהו ב ד.). +לא רק לשלום בין בני אדם מלמדים אותנו הנביאים לשאוף, אלא לשלום בין היצורים כולם: "וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ", "וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן. וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל-חֻר פָּתֶן"5(ישעיה יא ו-ח.). ובתורה עצמה הובטחנו: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ... וְחֶרֶב לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם"6(ויקרא כו ו.). לא רק מלחמה לא תתחולל בארץ, גם חילות מזוינים לא יעברו בה. למדנו ש"המוות מום הוא ביצירה"7אורות הקודש ח"ב עמ' שפו., הוא נוצר עקב חטאו של אדם הראשון, ומה שנגרם בעקבות חטא ייעלם בתשובה. בעתיד יפסק כל מוות בעולם, ובודאי המוות שמביאים בני אדם על עצמם, במלחמה. +אמנם לא במפורש, אך ברמז, קבעה התורה מצוה שאמורה להחדיר לתודעה הישראלית את שאיפת ביטול המוות: מצות 'פרה אדומה'. המוות מטמא, אך טומאתו היא שקרו, כי מה שהוא באמת התגברות החיים, נראה בעינינו כחידלון, מוות, מצב ללא מוצא8ראה אורות הקודש ח"ב עמ' שפ.. החי הנפגש עם המוות מזדעזע ומאבד את אמונו בחיים, וזו היא הטומאה. ואולם נצטוינו בתורה להיטהר מטומאה זו ולהתעלות מעליה, ובקיומה של מצות 'פרה אדומה' אנו שומעים את הקריאה להיטהר מחרפת הטומאה. ובאמונתנו הגדולה אנו יודעים, שלא די שיפסק המוות אלא שגם אלו שמתו כבר, סופם שיקומו לתחיה. +רעיון זה, רצון ותקוה אדירה אלו, יש בהם כדי להעלות את האדם מן הדכאון המוחלט הנובע מן המחשבה, שגורלו של האדם נחתם. הם מעודדים נדכאים, ומשחררים אותם מהשפעת המוות וספיחיו. +מצד שני עלול ה"טהור", שיודע שסופו של המוות להתבטל, לחזק את לבו ולחשוב שכוחו ועוצם ידו עשה את חילו וכי לית דין ולית דיין. על כן אפר פרה מטמא את הטהורים, כשם שהוא מטהר את הטמאים. וגם העובדה, שתחית המתים אינה מובטחת באופן מפורש בכתוב, נגזרת מסיבה זו. יתכן, שעל הכנעת הלב בעקבות יראת המוות דרש רבי מאיר: "טוב מאוד - טוב מות"9(בראשית רבה ט ה.). +תכלית המלחמות המתוארות בספר יהושע היא להביא את העולם לשלמות, ומטרה זו מצריכה לעיתים שימוש בכוח.
למרות שאיפתנו האדירה לשלום, מחלקו הראשון של ספר יהושע אפשר להתרשם, כאילו יהושע עצמו אהב מלחמות. תחושות הסיפוק והשמחה, המלוות אותנו בלימוד נצחונות עמנו, וההזדהות עם הצד החזק והמנצח, גם מחשידה את עצמנו בעינינו: שמא שוחרי קרבות אנחנו, והעזרה האלהית לצבאות ישראל מאמתת בעינינו את הכינוי "ה' אִישׁ מִלְחָמָה"10(שמות טו ג.). היו שדרשו, בעקבות הרושם הזה, להפסיק ללמד בבתי הספר את ספר יהושע, שהוא לטעמם ספר מיליטנטי. לא הזכרתי דעה זו כדי להתווכח איתה, אלא כדי להדגיש עד כמה מרשימים תאורי המלחמות בספר. ואולם רושם זה נובע מראיה חלקית של העובדות. +הרמב"ם קובע, שלפני המלחמות שלח יהושע שלוש אגרות ליושבי הארץ. בראשונה אפשר להם להגר: "הרוצה לברוח יברח", בשניה קרא להם לשלום: "הרוצה להשלים ישלים", ורק השלישית היתה: "הרוצה להלחם ילחם"11(רמב"ם הלכות מלכים ו ה.). יושבי הארץ בחרו באפשרות השלישית, וזאת מפני שה' חיזק את לבם לקראת המלחמה "לְמַעַן הַחֲרִימָם לְבִלְתִּי הֱיוֹת-לָהֶם תְּחִנָּה כִּי לְמַעַן הַשְׁמִידָם, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה" (יהושע יא, כ). היה בזה חשבון אלהי לביעור הרשע האנושי, ואנו "בהדי כבשי דרחמנא למה לך"12(ברכות י.). את החשבונות האלהיים איננו מנהלים. עלינו, בני האדם, מוטל להתנהג כבני אדם ו"אין עושים מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראים לו שלום, אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה, שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום"13(רמב"ם הלכות מלכים ו א.). כך פוסק הרמב"ם חד משמעית, וקובע שיהושע אכן עשה זאת. +מלחמות יהושע לכיבוש היו מלחמת מצוה לכל הדעות, שהרי הארץ הזו ארצנו היא. רש"י הראשון על התורה מלמדנו, שאם יאמרו לנו: "ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים", נענה, שבורא העולם נתן את הארץ הזאת לישראל14(רש"י בראשית א א.). זו היתה המחשבה האלהית המקורית בבריאת העולם והנה הגיע הזמן להגשימה, לא רק לתועלתנו, אלא לתועלת העולם כולו. לא ׳׳נו אלי קרב, אך כשעמדו שבעת העמים בפנינו, לא נרתענו. נלחמנו בהם בעזרת ה', בתושיה, בדבקות, במסירות ובהצלחה. הנצחון בקרב אינו פסגת שאיפותינו, אדרבא: אנו מצפים ליום שבו "לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה"15(ישעיהו ב ד.). קיבלנו על עצמנו לתקן את העולם ולהביאו לרמה מוסרית גבוהה, בה יכתתו בני האדם את חרבותיהם לאתים ואת חניתותיהם למזמרות, וכדי להצליח במשימה זו יש לעתים צורך לאחוז בנשק. כיוון שהאמנו בצדקת דרכנו, ידענו את טוהר נשקנו. +המשורר דוד שמעוני כתב: +אתה השואף לצדק, היה חזק.
היה חזק והיית ישר והיית צודק.
כי אין דבר מסייע לרשע, תומך בעוול, מחזק את האלימות, כחולשה.
כי לא די שהחלש אין בכוחו
להתקומם נגד הרשע,
להלחם בעושק,
להסתער על הזדון...
החלש מטפח בלב האלם את הבטחון כי אין דין ואין דיין,
החלש מפחד מפני החובות שהכח מטיל עליו. +ואכן היינו חזקים, וידענו כי ה' אלהינו נתן לנו את הכח לעשות את החיל הזה. אנחנו היינו אלה שפרסמנו בעולם שיש דין ויש דיין, שיש לעולם מטרה, וקיבלנו על עצמנו את האחריות להביא את העולם למטרתו. כיוון שערלת הלב האנושית לא יכלה להבין ולקבל את המגמה הזו, הוצרכנו להשתמש בדרכי שכנוע משניים בשפה שהיתה מקובלת, אז, על המין האנושי. +נתבונן ונראה, שלא חגגנו אחרי אף אחד מנצחונותינו. לא בקשנו סליחה שנצחנו, אבל האם לא היה מתאים שבתום קרב, או בתום הקרבות כולם, נחגוג ונתפרק מן המתח, ונודה לה'?! לא היה נצחון אחד בקרב, שבעקבותיו היתה הילולה כלשהי! +בתום הקרב בעי היה על ישראל לשוב ו��הזכר בתכלית האמיתית של המלחמה.
מלחמת העי היא המלחמה ה"מלחמתית" ביותר, המתוארת בספר יהושע. במלחמה זו לא היה נס במובן הרגיל של נסים, והאומה היתה חשופה בפעם הראשונה לחויית הקרב במלוא אכזריותה. הרגנו אנשים, נשים וטף שהיו מפוחדים וחסרי אונים, בין שני מחנות הצבא הישראלי, ו"לא-היה בהם ידים לנוס הנה והנה" (יהושע ח, כ). את שלל העיר בזזנו, ואת מלכה תלינו. מלחמה זו יכולה היתה להיות מלווה גם בשאיפות נקם, על מות כשלושים ושישה איש בנסיון הראשון לכבוש העיר, והנצחון היה יכול לספק תחושה זו. הנצחון היה יכול גם להתפרש כמחילה, שמחל הקב"ה לאומה אחרי חרון אפו על מעילת עכן, וזו כשלעצמה היתה יכולה להיות סיבה לחגוג. תחושת הספוק, על הצלחת התכנית ועל הבצוע המדויק והמשולב של הכוחות, גם היא היתה יכולה להוות מקור שמחה. אבל לא חגגנו. +בתום הקרב עלינו להר גריזים והר עיבל, בנינו מזבח וכרתנו ברית. במקרא נאמר: "אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהַר עֵיבָל... מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת, אֲשֶׁר לֹא-הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַה', וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים" (ח, ל-לא). אמנם זה עתה השתמשנו בברזל בקרב, אבל היה עלינו לשוב ולהזכר, שאחיזתנו בנשק אינה מטרה, והיה עלינו להזכר בשאיפות השלמות והשלום הגדולות שלנו. בנינו מזבח, ולבניינו לא השתמשנו כלל בברזל, המקצר חיים16(רש"י שמות כ כב.), אלא הקמנו אותו מאבנים שלמות. על המזבח הזה הקרבנו תחילה עולות כליל לה', להדגיש שרחוקים אנו מן הרכושנות הבוזזת, ואחר כך הקרבנו שלמים, ושלמים לשם שלום הם באים17רש"י ויקרא ג א "שלמים, שמטילים שלום בעולם". על המזבח הזה כתב יהושע את משנה התורה (ח, לב) וחז"ל מלמדים אותנו שהוא כתב בשבעים לשון18(סוטה לב.), כתיבה המבטאת את שאיפתנו, להנחיל את יסודות המוסר לאנושות כולה. בעת ההיא, כשעמי כנען נאחזו בציפרניהם בארצנו, עדיין לא היתה האנושות מסוגלת לקלוט שאיפה נשגבה זו. +חז"ל מדייקים מלשון הפסוק "אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ" (ח, ל): "בנה לא נאמר אלא יבנה, מכאן שתהיה תחית המתים"19(סנהדרין צא:). שיהושע עתיד לבנות את המזבח כשיגיע העולם לשלמותו, ולא יהיה בו מוות כלל. בעת ההיא גם המתים יקומו לתחיה, כל שכן שלא נצטרך לעזרת החרב כדי לבטא את רצון ה' בעולם. בינתיים הוקם המזבח מאבנים שלמות, בשכם, בדרך להר בית ה', שבעתיד יתנשא מגבעות וינהרו אליו כל הגויים20(ישעיהו ב ב.). +בשכם בנינו את השאיפה לשלום עולמי עתידי. והעמקנו אותה בברית של ברכה וקללה, "נֶגֶד כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְהַגֵּר הַהֹלֵךְ בְּקִרְבָּם"(ח, לה). כולם היו שם: הלוחמים המושפעים מן המראות הכואבים של הקרב ועימם הנשים והטף, וכל הדורות הבאים. וכל מי שינק חזון זה משדי אימו וכל מי שיצטרף אלינו, במשך הדורות. "הַגֵּר הַהֹלֵךְ בְּקִרְבָּם". +פרשת המזבח בשכם מופיעה לאחר מלחמת העי, שמתוכה יכלנו להצמיח תשוקה אמיתית לשלום.
בדברי חז"ל מוזכרות שתי דעות לגבי מועד המעמד הזה. יש אומרים21(רש"י ורד"ק יהושע ח ל.), שמיד כשעברו את הירדן, עוד באותו לילה, העלה יהושע את העם להר גריזים ועיבל כדי לבנות את המזבח וזה היה הגל, שהקמנו בעוברנו את הירדן. ויש אומרים22(מלבי"ם שם.) שהמעמד היה אחרי כיבוש העי, והדברים נכתבו על-פי סדרם הכרונולוגי הנכון. הדעה הראשונה מבטאת את רצונו של יהושע, שהחזון העתידי של שלום העולם ייאמר מיד בכניסה לארץ עוד לפני תחילת הקרבות. זאת כדי שהלוחמים יזכרו, בצאתם לקרב, את הערכים העומדים מעבר למלחמה. +האחרים אומרים שהמאורע נכתב במקומו, כי בניין המזבח נתבע מאיתנו מיד אחרי מלחמת העי, שהיתה המלחמה הראשונה בה חווינו את חווית הקרב במלואה. לפי שתי הדעות נכתבה הפרשה אחרי סיפור מלחמת העי, כי רק מי שחווה חווית קרב יכול לקלוט באמת את משמעות השאיפה לשלום. ולכן, אף אם למעשה בנינו את המזבח מיד בכניסה לארץ, לא יכולנו לקלוט את משמעות הדבר אלא אחרי הנצחון בעי. +וכראשית כן אחרית: גם בדורנו, כל מלחמה מעוררת בנו תשוקה חזקה לשלום. האם נדע להשתמש בתשוקה זו כדי לבנות את המזבח, ולכתוב עליו תורה בשבעים לשון? + +Chapter 15 + +המשברים +המשברים שבין כיבוש הארץ נועדו להכין אותנו לעליה משלב לשלב.
"ארץ ישראל נקנית ביסורים"1ברכות ה.. כל שלב בכיבושה, ובשיכלול היאחזותנו בה, מלווה משברים. אפשר לראות בכך מירוק, לקראת יכולת הקליטה של השלב הבא. אך ניתן גם להבין שעצמת החיים משתוקקת להופיע והיא מחפשת דרכים להתבטא, וכשהכלים צרים מלבטאה - הם נשברים. ואז הולכים ומתגבשים כלים חדשים, גדולים ומזוככים יותר, שיוכלו להוציא אל הפועל את תביעת החיים. כיבושה של ארץ-ישראל אינו רק פעולה גיאוגרפית, הוא גם חוד החנית בהגשמת המגמה האלהית, לחבר את הנפש העולמית עם רוחה ונשמתה. לאגוד את כל המפעל והמעשה המוסתר בחגוי סלעים ובסתרי מדרגות, אל כל הגלוי והמופיע בפליאות נוראות, ביד חזקה ובזרוע נטויה, באותות ובמופתים, בגילוי שכינה ובנבואה מאירה... ולגלות את השם המשולב של הויה ואדנות, המאיר ומופיע ביקר תפארתו בכל אורותיו, מקורותיו, מבועיו ומעיניו, בכל צירופיו ולבושיו, בכל טעמיו ונקודותיו, תגיו ואותיותיו. אורות עולמים אלו, כלולים הם בהופעת האחדות של הנס והטבע2ע"פ אורות, ישראל ותחיתו יב.. לכל שלב בהגשמת מגמה זו קדם משבר, והמשבר הכין את הבסיס להופעתו של השלב הבא. בשבירת הכלים, שהוכנו בשלב הקודם, והתאמתם לקליטת השלב הבא. +במילונו מגדיר אבן-שושן את המושג "משבר" כ"שינוי חריף, מעבר מכריע ממצב למצב שונה ממנו ירידה ושפל". והמילונאי מוסיף שתי משמעויות נוספות למלה "משבר", היכולות להוסיף לנו ביאור גם למשמעות הראשונה: "פי הרחם באישה, שהילוד פורץ ויוצא בו לאויר העולם", וכן: "הכיסא, שהיו מושיבים עליו את היולדת בשעת הלידה". כל לידה, פיזית או רוחנית, מלווה בעולמנו בצירי לידה. הצירים אינם גורמים את הלידה כי אם נגרמים מחמתה ובשל חוסר גמישותו של הגוף, להתאים עצמו למימדים הנדרשים ללידה. קשים וכואבים הם צירי הלידה הגופנית, אך לא פחות מכך, ואולי אף יותר, קשים הם חבלי הלידה הרוחנית. למרות זאת לא יהיה בר דעת, שיקום ויטען כי כדאי למנוע לידה כדי להינצל מציריה. +שלוש מלחמות עיקריות מתוארות בספר יהושע. שלוש פריצות להגשמת המגמה האלהית, להתאמת העולם, במגבלותיו החומריות, לרצון האלהי. כל פריצה כזאת לוותה במשבר, שבא בעקבותיה והכין את הנתונים לפריצה הבאה. +במלחמת יריחו בלטה המעורבו�� האלהית בנס נפילת החומה, ובעקבותיה הגיע המשבר בחטאו של עכן. פריצת הכוחות הנשמתיים אל סדרי העולם הטבעי, גרמה לתשוקת התעלות אל מעבר למצוי בסדרי חיים אנושיים. תשוקה זו באה לידי ביטוי בקביעה הנזירית שלא לקחת מהשלל, והיא היתה גם זו שגרמה להתמרמרותו הגסה של עכן ולמחאתו הצדקנית: "וָאֵרֶאה בַשָּׁלָל", ולתביעה הקיצונית להתאמת המגמה האלהית לטבעו של האדם וליצריו. משבר זה הוביל בעקבותיו את השלב הבא, שלב בו הנחתה עצת ה' את המהלכים הטבעיים של הקרב בעי, לא לפני שלמדנו פרק יסודי בהלכות ציבור: את מהות הערבות ההדדית, ואת משמעותה. +רק אחרי שהערבות ההדדית עמדה במבחן, יכלה האומה לצאת לקרב משולב, שלא יכול היה להצליח ללא הידיעה החודרת והברורה, שכל חלק באומה ערב להצלחתו של האחר. שבירת הקונספציה של מלחמת יריחו סללה את הדרך למלחמה טבעית בעי: לא עוד שידוד חוקי הטבע, אלא הפעלתם בכחם המלא על פי החכמה האלהית, על-מנת להוציא לפועל את הצלחת האומה. +גם זו לא היתה הפיסגה. בין מלחמת העי למלחמת מעלה בית חורון חדרו הגבעונים לישראל, כשראו שצבא ישראל מנצח וכדאי לחיות במחיצתו. אך הם לא יכלו לדעת על ההדרכה האלהית, שליותה את הלוחמים במלחמה זו, ולא יכלו להבחין שלא ככל האומות עמנו ולא ככל הנצחונות נצחוננו. לכן הם הרשו לעצמם לרמות אותנו, אבל בזה הם גם הכשירו את הקרקע למלחמה הבאה, שבה התגלה השילוב המלא בין הנס לבין הטבע. במלחמת בית חורון, שנכפתה עלינו בגלל הגבעונים, שימשו הנס והטבע בהתאמתם ההרמונית, והשלמתם זה את זה היוותה בסיס לתעוזה שבקריאתו של יהושע: "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם, וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן"(יהושע י, יב). היתה בכך קריאת תגר כלפי שמיא לגלות שכל הכוחות, של הטבע ושל הנס, סרים למשמעתם של ישראל ועל פי רצונם הפנימי של ישראל זורמת ההויה כולה. +גם בתקופות אחרות, בכל עת שבה התעלו ישראל למדרגות חדשות, לוותה העליה במשבר.
תהליכים דומים עברו על האומה גם בשלבים קודמים. +מעמד הר סיני לווה בחטא העגל.
כשעמדנו על הר סיני ושמענו את דבר ה' המדבר אלינו, ידענו שה' אלהינו הופיע אלינו מתוך האש והשמיע את דברו, אך לא העלינו על דעתנו שהקודש האלהי יופיע בתחום מוגדר. ידענו שיהיו בידינו לוחות ואולי גם מקום פולחן, אך הללו יכלו להחשב כסמלים המזכירים את הקשר האלהי עם ישראל והעולם, ותו לא. כשבושש משה לבוא, חשבנו שיהיה זה מן הראוי למצוא לעצמנו תחליפים. וניתן היה לשער שתחליף הינו אפשרי, כשהתפיסה היתה כי גילוי הקודש בעולם יתכן רק באמצעות סמלים. את דבר ה' בעשרת הדברות "לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל-תְּמוּנָה"3(שמות כ ג-ד.), אפשר היה לפרש כצווי, שבא למנוע מחשבה, שקודש עצמו יכול להופיע בגבולות המציאות בין בהגדרה פיזית ובין בהגדרה רוחנית, אבל בסמלים אין איסור. יתירה מזו, יהיה זה מן הראוי להכיר תודה ולבנות אנדרטת זיכרון למי שהוציאנו ממצרים. אך לא כך הדבר: את מחשבת הסמלים היה עלינו לנפץ, והשראת שכינה במשכן היא מציאות ולא סמל! "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם"4(שמות כה ח.). +אהרון גיבש את חושבי המחשבה הזאת, והביאם לביצוע5(כוזרי מאמר א צז.). הדבר היה אמנם אסור, אבל בדיעבד, ניפוצה של התפיסה הזאת היה מוכרח להת��ולל. התברר, בדיעבד, שבין יוצאי מצרים היו כאלה (ערב רב) שמסוגלים להפיח בסמלים אותות חיים. "חס ושלום שאהרון עשה העגל... אבל מי גרם שיעשה, אלו השנים כי בעוד שאהרון לקח מידם, הם עשו כשפים ומלחשים בפיהם ומשכו למטה מן הסטרא אחרא"6זהר, פירוש הסולם כי תשא פג.. כמה היה מסוכן, אם לא היינו לומדים להבחין בין מעשה כשפים, הנושא ברמה את שם ה' אבל מקורו בכוחות חיים חיצוניים, לבין דבר ה' המקורי, המופיע אלינו על פי תכנית אלהית מדוייקת. +בהקמת המשכן טעו נדב ואביהו בהבנת ערכם של מעשי האדם.
רק דבר ה' המקורי מאפשר המשכת הקודש ממקורו החי לתוך מציאות עולמנו המוגדרת, למחשבה זו התרגלנו תוך כדי העיסוק והעבודה בבנין המשכן. אבל מי יוכל להעלות בדעתו, שהקודש האלהי ימצא משכן בגופו של האדם?! כל אחד יכול להבין שעל האדם לגלות נכונות, רצון ושאיפה לעבודת ה' ו"רחמנא ליבא בעי"7(סנהדרין קו:), אבל שמעשי האדם יחשבו כמעשים בעלי ערך עצמי - זאת לא היה ניתן להעלות על הדעת. ואכן שני בני אהרן נדב ואביהו, שעליהם אמר משה לאהרן שמדרגתם גבוהה משלהם, ועליהם נאמר "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ", טעו בעניין זה. כשהתמלאו בתשוקת קדש אדירה להתקרב לה', הם הזניחו את דקדקנותם על פרטים8(ילקוט שמעוני, שמיני תקכד.) ולא ידעו שתשוקת הלב, שאינה מותאמת להדרכה האלהית המדוייקת, היא אש זרה9אורות הקודש ח"ב עמ' רפו.. ובהקריבם אש זרה זו מתו נדב ואביהו ביום חנוכת המזבח10(ויקרא י.). במעבר בין השראת השכינה הכללית במשכן ובין קבוצת המצוות המדריכה את היהודי להפוך את גופו לגוף קדוש, למדנו, תוך כדי משבר נורא, של "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ", את העובדה שהיא גם מצוה "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם"11(ויקרא יט ב.). +כהכנה לתקופת המלכות, נשבה ארון האלקים.
בדורות הבאים, כשהקמנו את מלכותנו, היינו עלולים לחיות בצילה של מלכות, בתפיסה קטנה, לפיה אוסף הפרטים הישראליים ייצרו לעצמם מסגרת מאחדת ומלכדת. בתקופת השופטים גילה כל שבט את ייחודו, ובפשטות היה אפשר לטעות ולהעלות על הדעת שתפקידה של המלכות יהיה לקבץ את השבטים לאורגן מלוכד. אך לא כך הדבר: המלכות היא ערך בפני עצמו (כשם שלמזוזה יש ערך בבית מלא ספרים), ותורת המלכות היא תורה ברמה שונה12משפט כהן עמוד שט.. +את ההבדלה בין קודש לקודש למדה האומה תוך כדי משבר שגבל בחילול השם. הארון, שבו היו נתונים יחד כל שברי הלוחות הראשונים13(ירושלמי שקלים ו א.) נשבה. עלי, שבימיו היה הדבר, היה השופט האחרון, והפלשתים, שעיקר כחם ותפקידם היה להתנגד למלכות ישראל14מחזור הגר"א בפירושו לפסוק "חיל אחז ישבי פלשת"., התגברו ללא קושי על צבאו וגם על "תורתו", תורת הפרטים המתקבצים. אז נחשפה והלכה תורת הכלל, תורת המלכות. אחרי מות עלי הועברה המנהיגות לשמואל, שמשח את מיסדי המלוכה בישראל; מלכות שעה, ומלכות דורות. לעבר האומה המחדשת כוחותיה צעדו הפרות נושאות ארון ה', ישר ובשירה, משדה פלשתים לשדות בית שמש. +במעבר ממלכות שעה למלכות דורות היה על על דוד למסור את בני שאול לידי הגבעונים.
גם העליה מתפיסת תורת מלכות בית יוסף - מלכות שעה - לתורת מלכות בית דוד, לוותה בניפוץ מסגרות. למרות רצונו של דוד, פעולותיו לקרב את משפחת שאול לא עלו יפה, ובסופו של דבר הוא נאלץ למסור שבעה מבני שאול להריגה בידי הגבעונים. מלכות שעה, הרואה לנגד עיניה את הצורך לבנות מסגרת לאומית מלכדת, אינה דומה במהותה למלכות דורות הרואה במלכות את תפארת הופעת החיים. המתחים הם שחידדו את ההבנה, שההבדלים בין המלכויות הם מהותיים. +גם בתקופתנו המשבר מהווה הכנה לתקופה מרוממת מקודמתה.
גם על המשבר הנורא של דורותינו האחרונים, "השואה", נצטרך להשקיף בצורה דומה. מרן הרב צבי יהודה הגדיר את השואה כ"חורבן הגלות"15לנתיבות ישראל ח"א 'מבצר הקודש לישראל ולארצו' ה.. במשך דורות גלותינו התפתחו התושיה של היהודים, חכמתם וסגנון חייהם וגם דרכי לימוד התורה פרצו לעצמם נתיבים. הם העמיקו עד יכולת הבחנה בין "שני דינים" בנושא אחד, ולמתודות מוסריות לשיכלול אורחות מוסר בסגנונותיהם השונים, עד שכל יחיד יכול היה ללמוד תורה במקום שלבו חפץ. "התמוטה הגמורה, העקירה המוחלטת, הניתוק הסופי, לכל פירפור זעזועו, של כנסת ישראל ממציאותה בגויים ובארצותיהם, של גופותיה ונשמותיה, של גדוליה וקטניה היא היא תופעת אור החיים והתחיה של עם הקודש והוד נצחו. בעצם יחס הכפירה החיונית והשלילה הנשגבה אל אפשרות השייכות לאותם אוירים ועפרות היא היא תופעת חיוביותה של היהדות... ותבא יד ה' החזקה והאיומה, במלוא תשפוכת החמה ו"קשיות המלכות" ההמנית, ותעביר אל שפת המציאות האכזרית את תוכן תודעתם זאת בכל מערומי אמיתותה, ותוציא אל הפעל הממשי את אותה התמוטה והעקירה, את אותו הניתוק של האומה הישראלית מהיות בגויים ובארצותיהם, בדרך התקומה, ההנחה, ההתחדשות השרשית בארצה, נחלת ירושתה לעולמים"16לנתיבות ישראל ח"א 'אמונת עתנו' ב.. ומתוך כך עלינו לאזור חלצינו ולהאיר את נתיבות גאולתנו באורות ישראל, באורות התחיה, באורות התשובה ובאורות הקודש. +לעתיד-לבא כהכנה לימי המשיח יהרג משיח בן יוסף בקרב.
גם לעתיד לבא, תובחן דרכו של משיח בן דוד מתוך משבר. משיח בן יוסף יבנה את המסגרת הלאומית, "וכשצריך העולם לעבור ענין הלאומיות אל הכללות, צריכה להיות גם כן כעין הריסה אל הדברים שהושרשו מצד הלאומיות המצומצמת שיש עימה המגרעות של אהבה פרטית יתירה"17אורות, אורות ישראל ו ו.. בתפיסה הפשטנית בתוכנו, נתפס משיח כ"פותר הבעיות הלאומי". אבל נפילתו בקרב18(סוכה נב.) תנפץ מחשבה ילדותית זו, כי פתאום יתגלה שגם המשיח צריך להילחם, והוא עצמו אף יהרג. המשבר שיגרם לאומה יהיה אדיר, וחז"ל מתארים את המספד שיהיה בירושלים כמספד הדדרימון בבקעת מגידו. יונתן בן עוזיאל העז לתרגם פסוק זה19(זכריה יב יא.) ונזדעזעה ארץ-ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, ובתרגומו הוא מבאר שיהיה זה "כמספד אחאב דקטל יתיה הדדרימון, וכמספד יאשיהו דקטל יתיה פרעה חגירא בבקעת מגידו" (כמספד אחאב שהרג אותו הדדרימון וכמספד יאשיהו שהרג אותו פרעה נכה בבקעת מגידו)20עיין מאמרי ראיה א עמ' 94.. +בני ישראל יאשימו את עצמם בנפילתו של המשיח, המספד והמרירות יעמיקו את רצון החיים באומה, ובעקבותיהם יופיע משיח בן דוד. הוא יגלה את פסגת החיים הישראליים, ויברר, שלכל המשברים היה ערך. "חיים שאל ממך נתת לו, זה משיח בן דוד, שיבקש להחיות את משיח בן יוסף - וייענה"21עיין קול התור עמ' תפה אות מו.. + +Chapter 16 + +פרשת הגבעונים +א. עילוי העולם +היחידים מבין יושבי הארץ, שכרתו איתנו ברית, היו יושבי גבעון. העמים האחרים התיצבו נגדנו למלחמה, והנביא מעיד ש"לֹא-הָיְתָה עִיר, אֲשֶׁר הִשְׁלִימָה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בִּלְתִּי הַחִוִּי יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן... כִּי מֵאֵת ה' הָיְתָה לְחַזֵּק אֶת-לִבָּם לִקְרַאת הַמִּלְחָמָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, לְמַעַן הַחֲרִימָם, לְבִלְתִּי הֱיוֹת-לָהֶם תְּחִנָּה כִּי לְמַעַן הַשְׁמִידָם, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה" (יא יט-כ). את לב שאר האומות הכביד ה' במטרה ברורה, למען השמידם. +התמיהות בפרשת הגבעונים
שאלות אחדות מתעוררות עם קריאת דברים אלו: ראשית, מדוע את לב הגבעונים לא חיזק ה'? למה יצאו הגבעונים מן הכלל ולא באו להלחם בישראל ככל שאר יושבי הארץ? הגבעונים הלא רימו את בני-ישראל, ובני-ישראל כרתו איתם ברית "וְאֶת-פִּי ה', לֹא שָׁאָלוּ" (יהושע ט, יד). מדוע לא נחשב לנו הדבר לחטא? ומדוע, כאשר נתגלתה תרמיתם, נתנם יהושע לחוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה' וקבע שבונה המקדש יחליט אם לקרבם ולשלבם באומה או להרחיקם מעל גבול ישראל1ירושלמי קידושין ד א., מדוע לא החליט בעצמו? +מפליאה גם העובדה, שבספר יהושע (יהושע ט, ז) נאמר שהגבעונים היו חוים ואילו בשמואל2(שמואל ב' כא ב.) נאמר שהיו אמוריים. אם כן, כיצד הם נקראו: אמוריים, או חוים? +השלמת הגבעונים עם ישראל - על-פי תכנית אלקית להקל על כיבוש הארץ.
הידיעה הנבואית, שהגבעונים יצאו מכלל יושבי הארץ כי את ליבם לא חיזק ה', פותחת לנו פתח להבין שהיתה מגמה אלהית בדבר. והעובדה, שבני-ישראל לא נענשו בשל ברית זאת למרות האיסור לכרות ברית ליושבי הארץ3(דברים ז ב.), מחזקת הנחה זו. אם כך, מה היתה המטרה האלהית בהצלחת הגבעונים בתרמיתם? +מתוך התבוננות בהשתלשלות המאורעות, לפני פרשת הגבעונים ואחריה, אנו יכולים להניח שהיתה כאן "אסטרטגיה אלהית". מהלך, שהביא להתפוררות ה"קואליציה" שקמה להילחם בישראל וביהושע פה אחד (יהושע ט, ב). אחרי הניצחון על יושבי העי התקבצו כל יושבי הארץ והתלכדו למלחמה משותפת בישראל, כי ראו שבני-ישראל מתגברים על ערים יחידות. אחרי שהגבעונים השלימו עם ישראל, הופנה זעמם של יושבי הארץ עליהם וחמישה מלכים יצאו להילחם בהם (יהושע י, ה). בני-ישראל, שיצאו להגנת "בני בריתם" החדשים, הביסו את חמשת המלכים. ומלחמת מלכי הצפון, שהיתה אחר כך, כבר היתה קלה יותר. +אבל באמת נראה למעיין, שהנחה זו אינה מספקת. מדוע היה צריך לפרק את הקואליציה הזו? הרי במלחמה שעמדה להתרחש, מלחמת מעלה בית חורון, היה ה"נס" שותף מלא למאמצים שלנו. אבנים גדולות, שהושלכו מן השמים, הרגו באויבים יותר משהרגו הלוחמים (יהושע י, יא). קשה להניח, שהקב"ה היה מתקשה להשליך אבנים נוספות על הצבאות האחרים. אדרבה, תסתיים המלחמה בבת אחת ונוכל לרשת את הארץ מיד. +בבירור משמעות הרע העולמי נוכל לעמוד על המטרה האלקית שבהשלמת הגבעונים עם ישראל.
כשההסבר האסטרטגי אינו מספק, עלינו להעז ולנסות להתחקו�� אחרי המשמעויות הפנימיות המלוות מהלך זה. פרשת הגבעונים מעמידה אותנו בפני התמודדות עם משמעותו של הרע העולמי: השקר, הנחש והזיוף, שאותם עלינו לנצח בבואנו לתקן עולם במלכות שדי; מגמה, שראשיתה בכיבוש הארץ וסופה בהקמת בית המקדש העתיד. +הגבעונים נקראים כאן "חוים" וחז"ל אומרים4(במדבר רבה ח ד.) שאמוריים היו, אלא נקראו "חוים" על שם שעשו מעשה נחש ("חיויא" בארמית, נחש). מה מקומו של הנחש המפתה בעולמו של הקב"ה, עולם שעליו העיד בוראו "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד"5(בראשית א לא.)? הרי בעטיו של הנחש טעם האדם מעץ הדעת טוב ורע, באכילתו החדיר לתוכו את הרע שהיה עד אז בעץ, ובעיקבות החטא הגיע העונש: המוות, צירי הלידה, וחרפת השיעבוד שבעבודת האדמה. +ספר איוב מתרכז בשאלה זו. איוב שאל מדוע הונחתו עליו האסונות. הוא זעק מקירות ליבו, שנשאר חי בכח הצו האלהי לשטן: "אַךְ, אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמֹר"6(איוב ב ו.). גופו שהציק לו בגירוד מטריף, העוני שנחת עליו, ויותר מכל השכול, הביאו אותו לקלל את יום לידתו. רעיו, שנזעקו לנחמו, ענו לו תשובה שבלונית שעיקרה הנהלת חשבונות של שכר ועונש. הם תבעו ממנו להצדיק את הדין, כי הנחת היסוד היא שהקב"ה לא עושה עוול. סיבלו רק מוכיח, לטענתם, שעליו לכפר על חטא. אבל איוב ידע, וגם אנחנו יודעים, שזו איננה התשובה. מעיון בתחילת הספר אנו יודעים, שה' גירה באיוב את השטן למרות שה' עצמו העיד שהוא "תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים, וְסָר מֵרָע"7(איוב ב ג.). ישנם כנראה מהלכים, העומדים מעבר לחשבונאות השבלונית של שכר ועונש. +כשאיוב לא הסתפק בצידוק הדין, ביטל את תשובותיהם המתחסדות של רעיו ותבע מענה של אמת, אז יצא הקב"ה לענות לאיוב: "וַיַּעַן-ה' אֶת-אִיּוֹב, מִן הַסְּעָרָה"8(איוב לח א.). האסון היה בסערה, והתשובה בסערה. אבל התשובה מחייבת הקדמה. "אֱזָר-נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ"9(איוב לח ג.). אם באמת אתה מחפש תשובה, עליך להתכונן להתמודדות. עליך להיות גבר שיודע לעמוד באתגרים ולהתמודד עם תשובות, שאינן חד-מימדיות! +כדי להתמודד עם שאלות הנוגעות לדרך הנהגת הבורא את העולם יש להתעלות לרמת חשיבה כללית.
על פי הגמרא10(בבא בתרא טז.) מבחינים חז"ל בשלוש דרגות, בתשובת ה' לאיוב: "אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי-אָרֶץ"11(איוב לח ד.), "הֲיָדַעְתָּ עֵת, לֶדֶת יַעֲלֵי-סָלַע", ו"חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר"12(איוב לט א.). +ראשית: "אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי-אָרֶץ?", עליך לזכור, שמחשבתך החלה אחרי בריאת העולם ומשום כך אמות המידה שלך הינן חלקיות. מי שהינו פרט בעולם, לעולם לא יוכל לכלול במדעו את המכלול המורכב והשלם המהווה את העולם ומגמותיו. ואם, מן הזוית האישית, ברור לך שהמושכל הראשוני "צדיק ורע לו" הוא עוול שאין לו אח ורע, דע לך, שיסודות העולם אינם מושתתים על חשיבה פרטית. הפרט אינו יכול לקבוע מהו עוול, כיון שאינו רואה את המכלול כולו. +גם אם תשובה זו אינה מלאה, ויהיה מי שיראה בה "סתימת פה", ברור שהיא מציבה אתגר לגבר, האוזר חלציו ומנסה לחדור אל רמות החשיבה הכוללת. +השלמות לא תמצא כי אם בהרמוניה של כל היצורים. והפרט לעולם לא יוכל לבטאה או להכילה לבדו.
בשלב השני הקב"ה הוסיף וביאר, והפעם בעזרת פרט המתגלה בעולם: "הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי-סָלַע?" ומבארים חז"ל: יעלה זו אכזרית על בניה, ובשעה שכורעת ללדת עולה על ראש צוק ויולדת את הולד לתהום, והקב"ה מזמן נשר בדיוק באותה שעה, הקולט את הולד ומביאו לאימו. +רגע הלידה הוא רגע קשה. צירי הלידה אמנם הופיעו בעולם כתוצאה מחטא קדמון, אבל איך אפשר להעניש את היעל הפרטית המסוימת שכורעת עתה בחבליה, על חטא שהיא עצמה לא חטאה בו כלל? היא זועמת, וזעם זה מצטרף לקושי המתמיד בו חיה היעל. היעל היא חיה טהורה, צמחונית, שחיה במדברות בין צוקים. היא יכולה להיות סמל, ללוחמים ביושר ובטהרה את מלחמת הקיום. גם לוחמים גדולים במלחמה זו, לעתים מתיאשים. וכשהיעל עומדת לפני המלטה של הדור הבא ו"מתארת לעצמה" את מלחמת הקיום שתעמוד גם לפניו, מצטרפים לזעמה גם הפחד מפני העתיד, והעלבון שבַּקושי להתקיים בטהרה. על כן היא מחליטה להפיל את הולד לתהום, אך בדיוק באותה שניה מזמן הקב"ה את הנשר: העוף הטמא, בעל כוחות התעופה האדירים והחיוניות הנפלאה. גם הוא ניזון, אמנם, מן ההפקר, אבל מזונו, המבחיל ומעורר הסלידה, מצוי. גם הצער שבלידה נחסך ממנו, בהיותו מטיל ביצים שמהם בוקעים הולדות. הנשר מבחין במצוקתה של היעל, ועט לקלוט את ולדה בכנפיו. הוא קולט את הולד ומציגו בפני אימו, שכבר נרגעה מזעמה ומקבלת את הולד לחיקה. +הקב"ה כאילו גילה לאיוב את אחד היסודות, שעליו מושתת העולם: ההרמוניה בין כוחות החיים, שאין פרט שיכול לבטא אותם בשלמותם. הצמצום העולמי גורם את החסרון ואת המצוקה, ובשילובם של הכוחות נוכל למצוא אפיקים להמשך הופעת החיים. "השקפה שלמה של אחדות המציאות הקוסמולוגית השלמה, של מלא ההויה, הרוחנית והחומרית, "הצוותא של כל היצורים" בהבעה נפלאה וברורה. והשלום העליון, החיבור של באי עולם בהרמוניה הפנימית והממשית, בכללותם ובפרטיהם, היא השלמות האמיתית והבריאות הנכונה"13אור לנתיבתי עמ' רמג.. "בהשקפת האחדות השלמה לא נראה את עצמנו בתור דבר פרטי מיוחד בפני עצמו, וכן לא את כל אחד ואחד מכל יצורי עולם, לא את החי, לא את הצומח ולא את הדומם, אלא כולם וכולנו דבר אחד ממש, כאורגניות אחת, שכל חלקיה כולם מוקפים מאוחדים ומחוברים יחד בחיבור פנימי, מקורי, טבעי, וכולם מקבלים זה מזה ונותנים זה לזה, אז אין מקום לקפידות האלה במהלך החיים"14שם עמ' רמה.. ובהכללה ניתן לסכם "טוֹב-ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל-כָּל-מַעֲשָׂיו"15(תהלים קמה ט.). +תפקיד הרע הוא לשבור את הכלים הישנים, שהם צרים מלהכיל מגמות גדולות חדשות, על-מנת לאפשר בניית כלים חדשים.
הסיסמה: "לחיות בהרמוניה" יכולה להיות סיסמה נפלאה, והעובדה שהיא קיימת מעדנת את חריפות הכאב הנובע מהצימצום העולמי. אך אין היא נותנת פתרון למציאות הרע העולמי. הקב"ה ברא את גן העדן, אך ברא גם את הנחש בתוכו! +בחלק השלישי של התשובה, פנה ה' אל איוב ושאל: "חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר?" חז"ל מבארים את משמעות השאלה הזו, בתיאור פנטסטי של תהליך הלידה של האילה: אילה זו רחמה צר, ובשעה שכורעת ללדת הולד אינו יכול לצאת ממעיה, מזמן הקב"ה נחש ומכישה בפי רחמה. אז מתרחב הפתח, והולד יכול לצאת לאויר העולם16(��בא בתרא טז:). הנחש, שהוא סמל הרע העולמי, בא לעזרתה של האילה, סמל התום והערגה17(תהלים מב ב.). לאילה זו אין כלים מספיקים ללדת דור חדש, שלם, תם ומלא חיוניות. והנחש הערום, במודע או שלא במודע, מנתח ומאפשר את לידת האילה. רק חצוף שכמותו יכול להכיש יולדת בפי רחמה. אך ללא עזרתו המרושעת, האילה לא היתה יולדת. +תפקידו של הרע מתגלה כאן כשובר מסגרות קימות, כי לשם כך נוצר. אך גם אם כל כוונתו בשבירת מסגרות היא להרע, הכוונה האלהית עומדת מעבר לכוונתו שלו. שבירת הכלים מאפשרת לידת כוחות חיים גדולים יותר, ורעננים יותר, מהכלים אותם ניפץ הנחש. איוב, שהוכש, צריך היה ללמוד מתשובת ה' שהכשתו לא נגרמה בגלל חטאי העבר, אלא כזרז לחשיפת גודל העתיד.18(זוהר ח"ב דף לג ע"א.) +האילה מסמלת גם את הגאולה. הדבר מתואר בסיפור הנפלא על ר' חייא הגדול ור' שמעון בן חלפתא, שהיו מהלכים בבקעת ארבל וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר ר' חייא הגדול לר' שמעון: כך היא גאולתם של ישראל. בתחילה קימעא קימעא, כל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת19(ירושלמי ברכות ד:). אבל הכלים לגלותה הם צרים וחלקיים, והחוצפה, שבעיקבתא דמשיחא, היא המכישה את איילת השחר. היא השוברת את הכלים ומאפשרת לה "להמליט" את הגאולה. "בעיתותי גאולה מתגברת חוצפה. וסער מתחולל הולך וזועף, פרצים אחר פרצים יפרצו, חוצפה מחוצפה תגדל, מאין קורת רוח בכל האוצר הטוב של האור המוגבל והמצומצם, מפני שאיננו ממלא את כל המשאלות כולן, מפני שאיננו מסלק את כל המסכות מעל כל פני הלוט, שאיננו מגלה את כל הרזים ואינו משביע את כל המאויים. בועטות הן בכל... בועטות וזועפות משברות ומכלות, יורדות לרעות בשדות זרים, משפיקות בילדי נכר, מחללות גאון כל צבי ואין נחת... החלשים שבעולם הבנוי, בעלי השיעור והנימוס, מתבהלים משאתם. אבל באמת לא היה פחד רק חטאים בעלי נפשות חלושות וחנפים הם פוחדים ורעדה אחזתם. אבל גיבורי כח יודעים, שגילוי כח זה הוא אחד מהחזיונות הבאים לצורך שכלולו של עולם..."20אורות עמ' קכב.. +בשאלה זו מנחה ה' את איוב ואותנו להבחין, שתפקידו של הרע, ההורס את הבנוי לפי מידת עולמנו, הוא לאפשר לידת עולם חדש, צעיר יותר, רענן ומלא תעצומות חיים. "יש ברשעה אומץ מיוחד, תוקף הרצון ועומק חיים, שהם תוכנים נדרשים לשכלל בהם את היושר והטוב, ובטוחים אנו, שסוף כל סוף, תעבור הרשעה וישוכלל האדם ותשתכלל החברה"21אורות הקודש ח"ב עמ' תעח.. +הנחש האמורי הכריח את האומה הישראלית להבחין בין מלכות בני רחל, שתפקידה לבנות את התשתית למלכות, לבין מלכות דוד, שמגלה את ההרמוניה שקיימת בבריאה.
הגבעונים נקראו על שם הנחש. הם היו אמוריים, אבל מכיון שעשו מעשה נחש נקראו "חוים" כי כשם שהנחש אמר: יודע אני שאמר לו הקב"ה, לאדם הראשון, "בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת", אמר הריני הולך ומרמה בהם והם הולכים ועושים ואני יורש את הארץ לעצמי, כך אמרו הגבעונים: יודעים אנו שאמר הקב"ה החרם תחרימם, וכתיב לא תכרות להם ולא לאלוהיהם ברית, הרינו הולכים והם כורתים עימנו ברית. מה נפשך: הורגים אותנו - עוברים על השבועה; קיימו אותנו - עברו על הגזירה. בין כך ובין כך נענשים, ואין יורשים את הארץ.22ילקוט שמעוני ט יט. +כשם שנברא ה��חש בגן עדן, ובחוצפתו הכריח את האדם להתמודד עם המוסכמות: הטוב והרע, בנוסף להתמודדותו עם הערכים המוחלטים: אמת ושקר23מורה נבוכים א' פרק כ., כך גם חדר נחש האמורי לישראל. ובמהלך תיקון העולם ושיכלולו, כשהוקמה מלכות ישראל, הכריח את האומה להבחין בין מלכות שעה ומוסכמותיה למלכות דורות וערכיה המוחלטים. בין מלכות שאול, למלכות דוד. +לפני שנתגלתה גדולתו של יהושע, המנהיג מבני רחל, בהעמדת השמש והירח, חדרו הגבעונים אל תוך האומה. העובדה, שהנה הופיע "מלך ישראל", המנהיג את האומה ומובילה מנצחון לנצחון בקרב, מחלק את נחלותיה ולמוצא פיו נשמעים שני "מלכי השמים": "המאור הגדול" ו"המאור הקטן", יכלה לקבוע בקרב ישראל את הקונספציה, שזוהי פסגת המלכות בישראל. אבל מלכותם של בני רחל, בכל גדולתה ובכל עצמתה המוסרית והמבצעית, היא רק הכנה למלכות דורות: מלכותם של בית דוד. +צירי לידה רבים ליוו את לידתה של מלכות דוד. הרדיפות, שסבל דוד מבית ומחוץ, היוו שלבים בלידתה. אך בתפיסתה של האומה יכלה מלכותו להתפרש, לכל היותר, כהעתק משוכלל יותר ומוצלח יותר של המלכים הקודמים והנערצים של האומה: יהושע ושאול. כוחותיה הפיזיים של האומה התקשו "ללדת" מלכות השונה, במהותה, מן המלכות ה"מצליחנית" של בני רחל. קשה היה לתפוס מהי מלכות, שכל הוייתה היא התאמת חיי הנצח למציאות העולמית. +דוד המלך לא היה גיבור, משכמו ומעלה גבוה מכל העם. הוא לא חיפש פתרונות מידיים לבעיות לאומיות, וכששר לא עמדו השמש והירח. להפך, הוא רקד ופיזז עם האמהות לפני ארון ה', והוא אפשר לכוחות החיים לתרום את תרומתם ביצירת ההרמוניה המלכותית, גם אם הדבר הצריך זמן רב. וכששר, שרו עימו שמים וארץ. השמים סיפרו כבוד אל, מעשי ידיו הגיד הרקיע, יום ליום הביע אומר ולילה ללילה חיוה דעת. הופעת ה' בעולם לא נזקקה לשידוד מערכות כי היא הופיעה בהרמוניה מלאה בתוכנו, ומתוכנו לכל המרחב. +קטני אמונה אינם מכירים בגודל מסוג זה. הם מקשים על לידתה של מלכות כזו, ושבע בן בכרי יוכיח בהכרזתו: "אֵין-לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד"24(שמואל ב' כ א.). הוא חיפש מלכות מרשימה. לכן זימן הקב"ה את הגבעונים, לשבת בפיתחה של מלכות ולהכישה כאשר יגיע הרגע להחדיר לתודעת האומה את עליונותה של מלכות דוד, שגם בית שאול נמסר בידיה. +מסופר בספר שמואל25(שמואל ב' כא ובמדבר רבה ח ד.), ששלוש שנים רצופות לא ירד גשם בארץ-ישראל. דוד חשש שמא חטא גרם לכך ולכן חיפש בכל הארץ עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ולא מצא. כששאל באורים ותומים לסיבת הבצורת, נאמר לו, שגרם לכך רוגזם של הגבעונים, על ששאול הרג מהם שבעה אנשים. על פי חז"ל שאול לא הרג גבעונים כלל, אלא שכאשר הוא היכה את נב עיר הכהנים פסק מקור פרנסתם, והגבעונים ראו בזאת משום הפרת הברית שכרת איתם יהושע. דוד היה חייב לפייס אותם, וכל עוד לא עשה זאת עצר ה' את השמים. הוא ניסה לפייסם בדרכים שונות, לא חס על כבודו, וכמקבץ נדבות פנה בתחינה אליהם: "מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר, וּבָרְכוּ אֶת-נַחֲלַת ה'"26שם כא ג.. הוא הציע להם כסף ונחלות, דיבר עם כולם יחד ועם כל אחד לחוד, אך הם באחת, לא מחלו ולא סלחו, אלא דרשו שיתנו להם שבעה אנשים מבית שאול להרגם. ולא היתה ברירה למלך... "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, אֲנִי אֶתֵּן"27שם כא ו.. בעקשנותם זו וברצונם האחד, הרצון להרוג, גילו שלא מבני-ישראל הם. ישראל רחמנים, בישנים וגומלי חסדים, והללו, שחיו שנים רבות בקרב ישראל ובקרבת המקדש, נשארו אכזריים. +ארסיות נחשית זו הכריחה את דוד לשלוט במשפחת שאול עצמה, ובניתוח מכאיב שאין דומה לו, שתיאורו מעורר פלצות, ילדה האומה את המלכות, שבידיה ולשליטתה נמסרו כל הכוחות הפרטיים בישראל. אפילו משפחת המלוכה הקודמת הפכה לפרט, לעומת הופעת כלליותה. +תפקידה של מלכות שעה היה לבנות את המסגרת הלאומית בישראל, ושאול עשה זאת בצורה יוצאת מן הכלל. במשך שתי שנות מלכותו הצליח שאול לאחד את האומה, שהיתה מפוררת לשבטיה במשך כל תקופת השופטים, למלוכה אחת מגובשת. במאמציו ליצור מסגרת אחידה לאומה כולה, הוא לא היה סבלן כלפי הגבעונים שרימו אותה, ובקינאתו לבני ישראל ויהודה היכה בגבעונים28שם כא ב.. אבל המסגרת המאחדת אינה פסגת המלכות. כשמלכותנו תופיע בעתיד בשלמותה, "וְיָצָא חֹטֶר" מגזעו29(ישעיהו יא א.) של דוד, אז גם ישעשע יונק על חור פתן וההויה כולה תופיע בהרמוניה משעשעת. בינתים הנחש מכיש, וללא הכשתו בפי רחם האילה, היו האילה וולדה מתים. דוד לעולם לא היה יוצר מצב שבו תתנשא מלכותו על מלכות שאול, והאומה היתה עלולה שלא להכיר את ערכה של מלכות דוד, דבר שהיה גורם לניוונם של המלכות והאומה גם יחד. +את מעשה הנחש, שהכיש את האומה ואילצה ללדת את שלמות הופעת חייה, אנו חייבים להוקיר. אבל בהכשתו גילה הנחש גם את פרצופו האמיתי, ונדחה על ידי דוד כמי שאינו ראוי לבא בקהל ה'. +המגמה האלקית בכריתת הברית עם הגבעונים התבררה והושלמה כשבנה דוד את היסודות לבית-המקדש.
לצורך ההבחנה בין דרגות המלכות, לא הכביד ה' את ליבם של הגבעונים כשם שהכביד את לב יושבי הארץ האחרים. הוא איפשר להם לרמות את יהושע ואת ישראל, וזאת לפני שנתגלתה פסגת גדולתו של יהושע, האיש שייצג את פסגת רוממותם של בני רחל. לפני שהעמיד ילוד אשה את השמש והירח, חדרו הגבעונים לתחום חיינו. הנחש הגבעוני זומן לפתח המקדש וישראל, כחוטב עצים ושואב מים לעדה ולמזבח ה'. ולקראת גילוי פסגת כוחם של ישראל, הנותנים ערך, תוכן וחיים מלכותיים למהלכם התקין של כל מרכיבי ההויה, אז הכיש הנחש הגבעוני את האומה. עזר ללידה, ונדחה. מלכו הנצחי של העם הרחמן, הבישן וגומל החסדים, יכול היה להחליט לדחות מעל פנינו את העם האכזר, החצוף והמקנא לעצמו; מעשה, שיהושע היה מנוע מלעשותו עקב השבועה שנשבע. +דוד, שבנה את יסודות המקדש, היה האדם אשר בהחלטתו תלה יהושע את גורלם של הגבעונים. ואחרי שעשה כן, היה דוד חפשי לשיר שיר תודה. "בְּיוֹם הִצִּיל ה' אֹתוֹ מִכַּף כָּל-אֹיְבָיו, וּמִכַּף שָׁאוּל"30(שמואל ב' כב א.), "עַל-כֵּן אוֹדְךָ ה' בַּגּוֹיִם וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּר. מגדיל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה-חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד-עוֹלָם"31שם כב נ-נא.. +ב. מירוק החטא +לאחר חטא אדם הראשון, נוסף לרע התפקיד למרק את החטא
גם אם נאמר ונלמד, שתפקידו של הרע העולמי הוא לפרוץ דרכים לגאולה, לא נוכל להתעלם מכך שתפקידו גם למרק חטאים, אך מירוק החטאים אינו תפקידו היחיד, וטעו רעי איוב כשהחליטו שאין רע בלא חטא והסובל בוודאי חטא. הם קבעו: "זְכָר-נָא מִי הוּא נָקִ�� אָבָד וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ"32(איוב ד ז.), אך אנו, שלמדנו את הפרק הראשון בספר איוב בו מתואר האיש כ"תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע"33(איוב ב ג.), יודעים שלא זו התשובה בספרו של איוב. הידיעה על צדקותו, הידועה לנו על פי עדות רוח הקודש, לא היתה ידועה לרעיו, ולכן טעו בקביעתם. בעקבות טעותם ילמדנו רמח"ל, במסילת ישרים34(מסילת ישרים פרק יא ע"פ ב"מ נח:): "אם באו חלאים עליו, לא יאמר לו כשם שאמרו חבריו לאיוב, זְכָר-נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד". הרמח"ל אינו שולל את האמת היסודית שבגישה זו, אלא מדריך שלא לאומרה לאדם בשעת צערו. דבר זה גובל באונאת דברים, כשם שאין לומר לבעל תשובה "זכור מעשיך הראשונים"35(רמב"ם הלכות תשובה ז ח.). +בכל מקרה, שייסורים וכאב באים על הבריאה, יש לרע נקודת משען להשען עליה; "חטא קדמון", בטווח קצר או ארוך, שאותו הם ממרקים. גם האילה המסכנה, שלא חטאה בהיות רחמה צר, סובלת מחטא קדמון: "חטא חטאה הארץ, הכחישה את עצמה, הלכה אחרי מגמות ותכליתות, לא נתנה את חילה להיות טעם העץ כטעם הפרי"36(אורות הקודש ח"ב עמ' קמ.). תמיד נוכל לתלות את ייסוריו של אדם, וגם את יסורי איוב, בחטא אדם הראשון, ואת הסבל של שאר הבריות, בחטאה של האדמה ממנה צמחו. עיקר הקושיה, המוצגת בטענת "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו"37(ברכות ז.), היא על היחס בין אחריותו של האדם לחטא, לבין עצמת העונש. אבל ההנחה, שביסודם של כל הייסורים מונח חטא כלשהו, יכולה להוות מושכל ראשון. +אם נדקדק, נמצא, שאת הרע ברא ה' בעץ הדעת טוב ורע. לא בחיים האנושיים, אלא בעץ בלבד. העץ נברא בעולם לצורך הבחנת הטוב. למרות פירותיו, לא היה האדם צריך לאכלו כדי להעמיק בדעת הטוב והרע, אלא רק להשתמש בו. השימוש בעץ לא נאסר עליו. מותר היה לאדם לגעת בעץ אך לא לאכול מפריו ולהחדיר את הרע לתוכו. הנחש, שהיה ערום מכל חיות העולם, נתאוה תאוה, ורצה להדבק בחוה אם כל חי. כוחות החיים, שנלקחו מצלעו של האדם והועמדו להיות עזר כנגדו, להפרות, לשכלל ולהמשיך את חיי האדם, שבתמימות שלמות חייו נועד לעבוד ולשמור את גן העדן, משכו את לב הנחש "והנחש היה ערום: מה ענין זה לכאן?... אלא ללמדך, מאיזו סיבה קפץ הנחש עליהם. ראה אותם ערומים... ונתאוה לה"38(רש"י בראשית ג א.). הנחש, שרצה להגיע לגדולה בעזרת ערמה מחוכמת, בלי מסירות ועבודה, העמיק באשה את התודעה כאילו אמר ה', שגם מגע בעץ הדעת עלול להמית. כשראתה חוה שהמגע אינו ממית, התפתתה, אכלה מפרי העץ ונתנה לאישה. +רק לאחר חטא האדם, אחרי שהחדיר את הרע לתוכו באכילת פרי העץ, החלו הייסורים כעונש וכמירוק. נענש האדם, נתקללה האדמה בעבורו ונחשבה קיללתה לעונש על חטאה הקדמון, שצמצמה את חילה ולא הוציאה עצים שטעמם כטעם פרים, כפי שצוותה. +תרמית הגבעונים כעונש על תרמיתם של שמעון ולוי בשכם.
גם את פרשת הגבעונים רואים חכמים כפרק בייסורים הממרקים. את הפסוק המתאר את תרמיתם של הגבעונים, "וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵמָּה בְּעָרְמָה" (יהושע ט, ד) מפרש רש"י: "כמו שעשו בני יעקב בערמה, ובחמור אבי שכם, שהיה חוי, ויושבי גבעון מן החוי היו כמו שנאמר בעניין", ולכאורה משמע, שהצלחת הגבעונים מהווה עונש על תרמיתם של שמעון ולוי. +על המעשה הזה של בני יעקב, הדעות חלוקות אם היה חיובי או שלילי39(רמב"ן בראשית לד יג.). גם אם נקבל את ההנחה, שהריגת כל אנשי שכם על חטאו של שכם בן חמור היה מעשה אסור, לא נבין מדוע היה עלינו להיענש על חטאם. שמעון ולוי הרי כבר ננזפו על ידי אביהם: "אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל"40(בראשית מט ז.). "אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון כדי שיהיו נפוצים. ושבטו של לוי, עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות"41רש"י שם.. +השימוש בברית ובדרך הערמה כאמצעי לנצח במלחמה.
אכן, לא על הריגת אנשי העיר נענשו עתה ישראל בתרמיתם של הגבעונים, אלא על הדרך שבה עשו זאת. בין שהריגת כל אנשי שכם היתה מוצדקת ובין שלא, הערמה בה השתמשו, בדורשם מתושבי העיר למול את ערלתם, על-מנת להחלישם, יש בה ספיחי חילול השם. אין להשתמש בברית כאמצעי למטרה. והפגיעה הזאת באות ברית הקודש, היתה צריכה להתמרק. באותו מטבע שבו חטאנו, גם שילמנו. בני יעקב השתמשו בערמה וניצלו את רצונם של החוים להידבק בנו, והחוים ניצלו את תשוקתנו לשלום עולמי ובערמה גרמו לישראל לכרות ברית איתם. אלו וגם אלו הלכו בעקבותיו של הנחש, שניצל את תשוקתה של האישה לדבקות בה'. כולם השתמשו בערמה, והפנו את תשוקות החיים הגולמיות לכיוונים בלתי רצויים. +תפקיד החכמה לשמש כלי להגשמת מגמת העולם, אבל כאשר המגמות נקבעות על פיה, סכנתה מרובה.
הערמה היא חכמה42(רש"י בראשית לג יג.). והחכמה היא הכלי המשוכלל ביותר שהופקד בידי האדם לתיקון העולם43מורה נבוכים א, פרק א.. אבל היא כלי בלבד, לחיים עצמם, שהם התוכן, ואבוי למי שהופך את הכלי לעיקר. על האדם לשלוט בחכמה, ואז יוכל לפעול גדולות ונצורות. אך כאשר הוא מאבד את השליטה עליה היא עלולה, בניתוחיה ובהגדרותיה, לכרסם כל חלקת חיים או לבנות את כבשני אושוויץ. +בסנה לימד הקב"ה את משה לקח זה, כשנתן לו את האות הראשון להצלחת שליחותו: תחילה אמר ה' למשה להשליך את המטה מידו, המטה הפך לנחש מאיים, ומשה נס מפניו. כששב משה ואחז בזנבו, חזר הנחש להיות למטה אשר בעזרתו הוציא משה את ישראל ממצרים44(שמות ד ב-ד.). +הנחש, שחש את חוסר שלמות ההויה הרגיש את צער הניתוק ממקור החיים. לעומתו אדם, שתפקידו כיחיד היה לשמר את הבריאה ולא להעלותה, הסתפק בקיים.
את הפסוק "כִּי בְּרֹב חָכְמָה, רָב-כָּעַס"45(קהלת א יח.), משליכים חז"ל על הנחש הקדמוני46(בראשית רבה ט.). לדבריהם, הנחש מבטא את הכעס העולמי העצור בהויה, על ניתוקה ממקור החיים בעצם בריאתה. אפילו בהיותה בגן עדן, כשכוחות החיים שבה זרמו בשפעת עדנים ונהרות יצאו מעדן להשקות את הגן, גם אז היה העולם מצומצם בגנו של עדן ולא בעדן עצמו. באותה עת, לא ידע האדם להדריך את כוחות החיים לתפקידיהם הנכונים. הוא אמנם קרא את שמו של כל חי47(בראשית ב יב.) (ומי שחשב, שכל עוד לא אכל מעץ הדעת טוב ורע, היה האדם חסר חכמה, תבא עובדה זו ותטפח על פניו) - אבל קריאת השמות, הגדרת כל כח מכוחות החיים, אינה מעניקה להם את חדוות החיים. זו י��ולה להופיע רק בהתעלות המתמדת. כל עוד לא ניתנה תורה לאנושות, לא ניתנה לה הדרך להתעלות ולהעלות את הברואים עמה. +אדם הראשון במעלתו העליונה, "זיהרה עילאה דאדם הראשון", "העולה עד למעלה מהאספקלריה המאירה של נבואת משה רבנו". הוא נתבע "לעבדה ולשמרה בגן עדןֹ לאכול מעץ החיים ולא לדעת משום רע"48אורות הקודש ח"ב עמ' תצג., אך לא להעלותו. תפקיד עילוי העולם היה שמור לציבור האנושי, שהיה עתיד להיולד במשך הדורות: ישראל. אדם הראשון הזדהה עם העולם וההוייה כמות שהם. חז"ל מבטאים זאת בלשון בוטה, ואומרים שהאדם הלך לישון בשעה שהנחש פיתה את חוה49(בראשית רבה יט ג.). כיציר כפיו של ה', וכמי שנפח בו ה' "נשמת חיים" ו"מאן דנפח מתוכיה נפח"50תניא פרק ב בשם הזהר., לא הרגיש את ה"טרגדיה העולמית", שב"ירידה מאלוהיות לעולמיות, שהיא כמו השפלה ומיתה נוראה, אשר כל הירידות שבעולם, מדרגה לדרגה, מריבוי כשרון וקנין למיעוט כשרון וקנין, לא ישוו לה"51אורות התשובה יא ד., באותה עוצמה שחשו בה הבריות האחרות. ומכיוון שראה את עצמו כיחיד, הרשה לעצמו להסתפק בקיים, ולהנות מן המציאות כפי שהיא. +כשמציאות החיים אינה הרמונית יכול הרע להיאחז בכוחות טובים הפורצים ממסגרתם ולהוליד גילויי חיים מעוותים.
הנחש, בעל החיים שהיה ערום וחכם מכל בעלי החיים האחרים ולא זכה לתחושת השלמות וההזדהות שזכה בה האדם, הרגיש את צער הניתוק יותר מבעלי החיים האחרים. אך בחכמתו כי רבה, במקום להפנותה לשכלול הופעת חייו, התאווה לחוה והפנה את חכמתו למציאת דרכים של יצירת גילויי חיים מעוותים. כיוון שרצה לזכות בחוה לעצמו, פיתה אותה וניצל את צדקותה היתרה, כשהכריזה שאסור לה אפילו לגעת בעץ הדעת. הוא דחף אותה על העץ, וכשנגעה בו וראתה שלא אירע לה דבר, מצא את הקרקע מוכשרת להחטיאה ולהטעימה מפריו, באומרו, שכשם שלא מתה בנגיעה לא תמות גם באכילה. +כנחש הקדמוני גם הנחש החוי, שכם בן חמור, ניצל את צדקותה היתרה של דינה, שהיתה "יצאנית" לדבר מצוה52(רש"י בראשית לד א.) ויצאה לראות בבנות הארץ. גם מתק שפתיו והבעת רצונו המתרפסת להפוך לחלק מהאומה הישראלית לא יוכלו למחוק את העוול הנורא שבאונס ואת הפגיעה הנוראה בישראל, "כִּי-נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל"53(בראשית לד ז.). כשם שהצטדקותו של הנחש הקדמוני, "דברי הרב ודברי התלמיד - דברי מי שומעין"54(סנהדרין כט.), לא הועילה לו להנצל מהעונש. +למעשהו של הנחש הקדמוני מוצאים חז"ל מקור, בתשוקה לטוב: הוא שאף להידבק במקור החיים, והוליד נשמות של עולם התוהו55(זוהר בראשית דף לו.). גם למעשהו של שכם נוכל למצוא סיבה דומה: על הצעתם הנדיבה של חמור ושכם בנו לבני ישראל, לקשור איתם קשרי ידידות, כי ברשותם ארץ "רַחֲבַת-יָדַיִם", אומר אור החיים הקדוש56(דברים כא יא.), שהמילה רחב"ת היא ראשי תיבות של שמו של התנא הקדוש ר' חנינא בן תרדיון, אשר נשמתו היתה גנוזה בשכם ונולד מצאצאיה של דינה. ואף-על-פי-כן, למרות התשוקה והדחף האדיר שמלאו את ישותם של השניים, אין הצדקה לעוול שגרמו. גם כעסם של בני יעקב היה מוצדק. אבל על העוול, שגרמו לערך העליון של הברי�� - שהיא ביטויה של קשר האהבה הבלתי אמצעי בין רבונו של עולם ובינינו - בהפקרתה ובהפקדתה בידי ערלי לב, נענשנו בכריתת ברית לגבעונים. בני יעקב חטאו בטשטוש היחודיות הישראלית, זו המובדלת מן העמים כהבדל בין שמים וארץ ובין קודש לחול, ונענשנו בכך שהגבעונים פרצו את מחסום היחודיות הישראלית והעזו להערים עלינו. +רק בעזרת "רוח אפנו משיח ה'", דוד מלכנו, השתחררנו מחרפת הברית הזו. ודוד מלך ישראל חי וקים57(ראש השנה כה.). + +Chapter 17 + +טבע ונס במעלה בית חורון +למלחמת מעלה בית-חורון יצא יהושע מתוך מחשבה אנושית, וזכה להסכמה אלקית.
חמישה מלכים התאחדו למלחמה בגבעונים, על שכרתו ברית עם ישראל. הגבעונים קראו ליהושע לעזרה, ויהושע נענה לקריאתם. בתושיה רבה עלה יהושע עם כל צבאו מהגלגל לגבעון, בלילה אחד, והפתיע את חמשת המלכים וצבאותיהם. הוא רדף אחריהם דרך מעלה בית חורון. "וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֵם בְּמוֹרַד בֵּית-חוֹרֹן וַה' הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן-הַשָּׁמַיִם עַד-עֲזֵקָה וַיָּמֻתוּ, רַבִּים אֲשֶׁר-מֵתוּ בְּאַבְנֵי הַבָּרָד, מֵאֲשֶׁר הָרְגוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּחָרֶב" (יהושע י, יא). +תוך כדי מהלך הקרב אמר יהושע לשמש לעמוד בגבעון ולירח בעמק אילון, והשמש והירח נשמעו לו ועצרו את מהלכם, כיום תמים. הלוחמים גילו את חמשת המלכים מתחבאים במערה, ובפקודת יהושע לא עצרו את שטף הקרב, אלא סגרו אותם במערה בעזרת אבן גדולה. בתום הקרב הובאו המלכים אל יהושע, הומתו ונתלו. +כבר בשלב ההחלטה, לצאת למלחמה זו, אנו מוצאים שילוב מופלא בין מחשבת אנוש לבין הרצון האלהי. יהושע החליט לצאת לקרב מתוך שיקול דעת מוסרי ועל-פי נתונים אנושיים. אפילו לא לשם המשך קיום מצות "מלחמת מצוה". הסיבה להחלטתו היתה הברית השגויה שכרת עם הגבעונים, ברית שנכרתה למרות שאת פי ה' לא שאלו, אבל יהושע הרגיש שהוא מחוייב לה. למרות זאת, בעת המסע זכה יהושע להסכמה אלהית להחלטתו; "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ אַל-תִּירָא מֵהֶם, כִּי בְיָדְךָ נְתַתִּים" (יהושע י, ח). +שיתוף הפעולה המושלם בין הנס ובין הטבע.
כבר בשלב הראשון של הקרב אנו לומדים, שיהושע ניצל את גורם ההפתעה: "וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ, פִּתְאֹם כָּל-הַלַּיְלָה עָלָה מִן-הַגִּלְגָּל" (יהושע י, ט), והקב"ה סייע והמם את צבאות חמשת המלכים. כתוצאה מכך: "וַיַּכֵּם מַכָּה-גְדוֹלָה בְּגִבְעוֹן" (יהושע י, י) (מלשון הפסוק לא ברור מי היכה, ה' או יהושע). לאחר השלב הראשון המשיכו בני-ישראל לרדוף אחרי הצבא הנס על נפשו, וכסיוע למאמץ הרדיפה: "וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֵם בְּמוֹרַד בֵּית-חוֹרֹן וַה' הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן-הַשָּׁמַיִם" (יהושע י, יא). +כשנשווה מלחמה זו למלחמות הקודמות, נמצא, ששיתוף הפעולה בין הנס ובין הטבע במלחמה זו היה מושלם. ביריחו קדמה פעולת הנס לפעולה האנושית, נפילת החומה בנס אפשרה ללוחמים להיכנס אחר-כך לתוך העיר ולהרוג את יושביה. בעי הוכרע הקרב במהלך אנושי טבעי, כשרק התכנון היה על-פי הדרכת ה'. במלחמת מעלה בית חורון היתה שותפות מלאה, הפעולה האלהית הניסית והפעולה האנושית הטבעית השלימו זו את זו בהרמוניה. הן היו בזמן אחד ובתחום אחד: יחד הכינו באויב, כשכל כח מסייע לכח האחר. בנקודת חיבור זו בין שמים לארץ, אמר יהושע "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם, וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן" (יהושע י, יב), ולפקודתו עצרו השמש והירח את מהלכם ולא המשיכו לנוע במשך כיום תמים. מה היתה מטרתו של יהושע, בעצירת השמש והירח? אם היה זה כדי לאפשר ללוחמים לסיים בהצלחה את המרדף אחרי הכוחות הנַסִים, היה עליו לבקש שהקב"ה יגביר את זרם מטר האבנים, ולא לצוות על שינוי קוסמולוגי מרחיק לכת של עצירת גרמי השמים. נראה שיהיה זה פשטני מדי, להסביר מאורע מלא הוד שכזה כמהלך אסטרטגי בלבד. +כשפקד יהושע על השמש והירח לעמוד היתה זו שירה שבטאה את מהלך חייהם של ישראל.
חז"ל מתייחסים לפקודתו של יהושע כאל שירה1(מכילתא בשלח פרשה א.). את המילים "אָז יְדַבֵּר", בפסוק "אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ... שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם", מתרגם יונתן בן עוזיאל במלים "בכן שבח" מלשון שיר ושבח (ולא "אז פיקד יהושע", או "אז ציוה יהושע", או אז "מילל (אמר) יהושע"). חז"ל מוסיפים ומתארים, שבשעה שאמר יהושע לשמש ולירח לעמוד, אמר השמש ליהושע: "אתה אומר לנו שנידום?! והרי אנו אומרים קילוסו של הקב"ה, שנאמר מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם ה'", אמר להם יהושע: "שתקו, ואני אומר שירה". שנאמר: "אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לה'", ואין אז אלא שירה, שנאמר: "אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה"2(מדרש תנחומא אחרי מות ט.). שירתו של יהושע גברה על שירת השמש והירח וכאשר שר יהושע נשמעה שירה חדשה, שהשמש והירח לא יכלו להשתלב בה. אך מה שר יהושע? והיכן שירתו כתובה? הֲלֹא-הִיא כְתוּבָה, עַל-סֵפֶר הַיָּשָׁר" (יהושע י, יג) יש מפרשים, שדברי שירתו נכתבו ב"ספר הישר" שאבד (דעת מקרא). אך אם נעמיק ונרחיב את המושג "שירה", נמצא את ספר הישר ואת השירה הכתובה בו. +בדרך כלל "שירה" פירושה ביטוי מילולי, וכאן לא נמצא ביטוי כזה. הרב מסביר "שהשירה היא הבעה שיכלית עליונה"3עולת ראיה ח"א עמ' ר.. אך אם ביטוי מילולי של מהלך שכלי עליון נקרא שירה, על אחת כמה וכמה כשהביטוי הוא בכל כחות החיים יקרא שירה4עין אי"ה ברכות עמ' 357 "והעניינים הכלליים נלמדים במעשים, לא באמרים".. וכשהאומה כולה חיה ופועלת בגדלות וביושר ומביעה את המגמה האלהית, זוהי שירה "כְתוּבָה, עַל-סֵפֶר הַיָּשָׁר". חז"ל מפרשים ש"ספר הישר" הוא ספרם של האבות5ע"ז כה. וראה שיחות הרב צבי יהודה פרשת ויחי סדרה ב., שהיו ישרים וידעו להתאים את חייהם ביושר ובהתאמה למגמה האלהית. אנו לומדים בחומש על עובדות חייהם של האבות. חיים של אהבה ושנאה, מלחמות ושלום, עבודה וגמילות חסדים. כל עובדות החיים האלה הופכות להיות תורתנו הנקראת שירה6(דברים לא יט.) משום שהיא מבטאת את דבר ה' בעולם. גם כשהופיעה בעולם שותפות מלאה בין העשיה הישראלית ובין הפעולה האלהית, היתה זו שירת חיים ושירת ההויה כולה המותאמת ביושר כלפיה. זו היתה שירתו של יהושע, האיש שבהנהגתו נוצרה השותפות המלאה בינינו ובין רבונו של עולם, במלחמה. לא במקרה, אותיות שם עמנו הן אותיות המילים "ישר-אל" ו"שיר-אל"7מדרש תהלים מזמור ד פסקה ג.: כשעם ישראל חי את חייו ישר-אל, ישר עם אל, הרי הוא שר שיר-אל. אין דוגמא לשיר נפלא כזה, "וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא, לְפָנָיו וְאַחֲרָיו, לִשְׁמֹעַ ה' בְּקוֹל אִישׁ. כִּי ה' נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל" (יהושע י, יד). "וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד, עַד-יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו". המציאות השירית, שנתגלתה במלחמת בית-חורון, נחקקה בהויה ומאז מצפה העולם לימים בהם תתגלה שותפות זו לא רק במלחמה אלא בחיי יום-יום. מיום תת ה' את האמורי ביד ישראל (יהושע י, יב) כאילו עצרו השמש והירח את מהלכם החי, בצפיה ליום בו יקום עמנו באויביו. +גם כיום, כשאנו צופים בשמש ובירח הנעים במסלולם, יודעים אנו שהסיבוב הזה הוא טכני. אבל בעומק פנימיותם, המתאימה לעומק פנימיותנו, עומדים השמש והירח ומצפים יחד עימנו לרגע בו יקום גוי אויביו. הלא היא כתובה על ספר הישר. +בפעמים האחרות שעצרו גרמי השמים את מהלכם, היה זה בגלל זכויותיו של אדם מיוחד, ואילו כאן הם נעצרו בזכות האומה.
אם נכונים דברינו, עצירת השמש והירח לא היתה אמצעי לסייע לעם בקרב. היתה זו תופעת לואי, שהתחיבה מן הקשר שנתגלה כאן בין הקב"ה לישראל. על פי זה נבין, מדוע אין התורה מספרת שגם בימי משה, במלחמת האמורי, עמדו השמש והירח. בילקוט מובא8(ילקוט שמעוני יהושע כב.) ש"כשם שעמדו ליהושע כך עמדה לו למשה", ומוזכר שם שגם לנקדימון בן גוריון עמדה השמש. כשנסים אלו ארעו למשה ונקדימון, היה זה בזכותם האישית, והדבר לא ביטא את מצב האומה. ואילו כאן מבטאת עמידת השמש והירח את הנדבך הנוסף בהתעלות האומה, בו הופיע הקשר הישיר והאינטימי בינה לבין ריבונו של עולם. לעומת דרגה נעלה זו כל שירת הטבע נראית טפלה וחסרת טעם, ולכן "הצדיעה" כל ההויה לאומה הישראלית בעמידת דום. +אגב: הלוחמים, שלחמו בין גבעון לעמק אילון, ראו את השמש מזרחה לירח, בגובה השמים. מצב כזה יכול להיות רק בשעות הבוקר המאוחרות של ימי סוף החודש, ואם נסביר שיהושע העמיד את השמש והירח כדי שהעם יספיק לסיים את הריגת אויביו לפני חשיכה - מדוע אפוא חשש יהושע כבר בבוקר, שהעם לא יספיק להרוג את כל אויביו עד הערב? בייחוד כשהמתים מאבני הברד היו רבים מאלו שנהרגו בחרב (יהושע י, יא)? גם מכאן משתמע, שלא היה זה נס לצורך צבאי. היתה זו הצדעה לנצח ישראל, שהופיע ונחקק בכתיבה בספר הישר של האומה כולה. +לאחר שנוצר הקשר האלקי בעומק חיי האומה, חשב יהושע לשוב לגלגל על-מנת לממש עצמת חיים זו. אבל טרם הגיע השעה ועל העם להלחם את מלחמותיו, רק אז יעלו גם כל היחידים למדרגת הכלל.
כשכתב יהושע את פרק י' (והדברים נכתבו בנבואה על פי ה'), הוא כתב, מיד אחרי תיאור עמידת השמש והירח: "וַיָּשָׁב יְהוֹשֻׁעַ וְכָל-יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ, אֶל-הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּלָה" (יהושע י, טו). אי אפשר לומר שפסוק זה מתאר מציאות שהיתה, הרי מיד אחר-כך ממשיך הפרק בתיאור המלחמה. המלבי"ם מסביר שפסוק זה אינו מתאר את המציאות כי אם את כוונתו של יהושע לשוב לגלגל כבר בשלב זה. ניתן לומר, שיהושע חשב שדי במה שנעשה עד עתה. הפרטים המתוארים לאחר מכן הם משניים, וכאילו בחוסר עניין וחשק נכתב אחר כך שגם את יעזר כבש יהושע ואת לבנה ואת לכיש, וערים רבות נוספות. +שלוש המלחמות הראשונות בספר יהושע תארו שלוש מדרגות, ביישום הקשר בינינו ובין רבונו של עולם. ביריחו: נס וטבע, בעי: טבע ונס, ואילו במעלה בית חורון הופיעו החיים הישראליים ממקורם, ובהם מתאחדים ומתלכדים הנס והטבע. בשלב הזה חשב יהושע לשוב לגלגל ולהתחיל לממש את עצמת החיים הזאת בחיי היום-יום, להפיל את הגורל על הנחלות ולנחול את הארץ. אבל טרם הגיעה השעה; בכוחו ובהנהגתו של יהושע אמנם נוצר הקשר בעומק חיי האומה, אבל האומה עצמה צריכה היתה עדיין להתרגל להלחם את מלחמת חרותה הרוחנית והחמרית בעצמה. רק בתום הקרב "לא-חרץ לבני ישראל לאיש את-לשנו" (יהושע י, כא), כי אז עלו גם כל היחידים בישראל לדרגה שהקרינה על כל סביבם את יראת הרוממות. +ביציאת מצרים, כשהופיע הכח הכללי של האומה, למדנו ש"וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא יֶחֱרַץ-כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ"9(שמות יא ז.). ואילו כאן, בעקבות קרב זה, "לֹא-חָרַץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, לְאִישׁ--אֶת-לְשֹׁנוֹ"(יהושע י, כב). לא לכלל בלבד, אלא לכל איש: ולא כלב בלבד לא חרץ, אלא כל בריה שהיא לא חרצה את לשונה. ומפרש בעל המצודות: "לא חרץ לאיש: רצונו לומר אפילו לאיש אחד, בהיותו יחידי, לא חרץ עליו מי לשונו לדבר מאומה כי נפל פחדם על הכל". +תמה רבי ישעיה, בשעה שעסק בפרקי שירה והגיע לשירתם של הכלבים, "הכלבים, שכתוב בהם וְהַכְּלָבִים עַזֵּי-נֶפֶשׁ, לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה10(ישעיהו נו יא.), יזכו לומר שירה? נענה: כלבים, כתיב בהם וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא יֶחֱרַץ-כֶּלֶב לְשֹׁנו על כן זכו לומר שירה"11פרקי שירה ילקוט שמעוני שמות יא קפז.. +ביציאת מצרים האיר הערך הכללי של האומה, ואפילו הכלבים, שבדרך כלל אינם מסוגלים להבין את המשמעות של ערך כי עזי נפש הם, סגרו פיותיהם והפסיקו את נביחותיהם. גם עזותם של הכלבים התמסמסה בפני הופעת הכלל, כי לחלוחיות של הכרת ערכים יש בהם (ולכן גם מעבדים עורות של ספרי תורה בצואתם). לחלוחית זו מאפשרת להם להצטרף לשירת ההויה כולה, ולכן כש"הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד-אֵל, וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ", "יַחַד, הָרִים יְרַנֵּנוּ" ו"נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף", הם מצטרפים לשירה ואומרים "וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי-ה' עֹשֵׂנוּ"12(תהלים צה ו.). אמנם כל שירתם היא שירת הכנעה והתבטלות, אין בה ערך כפי שקיים בשירתם של החתול, היונה ואחרים, אבל גם זוהי שירה. +לעומת זאת, אחרי הנצחון במעלה בית חורון התגלו גם הפרטים כמבטאים בצורה ישירה את ערכו של הכלל, ולא חרץ גם לאיש היחיד את לשונו. כי "היחס של כנסת ישראל ליחידיה הוא משונה, מכל היחוסים של כל קיבוץ לאומי ליחידיו. כל הקיבוצים הלאומיים נותנים הם ליחידיהם רק את הצד החיצוני של המהות... לא כן בישראל... הכלל נותן נשמה ליחידים"13אורות, אורות ישראל ב ג.. ולא רק הכלבים בעלי האינסטינקטים לא חרצו לשונם, אלא גם בני אדם. בבחירתם החופשית יכולים בני האדם לגמד כל ערך, אך גם הם לא העזו לחרוץ את לשונם בפני הגילוי השלם של איחוד האידיאות האלהית והלאומית. "לא חרץ עליו מי לשונו לדבר מאומה כי נפל פחדם על הכל", "על-ידי תוספת שפע רוח הקודש באומה יתגדל הקשר שיש בין הפרטים אל הכלל"14אורות, אורות ישראל ב ז.. +הנשמה שלנו גדולה היא, חזקה ואדירה, חומות ברזל היא משברת, הרים וגבעות היא מפוצצת, רחבה היא מרחב אין קץ, אי אפשר לה להתכוץ, מוכרחת היא להתפשט על כל אלה מליוני הנפש הישראליות שלנו15אורות, אורות ישראל ג יא.. +אם במהלך הקרב לא הוקדשה תשומת לב לתפיסתם של חמשת המלכים שנלחמו בנו, הרי שבשוך הקרב התפנה יהוש�� לחנך את צבאו ולחזק, בקציניו שהלכו אחריו, את הביטחון ש"כָכָה יַעֲשֶׂה ה' לְכָל-אֹיְבֵיכֶם, אֲשֶׁר אַתֶּם נִלְחָמִים אוֹתָם" (יהושע י, כה). המלכים הוצאו מן המערה ויהושע אמר לקציניו, לעיני כל ישראל: "קִרְבוּ שִׂימוּ אֶת-רַגְלֵיכֶם עַל-צַוְּארֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה". כך הוא חיזקם ואמצם, כדי שיוכלו להמשיך במשימה גם אחרי שהוא עצמו יסיים את תפקידו. + +Chapter 18 + +מלחמת מֵי מֵרוֹם +אחרי שהכרנו צורת מלחמה אידיאלית של שילוב הכח האנושי עם הכח האלקי, אין צורך להמשיך ולתאר את מהלכי הקרבות.
אחרי שנוצר השילוב בין הכח האלהי לבין הכח האנושי, במלחמת מעלה בית חורון, לא האריך הנביא בתאור הפרטים של הקרבות הנוספים. אחרי שנוצר הקשר הישיר בין ישראל לאביהם שבשמים, והשותפות המלאה נתגלתה בפעל, איזו משמעות תהיה לתאורי הקרבות? מה תהיה התועלת אם נדע שהכוחות הישראליים עשו איגוף מימין או משמאל, או שהכח האלהי עשה נס זה או אחר? אפילו תאור המלחמה הגדולה ביותר שהיתה ליהושע, מלחמת מלכי הצפון, הוא קצר ביותר. מסופר בו רק שמלכי הצפון התלכדו, "וַיֵּצְאוּ הֵם, וְכָל-מַחֲנֵיהֶם עִמָּם עַם-רָב, כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת-הַיָּם לָרֹב, וְסוּס וָרֶכֶב רַב-מְאֹד... וַיַּחֲנוּ יַחְדָּו, אֶל-מֵי מֵרוֹם, לְהִלָּחֵם עִם-יִשְׂרָאֵל... וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ וְכָל-עַם הַמִּלְחָמָה עִמּוֹ עֲלֵיהֶם, עַל-מֵי מֵרוֹם פִּתְאֹם, וַיִּפְּלוּ בָּהֶם. וַיִּתְּנֵם ה' בְּיַד-יִשְׂרָאֵל, וַיַּכּוּם, וַיִּרְדְּפוּם עַד-צִידוֹן רַבָּה... וַיַּכֻּם, עַד-בִּלְתִּי הִשְׁאִיר-לָהֶם שָׂרִיד"(יא, ד-ח). +מדוע נצטוו ישראל לעקור את סוסי הכנענים?
אמנם תאור המלחמה קצר מאוד, אבל הצו שנצטוה יהושע במלחמה זו מעורר תמיהה: "אֶת-סוּסֵיהֶם תְּעַקֵּר, וְאֶת-מַרְכְּבֹתֵיהֶם תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ" (יהושע יא, ז) ויהושע אכן קיים צו זה במלואו (יהושע יא, ט). +קשה מאוד להבין, מדוע ציוה הקב"ה לעקר את הסוסים. על-פי דברי חז"ל, העיקור הוא הסרת פרסות הסוסים1(עבודה זרה יג.), פעולה הגורמת צער גדול מאוד לבעל החיים. מדוע נצטווינו על כך? והרי התורה עצמה אסרה עלינו לצער בעלי-חיים2(רמב"ם הלכות רוצח יג יג.). אם רצה הקב"ה שלא נתפתה ונזנח את אמונתנו בו, שלא נקח את הסוסים כשלל ונבטח בהם במלחמות הבאות3(רד"ק יהושע יא ט.), היה יכול לצוות עלינו להרוג את הסוסים. מדוע הורה לנו לגרום לבעלי החיים סבל גדול כל כך, גם בעצם הסרת הפרסות וגם, בעקבותיה, בגוויעתם האיטית של הסוסים ברעב, כתוצאה מכך שהם לא יוכלו להתהלך ולמצוא לעצמם מזון? +בכניסתנו לארץ היה עלינו להתמודד עם השימוש הלא מבוקר בכוחות הטבע של הכנענים בארץ.
עלינו להבין, שמלבד כיבוש הארץ היתה למלחמה על הארץ ייעוד נוסף: להחזיר לארץ את טבעה המקורי. כשכוחות החיים בארץ פורצים כל גבול וזורמים בלי הגבלה עלינו לרסן אותם, וכשהדבר אינו מתאפשר על-ידי הכוונה נכונה של הכוחות, עלינו לצאת למלחמה בהם. +הכנענים אמנם ידעו לחוש את דופק החיים בארץ ישראל. הם חרשו בשעת חריש וקצרו בשעת קציר4(בראשית רבה לט ח.) וכבר אברהם אבינו, כשהגיע לסולמה של צור, התפעל מכך. כשראה שיושבי הארץ מעבדים אותה בהתאמה לתנאי החיים בארץ, הבין אברהם שזו הארץ אשר עליה נאמר לו: "הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"5(בראשית יב א.). אבל הכנענים הפריזו בקריאת דרור לכוחות הטבעיים ("אָרוּר כְּנָעַן. עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו"6(בראשית ט כה.), ועבדא בהפקרא ניחא ליה7(כתובות יא.)). הארץ הניבה פירות בגודל מופרז8(רש"י במדבר יג כג.) ואנשי מידות נולדו בה9(במדבר יג לב.). בין השאר, מלאו הכנענים את הארץ בסוסים. גידול הסוסים מסמל חיים פרוצים ובלתי מרוסנים: "ששה דברים נאמרים בסוס: אוהב את הזנות, ואוהב את המלחמה, ורוחו גסה, ומואס את השינה, ואוכל הרבה ומוציא קמעא, ומבקש להרוג את בעליו במלחמה"10(פסחים קיג.). (ידוע לנו, שאת אבותינו, שחיו בארץ, שמשו חמורים וגמלים ככלי תחבורה. בתיאור חייהם של האבות איננו מוצאים שהיה לאחד מהם ולו גם סוס אחד). מרכז גידול הסוסים באותו זמן היה במצרים, ועל המצרים עצמם נאמר: "וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם"11(יחזקאל כג כ.). ארצם נקראה "עֶרְוַת הָאָרֶץ"12(בראשית מב יב.). +עם ישראל נקרא לתקן את הטבע העולמי. להעלותו, ולא לשברו. להפגש עם הכוחות הטבעיים, יופיים ועצמתם, להכיר את הטוב שבהם ולמזגם יחד, לפעול בהרמוניה של שלום עולמי: "וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ... וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי, גָּמוּל יָדוֹ הָדָה"13(ישעיהו ו-ח.). אבל בתוך העיסוק הנפלא הזה עלול היה העם להתפתות משיכרון עצמת הכוחות הטבעיים ויופיים, כשם שקרה לכנענים. בתורה נצטוה העם, במפורש: "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ, לֹא תַעֲשׂוּ, וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה, לֹא תַעֲשׂוּ, וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ. אֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת-חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם"14(ויקרא יח ג-ד.). חוקות הגויים, המוזכרים כאן, מתוארים על-ידי חז"ל15(ילקוט שמעוני ויקרא תקפז, תקצ.) כשימוש בכוחות הטבע בדרכים המעוותות את כוחות החיים ואת החיים בעצמם. ואמר רבי מאיר, שהתורה ידעה, שיהיו אנשים מבני ישראל שיתפתו וימצאו בדרכים מעוותות אלו עצמה ויופי שאינם נמצאים באורחות החיים הישראליים. "עדיין יש מקום ליצר הרע להרהר ולומר: שלהם נאים משלנו, לכן נאמר: וּשְׁמַרְתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה". ה' ציונו לשמור את חוקיו ומשפטיו, את-החוקים שחקק בעולם, ולא לעוותם בהרבעת כלאיים ובהרכבתם16(ספר החינוך, קדושים רמד.). פעולות אלו מסוגלות אמנם להביא לתוצאות, שאולי תרשמנה את בני האדם ותבאנה תועלת לטווח קצר, אבל רק חוקי ה' ומשפטיו הם החוקים "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם"17(ויקרא יח ג-ח.). בייחוד עלולים המנהיגים, המופקדים על רווחת העם ומנהיגים את האומה לעיני הגויים להתפתות ולהשתמש בכוחות הטבע בדרכים לא נכונות. לכן נצטוו מלכי ישראל שלא להרבות סוסים18(דברים יז טז.), כדי שלא ישיבו את העם למצרים ולתרבותה19(דברים ח ח וספר החינוך תצט.). והעם נצטוה להתרחק מדרכי האמורי. +בעיקור פרסות הסוסים למדו ישראל את הצער הנורא שיש כאשר כוחות הטבע הבריאים פועלים בכלים לא נכונים.
מלכי הצפון גידלו סוסים רבים וריכזו אותם למלחמה נגדנו, ואנו נצטוינו לעקר אותם אחרי שיפלו לידינו במלחמה. הצער הנורא, שנגרם לבעלי החיים על ידינו, והתמונה המחרידה של אלפי סוסים נופלים, נתנו לנו אמת-מידה להבין את הצער ואת הכאב המתמשך, הנגרם לכוחות החיים הטבעיים כשהם אנוסים לפעול שלא על-פי חוקיהם הפנימיים. כאב זה הוא אמנם אילם, אך קולו מגיע מסוף העולם ועד סופו (דוגמא לכך אנו מוצאים בדברי המדרש המלמד, שכאשר כורתים אילן מאכל בארץ ישראל, קולו הולך מסוף העולם ועד סופו אלא שאינו נשמע20(פרקי דרבי אליעזר לד.)). הכאב שנגרם כתוצאה מעיוות הטבע, הוא גדול יותר מן הכאב שנגרם כתוצאה מן העיקור. ועלינו להבין זאת היטב, כדי שנוכל לרצות ליישר את הכוחות הטבעיים הפועלים בעולם, ולהתאים אותם לחוקיהם הפנימיים. +כשהאנושות אינה יודעת לתת לכוחות הטבעיים אפיקים וכלים להתבטא דרכם, נגרמים עיוותים בעולם. אך עיוותים גדולים עוד יותר נגרמים, כשנותנים לאותם כוחות כלים ואפיקים בלתי נכונים. רק לעם ישראל יש הכוחות, הידע והכלים, להוציא לפעל את הכוחות החיים של ארץ ישראל ולנווט אותם. כשלא היינו כאן, נולדו בארץ מפלצות. נפילים ובני ענק ישבו בבקעה ובהר21(במדבר יג לג.). הכאב והעלבון, שהכוחות הטבעיים סבלו מכך, היו עצומים. סכנות רבות היו עלולות לצמוח ממפלצות אלו. כשכבשנו את ארצנו הכרתנו את הענקים מן הארץ (יהושע יא, כא), יחד עם כל צורות הפולחן הכנעניות שהשתמשו בכוחות הטבע בצורה מעוותת. הרכבת כלאיים והרבעת כלאיים, כישוף, אוב, עבודת המולך, בעל, אשרה ופעור, כל אלו נעקרו מארצנו כשכבשנו אותה מיד מטמאיה. +ובע"ה נגלה את טבעה האמתי של ארצנו, ארץ אשר למטר השמים תשתה מים22(דברים יא יא.), "אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ"23(דברים ח ז-ח.), ארץ אשר עיני ה' אלהינו בה מראשית שנה ועד אחריתה24(דברים יא יב.). + +Chapter 19 + +נס הנסים +הכניסה לארץ וכיבושה היו מלווים בנסים: הירדן עמד, חומות יריחו נפלו, הקב"ה השליך אבנים גדולות מן השמים על צבאות חמשת המלכים, והשמש והירח עצרו את מהלכם בפקודת יהושע. ארועים אלו נקראים נסים, משום שהקב"ה שינה בהם את חוקי הטבע הרגילים. כל חוקי הטבע תלויים ברצונו של הקב"ה, ברצונו הוא ממית וברצונו מחיה ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. רצונו המתמיד של הקב"ה, לחדש בכל יום את הים בגבולותיו ואת היבשה בגבולותיה ובמגבלותיה, הופך אצלנו ל"טבע". אבל כשברצונו הוא הפך את הים ליבשה ואת היבשה לים, הרי זהו לפי תפיסתנו "נס". זאת למרות שגם הטבע, וגם הנס, נתונים לרצון ה' במידה שווה. +למרות שמגמת המציאות שתהיה בחירה חופשית, בכל מהלך כיבוש הארץ נעשה נס והקב"ה התערב בבחירה של תושבי הארץ.
ובתום המלחמות, בשלב הסיכומים, גילה לנו יהושע שלאורך כל תקופת כיבוש הארץ ליוה אותנו נס כפול ומכופל: "לֹא-הָיְתָה עִיר אֲשֶׁר הִשְׁלִימָה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... כִּי מֵאֵת ה' הָיְתָה לְחַזֵּק אֶת-לִבָּם לִקְרַאת הַמִּלְחָמָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, לְמַעַן הַחֲרִימָם, לְבִלְתִּי הֱיוֹת-לָהֶם תְּחִנָּה כִּי לְמַעַן הַשְׁמִידָם, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה" (יא יט-כ). כאן אנו מגלים, שבעת כיבוש הארץ שינה הקב"ה בשני תחומים את הדרך הרגילה בה הוא מנהיג את העולם: בדרך כלל הקב"ה אינו מתערב בבחירה החפשית של האדם, ואילו כאן חיזק הקב"ה את לב יושבי הארץ לקראת המלחמה. ובדרך כלל רוצה הקב"ה בטובת ברואיו, וכאן רצה הקב"ה להשמידם. +חז"ל למדונו, שהקב"ה הוציא מתחום שליטתו את הבחירה האנושית. "הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים"1(ברכות לג:). עובדה זו מאפשרת לנו להבין מדוע לא ברא הקב"ה את עולמו בשלמות עתידית, שהרי אם היה עושה זאת לא היתה לאדם בחירה. וכבר למדנו הרמח"ל2דרך ה' חלק א פרק ה., שעצם המגמה של בריאת העולם היא כדי שהאדם, בבחירתו, יגיע אל מימוש רצון ה' ויזכה ליאור באור ה' בזכות ולא בחסד (שיש בו בחינת "נהמא דכיסופא", לחם חסד). ה"בחירה האנושית" היא, אם כן, שורש מגמת המציאות. +אם שינוי של פרט מחוקי העולם, או של פרטים ממרכיבי העולם, נקרא בפינו "נס", על אחת כמה וכמה שהתערבות אלהית בבחירה החפשית, שהיא שורש מגמת המציאות, היא נס. יתרה מזו: שלא כשאר חוקי העולם, הנתונים לשליטת רצונו החופשי של הקב"ה והוא "בטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית"3תפילת שחרית "המאיר לארץ"., ברצותו ממית וברצותו מחיה, הרי לכאורה את הבחירה הוציא הקב"ה מתחום שליטתו. ואם בכל זאת התערב הקב"ה בבחירתם של יושבי הארץ, וקבע בעבורם במה יבחרו, הרי זה נס כפול (כי הקב"ה לא רק שינה ברצונו חוק מחוקי יצור הנתון לשליטתו, אלא חדר לתחום שאותו הוציא משליטתו במחשבתו המקורית). +כפליים גדל הנס כשנראה שתכליתו היתה השמדת עמי הארץ ולא להיטיב עמם.
וכאילו לא די בחיזוק לבם של יושבי הארץ, שינה הקב"ה את המגמה היסודית שלשמה נברא העולם. כבר למדנו מדברי הרמח"ל, שהקב"ה ברא את העולם כדי להיטיב עם ברואיו, כי יסוד הטוב הוא להיטיב. מדבריו היינו עלולים לטעות ולהבין, שהקב"ה היה "מוכרח" לברוא ניטבים כדי להיות טוב. אלא שהרמח"ל מסביר לנו, שכל דיבורינו בענייני האלוקות עוסקים ברצונו הפשוט בלבד, אבל בו עצמו לית מחשבה תפיסא כלל4קל"ח פתחי חכמה פתח א, ובפירוש.. על כל פנים, ברור שהרצון האלהי המקורי ביותר, הנתפס בהשגתנו, הוא הרצון להיטיב (על הפסוק ב"אשרי": "טוֹב-ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו, עַל-כָּל-מַעֲשָׂיו", מובא ב'אוצר תפילות' פירוש 'עיון תפילה': "הפסוק הזה הוא מקור עיקר גדול בהנהגת ה' את עולמו, והלואי שיתנהגו על פיו כל באי עולם. ורחמיו על צדיקים ועל עושי דברו לא נאמר, אלא ורחמיו על כל מעשיו, לאמר לך שהקב"ה מרחם גם על אלה שמידת הדין מרחקתם"). והנה כאן שינה הקב"ה את דרכו וחיזק את לב יושבי הארץ, "לְבִלְתִּי הֱיוֹת-לָהֶם, תְּחִנָּה כִּי לְמַעַן הַשְׁמִידָם"(יהושע יא, כ). אם שינוי בחוקי הטבע נקרא בפינו "נס", הרי שהשינוי הזה, שהוא גם שינוי בדרך הנהגת ה' את העולם וגם שינוי במגמת בריאתו, הוא נס כפול ומכופל. +לנס מוכרחת להיות מטרה חיובית.
אכן שינוי��ם בדרך ההנהגה האלהית מצאנו כאן, אך לא נוכל להגדיר שינויים אלו כ"נס", אם לא נבין את מטרתם. הרי אם ים היה הופך ליבשה ללא סיבה, היינו קוראים לזה "פלא", משתוממים, ותו לא. אם חומות יריחו היו נופלות כך סתם, ללא מטרה, היינו קוראים לזה "אסון טבע". מה יכולה אפוא להיות המטרה של שינוי מרחיק לכת זה? +בפרק קל"ה5(תהלים קלה א.) בתהילים מסביר המלבי"ם, שהקב"ה מחולל ניסים בשביל אחת משתי מטרות. הראשונה: להגביר את האמונה של בני האדם, והשניה: לאלץ את כוחות הטבע, להגשים את המגמה האלהית ולסייע ביישומה. לכאורה לא היה צורך בהכבדת לבם של יושבי הארץ אף לאחת ממטרות אלה. בשלילת הבחירה לא תוגשם המגמה הראשונה משום שאדם, שיצעק בכל כחו "ה' הוּא הָאֱלֹהִים" לאחר שנשללה ממנו הבחירה, לא יהפוך על-ידי כך לאדם מאמין. ולא היה צריך להשמידם כדי להנחיל לבני-ישראל את הארץ; באותה מידה אפשר היה לטעת בלבם עצה, להשלים עם ישראל כשם שעשו הגבעונים, או לעקור מן הארץ כשם שעשו הגרגשים6(רש"י שמות לג ב.). לשם מה צריך היה להקשות את לבבם ולהביאם למצב שלא תהיה להם תחינה, למען השמידם? +בראשית היותנו לעם, היינו זקוקים לניסים רבים.
בתקופת ילדותנו הלאומית, הרבה הקב"ה לעשות איתנו נסים. כשלא עמדו לנו כוחותינו הגופניים והנפשיים, להתמודד עם הכוחות הטבעיים, הכריע אותם הקב"ה בכוחו. כך היה בעמדנו על ים סוף, כשהודיענו: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם, וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן"7(שמות יד יד.) ואכן "סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם"8שם טו א. ומפני ש"וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה, וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה"9שם יג יז., היה צריך לכלכלנו במדבר בלחם נס10שם טז ד., ובארה של מרים היתה חייבת להתגלגל עמנו בכל שנות נדודינו במדבר11(רש"י במדבר כה.). ואת חומות יריחו היה על הקב"ה להפיל בפנינו, כי עדיין לא היינו די בוגרים כדי לפרוץ אותן בתרגיל אסטרטגי כפי שעשינו אחר-כך בעי. +הניסים המיוחדים בכניסה לארץ נועדו לאפשר לעם ישראל להתמודד עם הקשיים המוסריים בכיבוש הארץ.
גם את "נס הנסים" הזה, הכבדת לב יושבי הארץ למען השמידם, היה הקב"ה צריך לעשות בגלל "ילדותנו הלאומית" בה היינו זקוקים לעזרה על-מנת להתגבר על מכשולים. אלא שמכשולים אלה לא היו רק מכשולים פיזיים, אלא גם מכשולים רוחניים. את ההצדקה המוסרית ל"נישול" יושבי ארץ-ישראל מאדמתם אנו מוצאים בפירוש רש"י לפסוק הראשון בתורה: "אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם', שהיא מצווה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום 'כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ, לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם', שאם יאמרו אומות העולם לישראל: לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". תהיה זו תמימות לחשוב שתשובה זו תספק את הגויים, אבל תשובה זו חייבת לספק אותנו ואכן היא מופנית אלינו: "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ"12(תהל��ם קיא ו.). גם לנו לא היה קל להבין זאת. כדי לראות ברצון האלהי צו מוסרי עליון, הנותן משמעות וחיים לכל מפעלינו בעולם, צריכים אדם ועם להגיע לבגרות נפשית ומוסרית ברמה גבוהה. ללא פיתוח מלא של קומתו הרוחנית, עלול האדם לתפוס את הצו האלהי בפנאטיות מדכאת, שהיא עצמה אסון לאנושות בהיותה מקטינה את דמותו של האדם מצמצמת את מרחב חייו ועלולה להביא, בעקבותיה, התפרצות כוחות חיים מוסריים, שיפרקו מעליהם את משא העול הדמיוני שהעלה האדם על כתפיו החלשות. +כנגד טענות מוסריות רבות היה עלינו להתמודד אילו לא הכביד ה' את לב העמים ואכן בדורות מאוחרים יותר התמודדנו ונכשלנו.
ישראל רחמנים הם. זוהי אחת משלוש תכונות היסוד, המאפינות את האיש הישראלי. ואמרו חז"ל13(יבמות עט.): "ישראל רחמנים, בישנים וגומלי חסדים". אילו נדרשנו, בתקופת ילדותנו הלאומית, להתמודד כנגד טענותיהם של שבעת העמים במשך תקופה ארוכה, היינו עלולים להגיע לכתישה מוסרית. לו היו שבעה עמים משמיעים באזנינו, השכם והערב, טענות להשבת בעלותם על הארץ - שהרי הם, עמי כנען, ישבו כאן לפנינו והכיבוש אינו יוצר בעלות - וטענות נוספות על חוסר המוסריות שבנישול איכר מאדמתו ועם מנופי ילדותו, היינו עלולים להתבלבל ולמצוא טעם בדבריהם. +ואמנם, דורות אחדים אחר כך נכשל שאול, כשהחל להתלבט בין הצו האלהי, שנצטווה בו להשמיד את עמלק מאיש ועד אשה ומעולל ועד יונק, ובין מה שנראה בעיניו כצו מוסרי. "וַיָּרֶב בַּנָּחַל"14(שמואל א' טו ה.); הוא טען כלפי מעלה: "מה על נפש אחת מישראל אמרה תורה הבא עגלה ערופה בנחל, כל הנפשות האלו על אחת כמה וכמה. אם אדם חטא בהמה מה חטאה, אם גדולים חטאו קטנים מה חטאו?"15(יומא כב:). אם שאול, שהיה "מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה, גָּבֹהַּ מִכָּל-הָעָם"16(שמואל א' ט ב.), החל להתחבט, ודאי שהדבר היה עלול לקרות לרבים וטובים. טענות הגויים היו עלולות למצוא אוזן קשבת ולב רחמן בישראל, וליצור מצב העלול לגרום שנוותר על בעלותנו על הארץ, או לגרום לנו להתכחש להלמות לבותינו, ולהפוך ללוחמים פנאטיים, לזמן מה. כמובן, שבישראל לא היתה התקופה נמשכת זמן רב מידי. הכוחות המוסריים, הטבועים עמוק במידותיהם של ישראל, היו פורצים ופורקים מעליהם את הדרכת התורה. לכן עד עת קץ, בה תושלם קומתנו הלאומית, וכדי לחסוך מן האומה נסיון שעדיין לא היינו מסוגלים לעמוד בו, עשה לנו רבונו של עולם את הגדול בניסים. וכדי שלא תהיה לגויים תחינה17(דברים ז ב.), כלומר: שלא ימצאו בהם חן18(עבודה זרה כ.) הביא הקב"ה להשמדתם, ובנס יישר את העולם בהתאמה למגמה הרצונית, המונחת ביסוד בריאת העולם; ברצונו נטלה מהם, וברצונו נתנה לנו. בראשית ברא אלהים: בזכות ישראל, שנקראו ראשית19(רש"י בראשית א א.), שנאמר: "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה', רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה"20(ירמיהו ב ג.). +בחזרתנו הנוכחית לארץ, ההתערבות האלקית היתה בעצם החזרה אבל עם הטענות המוסריות עלינו להתמודד, ויכול נוכל להם.
גם בחזרתנו בימינו אלה הביתה, לארץ-ישראל, התערב הקב"ה בתחום הבחירה של האדם. אך הפעם שונה היתה ההתערבות: לא היתה זו התערבות להקשחת לב האדם, אלא בהפנית הרצון האנושי להכיר בזכות העם היהודי בארצו. בהחלטת האו"ם להקמת המדינה, חברו יחדיו מזרח ומערב למרות האינטרסים השונים והמנוגדים של שני הגושים. היתה זו התחלה, אבל שלא כבתקופת ילדותנו הלאומית ומכיוון שלא ילדים אנחנו, אנו נתבעים להסביר את זכותנו על ארצנו. ואם אומרים לנו: ליסטים אתם שדחקתם את רגליהם של יושבי הארץ, נאמר בפה מלא ובאמונה שלמה כי שבים אנו לארץ אבותינו הוא בראה וברצונו נתנה לנו ולדורותינו אחרינו, אחוזת עולם. + +Chapter 20 + +ויהושע זקן +ערך המלכות בישראל.
"וִיהוֹשֻׁעַ זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו, אַתָּה זָקַנְתָּה בָּאתָ בַיָּמִים, וְהָאָרֶץ נִשְׁאֲרָה הַרְבֵּה-מְאֹד לְרִשְׁתָּהּ" (יהושע יג, א). התסריט המצופה בעקבות אמירה זו, היה אמור לקרוא ליהושע לפנות את מקומו למנהיג אחר. אבל פניה כזו לא נעשתה, ויהושע עצמו לא העלה על דעתו לחפש לעצמו יורש. עובדה זו פותחת לנו פתח, להכיר בסגולתה של המנהיגות בישראל. +מכיון שהמלכות משקפת את העם כולו, התייחסו דוד ואליהו למלכות גם כאשר המלך באופן אישי לא מילא את יעודו.
ערכה של מנהיגות בישראל אינו נמדד באמת מידה של הצלחות וכשלונות. עיקר עניינה של מנהיגות בישראל, הוא בהיותה האנשה (פרסוניפיקציה) של דורה. לכן, לאורך הדורות כולם, אנו מוצאים זהירות גדולה בכבודה של מלכות גם כאשר מעשי המלך אינם תואמים את המגמה האלהית. שני גדולי ישראל מבליטים גישה זו במעשיהם: דוד ואליהו. דוד, שנרדף על-ידי שאול על לא עוול בכפו בהיותו כבר משוח למלך, יכול היה לראות במעשיו של שאול וברדיפותיו מעילה במגמת שליחותו של מלך. שאול הרי הזניח את כל עסקי המלכות, והיה עסוק בדבר אחד בלבד: חיפוש דרכים להרוג את דוד. עם כל זה, כאשר נמסר שאול ביד דוד והיתה לו אפשרות להרגו, ואף אנשי דוד ובהם אבישי בן צרויה קראו לו לעשות בשאול כטוב בעיניו, נשאר דוד נאמן לקו המנחה אותנו לאורך הדורות: לא אגע במשיח ה'!1(שמואל א' כד ו-י.) גם אליהו רץ לפני מרכבתו של אחאב2(מלכים א' יח מו.), למרות שמבחינה מעשית החטיא אחאב את ישראל בחטא עבודת הבעל. המלכות בישראל היא ערך, ולא אמצעי שימושי. +תפקידה של המלכות בישראל הוא לבנות, לקיים ולעמוד בראש מערכת הדרגתית, שעל ידה יוכלו להתיישם מגמות העם.
את ערכה של המלכות למדנו כבר כאשר על טענתו של קרח כלפי משה: "כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל ה'"3(במדבר טז ג.), אמנם לא ניתנה תשובה מילולית בתורה, אבל תשובת חיים ניתנה, והאדמה בלעה את קרח ועדתו. זאת כיון שמחשבת אנרכיה, אפילו היא בנויה על בסיס הכרה אמתית של סגולת ישראל, אין לה קיום על פני האדמה. כל שכן, כשהטענה של קרח לא נבעה מתוך יראת שמים אמיתית. המדרש מרחיב את המילים התוריות, ומה שנבלע בתוך אותיות המקרא, מובע בדבריו: בית מלא ספרים אומר לנו המדרש4במדבר רבה יח ג: "קפץ קרח ואמר למשה, טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית, אמר לו חייבת בציצית. אמר לו קרח, טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה, ארבע חוטין פוטרות אותה? בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה אמר לו חייב במזוזה. אמר לו כל התורה כולה רע"ה פרשיות אינה פוטרת את הבית, פרשה אחת שב��זוזה פוטרת את הבית?", גם הוא זקוק למזוזה. וטלית שכולה תכלת, גם היא צריכה ציצית. המבנה הנכון של הופעת החיים בהדרגה, מצריך היררכיה ברורה ובניית פירמידה ערכית. זהו עיקר עניינה של המלכות. +אחריותו של המלך כוללת מישורים רבים מעבר לתחום המעשי ולכן המשיך דוד לשבת על כיסאו גם כשהיו אנשי ביצוע מוצלחים ממנו.
בסוף ימיו, כשזקן דוד ולא יכול היה אפילו להפיק תועלת מבגדיו, לא כל-שכן להעניק חום וכח לאחרים, קמו עליו אדוניה בן חגית וחבר מרעיו. יואב בן צרויה, שכל עוד לחלוחיותו של דוד היתה קימת לא העז למרוד בו אף-על-פי שלבבו נטה אחרי אבשלום, כבר במרד הראשון5(סנהדרין מט.), הצטרף גם הוא לאדוניה. יואב ראה במלוכה תפקיד ביצועי, ולא יכול היה לסבול מצב שבו דוד מתמהמה מלהתמודד עם בעיות בלתי פתורות. הוא לא היה יכול להבין, כיצד נוצר מצב בו המלך מצטער על הפירוד עם אבשלום, בעוד שהלה ברח למואב ואינו עושה מעשה. לכן שלח יואב את האישה התקועית לפתור את המצוקה6(שמואל ב' יד.). הוא לא היה יכול לקבל את הוראת דוד שלא לפגוע באבשלום, שהרי אבשלום יצר בעיה וצריך לפתור אותה, אם אפשר, בפתרון רדיקאלי7(שמואל ב' יח יד.). הוא גם לא היה יכול להקשיב לקול התורה שיצא מבית המדרש ולהתעכב, כעמשא בן יתר, עד שיפסיקו הלומדים ממשנתם כדי לגייסם למלחמה במרד שבע בן ביכרי8(שמואל ב' כ ד-ח, סנהדרין מט.). עתה, כשראה שהמלך הפסיק לתפקד, נאחז יואב במי שלדעתו יוכל לתת פתרונות מעשיים. לא זו היתה תורתו של דוד. תורת המלכות בישראל, עליה להתמודד עם ערכים המצויים מעבר לבעיות הנפתרות במישור המעשי, ומי שחושב על האחריות שראה דוד לעצמו, להעלות את אבשלום משבעת מדורי גיהנום בזעקתו הנוראה: "בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם... אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי"9(שמואל ב' יט א, סוטה י:), יוכל לנסות להבין שערכיותה של מלכות נמדדת לא רק על פי כישוריה המעשיים. לכן גם כשדוד ידע והרגיש שכוחותיו אוזלים, לא העלה על דעתו למצוא לו מחליף. +בכדי ללמד את העם את ערכה של המלכות, התמהמה יהושע בכיבושיו האחרונים בארץ, ובזאת לימד שערכה של המלכות אינו נמדד בביצועיה המעשיים.
יהושע, שבתחילת דרכו היה עליו לקנות את לב העם כממשיכו של משה, עזר לאומה בדרכים שונות ומשונות ועזרה זו הקנתה לו שם. "הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל גַּדֶּלְךָ" (יהושע ג, ז), נאמר לו לפני הכניסה לירדן, ואחרי נס נפילת חומות יריחו נאמר: "וַיְהִי ה' אֶת-יְהוֹשֻׁעַ וַיְהִי שָׁמְעוֹ בְּכָל-הָאָרֶץ"(יהושע ו, כז). את שמו קנה יהושע לעצמו בעזרת ה', ובני ישראל קיבלו אותו עליהם בציפיה לעזרתו כפי שנעזרו במשה: "אֲשֶׁר-שָׁמַעְנוּ אֶל-מֹשֶׁה, כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ. רַק יִהְיֶה ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ, כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם-מֹשֶׁה"(יהושע א, יז). +אבל לא זאת היא המנהיגות ביסודה. ניפוץ מחשבה זרה זו עלה ליהושע בתעצומות נפש אדירות, וכדי ללמד את העם את משמעותה הנכונה של המלכות יהושע הזדקן וסיים את מלחמותיו הגדולות באריכות זמן. "יָמִים רַבִּים, עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ אֶת-כָּל-הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה מִלְחָמָה"(יא יח) והדבר נחשב לו לחטא. אבל זו היתה החלטתו של יהושע והוא היה המנהיג, שזכותו להחליט בעניין זה. גם העובדה שבזקנות�� הוא לא הוחלף במנהיג אחר, לימדה את העם פרק בערכה של מלכות. כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ובעקבות זאת שום תשים עליך מלך לגילוי כתר תפארת מלכותנו. כי גדולה המלכות עצמה, משימושה. + +Chapter 21 + +יהושע וכלב +בזמן שרוב העם קבלו את סמכותו ה"מלכותית" של יהושע הרגישו בני יהודה, המיועדים למלכות לדורות, בחסרונות של מלכות שעה.
יהושע, המנהיג השני של האומה, צמח מתוך האומה. משה, רבו, גדל בבית פרעה וקיבל את השליחות כשרעה את צאן חותנו במדבר, בזמן שגלה מעל פני אחיו. יהושע, לעומתו, עבר כברת דרך ארוכה יחד עם כולם, ובכל זאת לא קם אדם בכל תקופת מנהיגותו כדי להזכיר לו חברות נשכחת או זכויות מן העבר. אפילו "קרחים" לא קמו כנגדו, או "דתנים" ו"אבירמים", שהטיחו בפניו "כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל ה'"1(במדבר טז ג.). ובכל זאת, אנו מגלים עקבות של התמרמרות בקרב בני יהודה, שהרגישו עצמם מתאימים ומיועדים למלכות, שאמורה להיות נשגבה וטבעית יותר לאומה. +כבר נפגשנו במדרש2(מדרש תנחומא מסעי ה, וראה לעיל פרק יב.), המתאר את תגובת בני יהודה לחשד שנפל על בן שבטם שמעל בחרם. אז היתה זו התמרמרות פנימית, שלא נתנה את ביטויה בכתובים. אבל כשזקן יהושע ונחלש מלהמשיך בכיבוש הארץ, רומזים לנו הכתובים על ביקורתם המסותרת של בני יהודה בכלל ושל כלב, חברו של יהושע לריגול הראשון, בפרט. "וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי-יְהוּדָה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, בַּגִּלְגָּל, וַיֹּאמֶר אֵלָיו כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי: אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' אֶל-מֹשֶׁה אִישׁ-הָאֱלֹהִים, עַל אֹדוֹתַי וְעַל אֹדוֹתֶיךָ בְּקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ" וכו' (יד, ו-יב). כלב ביקש מיהושע רשות לכבוש את חברון. הבקשה לכשעצמה היתה במקומה, אך אם נתבונן מעט בסגנון דיבורו של כלב, נשמע את נימת הביקורת. מיד לאחר הפתיחה החברית והזכרת המבצע המשותף, מעלים כלב את חלקו של יהושע בשליחות וכך הוא אומר: "בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי, בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד-ה' אֹתִי מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לְרַגֵּל אֶת-הָאָרֶץ, וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר, כַּאֲשֶׁר עִם-לְבָבִי. וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי, הִמְסִיו אֶת-לֵב הָעָם, וְאָנֹכִי מִלֵּאתִי אַחֲרֵי ה' אֱלֹהָי"(יד, ז-ח). "אנכי", "אותי", "לבבי" וכו'. רק את עצמו הוא זכר, ולא הסתפק בכך אלא הוסיף ונתן ליהושע להבין שהוא הוא האיש שיכול וצריך להמשיך ולהנהיג את האומה: "עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא"(יהושע יד, יא). +לא לחינם ולא במקרה השתמש כלב במילים "לָצֵאת וְלָבוֹא". כלב ידע וזכר, שכאשר ביקש משה מה' מנהיג שיוכל להחליפו, הוא השתמש בהגדרה "אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם"3(במדבר כז יז.). וכבר למדונו חז"ל4(רש"י יהושע ז י.), שאם יוצא לפניהם נוצחים, ואם חלילה אינו עושה זאת כי אז הם נופלים. משה ראה בתכונות אלו תכונות מהותיות למנהיג, וכלב טרח להדגיש שתכונות אלו קימות בו בשעה ש"יהוֹשֻׁעַ זָקֵן בָּא בַּיָּמִים... וְהָאָרֶץ נִשְׁאֲרָה הַרְבֵּה-מְאֹד לְרִשְׁתָּהּ" (יהושע יג, א). נתאר לעצמ��ו, שיבוא כיום אדם למנהיג ויאמר דברים שמשמעותם היא: כיון שנחלשת ולי יש כח להנהיג, תן לי אפשרות להנהיג, אמנם בפעולה קטנה, כי אני יכול אבל אתהֹ. נזכור מה היה דינו של אוריה החתי, כשהתבטא בפני דוד: "וַאדֹנִי יוֹאָב"5(שמואל ב' יא יא.). משום שהבליט את נאמנותו ליואב בפני המלך, וזאת בשעה שיואב היה בחזית ודוד נשאר בביתו, נחשב לו הדבר למרידה במלכות. והנה כאן קיבל יהושע את הצעתו של כלב, ולא עוד אלא ברכו. +תגובתו של יהושע לבקשתו של כלב בולטת במיוחד, כשמשווים אותה לתגובתו על בקשתם של בני שבטו, שבט יוסף. מיד אחרי שנענה לכלב, פנו אליו בני יוסף בבקשה שיתחשב במספרם הרב ויתן להם נחלה גדולה יותר (יהושע יז, יד). אך תשובת יהושע היתה חד משמעית: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ, אִם-עַם-רַב אַתָּה עֲלֵה לְךָ הַיַּעְרָה, וּבֵרֵאתָ לְךָ שָׁם בְּאֶרֶץ הַפְּרִזִּי וְהָרְפָאִים, כִּי-אָץ לְךָ הַר-אֶפְרָיִם" (יהושע יז, טו). אם נתרגם את תשובתו ללשון של ימינו, הרי תשובתו היתה: "לכו לעבוד, ותשיגו את מבוקשכם". לא הועילו להם תחנוניהם ולא ה"פרוטקציה" של יהושע בן שבטם. בקשתם לזכות בתוספת נחלה ללא עמל, ורק משום שצרכיהם מרובים, נדחתה על הסף. היא לא היתה הגונה, ונדחתה. לעומתם קיבל כלב את מבוקשו למרות סגנונו הבוטה, כי בקשתו היתה הגונה. +בענוותו היתרה ידע יהושע את מגבלותיו כמנהיג מבית יוסף, ולא כלא את כוחותיהם הפורצים של בני יהודה. ואם כי כבר זקן היה וחדל ממלחמות, הוא התאים ל"מלכות" בדורו, כי ידע ללכת לפי רוחו של כל אחד ואחד. לרוחו של כלב, לרוחם של בני יוסף, לרוחן של בנות צלופחד, ולרוחם של שנים וחצי השבטים שהיו פמליא שלו. לעומתו כלב, למרות יכלתו להנהיג את בני שבטו לקרב, לנצח את יושבי חברון ולהשמיד שם את ילידי הענק, לא הבין אפילו לרוחה של בתו: הוא נתן לה את ארץ הנגב גם בנחלתה הגיאוגרפית וגם "בית מנוגב מכל טוב, אדם שאין בו אלא תורה"6(רש"י יהושע טו יט). ועד שהרכינה עצמה ליפול לרגליו7רש"י שם יח., הוא לא היה די רגיש להבין את מצוקתה. מובן, שהוא לא היה מתאים להחליף את יהושע בהנהגה. + +Chapter 22 + +משמעות תאור ההתנחלות בארץ +בכיבוש הארץ וההתנחלות בה, היה על השבטים לגלות את המשמעות האידאית של הנחלות ואת הקשר של השבטים למקומותיהם.
שבע שנים נמשכו מלחמותינו לכיבוש הארץ, ושבע שנים נמשכה חלוקת הארץ לשבטים1(זבחים קיח:). היה זה זמן ממושך. אפילו אם נניח שבני ישראל התרפו בכיבוש הארץ, כפי שנלמד מגערתו של יהושע (יהושע יח, ג), יהיה זה מוגזם ושטחי לקבל סיבה זו כהסבר יחיד להתעכבות. עלינו לזכור, שבני ישראל באותה עת כבר לא אכלו מן, וכל אחד מהם שאף בודאי לשבת בנחלתו ולהוציא לחם מן הארץ. אך גם אם נסביר, שכיבוש הארץ נמשך זמן כה רב בגלל עיכובים טכניים, יקשה עלינו לקבל הסבר דומה לאורך הזמן שנמשכה בו חלוקת הנחלות לשבטים. והרי חלוקת הנחלות היתה בדרך ברורה ומוגדרת, ומדוע נמשכה ההתנחלות בארץ ישראל זמן כה רב? +אלא שהכיבוש, המתואר בספר יהושע, אינו פעולה טכנית בלבד. בתאורו אנו לומדים על איחוד הנס והטבע ועל התקשרות ה"אידאה האלהית" עם ה"אידאה הלאומית"2אורות "למהלך האידאות בישראל" וראה לעיל עמ' 69., ותאור החלוקה מלמדנו על יצירת הק��ר בין האידאות לבין הארץ ועל הגשמתן. +מסקנה זו מתבקשת גם מן העובדה, שיהושע טרח בתאור מפורט של גבולות הנחלות: ששה פרקים מוקדשים לכך בספר יהושע (יד-יט). מה ראה יהושע, לכתוב ולפרט בדיוק כה רב את גבולות השבטים? והרי נחלות השבטים לעתיד לבוא תהינה שונות, מאלו שנחלו בימי יהושע!? (עדות על כך אנו מוצאים הן בדברי הנביא יחזקאל3(יחזקאל מח.) והן בדברי חז"ל4(בבא בתרא קכב:)). +שני מקורות בדברי חז"ל פותחים לנו צהר, ללמוד שתאור גבולות השבטים גונז בקירבו משמעויות שונות. +שמות הערים והאתרים בארץ ישראל מרמזים על תכנים פנימיים שגנוזים במקום.
במסכת גיטין5(גיטין ז.) מובא: "אמר-ליה רב הונא בר נתן לרב אשי, מאי דכתיב וְקִינָה וְדִימוֹנָה, וְעַדְעָדָה (יהושע טו, כב)? אמר-ליה מתוותא דארץ ישראל קחשיב. אמר-ליה, אטו אנא לא ידענא דמתוותא דארץ-ישראל קא חשיב? אלא רב גביהא מארגיזא אמר בה טעמא, כל שיש לו קנאה על חבירו ודומם שוכן עדי עד עושה לו דין. אמר-ליה, אלא מעתה וְצִקְלַג וּמַדְמַנָּה, וְסַנְסַנָּה (טו, לא) הכי נמי? אמר-ליה, אי הוה רב גביהא מבי ארגיזא הכא הוה אמר בה טעמא. רב אחא מבי חוזאה אמר בה הכי, כל מי שיש לו צעקת לגימה על חברו ודומם, שוכן בסנה עושה לו דין". (אמר-לו רב הונא בר נתן לרב אשי, מהו שכתוב "קינה ודימונה ועדעדה"? אמר-לו רב אשי, אלו ערים בארץ ישראל. אמר-לו רב הונא, וכי איני יודע שאלו ערים בארץ ישראל? אלא ידוע לי שרב גביהא מארגיזא פירש את השמות, ואמר: כל שיש לו קינאה על חברו ודומם, שוכן עדי-עד (הקב"ה) עושה לו דין. אמר-לו רב אשי, אם כך, גם לשמות "צקלג ומדמנה וסנסנה" יש משמעות? אמר-לו רב הונא, אם היה פה רב גביהא מארגיזא, היה נותן גם בשמות אלו טעם. רב אחא מחוזאה הסביר שמות אלו כך: כל מי שיש לו צעקת לגימה על חברו ודומם, שוכן בסנה עושה לו דין). +נמצאנו למדים, שתאור גבולות הארץ גונז בקרבו נמשל ערכי. אם נעמיק בדברים, נוכל לפרש את משמעות דברי רב גביהא. גבול יהודה ואדום מבטא הבדל משמעותי, בין ישראל ואדום. לעשו היתה קנאה ביעקב, הוא התחרט על שהתפתה למכור את בכורתו תמורת לגימת נזיד עדשים6(בראשית כז לו.). הוא לא שתק אלא התנכל ליעקב להרגו7שם שם מא., ובעזרת ה' לא עלה בידו מבוקשו. גם לישראל היתה טענת לגימה על עשו: בניו לא אפשרו לנו לעבור בארצם, למרות שהבטחנו לקנות מהם אפילו מים בכסף8(במדבר כ יד-כא). הם יצאו כנגדנו למלחמה, כדי למנוע מאיתנו מעבר בארצם. אנו הקפנו את אדום, הבלגנו, ואנו בטוחים ששוכן עדי עד יעשה לנו דין "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת-הַר עֵשָׂו, וְהָיְתָה לה' הַמְּלוּכָה"9(עובדיה א כא.). +גם בתאור גבולות הנחלה נטמנה משמעות פנימית.
במקור נוסף מתגלה לנו, שתאור הגבולות גונז בקרבו פרטים בעלי משמעות. +באחת הבריחות שברח דוד מזעמו של שאול, מסופר: "וְדָוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט, וַיָּבֹא אֶל-שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה... וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁמוּאֵל, וַיֵּשְׁבוּ בְּנָיוֹת"10(שמואל א' יט יח-יט.). חז"ל שואלים על כך11(זבחים נד:): וכי מה ענין ניות אצל רמה, הרי ניות והרמה הם ש��י מקומות שונים? ומשיבים, ששמואל ודוד ישבו אכן ברמה ושם הם עסקו בתכנית בנין בית המקדש, שנקרא "נויו של עולם". ראשית היה עליהם לאתר את מקומו, אך בתורה לא צויין בפירוש מקום המקדש, אלא נאמר רק: "וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'"12(דברים יז ח.). מכאן למדו שניהם, שעל בית המקדש להבנות במקום שאליו עולים מכל מקום. +כדי לאתר את המקום, למדו שמואל ודוד את פרשת גבולות הארץ המתוארים בספר יהושע. הם הבחינו, שקוי הגבול מתוארים בלשונות שונים: "ועלה", "וירד", "ותאר", "ונסב", "ועבר", "ויצא", "והיו תוצאותיו". הם שמו לב, שתאור הגבול המשותף ליהודה ובנימין, שנמשך מים המלח ועד ירושלים, מוזכר פעמיים: פעם כגבולו הצפוני של יהודה ופעם כגבולו הדרומי של בנימין. בתיאור גבול יהודה לא מוזכרת לשון ירידה, מים המלח ועד הר הבית: "וְעָלָה הַגְּבוּל, בֵּית חָגְלָה, וְעָבַר מִצְּפוֹן לְבֵית הָעֲרָבָה, וְעָלָה הַגְּבוּל אֶבֶן בֹּהַן בֶּן-רְאוּבֵן. וְעָלָה הַגְּבוּל דְּבִרָה מֵעֵמֶק עָכוֹר, וְצָפוֹנָה פֹּנֶה אֶל-הַגִּלְגָּל אֲשֶׁר-נֹכַח לְמַעֲלֵה אֲדֻמִּים, אֲשֶׁר מִנֶּגֶב לַנָּחַל; וְעָבַר הַגְּבוּל אֶל-מֵי-עֵין שֶׁמֶשׁ, וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו אֶל-עֵין רֹגֵל. וְעָלָה הַגְּבוּל גֵּי בֶן-הִנֹּם, אֶל-כֶּתֶף הַיְבוּסִי מִנֶּגֶב הִיא, יְרוּשָׁלִָם; וְעָלָה הַגְּבוּל אֶל-רֹאשׁ הָהָר, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי גֵי-הִנֹּם יָמָּה". מכאן פוסקת העליה, ודרך הגבול ממשיכה במישור ויורדת: "וְתָאַר הַגְּבוּל מֵרֹאשׁ הָהָר, אֶל-מַעְיַן מֵי נֶפְתּוֹחַ, וְיָצָא אֶל-עָרֵי הַר-עֶפְרוֹן; וְתָאַר הַגְּבוּל בַּעֲלָה, הִיא קִרְיַת יְעָרִים. וְנָסַב הַגְּבוּל מִבַּעֲלָה יָמָּה, אֶל-הַר שֵׂעִיר, וְעָבַר אֶל-כֶּתֶף הַר-יְעָרִים מִצָּפוֹנָה, הִיא כְסָלוֹן", ולבסוף יורד לשפלה: "וְיָרַד בֵּית-שֶׁמֶשׁ, וְעָבַר תִּמְנָה" עד הים (טו, ו-יב). +גבול צפוני זה של שבט יהודה, המתואר ממזרח למערב, מתואר ממערב למזרח כגבולו הדרומי של שבט בנימין. הוא מתחיל בקרית יערים וממשיך דרך מי נפתוח לכיוון מזרח לים המלח (יח, טו-יט), וכל העליות המוזכרות בגבולו הצפוני של יהודה מוזכרות כירידות. מכאן הסיקו שמואל ודוד, שהמקום הגבוה ביותר, שאליו עולים מכל הכיוונים, הוא כתף היבוסי בראש ההר (עיין מהרש"א שם). +כשקראנו אנחנו את תאור הגבולות הללו לא שמנו לכך לב, אך בלימודם המשותף מצאו שמואל הרואה ודוד המשוח למלך מה שלא יכול היה לראות מישהו אחר ברשימת המקומות המתארים גבול נחלה. +שני מקורות אלו (תאור גבול בני יהודה ואדום ותאור גבול יהודה ובנימין), מגלים לנו טפח מן המשמעויות הגנוזות בתאורי הגבולות. מן הראשון, אנו לומדים שהארץ מדברת אלינו דברי מוסר. ומן השני, שהארץ שומרת את סודו של הקודש הגנוז בה. +האופי הפנימי של האתרים בארץ מתגלה בהתאם לעומק הקשר בין העם לבינם.
כל לומד תנ"ך יגלה, שלמקומות בארץ ישראל יש משמעות, שנחשפת במהלך חיי העם בארץ והתקשרותו אליה בקשר חיים. כך הפכה לוז לבית-אל, כשנודע ליעקב שזה שער השמים13(בראשית כח יט.), וכשחטא עכן עומעם זהרה של בית-אל ונקראה "בֵּית אָוֶן" (יהושע ז, ב)14יהושע ז ב (ברד"ק שם).. עד שהתנקינו מחטא זה, ושמה של בית-אל חזר לזהרו (יהושע ח, יב). כך התגלה שמו של הגלגל, כשנגולה חרפת מצרים מעלינו (יהושע ה, ט). ושמו של עין הקורא אשר בלחי התגלה כשנבקע המעין, ממנו הרווה שמשון את צמאונו15(שופטים טו יט.). כך התגלתה גם משמעותם של אבן העזר16(שמואל א' ז יב.), בוצץ וסנה17(שמואל א' יד ד.), והדוגמאות רבות. +גם מקום המקדש, פסגת העולם, שאינו מוגדר בתורה בשם, נחשף רק בעקבות חווית חיים. התורה אמנם ציינה כיוון: "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה'"18(דברים יב ה.), אך מהו המקום ומה שמו לא ידענו כל עוד לא פרקנו מעליו את שפעת ברכתו. אפילו זיהוי המקום על המפה על-ידי דוד ושמואל, לא הספיק. רק בסוף ימי דוד, בשעה שהדבר הפיל חללים בישראל19(שמואל ב' כד טו-טז.), ראה דוד מלאך עומד בין הארץ לשמים בגורן ארונה היבוסי, וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים. דוד קנה את המקום ובנה בו מזבח, וכשנענה מן השמים באש על מזבח העולה, והמלאך השיב את חרבו אל נדנה, ידע שזהו המקום20(דברי הימים א' כא יג - כב א.). אמת, עוד קודם, בעזרת עינו החודרת של שמואל הרואה, ידע ללמוד מן הכתובים היכן עליו לחפש את מקום המקדש. אבל כדי לפרוק את תכנו של המקום בארץ ישראל, ולחשוף את שמו ואת מהותו, היינו חייבים לחיות במקום ולחוות בו חויות חיים. +עלינו להבין שעם ישראל, בהתנחלותו בארץ, לא עסק במציאת דרכים להתפרנס וברכישת אמצעי יצור כלכליים בלבד כי אם פרק מעל הארץ את כל שפעת ברכתה. מרן הרב צבי יהודה זצ"ל היה עומד על הביטוי "וְהַאֲכַלְתִּיךָ, נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ"21(ישעיהו נח יד.): וכי ניתן לאכול נחלה? אלא, נחלתנו זו היא נחלה, שיונקים מרגבי אדמתה שפע של חיים. "וְנָתַתִּי צְבִי בְּאֶרֶץ חַיִּים"22(יחזקאל כו כב.). לכן לא היתה יכולת לנחול אותה בחודש או בחדשיים, למרות שבאופן טכני לא היינו זקוקים לזמן ממושך יותר. +בלימוד על אופי השבטים ומקומות נחלתם, לא נוכל לרדת לעומק משמעות ההתנחלות. רק כאשר נהיה קשורים למקומות אלו בקשר של חיים, נדע ונבין את מהותם.
בתאורי הגבולות אנו משופעים בשמות של מקומות, אך משמעותם אינה ידועה לנו. אנו דומים למי שיודע לקרוא לתוים בשם, אך אינו יודע את נגינתם. אנו יודעים שמות מקומות, אך אין לנו מושג מהן משמעויות החיים שאליהם הם רומזים. גם על כל שבט אנו יודעים פרטים רבים, ומתוכם אנו לומדים לא מעט על אופיו. אנו יודעים שיהודה גיבור, שיוסף מעשי, אנו יודעים על סחרנותו של זבולון ועל חכמתו של יששכר, על קלילותו של נפתלי ועל שובבותו של דן. ידועים לנו גם שם אבנו של השבט בחושן וצבעה. נוסף לכך אנו יודעים על משמעות שמו של כל שבט שניתן לו על-ידי אמו, על האנשים המייצגים את אופיו של כל שבט: כגדעון את מנשה, שמשון את דן, אהוד ושאול את בנימין. אנו יודעים, לעתים, לזהות את התאמת אופיו של השבט לאופי נחלתו. נפתלי הזריז נחל בבקעת גנוסר, הזריזה בהוצאת פירותיה23(בראשית רבה צט יג). וזבולון נחל בתחום עכו24(בבא בתרא קכב.), כברכת אביו. אנו יודעים, שהנחלות תואמות באופן כללי את אופים של השבטים שלהן, אך איננו יודעים איך כל המשמעויות הללו מתלכדות יחד ומתוארות בעזרת השמות, המתארים את גבולות השבט. איננו י��דעים את האופי המדויק והמוגדר של השבט ואת יחסו לארץ אחוזתו, בהבדלה ובהתאמה לשבט הסמוך לו. +את נפלאות מערכת היחסים בין ישראל וארצם, המתוארים לנו כתוים מדויקים במחרוזת השמות המסמנים את הגבולות, נזכה בעזרת ה' לשוב ולגלות בעת חזרת כל כוחות החיים הישראלים לארצם בבוא כל יושביה אליה. ובינתיים איננו יודעים לשמוע את המנגינה, אך אנו קוראים את המקראות ומנסים לזהות את המקומות המוזכרים ביהושע, כדי לשמוע את הרובד התחתון של שמותיהם המופלאים של המקומות בארץ ישראל. +שבע שנים עסקנו בהתנחלות בארץ. שבע שנים עמלנו לקלוט את משמעות המקומות והנופים, לגלות את השמות הגנוזים בארץ, להבין את שפתה ולגלות את התאמתה לגוונים השונים בעם. לא ניתן היה לעשות זאת בזמן קצר, ונס הוא שבשבע שנים הצלחנו לנחול את הארץ ולערות לקרבנו את צוף שירתה. אנו, השבים הביתה ומפריחים את שוממות ארץ חיינו, נפקח עינינו, נכרה את אזנינו ונרחיב את ליבנו לשמוע מחדש את שירת חיי ארצנו. + +Chapter 23 + +חלוקת הארץ על-פי הגורל +חלוקת הארץ בגורל, בררה במדויק את התאמת הנחלות לשבטים.
תשעה וחצי שבטים התנחלו בארץ ישראל המערבית. ראשונים נחלו שבטי יהודה ויוסף, אחר כך הקימו בני ישראל את המשכן בשלה (יהושע יח, א), אך שאר השבטים לא מיהרו לבקש את נחלתם עד שיהושע גער בהם: "...עַד-אָנָה אַתֶּם מִתְרַפִּים, לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם" (יהושע יח, ג). מיקומו של כל שבט, בארץ ישראל המערבית, נקבע בגורל. אלעזר הכהן הגדול לבש את האורים ותומים ויהושע וכל ישראל עמדו לפניו, והיה אלעזר מכוון ברוח הקודש ואמר זבולון עולה, תחום עכו עולה לו. ושני קלפיות עמדו לפניהם, באחד שמות השבטים ובשני תחומי הארץ. טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו זבולון, טרף בקלפי תחומין ועלה בידו תחום עכו. והיה אלעזר מכוון ברוח הקודש ואומר נפתלי עולה ותחום גנוסר עולה וכך היה1(בבא בתרא קכב.). +חלוקה זו לא השאירה ספקות בליבם של ישראל שאכן כל אחד זכה בנחלה המיועדת לו. וההתאמה שיכול היה כל שבט להרגיש בין תכונות אופיו לנופי נחלתו איפשרה ליצור אוירת שביעות רצון מהחלוקה והבנה שהחלוקה הזו היא החלוקה האופטימלית. +יהודה, השבט המיועד למלכות, זכה בנחלה מירושלים דרומה, אזור הכולל את ההר השפלה המדבר והים. כמלך הכולל את כל תכונות האומה. בנימין הצדיק שאותו הגדיר אביו "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף"2(בראשית מט כז), נחל את ההרים הגבוהים יחסית, מצפונה של ירושלים הקשים לעיבוד ותובעים עקשנות באחיזה בקרקע. שבט דן שדגלו במדבר היה המאסף לכל המחנות3(במדבר י כה.), זכה בשפלה בגבול נחלת יהודה. שכנותם הגאוגרפית של שני השבטים נובעת כנראה גם מתכונות אופי משותפות, שני השבטים הוגדרו כאריות: "גּוּר אַרְיֵה" נקרא יהודה בפי אביו4(בראשית מט ט.), ודן נקרא "גּוּר אַרְיֵה" על-ידי משה5(דברים לג כב.). זבולון הסוחר נחל בתחום עכו, פתחה הימי של ארץ ישראל. יששכר חמור גרם6(בראשית מט יד.) רבץ בעמק יזרעאל ועמק הירדן, ונפתלי קל התנועה כאילה שלוחה7(בראשית מט כא.), זכה בבקעת גנוסר הממהרת להוציא פירותיה8(בראשית רבה צט יב.). ההרמוניה הזו, בין תכונתיו של השבט ובין תכונת הארץ טעונה פירוט והרחבה9ראה לקמן פרק כד. כדי להסביר כיצד מתאים הנגב לשמעון, הגליל לאשר, והשומרון לאפרים ומנשה. אבל המסתכל בעין בוחנת, יכול למצוא את התאמת כל שבט לנחלתו. +אמנם החלוקה עפ"י הגורל היתה מדויקת, אבל אנו מצפים שבעתיד תהיה החלוקה על-ידי ה'.
הגורל גילה לנו, היכן רצה ה' שכל שבט ושבט יתמקם בארץ. עובדה זו מבטלת את המחשבה, שהחלוקה היתה שרירותית-אנושית. עם כל זה, כבנים לה' אלהינו, היתה בכך אכזבת מה. קיוינו שהמתנה הגדולה הזו, התגשמות חלום הדורות, מילוי ההבטחה "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת"10(בראשית יב ז, כד ז.) תנתן על-ידי הקב"ה בעצמו, שהוא עצמו יאמר לכל שבט ושבט מהי נחלתו ולא יעשה זאת באמצעות הגורל. יתכן שזו היתה הסיבה לכך ששבעת השבטים התעכבו מלנחול את הארץ, עד שיהושע גער בהם. ובאמת חז"ל מלמדים אותנו, שהחלוקה העתידית לא תהיה בגורל. "לא כחלוקה של עולם הזה חלוקה של עולם הבא, העולם הזה אדם שיש לו פרדס אין לו שדה לבן, שדה לבן אין לו פרדס. אבל החלוקה של עולם הבא, אין לך אדם מישראל שאין לו בהר ובשפלה ובעמק, והקב"ה מחלקה בעצמו"11(בבא בתרא קכב., ילקוט שמעוני, יהושע כט.). +פלאיותו של הגורל ברורה. והעובדה, שהיתה התאמה בין דברי אלעזר הכהן ברוח הקודש ובין הנחלות שעלו בקלפי, מוכיחה שאת הגורל הזה כיוון ה'. אבל התגלות המופת היא תמיד משנית ואינה יכולה למלא את מקום הדיבור הישיר. ואכן, הקשר בין דבר ה' וחלוקת הארץ בימי יהושע לקה בחסר, בעקבות חטא המרגלים נוצרה חציצה בין העם לנחלתו, דור דעה שהוכן לדעת את הארץ ולהתקשר אליה בקשר בלתי אמצעי, חטא ומת במדבר. רק שנים מהם, יהושע וכלב, נכנסו לארץ, והם זכו בנחלתם על פי ה' ולא על פי גורל. כלב ביקש: "וְעַתָּה, תְּנָה-לִּי אֶת-הָהָר הַזֶּה, אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' בַּיּוֹם הַהוּא" (יהושע יד, יב) וקיבל. ובנחלת יהושע נאמר: "עַל-פִּי ה' נָתְנוּ לוֹ, אֶת-הָעִיר אֲשֶׁר שָׁאָל" (יט, נ). השניים שלא נפגעו מחטא המרגלים והדפו את מוציאי דיבת הארץ, היו היחידים שקיבלו נחלתם על-פי ה' ולא בעזרת אמצעים ושליחים. התנחלותם בהתנחלות הראשונה היתה באותה דרך בה עתידה להיות ההתנחלות העתידית של האומה כולה, ואילו כל העם שנפגע בחטא המרגלים זכה בנחלתו באמצעות הגורל בלבד. דברי הגנות שנאמרו על הארץ יצרו מחיצה בין המדברים לבינה, ורק אחרי מירוק והתעלות נזכה בנחלתנו על-פי ה' כמתואר ביחזקאל מ"ח. +חלוקת הארץ על-פי דבר ה' תוכל לבטא את הופעת הקדושה, בנחלות השבטים.
מחיצה זו גרמה גם את חוסר יכולתנו, להגשים את הופעת הקדושה בקשר מוחלט וקבוע בארץ. ולכן לא זכו הלויים, נושאי דגל קדושת החיים הישראליים, בנחלה מוגדרת בארץ. עובדה זו מודגשת כמה וכמה פעמים במקרא. למגוריהם קיבלו הלויים ארבעים ושמונה ערים מפוזרות בין כל שבטי ישראל (פרק כא), ונספחו לשבטים האחרים. רק בחלוקה העתידית תתחלק ארץ ישראל לשלשה עשר שבטים12(יחזקאל מח.), הקודש יוכל להקבע ולהשתרש בארץ. לכהנים וללויים תהינה נחלות מוגדרות, ואיחודן המלא וההרמוני של שלושת קומות הופעת הקדושה הישראלית בעולם יופיע בשלמותו: קדושת התורה, קדושת העם וקדושת הארץ. + +Chapter 24 + +ההתנחלות +ההתנחלות בארץ היתה יישום וביטוי של הקשר בין טבע חיי השבט לנחלתו.
עצם הגדרת התישבות השבטים על אדמתם בשם "התנחלות", מעיד שלא היתה זו פעולה טכנית של האחזות בני אדם בקרקע. המושג "נחלה" מבטא קשר שרשי, העומד מעבר לזכויות הקנין ההסכמיות הרגילות, שכן נחלה שהועברה בקנין שבה בסופו של דבר אל בעליה הראשונים. "בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל, הַזֹּאת, תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ"1(ויקרא כה יג.). הגורל מסייע בידנו לקבוע את חלוקת הארץ לשבטים, ובגמר החלוקה מתברר לעוקב אחרי תכונות השבטים עד כמה הרמוניים הם ערכי החיים של כל שבט, עם חבל נחלתו. +אמת, גם אם ננסה לבטא הרמוניה זו, לא נוכל להתעלם ממספר אילוצים טכניים שנגרמו בעקבות המחויבות הלאומית של השבט; אילוצים שמנעו משבטים מסוימים להעמיק ביחודם, ובמקום שהתביעה היתה קשה מדי ליישום אנו עדים לכך שהשבט לא החזיק מעמד בתחום גורלו, ומתוך אינטואיציה בריאה הוא נדד לנופי חייו הטבעיים. +ארבע השבטים שהיו בראש דגליהם במדבר היו גם אלו שנחלו מסביב לנחלת בנימין - מקום המזבח, בהתאם לתפקידם: שמירה על המקדש והעברה מסודרת של הקודש אל חיי העם לגווניו.
ארבעה דגלים הקיפו את המשכן במדבר2(במדבר ב׳:י״ח.): דגל מחנה יהודה, דגל מחנה אפרים, דגל מחנה ראובן ודגל מחנה דן. בכל דגל ודגל היו שלשה שבטים, שהסתפחו לשבט שנשא את שם הדגל וסייעו בידו בשמירה על המשכן. ראשי הדגלים יצרו טרנספורמציה, במידת הצורך, בין הקודש שהתגלה במשכן פנימה ובין השבטים שהיו ב"פיקודם". אחרי שנקבעה מפת חלוקת הארץ, היה בנימין, שבנחלתו נבנה המזבח, מוקף בארבעת הדגלים הללו. הם הקיפו אותו כשומרי המקדש מחד גיסא וכמעדנים את הביטוי האלהי, שהופנה אל השבטים האחרים, מאידך גיסא. יהודה נחל בדרום המקדש, יוסף בצפון, ראובן במזרח ודן במערב. היה בקביעה זו של הגורל סדר מוכתב, אבל בהעמקה נראה עד כמה טבעי לכל שבט תחום נחלתו. מלבד שבט דן, שלא מצא את שלוותו בשפלה המערבית, מצאו כולם את יחוסם השלם והמניח את הדעת בתחום גורלם. +הפגישה עם הארץ עוררה את האומה לגלות את טבע הארץ. גבולות הנחלות נקבעו בהתאמה לתנאי השטח, והנחלות עצמן התאימו לאופי שביטהן.
בנחלתנו נפגשנו פגישה בלתי אמצעית עם הארץ. ופגישה זו חשפה בתוכנו מימד לאומי, שהיה רדום עד אותה שעה: הרצון להתאים את עצמנו לטבע הארץ, כדי לחוות במלא הוויתנו את עושר שמחת החיים בהופעתם המשתלבת עם נופיה, הריה, גאיותיה, נחליה ואגמיה; לארות את חלבה ודבשה, להפרות את רגבי אדמתה ולינוק משפעת ימיה ושפוני טמוני חול. ארץ ישראל, שלמטר השמים שותה מים3(דברים יא יא.), העמידה בפני יושביה את התביעה להכיר את טבעה, לחיות אותה ולהחיותה כדי להתקיים בה. כל שבט ושבט נחל את נחלתו בהתאם לקוויה הטבעיים. הגבולות בין השבטים עברו בגבולות טבעיים, ויצרו "פזל" של נחלות מעורות ומשולבות זו בזו. ובשילוב הטבעים בכוחה של האומה, יתגלו צבעיה הטבעיים של הארץ. +מיקומם של השבטים, גם הוא התאים לאופיים. שמעון נחל בגבולה הדרומי של הארץ, כי "הרוצה שיחכים ידרים"4(בבא בתרא כה:). שמעון, שבעקבות חטאו נגזר עליו להיות מלמד תינוקות, זכה במרחבי הנגב, שבהם העין אינה מוצאת פרטים להתמקד בהם ולכן חוש השמיעה מתפתח ומתחדד. הקשיים הכלכליים של איזור הדרום הכריחו את בני שמעון לנדוד לנחלות שאר שבטי ישראל, כדי להתפרנס מ"מלמדות", ובזאת נתקימה צוואת אביו: "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל"5(בראשית מט ז.). +יהודה נחל בצפונו של שמעון. בנחלתו איחד את שפלת החוף ובקעת ים המלח, את הרי יהודה הפוריים ואת המדבר. בנחלתו היו חברון עיר האבות ובית לחם יהודה, עיר מולדת המלכות העתידית, מלכות דוד. בכתרה של הנחלה היתה משובצת ירושלים, עיר המלכות והקודש, כראוי לנחלת שבט המלוכה הכולל, בתכונותיו, את כלל האומה. +בצפונו נחל שבט בנימין בהרי בית-אל הנישאים והחשופים. כתכונתו של השבט המסתגר והשותק מתנשאים הרי בנימין מתוך שפלת החוף ממערב ומבקעת הירדן ממזרח, ובתוכם הרמה והמצפה, אליהן יכול היה שמואל הנביא להגיע כדי להתבודד, להחליף כוחות ולשוב אל העם. +בני אפרים נחלו את נחלתם בצפונה של נחלת בנימין, ובני חצי שבט המנשה בצפונם של בני אפרים. עקשנותם השיטתית של בני רחל התאימה לחיים בהרים. בני אפרים הקימו בשילה את המשכן ובני מנשה זכו גם בשכם ובעמק דותן, איזורים שגנזו את סודותיה הכואבים ביותר של משפחת יעקב. סודות שרק בני מנשה יכלו להתמודד איתם ועם עצמת סודם. +במערב, בשפלה, נחל שבט דן המאסף לכל המחנות. הוא אמנם יכול היה להרגיש עצמו מקופח, בשל מה שיכל להחשב כרדידות שטחית בתנאי הקרקע, אך מאידך גיסא היה יכול להתנחם בפוריות אדמתו ובמרחבי הים שגבלו את נחלתו. ואולם הוא לא מצא את מנוחתו בשפלה ונדד צפונה, לאזורי ההרים והבקעות היפהפיים של דרום לבנון. +לעומתו, יששכר חמור הגרם רבץ בעמק יזרעאל. הוא ראה מנוחה כי טוב, את הארץ כי נעמה, ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד. עמק יזרעאל ועמק בית-שאן נראו בעיניו כמקומות האידאליים. בהם יכול היה להעמיק את מחרשתו, הן ברגבי האדמה והן בעמקי התורה. מערבית לו פתח אחיו זבולון את שערי המסחר הלאומי, וכסוחר, הנצרך גם ליצוג מרשים, יכול היה להפוך את הדר הכרמל לסמל המסחרי שלו. +נפתלי "אַיָּלָה שְׁלֻחָה"6(בראשית מט כא.): יופיו של הדימוי לשבט הצנוע והענו, הקל ברגליו אך חסר אמצעי התגוננות, מתאים גם לחבל נחלת נפתלי. הוא זכה בנחלה היפה ביותר בארץ בשלמות תמימותה, בקעת גינוסר, הממהרת להוציא פירותיה ומגדלת את האפרסמון, שהיה מלך הבשמים היצוגיים של ישראל ורב יהודה בירך עליו ברכה מיוחדת ומיחדת: "בורא שמן ארצנו"7(ברכות מג.). +אשר, שבברכת אביו נצטיין בהיותו מגיש מעדני מלך, התנחל בגליל. הרי הגליל דומים להרי ירושלים, ושונים מהם: דומים בעצמתם וביכולתם להביא את החי בהם להתעלות (האר"י וגוריו), אך שלא כיהודה, השוכן בהרי ירושלים, שבט אשר אינו המלך עצמו אלא רק זה שמגיש את מנתו. כמגיש מעדני המלך מגיע לו לטעום מן הסעודה שכה רבות טרח בהכנתה, אך גם אם יטעם את טעמה של מלכות, תמיד יחוש את עובדת היותו שני במעלה. +עובדות אלו הולכות ומתבררות, ועצמתן התכנית מתגלה ללומד. השלמת בירור הנחלות ומשמעותן תתאפשר, ככל שנשווה בין נחלת ישראל בימי יהושע לנחלתם לעתיד לבוא. + +Chapter 25 + +ההתנחלות בימי יהושע והשוואתה להתנחלות העתידית +השוואת מפת ההתנחלות של בני ישראל בימי יהושע, להתנחלות העתידית המתוארת ביחזקאל מ"ח, מציגה בפנינו הבדלים רבים. עמידה על משמעות ההבדלים עשויה לשפוך אור על משמעות ההתנחלות בימי יהושע, ולעורר בנו את הציפיה להגשמת המגמות העומדות לפנינו וליישומן המעשי בפעל, עד לקביעתן במסגרות חיינו הארציים בהתנחלותנו הנוכחית בארץ. +ההתנחלות בימי יהושע היתה הכנה לתקופה בה יהיה על כל שבט לגלות את תכונותיו הבסיסיות, ואת השתלבותו בכלל. ולכך סייעה לו הפגישה החושית עם תכונות נחלתו והכרת השתלבותה בנחלות שאר השבטים.
ההבדל הבולט ביותר לעין, הוא שהגבולות בין השבטים בימי יהושע היו עגולים; עולים, ויורדים, ומתאימים לתנאי השטח ואילו הגבולות העתידיים ימתחו בקוים ישרים, ממזרח למערב. הבדל "טכני" זה מבחין בברור בין המדרגות השונות, בהן יש ביכולתנו להגשים את התנחלותנו בארץ, אז ובעתיד. +בפגישתנו הראשונה עם ארץ ישראל, היה עלינו לבנות לעצמנו את תחושת המגע הטבעי והישיר עם הקרקע. חוסר הבשלות, שהפגנו כשקבלנו את דברי המרגלים בגנות הארץ, מעיד שלא היינו בוגרים דיינו כדי לתפוס בפשטות כיצד הקודש ומגמותיו מתגלים בישרות טבעית בטבעה האלהי של הארץ. חשבנו, שרק חיים המנותקים מן המציאות הקרקעית יאפשרו התמסרות לאידאלים האלהיים. בזה היה חטאנו1ליקוטי תורה לרש"ז, שלח. ולכן היה עלינו להפגש עם הקרקע ולחוש אותה בתחושה חושית, כילדים הצריכים למשש כל דבר כדי להכירו היטב. בשלב זה היה עלינו לוותר מעט על הגשמתן של מחשבות רמות, הממעיטות את ערכו וטעמו של המגע החושי, ולהתאים עצמנו לקוויה של הארץ, להריה, לעמקיה, לנהרותיה ולימה. כמו ילד החייב לטפח את גופו ונפשו, להעמיק את מודעותו העצמית ולהשתלב בסביבתו הקרובה, כך נחלה האומה את נחלתה בהתאם לשירטוט קוויה הטבעיים של הארץ והתאמתם לקוי האופי של העם. בהתנחלותנו אז הותאמו גבולות השבטים, המגדירים את שיעור קומתה של האומה, לקוים הגאוגרפיים של הארץ. הם נמתחו באופן שיצרו כעין "פזל", שהיחידות המרכיבות אותו מחובקות, מעורות ומשולבות זו בזו. בתקופה ראשיתית זו, בשעה שעדיין היה עלינו להוציא אל הפעל את הייחוד של כל שבט ושבט, היה עלינו גם לשמור שמירה מעולה, לבל נסחף במגמה לחשיפת היחודיות השבטית ונשכח את היחד. כי כל שנים-עשר קוי האופי שלנו מהוים, בשילובם, את הביטוי לממדים המלאים, אותם עלינו לגלות בעולם. כל קו חייב להיות ברור ומדויק בפני עצמו, אבל הוא חייב גם לשמור על הפרופורציות המדויקות כדי להתאים למתאר הגוף השלם. +בזמן ההתנחלות העתידה נכיר כבר את ערכו של כל שבט ונדע לבטא את האחדות בפועל ולכן לא נזדקק לשילוב פיזי של הנחלות.
רק אחרי שלב הילדות, כשנגיע לבגרות, תוכל האידאה האלהית המפעמת בקרבנו להופיע בעולם בפועל , ולהגיע לגילויה האחדותי. אז לא נזדקק לשילוב הפיזי בין הגבולות. כשם שהנער, לאחר שהשלים את בגרותו הגופנית, הוא מוכשר לקבל עליו עול מצוות ומסוגל להתעלות מעל המכנה המשותף הטבעי כדי ליצור לעצמו מכנה משותף ערכי עם זולתו, "חָבֵר אָנִי, לְכָל-אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ"2(תהלים קיט סג.) כן גם האומה. לאחר שהאומה תשלים את משימתה, לגלות את קוי הופעת החיים הטבעיים בשלמותם, ותקבע בתודעתה את הגוון המיוחד של כל שבט ושבט, היא תוכל להתעלות ולנחול את הארץ בגבולות ישרים ושוים - מעבר לקוי האופי היחודיים של כל אחד ואחד - מבלי לחשוש מפני טשטוש. +לעתיד לבא ילמד עם-ישראל שהאידאה האלקית והאידאה הלאומית מתבטאות מתוך הציבור דר�� הלויים והמלך, ואז יוכל העם לתת נחלה מוגדרת לנושא האידאות.
בשלב הראשון של הילדות, נשארים הרבה אידאלים מחוץ למבנה חייו הזורמים של הילד. הם חופפים עליו בנגיעה שאינה מחייבת, ורק בהיותו בר-מצוה הופכות המצוות להיות חלק בלתי נפרד ממערכת חייו המחייבת והיום-יומית. כך גם שבט לוי, נושא דגל הקודש באומה, ליוה אותנו בהתנחלותנו הראשונה בנגיעה-שאינה-נגיעה. הוא התישב בערים, אך לא זכה לנחלה. רק בהתנחלות העתידית, כשנוכל לבטא את הקודש בחיינו היום-יומיים בצורה מחייבת, יזכו הלויים בנחלה. בני ישראל יתנו ללוים את נחלתם כתרומה3(יחזקאל מח ח-כ.) ונחלתם תבטא את הבגרות הישראלית ושאיפתה להגשמת ערכי הקודש. +בימי ילדותנו הלאומיים קשה היה לנו להבין, כי שתי האידאות הממלאות את תוכן חיינו: האידאה האלהית והאידאה הלאומית, הן גם בעלות ערך ציבורי. נתפתינו לראות את משרתי הקודש כצדיקי עליון קדושים וטהורים, לצדקותם האישית לא ייחסנו ערך של ביטוי ציבורי, ולכן לא היינו מסוגלים לתת להם נחלה. גם את המלך נטינו לראות כאדם שזכה להיות משכמו ומעלה גבוה מכל העם4(שמואל א' י כג.), אדם שגדולתו נובעת מאישיותו הרמה ולא מן השליחות הציבורית. לעתים גרמה תפיסה זו לקנאה ולהתמרמרות, והחריף שבביטויי הקינאה התבטא על ידי קרח ועדתו, הם מצאו טעם לפגם בנסיונותיהם של משה ואהרון להפוך אידאות אלו לנחלתו של הציבור כאורגן שלם, והטיחו כנגדם: "כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל ה'"5(במדבר טז ג.). הם לא רצו להבין את המבנה הצבורי, ולדבריהם, הפרטים השלמים אינם זקוקים להשלמת שכלול הופעת הקודש בעולם בערכו הצבורי. את השיבוש בהבנת קרח ועדתו הדגימו חז"ל במשל, כאילו לדעתם בית מלא ספרים אינו זקוק למזוזה וטלית שכולה תכלת אינה זקוקה לציצית. הם לא ראו בבגד ערך, מלבד היותו קובץ של חוטים. בחדר הספרים הם ראו אך מקבץ של מלים ותכנים, ובאומה אוסף של צדיקים. אבל אנו יודעים שהבית מהוה ערך בפני עצמו, שצריך לבטא את קדושתו בעזרת המזוזה. כשם שהטלית אינה קובץ של חוטים, וגם בהיותה עשויה תכלת היא נצרכת לציצית. רק לעתיד, כשנלמד, נברר ונעמיק בערכו של הכלל ובהופעתו, נבין שכדי לבטא את האידאות המלאות של האומה עלינו לתת משקל ציבורי גם ללויים נושאי דגל הקודש וגם למלך נושא דגל הלאום. אז, ללא צו מגבוה, נתנדב לייחד נחלה עצמאית ללויים ולמלך כתרומת האומה. אז נלמד גם את חשיבות הגדלת היחד הישראלי וכתרומה נרחיב גם את גבולה של ירושלים, העיר שלא נתחלקה לשבטים. +שבט יהודה, שבעבר כלל בתוכו את המלך, ונחלתו הותאמה למציאות זו, ינחל בעתיד כראוי לאופיו המיוחד בשמאלה של ירושלים. והמלך המשיח ינחל בנפרד ע"פ תכונות המלכות.
גילוי ערכו של המלך כערך עצמי יגרור, בעקבותיו, שינויים מרחיקי לכת במיקומם הגאוגרפי של שבטי יהודה ובנימין לעתיד לבוא: שבט יהודה ינחל בעתיד בצפונה של ירושלים, במקום בו נחל שבט בנימין את נחלתו בימי יהושע, ואילו שבט בנימין יקבל בעתיד את נחלת יהודה. +בימי יהושע היה שבט יהודה השבט שממנו עתידים לקום דוד מלך ישראל, ומשיח בן דוד. כל עוד לא נולד המלך ולא נקבעה מלכותו, היו עצורים כוחות המלכות בשבט יהודה כולו וההתיחסות לשבט היתה התיחסות מלכותית. אחר שנולדה והתגבשה מלכות בית דוד, ומלך ישראל התגלה כפרסוניפיקציה של הכלל כולו, נתברר כי למלך וביתו, ישנה ישות בפני עצמה, וכי בעתיד תקבע לו גם נחלה בפני עצמה וליהודה תינתן נחלה, בהתאם לערכו השבטי. כל עוד היו הכוחות הממלכתיים בלועים בשבט יהודה, נחלתו כללה את כל גווניה של ארץ ישראל. לא היתה נחלה, שהתברכה בעושר גאוגרפי מגוון כל כך כנחלת יהודה. נחלת יהודה כללה את ההר ואת השפלה, את המדבר, את הים, וגם את ים המלח. כשם שהמלך כולל את כל גווני האומה, כך נחלת שבטו כללה את כל נופי הארץ. בנוסף לכך, כיון שהמלך הוא האיש שעליו מוטלת האחריות ללחום את מלחמות ישראל, נקבעה נחלתו בימינה של ירושלים; בתורה נקרא המזרח "קדם"6(בראשית יג יד.) וים התיכון "הַיָּם הָאַחֲרוֹן"7(דברים יא כד.), מלשון אחור. נמצא שהצפון הוא בשמאל המפה, והדרום מימין. גבורת המלחמה מצטירת בעינינו כגבורת הימין, "יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ; יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב"8(שמות טו ו.), "יְמִין ה' רוֹמֵמָה; יְמִין ה' עֹשָׂה חָיִל"9(תהלים קיח טז.), ולכן התאים הימין לנחלת המלכות. כך היה בהתנחלות הראשונה, אבל לעתיד לא יוכל המלך להמשיך להיות בלוע באחד השבטים, אחרי שכבר הוברר שהוא כולל את כולם וכלול מהם. הוא גם לא יזדקק לעזרת הימין ביציאה לקרב, כי הצדק יהיה אזור מתניו, האמונה אזור חלציו וברוח שפתיו ימית רשע10(ישעיהו יא ג-ד.) ויוכל לשבת במרכז הארץ, על חוף הים, במערבה של ירושלים. במערב, הצד שאליו פונה נר מערבי שמעולם לא כבה, ושכינה לא זזה מכותלו. לחופו של הים, שבמרחביו ובתכלת מימיו הוא דומה לרקיע הדומה לכסא הכבוד, כדברי הזוה"ק: "תכלת הוא כסא לבית דוד, שהוא המלכות... ותכלת הוא הכסא שדנים בו דיני נפשות... שכל הצבעים טובים לחלום חוץ מתכלת, שהוא הכסא העולה בדיני נפשות... מהו תכלת - תכלית הכל, ר' יהודה אומר הא נקראת כסא הכבוד שהיא המלכות"11(זהר קכח. בראשית לה ח.). ובמרכז, לפי שעליו לרכז את האומה ולגבש את כוחותיה בהתאמה לירושלים. +נחלת שבט יהודה, שלא יזדקק לעזרת הימין יותר משאר השבטים, תועתק למקומו הטבעי בצפונה של ירושלים. השמאל, הגבורה, מתאים לגור אריה יהודה. וכשישוחרר מתפקידו לשרת כמלך, יוכל לממש את נטיתו הטבעית. הזוה"ק מבחין, בין נטיתו הטבעית של יהודה לבין התנהגותו המתחייבת ממלכותו: "בא וראה, יהודה בא מצד שמאל, כי יהודה הוא סוד מלכות ומלכות באה מהשמאל, והתדבק בימין כדי לנצח עמים ולשבור כחם, כי אם לא היה מתדבק בימין לא היה משבר כחם"12זהר ב, כז (עיין שם).. +שינוי מיקום הנחלות של בנימין, יששכר וזבולון.
ובנימין ינחל בדרומה של ירושלים, בימין. זוהי נחלתו הטבעית. שם הוא נולד, והימין טבוע בשמו ובמהותו. את משמעות השם "בנימין" מסביר רש"י13(בראשית לה יח.): "נראה בעיני לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען... בנימין - בן ימין, לשון צָפוֹן וְיָמִין, אַתָּה בְרָאתָם". בעבר היו נופי מחיתו של בנימין הרים טרשיים חדים וקשים לעיבוד ואלה התאימו לתדמיתו, שהיה לו פה ושתק14(בראשית רבה עא ה.) וכשהתפרץ היה זה כזאב טורף. נופים אלה ישתנו בעתיד ובנימין יזכה במרחבי הרים ובודאי יהיה זה אחרי שכל הכעס העצור בתוכו ינותב למלחמה העקשנית בקרקע ויתמסמס. +הבדל נוסף בין ההתנחלות בימי יהושע להתנחלות העתידית, הוא במיקומם של שבטי יששכר וזבולון. לכאורה, מקומו הטבעי של שבט יששכר הוא בדרומה של הארץ. חכמינו מלמדים שהרוצה להחכים ידרים והרוצה להעשיר יצפין, וסימנך: מנורה בדרום ושולחן בצפון15(בבא בתרא כח:). המנורה מבטאת את חכמת התורה שבעל פה, והשלחן, שעליו מונח לחם הפנים, מבטא את השפע הכלכלי. הרוצה להחכים יצודד בתפילתו לכיוון דרום ביהמ"ק, והרוצה להעשיר יצודד לצפונו. יששכר היה התלמיד-חכם שבין השבטים, "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר, יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים"16(דברי הימים א' יב לג.), אנשיו היו יושבי לשכת הגזית, ומתאים היה לכאורה שנחלתם תיפול בדרום הארץ. אולם, בקשר הדוק קשורים שני האחים, יששכר וזבולון, והם חילקו ביניהם הדגשים בעבודת ה'. יששכר, התלמיד-חכם שבשבטים, הקדיש עצמו לתלמוד תורה ואילו זבולון קיבל על עצמו לתמוך בו תמיכה כלכלית. הכלכלה היתה מומחיותו של זבולון, ויעקב אביו ברכו בברכת "זְבוּלֻן, לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן; וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת, וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידֹן"17(בראשית מט יג.). משה, שכבר הבחין בשותפות שבין שני השבטים, ברכם יחד בפסוק אחד: "שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ; וְיִשָּׂשכָר, בְּאֹהָלֶיךָ"18(דברים לג יח.). רש"י הבחין שמשה הקדים את זבולון הצעיר ליששכר הבוגר, כי "זבולון ויששכר עשו שותפות. זבולון לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיא בספינות, ומשתכר ונותן לתוך פיו של יששכר, והם (בני יששכר) יושבים ועוסקים בתורה. לפיכך הקדים זבולון ליששכר, שתורתו של יששכר על ידי זבולון היתה"19רש"י שם.. +כזו גם היתה ההתנחלות בימי יהושע: מקום התנחלות שני השבטים נקבע דוקא לפי הנחלה שהתאימה לזבולון, בצפון. אבל לעתיד לבוא, כשיתגלו כח פעולתה של תורה ותפקידה בשכלול המציאות המעשית, תקבע הנחלה על פי תכונתו של יששכר. יששכר ינחל בדרום הארץ, וזבולון בסמוך לו. +שבט שמעון עדיין לא הביא את תכונותיו ואת יעודו להגדרה בזמן ההתנחלות הראשונה ובהתאם גם גבולותיו לא זכו להגדרה מדויקת. רק בהתנחלות העתידה יוגדרו הכוחות והנחלה.
למרות שהשוני בין נחלת שמעון בימי יהושע לבין נחלתו העתידית נראה מזערי, הרי שהוא רב משמעות. בימי יהושע זכה שמעון בחלקה הדרומי של הארץ, על פי גבולות הכיבוש של עולי מצרים. אך הגבולות עצמם לא היו מוגדרים, גבולו הדרומי של שמעון לא היה מתוחם כלל וגם הגבול הצפוני, שהוא גבולו הדרומי של יהודה, היה פרוץ. בני שמעון התישבו בנחלת יהודה "כִּי-הָיָה חֵלֶק בְּנֵי-יְהוּדָה, רַב מֵהֶם, וַיִּנְחֲלוּ בְנֵי-שִׁמְעוֹן בְּתוֹךְ נַחֲלָתָם" (יהושע יט, ט). +גורלו של שבט שמעון אמנם נקבע על ידי יעקב אבינו, בדבריו על שמעון ועל לוי: "אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל"20(בראשית מט ז.) לפרנסתם נזקקו בני שמעון להפוך למלמדי תינוקות, שעברו בכל חלקי העם כי נחלתם, בארץ הנגב, לא היתה פוריה. פיזור זה, שנבע ביסודו מן החטא שהביא את יעקב לכדי תרעומת, נובע מרובד פנימי: משמו של שמעון אנו לומדים, שה��מע הוא תכונת היסוד של השבט. השמיעה היא הבסיס היסודי, שעליו בנויה תורה שבעל-פה. בתקופת בית ראשון ובתקופות הקודמות לה, שהיוו בסיס לבנין הבית, ביסס העם את תורה שבכתב שהיא התורה המוגדרת, והנראית, בחיי האומה. תורה שבעל-פה המתינה, לשם הרחבת גילויה, לתקופת בית שני. ובני שמעון, שהיו צריכים גם להתפרנס בינתיים, יצאו לכל קצות הארץ ושיננו לילדי ישראל את התורה. משכנם הקבוע היה בדרום, כי "הרוצה שיחכים ידרים"21(בבא בתרא כה ב.) אבל לא היתה להם הגדרה קיומית. רק לעתיד לבוא, כשינחלו בני יששכר בדרומם, תיקבע נחלתם המוגדרת. וכשם שתורה שבעל-פה נוצקה לתוך מסגרות מתודיות בהמשך הדורות ונתחמה בסייגים, כך גם בני שמעון יוכלו להופיע בשלמות ובגבולות מוגדרים. +המשענת של בני יששכר, החכם שבשבטים, חשובה לבני שמעון מאוד, וכשלא היה להם על מי להסמך נתפזרו כוחותיהם והתפרטו לפרוטות. חמדת התורה, "חמידו דאוריתא", שהיא אופינית ליחס העם לתורה שבעל-פה, התפוררה והתמוססה לחמדת התאוה. ומנהיג השבט, זמרי בן סלוא, נכשל בחטא השיטים. הבעיה ה"סוביקטיבית" של שבט שמעון היתה עלולה להתפשט על כל האומה. מתוך השייכות והחמדה היסודית של האומה כולה לתורה שבעל-פה, היתה האומה כולה עלולה להפנות את חמדתה לבנות מואב. מה עוד, שניצוצות מלכות ישראל היו עדין גנוזים במואב, ובני ישראל נמשכו אליהם. לולא קנאת פנחס בן אלעזר בן אהרון, שיכול היה לקנא את קנאת האומה, לא היתה המגפה נעצרת. אבל זו היתה הגדרה לשעתה. הגדרה קבועה ותמידית יקבל שבט שמעון מבני יששכר, היודעים בינה לעיתים ויהוו משענת נכונה, להתגלות כח השמיעה בישראל במקום גבהו. "שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ, ה' אֶחָד"22(דברים ו ד.). גם העובדה, שאת גבולם הצפוני יתחום שבט בנימין ולא שבט יהודה, תסייע לבני שמעון לקבוע לעמם גבולות ברורים. שהרי לעומת יהודה, הממלכתי והמשוייך לאומה כולה, שבט בנימין הוא השבט התובע מעצמו הגדרות מדויקות הקולעות אל השערה23(שופטים כ טז.). +ראובן גד וחצי שבט המנשה יעברו בעתיד לעבר הירדן המערבי, ששם יובחנו הדגשים היחודיים של כל שבט, וגד אף יבטא את כחו, ויאגד את חלקי הנחלות על-ידי נחלתו.
בנחלה המתוארת ביחזקאל ינחלו גם בני ראובן, גד וחצי שבט המנשה בעבר הירדן המערבי, ועבר הירדן המזרחי לא יחולק לשבטים. רק בעבר הירדן המערבי יובחנו ההדגשים הרוחניים של כל שבט ושבט, רק קדושתו מאפשרת ומצריכה הבחנות דקות, בעבודת ה' ושלמות בהופעת החיים הטבעיים. ראובן ינחל צפונית ליהודה, מנשה יתאחד עם חציו השני, וגד ינחל את הנחלה הדרומית ביותר. על-פי התיאור תיווצר רצועה, שתצא מקצה גבולו המזרחי של גד, תקיף ממזרח את השבטים הדרומיים, את העיר ואת נחלת הכהנים והלויים, ותגיע לנחלת יהודה. גד יאגד את הצפון ואת הדרום, כברכת אביו: "גָּד, גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ", מלשון "אגד" או "גדוד". הצורך ברצועה מאגדת זו, בעתיד, נובע מצורת החלוקה העתידית. אם בימי יהושע היו הנחלות משולבות זו בזו כמו "פזל", בהתנחלות העתידית גבולות השבטים יהיו בקוים ישרים. כאילו כל שבט נושק לחברו, אך אינו משולב בו. לכן יתעורר צורך מיוחד, להדגיש את השילוב. בנוסף לכך, החלוקה הברורה בין שבטי הצפון לשבטים הדרומיים, על ידי המרכז הלאומי הגדול שבמרכז הארץ ובליבה: העיר, נחלות הכהנים, הלויים והמלך, על��לה ליצור הפסק בזרימת האחוה השוטפת בין האחים. להדגשת היחד והאחוה שבין השבטים, איגד אותנו גד וחיבר בין צפון לדרום. לולא רצועה זו, היו השבטים דומים לאחים, שהקשר ביניהם מתגלה על יד שולחן אביהם בלבד. לכן כה חשובה היתה הרצועה, שיצרה את הקשר המשפחתי בין האחים. +אחדות השבטים והנחלות מתבטאות גם בעבר הירדן המזרחי, שבגלל מדרגתו אינו יכול לבטא את יחודייתו של כל שבט, וגם ובעיקר במרכז ארץ-ישראל המערבית, שם תרמו כל השבטים מתוך הכרת אופים המיוחד, את נחלת הכהנים, הלויים, המלך ועיר המקדש.
ציור האחדות בין השבטים יודגש, בעתיד, גם בעובדה שעבר הירדן המזרחי לא יתחלק לשבטים. כל אימת שיפנו שבטי ישראל עיניהם קדימה, מכל נחלה בארץ, הן תהינה נשואות לכיוון חבל הארץ השייך לכלל. חילוקי הגוונים באומה נובעים מתוך התביעה הפנימית, והמחוייבת, למיצוי מושלם של דרכי עבודת ה'. היכולת לממש תביעה זו קיימת רק בארץ ישראל המערבית, שקדושתה יתירה. אבל במקום שהקדושה לא יכולה להתגשם במלואה, נגרם טשטוש בגווני העבודה היחודיים והטשטוש מאחד. אי לזאת, כל מחלוקת "לשם שמים", גורמת במהותה להסתלקות שכינה, בכך היא עוקרת את הצידוק של בעלי המחלוקת, כאילו במחלוקתם הם מעמיקים את הגוונים היחודיים בעבודת ה'. אך בארץ ישראל לא יהיה חשש כזה. כאשר בני ארץ ישראל המערבית, שיחיו בחלקות המגדירות את הגוון היחודי שבעבודת ה' שלהם, יביטו קדימה, הם יגלו את המכנה המשותף של העם שהוא גדול ונרחב: מהירדן ועד הפרת. בחלקה המערבית הצרה אמורה להתגלות "האחדות הכוללת", והיא אכן תתגלה. השבטים כולם יתלכדו יחד לתרום תרומת קרקע, מרצונם החפשי, לנחלת הלויים, הכהנים, העיר והמלך. השותפות של כל הגוונים היחודיים, בעבודת חיינו הלאומיים והאלהיים, תיצור את האפשרות להרחבתה של ירושלים שלא חולקה לשבטים. +כשבוחנים את גלגולי נחלות השבטים, ראוי לציין גם את העובדה, ששלושת שבטי הצפון שמרו בעקביות על מקומם בצפון ועוד מזמן המסע במדבר חנו בני דן, נפתלי ואשר בצפון המשכן24(במדבר ב כה-לא.). בהתנחלות בימי יהושע זכו נפתלי ואשר בנחלה צפונית ורק דן "קופח" וזכה בנחלה במרכז הארץ, בסמוך ליהודה ולבנימין. אבל לא ארכו הימים ודן לא יכול היה לשבת בחיבוק ידים במרכז. הוא התגעגע צפונה. יש אומרים שהדבר קרה מיד אחרי מות יהושע, ויש אומרים בסוף תקופת השופטים. בני דן שלחו שליחים צפונה, מצאו אזור צפוני למגורים ומבלי להתעצל התנפלו על הצידונים, כבשו את ארצם והתנחלו בה. נראה, שנחלתם הראשונה בגבול שבט יהודה נועדה להדגיש את הקשר בין גור אריה יהודה, שצעד בראש המחנות לארץ ישראל, ובין דן גור האריה שהיה המאסף לכולם. והיא הביעה גם את הצורך להשכין סביב בית המקדש את כל ראשי הדגלים: יהודה מדרום, ראובן ממזרח, אפרים מצפון ודן ממערב, אם לכבודו של מקדש ואם כדי להוות טרנספורמציה בין המקדש לשבטים כולם. אבל שבט דן לא השלים עם הנחלה בה זכה בגורל. בחושיו הרגיש כנראה שזו לא תהיה נחלתו העתידית, וחיפש דרכים להגיע צפונה. מרידה פנימית זו בגורל לוותה בודאי בתחושה של חוסר נחת בלתי מוסבר ויתכן שהיא שהביאה את החלשים בדן, להעמיד את פסל מיכה בעיר שקראו על שם דן בן ישראל אביהם. +בעתיד יקבלו בני דן את הנחלה הצפונית ביותר בארץ, המיועדת להם מלכתחילה. אז יאוגדו השבטים על ידי דן מצפון וגד מדרום, לעבודת ה' בירושלים. +מענין שדוקא השבטים הצפוני��ם, מבני השפחות, היו העקביים ביותר בהבעת הקשר הבלתי אמצעי שלהם לארץ. מראשית ההתמקמות השבטית, הם כבר התמקמו על פי מקומם העתידי. ואנו נלמד לא לבוז לנטיות הטבעיות הבסיסיות, כי יתכן שדוקא הן מנחות אותנו בדרך אמת ליעודנו העתידי. + +Chapter 26 + +ארץ החיים - פרשת ערי המקלט +בירור עניינן של ערי המקלט יוכל להבהיר את מהות הקשר שבין עם-ישראל לארצו.
בתום ההתנחלות בארץ, נצטווה יהושע להפריש ערי מקלט לנוס שם רוצח בשגגה. כבר בתורה למדנו על מעורבותה של הארץ בתהליך הכפרה של רוצח בשגגה, ומעורבות זו יכלה להוות עבורנו צהר להבנת ההגדרה: "ארץ ישראל איננה קנין חיצוני לאומה... ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה"1אורות, ארץ ישראל א.. +הגשמת רעיון במלואו אינה אפשרית, ובכל הגשמה צריך למצוא דרך להזכיר את שאינו ניתן לביטוי ממשי.
בכל הגדרת רעיון, מורגש צמצום בשלבי ההגשמה הראשונים2אורות, זרעונים, 'נשמת הלאומיות וגופה': "הפסק מוכרח להיות בין תוכן האידאל המופשט של מגמת הכל ובין המתגלה ממנו בהויה בפועל, בין הכוונה הטובה המוזרחת לאדם ברום גבה חייו הרוחניים ובין הרוח המלווהו תמיד לישר מעשיו ודרכיו. אם לא ההבדל הדרגאי הזה היתה צורת המעשה כולה מתטשטשת, ההויה לא היתה עומדת על צביונה, חוקים וגבולים לא היו נשמרים, תכונות קבועות וערכים מגבילים המיסדים עולם ומלואו לא היו עומדים. כשהאידאלים הנשגבים, העומדים במצב התוהו, בשורש הנשמה ומקור שאיפותיה, מתגבלים בגבול וגדר ידוע, מיד הם מתקדרים ויורדים מחביון-עזם. הם מקבלים יתרון מעשי ותפיסת-יד של פעולה על-ידי הגדרתם, אבל הטהר העליון שהיה להם לפני התגלמותם בגדרם המיוחד חדל מהם. נצטמצמה האורה, יורדת היא לפעמים מאוד מחסנה ומגיעה עד מחשכים בצמצומה לצורך הערכת מהותה".. כבר בסיכום בריאת היום הראשון, נאמר: "וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד"3(בראשית א ה.), ואמרו חז"ל: "כל ויהי אינו אלא לשון צער"4(מגילה י: זהר ב קמ:). האידאלים הגדולים, המתוארים בדמיון, בשכל וברגש, בבואם להתממש הם נפגשים עם מוגבלות הקליטה של עולמנו החומרי, שעדין לא הותאם על ידי האדם לבטא את גדלם בריכוז תמציתי5אורות הקודש ח"ג עמ' שסח.. וכתוצאה מכך, כתופעת לוואי להגשמת כל רעיון, הרוגז והאכזבה, הינם מנת חלקם של השותפים במפעל. לכן עלינו להבחין תמיד בעיקרו של המפעל ולתת את הדעת לשכללו, להרחיבו ולהעמיקו, כדי שיוכל לבטא את הרעיון במלואו. בזאת ישמט בסיס הכעס מתחת רגליו ויתהוה היחוד העליון עם התחתון6אורות הקודש ח"ב עמ' תה., בו יוכל שם ה' להופיע במילואו. בינתים בכל הגשמה אנו משאירים פתחים בלתי-מוגדרים, על-מנת לאפשר לכוחות החיים לחדור בעדם ולהתנקז דרכם. +המוות שבתחילה נועד להוות איום על האדם שלא יחטא ירד לעולם בעקבות חטאו של אדם ולכן ברור שיוכל להתבטל ע"י תשובה.
הצמצום הוא יסוד הופעת החיים7קל"ח פתחי חכמה, פתח כד, וראה הערה 2., והוא גם מקור המוות, אך לחיים עצמם מקור גבוה יותר. על אף שהמוות הוכן להוות איום כלפי האדם לבל יחטא, והדבר הוסבר לו: "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת"8(בראשית ב יז.), לא היה אדם מת לולא חטא. וכיון שהחטא גרם את המוות, מובטחים אנו שהמוות יתבטל כשהמין האנושי יחזור בתשובה9אורות הקודש ח"ב עמ' שפה.. +למרות החטא ולמרות גזרת המוות, ניתנה לאדם שהות לשכלל את חייו ולהמשיך ביעודו, לתקן את העולם במלכות שדי. מרחב הזמן, בין החטא לעונש, מאפשר למין האנושי גם לצבור כוחות וזכויות על מנת לכפר על החטא. +אמנם ביום חטאו נגזרה מיתה על האדם, אבל את המוות הראשון הביא האדם על עצמו במו ידיו. קין והבל שני אחים היו, בני אב ואם שהיו שלמים בכל. וכי איזה פגם אפשר למצוא ביצירה, שעשה אותה ה' עצמו?10כוזרי מאמר א צה. אחים אלו התקוטטו: לפי דעה אחת הם חלקו ביניהם את העולם, זה נטל קרקע וזה מטלטלים וחלוקה זו גרמה מריבה, זה אמר חלוץ וזה אמר פרח מהאדמה11(בראשית רבה כב ז.). ויש אומרים, שהם רבו למי תהיה ארץ ישראל12(כוזרי מאמר ב יד.). פשט הפסוקים מלמד, שקין קינא בהבל אחיו על שהקב"ה שעה אל מנחתו של הבל, ואילו אל מנחתו לא שעה. קין חשד, שהיחס האלהי אל הבל מעמעם את היחס אליו. +הצמצום העולמי, שגרם להם לחשוב שעליהם לחלוק ביניהם את העולם או את הארץ, והצמצום האנושי, המפרש שהתיחסות אל האחד פוגעת באחר, גרמו לאחד האחים צורך לבטל את מציאותו של האחר. לא הועיל הסברו של רבונו-של-עולם עצמו, שהסיבה לדחית מנחתו אינה תלויה בהבל אלא בקין עצמו "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-קָיִן: לָמָּה חָרָה לָךְ, וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ. הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל-בּוֹ"13(בראשית ד ו-ז.). קין קם על הבל אחיו והרגו, ובזאת הביא את המוות לעולם בפועל. האדמה ספגה את דמו של הבל, והדם זעק מן האדמה14(בראשית ד י.). +קין, שהצמצום בעולם גרם לו מועקה, הרג את הבל אחיו. בעקבות החטא ירד קין ממדרגתו. ירידה זו תסייע בידו לשכלל את כוחותיו ולהתגבר על הקושי שבצמצום.
תחושת הצמצום והמיצרים, המורגשת אצל כל אדם המוצא את עצמו משועבד לאדמה, גורמת לתסכול ולמועקה. בעיני רוחו נראית האדמה לאדם כגולם אדיר נטול חיים, המצמצם את האדם ומגבילו מלשוט במרחבי הרוח והדמיון. היא בלעה את דם ההרוג והיתה שותפה לפי רש"י בחטא, ולדברי הרמב"ן היתה שותפה בעונש: "כִּי תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה, לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ לָךְ"15(בראשית ד יב.). הצמצום גרם את המוות, ותיקונו ייעשה בהסרת חסרונותיו. ראשית היה על קין לשאת את עונש הגלות, להיות "נָע וָנָד" בעולם, בלי אפשרות להקבע בקרקע, ובדיעבד גם ללא שיעבוד אליה. עונש זה גרם לקין לפגיעות יתר16(בראשית ד יד.), אך גם אפשר לו להתייחס למוגבלות העולמית בפרופורציות נכונות. ואלה אפשרו לו לבחון את המוגבלות הזאת ולהשתמש בה לבניין מורכב ומשולב, המצריך הבטה כוללת ורחבה. "וַיְהִי בֹּנֶה עִיר"17(בראשית ד יז.). +הגדרת הנחלות גרמה לצימצום מסויים, אך בהגדרה עצמה ניתנה גם הדרך לתיקון.
חלוקת הארץ לגבולותיה ולמיצריה הביאה כל שבט למקומו הטבעי. חל��קה זו אפשרה לשבטים להוציא אל הפעל את יכולתם הייחודית, אך יש בה גם מגבלה מכאיבה: תחושת הויתור לכאורה, על השייכות המלאה של כל אחד ואחד לכל מרחבי ארצנו. דבר זה בא לידי ביטוי בסיפורן של בנות צלופחד, שברצונן הכן לתת שם ושארית לצלופחד אביהן, נאלצו לנתב את כוחות חייהן ולהנשא רק לאנשים מבני שבטן כדי שלא תעבור נחלה ממטה למטה18(במדבר לו ו-ט.). הצמצום הקרקעי יוצר לחץ נפשי, הלחץ הנפשי גורם לרוגז, והרוגז עלול להביא לשפיכות דמים. בארץ ישראל נטבעה גם האפשרות לכפרה. +רק לאחר הבנת חשיבותו של כל פרט והקשר בין הפרטים, אפשר לחברם אל הרעיון המקורי.
התרגלנו לשותפות גורל בין אדם ובעלי חיים, לטוב ולרע. האדם מטפח משק חי לתועלתו והחי המטופח יוצא נשכר מן הטיפול האנושי, אך גם ענשו של האדם מתבטא, לעתים, במות בעלי החיים שברשותו. גם אם אין אנו יורדים עד עומק משמעותם האמיתית של הקרבנות, התרגלנו מיום הקמת המשכן שהחוטא יכול להתכפר בקרבן ולחוש את משמעות הידיעה ש"כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". למרות שהקרבן הוא בעל חיים שלא חטא, שותפות הגורל בינינו טשטשה את חריפות השאלה. כפי שאין שאין האדם מיוסר ביסורי מצפון על כך שהוא מאיץ בבהמה בשעת חרישה, כך גם יוכל לנחם את עצמו על כך שהבהמה נשחטת "תמורתו". ואם בכל-זאת לא ישקוט לבו, הרי זו מרדות חיובית בלבו של אדם, שיתן אל לבו לבל יחטא שנית. +למחשבה שהארץ שותפה עם האדם באפשרות לתשובה וכפרה, לא יכלנו להתרגל בעת שהיינו בגלות. רק בעקבות התנחלות כל שבטינו בארץ, נאמר ליהושע בלשון תורה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: תְּנוּ לָכֶם אֶת-עָרֵי הַמִּקְלָט, אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד-מֹשֶׁה" (כ, א-ב). המלבי"ם עומד על הייחוד שבפתיח זה: "לא נמצא בדברי הנביאים שאחר משה רבינו עליו השלום לשון וידבר ה' אל נביא פלוני לאמר, חוץ מפה, ובארו חז"ל מפני שהן של תורה... ולא נתנה תורה לנביא אחרי משה לבד פה באו הלכות שאינם מבוארים בתורה"19(מלבי"ם יהושע כ א.). את שלש ערי המקלט בעבר הירדן הבדיל משה, אבל "אין אחת מערי מקלט קולטת עד שיובדלו כולן"20(המב"ם הלכות רוצח ח ג.). נמצאנו למדים שמגמת הארץ, להגן על רוצח בשוגג, היתה ידועה לנו ממתן תורה ומשה שאף להגשימה. ואולם יכולת ההגשמה של המגמה הזו נוצרה רק כשחוינו את משמעות ההתנחלות, ולכן רק כאן הפכה פרשת ערי המקלט לתורה. +בארץ ישראל בלבד מורגשת שותפות העם והארץ.
כשנפגש יהושע עם המלאך, בכניסתנו לארץ, התחנן המלאך לפני יהושע שלא לגרשו כשם שגרשו משה רבו. אחרי חטא העגל, כשרצה הקב"ה לשלוח מלאך להדריך את ישראל לארצם, מסר משה את נפשו על כך שהקב"ה ימשיך להנהיג אותנו בעצמו ולא בעזרת שליחים, והקב"ה נענה לו: "פָּנַי יֵלֵכוּ, וַהֲנִחֹתִי לָךְ"21(שמות לג יד.) אך כשנכנסנו לארץ, כל כחות החיים אמורים היו למצוא את מקומם ואת יחוסם השווה והמניח את הדעת, וגם המלאך יכול היה להשתבץ בסולם ההולך ומוצב ארצה, אותו סולם, שכשיסודותיו יקבעו בארץ הוא יתמר ויתטמר וראשו יגביה השמימה. ממקור ההשגחה האלהית הולכים החיים ומופיעים בכל דרגותיהם. המלאך נשלח לעזרת האדם, העומד לגאול את הארץ. האדם חייב להמשיך את זרימת החיים האלהיים לארץ ל��א מחיצה, ועל כן נצטווה יהושע להשיל את נעליו מעל רגליו. קשר חיים זה הוא אינו סמל, כשם שחיבור הגוף והנשמה אינו סמל. בשלמותו כולל הוא כמובן את המדרגות הרוחניות כולן, שלכל אחת מהן שם מוגדר בפני עצמו: נפש, רוח. אל הארץ קשורים העם וגם המלאכים. +החלוקה וההגדרה המדוייקת שגורמות לחטא הן גם אלו שמאפשרות למציאות החיים שלמה להתבטא בפועל על-ידי קביעת עיר מקלט.
ארצנו ארץ חיים היא, ועל כן היא שותפה בתשובה על חטא האדם. הרצח בשוגג נובע מהמוגבלות העולמית, ולא מהחלטה זדונית. ההורג וההרוג הזדמנו לתחום אחד, לסולם אחד, ונגרמה תאונה. ארצנו, שהיא ארץ חיים ומחוברת למהלכי החיים בעולם, שותפה בתהליך הכפרה. היא קולטת את הרוצח עד מות הכהן הגדול, האדם שבתחום אחריותו נמצאת המשימה להגביר בארץ את כוחות הטוב והחסד, שיבטלו רוגז וכאב. אך הכהן הגדול הוא יחיד, וכל עוד לא השלימה האומה את יעודה, להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, הכהן הגדול כאיש פרטי, לא יוכל להשיג את המטרה22אורות הקודש ח"ב עמ' שפד.. אמו של כהן גדול היתה מחלקת מתנות לגולים, כדי שלא יבקשו על בנה שימות23מסכת מכות ב ו.. +יכלתה של הארץ, לקלוט את הרוצח ולהצילו מיד גואל הדם, מגלה לנו שלא רק חשבון של סיבה ומסובב קיים בארץ. קביעתו הברורה של רבי עקיבא, שראה גולגולת צפה על פני הנהר ואמר "על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון"24(אבות ב ו.) (על שהטבעת הטביעוך וסוף מטביעיך שיוטבעו), נאמרה דוקא על הגולגולת שצפה בנהר ולא על גולגולת שנראתה על היבשה. כי בניגוד למציאות הארעית והמתנועעת של הגולגולת הצפה בנהר, בה ניתנה קביעתו של רבי עקיבא שמעגל הרצח ימשך, עומדים הקביעות של החיים והצימצום של כוחותיהם וגווניהם. גם אלה יכלו להוות סיבה לרצח, אך מאידך גיסא הם מאפשרים לארץ לגלות את כוחות החיים שבה, ולמלט את הרוצח בשגגה מהגורל המוגדר והמדכא הנגזר מן השיעבודים הרגילים של חוקי החיים. "הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם ואפילו לדבר מצוה או לעדות... ואפילו להציל נפש בעדותו... אפילו כל ישראל צריכים לתשועתו כיואב בן צרויה, אינו יוצא משם לעולם"25(רמב"ם הלכות רוצח ז ח.). עיר המקלט נראית לכאורה כעין אי, המזדקר מעבר למציאות הטבעית הרגילה. +בערי המקלט מתבטאים כוחות החיים של הארץ גם כשלא נעשה בהם שימוש.
בחיינו הרגילים פועלים הכוחות השונים כגלגלי שינים, האחוזים זה בזה. בעזרת התבוננות בטבעה של ארץ ישראל נמצא את האפשרות לחרוג מתחום הטבע הרגיל, הפועל על הארץ במחזוריות כופה ומדכאת. +קישורה של ארץ ישראל למקור החיים מאפשר יצירת תחום שהינו מנותק ממגבלות הזמן, המקום וההכרח שיוצרים כוחות החיים. כוחות החיים של ארץ ישראל מתגלים גם בדרכים נוספות: הארץ מקיאה חוטאים, היא זקוקה לשבת, שמותיה מתגלים מתוך הויות חיים, וכשנמצא חלל באדמה ולא נודע מי הכהו, מת גם חלק מן הארץ: הנחל שנערפה בו העגלה אסור בזריעה ועבודה, לעולם26(רמב"ם הלכות רוצח י ט.). דין זה אינו נוהג אלא בארץ ישראל, וכן בעבר הירדן27(רמב"ם הלכות רוצח י א.). אבל פרטים אלה מהוים סימפטומים חיצוניים ומקריים והם מופיעים רק אם נמצא חלל, אם היו חוטאים, ובזמנים מוגדרים: שמיטה ויובל. לעומתם, קביעת ערי ה��קלט נותנת ביטוי למציאות החיים בארץ גם ללא השימוש בערים עצמן. עצם היות ערי המקלט מחוץ לחשבון המשעבד של סיבה ומסובב, מהווה אות חיים. וככל שהחיים הלאומיים בארץ פורחים יותר, כך מתאפשר גילויין של ערים נוספות, שתעמודנה מעל המציאות הטכנית הרגילה ותבטאנה את כוחות החיים הטמונים בה. "בימי המלך המשיח מוסיפים שלוש אחרות על אלו השש"28(רמב"ם הלכות רוצח ח ד.). אף-על-פי שאנו מקוים שבעת ההיא לא יהיה להן שימוש, מאחר ש"המלך המשיח יתקן את העולם כולו לעבוד את ה'"29(רמב"ם הלכות רוצח יא ד.) ו"באותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויים כעפר"30(רמב"ם הלכות רוצח יב ה.). +עצמת כוחות החיים המתגלה בערי המקלט בולטת לעומת קדושת ערי הלויים. בערי הלויים גילוי כוחות החיים תלוי במגורי הלויים, לעומת ערי המקלט שכוחן אינו תלוי בדבר. אלה ואלה קולטות את הנמלטים, אך "ערי מקלט קולטות בין לדעת בין שלא לדעת, הואיל ונכנס בהן, נקלט. ושאר ערי הלויים אינן קולטות, אלא לדעת"31(רמב"ם הלכות רוצח פרק ח.). +האדמה ירדה ממעלתה בחטא אדם הראשון. בשעה ששבה האדמה לתת פירותיה בעין יפה, היא מעידה על תיקון החטא.
האדמה, שממנה נלקח האדם ונועדה להוות את גולם גופו, לא נשארה ולא תשאר אדישה לחטאו. קול דמי אחינו הזועקים מתוכה קוראים לה, לתת את חלקה בתהליך הכפרה וההזדככות. "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ. כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב"32(בראשית ג יט.). קביעה זו, "אֶל-עָפָר תָּשׁוּב", נאמרה לכל האנשים. וכשמקשה הגמרא, שהרי גופם של צדיקים אינו נרקב, "אמר רב אחאי בר יאשיה שעה קודם תחית המתים"33(שבת קנב:). אז ישובו כולם לעפרם, שהרי לא חילק הפסוק ואמר שרק רשעים ישובו לעפרם, אלא "שאז מתחלף חומר האדם הישן (הרקב) ומתלבש בצורה חדשה"34תורה תמימה בראשית ג יט.. נמצאנו למדים, שחזרת האדם לעפר היא חלק מתהליך התחיה. וכשארץ חיינו חוזרת ומגלה את כוחה, "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל, עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ, וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא"35(יחזקאל ל״ו:ח׳.), ונותנת פירותיה בעין יפה, הרי שתחית הארץ היא הקץ המגולה המעיד על תחית האומה36(סנהדרין צח.) השבה ומחדשת את חיבורה המקורי לארץ. תחיה זו מלמדת, שצועדים אנו בדרך העולה אל ביעור המוות מן העולם, עד "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח"37(ישעיהו כה ח.) + +Chapter 27 + +שני עברי הירדן +כשהסכים משה לתת לראובן ולגד את ארץ סיחון ועוג, מצא צורך לקבוע בטחונות שפירוד הנחלות לא יגרום לפירוד בעם.
שנים וחצי שבטים קבלו נחלה בעבר הירדן המזרחי. בני ראובן וגד ביקשו ממשה לנחול בארץ סיחון ועוג, שנכבשו על ידו1(במדבר ל״ב:א׳.). טענתם היתה כלכלית: הם ראו אזורים אלה כמקומות אידאלים למרעה, וביקשו להתנחל בהם. בקשתם זו גרמה למתח, שכן משה חשש שמא בבקשתם לנחול את נחלתם בארץ סיחון ועוג הכבושה הם מבקשים להסיר מעליהם אחריות לאומית ולהשתמט מהשתתפות בכיבוש ארץ ישראל המערבית. לכן התנה איתם משה תנאי כפול: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם, אִם-יַעַבְרוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי-רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת-הַיַּרְדֵּן כָּל-חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי ה', וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ, לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת-אֶרֶץ הַגִּלְעָד, לַאֲחֻזָּה. וְאִם-לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים, אִתְּכֶם, וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן"2(במדבר לב כט-ל.). על קיום התנאי הפקיד משה את אלעזר הכהן, את יהושע בן נון ואת ראשי המטות3(במדבר לב כח.). התנאי והערבים מלמדים עד כמה חשש משה, שבני ראובן וגד ישארו בנחלתם בשעה שיתר השבטים ילחמו. לכן חישק משה את האחדות הלאומית בתנאי כפול. ובנוסף לכך הוא פנה לחצי שבט המנשה וביקשו לנחול בעבר הירדן על-מנת ליצור חולית חיבור בין שני עברי הירדן. +גם לאחר שמילאו השבטים נוחלי עבר הירדן את התחיבותם, נותר בלב העם חשש מפירוד. חשש זה הביא למשבר סביב המזבח שבנו שנים וחצי השבטים.
שנים וחצי השבטים עמדו במשימה: הם השאירו את משפחותיהם ואת רכושם בעבר הירדן ויצאו, כחלוצים, לקרבות כיבוש ארץ ישראל המערבית. ארבע עשרה שנה לא חזרו החלוצים לבתיהם. רק אחרי שבני ישראל כבשו את ארץ ישראל המערבית, וחילקו אותה לנחלת השבטים, שבו שנים וחצי השבטים אל הנחלה שבה זכו על ידי משה. לכאורה הם קיימו את התנאי במלואו והוכיחו את מסירותם ונאמנותם לכלל האומה, אך לא היה די בהוכחה זו ועדיין נותרה חשדנות, בקרב תשעה וחצי השבטים האחרים, ביחס למגמותיהם. פרשת חזרתם של שנים וחצי השבטים לנחלותיהם בעבר הירדן מהוה חוליה יסודית, בהגברת התודעה הלאומית של אחדות האומה. +בבואם לעבר הירדן המזרחי הקימו שנים וחצי השבטים מזבח, כדוגמת המזבח במשכן. כששמעו על כך השבטים שבארץ ישראל המערבית, נתמלאו חרדה פן מהווה הקמת המזבח ביטוי למרידה כפולה: בה', ובאחדות האומה. מיד התאספו כולם לעלות עליהם למלחמה. אלא שלפני שיצאו לקרב הם, שיגרו אליהם משלחת ובפיה קריאה: "כֹּה אָמְרוּ כֹּל עֲדַת ה', מָה-הַמַּעַל הַזֶּה אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה' בִּבְנוֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ, לִמְרָדְכֶם הַיּוֹם בַּה'... וְאַךְ אִם-טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם, עִבְרוּ לָכֶם אֶל-אֶרֶץ אֲחֻזַּת ה' אֲשֶׁר שָׁכַן-שָׁם מִשְׁכַּן ה', וְהֵאָחֲזוּ, בְּתוֹכֵנוּ; וּבַה' אַל-תִּמְרֹדוּ, וְאֹתָנוּ אַל-תִּמְרֹדוּ, בִּבְנֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ, מִבַּלְעֲדֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֵינוּ. הֲלוֹא עָכָן בֶּן-זֶרַח, מָעַל מַעַל בַּחֵרֶם, וְעַל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל, הָיָה קָצֶף וְהוּא אִישׁ אֶחָד, לֹא גָוַע בַּעֲו‍ֹנוֹ" (כב, טז-כ). בני ישראל חששו, שמא פרישתם של שנים וחצי השבטים מן הכלל תביא לתוצאות דומות לאלו שנגרמו מחטא עכן, ועל כן הם מיהרו להשיב את "הפורשים" לחיק האומה4ראה בפרק יא.. יושבי ארץ ישראל המערבית ראו במעשה שנים וחצי השבטים סכנה חמורה לאומה, כי ידעו ש"אין קץ לרעות הגשמיות והרוחניות של התפרדות האומה לחלקים... זאת היא ממש מחשבה של עבודה זרה כללית, שהננו בטוחים עליה שלא תתקיים 'אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים, נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת, ע��ץ וָאָבֶן. חַי-אָנִי, נְאֻם ה' אלהים: אִם-לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם!'5אורות התחיה כ.". עצם מחשבת הפירוד עלולה לגרום משברים קשים, ומשום כך היו נחושים בהחלטתם להשיב את אחיהם אל ארץ ישראל המערבית. הם היו מוכנים אפילו לצמצם את נחלותיהם בעבר הירדן המערבי ולשנות את כל מבנה ההתנחלות, ובלבד שלא יהיה קיום למחשבת פירוד זו. והם היו נחושים בדעתם, שאם שנים וחצי השבטים יתעקשו לעמוד בפירודם כי אז הם ילחמו בהם עד חרמה. +אבל שנים וחצי השבטים לא העלו על דעתם מחשבת פירוד. להיפך: הם נדהמו מעצם החשד, העידו עליהם את ה' בשמו הגדול וקראו: "אֵל אֱלֹהִים ה' אֵל אֱלֹהִים ה', הוּא יֹדֵעַ, וְיִשְׂרָאֵל, הוּא יֵדָע... וְאִם-לֹא מִדְּאָגָה מִדָּבָר, עָשִׂינוּ אֶת-זֹאת לֵאמֹר: מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר, מַה-לָּכֶם וְלַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל... וַנֹּאמֶר נַעֲשֶׂה-נָּא לָנוּ לִבְנוֹת אֶת-הַמִּזְבֵּחַ לֹא לְעוֹלָה, וְלֹא לְזָבַח. כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם" (כב, כב-כז). מדבריהם מתברר, שחשש ליווה את שובם. גם הם פחדו מפירוד באומה, אבל בכיוון ההפוך. הם חששו שמא יתנשאו תשעה וחצי השבטים ויקבעו את הירדן לגבול בין שני חלקי האומה, ובנו את המזבח כדי למנוע מבני ארץ ישראל המערבית להתנער מהם. בבנותם להם מזבח, לא לזבח ולא לעולה, הם נתכוונו לדחות אפשרות ש"מָחָר, יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר, מַה-לָּכֶם וְלַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וּגְבוּל נָתַן-ה' בֵּינֵנוּ וּבֵינֵיכֶם בְּנֵי-רְאוּבֵן וּבְנֵי-גָד, אֶת-הַיַּרְדֵּן" (כב, כד-כה). בני מנשה אינם מוזכרים בדבריהם, כי לא היה חשש שמא יקרעו מאחיהם, שנחלו בארץ ישראל המערבית. +הבירור שנעשה בעקבות בניית המזבח תרם להכרת אחדות האומה סביב התורה העם והארץ.
פרשה זו, המשלבת את ההאחזות בקרקע, את שלמות האומה ואת האמונה בה', מהוה את אחת הפסגות בספר יהושע. בפרשה זו אנו לומדים, שהקמת מזבח פולחני (כפי שחשבו תשעה וחצי השבטים בתחילה) נחשבת לביטוי של מרד גם באחים ולא רק בה'. כדברי שלוחי בני ארץ ישראל המערבית: "וּבַה' אַל-תִּמְרֹדוּ, וְאֹתָנוּ אַל-תִּמְרֹדוּ". המרד ושיבוש הדעת נגרמו, על פי מחשבתם, על-ידי טומאת הארץ שאליה הגיעו שנים וחצי השבטים. רק אחרי שהעידו על עצמם בעזרת הביטוי הכפול והמשולש "אֵל אֱלֹהִים ה'", והודיעו על טהר כוונותיהם ועל אמונתם שהדבר יתברר גם לאומה כולה: "הוּא יֹדֵעַ, וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדָע", שמכאן מקור להדרכת חז"ל6(שקלים ט.) "וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל", יכלו שאר השבטים להרגע ולשוב לעמלם בישוב הארץ. זאת לאחר שהוברר להם, מעבר לכל ספק, אחדות האומה בשלושת גילוייה העולמיים: תורה, עם וארץ. +מענין, שבכל הפרשה הסבוכה הזו יהושע לא התערב. הוא נתן לעם להתמודד בכוחות עצמו עם החשד. יתכן שהבין, שאם הוא יתערב יוסר החשד ותושג האחדות מכח סמכותו ואז תהיה זו אחדות שעלולה להיות חיצונית, מסגרתית או מאולצת. לכן הוא איפשר לשבטים להפגש בינם לבין עצמם, ולימוד, בדרך בלתי אמצעית, על שאיפות האחדות המפעמות בכל חלקי האומה משני צידי הירדן. כשגם תושבי עבר הירדן המערבי וגם תושבי עבר הירדן המזרחי נוכחו לדעת עד כמה כולם מפחדים מן הפרוד, כשהתברר שהחשד בשנים וחצי השבטים היה דמיוני ושגם החשד בבני עבר הירדן המערבי הוא נטול בסיס, וזאת בעקבות הפגישה הישירה של נציגי השבטים, היתה זו ידיעה ברורה שיכלה להפיס את דעת כולם. "וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיְבָרְכוּ אֱלֹהִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אָמְרוּ לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא לְשַׁחֵת אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר בְּנֵי-רְאוּבֵן וּבְנֵי-גָד יֹשְׁבִים בָּהּ..." (כב, לג). פסוק מרגיע זה מסגיר עד כמה היה המתח גדול, ועד כמה נחושה היתה החלטת השבטים למנוע פירוד באומה. החונן לאדם דעת הדריכנו בדרך אמת ולא הביאנו לידי מלחמת אחים או לידי ויתור על חלק מארצנו. +יהושע העדיף לא להתערב ביישוב החשדות כדי שלא יחשבו שדעתו מושפעת מקרבתו המיוחדת לשנים וחצי השבטים.
לעובדה, שיהושע לא התערב בפרשה זו, ניתן למצוא הסבר נוסף: שנים וחצי השבטים נחשבו ל"פמליא של יהושע"7(בראשית רבה לה ג.), מעין יחידת עילית, "סיירת". שנים וחצי השבטים, שקבלו את נחלתם כבר על-ידי משה בעבר הירדן, התחייבו להיות חלוצים בכיבוש ארץ ישראל המערבית ועמדו בהבטחתם. הם השאירו את משפחותיהם ורכושם בעבר הירדן המזרחי ועברו עם כל העם, כחלוצים, לכבוש את ארץ ישראל המערבית. ניתן אפוא להניח שהם היו הלוחמים היחידים שפעלו כיחידה צבאית, בעוד שאר העם יצא למלחמה וחזר עם ערב הביתה. על הקשר המיוחד, שנוצר בינם לבין המנהיג, ניתן ללמוד מדברי חז"ל המתארים את פרידת שנים וחצי השבטים מיהושע. יהושע ליוה אותם עד הירדן, לאחר שברכם ונפרד מהם בשכם, וכשהגיעו לירדן החל לחזור לבדו הביתה. כשראו שנים וחצי השבטים את יהושע חוזר לבדו, לא יכלו לשאת את המראה וחזרו וליוו אותו לביתו. ואת העובדה המרגשת הזו מדייקים חז"ל מפסוק ט', האומר: "וַיָּשֻׁבוּ וַיֵּלְכוּ בְּנֵי-רְאוּבֵן וּבְנֵי-גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה", אחרי שכבר סופר בפסוק ו': "וַיְשַׁלְּחֵם, וַיֵּלְכוּ אֶל-אָהֳלֵיהֶם". קשר מיוחד זה יצר כנראה מתח בינם לבין שאר הלוחמים, בדומה למתח שיצרה יחידת ה"101" של ימינו בחטיבת הצנחנים ובצבא כולו. הם כנראה פיתחו לעצמם הווי מיוחד וקשרים עמוקים בינם לבין עצמם ועם יהושע המנהיג בארבע עשרה השנים שבהן פעלו יחד והכינוי בו נקראו, "פמליה של יהושע", מדגיש זאת. באופן טבעי יוצר מצב כזה מתח. והעובדה, שתשעה וחצי השבטים נשמעו כולם לקריאה לצאת כנגד שנים וחצי השבטים למלחמה, מיד וללא היסוס, מהווה התפרצות של המתח הזה אשר כירסם ופיעפע בקרב האומה במשך שנים. התערבותו של יהושע במקרה כזה היתה עלולה להוסיף שמן למדורה, ולזהות את שנים וחצי השבטים כקבוצה מתנשאת בחסות המנהיג. בטוב טעם ודעת ידע יהושע, בשעת מבחן זו, לעמעם את הופעתו. מנהיגותו של יהושע משולה בדברי חז"ל לאורה של לבנה, וכלבנה, המעמעמת אורה בסוף החודש, עמעם יהושע את אורו בסוף תקופת מנהיגותו, וביחוד לאחר חלוקת הארץ לשבטים, ואפשר לכוכביו להפגש פגישה בלתי אמצעית עם הקושי שבשמירת היחד. +כך למדו השבטים והכירו, בנסיון מעשי, את הצורך באיזון העדין בין המגמה המאחדת אותם, מגמה העלולה לטשטש את הגוונים היסודיים, ובין המגמה של הדגשת קוי האופי, הקרקע, הניגון והדגל של כל שבט ושבט, העלולה לטשטש את היחד. +את הרצון הטוב והטהור, המצוי בעומק נשמת האומה ומלוה את כל חלקיה, לא יוכל גם ירדן להפריד. וגם אנו נסתת את האבנים ונצרפם יחד לגל לאומי אחד המבטא את נשמת האומה, ובשם השם המלא, השורה על עם שלם, נכיר ונדע ש"אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". + +Chapter 28 + +הכינוסים בשכם +הכינוסים בשכם בסיום ובסיכום הכיבוש וההתנחלות, מעוררים ציפיה למעמד רוחני מיוחד.
בשני פרקי הסיום של ספר יהושע מתוארים שני כינוסים גדולים של העם. בפרק כ"ג מסופר שלעת זיקנתו כינס יהושע את העם, וכמשה רבו1(דברים לא כח.) הוא הקהיל את העם לפני מותו, לשם סיכום התקופה והנחיה לקראת העתיד. יהושע הזכיר לעם את עזרת ה' בכיבוש הארץ, עודדם להשלים את הכיבוש, חיזקם בהבטחת עזרת ה' גם במערכות הבאות, והבהיר שהדבר תלוי בהם. והיה וישמעו בקול ה', ידבקו בתורה ויקימו את מצוותיה, יצליח ה' את דרכם. אך אם ידבקו בגויים ובדרכיהם, ישיש ה' להשמידם כשם ששש להיטיב להם בעבר. +חשיבותו של כינוס כזה אינה מוטלת בספק. היה זה סיכום תקופה וחיזוק לקראת הבאות, אבל תכנו כאילו ידוע מראש וכבר אמרַ משה רבנו בשם ה' פעמים רבות: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע... וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים"2(דברים ל טו-יט.), "רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה, וּקְלָלָה. אֶת-הַבְּרָכָה" וכו'3(דברים יא כו.) "אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ"4(ויקרא כו ג-טו.), ועוד ועוד. +יפה הוא החיזוק לעם שהתנסה זה עתה בכיבוש הארץ והתנחלות בה, אך כסיכום תקופה משמעותית כל כך בחיי העם, תקופה בה החל להתגשם הרעיון האלהי של הקמת ממלכת כהנים וגוי קדוש, נדמה שנכון היה לצפות לבנין רוחני גבוה יותר. +ואכן הכינוס השני, המתואר בפרק כ"ד, מפגיש אותנו עם מימד נוסף. כבר מתחילתו ניכר שהכינוס הזה יהיה שונה: "וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת-כָּל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁכֶמָה. וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְרָאשָׁיו, וּלְשֹׁפְטָיו וּלְשֹׁטְרָיו, וַיִּתְיַצְּבוּ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים" (יהושע כד, א). גודל המעמד ועצמת ההתרגשות נתנו לעם את התחושה, שהם ניצבים לפני האלהים. על-פי תיאור זה נראה, שהמעמד היה מרגש לפחות כמעמד הר סיני ואולי אף יותר ממנו, שכן בהר סיני התיצב העם בתחתית ההר5(שמות יט יז.) - ואילו כאן "לִפְנֵי הָאֱלֹהִים". +יהושע פתח את דבריו בסיפור תולדות האומה: "בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר" (יהושע כד, ב). הוא הזכיר את בחירתו של יצחק ואת זו של יעקב, את שיעבוד מצרים ואת היציאה משם, את הנצחונות בעבר הירדן, את הסכנה הגדולה שהיתה צפויה לעם ממחשבת בלעם, את הנס שבהפיכת קללתו לברכה, את הנסים שבכיבוש הארץ ואת השפע, בו זכו בירושתה (כד א-יג). לאחר תיאור הסטורי קצר זה העמיד יהושע לפני העם בחירה: "וְעַתָּה יְראוּ אֶת-ה', וְעִבְדוּ אֹתוֹ בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת; וְהָסִירוּ אֶת-אֱלֹהִים, אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם, וְעִבְדוּ אֶת-ה'. וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם לַעֲבֹד אֶת-ה', בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת-מִי תַעֲבֹדוּן אִם אֶת-אֱלֹהִים אֲשֶׁר-עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר בעבר (מֵעֵבֶר) הַנָּהָר, וְאִם אֶת-אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בְּאַרְצָם; וְאָנֹכִי וּבֵיתִי, נַעֲבֹד אֶת -ה'" (כד יד-טו). +כששמעו את דברי יהושע, מיהרו בני-ישראל להשיב: "וַיַּעַן הָעָם, וַיֹּאמֶר, חָלִילָה לָּנוּ, מֵעֲזֹב אֶת-ה' לַעֲבֹד, אֱלֹהִים אֲחֵרִים. כִּי ה' אֱלֹהֵינוּ, הוּא הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ וְאֶת-אֲבוֹתֵינוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים; וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְעֵינֵינוּ, אֶת-הָאֹתוֹת הַגְּדֹלוֹת הָאֵלֶּה, וַיִּשְׁמְרֵנוּ בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ בָהּ, וּבְכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקִרְבָּם. וַיְגָרֶשׁ ה' אֶת-כָּל-הָעַמִּים, וְאֶת-הָאֱמֹרִי יֹשֵׁב הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ; גַּם-אֲנַחְנוּ נַעֲבֹד אֶת-ה', כִּי-הוּא אֱלֹהֵינוּ" (כד טז-יח). וזוהי, לכאורה, התשובה לה ציפינו. +העם כולו הכריז, מתוך הכרת טובה, על אמונתו בה' ועל נכונותו המלאה לעבוד אותו. אבל יהושע לא הסתפק בתשובה זו, וקרא לעם: "לֹא תוּכְלוּ לַעֲבֹד אֶת-ה' כִּי-אֱלֹהִים קְדֹשִׁים הוּא. אֵל-קַנּוֹא הוּא, לֹא-יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם וּלְחַטֹּאותֵיכֶם. כִּי תַעַזְבוּ אֶת-ה', וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהֵי נֵכָר; וְשָׁב וְהֵרַע לָכֶם וְכִלָּה אֶתְכֶם, אַחֲרֵי אֲשֶׁר-הֵיטִיב לָכֶם!" (כד יט-כ) ובאמת, למה ציפה יהושע? האם העלה על דעתו, שהעם יצהיר במעמד זה על עזיבת ה'? ואם כך יקרה, האם ה' ינקום בהם? או שמא היתה זו שעת כושר מיוחדת במינה, בה אפשר היה לעזוב את ה' בלי להיענש? +ומה פשר הכרזתו, שהוא וביתו יעבדו את ה'? הזוהי דרכו של מנהיג המאמין בצדקת דרכו, לדאוג לעצמו ולהניח לאומה לגשש באפלה? האם רק בקרב יכול היה יהושע לקרוא "אחרי"? ואולי היה זה תרגיל דידקטי מתוחכם? אולי רצה יהושע להעמיד את העם במבחן האמת, כדי שכולם יצהירו חד משמעית שהם יעבדו את ה' גם ללא סיבה, מאהבה שאינה תלויה בדבר ולא כפי שנשמע בדבריהם הראשונים, כשאמרו שגם הם יעבדו את ה' כי ה' עשה להם את כל הטובות כל השנים? +זו אולי גם הסיבה, שיהושע הפחידם באמרו: "לֹא תוּכְלוּ לַעֲבֹד אֶת ה'" כי "אֵל-קַנּוֹא הוּא, לֹא-יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם וּלְחַטֹּאותֵיכֶם" (יהושע כד, יט). וכשאמרו: "לֹא, כִּי אֶת-ה' נַעֲבֹד" (יהושע כד, כב), בפשטות ובלי הסברים, נודע, שאהבתם את ה' היא אכן אהבה שאינה תלויה בדבר. אך הסבר זה נראה קלוש במקצת, כי תרגילים דידקטיים נכון להפעיל בכיתה, ביחידה צבאית, או בכל קבוצה קטנה ומוגדרת. אבל קשה להניח שיהושע עשה תרגיל דידקטי לאומה שלמה על ראשיה, שופטיה ושוטריה ועל זקני העדה וחכמיה. +יהושע מלמד את העם שעבודת ה' בארץ ישראל שונה באופן מהותי מזו שבחוץ לארץ.
את התשובה נצטרך לחפש במישור אחר. והשל"ה הקדוש, בפירושו על ההגדה של פסח6מצה עשירה ד"ה "מתחילה עובדי ע"ז"., שופך אור על כינוס זה ומטרותיו. +שתי דרכים בעבודת ה' מסביר השל"ה הקדוש, האחת "עבודת פנים", והאחרת "עבודת אחור", ומרן הרב צבי יהודה היה מסביר את ההבדל בין שתי הדרכים בדוגמא: הרואה את חברו מאחוריו יצרף פרט לפרט כדי להגיע למסקנה שאכן זה חברו, ואילו הפוגש את חברו מפניו יכירו מיד, במבט אחד. מדברי דוד, שאמר, בשעה שנאלץ לברוח לארץ פלשתים: "כִּי-גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים"7(שמואל א' כו יט.), לומדים חז"ל, שהדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה8(כתובות קי:). ומפרש השל"ה הקדוש, שבחוץ-לארץ אמונת ה' ועבודתו הם בבחינת עבודת "אחור". שם אין התגלות אלהית ישירה ורק הפרטים המצטרפים מאפשרים להגיע להכרת ה', לכן עבודת ה' בחוץ-לארץ נקראת "עבודת אלהים אחרים"9(דברים ד כז-כח.), מלשון "אחור". אבל בארץ, ארץ ש"עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ--מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה"10(דברים יא יב.), אנו יכולים, ומתוך כך גם מחויבים, להגיע לעבודת ה' מתוך שייכות ישירה לענין האלהי. לא לעבודה-זרה התכוון יהושע, כשהעלה את הצעתו לבחור בין האלהים אשר עבדו אבותינו בעבר הנהר, או ללכת בדרכו ולעבוד את ה'. לא יעלה על הדעת שיהושע הציע לעם לעבוד עבודה-זרה! יהושע תבע מן העם, להתעלות לידיעת ה' ולעבודתו ברמה המתאימה ליושבי הארץ. הוא תבע מהם לעזוב את דרכם הקודמת בעבודת ה', שהתאימה לאבותינו אשר לא זכו לעבור את הירדן. +יהושע הביא את העם להכרה שעבודת ה' אינה נובעת מפרט מסויים או מהכרת טובה כלשהי אלא מהפגישה הבלתי אמצעית עם רבונו-של-עולם.
"בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת-מִי תַעֲבֹדוּן אִם אֶת-אֱלֹהִים אֲשֶׁר-עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר בֵּעֵבֶר הַנָּהָר" כלומר בעבר הירדן, והיו זקוקים למופתים כדי להגיע לאמונה, או את "אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי": מלשון אמירה, דיבור בעלמא, שאין מאחריו משמעות ותוכן. "וְאָנֹכִי וּבֵיתִי, נַעֲבֹד אֶת-ה'", את השם המפורש שנשא ונשגב מכל התגלויות ניצוציות אחרות, שהן בגדר אברין דמלכא או לבושין דמלכא11אורות, זרעונים 'יסורים ממרקים'., שגם הנושא את שמן ברמה, עדיין עלול להשאר מנותק ממקור ההויה והחיים. +כששמע יהושע את תשובת העם, שאמרו שגם הם ימשיכו לעבוד את ה' בגלל כל הטובות שעשה להם, הוא הבין שהם עדיין לא השיגו את משמעות תורת הארץ ואמונתה. שהרי בארץ אין עובדים את ה' "בגלל". כאן צריך להפגש עם הקב"ה פגישה ישירה. רק כשהתעלה העם והשיב "לֹא, כִּי אֶת-ה' נַעֲבֹד", ידע יהושע, שישראל טעמו סוף סוף את טעם פריה של ארץ ישראל ואת משמעותה של הפגישה הבלתי אמצעית, עם רבונו של עולם. +יהושע הנחה את העם בדרך עדינה ומדוייקת שרק בה ניתן להפגיש את העם עם עצמת תורת-ארץ-ישראל.
יהושע ידע, שלא ניתן להגיע לדרגת אמונה כזו באמצעי שכנוע חיצוניים. עם ואדם חייבים להתעלות, ולהגיע אליה בעזרת כל כוחותיהם הפנימיים. אין דרך למנהיג, ולא היתה דרך ליהושע, לקרוא לעם לצעוד לרמה זו אחריו כשם שעשה בקרב. אין גם אפשרות לדרבן בגערת "קדימה", כשם שעשה כשהתעכבו בהתנחלות. כאן המלים והמופתים אינם יעילים, כאן חייבים כולם לחשוף ולגלות את שורש החיים. יהושע לא יכול היה אלא לומר לעם, שהדרך פנויה "וְאָנֹכִי וּבֵיתִי, נַעֲבֹד אֶת-ה'". +במצרים היה העם שרוי במ"ט שערי טומאה12מהר"ל גבורות ה' פרקים ג, ד.. הנסים, שליוו את יציאת מצרים, פתחו לעם את צהר האמונה. העם למד, שכוחות הטבע סרים למשמעת הבורא. בהר סיני למדו ישראל, שה' מתגלה התגלות ישירה אל האדם ומדבר פנים אל פנים עם משה13(שמות לג יא.). אך העם עצמו נשאר בתחתית ההר, כי עדיין לא הוכשר לפגישה בלתי אמצעית עם רבונו של עולם. הוא למד שה' בחר בו מכל העמים14(דברים יד ב.) וכפה עליו לקבל את תורתו15(שבת פח.), אבל הוא עצמו עמד מרחוק16(שמות כ טו.). זו אולי הסיבה שיהושע "דילג" על מעמד הר סיני, כשתאר בפני העם את תולדות חייו; מעמד הר סיני היה חריג בכל המהלך, מעין התערבות של העתיד בחיים הזמניים המסודרים. היתה בו פניה ישירה, בדומה לפניה שה' פונה אלינו בארץ ישראל, אלא שהעם עדין לא היה מוכן לכך. העם ביקש ממשה להיות מתורגמנו וכך הפך גם מעמד הר סיני להתגלות בבחינת "אחור", ביחס לעם כולו. רק משה זכה בדיבור ישיר, שזה עיקר ענינו של המעמד. השמטת עובדה יסודית זו מתולדות האומה באה, לכאורה, כדי לרמוז לעם, שעליהם להשלים את החסר והגיעה השעה לרומם את האמונה לראיית פנים. +עתה הם התיצבו לפני האלהים ובחרו, בבחירה חפשית, את ה' לאלהים. במצב זה יכול היה יהושע לקבוע: "עֵדִים אַתֶּם בָּכֶם, כִּי-אַתֶּם בְּחַרְתֶּם לָכֶם אֶת-ה' לַעֲבֹד אוֹתוֹ" (יהושע כד, כב). הידיעה: "וּבְךָ בָּחַר ה', לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה", שנודעה לנו בספר דברים, והמציאות: "אַתֶּם בְּחַרְתֶּם לָכֶם אֶת-ה', לַעֲבֹד אוֹתוֹ", שבסיום ספר יהושע, התלכדו יחד לאחד שמים וארץ. עתה, כשיהושע ידע שהעם הבין את המשמעות הפנימית של ההתנחלות בארץ, "וַיְשַׁלַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת-הָעָם אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ" (יהושע כד, כח) +כמנהיג גדול ידע יהושע, שעליו לבסס את הרמה האמונית שהעם הורגל בה עד עתה, ורק על גביה יוכל לתבוע מן העם לטפס קומה נוספת (ללא ביסוס השלב הראשון, קיימת סכנה שהעם ידבר על המדרגה השניה ויחשוב שכבר השיגה, בעוד הוא נמצא רק בדרגה הראשונה). לכן כינס יהושע את הכינוס הראשון. בכינוס המתואר בפרק כ"ג התבססה רמת האמונה הבנויה על שכר ועונש17מסילת ישרים פרק ד., ועל גביו כינס יהושע את העם שנית לכינוס המתואר בפרק כ"ד18רד"ק יהושע כד א.. בכינוס זה נתברר ערכה של ארץ ישראל19(נדרים כב:) ונתבררה עצמת האמונה, המתגלה בה, להתהלך "לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים"20(תהלים קטז ט.): "זו ארץ ישראל"21(ירושלמי כלאיים פרק יט ה"ג.). +ההכרה הנפלאה שאליה הגיעו בני-ישראל בשכם, התאפשרה בעקבות ובפסגת הנהגתו של יהושע מרגע קבלתו את התפקיד ועד עתה.
במשך שנים טרח יהושע, להביא את העם לדרגה זו. באמצעות טיפול ארוך הוא לימד את העם לא להסמך על הזולת, אלא לפעול יחד (כך היה בכניסה לארץ בהכנת הצידה, במעבר הירדן ובכל המלחמות22פרק ה.). לא לראות את החריג כמטרה, אלא לראות את הגודל שבהתגלות ה' בזרימה השוטפת של המציאות (כך היה כשתם הנס ומי הירדן חזרו לזרום כתמול שלשום, ובנפילת חומות יריחו, שהיתה רק אמצעי להכרעת הקרב ולא מטרה עצמית23פרק ט.). +יהושע הרגיל את העם להתמודד עם החיים הטבעיים ולקדשם (הוא מל את העם, האכילם מעבור הארץ אחרי הקרבת העומר והקדיש את שלל יריחו)24פרקים י, יא., לשאוף להחזיר לטבע את מימדיו הנכונים25פרק יד. (מלחמת יריחו ומלחמת מי מרום) ולשאוף לשלום עולמי, בו לא תונף חרב26פרק ג.. יהושע החדיר בעם את המודעות לכך שעליהם להעניק תקוה לאנושות כולה (תקוות חוט השני27פרק טז. ובחינת התאמתם של הגבעונים לאורך דורות28פרק יז.), גילה לאומה את יכלתה לעצור את גרמי השמים (מלחמת מעלה בית חורון) ולימדה לחוש את אופיו היחודי של כל חלק מחלקי הארץ (התנחלות). הוא קבע את מחויבותה של ארץ החיים שלנו לסייע בשמירת טהר חיינו ויחודם29פרק יח. על-ידי סיוע בכפרה על החטא הנורא ביותר: שפיכות דמים (קביעת ערי מקלט)30פרק כו., איפשר לאומה לחשוף את אחדותה האורגנית ואת אחדותה של הארץ משני עברי הירדן31פרק כז. בביטוי נפלא: "אֵל אֱלֹהִים ה', הוּא יֹדֵעַ, וְיִשְׂרָאֵל, הוּא יֵדָע"32(יהושע כב כב.) כי נקיים אנחנו מה' ומישראל33(במדבר לב כב.), עד שכאיש אחד בלב אחד עמדנו כולנו שכם אל שכם בשכם, כהכנה בדרך לירושלים וידענו את ה'. כך היא ההדרכה: "דַּע אֶת-אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ"34(דברי הימים א' כח ט.). לא הכרה בלבד ולא הבנה, אלא ידיעה35(בראשית ד א.). והידיעה היא זו שמתוכה נשמעת ההצהרה החד משמעית: "לֹא, כִּי אֶת-ה' נַעֲבֹד". +אולי לזה התכוונו חז"ל, כשאמרו שאלמלי חטאו ישראל לא נתנו להם אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, מפני שערכה של ארץ ישראל הוא36(נדרים כב:). שהרי תיאורי שיבחה של ארץ ישראל בתיאורים פיזיים, כמעט שאינם מוזכרים בספר. אך בסיכומו, כשאנו מגלים את תהליך ההתאחדות של תורה, עם וארץ בהרמוניה טבעית, אנו לומדים את ערכה של ארץ ישראל. +וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט בִּשְׁכֶם. וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים; וַיִּקַּח אֶבֶן גְּדוֹלָה, וַיְקִימֶהָ שָּׁם, תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ ה' (יהושע כד, כו). ברית לעם, תורת אלהים, ואבן מאבני ארץ ישראל, שיודעת לשמוע37(יהושע כד כז.) והוצבה במקדש, התקבצו יחד להוות את פסגתו של ספר יהושע. + +Chapter 29 + +יהושע המנהיג מבית יוסף +כאחיו בני רחל, הצטיין יהושע ביכלתו המעשית, החשובה בהקמת מסגרת חדשה, ולכן התאים להנהיג את האומה בכניסתה לארץ.
מיוחדים הם בני רחל, ביכולתם המעשית. בכל עת, כשנצרכה האומה לארגן את מסגרות חייה הלאומיים, נקראו בני רחל אל הדגל. למחיה שלח ה' את יוסף למצרים1(בראשית מה ה.) ושם בגלות ובבדידות עשה והצליח, "וְכֹל אֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה, ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ"2(בראשית לט ג.) עד אשר מונה למשנה למלך3(בראשית מא מ.). בתוקף סמכותו שינה את סדרי השלטון במצרים4(בראשית מז טז-כו.) וארגנם בצורה שאפשרה ליעקב ולביתו לעבור את שנות הרעב בכבוד יחסי5(רש"י בראשית מז כא.). +כשהוקמה מלכות ישראל, נקרא שאול, בן שבט בנימין, ממחבואו בין הכלים6(שמואל א' י כב-כג.) למלוך מלכות שעה7(בראשית רבה ע טו.). על שאול הוטל לחשק את המסגרות הממלכתיות, אחרי תקופה ארוכה בה השופטים הנהיגו את האומה. עיקר תפקידם ויעודם של השופטים היה לבסס ולגלות את הכוחות היחודיים של שבטיהם והם עשו זאת, לעיתים גם בלי להתחשב בהרמוניה הלאומית. בסופה של אותה תקופה היתה האחדות הלאומית כל כך רופפת, שאפילו המשכן כבר לא היה גורם מלכד ומעטים פקדו אותו8ירושלמי ברכות פ"ט הלכה ה.. היה זה אחרי המלחמה בין שבטי ישראל לבנימין9שופטים פרק כ. ואחרי שבני יהודה מסרו את שמשון לידי הפלישתים10(שופטים טו יג.), אך שאול בן השבט הרדוף הצליח, בתושיה נפלאה, להקים בתוך שנתים מסגרת ממלכתית מאחדת לאומה כולה והוא אף הכין את תשתית צבאה11(שמואל א' יג א-ב.). +כשנכשל שלמה במצוות המעשיות והרבה נשים12(מלכים א' יא ג.) וסוסים13(מלכים א' י כו.), מעשה שגרר בעקבותיו כשלון רוחני כשנשיו היטו את לבבו14(מלכים א' יא ד.), ועולו של הממסד שהקים שלמה גרם להתמרמרות באומה15(מלכים א' יב ד.), נקרא אל המלוכה ירבעם. הוא היה מבני אפרים16(מלכים א' יא כו.), היה מופקד קודם לכן על סבל בית יוסף17(מלכים א' יא כח.), והפך למלכם של עשרה שבטים. כשנתבונן בדבר נמצא, שלצורך יישום משימה זו היה ירבעם זקוק לתושיה וכוחות מעשיים מעולים שבלעדיהם ודאי לא היה יכול להתחרות במערכת השלטון המורכבת שבנתה מלכות בית דוד. הוא חטא בכך שהפריז, יתר על המידה, בערכם של כוחות אלו - עד שנתן להם משמעות אלהית18(מלכים א' יב כח.): בנה שני עגלי זהב, כדמות השור המסמלת כח מעשי ("וְרָב-תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר"19(משלי יד ד.)) והכריז: "הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". כאילו אמר, שיציאת מצרים הצליחה בגלל שהיתה בה הנהגה מעשית מתוקנת ולדעתו על הכח המעשי לפעול באופן עצמאי. לעומת שלמה, איש הרוח החכם והמשורר, שרצה לאחד את הכוחות ונכשל, ירבעם הצליח בזכות כוחות המעשה, שהיתה להם, מבחינתו, מלכות עצמאית. +בתושיה ובסיעתא-דשמיא הצליחה גם אסתר, שמבנימין אתיא20(מגילה יג:), להתגבר על מזימת המן. ולעתיד לבא משיח בן יוסף יהיה זה, שיכשיר את הקרקע המעשית להתגלות משיח בן דוד21(סוכה נב.). +לתפקיד, שהצריך יכולת מעשית ומבצעית: הנהגת האומה, כיבוש הארץ וחלוקתה לשבטים, התאים דוקא מנהיג מבית יוסף. ואכן, יהושע, מבני אפרים, נבחר לתפקיד ומילא אותו היטב. +כרחל אימם ליוותה גם את בניה הרגשת העקרות והידיעה שאין די בכישוריהם על-מנת להגיע לשלמות העשיה.
כאמם רחל, שהיתה מושלמת בהופעתה החיצונית: "וְרָחֵל, הָיְתָה יְפַת-תֹּאַר, וִיפַת מַרְאֶה"22(בראשית כט יז.), אך נשאה בלבה את עלבון העקרות ונפטרה בדרך לפסגה, ב"עוֹד כִּבְרַת-הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה"23(בראשית לה טז.), נשא גם יוסף בנה את עלבון הניכור והשנאה ששנאו אותו אחיו24(בראשית לז ד.) ונפטר לפניהם25(ברכות נה. סוטה יג:), שאול הרגיש רדוף בתקופת חייו האחרונה ונפל על חרבו בהר הגלב��ע26(שמואל א' לא ד.), וירבעם התמכר לעגליו ונדחה על-ידי אחיה השילוני27(מלכים א' יד י.), הנביא שמשח אותו למלך. אסתר התמסרה לאחשורוש וידעה ש"כַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי"28(אסתר ד טז.): "כאשר אבדתי מבית אבא כך אובד ממך"29(מגילה טו.), ומשיח בן יוסף עתיד ליהרג30(סוכה נב.). גם יהושע נשא בקרבו את חוט העצב: יהושע בן נון, נוֹן בְּנוֹ יְהוֹשֻׁעַ, אבל ליהושע לא היה בן, דורשים חז"ל31(פסחים קיט:). גם אם ידעו החכמים, שדרשו מדרש זה, את דברי חז"ל האחרים שיהושע נשא את רחב וממנה יצאו שמונה נביאים ונביאות32(מגילה יד:), הרי בדרשתם זו הם רצו לומר שאת יהושע ליותה, כל חייו, תחושת עקרות, למנהיגותו לא היה המשך, וכשחלפה השפעתו, החל העם לשקוע: "וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל אֶת-ה', כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ; וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ, וַאֲשֶׁר יָדְעוּ אֵת כָּל-מַעֲשֵׂה יְהוָה, אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל" (כד, לא)33(יהושע כד לא, שופטים ב ז.). ומיד לאחר מכן, החלה שקיעה34(שופטים ב י-יא.). +צדקותם הנזירית של יוסף ובניו הועילה להם במילוי משמותיהם, אבל מצד שני היא מנעה מהם את היכולת לרומם את כל הכוחות החיים.
דמות דיוקנו הנזירית35(דברים לג טז.) של יוסף הצדיק מלוה את האישים הבולטים מזרעו. כיוסף, שלא נכשל ועמד בכל הנסיונות שהוצבו לפניו36(בראשית לט י-יב.), גם יהושע לא נכשל בתפקידו כל תקופת היותו מנהיג. הוא היה המנהיג הישראלי היחיד באומה, שהצליח בכך. אדם אחד בלבד, שהנביא טרח ליחסו שלושה דורות לאחור כדי למקד אותו במדויק ולהדגיש את עובדת היותו יוצא מן הכלל37ראה עמ' 89, קם לערער על סמכותו של יהושע, עָכָן בֶּן-כַּרְמִי בֶן-זַבְדִּי בֶן-זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה (יהושע ז, א). ומלבדו לא קם איש לערער על סמכותו של יהושע, או על דרכו בהנהגת האומה. עכן היה היחיד שהחציף פנים כנגד יהושע, מעל בחרם ואת חטאו הצדיק בביקורת מתחסדת כלפי הפקודה להחרים את יריחו ושללה. הוא טען, שפקודה זו סותרת את רוח התורה אשר הבטיחה ללוחמים "וְאָכַלְתָּ אֶת-שְׁלַל אֹיְבֶיךָ"38(דברים כ יד.). לדבריו יהושע מנע זאת מהם, ובכך פעל בניגוד לתורה. ייתכן שיהושע, כבן נאמן ליוסף, שנקרא "נְזִיר אֶחָיו"35(דברים לג טז.), פעל לפי נטיתו הנזירית. ידוע לנו, שבעי היה צו אלהי מפורש: "רק-שללה ובהמתה תבזו לכם" (יהושע ח, ב), וייתכן שבלעדיו היה יהושע מונע את העם גם משלל העי. אפשר להבין, שיהושע החליט להמנע מהתמודדות עם הפיתויים ותופעות הלואי העלולים להגרם בעקבות הביזה, ולכן בחר להתנזר משלל המלחמה. +בני יהודה יכלו להרגיש מועקה, בתקופה ששרביט המנהיגות היתה בידי בן שבט מיוסף ודפוסי החיים הלאומיים נקבעו על ידו. הם אמנם קבלו את מנהיגותו של יהושע, אבל כשנערך הבירור למציאת המועל, והגורל נפל על שבטם, הם התפרצו. אין זכר לכך בכתובים, אבל חז"ל מספרים שבשעה שנפל הגורל על שבט יהודה החלו בני יהודה להרוג כיתות כיתות בישראל39(תנחומא מסעי ה.). בדרשתם זו לימדונו חז"ל, שלמרות ששבט יהודה קבל את מרותו של יהושע, מתח שרר ביניהם. רק הודאתו של עכן באשמה הרגיעה את הרוחות. +עכן נדון כמורד במלכות40משפט כהן תשובה קמד,יג. (הוא אמנם נסקל, למרות שדינו של מורד במלכות הוא סיף41(רמב"ם הלכות מלכים ג ח.), משום שנדון גם על שחילל את השבת, בהוצאת המעל מרשות לרשות בשבת שבה נכבשה יריחו, או על שבא על נערה המאורסה42(סנהדרין מד.)). הוא גם נהרג ללא עדים והתראה, משום שעל מרידה במלכות נענשים גם ללא כל הסיגים וההגדרות הקבועות לבתי הדין הרגילים. כדי להרשיעו הספיקו הגורל והודאתו, שני בירורים שאינם קבילים אמנם בדיני נפשות רגילים, אבל על-פי משפט המלוכה הם קבילים43(רמב"ם הלכות מלכים ג י.). ולמרות חומרת המעשה שעשה עכן, למרות עזות הפנים ודברי ההסתה שלו, אמר לו יהושע: "יַעְכָּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה" (יהושע ז, כה), "היום הזה אתה עכור, אך יש לך חלק לעולם הבא"44(ילקוט שמעוני יהושע יח.). כאילו רצה לומר: היום הזה אני הוא המנהיג, ועל פי דרכי והבנתי חייבת האומה להתנהג. אבל לטענתך, שהתורה התירה ללוחמים לאכל את שלל איביהם, יש חלק לעולם-הבא. וכשבני יהודה ימלכו הם ינהיגו את האומה בדרכים אחרות ולא יתנזרו. ואכן, דוד לקח משלל אויביו והתמודד עם ההשלכות שנגרמו כתוצאה מכך, הוא חלק בתבונה את השלל בין הלוחמים ובין השומרים על הכלים, והוא עצמו נשא מספר 'יפות תואר'45(סנהדרין כא.). בתקופתו של דוד ניסו להתאים את כל מהלכי החיים: עליותיהם ומורדותיהם, התאוות והיצרים, לאור המגמה האלהית. בני יהודה ידעו, שגם אם יכשלו בדברי תורה, יש בידיהם חוסן ודרך לעמוד, מתוך כך, על משמעותם הנכונה46גיטין מג.: "והמכשלה הזאת תחת ידך, אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן".. +בתולדותיהם של אבות השבטים אפשר למצוא סימן לבנים47(סוטה לד.). יוסף עמד בנסיון הפיתוי של אשת פוטיפר, וכדוגמתו יהושע התנזר משלל יריחו. רמז להשוואה בין נסיונותיהם של יוסף ויהושע ניתן בדברי חז"ל, המסבירים שעכן עשה נבלה בישראל ובא על נערה המאורסה. נראה שחכמים ראו בלקיחת השלל, שלא הותר, מעשה מקביל באופיו ובחומרתו ללקיחת נערה מאורסה, ואם כן, התרחקותו של יהושע מן השלל כמוה כעמידה בנסיון כזה. לעומת אלה, נכשל יהודה בתמר48(בראשית לח יב-יט.), אך הוא התעשת ובתשובתו באהבה, כשהודה ברבים ומנע את שריפת תמר, הפך את שגגתו לזכות: מכשלונו זה נולד פרץ,49(בראשית לח כט.) ונולדה מלכות בית דוד50(רות ד יח-כב.). יהושע התיר את רחב, ודרשו חז"ל שנשאה לאשה51(מגילה יד:), אך קודם הניחה מחוץ למחנה עד שהתגירה ורק אחר-כך נשאה. לעומתו, דוד נכשל. ואמרו חז"ל52(סנהדרין קז.): ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית אלא שפגה אכל, כפרי בוסר שעדיין לא הגיעה שעתו להאכל. אבל גם דוד, כאביו הזקן יהודה, הפך את כשלונו ליסוד של חיים. וכבר אמרו חז"ל: "לא היה דוד ראוי לאותו מעשה. אלא להורות תשובה, לומר לך, שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד (דוד)"53(עבודה זרה ד:) . +אגב, הנזירות אינה מהווה "תעודת ביטוח" לשלמות. בדברי חז"ל אנו מוצאים, שלמרות נזירותו של יוסף ועמידתו בנסיון, הרי בעקבות הנסיון ומפאת החולשה האנושית: "וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו"54(בראשית מט כד.). חז"ל דורשים על הפסוק הזה, שאבדו לו אז עשרה בנים55(סוטה לו:). כדוגמת סבו זקנו, גם נדרו של יהושע גרם למפלה במלחמת העי הראשונה בה אבדו כשלושים וששה איש56(סנהדרין מד.). יהושע גם ננזף על כך: הדיבור "קָם לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל-פָּנֶיךָ" (יהושע ז, י), היה ראשית תשובת ה' על תחינתו של יהושע, ומפרש רש"י: "בשבילך זאת להם, לא אמרתי לך להקדיש את העיר". וכאילו ניתן לו להבין, שהחרם לא היה לרצון ה'. כי אנו נתבעים להתמודד עם יצרי אדם, להעלותם ולתקנם בקדושה, ולא לכבול אותם בכבלי הנזירות ולחשוב שבכך נפתרה הבעיה. יוסף ויהושע עמדו בנסיון אך בעקבות התמודדותם נמצא כשלון. ואילו יהודה ודוד נכשלו, אך בעקבות הכשלון אנו מוצאים תיקון שרשי. גם שאול, שבשמחת נצחונו הראשון על פלישתים הוא נדר שאיש לא יאכל לחם ביום הקרב57(שמואל א' יד כד.), גרם לכך שהעם אכל על הדם58(שמואל א' יד לב.) וכמעט הוציא להורג את יהונתן59(שמואל א' יד מד.), על שטעם מיערת הדבש60(שמואל א' יד כז.). אך בעת ההיא כבר עמדו לעם כוחות חיים של יושר טבעי61אורות הקודש ח"ב עמ' שסד., העם פדה את יונתן, ומנע חזרה על הטרגדיה של בת יפתח62(שופטים יא לט.) (שגם אביה היה מבני יוסף). +מידתו הנזירית של יהושע באה לידי ביטוי גם בדברי חז"ל, שבלילה הראשון לאחר שעברו בני-ישראל את הירדן, העלה יהושע את כל האומה להר גריזים והר עיבל63(רד"ק יהושע ח ל.) וקרא לפניהם "אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה כְּכָל-הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה. לֹא-הָיָה דָבָר מִכֹּל אֲשֶׁר-צִוָּה מֹשֶׁה אֲשֶׁר לֹא-קָרָא יְהוֹשֻׁעַ, נֶגֶד כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְהַגֵּר הַהֹלֵךְ בְּקִרְבָּם" (ח, לד). יהושע מצא לנכון להבהיר לאומה, מיד עם כניסתה לארץ, את גודל התביעה שהם נתבעים לממש בארץ. אך גם על כך הוא ננזף על-ידי המלאך בפגישתם ליד יריחו, ואחת הנזיפות היתה, על שביטל באותו לילה את בני-ישראל מפריה ורביה64(עירובין סג:). +לא רק מעשיות ונזירות אפיינו את יוסף. שילוב של שני כוחות אלו גרם לכך, שבני יוסף יכלו להפגש עם אומות העולם כדי לנסות להעלותם. יוסף עצמו למד שבעים לשון65(סוטה לו:), כדי ליצור קשר עם האומות: "יוסף אמר כי קדושת ישראל היא ללמד לתועים בינה, להתערב בגויים וללמדם דרכי ה', כדברי הנביא: 'אפרים בעמים הוא יתבולל'66(הושע ז ח.), להביא קדושה גם לאומות העולם"67שמועות ראיה עמ' פג.. ייתכן, שזו גם הסיבה שיהושע לא דקדק בד��ריהם ובמעשיהם של הגבעונים "וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ שָׁלוֹם, וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית לְחַיּוֹתָם" (יהושע ט, טו). +יהושע ידע את מגבלותיו, ואת המשימות שחרגו מיכלתו השאיר ביד הראויים להן.
בהבדל ממנהיגים אחרים, שבשעה שניתנת להם המלכות נדמה להם שהגוון הלאומי אותו הם מגלים הוא הגוון העליון, ידע יהושע את תפקידו, הכיר במגבלותיו ולא ניסה לחרוג מתחום התפקיד המוטל עליו. יהושע ידע, ששבט יוסף נועד להקים את יסוד המלכות ואילו המלכות עצמה נועדה לבית דוד משבט יהודה, שעליו נאמר: "לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו"68(בראשית מט י.). לכן, כשנתגלתה תרמיתם של הגבעונים נמנע יהושע מלקבוע את מעמדם לדורות ותלה את גורלם בשיקול דעתו של מי שיבנה את בית המקדש. "וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא, חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח ה' עַד-הַיּוֹם הַזֶּה, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר" (יהושע ט, כז): "גזר עליהם שלא יבואו בקהל, כלומר, שלא יתחתנו ישראל בהם". ובמעמדם זה יהיו תלויים ועומדים, עד ש"בא דוד וגזר עליהם לעולם"69(רד"ק יהושע ט כא.). +גם כשפנה כלב ליהושע, בתביעה לצאת למלחמה פרטית לכבוש את חברון (יד, ו-יג), ברכו יהושע ועודדו לעשות זאת. הוא התעלם מסגנונו הבוטה של כלב, ולמרות שהיה בו יותר מרמז, שהוא רואה עצמו כמי שיכול להמשיך ולהנהיג את העם בתנופת מלחמה וכיבוש בעוד שיהושע כבר זקן ונחלש (יהושע יג, א), לא נאחז יהושע בטענות שגרתיות כגון שמירה על אחדות האומה, צבאה, או על סמכות המנהיג, כדי למנוע מכלב הצלחה, שהיתה עלולה לעמעם את סמכותו הוא. יהושע ידע והכיר בכך, שהנהגת האומה, בצורה שלמה, תתגלה על-ידי בית דוד. לכן לא נעלב, ולא כלא את כחם של בני יהודה. הוא מילא את תפקידו כבן יוסף, להקים את יסוד המלכות, ולא התיימר להיות המלכות עצמה. עובדה זו היא אחת מהנפלאות בדרכו של יהושע. את גדולתה נדע להעריך בייחוד כשנשווה את יהושע לאחרים שהיו במעמדו, שאול ידע שעליו לפנות את המלכות לרעו הטוב ממנו70(שמואל א' טו כח.) אך לא עמדו לו כוחותיו ליישם ידיעה זו. וירבעם בגאותו התנכר אף הוא לאמת זו. חז"ל ביטאו את עקשנותו של ירבעם וגאוותו שקילקלה את השורה בתיאור כאילו הקב"ה פנה לירבעם בהצעה, חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל יחד בגן עדן, שאל אותו ירבעם ומי בראש?! וכשענה לו הקב"ה "בן ישי בראש" דחה את ההצעה ואמר "אי הכי לא בעינא" (אם כך, איני רוצה)71(ילקוט שמעוני מלכים א' יג.). זו גם הסיבה שיהושע היה יכול לומר לעכן בביטחון שיש לו חלק לעולם הבא כלומר לטענתו ולתביעתו לאפשר לאומה להנות מהחרם, יש לה חלק לעולם הבא, כי ידע שתחת שרביט הנהגת בני יהודה, ידעו ישראל להעלות את מרחב תביעות החיים אל הקודש. +בימיו של יהושע מצאנו נקיות ושלמות של ביצוע אך לא מצאנו ולו תאור אחד של שמחה או אהבה. מאורעות אדירים התרחשו בתקופה זו, כל מאורע יכול היה למלא תוכן ליום-טוב מלא; מעבר הירדן, כיבוש יריחו, עמידת השמש והירח ועיקר העיקרים השלמת חלוקת הארץ לשבטים והצבת המשכן בשילה. למרות כל זאת, בכל ספר יהושע לא מצאנו עדות על שמחה לאומית אחת. אפילו שירתו של יהושע במלחמת בית חורון מופיעה כפקודה ולא כשירה, ואלמלא התרגום לא היינו מבחינים ששירה היא זו, "��ָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ... שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם, וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן" מתרגם התרגום "בכן שבח יהושע". שירתו של יהושע עצרה שמש וירח, אך כשדוד ישיר, ישירו איתו שמים וארץ הים וכל תהומות העצים האבנים וכל חיתו יער. כל עוד לא התגלתה שירת דוד הרגישה האומה שכוחותיה עדין עצורים ולא הרשתה לעצמה לחשוף את השמחה והאהבה שתוכה רצוף בה72(סנהדרין קב.). +בני יוסף בנו יסודות, התאימו בין הכוחות, חילקו כל כח וכח לנחלתו, זה היה תפקידם ואותו מלא יהושע באמונה וכשהשלים יהושע את תפקידו באה מנוחה לעצמות יוסף, "וְאֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר-הֶעֱלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, קָבְרוּ בִשְׁכֶם, בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי-חֲמוֹר אֲבִי-שְׁכֶם, בְּמֵאָה קְשִׂיטָה; וַיִּהְיוּ לִבְנֵי-יוֹסֵף, לְנַחֲלָה" (כד, לב). +יהושע בנה את המסגרת הלאומית אבל עדיין לא נבנה היחס בין הלאומיות לבין הפרטים.
מפני מה לא נמשכה מלוכת שאול, ונמשכה מלוכת דוד? שאול לא גלי מסכתא לא נמשכה מלכותו, הוא יצר מסגרת וזה היה תפקידו ומלכותו מלכות שעה. דוד יצק תוכן במסגרת, דוד גלי מסכתא73עירובין נג. וברש"י שם: "דגלו מסכתא, למדו לאחרים, כך שמעתי. לשון אחרת, מפרשים שמועותיהם ומדקדקים בטעמו של דבר עד שמתיישב בלבן". ומלכותו מלכות עולם. +יהושע בנה מסגרת לאומית נפלאה. הוא הביא את האומה לשלמות חייה המעשיים. בני ישראל ישבו "אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ", הדור היה מחונך ובני ישראל עשו את הישר בעיני ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים שהאריכו חיים אחריו, את עצמות יוסף הביאו סוף סוף למנוחת עולמים בשכם, אך שאר רוח לא היה באומה. וכשנפטר יהושע, ישבו ישראל איש תחת גפנו ותחת תאנתו, "נתעצלו ישראל לעשות גמילות חסד עם יהושע וללוותו לבית עולמו, באותה שעה נחלקה ארץ ישראל והיתה חלוקה חביבה עליהם יותר מידי, ובני ישראל עסוקים במלאכתם, זה עוסק בשדהו וזה עוסק בכרמו וזה עוסק בביתו"74ילקוט שמעוני יהושע לה: "רבי ברכיה ורבי סימון בשם ריב"ל: חזרנו על המקרא ולא מצאנו מקום ששמו הר געש. אלא מה הוא הר געש? על-ידי שנתרשלו ישראל בו ולא הספידוהו כראוי, רצה הקב"ה להגעיש עליהם ההר".. העיסוקים הפרטיים גרמו לכהות בהרגשת הערכים הכלליים, יהושע נקבר בודד, בגבול נחלתו בתמנת סרח, "וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ, בְּתִמְנַת-סֶרַח אֲשֶׁר בְּהַר-אֶפְרָיִם, מִצְּפוֹן לְהַר-גָּעַשׁ" (כד, ל). +המקרא מלמדנו שהקבר נכרה מצפון להר געש. וחז"ל עומדים על כך שלא היה הר געש בגבול נחלת יהושע, אלא פסוק זה לדרשה נאמר, ביקש הקב"ה להרעיש את כל העולם על יושביו, זהו הגעש על ישראל ששכחו את המנהיג ואת ערכו. תחושת הבעלות על הארץ, שנתן יהושע לכל אחד ואחד בישראל, התחשבותו בפרטים וברצונותיהם, והעלאתם לרמת צידקות אישית "וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל אֶת-ה' כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ; וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ" (כד, לא), יצרה תחושת ביטחון נפרזת. היחידים לא מצאו צורך לטפח את היחד. התפרצות הר הגעש, רעידת האדמה מתחת רגלי האנשים, באה לערער את יציבותו של האיש הפרטי, ולעוררו לשים לב מחדש לערכה של האומה. +היחס האמיתי של כל יחיד שבישראל לכנסת ישראל, במובן הרוחני המלא, המקיף את כל החיים המוסריים, הרוחניים והטיבעיים, צריך הוא למזון תמידי יותר ממה שצריך כל בן אומה טבעית ביחס לצירופו לעמו...75אורות ישראל ב ד.. וכשמזון זה לא ניתן והיחס בין היחיד לכלל לא טופח החלה התדרדרות האומה שהלכה וגדלה בתקופת השופטים. כך למדונו חכמים76ילקוט שמעוני שופטים סח.: "היה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירותיהם של ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לעגלון, יום אחד לחברון, יום אחד לבית אל, יום אחד לירושלים וילמדו אותם דרך ארץ בשנה בשתים בשלוש בארבע בחמש עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם כולו שברא מסוף העולם ועד סופו. הם לא עשו כן, אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם, כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו ואומר שלום עלי נפשי שלא להרבות הטורח". באחדות האומה ובעצמתה נתגלו סדקים עמוקים. את זאת חייבים אנו, הדור החוזר לארצו, לתקן בתשובה מאהבה. \ No newline at end of file