diff --git "a/txt/Tanakh/Modern Commentary on Tanakh/Avraham Remer/Ish Kilvavo; on Samuel/Hebrew/Rabbi Avraham Remer, Bet El, 2006.txt" "b/txt/Tanakh/Modern Commentary on Tanakh/Avraham Remer/Ish Kilvavo; on Samuel/Hebrew/Rabbi Avraham Remer, Bet El, 2006.txt" new file mode 100644--- /dev/null +++ "b/txt/Tanakh/Modern Commentary on Tanakh/Avraham Remer/Ish Kilvavo; on Samuel/Hebrew/Rabbi Avraham Remer, Bet El, 2006.txt" @@ -0,0 +1,485 @@ +Ish Kilvavo; on Samuel +איש כלבבו; שמואל +Rabbi Avraham Remer, Bet El, 2006 +https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002556465/NLI + +איש כלבבו; שמואל + +פתח דבר + +ספר שמואל, העוסק בהקמת מלכות ישראל ובביסוסה, מהווה פסגה של ספרי הנביאים הראשונים. הציפייה לבניית מערכת חיים שלמה, מלאה והרמונית, של עם ישראל בארצו, הולכת ונבנית, מעת כניסתנו לארץ בהנהגת יהושע ועד בקשת המלכות בספרנו. במשך כל התקופה הזו עובר העם כברת דרך ארוכה, רצופת טלטלות ומשברים עד שמגיע לבקשת ולהעמדת המלכות בימי שמואל. +ספר זה הוא האחרון מכתבי מו"ר אבינו הרב אברהם רמר זצ"ל אותו הספיק לכתוב בשנת חייו האחרונה. בלוויו האוהב אנו מגלים בין שורות דברי הנביא את שירת המלכות, ההולכת ופורצת ממעמקי התודעה של העם אל מרחבי המציאות. אנו מגלים כיצד מתוך כל המשברים התעלתה האומה אל פסגת שאיפת חייה, לקומם ממלכת כהנים וגוי קדוש בארץ. +מה גדול שברנו, על שלא זכה אבינו, ולא זכינו אנו שישלים את המלאכה, לגלות ולהאיר בפנינו את ימי מלכות דוד ושלמה בתפארתם. ואנו תפילה שימים אלו של גאולת ישראל המחודשת בארצו, ילכו ויתבהרו מהרה ונוכל להשלים את חשיפת מלכות ה' בעולם בכל רבדי ההוויה. + + + + + +Chapter 1 + +ה' צבאות אם ראה תראה בעני אמתך +בין שופטים למלכים
תקופת השופטים נסתיימה אמנם באופן רשמי עם חתימת ספרם, אך גם בתחילת התקופה המתוארת בספר שמואל, מוגדרים עלי ושמואל, מנהיגי ישראל, כשופטים1(ילקוט שמעוני שופטים מב.). אולם קיים שוני. בספר שופטים התרגלנו, שהתיאור הנבואי של המאורעות ושל המהלך האלקי שהתגלה בדורות, היה באמצעות תיאור פעולותיהם המרכזיות של השופטים לטובת האומה, במישור המדיני. לעומת זאת, בתחילת ספר שמואל אנו עומדים בעיקר על פעולותיהם הרוחניות של השופטים: עלי במשכן ושמואל הרואה. +על מנהיגותו המדינית של עלי וגם על פעולותיו בכלל, אנו לומדים כבדרך אגב, תוך כדי סיפור לידתו של שמואל ותחילת הופעתו. שמואל העביר את שרביט ההנהגה בישראל מהשופטים למלכים, ובחייו הכשיר את הקרקע הלאומית למעבר זה. +יסודה של מלכות ישראל הוא בחידוש ההרמוניה בין האידיאה האלקית לאידיאה הלאומית2ראה בספר איש לשבטו פרק ד.. שמואל בנה יסוד זה. הוא היה נביא, מדריך, רואה ומצביא. בימיו חזרה והופיעה סיעתא-דשמיא במלחמות האומה בפלשתים, וכמי שאיחד מחדש את האידיאות, הוא סבב בכל חלקי הארץ ושפט את ישראל. תשובתו הרמתה בוודאי לא היתה גיאוגרפית בלבד. +לפני שכבה נר אלקים במשכן ה', הועברה מנהיגות האומה מעלי לשמואל, וכאילו רק כדי לספר לנו על כך אנו פוגשים את עלי, כבדרך אגב. אמנם הוא היה השופט בימיו, אך לכאורה, מתוך הקריאה השוטפת במקרא, נראה שלא עליו התכוון הנביא לספר, אלא על לידת שמואל ושורשיה. כי ספר שמואל הוא ספר יסודה של מלכות ותקומתה, ואת העובדות המתארות מהלך זה, חרז הנביא למסכת מופלאה, שתחילתה בתפילתה של חנה, וסופה בהופעת שירתו של דוד נעים זמירותינו "בְּיוֹם הִצִּיל ה' אֹתוֹ מִכַּף כָּל-אֹיְבָיו, וּמִכַּף שָׁאוּל" (שמואל ב' כב, א). +על פי הנלמד מן הכתובים בסוף ספר שופטים, נראה שהאומה הגיעה לדרך ללא מוצא. הכוחות שהתפתחו היו כוחות שליליים, שסחפו את האומה למערבולת רוחנית ולאומית. בעקבות מיכה נסחפו בני דן לעבודה זרה, ובעקבות בעלה של הפילגש, הסתבכה האומה במלחמת אחים אכזרית. האומה לא הצמיחה מנהיג, שיכוון את עוצמת כוחותיה האדירים ליצירה ולבניין. ולכן, כנתון מובן מאליו וכדבר שבשגרה, הכהן הגדול, האיש בעל התפקיד הציבורי הבכיר ביותר, נחשב גם למנהיג הלאומי. לא מסופר לנו על הסמכתו של עלי לשופט, או על התלכדות העם סביבו כשם שהתלכדו לבקש מיפתח לקבל על עצמו מנהיגות. אדרבא, מדברי חז"ל אנו למדים על נתק מוחלט בין עלי לבין העם. לדבריהם, לא היו בני ישראל עולים לרגל, עד שקם אלקנה ועורר את הציבור לעלות למקדש3(תנא דבי אליהו ח ז.). ושם פגשו העולים, שהשתוקקו גם להתעלות, את בני עלי, שבהתנהגותם הגסה הרחיקו את העם מן הקודש (ב, יב-יז). +בתוך מציאות סבוכה זו פותח ספר שמואל: "וַיְהִי אִישׁ אֶחָד… וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה… וְלוֹ, שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם אַחַת חַנָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים, וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים" (שמואל א א, א-ב). לא רק חנה היתה עקרה בעת ההיא, אלא האומה כולה. ולא רק צרתה של חנה הכעיסה אותה רוב כעס, אלא גם בניה של האומה גרמו לאומה צער. אבל גם בעת ההיא, כוחות האמונה הפנימיים של האומה, פיעמו וזרמו באפיקים מעל סף ההכרה האנושית. אמנם לעתים המציאות הגלויה והמוסברת אינה מותירה כל מקום לתקווה, כשם שאף נראה בעת ההיא. אך הכוחות הפנימיים הללו מתפרצים לעת מצוא, בצימאון אינסופי לאל-חי, ומזרימים כוחות חיים מחודשים בעוצמה שלא היתה כמותה. כך היה גם בסיומה של תקופת השופטים. +בהתחדש העולם בכוחות מקוריים ורעננים, נובלים לעתים גידולי הפרא השוטים, שמצאו לעצמם מקורות מחיה בשדות הבור הלאומיים. כמה חריפים דברי רש"י על הפסוק "עַד-עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה, וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה" (שמואל א ב, ה) "ובעוד שהעקרה יולדת שבעה בנים, שנאמר כִּי-פָקַד ה' אֶת-חַנָּה, וַתַּהַר וַתֵּלֶד שְׁלֹשָׁה-בָנִים וּשְׁתֵּי בָנוֹת, וכשחנה יולדת אחד פנינה קוברת שניים". נראה שלא על פרט עובדתי זה בלבד נאמרו הדברים, אלא על הכלל כולו. קשה, חריף ומלווה צירי לידה רבים היה המעבר בין תקופה לתקופה, משברים רבים ליוו אותו. אך כולו מעוטר בתחושת הציפייה, שיש בה שמחה המהולה בחרדה, לקראת הופעת נשמה חדשה בגוף חדש בעולמנו אנו. +חידוש שם צבאות
תפילת חנה, שבה נפתח הספר, אינה תפילה של צדקת פרטית. באישיותה הכלל-ישראלית היא שליחת הציבור. תשוקת החיים שפיעמה בקרבה היתה חזקה מכל המחסומים שעמדו בדרכה. העקרות הפיזית, הלעג של צרתה ואפילו תנחומי בעלה, כל אלה לא שברו את רוחה. ובעלותה למשכן ה' בשילה, פרצה תפילתה האדירה את כל המחסומים שחסמו הופעת חיים אדירה זו. כנסת ישראל כולה עמדה איתה אז בתפילתה, כי כמותה היתה האומה עקרה מלידת מנהיג, כמוה סבלה מיד בנים מכעיסים, וכמו שרצה בעלה של חנה לגרום לה להסתפק בקיים, כך גם עלי רצה לעשות זאת לאומה. ומכאן תעוזתם של חז"ל, לקבוע את חנה למורת הלכה גדולה ביותר בהלכות תפילה לכל ישראל: "כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה"4(ברכות לא.). לא היה להם קושי להפוך אישה למורת הלכה, אדרבא, הם ראו בה השתקפות של כנסת ישראל בעת ההיא, ולא היה מי שיכול לעשות זאת טוב ממנה. עימה עמדה האומה כולה בתפילה פנימית "רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת, וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ". +התחדשות תשוקת החיים, שהופיעה בתפילתה של חנה, היתה מלווה בחשיפתו של שם אלקי, שעד אז היה גנוז. את שם ה' "צבאות" גילתה חנה5ברכות לא: "אמר רבי אלעזר: מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה צבאות עד שבאתה חנה וקראתו צבאות".. גילוי שם זה מעיד על התחדשות של תקופה. גם אברהם גילה שם חדש, את שם האדנות6(ברכות ז:). כי עד שלימד אברהם את האנושות שיש מנהיג לבירה, לא התגלה הקב"ה כאדון העולם. וכך גם בהתחדשות התקופות ובמעבר בין הנהגתם של השופטים למלכים, נחשף השם האלקי המיוחד להופעת המלכות. "ה' צבאות הוא ה' אלקי ישראל, וצבאות ישראל צבאות ה' הם"7אורות, ישראל ותחיתו ח.. +התעלות האומה והתבגרותה ובעקבותיה התעלות העולם והתבגרותו, אפשרו את חשיפת השם, המבטא את המורכבות הנפלאה ורבת המימדים, בה פועל ריבונו של עולם בהנהגת העולם. שם זה אינו מבטא פן ייחודי נשגב כשמות האחרים, אלא מבטא את ההרמוניה שבה פועלים הכוחות הרבים לגילוי המגמה האלקית בהכוונה אלקית, "אות הוא בתוך צבא שלו"8(מכילתא בשלח מסכתא דשירה פרק א.). בשם זה השתמשה חנה כדי לבטא את תשוקתה להשתלב עם כל הכוחות הפועלים להמשכת החיים ממקורם האלקי. +אמר רבי אלעזר, מיום שברא הקבה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה צבאות, עד שבאתה חנה וקראתו צבאות. אמרה חנה לפני הקב"ה, רבונו של עולם, מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד?! משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו, בא עני אחד ועמד על הפתח, אמר להם תנו לי פרוסה אחת ולא השגיחו עליו. דחק ונכנס אצל המלך, אמר לו אדוני המלך מכל סעודה שעשית קשה בעיניך ליתן לי פרוסה אחת?!"5 בדבריהם אלו מסבירים חז"ל את המהלך החדש שהלך והופיע. התרגלנו בדורות הקודמים, למיקוד ההתייחסות האלקית לעולם דרך פרטים מיוחדים: אברהם ושרה, יצחק ורבקה ורחל, נפקדו בזכות אישיותם המיוחדת. אברהם זכה לבן בזכות יציאתו מאיצטגנינותו9(רש"י בראשית טו ה.), יצחק בהיותו צדיק בן צדיק שהתאמץ בתפילה10(רש"י בראשית כה כא.), רחל בזכות שמסרה סימניה לאחותה11(מגילה יג:). אפילו אשת מנוח, שאמנם לא מצאנו בתולדותיה שהיתה צדקנית מיוחדת, נצטוותה על ייחודיות של קדושה מרגע עיבורה ואילך12(שופטים יג ד.). לעומתם, הופיעה חנה כמי שמבקשת להיבלע בתוך הכלל, ולזכות משיירי השפע האלקי, המשפיע על הכלל כולו. את בקשתה הצדיקה ברצונה להיות נורמלית. "וְחַנָּה, הִיא מְדַבֶּרֶת עַל-לִבָּהּ, אמר ר' אלעזר משום רבי יוסי בן זימרא: על עסקי ליבה. אמרה לפניו רבונו של עולם, כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה: עינים לראות, ואזנים לשמוע, חוטם להריח, פה לדבר, ידים לעשות בהם מלאכה, רגלים להלך בהן, דדים להניק בהן. דדים הללו שבראת על ליבי למה? לא להניק בהם?! תן לי בן ואניק בהם". גם על נשוא תפילתה, הבן המבוקש, התפללה שיהיה "זֶרַע אֲנָשִׁים" - "זרע שמובלע בין אנשים... לא ארוך ולא גוץ לא קטן ולא אלם ולא צחור ולא גיחור ולא חכם ולא טיפש"13(ברכות לא:). +זהו סודה של מלכות ישראל בתפארתה. המלכות בה יכולה כנסת ישראל לצאת מגניזת ספירתה, ולהופיע בעולם במימד הגופני, בגוף לאומי בו כל פרט מוצא את מקומו המדויק באורגן הציבורי, ומאפשר לאומה לגלות את שיעור הקומה של ה"אדם הציבורי", הכלל בשיעור קומתו המלא ובמלוא קוממיותו. זהו המין החמישי שעליו מדבר ריה"ל בספר הכוזרי, בהגדירו חמישה מינים בעולם: דומם, צומח, חי, מדבר וישראל14(כוזרי מאמר ראשון ל-מג.). מלך ישראל האידיאלי הוא מי שיכול היה להעיד על עצמו שאין לו אישיות פרטית בכלל "וְלִבִּי, חָלַל בְּקִרְבִּי"15(תהלים קט כב.), ולהתבטא בביטויי הענווה הנשגבים ביותר. (מרן הרב צבי יהודה עמד על כך שאברהם התבטא בענוותו "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר"16(בראשית יח כז.). בעלות האומה והשתכללותה התבטא משה בביטוי ענוותני משוכלל יותר, לא עוד עפר ואפר שיש בהם איזו שהיא ממשות, אלא לא כלום: "וְנַחְנוּ מָה"17(שמות טז ז.). ואילו דוד, לא רק שהגיע אל ה"לא כלום", אלא שלל את מציאותו האנושית: "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא-אִישׁ"18(תהלים כב ז.)). +מלכות ישראל, לא בגודל אישיותו של המלך היא נמדדת, אלא בגודל יכולתו לעזור לאומה להתגבש ולהוציא אל הפועל את רצונה הפנימי, על מנת להנחילו לעולם כולו. כדי "לעבוד את ה' ביחד שנאמר: כִּי-אָז אֶהְפֹּךְ אֶל-עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד"19(רמב"ם הל' מלכים יא ד.). +הצבאיות היא השלב הראשון לעבודת היחד, ובתפילתה חשפה חנה שם זה בפנים פנימיות המשכן. המודעות לשם זה הלכה והתפשטה בעולמות כולם, עם שכלולה והתפתחותה של האומה, ובסידור תפילתה היומיומי נקבע הביטוי "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות, מלא כל הארץ כבודו". +אף-על-פי שחז"ל מייחסים את גילוי השם "צבאות" לחנה, אנו פוגשים שם זה במקרא עוד לפני שנאמר על ידה. כבר בתחילת הפרק, בתיאור עלייתו של אלקנה לשילה, נאמר: "וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת וְלִזְבֹּחַ לַה' צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה" (שמואל א א, ג). אמנם את הספר כתב שמואל ימים רבים אחרי התגלות השם והגדרתו על ידי חנה20(בבא בתרא יד: "שמואל כתב ספרו ושופטים ורות".), אך אם בנבואתו קבע שמואל, שעליית אלקנה לשילה היתה לשם ה' "צבאות", לא דבר ריק הוא. +ישנם זמנים, בהם רוח חדשה מפעמת בעולם, ולמרות שאף אחד עדיין לא הגדיר אותה, בני אדם פועלים מכוחה. "ליבא לפומא אמנם לא גליא"21(לב לפה לא מגלה) מדרש הנעלם בראשית מאמר יב: אמר הקב"ה, שוטים הם המחשבים קצי משיחא, דבר שלא גליתי לעולם, שנאמר כי יום נקם בלבי, לבא לפומא לא גליא, ואינון משתדלי למחשב קצי. אך "אע"ג דאיהו לא ידע מזליהו ידע"22(אף על גב שהוא לא ידע, מזלו ידע) ראה מגילה ג.. הרוח שפיעמה בליבו של אלקנה בתקופת העצירה ושלטון הכוח הרוחני של עלי, הדחף להשיב את בני-ישראל לעלות ולהתעורר ממצב של קיפאון, לחיפוש וכמיהה לדבר ה', לא היו טכניים בלבד. מרוחו של משיח זרמו ונשבו הרוחות. בעת כזו בני אדם מתקוממים, מתנערים ומבקשים חיים חדשים, חידוש ימים כקדם, גם אם לא ידעו לפרש את תוכנן של רוחות אלו, ולא יוכלו להגות את רוחן הפנימית. התעלומה אינה ממיטה אסון של ספקנות על הוודאיות הנמצאת בגדולת חייה (של האומה)23על פי אורות התחיה סו.. +אמנם הנביא מיקד את התיאור המפורט של תחילת העלייה, בפעלו של אלקנה. אך יחד עם זאת, כנבואה שהוצרכה לדורות, רומז לנו הכתוב על התעוררותה של הרוח החדשה, ועל כך שרוח זו נקלטה גם בנפשם של אנשים נוספים, תוך כדי תיאור סיפורו של אלקנה. "וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן-הָרָמָתַיִם צוֹפִים - אחד ממאתיים צופים שנתנבאו להם לישראל"24(מגילה יד.). הרוח הנבואית בהופעתה הציבורית החלה להתגלות, והתעוררות רוחה של המלכות הלאומית והמעשית, היתה מלווה בהתעוררות רוח נבואה של קבוצות. +עד אותה עת, בתקופה שבה היתה אישיותם של הפרטים הבסיס למנהיגות - "וּדְבַר-ה', הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ" (שמואל א ג, א). והנה תקופה קצרה אחר כך, בעת המלכתו של שאול, הוא נפגש עם להקות של נביאים, הופעות נבואיות לציבור (שמואל א י, י). מכוחה של הרוח הזו החל אלקנה במפעלו. ואמנם, עבר זמן רב עד שחנה חדרה לעומק פנימיות חייה, וחשה "בשליחותא דידן ובשליחותא דרחמנא"25(בשליחות שלנו ובשליחות ה') ראה יומא יט., את הגדרת השם שמכוחו פעלה ודרכו פנתה. אלא ששמואל בנבואתו המאוחרת, ידע להגדיר שגם פעולותיו הראשונות של אלקנה במהלכי עלייתו, נבעו מאותה רוח חדשה של התגלות שם ה' צבאות, שהפכה לנחלת האומה בהופעה ודאית וגלויה. + +Chapter 2 + +ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל +קרח עינו הטעתו
"עדת קרח אין להם חלק לעולם הבא… דברי ר' עקיבא, ר' אליעזר אומר עליהם אמר הכתוב: ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל, וַיָּעַל"1(סנהדרין קט:). על חלקו של קרח בעולם הבא מצאנו מחלוקת תנאים, אבל על כך שבני קרח עשו תשובה וניצלו, אין מחלוקת. חז"ל מביעים, אמנם בציורים שונים, כיצד היתה ההצלה. יש אומרים שהמקומות שעליהם עמדו לא נקרעו והיו עומדים כשלושה עמודים2מדרש שוח"ט א טו.. יש אומרים שבאותה שעה היו באוויר העולם והעמיד להם הקב"ה תורן ונס3מדרש שוח"ט מו ג.. ויש אומרים "שמקום נתבצר להם בגיהנום, וישבו עליו ואמרו שירה"4(סנהדרין קי.), ושירתם היתה כה מופלאה, ש"היו משה ואהרן וכל הגדולים באים לשמוע שירתם של בני קרח ומלמדים לומר שירה לפני הקב"ה"5מדרש תהלים מזמור מה.. +יחוסו של שמואל מגיע עד קרח, "וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן-הָרָמָתַיִם, צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם; וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן-יְרֹחָם בֶּן-אֱלִיהוּא, בֶּן-תֹּחוּ בֶן-צוּף--אֶפְרָתִי". "ויש לפרש צופים נביאים… כי ממשפחת נביאים היה כי מבני קרח היה כמו שמפורש יחוסו בדברי הימים ובני קרח נביאים היו"6רד"ק א א.. בהסבירם את מעשהו של קרח קובעים חז"ל ש"עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו, שמואל ששקול כמשה ואהרן… ועשרים וארבע משמרות עומדות מבני בניו שכולם מתנבאים ברוח הקודש… אמר אפשר הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אדום? ולא ראה יפה לפי שבניו עשו תשובה…"7(במדבר רבה יח ח.). "והנה רז"ל אמרו, שעינו הטעה את קרח…, אבל לא ידע שהשלשלת הזה הוא ההיפך ממנו, כי קרח היה בעל מחלוקת… ושמואל היה 'טוב עם אלקים ועם אנשים', דהיינו מדרגת משה ואהרן… זה מה שנאמר: טוב עם אלקים ואנשים8ב כו: "וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל, הֹלֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב: גַּם, עִם-ה', וְגַם, עִם-אֲנָשִׁים", ובזה יובן מה שאמרו רז"ל שהתפללה חנה להיות לה זֶרַע אֲנָשִׁים שיהיה שקול כנגד משה ואהרן, וכן כתיב 'משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו', ששקול שמואל כנגד משה ואהרן… כי משה רבינו עליו השלום לרוב דבקותו באלקים, אחז במידת הכל לאלקים, וזהו שנקרא 'איש האלקים' כי לא היה לו פנאי כל כך לעסוק בעסקי בני אדם והיה טוב עם אלקים, ואהרן אחז במידת השלום ותמיד עסק לרדוף שלום בין איש לרעהו, והיה ביותר טוב עם האנשים. ושמואל הנביא אחז ממידת שניהם… וכן מצינו שהיה מסבב מעיר לעיר לעשות משפט אמת ושלום"9של"ה קרח.. +פי הארץ
קרח נענש על חטאו בעונש יוצא דופן. על-פי דברי משה, ברא ה' בריאה ופי הארץ נפתח ובלע את קרח ועדתו. "וְאִם-בְּרִיאָה, כפל לאמר: בְּרִיאָה יִבְרָא ה', יתבאר על דרך אמרם ז"ל בפסוק אֲרוּרָה הָאֲדָמָה… אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ10(חיבור של שני פסוקים - בראשית ג יז, ד יא)., שמאותו יום נסתם ונחתם פי הארץ וכשהיא רוצה לומר שירה לפני ה' כדרך כל הנבראים שאומרים שירה לפני הבורא, היא אומרת בכנפיה, דכתיב, מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ. וכאן, כשרצה משה להעניש הרשעים ההם, אמר וְאִם-בְּרִיאָה פירוש, אותה בריאה שכבר ברא ה', שהיא פי הארץ, ועל-ידי מעשה נסתם והיה כלא היה, עתה יחזור ה' לברוא אותה הבריאה. שהיה לה פה, ופצתה הארץ את פיה שהיה לה מקודם ובלעה אותם. ואולי כי זה יהיה לה תיקון למה שפצתה לבלוע איש צדיק, עתה תפצה פיה לבלוע אויבי ה'"11אור החיים במדבר טז, ל. ומוסיף השל"ה הקדוש: "וכבר נודע מה שאמרו המקובלים כי קרח הוא גלגול קין, נתגלגל קין שלש פעמים… והיינו במצרי שהרג משה, ויתרו חותן משה, כמו שכתוב 'וחבר הקיני נפרד מקין', ואחר כך בקרח. ומשה הוא גלגול של הבל, ועשה בו נקמה שלש פעמים, שהרג את המצרי… ויתרו עשה לו הכנעה, ונתן לו את ציפורה בתו שהיא היתה התאומה היתרה, שבעבורה הרג קין את הבל. ועתה קרח שעשה מחלוקת הגדול וחזר לסורו, אז הרגו משה ונתקיים 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך'. כלומר אותו האדם עצמו שנהרג הוא ההורג את הורגו… ומיתתו היתה הבליעה, מידה כנגד מידה כי פצתה הארץ את פיה לבלוע דם הבל"12של"ה קרח.. +ביטויי תשוקת קרבת אלקים בהופעה מלאה ובנחת רוח, המתגלים על ידי כל הברואים, "כֹּל הַנְּשָׁמָה, תְּהַלֵּל יָהּ"13(תהלים קנ ו.) בהסתכלות שכלית עליונה14ראה עולת ראי"ה א עמ' ר "שירו לו". ובניגון עליון, באים לידי ביטוי מפורט ב"פרקי שירה". גם לארץ יש ביטוי ייחודי שאותו היא מבטאת בעצם מהותה ש"לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ"15(תהלים כד א.). +כל העוסק בפרקי שירה בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא16תחילת פרקי שירה.. למרות שבאותם פרקי שירה "אין הכוונה על הגיה וצפצוף בפה אלא על מחשבת הלב"17ספר העיקרים. כי שירת הברואים היא שירת ליבם ופנימיותם, מכל מקום, כשאנו חווים את תשוקת קרבת אלקים של אותה ברייה בביטוי ברור, אנו מסבירים זאת כאילו יש פה לאותה ברייה, שהוא הכלי השלם ביותר לבטא ביטויים ברורים. +לעומת הבריות כולן, את שירת הארץ אנו ��ומעים רק מכנפיה. לעומת "הַשָּׁמַיִם, מְסַפְּרִים כְּבוֹד-אֵל", בביטוי טבעי ופשוט, "מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ" כאילו רק בדיעבד אנו שמים לב ששמענו שירה, וממרחקים היא נשמעת. +לדבר זה שם לב אור החיים הקדוש ומלמדנו, שפיה הטבעי של הארץ נסתם בשעה שעזרה לקין לחפות על פשעו בבליעת דם הבל אחיו18(אור החיים בראשית ד ח.). פה זה ומשמעויותיו, לא נסתמו בעקבות חטא אדם הראשון, למרות שגם אז נתקללה האדמה בעבור האדם. חטאו של אדם נבע מתשוקת קרבת אלקים שגויה, שהרי בטענת "וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹקִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע"19(בראשית ג ה.) פיתה הנחש את חוה. ריחוקו של אדם מגן עדן והעמל שנתחייב בו כתוצאה מתנאי חייו החדשים, יכלו להשתלב בהרמוניה של ההוויה, והאדמה יכלה להמשיך ולבטא את שירתה. אך בשעה שקין הרג את הבל בגלל צרות עין וקינאה, נסתמה האפשרות לבטא את השירה. צרות העין והקנאה גורמות למאיסת החיים ומשביתות את חדוותם, וכשהאדמה כיסתה על הדם והפכה לשותפה בפשע, היא נאלמה ופיה נבלם. צרות העין והקנאה הקרחית גרמה לארץ לחזור ולפתוח את פיה, אלא שהפעם היא היתה שותפה בהענשת צרי העין, ובזה החל תהליך תיקונה. +לאחר בליעת קרח ועדתו נפתחו פתחי תיקון, שני חורים נשארו פתוחים ועם העשן המיתמר נשמעת מהם ההודאה "משה אמת ותורתו אמת" +אמר רבה בר בר חנה, פעם אחת הלכתי בדרך, אמר לי ערבי אחד, בא אראה לך בלועים של קרח, ראיתי שני חורים שיוצא עשן מהם, לקח גיזי צמר ושרה אותם במים ושם אותם בקצה רומחו, והעביר על החורים ונחרכו, אמר לי האזן ושמע, שמעתי שהם אומרים: משה ותורתו אמת, והם בדאים. אמר לי כל שלושים יום מחזיר אותם הגיהינום כבשר בתוך קערה והם אומרים כן20(סנהדרין קי. (תרגום).) ובהודאתם זו קבעו דפוס תורני לשירת ההוויה. +מדרגות במציאות
מרן הרב צבי יהודה היה מלמד וחוזר ומשנן שקיימות מדרגות בכל התחומים, בקודש ובחול21קנין תורה לרב רקובר עמ' ט.. המדרגות חייבות להיות ברורות ומובחנות וטשטושן מסוכן. גם בין מדרגות בקודש נמצא הבדלה: יום הכיפורים, שבת, יום-טוב, חול המועד וראש חודש, כולם זמנים מקודשים, אך מדרגות ביניהם. ארץ ישראל קדושה כולה, אך אנו מבחינים בה בעשר מדרגות של קדושה: קודש הקודשים, ההיכל, הר הבית, ירושלים שבין החומות וכו'. כל העדה כולם קדושים, אבל קיימות מדרגות בהופעה, כהנים לוויים וישראלים. ההבחנה בולטת במיוחד בהבדל שבין שתי מדרגות של לוויים, משוררים ושוערים. על כל אחד מהם למלא את תפקידו, ושוער ששורר או משורר שעשה את עבודת השוער, חייב מיתה22(ערכין יא:). +קרח ניסה לטשטש את המדרגות, או כהגדרת מרן הרב צבי יהודה: קר"ח ראשי תיבות 'קומוניזם רוחני'. ו"מה שאמרו כולם קדושים אמת היה, אבל היה בכוח, שדבקים באחדות הקדושה על-ידי אהרן כהן גדול שנקרא קדוש"23שפת אמת קרח תרלא. וקרח במחלוקתו רצה לכרות את הענף שקדושת ישראל יושבת עליו, בניסיונו לבטל את קדושת אהרן. +רבים וטובים נכשלו בטעויות קשות וכואבות, כשלא הבחינו בהבדלות, ואחרים טעו כשהגזימו בהדגשת הבדלי המדרגות עד כדי יצירת פירוד ביניהן. מרים ואהרן נכשלו כשהשוו עצמם למשה: "וַיֹּאמְרוּ, הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה'--הֲלֹא, גַּם-בָּנוּ דִבֵּר; ו��יִּשְׁמַע, ה'"24(במדבר יב ב.), בעקבות רינונם זה זכינו לשיעור יסודי, אדיר בעוצמת משמעויותיו, שבו למדנו להבחין במדרגות הנבואה. נבואת אהרן ומרים במראה בחלום נבדלת מנבואת משה, שהיתה "פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת ה', יַבִּיט"25(במדבר יב ח.). +טשטוש המדרגות ומכשלת הדיבור הביאו על מרים עונש קשה ומשפיל, אבל ממנו למדנו מקור מן התורה לאחת המידות שהתורה נדרשת בהן, שיסודה חלוקה בין מדרגות: קל וחומר. וכן למדנו את גדריה "ואם אביה הראה לה פנים זועפות הלא תיכלם שבעת ימים, קל וחומר לשכינה י"ד יום, אלא דיו לבא מן הדין להיות כנידון לפיכך אף בנזיפתי תיסגר שבעת ימים"26רש"י במדבר יב יד. (היינו חושבים שאם על נזיפת אביה היא נכלמת שבעה ימים, על נזיפת שכינה, החמורה מנזיפת אביה – תיסגר כפליים, מלמדת אותנו התורה שלא יהיה הנלמד חמור מן המלמד). המצורע לומד בדרך הקשה ביותר את משמעותה של הירידה בדרגה, כשעליו להסגר מחוץ למחנה ולהבדל מהקהל, אבל דווקא כאן ידעו בני ישראל להדגיש את ההכללה הישראלית שאינה מוציאה את המצורע מן הכלל אלא מחוץ למחנה בלבד, ומרים עצמה זכתה לאהדה יוצאת דופן "וְהָעָם לֹא נָסַע, עַד-הֵאָסֵף מִרְיָם… תלה הדבר בעם… להודיע כי העם הסכימו לבל יסעו עד האסף מרים… כי גם הם היו חפצים בעכבה לכבודה"27(אור החיים במדבר יב טו.). +עלי טרח רבות בהדגשת ההבדלה, כך ניתן לפרש את ישיבתו בפתח ההיכל ואת הנהגתו שזר לא ישחט את הקורבן28(ברכות לא:). יתכן שעשה זאת לצורך, אבל הדגשת יתר של ההבדלה בין המקדש ומשרתיו לעם, גררה את התנשאות בניו ובעקבותיה את מעלליהם, וגרמה לנתק בין העם למקדש. אלמלא אלקנה ומשפחתו, שהחזירו לתודעת העם את העלייה לרגל ופתחו מחדש את צינורות הנבואה, שהיתה יקרה עד אז בישראל, "אֵין חָזוֹן, נִפְרָץ" (שמואל א ג, א), מי יודע לאן היינו מידרדרים כעם. +ואם בריאה יברא ה'
קביעתו של קרח "כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'"29(במדבר טז ג.) היא קביעה אמיתית, שלאורה עלינו לחנך את דורותינו. אך כאשר אמת גדולה זו, שהיא הבסיס לאחדות האומה, נוצלה לזרוע פירוד ומחלוקת באומה, היה הכרח לטפל בבעלי המחלוקת בדרכים לא מקובלות. בחטאים קודמים של האומה, ששורשם היה שלילי ביסודו, נענשו החוטאים בעונש רדיקאלי ששלל את החטא משורשו. כגון: על חטא הקמת העגל ופולחנו באה תגובה חד משמעית: העגל כותת, אפרו פוזר ועובדיו נהרגו. על חטא הוצאת דיבת הארץ נענשו מספרי הלשון הרע במגפה משונה, שבה רחשו לשונותיהם תולעים30(רש"י במדבר יד לז.), והדור שקיבל את דבריהם לא נכנס לארץ. בחטא עדת קרח לא היה ניתן לשלול את בסיס החטא. תשוקת גילוי קדושת הכלל צודקת, אך את המחלוקת היה הכרח לבטל. וכדי להענישם, נבראה בריאה מיוחדת ששימרה את החיוב והעלימה את השלילה, האדמה פצתה את פיה ובלעה את בעלי המחלוקת. היא העלימה אותם מעל פני האדמה, אבל הם עצמם נשארו חיים "'וירדו חיים שאולה' שלא שלטה בהם הארץ להרגם אלא נשארו חיים ונתנתם הארץ בפיקדון לגיהנם והוא אומרו 'חיים שאולה'"31(אור החיים במדבר טז לג.). ובהכרתם ש"משה אמת ותורתו אמת", נתנו תוקף וקיום להכרזה "כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'". +הבריאה שנבראה, 'פי הארץ', מילאה תפקיד נוסף מלבד עונש. "קרח שכפר בנבואת משה מחמת קנאותו אז, כפר גם כן בו יתברך. כמו קין שאמר לית דין ולית דיין, אף שידע מגדולתו יתברך, אמר, כביכול, ככל אלוהי העמים. וזה הוא שאמר ובתוכם ה' לא שכינה על ראשם ח"ו, וזהו עניין שהוצרך משה להראות בריאה חדשה מאיתו יתברך"32של"ה קרח.. הכרת הגודל האלקי והכרת גדולת האומה, אינם מהווים בהכרח הודאה בהשגחתו ובהשראת שכינתו. הריחוק והזרות המאפיינים את אמונת הגויים, המגדלים את ה' מחד, ומאידך מרחיקים אותו בהתרחקותם ממנו ובקביעת שמו "אלהיא דאלהיין" - מהווים הודאה במקצת, ומעכבים את הגאולה. אמונתם נשמעת גבוהה ורוממה, אך תוכה נעור מאהבה, ובכך היא מעוררת את הציניות ואת הליצנות. +גם קרח נפגע מכך, ובביקורתו על משה ועל התורה צייר סיטואציות קיצוניות, כאילו תורת חיינו אינה אלא קובץ תקנות אגרסיביות ובלתי מתחשבות. "מה עשה כינס עליהם כל הקהל… והתחיל לומר לפניהם דברי ליצנות אמר להן אלמנה אחת היתה בשכונתי ועמה שתי נערות יתומות, והיה לה שדה אחת. באת לחרוש אמר לה משה: לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. באת לזרוע אמר לה שדך לא תזרע כלאיים. באת לקצור ולעשות ערימה, אמר: הניחו לקט שכחה ופאה. באת לעשות גורן, אמר לה: תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני. הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. מה עשתה, עמדה ומכרה את השדה, ולקחה שתי כבשות כדי ללבוש גיזותיהן וליהנות מפירותיהן. כיון שילדו, בא אהרן ואמר לה: תני לי את הבכורות, שכך אמר לי הקב"ה כל הבכור אשר יולד וכו' הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו את הולדות. הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן. אמר לה: תני לי ראשית הגז, שכן אמר הקב"ה וראשית גז צאנך תתן לו. אמרה אין בי כוח לעמוד באיש הזה, הריני שוחטתן ואוכלתן. כיון ששחטה אמר לה: תני לי הזרוע והלחיים והקיבה. אמרה אפילו אחר ששחטתי אותן לא ניצלתי מידו. ואמרה הרי הן עלי חרם. אמר לה כולן שלי, שכך אמר הקב"ה כל חרם בישראל לך יהיה. והלך לו, והניחה בוכה היא עם שתי בנותיה"33ילקוט שמעוני קרח טז.. +השימוש בעובדות הנכונות לשם ניגוח וקנטור, לא יכול היה להיפסק בביטול המקנטרים. הקרקע עליה נבנתה הביקורת הזו, היתה חייבת להישמט מתחת רגליהם של המתנשאים בצדקנותם. בהשגחה פרטית מדויקת שגילתה את השראת השכינה בישראל ועל ישראל, ירדו אל השאול אותן חלקי אמיתות, וממעמקים נשמעת הודאת ההוויה "משה אמת ותורתו אמת". בני קרח שקלטו את תוכם הפנימי של המסרים של קרח, דבקו בסיסמא הברורה והחד משמעית "כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'", וכבעלי תשובה גמורים שדבקו באמת כללית ומוחלטת זו, זכו לבטא את פרי המציאות הזו והיו למשפחת נביאים. +שמואל מגלה את האמת בתורתו של קרח
לא עברו דורות רבים, ושמואל - אחד מבני בניו של קרח - נהיה גדול הדור, וכאדם השקול למשה ואהרן משח את שני מלכי ישראל הראשונים, ובזאת הקים את מלכות ישראל. אין הוכחה גדולה מזו, למטען הקדושה הגנוז בכלל כולו. ומאידך, גם אבות קדושים וטהורים אינם מהווים הבטחה, להמשך הופעת הקדושה בבנים המשרכים דרכם. הנה דור אחד קודם נפגשנו בנער הלוי יונתן בן גרשון, שהקים ממסד פולחני מסביב לעגלו של מיכה. נער זה על פי המסורה היה נכדו של משה. +מלכות ישראל היא האורגן המשוכלל ביותר, שנועד לבטא את רצון ה' בעולם. וכשזו הולכת ומתגלה, הרי היא מוציאה את המציאות משליטת התוהו, והשפעתה מגיעה לעולמות ולממדים נגלים וכמוסים. בשלמות הופעתה מעלה המלכות את כל הירודים, אפילו משאול תחתית. וגם אם נדמה, שבמצבים מסוימים אנשים מאבדים את שייכותם לעולם הבא, הרי שגילה לנו ר' אליעזר מתוך דברי חנה, שגם בלועי קרח עתידים לעלות34(במדבר רבה יח כ.). חנה בשירת תודתה באומרה "מוֹרִיד שְׁאוֹל, וַיָּעַל", ובהפקדתה את בנה הפעוט ללמוד אצל עלי הקשיש ולו משום שהיה גדול הדור, וזאת למרות שהיתה לה יותר מסיבה אחת לבקר אותו ואת מנהיגותו, העמידה בסיס לתודעה הלאומית, שהתביעה "כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'", לא רק שלא תפגום בהקמת האורגן הלאומי אלא אדרבא, במבנהו הבריא של העם, במצב שבו המנהיגות מהווה השתקפות של קדושת הכלל, היא זו שנותנת עוז ותעצומות לעם. + +Chapter 3 + +ומעיל קטן תעשה לו אמו +החלטתה המופלאה של חנה להקדיש את בנה בכורה לעבודת ה', נראית במבט שטחי כצדקנות עילאית שמידת אכזריות בה, ואין דומה לה בתולדות האומה. פסוק אחד מרכך מעט את המעשה, ומאפשר לנו לחוש את דאגתה האימהית לבנה: "וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה-לּוֹ אִמּוֹ, וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה". עתיד ועבר משולבים בפסוק זה, "תעשה" בעתיד ו"העלתה" בעבר, והנצח מבצבץ בין המילים "מימים ימימה". "ובאומרו קטן כלומר במידתו, והוצרך לאמר זה כי לא היה מנהגם לעטות מעיל אלא הגדולים, אבל הקטנים לא. וזה מרוב אהבתה אותו…"1(רד"ק שמואל א' ב יט.). +ביטוי אימהי זה שופך מעט אור, ומבהיר לנו מדוע מתעלמים הפסוקים מתיאור הפרידה מן הנער הרך והמפונק. "מפנקותא יתירתא חזייה ביה בשמואל וחשא ביה בשמואל לחולשא דאורחא" (ראתה אותו מפונק מדי וחששה להוציאו לדרך)2(חגיגה ו.). חנה הביאה את שמואל למשכן בהיגמלו בתקווה ובחרדה, "אל הנער הזה התפללתי. יהי רצון שבשעה שיגדל ישתדל בעבודת ה' כמו עכשיו, שהוא נער"3(זהר חדש ז.), והודיעה לעלי: "וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַה', כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַה'" (שמואל א א, כח). כאן פתחה חנה בתפילתה הנשגבה, שרוחו של משיח מרחפת עליה, ובסיומה של התפילה אנו לומדים על הפרידה המיידית. כבסכין חדה בוצע חיתוך מהיר בין הבן להוריו: "וַיֵּלֶךְ אֶלְקָנָה הָרָמָתָה, עַל-בֵּיתוֹ. וְהַנַּעַר, הָיָה מְשָׁרֵת אֶת-ה', אֶת-פְּנֵי, עֵלִי הַכֹּהֵן" (שמואל א ב, יא). זה כל מה שנאמר על הפרידה. שמה של חנה לא הוזכר בפסוק זה כלל, והנער שיקע עצמו מיד בעבודה. אך מה התרחש בליבה של האם, ומה היתה תחושתו של הבן, אין מי שיספר לנו. אנו יכולים לשחרר את כבלי הדמיון, אך מן הכתובים אנו למדים אך ורק על הניתוק המהיר והחד. +אחרי שהנביא פתח לנו פתח לביטוי האהבה הייחודי, המעיל שבו טמנה חנה את זיכרונות העבר ותקוות העתיד האימהיות, אנו למדים להבין, שהניתוק הזה נצרך כדי להתגבר על עצמת הרגשות שהיו צריכים להיכלא. אפילו עלי יכול היה להרגיש עד כמה קשה היה לחנה הפירוד מבנה, שהיה עדיין יחידה. "וּבֵרַךְ עֵלִי אֶת-אֶלְקָנָה וְאֶת-אִשְׁתּוֹ, וְאָמַר יָשֵׂם ה' לְךָ זֶרַע מִן-הָאִשָּׁה הַזֹּאת, תַּחַת הַשְּׁאֵלָה אֲשֶׁר שָׁאַל לַה', וְהָלְכוּ לִמְקוֹמוֹ". +עלי ראה מלכתחילה את שמואל כמי שמרד בסמכותו, ורצה להרגו על שהורה הלכה בפניו4(ברכות לא: וראה לקמן עמ' 52), ודווקא בידיו הופקד חינוכו של שמואל. וזאת, באווירה הקשה שאפפה אותו: התנהגותם האגרסיבית של בניו, הנבואה הקשה שהטיח הנביא באזני עלי על שלא מיחה בהם, ו"רבותינו אמרו כי הוא - הנביא - אלקנה אבי שמואל כי נביא היה"5(רד"ק ב כז.). עובדות אלו, עלולות היו לגרום מתחים רבים בין עלי הזקן ובין שמואל הנער, ה"הֹלֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב: גַּם עִם-ה', וְגַם עִם-אֲנָשִׁים" (שמואל א ב, כו). מתחים מסוג זה הביאו את קין להרוג את הבל, ואת שאול לרדוף את דוד. אבל נראה שדווקא כאן הם עוררו חיבה בין השניים. כמה רוך ועדינות אנו מוצאים ביחסו של עלי לשמואל כשהופיע דבר ה' לראשונה אל הנער. שמואל לא ידע כיצד להתייחס לגילוי, ועלי הדריכו כיצד לקבל את שיפעת הנבואה: "וַיֹּאמֶר עֵלִי לִשְׁמוּאֵל, לֵךְ שְׁכָב, וְהָיָה אִם-יִקְרָא אֵלֶיךָ, וְאָמַרְתָּ דַּבֵּר ה' כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ" (שמואל א ג, ט). וכששמע שמואל את גזר הדין הקשה על בית עלי, "יָרֵא מֵהַגִּיד אֶת-הַמַּרְאָה" (שמואל א ג, טו). אך עלי עודדו בלשון רכה ונעימה, "וַיִּקְרָא עֵלִי אֶת-שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל בְּנִי… אַל-נָא תְכַחֵד, מִמֶּנִּי. כֹּה יַעֲשֶׂה-לְּךָ אֱלֹהִים, וְכֹה יוֹסִיף, אִם-תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר" (ג, טז-יז). ושם, תחת עינו הפקוחה של עלי, "וַיִּגְדַּל שְׁמוּאֵל, וַה' הָיָה עִמּוֹ, וְלֹא-הִפִּיל מִכָּל-דְּבָרָיו אָרְצָה. וַיֵּדַע, כָּל-יִשְׂרָאֵל, מִדָּן, וְעַד-בְּאֵר שָׁבַע: כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל, לְנָבִיא לַה'" (שמואל א ג, כ). +לשאלה מדוע מוזכר כאן דווקא המעיל שעשתה לו אמו, והרי בוודאי הכינה לו גם בגדים אחרים, ענה מרן הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שהמעיל הוא הלבוש הנלבש לכבוד ולתפארת. +שמואל הוא הנער, שאת לידתו ליווה משק כנפי רוחו של משיח, בגילוי שם ה' צבאות בתפילה שהכשירה את לידתו, ובהבעת התקווה - "וְיִתֶּן-עֹז לְמַלְכּוֹ, וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ" (שמואל א ב, י) - בשירת התודה שלאחר הלידה. והוא שהחזיר לאומה את כבודה ותפארתה, ששנים רבות לא היו לה. קודם באורחות חייו והתגדלותו לטוב עם אלוקים ועם אנשים, ואחר כך בהקמת מלכות ישראל לכבודם של ישראל ולתפארתם. +המעיל, שהיה בוודאי גם ביטוי לאהבת חנה לבנה, ליווה את שמואל מיום שניתן לו ועד אחרי מותו, "וְהוּא עֹטֶה מְעִיל" (שמואל א כח, יד), "המעיל בו גדל, בו נקבר, בו עלה"6מדרש תנחומא אמור ב (אודות עלייתו של שמואל באוב).. המעיל היה לו למגן מפני צינה מחד, ומפני השפעתם המזיקה של בני עלי מאידך, בהיותו נקודת אחיזה וחוליית הקשר לתורת אמו. מעיל זה לא הוזכר בתנ"ך, רק כדי ללמדנו על מערכות יחסים אישיות, ובודאי לא על פרטי לבושו של אדם. מעיל זה מבטא ערך כלל ישראלי, "לכבוד ולתפארת", כבודם ותפארתם של ישראל ההולכים ומופיעים, שפסגת גילויים יהיה בהופעת מלכות דוד ושלמה. +המשברים בהופעת המלכות באים לידי ביטוי בקריעת המעיל. בראשונה - "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל, לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת-דְּבַר ה', וַיִּמְאָסְךָ ה' מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל. וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת, וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף-מְעִילוֹ, וַיִּקָּרַע. וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל: קָרַע ה' אֶת-מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ. וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל, לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא, לְהִנָּחֵם" (טו, כו-כט). ובשנית - במערה: "וַיָּקָם דָּוִד, וַיִּכְרֹת אֶת-כְּנַף-הַמְּעִיל אֲשֶׁר-לְשָׁאוּל--בַּלָּט. וַיְהִי אַחֲרֵי-כֵן, וַיַּךְ לֵב-דָּוִד אֹתוֹ--עַל אֲשֶׁר כָּרַת אֶת-כָּנָף אֲשֶׁר לְשָׁאוּל. וַיֹּאמֶר לַאֲנָשָׁיו חָלִילָה לִּי מֵה', אִם-אֶעֱשֶׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה'--לִשְׁלֹחַ יָדִי, בּוֹ: כִּי-מְשִׁיחַ ה', הוּא" (שמואל א כד, ו-ז). +המעשה האימהי, שהיטיב לבטא מערכת ערכים ההולכת ומתגלה, פותח לנו פתח, להעריך על ידו את כל פרטי העובדות המוזכרות בדברי נביאים ראשונים. על פי מרן הרב צבי יהודה לא נחפש את משמעותם במישור האישי, למרות שכך נראה מפשטם של דברים, אלא בממדים הכלל-ישראליים, ויהי רצון שנזכה לחשפם. +בהתאם לאמת מידה זו, ננסה גם להעריך את יכולתה של חנה, להכיר בבנה את ראשיתה של ההופעה הלאומית החדשה. הופעה זו ינקה, אמנם, בשלבי התפתחותה הראשונים מהכוחות הפיזיים של הדור הקודם, אך לשם גידולה והתפתחותה הרוחנית, אמורה היא לינוק תורה חדשה ומערכת חשיבה המושתתת על חזון העתיד. "וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה, וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב, בְּהֵיכַל ה', אֲשֶׁר-שָׁם אֲרוֹן אֱלֹקִים. וַיִּקְרָא ה' אֶל-שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" (שמואל א ג, ג-ד), "שיצא הקול מבית קדשי הקדשים". "עלי היה כהן ושומר מבפנים ושמואל היה לוי ושוכב מבחוץ וקפץ הקול דרך עלי לשמואל"7רש"י שם. (שמואל א ג, ד-י). + +Chapter 4 + +ונר אלקים טרם יכבה +הנהגה רצופה
ספר שמואל בפתיחתו, מתאר את ראשית התנוצצות אורה של מלכות ישראל בשלביה הראשונים. אם הורגלנו מימות יהושע בכל תקופת השופטים, ששרביט ההנהגה בישראל הורם בכל דור לעת מצוא, וכל מנהיג פעל את פעולתו בזמן ובתנאים המתאימים לו, ללא רצף ברור וללא הכוונה נגלית - רוח אחרת נושבת בתחילת ספר שמואל. גם אחרי לימוד ועיון בספר שופטים אין אנו יודעים, אם היו קשרים בין אהוד לדבורה וברק, או בין דבורה וברק לגדעון. גם אם היו קשרים כאלה, אין אנו יודעים דבר וחצי דבר על אופי הקשר. עובדה זו מתאימה לערכה של התקופה ההיא. אמנם בפרספקטיבה ובהסתכלות לאחור אנו מבינים, שלא במקרה צמחו מנהיגים בישראל. בבוא העת, אף ביטא זאת שמואל במפורש, והעם הסכים לדבריו. בעת המלכת שאול אמר שמואל בין שאר דבריו: "כַּאֲשֶׁר-בָּא יַעֲקֹב מִצְרָיִם, וַיִּזְעֲקוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֶל-ה', וַיִּשְׁלַח ה' אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן וַיּוֹצִיאוּ אֶת-אֲבֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם, וַיֹּשִׁבוּם בַּמָּקוֹם הַזֶּה… וַיִּשְׁלַח ה' אֶת-יְרֻבַּעַל וְאֶת-בְּדָן, וְאֶת-יִפְתָּח וְאֶת-שְׁמוּאֵל וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב" (יב, ח-יא). +בהתאסף עם למשיחת המלך הראשון בישראל, בעת הופעת הרצון הכלל-ישראלי להתאחד מסביב למלך ועל ידו, התגלה שלאורך כל השנים היתה הכוונה אלקית בקביעת המנהיגים, אך השגחה זו היתה מכוסה ומוצפנת. בתקופת השופטים היה על כל שופט ושופט לעזור לאומה להוציא פן מסוים הגנוז בקרבה פנימה, ולכן היה עליו להיות ייחודי וברור. +לעומת תקופת השופטים, עניינה של מלכות הוא ההכללה, ההרמוניה בין הגוונים, ולכן עם הופעת זהרורי קרני אורה, אנו מתחילים למצוא את השילוב וא�� החפיפה בין הכוחות הלאומיים. +עלי היה המנהיג בתקופה שבה פותח ספר שמואל. בידיו היו מרוכזות הסמכויות הלאומיות והדתיות. עוד בחייו נפגש עלי עם שמואל, שעתיד להיות המנהיג אחריו, ואת הבשורה שהביאה למותו הביא לו מי שעתיד להיות המלך הראשון בישראל. "וַיָּרָץ אִישׁ-בִּנְיָמִן מֵהַמַּעֲרָכָה, וַיָּבֹא שִׁלֹה בַּיּוֹם הַהוּא; וּמַדָּיו קְרֻעִים, וַאֲדָמָה עַל-רֹאשׁוֹ" (שמואל א ד, יב), "זה היה שאול"1רש"י שם. המערכות האנושיות, שנציגיהן השונים: עלי, שמואל ושאול, ביטאו כל אחד פן מסוים בציבוריות הישראלית, השתלבו והתחככו זו בזו. עובדה זו מתאימה לתכונתה של המלכות - המבטאת את שם ה' צבאות - שבמהותה היא משתמשת בכל כוחות החיים המופיעים בעולם, כדי לאפשר להם להתבטא ולבטא את אחדותה הכוללת של האומה, שהנה תמציתה של ההוויה כולה. "ה' צבאות, אות הוא בצבא שלו"2מכילתא בשלח מסכתא דשירה פרק א.. "ה' צבאות - אלקי ישראל הוא, וצבאות ישראל - צבאות ה' הם"3אורות, ישראל ותחיתו ח.. רק אומה מבוגרת ובשלה יכולה ליצור את הקומפוזיציה הנכונה בין הכוחות, ולהתגבש כדי לגלות את תפארת מלכותה. והנה, בסוף תקופת השופטים, התבגרנו והגענו לרמת התפתחות לאומית, בה הוכר הצורך בגילוי הרמוניה זו. בגרות זו באה לידי ביטוי בצעקה הנבואית "בַּיָּמִים הָהֵם, אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו, יַעֲשֶׂה"4(שופטים כא כה.). וכשהוכר הצורך להתעלות מעל הרצון האישי של האיש הפרטי ומעל היושר האישי, ולבנות את תורת המלכות, החלה תקופה חדשה בישראל. ולכן, בהבדל מתחילת ספר שופטים, בתחילת ספר שמואל אנו מוצאים את המנהיגות באומה כעובדה המובנת מאליה. אמנם רק גרגירי בוסר אנו מגלים בתחילת הספר, אך בוסר זה הוא גם תחילת התנוצצות הפרי. +לידה של דור חדש
יש אנשים שיוצרים תקופה, ויש אנשים שהתקופה יוצרת אותם. אנשים המשפיעים על דורם הם בדרך כלל אנשים במיטב שנותיהם, הפועלים עם הציבור ובתוכו, בנושאים המשפיעים על כלל הציבור. כזה היה אלקנה, האיש שבו פותח ספר שמואל. הוא כבר היה נביא5(מגילה יד.) בשעה שאנו פוגשים בו בפתיחת הספר, ומפעלו בהחזרת תודעת העלייה לרגל למשכן6(ילקוט שמעוני שמואל עז.), השפיע רבות על דורו. אבל גם אם בו פותח הספר, לא הוא הדמות המרכזית שעליה רצה הנביא לספר בפתיחה. אדרבא, היותו נביא ומפעלו הגדול גנוזים במקרא, ומתגלים לנו רק בדברי חז"ל על פי רמזים מהמקרא. חנה היתה הדמות שעליה מיקד הנביא את דבריו בפרקים הראשונים. +לעומת אלקנה, לא היתה חנה "אשת ציבור". אדרבא, היא היתה עסוקה בעצמה וביגונה בעת ההיא, היא נשאה את כאבה הפרטי, העקרות. וכאילו שלא די היה בהשפלה ובעלבון שבדבר, הוסיפה צרתה על צערה וכיעסתה גם כעס בעבור הרעימה, ובוודאי שבמצבה זה לא עסקה ב"תיקון העולם". כל ניסיונותיו של אלקנה בעלה לנחם אותה, ולסייע לה למצוא את השלמות ואת הטוב בתחום חייה הפרטיים, עלו בתוהו. לא הועילה אהבתו היתרה אליה, וגילוייה לא חילצו אותה ממצוקתה: "וּלְחַנָּה, יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם: כִּי אֶת-חַנָּה אָהֵב… וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ… הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ, מֵעֲשָׂרָה בָּנִים" (שמואל א א, ה-ח). אבל חנה לא התנחמה, ואחרי דברי הניחומים שיצאו מליבו של בעלה, היא לא הגיבה: "וַתָּקָם חַנָּה, אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה… וְהִיא, מָרַת נָפֶשׁ; וַתִּתְפַּלֵּל עַל-ה', וּבָכֹה תִבְכֶּה" (שמואל א א, ט-י). כוחות אחרים דחפו אותה, לידה של דור חדש עמדה בפתח. בתחילה אמנם אפשר לפרש את התנהגותה כצורך טבעי של אישה, למלא את יעודה בעולם. אולם, חנה לא היתה העקרה היחידה, ואפילו לא באותו דור, וכמאמינים בני מאמינים יודעים אנו, שתפקידו של האדם אינו מתחיל או מסתיים בהעמדת ולדות. "וְאַל-יֹאמַר הַסָּרִיס, הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ. כִּי-כֹה אָמַר ה', לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת-שַׁבְּתוֹתַי, וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי, וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי, וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי, יָד וָשֵׁם - טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת. שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן-לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת"7(ישעיהו נו ג-ה.). האם לא יכלה להתנחם בכך? ומדוע "הטיחה דברים כלפי מעלה שנאמר וַתִּתְפַּלֵּל עַל-ה'"8(ברכות לא:)? +עקשנותה ומסירות נפשה של חנה מעידים, שדחף מסוג אחר גרם לה להתקומם כנגד מגבלות חייה האישיים. ואכן, אנו מגלים זאת בדברי התודה שיצאו מפיה בתפילת ההודאה, שהתפללה בהעלותה את פרי ביטנה לשרת בבית ה', בהגדרות ברורות ובשלות: "וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר, עָלַץ לִבִּי בַּה', רָמָה קַרְנִי בַּה'; רָחַב פִּי עַל-אוֹיְבַי, כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ" (שמואל א ב, א). לא את ישועתה היא ראתה חנה בפקידתה, אלא את ישועת ה'. גם השימוש שעשתה בכינוי "אויב", המיוחס בדרך כלל למי שנלחם באומה, ככינוי לצרתה פנינה שהציקה לה9רש"י שם., מעיד שחנה לא ראתה במצוקתה בעיה אישית גרידא. וכשסיימה את תפילתה במילים: "וְיִתֶּן-עֹז לְמַלְכּוֹ, וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ" (שמואל א ב, י), אנו כבר יודעים שחנה יכולה להגדיר לעצמה ולנו, שאנו עומדים על פתחה של תקופה חדשה. והיא היא היתה הדוחפת את אישי הדור הישן לגלות נשמות חדשות. "ואמרה חנה זה על דרך נבואה או דרך קבלה כי היתה קבלה אצלה כי עתיד להיות מלך בישראל, וחתמה השירה הזאת בדברי המלך… ואם אמרה זה בדרך נבואה, רמזה בזה שעל ידי שמואל בנה יהיה מלך בישראל והוא ימשחנו"10(רד"ק שמואל א' ב י.). +מפגש מנהיגי הדורות
אם אנו משתאים לגודל תעוזתה ומסירות נפשה של חנה, שעמדו לה כדי להשתחרר מקללת העקרות, הפקדתו של שמואל הקטן שזה עתה נגמל בבית ה', תחת השגחתו של מי שהיה מוכן להרגו על שהורה הלכה בפניו11(ברכות לא:), מעמידה בצל גם את השלב הראשון שבמסירות נפשה. אך מדוע עשתה זאת? האם היו חסרים משרתים בקודש? אמנם יתכן שבני עלי בגסותם הרחיקו את הלויים האחרים, אך בזה תגדל התמיהה והכרת מסירות נפשה של חנה. כי אם אכן בגלל חוסר בעובדים השאילה אותו לעבודת המשכן, מדוע לא שכנעה את אישה אלקנה להישאר ולשרת בקודש? אלקנה לא נשאר במקדש, להפך, ההדגשה הנבואית מבליטה שמיד בתום תפילת חנה הוא שב לביתו, "וַיֵּלֶךְ אֶלְקָנָה הָרָמָתָה, עַל-בֵּיתוֹ; וְהַנַּעַר, הָיָה מְשָׁרֵת אֶת-ה', אֶת-פְּנֵי עֵלִי הַכֹּהֵן" (שמואל א ב, יא). +אלקנה חזר הביתה, וחנה?! כנראה גם היא חזרה. ומדוע לא נזכרת גם חזרתה? קשה היה כנראה להגדיר ולבטא את המתרחש ��ליבה של אם, המשאירה את בנה שזה עתה נגמל, הבן שעל אודותיו כה התפללה. ומכיוון שהנביא לא יכול היה להגדיר את חזרתה הפיזית כחזרה הביתה, התמקד בחזרתו של אלקנה. כבכל תיאור פעולותיה של חנה המתוארות בנביא, גם את העובדה הזו לא נוכל לראות כמעשה פרטי. לא כוחותיה של האישה עמדו לה בקיימה את נדרה, ואפילו לא כבלי הנדר הם שהביאו אותה להשאיר את בנה בהיכל ה'. על הנדר אפשר היה להישאל, או לתת לו פירושים מקלים. גם כאן נוכל למצוא את עקבותיה של התקופה המתעוררת. לא כוחות אנוש הביאו את שמואל ה"רביא הוה משמש קדם ה' בחיי עלי כהנא"12תרגום לפס' יא. (הצעיר ששימש לפני ה' בחיי עלי הכהן), אלא כוחותיה של האומה. +המלבי"ם מסביר, "שעלי נכנס תחת אביו לחנכו וללמדו… וללמוד ממנו דרכי התורה והיראה"13(מלבי"ם שמואל א' ב יא.). אם נבין דברים אלו כפשוטם, יהיה קשה לקבלם. אלקנה המחנך הדגול, שהעלה את ביתו כל שנה בדרך אחרת למשכן, ובדרכו סחף רבים יחד איתו14(ילקוט שמעוני שמואל עז.), הפקיד את בנו בידי עלי, שכל כך נכשל אפילו בחינוך בניו שלו, "וּבְנֵי עֵלִי, בְּנֵי בְלִיָּעַל, לֹא יָדְעוּ אֶת-ה'" (שמואל א ב, יב). וכי יעלה על הדעת, שדווקא בידיו הופקד הנער הרך לחנכו ליראת ה'?! +לא היה זה מפעל חינוכי רגיל ליראת שמים. גדול הדור הקודם היה צריך להיפגש עם מי שעתיד להיות גדול הדור הבא, ומי שעתיד להיות גדול הדור הבא נפגש עם מי שהיה גדול הדור הקודם. הרצף במנהיגות הוא מסממני המלכות. זו היתה גם אחת הסיבות שבגללה ביקשו ישראל מלך. הם רצו ביטחון בהנהגה, גם אם עדיין לא היה זה רצף טבעי מאב לבן כפי שהדבר קורה במלכות; עצם הרצף מאפיין את המלכות. +רוחה של מלכות דחפה למפגש מנהיגי הדורות, מפגש רחב ומקיף יותר מהמקובל בין מנהיגים. שמואל נפגש עם עלי כדי שישמשו, יספוג מרוחה של מנהיגותו ויפיח בה אור חדש. ושמואל היה "מְשָׁרֵת אֶת-ה', אֶת-פְּנֵי עֵלִי הַכֹּהֵן, מכאן למשמש פני תלמידי חכמים כמשמש פני שכינה"15(רש"י שמואל א' ב יא.). +השימוש הוא התקשרות עם סגולת מי שמשמשים אותו, ולא רק בפרטי הידיעות הנלמדות. "וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה, וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל ה', אֲשֶׁר-שָׁם אֲרוֹן אֱלֹהִים. וַיִּקְרָא ה' אֶל-שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיָּרָץ אֶל-עֵלִי, וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי-קָרָאתָ לִּי" (שמואל א ג, ג-ה) "ובדרש אמר כי על נר הנבואה אמר. ואמרו, 'וזרח השמש ובא השמש'. עד שלא ישקיע הקב"ה שמשו של צדיק אחד, הוא מזריח שמשו של צדיק אחר. עד שלא ישקיע שמשו של משה, מזריח שמשו של יהושע, עד שלא תשקע שמשו של עלי, הזריח שמשו של שמואל. וזהו שנאמר ונר אלקים טרם יכבה"16(רד"ק שמואל א' ג ג.). למעט תקופת השופטים, בה הופיע ייחודה של תקופה בהופעות האישים היחידים, כהכנה להופעת מרכבת המלכות. אז לא נפגשו המנהיגים ולא היה רצף ביניהם. חידושו של הרצף מלמד על תכונתה של תקופה. + +Chapter 5 + +המלחמה בפלשתים +גיבוש המלכות והמלחמה בפלשתים
"וַיִּגְדַּל, שְׁמוּאֵל וַה' הָיָה עִמּוֹ, וְלֹא-הִפִּיל מִכָּל-דְּבָרָיו אָרְצָה. וַיֵּדַע, כָּל-יִשְׂרָאֵל, מִדָּן, וְעַד-בְּאֵר שָׁבַע: כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל, לְנָבִיא לַה'. וַיֹּסֶף ה' לְהֵרָאֹה בְשִׁלֹה, כִּי-נִגְלָה ה' אֶל-שְׁמוּאֵ�� בְּשִׁלוֹ, בִּדְבַר ה'. וַיְהִי דְבַר-שְׁמוּאֵל לְכָל-יִשְׂרָאֵל, וַיֵּצֵא יִשְׂרָאֵל לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים לַמִּלְחָמָה" (ג, יט - ד, א) "וכן עתה הוסיף להֵראות לו בשילה והמראה הזאת היתה לו לצוות בני ישראל לצאת לקראת פלשתים למלחמה"1רד"ק.. "ואם כמפרשים שציוה להם לצאת למלחמה כדי שיינגפו לפני פלשתים, ייפלא מאוד שא"כ היו מחזיקים אותו לנביא שקר, וזה אי אפשר"2מלבי"ם.. +מצאנו דעות מנוגדות בין פרשני הנביא, אם יציאה למלחמה זו היתה על פי דבריו המפורשים של שמואל, או לא. מה שברור הוא, שהגיבוש הלאומי שנוצר בעקבות התגלותו של שמואל כנביא, שדבריו איחדו מחדש את האומה, יצר את הרקע למלחמה בפלשתים. האומה, שגילויי האחדות בתוכה החלו להתמסמס בימי דבורה וברק, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בשירת דבורה3(שופטים ה טו-יז.), חזרה להרגיש עצמה כאומה מאוחדת, וכל ישראל מדן ועד באר שבע יכלו לחוש את עצמתם הלאומית ששבה והופיעה. על פי דברי הגר"א, אחדות זו, סותרת את עצם המהות הפלשתית. הגר"א מבהיר, שלעם ישראל עמדו שלשה מצרנים: מואב - אב הטומאה, ששאף לטמא את ישראל, אדום - אב הנזיקין, "ופלשתים הצרו לישראל במאוד, ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון, כמו שנאמר: וחרש לא ימצא וגו'"4מחזור הגר"א בפירושו על הפסוק 'חיל אחז יושבי פלשת' מתוך שירת הים.. +מלחמתנו בפלשתים ובתרבותם, ארוכה ומתמשכת. היא החלה בימי שמשון, ונמשכה עד ימי דוד. כל שלב בהתגבשותנו הממלכתית, עורר אותם לריאקציה. מלחמתם היתה בהתגבשות שלנו לעם. לא היתה להם בעיה שנחיה בארץ הזאת, ובלבד שלא נתלכד למלכות. בהתנגדותם זו היה שילוב של פוליטיקה ואידיאולוגיה, וכבר עסקנו בבירור עניין זה בימי שמשון5ראה בספר איש לשבטו פרק יב.. מאז, הוברר לישראל, שתהליך הגיבוש למלכות חייב להיות מלווה בניצחון על הפלשתים. במערכה הראשונה מתוך שרשרת המלחמות בפלשתים נוצחנו. שמשון נפל בידיהם. הוא פעל כאיש פרטי הנושא את שם ישראל וכבודם על כתפיו, וכאיש פרטי, המעוטר בנזירות אלקית, הכה בהם מכה קשה. גם בחולשתו הצליח לבטא, שסגולת הפרט בישראל עדיפה וחזקה מפלשתים רבים, אך את סגולת ישראל בתפארתה, הוא לא יכול היה לייצג, בהיותו מנוכר על ידי בני עמו. את כוחם של פלשתים נוכל לנצח אך ורק בכוחה של האומה. +כל ימי עלי לא יצאו הפלשתים למלחמה חזיתית נגדנו. לא הפריע להם הפולחן הדתי שלנו, ובלבד שלא נתגבש התגבשות לאומית. התגבשותה של האומה לאורו של שמואל, היתה קריאת תיגר כנגד הפלשתים, בעצם מהותה. עצם הדבר, שקם אדם ודברו נשמע לאומה כולה, "וַיְהִי דְבַר-שְׁמוּאֵל, לְכָל-יִשְׂרָאֵל" (שמואל א ד, א), זוהי עובדה המעידה על חזרתה של האומה לתפקד כאורגניזם אחד. והמגמה לשכלל ולחזק התגבשות זו, דיה להוות קריאת תיגר כנגד המהות הפלשתית. התלכדות זו, שבוודאי נעשתה על ידי שמואל, יכולה להתפרש על ידי הרד"ק כאילו שמואל ציווה את בני ישראל לצאת למלחמה זו. אך אין צורך לומר שהיתה זו הדרכה נבואית חד משמעית, כפי שאכן מסתייג מכך המלבי"ם, שאם לא כן, הרי היה שמואל נחשב לנביא שקר. +בשלב זה של ניצני התגבשותנו המחודשת, הרגשנו את האחדות ונדרכנו למלחמה, אך עדיין לא עמד מצביא בראש הלוחמים. מזה שנים לא יזמנו מהלכים של כיבוש ארצנו וחיזוק ריבונותנו עליה. מאז ימי כושן רשעתיים, נבעו כל מלחמותינו מההכרח להשתחרר ממצוקה, שהציקו לנו גויים בארצנו. +למלחמה זו לא יצאנו בעקבות מצוקה, אלא כהמשך ישיר למפעלם של יהושע והשבטים: יהודה, שמעון ויוסף, אבל עדיין לא היינו בשלים לעמוד בקשרי מלחמה. יצאנו למלחמה זו בלי מְפקד. עלי, המנהיג הרשמי, המשיך לשבת בפתח ההיכל. גם בניו נשארו שם, ושמואל לא היה יכול לקבל על עצמו מנהיגות רשמית, שהרי "אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא"6(תענית ה:). היתה כאן התעוררות עממית, האומה הרגישה את עצמת יעודה, אך היתה זו התעוררות בוסרית. "אבן העזר", הנזכרת כנקודת הכינוס ליציאה לקרב, עדיין לא יכלה להיקרא בשם זה. "והכותב אמר זה, כי כשהיתה זאת המלחמה, אבן נגף היתה ולא אבן עזר, ועדיין לא נקראה אבן העזר, כי על המלחמה האחרת שעשה שמואל עם פלשתים, שקרא אותה שמואל אבן העזר"7(רד"ק שמואל א' ד, א.). +ניפוץ התפיסה הפרטית
"וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: לָמָּה נְגָפָנוּ ה' הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים; נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה, אֶת-אֲרוֹן בְּרִית ה', וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ, וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ". בצר להם, ניסו בני-ישראל להעמיד את הארון בראשם אך גם במערכה זו נגפו ישראל לפני פלישתים וארון ה' נשבה. +חילול ה' שהיה בנפילת הארון בשבי, נרפא בקידוש ה' אדיר שבא בעקבותיו. אם חשבו הפלשתים לרגע, שהיתה להם שליטה בארון ה', לא ארך זמן רב עד שנוכחו לדעת, שהחזקתם בארון לא היתה מעולם התגברות עליו. ולא זו בלבד אלא הם עצמם, בהכניסם את הארון להיכלם, הפכו להיות אמצעי לניפוץ ולביטול מחשבת עבודתם הזרה. לאחר מכן, עלייתו המחודשת משדה פלשתים חשפה את העובדה, שכוחות החיים בעצמת ישרותם, מכוונים להתעלות ולהשתכלל דרך מרכז חייה של האומה הישראלית. +בנפילת הארון היה חילול ה', אבל עצם המחשבה להפוך את הארון לאמצעי, כלי להשגת מטרה אחרת, היא חילול ה' חמור הרבה יותר מנפילתו בשבי. אילו היו בני ישראל מנצחים בעקבות השימוש בארון בשדה המערכה, כיצד היה ניתן אז לנפץ את הקליפה, הנושאת אמנם את שם הקודש על שפתיה, אך יחסה אליו הוא כאל כוח חיצוני לחיים, המהווה אמצעי אדיר ונהדר, ותו לא? מחשבה דומה שפשטה בישראל בימי ישעיהו הנביא, גררה את חורבן הבית, חורבן האומה וחורבן הארץ. אז ראו במקדש ובקרבנות אמצעי, מכשיר לכפרה, "מכונה לכביסת עבירות". ולמרות מחאותיהם הבלתי פוסקות והבלתי שגרתיות של הנביאים, לא חדרו הדברים ללבבות האומה, והדבר הסתיים באסון. מכאן נראה, כמה גמלה ההשגחה האלקית איתנו חסד בתהליך בניין הממלכה, בהכוונתה את המהלכים למה שנראה כוויתור על כבוד ה', על מנת לשמור על בריאות נפשם הציבורית של ישראל. +המפלה ושברה
המפלה במלחמה היתה קשה. היא לא הסתיימה בשדה הקרב. בעקבותיה מתו עלי וכלתו: "וַיַּעַן הַמְבַשֵּׂר וַיֹּאמֶר, נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים, וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה, הָיְתָה בָעָם; וְגַם-שְׁנֵי בָנֶיךָ מֵתוּ, חָפְנִי וּפִינְחָס, וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים, נִלְקָחָה. וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיִּפֹּל מֵעַל-הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית". כשבישר איש בנימין לעלי על תוצאות המלחמה, נפל עלי מכיסאו ונשברה מפרקתו. קשה היא התמונה, יש בה שגב של צידקות. עלי לא הושפע מן הידיעה על כך שישראל נסו מן המערכה, לא מהמגפה הגדולה שהיתה בעם, ו��א ממות שני בניו. אך כששמע שארון האלקים נפל בשבי, נפל מכיסאו ונשברה מפרקתו. ניתן להשוות זאת לעובדה שאצל כלתו פעלו הידיעות בסדר הפוך: "וַתִּשְׁמַע אֶת-הַשְּׁמוּעָה אֶל-הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וּמֵת חָמִיהָ וְאִישָׁהּ". היא עמדה בידיעה שנלקח ארון האלקים, ובידיעה שמת חמיה, אך כשנודע לה שגם אישה נהרג, "וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד, כִּי-נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִרֶיהָ. וּכְעֵת מוּתָהּ… וַתִּקְרָא לַנַּעַר, אִיכָבוֹד לֵאמֹר, גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל, אֶל-הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹקִים, וְאֶל-חָמִיהָ וְאִישָׁהּ". לכאורה בגדולתו של המנהיג ידע עלי להתעלות מעל כאבו הפרטי ואילו האישה היתה קרובה לעצמה. אך מתוך דבריה ניתן ללמוד, שהיא ראתה בכל הידיעות הללו עניין אחד: "גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל". ואילו עלי, ניתק עצמו מהוויות החיים, ורק נפילת הארון הכריעה אותו. שגב זה, שיש בו סממני צדקות נזירית, היה הצביון האחרון של עם ישראל שצריך לצאת אל הפועל, כדי שהאומה תשלים את משימת ההוצאה לפועל של מכלול גוני חייה8ראה הקדמה לספר איש לשבטו.. שמואל היה השופט שעמד לישראל משבט לוי, "וְהוּא שָׁפַט אֶת-יִשְׂרָאֵל, אַרְבָּעִים שָׁנָה". מכאן ואילך החל בניינה המעשי של המלכות. +המעבר החריף בין שתי התקופות חייב היה להיות כזה. אלמלא היה כה חריף, ניתן היה לחשוב, שהמלך הוא שופט שקיבל מעמד חזק או גדול יותר. אבל מהותה של מלכות שונה מן השורש ממהותה של הנהגת השופטים. כל אחד ואחד מן השופטים הוציא אל הפועל צביון ייחודי של שבט מסוים, ואילו המלכות היא ההכללה. כמה מאלפים הם דברי חז"ל, המלמדים שבארון זה שיצא לקרב היו שברי הלוחות. לא התורה בהכללתה, אלא חלקיה, ששורשם האחד התפרט לחלקים, כדי ללמד ולהבליט את ערכו של הכלל. תורת השופטים יצאה למערכה, וכשנשברה, פינתה את מקומה לתורת המלכות. מופלאים הם דברי חז"ל על הפסוק "וַיָּרָץ אִישׁ-בִּנְיָמִן": "דרשו בו שהוא היה שאול בן קיש שחטף הלוחות מיד גלית הפלשתי וברח לו"9רד"ק שמואל א' ד יב.. + +Chapter 6 + +וארון האלקים נלקח +נפילת המשכן
אם ספר שופטים מסתיים בקול ענות חלושה, ספר שמואל נפתח במשבר אדיר, ארון ה' נפל בשבי. לא היתה זו רק מפלה לאומית, שלטון זרים עלינו בארצנו שלנו, כפי ששלטו עלינו בעבר כושן רשעתים ודומיו. לתופעות כאלה כבר הורגלנו, לצערנו, במשך תקופת השופטים, ולצערנו כנראה עונש כזה הפסיק להרשים אותנו. אך כל אותה עת לא היתה לעמים ששעבדו אותנו שליטה על מקדש ה', ובתוך כל סיבוכי המאורעות יכול היה האיש הישראלי לעלות למשכן, ולחוש, ולוּ רק בספירות העליונות של עצמת חייו, את שייכותו אל הממדים שהם למעלה מכל חשבון של שיעבוד. המשבר הנורא שאירע לנו כשנשבה ארון האלקים, היה אמור להוציאנו משלוותנו, כדי שנשוב ונחפש דרכינו. משבר זה עלול היה לפורר אותנו, אילולא הקדים ה' תרופה למכה, וחידש את הופעת דברו הברור והישיר מתוך המשכן, בנבואה חודרת, על ידי נביא שהיה בכוחו לאחות את השברים בבוא העת. +עלינו לנסות ולבחון מתוך הכתובים, מהם הגורמים שהוליכו אותנו לסיטואציה הנוראה הזו, ומהו קידוש ה' שהתגלה בעקבות חילול ה' הנורא, שיצדיק בעינינו כיצד אירע הדבר, שהארון, שבעבר נשא את נושאיו, נפל בשבי. +"ותקם חנה... ועלי הכהן ישב"
הדמות המרכזית בעלת המעמד הציבורי בעת ההיא היה עלי הכהן. ��וא היה הכהן הגדול, אך נחשב גם לשופט1(ילקוט שמעוני שופטים מב.). לכאורה, עלי יכול היה להיחשב כמנהיג אידיאלי של עם ישראל, מנהיג המאחד את האידיאות בישראל, האידיאה הלאומית והאידיאה הדתית. אבל לא כך היה הדבר. ניכר שהיה נתק מוחלט בינו לבין העם, ואפילו בשלושת הרגלים הדירו בני ישראל את עצמם מלעלות למשכן. לימדונו חז"ל שאלקנה היה זה שהחל ליצור תנועה מחודשת לעליה לרגל, והיתה זו התעוררות עממית מנותקת מן הממסד המרכזי בראשות עלי: "ועלה האיש ההוא (אלקנה), להשתחוות ולזבוח. אלקנה ואשתו, בניו ואחיותיו וכל קרוביו היה מעלה עמו לרגל, ובאים ולנים ברחובה של עיר והיתה המדינה מרגשת. והיו שואלין אותם להיכן תלכו ואומרים לבית ה' שבשילה, שמשם תצא תורה ומצוות. ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך יחד? מיד עיניהם משגרות דמעות. אומרים להם נלך עמכם, ואומרים להם הן. עד לשנה הבאה חמישה בתים, לשנה אחרת עשרה בתים, עד שהיו כולם עולים, ובדרך שהיה עולה שנה זו לא היה עולה שנה אחרת, עד שהיו כולם עולים"2(ילקוט שמעוני שמואל עז.). אלמלא מפעלו של אלקנה, היה נשאר המצב בקפאונו. מבית מדרשו של עלי לא יצאה כל יזמה, למרות שבידיו היו כל הכלים לכך. +תיאור מפעלו זה של אלקנה מרומז בפסוק אחד במקרא: "וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת וְלִזְבֹּחַ לַה' צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה" (שמואל א א, ג). ובו מרומז גם הנתק של עלי מניצני ההתעוררות הללו: "וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי-עֵלִי, חָפְנִי וּפִנְחָס, כֹּהֲנִים, לַה'". לא את עלי עצמו פגשו עולי הרגלים בשילה, אלא את בניו. עצם העובדה הזו מאכזבת, אך כשהכתובים בהמשך מתארים את בני עלי כ"בְּנֵי בְלִיָּעַל, לֹא יָדְעוּ אֶת-ה'" (שמואל א ב, יב), הרי שהאכזבה גדולה פי כמה. +את עלי עצמו פגשנו בפעם הראשונה תוך כדי תיאור ההתפרצות של חנה בעצמת תפילתה: "וְעֵלִי הַכֹּהֵן, יֹשֵׁב עַל-הַכִּסֵּא, עַל-מְזוּזַת הֵיכַל ה'" (שמואל א א, ט). כמה בולט הניגוד בינו ובין חנה, שחדרה אל הקודש פנימה, ופגשה אותו שם. חנה מתוארת בפרק זה כאישה שאינה מוכנה להסתפק בקיים, זו שבכל ישותה מנסה לפרוץ את מגבלות החומר והרוח, כדי להמשיך חיים אל תוך המציאות הלקויה. ולעומתה הכהן הגדול ומנהיג האומה יושב על מזוזת היכל ה', יושב ולא מתקדם, לא בתוך ההיכל בקודש פנימה ולא בחוץ עם הציבור, אלא על המזוזה. אין כמעט ביטוי, שיכול לבטא מצב סטטי בחריפות יתירה מביטוי זה. הניגוד בין שני אישים אלו הוא ההסבר הטוב ביותר, מדוע לא יכול היה עלי לרדת לסוף דעתה של חנה, ומדוע חשבה לשיכורה. מאמציה, תובענותה ותעוזתה עברו כל גבול של ממסד רוחני מבוסס וקבוע, היושב על הכסא על מזוזת ההיכל, המנותק מהעם למרות תפקידו הציבורי. כזה שרק מי שהעז ופרץ אל פתח ההיכל פגשו יושב. +חנה לא ישבה, היא חדרה אל הקודש פנימה הן במישור הפיזי והן במישור הרוחני. לא היו לה מעצורים, היא חשפה שם אלקי שלא היה ידוע עד אז: "אמר רבי אלעזר, מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה צבאות עד שבאתה חנה וקראתו צבאות"3(ברכות לא:). לתקיפותה לא היה גבול: "ואמר רבי אלעזר חנה הטיחה דברים כלפי מעלה שנאמרוַתִּתְפַּלֵּל עַל-ה'". "אִם-רָאֹה תִרְאֶה, אמר ר' אלעזר, אמרה חנה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, אם ראה מוטב ואם לאו תראה, אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי וכיוון דמסתתרנא משקו לי מי סוטה, ואי אתה עושה תורתך פלסתר שנאמר ונקתה ונזרעה זרע"3. +עצמתה הרוחנית, שהיתה מחוזקת במצוקה תהומית, גרמה לחשדנותו של עלי. הוא לא יכול היה לרדת לסוף דעתה, ומכאן נבעה קביעתה הברורה של חנה: "וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר: לֹא אֲדֹנִי, אמרה לו לא אתה אדון בדבר זה ולא רוח הקודש שורה עליך… שדנתני לכף חובה ולא דנתני לכף זכות"3. +עם כל הוקרת רוממותו של המנהיג והכהן, יש בדברים אלו יותר מנימה של ביקורת כלפיו. היה עליו לצפות להתעוררות נפלאה זו. והוא, לא רק שלא ידע להפוך למנהיג של הכוחות החדשים המתעוררים, הוא לא היה ערוך כלל לקלוט אותם. לשבחו ייאמר, שהוא לא שמר את חשדותיו בלבו, ולא שמר טינה. את חשדותיו הוא הביע במפורש, וכשהובררה לו טעותו חזר בו ובירך את חנה. אך גם אז, לא יצא מגדרו והמשיך בדרכו הקבועה והסטטית. +עובדה זו בולטת ביחסו לבניו. בני עלי ניצלו את מעמדם הבכיר, והתנהגו בגסות מחפירה מתוך המקדש ובשם הקודש, אל העם שהיה זקוק לשליחותם בהקרבת הקורבנות. אפילו אם עלי לא ידע על כך, ייחשב הדבר לחובתו. הוא היה איתם במקדש, ואלמלא ישב על מזוזת היכל ה' היה יודע על מעשיהם. אך גם אחרי שהנביא הוכיחו על כך במפורש, לא גער בהם עלי, אלא הטיף להם מוסר בלשון רכה: "אַל, בָּנָי. כִּי לוֹא-טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ", והסתפק בהסבר "אידיאולוגי עמוק": "אִם-יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ, וּפִלְלוֹ אֱלֹהִים, וְאִם לַה' יֶחֱטָא-אִישׁ, מִי יִתְפַּלֶּל-לוֹ" (ב, כד-כה). האם לא הבין שהיה עליו לחתוך את הדבר בצורה חד משמעית?! וכשנאמרה לו הנבואה על עונשו ועונש בני ביתו, "וְגָדַעְתִּי אֶת-זְרֹעֲךָ, וְאֶת-זְרֹעַ בֵּית אָבִיךָ, מִהְיוֹת זָקֵן בְּבֵיתֶךָ" וכו' (ב, לא), הוא אפילו לא הגיב. יתכן אמנם, שיאושו ממשפחתו היה כה עמוק, ולכן שתק. אך גם כששמואל מסר לו את דבר ה': "הִנֵּה אָנֹכִי עֹשֶׂה דָבָר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר, כָּל-שֹׁמְעוֹ - תְּצִלֶּינָה, שְׁתֵּי אָזְנָיו. בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶל-עֵלִי, אֵת כָּל-אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל-בֵּיתוֹ - הָחֵל, וְכַלֵּה" וכו' (ג, יא-יד), ונבואת שמואל היתה על אסון בישראל ולא רק על משפחת עלי, תגובת עלי היתה השלמה והסכמה: "ה' הוּא, הַטּוֹב בְּעֵינָו יַעֲשֶׂה" (שמואל א ג, יט). +כמה רחוקה תגובה זו של עלי מן הדרך שלימדנו משה רבנו. משה, כשנודעה לו הגזירה להשמיד את ישראל בעקבות חטא העגל, יצא מגדרו, מסר נפשו וקבע! "אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם" 4(שמות לב לב.). והיה אומר לנו מרן הרב צבי יהודה, ש"אם" זה, אין משמעותו תנאי אלא החלטה, כשם שנאמר "וְאִם-יִהְיֶה הַיֹּבֵל"5(במדבר לו ד.). "וְאִם-אַיִן" הוסיף משה ואמר, "מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". האם עלי חשב שרק פרטי מצוות אנו לומדים מתורת משה?! +כמה שונה תגובתו של עלי מתגובתו של דוד במקרה דומה: כשנמסרה לדוד הגזירה על מות בנו הראשון מבת שבע, לפני מות הבן הזעיק דוד שמים וארץ כדי לבטל את הגזירה. וכשנתקיימה, קם משקו ותעניתו כדי להמשיך ולבנות6(שמואל ב' יב יג–כג.). ואילו עלי, כל עוד לא נתקיימה הגזירה על ישראל ועל בניו, התייחס אליה בשלוות נפש ובקבלת הדין, אך כשמתו בניו ונשבה ארון האלקים, נפל מכיסאו ומת. +הנהגתו של עלי
שחיטה כשרה בזר
מפתח לניסיון להבין את מה שהתרחש בעת ההיא בהנהגה הציבורית -הישראלית נמצא, לעניות דעתי, במאורע שארע בעת הבאת שמואל, הילד שזה עתה נגמל, לשרת במשכן ה'. חז"ל מלמדים אותנו, שמשפחתו של שמואל רצתה להקריב קרבן. עלי הורה להם לקרוא לכהן לשחוט את הזבח. ראה שמואל הקטן שמחפשים אחר כהן, אמר להם מה לכם לחפש כהן לשחיטה, הרי שחיטה כשרה בזר?! הביאוהו לפני עלי… אמר לו, דבריך נכונים, אבל אתה מורה הלכה בפני רבך, ומי שמורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. באה חנה וזעקה: אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה, אמר לה: עזביני ואעניש אותו, ואבקש שיינתן לך בן טוב ממנו. אמרה לו: אֶל-הַנַּעַר הַזֶּה, הִתְפַּלָּלְתִּי7(ע"פ ברכות לא:). דברי חז"ל אלו מספרים על המתח הרב שנוצר במפגש בין השניים, בין המנהיג של הדור הקודם ובין המיועד להנהיג את הדור הבא. מתח שגרם לעלי לאבד את הפרופורציות, ולראות בדבריו הישרים של הילד, שזה עתה נגמל, הוראת הלכה בפני הרב, שמעולם לא היה רבו הישיר. +השיטה
מבין השיטין של דברי חז"ל אלו, אנו למדים כבדרך אגב, על המנהג שהנהיג עלי בשחיטת הקרבנות. הוא הקפיד, שגם שחיטת הקרבן, שעל פי דין התורה מותרת להיעשות בזר, תיעשה על-ידי הכהנים בלבד. גישה זו נבעה מתוך המגמה לרכז את כל פעילות הקודש בידי הכהנים בלבד. התורה אמנם התירה שחיטה על ידי זר, ובשלב הראשון של הקרבת כל קרבן יוכלו הבעלים להרגיש שייכות ושותפות בהקרבה, אבל עלי קבע, שגם פעולה זו תתבצע על-ידי כהן בלבד. תקנה זו בוודאי הרחיקה את העם מתחושת השותפות. סביר להניח, שעלי תיקן תקנה זו, משום שרצה לרכז את הסמכויות הפולחניות בידיים בטוחות, וזאת אחרי שסבלנו בשלהי תקופת השופטים מתשוקות של עבודה זרה, ומהתפוררות הגופים המרכזיים באומה. אפשר לראות בתקנתו זו ניסיון ליצור באומה מרכז חד-משמעי, שכולם יצטרכו לו, ואולי גם השגחה על כשרות הקרבן ממחשבת פסול לעבודה-זרה. אבל גם אם זאת היתה כוונתו, היה עליו לחפש תחליפים, בהם ירגיש העם את הקשר למשכן ולעבודת הקרבנות. בפועל אנו יודעים על מציאות אחרת. +התוצאה
בני עלי, שלא ידעו את ה', רוקנו את התקנה מתוכן, ובשמירה ברוטאלית על ריכוז הסמכויות בידיהם גרמו חילול ה' נורא. אילו היו מקיימים את התקנה בתמימות, הרי אפשר היה למצוא בה אוצר של יראת שמים, לראות בה מגמה להפוך גם את הפעולות הפשוטות ופעולת ההכנה לקרבן, שתהיינה גם הן מוארות באור חסדם של כהנים. אבל הם בריקנותם הבליטו את הפן החיצוני של התקנה: השלטון, ופעלו בכוחו לשלוט אפילו על רגשות הקודש של האחרים. הם שכללו את יכולת שליטתם, וקבעו לעצמם חוקים חדשים: "כָּל-אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח, וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר, וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם, בְּיָדוֹ. וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד, אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר - כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג, יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ… וְאָמַר לו, כִּי עַתָּה תִתֵּן, וְאִם-לֹא, לָקַחְתִּי בְחָזְקָה"8רד"ק ב יג. "הם שמו להם זה החוק והמשפט".. תיאור זה של שליטתם הגסה של בני עלי במקריבי הקרבנות, לכשעצמו, גורם סלידה מהנוהל ומקובעיו, אך אין זה הדבר הגרוע ביותר שמייחס להם הכתוב. בהמשך הפרק נאמר: "וְעֵלִי, זָקֵן מְאֹד. וְשָׁמַע, אֵת כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל-יִשְׂרָאֵל, וְאֵת אֲשֶׁר-יִשְׁכְּבוּן אֶת-הַנָּשִׁים, הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (שמואל א ב, ��ב). כאן מייחס להם הכתוב מן העבירות החמורות ביותר גם לאדם רגיל, כל שכן לנושאי דגל הקודש. +חז"ל מצאו אמנם צורך לרכך את משמעות הפסוקים, באומרם: "אשר ישכבון כמשמעו, ורבותינו אמרו, שמתוך ששהו את קניהם והן היו ממתינות עד שתראןָ קניהם קרבין, מעלה עליהם כאילו שכבון"9רש"י.. לדבריהם, היה גם זה אקט שלטוני. בני עלי רצו שידעו כולם מיהו בעל הבית על עם ישראל וקדושתו, מי מחליט מתי להקריב את הקנים ומתי לא, ועל פי מי נחתך כל דבר בישראל, אפילו בחיי המשפחה. והמחשבה שהיתה אמורה להיות קונסטרוקטיבית ביסודה, הפכה להיות כלי מפלצתי בידי חפצי שלטון ושררה. מה פלא אפוא, שבני דורו של אלקנה נמנעו מלעלות ברגלים למשכן, ומה הפלא שעלי היה כל כך רגיש ל"ערעורו" של שמואל הקטן על מערכת שליטה ריכוזית זו, על הפחד וההפחדה שהכתיבה התקנה. מה שנראה בעיני עלי התקדמות ושכלול האומה וסדרי חייה, הפך לשלטון חסר מעצורים של משפחה אחת בכל הרגשות האציליים ביותר של העם. +כששמואל עמד על מקוריות ההדרכה התורנית, ששחיטה כשרה בזר, ורצה לשתף את משפחתו בפגישה בלתי אמצעית בתהליך הקרבן, עלי רתח. הוא ידע שהצדק עם שמואל, ודווקא משום כך הקפיד. גם הוא היה כבר שבוי באידיאולוגיה שהובילה לתקנתו, וחשש שפרסום האמת יגלגל ערעור על הסמכות שצבר, עד אבדנה. +שמואל, המנהיג של הדור הבא, הבין שלא בהרחקת העם משותפות בעבודה תהיה תקנת הדור, אלא להפך, בשיתופו ובשילובו. עלי ידע גם הוא את האמת, אבל רצה להדגיש מי הוא כאן "בעל הבית", ועל פי מי יישק כל דבר, לכן רצה להרגו. ושוב, חנה היא זו שעמדה בפרץ, ונתנה לעלי להבין שישנם דברים שהם מעבר לשליטתו. "לֹא אֲדֹנִי", לא אדון אתה לי בזה, אמרה לו בעבר, וגם הפעם ידעה לומר: "אֶל-הַנַּעַר הַזֶּה, הִתְפַּלָּלְתִּי", באותה תפילה שלא יכלה להיכנס לתפיסת העולם של עלי. אותה תפילה שחשפה מקורות חיים שלעלי לא היתה שליטה עליהם, וממילא גם לא היתה לו הזכות לקפחם. "אֶל-הַנַּעַר הַזֶּה, הִתְפַּלָּלְתִּי" ואתה לא הבנת גם אז, רמזה לו. למרות שעלי היה גדול הדור, שמואל היה שייך כבר לדור הבא. ולכן, גם אם לא קיבל עליו את מרותו בתחושתו הילדותית הטבעית והאינסטינקטיבית, לא היה בזה כל רמז ל"מרידה במלכות", שהיא יסודה של ההלכה של המורה הלכה בפני רבו. +השבר
יפה ללמוד, שאכן חנה הצליחה גם בזאת. הדבר מורה גם על יכולתו של עלי להתעלות אל מעבר לחישובים קטנוניים. אך מאידך, דברי חז"ל שופכים לנו אור על דרך ההנהגה בה הנהיג עלי את דורו. בניית הממסד, הנושא את שם הקודש ברמה, בגוף מנותק מהחיים עצמם, יצר אמונה כאילו ניתן להשתמש בערכים המקודשים ללא קשר לממדי החיים. המחשבה שארון הברית ינצח את האויב כשהלוחמים לא עושים זאת, היא תולדה של תקופה בה היוו המקדש וקודשיו מכשיר לצבירת כוח של שררה, מבלי להתחשב בציבור וברגשותיו. כדי ללמוד שזאת אינה דרכה של תורה, בדרך הברורה והחריפה ביותר, ואדרבא על העושים זאת נאמר: "ודאשתמש בתגא חלף"10(אבות א יג.), נפל ארון ה' בשבי. ארון הברית הוצא מהמשכן כדי שבכוח קדושתו יכריע את הפלשתים ככוח מיסטי מנותק מהחיים, כפטנט לניצחון. דבר זה קרה בעקבות שנים בהן אנשים למדו והודרכו, שלתורה ערך שימושי בלבד. הם גם ראו, שמי שהחזיק ברסן תורני קדושתי מובטחת לו לפחות שררה. גישה זו כל כך מנוגדת לדרכה האמיתית של תורה, המדריכה שרק מי שמחזיק בחיים ובת��ארתם, יוכל להיעזר ולהגיע לפסגות בעזרת התורה. אך כאשר התורה מונחת בקרן זווית, ומוצאת ממשכנה כדי לפעול ישועות - זהו הפך האמת. מחשבה שקרית זו היתה חייבת להיהרס עד כלה, ובני ישראל איבדו את המשענת הדמיונית בה נאחזו, בהריסת ה"ממסד" הדתי שאותו שקד עלי לטפח ולבסס. +מפלה זו היתה אסון אישי לעלי ולביתו, ואסון לדור שראה את חילול ה' הנורא שבמפלת ארון הברית בשבי, אך גם לקח אדיר לדורות. כדי שגישה זו לא תשוב ותתבסס באומה, נענשו בני משפחת עלי בעונש שכמוהו לא היה ובע"ה גם לא יהיה: "וְלֹא-יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ, כָּל-הַיָּמִים. וְאִישׁ, לֹא-אַכְרִית לְךָ מֵעִם מִזְבְּחִי, לְכַלּוֹת אֶת-עֵינֶיךָ, וְלַאֲדִיב אֶת-נַפְשֶׁךָ; וְכָל-מַרְבִּית בֵּיתְךָ, יָמוּתוּ אֲנָשִׁים" (ב, לב-לג). עונש נורא זה, המתמשך לאורך דורות11ראש השנה יח. "…תנו רבנן: משפחה אחת היתה בירושלים שהיו מתיה מתין בני י"ח שנה, באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי, אמר להם שמא ממשפחת עלי אתם דכתיב ביה 'וכל מרבית ביתך ימותו אנשים' לכו ועסקו בתורה וחיו", יש בו מצבת זיכרון באומה לדורות, ומהווה לקח החייב להיות נלמד. התורה איננה קרדום לחפור בה, ואין כל היתר להשתמש בה אפילו אם הצידוק לשימוש הוא "לשמה" - לשם התורה, לשם העם, לשם הארץ או לשם ה'. +וישרנה הפרות
מתוך חילול ה' הנוראי שבמפלת ארון האלקים ביד פלשתים, הופיע קידוש ה' בעלייתו משביו. לא רק אלילי פלשתים הוכו ומאמיניהם איבדו את עשתונותיהם, אלא כוחות החיים הפשוטים והטבעיים ביותר נרתמו להשבת הארון למשכנו. במבוכתם, חיפשו הפלשתים דרך להשתחרר מהארון, אך בקנאותם האווילית לא יכלו להודות בכך. לכן התחכמו והניחו את הארון בעגלה רתומה "לשתי פרות מניקות, שאין דרכם למשוך משאות, אשר לא עלה עליהם עול ולא למדו להנהיג, והושיבו את בניהם מאחריהם שאז מדרך הטבע שתשובנה אחרי בניהם וכל שכן שלא יעברו מפה אל ארץ אחרת"12(מלבי"ם שמואל א' ו ח.). אבל כוחות החיים שבטבע, בעומק פנימיותם, מתאימים אל המגמה האלקית, וגם אם בהופעתם החיצונית הרגילה הם עסוקים בפרטי חיים המסיחים את הדעת מן המקור האלקי, ברגעי אמת וכשהדבר נצרך הם מעלים ומתעלים אל הקודש בהרמוניה שירית. "וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ, עַל-דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ, בִּמְסִלָּה אַחַת הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָעוֹ, וְלֹא-סָרוּ יָמִין וּשְׂמֹאול" - "מלמד שאף הוולדות היו אומרים שירה… ולפי פשוטו וישרנה לשון ישר, דרך ישר היו הולכות"13(רש"י שמואל א' ו יב.). "כי הדבר הפלאי המעיד על השגחת ה', הוא השיר העולה מבריותיו שעל ידו יוכרו עלילותיו ונפלאותיו"14(מלבי"ם שמואל א' ו יב.). +הארון ירד למלחמה על ידי אנשים, שהפכוהו למהות חיצונית המנותקת מהחיים, וחשבו שבזה הם מגדילים את ערכו ואת ערך העם, שארון זה בתוכו. הוא עולה מהמלחמה מתוך קישורו המחודש אל כוחות החיים הפשוטים, שזרימת מהלכם הטבעית והישרה מופרית על ידו לחשיפת שירת ההויה כולה. + +Chapter 7 + +הפלשתים +החוסן הלאומי ומדרגת היחידים
הקמת מלכות ישראל משולבת במאבק חריף נגד הפלשתים, החל בימי שמשון, שיועד להתחיל במאבק1"והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים", שופטים יג ה., דרך עלי וביתו, שמואל, שאול ודוד. עם תחילת התעוררות התחושה הלאומית של הצורך במלך, בסוף תקופת השופטים, החל המאבק בהם, והוא הארוך והרצוף ביותר מכל מאבק שנאבקנו כנגד כל עם אחר. כשקוראים את סוף ספר שופטים, נדמה כאילו הגענו לתחתית רמתה הרוחנית של האומה. אך כשנזכרים, שבתחילת דרכנו הלאומית, בצאתנו ממצרים, לא נחה אותנו ה' דרך ארץ פלשתים, "כִּי אָמַר אֱלֹקִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה--וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה"2(שמות יג יז.), ואילו בסוף ספר שופטים חיפש הקב"ה תואנה להינקם מפלשתים, מכאן אנו יכולים להבין שדרך ארוכה עשה העם מאז ועד עתה. +יתכן שמשלו של הרב קוק, על הננס העומד על גב הענק3מאמר הדור: "אנו מוצאים חכמים נעלים גדולי רוח בדורות הראשונים... אבל הכלל בדורות הראשונים היה נתון בשפל המצב... בדורות האחרונים התחילו הענקים להתמעט והכלל הולך ומתעלה..."., מתאים גם לכאן. אף-על-פי שהדורות הלכו וקטנו, העובדה שהאחרונים עומדים על בסיס הדורות הקודמים, מאפשרת גם לדורות ננסיים להגיע לגבהים שדורות קודמים לא הגיעו אליהם. משל זה מאפשר לנו להבין, שגם אם נראה שעם ישראל הגיע לשפל מוסרי בהופעות החיים המעשיות, הרי שמבחינת החוסן הפנימי של האומה, כאומה בעלת מסורת של התמודדות כנגד האומות האחרות, אפשר היה לנו להתחיל במלחמתנו ארוכת השנים בפלשתים. אמנם בתחילת דרכנו, הרמה הרוחנית של היחידים בבני ישראל היתה גבוהה, וראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי על נהר כבר4(מכילתא בשלח טו ב.), אך חוסננו הלאומי היה עדיין רופף. מציאות זו התהפכה בסוף תקופת השופטים, בה היינו כבר מוכשרים לגלות את ערכנו הלאומי ואת תביעותינו הממלכתיות, למרות חולשתנו הרוחנית. +תרבות הפרט הפלשתית
המלחמה בפלשתים לא היתה מלחמה פיזית בלבד, כשם שהמלחמות בעמי כנען, במואבים, בעמונים או במדיינים לא היו כאלה. לכל האומות שעמדו כנגד ישראל היה מסר ייחודי, שעם ישראל היה צריך לגבור עליו. אורח החיים של עמי כנען היה ביטוי מדוקדק של עבודה-זרה ולכן היה עלינו להשמידם מן הארץ. המואבים ביטאו את הפריצות המינית בעולם, העמונים את הלאומנות השובינית, והמדיינים את שעבוד הרוח לחומר. כנגד כולם התמודדנו ובע"ה התגברנו, ועתה היה עלינו להוכיח את עצמנו במלחמה ובניצחון על תרבות הפרט הפלשתית, ולהקים את ממלכת הכהנים הישראלית. +הפלשתים לא היו מיושבי הארץ הקדמונים. הם הגיעו מאיי הים והיו זרים לאזור, תרבותם היתה זרה לטבע הארץ, ולאלהים הציבו לעצמם את פסלו של הדג. יושבי הארץ האחרים, שראו עצמם כבעלי הארץ ואדוניה הטבעיים, האלילו כוחות ארציים טבעיים בעלי עצמה, קביעות ושורשיות. הם סגדו לשלטון המיני בעבודת הבעל, לפוריות בעבודת העשתורת, ולשורשיות בעבודת האשרה. הם העריצו את הצורך ואת ההכרח וביטאו זאת בעבודת פעור, עבדו לגרמי השמים, והיו שראו במסירות ובהתמסרות האנושית עד כלות הנפש את פסגת האידיאלים, לכן התמסרו לעבודת המולך. +הפלשתים לעומתם, ראו בחיית הים החלקלקה, החמקנית וחסרת השורשים - הדג - את אלהיהם. רמתם הנפשית והאנושית של הפלשתים כנראה לא היתה גבוהה. אם היו גדולים, והיו מחפשים נשוא להערצה בים, הם היו סוגדים לים עצמו ולגליו, או לשקיעה המעוררת התפעמות רגשית חזקה. אבל הם ראו את השלמות האידיאלית דווקא בפרט מוגדר, ומתוך המרחב האדיר של תחושת האינסו�� בחרו להתמקד בדג. +גם אחרי שניצחו בקרב את ישראל ושבו את הארון, כשראו במפלת אלהיהם, בנופלו לפני ארון האלקים, המשיכו לאחוז בדרכם. על פולחנם לדגון הם לא ויתרו, ואת הארון שילחו חזרה לתחום ישראל, בלוויית מתנות, כדי להפיס לכאורה את כעסו של אלהי הארץ. מן הסתם היו בין הפלשתים מי שראו במתנות אלו נושא להערצה, שאם לא כן, לא היו מעלים על דעתם, שחטאם יכופר במתנות אלו. המתנות היו עכברים וטחורים מזהב. אולי חשבו, שלמרות שהתגלה שכוחו של ארון אלקים גדול משל דגון שלהם, הרי זה משום שעל היבשה אכן כוחו גדול, ולכן שילחו אותו למקומו בלוויית דמויות, שנראו בעיניהם הכוחות החשובים ביותר ביבשה. שני סוגי הפסלים הללו הם פסלים של כוחות קטנים בעלי עצמה וחריפות יחודית, שבלעדי פעולתו של האחד אי אפשר לחיות, וכשהאחר פועל ומתרבה אי אפשר לחיות. את שניהם צירפו הפלשתים לארון כמייצגי כוחות היבשה, ולדעתם כוחות אלו אכן בטלים לארון. אבל דגון נשאר אלהיהם. עצם ראייתם בכוחות הפרטניים והקטנים הללו את מייצגי כוחות היבשה, מעידה על תפיסת עולמם הצינית וחסרת המעוף. כשם שההתקהלות לחזות במפלתו של שמשון ועליצותם למראהו העלוב מעידות על תרבות הבל ריקנית. +גם תרבותם הפוליטית של הפלשתים מעידה על קטנותם. הפלשתים ישבו ברצועת חוף צרה בדרום הארץ. בחלקה קטנה זו הם מצאו צורך להעמיד לעצמם חמישה מנהיגים. לא מצאנו כל רמז שהיתה מחלוקת אידיאית, כלכלית או מדינית בין חמשת הסרנים הללו. הם כנראה לא מצאו טעם להתאחד. גם מלכים לא הקימו להם כי אם סרנים ללא הוד מלכות. רק כשהוקמה מלכות ישראל אנו שומעים על מלכות פלשתים, על אכיש מלך גת. +את דרך חייהם הציבורית ראו הפלשתים כאידיאולוגיה ולא רק כאילוץ, והדבר בא לידי ביטוי ברור בתנאי המלחמה שהציב גלית לשאול. גלית ניסה לקבוע ניצחון בדו-קרב בין נציגי העמים, ולהוכיח באמצעות יחידים איזה עם ישתעבד לאחר. מה פשר תנאי זה? איזה בר דעת יסכים להשתעבד, אם אחד מבני עמו נכשל בדו קרב? אך הם לא ראו במלחמה זו התמודדות פיזית על שלטון, אלא ויכוח עקרוני. לדעתם, עמדה כאן על הפרק השאלה, מה היא סגולת האדם? הפלשתים טענו לכתר באמרם ששלמות האדם באה לידי ביטוי באישיות בודדת, וסגולת האדם היא שלמות אישית, פרטית. לדידם, גלית היווה ביטוי לשלמות זו במבנה גופו הענק וביכולתו הטכנית שנלוותה לכך, ושכללה את כושר ההישרדות שלו בעזרת שריון הנחושת, הצינה והחרב. גלית ומשלחיו הפלשתים חשבו שלא יעמוד איש בפניו, כי הוא ביטויה של השלמות האנושית. הוא ביטא את השקפתו, שייצגה את תרבות הפלשתים, בדברי ההתגרות שלו: "הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי, וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל" (שמואל א יז, ח). מפרש המלבי"ם: "הפלשתים לא היה להם מלך רק סרנים באופן שהממשלה מיוחס אל העם כולו ועל זה אמר הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי". +הפלשתים בזו לשאיפה הישראלית לפעול כאורגן ממלכתי, וראו בהתגבשותנו הממלכתית התמסרות לשעבוד ועבדות למלך. "עבדים לשאול" כינה אותנו גלית, כי הוא ראה במלך אישיות פרטית מתנשאת, ורצה להוכיח את עדיפותו עליו. בתביעתו "ברו לכם איש" התכוון לשאול, אך שלא על פי הקונספציה שלו קם הנער דוד, דחה את המדים שהוצעו לו ע"י שאול, לקח חמישה חלוקי נחל כנגד חמישה חומשי תורה, ובשם ה' אלקי מערכות ישראל יצא כנגדו והכריעו. בכך הוכיח שסגולת האדם היא האורגן הציבורי, והיחיד יכול לגלותה כשהוא פועל בשליחות הציבור. "וְאָנֹכִי ��ָא-אֵלֶיךָ, בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת, אֱלֹקֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ" (יז, מה), הכריז דוד, ובחלוק נחל פשוט וטבעי הכריע את גלית. דוד ניצח את מכונת המלחמה האנושית על ידי עצם יבשתי, שעובד על ידי המים - אולי רמז לאדם, המעבד ומשכלל עצמו על ידי מי התורה. הוא הכריע את נציגם של אלו שחילקו את העולם בהפרידם בין הים והיבשה, האלילו את הדג החי רק במים, וחשבו למסמס כל אחדות ממלכתית בישראל. +שרשי המלחמה בפלשתים
הגר"א בפירושו לחבקוק5פירוש הגר"א חבקוק ג, יד. קובע, שהפלשתים התנגדו בעיקר לממשלה ושלטון בישראל. לא היה איכפת להם שנשב בארץ, אבל שלא נתארגן בהתארגנות ממלכתית. ולכן גם לא אפשרו לחרש ומסגר לעבוד בארץ, כדי שלא יוכלו ליצור כלי מלחמה, וכששמעו על התארגנות ציבורית בישראל, מיד יצאו להילחם נגדה. תחילה התעוררה התנגדותם, כאשר בני ישראל התקבצו במצפה לקריאתו של שמואל לכינוס של תשובה (ז, ג-יד). אחר כך נלחמו נגד שאול, וכששמעו שמלך דוד על כל ישראל, מיד יצאו נגדו. דוד ידע זאת, וכשהתקבצו להילחם בו בעמק רפאים, מיד אחרי שהעתיק את ממלכתו לירושלים, הבין שעצם התנגדות הפלשתים למלכותו הוכיחה שהוא זה הנועד למלוך. ובשירו "לָמָּה, רָגְשׁוּ גוֹיִם"6תהלים פרק ב., שאותו שר "בתחילת מלכותו שנתקבצו עליו הגויים, כמו שנאמר: "וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים, כִּי-מָשְׁחוּ אֶת-דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲלוּ כָל-פְּלִשְׁתִּים, לְבַקֵּשׁ אֶת-דָּוִד"7ע"פ רד"ק שם., התבטא: "וַאֲנִי, נָסַכְתִּי מַלְכִּי: עַל-צִיּוֹן, הַר-קָדְשִׁי". ומפרש המלבי"ם: "אתם רוגשים למרוד, ואני בעת ההיא נסכתי מלכי, שעל ידי מרידתכם יתגלה שהוא הנמשח מאיתי למשול". דוד שהכיר את הפלשתים, ידע שהתנגדותם לא היתה כלפיו באופן אישי, אלא למלכות, והעובדה שהפלשתים יצאו נגדו, רק הוכיחה לו שאכן הוא המלך. +הגר"א בדבריו מוסיף, שהפלשתים הם "אבי אבות הלצים". הליצנות בטבעה היא האויב הגדול ביותר של המלכות. היא ממסמסת ומפוררת כל מחשבת התגבשות ציבורית, שומטת כל בסיס לכל חשיבה אידיאית, ובפרט מתחת רגלי אידיאה של גיבוש ציבור אמוני, שיבטא את שם ה'. בעיני הלץ נראית מלכות בכלל, ובתוכה גם מלכות ישראל, כמסגרת המאפשרת ביטחון צבאי או כלכלי שרק חלשים נצרכים לו. את המלך יפרש הלץ כמשעבד, ואת נתיניו עבדים. גישתם זו היא הפוכה ממה שלמדנו אנו על מגמתנו כעם ישראל, המגלים לעולם, שערכו של הציבור גדול לאין ערוך מפסגת שלמות אישיותו של היחיד. הקב"ה מעיד ש"עם-זו יצרתי לי תהלתי יספרו"8(ישעיה מג כא.), ושמואל לימדנו "כִּי הוֹאִיל ה', לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם" (שמואל א יב, כב). כלומר, שאת ישראל ברא ה' כצורה בעלת אורגניזם ציבורי ולא כפרטים מיוחדים9ראה אורות, אורות ישראל ב ג., ואת חלקי האנושות האחרים הציב בהתאמה לכך, "יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"10(דברים לב ח.). +מלחמתנו בפלשתים ובתרבותם היא מלחמה כוללת. זוהי מלחמה פיזית ששורשה אידיאולוגי. מלחמה בין מי שרואה באורגן הציבורי את תפארת החיים, וביראת הרוממות את פסגת המוסר, לבין מי שמעמיד את הפרט במרכז החיים, ואת הליצנות בפסגת התרבות. אנו איננו רואים ביחיד, ולו ��שלם ביותר, את סגולת האדם. לא מעט אישים שלמים נולדו באומתנו, אך אנו איננו סוגדים להם, לא למשה ולא לאליהו, לא לשמשון ולא לדוד. אנו יודעים ומאמינים, שסגולת האדם קיימת רק בציבור מגובש והרמוני, הפועל כאורגן חיוני אחד, ושכלולה של סגולה זו הוא בשכלול ההרמוניה בין האישים, בהתאמה לטבע הציבורי שטבע בנו יוצר האדם. זוהי אחת המגמות העיקריות שעם ישראל מבטא בעולם, ושואף להביא את האנושות להכרה בכך. הפלשתים לעומת זאת, האמינו שאין שלמות מעבר לפרט היחיד, ואכן הדג חסר התקשורת הסביבתית היה אלהיהם. לדעתם, האדם צריך ויכול לשכלל את השלמות הזו בעזרת לבושים, מגינים וכלי נשק, ואפילו בעזרת נושא צינה. אך גם שכלול זה הוא בתחום שכלולו של הפרט, וככל שיתעטף ויאטום עצמו מהשפעה סביבתית, כן יהיה שלם יותר. ואילו אנו יודעים את ערכה של אחדות, ולומדים שכאשר האומה מאוחדת, אפילו אם היא עובדת עבודה זרה תנצח את אויביה, כפי שהיה בימי אחאב11דברים רבה ה ו: "דורו של אחאב עובדי עבודת כוכבים היו והיו יוצאין למלחמה ונוצחין. ולמה כן? שלא היה ביניהן דילטורין".. לעומת זאת, המחלוקת והפירוד בינינו היו אבי אבות חורבנותינו. +המלחמה בפלשתים לאורך הדורות +נצחון ערך הכלל על ערך הפרטים
מפאת חשיבות הערך הציבורי וחשיבות הנחלתו לדורות, נשארו הפלשתים בתוכנו זמן רב, כדי להזכיר לנו מדי פעם את יעודנו אם נתרשל (כפי שאכן היה). הפלשתים הם הראשונים המוזכרים ברשימת העמים שהשאיר ה' בארץ לאחר מות יהושע, לנסות בם את ישראל12(שופטים ג ג.), והם האחרונים מתושבי הארץ שהוכנעו על ידנו, לאחר מלחמה שנמשכה דורות. יהושע עצמו לא נלחם בהם, אישיותו היתה יותר מדי בולטת, וניצחונו לא היה מתפרש כניצחון ציבורי על הפרטים. שמגר בן ענת, אחד הצנועים מבין השופטים, השופט שהתחבא בצילו של אהוד, היה הראשון שהכה בהם. הוא עשה זאת בעזרת מלמד הבקר, והפליא את מכתו בהם, שש מאות איש במלמד הבקר. השימוש במלמד הבקר במלחמה עם פלשתים מהווה לא רק כלי נשק; הוא מבטא את היכולת ליצור מסגרות גם לכוחות פרטיים. הבקר בניגוד לצאן, אינו נחשב לבעל חיים עדרי, אך בעזרת המלמד, ניתן בקלות יחסית לכוונו לתלמים הרצויים. שמגר במלחמתו מבטא, שהאדם יכול לכוון גם פרטים עצמאיים למערכה שלמה, אם יכוונם לאפיק כללי. הוא עשה זאת אמנם כבדרך אגב, כי את עיקר הניצחון על הפלשתים ותרבותם, תוכל רק מלכות ישראל להגשים. +המאסף למחנות ישראל, שבט דן, נקרא להתחיל במלחמתנו עם הפלשתים. (בעיגול, שתי הנקודות הרחוקות ביותר זו מזו, הן גם הקרובות ביותר. ודן גור האריה, התחיל להכשיר את הקרקע למלכות לגור אריה יהודה). הוא החל להושיע את ישראל מיד פלשתים במגרשם שלהם. זו היתה רק ההתחלה, כפי שהעיד המלאך, כאשר בישר לאמו של שמשון על לידת בנה13(שופטים יג ב.). אבל את פעולתו של שמשון אנו רואים כהתחלה לרצף המלחמות בפלשתים, משמשון עד דוד, שנחשבו כמחרוזת אחת. לא במקרה המלחמה בפלשתים נמשכה דורות. ההתמודדות כנגדם לא יכלה לבטא את משמעות הניצחון על תפיסת עולמם, אילו היתה מסתיימת בדור אחד, כפי שהיה בהתמודדות עם כושן רשעתים או עם יבין מלך כנען. הניצחון על התרבות הפלשתית חייב להיות ניצחון של ערך הכלל על ערך הפרטים ולכן המלחמה חייבת להימשך דורות, כי לא הפרט ינצח אותם, לא איש פרטי ולא דור פרטי יוכלו לעשות זאת. ננצח בכח העם לדורותיו. אם שמשון ינוצח ישוב יהונתן וינצח. אם גם הוא יובס, ישוב דוד ובשם ה' אלקי מערכות ישראל, יצעיד את האומה לניצחון מוחלט על הפלשתים, וזכרם לא יצוץ ויעלה כל ימי תקומת מלכות יהודה. אמנם בימי חזקיה אנו שומעים עליהם פעם אחת14(מלכים ב' יח ח.), אך גם אז זו היתה תזכורת שלא למסמס את המלכות, בעת שריחפה סכנה שמלכות יהודה תתפורר. +את הקושי, המורכבות והחשיבות של גילוי ערך "האדם הציבורי", מבטאים חז"ל בהסבירם את דרך כיבוש עיר יבוס. לפני הכיבוש הודיע דוד שכל אשר יכה את העיוורים והפיסחים יוכל לכבוש את העיר (שמואל ב' ה, ו-ח). ומסבירים חז"ל, שהיבוסים היו מזרעו של אבימלך מלך פלשתים, והיו להם שני צלמים, אחד עיוור והשני פיסח, שנעשו בכדי להזכיר את יצחק ואת יעקב, ובפיהם הונח כתב השבועה שנשבע אברהם לאבימלך, ולכן לא הורישום, "וכשלכדו את ירושלים לא לכדו את המצודה"15(שמואל ב' ה ו וברש"י שם.). אברהם, שהיה יחיד, "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם", כרת ברית ויצר מכנה משותף עם הבכיר שבין אנשי הארץ בתקופתו - אבימלך. אבימלך השכיל לאחד את עמו ולמלוך עליהם למרות היותו פלשתי. הברית הזו בין אבי הגוי שנועד להקים דפוסים ציבוריים לאנושות, לבין הגוי שצמח מהעם המפוזר והמפורר, אך הצליח לגבשו לאומה שלמה, עיכבה במשך שנים את היכולת לגלות את סגולת ישראל במילואה. הפלשתים טרחו להדגיש את חסרונותיהם של מייסדי האומה, את עיוורונו של יצחק ואת מומו של יעקב, ובשל כך ראו בישראל אומה לקויה. דוד, שהתעלה אל מעבר להשקפה על הציבור כאורגן המשלב את הפרטים למקבץ, והקים את מלכות הדורות בישראל, השתחרר ממחויבותו הפרטית של אברהם, ובעזרת שר צבאו הכה את העיוורים והפיסחים והכה ביבוסים. +את הקרקע לשיחרור זה החל להכשיר שמשון. הוא גילה, ששלמותו של הפרט נובעת מהתבטלותו למקור הכוחות כולם, לה' אלקי ישראל16ראה בספר איש לשבטו עמ' 170.. שאול היה אמור לגלות שלכלל יש מבנה שלם, ואדם שהוא משכמו ומעלה גבוה מכל העם, מסוגל להנהיג ציבור לניצחון על הפלשתים ותרבות הפרט שלהם, אם לא יתפעל מחולשות הציבור ונטיותיו העכשוויות. כשלא עמד שאול בניסיון, ודחק את הקץ מתוך כניעה לתביעותיהם של הרבים, חזר יהונתן על תורתו של שמשון, שאין לה' מעצור להושיע ברב או במעט כאשר בוטחים בו. דוד, שבא למלחמה כנגד גלית הפלשתי בשם ה' אלקי מערכות ישראל, וביטל עצמו לכלל, התגבר על הפלשתי. בכך הוא גילה לעולם את עליבותם של האנשים, שרוממו את תרבות הפרט, אך לא ראו עצמם ערבים אפילו להתחייבותו של בן תרבותם, שבשמם הבטיח, שהמנוצח יעבוד את המנצח. +הפלשתים אמנם התגברו בסופו של דבר על שאול שהיה משכמו ומעלה גבוה מכל העם, ועל מלכותו, בהיותה מושתתת על גדולתו של היחיד. אך בכך לא הסתיימה המלחמה. כאשר מלך דוד, אחרי שנתבקש לעשות זאת בבקשתם הישירה של כל בני ישראל, ובזאת יצאה לפועל מלכות ישראל בתפארת ערכה, שהיא הביטוי של הכלל כולו, הפלשתים קמו גם נגדו. ואז דוד הכה בהם בעמק רפאים, עד שלא היתה להם תקומה. כשהגיעה השעה, ניתץ דוד את כל הכבלים שמנעו בעד הופעת נשמת האומה במלוא תפארת חייה, וגם אם כבלים אלו היו מעוגנים בשבועת אבי האומה. +יחסנו לפלשתים בא לידי ביטוי בכינוי ערלים, המלווה את כל תקופות המאבק בהם, למרות שגם אומות אחרות לא נימולו. הפלשתים מוגדרים בשם זה החל מהורי שמשון, כאשר ניסו להניא אותו מלשאת פלשתית17(שופטים יד ג.), ועד קינתו של דוד, המזהיר שלא לפרסם את מות שאול, כדי שלא תעלוזנה בנות הערלים (שמואל ב' א, יז). הערלה גורמת לכך שהצד החומרי הבהמי של האהבה גובר על הצד האידיאלי, והשיכרון הבשרי מזהם את כל הנטיות היפות והנאורות18עולת ראיה א' עמ' שצז.. אך הקשה מכל הוא, שהערלה "אוטמת את נביעתה של תשוקת החיים ממקור הכל, ומטה אותה לצד החלקיות והפרטיות המנותקת ממקור הכל"18. +הבוז והסלידה שאנו חשים כלפי ההתכנסות לתוך הפרטיות והפיכתה לאידיאל, באה לידי ביטוי בכינוי זה "ערלים". המבחן שבחן שאול את דוד כדי לתת לו את בתו, הוא בחינת יכולתו לנצח את הערלה הפלשתית האוטמת והמטמטמת. הוויכוח בין שאול לדוד, אם במאה ערלות פלשתים יש שווה פרוטה או לא19(סנהדרין יט:), הוא ויכוח האם יש בנטייה הפרטית ערך כלשהו, ולו ערך של פרוטה היכולה להצטרף לכלל. שאול, שמשכמו ומעלה היה גבוה מכל העם, לא מצא בנטייה הפרטית אפילו ערך של שווה פרוטה. אבל דוד הבין, שהנטייה הפרטית עשויה להזין את מדרגות החיים הנמוכות, ואמר שמכיוון שהם ראויים לשונרי וכלבי (לחתולים וכלבים), יש בהם שווה פרוטה. +ניצחוננו על הפלשתים ותרבותם החל במכות שהנחית עליהם שמשון בביתם, ונסתיים בתבוסה שהנחיל להם דוד בעמק רפאים. דן גור אריה החל במשימה, וגור אריה יהודה השלימה. + +Chapter 8 + +"והלוים הורידו את ארון ה'" עליית האומה ממשבר התבוסה +תחושת הריחוק
שבעה חדשים שהה הארון בשדה פלשתים, ובני ישראל המוכים לא עשו דבר לחלץ אותו מידיהם, והמשיכו בשגרת יומם. לא שמענו על הרהורי תשובה בעקבות המפלה, ושמואל עצמו לא ידענו מה היה לו. נראה כאילו שתיקתו הרועמת נבעה מהמשבר האמוני שנגרם בעקבות מפלת הארון. לכאורה המשבר היה כה קשה, שלשמואל לא היה עם מי לדבר, ואנו נפגוש אותו רק שנים רבות אחר כך: "וַיְהִי, מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים, וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים, וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה; וַיִּנָּהוּ כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, אַחֲרֵי ה'. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, אֶל-כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, אִם-בְּכָל-לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל-ה', הָסִירוּ אֶת-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם וְהָעַשְׁתָּרוֹת; וְהָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶל-ה' וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ, וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים" (שמואל א ז, ב-ג). +המשבר והאכזבה, שפקדו את העם בעקבות מפלת הארון, היו באמת קשים. הם לא היו בני הגדרה במילים, ואינם מתוארים בכתובים. האכזבה יכלה להיות ניזונה גם מתחושת העוול שנגרם לדור, שהרי מבחינה טכנית עשה העם את המוטל עליו בתקופה שקדמה למשבר. הם הפקידו את המנהיגות הלאומית ביד הכהן הגדול, שיכול היה לרכז בידיו את הדרכת העם בשלמות. גם כשבני עלי רדו בהם, לא התקוממו, ואפילו המפלה בשדה הקרב לא הולידה תנועות מחאה. אבל בפועל נוצר נתק. כאשר המסגרות הדתיות הכזיבו, הם חזרו לעמל יומם, ואפילו לא התעניינו בגורל הארון, שנתפס בעיניהם עד אותה עת כריכוז העצמה האלקית המתגלה בעולם. +ניפוץ התפיסות הדתיות שליוו את העם עד אותה עת לא הותיר אפשרות להעברת מסרים תורניים. גם כאשר עלה ארון ה' בצורה פלאית משדה פלשתים לבית שמש, ותושבי בית-שמש שמחו לראותו, לא היתה זו שמחה אמונית ומלאה כראוי לשמחה שלמה: "וּ��ֵית שֶׁמֶשׁ, קֹצְרִים קְצִיר-חִטִּים בָּעֵמֶק; וַיִּשְׂאוּ אֶת-עֵינֵיהֶם, וַיִּרְאוּ אֶת-הָאָרוֹן, וַיִּשְׂמְחוּ, לִרְאוֹת" (שמואל א ו, יג) - "לא שמחו כראוי בשמחה של מצוה להניח מלאכתם ולהביאו אל חדר הורתו, רק השמחה היה לראות, כשמח על דבר חדש מפליא עיני רואים"1(מלבי"ם שמואל א' ו, יג.). +האמון השגוי שנתנו בני ישראל בארון בשעת הקרב, אכזב. הארון לא עמד בתקוות שתלו בו, הוא נפל בשבי כאילו היה ארון רגיל. בני בית-שמש, שראו את הארון שב בדרך פלאית לשדותיהם, שמחו למראה המופת. התגלה להם שבכל זאת לא ככל הארונות ארון זה. הם גם ידעו להודות למקור הכח שממנו ינק הארון: "וַיְבַקְּעוּ, אֶת-עֲצֵי הָעֲגָלָה, וְאֶת-הַפָּרוֹת, הֶעֱלוּ עֹלָה לַה'" (שמואל א ו, יד). אבל גם מעשה מופלא זה, שכל כך הרשים את הפלשתים, לא היה בו כדי להרשים את בני ישראל במידה כזו, שתיגרם להם מהפכה נפשית ביחסם לאמונה. הם ראו בכך פרט משמח ותו לא, ואפילו לא טרחו לשתף אחרים בדבר. עליית הארון משדה פלשתים בניגוד לחוקי הטבע נראתה בעיניהם כתופעה יפה ומעניינת, כמו גם המתנות שציידוהו הפלשתים, ולכן הניחו אותם במקום אחד. "וְהַלְוִיִּם הוֹרִידוּ אֶת-אֲרוֹן ה', וְאֶת-הָאַרְגַּז אֲשֶׁר-אִתּוֹ אֲשֶׁר-בּוֹ כְלֵי-זָהָב, וַיָּשִׂמוּ, אֶל-הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה" (שמואל א ו, טז). הם שמחו לראותו כשם ששמחים בדבר אסתטי בראייה חיצונית, אבל לא שמחו בו שמחה פנימית, שמחה של מצוה1. +תהליך הרפואה
אם ממבט שטחי נראה מצב זה כרפיון אמוני, האמת היא שהיה זה שלב בוסרי בתהליך התפתחותה של האומה לרמת אמונה נשגבה, המלווה אותנו לבניין בית המקדש. העם התעלה, ייסוריו מרקוהו, והוא לא התרשם מפרטים. המלכות, התביעה הנשמתית להגשים את האידיאל האמוני, שרואה בכל הופעות החיים התבטאות דבר ה', נתבעה מהדור, ושמואל כבר החל לחנך את העם לקראתה בדבקות ובמסירות שיטתית. אם בשלביו הראשונים של המהלך היו בו הופעות של קטנות וזלזול בפרטים, אפילו אם הפרט היה ארון הקודש, נענשנו על כך. אבל המהלך בכללותו הוא התקדמות. אסור היה, בשום פנים ואופן, לחזור לתפיסה האמונית הקטנה שהיתה עד המלחמה, התפיסה שראתה "באברין דמלכא"2אורות, ייסורים ממרקים עמ' קכה. וראה שם בהרחבה., במלבושיו ובהופעותיו את פסגת האמונה. עלינו לדעת, שההופעות הללו קטנות הן ביחס לאמונה עצמה, למרות שגילוייה נראים כאמונה שלמה. +אין אנו מבינים מפשט המקרא מה היה חטאם של אנשי בית שמש, ולמה נענשו. חכמים נוטים להסביר, כל אחד בסגנונו, שתושבי בית שמש הפגינו זרות לארון. ונחלקו בזה: "חד אמר קוצרים ומשתחוים היו" כלומר שלא בטלו מלאכתם לכבודו, וחד אמר שאמרו דברים אשר לא כן כנגד הארון, ואמרו: "מאן אמריך דאימריית ומאן אתא עלך דאיפייסת" - "מי הכעיסך כשכעסת ולא הצלת את עצמך מן השבייה ועתה מי מפייסך כשנתפייסת לבא מאליך"3(סוטה לה: וברש"י שם.). רש"י מגדיר את חטאם ואומר: "נהגו בו קלות ראש שלא היו מסתכלין בו באימה ודרך כבוד"4(רש"י שמואל א' ו יג.). והתרגום מסביר שחטאם היה "דחדיאו דחזו ארונא דה' כד גלי" (ששמחו שראו ארון ה' נגלה). ומוסיף ומבאר מהר"י קר"א: "ואמר: וְלֹא-יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת-הַקֹּדֶשׁ, וָמֵתוּ". הרד"ק מוסיף שהזלזול בכבוד הארון נבע משמחתם היתרה, "עד שמרוב שמחה פתחו וראו ��ה שבתוכו". גם אם השמחה היתה ביטוי של קשר ושייכות, שמחתם היתה שמחה מקומית, ותושבי בית שמש לא מצאו צורך לשתף את העם כולו בבשורה הטובה. הם העריכו, ואולי היתה להם סיבה להערכה זו, שהעם מחפש משהו אחר, גבוה מעל הפרטים, ושובו של הארון אינו אלא אירוע מקומי, פרטי. הערכתם את הארון כפרט היתה חילול ה', על כך נענשו בכל חומר הדין. +גם אם עיקר האמונה היא "בגדולת שלמות אין סוף" ושאר גילוייה הם רק "אברין דמלכא" או "לבושין דמלכא", הרי "מאן דבזע לבושין דמלכא גם הוא מרים יד ומתחייב בנפשו"5אורות, יסורים ממרקים עמ' קכה.. על הזלזול ספגו יושבי בית שמש עונש קשה מאוד, "שִׁבְעִים אִישׁ, חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ" מתו (שמואל א ו, יט). יש אומרים ששבעים מתו, שכל אחד שקול כחמישים אלף. יש אומרים שחמישים אלף נהרגו, שכל אחד מהם שקול כשבעים סנהדרין6(רש"י שמואל א' ו יט.). והרד"ק מביא את פירוש התרגום, שמן העם נהרגו חמישים אלף איש ומהזקנים שבעים. בין כך ובין כך המכה היתה קשה, אך היתה בעיתה. כי גם אם עלינו להתעלות מעל המחשבה הקטנונית, כאילו תורתנו מהווה אמצעי יעיל לקידום מטרותינו, וגם מעל התפיסה כאילו כדאי לשים לב לתורה משום שיש בה תופעות ותאוריות נחמדות מעבר לטוב ולרוע, מעבר לשכר ועונש - אסור לנו לגלוש ולזלזל בפרטים. ומאידך, אסור לנו לחשוב שהם הם התורה. ומתוך התקדשות ושייכות אמיתית ובתהליך ארוך (גם הזמן הוא גורם פעיל בתחום זה), עלינו להעלות את מושגינו למדרגות בהן נהיה מסוגלים לשוב אל ה' בכל לבבנו, ולהסיר ממצפוני ליבנו כל שמץ של עבודה זרה7(מלבי"ם שמואל א' ז ג.), גם אליליות רוחנית. "כל הגדרה באלהות מביאה לידי כפירה. ההגדרה היא אליליות רוחנית… ואפילו האלהות עצמה ושם אלהים, הגדרה היא. העניינים שחוץ מזו של גדולת אין סוף, שהם הסברות להגיע על-ידן למקור האמונה, הנן בגדר אברין דמלכא ויש מהם בגדר לבושין דמלכא… ומכל-מקום צריכים לבאר בהדרגה את ההבדלים שבין עיקר האמונה ובין הסברותיה…"8אורות, יסורים ממרקים עמ' קכד-קכה.. לרמת התעלות כזו של חיים באמונה שלמה, הגענו שנים אחרי שעלה הארון מבית שמש לקרית יערים. את מתנות הפלשתים השאירו בני-ישראל על האבן בבית שמש, ואת הארון העלו לבית אבינדב בקרית יערים. לא עוד גוף סטטי דומם כאבן ראו בו, ולא אובייקט נאה כיצירת אומנות, אלא "ראו דבר הארון וקדושתו והיה להם לאות גדול כי ה' הוא האלקים"9(רד"ק שמואל א' ז ב.). אחרי עשרים שנה שהיה שמואל מחזר מעיר לעיר ושופטם ומוכיחם, וינהו - לשון המשכה - אחרי ה', "וַיִּשְׁאֲבוּ-מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי ה', וַיָּצוּמוּ" - "ושפיכו לבהון בתיובתא כמיא קדם ה'"10תרגום שמואל א' ז ו.. +"ויכנעו הפלשתים"
שמואל לא שקט מיום נפילת הארון, אך פעולתו לא נכתבה במקרא. היא לא היתה פעולה נבואית. בימים קשים אלה היה צריך לעבור ממקום למקום, לשפוט ולהוכיח, ובעבודה פרוזאית ארוכה להביא את העם לאותה מדרגה נשגבה, ששיאה בכינוס האדיר במצפה. +כפי שקרה בעבר וכפי שיקרה בעתיד, עצם ההתכנסות הציבורית הזו קוממה את הפלשתים. "וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים, כִּי-הִתְקַבְּצוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה, וַיַּעֲלוּ סַרְנֵי-פְלִשְׁתִּים, אֶל-יִשְׂרָאֵל" (שמואל א ז, ז). מה עורר אותם לכך? על זאת כבר למדנו. עצם הווייתנו כעם הפריעה להם, וכשהסממנים הלאומיים שלנו החלו לבצבץ מחדש, הם קמו לדכאם. אך הפעם, שלא כמו במלחמה הקודמת, פנו ישראל לה', והם ביקשו את עזרת שמואל: "וַיֹּאמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-שְׁמוּאֵל, אַל-תַּחֲרֵשׁ מִמֶּנּוּ, מִזְּעֹק אֶל-ה' אֱלֹקֵינוּ; וְיֹשִׁעֵנוּ, מִיַּד פְּלִשְׁתִּים". לא על הארון הם נסמכו ולא על כל פרט אחר, הם פנו אל ה' מתוך שייכות, קירבה אינטימית והכרה בנביאו. יתכן שזו הסיבה לכך שהכינוס היה במצפה ולא בקרית יערים. +ומתוך הפניה אל מקור הכללות מצאו בני-ישראל עוז בנפשם, "וַיִּרְדְּפוּ, אֶת-פְּלִשְׁתִּים; וַיַּכּוּם". וה' בקול גדול המם אותם, וינגפו לפני ישראל, "וַיַּרְעֵם ה' בְּקוֹל-גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל-פְּלִשְׁתִּים, וַיְהֻמֵּם". לא עוד קשר אלקי דרך פרט זה או אחר, אלא ה' הופיע לעזרת ישראל. ישנה כאן חזרה לרמת קשר בין ישראל לה', כפי שהיתה במלחמתו הגדולה של יהושע במעלה בית חורון. גם שם מופיע הביטוי: "וַיְהֻמֵּם ה' לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּכֵּם מַכָּה-גְדוֹלָה בְּגִבְעוֹן"11(יהושע י י.). +ניצחונם זה של ישראל זכה להנצחה: "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶבֶן אַחַת, וַיָּשֶׂם בֵּין-הַמִּצְפָּה וּבֵין הַשֵּׁן, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמָהּ, אֶבֶן הָעָזֶר" (שמואל א ז, יב). ניצחון מהותי זה נתן את אותותיו כל ימי שמואל, והיו לו השלכות מרחיקות לכת כל אותם הימים: "וַיִּכָּנְעוּ, הַפְּלִשְׁתִּים, וְלֹא-יָסְפוּ עוֹד, לָבוֹא בִּגְבוּל יִשְׂרָאֵל; וַתְּהִי יַד-ה' בַּפְּלִשְׁתִּים, כֹּל יְמֵי שְׁמוּאֵל… וַיְהִי שָׁלוֹם, בֵּין יִשְׂרָאֵל וּבֵין הָאֱמֹרִי" (ז, יג-יד). בנוסף לכך, היו לניצחון זה גם השלכות רטרואקטיביות על העבר. אבן העזר שנקראה כאן בשמה, כבר הוזכרה במלחמה הכושלת שערכנו בפלשתים12(שמואל א' ד א.). גם שם מוזכרת אבן העזר, וכבר הסביר הרד"ק, ששם זה נקרא על שם הניצחון העתידי. לאחר ניצחוננו זה הוברר לנו, שהמפלה הקודמת עם כל סיבוכיה וקשייה, היתה חלק מתהליך אלקי ארוך טווח, ששורשו בהכוונה אלקית. תהליך שהחל בניפוץ התפיסות הקטנוניות של התלות בגילוי אלקי פרטי וקריאת שמו כאמונה, ולאחר מכן בעזרה פעילה ובמחיקת חרפת המפלה, ביצירת הקשר המחודש בין ה' אלקי ישראל לעמו. שני שלבים אלו חייבים להיות בדרך לשלמותו האישית של הפרט ושל הכלל כולו, "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה-טוֹב, בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ"13(תהלים לד טו.). + +Chapter 9 + +היתר הבמות +לישתף איניש נפשיה בהדי ציבורא
פרשה עלומה, שאינה מופיעה במפורש במקרא, היא פרשת חורבן המשכן בשילה ותוצאתה - היתר הבמות להקרבת עולות נדבה ושלמי תודה. לראשונה אנו לומדים על היתר הבמות מתוך תיאור ההכנות לקראת המלחמה בפלשתים, כששמואל העלה טלה חלב כליל לה' מחוץ למשכן. "כי משחרב משכן שילה, ובאו להם לנוב, הותרו הבמות, כל זמן שהיה אהל מועד בנוב וגבעון. עד שנבנה בית עולמים, שנאסרו, ושוב לא היה להם היתר"1(רד"ק שמואל א' ז, ט.). +ואמרו אין הבמה ניתרת אלא על ידי נביא, כי שמואל העלה ראשון בבמת יחיד משחרב משכן שילה. וכן בגלגל, יהושע העלה בבמת יחיד ראשון, שנאמר: אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ1. מאז הקמת המשכן במדבר למדנו לבטא גם את תחושות התודה, ש��יעמו בעצמה אדירה בקרבנו עד כדי תשוקת הקרבת קרבן תודה, באפיקים שהתאימו להרמוניה הכללית של האומה. היחיד חינך את עצמו שלא להבליט את נטיותיו האישיות, וגם את נטיות קרבת אלקים המפעמות בקרבו, אלא בדרך ציבורית, ולא להביען בדרך ייחודית משלו, "ולעולם לישתף איניש נפשיה בהדי ציבורא"2(ברכות ל.). אך כמו בלימודים אחרים, שבהם אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם, גם לימוד זה נלמד במלא עצמתו בעקבות כישלון שני בני אהרן, נדב ואביהוא. ובהדרכת כניסתו של הכהן הגדול לקודש הקודשים לעבודת ה', בפנימי פנימיות עצמת החיים, צוינה פרשת מותם כלקח מחייב. "בא וראה מה כתוב כאן אַחֲרֵי מוֹת, ואחר כך דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ וגו' בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן, אֶל-הַקֹּדֶשׁ. איזה קשר יש בין אַחֲרֵי מוֹת אל בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן? אלא מכאן, ממיתת בני אהרן, הוא התחלה להזהיר את הכהנים, את כל אחד, שצריכים להיזהר ב'זֹאת' הזו שזו היא יראת ה', שהיא המלכות, כי מיתת בני אהרן היתה משום שלא נזהרו במלכות"3(זהר ג נו: - פירוש הסולם.). "וכאן בא הקב"ה להזהיר את אהרן שלא יטעה באותו עוון שטעו בניו, כי עת זו ידועה שהיא מלכות… ומשום זה ואל יבוא בכל עת אל הקודש. ואם רוצה לדעת במה יבוא, הוא בזאת שהיא המלכות דקדושה. בזאת יבוא אהרן אל הקודש, כי זאת הזו היא עת הנאחזת בשמי…"4שם נח: (תרגום). "ונדב ואביהוא אשר בזריחת פאר רוחם שאבו תוכן הארתם אז ממעיין הבינה"5אורות הקודש ב עמ' רפו., ומתוך הבנתם הקריבו אש, "וטעו בה שהקריבו אש זרה. והיינו שכתוב: אשר לא ציווה אותם, אותם לא ציווה להקריב, אבל לאהרן ציווה. ויהיה טעם הכתוב 'ויקריבו לפני ה' אש זרה' שטעו בזה, משום אשר לא ציווה אותם להקריב קטורת, רק לאהרן ציווה, ודחקו את השעה להקטיר קטורת בחיי אביהם"6זהר ג ס. (תרגום), וימותו. +היתר הבמות - ביטוי הפרט בתוך מסגרת מאולצת
כשנכנסנו לארץ שקענו למעלה ראש בחובות מעשיות של אתגרים לאומיים משותפים ומלכדים, אבל הם היו כמעט רק בתחום המעשי. הגיבוש והשיתוף היו הכרח יום-יומי. האומה היתה חייבת לפעול במשותף, כדי לנצח במלחמותיה. מכיוון שהאומה לא הבשילה דיה ליצור הרמוניה מלאה בין המגמות הכלליות ובין ייחודו של הפרט, היה הכרח לרופף במעט את כבלי השיתוף הרוחני, ולתת לפרט אפשרות ביטוי ייחודית. כנראה הבין יהושע שאם לא יעשה כך, יילחצו כוחותיו הנפשיים של הפרט, ויגיעו להתפרצויות בלתי מבוקרות, או לטשטוש ייחודו במכבש המחויבות הציבורית. לכן התיר יהושע ליחידים להקריב קרבנות תודה ונדבה על במת יחיד. (הוא התיר את במת היחיד עוד בחנייתנו בגלגל, בריכוז מלא מסביב למשכן, ולכן לא נוכל להסביר שהוא עשה זאת בגלל אילוצים הנובעים ממרחק גיאוגרפי). +שתי דעות בדברי חז"ל מתי יהושע התיר את הבמות7ראה רש"י ורד"ק יהושע ח ל.: יש אומרים שהיה זה מיד בכניסתם לארץ, וההיתר התאים לערכה של ארץ ישראל בה כל יחיד חייב לתת ביטוי לייחודו. זה גם התאים לדרך המנהיגות שגילה יהושע, שפניו כפני לבנה, משום שהוא מאפשר לכוכבים להגיה את נוגהם. ויש אומרים שהיה זה לאחר מלחמת העי. זו היתה המלחמה הראשונה, בה לחמו לוחמי ישראל במלחמה שלא לוותה בניסים. כל אחד הרגיש עצמו חשוף לסכנותיה ��ל המלחמה, וראה בניצחון לא רק את ניצחונה של האומה, אלא את ניצחונו האישי. את עצמת שפע חוויותיו היה נכון שיבטא הפרט בקרבנות תודה ונדבה, ויהושע הבין שכדי להגיע לביטוי, נחוץ לכל אחד לבטא זאת בינו לבין עצמו, על כן התיר זאת בבנותו מזבח בהר עיבל. ההיתר היה תקף כל עוד נמשכה המלחמה, וכשנסתיימה, פג כוחה של המסגרת ההכרחית שחישקה את אנשי האומה בהכרח חיצוני מאולץ, ונאסרו הבמות. +מכיוון שהאחדות המסגרתית המעשית והמאולצת התרופפה, חזרה האפשרות לאחד את הביטוי הרוחני גם ברגשות התודה והנדבה כלפי שמיא. ומתוך שהיה אפשר לאחד את הביטוי הרוחני, האיחוד חזר להיות מחויב על פי הדרכתה של תורה. מיום הקמתו הפך המשכן להיות מרכז החיים הרוחניים בישראל, ובו יכלה לבוא לידי ביטוי האחדות הישראלית בעומק נשמת האומה. +בכל ספר שופטים לא מוזכרת השפעתו של המשכן על מהלך חייה של האומה, כי השפעתו נבלעה בעומק חיינו הלאומיים. ההתעלות מעל תיאור מפורט במילים של השפעה זו לא היתה ח"ו בגלל מיעוט ההשפעה, אלא להפך, מפני שהיא היתה ברורה ופנימית כל כך. עד כדי כך, שהיא נטמעה בטבעיות החיים, ועמדה מעבר לכל התבטאות מפורטת זו או אחרת, של אחד מפרטי מרכיביה של האומה המתוארים בספר שופטים. רק בסוף התקופה, כשעלי גרם לעם לראות במשכן עצמו גוון פרטי, ביטויו של הקודש, אמנם הערך הגבוה ביותר מגווני הביטוי הלאומי, היה זה הרס למשכן. הדרך בה הנהיג עלי בעזרת בניו את האומה מתוך המשכן, והפיכת הארון לכוח מלחמתי הם הם שהרסו את משמעות המשכן בתודעה הלאומית. ועל כך נכתב במקרא בכאב. על הזזת קרשים ובדים במקדש החרב מתוכנו לא נכתב במקרא, כי פעולה זו כבר לא היתה משמעותית. מחריביו החריבו משכן חרב, והכאב על החורבן המעשי נבלע בכאב על החורבן הפנימי של המשכן. +גם אחרי חורבן שילה לא הותרו הבמות מיד. אחרי חורבן שילה טרח שמואל בהתמדה ובאהבה אינסופית להביא את האומה לנהות אחרי ה'. הוא הלך וסבב בכל הארץ, הביא את העם להסיר הבעלים והעשתרות, "וַיַּעַבְדוּ אֶת-ה', לְבַדּוֹ". שמואל יכול היה להרגיש סיפוק עצום מהצלחת מפעלו. כאיש בודד, הוא הצליח למלא תפקיד דומה לזה של משה ואהרן גם יחד. בפסגתו של תהליך השיקום הפיזי והרוחני קיבץ שמואל את העם למצפה לכינוס של תשובה. "וַיִּשְׁאֲבוּ-מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי ה'" (שמואל א ז, ו)- ותרגם יונתן: "ושפיכו ליביהון בתיובתא כמיא קדם ה'" (ושפכו ליבם בתשובה, כמים, לפני ה'). היה זה רגע של התגבשות ציבורית טהורה, צעירה ורכה, אך הוא עורר את זעמם של פלשתים. "וַיַּעֲלוּ סַרְנֵי-פְלִשְׁתִּים, אֶל-יִשְׂרָאֵל; וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים. וַיֹּאמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-שְׁמוּאֵל, אַל-תַּחֲרֵשׁ מִמֶּנּוּ, מִזְּעֹק אֶל-ה' אֱלֹהֵינוּ; וְיֹשִׁעֵנוּ, מִיַּד פְּלִשְׁתִּים". היראה והתלות שהביעו ישראל חשפו חוסר אונים נוראי. "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל, טְלֵה חָלָב אֶחָד, וַיַּעֲלֵהֻ עוֹלָה כָּלִיל, לַה'" - ויעלה כתיב, וקרי ויעלהו. ודרשו רז"ל הכתוב ואמרו: ויעלה כתיב - שהיתה נקבה, ומכאן סמכו שעולת נקבה כשרה בבמת יחיד8(רש"י שמואל א' ז ט ע"פ תלמוד בבלי ע"ז:). +מתוך סערת רגשותיו: ההודאה והסיפוק על הצלחת המפעל, הסכנה שריחפה על עצם קיומו, והתלות של העם - הקריב שמואל טלה יונק נקבה כליל לה'. דבר זה ביטא את המצב בו היו שרויים בדרך מדויקת. כיחיד שלחם את מלחמת התרבות הממושכת, הבין לרוחם של לוחמים צעירים, שרתמו מחדש את מוסרותיה של האומה למלחמות של תנופה ולכינון המלכות, ועל כן התיר מחדש את הבמות. הבמות הותרו עד ימי שלמה, שאז הוכשרה האומה לבטא בצורה ממוסדת וקבועה את התשוקות האישיות של קירבת אלקים בתודה ובנדבה, בתוך מסגרת ציבורית רצויה ומחייבת. שמואל גם ידע, שהגבלתו של היחיד מהבעת תודתו ונדבותיו עלולה להחריף את לחצי האכזבה, העשויים להיגרם ליחידים בשלביה הראשונים של הקמת המלכות. תופעה זו עלולה לבטל בכלל את שעת הכושר להקמת המלכות. רק בביסוס המלכות והשלמת בניין המקדש התבגרה האומה, והגיעה ליכולת להעשיר בתוכן חי עליון גם את האיש הפרטי שבתוכה. אז התבטל הצורך בבמות, והן נאסרו לעולם. + +Chapter 10 + +ולא הלכו בניו בדרכיו +האמון המשפחתי והשלמות העולמית
שני המנהיגים הראשונים המוזכרים בספר שמואל, ניסו לשתף את בניהם בהנהגת הציבור. עצם העובדה שהתחדשה תופעה כזו, שלא הכרנו כמותה מימי היותנו לעם, חושפת גם היא את העובדה, שהעם הלך והבשיל לקראת הקמת המלכות. הזעקות החוזרות ונשנות: "בַּיָּמִים הָהֵם, אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל"1(שופטים יז ו, יח א, כא כה.), מביעות מלבד התיאור העובדתי גם את העובדה שהאומה החלה להרגיש בחסרונה של מלכות. כמו הרגשת החיסרון עצמה, המעידה על הניצנים הראשונים בהכשרתה של האומה למלכות, כך גם המגמה, שנסתמנה בדרכם של המנהיגים לשתף את בניהם, מעידה על כך. המנהיגים הבינו, ששיתוף בניהם יכול להתקבל על-ידי הציבור כהמשכיות טבעית או שותפות טבעית בהנהגה. ואם כך הרי זה סימן, שהמבנה הציבורי הישראלי התעלה לרמה, שבה יכול להתקבל כנורמה טבעית בציבוריות הישראלית אחד מסימניה היסודיים של המלכות - השושלת המשפחתית. +המלכות בשלמותה היא הביטוי האופטימלי של הופעת ההרמוניה הישראלית בחטיבה לאומית אורגנית. בהופעתה האידיאלית אינה זקוקה המלכות למקל חובלים כדי להנהיג את האומה. המלך בהופעתו השלמה מבטא בצורה מלאה את רצון הציבור, והציבור ישמח לכוון את אורחותיו על פי הדרכת המלך. לשם גילוי ההרמוניה הזו, חייבת המלכות להתגלות בערכיה הטבעיים בכל ממדי הופעתה, כשערכי ההוויה תואמים למהותה. המלכות חייבת להופיע על-ידי אישים הבנויים בטבעם למלכות, בזמן המתאים למלכות, במקום המתאים ובאומה המוכשרת לכך. כל חיסרון באחד מפרטי המרכיבים, עשוי לגרום חוסר תפקוד של המערכת הממלכתית, או לשימוש בכוח כדי לשמור על מסגרותיה. +ההרמוניה בין האנשים המתלכדים ומבטאים את המלכות, תואמת למבנה המשפחתי. ו"האמון המשפחתי הוא תולדה והמשכה קווית מאותה האמונה הגדולה השרויה בעומק האהבה, הפועלת ברוח חיים בשכל עליון ומפואר, בסדר והתאמה בכללות המון היצורים והעולמים כולם"2אורות, ישראל ותחיתו רו.. ולכן בפסגת הממלכה עומדת משפחה, המגלה זרימה הרמונית וטבעית בין אנשים רבים. +התיאור האידיאלי של מלכות דוד בשעותיה היפות, מלווה בשירה הרמונית של ההוויה כולה. דוד, נעים זמירות ישראל, מבטא במהלך חייו את שירת האדם ואת שירת האומה, את שירת ההוויה ואת שירת ההכללה העליונה3ראה אורות הקדש ב עמ' תמד.. כל הממדים גם יחד, כולם מצאו את ביטוים השירי בספר תהילים. לשם כך הוכן הרקע להופעת מלכות דוד בכל הממדים האפשריים. +דורות על דורות התפתחה משפחת המלוכה בישראל כדי שתוכל בבוא יומה להתגלות בכל מרחביותה, מחוזקת בעצמה טבעית, משפחתית ותורשתית. החל מיהודה שהיה מלך בין אחיו, דרך התפרצותו של פרץ, נחשוניותו של נחשון, עוזו של בעז, תשוקתה של רות וצדקותו של ישי. +דורות על גבי דורות הוכנה האומה הישראלית לקבלת מלכות, ובסופה של ההכנה נקבעה מלכות שעה, להשלים בכוחה של מלכות את מלכות הדורות. בכל הזמנים הללו הלכה האנושות והתעלתה להבין את מרכזיותה של האומה הישראלית ויעודה בתיקון עולם. ובהגיע השעה, יכול היה דוד להדריך את ישראל בשיר: "הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ, הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו"4(תהלים קה א.), ולקרוא בשיר נוסף לעמים: "הַלְלוּ אֶת-ה' כָּל-גּוֹיִם, שַׁבְּחוּהוּ כָּל-הָאֻמִּים. כִּי גָבַר עָלֵינוּ, חַסְדּוֹ וֶאֱמֶת-ה' לְעוֹלָם הַלְלוּ-יָהּ"5(תהילים קי״ז:א׳-ב׳.). וההוויה כולה שרה עימו: "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד-אֵל, וּמַעֲשֵׂה יָדָיו, מַגִּיד הָרָקִיעַ. יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר, וְלַיְלָה לְּלַיְלָה, יְחַוֶּה-דָּעַת. אֵין-אֹמֶר, וְאֵין דְּבָרִים, בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם... תּוֹרַת ה' תְּמִימָה, מְשִׁיבַת נָפֶשׁ. עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה, מַחְכִּימַת פֶּתִי. פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים, מְשַׂמְּחֵי-לֵב"6(תהילים י״ט:ח׳-ט׳.). כל ההרמוניה המלכותית הזו הלכה והתעלתה, עד להתגלותה במבנה הקבע של ביטוי האהבה ב"שִׁיר הַשִּׁירִים, אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה" - "שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל"7(משנה ידים ג ה.). +הכנת המציאות להרמוניה המלכותית
כל סימפטום מלכותי, שהופיע שלא בשלמות טבעיותו, גרם אכזבה ומפח נפש. בין אם היה זה בגלל שהמתנשא למלוך לא היה ממשפחת המלוכה, ובין אם היה זה כשהזמן לא הוכשר לכך, או שהמלך לא הגיע לבשלות אישית וחטא, או ניסה לדחוק את הקץ. גם במצב בו האומה לא השלימה את הכנותיה לקראת קבלת מרותו של המלך, גם אז נצרך המלך להשתמש באמצעי כפיה, ולא תמיד הצליח. הדוגמא הבולטת לעין, בה קיימת הבחנה בין מצב של הרמוניה טבעית במלכות ובין מצב חסר, היא תביעתו של רחבעם מן העם להמשיך את משא המלוכה, באותה מידה שדרש מהם אביו8(מלכים א פרק יב.). בימי שלמה לא הרגישו בני ישראל כעול את תביעותיו הגדולות של שלמה מהם, כי שלמה מילא את המסגרת המלכותית בתכניה המלאים, וממילא החיובים הלאומיים השתלבו במהלך החי של עצמת שירת המלכות. אך כשפסקה השירה ורמת התכנים הלכה ונתדלדלה, אותם חובות שנתקבלו באהבה בימיו, הפכו לנטל בלתי נסבל בימי בנו. וכשרצה רחבעם לשמור על המסגרת הממלכתית בכפיה בעזרת אדונירם, נכשל. +דבר זה נלמד גם על פי האמור בפרשת המלך, שאותה דרש ה' משמואל להודיע לעם, לפני שיענה להם על דרישתם. יש מי שאומר, שכל מה שכתוב בפרשה זו מלך מותר בו, ויש האומרים מלך אסור בו, והדברים לא נכתבו אלא לאיים עליהם9(סנהדרין כ:). האיום בא להמחיש לעם מה עלול לקרות, כשהמלך ישתמש בסמכותו מעבר לפרופורציות. +אם כל הנאמר בפרשת מלך מלך אסור בו, ולמרות זאת הוא יטיל עליהם חובות מעבר לגבול סמכותו, ודאי וודאי שזה קלקול, שיגרום עוול בלתי נסבל ומאיסה במלכות. אולם, הרמב"ם קובע בהחלטיות ובצורה חד משמעית, שכל האמור בפרשת מלך מלך זוכה בו. ולכן, "רשות למלך ליתן מס על העם לצרכיו או לצורך המלחמות… ושולח בכל גבול ישראל, ולוקח מן העם הגיבורים ואנשי חיל, ועושה מהן חיל למרכבתו ובפרשיו… ולוקח מן היפים שבהם להיות שמשים ועומדים לפניו, וכן לוקח מן בעלי האומניות כל מה שהוא צריך, ועושין לו מלאכתו, ונותן שכרן. ולוקח כל הבהמות והעבדים והשפחות למלאכתו… וכן לוקח מכל גבול ישראל נשים ופילגשים… וכן כופה את הראויים להיות שרים, וממנה אותם שרי אלפים ושרי חמישים… ולוקח השדות והזיתים והכרמים לעבדיו… ויש לו מעשר מן הזרעים ומן האילנות ומן הבהמה"10(רמב"ם הלכות מלכים ד א.). גם כאשר כל זה מותר, אם חסר פרט בהרמוניה הממלכתית, הופך גם המותר למפחיד ומאיים, וה אפקט השלטוני יהיה דומה לזה שתואר קודם, לפי האומר שמלך אסור בו. רק כשקיימת הכנה ארגונית ונפשית, הדברים יתקבלו באהבה ובטבעיות. +ישראל ביקשו מלך בטרם הושלמו ההכנות למלכות. שמואל עדיין לא סיים את תפקידו בהכשרת האומה להופעת האורגן הציבורי במלוא תפארתו. לכן נצטווה שמואל להודיע לעם את הקושי שייתקלו בו, כשהמלך ירצה להשתמש בסמכויותיו - לפי דעה אחת, או ישתמש בכוחו - לדעה האחרת. ועל העם להיות מודעים לכך. +גם אם הנצו ניצני מלכות והם שגרמו לבני עלי לראות את עצמם ממשיכים טבעיים להנהגה, כי נראה להם שהאומה הגיעה כבר לדרגת הופעת הציבור כמלכות, ובדור שלאחריהם אותה מגמה הביאה את שמואל לנסות לשלב את בניו במעמסת המשפט בישראל, הרי שהיו אלה פירות בוסר, שבוסריותם הורגשה בחיי האומה והודגשה במקרא. אין להעלות על הדעת, שעובדות אלו נכתבו במקרא כדי להוכיח ש"השלטון משחית", ולהעדיף את האנרכיה, ה"מוגנת" מפני "הסתאבות שלטונית". ההפך הוא הנכון, החסרונות נכתבו כדי שנלמד את נקודות התורפה, שבעטיין אין המלכות יכולה לזרום בזרמי טבעיותה, המקרינים אושר ונהרה על כל. עלינו ללמוד, ולנסות לתקן בהתאמת כל הכוחות למגמת המגמות, בה מלכותא דארעא תואמת למלכותא דרקיע. ועושה שלום של שלמות במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל. +האמון המשפחתי בהיבנותו ובשיכלולו, יסוב ויעבור את כל גבוליו, וימצא את משקלו הנכון בכל הערכים היחושיים. ימצא את מעמדו הישר הבלתי-מעוול בין איש לאיש, בין שכיר לשוכרו, בין עובד לנותן עבודה, בין חכמי חידות לעמלי כפים, בין עמים רבים, בין יושבי אקלימים ומדינות שונות, בין התביעות הבשריות לתביעות הנשמתיות אשר לאדם, בין האדם ובין כל היצור, בין חיי שעה לחיי עולם, בין הכל אל הכל. האמונה הפנימית היודעת את כבודה, את אושרה וגבורתה המדושנת עונג פנימי, המכירה שהיא בכל מושלת, שהיא מחלקת במידה ובמשקל של צדק ויושר, אור וחיים, לכל המון יצורים לאין תכלית, על-פי סדר וערך של יחושים נאמנים, דרוכים ברוח שלום ואמת, אמונת עולמים זו תהיה תפארת הכל…11ישראל ותחיתו רו.. ואכן, כשקמה מלכות ישראל, משתלב יונתן בן שאול בהרמוניה מלאה במלכות אביו, ושר צבא שאול היה אבנר בן נר, דודו של שאול. המקרא גם טורח לציין גם את שם אשת שאול ובניו ובנותיו12(שמואל א' יד מט-נא.). +היסוד הראשוני והטבעי הזה הולך ומשתכלל כשנחשפת מלכותו של דוד, מלכות הנצח, בה אנו מוצאים פירוט הרבה יותר רחב של משפחת המלוכה בעליותיה ובירידותיה. הדינמיקה הפנימית במשפחת המלוכה מבטאת לנו את הדינמיקה הלאומית בתקופת המלוכה. + +Chapter 11 + +כי לא אתך מאסו, כי אתי מאסו ממלך עליהם +שימה לנו מלך
"וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל; וַיָּשֶׂם אֶת-בָּנָיו שֹׁפְטִים לְיִשְׂרָאֵל… וְלֹא-הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָו… וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיָּבֹאוּ אֶל-שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ, וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ; עַתָּה, שִׂימָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל-הַגּוֹיִם" (שמואל א ח, א-ה). +בקשה זו הביאה אותנו סוף סוף לאפשרות קיום המצוה הציבורית הראשונה בארץ ישראל. "שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ: למנות להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות את בית הבחירה… מינוי מלך קודם למלחמת עמלק… והכרתת זרע עמלק קודמת לבנין הבית…"1(רמב"ם הל' מלכים א, א-ב.) דורות התכוננו לרגע זה, והנה סוף סוף הוכשרו התנאים. בני ישראל התגבשו ברצונם, היה להם נביא שבפניו יכלו להביע זאת, ונביא זה היה גם בעל יכולת להגשים את משאלתם, שהרי "אין מעמידים מלך בתחילה אלא על-פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא"2רמב"ם שם, ג.. ו"הוית המלך בישראל צריך שתהיה בהתאסף ראשי עם יחד… וצריך שיהיו ציבור מרוצים ממנו"3(אור החיים דברים לג ה.). לכן נאמר "וַיְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל"4(דברים לג ה.). "עוד רמז כי מלכות ישראל תהיה מתקיימת כשיהיו ישראל מתאספים ראשיהם יחד ולא יהיו בד בבד… שיתיחדו יחד שבטי ישראל. וכשישראל בגדר זה הנה הנם ברום גדר ההצלחות, ומלכותם תהיה בה הויה של קיום, וצא ולמד כי מיום שנחלקו הלבבות ונחלקו המלכויות מה עלתה בידם?! כי ראש האבדן הוא הפירוד, וכלי המחזיק ברכה הוא השלום ויחוד הלבבות"3. גם בסיגנון הציווי האלקי, מקדימה התורה בקשה ציבורית למצוות המלך: "כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ; וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, כְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ…"5(דברים יז יח.). +נאמן שמואל לנביא לה'
עתה, הוכשרה האומה לקיים מצוה כללית זו. ברגעים אלה של התגשמות חלום דורות, היינו מצפים לכאורה לתגובת שמחה של הנביא. והנה להפתעתנו שמואל נפגע, "וַיֵּרַע הַדָּבָר, בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל, כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ, תְּנָה-לָּנוּ מֶלֶךְ" (שמואל א ח, ו). וה' לא רק שלא נחמו, אלא הגביר את המצוקה, וחיזק את ביטוי האכזבה: "כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ, כִּי-אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם" אמנם לפי ר' נהוראי עצם בקשת המלך היא מאיסה בדבר ה', כאילו בזה אנו מורדים בה'. אבל ר' אליעזר חולק עליו6(סנהדרין כ:), והרמב"ם פוסק כר' אליעזר7(רמב"ם הלכות מלכים א, א.). גם אנו מתפללים ומבקשים בכל יום שלש פעמים: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח"8מתוך תפילת העמידה.. אילו היינו פוסקים כר' נהוראי, לא היינו מתפללים לה' לעזור לנו להגשים מטרה הפוכה מרצונו. +מנעוריו מצא שמואל מסילות אל לב העם. עוד בימי עלי נאמר עליו: "וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל, הֹלֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב: גַּם עִם-ה', וְגַם עִם-אֲנָשִׁים" (שמואל א ב, כו), "וַיֵּדַע כָּל-יִשְׂרָאֵל, מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שָׁבַע: כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל, לְנָבִיא לַה'" (שמואל א ג, כ). הכתובים מעידים על מסירותו לעמו, "וְהָלַךְ, מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה, וְסָבַב בֵּית-אֵל, וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה; וְשָׁפַט, אֶת-יִשְׂרָאֵל--אֵת כָּל-הַמְּקוֹמוֹת, הָאֵלֶּה" (שמואל א ז, טז). פעולתו זו הביאה את האומה לתשובה שלמה, "וַיִּנָּהוּ כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, אַחֲרֵי ה'" (שמואל א ז, ב) - "על ידי שמואל שהיה מחזר מעיר לעיר ושופטם ומוכיחם"9רש"י במקום.. עזרתו לכלל ולפרט היתה אינסופית, ובתפילתו קרבם אל ה': "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, קִבְצוּ אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה; וְאֶתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם, אֶל-ה'" (שמואל א ז, ה), ובשעת מצוקה לאומית, כשהתאספו פלשתים להלחם בישראל, ידעו בני-ישראל שיש להם אל מי לפנות: "וַיֹּאמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-שְׁמוּאֵל, אַל-תַּחֲרֵשׁ מִמֶּנּוּ מִזְּעֹק אֶל-ה' אֱלֹהֵינוּ; וְיֹשִׁעֵנוּ מִיַּד פְּלִשְׁתִּים". ושמואל בזעקתו הצליח להמשיך את עזרת ה': "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל טְלֵה חָלָב אֶחָד, וַיַּעֲלֵהֻ עוֹלָה כָּלִיל, לַה' וַיִּזְעַק שְׁמוּאֵל אֶל-ה' בְּעַד יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲנֵהוּ ה'". +לא רק בענינים ציבוריים כלליים היה כחו רב. כל אדם שהיה נתון במצוקה פרטית, ידע ששמואל יוכל לפתור אותה, אפילו במציאת אתונות שאבדו. +בכל פעילותו הענפה, לא נהנה שמואל מאדם. ועל הפסוק "וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי-שָׁם בֵּיתוֹ" (שמואל א ז, יז), דרשו חז"ל: בכל מקום שהיה הולך, ביתו עמו10(ברכות י:) - כלומר שלא היה נהנה מאדם אלא משלו. על פי זה נוכל בקלות להניח ש"כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל; וַיָּשֶׂם אֶת-בָּנָיו שֹׁפְטִים, לְיִשְׂרָאֵל", לא היתה כאן בקשת תועלת עצמית, הרי אפילו את "ביתו" היה מטלטל עימו במסעותיו ביישובי ישראל, כדי לא להטריח. על אחת כמה וכמה, שהוא לא היה מעלה על דעתו, לנצל את האומה לקידום מעמד ילדיו. "ויהי כאשר זקן שמואל ולא יכול לסבוב בערי ישראל וישם את בניו שופטים למען יתהלך כל אחד בחלק מן הארץ לעשות משפט"11(מלבים שמואל א' ח, א.). הכתוב מעיד שבניו לא הלכו בדרכיו, ומאשימם בנטייה אחרי הבצע, בלקיחת שוחד ובהטיית משפט. חז"ל מעדנים ביטוי חריף זה, "ורבותינו אמרו לא חטאו בני שמואל, אלא לא הלכו בדרכי אביהם, שהיה מחזר בכל מקומות ישראל ושופטן בעריהן, והם לא עשו כן, כדי להרבות שכר לחזניהם ולסופריהם"12רש"י ח, ג.. אך נראה בעליל, שהסגנון החריף בו מבטא הכתוב את התנהגותם, מבטא אכזבה נוראה. בכך שהוא מעלה את שורשי הבעיות מתהום הנשייה, ויוצר תחושה כאילו היו אלה הבעיות עצמן, נדמה שאנו יכולים להבין, שיש מגמתיות ברורה בהדגשת החריפות הזו. +מה מקומה של האכזבה הזו? וכי עסקנו בהתנהגותם של בני משה? או בבני יהושע, דבורה, ברק, יפתח ושמשון? נכון שעסקנו בבני גדעון אך זאת בשל נטילת השררה על-ידי אבימלך. ובבני עלי, שהיה כהן גדול ועל-פי דין בניו היו אמורים להמשיכו, אבל כאן?! הרי לא היה כאן דבר מלבד עזרה לאב לעזור לאומה? +למרות התמיהה על עצם העיסוק במעשיהם, אפשר להשתאות לנוכח העובדה, שבני-ישראל הרגישו קירבה אינטימית לשמואל, ויכלו להביע ישירות בפניו את חששותיהם, באומרם: "הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ, וּבָנֶיךָ, לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ; עַתָּה, שִׂימָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ, כְּכָל-הַגּוֹיִם" (שמואל א ח, ה). דברים מסוג זה לא העזו בני ישראל לומר לעלי, אף על פי שהיה באמת זקן (שמואל נפטר בן חמישים ושתיים, ואילו עלי נהרג בגיל תשעים ושמונה בנפילתו מכיסאו), ובניו לא רק שלא הלכו בדרכיו, הם באמת חטאו, ובכל זאת אף אחד לא העז לגשת ולשוחח איתו על כך בגילוי לב. וכשהגיעו מים עד נפש, והיה מישהו מוכרח לעשות זאת, שלח ה' איש נביא13(שמואל א' ב כז.), ורק בכוח שליחותו הנבואית הצליח לעמוד במשימה. +למרות מעורבותו הרבה בחיי העם, היה שמואל שונה מבני דורו ותמיד נשמרה מחיצה, ולו מחיצה דקה ושקופה, בינו לבני דורו. שמואל היה נזיר14(משנה נזיר ט ה.), הוא הקפיד שלא ליהנות משל אדם, ומפרק לפרק הקפיד לשוב לביתו הרמתה. תיאור המקרא "ותשובתו הרמתה", וההדגשה "כי שם ביתו" מבארים, שהנקודה הפנימית בחייו של שמואל היתה גנוזה בביתו הפרטי. גם העובדה שהוא מצא צורך לבנות בביתו מזבח לה'15(שמואל א' ב יז.) ולבטא את נדריו ונדבותיו על גבי מזבח פרטי מלמדת על תחושות פנימיות, שאותן לא יכול היה לחלוק עם הציבור. אין רע בדבר, היה זה בעת היתר הבמות, אבל מצב זה לא יכול להיקבע לנצח כהופעה אידיאלית של הכלל האורגני בפנימיותו, שכה חפץ לחשוף. ולכן, למרות ההערכה הגדולה לשמואל ולמפעלו, לא מצאו ישראל סיפוק מלא בהנהגתו, וביקשו להם מלך לשפטם ככל הגויים. בקשה זו, שהיתה בקשתם של הזקנים והצעירים כאחד, הובעה במשפט בעל מילים שוות, אך מילים אלו כיסו על כוונות שונות. זקנים שבדור כהוגן שאלו אך עמי הארץ שלא כהוגן16(סנהדרין כ:). אלה ואלה ביקשו מלך, אולם המלך שאליו התכוונו עמי הארץ, היה אמור להיות ממש כמלכי כל הגויים. +זקנים שבדור ראו בעיני רוחם את המלך האידיאלי לו משתוקקת האומה, מלך שליבו חלל בקירבו17(ראה תהלים קט כב.) ולית ליה מגרמיה כלום18(זהר בראשית קמ א.). מלך הרוקד ומפזז בעת עליית הארון, ושבהתלהבות של מצווה אינו חושש להיחשפות שוקיו בפני ההמון19(במדבר רבה ד כ.). מלך שהיה רועה צאן אוהב20(שמות רבה ב ב.), טועם טעמו של שיגעון, ומחפש את משמעות חייו של העכביש21אוצר המדרשים לה א. "אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע מה הנאה באלו שבראת בעולמך צירעה אוכלת דבש ומשחתת ואין בה הנאה, עכביש יארוג כל השנה ולא ילבשנו, שוטה חסר דעה מזיק את הבריות ואינו יודע יחודך וגבורתך ואין בו הנאה לעולם. אמר לו הקב"ה דוד! מלעיג אתה על הבריות תבוא שעה ותצטרך להם ותדע למה נבראו. וכשנחבא במערה מפני שאול המלך שלח הקב"ה עכביש וארגה על פי המערה וסגרה אותו, בא שאול וראה ארוג אמר בודאי לא נכנס אדם הנה שאם נכנס היה קורע הארוג לקרעים והלך ולא נכנס לשם, וכשיצא דוד וראה העכביש נשקה ואמר לה: ברוך בוראך וברוכה את, רבש"ע מי יעשה כמעשיך וכגבורותיך, שכל מעשיך נאים. ולפני אכיש עשה עצמו שוטה לפני אנשיו. והיתה בת אכיש שוטה ומשוגעת, כיון שהביאוהו אליו אמר להם מלעיגים אתם אותי, בשביל בתי שהיא שוטה הבאתם זה אלי, או שמא חסר משוגעים אני. מיד הניחוהו וברח והודה לאל על מעשיו, שכל מה שברא בעולם יש בו הנאה".. הם חיפשו במלך את העממיות הקשורה אל כל רזי החיים וגם בנובלות נפילותיהם, תכונה המבטיחה חוסן ונצחיות. כאלה, בצורה זו או אחרת, היו מלכי יהודה, שנועדו למלכות. שמואל הלוי היה נקי מדי, גבוה מדי. גם בניו לא יכלו להמשיך את דרכו והדבר עורר את התקווה שהנה הגיע הזמן. +כי אֹתי מאסו
שמואל נפגע. הוא ראה בדברי העם ביקורת אישית כלפיו, והקב"ה האיר את עיניו: "לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ, כִּי-אֹתִי מָאֲסוּ". ההכוונה האלקית הסבלנית לאורך דורות, להכשיר את הקרקע להופעתו המושלמת של המלך האידיאלי, עדיין לא נסתיימה. יפה היה שהעם חש כבר את הצורך בהקמת המלכות, יפה שידעו להתלכד לשם כך. אבל העמידה על מהותה הפנימית של המלכות עדיין היתה חסרה. אם הזקנים הגיעו לתודעה מהי משמעות מלכות בישראל, התודעה הזו עדיין לא חדרה לשכבות הרחבות בעם. הללו ראו בה מסגרת ציבורית בלבד. +אי אפשר לומר, שעצם הבקשה היתה שלילית, שהרי הקב"ה פעל בכדי להוציאה לפועל. הוא גילה לשמואל מי אמור להיות המלך, עוד לפני ששאול הגיע אליו. הוא גם פעל, שהגורל יפול על שאול ויברר לעם מי הוא המלך. גם זימונה של המלחמה עם בני עמון, המלחמה שגיבשה את העם מסביב לשאול, הוא מעשה אלקי, שהרי "מלחמות אני עשיתי"22(ע"ז ב:), ורק הקב"ה הוא בעל המלחמות. אם המלכות לא היתה רצויה בעת ההיא, הרי הקב"ה היה יכול בקלות למסמס את רצון העם. +רק בדבריו האחרונים לעם, בעת חידוש המלכות, מגלה שמואל על מה היתה התרעומת האלקית. "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, אֶל-הָעָם: ה', אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן, וַאֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת-אֲבֹתֵיכֶם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְעַתָּה, הִתְיַצְּבוּ וְאִשָּׁפְטָה אִתְּכֶם--לִפְנֵי ה': אֵת כָּל-צִדְקוֹת ה', אֲשֶׁר-עָשָׂה אִתְּכֶם וְאֶת-אֲבוֹתֵיכֶם. כַּאֲשֶׁר-בָּא יַעֲקֹב, מִצְרָיִם--וַיִּזְעֲקוּ אֲבוֹתֵיכֶם, אֶל-ה', וַיִּשְׁלַח ה' אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן וַיּוֹצִיאוּ אֶת-אֲבֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם, וַיֹּשִׁבוּם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. וַיִּשְׁכְּחוּ, אֶת-ה' אֱלֹקֵיהֶם; וַיִּמְכֹּר אֹתָם בְּיַד סִיסְרָא שַׂר-צְבָא חָצוֹר וּבְיַד-פְּלִשְׁתִּים, וּבְיַד מֶלֶךְ מוֹאָב, וַיִּלָּחֲמוּ, בָּם… וַיִּשְׁלַח ה' אֶת-יְרֻבַּעַל וְאֶת-בְּדָן, וְאֶת-יִפְתָּח וְאֶת-שְׁמוּאֵל; וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם, מִסָּבִיב, וַתֵּשְׁבוּ, בֶּטַח" (יב, ז-יא). לא מנהיגות רגילה היא המנהיגות של עם ישראל, ואת זה יכלו בני הדור ההוא ללמוד מעומק ההיסטוריה. ההנהגה בישראל אינה מקרית, "אפילו ריש גרגותא משמיא מוקמי ליה"23בבא בתרא צא: (וברש"י שם: ריש גרגותא – שר הממונה על הבורות מי ידלה ממנו היום להשקות שדותיו ומי למחר, ושררה קטנה היא)., ומתוך הנחה זו עלינו לצאת כשאנו לומדים אודות המלכות. +בקשת מנהיגות שונה, בשעה שהמנהיג של הדור עדיין קיים, אפילו יש בה ניסיון לשכלול, היא חותרת מתחת לבסיס התפיסה של המנהיגות בישראל, ויוצרת רושם כאילו יש יסוד אנושי בבסיס המנהיגות בישראל. כששמואל היה המנהיג, והעם ביקש להחליפו, היתה כאן כפירה בהנהגה האלקית של קורא הדורות מראש. "לֹא אֹתְךָ מָאָסוּּ" הסביר הקב"ה לשמואל, אף על פי שכך ניתן להבין מפשט דברי העם. "כִּי-אֹתִי מָאֲסוּ", בחוסר ההכרה בכך, שכל מהלך הבניין ההיסטורי של האומה מנווט בדקדקנות ובאהבה על-ידי ה' אלקינו. + +Chapter 12 + +הדור +היחס הדו-ערכי של הנביא למלכות בולט לעין.. מיד לאחר בקשת העם אנו חשים את עלבונו של שמואל, ושומעים את התראותיו מפני ריכוז הסמכויות בידי אדם אחד, וכן את החשבון הנוקב על כך שהעם ביקש מלך, בעוד שעל דעת כולם לא נמצא פגם בדרכו הציבורית של המנהיג הנוכחי. באותה זווית נמצא גם את קביעת ה' "לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ, כִּי-אֹתִי מָאֲסוּ", ואת הביקורת על כך שבני ישראל לא נתנו את ליבם לכך, שבכל עת שנצרכו למושיע, הקים להם הקב"ה את המושיע שהתאים לאותו דור. וביחד עם כל אלה - אנו מוצאים את המטר שירד בעת קציר. +אך מאידך, הוראת ה' לנביא היתה חד משמעית: "שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם". ה' גם הודיע לנביא, מי אמור להיות המלך. הנביא מסר למלך המיועד את תורת המלכות, ואת הדרך להגיע כדי להיות ראוי לה, בנשיקה. גם כשנרתעו בני ישראל מהזעם האלקי בגלגל, כשירד הגשם בעת קציר, עודד אותם שמואל באומרו: "כִּי לֹא-יִטֹּשׁ ה', אֶת-עַמּוֹ--בַּעֲבוּר, שְׁמוֹ הַגָּדוֹל: כִּי הוֹאִיל ה', לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם. גַּם אָנֹכִי, חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַה'--מֵחֲדֹל, לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם; וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם, בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה" (יב, כב-כג). +למעשה, כבר יכולנו לגבש לעצמנו דעה, שעצם בקשת המלכות היתה חיובית, אבל העיתוי לבקשה היה מוקדם מדי ולא בזמנו, כגשם הזה שירד שלא בזמנו, ורמז על היחס האלקי לבקשתם. הבעיה בעיתוי לא היתה רק בגלל ששמואל עדיין מילא את תפקיד המנהיג, ואין דוחים נפש מפני נפש, וכן לא בגלל שהיה בזה חישוב אסטרולוגי. העם עדיין לא היה בשל למלכות. אמת, מבחינת המשמעת גילה העם בגרות מופלאה. מיד אחרי שביקשו משמואל את בקשתם, וקיבלו על עצמם את ההתחייבויות הנובעות ממעמד המלכות, "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, לְכוּ אִישׁ לְעִירוֹ" (שמואל א ח, כב), ובני ישראל נשמעו לו. הם לא תבעו "מלך עכשיו", ולא חשדו בשמואל שהוא מנסה לדחות אותם בקש, וכשנתבקשו ללכת הביתה, מבלי ששמואל גילה סימנים מידיים לכך שהוא עומד לבצע את דרישתם, קיבלו את דבריו, חזרו לביתם, ואפשרו לתהליך הקמת המלכות להתפתח בקצב שלו. כך גם אחרי הגורל1שמואל א' י כ-כא (הגורל שערך שמואל לבחירת המלך)., רוב רובו של העם קיבל את הכרעת הגורל. +אבל בעיתות מבחן התגלתה חולשת העם. לא היתה התמודדות לאומית אחת, בה התגלה העם בתפארתו. כשנחש העמוני איים להשפיל ולשעבד את תושבי יביש גלעד, היה שאול צריך לאיים על העם להתגייס למלחמה. הוא ידע כנראה, שבלעדי האיום, לא יוכל להוציא את העם למלחמה. גם ה' היה בעזרתו: "וַיִּפֹּל פַּחַד-ה' עַל-הָעָם, וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד" (שמואל א יא, ז). ואמנם בפעולה ראשונית זו יצאו רבים למערכה, ובמתקפה מהירה ומשולבת הביסו את בני עמון. "וַיָּשֶׂם שָׁאוּל אֶת-הָעָם שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים, וַיָּבֹאוּ בְתוֹךְ-הַמַּחֲנֶה בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר, וַיַּכּוּ אֶת-עַמּוֹן עַד-חֹם הַיּוֹם; וַיְהִי הַנִּשְׁאָרִים וַיָּפֻצוּ, וְלֹא נִשְׁאֲרוּ-בָם שְׁנַיִם יָחַד" (שמואל א יא, יא). אולם בכל המלחמות האחרות התגלה העם בחולשתו. במלחמה הראשונה בפלשתים מתואר: "וַיִּתְחַבְּאוּ הָעָם, בַּמְּעָרוֹת וּבַחֲוָחִים וּבַסְּלָעִים, וּבַצְּרִחִים, וּבַבֹּרוֹת. וְעִבְרִים, עָבְרוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן, אֶרֶץ גָּד, וְגִלְעָד" (שמואל א יג, ו-��), ובמלחמה השניה בפלשתים, "וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-מַחֲנֵיהֶם, לַמִּלְחָמָה, וַיֵּאָסְפוּ, שֹׂכֹה אֲשֶׁר לִיהוּדָה; וַיַּחֲנוּ בֵּין-שׂוֹכֹה וּבֵין-עֲזֵקָה, בְּאֶפֶס דַּמִּים. וְשָׁאוּל וְאִישׁ-יִשְׂרָאֵל נֶאֶסְפוּ, וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק הָאֵלָה" (שמואל א יז, א-ב). "רחוק משכה, שלפי זה הפלשתים יצאו משוכה אל אפס דמים להתקרב אל מחנה ישראל וזה מורה על כי נמס לב ישראל"2(מלבי"ם שמואל א' יז א.). ובמשך מספר ימים "וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל-יִשְׂרָאֵל, אֶת-דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה; וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד" (שמואל א יז, יא), ולא קם איש מבין הלוחמים להתייצב נגדו, עד שהופיע דוד מן הצאן והכריעו. ובמלחמה השלישית, שהיתה אמנם לאחר שנגזר דינו של שאול, אבל התבוסה בקרב לא היתה של שאול בלבד: "וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים, וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים, בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ" (לא, א). המכה היתה כל כך קשה, שהתיאור הנבואי אינו מסתפק בקביעת התבוסה, אלא ממשיך לתאר את ההתעללות של הפלשתים בגוויות לאחריה. +גם במלחמת עמלק אנו עדים לחולשת העם. מלחמה ערכית זו, אמורה להיות נקמה על חילול ה' הנורא והביזיון הלאומי, שגרמו העמלקים לעם בראשית התהוותו לאחר יציאת מצרים. נקמה שהיתה מחוזקת בצו תורני מוחלט וברור, שעליו התחנכו דורות: "זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם"3(דברים כה יז.). כך נקבע בתורה, ומכאן נמשך הציווי: "תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח"4שם שם יט.. אבל למלחמה זו יצאו פחות לוחמים מהיוצאים למלחמת יביש גלעד. למלחמה בבני עמון יצאו "שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, וְאִישׁ יְהוּדָה שְׁלֹשִׁים אָלֶף", ואילו למלחמת עמלק רק "מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי; וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, אֶת-אִישׁ יְהוּדָה" (טו ד). +בני ישראל ביקשו להם מלך ככל העמים שילחם את מלחמותיהם. אך כשאנו עוקבים אחרי המאורעות שהיו בתקופה זו, אנו מתקשים להבין כיצד קרה, שהעם החי בארצו ומחוזק בהדרכה תורנית, תורה שבראש ערכיה עומדת החרות, איך עם זה השתעבד דורות על דורות לפלשתים, בלי שכוחות חייו הבריאים יתנערו מעול השיעבוד המדכא והממסמס? כיצד יתכן, שבני ישראל נכנעו לגזירת הפלשתים עליהם, שלא יהיה ביניהם חרש ומסגר, ואפילו במחתרת לא ייצרו כלי נשק? כיצד יתכן שעד שיונתן הרג את נציב פלשתים, לא קמו בנים מישראל לסלק את הנציבים הללו? כיצד יתכן שצבא פלשתים יכול היה לעבור בארץ לארכה ולרחבה, לחנות היכן שירצה: במכמש שבארץ בנימין, ביהודה או בהרי הגלבוע, ולעשות בארץ כבתוך שלו? +גם כשהחל שאול בהקמת המלכות, הוא הצליח לגבש מכל העם גרעין צבאי של שלושת אלפים איש בלבד, "וְיֶתֶר הָעָם, שִׁלַּח אִישׁ לְאֹהָלָיו" (שמואל א יג, ב). האם הסיבות לכך נובעות, מהיות יתר העם בחזקת "יראים ורכי לבב", השבים מעורכי המלחמה5(דברים כ, ח.)? וגם מחבורת לוחמים זו שמנתה שלושת אלפים איש, בעת מבחן, כשיצאו לראשונה למלחמה בפלשתים, נותרו לשאול שש מאות לוחמים בלבד. לא היה זה דור של עובדי עבודה זרה, או דור הפרוץ באיסורים אחרים. זה היה אותו דור שזכה לחינוכו של שמואל, ועל הדור הזה נאמר "וַיִּנָּהוּ כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, אַחֲרֵי ה'", ואי אפשר להטיל בו דופי מוסרי. +מתוך היחס האלקי לבקשת העם אנו מבינים, שהעם דחק את הקץ בבקשת מלך. עלינו להבין, שהאומה טרם הבשילה לגילוי ערך הציבוריות הממלכתית. מספר שנים נוספות של חיים לאומיים, בדרך שסלל שמואל, היו יכולות לתרום להבשלה זו בדרך טבעית, ולא מעט קשיים בדרך לגיבוש המלכות היו נמנעים. אולם, הדור ביקש להקדים את המאוחר. אם לא היה נענה, יתכן שהאכזבה היתה גורמת משבר חריף ועמוק, ויתכן שבקשת המלכות היתה נדחית לשנים רבות אחר כך, דבר שגם הוא לא היה רצוי. לכן הדריך ה' את שמואל להיענות לבקשת העם, והעם זכה למנהיג המתאים בהרמוניה מלאה למצבו. צדיק צעיר, גבוה ומרשים, ששאיפתו האינסופית היא טובת האומה. אך בחוסר בגרותו הנפשית הסתבך וסיבך בביצוע המגמות. וכשם שדמותו של שאול עומדת לנגד עינינו כברייה ייחודית שברא ה' בעולמו, כך גם דורו עומד לנגד עינינו בתומתו, שהיתה כל כך ילדותית, עד שנפל חלל בהרי הגלבוע. + +Chapter 13 + +מלכות שעה +קשה ורב אחריות היה תפקידו של המלך הראשון בישראל. היה עליו ליצור דפוסי הנהגה מלכותית קבועים ומחייבים, לעם שהתרגל במשך שנים להיות מונהג על ידי מנהיגים סמכותיים, שליכדו אותו בכוח אישיותם. שאול היה צריך להקים היררכיה לאומית "אובייקטיבית", שאינה נשענת על איש יחיד. היה עליו לבנות מוסדות שלטון וצבא לאומה כולה, וזאת אחרי שנים שבהן הובלט ערכם של שבטים, ובשעה שגם הפולחן בעבודת ה' היה מפוזר, שהרי היתה זו שעת היתר הבמות. אבל לא רק באלה ערכה של מלכות. את תפקידה הרוחני הפנימי של מלכות בעצם הווייתה קשה יותר לממש, ושל "מלכות שעה" יותר מכל, ובייחוד בעת ההיא. +ועניין שאול היה, כי בעבור שדבר שאלת המלכות בעת ההיא נתעב אצל הקבה, לא רצה להמליך עליהם מן השבט אשר לו המלכות שלא יסור ממנו לעולמים, ונתן להם מלכות שעה"1(רמב"ן בראשית מט י.). מהי משמעותה של "מלכות שעה", ומהי המשמעות של הגדרת הרמב"ן, שבעת ההיא היתה שאלת המלכות נתעב אצל הקב"ה? ומה בעת אחרת? +עצם החידוש שבהקמת "מלכות שעה" כהכנה למלכות הנצח, ייחודי לישראל. רק באומה שעיקר מטרתה הוא לגלות את שם ה' במלואו, על-ידי הכלים המוכשרים ביותר למטרה זו, ניתן להעלות על הדעת אפשרות כזו. אפשרות שמשמעותה היא, שמי שקיבל על עצמו להקים את המסגרות הממלכתיות, לא יהפוך את האמצעי למטרה, ובבוא העת, כשימצה את שליחותו, יכיר בערכה של מלכות הנצח האידיאית, ויפנה את מעמד המלוכה לרעו הטוב ממנו. לתקווה זו היתה בהמשך הדורות גם אחיזה במציאות, כשיהונתן הכיר בגדולתו של דוד, ועשה כל מאמץ אפשרי להעביר לידיו את המלוכה. אגב, כל בר דעת יכול להבחין, שגם שאול היה עושה זאת אלמלא אחזתהו הרוח הרעה, שהרי ברגע של אמת הביע את אשר בליבו פנימה: "וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי, כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ; וְקָמָה, בְּיָדְךָ, מַמְלֶכֶת, יִשְׂרָאֵל" (שמואל א כד, כ). +האפשרות להקמת מלכות שעה, מגלה עוד גוון בסגולת ישראל. אבל עיקר החידוש של "מלכות שעה" הוא עצם המחשבה, להקים אורגן ממלכתי שלם לשעה. חידוש זה הוא מהותי לתפקידם של ישראל בעולם. +מקדש ישראל והזמנים
חז"ל מגדירים ש"ישראל דקדשינהו לזמנים"2(ברכות מט.), בזה הם נותנים ערך של קדושה לכל רגע ורגע. המצווה הראשונה שנצטווינו בה היא קביעת ראשי חדשים, "החדש הזה לכם ראש חדשים"3(שמות יב ב.). הקביעה נתונה בידיו של בית הדין, והיא היא המחייבת את כל ישראל. אפילו אם טעה בית הדין בקביעתו, התאריך נקבע על-פי טעות זו. על פי חשבון מראש החודש, שנקבע על-ידי בית הדין, ייקבע מתי יחולו יום הכיפורים, פסח ושאר החגים. מובן אפוא, מדוע קובעת הגמרא להלכה את ברכת הזמן, במטבע הכולל שני ערכים: "מקדש ישראל והזמנים"4מתוך תפילת יום-טוב.. וזאת, למרות שכלל נקוט בידינו שאין מברכים על שני דברים בברכה אחת, כדי שלא יראה שהברכה עלינו למשאוי. הגמרא עצמה מפרשת זאת בהסבירה, שלמרות שמוזכרים בברכה שני גורמים, ישראל והזמנים, היא נחשבת ברכה על ערך אחד, על כוחם של ישראל לקדש את הזמנים. +אבל לא רק בחגים, שבהם אכן מתגלה כוחם של ישראל לקדש את הזמן, אנו מוצאים את הברכה המשולבת. כשחל חג בשבת אנו מברכים: "מקדש השבת ישראל והזמנים". למרות שעל קביעתה של השבת אין לנו שליטה, "שבת קביעא וקימא"5(חולין קא:), צירוף השבת לברכת ישראל והזמנים לא נחשב לתוספת חיצונית, כי מקור קדושת הזמן יונק מקדושתם של ישראל. יתכן למצוא לכך רמז בעובדה שישראל נקראים "ראשית", "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה', רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה"6(ירמיהו ב ג, וראה ויקרא רבה לו ד.), וכך גם הופעת הזמן כיסוד ראשוני להופעת העולם. המילה "בראשית", רומזת למאמר האלקי הראשון מתוך העשרה, שנאמרו בבריאת העולם. חז"ל מלמדים אותנו כי "בעשרה מאמרות נברא העולם"7(ראש השנה לב.). תשע פעמים במעשה בראשית נאמר במפורש: "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים, יְהִי", ואילו את המאמר הראשון מזהים חז"ל במילה "בְּרֵאשִׁית", שכן "בִּדְבַר ה', שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ". ההתחלה, שהיא נקודת המוצא להופעת הזמן, היא גם נקודת המוצא להופעת העולם, ומסמנת את מגמתו "בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו"8(רש"י בראשית א א.). מכאן ואילך אנו מונים את הימים כיום ראשון, יום שני וכו', המכוונים ומתועדים משבת לשבת. לא קיים בלשון העברית שם מהותי לכל אחד מימי השבוע, כולם נסמכים לקדושת השבת ועליה. כי גם אם חולפים הימים וזורמים, אנו מדבקים אותם למערכת אחת, "ומדובקים ביראתך"9מתוך תפילת "אתה חוננתנו" למוצאי שבת.. +את הקשר המהותי בין ישראל לזרימת הזמן קובע הרמב"ם להלכה במניין מצוותיו. "ואני אוסיף לך ביאור, אילו הנחנו דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת, כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, ולא יהיה שם בית דין, ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ, הנה חשבוננו לא יועילנו כלום בשום פנים, לפי שאין לנו לחשב חודשים ולעבר שנים בחוצה לארץ… כמו שביארנו כי מציון תצא תורה"10רמב"ם ספר המצוות עשה קנ"ג.. בדבריו אלה קובע הרמב"ם, שאם מבחינה הלכתית לא יהיה ניתן לחשב חודשים ולעבר שנים, תתבטל האומה. +לכן כל כך חשובה בעינינו "מלכות שעה", שתפקידה גילוי השייכות והתאמת המציאות העולמית הזמנית אל המגמה הנצחית שבקדושת ההוויה. +בניית הבסיס המעשי למלכות
עצם בחירתו של שאול, מבני רחל, למלך הראשון, מעידה על הכוונה האלקית בהקמתה של מלכות שעה. מלכתחילה אנו יודעים, שהמלכות העתידית שייכת לשבט יהודה. כבר נאמר ליהודה על-ידי אביו ונקבע בתורה: "לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו"11(בראשית מט י.), ושמו של משיח נקבע עוד לפני שנברא העולם. אך כדי להכין את המסגרות העולמיות להופעת המלכות האידיאלית, עלינו להקים "מלכות שעה", ולתפקיד זה מתאימים בניה של רחל. מבלעדי עבודת ההכשרה שהכשירו בניה של רחל בכישרונם המעשי, מי יודע אם אפשר היה בכלל ליישם בפועל את ערכי הנצח. +את הקושי שבהופעת מלכות הנצח במסגרות העולמיות, מבטאים חז"ל באומרם: "הראה לו הקב"ה לאדם הראשון את כל הדורות העתידות, כיוון שראה את דוד שאין בו חיים כלל, נבהל, ונתן לו משלו שבעים שנה, ולכן חי אדם רק תשע מאות ושלושים ושאר השבעים עברו לדוד"12(זהר בראשית צא: (מתורגם).). מלכותו של דוד, מלכות הנצח, מתאימה לממדים האינסופיים, מעבר למגבלות עולמנו. ולכן כשראה אדם הראשון את מהותו, אך גם ידע שאין לו זמן של חיים במסגרות המוגבלות של עולמנו, הוא מצא לנכון לוותר מאורך ימיו, ולהקדיש זמן לדוד. תפקידה של האומה, האורגן האנושי השלם ביותר, היה לבנות את המסגרות המתאימות להופעת מלכותו. לצורך מפעל אדירים זה היה צורך בכוחה של מלכות. גם האדם הגדול, אדם הראשון, היה יכול לתת לדוד חיים רק במסגרות העולמיות, אך לא יכול היה לתת לו מלכות. לזה היה צריך מפעל כלל-ישראלי, במלוא כוחו ועושר גווניו. בבקשתם מלך הכשירו בני-ישראל את הקרקע להקמת האורגן הציבורי, שיכשיר את הקרקע להופעת מלכות הנצח13ראה באותו עניין לקמן בעמ' 196.. +דחיקת הקץ
מלבד הקושי האובייקטיבי שבהתאמת המסגרות העולמיות למגמתן הנצחית, מתווספים לכך ספיחי החטא הקדמוני. דחיקת הקץ באכילת פרי עץ הדעת לפני כניסת השבת היוותה את חוסר ההתאמה הראשון בין הזמן לתכלית, ומלמדים אותנו חז"ל, שאילו היה אדם נכנס לשבת ומקדש על היין, היה מותר בטעימה מעץ הדעת (ולדעות האומרות שעץ הדעת היה גפן14(ברכות מ.) הוא היה מוכרח לטעום ממנו). לדחיקת הקץ הזו היתה השפעה אדירה על המשך תפקודו של העולם. ישראל, שנפגעו פחות מכולם מחטא זה, נסתלקה זוהמתם בעמדם על הר סיני15(שבת קמו.), אבל גם אז נכשלנו בהקמת העגל. את העובדה שיכולנו לחטוא בחטא נוראי זה מיד אחרי התגלות דבר ה' לעם כולו, מסבירים חז"ל בטעות במניין הימים מיום עלות משה להר. טעינו כי השטן הקדיר את השמש בצהרים, וחשבנו שתמו ארבעים הימים שמשה הבטיח לחזור בסופם, וכשבושש לבוא הקימו לעצמם עגל16(שמות לב א, וראה רש"י במקום.). וגם עתה, בבקשתנו לנו מלך דחקנו את הקץ. במשך שנים ציפינו לרגע בו יתאספו ראשי עם ויבקשו מלך. ללא הבקשה, מצוות הקמת המלך לא היתה יכולה להתקיים. הבקשה חייבת להיות אמיתית, להביע את רצון כל הציבור ולא בכפיה. והנה הגיע רגע, שבו כולם הרגישו את הצורך להקים מלך ומלכות בישראל, אך הרגשת הצורך עדיין אינה הבעת רצון. אילו היו מעמיקים את המודעות למשמעות ערך המלכות גם בקרב עמי הארץ, הבקשה היתה מושלמת יותר. היה לישראל זמן לעשות זאת. כל עוד שפט שמואל את העם ונחשב למנהיג הלאומי, לא היה מקום לבקש מלך שהרי "אין מלכות נוגעת בחברתה כמלא הנימה"17(ברכות מח:), הבעת המשאלה להקים מלך היתה בוסרית, היא הקדימה את שעתה. אך שלא כדחיקות קץ קודמות, בהן הביאה דחי��ת הקץ לעבירות מפורשות על דבר ה', כאן היה בדחיקת הקץ אכילת בוסר בלבד, ולכן לא ביטל ה' את עצם הבקשה, אלא הורה לשמואל: "וְעַתָּה, שְׁמַע בְּקוֹלָם. אַךְ, כִּי-הָעֵד תָּעִיד בָּהֶם, וְהִגַּדְתָּ לָהֶם מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם" (שמואל א ח, ט). העובדה שהיה צורך בהתראה זו מעידה שהאומה עדיין לא היתה בשלה למלך. +חכמים חלוקים ביחס לנאמר בפרשת המלך הזו. יש האומרים, שכל הנאמר בפרשת המלך מלך מותר בו, ויש אומרים, שכל הכתוב בפרשת המלך מלך אסור בו18(סנהדרין כ:). על פי שתי הדעות, תהיה המלכות לעול בשלב זה על האומה. אילו היתה האומה בשלה למלכות, הרי גם אם כל האמור בפרשת המלך מלך מותר בו, העם היה מקבל את דרישותיו באהבה ובתחושת שלמות, הקרבה והתקרבות פנימית. ומדוע ראה הקב"ה צורך להפחידם בתיאור זכויות המלך? ואם כל הנאמר בפרשת מלך מלך אסור בו, תוכל האומה בכוחותיה הבריאים לדחות מעליה כל עול שהוא לא טבעי לה, ודבר לא יקרה. אך מכיוון שבעת ההיא עוד לא הגיעה שעתה של מלכות, היה על ישראל לדעת, שבשלביה הראשונים המלכות תהיה עליהם לעול, ואם המלך יחרוג מסמכותו לא יעמדו לאומה כוחותיה כדי לדחותו. המלך יוכל לרדות בהם, והם יהיו חסרי אונים להתגונן בפני לחצו. אבל גם אם המלך ידרוש מהם רק את המותר לו, גם אז תכביד המשימה לעמוד בדרישותיו הלגיטימיות, על כוחותיה הבוסריים של האומה. משום כך חשוב היה כל כך להדגיש באוזני העם את כובד המטלה שהוא מקבל על עצמו "עתה". +תהליך הקמת מלכות שעה
דחקנו את הקץ בבקשתנו מלך טרם עת המלכות, והקב"ה עצמו טרח ביעילות ובסבלנות להכין את המלך למשימת חייו. הכשרתו של שאול לתפוס את כס "מלכות השעה" לווה ברצף מאורעות, שכל פרט בו יכול היה להיראות כחסר משמעות ומזדמן, אך צירופם יחד, וחדירה לעומק המשמעויות של כל אחד מהפרטים חושפים פסיפס עובדתי מכוון ועשיר בתכנים. "וַתֹּאבַדְנָה הָאֲתֹנוֹת, לְקִישׁ, אֲבִי שָׁאוּל" (שמואל א ט, ג) - "סיפר איך סבב בעל הסיבות שיגיע שאול אצל שמואל"19(מלבי"ם שמואל א' ט ג.). האתונות בה' הידיעה, ואולי זהו ביטוי סמלי לבסיס החומרי שעליו ניתן לרכב, ולהתקדם מדרגתו של הדור הקודם שאבד, והגיעה השעה ליצירת מרכבה חדשה (האתון חמור נקבה, המבטאת צד חומרי יותר מחמורו של משיח). המה באו בארץ צוף - מתרגם התרגום "בארעא דבה נביא", "צוף כמו צופה"20(רש"י שמואל א' ט ה.). ודווקא שם החליט שאול לשוב לבית אביו. בתודעתם היתה הליכתם המשותפת של שאול והנער שווה, אך אנו יודעים שמעבר לתודעה מטרתם היתה שונה, וכל צעדיו של שאול הוליכוהו אל המלוכה. שהרי "ה' גָּלָה אֶת-אֹזֶן שְׁמוּאֵל, יוֹם אֶחָד לִפְנֵי בוֹא-שָׁאוּל לֵאמֹר. כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן, וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל" (ט, טו-טז). לכן הנער היה דבק במשימת החיפוש ואילו שאול איבד את העניין באתונות, הוא החל לחשוב על אביו. וכשהציע לו הנער לגשת אל שמואל לשמוע ממנו, דחה אותו בטענה שאין לו תשורה להביא לאיש האלקים. מה חשב שאול? האם לא יכול היה להבטיח לנביא שהוא ישלם לו על עצתו מאוחר יותר? ומהו פשר התשלום בעד העצה? יתכן שכדי למשוך אנשים לשמוע את דבריהם השתמשו נביאים בעת ההיא במתן עצות פרטיות, וכדי לשמור על מעמדם כאנשים שעצתם יקרה קיבלו עליה תשורה. אבל שמו��ל העיד על עצמו בפני כל ישראל: "וַאֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם, מִנְּעֻרַי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה. הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ, אֶת-שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת-מִי עָשַׁקְתִּי אֶת-מִי רַצּוֹתִי, וּמִיַּד-מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר, וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ; וְאָשִׁיב, לָכֶם. וַיֹּאמְרוּ, לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ; וְלֹא-לָקַחְתָּ מִיַּד-אִישׁ, מְאוּמָה" (שמואל א יב, ב-ד), ופה למדנו ששמואל לא נהנה מאיש אפילו בנדודיו לשפוט את ישראל. האם שאול לא ידע על כך? הרי שמואל השתמש בשאול לעד על הדבר: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עֵד ה' בָּכֶם, וְעֵד מְשִׁיחוֹ הַיּוֹם הַזֶּה--כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי, מְאוּמָה; וַיֹּאמֶר, עֵד" (שמואל א יב, ה). עדותו של שאול בוודאי לא היתה רק על הזמן מרגע פגישתם עד קיום אותו מעמד. ובוודאי לא המחסור בפרוטה היה המחסום האמיתי שעמד לפני שאול מלגשת לרואה, כדי לברר על מקום האתונות. +נראה ששאול עצמו רצה לדחות את נערו מלהמשיך בחיפושיו אחרי האתונות. הוא כבר הרגיש עצמו שייך לחיפושים אחרים, ולכן בבואם אל הנביא ייצגו השניים בלא דעת את שתי המגמות בבקשת המלכות. שאול התעלה מעל בקשת התועלת, וניגש אל הרואה כדי לגלות את המלכות כזקנים שבדור. ואילו הנער ניגש אליו מתוך בקשת התועלת כעמי הארץ שבדור, שכל תפיסת עולמם במנהיגות ובמלכות היתה תועלתית ותו לא. בדרך עלייתם פגשו בהם הנערות, והן האריכו איתם בשיחה. ושוב שתי דעות בדברי חז"ל: יש אומרים שהיתה זו אריכות דברים, שנבעה מתוך ערך עליון, לעכב את הפגישה בין שמואל לשאול, כדי שלא תקדים מלכות אחת להיכנס לתפקידה, כל עוד לא נסתיימה המלכות הקודמת. הנערות לא ידעו מדוע הן עשו זאת, וגם שאול ונערו לא ידעו. אבל היתה זו הכוונה של ההשגחה העליונה. ויש אומרים, שהנערות האריכו בשיחה משום שרצו להסתכל ביופיו של שאול - מחשבה תועלתית גרידא. +בהגיעם לשמואל לא ידע שאול מי הוא, וניגש בדיוק אליו ושאל אותו: "אֵי-זֶה בֵּית הָרֹאֶה?", "וַיַּעַן שְׁמוּאֵל אֶת-שָׁאוּל, וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָרֹאֶה". והמשיך בדבריו ואמר: "וַאֲכַלְתֶּם עִמִּי הַיּוֹם; וְשִׁלַּחְתִּיךָ בַבֹּקֶר, וְכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ אַגִּיד לָךְ" (ט, יח-יט). שאול כנראה הרגיש כבר בנפשו, שלא לשם חיפוש האתונות הזדמן אל שמואל. הוא כבר התייאש מן האתונות מזמן, ותחושות בלתי מוגדרות התחוללו בקרבו. הנביא ידע, והבטיח לעזור לו להגדיר לעצמו את המתחולל בלבבו. +בערב הקודם התבשר שמואל על בואו, והכל היה מוכן לקראתו, "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל לַטַּבָּח, תְּנָה אֶת-הַמָּנָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ, שִׂים אֹתָהּ עִמָּךְ… וַיֹּאמֶר הִנֵּה הַנִּשְׁאָר שִׂים-לְפָנֶיךָ אֱכֹל, כִּי לַמּוֹעֵד שָׁמוּר-לְךָ" (ט, כג-כד). מכאן ואילך הדרכתו של שמואל הפגישה את שאול עם ייעודו החדש. הדיבורים על הגג21רמז לאגג?, ותיאור חזרתו מבית שמואל לבית קיש, דרך שהיתה אפופת סוד ורמזים, שתוארה בפניו על ידי שמואל עוד לפני שהתרחשו כל פרטי המאורעות - אלו הדרכות רוחניות. הפגישה עם האנשים במצבת קבורת רחל - רומזת לאנשים המוניים שיהיה עליו להנהיג. אנשים החיים חיי בהמה, שנשמתם האלקית, הנרמזת ברחל, קבורה בתוך רגבי אדמה, דהיינו תחת ממשלת הבשר והגוויה. אנשים אלו יתעלמו ממנו, אבל גם אותם יהא עליו להנהיג. הפגישה באלון תבור עם העולים לבית אל - עובדי ה' למדרגותיהם, שיתמכו בו למלא את צרכיו המעשיים, והפגישה עם חבל נביאים בגבעת האלקים - הם אלה שיסמכו אותו בעניינים האלקיים22(מלבי"ם שמואל א' י א-ו. וראה שם באריכות.). ולאחר מכן הגורל והמלחמה והניצחון, שהביא למעמד חידוש המלוכה. בין אם אלה היו משמעויות הרמזים, ובין אם היו להם משמעויות נוספות, כל אלה יכלו לחשוף לעיני שאול את עובדת ההשגחה האלקית על כל פרטי המציאות, את דיוק הסדר העולמי, והיות משמעות לכל פרט המתגלה בעיתו. מה שיכול היה להיראות לאדם מהצד כצירוף של מקרים, נראה למי שקורא את ההוויה מתוכה כמהלך אלקי שלם. כדי להפוך ראיה זו לנחלת הכלל, הוקמה מלכות שעה. שאול עמד במשימה כמעט בשלמות, בשנתיים יצר אורגן ממלכתי נפלא. אבל החסר הלאומי, שנבע מבוסריותה של התקופה, שנגרם כתוצאה מדחיקת הקץ, נתן את אותותיו. +מה עשית - החמצת השליחות
במלחמתו הראשונה בפלשתים לא עמד שאול במבחן הזמן, והקדים להקריב את העולה לפני המועד בו היה אמור שמואל להיפגש איתו ולגלות את ערכה של המלחמה. ובמלחמתו העיקרית, המלחמה בעמלק, השאיר מקום לפעולת המקרה. שני החסרונות הללו ותגובת הנביא עליהם, חושפים בפנינו מה היתה אמורה להיות עיקר שליחותו בהקמת מלכות שעה. +עצם העובדה שביציאתו למלחמתו הראשונה בפלשתים נצטווה שאול להמתין למועד מסויים, ולהתעלם ממצב הכוחות הלוחמים בשטח, מגלה מה היתה הציפייה העיקרית ממנו. גם בשעה שהנתונים האחרים לוחצים ומלחיצים היה עליו לחכות, כי הוא היה צריך לגלות לאומה את משמעותו של העיתוי ואת חשיבות הזמן. וכשנכשל, ידע כבר הנביא שהעיקר הפנימי בתפקידו של המלך הראשון הוחמץ. "וְעַתָּה, מַמְלַכְתְּךָ לֹא-תָקוּם…" (שמואל א יג, יד), שאול נכשל בנקודת השורש הייעודי של ממלכתו. חטא זה יכול היה להיתקן בתשובה מאהבה, דברי הנביא יכלו להפוך להתראה, אלמלא הוסיף וחטא במלחמתו עם עמלק. +העמלקים הפכו את המקריות לדגל, שאותו נשאו ברמה. למען האידיאל להנחיל ולהשריש את תרבות המקרה, הם היו מוכנים למסור את נפשם. בעבר, ביציאת מצרים, הם ראו שאין שום גורם בעולם שיכול לעכב את גאולת ישראל, והיו מוכנים לצאת למלחמה בישראל, מתוך ידיעה שהם יפסידו במלחמתם. בני אומה זו היו מוכנים לקפוץ "ליורה הרותחת" רק כדי לקררה מעט, ולקבוע בישראל הרהור של ספק, שמא יש כוח גם למקרה. +הליך אלקי מסודר ומתוכנן בדייקנות מופתית, העלה את ישראל מעומק שעבוד מצרים אל החרות העליונה שנתגלתה בהר סיני. הליך זה ארך ארבעים ותשעה ימים, שלכל אחד מהם משמעות מלאה ומדויקת, ההולכת ומופיעה מהחסד שבחסד עד המלכות שבמלכות. את המהלך האלקי הזה העמלקים ניסו לשבש בהתפרצות גסה, ובהיותנו עייפים ויגעים הצליחו לזנב בנו את הנחשלים אחרינו. את החרפה הזו ואת האידאולוגיה שהניעה אותה, היה על מלכות שעה לתקן, ואת האומה שהפכה אידאולוגיה זו למשאת חייה, היה עליה להשמיד. דבר זה נובע מתוקף מהות תפקידה לתת מלכות לשעה, ובהיותה מנוגדת לתפיסה המקרית הממסמסת הליכים. תפיסה הרואה ברגע יחידה מנותקת ממהלך שלם, ולכל תהליך ההולך ומתפתח בהקשר משמעותי, היא נותנת הסבר חולף. מלכות שעה, האמורה לתת משמעות מלכותית לכל רגע ורגע, לכל "מקרה" ו"מקרה", היתה חייבת לנצח את מלכות המקרה העמלקית, כדי להכשיר את הקרקע להופעת מלכות הנצח, ולגילוי שם ה' במלוא חשיפתו בבית עולמים הקבוע. +בצו��תו על שאול לצאת למלחמה בעמלק, נתן שמואל לשאול להבין, שעיקר משיחתו למלך נועדה כדי לנצח במלחמה זו. ולכן בטרם יציאה לקרב, הקדים שמואל ואמר: "אֹתִי שָׁלַח ה' לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ, עַל-עַמּוֹ עַל-יִשְׂרָאֵל; וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי ה'. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר-שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ, בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם" (שמואל א טו, א-ב). אך לצערנו, שאול לא עמד במשימה, והשאיר מקום למקרה. את כל העם העמלקי הרג שאול כדבר ה', אבל את אגג מלכם השאיר חי. בזה הוציא את מלחמתו ואת תוצאותיה מהאפשרות להגדירן בהגדרה, שהוא ניסה לקבעה: "הֲקִימֹתִי אֶת-דְּבַר ה'". הכרתת עמלק צריכה להיות בהידור ובשלמות, ובעת שהותאמה לכך. לכן, למרות שבסופו של דבר גם אגג נהרג על ידי שמואל, ובסופו של תהליך מלחמתי זה התוצאות היו מלאות, אגג נהרג כאילו במקרה, ובזה ניתן למקרה קיום. כשהמדד להצלחת המלחמה בעמלק הוא גילוי המגמה האלקית, היה כאן כישלון, כי נשארה אחיזה למקרה בראייה הישראלית. שהרי במהלך הגלוי נראה כאילו אגג נהרג, שלא על-פי אותה מגמה של גילוי אחדות התהליכים והכוחות העולמיים, במשמעת לדבר ה'. ניתן היה לחשוב, ששמואל הרג במקרה את אגג, מלך האומה ששמה לה לאידיאל להפוך כל רצף אלקי למקרה. עניין זה באו חז"ל לבטא באומרם, שאגג בא על שפחה באותו לילה בו נותר בחיים, ומעוברה נולד אחרי שנים המן. +מלכות הדורות שהיתה אמורה להיבנות על יסודותיה של מלכות שעה, בנתה את כוחה על בסיס מעוקר בנקודה יסודית זו. ואכן, בשעה שהיתה זקוקה לבסיס מבנה הזמן המדויק, כשלה. אמרו חז"ל: ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית אלא שפגה (תאנת בוסר) אכלה. דוד דחק את הקץ ונכשל, ושלמה איחר בהקרבת קרבן התמיד הראשון בבית המקדש, ועל כן נאמר: "עַל-אַפִּי וְעַל-חֲמָתִי, הָיְתָה לִּי הָעִיר הַזֹּאת"23ירמיהו לב לא. ובבמדבר רבה י ד: "באותו הלילה, שהשלים שלמה מלאכת בית המקדש.., מה עשתה בת פרעה? כמין פרס שטחה לו למעלה ממנו, וקבעה בו כל מיני אבנים טובות ומרגליות, שהיו מבהיקות כעין כוכבים ומזלות, וכל זמן שהיה שלמה רוצה לעמוד, היה רואה אותן הכוכבים והמזלות, והיה ישן לו עד ארבע שעות. א"ר לוי: אותו היום, נתקרב תמיד בארבע שעות. ועל אותה שעה שנינו: מעשה היה, ונתקרב תמיד של שחר בארבע שעות. והיו ישראל עצבים, שהיה יום חנוכת בית המקדש, ולא היו יכולין לעשות מפני שהיה ישן שלמה והיו מתיראים להקיצו מפני אימת המלכות. הלכו והודיעו לבת שבע אמו והלכה היא והקיצתו והוכיחתו".. +רצונות רבים ושאיפות גדולות מתנפצים על סלע המציאות הקשה, אם הם מופיעים לא בשעתם. אילו היינו מתעלים ומתגברים להתאים את מהלך חיינו לדינמיקה הפנימית של הזמן והמאורעות, ומגלים את ערך קדושתם, לא מעט ייסורים היו נחסכים מאיתנו. ובתקומתה של מלכות בהתאמה לזרימת הזמן, יפציע אורה של גאולה. כאורה של אילת השחר, העולה קמעא קמעא, זורחת ועולה גאולתנו. "לא חלישות כח הוא זה מה שישועתם של ישראל היא קמעא קמעא כי אם גבורת גבורות, כביריות עליונה המקפת כל וממלאה את הכל"24איגרות ראיה תשנג.. + +Chapter 14 + +המלכת שאול +מפני מה זכה שאול למלכות
מי היה המלך הראשון בישראל? מדוע נבחר דווקא הוא? אלו כוחות היו לו כדי שיהיה מקובל על כולם, וכיצד הפכה מלכותו לגורם משפיע על ��ל ישראל? הרי סביר להניח שלמרות שכל הציבור התאחד בבקשת המלך, היו אנשים רבים שראו עצמם ראויים להיות מלכים. +בשלושה שלבים הופיעה והתגלתה מלכות שאול על ישראל: משיחתו בבית שמואל, גילויו לאומה בגורל וחידוש המלוכה בגלגל. תהליך ארוך ומדויק זה, המכוון בהדרכה אלקית, התאים לדינמיקה הפנימית של האומה, והקל את השתלבותה הטבעית של מלכותו בישראל. דינמיקה זו יש בה תמיד שלושה שלבים, כך התגלו כל הדברים הגדולים באומתנו: שלושה אבות, משה הבן השלישי במשפחתו גילה תורה לישראל בחודש השלישי, שלוש גאולות, שלושה בתי מקדש ושלוש מדרגות בהופעה האלקית בעולם: תורה עם וארץ. "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת"1(ישעיהו ו ג.) - כך משלשים קדושה בסוד שיח שרפי קודש. וקדושים בכל יום יהללוך סלה. +לא רק לדינמיקה הישראלית הייחודית התאים המהלך, הוא התאים גם לטבעיות החיים. את שלושת השלבים בהמלכת שאול אנו יכולים להשוות לשלושה שלבים בלידה: העיבור בחשאי, ההריון שכבר ניכר, אך השפעתו על החיים היא מזערית, והלידה - שאחריה מתחיל האדם לבנות את מעמדו בעולם. ושלושת השלבים בגילוי מלכותו של שאול מקבילים אליהם. +על משיחתו למלך בבית שמואל, לא ידע איש מלבד השניים, שמואל ושאול. אפילו לאביו לא הגיד שאול את דבר המלוכה. כשנפל בגורל, יכלו כבר כולם להכיר בו כמי שהוא משכמו ומעלה גבוה מכל העם, אבל לא ניכרה השפעתו על חיי האומה. מיד לאחר המעמד חזרו כולם לבתיהם וגם שאול, והריקנים שבדור, בני הבליעל, ריננו "מַה-יֹּשִׁעֵנוּ זֶה". רק לאחר שניצח בקרב את בני עמון חודשה המלוכה, וראו בו כולם את מלך ישראל. אז יכול היה שאול להתחיל במפעל האדיר של בניית המלכות. +מעט מאוד פרטים ידועים לנו על שאול האיש. מתוך הכתובים מתברר שאביו היה גיבור2(שמואל א' ט א.), גם מידת צניעותו בולטת. ידוע לנו גם שהיה גבוה ויפה, "בָּחוּר וָטוֹב, וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ; מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה, גָּבֹהַּ מִכָּל-הָעָם" (שמואל א ט, ב), ושהיה בן שבט בנימין. אך מה היו כישוריו למלוך? הרי גם אם הכתוב מעיד שלא היה איש טוב ממנו, עדיין אין זה אומר דבר וחצי דבר על יכולתו הציבורית. גם בדברי חז"ל אנו מוצאים רק מעט הארות המלמדות עליו ועל אישיותו. למדנו שבמלחמה בימי עלי הוא חטף את הלוחות מהארון שנתפס ע"י גלית3(רש"י שמואל א' ד יב.). גילו לנו, שבביישנותו לא הוא "חטף" מבנות ישראל במחולות ט"ו באב, שנתקנו כדי לשקם את שבט בנימין, אלא אשתו "חטפה" אותו4(רש"י שמואל א' כ ל.). אך גם הפרטים הללו עדיין אינם מכוונים אותנו להבין מדוע דווקא הוא נבחר למלך. כשחז"ל שואלים: מפני מה זכה שאול למלכות?! תשובתם: מפני הענווה. שנאמר: "פֶּן-יֶחְדַּל אָבִי מִן-הָאֲתֹנוֹת, וְדָאַג לָנוּ - שקל עבדו בו…"5(תוספתא ברכות ד טז.) (התייחס אל עבדו בשווה אליו). וכן נודע לנו מעט על צדקותו: "בֶּן-שָׁנָה, שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ" - כבן שנה שלא טעם טעם חטא6(יומא כב:). ואמרו על בית שאול שלא ראו בביתם לא עקב ולא גודל7(ירושלמי סוכה ה ד.). כל המעלות הללו עדיין לא מלמדות דבר על תכונות מלכות שהיו בו. גם הידיעה "שבשעה שהיה שומע טעם הלכה יוצא מפי תלמיד חכם, עומד ומנשקו ��ל פיו"8ילקו"ש שמואל קמא., עדיין לא מעלה אותו מדמות של יהודי טוב, ואולי אף צדיק עליון. אין באף אחת מן התכונות הללו תכונה המלמדת על כישוריו להיות מלך. השוואה קצרה לתכונות המלכות שנתגלו בדוד עוד לפני שהומלך, מגדילה את התמיהה מדוע מכל ישראל נבחר דווקא שאול. על דוד מסופר, שעוד בילדותו היה מתנבא ואומר: "עתיד אני להחריב את מקומות הפלשתים, ולהרוג מהם אדם גדול ושמו גלית. ועתיד אני לבנות בית המקדש"9מדרה"ג דברים א.. כשהיה דוד רועה את הצאן במדבר, היה מסתכל על המדבר ועובד עבודת ה', והיה משבח ואומר "כִּי-אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ, מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ"10(תהלים ח ד.). ובלילה, בזמן שכולם ישנים, הוא יושב במדבר ומסתכל בשמים בירח בכוכבים ומזלות וצבא השמים, ומשבח ומרומם להקב"ה11זהר חדש שיה"ש סז (תרגום).. "בדק לדוד ומצאו רועה יפה…, היה מונע הגדולים מפני הקטנים… ולא נהגם אלא במדבר להרחיקם מן הגזל, אמר לו הקב"ה נמצא אתה נאמן בצאן בא ורעה את צאני"12(שמות רבה ב ב, ג.). על שאול לא מסופר לנו דבר מסוג הדברים הללו. +אכן, לא אישיותו של המלך עמדה במרכז יסודה של המלכות, אלא המלכות עצמה, והמלך היה הכלי להוציאה אל הפועל. היה עליו לבנות מערכת שלטונית קבועה, שתקיף את כל האומה, ותשרת את הציבור לא רק בעת מצוקה. רק לאחר שמבנה המלכות יוצב, יקום דוד ויצוק תוכן לכלים שהקימה מלכות שעה. לכן מה שנראה כ"חוסר צבע" פנימי, צניעותו וענוותנותו מחד והופעתו החיצונית המרשימה של שאול מאידך, היו באמת כל כך משמעותיות בבחירתו. הוא היה בנוי לבנות מסגרת ממלכתית חיצונית בהתאמה למגמה העליונה, בלי להוסיף לה קורטוב משלו. אכן, תכונות יסודיות אלו התאימו למגמת תפקידו, אך כשחז"ל ממקדים את הסיבה שבגללה נבחר, הם קובעים, שהעובדה שהשווה עצמו לנערו היתה העיקרית. עממיותו של שאול ביטאה את מהותה של מלכות ישראל הצומחת מתוך העם, שאת סמכותה היא יונקת מתוך היותה מותאמת למגמה האלקית. +לצערנו, שאול לא המשיך לפתח את מידתו זו, וחז"ל קובעים שמלכותו לא נמשכה משום שהוא "לא גלי מסכתא", וברעיונותיו הפנימיים לא שיתף את העם מחד, ומאידך לא נשמע למגמה האלקית בשלמות כפי שציפו ממנו במלחמת עמלק13עירובין נג. גלי מסכתא – למדו לאחרים, כך שמעתי, ל"א: מפרשין שמועותיהם ומדקדקים בטעמו של דבר עד שמתישב בלבן (רש"י).. +מכיוון שלא אישיותו של שאול עמדה במרכז הקמת המלכות, אין אנו מוצאים עיסוק רחב בתיאור דמותו ואישיותו עד הגעתו למלכות. אבל מכאן והלאה אנו לומדים כיצד אישיותו התגדלה והותאמה ליעודה: "וְהָיָה, כְּהַפְנֹתוֹ שִׁכְמוֹ לָלֶכֶת מֵעִם שְׁמוּאֵל, וַיַּהֲפָךְ-לוֹ אֱלֹקִים, לֵב אַחֵר; וַיָּבֹאוּ כָּל-הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה, בַּיּוֹם הַהוּא" (שמואל א י, ט) - "ולב שאול נהפך עתה מהיותו מנהיג פרטי אל איש פרטי שהוא שאול, אל שיהיה מנהיג לאיש כללי שהוא עם ישראל"14מלבי"ם שם: "ויהפך לו אלקים לב אחר – כי לב כל אדם לאדם הוא מוליך ומנהיג את כל כוחות גוויתו, אבל פלגי מים לב מלך, הוא מנהיג לבב העם המתנהגים על ידו, ויהיה יחס לבותיהם אל לב מלכם כיחס כוחות החיים אל הלב באיש הפרטי. כי לב מלך ביד ה', אל כל אשר יחפץ יטנו, ואת לבות העם עמו, ו��היות לבו מולך על כוחות גוויתו, ימלוך גם על הגוי כולו. ולב שאול נהפך עתה מהיותו מנהיג פרטי אל איש פרטי שהוא שאול, אל שיהיה מנהיג לאיש כללי שהוא עם ישראל".. +רז המלכות
מתוך הודעת ה' לשמואל, להתכונן לכך שבבוקר יגיע אליו מי שעתיד למלוך על ישראל, מתברר לנו שהקב"ה כיוון את בחירת המלך. ומכאן צוהר להשקיף בעדו על הדרך בה קמים מנהיגים. בין אם אנו יודעים את דרך ההכוונה ובין אם היא נעלמת מאיתנו, הקב"ה מושך בחוטים. גם דורו של שמואל לא ידע דבר על השתלשלות המאורעות שבסופם נמשח שאול. שמואל שמר על צניעות הדבר. הוא לא הסביר לקרואים מדוע נקראו לשולחנו, ומדוע נתן לשאול ולנערו מקום בראש, וגם לא הסביר לטבח מדוע הורה לו ערב קודם לשמור מנה מיוחדת. בבוקר למחרת שילח שמואל את הנער לפניהם כדי שלא יראה את המשיחה, ואז, כמעט בהפתעה, יצק שמן על ראש שאול ומשחו למלך. שני הנוגעים בדבר ידעו שההכוונה היתה אלקית, אבל מי שראה רק חלקי דברים, מה הוא חשב? לא כל הדברים המתרחשים בפנימי פנימיות החיים ידועים לכל, אבל דווקא שם הם מופיעים בעצמתם. גם לאחר שגילה לנו הנביא בספרו מעט ממה שהתרחש בין השניים, על הנשיקה שנשק שמואל לשאול, ועל ההדרכות המפורטות מלאות הרמזים והסמלים, שעל שאול לשים אליהן לב בדרך מהמצפה לביתו, סקרנותנו לא מתמלאת. כי גם אחרי גילוי פרטים אלה בדברי הנביא, אין לנו מושג מה דיבר שמואל אל שאול על הגג, ורז המלכות שהובהר לשאול נעלם מאיתנו. "וַיֵּרְדוּ מֵהַבָּמָה, הָעִיר; וַיְדַבֵּר עִם-שָׁאוּל, עַל-הַגָּג" (שמואל א ט, כה). אנו גם איננו יודעים מה היתה הנבואה, שהתנבא שאול בתוך חבל הנביאים. גם אם נדמה לנו שאנו מכירים את סודות המלוכה, ויודעים את דרכיה ממקורות מוסמכים, את עומק פנימיותה ועומק רזיה לא יוכלו הרבים להבין. +כדי להכשירו למלכות, לימד שמואל את שאול את רזיה הפנימיים של מלכות, בסבלנות ובאמצעים מלאי משמעות, אך בעיקר באהבה רבה. שמואל, שיכול היה לחוש תחושת עלבון מעצם העברת שרביט המנהיגות לשאול, לא חש אפילו שברירי מעצור, והעביר בנשיקה את הממשלה לבחיר ה'. גם זה היה רז מסודות המלכות, ואילו זכה שאול היה יודע ליישם שיעור זה, כשנדרש להעביר את מלכותו לדוד. +ר' נחמן מברסלב בפתיחתו לסיפורו המופלא והמורכב "מעשה בשבעה קבצנים" מספר: "פעם אחת היה מלך. והיה לו בן יחיד, ורצה המלך למסור המלוכה לבנו בחייו ועשה משתה גדול… וכשנעשו שמחים מאוד עמד המלך ואמר לבנו, היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה, בכן תראה שלא תהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה. רק תהיה בשמחה, וכשתהיה בשמחה גם אני אהיה בשמחה, גם כשיהיה לך עצבות, אף על פי כן אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך, כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה…" (האם דברים דומים אמר שמואל לשאול על הגג?!) +את תחילת דרכו כמשוח למלך עשה שאול בהדרכתו המדויקת והמפורטת של שמואל. עיקרה של הדרכה זו היתה התעלות נפשית רוחנית ונשמתית. היה על שאול להיזכר בשורשו. בְּצֶלְצַח, היא ירושלים15(רש"י שמואל א' י ב.), מצא שאול קשר לרחל אמו, בפגישתו מלאת המשמעות עם האנשים שהגיעו מקברה. הוא הלך והתעלה ונפגש עם האנשים שעלו אל האלקים בית אל, אל המזבח שבנה יעקב. אנשים אלו פגש באלון תבור, בזה אולי היה אזכור של גבורת ברק16(שופטים פרק ד.). משם היה עליו ל��גיע לפסגה שאליה הגיעה האומה, הנבואה. וגם אליה הגיע בהדרכת שמואל, אף-על-פי שהנבואה לא היתה טבעית לו, וכשהגיע אליה עורר הדבר תמיהה אצל הסובבים אותו. "וַיֹּאמֶר הָעָם אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, מַה-זֶּה הָיָה לְבֶן-קִישׁ--הֲגַם שָׁאוּל, בַּנְּבִיאִים" (שמואל א י, יא). את כל זה, את השאיבה מיסודות האומה ואת הדרך לפסגת הופעתה הנבואית, יכול היה שמואל למסור לו, והוא עשה זאת באהבה. אבל מכאן ואילך היה עליו לצעוד לבד בפסגות שאיש לא הכיר עד אז, "וְהָיָה, כִּי תבאינה (תָבֹאנָה) הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה--לָךְ: עֲשֵׂה לְךָ אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ, כִּי הָאֱלֹקִים עִמָּךְ" (שמואל א י, ז). +ממרום פסגת המלכות יהא על שאול לרדת, להוסיף ולקבל הדרכות מעשיות. "וְיָרַדְתָּ לְפָנַי, הַגִּלְגָּל… וְהוֹדַעְתִּי לְךָ, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" (שמואל א י, ח), אמר שמואל לשאול. אבל לפנימיות ערכו לא יחדור איש, ורק ה' יעיד עליו בבוא העת, שהוא היה "בחיר ה'" (שמואל ב' כא, ו). ואכן, בענווה ובסבלנות אינסופית כלכל את דרכו, וברוח גבורה נפלאה שצלחה עליו17(מלבי"ם שמואל א' י ו.), הפנים את כל שעבר עליו. וכששאל אותו דודו מה אמר שמואל, השיב: "הַגֵּד הִגִּיד לָנוּ, כִּי נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת; וְאֶת-דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא-הִגִּיד לוֹ, אֲשֶׁר אָמַר שְׁמוּאֵל" (שמואל א י, טז). לא על שאול היה מוטל לקום ולצעוק: אני שאול נמשחתי למלך. לא המלך הוא העיקר ולא מאישיותו הוא יונק את כוחו, כי המלכות היא העיקר, והמלכות - באומה. לכן כשנתגלה המלך "וַיַּצְעֵק שְׁמוּאֵל אֶת-הָעָם, אֶל-ה' הַמִּצְפָּה" (שמואל א י, יז), כי בה נמצאת עניינה ועצמתה של מלכות. לכן יכול היה הרב קוק לפסוק: "וחוץ מזה נראים הדברים שבזמן שאין מלך, כיוון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכויות של המשפטים ליד האומה בכללה"18משפט כהן קמד טו, א.. +הגורל
מוזר היה המעמד במצפה. העם לא ידע דבר על העובדה ששמואל מצא את המיועד למלכות, הוא גם לא עקב איתנו אחרי כל המהלכים שבהם הוכשר שאול לתפקידו. כשנקראו למצפה ידעו שכינוס זה זומן בעקבות בקשתם מלך, והיו בוודאי חדורי מתח וציפייה. מה מוזר לגלות, שהנחייתו של שמואל להפיל גורל כדי לקבוע את המלך התקבלה בהבנה, ולא קם איש בביקורת כנגד הדרך בה נהג שמואל בנושא עקרוני ורגיש כזה. כל מי שקורא פרשה זו מתמלא תהייה, וכי מדובר כאן בשעשוע שאפשר לעשות בו הימור? הרי מדובר כאן בקביעה הרת גורל!? ומדוע בחר שמואל (כנראה בהדרכת ה') בדרך זו ליידע את האומה במי בחר ה' למלך? וכי לא היה נכון יותר להכריז בפניהם את שנמסר לו בנבואה, ולספר להם על המשיחה שכבר נעשתה? הוא יכול היה להוסיף ולתאר את הצלחת שאול בתחילת דרכו כמשוח מלך, ולפרט את כל פרטי המאורעות המשמעותיים בדיוק התרחשותם. וכי לא היה זה יותר מכובד למלכות, ויכול להביא להשלמה פנימית של אמון בבחירה בשאול?! בחירת המלך באמצעות הגורל עלולה היתה להתפרש כבחירה מקרית, ומי יודע אם לא היא שנתנה צידוק בידי בני הבליעל לחפש בו חסרונות. +הפעמים הקודמות בהן השתמשנו בגורל, הנזכרות בתולדות עמנו הכתובים, היו בגלל אחת משתי סיבות: בגלל שלא היתה דרך אחרת לבירור, כפי שהיה כשחיפשו את המועל בחרם יריחו19ילקוט שמעוני יהושע ז יז: "אמר לפניו: רבש"ע, מי חטא? אמר לו: וכי דילטור (מלשין) אני? ל�� והטל גורלות". וראה בהרחבה בעניין הגורל בספר "מעבור הארץ" פרק יב., או בגלל שהאמת שהיתה אמורה להתגלות, לא יכלה לבטא את הכוונה האלקית בשלמותה. קביעת הנחלות על פי הגורל בימי יהושע לא יכלה לבטא את האמת האלקית המוחלטת בחלוקת הארץ, שהרי האומה עדיין לא הוכשרה לבטא את חלוקת הארץ העתידית, זו שתהיה על פי ה' ממש, כפי שמתואר ביחזקאל20יחזקאל פרק מח.. כאן שונים פני הדברים. לנביא היה ידוע בוודאות מי הוא בחיר ה' והבחירה בו היתה על פי הבחירה האלקית הישירה. ה' ודאי ראה את מה שהראה שמואל לעם "כִּי אֵין כָּמֹהוּ, בְּכָל-הָעָם" (שמואל א י, כד). אם הדבר יכול גם להיראות, כפי שמתבאר בדיעבד, "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-כָּל-הָעָם, הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר-בּוֹ ה', כִּי אֵין כָּמֹהוּ, בְּכָל-הָעָם", מהו אם כן הטעם לגורל? +את אחד היסודות בערכה של מלכות ישראל יהיה עלינו ללמוד מפרשה זו. כשאנו עוסקים בבניין המלכות בישראל עלינו לקבוע בנפשותינו, שהציבור הוא שעומד במרכז ערכי המלכות. בהפלת הגורל לקביעת המלך נוצר רושם חד וברור בציבור, שכל אחד יכול היה באופן תיאורטי ליפול בגורל ולהיות מלך. ואכן אמת ונכון הדבר, בהיותנו בנים לה' אלקינו, "כל ישראל בני מלכים"21(משנה שבת יד ד.). העדפתו של אחד למלא את התפקיד לא גורעת מיכולתם וממעמדם של האחרים, וקביעת אחד למלך נובעת מהכרח טכני שהרי "אין שני מלכים משמשים בכתר אחד"22(רש"י בראשית א טז.). עלינו לקבוע בנפשותינו, שביסודה של מלכות, לא עומדת העדפתו של האחד על פני האחרים, ולכן לא נחפש סיבות לבחירתו. תכונות מהותיות באישיותו של המלך, גם אם הן קיימות, לא הן הקובעות את מעמדו. המלך לא חצוב מ"גזע אדונים", וייחודו תמיד יהיה בהיותו ביטוי לציבוריות הישראלית. העמקת המודעות בידיעה זו חשובה גם למלך וגם לציבור. המלך חייב לדעת, שכשם שהוא משמש בתפקידו הרם על פי הגורל, כך יכול היה כל אחד אחר לשמש בתפקיד זה, ויהיה זה טיפשי מצידו להתנשא ולהתגאות על הציבור. ולציבור ידיעה זו חשובה מאוד, כדי שידע שבבחירת האחד למלך, לא רשאי אף אחד מהציבור להסיר מעליו את האחריות להנהגת ה"ישוב". כל אחד ראוי למלכות, ובחירת האחד למלך לא גורעת מכוחו הפוטנציאלי של האחר, ואין אחד שרשאי להצפין ולדכא את כוחותיו. כמלכים בפוטנציה מוטל על כל אחד לגלות את מלכותו בתחום שליטתו, ועל המלך מוטלת האחריות ליצור את הקומפוזיציה המלכותית. +ולמה דברת אלי כדבר הזה?
כשנפל הגורל על שאול חיפשו אותו ולא מצאו, והיה צריך לשאול את השם המיוחד כדי שיתגלה מחבואו. אבל מיד כשנתגלה, "וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם; וַיִּגְבַּהּ, מִכָּל-הָעָם, מִשִּׁכְמוֹ, וָמָעְלָה" (שמואל א י, כג). הצטנעותו של שאול לא נראית דומה לזו של גדעון בשעתו או של ברק ואפילו של משה. בדבריהם של אלו, יכולנו לשמוע נימה של מבוכה או של אימה, מכובד התפקיד והאחריות. שאול לא התחמק. עוד קודם, בביתו של שמואל, כשאמר לו שמואל: "וּלְמִי כָּל-חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל", העיר עניינית: "הֲלוֹא בֶן-יְמִינִי אָנֹכִי מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה, מִכָּל-מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן" (שמואל א ט, כא). הוא לא חיפש חסרונות בעצמו, על עצמו הוא כלל לא דיבר. זו לא היתה ענווה נפרזת. בפשטות ובהיגיון בריא נראה, שהוא הבין, שלתועלת ביצוע התפקיד ולכבודה של מלכות, יהיו בידי בן שבט מכובד, שמשפחתו מהחשובות שבשבט, כלים משוכללים יותר למלא את היעוד. איש כזה יוכל לזכות באמון הציבור בצורה הטבעית ביותר, ומכאן השאלה "וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי, כַּדָּבָר הַזֶּה". שמואל כלל לא התייחס לביקורת הזו. הוא לקח את שאול הלשכתה ונתן לו מקום בראש. שמואל ראה מה ששאול לא היה יכול לראות; את העובדה שהיה משכמו ומעלה. עובדה זו שאול לא ראה, ושמואל לא מצא צורך להדגיש לשאול את תכונתו זו, ולחזק את ה"אגו" שלו. לא בבניית המלך עסק שמואל בעת ההיא אלא בהקמת המלכות. אפילו אם זה לא נעים לחשוב כך, גם שאול עצמו בשלב זה, היה כלי להשגת המטרה, וככזה, דווקא מה שנראה בעיניו בהשקפה ראשונה כחיסרון, נראה בעיני ה' כמעלה. דווקא היותו, לכאורה, חסר חשיבות מוגדרת, אפשר לכולם להזדהות עימו. כמוהו גם אסתר שהיתה מצאצאיו לא הגידה עמה ומולדתה, וכתוצאה מכך חשב כל אחד שהיא מאומתו. +גם העובדה שנחבא אל הכלים לא היתה השתמטות. שאול ידע, כשם ששמואל ידע, שעליו יפול הגורל. וכדי להדגיש את הדבר היסודי הזה, שכל עניינו הוא להוות כלי של האומה להוציא אל הפועל את מלכותה, נחבא שאול אל הכלים. ומיד כשנמצא בהכוונה אלקית ברורה, "וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם; וַיִּגְבַּהּ מִכָּל-הָעָם, מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה". נפלא הוא התיאור! "וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם" - הוא לא נישא על כפיים, לא הועלה על במה, לא הכריז על ניצחונו בקלפי. "וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם". בתוכו ומעליו! אפילו נאום הצהרת כוונות הוא לא נשא, וכשגבה, הוא גבה "מִכָּל-הָעָם". מרן הרב צבי יהודה היה מלמדנו שלאות מ"ם, כדוגמת זו המופיעה במילה "מִכָּל", יש בנוסף על משמעותה ההשוואתית משמעות נוספת: מתוך. הציבור הוא זה שנתן לו את גובהו "מִכָּל-הָעָם" - מתוך כל העם. ודווקא התייצבותו בתוך העם, היא זו שנתנה לו את גובהו. על בסיס ההתחככות הישירה והבלתי אמצעית של העם בשאול ושל שאול בעם, יכול היה שמואל להכריז: "הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר-בּוֹ ה'" (שמואל א י, כד). היה ברור לו שכולם יוכלו להבחין בכך, ולכן יכול היה לקבוע בפני כולם בהחלטיות שאינה משתמעת לשתי פנים: "כִּי אֵין כָּמֹהוּ, בְּכָל-הָעָם". שילוב זה בין רצון הציבור, יצירת השייכות וההדרכה האלקית שהתגלתה בנבואה, הוא שהביא לקריאה המתפרצת מפי כולם "יְחִי הַמֶּלֶךְ". +רצון הציבור במלך, ללא יצירת השייכות לשאול, היה מוליד הסכמה פסיבית וקבלת הדין. רצון הציבור במלך והרגשת הקשר לשאול יחד, היו מותירים פקפוק בוודאות הבחירה והחלטיותה, ואפילו אם היתה מופיעה שמחת העם בשאול המלך, היתה זו שמחה מהוססת. כדי שתהיה הבחירה ודאית היה צורך בהוראת הנביא. ומאידך, אילו היתה "הנחתה" אלקית, גילוי הרצון והקביעה האלקית בלי שיובע רצון הציבור בתחושת שייכות, היה העם בוודאי מקבל את הקביעה האלקית בהכנעה, אבל לא בשמחה. רק השילוב יכול היה להביא לקריאה היפה, החדורה ומלאת התקווה: "יְחִי הַמֶּלֶךְ". (יש לציין כי גם כאן, ההתייחסות היא אל המלך - התפקיד, הם לא קראו יחי המלך שאול בהתייחסות לאישיותו). +כי היום עשה ה' תשועה בישראל
עתה, משהושלמה לכאורה בחירת שאול למלך, היינו מצפים ששאול ייכנס לתפקידו, יבנה את הממסד השלטוני ויתחיל לתפקד כמלך. אבל שמואל שילח "אֶת-כָּל-הָעָם, אִישׁ לְבֵיתוֹ. וְגַם-שָׁאוּל הָלַךְ לְבֵיתוֹ, גִּבְעָתָה" (י, כה-כו), וכאילו לא ארע דבר בישראל. הכרח ��יצוני הביא להפעלת האומה כממלכה: נחש העמוני איים לכבוש את יביש גלעד. תושבי יביש היו מוכנים להיכנע, אבל תנאי הכניעה המשפילים שהתנה נחש, גרמו ליושבי יביש לשלוח שליחים בכל גבול ישראל לבקש עזרה. השליחים הגיעו לגבעת שאול, ובשמוע העם את דבריהם נשאו קולם ויבכו. שאול עצמו לא היה במקום בעת ההיא. כשחזר הבקר מן המרעה, חזר גם הוא. האם המלך המשיך בשיגרת יומו לאחר המעמד במצפה, והמשיך לרעות את הבקר? כך לפחות נוצר רושם מן הכתובים. רק כשסיפרו לו את דברי אנשי יביש צלחה עליו רוח אלקים, "וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ, וַיְשַׁלַּח בְּכָל-גְּבוּל יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַמַּלְאָכִים לֵאמֹר, אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל, כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ; וַיִּפֹּל פַּחַד-ה' עַל-הָעָם, וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד" (שמואל א יא, ז). למלחמה זו התייצבו שלוש מאות אלף לוחמים ושלושים אלף איש מיהודה. כשמשווים מספרים אלה למספר הלוחמים שהתקבצו למלחמת עמלק, ההבדל זועק. שם התייצבו רק מאתיים אלף לוחמים ועשרת אלפים מיהודה. לא רק המספרים קטנים יותר, גם היחס בין ישראל ליהודה השתנה. כאן מספר הלוחמים מיהודה היה כעשירית מכלל הלוחמים, ואילו במלחמת עמלק רק חלק אחד מעשרים. השוואה זו מלמדת על בסיס האמון הרחב שניתן לשאול בתחילת דרכו, ואותו ניצל שאול בתושיה רבה. במערכה משולבת תקף את בני עמון בשלושה ראשים באשמורת הבוקר, ועד חום היום נפוצו כל הנשארים. "וְלֹא נִשְׁאֲרוּ-בָם שְׁנַיִם יָחַד" (שמואל א יא, יא). כשהכיר העם את כושר מנהיגותו של שאול, וחווה אותה בפועל, פנו אל שמואל שליווה אותם במערכה בתביעה: "מִי הָאֹמֵר, שָׁאוּל יִמְלֹךְ עָלֵינוּ? תְּנוּ הָאֲנָשִׁים, וּנְמִיתֵם" (שמואל א יא, יב). גילוי זה מגלה, שעם כל ההתלהבות במעמד במצפה, ליווה את העם החשש, שהובע אז על ידי בני הבליעל, באמרם מה יושיענו זה. עתה כשהתגלה שאול בכושר מנהיגותו, נמוג החשש הראשון, והתחדש חשש חדש, שמא נרגנותם של בני הבליעל תקבל תאוצה ותהפוך לעקרונית, כי בלי סיבה אמיתית ניתן להפוך את הביקורת לאידיאל. העם פחד מכך ורצה להרוג את בני הבליעל. "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, לֹא-יוּמַת אִישׁ בַּיּוֹם הַזֶּה, כִּי הַיּוֹם עָשָׂה-ה' תְּשׁוּעָה, בְּיִשְׂרָאֵל" (שמואל א יא, יג). +היום הזה שבו נעשתה התשועה בישראל גרם לקבלת מלכות שאול באמת. התשועה לא היתה רק בהסרת האיום של בני עמון, אלא תשועה נעשתה בישראל עצמם. העם התעלה להכרת ערכה של מלכות בהופעתה הממשית, ולא רק כציור אידיאלי של סידרי ממשל על פי הנחייתה של מצוות התורה. ושמואל הבין שזה הזמן להתחדשות המלוכה, על מנת ששאול יוכל באמת לבנות לו את הסדר הארגוני הנכון, וכשיקום ברעננות התחדשותו, לא יימצאו בני בליעל למסמס את המלכות. אם שאול היה מנסה להקים איזו שהיא מסגרת ארגונית מעשית, ולתקצב אותה מקופת הציבור לפני ההכרה המשמעותית הזו, סביר להניח שהיה נכשל. קרוב לוודאי שמכל פינה באומה, שכל בניה הם בני מלכים, היו מוטחות בפניו ביקורות והצעות ייעול, שלא היו מאפשרות לו להתגבר עליהן. ולכן, בחכמה מעשית בריאה, חזר אחרי שעלה בגורל לביתו. רק לאחר שחודשה המלכות, יכול היה לצאת לדרך המעשית ולתפקד כמלך. "וַיִּבְחַר-לוֹ שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים, מִיִּשְׂרָאֵל, וַיִּהְיוּ עִם-שָׁאוּל אַלְפַּיִם בְּמִכְמָשׂ וּבְהַר בֵּית-אֵל, וְאֶלֶף הָיוּ עִם-יוֹנָתָן בְּגִבְע��ת בִּנְיָמִין" (שמואל א יג, ב). יתכן שזו הכוונה בדברי הפסוק "בֶּן-שָׁנָה, שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ" - יתכן ששנה עברה מאז שנמשח עד שיכול היה לפעול כמלך, והוא עשה זאת בעדינות ובתום "כבן שנה שלא טעם טעם חטא"23(רש"י שמואל א' יג א.). +מעמד חידוש המלוכה, היה מלווה גם בביקורת, אותה השמיע שמואל בפני העם, אחרי שהיה ברור לו שמעמד המלוכה בישראל נקבע. כשהבחין שמואל שהקרקע בשלה, ושאול זוכה לאהדת הציבור מקצה לקצה, קרא לעם: "לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם, הַמְּלוּכָה" (יא יד). לא היה מקום מתאים יותר לכך מאשר הגלגל, מקום הכינוס הראשון של עם ישראל מיד לאחר שעברו את הירדן. כאילו הקמת המלכות יכולה להיחשב כהמשך ישיר לכניסה לארץ, שהרי כך קבע הרמב"ם: "שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ"24(רמב"ם הלכות מלכים א א.) והראשונה להקים להם מלך. את מעמד חידוש המלוכה הפך שמואל לחשבון נוקב עם העם, והביא לירידת גשם בעת קציר. העם נבהל, "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ, אַתֶּם עֲשִׂיתֶם אֵת כָּל-הָרָעָה הַזֹּאת; אַךְ אַל-תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי ה', וַעֲבַדְתֶּם אֶת-ה', בְּכָל-לְבַבְכֶם… וְאִם-הָרֵעַ תָּרֵעוּ, גַּם-אַתֶּם גַּם-מַלְכְּכֶם תִּסָּפוּ" (יב, כ-כה). מהביקורת של שמואל כלפי העם משמע, שעיקר הבעיה בבקשת המלך היה בכך, שהבקשה לא היתה בזמנה. כשם שהגשם במהותו רצוי, אך אם ירד בזמן הקציר יגרום בעיה, כך גם המלכות במהותה רצויה, ואילו התבקשה בזמנה, היא היתה כולה לברכה. +מעניין מה חשב שאול באותה שעה. קצת קשה לעמוד בפני ביקורת כל כך נוקבת על עצם המלכות. זו כבר לא היתה ביקורתם של בני הבליעל, זו היתה ביקורתו של שמואל. ומדוע ירצה שאול למלא את תפקיד המלך, בשעה שהנביא קובע בפני העם כולו: "וּדְעוּ וּרְאוּ, כִּי-רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה', לִשְׁאוֹל לָכֶם, מֶלֶךְ" (שמואל א יב, יז). וזאת, בשעה חגיגית כל כך, כשכולם נענו לקריאתו להתכנס לחידוש המלוכה, כדי למחוק את הרושם שיצרו בני הבליעל בביקורתם בשעה שהומלך. אילו חיפש לעצמו שררה וכבוד, אפשר היה להבין ששאול נאחז בציפורניו במעמד שהעניקה לו המלכות. אולם כבר ראינו שלא היה קשה לו לשוב לביתו, ולהמשיך באורח חייו הצנוע. +שאול, בפשטות טבעיותו, לא נפגע. את יחסו החם והאוהב של שמואל אליו כבר ידע. גם הוא החזיר לשמואל יחס של כבוד והערכה, וכשגייס את העם למערכה, חלק לו את הכבוד הראוי בהכריזו: "אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל, כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ" (שמואל א יא, ז). הוא גם לא חשד בשמואל שיש לו תרעומת אישית כלפיו על שקיבל על עצמו את המלוכה, שהרי ידע ששמואל יודע, שהוא חיפש אתונות ולא מלוכה. וכדי שתצלח עליו רוח ה', שבלעדיה לא היתה משמעות למלכותו, הדריכו שמואל בעצמו הדרכה מדויקת. את הביקורת ידע שאול לקבל כהווייתה. הוא ידע שהיתה פגיעה בשמואל, וידע את ניקיון כפיו. אולם שניהם ידעו שמשעה שהגיעה תקופת המלכות, אין עוד דרך חזרה. "כִּי לֹא-יִטֹּשׁ ה' אֶת-עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל: כִּי הוֹאִיל ה' לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם. גַּם אָנֹכִי, חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַה' מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם; וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה. אַךְ יְראוּ אֶת-ה', וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ בֶּאֱמֶת, בְּכָל-לְבַבְכֶם: כִּי רְאוּ, אֵת אֲשֶׁר-הִגְדִּל עִמָּכֶם" (יב, כב-כד). + +Chapter 15 + +המלחמה בנחש העמוני +המניע לבקשת המלכות
בדברי המוּסר שלו הטיח שמואל בפני העם: "וַתִּרְאוּ, כִּי-נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי-עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם, וַתֹּאמְרוּ לִי, לֹא כִּי-מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ. וַה' אֱלֹקֵיכֶם, מַלְכְּכֶם" (שמואל א יב, יב). דברי שמואל הללו נראים לא מתאימים לאירועים. ישראל ביקשו מלך עוד לפני שנוצרה בעיה עם מלך עמון. לפי הנראה מהכתובים, ישראל התעוררו לבקש להם מלך בעקבות העובדה, שבני שמואל לא הלכו בדרכי אביהם, ומכיוון שהיה להם עניין ליצור רצף במנהיגות, ביקשו מלוכה. ההסכמה האלקית לצעד זה הובעה אמנם תוך כדי ביקורת, אבל יום לפני ששאול התייצב בבית שמואל, הודיע ה' לשמואל: "כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן, וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וְהוֹשִׁיעַ אֶת-עַמִּי, מִיַּד פְּלִשְׁתִּים. כִּי רָאִיתִי אֶת-עַמִּי, כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי" (שמואל א ט, טז). מדברים אלו ניתן להבין, שעיקר האתגר הצבאי שעמד בפני המלך מנקודת מבט אלקית, היה דווקא בחזית עם הפלשתים, ולא כנגד בני עמון. למרבה הפלא, מדברי ההקדמה שהקדים שמואל לשאול לפני ששלח אותו למלחמה בעמלק, ניתן להבין שעיקר תפקידו כמלך אמור לבוא לידי ביטוי דווקא בחזית העמלקית. אחרת, מדוע הקדים והדגיש שמואל בדבריו על הצו האלקי להילחם בעמלק את העובדה, ש"אֹתִי שָׁלַח ה' לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ, עַל-עַמּוֹ עַל-יִשְׂרָאֵל, וְעַתָּה שְׁמַע, לְקוֹל דִּבְרֵי ה'…עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק" (שמואל א טו, א)? מדברים אלו משתמע שזוהי עצם המגמה בהמלכת שאול. +מכל מקום, ההאשמה כאילו מפחד בני עמון ביקשו ישראל מלוכה, כלל אינה נכונה. שאול נמשח והומלך עוד לפני שנחש איים על בני יביש גלעד, וכמלך הוציא שאול את העם לקרב בנחש העמוני. הרי רק בעקבות האיום שאיים שאול על העם, התאספו בני ישראל להילחם בעמון. בלעדיו, יתכן שחששם של בני יביש גלעד שמא לא יבוא איש לעזרתם, היה עלול להתממש. בני יביש העלו את האפשרות "וְאִם-אֵין מוֹשִׁיעַ אֹתָנוּ, וְיָצָאנוּ אֵלֶיךָ" (שמואל א יא, ג). ובאמת, לולא צלחה רוח ה' על שאול בשמעו את הדברים האלה, יש להניח, שכל בני ישראל היו מתנהגים כפי שהתנהגו יושבי גבעת שאול: "וַיִּשְׂאוּ כָל-הָעָם אֶת-קוֹלָם, וַיִּבְכּוּ" (שמואל א יא, ד). אך תשועה אינה צומחת מבכי. לא העם ביקש מלך כדי להילחם בנחש, אלא המלך, שנמשח עוד קודם, והוצב בפני הציבור כמי שעלה בגורלו למלוך על ישראל, חיפש עם כדי להילחם בנחש, ולהסיר חרפה מישראל. אם כך מדוע קבע שמואל כאילו בעקבות איומו של נחש ביקש העם מלך? +שלוש קומות במלכות ישראל
אנו יכולים לראות במלכות שאול שלוש קומות ערכיות. הפשוטה ביותר היא עצם הקמת מסגרת לאומית לאומה. אומה שהיא תמצית ההוויה כולה, ושההגדרה ללאום אינה מתאימה לה אלא בהשאלת השם בלבד, מפני שכל הקיבוצים המיוחדים שבבני אדם נקראים כן1אגרות ראיה איגרת תט.. היה עליו להביא לכך שהאומה, שהיא הרבה יותר מאומה, תופיע במבנה שהוא לא פחות משל אומה אחרת. +אבל בישראל אסור להסתפק בכך. מסגרת לאומית עלולה להיות מבנה חיצוני בלבד, ובמצב הזה הפרט בתוך המסגרת ירגיש עצמו בודד. בישראל הקשר בין הפרט לכלל שונה מאשר בכל אומה אחרת. "כל הקיבוצים הלאומיים נותנים ליחידיהם רק את הצד החיצוני של המהות… בישראל הנשמה של היחידים נשאבת ממקור חי העולמים באוצר הכלל, והכלל נותן נשמה ליחידים"2אורות ישראל ב, ג.. בבניין המלכות היה על שאול ליצור את ההרמוניה הזו בין היחידים לכלל. +לאחר שתושלמנה שתי המגמות הללו, תעמוד בפני האורגן הציבורי הזה, שבראשו עומד המלך, המשימה להוציא אל הפועל את המגמה האלקית בבריאת העולם: ללחום את מלחמות ה' ולתקן עולם במלכות שדי. בכוחו של ציבור להוציא לפועל מגמה זו, ולא בכוחו של היחיד. ולכן קומת האדם הציבורי, המופיעה בעולם כקומה שלמה על ידי ישראל בלבד, מיועדת מראשית הופעתה כציבור לעקור את השלילה מן העולם, ולנצח את כל המשכחים את ה' ואת תורתו. ובזאת להשלים את החיסרון בהופעת הכסא ושם ה', כפי שלמדנו בתורה: כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק, מִדֹּר דֹּר. "ומהו כס ולא נאמר כיסא ואף השם נחלק לחציו? נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כיסאו שלם עד שיימחה שמו של עמלק כולו. וכשיימחה שמו יהיה השם שלם והכיסא שלם"3(רש"י שמות יז, טז.). +את המגמה הראשונה קיים שאול במלחמתו בנחש העמוני. נחש חשף בפנינו את העובדה המרה, עד כמה לא היינו מאורגנים כאומה. הוא בז לנו, ורצה להנציח את הבוז כשקם להילחם בתושבי יביש גלעד. בני העיר התרפסו בפניו כדי לכרות עמו ברית, "הוא ברית אהבה ושלום ובשכר זה נעבדך"4מלבי"ם יא, א.. זכר לא נותר מהגאווה הלאומית היפה שהיתה בימי יפתח הגלעדי, ומיד בהתייצבו כנגדם רצו להגיש את כניעתם. נחש הסכים "ברוב חסדו" לקבל את עבדותם, וזאת בתנאי שהדבר ייחקק "בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל-עֵין יָמִין, וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל" (שמואל א יא, ב). מטרתו היחידה של נחש במעשה זה היתה לבזות את ישראל. הציבור חסר האונים ביקש הארכה עד תחילת הקרב, כדי לפרסם את דרישת הכניעה של נחש בקרב הציבור הישראלי. "כי הלוא לא תפיק מגמתך שיהיה זה חרפה לכל ישראל, רק אם ידעו מזה ולא יוכלו לעזור"5מלבי"ם יא, ג.. נחש בביטחון עצמי מופרז הסכים לבקשתם של תושבי יביש. הוא לא חשש שהאומה תקום להילחם בו. כפי הנראה, הוא "צילם" את המציאות כמו שהיתה בדורות קודמים, כשלעם ישראל לא היתה מנהיגות מסודרת. הוא היה בטוח בעצמו, והאמין שהאומה לא תוכל להתארגן כנגדו, לכן היה מוכן לאפשר לתושבי יביש לנסות להזעיק תיגבורת. מעשה זה יכול להיחשב כאיוולת אסטרטגית, אלמלא הכיר את העובדה שהיתה נכונה עד לאותה עת, שלא היו לנו מסגרות לאומיות מאורגנות, כפי שהיו לכל אומה אחרת בסביבה. הוא טעה בכך! שאול, שכבר הומלך, ארגן צבא במהירות מרבית, הדף את האיום הצבאי על תושבי יביש, ומנע את הבוז לאומה כולה. בתושיה רבת תעוזה הפך שאול את האיום - למנוף לחשיפת התפארת הלאומית הישראלית במלא חיוניותה. +המגמה השניה היא עיקר הכוונה האלקית: הדרכת האומה לארגן את עצמה במבנה ציבורי של מלכות, וגילוי שיעור הקומה האנושי השלם, שהוא גם הביטוי האופטימלי של המבנה הישראלי. בכל צורות ההנהגה האחרות לא יוכל הציבור לבטא את שלמות מבנה חייו במלואו. הפרטים לא יוכלו להזדהות או לחנך עצמם להזדהות עם הכלל, כשהמבנה הארגוני של הציבור אינו קבוע ואינו רציף. כיצד למשל, אפשר היה להסביר לבני הנוער את הווייתנו כעם, שהאורגניזם החי שלו מופיע דווקא בהווייתו הכללית, בתקופה שבין דבורה וברק לתקופתו של גדעון? אבל גם אם היינו מסוגלים להתגבר על הקושי, והיינו עומדים בניסיון ומתעלים להבנה פנימית עמוקה של משמעות ערכה של "כנסת ישראל" כספירה רוחנית הוויתית, עדיין לא היינו ממלאים את יעודנו. הרי כל תפקידו של האדם כפרט, ובוודאי של האדם הציבורי ושל כנסת ישראל, הוא להוציא אל הפועל ולגלות את האידיאות הפנימיות של ההוויה במלוא שיעור קומתן בחיים בעולמנו. היעלה על הדעת שלספירת מלכות לא יהיה ביטוי שלם בעולם? היעלה על הדעת שכל מגמת הגשמתה של מלכות תתמלא בהשלמת חיי הפרט ובהגשמתם במלא שיעור קומתם? אמת, שעל מנת שהגשמתה של מלכות תהיה מלאה, עלינו להתעלות להבנה פנימית של ערך ה"מלכות", ולפני הבעת הרצון הלאומי, ברור שהאומה לא הגיעה להבנת ערכה וחשיבותה של האידיאה הישראלית הזו. לכן היה צריך מפעל של דורות להביא את האומה לידי הבשלה כדי לממש את המגמה האלקית הזו. +הפלשתים היו השוט שהכריח את האומה לעשות זאת. הפלשתים, שנשאו על נס את שלמות הפרט, וראו בכך את פסגת האדם, אילצו מדי פעם את האומה לבטא את ייחודה מעבר לשלמותו וייחודו של הפרט. כשבני ישראל ביקשו משמואל מלך, הדריך ה' את שמואל ואת שאול במהלכים פנימיים נסתרים להיפגש, ובלילה לפני שנפגשו הודיע ה' לשמואל לגבי האיש הנבחר: "וְהוֹשִׁיעַ אֶת-עַמִּי, מִיַּד פְּלִשְׁתִּים" (שמואל א ט, טז). זו היא באמת המגמה האלקית: המלך ינהיג את האומה לגלות את ייחודה ושלמותה, שהיא מעבר לשלמות הפרט - השלמות של האורגן הציבורי שקומתו כקומת אדם. +העממיות העמונית גרמה לנו הכרח להוציא אל הפועל את עממיותנו, ואילו תרבות הפרט הפלשתית גרמה לנו להוציא אל הפועל את תוכן חיינו הלאומיים. לכן ראה הקב"ה צורך להסביר לשמואל, שזה יהיה באמת עיקר תפקידו של המלך. +אחרי שהופענו כאורגן ציבורי שלם, היה עלינו לשאוף לקנא את קינאת ה' בעולם, להעביר גילולים מן הארץ. וזאת, לא רק כמהלך הכרחי מאולץ ומאלץ להגשמת טבע חיינו, אלא כאידיאל רצוני משוחרר מכל אילוץ חיצוני "לתקן עולם במלכות שדי"6מתוך "עלינו לשבח".. ואת עמלק, שמנע גילוי שם ה' בעולם, היה עלינו לרצות להשמיד. עמון, פלשתים ועמלק היוו שלשה ציבורים, שהביאו את עם ישראל לגלות את ערכה של מלכות בישראל בדרגותיה השונות. +בני עמון היו מצרנים לישראל, וכעם בעל תרבות לאומית גבוהה היוו יריב קשה וחריף לישראל מחד, ומאידך הכריחו את האומה לתפקד כעם כשרצו להתגבר עליהם. כבר בעבר, בימי יפתח7שופטים יא., הם עמדו על כך שישראל ישיבו להם טריטוריה שנכבשה מהם על-ידי סיחון, ונכבשה מסיחון על-ידי משה. רק עם בדרגת התפתחות גבוהה, פועל מכוחם של אירועים המצויים בזיכרונו הלאומי. ציבור בדרגת התפתחות לאומית נמוכה יחיה את הרגע העכשווי, זיכרונות העבר לא ילכדו אותו לפעולה לאומית, ולמלחמה שיש בה סכנת נפשות. אז השיב להם יפתח תשובה ניצחת בדבריו ובשפת המלחמה. הוא גיבש קודם כל את האומה לאורגן מסודר, אמנם תבע לעצמו את השררה גם לאחר המלחמה, אבל כשהצליח לגבש את ישראל במבנה לאומי, יצא למלחמה וניצח. +עתה התעוררו העמונים מחדש. על פי הכתוב במקרא הם ביקשו לפגוע בישראל ולהשפילם, ולכאורה היה זה כדי להבליט את מה שנראה בעיניהם כיתרונם הלאומי. "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי, בְּזֹאת אֶכְרֹת לָכֶם, בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל-עֵין יָמִין; וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה, עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל" (שמואל א יא, ב). "הדבר הזה יהיה חרפה לכל ישראל על שלא יוכלו להושיע אתכם מביזיון גדול כזה"8(מצודת דוד שמואל א' יא, ב.). בדמיונו חשב נחש שעם ישראל אינו עם, אלא קובץ פרטים מדוכא על-ידי פלשתים, שהיו בתוכם והציקו להם, ולישראל לא היתה תושיה אפילו להתגבר עליהם. כל שכן אם יתקוף הוא בכוחו הממלכתי עיר אחת, לדעתו ישראל לא יוכלו לעמוד בכך. האולטימטום שנתן הבליט זאת. רק מי שכוחות חייו עזבוהו, יסכים במודע לניקור עינו, אפילו כדי להציל את כל אבריו. (אם לא העין עצמה היא זו המסכנת את בריאותו). אבל מי שכוחות חייו בריאים, יילחם. נחש היה בטוח שהעם אינו מאורגן, ואינו פועל יותר כעם, וזו חרפתם; חרפתו של עם שמוותר על עיר אחת, כדי שהאחרים יוכלו לנוח בשלום. +לפי דברי חז"ל, תביעתו של נחש אינה מתפרשת כפשוטה: "אמר להם נחש, הביאו ספר תורה שהוא עין ימינכם, ואעקור מתוכו לא יבוא עמוני בקהל ה'"9(רד"ק שמואל א' יא, ב.). נחש מצא עוז בנפשו, אם בגלל שהרגיש עצמו חזק, ואם בגלל שיושבי יביש גלעד התחננו בפניו לכרות להם ברית, ואם בגלל "שהתקנא נחש על שהמליכו ישראל מלך, ורצה לתגר בו מלחמה"10מלבי"ם שם., ובמצח נחושה תבע למחוק מתורת ה' את מה שנראה בעיניו כעלבון לעמו, מתוך השקפת עולם חילונית. תביעה כזו יכולה להתפרש כתביעה לאומית ערכית, ומחזקת את הכרתנו, שמלך עמון גילה בזאת את מעמדה המפותח של האומה העמונית. איזו אומה שומרת ברגישות כזו על כבודה, ומוכנה לצאת למלחמה על אומה אחרת, שעל פי ספר חוקיה אסור להם להתחתן עם בניהם? מכל מקום, עם ישראל היה יכול להינצל מאיומו של נחש רק בכוחה של האומה כולה. ואז, בעזרת אמצעי שכנוע פשטני ביותר, איום שמי שלא יצא למלחמה בקרו יישחט, גייס שאול את העם למלחמה. עשה והצליח. וכשניצחו הבינו כולם, שנרגנות בני הבליעל על בחירת שאול למלך, לא היתה במקומה. אדרבא, "וַיֹּאמֶר הָעָם, אֶל-שְׁמוּאֵל, מִי הָאֹמֵר, שָׁאוּל יִמְלֹךְ עָלֵינוּ: תְּנוּ הָאֲנָשִׁים, וּנְמִיתֵם" (שמואל א יא, יב). בזאת גם גילו, ששאול ממלא את ציפיותיהם מהמלך, והתלכדו בהכרתם במלכות שאול. +כשנבחן את הפסוקים נגלה, שזו היתה באמת עיקר כוונתם המודעת, כשביקשו "וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ, וְנִלְחַם אֶת-מִלְחֲמֹתֵנוּ" (שמואל א ח, כ). כשהוכח ששאול אכן מילא את ציפייתם זו, נוצרה קואליציה מקיר אל קיר באומה לחדש את המלוכה, ולהעניש את מי שערער על בחירת שאול. +שמואל מציב מדרגה נוספת בבניין המלכות
המלכות נתפסה בדעה הקולקטיבית כ"ארגון להצלה לאומית". ולכן, כששמואל יסר את העם בדבריו "וַתִּרְאוּ, כִּי-נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי-עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם, וַתֹּאמְרוּ לִי, לֹא כִּי-מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ" (שמואל א יב, יב), קבע באוזניהם, שכל תפיסתם במלכות תואמת לתפיסה הפשטנית, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בהתמודדות עם נחש העמוני. שמואל לא התכוון לעשות עימם חשבון היסטורי של שלבי המהלכים שהובילו להמלכת מלך. בהתייחסותו של שמואל לקורות הדורות האחרונים, כאילו אמר להם, שהתפיסה אותה הביעו בבקשת המלך, היתה שהממלכה תהיה מסגרת חיצונית בלבד, אפילו אם הדברים לא נאמרו במפורש. לפיכך כל כך זועקת הביקורת. הרי לא היתה פעם, שהאומה נצרכה להצלה, והקב"ה לא העמיד להם אישים שהצילו אותה בעת הרצויה. "וַיִּשְׁלַח ה' אֶת-יְרֻבַּעַל וְאֶת-בְּדָן, וְאֶת-יִפְתָּח וְאֶת-שְׁמוּאֵל; וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב, וַתֵּשְׁבוּ בֶּטַח" (שמואל א יב, יא). ומדוע היו צריכים להתעקש ולתבוע "כִּי-מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ"? והרי "ה' אֱלֹהֵיכֶם, מַלְכְּכֶם", ובשעת מצוקה ימציא לכם מושיע כפי שהיה עד אותה עת?! יתרה מכך, באמצעות מצוקות אלו, הביא הקב"ה את העם לחזור בתשובה, כפי שלמדנו בספר שופטים. וכן גם שמואל מגדיר: "וַיִּזְעֲקוּ אֶל-ה', וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי עָזַבְנוּ אֶת-ה', וַנַּעֲבֹד אֶת-הַבְּעָלִים וְאֶת-הָעַשְׁתָּרוֹת. וְעַתָּה, הַצִּילֵנוּ מִיַּד אֹיְבֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ". דווקא יצירת מערכת טכנית ממוסדת וקבועה להצלה, שיהיה אפשר לסמוך עליה בדרך כלל, להאשים אותה בשעת משבר ולהעריץ אותה בשעות של הצלחה, עלולה גם ליצור חציצה בין העם לאלקיו. +בדברי מוסרו רצה שמואל להעלות את התודעה הציבורית למשמעותה של מלכות. לגרום לעם להבין, שמגמת המלכות היא להוציא לפועל את אמיתות חיי ישראל ושלמותם. לזה לא מספיקה רמת המודעות המביאה להעמיד מלך, שישפוט ויילחם בלבד, כפי שביטאו ישראל בבקשתם הראשונית: "שִׂימָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל-הַגּוֹיִם" (שמואל א ח, ה). עתה, בעת חידוש המלוכה, קם שמואל ואמר לציבור בשפה נבואית, שזוהי אינה עיקר מגמתה של מלכות ישראל, "כִּי לֹא-יִטֹּשׁ ה' אֶת-עַמּוֹ, בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל". אלא מגמת המלכות היא לבטא את תוכן חיינו בהרמוניה ממלכתית, "כִּי הוֹאִיל ה', לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם" (שמואל א יב, כב). +את המגמה הציבורית הזו הוצאנו לפועל במערכה כנגד הפלשתים, שם הופענו כאורגן ציבורי הרמוני במלוא שיעור קומתנו החי. פעלנו כגוף לאומי שזרימת חייו מאפשרת לו פעילות חיונית הרמונית, בו כל כוח משלים את האחר מתוך תודעה חיונית, שמקורה גבוה מן ההכרה הנגלית. כששאול ויהונתן פעלו בהרמוניה גם ללא תיאום מוקדם, גם חלקי הציבור החלשים, העברים11(ראה שמואל א' יג ג, יד כא.), נסחפו אחריהם כחלק אורגני במערך החי והציבור התגלה ביכולתו האינטואיטיבית המופלאה להבחין בין עיקר לטפל, ובגילוי תחושת השייכות של כולם לכולם, כשעמדו על כך שיונתן לא ימות. הם לא רק הביעו מחאה, אלא הציעו פתרונות לבעיה, ובזאת אכן התגלו כעם חכם ונבון. +רק אחרי כן הדריך שמואל את העם לבצע את ייעודו כאדם ציבורי בתיקון עולם, המתחיל בסור מרע - הכרתת עמלק. כשותפים לקב"ה בנקמתו במחללי שמו נקראנו להסיר את חרפתנו-חרפתו, כדי להכשיר את הקרקע לקיום המצווה המלכותית השלישית, הקמת בית המקדש. + +Chapter 16 + +ההמתנה בגילגל +יחסי הכוחות בין ישראל לפלשתים
מימי שמשון היה עמנו מסובך במלחמות בפלשתים. פנים רבות היו למאבק ארוך וממושך זה, ובתולדות המאבקים לא תמיד ידנו היתה על העליונה: את שמשון הפלשתים שבו1(שופטים טז כא.), על ארון הברית הם הניחו את ידם (שמואל א ד, יא) ועל פי דברי חז"ל הם גם החריבו את משכן שילה2(רש"י תהלים עד ח.). בימי שמואל ניצחו אותם בני ישראל בקרב, והם לא הוסיפו להתגרות בישראל כל ימי שמואל. אך מתוך תיאור תחילת מלכותו של שאול אנו למדים, שהיו לפלשתים נציבים בכל ארץ ישראל גם אז, והם מנעו מישראל כל אפשרות להקים תעשיית ברזל, שמא נכין לנו כלי נשק. +בהתארגנות הראשונית של שאול כמלך הוא גיבש גרעין צבאי קבוע. הצבא כולו מנה שלושת אלפים איש, אך "וְהָיָה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת, וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר אֶת-שָׁאוּל וְאֶת-יוֹנָתָן; וַתִּמָּצֵא לְשָׁאוּל, וּלְיוֹנָתָן בְּנוֹ" (שמואל א יג, כב). והסיבה לכך: "וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּי-אָמְרֻ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים, חֶרֶב אוֹ חֲנִית" (שמואל א יג, יט). "יש לתמוה איך לא היו חרשי ברזל בישראל רבים, ויש לפרש לפי שהפלשתים משלו בישראל שנים רבות, כי אף בימי שמשון מושיע ישראל, אמרו: הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי-מֹשְׁלִים בָּנוּ פְּלִשְׁתִּים. ואף על פי שבימי שמואל נכנעו פלשתים ושבו הערים לישראל, אף-על-פי-כן מעת אשר זקן שמואל תחת ממשלתם היו, והיו להם נציבים בארץ ישראל אף בימי שמואל. כמו שכתוב ובעת משלם והיתה ידם תקיפה עליהם, הורידו פלשתים כל חרשי ברזל מן העברים לארץ פלשתים ולא השאירו בארץ ישראל חרש ברזל - כי אמרו פלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית וימרדו בנו"3(רד"ק יג, יט.). "...ופלשתים הצרו לישראל במאוד, ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון, כמו שנאמר: וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא…"4מחזור הגר"א על הפסוק "חיל אחז יושבי פלשת". +לפלשתים לא הפריעה המצאות עם ישראל בארצו. הם לא פעלו לסלק אותנו מן הארץ. גם לא הפריעה להם העובדה שעם ישראל חי בארץ על פי תורתו. אבל בכל עת שניסינו ליצור איזו שהיא מסגרת שלטונית, הם ניסו לקעקע אותה. בימי חולשה לאומית בישראל, הם הציבו נציבים בארץ, ופיקחו על כך שלא נקים מערכת שלטונית. עתה, משהוקמה המלכות בישראל, היה עלינו קודם כל לסלקם, ואם שאול עצמו עדיין היסס, יונתן בנו הכה את "נְצִיב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר בְּגֶבַע" (שמואל א יג, ג). למרות שיונתן לא התייעץ עם אביו לפני שעשה זאת, נתן לו שאול את כל הגיבוי, ובעיני העם נראה כאילו שאול עצמו החל במערכה כנגדם. "וְכָל-יִשְׂרָאֵל שָׁמְעוּ לֵאמֹר, הִכָּה שָׁאוּל אֶת-נְצִיב פְּלִשְׁתִּים". כך נפתחה עבודת המלכות של בית שאול, כשכוחות הולכים ומשתלבים בפעולותיהם למען המטרה לגילוי חרות ישראל במלואה, הן במישור הפיזי והן במישור הרוחני, כשמלך ישראל הוא זה שמרכז את הפעולות ועליו מוטלת האחריות. +תפקידו של שאול ומגמת ההמתנה
שילוב הכוחות בין יונתן ושאול היה טבעי וזורם, הם לא היו צריכים לדבר כדי להבין זה את זה, "שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן, הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם, וּבְמוֹתָם, לֹא נִפְרָדוּ" (ב, א כג). גם אבנר בן נר, שר הצבא, בן דודו של שאול, יכול היה להשתלב בעשייה בזרימה טבעית שוטפת ומשותפת. צוות זה של גיבורים וצדיקים היה בנוי היטב לשרת את האומה, ולספק לה את צרכיה בכל התחומים המעשיים. אבנר היה בעל כוח אדיר, "ואומר: אילולי היה לארץ מקום לאחוז בו הייתי מזעזעה"5ילקו"ש ירמיהו רפ"ה., יונתן היה יודע נגן, גיבור ואיש מלחמה6(עפ"י סנהדרין צ"ג.), ובראשם שאול שהיה גבוה מכל העם. הם יכלו לפעול בהרמוניה מלאה, ולהצליח להקים מסגרות טכניות המנותקות מן המגמה הרוחנית. מסגרות שיפעלו בהצלחה מלאה במישור המעשי, אך ישאירו מחוץ להוויית החיים הציבורית הישראלית את כל המגמות הרוחניות של ערכי החיים האלקיים, המתאימים למבנה הלאומי אליו נוצרנו7מגמה דומה ראינו אצל בני יוסף בתקופת הכניסה לארץ. ראה בספר "מעבור הארץ" עמ' 29.. +באמת זה היה תפקידם של שאול ואנשיו. את הקומה הנוספת, את רוח ה' אשר על הציבור, היה על דוד לחשוף, ואילו בימי שאול הופיעו הנטיות הרוחניות במישור האישי בלבד. אבל היתה סכנה בדבר. שאול וצוותו היו עשויים ליצור מבנה לאומי שלא יזדקק כלל לדבר ה', כי שאול היה יכול בעזרת אנשיו להוציא אל הפועל את כל העולה על רוחו. ניצן פעוט לתופעה כזו היה כשיהונתן פעל במחנה הפלשתים. "וַתִּרְגַּז הָאָרֶץ, וַתְּהִי לְחֶרְדַּת אֱלֹהִים. וַיִּרְאוּ הַצֹּפִים לְשָׁאוּל, בְּגִבְעַת בִּנְיָמִן; וְהִנֵּה הֶהָמוֹן נָמוֹג, וַיֵּלֶךְ וַהֲלֹם… וַיְהִי, עַד דִּבֶּר שָׁאוּל אֶל-הַכֹּהֵן, וְהֶהָמוֹן אֲשֶׁר בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים, וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וָרָב; וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-הַכֹּהֵן, אֱסֹף יָדֶךָ" (יד טו-כ). "וכאשר ראה שאול כי ההמון אשר במחנה פלשתים הולך ומתמוגג, אמר לכהן אסוף ידיך כי אין פנאי עתה אלא ללכת למלחמה…"8רד"ק יד, יח.. חכמים הבחינו בכך ואמרו: "בשעה שהלך שמואל למשוח את דוד היו מלאכי השרת מקטרגים… אמר להם הקב"ה: אומר לכם מה בין שאול לדוד, שאול עומד ונשאל לאורים ותומים, באו פלשתים עליו, אמר לכהן אסוף ידיך, ולא המתין עד שיגמור… אבל דוד, (בעוד) עליו הפלשתים התחיל שואל. באותה שעה היה עומד בעמק רפאים מיד התחיל לשאול באורים ותומים..."9פסיקתא רבתי פרשה ח ד"ה ד"א ה' אורי.. שאול חשב שהוא נזקק לשאול באורים ותומים, רק כשהדרך לא היתה נהירה לו, אך כשחשב שיוכל למצוא את דרכו לבד, אמר לכהן אסוף ידיך. +דווקא מפני ששאול והסובבים אותו היו כל כך שלמים ביכולתם המעשית, מצא שמואל צורך לתבוע ממנו, לחדור לעומק מקור כל ההצלחות הישראליות, ולחוות בכל מהות חייו ש"אִם-ה' לֹא-יִשְׁמָר-עִיר, שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר"10(תהלים קכז א.). שמואל ניסה להדגיש בפניו, שהצלחתו בתפקידו כמלך ישראל תהא, רק אם יפעל לבטא בכוח הציבור את דבר ה'. ולכן דרש ממנו להמתין עד שהוא - הנביא - יגיע להקריב את הקרבן, ושניהם, המלך והנביא גם יחד, יפעלו, אף-על-פי שהמעשה יכול היה להתבצע כפי שאכן בוצע, על-ידי שאול בלבד. +פלשתים נאספו להילחם עם ישראל בעקבות הריגת נציבם בגבע. הם קיבצו "שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רֶכֶב וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים פָּרָשִׁים, וְעָם, כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת-הַיָּם לָרֹב", ושאול היה חייב להמתין לשמואל. עָמו התחבא במערות בחוחים ובסלעים, ושאול היה חייב להמתין לשמואל. הוא חיכה שבעת ימים, "וַיָּפֶץ הָעָם, מֵעָלָיו", נשארו איתו רק שש מאות איש (שמואל א יג, טו), והיה עליו להמתין. מתוך הערכה "ריאלית" של המצב הבין שאול, שפלשתים עלולים להתקיפו בכל רגע, וברגע של מצוקה ביקש להקריב קרבן לה', לפני היציאה לקרב. הוא כלל לא העלה על דעתו לצאת לקרב בלי לחלות קודם את פני ה', והקריב את הקרבן בעצמו. אז הגיע שמואל. "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל, נִסְכָּלְתָּ: לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת-מִצְוַת ה' אֱלֹקֶיךָ… וְעַתָּה, מַמְלַכְתְּךָ לֹא-תָקוּם" (יג,יג-יד). +מהעובדה שיהונתן ידע, שלא בחשבון ריאלי מעשי או רוחני ינצח בקרב, "כִּי אֵין לַה' מַעְצוֹר, לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט" (שמואל א יד, ו), אנו יכולים להניח, שבוודאי ספג אמונה זו בבית אביו. אך מאידך אין סומכים על הנס. שאול ידע, שעליו לקחת בשיקול הדעת המעשי גם את רגשות הקודש שפעמו בקרבו ובקרב לוחמיו. רגשות אלו הנחוהו "להתאפק" מלצאת לקרב לפני שהקריב את העולה, כתפילה אישית לפני יציאה לקרב. הוא הבין, או יכול היה להבין, שזו היתה גם כוונתו של שמואל, בצוותו להמתין לו עד שיבוא לגילגל. אבל שמואל הורה, שבלעדי המשמעת לדבר ה' ברמה הממלכתית, דהיינו אם המלך לא ישכיל לפעול עם הנביא בהרמוניה מדויקת, כי אז המלוכה, המסגרת הלאומית הישראלית, לא תוכל להתקיים. +לא עבר זמן רב ועובדה זו עמדה במבחן. רגש ההקרבה הנזירית של שאול הביא אותו לגזור על העם, שלא לטעום דבר ביום הקרב עד לניצחון. גזרה זו גרמה מכשול לרבים והתמרמרות בציבור, כי לא היתה בדבר ה'. +אילו היה שאול לומד את הלקח בגילגל ונשמע לדבר ה', ולא היה מסתפק בהאזנה לרגשות הקודש שפעמו בקרבו בלבד, כפי שקרה לו במלחמת פלשתים, או לצו המוסר הפנימי שלו, כפי שהיה במלחמת עמלק כשדרש מפרשת עגלה ערופה שלא להכרית את כל העם העמלקי, אילו היה נאמן להדרכתו של שמואל להקשיב לדבר ה', על פי פרשנותה על-ידי ממשיכי התורה המוסמכים, "וזקנים לנביאים"11(משנה אבות א, א.), היתה נחסכת מישראל אחת הפרשיות הכואבות בתולדותיה של האומה, שבה נרדף דוד, אבי מלכות הדורות, על-ידי שאול, האיש שנשלח להקים את יסוד המלכות וליצור את המסגרת המיטבית להופעת האידיאל המלכותי, המאחד את האידיאה הלאומית והאידיאה האלקית בישראל. + +Chapter 17 + +יונתן - יהונתן +שיתוף הפעולה בין שאול ויונתן
"וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל-הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו, לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל-מַצַּב הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה אוּלַי יַעֲשֶׂה ה' לָנוּ. כִּי אֵין לַה' מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט…" (שמואל א יד, ו). בפעמים שמוזכר יונתן בן שאול מתחילת הופעתו בכתובים עד פגישתו עם דוד בשדה המערכה, תמיד הוא נזכר בשם יונתן, מלבד בפסוק זה, כשאמר לנושא כליו: "לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל-מַצַּב הָעֲרֵלִים". וכן בפסוק נוסף מיד אחר כך: "וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן, הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֹבְרִים אֶל-הָאֲנָשִׁים, וְנִגְלִינוּ אֲלֵיהֶם" (שמואל א יד, ח). לאחר מכן, כשנפגשו דוד ויהונתן בשדה המערכה, בעת ששאול עסק בהכנות לקרב כנגד גלית, ודוד ניגש ליטול רשות מהמלך לצאת כנגד הפלשתי הערל, נאמר: "וַיְהִי, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל-שָׁאוּל, וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן, נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן, כְּנַפְשׁוֹ" (שמואל א יח, א). ומאז שמו מופיע בכתובים תמיד כיהונתן1רד"ק יח, א בשם המסורה.. +דמותו של יונתן בן שאול קמה ועולה מתוך הכתובים יחד עם תקומתה של ממלכת שאול. אם חשבנו לרגע בתקופת הבירורים וההכנות למלכות שאול, ששאול היה נער רך בשנים, רושם שנוצר בעקבות עדינותו הביישנית, אנו מגלים מיד שהוא היה כבר אב לנער גיבור ואיש מלחמה. האב והבן שיתפו פעולה בהקמת המלכות וממסדה הארגוני בכל התחומים. שאול עסק בהקמת המלכות ובביסוס ממסדה, והבן יונתן שמר על רוח הנעורים הפורצת, ושמר שלא למסד את היוזמה ואת התושיה. "שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן, הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם" (שמואל ב' א, כג), ידעו לשתף פעולה ולהשלים זה את זה במפעל האדיר, מפעל של ריכוז המנהיגות הממלכתית, וגיבוש המגמות הממלכתיות של הציבור. והציבור, ראה במלוכה כוח יציב ומבסס, יוזם ופורץ גם יחד. על שיתוף פעולה זה, מגיעה גם לאב וגם לבן מלוא הערכתנו. לאב - על שידע להוקיר את יכולתו של בנו להשלים את החסר בו ובמפעלו, כשהיה נתון כולו בעבודת ייצוב המלכות. שאול לא רק שלא דיכא את יוזמותיו של יונתן, אלא אדרבא הפקיד בידו אמצעים, כדי שיוכל לפעול עצמאית. שתי חרבות היו לשאול, את האחת השאיר ברשותו, ואת השניה נתן לבנו. "וַיִּבְחַר-לוֹ שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים, מִיִּשְׂרָאֵל, וַיִּהְיוּ עִם-שָׁאוּל אַלְפַּיִם בְּמִכְמָשׂ וּבְהַר בֵּית-אֵל, וְאֶלֶף הָיוּ עִם-יוֹנָתָן בְּגִבְעַת בִּנְיָמִין" (שמואל א יג, ב). וכשיונתן פעל גם ללא התייעצות מקדימה עם אביו המלך, שאול נתן גיבוי מלא למעשיו. +גם הבן יונתן ראוי להערכה על שלא התגמד בפני אביו, שהיה משכמו ומעלה גבוה מכל העם, ובהתאם לכך גם זכה להערצת העם. הוא ידע לשמור על מקוריותו, ובתעוזה ובתושיה הוביל מהלכים להגשמת חלום המלכות בישראל. +חלוקת התפקידים בעת ההיא היתה כמעט מוכרחת. יצירת ממסד, בדרך כלל, מקצצת בכנפיה של היוזמה החופשית, לפחות בשלבים הראשונים, והופכת את החברה לאורגן מגושם, ואת מנהיגיה לקנאים למסגרת. שאול נקרא להקים את המלכות הלאומית שלנו, אחרי שתקופה ארוכה לא היה בה ממסד רצוף וקבוע, והיוזמה האישית היתה המפתח לכל עשיה ציבורית. סכנה ארבה אז למלוכה משני כיוונים: או שהממסד יתבע דיכוי כל יוזמה אישית כדי לבסס עצמו, או שהוא יתחשב יתר על המידה ביוזמה האישית, וזו תמסמס את המסגרת הלאומית. בעבודת הצוות של האב ובנו נראה כאילו חילקו ביניהם את התפקידים. שאול בנה את המסגרת הממלכתית המכובדת, ויונתן נתן ביטוי ליוזמה החופשית. בעבודתם המשולבת וההרמונית יצרו את המסד להופעת המלכות הישראלית במיטבה, מלכותו של דוד, זו הכוללת את הכוחות כולם, המסודר והמתפרץ2ראה "מעבור הארץ" עמ' 85.. +כל עוד מדובר במישור המעשי, נכון התיאור האידיאלי של מערכת היחסים בין האב ובנו. כך היה כשיונתן הרג את נציב פלשתים אשר בגבע, ושאול ניצל זאת לתחילתה של מלחמת השחרור מעולם של פלשתים, וכך היה גם כששאול עמד הכן לקראת הקרב במכמש. יונתן ונושא כליו התגנבו למחנה פלשתים בהתגנבות יחידים, כדי ליצור ביניהם מהומת אלקים. הם פעלו בתושיה, בדבקות במטרה ובמאמץ פיזי שדרש ריכוז מלוא כוחות הנפש, עד להופעת מלוא אישיותו של יונתן בשמו המלא - יהונתן. השניים, יונתן ונושא כליו, הצליחו ליצור מצב פתיחה במערכה, שהבטיח את ניצחונם של המעטים. יונתן הצליח להפיל מהומה במחנה האויב: "וַתְּהִי חֲרָדָה בַמַּחֲנֶה… וַתִּרְגַּז הָאָרֶץ, וַתְּהִי לְחֶרְדַּת אֱלֹקִים… וַיִּזָּעֵק שָׁאוּל וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַד-הַמִּלְחָמָה; וְהִנֵּה הָיְתָה חֶרֶב אִישׁ, בְּרֵעֵהוּ, מְהוּמָה גְּדוֹלָה מְאֹד" (יד, טו-כ). וזאת בשעה ששאול שקד לשמור על המסגרת הצבאית, ביושבו תחת הרימון במיגרון ושש מאות איש עימו. בעקבות המהומה יכול היה שאול להכות בפלשתים, למרות ההפרש האדיר בין הכוחות הלוחמים. הפלשתים היו מאורגנים ומצוידים בכמויות אדירות של נשק: "וּפְלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ לְהִלָּחֵם עִם-יִשְׂרָאֵל, שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רֶכֶב וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים פָּרָשִׁים, וְעָם, כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת-הַיָּם לָרֹב" (שמואל א יג, ה), ולישראל היו שש מאות לוחמים זמינים בלבד, שתי חרבות, וצבא שחלקו התפזר ביום ההמתנה וחלקו התחבא. אבל הפלשתים היו חסרי יוזמה וגמישות. יונתן תקע טריז בין כוחות המשחית האימתניים שלהם ובין עיקר צבאם3מלבי"ם א' יד, יג., וכשהתחילה המערכה, יכול היה שאול להכות בתנופה בפלשתים המבולבלים וההמומים. אז הצטרפו אליו כולם, "וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמִּתְחַבְּאִים בְּהַר-אֶפְרַיִם, שָׁמְעוּ כִּי-נָסוּ פְּלִשְׁתִּים; וַיַּדְבְּקוּ גַם-הֵמָּה אַחֲרֵיהֶם, בַּמִּלְחָמָה" (שמואל א יד, כב). והעברים, אותם יהודים שגרו בעת ההיא בצד המערבי של ארץ ישראל ובערי פלשתים, אלה שהיו נכנעים תמיד תחתיהם וגם במלחמה של הפלשתים באחיהם, עמדו סביב מחנה פלשתים לספק להם צידה, נהפכו עתה להיות עם ישראל אשר עם שאול לעזרם44 מלבי"ם א' יד, כא.. +עד לשלב זה הוכיח את עצמו שיתוף הפעולה בין השניים, שאול ויהונתן-יונתן, והאמון ההדדי שמתוכו פעלו. מצב זה נמשך כל עוד הועמדו השניים במבחן הפעילות הארגונית והמעשית. אבל ברגע שהועמדו במבחן היחסים במישורים החינוכיים והערכיים, נוצרה מחיצה ביניהם. ברור שלמען המטרה המשותפת של הקמת המלוכה הם המשיכו את שיתוף הפעולה המלא, אבל נראה שמרגע הניצחון האדיר הזה על הפלשתים, קמה והיתה מחיצה ערכית בין השניים, ששורשה במחלוקת בדרכים להנהגת העם. +עכר אבי את הארץ
כדי לזרז את הלוחמים שלא לעצור בתנופת המתקפה, גזר שאול שאף אחד מן הלוחמים לא יטעם דבר. "…וזה בא מטעם כי איש ישראל היו נגשים ומוכרחים ביום ההוא אל המלחמה, רצונו לאמר לא לחמו בנפש חפצה כעם חרף נפשו למות, בעבור חופשיותו וארצו, רק היה אצלם כנגישה ששאול לחץ אותם לזה על-ידי שהתגרה עם פלשתים. לכן, עת מצאו מנוח מאויביהם, רצו לנוח מן המלחמה אשר הלכו אליה מתוך ההכרח. ולכן ויואל שאול, השביעם באלה בל יאכלו לחם למען יקום גוי אויביו… וגזר שאול בל יאכלו כי עוד אין התשועה שלמה, עד ישיב אויביו הדום לרגליו"5מלבי"ם א' יד, כד.. +בין אם זו היתה הסיבה לגזרה הנזירית ובין אם אחרת, יונתן שלא ידע על הגזרה, וטעם מן הדבש שהיה מונח על פני השדה, חווה את השפעתה המאירה של הטעימה בשטף קרב, והבין שלא בדרך ההתנזרות ניתן להנהיג ציבור. כאשר הציבור נדרש למאמץ מתמשך ולהקרבה נפשית ופיזית, אין זה נכון לדרבנו בתובענות נזירית, ואדרבא גישה כזו תביא לתוצאה הפוכה. את הבנתו הוא הביע בביטוי בוטה "עָכַר אָבִי, אֶת-הָאָרֶץ" (שמואל א יד, כט). מתוך העובדה שבטעימתו אורו עיניו, יכול היה יהונתן לקבוע בוודאות שדווקא התובענות הנזירית היא זו שגורמת לרפיון, לחוסר המוטיבציה ולרוח העכורה בישראל. באהבה הוא ממשיך לכנותו "אבי", אבל יש בכינוי זה גם משמעות של ביקורת כלפי תפקודו כמנהיג. אבי הוא קורא לו, כינוי שיש בו גם מן ההערצה וגם מהפרטיות. הוא ראה בו כמי שהוא משכמו ומעלה גבוה מכל העם, הדורש מעצמו דרישות שלא תמיד האחרים יכולים לעמוד בהן. התובענות הנזירית שהיוותה את בסיס המוטיבציה שלו, עלולה להעכיר את רצון הרבים. יונתן הבין שאילו היו הלוחמים אוכלים ביום הקרב, היה להם כוח להתחזק ולהשלים את הניצחון. דווקא הגזרה, שהציבור לא עמד בה, החלישה את העם, ערערה את מנהיגותו של שאול, ובנוסף לכך היא גרמה לעם לעבור על איסור תורה מפורש, כששחטו ואכלו על הדם (יד, לב). +כוחות הנפש החייתיים הפועלים על אדם בקרב, היו חזקים מהאידיאל הנזירי שרצה שאול ל��כתיב, ולהפכו לדגל עד הניצחון. אבל העם עדיין לא הגיע לרמה זו, ולא במקרה דיברה תורה כנגד יצר הרע, והקדישה פרשה שלמה לדיני ההתמודדות ביצרים המתעוררים בשעת קרב - פרשת יפת תואר. +לשאול נודע שמישהו עבר על גזרתו, משלא נענה על שאלתו באורים ותומים, אם להמשיך ולרדוף אחרי הפלשתים. שאול תלה זאת בעבירה על גזרתו, אף-על-פי שיתכן שהסיבה היתה תלויה דווקא בו. כפי שמביא המלבי"ם הסבר6מלבי"ם א' יד, מה. שהסיבה שלא נענה היא, שלא המתין בתחילת המערכה לשמואל. שאול הדחיק את העובדה הזו, וחיפש אשם אחר, וכשניסה לברר מי היה זה שטעם, הוא עשה זאת בעסק גדול והפיל גורל. יונתן יכול היה בפשטות להודות שטעם, אבל הוא שתק במין הפגנתיות, ולא גילה לאביו שהוא הטועם. כשנפל בסופו של דבר הגורל על יונתן גזר עליו שאול דין מוות, ונשאר דבק בהכרזתו, "כִּי חַי-ה' הַמּוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם-יֶשְׁנוֹ בְּיוֹנָתָן בְּנִי, כִּי מוֹת יָמוּת" (יד, לט). ואלמלא העם, שהחזיר ליונתן אהבה על אהבתו והוקרה על תושייתו ופדה אותו, היה שאול הורגו. העם למד כבר את לקח בת יפתח, ו"השתדלו ששאול יתיר לו את נדרו"6. +השמירה הזו על קיום ההכרזה החדה והחריפה "כֹּה-יַעֲשֶׂה אֱלֹקִים וְכֹה יוֹסִף: כִּי-מוֹת תָּמוּת, יוֹנָתָן" (יד, מד), לא היתה לרוח טבע חיי העם, ושאול כמעט שגה בשנית בעמידה עקרונית בלתי מתפשרת על קדושתה של המסגרת. הפרשה אמנם הסתיימה בכי טוב, אבל נדמה שמחיצה קמה והיתה בין השניים. +מאז שפגשנו אותו, פעל יונתן בדרכים עצמאיות. הוא היה נציגה של הרוח העממית הישראלית המתפרצת, ואילו שאול היה חייב להקפיד ולדקדק בבניין המסגרות. כל עוד הפעולות היו במישור המעשי, הם הרגישו שהם משלימים זה את זה. יונתן-יהונתן התגלה במיטבו, כשטיפס בידיו וברגליו בין בוצץ לסנה בדרכו הנועזת ומלאת הסיכון, לשבור את מפרקת הכוח הפלשתי. הוא ידע שהוא פועל בשליחות אביו למרות שלא תיאם איתו עמדות מראש, ושיתוף הפעולה ביניהם היה מושלם. אבל כשגילה עד כמה נשבה אביו בקביעת כללים ובשמירתם בלי להתחשב בטבע הלוחמים, ברצונותיהם וברגשותיהם, חזר יהונתן ועימם את אורו, והופיע כיונתן. ליהונתן נשאר משקע של מרירות על אביו, שלטעמו עכר את ישראל, והוא לא חזר בו. שאול, שנאלץ לחזור בו מגזרותיו, ולהודות שהן היו קשות יותר מיכולת הציבור, הרגיש פגימה במנהיגותו. העובדה שדווקא בנו היה זה שגרם לו להכיר בכך ולחזור בו, הוסיפה לתחושת האכזבה והנתק, ואת תנופת הניצחון שיונתן החל בה, הפסיק באמצעיתה. "וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת-יוֹנָתָן, וְלֹא-מֵת. וַיַּעַל שָׁאוּל מֵאַחֲרֵי פְּלִשְׁתִּים, וּפְלִשְׁתִּים הָלְכוּ לִמְקוֹמָם" (יד, מה-מו). +בשדה המערכה מול גלית הפלשתי, כשכולם עסקו במילים, בשריון, בגובה ובחיפוש הנוסחה שתגאל אותם מיד הפלשתי, ולא מצאו תשובה, הופיע דוד במסירות נפשו. דוד הסיר מעליו כל סממן ייחודי, אפילו את השריון הממלכתי שניתן לו על ידי שאול. כאן הרגיש יונתן שבערכים הפנימיים ובמישור האידיאולוגי והנשמתי הוא מצא לו חבר, ולא היה זה שאול אביו. "וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד, וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן, כְּנַפְשׁוֹ" (שמואל א יח, א). ומפגישתם החלו לפעם בו חיים חדשים, ועד יום מותו הופיע במלוא אישיותו הרעננה - יהונתן. + +Chapter 18 + +הקרע +וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל, לָלֶכֶת; וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף-מְעִילוֹ, וַיִּקָּרַע (שמואל א טו, כז). "כשהסב שמואל ללכת תפס במעילו שעשתה לו אמו וקרעו, ואמר לשאול, כשם שנקרע מעילי כך נקרע המלכות מעליך… וחכמים חולקים בדבר, יש אומרים שאחז שאול בכנף מעילו של שמואל… ויש אומרים ששמואל קרע מעיל שאול…"1מהר"י קרא א' טו, כז.. הקרע במעיל היה ביטוי חיצוני של מציאות פנימית, שתוצאותיה באו לידי ביטוי גם בעובדה ש"וְלֹא-יָסַף שְׁמוּאֵל לִרְאוֹת אֶת-שָׁאוּל, עַד-יוֹם מוֹתוֹ" (טו, לה). וזאת למרות ואולי בגלל העובדה, ששמואל היה קשור בקשר נפשי עמוק ופנימי אל שאול הבחור והטוב, שהיה גבוה משכמו ומעלה מכל העם. המלך, שבבוא היום הוציא הקב"ה את מלאכי השרת, ואמר להם: "בואו וראו בריה שבראתי בעולמי"2ויקרא רבה כו ז. "באו וראו בריה שבראתי בעולמי. בנוהג שבעולם אדם הולך לבית המשתה אינו מוליך בניו עמו מפני מראית העין. וזה יוצא למלחמה ויודע שנהרג, ונוטל בניו עמו ושמח על מדת הדין שפוגעת בו".. וגם אחר מותו יצאה בת קול מן השמים, והכריזה על שאול שהוא "בחיר ה'"3(שמואל ב כא ו, וברש"י שם.). +כששמע שמואל על הגזרה שנגזרה על שאול, "וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל, וַיִּזְעַק אֶל-ה' כָּל-הַלָּיְלָה" (שמואל א טו, יא). "ויחר לשמואל על שאול, ואף-על-פי-כן ויזעק אל ה' כל הלילה להתפלל בעדו"4מהר"י קרא א' טו, יא.. זעקתו של שמואל למרות חרונו מעידה כאלף עדים על הקשר שחש שמואל אל שאול. ואם לא די בכך, את הזקנה שנפלה עליו תולים חז"ל בכך. אמר לפניו: רבונו של עולם, שקלתני כמשה ואהרן, לא יתבטל מעשה ידי בחיי. אמר הקדוש ב"ה איך אעשה? ימות שאול? שמואל לא ירשה. ימות שמואל? מפני שהוא צעיר ירננו אחריו. אמר הקב"ה, אקפיץ עליו זקנה5(ע"פ תענית ה:). +לא מעט "פרשנים חדשים" ניסו לצייר מחלוקת אישית בין הנביא, שייצג לדעתם קשיחות פנאטית, ובין המלך הצעיר, שהתמסר לעמו, התייסר עם מצפונו, והתלבט בדרך הגשמת יעודו. היטיב הרב יהושע בכרך בספרו "מה בין שאול לדוד" לברר מתוך הפסוקים ומדברי חז"ל, עד כמה רחוקה ההבחנה הזו מהאמת. קרע היה ביניהם, והוא היה חריף וכואב, אך אין לתלותו בשום פנים ואופן בניגוד נפשי או עקרוני בין השניים. לא דוגמאטיות מחשבתית הנחתה את שמואל, ואת שאול לא הנחתה רוח נעורים רעננה בעצמה עקרונית כזו, בה ניתן היה לתלות את הקרע. מצאנו את שאול מקנא לנדר שנדר, ובקנאותו הדתית היה מוכן להרוג את בנו, למרות שבשעה שיונתן עבר על הנדר, הוא לא ידע עליו כלל6(שמואל א יד כה-מה.). ומאידך, מצאנו את שמואל חי עם העם ובתוכו במשך שנים רבות. גם למדנו, שאחרי ששאול עבר על דברי שמואל ולא המתין לו בגילגל, הטיף לו שמואל מוסר בחריפות ובקשיחות. אך מיד אחר כך: "וַיָּקָם שְׁמוּאֵל, וַיַּעַל מִן-הַגִּלְגָּל-גִּבְעַת בִּנְיָמִן, וַיִּפְקֹד שָׁאוּל אֶת-הָעָם הַנִּמְצְאִים עִמּוֹ" (שמואל א יג, טו). ומבאר הרד"ק: "וַיָּקָם שְׁמוּאֵל ושאול עמו, וכאשר היה בגבע בנימן ופקד העם הנמצאים עמו לא היו עמו אלא כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת, אִישׁ, כי נפץ העם מעליו"7רד"ק יג, טו.. שמואל נשאר לעודדו ולחזקו, ומסגנון הפסוק נשמע כאילו קמו השניים כאחד. ואם לא די בכך, מדגיש המקרא את היחד במילה "עמו". +נחמתי כי המלכתי את שאול למלך
הקרע בין השנ��ים נוצר בעקבות ההחלטה האלקית "נִחַמְתִּי, כִּי-הִמְלַכְתִּי אֶת-שָׁאוּל לְמֶלֶךְ" (שמואל א טו, יא) - ביטוי המבטא חרטה, ומופנה כלפי המלכת שאול. +קשה להבין מה פשר חרטה אלקית? האם יעלה על הדעת שהקב"ה פעל בפזיזות כשבחר את שאול למלך? האם היה בישראל מישהו טוב ממנו לתפקיד, והקב"ה פשוט טעה בבחירה? היעלה על הדעת "לחשוד" בקב"ה שפעל בפזיזות, כשהדריך את שמואל בהדרכה מדויקת כיצד להסמיך את שאול כנגיד על עמו? או שמא הקב"ה התחרט על עצם קבלת המשאלה להקים מלך? אם כך מדוע הטריח הקב"ה את שמואל מיד, והעמידו בסכנת נפשות בשליחות לבית ישי, כדי למשוח את דוד למלך? ואם אכן ה' התחרט חרטה אמיתית ומוחלטת על המלכת שאול, יכול היה להפילו מיד, או לפחות באחת ממלחמותיו הבאות. ומדוע שמואל לא קומם את העם נגד שאול, ואפשר לו להמשיך למלוך בלי הדרכה אלקית וללא רוח ה', מלכות שהביאה את בעליה למצבים משפילים ומעליבים, וחלק מפעולותיו של המלך גרמו סבל נורא לאומה? +כי שב מאחרי ואת דברי לא הקים
לפני שיהיה אפשר לדון במשמעות החרטה האלקית, עלינו להבין על מה יצא הקצף. אם נבחן את פשט הכתובים, יהיה קשה להבין את גודל החטא שהצריך תגובה אלקית חריפה כל כך. בדבריו לשמואל דייק הקב"ה והבהיר, שהחרטה על המלכת שאול נבעה מסיבה אחת, ולה שני ביטויים: אמוני ומעשי. "כִּי-שָׁב מֵאַחֲרַי, וְאֶת-דְּבָרַי לֹא הֵקִים". "כי שב מאחרי הוא מה שחטא במחשבה שהיה מיעוט אמונה…"8מלבי"ם טו יא.. "וְאֶת-דְּבָרַי לֹא הֵקִים" היה הביטוי המעשי של מיעוט אמונה זה, והיה מורכב משני פרטים: שאול חמל על אגג מלך עמלק והותירו חי, ובהסכמתו לקח העם את מיטב הצאן לשלל. החמלה על אגג נחשבה חטא לשאול, למרות שבסופו של דבר אגג נהרג. הוא אמנם נהרג על-ידי שמואל יום אחרי תום הקרב, אך לכאורה מה זה משנה? מדוע נחשב הדבר לשאול חטא שלא יכופר? ולקיחת הצאן לשלל, מדוע נחשבה גם היא לפשע חמור כל כך, בייחוד כששאול והעם התכוונו לזבוח את הצאן כקרבנות לה'? לא יהא זה הוגן לחשוד בשאול, שההצדקה בה הצדיק את החמלה על הצאן, באומרו "אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל-מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר, לְמַעַן זְבֹחַ לַה' אֱלֹקֶיךָ; וְאֶת-הַיּוֹתֵר, הֶחֱרַמְנוּ" (שמואל א טו, טו), לא היתה כנה. גם שמואל התייחס לדבריו כהווייתם, ולא ניסה להפלילו בתאוות בצע. כשחזר שאול ואמר: "וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר, רֵאשִׁית הַחֵרֶם, לִזְבֹּחַ לַה' אֱלֹקֶיךָ בַּגִּלְגָּל" (שמואל א טו, כא), לא חזר שמואל להטיח בפניו כפי שאמר לו בתחילה: "וַתַּעַט, אֶל-הַשָּׁלָל" (שמואל א טו, יט), ביטוי המחשיד את שאול כאילו גברה עליו תאוותו, אלא הסביר לו את קטנות אמונתו במחשבה להקריב קרבנות כאלה: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים, כִּשְׁמֹעַ, בְּקוֹל ה': הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים" (שמואל א טו, כב). נוכל על פי זה לראות את שאול כמי שכוונתו רצויה, אך מעשהו אינו רצוי, או כמי שלא עמדו לו כוחותיו האישיים להשלים את שליחותו. אך מכאן ועד ההחלטה כי שב מאחרי ה', עוד רחוקה הדרך. +גם אם נמקד את חטאו של שאול ביחס הנפשי שגילה שאול לאגג בחמלתו עליו, ונוסיף על כך את העובדה שהוא אפשר לעם לגלות רגישות נפשית לצאן ולחמול עליו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפסוקים "וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל-אֲגָג, וְעַל-מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל-הַכָּרִים וְעַל-כָּל-הַטּוֹב, וְלֹא אָבוּ, הַחֲרִימָם" (שמואל א טו, ט), ואת החמלה נבאר כפי שבאר המלבי"ם: "אבל החמלה הוא ענין מחשבי, שחושב שאין מן הראוי והיושר להשחיתם, ושלא בצדק ציווהו הנביא דבר זה"9מלבי"ם טו ט., עדיין לא תתיישב דעתנו. אפילו אם נמקד את חטאו של שאול בזה ששיעבד עצמו לרצון העם במקום להנהיגו, ונוכיח שזו היתה חולשה עקבית בדרכו בראיות ממאורעות קודמים, הרי כל אלו יכולים להיחשב לחסרונות, לטעויות, לחטאים שצריך ואפשר לתקנם. ומדוע נחשב לו הכישלון הזה לפשע שלא יכופר?! +גם מדברי חז"ל והמפרשים המוצאים את שורש חטאו של שאול בפסוק "וַיָּרֶב בַּנָּחַל" (שמואל א טו, ה), עוד לא נוכל להחליט שאנו באמת מבינים את גודל פשעו. המלבי"ם מפרש "באשר אין מחוקי המלכים לתגר מלחמה בלא איזה עילה כעניין מה לי ולך כי באת אלי להלחם בארצי, ביקש שם מריבה בנחל שלפני ערי עמלק, ששאול אמר שהנחל והבקעה שייך אליו ועמלק רב עמו על זה, עד שהיה עילת המלחמה. וגם זה מורה שלא קיים המצוה כראוי, שלא היה לו לבקש רק סיבה, מפני שה' ציווהו. וכמו שאמר דוד הֲלוֹא-מְשַׂנְאֶיךָ יְהוָה אֶשְׂנָא, וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט, לא ריב אחר אשר לא לה' הוא". "ובדברי רבותינו ז"ל - על עסקי נחל אמר, ומה בשביל נפש אחת אמרה תורה ערוף עגלה, כל הנפשות הללו לא כל שכן? יצתה בת קול ואמרה לו, שאול, אל תהיה צדיק הרבה יותר מבוראך"10רד"ק א' טו ה.. +גם אם אלו היו שרשי חטאיו של שאול, האם לא נוכל לראות בכך חולשות שתרופתן בחיזוק? הם הרי לא נבעו מיצרים רעים או מדבקות במגמות העיקריות של השלילה, כאלה שבעטין נגזר חורבן. לא היו בהן לא עבודה זרה, לא גילוי עריות, לא שפיכות דמים או חס וחלילה שנאת חינם. אדרבא, בעטיו של הנתק משמואל והעדר הדרכתו שהיתה יכולה להיות מחזקת ומעודדת, התדרדר שאול לחטאים אלו: לעבודה זרה כששאל באוב (שמואל א כח, ח), לשפיכות דמים בנוב (שמואל א כב, יט), ולגילוי עריות כשנתן את מיכל אשת דוד לפלטי בן ליש (כה, מד). ומעל לכל, לשנאת חינם של דוד ומקורביו. +גם אם נחליט ונקבע, שחטאו של שאול בזה שלא קיבל את צו ה' כפשוטו היה חטא עקרוני, ובויכוח בנחל העמיד שאול את סדרי החשיבות, כאילו המוסר האנושי הינו מעל למוסר האלקי, הסבר זה ילקה בחסר. את צידוקו המוסרי שאב שאול מהתורה. אולי טעה בדבר משנה, אך אין לומר שלא היה לו כלל על מה להסתמך. ואם לא היה מדייק מדין עגלה ערופה, הרי היה יכול ללמוד זאת מהאיסור הקבוע בתורה בעניין שחיטת בעלי חיים, "אֹתוֹ וְאֶת-בְּנוֹ, לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד"11(ויקרא כב כח.), כפי שלימדו דואג12מדרש שוח"ט נב ד.. או מאברהם שמסר את נפשו להצלת סדום, ולא נחשב לו הדבר לחטא או עוון. אדרבא, בויכוח זה הוא הפך לסמל לדורות, ובו מובחן ההבדל בין נח, שלא ביקש רחמים על דורו, לבין אברהם שביקש. גם כשמשה התנפל לפני ה' לבטל את הגזרה, שנגזרה על עם ישראל בעקבות חטא העגל, היה זה בעקבות הגילוי האברהמי הזה שבו גילה, שכאשר מדובר בחיי אדם מותר למנהיג לעמוד בפרץ, ולהתווכח עם הבורא. גם אם שאול, מתוך חולשה, טעה, שגה ושיבש פרופורציות, מכל מקום זה לא יוכל להצדיק בעינינו את הקביעה האלקית הבהירה והחד-משמעית "וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל-יִשְׂרָאֵל" (שמואל א טז, א) בעקבות משגים אלה. +א�� באמת מחדליו של שאול במלחמת עמלק קעקעו לחלוטין את היותו משכמו ומעלה גבוה מכל העם, קשה להניח שהעם לא היה מבחין בכך. הרי היה זה אותו עם ואותו דור שזכה לחינוכו הצמוד, המעמיק והיסודי של שמואל, הדור שנהה אחרי ה'. אם הפשעים היו כל כך חמורים כיצד לא הבחינו בכך? ושמואל עצמו, מדוע הסתגר בביתו בניות ברמה, ועסק בהלכות מקדש וקדשים העתידים לקום בדורות הבאים13(זבחים נד:), כשהבית הלאומי בוער עתה? האם לא היה עליו להתריע, לשכנע ולפרסם, שה' מאס במלך כדי שהעם לא יטעה בו, ולא ייתפס בעוון מלכו? +ההחמצה
כשאנו באים לבחון עובדות רדיקליות כאלה, אסור לנו לקבוע, שהמהלכים האלקיים נגרמים בגלל פרט זה או אחר, ועלינו למצוא ולחשוף מהלכים עקרוניים ומתמשכים, המתגלים אלינו בדבר ה' על ידי עבדיו הנביאים. +לאחר ניצחונו על פלשתים בקרב בארץ בנימין לכד שאול את המלוכה על ישראל (יד, מז). "התחזק במלוכה והיתה בידו בלא שום פקפוק, כי ראו כל ישראל כי היה מצליח במלחמותיו"14(רד"ק שמואל א' יד מז.). "כי בעוד פלשתים מושלים בישראל לא היתה מלכותו חזקה כל כך"15מלבי"ם שם.. "וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל-אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי-עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה, וּבַפְּלִשְׁתִּים, וּבְכֹל אֲשֶׁר-יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ. וַיַּעַשׂ חַיִל, וַיַּךְ אֶת-עֲמָלֵק, וַיַּצֵּל אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁסֵהוּ" (יד, מז-מח). הנביא מוסיף ומפרט את שמות כל משפחת המלוכה, אולי כעדות על כך, שהיה רגע בו הגיעו אל המנוחה והנחלה. בסיכומה של הפרשה מתואר: "וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה חֲזָקָה עַל-פְּלִשְׁתִּים, כֹּל יְמֵי שָׁאוּל, וְרָאָה שָׁאוּל כָּל-אִישׁ גִּבּוֹר, וְכָל-בֶּן-חַיִל, וַיַּאַסְפֵהוּ אֵלָיו" (יד, נב). המלחמה בפלשתים מעולם לא הגיעה לסיום כל ימי שאול. +תחושת ההחמצה שליוותה אותנו מהרגע ששאול דחק את השעה, ולא המתין כנדרש לבואו של שמואל, הולכת ותופסת לה מקום בלב, כשאנו לומדים על המתחים הפנימיים שנוצרו תוך כדי הקרב. הנדר, האכילה על הדם, הגורל ותוצאותיו - כל אלה נותנים לנו להבין, שהרבה אנרגיה הושקעה במתחים פנימיים תוך כדי מהלכי המלחמה, ובעקבות זה הקרב לא הוכרע. "וַיַּעַל שָׁאוּל, מֵאַחֲרֵי פְּלִשְׁתִּים, וּפְלִשְׁתִּים הָלְכוּ לִמְקוֹמָם". אחרי המלחמה הזו הוסיף שאול ונלחם בכל אויביו מסביב וביניהם גם בעמלק, אבל "רק את ישראל הציל מידו אבל לא החרימו עד שאמר לו שמואל בדבר ה' להחרימו"16(מצודת דוד שמואל א' יד מח.). +כשהרמב"ם קובע, שמצוות מינוי מלך קודמת למלחמת עמלק, ומלחמת עמלק קודמת לבנין הבית, הוא מביא הוכחה לכך מעובדות המתוארות בנביא. "מינוי מלך קודם למלחמת עמלק שנאמר 'אֹתִי שָׁלַח יְהוָה לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ…עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק. והכרתת זרע עמלק קודמת לבנין הבית שנאמר: וַיְהִי, כִּי-יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ, וַה' הֵנִיחַ-לוֹ מִסָּבִיב, מִכָּל-אֹיְבָיו. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-נָתָן הַנָּבִיא, רְאֵה נָא, אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וכו'"17(רמב"ם הל' מלכים א ב.). כשנדייק בדברי הרמב"ם נגלה, שאחרי שקוימה המצווה הציבורית הראשונה, ושאול הומלך, הוא לא יזם את המהלך הבא, והנביא היה חייב לצוות עליו להתקדם לקראת המצו��ה הציבורית השניה. לעומתו, כשדוד קיים את המצווה השניה, הוא לא חיכה לצו כדי ליזום את הקמת המקדש, אדרבא, דוד היה זה שניסה לעורר את הנביא להשלים את מסכת המצוות הציבוריות. הוא פנה אל נתן הנביא כדי לברר את האפשרות לבנות את המקדש, וכשנענה בשלילה, החל לאסוף אמצעים כלכליים לבנייתו וליצירת תשתית לשלמה בנו, שיוכל לבנות את הבית18(דברים רבה ב כז.). (וזו הסיבה שבלא מעט מזמורי תהילים מיוחס בניין בית המקדש לדוד: "מִזְמוֹר שִׁיר-חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד" "לְדָוִד מִזְמוֹר… שְׂאוּ שְׁעָרִים, רָאשֵׁיכֶם" וכד'). +מלכות שאול – המשימה והביצוע
המלכות שאותה נקרא שאול להקים, שונה במהותה ממלכויות של עמים אחרים, מלכויות "שאינן עולות לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה, שנשארו המוני האידאות, שהן עטרת החיים של האנושיות, מרחפים ממעל לה, ואינם נוגעים בה. מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידאלית, שחקוק בהויתה תוכן האידאלי היותר עליון שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד. מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ה' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון"19אורות ישראל ו, ז.. כבר הודיע לנו בוראנו בתחילת דרכנו הלאומית "כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק, מִדֹּר דֹּר "20(שמות יז, טז.). "ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית, ומהו כס ולא נאמר כסא, ואף השם נחלק לחציו, נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה, שמו יהיה שלם והכסא שלם"21רש"י שם.. נכון שהעם ביקש מלכות ככל הגויים שתלחם את מלחמותיהם, אבל גדולי הדור חייבים ויכולים להבהיר ולגלות לאומה את תשוקותיה האמיתיות והפנימיות, הגנוזות בעומק נשמת האומה, ואינן יכולות לבוא לידי ביטוי ב"דיבור עממי". +הכח המעשי והאידיאל האלקי
תשוקת הקמת המלכות בישראל ביסודה נובעת מתוך התשוקה, לגלות את כסא ה' בעולם, והעוסקים ביסודה ובביסוסה של המלכות, חייבים להיות חדורים בתחושת שליחות, להכרית כל גורם המונע או המעכב אותנו מהגשמת יעודנו זה. הקב"ה עצמו העיד, ששמו לא יוכל להתגלות בשלמות כל עוד יוצר העולם ובוראו קבע, שלעם זה אין תיקון מלבד מחייתו מתחת השמים, והטיל עלינו שותפות פעילה למחות יחד איתו את זכרם. הוא הבטיח לנו "אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק"22(שמות יז יד.), וציווה עלינו "תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק"23(דברים כה יט.). וכדי שהשליחות הזו לא תידחה לקרן זווית בתולדות ישראל, קבע לנו הקב"ה במצווה, לזכור כל שנה את אשר עשה לנו עמלק בדרך בצאתנו ממצרים. מפליא איפוא, כיצד מלך ישראל שכח לקיים מצווה זו, עד שאמר לו שמואל בדבר ה' להחרימו. וכיצד יתכן, שאחרי ההקדמה שהקדים שמואל לפני שהטיל על שאול את השליחות, שהיתה כולה חיזוק הערך האידיאי המיוחד במלחמה זו, שאול לא ביצע את השליחות בשלמות? +יש יצר-הרע אופייני לאנשים המקבלים על עצמם שליחות מעשית. ראשית, הם מקפידים שלא לשגות בדמיונות, ולבצע בצורה ריאלית את מה שמצטייר בעיניהם כתכניות מעשיות. בנוסף לכך, אנשים כאלה חשים תמיד חוסר נחת וחוסר סיפוק מהביצוע, וטורחי�� כל הזמן לשכללו. גם בניצחונותיו לא מצא שאול נחת, "וּבְכֹל אֲשֶׁר-יִפְנֶה, יַרְשִׁיעַ" (יד, מו), ומעולם לא חש את חדוות הניצחון. בכל תקופת מלכותו אין אנו מוצאים אפילו פרט אחד, שיורה על תשוקתו להגשמת האידיאלים האלקיים. גם את הכרתת האובות והידעונים נוכל לראות כחלק מאותו מהלך. מהלך בו שאף שאול לבסס את הגוף הלאומי על בסיס רציונאלי איתן, ולהביא את האומה להתמודד ולהתייחס למציאות כהווייתה מבלי לשגות בדמיונות. לא היה זה לשם שמים! ולכן כשהוא עצמו נזקק להם, פנה לדודתו בעלת האוב24פרקי דר"א לג: "אשת בעלת האוב – צפניה אמו של אבנר" ואבנר היה בן דודו של שאול.. לצערנו ניתן להבין מכך, שאת הכרתת האובות שאול ביצע כל עוד הוא עצמו לא נזקק להם. לכל המעשים הרוחניים המוזכרים בתולדותיו, יש תמיד ביטוי מעשי. כשהשתמש באורים ותומים היה זה לצורך הקרב, וכשראה שהוא עומד לנצח במלחמה, קרא לכהן "אֱסֹף יָדֶךָ", והדבר נחשב לו לחטא. את הקורבנות שהקריב בגילגל נראה כאילו הקריב כדי לצאת ידי חובה, כי ידע ששמואל דורש זאת, על מנת שיוכל לצאת לקרב. ובחזרתו ממלחמת עמלק "הציב לו יד", שלפי דברי חז"ל משמעותו היא שבנה לו מזבח, עליו הוא היה אמנם אמור להקריב קרבנות, אבל את המזבח הוא בנה "לו", וראה בו מצבת זיכרון למפעלו. +בעיקרון, מפעלו של שאול היה דומה למפעלו העתידי של משיח בן יוסף. "במשיח בן יוסף מתגלה התכונה של לאומיות ישראל מצד עצמם"25אורות ישראל ו, ו.. יש בו "נטיה לחוזק הלאומי, החומר ויתר הצרכים האנושיים הכוללים"26מאמרי הראי"ה, המספד בירושלים.. שאול פיתח, ביסס וחיזק את האידיאה הלאומית, אך את הדת לא רומם לאידיאה. הפליאות שעוררו התנהגויותיו, הן בתחילת דרכו הממלכתית (שמואל א י, יא) והן בסופה (שמואל א יט, כב), מעידות שהוא לא היה האיש שעסק בדת כאידיאה, והמריבה בנחל חשפה עובדה זו בחריפות. בין אם נפרש כמלבי"ם ששאול חיפש צידוק טריטוריאלי כדי להילחם בעמלק, ולא השכיל לבטא את האמת האלקית במלוא עוזה, כי מלחמתנו זו היא מלחמת ה' בעמלק מדור דור, ובין אם המריבה היתה כדברי חז"ל על מוסריותו של הציווי - מעידות דעות אלו על מהלך מחשבה פרקטי, המתעלם ממגמתה האלקית של האומה. +מכאיב הוא הויכוח המתואר בפירוש השני. שאול נתלה בתורה עצמה כדי להצדיק את חטאו, וכאילו טען לפני ה', שהציווי להשמיד את עמלק מתעלם וסותר את המגמה שלימדנו בתורתו. מגמה של רגישות עילאית לחיי אדם, בעבורה ציווה לערוף עגלה בנחל איתן, ולהפכו למצבת זעקה אילמת שלא תיזרע לעולם, אם יימצא חלל באדמה שלא נודע מי הכהו. חיוב התורה להצטדקות הסנהדרין בעת עריפת העגלה, באומרם "יָדֵינוּ, לֹא שָׁפְכֻה אֶת-הַדָּם הַזֶּה"27(דברים כא ז.), מטיל אשמה על האומה כולה, שמקרה כזה ארע בתוכה. והנה כאן לטענתו, כאילו נשכחה מגמה זו. +כשטיעון כזה נשמע מפי מלך ישראל, הוא נורא ומכאיב עד עומק הנשמה. יש בו התעלמות מסגולתה האלקית של האומה. הרי דין עגלה ערופה הוא רק כשההרוג הוא ישראלי, אפילו תינוק בן יומו או אפילו עבד כנעני החייב במצוות כאישה28מנחת חינוך תקל., ומה מקומו של קל וחומר זה הנאמר על ידי מלך ישראל? הרי קל וחומר זה אפשרי רק מתוך חזרה מכל היתרון שלנו! ו"טעות יסודית היא החזרה מכל היתרון שלנו, החדלון מההכרה של את�� בחרתנו. לא רק משונים אנחנו מכל העמים, משונים ונבדלים בחיים הסתוריים מצוינים, שאין דוגמתם בכל עם ולשון, כי אם גם מעולים וגדולים מאוד מכל עם. אם נדע את גדולתנו, אז יודעים אנו את עצמנו, ואם נשכח את גדלנו אנו שוכחים את עצמנו, ועם שישכח את עצמו בודאי הוא קטן ושפל. רק בשכחת עצמנו הננו נשארים קטנים ושפלים"29אורות התחיה עמ' נה.. וכיצד יוכל אדם שמתעלם מסגולת האומה להיות מלכה? +סגנון המקראות המתארים את תחילת דרכו המלכותית של שאול, יוצר לנו תחושה של תביעה מעשית אינסופית בלתי נלאית ובלתי מסופקת, שאינה מותירה מקום ופנאי להתמסר לערכים רוחניים. הנביא יוצר תחושה, שעוד לפני ששאול הספיק לבסס את המלוכה ולהתבסס בה, כבר דרש ממנו שמואל דרישה "דתית" שאינה קשורה, לכאורה, לצרכיה הבסיסיים של המלכות. ושאול, בשעה שקרא לעמו להתגייס למערכה, הקרין שהציווי להתמודד עם האתגר של מחיית עמלק יש בו משהו מין ה"מותרות הרוחניות" בשלב זה. בגיוס למלחמה זו "אמר לכל אחד ואחד שיקח טלה מצאנו של מלך, ואחר כך מנה את הטלאים"30רש"י טו, ד.. לא היה זה מפקד פשוט וטבעי בחרסים, כפי שהיה לפני המלחמה בפלשתים במכמש. גם לא היה גיוס מתוך התלהבות ואיום מלכותי כפי שהיה לפני מלחמת בני עמון. משהו מן המותרות היה הגיוס הזה, ובאמת מספר המתגייסים למלחמה זו היה נמוך במידה ניכרת ממספר המתגייסים למלחמת בני עמון, אף-על-פי שעם ישראל חונך דורות רבים לקראת המלחמה הזו. +הצורך בהשקעה ובהתמסרות רבה לביסוס המלוכה בישראל, היווה כנראה צידוק לשאול לכך שהוא לא עסק בפיתוח האידיאה האלקית. לכן מצא הנביא צורך להבהיר לו ש"נֵצַח יִשְׂרָאֵל, לֹא יְשַׁקֵּר" (טו כט), גם בלעדי עיסוקו האינטנסיבי בארגון הממלכה. כשחזר שאול מהמערכה והכריז בהחלטיות ובחוסר רגישות "הֲקִימֹתִי, אֶת-דְּבַר ה'", הוא התייחס בודאי לשבירת כוחם המעשי של עמלק, בזה ראה את שליחותו. הוא ראה בניצחונו הצבאי האדיר, בהכותו אותם "מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי מִצְרָיִם", את מילוי יעודו. אך שמואל חזר והסביר לו, שהמלחמה בעמלק אינה יכולה להימדד רק במדדים צבאיים. "וַיִּשְׁלָחֲךָ ה', בְּדָרֶךְ; וַיֹּאמֶר, לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת-הַחַטָּאִים אֶת-עֲמָלֵק, וְנִלְחַמְתָּ בוֹ, עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם" (שמואל א טו, יח). לא בעיניים של מעשיות לאומית היה עליו לראות את עמלק, אלא מתוך השקפה ערכית. "אֶת-הַחַטָּאִים" האלה אין דרך להכריע עד כלותם. +בניית הממלכה הישראלית ברמה שאינה חשה בערכים אידיאים אלקיים, ואינה חדורה תשוקה להכרתת כל מעכב של גילוי שם ה' במילואו, לא זו בלבד שהיא מותירה את הפרסוניפיקציה של הרוע, את עמלק, בחיים, היא גם הפכה את שאול ועמו לחוטאים. "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-שְׁמוּאֵל חָטָאתִי, כִּי-עָבַרְתִּי אֶת-פִּי-ה' וְאֶת-דְּבָרֶיךָ: כִּי יָרֵאתִי אֶת-הָעָם, וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם" (שמואל א טו, כד). ושוב, גם אם לא נרצה, בולטת ההשוואה לדוד, שעליו כותב הרב: "העסק האידיאלי להרחבת דרכי ה', מצד אור החיים, ההתאמה וההשויה הנצחית שמוצאת בקרבה האומה כולה אליהם, הוא מפנה מקום לתביעה תמידית של דעת אלקים, ולהתעוררות גבורה לאומית למטרה הנצחית שלה, דוד מלך ישראל חי וקים, ויעש דוד שם, דעביד שמא קדישא דקב"ה. המטרה שהיא מתאחדת עם החיים הכלליים לא תעשה את עסקה עראי, לא תשים את היחש האלקי לאיזה מ��צוע מיוחד שבחקירה"31עקבי הצאן דעת אלקים קלג.. דוד לא הקים לעצמו יד בשובו ממלחמותיו להקריב עליו קרבן המנותק ממגמת המלחמה, דוד הקים "שם" - שמיה דקב"ה. +זביחת הצאן שהובא משלל העמלקים היתה יכולה אמנם להיות מעשה פולחני מרשים, אך מנותק מהמגמה האלקית. "הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים" - מעשה פולחני מנותק מהאידיאלים האלקיים הוא בסיס לעבודה-זרה ולכפירה, גם אם נעשה מתוך תמימות ורצון טוב. ההיסוס והספקנות שליוו את שאול ביציאה לקרב, היו ביטוי של חוסר הזדהות עם האידיאלים האלקיים, והתוצאה המתחייבת ממצב זה גררה חוסר שלמות בביצוע. כדברים האלה כתב הרב בהתייחסות ישירה לימי הממלכה האחרונים בישראל, ונראה שבשורשם הם מתאימים גם לכאן. "ואבותינו אלה אשר בימי עזם וגבורתם הפוליטית עזבו את צור ישעם והלכו אחרי ההבל ויהבלו, כיון שנתעלם מהם ערכה הפנימי של כללות האומה, 'לא נתעסקו בלמידת מלחמה ולא בכיבוש ארצות'32אגרת הרמב"ם לקהל מרשיליא. כי נטל מהם זיו החיים האידאלי, המחיה את האומה ואוזרה בגבורה, ונתעלמה מהם המטרה המוסרית הגבוהה הנמצאת בגדולתם של ישראל בעולם, 'כִּי לֹא בְחַרְבָּם, יָרְשׁוּ אָרֶץ, וּזְרוֹעָם, לֹא-הוֹשִׁיעָה-לָּמוֹ: כִּי-יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ, וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם. אַתָּה-הוּא מַלְכִּי אֱלֹהִים; צַוֵּה, יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב. בְּךָ צָרֵינוּ נְנַגֵּחַ, בְּשִׁמְךָ נָבוּס קָמֵינוּ'33(תהלים מד, ד-ו.). ובכל מקום כשיש הכשר לאידאלים גדולים מחיים ומעודדים, שוב אין אידאלים קטנים ושפלים מאירים שם 'ושרגא בטיהרה מאי מהני'34(חולין ס:). על כן, רק הארת האידאלים הצפונים, האידאלים האלקיים שהמה גנוזים בנפש האומה, רק על ידם תגלה העצמה הלאומית, ורוח ה' תפעמנו כימי עולם"35אדר היקר קל"ז.. +על שאול, שראה עצמו קטן באמת36(שמואל א' ט כא.), הוטלה השליחות להקים את המסגרת הממלכתית, והוא ביצע אותה על הצד היעיל ביותר לפי תפיסתו, אך לא ניסה להבין ולא ניסה להתמודד עם גודל המפעל והשעה. הוא לא חיפש ולא מצא בעצמו ייחודיות ישראלית. הוא היה קטן בעיניו למרות שהיה ראש שבטי ישראל. את תפקידו ביצע בדרך הראויה להערצה, כשבשנתיים ביסס את תודעת המלוכה בישראל, אך כל זאת, בלא לחלוחיות של ייחודיות ישראלית. גישה כזו, אסור לה להיקבע ולשלוח שרשים בפסגת האומה. העם שלנו גדול הוא ודרכי הנהגתו הן גדולות, וממסד לאומי ישראלי שלא שם את האידיאה האלקית במרכז הווייתו, הוא קטן. גדולים אנו, גדולים חיינו, גדולות אהבותינו, יראותינו וגם משוגותינו. הנפילה לקטנות, היא היא האסון הגדול ביותר לעמנו, וחטאו הקטן של שאול היה גם חטאו הגדול. הקטנות באמונה ובביצוע שהתגלו במלחמת עמלק, התבטאה בהריגת כולם חוץ מאחד. זהו חטא קטן, אך כשהאחד הזה היה המלך דווקא, לא עולל ולא יונק מעוררי רחמים, נוצר רושם ששאול התגמד בפני המעמד של המלך הזר. השאיפה למצוא חן בעיני ה' בקורבנות, למרות שלא ביטאו את רצון ה' - גם היא קטנות. גם המסתור שרצה למצוא לעצמו מאחורי רצון העם יש בו קטנות ילדותית, והקטנות היא היא שגרמה את הנתק. היא שהביאה לפי פירוש אחד לקריעתו של המעיל הקטן, שנעשה מתוך גדלות של אמונה ואהבה רבה ��ל-ידי חנה. מעיל שלדברי המדרש גדל יחד עם שמואל הנביא, שעליו נאמר: "וַיִּגְדַּל, שְׁמוּאֵל וַה' הָיָה עִמּוֹ… כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל, לְנָבִיא לַה'" (ג, יט-כ). הדבר נכון בין אם שמואל עצמו קרע את המעיל, כביטוי למה שהוא ראה לנגד עיניו, מלך ומלכות קטנה, ובין אם שאול קרע אותו בדרכיו הקטנות בהנהגת המלוכה. לפי הפירוש האחר שמואל קרע את מעילו של שאול, הבגד שהתכסה בו המלך, ובו נראה ממלכתי, למרות שבתוך תוכו פיעמה הרגשה של קטנות. גם אם היה צדיק כתינוק בן שנה שלא היה בו חטא, גם אם לא נמצא בו דופי, וגם אם לא היתה תלויה קופה של שרצים על גבו, חיזוקו במלכות היה מבסס ומחזק ממלכה שרוח קטנות מפעמת בה. הסברים וחיזוקים לא היו מועילים לשאול, הם היו רק מרגיזים או מבוצעים במשמעותם המילולית. +ניחמתי
כשהודיע הקב"ה לשמואל על חרטתו מהמלכת שאול בגלל חטאו, השתמש בביטוי 'נִחמתי', "נִחַמְתִּי, כִּי-הִמְלַכְתִּי אֶת-שָׁאוּל לְמֶלֶךְ" (שמואל א טו, יא). זהו אותו ביטוי המופיע בתחילת ספר בראשית, אחרי שהקב"ה רואה את חטאי האנושות. שם נאמר "וַיִּנָּחֶם ה', כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ"37(בראשית ו ו.), ונחמה זו גררה את המבול. כדי להסביר את הביטוי הזה ביחס לה', משתמש האברבנאל במשל. "משל לאדם הנוטע עץ עושה פרי שיעמול בו ויגדלהו, ואחר כך יקצץ ענפיו, לקחת ממנו שניים שלשה בדים קטנים להכריע בגזעו או בגזע זולתו. שאין ספק שכאשר יעשה זה לא נשתנה מחשבתו וידיעתו ממה שהיתה בתחילה, אבל נשתנו מעשיו. שעד עתה היה טורח ועמל לגדל אותו עץ, ועתה קוצצו ומאבדו, והרואים יחשבו שהוא תוהה ומתנחם על מעשיו. ואינו כן, כי לכך נתכוון בתחילה וכן היה יודע שיהיה. כן היה בזה שה' לא ניחם משברא את האדם והמציאו, ולזה לא אמר וינחם ה' כי ברא את האדם אלא כי עשה… שמתחילת הבריאה היה ידוע לפניו, שלא יהיה כוח בנבראים אשר מעפר יסודם, שיגיעו אל שלמותם, אם לא כשיתגלגלו כל אותם הגלגולים שנזכרו בסיפורים… ועל מנת כן עשה והתקין כל מה שעשה"38(בראשית ו ה.). +אם "נקביל" את דברי האברבנאל ונתאימם לענייננו, נבין שמתחילת הכתרתו של שאול היה ידוע לפני הקב"ה, שלא יהיה כח לבן הימיני, אשר מבני רחל הקטנה יסודם, שיגיעו אל שלמות בניין מלכות ישראל, אם לא כשיתגלגל כל אותם הגלגולים שנזכרו בסיפורים, ועל מנת כן עשה והתקין כל מה שעשה. ועל יסוד מלכותו הכריע בגזעו את מלכות ישראל בתפארתה שיצאה אל הפועל על ידי דוד, האיש שליבו אמנם היה חלל בקרבו39(תהלים קט כב.), אך חלל זה היה מלא עולם ומלואו. + +Chapter 19 + +ושמע שאול והרגני +וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ, וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי. האם שמואל פחד משאול באמת, ולכן נרתע מקיום השליחות למשוח את דוד? הרי הוא ידע, שזמן קצר לפני כן לא עשה שאול צעד בלי שנדחף לעשותו על ידו? ושמואל גם לא פחד להוכיחו בחריפות בוטה על מחדליו ואף קרע את מעילו1(שמואל א' טו כז.), להודיעו שהמלכות תימסר לרעו הטוב ממנו. שמואל גם שיסף את אגג בפני שאול לפני העם2שם לג., וזאת אחרי ששאול מצא צורך להחיותו, מדוע פתאום החל לפחד? +יש המפרשים שהיתה זו התחמקות. שמואל התחמק מלהמליך את דוד בגלל אהבתו המיוחדת לשאול. אך אם זו היתה התחמקות בלבד, מדוע הגמרא מתייחסת לדב��יו ברצינות וקובעת על פי דבריו שבמקום ש"שכיחא היזקא" אפילו שליחי מצווה חייבים להיזהר3(פסחים ח:). סביר להניח שאם לא היתה סכנה אמיתית, לא היה שמואל משתמש בטיעון זה לפני ה', והגמרא לא היתה מתייחסת לדבר ברצינות. +גם אם הדברים אינם מוזכרים במפורש ובהרחבה, ניתן להבחין ששאול השתמש בכוח כדי ללכוד את המלוכה, לגבשה ולהצעידה לעבר מטרתה. עצם הביטוי "לָכַד" (יד, מז) הוא ביטוי כוחני. כבר בתחילת דרכו ליכד שאול את העם למלחמה בנחש העמוני, בעזרת האיום ש"כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ" (שמואל א יא, ז). אם פעולה זו התקבלה בהבנה, ויכלה להיחשב כ"שימוש בכוח סביר", הרי שתביעתו שלא לאכול עד הניצחון במלחמת מכמש4(שמואל א' יד כד.), והאיום להרוג את כל מי שיעבור על דבריו, היה קיצוני מדי. אמנם גם אז, אפשר היה לדבר עם שאול ולאזן את הדברים, אבל כשהרג את אנשי נוב עיר הכהנים, אנו נפגשים בתופעה ברורה של שימוש בכוח בלתי סביר. שם הוא כבר לא נשמע למקורביו, ולא שקט עד שפקודתו נתמלאה5(שמואל א' כב יד-כ.). מבין השיטין עולה גם העובדה, ששאול רדף עד חרמה וביד ברזל את בעלי האוב והידעונים, והפיל עליהם פחד. כפי שבא הדבר לידי ביטוי בדבריה של בעלת האוב: "הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה שָׁאוּל, אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת-הָאֹבוֹת וְאֶת-הַיִּדְּעֹנִי, מִן-הָאָרֶץ. וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי לַהֲמִיתֵנִי" (שמואל א כח, ט). גם מלשינים פעלו בימיו, "דורו של שאול כולן היו דילטורין, תדע לך כשהיה שאול רודף אחר דוד, היו הכל אומרים עליו לשון הרע לשאול שנאמר: בְּבוֹא, דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי וגו', בְּבֹא הַזִּיפִים, וַיֹּאמְרוּ לְשָׁאוּל, לפיכך היו נופלים במלחמה"6(דברים רבה ה ח.). +חבורה של אנשים חזקים וקשוחים הקיפה את שאול. "אבנר היה בטוח בכוחו ואמר אלולי היה לארץ מקום לאחוז בו, הייתי מזעזעה"7ילקו"ש ירמיהו רפ"ה., "נוח לו לאדם להזיז כותל בנוי שש אמות בעובי מלהזיז רגלו אחת של אבנר"8(קהלת רבה ט יא.). ביטחונו העצמי הביא אותו לזלזל בדמם של נערים: "למה נהרג? על שעשה דמן של נערים שחוק"9ירושלמי פאה א ה"א דף טז.. גם עמשא היה תקיף וכשדואג ניסה לערער על כשרותו של דוד מלבוא בקהל, "חגר עמשא חרבו כישמעאל ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב"10(יבמות עז.). שני אישים אלו היו קרובים מאוד לשאול עד כדי כך שכשהלך אל בעלת האוב לקח אותם איתו: "ויתחפש שאול וגו' ושני אנשים עמו - זה אבנר ועמשא"11(ויקרא רבה כו ז.). שאול עצמו היה מופנם וקשוח, "שאול דלא גלי מסכתא כתיב ביה, וּבְכֹל אֲשֶׁר-יִפְנֶה, יַרְשִׁיעַ"12(ערובין נג.) "שאול גדול בתורה היה אלא שלא לימד לאחרים"13רש"י גיטין נט.. +חבורה זו היתה חממה לצמיחתו של דואג, "סיעתו של שאול יצא ממנו דואג האדומי"14(ברכות יז:). "הוא היה אב בית דין"15מדרש תהלים ג, ד. בימיו של שאול, אבל "אין תורתו של דואג אלא משפה ולחוץ"16(סנהדרין קו:). איש זה ניצל את חכמתו לבטא נאמנות חיצונית, אך כל מגמתו היתה שלילית. "אמר דוד לדואג, אתה גיבור ועשיר וראש לסנהדרין, יתעסק ברעה הזאת ואומר לשון הרע? אדם רואה את חברו על פי הבור ודחפו לבור, או רואה את חברו על ראש הגג ודחפו? זהו גבורה היא? אלא אימתי נקרא גיבור, בשעה שחברו בא ליפול לבור ואחזו בידו שלא יפול, וכן מי שרואה חברו נופל לבור ומעלהו מן הבור, ואתה ראית שאול כועס עלי, ואף אתה הטלת מים על אברי, בְּרָעָה, הַגִּבּוֹר, כך אדם עושה חֶסֶד אֵל, כָּל-הַיּוֹם17(תהלים נב ג.)?… אדם שהוא עסוק, בחֶסֶד אֵל, כָּל-הַיּוֹם, זו תורה, יעסוק בדברים הללו?… אמר לו דוד לדואג, אהבת רעתו של שאול יותר מטובתך, שאלמלי לא קיבל ממך לשון הרע לא היה נענש, למה עשית כן?"18מדרש תהלים נב ו-ז.. +לעומתו היו אמנם אבנר ועמשא "לְבַאים בתורה" (מתלהבים)19ירושלמי פאה א ה"א.. הם גם לא פחדו לסרב לפקודתו של שאול להרוג את כהני נוב: 'אמרו לו מהם זכויותיך אצלנו, שנתת לנו נשק ומדים? הרי מוחזרים לך'20ירושלמי סנהדרין י, ה"ב (תרגום חפשי).. אבל מתוכם הוא צמח, ואולי הקשיחות שאפיינה את החבורה, היוותה את הקרקע הפוריה להתפתחותו. על אבנר אמרו חז"ל: "ואבנר מפני מה נהרג על שלא הניח לשאול להתפייס עם דוד",21ירושלמי פאה א ה"א. ועל שאול עצמו אמרו: "שאול מלך ישראל גסות רוח היתה בו לפיכך נהרג ונעקרה ממנו מלכות… ולא עוד אלא שהיה שאול משמר קנאה ונקמה בלבבו על ישראל"22(תנא דבי אליהו רבה פרשה כט.). +שמואל ודאי הכיר בעובדה, שזו היא החבורה שבעזרתה שאול "לָכַד הַמְּלוּכָה עַל-יִשְׂרָאֵל, וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל-אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי-עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה, וּבַפְּלִשְׁתִּים, וּבְכֹל אֲשֶׁר-יִפְנֶה, יַרְשִׁיעַ. וַיַּעַשׂ חַיִל, וַיַּךְ אֶת-עֲמָלֵק; וַיַּצֵּל אֶת-יִשְׂרָאֵל, מִיַּד שֹׁסֵהוּ" (יד, מח-מט). שמואל בוודאי ידע לראות את החיוב שבדבר. הוא בוודאי גם ידע, שגדול הוא החיוב שבגיבושה של האומה כמסגרת לאומית אחת, הפועלת מתוך שיקול דעת רציונאלי, ומרחקת כל זכר של דמיונות כוזבים ושיקולי דעת חסרי בסיס מציאותי. אלה גורמים שאינם רלוונטיים לגיבושה של מלכות, אבל בקלות רבה יכלו להיות למרכיב דומיננטי בגיבוש המסגרות הממלכתיות, ביחוד בתקופות ההן. גם חז"ל ברמיזתם לימדונו את הערך האדיר במפעלו של שאול, וקישרו את היד שהקים לעצמו בכרמל כדי לחלוק את הביזה, עם המזבח שעליו גילה אליהו לאומה את השקר של נביאי הבעל - "הוא המזבח שנאמר באליהו וירפא את מזבח ה' ההרוס"23רש"י טו יב.. אף-על-פי שהכרמל שמוזכר בשמואל הוא הכרמל שבדרום הר חברון, ואילו הכרמל של אליהו הוא ההר הדרומי לעמק יזרעאל. +שמואל ידע, שחבורה זו ששאול הקיף בה את עצמו ועמד בראשה אכן מסוכנת, וחששו ללכת למשוח את דוד היה חשש כן ופשוט. הוא בוודאי ידע שכאיש כוחני, לא ידע שאול להתמודד עם המגמה לטפח את ניצני המלכות העתידית, למרות שיוכל לקבל את התוכחה הבוטה על כך שלא הרג את אגג. הוא הבין ששאול יוכל למצוא לעצמו מפלט מוסרי על פרשת אגג, להצדיק עצמו בעיני העם אחרי התוכחה, ולעבור על כך לסדר היום, ולכן התוכחה לא תגרום לו למצוקה, שכדי להיחלץ ממנה יחש��ב להרוג את שמואל. אך הוא גם ידע ששאול לא היה מסוגל לעמוד בפני אמת מוחלטת שאין אחריה מפלט. אמת המצריכה גמישות מעשית להתמודד עימה, כי "כשאדם רוצה להיות דווקא צדיק גמור, קשה לו להיות בעל תשובה"24אורות התשובה יד לו.. עובדה היא, שגם כשהודה בחטאתו והצטדק שחטא בזה ששמע לקול העם, חיפה בהצטדקותו זו על דואג "יראתי את העם - דואג האדומי שהיה חשוב ככולם"25רש"י טו כד., וגם אחרי דברי תשובתו לא העביר את דואג מתפקידו. ברור איפוא, מדוע שמואל ניתק את עצמו משאול ומחבורתו. נוסיף לכך את ההנחה שכבן שבט בנימין, שאול נשא את תכונות השבט המופנם, "שיש לו פה ושותק"26(מדרש תנחומא ויצא ו ב.), אך בהתפרצויותיו נדמה ל"זְאֵב יִטְרָף"27(בראשית מט כז.), ו"קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל-הַשַּׂעֲרָה, וְלֹא יַחֲטִא"28(שופטים כ טז. וראה גם בספר איש לשבטו עמוד 204-201.) בדיוק ובמיומנות, הרי ברור שפחדו "וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי" היה כן ואמיתי. +ההתוודעות הזו לכוחניותו של שאול יכולה להעלות את ערכו בעינינו עשרת מונים, כשאנו נותנים את ליבנו ליחסו העדין והמתחשב בעמו. לא פעם יכול היה לחוש אכזבה עמוקה מהעם שביקש מלך, וכשעמד בפני ניסיון נרתע. בגלגל ובמלחמה בעמק האלה נתמלאו הלוחמים פחד, וחלק מהם ערקו. אך שאול מעולם לא הביע זעם על כך, ולא הטיח בפני העם ביטויי אכזבה ואפילו לא דברי מוסר. במלחמת עמלק הוא נשמע לבקשתם ועבר על צו ה'. הטיעון כאילו הוא לא היה מנהיג, והתרפס בפני העם שהקימו למלך נשמע חסר בסיס. קודם כל בגלל שהוא ידע שנבחר למלך עוד לפני שהעם הכיר בכך, אך אם לא די בזה, הרי היינו עדים לתקיפותו הן כשהוציא את העם למלחמה בבני עמון, והן בשבועה שהשביע את העם שלא לאכול אחר הניצחון, ובוודאי בהמשך דרכו לא פחתה תקיפותו. והביטוי "כִּי יָרֵאתִי אֶת-הָעָם" (שמואל א טו, כד) שנשמע מפיו, ועליו נתלים אלה הרוצים לראותו כשבוי בתדמית הציבורית שלו, הוא ביטוי המגלה את יחסו הישר והנכון לערך הציבור בישראל. בוודאי כתינוק של בית רבו למד את פרשת חטאו של משה, בהטיחו כלפי העם "שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים"29(במדבר כ י.), ביטוי, שבעטיו נגזרה עליו הגזירה שלא להיכנס לארץ ישראל. שאול למד לא רק שלא לשוב על המשגה של משה, הוא העמיק להבין את משמעותו. +הפחד שפחד שמואל משאול מגדיל את כוחו של שאול. והפחד של שאול מהעם מגדיל את ערכו של שאול, כמי שיודע להכיר בערכו של הכלל, העומד מעל ערכו של כל פרט בישראל, אפילו אם הוא מלך. + +Chapter 20 + +ויאמר ה' קום משחהו כי זה הוא +דרכו של דוד למלכות
שונה דרכו של דוד לכס המלוכה מדרכו של שאול. בעוד ששאול הופיע אל העם, מהגובה הלאומי והאישי, דוד נלקח מאחר הצאן, וסלל את דרכו לכס המלכות בהתאמה לפעימת דופק החיים של האומה. שאול זכה בתחילת דרכו לליווי צמוד של שמואל הנביא, שהיה גם המנהיג הקודם. שמואל הנחה אותו בצעדיו הראשונים, והכין את העם לחשוף את יחודו גם כשנחבא אל הכלים. לעומתו דוד נרדף על ידי המנהיג שקדם לו, ולא זכה לסיעוד מעודד של נביא. יתרה מזו, גם בני משפחתו התנכרו לו, וכשנשלח על ידי אביו להריץ צידה לאחיו הלוחמים, ננזף על ידי אליאב אחיו הגדול: "אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת-זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ, כּ��י לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ" (שמואל א יז, כח). במצוקתו, נחשף דוד לניסיונות במגוון רחב של תחומים אישיים, מדיניים וחברתיים. הוא הגיע לפתחו של שיגעון בשנותו את טעמו לפני אבימלך1(תהלים לד א, וברש"י שם.), לפתחה של התנשאות בתביעת סמכויות ממלכתיות בטרם עת - כשתבע מס מנבל2(שמואל א' כה ב-לד.), ולפתחה של "בגידה" - כשהימר בהצעתו להצטרף לכוחות הפלשתים שיצאו למלחמה בהר הגלבוע3(שמואל א' כח.). מאידך, שאול הומלך תוך כדי תהייה על עצם הקמתה של המלכות בעת ההיא, דבר שהיה כבר מובן מאליו כשהומלך דוד. +הבדלים רבים עולים מהשוואת משיחת דוד לזו של שאול. חז"ל עומדים אפילו על ההבדל הדק בין הכלי שממנו ניצוק שמן המשחה על שאול, לבין הכלי שנמשח ממנו דוד: "שאול ויהוא נמשחו מן הפך שהיתה מלכותן מלכות עוברת, דוד ושלמה נמשחו מן הקרן מפני שמלכותן מלכות עולמים"4(ויקרא רבה י ח.). אבל קיימים הבדלים מהותיים בולטים הרבה יותר, ומביניהם הבולטת ביותר היא העובדה, ששאול טיפס ועלה אל בית שמואל ברמה, ומשם אל הבמה, ומשם אל הגג. שמואל התכונן לבואו, הכין לו מנה, ואחרי שמשחו נישקו. ואילו להמלכת דוד נשלח שמואל לבית ישי, את הסתייגותו מהשליחות הוא לא העלים, את דוד הוא לא מצא בבית, וכשהובא דוד מאחר הצאן נבהל שמואל ממראהו האדמוני5(בראשית רבה סג ח.). "וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו… וַיָּקָם שְׁמוּאֵל, וַיֵּלֶךְ הָרָמָתָה" (שמואל א טז, יג). נשיקה לא היתה כאן! +אבל לא די בזה. ההבדל בולט עוד יותר בצעדים הראשונים של שאול ודוד לאחר משיחתם: מיד אחרי שנמשח, זכה שאול להדרכה מדויקת, כיצד יעלה ויכשיר עצמו לפגישה בלתי אמצעית עם פסגת החיים הישראליים, הנבואה. שמואל מסר לו "סימני דרך", שהיוו רצף רמזים וסמלים שכיוונו אותו בדרכו, בעוד שדוד נמשח ונעזב, ואת דרכו סלל תוך כדי חשיפה עצמית לכל מרחבי הופעות החיים, והתמודדות בקשיים המלווים אותם. הוא עצמו היה צריך לבחור את דרכו, ולנווט אל מטרה המסומנת במרחבי האידיאה, אך בלי קצה חוט או מצפן במציאות הגלויה. לרוח הקודש הוא אמנם זכה מיד עם משיחתו, ורוח ה' צלחה עליו "מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה" (שמואל א טז, יג) והיא ליוותה את כינור שירתו. "'לדוד מזמור' - מלמד ששרתה עליו שכינה ואחר כך אמר שירה, 'מזמור לדוד' מלמד שאמר שירה ואחר כך שרתה עליו שכינה"6(פסחים קיז.). אך לנבואה ממש הגיע רק אחרי שעבר דרך ארוכה, רצופת משברים וניסיונות. מאידך, נבואת שאול לא התאימה לאישיותו, והיא עוררה תמיהה אפילו בין מקורביו שהתבטאו: "הֲגַם שָׁאוּל, בַּנְּבִיאִים" (שמואל א י, יא), ואילו נבואת דוד נתקבלה בטבעיות בבוא עיתה. +אל תבט אל מראהו
כוח ראייתו המיוחד של שמואל גרם לשאול לעלות אליו, כדי לשאול בעצתו, "וּשְׁמוּאֵל רָאָה אֶת-שָׁאוּל…וַיִּגַּשׁ שָׁאוּל אֶת-שְׁמוּאֵל… וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא לִי, אֵי-זֶה בֵּית הָרֹאֶה. וַיַּעַן שְׁמוּאֵל אֶת-שָׁאוּל, וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָרֹאֶה" (ט, יז-יט). אבל את דוד שמואל לא ראה. בבית ישי ראה שמואל את אליאב, את אבינדב, את שמה ואת כל שבעת בני ישי, ששהו בבית באותה עת בה עברו לפניו. על פי המראה נראו לו בני ישי הבוגרים ראויים למלכות, אבל הפעם פסל ה' את ראייתו באמירה חדה. באמירה זו אכן היתה גם פסילה של בני ישי ממלכות, אבל גם פסילת ראייתו של הרואה, "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-שְׁמוּאֵל, אַל-תַּבֵּט אֶל-מַרְאֵהוּ וְאֶל-גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ, כִּי מְאַסְתִּיהוּ. כִּי לֹא, אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם. כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם, וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמואל א טז, ז). +ההתייחסות הרגילה להופעה מלכותית היא היות המלך גבוה משכמו ומעלה מכל העם, פיזית ורוחנית. שמואל יכול היה להבחין בגובהם היחסי של אחי דוד, אך ה' מאס בגישה כזו למלכות, ובחר במי שנמצא "נְקִי כַפַּיִם, וּבַר-לֵבָב"7(תהלים כד ד.). ה' ראה זאת, אבל שמואל בראותו את דוד נרתע. "כיון שראה שמואל את דוד אדמוני נתיירא, אמר: זה שופך דמים כעשו, אמר לו הקב"ה: עִם-יְפֵה עֵינַיִם. עשו מדעת עצמו הוא הורג, אבל זה מדעת סנהדרין הוא הורג"8(בראשית רבה סג ח.) (סנהדרין נקראים "עיני העדה"). והמסקנה המתבקשת היא, שאת מסכת המשמעויות אותן ביטא דוד, לא יכול היה שמואל הרואה לראות, היא היתה למעלה מהשגתו. "אמר לו הקב"ה לשמואל אתה קורא עצמך רואה, אני מראך דבר שאין אתה רואה, אימתי הראהו, בשעה שאמר לו מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-שְׁמוּאֵל, אַל-תַּבֵּט אֶל-מַרְאֵהוּ "9(ילקוט שמעוני יא ט ד"ה אנכי הרואה.), "כי דיוקנו של דוד מוסתר הוא מפני שדיוקנו של הסיטרא אחרא נראה בדיוקנו ודיוקנו של הסיטרא אחרא נראה בו, בתחילה ממבט ראשון לפי שעה, מבחין הלב ומפחיד ואחרי כן וְטוֹב רֹאִי. וה' עִמּוֹ"10זהר ח"ב עד (תרגום).. הבחינה המלכותית הכוללת, זו שכללה את כוחה בשורשו, לא היתה נגלית אפילו לעינו המנוסה של שמואל הרואה, ואלמלא ההדרכה האלקית הברורה "קוּם מְשָׁחֵהוּ, כִּי-זֶה הוּא", גם שמואל לא היה מבחין בכוחו המלכותי של דוד. +לא רק מעיני שמואל הזר נעלם דוד. הוא נעלם גם מאביו וממשפחתו. מתמיהה העובדה, שגם אחרי שישי ידע, ששמואל מחפש בין בניו את המלך המיועד, וגם אחרי ששמואל פסל את שבעת בניו מהמלוכה, הוא לא גילה לשמואל כי "עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן". אגב, דוד לא היה הצעיר בבניו, הוא היה השביעי11שמואל א טז י-יא: "ויעבר ישי שבעת בניו… ויאמר שמואל אל ישי התמו הנערים ויאמר עוד שאר הקטן…". ובדברי הימים א ב טו: "דוד השביעי" כלומר היה בן צעיר ממנו., אך אליו התייחסו כאל הקטן, למרות שהיה כבר בן עשרים ושמונה. רק לאחר הלחץ שלחץ שמואל, "נזכר" ישי שלא תמו הנערים, "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-יִשַׁי, הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים, וַיֹּאמֶר עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן, וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן; וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-יִשַׁי שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ, כִּי לֹא-נָסֹב עַד-בֹּאוֹ פֹה…" (שמואל א טז, יא). חז"ל מבארים שדוד "היה מאוס בעיני אביו, מפני שכשהיה קטן היה מתנבא ואומר: עתיד אני להחריב מקומות פלשתים, ולהרוג אדם גדול ושמו גלית, ועתיד אני לבנות בית המקדש. מה עשה בו אביו הניחו לרעות את הצאן"12מדה"ג דברים א יז (ע"פ "אישי התנ"ך").. ביטוי גאווה מאוס זה מפליא ביותר לאור תיאורי ענוותנותו המופלגת של דוד: "גבורה תורה וענווה… שלושתן נמצאו בדוד"13מדרש תהלים יח כח., ו"הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו ללמוד תורה"14(סוטה י:), "היה מלך ואומר איני מלך הוא מלך והוא המליכני, היה גיבור ואמר איני גיבור, היה עשיר ואמר איני עשיר, ירד למלחמה וניצח ואמר לא מגבורתי ניצחתי, אלא הוא עזרני והוא הנציחני"15מדרש תהלים קמד א., "דוד עיניו תמיד נמוכים למטה מפחד ריבונו, וכשהיה הולך בין העם לא היה בו גסות הרוח כלל"16זהר ח"ב קא: (תרגום). מה גרם איפוא להתפרצותו השחצנית בילדותו? +אם לא די בהסבר זה לכך שהיה דוד מאוס בעיני אביו ואחיו, מגלים לנו חז"ל עובדה נוספת, מדהימה במשמעויותיה האינסופיות: "ישי פירש מאישתו שלש שנים, היתה לו שפחה נאה והתאוה לה… הלכה השפחה ואמרה לגבירתה… אמרה לה: לכי תקני את עצמך ואף אני כן, ולערב, כשיאמר סיגרי את הדלת, תכנסי את ואצא אני… ומתוך אהבתו על אותה שפחה יצא דוד אדום מבין אחיו, בקשו בניה להרגה ואת בנה דוד, כיון שראו שהוא אדום, אמר להם ישי הניחו לו ויהיה משועבד ורועה צאן…"17ילקוט המכירי תהילים קיח, כא.. עובדה זו מפליאה כשלעצמה, אך הקושי בקבלתה כפשוטה גדל לכאורה כשמשווים זאת לדברי חז"ל. חז"ל מונים את ישי בין אחד מארבעה שלא היה להם חטא עצמי כלל, ומתו בעטיו של נחש, וכן מגלים את גדולתו התורנית של ישי "שיצא באוכלוסא ונכנס באוכלוסא ודרש באוכלוסא"18(ברכות נח.). "היה הדבר טמון עד עשרים ושמונה שנים, כיון שאמר לו הקב"ה לשמואל 'וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל-יִשַׁי בֵּית-הַלַּחְמִי', אמר לו ישי 'עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן, וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן'. כיון שבא התחיל השמן מבצבץ ועולה, אמר לו הקב"ה 'קוּם מְשָׁחֵהוּ, כִּי-זֶה הוּא'. פינה השמן על ראשו ונקרש כאבנים טובות ומרגליות, וישי ובניו היו עומדים ברתת ובאימה, אמרו לא בא שמואל אלא לבזותינו ולהודיע לישראל שיש לנו בן פסול…"17. +התגלות נשמה
החידות המלוות את גילויו של דוד באות לבטא את ההופעה הערכית שהתגלתה בו ועל ידו. להופעה זו ערך עצמי גבוה מעל כל המציאות הקיימת ומהלך התפתחותה. הופעתו בפסגת ההליך הראשוני בתולדות האומה שתחילתו ביציאת מצרים וסופו בבנין בית המקדש, דומה להופעת נפש החיים בגופו של העובר. כאשר תהליך ההתפתחות הגופני, שהוא תהליך עקבי ומסודר, מגיע לשלמות, מופיעה אל תוכו הנפש ברמה שונה לחלוטין. מתוך מעקב אחרי גופו המתפתח של העובר, לא נוכל לתאר את דמות החיים שתתגלה לנו עם הופעת הנפש. ומתוך העולם המתפתח לקראת שלמותו המשיחית, לא נוכל לדעת דבר על תקופת המשיח. "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים"19(רמב"ם מלכים יב, ב.), ושמואל לא ראה את דוד…. +כשאדם הראשון צפה בכל הדורות העתידיים הוא ראה גם את דוד, אך הוא ראה גם שאין לדוד חיים כלל20(זהר בראשית צא: (תרגום).). אם כך את מי הוא ראה?! "האבות וישראל ובית המקדש ושמו של משיח עלו במחשבה להיבראות קודם שנברא העולם"21(בראשית רבה א ד.), "מלך המשיח אם מהחיים הוא דוד שמו ואם מהמתים דוד שמו"22(איכה רבה א נא (תרגום).). את דוד המשיח ראה אדם מופיע בסוף הדורות, אך הוא גם הבין את ההכרח בהופעת דוד במועד מוקדם יותר, כדי שיקבע במציאות דפוסים כלליים, שיכשירו את האנושות למגמתה, וכן כדי שהאנושות תיחשף לחדוות שירתו, שירה שביטאה את ההרמוניה של ההוויה כולה, ותדע לשאוף שאיפה ריאלית וכנה להעלות את ההוויה לשלמות חייה. מכאן שלדוד לא היו חיים פרטיים בכלל, לא היו לו חיים בעולם שבסיס קיומו הוא פרטי. "ונתן לו משלו שבעים שנה, ולכן חי אדם רק תשע מאות ושלושים ושאר השבעים עברו לדוד"23זהר בראשית צא: (תרגום).. +מלך פורץ לו גדר
מתנה נפלאה זו נתקבלה, והיא היתה צריכה להיוולד בעולם. אבל כיצד? הרי מהלך ההתפתחות האנושית לא היה מכוון ללידתו? "בעולם פועלים ההתפתחות האיטית והדילוגים הפתאומיים. ישנם בעלי נשמות כאלה שהצד של הדליגה מתגבר בהם על צד ההתפתחות ההדרגית, וזהו האופי הישראלי. הם מושפעים מרעיון התשובה הרבה, ושואפים לדברים רמי ערך שאין הסביבה ותנאי החיים מסכימים על זה"24אורות הקודש ב עמ' תקסז.. רק בפריצוֹת25דוד מבני בניו של פרץ בן יהודה. אל תוך המסלולים המסודרים והמהוגנים של מהלכי התפתחות המין האנושי, ובדילוגים מעל הבנאליות של מוסכמות חברתיות, יכלה אישיותו ומלכותו של דוד להופיע. וגם מתוך מצבים של "מחלון וכיליון", יאוש וחידלון, ליקטה לה נשמתו של דוד כלים כדי שתוכל להתגלות26ראה איש לשבטו עמ' 147.. +זאת ועוד: "דרש רבא מאי דכתיב אָז אָמַרְתִּי, הִנֵּה-בָאתִי: בִּמְגִלַּת-סֵפֶר, כָּתוּב עָלָי, אמר דוד אני אמרתי עתה באתי, ולא ידעתי, שבמגילת ספר כתוב עלי. התם כתיב שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, הַנִּמְצָאֹת, הכא כתיב מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי, בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו"27(יבמות עז.). ממהפכת סדום ומתוך היאוש שבא בעקבותיה, "וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה: אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ"28(בראשית יט לא.), התקיימה הברכה: "וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". "אמר לו הקב"ה לאברהם שתי ברכות טובות יש לי להבריך בך - רות המואביה ונעמה העמונית". "ברכות - כמו מבריך את הגפן"29(יבמות סג. וברש"י.). +בעקבות מות ער, שהפך עצמו לרע בעיני ה', ואונן שנשא את שם האבל והלך בדרכי אחיו, פרצה תמר את כבלי גורלה המר. היא ראתה "כִּי-גָדַל שֵׁלָה, וְהִוא לֹא-נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה", "דוחה היה (יהודה) אותה בקש, שלא היה בדעתו להשיאה לו, כִּי אָמַר, פֶּן-יָמוּת, שמוחזקת היא זו שימותו אנשיה". "וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ, וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף, וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם… וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה, וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה: כִּי כִסְּתָה, פָּנֶיהָ". "כשהיתה בבית חמיה היתה צנועה לפיכך לא חשדה"30(בראשית לח יא - טו וברש"י שם.). צדקת צנועה זו שכיסתה פניה, עברה על מידותיה, והפקירה את כל ישותה, כדי לנפץ את כבלי היאוש החידלון והמוות בלידת כוחות חיים רעננים, והצלתם מתוך עולם שוקע. שכן היה זה בשעה שכל בית יעקב היו אבלים על מכירת יוסף, ויהודה הורד מגדולתו, "וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו", "וַתָּמָת, בַּת-שׁוּעַ אֵשֶׁת-יְהוּדָה". בראותו את ה"זונה" נרתע יהודה, "אמר רב יוחנן ביקש לעבור וזימן לו הקב"ה מלאך שהוא ממונה על התאווה, אמר לו להיכ�� אתה הולך יהודה, מהיכן מלכים עומדים מהיכן גואלים עומדים, ויט אליה אל הדרך בעל כרחו שלא בטובתו"31(ילקו"ש וישב לח.). בזאת לא תמו יסוריה. חותנה ואבי עוברה גזר עליה שריפה, ותמר בצדקותה היתה מוכנה להקריב את חייה ואת חיי עוברה, להוריד לטמיון את ניצחונה שזכתה בו במסירות נפש וגוף, כי "לא רצתה להלבין פניו ולומר ממך אני מעוברת… אמרה אם יודה, מעצמו יודה, ואם לאו ישרפני ואל אלבין פניו"32(רש"י בראשית לח כה.). תמר, פרץ וזרח כמעט עלו בלהבות אבל יהודה הודה, אם כי רגע "ביקש לכפור, אמרה ליה הכר נא את בוראך"33(בראשית רבה פה יא.). "והיו יצחק ויעקב יושבים שם וכל אחיו והיו מחפין אותו, הכיר יהודה למקום ואמר אמיתת הדבר ואמר צדקה ממני"34(שמות רבה ל יט.). "צדקה ממני במרמתה, שהיתה לתכלית טוב ורצוי לה' יתברך… וכאומרם ז"ל גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה"35(ספורנו בראשית לח כו.). "ורז"ל דרשו שיצאה בת קול ואמרה ממני ומאתי יצאו הדברים, לפי שהיתה צנועה בבית חמיה גזרתי שיצאו ממנה מלכים, ושבט יהודה גזרתי להעמיד מלכים בישראל"36(רש"י בראשית לח כו.). +העולם בממדיו המצומצמים יוצר לעיתים עיוותים, שעל מנת ליישרם נצרך עמל של דורות. "שמעתי מדרש אגדה… יעקב נוצר מטיפה ראשונה ועשו מן השניה, צא ולמד משפופרת שפיה קצרה, תן בה שתי אבנים זו אחר זו, הנכנסת ראשונה תצא אחרונה, והנכנסת אחרונה תצא ראשונה. נמצא עשו הנוצר באחרונה יצא ראשונה, ויעקב שנוצר ראשונה יצא אחרון. ויעקב בא לעכבו שיהא ראשון ללידה כראשון ליצירה, ויפטור את רחמה, ויטול את הבכורה מן הדין"37(רש"י בראשית כה כו.). למה שלא זכה יעקב זכה דוד. +יוצר העולם בצמצומו, התערב לעזור לנושא ערכה של מלכות לפרוץ ראשון כפטר רחם ולזכות בבכורה. "במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה… אמרו זרח על שם החמה שהיא זורחת תמיד, ופרץ על שם הלבנה הנפרצת לעתים ונבנית לעתים. והרי פרץ הוא הבכור וחמה גדולה מהלבנה? לא קשיא דהא כתיב וַיִּתֶּן-יָד, וכתיב וְאַחַר יָצָא אָחִיו38במקור, כתובים בדברי הרמב"ן המלים: "ואחרי כן יצא אחיו" המופיעות בעניין יעקב ועשו, אך נראה שכוונתו למלים אלו., והנה לדעתם היה שם הלבנה לפרץ מפני מלכות בית דוד… והנה פרץ תאום לזרח הנותן יד, והוא בכור בכוח עליון (רוצה לומר: הבכור בא מאל עליון). כמו שאמר 'אף אני בכור אתנהו', וזהו מאמרם בקידוש החודש דוד מלך ישראל חי וקים"39(רמב"ן בראשית לח כט.). "מַה-פָּרַצְתָּ" - מכיוון ששלמה בכור המשוררים היה צריך לצאת ממנו, היה עליו להיות גם בכור40ספר הבהיר כט.. בסיעתא דשמיא, בהכרח מאל עליון, פרצה מלכות בית דוד את המהלכים הטבעיים, בהם קודמת המעשיות החומרית לתפארת שירת המלכות. באמת קדמה לבנה לחמה "וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד"41(בראשית א ה.), אבל האדם שנברא ביום, ראה קודם את החמה, וכששקעה פחד מחורבן העולם42(מסכת ע"ז ח.). עשו העשוי הקדים את יעקב, אך פרץ התפרץ כמלך הפורץ לו גדר ובעזרת אל עליון הקדים את זרח, גם אחרי שהלה שלח את ידו. +עו��מות ישנים חרבו. מחלון וכיליון שירדו לשדה מואב בעקבות אביהם אלימלך, שלא ראה תקווה ועתיד בשדות בית לחם, עוררו כוחות גנוזים שהיו חבויים בתוך הקליפה הפרוצה של בנות מואב. כתמר גם רות לא נכנעה לאלמנות ולשכול, וגם הניוול שבעוני לא הכניעה. כן גם לא ההסתייגות הטבעית שהיתה בישראל מעמה, שלא רק שלא קידמו פנינו בלחם ומים בעלותנו ממצרים, עוד גירו בנו את בנותיהם במטרה להחטיא את בנינו. יש לנו חשבון ארוך ונוקב עימם, והסתייגותנו הטבעית מהם חוזקה בגזירה אלקית: "לֹא-יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, בִּקְהַל ה'"43(דברים כג ד.). +אך רות לא נרתעה. היא התאמצה וקשרה את גורלה בגורל עמנו. ביהודה היו לה גואלים, פלוני אלמוני הגואל הקרוב ובעז. בעז הכין את רות לאפשרות שיירתעו ממנה, "כִּי אָמְנָם, כִּי אם גֹאֵל אָנֹכִי; וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל, קָרוֹב מִמֶּנִּי… וְאִם-לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי"44(רות ג יב-יג.), אבל רות לא נרתעה. "וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל, לֹא אוּכַל לִגְאול- לִי פֶּן-אַשְׁחִית אֶת-נַחֲלָתִי"45(רות ד ו.). הוא אכן נרתע ממנה, כששמע שבגאולת שדות אבימלך יהיה עליו לשאת את רות. "אמר: הראשונים לא מתו אלא על ידי שנטלו אותן ואני הולך ליטלה? חס לי ליטלה, אין אני מערב זרעי ואיני מערב פסולת בבני"46(רות רבה ז ז.). את זאת אמר נגד היושבים בשער ונגד זקני העם47(רות ד, ד.). הדברים הבוטים והפוגעים הללו שנאמרו בפני חשובי הקהל לא הרתיעו את רות, ולא הרתיעו גם את בעז. באומץ ליבו ובתעוזתו הפורצת גאל אותה, וגאל גם את נשמת דוד הגנוזה, בקביעתו הברורה: "עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית"48(יבמות עו: וראה רות רבה ז ז.). +בעז העיז וגאל. תעוזתו פרצה מוסכמות, בחדרה את קליפתה הגלויה של האומה המואבית, היא חשפה גם בהם את טבעה הפנימי של האישה, וגילתה הלכה מתוך חדירה לטעם המצוה "כבודה של בת מלך פנימה"49(יבמות עז.) קבע בעז, ואין דרכה של אישה לקדם פני עוברי דרכים, ולכן על הנשים לא נגזרה הגזירה. +רות בלטה בצניעותה, וכשלקטה בשעורים שבתה את ליבו של בעז. "לְמִי, הַנַּעֲרָה הַזֹּאת?" שאל, "וכי דרכו של בעז לשאול בנשים? אלא דברי צניעות וחכמה ראה בה"50(רות ב ה וברש"י שם.). ולמרות שהיתה בת לאומה שקבעה את שמה על שם גילוי העריות המתועב והשפל "מואב"51(רש"י בראשית יט לז "זו שלא היתה צנועה פרסמה שמאביה הוא"), נשארה נאמנה לטבע הישר שטבע אלקים באדם. "רות בתו של עגלון מלך מואב"52(סנהדרין קה:), זכתה לחזק ולהרחיב את הניצוץ, שהיה חבוי בחדרי חדרים של בית אביה: "וַיָּקָם מֵעַל הַכִּסֵּא"53(שופטים ג, כ.) - "אמר לו הקב"ה אתה עמדת מכסאך לכבודי, חייך הריני מעמיד ממך בן יושב על כסא ה'"54(רות רבה ב, ט.). +שני יבומים גדולים הקדימו את לידתו של דוד. "סוד העיבור מסודות הגדולים שבתורה". "וקראו אותו גאולה, וזהו עניין בעז, וטעם נעמי והשכנות והמשכיל יבין", "ועניין הסוד הוא גלגול נשמות"55(פירוש הרמב"ן בראשית לח, ח.). מגע מ��ויים עם הנצח יש במצווה זו, מעין דוגמא של תחיית המתים, "וְהָיָה, הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל-שֵׁם אָחִיו הַמֵּת, וְלֹא-יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל"56(דברים כה, ו.). ומתוך יבומים אלו צמח ועלה דוד מלך ישראל החי וקיים. +גם כוחותיו הכלליים של ישי התמסמסו כשעסק בחשבונאות פרטית של אישיותו, וכשהגיע למסקנה שהוא בן מואבית פרש מאישתו, כדי להימנע מלבוא בקהל. אך כוחות החיים שנקבצו על ידי יהודה ותמר, בעז ורות, ומילאו את ישותו, לא יכלו להיכלא. הוא תבע את שפחתו, כי כוחות חיים אלה היו נעלים וחזקים מכל הנהלת חשבונות פרטית. אבל העולם כולו, במהלך התפתחותו הקבוע והמסודר, עם כל חכמיו ונביאיו, רק את הקריטריונים לחשבונאות זו ידע והחשיב. ולכן הם היו גם מעל ראייתו של שמואל הנביא, וגם מעבר להשגתו של ישי החכם הדורש באוכלוסא. כל עוד לא נקבעה הקביעה האלקית "כִּי-זֶה הוּא", שקבעה נורמה חדשה, הם לא ראו את דוד ולא הבינו אותו. משיחת דוד מהקרן הטבעית ולא מהפך המלאכותי57מגילה יד. - "רמה קרני בה', רמה קרני ולא רמה פכי. דוד ושלמה שנמשחו בקרן - נמשכה מלכותן, שאול ויהוא שנמשחו בפך - לא נמשכה מלכותן"., הראתה כיוון חדש במגמה לחשוף את תעצומותיה הפנימיים והטבעיים של האומה. בטחונו של דוד בעצמת שליחותו לשחרר את העולם מכבלי ההתנשאות הצינית של הפלשתים, ולחשוף את התשוקה לעבודת ה' במילואה בבנין קבוע, הפך להיות ריאלי. מה שנחשב קודם לגאווה מאוסה58ראה בעמוד 179 מקור מס' 12., הפך להיות אבן פינה לבניין האומה. +אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים - הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה59(תהלים קיח, כב.). "והעטרה של מלכות בית דוד, שהיא כל כך כוללת עד שהיא נמשלת אל הבריאה בכללה, כוללת בה גם את הכוחות הנפשיים של אבירות וקשיות לב, שהם מוכרחים לשלמות המלכות, ורק כשהם נצרפים ונמתקים הם מוצאים את מקומם ההגון והמסודר בתוך הנהגתה, ומתוך כללותם של כל הכוחות הדרושים לה, תעמוד במילואה על כל האושר והטוב"60עולת ראיה א' עמ' תלב.. + +Chapter 21 + +משחהו - וימשח – משיח +פריצת הדרך למלכות
"האבות וישראל ובית המקדש ושמו של משיח עלו במחשבה להבראות קודם שנברא העולם"1(בראשית רבה א, ד.). "מלך המשיח אם מהחיים הוא שמו דוד ואם מהמתים שמו דוד"2איכה רבה א נא (תרגום).. עם משיחת דוד למלך אנו ניצבים בפתחה של תקופה, שהיתה פסגת המהלך האלקי לגילוי ההופעה הישראלית בשלמותה. מהלך שהחל ביציאת מצרים ופסגתו בהקמת בית המקדש, פסגה שקרעה לנו צוהר לעולם עתידי, בו ייבנה בית המקדש על-ידי משיח בן דוד. +מראשיתו היה תהליך זה רצוף בפריצוֹת אלקיות אל תוך מסגרות הטבע. פריצות שיצרו עובדות ובנו כלים מעשיים לקליטת הממדים האלקיים בעולם, בדפוסים שקודם היותם, איש לא היה יכול להעלות על דעתו שיהיו. ישראל, ששקעו בטומאת מצרים, ושועבדו בעבדות שאין דומה לה, יצאו בזמן קצר לחרות עולם. כוחות הטבע, שהיו משועבדים לחוקים, שנחקקו בששת ימי בראשית, השתחררו משעבודם והותאמו למגמתם הישראלית, שהלכה ונתממשה. הים והירדן לא עמדו בפני ישראל, מעיינות נבקעו במדבר להרוות את צימאונם, מדי בוקר הם מצאו את לחמם "בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה"3(ירמיהו ב, ב.), עמוד ענן פילס להם נתיב בארץ נחש ועקרב, ואת קיללתו של גדול מכשפי עולם הפך ה' לברכה. ובארץ, נפלו אבנים משמים להפיל חללים באויביהם, וחומות שקעו כדי לאפשר לאומה לכבוש את ארצה. גם שמש וירח עמדו דום עד ייקום גוי אויביו. +וכדי שנדע בפירוט מהי הדרך להגשמת יעודנו בתיקון עולם במלכות שדי, זכינו להופעה אלקית בדיבור ישיר ובכתב, בתורה שבעל פה, בהלכות למשה מסיני ובשלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן. הקב"ה עצמו הורה לאומה את הדרכים להגשמת רצונו בתורה, שנקבעה תתקע"ד דורות לפני שנחקקו החוקים הטבעיים במעשה בראשית4(זבחים קטז.). בשישי בסיון, החודש השלישי ממועד הקביעה האלקית "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים"5(שמות יב ב.), קוים התנאי שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית: "אם יקבלו ישראל את התורה בשישי בסיון" יהיה לעולם קיום. וָלא, היה הקב"ה מחזיר את העולם לתוהו ובוהו. "אם-לא בריתי יומם ולילה, חקות שמים וארץ לא-שמתי"6(ירמיה לג, כה.). +בני ישראל, שנבחרו להגשמת האידיאל האלקי מבראשית, הקדימו נעשה לנשמע וקיבלו את ה"חמדה הגנוזה"4, ובזה נתנו תוקף ומשמעות לקיומו של עולם. +מצוידים בהדרכתה של תורה נכנסנו לארץ, וגובשנו במשך דורות בדרך ארוכה ומלווה משברים, שחישלו את הופעתנו הציבורית. עד שזכינו, והאיש שהיה "מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה, גָּבֹהַּ מִכָּל-הָעָם" (שמואל א ט, ב), הומלך למלך ישראל. העם ידע לבקש, והמלך ידע לגבש, למסד ולקבוע את המבנה הציבורי בישראל בדפוסים הטובים ביותר. +אבל בהקמת המסגרת הממלכתית אי אפשר להסתפק. שאיפתנו למלכות וציפייתנו ממנה גדולות. "אי אפשר לה לנשמת החיים שתהיה מסתפקת בבקשת סדרים מעשיים, תיקונים באורחות החיים והחברה, ובהטבות מדיניות וקיבוציות"7אורות הקודש ב' עמ' שעה.. "החפץ האדיר… לשוב אל מקור המציאות העליונה, הטהורה, החופשית, האיתנה במקור אור אין סוף, נטוע הוא בכל היקום, בכל היצור כולו, והוא הוא הכוח היסודי המגלגל את כל תנועת ההוויה… והוא סובב והולך בכל היצור. לא יצא מכללו החלק היותר זעיר… מעבר מזה, ולא יעברו גבולו המוני עולמים נעלים ונערצים של שרפי קודש… מעבר מזה"8שם עמ' שעו.. תשוקה זו היא לא רק תשוקת כל פרט ביקום לשוב אל מקורו הפרטי, אלא "היצירה כולה, האורגניזמוס הכללי שבה… בעולם המוחשי ובעולם הרוחני…, כל החזות הרוחנית - עולם אחד הוא, גם הוא תוכן אורגני יש לו" וכולו, כאורגניזם אחד ומלא, שואף להתדבק באלקיו9שם עמ' תיז-תיח., ו"כל מה שהעולם הולך ומשתלם מתאחדים יותר חלקיו ותכונת האורגניות מתבלטת עליו יותר. ההתאחדות העליונה היא התאחדות שכל האדם ורצונו עם היקום בכלליו ובפרטיו… וכן עתידה להיות כל האנושיות כולה - כמובן על ידי שתתגלה תחילה הסגולה הבכורית של ישראל - ותתפשט על כל, וימלא כבוד ה' את הארץ וישמח ה' במעשיו"10שם עמ' תכז., "העולם מחכה הוא לההתגלות הנפלאה, איך האדם ופעולתו קשורים הם זה לזה"11שם עמ' תכח.. העובדה "שלא יש נשמה בודדת, גרגירית, גדועה, בהוויה כולה, אלא הכל מחובר משורג וארוג"12שם עמ' שלט., מאפשרת את הגילוי של "הנס של התגלות אור חיי האחדות באדם ובעולם", שהוא "תוכן אורו של משיח, מושב כסא ה' בעולם. וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו, הבנוי על יסוד השקפת האחדות המציאותית". תוכן זה "חי חי בישראל, ועמו ישראל חי וקיים לעד, שם ה' אלקי עולם עליו נקרא ובאור פניו יהלך, ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו"13שם עמ' תנט - תס.. ודוד היה מזומן להוציא מגמה זו אל הפועל בתהליך, האמור להביא את העולם ליום "שכולו לא היה כדאי כיום בו ניתן שיר השירים אשר לשלמה"14(שיר השירים רבה א יא.), שיר השירים למלך שהשלום שלו. "מלך המשיח אם מהחיים הוא דוד שמו ואם מהמתים דוד שמו"15איכה רבה א' נא (תרגום).. +מאדם יחיד למלכות
הגורם העיקרי המעכב את הופעת המלכות ההרמונית בתפארתה הוא האגואיזם, הדגשת יתר של רצון הפרט, והגאווה שהיא תולדתו ויולדתו. כל אלה מסמאים את עיני האנושות מלחזות בתפארת מלכות עולמים, ויוצרים מחיצות בין פרט לפרט בממדים העולמיים השונים. ומעבר לזה, הם יוצרים מחיצות גם בינינו לבין "אדון עולם, אשר מלך בטרם כל יציר נברא… ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא"16מתוך תפילת השחר.. +הסיבה לכך שיצרים אלה, האגואיזם והגאווה, כל כך מושרשים בכל הוויית חיינו, נעוצה בנקודת המוצא של האנושות. היא החלה מאדם יחיד, שהיה תפארת היצירה האלקית; "ומשום מה נברא אדם יחידי… כדי שכל אחד יאמר בשבילי נברא העולם"17ילקוט שמעוני בראשית טו.. אילו האנושות לא היתה מתחילה מהאיש הבודד אלא מן הכלל, היו היחידים נמוגים. אנשים לא היו מכירים בערכם ובכוחותיהם, והכלל כולו היה מתמסמס. מה שאין כן כשהתהליך החל מאדם הראשון, היחיד. מתוך כך, יוכלו בני האדם, בהתעלותם, לשכלל את חברתם הטבעית, להסיר מחיצות, ולהשתלב לאגודה אחת. +אדם הראשון אמנם נוצר אחרון למעשי בראשית, ושבט המוסר, "שאם תזוח דעתו עליו יאמרו לו יתוש קדמך במעשה בראשית"18(סנהדרין לח.), היה מונף עליו. אבל מבחינתו הסובייקטיבית כאחרון לברואים הוא ראה את עצמו בלבד. הוא לא ראה, ולא יכול היה לראות, שההוויה כולה ותהליך התפתחותה הותאמו ליצירתו. וכמובן שבהיותו יחיד, לא יכול היה לבטא ציבור. +מיסוֹד הווייתו של אדם הלכו הדורות והשתכללו בהדרגה. האנושות החלה להתגבש ללאומים, אבל מהיסוד הפרטי ונטיותיו לא יכלו להשתחרר. האנושות וההוויה כולה יחד איתה התקבצה, התלכדה, יצרה התאגדויות טבעיות ומלאכותיות בתהליך ארוך רצוף משברים, שנגרמו מחוסר איזון בין הנטיות הפרטיות ובין מגמת ההכללה. בתחילה השתלטו הנפילים על בנות האדם, ויצרו תרבות שבה ראה האדם את עצמו ואת צרכיו בלבד. "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס"19בראשית ו יא. - לא נחתם דינם של דור המבול אלא על הגזל20ע"פ ירושלמי מעשרות פ"ב ה"ד., כשכל אחד קבע בעלות גם על רכושו של האחר. את הגרעין הבריא של הדור ההוא כינס ה' בתיבה יחד עם כל בעלי החיים, ואת חייהם היה עליהם לנהל בהדדיות. +בעקבות דור המבול החלה נטיה אקוטית להתקבצות חולנית. "וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים אֲחָדִים וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם… וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ"21(בראשית יא א-ג.), "אומה לאומה, ��צרים לכוש וכוש לפוט ופוט לכנען"22רש"י שם.. "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ שֵׁם", "וביקשו לעשות חברה ואחדות מלאכותי בקיבוץ המדינה ודברים מלאכותיים שולל מהם האחדות הטבעי שהיה להם"23אברבנאל שם.. בעקבות חטאם פוזרו בני האדם, "והראב"ע והרלב"ג חשבו שלא חטאו בוני המגדל… ושה' הפיצם לטוב להם אם כדי שימלאו את הארץ..."23. +בין אם היה בזה עונש או לטוב להם, היה זה פיזור מאולץ, שגרם חולשה לעמים הנפרדים. בחולשתם האלילו את הפסגות הערכיות, שאותן מצאו בהווייתם המפוזרת והמפוררת. הם עשו להם אלילים אילמים מוגבלים, והשתעבדו להם. +כשהופיע אברהם ונשמתו הענקית, שהיתה מלאה תשוקה כבירה לחופש ולאור, התמלא צער ומכאוב נמרץ על עלבון התבל. הוא התפרץ כארי מסוגר, נטל את מקלו בחרון, ושיבר את צלמיהם של בני דורו24עפ"י אורות, ערך התחיה, עמ' קלה.. מעל שברי האלילים הקדמוניים העמיק אברהם את תודעת ההכללה העליונה, "וַיִּקְרָא-שָׁם בְּשֵׁם ה', אֵל עוֹלָם"25(בראשית כא לג.). במרידתו בנמרוד מלכו, ובצאתו מארצו ממולדתו ומבית אביו, החל להשתחרר מן המוטיב הפרטי, וקבע את הבסיס להופעת האדם הציבורי. עימו כרת יוצר האדם ברית, והעלה את יכולת הביטוי שלו בשירת חייו מאברם - אב לארם, לאברהם - אב המון. "אַתָּה-הוּא, ה' הָאֱלֹקִים, אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם… וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם. וּמָצָאתָ אֶת-לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ, וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית"26(נחמיה ט ז-ח.). +מתוך הסגולה האנושית שנמשכה ביחידים מאדם הראשון27(כוזרי מאמר א צה.), צמחה ועלתה האישיות אשר בה אפשר היה לבטוח, שתצווה את בניה ואת ביתה אחריה, "וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה', לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט"28(בראשית יח יט.). לכן, בחירתו "לא היה בחירה פרטית, רק באומה הישראלית שהם זרעו... וזה בחירה כללית"29מהר"ל נצח ישראל יא., ויעד אותו להקמת הגוי הגדול, שמי כמוהו אשר לו אלקים קרובים אליו. גוי אשר לו דרך חיים, שכולה חוקים ומשפטים צדיקים. "וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל" בארץ "אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"30(בראשית יא א-ב.), הובטח לאברהם, ואכן כן היה. +אבל גם אברהם, נושא שם ה' אל עליון בקריאות גדולות וקטנות, היה יחיד, "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם"31(יחזקאל לג כד.). בנו שהתמזג עמו בברית פלאית, הוסיף נדבך להופעת ההכללה הציבורית. "יש להסתכל שכתוב וְהָאֱלֹקִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם, את יצחק היה צריך לומר שהרי יצחק כבר היה בן שלושים ושבע שנה… אלא ודאי שצריך לומר את אברהם, שהוא היה צריך להיכלל בדין, כי לא היה שום דין באברהם מקודם לכך, אלא כולו חסד… וכאשר עשה מעשה העקדה… הדין נכנס בחסד ונשלם זה עם זה… וראה סוד הדבר, אף-על-פי שאמרנו, שכתוב אברהם ולא יצחק… הנה יצחק גם כן נכלל במקרא זה, שכתוב: וְהָאֱלֹקִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם, ניסה לאברהם לא נאמר אלא את אברהם והוא בדיוק, והוא רומז על יצחק כי בשעה שהיה יצחק שורה בגבורה תחתונה… כיון שנעקד ונועד בדין על ידי אברהם כראוי, אז נתעטר יצחק במקומו עם אברהם… ועלו למעלה. אברהם בחסד שעלה לחכמה ויצחק בגבורה שעלה לבינה, ואז נתיישב המחלוקת כראוי כי עשו שלום ביניהם שנכללו אש ומים זה מזה"32זהר בראשית תפט: ע"פ פירוש הסולם.. +האב והבן, שבהתעלותם מעבר לכל חשבון אישי פרטי הלכו יחדיו, התעלו אל מרום הר המוריה, ובמסירות נפשם למלא אחרי הצו האלקי, קבעו את הנורמות של הגבורה הלאומית, שמקורה באהבה רבה ובאהבת עולם33מברכות קריאת שמע.. את הגרעין הלאומי הזה השלים הנכד, ובתפארת תמימות האמת שבו התגבר, והוציא לאור את האמת האלקית שהיתה בלועה ושבויה בידי רשעים. רשעים שבגסות גאוותם פשטו טלפיהם, והכריזו על טהרתם: עשו - שבז לבכורה, וצעק צעקה גדולה ומרה על אבדנה בשעת מבחן, וגדול הרמאים, לבן הארמי - שיצר רושם של צדיק מרומה, הדואג במסירות לבני משפחתו. בטענתו "הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי"34(בראשית לא מג.), ניסה לחפות על האמת, שעליה העידו בנותיו: "הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ, כִּי מְכָרָנוּ"35(בראשית לא טו.). יעקב השיב את ערכה של הבכורה האהובה בחשיפת גסותו של עשו, "וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ, וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת-הַבְּכֹרָה"36(בראשית כה לד.). לאחר מכן זכה לברכת הבכורה כשנשמע בתמימות לאינטואיציה הבריאה של אמו. את עצמת האמת וכוחו של היושר האנושי והמוסר החברתי האצילי חשף בעמל עקבי ובמסירות, "כִּי, בְּכָל-כֹּחִי, עָבַדְתִּי, אֶת-אֲבִיכֶן", "בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה, וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי"37(בראשית לא ז, מ.), עד שגם הראש והראשון לרמאי עולם לא יכול היה לעמוד בפניהם. +מתוך ה"אמת ליעקב", אמת שינקה ממקורן הבסיסי של הגבורה והאהבה, אותן ינק מאבותיו, יכול היה יעקב להתחיל בגילוי ההופעה המעשית של הציבור הישראלי. שנים עשר הבנים היוו את שנים עשר הגבולות של גילויי הגוונים בציבור הישראלי בדיוקם המוגדר. אבל זו היתה מסגרת בלבד. בשלב ראשוני זה ירדנו למצרים, ושם, ב"כור הברזל" הותכה המשפחה הישראלית, ונחשף הצביון הלאומי שלה. בשלב מוקדם מאוד של החשיפה הזו חש פרעה, ש"הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ"38(שמות א ט.), על פי אמות המידה האנושיות לקביעת ערכו של עם. הוא הבחין, שהמשפחה שירדה מצרימה הפכה לעם, ולדעתו גם סיכנה את עמו. אבל לנו, לערכינו, לא היתה עדיין הופעתנו הציבורית ראויה לכינוי "עם". גם כשזכינו להופעת נשמתנו הציבורית על הר סיני, עוד לא היינו לעם. אז רק הובטח לנו שבעתיד, "אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי", רק אז "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ". ובינתיים, רק "אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"39(שמות יט ה-ו.). עובדת היותנו בנים לאב אחד היוותה בסיס הופעתנו הציבורית ותו לא. רק אחרי ארבעים שנה בהן פעלנו כ"הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן", ובגויים לא התחשבנו40(במדבר כג ט.), בעמדנו בשערי הארץ, כשנצטווינו על הברית האמורה להיערך בארץ ישראל על הרי גריזים ועיבל, רק אז, קבע משה בקביעה ברורה ונמרצת: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, אֶל כָּל-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם, לַה' אֱלֹהֶיךָ"41(דברים כז ט.). +דור המדבר, דור דעה, בגובה חייו היה ראשוני וייחודי, אך גם הוא היה טבוע בחותם הפרטיות. הדור זכה לחיות חיים ייחודיים, אך דרכם לא היתה דרך לרבים ולדורות. גם מנהיגי הדור ההוא, משה ואהרן, שאמנם היו מורי דרך לדורות רבים, הזדהו עם דורם וזוהו עימם. על הפסוק "וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ"42(שמות יט ו.), מתבטא אור החיים הקדוש: "צריך לדעת למה הוצרך לומר ואתם… ואולי על משה ואהרן, ולהיות שעד עתה היה מדבר אל כל ישראל ועשאם סגולה, אם-כן יאמר משה כי אין הפרש עוד בינם ובין ישראל, לזה אמר ואתם, אתה ואחיך תהיו לי ממלכת כהנים…". בהתעלות הדור לרגלי הר סיני התעלו גם משה ואהרן, ובנפילתו מדרגתו ירדו גם הם. "אמר לו הקב"ה למשה: משה רד מגדולתך, כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ועכשיו ישראל חטאו למה לך גדולה"43ברכות לב. (הגהות הב"ח).. עוד "עַד-שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ, נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ"44(שיר השירים א יב.), וישראל שמטו פרצוף אחד מהמרכבה ועשו להם מסכה, וגם משה ירד מדרך האמונה בהכללת אינסוף, ותבע "הַרְאֵנִי נָא, אֶת-כְּבֹדֶךָ", וביקש לדעת את דרכו של ה' בהנהגת העולם בפירוט מדוייק. עד שריבונו של עולם עצמו החזירו לדרגתו בקביעה ברורה "לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי", "וְחַנֹּתִי אֶת-אֲשֶׁר אָחֹן, וְרִחַמְתִּי אֶת-אֲשֶׁר אֲרַחֵם"45(שמות לג, יח-כ.). +עיכוב כניסתם של משה ואהרן לארץ, גם הוא היה משולב בעובדה שמשה ואהרן היו מנהיגי דורם, וכשהדור כולו לא נכנס לארץ, "גַּם-בִּי הִתְאַנַּף ה', בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר: גַּם-אַתָּה לֹא-תָבֹא שָׁם"46(דברים א, לז.). למרות הפוטנציאל העצום שהיה גנוז "בדור דעה" ובמנהיגיו, עדיין לא התעלה מעל הצביון הפרטי. עצם מהותו היתה ייחודית, הם חיו בבועה ניסית. ועמנו, שנועד לתקן עולם במלכות שדי, לא רצה, ולא היה יכול לרצות, להתמיד לחיות חיים כאלה. גם אם נמצאו מעלות בדרך חיים כזאת ו"לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן"47(מכילתא בשלח יז.), היא גרמה גם חסרונות רבים. אחד מהגדולים שבהם היא העובדה, שהעם לא למד להביע רצון ציבורי בריא וטבעי, משום שהכל ניתן לו בשלמות שמימית משמים. כשרצה דבר מה - תמיד היו אלה רצונות שליליים. ללא הרצון והבעתו לא תיתכן הופעת שלמות הציבוריות הישראלית: המלכות. המקרה היחיד, בו ניתן למצוא הבעת רצון ציבורי חיובי בדור ההוא, היה בהכרזתם "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע"48(שמות כד ז.) לקראת הופעת התורה. אבל זו כידוע הוכרזה בכפיית הר כגיגית על האומה כולה. הכפייה חשפה אמנם את עומק הרצון הישראלי, אבל עובדה היא שהעם עדיין לא היה בשל להעלות רצון זה, שהיה מתחת לסף ההכרה הציבורית, אל מרחבי החיים הטבעיים. ומכאן "מודעא רבה לאורייתא"49(שבת פח.). ואכן בהמשך הדורות נמצאו כאלה שערערו על הקבלה הכפ��יתית הזו, עד ש"הדור קיבלוה בימי אחשורוש". +בחיים העל-טבעיים הללו במדבר, גם לא יכלה להיחשף האהבה הגדולה הקיימת בעומק פנימיות האומה בין כל אישיה, והערבות ההדדית לא נקבעה עד שעברנו את הירדן. צביון הפרטיות ליווה את דור המדבר, כי בגלות לא יכול היה להיחשף טבענו החי והבריא, ורק בעברנו את הירדן נודע לנו "כִּי אֵל חַי בְּקִרְבְּכֶם"50(יהושע ג י.). גם מנהיגינו הדגולים בעת ההיא, משה ואהרן, לא יכלו להשתחרר מצביונם הפרטי, וברגע של חולשה התבטאו באופן שיכול להתפרש כהתנשאות, קוצר רוח ופטרוניות, שהרחיקה אותם מן העם ומן הטבע. ההכאה על הסלע והגערה המתנשאת "שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים", חרצה את גורלם. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם"51(במדבר כ י-יב.). +דורות רבים ילדה האומה בארץ. הם לא היו מלכים, לכל אחד מהם היה גוון ייחודי, אבל לא מלכות. שמואל, שהיה שקול כמשה ואהרן גם יחד כי שילב את המגמות של שניהם: מחוקק ושופט כמשה, ואיש העם כאהרן, "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו, וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ"52(תהלים צט ו.), חינך דור חדש. בחינוכו הפורה והמסור הצמיח דור, שהתאים לגלות את מגמת המלכות בישראל, והתעלה להבעת הרצון הציבורי: "שִׂימָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ" (שמואל א ח, ה). בקשתם היתה אמנם בוסרית, מוקדמת מדי ופזיזה, אבל מההתייחסות האלקית לבקשתם, וממצוות התורה בדבר הקמת מלך אנו למדים, שעצם הבעת הרצון לגיבושה של האומה במסגרת האופטימלית היא חיובית. +שאול, שהיה משכמו ומעלה גבוה מכולם, נבחר כמלך הראשון. הוא זכה לכך בהיותו ענו ובגלל גובהו היחסי, אבל תכונות אלו אינן מספיקות לגלות את הווייתנו הציבורית המלאה. בעצם מהותה נסמכה מלכותו של שאול על אישיותו, "בחור וטוב"53(שמואל א' ט ב.), וכשחטא - היא נסתיימה. +מהותו של דוד היא המלכות בעצמה. בחייו היה עליו לבטא את שירת ההכללה העליונה, שהיא מהותו של משיח. שמו עלה במחשבה עוד לפני שצמצם הקב"ה ברצונו החופשי את רצונו, כשברא את העולם. דוד לא היה משועבד לצמצום, ותפקידו היה לתת להוויה את משמעותה. לכן לא היו לו חיים כל עוד לא הגיע העולם לפסגתו ההרמונית במלואה. כשראה זאת אדם הראשון, הוא הבין שכדי שהאנושות תדע לשאוף למגמתה ההרמונית, ושאיפתה תהיה אמיתית, ריאלית וכנה, עליה לטעום מטעם מלכותו עוד לפני שהעולם יגיע לפסגתו העתידית. על כן באבהותו האנושית נתן לדוד שבעים שנה מחייו. אולם אלה כלי חיים שלא יכלו לבטא את עוצם הנשמה המשיחית, בזמן שההוויה עוד לא הבשילה לבטא את ההרמוניה המשיחית. +ערכים מוחלטים בעולם יחסי
חיי אדם יכלו להתגלות גם בתוך המסגרות האנושיות הראשוניות, שהוא היה מקורן, הבנויות על בסיס התשוקה האישית הפרטית, שכל כך רודה בזרם החיים האנושיים והעולמיים. +את רדייתה של הפרטיות בחיים מבטאים חז"ל בתיאור מפליא, כשמגלים לנו סודות מחדרם של אנשי כנסת הגדולה. "אמרו, הואיל ועת רצון הוא נבעי רחמי איצרא דעבירה, בעו רחמי ואמסר בידייהו, אמר להו חזו דאי קטליתו ליה לההוא, כליא עלמא - יכלה העולם שלא תבא פריה ורביה - חבשוהו תלתא יומי ובעו ביעתא בת יומא בכל ארץ ישראל ולא אשתכח - לפי שפסק החימום מן המעים ואפילו אותן שעיברה התרנגולת כבר אינם מתבשלים במעיה"54יומא סט: וברש"י שם (אמרו, הואיל ועת רצון הוא, נבקש רחמים על יצר העבירה (עריות), בקשו רחמים ונמסר בידם. אמר להם ראו שאם תהרגו אותי, יכלה העולם. אסרו אותו לשלושה ימים וחפשו ביצה טריה בכל ארץ ישראל ולא נמצאה...).. בלי "יצר" לא המשיכו החיים. +כשנשמתו של דוד היתה צריכה להופיע בתוך עולם, שבו היצר הוא הכוח הבסיסי היוצר מוטיבציה לחיים ולהמשכיותם, לא היה לו קיום בעולם הזה אלמלא אדם הראשון. אדם הראשון העמיד לרשותו כלי קיום, מתוך תקווה שדוד יוכל לצקת לחיי העם את התכנים המשיחיים, שהם עצם מהותו, וכמלך ישראל יוכל להכשיר את האומה להשתחרר מהיצריות האגואיסטית. ואז יחד, בכוחות משותפים, יעלו את העולם לרמתו ההרמונית, בה "וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק, עַל-חֻר פָּתֶן, וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי, גָּמוּל יָדוֹ הָדָה"55(ישעיהו יא ח.). כך זכינו, שבפסגת המהלך האלקי לגילוי המגמה הישראלית שהחל ביציאת מצרים, זכינו להברקה משיחית במלכות דוד ושלמה, מכונני משכן הקבע, "מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ, עוֹלָמִים"56(מלכים א' ח יג.). +כל עוד לא הגיעה שעת מלכותו של דוד, לא יכלו להכירו. גם אביו ואמו עזבוהו, "מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי, וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי"57(תהלים סט ט.). לנשמתו היו חיים עצמיים מוחלטים וערכים עצמיים; אהבתו היתה אהבה, אבהותו היתה אבהות, שירתו היתה שירה ומלוכתו היתה משיחית. את הקושי של חיי נשמה כזו במסגרות יחסיות מצומצמות מי יוכל לשער, הרי אפילו בהוריו מצא חסרונות. "הֵן-בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי; וּבְחֵטְא, יֶחֱמַתְנִי אִמִּי - אמר דוד לפני הקב"ה, רבון העולמים כלום נתכון אבא ישי להעמידני, והלא לא נתכוון אלא להנאתו, תדע שהוא כן, שמאחר שעשו צרכיהם זה הופך פניו לכאן וזו הופכת פניה לכאן"58(ויקרא רבה יד ה.). גופו חי בעולם יחסי, אך כל ערכי נשמתו היו מוחלטים. נשמתו קדמה לעולם, ועל פי אמות מידה מוחלטות היא ביקשה ותבעה את גילויה. ומכיוון שאהבתו היתה אהבה מעצם חייו, אהבה שאינה תלויה בדבר, הוא לא היה יכול להשלים עם העובדה שהעמדת ולדות, המציאות הערכית הגדולה ביותר במציאות הזמנית, המפגישה את האדם עם הנצח, נמשכת בעולם רק מתוך תשוקת הנאה שיש בה פניה אגואיסטית, וכשתמה ההנאה מתמסמסת האהבה. +התמרמרותו של דוד לנוכח עלבונה של המציאות הזו חבקה את כל היש, וגרמה לו להפנות חיצי ביקורת אפילו כנגד הוריו. לאור זאת עלינו גם להעריך את פגישתו עם בת שבע. חז"ל מלמדים שהיא היתה ראויה לדוד מששת ימי בראשית. היה זה קשר עצמי ולא יחסי, אבל המסגרות המצומצמות ביטאו מציאות אחרת, יחסית, וגרמו ליצירת קשרים מלאכותיים שסיבכו את הופעת החיים הטבעית והמקורית. כי "מאז חטא אדם הראשון, גרם על ידי זה ערבוביא גדולה במעשיו, שכל מעשי האדם המה בערבוביא והשתנות רבים מאוד… וגם המעשה הטוב עצמו כמעט בלתי אפשרי לרוב העולם, שתהיה כולה קודש זכה ונקיה לגמרי בלי שום נטיה לאיזו פניה ומחשבה קלה לגרמיה. וכן להפך בהמעשה אשר לא טובה, גם כן מעורב בה לפעמים איזה מחשבה לטוב לפי דמיונו… וימשך העניין כן עד עת קץ הימין בלע המוות לנצח"59(נפש החיים א ו, ��גהה.). לכן האומר דוד חטא אינו אלא טועה, עליו בוודאי אפשר לומר שרק קליפתו חטאה. "לא דוד ראוי לאותו מעשה, דכתיב: ולבי חלל בקרבי... אלא למה עשה? לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד"60(מסכת עבודה זרה ד:). ואם אפשר היה לומר, הרי גם חטאו של דוד היה מתוך "אידיאליזם", שוודאי לא קל היה לאישיות נפלאה שכמותו, אישיות שההוויה כולה מילאה את ישותו, להגיע למצב בו "ליבו חלל בקרבו". מרן הרצ"י היה אומר שככל שהאומה הולכת ומתפתחת היא משתכללת בענווה. חז"ל במסכת חולין סט. מעמידים אותנו על תכונות הגזע שלנו, שמתחילה באברהם אבינו "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר", ומשוכללת במשה רבינו "וְנַחְנוּ מָה", ומגיעה לשיאה בדוד המלך "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא-אִישׁ". אין אצלו מציאות של אישיותו הפרטית, הוא ביטלה לחלוטין61שיחות הרב צבי יהודה בראשית עמ' 152.. +ביטול היש ודיכוי היצר היו ההכשרות שהכשירה נשמתו הענקית את גופו. וכשהגיעה השעה "וַיֹּאמֶר ה' קוּם מְשָׁחֵהוּ, כִּי-זֶה הוּא. וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת-קֶרֶן הַשֶּׁמֶן, וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו, וַתִּצְלַח רוּחַ-ה' אֶל-דָּוִד, מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה" (טז, יב-יג). + +Chapter 22 + +מלכות עולמים +ביטוי ההוויה כולה
"דוד ושלמה נמשחו מן הקרן מפני שמלכותן מלכות עולמים"1ויקרא רבה י ח. (ובלשון דומה בירושלמי שקלים ו א).. מלכות קבועה או נצחית לא נאמר בדברי חז"ל אלו, אלא "מלכות עולמים". משמעות מלכותו של דוד אינה נמדדת בזמן, במקום או באדם, וגילוי ערכיה אינם נמדדים במדדים רגילים של מלכות מדינית, למרות שהיא הופיעה גם בהם בשלמות אופטימלית. מלכות דוד היא הביטוי ההרמוני של ההוויה כולה. +את כל חייו הקדיש דוד לחשיפתה של ההרמוניה הזו, ולגילוי המשמעות הערכית של כל מרכיביה. מנעוריו, "כשהיה רועה את הצאן היה מסתכל על המדבר ועובד עבודת ה', משבח ואומר כִּי-אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ, מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ, ובלילה כשכולם ישנים הוא יושב במדבר ומסתכל בשמים בירח ובכוכבים ומזלות וצבא השמים ומשבח ומרומם לקב"ה"2זהר חדש שיה"ש ס"ז (תרגום).. כבר ברעותו את הצאן הנהיג את עדרו "בממלכתיות", והנהגה זו סימנה את התאמתו למלכות ישראל. "בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה… היה מונע הגדולים מפני הקטנים והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך, ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר כך מוציא את הבחורים שיהיו אוכלים עשב הקשה…, ולא נהגם אלא במדבר להרחיקם מן הגזל, אמר לו הקב"ה נמצא אתה נאמן בצאן, בא ורעה צאני"3(שמות רבה ב ב.). +אחרי שהצליח ליצור הרמוניה בעדרו, נקרא דוד ליצור הרמוניה באומה. הוא עשה זאת בחשיפת המשמעויות של כל הופעות החיים, וגם של תופעות שנראו בעצם מהותן מיותרות לחלוטין, העכביש והשיגעון. בכל מצב שהיה בו ראה דוד את ערכו ההרמוני והשירי, "דר בחמישה עולמים ואמר שירה: דר במעי אמו ואמר שירה שנאמר: בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת-ה' וְכָל-קְרָבַי, אֶת-שֵׁם קָדְשׁוֹ, יצא לאוויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות ואמר שירה שנאמר: בָּרְכוּ ה' מַלְאָכָיו: גִּבֹּרֵי כֹחַ, עֹשֵׂי דְבָרוֹ, לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ. בָּרְכוּ ה' כָּל-צְבָאָיו וגו', ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה שנאמר: ב��ָרְכִי נַפְשִׁי, אֶת-ה' וְאַל-תִּשְׁכְּחִי, כָּל-גְּמוּלָיו, מאי כל גמוליו אמר ר' אבהו שעשה לה דדים במקום בינה, טעמא מאי אמר רב יהודה כדי שלא יסתכל במקום ערווה… ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה שנאמר: יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן-הָאָרֶץ, וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם, בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת-ה', הַלְלוּ-יָהּ, נסתכל ביום המיתה ואמר שירה שנאמר: בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת-ה', ה' אֱלֹקַי, גָּדַלְתָּ מְּאֹד, הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ"4(ברכות י.). גם כשנאלץ לברוח מבנו, בכה ואמר שירה: "מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ"5(תהלים ג א.). +השיר הוא ההבעה השכלית העליונה היוצאת מתוך ההסתכלות הרחבה והעמוקה באור אל עליון ופליאות מפעליו6עולת ראיה עמ' ר.. התורה כולה נקראת שירה, ומצוות כתיבתה הוגדרה בתורה בקביעה "כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת"7(דברים לא יט.). "מתוך התגלות קביעות כתיבתה זו של התורה על-ידי השירה שלה, נמשכה ונתקיימה לנו קביעות כתיבתם של כל מרחבי תורה שבכתב ותורה שבעל-פה"8הקדמת הרב צבי יהודה לאורות התורה.. "…וצריכה ארץ ישראל להיות בנויה וכל ישראל יושבים עליה מסודרים בכל סידריהם; מקדש ומלכות, כהונה ונבואה, שופטים ושוטרים וכל תכסיסיהם, אז חיה היא תורה שבעל-פה בכל זיו תפארתה"9אורות התורה א ג.. +מלכות ותורה
סידור משטר החיים הלאומי הוא תחום אחריותו של המלך, ודוד מלך ישראל היה זה שהצליח לבטא את המלכות בשלמות מירבית. מתוך כך, יכולתם של ישראל לגלות את התורה בימיו התקרבה לאופטימום. "תינוקות שהיו בימי דוד… היו יודעים לדרוש את התורה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור"10(במד"ר יט ב.). והוא עצמו "היה מקהיל קהילות בשבת ומעמיד את הבימה בבית המדרש, ויושב ודורש לישראל בסתרי תורה, ומחזיר טעותיהן של ישראל ומגלה להם רזים וסודות, עד שמושך ליבן לדברי תורה"11מדרה"ג שמות לב א.. ומשום כך מצאו בו חז"ל מקבילות למשה: "משה נתן חמשה חומשי תורה לישראל, ודוד נתן חמשה ספרים שבתהלים לישראל"12מדרש תהלים א ב.. תכונותיו הממלכתיות שורשן בתורתו: "'יודע נגן' במקרא, 'וגיבור חיל' במשנה, 'ואיש מלחמה' שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה, 'ונבון דבר' במעשה הטוב, 'ואיש תאר' בתלמוד"13(רות רבה ד ג.). ניגונו היה ניגון תורתו, "מה דוד עושה… היה נוטל נבל וכינור ומנגן בהם, כדי שישמעו חברי תורה. ומה היו חברי תורה אומרים אם דוד המלך עוסק בתורה, אנו על-אחת-כמה-וכמה"14ירושלמי ברכות א, ה"א. +דוד חי את התורה בטבעיות חייו. "אמר דוד לא עשיתי אני אותם לא באונס ולא מיראה אלא מאהבה שנאמר ותורתך אהבתי"15מדרש תהלים קיט מו.. לעיתים נראה שדוד האיש עמד כמשתאה, עד כמה הוא עצמו אכן היה דבוק ומקושר בה. "אמר דוד כשאני מתחיל בדברי תורה, מעט אני מתחיל בהן והן נובעים וכשאני נכנס לתוכה נפתחים לי שערים הרבה"16מדרש תהלים כז ב.. "ואמרו במדרש אמר דוד לפני הקב"ה ריבונו של עולם, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ובתי מדרשות, כי מצד הנפש היה נמשך לחשוב מחשבות אחרות. אולם הרוח שבו הוא אורו של משיח, התגברה בקרבו והיו רגליו מביאות אותו לבתי כנסיות ובתי מדרשות…"17מי מרום להגרימ חרל"פ ח"ו פס' סג.. "אמר לו הקב"ה… טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח"18(מכות י.). +שנו חכמים בלשון המשנה, ברוך שבחר בהם ובמשנתם: ר' מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שכל העולם כדאי הוא לו… ונותנת לו מלכות וממשלה…19(פרקי אבות ו א.). "התורה נותנת מלכות ממש: כל ישראל בני מלכים הם. החסיד הוא המושל במדינה, כציור הכוזרי, הסידור הפנימי בנפשו של לומד התורה נובע מן הסידור הכללי הקיים בתורה ובעולם. הממשלה היא ממשות, בעוד שהמלכות היא האיכות, כוח המלכות, האישיות המלכותית. המלכות מתגלה בממשלה. עיקר חשיבותה של הממשלה הממשית היא בכך, שהיא נובעת מן המלכות ומגלה את איכותה של המלכות, החרות של התורה היא עצמיותה ועצמאותה של התורה. תורה לשמה מביאה את האדם לחרות, ואישיותו מתעלה להיות אישיות מלכותית, והיא נותנת לו ממשלה בגופו, ביצרו ובנפשו"20מרן הרב צבי יהודה בפירושו לפרק קנין תורה א ו.. "כי הישמעותו לתורה היא הישמעות לעצמותו, לטבעו הישראלי, כי חוקי התורה הרי הם חוקים פנימיים של הווייתנו"21הרצ"י שם עמ' יט.. "ודע כי התורה שישים ריבוא אותיות, והם כללות נשמת כל ישראל"22רוח חיים אבות א, א.. ואם נכון הדבר ביחס לכל תלמיד חכם ומלכותו, על אחת כמה וכמה שנכון הדבר במי שנועד לכך מעצם בנייתו. "אמר אדם, יפיות זו, מלכות וזמירות הללו, נתונות לו במתנה שבעים שנה, שיחיה ויהא מזמר לפניך, וזה שאמר הכתוב: הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי"23(ילקוט שמעוני בראשית מא.). +מדת הנצח
מלכותו של דוד אינה תלויה בדבר, אפילו מגבלות הזמן לא עמדו לו למכשול. "דוד שמר עצמו כל ימיו שלא יטעם טעם המוות, מפני שהשינה היא אחד משישים מהמוות, ודוד מפני חשיבותו שהוא חי לא היה ישן רק שישים נשימות"24זהר ח"א כו (ע"פ אישי התנ"ך)., "עד חצות לילה היה מתנמנם כסוס מכאן ואילך היה מתגבר כארי"25(ברכות ג:), ו"דוד מלך ישראל חי וקים"26(ר"ה כה.). "מלכות בית דוד היא יסוד לאומה הישראלית בזה שהיא הולכת עם הנהגת מלכות שמים הדבוקה באומה בכללה לדורותיה, והיא נושאת עיניה למרחוק ליסודו של עולם, וגם את הליכות הצדק והמישרים היא דנה על-פי מדת הנצח והאחרית הגדולה שיש לכללות כנסת ישראל בעולם, לא על-פי ההווה בלבדו, המרכך לפעמים את הלב מפני המראה של השעה, מפני שאינו יודע אחרית דבר. זאת היתה המעלה העליונה של דוד, שהיה לבבו שלם עם ה', ועל כן היתה מלכות בית דוד ביסודה דבקה לנבואה, ועשה כל מעשה על-פי עצת ה' הנשגבה, כי לא ממלכת שעה היא כי-אם ממלכת עולמים, ששינויי הזמנים והדורות לא ישלטו עליה…"27עולת ראיה תל.. אך מאידך, כל משב רוח רענן של התחדשות בעולם, עורר את כינור שירתו: "כנור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד, וכיוון שהגיע חצות לילה, בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר…"28(ברכות ג:). +כל ערכי חייו של דוד לא היו תלויים בדבר. אהבתו לא היתה תלויה בדבר, ומכיוון שכך לא שם לב לכך שבת שבע "פגה" היתה29(סנהדרין קז.). אבהותו לא היתה תלויה בדבר, וגם אחרי שמרד בו אבשלום בנו, טרח להעלותו משבעת מדורי גיהנום, ולהביאו לעולם הבא30(סוטה י:). זאת עשה בזעקתו, שלא היתה מובנת לאף אחד מנאמניו שסבבו אותו: "בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם" (שמואל ב' יט, א). שמחתו לא היתה תלויה בדבר: "וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל-עֹז" (שמואל ב' ו, יד), "שהיה מקיש ידיו זו על זו וטופח ואומר כירי רם… כיוון שבאו לירושלים, היו כל הנשים מציצות על דוד מן הגגות ומן החלונות, וראו אותו מרקד ומשחק ולא היה אכפת לו… מרוב שמחתו בארון"31(במדבר רבה ד כ.). +בשנות מלכותו קבע דוד נורמה עולמית חדשה למלכות, שלא היתה כמותה עד אותה עת בעולם. "אמר דוד לפני הקב"ה, לא חסיד אני, שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה"32(ברכות ד.). "היו מביאים לו נפלים והיה בודקן ואומר, זה זכר וזו נקבה, זה אמו צריכה לישב ארבעים יום וזו שמונים יום, וכל מלכי מזרח ומערב יושבים בכבודם לפניו, ולא היה מתבייש"33מדרש תהלים טז ס.. "המשובח שבמלכים זהו דוד"34מדרש תהלים א ב.. +שלום בית
בתשוקתו העליונה להתאמת המציאות העולמית למגמה העולמית השתוקק לבנות מבנה קבע למקדש. "דוד היה מצטער לבנות בית המקדש…, אמר לו נתן הנביא, אילולי שעלה במחשבה בליבו של הקב"ה שתבנה לו בית, אף בליבך לא היה עולה…, אלא אף על פי ששלמה בנך בונה אותו על שמך נקרא"35מדרש תהלים סב ד.. "היה דוד אומר לעצמו, וכי מפני שאמר לי הקב"ה אתה לא תבנה הבית אני יושב? מה עשה, זירז את עצמו והתקין כל צרכיו עד שלא מת"36(דברים רבה ב כז.). ובתוך כך יצר תשתית חדשה לקיומו של עולם, תשתית המיוסדת על "שלום בית". +בשעה שבא דוד לחפור יסודות של בית המקדש, חפר אלף וחמש מאות אמה ולא מצא תהום, לבסוף מצא עציץ אחד ורצה להרימו. אמר לו אסור לך להרים אותי, אמר לו למה? מפני שאני סוגר על תהום, אמר לו ממתי אתה כאן? אמר לו, משעה ששמעתי קול על הר סיני 'אנכי ה' אלקיך' רעדה האדמה ושקעה ואני נמצא כאן וסוגר על התהום. בכל זאת הרימו דוד, עלה התהום ורצה להציף את העולם. היה אחיתופל עומד שמח ואומר, עכשיו ימות דוד ואני אמלוך. אמר דוד, מי שיודע לעצור את התהום ואינו עוצר סופו שיחנק, אמר אחיתופל מה שאמר ועצרו, התחיל דוד אומר שירה, שיר המעלות שיר למאה עולות37ע"פ ירושלמי סנהדרין י ב.. ובמסכת סוכה מגלים לנו חז"ל מה אמר אחיתופל: "נשא קל וחומר בעצמו, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה, שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לעשות שלום לכל העולם כולו על אחת כמה וכמה"38(סוכה נג:). +תיאור מאורע זה מסופר גם בילקוט שמעוני39(ילקוט שמעוני תהלים קכ.) בסיגנון שונה במעט. שם נאמר שדוד חיפש את התהום, הוא רצה לחשוף את השיתין כדי לבנות את יסוד המזבח. הצורך בחשיפת השיתין נובע מהעובדה שהנסכים אמורים לחדור לתוכם ולהתמזג בהם. כאשר מצאם וחשפם, עמדו לשטוף את העולם, כפי שמסופר בירושלמי. אך בעוד שעל פי הירושלמי היה דוד אובד עצות לנוכח הסכנה המתרגשת לבוא על העולם, בילקוט מסופר שהוא העלה את הרעיון לכתיבת השם על החרס, ולהשליכו לשיתין, וביקש הסכמה לכך מחכמי התורה. ורק אחרי שאיים שייחנק מי שיודע אם מותר לעשות זאת, ומסתיר את ההיתר, הואיל אחיתופל לדרוש קל וחומר מסוטה, והתיר לדוד לעשות זאת. +השלכת החרס ששם ה' כתוב עליו, גרמה לשיתין לרדת שיתא אלף גרמידי, והדבר גרם יובש בעולם, עד שאמר דוד את שירי המעלות, והעלה אותם. +דברי חידות אלו, הנם ביטויים המנסים לבאר את עצמת החיים האדירה הגנוזה בעולם, שנחשפה למודעות האנושית על ידי דוד, ותועלה על ידו לאפיקי ביטוי קונסטרוקטיביים של הרמוניה עולמית. משורש בריאתה משתוקקת ההוויה להידבק בשורשה בתשוקה אינסופית. בתשוקתה היא עלולה לפרוץ כל גבול מוגדר, ולטשטש כל גבול הבנוי על פי מידותיה, כדי לשוב ולהתכלל במקורה האלקי. בדברו המוגדר והמגדיר בששת ימי בראשית קבע הקב"ה חוקים לעולם, המהווים מסך בין ההוויה למקור החיים. מסך זה ממתן את התשוקה, ומאפשר קיום לעולם במצבו הזמני. במתן תורה, לשמע דבר ה' הישיר בחשיפתו את החרות העליונה, בקביעה "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ", נחשפה העובדה ש"אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ", והתשוקה העולמית להיות כלול ב"גופא דמלכא"40אורות הקודש ב עמ' שעו. עמדה לפרוץ ולשטוף את ההוויה כולה. כך היה אלמלא נמצא עציץ, כלי המאפשר צמיחה ראשונית רכה, וסתם את הבקיעים שנגרמו מהתמוגגות האדמה. העציץ הוא כלי שמיועד לצמיחה ראשונית, וכל כולו הוא אמצעי ומעבר. בהימצאותו בפי התהום הוא חסם גם בעד עצמת הזרימה הטבעית, הגנוזה בעומק הוויתו של העולם, מלבוא לידי ביטוי. +דוד שאף לכונן עולם מלא, במלא תפארת עוזו ובמלא עצמת חייו. עולם החושף את תשוקת ההוויה הטבעית לעבודת ה' במלוא שיעור קומת ישרותה, כשבית המקדש הוא המבנה הפיזי והרוחני הקבוע, המתעל תשוקה זו לאפיקיה הטבעיים. חשיפה זו לא תיתכן כשחרס חוסם את מבועיו של עולם. וכשהוברר לדוד שהימצאותו של החרס בפתח השיתין היא הגורמת לחוסר יכולתו של העולם להביע את תשוקתו לבוראו בטבעיות, לא שעה לאזהרתו, וביטחונו שיוכל להתאימה למגבלות ההוויה, גבר על השסתום המלאכותי הזה. אבל בית המקדש עדיין לא נבנה, והאיזון המדויק בין התשוקה העולמית שבמעיינותיו הפנימיים, לבין יכולת הביטוי העדין וההרמוני אותו שאף דוד לכונן, עדיין לא הושלם. התשוקה עמדה להתפרץ ולשטוף את כל הבנוי במתכונת עולמית מצומצמת. +מתוך עצמת חייו הבין דוד, שגילויי החיים בהופעתם המלאה הם גילוי שם ה' בביטוי שלם הרבה יותר מגילויו בביטוי המילולי הנכתב על חרס. ולכן אם אפשר להשתמש בכתיבה, כדי לעצור את טשטוש החיים הנגרם מהתפרצות המבועים, עליו לעשות זאת. באינטואיציה של תפארת חייו המלכותיים העלה את הרעיון, להטמיע שם ה' בתהומות המתפרצים כדי לרסנם. אך לא העיז לעשות זאת עד שנמלך בחכמי התורה. דוד ידע מתוך הכרה ברורה, שזכותה וחובתה של המלכות להשתמש באינטואיציה הממלכתית, בשעה שחוקי התורה אינם יכולים להתיישם בדרכים המקובלות ממקור הדרכה של תורה. כגון הריגת רוצח שפשעו ברור אך מחמת פסול "טכני" של עדים לא יוכל להורגו על פי בית-דין. אולם הוא ידע גם, שהעולם לא יכול להיות מושתת על-פי האינטואיציה הממלכתית בלבד, אלא על פי קביעתה של תורה החקוקה בליבם של תלמידי חכמים, ומתוך הבירור השכלי המבוסס על שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן. ולכן ביקש דוד את אישורה של חכמת התורה. +דווקא אחיתופל, המתנגד הגדול לדוד, מי שהיה מנותק מתפארת חייו של מלך ישראל, ושאף למותו כדי לתפוס את מקומו, היה המתאים ביותר לכך. הוא התאים ביותר לברר בירור "אובייקטיבי" את דבר ה', זו הלכה, מבלי להיות מושפע מרצונו של דוד בקיום העולם. אחיתופל ברשעותו נמנע מלקבוע את ההלכה, עד שנאלץ לעשות זאת בעקבות איומו של דוד. אז דרש בקל וחומר מסוטה, שאכן האינטואיציה של דוד נכונה. הקב"ה הורה לנו בחוק, להשתמש באפשרות לטשטש את שם ה', בשעה שקיימת סכנה לערעור שלמות החיים ברמה האישית, ולמחוק את השם כדי להציל את שלמות החיים בין איש לאשתו. מכאן קל וחומר שנכון לעשות זאת בשעה שמרחפת סכנה על עצם קיום העולם. דוד השליך את החרס לשיתין, ומכאן ואילך קיומו של העולם התאפשר על פי הדרכתה של תורה, המעמידה את "שלום הבית" להתאמת כל כוחות העולם, גם אם הם מטשטשים את גילוי שם ה' הכתוב על חרס. לא העציץ יעשה זאת, אלא "שלום בית". +בהטלתו את החרס ועליו כתוב השם המפורש לתהום, הופנמו המאוויים והתשוקות העולמיות, "נחית תהומה שיתא אלפי גרמדי" עד כדי התייבשות מסוכנת. ודוד, בתשוקת חייו השירית והעליונה, העלה את המבועים בחמישה עשר שירי המעלות, שבהם הראה מחדש את המעיינות הפנימיים הגנוזים בהוויה. הוא העלה אותם להחיות את הצמאים, ובזאת יסד את יסוד המזבח להעלות עליו "עולת תמיד". "שיר המעלות, שיר למאה עולות"41ירושלמי סנהדרין י ב.. + +Chapter 23 + +ורוח ה' סרה מעם שאול וביעתתו רוח רעה מאת ה' +מעלת שאול
עלייתו של שאול, ועלייתה של האומה יחד אתו לפסגתה של ההופעה הציבורית הישראלית, מלווה בקסם רומנטי, שכולו אפוף אהדה והוקרה של כל מי שקורא את השתלשלות המאורעות במקרא. אפילו חולשותיו של שאול מעוטרות בקווי חן של ענווה, וחטאיו - בהילה של תובענות מוסרית נשגבה. לעומת זאת, חלקה השני של תקופת מלכותו, שזורה התפרצויות קשות ולא מוסברות, שנבעו לכאורה מקנאה תהומית. התפרצויות שהוליכוהו בסוף דרכו אל ביתה של בעלת האוב, ומשם אל מותו הנורא בתבוסה המשפילה בהר הגלבוע. +למרות קשייו האישיים של שאול, למרות התנתקותו המוחלטת של שמואל הנביא ממנו, ולמרות הצלחותיו של דוד והאהדה שזכה לה, העם נשאר נאמן לשאול, ולא העלה על דעתו לפגוע במלכותו. אדרבא, לעת מצוא הם יצאו בעקבותיו לקרב גם בקעילה וגם בגלבוע. גם מקורביו, שידעו היטב על מצב רוחו הקשה, חיפשו דרכים לעודדו: "וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי-שָׁאוּל, אֵלָיו: הִנֵּה-נָא רוּחַ-אֱלֹהִים רָעָה, מְבַעִתֶּךָ. יֹאמַר-נָא אֲדֹנֵנוּ, עֲבָדֶיךָ לְפָנֶיךָ, יְבַקְשׁוּ אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר; וְהָיָה בִּהְיוֹת עָלֶיךָ רוּחַ-אֱלֹהִים רָעָה - וְנִגֵּן בְּיָדוֹ, וְטוֹב לָךְ" (טז, טו-טז). ולא היה איש שהפיץ את קלונו ברבים, או פרסם ידיעות שהיו יכולות לערער את מעמדו של שאול, כמי שבשיקול דעתו תלוי גורלה של האומה. +לא רק דוד, שידע מצד מעלתו האישית להוקיר את ערך המלכות מצד עצמה, נשאר נאמן למי שהוא "משיח ה'", גם כשנרדף על ידו עד חרמה. יהונתן בנו, שלמענו נלחם שאול בקנאות כדי לשמור בידיו את המלכות, ובמלחמה זו הגיע לאבסורד כשהטיל לעברו את החנית וכמעט הרגו, הוא בוודאי לא הפיץ את גנות אביו ברבים. למרות אהבתו הנשגבה לדוד נשאר נאמן לאביו, ויצא בעקבותיו גם לעבר מותו. לא רק שני צדיקים עליונים אלו נצרו לשונם מרע ושפתותיהם מדבר מרמה. אלא גם מי שהיה אז ראש הסנהדרין1מדרש תהלים נב ו. אך כל לימודו היה "בשקר וברמיות"2מדרש תהלים קיט נ., גם הוא נשאר נאמן קנאי לשאול כל ימי חייו, ובנאמנותו הקנאית והעיוורת גרם את אסון נוב עיר הכהנים. מעניין, שגם בעקבות הקטל הנורא הזה של אנשים חפים מפשע, לא קמו עוררים מהאומה על יכולת השיפוט של שאול. אבנר, שר צבאו הנאמן, נשאר נאמן לשאול גם אחרי מותו. "אפשר אבנר אדם צדיק והוא חולק על מלכות בית דוד? אלא מדרש דרש והמליך את איש בשת. הדא הוא דכתיב 'ומלכים מחלציך יצאו' אלו שאול ואיש בשת"3(בראשית רבה פב ד.). +עובדות אלו מעידות יותר מכל על כישוריו הטבעיים של שאול למלוך ועל כושר מנהיגותו. גם בשעה שרוח ה' סרה מעימו ורוח רעה ביעתתו, ואף הנביא הפסיק להדריכו או לתמוך בו - בכל זאת היתה מלכותו מקובלת וזכתה לאמון של רוב האומה. ואם כך, הרי שבאמת היה משכמו ומעלה גבוה מכל העם. יהיה זה טיפשי לחשוב שהקב"ה "טעה" כשהטיל עליו את השליחות. אמת, שאול לא עמד בכל הציפיות שציפו ממנו, אולם גם בנפילתו קרא הקב"ה למלאכי השרת להראות להם את גודל אישיותו, בשעה שיצא לקרב בהר הגלבוע, ואמר להם: "בואו וראו בריה שבראתי בעולמי, בנוהג שבעולם אדם הולך לבית המשתה אינו מוליך בניו עמו מפני מראית העין, וזה יוצא למלחמה ויודע שנהרג ונוטל בניו עמו ושמח על מידת הדין שפוגעת בו"4(ויקרא רבה כו ז.), ואחרי שנים יצאה בת קול והעידה עליו שהוא "בְּחִיר ה"5(שמואל ב כא ו וברש"י שם.). ברי שגם בעיני ה' נשאר "מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה, גָּבֹהַּ מִכָּל-הָעָם" (ט ב). +רוח ה' רעה
"תנו רבנן על חמישה חטאים נהרג אותו צדיק שנאמר: וימת שאול במעלו אשר מעל בה', ועל שהרג נוב עיר הכהנים, ועל שחמל על אגג, ועל שלא שמע לשמואל שנאמר 'שבעת ימים תוחיל עד בואי אליך' ולא עשה כך, ועל ששאל באוב וידעוני ולא דרש את ה' וימיתהו"6(ויקרא רבה אמור כו ז.). אחרי שעבר שאול על שלשה מתוך חמישה חטאים המנויים ברשימה זו, אמר הקב"ה לשמואל: "וַאֲנִי מְאַסְתִּיו, מִמְּלֹךְ עַל-יִשְׂרָאֵל" (שמואל א טז, א). אבל גם אחרי שעבר על השניים הנוספים, במדרש המונה את חטאיו הוא נקרא "צדיק". אם כן כיצד ניתן להבין את התפרצויותיו, את רוחו הרעה ואת חטאיו? +ההסבר הפשוט, שהקנאה היא זו שהעבירה אותו על דעתו, אינו מספק. הסבר זה לכאורה מסתמך על מדרש רבה על שיר השירים "'קשה כשאול קנאה', קנאה שקינא שאול לדוד"7(שיר השירים רבה ח ד.), אך כאמור, הסבר זה אינו מספק. הרי מדובר כאן בבריה מיוחדת, שהקב"ה עצמו מתפעל ממנה, וקורא למלאכי השרת לראות את הבריה שברא בעולמו, וכינה אותו "בְּחִיר ה'". האם אדם כמוהו לא היה מסוגל לעמוד בניסיון, שבו עומד כל מי שהיה ראש ממשלה או שר במשטר דמוקרטי? נכון שהמדרש קובע, שהיתה קנאה קשה שקינא שאול בדוד, אך הוא אינו קובע שזו היתה הסיבה העיקרית המסבירה את התנהגותו. אם זו באמת היתה הסיבה לרוחו הרעה, כיצד היא החלה לפעם בו מיד עם משיחת דוד למלך, עוד בזמן שאף אחד לא ידע על כך מלבד ישי ומשפחתו? +גם דברי האברבנאל, והמלבי"ם שמפרש בעקבותיו: "אמנם עת יוסר ממנו השפע בחטאו וכליו יורקו מהרוחניות השוכן בם, ירגיש החיסרון הזה וישתומם ויתבהל, ותחת רוח הנשגב ישכון בו רוח שחורי מלא בלהה ועצב, דאגה ובעתה"8(שמואל א' טז.), לא מיישבים לגמרי את הלב. החיסרון אמנם גורם עצבות וריקנות, אך מדוע מצבו מוגדר כרוח ה' רעה? ואם באמת הריקנות היא זו שגרמה לשאול את העצבות, כיצד חשבו עבדיו להעבירה במנגינות? עדיף היה להם להציע לו להשתקע בפעלתנות, ולדחוק את העצבות. האם אין בהצעתם תוספת שמן למדורה כשמציעים למלך שעות של האזנה, שתחשופנה אותו להמיית ליבו ולצערו? +אין להשוות ניגון זה לניגונו של המנגן לפני אלישע9(מלכים ב' ג טו.), שם לא שרתה על אלישע רוח רעה. לאלישע היו חסרים תנאים שתחול עליו הנבואה. "כי מתנאי חלות שפע הנבואה על הנביא הוא, בשהוא בין אנשים צדיקים ואנשי הרוח, כמו שנאמר והתנבאת עמהם אם היא בין רשעים זה מונע השם מלירד עליו… ולכן צריך עוד איזה פעולה להזדמנותה, שהוא הניגון"10פירוש המלבי"ם שם.. הנביא בעושר פנימיות נשמתו, היה זקוק למנגן כדי לאפשר לעושר זה לבוא לידי ביטוי. אך כאן היתה עלולה המנגינה לגרור התפרצויות, כפי שאכן קרה כשדוד ניגן לפניו. +כשמדברים על רוח ה' רעה המפעמת בלב שאול, ניתן להשוותה לרוח שיצא לפתות את הנביאים להתנבא נבואת שקר בימי אחאב. "וַיֵּצֵא הָרוּחַ, וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה'… וַיֹּאמֶר, אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל-נְבִיאָיו; וַיֹּאמֶר, תְּפַתֶּה וְגַם-תּוּכָל, צֵא, וַעֲשֵׂה-כֵן"11(מלכים א' כב כא-כב.). לא היתה זו ראיה סובייקטיבית של נביא שקרן. רוח שקר זו היתה ממשות רוחנית שפעלה פעילות אקטיבית להרע. וכזו היתה גם הרוח הרעה שביעתה את שאול. וכשם שהרוח פעלה בשליחות ה' להעניש את אחאב, גם הרוח הרעה שפיעמה בליבו של שאול היתה חלק מעונשו. +המקריות העמלקית
כוחות הרע שנוצרו בבריאת העולם ממוקדים במקרים רבים בתיאורו של הנחש הקדמוני או בעמלק. שאול שמעל בעיקר שליחותו, השמדת עמלק, החייה לא רק את אגג, אלא גם את הכוח הרוחני הממשי שאותו אגג מייצג. אפילו הגר"א משתמש בביטוי 'עמלקי' ביחס לגרועים שברשעים, וכך הוא כותב בספרו אבן שלמה: "חמישה מיני ערב רב יש בישראל… החמישי הרודפים אחר הממון ובעלי המחלוקת הם הגרועים מכולם, והם נקראים עמלקים"12פרק יא ח.. הם נקראים כן לא רק כתואר מושאל, הגר"א מבהיר לנו שבעלי המחלוקת הינם תולדות של רוח רעה, ה"ניצוצות" של מקורות הרוע העולמי. בכך ששאול לא השמיד את העמלקים כולם, הוא השאיר גם את הכוח הרוחני הרע הזה בעולם, והדבר פגע קודם כל בו. המקריות העמלקית גרמה לו עצמו לפעול בדרכים לא מחושבות, ולפעמים גם לא רצוניות, והוא נדחף מהעת ההיא לביצוע מעשים בלי שיקול דעת כולל, אלא על פי שיקולים מזדמנים. +השילוב וההתאמה בין מלכות שעה למלכות עולמים היא פסגת השאיפות הישראליות: להתאים בין החיים העכשוויים וקיומם למגמת הנצח, ולתקן עולם במלכות שדי. ההרמוניה שהחלה להתרקם בין דוד ויהונתן בהמשך, יכלה לסמן את כיוון השילוב הזה. השילוב היה יכול להתבטא על ידי שאול, אילו הוא עצמו היה בונה את מלכותו באופן כזה, שהיא תתאים בבוא העת להכתיר מעליה את מלכות עולמים. אם הוא היה מוקיר את ערך מלכות דוד, כפי שהוקיר בנו, ומעביר אליו את המלוכה - היינו זוכים לאותה הרמוניה נכספת. ואז, לא היה אדם בעולם שהיה מגמד את מלכי ישראל הגדולים, ומפרש את מעשיהם כפועל יוצא מתאוות שררה כבוד ושלטון, והיסוד למלכות ישראל היה בריא ואיתן. אבל החטא גרם, העמלקיות, שהיא-היא המעוררת את בעלי המחלוקת, תקעה טריז בין המלכויות, בין ראיית העכשיו לראיית הדורות, ובמקום לראות בדוד ממשיך המעלה ומשכלל את מלכות ישראל, ראה בו שאול מורד במלכות. שאול לא ביטל את עצמו, ואת התיאוריות המוסריות שלו, בפני הצו האלקי להשמיד את עמלק. הוא עשה את חשבון הרגע, ופעל מתוך הנחות מוסריות שנראו לו נכונות על פי אמות מידה עכשוויות. הוא לא ראה, ולא יכול היה לראות, את ההשפעה העמלקית על הדורות העתידיים. +אילו היה יכול לשקול את טיעוניו העכשוויים כשלפניו עומדת אסתר, שהקריבה את חייה בעולם הזה ובעולם הבא כדי להציל את העם ממחשבת המן האגגי, השיקול אם להרוג את אגג או לחמול עליו, היה מקבל פרופורציות שונות לחלוטין. ומי יודע אם ששת מיליוני הנרצחים בשואה האירופית, אינם שולחים אצבע מאשימה לעבר מי שהיה ביכולתו לעקור בצורה מעשית את שורש הרשעה העולמית, ולא עשה זאת. +צדיק נשאר שאול גם אחרי חטאו. כך הוא נקרא במדרש, גם אחרי שהשאיר את אגג בחיים. חשבונותיו היו באמת חשבונות של צדיק, אך האכזבה הנוראה מהחמצת ההזדמנות לגלות את ערכה האידיאלי של מלכות ישראל, גרר את הביטוי "וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ". היתה כאן איפוא, אכזבה תהומית מ"מלכות שעה", שאותה היה עליו להקים. +עבדיו של שאול, שהמשיכו לראות בו צדיק יסוד עולם, וראו במלכותו את פסגת החיים הישראליים, חשבו אולי, שהחיסרון ביכולתו לראות את המציאות בהרמוניה זורמת, הוא זה שמביא אותו לחוסר נחת ועצבות. והוא גם שאינו מאפשר לו לראות את הצלחתו הנפלאה להקים את המסגרת הממלכתית בישראל. הם רצו לעורר בו את התחושה ההרמונית בעזרת הניגון. אך מכיוון שלא רק חיסרון היה כאן אלא רוח רעה אקטיבית, לא הועילה המנגינה, ואף לא האהבה שאהב שאול את המנגן. הרוח הרעה ביעתתו גם לצלילי כינורו של דוד, הכינור שלקול מיתריו היתה מתעוררת מלכותו של דוד, להעיר את שחר מלכות עולמים. \ No newline at end of file