diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9fce4caef9966ef8a1f239ee07000cc9e5ad0d17 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,390 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Blessings", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות ברכות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Ahavah" + ], + "text": [ + [ + [], + [ + "ומדברי \n סופרים וכו'. כתב מרן ריש פרק כיצד מברכין אמרו דילפינן לה מק\"ו ומה כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ\"ש. ויש לדקדק דלפי מסקנא דש\"ס שם מוכח דלאו מק\"ו נפקא אלא מסברא בין לברכה דשאר מינים לאחריו בין לפניו וכ\"כ הרשב\"א בחידושיו יעו\"ש כדמוכח מפשטא דש\"ס וא\"כ אמאי הביא מרן ז\"ל סלקא דעתיה דש\"ס. ובעיקר סוגיין אין דעתי דעת הדיוט סובל איך מסברא נפקא לברך לפניו ולאחריו ועת לקצר.", + " ומטעמת וכו' עד רביעית. וכתב מרן וז\"ל וכתב הרא\"ש וכן נראה שהוא דעת רבינו וכו'. והדברים מתמיהים כאשר יראה העיני בשר לו.
ולענ\"ד יראה ליישב דרצונו לומר דדעת רבינו כדעת הרא\"ש דכל שאינו בולע אפילו יותר מרביעית אינו מברך והוא ממה שיש להקשות דגבי תענית כתב טועם ופולט וכאן סתם דבריו נראה דאפילו בולע אינה צריכה ברכה והיינו דוקא פחות מרביעית ברם בכדי רביעית מברך והיינו טעמא כמ\"ש אח\"כ דבפחות מרביעית לא מכוין לאכילה ואנן כוונת אכילה בעינן וברביעית אף דלטעימה קא מכוין מ\"מ הא קא אכיל וכיון דאכילה מיקרי כמכוין דמי ומברך והשתא שפיר יוצא האי דינא דהרא\"ש לדעת רבינו מכ\"ש דומה פחות מרביעית אף דבולע כיון דלא מכוין לאכילה אינו מברך כ\"ש בטפי מרביעית דלא בלע כלל דלא מכוין לאכילה דאינו מברך וכן ברביעית דדוקא משום דאכילה חשובה היא אף דלא מכוין לאכילה מברך דמקריא כמכוין לאכול ברם כשאינו בולע אפילו יותר מרביעית אינו מברך דהא לטעימה קמכוין ובליעה ליכא כי היכי דנימא דיחשב כמכוין לאכול וא\"כ מפורש יוצא לדעת רבינו כדעת הרא\"ש דאפילו ביותר מרביעית כשפולטו אינו מברך.
בכ\"מ ואפשר לתת סמך וכו' שיהא לו כוונת אכילה וכו' עכ\"ל. הקשה הרב בס' בית ועד בנימוקיו על רבינו מההיא דאיתא בברכות דף ל\"ו אבל נותן שמן הרבה וכו' ובולע פשיטא מהו דתימא כיון דלרפואה קמכוין לא לברך עליה כלל קמ\"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי, הרי דאף דלא מכוין לאכילה מברך עליה ואיך כתב מרן ולברך בעינן דיכוין לאכילה והוא נתעצם בקושיא זאת יעו\"ש. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו אין כאן קושיא דעד כאן לא כתב מרן כן דבעי כוונת אכילה אלא בפחות מרביעית ברם ברביעית אפי' במכוין לטעום או לרפואה מברך עליה דכיון דהוי רביעית חשיב כמכוין וכאן בברייתא איירי ברביעית או ביותר וכדקתני בפירוש אבל נותן שמן הרבה וכו' ברם אי הוי פחות מרביעית לא מברך וזה פשוט." + ], + [], + [], + [ + "ונוסח \n כל הברכות וכו'. וכתב מרן הכ\"מ ראה פת נאה וכו' ועוד י\"ל דפלוגתייהו וכו' עד מי גרע וכו' עכ\"ל. ודברי מרן תמוהים מסוגיית הש\"ס דמוכח בבירור דפי' דהך ברייתא הוי כפירוש קמא דמרן דפלוגתייהו אי מועיל שינוי או לא דה\"ק הש\"ס התם על פלוגתא דרב הונא ור' יוחנן דחד אמר דעל הכל אם אמר שהכל יצא חוץ מן הפת והיין וחד אמר אפילו פת ויין נימא כתנאי ראה פת ואמר וכו' ברוך המקום שבראה יצא דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר כל המשנה וכו' לא יצא ידי חובתו נימא רב הונא כר' יוסי ור' יוחנן כר' מאיר וכו', הרי בפירוש דקי\"ל לש\"ס דבשינוי ברכות פליגי דאי לא פליגי בהכי אלא בהזכרת שם ומלכות היאך אתי הני אמוראי כהני תנאי ואדרבא רבי יוחנן אתי ככו\"ע ור\"ה דלא כמאן. עוד זאת קשה טובא דאם כן דפלוגתייהו בהזכרת שם ומלכות גבי פלוגתייהו דרב ודר' יוחנן אי צריך שם ומלכות או לא אמאי לא קאמר הש\"ס לימא כתנאי דר' יוחנן כר' יוסי ורב כר' מאיר.
ולענ\"ד נראה לתרץ מילתא דשוייא לתרוייהו והוא זה דאה\"נ דפירושא דברייתא הוי הכי דפליגי בהזכרת שם ומלכות וא\"כ קשיא טובא דרב הונא דלא כמאן אלא דלא ניחא לה לש\"ס למותביה בהכי דיכול לומר ר\"ה דפלוגתייהו לאו בהכי אלא אי מועיל שינוי בברכה או לא א\"כ אנא דאמרי כר' יוסי אמטו להכי אומר הש\"ס לימא כתנאי כלומר אפילו נאמר דבהא פליגי נמצא דפליגי בפלוגתא דהני תנאי ולזה משני אמר לך רב הונא וכו' ור\"י אמר לך וכו' ואה\"נ דלרבי יוחנן א\"צ לכל זה כי יפרש פלוגתא דברייתא בקושטא דמלתא דפליגי בשם ומלכות ואיהו דאמר ככו\"ע והיינו טעמא ג\"כ גבי פלוגתא דלקמן דרב ור' יוחנן דלא קאמר לימא כתנאי די\"ל דלא פליגי בהכי אלא אי מועיל שינוי או לא דמהאי טעמא לא מותיב לעיל לר\"ה וכדכתיבנא. ושוב ראיתי לתורת משה בס' גולל אור שכתב בזה הלשון ועיי\"ש מ\"ש משם מורנו הרב הראב\"ע נר\"ו.
וכתבו התוס' בסוגיין דף מ' וז\"ל נימא רב הונא וכו' וא\"ת היכי מצי סובר וכו' ויש מפרשים דמצי למימר דאפי' ר' יוסי וכו' עכ\"ל. ולכאורה תירוצם תמוה כמו שהקשה הרב חידושי הלכות ז\"ל יעו\"ש ותירץ וז\"ל וי\"ל דתלמודא ודאי לא ניחא ליה בהך סברא וכו' והמתרץ השיב דלרב הונא ג\"כ לית לן לפלוגי בהכי אלא אנא דאמרי אפילו כר\"מ וכו' ור' יוחנן אמר לך אנא דאמרי וכו' והיינו משום דקאמר ברכה דלא תקינו עכ\"ל, האריך בסיום לשון זה לומר דעכשיו דסברינן דלית לן לפלוגי בהכי כדאסיק דעתיה המקשן בחילוק שכתבו התוס' ז\"ל א\"כ היאך קאמר ר\"ה דאמר אפי' כר\"מ וכ\"ש כר' יוסי והא כר\"י לא מצי אתיא וכקושיית התוס' ז\"ל ולזה מתרץ דסמיך למ\"ש אח\"כ ור' יוחנן אמר לך וכו' דיש לחלק בין ברכה דתקינו בין ברכה דלא תקינו ומזה הטעם ג\"כ הוא דאתי ר\"ה כר' יוסי על דרך מ\"ש התוס'.
המורם מדברי הרב חידושי הלכות לדעת התוס' ז\"ל דמ\"ש הם ז\"ל שאינה ברכה כלל לאו היינו מ\"ש הגמ' דלא תקינו לה רבנן אלא הוי מילתא אחריתי וא\"כ יש להבין לדעתו מהו כוונתם, ולענ\"ד נראה בבירור דכוונתם שכתבו אלא בברוך המקום שאינה ברכה כלל היינו הא דאמר דלא תקינו ליה רבנן ולא קשה בדבריהם אלא דכיון דהמקשן אסיק אדעתיה האי חילוק מאי מקשה נימא ר' יוחנן כר\"מ אפשר לומר דאפילו כר' יוסי ס\"ל ובהך חילוק דתקינו ליה רבנן וכתירוץ המתרץ ולזה י\"ל כמ\"ש הרב דהך סברא קלישתא היא ברם לר\"ה צריך לדחוק בהכי לא כן לר\"י והמתרץ נדחק אף בר\"י וככמה דוכתי בש\"ס.", + " וכל\n ברכה וכו'. עיין מ\"ש מרן וקשה טובא דוכי בתיבת אלהים חשיב מלכות מה בכך דעד כאן לא אמרינן דאלהי אברהם חשוב מלכות אלא משום דהמליכו על כל העולם לא כן בתבת אלהים וכן לתירוץ א' עד כאן לא אמרינן דהאל הקדוש חשיב מלכות אלא משום דקאמר בהדיה שאין כמוהו דחשיב גדולתו של הקב\"ה וכן בברכת שמונה עשרה האל הגדול הגבור והנורא וכו'. ועוד קשה דא\"כ דאלהים חשיב כמלכות אין לך ברכה שאין בה אלהינו וא\"כ למה תקינו מלכות באופן שדבריו לכאורה תמוהים ועיין בב\"י סי' רי\"ד שדבריו שם נכונים." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכל \n העונה אמן. ועיין מ\"ש מרן. ולי נראה בפשיטות דהוצרך רבינו ז\"ל לזה לומר דאינו גדול העונה אמן מן המברך ולאפוקי מר' יוסי דאמר גדול העונה אמן יותר מהמברך משום הכי הוצרך לומר וכל העונה אמן הרי זה כמברך וק\"ל.", + " היה\n המברך חייב מדברי סופרים וכו' עד שיענה וכו'. וכתב מרן דעד אסיפא גריר וכו' יעו\"ש. וקשה לי (דאי) [דהאי] סיפא יתירה היא והיה די למימר היה המברך וכו' לא יצא ידי חובתו. ולצאת ידי חובתו בשמיעה או בענייה זו אינה צריכה לפנים כי כבר כתבו רבינו בתחילת הדין וק\"ל. ולולי דברי מרן לק\"מ דהכי פירושו היה המברך וכו' לא יצא ידי חובתו עד שיענה דבענייה מהני או שישמע ממי שהוא חייב דאז אין צריך ענייה, ואולי מטעם זה חזר מרן עצמו וצידד להיפך בפ\"ה הט\"ז יעו\"ש." + ], + [ + "רבים \n שנתועדו וכו'. הא דנקט רבים שנתועדו לרמוז מ\"ש הרא\"ש דה\"ה נמי אי אמרו נאכל כאן שקבעו מקום ודוק. ולא כתב דין דהסיבה דהוי מכ\"ש דתפש המחודש וכמו שמשמע מהגמ'. וכתב הלח\"מ ז\"ל ועוד י\"ל וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד נראה דלא תירץ רבינו כן משום דלפי' זה לא אתי תירוץ הגמ' שתירצו לקושיא שנית שהקשו להאיך לישנא קשיא סיפא ותירצו שאני התם דמיגו דמהניא ליה הסיבה לפת מהני ליין, דבשלמא לפירוש הרא\"ש שפירש אתי כפי' איכא דאמרי בתרא דהיינו מידי דחשיב ליה מהניא ליה הסיבה ולכן לרב דוקא פת ולר' יוחנן יין נמי חשיב ומהניא ליה הסיבה א\"כ כשהקשה מברייתא דקתני בא להם יין וכו' אחד מברך לכולם וכו' דקשה לרב דלא מהניא ליה הסיבה מתרץ שפיר דהן אמת דיין לא, כיון דמהניא לפת מהני ליין במיגו (דכתב) דמהני לפת דחשיב מהני ליין דלא חשיב לא כן אי יפרש כמ\"ש הלח\"מ דלהאי איכא דאמרי לרב היין חשוב מהפת ולכן לא מהניא הסיבה ולר\"י שניהם שוין ומהניא א\"כ כשהקשה מהברייתא לרב דמשם משמע דמהניא מאי מתרץ מיגו דמהניא לפת מהניא ליין וכי משום דמהני לגרוע מהני לחשוב שאני יין דחשוב ולא אזיל בתר הגרוע. ואף דלפי מה שהשיב רבינו לחכמי לוניל תירוץ הגמ' אין לה מובן מ\"מ אנן הוא דלא ידעינן לפרש תירוץ הגמ' לפי דרכו ברם הוא ודאי פריש לה ברוחב מבינתו ושכלו הזך ודוק." + ], + [ + "כל \n השומע אחד מישראל וכו'. ז\"ל הרא\"ש ועונין וכו' אבל כותי אע\"פ ששמע הזכרת השם כיון שלא שמע כל הברכה חיישינן שמא כיוון לע\"ז וכו' ירושלמי כושי שברך ה' עונין אחריו אמן וכו' עכ\"ל. נמצא דכושי משווהו טוב מכותי ולזר יחשב בעיני, ושוב ראיתי למהר\"ש יפה ז\"ל ביפה מראה פ\"ח סי\"ז תמה עליו והצריכו עיון ובקיצור פסקי הרא\"ש כתוב וז\"ל וכן ערום שברך אין עונין אחריו אמן עד שישמע כל הברכה ובכאן מוכרח שיש ט\"ס וצ\"ל וכן כותי או וכן גוי וכמ\"ש שיירי כנה\"ג הגהת הטור אות ב' והכריח להגיה כהגה אחרונה דאל\"כ תיבת וכן לא אתי שפיר דלמעלה כתב וכן עונין אמן אחר ישראל המברך אע\"פ ששמע כל הברכה ולא יצדק אחריו וכן אבל לפי הגהה זו השניה יצדק שפיר לישנא דוכן עכ\"ל. ולא ידעתי למה בחר בהגה זו הב' יותר מן הא' דאילו הן אמת דאתי שפיר לישנא דוכן ברם צ\"ל דט\"ס יש בסוף הלשון וצריך למחוק תיבות אלו עד שישמע כל הברכה ואדנמחוק כל זה נמחוק תיבת וכן ובמקום עכו\"ם כותי ויתישב הלשון שפיר וק\"ל. ולענ\"ד נראה לתת טעם כדי לתרץ קושיית מהר\"ש יפה ז\"ל דכותי כיון שהוא כיהודי מחמת יראה שם שמים מורגל בפיו אלא שבקרבו ישים ארבו והיה מכוין לע\"ז, הורגל בזה וכל ימיו מזכירו לע\"ז שלו כן, לא כן בגוי אינו מזכיר לע\"ז בשם אלהינו שלא הורגל בזה וק\"ל.
ומרן ז\"ל העתיק לשון הרא\"ש ועפ\"ז כתב וז\"ל ויש לתמוה על רבינו וכו'. ודבריו אלו תמוהים בעיני דעדיין קשה דהירושלמי ס\"ל דבגוי אפילו לא שמע כל הברכה עונין ואיך משווהו הוא ז\"ל לכותי. ועוד קשה לי עליו דקודם תירץ דלא ידעינן הא דלצדדין קתני אלא כפשט דברי רבינו דאין עונין ר\"ל אפילו שמע כל הברכה א\"כ אמאי לא קשיא לי קושיא יותר גדולה דרבינו השמיט דינא דמתני' דאילו מתני' קתני עד שישמע כל הברכה מכלל דאי שמע כל הברכה עונין ואילו רבינו קא פסיק ותני אין עונין דומיא דתינוק המתלמד דבחדא מחתא מחתינהו וא\"כ עדיפא מינה הו\"ל להקשות וכעת צ\"ע.
ולקושיא הראשונה י\"ל דכיון דהרא\"ש לא העתיק לשון הירושלמי בשלימות אלא גוי שברך עונין אחריו אמן ולהך קאי מרן וכתב דעונין אמן אחריו היינו בשמיעת כל הברכה לדעת רבינו ז\"ל וכנראה ג\"כ דבאיזה נוסחאות ליתא בירושלמי כי אם הך בבא דגוי שכן ראיתי ביפה מראה כתוב תנא נכרי שברך את ה' עונין אחריו אמן ולא עוד, וכתב מהר\"ש יפה נראה דדוקא כששמע כל הברכה וכו' וכדתנן בסוף פרקין גבי כותי ולא עדיף גוי מכותי אבל מדברי הרא\"ש בפסקיו משמע דבהזכרת ה' די ועונין אחריו וצ\"ע אם איתא דאיתיה להאי סיומא דכותי בירושלמי מאי מקשה מהר\"ש יפה להרא\"ש וא\"כ צדק מרן במ\"ש לדעת רבינו להשוות כותי ונכרי לפי הירושלמי אלא דהרא\"ש טעמו ונימוקו עמו שהיה לו בירושלמי האי סיומא וכמו שהעתיקו הטור אלא שלא כתב הוא אלא הנרצה אליו. אמנם עדיין קשיא למרן דהו\"ל לבאר החילוקים דיש מהרא\"ש לרבינו בגוי דבמה שהקשה ויש לתמוה על רבינו וכו' נראה דקאי לדין הרא\"ש בשלימות דבגוי אפילו בלי שישמע כל הברכה עונין באופן שלשונו מגומגם לפי יישובנו זה ועדיין קשיא קושיא הב' וצ\"ע." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל \n האוכל דבר וכו'. הנה לרבינו אסור לברך בין בתחילה בין בסוף יען היא אכילה אסורה וכן במצה גזולה וכן בגזל דעלמא משום דבאה בעבירה ופסק כן מרן בספרו הקצר סי' קצ\"ו. ואין להקשות ממה שפסק מרן גופיה ביו\"ד סי' רס\"ה דממזר אע\"פ שנולד מטיפה פסולה הרי הוא כישראל ומברכין על מילתו דלמה מברכין כיון שבאה בעבירה דשאני מילה דאין המברך מביא עצמו לידי ברכה דמדאורייתא חייב למול משא\"כ באוכל דבר איסור וגזילה דבאכילתו מביא עצמו לחיוב ולא יאכל ולא יברך ואפילו באינו מוצא מצה אחרת כי אם זו איתיה בתקנתא דישלם מעותיו כיון שאי אפשר בלאו הכי. גם יש לחלק בין עושה העבירה בעצמו ומברך לכשאין עושה העבירה המברך עצמו וק\"ל.", + "וכתב הראב\"ד טעה בזה וכו'. ועיין מ\"ש מרן (על) [למה דחה דברי] רבינו בכך וכו'. ולענ\"ד עדיין יש לבע\"ד לחלוק לסייע גם לפי גירסא זו להראב\"ד, והן קודם נדקדק דמאי שנא דנקט חלה ולא אמר שגנב סאה ואכלה כיצד מברך וכו' אין זה מברך וכו' אלא הכוונה הכי הוי וכמ\"ש מרן ברם היינו דוקא בחלה דליכא הנאה בו אבל אי אכלה חייב לברך דהא מיהא נהנה הוא באכילתו וכמו שסיים הראב\"ד ודוק.
עוד כתב מרן וגם מדברי רש\"י בפ' שלשה שאכלו משמע דס\"ל דאין מברכין על דבר איסור עכ\"ל. ולענ\"ד אין מדברי רש\"י גילוי שכתב וז\"ל ד\"ה והשמש ובכל הני איצטריך לאשמועינן אע\"ג דדמו לאיסור אין כאן ברכה בעבירה עכ\"ל, ור\"ל דלא נימא דאיכא איסור בברכתם ואף דמברך וכמ\"ש הרא\"ש דמברך אע\"פ שהוא מנאץ מ\"מ לא חזו לזימון דלא חשיבי קביעות קמ\"ל דאין כאן ברכה בעבירה ושפיר מזמני וא\"כ י\"ל דרש\"י כהרא\"ש ועיין במ\"ש רש\"י בגמ' שם גבי דמאי בדף מ\"ז ד\"ה הא לא חזי ליה מפורש יוצא כמ\"ש מרן ואף שיש לדוחה לדחות מ\"מ האמת יורה דרכו ודוק.
עוד כתב וז\"ל וכתב רבינו דאינו מברך לא בתחילה ולא בסוף משום דההוא טעמא באבל וכו' לא שייך אלא בגזל וכו' עכ\"ל. ודבריו תמוהים דמי הגיד לו שדעת רבינו לפסוק כת\"ק עד שנאמר שמ\"ש רבינו לא בתחילה ולא בסוף היינו באיסור דלאו גזל אבל באיסור גזל מברך בסוף משום דדמים חייב ולא [נימא] שרבינו פוסק כר' יונה ורבי אילא דפליגי עליה דת\"ק דסברי אף בגזל דאינו מברך בסוף ומה גם לפי נוסחתנו בירושלמי כמו שהעתיק מרן בתחילת לשונו דלא גריס ההיא מימרא דאין מצוה עברה ונמצא דבין ר' יונה ור' אילא פליגי אדר' אושעיא וסברי דאפילו בסוף אינו מברך כלל וראוי לפסוק כוותייהו דרבים נינהו וכ\"כ בב\"י סי' קצ\"ה וז\"ל ומשמע דלר\"י ור' אילא בסוף נמי אינו מברך על מצה גזולה הרי בפי' דס\"ל לדעת רבינו דפוסק דבגזל גם בסוף אסור לברך ואף לפי גירסת רבינו רבי יונה אומר אין עבירה מצוה ר' יוסי אומר אין מצוה עבירה וכו' אפ\"ה לא פליגי באיסור ברכה אחריו ופלוגתייהו כמ\"ש מהר\"ש יפה פ\"ק דחלה דלר' יונה טעמא משום דאין מהעבירה ראוי שתמשך מצוה ונפק\"מ דאפילו לא גזל מצה אלא חיטין וכו' אפ\"ה הוי מנאץ ולר' יוסי טעמא משום דאין ראוי ש[מ]המצוה תמשך עבירה הילכך [דוקא] בגזל מצה דלא קני לה עד שעת אכילה דבההיא שעתא עושה העבירה אבל אם גזל חיטין קנאם בשינוי וכי עביד מצוה לא עביד עבירה דדמים חייב לו עכת\"ד, נמצא לכולהו מצה גזולה אסור לברך אחריו ורבינו פוסק כוותייהו וכה סייעני החכם השלם ה\"ה הרב יעקב אלבעלי הי\"ו דרבינו פסק דלא כר' אושעיא דיברך בסוף דדמים חייב שהרי פסק בהל' חמץ ומצה פ\"ו ה\"ז דאין אדם יוצא ידי חובתו במצה גזולה וסיים זה הכלל כל שמברכים עליו ברכת המזון יוצא בה ידי חובתו וכל שאין מברכין עליו ברהמ\"ז אינו יוצא בה ידי חובתו עכ\"ל, הרי דס\"ל דבמצה גזולה אסור לברך עליה גם בסוף הרי דפוסק דגם בסוף אסור לברך עליה וצ\"ע ועיין במ\"ש הל' חמץ ומצה פ\"ו ה\"ז.
וע\"פ האמור נתנה ראש ליישב למה שהקשה הלח\"מ ז\"ל כאן במ\"ש רבינו הל' חמץ ומצה זה הכלל וכו' וז\"ל וא\"ת למה כתב רבינו בהל' חמץ ומצה וכו' היה לו לומר כל שמברכין עליו סתם דהא איהו סבר כאן דאינו מברך כלל וכו' עכ\"ל, והרב מקראי קדש על מ\"ש מרן בספרו הקצר סי' תנ\"ד גזל מצה וכו' כתב וז\"ל יראה דה\"ה גזל שוגג וכו' אינו יוצא ידי חובתו וכו' שהרי כתב הר\"מ כל שמברכין עליו בהמ\"ז יוצא ידי חובתו ובזה יתורץ קושיית הלח\"מ ז\"ל זה תוכן דברו. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו עדיין קושיית הלח\"מ במקומה עומדת שהקשה דהיה לו לומר כל שמברכין וכו' ומשמע כל שחייב לברך יוצא ידי חובתו ולא שאם ברך כבר בלי חיוב דמן הדין יצא ידי חובתו דאין הדעת סובלתו ועדיין [יקשה] למה הזכיר רבינו בהמ\"ז.
ולענ\"ד נראה דהוצרך רבינו לכתוב כן לגלות דס\"ל דלא כר' אושעיא דס\"ל דבסוף דמים הוא חייב וחייב לברך אלא דאף בסוף אינו מברך כהחולקים עליו וא\"כ אי הוה כותב סתם כל שמברכים עליו יצא ידי חובתו הוה משמע ברכה ראשונה דומיא דגזל דמשום דאינו מברך עליו לר' אושעיא ברכה ראשונה אינו יוצא ידי חובתו אף שמברך באחרונה לכן כתב כל שמברכין עליו בהמ\"ז לרמוז דבברכה אחרונה תלוי א\"כ גבי מצה גם בסוף פטור.
ומדברי רבינו אלו שכתב בהל' חמץ ומצה זה הכלל וכו' תברא למ\"ש הב\"ח ז\"ל סי' קצ\"ו לדעת הירושלמי דלכו\"ע ברכה אחרונה מברך ואינו אפי' מנאץ יעו\"ש, דהא כתב רבינו דבמצה גזולה אסור לברך עליה והוא הך ירושלמי עצמו שהעתיק גם בסוף מדכתב זה הכלל וכו' וכדכתבינא והוי דלא כמאן לדעתו. ועוד תימה דא\"כ דלכו\"ע בברכה אחרונה אפי' מנאץ ליכא א\"כ בגזל חיטין וכו' והפריש חלה דכבר קנאו בשינוי אמאי הוי מנאץ הא הוי דומיא דברכה אחרונה דדמים הוא חייב. גם מ\"ש דהירושלמי איירי בגזל חיטים וכו' הוא תימה דא\"כ מאי האי דאמר רבי הושעיא הדא דתימא וכו' אבל בסוף דמים הוא חייב מה בין קודם אכילה לאחר אכילה הא קנאן בשינוי ודמים חייב וכן ראיתי (בב\"י) [בכת\"י] שהקשה כן היד אהרן נר\"ו בנימוקיו על רבינו [במרכבת המשנה] ולק\"מ דכבר הקדים לנו הידיעה הב\"ח ז\"ל דר' יונה לחוד ס\"ל דשינוי קונה והיינו טעמא דמברך גם בתחילה לפי דרכו לא כן לרבי הושעיא דס\"ל דשינוי אינו קונה לכן אינו מברך בתחילה אלא בסוף דדמים חייב לו דכבר אכלו.
אך קשה לרבי יוסי מאי שנא דמברך בסוף אין זה מנאץ ובתחילה הוי מנאץ הא לדידיה כבר קנה בשינוי. גם קשה דמלשון הירושלמי דתני מצה גזולה משמע דגזל מצה ממש דלא כמ\"ש הב\"ח באופן שכל דבריו תמוהים.
ודרך אגב ראיתי לצוות כאן מ\"ש מהר\"ש יפה פ\"ק דסנהדרין סי' ב' על מ\"ש בירושלמי הך דגנב סאה כלשון זה גנב סאה וכו' והפריש חלה והאכיל לבניו, וכתב ע\"ז וז\"ל מדכתב הכא כן נראה דדוקא כה\"ג שהוא לא אכלה ואין בברכתו אלא על החלה אינו מברך אבל אם הוא אכלה מברך דהוי ברכת הנהנין עכ\"ל. ולא ידעתי מאי שנא דאי אכלה הוא מברך ואי האכיל לבניו לא יברכו אדרבא כלפי לייא ועיי\"ש בפ\"ק דחלה מ\"ש הוא עצמו דברים הפוכים ודוק.
עוד כתב ומעתה מתני' וכו' לאו דוקא זימון דה\"ה לענין ברכה וכו' והרב ב\"ח תירץ לזה דרבותא קמ\"ל לא מיבעיא ברכה דאסור אלא אפילו להצטרף לזימון שאחר מברך נמי לא עכ\"ל. ודבריו תמוהים דא\"כ הו\"ל לרבינו ז\"ל לאשמועינן האי חידושא דזימון כשם שנחית תנא לאשמועינן דאי תנא נחית אנן לא כ\"ש, ועוד שאין דרכו לשנות לישנא דמתני'. ולא תעזוב נפשי לשאו\"ל מה שראיתי עוד להרב ב\"ח שם שכתב משם מהר\"א מפראג דלבסוף יברך שהיא דאורייתא והביא ראיה מדאמר בפרק במה מדליקין הדמאי מברכין עליו ומזמנים עליו אלמא דמאי הוא דמברכין עליו הא טבל אין מברכין עליו עכ\"ל, ולא ידעתי מאי ראיה יש מהתם שברך ברכה באחרונה ואדרבא רבינו כתב דלא יברך לא בתחילה ולא בסוף וכתב מרן שכן דעת הרשב\"א ושהביא ראיה מהא דבמה מדליקין יעו\"ש וזה ודאי מחוסר ידיעה.
ובעיקר דברי הרמב\"ם יש לדקדק דכאן משמע דס\"ל לאסור במצוה הבאה בעבירה דודאי דמהאי טעמא נגע בה כאן שלא לברך ואילו הוא ז\"ל פ\"ח מהל' סוכה כתב דליכא קפידא על מצוה הבאה בעבירה וביו\"ט שני דליכא לכם יוצא ידי חובה בגזול יעו\"ש. ויראה דשאני הכא דהוי לענין ברכה ובפרט זה החמיר וקפיד למצוה הבאה בעבירה משום הזכרת שם שמים וכמ\"ש התוס' פרק מרובה דף ס\"ז ד\"ה אמר עולא וכ\"כ בגיטין דף נ\"ה ד\"ה מאי טעמא יעו\"ש, לא כן בלולב דאה\"נ דיוצא ידי חובה ברם אינו מברך עליו.
אך קשה לפי\"ז מ\"ש רבינו פ\"ו מהל' חמץ ומצה ה\"ז וז\"ל אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה אסורה כגון טבל או מעשר ראשון וכו' זה הכלל כל שמברכין וכו' יוצא בו ידי חובתו וכו' עכ\"ל, הרי דתלוי בברכה אי יוצא ידי חובתו או לא דאי אסור לברך אינו יוצא ידי חובתו ואי מברך יוצא ידי חובתו ואי יש הפרש בין ברכה ליציאת ידי חובה היאך תלאן זה בזה. ולזה י\"ל דאה\"נ דיש הפרש בין ברכה לקיום המצוה ומאי דתלאן כאן זה בזה היינו טעמא דהוי מצוה דאורייתא ובמצוה דאורייתא קפיד אמצוה הבאה בעבירה דהוי דומיא דקרבן דאמרו דלאחר יאוש פסול משום מצוה הבאה בעבירה והוי דומה לברכה דהחמירו משום הזכרת שם שמים לא כן לולב דאף דבמקדש הויא דאורייתא אף בשאר ימים מ\"מ שאני מקרבן דהכא יוצא בשאול וכמ\"ש הלח\"מ פ\"ח דסוכה ה\"א יעו\"ש נמצינו למדים דמצוה דאורייתא קפדינן אם באה בעבירה לא כן בדרבנן וכ\"כ התוס' ריש פ\"ג דסוכה ד\"ה משום ומתוך יעו\"ש." + ] + ], + [ + [ + "סדר \n ברכת המזון כך היא וכו' רביעית חכמי המשנה תקנוה. ועיין מ\"ש מרן ומשמע מדבריו ז\"ל דגם דעת הרא\"ש והרשב\"א ז\"ל דאין (ל)מנין הברכות מן התורה, וכן נראה ממ\"ש בלשון שאחריו ד\"ה הפועלים וכו' וז\"ל ואין צורך לזה דאין מנין הברכות מן התורה כנראה מדברי הרמב\"ן וכו', נראה דס\"ל דזה מוסכם וכאשר אכתוב בס\"ד וזה תימה דהרא\"ש והרשב\"א סברי דמנין הברכות מן התורה וז\"ל הרא\"ש ולא בעי למימר שלא ברכו אותה ברכה עד דוד ושלמה דהא לקמן דרשינן כולהו מקרא אלא ודאי דהם תקנו המטבע וכו' עכ\"ל, הרי דס\"ל דהברכות ברכו קודם התקנה אלא שהמטבע הוא שתקנו וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל ואיך השוום מרן ז\"ל דאין דמיון להם כלל. ולק\"מ דלעולם לא היו מברכים הברכות מקודם אלא מעין הברכות כולן היו מברכין והכל בברכה ראשונה אלא שאח\"כ תקנו בלשון צח ובג' ברכות ודוק." + ], + [ + "הפועלים \n וכו' מברכים ד' ברכות כתיקונן. וקשה לי טובא דאמאי לא כתב ג\"כ דיברך לפניה היכא דעושין בסעודתם דהא ברייתא דתני מברכין לפניה ולאחריה מוקמה לה בגמ' בעושין בסעודתן מכח רומייא דברייתות דברייתא זאת תני דמתפלל שמונה עשרה וברייתא אחרת תני מעין שמונה עשרה ומתרצן בכך, נמצא דעושין בשכרן אינו מברך לפניה ולא לאחריה בשלימות אלא כולל בונה ירושלים בברכת הארץ ועושין בסעודתן מברך לפניה ולאחריה בשלימות ואולי י\"ל דס\"ל לרבינו דבברייתא אחרת דתני אבל עושין בסעודתן וכו' מברכין כתיקונה משמע דמברכין ד' ברכות וזהו כתיקונה ברם ברכה ראשונה לא הזכיר כנראה דאין מברכין לפניה אלא אחריה ופליגא אברייתא ראשונה ואין זה נוח לי מכמה טעמי חדא דא\"כ דפליגי הברייתות אמאי לא רמי תלמודא להו אהדדי כשם שרמי הנך תרי דתני חדא י\"ח ותני חדא מעין י\"ח, ועוד דמכח הסברא נראה דכ\"ש שמברך לפניה אחר שמברך לאחריה דאי לאחריה שיש [בה] שהות הרבה והיא דרבנן הרביעית מברך, לפניה לא כ\"ש, ומאי דלא הזכיר התנא ברכה לפניה במכל שכן נפקא וכדכתיבנא והשתא דאתאן להכי גם רבינו העתיק לשון הברייתא וגילה טפח במ\"ש מברכין ד' ברכות וכו' והשתא נפקא במכ\"ש וכדכתינא וזה ברור. אך למרן בספרו הקצר סי' קצ\"א התמיה קיימת דבשלמא בסיפא היכא דעושין בסעודתן לא ביאר אי יברך לפניה כדכתיבנא ברם ברישא דתני דינא דעושין בשכרן אמאי לא כתב דלא יברכו לפניה דזה במחלוקת היא שנויה דלרבינו לא יברכו ולהרא\"ש והרי\"ף וגם הטור יברכו ולא ראיתי מי שנרגש מזה וצ\"ע.
והרא\"ש דף ט\"ז כתב וז\"ל ת\"ר וכו' ומתפללין בכל יום י\"ח ואוכלין ומברכים לפניה ולאחריה שתי ברכות וכו' בד\"א בעושין בשכרן אבל בסעודתן מברכין כתיקונה עכ\"ל. ודבריו תמוהים שהם דלא כמסקנא כאשר נראה ברור א\"צ לבארו. ולדידי חזי לי דט\"ס יש וצ\"ל מתפללין בכל יום מעין י\"ח ואין מברכין לפניה אלא לאחריה שתי ברכות ומנא אמינא לה ממ\"ש הרא\"ש עצמו פרק כיצד מברכין וז\"ל שם דקא פשיט דברכה ראשונה לאו דאורייתא וכתב תדע דתניא הפועלים וכו' ואינו מברך לפניו וכו' פי' ואי דאורייתא אמאי לא יברך, הרי דגריס כגירסא דידן ומייתי מינה לענין דינא וא\"כ מוכרח דמ\"ש כאן הוא ט\"ס. ברם הטור ז\"ל לא כן עשה אלא העתיק דברי הרא\"ש כדמותם בין בפסקי הרא\"ש בין בטור סי' קצ\"א וכתב מרן ז\"ל בסי' קצ\"א שכך היתה גירסת הרא\"ש וכבר תמה עליו מעדני יו\"ט ז\"ל שם מההיא דכתב הרא\"ש דפ' כיצד מברכין יעו\"ש, וכן בסי' הנזכר ג\"כ כתב ומתפללין כדרכן והיינו כמ\"ש הרא\"ש וא\"כ קשה כמו שהקשה, ובסי' ק\"י העתיק לשון רבינו שחילק בין עושין בשכרן לאין עושין אלא בסעודתן ועיין להב\"ח מ\"ש בדוחק.
והרב פר\"ח הל' תפילה סי' ק\"י ג\"כ לא נראה לו דברי הב\"ח ז\"ל ותירץ הוא וז\"ל לעולם דקאי וכו' יעו\"ש באורך, ואחרי נשיקת ידיו ורגליו אין פירוש זה מחוור אצלי וא' קשה במאי דמוקים דפליגי הברייתות אהדדי דא\"כ אמאי לא רמי תלמודא להו אהדדי וכדרמי האי דתני חדא מעין שמונה עשרה ותניא אידך שמונה עשרה, גם קשה מה שהקשה הוא ז\"ל דמאי דוחקיה דש\"ס וכו' לוקמא אפילו בעושין בשכרן וכהך ברייתא וכו' ותירוצו איני מבין דתירץ דאם כן קשה מברהמ\"ז וכו' להך ברייתא וכו', ומאי קשיא נימא דפליג דהא עוד היום פליגי בתפילת שמונה עשרה ושוין בבהמ\"ז ונימא איפכא דפליגי בבהמ\"ז ושוין בתפילת י\"ח ואמאי דחיק נפשיה תלמודא במידי דלית לן הכרח כיון דבין הכי ובין הכי פליגי, וכפי הדברים הללו ממילא נדחה מ\"ש אח\"כ ותו לפי גירסת הספרים וכו' דלא נפלגו במאי דלית לן הכרח עכ\"ל. גם לא ידעתי מה שסיים במידי דלית לן הכרח דאמאי ליכא הכרח הא מוכרח הוא דיפלגו בזה מכח דשוין בתפילת שמונה עשרה דזה בזה תלוי דאי פליגי בתפילת י\"ח שוין בבהמ\"ז ואי שוין בתפילת י\"ח פליגי בבהמ\"ז, ואדרבא נוח יותר בשנוקי דשוין בתפילת י\"ח ופליגי בבהמ\"ז משנאמר דשוין בבהמ\"ז ופליגי בתפילת י\"ח דהא כשנאמר דפליגי בתפילת י\"ח הוא ע\"פ אוקימתא דעושין בשכרן לסעודתן וא\"כ שוין בבהמ\"ז נמצא דמ\"מ פליגי הברייתות וא\"כ נוח יותר שלא לעשות אוקימתות ולהניח פשט הברייתות ולומר דפליגי בבהמ\"ז ובברכת י\"ח שוין והאי תנא כי האי תנא. ונראה דכוונתו ז\"ל דהן אמת דלעולם פליגי ברם אי אמרינן דפליגי בבהמ\"ז נמצא דפליג הברייתא א' עם הב' הברייתות, לענין תפילת י\"ח פליג עם הא דתני מעין י\"ח ולענין בהמ\"ז פליג עם הך ברייתא בתרייתא ולכן בחר הש\"ס באוקימתא זו דעושין בשכרן לעושין בסעודתן כי היכי דלא ליפלגו הא דתני י\"ח עם הא דתני מעין י\"ח ושוין ג\"כ הך ברייתא עם ההיא ברייתא לענין בהמ\"ז ולא פליגי אלא בתפילת י\"ח וזה דייק לשון הרב במה שסיים דליכא למימר דפליגי במאי דלית לן הכרח אף שהלשון מגומגם ודו\"ק. והלח\"מ ז\"ל לקהי אקהייתא על דעת מרן יעו\"ש.
ולענ\"ד נראה דאה\"נ דמנין הברכות הם אסמכתא מ\"מ הזכרת מזון וארץ ובנין ירושלים מדאורייתא וחכמים קבעו ברכה אחת לכל אחד ולכן מחוייבים הפועלים לברך ומאי דכללו לבונה ירושלים עם ברכת הארץ לפועלים היינו טעמא דכיון דשייכי הקילו רבנן בהו, וכן בספק בירך חוזר לכולן דכולהו מדאורייתא בשביל הזכרת ארץ ובנין ירושלים ובגמ' דקאי לברכה עצמה דאמר זו ברכת הזן זו ברכת הארץ צ\"ל דהוו אסמכתא ברם עיקר הזכרות מזון וארץ ובנין ירושלים מדאורייתא נינהו ובהכי ניחא ההיא דאיתא בגמ' בפ' שלשה שאכלו דף מ\"ה ע\"ב אביי עני ליה בקלא כי היכי דלישמעו פועלים והיינו טעמא כמ\"ש רש\"י דאי מפקע להו מהטוב והמטיב לא איכפת ליה דקסבר לאו דאורייתא אלא ביבנה תקנוה נמצא דס\"ל דדוקא הטוב והמטיב הוי דרבנן ברם הראשונות לא וגם רב אשי דעני ליה בלחישה היינו טעמא כי היכי דלא ליזלזלו בהטוב והמטיב שהיא דרבנן כמ\"ש בגמ' נמצא דלכו\"ע הוו דאורייתא דלפי מ\"ש דלאו הברכות ממש הם מדאורייתא אלא הזכרת העניינים דוקא נמצא דהא מיהא צריך לברך הג' ברכות ואה\"נ דהיו צריכים כפי הדין לכלול בונה ירושלים עם ברכת הארץ אלא דאביי לא קפיד בהכי אלא דהטוב והמטיב דוקא ורב אשי גם בהכי לא קפיד וכמ\"ש בגמ'. ושוב ראיתי להמג\"א סי' קצ\"א שכ\"כ על דברי רש\"י יעו\"ש וסיים וכן מבואר בגמ' דף מ\"ה ופירש מאי דכתיבנא מההיא דאביי ודוק." + ], + [ + "ברכת \n הארץ צ\"ל הודאה וכו'. דקדק הלח\"מ ז\"ל דלמה לא סיים וכל הפוחת מאחת הרי זה מגונה וכמו שסיים בברייתא יעו\"ש וי\"ל כיון דלא נפקא לענין דינא שאינו חוזר לא הזכירו רבינו וכתב סתם צ\"ל והיינו לכתחילה ואי לא הזכיר לא יחזור.", + " וכל\n שלא אמר וכו'. עיין מה שהקשה הלח\"מ ונראה לענ\"ד דרבינו נמשך אחר ברייתא זאת דתני נחום הזקן אומר צריך שיזכור בה ברית ר' יוסי אומר (גם) [צריך שיזכור בה] תורה פלימו אומר צריך שיקדים ברית לתורה ובכולהו אמר צריך וכל צריך הוא לכתחילה אבל בדיעבד יצא וכמו דאיתא בכמה מקומות. ואף אם רבינו יסבור כמאן דסברי צריך אפי' בדיעבד מ\"מ כאן מודה דשינה מתחילת הלשון דמעיקרא אמר לא יצא ידי חובתו גבי כל מי שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה וגבי ברית ותורה נקט צריך משמע ודאי דס\"ל להני תנאי דבדיעבד יצא דלא כמאן דס\"ל דאף בדיעבד לא יצא ופסק רבינו כהנך תנאי דרבים נינהו ומה גם דהכי ס\"ל לרב בסמוך ומאי דאמר בגמ' שבקת להנך תנאי ואמוראי ועבדת כרב אפשר דלא ידע להאי ברייתא ולא הוו ידעי אלא דאיכא תנא דס\"ל דלא יצא ידי חובתו ברם אנן דחזינן לכל הני תנאי דס\"ל דאינו חוזר ורב ס\"ל הכי נקטינן כוותייהו ומה גם במילי דברכות דקיי\"ל ספק ברכות להקל וק\"ל ודוחק. ועיין בספרי אגורה באהלך דף י' ע\"ד." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואלו \n הן שבע ברכות בא\"י וכו' יוצר האדם וכו' שהכל ברא וכו'. וכתב מרן כך הם סדורות בש\"ס ורש\"י והר\"ן האריכו בפירושן וכו'. ולא היא שגמ' כתב תחילה שהכל ואח\"כ יוצר האדם וכן נראה מפירוש רש\"י שם וצ\"ל שט\"ס יש בלשון רבינו וצריך לאמרם כמו שסדורות בגמ' וכך כתבם בהל' אישות." + ], + [ + "שכח \n ולא הזכיר בשבת ויו\"ט קדושת היום וכו' אומר בא\"י וכו'. וכתב הלח\"מ דמה שלא הזכיר מלכות לאו דוקא אלא גם מלכות צריך להזכיר דשם בלא מלכות לא מהני עכ\"ל. וקאי לתחילת הברכה דאילו בסוף אין שום ברכה חותמת במלכות ואיך קאמר דשם בלא מלכות לא מהני וא\"כ אין שום ברכה כהלכתא וודאי דקאי לפתיחת הברכה ודוק ברם בסיום הברכה חותם בשם בלא מלכות כשאר כל הברכות והוצרכתי לזה לאפוקי ממה שהבין החבי\"ב ז\"ל בשיירי [כנה\"ג] סי' קפ\"ח הגהת ב\"י אות ח' לדעת הלח\"מ דמ\"ש ז\"ל קאי לסיום הברכה שכתב על מ\"ש מרן וכן נראה מדברי הר\"מ, וז\"ל נ\"ב אע\"פ שלא הזכיר אלא שם ודאי דה\"ה מלכות דשם בלא מלכות לא מהני מידי לח\"מ, וזה יהיה גם כן הכרח להרי\"ף דאע\"ג דאיהו ז\"ל לא הזכיר שם בתחילת הברכה מ\"מ מדכתב לבסוף בא\"י וכו' ודאי דגם מלכות בעי דשם בלא מלכות לא מהני וודאי צריך לחתום בא\"י אמ\"ה מקדש השבת וכו'. ודבריו תמוהים במה שהבין כן בדעת הלח\"מ ועוד דלא מצינו כי אם לדברי הר' יונה שכתב שיחתום כאן בשם ומלכות מה שלא מצינו כן בשום מהברכות וכבר כו\"ע תמהו עליו וכמ\"ש עליו הלח\"מ והביאו הוא עצמו ואיך אנן נאמר כן לדעת כולהו רבוותא מה שלא מצינו שאמרו. עוד כתב הר\"ב החבי\"ב וז\"ל ומיהו מדברי רבינו בעל הטורים שכתב בשם ר' ישעיה והר' יונה ז\"ל שצריך לחתום בשם ומלכות ולא הזכיר להרמב\"ם ז\"ל נראה דס\"ל דלהרמב\"ם אין צריך לברכה בשם ומלכות אבל אין זו הוכחה דא\"כ נידוק מינה דמדלא כתב דהר\"מ סובר שאין לברכה בשם ומלכות משמע דס\"ל שדעתו בשם ומלכות אלא וכו' עכ\"ל. ודבריו תמוהים דה\"ר ישעיה והר' יונה לא קיימי אלא אתחילת הברכה שצריך שם ומלכות ברם בחתימה ליכא מאן דפליג דצריך לחתום ככל החתימות דעלמא דהיינו בשם בלי מלכות זולת הראב\"ד, וז\"ש מרן על דעת הרשב\"א דסבור דבפתיחה צריך שם ומלכות וכן נראה שהוא דעת הרי\"ף ורבינו דצריך שניהם, אבל בחתימה בשם סגי ככל החתימות דברכות דעלמא, ומוכרח דס\"ל לרבינו בעל הטורים כן לדעת ר' ישעיה והר' יונה דאל\"כ איך כתב והכי מסתברא ולהך פירושא קאי לחתימה ואיהו העתיק הברכה בשם לבד בחתימה אלא ודאי דפירוש הרבנים הנזכרים כמ\"ש ודוק. ודברי הראב\"ד אלו שלא מצאם החבי\"ב הובאו בדברי הרשב\"א בחידושיו יעו\"ש. ומה שלא השיג על רבינו טעמו כמ\"ש החבי\"ב שם הגהת הטור אות ו' שלא מצא מפורש בדברי רבינו שיברך בשם ומלכות יעו\"ש.
ומ\"ש מרן על דברי רבינו וז\"ל ונראה מדברי רבינו דבאינך חותם בהם בשם ומלכות תיבת מלכות הוא ריהטא דלישנא שכך הוא הלשון מלומד ברם הכא לא בעי אלא שם ככל חתימות דעלמא וראיה שכתב וכן דעת רוב המפרשים ואם כונתו דמלכות שכתב דוקא מי הם המפרשים האלו אין סברא זו נמצאת כי אם לתלמידי רבינו יונה ז\"ל. ברם ראיתי להר\"ב החבי\"ב הגהת הטור שם שדעתו סובב הולך שמ\"ש מרן שם ומלכות תיבת מלכות היא דוקא ודבריו תמוהים ע\"פ מ\"ש, ועוד יש להכריח כמ\"ש דתיבת מלכות לאו דוקא דאלת\"ה מאי קאמר וכן משמע מדמספקא ליה בראש חודש אלמא דאינך פשיטא ליה דחתים, ומה ענין החתימה בשם ומלכות לו יהי דליכא מלכות וההפרש הוא דבשבת ויו\"ט חותם ובר\"ח אינו חותם ובשלמא אי מלכות לאו דוקא וכל כונתו להפשיט דיחתום בשם מייתי שפיר ראיה למרן דקשיא ליה דאי איתא דאינו חותם בשם אמאי מספקא להש\"ס בר\"ח ומאי נפק\"מ אי יחתום או לא דליכא שום צד איסור ברם אי איכא חתימה בשם שפיר מספקא משום איסור מזכיר את השם לבטלה אי יזכיר בר\"ח או לא ודוק. ושוב ראיתי להחבי\"ב הגהת ב\"י אות ח' הקשה על מרן קושיא זו והיינו מפני שהבין בדברי מרן דמ\"ש מלכות הוא דוקא ברם ע\"פ מ\"ש יתיישב שפיר ודוק.", + " ואם\n נזכר וכו'. עיין מ\"ש הראב\"ד ומרן. והנה מ\"ש כן בדברי רש\"י הוא להנצל מקושיא עצומה שהקשה הרשב\"א בחידושיו על רש\"י דא\"כ דתלוי בסיום למה תלאו בגמ' בהתחלת הטוב והמטיב יעו\"ש, ולכן פי' דמ\"ש רש\"י סיום ברכה היינו התחלת הטוב והמטיב והיינו טעמא דשנים בעי כדי שלא יחזור לראש שלא יעקור רגליו ושיהא רגיל לומר תחנונים אחר תפילתו, דאי רגיל ועקר רגליו חוזר לראש וכן אינו רגיל ולא עקר רגליו וכאיכא דאמרי בברכות דף כ\"ט ע\"ב וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש והר\"מ יעו\"ש. ומן התימה על מרן בספרו הקצר הל' ר\"ה סי' תקפ\"ב שכתב גבי המלך המשפט אם נזכר קודם שעקר רגליו חוזר לברכת השיבה ואם לא נזכר עד שעקר רגליו חוזר לראש עכ\"ל, דתלה הכל בעקירת רגלים ולא היא דאי סיים תפילתו עם תחנונים אף שלא עקר רגליו חוזר לראש וכן פסק הוא עצמו לעיל בסי' תכ\"ב גבי ר\"ח וכן בהל' תפילה סי' קי\"ז ואולי סמך על מ\"ש שם.
הלום ראיתי להמג\"א שם על מ\"ש מרן ואם הוא רגיל לומר תחנונים אע\"פ שלא עקר רגליו וכו', דברים תמוהים בעיני וז\"ל משמע דאי סיים התחנונים אע\"פ שלא עקר רגליו וכו' עד סוף הלשון יעו\"ש, וודאי דיש ט\"ס בהם דאין פירושו מובן דתחילה כתב משמע וכו' והאמת כן הוא דהכי משמע לשון מרן כאיכא דאמרי בתרא ושוב כתב ואין הלשון משמע הכי דהוי סותר הקודם, וגם קשה היאך לא משמע הכי. גם מ\"ש דללישנא בתרא תלוי בעקירת רגלים לחוד בזה א\"צ לערוך שפה כי מובן ממנו ביטול דבריו ולא ידענא מאי אידון בה וצ\"ע. ועיין מה שהקשה הלח\"מ ומה שתירץ דהכא עדיין יש לו ברכת הטוב והמטיב וכו', וקשה דא\"כ כשנזכר קודם שים שלום יאמר ברוך שנתן ולא יחזור לרצה. י\"ל כמ\"ש הרא\"ש דעד רצה חשוב כברכה אחת יעו\"ש ודוק." + ], + [ + "בראשי \n חדשים וכו' וכן בחולו של מועד וכו'. וכתב מרן כלומר שדין חולו של מועד שוה לדין ר\"ח וכו' עכ\"ל. ומה שכתב הלח\"מ ז\"ל היכא שטעה ולא הזכיר בברכה בחול המועד לא ראיתי בגמ' וכו' עכ\"ל, יעו\"ש כוונתו שהן אמת שראה לרבינו דהשוה חול המועד לר\"ח מ\"מ לא ראה כן להמפרשים אחרים ולכן סיים ואולי דה\"ה לחול המועד ומ\"מ כתב צ\"ע כיון שלא נמצא מפורש לשאר המפרשים זו כונתו בלי ספק אצלי.
אמנם ראיתי להחבי\"ב בשיירי סי' קפ\"ח הגהת הטור אות ט' שכתב וז\"ל אמר המאסף לענין חולו של מועד אם טעה ולא הזכיר יעלה ויבא דין זה לא נתבאר בתלמוד וכו' שמ\"ש הר\"מ וכו' לא קאי אלא אעיקרא דדינא וכו' אבל שאם נזכר וכו' לא נתבאר וכו' וכן הסכים הרב לח\"מ ז\"ל עכ\"ל. נראה שהבין בדברי הלח\"מ שמ\"ש רבינו וכן בחולו של מועד הוא נרדף למ\"ש ובחנוכה ופורים שכח ולא הזכיר הענין אינו חוזר וא\"כ הבין דבריו תמוהים דאם הוא נרדף הלשון כמ\"ש, בלא ימנע קשה דאי הכונה דכששכח בחולו של מועד וחנוכה ופורים ולא הזכיר היינו קודם שהתחיל הטוב והמטיב נמי א\"כ הרי מפורש יוצא דאינו אומר ברוך שנתן דאף שכתב אינו חוזר לאו לדיוקא הא ברוך שנתן אומר דא\"כ זה ניחא כשנזכר קודם התחלת הטוב והמטיב ברם כשהתחיל לא שייך לברך ברוך שנתן ואם נאמר דכוונתו דבין כשהתחיל הטוב והמטיב בין שלא התחיל עדיין אינו חוזר לתחילת בהמ\"ז ברם אם לא התחיל אומר ברוך שנתן זה א\"א דבחנוכה ופורים אין הדעת נוטה שיאמר ברוך שנתן דבגמ' מבעיא אי יזכיר אעיקרא וקאמר אי בא להזכיר מזכיר והיכא דשכח מי זאת אמר דיאמר ברוך שנתן והבו דלא להוסיף עלה וכמ\"ש, ולכן נראה לי ברור כדעת הלח\"מ כמ\"ש ומן התימה הגדולה להרב החבי\"ב שכתב דלא מצא גילוי ומ\"ש רבינו כך הוא הפירוש, והא מרן צווח ככרוכיא בפירוש דברי רבינו ז\"ל דמשם תורה יוצאה דאומר ברוך שנתן כמו בר\"ח וצ\"ע." + ], + [ + "מי \n שאכל וכו'. כתב מרן כתב הרא\"ש וכו' או רעב ותאב לאותם פירות יברך. ותימה לי וכו' עכ\"ל. דברים אלו אינם מובנים וכמ\"ש הרב משל\"מ ז\"ל, אם לא שט\"ס יש וכמ\"ש הוא ז\"ל. ועיין להמגיה שם שכתב הפי' לפי הט\"ס ושוב כתב אבל איכא לפרושי דה\"ק אם אינו רעב וגם אינו תאב יברך לאפוקי תאב אע\"ג דאינו רעב או איפכא דלא יברך עכ\"ל. והן אמת דלפי פירוש זה לא קשה קושיית מרן כמו שהקשה בכ\"מ ברם באופן אחר קשה דאיהו הצריך שניהם לשיברך הא אי אינו רעב אבל תאב לא יברך ואין הדעת נוטה לזה דכיון שאינו רעב והגמ' ברעבון תלה הדבר איך בתאב לאותו דבר לא יברך כיון שאינו רעב ראוי לברכה הוא ודוק.", + " וכן\n אם נעלם וכו' והוא שלא נתעכל וכו'. יש לדקדק דדברי מותר הן דממה שכתב (דרישא) [ברישא] נפקא. ובס' קול בן לוי תירץ דאתא לאשמועינן דלא נימא דבספק אם בירך או לא נחתינן דרגא דאפילו התחיל להתעכל לא יברך קמ\"ל דאפ\"ה יברך עכ\"ל יעו\"ש. ואי הוה ניחא לי זה בכונת רבינו הו\"א דלזה כיון מרן שכתב ואתא לאשמועינן שאעפ\"כ אם נתעכל כל המזון שבמעיו אינו חוזר ומברך, ואין דבריו מובנים מה תיקן בזה אלא שה\"פ ואתא למימר שאעפ\"כ שהוא ספק דוקא אם נתעכל כל המזון אינו חוזר ברם אם התחיל להתעכל מברך. ברם אין זה נוח לי בכונת רבינו דלפ\"ז נמצא דחידושו קמ\"ל דאפילו התחיל להתעכל מברך א\"כ הכי הו\"ל למימר ואפילו שלא נתעכל וכו' דהא לפירוש זה לא נתעכל ר\"ל שלא נתעכל לגמרי ודוק.
ולענ\"ד נראה היפך מדרך זה דס\"ל לרבינו כיון שהוא ספק אם התחיל להתעכל לא יברך כדעת הר' יונה ז\"ל, אלא דהר\"י ס\"ל אפילו בודאי שכח לא יברך ורבינו לא ס\"ל הכי אלא בספק וז\"ש והוא שלא נתעכל המזון שבמעיו ופי' מכל וכל ברם אם התחיל להתעכל אינו מברך ברם כפי\"ז משתנה פירוש נתעכל דסיפא מנתעכל דרישא. והנה פי' נתעכל לא פורש בדברי רבינו ובגמ' איפליגו אמוראי חד אמר שאינו רעב וח\"א כדי שיצמא מחמת אכילתו וכו', והלח\"מ הרגיש בזה וכתב דלא ביארו דממילא משתמע ודבריו תמוהים דדבר דפליגי אמוראי בה שייך לומר ממילא משתמע כדמר או כדמר.
עוד כתב הלח\"מ שם על מ\"ש מרן בב\"י סי' קפ\"ד וסי' ר\"ט דרבינו כתב דין זה כאן בבהמ\"ז משום דהוי מן התורה דוקא אבל שאר הברכות שנסתפק אם בירך או לא בירך אינו חוזר ומברך, דצ\"ע ליישב הסוגיא דריש כיצד מברכין דמשמע התם דשבעת המינים הוי דאורייתא שכן אמר שם דיליף משבעת המינים וכו' ואע\"ג דאמר שם אלא סברא וכו' מ\"מ משמע דמהא לא הדר דשבעת המינים הוי דאורייתא וכו' זה תוכן דבריו. ולענ\"ד יש להכריח כן מסוגיית הש\"ס מדאמר קמה תוכיח מה לקמה וכו' אלא דיליף משבעת המינים ואם איתא דשבעת המינים הוי דאורייתא מסמיכות לואכלת ושבעת והוי אסמכתא גמורה א\"כ כשדחה מה לקמה הו\"ל לומר שבעת המינים יוכיח או דיליף משבעת המינים ולמה המתין עד לבסוף שלא מצא ראיה מקמה וזית והצד השוה אלא ודאי דלאו אסמכתא גמורה היא דהא לא סמיך ואכלת אלא לקמה ר\"ל אפילו שתאמר דשבעת המינים הוי דאורייתא וברור ודוק.
עוד כתב הלח\"מ מ\"מ קשיא וכו', כלומר דא\"כ אייתר לן קרא חד הלול ואף שכתבו התוס' דקרא אסמכתא אפשר דהוי למ\"ד כרם רבעי אף שאין משמעות דבריהם כן וק\"ל." + ] + ], + [ + [ + "חמשה \n מיני דגן הם החיטים והשעורים וכו'. עיין מ\"ש הלח\"מ. ולכאורה קשה דנראה כדברי נביאות ברם דבר ה' בפיהו אמת דהאמת כן הוא ומנא אמינא לה ממ\"ש רבינו עצמו פ\"ח מהל' בכורים ה\"ד מאימתי תתחייב העיסה בחלה משתגלגל בחיטים או שתטמטם בשעורים וכו' והכוסמין וכו', וכתב מרן שם בשם הערוך דדרך החיטים ללוש ולגלגל יפה ע\"כ מטמטמו ביד ועוזבו עכ\"ל וכתב הוא ע\"ז וסובר רבינו דכוסמין אע\"ג דמצטרפין אף עם השעורים מ\"מ טבע עיסתה לענין גלגול כעיסת חיטין עכ\"ל. הרי שיותר הוי מין חיטים ממין שעורים שמתגלגל ונילוש יפה כחיטים והיא ראיה ברורה מ\"מ לא ידעתי למאי נפק\"מ כאן לענין ברכה אם הם חיטים או שעורים דלעולם הדין שוה בכולם. וראיתי בכת\"י להרב בעל יד אהרן נר\"ו בחידושיו לרבינו שהרגיש מזה ומה שתירץ לא הבנתי דבריו.", + " ושיבולת\n שועל ושיפון מין שעורים. וכן נראה מדבריו פ\"ז מהל' בכורים וכ\"כ בריש חלה בפירוש המשנה וז\"ל ושיבולת שועל ושיפון מין שעורים וכו', וכ\"כ בפירוש המשנה דמנחות פ\"י וכ\"כ ג\"כ פ\"ז דנדרים בפירוש המשנה יעו\"ש. ותימה דסותר עצמו למ\"ש בפירוש המשנה בריש מס' כלאים וז\"ל ושיפון מין ממיני החיטין המדבריות וצורת שניהם שוה ר\"ל צורת כוסמין וצורת שיפון ומפני זה אינן כלאים זה בזה עכ\"ל. ועוד מצד עצמם דבריו שבכלאים תמוהים דאי שיפון הוי מין ממיני החיטים ודומה לכוסמין למה אינו מצטרף עם חיטין לחלה כמו כוסמין ובשלמא לפירוש הרב ברטנורא ז\"ל שפי' וז\"ל ומשום דכוסמין ושיפון דמו להדדי אינן כלאים זה בזה, ניחא דלעולם שני מינים הם [ודומים] ולכן לא הוי כלאים ולחלה אינו מצטרף כיון שהם שני מינים ברם לרבינו דכתב דמין אחד וצורתן ג\"כ שוה למה אינם מצטרפים לחלה עם חיטין. ועוד קשה דלמה הצריך שניהם שיהו מין אחד וצורתן שוה הא כשהם מין אחד אפי' דלא יהא צורתן שוה לא הוי כלאים שכ\"כ בריש פ\"ג מהל' כלאים יש מינים וכו' ואע\"פ שאין דומים זה לזה הואיל והם מין אחד אינם כלאים זה בזה וכשהן שני מינים ודומין זה לזה כיון שהם שני מינים אסורים זה עם זה עכ\"ל הרי דהכל תלוי במין ולא בצורה וצ\"ע.
והרציתי דברי אלה להחכם השלם הדיין המצויין עצום ורב יצחק די פאס לשאלוניקי יע\"א וכן היה תשובתו אלי.
ואשיב דלמה תמה מעכ\"ת על זה ולא תמה דאיך כתב דהוי חיטין שוה והלא בתוס' שנו דהוי מין שעורים כדקאמר פרק כל שעה ופ\"י דמנחות. ועוד תימה לפי שיטת מעכ\"ת כוסמין אמאי הוי כלאים עם חיטין כיון דהוי לכו\"ע מין אחד אלא דכבר כתב הרא\"ש בהל' חלה ור\"ש בפי' המשנה דאינו דומה לחיטין ממש ולא הוי ג\"כ מין חיטין דוקא אלא אף מין חיטין יעו\"ש דבריהם באורך דהא בכולהו מתני' קרי לכוסמין מין חיטין אלא בדבריהם יתורץ כל החקירות. ועוד למה לא תמה מעכ\"ת ג\"כ להרמב\"ם מפי' המשנה לחיבורו דכתב בפ\"ג מהל' כלאים ז\"ל יש מינים בזרעים שיהיה מין אחד בצורות הרבה וכו' ואע\"פ שאין דומין זה לזה הואיל והן מין אחד אינם כלאים זה בזה וכו' כיצד החזרת וכו' וכן חיטין עם הזונין והשעורים עם שבולת שועל והכוסמין עם השיפון, הרי דכתב דאינן דומין זה לזה דלעיל קאי וכן דומיא דחיטין וזונין ושעורים ושבולת שועל, אלא האמת הוא דחיטין ושיפון אינן מין אחד אלא דשיפון וכוסמין נקראין חטה מדברית שם אחד להם בזה והוא מין אחד בענין דהוי חטה מדברית אלא דכוסמין הוי לחיטין ולשעורים כדכתב ר\"ש בפירוש המשנה וכן מרן בהל' בכורים וכן הרא\"ש בהל' חלה ואינו דומה לצורת חיטין מדהוו כלאים כדכתב שם הרא\"ש אלא דלענין חלה הוו מין שעורים כיון דבחלה לא בעינן אלא שיהא דומה בעיסה והרי הם דומות בעיסות כדכתב הרא\"ש בהל' חלה וכן הר\"ש בפי' המשנה משם הירושלמי אע\"ג דבצורתן קודם העיסה אינן דומין וכן כוסמין בהיותו תבואה אינו דומה לחיטין מדהוו כלאים וגם אינם מין אחד לגמרי אלא דהוו מין שעורים ג\"כ כדכתבו הם ז\"ל יעו\"ש אלא בעיסה דומה לחיטין ג\"כ ולכך מצטרף לחלה אבל האמת אינן מין אחד לגמרי אלא דאלו נקראין חיטין סתם ואלו חיטין מדבריות ויש להם הדרגה דהיינו דהכוסמין דומין קצת לחיטין סתם בצורתן ולא לגמרי ולכך הוי כלאים כיון דהוי מין שעורים ג\"כ ושיפון ג\"כ הוי מין שעורים בעיסה כדאמר בתוספתא דהוי מין שעורים אלא דלענין חיטה מדברית דהיינו כוסמין הוי מין אחד בצורה לאפוקי דאינו דומה לשעורים דאילו השעורים יש להם זנב ועוקץ משא\"כ באלו דאינן דומין לשעורים אלא בעיסה. ועתה דקדק רבינו וכתב וכוסמין מין ממיני החיטה והוא חטה מדברית ואילו גבי שיפון כתב מין ממיני החיטין המדבריות ולא קאמר מין ממיני החיטים ג\"כ והוא מדברית כמ\"ש גבי כוסמין, וכתב צורתן שוה ולא כתב צורתן אחת, והרצון בו דשיפון אין לו יחס עם החיטין לא בצורה ולא בעיסה וכמו שנפרש עוד בעז\"ה אלא בעיסה יש לו יחס עם השעורים ובצורתן יש לו יחס עם הכוסמין ולא לגמרי אלא בשוה כלומר כי היכי דכוסמין אין לו עוקץ וזנב שיפון ג\"כ הוי הכי ובעיסה יש לו עם הכוסמין יחס דהא כוסמין הוי מין שעורים ג\"כ ולענין דהוי חיטין מדבריות הוי מין אחד חשיב כלומר דהוי חיטה מדברית ולכך לא הוי כלאים והכוסמין יש לו יחס עם החיטין סתם בעיסה אבל לא בצורה ולכך כיון דלא הוי מין חיטין לגמרי דהא הוא ג\"כ מין שעורין כדפירשו הם ז\"ל ובשם חיטה לא הוי דזה סתם חטה וזה מדברית ולא דמי אפי' לזונין דלאו זונין א\"כ דהוי משונה קצת מן החיטה לא קרי ליה רבינו אלא חיטה סתם לא חיטה מדברית וזו היא מדברית לכך הוי כלאים והשתא הכי פירוש דבריו דכוסמין הוי ממיני החיטה כלומר שיש לו יחס עמו דהיינו בעיסה כדאמרן דהוי אף מין חיטין אבל לא צורת חיטין לגמרי דהוי זה מדברית והוי ג\"כ מין שעורים ושיפון נחית דרגא דהוי מין ממיני המדברית דוקא דהיינו דדומה לו בעיסה דהא הוא מין ממיני השעורים וכוסמין הוי מין שעורים ג\"כ וצורתן שוה כלומר בשיווי דהיינו דאין לו זנב ועוקץ לאפוקי שעורין אבל ממש צורתן אינו ולכך לא קאמר דאין צורתן אחד אלא בשיווי לא לגמרי אבל לענין עיסה שוין הם דהיינו מין שעורים ולכך לא הוי כלאים משום דשניהם מין חטה מדברית דוקא ולא חיטין ולכך כתב רבינו בפ\"ג דכלאים דאינן דומין אבל הם מין אחד כדאמרן.
ודרך אגב קשה לי על מ\"ש מרן פ\"ז מבכורים ה\"ז וז\"ל ולי נראה שפירושו דחוק וכו' עד יש מקום דמצטרפין. והא רבינו בפי' המשנה כתב והלכה כר' יוחנן בן נורי מכלל דפליגי כדאמרן בש\"ס בכמה דוכתי והוא כתב דס\"ל לרבינו דלא פליגי. ועוד כיון דלא פליגי הוי שקלא וטריא דירושלמי לכו\"ע ומאי דתירץ רב הונא והלא כפי שיטתו משמע דשיפון דהוי מין כוסמין מצטרף עם החיטין וכיון דהוי הך שקלא וטריא לכו\"ע אמאי לא פסק רבינו ג\"כ ההיא דשיפון מצטרף עם החיטין כשם שמצטרף חיטין עם כוסמין ונקט חיטין עם כוסמין דוקא. ועוד דהתוספתא הוי תיובתא לפי' לרב הונא כיון דהוי רב הונא ככו\"ע ולא שייך לומר דפסק כש\"ס דילן כיון דהוי ככו\"ע. והנראה לי דלעולם פליגי כדכתב הרא\"ש ור\"ש ומאי דפסק כר' יוחנן בן נורי משום דתני בתוספתא דפסחים ומנחות דשיפון הוי מין שעורין ומשמע דהכי הוי הלכתא דמייתי לה הש\"ס וא\"כ הוי כר' יוחנן בן נורי דס\"ל דמצטרף עם שבולת שועל ושעורין ומ\"ש בתוספתא כוסמין מין חיטין כלומר אף מין חיטין כדפירשו הם ז\"ל עכ\"ל הכתב.
וז\"ל\n תשובתי אליו: את הרשום בכתב אמת לעליון למעלה ראתה עיני ושמח לבי להלצתו לטובה על רבינו האמנם לא נתקררה דעתי בזה דמה שהקשה לי בתחילת דבריו דאמאי לא הקשה עוד וכו' לא ידענא מאי אידון בה דלכאורה לא דקדק היטב בכוונת רבינו דהוא ז\"ל תלי הכל במין ולא בצורה וכמ\"ש הואיל והם מין אחד אינן כלאים זה בזה וכ\"כ בהיפך ויש וכו' הואיל [והן] שני מינין אסורין, וא\"כ מ\"ש כיצד וכו' והכוסמין עם השיפון, פי' שאע\"פ שהן [כ]שני מינין אינם כלאים כיון שהוא מין אחד הרי בפירוש דלדידיה הכל תלוי במין ולא בצורה. ומ\"ש בפירוש המשנה וצורת שניהם שוה וכו' וסיים ומפני זה אינן כלאים זה בזה ע\"כ, האי סיומא לא קאי אלא למ\"ש דבין כוסמין ובין שיפון הוא מין ממיני החיטין המדבריות ומפני זה דהוו מין אחד אינן כלאים זה בזה וכמ\"ש בחיבורו דהכל תלוי במין ולא בצורה אלא דכתב ג\"כ דצורה שניהם שוה וכנראה דשניהם צריכי ואילו לפי דבריו בחיבורו נראה בבירור דהעיקר תלוי במין וכבר הקשיתי עליו בתחילת דברי.
ומעתה מה שהלך על יסוד זה וכתב אלא האמת הוא וכו' עד מדהוו כלאים יעו\"ש בסעיף ב', אינו וכמ\"ש דלדידיה הכל תלוי במין ולא בצורה. ומ\"ש עוד ושיפון וכו' אלא דלענין מדברית וכו' מין אחד בצורה וכו' גם זה אינו ע\"פ האמור. גם מה שדקדק בדברי רבינו בפי' המשנה דקדוקים קלים ומכוחם פירש מה שפירש לו יהי שיהיו החילוקים אמת מ\"מ כבר נפל היסוד וא\"צ להטריח את עצמי יותר. ועוד זאת קשה חוץ ממה שהקשתי בראשונה דאילו הוא פירש בפי' המשנה דכוסמין ושיפון צורתן שוה וכאן בכלאים ס\"ל דאין צורתן שוה אלא דאינן כלאים משום דהוו מין אחד גם סותר למ\"ש בפי' המשנה במקומות אחרים דכוסמין ושיפון הם שני מינים וכאן בהל' כלאים כתב שהם מין אחד וכעת צ\"ע. גם מ\"ש מעכ\"ת על מרן היא קושיא אלימתא וכן הוקשה אלי קודם ראות דבריו ועל הכל צ\"ע." + ], + [ + "אכל \n דגן שלוק כמו שהוא מברך לפניו בורא פרי האדמה וכו'. וכתב הלח\"מ ז\"ל וז\"ל נראה מדברי רבינו דאף דאמרו בגמ' הכוסס את החיטה ה\"ה לשעורה וכו'. פי' דבריו מדכתב דגן ודגן קרוי כל חמשת המינים וכמ\"ש לעיל הל' א'. והקשה עליו וז\"ל וא\"ת כשהקשו בגמ' למ\"ד קמחא דחיטי וכו' ומאי קושיא לדעת רבינו אימא הכי וכו' ותירץ על צד הדוחק יעו\"ש עכ\"ל. ולענ\"ד י\"ל כיון שיש לדקדק הא שערי עצמו אינו מברך כלל כסברת הר\"ד אבודרהם ולהרד\"א יש לדקדק איפכא הא שערי גופיה יברך בורא פרי האדמה ודאי לא סמיך התנא בדיוק כזה אם לא שהדיוק הוא הא דחיטי מברך בורא פרי האדמה ושוב ראיתי כן להקול בן לוי ז\"ל. ועוד נ\"ל לדעת רבינו דשפיר קא מדייק בש\"ס הא דחיטי בורא פרי האדמה דכיון דאיהו ס\"ל דחיטי ושערי דינן שוה דבאיהו גופייהו מברך בורא פרי האדמה אלא דבקמחא אתא לאשמועינן דמברך שהכל א\"כ למה ליה למינקט בלישניה דשערי הו\"ל למימר סתם דעל קמחא מברך שהכל שדינן שוה או על קמח דגן מדדייק למינקט דשערי ש\"מ לדיוק אתא הא דחיטי.
ועוד י\"ל והוא הנרצה אלי דהמקשה שהקשה וכי אית ליה עילויה וכו' הבין בההיא מימרא דשמואל דבשערי מברך שהכל ודייק הא בדחיטי בורא פרי האדמה כעין ברכתו דחיטי גופייהו וחיליה דמקשן שהבין כן היינו משום דאלת\"ה אלא דבחיטי ושערי מברך בורא פרי האדמה אלא דבקמחא של שניהם מברך שהכל לישמועינן דחיטי וכ\"ש דשערי שהיא הכרח המקשן כדמפרש לקמיה אשר מכח זה הבין דנשתנו שערי מחיטי לדעת שמואל, ומקשה, ומכח זה אין ולאו ורפיא בידיה בשערי גופייהו ודייק לה מהא דחיטי ומינה למד לשערי גופייהו דמברך שהכל זהו כוונת המקשן והתרצן השיב לא כלומר לא כשעלה על דעתך עלה על דעתי לחלק בין חיטין לשעורין אחר שדומין זה לזה ונקראים דגן וכדעת רבינו ז\"ל וקמחא דחיטי מברך שהכל והא קמ\"ל דבקמחא מברך שהכל ועל זה הקשה המקשה ולישמועינן דחיטי וכ\"ש דשערי דזה חיליה דהמקשן מעיקרא וכדכתיבנא ואהא חדית ליה התרצן דהא קמ\"ל דהו\"א דבשערי לא ליבריך כלל קמ\"ל וא\"כ נמצא דחיטי ושערי דינן שוה ובאינהו גופייהו מברך בורא פרי האדמה ובקמחא שהכל נהיה בדברו.
אך קשה מה שהקשה בספר קול בן לוי דלמה מברכין על השעורין בורא פרי האדמה כיון דאוזוקי מזיק דאמרינן בפרק בתרא דיומא דף פ' אמר ר' יוחנן זר שכוסס שעורים של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש כי יאכל פרט למזיק וא\"כ כיון דמזקי לדעת רבינו אינו מברך אלא שהכל נהיה בדברו וכמ\"ש פ\"ח דין ב' עיין מ\"ש רבינו דעל שמן זית וכו' דבגמ' פ' כיצד מברכין דימו הברכה לדין התרומה גבי מ\"ש דעל שמן זית מברכין בורא פרי העץ פריך היכי דמי אי דשתי ליה אוזוקי מזיק ליה דתנן השותה שמן תרומה וכו' ש\"מ דהא בהא תליא. ולזה נ\"ל דמכח קושיא זו הוכרח רבינו לומר אכל דגן שלוק וכו' ולא אמר כסס דגן והיינו משום דס\"ל דהא דאוזוקי מזיק אכילת שעורים היינו דוקא היכא שאוכלם חיים אבל שעורים שלוקים אינו מזיק ואף דבחיטי ס\"ל לרבינו דאף חיים משלם קרן וחומש כמ\"ש בפ\"ח מהל' תרומות נקט סתם הכא דגן שלוק משום שעורים וכדכתיבנא כנ\"ל.
אך קשה על מ\"ש הראב\"ד פ\"י דתרומות וז\"ל א\"א ואע\"ג דמברכין עליה בורא פרי העץ אפשר דלגבי תרומה מזיק הוא עכ\"ל. וההיא דפרק כיצד מברכין מנגדתו ודבריו תמוהים במה שרצה לחלק בין תרומה לברכה דבגמ' תלה הא בהא והיינו טעמא כמ\"ש רש\"י דבברכה כתיב ואכלת ושבעת וגבי תרומה כתיב ואיש כי יאכל ואי חשיב אכילה ומברך חייב בחומש ואי לא לא וצ\"ע כעת." + ], + [ + "קמח \n של אחד מחמשת המינים אם היה עב וכו' מברך בורא מיני מזונות וכו'. הכי איתא התם דף ל\"ח שתיתא רב אמר שהכל ושמואל אמר בורא מיני מזונות ולא פליגי הא בעבה הא ברכה ומסיק שם וצריכא דרב ושמואל דאי מהאי הו\"א לאכילה קא מכוין וכו' אבל הכא כיון דלכתחילה לרפואה קא מכוין לא ליבריך כלל קמ\"ל. וי\"ל דזה ניחא לרב דאיירי ברכה דעבדי ליה לרפואה וס\"ד אמינא כדאמר בגמ' אלא לשמואל דאיירי בעבה מאי קמ\"ל וגמ' קאמר וצריכא דרב ושמואל ואולי מאי דנקטי לשמואל הוא מריהטא דלישנא דלשמואל איצטריך לאשמועינן דלא נברך עליה המוציא כיון שהוא עבה או איפכא כיון דנתבשל לא ליבריך אלא שהכל קמ\"ל כיון שהוא עבה מברך בורא מיני מזונות.
והרשב\"א ז\"ל הקשה בשמעתין על הא דהא בעבה הא ברכה וז\"ל קשיא לי ואפי' עבדי ליה לרפואה מאי הוי ליבריך בורא פרי האדמה דבשלמא בורא מיני מזונות לא מברך דלא עביד למיזן וכו' יעו\"ש עד סוף הלשון. ואחר המחילה רבה דבריו אינם מובנים אצלי דכל יסוד תירוצו בהנחה שדרך הנאתו של שמן הוא בדרך שתיה ואחרי לחיכת עפרות רגליו זה אינו דדרך הנאתו של שמן לאו בדרך שתיה אלא באכילה ובישול ע\"י דבר אחר וכיון שאין הנאתו בהכי נפל פיתא בבירא וחזר קושיא לדוכתא. ולענ\"ד יש לחלק דלעולם שאין דרך הנאתו בהכי ובין הכא בין הכא לרפואה קא עביד ושאני קמחא שהוא אוכל ממש החיטין אלא שהם בשינוי ולכך מברך ברכת החיטין וכן שמן הוא רוצה לשתות שמן ואניגרון הוא דלא ליזקי ליה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה וכדין דאוכל מליח ואוכל הפת עמו שלא יזיק וכדאיתא במס' ברכות דף מ\"ד ולכן מברך על השמן אף שנשתנה מזית כיון שהוא עיקר לא כן בשתיתא הרכה דשניהם צריכי הקמח ומים ואין באחד מהם עיקר והקמח היא רכה וקלישא טובא אינה חשובה לסעוד הלב ואפי' ששותה אותה דרך הנאה לדעת הר' יונה ז\"ל ולדעת התוס' דוקא בשותהו לרפואה וכמ\"ש הרב גינת ורדים חלק או\"ח כלל א' סי' כ\"ד דף י\"ג. ומלשון רבינו זה הביא ראיה הפר\"ח בס' מים חיים בתשובה [ח'] על המלב\"ן שיברך בורא מיני מזונות וז\"ל והכי משמע לי ממ\"ש רמב\"ם ז\"ל קמח של אחד מחמשת המינים [ששלקוהו] ועירבו במים אם היה עבה וכו' עד ולכן סתם שמברך בורא מיני מזונות עכ\"ל יעו\"ש.
ולענ\"ד יש לדחות דמ\"ש רבינו בהל' א' כשלא היה טפל וכו' קאי ג\"כ לעיל לדין קמח של אחד מחמשת המינים דאחר שסיים רבינו כל הדין עשה התנאי ומה שלא כתב כל הדין דמברך בורא מיני מזונות ואח\"כ הדין של בורא נפשות רבות משום דנקטיה כדרך הגמ' הא בעבה הא ברכה, ואפי' דיהבינן ליה כל דיליה יש לגמגם דבשלמא הכא שלא חילק רבינו היינו טעמא כיון דרוב הוא הקמח כמו שנראה מלשון רבינו ודאי דאינו עושהו לדבק אלא להכשר אכילה הוא לא כן במלב\"ן דהרוב הוא התירוש נימא דהקמח אינו עשוי כי אם לדבק שהרי התירוש אינם יכולים להקפותו לבדו בלא תערובת וכו' וכמ\"ש הוא ז\"ל. עוד לו ז\"ל שם על שדחה לדינו וז\"ל וכ\"ת הכא שאני שאין הקמח עיקר אלא התירוש ואין מניחין הקמח אלא לדבוקי וכו' ליתא לענ\"ד שהרי כתב הרשב\"א אהא וכו' עכ\"ל יעו\"ש באורך. ולא הבנתי כוונתו דהא יסודו הוא במה שנלמד דמה שנותנין הקמח הוא להקפות וא\"כ יברך שהכל ומה רווחנו בהביא לשון רשב\"א הא גם הוא כתב דאם נותנין הקמח להקפות ולדבק יברך שהכל ולא כתב דיברך בורא מיני מזונות אלא כשנותנו להכשיר ואי ס\"ל דנותנו הקמח במלב\"ן להכשיר אין צריך להביא להרשב\"א דבלא\"ה יכול לדחות לההיא דתבשילא דליפתא דהתם הוי לדבק והכא הוי להכשיר ובפשיטות היה יכול להביא מההיא דחביץ קדרה דמברך בורא מיני מזונות כיון דלא הוי לדבק. ובעיקר דברי הרשב\"א יש להתבונן במאי דכתב כיון דמכשירו וכו' למה צריך לזה הא כיון דלא עירבו לדבק אלא לאכילה מברך בורא מיני מזונות וודאי כונתו דאף דהרוב הוא הדבש ורוצה לאכול את הדבש מ\"מ לא נימא דיברך על העיקר דכיון דהוא מחמשת המינים ומכשירו לאכילה שעל ידו יתוקן הדבש מברך בורא מיני מזונות ודוק." + ], + [], + [], + [ + "כיצד \n היא הטפילה וכו' לפיכך מיני דבש וכו'. עיין מ\"ש מרן והנה רבים נתחבטו בלשון רבינו זה והם מור\"ם בהגה\"ה והב\"ח והרב פר\"ח בתשובה הנזכרת ומהר\"ר צבי אשכנזי בתשובה סי' קצ\"ט. וז\"ל הפר\"ח דקאי אפירוש מור\"ם והנכון אצלי דלא קאמר הרב שאם עירב ליתן טעם בתערובת (הכי) [הרי] הוא עיקר אלא בדבר מחמשת המינים שהוא חלב חטה וכיוצא שיש בו ממש וכמ\"ש מור\"ם וכו' ודלא כהב\"ח וכו' ותדע וכו' אלא ודאי כדאמרן עכ\"ל. ומוה\"ר צבי אשכנזי דחה דברי מור\"ם וגם להב\"ח ועיי\"ש מה שיישב דברי רבינו וכן ראיתי בס' יצא מקרוב לחם יהודה על רבינו שפירש כן דברי רבינו.
ולענ\"ד נראה להכריח כמו שהבין מרן וב\"ח בדעת רבינו והוא דפירוש מהרר\"ץ אשכנזי א\"א לפרש כן דהא כתב רבינו כיצד היא הטפילה [וכו'] עירב קמח כדי לדבקו שהלפת הוא העיקר וקמח טפילה וע\"ז כתב שכל דבר שמערבין לדבק או ליתן ריח או לצבוע התבשיל הרי זו טפילה. וזה איירי בכל דבר בין מחמשת המינים בין שלא מחמשת המינים בין תבלין דהא כתב לצבוע או להריח וע\"ז כתב אבל אם עירב כדי ליתן טעם הרי הוא עיקר. וקאי לכל דבר אפילו לתבלין וא\"כ תיקשי קושיית מרן, וזה ג\"כ סותר למ\"ש מור\"ם והפר\"ח דאיירי בדבר שיש בו ממש דממ\"ש שכל דבר נראה דאיירי בכל דבר ואף שיש לדוחה לדחות מ\"מ כבר תמה עליו מהר\"ץ אשכנזי תראנו משם, נמצא דמ\"ש רבינו אבל עם עירב קאי לכולהו ולכן תפש עליו מרן וכן הב\"ח קאי בהנחה זאת בפירוש דברי רבינו אלא שהקשה דמרן סתר עצמו דידיה אדידיה ממה שהעתיק דין זה של רבינו לפירושו למ\"ש קודם זה דין חבושים או גינדש וכו' מברך עליהם. ולא ידעתי אמאי הקשה כן למרן ולא לרבינו עצמו דכתב בפרק זה עיסה שנילושה בדבש וכו' או בתבלין וכו' מברך בורא מיני מזונות וכמ\"ש הרב פר\"ח ולא על מרן תלונתו כי אם לרבינו.
ולענ\"ד אפשר ליישב לרבינו לפי הנחה זו דמרן וב\"ח דעד כאן לא כתב רבינו דמברך על דבר שנתן לתוכו לטעם אלא כשעיקר הדבר אינו נראה בעין אלא הוא מעורב יפה יפה עד שאינו ניכר דבעירוב קאי רבינו ברם כשגוף הדבר הוא נראה לעין אז לא כתב רבינו שמברכין על הדבש שנותנין לטעם ולכן מ\"ש רבינו דאין מברך על דבר שנותנין טעם היינו בעיסה שהיא בעין ולא מתבטל לגבי התבלין או הדבש וכן מ\"ש מרן שמברך על הפירות ולא על הדבש או על התבלין אפשר דאיירי כשהם בעין, וזה דוחק ואולי מטעם זה תפס הב\"ח על מרן ולא על רבינו." + ], + [ + "כיצד \n היא הטפילה וכו'. הכי איתא בברכות דף מ\"ד מתני' הביאו לפניו מליח תחילה ופת מברך וכו' שהפת טפילה וכו' ואוקמה רב אשי באוכל פירות גנוסר שנו. ופי' רש\"י פירות ארץ ים כנרת חשובים מן הפת עכ\"ל. ודבריו סתומים וחתומים כספר החתום דלפירושו הברכה היא על הפירות ולא על המליח ומתני' קתני על המליח וכוונתו כמו שפירש רבינו יונה וז\"ל שהפירות גנוסר הם מתוקים יותר ואינם נאכלים אלא עם מלח הרבה כדי שהמתיקות לא יזיק לו ואוכלים אותם עם הפת ונמצא הפת טפל אל הפירות ומברך על הפירות עכ\"ל. נמצא דמליח דתני מתני' היינו הפירות מלוחים כמ\"ש ע\"י מלח דלא כמ\"ש הב\"ח ז\"ל סי' רי\"ב דאוכל מלוח לחוד מפני המתיקות לדעת רבינו יונה, ודבריו תמוהים שלא דק בפירוש רבינו יונה.
ולענ\"ד הוא פירוש אמיתי דאי כמ\"ש התוס' ז\"ל דאוכל תחילה פירות ומחמת מתיקותם אוכל מליח ואח\"כ מחמת המליחה אוכל הפת, קשה דלמה לא נקט התנא הדין כסדר האכילה דהיינו אכילת הפירות ברישא והו\"ל למיתני הכי הביאו לפניו פירות ומליח ופת עמו מברך על הפירות ופוטר את המליח ואת הפת דהן אמת דהתנא קאי כשני התירוצים דידהו באופן שנתחייב לברך גם על המליח מ\"מ התנא לאיזה תכלית נקט מציאות זה והט\"ז נרגש מזה ויישב וז\"ל דקמ\"ל דין אחר דהיינו [דמצינו] דאדם אוכל אכילה לא בשביל אכילת דבר עצמו אלא בשביל מה שאכל כבר ואפ\"ה מברך כיון שלא היה לפניו בשעת הברכה ועד כאן לא פטר התנא אלא בהיותו לפניו העיקר והטפל. ודבריו תמוהים בעיני דאי ס\"ל להתוס' דהתנא נחית להכי מאי קא מקשה בדיבור שאחר זה ד\"ה מברך על המליח ואע\"ג דאשמועינן דפת פוטר את הפרפרת איצטריך וכו', ומאי קושיא הא להכי נחית התנא לאשמועינן דיברך על המליח אף שהוא בא לאכול מכח הפירות. ואין לומר דא\"כ לא הו\"ל למיתני אלא דיברך על המליח ולא דפוטר את הפת דבא לומר דלא נימא דיברך על הפת ופוטר את המליח וכדכתב הב\"ח לדעת רבינו יונה ורש\"י יעו\"ש, וודאי דלא ס\"ל הך דכתב הרב וא\"כ קשה עליהם קושיית הט\"ז, ולרש\"י לא נראה לו פירוש זה מכח קושיית הט\"ז, ועוד לדעת התוס' אף שאוכל המליח מכח הפירות מברך ורש\"י לא ס\"ל הכי דכיון דאוכל המליח מכח הפירות מה לי אם הוא בעין בעת שמברך על הפירות או לא הא מיהא טפל הוא וכיון שבירך על פירות גנוסר שוב אינו מברך לא על המליח ולא על הפת ואף שבעת שבירך לא היו לפניו פת ומליח דמכח הפירות אתא ודלא כמ\"ש הב\"ח ז\"ל לדעת רבינו יונה ורש\"י דאם לא היו לפניו פת ומליח מברך על הפת דעל התוס' אנו מצטערים דס\"ל דיחזור לברך גם על המליח דהסברא היא דלא יברך כלל כנ\"ל והיא סברא נכונה. ועוד לרש\"י דוקא פירות גנוסר דחשיבי ברם שאר פירות אפילו שהם עיקר מברך על הפת אף שהוא טפל דחשוב הוא וכיון דרבינו יונה נמשך אחר פירוש רש\"י ודאי כוותיה ס\"ל ולרש\"י דוקא בפירות גנוסר דחשיבי פוטר את הפת ולא דבר אחר פוטר את הפת, ועוד אי אכל פירות גנוסר ושוב שלא באותו מעמד אכל מליח או פת מחמת הפירות לא מברך כיון דמחמת הפירות אוכל וכמ\"ש לעיל ודלא כהט\"ז דס\"ל דלא פליגי רבינו יונה והתוס' לענין דינא דלענ\"ד חלוקים הם וכדכתיבנא. והתוס' ז\"ל כתבו שהמליח הוא בא להשיב את הלב מהמתיקות והפת שלאחריו טפל וכו' והוקשה להם דא\"כ ליבריך על הפירות ולפטור כולהו ותירצו וז\"ל וי\"ל דמיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד א\"נ בשעה שאכל פירות גנוסר לא היה שם עדיין מליח ופת עכ\"ל. ופירוש דבריהם דלתירוץ א' אכל הפירות במעמד אחד והמליח והפת במעמד שני ולתירוץ ב' שניהם במעמד אחד אלא דבשעה שברך לא היו לפניו, והמג\"א הפך את התירוץ הא' לב' והב' לא' ולא ידענא פירושו ואולי ט\"ס הוא שם.
המורם מכל מה דכתיבנא דרש\"י ותוס' לא קיימי בחד שיטה דרש\"י ס\"ל דדוקא פירות דחשיבי פטרי לפת ולא שאר דברים ולהתוס' אף שאר דברים פטרי לפת, מעתה לא נתבררו לי דברי הרב פר\"ח בס' מים חיים בליקוטי או\"ח על מ\"ש הטור סי' רי\"ב ואפי' פת חשוב וכו' מברך וכו' וז\"ל ותמיה לי טובא דא\"כ מאי פריך מי איכא מידי וכו' דמאי קשה וכו' יעו\"ש ע\"ס לשונו, והנה בשלמא מה שהתחיל להקשות דא\"כ מאי מקשה בגמ' קשיא ברם מה שסיים בקושייתו ממה שפירש רש\"י מאי קושיא הא הטור קאי כפירוש התוס' דלאו דוקא פירות גנוסר אלא ה\"ה שאר פירות מתוקים שמחמתן רוצה לאכול מליח אינו מברך ברם לדעת רש\"י אינו כן, אלא דקשה מה שהתחיל להקשות וכן הקשה הב\"ח ז\"ל בשם רש\"ל דבגמ' אוקמוה דוקא באוכל פירות גנוסר וכו' ועיי\"ש מה שתירץ על צד הדחק, והט\"ז תירץ וז\"ל ולק\"מ דבגמ' מיירי שאין לו חשק כלל לאכילת המליח אלא מכח אכילת הפירות והטור איירי שאין לו חשק לאכול דג וכו' עכ\"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו תמהני אם יצאו הדברים מפיו דא\"כ מאי מקשה תלמודא מי איכא מידי וכו' הא משכחת לה בשיש לו חשק לאכול מליח גם התרצן למה הלך לעצות מרחוק לאוקומי באוכל פירות גנוסר ולא בחושק לאכול מליח אלא ודאי דהוי דוקא פירות גנוסר וחזרה קושיא לדוכתא ודוק." + ], + [ + "הפת \n שפתת אותה פתים וכו'. הכי איתא התם דף ל\"ז: אמר רב יוסף האי חביצא אי אית ביה כזית מברך המוציא וכו', והתוס' כתבו וכן קיי\"ל כרבא דבתראה הוא ולא בעינן בפירורין כזית כיון דאיכא תוריתא דנהמא והא דמשמע בירושלמי וכו' עכ\"ל. וודאי מ\"ש דהלכה כרבא הוא לאפוקי רב יוסף דהצריך כזית ומשמע דלא שנא אי איכא תוריתא דנהמא או ליכא דאי לא תימא הכי נימא דלא פליגי רבא ור\"י וא\"כ קשה כי היכי דהשוו הירושלמי עם רבא מטעם דהא דהצריך הירושלמי כזית הוא לפי שכן דרך להיות תוריתא דנהמא ואה\"נ דאפי' פחות מכזית משכחת לה נימא נמי דהיינו טעמא דרב יוסף דנקט כזית משום דסתמא איכא תוריתא דנהמא דזה אי אפשר לומר לר\"י מדאייתי מתני' בידיה דתני פותתן כזית ומברך המוציא וכוונתו להביא דפחות מכזית לא מברך המוציא ואמאי קא פסיק ותני דדוקא כזית הא פחות לא הא משכחת לה בדאיכא תוריתא דנהמא ואם נאמר דה\"ה פחות למאי מייתי משם אלא ודאי דבדוקא הוי כזית. אלא דלזה יש לדחות דמה שהביא משם הוא לומר דבאיכא כזית לעולם מברך המוציא דמסתמא איכא תוריתא דנהמא והא ראיה דקתני מתני' אכלן מברך המוציא וקא פסיק ותני מברך המוציא ותני עלה פותתן כזית ש\"מ דבכזית לעולם מברך המוציא ואה\"נ דפחות מכזית משכחת לה שיברך המוציא בדאיכא תוריתא דנהמא וכדרבא ולא פליגי וכן פירש הרשב\"א ז\"ל דהאי דמייתי רב יוסף הוא דבכזית מברך המוציא וא\"צ יותר, דכתב ולפי דבריו הא דמייתי ר\"י ראיה ממנחות ולא מההיא דקתני בזמן שהפרוסות קיימות ברם במנחות תני בפירוש כזית וכו' וא\"כ אף אנו נפרש הכי ולא ליפלגו ר\"י עם רבא.
עוד כתב הרשב\"א שם על שם הראב\"ד דאין מברכין המוציא אלא באוכל כזית הא בפחות מכזית מברך בתחילה בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש וכו' והא דגרסינן בירושלמי וכו' עד אינו מברך המוציא ולא שלש ברכות עכ\"ל ועיי\"ש באורך. וכוונת הראב\"ד בתירוצו ברור והוא דהירושלמי איירי שאוכל עוד הרבה אלא שמה שלקח בידו לברך עליו היה פחות מכזית ואף דמאי דנקט בידיה לא היה ראוי לברך עליו שלש ברכות אפ\"ה מברך המוציא והיינו משום כיון דבאותה אכילה שלימה איכא כזית לא כן באינו אוכל כי אם פחות מכזית דאינו מברך כי אם בורא מיני מזונות וזה דייקי דבריו שבסוף שכתב אבל בשאינו אוכל כזית אינו מברך המוציא ולא שלש ברכות מכלל דבנדון הירושלמי איירי שאומר שלש ברכות ומברך המוציא כיון דאוכל יותר מכזית, וא\"כ הוא יש לדקדק טובא בפי' זו להירושלמי דאי איתא דהירושלמי איירי בשאכל עוד יותר מכזית ומברך שלש ברכות א\"כ אמאי הוצרך לשנויי לשאר מינין נצרכה עדיין נימא דאיירי אף לגבי פת וה\"פ כל שאומר עליו שלש ברכות דהיינו שראוי לברך על אותה אכילה שלש ברכות מברך עליו המוציא אף דליכא כזית ברם אי אינו מברך שלש ברכות דלא אכל אלא פחות מכזית אינו מברך המוציא, ומכח קושיא זאת יש שפירש כוונת דבריו מה שאינו אמת והוא דהירושלמי איירי שאכל הרבה ושהה באכילה כזית בכדי אכילת פרס דאינו מצטרף לברך שלש ברכות ברם המוציא מברך ובזה איירי הירושלמי לא כן באוכל פחות מכזית לחוד דאינו מברך המוציא, וחוץ שלשונו אינו (מוביל) [סובל] זה עוד זה בא דאין בתירוץ זה הבנה כלל דאי לגבי שלש ברכות אינו מצטרף האכילה היאך לענין ברכת המוציא מצטרף הא כיון דאינו מצטרף הו\"ל כאוכל פחות מכזית לחוד דאינו מברך המוציא באופן דאין לפירוש זה שחר והאמת בדבריו מאי דכתיבנא אלא דקשה מה שהקשיתי.
ובלשון רבינו נתחבטו בו האחרונים הביאן מרן עיי\"ש באורך, גם פי' מרן פי' אחר עיי\"ש, אלא דלפי קוצר דעתי והשגתי לא ראיתי הפרש בין דרך הרב מהר\"י פאסי ז\"ל לדרך מרן ז\"ל דלכולם יש הפרש בין נשתנה שהוא מעט לעברה צורתו שהוא הרבה יותר מדאי דבנשתנה צריך לכזית ובעברה [צורתו] אפילו בכזית לא מהני אלא דמרן ז\"ל נקט החילוק בשמות אחרים דהיינו ממרק לבישול דבמרק אם יש כזית מברך המוציא ובבישול אפילו בכזית לא מהני ובודאי דה\"פ דבמרק שאינו משתנה כ\"כ מברך המוציא אי איכא כזית ברם בבישול דמשתנה הרבה אפילו אי איכא כזית לא מברך המוציא והכל עולה לסיגנון אחד ואולי ההפרש הוא ביישוב לשון רבינו ברם בלשון מהר\"י פאסי שהעתיק מכת\"י היד אהרן נר\"ו בנימוקיו על רבינו [במרכבת המשנה] שכתב ג' דרכים והשנית הוא ממש דרך מרן ומצא תשובה עליו משא\"כ לדרכו יעו\"ש ואני לא מצאתי הפרש לענין הדין, ועוד דמרן כתב על דברי מהר\"י פאסי ואני לא מצאתי בגמ' על מה שיסמוך.
והלח\"מ ז\"ל תירץ לפי' מהר\"י פאסי ז\"ל מההיא ברייתא דחילקה מפרוסות קיימות ללא ומדסתם דהצריך כזית משמע אפילו בדאיכא תוריתא דנהמא דאל\"כ הו\"ל לחלק בין איכא תוריתא דנהמא לליכא וכמו שהוקשה לרבינו יונה קושיא זאת ורבינו תירץ כפי דרך מהרי\"ף דברייתא אליבא דר' שמעון ה\"פ בזמן שהפרוסות קיימות כלומר דלא עברה צורת הפת לגמרי אז מברך המוציא בין דאיכא כזית בין דליכא וכו' יעו\"ש באורך עכ\"ל, ודבריו תמוהים דהיאך כתב לדעת רבינו דהיכא דלא עברה צורת הפת לגמרי בין דאיכא כזית בין דליכא מברך המוציא והא רבינו כתב איפכא דבנשתנה קצת צריך כזית לפי דרך מהרי\"פ וכמ\"ש בפירושו ולא ראיתי דבר מתיישב אף שראיתי אח\"כ להקול בן לוי מ\"ש בזה וצ\"ע.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל ולדעת מהרי\"ק קשיא חדא היאך פתח בבישול ולישה ואינו מפרש אלא לישה ועוד וכו' עכ\"ל. ומרן ז\"ל ישב ב' הקושיות אלו למה שהקשה ראשונה יישב בתחילת דבריו דהתחיל לפרש למאי דסליק וכו' וכצ\"ל לדרך מהרי\"פ, ולמה דהקשה שנית יישב בסוף דבריו במ\"ש וסובר רבינו דאע\"ג דיש בהם כזית וכו' יעו\"ש. ועוד פירש פירוש אחר הלח\"מ ז\"ל ונכנס עצמו בעובי הקורה עיין עליו.
וראיתי להרב בעל תומת ישרים סי' כ\"ח שכתב וז\"ל אך מצאתי בס' הבתים שכתב וז\"ל כתב הר\"מ הפת שפתת אותה פיתים ובישלה בקדרה או לשה במרק אם יש בפת כזית ולא נשתנית צורתו וכו' עכ\"ל בעל הבתים, וסיים התומת ישרים והחושב למצוא פנים לאותה הנוסחא האחרת אחר שידע שיש נוסחא זאת מיחזי כיוהרא וחורפא יתירה עכ\"ל. ולפי נוסחא זאת צ\"ל דס\"ל לרב דרב יוסף פליג אדרבא וס\"ל דשניהם צריכי כזית ותוריתא דנהמא ומאי דפסק כוותיה לגבי דרבא דבתרא הוא משום דתניא כוותיה בברייתא דתני אם הפרוסות קיימות מברך ואי איתא דבדאיכא תוריתא דנהמא מברך המוציא הו\"ל למיתניה וודאי דדוקא כזית בעי וכמ\"ש הלח\"מ לפי דרכו ודוק." + ], + [ + "עיסה \n שנאפת בקרקע וכו'. ובהל' בכורים פסק דחייב בחלה. ועיין להלח\"מ ז\"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו לא קשה דההיא דרב יוסף איירי אפילו בקבע סעודתו עילויה ואפ\"ה [אי] ליכא כזית בפירורין לא מברך דלאו פת מיקרי כיון דליכא פירורין כזית ואהא קאמרו רב ששת ורבא דבדאיכא תוריתא דנהמא מברך המוציא ואי לא לא אפילו בקבע סעודתו דלאו פת מיקרי ולכן מותיב ליה אביי אלא מעתה וכו' והתניא וכו' ואם מצה הוא אדם יוצא ידי חובתו בפסח דהא לא מצינו אופן שיברך המוציא ואפילו בקבע סעודה לא כן בטרוקנין דבקבע סעודה מברך המוציא לכן אדם יוצא ידי חובתו בפסח והתם כיון דחייב הוא חשיב כקבע סעודה או דקובע סעודה עליו עם דברים אחרים ועיין להטור ז\"ל סי' קס\"ח שאין דבריו עולים בפשט הש\"ס תראנו משם וכמ\"ש מרן עליו ובסוף דבריו נדחק עצמו לדעת הטור וז\"ל ולפיכך צ\"ל שמה שכתב רבינו ואם קובע סעודתו וכו' יעו\"ש בדבריו באורך עכ\"ל, וחוץ ממה שהעיד על עצמו שהוא דוחק עוד זאת נראה דא\"א לפרש כן לא בריוח ולא בדוחק דהא בתחילה כתב הטור דין דטרוקנין ובברכת המוציא ואי האי תנאה דאם קבע סעודתו קאי על דין דטרוקנין לא הו\"ל למימר ואם קבע סעודתו דבהא קיימינן דקבע סעודתו דהא כתב דיברך המוציא לפי האמת דבקבע סעודה דוקא איירי אלא כך הו\"ל למימר ואי לא קבע סעודתו לא יברך המוציא ובשלמא אי קאי לטריתא ניחא ודוק.
והב\"ח הכניס עצמו בעובי הקורה ליישב דברי הטור ע\"פ גירסת הרי\"ף דגריס במקום קובא דארעא דהיינו טרוקנין טריתא דארעא יעו\"ש. ואף שלפי דברי רבינו יונה נראה דהכל א' עם גירסת הרא\"ש ורבינו ז\"ל מ\"מ לא סבירא ליה הכי להטור וכתב דטריתא וטריתא דארעא הכל אחד ומכח זה הוליד מחלוקת בין הגירסא דטרוקנין היכא דלא קבע סעודתו ובטריתא היכא דקבע יעו\"ש, וקשה דאחרי שרבינו יונה מפרש דברי הרי\"ף ועולה הדין כרש\"י ורבינו והרא\"ש מאין בא לנו להשים מחלוקת ביניהם, גם לרבינו דפירוש הגמ' עולה כוותיה [דהב\"ח] מנא ליה לפרשו כן וכל דבריו דחוקים כאשר המעיין יראה ודוק.", + " וכן עיסה שלשה בדבש ובשמן וכו'. עיין להר\"ב פר\"ח בתשובה [ח'] על המלב\"ן מה שהקשה מהך לישנא דרבינו למ\"ש מרן לעיל ה\"ו ד\"ה ומ\"ש שם יעו\"ש, ועיין מ\"ש לענ\"ד ומרן העתיק הסוגיא וצידד דאפשר דהיינו דוקא כשנתן מים מעט ודבש או שמן הרבה וכו' יעו\"ש לשונו, ועיין בב\"ח מה שהשיג עליו דצריך הרבה דוקא שכ\"כ רש\"י וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד גם מ\"ש מרן הוא כוותיה וודאי הוא הרבה לאפוקי שלא יהיה מעט מזעיר כמו שאנו נוהגים ומרן שקראו מועט הוא לאפוקי ממה שהיה מצריך שמן הרבה ומעט מים ע\"ז כתב דאין צריך כ\"כ שמן או דבש וראיה מתבלין דלא שייך כ\"כ עירוב כמו שמן דאפילו הרבה לעולם יהיה פחות מעירוב שמן ודוק." + ], + [ + "אורז \n שבישלו וכו' אבל פת דוחן וכו'. שם דף ל\"ז דאותביה לשמואל דס\"ל דאורז ודוחן דינן שוה ומברך שהכל מההיא ברייתא דהכוסס את האורז יעו\"ש וכתבו התוס' ד\"ה תיובתא ואפשר דהלכתא כוותיה ומברך שהכל עכ\"ל. וכן פסק הרי\"ף וכן דעת רבינו שחילק בין פת אורז לדוחן. וכתבו הרשב\"א ורבינו יונה דטעמם משום דתנא דתני אלו הן מעשה קדרה וכו' אורז (וכו'), ודוחן לא קתני, וכן בברייתא דהכוסס קתני אורז ולא דוחן. פי' ואף דתנא דברייתא א' דתני כמעשה קדרה (השמן) [הדוחן] פליג עם הני תנאי ולא שייך כאן להקשות כמו גבי אורז דהקשה האי תנא מאן וכו' דשם שייך להקשות שפיר דכיון דמצינו בו מחלוקת אי אפשר לומר דהוא דעת ג' לא כן גבי דוחן דלא מצינו תנא דסובר שהוא דגן א\"כ נאמר דפליגי תנאי (דלימרו) [דלמר] מברך מיני מזונות ולמר שהכל דאל\"כ הו\"ל למימר אורז ודוחן כנ\"ל.", + " אלא\n אורז לבדו וכו'. נראה דאפילו אם נתערב אפי' במיעוט קטנית אינו מברך אלא שהכל וקשה כיון דהוי רוב מאורז וקיי\"ל דלא כשמואל דאמר דמברך שהכל למה לא יברך בורא מיני מזונות וצ\"ל לדעתו דס\"ל כיון דלא איתותב שמואל אלא באורז בעיניה דהכי תניא טחנה אכלה ובשלה וכו', נמצא דאיירי בעיניה לא פסקינן כוותיה דוקא בהיכא דהוי בעין אבל במעורב דלא איתותב פסקינן כוותיה, ונמצא לפ\"ז דעת רבינו יחיד דליכא מי שהצריך כן שיהיה לבדו, ושוב ראיתי להט\"ז כ\"כ אף שדבריו מגומגמים. גם ראיתי להמג\"א שכתב דמ\"ש רבינו הוא לבדו לאו דוקא ולא ידעתי אם יצאו הדברים ממנו.
והנה הדין שוה בין אורז מבושל בין אפוי דמברך בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות רבות וכמ\"ש רבינו וכ\"כ הטור בפירוש [ב]סי' ר\"ח, ומרן כתב שם בב\"י וז\"ל ונראה דה\"ה לפת אורז דהא בזמן וכו' וכ\"כ הרא\"ש וכו' עכ\"ל יעו\"ש. לכאורה מה שנראה לנו בעת הלימוד עם בני הישיבה דכוונת דבריו הוא שבא להביא ראיה דבפת אפוי מאורז דמברך אחריו בורא נפשות רבות והביא ראיה דתני בברייתא בזמן שהפרוסות קיימות דמברך בורא מיני מזונות והדין שוה פרוסות קיימות עם פת אפוי ועל כולם מברך בתחילה בורא מיני מזונות מכלל דגם לאחריו הדין שוה דכי היכי דפרוסות קיימות מברך אחריו בורא נפשות רבות כדתני בברייתא וכדאמרינן בגמ' תני ולא כלום וכל ולא כלום היינו בורא נפשות רבות א\"כ ה\"ה לפת אפוי מאורז, ושוב הביא שכ\"כ הרא\"ש והקשה החכם השלם ה\"ה יעקב שלם הנז\"ל דאמאי הוצרך להביא ראיה לזה באופן זה והא הו\"ל להביא ברייתא להדיא דקתני בדף ל\"ז ע\"ב כל שאינו לא משבעת המינים ולא מין דגן כגון פת אורז ודוחן רבן גמליאל אומר מעין שלש וחכמים אומרים ולא כלום וכו' ואוקימנא ברייתא דידן כחכמים והיינו בורא נפשות רבות וקתני פת בפירוש, לכן הנראה לענ\"ד בכוונת דבריו אחר ההשקפה הוא דכוונתו להביא דבפת אורז דיברך בורא מיני מזונות וקאי עכשיו לעיקר הדין והביא דהא תני בברייתא בזמן שהפרוסות קיימות מברך בורא מיני מזונות ופרוסות קיימות הוי כפת גמור ואח\"כ מביא דבהדיא תני כמעשה קדרה והיינו בורא מיני מזונות ודייק תיבת בהדיא, ושוב מביא להרא\"ש שכ\"כ בפירושו ואף שהביא כל לשון הרא\"ש כך הוא דרכו להעתיקו ועכשיו שפירשתי פירוש זה לא ימלט הפירוש הראשון מכמה גמגומים שיפולו עליו כנראה למדקדק בדבריו." + ], + [ + "כל \n שמברכין וכו'. וכתב מרן שכן משמע מהסוגיא דפ' כיצד מברכין. ומ\"ש עוד מרן, כעת לא זכינו להבין דבריו. ודע שהראב\"ד לא ס\"ל כדעת רבינו במ\"ש בד\"א שאכל מכזית וכו' אלא הכי ס\"ל דאי אכל פחות מכזית מפת מברך בתחילה בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש יעו\"ש הביאו הרשב\"א על שמו על ההיא סוגיא דחביץ קדרה בדף ל\"ז יעו\"ש, ואילו לרבינו בתחילה מברך המוציא ולבסוף ולא כלום, ומן התימה איך לא השיגו על רבינו בשתים ואולי אינו הראב\"ד אלא הרב אב\"ד וכל הפרק הזה כמעט דלא כדעת הראב\"ד וכמו שמביא הרשב\"א משמו מוכרח שהוא הרב אב בית דין ודוק." + ], + [ + "והשותה \n פחות מרביעית וכו'. עיין להמל\"מ בברכה אחרונה של שתיית הקאוו\"י מה שדחה למה ששמע אומרים וכן דחה מרן בעץ החיים בסוף הספר בלשונות. ודע שמ\"ש שם על דברי השיירי וז\"ל ומ\"ש דרך שתייתו בכך אין קפידא ליתא, לא קאי להשיירי דהרב לא כתב מזה כלום, ופירושו הוא ומה ששמעתי וכו' וכתוב בר\"ת ומ\"ש ועיין במוצל מאש ח\"א סי' ט\"ז כדעת השיירי." + ] + ], + [ + [ + "כל \n המברך וכו'. וכתב מרן כדעת רשב\"ם וכו' דמעין שלש טעונה ברכה במקומה והביאו שם בתוס' וכו' עכ\"ל, ולא זכינו להבינו דהא בתוס' דחו פירוש רשב\"ם ז\"ל והעלו דלא הוי דברים טעונים ברכה לאחריהם במקומן אלא דוקא מיני דגן יעו\"ש בפסחים דף ק\"א ע\"ב ד\"ה אלא, וכ\"כ הטור סי' קע\"ח משם ר\"י וכן מרן שם יעו\"ש.
ודע דאיכא דעת שלישית בזה דדוקא ברכת המזון צריך ברכה לאחריו במקומה ולא מיני דגן והוא הרשב\"א בחידושיו לברכות דף נ\"ג ע\"ב וז\"ל דוקא בפת וכו' אבל יין אין צריך לחזור למקומו וה\"ה ענבים ותאנים וכו' עכ\"ל. וא\"כ יש להקשות על מרן שלא הביא סברא זאת בב\"י. ומ\"ש בשם התוס' הוא תוס' אחרים שהיה לו.", + " ולכתחילה\n לא יברך ברכת המזון וכו'. וקשיא לי דכל בבא זו יתירה היא דהא השמיענו דברכות אלו דצריך לישב ובמקומו הוי דוקא לכתחילה כמ\"ש ואי בירך במקום שנזכר יצא ידי חובתו וכו' וא\"כ מה צורך למ\"ש אח\"כ וק\"ל." + ], + [ + "מי \n שנסתפק לו וכו' מפני שאינה מן התורה. וכתב מרן כך היא הנוסחא נכונה לאפוקי מהטור סימן קס\"ז שכתב על שם רבינו שחוזר ומברך וכו' עכ\"ל, ובב\"י כתב וז\"ל נוסחא משובשת נזדמנה לו וכו' עכ\"ל יעו\"ש. והר\"ב ב\"ח הליץ בעד נוסחא זאת וז\"ל וי\"ל דברמב\"ם אפשר לומר דאף דכל הברכות הם מדרבנן ברכת המוציא וכו' עכ\"ל יעו\"ש. ולענ\"ד אין זה מספיק דהא כתב רבינו ריש הל' ברכות מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחילה וסוף וכו' הרי דס\"ל דגם ברכת המוציא היא דרבנן דהרי כללה עם כל הברכות שהם מדברי סופרים, גם במ\"ש בתחילת לשונו מצות עשה וכו' לא כלל גם לברך קודם אכילה וכך הו\"ל למימר מצות עשה לברך קודם אכילה ואחריו וכו'. ועוד קשה דמה יענה למה שהכריחו התוס' [ברכות] דף ל\"ה דלאו ק\"ו גמור הוא מסוגיא דפ' מי שמתו דף כ\"א ודף כ\"ב יעו\"ש דלכו\"ע דרבנן הוא יעו\"ש.", + " שכח\n לברך המוציא וכו'. וכתב מרן וז\"ל שם בעו מיניה מרב חסדא וכו' עכ\"ל. ודברי מרן תמוהים כמו שהקשה הרב יד אהרן בנימוקיו על רבינו ומטי לה משם הרב מהר\"י הכהן (א\"י) דאין צריך להביא עצות מרחוק וכו' אלא ממקומו הוא מוכרח וכו' וצ\"ע אלו דבריו נר\"ו. וודאי כוונתם דאמר רבינא הילכך אפי' גמר סעודתו יחזור ויברך וכו' ונראה דגם מהבעיא הוא מוכרח דבעי מי שאכל ושכח ולא בירך מהו שיחזור ויברך ואי בברכת המזון מיירי הו\"ל למימר שכח שיעור ב' שעות או ג' או ד' ולא סתם דאפשר דשכח יום שלם או פחות או יותר לא כן כשקאי לברכת המוציא דאין צריך לדבר בשיעור וכן לישנא שיחזור ויברך מורה על ברכת המוציא ודוק." + ], + [ + "היה \n אוכל וכו'. וכתב מרן ריש ערבי פסחים דף ק\"א שינוי מקום צריך לברך וכו' עכ\"ל. וקשה לדבריו דבין הכי ובין הכי איירי הברייתא א\"כ אמאי לא סייעיה תלמודא לרב ששת דאמר אחד זה ואחד זה צריך לברך כדסייעיה לרב חסדא מההיא ברייתא דחברים שהיו מסובין וכו'. ועוד קשה דא\"כ דהך ברייתא איירי אפי' בדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומן איך אוקמיה לר' יוחנן בתיובתא הא כי היכי דמפרק לר\"ח כד מותיב ליה מברייתא דבני חבורה כשנאמר הא מני ר' יהודה היא דס\"ל דאפ\"ה שהם דברים הטעונים ברכה לאחריה במקומן צריך לברך כן מיפרק ר' יוחנן ג\"כ מההיא ברייתא ונאמר הא מני ר' יהודה היא, ובפשט השמועה אין להקשות כן דנוקמא ההיא ברייתא כר' יהודה וכדמתרץ גם הברייתא האחרת דקתני עקרו לאשמועינן כוחו דר' יהודה ולא קשיא מר' יהודה דרבנן פליגי עליה, דא\"כ הך ברייתא שהביא הש\"ס לסייעיה לר\"ח מחברים שהיו מסובין וכו' ועקרו משמע דדוקא עקרו דטעון ברכה לאחריו במקומו וכו' והך ברייתא הוי דלא כמאן דאילו לרבנן בין הכי ובין הכי אין צריך לברך ולר' יהודה צריך לברך מוכרח דהך ברייתא דשינוי מקום צריך לברך דהוי רבנן והוי דוקא בדברים שאינם טעונים ברכה לאחריהם במקומן ואין זה תירוץ דא\"כ היכי מתרץ לההיא ברייתא דלא תירץ לר' יוחנן באומרו ה\"ה וכו' ונקט עקרו וכו' הא קשיא דא\"כ הך ברייתא דתני עקרו וכו' אין צריך לברך דלא כמאן וא\"כ חזרה הקושיא בפשט הש\"ס. עוד קשה בפשט הש\"ס אמאי לא הקשו מהך ברייתא דתני חברים וכו' ובין הכי ובין הכי אין צריך לברך שנית. עוד קשה לדעת מרן דההיא ברייתא דשינוי מקום צריך לברך הוי בין הכי ובין הכי אמאי לא הקשה מהך ברייתא לר\"ח דחילק בין דברים לדברים וכעת הכל קשה לפני. ואפשר לומר דמ\"ש מרן כן היינו לפום קושטא דמילתא דפוסק רבינו כרב ששת מפרש להך ברייתא כוותיה ברם הש\"ס לא ברירא ליה בפירכא דברייתא דיש לדחוק, ברם אין זה נוח לי דא\"כ הו\"ל להביא מרן בתחילה דפסק כר\"ש וטעם לדבר ושוב הו\"ל לומר וגם ברייתא דשינוי מקום משתמע כוותיה ברם לעשות עיקר מברייתא זאת לפסק רבינו אין זה מספיק, מוכרח שהבין בבירור כן בפי' דברייתא וא\"כ חזרה קושיא לדוכתא ודוק." + ], + [ + "חברים \n וכו'. והביא מרן כל הסוגיא והכי איתא התם והוה יתיב וקאמר רב חסדא משמיה דנפשיה הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא בדברים הטעונים ברכה לאחריה במקומן מתיבי וכו' יעו\"ש ע\"ס הסוגיא. וכתב הר\"ן מדקתני עקרו וכו' פי' לאו מלשון דעקרו קדייק וכו' יעו\"ש ע\"ס הלשון. וכתב הרב החביב שדבריו קשה להולמן וודאי כוונתו דבגמ' דייק לה מעקרו בפי' והוא אומר דלאו מעקרו קא דייק, ועוד דלדידיה היה להמקשן לבאר ההכרח דאינו פשוט דמשום דתני כשהן יוצאין איירי בדברים הטעונים דהא הוקשה לו לפירושו ממתני' דאלו דברים ותירץ, וכל זה הניחו בע\"פ אתמהא. גם לפי' זה קשה ההיא סייעתא דמייתי תלמודא לר\"ח מדתניא חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו וחזרו אין צריך לברך ואי מעקרו ליכא לדיוקי כלום היאך הוי סייעתא, ואין לומר דהוה גריס תניא כוותיה דר\"י וכמו שהביא הרא\"ש ז\"ל דא\"כ אדאייתי דלאו מלישנא דעקרו קדייק מדקאמר עקרו ביין אע\"פ שאין טעון ברכה לאחריו במקומו לדעת [הרי\"ף] והוי הכרעתו לדעת הרי\"ף, עדיפא מינה הו\"ל להכריח מדקתני עקרו ומסייע לר\"י ואדרבא הויא תיובתיה אלא ודאי דלאו מעקרו קדייק, ואין לומר דלא רצה להכריח כן כיון דאיכא דגרסי הכי ואיכא דגרסי הכי דא\"כ עוד היום היאך מכריח מיין דאיכא מאן דלא גריס ליה וכמ\"ש התוס' שם וא\"כ באופן שדבריו קשים. עוד הקשה החכם השלם ה\"ה יעקב שלם הנז\"ל לפי' הר\"ן דלאו מעקרו קא דייק אלא מדתני כשהן יוצאין וכו' דזה ניחא כד מותיב תלמודא לרב חסדא ברם כד מותיב תלמודא לר' יוחנן מברייתא דלקמן ומפרק לה אמר לך ר' יוחנן ה\"ה וכו' והא דקתני להודיעך כחו דר' יהודה וכו' אי אמרת בשלמא דמעקרו קא דייק לה ניחא אלא לדעת הר\"ן דלאו מעקרו קא דייק אלא מכשהן יוצאים הא הת\"ק לא הזכיר כשהן יוצאים וא\"כ מאי האי דקאמר להודיעך וכו' הא כוחו מפורש בדבריו דתני כשהן יוצאין. ולזה נ\"ל לתרץ ולומר דכיון דר' יהודה קאי על דברי ת\"ק וחזינן דתני ר' יהודה כשהן יוצאין מינה דת\"ק איירי בהכי ומדקא איירי בהכי צ\"ל דאתא לאשמועינן כחו דר' יהודה כך נ\"ל.
עוד שם בגמ' וטעמא דהניחו שם זקן או חולה. וכתב המרדכי וז\"ל בלא דיוקא הוה מצי לאקשויי לגופא דברייתא וכו' עכ\"ל. והנה לכאורה מבהיל לשון זה ברם העיני בשר לו יורה ידין דט\"ס יש וכן צ\"ל בלא דיוקא הוה מצי לאקשויי מגופא דברייתא דקתני טעונים ברכה לכתחילה אלא מפרש הוא הקושיא. והכונה דקשיא ליה אדתריץ ליה מדיוקא דרישא תיקשי ליה מפירושא דסיפא דקתני בד\"א וכו' אבל לא הניחו שם זקן או חולה כשהן יוצאין טעונים ברכה לאחריהם למפרע וכשהן חוזרים טעונים ברכה לכתחילה ואהא משני, אלא מפרש הוא הקושיא כלומר דאי הוה מקשה מסיפא לא היה צורך לפרש קושייתו אלא להביא הברייתא ולא עוד, ולא היה מפרש הקושיא, אכן השתא דמותיב מדיוקא מתפרש הקושיא שפיר ודוק.
עוד כתב מרן דברי הרי\"ף והרא\"ש וכתב על דברי הרא\"ש וז\"ל ואני אומר דאשכחן וכו' יעו\"ש. ולא ידענו מה מיישב בזה למ\"ש הרא\"ש דעד כאן לא פליגי אלא במשנה אבל בברייתא אפי' אימתי הוי לחלוק וכן כתבו התוס' בעירובין דף פ\"א ובחולין דף פ\"ח יעו\"ש. עוד כתב על שם הרא\"ש ויש ספרים שכתוב בהם תניא כוותיה דר' יוחנן ולא נהירא לי גירסא זו וכו'. לא ידענו היאך הויא ברייתא זאת כר' יוחנן ואי דר' יוחנן איירי בדבר שאין צריך ברכה לאחריו במקומן וברייתא בצריך א\"כ גם ההיא ברייתא דאותביה לעיל לר' יוחנן יש לחלק כן וכמ\"ש רשב\"ם אלא דלא הונח לו דא\"כ היה לו לפרש וא\"כ היאך הוי סייעתא ואם הוא באיזה גירסא בברייתא הו\"ל להרא\"ש לכותבה.
והטור ז\"ל פסק כדעת הרא\"ש דלא כרבינו בסי' קע\"ח וז\"ל בני חבורה וכו' עד ואדוני אבי כתב כרשב\"ם. והיינו כרב חסדא והוא ברור. וכתב מרן וז\"ל ומשמע דלדעת הפוסקים כר\"ח לא שאני לן בין וכו' עכ\"ל. ולא ידעתי היאך השוה לכולם יחד דפוסקים כר\"ח דלא שאני לן וכו' והא הסמ\"ג הוא חד מן הפוסקים כר\"ח וז\"ל עוד מסקינן דאי עקרו וכו' כשהן חוזרין אין טעונין ברכה וכו' אם הניחו שם מקצת חברים עכ\"ל, ובודאי דאיירי בדברים שאינן טעונין וכו' דאי טעונין וכו' א\"צ להניח זקן או חולה דהא כר\"ח ס\"ל ואפ\"ה אם הניחו א\"צ לחזור ולברך ואדרבא סברא הוא דכיון דהניחו זקן או חולה ודאי דדעתם לחזור אפי' בדברים שאינם טעונים. ועוד קשה שכ\"כ בשם הסמ\"ק לקמן דבדברים שאינם טעונים יש לחלק בין הניחו ללא הניחו יעו\"ש ופוסק כר\"ח.
וראיתי להב\"ח ז\"ל שתמה על הסמ\"ג דלא ימנע במה איירי אי בדברים שאינן טעונים וכו' כי הניחו זקן או חולה מאי הוי ואי בטעונים אפי' דלא הניח אין צריך לחזור ולברך. ומאי קושיא איירי בדברים שאינן טעונין וזקן או חולה מועיל כפי הצעתינו וא\"כ ממילא נדחה מ\"ש הב\"ח בפרט זה דסובב הולך דבדברים שאינן טעונין לא שנא בין הניח זקן או חולה או לא הניח וכן דעת הט\"ז, ושוב ראינו למג\"א שדעתו כדעתנו והביא ראיה מן הסוגיא יעו\"ש. עוד כתב מרן ז\"ל בב\"י וז\"ל ובסי' קפ\"ד כתב רבינו בשם הר\"ר פרץ ז\"ל דהא דטעונים ברכה לאחריהם במקומם דוקא וכו' יעו\"ש עד סוף הלשון. ולא זכיתי להבין דבריו דהא יכול להיות מהפוסקים דס\"ל כרב ששת ואפ\"ה יכול לאכול מאותו דבר שם ויברך והוא דס\"ל כדעת התוס' והרא\"ש והטור וסייעתיה דסברי דהא דצריך לברך היינו ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה יעו\"ש בדבריהם וא\"כ יברך ברכה ראשונה במקום שאוכל שם ויברך לאחריו שם ויברך וצ\"ע.
עוד כתב מרן על שם סמ\"ק חבורה שהיו יושבין מסובין וכו', וכתב עליו ולשונו אינו מכוון וכו' עכ\"ל. והרב ב\"ח כתב ועוד קשה לי היאך אמר דאילו בדברים וכו' יעו\"ש לשונו. והנה במה שהקשה על הסמ\"ק לא ידענו כוונתו דאי ברייתא הצריך הניח זקן או חולה היינו ר' יהודה ברם לרבנן יש לחלק בין דברים הטעונים וכמו שתירץ ההיא ברייתא לרב חסדא ואיהו פוסק כר\"ח אלא שהלשון אינו מכוון וכמ\"ש מרן. ומ\"ש דסמ\"ק פסק כרב ששת דבריו תמוהים וכמ\"ש עליו החה\"ש ה\"ה יעקב שלם הנז\"ל דהא איהו פוסק כר\"ח וכמ\"ש איהו גופיה והביאו הוא עצמו וז\"ל ואם אכל פת במקום אחד ואכל במקום אחר צריך לחזור ולברך במקומו הראשון ברכת המזון ואין צריך לברך במקום שני לפניו עכ\"ל, הרי דכתב בפירוש דבדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם א\"צ לברך על האכילה האחרת כיון דדעתו לחזור (והרי) [והוי] כר\"ח. ושוב ראיתי דאין זו קושיא דהא דסמ\"ק הוא סלקא דעתיה ושוב נשא ונתן וחזר בו וכמו שסיים הלשון מרן הב\"י יעו\"ש, וכפי מסקנתו אתי שפיר כרב ששת וס\"ל כסברת הרא\"ש ודעימיה דלפניו סגי ואין צריך לאחריו למפרע קודם ברכה ראשונה ודוק. ברם אי הך מסקנא היא מהגה כמו שהוא הלשון האחר שאינו הכל לשון אחד וכמ\"ש הב\"ח חזרה הקושיא לדוכתא וכעת לא נודע מה נעשה כי אין הספר מצוי.
עוד כתב על שם סמ\"ק ואם אכל פת במקום אחד וכו' וכתב בהגה דטעמו דהא דאמר לקיבעא קמא הדר היינו לברך ברכת המזון וכו' והשיג עליו דפירוש לקיבעא קמא הדר היינו לומר כיון דאי היה אוכל כאן וכו' עכ\"ל יעו\"ש. והא ודאי דוחק גדול שלא היה לו עוד אכילת פת ואפילו שלא יהיה לו ישאל מאת מכירו ככר לחם ומעיקרא קושיא ליתא דעד כאן לא אמרן דיאכל עוד שם ויברך שם אלא כשהוא בדעתו לחזור לברך למקומו ונמצא דדעתו לאכול עוד ואין צריך ברכה לפניו דמהאי טעמא האי דינא הוי דוקא בדבר שצריך ברכה לאחריו במקומו דלקיבעא קמא הדר ברם בשכח ולא ברך לא שייך לומר כן לקיבעא קמא הדר ובדעתו לאכול עוד דהא שכח ולכן צריך לחזור למקומו לברך ולא מהני מה שיאכל עוד." + ], + [ + "אכל \n במזרחה של תאנה וכו' צריך לחזור ולברך. והשיג עליו הראב\"ד יעו\"ש, והמגדל עוז הליץ על רבינו דאי כדעת הראב\"ד דהכל תלוי בדעתו וטעמא משום נמלך למה ליה למינקט בירושלמי ממזרח למערב אפי' ברוח א' נמי כל נמלך צריך לחזור ולברך אלו דבריו ז\"ל. וראיתי למרן ז\"ל שייחס להמ\"ע שנמלך לאכול יותר ממה שהיה בדעתו לאכול. ולענ\"ד נראה דמ\"ש הוא לדעת הראב\"ד בפי' להירושלמי כן דעת המ\"ע לפרש לדעת הראב\"ד, דהיינו שבעת שברך היה דעתו לגמור סעודתו במזרחה ונמלך לגמור במערבה ואהא קשיתיה ז\"ל דאם כן ליתני אפי' מרוח א' דאי בשעה שבירך היה דעתו לגמור סעודתו במקום זה במזרח ונמלך לגמור במקום אחר אפילו ברוח זה צריך לחזור ולברך אלא ודאי דאין הפרש בב' רוחות בין היה דעתו ללא היה דעתו דבין הכי ובין הכי צריך לחזור ולברך ולכן סתם לן רבינו ולא חילק והוא תירוץ נאה ומתקבל לדעת רבינו.
וראיתי להרב יד אהרן נר\"ו בכת\"י שכתב על דברי מגדל עוז אלו ואי מפרשו לענין נמלך אמאי הביא דין זה כאן בדין שינוי מקום בדין נמלך היה לו להביאו וכו' עכ\"ל. ואחר המחילה אגב שיטפא לא דק דמ\"ש המגדל עוז היינו לדעת הראב\"ד דס\"ל בפירוש הירושלמי דהוי מטעם נמלך ועל זה קשיתיה דאי לדעת הראב\"ד דהיינו מטעם נמלך הו\"ל לחלק אפילו ברוח א' אלא ודאי דלאו מטעם נמלך נגע בה הירושלמי וכדעת רבינו דלא חילק בהכי וא\"כ דין זה דמטעם שינוי מקום נגע בה רבינו שפיר שייך כאן ולא מטעם נמלך וכמ\"ש המ\"ע וק\"ל." + ], + [], + [ + "גמר \n בלבו וכו'. ועיין מה שהשיג עליו הראב\"ד ומ\"ש מרן. ולענ\"ד יש ליישב ואין צריך להגיה והוא דכל הני עובדי דמייתי הוא באורח דאוכל בבית בעה\"ב וכן מ\"ש רב הרגיל בשמן שמן מעכבו היינו אפילו בביתו דלא מיבעי בבית בעה\"ב דכל שלא משח ידיו מעכבו אלא אפילו בביתו מעכבו ואהא קאמר תלמודא לית הלכתא ככל הני שמעתתא דהיינו דכשאוכל בבית בעה\"ב דחד ס\"ל דתלוי בגמר סעודה וחד ס\"ל בסילוק תכא מקמייהו וחד ס\"ל במשוח ידיו, אלא בנטילת ידים דכיון דנטל ידיו אסור לאכול וזה דוקא בסתם דלא נמלך בדעתו ממש שלא לאכול עוד הוא דאזלינן אחר נט\"י כיון דאינו תלוי בדעתו דאדעתא דבעה\"ב הוא אוכל ברם בנמלך ממש בדעתו שלא לאכול בין בביתו בין בבית בעה\"ב משעה שנמלך אסור לאכול עוד שהרי נמלך ודוק.
ודרך אגב ראיתי למרן ב\"י סי' קע\"ט מ\"ש הר\"ן לחלק בין שתיה לאכילה דשתיה דאין לה קבע אי אמר הב לן ונבריך צריך לחזור ולברך אבל אכילה יש לה קבע ומותר לאכול וכו', ושוב כתב וז\"ל ויותר נראה לפרש דברי הר\"ן דבקבועים וכו' יעו\"ש. ודבריו תמוהים שדבריו סתרי אהדדי תוך כדי דבור וחוץ מזה דא\"כ אינם מובנים דברי הר\"ן והוא אתי ליישוב דברי הר\"ן, והב\"ח ז\"ל כתב דט\"ס יש וצ\"ל אלא שקשה דמאחר דאינו מצריך וכו' וכן ראיתי ג\"כ להט\"ז יעו\"ש. ולענ\"ד אין זו הגה\"ה נכונה מכמה אנפי חדא דאחר שפירש דברי הר\"ן באופן אחד ושוב כתב ויותר נראה לפרש כנראה דפירוש זה ניחא ליה איך כותב אלא שקשה אדרבא הו\"ל להפך פירוש שני לראשון ולומר אלא שקשה ושוב יכתוב הפירוש הראשון. ועוד אחר שכותב אלא שקשה מביא בשם ה\"ר יונה להיפך ממה שקשה לו ומכל הני גמגומים מוכח בודאי דאין כוונת מרן אלא הכי וכצ\"ל במקום אלא שקשה, ולא נימא, והלשון נרדף וכוונתו הכי ולא נימא דמאחר דאינו מצריך וכו' אינו בדין וכו' עד וכן דעת רבינו יונה כלומר כהאי דסובר הר\"ן דיש לחלק בין שתיה לאכילה אפילו הכל בסעודה אחת ודוק והוא אמת ויציב." + ], + [ + "היו \n שותים וכו'. והשיג עליו הר\"א ועיין מ\"ש מרן. וכעת לא זכינו להבין דבריו דא\"כ הוא דעת רבינו עדיין השגת הראב\"ד קיימת דכשאמרו בואו ונבדיל אמאי לא יחזור לברך הא שתיה בהבדלה דינו כקידוש וכדאיתא בהדיא בגמ'. גם הראב\"ד איך ע\"פ פירושו שפי' דקובעת לקידוש היינו בלא אמירת בואו ונקדש קשיא ליה לרבינו בהבדלה, הא אפי' כפירוש רבינו דאינה קובעת אלא באמירת בואו ונקדש אפ\"ה קשיא לרבינו דינא דהבדלה דאינו כן אלא דצריך לחזור לברך באומרו בואו ונבדיל דומיא דקידוש דשוין הן. ומרן ז\"ל בב\"י הרגיש בזה ותירץ בהדרגות דהבדלה כיון דמאכילה אינו מפסיק אלא משתיה גרע מקידוש ואי אמר הב לן ונבדיל א\"צ לחזור ולברך אף שצריך להפסיק יעו\"ש, ברם הכא בכ\"מ לא רמז מזה וזה תימה דכל עצמו לא בא אלא ליישב לרבינו מהשגת הראב\"ד להבדלה וזה הניחו בעל פה, ומה גם שאינו דבר פשוט ואדרבא כמו זר נחשב חידוש זה.
ולכן נראה לענ\"ד דמרן בכ\"מ מיישב השגת הראב\"ד באופן אחר והלא כה דברו דתחילה הציע דעת רבינו דשבת קובעת לקידוש היינו באמירת בואו ונקדש ואם כן בהבדלה דסבור מינה דה\"ה באמירת בואו ונבדיל, ועוד הציע דלא תיקשי לך ממ\"ש רבינו בשבת דמשמע אפילו לא אמר, דיש לומר דהתם בשהחשיך כבר דהיינו קידש היום דהיינו קודם חשיכה וכן הוא לשון רבינו בכמה מקומות עד שתחשך והא דסבור דלהבדלה קובעים היינו למימרא דאסור לשתות דאי אפשר לומר דצריך להבדיל מבעוד יום לכתחילה אלא להפסיק וכו' נמצא דמה שנשאר שדומה לקידוש בשתיה היינו להפסיק ולא להבדיל וגדלה מעלת הקידוש מהבדלה דבקידוש אי מבעוד יום אמר בואו ונקדש קובעת עליו וצריכים לקדש אם ירצו לאכול לא כן בהבדלה לא יכול להבדיל ולא לאכול וזה דעת רבינו לחלק בין קידוש להבדלה דכיון דיכול לקדש באותה שעה נמצא דאסח דעתיה משתיה ולכן צריך לחזור ולברך לא כן בהבדלה דכיון דאינו יכול להבדיל אף דנאסר לשתות מ\"מ לא הוי היסח הדעת כיון דאינו יכול להבדיל וכדרך שחילק מרן בב\"י שכתב לעיל, ודרך זה דוקא הוי לפי' רבינו דקובעת היינו באמירה מבעוד יום דלפי' הראב\"ד דקובעת היינו בשקידש היום ובלא אמירה, לא שייך לחלק בין קידוש להבדלה לשתיה דשתיה דהבדלה היא כקידוש ולכן משיגו וזה נראה לי אמת ויציב. ויש מי שלא הודה לי בזה מטעם דאין סברא לחלק ביניהם משום דבקידוש יכול לקדש ובהבדלה אינו יכול דמה בכך הא מיהא חייב להפסיק ולא ראו חילוק מרן בב\"י דאף דחייב להפסיק משום דבאכילה אינו מפסיק לא יחזור לברך ודוק.
עוד כתב מרן אלא אפילו לשתות שאינו כ\"כ קבע ונימא דמצטרף וכו'. ומאי דקאמר בגמ' אבל לשתיה מפסיקים היינו שתיה בלא סעודה וכ\"כ התוס' שם יעו\"ש.
עוד כתב כי אמרו הב לן ונבריך חמיר טפי וכו'. והרי זה דומה לנטל ידיו דחשיב כמי שהתחיל לברך מטעם תכף לנטילת ידים ברכה ברם הב לן וניטול ידינו צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה ולא למפרע על מה שאכל דלא חשיב כהב לן ונבריך דהב לן ונבריך חשיב כנטילת ידים גופיה והב לן וניטול גרע וכ\"כ מרן לקמן סוף פ\"ו יעו\"ש." + ], + [], + [], + [ + "דברים \n הבאים וכו'. וכתב מרן ורבינו נראה לכאורה דכרש\"י ס\"ל וכו' יעו\"ש עכ\"ל. והנה חוץ ממ\"ש בס' קול בן לוי דא\"א לפרש לשון רבינו שיסבור כרש\"י שכתב דברים הבאים וכו' בין מחמת הסעודה בין שלא מחמת הסעודה דאלו לרש\"י מחמת הסעודה הוא ללפת בהן את הפת ואילו הוא ז\"ל פי' גבי דברים וכו' אפילו הביאן שלא מחמת לפתן וכו' יעו\"ש והוא פשוט, עוד זאת קשה לי דלמה הרע לו לשון רבינו בסיפא שכתב דברים הבאים לאחר הסעודה אי יסבור כהתוס' ולא הרע לו לישנא דרישא שכתב דברים הבאים בתוך הסעודה והן מחמת הסעודה, ולהתוס' דברים וכו' פירוש דברים הרגילים לבא בתוך הסעודה וא\"כ צריכים להיות דברי רבינו הכי דברים הבאים בתוך הסעודה פירוש הרגילים לבא בתוך הסעודה והן מחמת הסעודה ואכלן עכשיו לחודייהו בלא פת וכו' וא\"כ קשה שהעיקר חסר מלשון רבינו שהגזרה שהיא שאכלן בלא פת חסר מלשון רבינו, ומה צ\"ל דלישנא דרבינו שכתב דברים הבאים אינו כפירוש דברים הבאים דבגמ' דבגמ' פירושו דברים הרגילים לבוא בעלמא בתוך הסעודה ללפת בהם את הפת ועכשיו לא ליפת בהן את הפת, נראה דכתב דברים הבאים אין פירושו כן אלא הכי הוא דברים הבאים בתוך הסעודה עכשיו ולא ליפת בהן את הפת והן מחמת הסעודה פירוש דעלמא באים מחמת הסעודה אינם צריכים וכו' וא\"כ מאי שנא מסיפא ודברים הבאים ה\"פ דברים הבאים עכשיו לאחר הסעודה בין מחמת וכו' בין שלא מחמת וכו' כלומר שבעלמא באים בין הכי ובין הכי כיון דעכשיו באו אחר סילוק המזון צריך לפניה ולאחריה כדעת התוס' וכ\"כ הלח\"מ דרבינו ס\"ל כהתוס' וודאי לשון רבינו צריך לפרשו הכי.
אך מה שהקשה הקול בן לוי למרן דרבינו פסק בהל' ו' פת פוטר מעשי קדירה אע\"ג שאינו עשוי ללפת בהם את הפת וזה שלא כדעת רש\"י ואיך אפשר דפסק כרש\"י, לק\"מ ולא ידעתי היכן ראה בדברי רבינו שכתב כן זולת הלח\"מ שכ\"כ משום דאזיל לשיטתיה שכתב שפסק רבינו כהתוס' ברם מרן דסובר דרבינו פסק כרש\"י לחד צד יפרש דברי רבינו דלשם במלפת בהם את הפת וק\"ל.
אך זו רעה חולה להתוס' והרא\"ש דפסקו בכאן דאחר סילוק המזון צריך ברכה ראשונה ואחרונה על מה שאכל קודם ברכה וזה היפך דבריהם בפסחים על ההיא ברייתא דמברך למפרע היינו עצה טובה ולעולם אינו מברך אלא ברכה ראשונה דומיא דשמש דמברך על כל פרוסה ופרוסה יעו\"ש דף ק\"א ודף ק\"ב וצ\"ע." + ], + [ + "בשבתות \n וימים טובים וכו' שאדם קובע סעודתו על היין וכו'. עיין להלח\"מ ז\"ל מה שהקשה על הרב המגיד פ\"ל מהל' שבת ולא על הרה\"מ לחוד תלונתו כי אם גם על מרן בכ\"מ שכתב כן יעו\"ש. וי\"ל דרבינו יפרש דמ\"ש בגמ' דאביי מברך על כל כוס וכוס היינו אחר ששתה שיעור בקביעות יין דאיכא בזה סעודת שמחת יו\"ט ונמלך שלא לשתות עוד דיצא ידי חובת יו\"ט דלא כפי רש\"י יעו\"ש ובכל כוס וכוס נמלך היה ולעולם דחייב ביו\"ט לקבוע סעודה." + ] + ], + [ + [ + "נשים \n ועבדים וכו'. הכי איתא בפ' מי שמתו וכתב הרא\"ש וז\"ל ולא איפשיטא [וכו'] וא\"ת מאי שנא מההיא וכו' וי\"ל דלא דמי דאיש אף דלא אכל כלום וכו' לא כן אשה דאינה בכלל הערבות עכ\"ל. ורצונו לומר דאף דמן הדין יכול לברך להוציאו מדין ערבות בלא אכילה כלל מ\"מ הוצרכו מדרבנן שיאכל כזית דגן שהוא שיעור דרבנן משום שהיא ברכת הנהנין וסגי בשיעור דרבנן כיון דמן התורה לא בעי אכילה כלל ברם פחות מכזית דגן או אפי' הרבה מדבר אחר לא וכמ\"ש וכ\"כ ג\"כ בפ' שלשה שאכלו סי' כ\"א וז\"ל ואע\"פ שהם אכלו וכו' היה מוציא וכו' משום ערבות וכו' וה\"ה ברכת המזון וא\"צ כזית דגן אלא [כדי] שיוכל לומר שאכלנו וכו' ר\"ל דאף דמן הדין מוציאו בלא אכילה כלל מדרבנן הצריכו קצת אכילה שהיא כזית והיינו טעמא שהיא ברכת הנהנין ואומר שאכלנו ולא אכל ותיבת שאכלנו אינו מדוקדק דאין תיבת שאכלנו איתא בנוסח הברכה בברכת המזון אלא הוא אשגרת לישן מחמת דקאי כאן אעובדא דשמעון בן שטח דהוזכר בגמ' דאיירי בזימון וכ\"כ התוס' ג\"כ כמ\"ש הוא אחריהם והוא ממש מ\"ש כאן כתב שם והוצרכתי לזה לאפוקי מס' צרור החיים דף כ\"ה ע\"ב יעו\"ש דהקשה דבריו אהדדי. ועוד סיים הרא\"ש שם בפ\"ז עד שיאכל כזית דגן אבל שתיה ועלה ירק לא מהני דבעינן דבר שראוי וכו' עכ\"ל יעו\"ש. ור\"ל דהא דמהני באכל שיעורא דרבנן היינו דוקא בשיעור כי האי שאם יאכל עוד יתחייב מדאורייתא לא כן בעלה ירק או שתיה דמעולם לא יבא לחיוב דאורייתא לא מהני נמצא בפי' מ\"ש כאן ומ\"ש שם הכל עולה לסיגנון אחד וקאי לבהמ\"ז דמדרבנן אינו מוציא אם לא אוכל כזית וכ\"כ התוס' ג\"כ דף מ\"ח ע\"ב ומ\"ש שאכלנו משלו דקאי לזימון היינו משום דקיימי הכא לעובדא דשמעון בן שטח והוא אשגרת לישן וכמ\"ש הרא\"ש ושוב ראיתי להרב ב\"ח שדעתו סובב הולך דמ\"ש התוס' שאכלנו משלו קאי לזימון. ולענ\"ד ממ\"ש מרן סי' קפ\"ו לדעת ר\"י והרא\"ש כשמפרש דברי סמ\"ק נראה שהבין כמו שהבנתי דברי הרא\"ש דשאכלנו הוא אשגרת לישן שכתב ולא אמרו וכו' אלא כדי שיוכל לומר שאכלנו אבל בירושלמי לא משמע הכי וכו', ואי פירוש שאכלנו הוא זימון הכי הו\"ל למימר ומיהו בירושלמי לא משמע הכי אלא דמשום בהמ\"ז גופא הצריכו שיאכל כזית ודוק.
והטור בסי' תפ\"ד כתב שם על שם אביו דאם אינן יודעים בהמ\"ז יש תקנה להקרותם מילה במילה שאין כאן מוציא שם שמים לבטלה וכו' כי היכי דברכת הלחם של מצה מוציאם כיון שהוא חובה ה\"נ בהמ\"ז כיון שתיקנו ארבע כוסות וכו' יעו\"ש. ויש להקשות דמה צורך להקרותם מילה במילה או למ\"ש אח\"כ הטור מטעם ד' כוסות הא בהמ\"ז דפסח שוה לברכת הלחם של מצה דאיפסיקא הלכתא אע\"פ שיצא מוציא דמידי הוא טעמא דברכת הלחם של מצה אע\"פ שיצא מוציא דכיון דחובה עליו לאוכלו וא\"א בלא ברכה חשיב ברכת המצוות וא\"כ כ\"ש ברכת המזון שכבר נתחייב ממה שאכל כזית מצה בחיוב ואין לך ברכת המצוות גדול מזה. ואין לומר כיון דחיוב ברכה על אכילת כזית אינו אלא מדרבנן נמצא דאינו נמשך חיוב ברכה מן התורה מכח אכילת כזית כדי שיקרא ברכת המצוות ולכן צריכינן לתיקונים הללו, דא\"כ גם ברכת הלחם של מצה חיוב ברכתו אינו אלא מדרבנן ואינו נמשך מאכילת כזית מצה לברכה ולא יקרא ברכת המצוות אלא ודאי כיון דרבנן תיקנו כן לאכילת כזית חשיב כדאורייתא ונקרא ברכת המצוות וא\"כ גם בהמ\"ז דרבנן דתקנו על כזית חשיב כחיוב דאורייתא. ויש לחלק דלא דמי ברכה ראשונה לבהמ\"ז דבברכה ראשונה כיון דרבנן תיקנו שיברך קודם אכילה וזה אינו יודע לברך א\"א לו לאכול כזית מצה ולקיים מצוה דאורייתא ונמצא מפסיד המצוה אמטו להכי חשיב ברכת המצוות כיון דבלא זה א\"א לבוא למצות בוראו לא כן בברכה אחרונה דכבר קיים מצות בוראו ולא פש גביה אלא חיוב בהמ\"ז דרבנן לכזית מצה בזה אינו מחוייב לברך לחבירו דבמצוות דרבנן אינן ערבים זה לזה וכמו שהעלה בהסכמה הרב בעל זרע אברהם או\"ח סי' י\"ב יעו\"ש.
ונ\"ל הדיוט להכריח כן מסוגיא מגילה דף י\"ט ע\"ב שכתבו שם התוס' ד\"ה ור' יהודה מכשיר ודף כ\"ד ד\"ה אבל וד\"ה מי שלא ראה שכתבו דתרי דרבנן אינו מוציא לחד דרבנן יעו\"ש, ואי איכא ערבות מה בין תרי דרבנן לחד הא מיהא מחוייב דרבנן נינהו וערבים זה לזה ואפילו בלא חיוב כלל צריך להוציאו דערב הוא אלא ודאי ס\"ל דבדרבנן ליכא ערבות וכן דעת הרא\"ש כאן לפי דרכנו ואי אכל אח\"כ כדי שביעה ונתחייבו מדאורייתא הוי כשאר אכילת רשות דעלמא דמדרבנן צריך לאכול כזית דגן ולכן הוצרך לברך מלה במלה או להטור מטעם ארבע כוסות.
והנה נתבאר דעת הרא\"ש ז\"ל בהוצאת ידי חובה לאחריני ובנשים דאינם מוציאות לאנשים דלא איפשיטא ברם הגהות אשרי בפ\"ק דמגילה כתבו דחייבות מן התורה בבהמ\"ז ואינם מוציאות את האנשים. והקשה הרב שער אפרים [סי' י\"א] דהוי היפך הש\"ס דאמר נפק\"מ להוציא אחרים ידי חובתן הרי דאי מיחייב מן התורה מוציא אחרים ועיין להרב מקראי קדש דף קמ\"ה ע\"ב מה שתירץ. ולי הדיוט יראה דהאי דחייבות מן התורה לאו היינו מדינא אלא מתורת ספק דמספקא להו ז\"ל אי חייבות מן התורה וכדעת הראב\"ד וטעמו עיין בחי' הרשב\"א ז\"ל או אינן חייבות בודאי ונשארו בספק כדעת רבינו ז\"ל ומספק אזלינן להו לחומרא ונפק\"מ דקטן לא ליפוק להו ידי חובתן ברם לא אזלינן לקולא דליפוק לגברי כיון דליתנהו בברית ותורה כסברת הגמ' דאזלינן לחומרא דזיל הכא לחומרא והכא לחומרא ודוק. ושוב ראיתי להרב שער אפרים הנזכר שתירץ כעין זה ויש שינוי בדברי ובזה אני מתנצל מקושיא שהקשה יעו\"ש.
והגהות אשרי כתבו בשמעתין וז\"ל ותימה על הר' אלחנן נהי דגר וכו' מ\"מ איך יוציא אחרים ידי חובתו כיון שלא היה לגרים חלק בארץ וכמו הנשים פי' דהכל תלוי כשיהיה לו חלק בארץ דכתיב על הארץ הטובה וכו' ומאי אהני מה שיכול לומר על שהנחלת וכו'.
כתב עוד וכן קשיא לר' מאיר כהנים מביאים וכו' העתק מהתוס' עכ\"ל. עיניך הרואות שדבר ה' בפיהו אמת כמ\"ש הרב בעל כנה\"ג סי' קפ\"ו שמ\"ש התוס' בברכות דף כ' וז\"ל ותימה כהנים ולוים נמי תיבעי שהרי לא נטלו חלק בארץ וכו' שכוונתם תיבעי לר\"מ דאמר וכו'. וראיתי להרב בעל מקראי קדש דף הנז' שכתב עליו וליתא דאי הכי מאי קשיא להו להתוס' דתיבעי לר\"מ דאין הלכה כמותו והלא רצו לשאול נשים לר' יוסי דהלכה כוותיה עכ\"ל. וי\"ל לזה דכוונתם לומר דכפי זה יהיו פטורים הכהנים לר\"מ וזו היא תמיה דמי איכא סברא דיהיו פטורים.
אך מ\"ש הכנסת הגדולה וז\"ל איברא שאף לפי מה שפירש דברי התוס' מגומגמים במ\"ש ותימה דכהנים ולוים וכו', דלוים מאן דכר שמייהו דנהי וכו' עכ\"ל יעו\"ש, ודבריו תמוהים דלכאורה נראה דאישתמיט מיניה משנה ערוכה סוף מעשר שני משנה י\"ד וז\"ל מכאן אמרו וכו' ר' מאיר אומר אף לא כהנים ולוים שלא נטלו חלק בארץ ר' יוסי אומר יש להם ערי מגרש ע\"כ, ונמצא דהתוס' דכתבו כהנים ולוים קיימי למתני' דמעשר שני ולא לתוספתא דבכורים ונראה מבואר ממתני' הלזו דטעמא דר\"מ לאו משום דכהנים לא נטלו ערי מגרש דהרי לוים דנטלו וכללם בהדי כהנים דאינן מתודים אלא דס\"ל דערי מגרש לא חשיב חלק בארץ ודלא כהרב כנה\"ג וצ\"ע. וממתני' הלזו תברא ג\"כ למ\"ש הרב מקראי קדש שם וז\"ל לכן יראה דגם לר' יוסי הקשו הק' התוס' דאף דנטלו ערי מגרש אפ\"ה מיקרי חלק ישראל וכו' יעו\"ש, דממתני' הלזו יראה דזה דערי מגרש לא חשיב חלק אבות אבותיהם לר\"מ אבל לר' יוסי חשיב חלק גמור ודוק." + ], + [ + "שלושה \n שאכלו וכו'. וכתב מרן וז\"ל אמר שמואל לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל וכו' וכתבו התוס' ד\"ה לעולם וז\"ל ופריך בירושלמי מהחזן שאומר ברכו וכו' עכ\"ל. והקשה הרשב\"א בחידושיו מגדלו לה' ותירץ דכיון דאומר אתי הרי הוא כלל עצמו עכ\"ל. וקשה דמה יענו לכמה פסוקים דכתיב הודו לה' זמרו לה' וכמוהו רבים דלא כתיב אתי אלא ודאי דלא דמי ענינא דקרא לדהכא דיש לחלק ולכן לא הקשה הירושלמי כי אם מהחזן ודוק.", + " והוא\n חוזר ומברך ברוך וכו'. וכתב מרן להיכן הוא חוזר (גמ') רב זביד אומר חוזר לראש ורבנן אמרי וכו' ופירשו התוס' וכו'. ושם סיימו התוס' פירוש אחר מהר\"ם מאיבר\"א יעו\"ש ודבריהם שם מגומגמים ועיי\"ש בחידושי הלכות מה שנדחק בזה והוצרך להגיה יעו\"ש והיינו משום שהבין דלמר ולמר דכתבו התוס' היינו האמוראים דלעיל דהיינו רב נחמן ורב ששת.
לענ\"ד נראה דיותר טוב להחליף תיבות את של זה בזה ולא להגיה, והכונה מוכחת כן וכן צ\"ל והכא בעי וכו' להיכן הוא חוזר למר במקום שפסק דהיינו מהזן ואילך ולמר נברך וכו' והנך אמוראי קיימי לרב ששת דלעיל דקאמר עד הזן, וה\"פ והכא בעי לאותו מן השוק אליבא דר\"ש למר דהיינו רבנן למקום שפסק דהיינו מזן ואילך פי' מסוף הזן דהיינו תחילת ברכת הארץ ולמר דהיינו ר\"ז נברך היינו סוף נברך שהוא תחילת הזן וזה מיקרי לראש שהוא בהמ\"ז ודו\"ק כי נראה אמת. ושוב ראיתי להרשב\"א משם הראב\"ד פירש כן כדפירשתי וודאי שהוא הפירוש הזה יעו\"ש ודוק.
עוד כתב מרן ומ\"ש והן עונין אמן וכו' יעו\"ש עכ\"ל. וקשיא לי דאיך כתב משום מצוה והא חייב לענות מדינא וכמ\"ש רבינו לעיל פ\"א וז\"ל הל' י\"ג כל השומע אחד מישראל אע\"פ וכו' חייב לענות אמן, וא\"כ כ\"ש הכא וכי גרע משום שיוצא הוא ידי חובתו דלא יענה אמן מתורת חיוב, ואין לומר דס\"ד אמינא כיון שהוא שומע מראשה ועד סופה חשיב כמברך ולא יענה אמן דהעונה אמן אחר ברכותיו הרי זה בור קמ\"ל דיכול לענות, חדא דאין ס\"ד זה עולה, ועוד א\"כ כך הו\"ל למרן למימר ולא כמ\"ש שהוא ענין אחר וכעת צ\"ע." + ], + [], + [ + "היו \n האוכלים מעשרה ואילך וכו' נברך לאלהינו וכו'. וכתב הלח\"מ טעם לרבינו וז\"ל משום דהיכא דמזכיר שם מוכחא מילתא דעל קב\"ה קאמר וכו' אמנם פליג וכו' ולענ\"ד נראה כדכתיבנא וכו' עכ\"ל. והנה באמת צריך להבין כוונת מרן כי ודאי לאו קטיל קנה באגמא הוא ולכאורה שפיר תפש עליה הלח\"מ. והנראה לענ\"ד להליץ בעד מרן דמדמדמה אומר לאלהינו לאומר למי שאכלנו משלו [נראה דס\"ל] דכי היכי ד[ב]אומר נברך למי שאכלנו תיבת למי מורה דממעט אחר שלא אכלנו משלו דמרובין משמע זה זן את זה וזה זן את זה דכל הוספה מגרעת ומשמע דקאי לבעל הבית וממעט לאדם אחר שלא אכלנו משלו הכי נמי באומר לאלהינו דהוספת למ\"ד הוא כמו למי, שממעט אחר דיש אלוה אחר ח\"ו דזן לאחר ושפיר דמי אומר לאלהינו לאומר למי דכמו דהתם מכח ההוספה משתנה הענין כן אומר לאלהינו מכח הוספת הלמ\"ד משתנה הפירוש ומשמע דממעט אחר שלא אכלנו משלו דזה זן את זה וזה את זה זהו דמיון מרן לאלהינו עם למי כך נ\"ל לומר בדוחק." + ], + [], + [], + [ + "נשים \n ועבדים וכו'. וכתב מרן והטעם וכו' יעו\"ש. ובדבריו אלו תמהו עליו ממ\"ש הוא עצמו בתחילת הפרק יעו\"ש דמוכח דס\"ל לדעת רבינו דקטן עצמו אית ליה חיובא דרבנן ועוד ממ\"ש רבינו לקמן דין ט\"ז דבן קטן מברך לאביו בשאכל שיעורא דרבנן ואמאי הא קטן לית ליה חיוב אלא על אבוה לחנוכי עיין בקול בן לוי שהקשה כן ובספר צרור החיים. ולענ\"ד לק\"מ משום דנהי דלאו לתינוק רמיא החיוב אלא על אביו מ\"מ הא דמברך התינוק מחיוב דרבנן הוא דאי לאו חיובא לא הוה מברך שלא היה מלמדו נמצא דמה שמברך מחיובא דרבנן מברך רצוני לומר דכל כוונתם שיברך התינוק וכיון שכן חייב דרבנן מקרי והכי דייק לשון רבינו בכל המקומות וז\"ל פ\"ד מהל' ק\"ש נשים ועבדים פטורים מק\"ש ומלמדין את הקטנים וכו' כדי לחנכן במצוות ופירוש דבריו שאף שהם פטורים מצד עצמם וכדתני מתני' מ\"מ אביו חייב לחנכן וכדכתב מרן כאן וכ\"כ הלח\"מ שם ודלא כמ\"ש הלחם יהודה שם יעו\"ש (וא\"ה) [ומשו\"ה] מיקרו דרבנן משום דרבנן הוא דמחייבי לאביו כדי ללמדו לעשות המצוה נמצא רצונם שיעשה הקטן מצוה.", + " קטן\n היודע למי מברכין. ברכות דף מ\"ח יעו\"ש וכתבו התוס' ד\"ה ולית הלכתא וכו' ואומר ר\"ת וכו'. כל דברי ר\"ת לכאורה אין להם מובן שמאיזה מדבריו משמע דאו פורח או יודע סגי ומאיזה מדבריו משמע דשניהם צריכי, ומדברי הרא\"ש יש בירור דבחד סגי וכבר נתעורר בזה הרב חידושי הלכות [מהרש\"א] ז\"ל אלא שגם דברי הרא\"ש תמוהים שכתב בשם ר\"ת דולית הלכתא קאי גם לקטן פורח והך ברייתא דאין מדקדקין בקטן מוקי לה רב נחמן בקטן פורח ואינו יודע וכו' א\"נ בהיפך וכו' זה תוכן דבריו, וקשה דא\"כ גם ר' יוחנן יפרש הכי ור\"י חדא נקט וה\"ה אידך וא\"כ איך חולק עליו ר\"נ. ונראה דס\"ל דודאי ר\"י אמורא הוא והו\"ל לפרש דלא נפקא הך דיודע ואינו פורח מפורח ואינו יודע אלא ודאי דאינו מועיל כי אם פורח ואהא פליגי עליה ר\"ן וס\"ל דשניהם מועילים ומוקי לברייתא בא' מב' וזה אתי מרווח בדברי הרא\"ש ברם בדברי התוס' העיקר חסר ודוק. וחזות קשה ראיתי להרב מעדני יו\"ט שכתב על דברי הרא\"ש בשם ר\"ת ושניהם צריכי וכמ\"ש התוס' וכו' יעו\"ש.", + " והנכרי\n אין מזמנין עליו. ויש לדקדק דלמה השמיט דינא דמתני' דכותי מזמנין עליו. וי\"ל דהא דמפלגינן בין כותי לנכרי היינו בזמן חכמי המשנה אבל אח\"כ כשעשאום כנכרים גמורים לכל דבריהם כדאיתא בפ\"ק דחולין אין חילוק בין כותי לגוי וכמ\"ש מרן כ\"מ לעיל פ\"א הי\"ב. והא דלא כתב בהיפך דכותי אין מזמנין עליו כיון דנקט נכרי ה\"ה כותי דהכל שוין וסמך על מ\"ש לעיל פ\"א הי\"ב דדינם שוין וק\"ל." + ], + [ + "אין \n מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת ולמעלה וכו'. עיין מרן הכ\"מ שהקשה ביתור לשון רבינו. וע\"פ מ\"ש הלח\"מ במ\"ש רבינו פת ולא דגן יתורץ דתחילה כתב דין הזימון דלא הוי אלא בפת ולא בדגן ואח\"כ חילק בין עשרה לשלשה ואולי גם לזה כיון הלח\"מ וק\"ל." + ], + [ + "שנים שאכלו וכו'. וכתב מרן ומ\"מ כתבו התוס' שאם אמר הב לן ונבריך אין השלישי מצטרף וכו'. וזהו שכתב רבינו אם יכולין לאכול עמו וכו' כלומר שיש להם רשות דלא נאסרו וק\"ל." + ], + [], + [ + "שלשה שאכלו כאחד וכו' שלשה בני אדם וכו'. עיין מ\"ש מרן ועיין מ\"ש בב\"י. ומ\"ש הלח\"מ דבריו תמוהים ע\"פ מ\"ש הרשב\"א משמו [של הראב\"ד] בסוגיין יעו\"ש.
והכי איתא התם דף נ' אי נמי כי הא דאמר רב הונא שלש חבורות וכו' אמר רב חסדא והוא שבאו משלש חבורות של שלשה בני אדם וכו' ופירש\"י ואפילו לא אכלו אלו השלשה משנצטרפו יחד שכבר גמרו סעודתן עם הראשונים עכ\"ל. ומדנקט ואפילו לא אכלו משמע דעיקר דינו דאינן רשאין ליחלק איירי באכלו ואהא קאמר ואי אזמון עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו והיינו אפילו אכלו אח\"כ אלא דכשלא אזמון עלייהו אפי' לא אכלו בחבורה זו חדשה אינן רשאין ליחלק כן נראה דעת רש\"י ז\"ל אלא שהתוס' לא הבינו כן לדעת רש\"י אלא הבינו לדעתו דאזמון עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו היינו כשלא אכלו דאי אכלו נתחייבו בזימון ממה שאכלו אח\"כ וז\"ש אחר שפי' וז\"ל פי' שאכל כל אחד מהשלשה מהחבורה זו החדשה ומפסיק כל אחד בחבורתו הראשונה ואהא כתבו ורש\"י לא פירש כן וכן הבין ה\"ר יהודה שהביא הרא\"ש לדעת רש\"י שהקשה ה\"ר יהודה לפי' רש\"י דהא מילתא דפשיטא היא וכו' יעו\"ש בהרא\"ש (ו)שיישב כל הקושיות בהנחה שאכלו השלשה ביחד כמו שביארנו דעת רש\"י והיינו דבאזמון עלייהו אפילו אכלו פרח זימון ובלא אזמון עלייהו אפילו לא אכלו כלום אינן רשאים ליחלק ונראה דגם הרא\"ש הבין כן לדעת רש\"י דאי לאו הכי כשמתרץ קושיות ה\"ר יהודה הו\"ל למימר ונ\"ל פירוש אחר דאין [זה] פי' רש\"י שמיישבו הוא, אלא ודאי דס\"ל כן לדעת רש\"י ולכן מתרץ קושיות ה\"ר יהודה לדעת רש\"י, נמצא שהר\"י לא הבין כן לדעת רש\"י דאזמון עלייהו היינו שאכלו ביחד וגם התוס' סברו כן ולכן כתבו ורש\"י לא פי' כן ברם לקושטא דמלתא רש\"י והרא\"ש והתוס' בפי' אחד קיימי. ואין לומר דמ\"ש התוס' ורש\"י לא פי' כן קאי אמאי דכתבו פטורין מן הזימון ורשאין ליחלק ור\"ל ואי רצו מזמני דלדעת רש\"י אינן רשאין לזמן אפילו אם ירצו, חדא דזו היכן מצאו ברש\"י ואי ממ\"ש פרח מינייהו חובת זימון ותו לא הדר עלייהו אין זו הכרח דר\"ל דכיון דפרח תו לא הדר לאיתחייב ברם אם ירצה רשאין ואין הכרח בדבריו, זאת שנית דא\"כ לא היה להם לפרש אבל אי אקדימו וכו' שפירשו בתחילת דבריהם דגם רש\"י פי' כן אלא היה להם לפרש פירוש דפרח זימון דבהא חלוקים עם רש\"י, אלא ודאי כוונתם כמ\"ש שדימו בדעת רש\"י מה שאינו ודוק.
וכן מרן בב\"י ז\"ל סי' קצ\"ג כתב על דברי הטור שפי' וז\"ל פירוש שלשה שבאו משלשה חבורות וכו' אם זימנו עליהם במקומן וכו' אחר שהעתיק דברי התוס' ורבינו כתב כפירוש זה כלומר לאפוקי מרש\"י שהבינו התוס' לדעתו דאזמון עלייהו היינו שלא אכלו. ועוד כתב על מ\"ש הטור ואינן רשאין לחלק וכו' יעו\"ש מה שכתב דס\"ל דיש הפרש ביניהם באזמון עלייהו דלרש\"י לא אכלו ולהתוס' אפילו אכלו, ברם בלא אזמון עלייהו אפילו לא אכלו אינן רשאין ליחלק לדעת כולם ונמשך אחר דברי התוס' ואחר המחילה רבה זו אינו וכמ\"ש דדעת כולם שוה.
וראיתי להב\"ח שכתב על דברי מרן וז\"ל ואיכא לתמוה על ב\"י שהביא דברי התוס' וכתב עלייהו ורבינו כתב כפי' זה, והא ליתא שהרי רבינו כתב שוב אינן יכולים וכו' עכ\"ל יעו\"ש, והנה כבר הקדמנו כוונת התוס' ועפי\"ז נמשך מרן וא\"כ יפה כתב מרן ולא הסמיך דעת התוס' להטור אלא למ\"ש דאכלו החבורה זו החדשה, [וכתב] וכן דעת רבינו כרש\"י, למה שהבין ברש\"י דלא אכלו השלשה אלו האחרונים ביחד דלא כתב רבינו ואם כבר זימן כל אחד ואחד וכו' רשאין אפילו אכלו, דהא קאי אמה שכתב שלשה שאכלו אינן רשאין ליחלק ואיירי אפילו בלא אכלו דבהא ליכא מאן דפליג וכמ\"ש מרן שם בב\"י לעיל מזה וא\"כ הו\"ל לפרושי, אלא ודאי דאיירי בלא אכלו' זה דעת מרן בדעת רבינו למה שהבין ברש\"י ע\"פ דעת התוס' ברם אין כן דעת רש\"י כדכתיבנא. גם הראב\"ד הבין כן ברבינו והשיג עליו ואפילו אכלו שלשה אחר מכאן וכו' לאפוקי ממה שהבין ברבינו דאיירי בלא אכלו ופי' הראב\"ד ז\"ל הוא ממש פי' רש\"י והתוס' והרא\"ש לפי מה שהכרחנו דכולם שוין וכמ\"ש הרשב\"א משמו ולא נמצא שינוי בדבריו כי אם מ\"ש אפילו זימנו עליו בעל כרחו וזהו שהשיג הר\"א על רבינו דמדברי רבינו נראה בשרצונו של כל אחד ואחד מאלו להצטרף עם בני חבורה ודלא כהלח\"מ ז\"ל שדבריו תמוהים יעו\"ש.
ומרן ז\"ל כדי ליישב דעת רבינו נדחק בלשונו וכתב ומ\"ש וזימן עניינו וכו' אבל הוא לא היה וכו' ולמה שהשיג שנית ואפילו אכלו אחר מכאן וכו', יישב וז\"ל ועל כרחין אית לן לפרש דשלשה אלו גמרו וכו' דאל\"כ היאך שייך וכו'. כלומר דאף דסתם רבינו מ\"מ סתמו כפירושו מכח ההכרח שהכריח וכו'. ואין לדקדק על מרן שבב\"י הבין בדעת רבינו כמו שהבין הר\"א והשיג, ובכ\"מ לא הבין כן דכן דרכו בכמה מקומות דחוזר בו, והיינו טעמא דבב\"י שתירץ ב' תירוצים לקושיא שהקשה בכאן שאל\"כ וכו' הבין בדעת רבינו כמו שהבין הראב\"ד ברם בכ\"מ שלא מצא שום תירוץ לקושיא בדעת רבינו הוכרח להבין בדעת רבינו שלא כהר\"א ולענין דינא שוים.
אך יש להתבונן בדעת מרן שמ\"ש בב\"י לתירוץ כתבו כאן ודחאו בסברא נכונה והכ\"מ קדם לב\"י. איך שיהיה נמצא למ\"ש מרן כאן דרבינו איירי באכלו שלשה יחד מהכרח דהא אין זימון אלא במקום ברכה. ודבריו תמוהים במאד מאד דאי מהכרח זו איך כתב הראב\"ד בפי' הביאו הרשב\"א בחלוקה דלא אזמון עלייהו בדוכתייהו דהיינו אפילו לא אכלו וכן רש\"י כתב ואפילו לא אכלו אלו השלשה ביחד משנחברו ובזה כו\"ע מודו וכמ\"ש מרן עצמו בב\"י וכן דעת רבינו ולא מצינו שינוי ביניהם אלא בחלוקה דלזמון עלייהו בדוכתייהו שהבינו התוס' בדעת רש\"י שלא אכלו וכן הר' יהודה שהביא הרא\"ש וכן דעת רבינו כפשט דבריו וכמו שהשיג עליו הראב\"ד ואי כהכרעתו מה יענה לחלוקה דלא אזמון וכו' וכמ\"ש, ואי יסבור בדעת רבינו דגם בחלוקה דלא אזמון הוא דאכלו מה יענה לפי הכרעה זאת להראב\"ד ורש\"י ודעימיה בחלוקה דלא אזמון עלייהו וכו' אלא ודאי צ\"ל כמ\"ש מרן בב\"י דאיירי בשלשה חבורות שאכלו בבית אחד וכו' או דכיון שנתוועדו לזמן צריכין לאכול וכו' יעו\"ש וא\"כ כאן בכ\"מ דלא חילק מה יענה לחלוקה דלא אזמון עלייהו כדכתבינן וצ\"ע. ועיין בב\"ח מה שתירץ לקושיית מרן בב\"י ולענ\"ד אינו סובלו לשון רש\"י והראב\"ד הביאו הרשב\"א יעו\"ש ודוק.
כתב מרן בב\"י וז\"ל מצאתי כתוב שנים שאכלו בקרן זוית ואחד בקרן זוית אבל לא בסדר אחד שאלתי את מורי וכו' והשיב טוב שיזמנו משום דברוב עם הדרת מלך (יצחק ב\"ר אברהם) עכ\"ל. והקשה הב\"ח וז\"ל וקשיא לי מהא דריש פרק שלשה שאכלו יהודה בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחא מדפתי כרכי ריפתא בהדי הדדי לא הוה בהו מופלג אחד מחבריה לברוכי להו וכו' יעו\"ש עד סוף לשונו, ולא ידענא מאי קא קשיא ליה חדא דזאת היכן כתיבא דמ\"ש להו מרימר ידי ברכה יצאתם ידי זימון לא יצאתם היינו מטעם דאין חילוק בין איכא גדול לליכא גדול דוקא ולא מטעם דברוב עם הדרת מלך ג\"כ דכעת אין הוכחה בגמ', ועוד לו יהי דיהבינן ליה כל דיליה דמטעם דחילוק ברכות נגע בה אפ\"ה אין נדוננו דומה לנדון הגמ' דבשלמא התם בגמ' דכל עיקר הפטור היינו מטעם דליכא אדם גדול דנברך וכיון דמהאי טעמא פטורים היאך יברכו, מי יהיה המברך, לכן חילוק עדיף לא כן בנ\"ד דאף דפטורים יכולין לזמן כי הפטור לאו מכח דליכא אופן לברך הוא אלא מטעם אחר שהם רחוקים זה מזה ויש אופן לברך ולכן טוב שיברכו משום דברוב עם הדרת מלך ודוק." + ], + [ + "שתי \n חבורות וכו'. וכתב מרן תנא אם יש שמש ביניהם מצרפן עכ\"ל. וכתבו התוס' וה\"ה בשתי בתים ובני אדם עומדים ומשמשין מזו לזו מצטרפין וסיימו ז\"ל וכן בבית חתנים וכו' עכ\"ל. כעת דבריהם סתומים דהאי וכן בבית חתנים מה באו לחדש דהיינו דתחילת דבריהם, ונראה כוונתם שאם אוכלים בבית חתנים והחתן אינו אוכל בבית זו אלא בבית אחר במסיבה אחרת יכולין לברך ברכת חתנים אף שאין שם החתן כי השמש מצרפן או הבני אדם שמצטרפין מזו לזו וכו'. ושוב ראיתי להרא\"ש שכתב כן בפ\"ב דסוכה אלא שאח\"כ כתב הרא\"ש דבבית חתנים אף דליכא שמש כיון שהתחילו לאכול עם אותם שבחופה כולם חשובים כאחד והסכים לזה יעו\"ש והביאו הטור סי' קצ\"ה, ולפי\"ז יש לדקדק על מרן שם שהביא משם ריצב\"א דלא התיר לברך ברכת חתנים אלא דוקא ע\"י צירוף שמש דלא כהרא\"ש וסיים ולענין הלכה נראה לסמוך על הרא\"ש ולמה השמיט להתוס' ז\"ל דקיימי בשיטת ריצב\"א וכדכתיבנא.
הדרן לדברי רבינו והנה האי מצטרפין פירושו הוא יכולין להצטרף אם ירצו ולא חיוב, ויש להסתפק אם יש בשתי החבורות אלו חמשה בכל חבורה אם יש להם חיוב להצטרף לברך בעשרה בהזכרת שם שמים דומיא דעשרה שאוכלין כאחד דאינן רשאין ליחלק אף דמזמני שלש שלש או דילמא כיון דכשאינן עשרה יכולין ליחלק נמצא דאלו החבורות אינן חשובות כאחד ויכולין ליחלק ויש להתיישב בזה ודוק." + ], + [ + "שלשה \n שאכלו ויצא אחד מהם לשוק וכו' ולכשיחזור לביתו יחזור ויברך ברכת המזון לעצמו וכו'. ויש לדקדק דלכאורה דברים אלו דברי מותר דמהיכא תיתי דלא יברך ברכת המזון לעצמו וכי בשביל שזימן יהא פטור מלברך ברהמ\"ז, ויראה דכיוון רבינו לפסוק פלוגתא דאיכא בגמ' דף מ\"ו עד היכן ברכת הזימון רב נחמן אמר עד נברך רב ששת אמר עד הזן ופי' רש\"י עד היכן וכו' שצריכין להיות שלשה וכשהן שנים וכו', נמצא דלרב נחמן ברכת הזימון אינו אלא נברך וכו' ברם ברכת הזן הויא ברהמ\"ז ואומרה אפי' יחיד וז\"ש יחזור וכו' ויברך ברהמ\"ז לעצמו ובפ\"ב כתב שסדר ברהמ\"ז כך הוא אחד ברכת הזן נמצא דבאומר ויברך ברהמ\"ז היינו מתחילת הזן. ועיין למרן הב\"י סי' ר' שכתב על דרך זה ממקום אחר דעת רבינו יעו\"ש ודוק." + ], + [], + [ + "שנים \n שאכלו וכו'. וכתב מרן משום דכשעונה אמן חשוב כמברך עצמו וכו' עכ\"ל. וקשה דנראה דהרשות בידו אם ירצה לצאת ידי חובתו, והא חייב לענות אמן וכמ\"ש רבינו פ\"א הל' י\"ג יעו\"ש. וכן קשה על מ\"ש לעיל הל ג' וכמ\"ש שם יעוין שם." + ] + ], + [ + [], + [ + "כל \n הנוטל וכו' ומים אחרונים אין מברכין וכו' מפני הסכנה וכו'. שמעתי מקשים דמאי שנא דמברכין על מעקה אף שהוא מפני הסכנה ושוב ראיתי הערה זאת בספר ברכת אברהם ותומת ישרים הביאו הרב כנה\"ג חלק חו\"מ ח\"ב הגהת הטור אות ג' מסי' ת\"ט וז\"ל אין מברכין על מצוה שהוא הסרת נזק שלא לגדל כלב רע וכו' ואינו עושה מעשה קיים כדי להמנע מהעבירה כמו עשיית מעקה עכ\"ל. ולענ\"ד אין צורך לחילוק זה לשלא יגדל כלב רע וסילוק סולם רעוע משום דבשלמא גבי מעקה היא מצות עשה ושייך לברך לא כן שלא יגדל כלב רע ושלא יהיה לו סולם רעוע דהוי מצות לא תעשה דמלא תשים דמים לביתך נפקא ועשה לא הוי והיאך יברך דהתורה אמרה שלא יגדל כלב רע ואינו מגדל, איזו זמן יברך [ו]הוי כשאר מצוות לא תעשה דלא שייך ברכה, ואין לבעל דין לחלוק ולומר דיברך היכא דעבר ועשאו ומסירו דא\"כ כל המצוות של לא תעשה יברך עליהם היכא דעבר אלא תעשה ושוב רוצה לקיים ול\"ק אלא ממים אחרונים ולזה צריכים אנו לתירוץ. ולענ\"ד יש לחלק בין מצוה דאורייתא לדרבנן דבדרבנן אזלינן בתר טעמא משא\"כ בדאורייתא וסמוכות מצאתי לדברי ממה שכתבו התוס' פ' ערבי פסחים דף ק\"ח ד\"ה אף הן היו באותו הנס יעו\"ש." + ], + [], + [], + [ + "כל \n הצריך נטילת ידים וכו'. וכתב הראב\"ד זה אינו שהרי בעלי קריין טובלין בהם וכו'. וכתב הלח\"מ שאין זו השגה דטפי עדיף לפסוק כרבנן וכו' יעו\"ש. ודבריו תמוהים דסתם משנה ריש פ\"ח דמקואות יעו\"ש פסק דמים שאובין מועילים לבעלי קריין וכמ\"ש שם רבינו והר\"ש יעו\"ש וא\"כ איך כתב דרבינו פסק דלא כסתם מתני' ומה גם שכן פוסק בפירוש המשנה שם ועיין למרן ב\"י סי' פ\"ח חלק או\"ח ולהפר\"ח שם יעו\"ש ודוק.", + " או במים שאובים שבקרקע וכו' לא עשה כלום וכו'. ובפי\"א דמקואות כתב בין בכלים בין בקרקעות לא טהרו ידיו יעו\"ש. ולכאורה קשה דא\"כ דבשאובין בכלים לא טהרו ידיו איך פסק פ\"ה מביאת מקדש ה\"י גבי כיור וז\"ל אין מקדשין בתוך הכיור וכו' ואם קידש בתוכו ועבד לא חילל, וכתב מרן בעיא דלא איפשיטא וכו', והשתא קשה איך לא תנא מחוללת העבודה דתיפוק ליה משום מים שאובים דאינן כשרים אלא בנטילה והביאו[ני] לזה דברי רש\"י בפ\"ב דזבחים גבי בעיא מהו לקדש ד\"ה מי מערה יעו\"ש דנראה מדבריו דבכיור גם כן פסול מים שאובים. ולק\"מ דבכיור לא קפדינן אמים שאובים דא\"כ מאי בעי בש\"ס תיפוק ליה מטעמא דמים שאובים אלא ודאי דלאו עם נטילת ידים שוין דהאי לחוד והאי לחוד והא ראיה דטבילת ידים צריך ארבעים סאה ובפחות לא מהני וכמ\"ש רבינו וז\"ל ואם הטבילן במים שאין בהם שיעור מקוה וכו' לא עשה כלום אלא דבשאובין אפי' מקוה שלם לא מהני, ואי דינן שוה איך מיבעי בגמ' אי מועיל מתוכו או לא פשיטא דלא דהא בטובל בתוכו מתורת טבילה הוי ובטבילה צריך ארבעים סאה ובכיור לכל המרבה היה בו שיעור נטילה דארבעה כהנים וכמ\"ש רבינו במקומו וא\"כ מאי קא מיבעיא ליה וסלקא בתיקו אלא ודאי דאינן שוים בדינייהו לאיזה דברים ומ\"ש רש\"י מי מערה וכו' ר\"ל דמי מערה איצטריכא ליה דהוא חידוש דלהטביל בתוך הכיור אינו כ\"כ חידוש דמדמינן ליה לדין נט\"י ומה התם אסור ה\"נ אסור דהא מיהא חזינן בנט\"י דאינו מועיל, לא כן במי מערה דמועיל שם הוא חידוש יותר דאינו מועיל כאן. וראיה דרש\"י גופיה שם בזבחים דף כ\"ב ד\"ה בין שאין בהם רביעית הלוג כתב ואע\"ג דליכא שיעורא לגבי נט\"י לגבי קידוש לא בעינן שיעור וכו' הרי דאינן שוין לדעתו וק\"ל." + ], + [], + [], + [], + [ + "וכל \n מים וכו'. וכתב מרן משם הרי\"ף ויש אומרים מים עכורים שקרובין להיות כטיט הנרוק וכו' ומדברי רבינו נראה שפירוש בתרא עיקר. והלח\"מ הקשה דא\"כ אמאי בקרקעות כשרים הא אמרו בפ\"ב דזבחים דאי אין פרה שוחה ושותה מהן אפי' במקוה פסולים וכו'. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו נעלם ממנו דברי התוס' שם ובפ' כל הבשר דף ק\"ו יעו\"ש שכתבו על מ\"ש רש\"י ד\"ה אפילו לרביעית וכו' בין בכלי בין בקרקע פסולים ותמהו עליו דאינו כן דהגירסא היא בהיפך בקרקע כשרים והא דקאמר הש\"ס אי אין פרה שוחה וכו' אפילו למקוה נמי לק\"מ דהכא איירי במים עבים ע\"י טיט הרבה והתם במים צלולים בלא טיט אלא שהם סרוחים אלו דבריהם ז\"ל, והשתא מ\"ש רבינו הכא הוא ההיא דפרק כל הבשר דתני מים שנפסלו משתית הבהמה בכלים פסולים בקרקעות כשרים וכאוקימתת התוס' ז\"ל דאינן עבים כ\"כ אלא מוסרחים ומאוסים עד שאין פרה שוחה ושותה ממנו וזה דייק לשון רבינו שכתב או עכורים ולא כתב מלוכלכים בטיט כלשון טיט הנרוק דש\"ס, וכן הרי\"ף שהביא מרן כתב ויש אומרים מים עכורים שקרובים להיות כטיט הנרוק ומ\"ש בפ\"ח דזבחים אילימא למעוטי טיט הנרוק היכי דמי וכו' איירי בטיט עב מעורב בהם. אלא דבדברי התוס' צל\"ע דא\"כ מאי מקשה הש\"ס למעוטי מאי אילימא וכו' ומאי קושיא נימא דמיעט מים עכורים שהם מוסרחים ואין בהם טיט כלום ואולי הוה מצי לשינויי הכי. איך שיהיה דברי רבינו מדוייקים כדברי התוס' שוב ראיתי להגהות מיימוני שכתב כן עיי\"ש." + ], + [], + [], + [ + "כלי \n שאינו מחזיק רביעית וכו'. וכתב מרן פרק כל הבשר אמר רבא וכו'. וקשה לי טובא דאין דין זה יוצא מכאן דרבינו מפרש סוגיא זו למים שניים וכמ\"ש הלח\"מ דאל\"כ קשיא ליה מהך סוגיא למ\"ש לעיל הלכה י' ויהיה באותה שטיפה כדי רביעית לכל אחד ואחד, ואפי' למ\"ש הלח\"מ דלמ\"ד קאי לראשונים הא מיהא למסקנא דקאמר ולא היה מוקים לה דוקא בשנים וא\"כ איך אייתי מרן הך סוגיא להוציא הך דינא דאין בו רביעית או אינו מחזיק רביעית ומקום דין זה נתבאר לעיל בדברי מרן ה\"י יעו\"ש." + ], + [ + "הכל \n כשרין וכו'. וכתב הר\"א והלא וכו'. ועיין מ\"ש מרן וכתב כן לאפוקי דלאי נמי שכתב רבינו שמשון ז\"ל פליגי ת\"ק עם ההיא דחולין ומ\"ש בלשון רבינו שמשון כח גברא לאו דוקא דה\"ה כח נותן אלא מחמת דבין הכא ובין הכא איירי בגברא חילק בגברא וה\"ה בבא מכח שאר בעל חי דיש לחלק ביניהם וראיה דת\"ק מכשיר בקוף והא כח גברא דוקא בעינן אלא ודאי דלאו דוקא כח גברא כתב ר\"ש, וכ\"כ מרן בב\"י סי' קנ\"ט וז\"ל ואע\"פ שהרמב\"ם פסק כת\"ק היינו לומר דלא בעינן כח גברא אבל כח נותן מיהא בעינן וצ\"ל שהוא מפרש כפירוש קמא דרבינו שמשון דמטה חבית ונוטל חשיב שפיר כח נותן וכו'. ר\"ל כמ\"ש בכ\"מ ולא פליגי ת\"ק עם ההיא דחולין, והוצרכתי לזה לאפוקי מ\"ש הב\"ח ז\"ל על דברי מרן והוצרך להגיה בדברי מרן בפירוש הא' שכתב דצ\"ל כפירוש הב' דר\"ש ודבריו תמוהים שהוא פשוט כמ\"ש." + ], + [ + "השוקת \n וכו' ואם היו ידיו קרובות לשפיכת כלי וכו' עלתה לו נטילה. אין לדקדק דנגזור בהיו ידיו קרובות לשפיכת וכו' אטו נותן ידיו בשוקת גופיה כי היכי דגזרו בבת בירתא לעיל דין ט' יעו\"ש, דשאני התם דהפיסול הוא מחמת המים וכיון דחזי דטובל בבת בירתא טועה שהמים טובים הם ואתי ליטול בכלי ואינו יודע ההפרש, לא כן כאן דהמים טובים הם והפיסול הוא מפני שצריך כח נותן כבר רואה דבהכי איכא כח נותן ובהכי לא." + ], + [ + "מים \n וכו' ספק נטל וכו'. ועיין מ\"ש מרן ומ\"ש הלח\"מ. ולענ\"ד נראה דלדעת רבינו הכי פירושו דרב חסדא אמר אנא משאי מלא חפנאי מיא וכו' ר\"ל ואף במקום שהיה ספק אצלי אם לא נטלתי וכו', והוצרך מרן לזה להביא משם ולא מכמה ספיקות דקתני מתני' וה\"ה זה וכמ\"ש הלח\"מ משום דמשם אין ראיה דשאני התם דיש בעולם נטילה אלא הספק הוא אי הוי נטילה מעליא או לא מחמת איזה פיסול לא כן בנסתפק אעיקרא אי נטלו או לא וכמו שמצאנו להמשל\"מ ז\"ל שדעתו לקיים סברא זאת פ\"ד מהלכות בכורות ופ' י\"ד מהל' שאר אבות הטומאה יעו\"ש ואף שצריך להבין לדעתו כל הספקות דתנו רבנן להקל אי (יתננו) [יתכנו] לפי כלל זה דלכאורה צריך לעיין, מ\"מ נמצא דיש סברא זו בעולם משו\"ה לא ניחא ליה להוציאו מספיקות דתני מתני' והוא ברור." + ], + [ + "מים \n הראשונים צריך שיגביה וכו'. דרך אגב ראינו מ\"ש מרן בשם הרשב\"א בסי' קס\"ב וז\"ל והרשב\"א כתב בתשובה שהוא לא כתב (בח) [בשער הקדושה] שהנוטל צריך שיגביה ידיו מפני שהוא פסק וכו' וליוצאין מן הפרק אין לחוש שאותם אין להם שום טומאה שלא גזרו אלא על הידים וההיא דפ\"ק דסוטה כשלא נטל אלא עד פיצול האצבעות וכו' וא\"ת א\"כ נלמוד וכו' לא היא וכו' עכ\"ל. והקשה ה\"ה יעקב אלבעלי נר\"ו חדא במ\"ש וליוצאים וכו' אין לחוש וכו' שאותם אין להם שום טומאה וכו' דהן אמת דאותן המים אינן נטמאים מכח הפרק מ\"מ כבר נטמאו מכח ידיו וכשחוזרים כבר נטמאו ומטמאין את הידים דהכי תנינן משנה ג' פ\"ב דידים נטל את הראשונים ואת השניים חוץ [לפרק] וחזרו ליד טמאה וכתב הר\"ש לפי שנטמאו השניים בראשונים שחוץ לפרק שאין השניים מטהרים את הראשונים אלא עד הפרק ולא מאי דיצאו חוצה אין מטהרים וכו' וכ\"כ רמב\"ם ג\"כ שם, וא\"כ נמצא דאף דמצד הפרק אינן מתטמאין המים מ\"מ מכח הידים גופייהו נטמאו המים דומיא דמ\"ש דרב דאמר בפ\"ק דסוטה דצריך שיגביה היינו שנטל עד פיצול האצבעות וחיישינן שמא יחזרו וכו', ועוד דלפי מסקנתו שהוא אינו פוסק כרב אלא שצריך עד הזרוע ואינו מצריך הגבהת הידים והיינו טעמא דהפרק דהיינו הזרוע אינו מטמא נמצא דחולק על דברי המתני' דמתני' קרי לראשונים ושניים דחוץ לפרק טמאים ואיהו קרי להו טהורים כיון דפרק גופיה טהור.
ולענ\"ד נראה לומר דהרשב\"א גריס כגירסת רש\"י ז\"ל שכתב ריש סוטה דף ד' ע\"ב וז\"ל ותנן נמי הידים וכו' נטל את הראשונים ואת השניים עד הפרק וחזרו ליד טהורים נטל את הראשונים חוץ לפרק ואת השניים עד הפרק וחזרו ליד טמאים וכו' ונמצא דוקא היכא דלא באו שניים על הראשונים חוץ לפרק וחזרו טמאים ברם בבאו זה על זה טהורים והשתא כשנטל עד הפרק מסתמא אי הראשונים יצאו חוצה גם השניים יצאו דליכא למיחש כל כי האי דראשונים יצאו ושניים לא ויחזרו הראשונים על הידים דזו חששה רחוקה ולכן אין טעם בזה להצריך הגבהת ידים אך אי היה סברא להגביה היינו משום דבבואם המים בזרוע נטמאים מצד הזרוע עצמו וזה בין דיצאו הראשונים בין השניים נטמאים ועל הרוב השניים יוצאים יותר חוצה כיון דיש מים מקודם שם ושוב כשחוזרים על היד מטמאים את הידים אלא דבזרוע לא גזרו וליכא טומאה מצד עצמו וז\"ש הר\"ש למאי ניחוש וכו' שהרי למקום שנתן הראשונים יתן השניים וכיון דבאו זה על זה טהורים אפי' חוץ לפרק, וליוצאים למעלה מן הפרק וכו' כלומר דאפשר דיוצאים השניים ונטמאו מצד הזרוע גופיה אין לחוש וכו', ומתני' דתני דחזרו הראשונים וכו' לגירסת רש\"י לא קשיא דמתני' לא חשש אלא דקתני דאי חזרו דינא הכי ולא דיש לחשוש לא כן בההיא דרב דהצריך הגבהת ידים דאיירי בנטל עד פיצול האצבעות דהכי ס\"ל משו\"ה חשש דיצאו או הראשונים לחוד או השניים לחוד או יעדיפו השניים לירד יותר חוצה מהראשונים ושוב חוזרים ונטמאים מכח הכף גופא ומטמאים את האצבעות דיש לחשוש בזה כך נ\"ל בפירוש דבריו ודוק.
[נוסף מהשמטות]: וכעת חזרתי על המקרא וחזינא דהן אמת דיתכן מה שכתבתי בפי' דברי הרשב\"א ברם הקושיא שהקשה מהר\"י אלבעלי הנ\"ל לא ידענא מאי קשיא שכבר פי' דבריו מרן שם ואין דרך להקשות כשיש מי שפי' דבריו וגם אצלי התמיה קיימת שלא ראיתי דברי מרן באותן הימים. ומחדש בענין זה ראיתי להר\"ש בפ\"ב דידים דכתב על דברי רש\"י דסוטה דלא דק בפי' המשנה יעו\"ש, וכתב עליו הרב חידושי הלכות [מהרש\"א] בסוטה דף ד' דבספר ישן ליתיה לדברי רש\"י אלו, נראה דכוונתו לומר דרש\"י לא כתב כן והוא טעות, וליתא דגירסא זו הביאה בס' התרומות והערוך וכמ\"ש הב\"י סימן קס\"ב אלא דרש\"י במהדורא קמא קיצר ולא האריך כמו במהדורא בתרא וכך היה שונה במתניתין וכספר התרומות והערוך.", + " מים\n הראשונים וכו' והוא שיהיו חמים וכו'. וכתב מרן ופסק רבינו כלישנא בתרא. אין לדקדק דזה סותר למ\"ש איהו גופיה לעיל מזה גבי מה שהצריך רבינו למים אחרונים כלי וכתב וז\"ל אי נמי י\"ל דמשום דמילתא דסכנתא נקט לחומרא וכו', והא הכא ג\"כ הוי מילתא דסכנתא, חדא דכאן קאי ר' ינאי כוותיה וכמ\"ש התוס' והרשב\"א ז\"ל ועוד דעד כאן לא כתב מרן כן לעיל אלא משום דשם לא הוי כמו כל איכא דאמרי דש\"ס דהכי הלכתא אלא אמרי לה והוי שקול ללישנא קמא ולכן נותן טעם לפסוק כאמרי לה משום חומרא דסכנתא. ומה שתירץ מרן בתירוץ ראשון שם הוא בדרך אחר דלישנא קמא לגבי אמרי לה לישנא קמא עיקר וא\"כ כאן דהוי לישנא בתרא גמור דהכי הלכתא לא מחמרי משום סכנתא ודוק." + ], + [], + [], + [ + "ואסור \n לזלזל וכו' אפי' אין לו מים וכו'. וכתב מרן מעובדא דר' עקיבא וכו'. וקשה דההיא דר\"ע לאו דינא הוא אלא מידת חסידות וכמ\"ש התוס' שם ומוכרח הוא דוחי בהם אמר רחמנא, וי\"ל דמשם למד דכמו דר\"ע אף שהיה סכנה בדבר משום חסידות לא רצה לאכול כמו כן לדידן בדליכא סכנה אף שאין לו אלא כדי שתיה נוטל וממה שנשאר מעט שותה והיינו בדאיכא רביעית ויותר מעט וכמו שאכתוב עוד. ועוד י\"ל במ\"ש רבינו יטול במקצתן וישתה מקצתן במאי איירי אי דאיכא שתי רביעיות ובא' ירחוץ והב' ישתה א\"כ מאי האי דקאמר אפי' אין לו אלא לשתות ואי דאיכא רביעית אחת מאי אהני הנטילה דהו\"ל כמאן דליתיה ונראה דאיירי בדאיכא יותר מרביעית ולא די לו הנותר מנטילה לשתות ואפ\"ה יטול ועובדא דר\"ע שלא נטל ידיו עד שהביאו לו עוד מים משום דלא היה לו שיעור נטילה וזהו שאמר לו ר' יהושע הגרסי לשתיה אין לך לנטילה את בעי כלומר דלא היה לו שיעור נטילה ולכן המתין שיביא לו עוד מים והביא לו ונטל ועיין בקול בן לוי מ\"ש בזה דליתא ע\"פ דברינו." + ], + [ + "לא \n יפסיק ביניהם. כתבו הגהות מיימוני וז\"ל אמנם בירושלמי משמע דקאי אמים ראשונים וברכת המוציא דקאמר כל מי שתוכף ברכה לנט\"י אין השטן מקטרג באותה סעודה ואי קאי אנטילה אחרונה כבר עברה הסעודה וכו' עכ\"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו אין משם ראיה ומ\"ש אין השטן מקטרג ר\"ל שלא ידבר סרה לפני ה' על אותה סעודה וכמ\"ש בבראשית רבה שהשטן קטרג לפני ה' על סעודה שעשה אברהם אבינו ע\"ה ביום הגמל את יצחק. אך הנוסח שהביא הטור או\"ח סימן קס\"ו משם הירושלמי משתמע יפה דקאי אמים ראשונים וז\"ל התוכף וכו' אינו ניזוק בכל אותה סעודה יעו\"ש. ושוב אחר זמן רב ראיתי בדברים רבה סדר ואתחנן דנראה דקאי למים ראשונים ג\"כ." + ] + ], + [ + [], + [ + "בעה\"ב \n מברך וכו'. הכי איתא התם דף מ\"ו ר' זירא חלש וכו', וכתבו התוס' ד\"ה לא סבר וכו' מיהו י\"ל הני תרי לישני דר' יוחנן וכו' יעו\"ש. והרב חידושי הלכות [מהרש\"א] האריך בזה וז\"ל אך קשה מי הכריחו לכך ליישבם וכו' דלכאורה משמע דפליגי וכו' וכתב דקשיא להו וכו' אלא דאיכא לפלוגי בין איכא גדול לליכא ולכך מתוך הענוה היה משוה לר\"ז גדול ואמר לו שיבצע ור\"ז אמר אדרבא אתה גדול ובעה\"ב ולך נאה לבצוע וה\"ה בכולם גדולים וכו' וא\"ל ר\"ז לר' אבהו נמי לברך ברהמ\"ז כדרב הונא וכו' ומסיים תלמודא איהו כמאן ס\"ל שרצה ליתן לברך לר\"ז וכו' יעו\"ש.
ואחרי נשיקת ידיו ורגליו לא זכיתי להבינו דהא איהו רוצה להשוות גם לפירוש הגמ' הני תרי לישני דר' יוחנן ורב הונא דלא פליגי וכדכתבו התוס' וכתב דמאי דאמר הבעל הבית לאורח שיברך היינו משום דעד כאן לא קאמר ר' יוחנן בעה\"ב בוצע אלא כשאינו גדול אבל אי האורח גדול האורח בוצע ומשום ענוה עשה לר\"ז גדול והשיב לו דאדרבא הוא גדול ונחזור לדר' יוחנן בעה\"ב בוצע ונמצא דשניהם יודעים המימרא דר' יוחנן אלא דמר תולה הגדולה בחבירו ומר בחבירו ולעולם מחלקים כחילוק התוס' ז\"ל ואם כן כשאומר רבי אבהו לר\"ז שהוא האורח לברך הנה אמת נכון הדבר דלעולם מוכרח לברך אפילו שלא יהיה גדול יותר ר\"ז דהא אמר ר' יוחנן אורח מברך ואוקימנא ליה להאי מימרא כשאינו גדול בשביל רישא שאמר בעה\"ב בוצע ואיירי בדליכא גדול ברם בדאיכא גדול אורח בוצע דמהאי טעמא היו מחלקים כבוד זה לזה וא\"כ מוכרח שיברך ר\"ז שהוא האורח ומ\"ש רב הונא בוצע מברך הא אוקימנא כשאורח הוא גדול דבוצע ולכך מברך וא\"כ איך אומר ר\"ז לא סבר לה מר לדרב הונא הא סובר וסובר ומחלק כחילוק התוס' וכדכתיבנא, גם הש\"ס מאי אמר ואיהו כמאן ס\"ל והא טעמו ונימוקו עמו כר' יוחנן דמ\"מ אורח מברך דהא ידעי כולהו מימרא דר' יוחנן אלא שהיו מחלקין כבוד זה לזה ונמצא עדיין הקושיא עומדת לעד.
גם מ\"ש בסוף דבריו לקיים פשט התוס' דקאי לתרי לישני דר' יוחנן וכו' יעו\"ש, דבריו תמוהים דמאי קשיא אין ה\"נ דלעולם אורח מברך אלא דגדול שבאורחים מברך ואי איכא כהן בהדייהו אם הוא עם הארץ תלמיד חכם קודם ואם הוא ת\"ח מצוה לאקדומי. ועוד מאי הני תרי לישני כאלו מורה באצבע וא\"כ חזרה קושיית הרב דכיון דש\"ס מוקי להו בפלוגתא מהיכן בא להם לאשווינהו וכן הקשה הרב יד אהרן נר\"ו בכת\"י מהירושלמי ג\"כ דהביא האי עובדא פרק אלו דברים וקאמר שם מתני' פליגא על רב הונא וכפי חילוק התוס' לא פליגי יעו\"ש.
ואני הדיוט תמהני עליהם דמה כל החרדה הזאת בדברי התוס' וכוונתם רצויה לתמוה על רבי אבהו ור' זירא ששמו מחלוקת בין רבי יוחנן לרב הונא מאחר דיש ליישב דלא פליגי וז\"ש מיהו י\"ל ר\"ל דהגם דבגמ' לא משוינהו מ\"מ י\"ל ואמאי מוקים להו בפלוגתא ולעולם אין דעתם לקיים דבריהם בגמ', ותיבת ר' יוחנן קאי למטה ולא למעלה וכמו שמצא הרב חידושי הלכות [מהרש\"א] סיוע מהמרדכי ודוק.", + "ואם \n היו כולם בעלי הבית וכו'. כתב מרן נ\"ל שכ\"כ כדי ליישב וכו'. פי' דקשיא ליה בדברי רבינו דמאי קמ\"ל פשיטא ואהא קאמר דלא בא אלא לתרץ הקושיא דהני תרי לישני וכו' וק\"ל." + ], + [ + "ואינו \n בוצע לא פרוסה קטנה וכו'. וכתב [מרן] ולא גדולה [וכו'] מדאמרינן ר' זירא הוה בצע אכולא שירותא כלומר הוה בצע פרוסה גדולה שהיה די לו לכל הסעודה וכו' עכ\"ל. כפירוש רש\"י, והקשה עליו הרשב\"א וז\"ל ואינו מחוור דלא הו\"ל למימר אכולא שירותא אלא בצע כולה שירותא ועוד דא\"כ היכי פריך מחזי כרעבתנותא אדרבא היינו עין יפה דעלה אמרו בעל הבית בוצע וכו'. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו מה שהקשה ראשונה לא קשיא דהכי פירושו דהוה בצע פרוסה גדולה שיעור כל האכילה והוא לשון מתקבל, גם את השני לק\"מ דאיתא במסכת דרך ארץ רבה סוף פ\"ה וז\"ל ולא יאחוז אדם כביצה פרוסה בידו ואם עושה כן הרי זה רעבתן וגרגרן עכ\"ל, וא\"כ מ\"ש בעה\"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה היינו פחות מכביצה ומסתמא אכולא שירותא ודאי דהיה גדול ולכן הקשה עליו דמחזי כרעבתנותא. אך קשה לרבינו דכתב יותר מכביצה ובמסכת דרך ארץ אומר אפי' כביצה ומרן שהביאו לא ידענו למה." + ], + [ + "מצוה \n מן המובחר וכו'. עיי\"ש כל הסוגיא, וכתבו התוס' ד\"ה כתנאי פירש\"י וכו' ולא נראה דהא לכאורה משמע וכו'. וכתב החידושי הלכות [מהרש\"א] אפשר דמשמע להו הכי ממאי דקאמר מר סבר חשוב עדיף ולא קאמר גדול עכ\"ל. ואחר המחילה אין זו הכרח דנקט חשוב דקאי על פרוסה דחיטין ושלימה דשעורין ונקט לשון השוה לשניהם, ולי יראה דודאי התורם תרומה שהוא הבעה\"ב מסתמא שהוא רוצה ליתן [בשוה] אלא דזה שלם וזה חסר והכל אחד וק\"ל. וחכם בני תירץ דמשמע להו הכי מדנקט חצי בצל גדול ואמאי נקט חצי ולא נקט דבר והיפוכו תורמין בצל קטן שלם ולא בצל גדול חסר ואז הוי הבצל גדול יותר מקטן שלם דחסר כל דהו משמע וזה הוא דכתבו דלהכי נקט חצי בצל וכו' וק\"ל.
ובד\"ה מר סבר שלם עדיף וכו' והדין עם רש\"י עד ולפירוש ר\"ת וכו'. וכתב החידושי הלכות [מהרש\"א] וז\"ל ולפי דרכם של תוס' שפירשו הך דחצי בצל גדול דאין בו יותר מן הקטן אלא דחשוב וכו' לא הוו צריכי לכל זה וכו' יעו\"ש. פירוש לפירושו דכיון דאיירי רב הונא בפתיתין גדולים ושלמים קטנים ושניהם חד מינא ואין זה חשוב מזה בהא קאמר ר\"ה דבאיזה שירצה יברך ברם מודה בבצל דחשוב קודם דשניהם שוים במידה וודאי דהחשוב קודם או שלם קודם כיון דשניהם שוים במידה וא\"כ יכול להיות ככו\"ע ולא הוי כתנאי זה נראה פירוש דבריו, ולק\"מ דר\"ת לא מצינו לו שפירש כפי' התוס' בבצל ולא כפי' רש\"י ולא מצינו אלא שחלק בפי' אחר של רש\"י ברם בפי' דבצל אפשר דיפרש כרש\"י ואיך יכתבו כן כמ\"ש הרב ולכן כתבו כן אפילו לא יסבור כפירושו.
ובד\"ה מניח פרוסה וכו' עד דקאי ללחמים עכ\"ל. ופי' ששמתם שלום בין התלמידים עיין לתלמידי הרבינו יונה על הרי\"ף ועיין לרבינו בפי' המשנה דמסכת תרומות משנה ה' ולהרב תוס' יו\"ט ותנוח דעתך, ועפ\"ז מתפרש שפיר מ\"ש מרן פ\"ה דהל' תרומות ה\"ב יעו\"ש." + ], + [ + "הבוצע \n וכו'. וכתב מרן דכך גורס הרי\"ף עד ודא ודא אחת היא עכ\"ל. ואי קאי דברי מרן אלו לשינוי דטעים לבציעה איך כתב דדא ודא אחת היא ואחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא דהא בדף ל\"ט אמר בש\"ס מברך ואח\"כ בוצע ואי הוי טעימה מהיכא תיתי דטועם קודם ברכה אלא ודאי דפי' בוצע הוא מפריש הפרוס מן הפת וכמ\"ש רש\"י והתוס' ז\"ל, ואי קאי לשינוי דעונים למסובין וכי צריכא למימר ומ\"מ ודאי דאהא קאי וק\"ל. וכתבו התוס' דף מ\"ז ד\"ה אין המסובין וכו' עד אך לפי מ\"ש ניחא. פירוש דעכשיו שפירש דיש חילוק בין הבוצע נותן הפרוסה לפני כל אחד ואחד לנוטלים המסובים ניחא דהיתר דאם רצה לחלוק כבוד היינו הכבוד שנותן לפניהם, ומ\"ש אין המסובין רשאין איירי בלא נתן לפניהם. ואף שחלקו עלי בזה דא\"כ מאי האי דאמר לרבו או למי שגדול ממנו דאפילו לכל אדם, זה ודאי אינו כלום דלאו דוקא דאה\"נ דהוא הדין, ולא השגחתי בהם ושוב ראיתי להרב ראשון לציון כדברי." + ], + [], + [], + [], + [ + "אין \n מניחין בשר חי על הפת וכו'. וכתב מרן דטעמא דכולהו משום דנמאס וכן הביא מפירוש רש\"י יעו\"ש, הרי דתלה הדבר במיאוס יעו\"ש בב\"י סי' קע\"א וכ\"כ על שם הרשב\"א על שם רב האי ושכן נראה מדברי הרי\"ף ולפי\"ז מאי דתני בברייתא אע\"פ שאין זורקין את הפת אבל זורקין את האוכלין ואוקמה בש\"ס באינו נמאס מכלל דבפת אפילו אם אינו נמאס אסור והא ודאי הוי היפך דבריהם דכתבו דבפת אם אינו נמאס מותר דהם ז\"ל אינם מפרשים הכי אלא ה\"פ דלעולם אפילו בפת נמי אם אינו נמאס שרי אלא דבפת מסתמא לעולם נמאס כיון דליכא קליפה ומשו\"ה תני סתמא אע\"פ שאין זורקין את הפת ומתיר באוכלין בשאינן נמאסין דשכיח בהו בקליפין טובא ברם אה\"נ דבפת אי ברור דאינו נמאס שרי כך צריך לידחק בדבריהם.
עוד כתב מרן וז\"ל ודע וכו' עד דפשיטא הוא עכ\"ל. ודבריו תמוהים דהרי כתב רבינו ואין זורקין את הפת וכיון שהעתיק אותה ברייתא מה צורך להעתיק סיפא דהאי ברייתא והנראה דס\"ל דגלוסקאות ופת תרי מילי נינהו ואינן אלא חד.", + " ואין\n נוטלין לידים. שם פלוגתא דתנאי. וכתב הרשב\"א בחידושיו כך הגירסא וכו' וכן גריס רש\"י ומיהו קשה על גירסא זאת מדאמר כמאן אזלא וכו' כר' אליעזר ואי איתא אפילו כר\"א לא אתיא דהא לר\"א נמי אין נוטלין ממנו מדאשבחיה קרא ועוד קשה דמהא דר\"א לא שמעינן אלא אי נפיק ידי נטילה או לא הא להתיר הפסידן לא שמעינן עכ\"ל.
ולא ידעתי מאי קא קשיא ליה דמה שהקשה ראשונה מאי קשיא הא מ\"ש ר' אליעזר הוא דלא מהני ליה נטילה ביין מזוג לפי שאינן מים וכפי' רש\"י ז\"ל ברם יכול לעשות צרכיו בו. גם מה שהקשה שנית לא קשיא מדאמר נוטלין משמע דיכול להפסידן דאי לא הו\"ל למימר דאי נטל מהני ברם לכתחילה אסור משום הפסד ולא לומר נוטלין. ומה שהקשה שלישית עיין בתוס' והרא\"ש יישוב.
עוד כתב הרשב\"א וז\"ל אלא נראה שלא נטילת ידים לאכילה קאמר אלא נקיות בעלמא ומשום הפסד אוכלין וכ\"כ הראב\"ד עכ\"ל. וב\"י בסי' קע\"א כתב וז\"ל והסכימו הרא\"ש והרשב\"א לדברי הראב\"ד שפירש דלאו לנט\"י לאכילה איירי וכו', וקשה דאיך לא זכר מ\"ש הרשב\"א בתורת הבית דהראב\"ד חזר בו והסכים עמו.
וכתב עוד הרשב\"א ויש מי שפירש וכו' עד לא מזלזלינן ביה. אין להקשות דא\"כ לפלוג וליתני בדידה ביין מזוג (בין יין מזוג) בין מים ראשונים לאחרונים, דכולה בדידה קמיירי דנטילה דרישא נמי איירי במים אחרונים ומחלק בין מזוג לאינו מזוג. עוד כתב הרשב\"א פיסקא המתחלת ולענין פסק הלכה וכו' איכא דדחי להא דשמואל וכו' ויש מי שפסק וכו' עד וכ\"כ ר\"י אלפסי עכ\"ל. וכתב מרן ז\"ל עליו בסי' קע\"א וז\"ל משמע מדבריו דמאחר שכתב הרי\"ף ודוקא וכו' ומ\"מ על מ\"ש שכן נראה מדברי רב האי [וכו'] וקשיא לי הא בהדיא אמרינן הכי בש\"ס והיכי תלי מילתא בדברי רב האי והרי\"ף, ותירץ וז\"ל ואפשר לומר דכיון דהנך אמוראי דאמרי הכי בש\"ס סברי כשמואל אי לא הוה קיי\"ל כשמואל לא הוה קיי\"ל כהנך אמוראי וכיון דפסקו הרבנים כהנך אמוראי משמע דהלכתא כשמואל עכ\"ל. ולכאורה קשה דמי זאת אמר דהנך אמוראי סברי הכי כשמואל הא מה שחילקו הכי הוא לרומיא דברייתות ברם אינהו סברי כחכמים דר' אליעזר דאין לתרץ באופן אחר ולק\"מ דהא מר אותביה למר מברייתא ומר מפרק ליה דלא תיקשי ליה עד דמוקמינן בקושיא נגד הברייתא כהך חילוקא דמאיס ללא מאיס ואי איתא דלא סברי להו הך חילוק ונמצא פליגי על הברייתות מאי קשיא ליה למר עליה דחבריה מהאי ברייתא הא לא ס\"ל, ומה גם לבסוף דמוקמינן בקושיא, ועוד דחכמים דר\"א הוי כהנך ברייתות דחיישי למיאוס אלא ודאי דהנך אמוראי סברי כשמואל וכמ\"ש מרן ז\"ל." + ], + [], + [], + [], + [ + "גמרו \n וכו'. קודם בואי לדברי רבינו אציעה נא שורש הענין, תמן תנינן דף מ\"ב היו יושבין כל אחד מברך לעצמו הסבו אחד מברך לכולן וכתבו התוס' בד\"ה הסבו בגמ' משמע וכו' ומיהו וכו'. ולכאורה דבריהם תמוהים וכמ\"ש הרב חידושי הלכות [מהרש\"א] וז\"ל וכו' לא ידעתי וכו'. ולענ\"ד יראה דאינהו קיימי ללישנא בתרא דלקמן דף מ\"ג דאמרי איכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסיבה אבל יין לא מהניא ליה הסיבה ורבי יוחנן אמר אפי' יין וכו' מכלל דלדבר אחר לא מהניא ליה הסיבה וכל דבר דלא מהני הו\"ל כמאן דליתיה ואהא קשיא להו ז\"ל דא\"כ אמאי מברך אחד לכולם וכתבו בירושלמי פריך כן דקים להו כאיכא דאמרי דהכא ומשני דבמוגמר כולם נהנים ביחד ולכן בברכה ראשונה סגי אפי' בלא הסיבה וכפירוש זה בירושלמי נראה שהרשב\"א ג\"כ הבין כן שסיים וגירסא אחרת מצאתי וכו' יעו\"ש.
תו תנינן תמן בא להם יין וכו' עד על המוגמר, ועיין פירוש רש\"י וכן פירשו התוס' יעו\"ש דשניהם שוים בפי' דמתני' דאף דמביאין המוגמר אחר בהמ\"ז והוי הפסק בהמ\"ז אפ\"ה מי שבירך על היין הוא מברך על המוגמר שהוא התחיל בברכות אחרונות ובזה שוים הם רש\"י והתוס' הנזכרים עם רבינו דאחר ברכת המזון מביאין את המוגמר דלא כמ\"ש הרב יד אהרן נר\"ו בנימוקיו על רבינו כת\"י דלרש\"י מביאין את המוגמר תוך הסעודה, דליתא כמו שנראה ברור מדברי רש\"י. ושוב ראיתי לתלמידי רבינו יונה שכתבו לדעת רש\"י כמ\"ש הרב הנזכר וחלוקים הם רש\"י מתוס' יעו\"ש, אבל מלשון רש\"י שלפנינו נראה ברור כדכתיבנא אם לא שנאמר דבלשון רש\"י ד\"ה לאחר סעודה וכו' היו גורסין לאחר המזון ולא לאחר ברכת המזון ודוק. ולענ\"ד אפשר שלזה כיון מרן בב\"י סוף סי' קע\"ד על מ\"ש הטור ואותו שמברך וכו' משנה פ' כיצד מברכין ופי' רש\"י דקאי אאותו שבירך על היין לאחר המזון וכן דעת הרמב\"ם והר' יונה פירש דקאי אאותו שבירך המוציא ומיירי כשהביאוהו באמצע הסעודה עכ\"ל. ודבריו תמוהים דחלוקים הם רש\"י מרבינו דלרש\"י והוא מברך על המוגמר קאי למי שבירך על היין שלאחר הסעודה ולרבינו והוא קאי לבהמ\"ז ואיך השוום. ואולי יתכן ע\"פ מה שכתבתי, דכיון דלרש\"י ורבינו המוגמר הוא אחר בהמ\"ז ולרבינו יונה הוא תוך הסעודה בזה השוום מרן.
המורם מזה דדעת רש\"י ודעימיה דהוא אומר על המוגמר קאי למברך על היין והוא מכוון בלישנא דמתני' הסמוך לה קתני לאחר המזון אחד מברך לכולם ברם לא יכולתי להלום לפי\"ז היאך אתי סוגיין דגרסינן הכי והוא אומר על המוגמר וכו' מדקתני והוא מכלל דאיכא עדיף מיניה ואמאי הואיל והוא נטל ידיו תחילה וכו', הרי בבירור דס\"ל לש\"ס דוהוא קאי לבהמ\"ז וכן קשה לרבינו יונה דפי' דקאי להסבו אחד מברך לכולם דהוא ברכת המוציא וכן להראב\"ד בתמים דעים סי' ר\"מ וכ\"כ משמו הרשב\"א בחידושיו ובשלמא להראב\"ד ורבינו יונה לא קשה כל כך דהן נמשכו אחר הירושלמי דמוכרח דמוגמר הוי תוך הסעודה וכמ\"ש הרשב\"א בחידושיו לדעת הראב\"ד, הן אמת דקשה דלא היה לו לילך אחר הירושלמי כיון דהוי היפך ש\"ס דילן, ברם לרש\"י קשה דלא הוי לא כהירושלמי ולא כש\"ס דילן וצ\"ע.
מעתה נבוא לדברי רבינו והראב\"ד וז\"ל גמרו וכו' מי שבירך בהמ\"ז הוא מברך על המוגמר. וכתב הראב\"ד אע\"פ וכו'. פירוש דבריו דאף שלא בירך הגדול בהמ\"ז אפ\"ה אם לאחר סעודה בא המוגמר הגדול מברך ואע\"פ שנתן הגדול רשות לאחר לברך ברכת המזון כבר עברה רשותו וחזר הברכה לגדול שלא אמרו שהוא מברך אף דאיכא עדיף, דתיבת והוא מורה כן, אלא על הבא בתוך הסעודה כדאיתא בירושלמי הביאו הרשב\"א בחידושיו יעו\"ש והבוצע הוא שאומר על המוגמר אלא דקשה דסותר מ\"ש כאן למ\"ש הרשב\"א משמו דאילו מ\"ש כאן הוא דהיכא דהביאו המוגמר לאחר בהמ\"ז הגדול מברך ומ\"ש שם הוא דאינו מברך כלל דהוי להעביר הזוהמה אלא דבאמצע הסעודה מברך ובספר תמים דעים (דר\"ם) עיין להראב\"ד פירש אחר וכמ\"ש הרב [יד אהרן] הנזכר יצ\"ו בכת\"י נמצאו שלשה פירושים להראב\"ד יבוא הרביעי מה שפי' מרן כ\"מ לדעת הראב\"ד וז\"ל כלומר דס\"ל דהביאוהו בתוך הסעודה וכבר נתן הגדול וכו' יעו\"ש. ולפי זה רוצה לפרש דהוא אומר על המוגמר קאי לבהמ\"ז, ואחר נשיקת ידיו ורגליו לדעת הראב\"ד קאי להסבו והוא למי שבירך המוציא וכמ\"ש הרשב\"א עיי\"ש וכ\"כ בהגהותיו על הרי\"ף, ואף דהפירושים שונים מ\"מ בזה דקאי להמברך המוציא לא משתנה ואף דלכאורה משמע כן דקאי לבהמ\"ז ממ\"ש אע\"פ שלא בירך בהמ\"ז וזה משמע דלא פליג עליה דרבינו בפירושו דוהוא אומר על המוגמר וע\"ז סיים שלא אמרו וכו' כנראה דקאי לבהמ\"ז הנז\"ל כיון דלא הזכיר המוציא מ\"מ אין זה אמת דזה אין צריך פירוש דכיון דקאמר דוהוא אומר על המוגמר קאי לתוך הסעודה היינו אותו שבירך המוציא ועיין להמגדל עוז מ\"ש בפירוש הירושלמי שדבריו תמוהים.
אך מה שסיים מרן דבריו תמוהים שכתב מוגמר כולם מריחין וכיון דכולן נהנין ביחד אחד מברך וכו' אבל ביין וכו' עכ\"ל, נראה דס\"ל לחלק דבדבר דכולן נהנין ביחד אחד מברך ופוטר את האחרים בלא עניית אמן לא כן בזה אחר זה דצריך עניית אמן וחילוק זה לא אמרו אדם אלא בין הכי ובין הכי אין צריך עניית אמן דרבינו לעיל פ\"א הל' י\"א כתב סתם ולא חילק. והן אמת דלשון הירושלמי משמע לכאורה כן דאיתא בירושלמי שאלו את בן זומא וכו' א\"ל שאין בית הבליעה פנוי אמר ר' מונא הדא אמרא הדין דעטיש גו מיכלא אסיר למימר ליה אסוותא בגין סכנתא דנפשיה הרי דצריך לענות אמן, מ\"מ כבר פירשו הרא\"ש והרשב\"א וז\"ל ואף דשומע כעונה נראה דאפ\"ה חששו שמא יענו אמן וכו' וכשיאמרו דכל אחד מברך לעצמו לא יברך בקול רם דאין צריך להרמת קול כיון דכולם מברכין הרי דכולם ס\"ל דאין לחלק ואיך אישתמטתיה ממרן דברי אשלי רברבי הנ\"ל וצ\"ע. גם על רבינו קשיא טובא שהצריך כאן עניית אמן וצ\"ע." + ], + [], + [ + "אע\"פ \n וכו' צריך שידיח וכו'. שם בש\"ס דף נ\"א תנא עשרה דברים נאמרו בכוס וכו' חי וכו', ופי' רש\"י שמוזגו במים אחרי נתינתו לכוס חי אבל לברך עליו חי וכו' עיי\"ש בש\"ס רב חסדא מעטר ליה בנטלי אמר רב חנן ובחי וכו' ופי' רש\"י בכוסות וכשמגיע לברכת הארץ וכתב החידושי הלכות [מהרש\"א] רש\"י ד\"ה בנטלי כוסות הוא סוף דיבור ואח\"כ מתחיל הדיבור כשמגיע לברכת הארץ וכצ\"ל, והוא פירוש למ\"ש (ר\"ש) [רב חנן] בחי עד ברכת הארץ אי כפירוש הרי\"ף אי כפירוש ר\"ת וכמ\"ש התוס' והרא\"ש מיהו א\"כ לא איצטריך לתרוצי לעיל גבי חי דלא תיקשי מתני' אלא אי כפי' הרי\"ף אי כפי' ר\"ת ויש ליישב עכ\"ל. ואחר נשיקת ידיו ורגליו לא ידענא מאי קא קשיא ליה דזה עצמו הוא מ\"ש רש\"י לעיל אלא דלעיל דלא הזכיר בש\"ס עד ברכת הארץ אלא סתם חי פירש מה הוא חי שנותנו בכוס ואח\"כ מוזגו ולא הזכיר אימתי הוי המזיגה ובכאן דאמר (ר\"ח) [רב ששת] ובברכת הארץ כתב רש\"י אימתי הוי המזיגה וכמ\"ש הוא ז\"ל דפירוש רש\"י כאן הוי או כהרי\"ף או כר\"ת וא\"כ מ\"ש רש\"י כאן הוא מ\"ש לעיל ונמצא דמ\"ש רש\"י הוא ממש פירוש הרי\"ף אלא שהרי\"ף הזכיר אימתי הוי המזיגה דקאי למסקנא דמילתא דאמר ר\"ש ובברכת הארץ. אלא דלהרא\"ש והטור שהביאו לפי' רש\"י לפירוש שלישי אחר פירוש הרי\"ף ור\"ת צ\"ל דהם ז\"ל לא הוו גרסי בפי' רש\"י כמ\"ש החידושי הלכות אלא הכל בלשון אחד וכמ\"ש הב\"ח סי' קפ\"ג יעו\"ש, ונמצא לפי\"ז דפי' רש\"י שכתוב לעיל הוא פירוש אחר דלא כהרי\"ף. ומ\"ש הב\"ח ביישוב לשון רש\"י לפי נוסחא ישנה לפי נוסחת הרי\"ף בש\"ס הוא דבר קשה דמה שייך זה עם ברכת הארץ יעו\"ש.
ועל דברי רבינו כתב הטור סי' הנזכר וז\"ל והרמב\"ם ז\"ל לא הזכיר אלא ארבעה והתוס' כתבו וכו' אבל בנתינה לימין מודה וכו'. וכתב מרן בשם שבלי הלקט דוקא למינקט ליה כוליה בשמאל אסור אבל לסייע בשמאל תחות יד ימין שרי דקיי\"ל מסייע אין בו ממש וכו' ונ\"ל שהוא מפרש דלא מיבעיא לן אלא כשתופס הכוס גם בשמאל אבל כשאין נוגע בכוס אלא בימין אם הניח יד שמאל תחתיה לסייעה אין בכך כלום עכ\"ל. ועיין להב\"ח מה שהבין בדברי מרן ושארי ליה מאריה, דפירוש דבריו כמו שהבין הרב המפה מדבריו שהוא ממש דמסייע היד שמאל ליד ימין ממש וז\"ש מרן אבל כשאין נוגעת בכוס אלא יד ימין וכו', (אף) [אך] דאינו נוגע בכוס כלום ודברי הב\"ח צ\"ע.", + " ואין\n משיחין. וכתב מרן סוף פרק שלשה שאכלו וכו' ומפרש רבינו וכו' עד שיברך עכ\"ל. וקשיא לי דמי הכריחו למרן לשים מחלוקת בין רש\"י ורבינו מה שאינו מוכרח דרבינו לישנא דש\"ס נקט ומה שסיים עד שתכלה בהמ\"ז פירוש דבריו מזמן אחיזה בכוס עד שתכלה וכו', ולא מצינו מי שיחלוק על פירוש רש\"י זה דהתוס' והרא\"ש והטור כולם העתיקו פי' זה ויש מי שהוסיפו להחמיר ואין להקשות למרן דסותר דידיה אדידיה דאילו כאן כתב דלא ס\"ל כפי' רש\"י ואילו בפרקין דלעיל בסופו הל' כ' שכתב רבינו בפירושו תכף לנט\"י ברכה כפי' רש\"י דקאי להפסק אכילה הכריח מרן פירוש זה דלא איירי להפסק דיבור מהא דאין מפסיקין על כוס של בהמ\"ז והוא משמזגו את הכוס ואי איתא דקאי להפסק דיבור אפי' קודם לכן וכו' יעו\"ש, דנמצא דס\"ל לדעת רבינו כפירוש רש\"י היפך מ\"ש כאן דאה\"נ דרבינו לא ס\"ל כפירוש רש\"י ומ\"ש שם מרן הוא לרש\"י דלקושטא דמילתא הכי ס\"ל ואה\"נ דלרבינו דלא ס\"ל כרש\"י יבוא ההכרח יותר מכוון והוא הכי דאי תכף קאי לדיבור איך אמר אין משיחין בשעת ברכה אפילו בשעת נטילה וכו'." + ] + ], + [ + [ + "כל \n פירות האילן וכו'. ריש פרק כיצד מברכין וכתבו התוס' לא שייך להקשות תנא היכא קאי וכו' משום דהכא סברא הוא וכו' עכ\"ל. ולקא ס\"ד דלא מסיק עדיין הך דאסור ליהנות וכו' וקא בעי מנא לן לא קשיא ליה משום דמעיקרא שקיל וטרי אעיקרא דדינא בפירוש דמתני' מנהני מילי דבעי ברכה ושוב יקשה תנא היכא קאי וכיון דמסיק סברא ממילא נפרכא קושיא דתנא היכא קאי." + ], + [ + "הסוחט \n פירות. ומרן העתיק הש\"ס ועיי\"ש בדבריו, ולכאורה הוא תמוה תנאי זה שהטיל שיהא הרבה דהא אפילו מעט הוא העיקר כיון דחושש בגרונו וכל שהוא עיקר מברך על העיקר ופוטר את הטפילה ושוב ראיתי להרב יד אהרן נר\"ו בנימוקיו על רבינו בכת\"י שהרגיש בזה ונדחק וכתב דלאו דוקא וכו' ולא זכר שר לרש\"י בסוגיין שכתב כן ואין דרך רש\"י לכתוב שלא בדקדוק וז\"ל רש\"י החושש בגרונו וצריך לתת בו שמן הרבה דהו\"ל שמן עיקר ואניגרון טפל ולכאורה תנאי זה הוא תמוה. ולענ\"ד נראה שיובנו דבריו בהקדים סברת ה\"ר יוסף שהביא הטור סי' ר\"ב וז\"ל ופי' ה\"ר יוסף לאו דוקא חושש בגרונו וכו' אלא ה\"ה אינו חושש בגרונו אלא נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ומברך עליו שהרי נהנה וכו'. ולכאורה דבריו היפך הש\"ס דמוקים לה בחושש בגרונו דוקא וכמ\"ש הב\"ח ז\"ל ותירץ הרב דה\"ר יוסף מפרש הש\"ס דמוקים לה בחושש בגרונו בנותן שמן מעט ברם בנותן הרבה אפילו אינו חושש בגרונו מברך על השמן ונתן טעם לדבריו יעו\"ש, והשתא משו\"ה כתב רש\"י הרבה לומר היפך סברת ה\"ר יוסף לומר דאפילו הרבה צריך דוקא שיהא חושש בגרונו וה\"ה מעט ג\"כ דמברך עליו אלא דהרבה דנקט מטעמא דכתבינן. ומ\"ש רש\"י זה גבי ברייתא דהחושש בגרונו ולא בתירוץ דש\"ס דתירצו הכא במאי עסקינן בחושש בגרונו דשם צודק הפירוש, נראה דט\"ס הוא ודברי רש\"י קיימי אתירוץ דש\"ס ובמקום הו\"א צ\"ל במסקנא משום דבלא\"ה לא יכונו דבריו אברייתא וכן מרן שכתב דברי רש\"י אלו כתבם אתירוץ דש\"ס ודוק.
ובפשט הש\"ס קשיא לי במה שהקשו פשיטא וכו' ומאי קושיא אימא דאתא לאשמועינן דעל השמן מברך בורא פרי העץ לאפוקי דלא יברך שהכל נהיה בדברו דומיא דכל מי פירות שמברכין שהכל נהיה בדברו קמ\"ל דשמן אישתני למעליותא ולברך בורא פרי העץ. אך לומר דאתא לאשמועינן דלא יברך בורא פרי עץ זית אין סברא דא\"כ הו\"ל למימר אין מברכין אלא בורא פרי העץ שהיא ברכה יותר גרועה לא כן לגבי שהכל דחשיבא בורא פרי העץ שייך שפיר למימר מברכין בורא פרי העץ.
עוד כתב מרן ורבינו מפרש וכו' עד מברך שהכל. וכן פירשו הסוגיא לדעת רבינו הבאים אחריו. ולי הדיוט יש לחקור דמאי שנא היכא דמזיק ונהנה דיש חדא לטיבותא דיברך על ההנאה וחדא לריעותא שמזיקו ולא יברך ואם אלו הן כ\"א לעצמו כשמזיקו לא מברך ואינו מזיקו ונהנה מברך וכשהן כאחד מברך שהכל משום שנהנה, וכשמכוון לרפואה ונהנה דיש ג\"כ חדא לטיבותא דהיינו ההנאה שיברך וחדא לריעותא דהיינו הרפואה שלא יברך וכשהם לעצמם ברפואה אינו מברך ובהנאה מברך וכשהן שניהם כאחד מברך ברכה הראויה לו ובשלמא אי כשמזיקו אינו מברך כלל ניחא דבמזיקו גרע טובא ולא חיישינן להנאתו כלל דסותר להנאתו לא כן רפואה דשניהם טובים כאחד אזלינן בתר ההנאה ברם עכשיו דהא מיהא מברך יברך ברכה הראויה דמה הפרש יש בין ברכה זו לזו ויש לדוחה לדחות ברם בלי טעם." + ], + [], + [ + "דבש \n תמרים וכו' שהכל נהיה בדברו וכו'. ויש לדקדק דזה כבר נכלל במ\"ש רבינו לעיל ה\"ב דכל המשקין הבאים מהפירות חוץ מזתים וענבים דמברך שהכל, וי\"ל דאתא לאפוקי סברת בה\"ג שהביא הרשב\"א ז\"ל דסובר דעל דבש תמרים מברך בורא פרי העץ דזה הוא דבש המוזכר בכתוב. והנה סברת בה\"ג הלזו רצה הרא\"ש ז\"ל פרק כיצד מברכין דף ל\"ח לסומכה וז\"ל ואפשר דטעם הגאון משום דבקרא כתיב דבש ולא כתיב תמרים וא\"כ קרא איירי בדבש הזב מאליו מהתמרים ובכלל שבעת המינים הוא ומברך עליו בורא פרי העץ ולא דמי ליוצא מרימונים ותפוחים דהני יוצאים ע\"י כתישה וסחיטה אבל דבש הזב מאליו מתמרים היינו דבש האמור בתורה עכ\"ל. וכתב עליו הט\"ז סימן ר\"ב ס\"ק ה' וז\"ל משמע דיש חילוק בתמרים מהיוצא מעצמו ליוצא ע\"י כתישה וכן הבין הב\"י שכתב ודייק רבינו לכתוב ועל דבש הזב מהם שהכל לומר דאפילו בזב מאליו מברך שהכל וכ\"ש ביוצא ע\"י כתישה, ובאמת הוא מילתא דתמיה דודאי יוצא טפי ע\"י סחיטה וכ\"ש ע\"י כתישה ממה שיוצא ע\"י זיבה מעצמו, ונראה דהרא\"ש לא נתכוון אלא להוכיח דדבש האמור בתורה הוא של תמרים דבתמרים יוצא ע\"י זיבה ובדבש כתוב בתורה זבת חלב ודבש משא\"כ בשאר דברים כגון תאנים ורימונים שאין יוצאין מעצמם אלא ע\"י כתישה עכ\"ד.
וענ\"י הדיוט לא באתי לכוונתו במ\"ש משמע דיש חילוק בתמרים מיוצא מעצמו ולא ראיתי ולא שמעתי חילוק כזה, ומה גם דכוונת מרן ז\"ל מבוארת דממ\"ש הרא\"ש בדעת [בעל] ההלכות גדולות דשאני דבש הזב מתמרים דמשו\"ה אפקיה קרא בלשון דבש לתמרים להורות דדבש זה יחשב בכלל שבעת המינים משא\"כ משקה היוצא מרימונים ותפוחים דיוצאים ע\"י כתישה ואינן זבים מעצמם לא חשיב כפרי אלא זיעה בעלמא וכמ\"ש הט\"ז גופיה בכונת הרא\"ש ונמצא א\"כ דדבש הזב מתמרים מעצמו לדעת הה\"ג חשיב פרי ממש ומברך בורא פרי העץ דעדיף כשזב מעצמו דהוי כפרי גדל מעצמו וזה הורה לנו הכתוב בדבש ולא כתב קרא תמרים משא\"כ פירות אחרות דאינן זבים מעצמם דחשיב זיעה בעלמא א\"כ מינה לדידן דלא פסקינן כה\"ג אלא דגם בדבש תמרים הזבים מאליהן לא חשיב פרי אלא זיעה ואף דגדל מעצמו כפרי כ\"ש כשלא זב מהתמרים מעצמן אלא ע\"י סחיטה וכתישה דלא חשיב פרי אלא זיעה, וז\"ש מרן דדייק הטור לכתוב ועל דבש הזב מהם שהכל וכו' וכל שכן ביוצא על ידי כתישה וק\"ל." + ], + [ + "הקנים \n וכו'. ועיין להטור סי' ר\"ב מה שהשיב עליו ובכ\"מ מה שהליץ בעדו, ומה שהקשה עליו הט\"ז. ולענ\"ד כוונתו להליץ על רבינו במה שהשיג הטור ור\"ל שיברך על הסוכ\"ר בורא פרי העץ אהא הליץ עליו וכתב דכיון דמוצצים אותם כמו שהם הסוכ\"ר הוי כדבש תמרים דלא נטעי להו אדעתא דהכי אלא למוצצם כמ\"ש." + ], + [ + "קפרס \n של צלף וכו'. הכי איתא בש\"ס וכמ\"ש מרן כך היא הנוסחא בש\"ס, וכתב הרי\"ף שהיא נוסחא מבעל ה\"ג וכתב עליו הרא\"ש ולא נהירא דמשמע דהא דאכיל מר בר רב אשי קפריסין לאו משום דהלכה כר' עקיבא אלא משום דהמיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ וכיון דבא\"י פירא הוא, בחו\"ל לברכה נמי פירא הוא וכו'. פירוש דבריו דלא נראה לו לברך על הקפריסין בורא פרי האדמה משום דהאי דאכיל מר בר רב אשי לאו משום דהלכה כר' עקיבא וכו' אלא משום דהמיקל וכו' וכדקאמר בפירוש בש\"ס ונמצא דס\"ל דפרי הוא והיאך יברך בורא פרי האדמה ואה\"נ דאי הוה ס\"ל דהוי פרי שפיר מברך בורא פרי העץ והא בהא תליא אי חייב בערלה הוי פרי ומברך בורא פרי העץ ובהא ליכא פלוגתא דכולא סוגיא הכי מוכחא דהא בהא תליא וכמו שנראה ממאי דמותיב הש\"ס מרב יהודה אמר רב וכן ממאי דמותיב הש\"ס לקמן גבי מ\"ש רבא כס פלפלי וכו' מברייתא דר' מאיר יעו\"ש.
אשר ע\"פ הדברים האלו אני תמיה על מ\"ש הרשב\"א ז\"ל בסוגיין ד\"ה ר' אליעזר אומר וכו' והסכים עם הגירסא של בה\"ג וכדעת רבינו דעל הקפריסין מברך בורא פרי העץ ושוב כתב וז\"ל אבל הראב\"ד כתב דאינו מלשון הש\"ס אלא מבעל ה\"ג ולעולם לענין ברכה מברכין אקפריסין בורא פרי העץ ואינו מחוור כמ\"ש דא\"כ לא הוה מותיב למר בר רב אשי (ט\"ס הוא וצ\"ל לר' יהודה אמר רב) עכ\"ל, ומאי קשיא ליה עליה דהראב\"ד הא לא כתב הראב\"ד דאינו תלוי זה בזה אלא דבגירסא זאת פליג מכח קושיית הרא\"ש ולא פליג אלא אקפריסין דסובר דמברך בורא פרי העץ כיון דלגבי ערלה בארץ ישראל פרי הוא ברם מודה דכל שהוא פרי גבי ערלה מברך בורא פרי העץ וכמ\"ש לדעת הרא\"ש וזה פשוט גם יש להקשות אמאי לא השיגו בהל' ערלה דלא חילק רבינו בין א\"י לחו\"ל וכתב סתם זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין והו\"ל להשיגו דזה אינו אלא בחו\"ל משום כל המיקל בארץ וכו'.
וכתב הרא\"ש ובערלה אי לא הוה כתיב ביה אכילה הו\"א בלא קרא שמשקה היוצא ממנו נקרא פרי וכו'. פירוש דבריו דכל מקום דכתיב אכילה הוי דוקא אכילה וכדאיתא פרק העור והרוטב דף ק\"כ ע\"א אלא המחה את החלב וגמעו וכו' יעו\"ש כל הש\"ס, ותמוהים דבריו דא\"כ מה יענה למה שהקשה הרשב\"א בחידושיו שם גבי הא דתניא הטבל והחדש וכו' משקין היוצאין מהן כמותן מנא לן וכו', וז\"ל קשה הא למה לי קרא הא בכל הני דלעיל לא איצטריך קרא אלא משום דכתיב אכילה אבל בהני דלא כתיב אכילה קרא למה לי, ועוד קשה אכולה שמעתין למה לי קרא כלל בחד מינייהו דהא שתיה בכלל אכילה וכו', ותירץ וז\"ל וי\"ל דהתם דוקא בדברים שדרכן לשתותן אבל הני בדברים שדרכן באכילה ולא בשתיה עכ\"ל. והשתא הרא\"ש ז\"ל דאינו מחלק בהכי וס\"ל דלעולם אכילה הוי דוקא ולא הוי שתיה בכלל קשה קושיית הרשב\"א, גם התוס' שם ד\"ה לרבות האי דשתיה בכלל אכילה וחילקו בין יין דדרכו הכי לשאר דברים יעו\"ש וכ\"כ שם בע\"ב ד\"ה הביא ענבים וז\"ל אע\"ג דשתיה בכלל אכילה בענבים וזיתים, לענין הבאת בכורים לא כתיבה אכילה דתהוי שתיה בכלל פרי עכ\"ל. ולכאורה קשה לי בדבריהם ז\"ל שכתבו דהא דאיצטריך ריבויא דמביא משום דלא כתיב ביה אכילה דא\"כ גבי ערלה דכתיב ביה אכילה אמאי איצטריך שם בש\"ס לילף מבכורים ותרומה לחייב לשותה יין ערלה הא אכילה כתיב בה ושתיה בכלל אכילה. ואחר העיון לא קשה כלל כי הוצרך הגזירה שוה ללמוד דדוקא יין ושמן הוא דחייב הא שאר דברים דומה ליין ושמן דדרכן להיות משקין כגון דבש תמרים וחומץ סיתוניות וכיוצא אינן חייבין עליהן משום ערלה אף דבעלמא שתיה בכלל אכילה גלי קרא דדוקא יין ושמן." + ], + [ + "הפלפלין \n וכו'. הכי איתא דף ל\"ו אמר רבא כס פלפלין וכו' עד ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה. ומן התימה על רבינו אמאי השמיט הך דינא דפלפלין חייבין בערלה שם בדיני ערלה." + ], + [ + "הפת \n וכו' והנובלות וכו'. הכי איתא במתני' דף מ' על החומץ ועל הנובלות אומר שהכל נהיה בדברו ר' יהודה אומר כל שהוא מין קללה אין מברכין ושקיל וטרי בש\"ס בפירוש דנובלות דאיכא מ\"ד דהיינו בושלי כומרא ואיכא מ\"ד דהיינו תמרי זיקא ומסיק בש\"ס דנובלות סתמא דמתני' היינו בושלי כומרא ופירש רש\"י בושלי כומרא כמו שרופי חמה שבשלם ושרפם החום ויבשו וכו'. והר\"ש בפי' המשנה דדמאי פירש וז\"ל בושלי כומרא כלומר מניחין אותו באילן להצטמק מלשון עורנו כתנור נכמרו וזה דלא כפי' רש\"י דלרש\"י היינו שרופי חמה ונתייבשו ולא מרצון בעל השדה ונגרעו לא כן להר\"ש דהיינו שמניחין אותן באילן להצטמק והיינו בישול ולא שרוף ודלא כהרב בעל שער אפרים סי' כ\"ג שכתב דפי' הר\"ש היינו פי' רש\"י.
עוד כתב הר\"ש וז\"ל ויש מפרשים שאין מתבשלין באילן אלא תולשן ועושה אותן כומר בארץ ומתבשלין עכ\"ל. וקשה לי דכפי ב' פירושים אלו דהר\"ש מאי האי דקאמר בש\"ס בשלמא למ\"ד בושלי כומרא היינו דקרי ליה מין קללה והיאך הוי מין קללה וכי משום שהניחן להצטמק באילן הוי מין קללה מה קללה יש כאן, גם לפירוש ב' שתולשן ומניחן בארץ וכי זו היא מין קללה מה קללה יש כאן ובשלמא לפי' רש\"י מ\"ט וע\"כ שנשרפו מן החמה ונתייבשו והיינו מין קללה.
והטור סימן ר\"ב כתב וז\"ל ועל הנובלות והן מין תמרים שאינן מתבשלין על האילן וכו' ורבינו ירוחם הביאו מרן שם כתב וז\"ל נובלות שהוא מין פרי ולא נגמר בישולו מברך שהכל נהיה בדברו וכתב עליו מרן שלא דק שבש\"ס אמרו דנובלות היינו בושלי כומרא ופי' רש\"י כמו שרופי חמה וכו' והם אינן ענין לשלא נגמרו בישולן עדיין עכ\"ל. והב\"ח השיגו למרן ז\"ל וכתב שלא דק בהשגה זאת ופי' זה דרבינו ירוחם הוא פי' רבינו יונה והרמב\"ם והטור, ופירש הסוגיא ברצונו ליישב לאצילי רברבי הללו יעו\"ש. ותמוהים דבריו טובא אי מצד לשון הש\"ס אי מצד מ\"ש רבינו בפירוש המשנה דברכות וז\"ל ונובלות הם הפירות ומ\"ש ר' יהודה כל שהוא מין קללה ר\"ל הארבה והפירות שנפלו קודם (הפירות) [בישולם] עכ\"ל, והנה אפי' למ\"ד דאפי' בתמרי דזיקא פליגי מוקי למתני' דאמר כל שהוא מין קללה לפי' הנובלות ובושלי כומרא, כ\"ש למאי דמסיק הש\"ס דכו\"ע לא פליגי בנובלות סתמא דהוי בושלי כומרא פירוש חוץ מפירות הנושרים לדרך הב\"ח וא\"כ שפיר יתיישב כל שהוא מין קללה לפירות הנושרים ובושלי כומרא ואמאי הלך לו לארבה, גם לפחות הו\"ל להזכיר בושלי כומרא ג\"כ בצידם דבזה איירי ת\"ק לכו\"ע ומה גם בחיבורו דהו\"ל לכלול בדין זה שכתב והנובלות שהם פגים והי\"ל לומר ובושלי כומרא ג\"כ.
אך מה שהקשה היד אהרן נר\"ו על הב\"ח ממ\"ש רבינו בפירוש המשנה דדמאי וז\"ל נובלות תמרה פירוש שנשרן הרוח מן הדקל דהיינו תמרי דזיקא וכו' ואי כפי דעתו דנובלות תמרה אליבא דכו\"ע פירות הנושרים פגים מן האילן ותמרי דזיקא נמי בכלל א\"כ רבינו לא הו\"ל למינקט מה שנכלל בנובלות תמרה ולמישבק פירות דהיינו פירות שנפלו פגין מן האילן וכו' אלו תוכן דבריו. לק\"מ דמ\"ש רבינו כן הוא לרמוז ההפרש דמאי שנא דבברכות נקט תנא נובלות סתם ובדמאי נובלות תמרה משום דבדמאי דכולל נמי תמרי דזיקא נקט נובלות תמרה לא כן בברכות דאינו נכלל תמרי דזיקא נקט נובלות סתם, והוא מ\"ש בש\"ס בשלמא וכו' אלא למ\"ד וכו' קשה ולכן לנובלות סתמא שהם פירות שנפלו לא הוצרך להזכירם בדמאי ומ\"מ אף דאין זו קושיא להב\"ח אין מקום לדבריו מאנפי אחריני. עוד כתב היד אהרן נר\"ו להשיב על הב\"ח שכתב על מ\"ש בשו\"ע וכן על הנובלות וכו' כתב כן לפי מה שהבין בתחילת הסימן וכו', וז\"ל ואיני יודע מה השגה היא זאת וכו'. ואפשר דר\"ל שכ\"כ ולא כלל ג\"כ לפירות שנפלו דאזיל לשיטתיה דלעיל וק\"ל.
גם ראיתי להרב שער אפרים שם שלא ישרו בעיניו דברי הב\"ח בזה וז\"ל הנה מה שהשיג על הב\"י במה שהשיג על ר' ירוחם יפה כיון ולא מטעמיה וכו' ואישתמיטתיה מ\"ש הרא\"ש בפירוש המשנה דדמאי וז\"ל בושלי כומרא וכו' וי\"מ שאין מתבשלין באילן אלא תולשין ועושין אותן כומר בארץ ומתבשלין וכו' וזה פירוש ר' ירוחם והרמב\"ם והטור ודלא כפירוש רש\"י וכו' זה תוכן דבריו. הנה מ\"ש לדעת הטור ורבינו ירוחם האמת אתו שכן דייקי דבריהם שכתבו שהן מין וכו' שאין מתבשלין וכו' כלומר דזה הוי מין מיוחד שכך הוא בישולו אחר השרתן מן האילן ולא ככל פירות הנושרין, ברם למה שעירב לרבינו עימם אחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא שכתב בפירוש המשנה ונובלות הם הפירות אשר נפלו מן האילנות פגים קודם שיתבשלו וכו' ומדבריו משמע דבכל הפירות איירי ולא במין אחד והיינו ודאי מ\"ש בש\"ס תמרי דזיקא. גם מ\"ש בחיבורו משמע כן יעו\"ש וא\"כ קשה מ\"ש בדמאי וז\"ל נובלות הם התמרים הנופלים מן הדקל כשהרוח מנשבת וכו' עכ\"ל, ונמצא דפירוש ב' המשניות אחד וקשה כקושיית הש\"ס אמאי שינה התנא הלשון מכאן דתני נובלות והתם נובלות תמרה, גם היאך פירש כאן פירות שנפלו דהיינו תמרי זיקא והא אסיק בש\"ס דכו\"ע לא פליגי בנובלות דהכא דהיינו בושלי כומרא כי פליגי בנובלות תמרה יעו\"ש.
וראיתי להש\"ך ביו\"ד סי' רצ\"ד דס\"ל דמ\"ש רבינו בפירוש המשנה פירות שנפלו היינו בושלי כומרא, ולא זכיתי להבינו וכמ\"ש לקמן בס\"ד. ואפשר להליץ על מרן במה שהשיג על רבינו ירוחם דודאי לא נעלם ממנו פי' הר\"ש אלא דכוונתו להשיג דפי' רש\"י שפיר נאה ומתקבל מהש\"ס לא כן הב' פירושים דהר\"ש דלא אתו כהש\"ס וכמ\"ש לעיל ופי' רש\"י מוכרח ודוחק.
תנן במס' ערלה סוף פ\"א מ\"ח ענקוקלות וכו' והנובלות כולן אסורות עכ\"ל. ופירש רמב\"ם ז\"ל והנובלות מן האילנות מן הפרי קודם שיגמר בישולו אסור בכל ר\"ל בערלה וברבעי ובאשרה ובנזיר עכ\"ל. והטור ביו\"ד סימן רצ\"ד כתב והתמרים שאינן מתבשלין וכו' חייבין בערלה ופטורים ברבעי. וכתב עליו מרן אבל הרמב\"ם פירש דגם הנובלות אסורות ברבעי עכ\"ל. והב\"ח כתב ליישב דלא פליגי הטור עם רבינו יעו\"ש ודבריו תמוהים, ושוב ראיתי להש\"ך שם עמד על דבריו יעו\"ש אלא שגם בדבריו יש מן הקושי אחד במ\"ש דמה שכתב רבינו בפי' המשנה דברכות דנובלות הם פירות שנפלו מן האילן קודם שיתבשלו היינו בושלי כומרא וחוץ שהוא זר מצד הסברא ולא ראינו מי שפירש כן קשיא טובא דא\"כ מאי מקשה תלמודא למ\"ד תמרי זיקא ודאן חייב הפקרא נינהו ולמ\"ד בושלי כומרא ניחא וכו' הא גם למ\"ד בושלי כומרא קשיא ודאן חייב הפקרא נינהו דהא לפי' ר\"מ ז\"ל הוי פירות הנופלים ומה בין תמרי לשאר פירות. גם מ\"ש שלא השגיח הב\"ח לראות פירוש המשנה דערלה ליתא דראה מ\"ש רבינו ז\"ל אלא דס\"ל דפי' דבריו הם תמרי דזיקא כפשט דבריו.
והרא\"ש כתב בהלכות ערלה וז\"ל והנובלות פ' כיצד מברכין מאי נובלות רב אילעא ור' זירא חד אמר תמרי דזיקא וחד אמר בושלי כומרא. ודבריו תמוהים דבנובלות סתם כו\"ע לא פליגי דהוי בושלי כומרא וכדאיתא שם בברכות יעו\"ש. וראיתי להש\"ך סימן רצ\"ד ס\"ק ה' שכתב לתרץ לזה וז\"ל ונהי דהרא\"ש מפרש לה בין בתמרי זיקי בין בבושלי כומרא וצ\"ל לדעתו דהא דקאמר הש\"ס התם בנובלות סתמא כו\"ע לא פליגי דבושלי כומרא הוא וכו' היינו נובלות דכיצד מברכין אבל נובלות סתמא דמתני' אחריתי זיקי נמי משמע וכו'. ואחר נשיקת ידיו ורגליו אין זה מספיק דא\"כ כשלא הונח להש\"ס לאוקמא פלוגתא דאמוראי במתני' דברכות למה הלך לאוקמי פלוגתייהו במתני' דדמאי כי היכי דתיקשי למ\"ד בושלי כומרא וסלקא בקושיא לוקמא פלוגתייהו במתניתין דערלה ולא קשיא. וא\"ת דגם אי הוה מוקי פלוגתייהו במתני' דערלה הוה קשיא למ\"ד תמרי זיקא להיפך אמאי לא שני תנא בלישניה דהכא דהוי בושלי כומרי קרי להו נובלות והכא דהוי תמרי זיקא קרי להו נובלות ליתא דקושיא זאת למ\"ד תמרי זיקא ג\"כ בערלה איתא לפי' הרא\"ש וכמ\"ש הש\"ך ולמה להש\"ס לאוקמא פלוגתייהו במתני' דדמאי כי היכי דתיקשי גם למ\"ד בושלי כומרא וכן ראיתי להרב יד אהרן נר\"ו הקשה כן לרבינו ירוחם יעו\"ש סי' ר\"ב הגהת ב\"י.
הדרן לסוגיא דידן דמוקי לפלוגתא דאמוראי במתני' דדמאי דקאמר בש\"ס בשלמא למ\"ד בושלי כומרא היינו דקתני הקלין שבדמאי ספיקא הוא דפטור הא ודאן חייב אלא למ\"ד תמרי זיקא ודאן חייב הפקרא נינהו וכו', הנה מכאן משמע דס\"ל לש\"ס דידן דהני דתני מתני' דפטירי היינו בספקן ולא בודאן דלא כר' יוחנן דאמר בירושלמי דאפילו אומר העם הארץ בפירוש אינן מעושרין דפטירי אלא כריש לקיש דפליג עליה שם, ומן התימה על רבינו הל' מעשר פי\"ג ה\"א דפסק כר' יוחנן יעו\"ש דלא כסתמא דש\"ס דילן דאף בודאן פטירי דודאי מפקר להו. וי\"ל חדא דריש לקיש ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ואע\"ג דסתמא דש\"ס דילן כאן נראה דקאי כריש לקיש מ\"מ איכא דוכתא אחריתי בריש אלו עוברין דף מ\"ב דמוכחא כר' יוחנן דתניא התם אמר ר' יהודה ביהודה בראשונה הלוקח חומץ מעם הארץ צריך לעשר שחזקה מן היין ורמי בש\"ס מר' יהודה לר' יהודה ומשני בתירוץ ב' הא בדרווקא הא בדפורצני ופי' רש\"י דברייתא קמייתא דפוטר ר' יהודה היינו משום דפטור ממעשר ומתני' דדמאי דתני חומץ שביהודה נמצא דדמו כולהו לחומץ ונמצא דמתני' אפילו בודאן פוטר ותירוץ בתרא עיקר ועיין להר\"ש במתני' דדמאי ודוק.", + " והחומץ. שם במשנה ודע דהאי חומץ שכתב רבינו הוא מזוג דאילו חומץ חי אינו מברך כלל דהרי פסק רבינו פ\"ב דשביתת עשור ה\"ה וז\"ל וחומץ חי אפילו שתה הרבה פטור שתה מזוג במים חייב. והא בהא תליא אי חייב ביום הכיפורים חייב לברך ואי פטור פטור מלברך וכדאמרינן גבי פלפלי יבישתא דהושוו ברכה ליוה\"כ לעיל דף ל\"ו יעו\"ש, וא\"כ על כרחך רבינו דכתב דמברך איירי במזוג ולא הוצרך לבארו משום דכבר כתב לעיל דעל משקים דאינן ראוים לשתיה אינו מברך כלל וחומץ חי אינו ראוי לשתיה וכמ\"ש בהלכות שביתת עשור דאם שתה ביוה\"כ דפטור וכאן לא נחית אלא לאשמועינן דברכת החומץ הויא שהכל נהיה בדברו והיינו היכא דשייך לברך ברכה דהיינו במזוג וה\"ט דש\"ס בברכות דלא קאמר על הך מתני' דמני בכלל מאי דמברך שהכל נהיה בדברו מתני' מני רבי היא דתניא רבי אומר חומץ משיב את הנפש וכו' וכמ\"ש בפרק יום הכפורים דף פ\"א יעו\"ש, דליכא הוכחה מהך מתני' דמדקאמר מברך שהכל נהיה בדברו דהויא רבי דכאן מתני' לא נחית לאשמועינן אלא דחומץ ברכתו שהכל והיינו היכא דשייך דלרבנן דרבי צריך שיהיה מזוג, ועיין בהרא\"ש שם בפרק כיצד מברכין." + ], + [], + [], + [ + "לקח \n כוס של שכר וכו'. עיין להרשב\"א ז\"ל שהביא גירסא אחרת על שם הגאונים וז\"ל אבל הגאונים ז\"ל גרסי נקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשיכרא הוא פתח ובריך בדשיכרא וסיים בדחמרא יצא וכו' (אלא) [א\"נ] נקיט דשיכרא בידיה וקסבר דחמרא פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא (מאי א\"נ) [יצא אלא] פתח בדשיכרא וסיים בדחמרא מאי וכו' עכ\"ל. ורבינו גריס כגירסת הגאונים ומאי דקשיא ליה להרשב\"א לגירסתו היינו משום דמפרש לה להאי גירסא דפתח היינו בא\"י אמ\"ה בורא פרי הגפן דהיינו הברכה בשלמות ושוב מסיים שהכל נהיה בדברו וע\"ז קשיא ליה דזה הוי דבר רחוק ודחוק וכמ\"ש שם יעו\"ש אבל רבינו אינו מפרש לה כן אלא דומיא דפירוש רש\"י דהיינו דהתחיל בא\"י אמ\"ה אדעתא דלסיים בורא פרי הגפן וסיים שהכל נהיה בדברו וכן על זה הדרך בכולהו בבי והשתא הבעיא הויא הכי היכא דנקיט כסא דשיכרא בידיה ופתח בא\"י אמ\"ה אדעתא דלסיים שהכל נהיה בדברו וסיים בורא פרי הגפן אי אזלינן בתר פתחא או בתר סיומא ולא איפשיטא ולקולא וזה הוא שפוסק רבינו בג' חלוקות הללו וכיון דפסק בזו דלא איפשיטא לקולא כ\"ש הנך דפשיטא נינהו בש\"ס ולפי גירסא זאת הראיה שמביא הוא מפתח ואמר יוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא וכמ\"ש הרשב\"א וגם כתב שהם גורסים בדחיית הראיה זו של יוצר אור שאני הכא דהא בריך ולפירוש רבינו הכי פירושו שאני הכא בפתח ואמר יוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא משום דהא בריך פי' דבריך סיום דלבסוף שאינה כתקונה בין הכוונה ובין הברכה לכך לא יצא לא כן בברכה קצרה דליכא חתימה ואיכא כוונה שלימה בפתיחה יש להסתפק. ועיין למרן כ\"מ פ\"א מ\"ש דאין צריך לדבריו דכל שמצינו דצודק דינו עם איזה גירסא הנמצא בראשונה לא בדינן גירסא מלבנו.
וכתב הראב\"ד כל מ\"ש וכו'. וכתב עליו המגדל עוז שדקדק יפה לפסוק שהולכין אחר עיקר הברכה שהיא הזכרת שם ומלכות מדמקשה הש\"ס הניחא וכו' אלא למ\"ד כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה וכו' אלמא מדמקשה הכי בפשיטות מכלל דהכי קי\"ל. ולכאורה דבריו תמוהים דהראב\"ד לא כתב עיקר ברכה שאינה שם ומלכות אלא דלא אזלינן בתר הכוונה בשם ומלכות." + ], + [], + [ + "היו \n לפניו מינין הרבה. הכי איתא התם דף מ\"א היו לפניו וכו' אבל אין שוות וכו', וכתבו התוס' ד\"ה אבל וז\"ל פי' רש\"י וכו' עד מודה לרבים יעו\"ש. ואין להקשות דאמאי לא הכריעו לדבריהם דאמרינן בש\"ס לקמן בשלמא וכו' אלא וכו' במאי פליגי וכו' והא גם לאותו מ\"ד קשיא דמאיזה טעם כו\"ע מודו באין ברכותיהם שוות דמין שבעה קודם אלא ודאי דידע הא דלהקדים וא\"כ מאי קשיא ליה לאותו מ\"ד אלא ודאי כמ\"ש התוס' דלאותו מ\"ד באין ברכותיהם שוות כו\"ע מודו דאיזה שירצה יקדים דמה שצידדו התוס' הוא לפום מסקנא דש\"ס דידעינן האי טעמא דלהקדים ברם לקא ס\"ד דלא ידע האי טעמא דלהקדים אה\"נ דלכו\"ע איזה שירצה יקדים ודוק.
כתבו [התוס'] עוד ומ\"ש בה\"ג וכו' עד המסקנא דלקמן וכו'. לא זכיתי להבין היאך אתי אפי' לאותו מ\"ד דהא אפי' לאותו מ\"ד דפליג ר' יהודה גם באין ברכותיהן שוות היינו טעמא דר\"י דמין שבעה עדיף ולאו משום דבורא פרי העץ קודם ונפק\"מ אי איכא חיטה או שעורה עם פירות העץ לפניו חטה ושעורה קודם שהוא משבעת המינים אף שהיא בורא פרי האדמה וא\"כ גם אי היה לפניו פירות העץ עם פירות האדמה ואינם משבעת המינים איזה שירצה יקדים דלא תלה הקדימה ר\"י אלא במין שבעה וכל דליכא מין שבעה מה שירצה יקדים ואינו תלוי הקדימה בהיות פרי העץ או פרי האדמה ויש ליישב ועיין בהרא\"ש. עוד בש\"ס ר' יהודה אומר מברך על הזית שהזית ממין שבעה וכתב הרשב\"א וז\"ל ומאן דס\"ל אף וכו' פליגי מתרץ לה חסורי מיחסרא וכו' אלא דאכתי קשיא לי וכו' עד מ\"ש כנ\"ל יעו\"ש, לא יכולנו להלום דבריו מה פי' ותנא היכא קאי וחשבתי לפרש דבריו על צד הדחק שט\"ס נפל וצ\"ל אלא דאכתי י\"ל, ור\"ל שהוא בא לתרץ למאי דק\"ל למאי דפירש בסמוך דגם לאותו מ\"ד צ\"ל חסורי מיחסרא וא\"כ המקשה אמאי הקשה לעולא ולא לבר פלוגתיה ויהי כמשיב דהמקשה דקאי בשיטת בר פלוגתיה דעולא לא קשה כ\"כ משום דהם סוברים דבחלוקה דאין ברכותיהן שוות פליגי בתרתי דלרבנן איזה שירצה יקדים וגם אי הקדים ברכת פרי האדמה יצא ידי חובתו מלברך גם על פרי העץ ולר' יהודה יברך על מין שבעה תחילה ואין זה פוטר את זה והשתא לא קשה מהברייתא אלא דלרבנן קשה דהברייתא תני לרבנן מברך על הצנון כנראה שהוא מוכרח ואילו להאי אמורא לרבנן איזה שירצה יקדים ונמצא קשה לו מרבנן לחוד ברם רבי יהודה אתי שפיר עם מאי דתני בברייתא ומשום דלעולם קשה מרבנן ור' יהודה הקשה וכו' וזה טעם למקשה ויעו\"ש בלשונו ותראה דזה הוא כוונתו ואף דצריך להגיה איזה תיבות.
ולענין הלכה כתב הרא\"ש משם בה\"ג דהלכה כר' יהודה וכתב עוד משמו וז\"ל וכ\"כ עוד דבורא פרי העץ קודם לבורא פרי האדמה ולדידיה הא דקאמר אבל אין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך ע\"ז וחוזר ומברך ע\"ז לא בא להשמיענו דין הקדימה כלל אלא שאין האחד פוטר את חבירו וכו' עכ\"ל. ונראה דהוצרך לומר הכי ולא לומר דבה\"ג קאי למ\"ד דפליגי אף באין ברכותיהם שוות וכמ\"ש התוס' ז\"ל דניחא ליה לאוקמא בהכי כי היכי דלפסוק כמ\"ד דדוקא בברכותיהן שוות פליגי דעולא קאי כוותיה וכמ\"ש הרשב\"א על שם רב האי דפוסק כן מהאי טעמא וכן פוסק הרא\"ש גופיה כר' יהודה וכעולא יעו\"ש שכן נראה בסוף הלשון.
עוד כתב הרא\"ש וז\"ל ואין להביא ראיה לדבריהם מהא דאמרינן לקמן כל המוקדם וכו' ולכאורה לא נודע לנו מה זו ראיה לרש\"י והרי\"ף מאחר דהם סוברים דאיזה שירצה יקדים והיאך הוי ראיה ואדרבא הבה\"ג גופיה בספרו ראיתי שהרגיש מזה ויישב כמו שיישב הרא\"ש ז\"ל.
עוד יש לומר במ\"ש הרא\"ש בסוף דבריו וז\"ל וחטה וזית שכל אחד ראשון לארץ חטה קודמת וכן וכו'. דבמה הסכים הרא\"ש אי במה שתירץ וז\"ל דאיכא למימר דמיירי שעשאו פת או דייסא וכו'. א\"כ למה הצריך כאן לטעמא דנכתבו בפסוק תחילה תיפוק ליה דברכת המוציא או בורא מיני מזונות חשיב מבורא פרי העץ, ולעיל לק\"מ דשם דאיירי בכולל שהוא בפירוש הש\"ס דכל הקודם מפני שהוא קושטא דמילתא דחטה קודמת לכל ברם לאו מהאי טעמא, ברם הכא קשה ואי ס\"ל כמו שתירץ בשנית וז\"ל וי\"ל כך כל המוקדם בפסוק הזה בדברים שברכותיהן שוות וכו', אם כן כאן שאין ברכותיהן שוות איזה שירצה יקדים ולמה קודם חטה או שעורה. ובקצור פסקי הרא\"ש נראה ז\"ל שרצה להסכים דבריו לתירוץ קמא וז\"ל וחטה קודם לזית ושעורה לדבש והיינו כשעשאן תבשיל וכו'. אבל לשון הרא\"ש קשה כמ\"ש ושם בסוף הלשון יש ט\"ס וצ\"ל אבל כוסס את החטה שמברך בורא פרי האדמה איזה שירצה יקדים שכך היא מסקנת הרא\"ש. והנה לקושיא הב' מצאתי מנוח דמשו\"ה כתב דחטה קודמת לפי שנכתבו בפסוק אף דבלאו הכי קודם דנפק\"מ לברכה אחרונה היכא דאכל חטה בתבשיל שמברך בורא מיני מזונות, ופי' וכוללן בברכה אחרונה ואומר על המחיה ועל הכלכלה ועל העץ וכו' דקודם בקרא וכמ\"ש הטור סי' רי\"א דגם בזה יש קפידא ברם קשה מה שהקשינו ראשונה.
ושוב אתנח לי דבריו אלו וגם מ\"ש לעיל ואין להביא ראיה וכו', והוא דעד כאן לא כתב הרא\"ש ז\"ל דכשאין ברכותיהן שוות דאיזה שירצה יקדים אלא היכא דחד מינייהו משבעת המינין וחד משאר מינין דכיון דעל כל אחד מברך מה לי ברכה זו או זאת וכמ\"ש הרא\"ש לא כן בשבעת המינין גופייהו דקפיד קרא בקדימתן זו קודם זו והטיל ארץ באמצע כדי לחלקן נמצא דקפיד קרא בקדימתן אז ודאי כל המוקדם בפסוק קודם בין שיהיה ברכתו בורא פרי האדמה בין בורא פרי העץ והרא\"ש סובר דחטה ושעורה דקרא היינו כוסס וכמ\"ש לעיל ואף שכתב לעיל ואף אם יתרצה להעמידה וכו' כנראה דלא ס\"ל הכי, לא כתב כן אלא לדעת בה\"ג דבחיבורו כתב התירוץ הא' דהיינו דקרא איירי בעשאו פת וכו' שכן ראיתי בספרו והוא סיים ואפי' וכו' ברם לדידיה ס\"ל דקרא איירי בכוסס ולא כתב לעיל דכשאין ברכותיהן שוות איזה שירצה יקדים אלא היכא דהוי חד משבעת המינין וחד שלא משבעת המינין ברם היכא דשניהם משבעת המינים כל הקודם בפסוק קודם לברכה בין שיהיה בורא פרי העץ בין בורא פרי האדמה וז\"ש לעיל ויש להביא ראיה לדבריהם דהיינו לרש\"י ורב האי דאילו לבה\"ג. קשה דכיון דס\"ל דבעלמא בורא פרי העץ קודם היאך כאן בשבעת המינים הקדים קרא לחטה ושעורה שהם בורא פרי האדמה כל בתר איפכא, לא כן להרא\"ש דס\"ל דאיזה ברכה שירצה יקדים בין בורא פרי העץ בין בורא פרי האדמה ואין קפידא בעלמא כאן שהקדים קרא לחטה ושעורה קפיד דחטה קודם לגפן ותאנה ואין זה היפך מבעלמא ותירץ מה שתירץ, ונמצא דהיא ראיה לרש\"י ורב האי, ושוב ראיתי להמג\"א ז\"ל דכתב כן ויש תוספת בדברינו. ולפי קדימתנו זאת לק\"מ מה שהקשה הב\"ח סי' רי\"א סק\"ד על מ\"ש הטור כל הקודם בפסוק וכו' ארץ חטה וכו' קודם לברכה אפי' אם המאוחר חביב עליו יותר וכו' והקשה הב\"ח וז\"ל יש להקשות הלא בצנון וזית אם חפץ עתה בצנון לאכלו מברך על הצנון תחילה אע\"פ שהזית הוא חביב עליו ברוב הפעמים וכו' ותירץ וז\"ל וי\"ל דרבינו כאן לא איירי אלא כשברכותיהן שוות כגון תמרי ורמוני וכו' יעו\"ש. ותירוץ זה תמוה דבהדיא כתב הטור על מ\"ש תחילה כל הקודם בפסוק חטה וכו' אפי' המאוחר חביב עליו וכו' וקאי לכל הכתוב גם סיים הלכך זית קודם לשעורה וקאי למ\"ש לעיל אפי' המאוחר חביב והרב גופיה הרגיש בזה ונדחק יעו\"ש. גם מ\"ש בסוף דבריו וז\"ל אבל כשאין ברכותיהן שוות תופס הרא\"ש תירוץ של הר' שמעיה וכו', אחר המחילה רבה ליתא דהרא\"ש גופיה כתב דאין ברכותיהן שוות איזה שירצה יקדים כי אין מעלה בקדימה זאת דעל שניהם הוא מברך ועיקר קושייתו לא קשיא ע\"פ מה שהקדמנו דכששניהם משבעת המינים אף דאין ברכותיהן שוות הקודם בפסוק קודם בברכה בין בורא פרי העץ בין בורא פרי האדמה ולכן כתב הטור אפי' המאוחר חביב לא כן כשאחד הוא מחמשת המינים ואחד הוא משאר מינים ואין ברכותיהן שוות כגון זית וצנון איזה שירצה יקדים.
וע\"פ האמור יש מקום עיון עוד מ\"ש הטור סוף סי' הנזכר וז\"ל אבל לסברת א\"א ז\"ל שהן שוות אפשר דאיירי אף בכוסס את החטה עכ\"ל, וכבר הקדמנו דס\"ל כן בהכרח גמור כדי שיובנו דברי הרא\"ש בב' מקומות וגם הב\"ח הכריח כן מטעמא אחרינא יעו\"ש. וכתב מרן סי' הנזכר על מ\"ש המרדכי וז\"ל והלכך הביאו להם שני מינים והאחד מין שבעה בין ברכותיהן שוות בין אינן שוות מין שבעה קודם לברכה דס\"ל דמאי דאמר עולא אבל אין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה היינו דרבנן מודו לר' יהודה דמין שבעה קודם יעו\"ש וכן פי' הב\"ח ג\"כ יעו\"ש סוף ס\"ק ג' ולא ידעתי מי הכריחם לפרש כן ולא שנאמר דפוסק כמ\"ד דאף בשאין ברכותיהם שוות מחלוקת ומשו\"ה פוסק דאף באין ברכותיהם שוות שבעת המינין קודם וכמ\"ש התוס' לדעת בה\"ג יעו\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "הביאו \n לפניו שמן והדס וכו'. וכתב מרן ופסק הרי\"ף כבית הלל וכו' יעו\"ש וכתבו התוס' דמשמע דלא היה בספרו ולא היא ונ\"ל דאע\"פ דישנו בספרו לא רצה לפסוק כרבן גמליאל משום דלאו מכריע הוא אלא נותן טעם לדברי בית שמאי וכו' יעו\"ש. והן הן דבריו אלו דברי הרא\"ש ממש שם בברכות ונראה דט\"ס יש וצ\"ל וכתב הרא\"ש וכו' ולפי דברי הרא\"ש והוא האמת דזה לא הוי מכריע מאי דאמר ר' יוחנן הלכה כדברי המכריע הוא לשון מושאל והאי מכריע הוא מכריע לדינו דהיינו שנתן טעם לדברי ב\"ש ובב\"י סי' רי\"ו כתב מרן וז\"ל ואע\"ג דר' יוחנן פוסק הלכה כר\"ג וכו' דעת הפוסקים לפסוק כבית הלל עכ\"ל ודבריו עניים שם ור\"ל דעת הפוסקים לפסוק כב\"ה מטעמא דכתב בכ\"מ." + ], + [ + "היו \n לפניו בושם וכו'. וכתב מרן על שם הטור וז\"ל יראה לי שאם היו לפניו עצי עצמו ועשבי עצמו ומיני בשמים ובירך מיני בשמים פטר הכל שהכל מיני בשמים וכו' אבל רב עמרם כתב היו לפניו שלשה מינים מברך על כל אחד בפני בשמים עכ\"ל. וכתב מרן בב\"י כלומר שלכתחילה יברך מיני בשמים ויפטרו השאר אבל ר\"ע כתב דלכתחילה יברך על כל אחד ואם בדיעבד בירך על מיני בשמים וכיון לפטור את השאר יצא. והב\"ח ז\"ל חלק עליו וכתב דדעת הטור הוא דלכתחילה מיהא צריך לברך על כל המינין אלא דאי ברך על מיני בשמים יצא וכן דעת הרמב\"ם אלא דדעת ר\"ע אפילו בדיעבד אם כיון לא יצא אלא צריך על כולן כאחד בפני עצמן. ואחר נשיקת ידיו ורגליו אין זה עולה על הדעת דאי כיון לפטור לכולן היכא דבירך מיני בשמים דלא יצא, דלמה לא יצא ויברך שנית ברכה לבטלה אשר מזה הוכרח מרן לפרש כמו שפירש והוא פשוט.
עוד כתב בכ\"מ וכן בב\"י שם וז\"ל והשתא י\"ל דרבינו ורב עמרם לא פליגי דלא נקט בדוקא עץ ועשב דה\"ה אם היה ביניהם דבר שאינו לא עץ ולא עשב דלכתחילה אין אחד פוטר את חברו עכ\"ל. ולענ\"ד אין צריך לומר דלאו דוקא מ\"ש רבינו אלא בדוקא ויושוו רבינו עם ר\"ע והכי פירושו היו לפניו עץ ועשב אין אחד פוטר את חברו אפילו בדיעבד אלא צריך לברך על כל אחד לעצמו הא אם יש לפניו גם מיני בשמים ובירך עליו וכיון לפטור את השאר בדיעבד יצא והיינו כרב עמרם." + ], + [], + [ + "הורד \n ומי הורד וכו' בורא עצי בשמים. וכתב מרן ע\"ש הראב\"ד דעל מי הורד מברך בורא מיני בשמים נראה דעל הורד עצמו ס\"ל כרבינו דמברך בורא עצי בשמים ברם הרשב\"א בשיטת ברכות דף מ\"ד הביא על שם הראב\"ד דמברך הנותן ריח טוב בפירות וכן הסכים הוא והוסיף מכחו דגם על מי הורד מברך הנותן ריח טוב בפירות וכ\"כ הרשב\"א בתשובה על שם הראב\"ד והסכים עמו הביאה מרן הל' ברכות סי' רט\"ז והיא בסי' שצ\"ז וכן דעת גאון הביאו הטור סי' הנזכר, נמצא דעת הרשב\"א כהראב\"ד דהורד חשוב פרי ונראה שזה שכתבו הראב\"ד והרשב\"א היא משנה ראשונה ברם למשנה אחרונה ס\"ל דיברכו בורא עצי בשמים שכתוב בתשובה הביאה מרן בבדק הבית ביו\"ד סי' רצ\"ד וכן החבי\"ב שם על שנשאל על הורדים משום איסור ערלה והשיב שזה נשאל ממנו והשיב שערלה נוהגת בהם אלא שהראב\"ד מתיר ובשם שיטת למסכת נידה הביא על שם הראב\"ד דערלה נוהג בהם אלא שכתב דלא ראה מי שנוהג בהם ערלה ושמא משום דהזרע הוא הפרי והעלין הוו שומא לפרי ואע\"ג דמספקא לן אי שקלת להו כשהן סמדר אי לקי פירא או לא, לא החמירו. וכן בתשובה אחרת הביאה החבי\"ב שם בתשובה שהשיב דערלה נוהג בו ושוב כתב מאשר חסתי להתירו כי הוא צריך לבריות וחקרתי ומצאתי להראב\"ד שנסתפק ואמר שהזרע הוא הפרי והעלין כמי שאינן וכו' הנה שהרב הגדול שיודע לטהר את השרץ מן התורה וכו' לו שומעין שהוא רב מובהק וכו', כן אמרתי לכאורה ברם אחרי קצת התבוננות הכל הוא משנה אחת והוא דלעולם ס\"ל דהוא פרי וחייב בערלה אלא דהוורדים הנאכלין הן העלין דוקא שהן הפרחים ולזה כתב דאף דמספיקא אי שקלת להו כשהן סמדר אי לקי פירא לא החמירו ופטירי מערלה אבל לגבי ברכת הריח דמריח בכולה כמות שהיא והריח בא משניהם דגם בפרי עצמו אית ביה ריחא וכן במימיהן שמברך בברכה אחת [גם על] המים יוצאים [ידי חובה], ודאי דמברכין הנותן ריח טוב בפירות. ולפי\"ז נפקא מינה דאי מריח בעלין לחודייהו אינו מברך הנותן ריח טוב בפירות אלא בורא עצי בשמים ואי מברך בגוף הפרי מברך הנותן ריח טוב בפירות וכן במימיהן לפי הענין ובאכילת העלין המרוקחות מברך בורא פרי האדמה כמ\"ש הטור סי' ר\"ד דמברך בורא פרי האדמה כיון שאינן עיקר הפרי כמ\"ש סי' רט\"ז על שם הרא\"ש, וטעם דבריו כתב מרן שם יעו\"ש, וה\"ה לדעת הרשב\"א והראב\"ד דס\"ל דלאו פרי נינהו. ועוד נ\"ל טעם שיברכו לדעתם בורא פרי האדמה יען מידי ספיקא לא נפקא אי חייבין בערלה דאינהו גופייהו חשיבי פרי הא מיהא לברך בורא פרי האדמה.
ומן הכתוב אין מובן אחר נשיקת ידיו ורגליו למ\"ש מרן החבי\"ב ז\"ל בכנסת הגדולה סי' ר\"ד על דברי הטור שכתב דעל הורדים מברך בורא פרי האדמה דלא כתב כן אלא על ורדים שגזעם מחליף אבל על הרו\"זה מברך עליהם בורא פרי העץ מדנוהג בהם דין ערלה כמ\"ש הרשב\"א וכו' יעו\"ש, דעד כאן לא כתב הרשב\"א דנוהג דין ערלה אלא בגרעין אבל לא בעלין דהוא התירו על שם הראב\"ד דאינן פרי וכמ\"ש משמו ודוק. ברם מה שראיתי במכתב לחכם בני הי\"ו שהקשה לדברי החבי\"ב אלו וז\"ל ודבריו תמוהים דאיך הכריח לדברי הטור מדעת הרשב\"א הא עד כאן לא כתב הרשב\"א אלא משום דס\"ל שהוא פרי כמ\"ש גבי ריח שמברך הנותן ריח טוב בפירות א\"כ מינה שמברך באכילתו בורא פרי העץ אבל הטור דס\"ל שמברך בריח בורא עצי בשמים כאביו הרא\"ש כמ\"ש בסי' רט\"ז מברך בורא פרי האדמה אלו דבריו, לק\"מ דלא כתב החבי\"ב דהרשב\"א כתב דיברך בורא פרי העץ ומינה למד לדעת הטור כדי שנקשה לו דאין ללמוד מדעת הרשב\"א לדעת הטור, אלא דהרשב\"א כתב דחייב בערלה ומדחייב בערלה ודאי פרי עץ דודאי הטור לא יחלוק בזה דחייב בערלה אך קשה עליו כמו שהקשה דעד כאן לא כתב הרשב\"א אלא בגרעין ולא בעלין, וכן קשה עוד עליו מה שהקשה חכם בני הי\"ו וז\"ל ועוד תימה מאד דהטור כתב שאינן עיקר הפרי כדבעינן למכתב קמן והוא מ\"ש סי' רט\"ז על שם אביו יעו\"ש וצ\"ע. ומתוך תשובות הרשב\"א אלו שהזכרנו תברא למ\"ש הרדב\"ז בחדשות סי' מ\"ד דאין בוורדים אלו דין ערלה כיון שאינו מאכל בריאים ואין אוכלין אותו למזון וכו' דהא כמה חתרו הרשב\"א והראב\"ד למצוא היתר מערלה עד שאמרו בדוחק דהעלין לאו פרי נינהו וכן הקשה לו חכם בני הי\"ו במכתב.
ונמצא לפי דברינו דגם הרשב\"א והראב\"ד מודו דיברכו באכילתן בורא פרי האדמה וכדעת הרא\"ש לדעת הטור והכלבו לי\"א בתרא ומרן בשו\"ע סי' ר\"ד כיון דהעלין לאו פרי נינהו אלא הזרע שלו הוי הפרי וכן הריטב\"א בחי' סוכה פ' לולב הגזול דף ל\"ה החליט המאמר דהוורדים הללו העלין לאו פרי נינהו אלא הזרע שלו יע\"ש שכ\"כ בפשיטות ונמצא לכו\"ע ברכת אכילת הוורדים בורא פרי האדמה ואין מכאן סתירה למה שהסכמתי בס' אגורה באהלך רי\"ז על הפ'לור מנאראנג'אש שמרקחין בדבש שיברכו באכילתן שהכל נהיה בדברו כיון דלאו פרי הוי דלפי הכתוב יברכו בורא פרי האדמה דומיא דוורדים דלאו פרי נינהו וברכתו היא בורא פרי האדמה דשאני הוורדים דנהי דלאו פרי נינהו מ\"מ כיון דהפרי אינו נאכל והעלין נאכלין חשיב כפרי האדמה וכמ\"ש מרן וגם כמ\"ש בעניותי דאיכא ספיקא אי הוי גם זה פרי דאפשר בהיותו סמדר אי יסירו העלין לקי הפרי ונמצא חשיב פרי לזה נחתינן דרגא וחשבינן ליה פרי האדמה משא\"כ בפ'לור מנאראנג'אש שהוא ידוע שהפרי הוא בתוכו והפ'לור אינו פרי והפרי שבתוכו נאכל אז ודאי לא חשבינן העלין שבחוץ פרי כלל לא של עץ ולא שלא אדמה ולכן ברכתו שהכל." + ], + [], + [], + [ + "היה \n מהלך חוץ לכרך וכו'. הכי איתא פ' אלו דברים דף נ\"ג יעו\"ש. ובמחצה על מחצה נראה דמברך דנעשה דיוקא דרישא כדינא דסיפא ועיין במ\"ש פרק כ\"ט מהלכות שבת." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ארבעה \n צריכין להודות וכו'. רבינו לא נקט לא כסדר הש\"ס ולא כסדר הכתוב אלא נקט הסימן וכל החיים יודוך סלה ר\"ת חולה יסורין ים מדבר.", + " וצריכים\n להודות בפני עשרה ושנים מהם חכמים וכו'. וכתב מרן ואע\"ג דאסיקנא בקשיא פסקו כמר זוטרא דמילתא דרבנן היא ולקולא. וכתבו התוס' ואימא ביה עשרה ותרי רבנן ועבדינן לחומרא ואפילו ליכא תרי רבנן וכו' ודבריהם תמוהים ועיין בזהב שיבה דף ל' ול\"א מ\"ש ביישוב דבריהם, גם הרב בשיירי [כנה\"ג] סי' רי\"ט יעו\"ש. והטור כתב סי' רי\"ט כתב רב אלפס צריך לאודויי בפני עשרה וכ\"כ הרמב\"ם אבל התוס' כתבו וכו'. והקשה הרב בשיירי כנסת הגדולה הגהת הטור דלמה לא הזכיר לאביו הרא\"ש, ובהגהת ב\"י אות ב' תירץ לזה ע\"פ מ\"ש הרב בזהב שיבה דלחומרא דכתב הרא\"ש קאי לעיל וכיון דדברי הרא\"ש הם מסופקים לא הזכירם וכו'. ודבריו תמוהים דבין שנפרש לחומרא מעלה או מטה לעולם לדברי הרא\"ש הדין הוא דבעי י\"ב ותרי מינייהו רבנן.
עוד כתב מרן שם ע\"ש הרשב\"א וז\"ל ואע\"ג דבעיא היא בירושלמי מהו לברך אניסא דרביה ולא פשטוה איכא למיפשטא מהא דרב חנא וכו' לפי שהיה רבם וכו'. וקשיא לי דמי זאת אמר שהיה רבם לעולם לא היה רבם ומאי דפשיט הרשב\"א היינו במכל שכן ומשום דמצא הבעיא ברביה בירושלמי נקטיה הוא בהכי ואה\"נ בדכוותא שהוא אוהבו. עוד שם לקמן וז\"ל כתב הר\"ד אבודרהם וכו' וז\"ל אורחות חיים ההולך תחת קיר נטוי וכו' יברך הגומל אחר שעבר ויש אומרים כיון דדבר קצר וכו' כצ\"ל וק\"ל." + ], + [ + "הרואה \n וכו' לעבדך. וכתב מרן שכתב הטור וז\"ל וכתב הרמב\"ם ואומרם בשתיהם וכו' עד סוף הענין. ואין דבריו מכוונים דהא לדברי הכל צ\"ל כשם שעקרת וכו' ולא הוי דברי יחיד אלא מ\"ש לבסוף ותשב לב עובדיהם וכו'. וכתב עליו הב\"ח סי' רכ\"ד הדבר פשוט דעל סוף דברי הרמב\"ם קאי ושארי ליה מאריה וכו'. ועליה דידיה צריך להתפלל, דדברי מרן מכוונים דלשון הטוב והישר הוא כמ\"ש בב\"י יעו\"ש ולא להתחיל מלשון רבינו ואה\"נ דהוא ידע כונת הטור אלא שצידד בב\"י למצוא מנוח לכוון הלשון כמ\"ש." + ] + ], + [ + [ + "כל \n הברכות וכו'. ורואה קברי ישראל מאלו שהן דרך שבח והודאה וכו'. ועיין במ\"ש מרן, וכן יש עוד ברכת הלבנה שכתב רבינו עצמו בפרקין דלעיל והן דרך שבח והודאה." + ], + [], + [], + [], + [ + "העושה \n וכו'. עיין להרב בעל ש\"ך ביו\"ד סי' י\"ט ולהפר\"ח שם מה שפלפלו בזה והסכים [הפר\"ח] עם האור זרוע דיכול לברך אח\"כ ובהל' פסח סי' תל\"ב הסכים להיפך וכדעת רבינו יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [ + "כל \n מצוה וכו' וכן כל מצוה שהיא קנין וכו'. וכתב מרן תוספתא דברכות ע\"כ. ואתמהא דאיך ציין תוספתא דרבינו מטעם קנין נגע בה כמו קנה כלים חדשים והתוספתא מטעם מצוה וכך הם דברי מהר\"י אבוהב שהביא מרן באו\"ח סי' כ\"ב דהתוספתא היא מטעם מצוה יעו\"ש וכן בספרו הקצר יעו\"ש דמורה כדברינו.", + " וכן\n מצוה שאינה תדירה וכו'. עיין להשיירי כנסת הגדולה סי' כ\"ב שהקשה על תירוץ מהר\"י אבוהב דמילה ופדיון הבן דכיון דלא קביע להו זמן לא יברך שהחיינו ואילו ר\"י בעל הטורים ביו\"ד סי' רס\"ה כתב מחלוקת בברכת שהחיינו ובסי' ש\"ה כתב על פדיון הבן דיברך שהחיינו מטעם דאינה תדירה וחשיבא כמזמן לזמן ונדחק באומרו דמילה הוי לשמונה ימים ופדיון הבן לשלושים ואחד יעו\"ש, ולפי דברי רבינו הכא דמברך שהחיינו מטעם דאינה תדירה וחשיבא כמזמן לזמן אין מובן לקושייתו וא\"צ לדוחקו דמאן דס\"ל דאינו מברך שהחיינו אלא במצוה שהיא מזמן לזמן מברך גם אפדיון הבן והמילה כיון דלא תדירה חשיבא כאתי מזמן לזמן." + ], + [ + "אחד \n העושה מצוה לעצמו וכו'. מהך דכתב רבינו הכא אין מקום למ\"ש המג\"א סי' תל\"ב סק\"ו על מ\"ש מרן ואם בעל הבית אינו יכול לטרוח וכו' על סמך הברכה וכו', וז\"ל משמע דאם בעה\"ב אינו בודק רק מצוה לאחר לבדוק אותו האחר מברך וצ\"ע דהיאך יברך הא אין המצוה מוטלת עליו וצ\"ל דמ\"מ מצוה קא עביד דומיא דמילה דהמצוה על אבי הבן והמל מברך, וחוץ דמה שהביא ממילה אינה ראיה דשאני מילה דחייבין בי\"ד וכל ישראל למולו אם לא מלו אביו וכמ\"ש רבינו ריש הל' מילה משא\"כ בשאר מצוות עוד זאת וכי לא מצא כי אם מצות מילה שמברך השליח הא כל המצוות דשייכי ע\"י שליח השליח שעושה המצוה מברך וכמ\"ש רבינו הכא והיינו טעמא דכל ישראל הן ערבין זה לזה.", + " אבל\n אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו. נסתפק השיירי כנסת הגדולה סי' תקפ\"ה הגהת ב\"י אות ג' אי דוקא העושה לאחרים אינו מברך אבל מברך היוצא ידי חובתו או דילמא אף היוצא אינו מברך. ולענ\"ד נראה להכריח דהיוצא ידי חובתו מברך מדקדוק לשון רבינו שכתב אבל אינו מברך שהחיינו אלא העושה לעצמו ומדכתב אבל מורה דקאי לתחילת דבריו ור\"ל הוא אינו מברך אבל היוצא ידי חובתו מברך ולא כאפשר לפרש השני שכתב, דלא יבוא לשון אבל וכמ\"ש הרא\"ם סדר תצא על דברי רש\"י שכתב אבל אם נשאה וכו' דמכח תיבת אבל לא פי' דברי רש\"י בדרך מרווח והגון יותר ודברי טעם הם למדקדק היטב. ועיין למרן ב\"י או\"ח סי' תקפ\"ה מה שדקדק מדברי רבינו אלו משם מצאתי כתוב וסיים נראה שכן דעת התרומת הדשן דבסמוך וכו' עכ\"ל. ודבריו תמוהים וכבר קדמוני החבי\"ב והפר\"ח במים חיים ואי לא דמסתפינא הו\"א דמ\"ש שכן דעת התרה\"ד לאו לשווינהו לגמרי קאמר כי אם למקצת דהיינו לברכת שהחיינו דלתרה\"ד במכל שכן אתי ברם לברכת המצוה עצמה לאו שוים נינהו ומדוקדק בדברי מרן שכתב ונראה דזה כדעת תרה\"ד ומאי ונראה שייך כאן והו\"ל לומר וכן דעת תרה\"ד, ועוד מאי כדעת בכ\"ף הדמיון והו\"ל למימר וכן דעת תרה\"ד, ועוד דא\"כ הו\"ל להסמיך דעת רבינו עם תרה\"ד ולא להרחיקם עד הכא, אשר מכל הני הכרחי נראה לפרש כן דברי מרן על צד הדחק או אפשר דמ\"ש וכן נראה דעת תרה\"ד הוא ממש להשוות דעת רבינו עם ההיא דתרה\"ד שכתב דשורת הדין הוא דלא יברך אלא השומע ומ\"ש רבינו דיברך המשמיע היינו לפי מה שאנו נוהגים וז\"ש מרן בסוף דבריו ואין נוהגים כן כלומר משו\"ה כתב הרמב\"ם ז\"ל דיברך העושה מעשה וכתב כן לדעת רבינו ממה שראה מ\"ש לענין שהחיינו דהוי מודה במקצת להרב תרה\"ד ולולי הביא מרן דברי המצאתי כתוב היינו יכולים להשוות דברי רבינו עם תרה\"ד בחילוק שחילק הוא בסוף דבריו לענין אחר מדבר שיש בו מעשה לדבר שאין בו מעשה וכן יש לחלק בענין זה דמ\"ש רבינו דיברך העושה מעשה היינו במצות שיש בהן מעשה לא כן במצות דאין בהן מעשה דיברך השומע, והיינו טעמא דבאותם שיש בם מעשה היוצא ידי חובתו יוצא מכח שאחד עושה המעשה והוי כשלוחו ולכן מברך העושה לא כן מצוה דקול דשומע דהוי המצוה לשמוע נמצא דהשומע עושה המצוה ולכן יברך והוי היפך הכנה\"ג בפירושו לדברי מרן.
עוד כתב מרן שם בב\"י וז\"ל ואפשר דהרמב\"ם לא איירי אלא במצוה שיש בה מעשה וכו'. פירוש דבריו דאתי לומר דסברת רבינו הוי היפך מ\"ש המצאתי כתוב דאילו להמצאתי כתוב המקדש לאחרים לא יברך שהחיינו ולדידיה מחלק דעד כאן לא כתב הרמב\"ם אלא מצוה שיש בה מעשה וכו' וא\"כ במקדש יודה הרמב\"ם דמברך המקדש שהחיינו דהוי מצוה דלית בה מעשה והוי ממש מ\"ש בכ\"מ כאן על דברי הרמ\"ך שהקשה על רבינו ממה שאנו נוהגים לקדש לאחריני ולברך שהחיינו ושכן ראוי לעשות, וכתב עליו מרן וז\"ל ומ\"ש וכן ראוי לעשות דבר פשוט הוא וגם רבינו יסבור כן. ופירוש דבריו הוא דכן דעת רבינו בקידוש לפי שהיא מצוה דלית בה מעשה אלא דיבור לא כן במצוה דמעשה והוי ממש מ\"ש בב\"י. ושוב ראיתי להכנה\"ג מהדורא בתרא בנימוקיו על רבינו פי' דבריו שבכ\"מ כן אך תמה עליו דלמה לא הקשה על המצאתי כתוב כמו שהקשה על הרמ\"ך ז\"ל ולא ידעתי איך, אחר שפירוש דבריו שבכ\"מ ע\"פ דבריו שבב\"י הקשה כן והכל אחד, ונמצא הקושיא (להרמ\"ך) [להמ\"כ] כמו שהקשה בכ\"מ וכמ\"ש בתחילת דברי." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "נטל \n את הלולב וכו'. וכתב הראב\"ד הנה לדבריו וכו'. ולכאורה דבריו תמוהים דאה\"נ דקושטא דמילתא הכי הוא דיש לחלק ביניהם וכן רבינו לעיל הל' ה' כתב להתעטף בציצית אחר שנתעטף וא\"כ מאי משיג עליו וכן הרב מגדל עוז תמה כן על דברי הראב\"ד, ומרן כתב על דברי הראב\"ד וז\"ל דעת הראב\"ד וכו' ודעת רבינו דלא שנא ואין בזה הכרע ומגדל עוז הפליג דעת הראב\"ד לדברים אחרים עכ\"ל. ודבריו תמוהים דאיך כתב דהמגדל עוז הפליג דעת הראב\"ד לדברים אחרים הא בין להמג\"ע בין למרן פירוש דברי הראב\"ד הוא שרוצה לחלק בין תפילין וציצית לנטילת לולב אלא דלדעת המ\"ע גם רבינו הכי ס\"ל ולמרן אין הכרע כמ\"ש מפשט לשון מרן וצ\"ע.
גם במ\"ש ודעת רבינו דלא שנא ואין בזה הכרע, דבריו תמוהים דאיך ס\"ל דאין כן דעת רבינו לחלק כמ\"ש הראב\"ד והרי לעיל הל' ה' כתב בפירוש להתעטף וכו' אף לאחר שנתעטף, ואם דלא מבחין רבינו בלשון בין על ללמ\"ד דקאי אעיקרא אי יברך או לא וכמ\"ש מרן לדעת רבינו הל' י' גבי אקב\"ו לעשות וכו', חוץ דיש לחלק בניהם ועוד דא\"כ הו\"ל לומר כן בהך דינא דעיטוף דקדים. ולענ\"ד נראה בכוונת מרן דהוא ס\"ל לדעת הראב\"ד לדעת רבינו דמ\"ש להתעטף לאו בדוקא אתמר ולא נחית רבינו אלא אי יברך או לא ומוכרח הוא דאל\"כ מאי משיג עליה הראב\"ד ואהא אתי מרן לומר דאין בזה הכרח אלא לשון רבינו שם בלהתעטף בדוקא ורבינו והראב\"ד לענין דינא שוין ושיעור הלשון כך הוא דעת הראב\"ד וכו' ודעת רבינו כלומר לדעת הראב\"ד וכו' ואין בזה הכרע וכו' ודוק. ואי לא דמסתפינא הו\"א בכוונת הראב\"ד דלאו להשיג על רבינו אתא אלא לפרש, והכי פירושו הנה לדבריו וכו' ר\"ל לכאורה כך נראה ואינו כן דלא דמי הא להא ויש לחלק." + ], + [ + "כל \n דבר שיסתפק וכו'. וכתב מרן קשה שהרי כתב רבינו פ\"ב מהל' ק\"ש ספק קרא וכו' והרי מספק חוזר וקורא וי\"ל וכו' ומה שיש לדקדק עוד בזה וכו'. פי' דעדיין קשה לפי חילוק זה ממילת אנדרוגינוס, וכן שאלו להרשב\"א ממילת וכו' יתבאר שם ואהא השיב הרשב\"א הביאו (הטור) [הכ\"מ] הלכות ק\"ש, כלומר ומוכרח תירוץ הרשב\"א כדי ליישב מכל המקומות ועיין מ\"ש בחידושי על הטור הל ק\"ש על דברי הרשב\"א. ועיין להרב המגיד פ\"ג מהל' חנוכה הל' ה' מ\"ש לדעת רבינו ליישב מה שהשיג עליו הר\"א ז\"ל דהשיג דהלכה כרבא דאמר דאין הטעם לדמאי אלא מפני שרוב עמי הארץ מעשרין וקשיא טובא דבהלכות מילה השיגו וז\"ל אם אנדרוגינוס ספק מברך עליו ועל ספק דאורייתא מברכין וכו' מכלל דעל ספק דרבנן אין מברכין ולפי טעמו גם בספק דרבנן מברכין אלא דמאי שאני מפני שרוב עמי הארץ מעשרין. ולכאורה אמרתי דמ\"ש במילה הוא אפי' אליביה דרבינו דעל ספיקא דוקא בעי ברוכי כמו ק\"ש קשה דיברך באנדרוגינוס שהוא ספק תורה, ולדידיה הלכתא כרבא כמ\"ש בהל' חנוכה. ברם בלא\"ה צריך להתבונן בדברי הראב\"ד במילה מרישיה לסיפיה ודוק.
והלח\"מ שם בהל' חנוכה האריך בפרטים אלו וראשונה הקשה על הרב המגיד שכתב שם דלא פליגי וכו' וז\"ל וא\"כ לא צריכנא ביו\"ט טעמא דלא לזלזלו ביה שהרי ביו\"ט עיקר תקנתו על הספק וכו', ועוד קשה וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד דברי הרה\"מ ברורין ור\"ל דלא פליגי לענין דינא דלא נפקא לן מידי דלא מצינו נדון בזה כי היכי דניפוק מינה לענין דינא והם לא באו אלא ליתן טעם בדמאי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכיון דלא נפק\"מ לענין דינא לא חשש רבינו לתפוש טעמא דרבא אלו פי' דבריו בקיצור.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל ונ\"ל לתרץ וכו' אינו ר\"ל שיש לו ג\"כ ספק בברכות וכו'. יפה הקשה החכם השלם יעקב איש תם דלפי פי' זה קשיא על רבינו דידיה אדידיה דמדיוקא דרישא נפקא כמ\"ש הלח\"מ דאי ברור לו שקרא ק\"ש אע\"פ שקראה בלא ברכה לא יחזור ויקראנה בברכותיה ואילו מדיוקא דסיפא משמע בהיפך דוקא אי נסתפק אי בירך או לא בירך לא יחזור הא ברור שלא בירך חוזר וקשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא. ועוד קשיא ליה דעדיין מה תיקן בזה דגם עכשיו קשיא מאי שנא דכשברור לו שלא אמרן הברכות וספק קרא ק\"ש קורא בברכות וגבי מילה הוא ספק אי חייב במילה ודאי שלא בירך והוי דומה בדומ' ואם נפשך לחלק כמו שחילק הכנה\"ג בהל' ק\"ש סי' ס\"ו יעו\"ש ולזה כיון הלח\"מ, א\"כ א\"צ לפרש פי' חדש בדברי רבינו אלא להניח הפי' כפשטיה וכעת צריך להתיישב.
עוד כתב וז\"ל והר' יונה כתב פרק מי שמתו וכו' עד והרי הוא דומה לכוי וכו' עכ\"ל. ונראה לענ\"ד לחלק דשאני כוי ממעשר דמאי דכוי כל אדם מסתפק בו והוי ספק דאורייתא לא כן דמאי דאי לאו רבנן מהימנינן לעם הארץ דעד אחד נאמן באיסורין וכן מדאורייתא אזלינן בתר רובא ורוב עמי הארץ מעשרין אלא דרבנן לא הימנוהו ונמצא ספק זה מדבריהם וק\"ל." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..cb6ee897acbcaaf1c7f3162e8130693852cc5a9a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,387 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Blessings", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Blessings", + "text": [ + [ + [], + [ + "ומדברי \n סופרים וכו'. כתב מרן ריש פרק כיצד מברכין אמרו דילפינן לה מק\"ו ומה כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ\"ש. ויש לדקדק דלפי מסקנא דש\"ס שם מוכח דלאו מק\"ו נפקא אלא מסברא בין לברכה דשאר מינים לאחריו בין לפניו וכ\"כ הרשב\"א בחידושיו יעו\"ש כדמוכח מפשטא דש\"ס וא\"כ אמאי הביא מרן ז\"ל סלקא דעתיה דש\"ס. ובעיקר סוגיין אין דעתי דעת הדיוט סובל איך מסברא נפקא לברך לפניו ולאחריו ועת לקצר.", + " ומטעמת וכו' עד רביעית. וכתב מרן וז\"ל וכתב הרא\"ש וכן נראה שהוא דעת רבינו וכו'. והדברים מתמיהים כאשר יראה העיני בשר לו.
ולענ\"ד יראה ליישב דרצונו לומר דדעת רבינו כדעת הרא\"ש דכל שאינו בולע אפילו יותר מרביעית אינו מברך והוא ממה שיש להקשות דגבי תענית כתב טועם ופולט וכאן סתם דבריו נראה דאפילו בולע אינה צריכה ברכה והיינו דוקא פחות מרביעית ברם בכדי רביעית מברך והיינו טעמא כמ\"ש אח\"כ דבפחות מרביעית לא מכוין לאכילה ואנן כוונת אכילה בעינן וברביעית אף דלטעימה קא מכוין מ\"מ הא קא אכיל וכיון דאכילה מיקרי כמכוין דמי ומברך והשתא שפיר יוצא האי דינא דהרא\"ש לדעת רבינו מכ\"ש דומה פחות מרביעית אף דבולע כיון דלא מכוין לאכילה אינו מברך כ\"ש בטפי מרביעית דלא בלע כלל דלא מכוין לאכילה דאינו מברך וכן ברביעית דדוקא משום דאכילה חשובה היא אף דלא מכוין לאכילה מברך דמקריא כמכוין לאכול ברם כשאינו בולע אפילו יותר מרביעית אינו מברך דהא לטעימה קמכוין ובליעה ליכא כי היכי דנימא דיחשב כמכוין לאכול וא\"כ מפורש יוצא לדעת רבינו כדעת הרא\"ש דאפילו ביותר מרביעית כשפולטו אינו מברך.
בכ\"מ ואפשר לתת סמך וכו' שיהא לו כוונת אכילה וכו' עכ\"ל. הקשה הרב בס' בית ועד בנימוקיו על רבינו מההיא דאיתא בברכות דף ל\"ו אבל נותן שמן הרבה וכו' ובולע פשיטא מהו דתימא כיון דלרפואה קמכוין לא לברך עליה כלל קמ\"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי, הרי דאף דלא מכוין לאכילה מברך עליה ואיך כתב מרן ולברך בעינן דיכוין לאכילה והוא נתעצם בקושיא זאת יעו\"ש. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו אין כאן קושיא דעד כאן לא כתב מרן כן דבעי כוונת אכילה אלא בפחות מרביעית ברם ברביעית אפי' במכוין לטעום או לרפואה מברך עליה דכיון דהוי רביעית חשיב כמכוין וכאן בברייתא איירי ברביעית או ביותר וכדקתני בפירוש אבל נותן שמן הרבה וכו' ברם אי הוי פחות מרביעית לא מברך וזה פשוט." + ], + [], + [], + [ + "ונוסח \n כל הברכות וכו'. וכתב מרן הכ\"מ ראה פת נאה וכו' ועוד י\"ל דפלוגתייהו וכו' עד מי גרע וכו' עכ\"ל. ודברי מרן תמוהים מסוגיית הש\"ס דמוכח בבירור דפי' דהך ברייתא הוי כפירוש קמא דמרן דפלוגתייהו אי מועיל שינוי או לא דה\"ק הש\"ס התם על פלוגתא דרב הונא ור' יוחנן דחד אמר דעל הכל אם אמר שהכל יצא חוץ מן הפת והיין וחד אמר אפילו פת ויין נימא כתנאי ראה פת ואמר וכו' ברוך המקום שבראה יצא דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר כל המשנה וכו' לא יצא ידי חובתו נימא רב הונא כר' יוסי ור' יוחנן כר' מאיר וכו', הרי בפירוש דקי\"ל לש\"ס דבשינוי ברכות פליגי דאי לא פליגי בהכי אלא בהזכרת שם ומלכות היאך אתי הני אמוראי כהני תנאי ואדרבא רבי יוחנן אתי ככו\"ע ור\"ה דלא כמאן. עוד זאת קשה טובא דאם כן דפלוגתייהו בהזכרת שם ומלכות גבי פלוגתייהו דרב ודר' יוחנן אי צריך שם ומלכות או לא אמאי לא קאמר הש\"ס לימא כתנאי דר' יוחנן כר' יוסי ורב כר' מאיר.
ולענ\"ד נראה לתרץ מילתא דשוייא לתרוייהו והוא זה דאה\"נ דפירושא דברייתא הוי הכי דפליגי בהזכרת שם ומלכות וא\"כ קשיא טובא דרב הונא דלא כמאן אלא דלא ניחא לה לש\"ס למותביה בהכי דיכול לומר ר\"ה דפלוגתייהו לאו בהכי אלא אי מועיל שינוי בברכה או לא א\"כ אנא דאמרי כר' יוסי אמטו להכי אומר הש\"ס לימא כתנאי כלומר אפילו נאמר דבהא פליגי נמצא דפליגי בפלוגתא דהני תנאי ולזה משני אמר לך רב הונא וכו' ור\"י אמר לך וכו' ואה\"נ דלרבי יוחנן א\"צ לכל זה כי יפרש פלוגתא דברייתא בקושטא דמלתא דפליגי בשם ומלכות ואיהו דאמר ככו\"ע והיינו טעמא ג\"כ גבי פלוגתא דלקמן דרב ור' יוחנן דלא קאמר לימא כתנאי די\"ל דלא פליגי בהכי אלא אי מועיל שינוי או לא דמהאי טעמא לא מותיב לעיל לר\"ה וכדכתיבנא. ושוב ראיתי לתורת משה בס' גולל אור שכתב בזה הלשון ועיי\"ש מ\"ש משם מורנו הרב הראב\"ע נר\"ו.
וכתבו התוס' בסוגיין דף מ' וז\"ל נימא רב הונא וכו' וא\"ת היכי מצי סובר וכו' ויש מפרשים דמצי למימר דאפי' ר' יוסי וכו' עכ\"ל. ולכאורה תירוצם תמוה כמו שהקשה הרב חידושי הלכות ז\"ל יעו\"ש ותירץ וז\"ל וי\"ל דתלמודא ודאי לא ניחא ליה בהך סברא וכו' והמתרץ השיב דלרב הונא ג\"כ לית לן לפלוגי בהכי אלא אנא דאמרי אפילו כר\"מ וכו' ור' יוחנן אמר לך אנא דאמרי וכו' והיינו משום דקאמר ברכה דלא תקינו עכ\"ל, האריך בסיום לשון זה לומר דעכשיו דסברינן דלית לן לפלוגי בהכי כדאסיק דעתיה המקשן בחילוק שכתבו התוס' ז\"ל א\"כ היאך קאמר ר\"ה דאמר אפי' כר\"מ וכ\"ש כר' יוסי והא כר\"י לא מצי אתיא וכקושיית התוס' ז\"ל ולזה מתרץ דסמיך למ\"ש אח\"כ ור' יוחנן אמר לך וכו' דיש לחלק בין ברכה דתקינו בין ברכה דלא תקינו ומזה הטעם ג\"כ הוא דאתי ר\"ה כר' יוסי על דרך מ\"ש התוס'.
המורם מדברי הרב חידושי הלכות לדעת התוס' ז\"ל דמ\"ש הם ז\"ל שאינה ברכה כלל לאו היינו מ\"ש הגמ' דלא תקינו לה רבנן אלא הוי מילתא אחריתי וא\"כ יש להבין לדעתו מהו כוונתם, ולענ\"ד נראה בבירור דכוונתם שכתבו אלא בברוך המקום שאינה ברכה כלל היינו הא דאמר דלא תקינו ליה רבנן ולא קשה בדבריהם אלא דכיון דהמקשן אסיק אדעתיה האי חילוק מאי מקשה נימא ר' יוחנן כר\"מ אפשר לומר דאפילו כר' יוסי ס\"ל ובהך חילוק דתקינו ליה רבנן וכתירוץ המתרץ ולזה י\"ל כמ\"ש הרב דהך סברא קלישתא היא ברם לר\"ה צריך לדחוק בהכי לא כן לר\"י והמתרץ נדחק אף בר\"י וככמה דוכתי בש\"ס.", + " וכל\n ברכה וכו'. עיין מ\"ש מרן וקשה טובא דוכי בתיבת אלהים חשיב מלכות מה בכך דעד כאן לא אמרינן דאלהי אברהם חשוב מלכות אלא משום דהמליכו על כל העולם לא כן בתבת אלהים וכן לתירוץ א' עד כאן לא אמרינן דהאל הקדוש חשיב מלכות אלא משום דקאמר בהדיה שאין כמוהו דחשיב גדולתו של הקב\"ה וכן בברכת שמונה עשרה האל הגדול הגבור והנורא וכו'. ועוד קשה דא\"כ דאלהים חשיב כמלכות אין לך ברכה שאין בה אלהינו וא\"כ למה תקינו מלכות באופן שדבריו לכאורה תמוהים ועיין בב\"י סי' רי\"ד שדבריו שם נכונים." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכל \n העונה אמן. ועיין מ\"ש מרן. ולי נראה בפשיטות דהוצרך רבינו ז\"ל לזה לומר דאינו גדול העונה אמן מן המברך ולאפוקי מר' יוסי דאמר גדול העונה אמן יותר מהמברך משום הכי הוצרך לומר וכל העונה אמן הרי זה כמברך וק\"ל.", + " היה\n המברך חייב מדברי סופרים וכו' עד שיענה וכו'. וכתב מרן דעד אסיפא גריר וכו' יעו\"ש. וקשה לי (דאי) [דהאי] סיפא יתירה היא והיה די למימר היה המברך וכו' לא יצא ידי חובתו. ולצאת ידי חובתו בשמיעה או בענייה זו אינה צריכה לפנים כי כבר כתבו רבינו בתחילת הדין וק\"ל. ולולי דברי מרן לק\"מ דהכי פירושו היה המברך וכו' לא יצא ידי חובתו עד שיענה דבענייה מהני או שישמע ממי שהוא חייב דאז אין צריך ענייה, ואולי מטעם זה חזר מרן עצמו וצידד להיפך בפ\"ה הט\"ז יעו\"ש." + ], + [ + "רבים \n שנתועדו וכו'. הא דנקט רבים שנתועדו לרמוז מ\"ש הרא\"ש דה\"ה נמי אי אמרו נאכל כאן שקבעו מקום ודוק. ולא כתב דין דהסיבה דהוי מכ\"ש דתפש המחודש וכמו שמשמע מהגמ'. וכתב הלח\"מ ז\"ל ועוד י\"ל וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד נראה דלא תירץ רבינו כן משום דלפי' זה לא אתי תירוץ הגמ' שתירצו לקושיא שנית שהקשו להאיך לישנא קשיא סיפא ותירצו שאני התם דמיגו דמהניא ליה הסיבה לפת מהני ליין, דבשלמא לפירוש הרא\"ש שפירש אתי כפי' איכא דאמרי בתרא דהיינו מידי דחשיב ליה מהניא ליה הסיבה ולכן לרב דוקא פת ולר' יוחנן יין נמי חשיב ומהניא ליה הסיבה א\"כ כשהקשה מברייתא דקתני בא להם יין וכו' אחד מברך לכולם וכו' דקשה לרב דלא מהניא ליה הסיבה מתרץ שפיר דהן אמת דיין לא, כיון דמהניא לפת מהני ליין במיגו (דכתב) דמהני לפת דחשיב מהני ליין דלא חשיב לא כן אי יפרש כמ\"ש הלח\"מ דלהאי איכא דאמרי לרב היין חשוב מהפת ולכן לא מהניא הסיבה ולר\"י שניהם שוין ומהניא א\"כ כשהקשה מהברייתא לרב דמשם משמע דמהניא מאי מתרץ מיגו דמהניא לפת מהניא ליין וכי משום דמהני לגרוע מהני לחשוב שאני יין דחשוב ולא אזיל בתר הגרוע. ואף דלפי מה שהשיב רבינו לחכמי לוניל תירוץ הגמ' אין לה מובן מ\"מ אנן הוא דלא ידעינן לפרש תירוץ הגמ' לפי דרכו ברם הוא ודאי פריש לה ברוחב מבינתו ושכלו הזך ודוק." + ], + [ + "כל \n השומע אחד מישראל וכו'. ז\"ל הרא\"ש ועונין וכו' אבל כותי אע\"פ ששמע הזכרת השם כיון שלא שמע כל הברכה חיישינן שמא כיוון לע\"ז וכו' ירושלמי כושי שברך ה' עונין אחריו אמן וכו' עכ\"ל. נמצא דכושי משווהו טוב מכותי ולזר יחשב בעיני, ושוב ראיתי למהר\"ש יפה ז\"ל ביפה מראה פ\"ח סי\"ז תמה עליו והצריכו עיון ובקיצור פסקי הרא\"ש כתוב וז\"ל וכן ערום שברך אין עונין אחריו אמן עד שישמע כל הברכה ובכאן מוכרח שיש ט\"ס וצ\"ל וכן כותי או וכן גוי וכמ\"ש שיירי כנה\"ג הגהת הטור אות ב' והכריח להגיה כהגה אחרונה דאל\"כ תיבת וכן לא אתי שפיר דלמעלה כתב וכן עונין אמן אחר ישראל המברך אע\"פ ששמע כל הברכה ולא יצדק אחריו וכן אבל לפי הגהה זו השניה יצדק שפיר לישנא דוכן עכ\"ל. ולא ידעתי למה בחר בהגה זו הב' יותר מן הא' דאילו הן אמת דאתי שפיר לישנא דוכן ברם צ\"ל דט\"ס יש בסוף הלשון וצריך למחוק תיבות אלו עד שישמע כל הברכה ואדנמחוק כל זה נמחוק תיבת וכן ובמקום עכו\"ם כותי ויתישב הלשון שפיר וק\"ל. ולענ\"ד נראה לתת טעם כדי לתרץ קושיית מהר\"ש יפה ז\"ל דכותי כיון שהוא כיהודי מחמת יראה שם שמים מורגל בפיו אלא שבקרבו ישים ארבו והיה מכוין לע\"ז, הורגל בזה וכל ימיו מזכירו לע\"ז שלו כן, לא כן בגוי אינו מזכיר לע\"ז בשם אלהינו שלא הורגל בזה וק\"ל.
ומרן ז\"ל העתיק לשון הרא\"ש ועפ\"ז כתב וז\"ל ויש לתמוה על רבינו וכו'. ודבריו אלו תמוהים בעיני דעדיין קשה דהירושלמי ס\"ל דבגוי אפילו לא שמע כל הברכה עונין ואיך משווהו הוא ז\"ל לכותי. ועוד קשה לי עליו דקודם תירץ דלא ידעינן הא דלצדדין קתני אלא כפשט דברי רבינו דאין עונין ר\"ל אפילו שמע כל הברכה א\"כ אמאי לא קשיא לי קושיא יותר גדולה דרבינו השמיט דינא דמתני' דאילו מתני' קתני עד שישמע כל הברכה מכלל דאי שמע כל הברכה עונין ואילו רבינו קא פסיק ותני אין עונין דומיא דתינוק המתלמד דבחדא מחתא מחתינהו וא\"כ עדיפא מינה הו\"ל להקשות וכעת צ\"ע.
ולקושיא הראשונה י\"ל דכיון דהרא\"ש לא העתיק לשון הירושלמי בשלימות אלא גוי שברך עונין אחריו אמן ולהך קאי מרן וכתב דעונין אמן אחריו היינו בשמיעת כל הברכה לדעת רבינו ז\"ל וכנראה ג\"כ דבאיזה נוסחאות ליתא בירושלמי כי אם הך בבא דגוי שכן ראיתי ביפה מראה כתוב תנא נכרי שברך את ה' עונין אחריו אמן ולא עוד, וכתב מהר\"ש יפה נראה דדוקא כששמע כל הברכה וכו' וכדתנן בסוף פרקין גבי כותי ולא עדיף גוי מכותי אבל מדברי הרא\"ש בפסקיו משמע דבהזכרת ה' די ועונין אחריו וצ\"ע אם איתא דאיתיה להאי סיומא דכותי בירושלמי מאי מקשה מהר\"ש יפה להרא\"ש וא\"כ צדק מרן במ\"ש לדעת רבינו להשוות כותי ונכרי לפי הירושלמי אלא דהרא\"ש טעמו ונימוקו עמו שהיה לו בירושלמי האי סיומא וכמו שהעתיקו הטור אלא שלא כתב הוא אלא הנרצה אליו. אמנם עדיין קשיא למרן דהו\"ל לבאר החילוקים דיש מהרא\"ש לרבינו בגוי דבמה שהקשה ויש לתמוה על רבינו וכו' נראה דקאי לדין הרא\"ש בשלימות דבגוי אפילו בלי שישמע כל הברכה עונין באופן שלשונו מגומגם לפי יישובנו זה ועדיין קשיא קושיא הב' וצ\"ע." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל \n האוכל דבר וכו'. הנה לרבינו אסור לברך בין בתחילה בין בסוף יען היא אכילה אסורה וכן במצה גזולה וכן בגזל דעלמא משום דבאה בעבירה ופסק כן מרן בספרו הקצר סי' קצ\"ו. ואין להקשות ממה שפסק מרן גופיה ביו\"ד סי' רס\"ה דממזר אע\"פ שנולד מטיפה פסולה הרי הוא כישראל ומברכין על מילתו דלמה מברכין כיון שבאה בעבירה דשאני מילה דאין המברך מביא עצמו לידי ברכה דמדאורייתא חייב למול משא\"כ באוכל דבר איסור וגזילה דבאכילתו מביא עצמו לחיוב ולא יאכל ולא יברך ואפילו באינו מוצא מצה אחרת כי אם זו איתיה בתקנתא דישלם מעותיו כיון שאי אפשר בלאו הכי. גם יש לחלק בין עושה העבירה בעצמו ומברך לכשאין עושה העבירה המברך עצמו וק\"ל.", + "וכתב הראב\"ד טעה בזה וכו'. ועיין מ\"ש מרן (על) [למה דחה דברי] רבינו בכך וכו'. ולענ\"ד עדיין יש לבע\"ד לחלוק לסייע גם לפי גירסא זו להראב\"ד, והן קודם נדקדק דמאי שנא דנקט חלה ולא אמר שגנב סאה ואכלה כיצד מברך וכו' אין זה מברך וכו' אלא הכוונה הכי הוי וכמ\"ש מרן ברם היינו דוקא בחלה דליכא הנאה בו אבל אי אכלה חייב לברך דהא מיהא נהנה הוא באכילתו וכמו שסיים הראב\"ד ודוק.
עוד כתב מרן וגם מדברי רש\"י בפ' שלשה שאכלו משמע דס\"ל דאין מברכין על דבר איסור עכ\"ל. ולענ\"ד אין מדברי רש\"י גילוי שכתב וז\"ל ד\"ה והשמש ובכל הני איצטריך לאשמועינן אע\"ג דדמו לאיסור אין כאן ברכה בעבירה עכ\"ל, ור\"ל דלא נימא דאיכא איסור בברכתם ואף דמברך וכמ\"ש הרא\"ש דמברך אע\"פ שהוא מנאץ מ\"מ לא חזו לזימון דלא חשיבי קביעות קמ\"ל דאין כאן ברכה בעבירה ושפיר מזמני וא\"כ י\"ל דרש\"י כהרא\"ש ועיין במ\"ש רש\"י בגמ' שם גבי דמאי בדף מ\"ז ד\"ה הא לא חזי ליה מפורש יוצא כמ\"ש מרן ואף שיש לדוחה לדחות מ\"מ האמת יורה דרכו ודוק.
עוד כתב וז\"ל וכתב רבינו דאינו מברך לא בתחילה ולא בסוף משום דההוא טעמא באבל וכו' לא שייך אלא בגזל וכו' עכ\"ל. ודבריו תמוהים דמי הגיד לו שדעת רבינו לפסוק כת\"ק עד שנאמר שמ\"ש רבינו לא בתחילה ולא בסוף היינו באיסור דלאו גזל אבל באיסור גזל מברך בסוף משום דדמים חייב ולא [נימא] שרבינו פוסק כר' יונה ורבי אילא דפליגי עליה דת\"ק דסברי אף בגזל דאינו מברך בסוף ומה גם לפי נוסחתנו בירושלמי כמו שהעתיק מרן בתחילת לשונו דלא גריס ההיא מימרא דאין מצוה עברה ונמצא דבין ר' יונה ור' אילא פליגי אדר' אושעיא וסברי דאפילו בסוף אינו מברך כלל וראוי לפסוק כוותייהו דרבים נינהו וכ\"כ בב\"י סי' קצ\"ה וז\"ל ומשמע דלר\"י ור' אילא בסוף נמי אינו מברך על מצה גזולה הרי בפי' דס\"ל לדעת רבינו דפוסק דבגזל גם בסוף אסור לברך ואף לפי גירסת רבינו רבי יונה אומר אין עבירה מצוה ר' יוסי אומר אין מצוה עבירה וכו' אפ\"ה לא פליגי באיסור ברכה אחריו ופלוגתייהו כמ\"ש מהר\"ש יפה פ\"ק דחלה דלר' יונה טעמא משום דאין מהעבירה ראוי שתמשך מצוה ונפק\"מ דאפילו לא גזל מצה אלא חיטין וכו' אפ\"ה הוי מנאץ ולר' יוסי טעמא משום דאין ראוי ש[מ]המצוה תמשך עבירה הילכך [דוקא] בגזל מצה דלא קני לה עד שעת אכילה דבההיא שעתא עושה העבירה אבל אם גזל חיטין קנאם בשינוי וכי עביד מצוה לא עביד עבירה דדמים חייב לו עכת\"ד, נמצא לכולהו מצה גזולה אסור לברך אחריו ורבינו פוסק כוותייהו וכה סייעני החכם השלם ה\"ה הרב יעקב אלבעלי הי\"ו דרבינו פסק דלא כר' אושעיא דיברך בסוף דדמים חייב שהרי פסק בהל' חמץ ומצה פ\"ו ה\"ז דאין אדם יוצא ידי חובתו במצה גזולה וסיים זה הכלל כל שמברכים עליו ברכת המזון יוצא בה ידי חובתו וכל שאין מברכין עליו ברהמ\"ז אינו יוצא בה ידי חובתו עכ\"ל, הרי דס\"ל דבמצה גזולה אסור לברך עליה גם בסוף הרי דפוסק דגם בסוף אסור לברך עליה וצ\"ע ועיין במ\"ש הל' חמץ ומצה פ\"ו ה\"ז.
וע\"פ האמור נתנה ראש ליישב למה שהקשה הלח\"מ ז\"ל כאן במ\"ש רבינו הל' חמץ ומצה זה הכלל וכו' וז\"ל וא\"ת למה כתב רבינו בהל' חמץ ומצה וכו' היה לו לומר כל שמברכין עליו סתם דהא איהו סבר כאן דאינו מברך כלל וכו' עכ\"ל, והרב מקראי קדש על מ\"ש מרן בספרו הקצר סי' תנ\"ד גזל מצה וכו' כתב וז\"ל יראה דה\"ה גזל שוגג וכו' אינו יוצא ידי חובתו וכו' שהרי כתב הר\"מ כל שמברכין עליו בהמ\"ז יוצא ידי חובתו ובזה יתורץ קושיית הלח\"מ ז\"ל זה תוכן דברו. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו עדיין קושיית הלח\"מ במקומה עומדת שהקשה דהיה לו לומר כל שמברכין וכו' ומשמע כל שחייב לברך יוצא ידי חובתו ולא שאם ברך כבר בלי חיוב דמן הדין יצא ידי חובתו דאין הדעת סובלתו ועדיין [יקשה] למה הזכיר רבינו בהמ\"ז.
ולענ\"ד נראה דהוצרך רבינו לכתוב כן לגלות דס\"ל דלא כר' אושעיא דס\"ל דבסוף דמים הוא חייב וחייב לברך אלא דאף בסוף אינו מברך כהחולקים עליו וא\"כ אי הוה כותב סתם כל שמברכים עליו יצא ידי חובתו הוה משמע ברכה ראשונה דומיא דגזל דמשום דאינו מברך עליו לר' אושעיא ברכה ראשונה אינו יוצא ידי חובתו אף שמברך באחרונה לכן כתב כל שמברכין עליו בהמ\"ז לרמוז דבברכה אחרונה תלוי א\"כ גבי מצה גם בסוף פטור.
ומדברי רבינו אלו שכתב בהל' חמץ ומצה זה הכלל וכו' תברא למ\"ש הב\"ח ז\"ל סי' קצ\"ו לדעת הירושלמי דלכו\"ע ברכה אחרונה מברך ואינו אפי' מנאץ יעו\"ש, דהא כתב רבינו דבמצה גזולה אסור לברך עליה והוא הך ירושלמי עצמו שהעתיק גם בסוף מדכתב זה הכלל וכו' וכדכתבינא והוי דלא כמאן לדעתו. ועוד תימה דא\"כ דלכו\"ע בברכה אחרונה אפי' מנאץ ליכא א\"כ בגזל חיטין וכו' והפריש חלה דכבר קנאו בשינוי אמאי הוי מנאץ הא הוי דומיא דברכה אחרונה דדמים הוא חייב. גם מ\"ש דהירושלמי איירי בגזל חיטים וכו' הוא תימה דא\"כ מאי האי דאמר רבי הושעיא הדא דתימא וכו' אבל בסוף דמים הוא חייב מה בין קודם אכילה לאחר אכילה הא קנאן בשינוי ודמים חייב וכן ראיתי (בב\"י) [בכת\"י] שהקשה כן היד אהרן נר\"ו בנימוקיו על רבינו [במרכבת המשנה] ולק\"מ דכבר הקדים לנו הידיעה הב\"ח ז\"ל דר' יונה לחוד ס\"ל דשינוי קונה והיינו טעמא דמברך גם בתחילה לפי דרכו לא כן לרבי הושעיא דס\"ל דשינוי אינו קונה לכן אינו מברך בתחילה אלא בסוף דדמים חייב לו דכבר אכלו.
אך קשה לרבי יוסי מאי שנא דמברך בסוף אין זה מנאץ ובתחילה הוי מנאץ הא לדידיה כבר קנה בשינוי. גם קשה דמלשון הירושלמי דתני מצה גזולה משמע דגזל מצה ממש דלא כמ\"ש הב\"ח באופן שכל דבריו תמוהים.
ודרך אגב ראיתי לצוות כאן מ\"ש מהר\"ש יפה פ\"ק דסנהדרין סי' ב' על מ\"ש בירושלמי הך דגנב סאה כלשון זה גנב סאה וכו' והפריש חלה והאכיל לבניו, וכתב ע\"ז וז\"ל מדכתב הכא כן נראה דדוקא כה\"ג שהוא לא אכלה ואין בברכתו אלא על החלה אינו מברך אבל אם הוא אכלה מברך דהוי ברכת הנהנין עכ\"ל. ולא ידעתי מאי שנא דאי אכלה הוא מברך ואי האכיל לבניו לא יברכו אדרבא כלפי לייא ועיי\"ש בפ\"ק דחלה מ\"ש הוא עצמו דברים הפוכים ודוק.
עוד כתב ומעתה מתני' וכו' לאו דוקא זימון דה\"ה לענין ברכה וכו' והרב ב\"ח תירץ לזה דרבותא קמ\"ל לא מיבעיא ברכה דאסור אלא אפילו להצטרף לזימון שאחר מברך נמי לא עכ\"ל. ודבריו תמוהים דא\"כ הו\"ל לרבינו ז\"ל לאשמועינן האי חידושא דזימון כשם שנחית תנא לאשמועינן דאי תנא נחית אנן לא כ\"ש, ועוד שאין דרכו לשנות לישנא דמתני'. ולא תעזוב נפשי לשאו\"ל מה שראיתי עוד להרב ב\"ח שם שכתב משם מהר\"א מפראג דלבסוף יברך שהיא דאורייתא והביא ראיה מדאמר בפרק במה מדליקין הדמאי מברכין עליו ומזמנים עליו אלמא דמאי הוא דמברכין עליו הא טבל אין מברכין עליו עכ\"ל, ולא ידעתי מאי ראיה יש מהתם שברך ברכה באחרונה ואדרבא רבינו כתב דלא יברך לא בתחילה ולא בסוף וכתב מרן שכן דעת הרשב\"א ושהביא ראיה מהא דבמה מדליקין יעו\"ש וזה ודאי מחוסר ידיעה.
ובעיקר דברי הרמב\"ם יש לדקדק דכאן משמע דס\"ל לאסור במצוה הבאה בעבירה דודאי דמהאי טעמא נגע בה כאן שלא לברך ואילו הוא ז\"ל פ\"ח מהל' סוכה כתב דליכא קפידא על מצוה הבאה בעבירה וביו\"ט שני דליכא לכם יוצא ידי חובה בגזול יעו\"ש. ויראה דשאני הכא דהוי לענין ברכה ובפרט זה החמיר וקפיד למצוה הבאה בעבירה משום הזכרת שם שמים וכמ\"ש התוס' פרק מרובה דף ס\"ז ד\"ה אמר עולא וכ\"כ בגיטין דף נ\"ה ד\"ה מאי טעמא יעו\"ש, לא כן בלולב דאה\"נ דיוצא ידי חובה ברם אינו מברך עליו.
אך קשה לפי\"ז מ\"ש רבינו פ\"ו מהל' חמץ ומצה ה\"ז וז\"ל אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה אסורה כגון טבל או מעשר ראשון וכו' זה הכלל כל שמברכין וכו' יוצא בו ידי חובתו וכו' עכ\"ל, הרי דתלוי בברכה אי יוצא ידי חובתו או לא דאי אסור לברך אינו יוצא ידי חובתו ואי מברך יוצא ידי חובתו ואי יש הפרש בין ברכה ליציאת ידי חובה היאך תלאן זה בזה. ולזה י\"ל דאה\"נ דיש הפרש בין ברכה לקיום המצוה ומאי דתלאן כאן זה בזה היינו טעמא דהוי מצוה דאורייתא ובמצוה דאורייתא קפיד אמצוה הבאה בעבירה דהוי דומיא דקרבן דאמרו דלאחר יאוש פסול משום מצוה הבאה בעבירה והוי דומה לברכה דהחמירו משום הזכרת שם שמים לא כן לולב דאף דבמקדש הויא דאורייתא אף בשאר ימים מ\"מ שאני מקרבן דהכא יוצא בשאול וכמ\"ש הלח\"מ פ\"ח דסוכה ה\"א יעו\"ש נמצינו למדים דמצוה דאורייתא קפדינן אם באה בעבירה לא כן בדרבנן וכ\"כ התוס' ריש פ\"ג דסוכה ד\"ה משום ומתוך יעו\"ש." + ] + ], + [ + [ + "סדר \n ברכת המזון כך היא וכו' רביעית חכמי המשנה תקנוה. ועיין מ\"ש מרן ומשמע מדבריו ז\"ל דגם דעת הרא\"ש והרשב\"א ז\"ל דאין (ל)מנין הברכות מן התורה, וכן נראה ממ\"ש בלשון שאחריו ד\"ה הפועלים וכו' וז\"ל ואין צורך לזה דאין מנין הברכות מן התורה כנראה מדברי הרמב\"ן וכו', נראה דס\"ל דזה מוסכם וכאשר אכתוב בס\"ד וזה תימה דהרא\"ש והרשב\"א סברי דמנין הברכות מן התורה וז\"ל הרא\"ש ולא בעי למימר שלא ברכו אותה ברכה עד דוד ושלמה דהא לקמן דרשינן כולהו מקרא אלא ודאי דהם תקנו המטבע וכו' עכ\"ל, הרי דס\"ל דהברכות ברכו קודם התקנה אלא שהמטבע הוא שתקנו וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל ואיך השוום מרן ז\"ל דאין דמיון להם כלל. ולק\"מ דלעולם לא היו מברכים הברכות מקודם אלא מעין הברכות כולן היו מברכין והכל בברכה ראשונה אלא שאח\"כ תקנו בלשון צח ובג' ברכות ודוק." + ], + [ + "הפועלים \n וכו' מברכים ד' ברכות כתיקונן. וקשה לי טובא דאמאי לא כתב ג\"כ דיברך לפניה היכא דעושין בסעודתם דהא ברייתא דתני מברכין לפניה ולאחריה מוקמה לה בגמ' בעושין בסעודתן מכח רומייא דברייתות דברייתא זאת תני דמתפלל שמונה עשרה וברייתא אחרת תני מעין שמונה עשרה ומתרצן בכך, נמצא דעושין בשכרן אינו מברך לפניה ולא לאחריה בשלימות אלא כולל בונה ירושלים בברכת הארץ ועושין בסעודתן מברך לפניה ולאחריה בשלימות ואולי י\"ל דס\"ל לרבינו דבברייתא אחרת דתני אבל עושין בסעודתן וכו' מברכין כתיקונה משמע דמברכין ד' ברכות וזהו כתיקונה ברם ברכה ראשונה לא הזכיר כנראה דאין מברכין לפניה אלא אחריה ופליגא אברייתא ראשונה ואין זה נוח לי מכמה טעמי חדא דא\"כ דפליגי הברייתות אמאי לא רמי תלמודא להו אהדדי כשם שרמי הנך תרי דתני חדא י\"ח ותני חדא מעין י\"ח, ועוד דמכח הסברא נראה דכ\"ש שמברך לפניה אחר שמברך לאחריה דאי לאחריה שיש [בה] שהות הרבה והיא דרבנן הרביעית מברך, לפניה לא כ\"ש, ומאי דלא הזכיר התנא ברכה לפניה במכל שכן נפקא וכדכתיבנא והשתא דאתאן להכי גם רבינו העתיק לשון הברייתא וגילה טפח במ\"ש מברכין ד' ברכות וכו' והשתא נפקא במכ\"ש וכדכתינא וזה ברור. אך למרן בספרו הקצר סי' קצ\"א התמיה קיימת דבשלמא בסיפא היכא דעושין בסעודתן לא ביאר אי יברך לפניה כדכתיבנא ברם ברישא דתני דינא דעושין בשכרן אמאי לא כתב דלא יברכו לפניה דזה במחלוקת היא שנויה דלרבינו לא יברכו ולהרא\"ש והרי\"ף וגם הטור יברכו ולא ראיתי מי שנרגש מזה וצ\"ע.
והרא\"ש דף ט\"ז כתב וז\"ל ת\"ר וכו' ומתפללין בכל יום י\"ח ואוכלין ומברכים לפניה ולאחריה שתי ברכות וכו' בד\"א בעושין בשכרן אבל בסעודתן מברכין כתיקונה עכ\"ל. ודבריו תמוהים שהם דלא כמסקנא כאשר נראה ברור א\"צ לבארו. ולדידי חזי לי דט\"ס יש וצ\"ל מתפללין בכל יום מעין י\"ח ואין מברכין לפניה אלא לאחריה שתי ברכות ומנא אמינא לה ממ\"ש הרא\"ש עצמו פרק כיצד מברכין וז\"ל שם דקא פשיט דברכה ראשונה לאו דאורייתא וכתב תדע דתניא הפועלים וכו' ואינו מברך לפניו וכו' פי' ואי דאורייתא אמאי לא יברך, הרי דגריס כגירסא דידן ומייתי מינה לענין דינא וא\"כ מוכרח דמ\"ש כאן הוא ט\"ס. ברם הטור ז\"ל לא כן עשה אלא העתיק דברי הרא\"ש כדמותם בין בפסקי הרא\"ש בין בטור סי' קצ\"א וכתב מרן ז\"ל בסי' קצ\"א שכך היתה גירסת הרא\"ש וכבר תמה עליו מעדני יו\"ט ז\"ל שם מההיא דכתב הרא\"ש דפ' כיצד מברכין יעו\"ש, וכן בסי' הנזכר ג\"כ כתב ומתפללין כדרכן והיינו כמ\"ש הרא\"ש וא\"כ קשה כמו שהקשה, ובסי' ק\"י העתיק לשון רבינו שחילק בין עושין בשכרן לאין עושין אלא בסעודתן ועיין להב\"ח מ\"ש בדוחק.
והרב פר\"ח הל' תפילה סי' ק\"י ג\"כ לא נראה לו דברי הב\"ח ז\"ל ותירץ הוא וז\"ל לעולם דקאי וכו' יעו\"ש באורך, ואחרי נשיקת ידיו ורגליו אין פירוש זה מחוור אצלי וא' קשה במאי דמוקים דפליגי הברייתות אהדדי דא\"כ אמאי לא רמי תלמודא להו אהדדי וכדרמי האי דתני חדא מעין שמונה עשרה ותניא אידך שמונה עשרה, גם קשה מה שהקשה הוא ז\"ל דמאי דוחקיה דש\"ס וכו' לוקמא אפילו בעושין בשכרן וכהך ברייתא וכו' ותירוצו איני מבין דתירץ דאם כן קשה מברהמ\"ז וכו' להך ברייתא וכו', ומאי קשיא נימא דפליג דהא עוד היום פליגי בתפילת שמונה עשרה ושוין בבהמ\"ז ונימא איפכא דפליגי בבהמ\"ז ושוין בתפילת י\"ח ואמאי דחיק נפשיה תלמודא במידי דלית לן הכרח כיון דבין הכי ובין הכי פליגי, וכפי הדברים הללו ממילא נדחה מ\"ש אח\"כ ותו לפי גירסת הספרים וכו' דלא נפלגו במאי דלית לן הכרח עכ\"ל. גם לא ידעתי מה שסיים במידי דלית לן הכרח דאמאי ליכא הכרח הא מוכרח הוא דיפלגו בזה מכח דשוין בתפילת שמונה עשרה דזה בזה תלוי דאי פליגי בתפילת י\"ח שוין בבהמ\"ז ואי שוין בתפילת י\"ח פליגי בבהמ\"ז, ואדרבא נוח יותר בשנוקי דשוין בתפילת י\"ח ופליגי בבהמ\"ז משנאמר דשוין בבהמ\"ז ופליגי בתפילת י\"ח דהא כשנאמר דפליגי בתפילת י\"ח הוא ע\"פ אוקימתא דעושין בשכרן לסעודתן וא\"כ שוין בבהמ\"ז נמצא דמ\"מ פליגי הברייתות וא\"כ נוח יותר שלא לעשות אוקימתות ולהניח פשט הברייתות ולומר דפליגי בבהמ\"ז ובברכת י\"ח שוין והאי תנא כי האי תנא. ונראה דכוונתו ז\"ל דהן אמת דלעולם פליגי ברם אי אמרינן דפליגי בבהמ\"ז נמצא דפליג הברייתא א' עם הב' הברייתות, לענין תפילת י\"ח פליג עם הא דתני מעין י\"ח ולענין בהמ\"ז פליג עם הך ברייתא בתרייתא ולכן בחר הש\"ס באוקימתא זו דעושין בשכרן לעושין בסעודתן כי היכי דלא ליפלגו הא דתני י\"ח עם הא דתני מעין י\"ח ושוין ג\"כ הך ברייתא עם ההיא ברייתא לענין בהמ\"ז ולא פליגי אלא בתפילת י\"ח וזה דייק לשון הרב במה שסיים דליכא למימר דפליגי במאי דלית לן הכרח אף שהלשון מגומגם ודו\"ק. והלח\"מ ז\"ל לקהי אקהייתא על דעת מרן יעו\"ש.
ולענ\"ד נראה דאה\"נ דמנין הברכות הם אסמכתא מ\"מ הזכרת מזון וארץ ובנין ירושלים מדאורייתא וחכמים קבעו ברכה אחת לכל אחד ולכן מחוייבים הפועלים לברך ומאי דכללו לבונה ירושלים עם ברכת הארץ לפועלים היינו טעמא דכיון דשייכי הקילו רבנן בהו, וכן בספק בירך חוזר לכולן דכולהו מדאורייתא בשביל הזכרת ארץ ובנין ירושלים ובגמ' דקאי לברכה עצמה דאמר זו ברכת הזן זו ברכת הארץ צ\"ל דהוו אסמכתא ברם עיקר הזכרות מזון וארץ ובנין ירושלים מדאורייתא נינהו ובהכי ניחא ההיא דאיתא בגמ' בפ' שלשה שאכלו דף מ\"ה ע\"ב אביי עני ליה בקלא כי היכי דלישמעו פועלים והיינו טעמא כמ\"ש רש\"י דאי מפקע להו מהטוב והמטיב לא איכפת ליה דקסבר לאו דאורייתא אלא ביבנה תקנוה נמצא דס\"ל דדוקא הטוב והמטיב הוי דרבנן ברם הראשונות לא וגם רב אשי דעני ליה בלחישה היינו טעמא כי היכי דלא ליזלזלו בהטוב והמטיב שהיא דרבנן כמ\"ש בגמ' נמצא דלכו\"ע הוו דאורייתא דלפי מ\"ש דלאו הברכות ממש הם מדאורייתא אלא הזכרת העניינים דוקא נמצא דהא מיהא צריך לברך הג' ברכות ואה\"נ דהיו צריכים כפי הדין לכלול בונה ירושלים עם ברכת הארץ אלא דאביי לא קפיד בהכי אלא דהטוב והמטיב דוקא ורב אשי גם בהכי לא קפיד וכמ\"ש בגמ'. ושוב ראיתי להמג\"א סי' קצ\"א שכ\"כ על דברי רש\"י יעו\"ש וסיים וכן מבואר בגמ' דף מ\"ה ופירש מאי דכתיבנא מההיא דאביי ודוק." + ], + [ + "ברכת \n הארץ צ\"ל הודאה וכו'. דקדק הלח\"מ ז\"ל דלמה לא סיים וכל הפוחת מאחת הרי זה מגונה וכמו שסיים בברייתא יעו\"ש וי\"ל כיון דלא נפקא לענין דינא שאינו חוזר לא הזכירו רבינו וכתב סתם צ\"ל והיינו לכתחילה ואי לא הזכיר לא יחזור.", + " וכל\n שלא אמר וכו'. עיין מה שהקשה הלח\"מ ונראה לענ\"ד דרבינו נמשך אחר ברייתא זאת דתני נחום הזקן אומר צריך שיזכור בה ברית ר' יוסי אומר (גם) [צריך שיזכור בה] תורה פלימו אומר צריך שיקדים ברית לתורה ובכולהו אמר צריך וכל צריך הוא לכתחילה אבל בדיעבד יצא וכמו דאיתא בכמה מקומות. ואף אם רבינו יסבור כמאן דסברי צריך אפי' בדיעבד מ\"מ כאן מודה דשינה מתחילת הלשון דמעיקרא אמר לא יצא ידי חובתו גבי כל מי שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה וגבי ברית ותורה נקט צריך משמע ודאי דס\"ל להני תנאי דבדיעבד יצא דלא כמאן דס\"ל דאף בדיעבד לא יצא ופסק רבינו כהנך תנאי דרבים נינהו ומה גם דהכי ס\"ל לרב בסמוך ומאי דאמר בגמ' שבקת להנך תנאי ואמוראי ועבדת כרב אפשר דלא ידע להאי ברייתא ולא הוו ידעי אלא דאיכא תנא דס\"ל דלא יצא ידי חובתו ברם אנן דחזינן לכל הני תנאי דס\"ל דאינו חוזר ורב ס\"ל הכי נקטינן כוותייהו ומה גם במילי דברכות דקיי\"ל ספק ברכות להקל וק\"ל ודוחק. ועיין בספרי אגורה באהלך דף י' ע\"ד." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואלו \n הן שבע ברכות בא\"י וכו' יוצר האדם וכו' שהכל ברא וכו'. וכתב מרן כך הם סדורות בש\"ס ורש\"י והר\"ן האריכו בפירושן וכו'. ולא היא שגמ' כתב תחילה שהכל ואח\"כ יוצר האדם וכן נראה מפירוש רש\"י שם וצ\"ל שט\"ס יש בלשון רבינו וצריך לאמרם כמו שסדורות בגמ' וכך כתבם בהל' אישות." + ], + [ + "שכח \n ולא הזכיר בשבת ויו\"ט קדושת היום וכו' אומר בא\"י וכו'. וכתב הלח\"מ דמה שלא הזכיר מלכות לאו דוקא אלא גם מלכות צריך להזכיר דשם בלא מלכות לא מהני עכ\"ל. וקאי לתחילת הברכה דאילו בסוף אין שום ברכה חותמת במלכות ואיך קאמר דשם בלא מלכות לא מהני וא\"כ אין שום ברכה כהלכתא וודאי דקאי לפתיחת הברכה ודוק ברם בסיום הברכה חותם בשם בלא מלכות כשאר כל הברכות והוצרכתי לזה לאפוקי ממה שהבין החבי\"ב ז\"ל בשיירי [כנה\"ג] סי' קפ\"ח הגהת ב\"י אות ח' לדעת הלח\"מ דמ\"ש ז\"ל קאי לסיום הברכה שכתב על מ\"ש מרן וכן נראה מדברי הר\"מ, וז\"ל נ\"ב אע\"פ שלא הזכיר אלא שם ודאי דה\"ה מלכות דשם בלא מלכות לא מהני מידי לח\"מ, וזה יהיה גם כן הכרח להרי\"ף דאע\"ג דאיהו ז\"ל לא הזכיר שם בתחילת הברכה מ\"מ מדכתב לבסוף בא\"י וכו' ודאי דגם מלכות בעי דשם בלא מלכות לא מהני וודאי צריך לחתום בא\"י אמ\"ה מקדש השבת וכו'. ודבריו תמוהים במה שהבין כן בדעת הלח\"מ ועוד דלא מצינו כי אם לדברי הר' יונה שכתב שיחתום כאן בשם ומלכות מה שלא מצינו כן בשום מהברכות וכבר כו\"ע תמהו עליו וכמ\"ש עליו הלח\"מ והביאו הוא עצמו ואיך אנן נאמר כן לדעת כולהו רבוותא מה שלא מצינו שאמרו. עוד כתב הר\"ב החבי\"ב וז\"ל ומיהו מדברי רבינו בעל הטורים שכתב בשם ר' ישעיה והר' יונה ז\"ל שצריך לחתום בשם ומלכות ולא הזכיר להרמב\"ם ז\"ל נראה דס\"ל דלהרמב\"ם אין צריך לברכה בשם ומלכות אבל אין זו הוכחה דא\"כ נידוק מינה דמדלא כתב דהר\"מ סובר שאין לברכה בשם ומלכות משמע דס\"ל שדעתו בשם ומלכות אלא וכו' עכ\"ל. ודבריו תמוהים דה\"ר ישעיה והר' יונה לא קיימי אלא אתחילת הברכה שצריך שם ומלכות ברם בחתימה ליכא מאן דפליג דצריך לחתום ככל החתימות דעלמא דהיינו בשם בלי מלכות זולת הראב\"ד, וז\"ש מרן על דעת הרשב\"א דסבור דבפתיחה צריך שם ומלכות וכן נראה שהוא דעת הרי\"ף ורבינו דצריך שניהם, אבל בחתימה בשם סגי ככל החתימות דברכות דעלמא, ומוכרח דס\"ל לרבינו בעל הטורים כן לדעת ר' ישעיה והר' יונה דאל\"כ איך כתב והכי מסתברא ולהך פירושא קאי לחתימה ואיהו העתיק הברכה בשם לבד בחתימה אלא ודאי דפירוש הרבנים הנזכרים כמ\"ש ודוק. ודברי הראב\"ד אלו שלא מצאם החבי\"ב הובאו בדברי הרשב\"א בחידושיו יעו\"ש. ומה שלא השיג על רבינו טעמו כמ\"ש החבי\"ב שם הגהת הטור אות ו' שלא מצא מפורש בדברי רבינו שיברך בשם ומלכות יעו\"ש.
ומ\"ש מרן על דברי רבינו וז\"ל ונראה מדברי רבינו דבאינך חותם בהם בשם ומלכות תיבת מלכות הוא ריהטא דלישנא שכך הוא הלשון מלומד ברם הכא לא בעי אלא שם ככל חתימות דעלמא וראיה שכתב וכן דעת רוב המפרשים ואם כונתו דמלכות שכתב דוקא מי הם המפרשים האלו אין סברא זו נמצאת כי אם לתלמידי רבינו יונה ז\"ל. ברם ראיתי להר\"ב החבי\"ב הגהת הטור שם שדעתו סובב הולך שמ\"ש מרן שם ומלכות תיבת מלכות היא דוקא ודבריו תמוהים ע\"פ מ\"ש, ועוד יש להכריח כמ\"ש דתיבת מלכות לאו דוקא דאלת\"ה מאי קאמר וכן משמע מדמספקא ליה בראש חודש אלמא דאינך פשיטא ליה דחתים, ומה ענין החתימה בשם ומלכות לו יהי דליכא מלכות וההפרש הוא דבשבת ויו\"ט חותם ובר\"ח אינו חותם ובשלמא אי מלכות לאו דוקא וכל כונתו להפשיט דיחתום בשם מייתי שפיר ראיה למרן דקשיא ליה דאי איתא דאינו חותם בשם אמאי מספקא להש\"ס בר\"ח ומאי נפק\"מ אי יחתום או לא דליכא שום צד איסור ברם אי איכא חתימה בשם שפיר מספקא משום איסור מזכיר את השם לבטלה אי יזכיר בר\"ח או לא ודוק. ושוב ראיתי להחבי\"ב הגהת ב\"י אות ח' הקשה על מרן קושיא זו והיינו מפני שהבין בדברי מרן דמ\"ש מלכות הוא דוקא ברם ע\"פ מ\"ש יתיישב שפיר ודוק.", + " ואם\n נזכר וכו'. עיין מ\"ש הראב\"ד ומרן. והנה מ\"ש כן בדברי רש\"י הוא להנצל מקושיא עצומה שהקשה הרשב\"א בחידושיו על רש\"י דא\"כ דתלוי בסיום למה תלאו בגמ' בהתחלת הטוב והמטיב יעו\"ש, ולכן פי' דמ\"ש רש\"י סיום ברכה היינו התחלת הטוב והמטיב והיינו טעמא דשנים בעי כדי שלא יחזור לראש שלא יעקור רגליו ושיהא רגיל לומר תחנונים אחר תפילתו, דאי רגיל ועקר רגליו חוזר לראש וכן אינו רגיל ולא עקר רגליו וכאיכא דאמרי בברכות דף כ\"ט ע\"ב וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש והר\"מ יעו\"ש. ומן התימה על מרן בספרו הקצר הל' ר\"ה סי' תקפ\"ב שכתב גבי המלך המשפט אם נזכר קודם שעקר רגליו חוזר לברכת השיבה ואם לא נזכר עד שעקר רגליו חוזר לראש עכ\"ל, דתלה הכל בעקירת רגלים ולא היא דאי סיים תפילתו עם תחנונים אף שלא עקר רגליו חוזר לראש וכן פסק הוא עצמו לעיל בסי' תכ\"ב גבי ר\"ח וכן בהל' תפילה סי' קי\"ז ואולי סמך על מ\"ש שם.
הלום ראיתי להמג\"א שם על מ\"ש מרן ואם הוא רגיל לומר תחנונים אע\"פ שלא עקר רגליו וכו', דברים תמוהים בעיני וז\"ל משמע דאי סיים התחנונים אע\"פ שלא עקר רגליו וכו' עד סוף הלשון יעו\"ש, וודאי דיש ט\"ס בהם דאין פירושו מובן דתחילה כתב משמע וכו' והאמת כן הוא דהכי משמע לשון מרן כאיכא דאמרי בתרא ושוב כתב ואין הלשון משמע הכי דהוי סותר הקודם, וגם קשה היאך לא משמע הכי. גם מ\"ש דללישנא בתרא תלוי בעקירת רגלים לחוד בזה א\"צ לערוך שפה כי מובן ממנו ביטול דבריו ולא ידענא מאי אידון בה וצ\"ע. ועיין מה שהקשה הלח\"מ ומה שתירץ דהכא עדיין יש לו ברכת הטוב והמטיב וכו', וקשה דא\"כ כשנזכר קודם שים שלום יאמר ברוך שנתן ולא יחזור לרצה. י\"ל כמ\"ש הרא\"ש דעד רצה חשוב כברכה אחת יעו\"ש ודוק." + ], + [ + "בראשי \n חדשים וכו' וכן בחולו של מועד וכו'. וכתב מרן כלומר שדין חולו של מועד שוה לדין ר\"ח וכו' עכ\"ל. ומה שכתב הלח\"מ ז\"ל היכא שטעה ולא הזכיר בברכה בחול המועד לא ראיתי בגמ' וכו' עכ\"ל, יעו\"ש כוונתו שהן אמת שראה לרבינו דהשוה חול המועד לר\"ח מ\"מ לא ראה כן להמפרשים אחרים ולכן סיים ואולי דה\"ה לחול המועד ומ\"מ כתב צ\"ע כיון שלא נמצא מפורש לשאר המפרשים זו כונתו בלי ספק אצלי.
אמנם ראיתי להחבי\"ב בשיירי סי' קפ\"ח הגהת הטור אות ט' שכתב וז\"ל אמר המאסף לענין חולו של מועד אם טעה ולא הזכיר יעלה ויבא דין זה לא נתבאר בתלמוד וכו' שמ\"ש הר\"מ וכו' לא קאי אלא אעיקרא דדינא וכו' אבל שאם נזכר וכו' לא נתבאר וכו' וכן הסכים הרב לח\"מ ז\"ל עכ\"ל. נראה שהבין בדברי הלח\"מ שמ\"ש רבינו וכן בחולו של מועד הוא נרדף למ\"ש ובחנוכה ופורים שכח ולא הזכיר הענין אינו חוזר וא\"כ הבין דבריו תמוהים דאם הוא נרדף הלשון כמ\"ש, בלא ימנע קשה דאי הכונה דכששכח בחולו של מועד וחנוכה ופורים ולא הזכיר היינו קודם שהתחיל הטוב והמטיב נמי א\"כ הרי מפורש יוצא דאינו אומר ברוך שנתן דאף שכתב אינו חוזר לאו לדיוקא הא ברוך שנתן אומר דא\"כ זה ניחא כשנזכר קודם התחלת הטוב והמטיב ברם כשהתחיל לא שייך לברך ברוך שנתן ואם נאמר דכוונתו דבין כשהתחיל הטוב והמטיב בין שלא התחיל עדיין אינו חוזר לתחילת בהמ\"ז ברם אם לא התחיל אומר ברוך שנתן זה א\"א דבחנוכה ופורים אין הדעת נוטה שיאמר ברוך שנתן דבגמ' מבעיא אי יזכיר אעיקרא וקאמר אי בא להזכיר מזכיר והיכא דשכח מי זאת אמר דיאמר ברוך שנתן והבו דלא להוסיף עלה וכמ\"ש, ולכן נראה לי ברור כדעת הלח\"מ כמ\"ש ומן התימה הגדולה להרב החבי\"ב שכתב דלא מצא גילוי ומ\"ש רבינו כך הוא הפירוש, והא מרן צווח ככרוכיא בפירוש דברי רבינו ז\"ל דמשם תורה יוצאה דאומר ברוך שנתן כמו בר\"ח וצ\"ע." + ], + [ + "מי \n שאכל וכו'. כתב מרן כתב הרא\"ש וכו' או רעב ותאב לאותם פירות יברך. ותימה לי וכו' עכ\"ל. דברים אלו אינם מובנים וכמ\"ש הרב משל\"מ ז\"ל, אם לא שט\"ס יש וכמ\"ש הוא ז\"ל. ועיין להמגיה שם שכתב הפי' לפי הט\"ס ושוב כתב אבל איכא לפרושי דה\"ק אם אינו רעב וגם אינו תאב יברך לאפוקי תאב אע\"ג דאינו רעב או איפכא דלא יברך עכ\"ל. והן אמת דלפי פירוש זה לא קשה קושיית מרן כמו שהקשה בכ\"מ ברם באופן אחר קשה דאיהו הצריך שניהם לשיברך הא אי אינו רעב אבל תאב לא יברך ואין הדעת נוטה לזה דכיון שאינו רעב והגמ' ברעבון תלה הדבר איך בתאב לאותו דבר לא יברך כיון שאינו רעב ראוי לברכה הוא ודוק.", + " וכן\n אם נעלם וכו' והוא שלא נתעכל וכו'. יש לדקדק דדברי מותר הן דממה שכתב (דרישא) [ברישא] נפקא. ובס' קול בן לוי תירץ דאתא לאשמועינן דלא נימא דבספק אם בירך או לא נחתינן דרגא דאפילו התחיל להתעכל לא יברך קמ\"ל דאפ\"ה יברך עכ\"ל יעו\"ש. ואי הוה ניחא לי זה בכונת רבינו הו\"א דלזה כיון מרן שכתב ואתא לאשמועינן שאעפ\"כ אם נתעכל כל המזון שבמעיו אינו חוזר ומברך, ואין דבריו מובנים מה תיקן בזה אלא שה\"פ ואתא למימר שאעפ\"כ שהוא ספק דוקא אם נתעכל כל המזון אינו חוזר ברם אם התחיל להתעכל מברך. ברם אין זה נוח לי בכונת רבינו דלפ\"ז נמצא דחידושו קמ\"ל דאפילו התחיל להתעכל מברך א\"כ הכי הו\"ל למימר ואפילו שלא נתעכל וכו' דהא לפירוש זה לא נתעכל ר\"ל שלא נתעכל לגמרי ודוק.
ולענ\"ד נראה היפך מדרך זה דס\"ל לרבינו כיון שהוא ספק אם התחיל להתעכל לא יברך כדעת הר' יונה ז\"ל, אלא דהר\"י ס\"ל אפילו בודאי שכח לא יברך ורבינו לא ס\"ל הכי אלא בספק וז\"ש והוא שלא נתעכל המזון שבמעיו ופי' מכל וכל ברם אם התחיל להתעכל אינו מברך ברם כפי\"ז משתנה פירוש נתעכל דסיפא מנתעכל דרישא. והנה פי' נתעכל לא פורש בדברי רבינו ובגמ' איפליגו אמוראי חד אמר שאינו רעב וח\"א כדי שיצמא מחמת אכילתו וכו', והלח\"מ הרגיש בזה וכתב דלא ביארו דממילא משתמע ודבריו תמוהים דדבר דפליגי אמוראי בה שייך לומר ממילא משתמע כדמר או כדמר.
עוד כתב הלח\"מ שם על מ\"ש מרן בב\"י סי' קפ\"ד וסי' ר\"ט דרבינו כתב דין זה כאן בבהמ\"ז משום דהוי מן התורה דוקא אבל שאר הברכות שנסתפק אם בירך או לא בירך אינו חוזר ומברך, דצ\"ע ליישב הסוגיא דריש כיצד מברכין דמשמע התם דשבעת המינים הוי דאורייתא שכן אמר שם דיליף משבעת המינים וכו' ואע\"ג דאמר שם אלא סברא וכו' מ\"מ משמע דמהא לא הדר דשבעת המינים הוי דאורייתא וכו' זה תוכן דבריו. ולענ\"ד יש להכריח כן מסוגיית הש\"ס מדאמר קמה תוכיח מה לקמה וכו' אלא דיליף משבעת המינים ואם איתא דשבעת המינים הוי דאורייתא מסמיכות לואכלת ושבעת והוי אסמכתא גמורה א\"כ כשדחה מה לקמה הו\"ל לומר שבעת המינים יוכיח או דיליף משבעת המינים ולמה המתין עד לבסוף שלא מצא ראיה מקמה וזית והצד השוה אלא ודאי דלאו אסמכתא גמורה היא דהא לא סמיך ואכלת אלא לקמה ר\"ל אפילו שתאמר דשבעת המינים הוי דאורייתא וברור ודוק.
עוד כתב הלח\"מ מ\"מ קשיא וכו', כלומר דא\"כ אייתר לן קרא חד הלול ואף שכתבו התוס' דקרא אסמכתא אפשר דהוי למ\"ד כרם רבעי אף שאין משמעות דבריהם כן וק\"ל." + ] + ], + [ + [ + "חמשה \n מיני דגן הם החיטים והשעורים וכו'. עיין מ\"ש הלח\"מ. ולכאורה קשה דנראה כדברי נביאות ברם דבר ה' בפיהו אמת דהאמת כן הוא ומנא אמינא לה ממ\"ש רבינו עצמו פ\"ח מהל' בכורים ה\"ד מאימתי תתחייב העיסה בחלה משתגלגל בחיטים או שתטמטם בשעורים וכו' והכוסמין וכו', וכתב מרן שם בשם הערוך דדרך החיטים ללוש ולגלגל יפה ע\"כ מטמטמו ביד ועוזבו עכ\"ל וכתב הוא ע\"ז וסובר רבינו דכוסמין אע\"ג דמצטרפין אף עם השעורים מ\"מ טבע עיסתה לענין גלגול כעיסת חיטין עכ\"ל. הרי שיותר הוי מין חיטים ממין שעורים שמתגלגל ונילוש יפה כחיטים והיא ראיה ברורה מ\"מ לא ידעתי למאי נפק\"מ כאן לענין ברכה אם הם חיטים או שעורים דלעולם הדין שוה בכולם. וראיתי בכת\"י להרב בעל יד אהרן נר\"ו בחידושיו לרבינו שהרגיש מזה ומה שתירץ לא הבנתי דבריו.", + " ושיבולת\n שועל ושיפון מין שעורים. וכן נראה מדבריו פ\"ז מהל' בכורים וכ\"כ בריש חלה בפירוש המשנה וז\"ל ושיבולת שועל ושיפון מין שעורים וכו', וכ\"כ בפירוש המשנה דמנחות פ\"י וכ\"כ ג\"כ פ\"ז דנדרים בפירוש המשנה יעו\"ש. ותימה דסותר עצמו למ\"ש בפירוש המשנה בריש מס' כלאים וז\"ל ושיפון מין ממיני החיטין המדבריות וצורת שניהם שוה ר\"ל צורת כוסמין וצורת שיפון ומפני זה אינן כלאים זה בזה עכ\"ל. ועוד מצד עצמם דבריו שבכלאים תמוהים דאי שיפון הוי מין ממיני החיטים ודומה לכוסמין למה אינו מצטרף עם חיטין לחלה כמו כוסמין ובשלמא לפירוש הרב ברטנורא ז\"ל שפי' וז\"ל ומשום דכוסמין ושיפון דמו להדדי אינן כלאים זה בזה, ניחא דלעולם שני מינים הם [ודומים] ולכן לא הוי כלאים ולחלה אינו מצטרף כיון שהם שני מינים ברם לרבינו דכתב דמין אחד וצורתן ג\"כ שוה למה אינם מצטרפים לחלה עם חיטין. ועוד קשה דלמה הצריך שניהם שיהו מין אחד וצורתן שוה הא כשהם מין אחד אפי' דלא יהא צורתן שוה לא הוי כלאים שכ\"כ בריש פ\"ג מהל' כלאים יש מינים וכו' ואע\"פ שאין דומים זה לזה הואיל והם מין אחד אינם כלאים זה בזה וכשהן שני מינים ודומין זה לזה כיון שהם שני מינים אסורים זה עם זה עכ\"ל הרי דהכל תלוי במין ולא בצורה וצ\"ע.
והרציתי דברי אלה להחכם השלם הדיין המצויין עצום ורב יצחק די פאס לשאלוניקי יע\"א וכן היה תשובתו אלי.
ואשיב דלמה תמה מעכ\"ת על זה ולא תמה דאיך כתב דהוי חיטין שוה והלא בתוס' שנו דהוי מין שעורים כדקאמר פרק כל שעה ופ\"י דמנחות. ועוד תימה לפי שיטת מעכ\"ת כוסמין אמאי הוי כלאים עם חיטין כיון דהוי לכו\"ע מין אחד אלא דכבר כתב הרא\"ש בהל' חלה ור\"ש בפי' המשנה דאינו דומה לחיטין ממש ולא הוי ג\"כ מין חיטין דוקא אלא אף מין חיטין יעו\"ש דבריהם באורך דהא בכולהו מתני' קרי לכוסמין מין חיטין אלא בדבריהם יתורץ כל החקירות. ועוד למה לא תמה מעכ\"ת ג\"כ להרמב\"ם מפי' המשנה לחיבורו דכתב בפ\"ג מהל' כלאים ז\"ל יש מינים בזרעים שיהיה מין אחד בצורות הרבה וכו' ואע\"פ שאין דומין זה לזה הואיל והן מין אחד אינם כלאים זה בזה וכו' כיצד החזרת וכו' וכן חיטין עם הזונין והשעורים עם שבולת שועל והכוסמין עם השיפון, הרי דכתב דאינן דומין זה לזה דלעיל קאי וכן דומיא דחיטין וזונין ושעורים ושבולת שועל, אלא האמת הוא דחיטין ושיפון אינן מין אחד אלא דשיפון וכוסמין נקראין חטה מדברית שם אחד להם בזה והוא מין אחד בענין דהוי חטה מדברית אלא דכוסמין הוי לחיטין ולשעורים כדכתב ר\"ש בפירוש המשנה וכן מרן בהל' בכורים וכן הרא\"ש בהל' חלה ואינו דומה לצורת חיטין מדהוו כלאים כדכתב שם הרא\"ש אלא דלענין חלה הוו מין שעורים כיון דבחלה לא בעינן אלא שיהא דומה בעיסה והרי הם דומות בעיסות כדכתב הרא\"ש בהל' חלה וכן הר\"ש בפי' המשנה משם הירושלמי אע\"ג דבצורתן קודם העיסה אינן דומין וכן כוסמין בהיותו תבואה אינו דומה לחיטין מדהוו כלאים וגם אינם מין אחד לגמרי אלא דהוו מין שעורים ג\"כ כדכתבו הם ז\"ל יעו\"ש אלא בעיסה דומה לחיטין ג\"כ ולכך מצטרף לחלה אבל האמת אינן מין אחד לגמרי אלא דאלו נקראין חיטין סתם ואלו חיטין מדבריות ויש להם הדרגה דהיינו דהכוסמין דומין קצת לחיטין סתם בצורתן ולא לגמרי ולכך הוי כלאים כיון דהוי מין שעורים ג\"כ ושיפון ג\"כ הוי מין שעורים בעיסה כדאמר בתוספתא דהוי מין שעורים אלא דלענין חיטה מדברית דהיינו כוסמין הוי מין אחד בצורה לאפוקי דאינו דומה לשעורים דאילו השעורים יש להם זנב ועוקץ משא\"כ באלו דאינן דומין לשעורים אלא בעיסה. ועתה דקדק רבינו וכתב וכוסמין מין ממיני החיטה והוא חטה מדברית ואילו גבי שיפון כתב מין ממיני החיטין המדבריות ולא קאמר מין ממיני החיטים ג\"כ והוא מדברית כמ\"ש גבי כוסמין, וכתב צורתן שוה ולא כתב צורתן אחת, והרצון בו דשיפון אין לו יחס עם החיטין לא בצורה ולא בעיסה וכמו שנפרש עוד בעז\"ה אלא בעיסה יש לו יחס עם השעורים ובצורתן יש לו יחס עם הכוסמין ולא לגמרי אלא בשוה כלומר כי היכי דכוסמין אין לו עוקץ וזנב שיפון ג\"כ הוי הכי ובעיסה יש לו עם הכוסמין יחס דהא כוסמין הוי מין שעורים ג\"כ ולענין דהוי חיטין מדבריות הוי מין אחד חשיב כלומר דהוי חיטה מדברית ולכך לא הוי כלאים והכוסמין יש לו יחס עם החיטין סתם בעיסה אבל לא בצורה ולכך כיון דלא הוי מין חיטין לגמרי דהא הוא ג\"כ מין שעורין כדפירשו הם ז\"ל ובשם חיטה לא הוי דזה סתם חטה וזה מדברית ולא דמי אפי' לזונין דלאו זונין א\"כ דהוי משונה קצת מן החיטה לא קרי ליה רבינו אלא חיטה סתם לא חיטה מדברית וזו היא מדברית לכך הוי כלאים והשתא הכי פירוש דבריו דכוסמין הוי ממיני החיטה כלומר שיש לו יחס עמו דהיינו בעיסה כדאמרן דהוי אף מין חיטין אבל לא צורת חיטין לגמרי דהוי זה מדברית והוי ג\"כ מין שעורים ושיפון נחית דרגא דהוי מין ממיני המדברית דוקא דהיינו דדומה לו בעיסה דהא הוא מין ממיני השעורים וכוסמין הוי מין שעורים ג\"כ וצורתן שוה כלומר בשיווי דהיינו דאין לו זנב ועוקץ לאפוקי שעורין אבל ממש צורתן אינו ולכך לא קאמר דאין צורתן אחד אלא בשיווי לא לגמרי אבל לענין עיסה שוין הם דהיינו מין שעורים ולכך לא הוי כלאים משום דשניהם מין חטה מדברית דוקא ולא חיטין ולכך כתב רבינו בפ\"ג דכלאים דאינן דומין אבל הם מין אחד כדאמרן.
ודרך אגב קשה לי על מ\"ש מרן פ\"ז מבכורים ה\"ז וז\"ל ולי נראה שפירושו דחוק וכו' עד יש מקום דמצטרפין. והא רבינו בפי' המשנה כתב והלכה כר' יוחנן בן נורי מכלל דפליגי כדאמרן בש\"ס בכמה דוכתי והוא כתב דס\"ל לרבינו דלא פליגי. ועוד כיון דלא פליגי הוי שקלא וטריא דירושלמי לכו\"ע ומאי דתירץ רב הונא והלא כפי שיטתו משמע דשיפון דהוי מין כוסמין מצטרף עם החיטין וכיון דהוי הך שקלא וטריא לכו\"ע אמאי לא פסק רבינו ג\"כ ההיא דשיפון מצטרף עם החיטין כשם שמצטרף חיטין עם כוסמין ונקט חיטין עם כוסמין דוקא. ועוד דהתוספתא הוי תיובתא לפי' לרב הונא כיון דהוי רב הונא ככו\"ע ולא שייך לומר דפסק כש\"ס דילן כיון דהוי ככו\"ע. והנראה לי דלעולם פליגי כדכתב הרא\"ש ור\"ש ומאי דפסק כר' יוחנן בן נורי משום דתני בתוספתא דפסחים ומנחות דשיפון הוי מין שעורין ומשמע דהכי הוי הלכתא דמייתי לה הש\"ס וא\"כ הוי כר' יוחנן בן נורי דס\"ל דמצטרף עם שבולת שועל ושעורין ומ\"ש בתוספתא כוסמין מין חיטין כלומר אף מין חיטין כדפירשו הם ז\"ל עכ\"ל הכתב.
וז\"ל\n תשובתי אליו: את הרשום בכתב אמת לעליון למעלה ראתה עיני ושמח לבי להלצתו לטובה על רבינו האמנם לא נתקררה דעתי בזה דמה שהקשה לי בתחילת דבריו דאמאי לא הקשה עוד וכו' לא ידענא מאי אידון בה דלכאורה לא דקדק היטב בכוונת רבינו דהוא ז\"ל תלי הכל במין ולא בצורה וכמ\"ש הואיל והם מין אחד אינן כלאים זה בזה וכ\"כ בהיפך ויש וכו' הואיל [והן] שני מינין אסורין, וא\"כ מ\"ש כיצד וכו' והכוסמין עם השיפון, פי' שאע\"פ שהן [כ]שני מינין אינם כלאים כיון שהוא מין אחד הרי בפירוש דלדידיה הכל תלוי במין ולא בצורה. ומ\"ש בפירוש המשנה וצורת שניהם שוה וכו' וסיים ומפני זה אינן כלאים זה בזה ע\"כ, האי סיומא לא קאי אלא למ\"ש דבין כוסמין ובין שיפון הוא מין ממיני החיטין המדבריות ומפני זה דהוו מין אחד אינן כלאים זה בזה וכמ\"ש בחיבורו דהכל תלוי במין ולא בצורה אלא דכתב ג\"כ דצורה שניהם שוה וכנראה דשניהם צריכי ואילו לפי דבריו בחיבורו נראה בבירור דהעיקר תלוי במין וכבר הקשיתי עליו בתחילת דברי.
ומעתה מה שהלך על יסוד זה וכתב אלא האמת הוא וכו' עד מדהוו כלאים יעו\"ש בסעיף ב', אינו וכמ\"ש דלדידיה הכל תלוי במין ולא בצורה. ומ\"ש עוד ושיפון וכו' אלא דלענין מדברית וכו' מין אחד בצורה וכו' גם זה אינו ע\"פ האמור. גם מה שדקדק בדברי רבינו בפי' המשנה דקדוקים קלים ומכוחם פירש מה שפירש לו יהי שיהיו החילוקים אמת מ\"מ כבר נפל היסוד וא\"צ להטריח את עצמי יותר. ועוד זאת קשה חוץ ממה שהקשתי בראשונה דאילו הוא פירש בפי' המשנה דכוסמין ושיפון צורתן שוה וכאן בכלאים ס\"ל דאין צורתן שוה אלא דאינן כלאים משום דהוו מין אחד גם סותר למ\"ש בפי' המשנה במקומות אחרים דכוסמין ושיפון הם שני מינים וכאן בהל' כלאים כתב שהם מין אחד וכעת צ\"ע. גם מ\"ש מעכ\"ת על מרן היא קושיא אלימתא וכן הוקשה אלי קודם ראות דבריו ועל הכל צ\"ע." + ], + [ + "אכל \n דגן שלוק כמו שהוא מברך לפניו בורא פרי האדמה וכו'. וכתב הלח\"מ ז\"ל וז\"ל נראה מדברי רבינו דאף דאמרו בגמ' הכוסס את החיטה ה\"ה לשעורה וכו'. פי' דבריו מדכתב דגן ודגן קרוי כל חמשת המינים וכמ\"ש לעיל הל' א'. והקשה עליו וז\"ל וא\"ת כשהקשו בגמ' למ\"ד קמחא דחיטי וכו' ומאי קושיא לדעת רבינו אימא הכי וכו' ותירץ על צד הדוחק יעו\"ש עכ\"ל. ולענ\"ד י\"ל כיון שיש לדקדק הא שערי עצמו אינו מברך כלל כסברת הר\"ד אבודרהם ולהרד\"א יש לדקדק איפכא הא שערי גופיה יברך בורא פרי האדמה ודאי לא סמיך התנא בדיוק כזה אם לא שהדיוק הוא הא דחיטי מברך בורא פרי האדמה ושוב ראיתי כן להקול בן לוי ז\"ל. ועוד נ\"ל לדעת רבינו דשפיר קא מדייק בש\"ס הא דחיטי בורא פרי האדמה דכיון דאיהו ס\"ל דחיטי ושערי דינן שוה דבאיהו גופייהו מברך בורא פרי האדמה אלא דבקמחא אתא לאשמועינן דמברך שהכל א\"כ למה ליה למינקט בלישניה דשערי הו\"ל למימר סתם דעל קמחא מברך שהכל שדינן שוה או על קמח דגן מדדייק למינקט דשערי ש\"מ לדיוק אתא הא דחיטי.
ועוד י\"ל והוא הנרצה אלי דהמקשה שהקשה וכי אית ליה עילויה וכו' הבין בההיא מימרא דשמואל דבשערי מברך שהכל ודייק הא בדחיטי בורא פרי האדמה כעין ברכתו דחיטי גופייהו וחיליה דמקשן שהבין כן היינו משום דאלת\"ה אלא דבחיטי ושערי מברך בורא פרי האדמה אלא דבקמחא של שניהם מברך שהכל לישמועינן דחיטי וכ\"ש דשערי שהיא הכרח המקשן כדמפרש לקמיה אשר מכח זה הבין דנשתנו שערי מחיטי לדעת שמואל, ומקשה, ומכח זה אין ולאו ורפיא בידיה בשערי גופייהו ודייק לה מהא דחיטי ומינה למד לשערי גופייהו דמברך שהכל זהו כוונת המקשן והתרצן השיב לא כלומר לא כשעלה על דעתך עלה על דעתי לחלק בין חיטין לשעורין אחר שדומין זה לזה ונקראים דגן וכדעת רבינו ז\"ל וקמחא דחיטי מברך שהכל והא קמ\"ל דבקמחא מברך שהכל ועל זה הקשה המקשה ולישמועינן דחיטי וכ\"ש דשערי דזה חיליה דהמקשן מעיקרא וכדכתיבנא ואהא חדית ליה התרצן דהא קמ\"ל דהו\"א דבשערי לא ליבריך כלל קמ\"ל וא\"כ נמצא דחיטי ושערי דינן שוה ובאינהו גופייהו מברך בורא פרי האדמה ובקמחא שהכל נהיה בדברו.
אך קשה מה שהקשה בספר קול בן לוי דלמה מברכין על השעורין בורא פרי האדמה כיון דאוזוקי מזיק דאמרינן בפרק בתרא דיומא דף פ' אמר ר' יוחנן זר שכוסס שעורים של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש כי יאכל פרט למזיק וא\"כ כיון דמזקי לדעת רבינו אינו מברך אלא שהכל נהיה בדברו וכמ\"ש פ\"ח דין ב' עיין מ\"ש רבינו דעל שמן זית וכו' דבגמ' פ' כיצד מברכין דימו הברכה לדין התרומה גבי מ\"ש דעל שמן זית מברכין בורא פרי העץ פריך היכי דמי אי דשתי ליה אוזוקי מזיק ליה דתנן השותה שמן תרומה וכו' ש\"מ דהא בהא תליא. ולזה נ\"ל דמכח קושיא זו הוכרח רבינו לומר אכל דגן שלוק וכו' ולא אמר כסס דגן והיינו משום דס\"ל דהא דאוזוקי מזיק אכילת שעורים היינו דוקא היכא שאוכלם חיים אבל שעורים שלוקים אינו מזיק ואף דבחיטי ס\"ל לרבינו דאף חיים משלם קרן וחומש כמ\"ש בפ\"ח מהל' תרומות נקט סתם הכא דגן שלוק משום שעורים וכדכתיבנא כנ\"ל.
אך קשה על מ\"ש הראב\"ד פ\"י דתרומות וז\"ל א\"א ואע\"ג דמברכין עליה בורא פרי העץ אפשר דלגבי תרומה מזיק הוא עכ\"ל. וההיא דפרק כיצד מברכין מנגדתו ודבריו תמוהים במה שרצה לחלק בין תרומה לברכה דבגמ' תלה הא בהא והיינו טעמא כמ\"ש רש\"י דבברכה כתיב ואכלת ושבעת וגבי תרומה כתיב ואיש כי יאכל ואי חשיב אכילה ומברך חייב בחומש ואי לא לא וצ\"ע כעת." + ], + [ + "קמח \n של אחד מחמשת המינים אם היה עב וכו' מברך בורא מיני מזונות וכו'. הכי איתא התם דף ל\"ח שתיתא רב אמר שהכל ושמואל אמר בורא מיני מזונות ולא פליגי הא בעבה הא ברכה ומסיק שם וצריכא דרב ושמואל דאי מהאי הו\"א לאכילה קא מכוין וכו' אבל הכא כיון דלכתחילה לרפואה קא מכוין לא ליבריך כלל קמ\"ל. וי\"ל דזה ניחא לרב דאיירי ברכה דעבדי ליה לרפואה וס\"ד אמינא כדאמר בגמ' אלא לשמואל דאיירי בעבה מאי קמ\"ל וגמ' קאמר וצריכא דרב ושמואל ואולי מאי דנקטי לשמואל הוא מריהטא דלישנא דלשמואל איצטריך לאשמועינן דלא נברך עליה המוציא כיון שהוא עבה או איפכא כיון דנתבשל לא ליבריך אלא שהכל קמ\"ל כיון שהוא עבה מברך בורא מיני מזונות.
והרשב\"א ז\"ל הקשה בשמעתין על הא דהא בעבה הא ברכה וז\"ל קשיא לי ואפי' עבדי ליה לרפואה מאי הוי ליבריך בורא פרי האדמה דבשלמא בורא מיני מזונות לא מברך דלא עביד למיזן וכו' יעו\"ש עד סוף הלשון. ואחר המחילה רבה דבריו אינם מובנים אצלי דכל יסוד תירוצו בהנחה שדרך הנאתו של שמן הוא בדרך שתיה ואחרי לחיכת עפרות רגליו זה אינו דדרך הנאתו של שמן לאו בדרך שתיה אלא באכילה ובישול ע\"י דבר אחר וכיון שאין הנאתו בהכי נפל פיתא בבירא וחזר קושיא לדוכתא. ולענ\"ד יש לחלק דלעולם שאין דרך הנאתו בהכי ובין הכא בין הכא לרפואה קא עביד ושאני קמחא שהוא אוכל ממש החיטין אלא שהם בשינוי ולכך מברך ברכת החיטין וכן שמן הוא רוצה לשתות שמן ואניגרון הוא דלא ליזקי ליה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה וכדין דאוכל מליח ואוכל הפת עמו שלא יזיק וכדאיתא במס' ברכות דף מ\"ד ולכן מברך על השמן אף שנשתנה מזית כיון שהוא עיקר לא כן בשתיתא הרכה דשניהם צריכי הקמח ומים ואין באחד מהם עיקר והקמח היא רכה וקלישא טובא אינה חשובה לסעוד הלב ואפי' ששותה אותה דרך הנאה לדעת הר' יונה ז\"ל ולדעת התוס' דוקא בשותהו לרפואה וכמ\"ש הרב גינת ורדים חלק או\"ח כלל א' סי' כ\"ד דף י\"ג. ומלשון רבינו זה הביא ראיה הפר\"ח בס' מים חיים בתשובה [ח'] על המלב\"ן שיברך בורא מיני מזונות וז\"ל והכי משמע לי ממ\"ש רמב\"ם ז\"ל קמח של אחד מחמשת המינים [ששלקוהו] ועירבו במים אם היה עבה וכו' עד ולכן סתם שמברך בורא מיני מזונות עכ\"ל יעו\"ש.
ולענ\"ד יש לדחות דמ\"ש רבינו בהל' א' כשלא היה טפל וכו' קאי ג\"כ לעיל לדין קמח של אחד מחמשת המינים דאחר שסיים רבינו כל הדין עשה התנאי ומה שלא כתב כל הדין דמברך בורא מיני מזונות ואח\"כ הדין של בורא נפשות רבות משום דנקטיה כדרך הגמ' הא בעבה הא ברכה, ואפי' דיהבינן ליה כל דיליה יש לגמגם דבשלמא הכא שלא חילק רבינו היינו טעמא כיון דרוב הוא הקמח כמו שנראה מלשון רבינו ודאי דאינו עושהו לדבק אלא להכשר אכילה הוא לא כן במלב\"ן דהרוב הוא התירוש נימא דהקמח אינו עשוי כי אם לדבק שהרי התירוש אינם יכולים להקפותו לבדו בלא תערובת וכו' וכמ\"ש הוא ז\"ל. עוד לו ז\"ל שם על שדחה לדינו וז\"ל וכ\"ת הכא שאני שאין הקמח עיקר אלא התירוש ואין מניחין הקמח אלא לדבוקי וכו' ליתא לענ\"ד שהרי כתב הרשב\"א אהא וכו' עכ\"ל יעו\"ש באורך. ולא הבנתי כוונתו דהא יסודו הוא במה שנלמד דמה שנותנין הקמח הוא להקפות וא\"כ יברך שהכל ומה רווחנו בהביא לשון רשב\"א הא גם הוא כתב דאם נותנין הקמח להקפות ולדבק יברך שהכל ולא כתב דיברך בורא מיני מזונות אלא כשנותנו להכשיר ואי ס\"ל דנותנו הקמח במלב\"ן להכשיר אין צריך להביא להרשב\"א דבלא\"ה יכול לדחות לההיא דתבשילא דליפתא דהתם הוי לדבק והכא הוי להכשיר ובפשיטות היה יכול להביא מההיא דחביץ קדרה דמברך בורא מיני מזונות כיון דלא הוי לדבק. ובעיקר דברי הרשב\"א יש להתבונן במאי דכתב כיון דמכשירו וכו' למה צריך לזה הא כיון דלא עירבו לדבק אלא לאכילה מברך בורא מיני מזונות וודאי כונתו דאף דהרוב הוא הדבש ורוצה לאכול את הדבש מ\"מ לא נימא דיברך על העיקר דכיון דהוא מחמשת המינים ומכשירו לאכילה שעל ידו יתוקן הדבש מברך בורא מיני מזונות ודוק." + ], + [], + [], + [ + "כיצד \n היא הטפילה וכו' לפיכך מיני דבש וכו'. עיין מ\"ש מרן והנה רבים נתחבטו בלשון רבינו זה והם מור\"ם בהגה\"ה והב\"ח והרב פר\"ח בתשובה הנזכרת ומהר\"ר צבי אשכנזי בתשובה סי' קצ\"ט. וז\"ל הפר\"ח דקאי אפירוש מור\"ם והנכון אצלי דלא קאמר הרב שאם עירב ליתן טעם בתערובת (הכי) [הרי] הוא עיקר אלא בדבר מחמשת המינים שהוא חלב חטה וכיוצא שיש בו ממש וכמ\"ש מור\"ם וכו' ודלא כהב\"ח וכו' ותדע וכו' אלא ודאי כדאמרן עכ\"ל. ומוה\"ר צבי אשכנזי דחה דברי מור\"ם וגם להב\"ח ועיי\"ש מה שיישב דברי רבינו וכן ראיתי בס' יצא מקרוב לחם יהודה על רבינו שפירש כן דברי רבינו.
ולענ\"ד נראה להכריח כמו שהבין מרן וב\"ח בדעת רבינו והוא דפירוש מהרר\"ץ אשכנזי א\"א לפרש כן דהא כתב רבינו כיצד היא הטפילה [וכו'] עירב קמח כדי לדבקו שהלפת הוא העיקר וקמח טפילה וע\"ז כתב שכל דבר שמערבין לדבק או ליתן ריח או לצבוע התבשיל הרי זו טפילה. וזה איירי בכל דבר בין מחמשת המינים בין שלא מחמשת המינים בין תבלין דהא כתב לצבוע או להריח וע\"ז כתב אבל אם עירב כדי ליתן טעם הרי הוא עיקר. וקאי לכל דבר אפילו לתבלין וא\"כ תיקשי קושיית מרן, וזה ג\"כ סותר למ\"ש מור\"ם והפר\"ח דאיירי בדבר שיש בו ממש דממ\"ש שכל דבר נראה דאיירי בכל דבר ואף שיש לדוחה לדחות מ\"מ כבר תמה עליו מהר\"ץ אשכנזי תראנו משם, נמצא דמ\"ש רבינו אבל עם עירב קאי לכולהו ולכן תפש עליו מרן וכן הב\"ח קאי בהנחה זאת בפירוש דברי רבינו אלא שהקשה דמרן סתר עצמו דידיה אדידיה ממה שהעתיק דין זה של רבינו לפירושו למ\"ש קודם זה דין חבושים או גינדש וכו' מברך עליהם. ולא ידעתי אמאי הקשה כן למרן ולא לרבינו עצמו דכתב בפרק זה עיסה שנילושה בדבש וכו' או בתבלין וכו' מברך בורא מיני מזונות וכמ\"ש הרב פר\"ח ולא על מרן תלונתו כי אם לרבינו.
ולענ\"ד אפשר ליישב לרבינו לפי הנחה זו דמרן וב\"ח דעד כאן לא כתב רבינו דמברך על דבר שנתן לתוכו לטעם אלא כשעיקר הדבר אינו נראה בעין אלא הוא מעורב יפה יפה עד שאינו ניכר דבעירוב קאי רבינו ברם כשגוף הדבר הוא נראה לעין אז לא כתב רבינו שמברכין על הדבש שנותנין לטעם ולכן מ\"ש רבינו דאין מברך על דבר שנותנין טעם היינו בעיסה שהיא בעין ולא מתבטל לגבי התבלין או הדבש וכן מ\"ש מרן שמברך על הפירות ולא על הדבש או על התבלין אפשר דאיירי כשהם בעין, וזה דוחק ואולי מטעם זה תפס הב\"ח על מרן ולא על רבינו." + ], + [ + "כיצד \n היא הטפילה וכו'. הכי איתא בברכות דף מ\"ד מתני' הביאו לפניו מליח תחילה ופת מברך וכו' שהפת טפילה וכו' ואוקמה רב אשי באוכל פירות גנוסר שנו. ופי' רש\"י פירות ארץ ים כנרת חשובים מן הפת עכ\"ל. ודבריו סתומים וחתומים כספר החתום דלפירושו הברכה היא על הפירות ולא על המליח ומתני' קתני על המליח וכוונתו כמו שפירש רבינו יונה וז\"ל שהפירות גנוסר הם מתוקים יותר ואינם נאכלים אלא עם מלח הרבה כדי שהמתיקות לא יזיק לו ואוכלים אותם עם הפת ונמצא הפת טפל אל הפירות ומברך על הפירות עכ\"ל. נמצא דמליח דתני מתני' היינו הפירות מלוחים כמ\"ש ע\"י מלח דלא כמ\"ש הב\"ח ז\"ל סי' רי\"ב דאוכל מלוח לחוד מפני המתיקות לדעת רבינו יונה, ודבריו תמוהים שלא דק בפירוש רבינו יונה.
ולענ\"ד הוא פירוש אמיתי דאי כמ\"ש התוס' ז\"ל דאוכל תחילה פירות ומחמת מתיקותם אוכל מליח ואח\"כ מחמת המליחה אוכל הפת, קשה דלמה לא נקט התנא הדין כסדר האכילה דהיינו אכילת הפירות ברישא והו\"ל למיתני הכי הביאו לפניו פירות ומליח ופת עמו מברך על הפירות ופוטר את המליח ואת הפת דהן אמת דהתנא קאי כשני התירוצים דידהו באופן שנתחייב לברך גם על המליח מ\"מ התנא לאיזה תכלית נקט מציאות זה והט\"ז נרגש מזה ויישב וז\"ל דקמ\"ל דין אחר דהיינו [דמצינו] דאדם אוכל אכילה לא בשביל אכילת דבר עצמו אלא בשביל מה שאכל כבר ואפ\"ה מברך כיון שלא היה לפניו בשעת הברכה ועד כאן לא פטר התנא אלא בהיותו לפניו העיקר והטפל. ודבריו תמוהים בעיני דאי ס\"ל להתוס' דהתנא נחית להכי מאי קא מקשה בדיבור שאחר זה ד\"ה מברך על המליח ואע\"ג דאשמועינן דפת פוטר את הפרפרת איצטריך וכו', ומאי קושיא הא להכי נחית התנא לאשמועינן דיברך על המליח אף שהוא בא לאכול מכח הפירות. ואין לומר דא\"כ לא הו\"ל למיתני אלא דיברך על המליח ולא דפוטר את הפת דבא לומר דלא נימא דיברך על הפת ופוטר את המליח וכדכתב הב\"ח לדעת רבינו יונה ורש\"י יעו\"ש, וודאי דלא ס\"ל הך דכתב הרב וא\"כ קשה עליהם קושיית הט\"ז, ולרש\"י לא נראה לו פירוש זה מכח קושיית הט\"ז, ועוד לדעת התוס' אף שאוכל המליח מכח הפירות מברך ורש\"י לא ס\"ל הכי דכיון דאוכל המליח מכח הפירות מה לי אם הוא בעין בעת שמברך על הפירות או לא הא מיהא טפל הוא וכיון שבירך על פירות גנוסר שוב אינו מברך לא על המליח ולא על הפת ואף שבעת שבירך לא היו לפניו פת ומליח דמכח הפירות אתא ודלא כמ\"ש הב\"ח ז\"ל לדעת רבינו יונה ורש\"י דאם לא היו לפניו פת ומליח מברך על הפת דעל התוס' אנו מצטערים דס\"ל דיחזור לברך גם על המליח דהסברא היא דלא יברך כלל כנ\"ל והיא סברא נכונה. ועוד לרש\"י דוקא פירות גנוסר דחשיבי ברם שאר פירות אפילו שהם עיקר מברך על הפת אף שהוא טפל דחשוב הוא וכיון דרבינו יונה נמשך אחר פירוש רש\"י ודאי כוותיה ס\"ל ולרש\"י דוקא בפירות גנוסר דחשיבי פוטר את הפת ולא דבר אחר פוטר את הפת, ועוד אי אכל פירות גנוסר ושוב שלא באותו מעמד אכל מליח או פת מחמת הפירות לא מברך כיון דמחמת הפירות אוכל וכמ\"ש לעיל ודלא כהט\"ז דס\"ל דלא פליגי רבינו יונה והתוס' לענין דינא דלענ\"ד חלוקים הם וכדכתיבנא. והתוס' ז\"ל כתבו שהמליח הוא בא להשיב את הלב מהמתיקות והפת שלאחריו טפל וכו' והוקשה להם דא\"כ ליבריך על הפירות ולפטור כולהו ותירצו וז\"ל וי\"ל דמיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד א\"נ בשעה שאכל פירות גנוסר לא היה שם עדיין מליח ופת עכ\"ל. ופירוש דבריהם דלתירוץ א' אכל הפירות במעמד אחד והמליח והפת במעמד שני ולתירוץ ב' שניהם במעמד אחד אלא דבשעה שברך לא היו לפניו, והמג\"א הפך את התירוץ הא' לב' והב' לא' ולא ידענא פירושו ואולי ט\"ס הוא שם.
המורם מכל מה דכתיבנא דרש\"י ותוס' לא קיימי בחד שיטה דרש\"י ס\"ל דדוקא פירות דחשיבי פטרי לפת ולא שאר דברים ולהתוס' אף שאר דברים פטרי לפת, מעתה לא נתבררו לי דברי הרב פר\"ח בס' מים חיים בליקוטי או\"ח על מ\"ש הטור סי' רי\"ב ואפי' פת חשוב וכו' מברך וכו' וז\"ל ותמיה לי טובא דא\"כ מאי פריך מי איכא מידי וכו' דמאי קשה וכו' יעו\"ש ע\"ס לשונו, והנה בשלמא מה שהתחיל להקשות דא\"כ מאי מקשה בגמ' קשיא ברם מה שסיים בקושייתו ממה שפירש רש\"י מאי קושיא הא הטור קאי כפירוש התוס' דלאו דוקא פירות גנוסר אלא ה\"ה שאר פירות מתוקים שמחמתן רוצה לאכול מליח אינו מברך ברם לדעת רש\"י אינו כן, אלא דקשה מה שהתחיל להקשות וכן הקשה הב\"ח ז\"ל בשם רש\"ל דבגמ' אוקמוה דוקא באוכל פירות גנוסר וכו' ועיי\"ש מה שתירץ על צד הדחק, והט\"ז תירץ וז\"ל ולק\"מ דבגמ' מיירי שאין לו חשק כלל לאכילת המליח אלא מכח אכילת הפירות והטור איירי שאין לו חשק לאכול דג וכו' עכ\"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו תמהני אם יצאו הדברים מפיו דא\"כ מאי מקשה תלמודא מי איכא מידי וכו' הא משכחת לה בשיש לו חשק לאכול מליח גם התרצן למה הלך לעצות מרחוק לאוקומי באוכל פירות גנוסר ולא בחושק לאכול מליח אלא ודאי דהוי דוקא פירות גנוסר וחזרה קושיא לדוכתא ודוק." + ], + [ + "הפת \n שפתת אותה פתים וכו'. הכי איתא התם דף ל\"ז: אמר רב יוסף האי חביצא אי אית ביה כזית מברך המוציא וכו', והתוס' כתבו וכן קיי\"ל כרבא דבתראה הוא ולא בעינן בפירורין כזית כיון דאיכא תוריתא דנהמא והא דמשמע בירושלמי וכו' עכ\"ל. וודאי מ\"ש דהלכה כרבא הוא לאפוקי רב יוסף דהצריך כזית ומשמע דלא שנא אי איכא תוריתא דנהמא או ליכא דאי לא תימא הכי נימא דלא פליגי רבא ור\"י וא\"כ קשה כי היכי דהשוו הירושלמי עם רבא מטעם דהא דהצריך הירושלמי כזית הוא לפי שכן דרך להיות תוריתא דנהמא ואה\"נ דאפי' פחות מכזית משכחת לה נימא נמי דהיינו טעמא דרב יוסף דנקט כזית משום דסתמא איכא תוריתא דנהמא דזה אי אפשר לומר לר\"י מדאייתי מתני' בידיה דתני פותתן כזית ומברך המוציא וכוונתו להביא דפחות מכזית לא מברך המוציא ואמאי קא פסיק ותני דדוקא כזית הא פחות לא הא משכחת לה בדאיכא תוריתא דנהמא ואם נאמר דה\"ה פחות למאי מייתי משם אלא ודאי דבדוקא הוי כזית. אלא דלזה יש לדחות דמה שהביא משם הוא לומר דבאיכא כזית לעולם מברך המוציא דמסתמא איכא תוריתא דנהמא והא ראיה דקתני מתני' אכלן מברך המוציא וקא פסיק ותני מברך המוציא ותני עלה פותתן כזית ש\"מ דבכזית לעולם מברך המוציא ואה\"נ דפחות מכזית משכחת לה שיברך המוציא בדאיכא תוריתא דנהמא וכדרבא ולא פליגי וכן פירש הרשב\"א ז\"ל דהאי דמייתי רב יוסף הוא דבכזית מברך המוציא וא\"צ יותר, דכתב ולפי דבריו הא דמייתי ר\"י ראיה ממנחות ולא מההיא דקתני בזמן שהפרוסות קיימות ברם במנחות תני בפירוש כזית וכו' וא\"כ אף אנו נפרש הכי ולא ליפלגו ר\"י עם רבא.
עוד כתב הרשב\"א שם על שם הראב\"ד דאין מברכין המוציא אלא באוכל כזית הא בפחות מכזית מברך בתחילה בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש וכו' והא דגרסינן בירושלמי וכו' עד אינו מברך המוציא ולא שלש ברכות עכ\"ל ועיי\"ש באורך. וכוונת הראב\"ד בתירוצו ברור והוא דהירושלמי איירי שאוכל עוד הרבה אלא שמה שלקח בידו לברך עליו היה פחות מכזית ואף דמאי דנקט בידיה לא היה ראוי לברך עליו שלש ברכות אפ\"ה מברך המוציא והיינו משום כיון דבאותה אכילה שלימה איכא כזית לא כן באינו אוכל כי אם פחות מכזית דאינו מברך כי אם בורא מיני מזונות וזה דייקי דבריו שבסוף שכתב אבל בשאינו אוכל כזית אינו מברך המוציא ולא שלש ברכות מכלל דבנדון הירושלמי איירי שאומר שלש ברכות ומברך המוציא כיון דאוכל יותר מכזית, וא\"כ הוא יש לדקדק טובא בפי' זו להירושלמי דאי איתא דהירושלמי איירי בשאכל עוד יותר מכזית ומברך שלש ברכות א\"כ אמאי הוצרך לשנויי לשאר מינין נצרכה עדיין נימא דאיירי אף לגבי פת וה\"פ כל שאומר עליו שלש ברכות דהיינו שראוי לברך על אותה אכילה שלש ברכות מברך עליו המוציא אף דליכא כזית ברם אי אינו מברך שלש ברכות דלא אכל אלא פחות מכזית אינו מברך המוציא, ומכח קושיא זאת יש שפירש כוונת דבריו מה שאינו אמת והוא דהירושלמי איירי שאכל הרבה ושהה באכילה כזית בכדי אכילת פרס דאינו מצטרף לברך שלש ברכות ברם המוציא מברך ובזה איירי הירושלמי לא כן באוכל פחות מכזית לחוד דאינו מברך המוציא, וחוץ שלשונו אינו (מוביל) [סובל] זה עוד זה בא דאין בתירוץ זה הבנה כלל דאי לגבי שלש ברכות אינו מצטרף האכילה היאך לענין ברכת המוציא מצטרף הא כיון דאינו מצטרף הו\"ל כאוכל פחות מכזית לחוד דאינו מברך המוציא באופן דאין לפירוש זה שחר והאמת בדבריו מאי דכתיבנא אלא דקשה מה שהקשיתי.
ובלשון רבינו נתחבטו בו האחרונים הביאן מרן עיי\"ש באורך, גם פי' מרן פי' אחר עיי\"ש, אלא דלפי קוצר דעתי והשגתי לא ראיתי הפרש בין דרך הרב מהר\"י פאסי ז\"ל לדרך מרן ז\"ל דלכולם יש הפרש בין נשתנה שהוא מעט לעברה צורתו שהוא הרבה יותר מדאי דבנשתנה צריך לכזית ובעברה [צורתו] אפילו בכזית לא מהני אלא דמרן ז\"ל נקט החילוק בשמות אחרים דהיינו ממרק לבישול דבמרק אם יש כזית מברך המוציא ובבישול אפילו בכזית לא מהני ובודאי דה\"פ דבמרק שאינו משתנה כ\"כ מברך המוציא אי איכא כזית ברם בבישול דמשתנה הרבה אפילו אי איכא כזית לא מברך המוציא והכל עולה לסיגנון אחד ואולי ההפרש הוא ביישוב לשון רבינו ברם בלשון מהר\"י פאסי שהעתיק מכת\"י היד אהרן נר\"ו בנימוקיו על רבינו [במרכבת המשנה] שכתב ג' דרכים והשנית הוא ממש דרך מרן ומצא תשובה עליו משא\"כ לדרכו יעו\"ש ואני לא מצאתי הפרש לענין הדין, ועוד דמרן כתב על דברי מהר\"י פאסי ואני לא מצאתי בגמ' על מה שיסמוך.
והלח\"מ ז\"ל תירץ לפי' מהר\"י פאסי ז\"ל מההיא ברייתא דחילקה מפרוסות קיימות ללא ומדסתם דהצריך כזית משמע אפילו בדאיכא תוריתא דנהמא דאל\"כ הו\"ל לחלק בין איכא תוריתא דנהמא לליכא וכמו שהוקשה לרבינו יונה קושיא זאת ורבינו תירץ כפי דרך מהרי\"ף דברייתא אליבא דר' שמעון ה\"פ בזמן שהפרוסות קיימות כלומר דלא עברה צורת הפת לגמרי אז מברך המוציא בין דאיכא כזית בין דליכא וכו' יעו\"ש באורך עכ\"ל, ודבריו תמוהים דהיאך כתב לדעת רבינו דהיכא דלא עברה צורת הפת לגמרי בין דאיכא כזית בין דליכא מברך המוציא והא רבינו כתב איפכא דבנשתנה קצת צריך כזית לפי דרך מהרי\"פ וכמ\"ש בפירושו ולא ראיתי דבר מתיישב אף שראיתי אח\"כ להקול בן לוי מ\"ש בזה וצ\"ע.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל ולדעת מהרי\"ק קשיא חדא היאך פתח בבישול ולישה ואינו מפרש אלא לישה ועוד וכו' עכ\"ל. ומרן ז\"ל ישב ב' הקושיות אלו למה שהקשה ראשונה יישב בתחילת דבריו דהתחיל לפרש למאי דסליק וכו' וכצ\"ל לדרך מהרי\"פ, ולמה דהקשה שנית יישב בסוף דבריו במ\"ש וסובר רבינו דאע\"ג דיש בהם כזית וכו' יעו\"ש. ועוד פירש פירוש אחר הלח\"מ ז\"ל ונכנס עצמו בעובי הקורה עיין עליו.
וראיתי להרב בעל תומת ישרים סי' כ\"ח שכתב וז\"ל אך מצאתי בס' הבתים שכתב וז\"ל כתב הר\"מ הפת שפתת אותה פיתים ובישלה בקדרה או לשה במרק אם יש בפת כזית ולא נשתנית צורתו וכו' עכ\"ל בעל הבתים, וסיים התומת ישרים והחושב למצוא פנים לאותה הנוסחא האחרת אחר שידע שיש נוסחא זאת מיחזי כיוהרא וחורפא יתירה עכ\"ל. ולפי נוסחא זאת צ\"ל דס\"ל לרב דרב יוסף פליג אדרבא וס\"ל דשניהם צריכי כזית ותוריתא דנהמא ומאי דפסק כוותיה לגבי דרבא דבתרא הוא משום דתניא כוותיה בברייתא דתני אם הפרוסות קיימות מברך ואי איתא דבדאיכא תוריתא דנהמא מברך המוציא הו\"ל למיתניה וודאי דדוקא כזית בעי וכמ\"ש הלח\"מ לפי דרכו ודוק." + ], + [ + "עיסה \n שנאפת בקרקע וכו'. ובהל' בכורים פסק דחייב בחלה. ועיין להלח\"מ ז\"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו לא קשה דההיא דרב יוסף איירי אפילו בקבע סעודתו עילויה ואפ\"ה [אי] ליכא כזית בפירורין לא מברך דלאו פת מיקרי כיון דליכא פירורין כזית ואהא קאמרו רב ששת ורבא דבדאיכא תוריתא דנהמא מברך המוציא ואי לא לא אפילו בקבע סעודתו דלאו פת מיקרי ולכן מותיב ליה אביי אלא מעתה וכו' והתניא וכו' ואם מצה הוא אדם יוצא ידי חובתו בפסח דהא לא מצינו אופן שיברך המוציא ואפילו בקבע סעודה לא כן בטרוקנין דבקבע סעודה מברך המוציא לכן אדם יוצא ידי חובתו בפסח והתם כיון דחייב הוא חשיב כקבע סעודה או דקובע סעודה עליו עם דברים אחרים ועיין להטור ז\"ל סי' קס\"ח שאין דבריו עולים בפשט הש\"ס תראנו משם וכמ\"ש מרן עליו ובסוף דבריו נדחק עצמו לדעת הטור וז\"ל ולפיכך צ\"ל שמה שכתב רבינו ואם קובע סעודתו וכו' יעו\"ש בדבריו באורך עכ\"ל, וחוץ ממה שהעיד על עצמו שהוא דוחק עוד זאת נראה דא\"א לפרש כן לא בריוח ולא בדוחק דהא בתחילה כתב הטור דין דטרוקנין ובברכת המוציא ואי האי תנאה דאם קבע סעודתו קאי על דין דטרוקנין לא הו\"ל למימר ואם קבע סעודתו דבהא קיימינן דקבע סעודתו דהא כתב דיברך המוציא לפי האמת דבקבע סעודה דוקא איירי אלא כך הו\"ל למימר ואי לא קבע סעודתו לא יברך המוציא ובשלמא אי קאי לטריתא ניחא ודוק.
והב\"ח הכניס עצמו בעובי הקורה ליישב דברי הטור ע\"פ גירסת הרי\"ף דגריס במקום קובא דארעא דהיינו טרוקנין טריתא דארעא יעו\"ש. ואף שלפי דברי רבינו יונה נראה דהכל א' עם גירסת הרא\"ש ורבינו ז\"ל מ\"מ לא סבירא ליה הכי להטור וכתב דטריתא וטריתא דארעא הכל אחד ומכח זה הוליד מחלוקת בין הגירסא דטרוקנין היכא דלא קבע סעודתו ובטריתא היכא דקבע יעו\"ש, וקשה דאחרי שרבינו יונה מפרש דברי הרי\"ף ועולה הדין כרש\"י ורבינו והרא\"ש מאין בא לנו להשים מחלוקת ביניהם, גם לרבינו דפירוש הגמ' עולה כוותיה [דהב\"ח] מנא ליה לפרשו כן וכל דבריו דחוקים כאשר המעיין יראה ודוק.", + " וכן עיסה שלשה בדבש ובשמן וכו'. עיין להר\"ב פר\"ח בתשובה [ח'] על המלב\"ן מה שהקשה מהך לישנא דרבינו למ\"ש מרן לעיל ה\"ו ד\"ה ומ\"ש שם יעו\"ש, ועיין מ\"ש לענ\"ד ומרן העתיק הסוגיא וצידד דאפשר דהיינו דוקא כשנתן מים מעט ודבש או שמן הרבה וכו' יעו\"ש לשונו, ועיין בב\"ח מה שהשיג עליו דצריך הרבה דוקא שכ\"כ רש\"י וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד גם מ\"ש מרן הוא כוותיה וודאי הוא הרבה לאפוקי שלא יהיה מעט מזעיר כמו שאנו נוהגים ומרן שקראו מועט הוא לאפוקי ממה שהיה מצריך שמן הרבה ומעט מים ע\"ז כתב דאין צריך כ\"כ שמן או דבש וראיה מתבלין דלא שייך כ\"כ עירוב כמו שמן דאפילו הרבה לעולם יהיה פחות מעירוב שמן ודוק." + ], + [ + "אורז \n שבישלו וכו' אבל פת דוחן וכו'. שם דף ל\"ז דאותביה לשמואל דס\"ל דאורז ודוחן דינן שוה ומברך שהכל מההיא ברייתא דהכוסס את האורז יעו\"ש וכתבו התוס' ד\"ה תיובתא ואפשר דהלכתא כוותיה ומברך שהכל עכ\"ל. וכן פסק הרי\"ף וכן דעת רבינו שחילק בין פת אורז לדוחן. וכתבו הרשב\"א ורבינו יונה דטעמם משום דתנא דתני אלו הן מעשה קדרה וכו' אורז (וכו'), ודוחן לא קתני, וכן בברייתא דהכוסס קתני אורז ולא דוחן. פי' ואף דתנא דברייתא א' דתני כמעשה קדרה (השמן) [הדוחן] פליג עם הני תנאי ולא שייך כאן להקשות כמו גבי אורז דהקשה האי תנא מאן וכו' דשם שייך להקשות שפיר דכיון דמצינו בו מחלוקת אי אפשר לומר דהוא דעת ג' לא כן גבי דוחן דלא מצינו תנא דסובר שהוא דגן א\"כ נאמר דפליגי תנאי (דלימרו) [דלמר] מברך מיני מזונות ולמר שהכל דאל\"כ הו\"ל למימר אורז ודוחן כנ\"ל.", + " אלא\n אורז לבדו וכו'. נראה דאפילו אם נתערב אפי' במיעוט קטנית אינו מברך אלא שהכל וקשה כיון דהוי רוב מאורז וקיי\"ל דלא כשמואל דאמר דמברך שהכל למה לא יברך בורא מיני מזונות וצ\"ל לדעתו דס\"ל כיון דלא איתותב שמואל אלא באורז בעיניה דהכי תניא טחנה אכלה ובשלה וכו', נמצא דאיירי בעיניה לא פסקינן כוותיה דוקא בהיכא דהוי בעין אבל במעורב דלא איתותב פסקינן כוותיה, ונמצא לפ\"ז דעת רבינו יחיד דליכא מי שהצריך כן שיהיה לבדו, ושוב ראיתי להט\"ז כ\"כ אף שדבריו מגומגמים. גם ראיתי להמג\"א שכתב דמ\"ש רבינו הוא לבדו לאו דוקא ולא ידעתי אם יצאו הדברים ממנו.
והנה הדין שוה בין אורז מבושל בין אפוי דמברך בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות רבות וכמ\"ש רבינו וכ\"כ הטור בפירוש [ב]סי' ר\"ח, ומרן כתב שם בב\"י וז\"ל ונראה דה\"ה לפת אורז דהא בזמן וכו' וכ\"כ הרא\"ש וכו' עכ\"ל יעו\"ש. לכאורה מה שנראה לנו בעת הלימוד עם בני הישיבה דכוונת דבריו הוא שבא להביא ראיה דבפת אפוי מאורז דמברך אחריו בורא נפשות רבות והביא ראיה דתני בברייתא בזמן שהפרוסות קיימות דמברך בורא מיני מזונות והדין שוה פרוסות קיימות עם פת אפוי ועל כולם מברך בתחילה בורא מיני מזונות מכלל דגם לאחריו הדין שוה דכי היכי דפרוסות קיימות מברך אחריו בורא נפשות רבות כדתני בברייתא וכדאמרינן בגמ' תני ולא כלום וכל ולא כלום היינו בורא נפשות רבות א\"כ ה\"ה לפת אפוי מאורז, ושוב הביא שכ\"כ הרא\"ש והקשה החכם השלם ה\"ה יעקב שלם הנז\"ל דאמאי הוצרך להביא ראיה לזה באופן זה והא הו\"ל להביא ברייתא להדיא דקתני בדף ל\"ז ע\"ב כל שאינו לא משבעת המינים ולא מין דגן כגון פת אורז ודוחן רבן גמליאל אומר מעין שלש וחכמים אומרים ולא כלום וכו' ואוקימנא ברייתא דידן כחכמים והיינו בורא נפשות רבות וקתני פת בפירוש, לכן הנראה לענ\"ד בכוונת דבריו אחר ההשקפה הוא דכוונתו להביא דבפת אורז דיברך בורא מיני מזונות וקאי עכשיו לעיקר הדין והביא דהא תני בברייתא בזמן שהפרוסות קיימות מברך בורא מיני מזונות ופרוסות קיימות הוי כפת גמור ואח\"כ מביא דבהדיא תני כמעשה קדרה והיינו בורא מיני מזונות ודייק תיבת בהדיא, ושוב מביא להרא\"ש שכ\"כ בפירושו ואף שהביא כל לשון הרא\"ש כך הוא דרכו להעתיקו ועכשיו שפירשתי פירוש זה לא ימלט הפירוש הראשון מכמה גמגומים שיפולו עליו כנראה למדקדק בדבריו." + ], + [ + "כל \n שמברכין וכו'. וכתב מרן שכן משמע מהסוגיא דפ' כיצד מברכין. ומ\"ש עוד מרן, כעת לא זכינו להבין דבריו. ודע שהראב\"ד לא ס\"ל כדעת רבינו במ\"ש בד\"א שאכל מכזית וכו' אלא הכי ס\"ל דאי אכל פחות מכזית מפת מברך בתחילה בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש יעו\"ש הביאו הרשב\"א על שמו על ההיא סוגיא דחביץ קדרה בדף ל\"ז יעו\"ש, ואילו לרבינו בתחילה מברך המוציא ולבסוף ולא כלום, ומן התימה איך לא השיגו על רבינו בשתים ואולי אינו הראב\"ד אלא הרב אב\"ד וכל הפרק הזה כמעט דלא כדעת הראב\"ד וכמו שמביא הרשב\"א משמו מוכרח שהוא הרב אב בית דין ודוק." + ], + [ + "והשותה \n פחות מרביעית וכו'. עיין להמל\"מ בברכה אחרונה של שתיית הקאוו\"י מה שדחה למה ששמע אומרים וכן דחה מרן בעץ החיים בסוף הספר בלשונות. ודע שמ\"ש שם על דברי השיירי וז\"ל ומ\"ש דרך שתייתו בכך אין קפידא ליתא, לא קאי להשיירי דהרב לא כתב מזה כלום, ופירושו הוא ומה ששמעתי וכו' וכתוב בר\"ת ומ\"ש ועיין במוצל מאש ח\"א סי' ט\"ז כדעת השיירי." + ] + ], + [ + [ + "כל \n המברך וכו'. וכתב מרן כדעת רשב\"ם וכו' דמעין שלש טעונה ברכה במקומה והביאו שם בתוס' וכו' עכ\"ל, ולא זכינו להבינו דהא בתוס' דחו פירוש רשב\"ם ז\"ל והעלו דלא הוי דברים טעונים ברכה לאחריהם במקומן אלא דוקא מיני דגן יעו\"ש בפסחים דף ק\"א ע\"ב ד\"ה אלא, וכ\"כ הטור סי' קע\"ח משם ר\"י וכן מרן שם יעו\"ש.
ודע דאיכא דעת שלישית בזה דדוקא ברכת המזון צריך ברכה לאחריו במקומה ולא מיני דגן והוא הרשב\"א בחידושיו לברכות דף נ\"ג ע\"ב וז\"ל דוקא בפת וכו' אבל יין אין צריך לחזור למקומו וה\"ה ענבים ותאנים וכו' עכ\"ל. וא\"כ יש להקשות על מרן שלא הביא סברא זאת בב\"י. ומ\"ש בשם התוס' הוא תוס' אחרים שהיה לו.", + " ולכתחילה\n לא יברך ברכת המזון וכו'. וקשיא לי דכל בבא זו יתירה היא דהא השמיענו דברכות אלו דצריך לישב ובמקומו הוי דוקא לכתחילה כמ\"ש ואי בירך במקום שנזכר יצא ידי חובתו וכו' וא\"כ מה צורך למ\"ש אח\"כ וק\"ל." + ], + [ + "מי \n שנסתפק לו וכו' מפני שאינה מן התורה. וכתב מרן כך היא הנוסחא נכונה לאפוקי מהטור סימן קס\"ז שכתב על שם רבינו שחוזר ומברך וכו' עכ\"ל, ובב\"י כתב וז\"ל נוסחא משובשת נזדמנה לו וכו' עכ\"ל יעו\"ש. והר\"ב ב\"ח הליץ בעד נוסחא זאת וז\"ל וי\"ל דברמב\"ם אפשר לומר דאף דכל הברכות הם מדרבנן ברכת המוציא וכו' עכ\"ל יעו\"ש. ולענ\"ד אין זה מספיק דהא כתב רבינו ריש הל' ברכות מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחילה וסוף וכו' הרי דס\"ל דגם ברכת המוציא היא דרבנן דהרי כללה עם כל הברכות שהם מדברי סופרים, גם במ\"ש בתחילת לשונו מצות עשה וכו' לא כלל גם לברך קודם אכילה וכך הו\"ל למימר מצות עשה לברך קודם אכילה ואחריו וכו'. ועוד קשה דמה יענה למה שהכריחו התוס' [ברכות] דף ל\"ה דלאו ק\"ו גמור הוא מסוגיא דפ' מי שמתו דף כ\"א ודף כ\"ב יעו\"ש דלכו\"ע דרבנן הוא יעו\"ש.", + " שכח\n לברך המוציא וכו'. וכתב מרן וז\"ל שם בעו מיניה מרב חסדא וכו' עכ\"ל. ודברי מרן תמוהים כמו שהקשה הרב יד אהרן בנימוקיו על רבינו ומטי לה משם הרב מהר\"י הכהן (א\"י) דאין צריך להביא עצות מרחוק וכו' אלא ממקומו הוא מוכרח וכו' וצ\"ע אלו דבריו נר\"ו. וודאי כוונתם דאמר רבינא הילכך אפי' גמר סעודתו יחזור ויברך וכו' ונראה דגם מהבעיא הוא מוכרח דבעי מי שאכל ושכח ולא בירך מהו שיחזור ויברך ואי בברכת המזון מיירי הו\"ל למימר שכח שיעור ב' שעות או ג' או ד' ולא סתם דאפשר דשכח יום שלם או פחות או יותר לא כן כשקאי לברכת המוציא דאין צריך לדבר בשיעור וכן לישנא שיחזור ויברך מורה על ברכת המוציא ודוק." + ], + [ + "היה \n אוכל וכו'. וכתב מרן ריש ערבי פסחים דף ק\"א שינוי מקום צריך לברך וכו' עכ\"ל. וקשה לדבריו דבין הכי ובין הכי איירי הברייתא א\"כ אמאי לא סייעיה תלמודא לרב ששת דאמר אחד זה ואחד זה צריך לברך כדסייעיה לרב חסדא מההיא ברייתא דחברים שהיו מסובין וכו'. ועוד קשה דא\"כ דהך ברייתא איירי אפי' בדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומן איך אוקמיה לר' יוחנן בתיובתא הא כי היכי דמפרק לר\"ח כד מותיב ליה מברייתא דבני חבורה כשנאמר הא מני ר' יהודה היא דס\"ל דאפ\"ה שהם דברים הטעונים ברכה לאחריה במקומן צריך לברך כן מיפרק ר' יוחנן ג\"כ מההיא ברייתא ונאמר הא מני ר' יהודה היא, ובפשט השמועה אין להקשות כן דנוקמא ההיא ברייתא כר' יהודה וכדמתרץ גם הברייתא האחרת דקתני עקרו לאשמועינן כוחו דר' יהודה ולא קשיא מר' יהודה דרבנן פליגי עליה, דא\"כ הך ברייתא שהביא הש\"ס לסייעיה לר\"ח מחברים שהיו מסובין וכו' ועקרו משמע דדוקא עקרו דטעון ברכה לאחריו במקומו וכו' והך ברייתא הוי דלא כמאן דאילו לרבנן בין הכי ובין הכי אין צריך לברך ולר' יהודה צריך לברך מוכרח דהך ברייתא דשינוי מקום צריך לברך דהוי רבנן והוי דוקא בדברים שאינם טעונים ברכה לאחריהם במקומן ואין זה תירוץ דא\"כ היכי מתרץ לההיא ברייתא דלא תירץ לר' יוחנן באומרו ה\"ה וכו' ונקט עקרו וכו' הא קשיא דא\"כ הך ברייתא דתני עקרו וכו' אין צריך לברך דלא כמאן וא\"כ חזרה הקושיא בפשט הש\"ס. עוד קשה בפשט הש\"ס אמאי לא הקשו מהך ברייתא דתני חברים וכו' ובין הכי ובין הכי אין צריך לברך שנית. עוד קשה לדעת מרן דההיא ברייתא דשינוי מקום צריך לברך הוי בין הכי ובין הכי אמאי לא הקשה מהך ברייתא לר\"ח דחילק בין דברים לדברים וכעת הכל קשה לפני. ואפשר לומר דמ\"ש מרן כן היינו לפום קושטא דמילתא דפוסק רבינו כרב ששת מפרש להך ברייתא כוותיה ברם הש\"ס לא ברירא ליה בפירכא דברייתא דיש לדחוק, ברם אין זה נוח לי דא\"כ הו\"ל להביא מרן בתחילה דפסק כר\"ש וטעם לדבר ושוב הו\"ל לומר וגם ברייתא דשינוי מקום משתמע כוותיה ברם לעשות עיקר מברייתא זאת לפסק רבינו אין זה מספיק, מוכרח שהבין בבירור כן בפי' דברייתא וא\"כ חזרה קושיא לדוכתא ודוק." + ], + [ + "חברים \n וכו'. והביא מרן כל הסוגיא והכי איתא התם והוה יתיב וקאמר רב חסדא משמיה דנפשיה הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא בדברים הטעונים ברכה לאחריה במקומן מתיבי וכו' יעו\"ש ע\"ס הסוגיא. וכתב הר\"ן מדקתני עקרו וכו' פי' לאו מלשון דעקרו קדייק וכו' יעו\"ש ע\"ס הלשון. וכתב הרב החביב שדבריו קשה להולמן וודאי כוונתו דבגמ' דייק לה מעקרו בפי' והוא אומר דלאו מעקרו קא דייק, ועוד דלדידיה היה להמקשן לבאר ההכרח דאינו פשוט דמשום דתני כשהן יוצאין איירי בדברים הטעונים דהא הוקשה לו לפירושו ממתני' דאלו דברים ותירץ, וכל זה הניחו בע\"פ אתמהא. גם לפי' זה קשה ההיא סייעתא דמייתי תלמודא לר\"ח מדתניא חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו וחזרו אין צריך לברך ואי מעקרו ליכא לדיוקי כלום היאך הוי סייעתא, ואין לומר דהוה גריס תניא כוותיה דר\"י וכמו שהביא הרא\"ש ז\"ל דא\"כ אדאייתי דלאו מלישנא דעקרו קדייק מדקאמר עקרו ביין אע\"פ שאין טעון ברכה לאחריו במקומו לדעת [הרי\"ף] והוי הכרעתו לדעת הרי\"ף, עדיפא מינה הו\"ל להכריח מדקתני עקרו ומסייע לר\"י ואדרבא הויא תיובתיה אלא ודאי דלאו מעקרו קדייק, ואין לומר דלא רצה להכריח כן כיון דאיכא דגרסי הכי ואיכא דגרסי הכי דא\"כ עוד היום היאך מכריח מיין דאיכא מאן דלא גריס ליה וכמ\"ש התוס' שם וא\"כ באופן שדבריו קשים. עוד הקשה החכם השלם ה\"ה יעקב שלם הנז\"ל לפי' הר\"ן דלאו מעקרו קא דייק אלא מדתני כשהן יוצאין וכו' דזה ניחא כד מותיב תלמודא לרב חסדא ברם כד מותיב תלמודא לר' יוחנן מברייתא דלקמן ומפרק לה אמר לך ר' יוחנן ה\"ה וכו' והא דקתני להודיעך כחו דר' יהודה וכו' אי אמרת בשלמא דמעקרו קא דייק לה ניחא אלא לדעת הר\"ן דלאו מעקרו קא דייק אלא מכשהן יוצאים הא הת\"ק לא הזכיר כשהן יוצאים וא\"כ מאי האי דקאמר להודיעך וכו' הא כוחו מפורש בדבריו דתני כשהן יוצאין. ולזה נ\"ל לתרץ ולומר דכיון דר' יהודה קאי על דברי ת\"ק וחזינן דתני ר' יהודה כשהן יוצאין מינה דת\"ק איירי בהכי ומדקא איירי בהכי צ\"ל דאתא לאשמועינן כחו דר' יהודה כך נ\"ל.
עוד שם בגמ' וטעמא דהניחו שם זקן או חולה. וכתב המרדכי וז\"ל בלא דיוקא הוה מצי לאקשויי לגופא דברייתא וכו' עכ\"ל. והנה לכאורה מבהיל לשון זה ברם העיני בשר לו יורה ידין דט\"ס יש וכן צ\"ל בלא דיוקא הוה מצי לאקשויי מגופא דברייתא דקתני טעונים ברכה לכתחילה אלא מפרש הוא הקושיא. והכונה דקשיא ליה אדתריץ ליה מדיוקא דרישא תיקשי ליה מפירושא דסיפא דקתני בד\"א וכו' אבל לא הניחו שם זקן או חולה כשהן יוצאין טעונים ברכה לאחריהם למפרע וכשהן חוזרים טעונים ברכה לכתחילה ואהא משני, אלא מפרש הוא הקושיא כלומר דאי הוה מקשה מסיפא לא היה צורך לפרש קושייתו אלא להביא הברייתא ולא עוד, ולא היה מפרש הקושיא, אכן השתא דמותיב מדיוקא מתפרש הקושיא שפיר ודוק.
עוד כתב מרן דברי הרי\"ף והרא\"ש וכתב על דברי הרא\"ש וז\"ל ואני אומר דאשכחן וכו' יעו\"ש. ולא ידענו מה מיישב בזה למ\"ש הרא\"ש דעד כאן לא פליגי אלא במשנה אבל בברייתא אפי' אימתי הוי לחלוק וכן כתבו התוס' בעירובין דף פ\"א ובחולין דף פ\"ח יעו\"ש. עוד כתב על שם הרא\"ש ויש ספרים שכתוב בהם תניא כוותיה דר' יוחנן ולא נהירא לי גירסא זו וכו'. לא ידענו היאך הויא ברייתא זאת כר' יוחנן ואי דר' יוחנן איירי בדבר שאין צריך ברכה לאחריו במקומן וברייתא בצריך א\"כ גם ההיא ברייתא דאותביה לעיל לר' יוחנן יש לחלק כן וכמ\"ש רשב\"ם אלא דלא הונח לו דא\"כ היה לו לפרש וא\"כ היאך הוי סייעתא ואם הוא באיזה גירסא בברייתא הו\"ל להרא\"ש לכותבה.
והטור ז\"ל פסק כדעת הרא\"ש דלא כרבינו בסי' קע\"ח וז\"ל בני חבורה וכו' עד ואדוני אבי כתב כרשב\"ם. והיינו כרב חסדא והוא ברור. וכתב מרן וז\"ל ומשמע דלדעת הפוסקים כר\"ח לא שאני לן בין וכו' עכ\"ל. ולא ידעתי היאך השוה לכולם יחד דפוסקים כר\"ח דלא שאני לן וכו' והא הסמ\"ג הוא חד מן הפוסקים כר\"ח וז\"ל עוד מסקינן דאי עקרו וכו' כשהן חוזרין אין טעונין ברכה וכו' אם הניחו שם מקצת חברים עכ\"ל, ובודאי דאיירי בדברים שאינן טעונין וכו' דאי טעונין וכו' א\"צ להניח זקן או חולה דהא כר\"ח ס\"ל ואפ\"ה אם הניחו א\"צ לחזור ולברך ואדרבא סברא הוא דכיון דהניחו זקן או חולה ודאי דדעתם לחזור אפי' בדברים שאינם טעונים. ועוד קשה שכ\"כ בשם הסמ\"ק לקמן דבדברים שאינם טעונים יש לחלק בין הניחו ללא הניחו יעו\"ש ופוסק כר\"ח.
וראיתי להב\"ח ז\"ל שתמה על הסמ\"ג דלא ימנע במה איירי אי בדברים שאינן טעונים וכו' כי הניחו זקן או חולה מאי הוי ואי בטעונים אפי' דלא הניח אין צריך לחזור ולברך. ומאי קושיא איירי בדברים שאינן טעונין וזקן או חולה מועיל כפי הצעתינו וא\"כ ממילא נדחה מ\"ש הב\"ח בפרט זה דסובב הולך דבדברים שאינן טעונין לא שנא בין הניח זקן או חולה או לא הניח וכן דעת הט\"ז, ושוב ראינו למג\"א שדעתו כדעתנו והביא ראיה מן הסוגיא יעו\"ש. עוד כתב מרן ז\"ל בב\"י וז\"ל ובסי' קפ\"ד כתב רבינו בשם הר\"ר פרץ ז\"ל דהא דטעונים ברכה לאחריהם במקומם דוקא וכו' יעו\"ש עד סוף הלשון. ולא זכיתי להבין דבריו דהא יכול להיות מהפוסקים דס\"ל כרב ששת ואפ\"ה יכול לאכול מאותו דבר שם ויברך והוא דס\"ל כדעת התוס' והרא\"ש והטור וסייעתיה דסברי דהא דצריך לברך היינו ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה יעו\"ש בדבריהם וא\"כ יברך ברכה ראשונה במקום שאוכל שם ויברך לאחריו שם ויברך וצ\"ע.
עוד כתב מרן על שם סמ\"ק חבורה שהיו יושבין מסובין וכו', וכתב עליו ולשונו אינו מכוון וכו' עכ\"ל. והרב ב\"ח כתב ועוד קשה לי היאך אמר דאילו בדברים וכו' יעו\"ש לשונו. והנה במה שהקשה על הסמ\"ק לא ידענו כוונתו דאי ברייתא הצריך הניח זקן או חולה היינו ר' יהודה ברם לרבנן יש לחלק בין דברים הטעונים וכמו שתירץ ההיא ברייתא לרב חסדא ואיהו פוסק כר\"ח אלא שהלשון אינו מכוון וכמ\"ש מרן. ומ\"ש דסמ\"ק פסק כרב ששת דבריו תמוהים וכמ\"ש עליו החה\"ש ה\"ה יעקב שלם הנז\"ל דהא איהו פוסק כר\"ח וכמ\"ש איהו גופיה והביאו הוא עצמו וז\"ל ואם אכל פת במקום אחד ואכל במקום אחר צריך לחזור ולברך במקומו הראשון ברכת המזון ואין צריך לברך במקום שני לפניו עכ\"ל, הרי דכתב בפירוש דבדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם א\"צ לברך על האכילה האחרת כיון דדעתו לחזור (והרי) [והוי] כר\"ח. ושוב ראיתי דאין זו קושיא דהא דסמ\"ק הוא סלקא דעתיה ושוב נשא ונתן וחזר בו וכמו שסיים הלשון מרן הב\"י יעו\"ש, וכפי מסקנתו אתי שפיר כרב ששת וס\"ל כסברת הרא\"ש ודעימיה דלפניו סגי ואין צריך לאחריו למפרע קודם ברכה ראשונה ודוק. ברם אי הך מסקנא היא מהגה כמו שהוא הלשון האחר שאינו הכל לשון אחד וכמ\"ש הב\"ח חזרה הקושיא לדוכתא וכעת לא נודע מה נעשה כי אין הספר מצוי.
עוד כתב על שם סמ\"ק ואם אכל פת במקום אחד וכו' וכתב בהגה דטעמו דהא דאמר לקיבעא קמא הדר היינו לברך ברכת המזון וכו' והשיג עליו דפירוש לקיבעא קמא הדר היינו לומר כיון דאי היה אוכל כאן וכו' עכ\"ל יעו\"ש. והא ודאי דוחק גדול שלא היה לו עוד אכילת פת ואפילו שלא יהיה לו ישאל מאת מכירו ככר לחם ומעיקרא קושיא ליתא דעד כאן לא אמרן דיאכל עוד שם ויברך שם אלא כשהוא בדעתו לחזור לברך למקומו ונמצא דדעתו לאכול עוד ואין צריך ברכה לפניו דמהאי טעמא האי דינא הוי דוקא בדבר שצריך ברכה לאחריו במקומו דלקיבעא קמא הדר ברם בשכח ולא ברך לא שייך לומר כן לקיבעא קמא הדר ובדעתו לאכול עוד דהא שכח ולכן צריך לחזור למקומו לברך ולא מהני מה שיאכל עוד." + ], + [ + "אכל \n במזרחה של תאנה וכו' צריך לחזור ולברך. והשיג עליו הראב\"ד יעו\"ש, והמגדל עוז הליץ על רבינו דאי כדעת הראב\"ד דהכל תלוי בדעתו וטעמא משום נמלך למה ליה למינקט בירושלמי ממזרח למערב אפי' ברוח א' נמי כל נמלך צריך לחזור ולברך אלו דבריו ז\"ל. וראיתי למרן ז\"ל שייחס להמ\"ע שנמלך לאכול יותר ממה שהיה בדעתו לאכול. ולענ\"ד נראה דמ\"ש הוא לדעת הראב\"ד בפי' להירושלמי כן דעת המ\"ע לפרש לדעת הראב\"ד, דהיינו שבעת שברך היה דעתו לגמור סעודתו במזרחה ונמלך לגמור במערבה ואהא קשיתיה ז\"ל דאם כן ליתני אפי' מרוח א' דאי בשעה שבירך היה דעתו לגמור סעודתו במקום זה במזרח ונמלך לגמור במקום אחר אפילו ברוח זה צריך לחזור ולברך אלא ודאי דאין הפרש בב' רוחות בין היה דעתו ללא היה דעתו דבין הכי ובין הכי צריך לחזור ולברך ולכן סתם לן רבינו ולא חילק והוא תירוץ נאה ומתקבל לדעת רבינו.
וראיתי להרב יד אהרן נר\"ו בכת\"י שכתב על דברי מגדל עוז אלו ואי מפרשו לענין נמלך אמאי הביא דין זה כאן בדין שינוי מקום בדין נמלך היה לו להביאו וכו' עכ\"ל. ואחר המחילה אגב שיטפא לא דק דמ\"ש המגדל עוז היינו לדעת הראב\"ד דס\"ל בפירוש הירושלמי דהוי מטעם נמלך ועל זה קשיתיה דאי לדעת הראב\"ד דהיינו מטעם נמלך הו\"ל לחלק אפילו ברוח א' אלא ודאי דלאו מטעם נמלך נגע בה הירושלמי וכדעת רבינו דלא חילק בהכי וא\"כ דין זה דמטעם שינוי מקום נגע בה רבינו שפיר שייך כאן ולא מטעם נמלך וכמ\"ש המ\"ע וק\"ל." + ], + [], + [ + "גמר \n בלבו וכו'. ועיין מה שהשיג עליו הראב\"ד ומ\"ש מרן. ולענ\"ד יש ליישב ואין צריך להגיה והוא דכל הני עובדי דמייתי הוא באורח דאוכל בבית בעה\"ב וכן מ\"ש רב הרגיל בשמן שמן מעכבו היינו אפילו בביתו דלא מיבעי בבית בעה\"ב דכל שלא משח ידיו מעכבו אלא אפילו בביתו מעכבו ואהא קאמר תלמודא לית הלכתא ככל הני שמעתתא דהיינו דכשאוכל בבית בעה\"ב דחד ס\"ל דתלוי בגמר סעודה וחד ס\"ל בסילוק תכא מקמייהו וחד ס\"ל במשוח ידיו, אלא בנטילת ידים דכיון דנטל ידיו אסור לאכול וזה דוקא בסתם דלא נמלך בדעתו ממש שלא לאכול עוד הוא דאזלינן אחר נט\"י כיון דאינו תלוי בדעתו דאדעתא דבעה\"ב הוא אוכל ברם בנמלך ממש בדעתו שלא לאכול בין בביתו בין בבית בעה\"ב משעה שנמלך אסור לאכול עוד שהרי נמלך ודוק.
ודרך אגב ראיתי למרן ב\"י סי' קע\"ט מ\"ש הר\"ן לחלק בין שתיה לאכילה דשתיה דאין לה קבע אי אמר הב לן ונבריך צריך לחזור ולברך אבל אכילה יש לה קבע ומותר לאכול וכו', ושוב כתב וז\"ל ויותר נראה לפרש דברי הר\"ן דבקבועים וכו' יעו\"ש. ודבריו תמוהים שדבריו סתרי אהדדי תוך כדי דבור וחוץ מזה דא\"כ אינם מובנים דברי הר\"ן והוא אתי ליישוב דברי הר\"ן, והב\"ח ז\"ל כתב דט\"ס יש וצ\"ל אלא שקשה דמאחר דאינו מצריך וכו' וכן ראיתי ג\"כ להט\"ז יעו\"ש. ולענ\"ד אין זו הגה\"ה נכונה מכמה אנפי חדא דאחר שפירש דברי הר\"ן באופן אחד ושוב כתב ויותר נראה לפרש כנראה דפירוש זה ניחא ליה איך כותב אלא שקשה אדרבא הו\"ל להפך פירוש שני לראשון ולומר אלא שקשה ושוב יכתוב הפירוש הראשון. ועוד אחר שכותב אלא שקשה מביא בשם ה\"ר יונה להיפך ממה שקשה לו ומכל הני גמגומים מוכח בודאי דאין כוונת מרן אלא הכי וכצ\"ל במקום אלא שקשה, ולא נימא, והלשון נרדף וכוונתו הכי ולא נימא דמאחר דאינו מצריך וכו' אינו בדין וכו' עד וכן דעת רבינו יונה כלומר כהאי דסובר הר\"ן דיש לחלק בין שתיה לאכילה אפילו הכל בסעודה אחת ודוק והוא אמת ויציב." + ], + [ + "היו \n שותים וכו'. והשיג עליו הר\"א ועיין מ\"ש מרן. וכעת לא זכינו להבין דבריו דא\"כ הוא דעת רבינו עדיין השגת הראב\"ד קיימת דכשאמרו בואו ונבדיל אמאי לא יחזור לברך הא שתיה בהבדלה דינו כקידוש וכדאיתא בהדיא בגמ'. גם הראב\"ד איך ע\"פ פירושו שפי' דקובעת לקידוש היינו בלא אמירת בואו ונקדש קשיא ליה לרבינו בהבדלה, הא אפי' כפירוש רבינו דאינה קובעת אלא באמירת בואו ונקדש אפ\"ה קשיא לרבינו דינא דהבדלה דאינו כן אלא דצריך לחזור לברך באומרו בואו ונבדיל דומיא דקידוש דשוין הן. ומרן ז\"ל בב\"י הרגיש בזה ותירץ בהדרגות דהבדלה כיון דמאכילה אינו מפסיק אלא משתיה גרע מקידוש ואי אמר הב לן ונבדיל א\"צ לחזור ולברך אף שצריך להפסיק יעו\"ש, ברם הכא בכ\"מ לא רמז מזה וזה תימה דכל עצמו לא בא אלא ליישב לרבינו מהשגת הראב\"ד להבדלה וזה הניחו בעל פה, ומה גם שאינו דבר פשוט ואדרבא כמו זר נחשב חידוש זה.
ולכן נראה לענ\"ד דמרן בכ\"מ מיישב השגת הראב\"ד באופן אחר והלא כה דברו דתחילה הציע דעת רבינו דשבת קובעת לקידוש היינו באמירת בואו ונקדש ואם כן בהבדלה דסבור מינה דה\"ה באמירת בואו ונבדיל, ועוד הציע דלא תיקשי לך ממ\"ש רבינו בשבת דמשמע אפילו לא אמר, דיש לומר דהתם בשהחשיך כבר דהיינו קידש היום דהיינו קודם חשיכה וכן הוא לשון רבינו בכמה מקומות עד שתחשך והא דסבור דלהבדלה קובעים היינו למימרא דאסור לשתות דאי אפשר לומר דצריך להבדיל מבעוד יום לכתחילה אלא להפסיק וכו' נמצא דמה שנשאר שדומה לקידוש בשתיה היינו להפסיק ולא להבדיל וגדלה מעלת הקידוש מהבדלה דבקידוש אי מבעוד יום אמר בואו ונקדש קובעת עליו וצריכים לקדש אם ירצו לאכול לא כן בהבדלה לא יכול להבדיל ולא לאכול וזה דעת רבינו לחלק בין קידוש להבדלה דכיון דיכול לקדש באותה שעה נמצא דאסח דעתיה משתיה ולכן צריך לחזור ולברך לא כן בהבדלה דכיון דאינו יכול להבדיל אף דנאסר לשתות מ\"מ לא הוי היסח הדעת כיון דאינו יכול להבדיל וכדרך שחילק מרן בב\"י שכתב לעיל, ודרך זה דוקא הוי לפי' רבינו דקובעת היינו באמירה מבעוד יום דלפי' הראב\"ד דקובעת היינו בשקידש היום ובלא אמירה, לא שייך לחלק בין קידוש להבדלה לשתיה דשתיה דהבדלה היא כקידוש ולכן משיגו וזה נראה לי אמת ויציב. ויש מי שלא הודה לי בזה מטעם דאין סברא לחלק ביניהם משום דבקידוש יכול לקדש ובהבדלה אינו יכול דמה בכך הא מיהא חייב להפסיק ולא ראו חילוק מרן בב\"י דאף דחייב להפסיק משום דבאכילה אינו מפסיק לא יחזור לברך ודוק.
עוד כתב מרן אלא אפילו לשתות שאינו כ\"כ קבע ונימא דמצטרף וכו'. ומאי דקאמר בגמ' אבל לשתיה מפסיקים היינו שתיה בלא סעודה וכ\"כ התוס' שם יעו\"ש.
עוד כתב כי אמרו הב לן ונבריך חמיר טפי וכו'. והרי זה דומה לנטל ידיו דחשיב כמי שהתחיל לברך מטעם תכף לנטילת ידים ברכה ברם הב לן וניטול ידינו צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה ולא למפרע על מה שאכל דלא חשיב כהב לן ונבריך דהב לן ונבריך חשיב כנטילת ידים גופיה והב לן וניטול גרע וכ\"כ מרן לקמן סוף פ\"ו יעו\"ש." + ], + [], + [], + [ + "דברים \n הבאים וכו'. וכתב מרן ורבינו נראה לכאורה דכרש\"י ס\"ל וכו' יעו\"ש עכ\"ל. והנה חוץ ממ\"ש בס' קול בן לוי דא\"א לפרש לשון רבינו שיסבור כרש\"י שכתב דברים הבאים וכו' בין מחמת הסעודה בין שלא מחמת הסעודה דאלו לרש\"י מחמת הסעודה הוא ללפת בהן את הפת ואילו הוא ז\"ל פי' גבי דברים וכו' אפילו הביאן שלא מחמת לפתן וכו' יעו\"ש והוא פשוט, עוד זאת קשה לי דלמה הרע לו לשון רבינו בסיפא שכתב דברים הבאים לאחר הסעודה אי יסבור כהתוס' ולא הרע לו לישנא דרישא שכתב דברים הבאים בתוך הסעודה והן מחמת הסעודה, ולהתוס' דברים וכו' פירוש דברים הרגילים לבא בתוך הסעודה וא\"כ צריכים להיות דברי רבינו הכי דברים הבאים בתוך הסעודה פירוש הרגילים לבא בתוך הסעודה והן מחמת הסעודה ואכלן עכשיו לחודייהו בלא פת וכו' וא\"כ קשה שהעיקר חסר מלשון רבינו שהגזרה שהיא שאכלן בלא פת חסר מלשון רבינו, ומה צ\"ל דלישנא דרבינו שכתב דברים הבאים אינו כפירוש דברים הבאים דבגמ' דבגמ' פירושו דברים הרגילים לבוא בעלמא בתוך הסעודה ללפת בהם את הפת ועכשיו לא ליפת בהן את הפת, נראה דכתב דברים הבאים אין פירושו כן אלא הכי הוא דברים הבאים בתוך הסעודה עכשיו ולא ליפת בהן את הפת והן מחמת הסעודה פירוש דעלמא באים מחמת הסעודה אינם צריכים וכו' וא\"כ מאי שנא מסיפא ודברים הבאים ה\"פ דברים הבאים עכשיו לאחר הסעודה בין מחמת וכו' בין שלא מחמת וכו' כלומר שבעלמא באים בין הכי ובין הכי כיון דעכשיו באו אחר סילוק המזון צריך לפניה ולאחריה כדעת התוס' וכ\"כ הלח\"מ דרבינו ס\"ל כהתוס' וודאי לשון רבינו צריך לפרשו הכי.
אך מה שהקשה הקול בן לוי למרן דרבינו פסק בהל' ו' פת פוטר מעשי קדירה אע\"ג שאינו עשוי ללפת בהם את הפת וזה שלא כדעת רש\"י ואיך אפשר דפסק כרש\"י, לק\"מ ולא ידעתי היכן ראה בדברי רבינו שכתב כן זולת הלח\"מ שכ\"כ משום דאזיל לשיטתיה שכתב שפסק רבינו כהתוס' ברם מרן דסובר דרבינו פסק כרש\"י לחד צד יפרש דברי רבינו דלשם במלפת בהם את הפת וק\"ל.
אך זו רעה חולה להתוס' והרא\"ש דפסקו בכאן דאחר סילוק המזון צריך ברכה ראשונה ואחרונה על מה שאכל קודם ברכה וזה היפך דבריהם בפסחים על ההיא ברייתא דמברך למפרע היינו עצה טובה ולעולם אינו מברך אלא ברכה ראשונה דומיא דשמש דמברך על כל פרוסה ופרוסה יעו\"ש דף ק\"א ודף ק\"ב וצ\"ע." + ], + [ + "בשבתות \n וימים טובים וכו' שאדם קובע סעודתו על היין וכו'. עיין להלח\"מ ז\"ל מה שהקשה על הרב המגיד פ\"ל מהל' שבת ולא על הרה\"מ לחוד תלונתו כי אם גם על מרן בכ\"מ שכתב כן יעו\"ש. וי\"ל דרבינו יפרש דמ\"ש בגמ' דאביי מברך על כל כוס וכוס היינו אחר ששתה שיעור בקביעות יין דאיכא בזה סעודת שמחת יו\"ט ונמלך שלא לשתות עוד דיצא ידי חובת יו\"ט דלא כפי רש\"י יעו\"ש ובכל כוס וכוס נמלך היה ולעולם דחייב ביו\"ט לקבוע סעודה." + ] + ], + [ + [ + "נשים \n ועבדים וכו'. הכי איתא בפ' מי שמתו וכתב הרא\"ש וז\"ל ולא איפשיטא [וכו'] וא\"ת מאי שנא מההיא וכו' וי\"ל דלא דמי דאיש אף דלא אכל כלום וכו' לא כן אשה דאינה בכלל הערבות עכ\"ל. ורצונו לומר דאף דמן הדין יכול לברך להוציאו מדין ערבות בלא אכילה כלל מ\"מ הוצרכו מדרבנן שיאכל כזית דגן שהוא שיעור דרבנן משום שהיא ברכת הנהנין וסגי בשיעור דרבנן כיון דמן התורה לא בעי אכילה כלל ברם פחות מכזית דגן או אפי' הרבה מדבר אחר לא וכמ\"ש וכ\"כ ג\"כ בפ' שלשה שאכלו סי' כ\"א וז\"ל ואע\"פ שהם אכלו וכו' היה מוציא וכו' משום ערבות וכו' וה\"ה ברכת המזון וא\"צ כזית דגן אלא [כדי] שיוכל לומר שאכלנו וכו' ר\"ל דאף דמן הדין מוציאו בלא אכילה כלל מדרבנן הצריכו קצת אכילה שהיא כזית והיינו טעמא שהיא ברכת הנהנין ואומר שאכלנו ולא אכל ותיבת שאכלנו אינו מדוקדק דאין תיבת שאכלנו איתא בנוסח הברכה בברכת המזון אלא הוא אשגרת לישן מחמת דקאי כאן אעובדא דשמעון בן שטח דהוזכר בגמ' דאיירי בזימון וכ\"כ התוס' ג\"כ כמ\"ש הוא אחריהם והוא ממש מ\"ש כאן כתב שם והוצרכתי לזה לאפוקי מס' צרור החיים דף כ\"ה ע\"ב יעו\"ש דהקשה דבריו אהדדי. ועוד סיים הרא\"ש שם בפ\"ז עד שיאכל כזית דגן אבל שתיה ועלה ירק לא מהני דבעינן דבר שראוי וכו' עכ\"ל יעו\"ש. ור\"ל דהא דמהני באכל שיעורא דרבנן היינו דוקא בשיעור כי האי שאם יאכל עוד יתחייב מדאורייתא לא כן בעלה ירק או שתיה דמעולם לא יבא לחיוב דאורייתא לא מהני נמצא בפי' מ\"ש כאן ומ\"ש שם הכל עולה לסיגנון אחד וקאי לבהמ\"ז דמדרבנן אינו מוציא אם לא אוכל כזית וכ\"כ התוס' ג\"כ דף מ\"ח ע\"ב ומ\"ש שאכלנו משלו דקאי לזימון היינו משום דקיימי הכא לעובדא דשמעון בן שטח והוא אשגרת לישן וכמ\"ש הרא\"ש ושוב ראיתי להרב ב\"ח שדעתו סובב הולך דמ\"ש התוס' שאכלנו משלו קאי לזימון. ולענ\"ד ממ\"ש מרן סי' קפ\"ו לדעת ר\"י והרא\"ש כשמפרש דברי סמ\"ק נראה שהבין כמו שהבנתי דברי הרא\"ש דשאכלנו הוא אשגרת לישן שכתב ולא אמרו וכו' אלא כדי שיוכל לומר שאכלנו אבל בירושלמי לא משמע הכי וכו', ואי פירוש שאכלנו הוא זימון הכי הו\"ל למימר ומיהו בירושלמי לא משמע הכי אלא דמשום בהמ\"ז גופא הצריכו שיאכל כזית ודוק.
והטור בסי' תפ\"ד כתב שם על שם אביו דאם אינן יודעים בהמ\"ז יש תקנה להקרותם מילה במילה שאין כאן מוציא שם שמים לבטלה וכו' כי היכי דברכת הלחם של מצה מוציאם כיון שהוא חובה ה\"נ בהמ\"ז כיון שתיקנו ארבע כוסות וכו' יעו\"ש. ויש להקשות דמה צורך להקרותם מילה במילה או למ\"ש אח\"כ הטור מטעם ד' כוסות הא בהמ\"ז דפסח שוה לברכת הלחם של מצה דאיפסיקא הלכתא אע\"פ שיצא מוציא דמידי הוא טעמא דברכת הלחם של מצה אע\"פ שיצא מוציא דכיון דחובה עליו לאוכלו וא\"א בלא ברכה חשיב ברכת המצוות וא\"כ כ\"ש ברכת המזון שכבר נתחייב ממה שאכל כזית מצה בחיוב ואין לך ברכת המצוות גדול מזה. ואין לומר כיון דחיוב ברכה על אכילת כזית אינו אלא מדרבנן נמצא דאינו נמשך חיוב ברכה מן התורה מכח אכילת כזית כדי שיקרא ברכת המצוות ולכן צריכינן לתיקונים הללו, דא\"כ גם ברכת הלחם של מצה חיוב ברכתו אינו אלא מדרבנן ואינו נמשך מאכילת כזית מצה לברכה ולא יקרא ברכת המצוות אלא ודאי כיון דרבנן תיקנו כן לאכילת כזית חשיב כדאורייתא ונקרא ברכת המצוות וא\"כ גם בהמ\"ז דרבנן דתקנו על כזית חשיב כחיוב דאורייתא. ויש לחלק דלא דמי ברכה ראשונה לבהמ\"ז דבברכה ראשונה כיון דרבנן תיקנו שיברך קודם אכילה וזה אינו יודע לברך א\"א לו לאכול כזית מצה ולקיים מצוה דאורייתא ונמצא מפסיד המצוה אמטו להכי חשיב ברכת המצוות כיון דבלא זה א\"א לבוא למצות בוראו לא כן בברכה אחרונה דכבר קיים מצות בוראו ולא פש גביה אלא חיוב בהמ\"ז דרבנן לכזית מצה בזה אינו מחוייב לברך לחבירו דבמצוות דרבנן אינן ערבים זה לזה וכמו שהעלה בהסכמה הרב בעל זרע אברהם או\"ח סי' י\"ב יעו\"ש.
ונ\"ל הדיוט להכריח כן מסוגיא מגילה דף י\"ט ע\"ב שכתבו שם התוס' ד\"ה ור' יהודה מכשיר ודף כ\"ד ד\"ה אבל וד\"ה מי שלא ראה שכתבו דתרי דרבנן אינו מוציא לחד דרבנן יעו\"ש, ואי איכא ערבות מה בין תרי דרבנן לחד הא מיהא מחוייב דרבנן נינהו וערבים זה לזה ואפילו בלא חיוב כלל צריך להוציאו דערב הוא אלא ודאי ס\"ל דבדרבנן ליכא ערבות וכן דעת הרא\"ש כאן לפי דרכנו ואי אכל אח\"כ כדי שביעה ונתחייבו מדאורייתא הוי כשאר אכילת רשות דעלמא דמדרבנן צריך לאכול כזית דגן ולכן הוצרך לברך מלה במלה או להטור מטעם ארבע כוסות.
והנה נתבאר דעת הרא\"ש ז\"ל בהוצאת ידי חובה לאחריני ובנשים דאינם מוציאות לאנשים דלא איפשיטא ברם הגהות אשרי בפ\"ק דמגילה כתבו דחייבות מן התורה בבהמ\"ז ואינם מוציאות את האנשים. והקשה הרב שער אפרים [סי' י\"א] דהוי היפך הש\"ס דאמר נפק\"מ להוציא אחרים ידי חובתן הרי דאי מיחייב מן התורה מוציא אחרים ועיין להרב מקראי קדש דף קמ\"ה ע\"ב מה שתירץ. ולי הדיוט יראה דהאי דחייבות מן התורה לאו היינו מדינא אלא מתורת ספק דמספקא להו ז\"ל אי חייבות מן התורה וכדעת הראב\"ד וטעמו עיין בחי' הרשב\"א ז\"ל או אינן חייבות בודאי ונשארו בספק כדעת רבינו ז\"ל ומספק אזלינן להו לחומרא ונפק\"מ דקטן לא ליפוק להו ידי חובתן ברם לא אזלינן לקולא דליפוק לגברי כיון דליתנהו בברית ותורה כסברת הגמ' דאזלינן לחומרא דזיל הכא לחומרא והכא לחומרא ודוק. ושוב ראיתי להרב שער אפרים הנזכר שתירץ כעין זה ויש שינוי בדברי ובזה אני מתנצל מקושיא שהקשה יעו\"ש.
והגהות אשרי כתבו בשמעתין וז\"ל ותימה על הר' אלחנן נהי דגר וכו' מ\"מ איך יוציא אחרים ידי חובתו כיון שלא היה לגרים חלק בארץ וכמו הנשים פי' דהכל תלוי כשיהיה לו חלק בארץ דכתיב על הארץ הטובה וכו' ומאי אהני מה שיכול לומר על שהנחלת וכו'.
כתב עוד וכן קשיא לר' מאיר כהנים מביאים וכו' העתק מהתוס' עכ\"ל. עיניך הרואות שדבר ה' בפיהו אמת כמ\"ש הרב בעל כנה\"ג סי' קפ\"ו שמ\"ש התוס' בברכות דף כ' וז\"ל ותימה כהנים ולוים נמי תיבעי שהרי לא נטלו חלק בארץ וכו' שכוונתם תיבעי לר\"מ דאמר וכו'. וראיתי להרב בעל מקראי קדש דף הנז' שכתב עליו וליתא דאי הכי מאי קשיא להו להתוס' דתיבעי לר\"מ דאין הלכה כמותו והלא רצו לשאול נשים לר' יוסי דהלכה כוותיה עכ\"ל. וי\"ל לזה דכוונתם לומר דכפי זה יהיו פטורים הכהנים לר\"מ וזו היא תמיה דמי איכא סברא דיהיו פטורים.
אך מ\"ש הכנסת הגדולה וז\"ל איברא שאף לפי מה שפירש דברי התוס' מגומגמים במ\"ש ותימה דכהנים ולוים וכו', דלוים מאן דכר שמייהו דנהי וכו' עכ\"ל יעו\"ש, ודבריו תמוהים דלכאורה נראה דאישתמיט מיניה משנה ערוכה סוף מעשר שני משנה י\"ד וז\"ל מכאן אמרו וכו' ר' מאיר אומר אף לא כהנים ולוים שלא נטלו חלק בארץ ר' יוסי אומר יש להם ערי מגרש ע\"כ, ונמצא דהתוס' דכתבו כהנים ולוים קיימי למתני' דמעשר שני ולא לתוספתא דבכורים ונראה מבואר ממתני' הלזו דטעמא דר\"מ לאו משום דכהנים לא נטלו ערי מגרש דהרי לוים דנטלו וכללם בהדי כהנים דאינן מתודים אלא דס\"ל דערי מגרש לא חשיב חלק בארץ ודלא כהרב כנה\"ג וצ\"ע. וממתני' הלזו תברא ג\"כ למ\"ש הרב מקראי קדש שם וז\"ל לכן יראה דגם לר' יוסי הקשו הק' התוס' דאף דנטלו ערי מגרש אפ\"ה מיקרי חלק ישראל וכו' יעו\"ש, דממתני' הלזו יראה דזה דערי מגרש לא חשיב חלק אבות אבותיהם לר\"מ אבל לר' יוסי חשיב חלק גמור ודוק." + ], + [ + "שלושה \n שאכלו וכו'. וכתב מרן וז\"ל אמר שמואל לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל וכו' וכתבו התוס' ד\"ה לעולם וז\"ל ופריך בירושלמי מהחזן שאומר ברכו וכו' עכ\"ל. והקשה הרשב\"א בחידושיו מגדלו לה' ותירץ דכיון דאומר אתי הרי הוא כלל עצמו עכ\"ל. וקשה דמה יענו לכמה פסוקים דכתיב הודו לה' זמרו לה' וכמוהו רבים דלא כתיב אתי אלא ודאי דלא דמי ענינא דקרא לדהכא דיש לחלק ולכן לא הקשה הירושלמי כי אם מהחזן ודוק.", + " והוא\n חוזר ומברך ברוך וכו'. וכתב מרן להיכן הוא חוזר (גמ') רב זביד אומר חוזר לראש ורבנן אמרי וכו' ופירשו התוס' וכו'. ושם סיימו התוס' פירוש אחר מהר\"ם מאיבר\"א יעו\"ש ודבריהם שם מגומגמים ועיי\"ש בחידושי הלכות מה שנדחק בזה והוצרך להגיה יעו\"ש והיינו משום שהבין דלמר ולמר דכתבו התוס' היינו האמוראים דלעיל דהיינו רב נחמן ורב ששת.
לענ\"ד נראה דיותר טוב להחליף תיבות את של זה בזה ולא להגיה, והכונה מוכחת כן וכן צ\"ל והכא בעי וכו' להיכן הוא חוזר למר במקום שפסק דהיינו מהזן ואילך ולמר נברך וכו' והנך אמוראי קיימי לרב ששת דלעיל דקאמר עד הזן, וה\"פ והכא בעי לאותו מן השוק אליבא דר\"ש למר דהיינו רבנן למקום שפסק דהיינו מזן ואילך פי' מסוף הזן דהיינו תחילת ברכת הארץ ולמר דהיינו ר\"ז נברך היינו סוף נברך שהוא תחילת הזן וזה מיקרי לראש שהוא בהמ\"ז ודו\"ק כי נראה אמת. ושוב ראיתי להרשב\"א משם הראב\"ד פירש כן כדפירשתי וודאי שהוא הפירוש הזה יעו\"ש ודוק.
עוד כתב מרן ומ\"ש והן עונין אמן וכו' יעו\"ש עכ\"ל. וקשיא לי דאיך כתב משום מצוה והא חייב לענות מדינא וכמ\"ש רבינו לעיל פ\"א וז\"ל הל' י\"ג כל השומע אחד מישראל אע\"פ וכו' חייב לענות אמן, וא\"כ כ\"ש הכא וכי גרע משום שיוצא הוא ידי חובתו דלא יענה אמן מתורת חיוב, ואין לומר דס\"ד אמינא כיון שהוא שומע מראשה ועד סופה חשיב כמברך ולא יענה אמן דהעונה אמן אחר ברכותיו הרי זה בור קמ\"ל דיכול לענות, חדא דאין ס\"ד זה עולה, ועוד א\"כ כך הו\"ל למרן למימר ולא כמ\"ש שהוא ענין אחר וכעת צ\"ע." + ], + [], + [ + "היו \n האוכלים מעשרה ואילך וכו' נברך לאלהינו וכו'. וכתב הלח\"מ טעם לרבינו וז\"ל משום דהיכא דמזכיר שם מוכחא מילתא דעל קב\"ה קאמר וכו' אמנם פליג וכו' ולענ\"ד נראה כדכתיבנא וכו' עכ\"ל. והנה באמת צריך להבין כוונת מרן כי ודאי לאו קטיל קנה באגמא הוא ולכאורה שפיר תפש עליה הלח\"מ. והנראה לענ\"ד להליץ בעד מרן דמדמדמה אומר לאלהינו לאומר למי שאכלנו משלו [נראה דס\"ל] דכי היכי ד[ב]אומר נברך למי שאכלנו תיבת למי מורה דממעט אחר שלא אכלנו משלו דמרובין משמע זה זן את זה וזה זן את זה דכל הוספה מגרעת ומשמע דקאי לבעל הבית וממעט לאדם אחר שלא אכלנו משלו הכי נמי באומר לאלהינו דהוספת למ\"ד הוא כמו למי, שממעט אחר דיש אלוה אחר ח\"ו דזן לאחר ושפיר דמי אומר לאלהינו לאומר למי דכמו דהתם מכח ההוספה משתנה הענין כן אומר לאלהינו מכח הוספת הלמ\"ד משתנה הפירוש ומשמע דממעט אחר שלא אכלנו משלו דזה זן את זה וזה את זה זהו דמיון מרן לאלהינו עם למי כך נ\"ל לומר בדוחק." + ], + [], + [], + [ + "נשים \n ועבדים וכו'. וכתב מרן והטעם וכו' יעו\"ש. ובדבריו אלו תמהו עליו ממ\"ש הוא עצמו בתחילת הפרק יעו\"ש דמוכח דס\"ל לדעת רבינו דקטן עצמו אית ליה חיובא דרבנן ועוד ממ\"ש רבינו לקמן דין ט\"ז דבן קטן מברך לאביו בשאכל שיעורא דרבנן ואמאי הא קטן לית ליה חיוב אלא על אבוה לחנוכי עיין בקול בן לוי שהקשה כן ובספר צרור החיים. ולענ\"ד לק\"מ משום דנהי דלאו לתינוק רמיא החיוב אלא על אביו מ\"מ הא דמברך התינוק מחיוב דרבנן הוא דאי לאו חיובא לא הוה מברך שלא היה מלמדו נמצא דמה שמברך מחיובא דרבנן מברך רצוני לומר דכל כוונתם שיברך התינוק וכיון שכן חייב דרבנן מקרי והכי דייק לשון רבינו בכל המקומות וז\"ל פ\"ד מהל' ק\"ש נשים ועבדים פטורים מק\"ש ומלמדין את הקטנים וכו' כדי לחנכן במצוות ופירוש דבריו שאף שהם פטורים מצד עצמם וכדתני מתני' מ\"מ אביו חייב לחנכן וכדכתב מרן כאן וכ\"כ הלח\"מ שם ודלא כמ\"ש הלחם יהודה שם יעו\"ש (וא\"ה) [ומשו\"ה] מיקרו דרבנן משום דרבנן הוא דמחייבי לאביו כדי ללמדו לעשות המצוה נמצא רצונם שיעשה הקטן מצוה.", + " קטן\n היודע למי מברכין. ברכות דף מ\"ח יעו\"ש וכתבו התוס' ד\"ה ולית הלכתא וכו' ואומר ר\"ת וכו'. כל דברי ר\"ת לכאורה אין להם מובן שמאיזה מדבריו משמע דאו פורח או יודע סגי ומאיזה מדבריו משמע דשניהם צריכי, ומדברי הרא\"ש יש בירור דבחד סגי וכבר נתעורר בזה הרב חידושי הלכות [מהרש\"א] ז\"ל אלא שגם דברי הרא\"ש תמוהים שכתב בשם ר\"ת דולית הלכתא קאי גם לקטן פורח והך ברייתא דאין מדקדקין בקטן מוקי לה רב נחמן בקטן פורח ואינו יודע וכו' א\"נ בהיפך וכו' זה תוכן דבריו, וקשה דא\"כ גם ר' יוחנן יפרש הכי ור\"י חדא נקט וה\"ה אידך וא\"כ איך חולק עליו ר\"נ. ונראה דס\"ל דודאי ר\"י אמורא הוא והו\"ל לפרש דלא נפקא הך דיודע ואינו פורח מפורח ואינו יודע אלא ודאי דאינו מועיל כי אם פורח ואהא פליגי עליה ר\"ן וס\"ל דשניהם מועילים ומוקי לברייתא בא' מב' וזה אתי מרווח בדברי הרא\"ש ברם בדברי התוס' העיקר חסר ודוק. וחזות קשה ראיתי להרב מעדני יו\"ט שכתב על דברי הרא\"ש בשם ר\"ת ושניהם צריכי וכמ\"ש התוס' וכו' יעו\"ש.", + " והנכרי\n אין מזמנין עליו. ויש לדקדק דלמה השמיט דינא דמתני' דכותי מזמנין עליו. וי\"ל דהא דמפלגינן בין כותי לנכרי היינו בזמן חכמי המשנה אבל אח\"כ כשעשאום כנכרים גמורים לכל דבריהם כדאיתא בפ\"ק דחולין אין חילוק בין כותי לגוי וכמ\"ש מרן כ\"מ לעיל פ\"א הי\"ב. והא דלא כתב בהיפך דכותי אין מזמנין עליו כיון דנקט נכרי ה\"ה כותי דהכל שוין וסמך על מ\"ש לעיל פ\"א הי\"ב דדינם שוין וק\"ל." + ], + [ + "אין \n מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת ולמעלה וכו'. עיין מרן הכ\"מ שהקשה ביתור לשון רבינו. וע\"פ מ\"ש הלח\"מ במ\"ש רבינו פת ולא דגן יתורץ דתחילה כתב דין הזימון דלא הוי אלא בפת ולא בדגן ואח\"כ חילק בין עשרה לשלשה ואולי גם לזה כיון הלח\"מ וק\"ל." + ], + [ + "שנים שאכלו וכו'. וכתב מרן ומ\"מ כתבו התוס' שאם אמר הב לן ונבריך אין השלישי מצטרף וכו'. וזהו שכתב רבינו אם יכולין לאכול עמו וכו' כלומר שיש להם רשות דלא נאסרו וק\"ל." + ], + [], + [ + "שלשה שאכלו כאחד וכו' שלשה בני אדם וכו'. עיין מ\"ש מרן ועיין מ\"ש בב\"י. ומ\"ש הלח\"מ דבריו תמוהים ע\"פ מ\"ש הרשב\"א משמו [של הראב\"ד] בסוגיין יעו\"ש.
והכי איתא התם דף נ' אי נמי כי הא דאמר רב הונא שלש חבורות וכו' אמר רב חסדא והוא שבאו משלש חבורות של שלשה בני אדם וכו' ופירש\"י ואפילו לא אכלו אלו השלשה משנצטרפו יחד שכבר גמרו סעודתן עם הראשונים עכ\"ל. ומדנקט ואפילו לא אכלו משמע דעיקר דינו דאינן רשאין ליחלק איירי באכלו ואהא קאמר ואי אזמון עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו והיינו אפילו אכלו אח\"כ אלא דכשלא אזמון עלייהו אפי' לא אכלו בחבורה זו חדשה אינן רשאין ליחלק כן נראה דעת רש\"י ז\"ל אלא שהתוס' לא הבינו כן לדעת רש\"י אלא הבינו לדעתו דאזמון עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו היינו כשלא אכלו דאי אכלו נתחייבו בזימון ממה שאכלו אח\"כ וז\"ש אחר שפי' וז\"ל פי' שאכל כל אחד מהשלשה מהחבורה זו החדשה ומפסיק כל אחד בחבורתו הראשונה ואהא כתבו ורש\"י לא פירש כן וכן הבין ה\"ר יהודה שהביא הרא\"ש לדעת רש\"י שהקשה ה\"ר יהודה לפי' רש\"י דהא מילתא דפשיטא היא וכו' יעו\"ש בהרא\"ש (ו)שיישב כל הקושיות בהנחה שאכלו השלשה ביחד כמו שביארנו דעת רש\"י והיינו דבאזמון עלייהו אפילו אכלו פרח זימון ובלא אזמון עלייהו אפילו לא אכלו כלום אינן רשאים ליחלק ונראה דגם הרא\"ש הבין כן לדעת רש\"י דאי לאו הכי כשמתרץ קושיות ה\"ר יהודה הו\"ל למימר ונ\"ל פירוש אחר דאין [זה] פי' רש\"י שמיישבו הוא, אלא ודאי דס\"ל כן לדעת רש\"י ולכן מתרץ קושיות ה\"ר יהודה לדעת רש\"י, נמצא שהר\"י לא הבין כן לדעת רש\"י דאזמון עלייהו היינו שאכלו ביחד וגם התוס' סברו כן ולכן כתבו ורש\"י לא פי' כן ברם לקושטא דמלתא רש\"י והרא\"ש והתוס' בפי' אחד קיימי. ואין לומר דמ\"ש התוס' ורש\"י לא פי' כן קאי אמאי דכתבו פטורין מן הזימון ורשאין ליחלק ור\"ל ואי רצו מזמני דלדעת רש\"י אינן רשאין לזמן אפילו אם ירצו, חדא דזו היכן מצאו ברש\"י ואי ממ\"ש פרח מינייהו חובת זימון ותו לא הדר עלייהו אין זו הכרח דר\"ל דכיון דפרח תו לא הדר לאיתחייב ברם אם ירצה רשאין ואין הכרח בדבריו, זאת שנית דא\"כ לא היה להם לפרש אבל אי אקדימו וכו' שפירשו בתחילת דבריהם דגם רש\"י פי' כן אלא היה להם לפרש פירוש דפרח זימון דבהא חלוקים עם רש\"י, אלא ודאי כוונתם כמ\"ש שדימו בדעת רש\"י מה שאינו ודוק.
וכן מרן בב\"י ז\"ל סי' קצ\"ג כתב על דברי הטור שפי' וז\"ל פירוש שלשה שבאו משלשה חבורות וכו' אם זימנו עליהם במקומן וכו' אחר שהעתיק דברי התוס' ורבינו כתב כפירוש זה כלומר לאפוקי מרש\"י שהבינו התוס' לדעתו דאזמון עלייהו היינו שלא אכלו. ועוד כתב על מ\"ש הטור ואינן רשאין לחלק וכו' יעו\"ש מה שכתב דס\"ל דיש הפרש ביניהם באזמון עלייהו דלרש\"י לא אכלו ולהתוס' אפילו אכלו, ברם בלא אזמון עלייהו אפילו לא אכלו אינן רשאין ליחלק לדעת כולם ונמשך אחר דברי התוס' ואחר המחילה רבה זו אינו וכמ\"ש דדעת כולם שוה.
וראיתי להב\"ח שכתב על דברי מרן וז\"ל ואיכא לתמוה על ב\"י שהביא דברי התוס' וכתב עלייהו ורבינו כתב כפי' זה, והא ליתא שהרי רבינו כתב שוב אינן יכולים וכו' עכ\"ל יעו\"ש, והנה כבר הקדמנו כוונת התוס' ועפי\"ז נמשך מרן וא\"כ יפה כתב מרן ולא הסמיך דעת התוס' להטור אלא למ\"ש דאכלו החבורה זו החדשה, [וכתב] וכן דעת רבינו כרש\"י, למה שהבין ברש\"י דלא אכלו השלשה אלו האחרונים ביחד דלא כתב רבינו ואם כבר זימן כל אחד ואחד וכו' רשאין אפילו אכלו, דהא קאי אמה שכתב שלשה שאכלו אינן רשאין ליחלק ואיירי אפילו בלא אכלו דבהא ליכא מאן דפליג וכמ\"ש מרן שם בב\"י לעיל מזה וא\"כ הו\"ל לפרושי, אלא ודאי דאיירי בלא אכלו' זה דעת מרן בדעת רבינו למה שהבין ברש\"י ע\"פ דעת התוס' ברם אין כן דעת רש\"י כדכתיבנא. גם הראב\"ד הבין כן ברבינו והשיג עליו ואפילו אכלו שלשה אחר מכאן וכו' לאפוקי ממה שהבין ברבינו דאיירי בלא אכלו ופי' הראב\"ד ז\"ל הוא ממש פי' רש\"י והתוס' והרא\"ש לפי מה שהכרחנו דכולם שוין וכמ\"ש הרשב\"א משמו ולא נמצא שינוי בדבריו כי אם מ\"ש אפילו זימנו עליו בעל כרחו וזהו שהשיג הר\"א על רבינו דמדברי רבינו נראה בשרצונו של כל אחד ואחד מאלו להצטרף עם בני חבורה ודלא כהלח\"מ ז\"ל שדבריו תמוהים יעו\"ש.
ומרן ז\"ל כדי ליישב דעת רבינו נדחק בלשונו וכתב ומ\"ש וזימן עניינו וכו' אבל הוא לא היה וכו' ולמה שהשיג שנית ואפילו אכלו אחר מכאן וכו', יישב וז\"ל ועל כרחין אית לן לפרש דשלשה אלו גמרו וכו' דאל\"כ היאך שייך וכו'. כלומר דאף דסתם רבינו מ\"מ סתמו כפירושו מכח ההכרח שהכריח וכו'. ואין לדקדק על מרן שבב\"י הבין בדעת רבינו כמו שהבין הר\"א והשיג, ובכ\"מ לא הבין כן דכן דרכו בכמה מקומות דחוזר בו, והיינו טעמא דבב\"י שתירץ ב' תירוצים לקושיא שהקשה בכאן שאל\"כ וכו' הבין בדעת רבינו כמו שהבין הראב\"ד ברם בכ\"מ שלא מצא שום תירוץ לקושיא בדעת רבינו הוכרח להבין בדעת רבינו שלא כהר\"א ולענין דינא שוים.
אך יש להתבונן בדעת מרן שמ\"ש בב\"י לתירוץ כתבו כאן ודחאו בסברא נכונה והכ\"מ קדם לב\"י. איך שיהיה נמצא למ\"ש מרן כאן דרבינו איירי באכלו שלשה יחד מהכרח דהא אין זימון אלא במקום ברכה. ודבריו תמוהים במאד מאד דאי מהכרח זו איך כתב הראב\"ד בפי' הביאו הרשב\"א בחלוקה דלא אזמון עלייהו בדוכתייהו דהיינו אפילו לא אכלו וכן רש\"י כתב ואפילו לא אכלו אלו השלשה ביחד משנחברו ובזה כו\"ע מודו וכמ\"ש מרן עצמו בב\"י וכן דעת רבינו ולא מצינו שינוי ביניהם אלא בחלוקה דלזמון עלייהו בדוכתייהו שהבינו התוס' בדעת רש\"י שלא אכלו וכן הר' יהודה שהביא הרא\"ש וכן דעת רבינו כפשט דבריו וכמו שהשיג עליו הראב\"ד ואי כהכרעתו מה יענה לחלוקה דלא אזמון וכו' וכמ\"ש, ואי יסבור בדעת רבינו דגם בחלוקה דלא אזמון הוא דאכלו מה יענה לפי הכרעה זאת להראב\"ד ורש\"י ודעימיה בחלוקה דלא אזמון עלייהו וכו' אלא ודאי צ\"ל כמ\"ש מרן בב\"י דאיירי בשלשה חבורות שאכלו בבית אחד וכו' או דכיון שנתוועדו לזמן צריכין לאכול וכו' יעו\"ש וא\"כ כאן בכ\"מ דלא חילק מה יענה לחלוקה דלא אזמון עלייהו כדכתבינן וצ\"ע. ועיין בב\"ח מה שתירץ לקושיית מרן בב\"י ולענ\"ד אינו סובלו לשון רש\"י והראב\"ד הביאו הרשב\"א יעו\"ש ודוק.
כתב מרן בב\"י וז\"ל מצאתי כתוב שנים שאכלו בקרן זוית ואחד בקרן זוית אבל לא בסדר אחד שאלתי את מורי וכו' והשיב טוב שיזמנו משום דברוב עם הדרת מלך (יצחק ב\"ר אברהם) עכ\"ל. והקשה הב\"ח וז\"ל וקשיא לי מהא דריש פרק שלשה שאכלו יהודה בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחא מדפתי כרכי ריפתא בהדי הדדי לא הוה בהו מופלג אחד מחבריה לברוכי להו וכו' יעו\"ש עד סוף לשונו, ולא ידענא מאי קא קשיא ליה חדא דזאת היכן כתיבא דמ\"ש להו מרימר ידי ברכה יצאתם ידי זימון לא יצאתם היינו מטעם דאין חילוק בין איכא גדול לליכא גדול דוקא ולא מטעם דברוב עם הדרת מלך ג\"כ דכעת אין הוכחה בגמ', ועוד לו יהי דיהבינן ליה כל דיליה דמטעם דחילוק ברכות נגע בה אפ\"ה אין נדוננו דומה לנדון הגמ' דבשלמא התם בגמ' דכל עיקר הפטור היינו מטעם דליכא אדם גדול דנברך וכיון דמהאי טעמא פטורים היאך יברכו, מי יהיה המברך, לכן חילוק עדיף לא כן בנ\"ד דאף דפטורים יכולין לזמן כי הפטור לאו מכח דליכא אופן לברך הוא אלא מטעם אחר שהם רחוקים זה מזה ויש אופן לברך ולכן טוב שיברכו משום דברוב עם הדרת מלך ודוק." + ], + [ + "שתי \n חבורות וכו'. וכתב מרן תנא אם יש שמש ביניהם מצרפן עכ\"ל. וכתבו התוס' וה\"ה בשתי בתים ובני אדם עומדים ומשמשין מזו לזו מצטרפין וסיימו ז\"ל וכן בבית חתנים וכו' עכ\"ל. כעת דבריהם סתומים דהאי וכן בבית חתנים מה באו לחדש דהיינו דתחילת דבריהם, ונראה כוונתם שאם אוכלים בבית חתנים והחתן אינו אוכל בבית זו אלא בבית אחר במסיבה אחרת יכולין לברך ברכת חתנים אף שאין שם החתן כי השמש מצרפן או הבני אדם שמצטרפין מזו לזו וכו'. ושוב ראיתי להרא\"ש שכתב כן בפ\"ב דסוכה אלא שאח\"כ כתב הרא\"ש דבבית חתנים אף דליכא שמש כיון שהתחילו לאכול עם אותם שבחופה כולם חשובים כאחד והסכים לזה יעו\"ש והביאו הטור סי' קצ\"ה, ולפי\"ז יש לדקדק על מרן שם שהביא משם ריצב\"א דלא התיר לברך ברכת חתנים אלא דוקא ע\"י צירוף שמש דלא כהרא\"ש וסיים ולענין הלכה נראה לסמוך על הרא\"ש ולמה השמיט להתוס' ז\"ל דקיימי בשיטת ריצב\"א וכדכתיבנא.
הדרן לדברי רבינו והנה האי מצטרפין פירושו הוא יכולין להצטרף אם ירצו ולא חיוב, ויש להסתפק אם יש בשתי החבורות אלו חמשה בכל חבורה אם יש להם חיוב להצטרף לברך בעשרה בהזכרת שם שמים דומיא דעשרה שאוכלין כאחד דאינן רשאין ליחלק אף דמזמני שלש שלש או דילמא כיון דכשאינן עשרה יכולין ליחלק נמצא דאלו החבורות אינן חשובות כאחד ויכולין ליחלק ויש להתיישב בזה ודוק." + ], + [ + "שלשה \n שאכלו ויצא אחד מהם לשוק וכו' ולכשיחזור לביתו יחזור ויברך ברכת המזון לעצמו וכו'. ויש לדקדק דלכאורה דברים אלו דברי מותר דמהיכא תיתי דלא יברך ברכת המזון לעצמו וכי בשביל שזימן יהא פטור מלברך ברהמ\"ז, ויראה דכיוון רבינו לפסוק פלוגתא דאיכא בגמ' דף מ\"ו עד היכן ברכת הזימון רב נחמן אמר עד נברך רב ששת אמר עד הזן ופי' רש\"י עד היכן וכו' שצריכין להיות שלשה וכשהן שנים וכו', נמצא דלרב נחמן ברכת הזימון אינו אלא נברך וכו' ברם ברכת הזן הויא ברהמ\"ז ואומרה אפי' יחיד וז\"ש יחזור וכו' ויברך ברהמ\"ז לעצמו ובפ\"ב כתב שסדר ברהמ\"ז כך הוא אחד ברכת הזן נמצא דבאומר ויברך ברהמ\"ז היינו מתחילת הזן. ועיין למרן הב\"י סי' ר' שכתב על דרך זה ממקום אחר דעת רבינו יעו\"ש ודוק." + ], + [], + [ + "שנים \n שאכלו וכו'. וכתב מרן משום דכשעונה אמן חשוב כמברך עצמו וכו' עכ\"ל. וקשה דנראה דהרשות בידו אם ירצה לצאת ידי חובתו, והא חייב לענות אמן וכמ\"ש רבינו פ\"א הל' י\"ג יעו\"ש. וכן קשה על מ\"ש לעיל הל ג' וכמ\"ש שם יעוין שם." + ] + ], + [ + [], + [ + "כל \n הנוטל וכו' ומים אחרונים אין מברכין וכו' מפני הסכנה וכו'. שמעתי מקשים דמאי שנא דמברכין על מעקה אף שהוא מפני הסכנה ושוב ראיתי הערה זאת בספר ברכת אברהם ותומת ישרים הביאו הרב כנה\"ג חלק חו\"מ ח\"ב הגהת הטור אות ג' מסי' ת\"ט וז\"ל אין מברכין על מצוה שהוא הסרת נזק שלא לגדל כלב רע וכו' ואינו עושה מעשה קיים כדי להמנע מהעבירה כמו עשיית מעקה עכ\"ל. ולענ\"ד אין צורך לחילוק זה לשלא יגדל כלב רע וסילוק סולם רעוע משום דבשלמא גבי מעקה היא מצות עשה ושייך לברך לא כן שלא יגדל כלב רע ושלא יהיה לו סולם רעוע דהוי מצות לא תעשה דמלא תשים דמים לביתך נפקא ועשה לא הוי והיאך יברך דהתורה אמרה שלא יגדל כלב רע ואינו מגדל, איזו זמן יברך [ו]הוי כשאר מצוות לא תעשה דלא שייך ברכה, ואין לבעל דין לחלוק ולומר דיברך היכא דעבר ועשאו ומסירו דא\"כ כל המצוות של לא תעשה יברך עליהם היכא דעבר אלא תעשה ושוב רוצה לקיים ול\"ק אלא ממים אחרונים ולזה צריכים אנו לתירוץ. ולענ\"ד יש לחלק בין מצוה דאורייתא לדרבנן דבדרבנן אזלינן בתר טעמא משא\"כ בדאורייתא וסמוכות מצאתי לדברי ממה שכתבו התוס' פ' ערבי פסחים דף ק\"ח ד\"ה אף הן היו באותו הנס יעו\"ש." + ], + [], + [], + [ + "כל \n הצריך נטילת ידים וכו'. וכתב הראב\"ד זה אינו שהרי בעלי קריין טובלין בהם וכו'. וכתב הלח\"מ שאין זו השגה דטפי עדיף לפסוק כרבנן וכו' יעו\"ש. ודבריו תמוהים דסתם משנה ריש פ\"ח דמקואות יעו\"ש פסק דמים שאובין מועילים לבעלי קריין וכמ\"ש שם רבינו והר\"ש יעו\"ש וא\"כ איך כתב דרבינו פסק דלא כסתם מתני' ומה גם שכן פוסק בפירוש המשנה שם ועיין למרן ב\"י סי' פ\"ח חלק או\"ח ולהפר\"ח שם יעו\"ש ודוק.", + " או במים שאובים שבקרקע וכו' לא עשה כלום וכו'. ובפי\"א דמקואות כתב בין בכלים בין בקרקעות לא טהרו ידיו יעו\"ש. ולכאורה קשה דא\"כ דבשאובין בכלים לא טהרו ידיו איך פסק פ\"ה מביאת מקדש ה\"י גבי כיור וז\"ל אין מקדשין בתוך הכיור וכו' ואם קידש בתוכו ועבד לא חילל, וכתב מרן בעיא דלא איפשיטא וכו', והשתא קשה איך לא תנא מחוללת העבודה דתיפוק ליה משום מים שאובים דאינן כשרים אלא בנטילה והביאו[ני] לזה דברי רש\"י בפ\"ב דזבחים גבי בעיא מהו לקדש ד\"ה מי מערה יעו\"ש דנראה מדבריו דבכיור גם כן פסול מים שאובים. ולק\"מ דבכיור לא קפדינן אמים שאובים דא\"כ מאי בעי בש\"ס תיפוק ליה מטעמא דמים שאובים אלא ודאי דלאו עם נטילת ידים שוין דהאי לחוד והאי לחוד והא ראיה דטבילת ידים צריך ארבעים סאה ובפחות לא מהני וכמ\"ש רבינו וז\"ל ואם הטבילן במים שאין בהם שיעור מקוה וכו' לא עשה כלום אלא דבשאובין אפי' מקוה שלם לא מהני, ואי דינן שוה איך מיבעי בגמ' אי מועיל מתוכו או לא פשיטא דלא דהא בטובל בתוכו מתורת טבילה הוי ובטבילה צריך ארבעים סאה ובכיור לכל המרבה היה בו שיעור נטילה דארבעה כהנים וכמ\"ש רבינו במקומו וא\"כ מאי קא מיבעיא ליה וסלקא בתיקו אלא ודאי דאינן שוים בדינייהו לאיזה דברים ומ\"ש רש\"י מי מערה וכו' ר\"ל דמי מערה איצטריכא ליה דהוא חידוש דלהטביל בתוך הכיור אינו כ\"כ חידוש דמדמינן ליה לדין נט\"י ומה התם אסור ה\"נ אסור דהא מיהא חזינן בנט\"י דאינו מועיל, לא כן במי מערה דמועיל שם הוא חידוש יותר דאינו מועיל כאן. וראיה דרש\"י גופיה שם בזבחים דף כ\"ב ד\"ה בין שאין בהם רביעית הלוג כתב ואע\"ג דליכא שיעורא לגבי נט\"י לגבי קידוש לא בעינן שיעור וכו' הרי דאינן שוין לדעתו וק\"ל." + ], + [], + [], + [], + [ + "וכל \n מים וכו'. וכתב מרן משם הרי\"ף ויש אומרים מים עכורים שקרובין להיות כטיט הנרוק וכו' ומדברי רבינו נראה שפירוש בתרא עיקר. והלח\"מ הקשה דא\"כ אמאי בקרקעות כשרים הא אמרו בפ\"ב דזבחים דאי אין פרה שוחה ושותה מהן אפי' במקוה פסולים וכו'. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו נעלם ממנו דברי התוס' שם ובפ' כל הבשר דף ק\"ו יעו\"ש שכתבו על מ\"ש רש\"י ד\"ה אפילו לרביעית וכו' בין בכלי בין בקרקע פסולים ותמהו עליו דאינו כן דהגירסא היא בהיפך בקרקע כשרים והא דקאמר הש\"ס אי אין פרה שוחה וכו' אפילו למקוה נמי לק\"מ דהכא איירי במים עבים ע\"י טיט הרבה והתם במים צלולים בלא טיט אלא שהם סרוחים אלו דבריהם ז\"ל, והשתא מ\"ש רבינו הכא הוא ההיא דפרק כל הבשר דתני מים שנפסלו משתית הבהמה בכלים פסולים בקרקעות כשרים וכאוקימתת התוס' ז\"ל דאינן עבים כ\"כ אלא מוסרחים ומאוסים עד שאין פרה שוחה ושותה ממנו וזה דייק לשון רבינו שכתב או עכורים ולא כתב מלוכלכים בטיט כלשון טיט הנרוק דש\"ס, וכן הרי\"ף שהביא מרן כתב ויש אומרים מים עכורים שקרובים להיות כטיט הנרוק ומ\"ש בפ\"ח דזבחים אילימא למעוטי טיט הנרוק היכי דמי וכו' איירי בטיט עב מעורב בהם. אלא דבדברי התוס' צל\"ע דא\"כ מאי מקשה הש\"ס למעוטי מאי אילימא וכו' ומאי קושיא נימא דמיעט מים עכורים שהם מוסרחים ואין בהם טיט כלום ואולי הוה מצי לשינויי הכי. איך שיהיה דברי רבינו מדוייקים כדברי התוס' שוב ראיתי להגהות מיימוני שכתב כן עיי\"ש." + ], + [], + [], + [ + "כלי \n שאינו מחזיק רביעית וכו'. וכתב מרן פרק כל הבשר אמר רבא וכו'. וקשה לי טובא דאין דין זה יוצא מכאן דרבינו מפרש סוגיא זו למים שניים וכמ\"ש הלח\"מ דאל\"כ קשיא ליה מהך סוגיא למ\"ש לעיל הלכה י' ויהיה באותה שטיפה כדי רביעית לכל אחד ואחד, ואפי' למ\"ש הלח\"מ דלמ\"ד קאי לראשונים הא מיהא למסקנא דקאמר ולא היה מוקים לה דוקא בשנים וא\"כ איך אייתי מרן הך סוגיא להוציא הך דינא דאין בו רביעית או אינו מחזיק רביעית ומקום דין זה נתבאר לעיל בדברי מרן ה\"י יעו\"ש." + ], + [ + "הכל \n כשרין וכו'. וכתב הר\"א והלא וכו'. ועיין מ\"ש מרן וכתב כן לאפוקי דלאי נמי שכתב רבינו שמשון ז\"ל פליגי ת\"ק עם ההיא דחולין ומ\"ש בלשון רבינו שמשון כח גברא לאו דוקא דה\"ה כח נותן אלא מחמת דבין הכא ובין הכא איירי בגברא חילק בגברא וה\"ה בבא מכח שאר בעל חי דיש לחלק ביניהם וראיה דת\"ק מכשיר בקוף והא כח גברא דוקא בעינן אלא ודאי דלאו דוקא כח גברא כתב ר\"ש, וכ\"כ מרן בב\"י סי' קנ\"ט וז\"ל ואע\"פ שהרמב\"ם פסק כת\"ק היינו לומר דלא בעינן כח גברא אבל כח נותן מיהא בעינן וצ\"ל שהוא מפרש כפירוש קמא דרבינו שמשון דמטה חבית ונוטל חשיב שפיר כח נותן וכו'. ר\"ל כמ\"ש בכ\"מ ולא פליגי ת\"ק עם ההיא דחולין, והוצרכתי לזה לאפוקי מ\"ש הב\"ח ז\"ל על דברי מרן והוצרך להגיה בדברי מרן בפירוש הא' שכתב דצ\"ל כפירוש הב' דר\"ש ודבריו תמוהים שהוא פשוט כמ\"ש." + ], + [ + "השוקת \n וכו' ואם היו ידיו קרובות לשפיכת כלי וכו' עלתה לו נטילה. אין לדקדק דנגזור בהיו ידיו קרובות לשפיכת וכו' אטו נותן ידיו בשוקת גופיה כי היכי דגזרו בבת בירתא לעיל דין ט' יעו\"ש, דשאני התם דהפיסול הוא מחמת המים וכיון דחזי דטובל בבת בירתא טועה שהמים טובים הם ואתי ליטול בכלי ואינו יודע ההפרש, לא כן כאן דהמים טובים הם והפיסול הוא מפני שצריך כח נותן כבר רואה דבהכי איכא כח נותן ובהכי לא." + ], + [ + "מים \n וכו' ספק נטל וכו'. ועיין מ\"ש מרן ומ\"ש הלח\"מ. ולענ\"ד נראה דלדעת רבינו הכי פירושו דרב חסדא אמר אנא משאי מלא חפנאי מיא וכו' ר\"ל ואף במקום שהיה ספק אצלי אם לא נטלתי וכו', והוצרך מרן לזה להביא משם ולא מכמה ספיקות דקתני מתני' וה\"ה זה וכמ\"ש הלח\"מ משום דמשם אין ראיה דשאני התם דיש בעולם נטילה אלא הספק הוא אי הוי נטילה מעליא או לא מחמת איזה פיסול לא כן בנסתפק אעיקרא אי נטלו או לא וכמו שמצאנו להמשל\"מ ז\"ל שדעתו לקיים סברא זאת פ\"ד מהלכות בכורות ופ' י\"ד מהל' שאר אבות הטומאה יעו\"ש ואף שצריך להבין לדעתו כל הספקות דתנו רבנן להקל אי (יתננו) [יתכנו] לפי כלל זה דלכאורה צריך לעיין, מ\"מ נמצא דיש סברא זו בעולם משו\"ה לא ניחא ליה להוציאו מספיקות דתני מתני' והוא ברור." + ], + [ + "מים \n הראשונים צריך שיגביה וכו'. דרך אגב ראינו מ\"ש מרן בשם הרשב\"א בסי' קס\"ב וז\"ל והרשב\"א כתב בתשובה שהוא לא כתב (בח) [בשער הקדושה] שהנוטל צריך שיגביה ידיו מפני שהוא פסק וכו' וליוצאין מן הפרק אין לחוש שאותם אין להם שום טומאה שלא גזרו אלא על הידים וההיא דפ\"ק דסוטה כשלא נטל אלא עד פיצול האצבעות וכו' וא\"ת א\"כ נלמוד וכו' לא היא וכו' עכ\"ל. והקשה ה\"ה יעקב אלבעלי נר\"ו חדא במ\"ש וליוצאים וכו' אין לחוש וכו' שאותם אין להם שום טומאה וכו' דהן אמת דאותן המים אינן נטמאים מכח הפרק מ\"מ כבר נטמאו מכח ידיו וכשחוזרים כבר נטמאו ומטמאין את הידים דהכי תנינן משנה ג' פ\"ב דידים נטל את הראשונים ואת השניים חוץ [לפרק] וחזרו ליד טמאה וכתב הר\"ש לפי שנטמאו השניים בראשונים שחוץ לפרק שאין השניים מטהרים את הראשונים אלא עד הפרק ולא מאי דיצאו חוצה אין מטהרים וכו' וכ\"כ רמב\"ם ג\"כ שם, וא\"כ נמצא דאף דמצד הפרק אינן מתטמאין המים מ\"מ מכח הידים גופייהו נטמאו המים דומיא דמ\"ש דרב דאמר בפ\"ק דסוטה דצריך שיגביה היינו שנטל עד פיצול האצבעות וחיישינן שמא יחזרו וכו', ועוד דלפי מסקנתו שהוא אינו פוסק כרב אלא שצריך עד הזרוע ואינו מצריך הגבהת הידים והיינו טעמא דהפרק דהיינו הזרוע אינו מטמא נמצא דחולק על דברי המתני' דמתני' קרי לראשונים ושניים דחוץ לפרק טמאים ואיהו קרי להו טהורים כיון דפרק גופיה טהור.
ולענ\"ד נראה לומר דהרשב\"א גריס כגירסת רש\"י ז\"ל שכתב ריש סוטה דף ד' ע\"ב וז\"ל ותנן נמי הידים וכו' נטל את הראשונים ואת השניים עד הפרק וחזרו ליד טהורים נטל את הראשונים חוץ לפרק ואת השניים עד הפרק וחזרו ליד טמאים וכו' ונמצא דוקא היכא דלא באו שניים על הראשונים חוץ לפרק וחזרו טמאים ברם בבאו זה על זה טהורים והשתא כשנטל עד הפרק מסתמא אי הראשונים יצאו חוצה גם השניים יצאו דליכא למיחש כל כי האי דראשונים יצאו ושניים לא ויחזרו הראשונים על הידים דזו חששה רחוקה ולכן אין טעם בזה להצריך הגבהת ידים אך אי היה סברא להגביה היינו משום דבבואם המים בזרוע נטמאים מצד הזרוע עצמו וזה בין דיצאו הראשונים בין השניים נטמאים ועל הרוב השניים יוצאים יותר חוצה כיון דיש מים מקודם שם ושוב כשחוזרים על היד מטמאים את הידים אלא דבזרוע לא גזרו וליכא טומאה מצד עצמו וז\"ש הר\"ש למאי ניחוש וכו' שהרי למקום שנתן הראשונים יתן השניים וכיון דבאו זה על זה טהורים אפי' חוץ לפרק, וליוצאים למעלה מן הפרק וכו' כלומר דאפשר דיוצאים השניים ונטמאו מצד הזרוע גופיה אין לחוש וכו', ומתני' דתני דחזרו הראשונים וכו' לגירסת רש\"י לא קשיא דמתני' לא חשש אלא דקתני דאי חזרו דינא הכי ולא דיש לחשוש לא כן בההיא דרב דהצריך הגבהת ידים דאיירי בנטל עד פיצול האצבעות דהכי ס\"ל משו\"ה חשש דיצאו או הראשונים לחוד או השניים לחוד או יעדיפו השניים לירד יותר חוצה מהראשונים ושוב חוזרים ונטמאים מכח הכף גופא ומטמאים את האצבעות דיש לחשוש בזה כך נ\"ל בפירוש דבריו ודוק.
[נוסף מהשמטות]: וכעת חזרתי על המקרא וחזינא דהן אמת דיתכן מה שכתבתי בפי' דברי הרשב\"א ברם הקושיא שהקשה מהר\"י אלבעלי הנ\"ל לא ידענא מאי קשיא שכבר פי' דבריו מרן שם ואין דרך להקשות כשיש מי שפי' דבריו וגם אצלי התמיה קיימת שלא ראיתי דברי מרן באותן הימים. ומחדש בענין זה ראיתי להר\"ש בפ\"ב דידים דכתב על דברי רש\"י דסוטה דלא דק בפי' המשנה יעו\"ש, וכתב עליו הרב חידושי הלכות [מהרש\"א] בסוטה דף ד' דבספר ישן ליתיה לדברי רש\"י אלו, נראה דכוונתו לומר דרש\"י לא כתב כן והוא טעות, וליתא דגירסא זו הביאה בס' התרומות והערוך וכמ\"ש הב\"י סימן קס\"ב אלא דרש\"י במהדורא קמא קיצר ולא האריך כמו במהדורא בתרא וכך היה שונה במתניתין וכספר התרומות והערוך.", + " מים\n הראשונים וכו' והוא שיהיו חמים וכו'. וכתב מרן ופסק רבינו כלישנא בתרא. אין לדקדק דזה סותר למ\"ש איהו גופיה לעיל מזה גבי מה שהצריך רבינו למים אחרונים כלי וכתב וז\"ל אי נמי י\"ל דמשום דמילתא דסכנתא נקט לחומרא וכו', והא הכא ג\"כ הוי מילתא דסכנתא, חדא דכאן קאי ר' ינאי כוותיה וכמ\"ש התוס' והרשב\"א ז\"ל ועוד דעד כאן לא כתב מרן כן לעיל אלא משום דשם לא הוי כמו כל איכא דאמרי דש\"ס דהכי הלכתא אלא אמרי לה והוי שקול ללישנא קמא ולכן נותן טעם לפסוק כאמרי לה משום חומרא דסכנתא. ומה שתירץ מרן בתירוץ ראשון שם הוא בדרך אחר דלישנא קמא לגבי אמרי לה לישנא קמא עיקר וא\"כ כאן דהוי לישנא בתרא גמור דהכי הלכתא לא מחמרי משום סכנתא ודוק." + ], + [], + [], + [ + "ואסור \n לזלזל וכו' אפי' אין לו מים וכו'. וכתב מרן מעובדא דר' עקיבא וכו'. וקשה דההיא דר\"ע לאו דינא הוא אלא מידת חסידות וכמ\"ש התוס' שם ומוכרח הוא דוחי בהם אמר רחמנא, וי\"ל דמשם למד דכמו דר\"ע אף שהיה סכנה בדבר משום חסידות לא רצה לאכול כמו כן לדידן בדליכא סכנה אף שאין לו אלא כדי שתיה נוטל וממה שנשאר מעט שותה והיינו בדאיכא רביעית ויותר מעט וכמו שאכתוב עוד. ועוד י\"ל במ\"ש רבינו יטול במקצתן וישתה מקצתן במאי איירי אי דאיכא שתי רביעיות ובא' ירחוץ והב' ישתה א\"כ מאי האי דקאמר אפי' אין לו אלא לשתות ואי דאיכא רביעית אחת מאי אהני הנטילה דהו\"ל כמאן דליתיה ונראה דאיירי בדאיכא יותר מרביעית ולא די לו הנותר מנטילה לשתות ואפ\"ה יטול ועובדא דר\"ע שלא נטל ידיו עד שהביאו לו עוד מים משום דלא היה לו שיעור נטילה וזהו שאמר לו ר' יהושע הגרסי לשתיה אין לך לנטילה את בעי כלומר דלא היה לו שיעור נטילה ולכן המתין שיביא לו עוד מים והביא לו ונטל ועיין בקול בן לוי מ\"ש בזה דליתא ע\"פ דברינו." + ], + [ + "לא \n יפסיק ביניהם. כתבו הגהות מיימוני וז\"ל אמנם בירושלמי משמע דקאי אמים ראשונים וברכת המוציא דקאמר כל מי שתוכף ברכה לנט\"י אין השטן מקטרג באותה סעודה ואי קאי אנטילה אחרונה כבר עברה הסעודה וכו' עכ\"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו אין משם ראיה ומ\"ש אין השטן מקטרג ר\"ל שלא ידבר סרה לפני ה' על אותה סעודה וכמ\"ש בבראשית רבה שהשטן קטרג לפני ה' על סעודה שעשה אברהם אבינו ע\"ה ביום הגמל את יצחק. אך הנוסח שהביא הטור או\"ח סימן קס\"ו משם הירושלמי משתמע יפה דקאי אמים ראשונים וז\"ל התוכף וכו' אינו ניזוק בכל אותה סעודה יעו\"ש. ושוב אחר זמן רב ראיתי בדברים רבה סדר ואתחנן דנראה דקאי למים ראשונים ג\"כ." + ] + ], + [ + [], + [ + "בעה\"ב \n מברך וכו'. הכי איתא התם דף מ\"ו ר' זירא חלש וכו', וכתבו התוס' ד\"ה לא סבר וכו' מיהו י\"ל הני תרי לישני דר' יוחנן וכו' יעו\"ש. והרב חידושי הלכות [מהרש\"א] האריך בזה וז\"ל אך קשה מי הכריחו לכך ליישבם וכו' דלכאורה משמע דפליגי וכו' וכתב דקשיא להו וכו' אלא דאיכא לפלוגי בין איכא גדול לליכא ולכך מתוך הענוה היה משוה לר\"ז גדול ואמר לו שיבצע ור\"ז אמר אדרבא אתה גדול ובעה\"ב ולך נאה לבצוע וה\"ה בכולם גדולים וכו' וא\"ל ר\"ז לר' אבהו נמי לברך ברהמ\"ז כדרב הונא וכו' ומסיים תלמודא איהו כמאן ס\"ל שרצה ליתן לברך לר\"ז וכו' יעו\"ש.
ואחרי נשיקת ידיו ורגליו לא זכיתי להבינו דהא איהו רוצה להשוות גם לפירוש הגמ' הני תרי לישני דר' יוחנן ורב הונא דלא פליגי וכדכתבו התוס' וכתב דמאי דאמר הבעל הבית לאורח שיברך היינו משום דעד כאן לא קאמר ר' יוחנן בעה\"ב בוצע אלא כשאינו גדול אבל אי האורח גדול האורח בוצע ומשום ענוה עשה לר\"ז גדול והשיב לו דאדרבא הוא גדול ונחזור לדר' יוחנן בעה\"ב בוצע ונמצא דשניהם יודעים המימרא דר' יוחנן אלא דמר תולה הגדולה בחבירו ומר בחבירו ולעולם מחלקים כחילוק התוס' ז\"ל ואם כן כשאומר רבי אבהו לר\"ז שהוא האורח לברך הנה אמת נכון הדבר דלעולם מוכרח לברך אפילו שלא יהיה גדול יותר ר\"ז דהא אמר ר' יוחנן אורח מברך ואוקימנא ליה להאי מימרא כשאינו גדול בשביל רישא שאמר בעה\"ב בוצע ואיירי בדליכא גדול ברם בדאיכא גדול אורח בוצע דמהאי טעמא היו מחלקים כבוד זה לזה וא\"כ מוכרח שיברך ר\"ז שהוא האורח ומ\"ש רב הונא בוצע מברך הא אוקימנא כשאורח הוא גדול דבוצע ולכך מברך וא\"כ איך אומר ר\"ז לא סבר לה מר לדרב הונא הא סובר וסובר ומחלק כחילוק התוס' וכדכתיבנא, גם הש\"ס מאי אמר ואיהו כמאן ס\"ל והא טעמו ונימוקו עמו כר' יוחנן דמ\"מ אורח מברך דהא ידעי כולהו מימרא דר' יוחנן אלא שהיו מחלקין כבוד זה לזה ונמצא עדיין הקושיא עומדת לעד.
גם מ\"ש בסוף דבריו לקיים פשט התוס' דקאי לתרי לישני דר' יוחנן וכו' יעו\"ש, דבריו תמוהים דמאי קשיא אין ה\"נ דלעולם אורח מברך אלא דגדול שבאורחים מברך ואי איכא כהן בהדייהו אם הוא עם הארץ תלמיד חכם קודם ואם הוא ת\"ח מצוה לאקדומי. ועוד מאי הני תרי לישני כאלו מורה באצבע וא\"כ חזרה קושיית הרב דכיון דש\"ס מוקי להו בפלוגתא מהיכן בא להם לאשווינהו וכן הקשה הרב יד אהרן נר\"ו בכת\"י מהירושלמי ג\"כ דהביא האי עובדא פרק אלו דברים וקאמר שם מתני' פליגא על רב הונא וכפי חילוק התוס' לא פליגי יעו\"ש.
ואני הדיוט תמהני עליהם דמה כל החרדה הזאת בדברי התוס' וכוונתם רצויה לתמוה על רבי אבהו ור' זירא ששמו מחלוקת בין רבי יוחנן לרב הונא מאחר דיש ליישב דלא פליגי וז\"ש מיהו י\"ל ר\"ל דהגם דבגמ' לא משוינהו מ\"מ י\"ל ואמאי מוקים להו בפלוגתא ולעולם אין דעתם לקיים דבריהם בגמ', ותיבת ר' יוחנן קאי למטה ולא למעלה וכמו שמצא הרב חידושי הלכות [מהרש\"א] סיוע מהמרדכי ודוק.", + "ואם \n היו כולם בעלי הבית וכו'. כתב מרן נ\"ל שכ\"כ כדי ליישב וכו'. פי' דקשיא ליה בדברי רבינו דמאי קמ\"ל פשיטא ואהא קאמר דלא בא אלא לתרץ הקושיא דהני תרי לישני וכו' וק\"ל." + ], + [ + "ואינו \n בוצע לא פרוסה קטנה וכו'. וכתב [מרן] ולא גדולה [וכו'] מדאמרינן ר' זירא הוה בצע אכולא שירותא כלומר הוה בצע פרוסה גדולה שהיה די לו לכל הסעודה וכו' עכ\"ל. כפירוש רש\"י, והקשה עליו הרשב\"א וז\"ל ואינו מחוור דלא הו\"ל למימר אכולא שירותא אלא בצע כולה שירותא ועוד דא\"כ היכי פריך מחזי כרעבתנותא אדרבא היינו עין יפה דעלה אמרו בעל הבית בוצע וכו'. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו מה שהקשה ראשונה לא קשיא דהכי פירושו דהוה בצע פרוסה גדולה שיעור כל האכילה והוא לשון מתקבל, גם את השני לק\"מ דאיתא במסכת דרך ארץ רבה סוף פ\"ה וז\"ל ולא יאחוז אדם כביצה פרוסה בידו ואם עושה כן הרי זה רעבתן וגרגרן עכ\"ל, וא\"כ מ\"ש בעה\"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה היינו פחות מכביצה ומסתמא אכולא שירותא ודאי דהיה גדול ולכן הקשה עליו דמחזי כרעבתנותא. אך קשה לרבינו דכתב יותר מכביצה ובמסכת דרך ארץ אומר אפי' כביצה ומרן שהביאו לא ידענו למה." + ], + [ + "מצוה \n מן המובחר וכו'. עיי\"ש כל הסוגיא, וכתבו התוס' ד\"ה כתנאי פירש\"י וכו' ולא נראה דהא לכאורה משמע וכו'. וכתב החידושי הלכות [מהרש\"א] אפשר דמשמע להו הכי ממאי דקאמר מר סבר חשוב עדיף ולא קאמר גדול עכ\"ל. ואחר המחילה אין זו הכרח דנקט חשוב דקאי על פרוסה דחיטין ושלימה דשעורין ונקט לשון השוה לשניהם, ולי יראה דודאי התורם תרומה שהוא הבעה\"ב מסתמא שהוא רוצה ליתן [בשוה] אלא דזה שלם וזה חסר והכל אחד וק\"ל. וחכם בני תירץ דמשמע להו הכי מדנקט חצי בצל גדול ואמאי נקט חצי ולא נקט דבר והיפוכו תורמין בצל קטן שלם ולא בצל גדול חסר ואז הוי הבצל גדול יותר מקטן שלם דחסר כל דהו משמע וזה הוא דכתבו דלהכי נקט חצי בצל וכו' וק\"ל.
ובד\"ה מר סבר שלם עדיף וכו' והדין עם רש\"י עד ולפירוש ר\"ת וכו'. וכתב החידושי הלכות [מהרש\"א] וז\"ל ולפי דרכם של תוס' שפירשו הך דחצי בצל גדול דאין בו יותר מן הקטן אלא דחשוב וכו' לא הוו צריכי לכל זה וכו' יעו\"ש. פירוש לפירושו דכיון דאיירי רב הונא בפתיתין גדולים ושלמים קטנים ושניהם חד מינא ואין זה חשוב מזה בהא קאמר ר\"ה דבאיזה שירצה יברך ברם מודה בבצל דחשוב קודם דשניהם שוים במידה וודאי דהחשוב קודם או שלם קודם כיון דשניהם שוים במידה וא\"כ יכול להיות ככו\"ע ולא הוי כתנאי זה נראה פירוש דבריו, ולק\"מ דר\"ת לא מצינו לו שפירש כפי' התוס' בבצל ולא כפי' רש\"י ולא מצינו אלא שחלק בפי' אחר של רש\"י ברם בפי' דבצל אפשר דיפרש כרש\"י ואיך יכתבו כן כמ\"ש הרב ולכן כתבו כן אפילו לא יסבור כפירושו.
ובד\"ה מניח פרוסה וכו' עד דקאי ללחמים עכ\"ל. ופי' ששמתם שלום בין התלמידים עיין לתלמידי הרבינו יונה על הרי\"ף ועיין לרבינו בפי' המשנה דמסכת תרומות משנה ה' ולהרב תוס' יו\"ט ותנוח דעתך, ועפ\"ז מתפרש שפיר מ\"ש מרן פ\"ה דהל' תרומות ה\"ב יעו\"ש." + ], + [ + "הבוצע \n וכו'. וכתב מרן דכך גורס הרי\"ף עד ודא ודא אחת היא עכ\"ל. ואי קאי דברי מרן אלו לשינוי דטעים לבציעה איך כתב דדא ודא אחת היא ואחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא דהא בדף ל\"ט אמר בש\"ס מברך ואח\"כ בוצע ואי הוי טעימה מהיכא תיתי דטועם קודם ברכה אלא ודאי דפי' בוצע הוא מפריש הפרוס מן הפת וכמ\"ש רש\"י והתוס' ז\"ל, ואי קאי לשינוי דעונים למסובין וכי צריכא למימר ומ\"מ ודאי דאהא קאי וק\"ל. וכתבו התוס' דף מ\"ז ד\"ה אין המסובין וכו' עד אך לפי מ\"ש ניחא. פירוש דעכשיו שפירש דיש חילוק בין הבוצע נותן הפרוסה לפני כל אחד ואחד לנוטלים המסובים ניחא דהיתר דאם רצה לחלוק כבוד היינו הכבוד שנותן לפניהם, ומ\"ש אין המסובין רשאין איירי בלא נתן לפניהם. ואף שחלקו עלי בזה דא\"כ מאי האי דאמר לרבו או למי שגדול ממנו דאפילו לכל אדם, זה ודאי אינו כלום דלאו דוקא דאה\"נ דהוא הדין, ולא השגחתי בהם ושוב ראיתי להרב ראשון לציון כדברי." + ], + [], + [], + [], + [ + "אין \n מניחין בשר חי על הפת וכו'. וכתב מרן דטעמא דכולהו משום דנמאס וכן הביא מפירוש רש\"י יעו\"ש, הרי דתלה הדבר במיאוס יעו\"ש בב\"י סי' קע\"א וכ\"כ על שם הרשב\"א על שם רב האי ושכן נראה מדברי הרי\"ף ולפי\"ז מאי דתני בברייתא אע\"פ שאין זורקין את הפת אבל זורקין את האוכלין ואוקמה בש\"ס באינו נמאס מכלל דבפת אפילו אם אינו נמאס אסור והא ודאי הוי היפך דבריהם דכתבו דבפת אם אינו נמאס מותר דהם ז\"ל אינם מפרשים הכי אלא ה\"פ דלעולם אפילו בפת נמי אם אינו נמאס שרי אלא דבפת מסתמא לעולם נמאס כיון דליכא קליפה ומשו\"ה תני סתמא אע\"פ שאין זורקין את הפת ומתיר באוכלין בשאינן נמאסין דשכיח בהו בקליפין טובא ברם אה\"נ דבפת אי ברור דאינו נמאס שרי כך צריך לידחק בדבריהם.
עוד כתב מרן וז\"ל ודע וכו' עד דפשיטא הוא עכ\"ל. ודבריו תמוהים דהרי כתב רבינו ואין זורקין את הפת וכיון שהעתיק אותה ברייתא מה צורך להעתיק סיפא דהאי ברייתא והנראה דס\"ל דגלוסקאות ופת תרי מילי נינהו ואינן אלא חד.", + " ואין\n נוטלין לידים. שם פלוגתא דתנאי. וכתב הרשב\"א בחידושיו כך הגירסא וכו' וכן גריס רש\"י ומיהו קשה על גירסא זאת מדאמר כמאן אזלא וכו' כר' אליעזר ואי איתא אפילו כר\"א לא אתיא דהא לר\"א נמי אין נוטלין ממנו מדאשבחיה קרא ועוד קשה דמהא דר\"א לא שמעינן אלא אי נפיק ידי נטילה או לא הא להתיר הפסידן לא שמעינן עכ\"ל.
ולא ידעתי מאי קא קשיא ליה דמה שהקשה ראשונה מאי קשיא הא מ\"ש ר' אליעזר הוא דלא מהני ליה נטילה ביין מזוג לפי שאינן מים וכפי' רש\"י ז\"ל ברם יכול לעשות צרכיו בו. גם מה שהקשה שנית לא קשיא מדאמר נוטלין משמע דיכול להפסידן דאי לא הו\"ל למימר דאי נטל מהני ברם לכתחילה אסור משום הפסד ולא לומר נוטלין. ומה שהקשה שלישית עיין בתוס' והרא\"ש יישוב.
עוד כתב הרשב\"א וז\"ל אלא נראה שלא נטילת ידים לאכילה קאמר אלא נקיות בעלמא ומשום הפסד אוכלין וכ\"כ הראב\"ד עכ\"ל. וב\"י בסי' קע\"א כתב וז\"ל והסכימו הרא\"ש והרשב\"א לדברי הראב\"ד שפירש דלאו לנט\"י לאכילה איירי וכו', וקשה דאיך לא זכר מ\"ש הרשב\"א בתורת הבית דהראב\"ד חזר בו והסכים עמו.
וכתב עוד הרשב\"א ויש מי שפירש וכו' עד לא מזלזלינן ביה. אין להקשות דא\"כ לפלוג וליתני בדידה ביין מזוג (בין יין מזוג) בין מים ראשונים לאחרונים, דכולה בדידה קמיירי דנטילה דרישא נמי איירי במים אחרונים ומחלק בין מזוג לאינו מזוג. עוד כתב הרשב\"א פיסקא המתחלת ולענין פסק הלכה וכו' איכא דדחי להא דשמואל וכו' ויש מי שפסק וכו' עד וכ\"כ ר\"י אלפסי עכ\"ל. וכתב מרן ז\"ל עליו בסי' קע\"א וז\"ל משמע מדבריו דמאחר שכתב הרי\"ף ודוקא וכו' ומ\"מ על מ\"ש שכן נראה מדברי רב האי [וכו'] וקשיא לי הא בהדיא אמרינן הכי בש\"ס והיכי תלי מילתא בדברי רב האי והרי\"ף, ותירץ וז\"ל ואפשר לומר דכיון דהנך אמוראי דאמרי הכי בש\"ס סברי כשמואל אי לא הוה קיי\"ל כשמואל לא הוה קיי\"ל כהנך אמוראי וכיון דפסקו הרבנים כהנך אמוראי משמע דהלכתא כשמואל עכ\"ל. ולכאורה קשה דמי זאת אמר דהנך אמוראי סברי הכי כשמואל הא מה שחילקו הכי הוא לרומיא דברייתות ברם אינהו סברי כחכמים דר' אליעזר דאין לתרץ באופן אחר ולק\"מ דהא מר אותביה למר מברייתא ומר מפרק ליה דלא תיקשי ליה עד דמוקמינן בקושיא נגד הברייתא כהך חילוקא דמאיס ללא מאיס ואי איתא דלא סברי להו הך חילוק ונמצא פליגי על הברייתות מאי קשיא ליה למר עליה דחבריה מהאי ברייתא הא לא ס\"ל, ומה גם לבסוף דמוקמינן בקושיא, ועוד דחכמים דר\"א הוי כהנך ברייתות דחיישי למיאוס אלא ודאי דהנך אמוראי סברי כשמואל וכמ\"ש מרן ז\"ל." + ], + [], + [], + [], + [ + "גמרו \n וכו'. קודם בואי לדברי רבינו אציעה נא שורש הענין, תמן תנינן דף מ\"ב היו יושבין כל אחד מברך לעצמו הסבו אחד מברך לכולן וכתבו התוס' בד\"ה הסבו בגמ' משמע וכו' ומיהו וכו'. ולכאורה דבריהם תמוהים וכמ\"ש הרב חידושי הלכות [מהרש\"א] וז\"ל וכו' לא ידעתי וכו'. ולענ\"ד יראה דאינהו קיימי ללישנא בתרא דלקמן דף מ\"ג דאמרי איכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסיבה אבל יין לא מהניא ליה הסיבה ורבי יוחנן אמר אפי' יין וכו' מכלל דלדבר אחר לא מהניא ליה הסיבה וכל דבר דלא מהני הו\"ל כמאן דליתיה ואהא קשיא להו ז\"ל דא\"כ אמאי מברך אחד לכולם וכתבו בירושלמי פריך כן דקים להו כאיכא דאמרי דהכא ומשני דבמוגמר כולם נהנים ביחד ולכן בברכה ראשונה סגי אפי' בלא הסיבה וכפירוש זה בירושלמי נראה שהרשב\"א ג\"כ הבין כן שסיים וגירסא אחרת מצאתי וכו' יעו\"ש.
תו תנינן תמן בא להם יין וכו' עד על המוגמר, ועיין פירוש רש\"י וכן פירשו התוס' יעו\"ש דשניהם שוים בפי' דמתני' דאף דמביאין המוגמר אחר בהמ\"ז והוי הפסק בהמ\"ז אפ\"ה מי שבירך על היין הוא מברך על המוגמר שהוא התחיל בברכות אחרונות ובזה שוים הם רש\"י והתוס' הנזכרים עם רבינו דאחר ברכת המזון מביאין את המוגמר דלא כמ\"ש הרב יד אהרן נר\"ו בנימוקיו על רבינו כת\"י דלרש\"י מביאין את המוגמר תוך הסעודה, דליתא כמו שנראה ברור מדברי רש\"י. ושוב ראיתי לתלמידי רבינו יונה שכתבו לדעת רש\"י כמ\"ש הרב הנזכר וחלוקים הם רש\"י מתוס' יעו\"ש, אבל מלשון רש\"י שלפנינו נראה ברור כדכתיבנא אם לא שנאמר דבלשון רש\"י ד\"ה לאחר סעודה וכו' היו גורסין לאחר המזון ולא לאחר ברכת המזון ודוק. ולענ\"ד אפשר שלזה כיון מרן בב\"י סוף סי' קע\"ד על מ\"ש הטור ואותו שמברך וכו' משנה פ' כיצד מברכין ופי' רש\"י דקאי אאותו שבירך על היין לאחר המזון וכן דעת הרמב\"ם והר' יונה פירש דקאי אאותו שבירך המוציא ומיירי כשהביאוהו באמצע הסעודה עכ\"ל. ודבריו תמוהים דחלוקים הם רש\"י מרבינו דלרש\"י והוא מברך על המוגמר קאי למי שבירך על היין שלאחר הסעודה ולרבינו והוא קאי לבהמ\"ז ואיך השוום. ואולי יתכן ע\"פ מה שכתבתי, דכיון דלרש\"י ורבינו המוגמר הוא אחר בהמ\"ז ולרבינו יונה הוא תוך הסעודה בזה השוום מרן.
המורם מזה דדעת רש\"י ודעימיה דהוא אומר על המוגמר קאי למברך על היין והוא מכוון בלישנא דמתני' הסמוך לה קתני לאחר המזון אחד מברך לכולם ברם לא יכולתי להלום לפי\"ז היאך אתי סוגיין דגרסינן הכי והוא אומר על המוגמר וכו' מדקתני והוא מכלל דאיכא עדיף מיניה ואמאי הואיל והוא נטל ידיו תחילה וכו', הרי בבירור דס\"ל לש\"ס דוהוא קאי לבהמ\"ז וכן קשה לרבינו יונה דפי' דקאי להסבו אחד מברך לכולם דהוא ברכת המוציא וכן להראב\"ד בתמים דעים סי' ר\"מ וכ\"כ משמו הרשב\"א בחידושיו ובשלמא להראב\"ד ורבינו יונה לא קשה כל כך דהן נמשכו אחר הירושלמי דמוכרח דמוגמר הוי תוך הסעודה וכמ\"ש הרשב\"א בחידושיו לדעת הראב\"ד, הן אמת דקשה דלא היה לו לילך אחר הירושלמי כיון דהוי היפך ש\"ס דילן, ברם לרש\"י קשה דלא הוי לא כהירושלמי ולא כש\"ס דילן וצ\"ע.
מעתה נבוא לדברי רבינו והראב\"ד וז\"ל גמרו וכו' מי שבירך בהמ\"ז הוא מברך על המוגמר. וכתב הראב\"ד אע\"פ וכו'. פירוש דבריו דאף שלא בירך הגדול בהמ\"ז אפ\"ה אם לאחר סעודה בא המוגמר הגדול מברך ואע\"פ שנתן הגדול רשות לאחר לברך ברכת המזון כבר עברה רשותו וחזר הברכה לגדול שלא אמרו שהוא מברך אף דאיכא עדיף, דתיבת והוא מורה כן, אלא על הבא בתוך הסעודה כדאיתא בירושלמי הביאו הרשב\"א בחידושיו יעו\"ש והבוצע הוא שאומר על המוגמר אלא דקשה דסותר מ\"ש כאן למ\"ש הרשב\"א משמו דאילו מ\"ש כאן הוא דהיכא דהביאו המוגמר לאחר בהמ\"ז הגדול מברך ומ\"ש שם הוא דאינו מברך כלל דהוי להעביר הזוהמה אלא דבאמצע הסעודה מברך ובספר תמים דעים (דר\"ם) עיין להראב\"ד פירש אחר וכמ\"ש הרב [יד אהרן] הנזכר יצ\"ו בכת\"י נמצאו שלשה פירושים להראב\"ד יבוא הרביעי מה שפי' מרן כ\"מ לדעת הראב\"ד וז\"ל כלומר דס\"ל דהביאוהו בתוך הסעודה וכבר נתן הגדול וכו' יעו\"ש. ולפי זה רוצה לפרש דהוא אומר על המוגמר קאי לבהמ\"ז, ואחר נשיקת ידיו ורגליו לדעת הראב\"ד קאי להסבו והוא למי שבירך המוציא וכמ\"ש הרשב\"א עיי\"ש וכ\"כ בהגהותיו על הרי\"ף, ואף דהפירושים שונים מ\"מ בזה דקאי להמברך המוציא לא משתנה ואף דלכאורה משמע כן דקאי לבהמ\"ז ממ\"ש אע\"פ שלא בירך בהמ\"ז וזה משמע דלא פליג עליה דרבינו בפירושו דוהוא אומר על המוגמר וע\"ז סיים שלא אמרו וכו' כנראה דקאי לבהמ\"ז הנז\"ל כיון דלא הזכיר המוציא מ\"מ אין זה אמת דזה אין צריך פירוש דכיון דקאמר דוהוא אומר על המוגמר קאי לתוך הסעודה היינו אותו שבירך המוציא ועיין להמגדל עוז מ\"ש בפירוש הירושלמי שדבריו תמוהים.
אך מה שסיים מרן דבריו תמוהים שכתב מוגמר כולם מריחין וכיון דכולן נהנין ביחד אחד מברך וכו' אבל ביין וכו' עכ\"ל, נראה דס\"ל לחלק דבדבר דכולן נהנין ביחד אחד מברך ופוטר את האחרים בלא עניית אמן לא כן בזה אחר זה דצריך עניית אמן וחילוק זה לא אמרו אדם אלא בין הכי ובין הכי אין צריך עניית אמן דרבינו לעיל פ\"א הל' י\"א כתב סתם ולא חילק. והן אמת דלשון הירושלמי משמע לכאורה כן דאיתא בירושלמי שאלו את בן זומא וכו' א\"ל שאין בית הבליעה פנוי אמר ר' מונא הדא אמרא הדין דעטיש גו מיכלא אסיר למימר ליה אסוותא בגין סכנתא דנפשיה הרי דצריך לענות אמן, מ\"מ כבר פירשו הרא\"ש והרשב\"א וז\"ל ואף דשומע כעונה נראה דאפ\"ה חששו שמא יענו אמן וכו' וכשיאמרו דכל אחד מברך לעצמו לא יברך בקול רם דאין צריך להרמת קול כיון דכולם מברכין הרי דכולם ס\"ל דאין לחלק ואיך אישתמטתיה ממרן דברי אשלי רברבי הנ\"ל וצ\"ע. גם על רבינו קשיא טובא שהצריך כאן עניית אמן וצ\"ע." + ], + [], + [ + "אע\"פ \n וכו' צריך שידיח וכו'. שם בש\"ס דף נ\"א תנא עשרה דברים נאמרו בכוס וכו' חי וכו', ופי' רש\"י שמוזגו במים אחרי נתינתו לכוס חי אבל לברך עליו חי וכו' עיי\"ש בש\"ס רב חסדא מעטר ליה בנטלי אמר רב חנן ובחי וכו' ופי' רש\"י בכוסות וכשמגיע לברכת הארץ וכתב החידושי הלכות [מהרש\"א] רש\"י ד\"ה בנטלי כוסות הוא סוף דיבור ואח\"כ מתחיל הדיבור כשמגיע לברכת הארץ וכצ\"ל, והוא פירוש למ\"ש (ר\"ש) [רב חנן] בחי עד ברכת הארץ אי כפירוש הרי\"ף אי כפירוש ר\"ת וכמ\"ש התוס' והרא\"ש מיהו א\"כ לא איצטריך לתרוצי לעיל גבי חי דלא תיקשי מתני' אלא אי כפי' הרי\"ף אי כפי' ר\"ת ויש ליישב עכ\"ל. ואחר נשיקת ידיו ורגליו לא ידענא מאי קא קשיא ליה דזה עצמו הוא מ\"ש רש\"י לעיל אלא דלעיל דלא הזכיר בש\"ס עד ברכת הארץ אלא סתם חי פירש מה הוא חי שנותנו בכוס ואח\"כ מוזגו ולא הזכיר אימתי הוי המזיגה ובכאן דאמר (ר\"ח) [רב ששת] ובברכת הארץ כתב רש\"י אימתי הוי המזיגה וכמ\"ש הוא ז\"ל דפירוש רש\"י כאן הוי או כהרי\"ף או כר\"ת וא\"כ מ\"ש רש\"י כאן הוא מ\"ש לעיל ונמצא דמ\"ש רש\"י הוא ממש פירוש הרי\"ף אלא שהרי\"ף הזכיר אימתי הוי המזיגה דקאי למסקנא דמילתא דאמר ר\"ש ובברכת הארץ. אלא דלהרא\"ש והטור שהביאו לפי' רש\"י לפירוש שלישי אחר פירוש הרי\"ף ור\"ת צ\"ל דהם ז\"ל לא הוו גרסי בפי' רש\"י כמ\"ש החידושי הלכות אלא הכל בלשון אחד וכמ\"ש הב\"ח סי' קפ\"ג יעו\"ש, ונמצא לפי\"ז דפי' רש\"י שכתוב לעיל הוא פירוש אחר דלא כהרי\"ף. ומ\"ש הב\"ח ביישוב לשון רש\"י לפי נוסחא ישנה לפי נוסחת הרי\"ף בש\"ס הוא דבר קשה דמה שייך זה עם ברכת הארץ יעו\"ש.
ועל דברי רבינו כתב הטור סי' הנזכר וז\"ל והרמב\"ם ז\"ל לא הזכיר אלא ארבעה והתוס' כתבו וכו' אבל בנתינה לימין מודה וכו'. וכתב מרן בשם שבלי הלקט דוקא למינקט ליה כוליה בשמאל אסור אבל לסייע בשמאל תחות יד ימין שרי דקיי\"ל מסייע אין בו ממש וכו' ונ\"ל שהוא מפרש דלא מיבעיא לן אלא כשתופס הכוס גם בשמאל אבל כשאין נוגע בכוס אלא בימין אם הניח יד שמאל תחתיה לסייעה אין בכך כלום עכ\"ל. ועיין להב\"ח מה שהבין בדברי מרן ושארי ליה מאריה, דפירוש דבריו כמו שהבין הרב המפה מדבריו שהוא ממש דמסייע היד שמאל ליד ימין ממש וז\"ש מרן אבל כשאין נוגעת בכוס אלא יד ימין וכו', (אף) [אך] דאינו נוגע בכוס כלום ודברי הב\"ח צ\"ע.", + " ואין\n משיחין. וכתב מרן סוף פרק שלשה שאכלו וכו' ומפרש רבינו וכו' עד שיברך עכ\"ל. וקשיא לי דמי הכריחו למרן לשים מחלוקת בין רש\"י ורבינו מה שאינו מוכרח דרבינו לישנא דש\"ס נקט ומה שסיים עד שתכלה בהמ\"ז פירוש דבריו מזמן אחיזה בכוס עד שתכלה וכו', ולא מצינו מי שיחלוק על פירוש רש\"י זה דהתוס' והרא\"ש והטור כולם העתיקו פי' זה ויש מי שהוסיפו להחמיר ואין להקשות למרן דסותר דידיה אדידיה דאילו כאן כתב דלא ס\"ל כפי' רש\"י ואילו בפרקין דלעיל בסופו הל' כ' שכתב רבינו בפירושו תכף לנט\"י ברכה כפי' רש\"י דקאי להפסק אכילה הכריח מרן פירוש זה דלא איירי להפסק דיבור מהא דאין מפסיקין על כוס של בהמ\"ז והוא משמזגו את הכוס ואי איתא דקאי להפסק דיבור אפי' קודם לכן וכו' יעו\"ש, דנמצא דס\"ל לדעת רבינו כפירוש רש\"י היפך מ\"ש כאן דאה\"נ דרבינו לא ס\"ל כפירוש רש\"י ומ\"ש שם מרן הוא לרש\"י דלקושטא דמילתא הכי ס\"ל ואה\"נ דלרבינו דלא ס\"ל כרש\"י יבוא ההכרח יותר מכוון והוא הכי דאי תכף קאי לדיבור איך אמר אין משיחין בשעת ברכה אפילו בשעת נטילה וכו'." + ] + ], + [ + [ + "כל \n פירות האילן וכו'. ריש פרק כיצד מברכין וכתבו התוס' לא שייך להקשות תנא היכא קאי וכו' משום דהכא סברא הוא וכו' עכ\"ל. ולקא ס\"ד דלא מסיק עדיין הך דאסור ליהנות וכו' וקא בעי מנא לן לא קשיא ליה משום דמעיקרא שקיל וטרי אעיקרא דדינא בפירוש דמתני' מנהני מילי דבעי ברכה ושוב יקשה תנא היכא קאי וכיון דמסיק סברא ממילא נפרכא קושיא דתנא היכא קאי." + ], + [ + "הסוחט \n פירות. ומרן העתיק הש\"ס ועיי\"ש בדבריו, ולכאורה הוא תמוה תנאי זה שהטיל שיהא הרבה דהא אפילו מעט הוא העיקר כיון דחושש בגרונו וכל שהוא עיקר מברך על העיקר ופוטר את הטפילה ושוב ראיתי להרב יד אהרן נר\"ו בנימוקיו על רבינו בכת\"י שהרגיש בזה ונדחק וכתב דלאו דוקא וכו' ולא זכר שר לרש\"י בסוגיין שכתב כן ואין דרך רש\"י לכתוב שלא בדקדוק וז\"ל רש\"י החושש בגרונו וצריך לתת בו שמן הרבה דהו\"ל שמן עיקר ואניגרון טפל ולכאורה תנאי זה הוא תמוה. ולענ\"ד נראה שיובנו דבריו בהקדים סברת ה\"ר יוסף שהביא הטור סי' ר\"ב וז\"ל ופי' ה\"ר יוסף לאו דוקא חושש בגרונו וכו' אלא ה\"ה אינו חושש בגרונו אלא נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ומברך עליו שהרי נהנה וכו'. ולכאורה דבריו היפך הש\"ס דמוקים לה בחושש בגרונו דוקא וכמ\"ש הב\"ח ז\"ל ותירץ הרב דה\"ר יוסף מפרש הש\"ס דמוקים לה בחושש בגרונו בנותן שמן מעט ברם בנותן הרבה אפילו אינו חושש בגרונו מברך על השמן ונתן טעם לדבריו יעו\"ש, והשתא משו\"ה כתב רש\"י הרבה לומר היפך סברת ה\"ר יוסף לומר דאפילו הרבה צריך דוקא שיהא חושש בגרונו וה\"ה מעט ג\"כ דמברך עליו אלא דהרבה דנקט מטעמא דכתבינן. ומ\"ש רש\"י זה גבי ברייתא דהחושש בגרונו ולא בתירוץ דש\"ס דתירצו הכא במאי עסקינן בחושש בגרונו דשם צודק הפירוש, נראה דט\"ס הוא ודברי רש\"י קיימי אתירוץ דש\"ס ובמקום הו\"א צ\"ל במסקנא משום דבלא\"ה לא יכונו דבריו אברייתא וכן מרן שכתב דברי רש\"י אלו כתבם אתירוץ דש\"ס ודוק.
ובפשט הש\"ס קשיא לי במה שהקשו פשיטא וכו' ומאי קושיא אימא דאתא לאשמועינן דעל השמן מברך בורא פרי העץ לאפוקי דלא יברך שהכל נהיה בדברו דומיא דכל מי פירות שמברכין שהכל נהיה בדברו קמ\"ל דשמן אישתני למעליותא ולברך בורא פרי העץ. אך לומר דאתא לאשמועינן דלא יברך בורא פרי עץ זית אין סברא דא\"כ הו\"ל למימר אין מברכין אלא בורא פרי העץ שהיא ברכה יותר גרועה לא כן לגבי שהכל דחשיבא בורא פרי העץ שייך שפיר למימר מברכין בורא פרי העץ.
עוד כתב מרן ורבינו מפרש וכו' עד מברך שהכל. וכן פירשו הסוגיא לדעת רבינו הבאים אחריו. ולי הדיוט יש לחקור דמאי שנא היכא דמזיק ונהנה דיש חדא לטיבותא דיברך על ההנאה וחדא לריעותא שמזיקו ולא יברך ואם אלו הן כ\"א לעצמו כשמזיקו לא מברך ואינו מזיקו ונהנה מברך וכשהן כאחד מברך שהכל משום שנהנה, וכשמכוון לרפואה ונהנה דיש ג\"כ חדא לטיבותא דהיינו ההנאה שיברך וחדא לריעותא דהיינו הרפואה שלא יברך וכשהם לעצמם ברפואה אינו מברך ובהנאה מברך וכשהן שניהם כאחד מברך ברכה הראויה לו ובשלמא אי כשמזיקו אינו מברך כלל ניחא דבמזיקו גרע טובא ולא חיישינן להנאתו כלל דסותר להנאתו לא כן רפואה דשניהם טובים כאחד אזלינן בתר ההנאה ברם עכשיו דהא מיהא מברך יברך ברכה הראויה דמה הפרש יש בין ברכה זו לזו ויש לדוחה לדחות ברם בלי טעם." + ], + [], + [ + "דבש \n תמרים וכו' שהכל נהיה בדברו וכו'. ויש לדקדק דזה כבר נכלל במ\"ש רבינו לעיל ה\"ב דכל המשקין הבאים מהפירות חוץ מזתים וענבים דמברך שהכל, וי\"ל דאתא לאפוקי סברת בה\"ג שהביא הרשב\"א ז\"ל דסובר דעל דבש תמרים מברך בורא פרי העץ דזה הוא דבש המוזכר בכתוב. והנה סברת בה\"ג הלזו רצה הרא\"ש ז\"ל פרק כיצד מברכין דף ל\"ח לסומכה וז\"ל ואפשר דטעם הגאון משום דבקרא כתיב דבש ולא כתיב תמרים וא\"כ קרא איירי בדבש הזב מאליו מהתמרים ובכלל שבעת המינים הוא ומברך עליו בורא פרי העץ ולא דמי ליוצא מרימונים ותפוחים דהני יוצאים ע\"י כתישה וסחיטה אבל דבש הזב מאליו מתמרים היינו דבש האמור בתורה עכ\"ל. וכתב עליו הט\"ז סימן ר\"ב ס\"ק ה' וז\"ל משמע דיש חילוק בתמרים מהיוצא מעצמו ליוצא ע\"י כתישה וכן הבין הב\"י שכתב ודייק רבינו לכתוב ועל דבש הזב מהם שהכל לומר דאפילו בזב מאליו מברך שהכל וכ\"ש ביוצא ע\"י כתישה, ובאמת הוא מילתא דתמיה דודאי יוצא טפי ע\"י סחיטה וכ\"ש ע\"י כתישה ממה שיוצא ע\"י זיבה מעצמו, ונראה דהרא\"ש לא נתכוון אלא להוכיח דדבש האמור בתורה הוא של תמרים דבתמרים יוצא ע\"י זיבה ובדבש כתוב בתורה זבת חלב ודבש משא\"כ בשאר דברים כגון תאנים ורימונים שאין יוצאין מעצמם אלא ע\"י כתישה עכ\"ד.
וענ\"י הדיוט לא באתי לכוונתו במ\"ש משמע דיש חילוק בתמרים מיוצא מעצמו ולא ראיתי ולא שמעתי חילוק כזה, ומה גם דכוונת מרן ז\"ל מבוארת דממ\"ש הרא\"ש בדעת [בעל] ההלכות גדולות דשאני דבש הזב מתמרים דמשו\"ה אפקיה קרא בלשון דבש לתמרים להורות דדבש זה יחשב בכלל שבעת המינים משא\"כ משקה היוצא מרימונים ותפוחים דיוצאים ע\"י כתישה ואינן זבים מעצמם לא חשיב כפרי אלא זיעה בעלמא וכמ\"ש הט\"ז גופיה בכונת הרא\"ש ונמצא א\"כ דדבש הזב מתמרים מעצמו לדעת הה\"ג חשיב פרי ממש ומברך בורא פרי העץ דעדיף כשזב מעצמו דהוי כפרי גדל מעצמו וזה הורה לנו הכתוב בדבש ולא כתב קרא תמרים משא\"כ פירות אחרות דאינן זבים מעצמם דחשיב זיעה בעלמא א\"כ מינה לדידן דלא פסקינן כה\"ג אלא דגם בדבש תמרים הזבים מאליהן לא חשיב פרי אלא זיעה ואף דגדל מעצמו כפרי כ\"ש כשלא זב מהתמרים מעצמן אלא ע\"י סחיטה וכתישה דלא חשיב פרי אלא זיעה, וז\"ש מרן דדייק הטור לכתוב ועל דבש הזב מהם שהכל וכו' וכל שכן ביוצא על ידי כתישה וק\"ל." + ], + [ + "הקנים \n וכו'. ועיין להטור סי' ר\"ב מה שהשיב עליו ובכ\"מ מה שהליץ בעדו, ומה שהקשה עליו הט\"ז. ולענ\"ד כוונתו להליץ על רבינו במה שהשיג הטור ור\"ל שיברך על הסוכ\"ר בורא פרי העץ אהא הליץ עליו וכתב דכיון דמוצצים אותם כמו שהם הסוכ\"ר הוי כדבש תמרים דלא נטעי להו אדעתא דהכי אלא למוצצם כמ\"ש." + ], + [ + "קפרס \n של צלף וכו'. הכי איתא בש\"ס וכמ\"ש מרן כך היא הנוסחא בש\"ס, וכתב הרי\"ף שהיא נוסחא מבעל ה\"ג וכתב עליו הרא\"ש ולא נהירא דמשמע דהא דאכיל מר בר רב אשי קפריסין לאו משום דהלכה כר' עקיבא אלא משום דהמיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ וכיון דבא\"י פירא הוא, בחו\"ל לברכה נמי פירא הוא וכו'. פירוש דבריו דלא נראה לו לברך על הקפריסין בורא פרי האדמה משום דהאי דאכיל מר בר רב אשי לאו משום דהלכה כר' עקיבא וכו' אלא משום דהמיקל וכו' וכדקאמר בפירוש בש\"ס ונמצא דס\"ל דפרי הוא והיאך יברך בורא פרי האדמה ואה\"נ דאי הוה ס\"ל דהוי פרי שפיר מברך בורא פרי העץ והא בהא תליא אי חייב בערלה הוי פרי ומברך בורא פרי העץ ובהא ליכא פלוגתא דכולא סוגיא הכי מוכחא דהא בהא תליא וכמו שנראה ממאי דמותיב הש\"ס מרב יהודה אמר רב וכן ממאי דמותיב הש\"ס לקמן גבי מ\"ש רבא כס פלפלי וכו' מברייתא דר' מאיר יעו\"ש.
אשר ע\"פ הדברים האלו אני תמיה על מ\"ש הרשב\"א ז\"ל בסוגיין ד\"ה ר' אליעזר אומר וכו' והסכים עם הגירסא של בה\"ג וכדעת רבינו דעל הקפריסין מברך בורא פרי העץ ושוב כתב וז\"ל אבל הראב\"ד כתב דאינו מלשון הש\"ס אלא מבעל ה\"ג ולעולם לענין ברכה מברכין אקפריסין בורא פרי העץ ואינו מחוור כמ\"ש דא\"כ לא הוה מותיב למר בר רב אשי (ט\"ס הוא וצ\"ל לר' יהודה אמר רב) עכ\"ל, ומאי קשיא ליה עליה דהראב\"ד הא לא כתב הראב\"ד דאינו תלוי זה בזה אלא דבגירסא זאת פליג מכח קושיית הרא\"ש ולא פליג אלא אקפריסין דסובר דמברך בורא פרי העץ כיון דלגבי ערלה בארץ ישראל פרי הוא ברם מודה דכל שהוא פרי גבי ערלה מברך בורא פרי העץ וכמ\"ש לדעת הרא\"ש וזה פשוט גם יש להקשות אמאי לא השיגו בהל' ערלה דלא חילק רבינו בין א\"י לחו\"ל וכתב סתם זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין והו\"ל להשיגו דזה אינו אלא בחו\"ל משום כל המיקל בארץ וכו'.
וכתב הרא\"ש ובערלה אי לא הוה כתיב ביה אכילה הו\"א בלא קרא שמשקה היוצא ממנו נקרא פרי וכו'. פירוש דבריו דכל מקום דכתיב אכילה הוי דוקא אכילה וכדאיתא פרק העור והרוטב דף ק\"כ ע\"א אלא המחה את החלב וגמעו וכו' יעו\"ש כל הש\"ס, ותמוהים דבריו דא\"כ מה יענה למה שהקשה הרשב\"א בחידושיו שם גבי הא דתניא הטבל והחדש וכו' משקין היוצאין מהן כמותן מנא לן וכו', וז\"ל קשה הא למה לי קרא הא בכל הני דלעיל לא איצטריך קרא אלא משום דכתיב אכילה אבל בהני דלא כתיב אכילה קרא למה לי, ועוד קשה אכולה שמעתין למה לי קרא כלל בחד מינייהו דהא שתיה בכלל אכילה וכו', ותירץ וז\"ל וי\"ל דהתם דוקא בדברים שדרכן לשתותן אבל הני בדברים שדרכן באכילה ולא בשתיה עכ\"ל. והשתא הרא\"ש ז\"ל דאינו מחלק בהכי וס\"ל דלעולם אכילה הוי דוקא ולא הוי שתיה בכלל קשה קושיית הרשב\"א, גם התוס' שם ד\"ה לרבות האי דשתיה בכלל אכילה וחילקו בין יין דדרכו הכי לשאר דברים יעו\"ש וכ\"כ שם בע\"ב ד\"ה הביא ענבים וז\"ל אע\"ג דשתיה בכלל אכילה בענבים וזיתים, לענין הבאת בכורים לא כתיבה אכילה דתהוי שתיה בכלל פרי עכ\"ל. ולכאורה קשה לי בדבריהם ז\"ל שכתבו דהא דאיצטריך ריבויא דמביא משום דלא כתיב ביה אכילה דא\"כ גבי ערלה דכתיב ביה אכילה אמאי איצטריך שם בש\"ס לילף מבכורים ותרומה לחייב לשותה יין ערלה הא אכילה כתיב בה ושתיה בכלל אכילה. ואחר העיון לא קשה כלל כי הוצרך הגזירה שוה ללמוד דדוקא יין ושמן הוא דחייב הא שאר דברים דומה ליין ושמן דדרכן להיות משקין כגון דבש תמרים וחומץ סיתוניות וכיוצא אינן חייבין עליהן משום ערלה אף דבעלמא שתיה בכלל אכילה גלי קרא דדוקא יין ושמן." + ], + [ + "הפלפלין \n וכו'. הכי איתא דף ל\"ו אמר רבא כס פלפלין וכו' עד ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה. ומן התימה על רבינו אמאי השמיט הך דינא דפלפלין חייבין בערלה שם בדיני ערלה." + ], + [ + "הפת \n וכו' והנובלות וכו'. הכי איתא במתני' דף מ' על החומץ ועל הנובלות אומר שהכל נהיה בדברו ר' יהודה אומר כל שהוא מין קללה אין מברכין ושקיל וטרי בש\"ס בפירוש דנובלות דאיכא מ\"ד דהיינו בושלי כומרא ואיכא מ\"ד דהיינו תמרי זיקא ומסיק בש\"ס דנובלות סתמא דמתני' היינו בושלי כומרא ופירש רש\"י בושלי כומרא כמו שרופי חמה שבשלם ושרפם החום ויבשו וכו'. והר\"ש בפי' המשנה דדמאי פירש וז\"ל בושלי כומרא כלומר מניחין אותו באילן להצטמק מלשון עורנו כתנור נכמרו וזה דלא כפי' רש\"י דלרש\"י היינו שרופי חמה ונתייבשו ולא מרצון בעל השדה ונגרעו לא כן להר\"ש דהיינו שמניחין אותן באילן להצטמק והיינו בישול ולא שרוף ודלא כהרב בעל שער אפרים סי' כ\"ג שכתב דפי' הר\"ש היינו פי' רש\"י.
עוד כתב הר\"ש וז\"ל ויש מפרשים שאין מתבשלין באילן אלא תולשן ועושה אותן כומר בארץ ומתבשלין עכ\"ל. וקשה לי דכפי ב' פירושים אלו דהר\"ש מאי האי דקאמר בש\"ס בשלמא למ\"ד בושלי כומרא היינו דקרי ליה מין קללה והיאך הוי מין קללה וכי משום שהניחן להצטמק באילן הוי מין קללה מה קללה יש כאן, גם לפירוש ב' שתולשן ומניחן בארץ וכי זו היא מין קללה מה קללה יש כאן ובשלמא לפי' רש\"י מ\"ט וע\"כ שנשרפו מן החמה ונתייבשו והיינו מין קללה.
והטור סימן ר\"ב כתב וז\"ל ועל הנובלות והן מין תמרים שאינן מתבשלין על האילן וכו' ורבינו ירוחם הביאו מרן שם כתב וז\"ל נובלות שהוא מין פרי ולא נגמר בישולו מברך שהכל נהיה בדברו וכתב עליו מרן שלא דק שבש\"ס אמרו דנובלות היינו בושלי כומרא ופי' רש\"י כמו שרופי חמה וכו' והם אינן ענין לשלא נגמרו בישולן עדיין עכ\"ל. והב\"ח השיגו למרן ז\"ל וכתב שלא דק בהשגה זאת ופי' זה דרבינו ירוחם הוא פי' רבינו יונה והרמב\"ם והטור, ופירש הסוגיא ברצונו ליישב לאצילי רברבי הללו יעו\"ש. ותמוהים דבריו טובא אי מצד לשון הש\"ס אי מצד מ\"ש רבינו בפירוש המשנה דברכות וז\"ל ונובלות הם הפירות ומ\"ש ר' יהודה כל שהוא מין קללה ר\"ל הארבה והפירות שנפלו קודם (הפירות) [בישולם] עכ\"ל, והנה אפי' למ\"ד דאפי' בתמרי דזיקא פליגי מוקי למתני' דאמר כל שהוא מין קללה לפי' הנובלות ובושלי כומרא, כ\"ש למאי דמסיק הש\"ס דכו\"ע לא פליגי בנובלות סתמא דהוי בושלי כומרא פירוש חוץ מפירות הנושרים לדרך הב\"ח וא\"כ שפיר יתיישב כל שהוא מין קללה לפירות הנושרים ובושלי כומרא ואמאי הלך לו לארבה, גם לפחות הו\"ל להזכיר בושלי כומרא ג\"כ בצידם דבזה איירי ת\"ק לכו\"ע ומה גם בחיבורו דהו\"ל לכלול בדין זה שכתב והנובלות שהם פגים והי\"ל לומר ובושלי כומרא ג\"כ.
אך מה שהקשה היד אהרן נר\"ו על הב\"ח ממ\"ש רבינו בפירוש המשנה דדמאי וז\"ל נובלות תמרה פירוש שנשרן הרוח מן הדקל דהיינו תמרי דזיקא וכו' ואי כפי דעתו דנובלות תמרה אליבא דכו\"ע פירות הנושרים פגים מן האילן ותמרי דזיקא נמי בכלל א\"כ רבינו לא הו\"ל למינקט מה שנכלל בנובלות תמרה ולמישבק פירות דהיינו פירות שנפלו פגין מן האילן וכו' אלו תוכן דבריו. לק\"מ דמ\"ש רבינו כן הוא לרמוז ההפרש דמאי שנא דבברכות נקט תנא נובלות סתם ובדמאי נובלות תמרה משום דבדמאי דכולל נמי תמרי דזיקא נקט נובלות תמרה לא כן בברכות דאינו נכלל תמרי דזיקא נקט נובלות סתם, והוא מ\"ש בש\"ס בשלמא וכו' אלא למ\"ד וכו' קשה ולכן לנובלות סתמא שהם פירות שנפלו לא הוצרך להזכירם בדמאי ומ\"מ אף דאין זו קושיא להב\"ח אין מקום לדבריו מאנפי אחריני. עוד כתב היד אהרן נר\"ו להשיב על הב\"ח שכתב על מ\"ש בשו\"ע וכן על הנובלות וכו' כתב כן לפי מה שהבין בתחילת הסימן וכו', וז\"ל ואיני יודע מה השגה היא זאת וכו'. ואפשר דר\"ל שכ\"כ ולא כלל ג\"כ לפירות שנפלו דאזיל לשיטתיה דלעיל וק\"ל.
גם ראיתי להרב שער אפרים שם שלא ישרו בעיניו דברי הב\"ח בזה וז\"ל הנה מה שהשיג על הב\"י במה שהשיג על ר' ירוחם יפה כיון ולא מטעמיה וכו' ואישתמיטתיה מ\"ש הרא\"ש בפירוש המשנה דדמאי וז\"ל בושלי כומרא וכו' וי\"מ שאין מתבשלין באילן אלא תולשין ועושין אותן כומר בארץ ומתבשלין וכו' וזה פירוש ר' ירוחם והרמב\"ם והטור ודלא כפירוש רש\"י וכו' זה תוכן דבריו. הנה מ\"ש לדעת הטור ורבינו ירוחם האמת אתו שכן דייקי דבריהם שכתבו שהן מין וכו' שאין מתבשלין וכו' כלומר דזה הוי מין מיוחד שכך הוא בישולו אחר השרתן מן האילן ולא ככל פירות הנושרין, ברם למה שעירב לרבינו עימם אחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא שכתב בפירוש המשנה ונובלות הם הפירות אשר נפלו מן האילנות פגים קודם שיתבשלו וכו' ומדבריו משמע דבכל הפירות איירי ולא במין אחד והיינו ודאי מ\"ש בש\"ס תמרי דזיקא. גם מ\"ש בחיבורו משמע כן יעו\"ש וא\"כ קשה מ\"ש בדמאי וז\"ל נובלות הם התמרים הנופלים מן הדקל כשהרוח מנשבת וכו' עכ\"ל, ונמצא דפירוש ב' המשניות אחד וקשה כקושיית הש\"ס אמאי שינה התנא הלשון מכאן דתני נובלות והתם נובלות תמרה, גם היאך פירש כאן פירות שנפלו דהיינו תמרי זיקא והא אסיק בש\"ס דכו\"ע לא פליגי בנובלות דהכא דהיינו בושלי כומרא כי פליגי בנובלות תמרה יעו\"ש.
וראיתי להש\"ך ביו\"ד סי' רצ\"ד דס\"ל דמ\"ש רבינו בפירוש המשנה פירות שנפלו היינו בושלי כומרא, ולא זכיתי להבינו וכמ\"ש לקמן בס\"ד. ואפשר להליץ על מרן במה שהשיג על רבינו ירוחם דודאי לא נעלם ממנו פי' הר\"ש אלא דכוונתו להשיג דפי' רש\"י שפיר נאה ומתקבל מהש\"ס לא כן הב' פירושים דהר\"ש דלא אתו כהש\"ס וכמ\"ש לעיל ופי' רש\"י מוכרח ודוחק.
תנן במס' ערלה סוף פ\"א מ\"ח ענקוקלות וכו' והנובלות כולן אסורות עכ\"ל. ופירש רמב\"ם ז\"ל והנובלות מן האילנות מן הפרי קודם שיגמר בישולו אסור בכל ר\"ל בערלה וברבעי ובאשרה ובנזיר עכ\"ל. והטור ביו\"ד סימן רצ\"ד כתב והתמרים שאינן מתבשלין וכו' חייבין בערלה ופטורים ברבעי. וכתב עליו מרן אבל הרמב\"ם פירש דגם הנובלות אסורות ברבעי עכ\"ל. והב\"ח כתב ליישב דלא פליגי הטור עם רבינו יעו\"ש ודבריו תמוהים, ושוב ראיתי להש\"ך שם עמד על דבריו יעו\"ש אלא שגם בדבריו יש מן הקושי אחד במ\"ש דמה שכתב רבינו בפי' המשנה דברכות דנובלות הם פירות שנפלו מן האילן קודם שיתבשלו היינו בושלי כומרא וחוץ שהוא זר מצד הסברא ולא ראינו מי שפירש כן קשיא טובא דא\"כ מאי מקשה תלמודא למ\"ד תמרי זיקא ודאן חייב הפקרא נינהו ולמ\"ד בושלי כומרא ניחא וכו' הא גם למ\"ד בושלי כומרא קשיא ודאן חייב הפקרא נינהו דהא לפי' ר\"מ ז\"ל הוי פירות הנופלים ומה בין תמרי לשאר פירות. גם מ\"ש שלא השגיח הב\"ח לראות פירוש המשנה דערלה ליתא דראה מ\"ש רבינו ז\"ל אלא דס\"ל דפי' דבריו הם תמרי דזיקא כפשט דבריו.
והרא\"ש כתב בהלכות ערלה וז\"ל והנובלות פ' כיצד מברכין מאי נובלות רב אילעא ור' זירא חד אמר תמרי דזיקא וחד אמר בושלי כומרא. ודבריו תמוהים דבנובלות סתם כו\"ע לא פליגי דהוי בושלי כומרא וכדאיתא שם בברכות יעו\"ש. וראיתי להש\"ך סימן רצ\"ד ס\"ק ה' שכתב לתרץ לזה וז\"ל ונהי דהרא\"ש מפרש לה בין בתמרי זיקי בין בבושלי כומרא וצ\"ל לדעתו דהא דקאמר הש\"ס התם בנובלות סתמא כו\"ע לא פליגי דבושלי כומרא הוא וכו' היינו נובלות דכיצד מברכין אבל נובלות סתמא דמתני' אחריתי זיקי נמי משמע וכו'. ואחר נשיקת ידיו ורגליו אין זה מספיק דא\"כ כשלא הונח להש\"ס לאוקמא פלוגתא דאמוראי במתני' דברכות למה הלך לאוקמי פלוגתייהו במתני' דדמאי כי היכי דתיקשי למ\"ד בושלי כומרא וסלקא בקושיא לוקמא פלוגתייהו במתניתין דערלה ולא קשיא. וא\"ת דגם אי הוה מוקי פלוגתייהו במתני' דערלה הוה קשיא למ\"ד תמרי זיקא להיפך אמאי לא שני תנא בלישניה דהכא דהוי בושלי כומרי קרי להו נובלות והכא דהוי תמרי זיקא קרי להו נובלות ליתא דקושיא זאת למ\"ד תמרי זיקא ג\"כ בערלה איתא לפי' הרא\"ש וכמ\"ש הש\"ך ולמה להש\"ס לאוקמא פלוגתייהו במתני' דדמאי כי היכי דתיקשי גם למ\"ד בושלי כומרא וכן ראיתי להרב יד אהרן נר\"ו הקשה כן לרבינו ירוחם יעו\"ש סי' ר\"ב הגהת ב\"י.
הדרן לסוגיא דידן דמוקי לפלוגתא דאמוראי במתני' דדמאי דקאמר בש\"ס בשלמא למ\"ד בושלי כומרא היינו דקתני הקלין שבדמאי ספיקא הוא דפטור הא ודאן חייב אלא למ\"ד תמרי זיקא ודאן חייב הפקרא נינהו וכו', הנה מכאן משמע דס\"ל לש\"ס דידן דהני דתני מתני' דפטירי היינו בספקן ולא בודאן דלא כר' יוחנן דאמר בירושלמי דאפילו אומר העם הארץ בפירוש אינן מעושרין דפטירי אלא כריש לקיש דפליג עליה שם, ומן התימה על רבינו הל' מעשר פי\"ג ה\"א דפסק כר' יוחנן יעו\"ש דלא כסתמא דש\"ס דילן דאף בודאן פטירי דודאי מפקר להו. וי\"ל חדא דריש לקיש ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ואע\"ג דסתמא דש\"ס דילן כאן נראה דקאי כריש לקיש מ\"מ איכא דוכתא אחריתי בריש אלו עוברין דף מ\"ב דמוכחא כר' יוחנן דתניא התם אמר ר' יהודה ביהודה בראשונה הלוקח חומץ מעם הארץ צריך לעשר שחזקה מן היין ורמי בש\"ס מר' יהודה לר' יהודה ומשני בתירוץ ב' הא בדרווקא הא בדפורצני ופי' רש\"י דברייתא קמייתא דפוטר ר' יהודה היינו משום דפטור ממעשר ומתני' דדמאי דתני חומץ שביהודה נמצא דדמו כולהו לחומץ ונמצא דמתני' אפילו בודאן פוטר ותירוץ בתרא עיקר ועיין להר\"ש במתני' דדמאי ודוק.", + " והחומץ. שם במשנה ודע דהאי חומץ שכתב רבינו הוא מזוג דאילו חומץ חי אינו מברך כלל דהרי פסק רבינו פ\"ב דשביתת עשור ה\"ה וז\"ל וחומץ חי אפילו שתה הרבה פטור שתה מזוג במים חייב. והא בהא תליא אי חייב ביום הכיפורים חייב לברך ואי פטור פטור מלברך וכדאמרינן גבי פלפלי יבישתא דהושוו ברכה ליוה\"כ לעיל דף ל\"ו יעו\"ש, וא\"כ על כרחך רבינו דכתב דמברך איירי במזוג ולא הוצרך לבארו משום דכבר כתב לעיל דעל משקים דאינן ראוים לשתיה אינו מברך כלל וחומץ חי אינו ראוי לשתיה וכמ\"ש בהלכות שביתת עשור דאם שתה ביוה\"כ דפטור וכאן לא נחית אלא לאשמועינן דברכת החומץ הויא שהכל נהיה בדברו והיינו היכא דשייך לברך ברכה דהיינו במזוג וה\"ט דש\"ס בברכות דלא קאמר על הך מתני' דמני בכלל מאי דמברך שהכל נהיה בדברו מתני' מני רבי היא דתניא רבי אומר חומץ משיב את הנפש וכו' וכמ\"ש בפרק יום הכפורים דף פ\"א יעו\"ש, דליכא הוכחה מהך מתני' דמדקאמר מברך שהכל נהיה בדברו דהויא רבי דכאן מתני' לא נחית לאשמועינן אלא דחומץ ברכתו שהכל והיינו היכא דשייך דלרבנן דרבי צריך שיהיה מזוג, ועיין בהרא\"ש שם בפרק כיצד מברכין." + ], + [], + [], + [ + "לקח \n כוס של שכר וכו'. עיין להרשב\"א ז\"ל שהביא גירסא אחרת על שם הגאונים וז\"ל אבל הגאונים ז\"ל גרסי נקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשיכרא הוא פתח ובריך בדשיכרא וסיים בדחמרא יצא וכו' (אלא) [א\"נ] נקיט דשיכרא בידיה וקסבר דחמרא פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא (מאי א\"נ) [יצא אלא] פתח בדשיכרא וסיים בדחמרא מאי וכו' עכ\"ל. ורבינו גריס כגירסת הגאונים ומאי דקשיא ליה להרשב\"א לגירסתו היינו משום דמפרש לה להאי גירסא דפתח היינו בא\"י אמ\"ה בורא פרי הגפן דהיינו הברכה בשלמות ושוב מסיים שהכל נהיה בדברו וע\"ז קשיא ליה דזה הוי דבר רחוק ודחוק וכמ\"ש שם יעו\"ש אבל רבינו אינו מפרש לה כן אלא דומיא דפירוש רש\"י דהיינו דהתחיל בא\"י אמ\"ה אדעתא דלסיים בורא פרי הגפן וסיים שהכל נהיה בדברו וכן על זה הדרך בכולהו בבי והשתא הבעיא הויא הכי היכא דנקיט כסא דשיכרא בידיה ופתח בא\"י אמ\"ה אדעתא דלסיים שהכל נהיה בדברו וסיים בורא פרי הגפן אי אזלינן בתר פתחא או בתר סיומא ולא איפשיטא ולקולא וזה הוא שפוסק רבינו בג' חלוקות הללו וכיון דפסק בזו דלא איפשיטא לקולא כ\"ש הנך דפשיטא נינהו בש\"ס ולפי גירסא זאת הראיה שמביא הוא מפתח ואמר יוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא וכמ\"ש הרשב\"א וגם כתב שהם גורסים בדחיית הראיה זו של יוצר אור שאני הכא דהא בריך ולפירוש רבינו הכי פירושו שאני הכא בפתח ואמר יוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא משום דהא בריך פי' דבריך סיום דלבסוף שאינה כתקונה בין הכוונה ובין הברכה לכך לא יצא לא כן בברכה קצרה דליכא חתימה ואיכא כוונה שלימה בפתיחה יש להסתפק. ועיין למרן כ\"מ פ\"א מ\"ש דאין צריך לדבריו דכל שמצינו דצודק דינו עם איזה גירסא הנמצא בראשונה לא בדינן גירסא מלבנו.
וכתב הראב\"ד כל מ\"ש וכו'. וכתב עליו המגדל עוז שדקדק יפה לפסוק שהולכין אחר עיקר הברכה שהיא הזכרת שם ומלכות מדמקשה הש\"ס הניחא וכו' אלא למ\"ד כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה וכו' אלמא מדמקשה הכי בפשיטות מכלל דהכי קי\"ל. ולכאורה דבריו תמוהים דהראב\"ד לא כתב עיקר ברכה שאינה שם ומלכות אלא דלא אזלינן בתר הכוונה בשם ומלכות." + ], + [], + [ + "היו \n לפניו מינין הרבה. הכי איתא התם דף מ\"א היו לפניו וכו' אבל אין שוות וכו', וכתבו התוס' ד\"ה אבל וז\"ל פי' רש\"י וכו' עד מודה לרבים יעו\"ש. ואין להקשות דאמאי לא הכריעו לדבריהם דאמרינן בש\"ס לקמן בשלמא וכו' אלא וכו' במאי פליגי וכו' והא גם לאותו מ\"ד קשיא דמאיזה טעם כו\"ע מודו באין ברכותיהם שוות דמין שבעה קודם אלא ודאי דידע הא דלהקדים וא\"כ מאי קשיא ליה לאותו מ\"ד אלא ודאי כמ\"ש התוס' דלאותו מ\"ד באין ברכותיהם שוות כו\"ע מודו דאיזה שירצה יקדים דמה שצידדו התוס' הוא לפום מסקנא דש\"ס דידעינן האי טעמא דלהקדים ברם לקא ס\"ד דלא ידע האי טעמא דלהקדים אה\"נ דלכו\"ע איזה שירצה יקדים ודוק.
כתבו [התוס'] עוד ומ\"ש בה\"ג וכו' עד המסקנא דלקמן וכו'. לא זכיתי להבין היאך אתי אפי' לאותו מ\"ד דהא אפי' לאותו מ\"ד דפליג ר' יהודה גם באין ברכותיהן שוות היינו טעמא דר\"י דמין שבעה עדיף ולאו משום דבורא פרי העץ קודם ונפק\"מ אי איכא חיטה או שעורה עם פירות העץ לפניו חטה ושעורה קודם שהוא משבעת המינים אף שהיא בורא פרי האדמה וא\"כ גם אי היה לפניו פירות העץ עם פירות האדמה ואינם משבעת המינים איזה שירצה יקדים דלא תלה הקדימה ר\"י אלא במין שבעה וכל דליכא מין שבעה מה שירצה יקדים ואינו תלוי הקדימה בהיות פרי העץ או פרי האדמה ויש ליישב ועיין בהרא\"ש. עוד בש\"ס ר' יהודה אומר מברך על הזית שהזית ממין שבעה וכתב הרשב\"א וז\"ל ומאן דס\"ל אף וכו' פליגי מתרץ לה חסורי מיחסרא וכו' אלא דאכתי קשיא לי וכו' עד מ\"ש כנ\"ל יעו\"ש, לא יכולנו להלום דבריו מה פי' ותנא היכא קאי וחשבתי לפרש דבריו על צד הדחק שט\"ס נפל וצ\"ל אלא דאכתי י\"ל, ור\"ל שהוא בא לתרץ למאי דק\"ל למאי דפירש בסמוך דגם לאותו מ\"ד צ\"ל חסורי מיחסרא וא\"כ המקשה אמאי הקשה לעולא ולא לבר פלוגתיה ויהי כמשיב דהמקשה דקאי בשיטת בר פלוגתיה דעולא לא קשה כ\"כ משום דהם סוברים דבחלוקה דאין ברכותיהן שוות פליגי בתרתי דלרבנן איזה שירצה יקדים וגם אי הקדים ברכת פרי האדמה יצא ידי חובתו מלברך גם על פרי העץ ולר' יהודה יברך על מין שבעה תחילה ואין זה פוטר את זה והשתא לא קשה מהברייתא אלא דלרבנן קשה דהברייתא תני לרבנן מברך על הצנון כנראה שהוא מוכרח ואילו להאי אמורא לרבנן איזה שירצה יקדים ונמצא קשה לו מרבנן לחוד ברם רבי יהודה אתי שפיר עם מאי דתני בברייתא ומשום דלעולם קשה מרבנן ור' יהודה הקשה וכו' וזה טעם למקשה ויעו\"ש בלשונו ותראה דזה הוא כוונתו ואף דצריך להגיה איזה תיבות.
ולענין הלכה כתב הרא\"ש משם בה\"ג דהלכה כר' יהודה וכתב עוד משמו וז\"ל וכ\"כ עוד דבורא פרי העץ קודם לבורא פרי האדמה ולדידיה הא דקאמר אבל אין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך ע\"ז וחוזר ומברך ע\"ז לא בא להשמיענו דין הקדימה כלל אלא שאין האחד פוטר את חבירו וכו' עכ\"ל. ונראה דהוצרך לומר הכי ולא לומר דבה\"ג קאי למ\"ד דפליגי אף באין ברכותיהם שוות וכמ\"ש התוס' ז\"ל דניחא ליה לאוקמא בהכי כי היכי דלפסוק כמ\"ד דדוקא בברכותיהן שוות פליגי דעולא קאי כוותיה וכמ\"ש הרשב\"א על שם רב האי דפוסק כן מהאי טעמא וכן פוסק הרא\"ש גופיה כר' יהודה וכעולא יעו\"ש שכן נראה בסוף הלשון.
עוד כתב הרא\"ש וז\"ל ואין להביא ראיה לדבריהם מהא דאמרינן לקמן כל המוקדם וכו' ולכאורה לא נודע לנו מה זו ראיה לרש\"י והרי\"ף מאחר דהם סוברים דאיזה שירצה יקדים והיאך הוי ראיה ואדרבא הבה\"ג גופיה בספרו ראיתי שהרגיש מזה ויישב כמו שיישב הרא\"ש ז\"ל.
עוד יש לומר במ\"ש הרא\"ש בסוף דבריו וז\"ל וחטה וזית שכל אחד ראשון לארץ חטה קודמת וכן וכו'. דבמה הסכים הרא\"ש אי במה שתירץ וז\"ל דאיכא למימר דמיירי שעשאו פת או דייסא וכו'. א\"כ למה הצריך כאן לטעמא דנכתבו בפסוק תחילה תיפוק ליה דברכת המוציא או בורא מיני מזונות חשיב מבורא פרי העץ, ולעיל לק\"מ דשם דאיירי בכולל שהוא בפירוש הש\"ס דכל הקודם מפני שהוא קושטא דמילתא דחטה קודמת לכל ברם לאו מהאי טעמא, ברם הכא קשה ואי ס\"ל כמו שתירץ בשנית וז\"ל וי\"ל כך כל המוקדם בפסוק הזה בדברים שברכותיהן שוות וכו', אם כן כאן שאין ברכותיהן שוות איזה שירצה יקדים ולמה קודם חטה או שעורה. ובקצור פסקי הרא\"ש נראה ז\"ל שרצה להסכים דבריו לתירוץ קמא וז\"ל וחטה קודם לזית ושעורה לדבש והיינו כשעשאן תבשיל וכו'. אבל לשון הרא\"ש קשה כמ\"ש ושם בסוף הלשון יש ט\"ס וצ\"ל אבל כוסס את החטה שמברך בורא פרי האדמה איזה שירצה יקדים שכך היא מסקנת הרא\"ש. והנה לקושיא הב' מצאתי מנוח דמשו\"ה כתב דחטה קודמת לפי שנכתבו בפסוק אף דבלאו הכי קודם דנפק\"מ לברכה אחרונה היכא דאכל חטה בתבשיל שמברך בורא מיני מזונות, ופי' וכוללן בברכה אחרונה ואומר על המחיה ועל הכלכלה ועל העץ וכו' דקודם בקרא וכמ\"ש הטור סי' רי\"א דגם בזה יש קפידא ברם קשה מה שהקשינו ראשונה.
ושוב אתנח לי דבריו אלו וגם מ\"ש לעיל ואין להביא ראיה וכו', והוא דעד כאן לא כתב הרא\"ש ז\"ל דכשאין ברכותיהן שוות דאיזה שירצה יקדים אלא היכא דחד מינייהו משבעת המינין וחד משאר מינין דכיון דעל כל אחד מברך מה לי ברכה זו או זאת וכמ\"ש הרא\"ש לא כן בשבעת המינין גופייהו דקפיד קרא בקדימתן זו קודם זו והטיל ארץ באמצע כדי לחלקן נמצא דקפיד קרא בקדימתן אז ודאי כל המוקדם בפסוק קודם בין שיהיה ברכתו בורא פרי האדמה בין בורא פרי העץ והרא\"ש סובר דחטה ושעורה דקרא היינו כוסס וכמ\"ש לעיל ואף שכתב לעיל ואף אם יתרצה להעמידה וכו' כנראה דלא ס\"ל הכי, לא כתב כן אלא לדעת בה\"ג דבחיבורו כתב התירוץ הא' דהיינו דקרא איירי בעשאו פת וכו' שכן ראיתי בספרו והוא סיים ואפי' וכו' ברם לדידיה ס\"ל דקרא איירי בכוסס ולא כתב לעיל דכשאין ברכותיהן שוות איזה שירצה יקדים אלא היכא דהוי חד משבעת המינין וחד שלא משבעת המינין ברם היכא דשניהם משבעת המינים כל הקודם בפסוק קודם לברכה בין שיהיה בורא פרי העץ בין בורא פרי האדמה וז\"ש לעיל ויש להביא ראיה לדבריהם דהיינו לרש\"י ורב האי דאילו לבה\"ג. קשה דכיון דס\"ל דבעלמא בורא פרי העץ קודם היאך כאן בשבעת המינים הקדים קרא לחטה ושעורה שהם בורא פרי האדמה כל בתר איפכא, לא כן להרא\"ש דס\"ל דאיזה ברכה שירצה יקדים בין בורא פרי העץ בין בורא פרי האדמה ואין קפידא בעלמא כאן שהקדים קרא לחטה ושעורה קפיד דחטה קודם לגפן ותאנה ואין זה היפך מבעלמא ותירץ מה שתירץ, ונמצא דהיא ראיה לרש\"י ורב האי, ושוב ראיתי להמג\"א ז\"ל דכתב כן ויש תוספת בדברינו. ולפי קדימתנו זאת לק\"מ מה שהקשה הב\"ח סי' רי\"א סק\"ד על מ\"ש הטור כל הקודם בפסוק וכו' ארץ חטה וכו' קודם לברכה אפי' אם המאוחר חביב עליו יותר וכו' והקשה הב\"ח וז\"ל יש להקשות הלא בצנון וזית אם חפץ עתה בצנון לאכלו מברך על הצנון תחילה אע\"פ שהזית הוא חביב עליו ברוב הפעמים וכו' ותירץ וז\"ל וי\"ל דרבינו כאן לא איירי אלא כשברכותיהן שוות כגון תמרי ורמוני וכו' יעו\"ש. ותירוץ זה תמוה דבהדיא כתב הטור על מ\"ש תחילה כל הקודם בפסוק חטה וכו' אפי' המאוחר חביב עליו וכו' וקאי לכל הכתוב גם סיים הלכך זית קודם לשעורה וקאי למ\"ש לעיל אפי' המאוחר חביב והרב גופיה הרגיש בזה ונדחק יעו\"ש. גם מ\"ש בסוף דבריו וז\"ל אבל כשאין ברכותיהן שוות תופס הרא\"ש תירוץ של הר' שמעיה וכו', אחר המחילה רבה ליתא דהרא\"ש גופיה כתב דאין ברכותיהן שוות איזה שירצה יקדים כי אין מעלה בקדימה זאת דעל שניהם הוא מברך ועיקר קושייתו לא קשיא ע\"פ מה שהקדמנו דכששניהם משבעת המינים אף דאין ברכותיהן שוות הקודם בפסוק קודם בברכה בין בורא פרי העץ בין בורא פרי האדמה ולכן כתב הטור אפי' המאוחר חביב לא כן כשאחד הוא מחמשת המינים ואחד הוא משאר מינים ואין ברכותיהן שוות כגון זית וצנון איזה שירצה יקדים.
וע\"פ האמור יש מקום עיון עוד מ\"ש הטור סוף סי' הנזכר וז\"ל אבל לסברת א\"א ז\"ל שהן שוות אפשר דאיירי אף בכוסס את החטה עכ\"ל, וכבר הקדמנו דס\"ל כן בהכרח גמור כדי שיובנו דברי הרא\"ש בב' מקומות וגם הב\"ח הכריח כן מטעמא אחרינא יעו\"ש. וכתב מרן סי' הנזכר על מ\"ש המרדכי וז\"ל והלכך הביאו להם שני מינים והאחד מין שבעה בין ברכותיהן שוות בין אינן שוות מין שבעה קודם לברכה דס\"ל דמאי דאמר עולא אבל אין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה היינו דרבנן מודו לר' יהודה דמין שבעה קודם יעו\"ש וכן פי' הב\"ח ג\"כ יעו\"ש סוף ס\"ק ג' ולא ידעתי מי הכריחם לפרש כן ולא שנאמר דפוסק כמ\"ד דאף בשאין ברכותיהם שוות מחלוקת ומשו\"ה פוסק דאף באין ברכותיהם שוות שבעת המינין קודם וכמ\"ש התוס' לדעת בה\"ג יעו\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "הביאו \n לפניו שמן והדס וכו'. וכתב מרן ופסק הרי\"ף כבית הלל וכו' יעו\"ש וכתבו התוס' דמשמע דלא היה בספרו ולא היא ונ\"ל דאע\"פ דישנו בספרו לא רצה לפסוק כרבן גמליאל משום דלאו מכריע הוא אלא נותן טעם לדברי בית שמאי וכו' יעו\"ש. והן הן דבריו אלו דברי הרא\"ש ממש שם בברכות ונראה דט\"ס יש וצ\"ל וכתב הרא\"ש וכו' ולפי דברי הרא\"ש והוא האמת דזה לא הוי מכריע מאי דאמר ר' יוחנן הלכה כדברי המכריע הוא לשון מושאל והאי מכריע הוא מכריע לדינו דהיינו שנתן טעם לדברי ב\"ש ובב\"י סי' רי\"ו כתב מרן וז\"ל ואע\"ג דר' יוחנן פוסק הלכה כר\"ג וכו' דעת הפוסקים לפסוק כבית הלל עכ\"ל ודבריו עניים שם ור\"ל דעת הפוסקים לפסוק כב\"ה מטעמא דכתב בכ\"מ." + ], + [ + "היו \n לפניו בושם וכו'. וכתב מרן על שם הטור וז\"ל יראה לי שאם היו לפניו עצי עצמו ועשבי עצמו ומיני בשמים ובירך מיני בשמים פטר הכל שהכל מיני בשמים וכו' אבל רב עמרם כתב היו לפניו שלשה מינים מברך על כל אחד בפני בשמים עכ\"ל. וכתב מרן בב\"י כלומר שלכתחילה יברך מיני בשמים ויפטרו השאר אבל ר\"ע כתב דלכתחילה יברך על כל אחד ואם בדיעבד בירך על מיני בשמים וכיון לפטור את השאר יצא. והב\"ח ז\"ל חלק עליו וכתב דדעת הטור הוא דלכתחילה מיהא צריך לברך על כל המינין אלא דאי ברך על מיני בשמים יצא וכן דעת הרמב\"ם אלא דדעת ר\"ע אפילו בדיעבד אם כיון לא יצא אלא צריך על כולן כאחד בפני עצמן. ואחר נשיקת ידיו ורגליו אין זה עולה על הדעת דאי כיון לפטור לכולן היכא דבירך מיני בשמים דלא יצא, דלמה לא יצא ויברך שנית ברכה לבטלה אשר מזה הוכרח מרן לפרש כמו שפירש והוא פשוט.
עוד כתב בכ\"מ וכן בב\"י שם וז\"ל והשתא י\"ל דרבינו ורב עמרם לא פליגי דלא נקט בדוקא עץ ועשב דה\"ה אם היה ביניהם דבר שאינו לא עץ ולא עשב דלכתחילה אין אחד פוטר את חברו עכ\"ל. ולענ\"ד אין צריך לומר דלאו דוקא מ\"ש רבינו אלא בדוקא ויושוו רבינו עם ר\"ע והכי פירושו היו לפניו עץ ועשב אין אחד פוטר את חברו אפילו בדיעבד אלא צריך לברך על כל אחד לעצמו הא אם יש לפניו גם מיני בשמים ובירך עליו וכיון לפטור את השאר בדיעבד יצא והיינו כרב עמרם." + ], + [], + [ + "הורד \n ומי הורד וכו' בורא עצי בשמים. וכתב מרן ע\"ש הראב\"ד דעל מי הורד מברך בורא מיני בשמים נראה דעל הורד עצמו ס\"ל כרבינו דמברך בורא עצי בשמים ברם הרשב\"א בשיטת ברכות דף מ\"ד הביא על שם הראב\"ד דמברך הנותן ריח טוב בפירות וכן הסכים הוא והוסיף מכחו דגם על מי הורד מברך הנותן ריח טוב בפירות וכ\"כ הרשב\"א בתשובה על שם הראב\"ד והסכים עמו הביאה מרן הל' ברכות סי' רט\"ז והיא בסי' שצ\"ז וכן דעת גאון הביאו הטור סי' הנזכר, נמצא דעת הרשב\"א כהראב\"ד דהורד חשוב פרי ונראה שזה שכתבו הראב\"ד והרשב\"א היא משנה ראשונה ברם למשנה אחרונה ס\"ל דיברכו בורא עצי בשמים שכתוב בתשובה הביאה מרן בבדק הבית ביו\"ד סי' רצ\"ד וכן החבי\"ב שם על שנשאל על הורדים משום איסור ערלה והשיב שזה נשאל ממנו והשיב שערלה נוהגת בהם אלא שהראב\"ד מתיר ובשם שיטת למסכת נידה הביא על שם הראב\"ד דערלה נוהג בהם אלא שכתב דלא ראה מי שנוהג בהם ערלה ושמא משום דהזרע הוא הפרי והעלין הוו שומא לפרי ואע\"ג דמספקא לן אי שקלת להו כשהן סמדר אי לקי פירא או לא, לא החמירו. וכן בתשובה אחרת הביאה החבי\"ב שם בתשובה שהשיב דערלה נוהג בו ושוב כתב מאשר חסתי להתירו כי הוא צריך לבריות וחקרתי ומצאתי להראב\"ד שנסתפק ואמר שהזרע הוא הפרי והעלין כמי שאינן וכו' הנה שהרב הגדול שיודע לטהר את השרץ מן התורה וכו' לו שומעין שהוא רב מובהק וכו', כן אמרתי לכאורה ברם אחרי קצת התבוננות הכל הוא משנה אחת והוא דלעולם ס\"ל דהוא פרי וחייב בערלה אלא דהוורדים הנאכלין הן העלין דוקא שהן הפרחים ולזה כתב דאף דמספיקא אי שקלת להו כשהן סמדר אי לקי פירא לא החמירו ופטירי מערלה אבל לגבי ברכת הריח דמריח בכולה כמות שהיא והריח בא משניהם דגם בפרי עצמו אית ביה ריחא וכן במימיהן שמברך בברכה אחת [גם על] המים יוצאים [ידי חובה], ודאי דמברכין הנותן ריח טוב בפירות. ולפי\"ז נפקא מינה דאי מריח בעלין לחודייהו אינו מברך הנותן ריח טוב בפירות אלא בורא עצי בשמים ואי מברך בגוף הפרי מברך הנותן ריח טוב בפירות וכן במימיהן לפי הענין ובאכילת העלין המרוקחות מברך בורא פרי האדמה כמ\"ש הטור סי' ר\"ד דמברך בורא פרי האדמה כיון שאינן עיקר הפרי כמ\"ש סי' רט\"ז על שם הרא\"ש, וטעם דבריו כתב מרן שם יעו\"ש, וה\"ה לדעת הרשב\"א והראב\"ד דס\"ל דלאו פרי נינהו. ועוד נ\"ל טעם שיברכו לדעתם בורא פרי האדמה יען מידי ספיקא לא נפקא אי חייבין בערלה דאינהו גופייהו חשיבי פרי הא מיהא לברך בורא פרי האדמה.
ומן הכתוב אין מובן אחר נשיקת ידיו ורגליו למ\"ש מרן החבי\"ב ז\"ל בכנסת הגדולה סי' ר\"ד על דברי הטור שכתב דעל הורדים מברך בורא פרי האדמה דלא כתב כן אלא על ורדים שגזעם מחליף אבל על הרו\"זה מברך עליהם בורא פרי העץ מדנוהג בהם דין ערלה כמ\"ש הרשב\"א וכו' יעו\"ש, דעד כאן לא כתב הרשב\"א דנוהג דין ערלה אלא בגרעין אבל לא בעלין דהוא התירו על שם הראב\"ד דאינן פרי וכמ\"ש משמו ודוק. ברם מה שראיתי במכתב לחכם בני הי\"ו שהקשה לדברי החבי\"ב אלו וז\"ל ודבריו תמוהים דאיך הכריח לדברי הטור מדעת הרשב\"א הא עד כאן לא כתב הרשב\"א אלא משום דס\"ל שהוא פרי כמ\"ש גבי ריח שמברך הנותן ריח טוב בפירות א\"כ מינה שמברך באכילתו בורא פרי העץ אבל הטור דס\"ל שמברך בריח בורא עצי בשמים כאביו הרא\"ש כמ\"ש בסי' רט\"ז מברך בורא פרי האדמה אלו דבריו, לק\"מ דלא כתב החבי\"ב דהרשב\"א כתב דיברך בורא פרי העץ ומינה למד לדעת הטור כדי שנקשה לו דאין ללמוד מדעת הרשב\"א לדעת הטור, אלא דהרשב\"א כתב דחייב בערלה ומדחייב בערלה ודאי פרי עץ דודאי הטור לא יחלוק בזה דחייב בערלה אך קשה עליו כמו שהקשה דעד כאן לא כתב הרשב\"א אלא בגרעין ולא בעלין, וכן קשה עוד עליו מה שהקשה חכם בני הי\"ו וז\"ל ועוד תימה מאד דהטור כתב שאינן עיקר הפרי כדבעינן למכתב קמן והוא מ\"ש סי' רט\"ז על שם אביו יעו\"ש וצ\"ע. ומתוך תשובות הרשב\"א אלו שהזכרנו תברא למ\"ש הרדב\"ז בחדשות סי' מ\"ד דאין בוורדים אלו דין ערלה כיון שאינו מאכל בריאים ואין אוכלין אותו למזון וכו' דהא כמה חתרו הרשב\"א והראב\"ד למצוא היתר מערלה עד שאמרו בדוחק דהעלין לאו פרי נינהו וכן הקשה לו חכם בני הי\"ו במכתב.
ונמצא לפי דברינו דגם הרשב\"א והראב\"ד מודו דיברכו באכילתן בורא פרי האדמה וכדעת הרא\"ש לדעת הטור והכלבו לי\"א בתרא ומרן בשו\"ע סי' ר\"ד כיון דהעלין לאו פרי נינהו אלא הזרע שלו הוי הפרי וכן הריטב\"א בחי' סוכה פ' לולב הגזול דף ל\"ה החליט המאמר דהוורדים הללו העלין לאו פרי נינהו אלא הזרע שלו יע\"ש שכ\"כ בפשיטות ונמצא לכו\"ע ברכת אכילת הוורדים בורא פרי האדמה ואין מכאן סתירה למה שהסכמתי בס' אגורה באהלך רי\"ז על הפ'לור מנאראנג'אש שמרקחין בדבש שיברכו באכילתן שהכל נהיה בדברו כיון דלאו פרי הוי דלפי הכתוב יברכו בורא פרי האדמה דומיא דוורדים דלאו פרי נינהו וברכתו היא בורא פרי האדמה דשאני הוורדים דנהי דלאו פרי נינהו מ\"מ כיון דהפרי אינו נאכל והעלין נאכלין חשיב כפרי האדמה וכמ\"ש מרן וגם כמ\"ש בעניותי דאיכא ספיקא אי הוי גם זה פרי דאפשר בהיותו סמדר אי יסירו העלין לקי הפרי ונמצא חשיב פרי לזה נחתינן דרגא וחשבינן ליה פרי האדמה משא\"כ בפ'לור מנאראנג'אש שהוא ידוע שהפרי הוא בתוכו והפ'לור אינו פרי והפרי שבתוכו נאכל אז ודאי לא חשבינן העלין שבחוץ פרי כלל לא של עץ ולא שלא אדמה ולכן ברכתו שהכל." + ], + [], + [], + [ + "היה \n מהלך חוץ לכרך וכו'. הכי איתא פ' אלו דברים דף נ\"ג יעו\"ש. ובמחצה על מחצה נראה דמברך דנעשה דיוקא דרישא כדינא דסיפא ועיין במ\"ש פרק כ\"ט מהלכות שבת." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ארבעה \n צריכין להודות וכו'. רבינו לא נקט לא כסדר הש\"ס ולא כסדר הכתוב אלא נקט הסימן וכל החיים יודוך סלה ר\"ת חולה יסורין ים מדבר.", + " וצריכים\n להודות בפני עשרה ושנים מהם חכמים וכו'. וכתב מרן ואע\"ג דאסיקנא בקשיא פסקו כמר זוטרא דמילתא דרבנן היא ולקולא. וכתבו התוס' ואימא ביה עשרה ותרי רבנן ועבדינן לחומרא ואפילו ליכא תרי רבנן וכו' ודבריהם תמוהים ועיין בזהב שיבה דף ל' ול\"א מ\"ש ביישוב דבריהם, גם הרב בשיירי [כנה\"ג] סי' רי\"ט יעו\"ש. והטור כתב סי' רי\"ט כתב רב אלפס צריך לאודויי בפני עשרה וכ\"כ הרמב\"ם אבל התוס' כתבו וכו'. והקשה הרב בשיירי כנסת הגדולה הגהת הטור דלמה לא הזכיר לאביו הרא\"ש, ובהגהת ב\"י אות ב' תירץ לזה ע\"פ מ\"ש הרב בזהב שיבה דלחומרא דכתב הרא\"ש קאי לעיל וכיון דדברי הרא\"ש הם מסופקים לא הזכירם וכו'. ודבריו תמוהים דבין שנפרש לחומרא מעלה או מטה לעולם לדברי הרא\"ש הדין הוא דבעי י\"ב ותרי מינייהו רבנן.
עוד כתב מרן שם ע\"ש הרשב\"א וז\"ל ואע\"ג דבעיא היא בירושלמי מהו לברך אניסא דרביה ולא פשטוה איכא למיפשטא מהא דרב חנא וכו' לפי שהיה רבם וכו'. וקשיא לי דמי זאת אמר שהיה רבם לעולם לא היה רבם ומאי דפשיט הרשב\"א היינו במכל שכן ומשום דמצא הבעיא ברביה בירושלמי נקטיה הוא בהכי ואה\"נ בדכוותא שהוא אוהבו. עוד שם לקמן וז\"ל כתב הר\"ד אבודרהם וכו' וז\"ל אורחות חיים ההולך תחת קיר נטוי וכו' יברך הגומל אחר שעבר ויש אומרים כיון דדבר קצר וכו' כצ\"ל וק\"ל." + ], + [ + "הרואה \n וכו' לעבדך. וכתב מרן שכתב הטור וז\"ל וכתב הרמב\"ם ואומרם בשתיהם וכו' עד סוף הענין. ואין דבריו מכוונים דהא לדברי הכל צ\"ל כשם שעקרת וכו' ולא הוי דברי יחיד אלא מ\"ש לבסוף ותשב לב עובדיהם וכו'. וכתב עליו הב\"ח סי' רכ\"ד הדבר פשוט דעל סוף דברי הרמב\"ם קאי ושארי ליה מאריה וכו'. ועליה דידיה צריך להתפלל, דדברי מרן מכוונים דלשון הטוב והישר הוא כמ\"ש בב\"י יעו\"ש ולא להתחיל מלשון רבינו ואה\"נ דהוא ידע כונת הטור אלא שצידד בב\"י למצוא מנוח לכוון הלשון כמ\"ש." + ] + ], + [ + [ + "כל \n הברכות וכו'. ורואה קברי ישראל מאלו שהן דרך שבח והודאה וכו'. ועיין במ\"ש מרן, וכן יש עוד ברכת הלבנה שכתב רבינו עצמו בפרקין דלעיל והן דרך שבח והודאה." + ], + [], + [], + [], + [ + "העושה \n וכו'. עיין להרב בעל ש\"ך ביו\"ד סי' י\"ט ולהפר\"ח שם מה שפלפלו בזה והסכים [הפר\"ח] עם האור זרוע דיכול לברך אח\"כ ובהל' פסח סי' תל\"ב הסכים להיפך וכדעת רבינו יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [ + "כל \n מצוה וכו' וכן כל מצוה שהיא קנין וכו'. וכתב מרן תוספתא דברכות ע\"כ. ואתמהא דאיך ציין תוספתא דרבינו מטעם קנין נגע בה כמו קנה כלים חדשים והתוספתא מטעם מצוה וכך הם דברי מהר\"י אבוהב שהביא מרן באו\"ח סי' כ\"ב דהתוספתא היא מטעם מצוה יעו\"ש וכן בספרו הקצר יעו\"ש דמורה כדברינו.", + " וכן\n מצוה שאינה תדירה וכו'. עיין להשיירי כנסת הגדולה סי' כ\"ב שהקשה על תירוץ מהר\"י אבוהב דמילה ופדיון הבן דכיון דלא קביע להו זמן לא יברך שהחיינו ואילו ר\"י בעל הטורים ביו\"ד סי' רס\"ה כתב מחלוקת בברכת שהחיינו ובסי' ש\"ה כתב על פדיון הבן דיברך שהחיינו מטעם דאינה תדירה וחשיבא כמזמן לזמן ונדחק באומרו דמילה הוי לשמונה ימים ופדיון הבן לשלושים ואחד יעו\"ש, ולפי דברי רבינו הכא דמברך שהחיינו מטעם דאינה תדירה וחשיבא כמזמן לזמן אין מובן לקושייתו וא\"צ לדוחקו דמאן דס\"ל דאינו מברך שהחיינו אלא במצוה שהיא מזמן לזמן מברך גם אפדיון הבן והמילה כיון דלא תדירה חשיבא כאתי מזמן לזמן." + ], + [ + "אחד \n העושה מצוה לעצמו וכו'. מהך דכתב רבינו הכא אין מקום למ\"ש המג\"א סי' תל\"ב סק\"ו על מ\"ש מרן ואם בעל הבית אינו יכול לטרוח וכו' על סמך הברכה וכו', וז\"ל משמע דאם בעה\"ב אינו בודק רק מצוה לאחר לבדוק אותו האחר מברך וצ\"ע דהיאך יברך הא אין המצוה מוטלת עליו וצ\"ל דמ\"מ מצוה קא עביד דומיא דמילה דהמצוה על אבי הבן והמל מברך, וחוץ דמה שהביא ממילה אינה ראיה דשאני מילה דחייבין בי\"ד וכל ישראל למולו אם לא מלו אביו וכמ\"ש רבינו ריש הל' מילה משא\"כ בשאר מצוות עוד זאת וכי לא מצא כי אם מצות מילה שמברך השליח הא כל המצוות דשייכי ע\"י שליח השליח שעושה המצוה מברך וכמ\"ש רבינו הכא והיינו טעמא דכל ישראל הן ערבין זה לזה.", + " אבל\n אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו. נסתפק השיירי כנסת הגדולה סי' תקפ\"ה הגהת ב\"י אות ג' אי דוקא העושה לאחרים אינו מברך אבל מברך היוצא ידי חובתו או דילמא אף היוצא אינו מברך. ולענ\"ד נראה להכריח דהיוצא ידי חובתו מברך מדקדוק לשון רבינו שכתב אבל אינו מברך שהחיינו אלא העושה לעצמו ומדכתב אבל מורה דקאי לתחילת דבריו ור\"ל הוא אינו מברך אבל היוצא ידי חובתו מברך ולא כאפשר לפרש השני שכתב, דלא יבוא לשון אבל וכמ\"ש הרא\"ם סדר תצא על דברי רש\"י שכתב אבל אם נשאה וכו' דמכח תיבת אבל לא פי' דברי רש\"י בדרך מרווח והגון יותר ודברי טעם הם למדקדק היטב. ועיין למרן ב\"י או\"ח סי' תקפ\"ה מה שדקדק מדברי רבינו אלו משם מצאתי כתוב וסיים נראה שכן דעת התרומת הדשן דבסמוך וכו' עכ\"ל. ודבריו תמוהים וכבר קדמוני החבי\"ב והפר\"ח במים חיים ואי לא דמסתפינא הו\"א דמ\"ש שכן דעת התרה\"ד לאו לשווינהו לגמרי קאמר כי אם למקצת דהיינו לברכת שהחיינו דלתרה\"ד במכל שכן אתי ברם לברכת המצוה עצמה לאו שוים נינהו ומדוקדק בדברי מרן שכתב ונראה דזה כדעת תרה\"ד ומאי ונראה שייך כאן והו\"ל לומר וכן דעת תרה\"ד, ועוד מאי כדעת בכ\"ף הדמיון והו\"ל למימר וכן דעת תרה\"ד, ועוד דא\"כ הו\"ל להסמיך דעת רבינו עם תרה\"ד ולא להרחיקם עד הכא, אשר מכל הני הכרחי נראה לפרש כן דברי מרן על צד הדחק או אפשר דמ\"ש וכן נראה דעת תרה\"ד הוא ממש להשוות דעת רבינו עם ההיא דתרה\"ד שכתב דשורת הדין הוא דלא יברך אלא השומע ומ\"ש רבינו דיברך המשמיע היינו לפי מה שאנו נוהגים וז\"ש מרן בסוף דבריו ואין נוהגים כן כלומר משו\"ה כתב הרמב\"ם ז\"ל דיברך העושה מעשה וכתב כן לדעת רבינו ממה שראה מ\"ש לענין שהחיינו דהוי מודה במקצת להרב תרה\"ד ולולי הביא מרן דברי המצאתי כתוב היינו יכולים להשוות דברי רבינו עם תרה\"ד בחילוק שחילק הוא בסוף דבריו לענין אחר מדבר שיש בו מעשה לדבר שאין בו מעשה וכן יש לחלק בענין זה דמ\"ש רבינו דיברך העושה מעשה היינו במצות שיש בהן מעשה לא כן במצות דאין בהן מעשה דיברך השומע, והיינו טעמא דבאותם שיש בם מעשה היוצא ידי חובתו יוצא מכח שאחד עושה המעשה והוי כשלוחו ולכן מברך העושה לא כן מצוה דקול דשומע דהוי המצוה לשמוע נמצא דהשומע עושה המצוה ולכן יברך והוי היפך הכנה\"ג בפירושו לדברי מרן.
עוד כתב מרן שם בב\"י וז\"ל ואפשר דהרמב\"ם לא איירי אלא במצוה שיש בה מעשה וכו'. פירוש דבריו דאתי לומר דסברת רבינו הוי היפך מ\"ש המצאתי כתוב דאילו להמצאתי כתוב המקדש לאחרים לא יברך שהחיינו ולדידיה מחלק דעד כאן לא כתב הרמב\"ם אלא מצוה שיש בה מעשה וכו' וא\"כ במקדש יודה הרמב\"ם דמברך המקדש שהחיינו דהוי מצוה דלית בה מעשה והוי ממש מ\"ש בכ\"מ כאן על דברי הרמ\"ך שהקשה על רבינו ממה שאנו נוהגים לקדש לאחריני ולברך שהחיינו ושכן ראוי לעשות, וכתב עליו מרן וז\"ל ומ\"ש וכן ראוי לעשות דבר פשוט הוא וגם רבינו יסבור כן. ופירוש דבריו הוא דכן דעת רבינו בקידוש לפי שהיא מצוה דלית בה מעשה אלא דיבור לא כן במצוה דמעשה והוי ממש מ\"ש בב\"י. ושוב ראיתי להכנה\"ג מהדורא בתרא בנימוקיו על רבינו פי' דבריו שבכ\"מ כן אך תמה עליו דלמה לא הקשה על המצאתי כתוב כמו שהקשה על הרמ\"ך ז\"ל ולא ידעתי איך, אחר שפירוש דבריו שבכ\"מ ע\"פ דבריו שבב\"י הקשה כן והכל אחד, ונמצא הקושיא (להרמ\"ך) [להמ\"כ] כמו שהקשה בכ\"מ וכמ\"ש בתחילת דברי." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "נטל \n את הלולב וכו'. וכתב הראב\"ד הנה לדבריו וכו'. ולכאורה דבריו תמוהים דאה\"נ דקושטא דמילתא הכי הוא דיש לחלק ביניהם וכן רבינו לעיל הל' ה' כתב להתעטף בציצית אחר שנתעטף וא\"כ מאי משיג עליו וכן הרב מגדל עוז תמה כן על דברי הראב\"ד, ומרן כתב על דברי הראב\"ד וז\"ל דעת הראב\"ד וכו' ודעת רבינו דלא שנא ואין בזה הכרע ומגדל עוז הפליג דעת הראב\"ד לדברים אחרים עכ\"ל. ודבריו תמוהים דאיך כתב דהמגדל עוז הפליג דעת הראב\"ד לדברים אחרים הא בין להמג\"ע בין למרן פירוש דברי הראב\"ד הוא שרוצה לחלק בין תפילין וציצית לנטילת לולב אלא דלדעת המ\"ע גם רבינו הכי ס\"ל ולמרן אין הכרע כמ\"ש מפשט לשון מרן וצ\"ע.
גם במ\"ש ודעת רבינו דלא שנא ואין בזה הכרע, דבריו תמוהים דאיך ס\"ל דאין כן דעת רבינו לחלק כמ\"ש הראב\"ד והרי לעיל הל' ה' כתב בפירוש להתעטף וכו' אף לאחר שנתעטף, ואם דלא מבחין רבינו בלשון בין על ללמ\"ד דקאי אעיקרא אי יברך או לא וכמ\"ש מרן לדעת רבינו הל' י' גבי אקב\"ו לעשות וכו', חוץ דיש לחלק בניהם ועוד דא\"כ הו\"ל לומר כן בהך דינא דעיטוף דקדים. ולענ\"ד נראה בכוונת מרן דהוא ס\"ל לדעת הראב\"ד לדעת רבינו דמ\"ש להתעטף לאו בדוקא אתמר ולא נחית רבינו אלא אי יברך או לא ומוכרח הוא דאל\"כ מאי משיג עליה הראב\"ד ואהא אתי מרן לומר דאין בזה הכרח אלא לשון רבינו שם בלהתעטף בדוקא ורבינו והראב\"ד לענין דינא שוין ושיעור הלשון כך הוא דעת הראב\"ד וכו' ודעת רבינו כלומר לדעת הראב\"ד וכו' ואין בזה הכרע וכו' ודוק. ואי לא דמסתפינא הו\"א בכוונת הראב\"ד דלאו להשיג על רבינו אתא אלא לפרש, והכי פירושו הנה לדבריו וכו' ר\"ל לכאורה כך נראה ואינו כן דלא דמי הא להא ויש לחלק." + ], + [ + "כל \n דבר שיסתפק וכו'. וכתב מרן קשה שהרי כתב רבינו פ\"ב מהל' ק\"ש ספק קרא וכו' והרי מספק חוזר וקורא וי\"ל וכו' ומה שיש לדקדק עוד בזה וכו'. פי' דעדיין קשה לפי חילוק זה ממילת אנדרוגינוס, וכן שאלו להרשב\"א ממילת וכו' יתבאר שם ואהא השיב הרשב\"א הביאו (הטור) [הכ\"מ] הלכות ק\"ש, כלומר ומוכרח תירוץ הרשב\"א כדי ליישב מכל המקומות ועיין מ\"ש בחידושי על הטור הל ק\"ש על דברי הרשב\"א. ועיין להרב המגיד פ\"ג מהל' חנוכה הל' ה' מ\"ש לדעת רבינו ליישב מה שהשיג עליו הר\"א ז\"ל דהשיג דהלכה כרבא דאמר דאין הטעם לדמאי אלא מפני שרוב עמי הארץ מעשרין וקשיא טובא דבהלכות מילה השיגו וז\"ל אם אנדרוגינוס ספק מברך עליו ועל ספק דאורייתא מברכין וכו' מכלל דעל ספק דרבנן אין מברכין ולפי טעמו גם בספק דרבנן מברכין אלא דמאי שאני מפני שרוב עמי הארץ מעשרין. ולכאורה אמרתי דמ\"ש במילה הוא אפי' אליביה דרבינו דעל ספיקא דוקא בעי ברוכי כמו ק\"ש קשה דיברך באנדרוגינוס שהוא ספק תורה, ולדידיה הלכתא כרבא כמ\"ש בהל' חנוכה. ברם בלא\"ה צריך להתבונן בדברי הראב\"ד במילה מרישיה לסיפיה ודוק.
והלח\"מ שם בהל' חנוכה האריך בפרטים אלו וראשונה הקשה על הרב המגיד שכתב שם דלא פליגי וכו' וז\"ל וא\"כ לא צריכנא ביו\"ט טעמא דלא לזלזלו ביה שהרי ביו\"ט עיקר תקנתו על הספק וכו', ועוד קשה וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד דברי הרה\"מ ברורין ור\"ל דלא פליגי לענין דינא דלא נפקא לן מידי דלא מצינו נדון בזה כי היכי דניפוק מינה לענין דינא והם לא באו אלא ליתן טעם בדמאי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכיון דלא נפק\"מ לענין דינא לא חשש רבינו לתפוש טעמא דרבא אלו פי' דבריו בקיצור.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל ונ\"ל לתרץ וכו' אינו ר\"ל שיש לו ג\"כ ספק בברכות וכו'. יפה הקשה החכם השלם יעקב איש תם דלפי פי' זה קשיא על רבינו דידיה אדידיה דמדיוקא דרישא נפקא כמ\"ש הלח\"מ דאי ברור לו שקרא ק\"ש אע\"פ שקראה בלא ברכה לא יחזור ויקראנה בברכותיה ואילו מדיוקא דסיפא משמע בהיפך דוקא אי נסתפק אי בירך או לא בירך לא יחזור הא ברור שלא בירך חוזר וקשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא. ועוד קשיא ליה דעדיין מה תיקן בזה דגם עכשיו קשיא מאי שנא דכשברור לו שלא אמרן הברכות וספק קרא ק\"ש קורא בברכות וגבי מילה הוא ספק אי חייב במילה ודאי שלא בירך והוי דומה בדומ' ואם נפשך לחלק כמו שחילק הכנה\"ג בהל' ק\"ש סי' ס\"ו יעו\"ש ולזה כיון הלח\"מ, א\"כ א\"צ לפרש פי' חדש בדברי רבינו אלא להניח הפי' כפשטיה וכעת צריך להתיישב.
עוד כתב וז\"ל והר' יונה כתב פרק מי שמתו וכו' עד והרי הוא דומה לכוי וכו' עכ\"ל. ונראה לענ\"ד לחלק דשאני כוי ממעשר דמאי דכוי כל אדם מסתפק בו והוי ספק דאורייתא לא כן דמאי דאי לאו רבנן מהימנינן לעם הארץ דעד אחד נאמן באיסורין וכן מדאורייתא אזלינן בתר רובא ורוב עמי הארץ מעשרין אלא דרבנן לא הימנוהו ונמצא ספק זה מדבריהם וק\"ל." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות ברכות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Ahavah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..cae3461a61d1ae71125361c359a4ec4cc223967e --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,107 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Circumcision", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מילה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Ahavah" + ], + "text": [ + [ + [ + "מצוה \n על האב למול את בנו וכו'. הכי איתא בקדושין דף כ\"ט יעו\"ש. וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל סוף פרק כסוי הדם וכן האב שחייב למול את בנו ורצה למולו וקדם אחר חייב וכו' יעו\"ש. והנה לכאורה יש לדקדק בדברי הרא\"ש במה שחייב למל בן חבירו והיה רוצה האב למולו דלמה יהא חייב כיון דעונה אמן וגדול העונה אמן יותר מן המברך וכמ\"ש הרא\"ש שם בסמוך עיי\"ש ד\"ה לפטור למי שאמר למוהל שימול לבנו ובא אחר וקדם ומלו ופטרו מטעם זה ואף לתנא אחר שם בברכות דף נ\"ג לא אמר אלא דהוי כמברך אלא שממהרין למברך ומ\"מ שכרן שוה וכמ\"ש הש\"ך חו\"מ סי' שפ\"ב סק\"ד, ואף שעל דברי ר\"ת אלו כתב הרא\"ש וז\"ל ובלאו הני טעמי דר\"ת נ\"ל לפטור המוהל מטעם דהוי דברים וכו' יעו\"ש, לאו משום דלא ס\"ל הך דגדול העונה אמן יותר מן המברך שהוא ש\"ס ערוך אלא דמלבד טעם זה בלא\"ה קנין אין כאן דבמה זכה זה במילת בן חבירו הוי קנין דברים אבל אה\"נ דהא דגדול העונה אמן הוא אמת ויציב וא\"כ היכא דהיה האב רוצה למול את בנו וקדם אחר ומלו אמאי חייב יהיה נפטר במה ששמע אבי הבן הברכה דבמילה שהיא בציבור ובקול רם ליכא למימר דלא שמע ואי לא שמע איהו הוא דאפסיד אנפשיה, וכד חזינן פורתא ליכא למידק כלל דשאני נדון ר\"ת שאמר אבי הבן לאחר למול וקדם אחר ומלו בההוא ר\"ת נשתמש לפוטרו משום דגדול העונה אמן והרא\"ש נשתמש מכח דהוי קנין דברים אבל היכא דגנב המצוה מאבי הבן עצמו דהמצוה מוטלת עליו והיה רוצה לעשותה מה מהני עניית אמן הא מחסרא ליה המצוה עצמה דעל המצוה עצמה דנין עליה י' זהובים כמו שור ואילן דפרק החובל דף צ\"א וכמ\"ש התוס' שם ולכן חייב על זה הרא\"ש לפי דשייכא המצוה לו וא\"כ נלמד סתום מן המפורש דגם ר\"ת הכי סובר דהיכא דהיה רוצה האב למול את בנו ובא אחר ומלו חייב דלא מהני בזה גדול העונה אמן דהא הפסיד המצוה עצמה וכדכתיבנא וזה אמת ויציב.
מעתה אין מובן למ\"ש מהרש\"ל אחר נשיקת ידיו ורגליו, [בים של שלמה] בפ' החובל וז\"ל ולפי הטעם [האחר] שפטר ר\"ת אותו המוהל אפי' תפס מפקינן מיניה כיון דענה אמן וכו' על כרחך מיירי אליביה הא דרבן גמליאל כיסהו בלי דעת חבירו ובירך בנחת שלא ישמע חבירו ולא מחוור בעיני דסתמא איירי ומסתמא איירי דבירך כדרך המברכין ולא ברשיעי עסקינן דמונע לחבירו מלענות אמן ע\"כ נראה דאפי' ענה אמן חייב ואף דגדול העונה וכו' היינו לענין ברכת ס\"ת ותפילה וכיוצא דליכא מצוה בידים אבל כסוי הדם ומילה אע\"פ דלא אמרינן דמצוה לחוד לענין י' זהובים מ\"מ על מצוה לבד ג\"כ דנין עליה י' זהובים כמו שור ואילן הילכך נראה דאם תפס אפילו בזמן הזה לא מפקינן מיניה וכו' עכ\"ד, דלפי קדימתנו דשאני היכא דהמצוה שייך לאדם עצמו ובא אחר ועשאה להיכא דמחלה לאחר ובא אחר וקדם ועשאה ולא כ\"כ ר\"ת אלא בנדונו דמחל לאחר שימול ובא אחר וקדם בזה פטרו משום גדול העונה אמן אבל היכא שלא מחל לאחר ובא זה וחטף את המצוה מבעליו הראשון לא מהני העניית אמן דעדיין מיחסרא ליה עשיית המצוה עצמה וא\"כ בעובדא דר\"ג דהיה א' ששחט והיה שייך המצוה לשוחט ובא אחר וקדם וכיסה וחייבו דלו יהי ששמע הברכה מה בכך הא מיהא הפסיד המצוה ששוה י' זהובים וקושטא קאי ששמע הברכה דלא ברשיעי עסקינן ומינה אין מובן למה שדן לנדון ר\"ת דאפי' ענה אמן חייב ודין דר\"ת נאה ויאה למי שאמרו וכמה עמודי עולם נתלו בו, נ\"ל דלא כ\"כ ר\"ת אלא בנדונו דאבי הבן מחל המצוה לאחר וחטפוה ממנו משא\"כ אי לא מחל אבי הבן וחטפוה המצוה מאבי הבן ודאי חייב וכמ\"ש הרא\"ש דהמצוה חסרה מאבי הבן. ובכן נתנה ראש למה שכתב הש\"ך בחו\"מ סי' שפ\"ב ס\"ק ד' במ\"ש על דברי רש\"ל כדי ליישב דברי ר\"ת וסייעתיה דאינו דוחק דבכסוי הדם יהיה הברכה בנחת דזו היא הדרך משא\"כ במצות מילה שדרכה בקול וכו' יעו\"ש, וכן הביא הש\"ס דחולין דקא פשיט דהוי שכר ברכה וסיים עלה אלמא עיקר החיוב הוא על הברכה ועוד דמה בכך סוף סוף כיון דגדול העונה הרי זה שקדם ומל לא הפסידו כלום דהא נמצא דנטל הי' זהובים ולמה יחוייב וכו' אלו דבריו. וכבר הקדמנו מה שיש מן ההפרש בין מצוה שהיא בפה לכשהיא מצוה בידים וכמ\"ש התוס' וכמו שחילק הרא\"ש, באופן דמה שטען נגד רש\"ל אינה טענה ברם דינא דר\"ת אמת ויציב ולא דמי לנדון הש\"ס וכדכתיבנא.
ותמיה לי עוד טובא על הש\"ך דס\"ל דגם בנדון הש\"ס דחטף מצות כסוי מהשוחט עצמו הוה מהני עניית אמן אלא שלא שמע וכמ\"ש הוא, א\"כ כד בעי בש\"ס שכר מצוה או שכר ברכה וקאמר הש\"ס למאי נפק\"מ וכו' אימא דנפק\"מ לאי שמע וענה אמן דאי עיקר החיוב הוא על הברכה נפטר מחיובו ואי עיקר החיוב הוא על המצוה אין בעניית אמן הזה כדי לפטור אותו משא\"כ למה שכתבנו לעיל והוכרחנו כן מדברי התוס' דכתבו בפרק החובל דמצוה וברכה הכל אחד וכן מצוה לחודה ג\"כ שוה י' זהובים א\"כ כד בעי שכר ברכה או שכר מצוה ודאי ר\"ל שכר מצוה לחודא ובתרה אזלינן ואף דאיכא ברכה אחת או ארבע או דליכא ברכה כלל חייב אחת או שכר ברכה ובתרה אזלינן ואף דהמצוה אחת היא מ\"מ בתר הברכות אזלינן וקא פשיט דבתר הברכות אזלינן היכא דרבות נינהו ואה\"נ דגם במצוה בלי ברכה חייב י' זהובים דלעולם המצוה שוה י' זהובים, באופן [ש]זכינו לכוונת ר\"ת דלא כתב דינו אלא להיכא דמחל אבי הבן המצוה לאחר וחטפוה ממנו וכדעת הרא\"ש ז\"ל שחילק כן. ומהאמור אינו מובן אחר המחילה למ\"ש עוד הש\"ך שם ריש סק\"ד וז\"ל על דברי הסמ\"ע ואין דבריו נכונים דלא מסתבר כלל לחלק בעניית אמן בין אב לאחר וכן מוכח להדיא מדברי ר' ירוחם וכו' והא ברירנא מדברי הרא\"ש בפירוש דלא מהני עניית אמן בגזל המצוה מהאב דאל\"כ אמאי חייב הא ענה אמן וכן דעת ר\"ת ג\"כ והיינו טעמא דהא מיחסרא להאב המצוה דרמיא עליה. ומה שהביא מרבינו ירוחם יעו\"ש לא זכיתי להבינו ודבריו הם דברי הרא\"ש כדמותן דתחילה חילק בין חטף המצוה מהאב לחטפה מאחר דאם הוא מהאב חייב וכן מונע מצוה מבעליו חייב ושוב כתב דנהי דפטור היכא דחטף מאחר מיהו אי תפס לא מפקינן מיניה זולתי ביכול לענות אמן אף דתפס מפקינן מיניה אלו דבריו, א\"כ נמצא דבחטף המצוה מהאב עצמו לעולם חייב בין ענה אמן בין לא ענה והיינו טעמא דבזה לא מהני עניית אמן וכדכתיבנא והן הן דברי הרא\"ש ואיך למד מדברי רבינו ירוחם דעניית אמן מהני גם לחטף המצוה מהאב. אלא דמצד אחר קשה על הסמ\"ע במה שהרחיק דברי העיר שושן והינם דברי הרא\"ש והוא טעם נכון לפטור למי שחטף המילה מאחר שלא זכה האחר ברם במ\"ש בחטף המצוה מאבי הבן דלא מהני עניית אמן הוא מוסכם לכו\"ע. ודע שדברי רבינו ירוחם אלו הביאו הב\"י בחו\"מ סי' שפ\"ב וקשה עליו דהו\"ל להביא כן על שם הרא\"ש ולסיים דכ\"כ רבינו ירוחם ומדברי הכנה\"ג ז\"ל שם הגהת ב\"י נראה שר\"ל דט\"ס נפל בדברי ב\"י וצ\"ל שהביא כן על שם הרא\"ש כנראה דלא מצא כן בדברי רי\"ו וליתא דקושטא קאי דכ\"כ רבינו ירוחם ג\"כ ודוק. ודע דמדברי הרא\"ש אלו שחילק בין חטף המילה מאבי הבן לחטפה מאחר ומדברי רבינו שכתב דמצות מילה מוטלת על האב תחילה הוליד הש\"ך שם דבני אדם היודעים למול אינן יכולין למול בניהם ע\"י אחר ולדעתו הם מבטלים מצות עשה יעו\"ש, וודאי דה\"ה ג\"כ מצות כיסוי דעל השוחט רמיא.
ולענ\"ד אין מכאן ראיה דנהי דעליהו דידהו רמיא על אבי הבן ועל השוחט מ\"מ לאו למימרא דאסור לעשותם ע\"י אחרים אלא דהם זוכים תחילה במצוות ונפק\"מ דאם בא אחר וחטפם מינייהו חייב י' זהובים אמנם אי נתנם מדעתם מוחלים הי' זהובים ונמצא כשמוחל המצוה מוחל י' זהובים. וראיתי להרב שמלה חדשה דף נ\"ה ע\"ב הביא ראיה לחלוק על הש\"ך מדתניא בב\"ק דף ק\"ט מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו שנאמר ובא בכל אות וכו' ואפ\"ה אמרו שם להדיא שנותנה לכל כהן שירצה וכן כתב ג\"כ הרב כרתי ופלתי סי' כ\"ח יעו\"ש. ולי אי מהא לא אירייא דהתם לאו דרמיא עליה דהכהן שיקריב הוא קרבנותיו אלא שנתנה לו התורה כח דאפילו שאינו משמרתו יקריב הוא קרבנו ולא ידחו לו שלא יקריב [מי] שאינו משמרתו ברם אם הוא אינו רוצה רשאי. (וכו') [וכן] הראיה שהביאו ממ\"ש דנדרים דף ל\"ו דמצות תרומה היא מבעל הכרי ואפ\"ה אי רוצה להפריש ע\"י אחר רשאי אינה ראיה נכונה וכן מה שהביא מיבום וממזוזה אינה ראיה דכל המצוות כן נינהו אבל אינם במילה וכיסוי הדם, אבל מה שהביא מש\"ס שבת דף קל\"ג גבי מילה יעו\"ש היא ראיה גדולה נגד הש\"ך. המורם מהם השמלה חדשה והכרתי ופלתי חלוקים בהאי דינא דהש\"ך וכן הדרכי משה ביו\"ד סי' רס\"ד חלק על האור זרוע דסבר כהש\"ך יעו\"ש אלא דעדיין חלוקים דלדעת השמלה חדשה אי עושה שליח זה בשביל ממון אז ודאי אסור דנראה כמי שאינו רוצה לטרוח בעצמו וכשהוא בממון איכא איסורא ואמת קנה ואל תמכור ברם במכבד לאחרים דרך כבוד למי שמהדר אחר המצוה על כיוצא בזה אמרינן ביומא דף ל\"ט דדמי למי שמודד אפרסמון שאומר לו בוא ונתבסם אני ואתה שהוא גרם המצוה והאחר עושהו ומתבסמין שניהם, והכרתי ופלתי כתב להיפך וז\"ל לכן נראה כי שלוחו של אדם כמותו והמשלח מקבל שכרו כאילו עשאו אך ה\"מ במינהו שליח וכו' ברם אם מכבדו בדרך כבוד אינו מקבל שכר כי המצוה היתה שלו ונתנה לאחר בזה לא שייך שלוחו של אדם כמותו וכו' עכ\"ל.
ולענ\"ד נראה לא כמר ולא כמר אלא דוקא דרך עצלות ובזיון הוא דאסור שלא לעשות המצוה אבל שלא בדרך עצלות אלא משום איזה טעם המונעו יהיה מה שיהיה ועושה שליח או משום לכבד את חבירו שרי כי שלוחו של אדם כמותו בכל התורה כולה.
ושוב אחרי כותבי זאת מצאתי ראיה משלי דליכא איסורא בעשות המצוה ע\"י אחר והוא ממאי דגרסינן בב\"ק דף צ\"א ע\"ב שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי וכו' פטור א\"ל א\"כ לא שבקת חיי וכו' א\"ל וכו' בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה אי הכי מאי קא טעין ליה דא\"ל אנא בעינא למעבד הא מצוה דתניא ושפך וכיסה מי ששפך יכסה ומעשה וכו' ע\"כ יעו\"ש, וא\"כ משו\"ה נפטר כיון דהא מיהא עומד ליקצץ וליהרג ונאמן במ\"ש אתה אמרת לי ואם איתא דכיון דהמצוה רמיא עליה אסור לעשותה ע\"י אחר למה יהא נאמן באומרו אתה אמרת לי כיון דלפי טענתו זאת חבירו עביד איסורא אלא ודאי דליכא איסורא וכיון שכן נאמן שכנגדו באומרו אתה אמרת לי ומהך סוגיא שהבאנו נתחזקו כל ראיותיו שהביא השמלה חדשה ממה שדחינו בסמוך מכח דיש לחלק בין מילה וכיסוי לשאר המצוות וליתא אלא כולהו דמו לאהדדי דהא בש\"ס זו למד הריגת שור ודוגמתה מכיסוי הדם דמה כיסוי רמיא על השוחט כן קציצת האילן והריגת השור לבעליהן וק\"ל.
ואחרי כותבי ראיתי להרב יד אליהו סי' נ\"א דגם הוא עומד נגד הרב ש\"ך נ\"ע ותחילה וראש הביא מההיא דקרבן שעושה הכהן שליח להקריב בעדו יעו\"ש ואי מהא הא דחינן לה בסמוך, עוד הביא לנגדו מלשון הרא\"ש עצמו שנסתייע הש\"ך וז\"ל אחר שהעתיק לשון הרא\"ש הרי לפנינו אדרבא שתלה ברצון האב אפילו כשהוא מוהל בעצמו עכ\"ל, והן אני לא ראיתי כזה בדברי הרא\"ש כי מה שסיים הרא\"ש ובדיבור שאמר האב וכו' לא קאי למה שסיים וכן האב וכו' אלא לנדון ר\"ת שאמר למוהל אחד שימול את בנו וקדם חבירו ומלו ופטרו ר\"ת וכו' וע\"ז כתב הרא\"ש דבלאו טעמי דר\"ת יש לפוטרו דבמאי זכה אותו אחר שא\"ל אביו למולו דלא דמיא לכיסוי וכו' ושוב חזר לדבריו לומר דבדיבור שאמר האב למוהל לא זכה במצוה לחייב לאחר וכו' דהיינו נדון ר\"ת ובההיא דר\"ת מי זאת אמר שהיה אבי הבן יודע למול וסתמו כפירושו שאינו יודע למול, ואם נפשך לומר זה אדרבא אם הרא\"ש ור\"ת קיימי באבי הבן יודע למול א\"כ עדיפא מינה הל\"ל דקנין אין כאן כיון דמן הדין חייב אבי הבן וכשאינו מלו עובר על מצות עשה ואיך יחול הקנין הזה אלא ודאי דאין אבי הבן יודע למול וברור.
עוד כתב וז\"ל גם המל ולא פרע וכו' נותן הפריעה לאחר וכו' ע\"כ. במקומותינו אין נוהגים כן כי מי שמוהל הוא פורע דוקא ומוצץ ולא יש אחד שאינו עושה כן כידוע, ואפילו לנוהגים כן ורוב הפוסקים ס\"ל דגם בשבת ימולו שנים משום דכל אחד עביד פלגא דמצוה והראשון לא חשיב כאילו עביד חבורה עיין ש\"ך סי' רס\"ו.
עוד הביא ממ\"ש בתנחומא פרשת שלח דחשיב שהקב\"ה עשה לבניו ישראל מה שחייב האב לעשות לבנו וחשיב מילה שמל אותם ע\"י יהושע וכו' יעו\"ש. ואי משם ליכא ראיה דודאי הקב\"ה שהוא רוחני אינו עושה כגשמי ודברי אגדה אלו הם דמיונות דרך דרש ואם נפשך לומר זה נאמר דכאן בהקב\"ה חשיב כאבי הבן שאינו יודע למול וק\"ל. מ\"מ מה שהביא מכל המצוות שבתורה ומש\"ס שבת שזכרנו לעיל הוי ראיה שאין עליה תשובה.
וראיתי דברים קשים כגידין כתב בס' פרי האדמה הל' בכורים דף ק\"נ ע\"ג וז\"ל על ראיה זאת, וליתא דעד כאן לא קאמר הש\"ך אלא היכא דידע למול והוא שם ואינו רוצה בלי שום סיבה אז ודאי פורק ממנו מצות המילה אלו דבריו. והמה דברים תמוהים חדא דגם בנדון הש\"ס הוי כפורק ממנו מצוה דמידו היתה זאת מכח דמכוין לקוץ בהרת ולא יכוין וימול. ועוד דהש\"ך כתב דהיא מצות עשה לאבי הבן שימול וכיון שהיא מ\"ע איך קאמר בש\"ס ליעבד אחר דאמר רשב\"ל אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב וכו' והא אי אתה יכול לקיים שניהם דעבר אבי הבן אמצות עשה למול את בנו.
עוד תפש הרב יד אליהו ז\"ל על הש\"ך דידיה אדידיה ממ\"ש הוא ביו\"ד סי' ש\"ה ס\"ק י\"א דיכול לפדות ע\"י שליח יעו\"ש והיא מצוה דרמיא על האב יעו\"ש. והרב פרי האדמה שם רצה להליץ באומרו דשאני מילה אם לא מלו אביו חייבים בי\"ד למולו ולכן השליח שמל המצוה שלו משא\"כ פדיון הבן ולכן כשעושה המצוה מכח שליחות בין הממון של אב בין מהשליח המצוה למשלח יעו\"ש. ולא הבנתיו חדא דגם בפדיון הבן כתב הש\"ך דיכולין בי\"ד לפדותו אם לא פדהו האב יעו\"ש וכיון דיכולין ודאי דמחייבו ולא כתב דיכולין אלא לאפוקי ממי שאמר דאין יכולין בי\"ד לפדותו אמנם חייבים בית דין וגם כשיגדיל בי\"ד כופין אותו שיפדה וא\"כ שוה פדיון הבן למילה. ועוד מה טעם יש בו דמשום שבי\"ד חייבים למולו לא יהא יכול לעשות שליח ומרוב חשקו להליץ טוב כתב כדברים האלה, אמנם אי היה מליץ באופן אחר אפשר, והוא דשאני מילה דאם לא מלו אביו כל ישראל חייבים וכיון שכל ישראל חייבים כיון שנתנה האב לאחר כיון שכולן חייבים בדיבור שאמר האב לאחר במאי נקנה וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל משא\"כ בפדיון הבן וזה היה יכול להליץ לפי דבריו ומ\"מ עדיין קשה דגם בפדיון הבן חייבים בי\"ד וכדכתיבנא. גם דלא כתב הש\"ך ביו\"ד דוקא בפדיון הבן אלא בכל המצוות ואיכא קרבן ומזוזה וכיוצא וכדכתיבנא בסמוך.
[נוסף\n מהשמטות]: מתוך כל הכתוב בין תבין דאין מקום למ\"ש מהר\"י חזן בספר חקרי לב סימן ד' דאם נתנו לו לאדם טלית להתעטף בו ולהתפלל לאו שפיר דמי לכבד לאדם אחר באותו טלית כי הוראת הש\"ך היא תמוהה ואף גם זאת נדון דטלית שאני הרבה יותר מדאי שהוא חובת מנא דאם אינו לובש בת ד' כנפות אין לו חיוב ארבע כנפות אלא דבעידן ריתחא ענשי אעשה ופשוט.", + "בכ\"מ. וכתב מרן דרבינו במנין המצות לא מנה מצוה על הרב למול את עבדו וכו' יש מי שלא ידע מה הוא מנין המצוות והבין שקאי מרן לספר המצוות וכתב מה שכתב, ומנין המצוות הוא מ\"ש רבינו כל המצוות בתחילת ספר היד יעו\"ש שמונה כל המצוות.", + " עבר\n האב או האדון ולא מל אותן ביטל מצוות עשה וכו'. יש מי שדקדק אמאי לא כתב ג\"כ עברו בי\"ד ולא מלו ביטלו מצות עשה וכו'. וי\"ל דכל עצמו לא בא רבינו אלא לאשמועינן דאינו חייב כרת לא האב ולא האדון שכ\"כ ואינו חייב כרת וכו' וזה אין צריך להשמיענו דאין בי\"ד חייבים כרת דכל אחד מצי אמר אני לא גרמתי ויש במי לתלות ומשו\"ה לא כתב כן רבינו. ועוד י\"ל בפשיטות ע\"פ מ\"ש מרן סוף ה\"ב שדקדק רבינו לכתוב גבי בי\"ד נתעלם וגבי אב עבר משום דליכא למימר בבי\"ד עברו והם עיני העדה והיאך יעברו וכו' ולפ\"ז נסתלק הקושיא וק\"ל." + ], + [], + [], + [ + "יש \n מקנת כסף וכו' ואע\"פ שלקח העובר בפני עצמו. וכתב מרן דנפקא ליה לרבינו ממה שלא חילקו בברייתא וכו' ואי איתא לפלוג ולתני בדידה וכו'. ולענ\"ד יראה דנפקא ליה לרבינו ממאי דאיתא בבראשית רבה פרשת מ\"ו סי' ט' וז\"ל ובן שמונה ימים ימול לכם תניא הלוקח עובר שפחתו של גוי ר' יוחנן אמר ימול לשמונה וכו' עכ\"ל. והנה בפשט הברייתא הזאת אינה מובנת דהוי דלא כמאן דאי לרבי חמא דתלמודא דידן הכל תלוי בטבילה קודם לידתה ואי לרבנן מ\"מ בעינן שיהא קנין לבעל בגוף השפחה אבל אם אין לו קנין בגוף השפחה אפי' נולד בבית ישראל אינו נימול לשמונה ואפי' לקח [שפחה] לעוברה ונתעברה וילדה אצלו קאמר התם דאינו נימול לשמונה למ\"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וכו' יעו\"ש בגמ', וכן הקשה הרב היפה שם. ותירץ הרב ז\"ל שני תירוצים הראשון דפירוש הברייתא דאיירי בלקח שפחה לעוברה ור' יוחנן לטעמיה דס\"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי והשני בלוקח שפחה מעוברת איירי משום דמקנת כסף לעולם אעובר קאי נקט הלוקח עובר וכו' עכ\"ל. והנה תירוץ א' כבר נדחה ממ\"ש הרב היפה עוד שם וז\"ל תניא ר' יוחנן אמר וכו' לא גרסינן הכא ר' יוחנן כי לא מצינו ר' יוחנן סתם בברייתא אלא ר' חייא או ר' חנינא גרסינן וכו', וא\"כ אינו אמת התירוץ הא' דכיון דהלכתא כריש לקיש דקנין פירות לאו כקנין הגוף לא מוקמינן לברייתא דלא כהלכתא. גם התירוץ הב' שלקח שפחה מעוברת הוא דוחק גדול שלוקח את שניהם ואינו מזכיר אלא את העובר ומכח זה מפרש רבינו ז\"ל דלקח את העובר לחוד ואת השפחה לחוד וכיון שהם שתי קניות יצדק יותר לשון הברייתא דמזכיר את העובר לחוד ואה\"נ דקנה את השפחה והיינו הדין שכתב רבינו ז\"ל ואפשר דמהך ברייתא נפקא ליה.
או אפשר בפירוש הברייתא דאיירי בלקח זה שפחה וזה עוברה דס\"ל לרב אחאי בשאלתות דנימול לשמונה וכמ\"ש התוס' לדעתו מדגריס בגמ' גבי מ\"ש רבא בשלמא וכו' מקנת כסף נימול לאחד כגון שלקח שפחה וולדה עמה ולא גריס כגירסא דידן כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה משמע דס\"ל דלקח זה שפחה וזה עוברה נימול לשמונה ושכן נראה לר\"י והכריחו כן בין לת\"ק בין לרב חמא משום דאל\"כ אלא דנימול לאחד אמאי בת\"ק לא תני מקנת כסף נימול לאחד כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה ומכח זה דחו תירוץ רש\"י שתירץ למה שהקשה דאמאי לא מפליג לרב חמא במקנת כסף בין ילדה ואח\"כ הטבילה להיפך וכו' ותירץ דחידושא אשמועינן וכו', והקשו הם לתירוצו דא\"כ ת\"ק הו\"ל למינקט הך רבותא וכו' יעו\"ש בדבריהם. ובעניותי לא זכיתי להבין דבריהם דלא שייך להקשות קושיא זו אלא היכא דתנא דברייתא נקט חידוש לדעת חד תנא ולאחר לא דמאי שנא דלדעת חד השמיענו חידושא ולחד לא, ברם כאן דלאו תנא דברייתא הוא דנקט חידוש לדעת ר' חמא אלא סתמא דש\"ס אגב דמפרש לר' חמא היאך משכחת לה נקט חידושא וכמ\"ש רש\"י, וכי משו\"ה נקשה לת\"ק דלא נקט חידוש הא ודאי לדעתי לא מכרעא ודבריהם כעת צ\"ע אצלי.
איך שיהיה נמצא דלדעת התוס' לקח זה שפחה וזה עוברה נימול לשמונה והיא סברא נכונה לכו\"ע ודלא כהרב ב\"ח ביו\"ד סי' רס\"ז שכתב וז\"ל ודלא כמ\"ש התוס' דלקח זה שפחה וזה עוברה הוי דומיא דלכם וכו' דליתא ותדע דהא אסיקנא דאפי' בלקח שפחה לעוברה דיליד בית הוא ודומה במקצת ללכם אפ\"ה נימול לאחד ומשמע דאף בשפחת ישראל שכבר טבלה קא מיירי כדפי' רש\"י והיינו טעמא כיון דלית ליה חלק באם א\"כ כ\"ש בלקח זה שפחה וזה עוברה וכו' עכ\"ל. והנה למה שסייע עצמו מפי' רש\"י אינו הכרח דרש\"י כתב כן בתירוץ הגמ' לדעת ת\"ק ולת\"ק לא שנא ליה בין טבלה ללא טבלה וכיון שכן יש לחלק וכמ\"ש הרב חידושי הלכות [מהרש\"א] יעו\"ש וא\"כ זהו כונת הבראשית רבה הלוקח עובר שפחה של גוי שאינו לוקח זה אלא העובר והאחר השפחה נימול לשמונה ולא מזכיר אלא מה שקנה זה והיינו כמ\"ש התוס', ומה טוב ומה נעים מאי דתני עוד שם ותני רבי חמא בר יוסי ימול לשמונה דלכל הפירושים שכתב האי ברייתא הוי כת\"ק ולא כר' חמא וכאן תני בפי' ר' חמא וצ\"ל דאינו ר' חמא המוזכר בש\"ס דילן וזה דוחק, ברם לפי' זה האחרון ניחא דהוי ככו\"ע ושפיר תני ר' חמא ודוק." + ], + [ + "ואם \n טבלה אמו וכו'. וכתב מרן לא קאי ארישא וכו' אלא למאי דסליק מיניה דהיינו לקח שפחה על מנת שלא להטבילה וכו' ולמד רבינו מדאמרינן ות\"ק וכו'. וראיתי להב\"ח פי' כן אלא שכתב וז\"ל אבל יש ליישב דס\"ל להרמב\"ם דלת\"ק דאפילו בילדה ואח\"כ הטבילה נימול לשמונה ודאי אפילו בלקחה על מנת שלא להטבילה אם טבלה אח\"כ בכלל שפחת ישראל היא וכו' והא דלא קאמרינן בסתם בשלא טבלה אינו אלא כדי דלא תיקשי לך דלמאי דקיי\"ל כר' עקיבא דפ' החולץ דאין מקיימין עבדים ושפחות שלא נתגיירו אפילו יום אחד וכו' ע\"כ אמר בשלקחה על מנת שלא להטבילה וכו' עכ\"ל.
ודבריו תמוהים דמאי קשיא ליה דאמאי לא תירץ שלא טבלה הא לת\"ק אין הפרש בין טבלה ללא טבלה דאפי' בלא טבלה לת\"ק משכחת לשמונה והיינו טעמא דכיון דבידו להטבילה חשיב שפיר דומיא דלכם אלא כאן דלקחה על מנת שלא להטבילה ולא טבלה לאו דומיא דלכם הוא ומשו\"ה נימול לאחד ברם בטבלה אפילו אחר שילדה נימול לשמונה. ומ\"ש עוד שם דזה מבואר בדברי התוס' אינו, דכוונת התוס' דקשיא להו דהיאך יכול ליקח שפחה על מנת שלא להטבילה הא אסור להשהותה ואהא משנו בשלקחה על מנת כן שרי להשהותה." + ], + [ + "לקח \n עבד גדול וכו'. אין לדקדק דמדברי רבינו נראה דפוסק כר' ישמעאל ומשו\"ה לא חילק רבינו בין פסקא ללא לפי דהך חילוקא חילק בש\"ס כדי לאוקמי מימרת ריב\"ל כר' עקיבא ברם לרבי ישמעאל א\"צ לחלק ותצא דינא דבין הכי ובין הכי מגלגל עד י\"ב חדש וא\"כ איך כתב אח\"כ ואם התנה עליו מתחילה וכו' דהך חילוק חילקו בש\"ס כדי לאוקמי מאי דשלח רבין כר\"ע דה\"ק בש\"ס אפילו תימא ר\"ע ה\"מ היכא דלא אתני וכו' ולרבי ישמעאל א\"צ לזה דלא דמי זה לזה דגבי ההיא דפסקא ללא פסקא אינו מפורש החילוק בדברי ריב\"ל אלא אנן הוא דמפרשינן דאיירי ריב\"ל בדפסקא ברם לר' ישמעאל א\"צ להך חילוקא, לא כן לגבי ההיא דרבין דבפירוש אומר איזהו עבד ערל שמותר לקיימו זה שלקחו רבו על מנת שלא למולו ואמר כמאן דלא כר\"ע והיינו כר' ישמעאל משום דהוה ס\"ד דלר\"ע אין חילוק ובין הכי ובין הכי אין מקיימין וקאמר תלמודא דגם ר\"ע מודה בזה וע\"כ לא קאמר אלא בסתם בלא תנאי וכו' וא\"כ לעולם גם לר' ישמעל הוי דינא דיש לחלק בין אתני ללא אתני דבאתני יכול לקיימו לעולם ובלא אתני עד י\"ב חודש בין דפסקא בין דלא פסקא והוא ברור.", + " אבל\n אם לא קבל וכו' יהרג וכו'. עיין מ\"ש הראב\"ד, ומ\"ש מרן במ\"ש [הראב\"ד] דאפשר שדעתו דלא נימא דאפילו בזה\"ז [ש]אין אנו יכולין להורגו וכו' יעו\"ש. ולכאורה דברי הראב\"ד גם דברי מרן סתומים דהא בזה\"ז הרי כתב רבינו דאין מקבלין גר תושב וכ\"כ פי\"ד מה' איסורי ביאה יעו\"ש, אלא הכוונה דהראב\"ד משיג לרבינו ע\"פ מ\"ש שם באיסורי ביאה בהשגתו המתחלת אלא בזמן שהיובל נוהג וכו' וכלל דבריו שם דקיום גר תושב יש מהם להקל עליו ויש מהם להחמיר עליו ובזה\"ז יכולין לקיימו ולחומרא יעו\"ש, נמצא דלדעתו אף בזמן שאין היובל נוהג מקיימין וכאן משיג ע\"פ שיטתו דשם וכתב אין לנו עתה להרוג איש ומתמה מרן עליו דרבינו כותב דברי הש\"ס ומפרש דבריו דלא נימא דאפי' בזה\"ז שאין יכולין להורגו וכו' לשיטת הראב\"ד דגם בזה\"ז נוהג מגלגל עמו וכו' קמ\"ל באופן דמשנתו כאן ע\"פ מה שהשיג שם." + ], + [ + "גר \n שנכנס לקהל ישראל וכו'. הכי איתא פרק החולץ דף מ\"ו ת\"ר גר שמל ולא טבל ר' אליעזר אומר הרי זה גר טבל ולא מל ר' יהושע אומר הרי זה גר וחכמים אומרים אינו גר עד שימול ויטבול וקאמר בש\"ס בטבל ולא מל כו\"ע לא פליגי דמהני כי פליגי במל ולא טבל ר\"א יליף מאבות וכו' וכתבו התוס' ד\"ה כי פליגי תימה דלקמן פ' הערל דף ע\"א ממעט ר' עקיבא גר שמל ולא טבל מפסח מדכתיב תושב ושכיר והשתא כמאן סבר ר\"ע וכו' יעו\"ש והקשה החכם השלם הוא מוהרי\"א זלה\"ה דאיך כתבו התוס' אי כר' אליעזר וכו' והא ר\"א הוא בר פלוגתיה דר\"ע שם וקאמר שם בש\"ס ור\"א לטעמיה דאמר גר שמל ולא טבל גר מעליא הוא וכו' מכלל דר\"ע לא ס\"ל הכי.
ולענ\"ד כוונתם פשוטה דקשיא להו דבלא ימנע היאך סבר בהך פלוגתא דאי כר' יהושע פשיטא וכו' ואי כר' אליעזר דחשיב גר גמור אלא דבפסח קפיד רחמנא ולהכי אתא קרא ונמצא ס\"ל כוותיה בחדא ופליג בחדא אהא דחו כיון דגר מעליא הוא אין סברא למעטו מפסח כלומר סברת ר\"א נכונה היא דאזיל לטעמיה וכיון דר\"ע ס\"ל הכי אין סברא דפליג בסברא זו ודוק. ורבינו פסק כחכמים דהיינו ר' יוסי דשניהם בעי וכאן לא אתא רבינו לזה דזה פסקו פי\"ג דאיסורי ביאה ה\"ו יעו\"ש וכאן לא אתא רבינו אלא לדין היכא שמל עצמו כשהיה גוי.", + " ואם\n מל כשהיה גוי וכו'. גרסי' בשבת דף קל\"ה ת\"ר ערלתו ודאי דוחה שבת ולא נולד כשהוא מהול וכו' (סיומא דש\"ס איתא הכי לגירסת רש\"י) וכתבו התוס' ד\"ה לא נחלקו, בסוף דבריהם וז\"ל ונראה לרשב\"א לתת טעם וכו' אי לאו דדרשינן הכא דקטן א\"צ להטיף דם ברית וכו' משום דכתיב ערלתו וכו' עכ\"ל. ולא ידענו מאי קאמרי דהא ערלתו דריש בש\"ס דודאי דוחה שבת ולא נולד מהול והיינו לבית שמאי ברם לבית הלל א\"צ להטיף דם ברית אפילו בחול ולאו מקרא נפקא וכל הפוסקים הבאים אחריהם העתיקו דברי התוס' אלו וודאי דבריהם אמת ואנחנו לא נדע. ורבינו גורס כגירסת הרי\"ף וכמ\"ש מרן וא\"כ בקטן צריך להטיף ממנו דם ברית ובגר צריך להטיף דם ברית וטעמם כמ\"ש הר\"ן הביאו מרן וא\"כ קשה אמ\"ש הגהות מיימוני על דברי רבינו וכן פי' הרי\"ף וכו', ואינו דהרי\"ף ס\"ל דבשניהם אין צריך להטיף דם ברית וכן קשה על המרדכי שכתב על דברי הרי\"ף דבאחד צריך להטיף דם ברית ובאחד אין צריך והוא תמוה דהא דעת הרי\"ף דבשניהם צריך להטיף דם ברית.
ולענ\"ד נראה טעם נכון למאי דפסק רבינו בשניהם דצריך להטיף דם ברית דתני בבראשית רבה פרשה מ\"ו סי' י' תני ר' שמעון בן אלעזר וכו' ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על קטן שנולד מהול ועל גר שנתגייר כשהוא מהול שצריך להטיף דם ברית על מה נחלקו על נולד מהול וחל שמיני שלו בשבת ר' יצחק בר נחמן בשם ר' הושעיא אמר הלכה כתלמיד, ומשמע דקאי לר\"א בנו של ר\"י הגלילי ומשו\"ה פסק כן. ושוב ראיתי כן להגהות מיימוני אך קשה טובא שדבריו סתרי אהדדי דאילו כאן פוסק דקטן שנולד צריך להטיף דם ברית והיינו טעמא דספק ערלה כבושה היא ומשו\"ה בשבת אין מלין אותו וכמ\"ש רבינו לקמן הל' י\"א וכר' אלעזר הקפר ובהל' תרומות פ\"ז הל' י\"א כתב דנולד מהול אוכל בתרומה וכיון שהוא ספק איך אוכל והא ספיקא דאורייתא לחומרא. והן אמת דהכי תני בברייתא יבמות דף ע\"ב וז\"ל ונולד כשהוא מהול וכו' הרי אלו אוכלים וכו' מ\"מ ההוא תנא סובר כת\"ק דברייתא דפרק ר' אליעזר דמילה דאומר דפליגי ב\"ש וב\"ה בקטן שנולד מהול אי צריך להטיף דם ברית או לא ובית הלל סברי דאין צריך להטיף והיינו טעמא דליכא ערלה כלל והאי תנא ס\"ל הכי ומשו\"ה אוכל ברם רבינו דפוסק דהוי ספק היאך פוסק דאוכל בתרומה.
וראיתי להלח\"מ פ\"ט מהל' קרבו פסח ה\"ז על מ\"ש רבינו ואין מאכילין ממנו לגוי וכו' וז\"ל בפרק הערל איפליגו ר' אליעזר ור' עקיבא דלר\"א נפקא דערל אינו אוכל בתרומה מגזירה שוה דתושב ושכיר ולר\"ע נפקא מאיש איש וכו' ובפ\"ז מתרומה פסק רבינו כר\"א וכו' והשתא יש לתמוה טובא על רבינו חדא דהיאך פסק כר' אליעזר דהלכה כר' עקיבא מחבירו ועוד דלר\"א תושב ושכיר איירי בישראל כדכתב רש\"י ז\"ל שם וכו' עכ\"ל. והנה למה שהקשה ראשונה דאיך פסק כר\"א לא קשיא דרבינו טעמו ונימוקו עמו דכיון דהוא פסק כרבי יוסי בפי\"ג מאיסורי ביאה דגר צריך מילה וטבילה וכל דחסר חדא משניהם הרי הוא כגוי וא\"כ אי יפסוק רבינו כר\"ע קרא דתושב שכיר במאי מיתוקמא דלמל ולא טבל לזה אין צריך קרא דהרי הוא כגוי ומשו\"ה אינו פוסק כר\"ע ואף דגם לר\"א קאמר בש\"ס ור\"א לטעמיה דאמר מל ולא טבל גר גמור הוא ורבינו לא ס\"ל הכי מ\"מ רבינו מפרש הכי גר שמל ולא טבל לזה אין צריך קרא דבלא\"ה כגוי הוא ומאי דלא קאמר הש\"ס הכי לר\"א משום דלר\"א ס\"ל דהוי כישראל משו\"ה קאמר בש\"ס הכי אבל לדידן צ\"ל כדכתיבנא וא\"כ מוכרח לפסוק כר\"א. ועוד דלר\"ע מוקי לקרא ג\"כ לקטן שנולד מהול וצריך להטיף דם ברית והיינו טעמא דס\"ל דודאי ערלה כבושה היא ונפק\"מ דמחללין עליה את השבת דאי הוי מטעם ספק ערלה כבושה אתי קרא למעוטי ספיקא ומי איכא ספיקא קמי שמיא אלא ודאי דס\"ל דהוי ערלה כבושה ודאי וקמ\"ל דאינו אוכל בפסח, ומה תאמר א\"כ למה צריך קרא כיון דס\"ל דודאי ערלה אינו אוכל, לק\"מ דמיתורא דתושב ושכיר שמעינן דהיא ערלה כבושה ואי לא הוה הך קרא הוה אמינא דלא הוי ערלה ועל דרך זה כתבו התוס' ביבמות דף מ\"ו ע\"ב ד\"ה כי פליגי לגבי טבילה יעו\"ש וא\"כ רבינו דפוסק דהוי ספק ערלה כאן בהל' מילה אי אפשר דיסבור כר\"ע דאייתר ליה קרא ומשו\"ה דריש גזירה שוה כר\"א. ומ\"ש בגמ' לר\"א קטן שנולד מהול אין צריך להטיף דם ברית אגב גר שמל דהוי גר מעליא ואין צריך להטיף דם ברית נקט קטן ג\"כ דאין צריך להטיף דם ברית ברם אה\"נ דאפשר שיסבור דצריך וכמו שפסק רבינו ועפי\"ז סרה מהר מה שהקשה עוד הלח\"מ וז\"ל אבל קשה על רבינו ז\"ל דאיך פסק כר\"א וכו' עד וכיון דמוקמינן קרא לדר' עקיבא גבי קטן וגר היכי פסקינן כר\"א וכו'. ולק\"מ דכבר כתבנו דלרבינו ז\"ל דס\"ל כר' יוסי דאינו גר עד שימול ויטבול א\"צ קרא דודאי אינו אוכל וגם כיון דס\"ל ז\"ל דצריך להטיף דם ברית היינו משום ספק אי אפשר לאוקמי קרא להכי ונמצא א\"כ דאייתר ליה ועביד הגזירה שוה.
עוד כתב וגם על הכ\"מ יש להקשות במה שהליץ בעד רבינו דאית ליה דקרא אתא לקטן וגר, דהא איהו אמר בהיפך דאתא לגוי וגר תושב ושכיר וכו'. פי' דקטן לא הוזכר בדברי רבינו. ובספר כ\"מ שלנו לא ראיתי כתוב קטן. ועוד כתב הלח\"מ וז\"ל ועוד קשה דאיך יסבור רבינו ז\"ל דקרא אתא לדרשא דר\"ע הא איהו פסק בהל' תרומות כר\"א עכ\"ל. והא ודאי צריכא רבה וקושיא זאת איתא בדברי רבינו ז\"ל בלא\"ה ועוד קשה בדברי מרן קושיא רבתי במה שתירץ ז\"ל דאתא לתושב ושכיר שהוא גבעוני או ישמעלי מהול וכו' ודבריו תמוהים דזו כבר נדחה בש\"ס בפרק הערל דף ע\"א מכח מתני' דנדרים יעו\"ש ומכח זה תירץ בש\"ס לגר שמל ולא טבל וקטן שנולד מהול יעו\"ש. ועיין להגאון הרא\"ם סדר בא ד\"ה כגון ערבי מהול וגבעוני שהכריח לדעת רבינו דפוסק התירוץ דערבי מהול ויישב הוא ז\"ל דאיך פוסק כסלקא דעתך דש\"ס יעו\"ש. ועיין במ\"ש בסיפרי תועפות ראם שם בזה.", + " וכן\n יוצא דופן וכו'. ועיין מ\"ש מרן, ודבריו אלו אישתמיטתיה להרב בית חדש ביו\"ד סי' רס\"ז סוף ס\"ק ב' וז\"ל והב\"י כתב וכו' ותימה דא\"כ למה פסק הרמב\"ם ביוצא דופן וכו' יעו\"ש ודוק." + ], + [ + "אין \n מלין וכו' וביום וכו'. ומרן הביא הש\"ס דפ' הערל דף ע\"ב. וראיתי להרשב\"א בחידושיו דברים סתומים וז\"ל אפי' למאן דלא דריש וא\"ו וא\"ו וה\"א דריש כלומר שאפילו נימול שלא בזמנו אינו נימול אלא ביום והלא ר' אלעזר בר' שמעון בפירוש אומר הנימולין שלא בזמנן נימולין בין ביום בין בלילה, ועוד מאי קאמרינן מר סבר דרשינן וביום ומר סבר לא דרשינן וביום כי הא דאדרבה בהא דר' יוחנן ור' אלעזר בן פדת אמרינן דכולהו דרשי וביום השמיני ולא פליגי כלל, אלא המחוור כפירוש רש\"י וכו' עכ\"ל אות באות. ולענ\"ד הכי פירושו דהוה מפרש בש\"ס דכד מותיב ר' אלעזר לר' יוחנן אין לי אלא נימול לשמיני שלא יהא אלא ביום מנין לרבות שלא בזמנו וביום ואפילו למאן דלא דריש וא\"ו בעלמא הכא במילה וא\"ו וה\"א דריש דהיינו וא\"ו דוביום וה\"א דהשמיני וא\"כ ה\"ה גבי נותר דכתיב וא\"ו וה\"א דהוי בין בזמנו בין שלא בזמנו והיה מזקיקנו לפירוש זה דאי לא תימא הכי מה צורך להזכיר בקרא מילה כיון דמילה ליכא וא\"ו וה\"א ולא קשיא משם אם לא כמו שפירשנו וז\"ש הרשב\"א וא\"ו וה\"א דריש כלומר שאפילו נימול שלא בזמנו דאיכא וא\"ו וה\"א אינו נימול אלא ביום ואהא קשיתיה להרשב\"א והלא ר' אלעזר ב\"ר שמעון בפירוש אומר הנימולין שלא בזמנן בין ביום בין בלילה ואיך אפשר דמילה ליכא מאן דפליג, ועוד קשה לפירוש זה מאי קאמרינן מר סבר דרשינן וביום וכו' והא כולהו דרשי וביום השמיני משום דאיכא וא\"ו וה\"א וא\"כ מוכרח שהפירוש הוא כמ\"ש רש\"י ז\"ל וה\"א דהשמיני לא שייך לענין זה וצריך וא\"ו וה\"א זה בצד זה כגון והנותר ודוק ותיבת השמיני יתר בסוף דברי הרשב\"א מורה פירוש זה כנ\"ל.
בכ\"מ. כתב מרן ואע\"ג וכו' כאידך ברייתא. ולכאורה אין צורך לדברים אלו דמאחר דמצינו ת\"ק דברייתא וברייתא דתורת כהנים ור' אלעזר ור' יוחנן מה שייך להקשות ולתרץ בזה." + ], + [ + "מילה \n בזמנה וכו'. ועיין למרן שהביא הש\"ס. ובתוס' שם ד\"ה תניא כוותיה וכו' כתבו בכלל דבריהם דאיהו מודה דדרשינן ביום למילה גופא ואות וכו' אתא למכשירין וכו'. ולכאורה דבריהם מתמיהים דמש\"ס משמע דרב נחמן בר יצחק אות ברית ודורות מוקי למילה גופא דהכי קבעי ומילה גופא מנלן וכו' והם כתבו בהיפך דלא תיקשי ברייתא לרב נחמן בר יצחק, ולזה י\"ל לאו בדוקא קאמר הכי דאות ברית ודורות אתי למילה גופא דה\"ה נמי איפכא וכל עצמו לא בא אלא למצוא ריבוי אחר כי היכי דליתו מכשירין לר' אליעזר אלא משום דש\"ס מוקי לעיל לר' אליעזר מריבוי דביום למכשירין קאמר רב נחמן לאות ברית למילה גופא וה\"ה איפכא וא\"כ יכול להיות ברייתא כר\"א דברייתא איירי למילה גופא ודוק ולרב אחא בר יעקב ליכא למימר הכי כמ\"ש הם ז\"ל בסוף דבריהם דברייתא מוכחא בהדיא דלא בעיא למדרש שמיני ימול וכו' ופירוש דבריהם יבוא קמן בס\"ד.
כתבו עוד אע\"ג דר' יוחנן אית ליה הלכה לר' אליעזר וכו'. ולכאורה דבריהם אינם מובנים וראיתי להרב חידושי הלכות [מהרש\"א] כתב וז\"ל צ\"ל ר' אלעזר בלא יו\"ד והיינו ר' אלעזר בן פדת וכו' ומשמע לכאורה דבגוונא חדא איירי דכמו דאליבא דר' יוחנן ביום אתא למכשירין ומילה גופא הוי הלכה אליבא התנא דר' אלעזר הכא נמי אליבא דר' אלעזר בן פדת אות ברית ודורות אתא למכשירין ומילה גופא הוי הלכה אליבא התנא דר' אלעזר וא\"כ הוי תניא כוותיה נמי דלא כר' אלעזר וכו' יעו\"ש שאר לשונו. ועני הדיוט השתוממתי על המראה דאיך ס\"ד דהתוס' דלרב נחמן בר יצחק אות ברית ודורות אתא למכשירין ומילה גופא הוי הלכה והא כל עצמו לא בא ר' יוחנן ורב נחמן בר יצחק אלא משום קושיא דברייתא דר' אלעזר בן עזריה דמשמע משם דאי אפשר להיות דמילה הוי הלכה ואהא קאמר אלא וכו'. ועוד כל עצמם לא באו אלא לישא וליתן במילה גופא וה\"ק ומילה גופא מנלן ואהא קיימי מר אמר הלכה ומר אמר אות ומר אמר אות וברית ודורות נמצא קיימי למילה ולא למכשירין ואיהו ז\"ל איך כתב דס\"ד דקאי למכשירין.
עוד כתב הרב [מהרש\"א] וז\"ל והמגיה בדפוס חדש דלובלין דלר' יוחנן אית ליה הלכה אליבא דר' אליעזר (מ\"מ) וכו' גם אם מצא להגיה כך אינו נכון דאם נימא לר' יוחנן דהברייתא אתיא דוקא כרבנן א\"כ אמאי הויא תניא כוותיה דלא כרב אחא בר יעקב דהא לדידיה נמי איכא למימר דאתיא ברייתא כרבנן ולא כר' אליעזר ולכך לא בעי למדרש שמיני וכו' זה תוכן דבריו. והנה פירוש דבריו דיש להקשות דרב אחא בר יעקב קאי לר' אליעזר ומשו\"ה קאמר משמיני דאתיא למילה והאי ברייתא היא רבנן. וזה תימה דרבי יוחנן קאי לרבנן ואתי עלה רב אחא בר יעקב וקאי לר' אלעזר ומה גם דלאו הלכה והאמת כהג\"ה זאת והיא הגהת מהר\"ם מלובלין בחידושיו למכילתין יעו\"ש.
כתבו [התוס'] עוד אלא דלא כרב אחא בר יעקב דברייתא מוכחא בהדיא דלא וכו' עכ\"ל. פירוש דבריהם דהברייתא מספקא לה בפי' שמיני אי הוי דוקא ואפי' בשבת או לאו דוקא והוי בחול עד שהכריח מתיבת וביום ואפילו בשבת נמצא דממשמעות תיבת שמיני ליכא למילף א\"כ היאך נאמר דילפינן למכשירין וכי משום דמצינו ריבוי למילה גופא מוביום נאמר למכשירין בלי ראיה דהא משמיני ליכא למילף נמצא ברייתא מוכחא בהדיא דלא בעיא למידרש שמיני ימול ומתוך דברי אלה יוצא סתירה למ\"ש הרב [מהר\"ם] מאיר עיני חכמים בדיבור זה בסוף דבריו יעו\"ש.", + " מילה\n בזמנה דוחה שבת וכו'. הכי איתא פרק ר' אלעזר דמילה דף קל\"ב תניא שמיני ימול אפילו בשבת וכו' אמר רבא האי תנא מעיקרא מאי ניחא ליה וכו' ה\"ק וכו' ומה צרעת שדוחה את העבודה וכו' וכתבו התוס' ד\"ה ומה צרעת וכו' והא דאמר בפסחים וכו' נימא דהיינו כל זמן שהוא עליו ובק\"ו נילף שיקוץ בהרתו כדי לעשות עבודה עכ\"ל. וקשה דא\"כ אמאי כתב רחמנא וישלחו כל צרוע וכו' ויאבדו מצות פסח יקוץ בהרתו ויעשה פסח אלא ודאי דבלאו הכי מצות פסח נאבדת וכמ\"ש.
עוד בש\"ס ת\"ר מילה דוחה את הצרעת וכו' עד האי עשה ולא תעשה הוא וכו'. אין להקשות דהאי לישנא אחרינא למה לא נאמר לעיל באידך ברייתא דמילה דוחה את השבת דמעיקרא סבר מילה דוחה את השבת דאתי עשה ודוחה לא תעשה הדר קאמר שבת עשה ולא תעשה ולא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה דבשלמא גבי צרעת איכא למיטעי דלאו עשה ולא תעשה הוא דלאו מפורש בתורה הוא עשה שלו ומשו\"ה מעיקרא סבר הכי ולבסוף הכי לא כן בשבת דליכא למיסבר דלאו עשה ולא תעשה הוא דמפורש בתורה העשה ולא תעשה שלו וא\"כ קשיא מעיקרא מאי סבר ולכן לא נאמר האי לישנא אחרינא לעיל. וכתבו התוס' ד\"ה הדר וכו' אימא דעבודה דוחה את הצרעת מק\"ו ומה וכו' ע\"כ. ודאי דאזלי ע\"פ מ\"ש לעיל ד\"ה ומה צרעת דהא דמשמע בפסחים דצרעת דוחה את העבודה יש לדחות דהיינו כל זמן שהוא עליו וכו' ועפי\"ז בנויה הקושיא וא\"כ יש להקשות בתירוצם שתירצו מצי למימר דמקרא נפקא להו וכו', דהא בכלל הקושיא נדחה ההיא ראיה מקרא. וי\"ל דכוונתם לומר דאולי יש להם קרא אחרינא.", + " ושלא\n בזמנה אינה דוחה. ועיין מ\"ש מרן דלמד רבינו במכל שכן. ולענ\"ד לאו מהכא נלמד אלא מדאמר קרא וביום ודרשינן אפילו בשבת ובמילה בזמנה איירי קרא ואין לך בו אלא חידושו ולא אמרינן גם שלא בזמנה ידחה שבת ומאי דאיצטריכו אמוראי שם בש\"ס למילף דמילה שלא בזמנה אינה דוחה יו\"ט מדברים זרים היינו משום דיו\"ט קיל משבת ואף דבשבת מילה שלא בזמנה אינה דוחה לשבת ליו\"ט דקיל ס\"ד אמינא דתדחה קמ\"ל דגם ליו\"ט לא דחי ברם לשבת גופיה דלא ידחה אותו מילה שלא בזמנה א\"צ לכל שכן דיו\"ט וכן ראיתי להרב הלבושים חלק או\"ח סי' של\"א ס\"ד שכתב וז\"ל והא דמילה דוחה שבת בזמנה וכו' אבל שלא בזמנה אינו דוחה שבת דביום שמיני ביתורא דשבת ע\"כ, והוא כדכתיבנא. וכ\"כ ביו\"ד סימן רס\"ו ואף שיש שינוי בלשון הכל הולך אל מקום אחד וז\"ל מילה וכו' אבל שלא בזמנה כגון שהיה לו חולי וכו' אינו נימול שאינו דוחה דביום השמיני שמיני ודאי משמע ולא ספק דהיינו שלא בזמנה וכו', ופירוש דבריו דביום השמיני כתיב ועליה כתיב ביום אפי' בשבת מכלל דכל היכא דלאו שמיני ואפילו ספק שמיני אינו נימול בשבת וכדתנינן נולד בין השמשות של שבת נימול לשנים עשר. ועוד קשה מההיא דפרק יוצא דופן דהוציא ראשו חוץ לפרוזדור בערב שבת אין מלין אותו בשבת דהוי מילה שלא בזמנה ופסקו רבינו לקמן הל' ט\"ו. ועוד אני תמה עליו דהא דמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת היא משנה ערוכה דף קל\"ז קטן נימול לשמיני לתשיעי לעשירי לאחד עשר לשנים עשר, לעשירי כיצד בין השמשות של ערב שבת נימול לעשירי וכו' והיינו טעמא דהויא ספק זמנה ספק אינה זמנה ואינה דוחה שבת והשתא בדאיכא ספק אינו דוחה ודאי לא כ\"ש וכעת קשיא.", + " אע\"פ\n שקציצת נגע בלא תעשה יבא עשה וידחה לא תעשה. הקושיא מבוארת דבש\"ס משמע בהדיא דאיכא עשה ול\"ת דאיתא שם דף קל\"ב אימור דאמרינן אתי עשה ודוחה את לא תעשה לא תעשה גרידא האי עשה ולא תעשה הוא, ופי' רש\"י השמר לא תעשה הוא ולעשות ככל אשר יורו היינו עשה עכ\"ל. והיינו טעמא דדחי מילה לצרעת למר לקטן וגדול כתיב בהו בשר ובינוני אתיא מביניא ולמר קטן לא צריכא קרא וחד בשר לגדול וחד לבינוני וא\"כ נמצא דקציצת נגע צרעת הוי עשה ולא תעשה ואיך כתב רבינו דהוי לא תעשה לחוד. וראיתי להמשל\"מ פ\"י מהל' טומאת צרעת ה\"ה הקשה כן ועיי\"ש מה שתירץ ועיין מ\"ש הרב לחם יהודה.
ולענ\"ד נראה דקשיא ליה לרבינו על מאי דאמר רב אשי לקמן גבי יו\"ט דאינו דוחה מילה שלא בזמנה שבתון עשה הוא והו\"ל יו\"ט עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה ואמאי נגמר ממילה בצרעת דאתי עשה ודוחה לא תעשה ועשה וכמ\"ש התוס' ולא שייך תירוצים וכן הקשה הרב חידושי הלכות [מהרש\"א] ועיי\"ש מה שנדחק, ומכח קושיא זאת הכריח דס\"ל לרב אשי דמילה בצרעת הוי לא תעשה לחוד ומשו\"ה אתי עשה ודוחה לא תעשה וא\"כ לרב אשי האי לעשות מאי עביד ליה מוכרח דס\"ל דאתי קרא לסיב שעל גבי רגלו ופליגא האי ברייתא וא\"כ מוכרח דכשאמר ר\"א כגון מילה בצרעת הוי דוקא ולא כמ\"ש התוס' דלסימנא בעלמא נקטיה, ולפי דברי אלה אפי' שנודה למ\"ש הרב לחם יהודה לתירוץ הרב משל\"מ שהוא קשה לדברי לא שייך להקשות דלרב אשי לא שייך להקשות האי בשר מאי עביד ליה דס\"ל כרבא לעולם בפסיק רישה ולא ימות וקושיית הש\"ס לאביי הוא למאי דס\"ל מעיקרא ודוק." + ], + [ + "כשם \n שמילת וכו'. כתב בטור יו\"ד סי' רס\"ו דישראל שנשתמד וכו' וכתב מרן בבדק הבית וז\"ל נ\"ל דאפי' נשוי מומרת וכו' יעו\"ש. והמשל\"מ שדי נרגא מלשון הטור שסיים ואין אנו מחזיקין שיצא לתרבות רעה כיון שאמו ישראל וכו' יעו\"ש ונראה לענ\"ד דאף דפשט דבריו לא משמע הכי מ\"מ צריך להעמיס בלשון הטור כן וצ\"ל דמ\"ש כיון שאמו ישראלית ר\"ל ולא גויה דאילו היתה גויה אינו נימול בשבת וכמ\"ש אח\"כ הטור גופיה, משום דבן מומר והיא מומרת הרי הוא כישראל גמור ואם קידש קידושיו קדושין וכמ\"ש הרב המגיד פ\"ד מהל' אישות הט\"ו." + ], + [], + [], + [ + "מי \n שנולד בשמיני וכו'. פרק הערל דף פ' ובן שמונה מי חיי וכו' עד סוף (הש\"ס) [הסוגיא]. וכתבו התוס' ד\"ה והא תניא וכו' ומשני וכו' עד אמר ר' אבהו וכו' עכ\"ל. וקשה דמאי קושיא היינו טעמא דר' אבהו דפוסק כרבי לחומרא משא\"כ רבא תוספאה דמקל. כתב עוד וז\"ל רבא תוספאה וכו' עכ\"ל, וקשה דמאי קושייתם כל דמצרכינן אנן הוא למצוא אי איכא מאן דס\"ל דיכול להשהות בבטן יותר מזמנו וכיון דאיכא מאן דאישתהי מוקמינן אשה אחזקתיה דכשרה היא ולא זינתה ואף דליכא בירור ודוק. ועיין בהרא\"ש דנפל ט\"ס בדבריו. עוד בתוס' ד\"ה כיון וכו' עד מה בא להוסיף עכ\"ל. דאי אפשר לומר דבא להוסיף דל' יום סגי אפי' בלא גמרו שעריו וצפרניו דהא פשיטא דכל שלא גמרו שערו וצפורניו אינו חי לכו\"ע וכמ\"ש הם ז\"ל פרק ר' אליעזר דמילה דף קל\"ו ד\"ה מימהל יעו\"ש." + ], + [ + "מי \n שנולד וכו'. ומרן האריך וז\"ל וי\"ל שביאור דבריו וכו' עד דאע\"ג וכו'. ביאור דבריו כך הוא ואם [בן] שמונה הוא כלומר ולעולם שהוא שלם דעלה קאי רבינו ויצא קודם שיגמר דהיינו גמר זמנו שהוא ט' חדשים דאע\"ג דבן שמונה וכו' מלין אותו בשבת פי' משום שראוי לימול ולא משום דמחתך בשר בעלמא וכמ\"ש רבינו עצמו לעיל ואהא מתרץ לאו משום דברי הוא שבן קיימא אלא וכו' וע\"ז קשיא ליה שטענה זאת של ממה נפשך שייכא בנולד בשמיני ותירץ דאה\"נ וכו' והוצרכתי לזה לאפוקי ממה שהבין בס' מעשה רוקח דפי' דברי מרן הם דרבינו איירי בחלוקת דובן שמונה הוא באינו שלם וע\"פ זה הקשה שדברי רבינו סתרי אהדדי ממ\"ש כאן למ\"ש לעיל הל' י\"א ומי שנולד בשמיני.
עוד כתב מרן וז\"ל ואע\"ג דתנן וכו' יעו\"ש. ולתירוץ קמא לא קשיא דא\"כ כד מותיב בש\"ס לתירוצא דרב אדא בר אהבה דתירץ דממ\"נ מהלינן ליה מברייתא דספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין למה לא הקשה מהך מתני' דהא לא ידע תירוצא דאתא למכשירין וכר' אליעזר משום דלמתני' יכול לתרץ דספק היינו בין השמשות וכדתירץ מרן בתירוצו ואה\"נ דלפום תירוצא דש\"ס יכול לתרץ למתני' כן ולכן כתב מרן ב' התירוצים.
עוד כתב מרן וז\"ל וקשיא לי עליו עד מי עדיף וכו' עכ\"ל. הנה דבריו אינן מדוקדקין דהא היכן מצא לרבינו דבבן שבעה צריך שערו וצפורניו למולו בשבת אם לא משום דכתב רבינו שלם וס\"ל דשלם ר\"ל בשערו וצפרניו וא\"כ אח\"כ בספק בן שמונה או בן שבעה כתב שלם ותיקשי ליה שדברי רבינו הוי איפכא דשלם כתב רבינו והיינו שערו וצפרניו ואיך כתב בדלא גמרו ואי ס\"ל דשלם דכתב אח\"כ לאו דוקא ומשו\"ה לא קשיא ליה משלם דכתב בספק בן שמונה או בן שבעה א\"כ מאי קא קשיא ליה מבן שבעה שצריך שערו וצפורניו דהיכן מצא כן הרי שלם לאו דוקא וכמו שלם שאח\"כ דס\"ל ז\"ל דלאו דוקא אלא דבריו כאן לא באו בדקדוק אבל בב\"י סי' רס\"ו דבריו שם באו בדקדוק ואין להקשות שם כמו שהקשינו.
ובהיותי עסוק בפרט זה ראיתי מ\"ש הרב המגיד פ\"א מהל' יבום תורף הדברים יעו\"ש, וראיתי להלח\"מ שם כתב וז\"ל וא\"ת לדעת רבינו א\"כ מהו זה ששאלו בש\"ס וכו' עד בלא שיהוי שלושים יום עכ\"ל. ונראה לי ע\"פ מ\"ש התוס' פרק ר' אליעזר דמילה דף קל\"ו ד\"ה מימהל וכו' וז\"ל והא דמיבעיא לן לקמן אי פליגי רבנן עליה דר' שמעון בן גמליאל היינו בסתם ולדות דבן שמונה ודאי בהדיא קתני לה וכו', או כמ\"ש הרשב\"א בחידושיו ליבמות דף פ' דתלמודא לא ידע האי ברייתא.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל וי\"ל דהכי קאמר מי פליגי וכו' עד לפי האמת וכו' עכ\"ל. פי' דהרב בעל הטורים באהע\"ז סי' קנ\"ו הצריך שניהם גמרו סימניו ושיהוי שלושים יום וכמ\"ש הלח\"מ לקמן, וקשה דאיך הבין ושלט בעצמו לומר לדעת הטור דלא פליגי רשב\"ג ורבנן והא קיי\"ל כל שמקדים שמו לאמירתו הוא לחלוק והטור שהצריך שניהם היינו משום דס\"ל דרשב\"ג שניהם בעי גמרו סימניו ושיהוי שלושים יום לא כן לדעת רבינו דבאחד מהם סגי והיינו טעמא דס\"ל להטור כדעת התוס' שם דכתיבנא לעיל דבלא גמרו א\"א לחיות כלל ורשב\"ג בגמרו איירי וא\"כ מוכרח דפליגי ובהכי מתיישב מ\"ש עוד הלח\"מ לקמן להטור דקשיא דידיה אדידיה דאילו הוא הצריך שניהם ובהלכות טומאת כהנים לא הזכיר גמר סימנים וכן מ\"ש באותן ההלכות לענין אבל יעו\"ש, ולפי מ\"ש לק\"מ דכיון דס\"ל דא\"א לחיות שלושים יום אלא בגמרו כשמצריך שלושים היינו בגמרו סימניו ג\"כ ובאהע\"ז ביארו כדי לגלות דעתו דכך ס\"ל דאי לא הוה אמרינן שדעתו כדעת רבינו דבאחד מהם סגי ויכול להיות שיחיה שלושים יום בלא גמר סימניו ודוק." + ] + ], + [ + [ + "הכל \n כשרים וכו' לא ימול כלל. ויש להקשות דתיבת כלל יתר, ויראה דאתא לרמוז דגוי לא ימול בין מהול כגון ערבי מהול וכגון בני קטורה בין אינו מהול וכדאיתא בש\"ס וזהו שכתב כלל. ועוד י\"ל דאתא לומר בין בנמצא ישראל בין אינו נמצא כי אם גוי אפ\"ה לא ימול.", + " ואם\n מל אינו צריך וכו' שנית. ומרן בכ\"מ נדחק במקום מוצא דין זה, ובב\"י יו\"ד סי' רס\"ד כתב על שם הרב מנוח דטעם רבינו הוא משום דלא מצינו בתורה מילה לשמה ע\"כ. ואין דבריו אלו מובנים דלא ימנע אי פסק דמילה בגוי פסולה נמצא דלא הוה מילה וצריך להטיף דם ברית ואי פסק דכשרה אף לכתחילה ומה לנו עם ענין זה דלשמה, ואף שכתב עוד הרב מנוח לדעת רבינו אפשר דצריך להטיף דם ברית גם דבריו אלו שגבו ממני דאי צריך להטיף דם ברית לא הוה שתיק רבינו מלהזכירו דדבר שהוא קום עשה לא שייך להניחו בעל פה באופן דהכל מגומגם בדעת רבינו.
ולענ\"ד נראה בדעת רבינו דפסק כמ\"ד דמילת נכרי פסולה והיינו שהזהיר הכתוב שלא ימול גוי המל ימול או ואתה את בריתי תשמור למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ברם אי נעשית המצוה שהיא המילה אף דעבר האיסורא שהיא ע\"י נכרי הוא איסור מבחוץ אבל עיקר מצות מילה הא נעשית ולא משום שעשה המצוה ע\"י נכרי שהוא איסורא מבחוץ נאמר שלא תהא המצוה מצוה, דוגמא לזה כתבו התוספות בבכורות דף ל\"ד ע\"א ד\"ה ומי קניס דאף לרבא דס\"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני שרי הבכור מדאורייתא אף דהטיל בו מום ועבר האיסור דמטיל מום בקדשים משום דהא אית ביה מום וכן בנגע דהא האי גברא טהור הוא יעו\"ש, הרי דכל דהענין נעשה אף דעתה נעשה ע\"י איסור אזלינן בתר הענין ושפיר חשבינן אותו המעשה מעשה גמור ושלם ודברי התוס' אלו מבוררין יותר בבכורות וסתומים קצת בתמורה דף ד' ע\"ב ד\"ה ורבי יעקב יעו\"ש וכ\"כ ג\"כ בחולין דף קט\"ו ע\"א ד\"ה כל שתיעבתי דכל דשרי רחמנא בעל מום אף דעכשיו נעשה בידים ואסר רחמנא לעשות בידים לא חשיב תועבה אלא דעבד איסורא דעשאו בידים, והשתא הכא כיון דהמילה נעשית כתיקנה ובעלמא מילה מעליא היא אף דמילה כזאת שמל הנכרי נעשית באיסור שהיא ע\"י נכרי מה בכך מילה מעליא היא ופסולה דאמרו בש\"ס [ע\"ז דף כז.] הוא למעט כשרה דהיינו לכתחילה וליכא אלא איסורא דלא ימול נכרי ודוגמא לזה כתב מהרימ\"ט בח\"א סי' ס\"ט ואסברה לה מדעתו הרחבה בנדון שאחד הביא דינו בערכאות של גוים ודנו כדין תורה וכתב דכיון דהדין אמת אף דרביע ליה איסור דערכאות מה בכך כיון דהדין אמת לא פסלינן להאי דינא ואין בזה מ\"ש רבא כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני יעו\"ש דבריו בטוב טעם ודעת והביא כמה סוגיות לסייעתו ברוך שחלק מחכמתו ומן התימה על גדולת חכמתו שלא הביא דברי התוס' שהזכרנו שלושה המה וכן הרב משל\"מ פ\"ח מהל' מלוה ולוה אסברה ליה כדברי מהרימ\"ט מדעתו הרחבה ולא הזכיר למהרימ\"ט ושוב ראינו קונטרס א' למהרא\"ק הביאו רבו הרב חזון נחום בתמורה פ\"א כתב לדחות כל דברי מהרימ\"ט ועמד רבו לנגדו לקיים כל דבריו וכבר כתיבנא שהם דברי התוס'.
ושוב נגלה אלי מ\"ש הפר\"ח במים חיים בליקוטי יו\"ד על דברי הר\"מ הנזכר וז\"ל וליתא דהך מילתא הויא פלוגתא מר' יהודה ור' יוסי בפרק אין מעמידין דף כ\"ז ע\"א ואחר המחילה רבתי אינו כן דלשמה ושלא לשמה דש\"ס הוי בכותי המל משום הר גריזים והר\"מ קאי על דברי רבינו בנכרי המל והוא סוג דלשמה אחר ועלה קאמר דלא מצינו וכו' אלא הא מיהא קשה כמו שהקשינו." + ], + [], + [ + "יש \n ציצין וכו'. הכי איתא במתני' ואינו אוכל בתרומה. ויש לדקדק למה השמיט רבינו האי דינא דאינו אוכל בתרומה לא כאן ולא בהל' תרומות ואם נאמר דכיון דכתב כאן דהוי כערל וכבר כתב שם דערל אסור בתרומה לא הוצרך לכותבו שנית א\"כ גם התנא לא היה צריך לאומרו וכי דבר דהתנא חש לה רבינו לא חש." + ], + [], + [ + "קטן \n שבשרו רך ומדולדל וכו' אם נראה שהוא מהול וכו'. שם גמ' ואם היה בעל בשר וכו' יעו\"ש. פי' דלשמואל נראה מהול הוא דאין צריך הא נראה ואינו נראה צריך ולמתני' אינו נראה הוא דצריך הא נראה ואינו נראה אין צריך וא\"כ קשה דרבינו כתב כדברי שניהם דתחילה כתב אם נראה מהול אין צריך הא נראה ואינו נראה צריך והיינו כשמואל ושוב כתב ואם וכו' לא נראה מהול חוזר וקוצצן הא נראה ואינו נראה אין צריך והיינו כמתני'. ונראה לענ\"ד דרבינו מספקא ליה וכהרי\"ף והרא\"ש דלא הכריעו והעתיקו דברי כולם ורבינו נמשך אחריהם. אלא דמרן כתב אבל מדברי רבינו נראה שהם כדברי שמואל וקשה לכאורה כן, ונראה דס\"ל למרן דנעשה דיוקא דרישא כדינא דסיפא דנראה ואינו נראה הוי כאלו לא נראה מהול וחוזר וקוצץ והיינו כדברי שמואל. ומ\"ש מרן אבל מדברי וכו' נראה כשמואל. היינו משום דיש לצדד בדבריו או דס\"ל כדעת הרי\"ף והרא\"ש או כשמואל ואכן בב\"י כתב שדעת העיטור כדעת רבינו דפוסק כשמואל והיינו טעמא דלא פליגי המתני' עם שמואל יעו\"ש. וקשה דא\"כ למה כתב מרן דהרי\"ף והרא\"ש לא הכריעו אימא דס\"ל דלא פליגי וכדעת העיטור ורבינו וי\"ל. ובקיצור פירוש הרא\"ש יש ט\"ס ברור ולפי שראיתי מי שטעה בו אמרתי להגיהו וכצ\"ל אם כשמתקשה נראה ודאי מהול אין צריך למולו ואם נראה ואינו נראה צריך למולו שנית.
אך קשה לכאורה דמ\"ש הוא לשמואל והרא\"ש לא הכריע וכמ\"ש מרן ז\"ל ואיך כתב לדעת הרא\"ש מה שאינו. ולענ\"ד אין זה קושיא דס\"ל להטור לדעת הרא\"ש כמ\"ש העיטור דלאו לאפלוגי אברייתא אתא וכמ\"ש מרן סי' רס\"ד יעו\"ש א\"כ הדין יוצא כמ\"ש שמואל דליכא בינייהו לענין דינא וכן הטור כתב כשמואל נמצא הכרחנו שדעת הטור לדעת אביו וכן ס\"ל לדעת העיטור כן וא\"כ קשה דלמה כתב דהרא\"ש לא הכריע ועוד הוסיף בב\"י וז\"ל אבל דברי הרמב\"ם וכו' וכך הם דברי רבינו וזה אינו שאין כן דעת הטור אלא הוא ואביו בשיטה אחת קיימי וכמו שנראה ממ\"ש ברמזים וכמ\"ש ודוק." + ], + [], + [], + [ + "מלו \n את הקטן וכו'. הכי איתא דף קל\"ד מתני' מרחיצין את הקטן וכו' ובש\"ס והא אמר רישא מרחיצין וכו' יעו\"ש, וכתב רש\"י אי אמרת בשלמא ת\"ק מזלפין קאמר ולא איירי ברחיצה כלל אלא בזילוף היינו דאתא ר' אלעזר בן עזריה ואמר מרחיצין עכ\"ל. וכתב הרב חידושי הלכות [מהרש\"א] וז\"ל לכאורה משמע מפירושו דלסבי נמי מרחיצין וכו' יעו\"ש כל לשונו.
והנה במ\"ש ואע\"ג דאכתי וכו', יש לחלק דלא דמי למאי דקאמר בש\"ס דהו\"ל למיתני אף דבשלמא למאי דס\"ל לרבא דלת\"ק ביום א' רחיצה שרי ובשלישי ליכא אלא זילוף ואהא אתא רבי אלעזר לומר דגם בשלישי שרי רחיצה מותיב שפיר דהו\"ל למימר אף, לא מיבעיא זילוף כדקאמרת אלא אף רחיצה וכ\"כ רש\"י ד\"ה אלא אי אמרת, ת\"ק נמי מרחיצין קאמר בב' הימים ולא פליג ר\"א אלא איום שלישי דקאמר ת\"ק מזלפין, אף מרחיצין בשלישי מיבעי ליה ואף קאי ליום שלישי דאיכא רחיצה ג\"כ לשלישי חוץ מזילוף דשרי ברם כשנאמר דלסבי לת\"ק בראשון אית ליה זילוף ובשלישי גם זילוף ליכא ור\"א פליג עליה וס\"ל דאיכא זילוף לא שייך אף, דכל פלוגתייהו הוא דלמר שרי זילוף ולמר לא. ומה שתירץ ז\"ל מ\"מ כיון דלא מפורש וכו' לא שייך למיתני אף, לא זכיתי להבין דבריו דא\"כ גם לרבא מאי האי דקאמר מתני' כוותייהו וכו' דאי אמרת ת\"ק מרחיצין וכו' ומזלפין בשלישי אף מרחיצין מיבעי ליה והא כיון דלא מוזכר בדברי ת\"ק לחלק בין יום א' לשלישי לא שייך למיתני בדברי ר\"א אף ביום השלישי וכמ\"ש הרב ז\"ל.
ולעיקר פירושו שפירש דלדידהו גם לר\"א מרחיצין היינו מזלפין וכו' ופליג את\"ק דס\"ל דבשלישי גם זילוף ליכא, אני מגמגם דלענ\"ד אין זה במשמעות לשון רש\"י שכתב אי אמרת בשלמא ת\"ק מזלפין קאמר ולא איירי ברחיצה כלל אלא בזילוף וכו'. כנראה שפי' הש\"ס תלוי שת\"ק איירי הכל בזילוף וראב\"ע איירי ברחיצה וכמ\"ש הוא לדעת רש\"י לכאורה, ברם לפי פירושו כל עיקר הפי' תלוי דלת\"ק ליכא זילוף בשלישי ולר\"א איכא, והכי הו\"ל לרש\"י לכתוב אי אמרת בשלמא לת\"ק ליכא זילוף בג' כלל ולר\"א איכא היינו דקתני מרחיצין דהיינו זילוף ולא שייך אף, ברם רש\"י לא כתב כן ומוכרח לפרש כמ\"ש הוא לכאורה ואין לזוז ממנו. ומה שהוכיח עוד שם לפי' ממאי דאמר עוד שם בש\"ס שהיה דואג רבא דאורי כשמעתיה אין זה הוכחה דאינו מוכרח שיסבור רבא דהלכה כראב\"ע וכאמוראי דלקמן ומה שלא הביאו הש\"ס לרבא שחולק להלכה משום דאח\"כ הוא דסבר לה הכי דאסברי ליה ואסבר וכמ\"ש מרן לדעת רבינו והוא מוכרח לדעתו יעו\"ש, ולפי\"ז אינו מן היישוב מה שיישב לשון רש\"י דלקמן ד\"ה דאי ס\"ד [וכו'] והכא אסרי רבנן בשלישי לגמרי. והאמת כרש\"ל שמחק מילת לגמרי וכן ראיתי להרשב\"א בחידושיו שהעתיק לשון רש\"י בלא תיבת לגמרי וא\"כ ע\"פ האמור חזרה קושיית הרב למקומה דלדידהו נמי הו\"ל למתני אף. ולענ\"ד י\"ל דבשלמא כשחולקין ביום שלישי לת\"ק מזלפין ולר\"א מרחיצין ולכו\"ע בראשון מרחיצין שייך שפיר לשון אף לומר אף מרחיצין בשלישי כמו ביום ראשון ור\"ל אף זה כמו זה לא כן לסבי דלת\"ק הכל הוא זילוף ולר\"א הכל הוא ברחיצה לא שייך אף דהכל א' לדידיה וכן לת\"ק ואינן שוין בשום יום שיאמר אף זה כמו זה שאנו שוין בו, וזה אפשר להעמיס בלשון רש\"י שכתב אלא אי אמרת ת\"ק נמי מרחיצין אמר בשני הימים ולא פליג ר' אלעזר אלא השלישי וכו' ודוק, ודלא כדכתיבנא בסמוך לדעת רש\"י משום דלא כתיבנא הכי אלא כד הוה בעינן מימר כפירוש הרב חידושי הלכות [מהרש\"א] דלא הוה קשיא לי במה שהקשה החידושי הלכות דהוה מתרצינן לה כדכתיבנא ואמרינן דלזה כיוון רש\"י, ברם כיון דהכרחנו דאין זה כוונת רש\"י מתרצינן כדכתיבנא השתא ולזה כיוון רש\"י ונכון.
ומצאתי ראיה לדברי מדברי הרשב\"א בחידושיו דקא מהדר לפשוט דלסבי לת\"ק שרי בזילוף וז\"ל דאי לגמרי אסרי אף ביום שלישי איך אמר רבא אי אמרת בשלמא וכו' אף מרחיצין מיבעי ליה כ\"ש דהו\"ל למיתני אף כלומר אף ביום השלישי מרחיצין עכ\"ל בקיצור. ויש להתבונן דעוד היום קשה דאפילו שנאמר דלסבי לת\"ק מזלפין ולר' אלעזר מרחיצין אפשר לומר אף וכמ\"ש הרב חידושי הלכות והיאך הביא ראיה מזה אם לא כמ\"ש דבלאו הכי לא קשיא דלת\"ק גם בראשון הוא זילוף ולא שייך אף, שאינן שוין בשום יום עד שיאמר זה כזה וכדכתיבנא, ברם כשנאמר דלת\"ק בשלישי כלל כלל לא דהיינו אפילו זילוף שייך שפיר לשון אף מצד אחר דלת\"ק אפילו זילוף ליכא ולר\"א אף רחיצה והוא אף נכון.
עוד שם בגמ' כי אתא רב דימי וכו' דאי ס\"ד הרחצת מילה וכו' ופי' רש\"י ד\"ה דאי ס\"ד, והכא אסרי רבנן בשלישי עכ\"ל. וכן העתיק הרשב\"א בחידושיו וכתב עליו וז\"ל ואינו מחוור חדא דהא לא שייכא האי קושיא לתרגומא דרבא ודתניא כוותיה דהא בהדיא תניא בדרבנן ובשלישי מזלפין דאלמא רבנן לא אסרי בשלישי ליתן עליה חמין וכו' ועוד הקשה עליו כמה קושיות ופי' לעצמו פירוש אחר. ולענ\"ד נראה להליץ בעד מאיר עיני חכמים ז\"ל דגם לאוקימתא דרבא מפרש [מה] שפי', והוא דהן אמת דלרבנן איכא זילוף ברם רחיצה אסורה ואילו חמין על גבי מכה קאמר רב סתמא אין מונעין ולא פי' ביד ש\"מ דאפילו רחיצה התיר ומי גרע מילה ממכה וק\"ל.
ומרן הביא משם רבינו תשובה לחכמי לוניל וז\"ל תמהני וכו' עד שעל שלישי של מילה אמרנו וכו', פי' דכיון דתחילת ההלכה מלו את הקטן וכו' דהיינו דוקא מלוהו הא קודם מילה לא א\"כ מוכרח דלא קאי אלא ליום שלישי וי\"ל דאמאי לא הכריח להם דמ\"ש כן הוא במלוהו דוקא ממ\"ש לעיל בהל' ח' בפי' דאין להחם מים למול וז\"ל ואין מחמין לו חמין וכו' זה הכלל וכו', וכמו שתירץ כן הרב המגיד להשגת הראב\"ד פ\"ב מהל' שבת הל' י\"ד וי\"ל.
עוד כתב מרן אחר שהביא תשובת רבינו וז\"ל ומתוך לשון השאלה והתשובה דאוקי הא דחמין שהוחמו בשבת דוקא בשלישי עד אבל קודם לא וכו'. וקשה דתפשוט כן ממ\"ש רבינו בלשון זה מלו את הקטן וכו' ואח\"כ נשפכו החמין עושין לו וכו' מפני הסכנה הרי דדוקא היכא דמלו אותו תחילה ואח\"כ נשפכו הא תחילה אין דוחין את השבת אלא תדחה מילה דאל\"כ לשמועינן רבותא דאפילו נשפכו קודם ימול ויחם מפני הסכנה אלא ודאי דס\"ל דאין דוחין שבת ודוק.
עוד כתב מרן וז\"ל כדעת הרז\"ה והרשב\"א וכו'. עיין בדבריהם הובאו בהר\"ן וגם בחידושי הרשב\"א והביאו ראיה לסברתם מדתנן פ\"ק דביצה השוחט וכו' בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה ובית הלל אומרים לא ישחוט אא\"כ היה לו דקר נעוץ וכו' יעו\"ש. ולכאורה קשיא לי דשאני הכא דאפשר לעשות מערב יו\"ט משא\"כ באישתפוך חמימי. ואחר החיפוש ראיתי להשיירי [כנה\"ג] סי' של\"א הגהת ב\"י הקשה כן. והראב\"ד השיג על רבינו וז\"ל שחיממן גוי וכו'. ודבריו אלה הם היפך דבריו פ\"ב מהל' שבת הל' י\"ד יעו\"ש ובחידושיו שם." + ], + [], + [ + "מכשירי \n וכו' וק\"ו הדברים. לכאורה אינו מובן ק\"ו זה וכי משום דמדרבנן מחמרינן טפי עבדינן ק\"ו בדינו ממש. גם מ\"ש מרן ומכשירי מילה וכו' עד דלא פלוג רבנן וכו'. אתמהא דכיון דמהוא הדין נפקא היכי חוזר ומלמד מק\"ו ממאי דנפקא מהוא הדין. גם מ\"ש מרן עוד ואפשר שהוא מפרש וכו' עד הוא שכתב רבינו דבריו תמוהים דא\"כ היכי אתי לישנא דש\"ס הוא ולא מכשירין דאתיא בק\"ו וכי משום דאתיא בק\"ו צריך קרא דהוא, אדרבא אין צריך קרא.
ולענ\"ד י\"ל דהכי פי' דמ\"ש שבות שהוא מדבריהם ר\"ל לענין מילה בשבת שכתב רבינו לעיל הל' ו' ואין עירוב מדבריהם נדחה מפני הבאת סכין וכו' דנפקא מה\"ה והשתא ליו\"ט נפקא מק\"ו משבות דשבת ליו\"ט ומאי דאיצטריך קרא ליו\"ט משום דלא אפשר לקרא לסמוך אדרבנן דמדאורייתא ליכא שבות כדי שנעשה ק\"ו ומשבת גופיה לא נפקא דיו\"ט קיל וכמ\"ש לעיל פ\"א הל' ח' יעו\"ש וזהו שכתבו בש\"ס הוא ולא מכשירין דאתיא בק\"ו ור\"ל דלדידן דאיכא שבות דרבנן נפקא בק\"ו ובזה יתיישב הכל." + ] + ], + [ + [ + "ואבי \n הבן מברך וכו'. עיין מ\"ש מרן, ועיין למהר\"ם אלשקאר סי' י\"ח." + ], + [], + [], + [ + "המל \n את הגרים וכו' ולהטיף דם ברית וכו'. וכתב מרן ומה שתקנו בה להטיף דם ברית וכו' עד תקנו לכולם כן. והקשה בס' מעשה רוקח שמדבריו נראה לדעת רבינו דמברכין על הטפת דם של גר שנתגייר כשהוא מהול ואילו רבינו כתב בהל' ו' גר שמל קודם שנתגייר א\"צ ברכה וכו'. ולענ\"ד נראה דכוונת מרן הוא דמה שתיקנו וכו' לפי שיש כמה גרים שמתגיירין וכו' שבא לתת טעם למה מברכין בנוסח זה להטיף ונתן טעם לפי שאיך יאמר וציונו למול את הגרים דהא איכא גר דאין מלין אותו והוי סותר ומשו\"ה אומר להטיף וזהו שכתב לפי שיש וכו' ועיקר מילה הטפת דם, ומה שסיים לפיכך תקנו לכולם כן ר\"ל תקנו לשון זה ששייך לכולם ושפיר אומר וצונו דהיינו או להטיף או למול ודוק." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9ace7cb47da04a0ac74664a239db187828239f14 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,104 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Circumcision", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Circumcision", + "text": [ + [ + [ + "מצוה \n על האב למול את בנו וכו'. הכי איתא בקדושין דף כ\"ט יעו\"ש. וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל סוף פרק כסוי הדם וכן האב שחייב למול את בנו ורצה למולו וקדם אחר חייב וכו' יעו\"ש. והנה לכאורה יש לדקדק בדברי הרא\"ש במה שחייב למל בן חבירו והיה רוצה האב למולו דלמה יהא חייב כיון דעונה אמן וגדול העונה אמן יותר מן המברך וכמ\"ש הרא\"ש שם בסמוך עיי\"ש ד\"ה לפטור למי שאמר למוהל שימול לבנו ובא אחר וקדם ומלו ופטרו מטעם זה ואף לתנא אחר שם בברכות דף נ\"ג לא אמר אלא דהוי כמברך אלא שממהרין למברך ומ\"מ שכרן שוה וכמ\"ש הש\"ך חו\"מ סי' שפ\"ב סק\"ד, ואף שעל דברי ר\"ת אלו כתב הרא\"ש וז\"ל ובלאו הני טעמי דר\"ת נ\"ל לפטור המוהל מטעם דהוי דברים וכו' יעו\"ש, לאו משום דלא ס\"ל הך דגדול העונה אמן יותר מן המברך שהוא ש\"ס ערוך אלא דמלבד טעם זה בלא\"ה קנין אין כאן דבמה זכה זה במילת בן חבירו הוי קנין דברים אבל אה\"נ דהא דגדול העונה אמן הוא אמת ויציב וא\"כ היכא דהיה האב רוצה למול את בנו וקדם אחר ומלו אמאי חייב יהיה נפטר במה ששמע אבי הבן הברכה דבמילה שהיא בציבור ובקול רם ליכא למימר דלא שמע ואי לא שמע איהו הוא דאפסיד אנפשיה, וכד חזינן פורתא ליכא למידק כלל דשאני נדון ר\"ת שאמר אבי הבן לאחר למול וקדם אחר ומלו בההוא ר\"ת נשתמש לפוטרו משום דגדול העונה אמן והרא\"ש נשתמש מכח דהוי קנין דברים אבל היכא דגנב המצוה מאבי הבן עצמו דהמצוה מוטלת עליו והיה רוצה לעשותה מה מהני עניית אמן הא מחסרא ליה המצוה עצמה דעל המצוה עצמה דנין עליה י' זהובים כמו שור ואילן דפרק החובל דף צ\"א וכמ\"ש התוס' שם ולכן חייב על זה הרא\"ש לפי דשייכא המצוה לו וא\"כ נלמד סתום מן המפורש דגם ר\"ת הכי סובר דהיכא דהיה רוצה האב למול את בנו ובא אחר ומלו חייב דלא מהני בזה גדול העונה אמן דהא הפסיד המצוה עצמה וכדכתיבנא וזה אמת ויציב.
מעתה אין מובן למ\"ש מהרש\"ל אחר נשיקת ידיו ורגליו, [בים של שלמה] בפ' החובל וז\"ל ולפי הטעם [האחר] שפטר ר\"ת אותו המוהל אפי' תפס מפקינן מיניה כיון דענה אמן וכו' על כרחך מיירי אליביה הא דרבן גמליאל כיסהו בלי דעת חבירו ובירך בנחת שלא ישמע חבירו ולא מחוור בעיני דסתמא איירי ומסתמא איירי דבירך כדרך המברכין ולא ברשיעי עסקינן דמונע לחבירו מלענות אמן ע\"כ נראה דאפי' ענה אמן חייב ואף דגדול העונה וכו' היינו לענין ברכת ס\"ת ותפילה וכיוצא דליכא מצוה בידים אבל כסוי הדם ומילה אע\"פ דלא אמרינן דמצוה לחוד לענין י' זהובים מ\"מ על מצוה לבד ג\"כ דנין עליה י' זהובים כמו שור ואילן הילכך נראה דאם תפס אפילו בזמן הזה לא מפקינן מיניה וכו' עכ\"ד, דלפי קדימתנו דשאני היכא דהמצוה שייך לאדם עצמו ובא אחר ועשאה להיכא דמחלה לאחר ובא אחר וקדם ועשאה ולא כ\"כ ר\"ת אלא בנדונו דמחל לאחר שימול ובא אחר וקדם בזה פטרו משום גדול העונה אמן אבל היכא שלא מחל לאחר ובא זה וחטף את המצוה מבעליו הראשון לא מהני העניית אמן דעדיין מיחסרא ליה עשיית המצוה עצמה וא\"כ בעובדא דר\"ג דהיה א' ששחט והיה שייך המצוה לשוחט ובא אחר וקדם וכיסה וחייבו דלו יהי ששמע הברכה מה בכך הא מיהא הפסיד המצוה ששוה י' זהובים וקושטא קאי ששמע הברכה דלא ברשיעי עסקינן ומינה אין מובן למה שדן לנדון ר\"ת דאפי' ענה אמן חייב ודין דר\"ת נאה ויאה למי שאמרו וכמה עמודי עולם נתלו בו, נ\"ל דלא כ\"כ ר\"ת אלא בנדונו דאבי הבן מחל המצוה לאחר וחטפוה ממנו משא\"כ אי לא מחל אבי הבן וחטפוה המצוה מאבי הבן ודאי חייב וכמ\"ש הרא\"ש דהמצוה חסרה מאבי הבן. ובכן נתנה ראש למה שכתב הש\"ך בחו\"מ סי' שפ\"ב ס\"ק ד' במ\"ש על דברי רש\"ל כדי ליישב דברי ר\"ת וסייעתיה דאינו דוחק דבכסוי הדם יהיה הברכה בנחת דזו היא הדרך משא\"כ במצות מילה שדרכה בקול וכו' יעו\"ש, וכן הביא הש\"ס דחולין דקא פשיט דהוי שכר ברכה וסיים עלה אלמא עיקר החיוב הוא על הברכה ועוד דמה בכך סוף סוף כיון דגדול העונה הרי זה שקדם ומל לא הפסידו כלום דהא נמצא דנטל הי' זהובים ולמה יחוייב וכו' אלו דבריו. וכבר הקדמנו מה שיש מן ההפרש בין מצוה שהיא בפה לכשהיא מצוה בידים וכמ\"ש התוס' וכמו שחילק הרא\"ש, באופן דמה שטען נגד רש\"ל אינה טענה ברם דינא דר\"ת אמת ויציב ולא דמי לנדון הש\"ס וכדכתיבנא.
ותמיה לי עוד טובא על הש\"ך דס\"ל דגם בנדון הש\"ס דחטף מצות כסוי מהשוחט עצמו הוה מהני עניית אמן אלא שלא שמע וכמ\"ש הוא, א\"כ כד בעי בש\"ס שכר מצוה או שכר ברכה וקאמר הש\"ס למאי נפק\"מ וכו' אימא דנפק\"מ לאי שמע וענה אמן דאי עיקר החיוב הוא על הברכה נפטר מחיובו ואי עיקר החיוב הוא על המצוה אין בעניית אמן הזה כדי לפטור אותו משא\"כ למה שכתבנו לעיל והוכרחנו כן מדברי התוס' דכתבו בפרק החובל דמצוה וברכה הכל אחד וכן מצוה לחודה ג\"כ שוה י' זהובים א\"כ כד בעי שכר ברכה או שכר מצוה ודאי ר\"ל שכר מצוה לחודא ובתרה אזלינן ואף דאיכא ברכה אחת או ארבע או דליכא ברכה כלל חייב אחת או שכר ברכה ובתרה אזלינן ואף דהמצוה אחת היא מ\"מ בתר הברכות אזלינן וקא פשיט דבתר הברכות אזלינן היכא דרבות נינהו ואה\"נ דגם במצוה בלי ברכה חייב י' זהובים דלעולם המצוה שוה י' זהובים, באופן [ש]זכינו לכוונת ר\"ת דלא כתב דינו אלא להיכא דמחל אבי הבן המצוה לאחר וחטפוה ממנו וכדעת הרא\"ש ז\"ל שחילק כן. ומהאמור אינו מובן אחר המחילה למ\"ש עוד הש\"ך שם ריש סק\"ד וז\"ל על דברי הסמ\"ע ואין דבריו נכונים דלא מסתבר כלל לחלק בעניית אמן בין אב לאחר וכן מוכח להדיא מדברי ר' ירוחם וכו' והא ברירנא מדברי הרא\"ש בפירוש דלא מהני עניית אמן בגזל המצוה מהאב דאל\"כ אמאי חייב הא ענה אמן וכן דעת ר\"ת ג\"כ והיינו טעמא דהא מיחסרא להאב המצוה דרמיא עליה. ומה שהביא מרבינו ירוחם יעו\"ש לא זכיתי להבינו ודבריו הם דברי הרא\"ש כדמותן דתחילה חילק בין חטף המצוה מהאב לחטפה מאחר דאם הוא מהאב חייב וכן מונע מצוה מבעליו חייב ושוב כתב דנהי דפטור היכא דחטף מאחר מיהו אי תפס לא מפקינן מיניה זולתי ביכול לענות אמן אף דתפס מפקינן מיניה אלו דבריו, א\"כ נמצא דבחטף המצוה מהאב עצמו לעולם חייב בין ענה אמן בין לא ענה והיינו טעמא דבזה לא מהני עניית אמן וכדכתיבנא והן הן דברי הרא\"ש ואיך למד מדברי רבינו ירוחם דעניית אמן מהני גם לחטף המצוה מהאב. אלא דמצד אחר קשה על הסמ\"ע במה שהרחיק דברי העיר שושן והינם דברי הרא\"ש והוא טעם נכון לפטור למי שחטף המילה מאחר שלא זכה האחר ברם במ\"ש בחטף המצוה מאבי הבן דלא מהני עניית אמן הוא מוסכם לכו\"ע. ודע שדברי רבינו ירוחם אלו הביאו הב\"י בחו\"מ סי' שפ\"ב וקשה עליו דהו\"ל להביא כן על שם הרא\"ש ולסיים דכ\"כ רבינו ירוחם ומדברי הכנה\"ג ז\"ל שם הגהת ב\"י נראה שר\"ל דט\"ס נפל בדברי ב\"י וצ\"ל שהביא כן על שם הרא\"ש כנראה דלא מצא כן בדברי רי\"ו וליתא דקושטא קאי דכ\"כ רבינו ירוחם ג\"כ ודוק. ודע דמדברי הרא\"ש אלו שחילק בין חטף המילה מאבי הבן לחטפה מאחר ומדברי רבינו שכתב דמצות מילה מוטלת על האב תחילה הוליד הש\"ך שם דבני אדם היודעים למול אינן יכולין למול בניהם ע\"י אחר ולדעתו הם מבטלים מצות עשה יעו\"ש, וודאי דה\"ה ג\"כ מצות כיסוי דעל השוחט רמיא.
ולענ\"ד אין מכאן ראיה דנהי דעליהו דידהו רמיא על אבי הבן ועל השוחט מ\"מ לאו למימרא דאסור לעשותם ע\"י אחרים אלא דהם זוכים תחילה במצוות ונפק\"מ דאם בא אחר וחטפם מינייהו חייב י' זהובים אמנם אי נתנם מדעתם מוחלים הי' זהובים ונמצא כשמוחל המצוה מוחל י' זהובים. וראיתי להרב שמלה חדשה דף נ\"ה ע\"ב הביא ראיה לחלוק על הש\"ך מדתניא בב\"ק דף ק\"ט מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו שנאמר ובא בכל אות וכו' ואפ\"ה אמרו שם להדיא שנותנה לכל כהן שירצה וכן כתב ג\"כ הרב כרתי ופלתי סי' כ\"ח יעו\"ש. ולי אי מהא לא אירייא דהתם לאו דרמיא עליה דהכהן שיקריב הוא קרבנותיו אלא שנתנה לו התורה כח דאפילו שאינו משמרתו יקריב הוא קרבנו ולא ידחו לו שלא יקריב [מי] שאינו משמרתו ברם אם הוא אינו רוצה רשאי. (וכו') [וכן] הראיה שהביאו ממ\"ש דנדרים דף ל\"ו דמצות תרומה היא מבעל הכרי ואפ\"ה אי רוצה להפריש ע\"י אחר רשאי אינה ראיה נכונה וכן מה שהביא מיבום וממזוזה אינה ראיה דכל המצוות כן נינהו אבל אינם במילה וכיסוי הדם, אבל מה שהביא מש\"ס שבת דף קל\"ג גבי מילה יעו\"ש היא ראיה גדולה נגד הש\"ך. המורם מהם השמלה חדשה והכרתי ופלתי חלוקים בהאי דינא דהש\"ך וכן הדרכי משה ביו\"ד סי' רס\"ד חלק על האור זרוע דסבר כהש\"ך יעו\"ש אלא דעדיין חלוקים דלדעת השמלה חדשה אי עושה שליח זה בשביל ממון אז ודאי אסור דנראה כמי שאינו רוצה לטרוח בעצמו וכשהוא בממון איכא איסורא ואמת קנה ואל תמכור ברם במכבד לאחרים דרך כבוד למי שמהדר אחר המצוה על כיוצא בזה אמרינן ביומא דף ל\"ט דדמי למי שמודד אפרסמון שאומר לו בוא ונתבסם אני ואתה שהוא גרם המצוה והאחר עושהו ומתבסמין שניהם, והכרתי ופלתי כתב להיפך וז\"ל לכן נראה כי שלוחו של אדם כמותו והמשלח מקבל שכרו כאילו עשאו אך ה\"מ במינהו שליח וכו' ברם אם מכבדו בדרך כבוד אינו מקבל שכר כי המצוה היתה שלו ונתנה לאחר בזה לא שייך שלוחו של אדם כמותו וכו' עכ\"ל.
ולענ\"ד נראה לא כמר ולא כמר אלא דוקא דרך עצלות ובזיון הוא דאסור שלא לעשות המצוה אבל שלא בדרך עצלות אלא משום איזה טעם המונעו יהיה מה שיהיה ועושה שליח או משום לכבד את חבירו שרי כי שלוחו של אדם כמותו בכל התורה כולה.
ושוב אחרי כותבי זאת מצאתי ראיה משלי דליכא איסורא בעשות המצוה ע\"י אחר והוא ממאי דגרסינן בב\"ק דף צ\"א ע\"ב שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי וכו' פטור א\"ל א\"כ לא שבקת חיי וכו' א\"ל וכו' בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה אי הכי מאי קא טעין ליה דא\"ל אנא בעינא למעבד הא מצוה דתניא ושפך וכיסה מי ששפך יכסה ומעשה וכו' ע\"כ יעו\"ש, וא\"כ משו\"ה נפטר כיון דהא מיהא עומד ליקצץ וליהרג ונאמן במ\"ש אתה אמרת לי ואם איתא דכיון דהמצוה רמיא עליה אסור לעשותה ע\"י אחר למה יהא נאמן באומרו אתה אמרת לי כיון דלפי טענתו זאת חבירו עביד איסורא אלא ודאי דליכא איסורא וכיון שכן נאמן שכנגדו באומרו אתה אמרת לי ומהך סוגיא שהבאנו נתחזקו כל ראיותיו שהביא השמלה חדשה ממה שדחינו בסמוך מכח דיש לחלק בין מילה וכיסוי לשאר המצוות וליתא אלא כולהו דמו לאהדדי דהא בש\"ס זו למד הריגת שור ודוגמתה מכיסוי הדם דמה כיסוי רמיא על השוחט כן קציצת האילן והריגת השור לבעליהן וק\"ל.
ואחרי כותבי ראיתי להרב יד אליהו סי' נ\"א דגם הוא עומד נגד הרב ש\"ך נ\"ע ותחילה וראש הביא מההיא דקרבן שעושה הכהן שליח להקריב בעדו יעו\"ש ואי מהא הא דחינן לה בסמוך, עוד הביא לנגדו מלשון הרא\"ש עצמו שנסתייע הש\"ך וז\"ל אחר שהעתיק לשון הרא\"ש הרי לפנינו אדרבא שתלה ברצון האב אפילו כשהוא מוהל בעצמו עכ\"ל, והן אני לא ראיתי כזה בדברי הרא\"ש כי מה שסיים הרא\"ש ובדיבור שאמר האב וכו' לא קאי למה שסיים וכן האב וכו' אלא לנדון ר\"ת שאמר למוהל אחד שימול את בנו וקדם חבירו ומלו ופטרו ר\"ת וכו' וע\"ז כתב הרא\"ש דבלאו טעמי דר\"ת יש לפוטרו דבמאי זכה אותו אחר שא\"ל אביו למולו דלא דמיא לכיסוי וכו' ושוב חזר לדבריו לומר דבדיבור שאמר האב למוהל לא זכה במצוה לחייב לאחר וכו' דהיינו נדון ר\"ת ובההיא דר\"ת מי זאת אמר שהיה אבי הבן יודע למול וסתמו כפירושו שאינו יודע למול, ואם נפשך לומר זה אדרבא אם הרא\"ש ור\"ת קיימי באבי הבן יודע למול א\"כ עדיפא מינה הל\"ל דקנין אין כאן כיון דמן הדין חייב אבי הבן וכשאינו מלו עובר על מצות עשה ואיך יחול הקנין הזה אלא ודאי דאין אבי הבן יודע למול וברור.
עוד כתב וז\"ל גם המל ולא פרע וכו' נותן הפריעה לאחר וכו' ע\"כ. במקומותינו אין נוהגים כן כי מי שמוהל הוא פורע דוקא ומוצץ ולא יש אחד שאינו עושה כן כידוע, ואפילו לנוהגים כן ורוב הפוסקים ס\"ל דגם בשבת ימולו שנים משום דכל אחד עביד פלגא דמצוה והראשון לא חשיב כאילו עביד חבורה עיין ש\"ך סי' רס\"ו.
עוד הביא ממ\"ש בתנחומא פרשת שלח דחשיב שהקב\"ה עשה לבניו ישראל מה שחייב האב לעשות לבנו וחשיב מילה שמל אותם ע\"י יהושע וכו' יעו\"ש. ואי משם ליכא ראיה דודאי הקב\"ה שהוא רוחני אינו עושה כגשמי ודברי אגדה אלו הם דמיונות דרך דרש ואם נפשך לומר זה נאמר דכאן בהקב\"ה חשיב כאבי הבן שאינו יודע למול וק\"ל. מ\"מ מה שהביא מכל המצוות שבתורה ומש\"ס שבת שזכרנו לעיל הוי ראיה שאין עליה תשובה.
וראיתי דברים קשים כגידין כתב בס' פרי האדמה הל' בכורים דף ק\"נ ע\"ג וז\"ל על ראיה זאת, וליתא דעד כאן לא קאמר הש\"ך אלא היכא דידע למול והוא שם ואינו רוצה בלי שום סיבה אז ודאי פורק ממנו מצות המילה אלו דבריו. והמה דברים תמוהים חדא דגם בנדון הש\"ס הוי כפורק ממנו מצוה דמידו היתה זאת מכח דמכוין לקוץ בהרת ולא יכוין וימול. ועוד דהש\"ך כתב דהיא מצות עשה לאבי הבן שימול וכיון שהיא מ\"ע איך קאמר בש\"ס ליעבד אחר דאמר רשב\"ל אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב וכו' והא אי אתה יכול לקיים שניהם דעבר אבי הבן אמצות עשה למול את בנו.
עוד תפש הרב יד אליהו ז\"ל על הש\"ך דידיה אדידיה ממ\"ש הוא ביו\"ד סי' ש\"ה ס\"ק י\"א דיכול לפדות ע\"י שליח יעו\"ש והיא מצוה דרמיא על האב יעו\"ש. והרב פרי האדמה שם רצה להליץ באומרו דשאני מילה אם לא מלו אביו חייבים בי\"ד למולו ולכן השליח שמל המצוה שלו משא\"כ פדיון הבן ולכן כשעושה המצוה מכח שליחות בין הממון של אב בין מהשליח המצוה למשלח יעו\"ש. ולא הבנתיו חדא דגם בפדיון הבן כתב הש\"ך דיכולין בי\"ד לפדותו אם לא פדהו האב יעו\"ש וכיון דיכולין ודאי דמחייבו ולא כתב דיכולין אלא לאפוקי ממי שאמר דאין יכולין בי\"ד לפדותו אמנם חייבים בית דין וגם כשיגדיל בי\"ד כופין אותו שיפדה וא\"כ שוה פדיון הבן למילה. ועוד מה טעם יש בו דמשום שבי\"ד חייבים למולו לא יהא יכול לעשות שליח ומרוב חשקו להליץ טוב כתב כדברים האלה, אמנם אי היה מליץ באופן אחר אפשר, והוא דשאני מילה דאם לא מלו אביו כל ישראל חייבים וכיון שכל ישראל חייבים כיון שנתנה האב לאחר כיון שכולן חייבים בדיבור שאמר האב לאחר במאי נקנה וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל משא\"כ בפדיון הבן וזה היה יכול להליץ לפי דבריו ומ\"מ עדיין קשה דגם בפדיון הבן חייבים בי\"ד וכדכתיבנא. גם דלא כתב הש\"ך ביו\"ד דוקא בפדיון הבן אלא בכל המצוות ואיכא קרבן ומזוזה וכיוצא וכדכתיבנא בסמוך.
[נוסף\n מהשמטות]: מתוך כל הכתוב בין תבין דאין מקום למ\"ש מהר\"י חזן בספר חקרי לב סימן ד' דאם נתנו לו לאדם טלית להתעטף בו ולהתפלל לאו שפיר דמי לכבד לאדם אחר באותו טלית כי הוראת הש\"ך היא תמוהה ואף גם זאת נדון דטלית שאני הרבה יותר מדאי שהוא חובת מנא דאם אינו לובש בת ד' כנפות אין לו חיוב ארבע כנפות אלא דבעידן ריתחא ענשי אעשה ופשוט.", + "בכ\"מ. וכתב מרן דרבינו במנין המצות לא מנה מצוה על הרב למול את עבדו וכו' יש מי שלא ידע מה הוא מנין המצוות והבין שקאי מרן לספר המצוות וכתב מה שכתב, ומנין המצוות הוא מ\"ש רבינו כל המצוות בתחילת ספר היד יעו\"ש שמונה כל המצוות.", + " עבר\n האב או האדון ולא מל אותן ביטל מצוות עשה וכו'. יש מי שדקדק אמאי לא כתב ג\"כ עברו בי\"ד ולא מלו ביטלו מצות עשה וכו'. וי\"ל דכל עצמו לא בא רבינו אלא לאשמועינן דאינו חייב כרת לא האב ולא האדון שכ\"כ ואינו חייב כרת וכו' וזה אין צריך להשמיענו דאין בי\"ד חייבים כרת דכל אחד מצי אמר אני לא גרמתי ויש במי לתלות ומשו\"ה לא כתב כן רבינו. ועוד י\"ל בפשיטות ע\"פ מ\"ש מרן סוף ה\"ב שדקדק רבינו לכתוב גבי בי\"ד נתעלם וגבי אב עבר משום דליכא למימר בבי\"ד עברו והם עיני העדה והיאך יעברו וכו' ולפ\"ז נסתלק הקושיא וק\"ל." + ], + [], + [], + [ + "יש \n מקנת כסף וכו' ואע\"פ שלקח העובר בפני עצמו. וכתב מרן דנפקא ליה לרבינו ממה שלא חילקו בברייתא וכו' ואי איתא לפלוג ולתני בדידה וכו'. ולענ\"ד יראה דנפקא ליה לרבינו ממאי דאיתא בבראשית רבה פרשת מ\"ו סי' ט' וז\"ל ובן שמונה ימים ימול לכם תניא הלוקח עובר שפחתו של גוי ר' יוחנן אמר ימול לשמונה וכו' עכ\"ל. והנה בפשט הברייתא הזאת אינה מובנת דהוי דלא כמאן דאי לרבי חמא דתלמודא דידן הכל תלוי בטבילה קודם לידתה ואי לרבנן מ\"מ בעינן שיהא קנין לבעל בגוף השפחה אבל אם אין לו קנין בגוף השפחה אפי' נולד בבית ישראל אינו נימול לשמונה ואפי' לקח [שפחה] לעוברה ונתעברה וילדה אצלו קאמר התם דאינו נימול לשמונה למ\"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וכו' יעו\"ש בגמ', וכן הקשה הרב היפה שם. ותירץ הרב ז\"ל שני תירוצים הראשון דפירוש הברייתא דאיירי בלקח שפחה לעוברה ור' יוחנן לטעמיה דס\"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי והשני בלוקח שפחה מעוברת איירי משום דמקנת כסף לעולם אעובר קאי נקט הלוקח עובר וכו' עכ\"ל. והנה תירוץ א' כבר נדחה ממ\"ש הרב היפה עוד שם וז\"ל תניא ר' יוחנן אמר וכו' לא גרסינן הכא ר' יוחנן כי לא מצינו ר' יוחנן סתם בברייתא אלא ר' חייא או ר' חנינא גרסינן וכו', וא\"כ אינו אמת התירוץ הא' דכיון דהלכתא כריש לקיש דקנין פירות לאו כקנין הגוף לא מוקמינן לברייתא דלא כהלכתא. גם התירוץ הב' שלקח שפחה מעוברת הוא דוחק גדול שלוקח את שניהם ואינו מזכיר אלא את העובר ומכח זה מפרש רבינו ז\"ל דלקח את העובר לחוד ואת השפחה לחוד וכיון שהם שתי קניות יצדק יותר לשון הברייתא דמזכיר את העובר לחוד ואה\"נ דקנה את השפחה והיינו הדין שכתב רבינו ז\"ל ואפשר דמהך ברייתא נפקא ליה.
או אפשר בפירוש הברייתא דאיירי בלקח זה שפחה וזה עוברה דס\"ל לרב אחאי בשאלתות דנימול לשמונה וכמ\"ש התוס' לדעתו מדגריס בגמ' גבי מ\"ש רבא בשלמא וכו' מקנת כסף נימול לאחד כגון שלקח שפחה וולדה עמה ולא גריס כגירסא דידן כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה משמע דס\"ל דלקח זה שפחה וזה עוברה נימול לשמונה ושכן נראה לר\"י והכריחו כן בין לת\"ק בין לרב חמא משום דאל\"כ אלא דנימול לאחד אמאי בת\"ק לא תני מקנת כסף נימול לאחד כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה ומכח זה דחו תירוץ רש\"י שתירץ למה שהקשה דאמאי לא מפליג לרב חמא במקנת כסף בין ילדה ואח\"כ הטבילה להיפך וכו' ותירץ דחידושא אשמועינן וכו', והקשו הם לתירוצו דא\"כ ת\"ק הו\"ל למינקט הך רבותא וכו' יעו\"ש בדבריהם. ובעניותי לא זכיתי להבין דבריהם דלא שייך להקשות קושיא זו אלא היכא דתנא דברייתא נקט חידוש לדעת חד תנא ולאחר לא דמאי שנא דלדעת חד השמיענו חידושא ולחד לא, ברם כאן דלאו תנא דברייתא הוא דנקט חידוש לדעת ר' חמא אלא סתמא דש\"ס אגב דמפרש לר' חמא היאך משכחת לה נקט חידושא וכמ\"ש רש\"י, וכי משו\"ה נקשה לת\"ק דלא נקט חידוש הא ודאי לדעתי לא מכרעא ודבריהם כעת צ\"ע אצלי.
איך שיהיה נמצא דלדעת התוס' לקח זה שפחה וזה עוברה נימול לשמונה והיא סברא נכונה לכו\"ע ודלא כהרב ב\"ח ביו\"ד סי' רס\"ז שכתב וז\"ל ודלא כמ\"ש התוס' דלקח זה שפחה וזה עוברה הוי דומיא דלכם וכו' דליתא ותדע דהא אסיקנא דאפי' בלקח שפחה לעוברה דיליד בית הוא ודומה במקצת ללכם אפ\"ה נימול לאחד ומשמע דאף בשפחת ישראל שכבר טבלה קא מיירי כדפי' רש\"י והיינו טעמא כיון דלית ליה חלק באם א\"כ כ\"ש בלקח זה שפחה וזה עוברה וכו' עכ\"ל. והנה למה שסייע עצמו מפי' רש\"י אינו הכרח דרש\"י כתב כן בתירוץ הגמ' לדעת ת\"ק ולת\"ק לא שנא ליה בין טבלה ללא טבלה וכיון שכן יש לחלק וכמ\"ש הרב חידושי הלכות [מהרש\"א] יעו\"ש וא\"כ זהו כונת הבראשית רבה הלוקח עובר שפחה של גוי שאינו לוקח זה אלא העובר והאחר השפחה נימול לשמונה ולא מזכיר אלא מה שקנה זה והיינו כמ\"ש התוס', ומה טוב ומה נעים מאי דתני עוד שם ותני רבי חמא בר יוסי ימול לשמונה דלכל הפירושים שכתב האי ברייתא הוי כת\"ק ולא כר' חמא וכאן תני בפי' ר' חמא וצ\"ל דאינו ר' חמא המוזכר בש\"ס דילן וזה דוחק, ברם לפי' זה האחרון ניחא דהוי ככו\"ע ושפיר תני ר' חמא ודוק." + ], + [ + "ואם \n טבלה אמו וכו'. וכתב מרן לא קאי ארישא וכו' אלא למאי דסליק מיניה דהיינו לקח שפחה על מנת שלא להטבילה וכו' ולמד רבינו מדאמרינן ות\"ק וכו'. וראיתי להב\"ח פי' כן אלא שכתב וז\"ל אבל יש ליישב דס\"ל להרמב\"ם דלת\"ק דאפילו בילדה ואח\"כ הטבילה נימול לשמונה ודאי אפילו בלקחה על מנת שלא להטבילה אם טבלה אח\"כ בכלל שפחת ישראל היא וכו' והא דלא קאמרינן בסתם בשלא טבלה אינו אלא כדי דלא תיקשי לך דלמאי דקיי\"ל כר' עקיבא דפ' החולץ דאין מקיימין עבדים ושפחות שלא נתגיירו אפילו יום אחד וכו' ע\"כ אמר בשלקחה על מנת שלא להטבילה וכו' עכ\"ל.
ודבריו תמוהים דמאי קשיא ליה דאמאי לא תירץ שלא טבלה הא לת\"ק אין הפרש בין טבלה ללא טבלה דאפי' בלא טבלה לת\"ק משכחת לשמונה והיינו טעמא דכיון דבידו להטבילה חשיב שפיר דומיא דלכם אלא כאן דלקחה על מנת שלא להטבילה ולא טבלה לאו דומיא דלכם הוא ומשו\"ה נימול לאחד ברם בטבלה אפילו אחר שילדה נימול לשמונה. ומ\"ש עוד שם דזה מבואר בדברי התוס' אינו, דכוונת התוס' דקשיא להו דהיאך יכול ליקח שפחה על מנת שלא להטבילה הא אסור להשהותה ואהא משנו בשלקחה על מנת כן שרי להשהותה." + ], + [ + "לקח \n עבד גדול וכו'. אין לדקדק דמדברי רבינו נראה דפוסק כר' ישמעאל ומשו\"ה לא חילק רבינו בין פסקא ללא לפי דהך חילוקא חילק בש\"ס כדי לאוקמי מימרת ריב\"ל כר' עקיבא ברם לרבי ישמעאל א\"צ לחלק ותצא דינא דבין הכי ובין הכי מגלגל עד י\"ב חדש וא\"כ איך כתב אח\"כ ואם התנה עליו מתחילה וכו' דהך חילוק חילקו בש\"ס כדי לאוקמי מאי דשלח רבין כר\"ע דה\"ק בש\"ס אפילו תימא ר\"ע ה\"מ היכא דלא אתני וכו' ולרבי ישמעאל א\"צ לזה דלא דמי זה לזה דגבי ההיא דפסקא ללא פסקא אינו מפורש החילוק בדברי ריב\"ל אלא אנן הוא דמפרשינן דאיירי ריב\"ל בדפסקא ברם לר' ישמעאל א\"צ להך חילוקא, לא כן לגבי ההיא דרבין דבפירוש אומר איזהו עבד ערל שמותר לקיימו זה שלקחו רבו על מנת שלא למולו ואמר כמאן דלא כר\"ע והיינו כר' ישמעאל משום דהוה ס\"ד דלר\"ע אין חילוק ובין הכי ובין הכי אין מקיימין וקאמר תלמודא דגם ר\"ע מודה בזה וע\"כ לא קאמר אלא בסתם בלא תנאי וכו' וא\"כ לעולם גם לר' ישמעל הוי דינא דיש לחלק בין אתני ללא אתני דבאתני יכול לקיימו לעולם ובלא אתני עד י\"ב חודש בין דפסקא בין דלא פסקא והוא ברור.", + " אבל\n אם לא קבל וכו' יהרג וכו'. עיין מ\"ש הראב\"ד, ומ\"ש מרן במ\"ש [הראב\"ד] דאפשר שדעתו דלא נימא דאפילו בזה\"ז [ש]אין אנו יכולין להורגו וכו' יעו\"ש. ולכאורה דברי הראב\"ד גם דברי מרן סתומים דהא בזה\"ז הרי כתב רבינו דאין מקבלין גר תושב וכ\"כ פי\"ד מה' איסורי ביאה יעו\"ש, אלא הכוונה דהראב\"ד משיג לרבינו ע\"פ מ\"ש שם באיסורי ביאה בהשגתו המתחלת אלא בזמן שהיובל נוהג וכו' וכלל דבריו שם דקיום גר תושב יש מהם להקל עליו ויש מהם להחמיר עליו ובזה\"ז יכולין לקיימו ולחומרא יעו\"ש, נמצא דלדעתו אף בזמן שאין היובל נוהג מקיימין וכאן משיג ע\"פ שיטתו דשם וכתב אין לנו עתה להרוג איש ומתמה מרן עליו דרבינו כותב דברי הש\"ס ומפרש דבריו דלא נימא דאפי' בזה\"ז שאין יכולין להורגו וכו' לשיטת הראב\"ד דגם בזה\"ז נוהג מגלגל עמו וכו' קמ\"ל באופן דמשנתו כאן ע\"פ מה שהשיג שם." + ], + [ + "גר \n שנכנס לקהל ישראל וכו'. הכי איתא פרק החולץ דף מ\"ו ת\"ר גר שמל ולא טבל ר' אליעזר אומר הרי זה גר טבל ולא מל ר' יהושע אומר הרי זה גר וחכמים אומרים אינו גר עד שימול ויטבול וקאמר בש\"ס בטבל ולא מל כו\"ע לא פליגי דמהני כי פליגי במל ולא טבל ר\"א יליף מאבות וכו' וכתבו התוס' ד\"ה כי פליגי תימה דלקמן פ' הערל דף ע\"א ממעט ר' עקיבא גר שמל ולא טבל מפסח מדכתיב תושב ושכיר והשתא כמאן סבר ר\"ע וכו' יעו\"ש והקשה החכם השלם הוא מוהרי\"א זלה\"ה דאיך כתבו התוס' אי כר' אליעזר וכו' והא ר\"א הוא בר פלוגתיה דר\"ע שם וקאמר שם בש\"ס ור\"א לטעמיה דאמר גר שמל ולא טבל גר מעליא הוא וכו' מכלל דר\"ע לא ס\"ל הכי.
ולענ\"ד כוונתם פשוטה דקשיא להו דבלא ימנע היאך סבר בהך פלוגתא דאי כר' יהושע פשיטא וכו' ואי כר' אליעזר דחשיב גר גמור אלא דבפסח קפיד רחמנא ולהכי אתא קרא ונמצא ס\"ל כוותיה בחדא ופליג בחדא אהא דחו כיון דגר מעליא הוא אין סברא למעטו מפסח כלומר סברת ר\"א נכונה היא דאזיל לטעמיה וכיון דר\"ע ס\"ל הכי אין סברא דפליג בסברא זו ודוק. ורבינו פסק כחכמים דהיינו ר' יוסי דשניהם בעי וכאן לא אתא רבינו לזה דזה פסקו פי\"ג דאיסורי ביאה ה\"ו יעו\"ש וכאן לא אתא רבינו אלא לדין היכא שמל עצמו כשהיה גוי.", + " ואם\n מל כשהיה גוי וכו'. גרסי' בשבת דף קל\"ה ת\"ר ערלתו ודאי דוחה שבת ולא נולד כשהוא מהול וכו' (סיומא דש\"ס איתא הכי לגירסת רש\"י) וכתבו התוס' ד\"ה לא נחלקו, בסוף דבריהם וז\"ל ונראה לרשב\"א לתת טעם וכו' אי לאו דדרשינן הכא דקטן א\"צ להטיף דם ברית וכו' משום דכתיב ערלתו וכו' עכ\"ל. ולא ידענו מאי קאמרי דהא ערלתו דריש בש\"ס דודאי דוחה שבת ולא נולד מהול והיינו לבית שמאי ברם לבית הלל א\"צ להטיף דם ברית אפילו בחול ולאו מקרא נפקא וכל הפוסקים הבאים אחריהם העתיקו דברי התוס' אלו וודאי דבריהם אמת ואנחנו לא נדע. ורבינו גורס כגירסת הרי\"ף וכמ\"ש מרן וא\"כ בקטן צריך להטיף ממנו דם ברית ובגר צריך להטיף דם ברית וטעמם כמ\"ש הר\"ן הביאו מרן וא\"כ קשה אמ\"ש הגהות מיימוני על דברי רבינו וכן פי' הרי\"ף וכו', ואינו דהרי\"ף ס\"ל דבשניהם אין צריך להטיף דם ברית וכן קשה על המרדכי שכתב על דברי הרי\"ף דבאחד צריך להטיף דם ברית ובאחד אין צריך והוא תמוה דהא דעת הרי\"ף דבשניהם צריך להטיף דם ברית.
ולענ\"ד נראה טעם נכון למאי דפסק רבינו בשניהם דצריך להטיף דם ברית דתני בבראשית רבה פרשה מ\"ו סי' י' תני ר' שמעון בן אלעזר וכו' ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על קטן שנולד מהול ועל גר שנתגייר כשהוא מהול שצריך להטיף דם ברית על מה נחלקו על נולד מהול וחל שמיני שלו בשבת ר' יצחק בר נחמן בשם ר' הושעיא אמר הלכה כתלמיד, ומשמע דקאי לר\"א בנו של ר\"י הגלילי ומשו\"ה פסק כן. ושוב ראיתי כן להגהות מיימוני אך קשה טובא שדבריו סתרי אהדדי דאילו כאן פוסק דקטן שנולד צריך להטיף דם ברית והיינו טעמא דספק ערלה כבושה היא ומשו\"ה בשבת אין מלין אותו וכמ\"ש רבינו לקמן הל' י\"א וכר' אלעזר הקפר ובהל' תרומות פ\"ז הל' י\"א כתב דנולד מהול אוכל בתרומה וכיון שהוא ספק איך אוכל והא ספיקא דאורייתא לחומרא. והן אמת דהכי תני בברייתא יבמות דף ע\"ב וז\"ל ונולד כשהוא מהול וכו' הרי אלו אוכלים וכו' מ\"מ ההוא תנא סובר כת\"ק דברייתא דפרק ר' אליעזר דמילה דאומר דפליגי ב\"ש וב\"ה בקטן שנולד מהול אי צריך להטיף דם ברית או לא ובית הלל סברי דאין צריך להטיף והיינו טעמא דליכא ערלה כלל והאי תנא ס\"ל הכי ומשו\"ה אוכל ברם רבינו דפוסק דהוי ספק היאך פוסק דאוכל בתרומה.
וראיתי להלח\"מ פ\"ט מהל' קרבו פסח ה\"ז על מ\"ש רבינו ואין מאכילין ממנו לגוי וכו' וז\"ל בפרק הערל איפליגו ר' אליעזר ור' עקיבא דלר\"א נפקא דערל אינו אוכל בתרומה מגזירה שוה דתושב ושכיר ולר\"ע נפקא מאיש איש וכו' ובפ\"ז מתרומה פסק רבינו כר\"א וכו' והשתא יש לתמוה טובא על רבינו חדא דהיאך פסק כר' אליעזר דהלכה כר' עקיבא מחבירו ועוד דלר\"א תושב ושכיר איירי בישראל כדכתב רש\"י ז\"ל שם וכו' עכ\"ל. והנה למה שהקשה ראשונה דאיך פסק כר\"א לא קשיא דרבינו טעמו ונימוקו עמו דכיון דהוא פסק כרבי יוסי בפי\"ג מאיסורי ביאה דגר צריך מילה וטבילה וכל דחסר חדא משניהם הרי הוא כגוי וא\"כ אי יפסוק רבינו כר\"ע קרא דתושב שכיר במאי מיתוקמא דלמל ולא טבל לזה אין צריך קרא דהרי הוא כגוי ומשו\"ה אינו פוסק כר\"ע ואף דגם לר\"א קאמר בש\"ס ור\"א לטעמיה דאמר מל ולא טבל גר גמור הוא ורבינו לא ס\"ל הכי מ\"מ רבינו מפרש הכי גר שמל ולא טבל לזה אין צריך קרא דבלא\"ה כגוי הוא ומאי דלא קאמר הש\"ס הכי לר\"א משום דלר\"א ס\"ל דהוי כישראל משו\"ה קאמר בש\"ס הכי אבל לדידן צ\"ל כדכתיבנא וא\"כ מוכרח לפסוק כר\"א. ועוד דלר\"ע מוקי לקרא ג\"כ לקטן שנולד מהול וצריך להטיף דם ברית והיינו טעמא דס\"ל דודאי ערלה כבושה היא ונפק\"מ דמחללין עליה את השבת דאי הוי מטעם ספק ערלה כבושה אתי קרא למעוטי ספיקא ומי איכא ספיקא קמי שמיא אלא ודאי דס\"ל דהוי ערלה כבושה ודאי וקמ\"ל דאינו אוכל בפסח, ומה תאמר א\"כ למה צריך קרא כיון דס\"ל דודאי ערלה אינו אוכל, לק\"מ דמיתורא דתושב ושכיר שמעינן דהיא ערלה כבושה ואי לא הוה הך קרא הוה אמינא דלא הוי ערלה ועל דרך זה כתבו התוס' ביבמות דף מ\"ו ע\"ב ד\"ה כי פליגי לגבי טבילה יעו\"ש וא\"כ רבינו דפוסק דהוי ספק ערלה כאן בהל' מילה אי אפשר דיסבור כר\"ע דאייתר ליה קרא ומשו\"ה דריש גזירה שוה כר\"א. ומ\"ש בגמ' לר\"א קטן שנולד מהול אין צריך להטיף דם ברית אגב גר שמל דהוי גר מעליא ואין צריך להטיף דם ברית נקט קטן ג\"כ דאין צריך להטיף דם ברית ברם אה\"נ דאפשר שיסבור דצריך וכמו שפסק רבינו ועפי\"ז סרה מהר מה שהקשה עוד הלח\"מ וז\"ל אבל קשה על רבינו ז\"ל דאיך פסק כר\"א וכו' עד וכיון דמוקמינן קרא לדר' עקיבא גבי קטן וגר היכי פסקינן כר\"א וכו'. ולק\"מ דכבר כתבנו דלרבינו ז\"ל דס\"ל כר' יוסי דאינו גר עד שימול ויטבול א\"צ קרא דודאי אינו אוכל וגם כיון דס\"ל ז\"ל דצריך להטיף דם ברית היינו משום ספק אי אפשר לאוקמי קרא להכי ונמצא א\"כ דאייתר ליה ועביד הגזירה שוה.
עוד כתב וגם על הכ\"מ יש להקשות במה שהליץ בעד רבינו דאית ליה דקרא אתא לקטן וגר, דהא איהו אמר בהיפך דאתא לגוי וגר תושב ושכיר וכו'. פי' דקטן לא הוזכר בדברי רבינו. ובספר כ\"מ שלנו לא ראיתי כתוב קטן. ועוד כתב הלח\"מ וז\"ל ועוד קשה דאיך יסבור רבינו ז\"ל דקרא אתא לדרשא דר\"ע הא איהו פסק בהל' תרומות כר\"א עכ\"ל. והא ודאי צריכא רבה וקושיא זאת איתא בדברי רבינו ז\"ל בלא\"ה ועוד קשה בדברי מרן קושיא רבתי במה שתירץ ז\"ל דאתא לתושב ושכיר שהוא גבעוני או ישמעלי מהול וכו' ודבריו תמוהים דזו כבר נדחה בש\"ס בפרק הערל דף ע\"א מכח מתני' דנדרים יעו\"ש ומכח זה תירץ בש\"ס לגר שמל ולא טבל וקטן שנולד מהול יעו\"ש. ועיין להגאון הרא\"ם סדר בא ד\"ה כגון ערבי מהול וגבעוני שהכריח לדעת רבינו דפוסק התירוץ דערבי מהול ויישב הוא ז\"ל דאיך פוסק כסלקא דעתך דש\"ס יעו\"ש. ועיין במ\"ש בסיפרי תועפות ראם שם בזה.", + " וכן\n יוצא דופן וכו'. ועיין מ\"ש מרן, ודבריו אלו אישתמיטתיה להרב בית חדש ביו\"ד סי' רס\"ז סוף ס\"ק ב' וז\"ל והב\"י כתב וכו' ותימה דא\"כ למה פסק הרמב\"ם ביוצא דופן וכו' יעו\"ש ודוק." + ], + [ + "אין \n מלין וכו' וביום וכו'. ומרן הביא הש\"ס דפ' הערל דף ע\"ב. וראיתי להרשב\"א בחידושיו דברים סתומים וז\"ל אפי' למאן דלא דריש וא\"ו וא\"ו וה\"א דריש כלומר שאפילו נימול שלא בזמנו אינו נימול אלא ביום והלא ר' אלעזר בר' שמעון בפירוש אומר הנימולין שלא בזמנן נימולין בין ביום בין בלילה, ועוד מאי קאמרינן מר סבר דרשינן וביום ומר סבר לא דרשינן וביום כי הא דאדרבה בהא דר' יוחנן ור' אלעזר בן פדת אמרינן דכולהו דרשי וביום השמיני ולא פליגי כלל, אלא המחוור כפירוש רש\"י וכו' עכ\"ל אות באות. ולענ\"ד הכי פירושו דהוה מפרש בש\"ס דכד מותיב ר' אלעזר לר' יוחנן אין לי אלא נימול לשמיני שלא יהא אלא ביום מנין לרבות שלא בזמנו וביום ואפילו למאן דלא דריש וא\"ו בעלמא הכא במילה וא\"ו וה\"א דריש דהיינו וא\"ו דוביום וה\"א דהשמיני וא\"כ ה\"ה גבי נותר דכתיב וא\"ו וה\"א דהוי בין בזמנו בין שלא בזמנו והיה מזקיקנו לפירוש זה דאי לא תימא הכי מה צורך להזכיר בקרא מילה כיון דמילה ליכא וא\"ו וה\"א ולא קשיא משם אם לא כמו שפירשנו וז\"ש הרשב\"א וא\"ו וה\"א דריש כלומר שאפילו נימול שלא בזמנו דאיכא וא\"ו וה\"א אינו נימול אלא ביום ואהא קשיתיה להרשב\"א והלא ר' אלעזר ב\"ר שמעון בפירוש אומר הנימולין שלא בזמנן בין ביום בין בלילה ואיך אפשר דמילה ליכא מאן דפליג, ועוד קשה לפירוש זה מאי קאמרינן מר סבר דרשינן וביום וכו' והא כולהו דרשי וביום השמיני משום דאיכא וא\"ו וה\"א וא\"כ מוכרח שהפירוש הוא כמ\"ש רש\"י ז\"ל וה\"א דהשמיני לא שייך לענין זה וצריך וא\"ו וה\"א זה בצד זה כגון והנותר ודוק ותיבת השמיני יתר בסוף דברי הרשב\"א מורה פירוש זה כנ\"ל.
בכ\"מ. כתב מרן ואע\"ג וכו' כאידך ברייתא. ולכאורה אין צורך לדברים אלו דמאחר דמצינו ת\"ק דברייתא וברייתא דתורת כהנים ור' אלעזר ור' יוחנן מה שייך להקשות ולתרץ בזה." + ], + [ + "מילה \n בזמנה וכו'. ועיין למרן שהביא הש\"ס. ובתוס' שם ד\"ה תניא כוותיה וכו' כתבו בכלל דבריהם דאיהו מודה דדרשינן ביום למילה גופא ואות וכו' אתא למכשירין וכו'. ולכאורה דבריהם מתמיהים דמש\"ס משמע דרב נחמן בר יצחק אות ברית ודורות מוקי למילה גופא דהכי קבעי ומילה גופא מנלן וכו' והם כתבו בהיפך דלא תיקשי ברייתא לרב נחמן בר יצחק, ולזה י\"ל לאו בדוקא קאמר הכי דאות ברית ודורות אתי למילה גופא דה\"ה נמי איפכא וכל עצמו לא בא אלא למצוא ריבוי אחר כי היכי דליתו מכשירין לר' אליעזר אלא משום דש\"ס מוקי לעיל לר' אליעזר מריבוי דביום למכשירין קאמר רב נחמן לאות ברית למילה גופא וה\"ה איפכא וא\"כ יכול להיות ברייתא כר\"א דברייתא איירי למילה גופא ודוק ולרב אחא בר יעקב ליכא למימר הכי כמ\"ש הם ז\"ל בסוף דבריהם דברייתא מוכחא בהדיא דלא בעיא למדרש שמיני ימול וכו' ופירוש דבריהם יבוא קמן בס\"ד.
כתבו עוד אע\"ג דר' יוחנן אית ליה הלכה לר' אליעזר וכו'. ולכאורה דבריהם אינם מובנים וראיתי להרב חידושי הלכות [מהרש\"א] כתב וז\"ל צ\"ל ר' אלעזר בלא יו\"ד והיינו ר' אלעזר בן פדת וכו' ומשמע לכאורה דבגוונא חדא איירי דכמו דאליבא דר' יוחנן ביום אתא למכשירין ומילה גופא הוי הלכה אליבא התנא דר' אלעזר הכא נמי אליבא דר' אלעזר בן פדת אות ברית ודורות אתא למכשירין ומילה גופא הוי הלכה אליבא התנא דר' אלעזר וא\"כ הוי תניא כוותיה נמי דלא כר' אלעזר וכו' יעו\"ש שאר לשונו. ועני הדיוט השתוממתי על המראה דאיך ס\"ד דהתוס' דלרב נחמן בר יצחק אות ברית ודורות אתא למכשירין ומילה גופא הוי הלכה והא כל עצמו לא בא ר' יוחנן ורב נחמן בר יצחק אלא משום קושיא דברייתא דר' אלעזר בן עזריה דמשמע משם דאי אפשר להיות דמילה הוי הלכה ואהא קאמר אלא וכו'. ועוד כל עצמם לא באו אלא לישא וליתן במילה גופא וה\"ק ומילה גופא מנלן ואהא קיימי מר אמר הלכה ומר אמר אות ומר אמר אות וברית ודורות נמצא קיימי למילה ולא למכשירין ואיהו ז\"ל איך כתב דס\"ד דקאי למכשירין.
עוד כתב הרב [מהרש\"א] וז\"ל והמגיה בדפוס חדש דלובלין דלר' יוחנן אית ליה הלכה אליבא דר' אליעזר (מ\"מ) וכו' גם אם מצא להגיה כך אינו נכון דאם נימא לר' יוחנן דהברייתא אתיא דוקא כרבנן א\"כ אמאי הויא תניא כוותיה דלא כרב אחא בר יעקב דהא לדידיה נמי איכא למימר דאתיא ברייתא כרבנן ולא כר' אליעזר ולכך לא בעי למדרש שמיני וכו' זה תוכן דבריו. והנה פירוש דבריו דיש להקשות דרב אחא בר יעקב קאי לר' אליעזר ומשו\"ה קאמר משמיני דאתיא למילה והאי ברייתא היא רבנן. וזה תימה דרבי יוחנן קאי לרבנן ואתי עלה רב אחא בר יעקב וקאי לר' אלעזר ומה גם דלאו הלכה והאמת כהג\"ה זאת והיא הגהת מהר\"ם מלובלין בחידושיו למכילתין יעו\"ש.
כתבו [התוס'] עוד אלא דלא כרב אחא בר יעקב דברייתא מוכחא בהדיא דלא וכו' עכ\"ל. פירוש דבריהם דהברייתא מספקא לה בפי' שמיני אי הוי דוקא ואפי' בשבת או לאו דוקא והוי בחול עד שהכריח מתיבת וביום ואפילו בשבת נמצא דממשמעות תיבת שמיני ליכא למילף א\"כ היאך נאמר דילפינן למכשירין וכי משום דמצינו ריבוי למילה גופא מוביום נאמר למכשירין בלי ראיה דהא משמיני ליכא למילף נמצא ברייתא מוכחא בהדיא דלא בעיא למידרש שמיני ימול ומתוך דברי אלה יוצא סתירה למ\"ש הרב [מהר\"ם] מאיר עיני חכמים בדיבור זה בסוף דבריו יעו\"ש.", + " מילה\n בזמנה דוחה שבת וכו'. הכי איתא פרק ר' אלעזר דמילה דף קל\"ב תניא שמיני ימול אפילו בשבת וכו' אמר רבא האי תנא מעיקרא מאי ניחא ליה וכו' ה\"ק וכו' ומה צרעת שדוחה את העבודה וכו' וכתבו התוס' ד\"ה ומה צרעת וכו' והא דאמר בפסחים וכו' נימא דהיינו כל זמן שהוא עליו ובק\"ו נילף שיקוץ בהרתו כדי לעשות עבודה עכ\"ל. וקשה דא\"כ אמאי כתב רחמנא וישלחו כל צרוע וכו' ויאבדו מצות פסח יקוץ בהרתו ויעשה פסח אלא ודאי דבלאו הכי מצות פסח נאבדת וכמ\"ש.
עוד בש\"ס ת\"ר מילה דוחה את הצרעת וכו' עד האי עשה ולא תעשה הוא וכו'. אין להקשות דהאי לישנא אחרינא למה לא נאמר לעיל באידך ברייתא דמילה דוחה את השבת דמעיקרא סבר מילה דוחה את השבת דאתי עשה ודוחה לא תעשה הדר קאמר שבת עשה ולא תעשה ולא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה דבשלמא גבי צרעת איכא למיטעי דלאו עשה ולא תעשה הוא דלאו מפורש בתורה הוא עשה שלו ומשו\"ה מעיקרא סבר הכי ולבסוף הכי לא כן בשבת דליכא למיסבר דלאו עשה ולא תעשה הוא דמפורש בתורה העשה ולא תעשה שלו וא\"כ קשיא מעיקרא מאי סבר ולכן לא נאמר האי לישנא אחרינא לעיל. וכתבו התוס' ד\"ה הדר וכו' אימא דעבודה דוחה את הצרעת מק\"ו ומה וכו' ע\"כ. ודאי דאזלי ע\"פ מ\"ש לעיל ד\"ה ומה צרעת דהא דמשמע בפסחים דצרעת דוחה את העבודה יש לדחות דהיינו כל זמן שהוא עליו וכו' ועפי\"ז בנויה הקושיא וא\"כ יש להקשות בתירוצם שתירצו מצי למימר דמקרא נפקא להו וכו', דהא בכלל הקושיא נדחה ההיא ראיה מקרא. וי\"ל דכוונתם לומר דאולי יש להם קרא אחרינא.", + " ושלא\n בזמנה אינה דוחה. ועיין מ\"ש מרן דלמד רבינו במכל שכן. ולענ\"ד לאו מהכא נלמד אלא מדאמר קרא וביום ודרשינן אפילו בשבת ובמילה בזמנה איירי קרא ואין לך בו אלא חידושו ולא אמרינן גם שלא בזמנה ידחה שבת ומאי דאיצטריכו אמוראי שם בש\"ס למילף דמילה שלא בזמנה אינה דוחה יו\"ט מדברים זרים היינו משום דיו\"ט קיל משבת ואף דבשבת מילה שלא בזמנה אינה דוחה לשבת ליו\"ט דקיל ס\"ד אמינא דתדחה קמ\"ל דגם ליו\"ט לא דחי ברם לשבת גופיה דלא ידחה אותו מילה שלא בזמנה א\"צ לכל שכן דיו\"ט וכן ראיתי להרב הלבושים חלק או\"ח סי' של\"א ס\"ד שכתב וז\"ל והא דמילה דוחה שבת בזמנה וכו' אבל שלא בזמנה אינו דוחה שבת דביום שמיני ביתורא דשבת ע\"כ, והוא כדכתיבנא. וכ\"כ ביו\"ד סימן רס\"ו ואף שיש שינוי בלשון הכל הולך אל מקום אחד וז\"ל מילה וכו' אבל שלא בזמנה כגון שהיה לו חולי וכו' אינו נימול שאינו דוחה דביום השמיני שמיני ודאי משמע ולא ספק דהיינו שלא בזמנה וכו', ופירוש דבריו דביום השמיני כתיב ועליה כתיב ביום אפי' בשבת מכלל דכל היכא דלאו שמיני ואפילו ספק שמיני אינו נימול בשבת וכדתנינן נולד בין השמשות של שבת נימול לשנים עשר. ועוד קשה מההיא דפרק יוצא דופן דהוציא ראשו חוץ לפרוזדור בערב שבת אין מלין אותו בשבת דהוי מילה שלא בזמנה ופסקו רבינו לקמן הל' ט\"ו. ועוד אני תמה עליו דהא דמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת היא משנה ערוכה דף קל\"ז קטן נימול לשמיני לתשיעי לעשירי לאחד עשר לשנים עשר, לעשירי כיצד בין השמשות של ערב שבת נימול לעשירי וכו' והיינו טעמא דהויא ספק זמנה ספק אינה זמנה ואינה דוחה שבת והשתא בדאיכא ספק אינו דוחה ודאי לא כ\"ש וכעת קשיא.", + " אע\"פ\n שקציצת נגע בלא תעשה יבא עשה וידחה לא תעשה. הקושיא מבוארת דבש\"ס משמע בהדיא דאיכא עשה ול\"ת דאיתא שם דף קל\"ב אימור דאמרינן אתי עשה ודוחה את לא תעשה לא תעשה גרידא האי עשה ולא תעשה הוא, ופי' רש\"י השמר לא תעשה הוא ולעשות ככל אשר יורו היינו עשה עכ\"ל. והיינו טעמא דדחי מילה לצרעת למר לקטן וגדול כתיב בהו בשר ובינוני אתיא מביניא ולמר קטן לא צריכא קרא וחד בשר לגדול וחד לבינוני וא\"כ נמצא דקציצת נגע צרעת הוי עשה ולא תעשה ואיך כתב רבינו דהוי לא תעשה לחוד. וראיתי להמשל\"מ פ\"י מהל' טומאת צרעת ה\"ה הקשה כן ועיי\"ש מה שתירץ ועיין מ\"ש הרב לחם יהודה.
ולענ\"ד נראה דקשיא ליה לרבינו על מאי דאמר רב אשי לקמן גבי יו\"ט דאינו דוחה מילה שלא בזמנה שבתון עשה הוא והו\"ל יו\"ט עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה ואמאי נגמר ממילה בצרעת דאתי עשה ודוחה לא תעשה ועשה וכמ\"ש התוס' ולא שייך תירוצים וכן הקשה הרב חידושי הלכות [מהרש\"א] ועיי\"ש מה שנדחק, ומכח קושיא זאת הכריח דס\"ל לרב אשי דמילה בצרעת הוי לא תעשה לחוד ומשו\"ה אתי עשה ודוחה לא תעשה וא\"כ לרב אשי האי לעשות מאי עביד ליה מוכרח דס\"ל דאתי קרא לסיב שעל גבי רגלו ופליגא האי ברייתא וא\"כ מוכרח דכשאמר ר\"א כגון מילה בצרעת הוי דוקא ולא כמ\"ש התוס' דלסימנא בעלמא נקטיה, ולפי דברי אלה אפי' שנודה למ\"ש הרב לחם יהודה לתירוץ הרב משל\"מ שהוא קשה לדברי לא שייך להקשות דלרב אשי לא שייך להקשות האי בשר מאי עביד ליה דס\"ל כרבא לעולם בפסיק רישה ולא ימות וקושיית הש\"ס לאביי הוא למאי דס\"ל מעיקרא ודוק." + ], + [ + "כשם \n שמילת וכו'. כתב בטור יו\"ד סי' רס\"ו דישראל שנשתמד וכו' וכתב מרן בבדק הבית וז\"ל נ\"ל דאפי' נשוי מומרת וכו' יעו\"ש. והמשל\"מ שדי נרגא מלשון הטור שסיים ואין אנו מחזיקין שיצא לתרבות רעה כיון שאמו ישראל וכו' יעו\"ש ונראה לענ\"ד דאף דפשט דבריו לא משמע הכי מ\"מ צריך להעמיס בלשון הטור כן וצ\"ל דמ\"ש כיון שאמו ישראלית ר\"ל ולא גויה דאילו היתה גויה אינו נימול בשבת וכמ\"ש אח\"כ הטור גופיה, משום דבן מומר והיא מומרת הרי הוא כישראל גמור ואם קידש קידושיו קדושין וכמ\"ש הרב המגיד פ\"ד מהל' אישות הט\"ו." + ], + [], + [], + [ + "מי \n שנולד בשמיני וכו'. פרק הערל דף פ' ובן שמונה מי חיי וכו' עד סוף (הש\"ס) [הסוגיא]. וכתבו התוס' ד\"ה והא תניא וכו' ומשני וכו' עד אמר ר' אבהו וכו' עכ\"ל. וקשה דמאי קושיא היינו טעמא דר' אבהו דפוסק כרבי לחומרא משא\"כ רבא תוספאה דמקל. כתב עוד וז\"ל רבא תוספאה וכו' עכ\"ל, וקשה דמאי קושייתם כל דמצרכינן אנן הוא למצוא אי איכא מאן דס\"ל דיכול להשהות בבטן יותר מזמנו וכיון דאיכא מאן דאישתהי מוקמינן אשה אחזקתיה דכשרה היא ולא זינתה ואף דליכא בירור ודוק. ועיין בהרא\"ש דנפל ט\"ס בדבריו. עוד בתוס' ד\"ה כיון וכו' עד מה בא להוסיף עכ\"ל. דאי אפשר לומר דבא להוסיף דל' יום סגי אפי' בלא גמרו שעריו וצפרניו דהא פשיטא דכל שלא גמרו שערו וצפורניו אינו חי לכו\"ע וכמ\"ש הם ז\"ל פרק ר' אליעזר דמילה דף קל\"ו ד\"ה מימהל יעו\"ש." + ], + [ + "מי \n שנולד וכו'. ומרן האריך וז\"ל וי\"ל שביאור דבריו וכו' עד דאע\"ג וכו'. ביאור דבריו כך הוא ואם [בן] שמונה הוא כלומר ולעולם שהוא שלם דעלה קאי רבינו ויצא קודם שיגמר דהיינו גמר זמנו שהוא ט' חדשים דאע\"ג דבן שמונה וכו' מלין אותו בשבת פי' משום שראוי לימול ולא משום דמחתך בשר בעלמא וכמ\"ש רבינו עצמו לעיל ואהא מתרץ לאו משום דברי הוא שבן קיימא אלא וכו' וע\"ז קשיא ליה שטענה זאת של ממה נפשך שייכא בנולד בשמיני ותירץ דאה\"נ וכו' והוצרכתי לזה לאפוקי ממה שהבין בס' מעשה רוקח דפי' דברי מרן הם דרבינו איירי בחלוקת דובן שמונה הוא באינו שלם וע\"פ זה הקשה שדברי רבינו סתרי אהדדי ממ\"ש כאן למ\"ש לעיל הל' י\"א ומי שנולד בשמיני.
עוד כתב מרן וז\"ל ואע\"ג דתנן וכו' יעו\"ש. ולתירוץ קמא לא קשיא דא\"כ כד מותיב בש\"ס לתירוצא דרב אדא בר אהבה דתירץ דממ\"נ מהלינן ליה מברייתא דספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין למה לא הקשה מהך מתני' דהא לא ידע תירוצא דאתא למכשירין וכר' אליעזר משום דלמתני' יכול לתרץ דספק היינו בין השמשות וכדתירץ מרן בתירוצו ואה\"נ דלפום תירוצא דש\"ס יכול לתרץ למתני' כן ולכן כתב מרן ב' התירוצים.
עוד כתב מרן וז\"ל וקשיא לי עליו עד מי עדיף וכו' עכ\"ל. הנה דבריו אינן מדוקדקין דהא היכן מצא לרבינו דבבן שבעה צריך שערו וצפורניו למולו בשבת אם לא משום דכתב רבינו שלם וס\"ל דשלם ר\"ל בשערו וצפרניו וא\"כ אח\"כ בספק בן שמונה או בן שבעה כתב שלם ותיקשי ליה שדברי רבינו הוי איפכא דשלם כתב רבינו והיינו שערו וצפרניו ואיך כתב בדלא גמרו ואי ס\"ל דשלם דכתב אח\"כ לאו דוקא ומשו\"ה לא קשיא ליה משלם דכתב בספק בן שמונה או בן שבעה א\"כ מאי קא קשיא ליה מבן שבעה שצריך שערו וצפורניו דהיכן מצא כן הרי שלם לאו דוקא וכמו שלם שאח\"כ דס\"ל ז\"ל דלאו דוקא אלא דבריו כאן לא באו בדקדוק אבל בב\"י סי' רס\"ו דבריו שם באו בדקדוק ואין להקשות שם כמו שהקשינו.
ובהיותי עסוק בפרט זה ראיתי מ\"ש הרב המגיד פ\"א מהל' יבום תורף הדברים יעו\"ש, וראיתי להלח\"מ שם כתב וז\"ל וא\"ת לדעת רבינו א\"כ מהו זה ששאלו בש\"ס וכו' עד בלא שיהוי שלושים יום עכ\"ל. ונראה לי ע\"פ מ\"ש התוס' פרק ר' אליעזר דמילה דף קל\"ו ד\"ה מימהל וכו' וז\"ל והא דמיבעיא לן לקמן אי פליגי רבנן עליה דר' שמעון בן גמליאל היינו בסתם ולדות דבן שמונה ודאי בהדיא קתני לה וכו', או כמ\"ש הרשב\"א בחידושיו ליבמות דף פ' דתלמודא לא ידע האי ברייתא.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל וי\"ל דהכי קאמר מי פליגי וכו' עד לפי האמת וכו' עכ\"ל. פי' דהרב בעל הטורים באהע\"ז סי' קנ\"ו הצריך שניהם גמרו סימניו ושיהוי שלושים יום וכמ\"ש הלח\"מ לקמן, וקשה דאיך הבין ושלט בעצמו לומר לדעת הטור דלא פליגי רשב\"ג ורבנן והא קיי\"ל כל שמקדים שמו לאמירתו הוא לחלוק והטור שהצריך שניהם היינו משום דס\"ל דרשב\"ג שניהם בעי גמרו סימניו ושיהוי שלושים יום לא כן לדעת רבינו דבאחד מהם סגי והיינו טעמא דס\"ל להטור כדעת התוס' שם דכתיבנא לעיל דבלא גמרו א\"א לחיות כלל ורשב\"ג בגמרו איירי וא\"כ מוכרח דפליגי ובהכי מתיישב מ\"ש עוד הלח\"מ לקמן להטור דקשיא דידיה אדידיה דאילו הוא הצריך שניהם ובהלכות טומאת כהנים לא הזכיר גמר סימנים וכן מ\"ש באותן ההלכות לענין אבל יעו\"ש, ולפי מ\"ש לק\"מ דכיון דס\"ל דא\"א לחיות שלושים יום אלא בגמרו כשמצריך שלושים היינו בגמרו סימניו ג\"כ ובאהע\"ז ביארו כדי לגלות דעתו דכך ס\"ל דאי לא הוה אמרינן שדעתו כדעת רבינו דבאחד מהם סגי ויכול להיות שיחיה שלושים יום בלא גמר סימניו ודוק." + ] + ], + [ + [ + "הכל \n כשרים וכו' לא ימול כלל. ויש להקשות דתיבת כלל יתר, ויראה דאתא לרמוז דגוי לא ימול בין מהול כגון ערבי מהול וכגון בני קטורה בין אינו מהול וכדאיתא בש\"ס וזהו שכתב כלל. ועוד י\"ל דאתא לומר בין בנמצא ישראל בין אינו נמצא כי אם גוי אפ\"ה לא ימול.", + " ואם\n מל אינו צריך וכו' שנית. ומרן בכ\"מ נדחק במקום מוצא דין זה, ובב\"י יו\"ד סי' רס\"ד כתב על שם הרב מנוח דטעם רבינו הוא משום דלא מצינו בתורה מילה לשמה ע\"כ. ואין דבריו אלו מובנים דלא ימנע אי פסק דמילה בגוי פסולה נמצא דלא הוה מילה וצריך להטיף דם ברית ואי פסק דכשרה אף לכתחילה ומה לנו עם ענין זה דלשמה, ואף שכתב עוד הרב מנוח לדעת רבינו אפשר דצריך להטיף דם ברית גם דבריו אלו שגבו ממני דאי צריך להטיף דם ברית לא הוה שתיק רבינו מלהזכירו דדבר שהוא קום עשה לא שייך להניחו בעל פה באופן דהכל מגומגם בדעת רבינו.
ולענ\"ד נראה בדעת רבינו דפסק כמ\"ד דמילת נכרי פסולה והיינו שהזהיר הכתוב שלא ימול גוי המל ימול או ואתה את בריתי תשמור למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ברם אי נעשית המצוה שהיא המילה אף דעבר האיסורא שהיא ע\"י נכרי הוא איסור מבחוץ אבל עיקר מצות מילה הא נעשית ולא משום שעשה המצוה ע\"י נכרי שהוא איסורא מבחוץ נאמר שלא תהא המצוה מצוה, דוגמא לזה כתבו התוספות בבכורות דף ל\"ד ע\"א ד\"ה ומי קניס דאף לרבא דס\"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני שרי הבכור מדאורייתא אף דהטיל בו מום ועבר האיסור דמטיל מום בקדשים משום דהא אית ביה מום וכן בנגע דהא האי גברא טהור הוא יעו\"ש, הרי דכל דהענין נעשה אף דעתה נעשה ע\"י איסור אזלינן בתר הענין ושפיר חשבינן אותו המעשה מעשה גמור ושלם ודברי התוס' אלו מבוררין יותר בבכורות וסתומים קצת בתמורה דף ד' ע\"ב ד\"ה ורבי יעקב יעו\"ש וכ\"כ ג\"כ בחולין דף קט\"ו ע\"א ד\"ה כל שתיעבתי דכל דשרי רחמנא בעל מום אף דעכשיו נעשה בידים ואסר רחמנא לעשות בידים לא חשיב תועבה אלא דעבד איסורא דעשאו בידים, והשתא הכא כיון דהמילה נעשית כתיקנה ובעלמא מילה מעליא היא אף דמילה כזאת שמל הנכרי נעשית באיסור שהיא ע\"י נכרי מה בכך מילה מעליא היא ופסולה דאמרו בש\"ס [ע\"ז דף כז.] הוא למעט כשרה דהיינו לכתחילה וליכא אלא איסורא דלא ימול נכרי ודוגמא לזה כתב מהרימ\"ט בח\"א סי' ס\"ט ואסברה לה מדעתו הרחבה בנדון שאחד הביא דינו בערכאות של גוים ודנו כדין תורה וכתב דכיון דהדין אמת אף דרביע ליה איסור דערכאות מה בכך כיון דהדין אמת לא פסלינן להאי דינא ואין בזה מ\"ש רבא כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני יעו\"ש דבריו בטוב טעם ודעת והביא כמה סוגיות לסייעתו ברוך שחלק מחכמתו ומן התימה על גדולת חכמתו שלא הביא דברי התוס' שהזכרנו שלושה המה וכן הרב משל\"מ פ\"ח מהל' מלוה ולוה אסברה ליה כדברי מהרימ\"ט מדעתו הרחבה ולא הזכיר למהרימ\"ט ושוב ראינו קונטרס א' למהרא\"ק הביאו רבו הרב חזון נחום בתמורה פ\"א כתב לדחות כל דברי מהרימ\"ט ועמד רבו לנגדו לקיים כל דבריו וכבר כתיבנא שהם דברי התוס'.
ושוב נגלה אלי מ\"ש הפר\"ח במים חיים בליקוטי יו\"ד על דברי הר\"מ הנזכר וז\"ל וליתא דהך מילתא הויא פלוגתא מר' יהודה ור' יוסי בפרק אין מעמידין דף כ\"ז ע\"א ואחר המחילה רבתי אינו כן דלשמה ושלא לשמה דש\"ס הוי בכותי המל משום הר גריזים והר\"מ קאי על דברי רבינו בנכרי המל והוא סוג דלשמה אחר ועלה קאמר דלא מצינו וכו' אלא הא מיהא קשה כמו שהקשינו." + ], + [], + [ + "יש \n ציצין וכו'. הכי איתא במתני' ואינו אוכל בתרומה. ויש לדקדק למה השמיט רבינו האי דינא דאינו אוכל בתרומה לא כאן ולא בהל' תרומות ואם נאמר דכיון דכתב כאן דהוי כערל וכבר כתב שם דערל אסור בתרומה לא הוצרך לכותבו שנית א\"כ גם התנא לא היה צריך לאומרו וכי דבר דהתנא חש לה רבינו לא חש." + ], + [], + [ + "קטן \n שבשרו רך ומדולדל וכו' אם נראה שהוא מהול וכו'. שם גמ' ואם היה בעל בשר וכו' יעו\"ש. פי' דלשמואל נראה מהול הוא דאין צריך הא נראה ואינו נראה צריך ולמתני' אינו נראה הוא דצריך הא נראה ואינו נראה אין צריך וא\"כ קשה דרבינו כתב כדברי שניהם דתחילה כתב אם נראה מהול אין צריך הא נראה ואינו נראה צריך והיינו כשמואל ושוב כתב ואם וכו' לא נראה מהול חוזר וקוצצן הא נראה ואינו נראה אין צריך והיינו כמתני'. ונראה לענ\"ד דרבינו מספקא ליה וכהרי\"ף והרא\"ש דלא הכריעו והעתיקו דברי כולם ורבינו נמשך אחריהם. אלא דמרן כתב אבל מדברי רבינו נראה שהם כדברי שמואל וקשה לכאורה כן, ונראה דס\"ל למרן דנעשה דיוקא דרישא כדינא דסיפא דנראה ואינו נראה הוי כאלו לא נראה מהול וחוזר וקוצץ והיינו כדברי שמואל. ומ\"ש מרן אבל מדברי וכו' נראה כשמואל. היינו משום דיש לצדד בדבריו או דס\"ל כדעת הרי\"ף והרא\"ש או כשמואל ואכן בב\"י כתב שדעת העיטור כדעת רבינו דפוסק כשמואל והיינו טעמא דלא פליגי המתני' עם שמואל יעו\"ש. וקשה דא\"כ למה כתב מרן דהרי\"ף והרא\"ש לא הכריעו אימא דס\"ל דלא פליגי וכדעת העיטור ורבינו וי\"ל. ובקיצור פירוש הרא\"ש יש ט\"ס ברור ולפי שראיתי מי שטעה בו אמרתי להגיהו וכצ\"ל אם כשמתקשה נראה ודאי מהול אין צריך למולו ואם נראה ואינו נראה צריך למולו שנית.
אך קשה לכאורה דמ\"ש הוא לשמואל והרא\"ש לא הכריע וכמ\"ש מרן ז\"ל ואיך כתב לדעת הרא\"ש מה שאינו. ולענ\"ד אין זה קושיא דס\"ל להטור לדעת הרא\"ש כמ\"ש העיטור דלאו לאפלוגי אברייתא אתא וכמ\"ש מרן סי' רס\"ד יעו\"ש א\"כ הדין יוצא כמ\"ש שמואל דליכא בינייהו לענין דינא וכן הטור כתב כשמואל נמצא הכרחנו שדעת הטור לדעת אביו וכן ס\"ל לדעת העיטור כן וא\"כ קשה דלמה כתב דהרא\"ש לא הכריע ועוד הוסיף בב\"י וז\"ל אבל דברי הרמב\"ם וכו' וכך הם דברי רבינו וזה אינו שאין כן דעת הטור אלא הוא ואביו בשיטה אחת קיימי וכמו שנראה ממ\"ש ברמזים וכמ\"ש ודוק." + ], + [], + [], + [ + "מלו \n את הקטן וכו'. הכי איתא דף קל\"ד מתני' מרחיצין את הקטן וכו' ובש\"ס והא אמר רישא מרחיצין וכו' יעו\"ש, וכתב רש\"י אי אמרת בשלמא ת\"ק מזלפין קאמר ולא איירי ברחיצה כלל אלא בזילוף היינו דאתא ר' אלעזר בן עזריה ואמר מרחיצין עכ\"ל. וכתב הרב חידושי הלכות [מהרש\"א] וז\"ל לכאורה משמע מפירושו דלסבי נמי מרחיצין וכו' יעו\"ש כל לשונו.
והנה במ\"ש ואע\"ג דאכתי וכו', יש לחלק דלא דמי למאי דקאמר בש\"ס דהו\"ל למיתני אף דבשלמא למאי דס\"ל לרבא דלת\"ק ביום א' רחיצה שרי ובשלישי ליכא אלא זילוף ואהא אתא רבי אלעזר לומר דגם בשלישי שרי רחיצה מותיב שפיר דהו\"ל למימר אף, לא מיבעיא זילוף כדקאמרת אלא אף רחיצה וכ\"כ רש\"י ד\"ה אלא אי אמרת, ת\"ק נמי מרחיצין קאמר בב' הימים ולא פליג ר\"א אלא איום שלישי דקאמר ת\"ק מזלפין, אף מרחיצין בשלישי מיבעי ליה ואף קאי ליום שלישי דאיכא רחיצה ג\"כ לשלישי חוץ מזילוף דשרי ברם כשנאמר דלסבי לת\"ק בראשון אית ליה זילוף ובשלישי גם זילוף ליכא ור\"א פליג עליה וס\"ל דאיכא זילוף לא שייך אף, דכל פלוגתייהו הוא דלמר שרי זילוף ולמר לא. ומה שתירץ ז\"ל מ\"מ כיון דלא מפורש וכו' לא שייך למיתני אף, לא זכיתי להבין דבריו דא\"כ גם לרבא מאי האי דקאמר מתני' כוותייהו וכו' דאי אמרת ת\"ק מרחיצין וכו' ומזלפין בשלישי אף מרחיצין מיבעי ליה והא כיון דלא מוזכר בדברי ת\"ק לחלק בין יום א' לשלישי לא שייך למיתני בדברי ר\"א אף ביום השלישי וכמ\"ש הרב ז\"ל.
ולעיקר פירושו שפירש דלדידהו גם לר\"א מרחיצין היינו מזלפין וכו' ופליג את\"ק דס\"ל דבשלישי גם זילוף ליכא, אני מגמגם דלענ\"ד אין זה במשמעות לשון רש\"י שכתב אי אמרת בשלמא ת\"ק מזלפין קאמר ולא איירי ברחיצה כלל אלא בזילוף וכו'. כנראה שפי' הש\"ס תלוי שת\"ק איירי הכל בזילוף וראב\"ע איירי ברחיצה וכמ\"ש הוא לדעת רש\"י לכאורה, ברם לפי פירושו כל עיקר הפי' תלוי דלת\"ק ליכא זילוף בשלישי ולר\"א איכא, והכי הו\"ל לרש\"י לכתוב אי אמרת בשלמא לת\"ק ליכא זילוף בג' כלל ולר\"א איכא היינו דקתני מרחיצין דהיינו זילוף ולא שייך אף, ברם רש\"י לא כתב כן ומוכרח לפרש כמ\"ש הוא לכאורה ואין לזוז ממנו. ומה שהוכיח עוד שם לפי' ממאי דאמר עוד שם בש\"ס שהיה דואג רבא דאורי כשמעתיה אין זה הוכחה דאינו מוכרח שיסבור רבא דהלכה כראב\"ע וכאמוראי דלקמן ומה שלא הביאו הש\"ס לרבא שחולק להלכה משום דאח\"כ הוא דסבר לה הכי דאסברי ליה ואסבר וכמ\"ש מרן לדעת רבינו והוא מוכרח לדעתו יעו\"ש, ולפי\"ז אינו מן היישוב מה שיישב לשון רש\"י דלקמן ד\"ה דאי ס\"ד [וכו'] והכא אסרי רבנן בשלישי לגמרי. והאמת כרש\"ל שמחק מילת לגמרי וכן ראיתי להרשב\"א בחידושיו שהעתיק לשון רש\"י בלא תיבת לגמרי וא\"כ ע\"פ האמור חזרה קושיית הרב למקומה דלדידהו נמי הו\"ל למתני אף. ולענ\"ד י\"ל דבשלמא כשחולקין ביום שלישי לת\"ק מזלפין ולר\"א מרחיצין ולכו\"ע בראשון מרחיצין שייך שפיר לשון אף לומר אף מרחיצין בשלישי כמו ביום ראשון ור\"ל אף זה כמו זה לא כן לסבי דלת\"ק הכל הוא זילוף ולר\"א הכל הוא ברחיצה לא שייך אף דהכל א' לדידיה וכן לת\"ק ואינן שוין בשום יום שיאמר אף זה כמו זה שאנו שוין בו, וזה אפשר להעמיס בלשון רש\"י שכתב אלא אי אמרת ת\"ק נמי מרחיצין אמר בשני הימים ולא פליג ר' אלעזר אלא השלישי וכו' ודוק, ודלא כדכתיבנא בסמוך לדעת רש\"י משום דלא כתיבנא הכי אלא כד הוה בעינן מימר כפירוש הרב חידושי הלכות [מהרש\"א] דלא הוה קשיא לי במה שהקשה החידושי הלכות דהוה מתרצינן לה כדכתיבנא ואמרינן דלזה כיוון רש\"י, ברם כיון דהכרחנו דאין זה כוונת רש\"י מתרצינן כדכתיבנא השתא ולזה כיוון רש\"י ונכון.
ומצאתי ראיה לדברי מדברי הרשב\"א בחידושיו דקא מהדר לפשוט דלסבי לת\"ק שרי בזילוף וז\"ל דאי לגמרי אסרי אף ביום שלישי איך אמר רבא אי אמרת בשלמא וכו' אף מרחיצין מיבעי ליה כ\"ש דהו\"ל למיתני אף כלומר אף ביום השלישי מרחיצין עכ\"ל בקיצור. ויש להתבונן דעוד היום קשה דאפילו שנאמר דלסבי לת\"ק מזלפין ולר' אלעזר מרחיצין אפשר לומר אף וכמ\"ש הרב חידושי הלכות והיאך הביא ראיה מזה אם לא כמ\"ש דבלאו הכי לא קשיא דלת\"ק גם בראשון הוא זילוף ולא שייך אף, שאינן שוין בשום יום עד שיאמר זה כזה וכדכתיבנא, ברם כשנאמר דלת\"ק בשלישי כלל כלל לא דהיינו אפילו זילוף שייך שפיר לשון אף מצד אחר דלת\"ק אפילו זילוף ליכא ולר\"א אף רחיצה והוא אף נכון.
עוד שם בגמ' כי אתא רב דימי וכו' דאי ס\"ד הרחצת מילה וכו' ופי' רש\"י ד\"ה דאי ס\"ד, והכא אסרי רבנן בשלישי עכ\"ל. וכן העתיק הרשב\"א בחידושיו וכתב עליו וז\"ל ואינו מחוור חדא דהא לא שייכא האי קושיא לתרגומא דרבא ודתניא כוותיה דהא בהדיא תניא בדרבנן ובשלישי מזלפין דאלמא רבנן לא אסרי בשלישי ליתן עליה חמין וכו' ועוד הקשה עליו כמה קושיות ופי' לעצמו פירוש אחר. ולענ\"ד נראה להליץ בעד מאיר עיני חכמים ז\"ל דגם לאוקימתא דרבא מפרש [מה] שפי', והוא דהן אמת דלרבנן איכא זילוף ברם רחיצה אסורה ואילו חמין על גבי מכה קאמר רב סתמא אין מונעין ולא פי' ביד ש\"מ דאפילו רחיצה התיר ומי גרע מילה ממכה וק\"ל.
ומרן הביא משם רבינו תשובה לחכמי לוניל וז\"ל תמהני וכו' עד שעל שלישי של מילה אמרנו וכו', פי' דכיון דתחילת ההלכה מלו את הקטן וכו' דהיינו דוקא מלוהו הא קודם מילה לא א\"כ מוכרח דלא קאי אלא ליום שלישי וי\"ל דאמאי לא הכריח להם דמ\"ש כן הוא במלוהו דוקא ממ\"ש לעיל בהל' ח' בפי' דאין להחם מים למול וז\"ל ואין מחמין לו חמין וכו' זה הכלל וכו', וכמו שתירץ כן הרב המגיד להשגת הראב\"ד פ\"ב מהל' שבת הל' י\"ד וי\"ל.
עוד כתב מרן אחר שהביא תשובת רבינו וז\"ל ומתוך לשון השאלה והתשובה דאוקי הא דחמין שהוחמו בשבת דוקא בשלישי עד אבל קודם לא וכו'. וקשה דתפשוט כן ממ\"ש רבינו בלשון זה מלו את הקטן וכו' ואח\"כ נשפכו החמין עושין לו וכו' מפני הסכנה הרי דדוקא היכא דמלו אותו תחילה ואח\"כ נשפכו הא תחילה אין דוחין את השבת אלא תדחה מילה דאל\"כ לשמועינן רבותא דאפילו נשפכו קודם ימול ויחם מפני הסכנה אלא ודאי דס\"ל דאין דוחין שבת ודוק.
עוד כתב מרן וז\"ל כדעת הרז\"ה והרשב\"א וכו'. עיין בדבריהם הובאו בהר\"ן וגם בחידושי הרשב\"א והביאו ראיה לסברתם מדתנן פ\"ק דביצה השוחט וכו' בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה ובית הלל אומרים לא ישחוט אא\"כ היה לו דקר נעוץ וכו' יעו\"ש. ולכאורה קשיא לי דשאני הכא דאפשר לעשות מערב יו\"ט משא\"כ באישתפוך חמימי. ואחר החיפוש ראיתי להשיירי [כנה\"ג] סי' של\"א הגהת ב\"י הקשה כן. והראב\"ד השיג על רבינו וז\"ל שחיממן גוי וכו'. ודבריו אלה הם היפך דבריו פ\"ב מהל' שבת הל' י\"ד יעו\"ש ובחידושיו שם." + ], + [], + [ + "מכשירי \n וכו' וק\"ו הדברים. לכאורה אינו מובן ק\"ו זה וכי משום דמדרבנן מחמרינן טפי עבדינן ק\"ו בדינו ממש. גם מ\"ש מרן ומכשירי מילה וכו' עד דלא פלוג רבנן וכו'. אתמהא דכיון דמהוא הדין נפקא היכי חוזר ומלמד מק\"ו ממאי דנפקא מהוא הדין. גם מ\"ש מרן עוד ואפשר שהוא מפרש וכו' עד הוא שכתב רבינו דבריו תמוהים דא\"כ היכי אתי לישנא דש\"ס הוא ולא מכשירין דאתיא בק\"ו וכי משום דאתיא בק\"ו צריך קרא דהוא, אדרבא אין צריך קרא.
ולענ\"ד י\"ל דהכי פי' דמ\"ש שבות שהוא מדבריהם ר\"ל לענין מילה בשבת שכתב רבינו לעיל הל' ו' ואין עירוב מדבריהם נדחה מפני הבאת סכין וכו' דנפקא מה\"ה והשתא ליו\"ט נפקא מק\"ו משבות דשבת ליו\"ט ומאי דאיצטריך קרא ליו\"ט משום דלא אפשר לקרא לסמוך אדרבנן דמדאורייתא ליכא שבות כדי שנעשה ק\"ו ומשבת גופיה לא נפקא דיו\"ט קיל וכמ\"ש לעיל פ\"א הל' ח' יעו\"ש וזהו שכתבו בש\"ס הוא ולא מכשירין דאתיא בק\"ו ור\"ל דלדידן דאיכא שבות דרבנן נפקא בק\"ו ובזה יתיישב הכל." + ] + ], + [ + [ + "ואבי \n הבן מברך וכו'. עיין מ\"ש מרן, ועיין למהר\"ם אלשקאר סי' י\"ח." + ], + [], + [], + [ + "המל \n את הגרים וכו' ולהטיף דם ברית וכו'. וכתב מרן ומה שתקנו בה להטיף דם ברית וכו' עד תקנו לכולם כן. והקשה בס' מעשה רוקח שמדבריו נראה לדעת רבינו דמברכין על הטפת דם של גר שנתגייר כשהוא מהול ואילו רבינו כתב בהל' ו' גר שמל קודם שנתגייר א\"צ ברכה וכו'. ולענ\"ד נראה דכוונת מרן הוא דמה שתיקנו וכו' לפי שיש כמה גרים שמתגיירין וכו' שבא לתת טעם למה מברכין בנוסח זה להטיף ונתן טעם לפי שאיך יאמר וציונו למול את הגרים דהא איכא גר דאין מלין אותו והוי סותר ומשו\"ה אומר להטיף וזהו שכתב לפי שיש וכו' ועיקר מילה הטפת דם, ומה שסיים לפיכך תקנו לכולם כן ר\"ל תקנו לשון זה ששייך לכולם ושפיר אומר וצונו דהיינו או להטיף או למול ודוק." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מילה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Ahavah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..50900d96004ee4dda2599fdd85296a295b7ec406 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,101 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Fringes", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות ציצית", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Ahavah" + ], + "text": [ + [ + [ + "ואין \n לחוטי הענף מנין מן התורה. ועיין מ\"ש מרן וז\"ל (א\"ק) [ומ\"מ יש לתמוה] וכו' וצ\"ע. וקשה דמאי קושיא הא הניח הנחה דבתורה לא נתפרש אלא מדברי סופרים." + ], + [], + [], + [ + "התכלת \n אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב וכו'. ומה שיש לעמוד בדברי רבינו יעו\"ש בפרק זה הל' י\"ח בדברי מרן, וכאן יישב קצת וז\"ל משמע לי דרבינו אינו מפרש כפירוש רש\"י אלא הכי מפרש לה התינח וכו' אלא תכלת וכו' מאי היא וכו'. והנה פירוש זה שפי' מרן בגמ' לדעת הרמב\"ם קשיא טובא דלא משמע כן בגמ' מכמה אנפי, חדא כשהקשה המקשה תינח וכו' קאי אתירוץ שתירץ לא נצרכה אלא לסדין בציצית דמצוה לאקדומי לבן ברישא וכו' ואי אקדים תכלת ללבן לית לן בה נמצא דאוקי לרישא בקדימה ולעולם דאיכא שניהם ועל זה קאמר הא תינח וכו' ולדברי מרן דפי' דלא כרך עליהם תכלת איך קאמר הא תינח זאת. ב' מאי קא משני בגמ' לא נצרכא אלא לטלית שכולה תכלת דמצוה לאקדומיה תכלת ברישא וכו' ואי הקושיא היא כפירוש מרן דמשמע דאי לא הטיל אלא חוט תכלת בלבד יצא מאי משני בקדימה. יבוא השלישי והוא שתירצה הגמ' אלא אמר רבא לא נצרכא אלא לגרדומין דאי וכו' תכלת וקאי לבן ואי וכו' לבן וקאי תכלת לית לן בה ע\"כ, ובשלמא לפירוש רש\"י ז\"ל דהא דרבא קאי לכולה מתני' ניחא דנקט דבר והיפכו דהיינו כולה מתני' אלא לפירוש מרן דלא קאי הא דרבא אלא לסיפא דמתני' ורישא כדקיימא קיימא דהיינו אין לו תכלת עושה לבן לבדו לפירושו וא\"כ מאי האי דכפל רבא והכי הו\"ל לומר דאי איגרדם לבן וקאי תכלת דהיינו פירושא דסיפא ולא עוד." + ], + [], + [ + "אחד \n משמונה. ועיין מ\"ש הראב\"ד, ומ\"ש עליו מרן שכדבריו כתבו התוס'. פי' שכתבו התוס' כן מהספרי דאילו הם סברי דצריך ב' תכלת וב' לבן. וכתב עוד מרן וז\"ל וטעמו של רבינו מדכתיב פתיל תכלת פתיל חד משמע והכי משמע בספרי. וראיתי להרב מרכבת המשנה נר\"ו דהקשה דהיכי משמע מהספרי דאחד משמונה של תכלת די והא ממ\"ש עוד הסיפרי אין פחות מג' חוטין לדעת בית הלל וד' לדעת בית שמאי וג' חוטין לב\"ה הם השלמים דהיינו ו' וא\"כ חוט אחד דאמר תחילה הוי ג\"כ שלם דהיינו ב' וכן אף אנן נמי תנינן בתוספות בכורות דף ט\"ל ע\"ב סוף ד\"ה כמה וז\"ל ומיהו ג' דקאמרי ב\"ה על כרחינו קודם שנכפלו דג' לא משכחת לאחר שנכפלו וכו', וא\"כ קשה איך הוי רבינו כהספרי." + ], + [], + [], + [], + [ + "כתב מרן ובעל מגדל עוז וכו' נראה דמפרש וכו'. הרב מרכבת המשנה כתב כוונת המגדל עוז דמ\"ש דהוי למצוה הוא לדעת הראב\"ד דמאי קשיא ליה להר\"מ דאדרבא הדין עמו דההיא דספרי לא לעכב נאמר ולזה כתב כבר העתקתי בסמוך שכתב לחכמי לוניל כלומר זה שכתבתי הוא לדעתי ולדעת הראב\"ד אבל רבינו כבר השיב לחכמי לוניל עכ\"ל. ומוכרחים דבריו אלו ממ\"ש עוד המגדל עוז לישב ההיא דעירובין במופסקין וכו' ואין זה נכנס בתוך דברי תשובת רבינו לחכמי לוניל מוכרח שהוא תירוץ לעצמו להשגת הראב\"ד.
ברם שאר דברי המגדל עוז תמוהים א' למה שהשיב לההיא דעירובין דלאו השזירה גורם אלא ההפסקה וכו'. ועין רואה מסוגיית הש\"ס בבירור שהשיזור גורם עד לבסוף ההיא דתירץ בשזורין יעו\"ש. וכן ראיתי להרב הנזכר [מרכבת משנה] הרגיש בזה והוסיף בטענתו עליו ממ\"ש הוא עצמו בפ\"ב ה\"ז עיי\"ש דאזיל ומודה לדעת רבינו דהשיזור עיקר. ועיי\"ש מה שהקשה עוד עליו והצריך עיון." + ], + [ + "עיין מה שתפס הרב יד אהרן נר\"ו ממה שפסק רבינו כאן למ\"ש בהל' תפילין, וכן מצאתי כתוב למורי הרב הראב\"ע ז\"ל משם מהר\"ם מלמד ותירץ לו וז\"ל ואפשר לומר במ\"ש התוס' ד\"ה כתנאי וז\"ל תימה דילמא ציצית שאני דבפ\"ק דסוכה דריש גדילים תעשה לך לשם חובך ואי משום דכתיב לך לאות וכו' וזה הוקשה לרבינו ולכך מיישב הכי דהתם כדי דלא תיקשי לרב מוקמי ליה סתמא דש\"ס כרבנן ולשמואל כרשב\"ג דמפורש טפי ואה\"נ דהוה מצי למהוי כרבנן וציצית שאני אלא כדי דלא תיקשי לרב מוקמינן ליה כרשב\"ג אמנם התם דמכח ב\"ה מוכרח סתמא דש\"ס לומר דציצית שאני אם כן מצינן שפיר למימר דאפי' רבנן פסלי בציצית וקיי\"ל כוותייהו בעור של תפילין, ובציצית כשמואל ולא מטעמיה דלדידן אפי' רבנן מודו משום דכתי לך כמו דסברו ב\"ה אי נמי דמצינן למימר למי' דאפי' שמואל מודה בהא והתם שאני דמוקמינן ליה כרשב\"ג משום דלא תירץ לרב כדאמרן עכ\"ל.", + " ואין\n עושין מצמר גזול. וכתב מרן נראה דמיירי קודם יאוש עכ\"ל. כוונתו דאי הוה יאוש קני כיון דאיכא ג\"כ שינוי מעשה דלתירוץ זה לא אסיק אדעתיה דהוי שינוי החוזר לברייתו ושניהם צריכי, וקשיא דאי הוה ס\"ד לתירוץ זה דשינוי כזה מועיל ולא הוי חוזר לברייתו א\"כ שפיר קני אפי' בלא יאוש וכמ\"ש רבינו בריש פ\"ב מהל' גזלה דשינוי לחוד קני יעו\"ש. ושוב ראיתי להרב מחנה אפרים הל' גזלה סי' כ\"ט הקשה כן ורצה לפרש דמ\"ש הנימוק\"י דבדאיכא שניהם יאוש ושינוי מעשה קנה היינו אפי' חוזר לברייתו וכמ\"ש הטור סי' שס\"ד דקנה, ורבינו או ס\"ל דליכא יאוש ולכן לא קנה בשינוי כזה או ס\"ל כסברת הרמב\"ן דשינוי החוזר לא מהני אפי' עם יאוש יעו\"ש. והנה אי כוונתו כמו שנראה מפשיטות דבריו דמ\"ש כן הוא לדידיה ולא לדעת מרן ניחא ברם לדעת מרן ז\"ל לא ניחא כלל דאי ס\"ל למרן כן לדעת הנימוק\"י ודאי דדעתו הוא להשוותו עם רבינו וא\"כ לתירוץ זה ניחא ברם לאי נמי נמצא דפליג רבינו עם הנימוק\"י וא\"כ מאי א\"נ דקאמר אין צריך לזה דזה הוא פשט דברי רבינו דפליגי אלא דבא הוא להשוות ולא היה לו לומר אלא מ\"ש בתירוץ א'.
עוד כתב מרן א\"נ אפי' וכו' עכ\"ל. פי' שגזל צמר מלובנת דאילו בלי ליבון הליבון אינו חוזר לברייתו וכמ\"ש בגמ' ריש פרק הגוזל [קמא]. ושוב ראיתי בס' אדני פז לחכם אשכנזי כתב דאיירי אפי' בלי ליבון והכריח דליבון הוי שינוי החוזר והאמת איתו אמנם אני תמיה דמחוטים לעשותו צמר לא מקרי שינוי החוזר ואמינא לה מהא דאיתא התם הגוזל צמר ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים משלם כשעת הגזלה ואמרו בש\"ס הני אין ליבון לא ורמינהי וכו' אמר אביי תנא דידן קתני שינוי דרבנן צמר ועשאן בגדים בצמר טווי דאי בעי סתר ליה ופירש\"י והוי חוטין כמעיקרא, ויש להקשות למה לא פי' צמר ועשאן חוטין דחוזר לברייתו ולמה הלך עד בגדים דכעין זה היא קושיית הגמ' דאמרה אמרי עצים וכו' וכדפירש רש\"י ודאי רש\"י נמוקו עמו דלישנא דמתני' דייק דקתני ועשאן בגדים וה\"ל לומר חוטין אלא ודאי דאיירי דהוה טווי כשגזלה וצמר דנקט לאו דוקא ואעיקרא דדינא תיקשי לן לתנא למה נקט דינו בהכי ולא צמר ועשאו חוטין נראה מזה ודאי דזה מקרי אינו חוזר וא\"כ נראה דצמר וטוואו אינו חוזר לברייתו היפך דברי מרן." + ], + [], + [], + [], + [ + "הטיל \n ציצית על ציצית וכו'. עיין למרן ב\"י סי' י' מ\"ש עליו. ולענ\"ד הוא דוחק גדול חדא דאיך יחד לרבא סברא זאת דמשום דעבר בבל תוסיף לא הוי מן העשוי ואדרבא כלפי לייא וכדקא מותיב ליה רב פפא לפי דרכו זאת. שנית דכפי דרכו נמצא דר\"פ דפליג עליה דרבא (דמתכוון) [במתכוון] להוסיף דלרבא חשיב שפיר כתעשה ולא מן העשוי ולר\"פ חשיב כעשוי א\"כ איך אמר ר\"פ ממאי דגברא לאוסופי וכו' כנראה דאי להוסיף אתי אזיל ומודה ליה וזה אינו כפי דרכו והכי הו\"ל לומר ממאי דכי עבר אבל תוסיף הוי מעשה בהכשר.
והנראה לענ\"ד הוא דהכי הוי פרושא דשמעתתא לדעת רבינו דהקשו בש\"ס ומי אמר תעשה ולא מן העשוי והאמר ר' זירא הטיל למוטלת כשרה אמר רבא וכו' כלומר פליג אר' זירא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי בתמיה וכיון שכן חשיב מן העשוי ואיך אמרת הטיל למוטלת כשרה אתקיף ליה רב פפא לרבא ממאי וכו' דילמא לבטולי וכו' וא\"כ כשרה כר\"ז והכל נרדף והקושיא הוי עד סוף הענין ומי אמרת תעשה ולא מן העשוי ואסיק בקושיא ואין זה דוחק לפי דרכינו דהא גם לרש\"י אסיק בקושיא אלא שאינו בדרך זה. והא דהביא הש\"ס הא דרבא ור\"פ לפי דרכינו הוא לקיום הא דר\"ז כלומר דהכי קי\"ל, ונמצא לפי דרך זה דבין לרבא בין לר\"פ היכא דמכוון לאוסופי פסול והוי בכל ענין בין דפסיק לקמאי בין לבתראי ומטעם דכתב רבינו ז\"ל ולהיכא דכיון לבטולי כשרה לכו\"ע ואפילו לרבא דעד כאן לא פליג רבא עליה דר\"ז אלא משום דס\"ל דלאוסופי קא מכוון ברם היכא דמכוון לבטולי מודה ליה וכן רב פפא אי לאוסופי מכוון מודה ליה לרבא אלא דלבטולי מכוון ולא פליגי אלא דלמר לבטולי מכוון ולמר לאוסופי דהיינו בסתם וכמ\"ש מרן לעיל בסמוך לדעת הרא\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין מ\"ש מרן ב' פירושי רש\"י והבין לדעת רבינו כפירוש ב' של רש\"י. והיינו ודאי מדכתב סתם מפני שנראה כתכלת ולא כתב דאיכא למיגזר שום גזרה והא ודאי מורה כפירוש ב' של רש\"י ולפי הנחה זאת יתכן לדעת רבינו מה שלא חילק בין טלית של ד' חוטין לח' שהקשה מרן ז\"ל, דכיון דעיקר הפיסול נגע בה מטעם דצריך ב' מינין, מינה לטלית בת ח' חוטין דלית לן בה וכשר. ומה שלא הביא דין דח' חוטין לענין דלכתחילה לא יעשה כן היינו משום דסתמא איירי רבינו ובכלל [זה] ג\"כ בת ח' לכתחילה, וכדכתב מרן. והוצרכתי לכתוב כן כדי לתת טעם לרבינו למה שסמך בדין בת ח' שלא לכותבו מפני שלכתחילה אין לעשות כן (ואפי') [לאתי] למיטעי לומר ג\"כ דלא יהא כשר לזה כתבתי דאין לחוש לזה.
ובמ\"ש מהר\"י בן חבי\"ב על רבינו הביאו בב\"י סי' ט', וכתב עליו מרן לא ידעתי וכו' דא\"כ הו\"ל להקדים היתה כולה תכלת ע\"כ. ואנכי לא ידעתי מה הפרש יש בין קדימת דין תכלת לשאר צבעונים דאי יקדים תכלת הפירוש כך הוא אינו יכול לעשותו בגוון תכלת הא שאר צבעונים יכול ואי יקדים שאר צבעונים הכי פירושו שאר צבעונים יכול לעשות מעין צבעו הא תכלת אינו יכול ובין הכי ובין הכי מתפרשים דברי רבינו כפירוש מהר\"י בן חביב.
עוד כתב מרן שם וז\"ל ומ\"ש בפירוש אחד וכו' ולא נעלם וכו' עכ\"ל. לא ידעתי אמאי לא הקשה לדבריו בפשיטות והוא דמ\"ש רבינו והוא הנקרא לבן איירי בטלית לבן שרובן הן לבנות וכמ\"ש רש\"י במנחות דף ל\"ח ד\"ה מידי צבעא גרים וז\"ל ורוב טליתות לבנות הן וכו', וכ\"כ התוס' ג\"כ משמו, ולכן נקט רבינו שם בפ' א' לבן, וה\"ה לשאר צבעונים דצריך לעשותו מצבע הטלית." + ] + ], + [ + [ + "עיין מ\"ש מרן. ודע דזה שכתב מרן כאן היינו מ\"ש בב\"י משם מהר\"י אבוהב ולא כמ\"ש בס' נחפה בכסף סי' א' בדעת מרן וא\"צ להאריך בביטול דבריו כי מובן הוא ממנו. ומה שהקשה לדברי מרן הרב פרי הארץ ח\"א סי' א' לא קשיא דרבינו קאי בגדול וכמ\"ש בתחילת דבריו כסות שחייב בה אדם לעשות ציצית וכו' וכמ\"ש מרן לקמן בשם מהר\"י בן חביב יעו\"ש שהם ממש דברי מרן ומהר\"י אבוהב. ותמהני עליו במה שתירץ לקושיא שהקשה ביסוד אחר שלא על דרך מרן כי אחר שהביא עצמו לדרך זה והוא האמת מ\"ש לענ\"ד, למה הביא יסוד אחר בחובת גברא ומנא הא כל קושייתו היא דלמה השמיט רבינו הא דגדול וכו' והו\"ל לתרץ בקיצור דרבינו קאי בגדול וכמ\"ש מהר\"י בן חביב ומכח קושייתו פירש לו דרך אחרת בדברי רבינו יעו\"ש ועשה סמוכות לדבריו וכן לדברי מרן מההיא דחסידים הראשונים וכו' וסיים הרי מכאן ראיה דתליא בקטן דוקא דאל\"כ אכתי קשיא דאף דפצעו בה שלוש מ\"מ אכתי לא מיחייב אלא בגדול יוצא וכו' ועיי\"ש. ואנכי לא ידעתי מאי דעתיה בדברים כאלו דמהיכן ידעינן דהא דחסידים הראשונים לא היה יותר ויותר משיעור כדי שהקטן יתכסה ראשו ורובו וא\"כ אף קודם שפצעו בו ג' על ג' היה שיעור כדי חיוב.
והמרדכי הקשה מהך ברייתא דידן דשיעור טלית הוא דקטן יתכסה בו ראשו ורובו לההיא דאיתא בש\"ס חסידים הראשונים כיון דהיה בו ג' על ג' היו מטילין בה תכלת וז\"ל הקשה ה\"ר אלחנן הא בעינן שיעור וכו' וי\"ל כיון דעתיד לגומרה מחייב עכ\"ל. והקשה הרב פרי הארץ שם וז\"ל ודברים אלו תמוהים דהא אסיקנא בש\"ס אימא כיון שפצעו בה ג' דהשתא לפום הך שינויא הא איכא שיעורא וכו'. עוד מ\"ש משם מר אחיו ולא הונח לו ותלמידו בספר נחפה בכסף קיים דבריו באריכות לשון ויתר דברים והוא ע\"פ מ\"ש בפירוש רש\"י דקושיית הש\"ס לא הוי ממאי דליכא שיעורא דאע\"ג דליכא שיעורא מקרי ראוי לציצית ומ\"ש רש\"י ואע\"פ וכו' היינו משום דא\"כ צריך להוסיף עד השיעור נמצא דהשתא קרנות אחרים אינן ראוין לציצית לפי שהם למעלה מג' אכן אי לא הוה הך שיעורא לא קשיא ומעתה שפיר הקשה בין לפי הס\"ד בין למסקנא דס\"ל דאף דליכא שיעורא מקרי ראוי לציצית ולא הוי תעשה ולא מן העשוי ותירץ דעתיד לגומרה מחייב מיד וכו' זה תוכן דבריו ואם קבלה נקבל דהא מ\"ש דמטעם דליכא שיעורא והוי פטור עדיין בהטלת שתי קרנות ראשונות ואיכא תעשה ולא מן העשוי לא קשיא מטעם דכיון דעתיד לגומרה חשיב כשלם ומטעם דבעינן תוך שלשה קשיא ליה כיון דשתי הקרנות אינן ראויים להטלת ציצית כיון דמוסיף אח\"כ נימא כיון דעתיד לגומרה חשיב כשלם ויהיו שתי הקרנות אחרים ראויים להטלת ציצית והן אמת דכשהם שתי קרנות אינן ראויים ברם כיון דחשבינן ליה על שם סופו כשלם דמי ושפיר חזו שתי האחרים להטלת ציצית וא\"כ מה הפרש יש. ומה שהקשה בדברי רש\"י הרואה יראה מדברי רש\"י [ד]מצד עצמם הם מגומגמים שכתב שכל ציצית וכו' וצ\"ל ועוד, ורש\"י מפרש קושיית הש\"ס בב' אופנים ולעולם זה תלוי בזה אי אזלינן בתר סופו או לא ושפיר הקשה רבו לדרך מר אחיו. ועיין מ\"ש הרב יד אהרן יצ\"ו לקושיא זאת ומאי דאקהי אקהייתא הרב נחפה בכסף שם והרואה יראה דמה דהקשה א' לדרך היד אהרן הוא ממש מה שהקשיתי גם אני לדרכו.
תניא בפרק התכלת ת\"ר וכו' ור' שמעון פוטר מאי טעמיה דר\"ש דתניא וראיתם אותו פרט לכסות לילה וכו' ומה ראית לרבות כסות סומא ולהוציא כסות לילה מרבה אני כסות סומא שישנו בראיה אצל אחרים ומוציא אני כסות לילה שאינו בראיה אצל אחרים ע\"כ. ואין להקשות דאם כן אשר תכסה בה למה לי דבלאו הכי מוכרח לרבות כסות לילה מוראיתם אותו ולא כסות סומא דזה ישנו בראיה אצל אחרים לא כן כסות לילה וא\"כ אשר תכסה בה למה לי דבשלמא היכא דאית לן קרא לרבות והוצרכנו לרבות חד מינייהו אז שקלינן בשקל הקדש הי מינייהו ראוי למעט והי מינייהו ראוי לרבות אבל היכא דלית לן קרא יתירא ממעטינן מיניה בין כסות לילה בין כסות סומא מוראיתם דמהיכן בא לנו חילוק זה.
עוד שם בש\"ס ורבנן אשר תכסה בה מאי עבדי לה ופירש\"י דלכסות סומא לא איצטריך דכיון דכסות לילה חייב כ\"ש כסות סומא עכ\"ל. אין להקשות דקשיא רש\"י דידיה אדידיה דאילו כאן כתב דכסות סומא כ\"ש דחייב מכסות לילה ואילו בסוכה דף י\"א גבי רבי יהודה רמא תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה משום דס\"ל לילה זמן ציצית והוי מצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים חייבות כתב רש\"י וראיתם אותו פרט לסומא והיאך אפשר לאוקמי קרא בהכי דהא כיון דכסות לילה חייב כ\"ש כסות סומא, דאי כתב רש\"י כאן דכסות סומא מכ\"ש דכסות לילה נפקא היינו היכא דבעינן למימר דאשר תכסה אתי לחיוביה לזה כתב דלא צריך קרא לחיוביה ברם היכא דאמרינן דאתי קרא לפטוריה שפיר דמי דאדרבא להכי אתא קרא כי היכי דלא לימא איפכא במכל שכן.
אך קשה טובא דדברי רש\"י שם הם היפך הש\"ס דהא מאן דמחייב כסות לילה היינו כרבנן דהכא ולרבנן קרא דוראיתם אותו דריש ליה לראה מצוה זאת וזכור מצוה אחרת וסומא פטור ומהיכא בא לו לרש\"י לפרש כן. וכתב הרא\"ש וז\"ל והא דתניא בספרי וכו' נ\"ל דה\"פ אי לא כתיב וכו' שאין להטיל בכל כנפיים אלא באחד מהם עכ\"ל הביאו הב\"י סי' י'. ואין להקשות דא\"כ אמאי מוקי לפלוגתא להנהו תנאי בפ\"ב דזבחים דף י\"ח דאיכא מאן דפטר בעלת ה' אימא דלא פטר אלא שלא להטיל בכל ה' דבשלמא בספרי מייתי תחילה מקרא דעל כנפי בגדיהם לקס\"ד לחיוב ניחא הך פירושא דהכי משתמע מעל כנפי וכל כנפים במשמע להכי תנא דספרי בא לאשמועינן דפטור דאינו חייב אלא בד' לא כן תנא דברייתא דלא תפש כן ושוב ראיתי למורי הרב הראב\"ע כ\"כ בב\"י." + ], + [], + [], + [ + "שהטלית \n שאולה פטורה מן הציצית. וכתב הרא\"ש פ' כל הבשר ולי נראה דהא דטלית שאולה מיירי ששאל טלית שאינה מצוייצת אבל השואל טלית מצוייצת אדעתא דהכי השאילה לו שיברך עליה עכ\"ל. והקשה הט\"ז סי' י\"ד דמאי שנא מלולב דביום הראשון שאול פסול וכו' וסיום דבריו דכי היכי דהתם יש מיעוט דלכם כאן נמי יש מיעוט דכסותך יעו\"ש באורך. והבית יעקב סי' קי\"ד חילק דשאני לולב מציצית וקידושין דבלולב פסלינן שאול דפסול אפילו מתנה ע\"מ להחזיר אלא דמ\"מ מועיל שנותן לו מתנה גמורה דאז לא הוי כמו ע\"מ להחזיר כיון שהוא מתנה גמורה ואח\"כ יחזירהו לו במתנה וכמ\"ש הרא\"ש ושו\"ע שצריך לחזור וליתנו לו במתנה גמורה עיי\"ש, ושם מפורש בהדיא בדבריו דאם אינו חוזר ונותן לבעליו במתנה אלא שנותן לו בכל לשון וכו' הוי כמו שאול, וז\"ל הרא\"ש שם ואחר שיצא בה צריך לחזור וליתנו לו במתנה בשעת חזרה וכו' לא כן בקידושין וציצית דהוי כמו שאול יעו\"ש באורך. ואני בעוניי איני רואה חילוק דגבי קידושין וציצית נמי אי אמרינן דלא מהני שאול אלא מתנה גמורה אמרינן מסתמא על מנת כן נתנו לו ונתנו לו מתנה גמורה כדי שיברך וכן בקידושין כדי שיקדש ומ\"ש דבלולב צריך שיחזור ויתן במתנה ולא בלשון אחר דיפוי כח, לא ראיתי כעת כן בדברי הרא\"ש דמ\"ש דאם נתנו לו ע\"מ להחזיר ולא החזירו לו לא יצא אלא צריך שיחזיר לו אין ללמוד מדבריו אלו כלל, ולו יהי דיהבינן ליה כל דיליה מה יענה למ\"ש הט\"ז ז\"ל מכסותך דדומה ללולב. והרב יד אהרן הי\"ו תירץ לקושיית הט\"ז דשאני הכא דהמיעוט הוא על טלית של ד' כנפות שאינה מצוייצת דפטור מלהטיל בו ציצית אבל במצוייצת ליכא מיעוט שאין לברך עליו יעו\"ש. וליתא דכשממעט כסותך ולא של אחרים הוא בין מצוייצת בין אינה מצוייצת אלא דלדעת הרא\"ש במצוייצת הוי כמו מתנה ע\"מ להחזיר הא לאו הכי פטור הוא מכסותך.
והנכון לענ\"ד כמו שתירץ הט\"ז בסוף דבריו מקידושין וציצית ללולב דכיון דקפיד קרא התם דאינו יוצא בשאול לא שייך אומדנא יעו\"ש. ומ\"ש דבציצית גופיה כתיב כסותך לא ידעתי קושיא זאת דשאני לולב דקפיד קרא דבשאול אינו יוצא ברם בציצית אדרבא בשאול פטור והוא קולא שהיקל הכתוב וא\"כ בלולב שהחמיר הכתוב דאינו יוצא בשאול אין לנו לפרש לשונו שנתכוון למתנה ולומר שיצא ידי חובה ולפטור לאדם מהמצוה משא\"כ גבי ציצית שהתורה פטרתו כל דחזינן דעת שניהם שזה רוצה לחייבו וזה להתחייב אין כח בידינו לפוטרו." + ], + [], + [ + "ומה \n וכו'. עיין להבית חדש סי' ט' האריך לפרש דעת רבינו דס\"ל דלא גזרו אלא בכסות של פשתן וכו' וא\"כ אפשר דמאי דכתב מותר ללבוש ציצית בלילה בשל צמר קאמר אפילו יש בו כלאים דכיון דהותר ביום הותר בלילה. וחוץ שדבריו דחוקים דבריו תמוהים ואיך כ\"כ לדעת רבינו והא רבינו צווח ככרוכיא דאפילו ביום אסור כיון דאפשר בלא\"ה כמ\"ש בפירוש כאן בלשונו זה וז\"ל ומפני מה וכו' ואין נדחה לא תעשה, וא\"כ איך אפשר דגם בלילה שרי מפני שהוא של יום. ועוד קשה דלפירושו איך יתכן מ\"ש רבינו שחובת הציצית ביום ולא בלילה וכך הו\"ל למימר שחובת הציצית בכסות יום ולא בכסות לילה, ולזה יש ליישב. ומ\"ש אכן בהגהות מיימוני הבין מדברי מהר\"ם כדברי רבינו ושכן פירש רש\"י והיינו וכו' הנה בהגהות מיימוני שבידינו כתוב בהיפך על שם רש\"י וז\"ל ודלא כרש\"י שפי' כסות לילה המיוחד ללילה וכו' והיינו מה שפי' בשבת יעו\"ש. ושוב ראיתי להב\"ח סיים ויש נוסחא אחרת בהגהות מיימוני כתובים בטעות. ולענ\"ד ליכא טעות כי שני הנוסחאות הן אמת כי יש שתי לשונות רש\"י סותרין זה לזה וכנראה נעלם מעיניו מ\"ש בשבת, וכ\"כ מרן שכן דעת רש\"י כרבינו מכח מ\"ש פ' התכלת.
וכתב מרן וז\"ל ואין להקשות שלא יטיל בו תכלת כיון שאפשר לקיים מצות ציצית בלבן שמאחר וכו' תכלת בציצית וכו' וא\"ת וכו' ולי נראה וכו' יעו\"ש. והילך דברי התוס' בכתובות דף מ' ע\"א ד\"ה כגון וא\"ת והא כלאים בציצית אפשר לקיים שניהם שיעשה בטלית של צמר חוטין של צמר ואומר ר\"י דבטלית של פשתן אי אפשר לקיים שניהם דאי אפשר לקיים מצות תכלת אלא ע\"י כלאים דתכלת עמרא ואין לנו לאסור ללבוש טלית של פשתן וכו' יעו\"ש. והנה לפי דברי מרן אלו דכל דשרי רחמנא כלאים בציצית לא אמרינן כל היכא דמצינן לקיים שניהם לא אתי עשה ודחי לא תעשה נאה דורש ומתרץ מרנא מהר\"ח אבולעפיא בעץ החיים לשונות הרמב\"ם הל' תמידין ומוספין על מ\"ש הש\"ך ביו\"ד דאם מל תוך ח' יצא וא\"צ להטיף דם ברית דא\"כ מילה אמאי דחיה שבת, וז\"ל וקשה מילה לאו כלום היא דשאני מילה דגזרת הכתוב היא ביום אפי' בשבת והיכי משכחת לה שימול בשבת מאחר דתוך ז' כשר בדיעבד ולהכי אתא יתורא דביום דלא תימא כבעלמא וכו' אלו דבריו. ונמצאו דבריהם אחדים דכל דהתורה ריבתה להתיר בפירוש האיסור לא אמר כל היכא דיכול לקיים שניהם לא אתי עשה ודוחה לא תעשה ונמצא אין מקום למ\"ש בסיפרי אשר קריתי אגורה באהלך בחלק יו\"ד דף ל\"ז שקושיית הש\"ך היא קושיא אלימתא והיא קושיא לאלהינו דאמאי שרי לחלל שבת יעו\"ש דברי, ברם מדברי מרן אלו נראה דלא ס\"ל הכי אלא כל דשריא רחמנא כך היא גזרת הכתוב ועד כאן לא אמרינן כל היכא דיכול לקיים שניהם לא אתי עשה ודחי לא תעשה אלא לדידן דיכולין אנו לקיים שניהם אמרינן לא אתי עשה ודוחה ל\"ת. אמנם מדברי התוס' דלא כתבו כדברי מרן ותירצו דכיון דבטלית של פשתן אי אפשר לקיים שניהם דאי אפשר להטיל ביה תכלת אלא ע\"י כלאים דתכלת עמרא נמצא דשפיר י\"ל כמ\"ש הש\"ך ז\"ל דיכולין אנו לומר לאלהינו אמאי התיר האיסור כיון דיכולין אנו לקיים שניהם והוא ש\"ס ערוך בנזיר דף נ\"ח ע\"א וז\"ל ומי כתב קרא הכי והאמר ריש לקיש כל מקום וכו' ואי לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה ע\"כ, ופי' רש\"י וז\"ל ומי כתב קרא הכי כלומר כיון דאינו מגלח כולה בחד זימנא לא מיחייב משום דהקפת כל הראש לאו שמיה הקפה מי קא כתביה רחמנא לקרא דאי עביד דרך איסור דמקיף ואח\"כ מגלח לא מיחייב והא שפיר עדיף דליגלח כוליה דהא מקיים עשה דמצורע ולא קא עבר הלאו דלא תקיפו דהכי עדיף טפי כדריש לקיש דאמר כל מקום וכו' ע\"כ, הרי דאף דהתורה התירה האיסור מותבינן דכיון דיכול לקיים שניהם כדריש לקיש למה התיר הכתוב את האיסור וכדעת הש\"ך וכדפירשנו דבריו שם בסיפרי, וכן הקשה הרב החסיד עניו מאד מהר\"ם בן אדרת ז\"ל מהך ש\"ס דנזיר למרן ז\"ל הביא דבריו הרב מרכבת המשנה ז\"ל כאן יעו\"ש דהך סוגיא דלא כמרן וכן סוגיית שבת דף קל\"ג ע\"א ואי איכא אחר ליעבד אחר דאמר רשב\"ל וכו' וכמ\"ש שם יעו\"ש וכ\"כ התוס' שם דף ק\"ל ע\"ב ד\"ה שלא יעו\"ש ונמצא התוס' דהתם והכא שוין וכהסוגיות הנ\"ל והיינו כהש\"ך ז\"ל. אך ע\"פ סברת מרן זו לא מייתבא מ\"ש מהר\"י אשכנזי שם בשער המלך שהבאתי עוד שם בס' אגורה באהלך דלדברי התוס' בשבועות מילה בשבת יהיה ע\"י קטן או נכרי וכו' יעו\"ש, די\"ל דקרא דוביום אפי' בשבת אתי להיכא דליכא נכרי וגוי וא\"כ קושיית מהרי\"א שפיר קשיא אף לדברי מרן אלו, ועיי\"ש שתירצתי דבנכרי וקטן איכא פיקוח נפש ושפיר דחוני בזה דמאן דמותיב שפיר קא מותיב דהקושיא היא למ\"ד דמילת נכרי כשרה מדאורייתא וכדאיתא פרק אין מעמידין דלרבנן דר\"ע אפי' מדרבנן כשר באחר עומד על גביו וכן בקטן נמי לכו\"ע קטן מל ולא חיישי רבנן למידי. ואמת יהגה חכי דכשכתבתי התירוץ הזה היה בע\"פ בלי ראות ספר וקושיית מהרי\"א במקומה עומדת וכעת נראה לתרץ ע\"פ מ\"ש רבינו פ\"ה מהל' שבת ה\"ד וז\"ל כשעושין וכו' לא ע\"י נכרי וקטנים וכו' וכתב מרן שמא יאמרו הרואים בקושי התירו וכו' ויבוא הדבר לשלא ימצאו נכרים וקטנים ולא ירצו לחלל שבת ע\"י גדולי ישראל וכו' אלו דבריו בקיצור, ואף אנו נאמר הכא שמא יאמרו הרואים בקושי התירו ולא ימצאו נכרים וקטנים למול וכמעט יעבור היום ולא נימול בשבת והתורה אמרה ביום אפילו בשבת.
ועוד נראה לומר ע\"פ מ\"ש התוס' פ' ר\"א [דמילה] דף ק\"ל ע\"א ד\"ה ר\"א שהקשו וז\"ל וא\"ת יביאו התינוק אצל כלי וכו' ועוד י\"ל כיון דיותר בקל יביא הכלי משיביא התינוק שרי ר\"א כדי למהר המצוה כדמוכח בש\"ס וכו' יעו\"ש, נמצא דלר\"א עברינן אדאורייתא אף שאפשר לקיים המצוה בלא\"ה כדי לקיים המצוה מהר וא\"כ לדידן ממנו ניקח ומהלינן בשבת ע\"י ישראל ולא ע\"י נכרי וקטן כדי למהר המצוה ולא לחזור אחר נכרי וקטן וק\"ל.
ודע שתירוץ ב' זאת של התוס' לא אזלא עם מה שתירצו שם בעמוד ב' ד\"ה ומי שרי שכתבו וי\"ל דכה\"ג לא הוה שרי רבי אליעזר כיון דיכול להביא בדרך מעורבת בהיתר גמור וכו' עכ\"ד, דהא הכא לתירוץ זה להביא תינוק הוי היתר גמור דהחי נושא את עצמו דדוקא ברוכב ע\"ג בהמה אף דהחי נושא את עצמו איכא איסורא דרבנן שמא יחתוך זמורה ברם באדם הנושא את החי ליכא איסורא כלל ואפ\"ה כתבו דכדי למהר עברינן אדאורייתא אף דיכול לעשות בהיתר גמור וזה כתבתי ממ\"ש התוס' דליכא איסור שבת כלל ושוב ראיתי להרב חידושי הלכות [מהרש\"א] שכתב דאיכא איסורא דרבנן יעו\"ש.
ברם מ\"ש עוד החידושי הלכות בכוונתם דלאו [נחתי] לאקשויי מכח דריש לקיש דכל מקום שאתה יכול לקיים שניהם מוטב ואי לאו יבוא עשה וידחה לא תעשה אלא דמסברא נחתי להקשות אמאי לא נקט תיקון וכו' לא יכולתי הבינו דהא בהדיא כתבו דהשתא ליכא איסור שבת כלל וכן מהראיה שהביאו לתירוצם מההיא דפעם א' ואם כן נראה דהכל א' ולקמן [ד\"ה שלא ברצון] הביאו דברי רשב\"א לחוד ולא תירצו, דסמכו אדהכא, ומ\"מ התי' יוצא לדידן דאמירה לנכרי וכ\"ש לקטן שבות ודוק. ודע דבעיוני בזה ראיתי לרש\"י בנזיר שם (והוא מפרש אחר) שכתב כדר\"ל דאמר ר\"ל כל מקום שאתה מוצא עשה כגון גדילים תעשה לך ולא תעשה כגון לא תלבש שעטנז לקיים את שניהם דלטלית של צמר ציצית של צמר ולשל פשתן ציצית של פשתן ואם אי אתה יכול לקיים שניהם כגון מילה בצרעת וכו' עכ\"ל. ולא ידעתי אמאי נייד למצוא אי אתה יכול לקיים שניהם במילה בצרעת והא בציצית גופיה איכא ג\"כ אי אתה יכול לקיים שניהם כגון בטלית של פשתן תכלת שהוא עמרא דאי אפשר לקיים המצוה בלא העברת הלאו ומדלא כתב הכי נראה דס\"ל דזה לא מקרי אי אתה יכול לקיים שניהם דהא יכול לקיים שניהם דיעשה טלית של צמר ובחוטי תכלת שהוא הכל של צמר ואינו עובר הלאו דלא תלבש שעטנז והא ליתא או כמ\"ש מרן ז\"ל דא\"כ כלאים דשרייה רחמנא היכי משכחת לה או כמ\"ש התוס' דבטלית של פשתן חשיב אי אפשר לקיים שניהם וכ\"כ רש\"י במנחות דף מ' וז\"ל אבל תכלת דצמר דאי אפשר במינו דכל תכלת צמר [הו\"א] רמינן אי לאו משום גזרה דקלא אילן, ועיין עוד שם מ\"ש רש\"י בנוסחאות שונות באופן שדברי המפרש בנזיר קשים.
וראיתי להתוס' שם ד\"ה כיון וכו' לעיל וכו' א\"נ מדאורייתא שרייה וכו' דכלאים ממש הותר אצל ציצית ולא משום דחיה והא דמסקינן לעיל דפוטר היינו מדאורייתא וכו' אלו דבריהם וקשה לי דא\"כ דכלאים בציצית היתר גמור הוא ולא דחוי היכי פשיט מיניה ביבמות (ד\"ד) [דף ג'-ד'] דאתי עשה ודחי לא תעשה דקאמר התם ותו לא תעשה גרידא מנלן דדחי דכתב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך וכתב רש\"י אלמא אתי עשה ודחי ל\"ת, הא שאני התם דהוי היתר ולא דיחוי וכעת קשה, וא\"כ לפי זה צ\"ל כמו שכתבו התוס' עוד א\"נ מסקנא לא קיימא הכי ונשאר מסקנא כדסלקא דעתין דכלאים בציצית הוי דיחוי וכן נראה שהוא דעת רש\"י שם ואף שסתם והוא ברור. והנה מתוך דברינו אלה ונראין אמת ויציב דכלאים בציצית הוי דיחוי ולא היתר נראה דאין מקום אחרי נשיקת ידיו ורגליו למ\"ש הרא\"ם בתוספותיו על הסמ\"ג הלכות מגילה סי' ג' על מה שפי' רש\"י גבי גדול כבוד הבריות כגון זקן ואינו לפי כבודו שדוחה לאו דלא תוכל להתעלם יעו\"ש בברכות דף כ' ע\"א ברש\"י ותוס' ד\"ה שב ועל תעשה שאני שכתבו על פי' רש\"י ולא נהירא וכו' וכתב הרא\"ם על דבריהם וז\"ל ונראה דלק\"מ דשאני טומאה דבההוא גופיה דאזהרת בל יטמא מפרש קרא בעמיו לאפוקי מ\"מ כי היכי דמפרש גבי טומאה כי אם לשארו לאפוקי קרובים אבל אזהרת לא תוכל להתעלם דלא מפרש בה מלבד זקן וכן באזהרת שבת דלא מפרש בה מלבד מילה ופסח ותמיד הו\"ל אזהרה לכל ישראל והדר מפיק זקן ותמיד ופסח ומילה וכו' אלו דבריו, וכלאים בציצית הוי תברתיה דהוי זה בצד זה לומר אף דאסרתי כלאים מלבד ציצית דלא אסרתי והוי כמו בעמיו וכי אם לשארו ואפ\"ה נדחה קרו לה ולא היתר ונמצא שפיר מקשו התוס'. ומתוך הכתוב מדברי התוס' והרא\"ם הראת לדעת דמילה היא דחויה וכדכתיבנא שם בפשיטות בס' אגורה באהלך." + ], + [ + "וסומא \n חייב בציצית וכו'. פרק התכלת דף מ\"ג והוי ככו\"ע דרבנן נמי ס\"ל הכי במכל שכן דכסות לילה וכמ\"ש רש\"י שם, וקרא דוראיתם אותו מוקמי ליה לראה מצוה זאת וזכור מצוה אחרת. ודבריו סתרי למ\"ש רש\"י בסוכה דף י\"א גבי הא דרב עמרם חסידא יעו\"ש, ועיין מ\"ש לעיל בהל' א'. וכן קשה לגאון הביאו הרא\"ש הלכות תפילין וז\"ל סומא פטור מן הציצית ומן התפילין דכתיב וראיתם אותו פרט לסומא ותמה עליו הרא\"ש דוראיתם בסומא הוא דכתיב וכו' והא הוכחנו דלכו\"ע סומא חייב בציצית ואיך כתב דפטור מדכתיב וראיתם, גם הרא\"ש למה לא תמה עליו כן. ומדברי הרב יד אהרן הגהת הטור בהלצתו לטובה על הרא\"ש סי' י\"ז מוכח דס\"ל דלרבנן סומא פטור כמ\"ש רש\"י בסוכה, וזה אינו כמ\"ש. אך קשה שם בש\"ס אמאי לא מוקים קרא דוראיתם אותו לרבנן למעט כסות סומא דפטור, וי\"ל דכל היכא דמצינן לאשוינהו טפי עדיף. ושם בתוספות סוף ד\"ה ור\"ש פוטר כתבו וז\"ל וה\"נ אין להקשות דנדרוש כי היכי דמרבינן גבי אכילת מצה דהתם שאני דכתיבי בחד קרא עכ\"ל. ר\"ל כיון דכתיבי בחד קרא אמרינן כי היכי דנתרבו להא נתרבו להא וכ\"כ בערכין דף ג' הואיל ואיתרבו לאכילת חמץ איתרבו לאכילת מצה, ולכאורה דבריהם אינם מובנים דזה עצמו תמיה לן דמאי שנא זה מזה ומה מתרצי, אלא דרצונן לומר דכיון דמחד קרא נינהו מיתרבו לכולהו והכא בציצית היינו מכח דהוקשה כל התורה כולה לתפילין וכמ\"ש שם ודבריהם עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. ובזה נתיישב מה שהקשה הרב יד אהרן הי\"ו באו\"ח סימן י\"ז היכי קאמר בש\"ס גבי כהנים נהי וכו' מכלל דאי הוו פטירי מכלאים מכל וכל הוו פטירי מציצית והא אינם בחד קרא יעו\"ש ודוק. ומ\"מ מתוך מ\"ש התוס' יבמות דף ד' מוכח דמ\"ש הכא כיון דמחד קרא הוא היקש כלומר וכאן הוא סמיכות, וכבר זה עצמו דחו הם עצמם מהא דאיתא בש\"ס כהנים אצטריכא ליה והיא ממש קושיית הרב יד אהרן נר\"ו." + ], + [ + "מותר \n לאדם ללבוש ציצית בלילה בין בחול בין בשבת וכו'. וכ\"כ פי\"ט מהלכות שבת. ויש להקשות לפי מ\"ש מרן הב\"י בסי' כ\"ט הל' תפילין וז\"ל ולפ\"ז צ\"ל שמ\"ש רבינו דבערב שבת בין השמשות צריך להסירם לא משום דאסור להניחם הוא אלא משום דכיון דאינו זמן חיובם צריך להסירם דחיישינן דילמא נפיק בהו לרשות הרבים ואע\"ג דמדאורייתא לא מיתסר למיפק בהו לא הוי גזרה לגזרה דכיון דאין לו צורך להניחם אפילו למידי דרבנן חיישינן עכ\"ל, א\"כ גם בציצית יהא אסור ג\"כ לעבור ברה\"ר שמא יפסוק ואף דהוי גזרה לגזרה מכל מקום כיון דא\"צ כלל (להניחם) [ללבשו] בלילה כיון דלאו זמן ציצית, ובהדיא התירו להעביר ברה\"ר. ונראה לחלק דשאני גבי ציצית שהוא לבוש וכיון שצריך ללובשו בשעה זאת אין לעשות גזרה לגזרה ברם גבי תפילין דליכא מצוה בלבישתם ולא הנאה לגוף שאינו לבוש וכיון שאין צורך כלל גזרינן גזרה לגזרה.", + "וכיצד \n מברך וכו' להתעטף בציצית. וכ\"כ בטור או\"ח סי' כ\"ב נתעטף מברך להתעטף וכו', ודקדק הב\"ח דלמה שנה פרקו פעמים דהא כתבו בסי' ח', ותירץ וז\"ל ושנאו הכא להורות דאע\"פ שמברך שהחיינו על עשיית הציצית ונתעטף בה מיד אפ\"ה לאחר העטיפה צריך לברך להתעטף ואע\"ג שאינו עובר לעשייתן ממה שעבר עכ\"ל. ור\"ל דכיון דאיכא ברכת שהחיינו מתעכב בזה ולא נשאר שהות לברך ברכת ציצית קודם עטיפה כי היכי דתיהוי עובר לעשייתן אלו דבריו. ותמהני דלא זו הדרך לברך תחילה שהחיינו ואח\"כ ברכת המצוה אלא בהיפך וכן כתב הטור הל' לולב סי' תרנ\"א וכן הוא ודאי בכל המצוות וכן בברכת הנהנין וא\"כ אין מובן לדבריו. ומ\"ש הטור תחילה ברכת שהחיינו היינו משום דקאי דמברך אותה בשעת קניה ולא בשעת עטיפה. והנראה לי הוא דאתא לאשמועינן דאפילו אחר שנתעטף בה מברך וליכא בזה עובר לעשייתן וכמ\"ש הב\"ח דכן משמע מלשון התוספתא נתעטף בה מברך להתעטף בציצית ומשמע אחר שנתעטף וכן דקדק הרא\"ש ז\"ל בסוכה פ' לולב וערבה סי' ג' וז\"ל נתעטף וכו' אלמא אע\"פ שכבר נתעטף אומר אקב\"ו להתעטף וכו' לפי שהמצוה נמשכת כל זמן שהוא מעוטף ועומד וק\"ל.", + " וכיצד\n מברך וכו' להתעטף בציצית. הרב הלבוש סי' ח' האריך להוכיח שיברך הבי\"ת בשו\"א ולא בפת\"ח יעו\"ש באו\"ח סי' ח'. והשיירי כנה\"ג כתב ומנהג המדקדקים כהרב הלבוש וכן הוא היה נוהג ברם הרב בית דוד שילש ג' סברות נגד סברא זו, הב\"ח ומצת שמורים והרב צמח יעו\"ש שכתב בשמם שצ\"ל בפת\"ח. ברם מ\"ש משם הרב צמח בפת\"ח הוא תמוה אצלי לפי מה שראיתי לשונו וז\"ל ולכן צ\"ל בציצית כפי לשון הלבוש עכ\"ל, ואין להגיה שום הג\"ה לפי שדבריו סובבים הולכים על דברי הרב נגיד ומצוה שמדבריו נראה ברור כדעת הלבוש והשתא הכא נמצא הרב הלבוש והשיירי כנה\"ג והנגיד ומצוה והרב צמח סברי דיברך בשו\"א ומה גם שהוא על דרך הסוד ואין בידי להכריע.
והטור או\"ח סי' ח' כתב יתעטף בציצית מעומד ופירושו דגם הברכה יהיה מעומד וכמ\"ש מדברי רש\"י ז\"ל שם והכי הוי ריהטא דלישנא יתעטף בציצית מעומד ויברך כך וקאי גם לברכה, ומה שהפסיק באמצע וכתב וסדר עטיפתו אגב דכתב יתעטף פירש הסדר והלשון נרדף ולכן מרן בספר הקצר נשמר מזה והרחיק את הקרוב וקירב את הרחוק וכתב יתעטף בציצית ויברך מעומד ואח\"כ כתב סדר העטיפה ומעומד שכתב קאי גם לעטיפה.
והבית חדש כתב משם סמ\"ק דשאר פוסקים דגמרי לה מגזירה שוה דלכם לכם מספירת העומר, ולא קשיא גזירא שוה למה לי דהא גרסינן בירושלמי כל הברכות מעומד דאין זה אלא בברכת המצוות וכו' אך קשה ממילה ולולב דמפיק לה משום דכתיב לכם תיפוק ליה שהם ברכת המצוות וצ\"ע עכ\"ל. ולי נראה דצריך לכם לעכב דלשאר ברכות אינם דוקא למצוה מן המובחר וכמ\"ש הר\"ד אבודרהם ז\"ל וצריך לברך מעומד ושש מצוות הן עומר לבנה ציצית שופר לולב מילה ואנו למדים באלו מג\"ש מלכם לכם ויש מצות אחרות שמברכים עליהם מעומד לכתחילה ואם לא בירך מעומד אין לחוש כגון הלל וכו', נמצא דיש הפרש בין שש אלו להשאר ולכן איצטריך לכם בכולהו הנך. ואף להי\"א שהביא הרד\"א שם נראה דלא פליג ע\"ז וכמו שהבין הרב דרכי נועם חלק או\"ח סי' ג', אלא הכי פירושו וי\"א כלל לזה כי כל מצוה שאין בה הנאה מברכין עליה מעומד עכ\"ל, כלומר כמו סימן לדבר לאיזה ברכות ראוי לברך מעומד בין למצוה מן המובחר בין להנך דכתיב לכם, מצוה שאין בה הנאה ולא פליג אדלעיל וכן מתפרשין דברי הארחות חיים שחילק בין ברכת הנהנים לברכת המצוות דהיינו לכולם בכולל ברם יש הפרש בין הנך דכתיב בהו לכם להשאר, וחילק בהכי משום דהירושלמי לפי האמת איירי בהכי בכולהו כדעת הרד\"א.
ובטלית קטן כתב מרן בב\"י סי' ח' דמברכין עליו להתעטף ולא על מצות ציצית. והקשה הרב בני חיי משם מורו זקינו דסותר עצמו ממ\"ש בספר הקצר דכתב שם דיכול לברך להתעטף מכלל דעיקר ברכתו היא על מצות ציצית. ולתרץ זה מצאתי כתוב דמ\"ש יכול היינו דיכול לברך להתלבש וכמ\"ש מהרי\"ל הביאו החבי\"ב יעו\"ש. ולי לא נהירא דהיכן כתיבא סברה זאת כי היכי דליסמוך מרן עלה נוסח זה לא נמצא למי מקדושים דקדים למרן דלא הזכיר כן בב\"י. ולענ\"ד פשוט דמ\"ש מרן יכול ר\"ל דיש לברך כן אף דליכא עיטוף ולשון יכול ר\"ל שפיר שייך לשון זה.", + " ואינו\n מברך על הציצית בשעת עשייתה וכו'. והקשה המג\"א ז\"ל סי' י\"ט ס\"ק א' דמאי שנא ממזוזה דקי\"ל שצריך לברך כשקובעה דהתם נמי קי\"ל חובת הדר הוא דכל זמן שאינו דר בתוכה פטור ממזוזה וכו'. והרב יד אהרן תירץ וז\"ל ולי נראה דלא דמי כלל רק דכתיבת המזוזה עם עשיית הציצית הכל אחד וכשם דבעשיית הציצית ליכא ברכה כן בכתיבת המזוזה ליכא ברכה נמצא דציצית ומזוזה כחדא סלקין וכו' יעו\"ש. ואני אפרש קושיית המג\"א אשר בזה אין מובן לדברי הרב יד אהרן נר\"ו והוא דקשיא ליה דמאי שנא מציצית דכי היכי דבציצית אין לברך על עשייתה מטעם דבשעת עשייה ליכא מצוה כי אם בלבישה ואז חייב ומברך כן במזוזה שהיא חובת הדר דאי אינו דר בה פטור נמצא דכשקובעה ואינו דר בה פטור באותו זמן ואינו חייב לברך אלא בנכנס לדור בה וא\"כ למה מברך בקובעה נמצא דלבישת הטלית ונכנס לדור בבית דומה בדומה וא\"כ מה ירווח בדמיונו.
ועוד יש לדקדק בדבריו דאימא דכתיבת המזוזה דומה לטויית החוטין או שזירתן והוי דומה בדומה באופן שדברי המג\"א נכונים. וראיתי להרב בני חיי ציין בשם המג\"א שאם היה לבוש ציצית ונפסקו לו והטיל בו ציציות אחרות שמברך אקב\"ו לעשות ציצית ואחריו נמשך היד אהרן נר\"ו ודבריהם תמוהים דהמג\"א חזר בו שכתב וז\"ל ואה\"נ וכו' מברך לעשות ציצית כמו במזוזה מיהו י\"ל שאחר מיד שנפסק מחוייב לפושטו לתקנו וכו', הרי שחזר בו מטעם דכיון דמחוייב לפושטו מיד כשעושהו הרי אינו לבוש בו ולכן אינו מברך לעשות ציצית וז\"ש ומיהו וכו'. ולדעתם קשה דאיך הוי נותן טעם שיברך כן משום דמיד כשנפסק חייב לפושטו אדרבא כלפי לייא וכמ\"ש." + ], + [ + "נפסקו \n לו חוטי לבן וכו' זורקן באשפה וכו'. ובטור סי' כ\"א כתב ציצית וכו' ויכול לזורקן וליכנס בהם לבית הכסא ויראה דאפילו בעודן במצוותן מותר להשתמש בהן עכ\"ל. פי' דבריו ע\"פ מ\"ש התוס' בשבת דף כ\"ו יעו\"ש ותורף דבריהם וז\"ל וא\"כ לא דמי לכל האיסורין לנר חנוכה לא דמי דשם מיירי שרוצה להשתמש בשעה שיש חיוב להיות הנר דולק לא כן ציצית דבשעה שמשתמש אינו מבקש בעת ההיא שיהיה עליו שם מצוה יעו\"ש.
ואני תם לא אדע שכו\"ל דברים אלו שהם לכאורה קשי ההבנה דעדיין מאי שנא טלית מנר חנוכה דהא גלוי וידוע הוא דכל שעה שלובש ד' כנפות בלא ציצית עובר בעשה דגדילים תעשה לך וא\"כ כשלובשו אי מבטלו לציצית כשמשתמש בו ואינו רוצה שיהיה שם מצוה עובר בעשה וא\"כ איך אפשר ינוח דעתו של זה בביטולו לעבור עליו בעשה הא ודאי ליתא. ועוד לו יהי דיהבינן ליה כל דיליה ונאמר דכשרוצה להשתמש בו אינו רוצה שיהיה שם מצוה עליו ואע\"ג דעובר בעשה א\"כ כ\"ש בנר חנוכה דבשעה שמשתמש ממנו מבטל למצוה ואף שהוא חיוב באותה שעה להדליק מה בכך. ומ\"ש הב\"ח בדברי הטור הוא נאה ומתקבל ומה שתמה עליו הט\"ז וז\"ל וזה תימה דבהא ודאי גם השאילתות מודים דמותר ומנא ליה דאוסר עכ\"ל, ולענ\"ד הטור טעמו ונימוקו עמו לדקדק מדברי השאילתות דאוסר אפילו בזה מדכתב אסור וכו' למעבד צרכיהון במידי דעביד למיפק ביה ידי חובת מצוה כגון חוטין הקבועין וכו', ומהאי לישנא משמע בהדיא דאף דבאותה שעה לא עביד מצוה אסור וזה ג\"כ מ\"ש והושענא לאורוחי ביה אף דבאותה שעה לא עביד מצוה כגון דעביד אחר שיצא ידי חובת נטילה ועביד לצאת למחר ידי חובתו וכו', וז\"ש הטור בסוף דבריו לדחות לדברי השאילתות שאינו דומה לדם דדם שאני כשמכסה ברגל עושה המצוה דרך בזיון וכיון דהוי בשעת עשית המצוה אסורה מה שאין כן כאן דבשעה שמשתמש בו אינו עושה מצוה כי הוא כלי קופסא באותה שעה ושפתיים ישק.
אך קשה מה שסיים הב\"ח וז\"ל ומ\"ש במקצת ספרים בסוף הסי' וכ\"כ הרמב\"ם מותר ליכנס בציצית לבית הכסא ולבית המרחץ ר\"ל כיון דמתיר ליכנס לבית הכסא ולבית המרחץ אלמא דלא אסרו אלא לעשות המצוה דרך בזיון וכל שאינו בשעת המצוה שרי עכ\"ל, ושותיה דמר לא ידענא דהא כשלובשו הרי הוא מקיים המצוה שמחוייב אז להטיל ציצית והרי זה דומה לנר חנוכה ממש דבשעת הדלקתן מקיים המצוה ואסור ליהנות מהם וכמ\"ש הוא עצמו דבזה מודה הטור ואיך בציצית סובר דבשעת לבישתו אינו מקיים המצוה עד שמזה נסתייע ממ\"ש הרמב\"ם. ולי יראה ע\"פ דרכו דלעולם בשעת עשיית המצוה אסור להשתמש בו והא דשרי ליכנס בו לבית הכסא היינו משום דבזה ליכא שום בזיון דאינו משתמש בו כלום ומ\"ש וליכנס בהם לבית הכסא לאו משום בזיון נגע בה לומר דאף דאיכא בזיון שרי אלא מלתא באפי נפשה והיינו מההיא דפרק התכלת וכמ\"ש מרן ז\"ל ובזה ליכא בזיון דמעולם אין סברא שיפשוט אדם לבושו כדי לעשות צרכיו דלעולם צריך לנהוג בו כמו לבוש וז\"ש וכ\"כ הרמב\"ם מותר לאדם ליכנס לבית הכסא וכו' כלומר דאף דס\"ל דלא אמרו דתשמישי קדושה נזרקין אלא דוקא אחר שנעשו מצותן ולא קודם וכדעת השאילתות וכמ\"ש מרן לדעתו אפ\"ה מתיר ליכנס עמו לבית הכסא נמצא דבזה ליכא בזיון וא\"כ משו\"ה מתיר אני ג\"כ אף שהיא שעת המצוה.
והנה בנימוק\"י הל' ציצית כתב ג\"כ בשם גאון דמותר ליכנס בציצית לבית הכסא והביא הוא ראיה מדאיתא פ' התכלת דרב יהודה הוה מברך כל צפרא להתעטף בציצית משום דקסבר כל זמן שמניחה מברך עליה וכו' הביאו הב\"י סי' כ\"א יעו\"ש. ולענ\"ד נראה להביא ראיה מדאמר פרק לולב וערבה רבא הוה קאי ועייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך וכי איצטריך זמנא אחרינא וכו' ומשי ידיה ומנח תפלין וכו' ואינו מזכיר הנחת ציצית נראה שלא היה מסלקו כדי ליכנס לבית הכסא ואין לדחות דלעולם שהיה מסלקו ואינו מזכירו כמו שאינו מזכיר לבישתו בתחילת היום דמה שאינו מזכירו משום שהיה ישן עמו וכדקא ס\"ד בש\"ס בפרק התכלת לדעת רב יהודה דרמי תכלתא וכו' ומדקא ס\"ד התם כן ש\"מ דכך היה מנהגם וכן היה נוהג רבא ולא היה מברך בבוקר דהיה סובר לילה זמן ציצית הוא כרבנן ואין לילה מפסיקו או אפילו כר\"ש וכסות המיוחד ליום ולילה חייב וכדעת הרא\"ש וטור וסייעתיהו בסי' י\"ח יעו\"ש, ברם אי אסור לילך לבית הכסא עמו והיה מסלקו היה צריך להזכיר לבישתו אלא ודאי דליכא איסורא בזה ובראיית הנימוק\"י שדי נרגא הרב יד אהרן יצ\"ו דלעולם שהיה מסיר הטלית כשהיה נכנס לבית הכסא ומה שלא היה מברך בלבישתו משום שהיה בדעתו ללובשו מיד דא\"צ לברך וכמ\"ש הטור סי' ח'.
ולענ\"ד ראייתו ברורה דמוכח שם לדעת ר' יהודה דאפי' בדעתו ללובשו מיד דליכא היסח הדעת צריך לברך מדמותיב הש\"ס שם אי הכי כל שעתא ושעתא נמי וכו' ומאי קושיא כיון שהיה בדעתו ללובשו וליכא היסח הדעת א\"צ לברך ודאי דס\"ל דאפ\"ה צריך לברך וא\"כ כשהיה פושטו ליכנס לבית הכסא צריך לברך בלבישתו ואיך הוי דוקא בצפרא ודאי מוכח דא\"צ לפושטו ברם לדעת הטור דס\"ל דכל דליכא היסח הדעת א\"צ לברך אין ראיית הנימוק\"י ראיה וצריך להביא ראיה כמ\"ש לענ\"ד מההיא דפרק לולב וערבה. אך קשה להטור דס\"ל דכל דליכא היסח הדעת א\"צ לברך מש\"ס זאת דפרק התכלת דמשמע דאפילו דליכא היסח הדעת צריך לברך וכמ\"ש מדמותיב הש\"ס כל שעתא ושעתא וכו'. ומכל הכתוב ראיה למ\"ש המג\"א סי' כ\"א בשם האר\"י דיש לשכב בלילה בטלית קטן והביא ראיה ושדי נרגא יעו\"ש, וכ\"כ הרא\"ש בתשובה כלל ב' סי' י\"ג הביאו ב\"י סי' ח' יעו\"ש. ועיין בטור סי' כ\"א מ\"ש בשם השאלתות ומ\"ש בב\"י עליו וז\"ל ואיני מבין דבריו עד והא דקאמר בשאלתות עד דהא אין יוצאין בחסר וכו' יעו\"ש.
ולענ\"ד דבריו תמוהים דאיך אפשר לומר דמ\"ש בשאילתות ואתרוג דמצוה למיכליה היינו כשאין בו יותר מכביצה או ביום ראשון דאין יוצאין בחסר וכו' הא במציאות אלו פסול מדינא ואינו יוצא ידי חובה והשאילתות בפירוש מתורת בזיון נגע בה וכמ\"ש ברור בדבריו." + ], + [ + "ואם \n נתכסה בלא ציצית הרי ביטל מצות עשה וכו'. סתמו כפירושו דבין בחול בין בשבת כל דמתכסה בלא ציצית עובר על ביטול מצות עשה והיינו כסברת הר\"ר שלמה הביאו המרדכי הובא בב\"י או\"ח סי' י\"ג ברם ר\"י השיב עליו דלא אמר הכתוב לא תלבש בגד שיש לו ד' כנפים בלא ציצית דאז ודאי היה הדין עמו דגם בשבת עובר אלא מצות עשה גרידא להטיל בו ציצית ומ\"מ אין הטלית אסור וגם אין עובר אם הוא שבת כיון שאינו יכול להטיל בו ציצית משא\"כ בחול דעובר כיון דיכול להטיל אלו דבריו. והנה על סברא זאת הקשה המג\"א סי' הנזכר ס\"ק ח' מש\"ס שבת דף קל\"א ריש ע\"ב דאמרו שם למ\"ד ציצית חובת טלית אם קיימו בביתו בלא ציצית עובר בעשה אפילו בשבת וא\"כ למ\"ד דציצית חובת גברא למה יהא מותר ללובשו בשבת מן התורה בלא ציצית וכו' ע\"כ. וראיתי להרב לשון למודים חלק או\"ח סי' ח' כתב דלא דמי כלל דיש הפרש ממ\"ד חובת מנא למ\"ד חובת גברא דמ\"ד חובת מנא לעולם חיובא רמיא עליה וליכא אופן לפטור משו\"ה חייב גם בשבת משא\"כ למ\"ד חובת גברא כיון דאיתיה בתקנתא שאינו לובשו ואי נמי לובשו יכול לפושטו א\"כ עשה דהטל ציצית לאו בשבת וכו' יעו\"ש שהאריך.
ולענ\"ד מאן דמותיב שפיר קא מותיב דמידי הוא טעמא דפטר הר\"י ז\"ל כשהוא שבת דליכא איסור עשה משום דלא כתב קרא לא תלבש בגד וכו' אלא מצות עשה להטיל ציצית בד' כנפות והרי זה דומיא דמעקה ומזוזה דלא אסר הכתוב לדור אלא הטיל הכתוב לעשות מעקה ומזוזה וא\"כ כשלובש הד' כנפות ואינו יכול לצייץ בו ציצית ליכא איסור עשה א\"כ גם למ\"ד חובת מנא לא אמר הכתוב לא יהא לך בגד בת ד' בלא ציצית אלא הטל ציצית וכל שהוא שבת דאי אפשר להטיל למה יהיה עליו איסור ואמרו בש\"ס דאם לא מטעם דיכול להפקירן חייב להטיל בו ציצית וביטול דבריו שהאריך שם הוא זה דלמ\"ד חובת מנא משום דיכול להפקירו נפטר ממצות עשה וחייב אם צייץ בשבת הא לא היה טעם דיכול להפקירן חייב לצייץ בשבת הכי נמי למ\"ד חובת גברא כיון דיכול שלא ללובשו וליפטר ממצות עשה חייב אם צייץ בשבת הא אי ליכא טעמא דיכול שלא ללובשו היה חייב לצייץ בשבת נמצא דליכא פיטורא דהטלת ציצית משום דלא אמרה תורה לא תלבש אלא הטל ציצית אלא הכל שוה וא\"כ כדי ליפטר בשבת צריך שלא ילבשנו ואם לבש צריך לפושטו דומיא דלמ\"ד חובת מנא שכדי שיפטר מהטלת ציצית צריך שיפקירנו ולכן אם צייץ בשבת חייב דאיתא בתקנתא דהפקר וכל דלא הפקירו עובר האיסור עשה ומ\"מ אינו יכול לצייץ בשבת. היוצא מן האמור דאיסורא איכא גם בשבת אם לובשו למ\"ד חובת גברא וכן למ\"ד חובת מנא אם אינו מפקירו.
ובתוך דבריו כן תמה בדברי התוס' דיבמות דף צ' ד\"ה כולהו וז\"ל ואיברא דהתם צריך למיהב טעמא דנהי דיכולין לגזור ולאסור תכלת דהותר מן התורה משום גזירה מ\"מ להתירו שילבשנו בלא ציצית אין כח וכו' אלו דבריו בקיצור נמרץ. ולא ידעתי את שיחו דהא כתבו התוס' טעם לחקירה הלזו דמעיקרא בתחילת הלבישה לא חייביה קרא עד אחר העיטוף ואחר העיטוף הוא דרמי רחמנא עליה מצות ציצית וכיון שכן כשאינו מטיל ציצית הוי שב ואל תעשה ומשום גזרה דרבנן פטרוהו ממצות ציצית נמצא דבתחילת הלבישה לאו מהיתר חכמים הוא שהתירוהו אלא התורה התירתו והיתר חכמים הוא אחר הלבישה שהוא שב ואל תעשה ועיי\"ש שהביא דברי התוס' דפרק אלו נערות דף מ' ד\"ה כגון כדי ליישב לחקירתו וכתב על דבריהם וז\"ל וכנראה דקשיא להו וכו' יעו\"ש, ובפירוש קשיא להו מאי דקשיא ליה וכוונתם מבוארת לך נא ראה בחידושיי הל' ו' ועיין מה שהקשה עוד המג\"א דלמה יהא אסור ללובשו אפילו בחול וכו' ועיין בחידושיי פ\"י מהל' כלאים הכ\"ט מאי דכתיבנא לענ\"ד." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..2443b16a037ab93d31f797d04e18b8c6f9344462 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,98 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Fringes", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Fringes", + "text": [ + [ + [ + "ואין \n לחוטי הענף מנין מן התורה. ועיין מ\"ש מרן וז\"ל (א\"ק) [ומ\"מ יש לתמוה] וכו' וצ\"ע. וקשה דמאי קושיא הא הניח הנחה דבתורה לא נתפרש אלא מדברי סופרים." + ], + [], + [], + [ + "התכלת \n אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב וכו'. ומה שיש לעמוד בדברי רבינו יעו\"ש בפרק זה הל' י\"ח בדברי מרן, וכאן יישב קצת וז\"ל משמע לי דרבינו אינו מפרש כפירוש רש\"י אלא הכי מפרש לה התינח וכו' אלא תכלת וכו' מאי היא וכו'. והנה פירוש זה שפי' מרן בגמ' לדעת הרמב\"ם קשיא טובא דלא משמע כן בגמ' מכמה אנפי, חדא כשהקשה המקשה תינח וכו' קאי אתירוץ שתירץ לא נצרכה אלא לסדין בציצית דמצוה לאקדומי לבן ברישא וכו' ואי אקדים תכלת ללבן לית לן בה נמצא דאוקי לרישא בקדימה ולעולם דאיכא שניהם ועל זה קאמר הא תינח וכו' ולדברי מרן דפי' דלא כרך עליהם תכלת איך קאמר הא תינח זאת. ב' מאי קא משני בגמ' לא נצרכא אלא לטלית שכולה תכלת דמצוה לאקדומיה תכלת ברישא וכו' ואי הקושיא היא כפירוש מרן דמשמע דאי לא הטיל אלא חוט תכלת בלבד יצא מאי משני בקדימה. יבוא השלישי והוא שתירצה הגמ' אלא אמר רבא לא נצרכא אלא לגרדומין דאי וכו' תכלת וקאי לבן ואי וכו' לבן וקאי תכלת לית לן בה ע\"כ, ובשלמא לפירוש רש\"י ז\"ל דהא דרבא קאי לכולה מתני' ניחא דנקט דבר והיפכו דהיינו כולה מתני' אלא לפירוש מרן דלא קאי הא דרבא אלא לסיפא דמתני' ורישא כדקיימא קיימא דהיינו אין לו תכלת עושה לבן לבדו לפירושו וא\"כ מאי האי דכפל רבא והכי הו\"ל לומר דאי איגרדם לבן וקאי תכלת דהיינו פירושא דסיפא ולא עוד." + ], + [], + [ + "אחד \n משמונה. ועיין מ\"ש הראב\"ד, ומ\"ש עליו מרן שכדבריו כתבו התוס'. פי' שכתבו התוס' כן מהספרי דאילו הם סברי דצריך ב' תכלת וב' לבן. וכתב עוד מרן וז\"ל וטעמו של רבינו מדכתיב פתיל תכלת פתיל חד משמע והכי משמע בספרי. וראיתי להרב מרכבת המשנה נר\"ו דהקשה דהיכי משמע מהספרי דאחד משמונה של תכלת די והא ממ\"ש עוד הסיפרי אין פחות מג' חוטין לדעת בית הלל וד' לדעת בית שמאי וג' חוטין לב\"ה הם השלמים דהיינו ו' וא\"כ חוט אחד דאמר תחילה הוי ג\"כ שלם דהיינו ב' וכן אף אנן נמי תנינן בתוספות בכורות דף ט\"ל ע\"ב סוף ד\"ה כמה וז\"ל ומיהו ג' דקאמרי ב\"ה על כרחינו קודם שנכפלו דג' לא משכחת לאחר שנכפלו וכו', וא\"כ קשה איך הוי רבינו כהספרי." + ], + [], + [], + [], + [ + "כתב מרן ובעל מגדל עוז וכו' נראה דמפרש וכו'. הרב מרכבת המשנה כתב כוונת המגדל עוז דמ\"ש דהוי למצוה הוא לדעת הראב\"ד דמאי קשיא ליה להר\"מ דאדרבא הדין עמו דההיא דספרי לא לעכב נאמר ולזה כתב כבר העתקתי בסמוך שכתב לחכמי לוניל כלומר זה שכתבתי הוא לדעתי ולדעת הראב\"ד אבל רבינו כבר השיב לחכמי לוניל עכ\"ל. ומוכרחים דבריו אלו ממ\"ש עוד המגדל עוז לישב ההיא דעירובין במופסקין וכו' ואין זה נכנס בתוך דברי תשובת רבינו לחכמי לוניל מוכרח שהוא תירוץ לעצמו להשגת הראב\"ד.
ברם שאר דברי המגדל עוז תמוהים א' למה שהשיב לההיא דעירובין דלאו השזירה גורם אלא ההפסקה וכו'. ועין רואה מסוגיית הש\"ס בבירור שהשיזור גורם עד לבסוף ההיא דתירץ בשזורין יעו\"ש. וכן ראיתי להרב הנזכר [מרכבת משנה] הרגיש בזה והוסיף בטענתו עליו ממ\"ש הוא עצמו בפ\"ב ה\"ז עיי\"ש דאזיל ומודה לדעת רבינו דהשיזור עיקר. ועיי\"ש מה שהקשה עוד עליו והצריך עיון." + ], + [ + "עיין מה שתפס הרב יד אהרן נר\"ו ממה שפסק רבינו כאן למ\"ש בהל' תפילין, וכן מצאתי כתוב למורי הרב הראב\"ע ז\"ל משם מהר\"ם מלמד ותירץ לו וז\"ל ואפשר לומר במ\"ש התוס' ד\"ה כתנאי וז\"ל תימה דילמא ציצית שאני דבפ\"ק דסוכה דריש גדילים תעשה לך לשם חובך ואי משום דכתיב לך לאות וכו' וזה הוקשה לרבינו ולכך מיישב הכי דהתם כדי דלא תיקשי לרב מוקמי ליה סתמא דש\"ס כרבנן ולשמואל כרשב\"ג דמפורש טפי ואה\"נ דהוה מצי למהוי כרבנן וציצית שאני אלא כדי דלא תיקשי לרב מוקמינן ליה כרשב\"ג אמנם התם דמכח ב\"ה מוכרח סתמא דש\"ס לומר דציצית שאני אם כן מצינן שפיר למימר דאפי' רבנן פסלי בציצית וקיי\"ל כוותייהו בעור של תפילין, ובציצית כשמואל ולא מטעמיה דלדידן אפי' רבנן מודו משום דכתי לך כמו דסברו ב\"ה אי נמי דמצינן למימר למי' דאפי' שמואל מודה בהא והתם שאני דמוקמינן ליה כרשב\"ג משום דלא תירץ לרב כדאמרן עכ\"ל.", + " ואין\n עושין מצמר גזול. וכתב מרן נראה דמיירי קודם יאוש עכ\"ל. כוונתו דאי הוה יאוש קני כיון דאיכא ג\"כ שינוי מעשה דלתירוץ זה לא אסיק אדעתיה דהוי שינוי החוזר לברייתו ושניהם צריכי, וקשיא דאי הוה ס\"ד לתירוץ זה דשינוי כזה מועיל ולא הוי חוזר לברייתו א\"כ שפיר קני אפי' בלא יאוש וכמ\"ש רבינו בריש פ\"ב מהל' גזלה דשינוי לחוד קני יעו\"ש. ושוב ראיתי להרב מחנה אפרים הל' גזלה סי' כ\"ט הקשה כן ורצה לפרש דמ\"ש הנימוק\"י דבדאיכא שניהם יאוש ושינוי מעשה קנה היינו אפי' חוזר לברייתו וכמ\"ש הטור סי' שס\"ד דקנה, ורבינו או ס\"ל דליכא יאוש ולכן לא קנה בשינוי כזה או ס\"ל כסברת הרמב\"ן דשינוי החוזר לא מהני אפי' עם יאוש יעו\"ש. והנה אי כוונתו כמו שנראה מפשיטות דבריו דמ\"ש כן הוא לדידיה ולא לדעת מרן ניחא ברם לדעת מרן ז\"ל לא ניחא כלל דאי ס\"ל למרן כן לדעת הנימוק\"י ודאי דדעתו הוא להשוותו עם רבינו וא\"כ לתירוץ זה ניחא ברם לאי נמי נמצא דפליג רבינו עם הנימוק\"י וא\"כ מאי א\"נ דקאמר אין צריך לזה דזה הוא פשט דברי רבינו דפליגי אלא דבא הוא להשוות ולא היה לו לומר אלא מ\"ש בתירוץ א'.
עוד כתב מרן א\"נ אפי' וכו' עכ\"ל. פי' שגזל צמר מלובנת דאילו בלי ליבון הליבון אינו חוזר לברייתו וכמ\"ש בגמ' ריש פרק הגוזל [קמא]. ושוב ראיתי בס' אדני פז לחכם אשכנזי כתב דאיירי אפי' בלי ליבון והכריח דליבון הוי שינוי החוזר והאמת איתו אמנם אני תמיה דמחוטים לעשותו צמר לא מקרי שינוי החוזר ואמינא לה מהא דאיתא התם הגוזל צמר ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים משלם כשעת הגזלה ואמרו בש\"ס הני אין ליבון לא ורמינהי וכו' אמר אביי תנא דידן קתני שינוי דרבנן צמר ועשאן בגדים בצמר טווי דאי בעי סתר ליה ופירש\"י והוי חוטין כמעיקרא, ויש להקשות למה לא פי' צמר ועשאן חוטין דחוזר לברייתו ולמה הלך עד בגדים דכעין זה היא קושיית הגמ' דאמרה אמרי עצים וכו' וכדפירש רש\"י ודאי רש\"י נמוקו עמו דלישנא דמתני' דייק דקתני ועשאן בגדים וה\"ל לומר חוטין אלא ודאי דאיירי דהוה טווי כשגזלה וצמר דנקט לאו דוקא ואעיקרא דדינא תיקשי לן לתנא למה נקט דינו בהכי ולא צמר ועשאו חוטין נראה מזה ודאי דזה מקרי אינו חוזר וא\"כ נראה דצמר וטוואו אינו חוזר לברייתו היפך דברי מרן." + ], + [], + [], + [], + [ + "הטיל \n ציצית על ציצית וכו'. עיין למרן ב\"י סי' י' מ\"ש עליו. ולענ\"ד הוא דוחק גדול חדא דאיך יחד לרבא סברא זאת דמשום דעבר בבל תוסיף לא הוי מן העשוי ואדרבא כלפי לייא וכדקא מותיב ליה רב פפא לפי דרכו זאת. שנית דכפי דרכו נמצא דר\"פ דפליג עליה דרבא (דמתכוון) [במתכוון] להוסיף דלרבא חשיב שפיר כתעשה ולא מן העשוי ולר\"פ חשיב כעשוי א\"כ איך אמר ר\"פ ממאי דגברא לאוסופי וכו' כנראה דאי להוסיף אתי אזיל ומודה ליה וזה אינו כפי דרכו והכי הו\"ל לומר ממאי דכי עבר אבל תוסיף הוי מעשה בהכשר.
והנראה לענ\"ד הוא דהכי הוי פרושא דשמעתתא לדעת רבינו דהקשו בש\"ס ומי אמר תעשה ולא מן העשוי והאמר ר' זירא הטיל למוטלת כשרה אמר רבא וכו' כלומר פליג אר' זירא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי בתמיה וכיון שכן חשיב מן העשוי ואיך אמרת הטיל למוטלת כשרה אתקיף ליה רב פפא לרבא ממאי וכו' דילמא לבטולי וכו' וא\"כ כשרה כר\"ז והכל נרדף והקושיא הוי עד סוף הענין ומי אמרת תעשה ולא מן העשוי ואסיק בקושיא ואין זה דוחק לפי דרכינו דהא גם לרש\"י אסיק בקושיא אלא שאינו בדרך זה. והא דהביא הש\"ס הא דרבא ור\"פ לפי דרכינו הוא לקיום הא דר\"ז כלומר דהכי קי\"ל, ונמצא לפי דרך זה דבין לרבא בין לר\"פ היכא דמכוון לאוסופי פסול והוי בכל ענין בין דפסיק לקמאי בין לבתראי ומטעם דכתב רבינו ז\"ל ולהיכא דכיון לבטולי כשרה לכו\"ע ואפילו לרבא דעד כאן לא פליג רבא עליה דר\"ז אלא משום דס\"ל דלאוסופי קא מכוון ברם היכא דמכוון לבטולי מודה ליה וכן רב פפא אי לאוסופי מכוון מודה ליה לרבא אלא דלבטולי מכוון ולא פליגי אלא דלמר לבטולי מכוון ולמר לאוסופי דהיינו בסתם וכמ\"ש מרן לעיל בסמוך לדעת הרא\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין מ\"ש מרן ב' פירושי רש\"י והבין לדעת רבינו כפירוש ב' של רש\"י. והיינו ודאי מדכתב סתם מפני שנראה כתכלת ולא כתב דאיכא למיגזר שום גזרה והא ודאי מורה כפירוש ב' של רש\"י ולפי הנחה זאת יתכן לדעת רבינו מה שלא חילק בין טלית של ד' חוטין לח' שהקשה מרן ז\"ל, דכיון דעיקר הפיסול נגע בה מטעם דצריך ב' מינין, מינה לטלית בת ח' חוטין דלית לן בה וכשר. ומה שלא הביא דין דח' חוטין לענין דלכתחילה לא יעשה כן היינו משום דסתמא איירי רבינו ובכלל [זה] ג\"כ בת ח' לכתחילה, וכדכתב מרן. והוצרכתי לכתוב כן כדי לתת טעם לרבינו למה שסמך בדין בת ח' שלא לכותבו מפני שלכתחילה אין לעשות כן (ואפי') [לאתי] למיטעי לומר ג\"כ דלא יהא כשר לזה כתבתי דאין לחוש לזה.
ובמ\"ש מהר\"י בן חבי\"ב על רבינו הביאו בב\"י סי' ט', וכתב עליו מרן לא ידעתי וכו' דא\"כ הו\"ל להקדים היתה כולה תכלת ע\"כ. ואנכי לא ידעתי מה הפרש יש בין קדימת דין תכלת לשאר צבעונים דאי יקדים תכלת הפירוש כך הוא אינו יכול לעשותו בגוון תכלת הא שאר צבעונים יכול ואי יקדים שאר צבעונים הכי פירושו שאר צבעונים יכול לעשות מעין צבעו הא תכלת אינו יכול ובין הכי ובין הכי מתפרשים דברי רבינו כפירוש מהר\"י בן חביב.
עוד כתב מרן שם וז\"ל ומ\"ש בפירוש אחד וכו' ולא נעלם וכו' עכ\"ל. לא ידעתי אמאי לא הקשה לדבריו בפשיטות והוא דמ\"ש רבינו והוא הנקרא לבן איירי בטלית לבן שרובן הן לבנות וכמ\"ש רש\"י במנחות דף ל\"ח ד\"ה מידי צבעא גרים וז\"ל ורוב טליתות לבנות הן וכו', וכ\"כ התוס' ג\"כ משמו, ולכן נקט רבינו שם בפ' א' לבן, וה\"ה לשאר צבעונים דצריך לעשותו מצבע הטלית." + ] + ], + [ + [ + "עיין מ\"ש מרן. ודע דזה שכתב מרן כאן היינו מ\"ש בב\"י משם מהר\"י אבוהב ולא כמ\"ש בס' נחפה בכסף סי' א' בדעת מרן וא\"צ להאריך בביטול דבריו כי מובן הוא ממנו. ומה שהקשה לדברי מרן הרב פרי הארץ ח\"א סי' א' לא קשיא דרבינו קאי בגדול וכמ\"ש בתחילת דבריו כסות שחייב בה אדם לעשות ציצית וכו' וכמ\"ש מרן לקמן בשם מהר\"י בן חביב יעו\"ש שהם ממש דברי מרן ומהר\"י אבוהב. ותמהני עליו במה שתירץ לקושיא שהקשה ביסוד אחר שלא על דרך מרן כי אחר שהביא עצמו לדרך זה והוא האמת מ\"ש לענ\"ד, למה הביא יסוד אחר בחובת גברא ומנא הא כל קושייתו היא דלמה השמיט רבינו הא דגדול וכו' והו\"ל לתרץ בקיצור דרבינו קאי בגדול וכמ\"ש מהר\"י בן חביב ומכח קושייתו פירש לו דרך אחרת בדברי רבינו יעו\"ש ועשה סמוכות לדבריו וכן לדברי מרן מההיא דחסידים הראשונים וכו' וסיים הרי מכאן ראיה דתליא בקטן דוקא דאל\"כ אכתי קשיא דאף דפצעו בה שלוש מ\"מ אכתי לא מיחייב אלא בגדול יוצא וכו' ועיי\"ש. ואנכי לא ידעתי מאי דעתיה בדברים כאלו דמהיכן ידעינן דהא דחסידים הראשונים לא היה יותר ויותר משיעור כדי שהקטן יתכסה ראשו ורובו וא\"כ אף קודם שפצעו בו ג' על ג' היה שיעור כדי חיוב.
והמרדכי הקשה מהך ברייתא דידן דשיעור טלית הוא דקטן יתכסה בו ראשו ורובו לההיא דאיתא בש\"ס חסידים הראשונים כיון דהיה בו ג' על ג' היו מטילין בה תכלת וז\"ל הקשה ה\"ר אלחנן הא בעינן שיעור וכו' וי\"ל כיון דעתיד לגומרה מחייב עכ\"ל. והקשה הרב פרי הארץ שם וז\"ל ודברים אלו תמוהים דהא אסיקנא בש\"ס אימא כיון שפצעו בה ג' דהשתא לפום הך שינויא הא איכא שיעורא וכו'. עוד מ\"ש משם מר אחיו ולא הונח לו ותלמידו בספר נחפה בכסף קיים דבריו באריכות לשון ויתר דברים והוא ע\"פ מ\"ש בפירוש רש\"י דקושיית הש\"ס לא הוי ממאי דליכא שיעורא דאע\"ג דליכא שיעורא מקרי ראוי לציצית ומ\"ש רש\"י ואע\"פ וכו' היינו משום דא\"כ צריך להוסיף עד השיעור נמצא דהשתא קרנות אחרים אינן ראוין לציצית לפי שהם למעלה מג' אכן אי לא הוה הך שיעורא לא קשיא ומעתה שפיר הקשה בין לפי הס\"ד בין למסקנא דס\"ל דאף דליכא שיעורא מקרי ראוי לציצית ולא הוי תעשה ולא מן העשוי ותירץ דעתיד לגומרה מחייב מיד וכו' זה תוכן דבריו ואם קבלה נקבל דהא מ\"ש דמטעם דליכא שיעורא והוי פטור עדיין בהטלת שתי קרנות ראשונות ואיכא תעשה ולא מן העשוי לא קשיא מטעם דכיון דעתיד לגומרה חשיב כשלם ומטעם דבעינן תוך שלשה קשיא ליה כיון דשתי הקרנות אינן ראויים להטלת ציצית כיון דמוסיף אח\"כ נימא כיון דעתיד לגומרה חשיב כשלם ויהיו שתי הקרנות אחרים ראויים להטלת ציצית והן אמת דכשהם שתי קרנות אינן ראויים ברם כיון דחשבינן ליה על שם סופו כשלם דמי ושפיר חזו שתי האחרים להטלת ציצית וא\"כ מה הפרש יש. ומה שהקשה בדברי רש\"י הרואה יראה מדברי רש\"י [ד]מצד עצמם הם מגומגמים שכתב שכל ציצית וכו' וצ\"ל ועוד, ורש\"י מפרש קושיית הש\"ס בב' אופנים ולעולם זה תלוי בזה אי אזלינן בתר סופו או לא ושפיר הקשה רבו לדרך מר אחיו. ועיין מ\"ש הרב יד אהרן יצ\"ו לקושיא זאת ומאי דאקהי אקהייתא הרב נחפה בכסף שם והרואה יראה דמה דהקשה א' לדרך היד אהרן הוא ממש מה שהקשיתי גם אני לדרכו.
תניא בפרק התכלת ת\"ר וכו' ור' שמעון פוטר מאי טעמיה דר\"ש דתניא וראיתם אותו פרט לכסות לילה וכו' ומה ראית לרבות כסות סומא ולהוציא כסות לילה מרבה אני כסות סומא שישנו בראיה אצל אחרים ומוציא אני כסות לילה שאינו בראיה אצל אחרים ע\"כ. ואין להקשות דאם כן אשר תכסה בה למה לי דבלאו הכי מוכרח לרבות כסות לילה מוראיתם אותו ולא כסות סומא דזה ישנו בראיה אצל אחרים לא כן כסות לילה וא\"כ אשר תכסה בה למה לי דבשלמא היכא דאית לן קרא לרבות והוצרכנו לרבות חד מינייהו אז שקלינן בשקל הקדש הי מינייהו ראוי למעט והי מינייהו ראוי לרבות אבל היכא דלית לן קרא יתירא ממעטינן מיניה בין כסות לילה בין כסות סומא מוראיתם דמהיכן בא לנו חילוק זה.
עוד שם בש\"ס ורבנן אשר תכסה בה מאי עבדי לה ופירש\"י דלכסות סומא לא איצטריך דכיון דכסות לילה חייב כ\"ש כסות סומא עכ\"ל. אין להקשות דקשיא רש\"י דידיה אדידיה דאילו כאן כתב דכסות סומא כ\"ש דחייב מכסות לילה ואילו בסוכה דף י\"א גבי רבי יהודה רמא תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה משום דס\"ל לילה זמן ציצית והוי מצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים חייבות כתב רש\"י וראיתם אותו פרט לסומא והיאך אפשר לאוקמי קרא בהכי דהא כיון דכסות לילה חייב כ\"ש כסות סומא, דאי כתב רש\"י כאן דכסות סומא מכ\"ש דכסות לילה נפקא היינו היכא דבעינן למימר דאשר תכסה אתי לחיוביה לזה כתב דלא צריך קרא לחיוביה ברם היכא דאמרינן דאתי קרא לפטוריה שפיר דמי דאדרבא להכי אתא קרא כי היכי דלא לימא איפכא במכל שכן.
אך קשה טובא דדברי רש\"י שם הם היפך הש\"ס דהא מאן דמחייב כסות לילה היינו כרבנן דהכא ולרבנן קרא דוראיתם אותו דריש ליה לראה מצוה זאת וזכור מצוה אחרת וסומא פטור ומהיכא בא לו לרש\"י לפרש כן. וכתב הרא\"ש וז\"ל והא דתניא בספרי וכו' נ\"ל דה\"פ אי לא כתיב וכו' שאין להטיל בכל כנפיים אלא באחד מהם עכ\"ל הביאו הב\"י סי' י'. ואין להקשות דא\"כ אמאי מוקי לפלוגתא להנהו תנאי בפ\"ב דזבחים דף י\"ח דאיכא מאן דפטר בעלת ה' אימא דלא פטר אלא שלא להטיל בכל ה' דבשלמא בספרי מייתי תחילה מקרא דעל כנפי בגדיהם לקס\"ד לחיוב ניחא הך פירושא דהכי משתמע מעל כנפי וכל כנפים במשמע להכי תנא דספרי בא לאשמועינן דפטור דאינו חייב אלא בד' לא כן תנא דברייתא דלא תפש כן ושוב ראיתי למורי הרב הראב\"ע כ\"כ בב\"י." + ], + [], + [], + [ + "שהטלית \n שאולה פטורה מן הציצית. וכתב הרא\"ש פ' כל הבשר ולי נראה דהא דטלית שאולה מיירי ששאל טלית שאינה מצוייצת אבל השואל טלית מצוייצת אדעתא דהכי השאילה לו שיברך עליה עכ\"ל. והקשה הט\"ז סי' י\"ד דמאי שנא מלולב דביום הראשון שאול פסול וכו' וסיום דבריו דכי היכי דהתם יש מיעוט דלכם כאן נמי יש מיעוט דכסותך יעו\"ש באורך. והבית יעקב סי' קי\"ד חילק דשאני לולב מציצית וקידושין דבלולב פסלינן שאול דפסול אפילו מתנה ע\"מ להחזיר אלא דמ\"מ מועיל שנותן לו מתנה גמורה דאז לא הוי כמו ע\"מ להחזיר כיון שהוא מתנה גמורה ואח\"כ יחזירהו לו במתנה וכמ\"ש הרא\"ש ושו\"ע שצריך לחזור וליתנו לו במתנה גמורה עיי\"ש, ושם מפורש בהדיא בדבריו דאם אינו חוזר ונותן לבעליו במתנה אלא שנותן לו בכל לשון וכו' הוי כמו שאול, וז\"ל הרא\"ש שם ואחר שיצא בה צריך לחזור וליתנו לו במתנה בשעת חזרה וכו' לא כן בקידושין וציצית דהוי כמו שאול יעו\"ש באורך. ואני בעוניי איני רואה חילוק דגבי קידושין וציצית נמי אי אמרינן דלא מהני שאול אלא מתנה גמורה אמרינן מסתמא על מנת כן נתנו לו ונתנו לו מתנה גמורה כדי שיברך וכן בקידושין כדי שיקדש ומ\"ש דבלולב צריך שיחזור ויתן במתנה ולא בלשון אחר דיפוי כח, לא ראיתי כעת כן בדברי הרא\"ש דמ\"ש דאם נתנו לו ע\"מ להחזיר ולא החזירו לו לא יצא אלא צריך שיחזיר לו אין ללמוד מדבריו אלו כלל, ולו יהי דיהבינן ליה כל דיליה מה יענה למ\"ש הט\"ז ז\"ל מכסותך דדומה ללולב. והרב יד אהרן הי\"ו תירץ לקושיית הט\"ז דשאני הכא דהמיעוט הוא על טלית של ד' כנפות שאינה מצוייצת דפטור מלהטיל בו ציצית אבל במצוייצת ליכא מיעוט שאין לברך עליו יעו\"ש. וליתא דכשממעט כסותך ולא של אחרים הוא בין מצוייצת בין אינה מצוייצת אלא דלדעת הרא\"ש במצוייצת הוי כמו מתנה ע\"מ להחזיר הא לאו הכי פטור הוא מכסותך.
והנכון לענ\"ד כמו שתירץ הט\"ז בסוף דבריו מקידושין וציצית ללולב דכיון דקפיד קרא התם דאינו יוצא בשאול לא שייך אומדנא יעו\"ש. ומ\"ש דבציצית גופיה כתיב כסותך לא ידעתי קושיא זאת דשאני לולב דקפיד קרא דבשאול אינו יוצא ברם בציצית אדרבא בשאול פטור והוא קולא שהיקל הכתוב וא\"כ בלולב שהחמיר הכתוב דאינו יוצא בשאול אין לנו לפרש לשונו שנתכוון למתנה ולומר שיצא ידי חובה ולפטור לאדם מהמצוה משא\"כ גבי ציצית שהתורה פטרתו כל דחזינן דעת שניהם שזה רוצה לחייבו וזה להתחייב אין כח בידינו לפוטרו." + ], + [], + [ + "ומה \n וכו'. עיין להבית חדש סי' ט' האריך לפרש דעת רבינו דס\"ל דלא גזרו אלא בכסות של פשתן וכו' וא\"כ אפשר דמאי דכתב מותר ללבוש ציצית בלילה בשל צמר קאמר אפילו יש בו כלאים דכיון דהותר ביום הותר בלילה. וחוץ שדבריו דחוקים דבריו תמוהים ואיך כ\"כ לדעת רבינו והא רבינו צווח ככרוכיא דאפילו ביום אסור כיון דאפשר בלא\"ה כמ\"ש בפירוש כאן בלשונו זה וז\"ל ומפני מה וכו' ואין נדחה לא תעשה, וא\"כ איך אפשר דגם בלילה שרי מפני שהוא של יום. ועוד קשה דלפירושו איך יתכן מ\"ש רבינו שחובת הציצית ביום ולא בלילה וכך הו\"ל למימר שחובת הציצית בכסות יום ולא בכסות לילה, ולזה יש ליישב. ומ\"ש אכן בהגהות מיימוני הבין מדברי מהר\"ם כדברי רבינו ושכן פירש רש\"י והיינו וכו' הנה בהגהות מיימוני שבידינו כתוב בהיפך על שם רש\"י וז\"ל ודלא כרש\"י שפי' כסות לילה המיוחד ללילה וכו' והיינו מה שפי' בשבת יעו\"ש. ושוב ראיתי להב\"ח סיים ויש נוסחא אחרת בהגהות מיימוני כתובים בטעות. ולענ\"ד ליכא טעות כי שני הנוסחאות הן אמת כי יש שתי לשונות רש\"י סותרין זה לזה וכנראה נעלם מעיניו מ\"ש בשבת, וכ\"כ מרן שכן דעת רש\"י כרבינו מכח מ\"ש פ' התכלת.
וכתב מרן וז\"ל ואין להקשות שלא יטיל בו תכלת כיון שאפשר לקיים מצות ציצית בלבן שמאחר וכו' תכלת בציצית וכו' וא\"ת וכו' ולי נראה וכו' יעו\"ש. והילך דברי התוס' בכתובות דף מ' ע\"א ד\"ה כגון וא\"ת והא כלאים בציצית אפשר לקיים שניהם שיעשה בטלית של צמר חוטין של צמר ואומר ר\"י דבטלית של פשתן אי אפשר לקיים שניהם דאי אפשר לקיים מצות תכלת אלא ע\"י כלאים דתכלת עמרא ואין לנו לאסור ללבוש טלית של פשתן וכו' יעו\"ש. והנה לפי דברי מרן אלו דכל דשרי רחמנא כלאים בציצית לא אמרינן כל היכא דמצינן לקיים שניהם לא אתי עשה ודחי לא תעשה נאה דורש ומתרץ מרנא מהר\"ח אבולעפיא בעץ החיים לשונות הרמב\"ם הל' תמידין ומוספין על מ\"ש הש\"ך ביו\"ד דאם מל תוך ח' יצא וא\"צ להטיף דם ברית דא\"כ מילה אמאי דחיה שבת, וז\"ל וקשה מילה לאו כלום היא דשאני מילה דגזרת הכתוב היא ביום אפי' בשבת והיכי משכחת לה שימול בשבת מאחר דתוך ז' כשר בדיעבד ולהכי אתא יתורא דביום דלא תימא כבעלמא וכו' אלו דבריו. ונמצאו דבריהם אחדים דכל דהתורה ריבתה להתיר בפירוש האיסור לא אמר כל היכא דיכול לקיים שניהם לא אתי עשה ודוחה לא תעשה ונמצא אין מקום למ\"ש בסיפרי אשר קריתי אגורה באהלך בחלק יו\"ד דף ל\"ז שקושיית הש\"ך היא קושיא אלימתא והיא קושיא לאלהינו דאמאי שרי לחלל שבת יעו\"ש דברי, ברם מדברי מרן אלו נראה דלא ס\"ל הכי אלא כל דשריא רחמנא כך היא גזרת הכתוב ועד כאן לא אמרינן כל היכא דיכול לקיים שניהם לא אתי עשה ודחי לא תעשה אלא לדידן דיכולין אנו לקיים שניהם אמרינן לא אתי עשה ודוחה ל\"ת. אמנם מדברי התוס' דלא כתבו כדברי מרן ותירצו דכיון דבטלית של פשתן אי אפשר לקיים שניהם דאי אפשר להטיל ביה תכלת אלא ע\"י כלאים דתכלת עמרא נמצא דשפיר י\"ל כמ\"ש הש\"ך ז\"ל דיכולין אנו לומר לאלהינו אמאי התיר האיסור כיון דיכולין אנו לקיים שניהם והוא ש\"ס ערוך בנזיר דף נ\"ח ע\"א וז\"ל ומי כתב קרא הכי והאמר ריש לקיש כל מקום וכו' ואי לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה ע\"כ, ופי' רש\"י וז\"ל ומי כתב קרא הכי כלומר כיון דאינו מגלח כולה בחד זימנא לא מיחייב משום דהקפת כל הראש לאו שמיה הקפה מי קא כתביה רחמנא לקרא דאי עביד דרך איסור דמקיף ואח\"כ מגלח לא מיחייב והא שפיר עדיף דליגלח כוליה דהא מקיים עשה דמצורע ולא קא עבר הלאו דלא תקיפו דהכי עדיף טפי כדריש לקיש דאמר כל מקום וכו' ע\"כ, הרי דאף דהתורה התירה האיסור מותבינן דכיון דיכול לקיים שניהם כדריש לקיש למה התיר הכתוב את האיסור וכדעת הש\"ך וכדפירשנו דבריו שם בסיפרי, וכן הקשה הרב החסיד עניו מאד מהר\"ם בן אדרת ז\"ל מהך ש\"ס דנזיר למרן ז\"ל הביא דבריו הרב מרכבת המשנה ז\"ל כאן יעו\"ש דהך סוגיא דלא כמרן וכן סוגיית שבת דף קל\"ג ע\"א ואי איכא אחר ליעבד אחר דאמר רשב\"ל וכו' וכמ\"ש שם יעו\"ש וכ\"כ התוס' שם דף ק\"ל ע\"ב ד\"ה שלא יעו\"ש ונמצא התוס' דהתם והכא שוין וכהסוגיות הנ\"ל והיינו כהש\"ך ז\"ל. אך ע\"פ סברת מרן זו לא מייתבא מ\"ש מהר\"י אשכנזי שם בשער המלך שהבאתי עוד שם בס' אגורה באהלך דלדברי התוס' בשבועות מילה בשבת יהיה ע\"י קטן או נכרי וכו' יעו\"ש, די\"ל דקרא דוביום אפי' בשבת אתי להיכא דליכא נכרי וגוי וא\"כ קושיית מהרי\"א שפיר קשיא אף לדברי מרן אלו, ועיי\"ש שתירצתי דבנכרי וקטן איכא פיקוח נפש ושפיר דחוני בזה דמאן דמותיב שפיר קא מותיב דהקושיא היא למ\"ד דמילת נכרי כשרה מדאורייתא וכדאיתא פרק אין מעמידין דלרבנן דר\"ע אפי' מדרבנן כשר באחר עומד על גביו וכן בקטן נמי לכו\"ע קטן מל ולא חיישי רבנן למידי. ואמת יהגה חכי דכשכתבתי התירוץ הזה היה בע\"פ בלי ראות ספר וקושיית מהרי\"א במקומה עומדת וכעת נראה לתרץ ע\"פ מ\"ש רבינו פ\"ה מהל' שבת ה\"ד וז\"ל כשעושין וכו' לא ע\"י נכרי וקטנים וכו' וכתב מרן שמא יאמרו הרואים בקושי התירו וכו' ויבוא הדבר לשלא ימצאו נכרים וקטנים ולא ירצו לחלל שבת ע\"י גדולי ישראל וכו' אלו דבריו בקיצור, ואף אנו נאמר הכא שמא יאמרו הרואים בקושי התירו ולא ימצאו נכרים וקטנים למול וכמעט יעבור היום ולא נימול בשבת והתורה אמרה ביום אפילו בשבת.
ועוד נראה לומר ע\"פ מ\"ש התוס' פ' ר\"א [דמילה] דף ק\"ל ע\"א ד\"ה ר\"א שהקשו וז\"ל וא\"ת יביאו התינוק אצל כלי וכו' ועוד י\"ל כיון דיותר בקל יביא הכלי משיביא התינוק שרי ר\"א כדי למהר המצוה כדמוכח בש\"ס וכו' יעו\"ש, נמצא דלר\"א עברינן אדאורייתא אף שאפשר לקיים המצוה בלא\"ה כדי לקיים המצוה מהר וא\"כ לדידן ממנו ניקח ומהלינן בשבת ע\"י ישראל ולא ע\"י נכרי וקטן כדי למהר המצוה ולא לחזור אחר נכרי וקטן וק\"ל.
ודע שתירוץ ב' זאת של התוס' לא אזלא עם מה שתירצו שם בעמוד ב' ד\"ה ומי שרי שכתבו וי\"ל דכה\"ג לא הוה שרי רבי אליעזר כיון דיכול להביא בדרך מעורבת בהיתר גמור וכו' עכ\"ד, דהא הכא לתירוץ זה להביא תינוק הוי היתר גמור דהחי נושא את עצמו דדוקא ברוכב ע\"ג בהמה אף דהחי נושא את עצמו איכא איסורא דרבנן שמא יחתוך זמורה ברם באדם הנושא את החי ליכא איסורא כלל ואפ\"ה כתבו דכדי למהר עברינן אדאורייתא אף דיכול לעשות בהיתר גמור וזה כתבתי ממ\"ש התוס' דליכא איסור שבת כלל ושוב ראיתי להרב חידושי הלכות [מהרש\"א] שכתב דאיכא איסורא דרבנן יעו\"ש.
ברם מ\"ש עוד החידושי הלכות בכוונתם דלאו [נחתי] לאקשויי מכח דריש לקיש דכל מקום שאתה יכול לקיים שניהם מוטב ואי לאו יבוא עשה וידחה לא תעשה אלא דמסברא נחתי להקשות אמאי לא נקט תיקון וכו' לא יכולתי הבינו דהא בהדיא כתבו דהשתא ליכא איסור שבת כלל וכן מהראיה שהביאו לתירוצם מההיא דפעם א' ואם כן נראה דהכל א' ולקמן [ד\"ה שלא ברצון] הביאו דברי רשב\"א לחוד ולא תירצו, דסמכו אדהכא, ומ\"מ התי' יוצא לדידן דאמירה לנכרי וכ\"ש לקטן שבות ודוק. ודע דבעיוני בזה ראיתי לרש\"י בנזיר שם (והוא מפרש אחר) שכתב כדר\"ל דאמר ר\"ל כל מקום שאתה מוצא עשה כגון גדילים תעשה לך ולא תעשה כגון לא תלבש שעטנז לקיים את שניהם דלטלית של צמר ציצית של צמר ולשל פשתן ציצית של פשתן ואם אי אתה יכול לקיים שניהם כגון מילה בצרעת וכו' עכ\"ל. ולא ידעתי אמאי נייד למצוא אי אתה יכול לקיים שניהם במילה בצרעת והא בציצית גופיה איכא ג\"כ אי אתה יכול לקיים שניהם כגון בטלית של פשתן תכלת שהוא עמרא דאי אפשר לקיים המצוה בלא העברת הלאו ומדלא כתב הכי נראה דס\"ל דזה לא מקרי אי אתה יכול לקיים שניהם דהא יכול לקיים שניהם דיעשה טלית של צמר ובחוטי תכלת שהוא הכל של צמר ואינו עובר הלאו דלא תלבש שעטנז והא ליתא או כמ\"ש מרן ז\"ל דא\"כ כלאים דשרייה רחמנא היכי משכחת לה או כמ\"ש התוס' דבטלית של פשתן חשיב אי אפשר לקיים שניהם וכ\"כ רש\"י במנחות דף מ' וז\"ל אבל תכלת דצמר דאי אפשר במינו דכל תכלת צמר [הו\"א] רמינן אי לאו משום גזרה דקלא אילן, ועיין עוד שם מ\"ש רש\"י בנוסחאות שונות באופן שדברי המפרש בנזיר קשים.
וראיתי להתוס' שם ד\"ה כיון וכו' לעיל וכו' א\"נ מדאורייתא שרייה וכו' דכלאים ממש הותר אצל ציצית ולא משום דחיה והא דמסקינן לעיל דפוטר היינו מדאורייתא וכו' אלו דבריהם וקשה לי דא\"כ דכלאים בציצית היתר גמור הוא ולא דחוי היכי פשיט מיניה ביבמות (ד\"ד) [דף ג'-ד'] דאתי עשה ודחי לא תעשה דקאמר התם ותו לא תעשה גרידא מנלן דדחי דכתב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך וכתב רש\"י אלמא אתי עשה ודחי ל\"ת, הא שאני התם דהוי היתר ולא דיחוי וכעת קשה, וא\"כ לפי זה צ\"ל כמו שכתבו התוס' עוד א\"נ מסקנא לא קיימא הכי ונשאר מסקנא כדסלקא דעתין דכלאים בציצית הוי דיחוי וכן נראה שהוא דעת רש\"י שם ואף שסתם והוא ברור. והנה מתוך דברינו אלה ונראין אמת ויציב דכלאים בציצית הוי דיחוי ולא היתר נראה דאין מקום אחרי נשיקת ידיו ורגליו למ\"ש הרא\"ם בתוספותיו על הסמ\"ג הלכות מגילה סי' ג' על מה שפי' רש\"י גבי גדול כבוד הבריות כגון זקן ואינו לפי כבודו שדוחה לאו דלא תוכל להתעלם יעו\"ש בברכות דף כ' ע\"א ברש\"י ותוס' ד\"ה שב ועל תעשה שאני שכתבו על פי' רש\"י ולא נהירא וכו' וכתב הרא\"ם על דבריהם וז\"ל ונראה דלק\"מ דשאני טומאה דבההוא גופיה דאזהרת בל יטמא מפרש קרא בעמיו לאפוקי מ\"מ כי היכי דמפרש גבי טומאה כי אם לשארו לאפוקי קרובים אבל אזהרת לא תוכל להתעלם דלא מפרש בה מלבד זקן וכן באזהרת שבת דלא מפרש בה מלבד מילה ופסח ותמיד הו\"ל אזהרה לכל ישראל והדר מפיק זקן ותמיד ופסח ומילה וכו' אלו דבריו, וכלאים בציצית הוי תברתיה דהוי זה בצד זה לומר אף דאסרתי כלאים מלבד ציצית דלא אסרתי והוי כמו בעמיו וכי אם לשארו ואפ\"ה נדחה קרו לה ולא היתר ונמצא שפיר מקשו התוס'. ומתוך הכתוב מדברי התוס' והרא\"ם הראת לדעת דמילה היא דחויה וכדכתיבנא שם בפשיטות בס' אגורה באהלך." + ], + [ + "וסומא \n חייב בציצית וכו'. פרק התכלת דף מ\"ג והוי ככו\"ע דרבנן נמי ס\"ל הכי במכל שכן דכסות לילה וכמ\"ש רש\"י שם, וקרא דוראיתם אותו מוקמי ליה לראה מצוה זאת וזכור מצוה אחרת. ודבריו סתרי למ\"ש רש\"י בסוכה דף י\"א גבי הא דרב עמרם חסידא יעו\"ש, ועיין מ\"ש לעיל בהל' א'. וכן קשה לגאון הביאו הרא\"ש הלכות תפילין וז\"ל סומא פטור מן הציצית ומן התפילין דכתיב וראיתם אותו פרט לסומא ותמה עליו הרא\"ש דוראיתם בסומא הוא דכתיב וכו' והא הוכחנו דלכו\"ע סומא חייב בציצית ואיך כתב דפטור מדכתיב וראיתם, גם הרא\"ש למה לא תמה עליו כן. ומדברי הרב יד אהרן הגהת הטור בהלצתו לטובה על הרא\"ש סי' י\"ז מוכח דס\"ל דלרבנן סומא פטור כמ\"ש רש\"י בסוכה, וזה אינו כמ\"ש. אך קשה שם בש\"ס אמאי לא מוקים קרא דוראיתם אותו לרבנן למעט כסות סומא דפטור, וי\"ל דכל היכא דמצינן לאשוינהו טפי עדיף. ושם בתוספות סוף ד\"ה ור\"ש פוטר כתבו וז\"ל וה\"נ אין להקשות דנדרוש כי היכי דמרבינן גבי אכילת מצה דהתם שאני דכתיבי בחד קרא עכ\"ל. ר\"ל כיון דכתיבי בחד קרא אמרינן כי היכי דנתרבו להא נתרבו להא וכ\"כ בערכין דף ג' הואיל ואיתרבו לאכילת חמץ איתרבו לאכילת מצה, ולכאורה דבריהם אינם מובנים דזה עצמו תמיה לן דמאי שנא זה מזה ומה מתרצי, אלא דרצונן לומר דכיון דמחד קרא נינהו מיתרבו לכולהו והכא בציצית היינו מכח דהוקשה כל התורה כולה לתפילין וכמ\"ש שם ודבריהם עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. ובזה נתיישב מה שהקשה הרב יד אהרן הי\"ו באו\"ח סימן י\"ז היכי קאמר בש\"ס גבי כהנים נהי וכו' מכלל דאי הוו פטירי מכלאים מכל וכל הוו פטירי מציצית והא אינם בחד קרא יעו\"ש ודוק. ומ\"מ מתוך מ\"ש התוס' יבמות דף ד' מוכח דמ\"ש הכא כיון דמחד קרא הוא היקש כלומר וכאן הוא סמיכות, וכבר זה עצמו דחו הם עצמם מהא דאיתא בש\"ס כהנים אצטריכא ליה והיא ממש קושיית הרב יד אהרן נר\"ו." + ], + [ + "מותר \n לאדם ללבוש ציצית בלילה בין בחול בין בשבת וכו'. וכ\"כ פי\"ט מהלכות שבת. ויש להקשות לפי מ\"ש מרן הב\"י בסי' כ\"ט הל' תפילין וז\"ל ולפ\"ז צ\"ל שמ\"ש רבינו דבערב שבת בין השמשות צריך להסירם לא משום דאסור להניחם הוא אלא משום דכיון דאינו זמן חיובם צריך להסירם דחיישינן דילמא נפיק בהו לרשות הרבים ואע\"ג דמדאורייתא לא מיתסר למיפק בהו לא הוי גזרה לגזרה דכיון דאין לו צורך להניחם אפילו למידי דרבנן חיישינן עכ\"ל, א\"כ גם בציצית יהא אסור ג\"כ לעבור ברה\"ר שמא יפסוק ואף דהוי גזרה לגזרה מכל מקום כיון דא\"צ כלל (להניחם) [ללבשו] בלילה כיון דלאו זמן ציצית, ובהדיא התירו להעביר ברה\"ר. ונראה לחלק דשאני גבי ציצית שהוא לבוש וכיון שצריך ללובשו בשעה זאת אין לעשות גזרה לגזרה ברם גבי תפילין דליכא מצוה בלבישתם ולא הנאה לגוף שאינו לבוש וכיון שאין צורך כלל גזרינן גזרה לגזרה.", + "וכיצד \n מברך וכו' להתעטף בציצית. וכ\"כ בטור או\"ח סי' כ\"ב נתעטף מברך להתעטף וכו', ודקדק הב\"ח דלמה שנה פרקו פעמים דהא כתבו בסי' ח', ותירץ וז\"ל ושנאו הכא להורות דאע\"פ שמברך שהחיינו על עשיית הציצית ונתעטף בה מיד אפ\"ה לאחר העטיפה צריך לברך להתעטף ואע\"ג שאינו עובר לעשייתן ממה שעבר עכ\"ל. ור\"ל דכיון דאיכא ברכת שהחיינו מתעכב בזה ולא נשאר שהות לברך ברכת ציצית קודם עטיפה כי היכי דתיהוי עובר לעשייתן אלו דבריו. ותמהני דלא זו הדרך לברך תחילה שהחיינו ואח\"כ ברכת המצוה אלא בהיפך וכן כתב הטור הל' לולב סי' תרנ\"א וכן הוא ודאי בכל המצוות וכן בברכת הנהנין וא\"כ אין מובן לדבריו. ומ\"ש הטור תחילה ברכת שהחיינו היינו משום דקאי דמברך אותה בשעת קניה ולא בשעת עטיפה. והנראה לי הוא דאתא לאשמועינן דאפילו אחר שנתעטף בה מברך וליכא בזה עובר לעשייתן וכמ\"ש הב\"ח דכן משמע מלשון התוספתא נתעטף בה מברך להתעטף בציצית ומשמע אחר שנתעטף וכן דקדק הרא\"ש ז\"ל בסוכה פ' לולב וערבה סי' ג' וז\"ל נתעטף וכו' אלמא אע\"פ שכבר נתעטף אומר אקב\"ו להתעטף וכו' לפי שהמצוה נמשכת כל זמן שהוא מעוטף ועומד וק\"ל.", + " וכיצד\n מברך וכו' להתעטף בציצית. הרב הלבוש סי' ח' האריך להוכיח שיברך הבי\"ת בשו\"א ולא בפת\"ח יעו\"ש באו\"ח סי' ח'. והשיירי כנה\"ג כתב ומנהג המדקדקים כהרב הלבוש וכן הוא היה נוהג ברם הרב בית דוד שילש ג' סברות נגד סברא זו, הב\"ח ומצת שמורים והרב צמח יעו\"ש שכתב בשמם שצ\"ל בפת\"ח. ברם מ\"ש משם הרב צמח בפת\"ח הוא תמוה אצלי לפי מה שראיתי לשונו וז\"ל ולכן צ\"ל בציצית כפי לשון הלבוש עכ\"ל, ואין להגיה שום הג\"ה לפי שדבריו סובבים הולכים על דברי הרב נגיד ומצוה שמדבריו נראה ברור כדעת הלבוש והשתא הכא נמצא הרב הלבוש והשיירי כנה\"ג והנגיד ומצוה והרב צמח סברי דיברך בשו\"א ומה גם שהוא על דרך הסוד ואין בידי להכריע.
והטור או\"ח סי' ח' כתב יתעטף בציצית מעומד ופירושו דגם הברכה יהיה מעומד וכמ\"ש מדברי רש\"י ז\"ל שם והכי הוי ריהטא דלישנא יתעטף בציצית מעומד ויברך כך וקאי גם לברכה, ומה שהפסיק באמצע וכתב וסדר עטיפתו אגב דכתב יתעטף פירש הסדר והלשון נרדף ולכן מרן בספר הקצר נשמר מזה והרחיק את הקרוב וקירב את הרחוק וכתב יתעטף בציצית ויברך מעומד ואח\"כ כתב סדר העטיפה ומעומד שכתב קאי גם לעטיפה.
והבית חדש כתב משם סמ\"ק דשאר פוסקים דגמרי לה מגזירה שוה דלכם לכם מספירת העומר, ולא קשיא גזירא שוה למה לי דהא גרסינן בירושלמי כל הברכות מעומד דאין זה אלא בברכת המצוות וכו' אך קשה ממילה ולולב דמפיק לה משום דכתיב לכם תיפוק ליה שהם ברכת המצוות וצ\"ע עכ\"ל. ולי נראה דצריך לכם לעכב דלשאר ברכות אינם דוקא למצוה מן המובחר וכמ\"ש הר\"ד אבודרהם ז\"ל וצריך לברך מעומד ושש מצוות הן עומר לבנה ציצית שופר לולב מילה ואנו למדים באלו מג\"ש מלכם לכם ויש מצות אחרות שמברכים עליהם מעומד לכתחילה ואם לא בירך מעומד אין לחוש כגון הלל וכו', נמצא דיש הפרש בין שש אלו להשאר ולכן איצטריך לכם בכולהו הנך. ואף להי\"א שהביא הרד\"א שם נראה דלא פליג ע\"ז וכמו שהבין הרב דרכי נועם חלק או\"ח סי' ג', אלא הכי פירושו וי\"א כלל לזה כי כל מצוה שאין בה הנאה מברכין עליה מעומד עכ\"ל, כלומר כמו סימן לדבר לאיזה ברכות ראוי לברך מעומד בין למצוה מן המובחר בין להנך דכתיב לכם, מצוה שאין בה הנאה ולא פליג אדלעיל וכן מתפרשין דברי הארחות חיים שחילק בין ברכת הנהנים לברכת המצוות דהיינו לכולם בכולל ברם יש הפרש בין הנך דכתיב בהו לכם להשאר, וחילק בהכי משום דהירושלמי לפי האמת איירי בהכי בכולהו כדעת הרד\"א.
ובטלית קטן כתב מרן בב\"י סי' ח' דמברכין עליו להתעטף ולא על מצות ציצית. והקשה הרב בני חיי משם מורו זקינו דסותר עצמו ממ\"ש בספר הקצר דכתב שם דיכול לברך להתעטף מכלל דעיקר ברכתו היא על מצות ציצית. ולתרץ זה מצאתי כתוב דמ\"ש יכול היינו דיכול לברך להתלבש וכמ\"ש מהרי\"ל הביאו החבי\"ב יעו\"ש. ולי לא נהירא דהיכן כתיבא סברה זאת כי היכי דליסמוך מרן עלה נוסח זה לא נמצא למי מקדושים דקדים למרן דלא הזכיר כן בב\"י. ולענ\"ד פשוט דמ\"ש מרן יכול ר\"ל דיש לברך כן אף דליכא עיטוף ולשון יכול ר\"ל שפיר שייך לשון זה.", + " ואינו\n מברך על הציצית בשעת עשייתה וכו'. והקשה המג\"א ז\"ל סי' י\"ט ס\"ק א' דמאי שנא ממזוזה דקי\"ל שצריך לברך כשקובעה דהתם נמי קי\"ל חובת הדר הוא דכל זמן שאינו דר בתוכה פטור ממזוזה וכו'. והרב יד אהרן תירץ וז\"ל ולי נראה דלא דמי כלל רק דכתיבת המזוזה עם עשיית הציצית הכל אחד וכשם דבעשיית הציצית ליכא ברכה כן בכתיבת המזוזה ליכא ברכה נמצא דציצית ומזוזה כחדא סלקין וכו' יעו\"ש. ואני אפרש קושיית המג\"א אשר בזה אין מובן לדברי הרב יד אהרן נר\"ו והוא דקשיא ליה דמאי שנא מציצית דכי היכי דבציצית אין לברך על עשייתה מטעם דבשעת עשייה ליכא מצוה כי אם בלבישה ואז חייב ומברך כן במזוזה שהיא חובת הדר דאי אינו דר בה פטור נמצא דכשקובעה ואינו דר בה פטור באותו זמן ואינו חייב לברך אלא בנכנס לדור בה וא\"כ למה מברך בקובעה נמצא דלבישת הטלית ונכנס לדור בבית דומה בדומה וא\"כ מה ירווח בדמיונו.
ועוד יש לדקדק בדבריו דאימא דכתיבת המזוזה דומה לטויית החוטין או שזירתן והוי דומה בדומה באופן שדברי המג\"א נכונים. וראיתי להרב בני חיי ציין בשם המג\"א שאם היה לבוש ציצית ונפסקו לו והטיל בו ציציות אחרות שמברך אקב\"ו לעשות ציצית ואחריו נמשך היד אהרן נר\"ו ודבריהם תמוהים דהמג\"א חזר בו שכתב וז\"ל ואה\"נ וכו' מברך לעשות ציצית כמו במזוזה מיהו י\"ל שאחר מיד שנפסק מחוייב לפושטו לתקנו וכו', הרי שחזר בו מטעם דכיון דמחוייב לפושטו מיד כשעושהו הרי אינו לבוש בו ולכן אינו מברך לעשות ציצית וז\"ש ומיהו וכו'. ולדעתם קשה דאיך הוי נותן טעם שיברך כן משום דמיד כשנפסק חייב לפושטו אדרבא כלפי לייא וכמ\"ש." + ], + [ + "נפסקו \n לו חוטי לבן וכו' זורקן באשפה וכו'. ובטור סי' כ\"א כתב ציצית וכו' ויכול לזורקן וליכנס בהם לבית הכסא ויראה דאפילו בעודן במצוותן מותר להשתמש בהן עכ\"ל. פי' דבריו ע\"פ מ\"ש התוס' בשבת דף כ\"ו יעו\"ש ותורף דבריהם וז\"ל וא\"כ לא דמי לכל האיסורין לנר חנוכה לא דמי דשם מיירי שרוצה להשתמש בשעה שיש חיוב להיות הנר דולק לא כן ציצית דבשעה שמשתמש אינו מבקש בעת ההיא שיהיה עליו שם מצוה יעו\"ש.
ואני תם לא אדע שכו\"ל דברים אלו שהם לכאורה קשי ההבנה דעדיין מאי שנא טלית מנר חנוכה דהא גלוי וידוע הוא דכל שעה שלובש ד' כנפות בלא ציצית עובר בעשה דגדילים תעשה לך וא\"כ כשלובשו אי מבטלו לציצית כשמשתמש בו ואינו רוצה שיהיה שם מצוה עובר בעשה וא\"כ איך אפשר ינוח דעתו של זה בביטולו לעבור עליו בעשה הא ודאי ליתא. ועוד לו יהי דיהבינן ליה כל דיליה ונאמר דכשרוצה להשתמש בו אינו רוצה שיהיה שם מצוה עליו ואע\"ג דעובר בעשה א\"כ כ\"ש בנר חנוכה דבשעה שמשתמש ממנו מבטל למצוה ואף שהוא חיוב באותה שעה להדליק מה בכך. ומ\"ש הב\"ח בדברי הטור הוא נאה ומתקבל ומה שתמה עליו הט\"ז וז\"ל וזה תימה דבהא ודאי גם השאילתות מודים דמותר ומנא ליה דאוסר עכ\"ל, ולענ\"ד הטור טעמו ונימוקו עמו לדקדק מדברי השאילתות דאוסר אפילו בזה מדכתב אסור וכו' למעבד צרכיהון במידי דעביד למיפק ביה ידי חובת מצוה כגון חוטין הקבועין וכו', ומהאי לישנא משמע בהדיא דאף דבאותה שעה לא עביד מצוה אסור וזה ג\"כ מ\"ש והושענא לאורוחי ביה אף דבאותה שעה לא עביד מצוה כגון דעביד אחר שיצא ידי חובת נטילה ועביד לצאת למחר ידי חובתו וכו', וז\"ש הטור בסוף דבריו לדחות לדברי השאילתות שאינו דומה לדם דדם שאני כשמכסה ברגל עושה המצוה דרך בזיון וכיון דהוי בשעת עשית המצוה אסורה מה שאין כן כאן דבשעה שמשתמש בו אינו עושה מצוה כי הוא כלי קופסא באותה שעה ושפתיים ישק.
אך קשה מה שסיים הב\"ח וז\"ל ומ\"ש במקצת ספרים בסוף הסי' וכ\"כ הרמב\"ם מותר ליכנס בציצית לבית הכסא ולבית המרחץ ר\"ל כיון דמתיר ליכנס לבית הכסא ולבית המרחץ אלמא דלא אסרו אלא לעשות המצוה דרך בזיון וכל שאינו בשעת המצוה שרי עכ\"ל, ושותיה דמר לא ידענא דהא כשלובשו הרי הוא מקיים המצוה שמחוייב אז להטיל ציצית והרי זה דומה לנר חנוכה ממש דבשעת הדלקתן מקיים המצוה ואסור ליהנות מהם וכמ\"ש הוא עצמו דבזה מודה הטור ואיך בציצית סובר דבשעת לבישתו אינו מקיים המצוה עד שמזה נסתייע ממ\"ש הרמב\"ם. ולי יראה ע\"פ דרכו דלעולם בשעת עשיית המצוה אסור להשתמש בו והא דשרי ליכנס בו לבית הכסא היינו משום דבזה ליכא שום בזיון דאינו משתמש בו כלום ומ\"ש וליכנס בהם לבית הכסא לאו משום בזיון נגע בה לומר דאף דאיכא בזיון שרי אלא מלתא באפי נפשה והיינו מההיא דפרק התכלת וכמ\"ש מרן ז\"ל ובזה ליכא בזיון דמעולם אין סברא שיפשוט אדם לבושו כדי לעשות צרכיו דלעולם צריך לנהוג בו כמו לבוש וז\"ש וכ\"כ הרמב\"ם מותר לאדם ליכנס לבית הכסא וכו' כלומר דאף דס\"ל דלא אמרו דתשמישי קדושה נזרקין אלא דוקא אחר שנעשו מצותן ולא קודם וכדעת השאילתות וכמ\"ש מרן לדעתו אפ\"ה מתיר ליכנס עמו לבית הכסא נמצא דבזה ליכא בזיון וא\"כ משו\"ה מתיר אני ג\"כ אף שהיא שעת המצוה.
והנה בנימוק\"י הל' ציצית כתב ג\"כ בשם גאון דמותר ליכנס בציצית לבית הכסא והביא הוא ראיה מדאיתא פ' התכלת דרב יהודה הוה מברך כל צפרא להתעטף בציצית משום דקסבר כל זמן שמניחה מברך עליה וכו' הביאו הב\"י סי' כ\"א יעו\"ש. ולענ\"ד נראה להביא ראיה מדאמר פרק לולב וערבה רבא הוה קאי ועייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך וכי איצטריך זמנא אחרינא וכו' ומשי ידיה ומנח תפלין וכו' ואינו מזכיר הנחת ציצית נראה שלא היה מסלקו כדי ליכנס לבית הכסא ואין לדחות דלעולם שהיה מסלקו ואינו מזכירו כמו שאינו מזכיר לבישתו בתחילת היום דמה שאינו מזכירו משום שהיה ישן עמו וכדקא ס\"ד בש\"ס בפרק התכלת לדעת רב יהודה דרמי תכלתא וכו' ומדקא ס\"ד התם כן ש\"מ דכך היה מנהגם וכן היה נוהג רבא ולא היה מברך בבוקר דהיה סובר לילה זמן ציצית הוא כרבנן ואין לילה מפסיקו או אפילו כר\"ש וכסות המיוחד ליום ולילה חייב וכדעת הרא\"ש וטור וסייעתיהו בסי' י\"ח יעו\"ש, ברם אי אסור לילך לבית הכסא עמו והיה מסלקו היה צריך להזכיר לבישתו אלא ודאי דליכא איסורא בזה ובראיית הנימוק\"י שדי נרגא הרב יד אהרן יצ\"ו דלעולם שהיה מסיר הטלית כשהיה נכנס לבית הכסא ומה שלא היה מברך בלבישתו משום שהיה בדעתו ללובשו מיד דא\"צ לברך וכמ\"ש הטור סי' ח'.
ולענ\"ד ראייתו ברורה דמוכח שם לדעת ר' יהודה דאפי' בדעתו ללובשו מיד דליכא היסח הדעת צריך לברך מדמותיב הש\"ס שם אי הכי כל שעתא ושעתא נמי וכו' ומאי קושיא כיון שהיה בדעתו ללובשו וליכא היסח הדעת א\"צ לברך ודאי דס\"ל דאפ\"ה צריך לברך וא\"כ כשהיה פושטו ליכנס לבית הכסא צריך לברך בלבישתו ואיך הוי דוקא בצפרא ודאי מוכח דא\"צ לפושטו ברם לדעת הטור דס\"ל דכל דליכא היסח הדעת א\"צ לברך אין ראיית הנימוק\"י ראיה וצריך להביא ראיה כמ\"ש לענ\"ד מההיא דפרק לולב וערבה. אך קשה להטור דס\"ל דכל דליכא היסח הדעת א\"צ לברך מש\"ס זאת דפרק התכלת דמשמע דאפילו דליכא היסח הדעת צריך לברך וכמ\"ש מדמותיב הש\"ס כל שעתא ושעתא וכו'. ומכל הכתוב ראיה למ\"ש המג\"א סי' כ\"א בשם האר\"י דיש לשכב בלילה בטלית קטן והביא ראיה ושדי נרגא יעו\"ש, וכ\"כ הרא\"ש בתשובה כלל ב' סי' י\"ג הביאו ב\"י סי' ח' יעו\"ש. ועיין בטור סי' כ\"א מ\"ש בשם השאלתות ומ\"ש בב\"י עליו וז\"ל ואיני מבין דבריו עד והא דקאמר בשאלתות עד דהא אין יוצאין בחסר וכו' יעו\"ש.
ולענ\"ד דבריו תמוהים דאיך אפשר לומר דמ\"ש בשאילתות ואתרוג דמצוה למיכליה היינו כשאין בו יותר מכביצה או ביום ראשון דאין יוצאין בחסר וכו' הא במציאות אלו פסול מדינא ואינו יוצא ידי חובה והשאילתות בפירוש מתורת בזיון נגע בה וכמ\"ש ברור בדבריו." + ], + [ + "ואם \n נתכסה בלא ציצית הרי ביטל מצות עשה וכו'. סתמו כפירושו דבין בחול בין בשבת כל דמתכסה בלא ציצית עובר על ביטול מצות עשה והיינו כסברת הר\"ר שלמה הביאו המרדכי הובא בב\"י או\"ח סי' י\"ג ברם ר\"י השיב עליו דלא אמר הכתוב לא תלבש בגד שיש לו ד' כנפים בלא ציצית דאז ודאי היה הדין עמו דגם בשבת עובר אלא מצות עשה גרידא להטיל בו ציצית ומ\"מ אין הטלית אסור וגם אין עובר אם הוא שבת כיון שאינו יכול להטיל בו ציצית משא\"כ בחול דעובר כיון דיכול להטיל אלו דבריו. והנה על סברא זאת הקשה המג\"א סי' הנזכר ס\"ק ח' מש\"ס שבת דף קל\"א ריש ע\"ב דאמרו שם למ\"ד ציצית חובת טלית אם קיימו בביתו בלא ציצית עובר בעשה אפילו בשבת וא\"כ למ\"ד דציצית חובת גברא למה יהא מותר ללובשו בשבת מן התורה בלא ציצית וכו' ע\"כ. וראיתי להרב לשון למודים חלק או\"ח סי' ח' כתב דלא דמי כלל דיש הפרש ממ\"ד חובת מנא למ\"ד חובת גברא דמ\"ד חובת מנא לעולם חיובא רמיא עליה וליכא אופן לפטור משו\"ה חייב גם בשבת משא\"כ למ\"ד חובת גברא כיון דאיתיה בתקנתא שאינו לובשו ואי נמי לובשו יכול לפושטו א\"כ עשה דהטל ציצית לאו בשבת וכו' יעו\"ש שהאריך.
ולענ\"ד מאן דמותיב שפיר קא מותיב דמידי הוא טעמא דפטר הר\"י ז\"ל כשהוא שבת דליכא איסור עשה משום דלא כתב קרא לא תלבש בגד וכו' אלא מצות עשה להטיל ציצית בד' כנפות והרי זה דומיא דמעקה ומזוזה דלא אסר הכתוב לדור אלא הטיל הכתוב לעשות מעקה ומזוזה וא\"כ כשלובש הד' כנפות ואינו יכול לצייץ בו ציצית ליכא איסור עשה א\"כ גם למ\"ד חובת מנא לא אמר הכתוב לא יהא לך בגד בת ד' בלא ציצית אלא הטל ציצית וכל שהוא שבת דאי אפשר להטיל למה יהיה עליו איסור ואמרו בש\"ס דאם לא מטעם דיכול להפקירן חייב להטיל בו ציצית וביטול דבריו שהאריך שם הוא זה דלמ\"ד חובת מנא משום דיכול להפקירו נפטר ממצות עשה וחייב אם צייץ בשבת הא לא היה טעם דיכול להפקירן חייב לצייץ בשבת הכי נמי למ\"ד חובת גברא כיון דיכול שלא ללובשו וליפטר ממצות עשה חייב אם צייץ בשבת הא אי ליכא טעמא דיכול שלא ללובשו היה חייב לצייץ בשבת נמצא דליכא פיטורא דהטלת ציצית משום דלא אמרה תורה לא תלבש אלא הטל ציצית אלא הכל שוה וא\"כ כדי ליפטר בשבת צריך שלא ילבשנו ואם לבש צריך לפושטו דומיא דלמ\"ד חובת מנא שכדי שיפטר מהטלת ציצית צריך שיפקירנו ולכן אם צייץ בשבת חייב דאיתא בתקנתא דהפקר וכל דלא הפקירו עובר האיסור עשה ומ\"מ אינו יכול לצייץ בשבת. היוצא מן האמור דאיסורא איכא גם בשבת אם לובשו למ\"ד חובת גברא וכן למ\"ד חובת מנא אם אינו מפקירו.
ובתוך דבריו כן תמה בדברי התוס' דיבמות דף צ' ד\"ה כולהו וז\"ל ואיברא דהתם צריך למיהב טעמא דנהי דיכולין לגזור ולאסור תכלת דהותר מן התורה משום גזירה מ\"מ להתירו שילבשנו בלא ציצית אין כח וכו' אלו דבריו בקיצור נמרץ. ולא ידעתי את שיחו דהא כתבו התוס' טעם לחקירה הלזו דמעיקרא בתחילת הלבישה לא חייביה קרא עד אחר העיטוף ואחר העיטוף הוא דרמי רחמנא עליה מצות ציצית וכיון שכן כשאינו מטיל ציצית הוי שב ואל תעשה ומשום גזרה דרבנן פטרוהו ממצות ציצית נמצא דבתחילת הלבישה לאו מהיתר חכמים הוא שהתירוהו אלא התורה התירתו והיתר חכמים הוא אחר הלבישה שהוא שב ואל תעשה ועיי\"ש שהביא דברי התוס' דפרק אלו נערות דף מ' ד\"ה כגון כדי ליישב לחקירתו וכתב על דבריהם וז\"ל וכנראה דקשיא להו וכו' יעו\"ש, ובפירוש קשיא להו מאי דקשיא ליה וכוונתם מבוארת לך נא ראה בחידושיי הל' ו' ועיין מה שהקשה עוד המג\"א דלמה יהא אסור ללובשו אפילו בחול וכו' ועיין בחידושיי פ\"י מהל' כלאים הכ\"ט מאי דכתיבנא לענ\"ד." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות ציצית", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Ahavah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..87f53ce0feb5e1fd29b6cb663054c3f11714f61a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,226 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Ahavah" + ], + "text": [ + [ + [ + "מצות \n עשה להתפלל בכל יום וכו'. וכ\"כ רבינו בספר המצוות וז\"ל מצות עשה ה' הוא שציונו לעובדו שהיא התפילה וכו'. והשיגו הרמב\"ן מכמה דוכתין דאמרינן בש\"ס תפילה דרבנן. והמגילת אסתר הליץ בעד רבינו דהנוסח הוא דרבנן יעו\"ש, וכן הליץ כאן מרן. וקשיא לי בדבריהם דא\"כ דעיקר תפילה היא דאורייתא אלא דהנוסח לחוד הוא דרבנן א\"כ היאך חילק בש\"ס פ' מי שמתו גבי מתני' דבעל קרי וז\"ל אלא ברכת המזון וק\"ש דאורייתא תפילה דרבנן והא בהמ\"ז הוי דומיא דתפילה דעיקרה דאורייתא ומטבעה דרבנן כמ\"ש מרן גופיה פ\"ב דברכות משם הרמב\"ן ושכיוצא בזה כתבו הרא\"ש והרשב\"א, ובהל' ב' נראה שהשוה דעת רבינו לדעתם יעו\"ש א\"כ הוי דומה לתפילה ממש.
גם מ\"ש עוד מרן וז\"ל א\"כ יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה. לא זכיתי להבינו דא\"כ מה יענה אבנ\"ר לקושיא שהזכרנו. ועוד מאי שנא הך דאורייתא מהך דאורייתא.
עוד הקשה מרן לרבינו למה מנה מצוה זאת מדכתיב בכל לבבכם וכו' וסיים בסוף דבריו דקרא דועבדתם לא מצינו שדרשוהו לדבר אחר ע\"כ ושמעתי מקשים דבפרק החובל והמקבל דרש רבא ועבדתם זו תפילה וק\"ש ואיך כתב דלא דרשוהו לדבר אחר. ולק\"מ וכי ק\"ש מהכא נפקא מקרא מלא דבר הכתוב בק\"ש בשבתך וכו' ובלכתך בדרך אלא דרבא שם קאי ללמד דעת את העם דיאכל אדם בבוקר פת במלח וקיתון של מים ומפיק לה מהכא דרך רמז ועבדתם וכו' ואח\"כ ובירך את לחמך ואת מימיך ונקט ק\"ש בהדי תפילה שלא יאכל קודם ק\"ש משום ואותי השלכת אחרי גויך דלאו דוקא קודם תפילה הוא דאסור אלא גם ק\"ש. ולעיקר קושיית מרן נראה דמפיק ליה מועבדתם לפי דממנו נלמוד חיוב לכל יום וכמ\"ש הלח\"מ משם הרב קרית ספר דומיא דלחם ומים דצריך בכל יום." + ], + [ + "ולפיכך \n נשים ועבדים וכו'. אין להקשות אמאי השמיט קטנים דתני במתני' משום דכתב לפיכך וכו' ולכן אי אפשר למתני קטנים דלאו הא בהא תליא וכבר שנאו רבינו דין זה במקום אחר סוף פ\"ו ה\"י.", + " שהיא\n מצות עשה שלא הזמן גרמא וכו'. ובש\"ס דרחמי נינהו וכו' כן היא הגירסא לפירוש רש\"י דס\"ל דהוי דרבנן, והתוס' גרסי פשיטא כיון דכתיב וכו' כמצות עשה שהזמן גרמא דמי קמ\"ל רחמי נינהו, וכתבו דרש\"י לא גריס כן משום דס\"ל דהוי דרבנן וכו'. ומהר\"ח אבולעפיה כתב דלא גריס רבינו בש\"ס דרחמי נינהו, והוא תימה דבין רש\"י בין תוס' גרסי גירסא זאת. ונראה דלעולם דרבינו גריס לה וכגירסת התוס' וה\"פ פשיטא מצוה דאין לה זמן היא ומשני כיון דכתיב וכו' נעשה כמי שיש לה זמן מדרבנן ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדי לקיים דבריהם שקבעו זמנים קמ\"ל כיון דרחמי נינהו אוקמינהו אדאורייתא וליחייבו נשים כאנשים כדינייהו שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא. ושוב ראיתי להרי\"ף דלא גריס לה, ויש לצדד לדעת רבינו אי גריס לה או לא ואין כאן הכרח.", + " אלא\n חיוב מצוה וכו' נותן שבח וכו'. וכתב הלח\"מ יש לשאול מנין לו לרבינו שזה מן התורה ובעל קרית ספר כתב לא איתפרש לי היכא, ולשון זה העתיק גם הרב מעיל שמואל בנימוקיו לרבינו. וכתב הרב מרכבת המשנה נר\"ו דהבין המעיל שמואל בדברי הקרית ספר דקאי לכל מ\"ש רבינו מתחילת הלשון שכתב ומגיד שבחו וכו', והוא הכחיש דלא קאי אלא למ\"ש ואח\"כ נותן שבח וכו'. ולא ידעתי היכן רמוז שהבין כן עד דמכחיש ליה דאדרבא כתב כן על מ\"ש רבינו ואח\"כ נותן שבח והודאה וכמו שנראה האמת דמ\"ש הקרית ספר הוא ע\"ז.
עוד כתב הרב מרכבת המשנה נר\"ו שם וז\"ל ואי לא דמסתפינא הוה אמינא דמ\"ש ומגיד שבחו לא קאי למ\"ש חיוב מצוה וכו'. ולענ\"ד דבר ה' בפיהו אמת מדקדוק לשון רבינו שכתב אלא חיוב מצוה זאת כך היא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום והם דברי מותר דהכי הו\"ל למימר אלא וכו' כך דיגיד שבח הקב\"ה ואח\"כ שואל צרכיו וכו', אלא דתחילה כתב רבנו חיוב התפילה שהיא שאלת צרכיו וז\"ש שיהא אדם מתחנן ומתפלל דהיינו צרכיו שהם בקשה ותחינה ואח\"כ כתב שכך יעשה מדרבנן שיגיד שבחו וכו'. ולדעת מרן דס\"ל דמ\"ש רבינו חיוב מצוה זאת קאי גם ללשון ומגיד שבחו של הקב\"ה ומפיק לה מההיא דרבי שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו וכו' י\"ל דהלשון נמשך עד בבקשה ובתחינה, ומ\"ש אח\"כ הוא מילתא באנפי נפשא מצד הסברא ואח\"כ יתן שבח וכו' על הטובה שהשפיע לו וכמשל דאמר בש\"ס." + ], + [], + [], + [ + "וכן \n תקנו וכו'. עיין מ\"ש מרן והלח\"מ והמעיל שמואל, ולא ימלט מהקושי גם לפי דבריהם. ולי הדיוט נראה דדעת רבינו לפסוק כר' יהושע בן לוי משום דאנו מתפללין תפלת מוסף ולכו\"ע הויא חיובא ובשלמא לריב\"ל דתיקנו אנשי כנה\"ג כנגד תמידין יבוא מרווח תפילת מוסף לא כן לר' יוסי בר חנינא דס\"ל אבות תקנום מוסף מאן דכר שמיה וצריך לידחק כמו שנדחק בש\"ס משו\"ה תפס כריב\"ל וזה הוא כוונת הש\"ס דקאמר לימא תיהוי תיובתא וכו' ומאי קושיא הא ברייתא אחרת הויא תיובתא דריב\"ל ומאי קשיא לריב\"ח טפי מריב\"ל אלא הכוונה דמקשה ליה לריב\"ח מכח תפילת מוסף דתני בברייתא ולריב\"ח היאך ימלט מזה דתני בברייתא דמוסף הוי כנגד מוסף דקרבן דלדידיה ליכא אב אחר ואהא מתרץ לעולם אמר לך וכו' דאי לא תימא הכי מאן תיקנה וכו' כלומר בלאו ברייתא תיקשי ליה לריב\"ח מי לא מודה בתפילת מוסף ומאן תיקנה אלא צ\"ל כדאמרן. או י\"ל על דרך זה דלאו קושיא ותירוץ הוא אלא הכל מדברי אחד דרוצה להכריח דהך ברייתא לא הוי נגד ריב\"ח וז\"ש נימא וכו' כלומר כשם שבברייתא אחרת הויא תיובתיה דריב\"ל כך ברייתא זאת תיהוי תיובתא דריב\"ח ואהא קאמר דאינו, דאמר לך וכו' דאי לא תימא הכי וכו' זה אפשר בפשטא דש\"ס. ולפי מ\"ש בדברי רבינו דמ\"ש כאן הוא כריב\"ל צ\"ל דמ\"ש בהל' מלכים הוא כמ\"ש המעיל שמואל." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "בד\"א \n וכו'. עיין מ\"ש הלח\"מ על דברי מרן בב\"י סי' ק\"י וז\"ל ונראה דהוצרך לומר כן למנהג אשכנז שבכל זמן אומרים ברך עלינו אלא שבימות הגשמים אומרים ותן טל ומטר וכו', וקשה לי על תירוצו דא\"כ כשהקשה בש\"ס שם אי הכי הבדלה בחונן הדעת נמי וכו' ומאי קשיא הא י\"ל בין הביננו לאתה חונן שהיא ברכה די\"ח כמו שחילק הוא ז\"ל יעו\"ש. והרב מקראי קודש השיא כוונת הש\"ס לכוונה אחרת יעו\"ש.
ואחר נשיקת ידיו ורגליו אין לשון הש\"ס סובלו אי מלשון אי הכי הבדלה בחונן הדעת (ואי) דאי כפירושו הו\"ל למימר השתא דאתית להכי וכו'. גם לשון הבדלה בחונן הדעת דחונן הדעת הוא מהי\"ח ולא מהביננו. ועיין להרב יד אהרן נר\"ו מה שתירץ בתירוץ שני והוא נכון ע\"פ דברי הרשב\"א בחידושיו יעו\"ש והן אמת דלפי דברי הרשב\"א הנה נכון ברם דברי הרשב\"א לא ימלט מהדוחק, דהבדלה בחונן הדעת לאו הביננו הוא וכדכתבינן. וכן הרב פר\"ח פי' הסוגיא כפי הפשט ולקושיית הלח\"מ תירץ כתירוץ הלח\"מ יעו\"ש סדר לשונו. ועיין בב\"י סי' ק\"י מ\"ש משם ה\"ר יונה וז\"ל וה\"ר יונה נתן טעם לדבר דאפשר לתרץ מפני שההבדלה אינה ברכה בפ\"ע וכו'. וראיתי להרב לחם יהודה בתשובה וז\"ל וקשה דלפי\"ז בשאלת מטר נמי למנהג אשכנזים שאומרים לעולם ברך עלינו וכוללין המטר בתוכה אמאי צריכינן לטעמא דטירדא בהביננו ותיפוק ליה דלא יאמרו דהיא ברכה בפני עצמה, ולא קשיא מידי דלא ראי זה כראי זה דגבי הבדלה שאינה ברכה בפני עצמה אלא היא כלולה עם אתה חונן ועכשיו כלולה בהביננו יכול לטעות שהיא ברכה בפני עצמה לא כן גבי ותן טל ומטר דהיא היא ברכת השנים היאך יטעה ויאמר שהיא ברכה בפני עצמה וכי משום דמוסיף בברכת השנים יבוא לטעות הא הכל מענין א' וליכא חששא והוא פשוט." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שבת \n וכו'. עיין מ\"ש מרן וז\"ל מאמצע וא\"כ היה מפרש רבינו לא הו\"ל לכתוב ומשלים בשל שבת ולפיכך נראה שרבינו מפרש וכו'. ואחר נשיקת ידיו ורגליו לא היה צריך לומר שיפרש כן הברייתא אלא כפי' רש\"י ותוס', ומ\"ש ומשלים הוא כמ\"ש איהו אלא שהוא לשון דידיה ולא מלשון הש\"ס והיינו מרויחין בזה דלא תיקשו מה שהקשה הרב מקראי קודש על דברי מרן יעו\"ש. ולענ\"ד י\"ל לקושיא זאת דמ\"ש אין הלכה כאותו הזוג הוא לשון חידוש דאף שהם רבים לית הלכתא כוותייהו וק\"ל, ברם מי הכניסו למרן בזה." + ], + [], + [], + [], + [ + "כל \n ימות הגשמים וכו' מאימתי אומר מוריד הגשם וכו'. עיין מ\"ש מרן. ובירושלמי הביאו הטור סי' קי\"ד דאמר אסור להתחיל עד שיזכיר הש\"ץ, וכתב שם הטור בשם הראב\"ד דה\"פ אסור להזכיר עד שיזכיר ש\"ץ משיב הרוח ומוריד הגשם או מוריד הטל כדי שלא יהא דבר מעורב ביניהם יעו\"ש. ודבריו תמוהים וכמ\"ש עליו מרן יעו\"ש. ועיין להרב ט\"ז שם מה שתירץ בזה. וצריך אני לפרש דבריו בלשון הירושלמי וז\"ל הירושלמי אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש\"ץ ופי' לא מבעיא בציבור דאיכא עירוב במקום אחד דזה מזכיר וזה אינו מזכיר אלא אף ביחיד צריך שישמע מציבור רבי סימון בשם ר' יהושע בן לוי אמר בש\"ץ הדבר תלוי בתמיה וכי אף ביחיד תלוי בש\"ץ כיון שהוא יחיד א\"א לש\"ץ ואהא שאל ר' מנא אי פליג ריב\"ל עליו דר' חגי וא\"ל לא, דא דאת אמר בש\"ץ הדבר תלוי שהוא מימרת ריב\"ל ויוצא מדבריו דיחיד אם רצה להזכיר מזכיר איירי בטל, (והיא) [ודאי] מימרת דר' חגי דאף ביחיד הצריך ש\"ץ איירי בגשם ונמצא לפ\"ז דבציבור בין בגשם בין בטל בש\"ץ הדבר תלוי וביחיד בגשם בש\"ץ תלוי אבל לא בטל זהו כונת הרב ט\"ז. ומפרש דברי הראב\"ד כך על מ\"ש בירושלמי אסור להזכיר וכו' דה\"פ בין משיב הרוח ומוריד הגשם בין מוריד הטל כדי שלא יהיה מעורב והיינו בציבור דביחיד ליכא האי טעמא דעירוב ומשו\"ה השמיט הטור מלשון הירושלמי תיבת ליחיד להורות דהראב\"ד איירי בציבור. והוצרכתי לזה משום דעפ\"ז נתבארו באר היטב דברי הר\"ן ז\"ל על מ\"ש במתני' ריש תעניות ר' יהודה אומר העובר לפני התיבה וכו' וזה לשונו הא דנקיט בעובר ולא תנא דביו\"ט אחרון של חג במוסף מזכירין ולא בשחרית וביו\"ט ראשון של פסח בשחרית ולא במוסף היינו טעמא לפי שאמרו בירושלמי אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש\"ץ פי' כיון דתלוי בש\"ץ נקט הכי. וכתב עוד וז\"ל ומיהו דוקא בגשם אבל בטל אם רצה להזכיר יחיד יזכיר כדאיתא התם כלומר דקשיא ליה דא\"כ תירוץ זה ניחא בהעובר דגשם ברם בטל מאי איכא למימר ואהא תירץ וז\"ל ואיידי דנקט ר' יהודה מילתיה בש\"ץ ביו\"ט האחרון של חג נקט נמי ביו\"ט ראשון של פסח אף שאין תלוי בש\"ץ. ושוב כתב א\"נ דאפילו בטל אין מזכיר בציבור עד שיכריז הש\"ץ וכן נראה בירושלמי שאכתוב בסמוך עכ\"ל. פי' דבריו (דא\"כ) [דא\"צ] למה שתירץ דאיידי דיו\"ט אחרון של חג נקט ביו\"ט של פסח נמי בעובר, אלא דכולה איירי בדוקא ומתני' כולה קאי בציבור וכיון שכן אף בטל תלוי בש\"ץ כדי שלא יהא דבר מעורב זה מזכיר וזה אינו מזכיר וכמ\"ש מהירושלמי שהביא בסמוך שהוא הך ירושלמי שכתבנו ונתבארו דברי הר\"ן בפשיטות. והרב יד אהרן לא הבין כן בכוונת הר\"ן וכתב עליו מ\"ש יעו\"ש." + ] + ], + [ + [ + "תפילת \n השחר וכו' עם הנץ החמה. ועיין בב\"י ריש סימן פ\"ט דאחר שהביא דברי רבינו כתב על שם רבינו ירוחם וז\"ל ור\"י כתב זמן תפילה משיכיר את חבירו וכו' ונראה שהוא סובר וכו' ולא ידעתי וכו'. ולי הדיוט דבריו תמוהים דאיך הבין לדעת רבינו ירוחם דמשיראה את חבירו תוך ד' אמות ויכירנו, ואם עלה ברק השחר אחד, ואינו דביראה את חבירו כתב ר\"י דהוא זמן תפילה ובעלה ברק השחר כתב דאם התפלל בדיעבד יצא, נמצא ג' זמנים מחולקים דמשעלה ברק השחר בדיעבד יצא ומשיראה את חבירו ברחוק ד' אמות הוא זמן תפילה שהוא זמן מאוחר יותר דהיינו עד הנץ החמה משום יראוך עם שמש ואיך השוום מרן יחד. וכפי זה גם אינו מובן מ\"ש שפירש כן ר\"י כי היכי דלא תיקשי הא דאביי על מ\"ש הרא\"ש, והא אינם זמן אחד. גם קשה איך אפשר דיפרש ר\"י דמ\"ש אביי לתפילה כאחרים ר\"ל לתפילה ממש והא סיים שם ולק\"ש כוותיקין דאמר ר' יוחנן ותיקין גומרים אותה עם הנץ החמה תניא נמי הכי ותיקין גומרים אותה עם הנץ החמה כדי לסמוך גאולה לתפילה וידוע דהתפילה היא אחר ק\"ש וזמנה משיראה את חבירו ברחוק ד' אמות ויכירנו הוא קודם להנץ החמה וק\"ש כוותיקין שהוא מאוחר, ובשלמא אם הוא תפילין ניחא שהוא כסדר זה תפילין תחילה ואח\"כ ק\"ש וכמ\"ש רש\"י ודוק.
עוד כתב מרן שם וז\"ל ונראה שלמדו כן וכו' דלא גרע קודם חצות וכו' הרואה יראה דבין לפי' א' בין לפי' ב' לעולם קודם חצות לר' יהודה הוא נלמד או מאחר חצות לכו\"ע לפי' א', או דלא נשוי כ\"כ פלוגתא בין ר' יהודה לרבנן, ובין הכי ובין הכי קשה דאמאי צריך הרא\"ש ז\"ל להוציא הדין באופן זה ונפק\"מ לדרך הב' שכתב מרן דאחר חצות לר\"י אינו מועיל אפילו לשכר תפילה שלא בזמנה, ולדרך הא' ברור לעין כל דוחק הלשון בדברי הרא\"ש ובפשיטות היה יכול להוציא הדין לר\"י אפילו אחר חצות יש לו שכר תפילה שלא בזמנה שכשם שקשה לרבנן שאמרו עד חצות כן קשה לר' יהודה במכל שכן דס\"ל עד ד' שעות וצריך לתרץ דעד ד' שעות שכר תפילה יהבו ליה שכר תפילה בזמנה לא יהבו ליה ונמצא הדין כמ\"ש וגם לרבות עד הלילה.
וראיתי להלח\"מ הקשה כמו כן בפשט דברי הרא\"ש וכתב וכבר תמה עליו הרב ב\"י. ולא ידעתי איך כתב דעל קושיא זאת מתרץ, והא מזה לא איירי מרן ומה שקשה על הרא\"ש בסתם קשה גם בפי' מרן וכמ\"ש, הן אמת דלפי' א' דמרן יש לדוחה לדחות ולפרש כמ\"ש הלח\"מ דבדבריו מתיישב קושיא זאת ברם בתירוץ האחרון לא נגע ולא פגע בזה.
עוד כתב בב\"י שם וז\"ל הילכך ממעטינן בפלוגתייהו וכו' והקשה הלח\"מ ז\"ל שם כיון דטעמא דרבנן היינו משום דתמיד היה קרב עד חצות וטעמא דר' יהודה היינו משום דתמיד היה קרב עד ד' שעות מנין לו לתת זמן לר\"י עד חצות כלל. ועוד קשה מה שהקשה הרב לחם יהודה וז\"ל ועוד קשה דאדרבא מוכח בש\"ס דלר\"י אחר ד' שעות לא יצא דהא גבי מוספין קאמר עד ז' שעות ומוכח בש\"ס ופוסק דלרבנן דקיי\"ל כוותייהו בדין המוספין אם התפלל אחר ז' שעות נקרא פושע ויצא ידי חובתו ומדרבנן נשמע לר\"י וכו'. ועוד קשה דהתם דף כ\"ח אמרו כל המתפלל תפילת המוספין לאחר ז' שעות לר' יהודה עליו הכתוב אומר נוגי ממועד וכו' וכיון דאתרוייהו קאי קרא משמע דשוין נינהו דלאחר זמנן אף בדיעבד לא יצא עכ\"ל.
ולענ\"ד ליישב הכל נקדים מ\"ש התוס' ד\"ה איבעיא להו וכו' לא בעי אם טעה ולא התפלל תפילת מוסף דהא ודאי אינו מתפלל בערבית דהיאך יקרא את הקרבנות וכבר [עבר] זמן מוסף וכו' עד סוף דבריהם. היוצא מדבריהם דשנא תפילת מוסף מתפילת שחרית כיון דתפילת שחרית וכן השאר רחמי נינהו לא כן מוסף ואף דכולן כנגד קרבנות תקנום וא\"כ משו\"ה לר' יהודה אף דזמנה עד ד' שעות מ\"מ מודה דיכול להתפלל אח\"כ כיון דרחמי נינהו ולא דמי למוספין. גם מ\"ש מקרא דנוגי ממועד דמוקי ר\"י בין לשחרית בין למוסף לא קשיא כיון דלאחר ד' שעות לר\"י אין לו שכר תפילה בזמנה קרי ביה נוגי ממועד ומה שמתפלל אח\"כ משום דרחמי נינהו ולכן במוסף דלא שייך רחמי אינו מתפלל ונמצא יישוב לכל.
והב\"ח לא נראה לו דברי מרן אלו ובחר לו דרך לעצמו והעלה דבין לר' יהודה עד ד' שעות ובין לרבנן עד חצות שכר תפילה בזמנה יש לו מכאן ואילך למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה עד המנחה שכר תפילה שלא בזמנה יש לו ואפי' איחר במזיד ומכאן ואילך מתפלל של מנחה תחילה ואח\"כ שחרית ודוקא בשוגג וכו' עכ\"ל. ודבריו תמוהים דאיך השוה להרי\"ף והרא\"ש ורבינו והטור בזה והא הרי\"ף והרא\"ש כתבו היכא דטעי וצלי לאחר ד' לר\"י מתפלל וכו' נמצא דדוקא בטעה ברם בהזיד לר\"י אינו מתפלל כלל ולא כן להרמב\"ם והטור דכתבו עבר או טעה וכו' ואיך הוא השוום בדרך זה וי\"ל.
עוד שם הב\"ח חולק עם מרן בפי' דברי הרשב\"א דלדעת מרן פי' דבריו הוא שאחר חצות קודם המנחה אינו יכול להתפלל מכל וכל אלא דלאחר חצות שהגיע שעת המנחה מתפלל מנחה תחילה ואח\"כ שחרית ולהב\"ח כוונת הרשב\"א הוא לאשמועינן דין אחר לענין תשלומים והוא דר\"ל דאם לא התפלל שחרית והגיע זמן מנחה גדולה לא יאמר התפלל שחרית ואח\"כ מנחה אלא להיפך וכו' יעו\"ש.
ולענ\"ד לא ראיתי בדברי הרשב\"א אופן לפרש כן וז\"ל ומיהו דוקא בזמן תפילה לפי שכיון שהוא זמן תפילה וכו' חוזר ומשלים וכו' אבל שלא בזמן תפילה וכו'. ובדברים אלו היכן רמוז מ\"ש הב\"ח, ומה גם שזה פשוט והוא ש\"ס ערוך דהתשלומין הוא אחר התפילה שהיא זמנה ותניא טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת וכו' טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל במוצ\"ש שנים של חול מבדיל בראשון וכו' הרי בפירוש דהשני הוא לתשלומין.
גם הרב פר\"ח כתב דלא כמ\"ש מרן בב\"י ומור\"ם ז\"ל דליתא וכ\"כ הב\"ח וכו'. ובסי' ק\"ח ס\"ק ג' על מ\"ש מרן בסעי' ג' וז\"ל הא דמשלים התפילה שהפסיד דוקא בזמן תפילה אבל בשעה שאינה זמן תפילה לא וכתב עליו [הפר\"ח] דוקא בזמן תפילה כלומר בעודו עסוק בתפילה העיקרית אחר ששהה כדי הילוך ד' אמות וכו' אבל אם הפסיק בין תפילה לתפילה והלך לעסקיו שוב אינו מתפלל תשלומין ודקדק כן הרשב\"א וכו' וזו היא כוונת הרשב\"א שמשם לקח המחבר מ\"ש כאן ודלא כהבנת ב\"י ומור\"ם סי' פ\"ט. ולא ידעתי מי הכריחו לפרש כן בדברי הרשב\"א דאין דבריו סובלין פי' זה כמו שיראה המעיין.
עוד שם בב\"י וז\"ל ואחר שכתבתי כל זה מצאתי להרשב\"א וכו', וראיתי להלח\"מ פ\"ג מהל' תפלה הקשה וז\"ל וקשה עליו דא\"כ למה לא תירץ בש\"ס כשהקשה וכו\"ע ותו לא דמאי דקאמר עד חצות הוא לומר דעד חצות יכול להתפלל כל זמן שירצה אבל מחצות ואילך אינו זמן תפלה עד לאחר חצי שעה שאינו זמן שום תפילה, ותירץ וז\"ל ומיהו לזה י\"ל דאי הוה הכי לא אהני מיעוטא דמתני' דעד חצות אלא לחצי שעה לבד אלא להוסיף ג\"כ לגבי דר' יהודה. ולענ\"ד נראה לעיקר קושייתו דאינו יכול לתרץ הכי בש\"ס דאי מתרץ הכי נמצא דנשאר הענין כפשוטו דאין חילוק בין זמן לזמן לשכר תפלה ובין הכי ובין הכי יש לו שכר תפלה בזמנה אלא דחצי שעה אחר חצות אינו יכול להתפלל וא\"כ מאי טעה דקאמר דמשמע דוקא טעה ואם הזיד אינו מתפלל והא כל דאם הזיד אינו מתפלל איך אם טעה יהיה לו שכר תפלה בזמנה. ועוד כיון דבאמצע יש זמן שעבר זמן תפילה מ\"מ, איך אפשר שיהיה לו אח\"כ שכר תפילה בזמנה ולכן תירץ בש\"ס כדתירץ ודוק." + ], + [ + "כבר \n אמרנו וכו'. עיין מ\"ש הלח\"מ ובכלל דבריו הביא דברי התוס' דפרק תפילת השחר שהקשו מנא ליה הא דבשלמא עד תשע שעות ומחצה דעד אותו זמן הוי וכו' מנחה קטנה יעו\"ש. ולענ\"ד חילייהו מדתני בסיפא דהאי ברייתא דאפליגו ר' יהודה ורבנן ואיזהו מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה ואיזהו מנחה קטנה מתשע שעות ומחצה ולמעלה ע\"כ, וסתמא קתני דמשמע בין לר\"י בין לרבנן ותיבת ולמעלה משמע עד הלילה וא\"כ קשיא ליה אמאי קאמר עד פלג המנחה ואהא תירץ שפיר דר\"י ס\"ל דתפילת מנחה הוי כנגד קטורת וקטורת היה עסקו חמשה רביעי שעה דהיינו שעה ורביע ומתחיל זמנו מתשע שעות ומחצה, ולמעלה דקאמר ר\"י היינו עד אחת עשרה שעות חסר רביע שאז כלה זמן הקטורת משא\"כ לת\"ק דהוי כנגד תמיד של בין הערבים שכלה זמנו עד הלילה ולמעלה ר\"ל עד הלילה וק\"ל." + ], + [], + [ + "וזמן \n מנחה קטנה וכו'. וכתב מרן ויש לדקדק בלשון רבינו שהו\"ל לכתוב וזמן מנחה קטנה וכו'. ועיין להרב מקראי קדש מה שכתב ע\"ז וליתא וכו' יעו\"ש. ומי יתן ידעתי מה הכוונה בדבריו דהלא דבריו הם דברי מרן שכתב לתרץ קושיא זאת." + ], + [], + [], + [ + "המתפלל \n תפלה וכו' וכתב מרן כבר אפשר וכו' והיינו אם לא יתפלל מנחה מפלג המנחה ולמעלה וכו'. וכתב הרב מרכבת המשנה וז\"ל וקצת קשה דאמאי בתפילת המנחה לקח רבינו לעיל סברת ר' יהודה לעיקר מדכתב וזמן מנחה קטנה וכו' ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה וכאן בתפילת ערבית כתב בתחילה שזמנה מתחילת הלילה והיינו כת\"ק ואח\"כ כתב ויש לו להתפלל תפילת ערבית של ליל שבת בער\"ש והיינו כר' יהודה וי\"ל עכ\"ל. ונראה דלעיל גבי מנחה רבינו נחית לכתוב כסדר היום דתחילה בא זמן ר' יהודה ואחר כך בא זמן ת\"ק וז\"ש וקטנה מתשע שעות ומחצה וכו' עד שישאר מן היום שעה ורביע דהיינו קודם הלילה ואח\"כ ויש וכו' עד שתשקע החמה דהיינו זמן מאוחר יותר וכאן כתב דעת ת\"ק קודם דמסתבר לכתחילה כוותיה וק\"ל.
ובני יצחק נר\"ו תירץ דבכל אחד נקט רבינו מילתא דשוייא לתרוייהו דבין לרבנן בין לר' יהודה יוצא ידי חובה ולכתחילה עדיף לעשות כן לצאת ידי ספק ולכן גבי מנחה נקט תחילה דזמן מנחה קטנה עד י\"א שעות דאליבא דכו\"ע מתשע [שעות] עד אחת עשרה חסר רביע הוא זמנה אלא דרבנן הוסיפו דעד הלילה ג\"כ הוא זמנה ומשו\"ה נקט תחילה סברת ר\"י ואח\"כ סברת רבנן דלכתחילה יעשה כן לצאת ידי ספק וגבי ערבית נקט תחילה שזמנה מתחילת הלילה דהיינו סברת רבנן משום דאף לר\"י נמי הוא זמנה אלא דר\"י הוסיף דאף מאחת עשרה שעות מתחיל זמנה ויעשה כן גם בערבית לכתחילה לומר מתחילת הלילה כדי לצאת ידי ספק וק\"ל." + ], + [], + [], + [ + "טעה \n וכו'. עיין בב\"י סי' ק\"ח וז\"ל וכתב עוד הרשב\"א ומיהו דוקא בזמן תפלה וכו'. פי' דבריו כמ\"ש מרן גופיה שם לעיל סי' פ\"ט והכי פירושו דוקא בזמן תפלה דהיינו שהוא שאר תפילות לאפוקי זמן שאינו ראוי לשום תפילה כמו חצי שעה אחר חצות והוא עוסק בתפילתו פי' כיון שהוא זמן תפילה נקרא עוסק בתפילתו וסיים אבל שלא בזמן תפלה לא ודוק. וכ\"כ בסעי' ה' הא דמשלים התפלה דוקא בזמן תפלה אבל באינו זמן תפלה לא, וזמן משמע כדכתיבנא.
וראיתי להפר\"ח סי' זה כתב ע\"ז וז\"ל כלומר בעודו עוסק בתפילה העיקרית וכו' יעו\"ש ודבריו תמוהים וכמ\"ש לעיל ה\"א (וכמ\"ש) [ובמ\"ש] עוד הרב ז\"ל וז\"ל וזו היא דעת הראב\"ד בהשגות פ\"ג מהל' תפילה, גם בזה לענ\"ד ליתא ודברי הראב\"ד ה\"פ והם ממש כמ\"ש בפי' דברי הרשב\"א במ\"ש עכ\"ל וכו' עד סוף הלשון. וה\"פ אינן אלא עם התפילה שבאה בזמנה כלומר כיון שהוא זמן תפילה וזה הוא שסיים הואיל ושעת תפילה הוא וראיתי למהריק\"ש הביאו היד אהרן נר\"ו שדקדק דדעת רבינו דדוקא תפילת תשלומין צריך שתהיה סמוכה לתפילת העיקר אבל אם עבר זמן מה שוב אין לה תשלומין וכתב שלא בא זה מפורש בהרשב\"א והראב\"ד. ודבריו תמוהים דאדרבא מדברי רבינו ליכא הוכחה אבל מדברי הרשב\"א והראב\"ד יש להוכיח כן וכמ\"ש הרב פר\"ח ושוב ראיתי להרב בני חיי הביא לשון מהריק\"ש כת\"י היפך ממש ממ\"ש היד אהרן נר\"ו אלא דגם לפי מ\"ש הרב ב\"ח ז\"ל דנהי דיש להוכיח כן מלשון רבינו ברם אפשר שהוא לכתחילה אבל אם עבר ולא התפלל בסמוך מי יאמר דהפסיד התפילה. ועיין מ\"ש הלח\"מ וז\"ל והא דכתב רבינו כן וכו' עד מיהו ישלים ולענ\"ד נראה דאי הוה נקיט הכי הו\"א דוקא במציאות זה דבג' נזכר שלא התפלל הראשונה כיון דהתפילה השניה שהיא סמוכה הו\"ל ליתן דעתו שלא התפלל ראשונה והוי כפושע לא כן בשכח מכל וכל הוי כאנוס וסד\"א דיתפלל שניים קמ\"ל אלא השניה." + ] + ], + [ + [], + [ + "ורוחץ \n ואחר [כך] יתפלל וכו'. עיין למרן בב\"י בדין זה וסיים שם ולענין הלכה כיון דהרי\"ף והר\"מ וכו' הכי נקטינן עכ\"ל. והקשה הט\"ז דכפי זה אפילו אם מתיירא שיעבור זמן התפלה צריך שימתין על המים וא\"כ איך פסק בספרו הקצר שאם מתיירא שיעבור זמן התפילה יקנח ידיו במידי דמנקי הא לדעת הרי\"ף וסיעתיהו צריך שיעבור זמן התפלה זה תוכן דבריו.
וראיתי להיד אהרן נר\"ו תירץ וז\"ל ונראה דאף לדעת הרי\"ף אם מתיירא שיעבור זמן התפלה ודאי דשרי לקנח ידיו במידי דמנקי שהרי כתב רש\"י משום דזמנה כל היום הא לא נשאר שהות ביום ואינו מוצא מים אלא עד פרסה ודאי דיכול להתפלל בלא נטילה אף במידי דמנקי עכ\"ל. ואחר המחילה הכוונה לרש\"י הוא דאף שיעבור זמן התפלה ימתין דוכי לא ידע רש\"י זמני התפילות השנויות במתני' ומ\"ש דכל היום זמנה ר\"ל דלהך עניינא כל היום הוי זמנה כיון דקפדינן אמיא ולא אתפילה בזמנה ומשום דמסתמא ביום שלם ימצא מים נקט כל היום וכן ראיתי להרב מעדני יו\"ט ד\"ה וגם רב אשי יעו\"ש ולדבריו דזמנה שכתב מרן הוי כל היום קשה היכן גילה רז זה לבניו.
ולדידי חזי לי אחר המחילה דלא קשיא דלאו הא בהא תליא דאף דיסבור כהרי\"ף וסייעתיה דגרסינן בש\"ס ולא אמרן וכו' יכול לומר דה\"ה כשלא יעבור זמן התפלה והוא ע\"פ דברי הרשב\"א שהקשה על רש\"י כמה קושיות ופירש הוא וז\"ל דק\"ש שהוא דאורייתא לא החמירו עליו למיהדר אמיא כמו שהקלו בה לגבי בעל קרי לפי שאין דברי תורה מקבלין טומאה אבל לתפילה החמירו עד פרסה עכ\"ל הביאו מרן שם. הרי דמצא מקום לחלק בין תפילה לק\"ש בלי יסוד דלתפילה אפי' שיעבור הזמן צריך להמתין אלא בין לק\"ש בין תפלה איירי בנדון דאינו עובר זמן תפלה אלא דלהרי\"ף וסייעתיה צריך להלוך עד פרסה כשאינו עובר זמן תפלה ולהרא\"ש דלא גריס הכי אפי' כשאינו עובר זמן תפלה לא אטריחוהו ולכן אף דפסק כהרי\"ף וסייעתיה דהולך עד פרסה מ\"מ בעובר זמן תפילה מנקי ידיו בעפר וצרור וכל מידי דמנקי וכמ\"ש בספר הקצר ויפה דן. וכן רבינו דס\"ל הכי מוכח דס\"ל כחילוק הרשב\"א וכ\"כ בס' מעשה רוקח יעו\"ש. ברם איכא מאן דסובר דאפי' שיעבור זמן תפילה צריך להלוך עד פרסה הלא המה רש\"י ורב עמרם הביאו הטור סי' רל\"ב יעו\"ש, וריא\"ז הובאו דבריו בשלטי גבורים יעו\"ש. ומן התימה על הרב כנה\"ג [ב]הגהת הטור כתב דעת ריא\"ז והשמיט דעת רש\"י ורב עמרם דסוברים כן וכדכתיבנא.
ועיין למרן באו\"ח בספרו הקצר סי' ד' ס\"א כתב מים הפסולים לנטילת ידים לסעודה כשרים לנטילת ידים לתפילה מיהו יש מי שאומר דלא מברך עלייהו ע\"כ. והנה מור\"ם ציין על מ\"ש לסעודה לקמן סי' ק\"ס. וכתב מג\"א דכוונתו דדוקא מים שנשתנו מראיהן או נעשה בהם מלאכה המוזכרים בסי' ק\"ס, ובס\"ק ד' כתב עוד כשרים אבל כלי וכח גברא אינו מעכב ומברך כמ\"ש בס\"ז עכ\"ל. ואין בדבריו אלו השניים מובן כאשר יראה הרואה.
ואיך שיהיה אל זה אביט בדברי מרן גופיה שכתב מיהו יש מי שאומר דלא מברך עלייהו דהרא\"ה גופיה כ\"כ שהוא מאריה דשמעתתא וז\"ל הובא בב\"י כל מים דפסלי לנטילת ידים דוקא לסעודה אבל לתפילה כיון דסגי לן בכל מידי דמנקה מהני אפילו לכתחילה נמי מיהו לא מברך בהו כיון דלא איתקון לנטילה עכ\"ל. ואיך עשאו מחלוקת, ומן התימה על המחברים כולם שלא הרגישו בזה. ונראה דמ\"ש מרן בתחילת דבריו לאו מדברי הרא\"ה אלא הוא מ\"ש בב\"י על דברי הרא\"ש והר\"ן וז\"ל ומשמע דה\"ה לשאר דברים המעכבים בנטילת ידים לסעודה שאינן צריכין לנטילת ידים שחרית דנטילה זו אינה אלא משום נקיות בעלמא ועל זה הביא אח\"כ סברת הרא\"ה בשם יש מי שאומר דלא מברך עלייהו ואף דלא נמצא חולק בזה כן דרך מרן לפעמים כמ\"ש ביד מלאכי כללי מהר\"י קארו." + ], + [], + [ + "כל \n הטמאים וכו' אף לתפילה. זה סותר למ\"ש מרן הל' ק\"ש סוף פ\"ד וז\"ל וכיון דתקנת עזרא היתה שיטבול בין לק\"ש ותפילה בין לדברי תורה וכו' יעו\"ש, וכאן כתב רבינו בהיפך. ויש ליישב דמ\"ש וכיון דתקנת עזרא לאו דווקא אלא תקנת עזרא ובי\"ד שאחריו ולא דקדק לכתוב כך שכאן לא בא אלא לפרש מה שנהגו עכשיו לקרות מפני שבטלה או שנהגו כר' יהודה בן בתירא ע\"ז כתב וכיון שהתקנה היה תחילה על הכל כשבטלו לית לן לאפלוגי ובכולהו א\"צ לטבול." + ], + [], + [ + "אבל \n חולה שראה קרי וכו'. עיין מ\"ש הלח\"מ. והקשה עליו הרב מקראי קודש וז\"ל וליתא דביורה דעה אמרו דברים המותרים ואחרים נהגו איסור איכא מ\"ד אין לו התרה ואיכא מ\"ד יש לו התרה ולכו\"ע מיהא מועיל המנהג. ולענ\"ד י\"ל דעד כאן לא כתב הלח\"מ כן אלא בנידון דידן שהוא מנהג בטעות דמי שנהג כן הוא משום שדימה קרי לאונסו לשלא לאונסו ומשו\"ה הוי מנהג בטל משא\"כ כשידע שהוא היתר גמור ואפ\"ה אוסרו עליו בההיא הוא דפליגי ביו\"ד ולכו\"ע מועיל המנהג." + ], + [ + "כיסוי \n וכו' ולכתחילה לא יעשה. לכאורה דברים אלו הם דברי מותר דזה נכלל במ\"ש רבינו קודם ואם לא כיסה." + ], + [], + [], + [ + "דברים \n וכו' וחוזר ומתפלל. וכתב מרן ומדתניא בסיפא תפילתו וכו'. ואין צריך לזה דאפילו לגירסא דידן דגרסי מותר הוי דינא הכי דהא תני בברייתא דף כ\"ב ע\"ב היה מתפלל ומצא צואה במקומו וכו' אלא אמר רבא אע\"פ שהתפלל תפילתו תועבה ופסק רבינו בהל' ט' דחוזר ומתפלל." + ], + [ + "מי \n שגיהק או פיהק וכו'. מה שקשה לרבינו מסוגיא דפ' מי שמתו עיין להלח\"מ ז\"ל שכתב שאינו גורס כגירסת רש\"י יעו\"ש ועיין שם בפי' רש\"י שכתב למטה מפיח בקול עכ\"ל. וכתב הרב מעדני יו\"ט על דברי רש\"י הללו לפי' גירסתו ברש\"י וז\"ל ונראה שר\"ל דוקא ע\"י שמפיח בקול שמתבייש מהשומעים דהיינו דיש אומרים ניכר שהוא מכוער שהרי שומעים הקול ש\"מ דמיירי שמפיח בקול וכו' דמשו\"ה קאמר ת\"ק וכו' עכ\"ל. וקשה דא\"כ אמאי לא שני בש\"ס שניהם מלמטה הא שמפיח בקול הא שאינו מפיח בקול ולמה חילק מלמעלה למטה.
ויש ליישב דאי אפשר לתרץ הכי משום דאמר ר' חנינא אני ראיתי את רבי שנתעטש ואי לא שמע מנא ידע משו\"ה מוכרח לתרץ שהיה מלמעלה ואם ידחה הדוחה שלעולם לא שמע אלא שהריח ריח ולא היה שם כי אם רבי ומינה ידע א\"כ הוי ג\"כ סימן רע דהא מיהא יתבייש דידע ביה חברו דליכא לתלות כי אם בו ומסתברא דלא כתב הרב דכל דליכא קול אינו מתבייש אלא משום דלא נודע מי הוא המפיח ולא שייך זה כי אם בדאיכא הרבה בני אדם דיש לתלות זה בזה ברם בדליכא כי אם שניים אפילו דלא שמע חבירו בקול סימן רע לו שמתבייש ולפי גירסתו ברש\"י גרס כן ברם לפי גירסתינו והוא אמת דלשון רש\"י זה חציו הוא מלשון דלעיל וחציו הוא דבר אחר וכן ג\"כ דבמקום בקול הוא בקל כוונתו פשוטה דקשיא ליה לרש\"י אמאי לא שני בש\"ס דעיטוש כמו דשני בגיהק ופיהק בין לרצונו לאונסו ואהא תירץ דאין עיטוש אלא לאונס דלמטה מפיח בקל ואינו בידו וסלקא דעתיה (דס\"ס) [דמקשן] דלא מיקרי עיטוש אלא מלמטה והתרצן חילק דגם מלמעלה נקרא עיטוש וק\"ל." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שיכור \n אל יתפלל וכו'. וכ\"כ הטור סי' צ\"ט. וכתב שם בב\"י וז\"ל מאחר שכתב בתחילה שתוי אל יתפלל היכי שייך למימר ואעפ\"כ לכתחילה לא יתפלל וכו' ותי' בתירוץ ב' וז\"ל ואפשר דה\"ק שתוי כל שיוכל לדבר לפני המלך ואפילו שיוכל לדבר לפני המלך מ\"מ לא יתפלל לכתחילה עכ\"ל. ואינו מובן דעדיין הקושיא במקומה עומדת שכבר כתב שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפילתו תפילה ושתוי הוא כל שיכול לדבר לפני המלך הרי בפירוש דלא יתפלל לכתחילה וא\"צ לכופלו.", + " הואיל\n ושתה רביעית יין לא יתפלל. וכתב מרן וז\"ל ומ\"ש דברביעית יין מיקרי שתוי וכו' הכי משמע התם בההוא פירקא עכ\"ל. פירוש לדבריו מדאמרינן שם [עירובין] דף ס\"ד ע\"ב אמר רמי בר אבא דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגין את היין אמר רב נחמן לא שנו אלא ששתה כדי רביעית אבל יותר כל שכן שדרך טורדתו וכו' והתניא וכו' ונשא ונתן שם בש\"ס יעו\"ש. וכל זה הוא לתפילה דלאו במס' שיכורים עסקי כאן ופשוט. והלח\"מ ז\"ל כתב וז\"ל שם אמר רב יהודה אמר שמואל שתה רביעית יין אל יורה והוזכרו בתוס' גירסא אחרת שהיא אל יתפלל ונראה שזהוא גירסתו של רבינו עכ\"ל. ואחר נשיקת ידיו ורגליו א\"צ להכניס עצמינו בחילוק גירסאות ופשט דברי רבינו כדכתיבנא." + ], + [], + [ + "היה \n מהלך. עיין מ\"ש מרן בב\"י סי' ק\"י וז\"ל והר\"מ לא הזכיר תפילת הדרך. והפר\"ח רצה להליץ בעדו יעו\"ש. ודבריו תמוהים והכי איתא התם א\"ל אליהו לרב יהודה וכו' כשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא מאי הוא אמר רב חסדא זו תפילת הדרך מאי הוא יהי רצון מלפניך בא\"י שומע תפילה עכ\"ל, ואיך אפשר לומר שהיא תפילה קצרה והא כאן איירי קודם יציאה לדרך דהיא תפילת הדרך." + ] + ], + [ + [ + "שמונה \n דברים וכו'. עמידה כיצד וכו'. הנה דס\"ל דאי התפלל מיושב א\"צ לחזור ולהתפלל מעומד ומרן ב\"י סי' צ\"ד בסופו הוכיח דצריך לחזור ולהתפלל מעומד. ונראה דרבינו ס\"ל כמ\"ש מרן וז\"ל מיהו אפשר לומר דהיינו דוקא כגון רב אשי שהיה מכוון לתפילתו אבל כגון אנו שאין אנו מכוונים בתפילותינו לא יחזור להתפלל דקרית ביה למה לי רוב זבחיכם. אך קשה (ב)מה שהקשה הרב לחם יהודה דאמאי לא הזכיר לרבינו לחולק. ומרן בספרו הקצר פסק דצריך לחזור ולהתפלל מעומד, וכתב הט\"ז [סק\"ה] שלמד כן מדברי התוס' יעו\"ש, והקשה בדברי התוס' במ\"ש הר\"מ דר' שמעון בן אלעזר דס\"ל מסמך גאולה לתפילה עדיף ס\"ל דחוזר ומתפלל מעומד א\"כ מאי פריך בגמ' וליעבד מר כאבוה דשמואל הא כרשב\"א ס\"ל שהוא תנא אחרינא אלא ודאי דהקושיא היא דהוי דלא כמאן וכו' יעו\"ש ולא ידעתי מ\"ש הרב יד אהרן נר\"ו לזה דא\"כ נפל פיתא בבירא דהוי רב אשי דלא כמאן, דלהט\"ז זו היא קושיית הגמ' ותירוץ הגמ' דלא חזינן לרבנן וכו' דעבדי הכי להקדים תפילה לק\"ש ולא היה יכול לכוין מיושב וכו'. ומ\"ש היד אהרן נר\"ו שם ליישב קושיית הט\"ז לא הבנתי דבריו.
ולענ\"ד אפשר לומר דאדרבא לפירוש הט\"ז קשה דאמאי קאמר וליעבד מר כאבוה דשמואל ולא קאמר רב אשי דעבד כמאן אלא צ\"ל דהקושיא היא כיון דעבד אבוה דשמואל הכי כת\"ק למה רב אשי לא עבד הכי ג\"כ שכן דרך הש\"ס לאקשויי מגדולי האמוראים להאחרונים כך נ\"ל פשוט. ובני יצחק הי\"ו תירץ דודאי מעולם לא עלה על דעתם לומר דרשב\"א ס\"ל דחוזר ומתפלל אלא כוונתם דתחילה הביאו דברי בה\"ג דפסק כרשב\"א דהיינו שלא להקדים ולהתפלל משום דצריך לסמוך גאולה לתפילה ועל זה הקשו על דבריו דמשמע מדפסק כרשב\"א דאין מעכב התפילה אם יהיה במהלך דלרשב\"א כיון דצריך לסמוך גאולה לתפילה הרי הוא מתפלל בדרך וא\"כ נמצא דדברי בה\"ג הוא היפך הש\"ס דפסקינן בש\"ס בפירוש גבי תפילת הביננו דצריכה מעומד ועל זה תירץ בתירוץ ב' דודאי לא קשיא לבה\"ג דאה\"נ דס\"ל לבה\"ג דחוזר ומתפלל כדי להתפלל מעומד כמ\"ש רב אשי בסמוך ומה שפסק בה\"ג כרשב\"א הוא לגבי ת\"ק דסבר דמקדים ומתפלל ואינו סומך גאולה לתפילה דלא קי\"ל הכי אלא כרשב\"א דס\"ל מסמך גאולה לתפילה עדיף ואה\"נ לדידן דקי\"ל גבי הביננו דצריך מעומד ה\"נ דחוזר ומתפלל מעומד ודוק.
וראיתי להרא\"ש שכתב וז\"ל רבינו חננאל פסק כאבוה דשמואל ולוי דאפי' רב אשי דבסמוך לא פליג עלייהו אלא דלא חזינן לרבנן קשישי קאמר והיינו טעמיה דמהלך בדרך הלכך טוב יותר שיקדים ויתפלל מעומד אבל רב אשי וכו' עכ\"ל, ולא זכיתי להבין תירוץ זה דכיון דמה שלא היה רוצה להקדים היינו משום דהוא מיושב ויכול לכוין למה היה מחזר להתפלל שנית ומכיון שהיה מתפלל שנית למה היה מתפלל מיושב יתפלל מעומד קודם שילך לדרוש אלא ודאי דמה שלא היה מקדים ומתפלל היינו משום דס\"ל דצריך לסמוך גאולה לתפילה ודלא כאבוה דשמואל ולוי דהוו מקדמי ומצלי ולא היו מסמכי גאולה לתפילה וק\"ל." + ], + [ + "שמונה \n דברים וכו'. עמידה כיצד וכו'. הנה דס\"ל דאי התפלל מיושב א\"צ לחזור ולהתפלל מעומד ומרן ב\"י סי' צ\"ד בסופו הוכיח דצריך לחזור ולהתפלל מעומד. ונראה דרבינו ס\"ל כמ\"ש מרן וז\"ל מיהו אפשר לומר דהיינו דוקא כגון רב אשי שהיה מכוון לתפילתו אבל כגון אנו שאין אנו מכוונים בתפילותינו לא יחזור להתפלל דקרית ביה למה לי רוב זבחיכם. אך קשה (ב)מה שהקשה הרב לחם יהודה דאמאי לא הזכיר לרבינו לחולק. ומרן בספרו הקצר פסק דצריך לחזור ולהתפלל מעומד, וכתב הט\"ז [סק\"ה] שלמד כן מדברי התוס' יעו\"ש, והקשה בדברי התוס' במ\"ש הר\"מ דר' שמעון בן אלעזר דס\"ל מסמך גאולה לתפילה עדיף ס\"ל דחוזר ומתפלל מעומד א\"כ מאי פריך בגמ' וליעבד מר כאבוה דשמואל הא כרשב\"א ס\"ל שהוא תנא אחרינא אלא ודאי דהקושיא היא דהוי דלא כמאן וכו' יעו\"ש ולא ידעתי מ\"ש הרב יד אהרן נר\"ו לזה דא\"כ נפל פיתא בבירא דהוי רב אשי דלא כמאן, דלהט\"ז זו היא קושיית הגמ' ותירוץ הגמ' דלא חזינן לרבנן וכו' דעבדי הכי להקדים תפילה לק\"ש ולא היה יכול לכוין מיושב וכו'. ומ\"ש היד אהרן נר\"ו שם ליישב קושיית הט\"ז לא הבנתי דבריו.
ולענ\"ד אפשר לומר דאדרבא לפירוש הט\"ז קשה דאמאי קאמר וליעבד מר כאבוה דשמואל ולא קאמר רב אשי דעבד כמאן אלא צ\"ל דהקושיא היא כיון דעבד אבוה דשמואל הכי כת\"ק למה רב אשי לא עבד הכי ג\"כ שכן דרך הש\"ס לאקשויי מגדולי האמוראים להאחרונים כך נ\"ל פשוט. ובני יצחק הי\"ו תירץ דודאי מעולם לא עלה על דעתם לומר דרשב\"א ס\"ל דחוזר ומתפלל אלא כוונתם דתחילה הביאו דברי בה\"ג דפסק כרשב\"א דהיינו שלא להקדים ולהתפלל משום דצריך לסמוך גאולה לתפילה ועל זה הקשו על דבריו דמשמע מדפסק כרשב\"א דאין מעכב התפילה אם יהיה במהלך דלרשב\"א כיון דצריך לסמוך גאולה לתפילה הרי הוא מתפלל בדרך וא\"כ נמצא דדברי בה\"ג הוא היפך הש\"ס דפסקינן בש\"ס בפירוש גבי תפילת הביננו דצריכה מעומד ועל זה תירץ בתירוץ ב' דודאי לא קשיא לבה\"ג דאה\"נ דס\"ל לבה\"ג דחוזר ומתפלל כדי להתפלל מעומד כמ\"ש רב אשי בסמוך ומה שפסק בה\"ג כרשב\"א הוא לגבי ת\"ק דסבר דמקדים ומתפלל ואינו סומך גאולה לתפילה דלא קי\"ל הכי אלא כרשב\"א דס\"ל מסמך גאולה לתפילה עדיף ואה\"נ לדידן דקי\"ל גבי הביננו דצריך מעומד ה\"נ דחוזר ומתפלל מעומד ודוק.
וראיתי להרא\"ש שכתב וז\"ל רבינו חננאל פסק כאבוה דשמואל ולוי דאפי' רב אשי דבסמוך לא פליג עלייהו אלא דלא חזינן לרבנן קשישי קאמר והיינו טעמיה דמהלך בדרך הלכך טוב יותר שיקדים ויתפלל מעומד אבל רב אשי וכו' עכ\"ל, ולא זכיתי להבין תירוץ זה דכיון דמה שלא היה רוצה להקדים היינו משום דהוא מיושב ויכול לכוין למה היה מחזר להתפלל שנית ומכיון שהיה מתפלל שנית למה היה מתפלל מיושב יתפלל מעומד קודם שילך לדרוש אלא ודאי דמה שלא היה מקדים ומתפלל היינו משום דס\"ל דצריך לסמוך גאולה לתפילה ודלא כאבוה דשמואל ולוי דהוו מקדמי ומצלי ולא היו מסמכי גאולה לתפילה וק\"ל." + ], + [], + [], + [], + [ + "ואין \n מתפלל בחורבה. עיין בב\"י סי' צ' שכתב וז\"ל וי\"ל דהתם איירי בהר המוריה וכו'. וכתב הב\"ח כלומר שנקרא בשם שדה אבל לא היה פרוץ אלא מוקף מחיצה וכו' עכ\"ל. ולי פירוש זה תמוה דהא אותו המקום היה מקום רחוק הפקר בלי בעלים, שהיה הר, וראיה דאי היו בעלים שם היאך הניחו לו לעשות שם מזבח ולא מצינו שקנאו קודם העקידה וא\"כ מי הקיפו כיון שלא היה מקום זרע ותאנה. ופירוש דבריהם נראה דכיון שהיה הר המוריה וידוע שהיה שם השראת שכינה אימת שכינה עליו וחשיב מקום מוצנע להתפלל שם. ושוב ראיתי להרב הלבוש כתב כן ולא נראו דבריו להב\"ח שם ולא ידעתי למה." + ], + [ + "לא \n יעמוד וכו' לא ע\"ג מיטה וכו'. ויש לדקדק למה שינה לשון הברייתא דהתחילה במיטה כסא וכו' וסיימה במקום גבוה. ונראה דכיוון למ\"ש מהר\"י אבוהב הביאו בב\"י סי' צ' דכשהוא ע\"ג מיטה כסא וספסל אפילו בשיעור מעט אסור משום דנטרד שמא יפול אבל כשאינו כלי אית ליה שיעורא דבפחות מג' יתפלל אבל לא ביותר ולאפוקי מי שכתב דלא אתי כמהרי\"א דלא דק.
והב\"ח כתב על דברי מהרי\"א אלו וז\"ל וצ\"ל לפי' הא דתני מטה כסא וכו' לא הוי בדרך לא זו אף זו דבחדא בבא לא תני תנא לא זו אף זו אלא דוקא בב' או ג' בבות וכמ\"ש התוס' בדוכתין טובא אלא ה\"ק בין מטה בין כסא בין ספסל. ולענ\"ד לא באתי לכוונתו דהיאך קוראו בבא אחת והינם שלשה לא על גבי מיטה ולא על גבי כסא ולא על גבי ספסל ולא תני תנא לא על גבי מיטה כסא וספסל דאז היה [בבא] א' דומיא דמתני' האיש מקדש בו ובשלוחו דהוי בבא א' דלא תני מקדש בו ומקדש בשלוחו כמו שהוא פשוט שם וא\"כ שפיר יכול להיות כאן לא זו אף זו אלא דבלא\"ה לדעת מהרי\"א א\"א להיות לא זו אף זו משום דטעם כולם היינו שלא יפול ואדרבא במטה ליכא למיחש כ\"כ ועוד איך פי' הוא עצמו לפי דרכו לא זו אף זו והא הן בבא אחת.
וראיתי להפר\"ח שהקשה דכאן משמע דמקום נמוך עדיף ואילו בפ\"ק דשבת אמר כל [עיר] שגגותיה גבוהין מבית הכנסת לסוף חרבה. ותירץ וז\"ל דהתם כיון דכל הציבור הוא במקום גבוה ליכא למיחש למידי אבל הכא מיירי ביחיד דייקא נמי דקתני לא יעמוד אדם. פי' דבריו דכיון דיחיד מתפלל במקום גבוה ושאר הציבור בנמוך אסור אבל ביחיד ממש דליכא ציבור בהדיה מותר אפילו בגבוה דליכא טעם גבהות וכמ\"ש הלבוש אלא טעם אחר אית בה יעו\"ש. ועיין במעשה רוקח שלא דק בדברי הפר\"ח יעו\"ש. גם מ\"ש שם מההיא דתעניות דאבא חלקיה דאמר לדביתהו ניסק לאיגרא יש לחלק [ב]א' מב', או שהלכו לאיגרא כדי לראות פני רקיע כמו שצריך להתפלל במקום חלונות או שהלכו לאיגרא להתפלל שלא יראו(ה) החכמים שבשבילם באו העננים ושלא יחזיקו להם טובה וכמו שנראה מעובדא שם ואין צריך למ\"ש הוא שם." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "אסור \n לו לאדם שיטעום כלום וכו' מאחר שיעלה עמוד השחר וכו'. נראה מדבריו דמשעלה עמוד השחר הוא זמן תפילה וכמ\"ש מדברי הטור סי' פ\"ט שכתב זמן תפילת השחר מתחיל וכו'. ופירוש דבריו דזמנה הוי משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח שהיא כנגד תמיד השחר וכמתיא בן שמואל דתנן ביומא פ\"ג האיר פני מזרח עד שבחברון וזמן זה הוא אחר שיעלה עמוד השחר וכמו שנראה משם והטעם שהיו ממתינים עד זמן זה הוא שלא יטעו וכדתנן שם שפעם אחת עלה מאור הלבנה וכו' יעו\"ש, ברם אפילו מ[ש]עלה עמוד השחר הוא זמן התמיד וכמו שנראה ממתני' דמגילה דמשעלה עמוד השחר הוי יום יעו\"ש בהרב ז\"ל שם, ומ\"מ עיקר זמנה הוא מהנץ החמה ומשום יראוך עם שמש אלא דאם התפלל עם עמוד השחר יצא אפילו בלא האיר כל המזרח כיון שהוא זמן התמיד אלא כדי שלא יטעו לכתחילה אין להתפלל אכן אם התפלל יצא כן נראה פשוט בפירוש דבריו ונימוקו עמו. ברם מדברי הרא\"ש לא משמע הכי שכתב וז\"ל וזמנה משיעלה ברק השחר והאיר פני המזרח מידי דהוה אתמיד של שחר וכו' ונפק\"מ אם התפלל בזו יצא דתנא לא חש לפרשו דמילתא דפשיטא היא כיון דזמן המאוחר הוא בזמן התמיד הוא הדין המוקדם עכ\"ל, הרי משמע דעל מ\"ש דזמנה הוא משהאיר פני המזרח כתב דנפק\"מ דאי התפלל יצא הא בעלות השחר ממש לא יצא. ועוד דמאחר שהאיר פני מזרח לכתחילה יכול להתפלל דומיא דתמיד ולדידיה בדיעבד דוקא ולכאורה חלוקים הם זה מזה. גם מרן בספרו הקצר נמשך אחר דברי הרא\"ש שכתב ואם התפלל משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח יצא הרי שהצריך לשיצא בדיעבד האיר פני מזרח וכפשט הרא\"ש. ואפשר בדוחק להשוות דברי הטור לדברי הרא\"ש וראיתי להפר\"ח שחלק עליה דמרן וכתב כדכתבינן לדעת הטור אלא שכתב בסוף דבריו ודלא כדמשמע מדברי רבינו ירוחם שהביא בב\"י ומדברי ה\"ה וכו' ולמה לא כתב ג\"כ שכן דעת הרא\"ש ג\"כ כרבינו ירוחם והרב המחבר, וגם לא כתב ג\"כ שדברי הטור דלא כרי\"ו כנראה מלשונו.", + " ולא\n יצא לדרך קודם וכו'. וכ\"כ הרי\"ף אסור לאדם לצאת לדרך קודם שיתפלל שנאמר צדק לפניו יהלך. ועפי\"ז אין מובן למ\"ש מרן בב\"י סי' פ\"ט וז\"ל וכיון דהרשב\"א והרא\"ש מסכימין לדעת א' הכי נקטינן. נראה מדבריו דס\"ל לדעת הרי\"ף ורבינו דלא סברי כת\"ק מדלא כללם עם הרשב\"א (והרא\"ה) [והרא\"ש], ובכן תמהו כל המחברים עליה דהרי\"ף ורבינו שלא הביאו ההיא ברייתא, ברם עפי\"ז לא קשה כלל שסמכו אהא דכתבו הכא ואדרבא יש לתמוה על הב\"י כפי מה שהבין שהרי\"ף ורבינו לא פסקו הכי אמאי פסק כהרא\"ש דהא כללא כייל לן מרן דאחר הב' מג' הרועים הנזכרים גררינן אלא דלקושטא דמילתא כפי מ\"ש הדין דין אמת כמ\"ש מרן דהרי הרי\"ף ורבינו והרא\"ש והרשב\"א מסכימין לדעת אחת והכי נקטינן." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכל \n המלוין את המת וכו'. עיין מ\"ש הב\"י סי' ק\"ו וז\"ל כתב הרמב\"ם וכו' ופירש בפירוש המשנה וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד י\"ל שדעת רבינו כדעת כל הפוסקים דאלו ואלו פטורים אנושאי המטה ודוקא אם נשאו ברם מלוים לחוד חייבים, ומ\"ש וכל המלוים וכו' פטורים פירוש נושאי המטה שכבר נשאו וקרי להו מלוים משום דכל עצמם עכשיו אינו אלא ללוות ומשו\"ה פטורים. ומ\"ש בפירוש המשנה ואם לא היה מן המזומנים, (הם) [הן] נושאי המטה דלפניו (הם) [הן] שלאחר המטה שכבר נשאו ורוצים לשאת שנית וכמ\"ש רש\"י וע\"ז אמר ואם אינו לא זה ולא זה חייבים בק\"ש ופטורים מתפילה וכדעת התוס' דאף שאין דעתם לשאת המטה פטורים דלא כרש\"י יעו\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "כשנוטל \n ידיו מברך על נטילת ידים. כתב הטור סי' ד' וז\"ל וירחץ בנקיון כפיו ויברך על נטילת ידים וכו'. ועיין מ\"ש הב\"ח שם. ועני הדיוט לא מצאתי כן בדברי הרא\"ש סוף פרק הרואה דלא כ\"כ אלא כשמקנח ידיו בעפר מברך על נקיון ידים ואין לומר דמדכתב דמקנח בעפר יברך על נקיון מכלל דבמים הפסולים לנטילת ידים לסעודה מברך דאדרבא נידוק איפכא הא במים פסולים אינו מברך כלל וכדעת הרא\"ה. ואפשר דדייק כן מדכתב הרא\"ש דראוי היה דיברך על נקיות אף אם רוחץ במים אלא כיון דתקנו בנט\"י דסעודה לברך על נטילת ידים משום הכלי דשמו נטלא תקנו ג\"כ בנט\"י דשחרית לברך על נט\"י עכ\"ל, משמע מדבריו דאע\"פ דעיקר נטילה הוא בכלי ועיקר הברכה דנט\"י הוא על שם זה אפ\"ה מברך על נט\"י בשחרית כיון דלשחרית שפיר חזי שלא בכלי וכבר תקנו נוסח דנט\"י דסעודה לברך על נט\"י תקנו נמי לנט\"י דשחרית א\"כ ה\"ה והוא הטעם למים הפסולים לנט\"י דסעודה דכיון דהם כשרים לנט\"י דשחרית שפיר מצי לברך על נט\"י מאחר דכבר תקנו נוסח זה בנט\"י דסעודה. ועיין בב\"י שכתב על דברי הרא\"ש וז\"ל ומשמע מדברי הרא\"ש דלא בעינן כלי לנט\"י דשחרית וכו' דה\"ה לשאר דברים המעכבים לנט\"י דסעודה וכו' יעו\"ש." + ], + [ + "ואחר \n שיצא מברך אשר יצר. עיין מ\"ש הגהות מיימוני כאן ופ\"ז מהל' ברכות ובטור או\"ח סי' ז' ומ\"ש מרן על שם מהר\"י אבוהב דמ\"ש הטור וכ\"ש אם רוצה ללמוד אחר הגדולים דקאי לב' הסברות וכתב עליו מרן ב\"י דאינו הכרע יעו\"ש, וכתב עליו הרב בית חדש וז\"ל ולענ\"ד נראה דמ\"ש מהרי\"א ללמוד אחר קטנים מבעי ליה אינו ר\"ל לחוד דא\"כ יהיו דבריו סותרים שהרי פי' דלא נקט רבינו וכ\"ש אם רוצה ללמוד אלא לאפוקי מדברי הרא\"ש והשתא איכא למימר נמי הא דנקט גדולים הוא לאפוקי מדברי הרא\"ש דס\"ל דאפילו בגדולים אין צריך לברך על נט\"י אלא ודאי דמהרי\"א הכי קאמר דאמאי נקט אחר גדולים לחוד גדולים וקטנים מיבעי ליה. ולפי\"ז אין ממש בדברי הב\"י וחס ליה למרן שיאמר דברים כאלו דבשלמא במאי דנקט וכ\"ש אם רוצה ללמוד שהוא דבר פשוט אמרינן דנקט כן לחידושא דהרא\"ש דאפ\"ה לא היה מברך על נט\"י אלא כשהיה מתפלל, ברם במאי דנקט גדולים לא שוה זה, דשפיר מצי למימר כן וכ\"ש אם רוצה ללמוד אחר קטנים דצ\"ל על נט\"י וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא היה מברך אף לגדולים והוי פלוגתייהו מן הקצה אל הקצה ואדרבא לשון זה שפיר נאה ומתקבל ואשמועינן חילוק דבריהם וא\"כ דברי מהרי\"א לא סתרי אהדדי וא\"כ מ\"ש מהרי\"א שאל\"כ וכו' ללמוד אחר קטנים מבעי ליה הוי קטנים לחוד כמו שהבין מרן בדעתו ומשו\"ה כתב עליו אין כאן הכרע.
אמנם יש לגמגם בדברי מרן דהן אמת דאפשר לומר כן דנקט הכי במכל שכן טפי ברם במקום מסוכן כזה דיש לטעות דנקט בדוקא אבל קטנים לא לפי דקאי ליש אומרים קמא יותר היה לו לכתוב קטנים וכ\"ש גדולים ולא לכתוב גדולים כי היכי דליתי במכל שכן טפי ודין חיליה דמהרי\"א לענ\"ד. שוב ראיתי להר\"מ מטיוולי כתב כן הביאו הרב יד אהרן יצ\"ו, וכתב עליו הרב וז\"ל ונ\"ל דבין הכי ובין הכי ילפינן דבין אחר הקטנים בין אחר הגדולים אם רוצה ללמוד צריך לברך על נט\"י א\"כ עדיף טפי לומר כ\"ש אחר גדולים כי היכי דליתי במכ\"ש טפי עכ\"ל ולפי הנ\"ל בכוונת מהר\"ם הנז' אין מובן לדבריו.
ומרן בספרו הקצר סי' ז' ס\"א כתב כל היום כשעושה צרכיו בין גדולים בין קטנים מברך אשר יצר לחוד ולא על נט\"י אף אם רוצה ללמוד ולהתפלל מיד. וכתב עליו הט\"ז דוקא בשחר תקנו כן קודם תפילה משום דרוב פעמים ידו נגע במקום מטונף ולהרשב\"א משום בריה חדשה עכ\"ל. ואנכי לא ידעתי לאיזה טעם כ\"כ דרוב פעמים נגע וכו' אם הוא להרא\"ש דלא ס\"ל טעמא דבריה חדשה אין לו לכתוב זה כאן בדין זה דהוי דלא כוותיה דהא להרא\"ש אם עשה צרכיו קודם תפילה מברך על נט\"י ומרן פסק דזה אינו מברך על נט\"י והיינו כר\"י ור\"ת יעו\"ש בב\"י מי הם בעלי הסברות ולדידהו ודאי טעמא כטעם הרשב\"א לפי שהוא בריה חדשה וכן דעת ר\"ת הרי דדין זה שכתב מרן אינו אלא מאותם הסוברים דטעם ברכה זו הוא משום בריה חדשה וא\"כ מה לו לכתוב טעם דנגע ידו ועוד שכתב דרוב פעמים נגע מה לי פעם א' מה לי שנים.
עוד כתב מרן שם ס\"ג הטיל מים והסיח דעתו מלהטיל עוד ואח\"כ נמלך והטיל פעם ב' צריך לברך ב' פעמים אשר יצר עכ\"ל. וכתב הלכות קטנות והמני\"ח בנו בח\"א סי' פ\"ו דבשותה הפורג\"א וכיוצא דיש בדעתם לפנות הבני מעים עד שתכלה הזוהמה מהם הרי דעתו על כך ולא הסיח דעתו ולא יברך אלא פעם אחת יעו\"ש. והרב יד אהרן נר\"ו בסי' זה חלק עליהם באומרו כיון דאינו יודע כמה פעמים יצא ובאיזה זמן יגמור הזוהמא א\"כ באיזה פעם יברך ולא באתי לכוונתו שדברי השלמים נכונים שימתין עד כדי שידע שלא יצטרך עוד לנקביו ואין קפידת הזמן בזה דבאיזה זמן שיהיה חשיב זימניה דהוי הודאה וכמ\"ש הוא עצמו לעיל סי' ו' בהגהת הטור על דברי הר\"ן שפירא יעו\"ש והיא סברא נכונה, ואה\"נ דאי אחר שנראה לו שלא יצטרך עוד לנקביו ובירך ושוב הוצרך יברך שנית ברם הא הרווחנו שלא יברך עוד פעמים ג' הן חסר הן יתר ולפי דעתו אזלינן, באופן לענ\"ד הדין אמת כמ\"ש הלק\"ט והמני\"ח בנו.", + " חלולים\n חלולים וכו'. ובטור או\"ח סי' ו' כתב דלא יאמר חללים בלא וא\"ו. וכתב שם הב\"י שטעמו דבחלל לא שייך בריאה שאין בו ממש יעו\"ש. והקשה עליו הב\"ח דהלא כתיב ובורא חשך וחשך אינו כי אם העדר האור עכ\"ל. ולענ\"ד טעם מרן נכון ושאני חשך דשייך ביה בריאה ואינו העדר האור דהא מצינו במצרים דכתב קרא וימש חשך ופי' רש\"י ויחשיך עליהם חשך יותר מחשכו של לילה וכו' ואם החשך הוא העדר האור מה שייך חשך יתירא ומה גם לפי דרשת רז\"ל שהיה החשך עב כדינר שהיה בו ממש א\"כ שפיר שייך למימר בורא חשך דלא הוי העדר האור, לא כן בחלל דלא שייך בריאה. וכפל דחלולים חלולים כתב מרן שם משום דנקבים טובא איכא בגוף האדם וכן אברים חלולים טובא איכא בגוף האדם ולהורות על רבויים כפלם, אלו דבריו. והרב בני חיי הביא משם מ\"כ ויש להקשות דאמאי צריך לטעם זה שהרי כתב הטעם הטור להורות על רמ\"ח אברים שבאדם ומנא לן שהוא להורות על רבויים ועי\"ש מה שנדחק טובא. ולי קושיא מעיקרא ליתא דלא כתב הטור אלא רמז לדבר מאחר דאיצטריך הכפל מטעם מרן והוא אמת דהא איצטריך טעם זה לנקבים נקבים וה\"ה לחלולים אלא לכדי שלא יאמרו חללים בלא וא\"ו רמז לדבר וק\"ל." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "ואין \n עושין כן בפחות מעשרה וכו' וש\"ץ אחד מהם. וכ\"כ הטור בסי' קכ\"ד וכשאין תשעה בבית הכנסת וכו' יעו\"ש. ומשם דקדק מרן החבי\"ב בשיירי כנה\"ג שם בהגהת הטור אות ד' וז\"ל מכאן הוכחתי בתשובה שלא כדברי אותם המהנדזים שאין אומרים חזרה בעשרה מצומצמים אלא א\"כ יהיו עשרה מלבד הש\"ץ וכו' יעו\"ש, דדבריו סתרי אהדדי ממ\"ש כאן למ\"ש בסי' קכ\"ח הגהת הטור אות ב' וז\"ל עוד כתבתי בתשובה דכל שיש בבית הכנסת עשרה שאין מתפללין בחזרה אלא הש\"ץ וציבור וכו', נראה מדבריו דכשאין בבית הכנסת אלא י' עם הש\"ץ אין מתפללין בחזרה ויש ליישב בדוחק." + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "אבל \n אם טעה ש\"ץ וכו'. עיין בטור סי' קכ\"ו שהביא דברי רבינו אלו. ויש להקשות עליו למה הביאו כיון דעדיפא מינה כתב הוא סי' קכ\"ד דאפי' יחיד שטעה אינו חוזר וסומך על תפילת הש\"ץ וכ\"ש הוא עצמו. וי\"ל דהוה טעינן דדוקא ליחיד מועיל כך משום דאינו אומר בקול רם כש\"ץ לא כן בש\"ץ שאומר בקול רם וקי\"ל כל המגביה קולו בתפילתו ה\"ז מקטני אמנה קמ\"ל דכיון דהוי משום הכרח לית לן בה וכמ\"ש מרן משם הכלבו סי' קכ\"ד יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [ + "מי \n שנסתפק וכו'. עיין מ\"ש מרן ב\"י סי' ק\"ז ומכלל דבריו כתב וז\"ל ויותר נראה לפרש דהרי\"ף לא קאמר אלא במחדש בה דבר וכו' עכ\"ל. וקשיא לי דא\"כ כשם שכתב הרי\"ף וה\"מ וכו' הו\"ל לומר וע\"י חידוש ולא לסתום, ועוד שכתב וה\"מ בנדבה אבל בחובה לא ואי דאיכא חידוש ובנדבה היאך כתב אבל בחובה לא וכי בחידוש איכא חובה אלא ודאי דאיירי בנדבה וכפשט דברי הרי\"ף.
והלח\"מ ז\"ל כתב דברי מרן הללו שהשוה דעת הרי\"ף לדעת רבינו דבחידוש דוקא צריך ובתוך דבריו כתב לתרץ מ\"ש מרן לעיל דמדברי הטור משמע דפליגי רב האי ורבינו יונה ולכאורה לא נפק\"מ לענין דינא, ותירץ דהאי דינא דספק התפלל מתפלל אפי' בלא חידוש דאין לך חידוש גדול מזה לאו רב האי קאמר לה אלא רבינו יונה, ומ\"ש הטור כ\"כ הר\"י קאי למתפלל בנדבה דלהרי\"ף א\"צ חידוש ולר\"ה צריך חידוש ולזה כתב וכ\"כ הר\"י וכו' יעו\"ש. וקשה כיון דהוא קאי לפי' הרב ב\"י דהרי\"ף ורבינו שוים דצריך חידוש נמצאו עם ר\"ה שוים וא\"כ איך כתב הטור וכ\"כ ר\"ה לאפוקי דלא ס\"ל כהרי\"ף. ועוד דאי כתב כן הרב ב\"י לא כ\"כ לדעת הטור וכמ\"ש בפירוש וכעת צריך אני להתיישב." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בתי \n כנסיות וכו' כך נוהגים בחרבנם וכו'. וקשה דבפ' בני העיר דף כ\"ח ע\"ב אמר ר' אסי בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויין פי' שישתמשו בהן, לפי' רש\"י בישובן ולפי' התוס' דוקא בחרבנן, ובין הכי ובין הכי היה לו לרבינו להעתיק דין זה דאין שוין לשל א\"י מפני התנאי. וראיתי להמג\"א סי' קנ\"א ס\"ק י\"ב על מ\"ש מרן התנו עליו וכו', דוקא שהתנו בפירוש אבל מסתמא לא אמרינן על תנאי הן עשויות דדוקא בבבל היה כן בזמניהם וכו' גם הרמב\"ם השמיט דין זה וכו' משום דס\"ל דדוקא בבבל היה כן בזמניהם וכו' עכ\"ל. ואין זה מספיק דאעפ\"כ היה לו לפסוק דאם התנו בפירוש על בית הכנסת שבחוצה לארץ התנאי קיים. ומה שנראה לי כמ\"ש מהר\"ח עשאל הובאו דבריו בלשון למודים חלק או\"ח סי' ס\"ז דרבינו ס\"ל דרב אסי איירי אפי' בבניינם וא\"כ אין הלכה כמותו דמצינו רבים חולקים עליו רבינא ורב אדא בר מתנא דעיילו לבי כנישתא ואמרו דלאו משום מיטרא נראה בפירוש דלא מהני תנאה כלל ומשו\"ה לא חילק הר\"מ ע\"כ. ואני אבוא אחריו להחזיק פירוש זה שפי' רבינו לרב אסי וכן פי' רש\"י שם וכן הגהות אשרי ויעו\"ש בהגהות מיימוני משום דאי כפירוש התוס' שם ד\"ה בתי כנסיות שכתבו דדוקא בחרבנן איירי רב אסי א\"כ צריך לידחק טובא בסיום דבריו דאמר ואעפ\"כ אין נוהגין בהן קלות ראש ומאי ניהו חשבונות דקאי בבניינם ואיצטריך לאשמועינן דסד\"א דשרי וכמ\"ש התוס' בסמוך ד\"ה ואע\"פ ועין רואה כמה דחוק פירוש זה דאיך אתי על מ\"ש קודם על תנאי הן עשויין ומותר להשתמש בחרבנן ואעפ\"כ בבניינם אסור וכו' דלא תימא דשרי וכי מתחילה בבניינם התיר ר' אסי והיאך אתי ואע\"פ דא\"א לפרש דקאי לחרבנם וכי חשבונות יהיו אסורים אחר החרבן אחר דהתנו משא\"כ לפירוש רש\"י והג\"א שהבינו דרב אסי קאי בבניינם אתי שפיר לישנא דואע\"פ דר\"ל אף דהתרנו להשתמש אף בבנויין מ\"מ אין נוהגים בו קלות ראש דהיינו חשבונות משו\"ה נייד רבינו מפירוש התוס' ונמצא רבים חולקים עם רב אסי ואין הלכה כמותו ומתוך הכתוב הזה בין תבין כי מ\"ש התוס' בד\"ה ואע\"פ הוא מוכרח ממ\"ש מקודם בד\"ה בתי כנסיות והיו לאחדים. ועיין להרב יד אהרן ז\"ל חלק או\"ח סי' קנ\"א הגהת הטור דאגב ריהטא נתקשה בדבריהם דקשו דבריהם אהדדי יעו\"ש.
ובדברי התוס' דכתבו דהתנאי מועיל דוקא לאותן שבבבל משום דבביאת הגואל תפקע קדושתן ולא לבתי כנסיות שבא\"י, והקשה הרב גופי הלכות כלל צ\"ח ממה שאמרו בסמוך שם בגמ' עתידין בתי כנסיות שבבבל שיקבעו בא\"י וכו', ותירץ דמה שעתידין להיות נקבעים בא\"י היינו דוקא הנמצאים בגוים באותו זמן וכו' יעו\"ש. וכן הקשה המג\"א שם ס\"ק י\"ד ותירץ כן ואפ\"ה סיים וצ\"ע. וכן מהר\"ח עשאל שם כתב דלא נתקררה דעתו דהא דברי תורה דקראו בבתי כנסיות ובתי מדרשות על גבי קרקע נאמרו ומה בנין שייך בהרים ואיהו דידיה תריץ יתיב דדיו לבא מן הדין להיות כנדון מה תבור וכרמל שנקבעו בא\"י ודאי מותר להשתמש בהן ככל א\"י א\"כ ה\"ה בבתי כנסיות שבבבל שהוקבעו בא\"י מותר להשתמש בהן.
ולענ\"ד קושיא כדקאי קאי דא\"כ לדבריו שמותר להשתמש בהם למאי קובען הקב\"ה אותן בא\"י ומה מעלה היא בשלמא אי קיימי בקדושתן כמאז ומקדם ניחא דלכבוד התורה קובע אותן בא\"י שלא ישתמשו בהן ותבור וכרמל דהוקבעו בא\"י אף דהותר בהן תשמיש זאת היא דאהני להו שיהיה להם קדושת א\"י לכמה דברים דיש מעלה בא\"י מחו\"ל ודי להן מעלה זו מה שלא היה להן מקודם משא\"כ בבתי כנסיות ומדרשות שבבבל דאי הותרו בתשמיש נמצא גרעה קדושתן שהיה להן לכבוד התורה אלא ודאי דהאי קביעות משום כבוד שלא ישתמשו שם תשמיש הדיוט וא\"כ חזרה קושיא לדוכתא.
ולענ\"ד נראה דהתוספות לא חשו להך דר' אלעזר הקפר דאמר עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בא\"י דהא איכא תנא אחרינא פליגא עליה והוא בר קפרא דס\"ל דתבור וכרמל באו מאליהן כדי שיתן הקב\"ה עליהם התורה ופסלן הקב\"ה ואמר להם כולכם בעלי מומין אצל סיני וכן ר' יוסי הגלילי דריש ליה כוותיה בב\"ר סדר ויחי פ' צ\"ט למה תרצדון הרים גבנונים ר\"י הגלילי פתר ליה בהרים בשעה שבא הקב\"ה ליתן תורה בסיני היו ההרים רצים (ומדנים) [ומדיינים] אלו עם אלו זה אומר עלי התורה ניתנת וזה וכו' תבור בא מבית אלים וכרמל מאספמיא הדא הוא דכתיב חי אני וכו' כי כתבור בהרים וכו' אמר להם הקב\"ה כולכם וכו' ע\"כ, נמצא ב' נביאים מתנבאים בסיגנון אחד דקרא דכי כתבור וכו' איירי שבאו הן כדי שיתן התורה עליהן וא\"כ התוס' נגררו אחריהן וכתבו מה שכתבו. ושוב ראיתי למהרש\"א בח\"א כתב כן דבר קפרא פליג אר' אלעזר הקפר ואף דלא קאמר הש\"ס ופליגא משום דכיון שהוא ברור ונראה דפליגי א\"צ לומר ופליגא דלא קאמר הש\"ס ופליגא אלא היכא דהיה אפשר לומר דלא פליגא וכמ\"ש הרב בני חיי לשונות הרמב\"ם דף י\"ד משם מוהר\"ר אהרן בן חיים יעו\"ש והך דהכא הוי סייעתיה דזה הכלל. ובההיא אגדה דב\"ר סיים אעפ\"כ אף ה' ישכון לנצח בבית העולמים ע\"כ. ומהר\"ש יפה פי' שם אף שנתן התורה בסיני אינו אלא לשעה אבל עיקר שכינתו בבית עולמים יעו\"ש שנדחק בלשון האגדה וחוץ מדוחקו בלשון האגדה גם הוא דחוק מהענין עצמו.
ולענ\"ד נראה נכון ע\"פ המדרש שהביא מהרש\"א עצמו לעיל מיניה גבי קרא דנכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים עתיד הקב\"ה להביא תבור וכרמל וסיני ובונה בית המקדש עליהם, דהיינו ההרים שהיו כבר יעו\"ש. וז\"ש אף שפסלן באותה שעה מ\"מ לעתיד יבנה עליהם בית המקדש בזכות שבאו כדי שינתן התורה עליהן. איך שיהיה זכינו לומר דהתוס' נגררו אחר הני תנאי דפליגי אר' אלעזר הקפר." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נשיאות \n כפים בעשרה וכו'. גרסינן בכתובות דף כ\"ד איבעיא להו מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין וכו' ולאו הבא מכלל עשה עשה ע\"כ. אלמא דאסור לזר לישא כפיו וקשה מהא דאיתא בשבת דף קי\"ח אמר ר' יוסי מימי לא עברתי על דברי חברי יודע אני בעצמי שאיני כהן אם יאמרו לי חברי עלה לדוכן אני עולה והיאך עובר העשה משום חבריו דאפילו אינו מברך אשר קדשנו במצותיו וציונו עובר העשה דכה תברכו אתם ולא זרים. עוד תימה במ\"ש התוס' דלא ידע ר\"י מה איסור יש בדבר וכו', והא איכא עשה. ועוד במ\"ש אם לא משום ברכה לבטלה, וכי גרע האי איסורא דעובר אלא תשא משאר איסורים, וכבר הרגישו האחרונים בזה הלא בספרתם. והבית חדש סי' קכ\"ח תירץ וז\"ל ונראה דודאי ר' יוסי לעלות לדוכן ולברך קאמר אלא שהיה מברך בלא נשיאות כפים וגם אינו מברך אקב\"ו וס\"ל דאיסור עשה ליכא אלא בנשיאות כפים דכה תברכו אתם ולא זרים קאי אברכת כהנים בנשיאות כפים כדכתיב וישא אהרן את ידיו אבל בלא נשיאות כפים וברכה דאקב\"ו ליכא איסור עשה ולהכי לא ידע ר\"י מה איסור יש בדבר אלו דבריו. והשתא לדידיה סיום דבריהם כך הוא אם לא משום ברכה לבטלה כלומר ולא מצינו אלא זו וצ\"ל דהיה מברך ככל הכהנים, וכי היה עובר אלא תשא משום כבוד חברים וסלקא להו בקושיא. אך קשה מה דנקטו משום ברכה לבטלה ולא משום איסור עשה דכה תברכו וצ\"ל דה\"ה וכמ\"ש מהרש\"א בחידושי הלכות והוא דוחק.
והנראה לענ\"ד ע\"פ מ\"ש הטור או\"ח סי' קכ\"ח על שם הר\"פ וז\"ל כתב הר\"פ שאם אין שם אלא אחד אינו עובר דילפינן ליה מאמור להם דמשמע דוקא לרבים וכו' וכן דעת ר\"י בעלי התוס'. והשתא כשם שהכהן אינו עובר כשהוא יחיד העשה דכה תברכו גם אם קראוהו לו לעלות כן הישראל יחיד שעלה לדוכן אינו עובר דהא בהא תליא דבמאי דאיכא עשה איכא לאו הבא מכלל עשה וא\"כ מ\"ש ר' יוסי אם יאמרו לי חברי היינו לי לחוד אבל אי איכא כהנים בהדיה עובר העשה דכה תברכו, וע\"ז קא מתמה ר\"י לא ידעתי מה איסור יש בדבר בזה כיון שהוא יחיד ומאי רבותיה. ומה טוב ומה נעים לגירסאות דגרסי בזה שעולה לדוכן פי' שהוא יחיד אם לא משום איסור ברכה לבטלה והדרא קושיא לדוכתא דאיך עובר אלאו דלא תשא וסלקא בקשיא וכדרך החידושי הלכות ולא קשיא מה שהקשה בסוף דבריו יעו\"ש. או נלך לדרך זה אם לא משום איסור ברכה לבטלה כלומר וליכא אלא איסורא דרבנן וקרא אסמכתא וכמאן דס\"ל הכי כלומר ומוכרח שכן דעת ר\"י." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..a850f556f7ab9888be04601776a5d5d64cae3037 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,223 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Prayer_and_the_Priestly_Blessing", + "text": [ + [ + [ + "מצות \n עשה להתפלל בכל יום וכו'. וכ\"כ רבינו בספר המצוות וז\"ל מצות עשה ה' הוא שציונו לעובדו שהיא התפילה וכו'. והשיגו הרמב\"ן מכמה דוכתין דאמרינן בש\"ס תפילה דרבנן. והמגילת אסתר הליץ בעד רבינו דהנוסח הוא דרבנן יעו\"ש, וכן הליץ כאן מרן. וקשיא לי בדבריהם דא\"כ דעיקר תפילה היא דאורייתא אלא דהנוסח לחוד הוא דרבנן א\"כ היאך חילק בש\"ס פ' מי שמתו גבי מתני' דבעל קרי וז\"ל אלא ברכת המזון וק\"ש דאורייתא תפילה דרבנן והא בהמ\"ז הוי דומיא דתפילה דעיקרה דאורייתא ומטבעה דרבנן כמ\"ש מרן גופיה פ\"ב דברכות משם הרמב\"ן ושכיוצא בזה כתבו הרא\"ש והרשב\"א, ובהל' ב' נראה שהשוה דעת רבינו לדעתם יעו\"ש א\"כ הוי דומה לתפילה ממש.
גם מ\"ש עוד מרן וז\"ל א\"כ יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה. לא זכיתי להבינו דא\"כ מה יענה אבנ\"ר לקושיא שהזכרנו. ועוד מאי שנא הך דאורייתא מהך דאורייתא.
עוד הקשה מרן לרבינו למה מנה מצוה זאת מדכתיב בכל לבבכם וכו' וסיים בסוף דבריו דקרא דועבדתם לא מצינו שדרשוהו לדבר אחר ע\"כ ושמעתי מקשים דבפרק החובל והמקבל דרש רבא ועבדתם זו תפילה וק\"ש ואיך כתב דלא דרשוהו לדבר אחר. ולק\"מ וכי ק\"ש מהכא נפקא מקרא מלא דבר הכתוב בק\"ש בשבתך וכו' ובלכתך בדרך אלא דרבא שם קאי ללמד דעת את העם דיאכל אדם בבוקר פת במלח וקיתון של מים ומפיק לה מהכא דרך רמז ועבדתם וכו' ואח\"כ ובירך את לחמך ואת מימיך ונקט ק\"ש בהדי תפילה שלא יאכל קודם ק\"ש משום ואותי השלכת אחרי גויך דלאו דוקא קודם תפילה הוא דאסור אלא גם ק\"ש. ולעיקר קושיית מרן נראה דמפיק ליה מועבדתם לפי דממנו נלמוד חיוב לכל יום וכמ\"ש הלח\"מ משם הרב קרית ספר דומיא דלחם ומים דצריך בכל יום." + ], + [ + "ולפיכך \n נשים ועבדים וכו'. אין להקשות אמאי השמיט קטנים דתני במתני' משום דכתב לפיכך וכו' ולכן אי אפשר למתני קטנים דלאו הא בהא תליא וכבר שנאו רבינו דין זה במקום אחר סוף פ\"ו ה\"י.", + " שהיא\n מצות עשה שלא הזמן גרמא וכו'. ובש\"ס דרחמי נינהו וכו' כן היא הגירסא לפירוש רש\"י דס\"ל דהוי דרבנן, והתוס' גרסי פשיטא כיון דכתיב וכו' כמצות עשה שהזמן גרמא דמי קמ\"ל רחמי נינהו, וכתבו דרש\"י לא גריס כן משום דס\"ל דהוי דרבנן וכו'. ומהר\"ח אבולעפיה כתב דלא גריס רבינו בש\"ס דרחמי נינהו, והוא תימה דבין רש\"י בין תוס' גרסי גירסא זאת. ונראה דלעולם דרבינו גריס לה וכגירסת התוס' וה\"פ פשיטא מצוה דאין לה זמן היא ומשני כיון דכתיב וכו' נעשה כמי שיש לה זמן מדרבנן ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדי לקיים דבריהם שקבעו זמנים קמ\"ל כיון דרחמי נינהו אוקמינהו אדאורייתא וליחייבו נשים כאנשים כדינייהו שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא. ושוב ראיתי להרי\"ף דלא גריס לה, ויש לצדד לדעת רבינו אי גריס לה או לא ואין כאן הכרח.", + " אלא\n חיוב מצוה וכו' נותן שבח וכו'. וכתב הלח\"מ יש לשאול מנין לו לרבינו שזה מן התורה ובעל קרית ספר כתב לא איתפרש לי היכא, ולשון זה העתיק גם הרב מעיל שמואל בנימוקיו לרבינו. וכתב הרב מרכבת המשנה נר\"ו דהבין המעיל שמואל בדברי הקרית ספר דקאי לכל מ\"ש רבינו מתחילת הלשון שכתב ומגיד שבחו וכו', והוא הכחיש דלא קאי אלא למ\"ש ואח\"כ נותן שבח וכו'. ולא ידעתי היכן רמוז שהבין כן עד דמכחיש ליה דאדרבא כתב כן על מ\"ש רבינו ואח\"כ נותן שבח והודאה וכמו שנראה האמת דמ\"ש הקרית ספר הוא ע\"ז.
עוד כתב הרב מרכבת המשנה נר\"ו שם וז\"ל ואי לא דמסתפינא הוה אמינא דמ\"ש ומגיד שבחו לא קאי למ\"ש חיוב מצוה וכו'. ולענ\"ד דבר ה' בפיהו אמת מדקדוק לשון רבינו שכתב אלא חיוב מצוה זאת כך היא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום והם דברי מותר דהכי הו\"ל למימר אלא וכו' כך דיגיד שבח הקב\"ה ואח\"כ שואל צרכיו וכו', אלא דתחילה כתב רבנו חיוב התפילה שהיא שאלת צרכיו וז\"ש שיהא אדם מתחנן ומתפלל דהיינו צרכיו שהם בקשה ותחינה ואח\"כ כתב שכך יעשה מדרבנן שיגיד שבחו וכו'. ולדעת מרן דס\"ל דמ\"ש רבינו חיוב מצוה זאת קאי גם ללשון ומגיד שבחו של הקב\"ה ומפיק לה מההיא דרבי שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו וכו' י\"ל דהלשון נמשך עד בבקשה ובתחינה, ומ\"ש אח\"כ הוא מילתא באנפי נפשא מצד הסברא ואח\"כ יתן שבח וכו' על הטובה שהשפיע לו וכמשל דאמר בש\"ס." + ], + [], + [], + [ + "וכן \n תקנו וכו'. עיין מ\"ש מרן והלח\"מ והמעיל שמואל, ולא ימלט מהקושי גם לפי דבריהם. ולי הדיוט נראה דדעת רבינו לפסוק כר' יהושע בן לוי משום דאנו מתפללין תפלת מוסף ולכו\"ע הויא חיובא ובשלמא לריב\"ל דתיקנו אנשי כנה\"ג כנגד תמידין יבוא מרווח תפילת מוסף לא כן לר' יוסי בר חנינא דס\"ל אבות תקנום מוסף מאן דכר שמיה וצריך לידחק כמו שנדחק בש\"ס משו\"ה תפס כריב\"ל וזה הוא כוונת הש\"ס דקאמר לימא תיהוי תיובתא וכו' ומאי קושיא הא ברייתא אחרת הויא תיובתא דריב\"ל ומאי קשיא לריב\"ח טפי מריב\"ל אלא הכוונה דמקשה ליה לריב\"ח מכח תפילת מוסף דתני בברייתא ולריב\"ח היאך ימלט מזה דתני בברייתא דמוסף הוי כנגד מוסף דקרבן דלדידיה ליכא אב אחר ואהא מתרץ לעולם אמר לך וכו' דאי לא תימא הכי מאן תיקנה וכו' כלומר בלאו ברייתא תיקשי ליה לריב\"ח מי לא מודה בתפילת מוסף ומאן תיקנה אלא צ\"ל כדאמרן. או י\"ל על דרך זה דלאו קושיא ותירוץ הוא אלא הכל מדברי אחד דרוצה להכריח דהך ברייתא לא הוי נגד ריב\"ח וז\"ש נימא וכו' כלומר כשם שבברייתא אחרת הויא תיובתיה דריב\"ל כך ברייתא זאת תיהוי תיובתא דריב\"ח ואהא קאמר דאינו, דאמר לך וכו' דאי לא תימא הכי וכו' זה אפשר בפשטא דש\"ס. ולפי מ\"ש בדברי רבינו דמ\"ש כאן הוא כריב\"ל צ\"ל דמ\"ש בהל' מלכים הוא כמ\"ש המעיל שמואל." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "בד\"א \n וכו'. עיין מ\"ש הלח\"מ על דברי מרן בב\"י סי' ק\"י וז\"ל ונראה דהוצרך לומר כן למנהג אשכנז שבכל זמן אומרים ברך עלינו אלא שבימות הגשמים אומרים ותן טל ומטר וכו', וקשה לי על תירוצו דא\"כ כשהקשה בש\"ס שם אי הכי הבדלה בחונן הדעת נמי וכו' ומאי קשיא הא י\"ל בין הביננו לאתה חונן שהיא ברכה די\"ח כמו שחילק הוא ז\"ל יעו\"ש. והרב מקראי קודש השיא כוונת הש\"ס לכוונה אחרת יעו\"ש.
ואחר נשיקת ידיו ורגליו אין לשון הש\"ס סובלו אי מלשון אי הכי הבדלה בחונן הדעת (ואי) דאי כפירושו הו\"ל למימר השתא דאתית להכי וכו'. גם לשון הבדלה בחונן הדעת דחונן הדעת הוא מהי\"ח ולא מהביננו. ועיין להרב יד אהרן נר\"ו מה שתירץ בתירוץ שני והוא נכון ע\"פ דברי הרשב\"א בחידושיו יעו\"ש והן אמת דלפי דברי הרשב\"א הנה נכון ברם דברי הרשב\"א לא ימלט מהדוחק, דהבדלה בחונן הדעת לאו הביננו הוא וכדכתבינן. וכן הרב פר\"ח פי' הסוגיא כפי הפשט ולקושיית הלח\"מ תירץ כתירוץ הלח\"מ יעו\"ש סדר לשונו. ועיין בב\"י סי' ק\"י מ\"ש משם ה\"ר יונה וז\"ל וה\"ר יונה נתן טעם לדבר דאפשר לתרץ מפני שההבדלה אינה ברכה בפ\"ע וכו'. וראיתי להרב לחם יהודה בתשובה וז\"ל וקשה דלפי\"ז בשאלת מטר נמי למנהג אשכנזים שאומרים לעולם ברך עלינו וכוללין המטר בתוכה אמאי צריכינן לטעמא דטירדא בהביננו ותיפוק ליה דלא יאמרו דהיא ברכה בפני עצמה, ולא קשיא מידי דלא ראי זה כראי זה דגבי הבדלה שאינה ברכה בפני עצמה אלא היא כלולה עם אתה חונן ועכשיו כלולה בהביננו יכול לטעות שהיא ברכה בפני עצמה לא כן גבי ותן טל ומטר דהיא היא ברכת השנים היאך יטעה ויאמר שהיא ברכה בפני עצמה וכי משום דמוסיף בברכת השנים יבוא לטעות הא הכל מענין א' וליכא חששא והוא פשוט." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שבת \n וכו'. עיין מ\"ש מרן וז\"ל מאמצע וא\"כ היה מפרש רבינו לא הו\"ל לכתוב ומשלים בשל שבת ולפיכך נראה שרבינו מפרש וכו'. ואחר נשיקת ידיו ורגליו לא היה צריך לומר שיפרש כן הברייתא אלא כפי' רש\"י ותוס', ומ\"ש ומשלים הוא כמ\"ש איהו אלא שהוא לשון דידיה ולא מלשון הש\"ס והיינו מרויחין בזה דלא תיקשו מה שהקשה הרב מקראי קודש על דברי מרן יעו\"ש. ולענ\"ד י\"ל לקושיא זאת דמ\"ש אין הלכה כאותו הזוג הוא לשון חידוש דאף שהם רבים לית הלכתא כוותייהו וק\"ל, ברם מי הכניסו למרן בזה." + ], + [], + [], + [], + [ + "כל \n ימות הגשמים וכו' מאימתי אומר מוריד הגשם וכו'. עיין מ\"ש מרן. ובירושלמי הביאו הטור סי' קי\"ד דאמר אסור להתחיל עד שיזכיר הש\"ץ, וכתב שם הטור בשם הראב\"ד דה\"פ אסור להזכיר עד שיזכיר ש\"ץ משיב הרוח ומוריד הגשם או מוריד הטל כדי שלא יהא דבר מעורב ביניהם יעו\"ש. ודבריו תמוהים וכמ\"ש עליו מרן יעו\"ש. ועיין להרב ט\"ז שם מה שתירץ בזה. וצריך אני לפרש דבריו בלשון הירושלמי וז\"ל הירושלמי אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש\"ץ ופי' לא מבעיא בציבור דאיכא עירוב במקום אחד דזה מזכיר וזה אינו מזכיר אלא אף ביחיד צריך שישמע מציבור רבי סימון בשם ר' יהושע בן לוי אמר בש\"ץ הדבר תלוי בתמיה וכי אף ביחיד תלוי בש\"ץ כיון שהוא יחיד א\"א לש\"ץ ואהא שאל ר' מנא אי פליג ריב\"ל עליו דר' חגי וא\"ל לא, דא דאת אמר בש\"ץ הדבר תלוי שהוא מימרת ריב\"ל ויוצא מדבריו דיחיד אם רצה להזכיר מזכיר איירי בטל, (והיא) [ודאי] מימרת דר' חגי דאף ביחיד הצריך ש\"ץ איירי בגשם ונמצא לפ\"ז דבציבור בין בגשם בין בטל בש\"ץ הדבר תלוי וביחיד בגשם בש\"ץ תלוי אבל לא בטל זהו כונת הרב ט\"ז. ומפרש דברי הראב\"ד כך על מ\"ש בירושלמי אסור להזכיר וכו' דה\"פ בין משיב הרוח ומוריד הגשם בין מוריד הטל כדי שלא יהיה מעורב והיינו בציבור דביחיד ליכא האי טעמא דעירוב ומשו\"ה השמיט הטור מלשון הירושלמי תיבת ליחיד להורות דהראב\"ד איירי בציבור. והוצרכתי לזה משום דעפ\"ז נתבארו באר היטב דברי הר\"ן ז\"ל על מ\"ש במתני' ריש תעניות ר' יהודה אומר העובר לפני התיבה וכו' וזה לשונו הא דנקיט בעובר ולא תנא דביו\"ט אחרון של חג במוסף מזכירין ולא בשחרית וביו\"ט ראשון של פסח בשחרית ולא במוסף היינו טעמא לפי שאמרו בירושלמי אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש\"ץ פי' כיון דתלוי בש\"ץ נקט הכי. וכתב עוד וז\"ל ומיהו דוקא בגשם אבל בטל אם רצה להזכיר יחיד יזכיר כדאיתא התם כלומר דקשיא ליה דא\"כ תירוץ זה ניחא בהעובר דגשם ברם בטל מאי איכא למימר ואהא תירץ וז\"ל ואיידי דנקט ר' יהודה מילתיה בש\"ץ ביו\"ט האחרון של חג נקט נמי ביו\"ט ראשון של פסח אף שאין תלוי בש\"ץ. ושוב כתב א\"נ דאפילו בטל אין מזכיר בציבור עד שיכריז הש\"ץ וכן נראה בירושלמי שאכתוב בסמוך עכ\"ל. פי' דבריו (דא\"כ) [דא\"צ] למה שתירץ דאיידי דיו\"ט אחרון של חג נקט ביו\"ט של פסח נמי בעובר, אלא דכולה איירי בדוקא ומתני' כולה קאי בציבור וכיון שכן אף בטל תלוי בש\"ץ כדי שלא יהא דבר מעורב זה מזכיר וזה אינו מזכיר וכמ\"ש מהירושלמי שהביא בסמוך שהוא הך ירושלמי שכתבנו ונתבארו דברי הר\"ן בפשיטות. והרב יד אהרן לא הבין כן בכוונת הר\"ן וכתב עליו מ\"ש יעו\"ש." + ] + ], + [ + [ + "תפילת \n השחר וכו' עם הנץ החמה. ועיין בב\"י ריש סימן פ\"ט דאחר שהביא דברי רבינו כתב על שם רבינו ירוחם וז\"ל ור\"י כתב זמן תפילה משיכיר את חבירו וכו' ונראה שהוא סובר וכו' ולא ידעתי וכו'. ולי הדיוט דבריו תמוהים דאיך הבין לדעת רבינו ירוחם דמשיראה את חבירו תוך ד' אמות ויכירנו, ואם עלה ברק השחר אחד, ואינו דביראה את חבירו כתב ר\"י דהוא זמן תפילה ובעלה ברק השחר כתב דאם התפלל בדיעבד יצא, נמצא ג' זמנים מחולקים דמשעלה ברק השחר בדיעבד יצא ומשיראה את חבירו ברחוק ד' אמות הוא זמן תפילה שהוא זמן מאוחר יותר דהיינו עד הנץ החמה משום יראוך עם שמש ואיך השוום מרן יחד. וכפי זה גם אינו מובן מ\"ש שפירש כן ר\"י כי היכי דלא תיקשי הא דאביי על מ\"ש הרא\"ש, והא אינם זמן אחד. גם קשה איך אפשר דיפרש ר\"י דמ\"ש אביי לתפילה כאחרים ר\"ל לתפילה ממש והא סיים שם ולק\"ש כוותיקין דאמר ר' יוחנן ותיקין גומרים אותה עם הנץ החמה תניא נמי הכי ותיקין גומרים אותה עם הנץ החמה כדי לסמוך גאולה לתפילה וידוע דהתפילה היא אחר ק\"ש וזמנה משיראה את חבירו ברחוק ד' אמות ויכירנו הוא קודם להנץ החמה וק\"ש כוותיקין שהוא מאוחר, ובשלמא אם הוא תפילין ניחא שהוא כסדר זה תפילין תחילה ואח\"כ ק\"ש וכמ\"ש רש\"י ודוק.
עוד כתב מרן שם וז\"ל ונראה שלמדו כן וכו' דלא גרע קודם חצות וכו' הרואה יראה דבין לפי' א' בין לפי' ב' לעולם קודם חצות לר' יהודה הוא נלמד או מאחר חצות לכו\"ע לפי' א', או דלא נשוי כ\"כ פלוגתא בין ר' יהודה לרבנן, ובין הכי ובין הכי קשה דאמאי צריך הרא\"ש ז\"ל להוציא הדין באופן זה ונפק\"מ לדרך הב' שכתב מרן דאחר חצות לר\"י אינו מועיל אפילו לשכר תפילה שלא בזמנה, ולדרך הא' ברור לעין כל דוחק הלשון בדברי הרא\"ש ובפשיטות היה יכול להוציא הדין לר\"י אפילו אחר חצות יש לו שכר תפילה שלא בזמנה שכשם שקשה לרבנן שאמרו עד חצות כן קשה לר' יהודה במכל שכן דס\"ל עד ד' שעות וצריך לתרץ דעד ד' שעות שכר תפילה יהבו ליה שכר תפילה בזמנה לא יהבו ליה ונמצא הדין כמ\"ש וגם לרבות עד הלילה.
וראיתי להלח\"מ הקשה כמו כן בפשט דברי הרא\"ש וכתב וכבר תמה עליו הרב ב\"י. ולא ידעתי איך כתב דעל קושיא זאת מתרץ, והא מזה לא איירי מרן ומה שקשה על הרא\"ש בסתם קשה גם בפי' מרן וכמ\"ש, הן אמת דלפי' א' דמרן יש לדוחה לדחות ולפרש כמ\"ש הלח\"מ דבדבריו מתיישב קושיא זאת ברם בתירוץ האחרון לא נגע ולא פגע בזה.
עוד כתב בב\"י שם וז\"ל הילכך ממעטינן בפלוגתייהו וכו' והקשה הלח\"מ ז\"ל שם כיון דטעמא דרבנן היינו משום דתמיד היה קרב עד חצות וטעמא דר' יהודה היינו משום דתמיד היה קרב עד ד' שעות מנין לו לתת זמן לר\"י עד חצות כלל. ועוד קשה מה שהקשה הרב לחם יהודה וז\"ל ועוד קשה דאדרבא מוכח בש\"ס דלר\"י אחר ד' שעות לא יצא דהא גבי מוספין קאמר עד ז' שעות ומוכח בש\"ס ופוסק דלרבנן דקיי\"ל כוותייהו בדין המוספין אם התפלל אחר ז' שעות נקרא פושע ויצא ידי חובתו ומדרבנן נשמע לר\"י וכו'. ועוד קשה דהתם דף כ\"ח אמרו כל המתפלל תפילת המוספין לאחר ז' שעות לר' יהודה עליו הכתוב אומר נוגי ממועד וכו' וכיון דאתרוייהו קאי קרא משמע דשוין נינהו דלאחר זמנן אף בדיעבד לא יצא עכ\"ל.
ולענ\"ד ליישב הכל נקדים מ\"ש התוס' ד\"ה איבעיא להו וכו' לא בעי אם טעה ולא התפלל תפילת מוסף דהא ודאי אינו מתפלל בערבית דהיאך יקרא את הקרבנות וכבר [עבר] זמן מוסף וכו' עד סוף דבריהם. היוצא מדבריהם דשנא תפילת מוסף מתפילת שחרית כיון דתפילת שחרית וכן השאר רחמי נינהו לא כן מוסף ואף דכולן כנגד קרבנות תקנום וא\"כ משו\"ה לר' יהודה אף דזמנה עד ד' שעות מ\"מ מודה דיכול להתפלל אח\"כ כיון דרחמי נינהו ולא דמי למוספין. גם מ\"ש מקרא דנוגי ממועד דמוקי ר\"י בין לשחרית בין למוסף לא קשיא כיון דלאחר ד' שעות לר\"י אין לו שכר תפילה בזמנה קרי ביה נוגי ממועד ומה שמתפלל אח\"כ משום דרחמי נינהו ולכן במוסף דלא שייך רחמי אינו מתפלל ונמצא יישוב לכל.
והב\"ח לא נראה לו דברי מרן אלו ובחר לו דרך לעצמו והעלה דבין לר' יהודה עד ד' שעות ובין לרבנן עד חצות שכר תפילה בזמנה יש לו מכאן ואילך למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה עד המנחה שכר תפילה שלא בזמנה יש לו ואפי' איחר במזיד ומכאן ואילך מתפלל של מנחה תחילה ואח\"כ שחרית ודוקא בשוגג וכו' עכ\"ל. ודבריו תמוהים דאיך השוה להרי\"ף והרא\"ש ורבינו והטור בזה והא הרי\"ף והרא\"ש כתבו היכא דטעי וצלי לאחר ד' לר\"י מתפלל וכו' נמצא דדוקא בטעה ברם בהזיד לר\"י אינו מתפלל כלל ולא כן להרמב\"ם והטור דכתבו עבר או טעה וכו' ואיך הוא השוום בדרך זה וי\"ל.
עוד שם הב\"ח חולק עם מרן בפי' דברי הרשב\"א דלדעת מרן פי' דבריו הוא שאחר חצות קודם המנחה אינו יכול להתפלל מכל וכל אלא דלאחר חצות שהגיע שעת המנחה מתפלל מנחה תחילה ואח\"כ שחרית ולהב\"ח כוונת הרשב\"א הוא לאשמועינן דין אחר לענין תשלומים והוא דר\"ל דאם לא התפלל שחרית והגיע זמן מנחה גדולה לא יאמר התפלל שחרית ואח\"כ מנחה אלא להיפך וכו' יעו\"ש.
ולענ\"ד לא ראיתי בדברי הרשב\"א אופן לפרש כן וז\"ל ומיהו דוקא בזמן תפילה לפי שכיון שהוא זמן תפילה וכו' חוזר ומשלים וכו' אבל שלא בזמן תפילה וכו'. ובדברים אלו היכן רמוז מ\"ש הב\"ח, ומה גם שזה פשוט והוא ש\"ס ערוך דהתשלומין הוא אחר התפילה שהיא זמנה ותניא טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת וכו' טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל במוצ\"ש שנים של חול מבדיל בראשון וכו' הרי בפירוש דהשני הוא לתשלומין.
גם הרב פר\"ח כתב דלא כמ\"ש מרן בב\"י ומור\"ם ז\"ל דליתא וכ\"כ הב\"ח וכו'. ובסי' ק\"ח ס\"ק ג' על מ\"ש מרן בסעי' ג' וז\"ל הא דמשלים התפילה שהפסיד דוקא בזמן תפילה אבל בשעה שאינה זמן תפילה לא וכתב עליו [הפר\"ח] דוקא בזמן תפילה כלומר בעודו עסוק בתפילה העיקרית אחר ששהה כדי הילוך ד' אמות וכו' אבל אם הפסיק בין תפילה לתפילה והלך לעסקיו שוב אינו מתפלל תשלומין ודקדק כן הרשב\"א וכו' וזו היא כוונת הרשב\"א שמשם לקח המחבר מ\"ש כאן ודלא כהבנת ב\"י ומור\"ם סי' פ\"ט. ולא ידעתי מי הכריחו לפרש כן בדברי הרשב\"א דאין דבריו סובלין פי' זה כמו שיראה המעיין.
עוד שם בב\"י וז\"ל ואחר שכתבתי כל זה מצאתי להרשב\"א וכו', וראיתי להלח\"מ פ\"ג מהל' תפלה הקשה וז\"ל וקשה עליו דא\"כ למה לא תירץ בש\"ס כשהקשה וכו\"ע ותו לא דמאי דקאמר עד חצות הוא לומר דעד חצות יכול להתפלל כל זמן שירצה אבל מחצות ואילך אינו זמן תפלה עד לאחר חצי שעה שאינו זמן שום תפילה, ותירץ וז\"ל ומיהו לזה י\"ל דאי הוה הכי לא אהני מיעוטא דמתני' דעד חצות אלא לחצי שעה לבד אלא להוסיף ג\"כ לגבי דר' יהודה. ולענ\"ד נראה לעיקר קושייתו דאינו יכול לתרץ הכי בש\"ס דאי מתרץ הכי נמצא דנשאר הענין כפשוטו דאין חילוק בין זמן לזמן לשכר תפלה ובין הכי ובין הכי יש לו שכר תפלה בזמנה אלא דחצי שעה אחר חצות אינו יכול להתפלל וא\"כ מאי טעה דקאמר דמשמע דוקא טעה ואם הזיד אינו מתפלל והא כל דאם הזיד אינו מתפלל איך אם טעה יהיה לו שכר תפלה בזמנה. ועוד כיון דבאמצע יש זמן שעבר זמן תפילה מ\"מ, איך אפשר שיהיה לו אח\"כ שכר תפילה בזמנה ולכן תירץ בש\"ס כדתירץ ודוק." + ], + [ + "כבר \n אמרנו וכו'. עיין מ\"ש הלח\"מ ובכלל דבריו הביא דברי התוס' דפרק תפילת השחר שהקשו מנא ליה הא דבשלמא עד תשע שעות ומחצה דעד אותו זמן הוי וכו' מנחה קטנה יעו\"ש. ולענ\"ד חילייהו מדתני בסיפא דהאי ברייתא דאפליגו ר' יהודה ורבנן ואיזהו מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה ואיזהו מנחה קטנה מתשע שעות ומחצה ולמעלה ע\"כ, וסתמא קתני דמשמע בין לר\"י בין לרבנן ותיבת ולמעלה משמע עד הלילה וא\"כ קשיא ליה אמאי קאמר עד פלג המנחה ואהא תירץ שפיר דר\"י ס\"ל דתפילת מנחה הוי כנגד קטורת וקטורת היה עסקו חמשה רביעי שעה דהיינו שעה ורביע ומתחיל זמנו מתשע שעות ומחצה, ולמעלה דקאמר ר\"י היינו עד אחת עשרה שעות חסר רביע שאז כלה זמן הקטורת משא\"כ לת\"ק דהוי כנגד תמיד של בין הערבים שכלה זמנו עד הלילה ולמעלה ר\"ל עד הלילה וק\"ל." + ], + [], + [ + "וזמן \n מנחה קטנה וכו'. וכתב מרן ויש לדקדק בלשון רבינו שהו\"ל לכתוב וזמן מנחה קטנה וכו'. ועיין להרב מקראי קדש מה שכתב ע\"ז וליתא וכו' יעו\"ש. ומי יתן ידעתי מה הכוונה בדבריו דהלא דבריו הם דברי מרן שכתב לתרץ קושיא זאת." + ], + [], + [], + [ + "המתפלל \n תפלה וכו' וכתב מרן כבר אפשר וכו' והיינו אם לא יתפלל מנחה מפלג המנחה ולמעלה וכו'. וכתב הרב מרכבת המשנה וז\"ל וקצת קשה דאמאי בתפילת המנחה לקח רבינו לעיל סברת ר' יהודה לעיקר מדכתב וזמן מנחה קטנה וכו' ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה וכאן בתפילת ערבית כתב בתחילה שזמנה מתחילת הלילה והיינו כת\"ק ואח\"כ כתב ויש לו להתפלל תפילת ערבית של ליל שבת בער\"ש והיינו כר' יהודה וי\"ל עכ\"ל. ונראה דלעיל גבי מנחה רבינו נחית לכתוב כסדר היום דתחילה בא זמן ר' יהודה ואחר כך בא זמן ת\"ק וז\"ש וקטנה מתשע שעות ומחצה וכו' עד שישאר מן היום שעה ורביע דהיינו קודם הלילה ואח\"כ ויש וכו' עד שתשקע החמה דהיינו זמן מאוחר יותר וכאן כתב דעת ת\"ק קודם דמסתבר לכתחילה כוותיה וק\"ל.
ובני יצחק נר\"ו תירץ דבכל אחד נקט רבינו מילתא דשוייא לתרוייהו דבין לרבנן בין לר' יהודה יוצא ידי חובה ולכתחילה עדיף לעשות כן לצאת ידי ספק ולכן גבי מנחה נקט תחילה דזמן מנחה קטנה עד י\"א שעות דאליבא דכו\"ע מתשע [שעות] עד אחת עשרה חסר רביע הוא זמנה אלא דרבנן הוסיפו דעד הלילה ג\"כ הוא זמנה ומשו\"ה נקט תחילה סברת ר\"י ואח\"כ סברת רבנן דלכתחילה יעשה כן לצאת ידי ספק וגבי ערבית נקט תחילה שזמנה מתחילת הלילה דהיינו סברת רבנן משום דאף לר\"י נמי הוא זמנה אלא דר\"י הוסיף דאף מאחת עשרה שעות מתחיל זמנה ויעשה כן גם בערבית לכתחילה לומר מתחילת הלילה כדי לצאת ידי ספק וק\"ל." + ], + [], + [], + [ + "טעה \n וכו'. עיין בב\"י סי' ק\"ח וז\"ל וכתב עוד הרשב\"א ומיהו דוקא בזמן תפלה וכו'. פי' דבריו כמ\"ש מרן גופיה שם לעיל סי' פ\"ט והכי פירושו דוקא בזמן תפלה דהיינו שהוא שאר תפילות לאפוקי זמן שאינו ראוי לשום תפילה כמו חצי שעה אחר חצות והוא עוסק בתפילתו פי' כיון שהוא זמן תפילה נקרא עוסק בתפילתו וסיים אבל שלא בזמן תפלה לא ודוק. וכ\"כ בסעי' ה' הא דמשלים התפלה דוקא בזמן תפלה אבל באינו זמן תפלה לא, וזמן משמע כדכתיבנא.
וראיתי להפר\"ח סי' זה כתב ע\"ז וז\"ל כלומר בעודו עוסק בתפילה העיקרית וכו' יעו\"ש ודבריו תמוהים וכמ\"ש לעיל ה\"א (וכמ\"ש) [ובמ\"ש] עוד הרב ז\"ל וז\"ל וזו היא דעת הראב\"ד בהשגות פ\"ג מהל' תפילה, גם בזה לענ\"ד ליתא ודברי הראב\"ד ה\"פ והם ממש כמ\"ש בפי' דברי הרשב\"א במ\"ש עכ\"ל וכו' עד סוף הלשון. וה\"פ אינן אלא עם התפילה שבאה בזמנה כלומר כיון שהוא זמן תפילה וזה הוא שסיים הואיל ושעת תפילה הוא וראיתי למהריק\"ש הביאו היד אהרן נר\"ו שדקדק דדעת רבינו דדוקא תפילת תשלומין צריך שתהיה סמוכה לתפילת העיקר אבל אם עבר זמן מה שוב אין לה תשלומין וכתב שלא בא זה מפורש בהרשב\"א והראב\"ד. ודבריו תמוהים דאדרבא מדברי רבינו ליכא הוכחה אבל מדברי הרשב\"א והראב\"ד יש להוכיח כן וכמ\"ש הרב פר\"ח ושוב ראיתי להרב בני חיי הביא לשון מהריק\"ש כת\"י היפך ממש ממ\"ש היד אהרן נר\"ו אלא דגם לפי מ\"ש הרב ב\"ח ז\"ל דנהי דיש להוכיח כן מלשון רבינו ברם אפשר שהוא לכתחילה אבל אם עבר ולא התפלל בסמוך מי יאמר דהפסיד התפילה. ועיין מ\"ש הלח\"מ וז\"ל והא דכתב רבינו כן וכו' עד מיהו ישלים ולענ\"ד נראה דאי הוה נקיט הכי הו\"א דוקא במציאות זה דבג' נזכר שלא התפלל הראשונה כיון דהתפילה השניה שהיא סמוכה הו\"ל ליתן דעתו שלא התפלל ראשונה והוי כפושע לא כן בשכח מכל וכל הוי כאנוס וסד\"א דיתפלל שניים קמ\"ל אלא השניה." + ] + ], + [ + [], + [ + "ורוחץ \n ואחר [כך] יתפלל וכו'. עיין למרן בב\"י בדין זה וסיים שם ולענין הלכה כיון דהרי\"ף והר\"מ וכו' הכי נקטינן עכ\"ל. והקשה הט\"ז דכפי זה אפילו אם מתיירא שיעבור זמן התפלה צריך שימתין על המים וא\"כ איך פסק בספרו הקצר שאם מתיירא שיעבור זמן התפילה יקנח ידיו במידי דמנקי הא לדעת הרי\"ף וסיעתיהו צריך שיעבור זמן התפלה זה תוכן דבריו.
וראיתי להיד אהרן נר\"ו תירץ וז\"ל ונראה דאף לדעת הרי\"ף אם מתיירא שיעבור זמן התפלה ודאי דשרי לקנח ידיו במידי דמנקי שהרי כתב רש\"י משום דזמנה כל היום הא לא נשאר שהות ביום ואינו מוצא מים אלא עד פרסה ודאי דיכול להתפלל בלא נטילה אף במידי דמנקי עכ\"ל. ואחר המחילה הכוונה לרש\"י הוא דאף שיעבור זמן התפלה ימתין דוכי לא ידע רש\"י זמני התפילות השנויות במתני' ומ\"ש דכל היום זמנה ר\"ל דלהך עניינא כל היום הוי זמנה כיון דקפדינן אמיא ולא אתפילה בזמנה ומשום דמסתמא ביום שלם ימצא מים נקט כל היום וכן ראיתי להרב מעדני יו\"ט ד\"ה וגם רב אשי יעו\"ש ולדבריו דזמנה שכתב מרן הוי כל היום קשה היכן גילה רז זה לבניו.
ולדידי חזי לי אחר המחילה דלא קשיא דלאו הא בהא תליא דאף דיסבור כהרי\"ף וסייעתיה דגרסינן בש\"ס ולא אמרן וכו' יכול לומר דה\"ה כשלא יעבור זמן התפלה והוא ע\"פ דברי הרשב\"א שהקשה על רש\"י כמה קושיות ופירש הוא וז\"ל דק\"ש שהוא דאורייתא לא החמירו עליו למיהדר אמיא כמו שהקלו בה לגבי בעל קרי לפי שאין דברי תורה מקבלין טומאה אבל לתפילה החמירו עד פרסה עכ\"ל הביאו מרן שם. הרי דמצא מקום לחלק בין תפילה לק\"ש בלי יסוד דלתפילה אפי' שיעבור הזמן צריך להמתין אלא בין לק\"ש בין תפלה איירי בנדון דאינו עובר זמן תפלה אלא דלהרי\"ף וסייעתיה צריך להלוך עד פרסה כשאינו עובר זמן תפלה ולהרא\"ש דלא גריס הכי אפי' כשאינו עובר זמן תפלה לא אטריחוהו ולכן אף דפסק כהרי\"ף וסייעתיה דהולך עד פרסה מ\"מ בעובר זמן תפילה מנקי ידיו בעפר וצרור וכל מידי דמנקי וכמ\"ש בספר הקצר ויפה דן. וכן רבינו דס\"ל הכי מוכח דס\"ל כחילוק הרשב\"א וכ\"כ בס' מעשה רוקח יעו\"ש. ברם איכא מאן דסובר דאפי' שיעבור זמן תפילה צריך להלוך עד פרסה הלא המה רש\"י ורב עמרם הביאו הטור סי' רל\"ב יעו\"ש, וריא\"ז הובאו דבריו בשלטי גבורים יעו\"ש. ומן התימה על הרב כנה\"ג [ב]הגהת הטור כתב דעת ריא\"ז והשמיט דעת רש\"י ורב עמרם דסוברים כן וכדכתיבנא.
ועיין למרן באו\"ח בספרו הקצר סי' ד' ס\"א כתב מים הפסולים לנטילת ידים לסעודה כשרים לנטילת ידים לתפילה מיהו יש מי שאומר דלא מברך עלייהו ע\"כ. והנה מור\"ם ציין על מ\"ש לסעודה לקמן סי' ק\"ס. וכתב מג\"א דכוונתו דדוקא מים שנשתנו מראיהן או נעשה בהם מלאכה המוזכרים בסי' ק\"ס, ובס\"ק ד' כתב עוד כשרים אבל כלי וכח גברא אינו מעכב ומברך כמ\"ש בס\"ז עכ\"ל. ואין בדבריו אלו השניים מובן כאשר יראה הרואה.
ואיך שיהיה אל זה אביט בדברי מרן גופיה שכתב מיהו יש מי שאומר דלא מברך עלייהו דהרא\"ה גופיה כ\"כ שהוא מאריה דשמעתתא וז\"ל הובא בב\"י כל מים דפסלי לנטילת ידים דוקא לסעודה אבל לתפילה כיון דסגי לן בכל מידי דמנקה מהני אפילו לכתחילה נמי מיהו לא מברך בהו כיון דלא איתקון לנטילה עכ\"ל. ואיך עשאו מחלוקת, ומן התימה על המחברים כולם שלא הרגישו בזה. ונראה דמ\"ש מרן בתחילת דבריו לאו מדברי הרא\"ה אלא הוא מ\"ש בב\"י על דברי הרא\"ש והר\"ן וז\"ל ומשמע דה\"ה לשאר דברים המעכבים בנטילת ידים לסעודה שאינן צריכין לנטילת ידים שחרית דנטילה זו אינה אלא משום נקיות בעלמא ועל זה הביא אח\"כ סברת הרא\"ה בשם יש מי שאומר דלא מברך עלייהו ואף דלא נמצא חולק בזה כן דרך מרן לפעמים כמ\"ש ביד מלאכי כללי מהר\"י קארו." + ], + [], + [ + "כל \n הטמאים וכו' אף לתפילה. זה סותר למ\"ש מרן הל' ק\"ש סוף פ\"ד וז\"ל וכיון דתקנת עזרא היתה שיטבול בין לק\"ש ותפילה בין לדברי תורה וכו' יעו\"ש, וכאן כתב רבינו בהיפך. ויש ליישב דמ\"ש וכיון דתקנת עזרא לאו דווקא אלא תקנת עזרא ובי\"ד שאחריו ולא דקדק לכתוב כך שכאן לא בא אלא לפרש מה שנהגו עכשיו לקרות מפני שבטלה או שנהגו כר' יהודה בן בתירא ע\"ז כתב וכיון שהתקנה היה תחילה על הכל כשבטלו לית לן לאפלוגי ובכולהו א\"צ לטבול." + ], + [], + [ + "אבל \n חולה שראה קרי וכו'. עיין מ\"ש הלח\"מ. והקשה עליו הרב מקראי קודש וז\"ל וליתא דביורה דעה אמרו דברים המותרים ואחרים נהגו איסור איכא מ\"ד אין לו התרה ואיכא מ\"ד יש לו התרה ולכו\"ע מיהא מועיל המנהג. ולענ\"ד י\"ל דעד כאן לא כתב הלח\"מ כן אלא בנידון דידן שהוא מנהג בטעות דמי שנהג כן הוא משום שדימה קרי לאונסו לשלא לאונסו ומשו\"ה הוי מנהג בטל משא\"כ כשידע שהוא היתר גמור ואפ\"ה אוסרו עליו בההיא הוא דפליגי ביו\"ד ולכו\"ע מועיל המנהג." + ], + [ + "כיסוי \n וכו' ולכתחילה לא יעשה. לכאורה דברים אלו הם דברי מותר דזה נכלל במ\"ש רבינו קודם ואם לא כיסה." + ], + [], + [], + [ + "דברים \n וכו' וחוזר ומתפלל. וכתב מרן ומדתניא בסיפא תפילתו וכו'. ואין צריך לזה דאפילו לגירסא דידן דגרסי מותר הוי דינא הכי דהא תני בברייתא דף כ\"ב ע\"ב היה מתפלל ומצא צואה במקומו וכו' אלא אמר רבא אע\"פ שהתפלל תפילתו תועבה ופסק רבינו בהל' ט' דחוזר ומתפלל." + ], + [ + "מי \n שגיהק או פיהק וכו'. מה שקשה לרבינו מסוגיא דפ' מי שמתו עיין להלח\"מ ז\"ל שכתב שאינו גורס כגירסת רש\"י יעו\"ש ועיין שם בפי' רש\"י שכתב למטה מפיח בקול עכ\"ל. וכתב הרב מעדני יו\"ט על דברי רש\"י הללו לפי' גירסתו ברש\"י וז\"ל ונראה שר\"ל דוקא ע\"י שמפיח בקול שמתבייש מהשומעים דהיינו דיש אומרים ניכר שהוא מכוער שהרי שומעים הקול ש\"מ דמיירי שמפיח בקול וכו' דמשו\"ה קאמר ת\"ק וכו' עכ\"ל. וקשה דא\"כ אמאי לא שני בש\"ס שניהם מלמטה הא שמפיח בקול הא שאינו מפיח בקול ולמה חילק מלמעלה למטה.
ויש ליישב דאי אפשר לתרץ הכי משום דאמר ר' חנינא אני ראיתי את רבי שנתעטש ואי לא שמע מנא ידע משו\"ה מוכרח לתרץ שהיה מלמעלה ואם ידחה הדוחה שלעולם לא שמע אלא שהריח ריח ולא היה שם כי אם רבי ומינה ידע א\"כ הוי ג\"כ סימן רע דהא מיהא יתבייש דידע ביה חברו דליכא לתלות כי אם בו ומסתברא דלא כתב הרב דכל דליכא קול אינו מתבייש אלא משום דלא נודע מי הוא המפיח ולא שייך זה כי אם בדאיכא הרבה בני אדם דיש לתלות זה בזה ברם בדליכא כי אם שניים אפילו דלא שמע חבירו בקול סימן רע לו שמתבייש ולפי גירסתו ברש\"י גרס כן ברם לפי גירסתינו והוא אמת דלשון רש\"י זה חציו הוא מלשון דלעיל וחציו הוא דבר אחר וכן ג\"כ דבמקום בקול הוא בקל כוונתו פשוטה דקשיא ליה לרש\"י אמאי לא שני בש\"ס דעיטוש כמו דשני בגיהק ופיהק בין לרצונו לאונסו ואהא תירץ דאין עיטוש אלא לאונס דלמטה מפיח בקל ואינו בידו וסלקא דעתיה (דס\"ס) [דמקשן] דלא מיקרי עיטוש אלא מלמטה והתרצן חילק דגם מלמעלה נקרא עיטוש וק\"ל." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שיכור \n אל יתפלל וכו'. וכ\"כ הטור סי' צ\"ט. וכתב שם בב\"י וז\"ל מאחר שכתב בתחילה שתוי אל יתפלל היכי שייך למימר ואעפ\"כ לכתחילה לא יתפלל וכו' ותי' בתירוץ ב' וז\"ל ואפשר דה\"ק שתוי כל שיוכל לדבר לפני המלך ואפילו שיוכל לדבר לפני המלך מ\"מ לא יתפלל לכתחילה עכ\"ל. ואינו מובן דעדיין הקושיא במקומה עומדת שכבר כתב שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפילתו תפילה ושתוי הוא כל שיכול לדבר לפני המלך הרי בפירוש דלא יתפלל לכתחילה וא\"צ לכופלו.", + " הואיל\n ושתה רביעית יין לא יתפלל. וכתב מרן וז\"ל ומ\"ש דברביעית יין מיקרי שתוי וכו' הכי משמע התם בההוא פירקא עכ\"ל. פירוש לדבריו מדאמרינן שם [עירובין] דף ס\"ד ע\"ב אמר רמי בר אבא דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגין את היין אמר רב נחמן לא שנו אלא ששתה כדי רביעית אבל יותר כל שכן שדרך טורדתו וכו' והתניא וכו' ונשא ונתן שם בש\"ס יעו\"ש. וכל זה הוא לתפילה דלאו במס' שיכורים עסקי כאן ופשוט. והלח\"מ ז\"ל כתב וז\"ל שם אמר רב יהודה אמר שמואל שתה רביעית יין אל יורה והוזכרו בתוס' גירסא אחרת שהיא אל יתפלל ונראה שזהוא גירסתו של רבינו עכ\"ל. ואחר נשיקת ידיו ורגליו א\"צ להכניס עצמינו בחילוק גירסאות ופשט דברי רבינו כדכתיבנא." + ], + [], + [ + "היה \n מהלך. עיין מ\"ש מרן בב\"י סי' ק\"י וז\"ל והר\"מ לא הזכיר תפילת הדרך. והפר\"ח רצה להליץ בעדו יעו\"ש. ודבריו תמוהים והכי איתא התם א\"ל אליהו לרב יהודה וכו' כשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא מאי הוא אמר רב חסדא זו תפילת הדרך מאי הוא יהי רצון מלפניך בא\"י שומע תפילה עכ\"ל, ואיך אפשר לומר שהיא תפילה קצרה והא כאן איירי קודם יציאה לדרך דהיא תפילת הדרך." + ] + ], + [ + [ + "שמונה \n דברים וכו'. עמידה כיצד וכו'. הנה דס\"ל דאי התפלל מיושב א\"צ לחזור ולהתפלל מעומד ומרן ב\"י סי' צ\"ד בסופו הוכיח דצריך לחזור ולהתפלל מעומד. ונראה דרבינו ס\"ל כמ\"ש מרן וז\"ל מיהו אפשר לומר דהיינו דוקא כגון רב אשי שהיה מכוון לתפילתו אבל כגון אנו שאין אנו מכוונים בתפילותינו לא יחזור להתפלל דקרית ביה למה לי רוב זבחיכם. אך קשה (ב)מה שהקשה הרב לחם יהודה דאמאי לא הזכיר לרבינו לחולק. ומרן בספרו הקצר פסק דצריך לחזור ולהתפלל מעומד, וכתב הט\"ז [סק\"ה] שלמד כן מדברי התוס' יעו\"ש, והקשה בדברי התוס' במ\"ש הר\"מ דר' שמעון בן אלעזר דס\"ל מסמך גאולה לתפילה עדיף ס\"ל דחוזר ומתפלל מעומד א\"כ מאי פריך בגמ' וליעבד מר כאבוה דשמואל הא כרשב\"א ס\"ל שהוא תנא אחרינא אלא ודאי דהקושיא היא דהוי דלא כמאן וכו' יעו\"ש ולא ידעתי מ\"ש הרב יד אהרן נר\"ו לזה דא\"כ נפל פיתא בבירא דהוי רב אשי דלא כמאן, דלהט\"ז זו היא קושיית הגמ' ותירוץ הגמ' דלא חזינן לרבנן וכו' דעבדי הכי להקדים תפילה לק\"ש ולא היה יכול לכוין מיושב וכו'. ומ\"ש היד אהרן נר\"ו שם ליישב קושיית הט\"ז לא הבנתי דבריו.
ולענ\"ד אפשר לומר דאדרבא לפירוש הט\"ז קשה דאמאי קאמר וליעבד מר כאבוה דשמואל ולא קאמר רב אשי דעבד כמאן אלא צ\"ל דהקושיא היא כיון דעבד אבוה דשמואל הכי כת\"ק למה רב אשי לא עבד הכי ג\"כ שכן דרך הש\"ס לאקשויי מגדולי האמוראים להאחרונים כך נ\"ל פשוט. ובני יצחק הי\"ו תירץ דודאי מעולם לא עלה על דעתם לומר דרשב\"א ס\"ל דחוזר ומתפלל אלא כוונתם דתחילה הביאו דברי בה\"ג דפסק כרשב\"א דהיינו שלא להקדים ולהתפלל משום דצריך לסמוך גאולה לתפילה ועל זה הקשו על דבריו דמשמע מדפסק כרשב\"א דאין מעכב התפילה אם יהיה במהלך דלרשב\"א כיון דצריך לסמוך גאולה לתפילה הרי הוא מתפלל בדרך וא\"כ נמצא דדברי בה\"ג הוא היפך הש\"ס דפסקינן בש\"ס בפירוש גבי תפילת הביננו דצריכה מעומד ועל זה תירץ בתירוץ ב' דודאי לא קשיא לבה\"ג דאה\"נ דס\"ל לבה\"ג דחוזר ומתפלל כדי להתפלל מעומד כמ\"ש רב אשי בסמוך ומה שפסק בה\"ג כרשב\"א הוא לגבי ת\"ק דסבר דמקדים ומתפלל ואינו סומך גאולה לתפילה דלא קי\"ל הכי אלא כרשב\"א דס\"ל מסמך גאולה לתפילה עדיף ואה\"נ לדידן דקי\"ל גבי הביננו דצריך מעומד ה\"נ דחוזר ומתפלל מעומד ודוק.
וראיתי להרא\"ש שכתב וז\"ל רבינו חננאל פסק כאבוה דשמואל ולוי דאפי' רב אשי דבסמוך לא פליג עלייהו אלא דלא חזינן לרבנן קשישי קאמר והיינו טעמיה דמהלך בדרך הלכך טוב יותר שיקדים ויתפלל מעומד אבל רב אשי וכו' עכ\"ל, ולא זכיתי להבין תירוץ זה דכיון דמה שלא היה רוצה להקדים היינו משום דהוא מיושב ויכול לכוין למה היה מחזר להתפלל שנית ומכיון שהיה מתפלל שנית למה היה מתפלל מיושב יתפלל מעומד קודם שילך לדרוש אלא ודאי דמה שלא היה מקדים ומתפלל היינו משום דס\"ל דצריך לסמוך גאולה לתפילה ודלא כאבוה דשמואל ולוי דהוו מקדמי ומצלי ולא היו מסמכי גאולה לתפילה וק\"ל." + ], + [ + "שמונה \n דברים וכו'. עמידה כיצד וכו'. הנה דס\"ל דאי התפלל מיושב א\"צ לחזור ולהתפלל מעומד ומרן ב\"י סי' צ\"ד בסופו הוכיח דצריך לחזור ולהתפלל מעומד. ונראה דרבינו ס\"ל כמ\"ש מרן וז\"ל מיהו אפשר לומר דהיינו דוקא כגון רב אשי שהיה מכוון לתפילתו אבל כגון אנו שאין אנו מכוונים בתפילותינו לא יחזור להתפלל דקרית ביה למה לי רוב זבחיכם. אך קשה (ב)מה שהקשה הרב לחם יהודה דאמאי לא הזכיר לרבינו לחולק. ומרן בספרו הקצר פסק דצריך לחזור ולהתפלל מעומד, וכתב הט\"ז [סק\"ה] שלמד כן מדברי התוס' יעו\"ש, והקשה בדברי התוס' במ\"ש הר\"מ דר' שמעון בן אלעזר דס\"ל מסמך גאולה לתפילה עדיף ס\"ל דחוזר ומתפלל מעומד א\"כ מאי פריך בגמ' וליעבד מר כאבוה דשמואל הא כרשב\"א ס\"ל שהוא תנא אחרינא אלא ודאי דהקושיא היא דהוי דלא כמאן וכו' יעו\"ש ולא ידעתי מ\"ש הרב יד אהרן נר\"ו לזה דא\"כ נפל פיתא בבירא דהוי רב אשי דלא כמאן, דלהט\"ז זו היא קושיית הגמ' ותירוץ הגמ' דלא חזינן לרבנן וכו' דעבדי הכי להקדים תפילה לק\"ש ולא היה יכול לכוין מיושב וכו'. ומ\"ש היד אהרן נר\"ו שם ליישב קושיית הט\"ז לא הבנתי דבריו.
ולענ\"ד אפשר לומר דאדרבא לפירוש הט\"ז קשה דאמאי קאמר וליעבד מר כאבוה דשמואל ולא קאמר רב אשי דעבד כמאן אלא צ\"ל דהקושיא היא כיון דעבד אבוה דשמואל הכי כת\"ק למה רב אשי לא עבד הכי ג\"כ שכן דרך הש\"ס לאקשויי מגדולי האמוראים להאחרונים כך נ\"ל פשוט. ובני יצחק הי\"ו תירץ דודאי מעולם לא עלה על דעתם לומר דרשב\"א ס\"ל דחוזר ומתפלל אלא כוונתם דתחילה הביאו דברי בה\"ג דפסק כרשב\"א דהיינו שלא להקדים ולהתפלל משום דצריך לסמוך גאולה לתפילה ועל זה הקשו על דבריו דמשמע מדפסק כרשב\"א דאין מעכב התפילה אם יהיה במהלך דלרשב\"א כיון דצריך לסמוך גאולה לתפילה הרי הוא מתפלל בדרך וא\"כ נמצא דדברי בה\"ג הוא היפך הש\"ס דפסקינן בש\"ס בפירוש גבי תפילת הביננו דצריכה מעומד ועל זה תירץ בתירוץ ב' דודאי לא קשיא לבה\"ג דאה\"נ דס\"ל לבה\"ג דחוזר ומתפלל כדי להתפלל מעומד כמ\"ש רב אשי בסמוך ומה שפסק בה\"ג כרשב\"א הוא לגבי ת\"ק דסבר דמקדים ומתפלל ואינו סומך גאולה לתפילה דלא קי\"ל הכי אלא כרשב\"א דס\"ל מסמך גאולה לתפילה עדיף ואה\"נ לדידן דקי\"ל גבי הביננו דצריך מעומד ה\"נ דחוזר ומתפלל מעומד ודוק.
וראיתי להרא\"ש שכתב וז\"ל רבינו חננאל פסק כאבוה דשמואל ולוי דאפי' רב אשי דבסמוך לא פליג עלייהו אלא דלא חזינן לרבנן קשישי קאמר והיינו טעמיה דמהלך בדרך הלכך טוב יותר שיקדים ויתפלל מעומד אבל רב אשי וכו' עכ\"ל, ולא זכיתי להבין תירוץ זה דכיון דמה שלא היה רוצה להקדים היינו משום דהוא מיושב ויכול לכוין למה היה מחזר להתפלל שנית ומכיון שהיה מתפלל שנית למה היה מתפלל מיושב יתפלל מעומד קודם שילך לדרוש אלא ודאי דמה שלא היה מקדים ומתפלל היינו משום דס\"ל דצריך לסמוך גאולה לתפילה ודלא כאבוה דשמואל ולוי דהוו מקדמי ומצלי ולא היו מסמכי גאולה לתפילה וק\"ל." + ], + [], + [], + [], + [ + "ואין \n מתפלל בחורבה. עיין בב\"י סי' צ' שכתב וז\"ל וי\"ל דהתם איירי בהר המוריה וכו'. וכתב הב\"ח כלומר שנקרא בשם שדה אבל לא היה פרוץ אלא מוקף מחיצה וכו' עכ\"ל. ולי פירוש זה תמוה דהא אותו המקום היה מקום רחוק הפקר בלי בעלים, שהיה הר, וראיה דאי היו בעלים שם היאך הניחו לו לעשות שם מזבח ולא מצינו שקנאו קודם העקידה וא\"כ מי הקיפו כיון שלא היה מקום זרע ותאנה. ופירוש דבריהם נראה דכיון שהיה הר המוריה וידוע שהיה שם השראת שכינה אימת שכינה עליו וחשיב מקום מוצנע להתפלל שם. ושוב ראיתי להרב הלבוש כתב כן ולא נראו דבריו להב\"ח שם ולא ידעתי למה." + ], + [ + "לא \n יעמוד וכו' לא ע\"ג מיטה וכו'. ויש לדקדק למה שינה לשון הברייתא דהתחילה במיטה כסא וכו' וסיימה במקום גבוה. ונראה דכיוון למ\"ש מהר\"י אבוהב הביאו בב\"י סי' צ' דכשהוא ע\"ג מיטה כסא וספסל אפילו בשיעור מעט אסור משום דנטרד שמא יפול אבל כשאינו כלי אית ליה שיעורא דבפחות מג' יתפלל אבל לא ביותר ולאפוקי מי שכתב דלא אתי כמהרי\"א דלא דק.
והב\"ח כתב על דברי מהרי\"א אלו וז\"ל וצ\"ל לפי' הא דתני מטה כסא וכו' לא הוי בדרך לא זו אף זו דבחדא בבא לא תני תנא לא זו אף זו אלא דוקא בב' או ג' בבות וכמ\"ש התוס' בדוכתין טובא אלא ה\"ק בין מטה בין כסא בין ספסל. ולענ\"ד לא באתי לכוונתו דהיאך קוראו בבא אחת והינם שלשה לא על גבי מיטה ולא על גבי כסא ולא על גבי ספסל ולא תני תנא לא על גבי מיטה כסא וספסל דאז היה [בבא] א' דומיא דמתני' האיש מקדש בו ובשלוחו דהוי בבא א' דלא תני מקדש בו ומקדש בשלוחו כמו שהוא פשוט שם וא\"כ שפיר יכול להיות כאן לא זו אף זו אלא דבלא\"ה לדעת מהרי\"א א\"א להיות לא זו אף זו משום דטעם כולם היינו שלא יפול ואדרבא במטה ליכא למיחש כ\"כ ועוד איך פי' הוא עצמו לפי דרכו לא זו אף זו והא הן בבא אחת.
וראיתי להפר\"ח שהקשה דכאן משמע דמקום נמוך עדיף ואילו בפ\"ק דשבת אמר כל [עיר] שגגותיה גבוהין מבית הכנסת לסוף חרבה. ותירץ וז\"ל דהתם כיון דכל הציבור הוא במקום גבוה ליכא למיחש למידי אבל הכא מיירי ביחיד דייקא נמי דקתני לא יעמוד אדם. פי' דבריו דכיון דיחיד מתפלל במקום גבוה ושאר הציבור בנמוך אסור אבל ביחיד ממש דליכא ציבור בהדיה מותר אפילו בגבוה דליכא טעם גבהות וכמ\"ש הלבוש אלא טעם אחר אית בה יעו\"ש. ועיין במעשה רוקח שלא דק בדברי הפר\"ח יעו\"ש. גם מ\"ש שם מההיא דתעניות דאבא חלקיה דאמר לדביתהו ניסק לאיגרא יש לחלק [ב]א' מב', או שהלכו לאיגרא כדי לראות פני רקיע כמו שצריך להתפלל במקום חלונות או שהלכו לאיגרא להתפלל שלא יראו(ה) החכמים שבשבילם באו העננים ושלא יחזיקו להם טובה וכמו שנראה מעובדא שם ואין צריך למ\"ש הוא שם." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "אסור \n לו לאדם שיטעום כלום וכו' מאחר שיעלה עמוד השחר וכו'. נראה מדבריו דמשעלה עמוד השחר הוא זמן תפילה וכמ\"ש מדברי הטור סי' פ\"ט שכתב זמן תפילת השחר מתחיל וכו'. ופירוש דבריו דזמנה הוי משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח שהיא כנגד תמיד השחר וכמתיא בן שמואל דתנן ביומא פ\"ג האיר פני מזרח עד שבחברון וזמן זה הוא אחר שיעלה עמוד השחר וכמו שנראה משם והטעם שהיו ממתינים עד זמן זה הוא שלא יטעו וכדתנן שם שפעם אחת עלה מאור הלבנה וכו' יעו\"ש, ברם אפילו מ[ש]עלה עמוד השחר הוא זמן התמיד וכמו שנראה ממתני' דמגילה דמשעלה עמוד השחר הוי יום יעו\"ש בהרב ז\"ל שם, ומ\"מ עיקר זמנה הוא מהנץ החמה ומשום יראוך עם שמש אלא דאם התפלל עם עמוד השחר יצא אפילו בלא האיר כל המזרח כיון שהוא זמן התמיד אלא כדי שלא יטעו לכתחילה אין להתפלל אכן אם התפלל יצא כן נראה פשוט בפירוש דבריו ונימוקו עמו. ברם מדברי הרא\"ש לא משמע הכי שכתב וז\"ל וזמנה משיעלה ברק השחר והאיר פני המזרח מידי דהוה אתמיד של שחר וכו' ונפק\"מ אם התפלל בזו יצא דתנא לא חש לפרשו דמילתא דפשיטא היא כיון דזמן המאוחר הוא בזמן התמיד הוא הדין המוקדם עכ\"ל, הרי משמע דעל מ\"ש דזמנה הוא משהאיר פני המזרח כתב דנפק\"מ דאי התפלל יצא הא בעלות השחר ממש לא יצא. ועוד דמאחר שהאיר פני מזרח לכתחילה יכול להתפלל דומיא דתמיד ולדידיה בדיעבד דוקא ולכאורה חלוקים הם זה מזה. גם מרן בספרו הקצר נמשך אחר דברי הרא\"ש שכתב ואם התפלל משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח יצא הרי שהצריך לשיצא בדיעבד האיר פני מזרח וכפשט הרא\"ש. ואפשר בדוחק להשוות דברי הטור לדברי הרא\"ש וראיתי להפר\"ח שחלק עליה דמרן וכתב כדכתבינן לדעת הטור אלא שכתב בסוף דבריו ודלא כדמשמע מדברי רבינו ירוחם שהביא בב\"י ומדברי ה\"ה וכו' ולמה לא כתב ג\"כ שכן דעת הרא\"ש ג\"כ כרבינו ירוחם והרב המחבר, וגם לא כתב ג\"כ שדברי הטור דלא כרי\"ו כנראה מלשונו.", + " ולא\n יצא לדרך קודם וכו'. וכ\"כ הרי\"ף אסור לאדם לצאת לדרך קודם שיתפלל שנאמר צדק לפניו יהלך. ועפי\"ז אין מובן למ\"ש מרן בב\"י סי' פ\"ט וז\"ל וכיון דהרשב\"א והרא\"ש מסכימין לדעת א' הכי נקטינן. נראה מדבריו דס\"ל לדעת הרי\"ף ורבינו דלא סברי כת\"ק מדלא כללם עם הרשב\"א (והרא\"ה) [והרא\"ש], ובכן תמהו כל המחברים עליה דהרי\"ף ורבינו שלא הביאו ההיא ברייתא, ברם עפי\"ז לא קשה כלל שסמכו אהא דכתבו הכא ואדרבא יש לתמוה על הב\"י כפי מה שהבין שהרי\"ף ורבינו לא פסקו הכי אמאי פסק כהרא\"ש דהא כללא כייל לן מרן דאחר הב' מג' הרועים הנזכרים גררינן אלא דלקושטא דמילתא כפי מ\"ש הדין דין אמת כמ\"ש מרן דהרי הרי\"ף ורבינו והרא\"ש והרשב\"א מסכימין לדעת אחת והכי נקטינן." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכל \n המלוין את המת וכו'. עיין מ\"ש הב\"י סי' ק\"ו וז\"ל כתב הרמב\"ם וכו' ופירש בפירוש המשנה וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד י\"ל שדעת רבינו כדעת כל הפוסקים דאלו ואלו פטורים אנושאי המטה ודוקא אם נשאו ברם מלוים לחוד חייבים, ומ\"ש וכל המלוים וכו' פטורים פירוש נושאי המטה שכבר נשאו וקרי להו מלוים משום דכל עצמם עכשיו אינו אלא ללוות ומשו\"ה פטורים. ומ\"ש בפירוש המשנה ואם לא היה מן המזומנים, (הם) [הן] נושאי המטה דלפניו (הם) [הן] שלאחר המטה שכבר נשאו ורוצים לשאת שנית וכמ\"ש רש\"י וע\"ז אמר ואם אינו לא זה ולא זה חייבים בק\"ש ופטורים מתפילה וכדעת התוס' דאף שאין דעתם לשאת המטה פטורים דלא כרש\"י יעו\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "כשנוטל \n ידיו מברך על נטילת ידים. כתב הטור סי' ד' וז\"ל וירחץ בנקיון כפיו ויברך על נטילת ידים וכו'. ועיין מ\"ש הב\"ח שם. ועני הדיוט לא מצאתי כן בדברי הרא\"ש סוף פרק הרואה דלא כ\"כ אלא כשמקנח ידיו בעפר מברך על נקיון ידים ואין לומר דמדכתב דמקנח בעפר יברך על נקיון מכלל דבמים הפסולים לנטילת ידים לסעודה מברך דאדרבא נידוק איפכא הא במים פסולים אינו מברך כלל וכדעת הרא\"ה. ואפשר דדייק כן מדכתב הרא\"ש דראוי היה דיברך על נקיות אף אם רוחץ במים אלא כיון דתקנו בנט\"י דסעודה לברך על נטילת ידים משום הכלי דשמו נטלא תקנו ג\"כ בנט\"י דשחרית לברך על נט\"י עכ\"ל, משמע מדבריו דאע\"פ דעיקר נטילה הוא בכלי ועיקר הברכה דנט\"י הוא על שם זה אפ\"ה מברך על נט\"י בשחרית כיון דלשחרית שפיר חזי שלא בכלי וכבר תקנו נוסח דנט\"י דסעודה לברך על נט\"י תקנו נמי לנט\"י דשחרית א\"כ ה\"ה והוא הטעם למים הפסולים לנט\"י דסעודה דכיון דהם כשרים לנט\"י דשחרית שפיר מצי לברך על נט\"י מאחר דכבר תקנו נוסח זה בנט\"י דסעודה. ועיין בב\"י שכתב על דברי הרא\"ש וז\"ל ומשמע מדברי הרא\"ש דלא בעינן כלי לנט\"י דשחרית וכו' דה\"ה לשאר דברים המעכבים לנט\"י דסעודה וכו' יעו\"ש." + ], + [ + "ואחר \n שיצא מברך אשר יצר. עיין מ\"ש הגהות מיימוני כאן ופ\"ז מהל' ברכות ובטור או\"ח סי' ז' ומ\"ש מרן על שם מהר\"י אבוהב דמ\"ש הטור וכ\"ש אם רוצה ללמוד אחר הגדולים דקאי לב' הסברות וכתב עליו מרן ב\"י דאינו הכרע יעו\"ש, וכתב עליו הרב בית חדש וז\"ל ולענ\"ד נראה דמ\"ש מהרי\"א ללמוד אחר קטנים מבעי ליה אינו ר\"ל לחוד דא\"כ יהיו דבריו סותרים שהרי פי' דלא נקט רבינו וכ\"ש אם רוצה ללמוד אלא לאפוקי מדברי הרא\"ש והשתא איכא למימר נמי הא דנקט גדולים הוא לאפוקי מדברי הרא\"ש דס\"ל דאפילו בגדולים אין צריך לברך על נט\"י אלא ודאי דמהרי\"א הכי קאמר דאמאי נקט אחר גדולים לחוד גדולים וקטנים מיבעי ליה. ולפי\"ז אין ממש בדברי הב\"י וחס ליה למרן שיאמר דברים כאלו דבשלמא במאי דנקט וכ\"ש אם רוצה ללמוד שהוא דבר פשוט אמרינן דנקט כן לחידושא דהרא\"ש דאפ\"ה לא היה מברך על נט\"י אלא כשהיה מתפלל, ברם במאי דנקט גדולים לא שוה זה, דשפיר מצי למימר כן וכ\"ש אם רוצה ללמוד אחר קטנים דצ\"ל על נט\"י וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא היה מברך אף לגדולים והוי פלוגתייהו מן הקצה אל הקצה ואדרבא לשון זה שפיר נאה ומתקבל ואשמועינן חילוק דבריהם וא\"כ דברי מהרי\"א לא סתרי אהדדי וא\"כ מ\"ש מהרי\"א שאל\"כ וכו' ללמוד אחר קטנים מבעי ליה הוי קטנים לחוד כמו שהבין מרן בדעתו ומשו\"ה כתב עליו אין כאן הכרע.
אמנם יש לגמגם בדברי מרן דהן אמת דאפשר לומר כן דנקט הכי במכל שכן טפי ברם במקום מסוכן כזה דיש לטעות דנקט בדוקא אבל קטנים לא לפי דקאי ליש אומרים קמא יותר היה לו לכתוב קטנים וכ\"ש גדולים ולא לכתוב גדולים כי היכי דליתי במכל שכן טפי ודין חיליה דמהרי\"א לענ\"ד. שוב ראיתי להר\"מ מטיוולי כתב כן הביאו הרב יד אהרן יצ\"ו, וכתב עליו הרב וז\"ל ונ\"ל דבין הכי ובין הכי ילפינן דבין אחר הקטנים בין אחר הגדולים אם רוצה ללמוד צריך לברך על נט\"י א\"כ עדיף טפי לומר כ\"ש אחר גדולים כי היכי דליתי במכ\"ש טפי עכ\"ל ולפי הנ\"ל בכוונת מהר\"ם הנז' אין מובן לדבריו.
ומרן בספרו הקצר סי' ז' ס\"א כתב כל היום כשעושה צרכיו בין גדולים בין קטנים מברך אשר יצר לחוד ולא על נט\"י אף אם רוצה ללמוד ולהתפלל מיד. וכתב עליו הט\"ז דוקא בשחר תקנו כן קודם תפילה משום דרוב פעמים ידו נגע במקום מטונף ולהרשב\"א משום בריה חדשה עכ\"ל. ואנכי לא ידעתי לאיזה טעם כ\"כ דרוב פעמים נגע וכו' אם הוא להרא\"ש דלא ס\"ל טעמא דבריה חדשה אין לו לכתוב זה כאן בדין זה דהוי דלא כוותיה דהא להרא\"ש אם עשה צרכיו קודם תפילה מברך על נט\"י ומרן פסק דזה אינו מברך על נט\"י והיינו כר\"י ור\"ת יעו\"ש בב\"י מי הם בעלי הסברות ולדידהו ודאי טעמא כטעם הרשב\"א לפי שהוא בריה חדשה וכן דעת ר\"ת הרי דדין זה שכתב מרן אינו אלא מאותם הסוברים דטעם ברכה זו הוא משום בריה חדשה וא\"כ מה לו לכתוב טעם דנגע ידו ועוד שכתב דרוב פעמים נגע מה לי פעם א' מה לי שנים.
עוד כתב מרן שם ס\"ג הטיל מים והסיח דעתו מלהטיל עוד ואח\"כ נמלך והטיל פעם ב' צריך לברך ב' פעמים אשר יצר עכ\"ל. וכתב הלכות קטנות והמני\"ח בנו בח\"א סי' פ\"ו דבשותה הפורג\"א וכיוצא דיש בדעתם לפנות הבני מעים עד שתכלה הזוהמה מהם הרי דעתו על כך ולא הסיח דעתו ולא יברך אלא פעם אחת יעו\"ש. והרב יד אהרן נר\"ו בסי' זה חלק עליהם באומרו כיון דאינו יודע כמה פעמים יצא ובאיזה זמן יגמור הזוהמא א\"כ באיזה פעם יברך ולא באתי לכוונתו שדברי השלמים נכונים שימתין עד כדי שידע שלא יצטרך עוד לנקביו ואין קפידת הזמן בזה דבאיזה זמן שיהיה חשיב זימניה דהוי הודאה וכמ\"ש הוא עצמו לעיל סי' ו' בהגהת הטור על דברי הר\"ן שפירא יעו\"ש והיא סברא נכונה, ואה\"נ דאי אחר שנראה לו שלא יצטרך עוד לנקביו ובירך ושוב הוצרך יברך שנית ברם הא הרווחנו שלא יברך עוד פעמים ג' הן חסר הן יתר ולפי דעתו אזלינן, באופן לענ\"ד הדין אמת כמ\"ש הלק\"ט והמני\"ח בנו.", + " חלולים\n חלולים וכו'. ובטור או\"ח סי' ו' כתב דלא יאמר חללים בלא וא\"ו. וכתב שם הב\"י שטעמו דבחלל לא שייך בריאה שאין בו ממש יעו\"ש. והקשה עליו הב\"ח דהלא כתיב ובורא חשך וחשך אינו כי אם העדר האור עכ\"ל. ולענ\"ד טעם מרן נכון ושאני חשך דשייך ביה בריאה ואינו העדר האור דהא מצינו במצרים דכתב קרא וימש חשך ופי' רש\"י ויחשיך עליהם חשך יותר מחשכו של לילה וכו' ואם החשך הוא העדר האור מה שייך חשך יתירא ומה גם לפי דרשת רז\"ל שהיה החשך עב כדינר שהיה בו ממש א\"כ שפיר שייך למימר בורא חשך דלא הוי העדר האור, לא כן בחלל דלא שייך בריאה. וכפל דחלולים חלולים כתב מרן שם משום דנקבים טובא איכא בגוף האדם וכן אברים חלולים טובא איכא בגוף האדם ולהורות על רבויים כפלם, אלו דבריו. והרב בני חיי הביא משם מ\"כ ויש להקשות דאמאי צריך לטעם זה שהרי כתב הטעם הטור להורות על רמ\"ח אברים שבאדם ומנא לן שהוא להורות על רבויים ועי\"ש מה שנדחק טובא. ולי קושיא מעיקרא ליתא דלא כתב הטור אלא רמז לדבר מאחר דאיצטריך הכפל מטעם מרן והוא אמת דהא איצטריך טעם זה לנקבים נקבים וה\"ה לחלולים אלא לכדי שלא יאמרו חללים בלא וא\"ו רמז לדבר וק\"ל." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "ואין \n עושין כן בפחות מעשרה וכו' וש\"ץ אחד מהם. וכ\"כ הטור בסי' קכ\"ד וכשאין תשעה בבית הכנסת וכו' יעו\"ש. ומשם דקדק מרן החבי\"ב בשיירי כנה\"ג שם בהגהת הטור אות ד' וז\"ל מכאן הוכחתי בתשובה שלא כדברי אותם המהנדזים שאין אומרים חזרה בעשרה מצומצמים אלא א\"כ יהיו עשרה מלבד הש\"ץ וכו' יעו\"ש, דדבריו סתרי אהדדי ממ\"ש כאן למ\"ש בסי' קכ\"ח הגהת הטור אות ב' וז\"ל עוד כתבתי בתשובה דכל שיש בבית הכנסת עשרה שאין מתפללין בחזרה אלא הש\"ץ וציבור וכו', נראה מדבריו דכשאין בבית הכנסת אלא י' עם הש\"ץ אין מתפללין בחזרה ויש ליישב בדוחק." + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "אבל \n אם טעה ש\"ץ וכו'. עיין בטור סי' קכ\"ו שהביא דברי רבינו אלו. ויש להקשות עליו למה הביאו כיון דעדיפא מינה כתב הוא סי' קכ\"ד דאפי' יחיד שטעה אינו חוזר וסומך על תפילת הש\"ץ וכ\"ש הוא עצמו. וי\"ל דהוה טעינן דדוקא ליחיד מועיל כך משום דאינו אומר בקול רם כש\"ץ לא כן בש\"ץ שאומר בקול רם וקי\"ל כל המגביה קולו בתפילתו ה\"ז מקטני אמנה קמ\"ל דכיון דהוי משום הכרח לית לן בה וכמ\"ש מרן משם הכלבו סי' קכ\"ד יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [ + "מי \n שנסתפק וכו'. עיין מ\"ש מרן ב\"י סי' ק\"ז ומכלל דבריו כתב וז\"ל ויותר נראה לפרש דהרי\"ף לא קאמר אלא במחדש בה דבר וכו' עכ\"ל. וקשיא לי דא\"כ כשם שכתב הרי\"ף וה\"מ וכו' הו\"ל לומר וע\"י חידוש ולא לסתום, ועוד שכתב וה\"מ בנדבה אבל בחובה לא ואי דאיכא חידוש ובנדבה היאך כתב אבל בחובה לא וכי בחידוש איכא חובה אלא ודאי דאיירי בנדבה וכפשט דברי הרי\"ף.
והלח\"מ ז\"ל כתב דברי מרן הללו שהשוה דעת הרי\"ף לדעת רבינו דבחידוש דוקא צריך ובתוך דבריו כתב לתרץ מ\"ש מרן לעיל דמדברי הטור משמע דפליגי רב האי ורבינו יונה ולכאורה לא נפק\"מ לענין דינא, ותירץ דהאי דינא דספק התפלל מתפלל אפי' בלא חידוש דאין לך חידוש גדול מזה לאו רב האי קאמר לה אלא רבינו יונה, ומ\"ש הטור כ\"כ הר\"י קאי למתפלל בנדבה דלהרי\"ף א\"צ חידוש ולר\"ה צריך חידוש ולזה כתב וכ\"כ הר\"י וכו' יעו\"ש. וקשה כיון דהוא קאי לפי' הרב ב\"י דהרי\"ף ורבינו שוים דצריך חידוש נמצאו עם ר\"ה שוים וא\"כ איך כתב הטור וכ\"כ ר\"ה לאפוקי דלא ס\"ל כהרי\"ף. ועוד דאי כתב כן הרב ב\"י לא כ\"כ לדעת הטור וכמ\"ש בפירוש וכעת צריך אני להתיישב." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בתי \n כנסיות וכו' כך נוהגים בחרבנם וכו'. וקשה דבפ' בני העיר דף כ\"ח ע\"ב אמר ר' אסי בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויין פי' שישתמשו בהן, לפי' רש\"י בישובן ולפי' התוס' דוקא בחרבנן, ובין הכי ובין הכי היה לו לרבינו להעתיק דין זה דאין שוין לשל א\"י מפני התנאי. וראיתי להמג\"א סי' קנ\"א ס\"ק י\"ב על מ\"ש מרן התנו עליו וכו', דוקא שהתנו בפירוש אבל מסתמא לא אמרינן על תנאי הן עשויות דדוקא בבבל היה כן בזמניהם וכו' גם הרמב\"ם השמיט דין זה וכו' משום דס\"ל דדוקא בבבל היה כן בזמניהם וכו' עכ\"ל. ואין זה מספיק דאעפ\"כ היה לו לפסוק דאם התנו בפירוש על בית הכנסת שבחוצה לארץ התנאי קיים. ומה שנראה לי כמ\"ש מהר\"ח עשאל הובאו דבריו בלשון למודים חלק או\"ח סי' ס\"ז דרבינו ס\"ל דרב אסי איירי אפי' בבניינם וא\"כ אין הלכה כמותו דמצינו רבים חולקים עליו רבינא ורב אדא בר מתנא דעיילו לבי כנישתא ואמרו דלאו משום מיטרא נראה בפירוש דלא מהני תנאה כלל ומשו\"ה לא חילק הר\"מ ע\"כ. ואני אבוא אחריו להחזיק פירוש זה שפי' רבינו לרב אסי וכן פי' רש\"י שם וכן הגהות אשרי ויעו\"ש בהגהות מיימוני משום דאי כפירוש התוס' שם ד\"ה בתי כנסיות שכתבו דדוקא בחרבנן איירי רב אסי א\"כ צריך לידחק טובא בסיום דבריו דאמר ואעפ\"כ אין נוהגין בהן קלות ראש ומאי ניהו חשבונות דקאי בבניינם ואיצטריך לאשמועינן דסד\"א דשרי וכמ\"ש התוס' בסמוך ד\"ה ואע\"פ ועין רואה כמה דחוק פירוש זה דאיך אתי על מ\"ש קודם על תנאי הן עשויין ומותר להשתמש בחרבנן ואעפ\"כ בבניינם אסור וכו' דלא תימא דשרי וכי מתחילה בבניינם התיר ר' אסי והיאך אתי ואע\"פ דא\"א לפרש דקאי לחרבנם וכי חשבונות יהיו אסורים אחר החרבן אחר דהתנו משא\"כ לפירוש רש\"י והג\"א שהבינו דרב אסי קאי בבניינם אתי שפיר לישנא דואע\"פ דר\"ל אף דהתרנו להשתמש אף בבנויין מ\"מ אין נוהגים בו קלות ראש דהיינו חשבונות משו\"ה נייד רבינו מפירוש התוס' ונמצא רבים חולקים עם רב אסי ואין הלכה כמותו ומתוך הכתוב הזה בין תבין כי מ\"ש התוס' בד\"ה ואע\"פ הוא מוכרח ממ\"ש מקודם בד\"ה בתי כנסיות והיו לאחדים. ועיין להרב יד אהרן ז\"ל חלק או\"ח סי' קנ\"א הגהת הטור דאגב ריהטא נתקשה בדבריהם דקשו דבריהם אהדדי יעו\"ש.
ובדברי התוס' דכתבו דהתנאי מועיל דוקא לאותן שבבבל משום דבביאת הגואל תפקע קדושתן ולא לבתי כנסיות שבא\"י, והקשה הרב גופי הלכות כלל צ\"ח ממה שאמרו בסמוך שם בגמ' עתידין בתי כנסיות שבבבל שיקבעו בא\"י וכו', ותירץ דמה שעתידין להיות נקבעים בא\"י היינו דוקא הנמצאים בגוים באותו זמן וכו' יעו\"ש. וכן הקשה המג\"א שם ס\"ק י\"ד ותירץ כן ואפ\"ה סיים וצ\"ע. וכן מהר\"ח עשאל שם כתב דלא נתקררה דעתו דהא דברי תורה דקראו בבתי כנסיות ובתי מדרשות על גבי קרקע נאמרו ומה בנין שייך בהרים ואיהו דידיה תריץ יתיב דדיו לבא מן הדין להיות כנדון מה תבור וכרמל שנקבעו בא\"י ודאי מותר להשתמש בהן ככל א\"י א\"כ ה\"ה בבתי כנסיות שבבבל שהוקבעו בא\"י מותר להשתמש בהן.
ולענ\"ד קושיא כדקאי קאי דא\"כ לדבריו שמותר להשתמש בהם למאי קובען הקב\"ה אותן בא\"י ומה מעלה היא בשלמא אי קיימי בקדושתן כמאז ומקדם ניחא דלכבוד התורה קובע אותן בא\"י שלא ישתמשו בהן ותבור וכרמל דהוקבעו בא\"י אף דהותר בהן תשמיש זאת היא דאהני להו שיהיה להם קדושת א\"י לכמה דברים דיש מעלה בא\"י מחו\"ל ודי להן מעלה זו מה שלא היה להן מקודם משא\"כ בבתי כנסיות ומדרשות שבבבל דאי הותרו בתשמיש נמצא גרעה קדושתן שהיה להן לכבוד התורה אלא ודאי דהאי קביעות משום כבוד שלא ישתמשו שם תשמיש הדיוט וא\"כ חזרה קושיא לדוכתא.
ולענ\"ד נראה דהתוספות לא חשו להך דר' אלעזר הקפר דאמר עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בא\"י דהא איכא תנא אחרינא פליגא עליה והוא בר קפרא דס\"ל דתבור וכרמל באו מאליהן כדי שיתן הקב\"ה עליהם התורה ופסלן הקב\"ה ואמר להם כולכם בעלי מומין אצל סיני וכן ר' יוסי הגלילי דריש ליה כוותיה בב\"ר סדר ויחי פ' צ\"ט למה תרצדון הרים גבנונים ר\"י הגלילי פתר ליה בהרים בשעה שבא הקב\"ה ליתן תורה בסיני היו ההרים רצים (ומדנים) [ומדיינים] אלו עם אלו זה אומר עלי התורה ניתנת וזה וכו' תבור בא מבית אלים וכרמל מאספמיא הדא הוא דכתיב חי אני וכו' כי כתבור בהרים וכו' אמר להם הקב\"ה כולכם וכו' ע\"כ, נמצא ב' נביאים מתנבאים בסיגנון אחד דקרא דכי כתבור וכו' איירי שבאו הן כדי שיתן התורה עליהן וא\"כ התוס' נגררו אחריהן וכתבו מה שכתבו. ושוב ראיתי למהרש\"א בח\"א כתב כן דבר קפרא פליג אר' אלעזר הקפר ואף דלא קאמר הש\"ס ופליגא משום דכיון שהוא ברור ונראה דפליגי א\"צ לומר ופליגא דלא קאמר הש\"ס ופליגא אלא היכא דהיה אפשר לומר דלא פליגא וכמ\"ש הרב בני חיי לשונות הרמב\"ם דף י\"ד משם מוהר\"ר אהרן בן חיים יעו\"ש והך דהכא הוי סייעתיה דזה הכלל. ובההיא אגדה דב\"ר סיים אעפ\"כ אף ה' ישכון לנצח בבית העולמים ע\"כ. ומהר\"ש יפה פי' שם אף שנתן התורה בסיני אינו אלא לשעה אבל עיקר שכינתו בבית עולמים יעו\"ש שנדחק בלשון האגדה וחוץ מדוחקו בלשון האגדה גם הוא דחוק מהענין עצמו.
ולענ\"ד נראה נכון ע\"פ המדרש שהביא מהרש\"א עצמו לעיל מיניה גבי קרא דנכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים עתיד הקב\"ה להביא תבור וכרמל וסיני ובונה בית המקדש עליהם, דהיינו ההרים שהיו כבר יעו\"ש. וז\"ש אף שפסלן באותה שעה מ\"מ לעתיד יבנה עליהם בית המקדש בזכות שבאו כדי שינתן התורה עליהן. איך שיהיה זכינו לומר דהתוס' נגררו אחר הני תנאי דפליגי אר' אלעזר הקפר." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נשיאות \n כפים בעשרה וכו'. גרסינן בכתובות דף כ\"ד איבעיא להו מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין וכו' ולאו הבא מכלל עשה עשה ע\"כ. אלמא דאסור לזר לישא כפיו וקשה מהא דאיתא בשבת דף קי\"ח אמר ר' יוסי מימי לא עברתי על דברי חברי יודע אני בעצמי שאיני כהן אם יאמרו לי חברי עלה לדוכן אני עולה והיאך עובר העשה משום חבריו דאפילו אינו מברך אשר קדשנו במצותיו וציונו עובר העשה דכה תברכו אתם ולא זרים. עוד תימה במ\"ש התוס' דלא ידע ר\"י מה איסור יש בדבר וכו', והא איכא עשה. ועוד במ\"ש אם לא משום ברכה לבטלה, וכי גרע האי איסורא דעובר אלא תשא משאר איסורים, וכבר הרגישו האחרונים בזה הלא בספרתם. והבית חדש סי' קכ\"ח תירץ וז\"ל ונראה דודאי ר' יוסי לעלות לדוכן ולברך קאמר אלא שהיה מברך בלא נשיאות כפים וגם אינו מברך אקב\"ו וס\"ל דאיסור עשה ליכא אלא בנשיאות כפים דכה תברכו אתם ולא זרים קאי אברכת כהנים בנשיאות כפים כדכתיב וישא אהרן את ידיו אבל בלא נשיאות כפים וברכה דאקב\"ו ליכא איסור עשה ולהכי לא ידע ר\"י מה איסור יש בדבר אלו דבריו. והשתא לדידיה סיום דבריהם כך הוא אם לא משום ברכה לבטלה כלומר ולא מצינו אלא זו וצ\"ל דהיה מברך ככל הכהנים, וכי היה עובר אלא תשא משום כבוד חברים וסלקא להו בקושיא. אך קשה מה דנקטו משום ברכה לבטלה ולא משום איסור עשה דכה תברכו וצ\"ל דה\"ה וכמ\"ש מהרש\"א בחידושי הלכות והוא דוחק.
והנראה לענ\"ד ע\"פ מ\"ש הטור או\"ח סי' קכ\"ח על שם הר\"פ וז\"ל כתב הר\"פ שאם אין שם אלא אחד אינו עובר דילפינן ליה מאמור להם דמשמע דוקא לרבים וכו' וכן דעת ר\"י בעלי התוס'. והשתא כשם שהכהן אינו עובר כשהוא יחיד העשה דכה תברכו גם אם קראוהו לו לעלות כן הישראל יחיד שעלה לדוכן אינו עובר דהא בהא תליא דבמאי דאיכא עשה איכא לאו הבא מכלל עשה וא\"כ מ\"ש ר' יוסי אם יאמרו לי חברי היינו לי לחוד אבל אי איכא כהנים בהדיה עובר העשה דכה תברכו, וע\"ז קא מתמה ר\"י לא ידעתי מה איסור יש בדבר בזה כיון שהוא יחיד ומאי רבותיה. ומה טוב ומה נעים לגירסאות דגרסי בזה שעולה לדוכן פי' שהוא יחיד אם לא משום איסור ברכה לבטלה והדרא קושיא לדוכתא דאיך עובר אלאו דלא תשא וסלקא בקשיא וכדרך החידושי הלכות ולא קשיא מה שהקשה בסוף דבריו יעו\"ש. או נלך לדרך זה אם לא משום איסור ברכה לבטלה כלומר וליכא אלא איסורא דרבנן וקרא אסמכתא וכמאן דס\"ל הכי כלומר ומוכרח שכן דעת ר\"י." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Ahavah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..35f1ccf6e35a8cc3c44e59b0ceb6cba818d7ba8e --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,137 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Reading the Shema", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות קריאת שמע", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Ahavah" + ], + "text": [ + [ + [ + "פעמיים \n בכל יום קוראין ק\"ש וכו'. וכתב בספר המצוות מצות עשה י' היא שציונו לקרוא ק\"ש ערבית ושחרית וכו' ומינה תברא למ\"ש הלח\"מ ריש הל' תפילה עיין מ\"ש רבינו וז\"ל מצות עשה להתפלל בכל יום וכו' והקשה הוא ז\"ל דלמה לא התחיל בהל' ק\"ש מצות עשה לקרוא את שמע כמו בתפילה ותירץ וז\"ל וי\"ל כדמתרץ בספר חרדים דמצות יחוד ה' חייב אדם לייחד בכל רגע ולכך לא חשבה לאחד ממצוות עשה שבתורה עכ\"ל. והרי כתבה בפירוש לאחת ממצות עשה. ועוד קשה דמצוות אחרות כתב כלשון זה דהכא ולא שייך תירוץ זה. ועיין בחנן אלהים ריש הלכות שבת מ\"ש לחילוק זה דמשנה רבינו כפעם בפעם משם הרב דוד גרשון, ומה שכתבתי לענ\"ד בחי' להל' שבת יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [ + "הקורא \n ק\"ש וכו'. וכתב מרן ברכות דף י\"א עד וזו היא דעת רבינו עכ\"ל. ודבריו סתרי אהדדי ממ\"ש כאן למ\"ש מרן בב\"י סי' ס' על מ\"ש הטור והגאונים הכריעו וכו', שכתב כן פסקו הגאונים והרא\"ש וכו' אבל וכו' וכדברי הרי\"ף ז\"ל, הרי דהשוה לגאונים עם הרא\"ש והיינו טעמא מדכתב דעת הגאונים בסוף דבריו וכאן השוה להרא\"ש כהרי\"ף ורבינו." + ], + [ + "ברכה \n וכו' יוצר אור ובורא חושך. ועיין בב\"י סי' נ\"ט כתב על שם מהר\"י אבוהב וז\"ל היה נראה דהחשך רע ואינו כן וכו' עכ\"ל ודבריו מתמיהים דמקרא מלא דבר הכתוב וירא אלהים את האור כי טוב ורז\"ל יחסו מעשיהם של צדיקים לטוב ושל רשעים לחשך ועוד אמרו בש\"ס אין הקב\"ה מייחד שמו על הרעה שנאמר ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה הרי דהחשך הוי רע אף שיפה בעתו ואיך כתב דלא הוי רע כיון דיפה בעתו. ולענ\"ד יראה טעם אחר דבא להורות דביד ה' להחשיך ביום כמו בלילה וכמו במצרים ולהאיר בלילה כמו בליל יציאת מצרים. ואחר זמן הרבה נדפס ספר ברכי יוסף בשיוריו סי' נ\"ט כתב דאין להקשות כמו שהקשינו דכונת מהרי\"א לומר דהכל עשה יפה בעתו עכ\"ל. ולענ\"ד קושיין כדקאי קאי." + ], + [ + "וכל \n שאינו אומר וכו' לא יצא ידי חובתו. וכתבו מרן וז\"ל וכתבו ההגהות על שם הרמ\"ך דלא יצא ידי חובתו היינו ידי חובת ברכה זו אבל ידי חובת ק\"ש יצא וכו' עכ\"ל וכתב עליו וז\"ל אי נמי הכי קאמר אפי' אמר הברכות אלו אלא שלא התחיל אמת ויציב לא יצא ידי חובת קריאת ברכות אלו כראוי וכו' עכ\"ל. והקשה הרב יד אהרן נר\"ו [או\"ח] סי' ס\"ו וז\"ל וקשה דהרי אמרינן פרק היה קורא חייא בר רב אמר אמר אני ה' אלהיכם צ\"ל אמת לא אמר וכו' א\"צ לומר אמת וכו' והא בעי לאדכורי יציאת מצרים דאמר הכי מודים אנחנו לך וכו' ולפי דברי מרן עדיין קשה והא בעי לומר אמת וכו' אלו דבריו. וכעת אין כאן קושיא דהא אני ה' אלהיכם דנקט בש\"ס היינו פרשת ציצית כולה וכמ\"ש רש\"י שם והעולה מהש\"ס דאי אמר פרשת ציצית צ\"ל אמת ויציב ואי לא אמר פרשת ציצית גם אמת ויציב אינו חייב כי אם מודים אנחנו לך די ומרן איירי הכא בדאמר פרשת ציצית אלא דלא אמר תיבות אמת ויציב אלא השאר (מהברכות) [מהברכה] וע\"ז אמר דלא יצא ידי חובתו כראוי לפי שעיקרם נתקנו לומר שהקב\"ה אמת וכו' וכמ\"ש מרן, וטעם זה לאו לומר דאי לא אמרו לא יצא אלא דלא הוי כראוי ברם טעמא דיציאת מצרים מספיק להצריכו לברך שנית ולכן הקשו בש\"ס, והשתא אין צריך לכל מ\"ש. גם מה שהקשה להרב מנוח תראנו משם לא קשה דעד כאן לא אמרו בש\"ס דיאמר מודים אלא באינו אומר פרשת ציצית וכך היא המטבע מעיקרא ברם כשיאמר פרשת ציצית ואינו אומר אמת ויציב בשחרית ומהפך נמצא משנה מטבע שטבעו חכמים וזה פשוט." + ], + [ + "לפי \n שאין סדר בברכות וכו'. נ\"ב עיין בטור סי' ס' ודבריו מתמיהים וכמ\"ש מרן ז\"ל, והב\"ח שם הליץ עליו וז\"ל ומשמע לרבינו דמ\"ש הרא\"ש והא דדייק לאו אדברי רב האי דסמיך ליה קאי וכו' וכתב על מרן דשארי ליה מאריה יעו\"ש. ודבריו תמוהים ועייל פילא בקופא דמחטא דהנה מ\"ש דכתב הרא\"ש וההיא דדייק וכו' וכמ\"ש התוס', לא דמי הא להא כלל דהתוס' מאחר שכתבו הירושלמי דברכות אינן מעכבות קשיא ליה מש\"ס דילן דאמר דהסדר אינו מעכב מכלל דברכות גופייהו מעכבי תירצו שפיר לחלק בין יחיד לציבור ברם הכא כל חיליה דרבינו חננאל הוא מהירושלמי וא\"כ הו\"ל [להרא\"ש] להקשות מש\"ס דילן כדי לחלק בין ציבור ליחיד ואם נאמר דסמך אמ\"ש משם רב האי דצריך לקרות מההיא דש\"ס דילן וא\"כ נמצא דש\"ס דילן קשיא לר\"ח ואהא מחלק בין יחיד וכו', חוץ דזה רחוק אל השכל זאת עוד קשה דהכי הו\"ל למימר וההיא דש\"ס דילן איירי בציבור דהא משם בא תברתיה וכ\"כ התוס' יעו\"ש, ולא לחלק במקום אשר הוא נח לו. ועוד זאת קשה מה ראה על ככה ליישב לר\"ח הש\"ס דילן ולא לרב האי הירושלמי ואם אין לו תירוץ הו\"ל להקשות עליו ולפסוק כר\"ח כמנהגו ולא להניחו בלא קושיא ומה גם דהרשב\"א כ\"כ בפירוש משם רב האי ומאחר שכן אי אפשר לשום אדם לפרש כן והטור ח\"ו לאו קטיל קני באגמא הוא. ומ\"ש דהוכרח לפרש כן הטור בדברי הרא\"ש דא\"כ למה כתב הרא\"ש ב' פירושים לא זכיתי להבינו דהא חלוקים הם הפירושים לר\"ח ברכות אינן מעכבות ואם לא אמרם יצא וכדדייק מהירושלמי, ומש\"ס דילן לא קשיא ליה כמ\"ש הרשב\"א בחידושיו תראנו משם, לא כן לרב האי ז\"ל ודעימיה דברכות מעכבות אלא דאם אמרם שלא כסדרן אינו מעכב ומוקים להירושלמי ליחיד, לא כן לר\"ח דלא קשיא ליה הירושלמי.
ועוד דלפי פירושו זה נמצא הרא\"ש פוסק כר\"ח דביה סיים ויישב מאי דהיה להקשות בו ודברי רב האי הניחם כן ולא יישב לדעתו הירושלמי וכמו שיישב הטור בעדו והטור הפך את הסדר עליונים למטה ותחתונים למעלה דלר\"ח הביאו בתחילה ולא יישב לדעתו הש\"ס דילן ואח\"כ הביא דברי רב האי ויישב הירושלמי לדעתו ונמצא פוסק כרב האי היפך אביו. גם מ\"ש לתרץ לקושיית מרן אשר הוא עצמו כתב וזו ודאי קושיא היא, דבריו הם על צד הדחק שהוא כדמיון. ועוד דהירושלמי אמר ברכות אינן מעכבות ולא אמר סדר ואדרבא עליה דידיה צ\"ל שארי ליה מארי שחלק עם מרן ז\"ל. גם מ\"ש הב\"ח ז\"ל להתוס' והרא\"ש דמאי מקשה וכו' והצריך עיון, נראה לענ\"ד דקשיא להו ממאי דאמר הש\"ס שם ומאי ברכות אינן מעכבות סדר ברכות ומהאי דייקי דוקא סדר דלא קפדינן הא הברכה קפדינן והוי היפך הירושלמי ואם נאמר דהירושלמי איירי דלא מעכב לק\"ש ויצא ידי חובת ק\"ש וכמ\"ש הרב א\"כ כ\"ש דלא קפדינן הסדר דהא עיקר סידרן אקריאת שמע נתקן וכי היכי דאעיקרא אין קפידא בתקנה זו ואי לא אמרן יצא ידי חובה כ\"ש כשאמרן שלא כסדר ומדאמר סדר ברכות ש\"מ הא עיקרן מעכב ודוק ויש לדחות.
וראיתי להפר\"ח ז\"ל שם כתב לתרץ לקושיית הב\"ח וז\"ל ולא קשיא מידי דבירושלמי משמע דר' בא שדחה זאת אומרת דר\"ש בן לקיש קאמר איהו גופיה אמתני' דריש פרק היה קורא זאת אומרת וכו' ומשמע דהכי קאמר אע\"ג דמההיא ליכא הוכחה הכא איכא הוכחה שאין הברכות מעכבות כלומר ושיכול לברך הברכה שיודע עכ\"ל. ואחר נשיקת ידיו ורגליו לא יישב מידי דהנה פירוש ההוא ירושלמי עלה דאמר להם הממונה הכריח הרב שדה יהושע דהכוונה היא דברכות אינן מעכבות לק\"ש דלא כפירוש ש\"ס דילן ולא איירי כלל הירושלמי בברכות עצמן אי מעכבות זו את זו או לא וא\"כ כשאמר ר' בא מהכא ליכא למילף ברם מהכא איכא למילף קאי לק\"ש אי מעכבות הברכות וקאמר דאינן מעכבות לק\"ש ויוצא ידי חובת ק\"ש בלא ברכות ברם ברכות עצמן מעכבות זו את זו כדאמר ש\"ס דילן וחזרה קושיית הב\"ח למקומה.
ומדברי הרב אלו למדתי כוונת הירושלמי ולק\"מ קושיית הרב שדה יהושע דף ח' ע\"ב על התוס' והרא\"ש לדעת רב האי גאון שכתבו לחלק בין הירושלמי לש\"ס דילן דהירושלמי איירי ביחיד וש\"ס דילן בציבור והשתא הושוו ש\"ס דילן עם הירושלמי ואהא כתב ואיני מבין כן שבירושלמי לעיל על מתני' דאמר להם הממונה אמר זאת אומרת ברכות אינן מעכבות והתם איירי בציבור וכו' ונדחק הוא בדברי התוס' והרא\"ש ומוקי להירושלמי דפליג אש\"ס דילן, ותמהני טובא עליו מה ראה על ככה דחרד כל החרדה הזאת דלא קשיא מידי דהא ר' בא הוא דדחי לעיל לדאמר ריש לקיש ברכות אינן מעכבות אך מכאן למד שפיר למאי דאיירי ביה תנא דהיינו ביחיד וכדקתני היה קורא ואה\"נ דאי הוה ניחא ליה הילפותא דר\"ל ממתני' דאמר להם הממונה היה הדין יוצא אפי' בציבור משום דהוא מוכרח לומר כן דבציבור דברים אמורים ברם עכשיו דלא מצינן למילף משם אלא מהא דפרק היה קורא דאיירי ביה תנא ילפינן דהיינו ביחיד ולא בציבור ומה גם דבזה לא פליגי הירושלמי עם ש\"ס דילן וזה ברור.
והנה קושיית הב\"ח היא גדולה על הרשב\"א שהוא הסכים עם רבינו חננאל דבין ביחיד בין בציבור אין מעכבות וההיא דש\"ס דסוף פ\"ק הוא דרך דחיה ולא לקושטא דמילתא יעו\"ש וכתב בסוף דבריו ומיהו לענין פירושא דירושלמי דדייק דאין ברכות מעכבות יש לי לפרש דמאי אין מעכבות להקדים לקריאתה אבל חוזר ומברך אותן לאחר מכאן וכו', והשתא לפ\"ז לא היה צ\"ל דההיא דש\"ס דילן היא דחיה דלו יהי דהוי קושטא וכדעת החולקים עם ר\"ח אפ\"ה לא קשיא ההיא דירושלמי דשם איירי דהברכות אינן מעכבות לקריאת שמע וידי חובת ק\"ש יצא וש\"ס דילן קאי לסדר הברכות כשמברך אותן, ואין לומר דקושטא דמילתא קאמר דאין זה מוסכם לכל כדי שנאמר כן ואדרבא הו\"ל לתרץ אפי' לדעת החולקים דס\"ל דהך דחיה הוא קושטא. אשר מזה נ\"ל כמ\"ש לעיל דכיון דאמרינן דחכמים לא הקפידו אי קרא ק\"ש בלא ברכות דיצא כ\"ש דלא הקפידו בסדר וגם אי קרא ראשונה יצא ידי חובתו מאותה ברכה דכל אחת ענין אחר דלא קיימי על הק\"ש כ\"כ כדי שנאמר שהם ענין אחד וראיה מאנשי משמר שלא היו מברכים כי אם אחת מהם ולכן הוצרך הרשב\"א ליישב הש\"ס דילן לר\"ח כשנאמר שהוא דרך דחיה כנ\"ל. ועיין להרשב\"א בתשובה ב' וג' מקומות ציינם החבי\"ב ז\"ל. ועיין בדברי מרן בב\"י סי' זה באורך עד מ\"ש וכן הסכימו הגאונים וכו' יעו\"ש, וכ\"כ בשו\"ע יעו\"ש ככל דברי הרשב\"א.
וראיתי להרב פר\"ח שכתב עליו אחר שכתב דברי הרשב\"א וז\"ל וא\"כ מ\"ש המחבר ספר הברכות אינו מעכב מכלל דהברכות מעכבות לא קיי\"ל הכי אלא הברכות אינן מעכבות וכפשט השמועה ולזה הסכים הרשב\"א ז\"ל ע\"כ יעו\"ש. ולא זכיתי להבינו דהא כתב מרן בפירוש קרא ק\"ש בלא ברכותיה יצא וכו' וא\"כ אין לטעות ממ\"ש סדר הברכות וכו'.
עוד כתב הרב הנזכר וז\"ל וכתבו התוס' וכו' דאע\"פ שלא אמר ב' לפניה וב' לאחריה יצא וכו' משמע מדבריהם דא\"צ עוד לקרות הברכות וכן נראה מדברי הרשב\"א ריש פרק מאימתי שכתב דמה שאין אנו קורין על המטה ק\"ש בברכות משום דאינן מעכבות וכן נראה מדברי הרא\"ש, ודברי תימה הם דהא ודאי צריך לקרוא הברכות ותנן בין ברכה ראשונה לשניה משיב שלום וכו' ואי להפסיק אסור כ\"ש שמעכבות ואע\"ג דאנשי משמר וכו' מ\"מ הוו פטירי לפי שהיו עסוקים בצורכי הקרבנות דלא כהרשב\"א שהניח זה בקושיא והא דאמר בירושלמי זאת אומרת וכו' נראה לי דהכי דייק דכי היכי דקרא ק\"ש בלא ברכות יצא מידי ק\"ש ה\"ה ברכות זו בלא זו יצא ע\"כ תוכן דבריו.
והנה כל דבריו אלו תמוהים טובא דמה שדקדק מהתוס' אינו הכרח דלא נתעסקו בזה וי\"ל דמודו דצריך לקרות הברכות. ומה שהביא מהרשב\"א ריש מכילתין אחרי ראות כל לשונו שם נראה שאין כן דעת הרשב\"א והכי הוי פי' דבריו שם ומה שאין אנו קורין ק\"ש על המטה בברכותיה משום דאין הברכות מעכבות ר\"ל לק\"ש ואם קרא ק\"ש בלא ברכות יצא והברכות עצמן כבר קראם מבעוד יום עם ק\"ש ויצא מידי ברכות דבהא קיימא הרשב\"א והחולקים שם יעו\"ש. וזה מוכרח דהא איהו גופיה כתב בדף י\"ב על דברי הירושלמי ומיהו מדברי הירושלמי וכו' יש לי לפרש דמאי אין מעכבות להקדים לקריאתה אבל חוזר ומברך הברכות לאחר מכאן וכו' יעו\"ש, וכ\"כ מרן ב\"י משם הרשב\"א בתשובה בסימן זה וא\"כ קשה איך כתב כן וצ\"ע. ומה שהביא מדברי הרא\"ש אינו הכרח. ומ\"ש ותנן נמי בין ברכה ראשונה לשניה וכו' ואי להפסיק אסור כל שכן שמעכבות כבר הקשה הרשב\"א כן ולא מצא מקום לנוח. ועוד קשה דידיה אדידיה דאילו הוא רוצה להכריח דמעכבות זו את זו והוא מפרש הירושלמי דר\"ל דכי היכי דלא מעכבי לק\"ש כן לא מעכבי זה לזה והא אם נפרש כן קשיא מתני' דלא יפסיק ביניהם וכמ\"ש הוא ז\"ל. גם מ\"ש בפירוש הירושלמי כדי ליישב מאי דר\"ל דהברכות מיהא צ\"ל אח\"כ, לא ידעתי אמאי נדחק כן דהיה יכול לפרש בפירוש הרשב\"א דאינן מעכבות לק\"ש ויוצא ידי חובת ק\"ש אבל לא ידי חובת ברכות וצריך לברך הברכות, והן אמת דהוא לא ידע דברי הרשב\"א ברם הוא פשוט בדברי הירושלמי כיון שרוצה להכריח דצ\"ל הברכות באופן שכל דבריו תמוהים.", + " בשחרית\n פתח וכו'. עיין למרן ז\"ל הרחיב הביאור בזה יעו\"ש עד וכן כי אמרינן ערבית בשעת הזכרת שם ומלכות אדעתא דמעריב ערבים ושכח וסיים יוצר אור לא יצא משום דמסתמא סירכיה נקט ואזיל וחתם יוצר המאורות עכ\"ל. פירוש לפירושו דאי חתם ברוך אתה ה' המעריב ערבים יצא דהו\"ל פותח וחותם במעריב ערבים ויוצא משום דבהזכרת שם ומלכות היה אדעתא דמעריב ערבים וחתם במעריב ערבים ויוצא ומשום הכי כתב דסירכיה נקט ואזיל. והנה פירושו זה לדעת רבינו הוא כפי' רש\"י כדמותו דס\"ל דכשאמר בש\"ס אלא כדרבה בר עולא כדי להזכיר מידת יום בלילה פי' דלעולם אחר מלך העולם מיד אומר יוצר אור אלא דבשעת הזכרת שם ומלכות הוה דעתיה למימר אשר בדברו מעריב ערבים ואהא אמרינן כיון דאפי' הוה מסיים בדעתיה והיה אומר אשר בדברו מעריב ערבים היה מזכיר מידת יום מועיל ברכה זו כיון דהא מיהא חתם טוב והוי חתימה ופתיחה טובה. וזה דקדק רש\"י לפרש כן כמ\"ש ד\"ה ה\"ג וכו' וז\"ל דהא כי פתח בשחרית אדעתא דמעריב ערבים הוה דעתיה לאדכורי בה מידת היום בלילה כגון גולל אור. הרי דס\"ל לרש\"י דלקושטא דמילתא התחיל ביוצר אור וכמ\"ש מרן לדעת רבינו. ולפי שיטה זו של רש\"י הקשה הרשב\"א ז\"ל בחידושיו וז\"ל וא\"ת מאי קאמר כללו של דבר הכל הולך אחר החיתום דהא הכא לאו משום דאזלינן אחר החיתום אלא משום דפתיחתה וחתימתה הוי כתיקונה, ותירץ וז\"ל הא אמר בסמוך דלאתויי היכא דאכל תמרי וקסבר דאכל נהמא הוא דאתא כנ\"ל לפי שיטה של רש\"י ז\"ל עכ\"ל.
ודבריו קשים לכאורה דאדרבא אי קאי כללו של דבר וכו' לרישא לא קשיא ואי קאי לסיפא קשיא, דאי קאי לרישא לא קשיא משום דהכי פירושו פתח במעריב ערבים דהיינו אדעתא וכו' וכיון דאפי' היה אומר מעריב ערבים היה מזכיר מידת יום וסיים דהיינו מיד אחר מה דהתחיל ביוצר אור עד סופו יצא דהכל הולך אחר החיתום ואי הוה חתים במעריב ערבים אף דהוה מזכיר בכלל מידת יום לא יצא נמצא דהכל הולך אחר החיתום דמה שחשב בשעת הזכרת שם ומלכות לומר אשר בדברו מעריב ערבים לית לן בה כיון דהא מיהא סיים כהוגן אלא אי קאי לסיפא קשיא טובא דהיכי קאמר הכל הולך אחר החיתום דהא מאי דיוצא ידי חובתו לאו משום דיוצא בדנהמא אלא משום דכשפתח אדעתא דתמרי אף דהוה מסיים הכי דיוצא בדנהמא אלא משום דכשפתח אדעתא יצא כיון דתמרי מיזן זייני ונמצא דלאו משום חיתום הוא דיצא. ועוד קשה דזו לא ראינו ולא שמענו דכשמסיים זה הכלל לא קאי לרישא אלא ודאי לרישא קאי והוי פירושא דרישא אלא דמחמת יתור אמרינן דאתא לרבות איזה דבר חידוש.
ולענ\"ד נראה דגם בסיפא שפיר דמי למימר הכל הולך אחר החיתום משום דעל כרחך לא אמרינן על הכל אם אמר שהכל יצא אלא בדיעבד אם כבר אמר שיצא הברכה מפיו אבל לכתחילה צ\"ל כתיקון חז\"ל וכן בהא דתמרי אם אמר ברכת הזן יצא אלא דלכתחילה צ\"ל כתיקון חז\"ל וכאן כיון דנזכר אחר מלך העולם דהוא תמרי וצ\"ל ברכת תמרים ונמצא דאי הוה מסיים ברכתא דנהמא לא יצא דלכתחילה כל שלא אמר כתיקון חז\"ל לא יצא. והא דמהני הא דאפי' סיים בנהמא יצא אינו אלא להזכרת שם ומלכות דלאו אדעתיה לברך אדתמרי ודעתיה אנהמא בזה מועיל הא סיים בנהמא יצא דהיינו בהיותו בטעות זה דלאו אדעתיה לברך בדתמרי ברם כשהוא בדעתו שהוא תמרי צריך לברך אדתמרי וא\"כ זה שנזכר אחר מלך העולם שהוא תמרי צריך לסיים בדתמרי נמצא הכל הולך אחר החיתום." + ], + [], + [], + [ + "ושיעור \n זה כמו עישור שעה וכו'. נוסחא אחרינא כמו שעה. וכתב הב\"ח באו\"ח סי' נ\"ח וז\"ל נראה לפי גירסא זאת שהרמב\"ם בא להודיע השיעור מהתחלת היום כל זמן שהוא נקרא בשם קודם הנץ החמה עד הנץ החמה והוא כמו שעה קודם שיעלה השמש וכתב כן ע\"פ הירושלמי וכו' לפי חשבון מהלך אדם בינוני ארבעים מילין ביום שהוא י\"ב שעות זה תוכן דבריו.
והעיני בשר לו יראה דכל מה שחידש בזה כדי להבין דברי רבינו למה שהקשה דאינו כ\"כ זמן מקודם הנץ החמה לאחר הנץ הוא דמתחיל הזמן הזה משיראה פני מזרח וכפי הירושלמי.
ואחר נשיקת ידיו ורגליו אינו דקודם הנץ אינו משיאיר פני המזרח אלא סמוך לו להנץ וזה לחוד וזה לחוד. וראיה ממ\"ש הרא\"ש גבי ברייתות דרשב\"י דפעמים אדם קורא ק\"ש זו בצד זו ויוצא דשל יום ושל לילה ובברייתא א' כתב על מ\"ש בש\"ס לעולם לילה הוא וז\"ל פי' בלשון העולם נקרא לילה לפי שעדיין לא האיר היום וכו' וגבי ברייתא ב' כתב על מ\"ש בש\"ס לעולם יום הוא וכו' פי' בלשון העולם נקרא קודם הנץ החמה לפי שכבר האיר היום קצת וכו' ופירוש זה מוכרח מהש\"ס דקודם הנץ החמה נקרא יום ואחר עלות השחר נקרא לילה והם זמנים מחולקים וא\"כ כשכתב הר\"מ מצותה שיתחיל קודם הנץ החמה כדי וכו' עם הנץ החמה ושיעור זה כמו עישור שעה וכו' ודאי דקאי לקודם הנץ החמה עם אחר הנץ החמה דבהא קשיא ליה למרן בב\"י ובכ\"מ." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "עיין מ\"ש מרן בכ\"מ אחר שכתב לשון הרי\"ף וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל. הרי דהשוום לשלושה. וז\"ל הרא\"ש, והראב\"ד כתב וכו' והא דלא בעי עמידה בכל הפרשה משום דפסוק דבתריה כתיב ובלכתך בדרך אלמא דקורא במהלך עכ\"ל. ודבריו שגבו מני דאי מקרא דובלכתך בדרך מוכח דקורא במהלך הא לא קאי לקרא גופיה דוקא אלא לכולה פרשה קאי וא\"כ יהלך בה ולא יצריך כונה כי גזרת הכתוב היא. איך שיהיה מדכתב הרא\"ש באחרונה דעת הראב\"ד נראה דס\"ל כוותיה וכדכתב בב\"י סי' ס\"ג לדעת הרא\"ש ונמצא דבריו סתרי אהדדי ועיין בב\"ח." + ], + [ + "מי \n שהיה עוסק במלאכה מפסיק וכו'. והקשה בלח\"מ ז\"ל דלמה לא מחלק רבינו בין עושין בשכרן לעושין בסעודתן כמו בהלכות תפלה ומדסתם משמע דאיירי בעושין בשכרן וא\"כ אמאי מברכין הברכות דהוי דרבנן, ותירץ דשאני התם דעיקר ק\"ש הוי דאורייתא וכו' יעו\"ש. ולעיקר הקושיא תי' הרב יד אהרן סי' ס\"ג דאין לומר כמ\"ש הלח\"מ דמסתמא איירי בעושין בשכרן דהרי בהל' תפלה חלקו וכו'. ולא ידענא מאי קאמר דהיא הנותנת דמדלא חילק סתמא עושין בשכרן משמע.
עוד כתב היד אהרן נר\"ו שם דלכאורה וכו' והתם בהל' ברכות איירי באינו עוסק במלאכה וכו' אבל זה אי אפשר וכו'. וגם בזה לא ידענא מאי קאמר דאי איירי שם באינו עוסק במלאכתו יעסוק במלאכתו ויברך כמו הכא ומה הפרש יש ביניהם ולמה כאן אמרינן יעסוק ויברך ברכות דרבנן ושם לא יברך ברכות דרבנן ולא יעסוק בהם. ברם מה שתירץ לקושיית הלח\"מ הוא אמת ויציב וכיונתי לדעתו. ועיין בס' לחם יהודה ז\"ל מ\"ש על דברי הלח\"מ ודבריו תמוהים.
וראיתי להפר\"ח סי' ס\"ג כתב וז\"ל מדברי הר\"מ פ\"ב דלא חילק באומנים בעושין בשכרן לעושין בסעודתן משמע דעכ\"פ מברכין לפניה ולאחריה ומשמע דבברכות דרבנן עוסק במלאכתו וקורא ולא משמע הכי בפרק היה קורא גבי פועלים וכו'. ולא ידעתי אמאי לא הביא מרבינו עצמו שכתב דהפועלים לא יברכו המוציא. ואם איתא דעוסק במלאכתו וקורא הברכה יעסוק ויברך אלא ודאי בדרבנן לא יעסוק וק\"ל." + ], + [ + "היה \n עוסק בצרכי רבים וכו'. וכתב מרן נראה לי שלמד כן מדאקשינן בש\"ס אהא דתנן מפסיק וכו' עד נראה דסובר דהירושלמי איירי לענין תפלה וכו' זה תוכן דבריו. ולענ\"ד י\"ל דס\"ל לרבינו דהירושלמי איירי לענין ק\"ש ג\"כ אלא דהירושלמי רוח אחרת אתו דס\"ל דעוסק בדברי תורה אינו פוסק לק\"ש הביאו בעל המאור בשבת בסוגיין וגם התוס' במו\"ק דף ט' גבי מאי דדריש התם וכל חפציך לא ישוו בה יעו\"ש, נמצא דלהירושמי שוין עוסק בדברי תורה עם עוסק בצרכי צבור ואינו פוסק ולכן השוום ברם רבינו ז\"ל פסק כש\"ס דילן דאמרו בפירוש העוסק בד\"ת פוסק וקורא ברם בתפלה הש\"ס דידן נקט כלשון הירושלמי עוסק בצרכי צבור כעוסק בד\"ת ואינו פוסק לתפלה.
ובדברי הירושלמי אלו תמה הראנ\"ח ז\"ל סדר צו וז\"ל אלא שלפ\"ז יקשה ממה שסובר בש\"ס פ' במה מדליקין על רשב\"י ובנו דטשו למערה בעידן צלותא לבשי ומצלי וכו' והא רשב\"י וחבריו פטורים מתפלה, והתוס' נתעוררו על זה ותירצו דקאי לק\"ש, והנה זה יכוון לתלמוד דידן דרשב\"י וחבריו פוסקים לק\"ש ברם להירושלמי דאינו פוסק מה יענו זה תוכן דבריו. ולענ\"ד י\"ל דהירושלמי ס\"ל דמ\"ש בעידן צלותא לבשי ומצלי אינו ר\"ל כד מטי עידן צלותא דודאי לית להו עידן ועידנין דכל זמן פטורים אלא הכונה דודאי דבאותם (ב') [שנים] שהיו במערה לא יבצר מלהפסיק תלמודם ואז היא עידן צלותא ועד כאן לא אמרן דפטורים אלא כשבאים להפסיק לכתחילה כדי ללמוד ברם אם בלאו הכי פסקו לאיזה סיבה לא מצינו שיתחילו ללמוד ולא ליצלו כיון דכל העולם עסוקים בה והוו מצלי וזהו שאמרו בעידן צלותא ר\"ל בעידנא דהוו מצלי הוו לבשי לא כן כשהיו עסוקים בתורה דלא הוו לבשי. ומ\"ש התוס' מהש\"ס דאמר כד מטי עידן צלותא אינו לשון הש\"ס אלא לשון דידהו למה שהבינו הם כפשט לשון הש\"ס דבעידן ר\"ל כד אתי זמן תפלה. וסימנין מצאתי לחילוק זה ממאי דאמרינן בסוף ר\"ה שאני רב יהודה דמשלושים לשלושים הוה מצלי ופי' רש\"י שהיה מחזר הש\"ס בכל שלושים, ואין ספק שתורתו אומנותו ומשו\"ה לא היה פוסק ובסוף כל שלושים הוה מצלי כיון שלא התחיל.
והלח\"מ ז\"ל ג\"כ הסכים דעתו לדברי מרן אלו שבכ\"מ, שאז לא היה לו ספר כ\"מ, שכתב דלמד כן מההיא דעיבור שנה אלא שכתב אבל אין זה מספיק דדילמא שאני התם מטעם דלא יתקלקלו המועדות אבל שאר צרכי רבים מנין, וע\"ז תירץ וז\"ל ונראה דלמד כן מטעם דכל עוסק במצוה פטור מן המצוה עכ\"ל. פי' ונמצא דלאו דוקא עיבור שנה ונקטיה משום מעשה שהיה.
ובדברי מרן ב\"י אין להקשות דידיה אדידיה דכאן כתב דהך ירושלמי מפרש לה הרמב\"ם [אף] לק\"ש ובסי' צ\"ג על מ\"ש בטור או\"ח וי\"מ וכו' כדי להתפלל כתב כן נראה מדברי הרמב\"ם וכו', דמ\"ש שם בהל' תפלה לאו לאפוקי ק\"ש אתא אלא כלפי מ\"ש הטור דפירוש הירושלמי הוא לענין לעמוד מתוכו להתפלל וע\"ז כתב וי\"מ וכו' כתב הוא וכן נראה מדברי הרמב\"ם דמפרשה לענין הפסקה, והביא ההיא דפ\"ו מהל' תפלה שהוא ברור הנראה אליו ברם ס\"ל דגם לק\"ש מפרשו אלא דאין עסק לו בזה כאן." + ], + [ + "היה \n עוסק באכילה וכו'. עיין מ\"ש מרן וסיים וז\"ל ואי קשיא דההיא דשבת דאין מפסיקין לתפלה וכו' עד סוף הלשון ותהי בה החכם בני יצחק יצ\"ו דא\"כ דתחילה דמתני' דקתני ואם התחילו אין מפסיקין איירי בין בק\"ש בין בתפלה ובדאיכא שהות ביום וסיפא דקתני מפסיקין לק\"ש ואין מפסיקין לתפלה איירי בדברי תורה א\"כ מאי מקשה הש\"ס מהך מתני' דקתני מפסיקין לק\"ש ואין מפסיקין לתפלה לברייתא דקתני כשם שאין מפסיקין לתפלה כך אין מפסיקין לק\"ש והוצרך לאוקמי הברייתא בעיבור שנה ומאי קושיא הא מתני' דקתני דמפסיקין לק\"ש הוא דוקא בד\"ת אבל בשאר דברים שוה לתפלה והברייתא לא איירי בד\"ת. ועיין מ\"ש הלח\"מ בדברי רבינו ותוכן דבריו הוא דיוצא מהש\"ס מכח קושיית התוס' ז\"ל דבדאורייתא מצוה להפסיק אף דאיכא שהות הגם דאינו מן הדין ודרבנן דוקא היכא דליכא שהות מפסיקין הא איכא שהות אין מפסיקין כלומר אפי' מצוה לא הוי וכו'. ולא יכולתי להלום דבריו דהא מאי דקשיא ליה לדברי מרן דאם כדבריו הו\"ל לחלק בין התחיל קודם דמטא זימניה דהיינו זמן חיוביה להתחיל אח\"כ גם לו קשה דלדידיה קאמר דבפ\"ו מהל' תפלה סתם ולא חילק בין איכא שהות לליכא, ואי סמך שם על מ\"ש יגמור ואח\"כ יתפלל גם לדרך מרן נימא סמך על מ\"ש והגיע זמן ק\"ש מכלל דהתחיל בהיתר ויש לחלק." + ], + [ + "מי \n שירד לטבול וכו'. והקשה הלח\"מ לדעת רבינו חננאל דפי' גומרים הוא קוראין על דרך גמרא גמור וכו' איך יתיישב לו הך מתני' דאוקמוה בש\"ס כותיקין. וכן הקשה (הלחם חמודות) [במעדני יו\"ט] פ\"א ותירץ וז\"ל אי נמי י\"ל דר\"ח לא גריס ולקרות וכן בתוס' יומא דף ל\"ז כתבו המשנה ולא כתבו ולקרות (וכו'). ברם לא ניתן ליאמר דא\"כ היאך מכריחין מהך מתניתין דהקריאה היא עם הנץ החמה דהיינו הגמר יעו\"ש. ואולי י\"ל דממשמעות הוא דנראה לו הכי ואה\"נ דיש לדחות דאי לא תימא הכי עיקר הסיוע דלגו הא ודאי תימה. אמנם מ\"ש עליו הרב יד אהרן נר\"ו לגירסא זו דא\"כ מאי מקשה בש\"ס וכו' לא ידענא מאי קאמר דאי איתא דיכול לקרות כר' יהושע עד שלש שעות אמאי יתכסה ויקרא יעלה ויקרא דעוד היום גדול. ומה שהמציא גירסא מדנפשיה אין כח בידינו להמציא גירסא חדשה אא\"כ מצאנוה בספר האחד." + ], + [ + "הקורא \n ק\"ש לא ירמוז וכו'. וכתב מרן ז\"ל ופשיטא דלא אמרינן אלא לכתחילה אבל ידי חובה מיהא יוצא עכ\"ל. והיינו ממ\"ש עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב כלומר שהוא תלונה ולא שלא יצא ידי חובה עיי\"ש משם הר\"ר מנוח, אי נמי בפרק שני איסור הוא דליכא אבל מגונה הוא עכ\"ל. כצ\"ל והוא ברור, ומדברי רבינו אלו מפורש יוצא למ\"ש בתוך דבריו וז\"ל מי שהיה עוסק במלאכה מפסיק עד שיקרא פרק ראשון וכו' היינו לכתחילה אבל בדיעבד יצא דהא מדין דלא ירמוז אנו למדין זה. ואף שלא כתב ואי קרא יצא אין קפידא בזה דאדרבא מדלא כתב ואי קרא לא יצא דומיא דכתב ריש פ\"ב הקורא את שמע וכו' יעו\"ש למדינן דאי קרא יצא וזה פשוט." + ], + [], + [], + [], + [ + "קראה \n מתנמנם וכו'. ויש לדקדק דכיון דכתבי האי דינא מה צורך למ\"ש הל' ג' היה ישן מצערין אותו עד שקרא פס' ראשון מכאן ואילך אין מצערין אותו דהא הכל אחד, ומה גם דבלשון דהל' ג' איכא למיטעי ביה. ונראה לומר דכה\"ג קמ\"ל דלא תימא דאי יצא בקראה מתנמנם היינו בדיעבד אם כבר קראה ברם לכתחילה דלא מצערינן ליה היכא כתיבה קמ\"ל דלא מצערינן ליה וק\"ל.
וראיתי להרב ראשון לציון בחי' ברכות דף ג' ע\"ד שחלק על מרן ושלט בעצמו דלא כמרן אלא דמ\"ש רבינו דלא מצערינן ליה היינו אפילו אינו קורא כלל חוץ מפס' ראשון אלא דאי נעור אח\"כ חייב לקראה ומ\"ש לקמן דאי קראה מתנמנם יצא היינו דאין צריך לקרות אח\"כ יעו\"ש. ודבריו תמוהים טובא וכי דבר שמחוייב בה אמרינן דלא מצערינן ליה הא אם לא יעור משנתו איך יאבד המצוה אלא מעתה אי חזינן לאדם דמאבד מצוה מפני השינה שבקינן ליה ובשלמא אי אפילו יהיה נעור נפטר כמ\"ש מרן מטעם דהרי הוא קורא אלא דמתנמנם ניחא דלא מצערינן ליה דיצא ידי חובה בפסוק ראשון דכיון שהיה ער והשאר קראה מתנמנם ולא מאבד מצוה מכל וכל ברם לדעת הרב הנזכר אתמהא." + ], + [ + "נעלם \n ממנו וכו' חוזר לפרשה ראשונה שהיא ואהבת. ועיין למרן מה שנדחק לפי דברי רבינו באומרו דעד ואהבת הוי פרשה ראשונה. ועיין בהרב ראשון לציון על דברי מרן. ועיין להלח\"מ מ\"ש לקושיין ותוכן דבריו דכיון דפרשה ראשונה בעי כונה דלא ליהוי כעראי וזה אינו זוכר איזו השלים נמצא שלא כיון לבו לכן יחזור לפרשה ראשונה, והקשה עליו הרב הנזכר דאי מהאי טעמא נגע בה א\"צ לחזור אלא לכתחילה צריך ליזהר. ולענ\"ד י\"ל דעד כאן לא אמרינן דלא יחזור אלא כשקרא כל הק\"ש בשלימות דאז לא מטרחינן ליה לחזור ברם כשיש לו לקרוא הפרשיות אחרות ובידוע דלא כיון בראשונה יחזור ויקרא מתחילת ק\"ש והיא סברא נכונה וכלכתחילה דמי.
ברם מ\"ש הלח\"מ מהרשב\"א אחר נשיקת ידיו ורגליו תמהני עליו היכן ראה בהרשב\"א כן לא כתב אלא דפס' ראשון בעי כוונה מדאורייתא אבל פרשה ראשונה לא כתב כלום והיה לו להביא לרבינו והרא\"ש דכתבו כן בפירוש דפרשה ראשונה צריך לכוון דלא ליחזי כעראי. גם מ\"ש למה שאין מתחיל פסוק שמע הוא דוחק גדול. ולדידי לק\"מ דלפי דבריו החזרת פרשה ראשונה מואהבת היינו משום שלא כיון ופסוק אחד מאחר שכיוון מה צורך לחזור דכיון שיודע שקרא כדינו אין צריך לחזור ובהא איירי רבינו והיינו טעמא דזוכר מפסוק אחד יותר מכח שמוזהר לקבל עליו עול מלכות שמים יהיב דעתיה, דאין לומר דס\"ל להלח\"מ דגם מפסוק ראשון אינו זוכר דא\"כ חייב לחזור ולא יצא." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "בית \n הכסא החדש וכו'. וכתב מרן וז\"ל ועוד יש הכרח מדיני הזמנות שכתב רבינו בסמוך דאי איתא וכו' א\"כ בטלו דיני הזמנות הללו ע\"כ. ודבריו באו בקיצור דהכריח הדין ממ\"ש בסמוך, ערביך ערבא צריך ולא יפסוק לקמן דיני הזמנות. אלא נראה כוונתו דאתמר בנדרים יש זימון או לא ואת\"ל וכו' יש יד או לא, וכיון שדרכו לפסוק כאת\"ל א\"כ מוכרחים דיני הזמנה ומשו\"ה הכריח מדיני הזמנות שפסקם רבינו בסמוך. אך קשה דסותר עצמו למאי דס\"ל לדעת רבינו בב\"י אהע\"ז [סי' קכב] ובכ\"מ הל' מתנות עניים פ\"ב (ה\"ד) [הל' י\"ג] דכתב דמאי דפוסק רבינו כאת\"ל הוא דוקא באת\"ל מפורש אבל באינו מפורש לא הוי הלכתא דלאו פשיטותא היא יעו\"ש.
והלח\"מ פ\"ב דגירושין [ה\"ט] חולק בזה וסובר דאפילו באינו מפורש הויא פשיטותא והוי הלכתא (וכן) [וכאן] כתב ג\"כ דפסק כאת\"ל. וגם עליו התמיהה קיימת דאילו התם החליט המאמר דעד כאן לא אמר דכשהאת\"ל אפי' שאינו מפורש דהויא פשיטותא אלא דוקא כשהם ב' בעיינים ולא בבעיין אחד וכאן הוא בעיין אחד ואפ\"ה כתב לדעת רבינו דפוסק כאת\"ל וצריך להתיישב בזה. ועיין בחידושיי פ\"ח דגירושין." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נתן \n רביעית מים וכו'. עיין להפר\"ח סי' ע\"ז שהכריח כרבינו והרא\"ש מדברי הירושלמי דאמר רביעית לתוך רביעית יעו\"ש. ואחר נשיקת ידיו ורגליו אין משם ראיה דהירושלמי מחמיר יותר דאפי' בפעם אחת אם השתין יותר מרביעית צריך יותר מים וכמו שנראה מדברי הר\"ב שדה יהושע שם שכתב וז\"ל אך הרמב\"ם כתב וכו' ואולי פוסק כרב נחמן מחמת דיוצא דינו מכ\"ש מהירושלמי לאפוקי מהרשב\"א אבל קשה עליו מ\"ש לפסוק כר' זכאי לפי פי' רב נחמן אחר שעשה מעשה רב יוסף ולא מצינו לשום מהגדולים דפסק דלא כוותיה ומה מצא מחדש לסמוך על רב נחמן." + ], + [ + "היתה \n צואה בגומא וכו'. והשיגו הר\"א יעו\"ש. וכתב המגדל עוז א\"כ היה לו לומר יכולה להדבק או דבקה או עולה אלא דבוקה משמע שנוגעת וכו' יעו\"ש. והנה מ\"ש יכולה להדבק אינו מובן. גם מ\"ש או דבקה כלפי לייא דאי הוה אמר הכי משתמע שפיר כמ\"ש רבינו דקאי לגומא וכן אם היה כותב עולה ג\"כ דקאי לדלעיל. והנה גירסת ש\"ס דילן הכי צואה דבוקה בסנדלו וכו' וכפי זה שפיר מוכח כהראב\"ד והוא מילתא באנפי נפשא דאי כפירוש רבינו הו\"ל למימר דבוקה בסנדלו ולא צואה דעל עובדא דלעיל קאי ברם לא ראיתי לשום פוסק שהעתיק כן אלא דבוקה בסנדלו לחוד. ומשם הר' מנוח כתב מרן להליץ בעד רבינו וז\"ל מדנקט רבא צואה בגומא אלמא דדוקא באין סנדלו נוגע בה הוא דשרי דאל\"כ גומא דנקט למה לי עכ\"ל.
ואני הדיוט לא זכיתי להבינו דנחזי אנן לדעת הראב\"ד מה הפרש יש בין נוגע בסנדלו לדבוקה הא לכאורה הכל אחד אלא ודאי ההפרש הוא דנוגע בסנדלו היינו דנוגע ואי מסיר הסנדל אינו נגרר אבתריה לא כן דבוקה בסנדלו דנגרר אבתריה ועיקרה על הסנדל נסמכת וא\"כ משו\"ה נקט הש\"ס גומא כי היכי דתיהוי נוגע ולא נסמכת על הסנדל לא כן היכא דליכא גומא דאי משים הסנדל עליה הוי דבוקה והכל אחד וא\"כ מה סיוע הוא זה להרא\"ש והטור ורבינו דפי' הכי. והרב ט\"ז סי' ע\"ו כתב אע\"ג דבעששית נמי נוגע מ\"מ סנדלו גרע כיון דהסנדל הוי מלבוש שלו עכ\"ל. פי' דבריו דמדלא חילקו בין נוגע בעששית ללא, משמע דלא שנא דלעולם שרי וכאן נראה דבנוגע אסור ולזה חילק שפיר דכאן שהוא מלבושו שלובש חשיב כגופו דמה לי על לבושו או על גופו לא כן בעששית. וראיתי להרב פר\"ח שכתב דכל זה כשסנדלו ברגלו אבל אם חלץ הסנדל מרגלו אפי' דאיכא צואה דבוקה בסנדלו פשיטא דשרי דאין לך כיסוי גדול מזה עכ\"ל. פי' דבריו דאיירי במציאות שחלץ סנדלו והניחו על הגומא ברם רגלו על סנדלו לא וההא קאמר דפשיטא דכיון דאינו לבוש הסנדל שרי וק\"ל." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכל \n גוף האשה ערוה וכו'. נ\"ב פ' מי שמתו יעו\"ש. והרי\"ף השמיט הנך מימרות וכתב הרשב\"א על שם הראב\"ד (דא\"כ) [דאפשר] משום דאמרינן לעיל עגבות אין בהם משום ערוה וסובר הרב דכ\"ש הנך אלא שכתב הוא ז\"ל דהכא משום דמטריד ורואה ועגבות הא פרישנא דוקא בנפשיה ובאשתו ואינו רואה עכ\"ל. ולענ\"ד נראה ליישב יישובו ולא תיקשי מ\"ש עליו דלא מן השם והוא דהרי\"ף ס\"ל דכל הנך מימרות לאו ברואה איירי פי' דמסתכל בה דלזה אפי' שלא יהיה ערוה כיון דמסתכל בה מטריד ואסור אלא איירי באינו מסתכל בה ואפ\"ה אסור משום ולא יראה בך ערות דבר דאיירי קרא אפי' באינו רואה כיון דהערוה נראית לו קרי ביה ולא יראה בך ערות דבר, ועוד כיון דאילו רוצה רואה ומשום הכי אסור וכדכתבו הפוסקים היפך מרן וכמו שיבוא לקמן בס\"ד, וע\"ז אמרו האמוראים איזה דבר קרוי ערוה כדי לכלול בפסוק דולא יראה בך ערות דבר וקאי באינו מסתכל בה. ומ\"ש במתני' דחלה האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה וכו' ומוקי לה בפניה טוחות בקרקע וכו' ברם שאר גופה מגולה ולא קרינן בה ערות דבר הרי כיון דלא מסתכל או אף דמסתכל אין חשש כי הוא גופה ונמצא דטעמא הוי משום דמסתכל בה, לא קשיא דאה\"נ דטעמא הוי משום ערוה דאינו מסתכל אסור ושאני הכא דהוא גופה ולא חשיב ערוה לגבי דידה דחשיב לה כידה ורגלה לא כן לגבי אחריני ערוה גמורה כיון דאילו רואה חומד הו\"ל כמקום התורף וא\"כ נמצא דאיירי באינו רואה וכיון דהוא ס\"ל דעגבות אין בהם משום ערוה כ\"ש הנך. וא\"ת א\"כ כד פריך בש\"ס למאי לאיסתכולי ביה וכו' אמאי לא תירצו כולה באשה אחרת הא בק\"ש ולא מסתכל בה הא בלא ק\"ש ומסתכל בה. וי\"ל באשתו ר\"ל אפי' באשתו בטפח סגי דלא נימא דוקא אשה זרה סגי טפח לאסור אבל באשתו דגס בה צריך יותר קמ\"ל אפי' באשתו כן נ\"ל. וכן צריך ליישב ג\"כ לפי מ\"ש הב\"ח סי' ע\"ה לדעת רבינו והטור דכולם שוים בין אשתו בין אשה אחרת דפחות מטפח ליכא איסורא לקרות ק\"ש כנגדה וא\"כ מ\"ש כל המסתכל וכו' היינו במכוין ליהנות מיופיה ברם באינו מכוין כלל להסתכל אלא שרואה אותה בבלי דעת זה אינו אסור אלא לק\"ש ובטפח מגולה אלו דבריו, דקשיא לדידיה ג\"כ מה שהקשיתי לפי דרכי דא\"כ לוקמא בש\"ס הא במכוין לראות הא באינו מכוין ולק\"ש וכולה באשת אחרים ולא באשתו, וצ\"ל כמ\"ש.
ובמימרא דקול באשה ערוה כתב הרבינו יונה דהיינו לק\"ש ובמנגנת יעו\"ש. ומורנו הרב בס' ישרש יעקב דף צ\"ז הקשה עליו וכן לרב האי דס\"ל דקאי לק\"ש מההיא דקידושין דף ע' ועיי\"ש מ\"ש, וכן תירץ מהר\"ח עשאל בליקוטים דף ו' בתירוץ א' יעו\"ש. ואחר נשיקת ידיהם ורגליהם אשתמיטא מינייהו דברי הרשב\"א בשמעתין וז\"ל ואסור לשמוע אפי' קול דיבורה כדאמר בקידושין לשדר מר שלמא לילתא א\"ל הכי אמר שמואל קול באשה ערוה ואלא מיהו נראה דדוקא קול שאלת שלום או בהשבת שלום כי התם דאיכא קירוב דעת נמצאו דבריהם דברי הרשב\"א. והרב יד אהרן סי' ע\"ה תירץ וז\"ל דמאן דס\"ל דבק\"ש איירי הוי לא מיבעיא בלא ק\"ש דאינו טרוד בשום דבר אלא אפי' קורא ק\"ש אסור והחולקים ס\"ל דלא איירי בק\"ש דבקורא שמע שרי דטרוד בק\"ש אלא באינו קורא איירי אלו דבריו. וליתא דא\"כ כי הקשה בש\"ס למ\"ד טפח באשה ערוה וכו' מכל המסתכל וכו' אמאי מוקי לה באשתו ולק\"ש דמשמע דמשום חומרא דק\"ש הוא דחשיב ערוה באשתו ולפי דברי הרב אדרבא הו\"ל לאוקמי באשה אחרת כפשטה דמימרא דקאמר טפח באשה ערוה ואיירי בק\"ש דוקא ומשום דטריד לקרות לא החמירו בפחות מטפח אבל שלא בשעת ק\"ש כל המסתכל באצבע קטנה כאילו מסתכל בתורף משום דאינו טרוד אלא ודאי אדרבא נהפוך הוא.
גם מ\"ש מהר\"ח עשאל להר' יונה דתירוץ ב' דבק\"ש איירי ובמנגנת ואפי' באשתו ברם במדבר בעסקיה אפי' שלא בשעת ק\"ש אסור באשה אחרת ובאשתו שרי אפילו בק\"ש זה תוכן דבריו. לאו מתרצתא היא דרבינו יונה לא כ\"כ וז\"ל וכן אין לו לקרות בשעה שמנגנת דקול באשה ערוה אבל וכו' או בשעה שמדברת כדרכה מותר וכו' ואשה זו שכתב קאי לכל אשה בין זרה בין אשתו ואהא סיים דאי מדברת כדרכה מותר ואפי' לק\"ש. ולענ\"ד יראה לחלק בין כשהדיבור הוא עמו לכשאינו עמו דכשהוא עמו חיישינן והוי ערוה לא כן כשאינה מדברת עמו אלא ששומע קולה אז אם קורא ק\"ש דוקא אסור וק\"ל." + ], + [ + "חוצץ \n בטליתו מתחת לבו וכו'. נ\"ב כתב רבינו ירוחם היה יושב בתוך מגדל אחד של עצים ועשאו כמין מלבוש והוציא ראשו חוץ לחלון יברך ואם לבו רואה את הערוה אסור כן הוא בירושלמי. והקושיא היא גלויה דבירושלמי בעי לה ר' ירמיה ונשאר בתיקו ופי' הרא\"ש ז\"ל פרק הרואה דקא מספקא ליה אי לבו רואה את הערוה מותר או אסור. ומ\"ש הרב יד אהרן נר\"ו סי' ע\"ד דלא מפרש לה כהרא\"ש ז\"ל וכו' ופשיט לה להתירא לא ידעתי איך ספיקא דאיסורא דאורייתא פשיט לה להתירא. גם מ\"ש דהוא ירושלמי אחר והוא ממש תלמוד דידן א\"כ הוא אדמייתי מהירושלמי ליתי מתלמוד דידן דכך הוא דרכו.
והנראה לי בזה הוא דהירושלמי איירי במגדל עצים והוא מקום גדול ולבו רואה את הערוה ולא פשיטא להו וכמ\"ש הרא\"ש, ורבינו ירוחם איירי בעשה מעצים כמין מלבוש דהיינו מגדל קטן כמו שמדוייק בדברי רי\"ו וע\"ז כתב יברך דזה פשוט משום דאין לבו רואה את הערוה, ושוב כתב דאם לבו רואה את הערוה דהיינו מגדל גדול כבעיית רבי ירמיה אסור דכל תיקו דאיסורא לחומרא, וז\"ש כך הוא בירושלמי כלומר דלא אפשיטא ולחומרא והיינו טעמא דהביא מהירושלמי כיון דבש\"ס דילן דף כ\"ד ע\"ב אפליגו תנאי בלבו רואה את הערוה והראשונים איכא מאן דפסק כת\"ק ואיכא מ\"ד כיש אומרים וא\"כ ליכא למילף מינה, ובירושלמי בעי לה ר' ירמיה שהוא בתרא ולא איפשיטא ולחומרא נמצא דלמד דינו מהירושלמי דהניחו בספיקא. ועיין להמג\"א סי' ע\"ד שהבין בעד רבינו ירוחם דפסק הבעיא לקולא והם דברים תמוהים וכי ספק דאורייתא נפשט לקולא. גם מ\"ש על הרא\"ש דאשתמיט מיניה הש\"ס דסוכה דף י' חלילה לכתוב כן על הרא\"ש אלא דלא הונח לו פירוש זה, חדא דאם כן הו\"ל לר' ירמיה לפרש דבעייתו במגדל פחות מי' אי חשיב ככלי ולא נגרר ראשו אחר גופו או חשוב כאהל וגריר. ועוד דהירושלמי בעי ג\"כ בבית יעו\"ש בפירוש ואיך נוכל לפרש כן. והרא\"ש נקט חדא ואין לבדות גירסא מלבנו כדי להקשות. גם מ\"ש לתרץ להשמטת הפוסקים ההיא דסוכה (ו)עדיין קשה דאף דקיי\"ל לבו רואה את הערוה אסור מ\"מ נפק\"מ אם הוא בכילה ולבו מכוסה בבגד אי אזיל ראשו בתר רובו או לא לענין ולא יראה בך ערות דבר.
וכתב בתרומת הדשן סי' י' דדוקא בבגד אבל בידים לא הוי כיסוי. והקשה הפר\"ח סימן ע\"ד סק\"ג מההיא דפ' כל כתבי דתניא התם הרי שהיה שם כתוב על בשרו וכו' וקאמר התם לעולם וכו' משום זמנין דמשתלי ושקיל וכו' וכי היכי דחיישינן התם ה\"נ ניחוש דילמא משתלי וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד לא קשיא דיש לחלק מהכא להתם דשאני התם דהם ב' עניינים דמה שמשים היד הוא בשביל השם והוא עושה מעשהו, אגב טירדיה ברחיצתו או בסיכתו שקיל ידיה ולאו אדעתיה, לא כן כאן דמשום ק\"ש שקורא משים ידו על לבו וכיון דקורא נמצא עסוק באותו ענין עצמו דשימת היד ודעתיה עלויה ולא שקיל." + ], + [], + [ + "עד \n אימתי הם קטנים לענין זה וכו'. כתב הב\"ח וז\"ל ועד כמה וכו' פי' שלא הגיע עדיין התינוק לי\"ב מלאים ותינוקת לי\"א מלאים וכו' יעו\"ש ואחרי המחילה הא ודאי ליתא.
ולענ\"ד הכי פירושו ועד כמה הם חשובים קטנים בתינוק עד שיהיו לו י\"ב שנים מלאים וקודם שישלמו אפילו הביא סימנים חשיבי שומא ובשנת י\"ג דהיינו משהשלים י\"ב והתחיל י\"ג עד סופו שהוא תחילת י\"ד אם הביאו ב' שערות אסור בלא הפסקה ומשנת י\"ג ואילך פי' משהשלים הי\"ג והתחיל בי\"ד ואילך אפי' לא הביא ב' [שערות] אסור בלא הפסקה, וזה פשוט ממ\"ש בש\"ס ועד כמה איכא דאמרי תינוקת בת י\"א [שנה] ויום אחד ותינוק בן י\"ב [שנה] ויום אחד אידי ואידי שדיים נכונו וכו' נמצא דבזמן דצריך הסימנים לזכר הם י\"ב [שנים] שלמים מכלל דפחות מכאן אפילו בסימנים א\"צ להפסיק ומי\"ג שלמים ואילך אפי' לא הביא סימנים צריך להפסיק וק\"ל. וזו היא דעת רבינו שכתב כאן עד אימתי וכו' עד שיהא הזכר בן שנים עשר שנה ויום אחד דהיינו שלימים הא בפחות אפי' הביא סימנים ואח\"כ כתב אבל אם עדיין לא הביא ב' שערות פירוש בי\"ב [שנה] ויום אחד אינו צריך הפסק עד שיהיה בן י\"ג [שנה] ויום אחד ר\"ל שנכנס בי\"ד והוא פשוט.
ועיין להמג\"א ז\"ל מה שהקשה להטור דידיה אדידיה ממ\"ש באו\"ח סי' ע\"ג למ\"ש באהע\"ז סי' כ\"א, וכן על הרא\"ש. וכן קשה לי לרבינו ממ\"ש כאן למ\"ש פכ\"א מהל' איסורי ביאה דלא כתב דין השנים אלא סתם כתב הגדילו עד שנעשו שדיים נכונו וכו' ולא כתב במה אנן קיימין אי בשיעור הצריך ב' [שערות] דהיינו בן י\"ב [שנה] ויום אחד או אם הוא הגדול דהיינו לזכר י\"ג [שנה] ויום אחד או אם הוא הסימנים לחוד בלי שנים ואפילו פחות מי\"ב [שנים], ולא ידעינן מה היה גירסתו בש\"ס שם בקדושין דף פ\"א אי גריס כהרא\"ש, ובפירוש המשניות הביא כגירסת הש\"ס שם.
והגהות אשרי כתבו דהא דשרינן בבניו הקטנים אפילו בנוגעים וכו' וכתב עליו מרן בב\"י או\"ח סימן ע\"ג וז\"ל ודבר תימה הוא להתיר כולי האי וכו' עכ\"ל. וכתב הרב פר\"ח שנראה לו עיקר כמ\"ש ההגהות אשרי מדתניא בברייתא הישן וכו' ה\"ז לא יקרא ק\"ש אלא א\"כ היתה טלית מפסקת וכו' ואם קטנים מותר ובהך ברייתא לא הזכיר כלל חזרת פנים דנימא דההיתר הוא בחזרת פנים ומשמע ודאי דהכי קאמר ה\"ז לא יקרא וכו' אא\"כ מפסקת ביניהם דאז אפי' בפנים זה תוכן דבריו.
ואחר נשיקת ידיו ורגליו אין משם ראיה וברייתא כולה איירי בחזרת פנים, דאי לא תימא הכי אלא כמ\"ש הרב ז\"ל א\"כ מאי מותיב בש\"ס לשמואל דאמר ואפי' אשתו מרומיא דברייתות ובשלמא לרב יוסף ניחא וכו', דלשמואל נמי ניחא דמ\"ש הברייתא אא\"כ היתה טלית מפסקת ביניהם לא תידוק דחזרת פנים לא מהני דה\"ה דמהני ומאי דנקט הברייתא האי תקנתא היינו משום דהוי מילתא דשויא לשניהם דבין בחזרת פנים בין בלתי חזרת פנים מועיל דאכולם קאי לפי מ\"ש הפר\"ח ז\"ל, אלא ודאי דס\"ל לש\"ס דהברייתא איירי בחזרת פנים דאפ\"ה הצריך הפסקת טלית ומשו\"ה קשיתיה לשמואל הברייתות. ואין להקשות דלש\"ס גופא תימה אמאי לא פירש כן הברייתות ולא תירץ לשמואל, משום דא\"כ צריך לומר דסיפא דקתני דקטנים מותר צ\"ל אפילו בלא חזרת פנים ואין זו סברא וכמו שהקשה מרן ונמצא אדרבא סברת מרן מסתייעת מכאן.
וראיתי בס' לחם יהודה שתמה על מרן דלמה הוצרך לדקדק קצת לאסור ממ\"ש רבינו יונה והוא פשוט לאסור כדכתיבנא עכ\"ל, יעו\"ש מ\"ש על הגהות אשירי. ולא ידעתי איך רצה לערב דעת רבינו עם הגהות אשרי דהם חלוקים דלרבינו עגבות יש בהם משום ערוה ולהג\"א ס\"ל דאין בהם משום ערוה דפסקי כרב הונא ואף שנדחה סייעתיה מ\"מ לא נדחה הדין, ועוד דקמה סייעתא אחריתי שאמרו שם מדאמר מר זה מחזיר פניו וקורא והא איכא עגבות ואמרו מסייע לרב הונא דאמר עגבות אין בהם משום ערוה ולכן פסקי דאין בהם משום ערוה, וא\"כ קטנים עדיפי דאפי' נוגעים בערותם מותר. לא כן לרבינו דס\"ל דיש בהם משום ערוה וצריך הפסקת טלית וקטנים עדיפי דאין צריך הפסקת טלית ועגבות אין בהם משום ערוה ודוק." + ] + ], + [ + [ + "מי \n שהיה לבו טרוד וכו' פטור מכל המצוות וכו'. עיין בסוכה דף כ\"ה ע\"ב ת\"ר חתן וכו' פטורים וכו' ועיין מ\"ש רש\"י ומ\"ש הרב בית חדש סימן ל\"ח. ואחרי המחילה רבה לא ידענא מאי קא קשיא ליה דיש הפרש ביניהם דגבי אבל לאו מצוה להצטער אלא לנהוג דיני אבלות לא כן בחתן ושושביניו דמצוה לשמח חתן וכלה וכל דהוי מצוה וטריד בשביל המצוה פטור ממצוה אחרת דעד כאן לא איתמר כן להני תנאי דעוסק במצוה אינו פטור מן המצוה אלא ביכול לקיים את שניהם ברם באינו יכול ודאי דפטור דמאי חזית לדחות זו מפני זו ואה\"נ דס\"ל דהעוסק במצוה חייב במצוה וכן הבינו המאור והר\"ן בדברי רש\"י.
עוד כתב הב\"ח וז\"ל ונראה לענ\"ד דלא קאי וכו' עכ\"ל. ועל הראשונים אנו מצטערים שהבינו כן בדברי רש\"י מה שאינו נראה מדבריו כמו שנראה ממ\"ש בדברי ת\"ק וכ\"כ הרב חידושי הלכות דאולי לא היה כתוב כן בדברי רש\"י שלפניהם יעו\"ש ואיך נאמר באמת דכן דעת רש\"י. ומ\"ש ליישב דברי רש\"י דבת\"ק אינו מן היישוב דכיון דק\"ש בעי כוונה אפי' שהוא פסוק אחד מ\"מ כדי לבוא לכונה צריך מקודם ביטול שמחת חתן וכלה ומה הפרש יש אם יהיה הכוונה הרבה או מעט. ועוד דאם כן יתחייב בתפילין דבזמן מועט הא מיהא יקיים המצוה ואף שמצותן כל היום הא נפטרין אנו בשעת התפילה לחוד וא\"כ בנידון זה יהיה מעט יותר ולא יפטור לגמרי וגם התפלה יתפלל קצת ואל יתפלל באורך." + ], + [], + [], + [], + [ + "היו \n עסוקין וכו' נשמטין אחד אחד וכו'. ועיין בב\"י סי' ע\"ב מה שכתב משם תלמידי רבינו יונה שכתבו ואומר מורי דה\"ה לתפלה נמי נשמטין ומביא ראיה מן התוספתא ע\"כ. וז\"ל תלמידי ר' יונה ואומר מורי הרב דה\"ה לתפלה דתני בתוספתא העם העוסקים בהספד מפסיקין לק\"ש ואין מפסיקין לתפלה רבותינו הפסיקו בין לק\"ש בין לתפלה וכיון דחזינן לרבותינו דהפסיקו לשניהם הכי נקטינן ולא פליג ש\"ס שלנו אמעשה רב וכו' ע\"כ.
והנה ראשונה קשה מה שהקשה אחי יפת החכם השלם שלמה בן עזרא נר\"ו דמאי ראיה מייתי מהאי תוספתא כיון דבירושלמי פ' זה הביאו הרא\"ש פ' מי שמתו אוקמוה ביום שני וא\"כ י\"ל דברייתא דידן קאי ביום ראשון ומה גם דלא נקבר עדיין לכן אין מתפללין לא כן בתוספתא דקיימא ביום שני קיל הוא ולכן חייב גם בתפלה. ועוד קשה לי דעדיין אין ההוא מעשה רב נגד ש\"ס דילן ולעולם דפי' דברייתא דוקא ולא מתפללין וההיא דרבינו איירי כשאין המת מוטל לפניהם דהכי תני בברייתא דידן נמי אין המת מוטל לפניהם קורין וכו' עומדין ומתפללים וכו' אלא דת\"ק דרבותינו לא חילקו בהכי בין המת מוטל לפניהם לאינו מוטל אבל לעולם יש לחלק בין ק\"ש לתפלה.
ובני יצחק נר\"ו תירץ דס\"ל לתלמידי רבינו יונה דאף דהאי תוספתא איירי ביום שני אפ\"ה שפיר ילפינן מינה להאי דנשמטין אחד אחד אפילו ביום ראשון והוא דאעיקרא תירוצא כפי הירושלמי הלזו דמוקי ההיא תוספתא ביום שני אבל ביום ראשון אין מפסיקין וכמתני' דאם יכולין להתחיל ולגמור וכו' איך תני בהאי ברייתא דנשמטין אחד אחד וקורין ק\"ש כשהמת לפניהם מאחר דביום ראשון אין מפסיקין אלא ודאי דהא דנשמטין שוה לדין דיום שני כי היכי דביום שני כולם מפסיקין כאחד וקורין ה\"נ ביום ראשון נשמטין אחד אחד וקורין והיינו טעמא דנשמטין מפני דאינו מתבטל ההספד דאחד נשמט וקורא ובא ואח\"כ נשמט אחר וקורא ובא וכן על זה הדרך כולם עד שקוראים כולם ק\"ש ואה\"נ דאם לא הספיק האחרון להשמט ולקרות עד שעבר זמן ק\"ש אין עליו עון אשר חטא כיון שהמת לפניהם והשתא מינה למדו תלמידי הר\"י דכי היכי דגבי יום ב' דצריך להפסיק לק\"ש כמ\"ש בתוס' ועבדו רבותינו חומרא להפסיק גם לתפלה ה\"נ להאי דינא דנשמטין דכמו דצריכין להיות נשמטין לק\"ש ה\"נ לדעת רבותינו נשמטין ג\"כ לתפלה דדינן שוה. ומעתה נסתלקה ג\"כ הקושיא השניה דמדברי הירושלמי הלזו מוכח דאין הברייתא מיירי באין המת לפניהם דאם איתא כשהקשה הירושלמי מההיא דאם יכולים להתחיל ולגמור אמאי אינו מתרץ דהתוספתא מיירי כשאין המת לפניהם דאין ההספד כ\"כ צורך וכדתניא בהאי ברייתא אבל מתני' דאיירי בתנחומין דעיקר התנחומין הוא כשחוזרין מלקוברו כדמוכח במתני' משו\"ה אינן קורין אלא ודאי דמשמע ליה להירושלמי דלישנא דהעוסקין בהספד איירי במת לפניהם מסתמא דשם הוא עיקר ההספד ודוק.
והטור כתב בסי' ע\"ב וז\"ל ודוקא וכו' אבל החזנים וכו' יעו\"ש. פירוש לפירושו שהם עוסקים בהספד ודוקא ביום הראשון וכו' פי' ואפילו החזנים נמי לא אמרן דפטורין אלא ביום ראשון אבל משם ואילך גם החזנים חייבים ונפקא ליה הא מהירושלמי וכמ\"ש מרן דס\"ל להטור דהעוסקין בהספד היינו בחזנים המספידים וכו'. והשתא האמת יורה דרכו דמ\"ש ברמזי' ט\"ס נפל וכצ\"ל כל העוסקין בהספד חייבים בק\"ש והחזנים הסופדים ביום שני פטורים מכאן ואילך חייבים והיינו ממש כמ\"ש כאן בטור. והשתא ניצול ממה שהקשה עליו מרן שם בב\"י דמה שהקשה א' וב' כבר תירץ הוא בסוף דבריו. ומה שהקשה בג' ועוד וכו' לא קשיא ע\"פ קדימתנו, וכן הד' וכן הה'.
אך קשה מ\"ש עוד וז\"ל דפשט הירושלמי וכו' ומאחר דמתני' וכו' עד וכמ\"ש רבינו עצמו כאן וכו' עכ\"ל. ולזה יראה לענ\"ד דלדעת הטור הכי מתפרש הירושלמי דהקשה והא תנינן אם יכולין להתחיל ולגמור וכו' ומתני' בכל העם מיירי וקתני דוקא אם יכולין וכו' ואי לא אין חייבין להפסיק וכל העם פטורין וברייתא תני ברישא כל העוסקים בהספד פטורין מק\"ש ומשמע דוקא העוסקין דהם החזנים ולא השומעים ואהא משני מתני' ביום הראשון דהיינו מה שעושין אחר קבורת המת שהיה להם מקום מיוחד ובשובם מלקבור המת היו הולכים האבלים והקהל עד המקום ההוא ועומדין שם האבלים ומנחמין אותם וכמ\"ש רבינו בפי' המשנה ולכן במעשה הזה דיום ראשון הוא מילתא דשוה לכו\"ע דכולם מנחמים הם והיא מצוה דגמילות חסדים שהיא מן התורה ולכן כולם לא יפסיקו וביום השני שהוא הספד שסופדין החזנים הם דוקא פטורים וכל העם חייבין ושקלא וטריא זו היא לת\"ק ברם רבותינו דתני שם בברייתא עשו מעשה היפך הת\"ק והפסיקו גם החזנים והיינו ביום שני דעליה דידיה דת\"ק קאי, והשתא גם ביום הא' נחתינן דרגא ודוקא החזנים לא יפסיקו הא שאר העם יפסיקו ולא שנא להו בין יום ראשון לשני. והשתא הטור דפוסק כרבינו משום מעשה רב היפך פשט המשנה דנראה דכל העם פטורים שפיר כתב דכל שאר העם בין הכי ובין הכי חייבין לא כן החזנים דיש זמן דהיינו יום שלישי דחייבים ויש זמן שהוא יום שני דפטורים.
ברם אחרי ההתבוננות דרך זה דחוי מכמה אנפי חדא דהא הטור כתב דין דקברו דמתני', ועוד אי מצינן למימר דרבנן פליגי אמתני' מאי חיליה דהש\"ס דמותיב ממתני' לברייתא דהיינו לרישא ולא לסיפא. ולכן נראה באופן אחר והוא כדפירש קושיית הירושלמי מרן ב\"י אלא דהתירוץ הוא דמתני' איירי ביום ראשון דוקא על דרך הראשון שכתבתי בסמוך שהוא בשורה ומנחמין את האבל וזה שייך לכל העם בכלל ואין לחלק ולכן אין מפסיקין לכולם קאי לא כן ביום שני שהוא קל מפסיקין וכרבינו ונמצא דיום ראשון כשמנחמים בשורה הוא חמור הרבה ואין הפרש בין שאר בני אדם לחזנים דכולם מנחמים הם ולא מתורת הספד הוא הפיטור ולכן בדין המנחמים בשורה לא חילק הטור והעתיק לשון המשנה דאין חילוק בין שאר העם לחזנים לא כן ביום ראשון דהיינו קודם שקברו את המת שמספידים דלאו מתורת נחמה נחתי שם י\"ל בין חזנים לשאר העם דשאר העם חייבין וחזנים פטורין לא כן ביום שני דכולן חייבין כנ\"ל." + ], + [ + "קברו \n וכו'. ועיין השגת הראב\"ד ועיין מ\"ש עליו המגדל עוז ומ\"ש עליו מרן. ולענ\"ד קשה שאם לזה כיון הראב\"ד אין זו השגה דהא כתבו רבינו שם בסמוך בני אדם הפנימיים וכו' פטורים מק\"ש והחיצונים חייבין בק\"ש במקומם וכיון דחיצונים חייבין במקומן מינה דמ\"ש רבינו יתחיל ר\"ל הפנימיים ואולי הוא פירש אף שאין צורך ודוחק.
עוד כתב מרן וז\"ל או שחוזר למ\"ש ואי לאו לא יתחילו. לענ\"ד דבריו סתומים ונראה דכוונתו דמ\"ש הראב\"ד דוקא וכו' ואי לאו לא יתחילו ר\"ל דמתני' לא קאי לכל העם הבאים מהקבר לשורה אלא לאותם הצריכים דהיינו הפנימיים אבל החיצונים יתחילו וכמ\"ש רבינו יונה דמ\"ש וכו' וס\"ל להראב\"ד דזה הוא פירוש דברי ר' יהודה ולא פליג את\"ק אלא לפרושי אתי ואין הפרש בין אחר שהגיעו לשורה לקודם שהגיעו וזה הוא כוונת ההשגה, ועל זה כתב ואין כן דעת רבינו כמו שאפרש דהיינו שהוא מפרש פנימיים ממש דהיינו רואים פני האבל דלא כהראב\"ד דפירש פנימיים ר\"ל קרובים, ונמצא דהשיג עליו בשנים חדא בפירוש פנימיים ושנית במה שלא חילק גם קודם שהגיעו לשורה בין פנימיים לחיצוניים. ומה שהוצרך לומר דס\"ל להראב\"ד דלא פליגי היינו משום דאל\"כ איך פסק הראב\"ד נגד ת\"ק. אך במה שהשיג עליו דמאי שנא דקודם שהגיעו לשורה לא חילק לא הליץ מרן בעד רבינו ואולי כיון דאינם יודעים אם יהיו פנימיים או חיצוניים אינן יכולין להתחיל דבשלמא לדעת הראב\"ד דר\"ל קרובים זה ידוע מקודם ואין הפרש לא כן לפירוש רבינו ולכן במ\"ש מרן ואין כן דעת רבינו כמו שיתבאר בסמוך הליץ עליו על הכל.
ועיין מ\"ש הטור וז\"ל בסי' ע\"ב העומדים וכו' שורה הפנימית וכו' ועיין מ\"ש הב\"ח שם וז\"ל משמע מלשון רבינו דשורה אחת הפנימית לבדה היא פטורה וכו' והשורות כולן חיצוניות הם אבל לשון משנתינו העומדים וכו' הפנימיים פטורין משמע ששני הפנימיים פטורים וכ\"כ הרמב\"ם והכי מוכח להדיא מפירוש רש\"י בברייתא וכו' ועיי\"ש שמכח זה הגיה לשון רבינו. ולענ\"ד אין צריך שום הגה\"ה ולא קשה דמ\"ש משנתינו הפנימיים קאי לבני אדם ולא לשורות דהכי תני העומדים בשורה דהיינו הבני אדם הפנימיים פטורים דהיינו השורה הראשונה והחיצונים חייבין דהיינו השורה השניה וכן מ\"ש רבינו הפנימיים קאי לבני אדם שכ\"כ העומדים בשורה הפנימיים וכו' אך הטור שכתב הפנימית משום דקאי לשורה שכתב שורה הפנימית וא\"כ שוה מ\"ש רבינו עם מ\"ש במתני'. אך מ\"ש רש\"י הוא היפך מכל זה והאמת דטעמו ונימוקו עמו כפי גירסת הברייתא שהיה לו שורה הרואה פנימה פטורה וכו' ומש\"ה פירש מה שפירש, והוא עצמו פירש כפירוש רבינו במקום אחר והוא ברש\"י שבהרי\"ף שכתב הברייתא כלשון הזה שורה הרואה את הפנים פטורה ופי' רש\"י שורה היקף ובחלל האבל יושב וכו' ולא פירש כמו שפירש בש\"ס סתמו כפירושו שהוא השורה הראשונה דוקא. וכ\"כ רבינו בפי' המשנה והפנימיים הם העם הרואים את האבלים ואין ביניהם אנשים אמצעיים ואשר אחריהם נקראים חיצוניים עכ\"ל. הרי כמו שפירשתי ודלא כהב\"ח למדקדק בלשון. והטור ורבינו היו גורסים בברייתא שורה הרואה את הפנים וכו' וכן העתיק מרן בב\"י וכן בהרי\"ף ודוק." + ], + [ + "כל \n מי שהוא פטור וכו'. עיין להראנ\"ח סדר טהרה רצה להשוות דעת רבינו עם התוס' דלא קיימי הם ז\"ל אלא לדורות אחרונים ולעולם דפסקו כרשב\"ג יעו\"ש. ואיני יכול להולמו דבשלמא התוס' אומרים בפירושם דקיימי לדורות אחרונים ברם הרי\"ף שהעתיק המשנה וכתב הלכה כת\"ק וכן רבינו דחיבורו הוא קיצור הש\"ס א\"א לומר דקאי לדורות אחרונים ולא קאי לדינא דמתני' וזה ידוע לכל דהם פוסקים דין הש\"ס ואי משתנה הדין מזמן לזמן כותבים דבזמננו אינו כן.
אך מה שהקשה עליו הרב יד אהרן נר\"ו סי' ע' דא\"כ דקאי לדורותינו איך מחלק הר\"מ ז\"ל בין מבוהל לאינו מבוהל לא קשיא דוכי בדורות אחרונים כולם מבוהלים כדי שנאמר דאפי' מבוהל יקרא, הא אינו אלא דאינם מכוונים והם טרודים בעלמא, ברם כשהוא מבוהל מחמת מצוה אינו יכול לקרות דהוי כמזכיר שם שמים לבטלה אלא דבמבוהל שלא מחמת מצוה לא פטרו אותו דאי בעי לפכוחי פחדיה.
גם מ\"ש דא\"כ איך כתב רשאי והא חייב ג\"כ דאין הפרש בין חתן לכל אדם לא קשיא דנקט רשאי לומר עליו אח\"כ דאי מבוהל אינו רשאי ואגב סיפא נקטיה וקל להבין. אך קשה מה שהקשיתי עליו שרבינו מחבר [וכותב דיני] הש\"ס בין נוהג בין אינו נוהג, ובשלמא לדרכי מרן בין מ\"ש כאן בכ\"מ דפוסק כת\"ק לפי סדר המשנה השנויה בין למ\"ש בב\"י סי' ע' דפוסק כרשב\"ג וכר' יוחנן דאמר איפוך ניחא דפוסק דין המשנה ממש, וכן נראה ממ\"ש מרן אח\"כ ד\"ה והרמב\"ם ועיי\"ש בב\"י שכתב וז\"ל ונראה שהביא רבינו דברי הרמב\"ם וכו'. וכתב הב\"ח שם וז\"ל נראה דלפי מ\"ש רבינו וכ\"ש האידנא וכו' נראה דלא מיבעיא דרשאי אלא דחייב על כן כתב רבינו דהרמב\"ם חולק על זה דהרי כתב דאינו רשאי לקרות אם הוא מבוהל א\"כ כל אדם נמי וכו' דלענין זה אין חילוק בין חתן לשאר כל אדם דטבעה ספינתו בים וכו' והא דאיתא בש\"ס וכו' עכ\"ל.
ולענ\"ד לא באתי לכוונתו דראשונה קשה לי לאיזה צורך הוצרך לכתוב דה\"ה כל אדם שטבעה ספינתו בים דכל הנרצה אליו הוא למצוא לרבינו [הרמב\"ם] דפטר דלא כרבינו [הטור] דלעולם חייב. ועוד קשה מי לא מודה בדין זה דמבוהל דאסור לקרות דעד כאן לא אמרינן דבזמן הזה חתן קורא לפי שכל אדם אינו מכוין אלא דוקא כשלא היה בהול אלא טירדא בעלמא דבזמן הש\"ס אפי' היה אומר שיכול לפנות דעתו לא מהימנינן ליה ברם עכשיו מהימנינן ליה דגם כל אדם לא מכוון ודי אי אומר דמכוון לא כן בחזינן ליה שהוא מבוהל בבירור זו לא אמרה אדם מעולם שיקרא בלא כוונה וגם התוס' והר\"מ מודים לו ודוק. ופירוש דברי הר\"מ כך דאיהו פוסק כת\"ק דרשאי והיינו רשות שאומר שיכול לכוון דלא כרשב\"ג דלא נאמן אבל אם הוא מבוהל בבירור ודאי דלא יקרא. גם מה שדימה הב\"ח דה\"ה טבעה ספינתו בים שהוא טרוד ובהול דפטור, דבריו תמוהים ע\"פ דברי הר\"מ והוא האמת דכל ההיתר אינו אלא באומר יכול אני לכוון לא כן בבירור דלא מכוון אינו רשאי וזה דוקא בטרוד בדבר מצוה ברם בעלמא דאית ליה צערא הו\"ל רשות דאי בעי ליה לאפכוחי פחדיה וכמסקנא דש\"ס דחילק מרשות למצוה. ובכלל התמיה נכנס גם הרב מהר\"י הלוי סי' מ\"ו דף פ\"ז עיי\"ש וז\"ל אבל קשה לי בדברי הרמב\"ם שכתב אבל אם היה הפטור מבוהל אינו רשאי וכו' והא בש\"ס וכו' הכא טירדא דמצוה הכא טירדא דרשות הרי דברשות אפי' מבוהל יקרא ואיך כתב דמבוהל לא יקרא אלו תוכן דבריו. וכבר כתבנו דהך דינא דרבינו אינו אלא בטירדא דמצוה לא כן ברשות דאיבעי ליה לפכוחי פחדיה ואינו רשאי לפטור עצמו. ועוד קשה לי על הב\"ח במה שעשאו לרבינו חולק עם רבינו [הטור] והתוס', דמי הגיד לו דחולק הוא דעד כאן לא כתב רבינו כן אלא לפי דין המשנה כמנהגו שמעתיק דין המשנה ואז הוא דיש חילוק בין מבוהל דהיינו שהוא ברור שאינו מכוון לטרוד סתם דאומר דמכוון וכת\"ק, לא כן בדורות אחרונים דלא כל אדם מכוון אפי' אינו מבוהל והן אמת שע\"פ מ\"ש מרן בב\"י להוציא מדברי הרמב\"ם גם לזמן הזה נמצא שפיר חולק בהם, לא דרך בזה רב ב\"ח כמו שנראה מדבריו יעו\"ש. ועוד קשה עליו שאם כוונת הטור להביאו לחלוק הוה ליה לומר אבל הר\"מ וכו' כמנהגו ולכן לדרך מרן משוה אותם." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d072c427ddb6f331cd5f979d99d1ff849c2ec2be --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,134 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Reading the Shema", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Reading_the_Shema", + "text": [ + [ + [ + "פעמיים \n בכל יום קוראין ק\"ש וכו'. וכתב בספר המצוות מצות עשה י' היא שציונו לקרוא ק\"ש ערבית ושחרית וכו' ומינה תברא למ\"ש הלח\"מ ריש הל' תפילה עיין מ\"ש רבינו וז\"ל מצות עשה להתפלל בכל יום וכו' והקשה הוא ז\"ל דלמה לא התחיל בהל' ק\"ש מצות עשה לקרוא את שמע כמו בתפילה ותירץ וז\"ל וי\"ל כדמתרץ בספר חרדים דמצות יחוד ה' חייב אדם לייחד בכל רגע ולכך לא חשבה לאחד ממצוות עשה שבתורה עכ\"ל. והרי כתבה בפירוש לאחת ממצות עשה. ועוד קשה דמצוות אחרות כתב כלשון זה דהכא ולא שייך תירוץ זה. ועיין בחנן אלהים ריש הלכות שבת מ\"ש לחילוק זה דמשנה רבינו כפעם בפעם משם הרב דוד גרשון, ומה שכתבתי לענ\"ד בחי' להל' שבת יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [ + "הקורא \n ק\"ש וכו'. וכתב מרן ברכות דף י\"א עד וזו היא דעת רבינו עכ\"ל. ודבריו סתרי אהדדי ממ\"ש כאן למ\"ש מרן בב\"י סי' ס' על מ\"ש הטור והגאונים הכריעו וכו', שכתב כן פסקו הגאונים והרא\"ש וכו' אבל וכו' וכדברי הרי\"ף ז\"ל, הרי דהשוה לגאונים עם הרא\"ש והיינו טעמא מדכתב דעת הגאונים בסוף דבריו וכאן השוה להרא\"ש כהרי\"ף ורבינו." + ], + [ + "ברכה \n וכו' יוצר אור ובורא חושך. ועיין בב\"י סי' נ\"ט כתב על שם מהר\"י אבוהב וז\"ל היה נראה דהחשך רע ואינו כן וכו' עכ\"ל ודבריו מתמיהים דמקרא מלא דבר הכתוב וירא אלהים את האור כי טוב ורז\"ל יחסו מעשיהם של צדיקים לטוב ושל רשעים לחשך ועוד אמרו בש\"ס אין הקב\"ה מייחד שמו על הרעה שנאמר ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה הרי דהחשך הוי רע אף שיפה בעתו ואיך כתב דלא הוי רע כיון דיפה בעתו. ולענ\"ד יראה טעם אחר דבא להורות דביד ה' להחשיך ביום כמו בלילה וכמו במצרים ולהאיר בלילה כמו בליל יציאת מצרים. ואחר זמן הרבה נדפס ספר ברכי יוסף בשיוריו סי' נ\"ט כתב דאין להקשות כמו שהקשינו דכונת מהרי\"א לומר דהכל עשה יפה בעתו עכ\"ל. ולענ\"ד קושיין כדקאי קאי." + ], + [ + "וכל \n שאינו אומר וכו' לא יצא ידי חובתו. וכתבו מרן וז\"ל וכתבו ההגהות על שם הרמ\"ך דלא יצא ידי חובתו היינו ידי חובת ברכה זו אבל ידי חובת ק\"ש יצא וכו' עכ\"ל וכתב עליו וז\"ל אי נמי הכי קאמר אפי' אמר הברכות אלו אלא שלא התחיל אמת ויציב לא יצא ידי חובת קריאת ברכות אלו כראוי וכו' עכ\"ל. והקשה הרב יד אהרן נר\"ו [או\"ח] סי' ס\"ו וז\"ל וקשה דהרי אמרינן פרק היה קורא חייא בר רב אמר אמר אני ה' אלהיכם צ\"ל אמת לא אמר וכו' א\"צ לומר אמת וכו' והא בעי לאדכורי יציאת מצרים דאמר הכי מודים אנחנו לך וכו' ולפי דברי מרן עדיין קשה והא בעי לומר אמת וכו' אלו דבריו. וכעת אין כאן קושיא דהא אני ה' אלהיכם דנקט בש\"ס היינו פרשת ציצית כולה וכמ\"ש רש\"י שם והעולה מהש\"ס דאי אמר פרשת ציצית צ\"ל אמת ויציב ואי לא אמר פרשת ציצית גם אמת ויציב אינו חייב כי אם מודים אנחנו לך די ומרן איירי הכא בדאמר פרשת ציצית אלא דלא אמר תיבות אמת ויציב אלא השאר (מהברכות) [מהברכה] וע\"ז אמר דלא יצא ידי חובתו כראוי לפי שעיקרם נתקנו לומר שהקב\"ה אמת וכו' וכמ\"ש מרן, וטעם זה לאו לומר דאי לא אמרו לא יצא אלא דלא הוי כראוי ברם טעמא דיציאת מצרים מספיק להצריכו לברך שנית ולכן הקשו בש\"ס, והשתא אין צריך לכל מ\"ש. גם מה שהקשה להרב מנוח תראנו משם לא קשה דעד כאן לא אמרו בש\"ס דיאמר מודים אלא באינו אומר פרשת ציצית וכך היא המטבע מעיקרא ברם כשיאמר פרשת ציצית ואינו אומר אמת ויציב בשחרית ומהפך נמצא משנה מטבע שטבעו חכמים וזה פשוט." + ], + [ + "לפי \n שאין סדר בברכות וכו'. נ\"ב עיין בטור סי' ס' ודבריו מתמיהים וכמ\"ש מרן ז\"ל, והב\"ח שם הליץ עליו וז\"ל ומשמע לרבינו דמ\"ש הרא\"ש והא דדייק לאו אדברי רב האי דסמיך ליה קאי וכו' וכתב על מרן דשארי ליה מאריה יעו\"ש. ודבריו תמוהים ועייל פילא בקופא דמחטא דהנה מ\"ש דכתב הרא\"ש וההיא דדייק וכו' וכמ\"ש התוס', לא דמי הא להא כלל דהתוס' מאחר שכתבו הירושלמי דברכות אינן מעכבות קשיא ליה מש\"ס דילן דאמר דהסדר אינו מעכב מכלל דברכות גופייהו מעכבי תירצו שפיר לחלק בין יחיד לציבור ברם הכא כל חיליה דרבינו חננאל הוא מהירושלמי וא\"כ הו\"ל [להרא\"ש] להקשות מש\"ס דילן כדי לחלק בין ציבור ליחיד ואם נאמר דסמך אמ\"ש משם רב האי דצריך לקרות מההיא דש\"ס דילן וא\"כ נמצא דש\"ס דילן קשיא לר\"ח ואהא מחלק בין יחיד וכו', חוץ דזה רחוק אל השכל זאת עוד קשה דהכי הו\"ל למימר וההיא דש\"ס דילן איירי בציבור דהא משם בא תברתיה וכ\"כ התוס' יעו\"ש, ולא לחלק במקום אשר הוא נח לו. ועוד זאת קשה מה ראה על ככה ליישב לר\"ח הש\"ס דילן ולא לרב האי הירושלמי ואם אין לו תירוץ הו\"ל להקשות עליו ולפסוק כר\"ח כמנהגו ולא להניחו בלא קושיא ומה גם דהרשב\"א כ\"כ בפירוש משם רב האי ומאחר שכן אי אפשר לשום אדם לפרש כן והטור ח\"ו לאו קטיל קני באגמא הוא. ומ\"ש דהוכרח לפרש כן הטור בדברי הרא\"ש דא\"כ למה כתב הרא\"ש ב' פירושים לא זכיתי להבינו דהא חלוקים הם הפירושים לר\"ח ברכות אינן מעכבות ואם לא אמרם יצא וכדדייק מהירושלמי, ומש\"ס דילן לא קשיא ליה כמ\"ש הרשב\"א בחידושיו תראנו משם, לא כן לרב האי ז\"ל ודעימיה דברכות מעכבות אלא דאם אמרם שלא כסדרן אינו מעכב ומוקים להירושלמי ליחיד, לא כן לר\"ח דלא קשיא ליה הירושלמי.
ועוד דלפי פירושו זה נמצא הרא\"ש פוסק כר\"ח דביה סיים ויישב מאי דהיה להקשות בו ודברי רב האי הניחם כן ולא יישב לדעתו הירושלמי וכמו שיישב הטור בעדו והטור הפך את הסדר עליונים למטה ותחתונים למעלה דלר\"ח הביאו בתחילה ולא יישב לדעתו הש\"ס דילן ואח\"כ הביא דברי רב האי ויישב הירושלמי לדעתו ונמצא פוסק כרב האי היפך אביו. גם מ\"ש לתרץ לקושיית מרן אשר הוא עצמו כתב וזו ודאי קושיא היא, דבריו הם על צד הדחק שהוא כדמיון. ועוד דהירושלמי אמר ברכות אינן מעכבות ולא אמר סדר ואדרבא עליה דידיה צ\"ל שארי ליה מארי שחלק עם מרן ז\"ל. גם מ\"ש הב\"ח ז\"ל להתוס' והרא\"ש דמאי מקשה וכו' והצריך עיון, נראה לענ\"ד דקשיא להו ממאי דאמר הש\"ס שם ומאי ברכות אינן מעכבות סדר ברכות ומהאי דייקי דוקא סדר דלא קפדינן הא הברכה קפדינן והוי היפך הירושלמי ואם נאמר דהירושלמי איירי דלא מעכב לק\"ש ויצא ידי חובת ק\"ש וכמ\"ש הרב א\"כ כ\"ש דלא קפדינן הסדר דהא עיקר סידרן אקריאת שמע נתקן וכי היכי דאעיקרא אין קפידא בתקנה זו ואי לא אמרן יצא ידי חובה כ\"ש כשאמרן שלא כסדר ומדאמר סדר ברכות ש\"מ הא עיקרן מעכב ודוק ויש לדחות.
וראיתי להפר\"ח ז\"ל שם כתב לתרץ לקושיית הב\"ח וז\"ל ולא קשיא מידי דבירושלמי משמע דר' בא שדחה זאת אומרת דר\"ש בן לקיש קאמר איהו גופיה אמתני' דריש פרק היה קורא זאת אומרת וכו' ומשמע דהכי קאמר אע\"ג דמההיא ליכא הוכחה הכא איכא הוכחה שאין הברכות מעכבות כלומר ושיכול לברך הברכה שיודע עכ\"ל. ואחר נשיקת ידיו ורגליו לא יישב מידי דהנה פירוש ההוא ירושלמי עלה דאמר להם הממונה הכריח הרב שדה יהושע דהכוונה היא דברכות אינן מעכבות לק\"ש דלא כפירוש ש\"ס דילן ולא איירי כלל הירושלמי בברכות עצמן אי מעכבות זו את זו או לא וא\"כ כשאמר ר' בא מהכא ליכא למילף ברם מהכא איכא למילף קאי לק\"ש אי מעכבות הברכות וקאמר דאינן מעכבות לק\"ש ויוצא ידי חובת ק\"ש בלא ברכות ברם ברכות עצמן מעכבות זו את זו כדאמר ש\"ס דילן וחזרה קושיית הב\"ח למקומה.
ומדברי הרב אלו למדתי כוונת הירושלמי ולק\"מ קושיית הרב שדה יהושע דף ח' ע\"ב על התוס' והרא\"ש לדעת רב האי גאון שכתבו לחלק בין הירושלמי לש\"ס דילן דהירושלמי איירי ביחיד וש\"ס דילן בציבור והשתא הושוו ש\"ס דילן עם הירושלמי ואהא כתב ואיני מבין כן שבירושלמי לעיל על מתני' דאמר להם הממונה אמר זאת אומרת ברכות אינן מעכבות והתם איירי בציבור וכו' ונדחק הוא בדברי התוס' והרא\"ש ומוקי להירושלמי דפליג אש\"ס דילן, ותמהני טובא עליו מה ראה על ככה דחרד כל החרדה הזאת דלא קשיא מידי דהא ר' בא הוא דדחי לעיל לדאמר ריש לקיש ברכות אינן מעכבות אך מכאן למד שפיר למאי דאיירי ביה תנא דהיינו ביחיד וכדקתני היה קורא ואה\"נ דאי הוה ניחא ליה הילפותא דר\"ל ממתני' דאמר להם הממונה היה הדין יוצא אפי' בציבור משום דהוא מוכרח לומר כן דבציבור דברים אמורים ברם עכשיו דלא מצינן למילף משם אלא מהא דפרק היה קורא דאיירי ביה תנא ילפינן דהיינו ביחיד ולא בציבור ומה גם דבזה לא פליגי הירושלמי עם ש\"ס דילן וזה ברור.
והנה קושיית הב\"ח היא גדולה על הרשב\"א שהוא הסכים עם רבינו חננאל דבין ביחיד בין בציבור אין מעכבות וההיא דש\"ס דסוף פ\"ק הוא דרך דחיה ולא לקושטא דמילתא יעו\"ש וכתב בסוף דבריו ומיהו לענין פירושא דירושלמי דדייק דאין ברכות מעכבות יש לי לפרש דמאי אין מעכבות להקדים לקריאתה אבל חוזר ומברך אותן לאחר מכאן וכו', והשתא לפ\"ז לא היה צ\"ל דההיא דש\"ס דילן היא דחיה דלו יהי דהוי קושטא וכדעת החולקים עם ר\"ח אפ\"ה לא קשיא ההיא דירושלמי דשם איירי דהברכות אינן מעכבות לקריאת שמע וידי חובת ק\"ש יצא וש\"ס דילן קאי לסדר הברכות כשמברך אותן, ואין לומר דקושטא דמילתא קאמר דאין זה מוסכם לכל כדי שנאמר כן ואדרבא הו\"ל לתרץ אפי' לדעת החולקים דס\"ל דהך דחיה הוא קושטא. אשר מזה נ\"ל כמ\"ש לעיל דכיון דאמרינן דחכמים לא הקפידו אי קרא ק\"ש בלא ברכות דיצא כ\"ש דלא הקפידו בסדר וגם אי קרא ראשונה יצא ידי חובתו מאותה ברכה דכל אחת ענין אחר דלא קיימי על הק\"ש כ\"כ כדי שנאמר שהם ענין אחד וראיה מאנשי משמר שלא היו מברכים כי אם אחת מהם ולכן הוצרך הרשב\"א ליישב הש\"ס דילן לר\"ח כשנאמר שהוא דרך דחיה כנ\"ל. ועיין להרשב\"א בתשובה ב' וג' מקומות ציינם החבי\"ב ז\"ל. ועיין בדברי מרן בב\"י סי' זה באורך עד מ\"ש וכן הסכימו הגאונים וכו' יעו\"ש, וכ\"כ בשו\"ע יעו\"ש ככל דברי הרשב\"א.
וראיתי להרב פר\"ח שכתב עליו אחר שכתב דברי הרשב\"א וז\"ל וא\"כ מ\"ש המחבר ספר הברכות אינו מעכב מכלל דהברכות מעכבות לא קיי\"ל הכי אלא הברכות אינן מעכבות וכפשט השמועה ולזה הסכים הרשב\"א ז\"ל ע\"כ יעו\"ש. ולא זכיתי להבינו דהא כתב מרן בפירוש קרא ק\"ש בלא ברכותיה יצא וכו' וא\"כ אין לטעות ממ\"ש סדר הברכות וכו'.
עוד כתב הרב הנזכר וז\"ל וכתבו התוס' וכו' דאע\"פ שלא אמר ב' לפניה וב' לאחריה יצא וכו' משמע מדבריהם דא\"צ עוד לקרות הברכות וכן נראה מדברי הרשב\"א ריש פרק מאימתי שכתב דמה שאין אנו קורין על המטה ק\"ש בברכות משום דאינן מעכבות וכן נראה מדברי הרא\"ש, ודברי תימה הם דהא ודאי צריך לקרוא הברכות ותנן בין ברכה ראשונה לשניה משיב שלום וכו' ואי להפסיק אסור כ\"ש שמעכבות ואע\"ג דאנשי משמר וכו' מ\"מ הוו פטירי לפי שהיו עסוקים בצורכי הקרבנות דלא כהרשב\"א שהניח זה בקושיא והא דאמר בירושלמי זאת אומרת וכו' נראה לי דהכי דייק דכי היכי דקרא ק\"ש בלא ברכות יצא מידי ק\"ש ה\"ה ברכות זו בלא זו יצא ע\"כ תוכן דבריו.
והנה כל דבריו אלו תמוהים טובא דמה שדקדק מהתוס' אינו הכרח דלא נתעסקו בזה וי\"ל דמודו דצריך לקרות הברכות. ומה שהביא מהרשב\"א ריש מכילתין אחרי ראות כל לשונו שם נראה שאין כן דעת הרשב\"א והכי הוי פי' דבריו שם ומה שאין אנו קורין ק\"ש על המטה בברכותיה משום דאין הברכות מעכבות ר\"ל לק\"ש ואם קרא ק\"ש בלא ברכות יצא והברכות עצמן כבר קראם מבעוד יום עם ק\"ש ויצא מידי ברכות דבהא קיימא הרשב\"א והחולקים שם יעו\"ש. וזה מוכרח דהא איהו גופיה כתב בדף י\"ב על דברי הירושלמי ומיהו מדברי הירושלמי וכו' יש לי לפרש דמאי אין מעכבות להקדים לקריאתה אבל חוזר ומברך הברכות לאחר מכאן וכו' יעו\"ש, וכ\"כ מרן ב\"י משם הרשב\"א בתשובה בסימן זה וא\"כ קשה איך כתב כן וצ\"ע. ומה שהביא מדברי הרא\"ש אינו הכרח. ומ\"ש ותנן נמי בין ברכה ראשונה לשניה וכו' ואי להפסיק אסור כל שכן שמעכבות כבר הקשה הרשב\"א כן ולא מצא מקום לנוח. ועוד קשה דידיה אדידיה דאילו הוא רוצה להכריח דמעכבות זו את זו והוא מפרש הירושלמי דר\"ל דכי היכי דלא מעכבי לק\"ש כן לא מעכבי זה לזה והא אם נפרש כן קשיא מתני' דלא יפסיק ביניהם וכמ\"ש הוא ז\"ל. גם מ\"ש בפירוש הירושלמי כדי ליישב מאי דר\"ל דהברכות מיהא צ\"ל אח\"כ, לא ידעתי אמאי נדחק כן דהיה יכול לפרש בפירוש הרשב\"א דאינן מעכבות לק\"ש ויוצא ידי חובת ק\"ש אבל לא ידי חובת ברכות וצריך לברך הברכות, והן אמת דהוא לא ידע דברי הרשב\"א ברם הוא פשוט בדברי הירושלמי כיון שרוצה להכריח דצ\"ל הברכות באופן שכל דבריו תמוהים.", + " בשחרית\n פתח וכו'. עיין למרן ז\"ל הרחיב הביאור בזה יעו\"ש עד וכן כי אמרינן ערבית בשעת הזכרת שם ומלכות אדעתא דמעריב ערבים ושכח וסיים יוצר אור לא יצא משום דמסתמא סירכיה נקט ואזיל וחתם יוצר המאורות עכ\"ל. פירוש לפירושו דאי חתם ברוך אתה ה' המעריב ערבים יצא דהו\"ל פותח וחותם במעריב ערבים ויוצא משום דבהזכרת שם ומלכות היה אדעתא דמעריב ערבים וחתם במעריב ערבים ויוצא ומשום הכי כתב דסירכיה נקט ואזיל. והנה פירושו זה לדעת רבינו הוא כפי' רש\"י כדמותו דס\"ל דכשאמר בש\"ס אלא כדרבה בר עולא כדי להזכיר מידת יום בלילה פי' דלעולם אחר מלך העולם מיד אומר יוצר אור אלא דבשעת הזכרת שם ומלכות הוה דעתיה למימר אשר בדברו מעריב ערבים ואהא אמרינן כיון דאפי' הוה מסיים בדעתיה והיה אומר אשר בדברו מעריב ערבים היה מזכיר מידת יום מועיל ברכה זו כיון דהא מיהא חתם טוב והוי חתימה ופתיחה טובה. וזה דקדק רש\"י לפרש כן כמ\"ש ד\"ה ה\"ג וכו' וז\"ל דהא כי פתח בשחרית אדעתא דמעריב ערבים הוה דעתיה לאדכורי בה מידת היום בלילה כגון גולל אור. הרי דס\"ל לרש\"י דלקושטא דמילתא התחיל ביוצר אור וכמ\"ש מרן לדעת רבינו. ולפי שיטה זו של רש\"י הקשה הרשב\"א ז\"ל בחידושיו וז\"ל וא\"ת מאי קאמר כללו של דבר הכל הולך אחר החיתום דהא הכא לאו משום דאזלינן אחר החיתום אלא משום דפתיחתה וחתימתה הוי כתיקונה, ותירץ וז\"ל הא אמר בסמוך דלאתויי היכא דאכל תמרי וקסבר דאכל נהמא הוא דאתא כנ\"ל לפי שיטה של רש\"י ז\"ל עכ\"ל.
ודבריו קשים לכאורה דאדרבא אי קאי כללו של דבר וכו' לרישא לא קשיא ואי קאי לסיפא קשיא, דאי קאי לרישא לא קשיא משום דהכי פירושו פתח במעריב ערבים דהיינו אדעתא וכו' וכיון דאפי' היה אומר מעריב ערבים היה מזכיר מידת יום וסיים דהיינו מיד אחר מה דהתחיל ביוצר אור עד סופו יצא דהכל הולך אחר החיתום ואי הוה חתים במעריב ערבים אף דהוה מזכיר בכלל מידת יום לא יצא נמצא דהכל הולך אחר החיתום דמה שחשב בשעת הזכרת שם ומלכות לומר אשר בדברו מעריב ערבים לית לן בה כיון דהא מיהא סיים כהוגן אלא אי קאי לסיפא קשיא טובא דהיכי קאמר הכל הולך אחר החיתום דהא מאי דיוצא ידי חובתו לאו משום דיוצא בדנהמא אלא משום דכשפתח אדעתא דתמרי אף דהוה מסיים הכי דיוצא בדנהמא אלא משום דכשפתח אדעתא יצא כיון דתמרי מיזן זייני ונמצא דלאו משום חיתום הוא דיצא. ועוד קשה דזו לא ראינו ולא שמענו דכשמסיים זה הכלל לא קאי לרישא אלא ודאי לרישא קאי והוי פירושא דרישא אלא דמחמת יתור אמרינן דאתא לרבות איזה דבר חידוש.
ולענ\"ד נראה דגם בסיפא שפיר דמי למימר הכל הולך אחר החיתום משום דעל כרחך לא אמרינן על הכל אם אמר שהכל יצא אלא בדיעבד אם כבר אמר שיצא הברכה מפיו אבל לכתחילה צ\"ל כתיקון חז\"ל וכן בהא דתמרי אם אמר ברכת הזן יצא אלא דלכתחילה צ\"ל כתיקון חז\"ל וכאן כיון דנזכר אחר מלך העולם דהוא תמרי וצ\"ל ברכת תמרים ונמצא דאי הוה מסיים ברכתא דנהמא לא יצא דלכתחילה כל שלא אמר כתיקון חז\"ל לא יצא. והא דמהני הא דאפי' סיים בנהמא יצא אינו אלא להזכרת שם ומלכות דלאו אדעתיה לברך אדתמרי ודעתיה אנהמא בזה מועיל הא סיים בנהמא יצא דהיינו בהיותו בטעות זה דלאו אדעתיה לברך בדתמרי ברם כשהוא בדעתו שהוא תמרי צריך לברך אדתמרי וא\"כ זה שנזכר אחר מלך העולם שהוא תמרי צריך לסיים בדתמרי נמצא הכל הולך אחר החיתום." + ], + [], + [], + [ + "ושיעור \n זה כמו עישור שעה וכו'. נוסחא אחרינא כמו שעה. וכתב הב\"ח באו\"ח סי' נ\"ח וז\"ל נראה לפי גירסא זאת שהרמב\"ם בא להודיע השיעור מהתחלת היום כל זמן שהוא נקרא בשם קודם הנץ החמה עד הנץ החמה והוא כמו שעה קודם שיעלה השמש וכתב כן ע\"פ הירושלמי וכו' לפי חשבון מהלך אדם בינוני ארבעים מילין ביום שהוא י\"ב שעות זה תוכן דבריו.
והעיני בשר לו יראה דכל מה שחידש בזה כדי להבין דברי רבינו למה שהקשה דאינו כ\"כ זמן מקודם הנץ החמה לאחר הנץ הוא דמתחיל הזמן הזה משיראה פני מזרח וכפי הירושלמי.
ואחר נשיקת ידיו ורגליו אינו דקודם הנץ אינו משיאיר פני המזרח אלא סמוך לו להנץ וזה לחוד וזה לחוד. וראיה ממ\"ש הרא\"ש גבי ברייתות דרשב\"י דפעמים אדם קורא ק\"ש זו בצד זו ויוצא דשל יום ושל לילה ובברייתא א' כתב על מ\"ש בש\"ס לעולם לילה הוא וז\"ל פי' בלשון העולם נקרא לילה לפי שעדיין לא האיר היום וכו' וגבי ברייתא ב' כתב על מ\"ש בש\"ס לעולם יום הוא וכו' פי' בלשון העולם נקרא קודם הנץ החמה לפי שכבר האיר היום קצת וכו' ופירוש זה מוכרח מהש\"ס דקודם הנץ החמה נקרא יום ואחר עלות השחר נקרא לילה והם זמנים מחולקים וא\"כ כשכתב הר\"מ מצותה שיתחיל קודם הנץ החמה כדי וכו' עם הנץ החמה ושיעור זה כמו עישור שעה וכו' ודאי דקאי לקודם הנץ החמה עם אחר הנץ החמה דבהא קשיא ליה למרן בב\"י ובכ\"מ." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "עיין מ\"ש מרן בכ\"מ אחר שכתב לשון הרי\"ף וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל. הרי דהשוום לשלושה. וז\"ל הרא\"ש, והראב\"ד כתב וכו' והא דלא בעי עמידה בכל הפרשה משום דפסוק דבתריה כתיב ובלכתך בדרך אלמא דקורא במהלך עכ\"ל. ודבריו שגבו מני דאי מקרא דובלכתך בדרך מוכח דקורא במהלך הא לא קאי לקרא גופיה דוקא אלא לכולה פרשה קאי וא\"כ יהלך בה ולא יצריך כונה כי גזרת הכתוב היא. איך שיהיה מדכתב הרא\"ש באחרונה דעת הראב\"ד נראה דס\"ל כוותיה וכדכתב בב\"י סי' ס\"ג לדעת הרא\"ש ונמצא דבריו סתרי אהדדי ועיין בב\"ח." + ], + [ + "מי \n שהיה עוסק במלאכה מפסיק וכו'. והקשה בלח\"מ ז\"ל דלמה לא מחלק רבינו בין עושין בשכרן לעושין בסעודתן כמו בהלכות תפלה ומדסתם משמע דאיירי בעושין בשכרן וא\"כ אמאי מברכין הברכות דהוי דרבנן, ותירץ דשאני התם דעיקר ק\"ש הוי דאורייתא וכו' יעו\"ש. ולעיקר הקושיא תי' הרב יד אהרן סי' ס\"ג דאין לומר כמ\"ש הלח\"מ דמסתמא איירי בעושין בשכרן דהרי בהל' תפלה חלקו וכו'. ולא ידענא מאי קאמר דהיא הנותנת דמדלא חילק סתמא עושין בשכרן משמע.
עוד כתב היד אהרן נר\"ו שם דלכאורה וכו' והתם בהל' ברכות איירי באינו עוסק במלאכה וכו' אבל זה אי אפשר וכו'. וגם בזה לא ידענא מאי קאמר דאי איירי שם באינו עוסק במלאכתו יעסוק במלאכתו ויברך כמו הכא ומה הפרש יש ביניהם ולמה כאן אמרינן יעסוק ויברך ברכות דרבנן ושם לא יברך ברכות דרבנן ולא יעסוק בהם. ברם מה שתירץ לקושיית הלח\"מ הוא אמת ויציב וכיונתי לדעתו. ועיין בס' לחם יהודה ז\"ל מ\"ש על דברי הלח\"מ ודבריו תמוהים.
וראיתי להפר\"ח סי' ס\"ג כתב וז\"ל מדברי הר\"מ פ\"ב דלא חילק באומנים בעושין בשכרן לעושין בסעודתן משמע דעכ\"פ מברכין לפניה ולאחריה ומשמע דבברכות דרבנן עוסק במלאכתו וקורא ולא משמע הכי בפרק היה קורא גבי פועלים וכו'. ולא ידעתי אמאי לא הביא מרבינו עצמו שכתב דהפועלים לא יברכו המוציא. ואם איתא דעוסק במלאכתו וקורא הברכה יעסוק ויברך אלא ודאי בדרבנן לא יעסוק וק\"ל." + ], + [ + "היה \n עוסק בצרכי רבים וכו'. וכתב מרן נראה לי שלמד כן מדאקשינן בש\"ס אהא דתנן מפסיק וכו' עד נראה דסובר דהירושלמי איירי לענין תפלה וכו' זה תוכן דבריו. ולענ\"ד י\"ל דס\"ל לרבינו דהירושלמי איירי לענין ק\"ש ג\"כ אלא דהירושלמי רוח אחרת אתו דס\"ל דעוסק בדברי תורה אינו פוסק לק\"ש הביאו בעל המאור בשבת בסוגיין וגם התוס' במו\"ק דף ט' גבי מאי דדריש התם וכל חפציך לא ישוו בה יעו\"ש, נמצא דלהירושמי שוין עוסק בדברי תורה עם עוסק בצרכי צבור ואינו פוסק ולכן השוום ברם רבינו ז\"ל פסק כש\"ס דילן דאמרו בפירוש העוסק בד\"ת פוסק וקורא ברם בתפלה הש\"ס דידן נקט כלשון הירושלמי עוסק בצרכי צבור כעוסק בד\"ת ואינו פוסק לתפלה.
ובדברי הירושלמי אלו תמה הראנ\"ח ז\"ל סדר צו וז\"ל אלא שלפ\"ז יקשה ממה שסובר בש\"ס פ' במה מדליקין על רשב\"י ובנו דטשו למערה בעידן צלותא לבשי ומצלי וכו' והא רשב\"י וחבריו פטורים מתפלה, והתוס' נתעוררו על זה ותירצו דקאי לק\"ש, והנה זה יכוון לתלמוד דידן דרשב\"י וחבריו פוסקים לק\"ש ברם להירושלמי דאינו פוסק מה יענו זה תוכן דבריו. ולענ\"ד י\"ל דהירושלמי ס\"ל דמ\"ש בעידן צלותא לבשי ומצלי אינו ר\"ל כד מטי עידן צלותא דודאי לית להו עידן ועידנין דכל זמן פטורים אלא הכונה דודאי דבאותם (ב') [שנים] שהיו במערה לא יבצר מלהפסיק תלמודם ואז היא עידן צלותא ועד כאן לא אמרן דפטורים אלא כשבאים להפסיק לכתחילה כדי ללמוד ברם אם בלאו הכי פסקו לאיזה סיבה לא מצינו שיתחילו ללמוד ולא ליצלו כיון דכל העולם עסוקים בה והוו מצלי וזהו שאמרו בעידן צלותא ר\"ל בעידנא דהוו מצלי הוו לבשי לא כן כשהיו עסוקים בתורה דלא הוו לבשי. ומ\"ש התוס' מהש\"ס דאמר כד מטי עידן צלותא אינו לשון הש\"ס אלא לשון דידהו למה שהבינו הם כפשט לשון הש\"ס דבעידן ר\"ל כד אתי זמן תפלה. וסימנין מצאתי לחילוק זה ממאי דאמרינן בסוף ר\"ה שאני רב יהודה דמשלושים לשלושים הוה מצלי ופי' רש\"י שהיה מחזר הש\"ס בכל שלושים, ואין ספק שתורתו אומנותו ומשו\"ה לא היה פוסק ובסוף כל שלושים הוה מצלי כיון שלא התחיל.
והלח\"מ ז\"ל ג\"כ הסכים דעתו לדברי מרן אלו שבכ\"מ, שאז לא היה לו ספר כ\"מ, שכתב דלמד כן מההיא דעיבור שנה אלא שכתב אבל אין זה מספיק דדילמא שאני התם מטעם דלא יתקלקלו המועדות אבל שאר צרכי רבים מנין, וע\"ז תירץ וז\"ל ונראה דלמד כן מטעם דכל עוסק במצוה פטור מן המצוה עכ\"ל. פי' ונמצא דלאו דוקא עיבור שנה ונקטיה משום מעשה שהיה.
ובדברי מרן ב\"י אין להקשות דידיה אדידיה דכאן כתב דהך ירושלמי מפרש לה הרמב\"ם [אף] לק\"ש ובסי' צ\"ג על מ\"ש בטור או\"ח וי\"מ וכו' כדי להתפלל כתב כן נראה מדברי הרמב\"ם וכו', דמ\"ש שם בהל' תפלה לאו לאפוקי ק\"ש אתא אלא כלפי מ\"ש הטור דפירוש הירושלמי הוא לענין לעמוד מתוכו להתפלל וע\"ז כתב וי\"מ וכו' כתב הוא וכן נראה מדברי הרמב\"ם דמפרשה לענין הפסקה, והביא ההיא דפ\"ו מהל' תפלה שהוא ברור הנראה אליו ברם ס\"ל דגם לק\"ש מפרשו אלא דאין עסק לו בזה כאן." + ], + [ + "היה \n עוסק באכילה וכו'. עיין מ\"ש מרן וסיים וז\"ל ואי קשיא דההיא דשבת דאין מפסיקין לתפלה וכו' עד סוף הלשון ותהי בה החכם בני יצחק יצ\"ו דא\"כ דתחילה דמתני' דקתני ואם התחילו אין מפסיקין איירי בין בק\"ש בין בתפלה ובדאיכא שהות ביום וסיפא דקתני מפסיקין לק\"ש ואין מפסיקין לתפלה איירי בדברי תורה א\"כ מאי מקשה הש\"ס מהך מתני' דקתני מפסיקין לק\"ש ואין מפסיקין לתפלה לברייתא דקתני כשם שאין מפסיקין לתפלה כך אין מפסיקין לק\"ש והוצרך לאוקמי הברייתא בעיבור שנה ומאי קושיא הא מתני' דקתני דמפסיקין לק\"ש הוא דוקא בד\"ת אבל בשאר דברים שוה לתפלה והברייתא לא איירי בד\"ת. ועיין מ\"ש הלח\"מ בדברי רבינו ותוכן דבריו הוא דיוצא מהש\"ס מכח קושיית התוס' ז\"ל דבדאורייתא מצוה להפסיק אף דאיכא שהות הגם דאינו מן הדין ודרבנן דוקא היכא דליכא שהות מפסיקין הא איכא שהות אין מפסיקין כלומר אפי' מצוה לא הוי וכו'. ולא יכולתי להלום דבריו דהא מאי דקשיא ליה לדברי מרן דאם כדבריו הו\"ל לחלק בין התחיל קודם דמטא זימניה דהיינו זמן חיוביה להתחיל אח\"כ גם לו קשה דלדידיה קאמר דבפ\"ו מהל' תפלה סתם ולא חילק בין איכא שהות לליכא, ואי סמך שם על מ\"ש יגמור ואח\"כ יתפלל גם לדרך מרן נימא סמך על מ\"ש והגיע זמן ק\"ש מכלל דהתחיל בהיתר ויש לחלק." + ], + [ + "מי \n שירד לטבול וכו'. והקשה הלח\"מ לדעת רבינו חננאל דפי' גומרים הוא קוראין על דרך גמרא גמור וכו' איך יתיישב לו הך מתני' דאוקמוה בש\"ס כותיקין. וכן הקשה (הלחם חמודות) [במעדני יו\"ט] פ\"א ותירץ וז\"ל אי נמי י\"ל דר\"ח לא גריס ולקרות וכן בתוס' יומא דף ל\"ז כתבו המשנה ולא כתבו ולקרות (וכו'). ברם לא ניתן ליאמר דא\"כ היאך מכריחין מהך מתניתין דהקריאה היא עם הנץ החמה דהיינו הגמר יעו\"ש. ואולי י\"ל דממשמעות הוא דנראה לו הכי ואה\"נ דיש לדחות דאי לא תימא הכי עיקר הסיוע דלגו הא ודאי תימה. אמנם מ\"ש עליו הרב יד אהרן נר\"ו לגירסא זו דא\"כ מאי מקשה בש\"ס וכו' לא ידענא מאי קאמר דאי איתא דיכול לקרות כר' יהושע עד שלש שעות אמאי יתכסה ויקרא יעלה ויקרא דעוד היום גדול. ומה שהמציא גירסא מדנפשיה אין כח בידינו להמציא גירסא חדשה אא\"כ מצאנוה בספר האחד." + ], + [ + "הקורא \n ק\"ש לא ירמוז וכו'. וכתב מרן ז\"ל ופשיטא דלא אמרינן אלא לכתחילה אבל ידי חובה מיהא יוצא עכ\"ל. והיינו ממ\"ש עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב כלומר שהוא תלונה ולא שלא יצא ידי חובה עיי\"ש משם הר\"ר מנוח, אי נמי בפרק שני איסור הוא דליכא אבל מגונה הוא עכ\"ל. כצ\"ל והוא ברור, ומדברי רבינו אלו מפורש יוצא למ\"ש בתוך דבריו וז\"ל מי שהיה עוסק במלאכה מפסיק עד שיקרא פרק ראשון וכו' היינו לכתחילה אבל בדיעבד יצא דהא מדין דלא ירמוז אנו למדין זה. ואף שלא כתב ואי קרא יצא אין קפידא בזה דאדרבא מדלא כתב ואי קרא לא יצא דומיא דכתב ריש פ\"ב הקורא את שמע וכו' יעו\"ש למדינן דאי קרא יצא וזה פשוט." + ], + [], + [], + [], + [ + "קראה \n מתנמנם וכו'. ויש לדקדק דכיון דכתבי האי דינא מה צורך למ\"ש הל' ג' היה ישן מצערין אותו עד שקרא פס' ראשון מכאן ואילך אין מצערין אותו דהא הכל אחד, ומה גם דבלשון דהל' ג' איכא למיטעי ביה. ונראה לומר דכה\"ג קמ\"ל דלא תימא דאי יצא בקראה מתנמנם היינו בדיעבד אם כבר קראה ברם לכתחילה דלא מצערינן ליה היכא כתיבה קמ\"ל דלא מצערינן ליה וק\"ל.
וראיתי להרב ראשון לציון בחי' ברכות דף ג' ע\"ד שחלק על מרן ושלט בעצמו דלא כמרן אלא דמ\"ש רבינו דלא מצערינן ליה היינו אפילו אינו קורא כלל חוץ מפס' ראשון אלא דאי נעור אח\"כ חייב לקראה ומ\"ש לקמן דאי קראה מתנמנם יצא היינו דאין צריך לקרות אח\"כ יעו\"ש. ודבריו תמוהים טובא וכי דבר שמחוייב בה אמרינן דלא מצערינן ליה הא אם לא יעור משנתו איך יאבד המצוה אלא מעתה אי חזינן לאדם דמאבד מצוה מפני השינה שבקינן ליה ובשלמא אי אפילו יהיה נעור נפטר כמ\"ש מרן מטעם דהרי הוא קורא אלא דמתנמנם ניחא דלא מצערינן ליה דיצא ידי חובה בפסוק ראשון דכיון שהיה ער והשאר קראה מתנמנם ולא מאבד מצוה מכל וכל ברם לדעת הרב הנזכר אתמהא." + ], + [ + "נעלם \n ממנו וכו' חוזר לפרשה ראשונה שהיא ואהבת. ועיין למרן מה שנדחק לפי דברי רבינו באומרו דעד ואהבת הוי פרשה ראשונה. ועיין בהרב ראשון לציון על דברי מרן. ועיין להלח\"מ מ\"ש לקושיין ותוכן דבריו דכיון דפרשה ראשונה בעי כונה דלא ליהוי כעראי וזה אינו זוכר איזו השלים נמצא שלא כיון לבו לכן יחזור לפרשה ראשונה, והקשה עליו הרב הנזכר דאי מהאי טעמא נגע בה א\"צ לחזור אלא לכתחילה צריך ליזהר. ולענ\"ד י\"ל דעד כאן לא אמרינן דלא יחזור אלא כשקרא כל הק\"ש בשלימות דאז לא מטרחינן ליה לחזור ברם כשיש לו לקרוא הפרשיות אחרות ובידוע דלא כיון בראשונה יחזור ויקרא מתחילת ק\"ש והיא סברא נכונה וכלכתחילה דמי.
ברם מ\"ש הלח\"מ מהרשב\"א אחר נשיקת ידיו ורגליו תמהני עליו היכן ראה בהרשב\"א כן לא כתב אלא דפס' ראשון בעי כוונה מדאורייתא אבל פרשה ראשונה לא כתב כלום והיה לו להביא לרבינו והרא\"ש דכתבו כן בפירוש דפרשה ראשונה צריך לכוון דלא ליחזי כעראי. גם מ\"ש למה שאין מתחיל פסוק שמע הוא דוחק גדול. ולדידי לק\"מ דלפי דבריו החזרת פרשה ראשונה מואהבת היינו משום שלא כיון ופסוק אחד מאחר שכיוון מה צורך לחזור דכיון שיודע שקרא כדינו אין צריך לחזור ובהא איירי רבינו והיינו טעמא דזוכר מפסוק אחד יותר מכח שמוזהר לקבל עליו עול מלכות שמים יהיב דעתיה, דאין לומר דס\"ל להלח\"מ דגם מפסוק ראשון אינו זוכר דא\"כ חייב לחזור ולא יצא." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "בית \n הכסא החדש וכו'. וכתב מרן וז\"ל ועוד יש הכרח מדיני הזמנות שכתב רבינו בסמוך דאי איתא וכו' א\"כ בטלו דיני הזמנות הללו ע\"כ. ודבריו באו בקיצור דהכריח הדין ממ\"ש בסמוך, ערביך ערבא צריך ולא יפסוק לקמן דיני הזמנות. אלא נראה כוונתו דאתמר בנדרים יש זימון או לא ואת\"ל וכו' יש יד או לא, וכיון שדרכו לפסוק כאת\"ל א\"כ מוכרחים דיני הזמנה ומשו\"ה הכריח מדיני הזמנות שפסקם רבינו בסמוך. אך קשה דסותר עצמו למאי דס\"ל לדעת רבינו בב\"י אהע\"ז [סי' קכב] ובכ\"מ הל' מתנות עניים פ\"ב (ה\"ד) [הל' י\"ג] דכתב דמאי דפוסק רבינו כאת\"ל הוא דוקא באת\"ל מפורש אבל באינו מפורש לא הוי הלכתא דלאו פשיטותא היא יעו\"ש.
והלח\"מ פ\"ב דגירושין [ה\"ט] חולק בזה וסובר דאפילו באינו מפורש הויא פשיטותא והוי הלכתא (וכן) [וכאן] כתב ג\"כ דפסק כאת\"ל. וגם עליו התמיהה קיימת דאילו התם החליט המאמר דעד כאן לא אמר דכשהאת\"ל אפי' שאינו מפורש דהויא פשיטותא אלא דוקא כשהם ב' בעיינים ולא בבעיין אחד וכאן הוא בעיין אחד ואפ\"ה כתב לדעת רבינו דפוסק כאת\"ל וצריך להתיישב בזה. ועיין בחידושיי פ\"ח דגירושין." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נתן \n רביעית מים וכו'. עיין להפר\"ח סי' ע\"ז שהכריח כרבינו והרא\"ש מדברי הירושלמי דאמר רביעית לתוך רביעית יעו\"ש. ואחר נשיקת ידיו ורגליו אין משם ראיה דהירושלמי מחמיר יותר דאפי' בפעם אחת אם השתין יותר מרביעית צריך יותר מים וכמו שנראה מדברי הר\"ב שדה יהושע שם שכתב וז\"ל אך הרמב\"ם כתב וכו' ואולי פוסק כרב נחמן מחמת דיוצא דינו מכ\"ש מהירושלמי לאפוקי מהרשב\"א אבל קשה עליו מ\"ש לפסוק כר' זכאי לפי פי' רב נחמן אחר שעשה מעשה רב יוסף ולא מצינו לשום מהגדולים דפסק דלא כוותיה ומה מצא מחדש לסמוך על רב נחמן." + ], + [ + "היתה \n צואה בגומא וכו'. והשיגו הר\"א יעו\"ש. וכתב המגדל עוז א\"כ היה לו לומר יכולה להדבק או דבקה או עולה אלא דבוקה משמע שנוגעת וכו' יעו\"ש. והנה מ\"ש יכולה להדבק אינו מובן. גם מ\"ש או דבקה כלפי לייא דאי הוה אמר הכי משתמע שפיר כמ\"ש רבינו דקאי לגומא וכן אם היה כותב עולה ג\"כ דקאי לדלעיל. והנה גירסת ש\"ס דילן הכי צואה דבוקה בסנדלו וכו' וכפי זה שפיר מוכח כהראב\"ד והוא מילתא באנפי נפשא דאי כפירוש רבינו הו\"ל למימר דבוקה בסנדלו ולא צואה דעל עובדא דלעיל קאי ברם לא ראיתי לשום פוסק שהעתיק כן אלא דבוקה בסנדלו לחוד. ומשם הר' מנוח כתב מרן להליץ בעד רבינו וז\"ל מדנקט רבא צואה בגומא אלמא דדוקא באין סנדלו נוגע בה הוא דשרי דאל\"כ גומא דנקט למה לי עכ\"ל.
ואני הדיוט לא זכיתי להבינו דנחזי אנן לדעת הראב\"ד מה הפרש יש בין נוגע בסנדלו לדבוקה הא לכאורה הכל אחד אלא ודאי ההפרש הוא דנוגע בסנדלו היינו דנוגע ואי מסיר הסנדל אינו נגרר אבתריה לא כן דבוקה בסנדלו דנגרר אבתריה ועיקרה על הסנדל נסמכת וא\"כ משו\"ה נקט הש\"ס גומא כי היכי דתיהוי נוגע ולא נסמכת על הסנדל לא כן היכא דליכא גומא דאי משים הסנדל עליה הוי דבוקה והכל אחד וא\"כ מה סיוע הוא זה להרא\"ש והטור ורבינו דפי' הכי. והרב ט\"ז סי' ע\"ו כתב אע\"ג דבעששית נמי נוגע מ\"מ סנדלו גרע כיון דהסנדל הוי מלבוש שלו עכ\"ל. פי' דבריו דמדלא חילקו בין נוגע בעששית ללא, משמע דלא שנא דלעולם שרי וכאן נראה דבנוגע אסור ולזה חילק שפיר דכאן שהוא מלבושו שלובש חשיב כגופו דמה לי על לבושו או על גופו לא כן בעששית. וראיתי להרב פר\"ח שכתב דכל זה כשסנדלו ברגלו אבל אם חלץ הסנדל מרגלו אפי' דאיכא צואה דבוקה בסנדלו פשיטא דשרי דאין לך כיסוי גדול מזה עכ\"ל. פי' דבריו דאיירי במציאות שחלץ סנדלו והניחו על הגומא ברם רגלו על סנדלו לא וההא קאמר דפשיטא דכיון דאינו לבוש הסנדל שרי וק\"ל." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכל \n גוף האשה ערוה וכו'. נ\"ב פ' מי שמתו יעו\"ש. והרי\"ף השמיט הנך מימרות וכתב הרשב\"א על שם הראב\"ד (דא\"כ) [דאפשר] משום דאמרינן לעיל עגבות אין בהם משום ערוה וסובר הרב דכ\"ש הנך אלא שכתב הוא ז\"ל דהכא משום דמטריד ורואה ועגבות הא פרישנא דוקא בנפשיה ובאשתו ואינו רואה עכ\"ל. ולענ\"ד נראה ליישב יישובו ולא תיקשי מ\"ש עליו דלא מן השם והוא דהרי\"ף ס\"ל דכל הנך מימרות לאו ברואה איירי פי' דמסתכל בה דלזה אפי' שלא יהיה ערוה כיון דמסתכל בה מטריד ואסור אלא איירי באינו מסתכל בה ואפ\"ה אסור משום ולא יראה בך ערות דבר דאיירי קרא אפי' באינו רואה כיון דהערוה נראית לו קרי ביה ולא יראה בך ערות דבר, ועוד כיון דאילו רוצה רואה ומשום הכי אסור וכדכתבו הפוסקים היפך מרן וכמו שיבוא לקמן בס\"ד, וע\"ז אמרו האמוראים איזה דבר קרוי ערוה כדי לכלול בפסוק דולא יראה בך ערות דבר וקאי באינו מסתכל בה. ומ\"ש במתני' דחלה האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה וכו' ומוקי לה בפניה טוחות בקרקע וכו' ברם שאר גופה מגולה ולא קרינן בה ערות דבר הרי כיון דלא מסתכל או אף דמסתכל אין חשש כי הוא גופה ונמצא דטעמא הוי משום דמסתכל בה, לא קשיא דאה\"נ דטעמא הוי משום ערוה דאינו מסתכל אסור ושאני הכא דהוא גופה ולא חשיב ערוה לגבי דידה דחשיב לה כידה ורגלה לא כן לגבי אחריני ערוה גמורה כיון דאילו רואה חומד הו\"ל כמקום התורף וא\"כ נמצא דאיירי באינו רואה וכיון דהוא ס\"ל דעגבות אין בהם משום ערוה כ\"ש הנך. וא\"ת א\"כ כד פריך בש\"ס למאי לאיסתכולי ביה וכו' אמאי לא תירצו כולה באשה אחרת הא בק\"ש ולא מסתכל בה הא בלא ק\"ש ומסתכל בה. וי\"ל באשתו ר\"ל אפי' באשתו בטפח סגי דלא נימא דוקא אשה זרה סגי טפח לאסור אבל באשתו דגס בה צריך יותר קמ\"ל אפי' באשתו כן נ\"ל. וכן צריך ליישב ג\"כ לפי מ\"ש הב\"ח סי' ע\"ה לדעת רבינו והטור דכולם שוים בין אשתו בין אשה אחרת דפחות מטפח ליכא איסורא לקרות ק\"ש כנגדה וא\"כ מ\"ש כל המסתכל וכו' היינו במכוין ליהנות מיופיה ברם באינו מכוין כלל להסתכל אלא שרואה אותה בבלי דעת זה אינו אסור אלא לק\"ש ובטפח מגולה אלו דבריו, דקשיא לדידיה ג\"כ מה שהקשיתי לפי דרכי דא\"כ לוקמא בש\"ס הא במכוין לראות הא באינו מכוין ולק\"ש וכולה באשת אחרים ולא באשתו, וצ\"ל כמ\"ש.
ובמימרא דקול באשה ערוה כתב הרבינו יונה דהיינו לק\"ש ובמנגנת יעו\"ש. ומורנו הרב בס' ישרש יעקב דף צ\"ז הקשה עליו וכן לרב האי דס\"ל דקאי לק\"ש מההיא דקידושין דף ע' ועיי\"ש מ\"ש, וכן תירץ מהר\"ח עשאל בליקוטים דף ו' בתירוץ א' יעו\"ש. ואחר נשיקת ידיהם ורגליהם אשתמיטא מינייהו דברי הרשב\"א בשמעתין וז\"ל ואסור לשמוע אפי' קול דיבורה כדאמר בקידושין לשדר מר שלמא לילתא א\"ל הכי אמר שמואל קול באשה ערוה ואלא מיהו נראה דדוקא קול שאלת שלום או בהשבת שלום כי התם דאיכא קירוב דעת נמצאו דבריהם דברי הרשב\"א. והרב יד אהרן סי' ע\"ה תירץ וז\"ל דמאן דס\"ל דבק\"ש איירי הוי לא מיבעיא בלא ק\"ש דאינו טרוד בשום דבר אלא אפי' קורא ק\"ש אסור והחולקים ס\"ל דלא איירי בק\"ש דבקורא שמע שרי דטרוד בק\"ש אלא באינו קורא איירי אלו דבריו. וליתא דא\"כ כי הקשה בש\"ס למ\"ד טפח באשה ערוה וכו' מכל המסתכל וכו' אמאי מוקי לה באשתו ולק\"ש דמשמע דמשום חומרא דק\"ש הוא דחשיב ערוה באשתו ולפי דברי הרב אדרבא הו\"ל לאוקמי באשה אחרת כפשטה דמימרא דקאמר טפח באשה ערוה ואיירי בק\"ש דוקא ומשום דטריד לקרות לא החמירו בפחות מטפח אבל שלא בשעת ק\"ש כל המסתכל באצבע קטנה כאילו מסתכל בתורף משום דאינו טרוד אלא ודאי אדרבא נהפוך הוא.
גם מ\"ש מהר\"ח עשאל להר' יונה דתירוץ ב' דבק\"ש איירי ובמנגנת ואפי' באשתו ברם במדבר בעסקיה אפי' שלא בשעת ק\"ש אסור באשה אחרת ובאשתו שרי אפילו בק\"ש זה תוכן דבריו. לאו מתרצתא היא דרבינו יונה לא כ\"כ וז\"ל וכן אין לו לקרות בשעה שמנגנת דקול באשה ערוה אבל וכו' או בשעה שמדברת כדרכה מותר וכו' ואשה זו שכתב קאי לכל אשה בין זרה בין אשתו ואהא סיים דאי מדברת כדרכה מותר ואפי' לק\"ש. ולענ\"ד יראה לחלק בין כשהדיבור הוא עמו לכשאינו עמו דכשהוא עמו חיישינן והוי ערוה לא כן כשאינה מדברת עמו אלא ששומע קולה אז אם קורא ק\"ש דוקא אסור וק\"ל." + ], + [ + "חוצץ \n בטליתו מתחת לבו וכו'. נ\"ב כתב רבינו ירוחם היה יושב בתוך מגדל אחד של עצים ועשאו כמין מלבוש והוציא ראשו חוץ לחלון יברך ואם לבו רואה את הערוה אסור כן הוא בירושלמי. והקושיא היא גלויה דבירושלמי בעי לה ר' ירמיה ונשאר בתיקו ופי' הרא\"ש ז\"ל פרק הרואה דקא מספקא ליה אי לבו רואה את הערוה מותר או אסור. ומ\"ש הרב יד אהרן נר\"ו סי' ע\"ד דלא מפרש לה כהרא\"ש ז\"ל וכו' ופשיט לה להתירא לא ידעתי איך ספיקא דאיסורא דאורייתא פשיט לה להתירא. גם מ\"ש דהוא ירושלמי אחר והוא ממש תלמוד דידן א\"כ הוא אדמייתי מהירושלמי ליתי מתלמוד דידן דכך הוא דרכו.
והנראה לי בזה הוא דהירושלמי איירי במגדל עצים והוא מקום גדול ולבו רואה את הערוה ולא פשיטא להו וכמ\"ש הרא\"ש, ורבינו ירוחם איירי בעשה מעצים כמין מלבוש דהיינו מגדל קטן כמו שמדוייק בדברי רי\"ו וע\"ז כתב יברך דזה פשוט משום דאין לבו רואה את הערוה, ושוב כתב דאם לבו רואה את הערוה דהיינו מגדל גדול כבעיית רבי ירמיה אסור דכל תיקו דאיסורא לחומרא, וז\"ש כך הוא בירושלמי כלומר דלא אפשיטא ולחומרא והיינו טעמא דהביא מהירושלמי כיון דבש\"ס דילן דף כ\"ד ע\"ב אפליגו תנאי בלבו רואה את הערוה והראשונים איכא מאן דפסק כת\"ק ואיכא מ\"ד כיש אומרים וא\"כ ליכא למילף מינה, ובירושלמי בעי לה ר' ירמיה שהוא בתרא ולא איפשיטא ולחומרא נמצא דלמד דינו מהירושלמי דהניחו בספיקא. ועיין להמג\"א סי' ע\"ד שהבין בעד רבינו ירוחם דפסק הבעיא לקולא והם דברים תמוהים וכי ספק דאורייתא נפשט לקולא. גם מ\"ש על הרא\"ש דאשתמיט מיניה הש\"ס דסוכה דף י' חלילה לכתוב כן על הרא\"ש אלא דלא הונח לו פירוש זה, חדא דאם כן הו\"ל לר' ירמיה לפרש דבעייתו במגדל פחות מי' אי חשיב ככלי ולא נגרר ראשו אחר גופו או חשוב כאהל וגריר. ועוד דהירושלמי בעי ג\"כ בבית יעו\"ש בפירוש ואיך נוכל לפרש כן. והרא\"ש נקט חדא ואין לבדות גירסא מלבנו כדי להקשות. גם מ\"ש לתרץ להשמטת הפוסקים ההיא דסוכה (ו)עדיין קשה דאף דקיי\"ל לבו רואה את הערוה אסור מ\"מ נפק\"מ אם הוא בכילה ולבו מכוסה בבגד אי אזיל ראשו בתר רובו או לא לענין ולא יראה בך ערות דבר.
וכתב בתרומת הדשן סי' י' דדוקא בבגד אבל בידים לא הוי כיסוי. והקשה הפר\"ח סימן ע\"ד סק\"ג מההיא דפ' כל כתבי דתניא התם הרי שהיה שם כתוב על בשרו וכו' וקאמר התם לעולם וכו' משום זמנין דמשתלי ושקיל וכו' וכי היכי דחיישינן התם ה\"נ ניחוש דילמא משתלי וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד לא קשיא דיש לחלק מהכא להתם דשאני התם דהם ב' עניינים דמה שמשים היד הוא בשביל השם והוא עושה מעשהו, אגב טירדיה ברחיצתו או בסיכתו שקיל ידיה ולאו אדעתיה, לא כן כאן דמשום ק\"ש שקורא משים ידו על לבו וכיון דקורא נמצא עסוק באותו ענין עצמו דשימת היד ודעתיה עלויה ולא שקיל." + ], + [], + [ + "עד \n אימתי הם קטנים לענין זה וכו'. כתב הב\"ח וז\"ל ועד כמה וכו' פי' שלא הגיע עדיין התינוק לי\"ב מלאים ותינוקת לי\"א מלאים וכו' יעו\"ש ואחרי המחילה הא ודאי ליתא.
ולענ\"ד הכי פירושו ועד כמה הם חשובים קטנים בתינוק עד שיהיו לו י\"ב שנים מלאים וקודם שישלמו אפילו הביא סימנים חשיבי שומא ובשנת י\"ג דהיינו משהשלים י\"ב והתחיל י\"ג עד סופו שהוא תחילת י\"ד אם הביאו ב' שערות אסור בלא הפסקה ומשנת י\"ג ואילך פי' משהשלים הי\"ג והתחיל בי\"ד ואילך אפי' לא הביא ב' [שערות] אסור בלא הפסקה, וזה פשוט ממ\"ש בש\"ס ועד כמה איכא דאמרי תינוקת בת י\"א [שנה] ויום אחד ותינוק בן י\"ב [שנה] ויום אחד אידי ואידי שדיים נכונו וכו' נמצא דבזמן דצריך הסימנים לזכר הם י\"ב [שנים] שלמים מכלל דפחות מכאן אפילו בסימנים א\"צ להפסיק ומי\"ג שלמים ואילך אפי' לא הביא סימנים צריך להפסיק וק\"ל. וזו היא דעת רבינו שכתב כאן עד אימתי וכו' עד שיהא הזכר בן שנים עשר שנה ויום אחד דהיינו שלימים הא בפחות אפי' הביא סימנים ואח\"כ כתב אבל אם עדיין לא הביא ב' שערות פירוש בי\"ב [שנה] ויום אחד אינו צריך הפסק עד שיהיה בן י\"ג [שנה] ויום אחד ר\"ל שנכנס בי\"ד והוא פשוט.
ועיין להמג\"א ז\"ל מה שהקשה להטור דידיה אדידיה ממ\"ש באו\"ח סי' ע\"ג למ\"ש באהע\"ז סי' כ\"א, וכן על הרא\"ש. וכן קשה לי לרבינו ממ\"ש כאן למ\"ש פכ\"א מהל' איסורי ביאה דלא כתב דין השנים אלא סתם כתב הגדילו עד שנעשו שדיים נכונו וכו' ולא כתב במה אנן קיימין אי בשיעור הצריך ב' [שערות] דהיינו בן י\"ב [שנה] ויום אחד או אם הוא הגדול דהיינו לזכר י\"ג [שנה] ויום אחד או אם הוא הסימנים לחוד בלי שנים ואפילו פחות מי\"ב [שנים], ולא ידעינן מה היה גירסתו בש\"ס שם בקדושין דף פ\"א אי גריס כהרא\"ש, ובפירוש המשניות הביא כגירסת הש\"ס שם.
והגהות אשרי כתבו דהא דשרינן בבניו הקטנים אפילו בנוגעים וכו' וכתב עליו מרן בב\"י או\"ח סימן ע\"ג וז\"ל ודבר תימה הוא להתיר כולי האי וכו' עכ\"ל. וכתב הרב פר\"ח שנראה לו עיקר כמ\"ש ההגהות אשרי מדתניא בברייתא הישן וכו' ה\"ז לא יקרא ק\"ש אלא א\"כ היתה טלית מפסקת וכו' ואם קטנים מותר ובהך ברייתא לא הזכיר כלל חזרת פנים דנימא דההיתר הוא בחזרת פנים ומשמע ודאי דהכי קאמר ה\"ז לא יקרא וכו' אא\"כ מפסקת ביניהם דאז אפי' בפנים זה תוכן דבריו.
ואחר נשיקת ידיו ורגליו אין משם ראיה וברייתא כולה איירי בחזרת פנים, דאי לא תימא הכי אלא כמ\"ש הרב ז\"ל א\"כ מאי מותיב בש\"ס לשמואל דאמר ואפי' אשתו מרומיא דברייתות ובשלמא לרב יוסף ניחא וכו', דלשמואל נמי ניחא דמ\"ש הברייתא אא\"כ היתה טלית מפסקת ביניהם לא תידוק דחזרת פנים לא מהני דה\"ה דמהני ומאי דנקט הברייתא האי תקנתא היינו משום דהוי מילתא דשויא לשניהם דבין בחזרת פנים בין בלתי חזרת פנים מועיל דאכולם קאי לפי מ\"ש הפר\"ח ז\"ל, אלא ודאי דס\"ל לש\"ס דהברייתא איירי בחזרת פנים דאפ\"ה הצריך הפסקת טלית ומשו\"ה קשיתיה לשמואל הברייתות. ואין להקשות דלש\"ס גופא תימה אמאי לא פירש כן הברייתות ולא תירץ לשמואל, משום דא\"כ צריך לומר דסיפא דקתני דקטנים מותר צ\"ל אפילו בלא חזרת פנים ואין זו סברא וכמו שהקשה מרן ונמצא אדרבא סברת מרן מסתייעת מכאן.
וראיתי בס' לחם יהודה שתמה על מרן דלמה הוצרך לדקדק קצת לאסור ממ\"ש רבינו יונה והוא פשוט לאסור כדכתיבנא עכ\"ל, יעו\"ש מ\"ש על הגהות אשירי. ולא ידעתי איך רצה לערב דעת רבינו עם הגהות אשרי דהם חלוקים דלרבינו עגבות יש בהם משום ערוה ולהג\"א ס\"ל דאין בהם משום ערוה דפסקי כרב הונא ואף שנדחה סייעתיה מ\"מ לא נדחה הדין, ועוד דקמה סייעתא אחריתי שאמרו שם מדאמר מר זה מחזיר פניו וקורא והא איכא עגבות ואמרו מסייע לרב הונא דאמר עגבות אין בהם משום ערוה ולכן פסקי דאין בהם משום ערוה, וא\"כ קטנים עדיפי דאפי' נוגעים בערותם מותר. לא כן לרבינו דס\"ל דיש בהם משום ערוה וצריך הפסקת טלית וקטנים עדיפי דאין צריך הפסקת טלית ועגבות אין בהם משום ערוה ודוק." + ] + ], + [ + [ + "מי \n שהיה לבו טרוד וכו' פטור מכל המצוות וכו'. עיין בסוכה דף כ\"ה ע\"ב ת\"ר חתן וכו' פטורים וכו' ועיין מ\"ש רש\"י ומ\"ש הרב בית חדש סימן ל\"ח. ואחרי המחילה רבה לא ידענא מאי קא קשיא ליה דיש הפרש ביניהם דגבי אבל לאו מצוה להצטער אלא לנהוג דיני אבלות לא כן בחתן ושושביניו דמצוה לשמח חתן וכלה וכל דהוי מצוה וטריד בשביל המצוה פטור ממצוה אחרת דעד כאן לא איתמר כן להני תנאי דעוסק במצוה אינו פטור מן המצוה אלא ביכול לקיים את שניהם ברם באינו יכול ודאי דפטור דמאי חזית לדחות זו מפני זו ואה\"נ דס\"ל דהעוסק במצוה חייב במצוה וכן הבינו המאור והר\"ן בדברי רש\"י.
עוד כתב הב\"ח וז\"ל ונראה לענ\"ד דלא קאי וכו' עכ\"ל. ועל הראשונים אנו מצטערים שהבינו כן בדברי רש\"י מה שאינו נראה מדבריו כמו שנראה ממ\"ש בדברי ת\"ק וכ\"כ הרב חידושי הלכות דאולי לא היה כתוב כן בדברי רש\"י שלפניהם יעו\"ש ואיך נאמר באמת דכן דעת רש\"י. ומ\"ש ליישב דברי רש\"י דבת\"ק אינו מן היישוב דכיון דק\"ש בעי כוונה אפי' שהוא פסוק אחד מ\"מ כדי לבוא לכונה צריך מקודם ביטול שמחת חתן וכלה ומה הפרש יש אם יהיה הכוונה הרבה או מעט. ועוד דאם כן יתחייב בתפילין דבזמן מועט הא מיהא יקיים המצוה ואף שמצותן כל היום הא נפטרין אנו בשעת התפילה לחוד וא\"כ בנידון זה יהיה מעט יותר ולא יפטור לגמרי וגם התפלה יתפלל קצת ואל יתפלל באורך." + ], + [], + [], + [], + [ + "היו \n עסוקין וכו' נשמטין אחד אחד וכו'. ועיין בב\"י סי' ע\"ב מה שכתב משם תלמידי רבינו יונה שכתבו ואומר מורי דה\"ה לתפלה נמי נשמטין ומביא ראיה מן התוספתא ע\"כ. וז\"ל תלמידי ר' יונה ואומר מורי הרב דה\"ה לתפלה דתני בתוספתא העם העוסקים בהספד מפסיקין לק\"ש ואין מפסיקין לתפלה רבותינו הפסיקו בין לק\"ש בין לתפלה וכיון דחזינן לרבותינו דהפסיקו לשניהם הכי נקטינן ולא פליג ש\"ס שלנו אמעשה רב וכו' ע\"כ.
והנה ראשונה קשה מה שהקשה אחי יפת החכם השלם שלמה בן עזרא נר\"ו דמאי ראיה מייתי מהאי תוספתא כיון דבירושלמי פ' זה הביאו הרא\"ש פ' מי שמתו אוקמוה ביום שני וא\"כ י\"ל דברייתא דידן קאי ביום ראשון ומה גם דלא נקבר עדיין לכן אין מתפללין לא כן בתוספתא דקיימא ביום שני קיל הוא ולכן חייב גם בתפלה. ועוד קשה לי דעדיין אין ההוא מעשה רב נגד ש\"ס דילן ולעולם דפי' דברייתא דוקא ולא מתפללין וההיא דרבינו איירי כשאין המת מוטל לפניהם דהכי תני בברייתא דידן נמי אין המת מוטל לפניהם קורין וכו' עומדין ומתפללים וכו' אלא דת\"ק דרבותינו לא חילקו בהכי בין המת מוטל לפניהם לאינו מוטל אבל לעולם יש לחלק בין ק\"ש לתפלה.
ובני יצחק נר\"ו תירץ דס\"ל לתלמידי רבינו יונה דאף דהאי תוספתא איירי ביום שני אפ\"ה שפיר ילפינן מינה להאי דנשמטין אחד אחד אפילו ביום ראשון והוא דאעיקרא תירוצא כפי הירושלמי הלזו דמוקי ההיא תוספתא ביום שני אבל ביום ראשון אין מפסיקין וכמתני' דאם יכולין להתחיל ולגמור וכו' איך תני בהאי ברייתא דנשמטין אחד אחד וקורין ק\"ש כשהמת לפניהם מאחר דביום ראשון אין מפסיקין אלא ודאי דהא דנשמטין שוה לדין דיום שני כי היכי דביום שני כולם מפסיקין כאחד וקורין ה\"נ ביום ראשון נשמטין אחד אחד וקורין והיינו טעמא דנשמטין מפני דאינו מתבטל ההספד דאחד נשמט וקורא ובא ואח\"כ נשמט אחר וקורא ובא וכן על זה הדרך כולם עד שקוראים כולם ק\"ש ואה\"נ דאם לא הספיק האחרון להשמט ולקרות עד שעבר זמן ק\"ש אין עליו עון אשר חטא כיון שהמת לפניהם והשתא מינה למדו תלמידי הר\"י דכי היכי דגבי יום ב' דצריך להפסיק לק\"ש כמ\"ש בתוס' ועבדו רבותינו חומרא להפסיק גם לתפלה ה\"נ להאי דינא דנשמטין דכמו דצריכין להיות נשמטין לק\"ש ה\"נ לדעת רבותינו נשמטין ג\"כ לתפלה דדינן שוה. ומעתה נסתלקה ג\"כ הקושיא השניה דמדברי הירושלמי הלזו מוכח דאין הברייתא מיירי באין המת לפניהם דאם איתא כשהקשה הירושלמי מההיא דאם יכולים להתחיל ולגמור אמאי אינו מתרץ דהתוספתא מיירי כשאין המת לפניהם דאין ההספד כ\"כ צורך וכדתניא בהאי ברייתא אבל מתני' דאיירי בתנחומין דעיקר התנחומין הוא כשחוזרין מלקוברו כדמוכח במתני' משו\"ה אינן קורין אלא ודאי דמשמע ליה להירושלמי דלישנא דהעוסקין בהספד איירי במת לפניהם מסתמא דשם הוא עיקר ההספד ודוק.
והטור כתב בסי' ע\"ב וז\"ל ודוקא וכו' אבל החזנים וכו' יעו\"ש. פירוש לפירושו שהם עוסקים בהספד ודוקא ביום הראשון וכו' פי' ואפילו החזנים נמי לא אמרן דפטורין אלא ביום ראשון אבל משם ואילך גם החזנים חייבים ונפקא ליה הא מהירושלמי וכמ\"ש מרן דס\"ל להטור דהעוסקין בהספד היינו בחזנים המספידים וכו'. והשתא האמת יורה דרכו דמ\"ש ברמזי' ט\"ס נפל וכצ\"ל כל העוסקין בהספד חייבים בק\"ש והחזנים הסופדים ביום שני פטורים מכאן ואילך חייבים והיינו ממש כמ\"ש כאן בטור. והשתא ניצול ממה שהקשה עליו מרן שם בב\"י דמה שהקשה א' וב' כבר תירץ הוא בסוף דבריו. ומה שהקשה בג' ועוד וכו' לא קשיא ע\"פ קדימתנו, וכן הד' וכן הה'.
אך קשה מ\"ש עוד וז\"ל דפשט הירושלמי וכו' ומאחר דמתני' וכו' עד וכמ\"ש רבינו עצמו כאן וכו' עכ\"ל. ולזה יראה לענ\"ד דלדעת הטור הכי מתפרש הירושלמי דהקשה והא תנינן אם יכולין להתחיל ולגמור וכו' ומתני' בכל העם מיירי וקתני דוקא אם יכולין וכו' ואי לא אין חייבין להפסיק וכל העם פטורין וברייתא תני ברישא כל העוסקים בהספד פטורין מק\"ש ומשמע דוקא העוסקין דהם החזנים ולא השומעים ואהא משני מתני' ביום הראשון דהיינו מה שעושין אחר קבורת המת שהיה להם מקום מיוחד ובשובם מלקבור המת היו הולכים האבלים והקהל עד המקום ההוא ועומדין שם האבלים ומנחמין אותם וכמ\"ש רבינו בפי' המשנה ולכן במעשה הזה דיום ראשון הוא מילתא דשוה לכו\"ע דכולם מנחמים הם והיא מצוה דגמילות חסדים שהיא מן התורה ולכן כולם לא יפסיקו וביום השני שהוא הספד שסופדין החזנים הם דוקא פטורים וכל העם חייבין ושקלא וטריא זו היא לת\"ק ברם רבותינו דתני שם בברייתא עשו מעשה היפך הת\"ק והפסיקו גם החזנים והיינו ביום שני דעליה דידיה דת\"ק קאי, והשתא גם ביום הא' נחתינן דרגא ודוקא החזנים לא יפסיקו הא שאר העם יפסיקו ולא שנא להו בין יום ראשון לשני. והשתא הטור דפוסק כרבינו משום מעשה רב היפך פשט המשנה דנראה דכל העם פטורים שפיר כתב דכל שאר העם בין הכי ובין הכי חייבין לא כן החזנים דיש זמן דהיינו יום שלישי דחייבים ויש זמן שהוא יום שני דפטורים.
ברם אחרי ההתבוננות דרך זה דחוי מכמה אנפי חדא דהא הטור כתב דין דקברו דמתני', ועוד אי מצינן למימר דרבנן פליגי אמתני' מאי חיליה דהש\"ס דמותיב ממתני' לברייתא דהיינו לרישא ולא לסיפא. ולכן נראה באופן אחר והוא כדפירש קושיית הירושלמי מרן ב\"י אלא דהתירוץ הוא דמתני' איירי ביום ראשון דוקא על דרך הראשון שכתבתי בסמוך שהוא בשורה ומנחמין את האבל וזה שייך לכל העם בכלל ואין לחלק ולכן אין מפסיקין לכולם קאי לא כן ביום שני שהוא קל מפסיקין וכרבינו ונמצא דיום ראשון כשמנחמים בשורה הוא חמור הרבה ואין הפרש בין שאר בני אדם לחזנים דכולם מנחמים הם ולא מתורת הספד הוא הפיטור ולכן בדין המנחמים בשורה לא חילק הטור והעתיק לשון המשנה דאין חילוק בין שאר העם לחזנים לא כן ביום ראשון דהיינו קודם שקברו את המת שמספידים דלאו מתורת נחמה נחתי שם י\"ל בין חזנים לשאר העם דשאר העם חייבין וחזנים פטורין לא כן ביום שני דכולן חייבין כנ\"ל." + ], + [ + "קברו \n וכו'. ועיין השגת הראב\"ד ועיין מ\"ש עליו המגדל עוז ומ\"ש עליו מרן. ולענ\"ד קשה שאם לזה כיון הראב\"ד אין זו השגה דהא כתבו רבינו שם בסמוך בני אדם הפנימיים וכו' פטורים מק\"ש והחיצונים חייבין בק\"ש במקומם וכיון דחיצונים חייבין במקומן מינה דמ\"ש רבינו יתחיל ר\"ל הפנימיים ואולי הוא פירש אף שאין צורך ודוחק.
עוד כתב מרן וז\"ל או שחוזר למ\"ש ואי לאו לא יתחילו. לענ\"ד דבריו סתומים ונראה דכוונתו דמ\"ש הראב\"ד דוקא וכו' ואי לאו לא יתחילו ר\"ל דמתני' לא קאי לכל העם הבאים מהקבר לשורה אלא לאותם הצריכים דהיינו הפנימיים אבל החיצונים יתחילו וכמ\"ש רבינו יונה דמ\"ש וכו' וס\"ל להראב\"ד דזה הוא פירוש דברי ר' יהודה ולא פליג את\"ק אלא לפרושי אתי ואין הפרש בין אחר שהגיעו לשורה לקודם שהגיעו וזה הוא כוונת ההשגה, ועל זה כתב ואין כן דעת רבינו כמו שאפרש דהיינו שהוא מפרש פנימיים ממש דהיינו רואים פני האבל דלא כהראב\"ד דפירש פנימיים ר\"ל קרובים, ונמצא דהשיג עליו בשנים חדא בפירוש פנימיים ושנית במה שלא חילק גם קודם שהגיעו לשורה בין פנימיים לחיצוניים. ומה שהוצרך לומר דס\"ל להראב\"ד דלא פליגי היינו משום דאל\"כ איך פסק הראב\"ד נגד ת\"ק. אך במה שהשיג עליו דמאי שנא דקודם שהגיעו לשורה לא חילק לא הליץ מרן בעד רבינו ואולי כיון דאינם יודעים אם יהיו פנימיים או חיצוניים אינן יכולין להתחיל דבשלמא לדעת הראב\"ד דר\"ל קרובים זה ידוע מקודם ואין הפרש לא כן לפירוש רבינו ולכן במ\"ש מרן ואין כן דעת רבינו כמו שיתבאר בסמוך הליץ עליו על הכל.
ועיין מ\"ש הטור וז\"ל בסי' ע\"ב העומדים וכו' שורה הפנימית וכו' ועיין מ\"ש הב\"ח שם וז\"ל משמע מלשון רבינו דשורה אחת הפנימית לבדה היא פטורה וכו' והשורות כולן חיצוניות הם אבל לשון משנתינו העומדים וכו' הפנימיים פטורין משמע ששני הפנימיים פטורים וכ\"כ הרמב\"ם והכי מוכח להדיא מפירוש רש\"י בברייתא וכו' ועיי\"ש שמכח זה הגיה לשון רבינו. ולענ\"ד אין צריך שום הגה\"ה ולא קשה דמ\"ש משנתינו הפנימיים קאי לבני אדם ולא לשורות דהכי תני העומדים בשורה דהיינו הבני אדם הפנימיים פטורים דהיינו השורה הראשונה והחיצונים חייבין דהיינו השורה השניה וכן מ\"ש רבינו הפנימיים קאי לבני אדם שכ\"כ העומדים בשורה הפנימיים וכו' אך הטור שכתב הפנימית משום דקאי לשורה שכתב שורה הפנימית וא\"כ שוה מ\"ש רבינו עם מ\"ש במתני'. אך מ\"ש רש\"י הוא היפך מכל זה והאמת דטעמו ונימוקו עמו כפי גירסת הברייתא שהיה לו שורה הרואה פנימה פטורה וכו' ומש\"ה פירש מה שפירש, והוא עצמו פירש כפירוש רבינו במקום אחר והוא ברש\"י שבהרי\"ף שכתב הברייתא כלשון הזה שורה הרואה את הפנים פטורה ופי' רש\"י שורה היקף ובחלל האבל יושב וכו' ולא פירש כמו שפירש בש\"ס סתמו כפירושו שהוא השורה הראשונה דוקא. וכ\"כ רבינו בפי' המשנה והפנימיים הם העם הרואים את האבלים ואין ביניהם אנשים אמצעיים ואשר אחריהם נקראים חיצוניים עכ\"ל. הרי כמו שפירשתי ודלא כהב\"ח למדקדק בלשון. והטור ורבינו היו גורסים בברייתא שורה הרואה את הפנים וכו' וכן העתיק מרן בב\"י וכן בהרי\"ף ודוק." + ], + [ + "כל \n מי שהוא פטור וכו'. עיין להראנ\"ח סדר טהרה רצה להשוות דעת רבינו עם התוס' דלא קיימי הם ז\"ל אלא לדורות אחרונים ולעולם דפסקו כרשב\"ג יעו\"ש. ואיני יכול להולמו דבשלמא התוס' אומרים בפירושם דקיימי לדורות אחרונים ברם הרי\"ף שהעתיק המשנה וכתב הלכה כת\"ק וכן רבינו דחיבורו הוא קיצור הש\"ס א\"א לומר דקאי לדורות אחרונים ולא קאי לדינא דמתני' וזה ידוע לכל דהם פוסקים דין הש\"ס ואי משתנה הדין מזמן לזמן כותבים דבזמננו אינו כן.
אך מה שהקשה עליו הרב יד אהרן נר\"ו סי' ע' דא\"כ דקאי לדורותינו איך מחלק הר\"מ ז\"ל בין מבוהל לאינו מבוהל לא קשיא דוכי בדורות אחרונים כולם מבוהלים כדי שנאמר דאפי' מבוהל יקרא, הא אינו אלא דאינם מכוונים והם טרודים בעלמא, ברם כשהוא מבוהל מחמת מצוה אינו יכול לקרות דהוי כמזכיר שם שמים לבטלה אלא דבמבוהל שלא מחמת מצוה לא פטרו אותו דאי בעי לפכוחי פחדיה.
גם מ\"ש דא\"כ איך כתב רשאי והא חייב ג\"כ דאין הפרש בין חתן לכל אדם לא קשיא דנקט רשאי לומר עליו אח\"כ דאי מבוהל אינו רשאי ואגב סיפא נקטיה וקל להבין. אך קשה מה שהקשיתי עליו שרבינו מחבר [וכותב דיני] הש\"ס בין נוהג בין אינו נוהג, ובשלמא לדרכי מרן בין מ\"ש כאן בכ\"מ דפוסק כת\"ק לפי סדר המשנה השנויה בין למ\"ש בב\"י סי' ע' דפוסק כרשב\"ג וכר' יוחנן דאמר איפוך ניחא דפוסק דין המשנה ממש, וכן נראה ממ\"ש מרן אח\"כ ד\"ה והרמב\"ם ועיי\"ש בב\"י שכתב וז\"ל ונראה שהביא רבינו דברי הרמב\"ם וכו'. וכתב הב\"ח שם וז\"ל נראה דלפי מ\"ש רבינו וכ\"ש האידנא וכו' נראה דלא מיבעיא דרשאי אלא דחייב על כן כתב רבינו דהרמב\"ם חולק על זה דהרי כתב דאינו רשאי לקרות אם הוא מבוהל א\"כ כל אדם נמי וכו' דלענין זה אין חילוק בין חתן לשאר כל אדם דטבעה ספינתו בים וכו' והא דאיתא בש\"ס וכו' עכ\"ל.
ולענ\"ד לא באתי לכוונתו דראשונה קשה לי לאיזה צורך הוצרך לכתוב דה\"ה כל אדם שטבעה ספינתו בים דכל הנרצה אליו הוא למצוא לרבינו [הרמב\"ם] דפטר דלא כרבינו [הטור] דלעולם חייב. ועוד קשה מי לא מודה בדין זה דמבוהל דאסור לקרות דעד כאן לא אמרינן דבזמן הזה חתן קורא לפי שכל אדם אינו מכוין אלא דוקא כשלא היה בהול אלא טירדא בעלמא דבזמן הש\"ס אפי' היה אומר שיכול לפנות דעתו לא מהימנינן ליה ברם עכשיו מהימנינן ליה דגם כל אדם לא מכוון ודי אי אומר דמכוון לא כן בחזינן ליה שהוא מבוהל בבירור זו לא אמרה אדם מעולם שיקרא בלא כוונה וגם התוס' והר\"מ מודים לו ודוק. ופירוש דברי הר\"מ כך דאיהו פוסק כת\"ק דרשאי והיינו רשות שאומר שיכול לכוון דלא כרשב\"ג דלא נאמן אבל אם הוא מבוהל בבירור ודאי דלא יקרא. גם מה שדימה הב\"ח דה\"ה טבעה ספינתו בים שהוא טרוד ובהול דפטור, דבריו תמוהים ע\"פ דברי הר\"מ והוא האמת דכל ההיתר אינו אלא באומר יכול אני לכוון לא כן בבירור דלא מכוון אינו רשאי וזה דוקא בטרוד בדבר מצוה ברם בעלמא דאית ליה צערא הו\"ל רשות דאי בעי ליה לאפכוחי פחדיה וכמסקנא דש\"ס דחילק מרשות למצוה. ובכלל התמיה נכנס גם הרב מהר\"י הלוי סי' מ\"ו דף פ\"ז עיי\"ש וז\"ל אבל קשה לי בדברי הרמב\"ם שכתב אבל אם היה הפטור מבוהל אינו רשאי וכו' והא בש\"ס וכו' הכא טירדא דמצוה הכא טירדא דרשות הרי דברשות אפי' מבוהל יקרא ואיך כתב דמבוהל לא יקרא אלו תוכן דבריו. וכבר כתבנו דהך דינא דרבינו אינו אלא בטירדא דמצוה לא כן ברשות דאיבעי ליה לפכוחי פחדיה ואינו רשאי לפטור עצמו. ועוד קשה לי על הב\"ח במה שעשאו לרבינו חולק עם רבינו [הטור] והתוס', דמי הגיד לו דחולק הוא דעד כאן לא כתב רבינו כן אלא לפי דין המשנה כמנהגו שמעתיק דין המשנה ואז הוא דיש חילוק בין מבוהל דהיינו שהוא ברור שאינו מכוון לטרוד סתם דאומר דמכוון וכת\"ק, לא כן בדורות אחרונים דלא כל אדם מכוון אפי' אינו מבוהל והן אמת שע\"פ מ\"ש מרן בב\"י להוציא מדברי הרמב\"ם גם לזמן הזה נמצא שפיר חולק בהם, לא דרך בזה רב ב\"ח כמו שנראה מדבריו יעו\"ש. ועוד קשה עליו שאם כוונת הטור להביאו לחלוק הוה ליה לומר אבל הר\"מ וכו' כמנהגו ולכן לדרך מרן משוה אותם." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות קריאת שמע", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Ahavah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..c0b11ed4dfb667922a2a6980b28f5e2dfb0851e8 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,125 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Ahavah" + ], + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין מ\"ש מרן דפסק רבינו כת\"ק וכמ\"ש הרב יד אהרן הל' תפילין סי' ל\"ב הגהת ב\"י. ומ\"מ אחרי ראות מ\"ש מהר\"ם ישראל שם והרב תוס' יו\"ט בגיטין פרק השולח נראה בבירור דלא ס\"ל לרבינו האי כללא דכל מקום ששנה רשב\"ג הלכה כמותו וכ\"כ רש\"ל הביא דבריו הב\"ח או\"ח סי' תל\"ג ס\"ק י\"א וז\"ל הרי\"ף והרמב\"ם לא ס\"ל האי כללא דכל מקום ששנה רשב\"ג וכו' יעו\"ש. ומן התימה על הרב יד אהרן נר\"ו שם שתמה על רש\"ל דבכל ספר היד פוסק הלכה כרשב\"ג וכו' וכ\"כ גם מרן בפי\"ב דמעשר הי\"ז, וליתא וכדכתיבנא. גם מה שתמה הרב הנזכר נר\"ו במ\"ש על שם הרי\"ף דלא ס\"ל האי כללא ממה שהרי\"ף גופיה הביא בפרק גט פשוט דהאי מימרא דר' יוחנן כל מקום ששנה רשב\"ג וכו' הלכה כמותו יעו\"ש, הן אמת דכך פסק הרי\"ף שם ברם רש\"ל כתב כן ע\"פ מ\"ש הרא\"ש פ\"ה דב\"ק דף מ\"ט וז\"ל הרי\"ף הביא המשנה כצורתה ולא פי' במאי פליגי משום דסבר דהלכה כרבנן דלית ליה האי כללא דר' יוחנן כל מקום ששנה רשב\"ג עכ\"ל, ומי לנו בקי בדברי הרי\"ף יותר מהרא\"ש ז\"ל וכ\"כ עוד הרא\"ש כן לדעת הרי\"ף בסוף כתובות גבי מתני' ג' ארצות יעו\"ש. ומן התימה על הרא\"ש פרק גט פשוט הביא דברי הרי\"ף וז\"ל וליתא לדרשב\"ג וכו' דאמר ר' יוחנן הלכה כרשב\"ג חוץ מערב וצידן וכו', וצריך לדחוק מחומר הנושא דמ\"ש הרי\"ף כן, הוא אפי' לר' יוחנן דאמר הלכה כרשב\"ג כאן ליתא לדרשב\"ג וכ\"ש לדידן דלית לן הא דר\"י דאמוראי נינהו ואליבא דר\"י. ולפ\"ז לא קשיא מה שהשמיט מעשה דצידן דמתני' כיון דכתב מימרא דר' נתן בסוף פ\"ג דנדרים." + ], + [], + [ + "תפילה \n של ראש אין עושין אותה של יד. ועיין מ\"ש הרב ב\"י סי' מ\"ב וסיים ומנא ליה לומר שסובר הרמב\"ם כן. ועיין מ\"ש גם בבדק הבית. ונראה לענ\"ד דכיון דלא חילק רבינו בין אתני ללא אתני מוכרח דלא ס\"ל לחלק בהכי והיינו טעמא דעד כאן לא קאמר בש\"ס דמהני תנאי אלא למאן דס\"ל הזמנה מילתא היא דהיא מילתא כחושה ברם לגבי מעשה לא מהני דלא ס\"ל כרבינו ירוחם ומהר\"י אבוהב דלא חילקו בין הזמנה למעשה." + ] + ], + [ + [], + [ + "ושל \n יד קושר אותה וכו'. כתב הכנה\"ג באו\"ח סי' כ\"ז משם (אומרם) [מור\"ם] דמי שאין לו יד שמאל פטור מן התפילין, ותמה עליו החבי\"ב דאי מיירי באין לו זרוע גמ' ערוכה היא פרק הקומץ וכו' וסיים דאולי איירי באין לו יד יעו\"ש. וודאי דכתב הרב כן משום דלא ראה דברי הר\"מ איסרלס וכמו שיעד בתחילת דבריו דהא מדבריו משמע דאיירי באין לו זרוע שכתב וז\"ל נראה דאינו מניח כלל וראיה מחליצה דאיטר רגל ימין חולץ בשמאל לדעת מקצת הפוסקים ואפ\"ה אי נקטעה רגלו אינו חולץ כלל וכו'. ואי איירי באין לו זרוע כלל ניחא דמייתי ראיה משם ברם אי איירי בגידם מה ראיה מייתי מחליצה שאני התם דאינו חולץ כלל משום דהחליצה היא ברגל עצמו וכיון שאין לו רגל לאו בר חליצה הוא כלל משא\"כ כאן בתפילין שהוא בזרוע כיון דיש לו זרוע יכולים אנו לומר שיניח בימין כיון דבר הנחה הוא או בשמאל עצמו כיון דיש לו זרוע. ואף שלזה יש לדחות דאין מזה קושיא כלל דאה\"נ דאיירי באין לו יד ומייתי ראיה מחליצה דגם התם חלצה מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה וכך פסק רבינו פ\"ד מחליצה מ\"מ לפחות הו\"ל להביא הך סוגיא ולא לילך לעצות מרחוק. ועוד דהתוס' ז\"ל בפירוש ס\"ל דמי שאין לו יד חייב והו\"ל להזכירם לפחות אשר מזה מוכח דאותה שעה נעלם ממנו סוגיא זאת ואיירי הרב באין לו זרוע והפנים חדשות לא נתן אל לבו בזה אלא לציין פסקי ההלכות. וכן נראה ממה שפסק מור\"ם עצמו בהגהת שו\"ע גידם שאין לו יד רק זרוע יניח בלא ברכה, נמצא דמ\"ש בתשובה שלא יניח כלל איירי באין לו זרוע כלל. וכן [דעת] המג\"א ז\"ל שמ\"ש בתשובה איירי באין לו זרוע, שהקשה עליו דש\"ס ערוך הוא דאין לו זרוע פטור מן התפילין." + ], + [], + [ + "תפילה \n של ראש אינה מעכבת של יד. כתב רבינו בס' המצוות וז\"ל מצות עשה י\"ג היא שציונו להניח תפילין וכו' ואלו השני מצוות לא יתחייבו לנשים דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך ונשים אינן חייבות בתלמוד תורה וכו' עכ\"ל. ועיין בש\"ס קדושין דף ל\"ג איתא הכי ותפילין גמר מתלמוד תורה מה ת\"ת נשים פטורות אף תפילין נשים פטורות ונקיש תפילין למזוזה וכו' תפילין לת\"ת איתקוש בפרשה ראשונה ושניה." + ], + [ + "אבל \n אם הניח שתיהן מברך ברכה אחת והיא להניח תפילין. עיין להרב משל\"מ שהצריך עיון בדברי הרא\"ש, וכתב עליו הרב מרכבת המשנה נר\"ו שהבין שמ\"ש ואני מברך שנים היינו בשל ראש ולכן הקשה דאיהו כתב דאין לברך אלא אחת. ואגב שיטפא לא דק דאחר שבירך בשל יד להניח לא אמר אדם מעולם שיברך בשל ראש שנים ועד כאן לא קאמרי ר\"ת ודעימיה דיברך שנים בשל ראש אלא בשח בינתיים וכן היכא שאין לו אלא תפילה של ראש ברם היכא דבירך בשל יד אינו מברך בשל ראש אלא אחת דברכה של יד קאי גם אשל ראש, ומאי דקשיא ליה הוא דבתשובה ראשונה כתב דברכה של יד שייכא גם לשל ראש כנראה דס\"ל דברכה א' די לשניהם ומתשובה שאחריה משמע דס\"ל דמברך שנים להניח בשל יד ועל מצות בשל ראש זה ודאי כוונתו בקושיא זאת. ברם לא קשיא וכמ\"ש הרב נר\"ו דמ\"ש בתשובה ראשונה שייכא היינו דקאי גם לשל ראש דאי לא קאי עליה צריך לברך שנים ופשוט." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "זמן \n הנחת תפילין ביום ולא בלילה וכו'. עיין מ\"ש מרן וכדתניא בהדיא וכו'. וקשה לי טובא במ\"ש דכל תנאי דברייתא קמייתא ס\"ל דלילה לאו זמן תפילין והא רבי יעקב אמר עד שתכלה רגל מן השוק וחכמים אומרים עד שישן ומשקיעת החמה הוי לילה ולמה יחייבו עד זמנים אלו אלא ודאי דס\"ל דלילה הוי זמן תפילין, ואפי' אם הוא לבוש בהם צריך שיסלקם אי ס\"ל לילה לאו זמן תפילין כיון דקפיד רחמנא וכתב קרא ושמרת ולמר בעשה ולמר בלאו וכן בני מערבא דס\"ל לילה לאו זמן תפילין הוו מברכי לשמור חוקיו. הן אמת דרש\"י כתב דסברי לילה לאו זמן תפילין מ\"מ כבר כתבו התוס' להיפך דס\"ל לילה זמן תפילין אלא דמר עביד הרחקה יתירה ומר לא עביד וודאי מאי דניידי התוס' מפירוש רש\"י הוא ממאי דכתיבנא וא\"כ לפחות היה לו למרן לומר דרבינו ס\"ל כפירוש רש\"י ולא לסתום. ועוד בב\"י סי' ל' בשנותו את טעמו דהרא\"ש והטור דס\"ל דלילה זמן תפילין דלמדו כן מהאי ברייתא וכהתוס' ומדבריו נרמז שהכרחם הוא כמ\"ש לענ\"ד וכ\"כ בסתם והיה לו לומר דזה כדעת התוס' באופן דבב' המקומות סתם. עוד כתב מרן והלכה כר\"ע מחבירו ע\"כ. ויש לדקדק דמה שייך בזה לומר הלכה בדבר דלא נפק\"מ לענין דינא יהיה מכתוב זה או מזה." + ], + [ + "מי \n שהניח וכו'. וכתב מרן ההיא עובדא דרבינא וסיים ומאחר שרבינו פוסק כמ\"ד לילה לאו זמן תפילין, וכ\"כ בב\"י סי' ל'. ולא ידעתי אמאי הוצרך לזה והא בסמוך הל' י' כתב דפלוגתייהו בהנחה לכתחילה מדאמר ומודים וכו' כנראה דכשהם מבעוד יום אין צריך לסלקם יעו\"ש." + ], + [], + [ + "וכל \n הטמאין כולן חייבין וכו'. והוא מש\"ס סוכה דף כ\"ו וממנה תמה מרן בב\"י סי' ל\"ח על הכלבו שכתב על שם הר\"ם וז\"ל ועל הבחורים אשר מהרהרים אפי' בשעת ק\"ש לא יניחו תפילין, ותמה עליו מהך ש\"ס וסיים הרי בהדיא דמשום הרהור לא מיתסר וסיים ואפשר לומר דהר\"ם מפרש וכו'. פירוש דבריו דקשיא ליה ע\"פ פירוש רש\"י דפי' שמא יראו קרי וכו' ואהא קאמר לימא וכו' ומשני בנשותיהן עמהן נמצא דאפי' בקרי אין קפידא וקשיא דתיפוק ליה משום הרהור וכדעת הר\"ם ואהא תירץ דיפרש דקס\"ד דהם בעלי קריין וכו' ולעולם דאי מהרהר בהם אסור ולענ\"ד עדיין קשיא דניחא כשנקשה על אופן זה ברם כשנקשה ממסקנת הש\"ס דמוקי לה בהרגל דבר ותיפוק ליה משום הרהור לחוד מה יענה הרב ז\"ל. ואין לומר דכשנקשה הכי נתרץ דהכלבו כתב על קצת בחורים שמהרהרים ולא שכולם מהרהרים בודאי בש\"ס דקתני הילדים סתם הוכרח לאוקמי בנשותיהן עמהם דבזה איירי דעדיין קשה דנוקמא במהרהרים דמאי חזית באוקימתא זאת יותר מזאת ואולי חדא מינייהו נקט.", + " מצטער\n וכו' פטור מן התפילין. עיין בב\"י או\"ח סי' ל\"ח כתב וז\"ל ומצאתי בס' ארחות חיים על שם הר\"ם מצטער וכו' פטור עכ\"ל. ואתמהא מה מציאה היא זאת דהכי כתב רבינו הכא ואי קאי להר\"ם אחר למה הלך לעצות מרחוק יביא הדין על שם רבינו דליכא חידושא משם יותר [א\"ה. עיין בבדק הבית שתיקן]. ועיין מ\"ש מרן בכ\"מ משם הר\"ר מנוח ומה שהשיב עליו מרן. ולענ\"ד גם מצד אחר איכא למשדי נרגא דהחושש בראשו אין בידו כי היכי דנימא איבעי ליה ליתובי דעתיה לא כן במצטער במילי דעלמא דהוי דבר חוץ מגופו כמו טבעה ספינתו בים וכן על זה הדרך אפשר דחייב ואמר איבעי ליה ליתובי דעתיה, וחילוק זה איתיה בש\"ס סוכה דף כ\"ה. ומדברי מרן בב\"י נראה דס\"ל דפי' מצטער שכתב הר\"מ היינו מחמת חולי, שכתב אחר מ\"ש דין מצטער וז\"ל ולפ\"ז אפשר לפטור כל חולה אם הוא מצטער. ופירוש דבריו כיון דהכל תלוי בצער אין הפרש בין חולה לחולה ולהכי נקט הר\"מ מצטער כדי לכלול כל חולה ברם בלא חולי אמרינן איבעי ליה ליתובי דעתיה ואין זה במשמעות לשון הר\"מ ויש לבע\"ד לחלוק בזה." + ], + [], + [ + "לא \n שינת קבע ולא שינת עראי. כתב רבינו יונה פרק מי שמתו ולא גזרינן עראי אטו קבע דשאני גבי סוכה דשינה עצמה אסורה אמרו דגזרינן עראי אטו קבע אבל גבי תפילין דאפילו שינת קבע עצמה לא אסרו אלא משום שמא יפיח ולא עבדינן גזירה לגזירה עכ\"ל. וקשה לי דלפי חילוק זה מה הקשה בש\"ס סוכה דף כ\"ו על מאי דתני שם אוכלין עראי חוץ לסוכה ואין ישנים שנת עראי חוץ לסוכה מאי טעמא אמר רב אשי גזרה שמא ירדם א\"ל אביי אלא הא דתניא ישן אדם שינת עראי בתפילין אבל וכו' ליחוש שמא ירדם אלא אמר ר' יוחנן וכו', ומאי קשיא הא שנא ושנא דבתפילין הוי גזירה לגזירה ולכן עראי שרי לא כן בסוכה דהוי חדא גזירה ולכן אפי' עראי אסור ודוק." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בית \n וכו' אסור לשמש מטתו וכו'. וכפירוש רש\"י בש\"ס ובב\"י סי' מ' כתב על שם הר' יונה דנראה מדבריו דכי הוו שניהם אינן כליין אפי' עשרה כחד דמו וכו' יעו\"ש. והן אמת דכפי הלשון המוצג לפנינו נראה כן מדבריו ברם אין הדעת סובלתו דאדרבא יותר טוב שלא יהיה כליין מכליין ובלא ימנע איזה מהן טוב מחבירו אי כליין טוב משאינו כליין א\"כ כשהן ב' כליינים יותר טוב ואי שאינו כליין טוב מכליין בשניהם שאינן כליינים יותר טוב וכי גזרה היא זו אם קבלה נקבל. והרב בית חדש הגיה בלשונו ובמקום אפילו עשרה שאינן כליין כתב שהן כליין ופירש דסד\"א דכשם דאי איכא עשרה כליינים אינו מועיל כי אם לאחד כך צריך עשרה שאינן כליינים וכו' יעו\"ש סיום דבריו. ואני הדיוט תמהני עליו אם יצאו דבריו מפיו וכי מתורת ביטול אתינן עלה דס\"ד דצריך עשרה שאינן כליינים נגד הכליינים הא כל הפסול מאלו (ההי') [העשרה] הוא משום דהוו כליינים דאי הוו שאינן כליינים מי לא מודה דמועיל וכי משום דאיתוספו כליינים נפסלו שאינן כליינים אתמהא.
ולענ\"ד אי לא דמסתפינא היה נראה להגיה עוד ולהוסיף תיבת לא וכצ\"ל כלומר לא תימא עשרה שהן כליינים לא דמי לכלי אחד וכו' וכמ\"ש שם הלשון הב\"ח. וה\"פ דבא להוציא פירוש אחר בגמ' דאפשר לפרש לזה פי' לא שנו דסגי כלי בתוך כלי אלא בכלי שאינו כליין כלומר דשניהם צריך שלא יהיו כליינים ברם כל כליין אם אחד מהם כליין אפי' עשרה שכולן כליינים עם אחד שאינו כליין כחד חשוב כלומר ואינו חשוב מתוכן אלא השאינו כליין וצריך גם אחר שאינו כליין עמו שאותם כליינים כלא חשיבין וזהו שאמר לא תימא עשרה שהן כליין לא דמו לכלי אחד כלומר דלא חשיב לכלל וכמ\"ש אלא אפי' עשרה שהן כליין דיינינן להו ככלי אחד כלומר דפי' הש\"ס דקאמר אבל כלי כליין אפילו עשרה כחד מאנא דמו הוא מועיל לחד וסיים מיהו אפילו כלי אחד לבדו שאינו כליין לא נתמעט מאחד וכו' כלומר ההפרש שיש בין כליין לשאינו כליין הוא דשאינו כליין סגי בשנים או לפחות אחד שלא יהיה כליין אבל שניהם כליינים לא מהני ואפי' עשרה לאחד ונמצא לפעמים עשרה כליינים לא מהני אפי' לאחד, לא כן שאינו כליין לעולם אחד נחשב לאחד וזהו שאמר אפילו וכו' לא נתמעט מאחד וכו' והוא נכון וחריף וכן ראיתי לכמה גדולים שהגיהו כרצונם.", + " ואם\n הניחם כלי בתוך כלי מותר להניחן וכו' שלא כנגד ראשו. הכי אמר ר' ירמיה בברכות דף כ\"ד והיכא מנח להו אמר ר' ירמיה בין כר לכסת שלא כנגד ראשו וכו'. והקשו בתוס' אימא שלא כנגד ראשו וכו' ותירצו דא\"כ מאי איריא בכובע וכו' עכ\"ל. פירוש לדבריהם דמשו\"ה הקשה המקשה מר' חייא ולא מברייתא דלעיל דאי מההיא יש לומר שלא כנגד ראשו אבל מדר' חייא מדצריך כובע משמע אפי' כנגד ראשו והוי איפכא ולזה תירץ לו המתרץ דאה\"נ דמשום כובע הוא דהתיר והיינו טעמא דכל דאיכא כובע אף דהוי תחת ראשו הוי שלא כנגד ראשו דמפיק למורשא לבר ונמצא שלא כנגד ראשו. וזה נראה כונת הרשב\"א בחידושיו שאחרי כותבו דברי התוס' סיים וז\"ל ומיהו לכובע למי שנותנן תחת מראשותיו ממש לא מעלה ומוריד עכ\"ל, ור\"ל הכי. ומיהו אף דהמקשה הבין דכל דאיכא כובע שרי אפי' תחת מראשותיו לפי המסקנא לקושטא דמילתא תחת מראשותיו ממש לא מעלה ומוריד אלא ההיתר בהוציא המורשא לבר דהוי שלא כנגד ראשו, ולאפוקי מהרב יד אהרן סי' מ' שפירש בכוונת התוס' וכוונת הרשב\"א שלענ\"ד הם דברים זרים דכיון דאמר דמשום הכובע הוא דהתיר ר' חייא איך אמרינן דהכובע אינו מעלה ומוריד יעו\"ש. וע\"פ מה שביררתי דבריהם ז\"ל אין מובן למ\"ש הט\"ז סי' מ' סק\"ג בדבריהם וק\"ל." + ], + [ + "קדושת \n תפילין קדושתן גדולה וכו'. כתב כנה\"ג סי' כ\"ה דמי שאין ידו משגת לקנות ציצית ותפילין ציצית קודם ששקולה ככל התורה כולה ובשיירי סייע עצמו מהנימוק\"י שכתב דיקדים ציצית לתפילין משום דציצית שקולה כנגד כל המצוות ועוד שהוא תדיר עכ\"ל. והקשה הרב בני חיי דמאי ראיה מייתי מהנימוק\"י שאני התם דאיירי לקדימה. ושוב כתב דאפשר דהא בהא תליא דכיון דקודם נדחה האחרת מפניה וכההיא דכתב הרמב\"ם פי\"א דבכורים היה הוא לפדות וכו' ולעלות לרגל ואין לו כדי לשניהם פודה את בנו ואח\"כ עולה לרגל שנאמר כל בכור בניך תפדה ואח\"כ ולא יראו פני ריקם הרי דמדין קדימה דקדם בקרא למדנו דהיכא שאינו יכול לעשות שניהם שנדחה מפניו זה תוכן דבריו. ולא ידעתי דמיון זה דמה לההיא דפדיון ועלית רגל דקרא כתב תחילה כל בכור בניך תפדה ואח\"כ ולא יראו פני ריקם ומאן לימא לן דלענין קדימה היא ולא לומר דאין לו לעשות שניהם דפדיון קודם וזה נדחה מפני זה ולא דקרא בקדימה איירי ולמדינן מינה להיכא דאי אפשר לעשות שניהם משא\"כ הכא דבפירוש כתב הנימוק\"י דיקדים ציצית לתפילין דאפשר לומר דדוקא לענין זה כ\"כ הנימוק\"י ולא להיכא דאי אפשר לעשות שניהם.
והנראה לי בכוונת הכנה\"ג דרצונו להורות דהא מיהא לענין קדימה ס\"ל להנימוק\"י דגדולה מצות ציצית ואנן בדידן ס\"ל דאף באין יכול לעשות שניהם ציצית קודם. ומהר\"י הכהן בן ארדוט נר\"ו בס' בית דוד הביא עוד סיוע כעין מ\"ש הרב בני חיי ודבריו מתמיהים דממקום שבא אינו ענין לנידון דידן יעו\"ש. ולמאי דמתמהי עליה דהיאך קודם ציצית לתפילין כיון דמציצית פטור דאינו לבוש בת ארבע כנפות ובתפילין חייב היאך יעשה הפטור ויניח החיוב נראה דמ\"מ כיון דמביא עצמו לידי חיוב בלבישתו קודם לתפילין כיון שיש לו כ\"כ חשיבות ששקולה כנגד כל המצות ועל ידו יזכור את ה' ואין קבלת עול מלכות שמים יותר מזה והא דלא אחשביה ר' יוחנן דאמר הרוצה שיקבל עול מלכות שמים יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין היינו משום דציצית כבר הוא לבוש מבלילה כמ\"ש במקום אחר הל' ציצית יעו\"ש בחי', ואה\"נ דגם בציצית יש קבלת עול מלכות שמים כיון שעל ידה יזכור כל מעשה ה' הגדול והנורא וכיון דהא מיהא אחר לבישתו שפיר מתחייב אהני לן כל הני דוחקי להביאו לידי חיוב כנ\"ל כונת הרב. או כמ\"ש הרב הלבוש שלא הזכיר ציצית לפי שעטיפת ציצית הוא חובה מוטלת עליו מיד שילבש ויתכסה עצמו בבוקר יעו\"ש." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [ + "והמלך \n מצוה עליו לכתוב וכו'. ובספר המצוות כתב מצות עשה י\"ז היא שצונו שיהיה כל מלך יושב למלוך כותב ספר תורה לו לעצמו וכו' עכ\"ל. ולכאורה קשה דבפי' המשנה פ\"ב מסנהדרין כתב וז\"ל ויכתוב שני ס\"ת שלמים וכו' וי\"ל דמ\"ש בפירוש המשניות היינו אם לא היה לו ס\"ת בהיותו הדיוט דצריך שיהיו לו שתים ברם אם היה לו ס\"ת בהיותו הדיוט די באחד מחדש וכ\"כ בפירושו כאן לא היה לו ס\"ת קודם שימלוך צריך לכתוב אחר שמלך שני ס\"ת וכו'. ובפ\"ג מהל' מלכים הוסיף עוד שאף אם היה אחד משל אבותיו די בשיכתוב אחד אחר שמלך. ותמה עליו מרן דהוי היפך הש\"ס יעו\"ש, ויישב בדוחק דמאי דאמר בש\"ס שלא יתנאה בשל אבותיו היינו באותו שחייב המלך להוסיף משום היותו מלך אבל במי שחייב אף בהיותו הדיוט יכול להתנאות בשל אבותיו יעו\"ש. ולשון לא צריכא לשתי תורות דקאמר בש\"ס לא משמע הכי וגם מלשון שכתב רבינו הכא בהל' ס\"ת לא משמע הכי ויותר תימה דשם בספר המצוות מצוה י\"ח הביא לשון הש\"ס דלא נצרכא אלא לשתי תורות ופי' וז\"ל כלומר שהפרש יש בין מלך והדיוט כי כל איש חייב לכתוב אחד והמלך שנים וכו' דזה מורה דכוונתו דגם שנים אי אפשר להתנאות בשל אבותיו וזה סותר למ\"ש במצוה י\"ז דדי באחד מחדש באופן דהכל מגומגם." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [ + "אסור \n לאדם למכור ס\"ת. פ' בני העיר אמר רשב\"ג אפילו אין לו מה יאכל ומכר ס\"ת או בתו אינו רואה סימן ברכה. וכתב מרן ביו\"ד סי' ע\"ר וז\"ל ומשמע דכיון דאינו רואה סימן ברכה אסור למוכרו. וכתב המשל\"מ ז\"ל וז\"ל והא דכתב מרן באו\"ח סי' תקפ\"ה דהא דקאמר אינו רואה סימן ברכה משמע דליכא איסורא שאני הכא דכיון דחלוקת ההתר לא היתה אלא כדי שיהנה מאלו המעות א\"כ כיון דאמר דאינו רואה סימן ברכה פשיטא דאסור אלו דבריו. ולישנא דמרן משמע דמשום דאמר אינו רואה סימן ברכה הוא דדייקינן דאיסורא איכא והוי היפך מ\"ש בסי' תקפ\"ה. והט\"ז ביו\"ד סי' ע\"ר קשיא ליה על מרן דאמר דכל דאינו רואה סימן ברכה איכא איסורא מש\"ס דפ' מקום שנהגו דאמר שם סימן ברכה לא חזי שמותי לא משמתינן דנראה דאיסורא ליכא ותירץ דכיון דתני ברישא לא ימכור דנראה איסורא וסיים יתר על כן וכו' אינו רואה סימן ברכה משמע דגם איסורא איכא כמו ברישא אלו דבריו. וגם זה אינו צודק בלשון מרן וכמ\"ש דלא תלי ליה בתחילת לשון הברייתא ודוק, ולא הרגיש מדברי מרן דסתרי אהדדי כנראה שלא זכר שר ממ\"ש באו\"ח. ומ\"מ ע\"פ תירוצו למה שהקשה מהש\"ס יתיישב גם למרן דלא תיקשי דבריו אהדדי על דרך שתירץ המשל\"מ. ועיין להשיירי כנה\"ג או\"ח סי' תס\"ח הגהת ב\"י וביו\"ד סי' ע\"ר שחתר בענין זה אי כשאינו רואה סימן ברכה איכא איסורא או לא ולמה שהקשו דברי מרן אהדדי לא מצא מענה.
וראיתי להרב מקראי קודש דף ר\"ג דקא מתרץ לדברי מרן והוא דחוק בלשון מרן דאינו מורה הכי, והוא כתב דלא קשה מידי. ואני הדיוט עד השתא הכא לא ראיתי דברי מרן דסי' תקפ\"ה במקומן וכדו דראיתי לשונו לא ידענא מאי אידון בה ותמיה אני על כל התמהים עליו מה ראו על ככה לתמוה דליכא קושיא כלל ועיקר וז\"ל שם וכן משמע בפרק מקום שנהגו דת\"ר ד' פרוטות אין בהן סימן ברכה וחד מינייהו שכר מתורגמן וכו' ואם איתא דאיכא איסורא לא הו\"ל לומר אין בהם סימן ברכה אלא שאין רואין סימן ברכה אלו דבריו הרי דאומר דכל דאומר אינו רואה סימן ברכה ר\"ל דאיכא איסורא אלא כשאומר אין בהם סימן ברכה ר\"ל וליכא איסורא נמצא דבריו מכווני אהדדי.
והנה מדברי רבינו נראה דאף בס\"ת דיחיד אסור למוכרו אם לא ללמוד תורה וכו' והוא יחיד דלכולהו רברבתא ס\"ת דיחיד שרי למכור ואף שלא מכרו ללמוד תורה וכו' יעו\"ש במרן חלק או\"ח סי' קנ\"ג ויו\"ד סי' ע\"ר. ואף דבדברי הרא\"ש לא משמע אלא אי מכר ולא לכתחילה לאו דוקא וכמ\"ש הפרישה ודרישה שם ס\"ק כ' יעו\"ש. וראיה מדברי בנו באו\"ח ויו\"ד שהביא דינו זה כתבו בלכתחילה וכן בקיצור פסקי הרא\"ש יעו\"ש, ורבינו הוא יחיד בדבר זה ואמטו להכי לא פסק מרן כוותיה וז\"ל מרן סי' קנ\"ג סעיף י' יש אומרים דיחיד בשלו אפילו בס\"ת מותר למוכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה ויש מי שאוסר וכו' עכ\"ל. ורצונו לפסוק כיש אומרים שהם רבים משא\"כ האוסר שהוא יחיד ואף שהביאו באחרונה וכמו שמצינו דוגמתו כשכותב יש מי שאומר וכו' להיתר ורב פלוני אוסר שכתב השיירי כנה\"ג או\"ח סי' ש\"כ הגהת ב\"י אות ז' דכוונתו לפסוק להתירא והביא הפוסק האוסר להורות שיחיד הוא האוסר ואף כאן הוא הדין, שכתב ויש מי שאוסר להורות שיחיד הוא האוסר ומכאן ראיה לדברי השיירי כנה\"ג. וכן דוגמא אחרת כיוצא בזה כשכותב בשו\"ע סברא א' בלשון יש אומרים והב' בלשון יש מי שאומר שדעתו לפסוק כיש אומרים קמא שהם רבים ולא כיש מי שאומר שהוא יחידאה וכמ\"ש הגינת ורדים חלק אהע\"ז כלל ד' סי' ל' דמדשינה וכתב בתחילה בלשון רבים ואח\"כ בלשון יחיד להורות דהלכה כרבים וכ\"כ בכנה\"ג חלק חו\"מ סי' כ\"ה בהגהת ב\"י כללי הקים לי אות נ\"ב דכל דכותב יש מי שאומר הוא יחיד. ואף שבשיירי כללי הפוסקים כתב דאפשר יש מי שאומר הוי שנים, מ\"מ היינו כשכותב יש מי שאומר לחוד אבל כשמתחילה כותב יש אומרים ומסיים ויש מי שאומר או יש מי שאוסר ודאי דהוי יחיד ודוק.
ודע דממקום שבא השיירי כנה\"ג בכללי הפוסקים דגם יש מי שאומר הוי שנים והוא מדברי מרן בספרו הקצר [יו\"ד סי' פז ס\"ח] גבי מי חלב, לא מצאתי מאומה וליכא שם אלא יש מי שאוסר והוא מיחידאה הוא ה\"ר אליעזר יעו\"ש, ולא ידענא מאי אידון בה, ואם באולי הוא אמת ואנוכי לא ידעתי מ\"מ ליכא בתחילה יש אומרים בלשון רבים ואחריו יש מי שאומר, ונמצא א\"כ עדיין דברי הגינת ורדים אמת ושניהם יכונו ואיך כתב היד מלאכי כללי מהר\"י קארו סי' ס\"ז לא תציתו להאי כללא מכח ההיא דכלל השיירי כנה\"ג.
איך שיהיה כאן פסק מרן דלא כרבינו אלא כרבים החולקים ומ\"ש ביו\"ד לאסור בסי' ע\"ר הוא הברייתא כפשטא דקאי בס\"ת של רבים דאיכא איסורא הדרן לקמייתא דכתב מרן בב' המקומות דכל דאמרו אינו רואה סימן ברכה איסורא איכא וכן הוא גמרא ערוכה בב\"ב דף קנ\"א ע\"א ספר תורה מאי כיון דלא מזדבן דאסור לזבוני לאו נכסי הוא או דילמא כיון דמזבן ללמוד תורה וכו' נכסי הוא וכו' ע\"כ. הרי דקרי ליה איסורא ומן התימה על כל המבינים בהך ברייתא גופא דרשב\"ג דאמר אינו רואה סימן ברכה דאיסורא ליכא יעו\"ש במרן ב\"י חלק או\"ח סי' קנ\"ג וביו\"ד סי' ע\"ר ודוק.
והמג\"א בסי' קנ\"ג ס\"ק כ\"ב על מ\"ש מרן יש אומרים יחיד בשלו מותר למכור ואפילו ס\"ת כתב צ\"ע דבחו\"מ סי' רמ\"ח סי\"א כתב האומר נכסי לפלוני ס\"ת הוי בכלל או כיון דלא מזדבן לא הוי בכלל נכסי ובשל יחיד מיירי דאי הקדישו פשיטא דלא מצי יהיב וצ\"ל דמ\"ש הכא הקדישו כלומר שנתנו לבית הכנסת לקרות ולא הקדישו ממש ואפ\"ה אסור למוכרו ובהכי מיירי בחו\"מ, ומ\"מ צ\"ע דהיה לו לפרש והקושיא היא מובנת דאיך התירו למכור והתם מספיקא אי שרי או לא. ברם מה שתירץ לא ידעתי דכתב דבין הכא והתם נתנו לבית הכנסת לקרות וא\"כ עוד היום קשיא כדמעיקרא ואף גם זאת מגומגם הלשון והנראה יותר שהכל הוא קושיא וליכא תירוץ ואף דלא אתי שפיר סוף הלשון וצריך לתקנו." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "בית \n שיש בו ספר תורה וכו' בית אחר. ועיין מ\"ש מרן דס\"ל לר' יהושע בן לוי דחלוק דין ס\"ת מדין תפילין דבס\"ת כל שיכול לעשות מחיצה י' טפחים צריך לעשות ולא די בכלי תוך כלי וזו היא דעת רבינו אף שלא בא מפורש יפה בדבריו. ולענ\"ד לא באתי לכוונתו חדא דהיאך נאמר דריב\"ל פליג אברייתא דהברייתא אמרה בפירוש דמועיל בכלי תוך כלי וריב\"ל פליג ומצריך גם עשרה טפחים ונפסוק הלכה כריב\"ל נגד הברייתא. ועוד דבפירוש כתב רבינו התיקון דכלי תוך כלי וסיים או עד שיעשה מחיצה וכן בפ\"ד דתפילין הכ\"ד לא כתב בס\"ת אלא תיקון דכלי תוך כלי ולא סיים או עד שיעשה מחיצה הרי דפוסק כהברייתא ולא כריב\"ל.
ולענ\"ד נראה שדעת רבינו הוא דתיקון דמחיצה י' טפחים קלישא מתיקון כלי תוך כלי ולכן בתיקון כלי תוך כלי אפי' שיש לו בית אחר מועיל לפי שהוא תיקון נאה משא\"כ תיקון דמחיצה דמועיל אי לית ליה ביתא אחרינא ברם אי אית ליה אינו מועיל ונמצא אינו חלוק ר' יהושע בן לוי עם הברייתא דהברייתא דהצריך תיקון נאה דכלי תוך כלי היינו בין דאיכא ביתא אחרינא בין ליכא וריב\"ל דהיקל בתיקון קליש היינו בדליכא ביתא אחרינא וזהו דאמר מר זוטרא לרב אשי כמאן כריב\"ל כלומר קולא זאת דעשית בתיקון קליש דמחיצה היא כריב\"ל אימור דאמר ריב\"ל בדליכא ביתא אחרינא ומר אית ליה ביתא אחרינא וא\"ל לאו אדעתאי, וזהו שאמר רבינו בתחילה תיקון דכלי תוך כלי וסיים או עד שיעשה מחיצה בתנאי אם לא היה בית אחר לפי שתיקון זה הוא קליש ולכן בפ\"ד מהל' תפילין שלא הזכיר אלא תיקון דכלי תוך כלי לא כתב התנאי דאם לא היה לו בית אחר לפי שתיקון זה מועיל אף דאיכא ביתא אחרינא. ומ\"מ יש לגמגם דנמצא רבינו חלוק דעתו מספר התרומות וספר המצוות דפסקו דלא די לס\"ת כלי תוך כלי (או) [אלא] מחיצה גבוה י' טפחים או להוציאו דס\"ל דמחיצה עדיפא מכלי תוך כלי והוי פלוגתא בסברא ודעת הרא\"ש ג\"כ כספר התרומות והמצוות וז\"ל אמר ר' יהושע בן לוי ס\"ת עושה לו מחיצה גבוה י' טפחים וכו' והא דקתני בברייתא עד שיניח כלי תוך כלי לא קאי אס\"ת אלא אתפילין ודוקא ס\"ת אבל שאר ספרי הקודש וחומשין כיון שאינם עשוין בגלילה סגיא בכלי על כלי עכ\"ל.
והנה במ\"ש דתיקון דכלי תוך כלי לא קאי אלא אתפילין יש לגמגם לכאורה דא\"כ מאי האי דקאמר ליה מר זוטרא לרב אשי כמאן כריב\"ל עד כאן לא קאמר וכו' כמי שאיכא חולק והא ליכא חולק בזה כמ\"ש הוא ז\"ל. וי\"ל דזה שכתב הרא\"ש ז\"ל דהברייתא לא איירי אלא בתפילין היינו לדעתיה דריב\"ל דאי לאו הכי פליג ריב\"ל אברייתא ברם מר זוטרא לא ס\"ל הכי אלא דהברייתא דקאמר תיקון דכלי תוך כלי הוי גם לס\"ת ותפילין וא\"צ לחומרא דר' יהושע בן לוי דמחיצה אלא לדידן דס\"ל כריב\"ל דתיקון דברייתא אינו מועיל לס\"ת ואמטו להכי אתה רוצה לעשות מחיצה עדיין לא הועלת כלום דעד כאן לא קאמר אלא בדליכא ביתא אחרינא." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9b1c36bfc57cba7a65e0800aa27870b4a0dca1f8 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,122 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Tefillin,_Mezuzah_and_the_Torah_Scroll", + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין מ\"ש מרן דפסק רבינו כת\"ק וכמ\"ש הרב יד אהרן הל' תפילין סי' ל\"ב הגהת ב\"י. ומ\"מ אחרי ראות מ\"ש מהר\"ם ישראל שם והרב תוס' יו\"ט בגיטין פרק השולח נראה בבירור דלא ס\"ל לרבינו האי כללא דכל מקום ששנה רשב\"ג הלכה כמותו וכ\"כ רש\"ל הביא דבריו הב\"ח או\"ח סי' תל\"ג ס\"ק י\"א וז\"ל הרי\"ף והרמב\"ם לא ס\"ל האי כללא דכל מקום ששנה רשב\"ג וכו' יעו\"ש. ומן התימה על הרב יד אהרן נר\"ו שם שתמה על רש\"ל דבכל ספר היד פוסק הלכה כרשב\"ג וכו' וכ\"כ גם מרן בפי\"ב דמעשר הי\"ז, וליתא וכדכתיבנא. גם מה שתמה הרב הנזכר נר\"ו במ\"ש על שם הרי\"ף דלא ס\"ל האי כללא ממה שהרי\"ף גופיה הביא בפרק גט פשוט דהאי מימרא דר' יוחנן כל מקום ששנה רשב\"ג וכו' הלכה כמותו יעו\"ש, הן אמת דכך פסק הרי\"ף שם ברם רש\"ל כתב כן ע\"פ מ\"ש הרא\"ש פ\"ה דב\"ק דף מ\"ט וז\"ל הרי\"ף הביא המשנה כצורתה ולא פי' במאי פליגי משום דסבר דהלכה כרבנן דלית ליה האי כללא דר' יוחנן כל מקום ששנה רשב\"ג עכ\"ל, ומי לנו בקי בדברי הרי\"ף יותר מהרא\"ש ז\"ל וכ\"כ עוד הרא\"ש כן לדעת הרי\"ף בסוף כתובות גבי מתני' ג' ארצות יעו\"ש. ומן התימה על הרא\"ש פרק גט פשוט הביא דברי הרי\"ף וז\"ל וליתא לדרשב\"ג וכו' דאמר ר' יוחנן הלכה כרשב\"ג חוץ מערב וצידן וכו', וצריך לדחוק מחומר הנושא דמ\"ש הרי\"ף כן, הוא אפי' לר' יוחנן דאמר הלכה כרשב\"ג כאן ליתא לדרשב\"ג וכ\"ש לדידן דלית לן הא דר\"י דאמוראי נינהו ואליבא דר\"י. ולפ\"ז לא קשיא מה שהשמיט מעשה דצידן דמתני' כיון דכתב מימרא דר' נתן בסוף פ\"ג דנדרים." + ], + [], + [ + "תפילה \n של ראש אין עושין אותה של יד. ועיין מ\"ש הרב ב\"י סי' מ\"ב וסיים ומנא ליה לומר שסובר הרמב\"ם כן. ועיין מ\"ש גם בבדק הבית. ונראה לענ\"ד דכיון דלא חילק רבינו בין אתני ללא אתני מוכרח דלא ס\"ל לחלק בהכי והיינו טעמא דעד כאן לא קאמר בש\"ס דמהני תנאי אלא למאן דס\"ל הזמנה מילתא היא דהיא מילתא כחושה ברם לגבי מעשה לא מהני דלא ס\"ל כרבינו ירוחם ומהר\"י אבוהב דלא חילקו בין הזמנה למעשה." + ] + ], + [ + [], + [ + "ושל \n יד קושר אותה וכו'. כתב הכנה\"ג באו\"ח סי' כ\"ז משם (אומרם) [מור\"ם] דמי שאין לו יד שמאל פטור מן התפילין, ותמה עליו החבי\"ב דאי מיירי באין לו זרוע גמ' ערוכה היא פרק הקומץ וכו' וסיים דאולי איירי באין לו יד יעו\"ש. וודאי דכתב הרב כן משום דלא ראה דברי הר\"מ איסרלס וכמו שיעד בתחילת דבריו דהא מדבריו משמע דאיירי באין לו זרוע שכתב וז\"ל נראה דאינו מניח כלל וראיה מחליצה דאיטר רגל ימין חולץ בשמאל לדעת מקצת הפוסקים ואפ\"ה אי נקטעה רגלו אינו חולץ כלל וכו'. ואי איירי באין לו זרוע כלל ניחא דמייתי ראיה משם ברם אי איירי בגידם מה ראיה מייתי מחליצה שאני התם דאינו חולץ כלל משום דהחליצה היא ברגל עצמו וכיון שאין לו רגל לאו בר חליצה הוא כלל משא\"כ כאן בתפילין שהוא בזרוע כיון דיש לו זרוע יכולים אנו לומר שיניח בימין כיון דבר הנחה הוא או בשמאל עצמו כיון דיש לו זרוע. ואף שלזה יש לדחות דאין מזה קושיא כלל דאה\"נ דאיירי באין לו יד ומייתי ראיה מחליצה דגם התם חלצה מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה וכך פסק רבינו פ\"ד מחליצה מ\"מ לפחות הו\"ל להביא הך סוגיא ולא לילך לעצות מרחוק. ועוד דהתוס' ז\"ל בפירוש ס\"ל דמי שאין לו יד חייב והו\"ל להזכירם לפחות אשר מזה מוכח דאותה שעה נעלם ממנו סוגיא זאת ואיירי הרב באין לו זרוע והפנים חדשות לא נתן אל לבו בזה אלא לציין פסקי ההלכות. וכן נראה ממה שפסק מור\"ם עצמו בהגהת שו\"ע גידם שאין לו יד רק זרוע יניח בלא ברכה, נמצא דמ\"ש בתשובה שלא יניח כלל איירי באין לו זרוע כלל. וכן [דעת] המג\"א ז\"ל שמ\"ש בתשובה איירי באין לו זרוע, שהקשה עליו דש\"ס ערוך הוא דאין לו זרוע פטור מן התפילין." + ], + [], + [ + "תפילה \n של ראש אינה מעכבת של יד. כתב רבינו בס' המצוות וז\"ל מצות עשה י\"ג היא שציונו להניח תפילין וכו' ואלו השני מצוות לא יתחייבו לנשים דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך ונשים אינן חייבות בתלמוד תורה וכו' עכ\"ל. ועיין בש\"ס קדושין דף ל\"ג איתא הכי ותפילין גמר מתלמוד תורה מה ת\"ת נשים פטורות אף תפילין נשים פטורות ונקיש תפילין למזוזה וכו' תפילין לת\"ת איתקוש בפרשה ראשונה ושניה." + ], + [ + "אבל \n אם הניח שתיהן מברך ברכה אחת והיא להניח תפילין. עיין להרב משל\"מ שהצריך עיון בדברי הרא\"ש, וכתב עליו הרב מרכבת המשנה נר\"ו שהבין שמ\"ש ואני מברך שנים היינו בשל ראש ולכן הקשה דאיהו כתב דאין לברך אלא אחת. ואגב שיטפא לא דק דאחר שבירך בשל יד להניח לא אמר אדם מעולם שיברך בשל ראש שנים ועד כאן לא קאמרי ר\"ת ודעימיה דיברך שנים בשל ראש אלא בשח בינתיים וכן היכא שאין לו אלא תפילה של ראש ברם היכא דבירך בשל יד אינו מברך בשל ראש אלא אחת דברכה של יד קאי גם אשל ראש, ומאי דקשיא ליה הוא דבתשובה ראשונה כתב דברכה של יד שייכא גם לשל ראש כנראה דס\"ל דברכה א' די לשניהם ומתשובה שאחריה משמע דס\"ל דמברך שנים להניח בשל יד ועל מצות בשל ראש זה ודאי כוונתו בקושיא זאת. ברם לא קשיא וכמ\"ש הרב נר\"ו דמ\"ש בתשובה ראשונה שייכא היינו דקאי גם לשל ראש דאי לא קאי עליה צריך לברך שנים ופשוט." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "זמן \n הנחת תפילין ביום ולא בלילה וכו'. עיין מ\"ש מרן וכדתניא בהדיא וכו'. וקשה לי טובא במ\"ש דכל תנאי דברייתא קמייתא ס\"ל דלילה לאו זמן תפילין והא רבי יעקב אמר עד שתכלה רגל מן השוק וחכמים אומרים עד שישן ומשקיעת החמה הוי לילה ולמה יחייבו עד זמנים אלו אלא ודאי דס\"ל דלילה הוי זמן תפילין, ואפי' אם הוא לבוש בהם צריך שיסלקם אי ס\"ל לילה לאו זמן תפילין כיון דקפיד רחמנא וכתב קרא ושמרת ולמר בעשה ולמר בלאו וכן בני מערבא דס\"ל לילה לאו זמן תפילין הוו מברכי לשמור חוקיו. הן אמת דרש\"י כתב דסברי לילה לאו זמן תפילין מ\"מ כבר כתבו התוס' להיפך דס\"ל לילה זמן תפילין אלא דמר עביד הרחקה יתירה ומר לא עביד וודאי מאי דניידי התוס' מפירוש רש\"י הוא ממאי דכתיבנא וא\"כ לפחות היה לו למרן לומר דרבינו ס\"ל כפירוש רש\"י ולא לסתום. ועוד בב\"י סי' ל' בשנותו את טעמו דהרא\"ש והטור דס\"ל דלילה זמן תפילין דלמדו כן מהאי ברייתא וכהתוס' ומדבריו נרמז שהכרחם הוא כמ\"ש לענ\"ד וכ\"כ בסתם והיה לו לומר דזה כדעת התוס' באופן דבב' המקומות סתם. עוד כתב מרן והלכה כר\"ע מחבירו ע\"כ. ויש לדקדק דמה שייך בזה לומר הלכה בדבר דלא נפק\"מ לענין דינא יהיה מכתוב זה או מזה." + ], + [ + "מי \n שהניח וכו'. וכתב מרן ההיא עובדא דרבינא וסיים ומאחר שרבינו פוסק כמ\"ד לילה לאו זמן תפילין, וכ\"כ בב\"י סי' ל'. ולא ידעתי אמאי הוצרך לזה והא בסמוך הל' י' כתב דפלוגתייהו בהנחה לכתחילה מדאמר ומודים וכו' כנראה דכשהם מבעוד יום אין צריך לסלקם יעו\"ש." + ], + [], + [ + "וכל \n הטמאין כולן חייבין וכו'. והוא מש\"ס סוכה דף כ\"ו וממנה תמה מרן בב\"י סי' ל\"ח על הכלבו שכתב על שם הר\"ם וז\"ל ועל הבחורים אשר מהרהרים אפי' בשעת ק\"ש לא יניחו תפילין, ותמה עליו מהך ש\"ס וסיים הרי בהדיא דמשום הרהור לא מיתסר וסיים ואפשר לומר דהר\"ם מפרש וכו'. פירוש דבריו דקשיא ליה ע\"פ פירוש רש\"י דפי' שמא יראו קרי וכו' ואהא קאמר לימא וכו' ומשני בנשותיהן עמהן נמצא דאפי' בקרי אין קפידא וקשיא דתיפוק ליה משום הרהור וכדעת הר\"ם ואהא תירץ דיפרש דקס\"ד דהם בעלי קריין וכו' ולעולם דאי מהרהר בהם אסור ולענ\"ד עדיין קשיא דניחא כשנקשה על אופן זה ברם כשנקשה ממסקנת הש\"ס דמוקי לה בהרגל דבר ותיפוק ליה משום הרהור לחוד מה יענה הרב ז\"ל. ואין לומר דכשנקשה הכי נתרץ דהכלבו כתב על קצת בחורים שמהרהרים ולא שכולם מהרהרים בודאי בש\"ס דקתני הילדים סתם הוכרח לאוקמי בנשותיהן עמהם דבזה איירי דעדיין קשה דנוקמא במהרהרים דמאי חזית באוקימתא זאת יותר מזאת ואולי חדא מינייהו נקט.", + " מצטער\n וכו' פטור מן התפילין. עיין בב\"י או\"ח סי' ל\"ח כתב וז\"ל ומצאתי בס' ארחות חיים על שם הר\"ם מצטער וכו' פטור עכ\"ל. ואתמהא מה מציאה היא זאת דהכי כתב רבינו הכא ואי קאי להר\"ם אחר למה הלך לעצות מרחוק יביא הדין על שם רבינו דליכא חידושא משם יותר [א\"ה. עיין בבדק הבית שתיקן]. ועיין מ\"ש מרן בכ\"מ משם הר\"ר מנוח ומה שהשיב עליו מרן. ולענ\"ד גם מצד אחר איכא למשדי נרגא דהחושש בראשו אין בידו כי היכי דנימא איבעי ליה ליתובי דעתיה לא כן במצטער במילי דעלמא דהוי דבר חוץ מגופו כמו טבעה ספינתו בים וכן על זה הדרך אפשר דחייב ואמר איבעי ליה ליתובי דעתיה, וחילוק זה איתיה בש\"ס סוכה דף כ\"ה. ומדברי מרן בב\"י נראה דס\"ל דפי' מצטער שכתב הר\"מ היינו מחמת חולי, שכתב אחר מ\"ש דין מצטער וז\"ל ולפ\"ז אפשר לפטור כל חולה אם הוא מצטער. ופירוש דבריו כיון דהכל תלוי בצער אין הפרש בין חולה לחולה ולהכי נקט הר\"מ מצטער כדי לכלול כל חולה ברם בלא חולי אמרינן איבעי ליה ליתובי דעתיה ואין זה במשמעות לשון הר\"מ ויש לבע\"ד לחלוק בזה." + ], + [], + [ + "לא \n שינת קבע ולא שינת עראי. כתב רבינו יונה פרק מי שמתו ולא גזרינן עראי אטו קבע דשאני גבי סוכה דשינה עצמה אסורה אמרו דגזרינן עראי אטו קבע אבל גבי תפילין דאפילו שינת קבע עצמה לא אסרו אלא משום שמא יפיח ולא עבדינן גזירה לגזירה עכ\"ל. וקשה לי דלפי חילוק זה מה הקשה בש\"ס סוכה דף כ\"ו על מאי דתני שם אוכלין עראי חוץ לסוכה ואין ישנים שנת עראי חוץ לסוכה מאי טעמא אמר רב אשי גזרה שמא ירדם א\"ל אביי אלא הא דתניא ישן אדם שינת עראי בתפילין אבל וכו' ליחוש שמא ירדם אלא אמר ר' יוחנן וכו', ומאי קשיא הא שנא ושנא דבתפילין הוי גזירה לגזירה ולכן עראי שרי לא כן בסוכה דהוי חדא גזירה ולכן אפי' עראי אסור ודוק." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בית \n וכו' אסור לשמש מטתו וכו'. וכפירוש רש\"י בש\"ס ובב\"י סי' מ' כתב על שם הר' יונה דנראה מדבריו דכי הוו שניהם אינן כליין אפי' עשרה כחד דמו וכו' יעו\"ש. והן אמת דכפי הלשון המוצג לפנינו נראה כן מדבריו ברם אין הדעת סובלתו דאדרבא יותר טוב שלא יהיה כליין מכליין ובלא ימנע איזה מהן טוב מחבירו אי כליין טוב משאינו כליין א\"כ כשהן ב' כליינים יותר טוב ואי שאינו כליין טוב מכליין בשניהם שאינן כליינים יותר טוב וכי גזרה היא זו אם קבלה נקבל. והרב בית חדש הגיה בלשונו ובמקום אפילו עשרה שאינן כליין כתב שהן כליין ופירש דסד\"א דכשם דאי איכא עשרה כליינים אינו מועיל כי אם לאחד כך צריך עשרה שאינן כליינים וכו' יעו\"ש סיום דבריו. ואני הדיוט תמהני עליו אם יצאו דבריו מפיו וכי מתורת ביטול אתינן עלה דס\"ד דצריך עשרה שאינן כליינים נגד הכליינים הא כל הפסול מאלו (ההי') [העשרה] הוא משום דהוו כליינים דאי הוו שאינן כליינים מי לא מודה דמועיל וכי משום דאיתוספו כליינים נפסלו שאינן כליינים אתמהא.
ולענ\"ד אי לא דמסתפינא היה נראה להגיה עוד ולהוסיף תיבת לא וכצ\"ל כלומר לא תימא עשרה שהן כליינים לא דמי לכלי אחד וכו' וכמ\"ש שם הלשון הב\"ח. וה\"פ דבא להוציא פירוש אחר בגמ' דאפשר לפרש לזה פי' לא שנו דסגי כלי בתוך כלי אלא בכלי שאינו כליין כלומר דשניהם צריך שלא יהיו כליינים ברם כל כליין אם אחד מהם כליין אפי' עשרה שכולן כליינים עם אחד שאינו כליין כחד חשוב כלומר ואינו חשוב מתוכן אלא השאינו כליין וצריך גם אחר שאינו כליין עמו שאותם כליינים כלא חשיבין וזהו שאמר לא תימא עשרה שהן כליין לא דמו לכלי אחד כלומר דלא חשיב לכלל וכמ\"ש אלא אפי' עשרה שהן כליין דיינינן להו ככלי אחד כלומר דפי' הש\"ס דקאמר אבל כלי כליין אפילו עשרה כחד מאנא דמו הוא מועיל לחד וסיים מיהו אפילו כלי אחד לבדו שאינו כליין לא נתמעט מאחד וכו' כלומר ההפרש שיש בין כליין לשאינו כליין הוא דשאינו כליין סגי בשנים או לפחות אחד שלא יהיה כליין אבל שניהם כליינים לא מהני ואפי' עשרה לאחד ונמצא לפעמים עשרה כליינים לא מהני אפי' לאחד, לא כן שאינו כליין לעולם אחד נחשב לאחד וזהו שאמר אפילו וכו' לא נתמעט מאחד וכו' והוא נכון וחריף וכן ראיתי לכמה גדולים שהגיהו כרצונם.", + " ואם\n הניחם כלי בתוך כלי מותר להניחן וכו' שלא כנגד ראשו. הכי אמר ר' ירמיה בברכות דף כ\"ד והיכא מנח להו אמר ר' ירמיה בין כר לכסת שלא כנגד ראשו וכו'. והקשו בתוס' אימא שלא כנגד ראשו וכו' ותירצו דא\"כ מאי איריא בכובע וכו' עכ\"ל. פירוש לדבריהם דמשו\"ה הקשה המקשה מר' חייא ולא מברייתא דלעיל דאי מההיא יש לומר שלא כנגד ראשו אבל מדר' חייא מדצריך כובע משמע אפי' כנגד ראשו והוי איפכא ולזה תירץ לו המתרץ דאה\"נ דמשום כובע הוא דהתיר והיינו טעמא דכל דאיכא כובע אף דהוי תחת ראשו הוי שלא כנגד ראשו דמפיק למורשא לבר ונמצא שלא כנגד ראשו. וזה נראה כונת הרשב\"א בחידושיו שאחרי כותבו דברי התוס' סיים וז\"ל ומיהו לכובע למי שנותנן תחת מראשותיו ממש לא מעלה ומוריד עכ\"ל, ור\"ל הכי. ומיהו אף דהמקשה הבין דכל דאיכא כובע שרי אפי' תחת מראשותיו לפי המסקנא לקושטא דמילתא תחת מראשותיו ממש לא מעלה ומוריד אלא ההיתר בהוציא המורשא לבר דהוי שלא כנגד ראשו, ולאפוקי מהרב יד אהרן סי' מ' שפירש בכוונת התוס' וכוונת הרשב\"א שלענ\"ד הם דברים זרים דכיון דאמר דמשום הכובע הוא דהתיר ר' חייא איך אמרינן דהכובע אינו מעלה ומוריד יעו\"ש. וע\"פ מה שביררתי דבריהם ז\"ל אין מובן למ\"ש הט\"ז סי' מ' סק\"ג בדבריהם וק\"ל." + ], + [ + "קדושת \n תפילין קדושתן גדולה וכו'. כתב כנה\"ג סי' כ\"ה דמי שאין ידו משגת לקנות ציצית ותפילין ציצית קודם ששקולה ככל התורה כולה ובשיירי סייע עצמו מהנימוק\"י שכתב דיקדים ציצית לתפילין משום דציצית שקולה כנגד כל המצוות ועוד שהוא תדיר עכ\"ל. והקשה הרב בני חיי דמאי ראיה מייתי מהנימוק\"י שאני התם דאיירי לקדימה. ושוב כתב דאפשר דהא בהא תליא דכיון דקודם נדחה האחרת מפניה וכההיא דכתב הרמב\"ם פי\"א דבכורים היה הוא לפדות וכו' ולעלות לרגל ואין לו כדי לשניהם פודה את בנו ואח\"כ עולה לרגל שנאמר כל בכור בניך תפדה ואח\"כ ולא יראו פני ריקם הרי דמדין קדימה דקדם בקרא למדנו דהיכא שאינו יכול לעשות שניהם שנדחה מפניו זה תוכן דבריו. ולא ידעתי דמיון זה דמה לההיא דפדיון ועלית רגל דקרא כתב תחילה כל בכור בניך תפדה ואח\"כ ולא יראו פני ריקם ומאן לימא לן דלענין קדימה היא ולא לומר דאין לו לעשות שניהם דפדיון קודם וזה נדחה מפני זה ולא דקרא בקדימה איירי ולמדינן מינה להיכא דאי אפשר לעשות שניהם משא\"כ הכא דבפירוש כתב הנימוק\"י דיקדים ציצית לתפילין דאפשר לומר דדוקא לענין זה כ\"כ הנימוק\"י ולא להיכא דאי אפשר לעשות שניהם.
והנראה לי בכוונת הכנה\"ג דרצונו להורות דהא מיהא לענין קדימה ס\"ל להנימוק\"י דגדולה מצות ציצית ואנן בדידן ס\"ל דאף באין יכול לעשות שניהם ציצית קודם. ומהר\"י הכהן בן ארדוט נר\"ו בס' בית דוד הביא עוד סיוע כעין מ\"ש הרב בני חיי ודבריו מתמיהים דממקום שבא אינו ענין לנידון דידן יעו\"ש. ולמאי דמתמהי עליה דהיאך קודם ציצית לתפילין כיון דמציצית פטור דאינו לבוש בת ארבע כנפות ובתפילין חייב היאך יעשה הפטור ויניח החיוב נראה דמ\"מ כיון דמביא עצמו לידי חיוב בלבישתו קודם לתפילין כיון שיש לו כ\"כ חשיבות ששקולה כנגד כל המצות ועל ידו יזכור את ה' ואין קבלת עול מלכות שמים יותר מזה והא דלא אחשביה ר' יוחנן דאמר הרוצה שיקבל עול מלכות שמים יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין היינו משום דציצית כבר הוא לבוש מבלילה כמ\"ש במקום אחר הל' ציצית יעו\"ש בחי', ואה\"נ דגם בציצית יש קבלת עול מלכות שמים כיון שעל ידה יזכור כל מעשה ה' הגדול והנורא וכיון דהא מיהא אחר לבישתו שפיר מתחייב אהני לן כל הני דוחקי להביאו לידי חיוב כנ\"ל כונת הרב. או כמ\"ש הרב הלבוש שלא הזכיר ציצית לפי שעטיפת ציצית הוא חובה מוטלת עליו מיד שילבש ויתכסה עצמו בבוקר יעו\"ש." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [ + "והמלך \n מצוה עליו לכתוב וכו'. ובספר המצוות כתב מצות עשה י\"ז היא שצונו שיהיה כל מלך יושב למלוך כותב ספר תורה לו לעצמו וכו' עכ\"ל. ולכאורה קשה דבפי' המשנה פ\"ב מסנהדרין כתב וז\"ל ויכתוב שני ס\"ת שלמים וכו' וי\"ל דמ\"ש בפירוש המשניות היינו אם לא היה לו ס\"ת בהיותו הדיוט דצריך שיהיו לו שתים ברם אם היה לו ס\"ת בהיותו הדיוט די באחד מחדש וכ\"כ בפירושו כאן לא היה לו ס\"ת קודם שימלוך צריך לכתוב אחר שמלך שני ס\"ת וכו'. ובפ\"ג מהל' מלכים הוסיף עוד שאף אם היה אחד משל אבותיו די בשיכתוב אחד אחר שמלך. ותמה עליו מרן דהוי היפך הש\"ס יעו\"ש, ויישב בדוחק דמאי דאמר בש\"ס שלא יתנאה בשל אבותיו היינו באותו שחייב המלך להוסיף משום היותו מלך אבל במי שחייב אף בהיותו הדיוט יכול להתנאות בשל אבותיו יעו\"ש. ולשון לא צריכא לשתי תורות דקאמר בש\"ס לא משמע הכי וגם מלשון שכתב רבינו הכא בהל' ס\"ת לא משמע הכי ויותר תימה דשם בספר המצוות מצוה י\"ח הביא לשון הש\"ס דלא נצרכא אלא לשתי תורות ופי' וז\"ל כלומר שהפרש יש בין מלך והדיוט כי כל איש חייב לכתוב אחד והמלך שנים וכו' דזה מורה דכוונתו דגם שנים אי אפשר להתנאות בשל אבותיו וזה סותר למ\"ש במצוה י\"ז דדי באחד מחדש באופן דהכל מגומגם." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [ + "אסור \n לאדם למכור ס\"ת. פ' בני העיר אמר רשב\"ג אפילו אין לו מה יאכל ומכר ס\"ת או בתו אינו רואה סימן ברכה. וכתב מרן ביו\"ד סי' ע\"ר וז\"ל ומשמע דכיון דאינו רואה סימן ברכה אסור למוכרו. וכתב המשל\"מ ז\"ל וז\"ל והא דכתב מרן באו\"ח סי' תקפ\"ה דהא דקאמר אינו רואה סימן ברכה משמע דליכא איסורא שאני הכא דכיון דחלוקת ההתר לא היתה אלא כדי שיהנה מאלו המעות א\"כ כיון דאמר דאינו רואה סימן ברכה פשיטא דאסור אלו דבריו. ולישנא דמרן משמע דמשום דאמר אינו רואה סימן ברכה הוא דדייקינן דאיסורא איכא והוי היפך מ\"ש בסי' תקפ\"ה. והט\"ז ביו\"ד סי' ע\"ר קשיא ליה על מרן דאמר דכל דאינו רואה סימן ברכה איכא איסורא מש\"ס דפ' מקום שנהגו דאמר שם סימן ברכה לא חזי שמותי לא משמתינן דנראה דאיסורא ליכא ותירץ דכיון דתני ברישא לא ימכור דנראה איסורא וסיים יתר על כן וכו' אינו רואה סימן ברכה משמע דגם איסורא איכא כמו ברישא אלו דבריו. וגם זה אינו צודק בלשון מרן וכמ\"ש דלא תלי ליה בתחילת לשון הברייתא ודוק, ולא הרגיש מדברי מרן דסתרי אהדדי כנראה שלא זכר שר ממ\"ש באו\"ח. ומ\"מ ע\"פ תירוצו למה שהקשה מהש\"ס יתיישב גם למרן דלא תיקשי דבריו אהדדי על דרך שתירץ המשל\"מ. ועיין להשיירי כנה\"ג או\"ח סי' תס\"ח הגהת ב\"י וביו\"ד סי' ע\"ר שחתר בענין זה אי כשאינו רואה סימן ברכה איכא איסורא או לא ולמה שהקשו דברי מרן אהדדי לא מצא מענה.
וראיתי להרב מקראי קודש דף ר\"ג דקא מתרץ לדברי מרן והוא דחוק בלשון מרן דאינו מורה הכי, והוא כתב דלא קשה מידי. ואני הדיוט עד השתא הכא לא ראיתי דברי מרן דסי' תקפ\"ה במקומן וכדו דראיתי לשונו לא ידענא מאי אידון בה ותמיה אני על כל התמהים עליו מה ראו על ככה לתמוה דליכא קושיא כלל ועיקר וז\"ל שם וכן משמע בפרק מקום שנהגו דת\"ר ד' פרוטות אין בהן סימן ברכה וחד מינייהו שכר מתורגמן וכו' ואם איתא דאיכא איסורא לא הו\"ל לומר אין בהם סימן ברכה אלא שאין רואין סימן ברכה אלו דבריו הרי דאומר דכל דאומר אינו רואה סימן ברכה ר\"ל דאיכא איסורא אלא כשאומר אין בהם סימן ברכה ר\"ל וליכא איסורא נמצא דבריו מכווני אהדדי.
והנה מדברי רבינו נראה דאף בס\"ת דיחיד אסור למוכרו אם לא ללמוד תורה וכו' והוא יחיד דלכולהו רברבתא ס\"ת דיחיד שרי למכור ואף שלא מכרו ללמוד תורה וכו' יעו\"ש במרן חלק או\"ח סי' קנ\"ג ויו\"ד סי' ע\"ר. ואף דבדברי הרא\"ש לא משמע אלא אי מכר ולא לכתחילה לאו דוקא וכמ\"ש הפרישה ודרישה שם ס\"ק כ' יעו\"ש. וראיה מדברי בנו באו\"ח ויו\"ד שהביא דינו זה כתבו בלכתחילה וכן בקיצור פסקי הרא\"ש יעו\"ש, ורבינו הוא יחיד בדבר זה ואמטו להכי לא פסק מרן כוותיה וז\"ל מרן סי' קנ\"ג סעיף י' יש אומרים דיחיד בשלו אפילו בס\"ת מותר למוכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה ויש מי שאוסר וכו' עכ\"ל. ורצונו לפסוק כיש אומרים שהם רבים משא\"כ האוסר שהוא יחיד ואף שהביאו באחרונה וכמו שמצינו דוגמתו כשכותב יש מי שאומר וכו' להיתר ורב פלוני אוסר שכתב השיירי כנה\"ג או\"ח סי' ש\"כ הגהת ב\"י אות ז' דכוונתו לפסוק להתירא והביא הפוסק האוסר להורות שיחיד הוא האוסר ואף כאן הוא הדין, שכתב ויש מי שאוסר להורות שיחיד הוא האוסר ומכאן ראיה לדברי השיירי כנה\"ג. וכן דוגמא אחרת כיוצא בזה כשכותב בשו\"ע סברא א' בלשון יש אומרים והב' בלשון יש מי שאומר שדעתו לפסוק כיש אומרים קמא שהם רבים ולא כיש מי שאומר שהוא יחידאה וכמ\"ש הגינת ורדים חלק אהע\"ז כלל ד' סי' ל' דמדשינה וכתב בתחילה בלשון רבים ואח\"כ בלשון יחיד להורות דהלכה כרבים וכ\"כ בכנה\"ג חלק חו\"מ סי' כ\"ה בהגהת ב\"י כללי הקים לי אות נ\"ב דכל דכותב יש מי שאומר הוא יחיד. ואף שבשיירי כללי הפוסקים כתב דאפשר יש מי שאומר הוי שנים, מ\"מ היינו כשכותב יש מי שאומר לחוד אבל כשמתחילה כותב יש אומרים ומסיים ויש מי שאומר או יש מי שאוסר ודאי דהוי יחיד ודוק.
ודע דממקום שבא השיירי כנה\"ג בכללי הפוסקים דגם יש מי שאומר הוי שנים והוא מדברי מרן בספרו הקצר [יו\"ד סי' פז ס\"ח] גבי מי חלב, לא מצאתי מאומה וליכא שם אלא יש מי שאוסר והוא מיחידאה הוא ה\"ר אליעזר יעו\"ש, ולא ידענא מאי אידון בה, ואם באולי הוא אמת ואנוכי לא ידעתי מ\"מ ליכא בתחילה יש אומרים בלשון רבים ואחריו יש מי שאומר, ונמצא א\"כ עדיין דברי הגינת ורדים אמת ושניהם יכונו ואיך כתב היד מלאכי כללי מהר\"י קארו סי' ס\"ז לא תציתו להאי כללא מכח ההיא דכלל השיירי כנה\"ג.
איך שיהיה כאן פסק מרן דלא כרבינו אלא כרבים החולקים ומ\"ש ביו\"ד לאסור בסי' ע\"ר הוא הברייתא כפשטא דקאי בס\"ת של רבים דאיכא איסורא הדרן לקמייתא דכתב מרן בב' המקומות דכל דאמרו אינו רואה סימן ברכה איסורא איכא וכן הוא גמרא ערוכה בב\"ב דף קנ\"א ע\"א ספר תורה מאי כיון דלא מזדבן דאסור לזבוני לאו נכסי הוא או דילמא כיון דמזבן ללמוד תורה וכו' נכסי הוא וכו' ע\"כ. הרי דקרי ליה איסורא ומן התימה על כל המבינים בהך ברייתא גופא דרשב\"ג דאמר אינו רואה סימן ברכה דאיסורא ליכא יעו\"ש במרן ב\"י חלק או\"ח סי' קנ\"ג וביו\"ד סי' ע\"ר ודוק.
והמג\"א בסי' קנ\"ג ס\"ק כ\"ב על מ\"ש מרן יש אומרים יחיד בשלו מותר למכור ואפילו ס\"ת כתב צ\"ע דבחו\"מ סי' רמ\"ח סי\"א כתב האומר נכסי לפלוני ס\"ת הוי בכלל או כיון דלא מזדבן לא הוי בכלל נכסי ובשל יחיד מיירי דאי הקדישו פשיטא דלא מצי יהיב וצ\"ל דמ\"ש הכא הקדישו כלומר שנתנו לבית הכנסת לקרות ולא הקדישו ממש ואפ\"ה אסור למוכרו ובהכי מיירי בחו\"מ, ומ\"מ צ\"ע דהיה לו לפרש והקושיא היא מובנת דאיך התירו למכור והתם מספיקא אי שרי או לא. ברם מה שתירץ לא ידעתי דכתב דבין הכא והתם נתנו לבית הכנסת לקרות וא\"כ עוד היום קשיא כדמעיקרא ואף גם זאת מגומגם הלשון והנראה יותר שהכל הוא קושיא וליכא תירוץ ואף דלא אתי שפיר סוף הלשון וצריך לתקנו." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "בית \n שיש בו ספר תורה וכו' בית אחר. ועיין מ\"ש מרן דס\"ל לר' יהושע בן לוי דחלוק דין ס\"ת מדין תפילין דבס\"ת כל שיכול לעשות מחיצה י' טפחים צריך לעשות ולא די בכלי תוך כלי וזו היא דעת רבינו אף שלא בא מפורש יפה בדבריו. ולענ\"ד לא באתי לכוונתו חדא דהיאך נאמר דריב\"ל פליג אברייתא דהברייתא אמרה בפירוש דמועיל בכלי תוך כלי וריב\"ל פליג ומצריך גם עשרה טפחים ונפסוק הלכה כריב\"ל נגד הברייתא. ועוד דבפירוש כתב רבינו התיקון דכלי תוך כלי וסיים או עד שיעשה מחיצה וכן בפ\"ד דתפילין הכ\"ד לא כתב בס\"ת אלא תיקון דכלי תוך כלי ולא סיים או עד שיעשה מחיצה הרי דפוסק כהברייתא ולא כריב\"ל.
ולענ\"ד נראה שדעת רבינו הוא דתיקון דמחיצה י' טפחים קלישא מתיקון כלי תוך כלי ולכן בתיקון כלי תוך כלי אפי' שיש לו בית אחר מועיל לפי שהוא תיקון נאה משא\"כ תיקון דמחיצה דמועיל אי לית ליה ביתא אחרינא ברם אי אית ליה אינו מועיל ונמצא אינו חלוק ר' יהושע בן לוי עם הברייתא דהברייתא דהצריך תיקון נאה דכלי תוך כלי היינו בין דאיכא ביתא אחרינא בין ליכא וריב\"ל דהיקל בתיקון קליש היינו בדליכא ביתא אחרינא וזהו דאמר מר זוטרא לרב אשי כמאן כריב\"ל כלומר קולא זאת דעשית בתיקון קליש דמחיצה היא כריב\"ל אימור דאמר ריב\"ל בדליכא ביתא אחרינא ומר אית ליה ביתא אחרינא וא\"ל לאו אדעתאי, וזהו שאמר רבינו בתחילה תיקון דכלי תוך כלי וסיים או עד שיעשה מחיצה בתנאי אם לא היה בית אחר לפי שתיקון זה הוא קליש ולכן בפ\"ד מהל' תפילין שלא הזכיר אלא תיקון דכלי תוך כלי לא כתב התנאי דאם לא היה לו בית אחר לפי שתיקון זה מועיל אף דאיכא ביתא אחרינא. ומ\"מ יש לגמגם דנמצא רבינו חלוק דעתו מספר התרומות וספר המצוות דפסקו דלא די לס\"ת כלי תוך כלי (או) [אלא] מחיצה גבוה י' טפחים או להוציאו דס\"ל דמחיצה עדיפא מכלי תוך כלי והוי פלוגתא בסברא ודעת הרא\"ש ג\"כ כספר התרומות והמצוות וז\"ל אמר ר' יהושע בן לוי ס\"ת עושה לו מחיצה גבוה י' טפחים וכו' והא דקתני בברייתא עד שיניח כלי תוך כלי לא קאי אס\"ת אלא אתפילין ודוקא ס\"ת אבל שאר ספרי הקודש וחומשין כיון שאינם עשוין בגלילה סגיא בכלי על כלי עכ\"ל.
והנה במ\"ש דתיקון דכלי תוך כלי לא קאי אלא אתפילין יש לגמגם לכאורה דא\"כ מאי האי דקאמר ליה מר זוטרא לרב אשי כמאן כריב\"ל עד כאן לא קאמר וכו' כמי שאיכא חולק והא ליכא חולק בזה כמ\"ש הוא ז\"ל. וי\"ל דזה שכתב הרא\"ש ז\"ל דהברייתא לא איירי אלא בתפילין היינו לדעתיה דריב\"ל דאי לאו הכי פליג ריב\"ל אברייתא ברם מר זוטרא לא ס\"ל הכי אלא דהברייתא דקאמר תיקון דכלי תוך כלי הוי גם לס\"ת ותפילין וא\"צ לחומרא דר' יהושע בן לוי דמחיצה אלא לדידן דס\"ל כריב\"ל דתיקון דברייתא אינו מועיל לס\"ת ואמטו להכי אתה רוצה לעשות מחיצה עדיין לא הועלת כלום דעד כאן לא קאמר אלא בדליכא ביתא אחרינא." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Ahavah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kedushah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kedushah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..2614fd57a4e9616582479a6a5524abcd938cd8d9 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kedushah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,410 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Forbidden Foods", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Kedushah" + ], + "text": [ + [ + [ + "מצות \n עשה וכו'. עיין מש\"כ הלח\"מ שמהרלב\"ח תירץ לזה סי' פ\"ו וחוץ ממה שהקשה עליו הפרי תואר סי' ע\"ט סוף ס\"ק א' ועוד אני תמיה עליו בתירוץ הג' שכתב דלא חשיב עשה גבי חגבים משום דכתיב לעיל מיניה כל שרץ העוף ההולך על ארבע יעו\"ש.
ולענ\"ד קשה דאם כדבריו די במ\"ש אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף מאי את אלה מהם תאכלו את הארבה ודאי שהוא ליתן עשה ועיין עוד להרב פרי תואר שם במ\"ש וז\"ל ונראה שכונת השי\"ת במצות עשה זאת וכו' יעו\"ש ולענ\"ד אם כדבריו היה לו לרבינו להוסיף מצות עשה אחרת ודוק ועיין עוד להלח\"מ שכתב לשון זה קשה אצלי עד אינו אלא להבדיל בין הטהורה לטמאה וכו' עכ\"ל וקשה לי דלזה לא אצטריך קרא דוהבדלתם דממילא ידעינן זה כמו מניעה ממלאכה בימים המקודשים דכתיב ביה קרא ששת ימים תעשה מלאכה והכונה דעובר בעשה בעושה ביום שבת קודש ואף דליכא כתוב אחר." + ], + [ + "סימני \n וכו' חוץ מן החזיר. חולין דף נ\"ט ואמר רב חסדא וכו' ובלבד שיכיר חזיר ועיין מ\"ש הרב חידושי הלכות שם בגמ' דף נ\"ט ד\"ה גמ' אלא ה\"ק ודוק." + ], + [], + [ + "ומצא \n כמין חזיר כו'. דרך אגב ראיתי לרבינו פ\"ד מהל' בכורות ה\"ח וז\"ל ואפי' היה זה שמניקה כמו מין אחר וכו' ועיין מה שהקשה עליו הלח\"מ ז\"ל מש\"ס בכורות דף כ\"ד ונדחק הרבה בתירוצו יעו\"ש. ולענ\"ד נראה דנקט אפי' כלפי מ\"ש שמא בנה של אחרת היא דכתב אפי' כמין חזיר די\"ל שהיא בנה של אחרת כיון דלא דמי לאמה אי הכי פטור מן הבכורה אבל אה\"נ דאדרבא יותר סברה לומר שהיא בנה כשאינה דומה וכסוגיין." + ], + [], + [ + "בהמה \n וכו' שיש לה שתי גבין ושתי שדראות וכו'. עיין סוגיית נידה דף כ\"ד ופירוש רש\"י שם והיינו פי' הרמב\"ן שהביא הרב פרי תאר סי' י\"ג ס\"ק י\"ז ומ\"ש רש\"י ד\"ה בעלמא אגמריה אותו המין אסר וכו' פי' מה שיצא לאויר העולם לאפוקי מה שנמצא במעי אמו דאלת\"ה נימא דהמין לחודיה שהוא בריה בפני עצמה אבל היוצא מטהורה בין נמצא בתוכה בין יוצא ממנה לחוץ נשרי אלא ודאי כדפירשתי ומה שהקשה הרב פרי תואר על הרמב\"ן וז\"ל ואין דעתי וכו'. אחר נשיקת ידיו ורגליו לא קשה דכבר תירצו התוס' לזה וגם הוא הביא דבריהם לעיל בסמוך ומ\"ש עוד ותו מסתברא לי וכו' יפה השיב עליו חד מרבנן מהא דאיתא בחולין דף ס\"ט ע\"א גבי קלוט וז\"ל הני מילי היכא דיצא לאויר העולם אבל במעי אמו שרי יעו\"ש." + ], + [], + [ + "אין \n לך וכו'. ועיין להרב המגיד מה שהקשה עד וששה מיני חיה וכו' וסיים איני יודע לתרץ. ולענ\"ד לפי חומר הנושא י\"ל דס\"ל לרבינו דמ\"ש ודילמא מיני דאקו נינהו או מינא דתאו או דזמר סותר למ\"ש בטעם פלוגתא דרבנן ור\"י דאזלינן בתר שמא ולהך ודילמא אה\"נ דשור הבר מין בהמה אף דתאו מין חיה ולא מוקמינן לפלוגתייהו דתנאי מדמתרגמינן ותורבלא כמ\"ש רב הונא בר חייא ואף דבדרך דילמא אמר בש\"ס כיון דקשה להאי פירושא בפלוגתא דתנאי קושית התוס' ד\"ה מדחשיב ליה וא\"כ נמצא דהאי פירוש הוי הפך ההיא ברייתא וההוא אמורא לא הוה ידע לה אבל אנן דידעינן לה דחינן פירוש דאמורא מקמי ברייתא ולא הא בהא תליא ודוק.
עוד כתב הרב המגיד אבל מה שמנה התאו וכו' איני יודע לתרץ וכו' וכתב מרן ואני אומר אם כונתו על חילוף גירסת הספרים וכו' פירוש לפירושו אם כונתו על גירסת הגמ' וכו' אבל אם כונתו על רבינו הר\"מ אין מקום למה שאכתוב ועיין להלח\"מ דנפל ט\"ס וכצ\"ל פשוט הוא דקאי וכו' יעו\"ש ועיין להתוס' בסוגיין ד\"ה מדחשיב שקושייתם שייכא לעיל בדר' יצחק וקאמר והני מדלא קחשיב כו' והחידושי הלכות הרגיש וכעת לא זכינו להבינו גם הרב מאיר עיני חכמים אין דבריו מבוררין יעו\"ש." + ], + [ + "אע\"פ \n וכו'. עיי\"ש ועוד איכא בינייהו לענין אותו ואת בנו וא\"כ למה לא כתבו רבינו ז\"ל." + ], + [ + "וסימני \n חיה וכו'. וכתב הרב המגיד וז\"ל וגם לפירוש רש\"י ז\"ל נראה שצריך מבלע חרקייהו עכ\"ל אף דאינו מפרש כפירוש רש\"י רבינו ז\"ל מ\"מ בזה מיהא ס\"ל כוותיה שצריך מבלע חרקייהו לפי שהוא פי' דכרוכות לאפוקי עיזי דכרכום יעו\"ש וא\"כ אף דעיזי דכרכום שרי נהי דכרוכות לא בעינן מבלע חרקייהו בעינן ורבינו נראה דס\"ל כפי' הריב\"ם שהביאו התוס' בסוגיין ד\"ה אלו הן וכמ\"ש הפרי חדש סי' פ' ועיין למעדני מלך ולחם חמודות שהכריחו מדברי הטור סי' פ' מדלא הביא סימן דטלפים ש\"מ דס\"ל כתירוץ י\"ל שכתבו התוס' אחר פירוש ר\"ת יעו\"ש וליתא דזה כבר כתבו בסימן ס\"ט וכאן לא נחית אלא ללמד איזה הפרש יש בין חיה טהורה לבהמה טהורה ועיין עוד שם מה שהבין מפירוש ר\"ת ז\"ל דבסימן דקרנים די דודאי יש לו טלפים ודבריו תמוהים דבהדיא הצריך ר\"ת ב' לפי דאיכא טלפים דחיה לחוד וקרנים דחיה לחוד יעו\"ש בתוספות ובסוף דברי התוס' שכתבו וז\"ל אך קשה על פירוש זה דכי פריך והרי עז וכו' ועמ\"ש החידושי הלכות.
ולענ\"ד אין דברי התוס' סובלין פירושו ומה שהקשה דכשם דבברייתא מפרשינן או או ה\"ה בדברי המקשה לא דמי הא להא דאיך אפשר לפרש והרי עז דיש קרנים או טלפים בודאי דזה שקר דשניהם איתנהו בעז וודאי דפי' המקשה הוא קרנים וטלפים וכתב רש\"י בסוגיין וז\"ל בעינן הדורות וכו' ואע\"ג דשל עז וכו' וכתב החידושי הלכות ז\"ל וזה לשונו ולולי שהר\"ן פי' כן דבריו היה נראה לי לפרש דבריו דכרוכות לא אתי לאפוקי עיזי דכרכום אלא עז סתם ושכתב ואע\"ג דשל עז אינן הדורות אינו נמשך אדלעיל אלא מלתא באנפי נפשא הוא דהשתא והיינו ספיקא דעיזי דכרכום שפירש ומבלע חרקייהו עכ\"ל. (ואורך) [וקשה] דכדי לפרש כן בדבריו היה צריך רש\"י לתפוש מוהוא דמבלע חרקייהו זאת ועוד דא\"כ נמצא דמפרש רש\"י ז\"ל דכרוכות והדורות לאפוקי מעז ושנים למה לי וחד סגי והאמת כמו שפירש הר\"ן את דבריו ומן התימה על הרב חידושי הלכות בפי' זה." + ], + [], + [], + [ + "כלאים \n הבא מבהמה טהורה וכו'. עיין בדברי הלח\"מ כאן ופי\"ב מהל' שחיטה האריך ולא הביא אלא למ\"ש לק' מ\"ש רבינו פ\"ט הל' כלאים וז\"ל הלח\"מ ולכך כתב רבינו ואם היו אמותיהן משני מינים אסור להרכיבן כלומר דסתמא דמילתא שהאב אחד עכ\"ל. ודבריו תמוהים דזה כבר כתבו רבינו לעיל שם באותו פרק ה\"ד וז\"ל והסוס עם הפרד והפרד עם החמור וכו' ודוק וכדברי הלח\"מ אלו הבין הרדב\"ז שם בהל' כלאים וקשה עליו כמ\"ש ועוד קשה שהרי רבינו סיים שם כיצד וכו' וזה סותר לדבריו וצ\"ע.", + " ואין\n מין טמא מתעבר ממין טהור וכו'. והיינו כר' אליעזר דאמר דחיה מתעברת מבהמה אבל טהור מטמא מודה דמתעבר וזו היא דעת הרא\"ש פ' אותו ואת בנו סי' ג' יעו\"ש וקשה מיניה וביה ממ\"ש בבכורות סי' ו'." + ], + [], + [], + [ + "ושאינו \n דורס ואוכל וכו'. חוץ מפרס ועזניה וכו'. והדבר קשה גלוי ומפורסם ובהגהות מיימוני תירץ וז\"ל והיה נראה לפרש דטהור נמי אחר הוא דורס א\"כ הו\"ל או פרס או עזניה וכו' עכ\"ל והדברים תמוהים דלא מצינו בכל הש\"ס דאיכא מ\"ד דעוף טהור דורס וצ\"ע.
והרב המגיד כתב בפי' ב' וז\"ל ואפשר שהוא מפרש והוא שאין ידוע שדורס עכ\"ל. וקשה טובא דרבינו בפי' המשנה כתב להיפך וז\"ל ואין אנו צריכים לכולם אלא אפי' אחד מהם אם נמצאת בעוף שאין אנו מכירין אותו הרי הוא עוף טהור על מנת שלא יהא דורס ואוכל לפי שכל דורס ואוכל טמא עכ\"ל וא\"כ אלא ודאי שהוא כפי' הא'.
וראיתי להלח\"מ מה שהביא מהריב\"ש שכתב לישב דעת רבינו דמ\"ש בסוגייא דאית ליה חד היינו סימן שבגופו זולת הדריסה דלא הוי בגופו ואהא הקשה עליו וז\"ל ודבריו תמוהים דהדריסה מכלל הארבעה סימנים וכו' א\"כ איך אמרו בש\"ס השתא עורב דאית ליה שנים לא פרס ועזניה דאית ליה חד מבעיא הא אית להו נמי שנים דהיינו אינו דורס וסימן אחר שבגופו ומאי ק\"ו הוא זה עכ\"ל וי\"ל דע\"פ דרך זה דהעורב אינו דורס וכדכתבו התוס' דלא כפרש\"י וא\"כ העורב אית ליה ב' סימנים בגופו ופרס ועזניה לית להו אלא חד דבגופו ולפ\"ז מתורץ גם מה שהקשה עוד עליו יעו\"ש.
עוד כתב הלח\"מ בסוף דבריו וז\"ל וצ\"ע מנין לו להרב המגיד לדקדק בדברי רבינו הפי' הראשון יותר מהם וכו' עכ\"ל ולענ\"ד הוא פשוט דמכח הלשון הוא דיש לו להרה\"מ לדקדק בדברי רבינו ושאינו דורס ואוכל וצ\"ל פירושו ושאינו ידוע דדורס ואוכל וק\"ל. וראיתי למרן בב\"י חלק יו\"ד סי' פ\"ב כתב על דברי רבינו וז\"ל ואיכא למידק עליה דהרמב\"ם למה כתב שהבקי בהן ובשמותיהן אוכל כל עוף שאינו מהן ואין צריך בדיקה והא לכאורה משמע דרב נחמן לא אכשר אלא בבדיקה דהא קאמר היה בקי בהם ובשמותיהן וכו' עכ\"ל ואין זו קושיא דכשבקי בהן ובשמותיהן מה צריך בדיקה הא יודע שאינו מהטמאים ומ\"ש ר\"נ עוף הבא בסימן אחד וכו' פי' דאפי' רואה בו סימן אחד אין לחוש לפרס ועזניה כיון שבקי בהן ובשמותיהן וכו' וק\"ל. עוד כתב מרן וז\"ל ועוד דהרמב\"ם מצריך לשאינו בקי שני סימנים לטהר אחד שאינו דורס ואחד משלשה סימנים אחרים ואילו ר\"נ מכשר בבא בסימן אחד משמע דבחד סגי עכ\"ל ואי ליכא ט\"ס דבריו תמוהים דמאי דר\"נ מכשר בבא בסימן אחד היינו בבקי בהן וכו' ורבינו איירי בבקי בהן ובשמותיהן.
עוד כתב מרן וז\"ל ונראה שהר\"מ היה מפרש וכו' ולאו למימרא דצריך לבודקו וכו' ואע\"פ שאין אנו מוצאין בו אלא סימן אחד וכו' עכ\"ל עין רואה דזה דרכו אזיל ע\"פ דרך ב' שכתב המגיד משנה בדברי רבינו יעו\"ש שכתב ואפשר שהוא מפרש והוא שאין ידוע שדורס וכו' יעו\"ש וממ\"ש בסוף דבריו נראה דאזיל עם הדרך הא' של הרה\"מ יעו\"ש ודבריו סתריה אהדדיה." + ], + [ + "ושאינו \n דורס ואוכל וכו'. חוץ מפרס ועזניה וכו'. והדבר קשה גלוי ומפורסם ובהגהות מיימוני תירץ וז\"ל והיה נראה לפרש דטהור נמי אחר הוא דורס א\"כ הו\"ל או פרס או עזניה וכו' עכ\"ל והדברים תמוהים דלא מצינו בכל הש\"ס דאיכא מ\"ד דעוף טהור דורס וצ\"ע.
והרב המגיד כתב בפי' ב' וז\"ל ואפשר שהוא מפרש והוא שאין ידוע שדורס עכ\"ל. וקשה טובא דרבינו בפי' המשנה כתב להיפך וז\"ל ואין אנו צריכים לכולם אלא אפי' אחד מהם אם נמצאת בעוף שאין אנו מכירין אותו הרי הוא עוף טהור על מנת שלא יהא דורס ואוכל לפי שכל דורס ואוכל טמא עכ\"ל וא\"כ אלא ודאי שהוא כפי' הא'.
וראיתי להלח\"מ מה שהביא מהריב\"ש שכתב לישב דעת רבינו דמ\"ש בסוגייא דאית ליה חד היינו סימן שבגופו זולת הדריסה דלא הוי בגופו ואהא הקשה עליו וז\"ל ודבריו תמוהים דהדריסה מכלל הארבעה סימנים וכו' א\"כ איך אמרו בש\"ס השתא עורב דאית ליה שנים לא פרס ועזניה דאית ליה חד מבעיא הא אית להו נמי שנים דהיינו אינו דורס וסימן אחר שבגופו ומאי ק\"ו הוא זה עכ\"ל וי\"ל דע\"פ דרך זה דהעורב אינו דורס וכדכתבו התוס' דלא כפרש\"י וא\"כ העורב אית ליה ב' סימנים בגופו ופרס ועזניה לית להו אלא חד דבגופו ולפ\"ז מתורץ גם מה שהקשה עוד עליו יעו\"ש.
עוד כתב הלח\"מ בסוף דבריו וז\"ל וצ\"ע מנין לו להרב המגיד לדקדק בדברי רבינו הפי' הראשון יותר מהם וכו' עכ\"ל ולענ\"ד הוא פשוט דמכח הלשון הוא דיש לו להרה\"מ לדקדק בדברי רבינו ושאינו דורס ואוכל וצ\"ל פירושו ושאינו ידוע דדורס ואוכל וק\"ל. וראיתי למרן בב\"י חלק יו\"ד סי' פ\"ב כתב על דברי רבינו וז\"ל ואיכא למידק עליה דהרמב\"ם למה כתב שהבקי בהן ובשמותיהן אוכל כל עוף שאינו מהן ואין צריך בדיקה והא לכאורה משמע דרב נחמן לא אכשר אלא בבדיקה דהא קאמר היה בקי בהם ובשמותיהן וכו' עכ\"ל ואין זו קושיא דכשבקי בהן ובשמותיהן מה צריך בדיקה הא יודע שאינו מהטמאים ומ\"ש ר\"נ עוף הבא בסימן אחד וכו' פי' דאפי' רואה בו סימן אחד אין לחוש לפרס ועזניה כיון שבקי בהן ובשמותיהן וכו' וק\"ל. עוד כתב מרן וז\"ל ועוד דהרמב\"ם מצריך לשאינו בקי שני סימנים לטהר אחד שאינו דורס ואחד משלשה סימנים אחרים ואילו ר\"נ מכשר בבא בסימן אחד משמע דבחד סגי עכ\"ל ואי ליכא ט\"ס דבריו תמוהים דמאי דר\"נ מכשר בבא בסימן אחד היינו בבקי בהן וכו' ורבינו איירי בבקי בהן ובשמותיהן.
עוד כתב מרן וז\"ל ונראה שהר\"מ היה מפרש וכו' ולאו למימרא דצריך לבודקו וכו' ואע\"פ שאין אנו מוצאין בו אלא סימן אחד וכו' עכ\"ל עין רואה דזה דרכו אזיל ע\"פ דרך ב' שכתב המגיד משנה בדברי רבינו יעו\"ש שכתב ואפשר שהוא מפרש והוא שאין ידוע שדורס וכו' יעו\"ש וממ\"ש בסוף דבריו נראה דאזיל עם הדרך הא' של הרה\"מ יעו\"ש ודבריו סתריה אהדדיה." + ] + ], + [ + [ + "מכלל \n וכו' וכל שכן וכו' בלא תעשה. וכתב הרב המגיד וז\"ל ודע שאין לתמוה וכו' ממ\"ש אין מזהירין מדין ק\"ו וכו' ודברי הרה\"מ אלו הביאן הרא\"ם סדר שמיני ד\"ה מבשרם וכתב עליו ונכון. והקשה אלי החכם השלם עצום ורב יצחק נוניש הי\"ו דהרא\"ם עצמו פליג דידיה אדידיה ממ\"ש בסדר ראה ד\"ה ותרומת ידך אלו הבכורים שכתב שהוא אזהרה לאוכל בכורים חוץ לחומה ואע\"פ שהוא בא בק\"ו מבכורים לא למדנו אלא איסורא ולא מלקות יעו\"ש והא התם דאיכא עשה דוהבאתם שמה ואפילו הכי אצטריך ותרומת ידך ולא אמרינן כיון דאיכא איסור עשה לילקי מק\"ו כמ\"ש הרה\"מ כאן. ועוד קשה לי ממ\"ש בכריתות דף ד' ע\"ב א\"ר אילא אכל מעשר דגן תירוש ויצהר לוקה ג' והא אין לוקין על לאו שבכללות שאני הכא דמייתרי קראי מכדי כתיב ואכלת לפני ה' וכו' לפנים אין בחוץ לא למה לי דכתב רחמנא לא תאכל וכו' מעשר דגנך תירושך ויצהרך לחלק אי מההיא הוה אמינא ה\"מ בעשה אבל בלאו אימא לא אמטו להכי כתב רחמנא לא תוכל לאוקמה בלאו ועדיין לאו שבכללות הוא וכו' ולא לקי ע\"כ הרי בפירוש דהש\"ס קרי להאי עשה דוהבאתם שמה לאו הבא מכלל עשה לאוכל חוץ לחומה וא\"כ הוי דומה בדומה להך דהכא דבהמה דליכא שום סימן טהרה דאית ליה לאו הבא מכלל עשה ואפילו הכי אתא קרא להוסיף בעונשו בלא מלקות ואף אנו נאמר הכא דמכח ק\"ו יהא נוסף באיסור לאו ולא מלקות ומהיכן בא לנו לומר דמכח ק\"ו לילקי.
ועוד קשה לי מדברי הש\"ס במכות דף י\"ז שהקשו שם על דברי ר\"ש וכי מזהירין מן הדין אפי' למ\"ד עונשין מן הדין אין מזהירין מן הדין וכו' ומאי קושיא שאני הכא דהא איכא איסור לאו הבא מכלל עשה ומשום הכי מזהירין מן הדין ולקי אלא ודאי דאפילו הכי אין מזהירין מן הדין דלא כהרה\"מ גם ממה שתירצו בש\"ס לקושיא זאת איסורא בעלמא ולא למלקות ונמצא דאף דאיכא לאו הבא מכלל עשה אפילו הכי מייתינן מק\"ו להוסיף באיסור לא תעשה קשה שהרי מק\"ו מייתינן איסורא לחוד אף מקודם איסורא וכן מש\"ס זה לא באתי לכוונת הרא\"ם בתחילת הל' שאנו בו שכתב והלא אין מזהירין מן הדין וליכא למימר דהאי ק\"ו לאיסורא בעלמא כדמשני במכות דאי לאיסורא בעלמא תיפוק ליה בלאו הבא מכלל עשה והתימה מרבינו ישעיה שתירץ שהק\"ו הזה הוא לאיסורא ולא ללקות וכו' וסיים ושמא י\"ל דהאי ק\"ו הוא להביא איסור ל\"ת והתמהא דההיא סוגייא דמכות אף דאיכא איסורא דלאו הבא מכלל עשה אפילו הכי תירץ הש\"ס לאיסורא והיינו איסור לאו והן דברי הר' ישעיה וכן מהש\"ס דכריתות שזכרנו מורה בפירוש כן דקאמר אי מההיא הוה אמינא הני מילי בעשה אבל בלאו אימא לא אמטו להכי כתב רחמנא לא תוכל וכו' ועדיין לאו שבכללות וכו' הרי דאף דאיכא איסורא דלאו הבא מכלל עשה אפשר לומר דבא לא תעשה בלאו שבכללות להוסיף באיסורו אף דלא לקי והיא ראיה שאין עליה תשובה וכן הרב תנא הוא נמשך אחר סברא זאת דכל דאיכא איסור חד לא אמרינן מק\"ו להוסיף עוד איסור אחר דמאי נפק\"מ כיון דליכא מלקות יעו\"ש בדבריו ולא זכר ש'ר שרבינו ישעיה ס\"ל הכי וגם הרא\"ם כתב ושמא י\"ל הכי יעו\"ש עוד זאת הני סוגיי דברירן טובא דלפעמים אתי קרא להוסיף איסורא וא\"כ ממנו ניקח להוסיף איסור לאו מק\"ו ושם בש\"ס דמכות בק\"ו איירי וקאמר לאיסורא באופן שדברי הרא\"ם וגם דברי הרה\"מ לכאורה אינן מובנים שרבנן בתראי מרן והלח\"מ בהלכות איסורי מזבח פ\"ה והרא\"ם והמל\"מ קלסוהו.
וע\"פ הצעתינו זאת והיא אמיתית דמאי דמשני בש\"ס לאיסורא היינו איסור נוסף דלא תעשה דאילו איסור לאו הבא מכלל עשה אית ליה מוהבאתם שמה לא קשה מה שהקשיתי בס' תועפות ראם סדר שמיני ד\"ה מבשרם למ\"ש הרב המגיד סוף פ\"כ מהל' שבת דבעשה אין מזהירין מן הדין דמאי שנא כיון דאיסור לא תעשה דליכא מלקות דומה לעשה דבשניהם ליכא אלא איסורא ואיסור ל\"ת מייתינן מן הדין ואיסור עשה לא דעד כאן לא הקשיתי אלא להרא\"ם שהבין דכל דליכא איסורא מקודם [אין מזהירין] מן הדין אבל אי איכא איסורא מקודם לא וא\"כ למה לא נביא עשה מק\"ו ברם למאי דאנן קיימין בפי' הש\"ס הסברא היא להפך דכל דאיכא איסורא מקודם נוכל להביא מק\"ו איסור אחר וכמ\"ש בש\"ס שם לאיסורא אבל כל דליכא איסור לא מייתינן מק\"ו לאיסורא ועיין להרב מוצל מאש בס' אש דת סי' כ' מה שהקשה להרה\"מ מסוגית מכות מעדים זוממין והתם איכא איסורא דלא תענה ברעך עד שקר ואפילו הכי אין עונשין מן הדין ותירץ דשאני עונש מאזהרה והקשתי לו בסיפרי תועפות ראם סוף סדר תשא דהא קי\"ל אפילו למ\"ד עונשין מן הדין אין מזהירין מן הדין רצוני לומר דחזינן דיותר קשה להזהיר מן הדין מענוש מן הדין וכאן הוא להיפך דכל דמצינו איסור מן התורה מזהירין מדין ק\"ו ואין עונשין מדין ק\"ו ולכאורה היא קושיא ברם מ\"ש עוד שם הם דברים שפלטתן קולמוס בלי דעת בעלים דההיא שכתב הרה\"מ מזהירין הוא ממש הזהרה דהיינו מלקות ועונש הוי מיתה גם מה שהקשיתי שם להתוס' דחולין י\"ל דלא קשה דהוי גלוי מילתא ודוק.
והנה ראיתי להמל\"מ דברים מעורבבים שכתב על דברי הרב המגיד אלו שרבינו עצמו כתב כן במנין המצות ושהרמב\"ן השיגו יעו\"ש וליתא דאין דבריו שבמנין המצות ענין למ\"ש הרה\"מ דמה שכתב במנין המצות שורש י\"ד הוא דדבר שענשו מפורש האזהרה ילפינן מק\"ו ומ\"ש הרה\"מ הוא דדבר שהוא אסור משב ואל תעשה ילפינן מק\"ו להלקותו וזה הוא יותר חומרא דמלקינן ליה מן הדין משא\"כ מ\"ש רבינו דלא מייתינן חומרא מק\"ו דהעונש מפורש וכל זה מפורש במ\"ש בסוף דבריו יעו\"ש וביתר דבריו עיין מ\"ש עליו בספרי תועפות ראם סדר שמיני ד\"ה כל מפרסת פרסה גם בדברי הלח\"מ ע\"ש ד\"ה אותה תאכלו.
ובספר המצות מצות עשה קמ\"ט כתב היא שציוונו לבדוק בסימני בהמה חיה ועוף והיא מצות עשה וכו' ולשון סיפרי אותה תאכלו ואין בהמה טמאה באכילה וכו' וזה לאו הבא מכלל עשה שהוא עשה הנה נתבאר שאומרו אותה תאכלו מ\"ע והענין במצוה זאת שאנו מצוין לבדוק הסימנים האלו וכו' עכ\"ל. ולא יכולתי להלום דבריו דאי מ\"ע זאת היא כדי שכשיעבור ויאכל בהמה וחיה טמאה יעבור על עשה דלאו הבא מכלל עשה עשה איך כתב דהמ\"ע היא הבדיקה ואי הבדיקה בסימנים תקרא מ\"ע היאך נאמר דבאכול הטמאה עובר גם במ\"ע והוא עירב שנים יחד וקראו מ\"ע ומי שעובר עובר גם בל\"ת וכן יש לעורר גם במצוה קנ\"ב בדגים דאין דבריו מובנים דאי מצוה תחשב הבדיקה היאך שאלו בש\"ס כי מאומרו זה לא תאכלו מינה נשמע דזה תאכלו והא צריך למכתיביה למצות הבדיקה ומ\"מ המתבאר מדבריו בין ממצוה קמ\"ט בין ממצוה קנ\"ב דלאו הבא מכלל עשה עשה וזה כונת הסיפרי באומרו זו מצות עשה ואם כן מצאה הקפידה מקום לנוח במה שהשיג הרמב\"ן בשורש הו' יעו\"ש באות אל\"ף ובי\"ת שהרי מנה רבינו אלו המצות בעשין דלא כמו ששרש בשורש הו' יעו\"ש.
ולפי קוצר דעתי טענת הרמב\"ן היא טענה ואיני מבין למה שהליץ עליו המגילת אסתר שכונת רבינו והסיפרי הוא לומר שהבדיקה דבין טמא לטהור היא המ\"ע ולא דכשאוכל הטמא עובר העשה ול\"ת וכמ\"ש הר\"ד ויטל יעו\"ש כי בפירוש כתב רבינו הכא דעובר בעשה ול\"ת וכעת ראיתי מ\"ש הרב המגיד ריש ההלכות דידן וז\"ל וביאור מנין מצות אלו בס' המצות שהוא שאנו רשאין לאכול הטהורין ולא הטמאין וכמ\"ש בת\"כ אותה תאכלו ולא בהמה טמאה וידוע דלאו הבא מכלל עשה עשה וכו' יעו\"ש הרי שפי' למ\"ש רבינו מ\"ע לידע הסימנים שמבדילין דהכונה שידע ויאכל מהם ולא מהטמאה דאי אוכל מהטמאה עובר גם בלאו הבא מכלל עשה נמצא דהעשה דאיכא הוא שלא יאכל מהטמאה וניצול מזה בידיעת הסימנין וממילא נתבארו דברי רבינו דס' המצות ברם למ\"ש המגילת אסתר בשרש הששי שזכרנו אין מקום להבין דברי רבינו דמצוה קמ\"ט וקנ\"ב גם דברי הרמב\"ן נכונו.
ואחר זמן רב נדפס ס' שער המלך למהר\"י נוניש נר\"ו וראיתי לו בלשון זה דאנן קיימין מ\"ש מדברי כאן ובסיפרי תועפות ראם יעו\"ש ומחדש ראיתי לו שהקשה עמ\"ש רבינו בשרש י\"ד מס' המצות בהא דאמרינן לא ענש הכתוב אלא א\"כ הזהיר דכשהעונש מפורש בתורה יכולין להוציא אזהרה מן הדין אין זה סותר אומרם אין מזהירין מן הדין כיון שהעונש מפורש בתורה מסוגיית פרק יוה\"כ דף פ\"א דאמרו שם אבל אזהרה לעינוי של יום עצמו לא למדנו מנין לא יאמר עונש וכו' אלא לא יאמר עונש בעינוי דגמר ממלאכה וכו' והא התם עונש עינוי מפורש בתורה וא\"כ אמאי אצטריך למילף אזהרה בעינוי ממה שלא יאמר עונש (באזהרה) [בעינוי] אזהרה גופיה תיתי בק\"ו כיון דהעונש מפורש בתורה וכן הקשה עוד מסוגיית זבחים דף ק\"ו דאמרו שם בשלמא העלאה כתיב עונש וכתיב אזהרה אלא שחיטה בעלמא עונש כתיבה אלא אזהרה מנ\"ל וכו' אלא א\"ר אבין ק\"ו מה במקום שלא ענש הזהיר מקום שענש אינו דין שהזהיר ופריך וכי מזהירין מן הדין וכו' יעו\"ש הרי בהדיא דאע\"ג דהעונש מפורש בתורה אפ\"ה אין מזהירין מן הדין אלו דבריו.
וכל זה תמוה ולא ידענא מאי אידון בה דשם בשרש י\"ד כתב רבינו בפירוש דאף דאמרינן לא ענש אלא א\"כ הזהיר מ\"מ הוא בהוציא הדבר באיזו ממידות שהתורה נדרשת יעו\"ש דבריו בטוב טעם אבל כל דלא מצינן אזהרה מכח איזה מדה מהמידות אין מזהירין מן הדין והא ראיה שרבינו בהל' שביתת עשור ה\"ד כתב דאזהרת עינוי נפקא מלא ענש אלא א\"כ הזהיר מאי דליתא בש\"ס אלא דרבינו קיצר ולא הביא מ\"ש בש\"ס דהא בהא תליא וכ\"כ הלח\"מ שם יעו\"ש ועוד ראיה דבס' המצות לאוין קצ\"ו כתב רבינו שם אזהרה לעינוי כמ\"ש בש\"ס יעו\"ש ולא הזכיר לא ענש אלא א\"כ הזהיר והיינו דהא בהא תליא כמ\"ש בשרש י\"ד יעו\"ש.
אמנם מה שהקשה מש\"ס דזבחים זאת לפי שיטת הרה\"מ דכל דאיכא לאו הבא מכלל עשה מזהירין מן הדין דהרי התם ג\"כ איכא עשה ואפילו הכי קאמר אין מזהירין מן הדין קשה ולענ\"ד נראה דאינו ענין עשה לל\"ת דוכי גרע העונש מעשה ואפילו הכי אמרינן עונש מצינו אזהרה מנין ומהדרינן האחד מהמידות שהתורה נדרשת כדי למצוא אזהרה ודאי דאינו ענין זה לזה וצריך למצוא אזהרה לענין זה דאיכא עונש בתורה ומ\"ש הרה\"מ הוא להביא אזהרה מק\"ו כיון דאיכא עשה בתורה מייתינן אזהרה בק\"ו ונדון הרה\"מ לחוד ונדון הש\"ס לחוד.
וע\"פ האמור א\"מ גם למ\"ש להמל\"מ בלשון זה שהבין בדעת הרב המגיד דלא כהרב מוצל מאש סי' כ' אלא דכל דאיכא עשה אף בעשה ממש כפשטיה מזהירין מן הדין מש\"ס יומא דאף דכתיב ועניתם את נפשותיכם אפילו הכי מהדר עונש שמענו אזהרה מנין והא איכא עשה דהתם הוא למצוא אזהרה להיכא דענש וצריך כעין אזהרה ולא מהניא עשה משא\"כ בנדון הרה\"מ וכדכתיבנא ואחר שנים רבות ראיתי להרב החבי\"ב בספר תורת חסד סי' ר\"ה האריך בפרט זה ולא ימלט ממ\"ש על דברי המש\"ל בסיפרי תועפות ראם סדר שמיני כתוב שם ותעלוז לבי." + ], + [], + [ + "עיין בספרי תועפות ראם דף ס\"ו ע\"ג." + ], + [], + [ + "עיין בספרי תועפות ראם דף ס\"ו וס\"ז." + ], + [], + [], + [], + [ + "לפי \n שאין בשרו חלוק וכו'. ע' להלח\"מ מ\"ש שנשמט מכאן וכתוב אחר הלכה י\"ד." + ], + [ + "דם \n שרצים שפרש וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד ה\"ט שרבינו מחלק בין פירש ללא פירש וסוגיית הש\"ס במעילה לא משמע הכי יעו\"ש." + ], + [], + [ + "האוכל \n כזית וכו'. בהלכה זאת שייך מ\"ש הגהות מיימוני ד\"ה ואע\"פ וכו'." + ] + ], + [ + [ + "כל \n מאכל וכו' שנאמר ואת בת היענה וכו'. הקשה בס' צרור החיים וז\"ל וקשה טובא דאיסור בהמה טמאה נפקא להו לרבנן פ\"ק דבכורות דף ו' מגמל גמל ולר\"ש מאת הגמל והיאך מפיק ליה רבינו מקרא דבת היענה עכ\"ל וצ\"ל דלא הקפיד רבינו בזה כיון דהדין אמת וזה דרכו כמה פעמים להביא מקרא אחרינא אף שלא נזכר בש\"ס ולמה שהקשה דב' קראי למה לי עיין להתוס' חולין דף ס\"ד ע\"ב בסה\"ד מה שתירצו בזה אך הדבר הקשה הוא מה שהקשה אחי יפ'ת החכם השלם שב\"ע נר\"ו במ\"ש רבינו דביצי דגים הטמאים נפקא מבת היענה וליכא לאו ללקות עליו ובה\"ז כתב יראה לי שהאוכל ביצי דגים טמאים לוקה ואין לחלק בין יצאו לחוץ ללא יצאו לחוץ דבצי דגים טמאים אין יוצאין לחוץ אלא במעי משריץ וכמ\"ש בברכות דך ח' וע\"א דף מ' יעו\"ש. ולענ\"ד נראה לפי חומר הנושא דיש הפרש בין כשהבצים קטנים הרבה שעדיין אינן ראוים להשריץ לכשהם גדולים וראוים להשריץ דכשהם קטנים חשיב כגוף הדג ולוקה עליו והרי זה דומה לאוכל ביצי עוף טמא התלויים באשכול דלוקה ובהא איירי בהל' ז' וכאן איירי בבצים גדולים שראוים להשריץ דכך הוא הדרך שאלו הגדולים אוכלים אותם בפני עצמם ואף שדרכם להיות משריץ בפנים כיון שמתחילה הוא ביצה וחשיב ליאכל בפני עצמו ולא חשיב כדג גופיה ללקות עליו ואינו דומה לולד בהמה." + ], + [], + [], + [], + [ + "עד \n סוף כ\"ד חדש וכו'. יש מי שפירש עד סוף כ\"ד חדש מזמן שחזר לינק פעם שניה וליתא וכי משום חדש אחד או שנים שלא ינק צריך ליתן לו זמן היניקה מחדש ועיין בלח\"מ." + ], + [], + [ + "יראה \n לי. עיין מ\"ש הרב המגיד והלח\"מ ז\"ל והוא אמת ויציב ומן התימה על מרן ז\"ל פ\"ג מאבות הטומאה ה\"י כתב על מ\"ש רבינו שם מן האשכול של בצים מבשר השדרה שהבצים אדוקים שם עכ\"ל והא כפי מ\"ש רבינו כאן גם הביצה עצמה כשלא נגמרה קרוי בשר וכעת קשה אך זאת אגיד שמש\"כ המגיד המשנה בסוף הלשון כמו שיתבאר פ\"ט קאי למה שסיים שבשר עוף אינו אלא מדבריהם לאפוקי ממה שכתב הלח\"מ ז\"ל יעו\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל \n הנבלות וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד וז\"ל נראה שדעתו וכו' ואם הר\"א סבור וכו' ועיין מ\"ש הלח\"מ ולי נראה שדעת הר\"א וכו' וכונת הלח\"מ לתרץ לקושיא השניה של הרה\"מ דאילו הקושיא הראשונה איתא לה עדיין אמאי לא השיגו לעיל ה\"ב." + ], + [], + [ + "קבת \n הנבלה וכו'. עיין מ\"ש רבינו פ\"א מהל' טומאת אוכלין הכ\"ג חשב על החלב שבקבה הרי זה מתטמא טומאת אוכלין ובפ\"א מאבות הטומאות כתב שליה של נבלה וכו' ואם חשב עליו וכו' והחלב של נבלה טהורין מכלום עכ\"ל דנראה ברור דלקבה אינו מועיל מחשבה היפך מ\"ש שם ודוק." + ] + ], + [ + [ + "מפי \n השמועה וכו'. ועל אבר מן החי הוא אומר לנח אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ואיסור אבר מן החי בטהורים. ועיין בטור יו\"ד סי' ס\"ב ומ\"ש שם מרן והב\"ח והפרי חדש סק\"ג וז\"ל אמנם אח\"כ ראיתי בס' אמונת שמואל בסי' י\"ד שרצה להציל הב\"ח מקושיא הנזכרת ותירץ דלהושיט לבן נח בטמאים שרו כיון דלדידיה שרי וליתא דהא בישראל נמי איכא איסור הושטה משום טמא ולא שייך לאקשויי מי איכא מידי וכו' עכ\"ל ודבריו תמוהים דמה איסור יש להושיט לגוי דבר דלגוי שרי והא רחמנא שריה ליה ומה לי אי לישראל אסיר והיכי קרי ליה מכשול והא נבלה שריה רחמנא או מכור לנכרי וכעת קשה ועיין בעץ החיים סדר וישב ודרך אגב ראינו תשובת התשב\"ץ ח\"ג סי' רצ\"ו דברים מגומגמים גם נעלמה ממנו סוגיית חולין דף קכ\"א ע\"ב יעו\"ש." + ], + [ + "אחד \n אבר שיש בו בשר וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד ומ\"ש עליו הלח\"מ וז\"ל ונ\"ל דהוצרך להביא הך מימרא וכו' דדילמא לוקה משום בשר מן החי קאמר וכו' יעו\"ש ולכאורה הדברים תמוהים דהא בש\"ס דף ק\"ג קאמר בפירוש מאן דאמר שלש קסבר בהמה בחייה לאברים עומדת דאיסור חלב ואיסור אבר ואיסור טריפה וכו' ואיך אפשר לומר משום בשר מן החי וכן יש להקשות בדברי הרשב\"א בסוגיא הלזו יעו\"ש ויפה פירש עמיתנו ה\"ה שב\"ע נר\"ו דהכונה במ\"ש הלח\"מ דדילמא לוקה משום בשר מן החי פי' ומשום אבר מן החי וכמ\"ש רשב\"ל דאבר מן החי ובשר מן החי מלא תאכל הנפש עם הבשר נפקא והכל אחד אבל כיון דמצינו למימרא קמייתא דר\"י דבשר מן החי נפקא ליה מבשר בשדה טריפה ולאו מענייניה דאבר מן החי הוא א\"א לפרש דמ\"ש בש\"ס דאיסור חלב ואיסור אבר וכו' דהא אין זה ענין לאבר מן החי ודוק גם בלשון הרשב\"א ז\"ל." + ], + [ + "אבל \n אם הפריד וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד ומ\"ש הלח\"מ ויש להקשות עליו דא\"כ הו\"ל לרבינו להקדים מ\"ש בה\"ד שהוא דין הש\"ס ואחר כך לכתוב מ\"ש בה\"ג שהוא דין מחודש מסברא דנפשיה ועוד איך נלמד מדין דחלק את האבר דין דהפריד את האבר מן הבשר דשאני דין דחילק את האבר דאוכלו מעט מעט אבל הפריד שאוכלו בבת אחת מאן לימא לן דמשום הפירוד דקדם נשתנה דינו אין זה נפקא מסברא." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הוציא \n מקצת האבר וכו'. עיין בכ\"מ שכתב וז\"ל אפשר לומר שסמך וכו' ט\"ס נפל ודבריו אלו שייכי להשגת הראב\"ד לקמן הי\"א יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [ + "מצא \n בה עובר וכו' אינו צריך שחיטה. ועיין בפרי חדש סי' י\"ג ס\"ק ה' שכתב (ע\"ש) [אלא שמצאתי] בתשובה בבן פקועה שהפריס ע\"ג קרקע דמצוה של דבריהם היא ומברכין על שחיטתו וכו' וסיים וא\"כ פשיטא דמברכין על השחיטה דלא כדמשמע מדברי הר\"ן בפ' כיצד מברכין גבי חצר שיש לו ב' פתחים שכתב דכיון דאינו מדליק אלא משום חשדא לא מברך אלא בחד פתחא וליתא דכיון דמדרבנן צריך להדליק אע\"ג דלא הצריכו להדליק אלא משום חשדא בעלמא מצוה דרבנן היא ומחייב לברוכי עכ\"ל והרב בני חיי תירץ וז\"ל ונראה דלא דמי דבשלמא התם אם לא הדליק בב' פתחים אלא באחד יצא אבל אם שחט לאחד שחיטתו פסולה וא\"כ מצוה דרבנן היא וק\"ל וט\"ס יש והכונה מובנת ומ\"מ יש לגמגם ולא דמי הא להא דשאני בבן פקועה דהחשדא היא שמא יבא אדם אחר ויאכל בהמה בלא שחיטה נמצא דלתקון המצוה תקנו שחיטה בבן פקועה לא כן בנרות חנוכה דהחשדא הוא שלא יאמרו שלא הדליק ולא הוי תיקון המצוה." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "עיין בספרי תועפות ראם דף ע\"ד ע\"ב." + ], + [], + [], + [ + "הכבד \n וכו'. עיין בלח\"מ שכתב ויש מי שרצה להעמיד וכו' ודוחק עכ\"ל וקושטא הכי הוא דא\"א לומר הכי שלא נמצא לא בחידושיו ולא בתורת הבית שכתב בלשון זה ולענ\"ד נראה שהם דברי הרב המגיד וט\"ס נפל וצ\"ל וכן נראה מדברי הרמב\"ן שכן כתב הרשב\"א משמו בתורת הבית יעו\"ש." + ], + [], + [ + "השובר \n מפרקת. עיין בלח\"מ ובתוך הלשון כתב ולכך קאמר דבעי חתיכה ומליחה כצ\"ל." + ], + [ + "אין \n הבשר וכו'. כדי הילוך מיל. וכתב הרב המגיד ונראה שיש סמך לשיעורו של רבינו ממ\"ש גבי העור וכמה כדי עבודה כדי הילוך מיל עכ\"ל לא מצאנו ידינו ורגלינו דבהדיא אמרו בחולין דף קכ\"ב כמה כדי עבודה ד' מילין ופסקה רבינו פ\"א דשאר אבות הטומאה.
עוד כתב הרב המגיד ובפרק כלל גדול יש מי שסובר וכו' ועיין בלח\"מ מה שהקשה עליו ומה שתירץ א' בשהבין דמ\"ש בש\"ס דמלח בשרא היינו אחר הבישול וזה שכתב בדבריו אוכל וכו' וכשאמר בש\"ס אין עבוד באוכלין אפי' בשר חי לית ביה דין עבוד וכו'. וקשה דא\"כ מנא ליה לפרש אין עבוד באוכלין אפי' בבשר חי ולא בבישול דבזה קאי דסמיך האין עיבוד ויש עבוד באוכלין יעו\"ש וא\"כ חזרה קושיא לדוכתא ושוב חזינא דאין כונתו אלא דמ\"ש בש\"ס דמליחא דביתא לא הוי עיבוד היינו משום דהוי אוכל ושל אורחא כיון דהוי עץ אף שהוא אוכל חשיב עיבוד ושמעינן דוקא משום דהוי אוכל הוא דלא הוי עיבוד מכלל דאי לא הוי אוכל הוי עבוד הרי דהוי שיעור עיבוד ופסקינן דאין עיבוד באוכלין וק\"ל." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ונאמן \n הטבח על גיד הנשה כשם שנאמנים על החלב. וכ\"כ הטור ביו\"ד סי' ס\"ה והרגיש הב\"ח ז\"ל האי לישנא דכשם שנאמנים על החלב ועיין מה שפירש ועיין בחידושי הריטב\"א לחולין דף צ\"ג וראה דכך היה גריס בש\"ס ממש כלשון זה שכתב רבינו והטור." + ], + [], + [ + "ויוציא \n טרפה לעצמו בממון חשוב וכו'. הקשה עמיתי בתורה הרב הכולל יעקב אלבעלי הי\"ו מכאן למ\"ש מרן כ\"מ סוף פי\"ב מהל' עדות וז\"ל ומאי דאמר או יוציא טריפה בדבר חשוב היינו לעצמו דאילו לאחרים מאי איכפת ליה וכו' ועיין גם במ\"ש בחו\"מ סי' ל\"ד ומהיכא תיתי לס\"ד זה כיון דכתבו רבינו בהדיא הכא ויוציא טריפה לעצמו בממון חשוב וי\"ל דמ\"ש הכא במאכלות אסורות היינו מ\"ש בש\"ס דסנהדרין אבל שם גבי עדות שהוא נלמד משם ולאו היינו הדין עצמו אפשר דלאו יוציא טריפה לעצמו משו\"ה הוצרך לפרש מרן שם דהיינו לעצמו." + ], + [ + "הלוקח \n בשר וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד על שם הרשב\"א ומה שהקשה הלח\"מ וז\"ל קשה שהוא ז\"ל כתב שמי שהוא חשוד וכו' וא\"כ תפירת בגדים בפשתים אין רגילים להקל בו וכו' עכ\"ל ויראה לענ\"ד דכשנתן לחייט חוטי קנבוס אם יתפור בחוטי פשתן מה יעשה בחוטי קנבוס האלו צריך לתפור בהן לאחרים וא\"כ מאי נפקא ליה מיניה ולמוכרם וליקח בהם של פשתן כל כי האי לא עביד וק\"ל. עוד הקשה הלח\"מ שם והצריך עיון יעו\"ש והרשב\"א כיון דס\"ל מדעתו דהכל אחד א\"כ איך חילק בין הש\"ס לנידון דידן בין גזל לשאר איסורים הא אין חילוק ביניהם וק\"ל." + ], + [], + [ + "וכן \n בשר הנמצא וכו'. עיין בחולין דף צ\"ה גבי מימרת רב בשר שנתעלם מן העין דמותיב ממימרת מצא בה בשר וכו' ותירץ בעומד ורואהו ועיין מ\"ש הרמב\"ם בפי' משנה זאת פ\"ב משנה ט' ומה שהקשה עליו הרב חזון נחום ולא קשה דכיון דמשני בש\"ס לבסוף הכי מידי הוא טעמא אלא לרב הא אתמר עלה רב אמר מותרות משום נבלה א\"כ ממילא אין צריך לההיא תירוצא דלעיל שהוא דוחק אלא מ\"ש רב הוא מדרבנן ומתני' הוא מדאורייתא וז\"ש רבינו שם פשט המשנה. וע\"פ האמור כמה תמוהים דברי רש\"י בסוגיין ע\"ב ד\"ה רב הונא ס\"ל כרב ולא קי\"ל כוותיה אלא אמתני' סמכינן ואע\"ג דשנינו בעומד ורואהו שינויי דחיקי נינהו וכו' והא לא אסיק בש\"ס בהך תירוץ למתני' א' כדכתיבנא ולב' הוא בפירוש וצ\"ע ועל פי האמור נתבארו דברי רבינו הכא." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "הצייד \n שנזדמנו לו וכו'. עיין להט\"ז ביו\"ד סי' קי\"ז ס\"ק א' שכתב וז\"ל ונראה לתרץ דאין כח ביד חכמים להחמיר אלא במקום שאין בו לא איסור ולא התר משא\"כ בדבר שיש בו התר מן התורה ולכן הוכיחו התוס' וכו' יעו\"ש ודבריו תמוהים דא\"כ דא\"א לומר דאסרו חכמים משום דהתורה התירה איך אפשר לומר דאיכא איסור מן התורה ומה צ\"ל דהתר שהתירה תורה הוא בנזדמנה אבל לכתחילה אסור מן התורה אם כן אף אנו נאמר דמה שהתירה תורה הוא בנזדמנה אבל בלא נזדמן לא דבר הכתוב ואסרוהו חכמים דאין זה נגד הכתוב דלא דבר הכתוב בזה.
וכתב הב\"ח באו\"ח סי' תקנ\"א סק\"י בסופו וז\"ל ומי שיש לו תישים שזמנן לשוחטן ולמכור העורות מראש חודש ואילך ורוצה ליתן לקצב גוי לנוחרן נראה דכיון דישראל אסור לנוחרן וכדתניא עיקור שיש בה טריפה אסור ושאין בה טריפה מותר ופרש\"י וכו' ואע\"פ שהתוס' וכו' יש לנו לתפוס כרש\"י וכו' עכ\"ל.
ודבריו תמוהים טובא דאפי' הוא עצמו שרי לנוחרן וברייתא ערוכה שנינו חולין דף כ\"ז והשוחט וצריך לדם חייב לכסות כיצד הוא עושה או נוחרו או עוקרו עכ\"ל הרי דכיון דא\"א בלא\"ה דזה צריך לדם ואי שוחט כראוי מפסיד הדם נוחרו או עוקרו אף כאן כן כיון דא\"א לשחוט מכח המנהג ובהכרח צריך העורות נוחר או עוקר וזה הוא לפי הנחתו אבל לדעתי אסור כיון שאפשר לשחוט דאין כאן איסור לשחוט אלא שלא לאכול בשר ולכן אסרו השחיטה שלא יאכלו אבל לצורך העורות ושלא לאכול הבשר ודאי שרי." + ] + ], + [ + [ + "לשון הלח\"מ עיין בספרי תועפות ראם דף נ' ע\"ג.", + " ומי\n שיבשל משניהם כזית כאחד לוקה וכו'. וכתב הרב המגיד ופסק כלוי לגבי רב ומ\"ש רבינו דעל כזית משניהם לוקה כבר נתבאר בסמוך דאפילו רב מודה באכילה ע\"כ ודבריו תמוהים כמו שתמה הלח\"מ ז\"ל ומ\"ש הלח\"מ דפסק כלוי כדפי' כפי הנוסחא הא' לדעת רבינו וכו' וכן מה שסיים וז\"ל ולפי הנוסחא הב' וכו' י\"ל עד מיורה גדולה.
ודבריו תמוהים דכל דברי הלח\"מ אלו קיימי על דברי הרב המגיד שכתב וז\"ל וי\"ל דמשמע ליה וכו' וכן כתב אחר כך וז\"ל עוד כתב הרה\"מ וכו' והרה\"מ כתב דפסק כלוי ואיך צידד דפסק כרב ודוק ובעיקר דברי הרה\"מ נראה לפרש דבא למעט מאי דאיכא לפרש בדברי רבינו דפסק כרב במ\"ש וז\"ל וכן האוכל כזית משניהם מהבשר והחלב שנתבשלו כאחד ופי' שנתבשלו כאחד ביורה גדולה והא ליתא כיון דבבישול פסק כלוי וכמ\"ש איהו גופיה ואיך באכילה יפסוק כרב וז\"ש הרה\"מ כבר נתבאר בסמוך דאפי' רב מודה באכילה אלא שהוא בבא מיורה גדולה וא\"כ רבינו דפסק כלוי צ\"ל דכאן איירי אפי' שלא בא מיורה גדולה והיינו כלוי ודבריו הם הכרח." + ], + [], + [], + [ + "וכן \n בשר חיה ועוף וכו'. וכתב הרב המגיד שפסק כן מהא דריש פרק כל הבשר וכו' ותירץ רב אשי הכי קאמר כל הבשר וכו' מהן מדברי תורה מהן מדברי סופרים וכו' עכ\"ל כלומר וכיון דרבינו הקדוש סתם כר\"ע הכי נקטינן. וע\"פ זה לא קשה מה שהקשה הרשב\"א בחידושיו דף קי\"ג וז\"ל ופסקו הגאונים ז\"ל כר\"ע דחיה ועוף אינן מן התורה ואי קשיא לן דהא שמואל דהוא אמורא לא דריש כוותיה לעיל דמוקי חד לחלב ומתה וחד לאפוקי טמאה וחד לרבות את השליל עכ\"ל כלומר וכיון דשמואל שהוא בתרא לא פסק כוותיה איך אנו פסקינן כוותיה ולא קשה כיון דרב אשי שהוא בתרא משמואל טפי פסק כוותיה מדמוקי לסתם מתני' כוותיה ולדידיה גם רבינו הקדוש סתם כוותיה פסקינן כר\"ע וממילא נסתלק. גם מ\"ש אח\"כ וז\"ל ועוד דהא משמע דת\"ק לא ממעט אלא טמאה אבל חיה ועוף לא עכ\"ל גם מצד עצמם הדברים תמוהים דאיך אפשר לומר דת\"ק ס\"ל דחיה ועוף אינן בכלל האיסור מדאורייתא והא מסוגייא דריש פרק כל הבשר מורה בפירוש דפליגי ולת\"ק חיה ועוף הוי מדאורייתא דקאמר התם הא עוף אסור מדאורייתא כמאן דלא כר\"ע דאי ר\"ע הא אמר חיה ועוף אינן מן התורה וכו' ואיך אפשר לומר ולצדד דלא פליגי ורש\"י במתני' ריש כל הבשר כתב וז\"ל ומיפלג פליגי בה לקמן איכא למ\"ד דאורייתא ואיכא למ\"ד דרבנן והיינו ת\"ק דס\"ל דאורייתא דאי ר\"י הגלילי הא ס\"ל בפירוש דעוף שרי שאין לו חלב אם וכן כתבו התוס' שם דף קי\"ג ד\"ה בשר וז\"ל ה\"ה בשר עוף לרבנן דאסור מן התורה וכו' והיינו מכח הך סוגיא דריש פרק כל הבשר ויותר תימה להרא\"ש בסוף פרק כל הבשר שהחליט המאמר וכתב לדעת רב אלפס דלא פליגי ר\"ע עם ת\"ק מדפסק כוותיה דהלכה כר\"ע מחבירו ולא מחביריו ומה יענה לש\"ס דריש פרק כל הבשר. ועלה על דעתי לומר דמ\"ש הרא\"ש כן הוא לקושטא דמילתא דרב אשי מפרש למתני' כר\"ע אף אנו נאמר לדעתיה דרב אשי דלא פליגי ר\"ע עם רבנן ולא נהירא דא\"כ נאמר דבזה פליגי רב יוסף ורב אשי וגם כמה גמגומין.
גם מה שהקשה עוד הרשב\"א וז\"ל ועוד דהא לא קי\"ל דאיסור חל על איסור עכ\"ל נראה דלא קשה דאין ה\"נ דלהגאונים חלב ומתה באכילה לא לקי על בשר בחלב וכן פסק רבינו לקמן ה\"ו יעו\"ש משום דאין איסור חל על איסור ונשארו ג' קראי לבהמה טמאה חיה ועוף ועל כרחך לא קאמר בש\"ס לר\"ע חלב ומתה לא צריך קרא משום דס\"ל דאיסור חל על איסור אלא משום דר\"ע ממעט מחד גדי בהמה טמאה ואי ס\"ל בעלמא אין איסור חל על איסור למה צריך למעוטי אלא ודאי ס\"ל בעלמא איסור חל על איסור מדאצטריך קרא למעט בהמה טמאה אבל הגאונים פסקו אין איסור חל על איסור.
עוד כתב הרב המגיד פסק כתירוץ דרב אשי וכו' והקשה הלח\"מ ז\"ל וזה לשונו וא\"ת הא לא אצטריך תירוצא דרב אשי אלא לפרוקי קושיא דכמאן דלא כר\"ע וכו' עד איך פסק כהך תירוצא דליתי אלא אליבא דרב יוסף וכו' יעו\"ש ולענ\"ד אחרי נשיקת ידיו ורגליו לק\"מ דאה\"נ דלס\"ד דמקשה דדייק הא עוף אסור וכו' משום דסמיך אסיפא דגזר העלאה אטו אכילה כדדייק רב יוסף וכן כד דייק רב יוסף בסמוך ש\"מ וכו' הוא לדחות תירוץ דרב אשי דלעיל וכמ\"ש רש\"י וכד תריץ בש\"ס כולה חדא גזרה היא חזרה תירוץ דרב אשי למקומה דכולה ר\"ע ולכן פסק רבינו כן ואין צריך בתירוץ בעקיפין.
עוד כתב הרב המגיד וכשם שגזרו באיסור העלאה על השולחן וכו' וכתב הלח\"מ וז\"ל וקשה דמשמע מדברי הרה\"מ דגזרו איסור העלאה וכו' דחיה ועוף וכו' אטו אכילה וכו' ובריש פרק כל הבשר לא משמע הכי וכו' עכ\"ל וכן כתב רבינו בפירוש לקמן ה\"כ יעו\"ש והאמת דהכל אחד וכמ\"ש הלח\"מ." + ], + [ + "והשוחט \n עוף וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד וז\"ל ומשמע דת\"ק אפי' מעורות בגידים שרי וכו' עכ\"ל ונ\"ל דבא למעט פירוש אחר דאפשר לפרש בברייתא וה\"פ ומצא בה בצים גמורות דהיינו עם קליפתם כמו שנמכרים בשוק מותר וכו' הא לאו הכי אסור אפילו אינן מעורות בגידין ובא רבי יעקב ואמר אם היו מעורות בגידין אסורות הא אינן מעורות מותרות אפי' אינן גמורות וכן פי' בהגהות מיימוני וכן מצאתי אח\"כ בשיטה מקובצת בשם י\"מ יעו\"ש ומה שקשה לפי\"ז מסוגיית הש\"ס עיין להפרי חדש סי' פ\"ז גם אצלי היה תירוץ ומפני דוחקו לא העליתיהו בספר ולזה כתב הרה\"מ ומשמע וכו'." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "בד\"א \n וכו'. אבל אם נער מתחילה ועד סוף וכו'. עיין מ\"ש בלח\"מ ולפירושו קשה מ\"ש רבינו או כסה מתחילה ועד סוף ודוחק לומר דאגב נקטיה ועיין מ\"ש הרב המגיד בסוף הלשון וז\"ל וכנ\"ל לדעת רבינו שאין חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב בלבד וכו' וכן הסכים הרשב\"א וז\"ל הטור סי' צ\"ב ופסק ה\"ר אפרים דלא אמרינן אפשר לסוחטו אסור אלא בבשר בחלב וכו' אבל בשאר איסורין אין צריך אלא ששים כדי כזית הראשון ואז אפילו החתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת וכו' ואדוני אבי הרא\"ש הסכים לדעת ה\"ר אפרים עכ\"ל וכתב מרן [הרא\"ש] בסוף פ' גיד הנשה לא הכריע אלא הביא ב' הסברות אלא דכתב כמה מקומות דניחא פי' ה\"ר אפרים ואי לא דסבר לה כוותיה לא היה מאריך וכו' ושכן משמע בתשובותיו וכו' ובסי' ק\"ו הביא הטור דברי הרשב\"א דהחתיכה עצמה אינה נתרת והקשה עליו וכו' יעו\"ש.
ומכל הכתוב תשובה מוצאת על מ\"ש מרן החבי\"ב בסי' ק\"ו הגהות הטור אות ה' וז\"ל ואע\"פ שהרא\"ש פ' גיד הנשה בסופו בכמה מקומות נראה דהחתיכה עצמה אסורה כמ\"ש למעלה אפשר שלא כתב לדעתו אלא לדעת ר' אפרים וכו' וכן משמע ממ\"ש אבל היא עצמה שנאסרה אסורה למ\"ד אפשר לסוחטו אסור ומדקאמר למ\"ד משמע דליה לא ס\"ל עכ\"ל והדברים תמוהים דהא העיד הטור דס\"ל להרא\"ש דהחתיכה מותרת וכן כתב בקיצור פסקי הרא\"ש סוף פ' גיד הנשה ומרן כתב דהיינו משום דכמה מקומות כתב דניחא ליה והוא היכן מצא להפך ואי משום דכתב למ\"ד וכו' וכמו כן הב\"ח בסי' צ\"ב ס\"ק ח' יעו\"ש כתב כן לסברת ר\"ת דשקיל וטרי אליביה יעו\"ש ולא קאי לשיטת ר' אפרים.
גם מ\"ש הב\"ח ז\"ל שם דהרא\"ש ס\"ל לדעת ר' אפרים דהחתיכה עצמה אסורה ממ\"ש וא\"א לפרד ממנה וכו' אינו הכרח דהכוונה הוא דאינו יכול ליפרד קודם התערובת דאי לאו הכי היאך מתבטל וגם אי כמו שהבין הוא היאך אתי ההלכך שכתב על דברים אלו אלא ודאי כמ\"ש וגם בתוס' ליתי לדברים אלו בדברי ר' אפרים וכ\"כ הלחם חמודות יעו\"ש גם הרב החבי\"ב כאן בלשון זה שאנו עסוקין הבין בעד הרא\"ש לדעת ר' אפרים דהחתיכה עצמה מותרת ועוד אני מכריח בין להר' אפרים בין להרא\"ש דס\"ל דהחתיכה עצמה מותרת משום דאחת מהראיות שהביאו לה\"ר אפרים הוא מההוא דיין נסך שנפל לבור וכו' והתם היין כולו שרי ואי החתיכה עצמה אסורה היאך שרי כולו ואין לומר דשאני התם דהוי לח בלח ואינו ניכר דא\"כ מאי ראיה מייתי לר' אפרים אלא ודאי דלא שנא והכל שרי ודוק.
והרא\"ש ג\"כ הביאה ונראה דהסכים כוותיה כמ\"ש מרן והרב החבי\"ב אנה מצא בהרא\"ש היפך מזה גם מ\"ש שדעת ר' אפרים דהחתיכה עצמה אסורה ועל הכל צ\"ע ומלשון זה שאנו עסוקין קשה לי על מ\"ש החבי\"ב שם הגהת בית יוסף אות ב' וז\"ל ויגיד עליו בשר שנתבשל בלא מליחה דבעינן ס' כנגד כולו וכו' ואעפ\"כ החתיכה עצמה מותרת להרא\"ש וכו' עכ\"ל ומה ראיה היא זאת דשאני הכא שלא נאסר הבשר מעולם ולא שייך אפשר לסוחטו איסור כמו שהבין כן מדברי הרא\"ש עצמו בהגהות הטור ודוק ובדברי הרא\"ש שאנו עסוקים שכתב ועוד ניחא לפירושו הא דאמר פרק בתרא דע\"ז עד היה מתיר גם החתיכה עצמה ובתוס' מבואר יותר עכ\"ל דבריהם תמוהים דהא ר\"י קאמר בשמעתין דף ק\"ח אפשר לסוחטו אסור ומארי דשמעתין שם בע\"ז הוא ר' יוחנן ואיך נוכל לדחות דיסבור אפשר לסוחטו מותר. ודרך אגב קשה לי אמה שכתב רש\"י בסוגיין דף ק\"ח ע\"ב וחכ\"א עד שתתן טעם קס\"ד דאטיפה קיימי וכו' והוא מסקנת הש\"ס בסמוך ועל הכל צ\"ע." + ], + [ + "קדרה \n וכו'. וכתב הרב המגיד וי\"מ שהיו מקילין בבשר וכו' עכ\"ל פי' בשאינו בן יומו דלא גזור אטו בן יומו כיון שכל אחד בפני עצמו התר ודוק. ועיין מ\"ש הלח\"מ דעפי\"ז אין מקום לקושיתו ושוב ראיתי להריטב\"א שהביא הי\"מ אלו בפירוש כדכתיבנא." + ], + [ + "הכחל \n אסור וכו'. חולין דף ק\"ט יעו\"ש הסוגייא וכתבו התוס' ד\"ה הא איסורא איכא וא\"ת לפירוש הקונטרס דילמא הא איסורא איכא לקדרה וכו' פירוש דבריהם דאף דרב קאי על מתני' ומתני' איירי בצלי מ\"מ קשה להו דנימא דמתני' איירי בין לקדרה בין לצלי ומשום קדרה סיים מתני' אינו עובר הא איסורא איכא אבל לצלי גם איסורא ליכא ומתרצי דא\"כ הו\"ל למתני דאם לא קרעו מותר וממילא מוקמינן ליה לצלי דלקדרה א\"א כיון דיוצא וחוזר ונבלע וכמ\"ש רש\"י וא\"כ כחה דהתירא הו\"ל למימר וק\"ל.
כתבו עוד בד\"ה ההוא לקדרה ואינו ר\"ל דסבר לגמרי כלישנא בתרא וכו' ועיין להרב חידושי הלכות דהוא ממש כלישנא בתרא וס\"ל ללישנא בתרא דמתני' איירי לקדרה וכו' יעו\"ש והקשו עליו דא\"כ כד מותיב בש\"ס ללישנא בתרא מברייתא דכחל וקאמר לישנא בתרא הוא וכו' אבל כחל לא בעי קריעה וכו' והיאך אפשר לומר דבקדרה לא בעי קריעה והא אפילו בקריעה אינו מועיל דהא יצא וחוזר ונבלע וכמ\"ש רש\"י בלישנא בתרא לקמן ד\"ה והא קתני יעו\"ש וי\"ל דלא כתב כן החידושי הלכות אלא אח\"כ דידעינן דברי רב נחמן ופי' דברייתא אליבא דר\"נ אף אנן נמי נאמר דפי' דלישנא בתרא הוי הכי לקושטא דמילתא וכ\"כ החידושי הלכות בסוף דבריו ודוק.
באותו דיבור א\"ל ר' אלעזר קרע לי ואנא איכול פי' קרע לי קריעה קצת ואנא איכול בקדרה בלא בשר וכו' אמר להו רב נחמן בשלו בקדרה בלא בשר וכו' עכ\"ל הקשה הפרי חדש בי\"ד סי' צ' דלפירושו קשה דלר\"א הקשה לו פשיטא ולר\"נ הקשה לו והאנן קורעו תנן ושניהם אמרו דבר אחד ונראה לענ\"ד דלא כתבו כן התוס' אלא לקושטא דמילתא אבל לקס\"ד דמקשה הבין דמ\"ש ר\"א קרע לי ואנא איכול ר\"ל כדינו שתי וערב והיינו ודאי לקדרה בבשר דגם במתני' אמרו קורעו ופירושו שתי וערב ואמטו להכי מותיב ליה פשיטא וכו' אבל גבי מ\"ש ר\"נ זויקו לי כחלי והיינו בלא קריעה שתי וערב דהא היא שאלה לו למיכל בישרא בחלבא ואי קרעו שתי וערב ליכא בשרא בחלבא וגם זויקו משמע בלא קריעא ומסתמא משמע גם לקדרה בבשר דלא פירש ומשו\"ה מותיב ליה ממתני' ויש הפרש גדול בין קרע (דרב) [דר\"א] לזויקו דר\"נ." + ], + [ + "ואין \n משערין בו אלא כמות שהוא וכו'. וכתב הרב המגיד שמפרש בש\"ס או אף במאי דנפק מיניה והקשה הרב ב\"י בסי' צ' הביאו הלח\"מ דאם כן מאי קשיא להו בש\"ס מנא ידע הא אנו יכולין לידע כמה היה בשעה שנפל ע\"כ פי' שקודם הנפילה אפשר למיקם עלה כמה היה לא כן לפי' רש\"י דהבעיא היא דוקא במאי דנפק מיניה א\"א לידע אלא באומדנא כמה יצא מהכחל ולא סמכינן האומד זה ולכן מותיב בש\"ס כן ולפ\"ז אין מקום לכל מ\"ש הלח\"מ על דברי מרן הב\"י אלו.
עוד כתב הב\"י ז\"ל שם שרבינו הוציא זה מההוא כזיתא דתרבא וכו' יעו\"ש והקשה הלח\"מ ממ\"ש רבינו לקמן פט\"ו הכ\"ד שמשערין כמו דבלעה קדרה יעו\"ש ומכח זה הסכים שדברי הרב המגיד עיקר יעו\"ש ומן התימה עליו שהסכים כן והא איהו גופיה כתב שם כדי ליישב הסוגייאות ההיא דכזיתא דתרבא עם ההיא דר' חנינא כשהן משערין וכו' איכא דאמרי ואיכא דאמרי וכו' דגבי כזיתא דתרבא איירי שלא נודע האיסור וגבי הא דר\"ח איירי שנודע האיסור וגם ההתר וכו' יעו\"ש ואם כן מה מקום להקשות לפי' הרב ב\"י מההיא דפרק ט\"ו לעולם דמשערין כמ\"ש ושאני התם דאיירי שנודע האיסור ומ\"ש שם לתרץ ב' לענ\"ד לא נהירא דכיון דגבי ההוא כזיתא אמרו סבר וכו' א\"ל רבנן וכי דהתירה בלע דאיסורא לא בלע והודה רב אשי לרבנן היאך נפסוק להיפך וכן רש\"י שסובר כן דפליגי פסק כרבנן דההוא כזיתא ולכן המחוור כתירוץ ראשון ואין להקשות דאילו שם בפ' ט\"ו הכ\"ד כתב כשמשערין בכל האיסורין וכו' משערין גם במה שבלעה הקדרה לפי אומד הדעת וכו' ואילו בריש פי\"ז כתב קדרה של חרס שנתבשל בה בשר נבלה וכו' ואם בשל בה מין בשר התבשיל אסור ואמאי אסור הן אמת דבטעם לא מנכר מ\"מ יאמדוהו באומד הדעת בששים כדכתב הכא דמשערינן מה שהיה בלוע בקדרה דשאני הכא דמתחלה נודע כמה היה בקדרה ונראה כמה חסר ומשו\"ה משערינן בליעת הקדרה אבל שם דלא איירי בהכי א\"א לשער בליעת הקדרה.
והנה במה שפי' רש\"י גבי ההיא איכא דאמרי ואיכא דאמרי במה שבלעה הקדרה עיין להר\"ן שהגיה בדבריו יעו\"ש ולענ\"ד הכי מתפרשין דברי רש\"י אם ראינוהו להתר כשנפל שם האיסור קודם שנתמעט ההתר ואנן משערינן אותו להתר לאחר שנתבשל לכמות שהוא שנפל שם האיסור וכו' ושוב ראיתי להרשב\"א בחידושיו הבין כן בדברי רש\"י." + ], + [], + [], + [], + [ + "במה \n דברים אמורים שנתבשלו שניהם יחד. עיין להלח\"מ שהקשה דאמאי לא כתב בפ' ח' מהל' קרבן פסח שהוא חרס רותח והצריך עיון וי\"ל דנרמז במ\"ש רבינו שם דכל המרק והליחה שתפרוש ממנו כשיצלה אסורה הרי דס\"ל דהחרס רותח דאי צוננת איך המרק והליחה נצלה בחרס אלא ודאי שהוא חם ומ\"ש גם וכו' סתם סמך אהך וכתב הר\"ן בפרק כל הבשר הביאו מרן ביו\"ד סי' צ\"א שהרא\"ה פי' דכי אמרינן צונן לתוך חם אסור ובשר צונן שנפל לתוך חלב רותח אסור היינו נטילת מקום והביא ראיה מפ' כיצד צולין ודחה הר\"ן דהתם בצלי אבל במבושל כולו אסור וכו' וקשה אמאי לא הכריח הר\"ן לעצמו ממ\"ש שם בש\"ס לשמואל הכא נמי בחרס רותח ונמצא א\"כ דחם בחם יטול את מקומו והא חם לתוך חם כלו אסור כמו שנראה מדברי רב ושמואל וכן הרא\"ה לא כתב כן אלא בצונן בחם ולא בחם בחם וצ\"ל בהכרח דמ\"ש במתני' בחם בחם יטול אינו אלא בצלי וא\"כ אידחיה לדברי הרא\"ה גם ממ\"ש בגמ' לקמן אלא לשמואל נתסר לגמרי משמע מכל וכל ולא נטילת מקום ושוב ראיתי להרא\"ה גופיה בבדק הבית דף פ\"ד דכתב דינו גם חם בחם יעו\"ש ואם כן לא קשה מה שהקשיתי. גם מה שהקשיתי ממ\"ש בש\"ס לגמרי י\"ל דפירוש הוא נטילת מקום לאפוקי כדי קליפה וכן נראה מדברי הרשב\"א בתורת הבית שנדחק בתבת לגמרי אבל קשה למרן ב\"י סי' ק\"ה שלא ראה דברי הרא\"ה אלו אלא דברי הר\"ן לחוד וכתב דבחם לתוך חם לא אמרו קשה טובא." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומ\"ש הלח\"מ עיין בסיפרי אגורה באהלך דף ל\"ט." + ] + ], + [ + [ + "יין \n וכו'. וכתב הלח\"מ מהדורא ג' וז\"ל ומ\"ש רבינו לוקה מן התורה ר\"ל שנים שהוא מקרא דלא תביא תועבה ולא ידבק בידך וכו' והגלוי הוא ישתו יין נסיכם וזהו שכתב שנאמר אשר חלב זבחמו וכו' כלומר זהו הגלוי אבל הלאוין כבר כתבם פ\"ז מע\"ז עכ\"ל. ולא הבינותי דבריו דכיון דאיכא ב' לאוין לנהנה משום תקרובת ע\"ז ושום דבר שנעשה בשבילה כמ\"ש שם פ\"ז למה צריך גלוי ליין נסך [וכי יין נסך] גרע משום תקרובת ע\"ז אלא מעתה לכל דבר נצטרך לגלוי ובספר מגילת אסתר מצות לא תעשה קצ\"ד אות ט' כתב דכונת רבינו להלקותו ג' והשלישי היינו מישתו יין נסיכם כמ\"ש במצות לא תעשה כ\"ה בעצי אשירה דלוקה ב' וה\"ה הכא ג' ואתמהה דממקום שבא לא ניתן זה ליאמר דא\"כ היה לו לכתוב דלוקה ג' לאוין כמ\"ש שם דלוקה ב' ואיך סתם בספר המצות סי' קצ\"ד וכתב לוקה ומה גם דבישתו יין נסיכם ליכא לאו כמו שהשיג הרמב\"ן ומה שהליץ לזה במגילת אסתר אות יו\"ד וז\"ל כי כבר הקדים לנו הרב סוף הי\"ד שרשים כי כשיזכיר העונש אע\"פ שלא יזכיר האזהרה יש לנו למנותו על העיקר שאצלנו לא ענש הכתוב אלא א\"כ הזהיר עכ\"ל לא הבינותיו דהיכן ראה עונש בכתוב הזה דישתו יין נסיכם עד כאן לא כתב הרב כן אלא היכא דענש הכתוב איזה עונש דמיתה או מלקות ולא הזהיר משא\"כ כאן ועוד דלו יהי כדבריו דחשיב זה עונש ולא ענש אלא א\"כ הזהיר מ\"מ היינו ההזהרה דלא ידבק בידך מאומה מן החרם ולא תביא תועבה אל ביתך ואם כן היכא איכא לאו שלישי דכתב הוא דלוקה ג'." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין מ\"ש הלח\"מ ועיין מה שכתבתי פ\"ב דהל' חמץ ומצה הי\"ב ד\"ה או שבא עכבר." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין בסיפרי אגורה באהלך דף ל\"ח ע\"ד." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיצד \n היו לפנינו טבל ונבלה וכו'. מכאן תמה הרב פרשת דרכים דרוש י\"ט על מ\"ש הר\"ן משם הראב\"ד בהא דקי\"ל דחולה שיש בו סכנה דשוחטין לו בשבת דלמה לא נאכילהו נבלה שהוא איסור לאו ולא לשחוט שהוא איסור סקילה ותירץ דנהי דאיסור נבלה הוא איסור לאו ושבת איסור סקילה מ\"מ איכא בנבלה שעובר על כל זית אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד איסור הוא דאיכא וכו' יעו\"ש והא בסוגייא זו קאמר דטבל ותרומה מאכילין אותו טבל דתרומה חמירה דלית לה תקנתא הא הכא כשאוכל טבל עובר על כל זית וזית יעו\"ש מה שתירץ.
והרב בשער המלך הקשה ממ\"ש רבינו פ\"ז מהל' נזיר הי\"ג נזיר וכהן שפגעו במת מצוה יטמא נזיר אע\"פ שהוא סותר ימים הראשונים וכו' ולא יטמא כהן שזה קדושתו קדושת עולם וכחכמים דר\"פ כ\"ג ונזיר וכפי דעת הראב\"ד דרבוי הלאוין חשיב איסור חמור א\"כ נזיר חשיב חמיר טפי דאית ביה לאוין הרבה וכמ\"ש רבינו פ\"ה מנזיר הכ\"א דלוקה ד' מלקיות וא\"כ עדיף שיטמא כהן דליכא ביה אלא לאו אחד אף שקדושתו קדושת עולם משיטמא נזיר דחמיר טובא שעובר על לאוין הרבה וכתב דעלה בדעתו לחלק בין כשעובר הלאוין בבת אחת לזה אחר זה ואין בו כדי שביעה.
ולענ\"ד איכא בחילוק זה כדי שביעה והותר דכל עיקר חילוק הראב\"ד הוא דאף דבשחיטה שהוא בסקילה והוא עון חמור הן דאיכא מיתה והן דעונשו חמור שהיא סקילה אמרינן דעובר וישחוט משום דבשחיטתו עוברו בשקידה אחת משא\"כ נבלה אף שאיסורו בלאו מ\"מ עובר בקום עשה פעמים הרבה ויותר טוב לחטא פעם אחת בעון גדול ולא לחטא פעמים הרבה עון קל וא\"כ הוא החילוק מבואר ויותר נראה לומר דעיקר קושייתו היא באומרו דרבוי הלאוין בנזיר חשיב חומרא לגבי כהן שקדושתו קדושת עולם ומי גילה לו רז זה דזה חמור מזה חכמים דאמרו הדין כן המה ראו דכהן דקדושתו קדושת עולם אף שהוא בלאו אחד חמיר טפי והא ראיה דחמירא להו מנזיר אף דבנזיר איכא קרבן ואיכא למיחש לחולין בעזרה ולא חששו משום חומרא דכהן דקדושתו קדושת עולם ונ\"ל טעמם דכהן לית ליה תקון מה שאין כן בנזיר דמונה מחדש והיינו טעמא דכיון דקדושתו קדושת עולם מה תקון איכא ואפי' בנזיר מבטן כשמשון אמרו בירושלמי דלא דמי לכהן יעו\"ש בנזיר ועיין בספר שושנים לדוד ודרך אגב ראיתי להתוס' בקדושין דף כ\"ו ע\"ב ד\"ה מעשה וז\"ל פי' הקונטריס רבן גמליאל שכח לתרום וכו' והיה ממהר לתרום בעודו בספינה שהיה ירא שמא יאכלו ויסמכו עליו וכו' (א\"ק) [וקשה] דא\"כ מה היה מועיל תקונו אדרבא גרע טפי שמא יאכלו בני ביתו הכל ואף העישור וכו' עכ\"ל ואנכי לא ידעתי איך גרע טפי בעשות התקון והא אחר התיקון כל שהפריש נשאר החולין לחוד והעישור לחוד וכשאוכל החולין ליכא איסורא (ולא) [אלא] כשאוכל העישור משא\"כ כשלא הופרש הכל טבל וכל מה שאוכל הוא איסור וחייב על כל זית וזית ואינו אוכל התר כלל וכלל. ועוד קשה יותר דכשעושה התיקון אף שאוכל הכל ליכא איסורא כלל לפי שמתערב האיסור עם ההתר והאיסור דהיינו העישור הוא מעט וחד בתרי בטיל מן התורה כדכתיב אחרי רבים להטות ומה גם מין במינו כמבואר באופן שלא באתי לכונת דבריהם. ושוב ראיתי דקושיא זאת ליתא דאינהו מקשים לרש\"י ורש\"י סובר דמין במינו לא בטיל אפילו באלף מדאורייתא וכמ\"ש בטור יו\"ד סימן צ\"ח משמו יעו\"ש וע\"פ סברא זאת דרש\"י לא קשה קושית הפרשת דרכים לרש\"י יעו\"ש בס' מרכבת המשנה לרב אשכנזי זלה\"ה ובס' אורים גדולים למהר\"א זאבי ז\"ל." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "חמץ \n בפסח וכו'. שהרי לאחר הפסח וכו'. וכן כתב בפי' המשנה בסוף מס' ע\"ז וקשה דא\"כ אין מקום למה שהקשה בהי\"ב ואל תתמה על חמץ בפסח וכו' ואמאי אצטריך ליה לתרץ תירוץ אחר ועיין מה שהקשה הרב מקראי קודש מדבריו אלה למ\"ש מרן פ\"א דחמץ ומצה יעו\"ש. ולענ\"ד לא קשה דהכא מפיק ליה מתיבת כל דמרבה אפי' כל שהוא ואפילו בשאינו מינו ומרן שם קאי לעיקר הלאו וק\"ל." + ], + [ + "והוא הדין \n לתבואה חדשה וכו'. על כרחך לא קאי לחמץ בפסח דהא חמץ בפסח הוי אפי' מין בשאינו מינו אלא קאי לעיל לטבל ושביעית דדינם שוים והיינו טעמא דאין דינו שוה לחמץ משום דחמץ ממילא ניתר אחר ח' ימים משא\"כ חדש דאינו ניתר כי אם על ידי מעשה דהקרבת העומר ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נטיעה \n של ערלה וכו' ולמה התירו לו ללקוט לכתחילה וכו'. וכתב הפרי חדש במים חיים בשיטת גיטין דף נ\"ד מהש\"ס וז\"ל דע שהרב אינו מפרש כפירוש רש\"י דמחובר חשיבא ולא בטלה אלא דאף במחובר בטלה כדינה במאתים נטיעות וזה שהתיר ללקוט לכתחילה ואף שנתבטלה קאמר ת\"ק שלא ילקוט כדי שיטרח ויוציא הנטיעה האסורה אבל אם כבר עבר וליקט שרי ור\"י פליג עליה דכיון שכבר נתבטל במחובר אף לכתחילה יכול ללקוט וכו' יעו\"ש.
ולענ\"ד דעת רבינו כדעת רש\"י דבמחובר ליכא ביטול והוא דרבינו ס\"ל כר' יוסי ור\"י התיר ללקוט לכתחילה ובלקיטה מתערבין זה בזה ומתבטל האיסור דלא כת\"ק דאסר ללקוט מטעם דאין מבטלין איסור לכתחילה ואהא קשה לו לרבינו לר' לר\"ש למה התירו לו ללקוט לכתחילה והיה מן הדין שאוסרין לו עד שיטרח ויוציא הנטיעה וכו' דהיינו טעם דבעלמא דאין מבטלין איסור לכתחילה ואהא משני שהדבר חזקה וכו' וא\"כ כאן שרי לבטל האי איסורא משא\"כ בעלמא ועיין להר\"ב ותוס' יו\"ט בפי' המשנה וא\"כ נמצא דעת רבינו ורש\"י שוין וז\"ל רבינו בפירוש המשניות על כן כשיתערב זאת הנטיעה האסורה בכלל נטיעות כשירות אפי' היו אלף אסור ללקוט מהם שום דבר לכתחילה לפי שאינו יודע אם מן הפרי המותר לקח אם מן האסור וכו' עכ\"ל פירוש לפירושו דהוי מחובר וכל אחד חשוב לעצמו דאי לא תימא הכי בתלוש דמן התורה חד בתרי בטיל היאך מבוטל כיון דאינו יודע אם מן המותר נטל אלא ודאי דטעמו משום היותו מחובר דחשיב ולא בטיל ובדברי רש\"י דאתן עלה תהי בהו עמיתנו החכם השלם שב\"ע הי\"ו דאילו הכא ס\"ל לרש\"י דמחובר לא בטיל ואילו בסוכה דף ט' ע\"ב כתב בד\"ה כשחבטן וז\"ל השפיל ענפיו למטה מעורבין עם סכך כשר ואין נראין בעין וסכך כשר רבה עליו ומבטלו דמדאורייתא כל מילי בטל ברובא כדתנן במתני' וכו' עכ\"ל והא במחובר ליכא ביטול דחשיב ולק\"מ דהא דדבר חשוב לא בטיל הוי מדרבנן וכמ\"ש רש\"י בפירוש בגיטין דמדאורייתא אחרי רבים להטות ובסוכה כתב רש\"י וז\"ל דמדאורייתא כל מילי בטל ברובא הרי דקאי אדינא דאורייתא וא\"ת למה בסוכה אוקמוה חכמים אדינא דאורייתא י\"ל דשאני התם בסוכה דבשעת הביטול עדיין לא הוי אסור וקיל ומשו\"ה מועיל ביטול אף דחשוב דבלא\"ה צ\"ל טעם זה דהא קי\"ל דמדרבנן אין מבטלין איסור לכתחילה ובסוכה מבטל לכתחילה אלא ודאי צ\"ל דשאני סוכה דעדיין לא הוי איסור." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומפני \n מה וכו'. בספרי תועפות ראם דף ס\"ז." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kedushah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kedushah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..5dd881564df14d90369e45b45d10b00ee4d91653 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kedushah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,407 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Forbidden Foods", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Forbidden_Foods", + "text": [ + [ + [ + "מצות \n עשה וכו'. עיין מש\"כ הלח\"מ שמהרלב\"ח תירץ לזה סי' פ\"ו וחוץ ממה שהקשה עליו הפרי תואר סי' ע\"ט סוף ס\"ק א' ועוד אני תמיה עליו בתירוץ הג' שכתב דלא חשיב עשה גבי חגבים משום דכתיב לעיל מיניה כל שרץ העוף ההולך על ארבע יעו\"ש.
ולענ\"ד קשה דאם כדבריו די במ\"ש אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף מאי את אלה מהם תאכלו את הארבה ודאי שהוא ליתן עשה ועיין עוד להרב פרי תואר שם במ\"ש וז\"ל ונראה שכונת השי\"ת במצות עשה זאת וכו' יעו\"ש ולענ\"ד אם כדבריו היה לו לרבינו להוסיף מצות עשה אחרת ודוק ועיין עוד להלח\"מ שכתב לשון זה קשה אצלי עד אינו אלא להבדיל בין הטהורה לטמאה וכו' עכ\"ל וקשה לי דלזה לא אצטריך קרא דוהבדלתם דממילא ידעינן זה כמו מניעה ממלאכה בימים המקודשים דכתיב ביה קרא ששת ימים תעשה מלאכה והכונה דעובר בעשה בעושה ביום שבת קודש ואף דליכא כתוב אחר." + ], + [ + "סימני \n וכו' חוץ מן החזיר. חולין דף נ\"ט ואמר רב חסדא וכו' ובלבד שיכיר חזיר ועיין מ\"ש הרב חידושי הלכות שם בגמ' דף נ\"ט ד\"ה גמ' אלא ה\"ק ודוק." + ], + [], + [ + "ומצא \n כמין חזיר כו'. דרך אגב ראיתי לרבינו פ\"ד מהל' בכורות ה\"ח וז\"ל ואפי' היה זה שמניקה כמו מין אחר וכו' ועיין מה שהקשה עליו הלח\"מ ז\"ל מש\"ס בכורות דף כ\"ד ונדחק הרבה בתירוצו יעו\"ש. ולענ\"ד נראה דנקט אפי' כלפי מ\"ש שמא בנה של אחרת היא דכתב אפי' כמין חזיר די\"ל שהיא בנה של אחרת כיון דלא דמי לאמה אי הכי פטור מן הבכורה אבל אה\"נ דאדרבא יותר סברה לומר שהיא בנה כשאינה דומה וכסוגיין." + ], + [], + [ + "בהמה \n וכו' שיש לה שתי גבין ושתי שדראות וכו'. עיין סוגיית נידה דף כ\"ד ופירוש רש\"י שם והיינו פי' הרמב\"ן שהביא הרב פרי תאר סי' י\"ג ס\"ק י\"ז ומ\"ש רש\"י ד\"ה בעלמא אגמריה אותו המין אסר וכו' פי' מה שיצא לאויר העולם לאפוקי מה שנמצא במעי אמו דאלת\"ה נימא דהמין לחודיה שהוא בריה בפני עצמה אבל היוצא מטהורה בין נמצא בתוכה בין יוצא ממנה לחוץ נשרי אלא ודאי כדפירשתי ומה שהקשה הרב פרי תואר על הרמב\"ן וז\"ל ואין דעתי וכו'. אחר נשיקת ידיו ורגליו לא קשה דכבר תירצו התוס' לזה וגם הוא הביא דבריהם לעיל בסמוך ומ\"ש עוד ותו מסתברא לי וכו' יפה השיב עליו חד מרבנן מהא דאיתא בחולין דף ס\"ט ע\"א גבי קלוט וז\"ל הני מילי היכא דיצא לאויר העולם אבל במעי אמו שרי יעו\"ש." + ], + [], + [ + "אין \n לך וכו'. ועיין להרב המגיד מה שהקשה עד וששה מיני חיה וכו' וסיים איני יודע לתרץ. ולענ\"ד לפי חומר הנושא י\"ל דס\"ל לרבינו דמ\"ש ודילמא מיני דאקו נינהו או מינא דתאו או דזמר סותר למ\"ש בטעם פלוגתא דרבנן ור\"י דאזלינן בתר שמא ולהך ודילמא אה\"נ דשור הבר מין בהמה אף דתאו מין חיה ולא מוקמינן לפלוגתייהו דתנאי מדמתרגמינן ותורבלא כמ\"ש רב הונא בר חייא ואף דבדרך דילמא אמר בש\"ס כיון דקשה להאי פירושא בפלוגתא דתנאי קושית התוס' ד\"ה מדחשיב ליה וא\"כ נמצא דהאי פירוש הוי הפך ההיא ברייתא וההוא אמורא לא הוה ידע לה אבל אנן דידעינן לה דחינן פירוש דאמורא מקמי ברייתא ולא הא בהא תליא ודוק.
עוד כתב הרב המגיד אבל מה שמנה התאו וכו' איני יודע לתרץ וכו' וכתב מרן ואני אומר אם כונתו על חילוף גירסת הספרים וכו' פירוש לפירושו אם כונתו על גירסת הגמ' וכו' אבל אם כונתו על רבינו הר\"מ אין מקום למה שאכתוב ועיין להלח\"מ דנפל ט\"ס וכצ\"ל פשוט הוא דקאי וכו' יעו\"ש ועיין להתוס' בסוגיין ד\"ה מדחשיב שקושייתם שייכא לעיל בדר' יצחק וקאמר והני מדלא קחשיב כו' והחידושי הלכות הרגיש וכעת לא זכינו להבינו גם הרב מאיר עיני חכמים אין דבריו מבוררין יעו\"ש." + ], + [ + "אע\"פ \n וכו'. עיי\"ש ועוד איכא בינייהו לענין אותו ואת בנו וא\"כ למה לא כתבו רבינו ז\"ל." + ], + [ + "וסימני \n חיה וכו'. וכתב הרב המגיד וז\"ל וגם לפירוש רש\"י ז\"ל נראה שצריך מבלע חרקייהו עכ\"ל אף דאינו מפרש כפירוש רש\"י רבינו ז\"ל מ\"מ בזה מיהא ס\"ל כוותיה שצריך מבלע חרקייהו לפי שהוא פי' דכרוכות לאפוקי עיזי דכרכום יעו\"ש וא\"כ אף דעיזי דכרכום שרי נהי דכרוכות לא בעינן מבלע חרקייהו בעינן ורבינו נראה דס\"ל כפי' הריב\"ם שהביאו התוס' בסוגיין ד\"ה אלו הן וכמ\"ש הפרי חדש סי' פ' ועיין למעדני מלך ולחם חמודות שהכריחו מדברי הטור סי' פ' מדלא הביא סימן דטלפים ש\"מ דס\"ל כתירוץ י\"ל שכתבו התוס' אחר פירוש ר\"ת יעו\"ש וליתא דזה כבר כתבו בסימן ס\"ט וכאן לא נחית אלא ללמד איזה הפרש יש בין חיה טהורה לבהמה טהורה ועיין עוד שם מה שהבין מפירוש ר\"ת ז\"ל דבסימן דקרנים די דודאי יש לו טלפים ודבריו תמוהים דבהדיא הצריך ר\"ת ב' לפי דאיכא טלפים דחיה לחוד וקרנים דחיה לחוד יעו\"ש בתוספות ובסוף דברי התוס' שכתבו וז\"ל אך קשה על פירוש זה דכי פריך והרי עז וכו' ועמ\"ש החידושי הלכות.
ולענ\"ד אין דברי התוס' סובלין פירושו ומה שהקשה דכשם דבברייתא מפרשינן או או ה\"ה בדברי המקשה לא דמי הא להא דאיך אפשר לפרש והרי עז דיש קרנים או טלפים בודאי דזה שקר דשניהם איתנהו בעז וודאי דפי' המקשה הוא קרנים וטלפים וכתב רש\"י בסוגיין וז\"ל בעינן הדורות וכו' ואע\"ג דשל עז וכו' וכתב החידושי הלכות ז\"ל וזה לשונו ולולי שהר\"ן פי' כן דבריו היה נראה לי לפרש דבריו דכרוכות לא אתי לאפוקי עיזי דכרכום אלא עז סתם ושכתב ואע\"ג דשל עז אינן הדורות אינו נמשך אדלעיל אלא מלתא באנפי נפשא הוא דהשתא והיינו ספיקא דעיזי דכרכום שפירש ומבלע חרקייהו עכ\"ל. (ואורך) [וקשה] דכדי לפרש כן בדבריו היה צריך רש\"י לתפוש מוהוא דמבלע חרקייהו זאת ועוד דא\"כ נמצא דמפרש רש\"י ז\"ל דכרוכות והדורות לאפוקי מעז ושנים למה לי וחד סגי והאמת כמו שפירש הר\"ן את דבריו ומן התימה על הרב חידושי הלכות בפי' זה." + ], + [], + [], + [ + "כלאים \n הבא מבהמה טהורה וכו'. עיין בדברי הלח\"מ כאן ופי\"ב מהל' שחיטה האריך ולא הביא אלא למ\"ש לק' מ\"ש רבינו פ\"ט הל' כלאים וז\"ל הלח\"מ ולכך כתב רבינו ואם היו אמותיהן משני מינים אסור להרכיבן כלומר דסתמא דמילתא שהאב אחד עכ\"ל. ודבריו תמוהים דזה כבר כתבו רבינו לעיל שם באותו פרק ה\"ד וז\"ל והסוס עם הפרד והפרד עם החמור וכו' ודוק וכדברי הלח\"מ אלו הבין הרדב\"ז שם בהל' כלאים וקשה עליו כמ\"ש ועוד קשה שהרי רבינו סיים שם כיצד וכו' וזה סותר לדבריו וצ\"ע.", + " ואין\n מין טמא מתעבר ממין טהור וכו'. והיינו כר' אליעזר דאמר דחיה מתעברת מבהמה אבל טהור מטמא מודה דמתעבר וזו היא דעת הרא\"ש פ' אותו ואת בנו סי' ג' יעו\"ש וקשה מיניה וביה ממ\"ש בבכורות סי' ו'." + ], + [], + [], + [ + "ושאינו \n דורס ואוכל וכו'. חוץ מפרס ועזניה וכו'. והדבר קשה גלוי ומפורסם ובהגהות מיימוני תירץ וז\"ל והיה נראה לפרש דטהור נמי אחר הוא דורס א\"כ הו\"ל או פרס או עזניה וכו' עכ\"ל והדברים תמוהים דלא מצינו בכל הש\"ס דאיכא מ\"ד דעוף טהור דורס וצ\"ע.
והרב המגיד כתב בפי' ב' וז\"ל ואפשר שהוא מפרש והוא שאין ידוע שדורס עכ\"ל. וקשה טובא דרבינו בפי' המשנה כתב להיפך וז\"ל ואין אנו צריכים לכולם אלא אפי' אחד מהם אם נמצאת בעוף שאין אנו מכירין אותו הרי הוא עוף טהור על מנת שלא יהא דורס ואוכל לפי שכל דורס ואוכל טמא עכ\"ל וא\"כ אלא ודאי שהוא כפי' הא'.
וראיתי להלח\"מ מה שהביא מהריב\"ש שכתב לישב דעת רבינו דמ\"ש בסוגייא דאית ליה חד היינו סימן שבגופו זולת הדריסה דלא הוי בגופו ואהא הקשה עליו וז\"ל ודבריו תמוהים דהדריסה מכלל הארבעה סימנים וכו' א\"כ איך אמרו בש\"ס השתא עורב דאית ליה שנים לא פרס ועזניה דאית ליה חד מבעיא הא אית להו נמי שנים דהיינו אינו דורס וסימן אחר שבגופו ומאי ק\"ו הוא זה עכ\"ל וי\"ל דע\"פ דרך זה דהעורב אינו דורס וכדכתבו התוס' דלא כפרש\"י וא\"כ העורב אית ליה ב' סימנים בגופו ופרס ועזניה לית להו אלא חד דבגופו ולפ\"ז מתורץ גם מה שהקשה עוד עליו יעו\"ש.
עוד כתב הלח\"מ בסוף דבריו וז\"ל וצ\"ע מנין לו להרב המגיד לדקדק בדברי רבינו הפי' הראשון יותר מהם וכו' עכ\"ל ולענ\"ד הוא פשוט דמכח הלשון הוא דיש לו להרה\"מ לדקדק בדברי רבינו ושאינו דורס ואוכל וצ\"ל פירושו ושאינו ידוע דדורס ואוכל וק\"ל. וראיתי למרן בב\"י חלק יו\"ד סי' פ\"ב כתב על דברי רבינו וז\"ל ואיכא למידק עליה דהרמב\"ם למה כתב שהבקי בהן ובשמותיהן אוכל כל עוף שאינו מהן ואין צריך בדיקה והא לכאורה משמע דרב נחמן לא אכשר אלא בבדיקה דהא קאמר היה בקי בהם ובשמותיהן וכו' עכ\"ל ואין זו קושיא דכשבקי בהן ובשמותיהן מה צריך בדיקה הא יודע שאינו מהטמאים ומ\"ש ר\"נ עוף הבא בסימן אחד וכו' פי' דאפי' רואה בו סימן אחד אין לחוש לפרס ועזניה כיון שבקי בהן ובשמותיהן וכו' וק\"ל. עוד כתב מרן וז\"ל ועוד דהרמב\"ם מצריך לשאינו בקי שני סימנים לטהר אחד שאינו דורס ואחד משלשה סימנים אחרים ואילו ר\"נ מכשר בבא בסימן אחד משמע דבחד סגי עכ\"ל ואי ליכא ט\"ס דבריו תמוהים דמאי דר\"נ מכשר בבא בסימן אחד היינו בבקי בהן וכו' ורבינו איירי בבקי בהן ובשמותיהן.
עוד כתב מרן וז\"ל ונראה שהר\"מ היה מפרש וכו' ולאו למימרא דצריך לבודקו וכו' ואע\"פ שאין אנו מוצאין בו אלא סימן אחד וכו' עכ\"ל עין רואה דזה דרכו אזיל ע\"פ דרך ב' שכתב המגיד משנה בדברי רבינו יעו\"ש שכתב ואפשר שהוא מפרש והוא שאין ידוע שדורס וכו' יעו\"ש וממ\"ש בסוף דבריו נראה דאזיל עם הדרך הא' של הרה\"מ יעו\"ש ודבריו סתריה אהדדיה." + ], + [ + "ושאינו \n דורס ואוכל וכו'. חוץ מפרס ועזניה וכו'. והדבר קשה גלוי ומפורסם ובהגהות מיימוני תירץ וז\"ל והיה נראה לפרש דטהור נמי אחר הוא דורס א\"כ הו\"ל או פרס או עזניה וכו' עכ\"ל והדברים תמוהים דלא מצינו בכל הש\"ס דאיכא מ\"ד דעוף טהור דורס וצ\"ע.
והרב המגיד כתב בפי' ב' וז\"ל ואפשר שהוא מפרש והוא שאין ידוע שדורס עכ\"ל. וקשה טובא דרבינו בפי' המשנה כתב להיפך וז\"ל ואין אנו צריכים לכולם אלא אפי' אחד מהם אם נמצאת בעוף שאין אנו מכירין אותו הרי הוא עוף טהור על מנת שלא יהא דורס ואוכל לפי שכל דורס ואוכל טמא עכ\"ל וא\"כ אלא ודאי שהוא כפי' הא'.
וראיתי להלח\"מ מה שהביא מהריב\"ש שכתב לישב דעת רבינו דמ\"ש בסוגייא דאית ליה חד היינו סימן שבגופו זולת הדריסה דלא הוי בגופו ואהא הקשה עליו וז\"ל ודבריו תמוהים דהדריסה מכלל הארבעה סימנים וכו' א\"כ איך אמרו בש\"ס השתא עורב דאית ליה שנים לא פרס ועזניה דאית ליה חד מבעיא הא אית להו נמי שנים דהיינו אינו דורס וסימן אחר שבגופו ומאי ק\"ו הוא זה עכ\"ל וי\"ל דע\"פ דרך זה דהעורב אינו דורס וכדכתבו התוס' דלא כפרש\"י וא\"כ העורב אית ליה ב' סימנים בגופו ופרס ועזניה לית להו אלא חד דבגופו ולפ\"ז מתורץ גם מה שהקשה עוד עליו יעו\"ש.
עוד כתב הלח\"מ בסוף דבריו וז\"ל וצ\"ע מנין לו להרב המגיד לדקדק בדברי רבינו הפי' הראשון יותר מהם וכו' עכ\"ל ולענ\"ד הוא פשוט דמכח הלשון הוא דיש לו להרה\"מ לדקדק בדברי רבינו ושאינו דורס ואוכל וצ\"ל פירושו ושאינו ידוע דדורס ואוכל וק\"ל. וראיתי למרן בב\"י חלק יו\"ד סי' פ\"ב כתב על דברי רבינו וז\"ל ואיכא למידק עליה דהרמב\"ם למה כתב שהבקי בהן ובשמותיהן אוכל כל עוף שאינו מהן ואין צריך בדיקה והא לכאורה משמע דרב נחמן לא אכשר אלא בבדיקה דהא קאמר היה בקי בהם ובשמותיהן וכו' עכ\"ל ואין זו קושיא דכשבקי בהן ובשמותיהן מה צריך בדיקה הא יודע שאינו מהטמאים ומ\"ש ר\"נ עוף הבא בסימן אחד וכו' פי' דאפי' רואה בו סימן אחד אין לחוש לפרס ועזניה כיון שבקי בהן ובשמותיהן וכו' וק\"ל. עוד כתב מרן וז\"ל ועוד דהרמב\"ם מצריך לשאינו בקי שני סימנים לטהר אחד שאינו דורס ואחד משלשה סימנים אחרים ואילו ר\"נ מכשר בבא בסימן אחד משמע דבחד סגי עכ\"ל ואי ליכא ט\"ס דבריו תמוהים דמאי דר\"נ מכשר בבא בסימן אחד היינו בבקי בהן וכו' ורבינו איירי בבקי בהן ובשמותיהן.
עוד כתב מרן וז\"ל ונראה שהר\"מ היה מפרש וכו' ולאו למימרא דצריך לבודקו וכו' ואע\"פ שאין אנו מוצאין בו אלא סימן אחד וכו' עכ\"ל עין רואה דזה דרכו אזיל ע\"פ דרך ב' שכתב המגיד משנה בדברי רבינו יעו\"ש שכתב ואפשר שהוא מפרש והוא שאין ידוע שדורס וכו' יעו\"ש וממ\"ש בסוף דבריו נראה דאזיל עם הדרך הא' של הרה\"מ יעו\"ש ודבריו סתריה אהדדיה." + ] + ], + [ + [ + "מכלל \n וכו' וכל שכן וכו' בלא תעשה. וכתב הרב המגיד וז\"ל ודע שאין לתמוה וכו' ממ\"ש אין מזהירין מדין ק\"ו וכו' ודברי הרה\"מ אלו הביאן הרא\"ם סדר שמיני ד\"ה מבשרם וכתב עליו ונכון. והקשה אלי החכם השלם עצום ורב יצחק נוניש הי\"ו דהרא\"ם עצמו פליג דידיה אדידיה ממ\"ש בסדר ראה ד\"ה ותרומת ידך אלו הבכורים שכתב שהוא אזהרה לאוכל בכורים חוץ לחומה ואע\"פ שהוא בא בק\"ו מבכורים לא למדנו אלא איסורא ולא מלקות יעו\"ש והא התם דאיכא עשה דוהבאתם שמה ואפילו הכי אצטריך ותרומת ידך ולא אמרינן כיון דאיכא איסור עשה לילקי מק\"ו כמ\"ש הרה\"מ כאן. ועוד קשה לי ממ\"ש בכריתות דף ד' ע\"ב א\"ר אילא אכל מעשר דגן תירוש ויצהר לוקה ג' והא אין לוקין על לאו שבכללות שאני הכא דמייתרי קראי מכדי כתיב ואכלת לפני ה' וכו' לפנים אין בחוץ לא למה לי דכתב רחמנא לא תאכל וכו' מעשר דגנך תירושך ויצהרך לחלק אי מההיא הוה אמינא ה\"מ בעשה אבל בלאו אימא לא אמטו להכי כתב רחמנא לא תוכל לאוקמה בלאו ועדיין לאו שבכללות הוא וכו' ולא לקי ע\"כ הרי בפירוש דהש\"ס קרי להאי עשה דוהבאתם שמה לאו הבא מכלל עשה לאוכל חוץ לחומה וא\"כ הוי דומה בדומה להך דהכא דבהמה דליכא שום סימן טהרה דאית ליה לאו הבא מכלל עשה ואפילו הכי אתא קרא להוסיף בעונשו בלא מלקות ואף אנו נאמר הכא דמכח ק\"ו יהא נוסף באיסור לאו ולא מלקות ומהיכן בא לנו לומר דמכח ק\"ו לילקי.
ועוד קשה לי מדברי הש\"ס במכות דף י\"ז שהקשו שם על דברי ר\"ש וכי מזהירין מן הדין אפי' למ\"ד עונשין מן הדין אין מזהירין מן הדין וכו' ומאי קושיא שאני הכא דהא איכא איסור לאו הבא מכלל עשה ומשום הכי מזהירין מן הדין ולקי אלא ודאי דאפילו הכי אין מזהירין מן הדין דלא כהרה\"מ גם ממה שתירצו בש\"ס לקושיא זאת איסורא בעלמא ולא למלקות ונמצא דאף דאיכא לאו הבא מכלל עשה אפילו הכי מייתינן מק\"ו להוסיף באיסור לא תעשה קשה שהרי מק\"ו מייתינן איסורא לחוד אף מקודם איסורא וכן מש\"ס זה לא באתי לכוונת הרא\"ם בתחילת הל' שאנו בו שכתב והלא אין מזהירין מן הדין וליכא למימר דהאי ק\"ו לאיסורא בעלמא כדמשני במכות דאי לאיסורא בעלמא תיפוק ליה בלאו הבא מכלל עשה והתימה מרבינו ישעיה שתירץ שהק\"ו הזה הוא לאיסורא ולא ללקות וכו' וסיים ושמא י\"ל דהאי ק\"ו הוא להביא איסור ל\"ת והתמהא דההיא סוגייא דמכות אף דאיכא איסורא דלאו הבא מכלל עשה אפילו הכי תירץ הש\"ס לאיסורא והיינו איסור לאו והן דברי הר' ישעיה וכן מהש\"ס דכריתות שזכרנו מורה בפירוש כן דקאמר אי מההיא הוה אמינא הני מילי בעשה אבל בלאו אימא לא אמטו להכי כתב רחמנא לא תוכל וכו' ועדיין לאו שבכללות וכו' הרי דאף דאיכא איסורא דלאו הבא מכלל עשה אפשר לומר דבא לא תעשה בלאו שבכללות להוסיף באיסורו אף דלא לקי והיא ראיה שאין עליה תשובה וכן הרב תנא הוא נמשך אחר סברא זאת דכל דאיכא איסור חד לא אמרינן מק\"ו להוסיף עוד איסור אחר דמאי נפק\"מ כיון דליכא מלקות יעו\"ש בדבריו ולא זכר ש'ר שרבינו ישעיה ס\"ל הכי וגם הרא\"ם כתב ושמא י\"ל הכי יעו\"ש עוד זאת הני סוגיי דברירן טובא דלפעמים אתי קרא להוסיף איסורא וא\"כ ממנו ניקח להוסיף איסור לאו מק\"ו ושם בש\"ס דמכות בק\"ו איירי וקאמר לאיסורא באופן שדברי הרא\"ם וגם דברי הרה\"מ לכאורה אינן מובנים שרבנן בתראי מרן והלח\"מ בהלכות איסורי מזבח פ\"ה והרא\"ם והמל\"מ קלסוהו.
וע\"פ הצעתינו זאת והיא אמיתית דמאי דמשני בש\"ס לאיסורא היינו איסור נוסף דלא תעשה דאילו איסור לאו הבא מכלל עשה אית ליה מוהבאתם שמה לא קשה מה שהקשיתי בס' תועפות ראם סדר שמיני ד\"ה מבשרם למ\"ש הרב המגיד סוף פ\"כ מהל' שבת דבעשה אין מזהירין מן הדין דמאי שנא כיון דאיסור לא תעשה דליכא מלקות דומה לעשה דבשניהם ליכא אלא איסורא ואיסור ל\"ת מייתינן מן הדין ואיסור עשה לא דעד כאן לא הקשיתי אלא להרא\"ם שהבין דכל דליכא איסורא מקודם [אין מזהירין] מן הדין אבל אי איכא איסורא מקודם לא וא\"כ למה לא נביא עשה מק\"ו ברם למאי דאנן קיימין בפי' הש\"ס הסברא היא להפך דכל דאיכא איסורא מקודם נוכל להביא מק\"ו איסור אחר וכמ\"ש בש\"ס שם לאיסורא אבל כל דליכא איסור לא מייתינן מק\"ו לאיסורא ועיין להרב מוצל מאש בס' אש דת סי' כ' מה שהקשה להרה\"מ מסוגית מכות מעדים זוממין והתם איכא איסורא דלא תענה ברעך עד שקר ואפילו הכי אין עונשין מן הדין ותירץ דשאני עונש מאזהרה והקשתי לו בסיפרי תועפות ראם סוף סדר תשא דהא קי\"ל אפילו למ\"ד עונשין מן הדין אין מזהירין מן הדין רצוני לומר דחזינן דיותר קשה להזהיר מן הדין מענוש מן הדין וכאן הוא להיפך דכל דמצינו איסור מן התורה מזהירין מדין ק\"ו ואין עונשין מדין ק\"ו ולכאורה היא קושיא ברם מ\"ש עוד שם הם דברים שפלטתן קולמוס בלי דעת בעלים דההיא שכתב הרה\"מ מזהירין הוא ממש הזהרה דהיינו מלקות ועונש הוי מיתה גם מה שהקשיתי שם להתוס' דחולין י\"ל דלא קשה דהוי גלוי מילתא ודוק.
והנה ראיתי להמל\"מ דברים מעורבבים שכתב על דברי הרב המגיד אלו שרבינו עצמו כתב כן במנין המצות ושהרמב\"ן השיגו יעו\"ש וליתא דאין דבריו שבמנין המצות ענין למ\"ש הרה\"מ דמה שכתב במנין המצות שורש י\"ד הוא דדבר שענשו מפורש האזהרה ילפינן מק\"ו ומ\"ש הרה\"מ הוא דדבר שהוא אסור משב ואל תעשה ילפינן מק\"ו להלקותו וזה הוא יותר חומרא דמלקינן ליה מן הדין משא\"כ מ\"ש רבינו דלא מייתינן חומרא מק\"ו דהעונש מפורש וכל זה מפורש במ\"ש בסוף דבריו יעו\"ש וביתר דבריו עיין מ\"ש עליו בספרי תועפות ראם סדר שמיני ד\"ה כל מפרסת פרסה גם בדברי הלח\"מ ע\"ש ד\"ה אותה תאכלו.
ובספר המצות מצות עשה קמ\"ט כתב היא שציוונו לבדוק בסימני בהמה חיה ועוף והיא מצות עשה וכו' ולשון סיפרי אותה תאכלו ואין בהמה טמאה באכילה וכו' וזה לאו הבא מכלל עשה שהוא עשה הנה נתבאר שאומרו אותה תאכלו מ\"ע והענין במצוה זאת שאנו מצוין לבדוק הסימנים האלו וכו' עכ\"ל. ולא יכולתי להלום דבריו דאי מ\"ע זאת היא כדי שכשיעבור ויאכל בהמה וחיה טמאה יעבור על עשה דלאו הבא מכלל עשה עשה איך כתב דהמ\"ע היא הבדיקה ואי הבדיקה בסימנים תקרא מ\"ע היאך נאמר דבאכול הטמאה עובר גם במ\"ע והוא עירב שנים יחד וקראו מ\"ע ומי שעובר עובר גם בל\"ת וכן יש לעורר גם במצוה קנ\"ב בדגים דאין דבריו מובנים דאי מצוה תחשב הבדיקה היאך שאלו בש\"ס כי מאומרו זה לא תאכלו מינה נשמע דזה תאכלו והא צריך למכתיביה למצות הבדיקה ומ\"מ המתבאר מדבריו בין ממצוה קמ\"ט בין ממצוה קנ\"ב דלאו הבא מכלל עשה עשה וזה כונת הסיפרי באומרו זו מצות עשה ואם כן מצאה הקפידה מקום לנוח במה שהשיג הרמב\"ן בשורש הו' יעו\"ש באות אל\"ף ובי\"ת שהרי מנה רבינו אלו המצות בעשין דלא כמו ששרש בשורש הו' יעו\"ש.
ולפי קוצר דעתי טענת הרמב\"ן היא טענה ואיני מבין למה שהליץ עליו המגילת אסתר שכונת רבינו והסיפרי הוא לומר שהבדיקה דבין טמא לטהור היא המ\"ע ולא דכשאוכל הטמא עובר העשה ול\"ת וכמ\"ש הר\"ד ויטל יעו\"ש כי בפירוש כתב רבינו הכא דעובר בעשה ול\"ת וכעת ראיתי מ\"ש הרב המגיד ריש ההלכות דידן וז\"ל וביאור מנין מצות אלו בס' המצות שהוא שאנו רשאין לאכול הטהורין ולא הטמאין וכמ\"ש בת\"כ אותה תאכלו ולא בהמה טמאה וידוע דלאו הבא מכלל עשה עשה וכו' יעו\"ש הרי שפי' למ\"ש רבינו מ\"ע לידע הסימנים שמבדילין דהכונה שידע ויאכל מהם ולא מהטמאה דאי אוכל מהטמאה עובר גם בלאו הבא מכלל עשה נמצא דהעשה דאיכא הוא שלא יאכל מהטמאה וניצול מזה בידיעת הסימנין וממילא נתבארו דברי רבינו דס' המצות ברם למ\"ש המגילת אסתר בשרש הששי שזכרנו אין מקום להבין דברי רבינו דמצוה קמ\"ט וקנ\"ב גם דברי הרמב\"ן נכונו.
ואחר זמן רב נדפס ס' שער המלך למהר\"י נוניש נר\"ו וראיתי לו בלשון זה דאנן קיימין מ\"ש מדברי כאן ובסיפרי תועפות ראם יעו\"ש ומחדש ראיתי לו שהקשה עמ\"ש רבינו בשרש י\"ד מס' המצות בהא דאמרינן לא ענש הכתוב אלא א\"כ הזהיר דכשהעונש מפורש בתורה יכולין להוציא אזהרה מן הדין אין זה סותר אומרם אין מזהירין מן הדין כיון שהעונש מפורש בתורה מסוגיית פרק יוה\"כ דף פ\"א דאמרו שם אבל אזהרה לעינוי של יום עצמו לא למדנו מנין לא יאמר עונש וכו' אלא לא יאמר עונש בעינוי דגמר ממלאכה וכו' והא התם עונש עינוי מפורש בתורה וא\"כ אמאי אצטריך למילף אזהרה בעינוי ממה שלא יאמר עונש (באזהרה) [בעינוי] אזהרה גופיה תיתי בק\"ו כיון דהעונש מפורש בתורה וכן הקשה עוד מסוגיית זבחים דף ק\"ו דאמרו שם בשלמא העלאה כתיב עונש וכתיב אזהרה אלא שחיטה בעלמא עונש כתיבה אלא אזהרה מנ\"ל וכו' אלא א\"ר אבין ק\"ו מה במקום שלא ענש הזהיר מקום שענש אינו דין שהזהיר ופריך וכי מזהירין מן הדין וכו' יעו\"ש הרי בהדיא דאע\"ג דהעונש מפורש בתורה אפ\"ה אין מזהירין מן הדין אלו דבריו.
וכל זה תמוה ולא ידענא מאי אידון בה דשם בשרש י\"ד כתב רבינו בפירוש דאף דאמרינן לא ענש אלא א\"כ הזהיר מ\"מ הוא בהוציא הדבר באיזו ממידות שהתורה נדרשת יעו\"ש דבריו בטוב טעם אבל כל דלא מצינן אזהרה מכח איזה מדה מהמידות אין מזהירין מן הדין והא ראיה שרבינו בהל' שביתת עשור ה\"ד כתב דאזהרת עינוי נפקא מלא ענש אלא א\"כ הזהיר מאי דליתא בש\"ס אלא דרבינו קיצר ולא הביא מ\"ש בש\"ס דהא בהא תליא וכ\"כ הלח\"מ שם יעו\"ש ועוד ראיה דבס' המצות לאוין קצ\"ו כתב רבינו שם אזהרה לעינוי כמ\"ש בש\"ס יעו\"ש ולא הזכיר לא ענש אלא א\"כ הזהיר והיינו דהא בהא תליא כמ\"ש בשרש י\"ד יעו\"ש.
אמנם מה שהקשה מש\"ס דזבחים זאת לפי שיטת הרה\"מ דכל דאיכא לאו הבא מכלל עשה מזהירין מן הדין דהרי התם ג\"כ איכא עשה ואפילו הכי קאמר אין מזהירין מן הדין קשה ולענ\"ד נראה דאינו ענין עשה לל\"ת דוכי גרע העונש מעשה ואפילו הכי אמרינן עונש מצינו אזהרה מנין ומהדרינן האחד מהמידות שהתורה נדרשת כדי למצוא אזהרה ודאי דאינו ענין זה לזה וצריך למצוא אזהרה לענין זה דאיכא עונש בתורה ומ\"ש הרה\"מ הוא להביא אזהרה מק\"ו כיון דאיכא עשה בתורה מייתינן אזהרה בק\"ו ונדון הרה\"מ לחוד ונדון הש\"ס לחוד.
וע\"פ האמור א\"מ גם למ\"ש להמל\"מ בלשון זה שהבין בדעת הרב המגיד דלא כהרב מוצל מאש סי' כ' אלא דכל דאיכא עשה אף בעשה ממש כפשטיה מזהירין מן הדין מש\"ס יומא דאף דכתיב ועניתם את נפשותיכם אפילו הכי מהדר עונש שמענו אזהרה מנין והא איכא עשה דהתם הוא למצוא אזהרה להיכא דענש וצריך כעין אזהרה ולא מהניא עשה משא\"כ בנדון הרה\"מ וכדכתיבנא ואחר שנים רבות ראיתי להרב החבי\"ב בספר תורת חסד סי' ר\"ה האריך בפרט זה ולא ימלט ממ\"ש על דברי המש\"ל בסיפרי תועפות ראם סדר שמיני כתוב שם ותעלוז לבי." + ], + [], + [ + "עיין בספרי תועפות ראם דף ס\"ו ע\"ג." + ], + [], + [ + "עיין בספרי תועפות ראם דף ס\"ו וס\"ז." + ], + [], + [], + [], + [ + "לפי \n שאין בשרו חלוק וכו'. ע' להלח\"מ מ\"ש שנשמט מכאן וכתוב אחר הלכה י\"ד." + ], + [ + "דם \n שרצים שפרש וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד ה\"ט שרבינו מחלק בין פירש ללא פירש וסוגיית הש\"ס במעילה לא משמע הכי יעו\"ש." + ], + [], + [ + "האוכל \n כזית וכו'. בהלכה זאת שייך מ\"ש הגהות מיימוני ד\"ה ואע\"פ וכו'." + ] + ], + [ + [ + "כל \n מאכל וכו' שנאמר ואת בת היענה וכו'. הקשה בס' צרור החיים וז\"ל וקשה טובא דאיסור בהמה טמאה נפקא להו לרבנן פ\"ק דבכורות דף ו' מגמל גמל ולר\"ש מאת הגמל והיאך מפיק ליה רבינו מקרא דבת היענה עכ\"ל וצ\"ל דלא הקפיד רבינו בזה כיון דהדין אמת וזה דרכו כמה פעמים להביא מקרא אחרינא אף שלא נזכר בש\"ס ולמה שהקשה דב' קראי למה לי עיין להתוס' חולין דף ס\"ד ע\"ב בסה\"ד מה שתירצו בזה אך הדבר הקשה הוא מה שהקשה אחי יפ'ת החכם השלם שב\"ע נר\"ו במ\"ש רבינו דביצי דגים הטמאים נפקא מבת היענה וליכא לאו ללקות עליו ובה\"ז כתב יראה לי שהאוכל ביצי דגים טמאים לוקה ואין לחלק בין יצאו לחוץ ללא יצאו לחוץ דבצי דגים טמאים אין יוצאין לחוץ אלא במעי משריץ וכמ\"ש בברכות דך ח' וע\"א דף מ' יעו\"ש. ולענ\"ד נראה לפי חומר הנושא דיש הפרש בין כשהבצים קטנים הרבה שעדיין אינן ראוים להשריץ לכשהם גדולים וראוים להשריץ דכשהם קטנים חשיב כגוף הדג ולוקה עליו והרי זה דומה לאוכל ביצי עוף טמא התלויים באשכול דלוקה ובהא איירי בהל' ז' וכאן איירי בבצים גדולים שראוים להשריץ דכך הוא הדרך שאלו הגדולים אוכלים אותם בפני עצמם ואף שדרכם להיות משריץ בפנים כיון שמתחילה הוא ביצה וחשיב ליאכל בפני עצמו ולא חשיב כדג גופיה ללקות עליו ואינו דומה לולד בהמה." + ], + [], + [], + [], + [ + "עד \n סוף כ\"ד חדש וכו'. יש מי שפירש עד סוף כ\"ד חדש מזמן שחזר לינק פעם שניה וליתא וכי משום חדש אחד או שנים שלא ינק צריך ליתן לו זמן היניקה מחדש ועיין בלח\"מ." + ], + [], + [ + "יראה \n לי. עיין מ\"ש הרב המגיד והלח\"מ ז\"ל והוא אמת ויציב ומן התימה על מרן ז\"ל פ\"ג מאבות הטומאה ה\"י כתב על מ\"ש רבינו שם מן האשכול של בצים מבשר השדרה שהבצים אדוקים שם עכ\"ל והא כפי מ\"ש רבינו כאן גם הביצה עצמה כשלא נגמרה קרוי בשר וכעת קשה אך זאת אגיד שמש\"כ המגיד המשנה בסוף הלשון כמו שיתבאר פ\"ט קאי למה שסיים שבשר עוף אינו אלא מדבריהם לאפוקי ממה שכתב הלח\"מ ז\"ל יעו\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל \n הנבלות וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד וז\"ל נראה שדעתו וכו' ואם הר\"א סבור וכו' ועיין מ\"ש הלח\"מ ולי נראה שדעת הר\"א וכו' וכונת הלח\"מ לתרץ לקושיא השניה של הרה\"מ דאילו הקושיא הראשונה איתא לה עדיין אמאי לא השיגו לעיל ה\"ב." + ], + [], + [ + "קבת \n הנבלה וכו'. עיין מ\"ש רבינו פ\"א מהל' טומאת אוכלין הכ\"ג חשב על החלב שבקבה הרי זה מתטמא טומאת אוכלין ובפ\"א מאבות הטומאות כתב שליה של נבלה וכו' ואם חשב עליו וכו' והחלב של נבלה טהורין מכלום עכ\"ל דנראה ברור דלקבה אינו מועיל מחשבה היפך מ\"ש שם ודוק." + ] + ], + [ + [ + "מפי \n השמועה וכו'. ועל אבר מן החי הוא אומר לנח אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ואיסור אבר מן החי בטהורים. ועיין בטור יו\"ד סי' ס\"ב ומ\"ש שם מרן והב\"ח והפרי חדש סק\"ג וז\"ל אמנם אח\"כ ראיתי בס' אמונת שמואל בסי' י\"ד שרצה להציל הב\"ח מקושיא הנזכרת ותירץ דלהושיט לבן נח בטמאים שרו כיון דלדידיה שרי וליתא דהא בישראל נמי איכא איסור הושטה משום טמא ולא שייך לאקשויי מי איכא מידי וכו' עכ\"ל ודבריו תמוהים דמה איסור יש להושיט לגוי דבר דלגוי שרי והא רחמנא שריה ליה ומה לי אי לישראל אסיר והיכי קרי ליה מכשול והא נבלה שריה רחמנא או מכור לנכרי וכעת קשה ועיין בעץ החיים סדר וישב ודרך אגב ראינו תשובת התשב\"ץ ח\"ג סי' רצ\"ו דברים מגומגמים גם נעלמה ממנו סוגיית חולין דף קכ\"א ע\"ב יעו\"ש." + ], + [ + "אחד \n אבר שיש בו בשר וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד ומ\"ש עליו הלח\"מ וז\"ל ונ\"ל דהוצרך להביא הך מימרא וכו' דדילמא לוקה משום בשר מן החי קאמר וכו' יעו\"ש ולכאורה הדברים תמוהים דהא בש\"ס דף ק\"ג קאמר בפירוש מאן דאמר שלש קסבר בהמה בחייה לאברים עומדת דאיסור חלב ואיסור אבר ואיסור טריפה וכו' ואיך אפשר לומר משום בשר מן החי וכן יש להקשות בדברי הרשב\"א בסוגיא הלזו יעו\"ש ויפה פירש עמיתנו ה\"ה שב\"ע נר\"ו דהכונה במ\"ש הלח\"מ דדילמא לוקה משום בשר מן החי פי' ומשום אבר מן החי וכמ\"ש רשב\"ל דאבר מן החי ובשר מן החי מלא תאכל הנפש עם הבשר נפקא והכל אחד אבל כיון דמצינו למימרא קמייתא דר\"י דבשר מן החי נפקא ליה מבשר בשדה טריפה ולאו מענייניה דאבר מן החי הוא א\"א לפרש דמ\"ש בש\"ס דאיסור חלב ואיסור אבר וכו' דהא אין זה ענין לאבר מן החי ודוק גם בלשון הרשב\"א ז\"ל." + ], + [ + "אבל \n אם הפריד וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד ומ\"ש הלח\"מ ויש להקשות עליו דא\"כ הו\"ל לרבינו להקדים מ\"ש בה\"ד שהוא דין הש\"ס ואחר כך לכתוב מ\"ש בה\"ג שהוא דין מחודש מסברא דנפשיה ועוד איך נלמד מדין דחלק את האבר דין דהפריד את האבר מן הבשר דשאני דין דחילק את האבר דאוכלו מעט מעט אבל הפריד שאוכלו בבת אחת מאן לימא לן דמשום הפירוד דקדם נשתנה דינו אין זה נפקא מסברא." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הוציא \n מקצת האבר וכו'. עיין בכ\"מ שכתב וז\"ל אפשר לומר שסמך וכו' ט\"ס נפל ודבריו אלו שייכי להשגת הראב\"ד לקמן הי\"א יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [ + "מצא \n בה עובר וכו' אינו צריך שחיטה. ועיין בפרי חדש סי' י\"ג ס\"ק ה' שכתב (ע\"ש) [אלא שמצאתי] בתשובה בבן פקועה שהפריס ע\"ג קרקע דמצוה של דבריהם היא ומברכין על שחיטתו וכו' וסיים וא\"כ פשיטא דמברכין על השחיטה דלא כדמשמע מדברי הר\"ן בפ' כיצד מברכין גבי חצר שיש לו ב' פתחים שכתב דכיון דאינו מדליק אלא משום חשדא לא מברך אלא בחד פתחא וליתא דכיון דמדרבנן צריך להדליק אע\"ג דלא הצריכו להדליק אלא משום חשדא בעלמא מצוה דרבנן היא ומחייב לברוכי עכ\"ל והרב בני חיי תירץ וז\"ל ונראה דלא דמי דבשלמא התם אם לא הדליק בב' פתחים אלא באחד יצא אבל אם שחט לאחד שחיטתו פסולה וא\"כ מצוה דרבנן היא וק\"ל וט\"ס יש והכונה מובנת ומ\"מ יש לגמגם ולא דמי הא להא דשאני בבן פקועה דהחשדא היא שמא יבא אדם אחר ויאכל בהמה בלא שחיטה נמצא דלתקון המצוה תקנו שחיטה בבן פקועה לא כן בנרות חנוכה דהחשדא הוא שלא יאמרו שלא הדליק ולא הוי תיקון המצוה." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "עיין בספרי תועפות ראם דף ע\"ד ע\"ב." + ], + [], + [], + [ + "הכבד \n וכו'. עיין בלח\"מ שכתב ויש מי שרצה להעמיד וכו' ודוחק עכ\"ל וקושטא הכי הוא דא\"א לומר הכי שלא נמצא לא בחידושיו ולא בתורת הבית שכתב בלשון זה ולענ\"ד נראה שהם דברי הרב המגיד וט\"ס נפל וצ\"ל וכן נראה מדברי הרמב\"ן שכן כתב הרשב\"א משמו בתורת הבית יעו\"ש." + ], + [], + [ + "השובר \n מפרקת. עיין בלח\"מ ובתוך הלשון כתב ולכך קאמר דבעי חתיכה ומליחה כצ\"ל." + ], + [ + "אין \n הבשר וכו'. כדי הילוך מיל. וכתב הרב המגיד ונראה שיש סמך לשיעורו של רבינו ממ\"ש גבי העור וכמה כדי עבודה כדי הילוך מיל עכ\"ל לא מצאנו ידינו ורגלינו דבהדיא אמרו בחולין דף קכ\"ב כמה כדי עבודה ד' מילין ופסקה רבינו פ\"א דשאר אבות הטומאה.
עוד כתב הרב המגיד ובפרק כלל גדול יש מי שסובר וכו' ועיין בלח\"מ מה שהקשה עליו ומה שתירץ א' בשהבין דמ\"ש בש\"ס דמלח בשרא היינו אחר הבישול וזה שכתב בדבריו אוכל וכו' וכשאמר בש\"ס אין עבוד באוכלין אפי' בשר חי לית ביה דין עבוד וכו'. וקשה דא\"כ מנא ליה לפרש אין עבוד באוכלין אפי' בבשר חי ולא בבישול דבזה קאי דסמיך האין עיבוד ויש עבוד באוכלין יעו\"ש וא\"כ חזרה קושיא לדוכתא ושוב חזינא דאין כונתו אלא דמ\"ש בש\"ס דמליחא דביתא לא הוי עיבוד היינו משום דהוי אוכל ושל אורחא כיון דהוי עץ אף שהוא אוכל חשיב עיבוד ושמעינן דוקא משום דהוי אוכל הוא דלא הוי עיבוד מכלל דאי לא הוי אוכל הוי עבוד הרי דהוי שיעור עיבוד ופסקינן דאין עיבוד באוכלין וק\"ל." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ונאמן \n הטבח על גיד הנשה כשם שנאמנים על החלב. וכ\"כ הטור ביו\"ד סי' ס\"ה והרגיש הב\"ח ז\"ל האי לישנא דכשם שנאמנים על החלב ועיין מה שפירש ועיין בחידושי הריטב\"א לחולין דף צ\"ג וראה דכך היה גריס בש\"ס ממש כלשון זה שכתב רבינו והטור." + ], + [], + [ + "ויוציא \n טרפה לעצמו בממון חשוב וכו'. הקשה עמיתי בתורה הרב הכולל יעקב אלבעלי הי\"ו מכאן למ\"ש מרן כ\"מ סוף פי\"ב מהל' עדות וז\"ל ומאי דאמר או יוציא טריפה בדבר חשוב היינו לעצמו דאילו לאחרים מאי איכפת ליה וכו' ועיין גם במ\"ש בחו\"מ סי' ל\"ד ומהיכא תיתי לס\"ד זה כיון דכתבו רבינו בהדיא הכא ויוציא טריפה לעצמו בממון חשוב וי\"ל דמ\"ש הכא במאכלות אסורות היינו מ\"ש בש\"ס דסנהדרין אבל שם גבי עדות שהוא נלמד משם ולאו היינו הדין עצמו אפשר דלאו יוציא טריפה לעצמו משו\"ה הוצרך לפרש מרן שם דהיינו לעצמו." + ], + [ + "הלוקח \n בשר וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד על שם הרשב\"א ומה שהקשה הלח\"מ וז\"ל קשה שהוא ז\"ל כתב שמי שהוא חשוד וכו' וא\"כ תפירת בגדים בפשתים אין רגילים להקל בו וכו' עכ\"ל ויראה לענ\"ד דכשנתן לחייט חוטי קנבוס אם יתפור בחוטי פשתן מה יעשה בחוטי קנבוס האלו צריך לתפור בהן לאחרים וא\"כ מאי נפקא ליה מיניה ולמוכרם וליקח בהם של פשתן כל כי האי לא עביד וק\"ל. עוד הקשה הלח\"מ שם והצריך עיון יעו\"ש והרשב\"א כיון דס\"ל מדעתו דהכל אחד א\"כ איך חילק בין הש\"ס לנידון דידן בין גזל לשאר איסורים הא אין חילוק ביניהם וק\"ל." + ], + [], + [ + "וכן \n בשר הנמצא וכו'. עיין בחולין דף צ\"ה גבי מימרת רב בשר שנתעלם מן העין דמותיב ממימרת מצא בה בשר וכו' ותירץ בעומד ורואהו ועיין מ\"ש הרמב\"ם בפי' משנה זאת פ\"ב משנה ט' ומה שהקשה עליו הרב חזון נחום ולא קשה דכיון דמשני בש\"ס לבסוף הכי מידי הוא טעמא אלא לרב הא אתמר עלה רב אמר מותרות משום נבלה א\"כ ממילא אין צריך לההיא תירוצא דלעיל שהוא דוחק אלא מ\"ש רב הוא מדרבנן ומתני' הוא מדאורייתא וז\"ש רבינו שם פשט המשנה. וע\"פ האמור כמה תמוהים דברי רש\"י בסוגיין ע\"ב ד\"ה רב הונא ס\"ל כרב ולא קי\"ל כוותיה אלא אמתני' סמכינן ואע\"ג דשנינו בעומד ורואהו שינויי דחיקי נינהו וכו' והא לא אסיק בש\"ס בהך תירוץ למתני' א' כדכתיבנא ולב' הוא בפירוש וצ\"ע ועל פי האמור נתבארו דברי רבינו הכא." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "הצייד \n שנזדמנו לו וכו'. עיין להט\"ז ביו\"ד סי' קי\"ז ס\"ק א' שכתב וז\"ל ונראה לתרץ דאין כח ביד חכמים להחמיר אלא במקום שאין בו לא איסור ולא התר משא\"כ בדבר שיש בו התר מן התורה ולכן הוכיחו התוס' וכו' יעו\"ש ודבריו תמוהים דא\"כ דא\"א לומר דאסרו חכמים משום דהתורה התירה איך אפשר לומר דאיכא איסור מן התורה ומה צ\"ל דהתר שהתירה תורה הוא בנזדמנה אבל לכתחילה אסור מן התורה אם כן אף אנו נאמר דמה שהתירה תורה הוא בנזדמנה אבל בלא נזדמן לא דבר הכתוב ואסרוהו חכמים דאין זה נגד הכתוב דלא דבר הכתוב בזה.
וכתב הב\"ח באו\"ח סי' תקנ\"א סק\"י בסופו וז\"ל ומי שיש לו תישים שזמנן לשוחטן ולמכור העורות מראש חודש ואילך ורוצה ליתן לקצב גוי לנוחרן נראה דכיון דישראל אסור לנוחרן וכדתניא עיקור שיש בה טריפה אסור ושאין בה טריפה מותר ופרש\"י וכו' ואע\"פ שהתוס' וכו' יש לנו לתפוס כרש\"י וכו' עכ\"ל.
ודבריו תמוהים טובא דאפי' הוא עצמו שרי לנוחרן וברייתא ערוכה שנינו חולין דף כ\"ז והשוחט וצריך לדם חייב לכסות כיצד הוא עושה או נוחרו או עוקרו עכ\"ל הרי דכיון דא\"א בלא\"ה דזה צריך לדם ואי שוחט כראוי מפסיד הדם נוחרו או עוקרו אף כאן כן כיון דא\"א לשחוט מכח המנהג ובהכרח צריך העורות נוחר או עוקר וזה הוא לפי הנחתו אבל לדעתי אסור כיון שאפשר לשחוט דאין כאן איסור לשחוט אלא שלא לאכול בשר ולכן אסרו השחיטה שלא יאכלו אבל לצורך העורות ושלא לאכול הבשר ודאי שרי." + ] + ], + [ + [ + "לשון הלח\"מ עיין בספרי תועפות ראם דף נ' ע\"ג.", + " ומי\n שיבשל משניהם כזית כאחד לוקה וכו'. וכתב הרב המגיד ופסק כלוי לגבי רב ומ\"ש רבינו דעל כזית משניהם לוקה כבר נתבאר בסמוך דאפילו רב מודה באכילה ע\"כ ודבריו תמוהים כמו שתמה הלח\"מ ז\"ל ומ\"ש הלח\"מ דפסק כלוי כדפי' כפי הנוסחא הא' לדעת רבינו וכו' וכן מה שסיים וז\"ל ולפי הנוסחא הב' וכו' י\"ל עד מיורה גדולה.
ודבריו תמוהים דכל דברי הלח\"מ אלו קיימי על דברי הרב המגיד שכתב וז\"ל וי\"ל דמשמע ליה וכו' וכן כתב אחר כך וז\"ל עוד כתב הרה\"מ וכו' והרה\"מ כתב דפסק כלוי ואיך צידד דפסק כרב ודוק ובעיקר דברי הרה\"מ נראה לפרש דבא למעט מאי דאיכא לפרש בדברי רבינו דפסק כרב במ\"ש וז\"ל וכן האוכל כזית משניהם מהבשר והחלב שנתבשלו כאחד ופי' שנתבשלו כאחד ביורה גדולה והא ליתא כיון דבבישול פסק כלוי וכמ\"ש איהו גופיה ואיך באכילה יפסוק כרב וז\"ש הרה\"מ כבר נתבאר בסמוך דאפי' רב מודה באכילה אלא שהוא בבא מיורה גדולה וא\"כ רבינו דפסק כלוי צ\"ל דכאן איירי אפי' שלא בא מיורה גדולה והיינו כלוי ודבריו הם הכרח." + ], + [], + [], + [ + "וכן \n בשר חיה ועוף וכו'. וכתב הרב המגיד שפסק כן מהא דריש פרק כל הבשר וכו' ותירץ רב אשי הכי קאמר כל הבשר וכו' מהן מדברי תורה מהן מדברי סופרים וכו' עכ\"ל כלומר וכיון דרבינו הקדוש סתם כר\"ע הכי נקטינן. וע\"פ זה לא קשה מה שהקשה הרשב\"א בחידושיו דף קי\"ג וז\"ל ופסקו הגאונים ז\"ל כר\"ע דחיה ועוף אינן מן התורה ואי קשיא לן דהא שמואל דהוא אמורא לא דריש כוותיה לעיל דמוקי חד לחלב ומתה וחד לאפוקי טמאה וחד לרבות את השליל עכ\"ל כלומר וכיון דשמואל שהוא בתרא לא פסק כוותיה איך אנו פסקינן כוותיה ולא קשה כיון דרב אשי שהוא בתרא משמואל טפי פסק כוותיה מדמוקי לסתם מתני' כוותיה ולדידיה גם רבינו הקדוש סתם כוותיה פסקינן כר\"ע וממילא נסתלק. גם מ\"ש אח\"כ וז\"ל ועוד דהא משמע דת\"ק לא ממעט אלא טמאה אבל חיה ועוף לא עכ\"ל גם מצד עצמם הדברים תמוהים דאיך אפשר לומר דת\"ק ס\"ל דחיה ועוף אינן בכלל האיסור מדאורייתא והא מסוגייא דריש פרק כל הבשר מורה בפירוש דפליגי ולת\"ק חיה ועוף הוי מדאורייתא דקאמר התם הא עוף אסור מדאורייתא כמאן דלא כר\"ע דאי ר\"ע הא אמר חיה ועוף אינן מן התורה וכו' ואיך אפשר לומר ולצדד דלא פליגי ורש\"י במתני' ריש כל הבשר כתב וז\"ל ומיפלג פליגי בה לקמן איכא למ\"ד דאורייתא ואיכא למ\"ד דרבנן והיינו ת\"ק דס\"ל דאורייתא דאי ר\"י הגלילי הא ס\"ל בפירוש דעוף שרי שאין לו חלב אם וכן כתבו התוס' שם דף קי\"ג ד\"ה בשר וז\"ל ה\"ה בשר עוף לרבנן דאסור מן התורה וכו' והיינו מכח הך סוגיא דריש פרק כל הבשר ויותר תימה להרא\"ש בסוף פרק כל הבשר שהחליט המאמר וכתב לדעת רב אלפס דלא פליגי ר\"ע עם ת\"ק מדפסק כוותיה דהלכה כר\"ע מחבירו ולא מחביריו ומה יענה לש\"ס דריש פרק כל הבשר. ועלה על דעתי לומר דמ\"ש הרא\"ש כן הוא לקושטא דמילתא דרב אשי מפרש למתני' כר\"ע אף אנו נאמר לדעתיה דרב אשי דלא פליגי ר\"ע עם רבנן ולא נהירא דא\"כ נאמר דבזה פליגי רב יוסף ורב אשי וגם כמה גמגומין.
גם מה שהקשה עוד הרשב\"א וז\"ל ועוד דהא לא קי\"ל דאיסור חל על איסור עכ\"ל נראה דלא קשה דאין ה\"נ דלהגאונים חלב ומתה באכילה לא לקי על בשר בחלב וכן פסק רבינו לקמן ה\"ו יעו\"ש משום דאין איסור חל על איסור ונשארו ג' קראי לבהמה טמאה חיה ועוף ועל כרחך לא קאמר בש\"ס לר\"ע חלב ומתה לא צריך קרא משום דס\"ל דאיסור חל על איסור אלא משום דר\"ע ממעט מחד גדי בהמה טמאה ואי ס\"ל בעלמא אין איסור חל על איסור למה צריך למעוטי אלא ודאי ס\"ל בעלמא איסור חל על איסור מדאצטריך קרא למעט בהמה טמאה אבל הגאונים פסקו אין איסור חל על איסור.
עוד כתב הרב המגיד פסק כתירוץ דרב אשי וכו' והקשה הלח\"מ ז\"ל וזה לשונו וא\"ת הא לא אצטריך תירוצא דרב אשי אלא לפרוקי קושיא דכמאן דלא כר\"ע וכו' עד איך פסק כהך תירוצא דליתי אלא אליבא דרב יוסף וכו' יעו\"ש ולענ\"ד אחרי נשיקת ידיו ורגליו לק\"מ דאה\"נ דלס\"ד דמקשה דדייק הא עוף אסור וכו' משום דסמיך אסיפא דגזר העלאה אטו אכילה כדדייק רב יוסף וכן כד דייק רב יוסף בסמוך ש\"מ וכו' הוא לדחות תירוץ דרב אשי דלעיל וכמ\"ש רש\"י וכד תריץ בש\"ס כולה חדא גזרה היא חזרה תירוץ דרב אשי למקומה דכולה ר\"ע ולכן פסק רבינו כן ואין צריך בתירוץ בעקיפין.
עוד כתב הרב המגיד וכשם שגזרו באיסור העלאה על השולחן וכו' וכתב הלח\"מ וז\"ל וקשה דמשמע מדברי הרה\"מ דגזרו איסור העלאה וכו' דחיה ועוף וכו' אטו אכילה וכו' ובריש פרק כל הבשר לא משמע הכי וכו' עכ\"ל וכן כתב רבינו בפירוש לקמן ה\"כ יעו\"ש והאמת דהכל אחד וכמ\"ש הלח\"מ." + ], + [ + "והשוחט \n עוף וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד וז\"ל ומשמע דת\"ק אפי' מעורות בגידים שרי וכו' עכ\"ל ונ\"ל דבא למעט פירוש אחר דאפשר לפרש בברייתא וה\"פ ומצא בה בצים גמורות דהיינו עם קליפתם כמו שנמכרים בשוק מותר וכו' הא לאו הכי אסור אפילו אינן מעורות בגידין ובא רבי יעקב ואמר אם היו מעורות בגידין אסורות הא אינן מעורות מותרות אפי' אינן גמורות וכן פי' בהגהות מיימוני וכן מצאתי אח\"כ בשיטה מקובצת בשם י\"מ יעו\"ש ומה שקשה לפי\"ז מסוגיית הש\"ס עיין להפרי חדש סי' פ\"ז גם אצלי היה תירוץ ומפני דוחקו לא העליתיהו בספר ולזה כתב הרה\"מ ומשמע וכו'." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "בד\"א \n וכו'. אבל אם נער מתחילה ועד סוף וכו'. עיין מ\"ש בלח\"מ ולפירושו קשה מ\"ש רבינו או כסה מתחילה ועד סוף ודוחק לומר דאגב נקטיה ועיין מ\"ש הרב המגיד בסוף הלשון וז\"ל וכנ\"ל לדעת רבינו שאין חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב בלבד וכו' וכן הסכים הרשב\"א וז\"ל הטור סי' צ\"ב ופסק ה\"ר אפרים דלא אמרינן אפשר לסוחטו אסור אלא בבשר בחלב וכו' אבל בשאר איסורין אין צריך אלא ששים כדי כזית הראשון ואז אפילו החתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת וכו' ואדוני אבי הרא\"ש הסכים לדעת ה\"ר אפרים עכ\"ל וכתב מרן [הרא\"ש] בסוף פ' גיד הנשה לא הכריע אלא הביא ב' הסברות אלא דכתב כמה מקומות דניחא פי' ה\"ר אפרים ואי לא דסבר לה כוותיה לא היה מאריך וכו' ושכן משמע בתשובותיו וכו' ובסי' ק\"ו הביא הטור דברי הרשב\"א דהחתיכה עצמה אינה נתרת והקשה עליו וכו' יעו\"ש.
ומכל הכתוב תשובה מוצאת על מ\"ש מרן החבי\"ב בסי' ק\"ו הגהות הטור אות ה' וז\"ל ואע\"פ שהרא\"ש פ' גיד הנשה בסופו בכמה מקומות נראה דהחתיכה עצמה אסורה כמ\"ש למעלה אפשר שלא כתב לדעתו אלא לדעת ר' אפרים וכו' וכן משמע ממ\"ש אבל היא עצמה שנאסרה אסורה למ\"ד אפשר לסוחטו אסור ומדקאמר למ\"ד משמע דליה לא ס\"ל עכ\"ל והדברים תמוהים דהא העיד הטור דס\"ל להרא\"ש דהחתיכה מותרת וכן כתב בקיצור פסקי הרא\"ש סוף פ' גיד הנשה ומרן כתב דהיינו משום דכמה מקומות כתב דניחא ליה והוא היכן מצא להפך ואי משום דכתב למ\"ד וכו' וכמו כן הב\"ח בסי' צ\"ב ס\"ק ח' יעו\"ש כתב כן לסברת ר\"ת דשקיל וטרי אליביה יעו\"ש ולא קאי לשיטת ר' אפרים.
גם מ\"ש הב\"ח ז\"ל שם דהרא\"ש ס\"ל לדעת ר' אפרים דהחתיכה עצמה אסורה ממ\"ש וא\"א לפרד ממנה וכו' אינו הכרח דהכוונה הוא דאינו יכול ליפרד קודם התערובת דאי לאו הכי היאך מתבטל וגם אי כמו שהבין הוא היאך אתי ההלכך שכתב על דברים אלו אלא ודאי כמ\"ש וגם בתוס' ליתי לדברים אלו בדברי ר' אפרים וכ\"כ הלחם חמודות יעו\"ש גם הרב החבי\"ב כאן בלשון זה שאנו עסוקין הבין בעד הרא\"ש לדעת ר' אפרים דהחתיכה עצמה מותרת ועוד אני מכריח בין להר' אפרים בין להרא\"ש דס\"ל דהחתיכה עצמה מותרת משום דאחת מהראיות שהביאו לה\"ר אפרים הוא מההוא דיין נסך שנפל לבור וכו' והתם היין כולו שרי ואי החתיכה עצמה אסורה היאך שרי כולו ואין לומר דשאני התם דהוי לח בלח ואינו ניכר דא\"כ מאי ראיה מייתי לר' אפרים אלא ודאי דלא שנא והכל שרי ודוק.
והרא\"ש ג\"כ הביאה ונראה דהסכים כוותיה כמ\"ש מרן והרב החבי\"ב אנה מצא בהרא\"ש היפך מזה גם מ\"ש שדעת ר' אפרים דהחתיכה עצמה אסורה ועל הכל צ\"ע ומלשון זה שאנו עסוקין קשה לי על מ\"ש החבי\"ב שם הגהת בית יוסף אות ב' וז\"ל ויגיד עליו בשר שנתבשל בלא מליחה דבעינן ס' כנגד כולו וכו' ואעפ\"כ החתיכה עצמה מותרת להרא\"ש וכו' עכ\"ל ומה ראיה היא זאת דשאני הכא שלא נאסר הבשר מעולם ולא שייך אפשר לסוחטו איסור כמו שהבין כן מדברי הרא\"ש עצמו בהגהות הטור ודוק ובדברי הרא\"ש שאנו עסוקים שכתב ועוד ניחא לפירושו הא דאמר פרק בתרא דע\"ז עד היה מתיר גם החתיכה עצמה ובתוס' מבואר יותר עכ\"ל דבריהם תמוהים דהא ר\"י קאמר בשמעתין דף ק\"ח אפשר לסוחטו אסור ומארי דשמעתין שם בע\"ז הוא ר' יוחנן ואיך נוכל לדחות דיסבור אפשר לסוחטו מותר. ודרך אגב קשה לי אמה שכתב רש\"י בסוגיין דף ק\"ח ע\"ב וחכ\"א עד שתתן טעם קס\"ד דאטיפה קיימי וכו' והוא מסקנת הש\"ס בסמוך ועל הכל צ\"ע." + ], + [ + "קדרה \n וכו'. וכתב הרב המגיד וי\"מ שהיו מקילין בבשר וכו' עכ\"ל פי' בשאינו בן יומו דלא גזור אטו בן יומו כיון שכל אחד בפני עצמו התר ודוק. ועיין מ\"ש הלח\"מ דעפי\"ז אין מקום לקושיתו ושוב ראיתי להריטב\"א שהביא הי\"מ אלו בפירוש כדכתיבנא." + ], + [ + "הכחל \n אסור וכו'. חולין דף ק\"ט יעו\"ש הסוגייא וכתבו התוס' ד\"ה הא איסורא איכא וא\"ת לפירוש הקונטרס דילמא הא איסורא איכא לקדרה וכו' פירוש דבריהם דאף דרב קאי על מתני' ומתני' איירי בצלי מ\"מ קשה להו דנימא דמתני' איירי בין לקדרה בין לצלי ומשום קדרה סיים מתני' אינו עובר הא איסורא איכא אבל לצלי גם איסורא ליכא ומתרצי דא\"כ הו\"ל למתני דאם לא קרעו מותר וממילא מוקמינן ליה לצלי דלקדרה א\"א כיון דיוצא וחוזר ונבלע וכמ\"ש רש\"י וא\"כ כחה דהתירא הו\"ל למימר וק\"ל.
כתבו עוד בד\"ה ההוא לקדרה ואינו ר\"ל דסבר לגמרי כלישנא בתרא וכו' ועיין להרב חידושי הלכות דהוא ממש כלישנא בתרא וס\"ל ללישנא בתרא דמתני' איירי לקדרה וכו' יעו\"ש והקשו עליו דא\"כ כד מותיב בש\"ס ללישנא בתרא מברייתא דכחל וקאמר לישנא בתרא הוא וכו' אבל כחל לא בעי קריעה וכו' והיאך אפשר לומר דבקדרה לא בעי קריעה והא אפילו בקריעה אינו מועיל דהא יצא וחוזר ונבלע וכמ\"ש רש\"י בלישנא בתרא לקמן ד\"ה והא קתני יעו\"ש וי\"ל דלא כתב כן החידושי הלכות אלא אח\"כ דידעינן דברי רב נחמן ופי' דברייתא אליבא דר\"נ אף אנן נמי נאמר דפי' דלישנא בתרא הוי הכי לקושטא דמילתא וכ\"כ החידושי הלכות בסוף דבריו ודוק.
באותו דיבור א\"ל ר' אלעזר קרע לי ואנא איכול פי' קרע לי קריעה קצת ואנא איכול בקדרה בלא בשר וכו' אמר להו רב נחמן בשלו בקדרה בלא בשר וכו' עכ\"ל הקשה הפרי חדש בי\"ד סי' צ' דלפירושו קשה דלר\"א הקשה לו פשיטא ולר\"נ הקשה לו והאנן קורעו תנן ושניהם אמרו דבר אחד ונראה לענ\"ד דלא כתבו כן התוס' אלא לקושטא דמילתא אבל לקס\"ד דמקשה הבין דמ\"ש ר\"א קרע לי ואנא איכול ר\"ל כדינו שתי וערב והיינו ודאי לקדרה בבשר דגם במתני' אמרו קורעו ופירושו שתי וערב ואמטו להכי מותיב ליה פשיטא וכו' אבל גבי מ\"ש ר\"נ זויקו לי כחלי והיינו בלא קריעה שתי וערב דהא היא שאלה לו למיכל בישרא בחלבא ואי קרעו שתי וערב ליכא בשרא בחלבא וגם זויקו משמע בלא קריעא ומסתמא משמע גם לקדרה בבשר דלא פירש ומשו\"ה מותיב ליה ממתני' ויש הפרש גדול בין קרע (דרב) [דר\"א] לזויקו דר\"נ." + ], + [ + "ואין \n משערין בו אלא כמות שהוא וכו'. וכתב הרב המגיד שמפרש בש\"ס או אף במאי דנפק מיניה והקשה הרב ב\"י בסי' צ' הביאו הלח\"מ דאם כן מאי קשיא להו בש\"ס מנא ידע הא אנו יכולין לידע כמה היה בשעה שנפל ע\"כ פי' שקודם הנפילה אפשר למיקם עלה כמה היה לא כן לפי' רש\"י דהבעיא היא דוקא במאי דנפק מיניה א\"א לידע אלא באומדנא כמה יצא מהכחל ולא סמכינן האומד זה ולכן מותיב בש\"ס כן ולפ\"ז אין מקום לכל מ\"ש הלח\"מ על דברי מרן הב\"י אלו.
עוד כתב הב\"י ז\"ל שם שרבינו הוציא זה מההוא כזיתא דתרבא וכו' יעו\"ש והקשה הלח\"מ ממ\"ש רבינו לקמן פט\"ו הכ\"ד שמשערין כמו דבלעה קדרה יעו\"ש ומכח זה הסכים שדברי הרב המגיד עיקר יעו\"ש ומן התימה עליו שהסכים כן והא איהו גופיה כתב שם כדי ליישב הסוגייאות ההיא דכזיתא דתרבא עם ההיא דר' חנינא כשהן משערין וכו' איכא דאמרי ואיכא דאמרי וכו' דגבי כזיתא דתרבא איירי שלא נודע האיסור וגבי הא דר\"ח איירי שנודע האיסור וגם ההתר וכו' יעו\"ש ואם כן מה מקום להקשות לפי' הרב ב\"י מההיא דפרק ט\"ו לעולם דמשערין כמ\"ש ושאני התם דאיירי שנודע האיסור ומ\"ש שם לתרץ ב' לענ\"ד לא נהירא דכיון דגבי ההוא כזיתא אמרו סבר וכו' א\"ל רבנן וכי דהתירה בלע דאיסורא לא בלע והודה רב אשי לרבנן היאך נפסוק להיפך וכן רש\"י שסובר כן דפליגי פסק כרבנן דההוא כזיתא ולכן המחוור כתירוץ ראשון ואין להקשות דאילו שם בפ' ט\"ו הכ\"ד כתב כשמשערין בכל האיסורין וכו' משערין גם במה שבלעה הקדרה לפי אומד הדעת וכו' ואילו בריש פי\"ז כתב קדרה של חרס שנתבשל בה בשר נבלה וכו' ואם בשל בה מין בשר התבשיל אסור ואמאי אסור הן אמת דבטעם לא מנכר מ\"מ יאמדוהו באומד הדעת בששים כדכתב הכא דמשערינן מה שהיה בלוע בקדרה דשאני הכא דמתחלה נודע כמה היה בקדרה ונראה כמה חסר ומשו\"ה משערינן בליעת הקדרה אבל שם דלא איירי בהכי א\"א לשער בליעת הקדרה.
והנה במה שפי' רש\"י גבי ההיא איכא דאמרי ואיכא דאמרי במה שבלעה הקדרה עיין להר\"ן שהגיה בדבריו יעו\"ש ולענ\"ד הכי מתפרשין דברי רש\"י אם ראינוהו להתר כשנפל שם האיסור קודם שנתמעט ההתר ואנן משערינן אותו להתר לאחר שנתבשל לכמות שהוא שנפל שם האיסור וכו' ושוב ראיתי להרשב\"א בחידושיו הבין כן בדברי רש\"י." + ], + [], + [], + [], + [ + "במה \n דברים אמורים שנתבשלו שניהם יחד. עיין להלח\"מ שהקשה דאמאי לא כתב בפ' ח' מהל' קרבן פסח שהוא חרס רותח והצריך עיון וי\"ל דנרמז במ\"ש רבינו שם דכל המרק והליחה שתפרוש ממנו כשיצלה אסורה הרי דס\"ל דהחרס רותח דאי צוננת איך המרק והליחה נצלה בחרס אלא ודאי שהוא חם ומ\"ש גם וכו' סתם סמך אהך וכתב הר\"ן בפרק כל הבשר הביאו מרן ביו\"ד סי' צ\"א שהרא\"ה פי' דכי אמרינן צונן לתוך חם אסור ובשר צונן שנפל לתוך חלב רותח אסור היינו נטילת מקום והביא ראיה מפ' כיצד צולין ודחה הר\"ן דהתם בצלי אבל במבושל כולו אסור וכו' וקשה אמאי לא הכריח הר\"ן לעצמו ממ\"ש שם בש\"ס לשמואל הכא נמי בחרס רותח ונמצא א\"כ דחם בחם יטול את מקומו והא חם לתוך חם כלו אסור כמו שנראה מדברי רב ושמואל וכן הרא\"ה לא כתב כן אלא בצונן בחם ולא בחם בחם וצ\"ל בהכרח דמ\"ש במתני' בחם בחם יטול אינו אלא בצלי וא\"כ אידחיה לדברי הרא\"ה גם ממ\"ש בגמ' לקמן אלא לשמואל נתסר לגמרי משמע מכל וכל ולא נטילת מקום ושוב ראיתי להרא\"ה גופיה בבדק הבית דף פ\"ד דכתב דינו גם חם בחם יעו\"ש ואם כן לא קשה מה שהקשיתי. גם מה שהקשיתי ממ\"ש בש\"ס לגמרי י\"ל דפירוש הוא נטילת מקום לאפוקי כדי קליפה וכן נראה מדברי הרשב\"א בתורת הבית שנדחק בתבת לגמרי אבל קשה למרן ב\"י סי' ק\"ה שלא ראה דברי הרא\"ה אלו אלא דברי הר\"ן לחוד וכתב דבחם לתוך חם לא אמרו קשה טובא." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומ\"ש הלח\"מ עיין בסיפרי אגורה באהלך דף ל\"ט." + ] + ], + [ + [ + "יין \n וכו'. וכתב הלח\"מ מהדורא ג' וז\"ל ומ\"ש רבינו לוקה מן התורה ר\"ל שנים שהוא מקרא דלא תביא תועבה ולא ידבק בידך וכו' והגלוי הוא ישתו יין נסיכם וזהו שכתב שנאמר אשר חלב זבחמו וכו' כלומר זהו הגלוי אבל הלאוין כבר כתבם פ\"ז מע\"ז עכ\"ל. ולא הבינותי דבריו דכיון דאיכא ב' לאוין לנהנה משום תקרובת ע\"ז ושום דבר שנעשה בשבילה כמ\"ש שם פ\"ז למה צריך גלוי ליין נסך [וכי יין נסך] גרע משום תקרובת ע\"ז אלא מעתה לכל דבר נצטרך לגלוי ובספר מגילת אסתר מצות לא תעשה קצ\"ד אות ט' כתב דכונת רבינו להלקותו ג' והשלישי היינו מישתו יין נסיכם כמ\"ש במצות לא תעשה כ\"ה בעצי אשירה דלוקה ב' וה\"ה הכא ג' ואתמהה דממקום שבא לא ניתן זה ליאמר דא\"כ היה לו לכתוב דלוקה ג' לאוין כמ\"ש שם דלוקה ב' ואיך סתם בספר המצות סי' קצ\"ד וכתב לוקה ומה גם דבישתו יין נסיכם ליכא לאו כמו שהשיג הרמב\"ן ומה שהליץ לזה במגילת אסתר אות יו\"ד וז\"ל כי כבר הקדים לנו הרב סוף הי\"ד שרשים כי כשיזכיר העונש אע\"פ שלא יזכיר האזהרה יש לנו למנותו על העיקר שאצלנו לא ענש הכתוב אלא א\"כ הזהיר עכ\"ל לא הבינותיו דהיכן ראה עונש בכתוב הזה דישתו יין נסיכם עד כאן לא כתב הרב כן אלא היכא דענש הכתוב איזה עונש דמיתה או מלקות ולא הזהיר משא\"כ כאן ועוד דלו יהי כדבריו דחשיב זה עונש ולא ענש אלא א\"כ הזהיר מ\"מ היינו ההזהרה דלא ידבק בידך מאומה מן החרם ולא תביא תועבה אל ביתך ואם כן היכא איכא לאו שלישי דכתב הוא דלוקה ג'." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין מ\"ש הלח\"מ ועיין מה שכתבתי פ\"ב דהל' חמץ ומצה הי\"ב ד\"ה או שבא עכבר." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין בסיפרי אגורה באהלך דף ל\"ח ע\"ד." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיצד \n היו לפנינו טבל ונבלה וכו'. מכאן תמה הרב פרשת דרכים דרוש י\"ט על מ\"ש הר\"ן משם הראב\"ד בהא דקי\"ל דחולה שיש בו סכנה דשוחטין לו בשבת דלמה לא נאכילהו נבלה שהוא איסור לאו ולא לשחוט שהוא איסור סקילה ותירץ דנהי דאיסור נבלה הוא איסור לאו ושבת איסור סקילה מ\"מ איכא בנבלה שעובר על כל זית אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד איסור הוא דאיכא וכו' יעו\"ש והא בסוגייא זו קאמר דטבל ותרומה מאכילין אותו טבל דתרומה חמירה דלית לה תקנתא הא הכא כשאוכל טבל עובר על כל זית וזית יעו\"ש מה שתירץ.
והרב בשער המלך הקשה ממ\"ש רבינו פ\"ז מהל' נזיר הי\"ג נזיר וכהן שפגעו במת מצוה יטמא נזיר אע\"פ שהוא סותר ימים הראשונים וכו' ולא יטמא כהן שזה קדושתו קדושת עולם וכחכמים דר\"פ כ\"ג ונזיר וכפי דעת הראב\"ד דרבוי הלאוין חשיב איסור חמור א\"כ נזיר חשיב חמיר טפי דאית ביה לאוין הרבה וכמ\"ש רבינו פ\"ה מנזיר הכ\"א דלוקה ד' מלקיות וא\"כ עדיף שיטמא כהן דליכא ביה אלא לאו אחד אף שקדושתו קדושת עולם משיטמא נזיר דחמיר טובא שעובר על לאוין הרבה וכתב דעלה בדעתו לחלק בין כשעובר הלאוין בבת אחת לזה אחר זה ואין בו כדי שביעה.
ולענ\"ד איכא בחילוק זה כדי שביעה והותר דכל עיקר חילוק הראב\"ד הוא דאף דבשחיטה שהוא בסקילה והוא עון חמור הן דאיכא מיתה והן דעונשו חמור שהיא סקילה אמרינן דעובר וישחוט משום דבשחיטתו עוברו בשקידה אחת משא\"כ נבלה אף שאיסורו בלאו מ\"מ עובר בקום עשה פעמים הרבה ויותר טוב לחטא פעם אחת בעון גדול ולא לחטא פעמים הרבה עון קל וא\"כ הוא החילוק מבואר ויותר נראה לומר דעיקר קושייתו היא באומרו דרבוי הלאוין בנזיר חשיב חומרא לגבי כהן שקדושתו קדושת עולם ומי גילה לו רז זה דזה חמור מזה חכמים דאמרו הדין כן המה ראו דכהן דקדושתו קדושת עולם אף שהוא בלאו אחד חמיר טפי והא ראיה דחמירא להו מנזיר אף דבנזיר איכא קרבן ואיכא למיחש לחולין בעזרה ולא חששו משום חומרא דכהן דקדושתו קדושת עולם ונ\"ל טעמם דכהן לית ליה תקון מה שאין כן בנזיר דמונה מחדש והיינו טעמא דכיון דקדושתו קדושת עולם מה תקון איכא ואפי' בנזיר מבטן כשמשון אמרו בירושלמי דלא דמי לכהן יעו\"ש בנזיר ועיין בספר שושנים לדוד ודרך אגב ראיתי להתוס' בקדושין דף כ\"ו ע\"ב ד\"ה מעשה וז\"ל פי' הקונטריס רבן גמליאל שכח לתרום וכו' והיה ממהר לתרום בעודו בספינה שהיה ירא שמא יאכלו ויסמכו עליו וכו' (א\"ק) [וקשה] דא\"כ מה היה מועיל תקונו אדרבא גרע טפי שמא יאכלו בני ביתו הכל ואף העישור וכו' עכ\"ל ואנכי לא ידעתי איך גרע טפי בעשות התקון והא אחר התיקון כל שהפריש נשאר החולין לחוד והעישור לחוד וכשאוכל החולין ליכא איסורא (ולא) [אלא] כשאוכל העישור משא\"כ כשלא הופרש הכל טבל וכל מה שאוכל הוא איסור וחייב על כל זית וזית ואינו אוכל התר כלל וכלל. ועוד קשה יותר דכשעושה התיקון אף שאוכל הכל ליכא איסורא כלל לפי שמתערב האיסור עם ההתר והאיסור דהיינו העישור הוא מעט וחד בתרי בטיל מן התורה כדכתיב אחרי רבים להטות ומה גם מין במינו כמבואר באופן שלא באתי לכונת דבריהם. ושוב ראיתי דקושיא זאת ליתא דאינהו מקשים לרש\"י ורש\"י סובר דמין במינו לא בטיל אפילו באלף מדאורייתא וכמ\"ש בטור יו\"ד סימן צ\"ח משמו יעו\"ש וע\"פ סברא זאת דרש\"י לא קשה קושית הפרשת דרכים לרש\"י יעו\"ש בס' מרכבת המשנה לרב אשכנזי זלה\"ה ובס' אורים גדולים למהר\"א זאבי ז\"ל." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "חמץ \n בפסח וכו'. שהרי לאחר הפסח וכו'. וכן כתב בפי' המשנה בסוף מס' ע\"ז וקשה דא\"כ אין מקום למה שהקשה בהי\"ב ואל תתמה על חמץ בפסח וכו' ואמאי אצטריך ליה לתרץ תירוץ אחר ועיין מה שהקשה הרב מקראי קודש מדבריו אלה למ\"ש מרן פ\"א דחמץ ומצה יעו\"ש. ולענ\"ד לא קשה דהכא מפיק ליה מתיבת כל דמרבה אפי' כל שהוא ואפילו בשאינו מינו ומרן שם קאי לעיקר הלאו וק\"ל." + ], + [ + "והוא הדין \n לתבואה חדשה וכו'. על כרחך לא קאי לחמץ בפסח דהא חמץ בפסח הוי אפי' מין בשאינו מינו אלא קאי לעיל לטבל ושביעית דדינם שוים והיינו טעמא דאין דינו שוה לחמץ משום דחמץ ממילא ניתר אחר ח' ימים משא\"כ חדש דאינו ניתר כי אם על ידי מעשה דהקרבת העומר ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נטיעה \n של ערלה וכו' ולמה התירו לו ללקוט לכתחילה וכו'. וכתב הפרי חדש במים חיים בשיטת גיטין דף נ\"ד מהש\"ס וז\"ל דע שהרב אינו מפרש כפירוש רש\"י דמחובר חשיבא ולא בטלה אלא דאף במחובר בטלה כדינה במאתים נטיעות וזה שהתיר ללקוט לכתחילה ואף שנתבטלה קאמר ת\"ק שלא ילקוט כדי שיטרח ויוציא הנטיעה האסורה אבל אם כבר עבר וליקט שרי ור\"י פליג עליה דכיון שכבר נתבטל במחובר אף לכתחילה יכול ללקוט וכו' יעו\"ש.
ולענ\"ד דעת רבינו כדעת רש\"י דבמחובר ליכא ביטול והוא דרבינו ס\"ל כר' יוסי ור\"י התיר ללקוט לכתחילה ובלקיטה מתערבין זה בזה ומתבטל האיסור דלא כת\"ק דאסר ללקוט מטעם דאין מבטלין איסור לכתחילה ואהא קשה לו לרבינו לר' לר\"ש למה התירו לו ללקוט לכתחילה והיה מן הדין שאוסרין לו עד שיטרח ויוציא הנטיעה וכו' דהיינו טעם דבעלמא דאין מבטלין איסור לכתחילה ואהא משני שהדבר חזקה וכו' וא\"כ כאן שרי לבטל האי איסורא משא\"כ בעלמא ועיין להר\"ב ותוס' יו\"ט בפי' המשנה וא\"כ נמצא דעת רבינו ורש\"י שוין וז\"ל רבינו בפירוש המשניות על כן כשיתערב זאת הנטיעה האסורה בכלל נטיעות כשירות אפי' היו אלף אסור ללקוט מהם שום דבר לכתחילה לפי שאינו יודע אם מן הפרי המותר לקח אם מן האסור וכו' עכ\"ל פירוש לפירושו דהוי מחובר וכל אחד חשוב לעצמו דאי לא תימא הכי בתלוש דמן התורה חד בתרי בטיל היאך מבוטל כיון דאינו יודע אם מן המותר נטל אלא ודאי דטעמו משום היותו מחובר דחשיב ולא בטיל ובדברי רש\"י דאתן עלה תהי בהו עמיתנו החכם השלם שב\"ע הי\"ו דאילו הכא ס\"ל לרש\"י דמחובר לא בטיל ואילו בסוכה דף ט' ע\"ב כתב בד\"ה כשחבטן וז\"ל השפיל ענפיו למטה מעורבין עם סכך כשר ואין נראין בעין וסכך כשר רבה עליו ומבטלו דמדאורייתא כל מילי בטל ברובא כדתנן במתני' וכו' עכ\"ל והא במחובר ליכא ביטול דחשיב ולק\"מ דהא דדבר חשוב לא בטיל הוי מדרבנן וכמ\"ש רש\"י בפירוש בגיטין דמדאורייתא אחרי רבים להטות ובסוכה כתב רש\"י וז\"ל דמדאורייתא כל מילי בטל ברובא הרי דקאי אדינא דאורייתא וא\"ת למה בסוכה אוקמוה חכמים אדינא דאורייתא י\"ל דשאני התם בסוכה דבשעת הביטול עדיין לא הוי אסור וקיל ומשו\"ה מועיל ביטול אף דחשוב דבלא\"ה צ\"ל טעם זה דהא קי\"ל דמדרבנן אין מבטלין איסור לכתחילה ובסוכה מבטל לכתחילה אלא ודאי צ\"ל דשאני סוכה דעדיין לא הוי איסור." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומפני \n מה וכו'. בספרי תועפות ראם דף ס\"ז." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Kedushah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kedushah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kedushah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..e1d7a3c55085affb4fec459d259cd80366654907 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kedushah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,210 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Kedushah" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל \n הבא על ערוה מן העריות והיא מתה פטור מכלום. והוא ש\"ס ערוך פ' הבא על יבמתו דף נ\"ה שכבת זרע באשת איש פרט למשמש מתה דסד\"א לאחר מיתה נמי שארו אקרי ואימא לחייב עלה באשת איש קמ\"ל נמצא דכל שמתה האשה פקעה זיקת בעלה ולא הויא אשת איש.
ובכן אני תמיה על מרן החבי\"ב ז\"ל באה\"ע ריש סי' י\"ז הגהות הטור אות ב' כתב וז\"ל אשת אליהו או ריב\"ל מותרת לינשא תרומת הדשן סי' ק\"ב א\"ה וכו' ועוד אומר אני נפקותא אחריתי דנ\"מ כשתחיה אשת אליהו או ריב\"ל בתחית המתים מותרת לינשא דכל זמן שהבעל קיים לא מפני שמתה היא פקעה זיקתה וסבור אני לומר דאם מתה אשה תחת בעלה מיתה ודאית ושוב חיתה ע\"י נביא דלא פקעה זיקת בעל מעליה ואינה יכולה לינשא לאחר אלו דבריו ז\"ל והמה דברים תמוהים דהא הלכה פסוקה היא דכל שמתה פקעה זיקת בעלה דלאו שארו היא והבא עליה פטור מכלום.
אמנם מטעם אחר נראה דאשת איש שמתה וחיתה על ידי נביא כבן הצרפית ובן השונמית לא פקעה מעליה זיקת בעלה דכיון דחיתה לא חשיבא המיתה מיתה והוא ש\"ס ערוך פרק התנוקת שאלו לר\"י בן חנניא בן שונמית מהו שיטמא א\"ל מת מטמא ואין חי מטמא ע\"כ הרי דחשיב כאילו לא מת כלל ולכן ליכא טומאה ולאו דוקא אחר שחיה אלא אף בעודו מת דכיון דלא חשיבא המיתה מיתה ליכא טומאה ואי הוה טומאה בשעת מיתה אח\"כ כשחי טומאה היכן הלכה נמצא א\"כ דהמיתה כזאת כלא חשיבא ומינה דלא פקעה זיקת בעלה אלא דבמיתה ממש כדרך כל הארץ בלי תחיה עד תחית המתים פקעה זיקת בעלה ונמצא א\"כ דכשחיתה בתחית המתים אפילו בעלה חי אינה אשת איש דפקעה מעליה זיקת בעלה נמצא הדבר מפורש בש\"ס דילן דכל שמת וחי כדרך בן הצרפית ובן השונמית לא הויא מיתה ולפ\"ז לא היה לו להרב ברכי יוסף נר\"ו באה\"ע סי' י\"ז להפשיט ספקו אשת ר' זירא שנשחט אי אחר שנתרפא היתה צריכה אשתו קדושין אחרים מהירושלמי דפרק מי שאחזו סי' ג' ועלה על דעתו לומר דש\"ס דילן פליג עליה יעו\"ש דהא פשוט בש\"ס דילן דלא חשיב מיתה כיון דחזר להחיות וק\"ל ועיין להרב חידושי אגדות שם בפ' תנוקת ועיין לתלמידי הר\"פ בשיטה מקובצת לב\"מ (גבי) דף קי\"ד דקשיא להו היאך החיה אליהו לבן הצרפית ותירצו דכיון שהיה ברור לו שמחיהו כחי דמי עכ\"ל הרי דכל כנדון זה חשיב חי ואף שהתוס' שם הוסיפו בתירוץ וסיימו הכי שהיה ברור לו שיחיהו הותר לו משום פקוח נפש עכ\"ל כתבו כן לתרץ דהיאך בהיותו מת נכנס להטמאות ואהא תירצו משום פקוח נפש ברם לענין שאח\"כ חי כמאז ומקדם בזה ודאי דלא חשיב מת כלל ולמפרע ידעינן דליכא טומאה וכמ\"ש בפ' תנוקת וא\"כ לגבי אשה אי אירעה לה כזה ודאי לא פקעה ממנה זיקה מבעלה וכל זה פשוט. והרואה יראה בדבריהם אלו דהתוס' דארכבהו תירוצם אתרי רכשי.
ולענ\"ד חסר בדבריהם תיבות אי נמי והוו ב' תירוצים והמפרשים נדחקו. הדרן לקמייתא דמ\"מ כשהתחיה היא בתחית המתים ודאי דפקעה זיקת בעלה. ושוב ראיתי שדברי מרן החבי\"ב יתכנו ע\"פ פירוש רש\"י וגירסתו שם דגריס בש\"ס הכי דסד\"א הואיל לאחר מיתה נמי שארו איקרו אימא ליחייב עלה באשת איש קמ\"ל ופרש\"י סד\"א הואיל וכו' דבעלה מקרי דכתיב גבי טומאה כי אם לשארו ושארו היא אשתו ליחייב עלה קמ\"ל עכ\"ל הרי דאף לאחר מיתתה שארו מיקרי וזיקת בעלה עליה אלא דהבא עליה פטור מגזרת הכתוב דכתיב שכבת זרע יתר לאפטורי וזו היא שיטת התוס' בב\"ב דף קי\"ד ע\"ב ד\"ה מה אשה שכתבו בפירוש הכי וז\"ל דאמרינן בפרק הבא על יבמתו דלאחר מיתה נמי מקרי שארו ברם התוס' בסוגיין דיבמות רוח אחרת אתם דלאחר מיתה לאו שארו מקרי והיינו טעמא דלא גרסי הואיל אלא לאחר מיתה נמי שארו איקרי אימא לחייב עלה באשת אשת קמ\"ל ור\"ל דגלי קרא דלא אגידה ביה לאחר מיתתה ושארו דכתב רחמנא שהיתה כבר ונמצא א\"כ דאין מהש\"ס תיוהא על דברי החבי\"ב ומ\"מ לא ימלט מן הגמגום שכתב כן מדעתו שכתב וסבור אני לומר וכו' ומה גם דהתוס' חלוקים ולא היה לו לומר אלא דלשיטת רש\"י נ\"מ הכי והו\"ל להביא הך סוגיא דפרק הבא על יבמתו ודוק.
ודע דדברי התוס' דסוגיין לא באתי לכונתם דכתבו דההיא דפרק יש נוחלין דקאמר כשם שאין יורש את אשתו בקבר להנחיל לקרוביו וכו' והא דפשיטא ליה בבעל טפי היינו מהך דהכא וכו' ופי' דבריהם דהיינו דהאיש מת ואח\"כ מתה אשתו ואחר שמתה אשתו באה לה ירושה בקבר קאמר דאינו יורש את אשתו כשהוא בקבר להנחיל לאחיו דכבר פקע זיקת בעלה כשהיא מתה דלא מיקרי שארו ומשום דגבי האיש שאינו יורש את אשתו הוי פשוט יותר מכח דרשא דהכא נקט כשם וכו' והא בנדון כזה שמת האיש ואחר שמת הוא מתה היא והוא אינו יורשה להנחיל לאחרים אין צריך להשתמש מטעמא דכשמתה האשה אין זיקת בעלה עליה אלא דכיון שמת הבעל תחילה ליכא זיקה עוד על אשתו דהרי היא אלמנה ומותרת לכל אדם ומהיכא תיתי לירש את אשתו כשהיא בקבר. ושוב ראיתי להרמב\"ן ז\"ל בשיטת ב\"ב משם הר\"י הלוי שזה עצמו פי' בש\"ס כשם שאין הבעל יורש את אשתו דהיינו אחר שמת הוא אינו יורשה כיון שהיא מותרת לינשא לאחר הרי היא קונה את עצמה לגמרי במיתת בעלה כן נמי וכו' יעו\"ש באופן שדבריהם נעלמו ממני.
ועוד קשה לדבריהם דלא גרסי הואיל ונ\"מ דכיון שמתה פקע זיקת בעלה מעליה מהיכא נפקא וכי משום דכתיב שכבת זרע נאמר פרט למתה שאינה אשתו עוד הא עדיין יש לקיים ב' המקראות דלעולם שארו זו אשתו ואף אחר שמתה וכפשטא דקרא כי אם לשארו אף אחר מיתתה נקראת שאר וזיקת בעלה עליה ושכבת זרע אתא דכיון דליכא הזרעה פטריה קרא ממיתה לבועלה ונ\"מ דאי חיה ע\"י תפלה הבועלה חייב מיתה דליכא מיעוטא דשכבת זרע ועוד דדבריהם סתראי נינהו מיבמות לב\"ב.
ושוב נגלה אלי חידושי תוספי הרא\"ש על מס' יבמות וז\"ל לאחר מיתה מיקרי שארו וא\"ת הכא משמע דאי לאו קרא הו\"א דחשיב שאר לאחר מיתה ובפ' יש נוחלין פשיטא לן דאין הבעל יורש את אשתו בקבר והיינו טעמא משום דפסק שארו לאחר מיתה וי\"ל משום דמהך דרשא דהכא דאשמועינן מקרא דלאחר מיתה לא אקרי שארו הוא דפשיטא ליה התם והא דכתיב כי אם לשארו גבי טומאה הכי פירושו למי שהיתה שארו כבר בחייו יטמא לה במותה עכ\"ל והיינו כדברי התוס' דידן דכל שמתה פקע זיקת בעלה ונמצא א\"כ דכשחיתה בתחית המתים אי פקע זיקת בעלה או לא במחלוקת היא שנויה לפי פירושי הסוגיא דיבמות ברם בחיתה ע\"י נס לא חשיב מיתה כמ\"ש מפרק תינוקת וכן נראה ג\"כ מהירושלמי שהביא הרב ברכי יוסף נר\"ו וק\"ל.
והנה מהך סוגיא דאנן קיימין דקאמר סד\"א שארו וכו' תברא למ\"ש הגאון הרא\"ם ז\"ל סדר אמור ד\"ה אין שארו וז\"ל דזה שאמרו אין שארו אלא אשתו אינו אלא דרך אסמכתא כמו עירובי תבשילין וכו' יעו\"ש דהא בש\"ס קאמר דאצטריך שכבת זרע דסד\"א כיון דשארו אקרי בההוא קרא דכי אם לשארו וכו' וכיון דקרויה שארו הו\"א לחייב עלה באשת איש קמ\"ל הרי דמשום שארו דכתיב גבי טומאה אצטריך קרא דשכבת זרע יתירא נמצא דהוי דאורייתא ויש ליישב דזה שאמרו בש\"ס הוא למ\"ד משמש מת בעריות חייב ברם למ\"ד פטור שארו אינה אשתו ודוק ועוד י\"ל על פי מ\"ש התוספות שהבאנו דאשה אחר מיתתה לאו שאר היא וכאן קיימינן לאחר מיתתה ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הבא \n על אשה דרך זנות וכו'. אבל בספר המצוות מצות לא תעשה של\"ו כתב הזהירנו מגלות ערות הבת עצמה וזה לא התבאר בפירוש בתורה וכו' ואמנם ממה שהזכיר בת הבן כ\"ש בת עצמה עכ\"ל נראה מדבריו לבתו מנשואתו נפקא ליה מק\"ו ואין כן סוגיית הש\"ס אלא לבתו מאנוסתו דלבתו מנשואתו כתוב בהדיא ערות אשה ובתה והרי בתו מאשתו בכלל בת אשתו יעו\"ש בש\"ס בכמה דוכתי מפורש בהדיא וכן רבינו כאן בס' היד פי' בתו מאנוסתו.", + " ואע\"פ\n שלא נאמר בתורה וכו' עד ואסורה מן התורה. ועיין מש\"כ מרן שהוא כאביי דגלוי מלתא בעלמא הוא דלא כרבא דמייתי לה בגזירה שוה וכמה דוכתי דפסק הכי כולם נקבצו באו בספרי תועפות ראם סדר תשא סוף סידרא ואף דכללא הוא הלכתא כרבא חוץ מיע\"ל קג\"ם שאני דין זה דסתם גמ' ס\"ל הכי בכורות דף י\"ד גבי אין עושין תמורה מ\"ט אמר קרא וכו' השתא [רע] בטוב אמרת לא טוב ברע מבעיא והיינו כאביי ריש פ\"ק דתמורה דף ט' ולא כרבא דקאמר ליה התם אין עונשין מן הדין ודריש התם בענין אחר יעו\"ש ואמטו להכי פסק רבינו בכל דוכתא דפליג אביי עם רבא בפרט זה דגלוי מילתא הלכה כאביי ועיין למרן ריש הל' טומאת מת." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "עיין בספרי אגורה באהלך דף מ\"ד." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "גר \n עמוני וכו' זה הכלל באומות הלך אחר הזכר. מימרא דר' יוחנן בפ' האומר דף ס\"ז והקשה מהרימ\"ט בחידושיו ממ\"ש בפרק עגלה [ערופה] רות בתו של עגלון בן בנו של בלק מלך מואב ובלק מנסיכי סיחון היה וכשמת סיחון מינוהו לצורך שעה ואם איתא דבאומות הלך אחר הזכר אפי' נשא בלק מואבית בתר דידיה שדינן ליה ורות מדינית היתה ולא מואבית ועיי\"ש מה שתירץ דברים הראויים אליו.
וראיתי להרב יקרא דשכבי דרוש ס\"א דקשה לו לקושיא זאת במה שהקשה על כלל זה דבאומות הלך אחר הזכר ממ\"ש ביבמות דף צ\"ז ע\"ב דשני אחים שנתגיירו שרא להו רב אחא בר יעקב נשי אהדדי וכו' דקרו ליה בני פלנייא ופי' רש\"י הלכך לא מסקי אינשי אדעתייהו שהם אחים מן האם ומידע ידעי דהא דשרינן משום דאין אחוה מן האב לגר דסתם גויה זונה היא ומאיש אחר הוא וא\"כ היכי אמר הכא באומות הלך אחר הזכר שאם אחד משאר אומות נשא כנענית הולד מותר לקנותו בעבד דהולך אחר הזכר דנהי דהלך אחר הזכר מ\"מ סתם גויה זונה ונחוש שהולד מאיש כנעני הוא וכו'.
איברא דמצינו בש\"ס שם דף צ\"ח אמר רבא הא דאמור רבנן אין אב לגוי לא תימא משום דשטופי זימה נינהו אלא אפילו דידיע נמי לא חיישינן דהא שני אחין וכו' אלא אפקורי אפקרי רחמנא לזרעיה דכתיב בשר חמורים בשרם ולפי טעם זה לק\"מ ועיי\"ש מה שנדחק בדברי רש\"י ומה שבנה בניין כדי ליישב קושית הרימ\"ט.
ואנא בריה קלה כמות שהיא לא באתי לכוונתו דנחזי אנן וכי רש\"י גמרא הוא דקא נסיב טעמא לנפשיה מאי דליתי בש\"ס והא בש\"ס טעמא טעים דרחמנא אפקריה לזרעיה וודאי כונת רש\"י פשוטה דקשה לו במ\"ש בש\"ס כי פליגי מן האב ומן האם מאן דשרי בתר האב שדינן דבני פלנייא קרו להו דמאי שנא במן האם ולא מן האב כו\"ע לא פליגי דאסור משום דאתי לאחלופי בישראל ואף מן האם ומן האב אתי לאחלופי בישראל דלעולם שוין בין מן האם לחוד בין מן האב לחוד בין משניהם בגרים שרי ובישראל אסור וא\"כ מאי שנא דמן האם לחודיה אתי לאחלופי ומן האב והאם לא אתי לאחלופי ואהא מתרץ שפיר דכשהם מן האב ג\"כ מידע ידעי דמאי דשרינן משום דאין אחוה לגוי דסתם כותית זונה היא ומאיש אחר ר\"ל דמכח הך ידיעה סבור דהכא מאי דשרינן הוא מטעם זה וזה לא שייך בישראל וזה סלקא דעתין דאינשי ואף דלפי האמת אין זה לענין זה מ\"מ אהני לן ס\"ד זה דלא ליתו לאחלופי משא\"כ מן האם לחוד דאתי לאחלופי דליכא טעם האמור לחלק ביניהם דלא ידעי דרחמנא אפקריה לזרעיה וא\"כ טעם לענין זה הוא מ\"ש בש\"ס דרחמנא אפקריה לזרעיה ומ\"ש רש\"י הוא ס\"ד דאינשי דמזה לא אתו לאחלופי ואף דלשון רש\"י מגומגם קצת האמת יורה דרכו גם מה שהקשה דכיון דרחמנא אפקריה לזרעיה דגוי אמאי באומות הלך [אחר] הזכר לא ידעתי את שיחו דהאי דרחמנא אפקריה לזרעיה הוא בבא להתגייר משא\"כ בהיותו גוי הלך אחר הזכר ופשוט ושפיר תריץ לה מהרימ\"ט למאי דקשיא ליה ואתי עם ההיא דפ' עגלה ערופה דף מ\"ב דרות אתי מבלק ועיין מ\"ש להרב הנזכר דף קל\"ה ע\"ג מה שרצה לתרץ לקשית מהרימ\"ט הנזכר במה שרצה לחלק בין מצרי שנשא עמונית לגוי אחר שלא נאסר לבא בקהל ע\"פ מ\"ש רש\"י בסנהדרין דף נ\"ח דגר שנתגייר אין לו עליו קורבה מקודם וזה דוקא שייך בגויים דעלמא ולא בעמוני ומואבי ומצרי דא\"כ איך אסרה תורה גר שלהם דכתיב לא יבא עמוני ומואבי ומצרי בקהל ה' הלא נתגייר ולא נשאר שום קורבה עימם אלא ודאי באלו נשאר הקורבה וא\"כ בגוים דעלמא שנשא מואבית והולד כזכר הוא בעודו בגיות אבל בנתגייר שביטל הקורבה מה לו לילך אחר הזכר הא אינו אביו ונמצא נשאר לו קורבת האם שהיא מעמוני שאינה בטלה ממנו ואסור לבא בקהל משא\"כ מצרי שנשא עמונית שהולד מצרי אף אם נתגייר דלא נתבטל בגרותו שאר האב דהא אסרה וכו' יעו\"ש.
ולענ\"ד זה אינו דכל עצמו לא בא אלא מכח דאיך יאסר גר מעמון ומואב ומצרי לבא בקהל מאחר דלא נשאר לגר הזה קורבה עם אביו ואין זו הכרח דכך גזר ה' להם דרך קנס דאף שיתגיירו יהיו באיסורן לבא בקהל משום חטאתם ומ\"ש בתוך דבריו דקורבת האם אינה בטלה ממנו גם זה אינו דכך תתבטל קורבת האם כמו קורבת האב כמו שנראה מש\"ס יבמות דף צ\"ז שזכרנו דבין לרב ששת בין לרב אחא בר יעקב גם באחים מן האם לחוד שרי בגרותן למנסב נשי דהדדי אלא דללישנא קמא לכו\"ע אסור משום גזרה וללישנא בתרא לחד מינייהו אסור משום גזרה ולאידך גם בזה לא גזר נמצא דמדינא לכו\"ע שרי משום דרחמנא אפקריה לזרעיה דכתיב בשר חמורים בשרם וזירמת סוסים זרמתם כמ\"ש שם בדף צ\"ח נמצא דגם זרע האם אפקריה רחמנא כזרע האב ואיך הוא חילקם וכתב נשאר לו קורבת האם שאינה בטלה ממנו וק\"ל ואין לנו אלא תירוץ מהרימ\"ט." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "איזהו \n גר תושב וכו' ולא מל וכו'. וכן כתב רבינו בכמה דוכתי דגר תושב אין צריך למילה פ\"א מהל' מילה ופ\"כ מהל' שבת וכמה דוכתי דאינו מזכיר בגר תושב אלא ז' מצות בלא מילה דזה מוסכם לכולהו תנאי בברייתא שם בע\"ז דף ס\"ד דפליגי שם תנאי איזהו גר תושב זה אומר בכה וזה אומר בכה ואין גם אחד דהזכיר מילה מורה ודאי דאין צריך מילה לגר תושב אשר מזה אני תמיה בפשט הש\"ס שם דף ס\"ה דמותיב לר' יהודה דשדר דורונא לנכרי ביום אידם מטעמא דלא פלח לע\"ז מר' יוחנן דאמר גר תושב שעברו עליו י\"ב חדש ולא מל הרי הוא כמין שבאומות דנראה מזה שהבין המקשן דלר' יוחנן גר תושב צריך מילה והתמהא דהוי ר' יוחנן דלא כמאן דהא כתיבנא דלכולהו תנאי גר תושב אין צריך מילה ומן התימה להמש\"ל פ\"י מהל' מלכים שכתב דגר תושב שהוזכר בתורה היינו שמל וקבל ז' מצות וכמו שהקשיתי בספרי תועפות ראם סוף סדר בראשית." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין בחידושי פרק ב' מהלכות שבת ה\"כ." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואינו \n נושא ב' נשים וכו'. ועיין השגת הר\"א ור\"ל דאי איתא דגם בשאר השנה אסור למה לי קרא דובעד ביתו וש\"ס ג\"כ ביומא דף י\"ג שהקשה א\"כ הו\"ל ב' בתים ורחמנא אמר וכו' ולא ב' בתים בלא\"ה תיפוק ליה דאי אפשר לכהן גדול ליקח שתים והרב המגיד לא מצא מענה לזה דלו יהי דהמציא פסק רבינו מההיא סוגייא דהבא על יבמתו מ\"מ סוגייא דיומא מנגד לפירוש זה דפי' רבינו בההיא סוגייא.
ולענ\"ד כבר תירץ זה רבינו בפ\"ה מכלי המקדש ה\"י שכתב ואינו נושא שתי נשים ואם נשא שתים אינו יכול לעבוד ביום הצום עד שיגרש לאחת מהם עכ\"ל נמצא דאצטריך קרא לובעד ביתו ללמד זה דאף אם עבר ונשאה אינו עובד דלא נימא לו יהי דעבד איסורא אבל אינו ענין לעבודת יום הכיפורים קמ\"ל דמעכב ואינו יכול לעבוד ומשום הכי הקשה בש\"ס ורחמנא אמר בעד ביתו ולא ב' דהיא קושיא דאלימא טובא דמעכב לעבודה ואפילו אם נשאה צריך לגרשה ועיין להמש\"ל פ\"ג דעבדים הי\"א מ\"ש לדעת רבינו ומתוך דבריו מתורצת תמיהת הראב\"ד והוא דוחק לענ\"ד וצריך לחלק שם באופן אחר.
ולמ\"ש הר\"א אלא שאני מוצא וישא לו יהוידע נשים שתים עיין מש\"כ הרב המגיד עד שהיה מגרש אחד מהן וכן כתבו בתוס' ישנים דיומא וז\"ל ולא בעד ב' בתים ומ\"ש בדברי הימים שמא ביוה\"כ היה מגרש אחת מהן עכ\"ל וודאי לדעתם צ\"ל דהיה נושא כמה נשים לפי שגרושה אסורה אפילו לכהן הדיוט והוא דוחק והאמת לדעתי מ\"ש הרה\"מ דנשאם זו אחר זו או שאח\"כ נתמנה לכ\"ג ולא כהר\"א ותוס' ישנים ולהרה\"מ קשה לי למה לא תירץ להשגת הר\"א מההיא במה שכתב לתרץ לקרא דדברי הימים שאח\"כ נתמנה ולהכי אתא קרא דוכפר בעדו ובעד ביתו שאפילו נשאם קודם שנתמנה צריך לגרשה דאי לאו האי קרא הו\"א דשרי כיון דנשאה בהתר.
והקשה החכם השלם שב\"ע נר\"ו לדעת רבינו ז\"ל דגם בשאר ימות השנה אסור לכ\"ג ליקח ב' נשים א\"כ היכי נסבינן ליה לכ\"ג אשה אחרת בערב יוה\"כ והא עד דמגרש לה הוו להו ב' נשים ואף שהוא לצורך יוה\"כ מ\"מ לא הוי בעידנא דמה שעובר הוא בערב יוה\"כ ומה שמקיים הוא ביוה\"כ ונראה דרבינו ס\"ל כס' הר\"ן הביאו הנמוק\"י פרק אלו מציאות למה שהקשה ז\"ל דלמה ליה לש\"ס לומר דאינו נכנס כהן בבית הקברות להשיב אבידה משום דאבידה עשה וכהן הוי עשה ולא תעשה תיפוק ליה דלא הוי בעידנא דמיד בהכנסת הכהן בבית הקברות עובר ותירץ הר\"ן דהכא נמי הוי בעידנא דכשנכנס מתעסק הוא במצות השבת אבידה ואע\"פ דלא גמרה מה בכך וכו' העולה מדבריו דכל שא\"א לקיים העשה באופן אחר אף שקודם קיום העשה עבר הל\"ת אין בכך כלום והכא נמי שא\"א לכ\"ג לעבוד ביוה\"כ אם לא נעשה מעשה זה בערב יוה\"כ חשיב בעידנא ולכן גריס רבינו בש\"ס שם באלו מציאות משום דכהן הוי עשה ול\"ת יעו\"ש כמ\"ש פי\"א דגזלה ואבידה הי\"ח ומן התימה על הרה\"מ שכתב שם לענין דינא לא נפקא לן מידי והא נפק\"מ טובא לענין אחר." + ], + [], + [ + "עיין מש\"כ המשנה למלך פי' המתחלת וא\"ת כפי זה וכו' עד יעו\"ש. ולי אני עבדו דבריו תמוהים חדא במ\"ש דאף דהיה כהן אפשר שלא היה משוח מלחמה והלך שם מטעמא אחרינא וכו' והא כל [זמן] דלא היה משוח מלחמה לא היה ג\"כ כהן דלא נתכהן עד ששם שלום בין השבטים ולא מצינו סברא (ג') [זו] שהיה כהן ולא משוח מלחמה לשום חד מרז\"ל ועוד במ\"ש שאלעזר הלך עמהם למלחמה ומקרא מלא דבר הכתוב וישלח אותם ואת פנחס וכו' לצבא ומאי שנא דהזכיר לפנחס ולא לאלעזר ועוד דכתיב בתריה ויביאו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל עדת בני ישראל הרי דאלעזר נשאר עם משה וכל עדת ישראל ומה גם דמעיקרא קושיא ליתא דהך דרשב\"י דגיורת פחותה מבת ג' שנים ויום א' דכשרה לכהונה לית הלכתא כוותיה אלא כרבנן דפליגי עליה ומוקמו לקרא דהחיו לכם לעבדים ולשפחות יעו\"ש בקידושין דף ע\"ח וכוותייהו פסק רבינו לקמן פי\"ח ה\"ג ולפי\"ז איני מבין למ\"ש עוד וז\"ל ועוד דנשואין אלו וכו' ועוד וכו' דכל זה דלא כרבנן ועוד מה שראיתי במכתב לחכם בני שלם בתורתו פחד יצחק יהיה בעזרו הקשה בשם מהרח\"א הי\"ו במה שסיים וז\"ל ומיהו וכו' וכגון מעוברת שנתגיירה וכדאיתא וכו' עכ\"ל ואיך אפשר במדיין דנאמר הכי והא כתיב וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו ואיהו מתרץ לה הבן יקיר לי יצ\"ו באומרו דהאי קרא דוכל אשה יודעת איש נאמר אחר בואם אצל משה ואמר להם החייתם כל נקבה והזהירם שיהרגו אותם וא\"כ אפשר שקודם זה גיירו איזה מהם מעוברות ואח\"כ בהזהרת משה הרגו לאמותם ועפי\"ז תירוץ מצא למה שהקשה הרב בעץ החיים סדר מטות במ\"ש התוס' בשבת והלא יפת תואר מותרת להם וכו' והקשה הרב דמאי קושיא הא מלחמת מדין היא מלחמת חובה וליכא דין יפת תואר אלא ברשות אלו דבריו ז\"ל. וע\"פ האמור נכון דמ\"ש התוס' הוא למה שהבינו דההיא מלחמה הויא רשות דהא ראיה שהביאו הנשים חיות ואם כן למה השיבו כששאל להם חזרתם לקלקולכם (מימי) [מידי] הרהור לא יצאתם הו\"ל לומר והלא יפת תואר מותרת והיינו לפי סברתם ודוק אלו דבריו נר\"ו.
ואנכי הרואה שדבריו יתכנו לקושית הרב עץ החיים ברם לקושית מהרח\"א הי\"ו אינו נוח לי דאינו עולה על הדעת דבזמן קצר כל כך גיירו להן וצ\"ל דכשאמר להם וכל אשה יודעת וכו' הרוגו כבר ילדו והרגו לאמותם לחוד ועוד דהחיו לכם צ\"ל דלפינחס קאי להנך ולדות באופן דלדידי כל דברי המש\"ל תמוהים." + ] + ], + [ + [], + [ + "עיין בסיפרי תועפות ראם דף ע\"ח ע\"ד." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל \n הכהנת וכו' ולא בנות אהרן. וקשה טובא דבני אהרן לא קאי האשה זונה וחללה דכתיב בתריה וכמו דאיתא ביבמות דף פ\"ד לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים עד היא אינה מוזהרת ע\"כ ואם איתא דבני אהרן קאי גם ההאי עניינא דאשה זונה וחללה ומשום הכי מתמעטו נשים כהנות שיכולות להנשא לפסולים כגון חלל וכיוצא מפסולי כהונה מאי קשיא ליה מלא יקחו התם הוא ענין אחר שכשם שהכהן הנושא חללה עובר בלאו כן החללה עוברת דגלי רחמנא לא יקחו לומר שהיא ג\"כ עוברת וגם רבא אמאי תלי לה כל היכא שהוא מוזהר היא מוזהרת וכו' והא לימא ליה קרא כתיב בני אהרן ולא יקחו הוא ענין אחר וכן נראה מההיא דקידושין דף ל\"ה ע\"ב דגלי הגזירה שוה דפאת פאת דבני אהרן ולא בנות קאי גם אעניינא דלא יקחו וכו' מכלל דמשם ואילך לא והפסיק הכתוב דקדושים ויש לישב כל זה האמנם נ\"ל מהך סוגייא דלא יקחו יתר אתא לומר דגם היא עוברת ומכאן תשובה מוצאת למ\"ש התוס' בחגיגה דף י\"ד ע\"ב ד\"ה בתולה וכו' וקשה לר\"י מההיא דתנן היתה מעוברת וכו' והא משמע דקא בעי אליבא דכו\"ע ושמא כאן דאף היא בכלל האיסור כדכתיבנא וכו' קרי ביה יקיח נאמנת עכ\"ל ואין תירוצם מובנת דגם בנדון דמתני' גם היא בכלל האיסור אם אמת הדבר שנבעלה מנתין וממזר ושוב נשאת לכהן מקרא דלא יקחו ומה הפרש יש ביניהם.
ולענ\"ד נראה דהכא כיון שהיא בכלל האיסור אמרינן דלא עבדא איסורא כיון דלא איתרע חזקתה לומר דעבדא איסורא לפי דאפילו אם אמת הוא דאינה בתולה באותה בעילה מה איסור איכא וכיון שכן אמרינן דנאמנת דלא עבדא איסורא אבל התם אם אמת הדבר שנבעלה לנתין או ממזר איך נאמר דלא עבדא איסורא והא עבדא איסורא בבעילתה לנתין ולממזר דהיא ג\"כ בכלל האיסור דלא יבא ממזר כיון דהוא עביד איסורא אף היא עבדא איסורא וע\"כ לא נאמר לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים אלא אשה כשרה שיכול לישא חלל וכיוצא מפסולי כהונה ועמיתי בתורה מהרי\"א נר\"ו פי' באופן אחר דשאני גבי בתולה שעיברה כיון דעבדא איסורא גם היא והיא מילתא דעבידא לאגלויי דאחר בעילה אחת יתוודע חרפתה דעבדא איסורא משו\"ה אמרינן דלא עבדא איסורא משא\"כ התם דלו היה דעבדא איסורא כיון דלא נודע עבדא ועבדא.
ומה שכתבו קרי ביה יקיח יש לעיין ולבקש מקום מוצאם ונראה דהיינו מש\"ס יבמות דדרשו מלא יקחו יתר לחייב לאשה ומשמעות הדרשה היינו ודאי דלא יקחו צ\"ל לא יקיחו ואף כאן בכ\"ג כיון דכתיב והוא וכו' יקח למה לי כי אם בתולה מעמיו יקח אשה ואף דאתא לאוקומא בעשה כמ\"ש התוס' בפסחים דף מ\"א מ\"מ לימא קרא יקח לחודיה אשה למה לי למדרש יקיח אשה ומ\"ש בספרים קרא דיחזקאל ט\"ס הוא ושוב כה הראני הבן יקיר לי פחד יצחק ישמרהו בוראו סוגייא דפרק אין מעמידין דף כ\"ג גבי ויקחו אליך וכו' שדרשו ימכרו והיינו משום דקרי ביה ויקיחו יעו\"ש גם בפי' רש\"י ואחר זמן רב נדפסו ספרי שער המלך ח\"א הל' איסורי ביאה וברכי יוסף אה\"ע סי' ו' ויד מלאכי סי' קמ\"ד האריכו בקושיות אלו ותהילות לאל באנו לכוונתם." + ] + ], + [], + [ + [ + "כל \n הבא על ערוה דרך אברים וכו' הרי זה לוקה מן התורה. הנה ביאר דעתו דוקא דרך תאוה שנהנה בקירוב בשר וכו' ולפי\"ז ינצל מהשגת הרמב\"ן בס' המצוות סי' שנ\"ג שתמה עליו מסוגיית שבת דף י\"ג דא\"כ היו מביאין הברייתא הזאת דספרי שממנה למד רבינו דין לתיובתא לר' פדת וכו' יעו\"ש דההיא דר' פדת אינו מנגד להך דספרי דפסק רבינו דהספרי ורבינו איירו בקירוב בשר של חיבוק ונישוק דרך תאוה שהוא הרגל לביאה ממש ובזה הוא דאיכא מלקות אבל התם בשבת איירי בקריבה בלא תאוה כלל אלא שהן קרובים זה לזה אמנם דברי רבינו תמוהים מצד עצמם דסותר עצמו דידיה אדידיה דאילו כאן פסק דבחיבוק ונישוק דרך תאוה לוקה וכ\"ש נשיקת השמש ואילו הוא ז\"ל בפ\"א מהלכותינו ה\"י כתב דליכא חיוב מיתת בי\"ד או כרת או מלקות או מכת מרדות כל חד כדאית ליה אלא במכניס ראש העטרה שהוא מערה או בהכניס כל האבר שהוא הנקרא גומר וסיים דליכא חיובא אלא בהכניס ראש העטרה והא אפילו בנשוק וחבוק חייב מלקות.", + " כלומר\n לא תקרבו לדברים המביאים לידי גלוי ערוה. וקשה טובא דזה הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו ופסקו בכמה דוכתי ולכאורה עלה על דעתי לומר דלק\"מ דעד כאן לא מקרי לאו שבכללות אלא כעין לאו דלא תאכלו על הדם דמשמע מיניה עניינים הרבה מובדלים זה מזה כידוע אבל היכא שאינו כולל אלא ענין אחד כגון דרך משל לאו דקללה אע\"פ שיוצא איסור לגופים מוחלקים לא חשיב לאו שבכללות וכמ\"ש הראש יוסף חו\"מ בסי' כ\"ז וא\"כ השתא הכא דלא תקרבו אינו כולל אלא ענין אחד של קריבה אלא שיוצא לגופים מוחלקים דהיינו מיני קריבה ודאי דלוקה.
ולא קשה ג\"כ מה שהקשה הרב מוצל מאש סי' נ' על מ\"ש מרן פ\"א מהל' טומאת מת דבשר בחלב הוי איסורו מלא תאכל כל תועבה דא\"כ לא לילקי משום דהוי לאו שבכללות וכמ\"ש הרא\"ם סדר משפטים על פסוק לא תבשל גדי וכו' דלא תאכל כל תועבה כולל כל דבר התעוב והוי כלאו דקללה וכלאו דקריבה אלא שיוצא לגופים מוחלקים ובזה ודאי דלקי אלא דאי קשה על מרן הוא ממ\"ש רבינו פי\"ח דפסולי המוקדשין ה\"ג כל קרבן שהוא פסול וכו' כל האוכל ממנו לוקה שנאמר לא תאכל כל תועבה מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין וכן קדשים שהוטל בהם מום האוכל מהם כזית לוקה הוי בכלל לא תאכל כל תועבה וכו' עכ\"ל הרי דכתב רבינו דמאי דלקי האוכל מפסולי המוקדשין מקרא דלא תאכל כל תועבה הוא משום דבאה הקבלה דהאי קרא מיירי בפסולי המוקדשין ונמצא דהוי מיוחד בפסולי המוקדשין ולא הוי לאו שבכללות אלא כלאו דקללה וקריבה דהוי ענין אחד כולל גופים מוחלקים ולכן האוכל מכל פסולי המוקדשין לוקה וא\"כ איך כתב מרן לדעת רבינו דמאי דלקי בבשר בחלב הוא מקרא דלא תאכל כל תועבה והא האי קרא אינו אלא בפסולי המוקדשין כמ\"ש רבינו ואף דבש\"ס פרק כל הבשר הביאו הרא\"ם סדר משפטים איכא מאן דמפיק לאיסור בשר בחלב מלא תאכל כל תועבה היינו לאיסור מדשני רחמנא וכתב לא תאכל כל תועבה ולא כתב פסולי המוקדשין ובזה ודאי דלא לקי כמ\"ש מרן גופיה סוף הל' ע\"ז הי\"ד וז\"ל וא\"ת היאך לוקה המגדד עצמו דהא לאו שבכללות הוא כמו לאו דלא תאכלו על הדם וי\"ל דלא דמי דהתם לא נודע הלאו איזה הוא אבל הכא ידענו שהוא שלא נגדד עצמנו אלא שריבה גם שלא להעשות אגודות אגודות ולזה הוי בדם לאו שבכללות אלו דבריו וכן כתב ג\"כ בהל' איסורי מזבח פ\"ה ה\"ג וז\"ל ואפשר לומר וכו' ומן התימה עליו שכתבו בדרך אפשר והיינו הך דלא תאכל כל תועבה כמו לא תתגודדו ובמאי דידעינן דאיירי ביה קרא לקי ובשאר דברים הנלוים אליו לא לקי וא\"כ איך כתב מרן דלקי בבשר בחלב מקרא דלא תאכל כל תועבה ואין להעמיס זה בדברי המוצל מאש.
ולענ\"ד דברי מרן נכונים ואין בהם נפתל ועקש וגם לא קשה כלל מ\"ש עוד הרב מוצל מאש ז\"ל שם וז\"ל דקשה טובא שהרי בדברי רבינו לא הוזכר כלל אלא מק\"ו דבשול וכו' דכוונתו רצויה דלא מקרי עונשין מן הדין כיון דאיסור בישולו הוי בכלל לא תאכל כל תועבה כל דבר שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל וכיון דנאסר באיסור בכתוב אהני הק\"ו להביא עונש עליו וכיוצא בזה כתב הרב המגיד רפ\"ב דמאכלות אסורות וז\"ל ודע דאין לתמוה וכו' דלאו מיני בהמה וחיה טמאים באים מק\"ו וכו' לפי שאלו כבר נאסרו בלאו הבא מכלל עשה וכו' וכיון שכן אפשר ללאו שלהן לבא מק\"ו והיינו ממש כדברי מרן הכא ואף שאין בדברי רבינו מוזכר הלאו הבא מכלל עשה אלא הק\"ו לחוד ולא זה בלבד כתב מרן כן אלא בפ\"ה מאיסורי מזבח ה\"ו כתב כן כדברי הרה\"מ ונשתמש מדבריו אלו יעו\"ש ונמצא דבריו אלו דהוו מצודקים עם דבריו שבמקום אחר וכדברי הרה\"מ אלא מצד אחר תברא ליסוד זה שהמציא הרה\"מ ז\"ל יעו\"ש בחידושינו פ\"ב דמאכלות אסורות.
ואיך שיהיה הדרן לדאתן עלה דכלל זה דכייל לן הראש יוסף בר סמכה היא ממ\"ש כאן רבינו דלוקה מקרא דלא תקרבו אמנם קשה טובא דנסתר כלל זה מש\"ס סנהדרין דף ס\"ג ע\"א דשם השוה לאו דלא תעבדם ללאו דלא תאכלו על הדם ולאו דלא תעבדם דמי ממש ללאו דקללה ולאו דלא תקרבו לגלות ערוה ויותר תימה דרבינו פסק ההיא דלא תעבדם דהוי לאו שבכללות בפ\"ג מהל' ע\"ז ה\"ו יעו\"ש וסותר דידיה אדידיה ושוב ראיתי מ\"ש התוס' שם ד\"ה על כולם וכתב הרב המגיד ולפי דעתו ז\"ל וכו' עד באותו מקום לוקה יעו\"ש ועיין בס' שער המלך מאי דקשיא ליה ויסוד קושיתו היא דבשעת נשיקה לא מקיים עשה עד גמר ביאה דאיכא הקמת שם וכמו כן כתבו התוס' פרק השולח גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין דלא אתי עשה דפרו ורבו ודחי לא תעשה דלא יהיה קדש משום דמשעת העראה עבר הלאו ועשה דפרו ורבו לא מקיים עד גמר ביאה אלו דבריו ונעלם ממנו מ\"ש התוס' ביבמות דף כ' ע\"ב ד\"ה אטו ביאה שניה שכתבו לאו דוקא נקט ביאה שניה דהא אפי' גמר ביאה ראשונה אסיר דיבמה נקנית בהעראה וכו' עכ\"ל וא\"כ שאני מפריה ורביה דצריך גמר ביאה לפי דהפריה ורביה הוא להפרות ולהרבות משא\"כ יבמה דדי בהעראה לחוד ועיין מש\"כ התוס' שם בעמוד א' ד\"ה יבא עשה וא\"כ אין מקום למה שהאריך אח\"כ וק\"ל." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "לא \n יהלכו בנות ישראל כו' ואחת אשת איש וכו'. וכן כתב מרן בספרו הקצר אה\"ע סי' כ\"א והקשה המגן אברהם או\"ח סי' ע\"ה דסותר עצמו מרן שכתב שם אבל בתולות שדרכן לילך פרועות ראש מותר וגם דאיתא בכתובות אם יצאת בהינומא וראשה פרועה בחזקת שהיתה בתולה ועיי\"ש מה שתירץ. ודבריו תמוהים חדא במ\"ש דפרועות ראש דאה\"ע היינו קליעת שער ונסתייע ממ\"ש רש\"י בחומש סדר נשא ואגב שטפיה לא עיין בלשון רש\"י שם דהתם לאו מתבת ופרע הוא דמפיק לה דפירוש פרע הוא גלוי וכמ\"ש הרא\"ם שם יעו\"ש שהכריח הדבר כראי מוצק. ועוד לו יהי כדבריו מה הפרש יש בין פרועות דאה\"ע דפירושו קליעת שער לפרועות ראש דכאן שהוא גלוי הראש וכי בתבה אחת משתמש הרב לב' עניינים אלא ודאי הכל אחד וחזרה קושיא לדוכתא והבית שמואל מכח קושיא זאת כתב דפנויות דאה\"ע היינו גרושות או אלמנות ולי הדיוט אין צריך לזה ולק\"מ דמ\"ש רבינו וכן מרן באה\"ע היינו בהולכת בשוק וכמ\"ש בפירוש ואפילו דשרי מ\"מ בשוק גנאי הדבר והוי פריצות אמטו להכי אסרו ברם בבית וחצר שפיר דמי לילך הבתולות פרועות ראש ושוב ראיתי להכנסת הגדולה באה\"ע סי' הנזכר שכתב משם חכם אחד הובא בבאר שבע כמ\"ש דהיינו דוקא בשוק אלא שחלק עליו במה שחילק בין שוק לחצר ברם בבית שרי ושוב ראיתי להב\"ח שלא נראה לו לחלק בהכי מכח ההיא דיצאת בהינומא וראשה פרועה ולענ\"ד לק\"מ דהתם לכתחילה היו מוליכין אותה הכי ראשה פרועה כדי שיזכרו וימצא לה עדות לעת הצורך." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם \n השתין מים לא יאחוז באמה ואם הוא נשוי מותר. כתב הב\"י באו\"ח סי' ג' וז\"ל כתב בסמ\"ג שהרי\"ץ היה מסופק אם נשוי שמותר לאחוז וכו' אי דוקא להשתין אבל להתחכך אסור או דילמא לא שנא אלו דבריו והקשה חד מרבנן דמאי מספקא ליה והא נראה מברייתא דפרק כל היד דף י\"ג דאסור דאמר ר' טרפון כל המכניס ידו למטה מטבורו תקצץ אמרו לר\"ט ישב לו קוץ לא יטלהו א\"ל לא והלא כריסו נבקעת א\"ל מוטב וכו' ולא ירד לבאר שחת וכו' נראה דהודו לר\"ט דומיא דברייתא אחרת דאיתא שם לעיל מיניה וכתבו התוס' דהודו לר' אליעזר וא\"כ ה\"ה בברייתא זאת דהודו ולק\"מ דהתם הכריחו דהודו וכאן לא מצינו ועוד לו יהי דהודו ליה מ\"מ הן אמת דהודו ליה מיהא דלהשתין אסור אבל כשא\"א בלא\"ה לא אלא דר\"ט אמר אפי' כשא\"א בלא\"ה ורבנן הכי קא אמרי ליה הודו לי מיהא בזה ולא הודה וגם אפשר דרבנן הודו ליה לר\"ט אף בזה שא\"א בלא\"ה ולכן מסתפק הרי\"ץ ובספר הקצר פסק להחמיר אחר שראה להתוס' שם בנידה ד\"ה כל ובד\"ה אוחז דלתירוץ ב' בשני המקומות יוצא דאסור." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kedushah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kedushah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..83d8d9d5b061f3247c70119e05b700caa1a3cbf5 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kedushah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,207 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Forbidden_Intercourse", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל \n הבא על ערוה מן העריות והיא מתה פטור מכלום. והוא ש\"ס ערוך פ' הבא על יבמתו דף נ\"ה שכבת זרע באשת איש פרט למשמש מתה דסד\"א לאחר מיתה נמי שארו אקרי ואימא לחייב עלה באשת איש קמ\"ל נמצא דכל שמתה האשה פקעה זיקת בעלה ולא הויא אשת איש.
ובכן אני תמיה על מרן החבי\"ב ז\"ל באה\"ע ריש סי' י\"ז הגהות הטור אות ב' כתב וז\"ל אשת אליהו או ריב\"ל מותרת לינשא תרומת הדשן סי' ק\"ב א\"ה וכו' ועוד אומר אני נפקותא אחריתי דנ\"מ כשתחיה אשת אליהו או ריב\"ל בתחית המתים מותרת לינשא דכל זמן שהבעל קיים לא מפני שמתה היא פקעה זיקתה וסבור אני לומר דאם מתה אשה תחת בעלה מיתה ודאית ושוב חיתה ע\"י נביא דלא פקעה זיקת בעל מעליה ואינה יכולה לינשא לאחר אלו דבריו ז\"ל והמה דברים תמוהים דהא הלכה פסוקה היא דכל שמתה פקעה זיקת בעלה דלאו שארו היא והבא עליה פטור מכלום.
אמנם מטעם אחר נראה דאשת איש שמתה וחיתה על ידי נביא כבן הצרפית ובן השונמית לא פקעה מעליה זיקת בעלה דכיון דחיתה לא חשיבא המיתה מיתה והוא ש\"ס ערוך פרק התנוקת שאלו לר\"י בן חנניא בן שונמית מהו שיטמא א\"ל מת מטמא ואין חי מטמא ע\"כ הרי דחשיב כאילו לא מת כלל ולכן ליכא טומאה ולאו דוקא אחר שחיה אלא אף בעודו מת דכיון דלא חשיבא המיתה מיתה ליכא טומאה ואי הוה טומאה בשעת מיתה אח\"כ כשחי טומאה היכן הלכה נמצא א\"כ דהמיתה כזאת כלא חשיבא ומינה דלא פקעה זיקת בעלה אלא דבמיתה ממש כדרך כל הארץ בלי תחיה עד תחית המתים פקעה זיקת בעלה ונמצא א\"כ דכשחיתה בתחית המתים אפילו בעלה חי אינה אשת איש דפקעה מעליה זיקת בעלה נמצא הדבר מפורש בש\"ס דילן דכל שמת וחי כדרך בן הצרפית ובן השונמית לא הויא מיתה ולפ\"ז לא היה לו להרב ברכי יוסף נר\"ו באה\"ע סי' י\"ז להפשיט ספקו אשת ר' זירא שנשחט אי אחר שנתרפא היתה צריכה אשתו קדושין אחרים מהירושלמי דפרק מי שאחזו סי' ג' ועלה על דעתו לומר דש\"ס דילן פליג עליה יעו\"ש דהא פשוט בש\"ס דילן דלא חשיב מיתה כיון דחזר להחיות וק\"ל ועיין להרב חידושי אגדות שם בפ' תנוקת ועיין לתלמידי הר\"פ בשיטה מקובצת לב\"מ (גבי) דף קי\"ד דקשיא להו היאך החיה אליהו לבן הצרפית ותירצו דכיון שהיה ברור לו שמחיהו כחי דמי עכ\"ל הרי דכל כנדון זה חשיב חי ואף שהתוס' שם הוסיפו בתירוץ וסיימו הכי שהיה ברור לו שיחיהו הותר לו משום פקוח נפש עכ\"ל כתבו כן לתרץ דהיאך בהיותו מת נכנס להטמאות ואהא תירצו משום פקוח נפש ברם לענין שאח\"כ חי כמאז ומקדם בזה ודאי דלא חשיב מת כלל ולמפרע ידעינן דליכא טומאה וכמ\"ש בפ' תנוקת וא\"כ לגבי אשה אי אירעה לה כזה ודאי לא פקעה ממנה זיקה מבעלה וכל זה פשוט. והרואה יראה בדבריהם אלו דהתוס' דארכבהו תירוצם אתרי רכשי.
ולענ\"ד חסר בדבריהם תיבות אי נמי והוו ב' תירוצים והמפרשים נדחקו. הדרן לקמייתא דמ\"מ כשהתחיה היא בתחית המתים ודאי דפקעה זיקת בעלה. ושוב ראיתי שדברי מרן החבי\"ב יתכנו ע\"פ פירוש רש\"י וגירסתו שם דגריס בש\"ס הכי דסד\"א הואיל לאחר מיתה נמי שארו איקרו אימא ליחייב עלה באשת איש קמ\"ל ופרש\"י סד\"א הואיל וכו' דבעלה מקרי דכתיב גבי טומאה כי אם לשארו ושארו היא אשתו ליחייב עלה קמ\"ל עכ\"ל הרי דאף לאחר מיתתה שארו מיקרי וזיקת בעלה עליה אלא דהבא עליה פטור מגזרת הכתוב דכתיב שכבת זרע יתר לאפטורי וזו היא שיטת התוס' בב\"ב דף קי\"ד ע\"ב ד\"ה מה אשה שכתבו בפירוש הכי וז\"ל דאמרינן בפרק הבא על יבמתו דלאחר מיתה נמי מקרי שארו ברם התוס' בסוגיין דיבמות רוח אחרת אתם דלאחר מיתה לאו שארו מקרי והיינו טעמא דלא גרסי הואיל אלא לאחר מיתה נמי שארו איקרי אימא לחייב עלה באשת אשת קמ\"ל ור\"ל דגלי קרא דלא אגידה ביה לאחר מיתתה ושארו דכתב רחמנא שהיתה כבר ונמצא א\"כ דאין מהש\"ס תיוהא על דברי החבי\"ב ומ\"מ לא ימלט מן הגמגום שכתב כן מדעתו שכתב וסבור אני לומר וכו' ומה גם דהתוס' חלוקים ולא היה לו לומר אלא דלשיטת רש\"י נ\"מ הכי והו\"ל להביא הך סוגיא דפרק הבא על יבמתו ודוק.
ודע דדברי התוס' דסוגיין לא באתי לכונתם דכתבו דההיא דפרק יש נוחלין דקאמר כשם שאין יורש את אשתו בקבר להנחיל לקרוביו וכו' והא דפשיטא ליה בבעל טפי היינו מהך דהכא וכו' ופי' דבריהם דהיינו דהאיש מת ואח\"כ מתה אשתו ואחר שמתה אשתו באה לה ירושה בקבר קאמר דאינו יורש את אשתו כשהוא בקבר להנחיל לאחיו דכבר פקע זיקת בעלה כשהיא מתה דלא מיקרי שארו ומשום דגבי האיש שאינו יורש את אשתו הוי פשוט יותר מכח דרשא דהכא נקט כשם וכו' והא בנדון כזה שמת האיש ואחר שמת הוא מתה היא והוא אינו יורשה להנחיל לאחרים אין צריך להשתמש מטעמא דכשמתה האשה אין זיקת בעלה עליה אלא דכיון שמת הבעל תחילה ליכא זיקה עוד על אשתו דהרי היא אלמנה ומותרת לכל אדם ומהיכא תיתי לירש את אשתו כשהיא בקבר. ושוב ראיתי להרמב\"ן ז\"ל בשיטת ב\"ב משם הר\"י הלוי שזה עצמו פי' בש\"ס כשם שאין הבעל יורש את אשתו דהיינו אחר שמת הוא אינו יורשה כיון שהיא מותרת לינשא לאחר הרי היא קונה את עצמה לגמרי במיתת בעלה כן נמי וכו' יעו\"ש באופן שדבריהם נעלמו ממני.
ועוד קשה לדבריהם דלא גרסי הואיל ונ\"מ דכיון שמתה פקע זיקת בעלה מעליה מהיכא נפקא וכי משום דכתיב שכבת זרע נאמר פרט למתה שאינה אשתו עוד הא עדיין יש לקיים ב' המקראות דלעולם שארו זו אשתו ואף אחר שמתה וכפשטא דקרא כי אם לשארו אף אחר מיתתה נקראת שאר וזיקת בעלה עליה ושכבת זרע אתא דכיון דליכא הזרעה פטריה קרא ממיתה לבועלה ונ\"מ דאי חיה ע\"י תפלה הבועלה חייב מיתה דליכא מיעוטא דשכבת זרע ועוד דדבריהם סתראי נינהו מיבמות לב\"ב.
ושוב נגלה אלי חידושי תוספי הרא\"ש על מס' יבמות וז\"ל לאחר מיתה מיקרי שארו וא\"ת הכא משמע דאי לאו קרא הו\"א דחשיב שאר לאחר מיתה ובפ' יש נוחלין פשיטא לן דאין הבעל יורש את אשתו בקבר והיינו טעמא משום דפסק שארו לאחר מיתה וי\"ל משום דמהך דרשא דהכא דאשמועינן מקרא דלאחר מיתה לא אקרי שארו הוא דפשיטא ליה התם והא דכתיב כי אם לשארו גבי טומאה הכי פירושו למי שהיתה שארו כבר בחייו יטמא לה במותה עכ\"ל והיינו כדברי התוס' דידן דכל שמתה פקע זיקת בעלה ונמצא א\"כ דכשחיתה בתחית המתים אי פקע זיקת בעלה או לא במחלוקת היא שנויה לפי פירושי הסוגיא דיבמות ברם בחיתה ע\"י נס לא חשיב מיתה כמ\"ש מפרק תינוקת וכן נראה ג\"כ מהירושלמי שהביא הרב ברכי יוסף נר\"ו וק\"ל.
והנה מהך סוגיא דאנן קיימין דקאמר סד\"א שארו וכו' תברא למ\"ש הגאון הרא\"ם ז\"ל סדר אמור ד\"ה אין שארו וז\"ל דזה שאמרו אין שארו אלא אשתו אינו אלא דרך אסמכתא כמו עירובי תבשילין וכו' יעו\"ש דהא בש\"ס קאמר דאצטריך שכבת זרע דסד\"א כיון דשארו אקרי בההוא קרא דכי אם לשארו וכו' וכיון דקרויה שארו הו\"א לחייב עלה באשת איש קמ\"ל הרי דמשום שארו דכתיב גבי טומאה אצטריך קרא דשכבת זרע יתירא נמצא דהוי דאורייתא ויש ליישב דזה שאמרו בש\"ס הוא למ\"ד משמש מת בעריות חייב ברם למ\"ד פטור שארו אינה אשתו ודוק ועוד י\"ל על פי מ\"ש התוספות שהבאנו דאשה אחר מיתתה לאו שאר היא וכאן קיימינן לאחר מיתתה ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הבא \n על אשה דרך זנות וכו'. אבל בספר המצוות מצות לא תעשה של\"ו כתב הזהירנו מגלות ערות הבת עצמה וזה לא התבאר בפירוש בתורה וכו' ואמנם ממה שהזכיר בת הבן כ\"ש בת עצמה עכ\"ל נראה מדבריו לבתו מנשואתו נפקא ליה מק\"ו ואין כן סוגיית הש\"ס אלא לבתו מאנוסתו דלבתו מנשואתו כתוב בהדיא ערות אשה ובתה והרי בתו מאשתו בכלל בת אשתו יעו\"ש בש\"ס בכמה דוכתי מפורש בהדיא וכן רבינו כאן בס' היד פי' בתו מאנוסתו.", + " ואע\"פ\n שלא נאמר בתורה וכו' עד ואסורה מן התורה. ועיין מש\"כ מרן שהוא כאביי דגלוי מלתא בעלמא הוא דלא כרבא דמייתי לה בגזירה שוה וכמה דוכתי דפסק הכי כולם נקבצו באו בספרי תועפות ראם סדר תשא סוף סידרא ואף דכללא הוא הלכתא כרבא חוץ מיע\"ל קג\"ם שאני דין זה דסתם גמ' ס\"ל הכי בכורות דף י\"ד גבי אין עושין תמורה מ\"ט אמר קרא וכו' השתא [רע] בטוב אמרת לא טוב ברע מבעיא והיינו כאביי ריש פ\"ק דתמורה דף ט' ולא כרבא דקאמר ליה התם אין עונשין מן הדין ודריש התם בענין אחר יעו\"ש ואמטו להכי פסק רבינו בכל דוכתא דפליג אביי עם רבא בפרט זה דגלוי מילתא הלכה כאביי ועיין למרן ריש הל' טומאת מת." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "עיין בספרי אגורה באהלך דף מ\"ד." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "גר \n עמוני וכו' זה הכלל באומות הלך אחר הזכר. מימרא דר' יוחנן בפ' האומר דף ס\"ז והקשה מהרימ\"ט בחידושיו ממ\"ש בפרק עגלה [ערופה] רות בתו של עגלון בן בנו של בלק מלך מואב ובלק מנסיכי סיחון היה וכשמת סיחון מינוהו לצורך שעה ואם איתא דבאומות הלך אחר הזכר אפי' נשא בלק מואבית בתר דידיה שדינן ליה ורות מדינית היתה ולא מואבית ועיי\"ש מה שתירץ דברים הראויים אליו.
וראיתי להרב יקרא דשכבי דרוש ס\"א דקשה לו לקושיא זאת במה שהקשה על כלל זה דבאומות הלך אחר הזכר ממ\"ש ביבמות דף צ\"ז ע\"ב דשני אחים שנתגיירו שרא להו רב אחא בר יעקב נשי אהדדי וכו' דקרו ליה בני פלנייא ופי' רש\"י הלכך לא מסקי אינשי אדעתייהו שהם אחים מן האם ומידע ידעי דהא דשרינן משום דאין אחוה מן האב לגר דסתם גויה זונה היא ומאיש אחר הוא וא\"כ היכי אמר הכא באומות הלך אחר הזכר שאם אחד משאר אומות נשא כנענית הולד מותר לקנותו בעבד דהולך אחר הזכר דנהי דהלך אחר הזכר מ\"מ סתם גויה זונה ונחוש שהולד מאיש כנעני הוא וכו'.
איברא דמצינו בש\"ס שם דף צ\"ח אמר רבא הא דאמור רבנן אין אב לגוי לא תימא משום דשטופי זימה נינהו אלא אפילו דידיע נמי לא חיישינן דהא שני אחין וכו' אלא אפקורי אפקרי רחמנא לזרעיה דכתיב בשר חמורים בשרם ולפי טעם זה לק\"מ ועיי\"ש מה שנדחק בדברי רש\"י ומה שבנה בניין כדי ליישב קושית הרימ\"ט.
ואנא בריה קלה כמות שהיא לא באתי לכוונתו דנחזי אנן וכי רש\"י גמרא הוא דקא נסיב טעמא לנפשיה מאי דליתי בש\"ס והא בש\"ס טעמא טעים דרחמנא אפקריה לזרעיה וודאי כונת רש\"י פשוטה דקשה לו במ\"ש בש\"ס כי פליגי מן האב ומן האם מאן דשרי בתר האב שדינן דבני פלנייא קרו להו דמאי שנא במן האם ולא מן האב כו\"ע לא פליגי דאסור משום דאתי לאחלופי בישראל ואף מן האם ומן האב אתי לאחלופי בישראל דלעולם שוין בין מן האם לחוד בין מן האב לחוד בין משניהם בגרים שרי ובישראל אסור וא\"כ מאי שנא דמן האם לחודיה אתי לאחלופי ומן האב והאם לא אתי לאחלופי ואהא מתרץ שפיר דכשהם מן האב ג\"כ מידע ידעי דמאי דשרינן משום דאין אחוה לגוי דסתם כותית זונה היא ומאיש אחר ר\"ל דמכח הך ידיעה סבור דהכא מאי דשרינן הוא מטעם זה וזה לא שייך בישראל וזה סלקא דעתין דאינשי ואף דלפי האמת אין זה לענין זה מ\"מ אהני לן ס\"ד זה דלא ליתו לאחלופי משא\"כ מן האם לחוד דאתי לאחלופי דליכא טעם האמור לחלק ביניהם דלא ידעי דרחמנא אפקריה לזרעיה וא\"כ טעם לענין זה הוא מ\"ש בש\"ס דרחמנא אפקריה לזרעיה ומ\"ש רש\"י הוא ס\"ד דאינשי דמזה לא אתו לאחלופי ואף דלשון רש\"י מגומגם קצת האמת יורה דרכו גם מה שהקשה דכיון דרחמנא אפקריה לזרעיה דגוי אמאי באומות הלך [אחר] הזכר לא ידעתי את שיחו דהאי דרחמנא אפקריה לזרעיה הוא בבא להתגייר משא\"כ בהיותו גוי הלך אחר הזכר ופשוט ושפיר תריץ לה מהרימ\"ט למאי דקשיא ליה ואתי עם ההיא דפ' עגלה ערופה דף מ\"ב דרות אתי מבלק ועיין מ\"ש להרב הנזכר דף קל\"ה ע\"ג מה שרצה לתרץ לקשית מהרימ\"ט הנזכר במה שרצה לחלק בין מצרי שנשא עמונית לגוי אחר שלא נאסר לבא בקהל ע\"פ מ\"ש רש\"י בסנהדרין דף נ\"ח דגר שנתגייר אין לו עליו קורבה מקודם וזה דוקא שייך בגויים דעלמא ולא בעמוני ומואבי ומצרי דא\"כ איך אסרה תורה גר שלהם דכתיב לא יבא עמוני ומואבי ומצרי בקהל ה' הלא נתגייר ולא נשאר שום קורבה עימם אלא ודאי באלו נשאר הקורבה וא\"כ בגוים דעלמא שנשא מואבית והולד כזכר הוא בעודו בגיות אבל בנתגייר שביטל הקורבה מה לו לילך אחר הזכר הא אינו אביו ונמצא נשאר לו קורבת האם שהיא מעמוני שאינה בטלה ממנו ואסור לבא בקהל משא\"כ מצרי שנשא עמונית שהולד מצרי אף אם נתגייר דלא נתבטל בגרותו שאר האב דהא אסרה וכו' יעו\"ש.
ולענ\"ד זה אינו דכל עצמו לא בא אלא מכח דאיך יאסר גר מעמון ומואב ומצרי לבא בקהל מאחר דלא נשאר לגר הזה קורבה עם אביו ואין זו הכרח דכך גזר ה' להם דרך קנס דאף שיתגיירו יהיו באיסורן לבא בקהל משום חטאתם ומ\"ש בתוך דבריו דקורבת האם אינה בטלה ממנו גם זה אינו דכך תתבטל קורבת האם כמו קורבת האב כמו שנראה מש\"ס יבמות דף צ\"ז שזכרנו דבין לרב ששת בין לרב אחא בר יעקב גם באחים מן האם לחוד שרי בגרותן למנסב נשי דהדדי אלא דללישנא קמא לכו\"ע אסור משום גזרה וללישנא בתרא לחד מינייהו אסור משום גזרה ולאידך גם בזה לא גזר נמצא דמדינא לכו\"ע שרי משום דרחמנא אפקריה לזרעיה דכתיב בשר חמורים בשרם וזירמת סוסים זרמתם כמ\"ש שם בדף צ\"ח נמצא דגם זרע האם אפקריה רחמנא כזרע האב ואיך הוא חילקם וכתב נשאר לו קורבת האם שאינה בטלה ממנו וק\"ל ואין לנו אלא תירוץ מהרימ\"ט." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "איזהו \n גר תושב וכו' ולא מל וכו'. וכן כתב רבינו בכמה דוכתי דגר תושב אין צריך למילה פ\"א מהל' מילה ופ\"כ מהל' שבת וכמה דוכתי דאינו מזכיר בגר תושב אלא ז' מצות בלא מילה דזה מוסכם לכולהו תנאי בברייתא שם בע\"ז דף ס\"ד דפליגי שם תנאי איזהו גר תושב זה אומר בכה וזה אומר בכה ואין גם אחד דהזכיר מילה מורה ודאי דאין צריך מילה לגר תושב אשר מזה אני תמיה בפשט הש\"ס שם דף ס\"ה דמותיב לר' יהודה דשדר דורונא לנכרי ביום אידם מטעמא דלא פלח לע\"ז מר' יוחנן דאמר גר תושב שעברו עליו י\"ב חדש ולא מל הרי הוא כמין שבאומות דנראה מזה שהבין המקשן דלר' יוחנן גר תושב צריך מילה והתמהא דהוי ר' יוחנן דלא כמאן דהא כתיבנא דלכולהו תנאי גר תושב אין צריך מילה ומן התימה להמש\"ל פ\"י מהל' מלכים שכתב דגר תושב שהוזכר בתורה היינו שמל וקבל ז' מצות וכמו שהקשיתי בספרי תועפות ראם סוף סדר בראשית." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין בחידושי פרק ב' מהלכות שבת ה\"כ." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואינו \n נושא ב' נשים וכו'. ועיין השגת הר\"א ור\"ל דאי איתא דגם בשאר השנה אסור למה לי קרא דובעד ביתו וש\"ס ג\"כ ביומא דף י\"ג שהקשה א\"כ הו\"ל ב' בתים ורחמנא אמר וכו' ולא ב' בתים בלא\"ה תיפוק ליה דאי אפשר לכהן גדול ליקח שתים והרב המגיד לא מצא מענה לזה דלו יהי דהמציא פסק רבינו מההיא סוגייא דהבא על יבמתו מ\"מ סוגייא דיומא מנגד לפירוש זה דפי' רבינו בההיא סוגייא.
ולענ\"ד כבר תירץ זה רבינו בפ\"ה מכלי המקדש ה\"י שכתב ואינו נושא שתי נשים ואם נשא שתים אינו יכול לעבוד ביום הצום עד שיגרש לאחת מהם עכ\"ל נמצא דאצטריך קרא לובעד ביתו ללמד זה דאף אם עבר ונשאה אינו עובד דלא נימא לו יהי דעבד איסורא אבל אינו ענין לעבודת יום הכיפורים קמ\"ל דמעכב ואינו יכול לעבוד ומשום הכי הקשה בש\"ס ורחמנא אמר בעד ביתו ולא ב' דהיא קושיא דאלימא טובא דמעכב לעבודה ואפילו אם נשאה צריך לגרשה ועיין להמש\"ל פ\"ג דעבדים הי\"א מ\"ש לדעת רבינו ומתוך דבריו מתורצת תמיהת הראב\"ד והוא דוחק לענ\"ד וצריך לחלק שם באופן אחר.
ולמ\"ש הר\"א אלא שאני מוצא וישא לו יהוידע נשים שתים עיין מש\"כ הרב המגיד עד שהיה מגרש אחד מהן וכן כתבו בתוס' ישנים דיומא וז\"ל ולא בעד ב' בתים ומ\"ש בדברי הימים שמא ביוה\"כ היה מגרש אחת מהן עכ\"ל וודאי לדעתם צ\"ל דהיה נושא כמה נשים לפי שגרושה אסורה אפילו לכהן הדיוט והוא דוחק והאמת לדעתי מ\"ש הרה\"מ דנשאם זו אחר זו או שאח\"כ נתמנה לכ\"ג ולא כהר\"א ותוס' ישנים ולהרה\"מ קשה לי למה לא תירץ להשגת הר\"א מההיא במה שכתב לתרץ לקרא דדברי הימים שאח\"כ נתמנה ולהכי אתא קרא דוכפר בעדו ובעד ביתו שאפילו נשאם קודם שנתמנה צריך לגרשה דאי לאו האי קרא הו\"א דשרי כיון דנשאה בהתר.
והקשה החכם השלם שב\"ע נר\"ו לדעת רבינו ז\"ל דגם בשאר ימות השנה אסור לכ\"ג ליקח ב' נשים א\"כ היכי נסבינן ליה לכ\"ג אשה אחרת בערב יוה\"כ והא עד דמגרש לה הוו להו ב' נשים ואף שהוא לצורך יוה\"כ מ\"מ לא הוי בעידנא דמה שעובר הוא בערב יוה\"כ ומה שמקיים הוא ביוה\"כ ונראה דרבינו ס\"ל כס' הר\"ן הביאו הנמוק\"י פרק אלו מציאות למה שהקשה ז\"ל דלמה ליה לש\"ס לומר דאינו נכנס כהן בבית הקברות להשיב אבידה משום דאבידה עשה וכהן הוי עשה ולא תעשה תיפוק ליה דלא הוי בעידנא דמיד בהכנסת הכהן בבית הקברות עובר ותירץ הר\"ן דהכא נמי הוי בעידנא דכשנכנס מתעסק הוא במצות השבת אבידה ואע\"פ דלא גמרה מה בכך וכו' העולה מדבריו דכל שא\"א לקיים העשה באופן אחר אף שקודם קיום העשה עבר הל\"ת אין בכך כלום והכא נמי שא\"א לכ\"ג לעבוד ביוה\"כ אם לא נעשה מעשה זה בערב יוה\"כ חשיב בעידנא ולכן גריס רבינו בש\"ס שם באלו מציאות משום דכהן הוי עשה ול\"ת יעו\"ש כמ\"ש פי\"א דגזלה ואבידה הי\"ח ומן התימה על הרה\"מ שכתב שם לענין דינא לא נפקא לן מידי והא נפק\"מ טובא לענין אחר." + ], + [], + [ + "עיין מש\"כ המשנה למלך פי' המתחלת וא\"ת כפי זה וכו' עד יעו\"ש. ולי אני עבדו דבריו תמוהים חדא במ\"ש דאף דהיה כהן אפשר שלא היה משוח מלחמה והלך שם מטעמא אחרינא וכו' והא כל [זמן] דלא היה משוח מלחמה לא היה ג\"כ כהן דלא נתכהן עד ששם שלום בין השבטים ולא מצינו סברא (ג') [זו] שהיה כהן ולא משוח מלחמה לשום חד מרז\"ל ועוד במ\"ש שאלעזר הלך עמהם למלחמה ומקרא מלא דבר הכתוב וישלח אותם ואת פנחס וכו' לצבא ומאי שנא דהזכיר לפנחס ולא לאלעזר ועוד דכתיב בתריה ויביאו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל עדת בני ישראל הרי דאלעזר נשאר עם משה וכל עדת ישראל ומה גם דמעיקרא קושיא ליתא דהך דרשב\"י דגיורת פחותה מבת ג' שנים ויום א' דכשרה לכהונה לית הלכתא כוותיה אלא כרבנן דפליגי עליה ומוקמו לקרא דהחיו לכם לעבדים ולשפחות יעו\"ש בקידושין דף ע\"ח וכוותייהו פסק רבינו לקמן פי\"ח ה\"ג ולפי\"ז איני מבין למ\"ש עוד וז\"ל ועוד דנשואין אלו וכו' ועוד וכו' דכל זה דלא כרבנן ועוד מה שראיתי במכתב לחכם בני שלם בתורתו פחד יצחק יהיה בעזרו הקשה בשם מהרח\"א הי\"ו במה שסיים וז\"ל ומיהו וכו' וכגון מעוברת שנתגיירה וכדאיתא וכו' עכ\"ל ואיך אפשר במדיין דנאמר הכי והא כתיב וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו ואיהו מתרץ לה הבן יקיר לי יצ\"ו באומרו דהאי קרא דוכל אשה יודעת איש נאמר אחר בואם אצל משה ואמר להם החייתם כל נקבה והזהירם שיהרגו אותם וא\"כ אפשר שקודם זה גיירו איזה מהם מעוברות ואח\"כ בהזהרת משה הרגו לאמותם ועפי\"ז תירוץ מצא למה שהקשה הרב בעץ החיים סדר מטות במ\"ש התוס' בשבת והלא יפת תואר מותרת להם וכו' והקשה הרב דמאי קושיא הא מלחמת מדין היא מלחמת חובה וליכא דין יפת תואר אלא ברשות אלו דבריו ז\"ל. וע\"פ האמור נכון דמ\"ש התוס' הוא למה שהבינו דההיא מלחמה הויא רשות דהא ראיה שהביאו הנשים חיות ואם כן למה השיבו כששאל להם חזרתם לקלקולכם (מימי) [מידי] הרהור לא יצאתם הו\"ל לומר והלא יפת תואר מותרת והיינו לפי סברתם ודוק אלו דבריו נר\"ו.
ואנכי הרואה שדבריו יתכנו לקושית הרב עץ החיים ברם לקושית מהרח\"א הי\"ו אינו נוח לי דאינו עולה על הדעת דבזמן קצר כל כך גיירו להן וצ\"ל דכשאמר להם וכל אשה יודעת וכו' הרוגו כבר ילדו והרגו לאמותם לחוד ועוד דהחיו לכם צ\"ל דלפינחס קאי להנך ולדות באופן דלדידי כל דברי המש\"ל תמוהים." + ] + ], + [ + [], + [ + "עיין בסיפרי תועפות ראם דף ע\"ח ע\"ד." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל \n הכהנת וכו' ולא בנות אהרן. וקשה טובא דבני אהרן לא קאי האשה זונה וחללה דכתיב בתריה וכמו דאיתא ביבמות דף פ\"ד לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים עד היא אינה מוזהרת ע\"כ ואם איתא דבני אהרן קאי גם ההאי עניינא דאשה זונה וחללה ומשום הכי מתמעטו נשים כהנות שיכולות להנשא לפסולים כגון חלל וכיוצא מפסולי כהונה מאי קשיא ליה מלא יקחו התם הוא ענין אחר שכשם שהכהן הנושא חללה עובר בלאו כן החללה עוברת דגלי רחמנא לא יקחו לומר שהיא ג\"כ עוברת וגם רבא אמאי תלי לה כל היכא שהוא מוזהר היא מוזהרת וכו' והא לימא ליה קרא כתיב בני אהרן ולא יקחו הוא ענין אחר וכן נראה מההיא דקידושין דף ל\"ה ע\"ב דגלי הגזירה שוה דפאת פאת דבני אהרן ולא בנות קאי גם אעניינא דלא יקחו וכו' מכלל דמשם ואילך לא והפסיק הכתוב דקדושים ויש לישב כל זה האמנם נ\"ל מהך סוגייא דלא יקחו יתר אתא לומר דגם היא עוברת ומכאן תשובה מוצאת למ\"ש התוס' בחגיגה דף י\"ד ע\"ב ד\"ה בתולה וכו' וקשה לר\"י מההיא דתנן היתה מעוברת וכו' והא משמע דקא בעי אליבא דכו\"ע ושמא כאן דאף היא בכלל האיסור כדכתיבנא וכו' קרי ביה יקיח נאמנת עכ\"ל ואין תירוצם מובנת דגם בנדון דמתני' גם היא בכלל האיסור אם אמת הדבר שנבעלה מנתין וממזר ושוב נשאת לכהן מקרא דלא יקחו ומה הפרש יש ביניהם.
ולענ\"ד נראה דהכא כיון שהיא בכלל האיסור אמרינן דלא עבדא איסורא כיון דלא איתרע חזקתה לומר דעבדא איסורא לפי דאפילו אם אמת הוא דאינה בתולה באותה בעילה מה איסור איכא וכיון שכן אמרינן דנאמנת דלא עבדא איסורא אבל התם אם אמת הדבר שנבעלה לנתין או ממזר איך נאמר דלא עבדא איסורא והא עבדא איסורא בבעילתה לנתין ולממזר דהיא ג\"כ בכלל האיסור דלא יבא ממזר כיון דהוא עביד איסורא אף היא עבדא איסורא וע\"כ לא נאמר לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים אלא אשה כשרה שיכול לישא חלל וכיוצא מפסולי כהונה ועמיתי בתורה מהרי\"א נר\"ו פי' באופן אחר דשאני גבי בתולה שעיברה כיון דעבדא איסורא גם היא והיא מילתא דעבידא לאגלויי דאחר בעילה אחת יתוודע חרפתה דעבדא איסורא משו\"ה אמרינן דלא עבדא איסורא משא\"כ התם דלו היה דעבדא איסורא כיון דלא נודע עבדא ועבדא.
ומה שכתבו קרי ביה יקיח יש לעיין ולבקש מקום מוצאם ונראה דהיינו מש\"ס יבמות דדרשו מלא יקחו יתר לחייב לאשה ומשמעות הדרשה היינו ודאי דלא יקחו צ\"ל לא יקיחו ואף כאן בכ\"ג כיון דכתיב והוא וכו' יקח למה לי כי אם בתולה מעמיו יקח אשה ואף דאתא לאוקומא בעשה כמ\"ש התוס' בפסחים דף מ\"א מ\"מ לימא קרא יקח לחודיה אשה למה לי למדרש יקיח אשה ומ\"ש בספרים קרא דיחזקאל ט\"ס הוא ושוב כה הראני הבן יקיר לי פחד יצחק ישמרהו בוראו סוגייא דפרק אין מעמידין דף כ\"ג גבי ויקחו אליך וכו' שדרשו ימכרו והיינו משום דקרי ביה ויקיחו יעו\"ש גם בפי' רש\"י ואחר זמן רב נדפסו ספרי שער המלך ח\"א הל' איסורי ביאה וברכי יוסף אה\"ע סי' ו' ויד מלאכי סי' קמ\"ד האריכו בקושיות אלו ותהילות לאל באנו לכוונתם." + ] + ], + [], + [ + [ + "כל \n הבא על ערוה דרך אברים וכו' הרי זה לוקה מן התורה. הנה ביאר דעתו דוקא דרך תאוה שנהנה בקירוב בשר וכו' ולפי\"ז ינצל מהשגת הרמב\"ן בס' המצוות סי' שנ\"ג שתמה עליו מסוגיית שבת דף י\"ג דא\"כ היו מביאין הברייתא הזאת דספרי שממנה למד רבינו דין לתיובתא לר' פדת וכו' יעו\"ש דההיא דר' פדת אינו מנגד להך דספרי דפסק רבינו דהספרי ורבינו איירו בקירוב בשר של חיבוק ונישוק דרך תאוה שהוא הרגל לביאה ממש ובזה הוא דאיכא מלקות אבל התם בשבת איירי בקריבה בלא תאוה כלל אלא שהן קרובים זה לזה אמנם דברי רבינו תמוהים מצד עצמם דסותר עצמו דידיה אדידיה דאילו כאן פסק דבחיבוק ונישוק דרך תאוה לוקה וכ\"ש נשיקת השמש ואילו הוא ז\"ל בפ\"א מהלכותינו ה\"י כתב דליכא חיוב מיתת בי\"ד או כרת או מלקות או מכת מרדות כל חד כדאית ליה אלא במכניס ראש העטרה שהוא מערה או בהכניס כל האבר שהוא הנקרא גומר וסיים דליכא חיובא אלא בהכניס ראש העטרה והא אפילו בנשוק וחבוק חייב מלקות.", + " כלומר\n לא תקרבו לדברים המביאים לידי גלוי ערוה. וקשה טובא דזה הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו ופסקו בכמה דוכתי ולכאורה עלה על דעתי לומר דלק\"מ דעד כאן לא מקרי לאו שבכללות אלא כעין לאו דלא תאכלו על הדם דמשמע מיניה עניינים הרבה מובדלים זה מזה כידוע אבל היכא שאינו כולל אלא ענין אחד כגון דרך משל לאו דקללה אע\"פ שיוצא איסור לגופים מוחלקים לא חשיב לאו שבכללות וכמ\"ש הראש יוסף חו\"מ בסי' כ\"ז וא\"כ השתא הכא דלא תקרבו אינו כולל אלא ענין אחד של קריבה אלא שיוצא לגופים מוחלקים דהיינו מיני קריבה ודאי דלוקה.
ולא קשה ג\"כ מה שהקשה הרב מוצל מאש סי' נ' על מ\"ש מרן פ\"א מהל' טומאת מת דבשר בחלב הוי איסורו מלא תאכל כל תועבה דא\"כ לא לילקי משום דהוי לאו שבכללות וכמ\"ש הרא\"ם סדר משפטים על פסוק לא תבשל גדי וכו' דלא תאכל כל תועבה כולל כל דבר התעוב והוי כלאו דקללה וכלאו דקריבה אלא שיוצא לגופים מוחלקים ובזה ודאי דלקי אלא דאי קשה על מרן הוא ממ\"ש רבינו פי\"ח דפסולי המוקדשין ה\"ג כל קרבן שהוא פסול וכו' כל האוכל ממנו לוקה שנאמר לא תאכל כל תועבה מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין וכן קדשים שהוטל בהם מום האוכל מהם כזית לוקה הוי בכלל לא תאכל כל תועבה וכו' עכ\"ל הרי דכתב רבינו דמאי דלקי האוכל מפסולי המוקדשין מקרא דלא תאכל כל תועבה הוא משום דבאה הקבלה דהאי קרא מיירי בפסולי המוקדשין ונמצא דהוי מיוחד בפסולי המוקדשין ולא הוי לאו שבכללות אלא כלאו דקללה וקריבה דהוי ענין אחד כולל גופים מוחלקים ולכן האוכל מכל פסולי המוקדשין לוקה וא\"כ איך כתב מרן לדעת רבינו דמאי דלקי בבשר בחלב הוא מקרא דלא תאכל כל תועבה והא האי קרא אינו אלא בפסולי המוקדשין כמ\"ש רבינו ואף דבש\"ס פרק כל הבשר הביאו הרא\"ם סדר משפטים איכא מאן דמפיק לאיסור בשר בחלב מלא תאכל כל תועבה היינו לאיסור מדשני רחמנא וכתב לא תאכל כל תועבה ולא כתב פסולי המוקדשין ובזה ודאי דלא לקי כמ\"ש מרן גופיה סוף הל' ע\"ז הי\"ד וז\"ל וא\"ת היאך לוקה המגדד עצמו דהא לאו שבכללות הוא כמו לאו דלא תאכלו על הדם וי\"ל דלא דמי דהתם לא נודע הלאו איזה הוא אבל הכא ידענו שהוא שלא נגדד עצמנו אלא שריבה גם שלא להעשות אגודות אגודות ולזה הוי בדם לאו שבכללות אלו דבריו וכן כתב ג\"כ בהל' איסורי מזבח פ\"ה ה\"ג וז\"ל ואפשר לומר וכו' ומן התימה עליו שכתבו בדרך אפשר והיינו הך דלא תאכל כל תועבה כמו לא תתגודדו ובמאי דידעינן דאיירי ביה קרא לקי ובשאר דברים הנלוים אליו לא לקי וא\"כ איך כתב מרן דלקי בבשר בחלב מקרא דלא תאכל כל תועבה ואין להעמיס זה בדברי המוצל מאש.
ולענ\"ד דברי מרן נכונים ואין בהם נפתל ועקש וגם לא קשה כלל מ\"ש עוד הרב מוצל מאש ז\"ל שם וז\"ל דקשה טובא שהרי בדברי רבינו לא הוזכר כלל אלא מק\"ו דבשול וכו' דכוונתו רצויה דלא מקרי עונשין מן הדין כיון דאיסור בישולו הוי בכלל לא תאכל כל תועבה כל דבר שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל וכיון דנאסר באיסור בכתוב אהני הק\"ו להביא עונש עליו וכיוצא בזה כתב הרב המגיד רפ\"ב דמאכלות אסורות וז\"ל ודע דאין לתמוה וכו' דלאו מיני בהמה וחיה טמאים באים מק\"ו וכו' לפי שאלו כבר נאסרו בלאו הבא מכלל עשה וכו' וכיון שכן אפשר ללאו שלהן לבא מק\"ו והיינו ממש כדברי מרן הכא ואף שאין בדברי רבינו מוזכר הלאו הבא מכלל עשה אלא הק\"ו לחוד ולא זה בלבד כתב מרן כן אלא בפ\"ה מאיסורי מזבח ה\"ו כתב כן כדברי הרה\"מ ונשתמש מדבריו אלו יעו\"ש ונמצא דבריו אלו דהוו מצודקים עם דבריו שבמקום אחר וכדברי הרה\"מ אלא מצד אחר תברא ליסוד זה שהמציא הרה\"מ ז\"ל יעו\"ש בחידושינו פ\"ב דמאכלות אסורות.
ואיך שיהיה הדרן לדאתן עלה דכלל זה דכייל לן הראש יוסף בר סמכה היא ממ\"ש כאן רבינו דלוקה מקרא דלא תקרבו אמנם קשה טובא דנסתר כלל זה מש\"ס סנהדרין דף ס\"ג ע\"א דשם השוה לאו דלא תעבדם ללאו דלא תאכלו על הדם ולאו דלא תעבדם דמי ממש ללאו דקללה ולאו דלא תקרבו לגלות ערוה ויותר תימה דרבינו פסק ההיא דלא תעבדם דהוי לאו שבכללות בפ\"ג מהל' ע\"ז ה\"ו יעו\"ש וסותר דידיה אדידיה ושוב ראיתי מ\"ש התוס' שם ד\"ה על כולם וכתב הרב המגיד ולפי דעתו ז\"ל וכו' עד באותו מקום לוקה יעו\"ש ועיין בס' שער המלך מאי דקשיא ליה ויסוד קושיתו היא דבשעת נשיקה לא מקיים עשה עד גמר ביאה דאיכא הקמת שם וכמו כן כתבו התוס' פרק השולח גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין דלא אתי עשה דפרו ורבו ודחי לא תעשה דלא יהיה קדש משום דמשעת העראה עבר הלאו ועשה דפרו ורבו לא מקיים עד גמר ביאה אלו דבריו ונעלם ממנו מ\"ש התוס' ביבמות דף כ' ע\"ב ד\"ה אטו ביאה שניה שכתבו לאו דוקא נקט ביאה שניה דהא אפי' גמר ביאה ראשונה אסיר דיבמה נקנית בהעראה וכו' עכ\"ל וא\"כ שאני מפריה ורביה דצריך גמר ביאה לפי דהפריה ורביה הוא להפרות ולהרבות משא\"כ יבמה דדי בהעראה לחוד ועיין מש\"כ התוס' שם בעמוד א' ד\"ה יבא עשה וא\"כ אין מקום למה שהאריך אח\"כ וק\"ל." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "לא \n יהלכו בנות ישראל כו' ואחת אשת איש וכו'. וכן כתב מרן בספרו הקצר אה\"ע סי' כ\"א והקשה המגן אברהם או\"ח סי' ע\"ה דסותר עצמו מרן שכתב שם אבל בתולות שדרכן לילך פרועות ראש מותר וגם דאיתא בכתובות אם יצאת בהינומא וראשה פרועה בחזקת שהיתה בתולה ועיי\"ש מה שתירץ. ודבריו תמוהים חדא במ\"ש דפרועות ראש דאה\"ע היינו קליעת שער ונסתייע ממ\"ש רש\"י בחומש סדר נשא ואגב שטפיה לא עיין בלשון רש\"י שם דהתם לאו מתבת ופרע הוא דמפיק לה דפירוש פרע הוא גלוי וכמ\"ש הרא\"ם שם יעו\"ש שהכריח הדבר כראי מוצק. ועוד לו יהי כדבריו מה הפרש יש בין פרועות דאה\"ע דפירושו קליעת שער לפרועות ראש דכאן שהוא גלוי הראש וכי בתבה אחת משתמש הרב לב' עניינים אלא ודאי הכל אחד וחזרה קושיא לדוכתא והבית שמואל מכח קושיא זאת כתב דפנויות דאה\"ע היינו גרושות או אלמנות ולי הדיוט אין צריך לזה ולק\"מ דמ\"ש רבינו וכן מרן באה\"ע היינו בהולכת בשוק וכמ\"ש בפירוש ואפילו דשרי מ\"מ בשוק גנאי הדבר והוי פריצות אמטו להכי אסרו ברם בבית וחצר שפיר דמי לילך הבתולות פרועות ראש ושוב ראיתי להכנסת הגדולה באה\"ע סי' הנזכר שכתב משם חכם אחד הובא בבאר שבע כמ\"ש דהיינו דוקא בשוק אלא שחלק עליו במה שחילק בין שוק לחצר ברם בבית שרי ושוב ראיתי להב\"ח שלא נראה לו לחלק בהכי מכח ההיא דיצאת בהינומא וראשה פרועה ולענ\"ד לק\"מ דהתם לכתחילה היו מוליכין אותה הכי ראשה פרועה כדי שיזכרו וימצא לה עדות לעת הצורך." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם \n השתין מים לא יאחוז באמה ואם הוא נשוי מותר. כתב הב\"י באו\"ח סי' ג' וז\"ל כתב בסמ\"ג שהרי\"ץ היה מסופק אם נשוי שמותר לאחוז וכו' אי דוקא להשתין אבל להתחכך אסור או דילמא לא שנא אלו דבריו והקשה חד מרבנן דמאי מספקא ליה והא נראה מברייתא דפרק כל היד דף י\"ג דאסור דאמר ר' טרפון כל המכניס ידו למטה מטבורו תקצץ אמרו לר\"ט ישב לו קוץ לא יטלהו א\"ל לא והלא כריסו נבקעת א\"ל מוטב וכו' ולא ירד לבאר שחת וכו' נראה דהודו לר\"ט דומיא דברייתא אחרת דאיתא שם לעיל מיניה וכתבו התוס' דהודו לר' אליעזר וא\"כ ה\"ה בברייתא זאת דהודו ולק\"מ דהתם הכריחו דהודו וכאן לא מצינו ועוד לו יהי דהודו ליה מ\"מ הן אמת דהודו ליה מיהא דלהשתין אסור אבל כשא\"א בלא\"ה לא אלא דר\"ט אמר אפי' כשא\"א בלא\"ה ורבנן הכי קא אמרי ליה הודו לי מיהא בזה ולא הודה וגם אפשר דרבנן הודו ליה לר\"ט אף בזה שא\"א בלא\"ה ולכן מסתפק הרי\"ץ ובספר הקצר פסק להחמיר אחר שראה להתוס' שם בנידה ד\"ה כל ובד\"ה אוחז דלתירוץ ב' בשני המקומות יוצא דאסור." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Kedushah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kedushah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kedushah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..a730d2a1a6a8e2c3a78fa36c8f4feac2b693b384 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kedushah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,85 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Ritual Slaughter", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שחיטה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Kedushah" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין בספרי תועפות ראם דף ע\"ד ע\"א." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אסור \n וכו'. ואם לא שילח לוקה שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה. הנה נראה ברור דרבינו חולק אדברי ריב\"א שהביאו התוס' בסוף חולין דלא לקי וכבר עשיתי סמוכות לדעת רבינו מהסוגיות וכמ\"ש בחידושי להל' שופר פ\"א קחנו משם ושוב אחר זמן רב נדפס ס' שער המלך וראיתי לו בהל' נדרים פ\"ג סוף ה\"ו דהרגיש מהסוגיות כמו שהרגשנו והוא מפרק לה ע\"פ מ\"ש התוס' שם במציעא יעו\"ש מה שהקשה שם ותירץ דהכא סמיך על ותו מי דחינן איסורא ולקמן נמי עדיפא מינה משני יעו\"ש וא\"כ אף אנו נאמר כן לקושיא דידן אלו דבריו.
והרואה יראה דלמה שהקשה מדף ל\"ב צריך לתרץ לדבריו דעדיפא מינה מתרץ וכו' דליכא שם ותו וכמ\"ש בדף ל' יעו\"ש אמנם מה יענה למה שהוספתי אני הדיוט להקשות מש\"ס דחולין יעו\"ש דשם לא שייך לתרץ דעדיפא מינה משני חדא דרב כהנא דתירץ תחילה לא צריכא דעבר ושקלה לאם נדחה בהניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו וכו' ותו לר\"י וכו' ובא מר בר רב אשי ותירץ בכגון שנטלה ע\"מ לשלח וכו' ולמה לן כל הני דוחקי כיון דלדעת ריב\"א לא קשה דנימא דאתא קרא למלקות ועוד דהאי תירוץ אחרון דמר בר רב אשי לא הונח אלא במ\"ש מהו דתימא כיון דאסור בתשמיש המטה ליתי עשה דידיה וכו' וזה ניחא למ\"ד דבימי חלוטו אסור בתשמיש המטה ברם למאן דשרי בימי חלוטו בתשמיש המטה יעו\"ש במועד קטן דף ו' לא שייך לומר הך תירוץ וא\"כ עדיפא מינה הוא לתרץ דאתא קרא למלקות וחזרה קושיא לדוכתא גם מה שתירץ עוד וז\"ל ועוד אפשר לתרץ דתלמודא לאו אקרא פריך וכו' אלא התנא דברייתא וכו'.
ולענ\"ד לא ניתן ליאמר דכיון דידע המקשן דקרא אתא למלקות מאי מקשה לתנא דברייתא אימא דהיא היא מ\"ש התנא וכמ\"ש דמשו\"ה אצטריך קרא אף דלכתחילה לא צריך קרא אלא ללמד דאי עבר דללקיה. וע\"פ האמור אין מקום למ\"ש עוד דמדברי רבינו בהל' שחיטה אין ראיה דס\"ל דלא כריב\"א דשאני התם דכתיב תשלח אפי' לדבר מצוה אלו דבריו ז\"ל וכי רבינו עשה גמ' חדשה דלפי דבריו אין זו כוונת הש\"ס דאמר תשלח אפי' לדבר מצוה וללקי דא\"כ מה מקום להקושיא אלא טעמא וכו' מאי קושיא אימא דאתא קרא למלקות אלא ודאי גם בעלמא אי עבר מכח העשה עשה ול\"ת לקי ומשו\"ה שפיר קא מותיב טעמא וכו' נמצא רבינו ס\"ל דלא כריב\"א וק\"ל.
ומה שהיה נראה לכאורה שהתוס' בקדושין דף ל\"ד ד\"ה מעקה חלוקין על ריב\"א ליתא אלא יש לכוונם עם ריב\"א במה שכתבתי שם בהל' שופר לאפוקי ממה שראיתי כעת להרב דברי אמת קונטרס ז' דף נ\"ח שעשאם חלוקים עם ריב\"א וכן הרב בשער המלך הל' נדרים פ\"ג יעו\"ש דליתא ולפ\"ז שכתבנו שם דאפשר לכוון דבריהם עם ריב\"א אין מקום למ\"ש הרב דברי אמת שם וז\"ל וא\"ת מה יענה ריב\"א על קושית התוספות שהקשו משריפת קדשים וכו' יעו\"ש דהא שוין נינהו ריב\"א עם התוס' דקדושין דודאי לכתחילה לא יעבור דהוי הלאו אלים ומשו\"ה גם האשה אינה יכולה לשרוף קדשים אלא דאם עבר לא לקי וכמ\"ש ריב\"א אך לרבינו פ\"ז דנזיר הט\"ו יעו\"ש לא קשה במה שהקשו התוס' משריפת קדשים משום דרבינו סובר דהנשים איתנהו בכל מצות עשה שהזמן גרמא דאיכא בהו לאו דלא כדעת התוס' וכמ\"ש הרב פרשת דרכים בהגהותיו על החינוך וכמ\"ש הרב דברי אמת גם בר מן דין יש לחלק דעד כאן לא כתב רבינו בנזיר דאתי עשה דתגלחת ודחי לא תעשה דנזירות משום דעשה דנזירות ליתי כלל בנדון זה וכבר חולל קדושתו משא\"כ בשריפת קדשים דהא מיהא איכא עשה לגברי אלא דהנשים לא שייכי בעשה זה ולא חשיב כליתי לעשה כלל ודע דבהאי כללא דאתי עשה ודחי לא תעשה כתבו התוס' בעירובין דף ק' ד\"ה מתן ד' דלא נאמר זה אלא כגון כלאים בציצית דאינו בא ע\"י פשיעה אבל היכא דבא ע\"י פשיעה כגון עירוב דמים דמידו היתה זאת וכיוצא דלאו מאליו בא אז לא אתי עשה ודחי לא תעשה ותמה עליהם מהרש\"ש הביאו בשער המלך שם ממ\"ש בזבחים דף צ\"ז ת\"ר כל אשר יגע בבשרה להיות כמוה שאם פסולה תפסל ופריך עלה וליתי עשה ונידחי לא תעשה ומשני וכו' ולפי דברי התוס' מאי קושיא הא הכא ע\"י פשיעתו שנגע בשר קדש פסול בבשר קדש אחר אשר הוא בא לידי דחיית הלאו והיה יכול להתקיים עשה דאכילת קדשים בלא דחיית הלאו אם לא ע\"י פשיעתו שנגעו ובלעו זה מזה והרי זה דומה לההיא שנתערבו מתן ד' במתן אחד והרב המחבר תירץ בחילוק היכא דחל הלא תעשה קודם הפשיעה להיכא דהעשה והלא תעשה באים בבת אחת אחר הפשיעה והיכא דחל הלא תעשה קודם הפשיעה אז לא אתי עשה ודחי לא תעשה כגון בעירוב דמים דקודם הפשיעה כבר חל לא תעשה דבל תוסיף יעו\"ש בטוב טעם.
ולענ\"ד איננו שוה תירוץ זה דא\"כ בנותר דתני מתני' בפסחים דף פ\"ג העצמות והגידים והנותר ישרפו בט\"ז וכו' שאינן דוחין לא את השבת ולא את יו\"ט ונותר הוא כמו שפי' רש\"י בשר פסח שנתרשלו באכילתו וניתותר והקשו עליו בש\"ס ואמאי ניתי עשה ונדחי לא תעשה ואתמרו בה כמה תירוצים ומאי קושיא האי נותר הוא בפשיעה וכשמקיים העשה כבר חל הלא תעשה דמלאכת יו\"ט מקדם וודאי הך קושיא היא לכולה מתני' גם קשה מסוגיית ביצה דף ח' ע\"ב דאמר ודאי כי עביד כתישה אתי עשה ודחי לא תעשה וכו' והאי עשה דכסוי אתי אחר דחל לא תעשה דמלאכת יו\"ט והוא בפשיעה דשחט ביו\"ט והוה ליה לשחוט מאתמול אלא ודאי ליתי לחילוק זה גם קשה מש\"ס דשבת דף כ\"ד ע\"ב על מתני' אין מדליקין בשמן שריפה ביו\"ט מנא הני מילי וכו' ופרש\"י דאי לא ממעט ליה קרא אית לן למימר ליתי עשה דבאש תשרופו וידחה את לא תעשה דכל מלאכה וכו' ואתמרו בה כמה תירוצים ומאי קושיא לא תעשה דמלאכת יו\"ט חל קודם ואח\"כ העשה דשריפת קדשים דבשעת שריפה כבר הוא יו\"ט ואחר שנכנס יו\"ט מקיים העשה וקיום העשה זה בא מכח פשיעה שנטמא שאם נזדרז עצמו בשמירתם לא נטמאה ומאי מקשו דליתי עשה ולידחי לא תעשה ומשני כמה תירוצים.
ולעיקר הקושיא נראה לענ\"ד דלא כתבו התוס' כן אלא למ\"ד ינתנו מתן אחת אבל למ\"ד מתן ד' היינו טעמא דאתי עשה ודחי לא תעשה ובש\"ס רצו לתרוצי עדיפא מינה גם אי יסבור כמ\"ד דאתי עשה ודחי לא תעשה גם בפשיעה ודוגמא לזה תירצו התוס' פרק אלו מציאות דף ל' ד\"ה הא וז\"ל ולקמן נמי עדיפא משני דהוה דחי אפי' לאו ועשה אי לאו קרא וכו' ותירוץ התוס' היא דחוקה יותר מתירוצנו." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kedushah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kedushah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..14bb823e93ecec5db658066df463703c0d483e51 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kedushah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,82 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Ritual Slaughter", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Ritual_Slaughter", + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין בספרי תועפות ראם דף ע\"ד ע\"א." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אסור \n וכו'. ואם לא שילח לוקה שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה. הנה נראה ברור דרבינו חולק אדברי ריב\"א שהביאו התוס' בסוף חולין דלא לקי וכבר עשיתי סמוכות לדעת רבינו מהסוגיות וכמ\"ש בחידושי להל' שופר פ\"א קחנו משם ושוב אחר זמן רב נדפס ס' שער המלך וראיתי לו בהל' נדרים פ\"ג סוף ה\"ו דהרגיש מהסוגיות כמו שהרגשנו והוא מפרק לה ע\"פ מ\"ש התוס' שם במציעא יעו\"ש מה שהקשה שם ותירץ דהכא סמיך על ותו מי דחינן איסורא ולקמן נמי עדיפא מינה משני יעו\"ש וא\"כ אף אנו נאמר כן לקושיא דידן אלו דבריו.
והרואה יראה דלמה שהקשה מדף ל\"ב צריך לתרץ לדבריו דעדיפא מינה מתרץ וכו' דליכא שם ותו וכמ\"ש בדף ל' יעו\"ש אמנם מה יענה למה שהוספתי אני הדיוט להקשות מש\"ס דחולין יעו\"ש דשם לא שייך לתרץ דעדיפא מינה משני חדא דרב כהנא דתירץ תחילה לא צריכא דעבר ושקלה לאם נדחה בהניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו וכו' ותו לר\"י וכו' ובא מר בר רב אשי ותירץ בכגון שנטלה ע\"מ לשלח וכו' ולמה לן כל הני דוחקי כיון דלדעת ריב\"א לא קשה דנימא דאתא קרא למלקות ועוד דהאי תירוץ אחרון דמר בר רב אשי לא הונח אלא במ\"ש מהו דתימא כיון דאסור בתשמיש המטה ליתי עשה דידיה וכו' וזה ניחא למ\"ד דבימי חלוטו אסור בתשמיש המטה ברם למאן דשרי בימי חלוטו בתשמיש המטה יעו\"ש במועד קטן דף ו' לא שייך לומר הך תירוץ וא\"כ עדיפא מינה הוא לתרץ דאתא קרא למלקות וחזרה קושיא לדוכתא גם מה שתירץ עוד וז\"ל ועוד אפשר לתרץ דתלמודא לאו אקרא פריך וכו' אלא התנא דברייתא וכו'.
ולענ\"ד לא ניתן ליאמר דכיון דידע המקשן דקרא אתא למלקות מאי מקשה לתנא דברייתא אימא דהיא היא מ\"ש התנא וכמ\"ש דמשו\"ה אצטריך קרא אף דלכתחילה לא צריך קרא אלא ללמד דאי עבר דללקיה. וע\"פ האמור אין מקום למ\"ש עוד דמדברי רבינו בהל' שחיטה אין ראיה דס\"ל דלא כריב\"א דשאני התם דכתיב תשלח אפי' לדבר מצוה אלו דבריו ז\"ל וכי רבינו עשה גמ' חדשה דלפי דבריו אין זו כוונת הש\"ס דאמר תשלח אפי' לדבר מצוה וללקי דא\"כ מה מקום להקושיא אלא טעמא וכו' מאי קושיא אימא דאתא קרא למלקות אלא ודאי גם בעלמא אי עבר מכח העשה עשה ול\"ת לקי ומשו\"ה שפיר קא מותיב טעמא וכו' נמצא רבינו ס\"ל דלא כריב\"א וק\"ל.
ומה שהיה נראה לכאורה שהתוס' בקדושין דף ל\"ד ד\"ה מעקה חלוקין על ריב\"א ליתא אלא יש לכוונם עם ריב\"א במה שכתבתי שם בהל' שופר לאפוקי ממה שראיתי כעת להרב דברי אמת קונטרס ז' דף נ\"ח שעשאם חלוקים עם ריב\"א וכן הרב בשער המלך הל' נדרים פ\"ג יעו\"ש דליתא ולפ\"ז שכתבנו שם דאפשר לכוון דבריהם עם ריב\"א אין מקום למ\"ש הרב דברי אמת שם וז\"ל וא\"ת מה יענה ריב\"א על קושית התוספות שהקשו משריפת קדשים וכו' יעו\"ש דהא שוין נינהו ריב\"א עם התוס' דקדושין דודאי לכתחילה לא יעבור דהוי הלאו אלים ומשו\"ה גם האשה אינה יכולה לשרוף קדשים אלא דאם עבר לא לקי וכמ\"ש ריב\"א אך לרבינו פ\"ז דנזיר הט\"ו יעו\"ש לא קשה במה שהקשו התוס' משריפת קדשים משום דרבינו סובר דהנשים איתנהו בכל מצות עשה שהזמן גרמא דאיכא בהו לאו דלא כדעת התוס' וכמ\"ש הרב פרשת דרכים בהגהותיו על החינוך וכמ\"ש הרב דברי אמת גם בר מן דין יש לחלק דעד כאן לא כתב רבינו בנזיר דאתי עשה דתגלחת ודחי לא תעשה דנזירות משום דעשה דנזירות ליתי כלל בנדון זה וכבר חולל קדושתו משא\"כ בשריפת קדשים דהא מיהא איכא עשה לגברי אלא דהנשים לא שייכי בעשה זה ולא חשיב כליתי לעשה כלל ודע דבהאי כללא דאתי עשה ודחי לא תעשה כתבו התוס' בעירובין דף ק' ד\"ה מתן ד' דלא נאמר זה אלא כגון כלאים בציצית דאינו בא ע\"י פשיעה אבל היכא דבא ע\"י פשיעה כגון עירוב דמים דמידו היתה זאת וכיוצא דלאו מאליו בא אז לא אתי עשה ודחי לא תעשה ותמה עליהם מהרש\"ש הביאו בשער המלך שם ממ\"ש בזבחים דף צ\"ז ת\"ר כל אשר יגע בבשרה להיות כמוה שאם פסולה תפסל ופריך עלה וליתי עשה ונידחי לא תעשה ומשני וכו' ולפי דברי התוס' מאי קושיא הא הכא ע\"י פשיעתו שנגע בשר קדש פסול בבשר קדש אחר אשר הוא בא לידי דחיית הלאו והיה יכול להתקיים עשה דאכילת קדשים בלא דחיית הלאו אם לא ע\"י פשיעתו שנגעו ובלעו זה מזה והרי זה דומה לההיא שנתערבו מתן ד' במתן אחד והרב המחבר תירץ בחילוק היכא דחל הלא תעשה קודם הפשיעה להיכא דהעשה והלא תעשה באים בבת אחת אחר הפשיעה והיכא דחל הלא תעשה קודם הפשיעה אז לא אתי עשה ודחי לא תעשה כגון בעירוב דמים דקודם הפשיעה כבר חל לא תעשה דבל תוסיף יעו\"ש בטוב טעם.
ולענ\"ד איננו שוה תירוץ זה דא\"כ בנותר דתני מתני' בפסחים דף פ\"ג העצמות והגידים והנותר ישרפו בט\"ז וכו' שאינן דוחין לא את השבת ולא את יו\"ט ונותר הוא כמו שפי' רש\"י בשר פסח שנתרשלו באכילתו וניתותר והקשו עליו בש\"ס ואמאי ניתי עשה ונדחי לא תעשה ואתמרו בה כמה תירוצים ומאי קושיא האי נותר הוא בפשיעה וכשמקיים העשה כבר חל הלא תעשה דמלאכת יו\"ט מקדם וודאי הך קושיא היא לכולה מתני' גם קשה מסוגיית ביצה דף ח' ע\"ב דאמר ודאי כי עביד כתישה אתי עשה ודחי לא תעשה וכו' והאי עשה דכסוי אתי אחר דחל לא תעשה דמלאכת יו\"ט והוא בפשיעה דשחט ביו\"ט והוה ליה לשחוט מאתמול אלא ודאי ליתי לחילוק זה גם קשה מש\"ס דשבת דף כ\"ד ע\"ב על מתני' אין מדליקין בשמן שריפה ביו\"ט מנא הני מילי וכו' ופרש\"י דאי לא ממעט ליה קרא אית לן למימר ליתי עשה דבאש תשרופו וידחה את לא תעשה דכל מלאכה וכו' ואתמרו בה כמה תירוצים ומאי קושיא לא תעשה דמלאכת יו\"ט חל קודם ואח\"כ העשה דשריפת קדשים דבשעת שריפה כבר הוא יו\"ט ואחר שנכנס יו\"ט מקיים העשה וקיום העשה זה בא מכח פשיעה שנטמא שאם נזדרז עצמו בשמירתם לא נטמאה ומאי מקשו דליתי עשה ולידחי לא תעשה ומשני כמה תירוצים.
ולעיקר הקושיא נראה לענ\"ד דלא כתבו התוס' כן אלא למ\"ד ינתנו מתן אחת אבל למ\"ד מתן ד' היינו טעמא דאתי עשה ודחי לא תעשה ובש\"ס רצו לתרוצי עדיפא מינה גם אי יסבור כמ\"ד דאתי עשה ודחי לא תעשה גם בפשיעה ודוגמא לזה תירצו התוס' פרק אלו מציאות דף ל' ד\"ה הא וז\"ל ולקמן נמי עדיפא משני דהוה דחי אפי' לאו ועשה אי לאו קרא וכו' ותירוץ התוס' היא דחוקה יותר מתירוצנו." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שחיטה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Kedushah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d807578c280338a435c6989d5d09255c5236f16b --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,39 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Agents and Partners", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Kinyan" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "כתוב אצלי בחי' קידושין דף ס\"ג גמ' באומרת יקדשו ידים לעושיהן וידים איתנהו בעולם ע\"כ מכאן אני תמיה על מ\"ש מרן כ\"מ פ\"ד משלוחין ה\"ב וז\"ל ומה שרצה להשוות ליקדשו ידי אין הנדון דומה לראיה דהתם מתורת קיום הנדר נגעו בה וכמ\"ש בהל' מכירה והל' ערכין וכו' עכ\"ל וחוץ ממה שתמה עמיתנו הרב יעקב אלבעלי הי\"ו דבהל' מכירה וערכין ליתא כלל אלא הוא ענין אחר כמו שיראה המעיין, עוד אני תמיה דסוגיא דידן הוי תברתיה דהא הקשו בש\"ס דאמאי לא מני לר' עקיבא דס\"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כיון דאמר יקדשו ידי וידים איתנהו בעולם והו\"ל מקדיש דבר שבא לעולם הרי דלאו מתורת קיום הנדר נגעו בה וכן קשה מש\"ס יבמות דף צ\"ג דעל מאי דקאמר שם הך אוקמתא באומרת וכו' וא\"כ לא ס\"ל לר\"ע אדם מקנה דבר שלא בא לעולם קאמר ופליגא וכו' כר\"ע דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם הרי בפירוש דלאו מתורת נדר נגעו בה אלא משום דהוי כדבר שבא לעולם יעו\"ש וכן יש כמה סוגיאות דומות לזו." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..3311a83d1bb7ba9d547c1ed66b83f2e1faadd484 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,36 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Agents and Partners", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Agents_and_Partners", + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "כתוב אצלי בחי' קידושין דף ס\"ג גמ' באומרת יקדשו ידים לעושיהן וידים איתנהו בעולם ע\"כ מכאן אני תמיה על מ\"ש מרן כ\"מ פ\"ד משלוחין ה\"ב וז\"ל ומה שרצה להשוות ליקדשו ידי אין הנדון דומה לראיה דהתם מתורת קיום הנדר נגעו בה וכמ\"ש בהל' מכירה והל' ערכין וכו' עכ\"ל וחוץ ממה שתמה עמיתנו הרב יעקב אלבעלי הי\"ו דבהל' מכירה וערכין ליתא כלל אלא הוא ענין אחר כמו שיראה המעיין, עוד אני תמיה דסוגיא דידן הוי תברתיה דהא הקשו בש\"ס דאמאי לא מני לר' עקיבא דס\"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כיון דאמר יקדשו ידי וידים איתנהו בעולם והו\"ל מקדיש דבר שבא לעולם הרי דלאו מתורת קיום הנדר נגעו בה וכן קשה מש\"ס יבמות דף צ\"ג דעל מאי דקאמר שם הך אוקמתא באומרת וכו' וא\"כ לא ס\"ל לר\"ע אדם מקנה דבר שלא בא לעולם קאמר ופליגא וכו' כר\"ע דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם הרי בפירוש דלאו מתורת נדר נגעו בה אלא משום דהוי כדבר שבא לעולם יעו\"ש וכן יש כמה סוגיאות דומות לזו." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Kinyan" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..2366d2d4e2ab6682a5afce91775597fbfd115abb --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,46 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Neighbors", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שכנים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Kinyan" + ], + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כתוב אצלי בחי' גיטין דף ס' ע\"ב רש\"י ד\"ה (בדמי ז\"ל) [במיזל] כו\"ע לא פליגי וכו'. דכל הרוצה לדלות ידלה וכו' ע\"כ ולכאורה אין הענין מובן דאי אין סוכרין את הנהר אלא הולך כפשטו מה שייך לומר בזה דלא פליגי אלא כולן ידלו ודאי ידלו דמי מערער בזה ונראה הכונה דלעולם שרוצים לסכור משום דאף דאיכא להשקות כולן בבת אחת ברם אחר כך מימיו פוסקין ואין מסיימין כולם השקאתם וכמ\"ש התוספות ז\"ל ולכן רוצים העליונים לסכור וקאמר כיון דבלי סכור יכולין להשקות את שדותם והנהר מושך כפשטו משום דבאים מים רבים בבת אחת כל הרוצה ידלה ולא יסכור העליון מטעם דאחר כך נפסקין אלא ישקו כולם בבת אחת כל היכא דאיכא וזה ג\"כ דעת התוס' ברם הר\"מ פ\"ג דשכנים פירש בדמיזל משקין על הסדר יעו\"ש. ולא ירדתי לכונתו דכיון דהנהר הולך כפשטו למה לא ישקו כולן בבת אחת מה היזק מטי ליה לעליון המשקה אי משקין אחריו מן הנהר ההולך עוד כפשטו והבאים אחריו נשאו ונתנו בדבריו ולא נתנו לבם בזה. וחכם בני יצחק יצ\"ו פירש דבריו נכון והוא דלדעתו בדמיזל דקאמר בש\"ס לאו כפי' רש\"י ז\"ל אלא הכי פירושו דא\"צ לסכור כדי שיבא הנהר תוך שדה של עליון זה אלא זה דרכו לילך לתוך שדה זה ומתוך שדה זה הולך לתוך שדה אחר וכן משדה לשדה ואין דרכו לילך דרך חוצה וקרי ליה מיזל משום דאין צריך לסכור כדי שיכניס הנהר לתוך שדה של עליון זה אלא ממילא אזל וקאמר בש\"ס דבזה לא פליגי דעלאי שתו ברישא משום דכיון דנכנס ממילא לתוך שדהו ראוי הוא שהוא ישקה תחילה כי פליגי בדמסכר שכדי להשקות שדהו צריך שיסכור שלא ילכו כפשטו המים שהוא ענין אחר שהנהר דרכו הוא דרך חוץ בזה הוא דפליגי.
וע\"פ דברי הבן יקיר לי הונח לי מ\"ש עוד הרמב\"ם ובור הקרוב לאמה וכו' שנתקשה בהם הר\"א והרה\"מ והלח\"מ יעו\"ש והוא דבור הקרוב לאמה מתמלא ראשון דהיינו אמה המתהלכת ע\"פ בורו הוא ממש נדון דמיזל דקאמר בגמ' דלכו\"ע הראשון קודם ולכן כתבו רבינו שהוא ככו\"ע והעתיק לשון המשנה והש\"ס כלשונם ועיין להלח\"מ מה שהקשה לפירוש רש\"י דכל הרוצה לדלות ידלה היאך אמר במתני' דבור הקרוב לאמה מתמלא ראשון הא כל הרוצה ידלה יעו\"ש ולא הבינותי דבריו דבבור מה שייך לומר כל הרוצה אם אינו מתמלא זה שהולך אמת המים על פיו היאך ימלא אחר." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..2fc87f55905eed0056aea14494a2ed562115c12f --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,43 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Neighbors", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Neighbors", + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כתוב אצלי בחי' גיטין דף ס' ע\"ב רש\"י ד\"ה (בדמי ז\"ל) [במיזל] כו\"ע לא פליגי וכו'. דכל הרוצה לדלות ידלה וכו' ע\"כ ולכאורה אין הענין מובן דאי אין סוכרין את הנהר אלא הולך כפשטו מה שייך לומר בזה דלא פליגי אלא כולן ידלו ודאי ידלו דמי מערער בזה ונראה הכונה דלעולם שרוצים לסכור משום דאף דאיכא להשקות כולן בבת אחת ברם אחר כך מימיו פוסקין ואין מסיימין כולם השקאתם וכמ\"ש התוספות ז\"ל ולכן רוצים העליונים לסכור וקאמר כיון דבלי סכור יכולין להשקות את שדותם והנהר מושך כפשטו משום דבאים מים רבים בבת אחת כל הרוצה ידלה ולא יסכור העליון מטעם דאחר כך נפסקין אלא ישקו כולם בבת אחת כל היכא דאיכא וזה ג\"כ דעת התוס' ברם הר\"מ פ\"ג דשכנים פירש בדמיזל משקין על הסדר יעו\"ש. ולא ירדתי לכונתו דכיון דהנהר הולך כפשטו למה לא ישקו כולן בבת אחת מה היזק מטי ליה לעליון המשקה אי משקין אחריו מן הנהר ההולך עוד כפשטו והבאים אחריו נשאו ונתנו בדבריו ולא נתנו לבם בזה. וחכם בני יצחק יצ\"ו פירש דבריו נכון והוא דלדעתו בדמיזל דקאמר בש\"ס לאו כפי' רש\"י ז\"ל אלא הכי פירושו דא\"צ לסכור כדי שיבא הנהר תוך שדה של עליון זה אלא זה דרכו לילך לתוך שדה זה ומתוך שדה זה הולך לתוך שדה אחר וכן משדה לשדה ואין דרכו לילך דרך חוצה וקרי ליה מיזל משום דאין צריך לסכור כדי שיכניס הנהר לתוך שדה של עליון זה אלא ממילא אזל וקאמר בש\"ס דבזה לא פליגי דעלאי שתו ברישא משום דכיון דנכנס ממילא לתוך שדהו ראוי הוא שהוא ישקה תחילה כי פליגי בדמסכר שכדי להשקות שדהו צריך שיסכור שלא ילכו כפשטו המים שהוא ענין אחר שהנהר דרכו הוא דרך חוץ בזה הוא דפליגי.
וע\"פ דברי הבן יקיר לי הונח לי מ\"ש עוד הרמב\"ם ובור הקרוב לאמה וכו' שנתקשה בהם הר\"א והרה\"מ והלח\"מ יעו\"ש והוא דבור הקרוב לאמה מתמלא ראשון דהיינו אמה המתהלכת ע\"פ בורו הוא ממש נדון דמיזל דקאמר בגמ' דלכו\"ע הראשון קודם ולכן כתבו רבינו שהוא ככו\"ע והעתיק לשון המשנה והש\"ס כלשונם ועיין להלח\"מ מה שהקשה לפירוש רש\"י דכל הרוצה לדלות ידלה היאך אמר במתני' דבור הקרוב לאמה מתמלא ראשון הא כל הרוצה ידלה יעו\"ש ולא הבינותי דבריו דבבור מה שייך לומר כל הרוצה אם אינו מתמלא זה שהולך אמת המים על פיו היאך ימלא אחר." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שכנים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Kinyan" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..0fbc2e2b0ff9288c5668322ad5d707fc9be29342 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,48 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Kinyan" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל הקרקע וכו'. ומרן הבין במ\"ש שאין דעתו סומכת היינו משום דגוי לא סמכה דעתיה אלא על השטר יעו\"ש פ\"א ממכירה הי\"ז והמל\"מ תמה עליו דא\"כ היכי קאמר גוי מכי מטי זוזי לידי איסתלק ליה והרי הן כמדבר והא לא סמכה דעתיה והצריך עיון ולכן פי' הוא ז\"ל דקאי לישראל והיינו טעמא דכיון דהגוי אלם כל דלא כתב שטרא לא סמכא דעתיה וכיון שכן ב' יכולין לחזור אלו דבריו.
ולענ\"ד כוונת מרן במ\"ש דגוי לא סמכה דעתיה היינו דאף דמן הדין כל קניינו של גוי בכסף ומן הדין נסתלק הגוי במה שלקח המעות מ\"מ כיון שהוא אלם ויכול לתבוע לא סמכה דעתיה שלא לעשות אלמות כי אם בשטר וא\"כ מן הדין אף שלא עשה שטר ובא אחר והחזיק זכה דמן הדין נסתלק הגוי וישראל לא קני עד דמטא שטרא לידיה נמצאו במדבר כל המחזיק זכה בהן והרב המגיד שם בהל' מכירה כתב דהטעם שהגוי אינו קונה בחזקה שאם הגוי קונה בחזקה מתוך אלמותו היה מחזיק אבל לכתוב שטר כולי האי לא עבדי והשיגו מרן שם דטעם זה אינו מספיק לישראל הקונה מן הגוי עכ\"ל. ונראה דהא בהא תליא כיון דגוי אינו קונה בחזקה מטעם שיהיה ישראל הקונה ממנו אינו קונה בחזקה כיון דבא מכחו ולדידיה לית ליה ומ\"מ א\"צ לזה דבלא\"ה קשה על הרה\"מ ממ\"ש רבינו הכא לפי שאין דעתו סומכת אלא על השטר ואילו הוא יהיב טעמא אחרינא וצ\"ל דמ\"ש רבינו הכא לפי שאין דעתו סומכת קאי לדסמיך דהיינו בגוי המוכר ומ\"ש הרה\"מ קאי לגוי הלוקח וא\"כ לק\"מ." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..2b5efe0e488e833c99eb99af307d58323a037e1b --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,45 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Ownerless_Property_and_Gifts", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל הקרקע וכו'. ומרן הבין במ\"ש שאין דעתו סומכת היינו משום דגוי לא סמכה דעתיה אלא על השטר יעו\"ש פ\"א ממכירה הי\"ז והמל\"מ תמה עליו דא\"כ היכי קאמר גוי מכי מטי זוזי לידי איסתלק ליה והרי הן כמדבר והא לא סמכה דעתיה והצריך עיון ולכן פי' הוא ז\"ל דקאי לישראל והיינו טעמא דכיון דהגוי אלם כל דלא כתב שטרא לא סמכא דעתיה וכיון שכן ב' יכולין לחזור אלו דבריו.
ולענ\"ד כוונת מרן במ\"ש דגוי לא סמכה דעתיה היינו דאף דמן הדין כל קניינו של גוי בכסף ומן הדין נסתלק הגוי במה שלקח המעות מ\"מ כיון שהוא אלם ויכול לתבוע לא סמכה דעתיה שלא לעשות אלמות כי אם בשטר וא\"כ מן הדין אף שלא עשה שטר ובא אחר והחזיק זכה דמן הדין נסתלק הגוי וישראל לא קני עד דמטא שטרא לידיה נמצאו במדבר כל המחזיק זכה בהן והרב המגיד שם בהל' מכירה כתב דהטעם שהגוי אינו קונה בחזקה שאם הגוי קונה בחזקה מתוך אלמותו היה מחזיק אבל לכתוב שטר כולי האי לא עבדי והשיגו מרן שם דטעם זה אינו מספיק לישראל הקונה מן הגוי עכ\"ל. ונראה דהא בהא תליא כיון דגוי אינו קונה בחזקה מטעם שיהיה ישראל הקונה ממנו אינו קונה בחזקה כיון דבא מכחו ולדידיה לית ליה ומ\"מ א\"צ לזה דבלא\"ה קשה על הרה\"מ ממ\"ש רבינו הכא לפי שאין דעתו סומכת אלא על השטר ואילו הוא יהיב טעמא אחרינא וצ\"ל דמ\"ש רבינו הכא לפי שאין דעתו סומכת קאי לדסמיך דהיינו בגוי המוכר ומ\"ש הרה\"מ קאי לגוי הלוקח וא\"כ לק\"מ." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Kinyan" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..f6dbe8007e37f4cc8a54266112a3419f0be881c7 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,98 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sales", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מכירה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Kinyan" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [ + "כתוב אצלי בחי' גיטין דף נ\"ה ע\"ב רש\"י ד\"ה לא היה סקריקון וכו'. שנותן לו קרקע בפדיון נפשו ואומר לו שא קרקע זו ואל תמיתני עכ\"ל נראה בבירור מדבריו אלה דנותן לו הקרקע בלא כסף כלל ולכאורה קשה דא\"כ איך כתב בסמוך ד\"ה לקטלוהו וז\"ל אקנייה ניהליה בלב שלם וקי\"ל תליוה וזבין זביני זביני והא התם איירי שכופהו במעותיו אבל תלוהו ויהיב לא הוי מתנה ואין זו קושיא כמ\"ש במרדכי בסוגיין וז\"ל על מתני' בגמ' מפרש דאגב אונסא גמר ומקני ואע\"ג דאמר תלוה ויהיב אינה מתנה נראה לר\"ת דהא מילתא דמי לזביני כיון דאי לא יהיב ליה קרקע מסתפי וקטיל ליה דמי כאילו הסקריקון מכר בשביל הקרקע שלו עכ\"ל וכ\"כ עוד רש\"י לקמן דף נ\"ח ע\"ב ד\"ה אם שהה בידו וכו' כתב לפי שבחנם באה לו יעו\"ש וכ\"כ הרשב\"א בחידושיו בפי' דנותן לו הקרקע בחנם וכן הריטב\"א בחי' וכן מרן הב\"י בחו\"מ סי' ר\"ה יעו\"ש באורך.
ומן התימה על הרב מל\"מ פ\"י דמכירה ה\"א דכתב וז\"ל מדברי המרדכי דפרק הנזקין במעשה דיהודים שדחקו וכו' נראה דס\"ל למהר\"ם דבאונס דמיתה אמרינן אגב אונסיה גמר ומקני אף דלא יהיב דמי וכ\"כ בתרומת הדשן סי' ע\"ג אך קשה מההיא אגדה דאמר מכאן מודעא רבא לאורייתא וצ\"ע עכ\"ל וכי לא מצא סברא הלזו אלא למהר\"ם ותרוה\"ד והא ראש המפרשים רש\"י וגם הרשב\"א פי' כן ולעיקר קושיא ע\"פ דברי הרשב\"א וע\"פ דברי מרן שם לא קשה יעו\"ש במרן באורך." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין בספרי אגורה באהלך דף ל\"א ע\"ד ודברי מרן שם ד\"ה." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "דין ההקדש וכו' כיצד אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהא הקדש לבדק הבית וכו' שנאמר ככל היוצא מפיו וכו'. וקשה מהא דאמרינן בקידושין דף ס\"ג ע\"ב באומרת יקדשו ידי לעושיהן וידים איתנהו בעולם ע\"כ ולפי דברי רבינו אלו אמאי צריך לאוקמא ביקדשו ידי וכו' אפי' בלא\"ה והוי דבר שלא בא לעולם צריך להפר משום כל היוצא מפיו יעשה ועוד דא\"כ בערכין דף כ\"א דקאמר לכשיבא שכרו יקדש והא אין אדם מקדיש דבר שלב\"ל ומאי קשיא הן אמת דלא מקדש משום שלא בא לעולם מ\"מ מצד אחר מקדש דאיכא עשה דכל היוצא מפיו יעשה ובשלמא למ\"ש בסוף פ\"ו דערכין דקאמר הרי עלי להקדיש לא קשיא דהכא איירי בהקדישו דהכי קתני הקדישו הדר בו וכו' ברם למ\"ש כאן קשה וצ\"ע. ועיין בלח\"מ בהל' ערכין דלפי דבריו קשה כן ברם למ\"ש הכנה\"ג חלק חו\"מ סי' רי\"ב הגהת טור ס\"ק ל\"ג לא קשה מידי יעו\"ש ודוק." + ], + [], + [ + "יש גאונים שחולקים וכו' כמו שביארנו בערכין. ועיין בכל פרט זה להכנה\"ג חו\"מ סי' רי\"ב הגהת הטור מ\"ש בדברי רבינו והכ\"מ ומ\"מ כפי דרכו נראה שהיה גורס בלשון זה יהיה לעניים מאי דליתי בספרי רבינו וכן הכ\"מ הרגיש בזה וישב והן אמת דבספרי הטור איתיה להאי גירסא אבל מדברי מרן הב\"י נראה דגם בספרי הטור ליתא להאי גירסא והו\"ל להרגיש בזה. גם מ\"ש בדעת הגאונים דלא פליגי העיקר דיניה דרבינו אלא אמה שכתב והואיל וכו' אם צוה אדם וכו' וכן כתב גם הב\"ח בסי' זה וחוץ שהוא דוחק טובא במ\"ש ואין דעתי וכו' שאין אדם מצווה וכו' וכמו שנדחק בפירוש הב\"ח זאת עוד לענ\"ד (ליתי) [ליתא] לפי' זה והוא מדקדוק שכתב כמו שביארנו בערכין והא גם הגאונים לא פליגי במ\"ש בהל' ערכין וא\"צ להזכיר זה כאן. ואף גם זה קשה לדרך זה מ\"ש בהל' ערכין הל' ל\"א וז\"ל יראה לי אע\"פ שאין אדם מקדיש אם אמר הרי עלי להקדישו הרי זה חייב להקדיש כשיבא לעולם וכו' ואם איתא דגם הגאונים ס\"ל הכי מאי יראה לי דקאמר אלא ודאי כוונתו ז\"ל דהגאונים פליגי ארבינו בדין זה ולא ס\"ל שדין העניים כדין ההקדש אלא כדין ההדיוט ומ\"ש יראה היינו משום שרוצה לכלול לעניים ג\"כ בכלל הקדש וזה מוכרח ביראה לי שכתב דאי קאי להקדש מאי יראה לי והא כן כתבו התוס' פ' ד' וה' גבי נתביה לעניים וכן הרי\"ף ז\"ל אלא ודאי דקאי לכלול הצדקה ולאפוקי מהגאונים וכהצד הראשון שכתב מהר\"י בן לב דכוונת הגאונים לחלוק אהיכא דאמר הרי עלי להקדיש או ליתן דבזה מודו הגאונים יעו\"ש דלטעם הגאונים שכתבו דאין העניים זוכים אלא בדברים שההדיוט קונה בהן מורה שמשוה אותם להדיוט ממש ואין לחלק ביניהן ומ\"מ התוס' והרי\"ף והרא\"ש והטור ביו\"ד סימן רנ\"ח וכמה פוסקים אחרים סברי שדינם שוה להקדש." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "מכר עבדו לקנס וכו' ה\"ז ספק. וכתב הרב המגיד פסק כדרכו בתיקו דממונא וכבר דקדקו המפרשים למה אינו מכור כגוף לפירותיו ויש מי שתירץ דכיון דאיכא ב' מי ימר וכו' עכ\"ל ולא זכיתי לכונתו דהא בש\"ס אסיק בתיקו אף דהוי כגוף לפירותיו ומה הקשה ומה תירץ." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..01157ac9e6eccb173759bc7ad623a49add70475a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,95 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sales", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Sales", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [ + "כתוב אצלי בחי' גיטין דף נ\"ה ע\"ב רש\"י ד\"ה לא היה סקריקון וכו'. שנותן לו קרקע בפדיון נפשו ואומר לו שא קרקע זו ואל תמיתני עכ\"ל נראה בבירור מדבריו אלה דנותן לו הקרקע בלא כסף כלל ולכאורה קשה דא\"כ איך כתב בסמוך ד\"ה לקטלוהו וז\"ל אקנייה ניהליה בלב שלם וקי\"ל תליוה וזבין זביני זביני והא התם איירי שכופהו במעותיו אבל תלוהו ויהיב לא הוי מתנה ואין זו קושיא כמ\"ש במרדכי בסוגיין וז\"ל על מתני' בגמ' מפרש דאגב אונסא גמר ומקני ואע\"ג דאמר תלוה ויהיב אינה מתנה נראה לר\"ת דהא מילתא דמי לזביני כיון דאי לא יהיב ליה קרקע מסתפי וקטיל ליה דמי כאילו הסקריקון מכר בשביל הקרקע שלו עכ\"ל וכ\"כ עוד רש\"י לקמן דף נ\"ח ע\"ב ד\"ה אם שהה בידו וכו' כתב לפי שבחנם באה לו יעו\"ש וכ\"כ הרשב\"א בחידושיו בפי' דנותן לו הקרקע בחנם וכן הריטב\"א בחי' וכן מרן הב\"י בחו\"מ סי' ר\"ה יעו\"ש באורך.
ומן התימה על הרב מל\"מ פ\"י דמכירה ה\"א דכתב וז\"ל מדברי המרדכי דפרק הנזקין במעשה דיהודים שדחקו וכו' נראה דס\"ל למהר\"ם דבאונס דמיתה אמרינן אגב אונסיה גמר ומקני אף דלא יהיב דמי וכ\"כ בתרומת הדשן סי' ע\"ג אך קשה מההיא אגדה דאמר מכאן מודעא רבא לאורייתא וצ\"ע עכ\"ל וכי לא מצא סברא הלזו אלא למהר\"ם ותרוה\"ד והא ראש המפרשים רש\"י וגם הרשב\"א פי' כן ולעיקר קושיא ע\"פ דברי הרשב\"א וע\"פ דברי מרן שם לא קשה יעו\"ש במרן באורך." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין בספרי אגורה באהלך דף ל\"א ע\"ד ודברי מרן שם ד\"ה." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "דין ההקדש וכו' כיצד אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהא הקדש לבדק הבית וכו' שנאמר ככל היוצא מפיו וכו'. וקשה מהא דאמרינן בקידושין דף ס\"ג ע\"ב באומרת יקדשו ידי לעושיהן וידים איתנהו בעולם ע\"כ ולפי דברי רבינו אלו אמאי צריך לאוקמא ביקדשו ידי וכו' אפי' בלא\"ה והוי דבר שלא בא לעולם צריך להפר משום כל היוצא מפיו יעשה ועוד דא\"כ בערכין דף כ\"א דקאמר לכשיבא שכרו יקדש והא אין אדם מקדיש דבר שלב\"ל ומאי קשיא הן אמת דלא מקדש משום שלא בא לעולם מ\"מ מצד אחר מקדש דאיכא עשה דכל היוצא מפיו יעשה ובשלמא למ\"ש בסוף פ\"ו דערכין דקאמר הרי עלי להקדיש לא קשיא דהכא איירי בהקדישו דהכי קתני הקדישו הדר בו וכו' ברם למ\"ש כאן קשה וצ\"ע. ועיין בלח\"מ בהל' ערכין דלפי דבריו קשה כן ברם למ\"ש הכנה\"ג חלק חו\"מ סי' רי\"ב הגהת טור ס\"ק ל\"ג לא קשה מידי יעו\"ש ודוק." + ], + [], + [ + "יש גאונים שחולקים וכו' כמו שביארנו בערכין. ועיין בכל פרט זה להכנה\"ג חו\"מ סי' רי\"ב הגהת הטור מ\"ש בדברי רבינו והכ\"מ ומ\"מ כפי דרכו נראה שהיה גורס בלשון זה יהיה לעניים מאי דליתי בספרי רבינו וכן הכ\"מ הרגיש בזה וישב והן אמת דבספרי הטור איתיה להאי גירסא אבל מדברי מרן הב\"י נראה דגם בספרי הטור ליתא להאי גירסא והו\"ל להרגיש בזה. גם מ\"ש בדעת הגאונים דלא פליגי העיקר דיניה דרבינו אלא אמה שכתב והואיל וכו' אם צוה אדם וכו' וכן כתב גם הב\"ח בסי' זה וחוץ שהוא דוחק טובא במ\"ש ואין דעתי וכו' שאין אדם מצווה וכו' וכמו שנדחק בפירוש הב\"ח זאת עוד לענ\"ד (ליתי) [ליתא] לפי' זה והוא מדקדוק שכתב כמו שביארנו בערכין והא גם הגאונים לא פליגי במ\"ש בהל' ערכין וא\"צ להזכיר זה כאן. ואף גם זה קשה לדרך זה מ\"ש בהל' ערכין הל' ל\"א וז\"ל יראה לי אע\"פ שאין אדם מקדיש אם אמר הרי עלי להקדישו הרי זה חייב להקדיש כשיבא לעולם וכו' ואם איתא דגם הגאונים ס\"ל הכי מאי יראה לי דקאמר אלא ודאי כוונתו ז\"ל דהגאונים פליגי ארבינו בדין זה ולא ס\"ל שדין העניים כדין ההקדש אלא כדין ההדיוט ומ\"ש יראה היינו משום שרוצה לכלול לעניים ג\"כ בכלל הקדש וזה מוכרח ביראה לי שכתב דאי קאי להקדש מאי יראה לי והא כן כתבו התוס' פ' ד' וה' גבי נתביה לעניים וכן הרי\"ף ז\"ל אלא ודאי דקאי לכלול הצדקה ולאפוקי מהגאונים וכהצד הראשון שכתב מהר\"י בן לב דכוונת הגאונים לחלוק אהיכא דאמר הרי עלי להקדיש או ליתן דבזה מודו הגאונים יעו\"ש דלטעם הגאונים שכתבו דאין העניים זוכים אלא בדברים שההדיוט קונה בהן מורה שמשוה אותם להדיוט ממש ואין לחלק ביניהן ומ\"מ התוס' והרי\"ף והרא\"ש והטור ביו\"ד סימן רנ\"ח וכמה פוסקים אחרים סברי שדינם שוה להקדש." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "מכר עבדו לקנס וכו' ה\"ז ספק. וכתב הרב המגיד פסק כדרכו בתיקו דממונא וכבר דקדקו המפרשים למה אינו מכור כגוף לפירותיו ויש מי שתירץ דכיון דאיכא ב' מי ימר וכו' עכ\"ל ולא זכיתי לכונתו דהא בש\"ס אסיק בתיקו אף דהוי כגוף לפירותיו ומה הקשה ומה תירץ." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מכירה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Kinyan" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..acb7a3dc8c38f26db01d26ddf8e5f4665902a077 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,136 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Slaves", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות עבדים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Kinyan" + ], + "text": [ + [ + [], + [ + "עיין מ\"ש בספרי תועפות ראם דף מ' ע\"ב." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "עיין מ\"ש בספרי תועפות ראם דף ל\"ט ומ'." + ], + [], + [], + [], + [ + "עבד עברי וכו'. כתב המל\"מ וז\"ל ומ\"מ נ\"ל שאם יש לכהן מום קבוע דנרצע דאין הפרש בין מום אחד לשני מומין עכ\"ל ושמעתי מהנדזים על דברי הרב ז\"ל ממ\"ש הוא עצמו לקמן סוף הי\"א וז\"ל הוא חולה וכו' ואיתא במכילתא כי טוב לו עמך שיהא טובתו שוה לך אם היה חגר או סומא אינו נרצע ונראה דרבינו לא הביא דין זה דמשמע ליה דהכל נכלל בדין זה עכ\"ל והשתא קשה לי על הרב דכיון דאיהו עצמו כתב דעבד עברי אפי' שאינו כהן אי בעל מום הוא אינו נרצע מטעם דכתיב כי טוב לו עמך א\"כ איך כתב הכא דאם יש לכהן מום קבוע דנרצע והא כל דאיכא מום אינו נרצע באינו כהן. ולק\"מ דמ\"ש לקמן בהי\"א הוא במום דשייך למקרייה חולה כגון חגר או סומא וכיוצא דלא מקיים מקרא שכתוב כי טוב לו עמך ברם מומין דלאו מקרו חולי כגון מי שיוצא ראשו מאחוריו כנגד ערפו וכן מי שראשו רחב וכיוצא כמה מומין כאלו שמנאן רבינו פ\"ח מהל' ביאת המקדש לא מתמעטו מכי טוב לו עמך בעבד עברי ברם לגבי כהן דהוי מום כתב הרב אם יש בו מום כזה נרצע דמה לי חד מום מה לי תרי מומין וק\"ל." + ], + [ + "עיין מ\"ש בספרי תועפות ראם דף ל\"א ודף מ\"א." + ], + [], + [ + "היתה וכו' ולרבו אין אשה ובנים אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך. וכתב מהרימ\"ט ז\"ל דבנים דרבו אלו לאו דוקא אלא אגב דנקט גבי דידיה יש לו אשה ובנים נקט גבי אדון ולרבו אין אשה ובנים והכריח זה מקרא שכתוב ואת ביתך דלא משמע כי אם אשה וכדאמר גבי כהן גדול ותמה עליו המל\"מ ז\"ל דהא קי\"ל כר' עקיבא דדריש האתין לרבות וא\"כ נימא דמואת נתרבו הבנים וצ\"ע עכ\"ל.
ולענ\"ד נראה כן דמואת ביתך דרשו כן ומה תאמר דא\"כ מה ידרשו באהבתי את אדוני את אשתי ואת בני דבאותם אתים מה מרבו נראה דשם אצטריכו לדרשה להקדים דבר לחבירו וכמ\"ש בפ\"ב דחגיגה ואת הארץ למה לי להקדים שמים לארץ וכתב רש\"י דאי כתיב השמים והארץ הו\"א שניהם כאחד לפי שא\"א לכתוב בענין אחר לכך כתב ואת הארץ להקדים ע\"כ והשתא הכא דצריך שיאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני צריך באמירתו שיקדים לאדון ואחר כך לאשתו ואחר כך לבניו משו\"ה נכתבו אתים אלו ועוד אם כמהרימ\"ט יותר נכון היה להקדים בברייתא אשה ובנים דעבד דהם דוקא לאשה ובנים דאדון דלאו דוקא ומה גם דאשה ובנים דעבד קדמו בכתוב דהוא בסדר משפטים ואשה ובנים דאדון מאוחר בכתוב בסדר ראה וק\"ל.
ואני מסתפק בבנים אלו אי הוי בנות בכלל או דוקא בנים ולא בנות והנה מדברי הרא\"ם ריש סדר אמור דקא פסיק ותני דאי תיבת בנים מיותר הוי למעט בנות ואם אינו מיותר הוי בנות בכלל יעו\"ש אין ללמוד לנדון דידן דאינו מיותר דהוי בנות בכלל דהא כבר בירר את שיחתו הרא\"ם ז\"ל דעד כאן לא כתב כן אלא היכא דאינו מיותר והוי ענין עונש ומשום השוה הכתוב אשה לאיש בנות בכלל בנים ברם כל דליכא עונש וכמו ולמדתם את בניכם וכיוצא בזה הוי בנים ולא בנות אשר בזה אין מקום למה שהשיג הרב החסיד בקונטרס מענה לשון על הרא\"ם מדברי התוס' בקדושין דף ס\"ו ד\"ה ולזרעו כאשר רמזתי בספרי הקטן תועפות ראם יעו\"ש ואף גם זאת כעת חזינא להנחלת יעקב ז\"ל שהקיפו בסוגיאות להראות דכל דכתב קרא בנים הוי ולא בנות ואף דאינו מיותר ולא הביט בתנאו שהתנה דהיינו דוקא בענין עונש משום השוה הכתוב אשה לאיש וחד מהסוגיאות שהביא הנחלת יעקב היא ולמדתם את בניכם והרא\"ם הביאה וישבה וגם מה שהשיגו יותר הנחלת יעקב עיין במה שציינתי בספרי תועפות ראם למליצי יושר עליו ואני תמיה על המשיגים על הרא\"ם דלא הביטו לראות תנאו שהתנה דעד כאן לא כתב דכל דאינו מיותר הוי בנות בכלל בנים אלא היכא דהוי ענין דעונש אבל כל דאינו עונש הוי בנים דוקא ולא בנות מקרא שכתוב בסדר משפטים אם אדוניו יתן לו אשה וילדה לו בנים או בנות ואם איתא דכל דאינו מיותר הוי בנות בכלל בנים למה כתב קרא או בנות הא כתב בנים ובכלל בנות אלא ודאי דאפ\"ה אין בנות בכלל. איך שיהיה היוצא לנדון דידן דהאי בני הוי בנים ולא בנות לכו\"ע ואף לדעת הרא\"ם וכן מוכח מקרא גופיה דכתיב בני ולא ילדי כדכתיב בסמוך האשה וילדיה תהיה לאדוניה לכלול בנים ובנות ולמה בסמוך כתב קרא וילדיה לכלול בנות וכאן בני אלא ודאי האי בני הוי בנים ולא בנות.
ועדיין יש להסתפק דזה ניחא בבני דעבד ברם בבני האדון דמתרבו מתיבת ואת ביתך כדכתיבנא נימא דמתרבו בין בנים בין בנות ולכאורה יש לומר ילמד סתום מן המפורש אבל מי יאמר דזה חשיב מפורש לענין זה ולא נאמר דאינן עניינם אחד דכתוב אחד הוא בעבד וכתוב אחר הוא באדון ואצלי הוא ספק.
עוד יש להסתפק בזה אי אין לו אלא בן טומטום או אנדרוגינוס אי יכול לומר אהבתי וכו' ואת בני ונראה לפי מה שביררנו דבני הוי בנים ולא בנות ואם אין לו בן אינו נרצע א\"כ טומטום ואנדרוגינוס דהוו ספק אי הוי זכר או נקבה איך יאמר בני והוי ספק אי הוי זכר או נקבה דטומטום אפשר שיקרע והוי נקבה ואנדרוגינוס אפשר דמין זה הוי נקבה ואם הוא בריה בפני עצמו הא לא הוי זכר." + ], + [ + "עיין מ\"ש המל\"מ סוף פסקא המתחלת עוד נראה לומר וז\"ל אלא ס\"ל התירוץ השני דטעמא דת\"ק דלא מיעט בע\"ח הוא משום דהענקה הוי כמו צדקה ולא אצטריך קרא למעט בע\"ח מהענקה וכו' עכ\"ל ומ\"ש רבינו בפ\"ב דמלוה ולוה יעו\"ש דפסק כרב נתן וכתב הרב המגיד וז\"ל זה מחלוקת בברייתא דת\"ק ור\"נ בפ\"ק דקידושין וכו' ופסק כר\"נ עכ\"ל אינו מנגד לדברי הרב וכמ\"ש הרב גופיה לעיל בדרך ראשון.
אך בעיקר תירוצו יש לעמוד שתירץ דמאן דס\"ל כרב נתן קאמר דטעמא דת\"ק וכו' הוא משום דהענקה הוא מדין צדקה ולכן א\"צ לו לבעל חובו וכו' יעו\"ש וקשה לי ממ\"ש בקדושין דף ט\"ז ע\"ב תני חדא הענקה עבד עברי וכו' אלא הענקה עבד עברי לעצמו פשיטא וכו' הא מני תוטאי הוא וכו' לו ולא לבע\"ח ומאי קשיא אימא דמאי דקאמר לעצמו ר\"ל משום דהוי כצדקה ולא משום דכתיב לו והוי אף כת\"ק דהוי הלכתא ובשלמא לפירוש הרב נתנאל דף ט\"ו ע\"א הביאוהו התוס' לא קשה לפי שהם השוו הענקה לשכירות ומשו\"ה שפיר הקשה בש\"ס פשיטא דאי להא אתא לומר דדמי לשכירות ומשו\"ה לעצמו ולא לבע\"ח העיקרא בשכירות לא ידעינן ואי דידעינן בשכירות ה\"ה בהענקה ופשיטא וחידש דדוקא בהענקה ומתיב' לו משא\"כ למ\"ש המל\"מ ז\"ל וי\"ל דאין הכי נמי דלמאן דס\"ל כר' נתן וס\"ל דצדקה והענקה הכל שוים מוקי להך ברייתא כת\"ק וכר\"נ אבל בש\"ס קאי אליבא דרב טביומי דלעיל דמוקי לת\"ק דלא כר\"נ." + ], + [], + [ + "עיין מ\"ש הרב מל\"מ על מה שהביא דברי התוספות על שם ר\"י וכתב מרן שכן הסכימו הר\"ן והרמב\"ן בשיטת בבא בתרא וקשיא ליה שהרשב\"א בתשובות בסי' תשמ\"ה וכן במכונות כתב דהשבת עבוט אין בי\"ד כופין עליה משום דהוי מצות עשה שמתן שכרה בצדה יעו\"ש. וקשה לי הכי אף דהוי גברא אגברא משום דהרשב\"א חשיב כתלמיד לגבי הרמב\"ן שהיה גדול הדור בזמן הרשב\"א והרמב\"ן היה חשוב הרבה בעיני הרשב\"א או יותר נראה דכוונתו דאיך כתב מרן סתם דעת הר\"ן והרמב\"ן ולא כתב דהרשב\"א חלוק ולא ס\"ל כר\"י. ומהכתוב אין מקום למה שזכורני שהיה מקשה מהרי\"א ז\"ל למ\"ש הרב תנא הוא בפ\"ז דמתנות עניים ה\"י שהקשה קושיא זאת מדברי הרמב\"ן בתשובה למ\"ש הרב ב\"י על שם הרמב\"ן יעו\"ש וחשב מהרי\"א ז\"ל שמה שהקשה כן משום היותו סובר הרב דתשובות המכונות הן מהרמב\"ן ואמטו להכי תמה עליו ואינו דהם תשובות הרשב\"א המכונות להרמב\"ן. דהא נראה בפירוש ממ\"ש כאן דלא נעלם ממנו דהם תשובות הרשב\"א (וה\"א) [ואפ\"ה] קשיא ליה וכמ\"ש.
וגם אין להקשות עליו דמאי קשיא ליה מצדקה להשבת עבוט דבצדקה איכא ב' לאוי לא תאמץ ולא תקפוץ וכל דאיכא ב' לאוי לא חשיב לאו הניתק לעשה כמ\"ש בתמורה דף ג' ופסקו רבינו ריש הל' תמורה יעו\"ש דשאני ההיא דתמורה ודומיהן דהוי לאוי גמורים ולוקין עליהן משא\"כ לאוי דצדקה לא תאמץ ולא תקפוץ דלאו לאוי דמלקות נינהו וחשיבי כמו עשין ומה לי חד ומה לי תרי וזה מוכרח מסוף חולין דנגדיה רב יהודה לההוא גברא משום שילוח הקן והתם ליכא אלא חד לאו יעו\"ש וכמו שאכתוב בסמוך.
אלא שבמה שתירץ לזה דבהשבת עבוט הוי לאו הניתק לעשה וחשיב כעשה ואיכא מתן שכרה בצדה משו\"ה אין בי\"ד מוזהרין קשה לי דיותר הוי לאו הניתק לעשה לא תאמץ ולא תקפוץ דכתיבי קודם העשה ומה גם דכתיב כי פתוח תפתח וכו' שיותר נאה לומר לא תעשה כן וכן ואם עשית שקפצת ואימצת ושילחתו ריקם פתוח תפתח ואף דהוו ב' לאוי וחד עשה ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי וכמ\"ש בריש תמורה שזכרנו, מ\"מ הא כתיבנא דמה שאמר הכתוב לא תאמץ ולא תקפוץ דלאו לאוי דמלקות נינהו אלא הוו כמו עשין שאינן בני מלקות משא\"כ לא יחליפנו ולא ימיר שהן בני מלקות וכמ\"ש רבינו ריש הל' תמורה יעו\"ש.
ועיי\"ש בהל' מתנות עניים שהאריך יותר דקשה ליה ממה שסיים בתשובה הנזכרת דאם ירצו בי\"ד לכוף יכולין נראה דס\"ל דלא כתירוץ שני של התוס' וסיים לתרץ זה דכי מקשו ותירצו התוס' לא החיובא אלא הרשות כלומר וא\"צ למ\"ש תחילה משום דהוי לאו הניתק לעשה אלו דבריו.
ופשוט דכוונתו בדברי התוס' דקשיא ליה איך אכפייה לרב נתן בר אמי לצדקה והא הוי מתן שכרה בצידה דאיתא בחולין דף ק\"י דרמי בר דקולי חזא לרב חסדא דאמר כפתוהו לההוא גברא דלא הוה מוקיר לאבוה ואימיה א\"ל שבקוהו דתניא כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בי\"ד מוזהרין ונראה דאינן רשאין דאי רשאין אמאי אמר ליה שבקוהו כך נראה לו לרב חסדא כיון דרשאי הוא וגם רב חסדא ידע מזה ואפ\"ה עושהו ואמאי שבקיה ר\"ח ואדרבא קלסו לרמי בר דקולי אלא ודאי דכל שאינו מוזהר אינו רשאי ולזה תירץ בדברים ועוד תירץ שהיה קצבה והוא ענין אחר ור\"י תירץ כיון דאיכא ב' לאוי רשאי לכוף אף שמתן שכרה בצדה וזהו שסיים שדעת הרשב\"א ז\"ל שדעתו כהתוס' והרמב\"ן דכופין היינו אם ירצו והיינו טעמא משום הלאו אף שמתן שכרה בצדה והוא סוג ג' משא\"כ בההיא דר\"ח דחולין משום דהוי מתן שכרה בצדה וליכא לאו. ושוב ראיתי יותר ברור דזה מוכרח בכוונת התוס' ממ\"ש הם עצמם בב\"ב דף ח' ע\"ב שאחר תירוץ ר\"י דצדקה שאני משום השני לאוי הביאו משם ריצב\"א דהא דאין בי\"ד מוזהרין הוא דאין נענשין וקשיא להו מההיא דכל הבשר דמשמע דנראה מדאמר שבקוהו שאין רשאין ונדחק בההיא ש\"ס דשבקוהו ר\"ל אינכם מוזהרין להכריחו יעו\"ש הרי מבואר דלר\"י פירוש שבקוהו אין רשאין וכן בתשובה לספר קנין סימן כ\"ז שהקשה קושית התוס' הלזו ומשם ר\"י הביא התירוץ דאיכא לאוי ושוב כתב לעצמו תירוץ ריצב\"א יעו\"ש הרי דחלוקים הם מריצב\"א דלר\"י מ\"ש שבקוהו ר\"ל שאינן רשאין ולריצב\"א ר\"ל אינן נזהרין.
וע\"פ יסוד זה שבנה בהל' מתנות עניים בעד ר\"י ודעמיה מתורץ מה שהקשה כאן בהל' עבדים להרשב\"א מכח סוגית סוף חולין דנגדיה ר' יהודה לההוא גברא דגזז גפיה וכו' ואף דהוי מצוה שמתן שכרה בצידה דהא כתב שם דהרשב\"א בשיטת ר\"י וכדכתיבנא. אך קשה כמו שהקשה הרב לר\"ת דלא תירץ כר\"י מההיא דסוף חולין וכן בהגהות מיימוני פי\"ב דאישות אות כ' כשהביא תירוץ משם ר\"י סייע לו מההיא דסוף שילוח הקן כלומר משא\"כ לר\"ת וכן ממה שסייע לר\"י מההיא דסוף חולין נראה דס\"ל בדעת ר\"י דלאו משום ב' לאוי תלוי תירוץ ר\"י אלא משום דאיכא לאו דהא בההיא דחולין ליכא אלא לאו אחד דלא תקח האם על הבנים והיינו טעמא דבצדקה אף שהם ב' לאוי כחד חשיבי כיון דלאו לאוי דמלקיות נינהו וכדכתיבנא בסמוך. ודע דמ\"ש הר\"ן בפרק נערה והרב המגיד פי\"ב דאישות דהרשב\"א ס\"ל דכופין על הצדקה ולא נחתינן לנכסי אלא דוקא בפניו פי' כשירצה לכוף דרשאין נינהו וקמ\"ל דלא נחתינן וכמ\"ש בתשובה בב' המקומות שאם ירצה לכוף כופין ועיין ברכי יוסף הנדפס מחדש חלק יו\"ד דף כ\"ב וכ\"ג." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בספרי תועפות ראם דף מ\"א ע\"ב." + ], + [], + [], + [], + [ + "שם דף מ\"א ע\"ג." + ] + ], + [ + [ + "וקונה עצמו או בשטר או בראשי אברים וכו'. וכתב רבינו בספר המצוות מצוה רל\"ה עשין היא שציונו בדין עבד כנעני וכו' ובא בתורה שהוא משתחרר בשן ועין והשיגו הרמב\"ן שהם ב' מצות חיוב לעולם בהם תעבודו וחיוב לשחררו בשן ועין והן ב' עניינים סותרין חיוב שלא לשחררו וחיוב לשחררו בשן ועין ואם לא רצה לשחררו בשן ועין ודאי דבי\"ד כופין לו כמו שכופין לכל המצוות עשה עד שתצא נפשו נמצאו עניינם נפרדים זה מזה כמו נשואין וגירושין דהם ב' ענינים סותרים זה כונס וזה פוטר זו היא טענתו והיא אלימתא ומ\"ש במגילת אסתר דהוא אחד מן הדינים השייכים בעבד וכו' א\"כ גם בגירושין נאמר שהוא אחד מן הדינים השייכים באשה גם מ\"ש בסוף דבריו דאינו צווי לדיינים כבר ביארתי טענת הרמב\"ן." + ] + ], + [ + [ + "כתוב אצלי בחי' גיטין דף ט' ע\"ב רש\"י ד\"ה לא יתנו לאחר מיתה וכו' נהי דלהכי זכה ביה דלא מצי למהדר ביה וכו' עכ\"ל וזו היא דעת הרי\"ף בהלכות יעו\"ש וזו היא דעת הרמב\"ם פ\"ו מהל' עבדים ה\"א לדעת הטור יו\"ד סי' רס\"ז והכ\"מ והלח\"מ.
ולענ\"ד לא כן אדמה בכוונתו דלפי דעתם ז\"ל הו\"ל להר\"מ לכתוב אבל אם אמר תן אינו יכול לחזור לפיכך האומר תן וכו' כיון שהוא מחלק בין זכה לתן אלא דעתו כדעת רש\"י בחזרתו שהוא דעת ר\"ת דמיד זכה בגט ויצא בן חורין ומתני' היינו בתנו דלאו שליח שויא אלא מצוה אבל בעשה שליח גם בתן הוי כזוכה ומיד יצא לחירות והרמב\"ם כבר כתב פ\"ד מזכיה ומתנה דתן כזכה ולכן כתב בזכה דהיינו גם בתן דשניהם אחד דיצא לחירות גם בשלא הגיע גט לידו אבל בתן אינו יכול לחזור ואינו יוצא לחירות. ומתוך דברי אלה אחרי נשיקת ידיו ורגליו ממרן אין מקום למ\"ש בב\"י הל' עבדים סימן הנזכר יעו\"ש וכתב הפרישה שם ס\"ק קמ\"ד וז\"ל אבל אמר תנו לו וכו' אבל בעבד כהן יכול לחזור בו דחוב הוא לו שמפסיד מלאכול בתרומה כך איתא בתוס' פ\"ק דכתובות דף י\"א עכ\"ל ודבריו תמוהים דעד כאן לא כתבו כן התוס' אלא לר' מאיר אבל לרבנן דהלכתא כוותייהו חולקין וכ\"כ הב\"ח להיפך ממ\"ש הפרישה על שם התוס' והוא הנכון." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל שטר שיש עליו אפי' עד אחד פסול וכו' והוא שיהיה כותי חבר. ועיין מה שגמגם הלח\"מ ז\"ל עליו דלא כתב דחתים ישראל לבסוף. ולענ\"ד נראה דא\"צ דכיון דכתב דצריך שיהיה חבר מובן או דידעינן ליה שהוא חבר או מכח דחתים ישראל לבסוף ואופן הידיעה יהיה על אופן שיהיה וכתב רבינו הכי לאורויי דאי ידעינן ליה שהוא כותי חבר אף דחתים לבסוף שפיר דמי." + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "עיין מ\"ש מרן ותירץ וז\"ל דמ\"ש בש\"ס ואיבעית אימא קאי לדסמיך ליה והא לפירא יעו\"ש וכתב עליו הלח\"מ דמאי קשיא הא כיון דכתב דאע\"ג דלא מטא זימני יצא לחירות כל שכן היכא דמטא ולא משכנו עכ\"ל ואין דבריו ברורים דיש בזה מה שאין בזה ולא נפקא חד מחבריה דבמטא זמניה משתעבד בו ובלא דמטא זמניה אינו משתעבד בו וא\"כ איך הוי כל שכן ושפיר קשיא ליה למרן ז\"ל. אמנם בתירוצו יש לדון דלו יהי דהתירוץ בתרא קאי לוהא לפירא סוף סוף הו\"ל להרמב\"ם לכתוב דין זה בעבד כשלוה על מנת למשכנו ולא משכנו כשם שכתב תירוץ דש\"ס דוהא לפירא דקאי בשדה וכתבו בעבד וז\"ל ואם א\"ל תקנה מעשה ידיו לא יצא לחירות לפי שיוצא הדין בעבד. ובפירוש דברי מרן נתלבט הלח\"מ וסיים בסוף דבריו היינו פירוש רש\"י ז\"ל ומה חידש לנו הרב באומרו שרבינו מפרש וכו' עכ\"ל. והוא פשוט דלרש\"י קאי ואיבעית אימא בין לעבד בין לשדה וזה וזה לגופא וזה וזה מטא זימניה וזה וזה לא משכנו ועבד שאני משום קנסא משא\"כ למ\"ש מרן לא בא התירוץ אלא לשדה אבל בעבד כדקאי קאי והיינו טעמא דכבר הוא משתעבד בו וכמ\"ש רש\"י לתירוץ קמא. וכעת נראה דכוונתו להקשות לתחילת דברי מרן שכתב לדעת רבינו שהוא מפרש דהאי שינוייא קאי למאי דאמר הא לגופא והא לפירא וכו' דאי ס\"ל דאידי ואידי לגופא ודמטא זימניה היינו פירוש רש\"י, ולא הו\"ל למרן לומר אלא דרבינו מפרש דואיבעית אימא בשלוה עליו למשכנו ולא משכנו, לא קאי כי אם לשדה דוקא, וזהו שסיים הלח\"מ וכתב ומה חידש לנו הרב באומרו שרבינו מפרש דשינוייא קאי להא לגופא והא לפירא." + ], + [], + [], + [], + [ + "ומפני מה קנסו הלוקח לבדו שאילו לא לקח זה לא יצא העבד לחו\"ל. וי\"ל דזה שכתב רבינו היינו מ\"ש הש\"ס לאו עכברא גנבא וכו' ברם עוד קשיא ליה להש\"ס אי לאו עכברא חורא מנא ליה ואמר מסתברא וכו' והאי דמסתברא הו\"ל לרבינו להביאו ובחי' גיטין כתוב אצלי דף מ\"ג ע\"ב גמ' ת\"ר וכו' רשב\"ג אומר וכו' זהו שחרורו ע\"כ לכאורה נראה דלא פליגי ולא בא רשב\"ג אלא לפרש דברי ת\"ק ועל כרחך לא אמר דבמה דברים אמורים הוא לחלוק אלא במתני' ולא מברייתא ואפשר הכי והכי אמנם מדהרי\"ף והרא\"ש השמיטו הך דרשב\"ג מודה דס\"ל דפליגי ופסקו כת\"ק.
אך קשה להר\"מ פ\"ח דעבדים ה\"ו דפסק כת\"ק ולא הזכיר לדרשב\"ג נראה דס\"ל דפליגי ואף דהלכה כרשב\"ג אינו בברייתא אלא במתני' וקשה דבפ\"ט דטומאת מת כתב מרן לדעת הרמב\"ם דלאו דוקא הלכה כרשב\"ג במתני' אלא ה\"ה בברייתא." + ], + [], + [], + [], + [ + "עיין מ\"ש הרב [מהר\"ח אבולעפיה] בעץ החיים סדר תצא ובישרש יעקב בחי' מהר\"י בן ג'אמיל דף קס\"ג ע\"ב מ\"ש משם מהר\"ח אבולעפיה הזקן ותירץ מהר\"א בן ג'אמיל ז\"ל על מ\"ש בסי' ת\"ל עבד מכאן אמרו המוכר עבדו לנכרי או לחו\"ל יצא לחירות אשר ינצל אליך לרבות גר תושב ולכן אף דלא פסק כרישא דסיפרי דקרא לא מוקי ליה בעבד שברח מ\"מ דרשא דמעם אדוניו דהוי יתר ודי אומרו אשר ינצל אליך לרבויי גר תושב וקאי אקרא דאבתריה והשתא שפיר אתי הג\"ש עכ\"ל ופליאה דעת ממני דאיך אפשר לומר דהרמב\"ם ס\"ל כסיפא דברייתא דקרא איירי בגר תושב והא כתב רבינו בהל' י\"א עבד זה שברח הוא גר צדק והוסיף אזהרה אחרת למי שמאנה אותו שנאמר בטוב לו לא תוננו הרי בפירוש דמוקי לסיפא דקרא בגר צדק." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "פסק כרבנן וכרב וכן כתב מרן ומנא אמינא לה דאי פסק כרבן שמעון בן גמליאל וכאביי נמצא דאיחר דינא דמתני' והקדים הדין היוצא מהש\"ס ולא נזכר בש\"ס ומ\"מ מסיגנון לשון הראב\"ד נראה שהבין לדעת רבינו דפסק כרשב\"ג וכאביי לאפוקי שהוא פסק כרבנן וכרבא וכמ\"ש הלח\"מ. ומ\"מ בין נאמר דפסק כרבנן ורבא בין נאמר דפסק כרשב\"ג וכאביי, מה שכתב בס' הטורים והרמב\"ם והראב\"ד פסקו כרשב\"ג ט\"ס הוא דהא לא פסק רבינו כרשב\"ג גם אם נאמר דפסק כרשב\"ג היינו כאביי ואילו הטור קדם בדברו דברי רבא ועלה הביא פלוגתא דרשב\"ג וחכמים ועלה כתב דרבינו כתב כרשב\"ג וליתא ומ\"מ נראה דלשיטת הסוברים דפסק כרשב\"ג וכאביי לא קשה איך פסק כאביי נגד הכלל דהלכתא כרבא לגבי אביי דבנדון כזה לא כללינהו כמ\"ש פ\"ט מהל' שמיטה ויובל ד\"ה כשראה הלל יעו\"ש ודעת הרמב\"ן לפסוק כחכמים וכמו שפי' גאון הובאו דבריו בחי' הרשב\"א ולדחות ראיית הראב\"ד כתב והא דשלחו מתם אנן כרשב\"ג ס\"ל אינהו כאוקמתא דאביי ס\"ל כדקאמר בהדיא ואינהו סבור לפני יאוש ובודאי לאוקמתא דאביי הלכתא כרשב\"ג דמסתבר טעמא דהא מוקי לה בדינא ורבנן מפקי ליה מרביה משום תקנתא דדילמא ממנעי ולא פרקי ולא מסתבר כוותייהו משום דכשם שמצוה וכו' כך מצוה לפדות את העבדים וכו' אלו דבריו.
וכאן הבן שואל הבן יקיר לי פחד יצחק יהיה בעזרו דאיך כתב דבהדיא משמע דכאוקמתא דאביי ס\"ל נימא דכאוקמתא דרבא ס\"ל ואף לרבא ס\"ל לרבן שמעון בן גמליאל דלפני יאוש ג\"כ ישתעבד דהכי פירשו בש\"ס הברייתא לרבא אי לפני יאוש קאמריתו היינו כשם וכו' הרי דגם לרבא לרשב\"ג לפני יאוש ישתעבד ולא קשה מידי דלרבא גם לת\"ק לפני יאוש משתעבד דלא פליגי בזה וכמ\"ש התוס' ד\"ה אי לפני יאוש יעו\"ש וכמ\"ש החידושי הלכות ז\"ל וא\"כ איך קאמרי אנן כרשב\"ג ס\"ל את אי כרבנן ס\"ל וכו' אלא ודאי דקיימי כאביי וק\"ל.
אך קשה טובא מאי דקשה ליה עוד לחכם בני יצחק הי\"ו במ\"ש הרשב\"א ז\"ל דדוקא אי קי\"ל כאביי פסקינן כרבן שמעון בן גמליאל דמסתבר טעמיה וקודם זה כתב ואי משום דרבי יוחנן דכליל לן כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו ההוא כללא לאו דוקא וכ\"כ הרי\"ף בפ' גט פשוט דלא אמרינן הלכה כרשב\"ג אלא היכא דאיכא טעמא הרי שסוברים דדוקא אי איכא טעמא הוא דאמר ר' יוחנן הלכה כרשב\"ג ואי ליכא טעמא לאו ואם כן מאי מותיב בש\"ס לקמן דף ל\"ח ע\"א לר' יוחנן דאמר עבד שברח וכו' ממ\"ש ר\"י גופיה כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו בשלמא לאביי וכו' אלא לרבא קשיא וכו' ומאי קשיא הא אי ס\"ל כרבא מודה דלאו הלכתא כרשב\"ג דלא מסתבר טעמיה כמ\"ש הוא ז\"ל ועיין להרשב\"א בתשובות סי' מ\"ה שדעתו כדעת הרי\"ף בהאי כללא דדוקא היכא דמסתבר טעמיה דרשב\"ג הוא דהלכתא כוותיה ועיין להחבי\"ב בכללי הש\"ס סי' כ' מ\"א מ\"ש בזה ועיין בתוס' יו\"ט פ\"ד דפסחים מ\"ד.
עוד קשיא לי מסוגיא דידן דמותיב לר' יוחנן דידיה אדידיה למ\"ש מהראנ\"ח סדר טהרה וז\"ל פשפשתי ומצאתי כי הכלל הזה הנאמר שכל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו אינו מוסכם לפסק הלכה דאמוראי נינהו אליבא דר\"י וכו' ושוב ראיתי מקומו איו מציעא דף ל\"ח ע\"ב יעו\"ש וכתובות דף ע\"ז ע\"ב וא\"כ מאי מותיב בש\"ס מר\"י אימא אמוראי נינהו וי\"ל דהא דרב שמואל בר אבא לא הוי אמוראי והכי מותיב אי ס\"ל לר\"ש בהא כרבה בר בר חנה אמר ר\"י וכו' קשה וק\"ל." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין בספרי תועפות ראם דף ל\"ט ע\"ב." + ], + [ + "ומותר לשחררו לדבר מצוה אפי' למצוה של דבריהם וכו'. ומרן הביא דברי הר\"ן שהקשה דהיאך אתי מצוה דעשרה להתפלל ודחי עשה גמור דלעולם בהם תעבודו אלא ודאי דלאו עשה גמור הוא ומשם מתרצים הביא דלעולם דהוי עשה גמור ולא אסרה תורה אלא משום לא תחנם וכיון דאיכא מצוה לאו חנינא דידהו קא עביד אלא לצורך וכו' וע\"ז הביא הש\"ס וז\"ל ובגמ' פרק שלשה שאכלו פריך על הא מצוה הבאה בעבירה היא ומשני מצוה דרבים שאני ע\"כ.
ולכאורה נראה בכוונתו בהבאת ש\"ס זו דקשיא ליה להיש מתרצים דמה תירוץ הוא זה דאם איתא דכל דאיכא מצוה בשחרורו ליכא לא תחנם מאי מקשה בש\"ס מצוה הבאה בעבירה היא ומאי קושיא דכאן ליכא עבירה דליכא איסורא דלא תחנם כיון דאיכא מצוה. אמנם לענ\"ד מרן לא בא להכי אלא כוונתו שכיון לדעת הרשב\"א בגיטין דף ל\"ח שהקשה על שם הרמב\"ן וכי מפני מצוה להתפלל נדחה עשה שבתורה ותירץ שלא אסרה תורה אלא ליתן להם מתנת חנם וכו' אבל כשהוא משום מצוה ליכא חנינה וקשה לי עליו דאפי' לגר אוכל נבלות מותר ליתן מתנת חנם לכו\"ע וכל שכן לעבד כנעני וכו' אלא הכא מצוה דרבים שאני ולאפרושי רבים מאיסורא נמי עדיף ושרי אלו דבריו. נמצא דלהרשב\"א לא הונח לו מה שאמרו היש מתרצים ותירץ הוא דלעולם בהם תעבודו הוי עשה גמור והיינו טעמא דדחי משום דהוי מצוה דרבים וכמ\"ש בש\"ס וזה שכתב מרן על דברי הר\"ן הש\"ס דמצוה דרבים לומר דשאני מצוה דרבים דדחי לעשה גמור ולא מטעם מתנת חנם וכוונת הש\"ס דכשתירץ מצוה שאני היינו מצוה כזאת שהיא דרבים אלא דהמקשה לא הבין והקשה מצוה הבאה מעבירה ותירצו לו מצוה דרבים שאני וזה שאמרתי מצוה שאני ר\"ל מצוה כזאת זו היא כוונת הרשב\"א.
ולהיש מתרצים נראה לפרש דבריהם דלא תיקשי להו מש\"ס ברכות דהקשה מצוה הבאה מעבירה היא דהכי פירושו דכוונת התרצן מצוה שאני הוי כמ\"ש היש מתרצים וכיון דאיכא מצוה לא חשיב כחנינה להם ואהא קשיא ליה מצוה הבאה בעבירה היא כלומר לו יהי דלגבי האדון איכא מצוה מ\"מ העבד מתחנן ממילא והוי מצוה הבאה בעבירה ותירץ מצוה דרבים דכיון דהוי מצוה רבה יש כח לבטל האיסור דמתחנן העבד וחשיב האיסור כמאן דליתי מצד המצוה רבה דהוי מצוה דרבים ואמטו להכי לא הקשה הרשב\"א להרמב\"ן מהך ש\"ס דברכות אלא אתי עליה מש\"ס אחר יעו\"ש וע\"פ הכתוב הזה הותר כל מה שהקשה הרב לשון למודים ז\"ל חלק או\"ח סי' ע\"ו ולא ראיתיו עד אחר זמן רב יעו\"ש.
ודע דמהך סוגיא דברכות דקאמר מצוה דרבים שאני הוליד הרא\"ש ז\"ל דמצוה דרבים אף שאין לו עיקר מן התורה דחי עשה דיחיד מן התורה ועשה תשובה לבעל הלכות גדולות יעו\"ש וכיון דחיליה לזה הוא מתבות עשה דרבים קיצר לשון הש\"ס ולא הביא מצוה שאני והא מצוה הבאה בעבירה היא אלא (מי) [מיד] הלך לו להעתיק מצוה דרבים שהוא העיקר לילפותא שלו וזה פשוט הרבה לאפוקי מהרב החסיד בארעא דרבנן אות מ\"ם סי' שנ\"ט כתב דגירסת הרא\"ש בש\"ס הכי לעולם בהם תעבודו מצוה דרבים שאני יעו\"ש וליתא אלא דהרא\"ש קיצר לשון הש\"ס במה שאין לו צורך.
ובעיקר דברי הרא\"ש דדחי לדינא דגמ' הוא הלכות גדולות וכן הוא בתוס', לא באתי לכוונתם דההיא דשמחת הרגל אינו דומה להשלמת העשרה דשמחת הרגל נהי דרבים חייבים אבל הוא כל אחד ואחד לבדו וא\"צ כנופייא משא\"כ קדיש וקדושה דאי ליכא רבים בכנופייא אינה נעשית המצוה דקדושה ומשו\"ה קרויה מצוה דרבים וק\"ל. וודאי דקדמוני בזה ברם לא ראיתיו וכעת ראיתי להרא\"ש גופיה בפרק ואלו מגלחין תירץ כן בעד ההלכות גדולות יעו\"ש.
ואחר זמן רב ראיתי דסברת הרא\"ש היא סברת ר\"ת הביאה השבולי הלק\"ט הובאו דבריו במג\"א סי' תמ\"ו ס\"ק ב' וז\"ל גבי סוגית סוף ר\"ה דאין מפקחין עליו את הגל מאי טעמא שופר עשה ויו\"ט עשה ולא תעשה וכו' והקשה השבולי לקט מה צ\"ל דיו\"ט עשה ול\"ת אפי' ל\"ת לחודיה נמי לא דחי כיון דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה ותירץ ר\"ת דעשה דרבים דחי לא תעשה אף על גב דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה אלו דבריו. וכתב עליו המג\"א כדכתיבנא לענ\"ד וז\"ל ונראה לי דחמץ לא הוי מצוה דרבים דדוקא שופר שהיחיד מוציא רבים ידי חובתם מקרי עשה דרבים וכו'. אלא דמה שסיים שם המג\"א כעת לא הבנתיו וז\"ל דאל\"כ חמץ נמי עשה ולא תעשה הוא ולידחי עשה ול\"ת דיו\"ט והיאך תלוי זה בזה דכתב דאל\"כ וכו'." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..df549808b905b4262410cb2e47fc4997aec835b5 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,133 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Slaves", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Slaves", + "text": [ + [ + [], + [ + "עיין מ\"ש בספרי תועפות ראם דף מ' ע\"ב." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "עיין מ\"ש בספרי תועפות ראם דף ל\"ט ומ'." + ], + [], + [], + [], + [ + "עבד עברי וכו'. כתב המל\"מ וז\"ל ומ\"מ נ\"ל שאם יש לכהן מום קבוע דנרצע דאין הפרש בין מום אחד לשני מומין עכ\"ל ושמעתי מהנדזים על דברי הרב ז\"ל ממ\"ש הוא עצמו לקמן סוף הי\"א וז\"ל הוא חולה וכו' ואיתא במכילתא כי טוב לו עמך שיהא טובתו שוה לך אם היה חגר או סומא אינו נרצע ונראה דרבינו לא הביא דין זה דמשמע ליה דהכל נכלל בדין זה עכ\"ל והשתא קשה לי על הרב דכיון דאיהו עצמו כתב דעבד עברי אפי' שאינו כהן אי בעל מום הוא אינו נרצע מטעם דכתיב כי טוב לו עמך א\"כ איך כתב הכא דאם יש לכהן מום קבוע דנרצע והא כל דאיכא מום אינו נרצע באינו כהן. ולק\"מ דמ\"ש לקמן בהי\"א הוא במום דשייך למקרייה חולה כגון חגר או סומא וכיוצא דלא מקיים מקרא שכתוב כי טוב לו עמך ברם מומין דלאו מקרו חולי כגון מי שיוצא ראשו מאחוריו כנגד ערפו וכן מי שראשו רחב וכיוצא כמה מומין כאלו שמנאן רבינו פ\"ח מהל' ביאת המקדש לא מתמעטו מכי טוב לו עמך בעבד עברי ברם לגבי כהן דהוי מום כתב הרב אם יש בו מום כזה נרצע דמה לי חד מום מה לי תרי מומין וק\"ל." + ], + [ + "עיין מ\"ש בספרי תועפות ראם דף ל\"א ודף מ\"א." + ], + [], + [ + "היתה וכו' ולרבו אין אשה ובנים אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך. וכתב מהרימ\"ט ז\"ל דבנים דרבו אלו לאו דוקא אלא אגב דנקט גבי דידיה יש לו אשה ובנים נקט גבי אדון ולרבו אין אשה ובנים והכריח זה מקרא שכתוב ואת ביתך דלא משמע כי אם אשה וכדאמר גבי כהן גדול ותמה עליו המל\"מ ז\"ל דהא קי\"ל כר' עקיבא דדריש האתין לרבות וא\"כ נימא דמואת נתרבו הבנים וצ\"ע עכ\"ל.
ולענ\"ד נראה כן דמואת ביתך דרשו כן ומה תאמר דא\"כ מה ידרשו באהבתי את אדוני את אשתי ואת בני דבאותם אתים מה מרבו נראה דשם אצטריכו לדרשה להקדים דבר לחבירו וכמ\"ש בפ\"ב דחגיגה ואת הארץ למה לי להקדים שמים לארץ וכתב רש\"י דאי כתיב השמים והארץ הו\"א שניהם כאחד לפי שא\"א לכתוב בענין אחר לכך כתב ואת הארץ להקדים ע\"כ והשתא הכא דצריך שיאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני צריך באמירתו שיקדים לאדון ואחר כך לאשתו ואחר כך לבניו משו\"ה נכתבו אתים אלו ועוד אם כמהרימ\"ט יותר נכון היה להקדים בברייתא אשה ובנים דעבד דהם דוקא לאשה ובנים דאדון דלאו דוקא ומה גם דאשה ובנים דעבד קדמו בכתוב דהוא בסדר משפטים ואשה ובנים דאדון מאוחר בכתוב בסדר ראה וק\"ל.
ואני מסתפק בבנים אלו אי הוי בנות בכלל או דוקא בנים ולא בנות והנה מדברי הרא\"ם ריש סדר אמור דקא פסיק ותני דאי תיבת בנים מיותר הוי למעט בנות ואם אינו מיותר הוי בנות בכלל יעו\"ש אין ללמוד לנדון דידן דאינו מיותר דהוי בנות בכלל דהא כבר בירר את שיחתו הרא\"ם ז\"ל דעד כאן לא כתב כן אלא היכא דאינו מיותר והוי ענין עונש ומשום השוה הכתוב אשה לאיש בנות בכלל בנים ברם כל דליכא עונש וכמו ולמדתם את בניכם וכיוצא בזה הוי בנים ולא בנות אשר בזה אין מקום למה שהשיג הרב החסיד בקונטרס מענה לשון על הרא\"ם מדברי התוס' בקדושין דף ס\"ו ד\"ה ולזרעו כאשר רמזתי בספרי הקטן תועפות ראם יעו\"ש ואף גם זאת כעת חזינא להנחלת יעקב ז\"ל שהקיפו בסוגיאות להראות דכל דכתב קרא בנים הוי ולא בנות ואף דאינו מיותר ולא הביט בתנאו שהתנה דהיינו דוקא בענין עונש משום השוה הכתוב אשה לאיש וחד מהסוגיאות שהביא הנחלת יעקב היא ולמדתם את בניכם והרא\"ם הביאה וישבה וגם מה שהשיגו יותר הנחלת יעקב עיין במה שציינתי בספרי תועפות ראם למליצי יושר עליו ואני תמיה על המשיגים על הרא\"ם דלא הביטו לראות תנאו שהתנה דעד כאן לא כתב דכל דאינו מיותר הוי בנות בכלל בנים אלא היכא דהוי ענין דעונש אבל כל דאינו עונש הוי בנים דוקא ולא בנות מקרא שכתוב בסדר משפטים אם אדוניו יתן לו אשה וילדה לו בנים או בנות ואם איתא דכל דאינו מיותר הוי בנות בכלל בנים למה כתב קרא או בנות הא כתב בנים ובכלל בנות אלא ודאי דאפ\"ה אין בנות בכלל. איך שיהיה היוצא לנדון דידן דהאי בני הוי בנים ולא בנות לכו\"ע ואף לדעת הרא\"ם וכן מוכח מקרא גופיה דכתיב בני ולא ילדי כדכתיב בסמוך האשה וילדיה תהיה לאדוניה לכלול בנים ובנות ולמה בסמוך כתב קרא וילדיה לכלול בנות וכאן בני אלא ודאי האי בני הוי בנים ולא בנות.
ועדיין יש להסתפק דזה ניחא בבני דעבד ברם בבני האדון דמתרבו מתיבת ואת ביתך כדכתיבנא נימא דמתרבו בין בנים בין בנות ולכאורה יש לומר ילמד סתום מן המפורש אבל מי יאמר דזה חשיב מפורש לענין זה ולא נאמר דאינן עניינם אחד דכתוב אחד הוא בעבד וכתוב אחר הוא באדון ואצלי הוא ספק.
עוד יש להסתפק בזה אי אין לו אלא בן טומטום או אנדרוגינוס אי יכול לומר אהבתי וכו' ואת בני ונראה לפי מה שביררנו דבני הוי בנים ולא בנות ואם אין לו בן אינו נרצע א\"כ טומטום ואנדרוגינוס דהוו ספק אי הוי זכר או נקבה איך יאמר בני והוי ספק אי הוי זכר או נקבה דטומטום אפשר שיקרע והוי נקבה ואנדרוגינוס אפשר דמין זה הוי נקבה ואם הוא בריה בפני עצמו הא לא הוי זכר." + ], + [ + "עיין מ\"ש המל\"מ סוף פסקא המתחלת עוד נראה לומר וז\"ל אלא ס\"ל התירוץ השני דטעמא דת\"ק דלא מיעט בע\"ח הוא משום דהענקה הוי כמו צדקה ולא אצטריך קרא למעט בע\"ח מהענקה וכו' עכ\"ל ומ\"ש רבינו בפ\"ב דמלוה ולוה יעו\"ש דפסק כרב נתן וכתב הרב המגיד וז\"ל זה מחלוקת בברייתא דת\"ק ור\"נ בפ\"ק דקידושין וכו' ופסק כר\"נ עכ\"ל אינו מנגד לדברי הרב וכמ\"ש הרב גופיה לעיל בדרך ראשון.
אך בעיקר תירוצו יש לעמוד שתירץ דמאן דס\"ל כרב נתן קאמר דטעמא דת\"ק וכו' הוא משום דהענקה הוא מדין צדקה ולכן א\"צ לו לבעל חובו וכו' יעו\"ש וקשה לי ממ\"ש בקדושין דף ט\"ז ע\"ב תני חדא הענקה עבד עברי וכו' אלא הענקה עבד עברי לעצמו פשיטא וכו' הא מני תוטאי הוא וכו' לו ולא לבע\"ח ומאי קשיא אימא דמאי דקאמר לעצמו ר\"ל משום דהוי כצדקה ולא משום דכתיב לו והוי אף כת\"ק דהוי הלכתא ובשלמא לפירוש הרב נתנאל דף ט\"ו ע\"א הביאוהו התוס' לא קשה לפי שהם השוו הענקה לשכירות ומשו\"ה שפיר הקשה בש\"ס פשיטא דאי להא אתא לומר דדמי לשכירות ומשו\"ה לעצמו ולא לבע\"ח העיקרא בשכירות לא ידעינן ואי דידעינן בשכירות ה\"ה בהענקה ופשיטא וחידש דדוקא בהענקה ומתיב' לו משא\"כ למ\"ש המל\"מ ז\"ל וי\"ל דאין הכי נמי דלמאן דס\"ל כר' נתן וס\"ל דצדקה והענקה הכל שוים מוקי להך ברייתא כת\"ק וכר\"נ אבל בש\"ס קאי אליבא דרב טביומי דלעיל דמוקי לת\"ק דלא כר\"נ." + ], + [], + [ + "עיין מ\"ש הרב מל\"מ על מה שהביא דברי התוספות על שם ר\"י וכתב מרן שכן הסכימו הר\"ן והרמב\"ן בשיטת בבא בתרא וקשיא ליה שהרשב\"א בתשובות בסי' תשמ\"ה וכן במכונות כתב דהשבת עבוט אין בי\"ד כופין עליה משום דהוי מצות עשה שמתן שכרה בצדה יעו\"ש. וקשה לי הכי אף דהוי גברא אגברא משום דהרשב\"א חשיב כתלמיד לגבי הרמב\"ן שהיה גדול הדור בזמן הרשב\"א והרמב\"ן היה חשוב הרבה בעיני הרשב\"א או יותר נראה דכוונתו דאיך כתב מרן סתם דעת הר\"ן והרמב\"ן ולא כתב דהרשב\"א חלוק ולא ס\"ל כר\"י. ומהכתוב אין מקום למה שזכורני שהיה מקשה מהרי\"א ז\"ל למ\"ש הרב תנא הוא בפ\"ז דמתנות עניים ה\"י שהקשה קושיא זאת מדברי הרמב\"ן בתשובה למ\"ש הרב ב\"י על שם הרמב\"ן יעו\"ש וחשב מהרי\"א ז\"ל שמה שהקשה כן משום היותו סובר הרב דתשובות המכונות הן מהרמב\"ן ואמטו להכי תמה עליו ואינו דהם תשובות הרשב\"א המכונות להרמב\"ן. דהא נראה בפירוש ממ\"ש כאן דלא נעלם ממנו דהם תשובות הרשב\"א (וה\"א) [ואפ\"ה] קשיא ליה וכמ\"ש.
וגם אין להקשות עליו דמאי קשיא ליה מצדקה להשבת עבוט דבצדקה איכא ב' לאוי לא תאמץ ולא תקפוץ וכל דאיכא ב' לאוי לא חשיב לאו הניתק לעשה כמ\"ש בתמורה דף ג' ופסקו רבינו ריש הל' תמורה יעו\"ש דשאני ההיא דתמורה ודומיהן דהוי לאוי גמורים ולוקין עליהן משא\"כ לאוי דצדקה לא תאמץ ולא תקפוץ דלאו לאוי דמלקות נינהו וחשיבי כמו עשין ומה לי חד ומה לי תרי וזה מוכרח מסוף חולין דנגדיה רב יהודה לההוא גברא משום שילוח הקן והתם ליכא אלא חד לאו יעו\"ש וכמו שאכתוב בסמוך.
אלא שבמה שתירץ לזה דבהשבת עבוט הוי לאו הניתק לעשה וחשיב כעשה ואיכא מתן שכרה בצדה משו\"ה אין בי\"ד מוזהרין קשה לי דיותר הוי לאו הניתק לעשה לא תאמץ ולא תקפוץ דכתיבי קודם העשה ומה גם דכתיב כי פתוח תפתח וכו' שיותר נאה לומר לא תעשה כן וכן ואם עשית שקפצת ואימצת ושילחתו ריקם פתוח תפתח ואף דהוו ב' לאוי וחד עשה ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי וכמ\"ש בריש תמורה שזכרנו, מ\"מ הא כתיבנא דמה שאמר הכתוב לא תאמץ ולא תקפוץ דלאו לאוי דמלקות נינהו אלא הוו כמו עשין שאינן בני מלקות משא\"כ לא יחליפנו ולא ימיר שהן בני מלקות וכמ\"ש רבינו ריש הל' תמורה יעו\"ש.
ועיי\"ש בהל' מתנות עניים שהאריך יותר דקשה ליה ממה שסיים בתשובה הנזכרת דאם ירצו בי\"ד לכוף יכולין נראה דס\"ל דלא כתירוץ שני של התוס' וסיים לתרץ זה דכי מקשו ותירצו התוס' לא החיובא אלא הרשות כלומר וא\"צ למ\"ש תחילה משום דהוי לאו הניתק לעשה אלו דבריו.
ופשוט דכוונתו בדברי התוס' דקשיא ליה איך אכפייה לרב נתן בר אמי לצדקה והא הוי מתן שכרה בצידה דאיתא בחולין דף ק\"י דרמי בר דקולי חזא לרב חסדא דאמר כפתוהו לההוא גברא דלא הוה מוקיר לאבוה ואימיה א\"ל שבקוהו דתניא כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בי\"ד מוזהרין ונראה דאינן רשאין דאי רשאין אמאי אמר ליה שבקוהו כך נראה לו לרב חסדא כיון דרשאי הוא וגם רב חסדא ידע מזה ואפ\"ה עושהו ואמאי שבקיה ר\"ח ואדרבא קלסו לרמי בר דקולי אלא ודאי דכל שאינו מוזהר אינו רשאי ולזה תירץ בדברים ועוד תירץ שהיה קצבה והוא ענין אחר ור\"י תירץ כיון דאיכא ב' לאוי רשאי לכוף אף שמתן שכרה בצדה וזהו שסיים שדעת הרשב\"א ז\"ל שדעתו כהתוס' והרמב\"ן דכופין היינו אם ירצו והיינו טעמא משום הלאו אף שמתן שכרה בצדה והוא סוג ג' משא\"כ בההיא דר\"ח דחולין משום דהוי מתן שכרה בצדה וליכא לאו. ושוב ראיתי יותר ברור דזה מוכרח בכוונת התוס' ממ\"ש הם עצמם בב\"ב דף ח' ע\"ב שאחר תירוץ ר\"י דצדקה שאני משום השני לאוי הביאו משם ריצב\"א דהא דאין בי\"ד מוזהרין הוא דאין נענשין וקשיא להו מההיא דכל הבשר דמשמע דנראה מדאמר שבקוהו שאין רשאין ונדחק בההיא ש\"ס דשבקוהו ר\"ל אינכם מוזהרין להכריחו יעו\"ש הרי מבואר דלר\"י פירוש שבקוהו אין רשאין וכן בתשובה לספר קנין סימן כ\"ז שהקשה קושית התוס' הלזו ומשם ר\"י הביא התירוץ דאיכא לאוי ושוב כתב לעצמו תירוץ ריצב\"א יעו\"ש הרי דחלוקים הם מריצב\"א דלר\"י מ\"ש שבקוהו ר\"ל שאינן רשאין ולריצב\"א ר\"ל אינן נזהרין.
וע\"פ יסוד זה שבנה בהל' מתנות עניים בעד ר\"י ודעמיה מתורץ מה שהקשה כאן בהל' עבדים להרשב\"א מכח סוגית סוף חולין דנגדיה ר' יהודה לההוא גברא דגזז גפיה וכו' ואף דהוי מצוה שמתן שכרה בצידה דהא כתב שם דהרשב\"א בשיטת ר\"י וכדכתיבנא. אך קשה כמו שהקשה הרב לר\"ת דלא תירץ כר\"י מההיא דסוף חולין וכן בהגהות מיימוני פי\"ב דאישות אות כ' כשהביא תירוץ משם ר\"י סייע לו מההיא דסוף שילוח הקן כלומר משא\"כ לר\"ת וכן ממה שסייע לר\"י מההיא דסוף חולין נראה דס\"ל בדעת ר\"י דלאו משום ב' לאוי תלוי תירוץ ר\"י אלא משום דאיכא לאו דהא בההיא דחולין ליכא אלא לאו אחד דלא תקח האם על הבנים והיינו טעמא דבצדקה אף שהם ב' לאוי כחד חשיבי כיון דלאו לאוי דמלקיות נינהו וכדכתיבנא בסמוך. ודע דמ\"ש הר\"ן בפרק נערה והרב המגיד פי\"ב דאישות דהרשב\"א ס\"ל דכופין על הצדקה ולא נחתינן לנכסי אלא דוקא בפניו פי' כשירצה לכוף דרשאין נינהו וקמ\"ל דלא נחתינן וכמ\"ש בתשובה בב' המקומות שאם ירצה לכוף כופין ועיין ברכי יוסף הנדפס מחדש חלק יו\"ד דף כ\"ב וכ\"ג." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בספרי תועפות ראם דף מ\"א ע\"ב." + ], + [], + [], + [], + [ + "שם דף מ\"א ע\"ג." + ] + ], + [ + [ + "וקונה עצמו או בשטר או בראשי אברים וכו'. וכתב רבינו בספר המצוות מצוה רל\"ה עשין היא שציונו בדין עבד כנעני וכו' ובא בתורה שהוא משתחרר בשן ועין והשיגו הרמב\"ן שהם ב' מצות חיוב לעולם בהם תעבודו וחיוב לשחררו בשן ועין והן ב' עניינים סותרין חיוב שלא לשחררו וחיוב לשחררו בשן ועין ואם לא רצה לשחררו בשן ועין ודאי דבי\"ד כופין לו כמו שכופין לכל המצוות עשה עד שתצא נפשו נמצאו עניינם נפרדים זה מזה כמו נשואין וגירושין דהם ב' ענינים סותרים זה כונס וזה פוטר זו היא טענתו והיא אלימתא ומ\"ש במגילת אסתר דהוא אחד מן הדינים השייכים בעבד וכו' א\"כ גם בגירושין נאמר שהוא אחד מן הדינים השייכים באשה גם מ\"ש בסוף דבריו דאינו צווי לדיינים כבר ביארתי טענת הרמב\"ן." + ] + ], + [ + [ + "כתוב אצלי בחי' גיטין דף ט' ע\"ב רש\"י ד\"ה לא יתנו לאחר מיתה וכו' נהי דלהכי זכה ביה דלא מצי למהדר ביה וכו' עכ\"ל וזו היא דעת הרי\"ף בהלכות יעו\"ש וזו היא דעת הרמב\"ם פ\"ו מהל' עבדים ה\"א לדעת הטור יו\"ד סי' רס\"ז והכ\"מ והלח\"מ.
ולענ\"ד לא כן אדמה בכוונתו דלפי דעתם ז\"ל הו\"ל להר\"מ לכתוב אבל אם אמר תן אינו יכול לחזור לפיכך האומר תן וכו' כיון שהוא מחלק בין זכה לתן אלא דעתו כדעת רש\"י בחזרתו שהוא דעת ר\"ת דמיד זכה בגט ויצא בן חורין ומתני' היינו בתנו דלאו שליח שויא אלא מצוה אבל בעשה שליח גם בתן הוי כזוכה ומיד יצא לחירות והרמב\"ם כבר כתב פ\"ד מזכיה ומתנה דתן כזכה ולכן כתב בזכה דהיינו גם בתן דשניהם אחד דיצא לחירות גם בשלא הגיע גט לידו אבל בתן אינו יכול לחזור ואינו יוצא לחירות. ומתוך דברי אלה אחרי נשיקת ידיו ורגליו ממרן אין מקום למ\"ש בב\"י הל' עבדים סימן הנזכר יעו\"ש וכתב הפרישה שם ס\"ק קמ\"ד וז\"ל אבל אמר תנו לו וכו' אבל בעבד כהן יכול לחזור בו דחוב הוא לו שמפסיד מלאכול בתרומה כך איתא בתוס' פ\"ק דכתובות דף י\"א עכ\"ל ודבריו תמוהים דעד כאן לא כתבו כן התוס' אלא לר' מאיר אבל לרבנן דהלכתא כוותייהו חולקין וכ\"כ הב\"ח להיפך ממ\"ש הפרישה על שם התוס' והוא הנכון." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל שטר שיש עליו אפי' עד אחד פסול וכו' והוא שיהיה כותי חבר. ועיין מה שגמגם הלח\"מ ז\"ל עליו דלא כתב דחתים ישראל לבסוף. ולענ\"ד נראה דא\"צ דכיון דכתב דצריך שיהיה חבר מובן או דידעינן ליה שהוא חבר או מכח דחתים ישראל לבסוף ואופן הידיעה יהיה על אופן שיהיה וכתב רבינו הכי לאורויי דאי ידעינן ליה שהוא כותי חבר אף דחתים לבסוף שפיר דמי." + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "עיין מ\"ש מרן ותירץ וז\"ל דמ\"ש בש\"ס ואיבעית אימא קאי לדסמיך ליה והא לפירא יעו\"ש וכתב עליו הלח\"מ דמאי קשיא הא כיון דכתב דאע\"ג דלא מטא זימני יצא לחירות כל שכן היכא דמטא ולא משכנו עכ\"ל ואין דבריו ברורים דיש בזה מה שאין בזה ולא נפקא חד מחבריה דבמטא זמניה משתעבד בו ובלא דמטא זמניה אינו משתעבד בו וא\"כ איך הוי כל שכן ושפיר קשיא ליה למרן ז\"ל. אמנם בתירוצו יש לדון דלו יהי דהתירוץ בתרא קאי לוהא לפירא סוף סוף הו\"ל להרמב\"ם לכתוב דין זה בעבד כשלוה על מנת למשכנו ולא משכנו כשם שכתב תירוץ דש\"ס דוהא לפירא דקאי בשדה וכתבו בעבד וז\"ל ואם א\"ל תקנה מעשה ידיו לא יצא לחירות לפי שיוצא הדין בעבד. ובפירוש דברי מרן נתלבט הלח\"מ וסיים בסוף דבריו היינו פירוש רש\"י ז\"ל ומה חידש לנו הרב באומרו שרבינו מפרש וכו' עכ\"ל. והוא פשוט דלרש\"י קאי ואיבעית אימא בין לעבד בין לשדה וזה וזה לגופא וזה וזה מטא זימניה וזה וזה לא משכנו ועבד שאני משום קנסא משא\"כ למ\"ש מרן לא בא התירוץ אלא לשדה אבל בעבד כדקאי קאי והיינו טעמא דכבר הוא משתעבד בו וכמ\"ש רש\"י לתירוץ קמא. וכעת נראה דכוונתו להקשות לתחילת דברי מרן שכתב לדעת רבינו שהוא מפרש דהאי שינוייא קאי למאי דאמר הא לגופא והא לפירא וכו' דאי ס\"ל דאידי ואידי לגופא ודמטא זימניה היינו פירוש רש\"י, ולא הו\"ל למרן לומר אלא דרבינו מפרש דואיבעית אימא בשלוה עליו למשכנו ולא משכנו, לא קאי כי אם לשדה דוקא, וזהו שסיים הלח\"מ וכתב ומה חידש לנו הרב באומרו שרבינו מפרש דשינוייא קאי להא לגופא והא לפירא." + ], + [], + [], + [], + [ + "ומפני מה קנסו הלוקח לבדו שאילו לא לקח זה לא יצא העבד לחו\"ל. וי\"ל דזה שכתב רבינו היינו מ\"ש הש\"ס לאו עכברא גנבא וכו' ברם עוד קשיא ליה להש\"ס אי לאו עכברא חורא מנא ליה ואמר מסתברא וכו' והאי דמסתברא הו\"ל לרבינו להביאו ובחי' גיטין כתוב אצלי דף מ\"ג ע\"ב גמ' ת\"ר וכו' רשב\"ג אומר וכו' זהו שחרורו ע\"כ לכאורה נראה דלא פליגי ולא בא רשב\"ג אלא לפרש דברי ת\"ק ועל כרחך לא אמר דבמה דברים אמורים הוא לחלוק אלא במתני' ולא מברייתא ואפשר הכי והכי אמנם מדהרי\"ף והרא\"ש השמיטו הך דרשב\"ג מודה דס\"ל דפליגי ופסקו כת\"ק.
אך קשה להר\"מ פ\"ח דעבדים ה\"ו דפסק כת\"ק ולא הזכיר לדרשב\"ג נראה דס\"ל דפליגי ואף דהלכה כרשב\"ג אינו בברייתא אלא במתני' וקשה דבפ\"ט דטומאת מת כתב מרן לדעת הרמב\"ם דלאו דוקא הלכה כרשב\"ג במתני' אלא ה\"ה בברייתא." + ], + [], + [], + [], + [ + "עיין מ\"ש הרב [מהר\"ח אבולעפיה] בעץ החיים סדר תצא ובישרש יעקב בחי' מהר\"י בן ג'אמיל דף קס\"ג ע\"ב מ\"ש משם מהר\"ח אבולעפיה הזקן ותירץ מהר\"א בן ג'אמיל ז\"ל על מ\"ש בסי' ת\"ל עבד מכאן אמרו המוכר עבדו לנכרי או לחו\"ל יצא לחירות אשר ינצל אליך לרבות גר תושב ולכן אף דלא פסק כרישא דסיפרי דקרא לא מוקי ליה בעבד שברח מ\"מ דרשא דמעם אדוניו דהוי יתר ודי אומרו אשר ינצל אליך לרבויי גר תושב וקאי אקרא דאבתריה והשתא שפיר אתי הג\"ש עכ\"ל ופליאה דעת ממני דאיך אפשר לומר דהרמב\"ם ס\"ל כסיפא דברייתא דקרא איירי בגר תושב והא כתב רבינו בהל' י\"א עבד זה שברח הוא גר צדק והוסיף אזהרה אחרת למי שמאנה אותו שנאמר בטוב לו לא תוננו הרי בפירוש דמוקי לסיפא דקרא בגר צדק." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "פסק כרבנן וכרב וכן כתב מרן ומנא אמינא לה דאי פסק כרבן שמעון בן גמליאל וכאביי נמצא דאיחר דינא דמתני' והקדים הדין היוצא מהש\"ס ולא נזכר בש\"ס ומ\"מ מסיגנון לשון הראב\"ד נראה שהבין לדעת רבינו דפסק כרשב\"ג וכאביי לאפוקי שהוא פסק כרבנן וכרבא וכמ\"ש הלח\"מ. ומ\"מ בין נאמר דפסק כרבנן ורבא בין נאמר דפסק כרשב\"ג וכאביי, מה שכתב בס' הטורים והרמב\"ם והראב\"ד פסקו כרשב\"ג ט\"ס הוא דהא לא פסק רבינו כרשב\"ג גם אם נאמר דפסק כרשב\"ג היינו כאביי ואילו הטור קדם בדברו דברי רבא ועלה הביא פלוגתא דרשב\"ג וחכמים ועלה כתב דרבינו כתב כרשב\"ג וליתא ומ\"מ נראה דלשיטת הסוברים דפסק כרשב\"ג וכאביי לא קשה איך פסק כאביי נגד הכלל דהלכתא כרבא לגבי אביי דבנדון כזה לא כללינהו כמ\"ש פ\"ט מהל' שמיטה ויובל ד\"ה כשראה הלל יעו\"ש ודעת הרמב\"ן לפסוק כחכמים וכמו שפי' גאון הובאו דבריו בחי' הרשב\"א ולדחות ראיית הראב\"ד כתב והא דשלחו מתם אנן כרשב\"ג ס\"ל אינהו כאוקמתא דאביי ס\"ל כדקאמר בהדיא ואינהו סבור לפני יאוש ובודאי לאוקמתא דאביי הלכתא כרשב\"ג דמסתבר טעמא דהא מוקי לה בדינא ורבנן מפקי ליה מרביה משום תקנתא דדילמא ממנעי ולא פרקי ולא מסתבר כוותייהו משום דכשם שמצוה וכו' כך מצוה לפדות את העבדים וכו' אלו דבריו.
וכאן הבן שואל הבן יקיר לי פחד יצחק יהיה בעזרו דאיך כתב דבהדיא משמע דכאוקמתא דאביי ס\"ל נימא דכאוקמתא דרבא ס\"ל ואף לרבא ס\"ל לרבן שמעון בן גמליאל דלפני יאוש ג\"כ ישתעבד דהכי פירשו בש\"ס הברייתא לרבא אי לפני יאוש קאמריתו היינו כשם וכו' הרי דגם לרבא לרשב\"ג לפני יאוש ישתעבד ולא קשה מידי דלרבא גם לת\"ק לפני יאוש משתעבד דלא פליגי בזה וכמ\"ש התוס' ד\"ה אי לפני יאוש יעו\"ש וכמ\"ש החידושי הלכות ז\"ל וא\"כ איך קאמרי אנן כרשב\"ג ס\"ל את אי כרבנן ס\"ל וכו' אלא ודאי דקיימי כאביי וק\"ל.
אך קשה טובא מאי דקשה ליה עוד לחכם בני יצחק הי\"ו במ\"ש הרשב\"א ז\"ל דדוקא אי קי\"ל כאביי פסקינן כרבן שמעון בן גמליאל דמסתבר טעמיה וקודם זה כתב ואי משום דרבי יוחנן דכליל לן כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו ההוא כללא לאו דוקא וכ\"כ הרי\"ף בפ' גט פשוט דלא אמרינן הלכה כרשב\"ג אלא היכא דאיכא טעמא הרי שסוברים דדוקא אי איכא טעמא הוא דאמר ר' יוחנן הלכה כרשב\"ג ואי ליכא טעמא לאו ואם כן מאי מותיב בש\"ס לקמן דף ל\"ח ע\"א לר' יוחנן דאמר עבד שברח וכו' ממ\"ש ר\"י גופיה כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו בשלמא לאביי וכו' אלא לרבא קשיא וכו' ומאי קשיא הא אי ס\"ל כרבא מודה דלאו הלכתא כרשב\"ג דלא מסתבר טעמיה כמ\"ש הוא ז\"ל ועיין להרשב\"א בתשובות סי' מ\"ה שדעתו כדעת הרי\"ף בהאי כללא דדוקא היכא דמסתבר טעמיה דרשב\"ג הוא דהלכתא כוותיה ועיין להחבי\"ב בכללי הש\"ס סי' כ' מ\"א מ\"ש בזה ועיין בתוס' יו\"ט פ\"ד דפסחים מ\"ד.
עוד קשיא לי מסוגיא דידן דמותיב לר' יוחנן דידיה אדידיה למ\"ש מהראנ\"ח סדר טהרה וז\"ל פשפשתי ומצאתי כי הכלל הזה הנאמר שכל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו אינו מוסכם לפסק הלכה דאמוראי נינהו אליבא דר\"י וכו' ושוב ראיתי מקומו איו מציעא דף ל\"ח ע\"ב יעו\"ש וכתובות דף ע\"ז ע\"ב וא\"כ מאי מותיב בש\"ס מר\"י אימא אמוראי נינהו וי\"ל דהא דרב שמואל בר אבא לא הוי אמוראי והכי מותיב אי ס\"ל לר\"ש בהא כרבה בר בר חנה אמר ר\"י וכו' קשה וק\"ל." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין בספרי תועפות ראם דף ל\"ט ע\"ב." + ], + [ + "ומותר לשחררו לדבר מצוה אפי' למצוה של דבריהם וכו'. ומרן הביא דברי הר\"ן שהקשה דהיאך אתי מצוה דעשרה להתפלל ודחי עשה גמור דלעולם בהם תעבודו אלא ודאי דלאו עשה גמור הוא ומשם מתרצים הביא דלעולם דהוי עשה גמור ולא אסרה תורה אלא משום לא תחנם וכיון דאיכא מצוה לאו חנינא דידהו קא עביד אלא לצורך וכו' וע\"ז הביא הש\"ס וז\"ל ובגמ' פרק שלשה שאכלו פריך על הא מצוה הבאה בעבירה היא ומשני מצוה דרבים שאני ע\"כ.
ולכאורה נראה בכוונתו בהבאת ש\"ס זו דקשיא ליה להיש מתרצים דמה תירוץ הוא זה דאם איתא דכל דאיכא מצוה בשחרורו ליכא לא תחנם מאי מקשה בש\"ס מצוה הבאה בעבירה היא ומאי קושיא דכאן ליכא עבירה דליכא איסורא דלא תחנם כיון דאיכא מצוה. אמנם לענ\"ד מרן לא בא להכי אלא כוונתו שכיון לדעת הרשב\"א בגיטין דף ל\"ח שהקשה על שם הרמב\"ן וכי מפני מצוה להתפלל נדחה עשה שבתורה ותירץ שלא אסרה תורה אלא ליתן להם מתנת חנם וכו' אבל כשהוא משום מצוה ליכא חנינה וקשה לי עליו דאפי' לגר אוכל נבלות מותר ליתן מתנת חנם לכו\"ע וכל שכן לעבד כנעני וכו' אלא הכא מצוה דרבים שאני ולאפרושי רבים מאיסורא נמי עדיף ושרי אלו דבריו. נמצא דלהרשב\"א לא הונח לו מה שאמרו היש מתרצים ותירץ הוא דלעולם בהם תעבודו הוי עשה גמור והיינו טעמא דדחי משום דהוי מצוה דרבים וכמ\"ש בש\"ס וזה שכתב מרן על דברי הר\"ן הש\"ס דמצוה דרבים לומר דשאני מצוה דרבים דדחי לעשה גמור ולא מטעם מתנת חנם וכוונת הש\"ס דכשתירץ מצוה שאני היינו מצוה כזאת שהיא דרבים אלא דהמקשה לא הבין והקשה מצוה הבאה מעבירה ותירצו לו מצוה דרבים שאני וזה שאמרתי מצוה שאני ר\"ל מצוה כזאת זו היא כוונת הרשב\"א.
ולהיש מתרצים נראה לפרש דבריהם דלא תיקשי להו מש\"ס ברכות דהקשה מצוה הבאה מעבירה היא דהכי פירושו דכוונת התרצן מצוה שאני הוי כמ\"ש היש מתרצים וכיון דאיכא מצוה לא חשיב כחנינה להם ואהא קשיא ליה מצוה הבאה בעבירה היא כלומר לו יהי דלגבי האדון איכא מצוה מ\"מ העבד מתחנן ממילא והוי מצוה הבאה בעבירה ותירץ מצוה דרבים דכיון דהוי מצוה רבה יש כח לבטל האיסור דמתחנן העבד וחשיב האיסור כמאן דליתי מצד המצוה רבה דהוי מצוה דרבים ואמטו להכי לא הקשה הרשב\"א להרמב\"ן מהך ש\"ס דברכות אלא אתי עליה מש\"ס אחר יעו\"ש וע\"פ הכתוב הזה הותר כל מה שהקשה הרב לשון למודים ז\"ל חלק או\"ח סי' ע\"ו ולא ראיתיו עד אחר זמן רב יעו\"ש.
ודע דמהך סוגיא דברכות דקאמר מצוה דרבים שאני הוליד הרא\"ש ז\"ל דמצוה דרבים אף שאין לו עיקר מן התורה דחי עשה דיחיד מן התורה ועשה תשובה לבעל הלכות גדולות יעו\"ש וכיון דחיליה לזה הוא מתבות עשה דרבים קיצר לשון הש\"ס ולא הביא מצוה שאני והא מצוה הבאה בעבירה היא אלא (מי) [מיד] הלך לו להעתיק מצוה דרבים שהוא העיקר לילפותא שלו וזה פשוט הרבה לאפוקי מהרב החסיד בארעא דרבנן אות מ\"ם סי' שנ\"ט כתב דגירסת הרא\"ש בש\"ס הכי לעולם בהם תעבודו מצוה דרבים שאני יעו\"ש וליתא אלא דהרא\"ש קיצר לשון הש\"ס במה שאין לו צורך.
ובעיקר דברי הרא\"ש דדחי לדינא דגמ' הוא הלכות גדולות וכן הוא בתוס', לא באתי לכוונתם דההיא דשמחת הרגל אינו דומה להשלמת העשרה דשמחת הרגל נהי דרבים חייבים אבל הוא כל אחד ואחד לבדו וא\"צ כנופייא משא\"כ קדיש וקדושה דאי ליכא רבים בכנופייא אינה נעשית המצוה דקדושה ומשו\"ה קרויה מצוה דרבים וק\"ל. וודאי דקדמוני בזה ברם לא ראיתיו וכעת ראיתי להרא\"ש גופיה בפרק ואלו מגלחין תירץ כן בעד ההלכות גדולות יעו\"ש.
ואחר זמן רב ראיתי דסברת הרא\"ש היא סברת ר\"ת הביאה השבולי הלק\"ט הובאו דבריו במג\"א סי' תמ\"ו ס\"ק ב' וז\"ל גבי סוגית סוף ר\"ה דאין מפקחין עליו את הגל מאי טעמא שופר עשה ויו\"ט עשה ולא תעשה וכו' והקשה השבולי לקט מה צ\"ל דיו\"ט עשה ול\"ת אפי' ל\"ת לחודיה נמי לא דחי כיון דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה ותירץ ר\"ת דעשה דרבים דחי לא תעשה אף על גב דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה אלו דבריו. וכתב עליו המג\"א כדכתיבנא לענ\"ד וז\"ל ונראה לי דחמץ לא הוי מצוה דרבים דדוקא שופר שהיחיד מוציא רבים ידי חובתם מקרי עשה דרבים וכו'. אלא דמה שסיים שם המג\"א כעת לא הבנתיו וז\"ל דאל\"כ חמץ נמי עשה ולא תעשה הוא ולידחי עשה ול\"ת דיו\"ט והיאך תלוי זה בזה דכתב דאל\"כ וכו'." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות עבדים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Kinyan" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Mishpatim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Mishpatim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..70bc4d7e527f3faede5eb719dca13261ae3c8c4e --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Mishpatim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,114 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Creditor and Debtor", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Mishpatim" + ], + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה להלות לעניי ישראל שנאמר אם כסף וכו' את העני עמך. וכן כתב בפתיחת ההלכות במנין המצוות להלות לעני ומך עכ\"ל נראה בבירור מדבריו דליכא מצות הלואה אלא לעני ומך ולא לעשיר ובש\"ס ב\"מ דף ע\"א תני רב יוסף אם כסף תלוה את עמי את העני עמך עמי ונכרי עמי קודם עני ועשיר עני קודם כו' נמצא דאיכא מצוה בהלואה גם לעשיר וכל הברייתא הזאת לא הזכירה רבינו והלח\"מ ה\"ג הרגיש בזה וכתב דסמך דכתבו בהל' מתנות עניים והתם לא הביא הך דעני ועשיר לפי דקאי בצדקה ועשיר לא שייך בצדקה ולא די דהשמיט הך דעני ועשיר כאן בהלואה אלא שכתב בפירוש לעניי ישראל ודוק." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [ + "כדרך וכו'. עיין להרב מל\"מ מה שהביא תירוץ הרב פני משה והקשה עליו מדברי התוס' חגיגה דף י\"ג וכן הרב בני חיי חו\"מ סי' ל\"ד הקשה עליו גם מדברי התוס' סוף איזהו נשך ואף אני הביא מ\"ה ממאי דכתבו התוס' בשנים אוחזין דף י' ע\"ב ד\"ה דאמר וז\"ל אע\"ג דעובר משום לפני עור לא תתן מכשול כשמקדשה לכהן כו' ונחזי אנן איך עובר לפני עור כו' והא אם לא ילך ישראל זה בשליחותו ישלח לאחר או ילך הוא והוי כחד עברא דנהרא וצ\"ל דגם אם ישלח לאחר עובר אותו האחר ולגוי אינו יכול לשלוח דאין שליחות לגוי ומה גם לקידושין ומה תאמר דילך הוא עצמו איירי באי אפשר ע\"י עצמו וכונתם ז\"ל דאף במציאות דא\"א לילך הוא ואיכא לפני עור לא תתן מכשול לא חשיב בר חיובא ואחר ההתבוננות קצת נראה דמאי דנקטו התוס' מילתא דהתירה בכולהו דוכתי ר\"ל דלא נקטו דישראל אחר הוה עביד האיסורא משום דאחר היות מילתא דאיסורא דעובר אלפני עור לא הוי מילתא דשכיח דישראל אחר יעשה האיסור ומשום הכי נקטו בכל דוכתא אופן אחד שלא להשתמש מכח דישראל אחר יעשה האיסור ואה\"נ דגם בנדון כזה שישראל אחר היה עובר אלפני עור כיון דהא מיהא מלוה זה ברבית לאיש אחר אפשר כמ\"ש הרב פני משה ז\"ל." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כתוב אצלי בחי' גיטין דף ל\"ו ע\"ב גמ' אמר ליה תלי נמי עד דאמר הכי ע\"כ מכאן תשובה למה שהקשה הגידולי תרומה ח\"ב סי' ה' הביאו המל\"מ כאן על מ\"ש רש\"י בפרק הרבית עלה דמאי דאמר ויהבינן להו ניהליה בבית דינא שיש להם כח להפקיר נכסי היתומים כו' וכתב המרדכי כדברי רש\"י אלו הואיל ולאו רבית דאורייתא הוא כו' יעו\"ש וקשה לי דאפי' באיסור דאורייתא אמרינן הפקר בי\"ד הפקר ופרוזבול יוכיח דאף דס\"ל דהשמיטה בזמן הזה דאורייתא מהני ומטעם הפקר בי\"ד הפקר וכמ\"ש רש\"י לעיל יעו\"ש מה שתירץ בפנים שונים ועל פי הך ש\"ס דקאמר דתלינן ליה עד דיהיב ליה במתנה לא קשה דשאני פרוזבול מרבית דאפילו בנדון זה אסור." + ] + ], + [ + [ + "ומ\"ע להשיך לנכרי וכו' דין תורה. והר\"א פליג יעו\"ש ונראה לענ\"ד שדעת רבינו שכתב שהיא מצוה הוא ממאי דגרסינן בפ' איזהו נשך דף ע' ע\"ב מרבה הונו כו' לחונן דלים כו' לא נצרכה אלא דאפי' דנכרי כו' איתיביה לנכרי תשיך כו' יעו\"ש ומאי קשה לנכרי תשיך הוא מדאורייתא ומדרבנן הוא דאסורא אלא ודאי דס\"ל לש\"ס דהוי מצוה וכל דאיכא מצוה אין להם לחכמים לגזור ולבטל המצוה מכל וכל וכמ\"ש התוס' שם ד\"ה תשיך וז\"ל דכיון דאמר רחמנא מצוה לחסרם ולא היה לחכמים לאסרם משא\"כ אי לא היה מצוה אלא רשות שפיר מצו רבנן לאסור והראב\"ד דלא ס\"ל כדעת רבינו היינו משום דס\"ל כדעת המאירי בשיטה מקובצת כ\"י למסכת סנהדרין דכל דהתורה התיר הדבר בפי' אין כח ביד חכמים לאסור יעו\"ש דבריו הביאם הרב שער המלך בפ\"ה מיסודי התורה ה\"ח ושכן כתב הט\"ז ז\"ל ביו\"ד סי' קט\"ז ס\"ק א' מדברי התוס' דסוכה דף ל\"ט ע\"א יעו\"ש וחיליה דהרב המאירי מהך ש\"ס דפרק איזהו נשך והכי משמע דס\"ל כדעת הראב\"ד ז\"ל דלנכרי תשיך אינה מצוה ולפי שיטתיה הביא ראיה ונמצא אם כן מהאמור דלדעת רבינו דוקא אי איכא מצוה אין כח ביד חכמים לאסור אבל אי ליכא מצוה אף דהתורה התירו יש כח ביד חכמים לאסור ומתוך דברי התוס' דפרק איזהו נשך נראה בבירור כדעת רבינו במה שתירץ משום דאיכא מצוה מכלל דהיכא דליכא מצוה אלא התר יש כח ביד חכמים לאסור דלא כמ\"ש התוס' בסוכה וזה הוי סתירה לדברי הט\"ז שלמד מדבריהם כן וודאי צ\"ל דאין ראיה מדבריהם דהתם וכמ\"ש הרב שער המלך דמ\"ש התוס' הכי דלשיטתייהו אזלי דס\"ל דאיסור סחורה מן התורה כמ\"ש בפ' כל שעה וכן הביא ג\"כ הרב ז\"ל מדבריהם דסוכה דף מ' והיינו כמ\"ש כאן בפ' איזהו נשך וכבר רמזו ג\"כ הרב שער המלך וכן הביא עוד מדבריהם בכמה דוכתי יעו\"ש באופן דהך הולדה דהרב ט\"ז לאו דסמכה היא.
ומתוך הכתוב יוצא לכ\"ע כל דאיכא מצוה אין כח ביד חכמים לאסור ואם כן אין מקום לחקירת הר\"ן בריש פ' יו\"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת דלמה לא אסרינן מילה בשבת משום גזרה שמא יעבור תנוק או איזמל ד' אמות ברה\"ר כדרך שגזרו בשופר ולולב כו' דהא התורה אמרה שמצוה למול בשבת ביום הח' והיאך יאסרו רבנן מה שאין כן שופר ולולב דלא אמרה התורה בשבת ולכן גזרו בשב ואל תעשה וכן אין מקום למה שהקשה הרא\"ם בתוספותיו על הסמ\"ג הלכות שופר דלא יתקעו בראש השנה משום שמא יתקן כלי שיר דהא כיון דהתורה ציותה לתקוע בר\"ה היאך יאסרו חכמים ואף שכן תירצתי אני בעניותי קודם ראות שכן תירץ הט\"ז ופר\"ח בא\"מ הלכות שופר יעו\"ש וכמ\"ש כל זה בחידושיו הל' שופר פ\"ב מכל מקום לא כתבנו כלנו אלא מכח סברה והיא נכונה ברם לא אתינן עלה מכח סוגייא דש\"ס ברם כעת דחזינא שהוא ש\"ס ערוך והתוס' ואליבא דכו\"ע כל דאיכא מצוה א\"א להם לחכמים לגזור ולאסור התמיה קיימת להמקשים הנ\"ל איך הקשו כזאת ולא תירצו כן וצ\"ע.
והנה כעין קושית הר\"ן הלזו דלמה לא אסרו מילה בשבת הקשו ג\"כ התוס' במגילה דף ד' ע\"ב אלא שהר\"ן נקט הגזרה שמא יעבור האיזמל או התנוק ד\"א בר\"ה ופי' שישכח ויעבור את התינוק או האיזמל משא\"כ התוס' מקשים שמא ילך עם התנוק והאיזמל אצל בקי ללמוד למול שכן נראה מתירוצם הב' שתירצו דכיון דאיכא סכנה ודאי אין אדם מל אם אינו בקי וא\"כ ליכא למיחש לילך אצל בקי אלא דצריך לראות דניחא כשנקשה כקושיא אמנם כשנקשה כקושית הר\"ן דלא שייכא תירוץ קושיא זה חזרה קושיא לדוכתא דהקושיא היא שמא ישכח ויעבור או תנוק או איזמל הן אמת דבתירוץ הראשון יתיישב גם לקושיא הלזו מ\"מ לעת לא הקשו כקושית הר\"ן ולא יתרצו אלא התירוץ הראשון דוקא ונראה דטעמם עמם דעד כאן לא אמרו בש\"ס דמשום גזרה דרבה דחינן מצוה דאורייתא אלא בדאיכא חששא דשמא ילך אצל בקי דהיא חששא קרובה אבל כל דליכא חששא קרובה כי האי אלא חששא דשמא ישכח ויעבור התנוק או האיזמל ודאי לא גזרו רבנן לעבור על מצות דאורייתא ומשום הכי לא ק\"ל אלא שמא ילך עם התנוק והאיזמל דומיא דחששת דשופר ולולב ומגילה.
וע\"פ האמור אין מקום להקשות על הש\"ס שאמר והיינו טעמא דמגילה ולולב בכל דוכתא דלמה לא אמר והיינו טעמא דטבילת כלים וכן והיינו טעמא דהזאה יעו\"ש בביצה דף י\"ח ובפסחים דף ס\"ט דהנהו לא דמו ללולב ושופר ומגילה דהנך ג' הם עצמם מצות דאורייתא ואי לאו משום חששה קרובה דילך אצל בקי לא בטלי המצוות מכל וכל משא\"כ טבילת כלים והזאה דאינהו גופייהו לאו מצות נינהו אלא שמכחם יתבטלו המצות אין צריך חששה קרובה כדי לבטלם אלא אפי' חששה רחוקה כמו שמא יעביר ההזאה או הכלי ד' אמות ברה\"ר מבטלינן המצות ונמצא אין טעמם אחד דהנך שתים עם הנך תלתא ולכן לא כללם בש\"ס ואמר והיינו טעמא דהזאה והיינו טעמא דטבילת כלים.
המורם מהאמור דקושית הר\"ן במילה שמא יעבור התינוק או האזמל לא קשה כלל דמשום חששה רחוקה כזו לא מבטלינן מצוה דאורייתא דלא הוי כחששת הנך ג' דהיא שמא ילך אצל בקי ואי נקשה מטבילת כלים והזאה דגזרינן שמא יעבור ד' אמות ברה\"ר לא קשה ג\"כ כדכתיבנא דהנך ב' לא מבטילינן המצות מכח הגזרה אלא מבטלינן ההזאה וטבילת הכלים ומכחם יתבטלו המצוות וכיון שכן אפי' בחששה רחוקה מבטלינן משא\"כ מילה משא\"כ קושית התוס' דשפיר מקשה שמא ילך אצל בקי במילה והוי דומה לגזרת לולב ושופר ומגילה ומתרצו שפיר ומתוך הכתוב יש לגמגם על התוס' יו\"ט פ\"ד דסוכה מ\"ב על דברי הר\"ן כתב וז\"ל והתוס' במגילה דף ד' תירצו כו' כאילו קושית הר\"ן והתוס' חדא היא וליתא וכדכתיבנא ונמצא א\"כ קושית התוס' בר קיימא היא וקושית הר\"ן אין לה על מה לסמוך.
ודע שכתב עוד שם התוספות יו\"ט על דברי הרב וז\"ל ומ\"ש והיינו טעמא דמגילה אגזרה שמא יטלנו קאי אבל משום דלא בקיאינן לא שייך למנייניה למגילה דכיון דמדבריהם הוא אפילו היינו בקיאים לא היה דוחה שבת אלו דבריו. ולא ידענא מאי אידון בה ובפירוש גרסינן במגילה אמר רבה הכל חייבין בקריאת המגילה ואין הכל בקיאין במקרא מגילה גזרה שמא יטלנה בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנה ד' אמות ברה\"ר והיינו טעמא דשופר ודלולב ע\"כ ותימה דכאן כתב על דבריו אלו וז\"ל וכמו שכתב במשנה ב' פ\"ק דמגילה ושם הביא דברי הש\"ס שהבאנו יעו\"ש." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [ + "עיין מ\"ש הרב המגיד שדעתו כסברת הגאונים דנאמן לומר פרעתי כיון דאינו גובה ממשעבדי והקשה עליו הרא\"ש בפ\"ב דכתובות דף כ\"א על מה שאמר אביי לכתוב חתימת ידיה אחספא אבל אמגילתא לא דלמא משכח ליה איניש דלא מעלייא וכתב עילויה מאי דבעי ותנן הוציא עליו כתב יד גובה מנכסים בנ\"ח וז\"ל ואע\"פ שפסק רב אלפס והרמב\"ם וכו' דיכול לומר פרעתי מכל מקום כו' וכן הקשה בשיטה מקובצת לכתובות ותירץ על שם הרא\"ה דאפשר יכתוב שטר עם זמן ויתבענו וא\"א לטעון פרעתי דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו אלו דבריו והקשה החכם השלם אליה חאקו נר\"ו דהכא אנן קיימין לאביי ואביי הוא מכת הסוברים דאדם פורע תוך זמנו יעו\"ש בב\"ב דף ה' וא\"כ חזרה קושיא לדוכתא דיטעון פרעתי ויפה תירץ לו חכם בני הי\"ו על פי מ\"ש התוס' בב\"ב שם ד\"ה כי היכי דלא ליטרדן יעו\"ש דשוכר שאני ואף הכא יש לומר דיכתוב שכירות ודוק." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עבד וכו'. הנה פסק כרשב\"ג והראב\"ד השיגו ופסק כת\"ק וקשה דהא קיי\"ל כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו ומה גם דהראב\"ד גופיה פ\"ז דפרה השיגו לרבינו וז\"ל אבל לדעת רשב\"ג יש חלוק עכ\"ל." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "יש מן הגאונים וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד עד ואלו הדברים אינן אלא בערב להביא הלוה עכ\"ל ועיין בלח\"מ דאין מדברי הטור משמע כן וכן הקשה המל\"מ על הב\"י שם שהשוה דעת הטור עם הרה\"מ יעו\"ש ולענ\"ד גם בעל התרומות אף דלא סיים כמ\"ש הטור וכשיביאנו לב\"ד וכו' עד שישבע הלוה שאין לו מה לפרוע אלא כתב הכי ואי אייתי על כרחך בע\"ח לדינא נפטר הערב ממנו ועליו כתב הרי\"ף ז\"ל כדעת הטור דמדמייתי דברים אלו בתוך עניינים דערבנות לממון יעו\"ש בסעיף כ\"ג ואי היה דעתו כהרה\"מ הו\"ל להביא דברים אלו לעיל בסעיף ז' דקאי בערבנות דגוף יעו\"ש ברם מה שתמה הרב גידולי תרומה על הרה\"מ שהביא על דברי הר' נחשון דאמטייה כד נפיק חד כוכבא וכו' על דברי הגאונים דליתא דלה\"ר נחשון אינו חייב לשלם אלא באומר מעכשיו כמו שכתב משמו בעל התרומות שם שער ל\"ה סעי' ו' יעו\"ש לע\"ד לא קשה דלו יהי דלהר' נחשון לא ס\"ל כהגאונים מ\"מ מייתי לה על דברי הגאונים ללמוד לדעת הגאונים דאי מייתי ליה כד נפיק חד ככבא דהוי יום היכא שחייב להביאו לדעת הגאונים אף דלא אמר מעכשיו ודוק." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Mishpatim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Mishpatim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..01da970f7a9a2a500be666925358abebbac74b23 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Mishpatim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,111 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Creditor and Debtor", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Creditor_and_Debtor", + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה להלות לעניי ישראל שנאמר אם כסף וכו' את העני עמך. וכן כתב בפתיחת ההלכות במנין המצוות להלות לעני ומך עכ\"ל נראה בבירור מדבריו דליכא מצות הלואה אלא לעני ומך ולא לעשיר ובש\"ס ב\"מ דף ע\"א תני רב יוסף אם כסף תלוה את עמי את העני עמך עמי ונכרי עמי קודם עני ועשיר עני קודם כו' נמצא דאיכא מצוה בהלואה גם לעשיר וכל הברייתא הזאת לא הזכירה רבינו והלח\"מ ה\"ג הרגיש בזה וכתב דסמך דכתבו בהל' מתנות עניים והתם לא הביא הך דעני ועשיר לפי דקאי בצדקה ועשיר לא שייך בצדקה ולא די דהשמיט הך דעני ועשיר כאן בהלואה אלא שכתב בפירוש לעניי ישראל ודוק." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [ + "כדרך וכו'. עיין להרב מל\"מ מה שהביא תירוץ הרב פני משה והקשה עליו מדברי התוס' חגיגה דף י\"ג וכן הרב בני חיי חו\"מ סי' ל\"ד הקשה עליו גם מדברי התוס' סוף איזהו נשך ואף אני הביא מ\"ה ממאי דכתבו התוס' בשנים אוחזין דף י' ע\"ב ד\"ה דאמר וז\"ל אע\"ג דעובר משום לפני עור לא תתן מכשול כשמקדשה לכהן כו' ונחזי אנן איך עובר לפני עור כו' והא אם לא ילך ישראל זה בשליחותו ישלח לאחר או ילך הוא והוי כחד עברא דנהרא וצ\"ל דגם אם ישלח לאחר עובר אותו האחר ולגוי אינו יכול לשלוח דאין שליחות לגוי ומה גם לקידושין ומה תאמר דילך הוא עצמו איירי באי אפשר ע\"י עצמו וכונתם ז\"ל דאף במציאות דא\"א לילך הוא ואיכא לפני עור לא תתן מכשול לא חשיב בר חיובא ואחר ההתבוננות קצת נראה דמאי דנקטו התוס' מילתא דהתירה בכולהו דוכתי ר\"ל דלא נקטו דישראל אחר הוה עביד האיסורא משום דאחר היות מילתא דאיסורא דעובר אלפני עור לא הוי מילתא דשכיח דישראל אחר יעשה האיסור ומשום הכי נקטו בכל דוכתא אופן אחד שלא להשתמש מכח דישראל אחר יעשה האיסור ואה\"נ דגם בנדון כזה שישראל אחר היה עובר אלפני עור כיון דהא מיהא מלוה זה ברבית לאיש אחר אפשר כמ\"ש הרב פני משה ז\"ל." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כתוב אצלי בחי' גיטין דף ל\"ו ע\"ב גמ' אמר ליה תלי נמי עד דאמר הכי ע\"כ מכאן תשובה למה שהקשה הגידולי תרומה ח\"ב סי' ה' הביאו המל\"מ כאן על מ\"ש רש\"י בפרק הרבית עלה דמאי דאמר ויהבינן להו ניהליה בבית דינא שיש להם כח להפקיר נכסי היתומים כו' וכתב המרדכי כדברי רש\"י אלו הואיל ולאו רבית דאורייתא הוא כו' יעו\"ש וקשה לי דאפי' באיסור דאורייתא אמרינן הפקר בי\"ד הפקר ופרוזבול יוכיח דאף דס\"ל דהשמיטה בזמן הזה דאורייתא מהני ומטעם הפקר בי\"ד הפקר וכמ\"ש רש\"י לעיל יעו\"ש מה שתירץ בפנים שונים ועל פי הך ש\"ס דקאמר דתלינן ליה עד דיהיב ליה במתנה לא קשה דשאני פרוזבול מרבית דאפילו בנדון זה אסור." + ] + ], + [ + [ + "ומ\"ע להשיך לנכרי וכו' דין תורה. והר\"א פליג יעו\"ש ונראה לענ\"ד שדעת רבינו שכתב שהיא מצוה הוא ממאי דגרסינן בפ' איזהו נשך דף ע' ע\"ב מרבה הונו כו' לחונן דלים כו' לא נצרכה אלא דאפי' דנכרי כו' איתיביה לנכרי תשיך כו' יעו\"ש ומאי קשה לנכרי תשיך הוא מדאורייתא ומדרבנן הוא דאסורא אלא ודאי דס\"ל לש\"ס דהוי מצוה וכל דאיכא מצוה אין להם לחכמים לגזור ולבטל המצוה מכל וכל וכמ\"ש התוס' שם ד\"ה תשיך וז\"ל דכיון דאמר רחמנא מצוה לחסרם ולא היה לחכמים לאסרם משא\"כ אי לא היה מצוה אלא רשות שפיר מצו רבנן לאסור והראב\"ד דלא ס\"ל כדעת רבינו היינו משום דס\"ל כדעת המאירי בשיטה מקובצת כ\"י למסכת סנהדרין דכל דהתורה התיר הדבר בפי' אין כח ביד חכמים לאסור יעו\"ש דבריו הביאם הרב שער המלך בפ\"ה מיסודי התורה ה\"ח ושכן כתב הט\"ז ז\"ל ביו\"ד סי' קט\"ז ס\"ק א' מדברי התוס' דסוכה דף ל\"ט ע\"א יעו\"ש וחיליה דהרב המאירי מהך ש\"ס דפרק איזהו נשך והכי משמע דס\"ל כדעת הראב\"ד ז\"ל דלנכרי תשיך אינה מצוה ולפי שיטתיה הביא ראיה ונמצא אם כן מהאמור דלדעת רבינו דוקא אי איכא מצוה אין כח ביד חכמים לאסור אבל אי ליכא מצוה אף דהתורה התירו יש כח ביד חכמים לאסור ומתוך דברי התוס' דפרק איזהו נשך נראה בבירור כדעת רבינו במה שתירץ משום דאיכא מצוה מכלל דהיכא דליכא מצוה אלא התר יש כח ביד חכמים לאסור דלא כמ\"ש התוס' בסוכה וזה הוי סתירה לדברי הט\"ז שלמד מדבריהם כן וודאי צ\"ל דאין ראיה מדבריהם דהתם וכמ\"ש הרב שער המלך דמ\"ש התוס' הכי דלשיטתייהו אזלי דס\"ל דאיסור סחורה מן התורה כמ\"ש בפ' כל שעה וכן הביא ג\"כ הרב ז\"ל מדבריהם דסוכה דף מ' והיינו כמ\"ש כאן בפ' איזהו נשך וכבר רמזו ג\"כ הרב שער המלך וכן הביא עוד מדבריהם בכמה דוכתי יעו\"ש באופן דהך הולדה דהרב ט\"ז לאו דסמכה היא.
ומתוך הכתוב יוצא לכ\"ע כל דאיכא מצוה אין כח ביד חכמים לאסור ואם כן אין מקום לחקירת הר\"ן בריש פ' יו\"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת דלמה לא אסרינן מילה בשבת משום גזרה שמא יעבור תנוק או איזמל ד' אמות ברה\"ר כדרך שגזרו בשופר ולולב כו' דהא התורה אמרה שמצוה למול בשבת ביום הח' והיאך יאסרו רבנן מה שאין כן שופר ולולב דלא אמרה התורה בשבת ולכן גזרו בשב ואל תעשה וכן אין מקום למה שהקשה הרא\"ם בתוספותיו על הסמ\"ג הלכות שופר דלא יתקעו בראש השנה משום שמא יתקן כלי שיר דהא כיון דהתורה ציותה לתקוע בר\"ה היאך יאסרו חכמים ואף שכן תירצתי אני בעניותי קודם ראות שכן תירץ הט\"ז ופר\"ח בא\"מ הלכות שופר יעו\"ש וכמ\"ש כל זה בחידושיו הל' שופר פ\"ב מכל מקום לא כתבנו כלנו אלא מכח סברה והיא נכונה ברם לא אתינן עלה מכח סוגייא דש\"ס ברם כעת דחזינא שהוא ש\"ס ערוך והתוס' ואליבא דכו\"ע כל דאיכא מצוה א\"א להם לחכמים לגזור ולאסור התמיה קיימת להמקשים הנ\"ל איך הקשו כזאת ולא תירצו כן וצ\"ע.
והנה כעין קושית הר\"ן הלזו דלמה לא אסרו מילה בשבת הקשו ג\"כ התוס' במגילה דף ד' ע\"ב אלא שהר\"ן נקט הגזרה שמא יעבור האיזמל או התנוק ד\"א בר\"ה ופי' שישכח ויעבור את התינוק או האיזמל משא\"כ התוס' מקשים שמא ילך עם התנוק והאיזמל אצל בקי ללמוד למול שכן נראה מתירוצם הב' שתירצו דכיון דאיכא סכנה ודאי אין אדם מל אם אינו בקי וא\"כ ליכא למיחש לילך אצל בקי אלא דצריך לראות דניחא כשנקשה כקושיא אמנם כשנקשה כקושית הר\"ן דלא שייכא תירוץ קושיא זה חזרה קושיא לדוכתא דהקושיא היא שמא ישכח ויעבור או תנוק או איזמל הן אמת דבתירוץ הראשון יתיישב גם לקושיא הלזו מ\"מ לעת לא הקשו כקושית הר\"ן ולא יתרצו אלא התירוץ הראשון דוקא ונראה דטעמם עמם דעד כאן לא אמרו בש\"ס דמשום גזרה דרבה דחינן מצוה דאורייתא אלא בדאיכא חששא דשמא ילך אצל בקי דהיא חששא קרובה אבל כל דליכא חששא קרובה כי האי אלא חששא דשמא ישכח ויעבור התנוק או האיזמל ודאי לא גזרו רבנן לעבור על מצות דאורייתא ומשום הכי לא ק\"ל אלא שמא ילך עם התנוק והאיזמל דומיא דחששת דשופר ולולב ומגילה.
וע\"פ האמור אין מקום להקשות על הש\"ס שאמר והיינו טעמא דמגילה ולולב בכל דוכתא דלמה לא אמר והיינו טעמא דטבילת כלים וכן והיינו טעמא דהזאה יעו\"ש בביצה דף י\"ח ובפסחים דף ס\"ט דהנהו לא דמו ללולב ושופר ומגילה דהנך ג' הם עצמם מצות דאורייתא ואי לאו משום חששה קרובה דילך אצל בקי לא בטלי המצוות מכל וכל משא\"כ טבילת כלים והזאה דאינהו גופייהו לאו מצות נינהו אלא שמכחם יתבטלו המצות אין צריך חששה קרובה כדי לבטלם אלא אפי' חששה רחוקה כמו שמא יעביר ההזאה או הכלי ד' אמות ברה\"ר מבטלינן המצות ונמצא אין טעמם אחד דהנך שתים עם הנך תלתא ולכן לא כללם בש\"ס ואמר והיינו טעמא דהזאה והיינו טעמא דטבילת כלים.
המורם מהאמור דקושית הר\"ן במילה שמא יעבור התינוק או האזמל לא קשה כלל דמשום חששה רחוקה כזו לא מבטלינן מצוה דאורייתא דלא הוי כחששת הנך ג' דהיא שמא ילך אצל בקי ואי נקשה מטבילת כלים והזאה דגזרינן שמא יעבור ד' אמות ברה\"ר לא קשה ג\"כ כדכתיבנא דהנך ב' לא מבטילינן המצות מכח הגזרה אלא מבטלינן ההזאה וטבילת הכלים ומכחם יתבטלו המצוות וכיון שכן אפי' בחששה רחוקה מבטלינן משא\"כ מילה משא\"כ קושית התוס' דשפיר מקשה שמא ילך אצל בקי במילה והוי דומה לגזרת לולב ושופר ומגילה ומתרצו שפיר ומתוך הכתוב יש לגמגם על התוס' יו\"ט פ\"ד דסוכה מ\"ב על דברי הר\"ן כתב וז\"ל והתוס' במגילה דף ד' תירצו כו' כאילו קושית הר\"ן והתוס' חדא היא וליתא וכדכתיבנא ונמצא א\"כ קושית התוס' בר קיימא היא וקושית הר\"ן אין לה על מה לסמוך.
ודע שכתב עוד שם התוספות יו\"ט על דברי הרב וז\"ל ומ\"ש והיינו טעמא דמגילה אגזרה שמא יטלנו קאי אבל משום דלא בקיאינן לא שייך למנייניה למגילה דכיון דמדבריהם הוא אפילו היינו בקיאים לא היה דוחה שבת אלו דבריו. ולא ידענא מאי אידון בה ובפירוש גרסינן במגילה אמר רבה הכל חייבין בקריאת המגילה ואין הכל בקיאין במקרא מגילה גזרה שמא יטלנה בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנה ד' אמות ברה\"ר והיינו טעמא דשופר ודלולב ע\"כ ותימה דכאן כתב על דבריו אלו וז\"ל וכמו שכתב במשנה ב' פ\"ק דמגילה ושם הביא דברי הש\"ס שהבאנו יעו\"ש." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [ + "עיין מ\"ש הרב המגיד שדעתו כסברת הגאונים דנאמן לומר פרעתי כיון דאינו גובה ממשעבדי והקשה עליו הרא\"ש בפ\"ב דכתובות דף כ\"א על מה שאמר אביי לכתוב חתימת ידיה אחספא אבל אמגילתא לא דלמא משכח ליה איניש דלא מעלייא וכתב עילויה מאי דבעי ותנן הוציא עליו כתב יד גובה מנכסים בנ\"ח וז\"ל ואע\"פ שפסק רב אלפס והרמב\"ם וכו' דיכול לומר פרעתי מכל מקום כו' וכן הקשה בשיטה מקובצת לכתובות ותירץ על שם הרא\"ה דאפשר יכתוב שטר עם זמן ויתבענו וא\"א לטעון פרעתי דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו אלו דבריו והקשה החכם השלם אליה חאקו נר\"ו דהכא אנן קיימין לאביי ואביי הוא מכת הסוברים דאדם פורע תוך זמנו יעו\"ש בב\"ב דף ה' וא\"כ חזרה קושיא לדוכתא דיטעון פרעתי ויפה תירץ לו חכם בני הי\"ו על פי מ\"ש התוס' בב\"ב שם ד\"ה כי היכי דלא ליטרדן יעו\"ש דשוכר שאני ואף הכא יש לומר דיכתוב שכירות ודוק." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עבד וכו'. הנה פסק כרשב\"ג והראב\"ד השיגו ופסק כת\"ק וקשה דהא קיי\"ל כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו ומה גם דהראב\"ד גופיה פ\"ז דפרה השיגו לרבינו וז\"ל אבל לדעת רשב\"ג יש חלוק עכ\"ל." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "יש מן הגאונים וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד עד ואלו הדברים אינן אלא בערב להביא הלוה עכ\"ל ועיין בלח\"מ דאין מדברי הטור משמע כן וכן הקשה המל\"מ על הב\"י שם שהשוה דעת הטור עם הרה\"מ יעו\"ש ולענ\"ד גם בעל התרומות אף דלא סיים כמ\"ש הטור וכשיביאנו לב\"ד וכו' עד שישבע הלוה שאין לו מה לפרוע אלא כתב הכי ואי אייתי על כרחך בע\"ח לדינא נפטר הערב ממנו ועליו כתב הרי\"ף ז\"ל כדעת הטור דמדמייתי דברים אלו בתוך עניינים דערבנות לממון יעו\"ש בסעיף כ\"ג ואי היה דעתו כהרה\"מ הו\"ל להביא דברים אלו לעיל בסעיף ז' דקאי בערבנות דגוף יעו\"ש ברם מה שתמה הרב גידולי תרומה על הרה\"מ שהביא על דברי הר' נחשון דאמטייה כד נפיק חד כוכבא וכו' על דברי הגאונים דליתא דלה\"ר נחשון אינו חייב לשלם אלא באומר מעכשיו כמו שכתב משמו בעל התרומות שם שער ל\"ה סעי' ו' יעו\"ש לע\"ד לא קשה דלו יהי דלהר' נחשון לא ס\"ל כהגאונים מ\"מ מייתי לה על דברי הגאונים ללמוד לדעת הגאונים דאי מייתי ליה כד נפיק חד ככבא דהוי יום היכא שחייב להביאו לדעת הגאונים אף דלא אמר מעכשיו ודוק." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Mishpatim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Mishpatim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Mishpatim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..3dacde840477e4cd5896b0db19acaf32b0824801 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Mishpatim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,65 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Hiring", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שכירות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Mishpatim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "לפיכך וכו'. עיין מ\"ש מרן ולכאורה אין דבריו מובנים וכמו שנתקשה הרב משנה למלך והצריך עיון. ולענ\"ד נראה דה\"פ דלו יהי דהוסיף בשמירתו וכמ\"ש המל\"מ ז\"ל מכל מקום נקרא מיעט במה שמסר לשומר אחר והיינו טעמא דזה הב' לא מהימן ליה בשבועה וכיון דלא מהימן נמצא דחשביה לזה הב' פושע שפשע ונשבע על שקר ואין לך מיעט בשמירתו יותר מזה שמסרו לאדם שפושע בה משא\"כ הא' דחשיב ליה לצדיק גמור ולא יפשע והשאיל עצמו או השכיר עצמו עם החפץ והיינו טעמא שמאמין בו שלא יפשע ודבריו אלו לא קאי למה שסיים הואיל כו' אלא לעיקר הדין שהתחיל רבינו לומר יש לבעל החפץ לומר את מהמנת לי בשבועה כו' ועליה קאי ואע\"פ." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "פועל וכו'. עיין מ\"ש המל\"מ על שם מהרימ\"ט סי' ק\"ן מחלק א' שנסתפק באורחים המסובין אצל בעל הבית אם זוכים במתנותיהם משיגביהם או עד שיתנו לתוך פיהם והביא הרב לפשוט לו ממ\"ש הרב יונה סוף פרק אלו דברים עלה דתניא לא יתן פרוסה לשמש בין שהכוס בידו בין ביד בעה\"ב וז\"ל ודוקא לשמש אבל שאר בני הסעודה יכולין לתת זה לזה שמאחר שהוא זימן אותם אינו מקפיד במה שהם נותנים זל\"ז ע\"כ הרי שמזכה להם אפי' קודם שיתנו לתוך פיהם ולמסקנת מהרימ\"ט אינו מזכה להם אלא אחר שנתנו לתוך פיהם אלו דבריו ז\"ל.
ולענ\"ד לא באתי לכוונתו מאי קשיא ליה למר דלכאורה אינו ענין נדון מהרימ\"ט לר' יונה דמ\"ש הר' יונה הוא דבעה\"ב אינו מקפיד במה שיתן זה לזה מאחר שכולם הם מזומנים מאיתו והמנות שהזמין לכל המזומנים הם ומה לו אם יתנו זל\"ז משא\"כ נדון מהרימ\"ט דספיקו הוא אם יכול לזכות אחד מהמסובין כדי לאוסרו לחבירו המזומן לאכול כמותו או אם יכול לקדש בו את האשה דאדעתא דהכי לא הזמינן שיזכה אחד מהם במנה אחת שתהיה שלו דוקא אלא אדרבה הזמינם שיהיו כולם רשאים ושלטאים ומסיק דלא זכה שיהיה המנה שלו עד שיתן לתוך פיו וכל עוד שלא נתנה לתוך פיו הרי היא מכל המזומנים וק\"ל.
ושמעתי מקשים עוד למהרימ\"ט ממ\"ש רש\"י בסוגיית נדרים דף ל\"ד ע\"ב ד\"ה לא לאפוקי שכתב כיון דאזמניה עליה קנה חלקו כמ\"ש יכול לאכול הימנו ואינו יכול לאוסרה עליו כו' הרי דאף קודם נותנו אל פיו קנה ולא קשה מידי דשאני נדון מהרימ\"ט דרבים הם המסובים וכיון דכל אחד אפשר דאינו אוכל מזה אלא מזה ומה שמותיר הוא מהבע\"ה א\"כ אין דעת בעה\"ב להקנות לשום מהמסובין אלא כשיתן אל פיו דאז נודע שרוצה לזכות ואף שנתן לפניו אפשר שלא יאכלנו ונשאר שם משא\"כ בנדון רש\"י דזמניה על הככר ודאי שנותן לו מאותו הככר דעליו הזמינו ונמצא דיש חלק למזומן בהכרח באותו ככר ודאי אינו יכול לאוסרו עליו.
וחכם בני הי\"ו חילק באופן אחר והוא דשאני נדון מהרימ\"ט דכיון דאינו מבורר מתחילה מה שנותן לכל אחד ואחד דלכולם כאחד נותן אמרינן דאינו מוברר שיזכה להיות לכל אחד חלקו אלא אחר האכילה ולכן מסתבר דלא זכה שום אחד מהם אפי' במה שנתן לפניו משא\"כ בנדון רש\"י דאיירי בענין מדיר כל דאיכא ודאי לאדם חלק בככר אפילו אינו מבורר אינו יכול לאוסרו עליו." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Mishpatim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Mishpatim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..2766cc335dc10dcb7da22ce6dab7724542265f80 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Mishpatim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,62 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Hiring", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Hiring", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "לפיכך וכו'. עיין מ\"ש מרן ולכאורה אין דבריו מובנים וכמו שנתקשה הרב משנה למלך והצריך עיון. ולענ\"ד נראה דה\"פ דלו יהי דהוסיף בשמירתו וכמ\"ש המל\"מ ז\"ל מכל מקום נקרא מיעט במה שמסר לשומר אחר והיינו טעמא דזה הב' לא מהימן ליה בשבועה וכיון דלא מהימן נמצא דחשביה לזה הב' פושע שפשע ונשבע על שקר ואין לך מיעט בשמירתו יותר מזה שמסרו לאדם שפושע בה משא\"כ הא' דחשיב ליה לצדיק גמור ולא יפשע והשאיל עצמו או השכיר עצמו עם החפץ והיינו טעמא שמאמין בו שלא יפשע ודבריו אלו לא קאי למה שסיים הואיל כו' אלא לעיקר הדין שהתחיל רבינו לומר יש לבעל החפץ לומר את מהמנת לי בשבועה כו' ועליה קאי ואע\"פ." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "פועל וכו'. עיין מ\"ש המל\"מ על שם מהרימ\"ט סי' ק\"ן מחלק א' שנסתפק באורחים המסובין אצל בעל הבית אם זוכים במתנותיהם משיגביהם או עד שיתנו לתוך פיהם והביא הרב לפשוט לו ממ\"ש הרב יונה סוף פרק אלו דברים עלה דתניא לא יתן פרוסה לשמש בין שהכוס בידו בין ביד בעה\"ב וז\"ל ודוקא לשמש אבל שאר בני הסעודה יכולין לתת זה לזה שמאחר שהוא זימן אותם אינו מקפיד במה שהם נותנים זל\"ז ע\"כ הרי שמזכה להם אפי' קודם שיתנו לתוך פיהם ולמסקנת מהרימ\"ט אינו מזכה להם אלא אחר שנתנו לתוך פיהם אלו דבריו ז\"ל.
ולענ\"ד לא באתי לכוונתו מאי קשיא ליה למר דלכאורה אינו ענין נדון מהרימ\"ט לר' יונה דמ\"ש הר' יונה הוא דבעה\"ב אינו מקפיד במה שיתן זה לזה מאחר שכולם הם מזומנים מאיתו והמנות שהזמין לכל המזומנים הם ומה לו אם יתנו זל\"ז משא\"כ נדון מהרימ\"ט דספיקו הוא אם יכול לזכות אחד מהמסובין כדי לאוסרו לחבירו המזומן לאכול כמותו או אם יכול לקדש בו את האשה דאדעתא דהכי לא הזמינן שיזכה אחד מהם במנה אחת שתהיה שלו דוקא אלא אדרבה הזמינם שיהיו כולם רשאים ושלטאים ומסיק דלא זכה שיהיה המנה שלו עד שיתן לתוך פיו וכל עוד שלא נתנה לתוך פיו הרי היא מכל המזומנים וק\"ל.
ושמעתי מקשים עוד למהרימ\"ט ממ\"ש רש\"י בסוגיית נדרים דף ל\"ד ע\"ב ד\"ה לא לאפוקי שכתב כיון דאזמניה עליה קנה חלקו כמ\"ש יכול לאכול הימנו ואינו יכול לאוסרה עליו כו' הרי דאף קודם נותנו אל פיו קנה ולא קשה מידי דשאני נדון מהרימ\"ט דרבים הם המסובים וכיון דכל אחד אפשר דאינו אוכל מזה אלא מזה ומה שמותיר הוא מהבע\"ה א\"כ אין דעת בעה\"ב להקנות לשום מהמסובין אלא כשיתן אל פיו דאז נודע שרוצה לזכות ואף שנתן לפניו אפשר שלא יאכלנו ונשאר שם משא\"כ בנדון רש\"י דזמניה על הככר ודאי שנותן לו מאותו הככר דעליו הזמינו ונמצא דיש חלק למזומן בהכרח באותו ככר ודאי אינו יכול לאוסרו עליו.
וחכם בני הי\"ו חילק באופן אחר והוא דשאני נדון מהרימ\"ט דכיון דאינו מבורר מתחילה מה שנותן לכל אחד ואחד דלכולם כאחד נותן אמרינן דאינו מוברר שיזכה להיות לכל אחד חלקו אלא אחר האכילה ולכן מסתבר דלא זכה שום אחד מהם אפי' במה שנתן לפניו משא\"כ בנדון רש\"י דאיירי בענין מדיר כל דאיכא ודאי לאדם חלק בככר אפילו אינו מבורר אינו יכול לאוסרו עליו." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שכירות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Mishpatim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..072d8b72717848fab1ec448047000153b323fe10 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,61 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Eruvin", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות עירובין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מבוי \n וכו' שכח אחד וכו' ולא עירב וכו' לא הפסיד כלום וכו'. הנה כתב כן דקאי לכשהשיתוף הוא ביין אבל אם הוא בפת העיקרא א\"צ עירוב כמבואר בדבריו ועיין בב\"י או\"ח סי' שפ\"ז שהשיא דעת רבינו חלוק מכלהו רבוותא ועיין בב\"ח שם וט\"ז ויד אהרן שם דכתבו דלכו\"ע בשכח ולא עירב אחד מהם סומכין על השיתוף ולא מיבעיא בשכח אלא אפי' לא עירבו כלל וכלל סומכין ואפילו אם השיתוף הוא ביין להחולקין על רבינו ולדעת רבינו דוקא אם השיתוף הוא בפת וא\"כ נפק\"מ דמ\"ש במתני' שם פ' הדר דף ס\"ט אנשי חצר ששכח אחד ולא עירב אסור להכניס ולהוציא וכו' ואמרו שם בש\"ס דאוסר לשכנים ג\"כ להכניס ולהוציא וצריך שיבטל רשותו כמ\"ש הפוסקים סי' ש\"פ איירי היכא דליכא שיתוף במבוי ונפק\"מ לדידן דאית לן שיתופי מבואות ושכח אחד לערב א\"צ ביטול רשות ואם שכחו לערב כל החצר יש לסמוך אשיתוף לכתחילה אפי' אם הוא ביין ולרבינו דוקא אם הוא בפת וכן פסק מרן בס' הקצר סי' שפ\"ז שהביא סברת רבינו בסתמא וסיים ויש אומרים וכו' וא\"כ לפי האי סתמא דידוע דסתם כן להלכה אינו מועיל השיתוף דיין בעד עירובי חצרות.
ונראה דהיינו טעמיה דמ\"ה הכולל אברהם בן עזרא ז\"ל ההוא אמר במה שאירע זה שנים רבות בחצר אחד ששרפו הפת של עירוב בשבוע של קודם פסח ושכחו לערב ובאותו שבת שלא עירבו היה מילה באותו חצר ושאלו היאך יביאו התנוק למול למקום שהכינו למולו ושאלו למורה הנזכר והשיב שיביא התנוק ע\"י עכו\"ם והביא אותו שפחה דכיון דאנו עושין השיתוף בשמן אינו מועיל בעד עירובי חצירות לרבינו ומרן אמנם אחרי נשיקת ידיו ורגליו נראה להתיר בנדון כזה כיון שהוא דבר מצוה וכדכתב מרן בב\"י סי' שפ\"ז על שם אור זרוע דבמקום מצוה סמכינן אשיתוף דיין אף למאן דפוסק כר' מאיר דהיינו סברת רבינו ומרן מההיא ש\"ס דפ' הדר דף ס\"ז דקאמר לא ערבינן נסמוך אשיתוף וכו' יעו\"ש ובשעת הדחק יש לסמוך על סברה זאת." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין \n מערבין וכו'. עד סוף הלכה. וכתב הרב המגיד עירובין דף פ\"ב אמר רב יוסף אין מערבין אלא לדבר מצוה והקשו מאי קמ\"ל תנינא וכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה ותירצו מהו דתימא אורחא דמילתא נקט קמ\"ל ומש\"ס זה איכא דקשיא ליה על מ\"ש מהר\"ר יהונתן בחי' הרי\"ף בפ' בכל מערבין על מתני' מתנה אדם על עירובו וכו' אם באו גוים למזרח וכו' וז\"ל ולפי שדרך העולם לברוח מפני גוים ולסטים ולצאת לקראת חכם ללמוד תורה מפיו לפיכך נקט אותה במשנתנו עכ\"ל והרי הרמב\"ם כלילינהו לכל הני דהאי מתני' בהדי הנך אלמא דכולהו הוי לדבר מצוה דוקא והיאך כתב מהר\"ר יהונתן דמשום דאורחא דמלתא הוא דנקט אלו דבריו והכונה פשוטה למהר\"ר יהונתן ז\"ל דבא לתרץ למה בהך מתני' דאם באו גוים לא נקט אלא להך דגוים וחכם ולא שאר מצוות כדתני בההיא מתני' דלקמן דבית האבל או בית המשתה ואהא תירץ שפיר כיון שדרך לברוח מגוים ולצאת לקראת חכם והוי דברים שאינן מבוררין מקודם ואיכא לספק בהו שייך בהו עירוב זה בספק אם באו וכו' משא\"כ בבית האבל ובית המשתה דנודע מקומן איו ואף שאין הלשון מבורר כל כך הכונה אמת." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..c69c04770088ed13d53fded16b4ba74240de2bb0 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,58 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Eruvin", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Eruvin", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מבוי \n וכו' שכח אחד וכו' ולא עירב וכו' לא הפסיד כלום וכו'. הנה כתב כן דקאי לכשהשיתוף הוא ביין אבל אם הוא בפת העיקרא א\"צ עירוב כמבואר בדבריו ועיין בב\"י או\"ח סי' שפ\"ז שהשיא דעת רבינו חלוק מכלהו רבוותא ועיין בב\"ח שם וט\"ז ויד אהרן שם דכתבו דלכו\"ע בשכח ולא עירב אחד מהם סומכין על השיתוף ולא מיבעיא בשכח אלא אפי' לא עירבו כלל וכלל סומכין ואפילו אם השיתוף הוא ביין להחולקין על רבינו ולדעת רבינו דוקא אם השיתוף הוא בפת וא\"כ נפק\"מ דמ\"ש במתני' שם פ' הדר דף ס\"ט אנשי חצר ששכח אחד ולא עירב אסור להכניס ולהוציא וכו' ואמרו שם בש\"ס דאוסר לשכנים ג\"כ להכניס ולהוציא וצריך שיבטל רשותו כמ\"ש הפוסקים סי' ש\"פ איירי היכא דליכא שיתוף במבוי ונפק\"מ לדידן דאית לן שיתופי מבואות ושכח אחד לערב א\"צ ביטול רשות ואם שכחו לערב כל החצר יש לסמוך אשיתוף לכתחילה אפי' אם הוא ביין ולרבינו דוקא אם הוא בפת וכן פסק מרן בס' הקצר סי' שפ\"ז שהביא סברת רבינו בסתמא וסיים ויש אומרים וכו' וא\"כ לפי האי סתמא דידוע דסתם כן להלכה אינו מועיל השיתוף דיין בעד עירובי חצרות.
ונראה דהיינו טעמיה דמ\"ה הכולל אברהם בן עזרא ז\"ל ההוא אמר במה שאירע זה שנים רבות בחצר אחד ששרפו הפת של עירוב בשבוע של קודם פסח ושכחו לערב ובאותו שבת שלא עירבו היה מילה באותו חצר ושאלו היאך יביאו התנוק למול למקום שהכינו למולו ושאלו למורה הנזכר והשיב שיביא התנוק ע\"י עכו\"ם והביא אותו שפחה דכיון דאנו עושין השיתוף בשמן אינו מועיל בעד עירובי חצירות לרבינו ומרן אמנם אחרי נשיקת ידיו ורגליו נראה להתיר בנדון כזה כיון שהוא דבר מצוה וכדכתב מרן בב\"י סי' שפ\"ז על שם אור זרוע דבמקום מצוה סמכינן אשיתוף דיין אף למאן דפוסק כר' מאיר דהיינו סברת רבינו ומרן מההיא ש\"ס דפ' הדר דף ס\"ז דקאמר לא ערבינן נסמוך אשיתוף וכו' יעו\"ש ובשעת הדחק יש לסמוך על סברה זאת." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין \n מערבין וכו'. עד סוף הלכה. וכתב הרב המגיד עירובין דף פ\"ב אמר רב יוסף אין מערבין אלא לדבר מצוה והקשו מאי קמ\"ל תנינא וכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה ותירצו מהו דתימא אורחא דמילתא נקט קמ\"ל ומש\"ס זה איכא דקשיא ליה על מ\"ש מהר\"ר יהונתן בחי' הרי\"ף בפ' בכל מערבין על מתני' מתנה אדם על עירובו וכו' אם באו גוים למזרח וכו' וז\"ל ולפי שדרך העולם לברוח מפני גוים ולסטים ולצאת לקראת חכם ללמוד תורה מפיו לפיכך נקט אותה במשנתנו עכ\"ל והרי הרמב\"ם כלילינהו לכל הני דהאי מתני' בהדי הנך אלמא דכולהו הוי לדבר מצוה דוקא והיאך כתב מהר\"ר יהונתן דמשום דאורחא דמלתא הוא דנקט אלו דבריו והכונה פשוטה למהר\"ר יהונתן ז\"ל דבא לתרץ למה בהך מתני' דאם באו גוים לא נקט אלא להך דגוים וחכם ולא שאר מצוות כדתני בההיא מתני' דלקמן דבית האבל או בית המשתה ואהא תירץ שפיר כיון שדרך לברוח מגוים ולצאת לקראת חכם והוי דברים שאינן מבוררין מקודם ואיכא לספק בהו שייך בהו עירוב זה בספק אם באו וכו' משא\"כ בבית האבל ובית המשתה דנודע מקומן איו ואף שאין הלשון מבורר כל כך הכונה אמת." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות עירובין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..94b89c95deb612859650ec94f91bd3747d81ae2f --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,61 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Fasts", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תעניות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [ + "מצות \n עשה מן התורה לזעוק ולהריע וכו' . וכתב רבינו בס' המצות מצות עשה נ\"ט וז\"ל היא שצונו לתקוע וכו' עם הקרבת קרבני המועדות וכו' הנה מה שלא הזכיר ר\"ח לא חשש כיון שאין כונתו כאן לבאר התורות אלא מנין המצות וסמך על מה שהביא הכתוב ובכלל הוא ר\"ח ובס' היד פ\"ג מכלי המקדש כתב בפי' דגם בר\"ח צונו לתקוע יעו\"ש בהרב המגיד אמנם הרב החינוך הפריז על המידה וכתב דמצוה זאת היא בכל יום בבוקר בהקריב כל קרבן וכו' ואף שהזהיר הכתוב ביום שמחה ומועד ור\"ח לאו דוקא וכן מבואר בר\"ה בפ' ראוהו בי\"ד דקאמר והני כהני הואיל ואיתנהו בתקיעה דכל השנה דכתיב ותקעתם בחצוצרות מדקאמר כל השנה שמע מינה דבכל יום איכא חצוצרות עכ\"ל ודבריו תמוהים דכיון דהכתוב פרט שמחה ומועד ור\"ח איך נאמר לאו דוקא דא\"כ למה האריך הכתוב כל כך ומה גם דיותר נראה לומר דמ\"ש בש\"ס כל השנה לאו דוקא אלא לגבי יום ר\"ה נקרא שמחה ומועד ור\"ח כל השנה ולעולם דבכל יום א\"צ תקיעה ויותר תימה דלפחות הו\"ל להזכיר לרבינו לחולק בזה ועיין מ\"ש בהל' מחוסרי כפרה." + ] + ], + [], + [ + [ + "מתחילין \n תלמידי חכמים וכו'. וכן הוא לשון מרן באו\"ח סי' תקע\"ה והקשה עליו המג\"א הל' ר\"ה סי' תקפ\"א סק\"ט ממ\"ש הרב ב\"י אע\"ג דאיתא במדרש דבערב ר\"ה הגדולים מתענים נהגו כולם להתענות משום דבדבר של צער הרוצה לעשות עצמו גדול עושה כדאיתא בפ\"ק ואיך הוא עצמו לא פסק כן ריש סימן תקע\"ה ונראה לחלק דבשלמא גבי עצירת גשמים שהוא סוג דת\"ח אז אמר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול דמחזי כיוהרא משא\"כ גבי ערב ר\"ה דאמר במדרש הגדולים מתענים לא גדולים בתורה נינהו אלא חסידים ואנשי מעשה ג\"כ ועוד י\"ל דשאני עצירת גשמים דהתענית הוא מגזרת חכמים וכיון דלא עליה דידיה גזרו מחזי כיוהרא משא\"כ גבי תענית ערב ר\"ה שהם נוהגים מעצמם לא שייך לומר מחזי כיוהרא." + ], + [], + [], + [ + "אסורין \n במלאכה ביום ומותרין בלילה. הכי איתא בתענית דף י\"ג כשאמרו אסור במלאכה לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר ע\"כ. ומזה הוליד רש\"י שם וז\"ל מהכא משמע דבליל תשעה באב מותר במלאכה ואין ביטול אלא ביום אבל אין מפרסמים הדבר עכ\"ל ועיין להמג\"א סי' תקנ\"ד ס\"ק כ\"ג שתמה על רש\"י ז\"ל שדבריו סתראי נינהו ממ\"ש הכא למ\"ש בפסחים דף נ\"ד וז\"ל בין השמשות שלו אסור באכילה ומלאכה דמחמירין על ספיקו כדאמרינן בתענית ציבור וכו' ותקע עצמו על דבריו שבפסחים לדבר הלכה שליל תשעה באב אסור בעשית מלאכה ואחר המחילה ליתא דמ\"ש בפסחים פי' דבריו או דמ\"ש בין השמשות ר\"ל של יום ט' וי' או דמ\"ש ובמלאכה קאי לעצמו של יום ולא לילה ודבריו עניים כאן ועשירים לעיל מיניה ד\"ה אין תענית ציבור בבבל וכו' שכתב לאכול מבעוד יום וליאסר במלאכה וכו' ונראה ברור דלמלאכה לא קאי כי אם ליום ונמצא דברי רש\"י אחדים ואדרבא הדין יוצא דבלילה שרי וכמ\"ש בפי' בתענית ומן התימה עליו שהניח המפורש מכח הסתום דיש לצדד בו וכמ\"ש ומ\"ש המג\"א דמסתימת כל הפוסקים משמע דאסור גם בלילה אינו הכרח דסתמו מטעם שכתב רש\"י וז\"ל אבל אין מפרסמים הדבר ואה\"נ דשרי.
והטיב לראות החכם השלם רפאל אשכנזי הי\"ו דכונת רש\"י שבפסחים אינן כמשמען דאם כפשוטן יוצא דבתענית ציבור אסורין במלאכה בלילה והוי היפך ברייתא דתעניות שהבאנו בתחילת דברינו והו\"ל להמג\"א להרגיש בזה ומכוחו היה נכנס לכונת רש\"י ולא היה תוקע עצמו להלכה דגם בלילה אסיר ועוד זאת קשיא לי לפי פסקו מאי קשיא ליה לש\"ס שם בפסחים לר' יוחנן דאמר ט\"ב אינו כת\"צ למ\"ש ר\"י גופיה בין השמשות שלו אסור ותירצו לא למלאכה מלאכה תנינא מקום שנהגו וכו' ואימא דמ\"ש ר\"י פי' הוא למלאכה וה\"פ ט\"ב אינו כת\"צ דת\"צ אסור במלאכה דוקא ביום וט\"ב גם בלילה אסיר ולא קשיא כמו שהקשו הש\"ס מלאכה תנינא וכו' וכמו כן קשה למ\"ש מהרש\"ל לישב דברי רש\"י בפסחים שם ד\"ה לא למלאכה של יום עצמו משתחשך ואשמועינן דבת\"צ אסור וכו' ואינו דבת\"צ שרי בלילה יעו\"ש דלפי דבריו קשה כמו שהקשינו והאמת כמ\"ש עוד שם דט\"ס נפל בדברי רש\"י וק\"ל ומדברי מהרש\"ל אלו סיוע למ\"ש בסמוך בכונת רש\"י דלא תיקשה קושית המג\"א דאי דברי רש\"י כפשטן קשה קושית מהרש\"ל גם באותן דברי רש\"י וכמו שכתבנו דלמה לא הרגיש מהרש\"ל לעיל באותן דברי רש\"י כמו שהרגיש כאן אלא וודאי דהבין בדברי רש\"י כמ\"ש וק\"ל." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "ובי\"ג \n באדר וכו' וזעקתם. פי' מצינו שהתענו בימי המן שנאמר דברי הצומות וכו' ואף שמצינו בכתוב זכר הצום מ\"מ עדיין לא ידעינן באיזה יום ולזה כתב הרב המגיד דממ\"ש בש\"ס י\"ג זמן קהילה לכל היא דר\"ל תענית ידעינן שהיה יום י\"ג ובש\"ס מגילה דף ט\"ז דאמרו דברי הצומות לא בתמיה יעו\"ש עיין פי' בחידושי אגדות ודומה לו כתב רש\"י בתשובה הביאה מרן [בב\"י] הל' מגילה סי' תרפ\"ו יעו\"ש באופן דלכו\"ע פי' דברי הצומות היינו שעשו בימי מרדכי ולא שקבלו עליהם ואין מקום למ\"ש מהר\"ש הלוי חלק או\"ח סי' י\"א על תשובת רש\"י הלזו מדברי רבינו כאן ואף דבלא\"ה לא קשה מרבינו לרש\"י.", + " אבל\n אחד מד' צומות וכו' חל להיות בע\"ש מתענין בע\"ש. ואף דבזמן הזה אין חלין ד' צומות אלו לא בשבת ולא בע\"ש ומדבריו נראה דיכול להיות כל הד' בין בע\"ש בין בשבת לא קאי לזמן זה אלא לזמן שמקדשין על פי הראיה וכן איתא בברייתא פ\"ד דתענית דף כ\"ט ע\"ב גבי ט\"ב חל להיות בע\"ש מותר לכבס בחמישי מפני כבוד השבת ומייתי לה הטור או\"ח סי' תקנ\"א ומפרש לה כגון למקדשין ע\"פ הראיה וכן איתא במס' ר\"ה במתני' שהשלוחין יוצאין על חדש אב מפני התענית ונמשך קידוש על פי הראיה עד ימי אביי ורבא וכמ\"ש רבינו פ\"ה מהל' קידוש החודש ה\"ג יעו\"ש.
ולפי הכתוב אין מקום כלל למ\"ש הרב עטרת זקנים הל' ט\"ב סי' תק\"נ על מ\"ש מור\"ם ואם חלו בע\"ש וכו' וז\"ל (וצ\"ל) [ונ\"ל] המעתיק ד' צומות ר\"ל אחד מד' צומות והוא י' בטבת כי י\"ז בתמוז וט\"ב וצום גדליה אינם חלים לעולם בע\"ש ואם תרצה להשיב שדעת המחבר ר\"ל בזמן שבית המקדש קיים היו מקדשין ע\"פ הראיה ויכול להיות חלים בע\"ש זה אינו והלא בזמן בית שני היו עושין ימי שמחה כמ\"ש חז\"ל עכ\"ל וליתא שהרי הוכחנו דגם בזמן שאין בית המקדש קיים היו מקדשין על פי הראיה וק\"ל.
וקושטא קאי דבין מור\"ם בין מרן קיימי בזמן הראיה דהא דינא דכתב מרן וז\"ל כל הד' צומות אלו אם חלו להיות בשבת נדחין לאחר השבת הוא דינא דמתני' פ\"ק דמגילה דף ה' ע\"א דתני אבל זמן עצי כהנים ט\"ב חגיגה והקהל מאחרין ולא מקדימין וכבר זכרנו דבזמן המשנה היו מקדשין ע\"פ הראיה ונמצא א\"כ כולן חלין בשבת ומאי דנקט ט\"ב כבר ישב רש\"י ז\"ל שם וז\"ל וכן ט\"ב שחל בשבת וה\"ה לי\"ז בתמוז ועשרה בטבת והאי דנקט ט\"ב משום דנכפלו בו צרות אבל שאר צומות רצו מתענין רצו אין מתענין וכו' עכ\"ל אלא דאיכא למתמה על רש\"י אמאי לא הזכיר לצום גדליה דלא מבעיא דבזמן הראיה היה חל בשבת אלא אף בזמן הזה חל בשבת ומאי שייר דהאי שייר וסתם הו\"ל למימר והוא הדין לשאר צומות ואיך שיהיה כיון דדינא דמתני' הוא דקאי לזמן הראיה נמצא כל הד' צומות מצי חיילי בשבת ואין מקום למ\"ש המג\"א ס\"ק ד' יעו\"ש ואחריו נמשך מור\"ם וכתב ואם חלו בע\"ש וכו' ואף דבזמן הזה אינו חל כי אם י' בטבת בע\"ש מה בכך נקט הדין בין לזמן הראיה בין לזמן הזה ואין מקום למה שהצריך עיון המג\"א ולדוחק שנדחק העטרת זקנים דלא כתב דינו לזמן הראיה דוקא ומה גם דנמשך אחרי מרן ופשוט." + ], + [], + [ + "ובין \n השמשות שלו אסור כיוה\"כ . ועיין מ\"ש הרב המגיד ועיין להרדב\"ז ח\"ג בלשון הרמב\"ם סי' ק\"ד מה שהיכה על קדקד מי שדרש דאיכא תוספת כיוה\"כ בט\"ב שדקדק כן מלשון רבינו יעו\"ש וחוץ ממה שתמה הרב ז\"ל יש לתמוה דאפי' בין השמשות איכא מאן דאמר שם בפרק מקום שנהגו דף נ\"ד דליכא עינוי אלא דאנן פסקינן כמאן דאמר דבבין השמשות חייב בעינוי ואיך נאמר דחייב גם בתוספת והוי מחלוקת מן הקצה אל הקצה ומה גם דאי מ\"ד דאיכא בביה\"ש חיוב עינוי עדיפא מינה הו\"ל למימר דחייב גם בתוספת וכל שכן ביה\"ש ומ\"ש הרב המגיד משם הרמב\"ן ועוד דעל הראשונים אנו מצטערים בביה\"ש דלא צריך עינוי דספיקא דרבנן לקולא ואיך נוסיף גם התוספת הס כי לא להזכיר.
ובתוך דבריו כתב הרדב\"ז סוף דבר לא ראיתי בכל הספרים אשר לפני שכתבו תוספת בעינוי בט\"ב כיוה\"כ וראיתי כתוב לחד מרבנן יניק וחכים תמה עליו דאיך לא ראה כן בס' והא כתבו התוס' פרק תפילת השחר דף כ\"ז ד\"ה דרב צלי וז\"ל וכן לענין תוספת שבת וט\"ב ויוה\"כ וכו' יעו\"ש ואני אומר לו דאי היה מדקדק בדבריהם לא היה כותב כן חדא שסיימו שהוא מן התורה ובט\"ב לא שייך לומר כן ועוד דאינהו קיימי בענין מלאכה ובט\"ב הוי מקום שנהגו ולא נהגו באופן שט\"ס הוא שנפל בדבריהם וצ\"ל שבת ויו\"ט ויוה\"כ וכדאיתא ביומא דף פ\"א יעו\"ש ועוד דט\"ב אינו אסור במלאכה אלא ביום ולא בלילה וכדכתיב לעיל בפרקין הי\"ד וא\"כ מה שייך לומר בו תוספת וכן הרא\"ש שם בברכות כשהביא דברי התוס' אלו הזכיר שבת ויו\"ט יעו\"ש ועוד דהתוס' עצמם פרק מקום שנהגו דף נ\"ד ד\"ה לקבועא דירחא כתבו וז\"ל והא יוה\"כ תוספתו אסור וט\"ב תוספתו מותר וכו' יעו\"ש ומרוב חשקו לפלפל לא עיין היטב." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..86060ca42abf8f15e2c8b0bfa0231de39ac268a6 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,58 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Fasts", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Fasts", + "text": [ + [ + [ + "מצות \n עשה מן התורה לזעוק ולהריע וכו' . וכתב רבינו בס' המצות מצות עשה נ\"ט וז\"ל היא שצונו לתקוע וכו' עם הקרבת קרבני המועדות וכו' הנה מה שלא הזכיר ר\"ח לא חשש כיון שאין כונתו כאן לבאר התורות אלא מנין המצות וסמך על מה שהביא הכתוב ובכלל הוא ר\"ח ובס' היד פ\"ג מכלי המקדש כתב בפי' דגם בר\"ח צונו לתקוע יעו\"ש בהרב המגיד אמנם הרב החינוך הפריז על המידה וכתב דמצוה זאת היא בכל יום בבוקר בהקריב כל קרבן וכו' ואף שהזהיר הכתוב ביום שמחה ומועד ור\"ח לאו דוקא וכן מבואר בר\"ה בפ' ראוהו בי\"ד דקאמר והני כהני הואיל ואיתנהו בתקיעה דכל השנה דכתיב ותקעתם בחצוצרות מדקאמר כל השנה שמע מינה דבכל יום איכא חצוצרות עכ\"ל ודבריו תמוהים דכיון דהכתוב פרט שמחה ומועד ור\"ח איך נאמר לאו דוקא דא\"כ למה האריך הכתוב כל כך ומה גם דיותר נראה לומר דמ\"ש בש\"ס כל השנה לאו דוקא אלא לגבי יום ר\"ה נקרא שמחה ומועד ור\"ח כל השנה ולעולם דבכל יום א\"צ תקיעה ויותר תימה דלפחות הו\"ל להזכיר לרבינו לחולק בזה ועיין מ\"ש בהל' מחוסרי כפרה." + ] + ], + [], + [ + [ + "מתחילין \n תלמידי חכמים וכו'. וכן הוא לשון מרן באו\"ח סי' תקע\"ה והקשה עליו המג\"א הל' ר\"ה סי' תקפ\"א סק\"ט ממ\"ש הרב ב\"י אע\"ג דאיתא במדרש דבערב ר\"ה הגדולים מתענים נהגו כולם להתענות משום דבדבר של צער הרוצה לעשות עצמו גדול עושה כדאיתא בפ\"ק ואיך הוא עצמו לא פסק כן ריש סימן תקע\"ה ונראה לחלק דבשלמא גבי עצירת גשמים שהוא סוג דת\"ח אז אמר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול דמחזי כיוהרא משא\"כ גבי ערב ר\"ה דאמר במדרש הגדולים מתענים לא גדולים בתורה נינהו אלא חסידים ואנשי מעשה ג\"כ ועוד י\"ל דשאני עצירת גשמים דהתענית הוא מגזרת חכמים וכיון דלא עליה דידיה גזרו מחזי כיוהרא משא\"כ גבי תענית ערב ר\"ה שהם נוהגים מעצמם לא שייך לומר מחזי כיוהרא." + ], + [], + [], + [ + "אסורין \n במלאכה ביום ומותרין בלילה. הכי איתא בתענית דף י\"ג כשאמרו אסור במלאכה לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר ע\"כ. ומזה הוליד רש\"י שם וז\"ל מהכא משמע דבליל תשעה באב מותר במלאכה ואין ביטול אלא ביום אבל אין מפרסמים הדבר עכ\"ל ועיין להמג\"א סי' תקנ\"ד ס\"ק כ\"ג שתמה על רש\"י ז\"ל שדבריו סתראי נינהו ממ\"ש הכא למ\"ש בפסחים דף נ\"ד וז\"ל בין השמשות שלו אסור באכילה ומלאכה דמחמירין על ספיקו כדאמרינן בתענית ציבור וכו' ותקע עצמו על דבריו שבפסחים לדבר הלכה שליל תשעה באב אסור בעשית מלאכה ואחר המחילה ליתא דמ\"ש בפסחים פי' דבריו או דמ\"ש בין השמשות ר\"ל של יום ט' וי' או דמ\"ש ובמלאכה קאי לעצמו של יום ולא לילה ודבריו עניים כאן ועשירים לעיל מיניה ד\"ה אין תענית ציבור בבבל וכו' שכתב לאכול מבעוד יום וליאסר במלאכה וכו' ונראה ברור דלמלאכה לא קאי כי אם ליום ונמצא דברי רש\"י אחדים ואדרבא הדין יוצא דבלילה שרי וכמ\"ש בפי' בתענית ומן התימה עליו שהניח המפורש מכח הסתום דיש לצדד בו וכמ\"ש ומ\"ש המג\"א דמסתימת כל הפוסקים משמע דאסור גם בלילה אינו הכרח דסתמו מטעם שכתב רש\"י וז\"ל אבל אין מפרסמים הדבר ואה\"נ דשרי.
והטיב לראות החכם השלם רפאל אשכנזי הי\"ו דכונת רש\"י שבפסחים אינן כמשמען דאם כפשוטן יוצא דבתענית ציבור אסורין במלאכה בלילה והוי היפך ברייתא דתעניות שהבאנו בתחילת דברינו והו\"ל להמג\"א להרגיש בזה ומכוחו היה נכנס לכונת רש\"י ולא היה תוקע עצמו להלכה דגם בלילה אסיר ועוד זאת קשיא לי לפי פסקו מאי קשיא ליה לש\"ס שם בפסחים לר' יוחנן דאמר ט\"ב אינו כת\"צ למ\"ש ר\"י גופיה בין השמשות שלו אסור ותירצו לא למלאכה מלאכה תנינא מקום שנהגו וכו' ואימא דמ\"ש ר\"י פי' הוא למלאכה וה\"פ ט\"ב אינו כת\"צ דת\"צ אסור במלאכה דוקא ביום וט\"ב גם בלילה אסיר ולא קשיא כמו שהקשו הש\"ס מלאכה תנינא וכו' וכמו כן קשה למ\"ש מהרש\"ל לישב דברי רש\"י בפסחים שם ד\"ה לא למלאכה של יום עצמו משתחשך ואשמועינן דבת\"צ אסור וכו' ואינו דבת\"צ שרי בלילה יעו\"ש דלפי דבריו קשה כמו שהקשינו והאמת כמ\"ש עוד שם דט\"ס נפל בדברי רש\"י וק\"ל ומדברי מהרש\"ל אלו סיוע למ\"ש בסמוך בכונת רש\"י דלא תיקשה קושית המג\"א דאי דברי רש\"י כפשטן קשה קושית מהרש\"ל גם באותן דברי רש\"י וכמו שכתבנו דלמה לא הרגיש מהרש\"ל לעיל באותן דברי רש\"י כמו שהרגיש כאן אלא וודאי דהבין בדברי רש\"י כמ\"ש וק\"ל." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "ובי\"ג \n באדר וכו' וזעקתם. פי' מצינו שהתענו בימי המן שנאמר דברי הצומות וכו' ואף שמצינו בכתוב זכר הצום מ\"מ עדיין לא ידעינן באיזה יום ולזה כתב הרב המגיד דממ\"ש בש\"ס י\"ג זמן קהילה לכל היא דר\"ל תענית ידעינן שהיה יום י\"ג ובש\"ס מגילה דף ט\"ז דאמרו דברי הצומות לא בתמיה יעו\"ש עיין פי' בחידושי אגדות ודומה לו כתב רש\"י בתשובה הביאה מרן [בב\"י] הל' מגילה סי' תרפ\"ו יעו\"ש באופן דלכו\"ע פי' דברי הצומות היינו שעשו בימי מרדכי ולא שקבלו עליהם ואין מקום למ\"ש מהר\"ש הלוי חלק או\"ח סי' י\"א על תשובת רש\"י הלזו מדברי רבינו כאן ואף דבלא\"ה לא קשה מרבינו לרש\"י.", + " אבל\n אחד מד' צומות וכו' חל להיות בע\"ש מתענין בע\"ש. ואף דבזמן הזה אין חלין ד' צומות אלו לא בשבת ולא בע\"ש ומדבריו נראה דיכול להיות כל הד' בין בע\"ש בין בשבת לא קאי לזמן זה אלא לזמן שמקדשין על פי הראיה וכן איתא בברייתא פ\"ד דתענית דף כ\"ט ע\"ב גבי ט\"ב חל להיות בע\"ש מותר לכבס בחמישי מפני כבוד השבת ומייתי לה הטור או\"ח סי' תקנ\"א ומפרש לה כגון למקדשין ע\"פ הראיה וכן איתא במס' ר\"ה במתני' שהשלוחין יוצאין על חדש אב מפני התענית ונמשך קידוש על פי הראיה עד ימי אביי ורבא וכמ\"ש רבינו פ\"ה מהל' קידוש החודש ה\"ג יעו\"ש.
ולפי הכתוב אין מקום כלל למ\"ש הרב עטרת זקנים הל' ט\"ב סי' תק\"נ על מ\"ש מור\"ם ואם חלו בע\"ש וכו' וז\"ל (וצ\"ל) [ונ\"ל] המעתיק ד' צומות ר\"ל אחד מד' צומות והוא י' בטבת כי י\"ז בתמוז וט\"ב וצום גדליה אינם חלים לעולם בע\"ש ואם תרצה להשיב שדעת המחבר ר\"ל בזמן שבית המקדש קיים היו מקדשין ע\"פ הראיה ויכול להיות חלים בע\"ש זה אינו והלא בזמן בית שני היו עושין ימי שמחה כמ\"ש חז\"ל עכ\"ל וליתא שהרי הוכחנו דגם בזמן שאין בית המקדש קיים היו מקדשין על פי הראיה וק\"ל.
וקושטא קאי דבין מור\"ם בין מרן קיימי בזמן הראיה דהא דינא דכתב מרן וז\"ל כל הד' צומות אלו אם חלו להיות בשבת נדחין לאחר השבת הוא דינא דמתני' פ\"ק דמגילה דף ה' ע\"א דתני אבל זמן עצי כהנים ט\"ב חגיגה והקהל מאחרין ולא מקדימין וכבר זכרנו דבזמן המשנה היו מקדשין ע\"פ הראיה ונמצא א\"כ כולן חלין בשבת ומאי דנקט ט\"ב כבר ישב רש\"י ז\"ל שם וז\"ל וכן ט\"ב שחל בשבת וה\"ה לי\"ז בתמוז ועשרה בטבת והאי דנקט ט\"ב משום דנכפלו בו צרות אבל שאר צומות רצו מתענין רצו אין מתענין וכו' עכ\"ל אלא דאיכא למתמה על רש\"י אמאי לא הזכיר לצום גדליה דלא מבעיא דבזמן הראיה היה חל בשבת אלא אף בזמן הזה חל בשבת ומאי שייר דהאי שייר וסתם הו\"ל למימר והוא הדין לשאר צומות ואיך שיהיה כיון דדינא דמתני' הוא דקאי לזמן הראיה נמצא כל הד' צומות מצי חיילי בשבת ואין מקום למ\"ש המג\"א ס\"ק ד' יעו\"ש ואחריו נמשך מור\"ם וכתב ואם חלו בע\"ש וכו' ואף דבזמן הזה אינו חל כי אם י' בטבת בע\"ש מה בכך נקט הדין בין לזמן הראיה בין לזמן הזה ואין מקום למה שהצריך עיון המג\"א ולדוחק שנדחק העטרת זקנים דלא כתב דינו לזמן הראיה דוקא ומה גם דנמשך אחרי מרן ופשוט." + ], + [], + [ + "ובין \n השמשות שלו אסור כיוה\"כ . ועיין מ\"ש הרב המגיד ועיין להרדב\"ז ח\"ג בלשון הרמב\"ם סי' ק\"ד מה שהיכה על קדקד מי שדרש דאיכא תוספת כיוה\"כ בט\"ב שדקדק כן מלשון רבינו יעו\"ש וחוץ ממה שתמה הרב ז\"ל יש לתמוה דאפי' בין השמשות איכא מאן דאמר שם בפרק מקום שנהגו דף נ\"ד דליכא עינוי אלא דאנן פסקינן כמאן דאמר דבבין השמשות חייב בעינוי ואיך נאמר דחייב גם בתוספת והוי מחלוקת מן הקצה אל הקצה ומה גם דאי מ\"ד דאיכא בביה\"ש חיוב עינוי עדיפא מינה הו\"ל למימר דחייב גם בתוספת וכל שכן ביה\"ש ומ\"ש הרב המגיד משם הרמב\"ן ועוד דעל הראשונים אנו מצטערים בביה\"ש דלא צריך עינוי דספיקא דרבנן לקולא ואיך נוסיף גם התוספת הס כי לא להזכיר.
ובתוך דבריו כתב הרדב\"ז סוף דבר לא ראיתי בכל הספרים אשר לפני שכתבו תוספת בעינוי בט\"ב כיוה\"כ וראיתי כתוב לחד מרבנן יניק וחכים תמה עליו דאיך לא ראה כן בס' והא כתבו התוס' פרק תפילת השחר דף כ\"ז ד\"ה דרב צלי וז\"ל וכן לענין תוספת שבת וט\"ב ויוה\"כ וכו' יעו\"ש ואני אומר לו דאי היה מדקדק בדבריהם לא היה כותב כן חדא שסיימו שהוא מן התורה ובט\"ב לא שייך לומר כן ועוד דאינהו קיימי בענין מלאכה ובט\"ב הוי מקום שנהגו ולא נהגו באופן שט\"ס הוא שנפל בדבריהם וצ\"ל שבת ויו\"ט ויוה\"כ וכדאיתא ביומא דף פ\"א יעו\"ש ועוד דט\"ב אינו אסור במלאכה אלא ביום ולא בלילה וכדכתיב לעיל בפרקין הי\"ד וא\"כ מה שייך לומר בו תוספת וכן הרא\"ש שם בברכות כשהביא דברי התוס' אלו הזכיר שבת ויו\"ט יעו\"ש ועוד דהתוס' עצמם פרק מקום שנהגו דף נ\"ד ד\"ה לקבועא דירחא כתבו וז\"ל והא יוה\"כ תוספתו אסור וט\"ב תוספתו מותר וכו' יעו\"ש ומרוב חשקו לפלפל לא עיין היטב." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תעניות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..81bc582cc2190b306a9ff97e686bdc7aa0f8ac42 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,113 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "האוכל \n מן החמץ בפסח כל שהוא וכו'. וכתב הרב המגיד פ' יוה\"כ חצי שיעור ר' יוחנן אמר אסור מן התורה וכו' וקי\"ל כר\"י עכ\"ל ובמכתב שלח אלי עמיתי בתורה החכם השלם חיים שלמה בן עזרא נר\"ו וז\"ל ב' אותותי אלה למען יאיר עיני במאור תורת חסד על לשונו במאי דקשה לי בזה הל' ממ\"ש התוס' בפסחים דף מ\"ד ד\"ה לענין חמץ שכתבו דלר' יוחנן לאיסורא לא נפקא מחלב לחמץ ונ\"ל דהיינו טעמא דחלב לית ליה התר וחמץ אית ליה התר ובהכי סרה מהר תלונת מרן ז\"ל שהקשה למה לן קרא לחמץ כיון דנפקא ליה מחלב לר\"י ועיין להמל\"מ פי\"ח מהלכות שבת ה\"א מ\"ש המגיה והרואה יראה שדעת התוס' ז\"ל ברור מללו דלא ילפינן חד מחבריה גם למ\"ש מרן עוד דהו\"ל למילף מקרא דכל מחמצת י\"ל אה\"נ דמהתם נפקא ליה אלא כיון דהדין הוי אמת נקט האי קרא מושאל אלו דבריו.
והשבתי לו לא כמו שעלה על דעתו עלה על דעתי בכוונת דבריהם ונקדים מ\"ש הרב חידושי הלכות וז\"ל קצת קשה דמאי קושיא אימא דחצי שיעור בעין דוקא אוסר ר' יוחנן משא\"כ הכא חצי שיעור ע\"י תערובת לא דריש ר\"י מכל ובכי האי גוונא חילקו התוס' לעיל וליכא למימר דמ\"מ כל חמץ למה לי דנילף לענין זה חמץ מחלב דא\"כ לתירוצא דלא דריש אלא לאיסורא מ\"מ כל דחמץ למה לי דנילף ליה מחלב ויש לישב עכ\"ל. ולענ\"ד מ\"ש הוא דליכא למימר, לענ\"ד ניתן ליאמר דק\"ל לר\"י כיון דאיכא קרא דכל חלב לרבות חצי שיעור ומינה ילפינן לכל איסורין שבתורה למאי אתא האי כל ודאי אתא לרבות אפי' בתערובות וילקה ותירצו בתוס' דר\"י לא דריש מכל אלא איסורא אבל מלקות לא וא\"כ מחלב ילפינן לכל איסורין בעין שיהא אסור וכל מחמצת שיהא אסור אפי' בתערובת אבל לעולם מלקות ליכא וזהו שכתבו וכן גבי חמץ כלומר לאיסור דוקא ולא למלקות ואפשר להעמיס זה בכונת הרב חידושי הלכות ואף שאין נראה כן כונתו מ\"מ נראה אמת בכונת דבריהם וא\"כ נמצא דלכל איסורין שבתורה ילפינן לה מכל חלב וא\"כ שפיר כתב הרב המגיד ושפיר קשיא ליה למרן דמעולם לא מצינו מי שיחלק שאר איסורים מחלב והיינו טעמא שמהרלנ\"ח בתשובה סי' כ\"א הביאו המל\"מ ז\"ל שכתב לתרץ לדעת רבינו דיש לחלק בין חמץ לחלב לא הביא דברי התוס' הנזכר לסיוע שהבין בדבריו כדכתיבנא ודעת הרה\"מ דאף דכתב רבינו מקרא דלא יאכל לאו דוקא אלא דכיון דקושטא הכי הוא מסמיך ליה אקרא וכדעת התוס' וכדפרישנא ליה משמע שהוא דעת רבינו פט\"ו דמאכלות אסורות הי\"ב שכתב דלתערובת חמץ במה שהוא נפקא ליה מכל מחמצת והיינו טעמא דלכל שהוא בעיניה נפקא ליה מכל חלב אייתר כל מחמצת אפי' לתערובת ומהאמור אין מקום למ\"ש החה\"ש עוד בעיקר הילפותא דכל שהוא נפקא ליה מכל מחמצת.
עוד כתב החכם השלם הנזכר וז\"ל ועיין למרן בריש הלכות ביאת המקדש דכתב דאע\"ג דמרבה לחצי שיעור אינו לוקה והיינו כדברי התוס' דפסחים דלא ילפינן חד מחבריה אלא דקשה דבריש פ\"ה מאיסורי מזבח כתב רבינו דלקי אחצי שיעור ולפי מ\"ש שם מרן היינו משום דמרבה ליה מכל שאור וכן קשה במ\"ש שם דלא פליגי ובפסחים אמרו לאפוקי מדאביי עכ\"ל והנה למ\"ש מדברי התוס' כבר ביררנו דבריהם ולמ\"ש מרן שם לדעת ת\"ק י\"ל דאצטריך קרא גבי יין לרבות אפי' כל שהוא דאי לא הוה אמר קרא יין אלא שכר משמע דוקא אי משכר אבל אי לא משכר אפי' איסורא ליכא דזיל בתר קרא היכי כתיב שכר דמשמע משכר הא לא משכר לא וראיה לזה מדלא כתב קרא יין וא\"כ משו\"ה אצטריך למכתב יין לרבות חצי שיעור לאיסורא ואי כתב רחמנא יין לחוד הו\"א דאף בפחות מרביעית יהיה חייב מיתה קמ\"ל שכר עד רביעית דוקא נמצא משום דהוה ס\"ד לחלק מכח הכתוב הוא דאצטריך קרא אבל לא מסברה דנפשין.
ולמ\"ש למרן כבר קדמו הלח\"מ פי\"ג דמעשה הקרבנות יעו\"ש אלא דמר מייתי ממנחות וכתב מפ' אלו עוברין וכתב הוא דמ\"ש הרמב\"ם הוא איסור ולא מלקות ומטעם דחצי שיעור אסור מן התורה והרב מוצל מאש סי' נ\"א תהי עליה טובא דא\"כ דנפקא ליה משום דהוי דומיא דכל איסורים איך כתב הרמב\"ם שנאמר כי כל שאור וכו' והא זה נפקא מכל חלב אלו תוכן דבריו. ולענ\"ד אין זה כדאי למתמה עליה כל כך דמ\"ש רבינו שנאמר קאי לעיקר הדין שכתב שאור ודבש אסורים ולא קאי למ\"ש בכל שהן והוא נכון.
ע\"כ החכם השלם וז\"ל ודרך אגב ראיתי להרב מוצל מאש שם על מ\"ש הרמב\"ם אע\"פ שהפסיק ושתה מעט מעט חייב וז\"ל ולא פי' שיעור הפסקה אם הוא כמו אכילת פרס כשיעור שהיה אכילת איסור או לא ולא זכר שר ששיעור שתיית נזיר הוי רביעית כמו שהן וכתב הרמב\"ם בפ\"ה מהלכות נזיר שצריך שישתה רביעית בכדי אכילת פרס של מאכל עכ\"ל וליתא דרבינו פסק כת\"ק דיליף שכר שכר מנזיר אלא או כמו ר' יהודה או כמו ר' אליעזר וכיון שכן שאני נזיר דכתיב משרת ענבים וכמ\"ש רבינו פ\"ה דנזיר ה\"ה יעו\"ש משא\"כ בביאת מקדש ולכן כתב הרב דלא פי' רבינו ז\"ל שעור. ועוד יש לחלק בין איכא מאכל באמצע השתיה רביעית לליכא דגבי נזיר איירי בנתערב היין בדבר אחר ובביאת מקדש איירי דליכא אכילה כלל אלא הפסק ושוב ראיתי הדבר ברור דרבינו בביאת מקדש איירי דשתה יותר מרביעית אבל בהל' נזיר איירי בשתה רביעית ומשו\"ה כתב הרב ז\"ל דלא ביאר.
ושוב חזר החכם השלם הנ\"ל לדחות מה שכתבתי בכונת דברי התוס' דלפי פירושם בדבריהם נמצא לר' יוחנן דמכל חלב דריש חצי שיעור גם לכל התורה ומכל מחמצת לתערובת חמץ דוקא ואימא איפכא מכל חלב לרבות התערובת גם לכל התורה ומכל מחמצת לרבות חצי שיעור לפסח דוקא דמאי חזית. ואני ובני חכם יצחק הי\"ו דחינו לזה ע\"פ מ\"ש התוס' שם ביומא על מ\"ש ר' יוחנן דחצי שיעור אסור דחזי לאצטרופיה וקשיא להו דלמה ליה להאי טעמא תיפוק ליה דכתיב כל וכדתני בברייתא וניחא להו דאי לאו האי טעמא הו\"א דכל חלב לא אתא אלא לכוי ברם כיון דאיכא האי סברא מסתברא דמרבה גם לחצי שיעור אלו דבריהם ז\"ל.
נמצינו למדים דלרבות חצי שיעור כיון דאיכא האי סברא א\"צ לקרא בפני עצמו אלא מקרא דמרבה לכוי מתרבי וא\"כ אייתר כל מחמצת לתערובת ברם לתערובת אי אפשר מקרא דכל חלב דכיון דליכא סברא לא מתרבי דקרא לא אתא אלא לכוי ומשו\"ה דריש ר\"י לחצי שיעור דאיכא סברא מקרא דכל חלב אף דדריש מיניה גם כוי ומכל מחמצת מרבה תערובת חמץ ודוק.
עוד כתב החכם השלם הנזכר לפרש כונת התוס' באופן אחר וז\"ל ולענ\"ד כונתם דקשיא להו דלר\"י דס\"ל דחצי שיעור אסור מדאורייתא מכל חלב הוא הדין בחמץ א\"כ נימא דאתא קרא דכל מחמצת למלקות דאיסור לחוד בלא\"ה איתא ולזה תירצו דלא גמרינן מכל אלא איסור לחוד ואף דילפינן ליה מחלב הו\"א דיש לחלק וכמ\"ש מהרלנ\"ח לדעת הרמב\"ם הביאו המל\"מ פ\"א דחמץ ומצה ה\"ו יעו\"ש והתוס' לא כתבו זה משום דלא נטפלו בהא דב' קראי למה לי אלו דבריו וכמה תמוהים דבריו במ\"ש דלא נטפלו בהא דב' קראי למה לי והא כל עיקר קושיתם דהקשו דנימא דכל מחמצת אתא למלקות מכח יתורא הוא דאל\"כ ב' למה לי ולפי תירוצם צריך שיאמרו בפיהם ב' קראי למאי אתו ולא להניחו בע\"פ.
ולענ\"ד מ\"ש בתחילת דבריהם נכון דקשיא להו דנימא לר\"י דכל מחמצת אתא למלקות מכח יתורא ולא נימא דאתא לתערובת ומתרצי שפיר דמכל לא דריש למלקות אלא לאיסורא וכן גבי חמץ דוקא לאיסורא וכיון שכן צ\"ל בהכרח שהוא לתערובת לאיסורא ונכון ונמצא בין למאי דכתיבנא לעיל בכוונתם בין למאי דכתיבנא השתא חמץ ילפינן מחלב לחצי שיעור.
עוד כתב החכם השלם הנ\"ל למשדי נרגא על תירוץ מהרלנ\"ח דתירץ לדעת רבינו דאיסור חמץ לא דמי לחלב משום דחלב אסור לעולם וליכא שעת התר משא\"כ חמץ דשרי קודם ואחר הפסח ולכן הוצרך קרא אחרינא לאסור אף בחצי שיעור יעו\"ש וז\"ל וקשה דלפי דבריו דבמקום דיש לחלק ביניהם אמרינן אי לאו דליכא קרא מאי שנא ממ\"ש רבינו ריש פ\"ד מהל' שבועות דחצי שיעור אסור מן התורה אע\"ג דליכא קרא וכמ\"ש מרן שם ואף דיש לחלק טובא בין חלב לשבועה וכמ\"ש הר\"ן הביאו המל\"מ שם יעו\"ש עכ\"ל והנה גילה טפח וכסה טפחיים דאף דהר\"ן כתב כן בחי' בפרושיו להלכות חזר בו והשוה אותם בטוב טעם ודעת כמ\"ש המל\"מ שם משמו ואף א\"ת לומר דלא ימלט מן החילוק קצת כיון דגילה רחמנא בחמץ ואף דלא דמי לחלב מינה ילפינן הוא הדין לכל הדברים ואף דלא דמו ממש והצד השוה שבהם שהם חצי שיעור ואסירי מן התורה ." + ] + ], + [ + [ + "מצות \n עשה וכו' שנאמר ביום הראשון וכו'. לא תשחט על חמץ דם זבחי. וכתב מרן ואם תאמר מאחר שמפי השמועה וכו' יום י\"ד לא תשחט על חמץ למה לי וי\"ל לאשמועינן באיזה שעה עכ\"ל פי' דלהא צרכינן לקרא לא תשחט על חמץ ומ\"מ למדינן מיניה דקושטא הוא דקרא איירי לי\"ד דהא אפילו לשעור גמרינן וז\"ש רבינו וראיה לדבר וכו' וכ\"כ מרן לקמן בסמוך ואם כן פי' דברי רבינו כך הם ראיה שפירוש אך ביום הראשון הוא י\"ד לא תשחט וכו' והוא ראיה בעלמא ממה דאצריך קרא לברר באיזה שעה ברם עיקר מילתא מיום הראשון שהוא מפי השמועה נפקא והנה בכל דבריו לא ימלט מן הגמגום וכבר קדמנו מרן במקראי קודש דף ק' ע\"ב ומלכי בקדש.
ולענ\"ד אחרי נשיקת ידים ורגלים ממרן לדידי חזי לי דמ\"ש רבינו הוא הברייתא דתני ביום הראשון מערב יו\"ט או אינו אלא ביו\"ט תלמוד לומר לא תשחט על חמץ דם זבחי וז\"ש רבינו מפי השמועה ר\"ל שהוא מדרש רבותינו ז\"ל ולא מקרא מפורש והראיה של שמועה זאת היא מלא תשחט על חמץ דם זבחי והוא פשוט." + ], + [ + "ומה \n וכו'. ועיין להר\"ן וז\"ל אלא כך הוא עיקרן של דברים שזה שאמרה תורה תשביתו וכו' עד סוף הלשון. וראיתי להרב לשון למודים דף פ\"ה הקשה משם מורו חמיו הרב מהר\"א חאקו ז\"ל וז\"ל וקשה מאי ראיה מייתי מהא דאמר רב יהודה אמר רב דבחמץ שאינו ידוע לא חל עליהם מצוות השבתה דהתם בשכבר בדק עסקינן ולעולם שאם לא בדק ולא ביטל חל עליה חיוב בדיקה או ביטול ולענ\"ד הכל אחד דזיל בתר טעמא היכא דבדק דאינו עובר למפרע משום דהתורה סמכה על החזקה א\"כ גם במקום דליכא חששה דאיכא חמץ הוי כחזקתו בדוק והוי הכל אחד ולמה שהקשה ב' כבר האריך הוא ולא עת האסף ולמה שהקשה ג' כן הקשה מהרי\"ט צהלון סי' קט\"ז יעו\"ש מה שתירץ ודבריו תמוהים דאיך אפשר שיחלוק רב יהודה אמתני' ומה שהקשה מהר\"א חאקו שם לדרך מהרי\"ט לא ידעתי מה לו עם מהרי\"ט גם לדרכו קשיא זה גם לכל הדרכים שיאמרו בזה וצ\"ל דהר\"ן היה יכול להכריח כן מן הש\"ס אלא דרצה להכריח מהענין עצמו שהוא הכרח הש\"ס ולעיקר הקושיא דאמאי לא הכריח ממ\"ש לעיל י\"ל דמ\"ש לבסוף הוא אם נאמר דבפסח אין סומכין על החזקה דשאני איסורו משאר איסורים דחמור הוא ואהא תירץ דזה אי אפשר וכו' יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "והניח \n עשר חלות ומצא תשע וכו'. וכתב ההגהות מיימוני וז\"ל היינו דתנן הניח מאתיים ומצא מאה מנה מונח מנה מוטל עכ\"ל ודברים תמוהים דא\"כ נמצא דפסק רבינו כרבי וליתא דבהי\"ב גבי הניח ט' ומצא י' אמאי צריך לבדוק הא לרבי א\"צ לבדוק אלא לרבנן וכ\"כ ההגהות מיימוני שם וכרבנן וכו' יעו\"ש ונראה דס\"ל בדעת רבינו דמפרש בגמ' דהא דמדמי חמץ למעשר היינו לס\"ד דש\"ס דביצה דמדמי מעשר לגוזלות יעו\"ש בתוס' ד\"ה הכל חולין וכמו שאכתוב לקמן ברם אחר שתירץ התרצן שם בביצה אפי' תימא רבנן שאני גוזלות הואיל ועשויין לדדות כלומר וכיון דאורחייהו בהכי אין זה ריעותא אף אנו נאמר דגם מאי דדמי בגמ' בפסחים מעשר לא דמי ואף רבנן מודו בחמץ לרבי לפי שכך דרך העכברים שנוטלין חדא חדא ולא סיימו ליטול עוד ונמצא דבהניח עשר ומצא ט' גם רבנן מודו דא\"צ לחזור ולבדוק אלא על הפרוסה האבודה וכרבי וזהו שכתב ההגהות מיימוני היינו דתנן הניח ר' וכו' ולא כתב כרבי משום דר\"ל האי דינא דהכא הוא אליבא דכו\"ע וכדינא דרבי גבי מעשר ברם גבי הניח ט' ומצא י' לא אמרינן עכבר הביא אחד לכאן וכשם שהביא אחד כאן כך אפשר שהוליך למקום אחר ומשו\"ה צריך בדיקה דזה לא חיישינן וכדתנן אין חוששין שמא גיררה חולדה וא\"כ מוכרח לומר דהני י' אחריני נינהו וצריך לבדוק אחר כל הט' לדעת רבנן דבזה אינן מודים לרבי ומשו\"ה ציינו שם בהי\"ב כרבנן וכו' דבזה פסק רבינו כרבנן דהלכתא כוותייהו לגבי רבי.
וראיתי להרב גופי הלכות כלל תקל\"א וז\"ל תו קשה במ\"ש התוס' ד\"ה היינו סיפא וקשה דלקתה מדת הדין דכיון דבדיקת חמץ דרבנן איך תולין להחמיר ועוד שאני התם דיש לתלות וכמ\"ש רש\"י שם וא\"כ איך מדמינן חמץ למעשר אלו תוכן דבריו ויפה השיב הרב לשון למודים סי' קע\"ב דמאי קשה כיון שסיימו התוס' דמיירי אליבא דרבנן בקשורין והוי כמו כיסים מקושרים ממש דלרבנן אמרי הנך אחריני נינהו והשתא להאי אוקמתא א\"צ למ\"ש רש\"י כרבנן בטעם התליה כמ\"ש ברישא דאין אדם מניח חולין ומעשר מעורבין וכו' וכאן בחמץ מקושרין נינהו והוי דומה בדומה.
וקשה טובא מאי דעתיה דמהרש\"א להקשות וכי לא ראה סיום דברי התוס' הס כי לא להזכיר אלא נראה דאפי' דמוקי לה במקושרין בנה הרב קושיא משום דהוא הבין במ\"ש רש\"י בטעם התליות בין ברישא בין בסיפא הוא גם כן לאוקמתא דמקושרין ומשו\"ה בחמץ דליכא כהאי תליה דכתב רש\"י משו\"ה קשיא ליה והתשובה בזה דלהך אוקמתא דמקושרין א\"צ לפי' רש\"י דלעיל וכדכתיבנא.
ואחר ההתבוננות ראיתי דא\"צ להקשות להתוספות מסוגייא דפסחים הא קושיא זאת איתא שם בש\"ס גופיה דביצה וכן ראיתי למהרש\"א בחידושי הלכות גבי מ\"ש התוס' ד\"ה הכל חולין שהקשה דלפי פרש\"י שכתב בטעם התליה דמעשר משום דאין דרך להפריד היאך מדמה המקשן הא דגוזלות עם הא דמעשר הא ליכא בהך תליה דמעשר בגוזלות.
ומן התימה הגדולה למה\"ר שלמה אלגאזי ז\"ל שכתב בהליכות אלי כלל תרצ\"ג על דברי התוס' דביצה ד\"ה הכל חולין וז\"ל פי' ובסיפא נמי איכא סברא למיתלי להקל כדכתב רש\"י וכו' ואפ\"ה פריך מגוזלות כיון דאכתי לא ידעינן חילוק דעשויין לדדות היינו הך עכ\"ל נמצא שהרגיש בקושית החידושי הלכות ותירץ בדברים ואף שאנחנו לא נדע מה כונתו בתירוצו מ\"מ הא ניחא ליה וא\"כ מאי קא קשיא ליה בס' גופי הלכות על דברי התוס' הא הכל הוא קושיא אחת באופן שדברי מהר\"ש אלגאזי ז\"ל צ\"ע מב' פנים הן שלא ידענו מה תירוצו לקושית החידושי הלכות והן שדבריו סתרי אהדדי.
ולקושית החידושי הלכות ז\"ל תירץ מהר\"א חאקו ז\"ל בס' לשון למודים שם וז\"ל ולענ\"ד הדבר פשוט וכו' כיון דחזינן ריעותא בפנינו דחסר חד מינייהו אפשר דאזלי כולהו והני אחריני נינהו וכו' ולפי מ\"ש יש סתירה למ\"ש הפ\"ח הי\"ט וז\"ל ויראה וכו' ואי משום הא לא אירייא דאדרבא בגוזלות קמ\"ל טובא דבשלמא בכיסים אמרינן מנה מונח וכו' עכ\"ל ואין זו קושיא להפ\"ח דבשלמא לס\"ד דלא אסיק אדעתיה הא דמוקים פלוגתא דרבי ורבנן דפליגי במקושרים אבל בשאינן מקושרים דברי הכל מנה מונח מנה מוטל קיימא לן שפיר אבל למאי דמוקים דבשאינן מקושרים דברי הכל מנה מונח מנה מוטל היינו גוזלות לפי דכשם דבמנה לא אמרינן כיון דאיכא ריעותא דחסר חד אמרינן ב' נטלו והני אחריני נינהו ה\"נ בגוזלות ומאי אתא לאשמועינן ומה גם דלא נכחד דיותר מסתברא בגוזלות דהאחד הלך ולא כולם וק\"ל ובפשט השמועה עיין להט\"ז סי' תצ\"ז שדקדק למה הוצרך רב אשי לפרש ההיא דכיסים וכו' ודבריו תמוהים לעין כל כמו שיראה הרואה ודוק." + ], + [], + [], + [], + [ + "וכן \n ב' בתים בדוקים וכו'. ועיין מ\"ש מרן וסיים א\"נ משום דהוי ספק ספיקא ספק לבית זה נכנס וכו' ולא תיקשי לכולהו תירוצא מאי שנא מספק נכנס וכו' שהרי הרגיש הרב המגיד קושיא זאת וכו' עכ\"ל פי' לפירושו דבדין י\"ב היכא שבא עכבר ונטל החמץ וספק לבית זה נכנס או לא נכנס כתב רבינו צריך לבדוק ויישב הרה\"מ שפיר יעו\"ש וכן נאמר נמי לפי דרכו לתירוץ זה דספק ספיקא דשם כיון דשורש הדין הוא על הספק אף דאיכא ספק ספיקא בספק נכנס הצריכו לבדוק משום ספק אי היום יש חמץ או לא לא כן כשהם ב' בתים ומוכרח דאחד מהם בדוק אי נאמר דיבדוק צריך ב' לבדוק ולקושטא דמילתא אחד מהם היא בדוקה וכמ\"ש הרה\"מ.
ולפי\"ז אין מקום למ\"ש בס' יד אהרן סי' תל\"ט הגהות ב\"י יעו\"ש דמשם בארה כונתו שהבין דהאי א\"נ קאי למ\"ש דהלא ספק דבדיקה ברה\"י וכו' וההא תירץ כתירוץ ב' דהוי ספק ספיקא וא\"כ הקשה קושיא עצומה לדעתו וכן בס' לשון למודים שנדפס מחדש סי' קע\"ה הקשה כן משום דהבין כמו שהבין הרב יד אהרן נר\"ו דא\"נ קאי לקושיא ב' יעו\"ש מה שנדחק לתרץ משם מורו חמיו כמהר\"א חאקו ברם לענ\"ד אין כן כונת מרן אלא כדכתיבנא בקדימת דברינו דאי כמו שהבינו הם קשה למרן אדמתרץ כן לקושיא הב' יתרץ כן לעיקר קושיא הא' ויתורץ הכל ולמה תירץ כן לב' דוקא. ועוד דמלשון ולא תיקשי לכולהו תירוצי משמע שהוא תירץ ב' תירצים חוץ מתירוץ הרב המגיד למדקדק היטב.
ושוב חפשתי למחברים הקודמים ללמוד מדבריהם מה הבינו מדברי מרן ומצאתי להרב הגדול משנה למלך שהבין כדעתינו שאחר שכתב קושית הרה\"מ כתב ולעיקר הקושיא שתמהו על רבינו לא ידעתי שדינו של רבינו ברור בכתובות וכו' הן אמת שדברי מרן כ\"מ בתירוץ הב' מסכים למ\"ש וז\"ל א\"נ וכו' אלא שלא היה צריך וכו' יעו\"ש הרי שהבין דא\"נ דכתב מרן קאי לעיל וכן הבין הרב מקראי קודש דף פ\"ז שאחר שהביא קושית הרה\"מ כתב תירוץ מרן דהוי ספק ספיקא יעו\"ש וממ\"ש עיי\"ש נראה ג\"כ הכי וכנלע\"ד.
והרב מל\"מ ז\"ל תמה על כל התמהים על רבינו שלא חילק בדין ב' שבילין שדינו של רבינו ברור מש\"ס כתובות דף נ\"ז יעו\"ש שדחי בש\"ס הכי השתא וכו' וסיים והן אמת שדברי מרן הכ\"מ בתירוץ ב' מסכים למ\"ש אלא שלא היה צריך לטעמא דספק ספיקא וכו' עכ\"ל ותמה עליו החה\"מ שב\"ע נר\"ו דמה כל החרדה הזאת דמה שתירץ מרן דהוי ספק ספיקא הוא כונת הש\"ס גופא דאמר התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר וכו' וכן פי' הרי\"ף פי' הש\"ס הביאו הרא\"ש יעו\"ש ולא קשה מידי דדוקא הרי\"ף וסייעתיה פירשו כן ומהאי טעמא פסקו לקולא משום ספק ספיקא לא כן הרמב\"ם וסייעתיה דפסקו להחמיר ומשו\"ה לא כתבו הדין להתירה אלא (כשיאמר) [כשתאמר] טהורה אני וכמ\"ש רבינו פי\"ח מהלכות איסורי ביאה יעו\"ש והיינו טעמא דפסקו להחמיר דלא אפשיטא הבעייא ולא התירו אלא כשתאמר טהורה אני וא\"כ מוכרח דלא מפרש לה כמו הרי\"ף משום ספק ספיקא דא\"כ היה מתיר אפי' שלא כשתאמר טהורה אני אלא כפשט הסוגייא ואמטו להכי מתמה המל\"מ ועפ\"י האמור יתיישב מה שהקשה מרן שם בכתובות שהצריך טהורה אני יעו\"ש.
ולענ\"ד אין מקום לקושייתו אלא דעפ\"י האמור אין מקום לעיקר קושיתו שדברי רבינו נתבארו מש\"ס דכתובות דאדרבא פסק שם להחמיר ודע דמתוך הכתוב אין מקום למה שפירשנו בתחילת דברינו דא\"נ דכתב מרן דקאי לקושיא הא' ומן התימה על המל\"מ.
עוד כתב הרב מל\"מ וז\"ל אך איכא לעיוני וכו' ספק נכנס ספק לא נכנס וכו' יעו\"ש ולא ידענא מאי אידון בדברי הרב אלו דהרב המגיד תירץ לקושיא זאת יעו\"ש.
ובהא דב' שבילין כשלא באו בבת אחת דשניהם טהורים אפי' ידעו שניהם שחבירו טהור אין קפידה דע\"כ לא אמרו דדמי לחוכא וכו' אלא בההיא דפרק הדר דף ע\"ו גבי ההיא דב' חצרות וב' בתים וכו' משום דאי לגבי דהאי בית לגבי דהאי בית ואי לגבי דהאי שער לגבי דהאי שער ומנכרא מילתא ומחזי כחוכא וכו' לא כן כאן דכל אחד אומר הטהורות שלי טהורות ושל חברי טמאות וכן חבירו אומר כן לא מחזי כחוכא ורצוני לומר דשם דלאחד הוא שער ולאחר הוא שער מחזי ליה כחוכא לא כן כאן דלא הוי סותר אלא דכולן טהורין.
ובפרט זה עיין להרב מל\"מ פי\"ט דאבות הטומאות ה\"ב כתב וז\"ל ולא ידעתי כפי סברתו איך יתיישב סוגייא הלזו דכתובות דאיהו כתב בפירוש דמדר' יוסי פריך וכו' וצ\"ע ולענ\"ד אחרי נשיקת ידיו ורגליו נראה דזה כבר ישבו רש\"י בכתובות בנועם שפתיו בד\"ה ומאי שנא מב' שבילין וז\"ל דכיון דבא לשאול עליו ועל חבירו אמר ר' יוסי טמאין ה\"נ לכולהו שרינן כי הדדי נינהו עכ\"ל ומסכים הולך על מ\"ש בפסחים דפי' לדעת ר\"י דמדמה עליו ועל חבירו לכת אחת משום דצריך הוראה אחת לשתיהם ואיך יאמר טהורים ובכרכום נמי כי שרינן לאו לכל חדא בפני עצמו שרינן אלא לכולהו כי הדדי והוי הוראה אחת לב' ושפיר פריך לר\"י דלר' יהודה אפי' כי שרינן לכולהו בהדי הדדי ליכא למיחש כל שלא באו ב' לשאול וכאן אינן באים לשאול כולם וניחא לרבי יהודה אך לר\"י דאזיל בתר הוראה אחת לב' ובכרכום הוראה אחת לב' הוי וכמ\"ש רש\"י ז\"ל בש\"ס.", + " או\n שבדק ומצא ככר וכו'. וכתב הרב המגיד כרבי וכו' וצ\"ל דמסתבר טעמיה דרבינו דכיון שנמצא קבר (דאי) [ודאי] דהאי הוא דאבד דלית לן למחש לקבר אחר וא\"כ אין הלכה כרשב\"ג וכמ\"ש הרב יד אהרן נר\"ו למה שהקשה לרבינו דידיה אדידיה יעו\"ש הלכות תפילין.
ולענ\"ד כאן אין אנו צריכין להא דמסתבר טעמיה אלא מטעם אחר נפקא ליה לרבינו ממאי דאיתא עוד שם בסוגיין דפסחים הא דתנן [היה] ר\"מ אומר כל דבר שבחזקת טומאה לעולם הוא בטומאתו עד שיודע לך טומאה היכן הוא וחכמים אומרים בודק וכו' ולר\"מ ודאי אם בדקו באותם ג' גלים ולא מצאו ואח\"ז בדק ומצא טהור דכך אמר ר\"מ עד שיודע לך טומאה היכן היא מכלל דאי ידעינן השאר טהור והיינו כסברת רבי דאמר הוא קבר שאבד הוא קבר שנמצא וגם דפליגי עליה דר\"מ מודה בזה אלא דפליגי עליה היכא דלא מצא דבודק עד שמגיע לסלע וכו' ברם אי מצא אפי' לאחר זמן א\"צ לבדוק ונמצא ר\"מ ורבנן כרבי ומשו\"ה פסק כוותיה.
וחד מן חברייא הביא ראיה לרבינו לפסוק כרבי מהא דאיתא דף י' ע\"ב אמר רבא עכבר נכנס וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורין צריך בדיקה מפני שאין דרכו של עכבר לפרר וטעמא משום דמצא פירורין הא מצא ככר זה שמצא זה שהכניס והיינו כרבי דאמר זה קבר שאבד זה קבר שנמצא ויש לדחות דכל הנך דינים דקאמר רבינו הם דינים מוסכמים לכו\"ע ובפלוגתא לא קמיירי ומשו\"ה נקט בפירורין דבזה אף רבי מודה לפי שאין דרך עכבר לפרר אבל בפלוגתא דרבי ורבנן לא ידעינן כמאן יסבור רבא וכן שאר הדינים דקאמר רבא גם רשב\"ג מודה דפשיטא דכשאין דרכו לפרר ודאי דלא אמר רבי דזה הוא הכיכר אבל בדין הב' הוצרכו לומר דגם רשב\"ג מודה משום רגלים לדבר וזה פשוט ובהך פלוגתא דרבי ורבנן לא מצאתי לרבינו במקומו בהלכות טומאת מת ואולי סמך כאן שפסק כרבי." + ], + [ + "הניח \n בזוית זו ומצא בזוית אחרת וכו'. הכי איתא פ\"ק דפסחים הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת פלוגתא דרבנן ורשב\"ג דתנן קרדום וכו' ופסק רבינו כרבנן וכן פסק בהלכות מטמאי משכב ומושב פי\"ב יעו\"ש וקשה טובא היאך פסק דלא כרשב\"ג כיון דהלכתא כוותיה אפי' בברייתא וכמ\"ש מרן פ\"ט דטומאת מת לדעת הרמב\"ם ונראה לענ\"ד דפסק כרבנן משום דסתם מתני' דריש פי\"א דפרה אתייא כותייהו דתלינן באדם טמא וכמ\"ש בפ\"ק דחולין דף ט' יעו\"ש ופסקה רבינו בפ\"ט מהלכות פרה הט\"ז יעו\"ש.
ועפ\"י זה נראה ליישב מה שהקשה הר\"ב לשון למודים סי' קע\"א מחלק או\"ח גבי קושית מרן בפרקין לעיל בהלכה י\"א וז\"ל והלא ספק דבדיקה ברה\"י היא ומדין תורה ספק טומאה ברה\"י טמא וכו' והקשה עליו דמאי קושיא והא קי\"ל ספק טומאה ברה\"י כשאין בו דעת לישאל ספיקא טהור והכא נמי דכוותא עכ\"ל ועפ\"ז לא קשה והוא ע\"פ מ\"ש התוס' שם בפסחים ד\"ה שאני אומר וכו' שהקשו לדעת רבנן דתלינן באדם טמא וכן גבי צלוחית במס' פרה מאי שנא מההיא דנדה גבי ככר הנתון ע\"ג הדף וכו' תלינן באדם טהור ותירץ ר\"ת דשאני כלים לאוכלין ובפ\"ק דנידה ביארו יותר יעו\"ש היוצא מדבריהם בתירוץ זה דלרבנן דאמרינן כל שאין בו דעת לישאל דאף ברה\"י ספיקא טהור היינו דוקא באוכלין אבל גבי כלים דאיכא טהרה במקוה החמירו ואם כן רבינו דפסק כרבנן בהך דקרדום ובחמץ וכן גבי צלוחית בהלכות פרה קשה לדידיה קושית התוס' וס\"ל לרבינו כמו שתירצו התוס' בתירוץ א' וא\"כ שפיר קשיא ליה למרן גבי בדיקה דדמי לכלים דכמו גבי כלים טעמא דהחמירו משום דאיכא טהרה במקוה ה\"נ איכא תקון בבדיקה ואף דאין הכרח דס\"ל לרבינו כתירוץ ראשון דהתוס' דאפשר דיסבור כתירוץ שני וא\"כ ל\"ק קושית מרן מכל מקום ק\"ל לומר דאף אם יסבור כתי' א' לא קשיא כלל משום דבדיקה דרבנן כמו שתירץ מרן שם יעו\"ש.
ואין להקשות דאי אפשר שיסבור רבינו כתירוץ א' דהתוס' ממ\"ש בפרק ט\"ו משאר אבות הטומאה ה\"ח ספק רה\"ר וכו' אפילו ברה\"י מפני שאין בו דעת לישאל וכתב שם מרן וז\"ל וצ\"ל דמשמע לרבינו דכי תנן אלו ספקות שטיהרו חכמים לאו למימרא שנשתנו אלו משאר ספקות וכו' אלא הספקות שטיהרו חכמים מטעם שאין בו דעת לישאל מני ואזיל והיינו מתני' דפ\"ד דטהרות משנה ז' ופסקה רבינו מתחילת פי\"ד מאותן הלכות יעו\"ש ומכללם איכא ספק טומאה בכלי דאיכא טהרה במקוה והוא שפסק בהלכה ז' וכן אם נסתפק לו אם נגעו משקין טמאים בכלי או לא נגעו הרי הכלי טהור ע\"כ משמע דס\"ל דאף גבי כלים ספקו טהור לא קשיא שהרי כתב מרן שם דטעם כולם משום דטומאת משקין דרבנן יעו\"ש וא\"כ דוקא בטומאה דרבנן אף גבי כלים הקלו אבל בספק טומאה דאורייתא בכלים החמירו ואם כן משו\"ה קשיא ליה למרן גבי בדיקה דדמיא לכלים וכדכתיבנא ותירץ כיון דבדיקת חמץ דרבנן הקלו כמו גבי כלים שנגעו במשקין דרבנן והוי כמו רה\"ר דספקו טהור ודוק.
והתוס' בפסחים שם בדף י' בד\"ה הניח בזוית זו וכו' כתבו וז\"ל דלרבנן צריך בדיקה דחוששין שמא עכבר עשה ולא זה הוא שהניח ולית להו לרבנן הוא שאבד הוא שנמצא אלא כרשב\"ג וכו' א\"נ וכו' עד סוף הלשון וודאי דקשיא להו דלכאורה נראה דהך רבנן הוו רבי דפליג בברייתא דלעיל אדרשב\"ג ואיך בברייתא דלעיל ס\"ל זה שאבד זה שנמצא וכאן ס\"ל אדם טמא נכנס וכו' ולא אמרינן השאילו ושכח והוא הוא וכדלעיל וא\"כ קשה לי טובא דאמאי עשו הצעה זאת שכתבו דלרבנן צריך בדיקה וכו'.
ולכן נראה דכונתם להקשות למאי דמוקים בגמ' הא דהניח בזוית זו וכו' בפלוגתא דרשב\"ג ורבנן דבלא\"ה לא קשיא כלל דלו יהי דהנך רבנן הוו רבי מ\"מ יש לחלק דשאני התם דנאבד ובקשו ולא מצאו ואחר כך מצאו ויש לתלות במקום שהיה מתחילה היה עכשיו אלא דטעה בדעתו משו\"ה אומר רבי הוא שאבד הוא שנמצא לא כן כשהניח בזוית זו ומצאו בזוית אחרת דודאי ברירה ליה מילתא דלא הניחו בזוית זו ס\"ל דתליא באדם טמא וכן רשב\"ג דס\"ל דבודק עד שמגיע לסלע או לבתולה ס\"ל דשאני התם משום דכיון דבדק ולא אשכח אף שאח\"כ מצא תלינן באחר דאי איתא דזה הוי היה מוצאו מתחילה לא כן במצא בזוית אחרת ס\"ל דיש לתלות בדידיה ושכח שדרך בני אדם לעשות כן ולא יהבי דעתם עלייהו ושכח אך למאי דמדמינן בגמ' הך דהניח בזוית זו עם הך פלוגתא ונמצא בהך דחמץ דלרבנן צריך בדיקה א\"כ קשה טובא דמאי שנא כשעל העכבר עם החמץ בפיו ובדק אח\"כ ומצא דא\"צ לבדוק דמדמינן ליה לקבר שאבד וכאן אמר דצריך לבדוק דהא ודאי לא דמי עכבר כמו קבר שנאבד דאמרינן איהו הוא דהתם הקבר אינו זז ממקומו וא\"כ דתלינן דזה הוא שנמצא ולא ראינוהו אבל גבי עכבר דאפשר דכמו שהוליך מכאן הביא ממקום אחר ואפי\"ה תלינן דזה הוא הככר שהיה בפיו ודמינן ליה לקבר א\"כ קשה מאי שנא ואהא תירצו דהנך רבנן לאו היינו רבי דלעיל אלא אחרים נינהו וסבירא להו בההיא דינא דלעיל כרשב\"ג והכא פליגי עליה דרשב\"ג וה\"ט דרשב\"ג מחלק בדינים אלו כדכתיבנא והנך רבנן מדמו גם הך דינא דהכא כההיא דלעיל וס\"ל כרשב\"ג דלעיל ועוד מתרצים דאפי' דהנך רבנן הוו רבי דלעיל הכא איירי בהניח בזוית זו כשאינו יודע כמה ככרות הניח והשתא דמיון הש\"ס דאחרי היות השכחה בחמץ כמה היו דמי לההיא פלוגתא ודוק.", + " או\n שבא עכבר ונטל חמץ וכו'. וכתב הרב המגיד וקי\"ל כחכמים וכו' וכ\"כ בפי' המשנה פ\"ו דטהרות וריש פרק י\"ח דאבות הטומאות ואפילו איכא כמה ס\"ס מטמא וכ\"כ מרן שם יעו\"ש וע\"פ זה אחרי נשיקת ידיו ורגליו אין מקום למ\"ש הלח\"מ לרבינו פי\"ב דמאכלות אסורות הכ\"ט וז\"ל עוד שם הוה עובדא בנהרדעא ואמר שמואל וכו' ספק גוי ספק ישראל וא\"ת לומר גוי ספק נגע ספק לא נגע וא\"כ יש לתמוה על רבינו למה כתב דאם רוב גנבי [העיר] ישראל הא אפילו דהוי מחצה על מחצה גנבי ישראל שרי משום (ס\"ס) [ספיקא] עכ\"ל דלפי מה שסובר רבינו דאפילו ספק ספיקא אסרי רבנן בטהרות ויין נסך מדמי ליה בש\"ס לטהרות ומוכרח דאיהו לא גריס כגירסא שבידנו כמאן כר' אליעזר וכו' לא וכו' אלא בניחותא וכמ\"ש התוס' פרק חזקת הבתים דף נ\"ה ד\"ה ר' אליעזר מטהר ונמצא דהנך דינים דהתם הוי לר' אליעזר ולית הלכתא כוותיה ומשום הכי השמיטם רבינו ז\"ל.
וכעת חל עלינו חובת ביאור למה פסק רבינו כרבנן כיון דמהך ש\"ס דע\"ז נראה דהלכתא כר\"א ונראה דנמשך לההיא דאיתא בב\"ב דף נ\"ה אמר ר\"א אמר ר' יוחנן אפילו לפאה וטומאה והיינו מ\"מ כיון דהביא בש\"ס בתחילה הא דרב אסי דנראה כסתמא דש\"ס ש\"מ הכי ס\"ל לש\"ס ומה גם דלפי רב אסי אתיא הלכתא כרבנן וקי\"ל יחיד ורבים הלכה כרבים וכן נראה דס\"ל לרבא שם בע\"ז בההיא עובדא חמרא שרי מ\"ט רובא גנבי וכו' והיינו כרבנן ועיין שם בע\"ב גבי עובדא אחרינא דאמר ולא ידענא וכו' או משום דסבר רובא וכו' דנראה דלטעמא דרובא הוי כרבנן ודוק.
גם הטור לפי מ\"ש כאן הלכות פסח נראה דפוסק כרבנן וכמ\"ש מרן וכ\"כ גם ביו\"ד סי' קכ\"ט לדעת הטור ואף שהבאים אחריו תמהו עליו דאי פסק כרבנן למה כתב אפי' אם רוב גנבי העיר גוים דהא כיון דאיכא רוב ליכא אלא חדא ספיקא כשראו שהוא יין אי נגעו או לא עיין להש\"ך ולהחבי\"ב שם ומ\"מ כבר כתבו לאיזה דרכים דפסק כרבנן ובספר בית יעקב סי' קס\"א שלט בעצמו לומר דפסק כר\"א ונדחק במה שפסק כאן בהלכות פסח יעו\"ש ואין דעתי נוחה אלא דפסק כרבנן ומה שהקשה ממ\"ש בהלכות יין נסך כבר בא התירוץ בס' הראשון שקדמונו.
ולענ\"ד נראה לתרץ דעד כאן לא אמרינן בעלמא דאזלינן בתר רובא אלא היכא דליכא אח\"כ ספק אחר ברם היכא דאיכא ספק אחר כגון כאן דאף דאיכא רובא גוים מ\"מ אפשר דלא באו אלא בשביל ממון דאיכא ספק ספיקא ספק גוי ספק ישראל וא\"ת לומר גוי אפשר באו בשביל ממון ואף דאיכא רובא גוים לא ימלט מלהסתפק אם הם ישראל כיון דאיכא ספק אחר כנ\"ל.
וכתבו התוס' ד\"ה ספק ביאה טהור פרש\"י וכו' וכן פירש ר\"ת בע\"ז אבל רש\"י פי' שם בענין אחר ונראה לר\"י דטעמא דר' אליעזר דלא גמר מסוטה וכו' עד סוף לשונו וכתב החידושי הלכות על דבריהם וז\"ל וקצת קשה לפי' ר\"ת ור\"י וכו' עד וצ\"ל דמ\"ש לעיל אינו לפי' ר\"ת וכו' עכ\"ל וק\"ק דא\"כ דשם לא אזלי עם פי' ר\"ת ור\"י קשה בתירוץ הב' א\"נ אימור אכלתיה עדיף וכו' וקרוב לודאי הוא עכ\"ל ותירוץ זה נראה דר\"ל דאפילו רבנן דר\"א מודו ומלשון המשנה דתני כל שאתה יכול לרבות ספיקות וס\"ס וכו' נראה דליכא שום ספק דמועיל ולדבריהם הא מועיל זה ולומר דקאי לר\"א הוא דוחק הנראה לעין ועוד קשה דלדבריו התירוץ הוא כר\"א דספק ביאה טהור והוא תימה דנוקים להך מתני' כר\"א דלאו הלכתא דבית הלל שנאה יעו\"ש סוף אהלות וכנראה דגם בית שמאי לא פליגי ועוד קשה דא\"כ מאי מותיב בש\"ס טעמא וכו' ואמאי נימא אכלתיה מי לא תנן וכו' הא ההיא מתני' היא כר\"א והך מתני' היא כרבנן והיא כהלכתא ועוד קשה דקושית התוס' היא מדברי רבנן דאמרו כל שאתה יכול לרבות ספיקות וס\"ס וכו' ודוחק דכוונתם דלא כמאן וזה הוא דוחק גדול דהתוס' ישאו ויתנו לפרש\"י שלא הוזכר במסכתא זאת ומה גם דר\"ת ור\"י לא סברי לה.
אשר על כן נראה לישב הכל והוא דאזלי עם פי' ר\"ת ור\"י דבספק ספיקא פליגי וכמ\"ש אחר כך משמם ואינהו מקשו ממתני' דכל שאתה יכול לרבות ספיקות וס\"ס מרבינן דהכי הלכתא ומתרצי דשאני נדון זה מנדון מתני' דטהרות דהתם איכא טומאה בעולם וכדתניא התם כיצד נכנס למבוי והטומאה בחצר וכו' ספק וכו' וע\"ז איכא ס\"ס לא כן הכא דאמאי אית לן למימר שיהא בו נפל ודמי לספק ביאה דאיכא ס\"ס ואפ\"ה רבנן סברי דלא מהני וה\"ה הכא ותבות ודמי לספק ביאה הוא סיום דאמאי אית לן למימר דתחילת דבריהם ור\"ל דרבנן מודו בהאי כיון דהעיקרא נפל הוא דבר דלא שכיח ולא ספק שקול הוא את זה נ\"ל לפי חומר הנושא עוד עיינתי דרך אחר דחוק מזה ומצאתיהו בס' אליהו רבה דף ל\"ח.
וכתב רש\"י בסוגיין דפסחים ור\"א לא חשיב לה ספק טומאה אלא א\"כ נכנס לשדה אבל אינו יודע אם האהיל או לא אבל השתא הו\"ל ספק ספיקא פי' ספק על ספק לא על ואת\"ל על אימא לא נגע וכתב עליו הרמב\"ן בחי' לב\"ב דף נ\"ה וז\"ל ולא פי' בדברי חכמים כלום אלא שנראה מכאן דרבנן נמי ב' ספיקי חשבי לה ואע\"פ כן מטמאין וכן פירשו אחרים ואיכא למידק עליה מהא דגרסינן פ\"ה דע\"ז דף ע' ע\"ב גבי ההוא פולמוסא דפתח חביתא טובא אתא עובדא קמיה דר' יוחנן ושרינהו כמאן כר' אליעזר דאמר ספק ביאה טהור ואקשינן ספק ביאה ספק מגע הוא לא כיון דפתח חביתא טובא דאדעתא דממונא פתחו וכספק ספיקא דמי משמע דה\"ק כספק ספיקא דמי ולא כספק ביאה ואפילו רבנן מודו ונראה לומר שגורס כספק ביאה וכו' עכ\"ל ולא ידענא מאי קא קשיא ליה ואדרבא רש\"י גורס כגירסא זאת כס\"ס דמי ומכח זה מפרש רש\"י דבספק ספיקא פליגי והוא דשם בש\"ס נראה ברור הכי דמוקי לה כר' אליעזר דאמר כמאן כר' אליעזר יעו\"ש." + ], + [], + [ + "עיין להמל\"מ שכתב וז\"ל ולא ראיתי בדברי הרב המגיד דבר שיורה היפך מזה עכ\"ל וענ\"י הדיוט לא ידענא מאי אידון בדעת הרב דהרי הרה\"מ צווח ככרוכיא כמ\"ש מרן על שם ה\"ה שכתב ותימה גדולה אני רואה בדברי הראב\"ד ז\"ל שהוא מפרש וכו' ומי הזקיקו לזה והרי כל הבעיות הנזכרים שם בכיוצא בזה כולן לענין בדיקה וכו' הרי דמקשה להר\"א אמאי מחלק ביניהם ואי ס\"ל כמרן דעל כולן משיג מה תימה איכא להראב\"ד." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כשבודק \n וכו' על ביעור חמץ . הכי איתא בפסחים במסקנא דף ז' ועיין מ\"ש הרא\"ש שם ומ\"ש בברכות דף ל\"ח גבי המוציא וכו' שדבריו סתרי אהדדי ועיין ישובו להרב מעדני מלך שם ס\"ק י\"ד ד\"ה וסמכינן יעו\"ש ברם למאי דקשיא ליה דהרא\"ש הולך בעקבי התוס' עדיין קשה שכתב בד\"ה והלכתא וז\"ל ואע\"פ דמוציא כו\"ע לא פליגי ובירושלמי מפרש טעמא וכו' נראה מדבריהם דהוי טעם למאי דפסקינן כיחידאה ומ\"מ דלא תיקשי דידיה אדידיה יתכנו הדברים. ברם להתוס' דכתבו דטעמא דפסקינן המוציא כיחידאה משום מאי דאיתא בירושלמי מה יענו למאי דפסקינן בעל ביעור כיחידאה כיון שיכול לומר לבער ככו\"ע.
ולזה יפה השיב אחי יפת החה\"ש שלמה בן עזרא נר\"ו דהתוספות אזלי הכא על פי מ\"ש בפסחים לחד תירוצא דמ\"ש והלכתא על ביעור פירוש גם על ביעור ברם אה\"נ דלבער ודאי שפיר דמי ואם כן גם בברכות שרצו לפרש דהלכתא המוציא דוקא היא משום דאיתא בירושלמי דאי לאו האי טעמא דירושלמי הוה אמינא דגם המוציא וכ\"ש מוציא ועפ\"ז נסתלקה ג\"כ קושית הרא\"ש דקשה דידיה אדידיה דמ\"ש בפסחים דטעמא דעל ביעור הוא כדי לאשמועינן חידושא וכו' היינו משום דכתב דגם על ביעור וכמ\"ש הוא בפי' ברם בברכות שר\"ל דוקא המוציא צ\"ל מטעמא דירושלמי.
והמרדכי ז\"ל כתב וז\"ל והלכתא על ביעור יש לתמוה דכיון דלבער כו\"ע לא פליגי דלהבא משמע אמאי לא אמרינן מידי דלישתמע טפי להבא בשלמא גבי המוציא דפסקינן הלכתא המוציא אע\"ג דמוציא משמע מעיקרא טפי מצא ר\"י הטעם משום מ\"ש בירוש' עכ\"ל הנה הקשה כן משום דלא הבין דוהלכתא על ביעור ר\"ל גם על ביעור כדכתיבנא אלא דוקא כוהלכתא דהמוציא ברם למאי דכתיבנא לא קשה מידי. עוד כתב המרדכי והא דמברך אחר המילה להכניסו דחיישינן שמא תתקלקל המילה והויא ברכה לבטלה עכ\"ל ותמה אחי החכם הנז\"ל נר\"ו דא\"כ בברכה דעל המילה ניחוש ג\"כ להכי ולא נברוך עד אחר המילה ועוד דאיתא בסוגיין בי רב אמרי חוץ מן הטבילה ושופר פי' דא\"צ לברך עובר לעשייתן וקאמר בש\"ס בשלמא לטבילה וכו' אלא שופר מאי טעמא וכי תימא דילמא מתקלקלה תקיעה אי הכי אפילו שחיטה ומילה אלא אמר רב חסדא חוץ מן הטבילה בלבד עכ\"ל הרי דבמילה ליכא למיחש לקלקולא היפך המרדכי.
ונראה לי לחלק דבשלמא גבי ברכת על המילה כיון שהיא ברכת המצוה וצריך לברך עובר לעשייתן לא חיישינן לקלקולא לא כן בברכת להכניסו דלא על זו הנעשה עכשיו מברך אלא משבח ומודה להקב\"ה שצונו על המילה כשתבא לידו ותקנוה כאן לגלות ולהודיע שזאת המצוה נעשה לשם יוצרנו וכמ\"ש התוס' ד\"ה בלבער יעו\"ש אלא דאפ\"ה הקשה המרדכי דמ\"מ יותר טוב לברך אותה קודם המילה וכדהוקשה להם להתוס' שם אף שכתבו כן דא\"צ לברך עובר [לעשייתן] ותירצו דיש חילוק בין כשמברך עושה המצוה לאחר וכן תירץ ג\"כ המרדכי אחר כך ובתירוץ זה מתרץ דכיון דברכה זו לא קאי על זאת שנעשה עכשיו חיישינן לקולא וק\"ל.
ובענין ברכת שהחיינו עיין מ\"ש הטור באו\"ח סי' תל\"ב משם בעל העיטור ואביו הרא\"ש ז\"ל ומ\"ש עליו הרשב\"ץ בס' מאמר חמץ על זה וז\"ל ואני אומר דאין מקום למשא ומתן זה שאין ברכת שהחיינו אלא בדבר שיש לו הנאה כמ\"ש בסוף פסחים בענין פדיון הבן כהן מברך דמטי ליה הנאה ובביעור חמץ דליכא הנאה למה יברך עכ\"ד. ודבריו תמוהים וכי ברכת שהחיינו בהנאה תליא מילתא הא כמה מצות דאית בהו חסרון כיס ומברך שהחיינו סוכה לולב חנוכה ודוגמתן ובש\"ס דקאמר הכי היינו משום דאיכא לספק בכהן או באבי הבן כיון דנעשה ע\"י שנים כהן ואבי הבן ויש צדדין לכאן ולכאן לא כן כשהוא בעל המצוה לחוד אין לספק בו כלל ובין דאיכא חסרון כיס בין דליכא מברך שהחיינו ועוד קשה דמסקנא דש\"ס הוא דאב מברך שהחיינו ואף דליכא הנאה וק\"ל." + ] + ], + [ + [ + "או \n הפקיד אותו ביד גוי וכו'. וכתב הרב המגיד וק\"ו ומה חמץ של גוי שחייב ישראל באחריותו חייב לבערו של ישראל לגמרי לא כל שכן פי' דבריו דכשהחמץ הוא של גוי שהוא ממש שלו אלא דהישראל חייב באחריותו שאם יגנב או יאבד ואפשר לא יגנב ולא יאבד חייב דחשיב כשל ישראל כשהוא של ישראל לגמרי והגוי חייב באחריותו דיותר חשיב משל ישראל ממאי דחשיב משל נכרי לא כל שכן ועיין בסוגייא אי דבר הגורם לממון כממון דמי או לא ועיין מקראי קודש.", + " יכול\n וכו' תלמוד לומר בכל גבולך. ועיין מה שהקשה הלח\"מ ותירץ בתירוץ ב' וז\"ל דנהי דמרבינן הפקידו ביד גוי כשהוא בביתו ובאותה העיר אבל בשדה ובעיר אחרת מנין ת\"ל בכל גבולך. וחוץ דאין תירוץ זה עולה להש\"ס דלא הזכירו שדות וכרמים אלא בורות שיחין ומערות והוי אפילו בעיר עוד קשה טובא דאפי' דבית הגוי הוא בעירו מ\"מ הוא בית הגוי ולא רשות ישראל הוא ואפי\"ה עובר וכ\"ש ברשות ישראל ואף דאינו בעירו דעובר ואם תאמר דבית גוי חשיב כשל ישראל שהרי המקום שמניח בו חמצו ביד גוי הרי הוא ביתו סוף סוף הכל אחד דמה לי בית גוי בעיר הזאת הא מיהא רחוק מיקרי כיון שאינו כל כך קרוב אצלו לילך שם והוה ליה כעיר אחרת ושדה וגם בהלכה ב' הפך רבינו החלוקות וכתב ואפילו בעיר אחרת ואפי' מופקד ביד גוי ועיין להב\"ח סי' ת\"מ על מ\"ש הטור לא שנא אם הוא בביתו וכו' מה שדקדק עליו וסיים אבל בפ\"ד כתוב כתקון עפ\"י הש\"ס יעו\"ש וליתא דמ\"ש יכול לא יהא עובר וכו' תלמוד לומר בכל גבולך לא קאי אלא לחמץ ישראל בבית ישראל וכן נראה ממ\"ש ה\"ב אבל בהפקיד ביד גוי ולא כתב דחייב אפי' בגבול הגוי ואדרבא קשה כמ\"ש החה\"מ שלמה בן עזרא נר\"ו דבכה\"ג בגוי שהפקיד אצל ישראל לא הזכיר כלל מגבול דבחלוקה זאת מוזכר בש\"ס ואדרבא דברי הטור נכונים דבמה שהזכיר בש\"ס הזכיר הוא ג\"כ והוא הדין אידך ולרבינו ז\"ל קשה." + ], + [], + [ + "הגוי \n שהפקיד חמצו אצל ישראל וכו' הרי זה חייב לבערו וכו'. ועיין מ\"ש הלח\"מ עד גם רבינו וכו' כשלא קבל אחריות עכ\"ל וכתב הרב מקראי קודש דף צ' ע\"ב וז\"ל וליתא וכו' אלא לפי' רש\"י כשלא קבל אחריות צריך מדרבנן יחוד בית שלא יאכלנו יעו\"ש ודבריו תמוהים דאיך אפשר לומר דיחוד בית הוי דרבנן והא תניא בברייתא יחד לו בית וכו' שנאמר לא ימצא וקאמר עלה רב אשי אמר לעולם אסיפא קאי וה\"ק יחד לו בית אין זקוק [לבער] שנאמר לא ימצא וכו' והא לאו דידיה דגוי כי קא מעייל לביתא דנפשיה קא מעייל וכו' הרי דהתר דיחוד בית מקרא קא מפיק ליה ואיך נאמר דהוי דרבנן.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל ועוד קשה לפי' רבינו ורש\"י דבלא קבל סגי ביחוד בית א\"כ למה הוצרכו בגמ' כשאמרו שם אמר מר יכול יטמין וכו' והקשו והא אמרת וכו' ותירצו הא בדקביל עליה אחריות הא דלא קביל לימא אידי ואידי בדלא קביל הא דיחד לו בית הא דלא יחד דהשתא דחיק בב' דוחקי חדא דמוקים חדא בשקבל אחריות ואפי' ייחד ואחרת בדלא קבל ויחד והא טפי עדיף וכו' עכ\"ל ולא ידעתי איך הוו ב' דוחקי ואינו אלא חד דכשם דהשתא מוקים בגמ' הא דקבל הא דלא קבל ולעולם ודאי דלדעת רש\"י שניהם איירי אפי' ביחד לו בית דב' צריכי להתירה יחוד ולא יקבל אחריות כן כשנאמר לחלק הא ביחד הא בלא יחד ושניהם איירי אף דלא קבל אחריות דב' צריכי להתירה ואפוכי מטרתא הוי ועוד קשה דאמאי לא הקשו כן להתוס' דפליגי עם רש\"י וסבירא להו דבחדא סגי להתירה או שלא יקבל אחריות או יחוד בית א\"כ הוה מצי לתרץ הא דיחד לו בית הא דלא יחד לו בית ושניהם כשקבל אחריות וכדקשיא ליה לדעת רש\"י ואי ידע התירוץ וכמו שתירצנו מאי קא קשיא ליה לדעת רש\"י.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל ועוד דלא הוה שייך לאקשויי אפירכא דהיינו מקשינן לאיכא דאמרי דאמר הניחא למ\"ד לאו כממון דמי אלא למ\"ד וכו' דהא כיון דלא קבל אחריות לאו גורם לממון הוא ושפיר אצטריך קרא להכי עכ\"ל פי' דבריו דאי הוה משני בגמ' הא דיחד לו בית הא דלא יחד הן אמת דהוה שייך עדיין פירכא דהניחא למ\"ד דבר הגורם לממון כממון דמי וכו' ועל דרך זה דמידי הוא טעמא דאסור בפיקדון משום דליכא ב' יחוד בית ולא יקבל אחריות אבל אי איכא חד מינייהו אסור משום דקבלת אחריות הוי כממון ואהא שייך להקשות הניחא למ\"ד דבר הגורם לממון וכו' אך הפירכא דאיכא דאמרי לא שייך להקשות בשום צד דכל הפירכא היא דלמ\"ד כממון דמי קרא למה לי ולזה לא קשיא דמוקמינן לקרא בשלא קבל אחריות ולא יחד לו בית דאסיר.
ועיין להמל\"מ מ\"ש על דברי הריב\"ש וז\"ל גם מ\"ש וכו' גם בזה לא ירדתי לסוף דעתו וכו' והוי הפקר וכו' עכ\"ל ואני לא ידעתי מאי קא קשיא ליה דהא לדעת הריב\"ש דהישראל חייב באחריותו לגוי הנותן מעות מה לי אם הוא הפקר או אם הוא ברשות הגוי הראשון הא מיהא הישראל חייב באחריות ומ\"ש הריב\"ש והרי הוא ברשות הגוי הראשון י\"ל דע\"כ לא אמרינן דהגוי מכי מטי זוזיה לידיה נסתלק אלא בקרקע אבל במטלטלין כיון שעודן בידו ולא זכה אחר בהם נימא דנשאר עדיין בגוי הראשון וכעת לא אוכל לבקש תבלין לזה ומ\"מ כיון דס\"ל להריב\"ש דחייב ישראל באחריותו הדין נאה ומתקבל אך קשה על הריב\"ש דמהיכן בא לו דחייב באחריותו דהא הו\"ל כשטר חוב ורובא דרבוותא סברי דאינו חייב באחריותו ודוק." + ] + ], + [], + [ + [ + "מצות \n עשה וכו' שנאמר בערב תאכלו מצות וכו'. הכי איתא בפסחים דף ק\"כ אמר רבא מצה בזמן הזה דאורייתא וכו' ורב אחא בר יעקב אמר דרבנן וכו' וכתב התוספות צ\"ע בההיא סוגייא דפרק כל שעה דמשמע בין לר' יהודה בין לר' שמעון ס\"ל דהוי דאורייתא וכו' וצ\"ל דההיא פלוגתא אליבא דרבא ולא כראב\"י עכ\"ל ופי' דבריהם דקאמר בש\"ס הך קרא אתא לר\"י להך דרשא והך קרא להך דרשא וכן לר\"ש כל זה לרבא ואה\"נ דלראב\"י לרש\"י הוא מדרבנן דלא נפקא ליה מקרא דבערב ולפי דבריהם י\"ל דא\"כ מאי קאמר בש\"ס תניא כוותיה והא גם ראב\"י ס\"ל דאיכא תנא דסובר הכי והיינו ר\"י ואיהו דקאמר כר\"ש ועוד וכי בפלוגתא דתנאי קמפלגי והכונה בש\"ס לפי דבריהם הכי דרבא דקאמר דאורייתא הוא דכו\"ע בין לר\"ש בין לר\"י וראב\"י דקאמר דרבנן הוא לר\"ש ואהא קאמר דתניא כוותיה דרבא דלכו\"ע הוי דאורייתא ממאי דקאמר ת\"ל בערב וכו' וא\"כ האי תנא ודאי שהוא ר\"ש דלר\"י נפקא ליה משבעת ימים תאכל עליו מצות ועיין להלח\"מ מה שהקשה לרבינו ומה שתירץ ולי נראה במה שהוא דרך רבינו בכמה מקומות דכל שהדין אמת אף דמפיק ליה בש\"ס מקרא אחד איהו מייתי מקרא אחרינא ומ\"מ אחרי ראות מ\"ש רבינו לקמן ה\"ד אין אדם וכו' שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות והוא מברייתא דף ל\"ה יעו\"ש ועיין בחידושי הלכות שם דכתב דהוא הדין דהוי מצי למימר לר\"י דאתא קרא לדרשא דדברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו במצה וכו' אין מקום לק' כלל ועפי\"ז אין מקום לקושית התוס' בדבור שהזכרנו וז\"ל ומ\"מ תימה וכו' יעו\"ש ודוק." + ], + [ + "בלע \n מצה וכו'. עיין מ\"ש הראב\"ד ומ\"ש הרב המגיד עליו ומ\"ש הלח\"מ בפי' דברי הראב\"ד דהיה לו נוסחא אחרת בש\"ס יע\"ש ולענ\"ד ליתא דא\"כ הו\"ל להראב\"ד להשיגו בחלוקת בלע מצה ולא להמתין עד בבא בלע מצה ומרור." + ], + [], + [], + [ + "מצה \n שלשה במי פירות וכו'. וכתב הרב המגיד וז\"ל ואמנם ראיתי מי שכתב וכו' ועיין להלח\"מ שכתב וז\"ל יש להקשות על רבינו וכו' וראיתי מי שתירץ ונכון וכ\"כ הפר\"ח סי' תס\"ב וראיתי להרמב\"ן במלחמות גבי סוגיית דף ל\"ו אין לשין עיסה בפסח וכו' דברים סותרים לתירוץ זה וז\"ל ועדיין דברי בעל המאור קרובים אלא שיש לרחקם ולסמוך דברי רבינו הגדול ז\"ל שהרי הביאו בגמ' ר' יהושע בן לוי ללמד שאין יוצאין ביום ראשון במצה עשירה כדברי ר\"ע ואם בלא מים תיפוק ליה משום דכל שאינו בא לידי חימוץ אין יוצאין בו במצה ואם תאמר לשאר מינין נצרכין הא ליתא כדאתמר לעיל בדריש לקיש דברים שאין אדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח כגון מצה עשירה אין חייבין על חימוצה כרת ואעפ\"י שיש במינם חמץ ומצה ואע\"ג דאידחי האי סברא במסקנא היינו לומר שיש שחייבין על חימוצו כרת ואין יוצאין בה משום דאינו קרוי מצה אבל אין לך דבר דאינו בא לידי חימוץ שיהיו יוצאין בו משום מצה דהא איתקוש עכ\"ל.
ודבריו כספר החתום וצריכין ביאור ולענ\"ד הכי פירושו וא\"ת לשאר מינין נצרכא כלומר וההקש דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו וכו' ר\"ל ישנו במינו ואה\"נ דבנילושה בשמן וכו' יוצא י\"ח הא ליתא מדחזינן לריש לקיש כשעשה ההקש להיפך כל שישנו בשבעת ימים תאכל עליו מצות חייבין על חימוצו כרת ואי לא לא ופוטר במצה עשירה מחימוץ הרי דלא אזלינן בתר המין אלא בתר המעשה אי יוצא י\"ח באותה מצה עובר בבל תאכל חמץ ואי לא לא ואף אנו נאמר כן כשנעשה ההקש היפך מזה כל שישנו בבל תאכל חמץ דהיינו דלא נילושה בשמן ישנו באכילת מצה ואי לא לא ואע\"ג דאידחי האי סברא מכח ברייתא דהמחהו וגמעו היינו טעמא דאידחיה דקושטא הוא דס\"ל להש\"ס דלא אמרינן הקש כזה דהחמץ תלוי במצה אלא שיש שחייבין על חמוצו כרת ואין יוצאין בו משום מצה ברם הסברא דמאי דתלי רחמנא המצה בחמץ הוי גם כשנילושה בשמן דכשם דאינו מחמיץ כך אינו יוצא י\"ח כדחזינן לר\"ל להס\"ד זה נשאר בקיומו ואינו נדחה הא דר\"ל אלא משום דהעיקרא לא ס\"ל לש\"ס דחמץ תלוי במצה ואה\"נ דאי הוה ניחא לש\"ס ההקש היה עושהו גם כשנילושה בדבר שאינו מחמיץ איך שיהיה נמצא א\"כ דברים אלו סותרים לדבריהם.
וראיתי להרב הליכות אלי דף ע\"ד הקשה קושית הלח\"מ משם מהרש\"ך והשיא כונת הרב המגיד לכונה אחרת יעו\"ש וסיים שהוא חריף וישר ולענ\"ד הוא חריף אבל אינו ישר ומה גם דלפי דרכו יוצא דפי' הירושלמי הוא בלש במשקין בלא מים כלל ומלשון הירושלמי שהזכיר הרה\"מ לעיל פ\"ה ה\"כ ז\"ל אמר ר' יהושע בן לוי אותו כזית שאדם יוצא י\"ח בפסח צריך שלא יהיו בו משקין משמע שלא יהא תערובת משקין עם מים.
וכתב הרא\"ש בסוגיין דף ל\"ה וז\"ל אמר ריש לקיש עיסה וכו' ואסיקנא דטעמיה דמי פירות אין מחמיצין משמע [וכו'] ולקי עליה וה\"נ אמרו לקמן אין לשין את העסה ביין ושמן ודבש ואם לש תשרף מיד וקשה וכו' ופי' ר\"ת וכו' וכן מוכח פרק כל המנחות עכ\"ל וקשה דמלשון זה וה\"נ אמרו לקמן וכו' תשרף משמע דר\"ל הכי נמי ס\"ל דתשרף משום שלא יהא עובר בלאו משום דמחמיץ מיד ואהא הקשה ותירץ משם ר\"ת וקשה דא\"כ איך מייתי עלה ההיא דמנחות דמסיק דהוא במים והא א\"כ מיד מחמיצין וכדקאמר ת\"ק תשרף וכן ס\"ל לר\"ל ואיך מייתי עלה דבר בהפכו ולענ\"ד ה\"פ דמאי דקאמר וה\"נ הוא לומר דאיכא מאן דס\"ל דעובר בלאו דחכמים אמרו בהך ברייתא תאפה כלומר בדיעבד או לש וה\"ט משום דס\"ל דמחמיץ אלא דלאלומי למילתיה הביא מרבן גמליאל דתשרף מיד אבל לעולם ר\"ל לא ס\"ל הכי אלא כרבנן דצריך ליזהר בו ואהא הקשה ותירץ משם ר\"ת והביא מהא דמנחות דמחמיץ אבל לא מיד וההוא תנא ס\"ל כחכמים כאן כן נראה לי.
עוד כתב הרא\"ש שם והשתא לדבריו וכו' עד ועוד נ\"ל דליתא וכו' עכ\"ל וחוץ שתמהו עליו שדבריו סתרי אהדדי למ\"ש ריש פרק אלו עוברין עוד קשה במה שהקשה מההיא דמנחת נסכין וכו' ומאי קושיא הרי\"ף פסק כר\"ע וההוא תנא לאו ר\"ע ואין זו קושיא דההוא תנא מוקי לה בש\"ס שם שהוא ר\"ע אך קשה במ\"ש הלכך נ\"ל וכו' עד ועוד נ\"ל דא\"כ דמוקי לברייתא דמי פירות עם מים ואפ\"ה קאמר ר\"ע דאין מחמיצין כלל פי' דלא אתי לידי חימוץ ההיא דמנחת נסכין שהוא ר\"ע היאך קאמר דאתי לידי חימוץ ונראה לומר בדוחק דלא אתי אלא כלפי הקושיא הראשונה שהקשה על הרי\"ף כלומר אי לא הוה הקושיא בתרייתא אבל כלפי הקושיא הב' כתב אח\"כ ועוד נ\"ל וכו' עוד י\"ל בהאי פי' דהרא\"ש דמסיק דמי פירות לחודייהו איירי בברייתא וא\"כ ר\"ג וחכמים סבירא להו דמחמיץ א\"כ מאי מותיב במנחות ומי פירות לחודייהו מחמיצין וכו' ומאי קושיא הא איכא תנאי דסבירא להו הכי ומה גם דהלכה כוותייהו.", + " אבל\n אין לשין אותן וכו'. וכתב הראב\"ד אע\"ג דתניא וכו' משנאפת עכ\"ל ודבריו תמוהים דהא בירושלמי הביאו הפר\"ח סי' תס\"ב אמרינן בהדיא בעד התוספתא הלזו דאיירי קודם אפיה וכן קשה על הרב המגיד ודוק עוד ראיתי במכתב שהקשה לדברי הראב\"ד מש\"ס דפסחים דף ל\"ח ע\"ב על ברייתות דתני יכול יוצא י\"ח בחלות תודה ורקיקי נזיר וכו' ותיפוק ליה דהוי מצה עשירה וכו' וקאי בין ללחמי תודה בין לרקיקי נזיר דהיה משיחה שלהן אחר אפייתן וכן כל הרקיקין וכמ\"ש רבינו פ\"ט דמעשה הקרבנות הכ\"א ופי\"ג ה\"ח וא\"כ דכל דהתבלין הם אחר אפייה לא חשיב מצה עשירה מאי קשיא להו לש\"ס ותיפוק ליה וכו' נימא דמשום רקיקים יהיב בברייתא האי טעמא ואגב נקט חלות תודה כיון דלקושטא דמילתא הדין אמת ואף דנמעט מטעם דהוי מצה עשירה אין קפידא אלא וודאי דס\"ל לש\"ס דגם אי התבלין הן אחר האפיה חשיב מצה עשירה ממורי הרב יאודה אשכנזי ז\"ל ולענ\"ד חישבתי דרכי לתרץ דמ\"ש רבינו שם ברקיקין דהשמן היה אחר אפיה אינו מוסכם וכ\"כ יראה לי יעו\"ש וא\"כ מ\"ש רש\"י ד\"ה ות\"ל וכו' דהא נילושה בשמן עכ\"ל לאו אלחמי תודה קאי אלא גם לרקיקין והראב\"ד ס\"ל כרש\"י וזהו שכתב הראב\"ד ההיא וכו' משנאפית כלומר משא\"כ להרמב\"ם דאי אפשר לישב הכי דלדידיה אף לאחר אפיה חשיב מצה עשירה וא\"כ קשיא ליה התוספתא מ\"מ קשה דא\"כ הו\"ל להראב\"ד להשיגו שם אלא וודאי דמשמע דמודה לו." + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "ואוכל \n כזית וכו'. ובשו\"ע סימן תע\"ג כתב ויקח מהכרפס פחות מכזית וכו' ע\"כ ושמעתי מקשים דכיון שהוא פחות מכזית בדוקא למאי אצטריך נטילת ידים לצורך האי טבולא שהקדים נוטל ידיו לצורך טבול ראשון ולא יברך וכו' והא פסק הוא ז\"ל בהלכות נטילת ידים סי' קנ\"ח ס\"ב דאם אוכל פחות מכזית א\"צ נטילה והוא מוסכם.
ולענ\"ד נראה דשאני הכא בפסח כיון דכו\"ע עבדי טבול זה בליל פסח חששו דשמא יהיו טועים ולא יחלקו מכזית לפחות מכזית ויאמרו כשם דבטבול פסח לא נטלנו הוא הדין דשאר ימות השנה דמאי שנא ויתבטל נטילת ידים דטבולו במשקה ולכן הצריכו נטילה גם בפחות מכזית בליל פסח מה שאין כן בפחות מכזית דלחם דפסק שם דא\"צ נטילה דאין זה מעשים בכל יום ולא אתו למסרך ממנו ולבטל נטילת ידים ולכן אוקמוהו אדיניה דא\"צ נטילת ידים עוד י\"ל דשאני הכא גבי פסח כיון שהוא דבר דטבולו במשקה ואיכא מאן דאמר דבזמן הזה א\"צ נטילה לטבולו במשקה הביאו מרן בב\"י סי' קנ\"ח לכן חששו שיבואו לטעות ולא יחלקו בין כזית לפחות מכזית ויאמרו אין נטילה לטבולו במשקה משא\"כ בפת דליכא למטעי לומר א\"צ נטילה לפת ואדרבא הרואה שאינו נוטל לפת שאול ישאל למה אינו נוטל לפת ובאה לו התשובה נצחת כי בפחות מכזית א\"צ נטילה ויודע טעמו של דבר. עוד י\"ל דשאני בפת דלא החמירו גם בפחות מכזית משום דהוי חומרא דאתי לידי קולא דכיון דנטילת ידים דפת רגיל לברך על נטילת ידים טועה ומברך גם בנוטל לפחות מכזית ומשו\"ה לא הצריכוהו נטילת ידים משא\"כ באוכל טבולו במשקה כיון דהצריכוהו נטילה לא פלוג רבנן מכזית לפחות מכזית כיון דליכא למיחש לה לשום תקלה.
ואחר זמן רב שכתבתי זה שבתי וראה בשורשן של דברים וראיתי להרב מעדני מלך ולהמג\"א סימן קנ\"ח ס\"ק ד' שכתבו דנוסחא מוטעת נזדמנה להב\"י ברוקח והנוסחא הישרה צ\"ל דעל פחות מכביצה א\"צ נטילה כדאמרו בסוכה דף כ\"ז יעו\"ש ומ\"ש בט\"ז ס\"ק ב' אבל בפחות מכזית מפורש בש\"ס סוכה דא\"צ נטילה ט\"ס הוא וצ\"ל פחות מכביצה יעו\"ש נמצא א\"כ קושית המקשן דכתיבנא קשה גם לרבינו דהצריך כזית לאכילת הכרפס דהא מיהא הוא פחות מכביצה ובפחות מכביצה א\"צ נטילה ולמה הצריך נטילה רבינו לטבול הראשון שהוא בכזית ונראה דלרבינו לא קשיא כלל משני צדדין חדא דרבינו לא פסק האי דינא דפחות מכביצה אין צריך נטילה דאיכא דסוברים הכי וא\"כ לא קשיא והב' לו יהי דפסק כן מ\"מ הא צריך ליטול במפה ולאכול ומשו\"ה הצריכו נטילה כי היכי דלא לשתרבב מפחות מכביצה לכביצה.
אך קשה למרן דהעתיק דברי הרוקח כמו שהן בפחות מכזית ולאו מהאי סוגיא דסוכה אתי עלה דהתם ליכא כזית ומשו\"ה לא הזכיר נטילה במפה קשה קושיית המקשן וצריך לתרץ כדתריצנא ודע דע\"פ סברת התוס' שבפרק ערבי פסחים דף קט\"ו ע\"א ד\"ה כל שטיבולו במשקה שחלקו על רש\"י וכתבו דטעם נטילה בטיבולו במשקה לאו משום סרך תרומה כפת הוא אלא משום שלא יטמא משקין להיות תחילה ויהא אסור לשתותן ולפסול את גופו וכו' יעו\"ש לא קשה ג\"כ קושית המקשן דשאני אכילתן דפחות מכזית א\"צ נטילה לפי שאין אוכל פחות מכביצה מטמא טומאת אוכלין משא\"כ בנוטל לדבר שטיבולו במשקה דהוי משום חששא שלא יטמא המשקין להיות תחילה מה לי כביצה מה לי פחות מכביצה ברם לפי שיטת רש\"י צריך אנן למאי דתריצנא בדברות הראשונות.
וכעת חזינא דגם לסברת התוס' קושית המקשן במקומה עומדת דלדידהו אין צריך נטילה כלל לדידן שאין אנו מוזהרין בטומאה ולהכי א\"צ לברך על הנטילה כמבואר בדבריהם ולהכי פסק מרן שלא יברך מספק וא\"כ עדיין קשה דוודאי מאי דאצריך מרן נטילה הוא שחשש לסברת רש\"י דהנטילה היא משום סרך תרומה וא\"כ קשה למה צריך נטילה על פחות מכזית דאי כהתוס' מעיקרא נטילה א\"צ כלל אפי' ביותר מכזית." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..b94d6b63a23add1a3eeff385b6ea161e0eabcad0 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,110 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Leavened_and_Unleavened_Bread", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "האוכל \n מן החמץ בפסח כל שהוא וכו'. וכתב הרב המגיד פ' יוה\"כ חצי שיעור ר' יוחנן אמר אסור מן התורה וכו' וקי\"ל כר\"י עכ\"ל ובמכתב שלח אלי עמיתי בתורה החכם השלם חיים שלמה בן עזרא נר\"ו וז\"ל ב' אותותי אלה למען יאיר עיני במאור תורת חסד על לשונו במאי דקשה לי בזה הל' ממ\"ש התוס' בפסחים דף מ\"ד ד\"ה לענין חמץ שכתבו דלר' יוחנן לאיסורא לא נפקא מחלב לחמץ ונ\"ל דהיינו טעמא דחלב לית ליה התר וחמץ אית ליה התר ובהכי סרה מהר תלונת מרן ז\"ל שהקשה למה לן קרא לחמץ כיון דנפקא ליה מחלב לר\"י ועיין להמל\"מ פי\"ח מהלכות שבת ה\"א מ\"ש המגיה והרואה יראה שדעת התוס' ז\"ל ברור מללו דלא ילפינן חד מחבריה גם למ\"ש מרן עוד דהו\"ל למילף מקרא דכל מחמצת י\"ל אה\"נ דמהתם נפקא ליה אלא כיון דהדין הוי אמת נקט האי קרא מושאל אלו דבריו.
והשבתי לו לא כמו שעלה על דעתו עלה על דעתי בכוונת דבריהם ונקדים מ\"ש הרב חידושי הלכות וז\"ל קצת קשה דמאי קושיא אימא דחצי שיעור בעין דוקא אוסר ר' יוחנן משא\"כ הכא חצי שיעור ע\"י תערובת לא דריש ר\"י מכל ובכי האי גוונא חילקו התוס' לעיל וליכא למימר דמ\"מ כל חמץ למה לי דנילף לענין זה חמץ מחלב דא\"כ לתירוצא דלא דריש אלא לאיסורא מ\"מ כל דחמץ למה לי דנילף ליה מחלב ויש לישב עכ\"ל. ולענ\"ד מ\"ש הוא דליכא למימר, לענ\"ד ניתן ליאמר דק\"ל לר\"י כיון דאיכא קרא דכל חלב לרבות חצי שיעור ומינה ילפינן לכל איסורין שבתורה למאי אתא האי כל ודאי אתא לרבות אפי' בתערובות וילקה ותירצו בתוס' דר\"י לא דריש מכל אלא איסורא אבל מלקות לא וא\"כ מחלב ילפינן לכל איסורין בעין שיהא אסור וכל מחמצת שיהא אסור אפי' בתערובת אבל לעולם מלקות ליכא וזהו שכתבו וכן גבי חמץ כלומר לאיסור דוקא ולא למלקות ואפשר להעמיס זה בכונת הרב חידושי הלכות ואף שאין נראה כן כונתו מ\"מ נראה אמת בכונת דבריהם וא\"כ נמצא דלכל איסורין שבתורה ילפינן לה מכל חלב וא\"כ שפיר כתב הרב המגיד ושפיר קשיא ליה למרן דמעולם לא מצינו מי שיחלק שאר איסורים מחלב והיינו טעמא שמהרלנ\"ח בתשובה סי' כ\"א הביאו המל\"מ ז\"ל שכתב לתרץ לדעת רבינו דיש לחלק בין חמץ לחלב לא הביא דברי התוס' הנזכר לסיוע שהבין בדבריו כדכתיבנא ודעת הרה\"מ דאף דכתב רבינו מקרא דלא יאכל לאו דוקא אלא דכיון דקושטא הכי הוא מסמיך ליה אקרא וכדעת התוס' וכדפרישנא ליה משמע שהוא דעת רבינו פט\"ו דמאכלות אסורות הי\"ב שכתב דלתערובת חמץ במה שהוא נפקא ליה מכל מחמצת והיינו טעמא דלכל שהוא בעיניה נפקא ליה מכל חלב אייתר כל מחמצת אפי' לתערובת ומהאמור אין מקום למ\"ש החה\"ש עוד בעיקר הילפותא דכל שהוא נפקא ליה מכל מחמצת.
עוד כתב החכם השלם הנזכר וז\"ל ועיין למרן בריש הלכות ביאת המקדש דכתב דאע\"ג דמרבה לחצי שיעור אינו לוקה והיינו כדברי התוס' דפסחים דלא ילפינן חד מחבריה אלא דקשה דבריש פ\"ה מאיסורי מזבח כתב רבינו דלקי אחצי שיעור ולפי מ\"ש שם מרן היינו משום דמרבה ליה מכל שאור וכן קשה במ\"ש שם דלא פליגי ובפסחים אמרו לאפוקי מדאביי עכ\"ל והנה למ\"ש מדברי התוס' כבר ביררנו דבריהם ולמ\"ש מרן שם לדעת ת\"ק י\"ל דאצטריך קרא גבי יין לרבות אפי' כל שהוא דאי לא הוה אמר קרא יין אלא שכר משמע דוקא אי משכר אבל אי לא משכר אפי' איסורא ליכא דזיל בתר קרא היכי כתיב שכר דמשמע משכר הא לא משכר לא וראיה לזה מדלא כתב קרא יין וא\"כ משו\"ה אצטריך למכתב יין לרבות חצי שיעור לאיסורא ואי כתב רחמנא יין לחוד הו\"א דאף בפחות מרביעית יהיה חייב מיתה קמ\"ל שכר עד רביעית דוקא נמצא משום דהוה ס\"ד לחלק מכח הכתוב הוא דאצטריך קרא אבל לא מסברה דנפשין.
ולמ\"ש למרן כבר קדמו הלח\"מ פי\"ג דמעשה הקרבנות יעו\"ש אלא דמר מייתי ממנחות וכתב מפ' אלו עוברין וכתב הוא דמ\"ש הרמב\"ם הוא איסור ולא מלקות ומטעם דחצי שיעור אסור מן התורה והרב מוצל מאש סי' נ\"א תהי עליה טובא דא\"כ דנפקא ליה משום דהוי דומיא דכל איסורים איך כתב הרמב\"ם שנאמר כי כל שאור וכו' והא זה נפקא מכל חלב אלו תוכן דבריו. ולענ\"ד אין זה כדאי למתמה עליה כל כך דמ\"ש רבינו שנאמר קאי לעיקר הדין שכתב שאור ודבש אסורים ולא קאי למ\"ש בכל שהן והוא נכון.
ע\"כ החכם השלם וז\"ל ודרך אגב ראיתי להרב מוצל מאש שם על מ\"ש הרמב\"ם אע\"פ שהפסיק ושתה מעט מעט חייב וז\"ל ולא פי' שיעור הפסקה אם הוא כמו אכילת פרס כשיעור שהיה אכילת איסור או לא ולא זכר שר ששיעור שתיית נזיר הוי רביעית כמו שהן וכתב הרמב\"ם בפ\"ה מהלכות נזיר שצריך שישתה רביעית בכדי אכילת פרס של מאכל עכ\"ל וליתא דרבינו פסק כת\"ק דיליף שכר שכר מנזיר אלא או כמו ר' יהודה או כמו ר' אליעזר וכיון שכן שאני נזיר דכתיב משרת ענבים וכמ\"ש רבינו פ\"ה דנזיר ה\"ה יעו\"ש משא\"כ בביאת מקדש ולכן כתב הרב דלא פי' רבינו ז\"ל שעור. ועוד יש לחלק בין איכא מאכל באמצע השתיה רביעית לליכא דגבי נזיר איירי בנתערב היין בדבר אחר ובביאת מקדש איירי דליכא אכילה כלל אלא הפסק ושוב ראיתי הדבר ברור דרבינו בביאת מקדש איירי דשתה יותר מרביעית אבל בהל' נזיר איירי בשתה רביעית ומשו\"ה כתב הרב ז\"ל דלא ביאר.
ושוב חזר החכם השלם הנ\"ל לדחות מה שכתבתי בכונת דברי התוס' דלפי פירושם בדבריהם נמצא לר' יוחנן דמכל חלב דריש חצי שיעור גם לכל התורה ומכל מחמצת לתערובת חמץ דוקא ואימא איפכא מכל חלב לרבות התערובת גם לכל התורה ומכל מחמצת לרבות חצי שיעור לפסח דוקא דמאי חזית. ואני ובני חכם יצחק הי\"ו דחינו לזה ע\"פ מ\"ש התוס' שם ביומא על מ\"ש ר' יוחנן דחצי שיעור אסור דחזי לאצטרופיה וקשיא להו דלמה ליה להאי טעמא תיפוק ליה דכתיב כל וכדתני בברייתא וניחא להו דאי לאו האי טעמא הו\"א דכל חלב לא אתא אלא לכוי ברם כיון דאיכא האי סברא מסתברא דמרבה גם לחצי שיעור אלו דבריהם ז\"ל.
נמצינו למדים דלרבות חצי שיעור כיון דאיכא האי סברא א\"צ לקרא בפני עצמו אלא מקרא דמרבה לכוי מתרבי וא\"כ אייתר כל מחמצת לתערובת ברם לתערובת אי אפשר מקרא דכל חלב דכיון דליכא סברא לא מתרבי דקרא לא אתא אלא לכוי ומשו\"ה דריש ר\"י לחצי שיעור דאיכא סברא מקרא דכל חלב אף דדריש מיניה גם כוי ומכל מחמצת מרבה תערובת חמץ ודוק.
עוד כתב החכם השלם הנזכר לפרש כונת התוס' באופן אחר וז\"ל ולענ\"ד כונתם דקשיא להו דלר\"י דס\"ל דחצי שיעור אסור מדאורייתא מכל חלב הוא הדין בחמץ א\"כ נימא דאתא קרא דכל מחמצת למלקות דאיסור לחוד בלא\"ה איתא ולזה תירצו דלא גמרינן מכל אלא איסור לחוד ואף דילפינן ליה מחלב הו\"א דיש לחלק וכמ\"ש מהרלנ\"ח לדעת הרמב\"ם הביאו המל\"מ פ\"א דחמץ ומצה ה\"ו יעו\"ש והתוס' לא כתבו זה משום דלא נטפלו בהא דב' קראי למה לי אלו דבריו וכמה תמוהים דבריו במ\"ש דלא נטפלו בהא דב' קראי למה לי והא כל עיקר קושיתם דהקשו דנימא דכל מחמצת אתא למלקות מכח יתורא הוא דאל\"כ ב' למה לי ולפי תירוצם צריך שיאמרו בפיהם ב' קראי למאי אתו ולא להניחו בע\"פ.
ולענ\"ד מ\"ש בתחילת דבריהם נכון דקשיא להו דנימא לר\"י דכל מחמצת אתא למלקות מכח יתורא ולא נימא דאתא לתערובת ומתרצי שפיר דמכל לא דריש למלקות אלא לאיסורא וכן גבי חמץ דוקא לאיסורא וכיון שכן צ\"ל בהכרח שהוא לתערובת לאיסורא ונכון ונמצא בין למאי דכתיבנא לעיל בכוונתם בין למאי דכתיבנא השתא חמץ ילפינן מחלב לחצי שיעור.
עוד כתב החכם השלם הנ\"ל למשדי נרגא על תירוץ מהרלנ\"ח דתירץ לדעת רבינו דאיסור חמץ לא דמי לחלב משום דחלב אסור לעולם וליכא שעת התר משא\"כ חמץ דשרי קודם ואחר הפסח ולכן הוצרך קרא אחרינא לאסור אף בחצי שיעור יעו\"ש וז\"ל וקשה דלפי דבריו דבמקום דיש לחלק ביניהם אמרינן אי לאו דליכא קרא מאי שנא ממ\"ש רבינו ריש פ\"ד מהל' שבועות דחצי שיעור אסור מן התורה אע\"ג דליכא קרא וכמ\"ש מרן שם ואף דיש לחלק טובא בין חלב לשבועה וכמ\"ש הר\"ן הביאו המל\"מ שם יעו\"ש עכ\"ל והנה גילה טפח וכסה טפחיים דאף דהר\"ן כתב כן בחי' בפרושיו להלכות חזר בו והשוה אותם בטוב טעם ודעת כמ\"ש המל\"מ שם משמו ואף א\"ת לומר דלא ימלט מן החילוק קצת כיון דגילה רחמנא בחמץ ואף דלא דמי לחלב מינה ילפינן הוא הדין לכל הדברים ואף דלא דמו ממש והצד השוה שבהם שהם חצי שיעור ואסירי מן התורה ." + ] + ], + [ + [ + "מצות \n עשה וכו' שנאמר ביום הראשון וכו'. לא תשחט על חמץ דם זבחי. וכתב מרן ואם תאמר מאחר שמפי השמועה וכו' יום י\"ד לא תשחט על חמץ למה לי וי\"ל לאשמועינן באיזה שעה עכ\"ל פי' דלהא צרכינן לקרא לא תשחט על חמץ ומ\"מ למדינן מיניה דקושטא הוא דקרא איירי לי\"ד דהא אפילו לשעור גמרינן וז\"ש רבינו וראיה לדבר וכו' וכ\"כ מרן לקמן בסמוך ואם כן פי' דברי רבינו כך הם ראיה שפירוש אך ביום הראשון הוא י\"ד לא תשחט וכו' והוא ראיה בעלמא ממה דאצריך קרא לברר באיזה שעה ברם עיקר מילתא מיום הראשון שהוא מפי השמועה נפקא והנה בכל דבריו לא ימלט מן הגמגום וכבר קדמנו מרן במקראי קודש דף ק' ע\"ב ומלכי בקדש.
ולענ\"ד אחרי נשיקת ידים ורגלים ממרן לדידי חזי לי דמ\"ש רבינו הוא הברייתא דתני ביום הראשון מערב יו\"ט או אינו אלא ביו\"ט תלמוד לומר לא תשחט על חמץ דם זבחי וז\"ש רבינו מפי השמועה ר\"ל שהוא מדרש רבותינו ז\"ל ולא מקרא מפורש והראיה של שמועה זאת היא מלא תשחט על חמץ דם זבחי והוא פשוט." + ], + [ + "ומה \n וכו'. ועיין להר\"ן וז\"ל אלא כך הוא עיקרן של דברים שזה שאמרה תורה תשביתו וכו' עד סוף הלשון. וראיתי להרב לשון למודים דף פ\"ה הקשה משם מורו חמיו הרב מהר\"א חאקו ז\"ל וז\"ל וקשה מאי ראיה מייתי מהא דאמר רב יהודה אמר רב דבחמץ שאינו ידוע לא חל עליהם מצוות השבתה דהתם בשכבר בדק עסקינן ולעולם שאם לא בדק ולא ביטל חל עליה חיוב בדיקה או ביטול ולענ\"ד הכל אחד דזיל בתר טעמא היכא דבדק דאינו עובר למפרע משום דהתורה סמכה על החזקה א\"כ גם במקום דליכא חששה דאיכא חמץ הוי כחזקתו בדוק והוי הכל אחד ולמה שהקשה ב' כבר האריך הוא ולא עת האסף ולמה שהקשה ג' כן הקשה מהרי\"ט צהלון סי' קט\"ז יעו\"ש מה שתירץ ודבריו תמוהים דאיך אפשר שיחלוק רב יהודה אמתני' ומה שהקשה מהר\"א חאקו שם לדרך מהרי\"ט לא ידעתי מה לו עם מהרי\"ט גם לדרכו קשיא זה גם לכל הדרכים שיאמרו בזה וצ\"ל דהר\"ן היה יכול להכריח כן מן הש\"ס אלא דרצה להכריח מהענין עצמו שהוא הכרח הש\"ס ולעיקר הקושיא דאמאי לא הכריח ממ\"ש לעיל י\"ל דמ\"ש לבסוף הוא אם נאמר דבפסח אין סומכין על החזקה דשאני איסורו משאר איסורים דחמור הוא ואהא תירץ דזה אי אפשר וכו' יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "והניח \n עשר חלות ומצא תשע וכו'. וכתב ההגהות מיימוני וז\"ל היינו דתנן הניח מאתיים ומצא מאה מנה מונח מנה מוטל עכ\"ל ודברים תמוהים דא\"כ נמצא דפסק רבינו כרבי וליתא דבהי\"ב גבי הניח ט' ומצא י' אמאי צריך לבדוק הא לרבי א\"צ לבדוק אלא לרבנן וכ\"כ ההגהות מיימוני שם וכרבנן וכו' יעו\"ש ונראה דס\"ל בדעת רבינו דמפרש בגמ' דהא דמדמי חמץ למעשר היינו לס\"ד דש\"ס דביצה דמדמי מעשר לגוזלות יעו\"ש בתוס' ד\"ה הכל חולין וכמו שאכתוב לקמן ברם אחר שתירץ התרצן שם בביצה אפי' תימא רבנן שאני גוזלות הואיל ועשויין לדדות כלומר וכיון דאורחייהו בהכי אין זה ריעותא אף אנו נאמר דגם מאי דדמי בגמ' בפסחים מעשר לא דמי ואף רבנן מודו בחמץ לרבי לפי שכך דרך העכברים שנוטלין חדא חדא ולא סיימו ליטול עוד ונמצא דבהניח עשר ומצא ט' גם רבנן מודו דא\"צ לחזור ולבדוק אלא על הפרוסה האבודה וכרבי וזהו שכתב ההגהות מיימוני היינו דתנן הניח ר' וכו' ולא כתב כרבי משום דר\"ל האי דינא דהכא הוא אליבא דכו\"ע וכדינא דרבי גבי מעשר ברם גבי הניח ט' ומצא י' לא אמרינן עכבר הביא אחד לכאן וכשם שהביא אחד כאן כך אפשר שהוליך למקום אחר ומשו\"ה צריך בדיקה דזה לא חיישינן וכדתנן אין חוששין שמא גיררה חולדה וא\"כ מוכרח לומר דהני י' אחריני נינהו וצריך לבדוק אחר כל הט' לדעת רבנן דבזה אינן מודים לרבי ומשו\"ה ציינו שם בהי\"ב כרבנן וכו' דבזה פסק רבינו כרבנן דהלכתא כוותייהו לגבי רבי.
וראיתי להרב גופי הלכות כלל תקל\"א וז\"ל תו קשה במ\"ש התוס' ד\"ה היינו סיפא וקשה דלקתה מדת הדין דכיון דבדיקת חמץ דרבנן איך תולין להחמיר ועוד שאני התם דיש לתלות וכמ\"ש רש\"י שם וא\"כ איך מדמינן חמץ למעשר אלו תוכן דבריו ויפה השיב הרב לשון למודים סי' קע\"ב דמאי קשה כיון שסיימו התוס' דמיירי אליבא דרבנן בקשורין והוי כמו כיסים מקושרים ממש דלרבנן אמרי הנך אחריני נינהו והשתא להאי אוקמתא א\"צ למ\"ש רש\"י כרבנן בטעם התליה כמ\"ש ברישא דאין אדם מניח חולין ומעשר מעורבין וכו' וכאן בחמץ מקושרין נינהו והוי דומה בדומה.
וקשה טובא מאי דעתיה דמהרש\"א להקשות וכי לא ראה סיום דברי התוס' הס כי לא להזכיר אלא נראה דאפי' דמוקי לה במקושרין בנה הרב קושיא משום דהוא הבין במ\"ש רש\"י בטעם התליות בין ברישא בין בסיפא הוא גם כן לאוקמתא דמקושרין ומשו\"ה בחמץ דליכא כהאי תליה דכתב רש\"י משו\"ה קשיא ליה והתשובה בזה דלהך אוקמתא דמקושרין א\"צ לפי' רש\"י דלעיל וכדכתיבנא.
ואחר ההתבוננות ראיתי דא\"צ להקשות להתוספות מסוגייא דפסחים הא קושיא זאת איתא שם בש\"ס גופיה דביצה וכן ראיתי למהרש\"א בחידושי הלכות גבי מ\"ש התוס' ד\"ה הכל חולין שהקשה דלפי פרש\"י שכתב בטעם התליה דמעשר משום דאין דרך להפריד היאך מדמה המקשן הא דגוזלות עם הא דמעשר הא ליכא בהך תליה דמעשר בגוזלות.
ומן התימה הגדולה למה\"ר שלמה אלגאזי ז\"ל שכתב בהליכות אלי כלל תרצ\"ג על דברי התוס' דביצה ד\"ה הכל חולין וז\"ל פי' ובסיפא נמי איכא סברא למיתלי להקל כדכתב רש\"י וכו' ואפ\"ה פריך מגוזלות כיון דאכתי לא ידעינן חילוק דעשויין לדדות היינו הך עכ\"ל נמצא שהרגיש בקושית החידושי הלכות ותירץ בדברים ואף שאנחנו לא נדע מה כונתו בתירוצו מ\"מ הא ניחא ליה וא\"כ מאי קא קשיא ליה בס' גופי הלכות על דברי התוס' הא הכל הוא קושיא אחת באופן שדברי מהר\"ש אלגאזי ז\"ל צ\"ע מב' פנים הן שלא ידענו מה תירוצו לקושית החידושי הלכות והן שדבריו סתרי אהדדי.
ולקושית החידושי הלכות ז\"ל תירץ מהר\"א חאקו ז\"ל בס' לשון למודים שם וז\"ל ולענ\"ד הדבר פשוט וכו' כיון דחזינן ריעותא בפנינו דחסר חד מינייהו אפשר דאזלי כולהו והני אחריני נינהו וכו' ולפי מ\"ש יש סתירה למ\"ש הפ\"ח הי\"ט וז\"ל ויראה וכו' ואי משום הא לא אירייא דאדרבא בגוזלות קמ\"ל טובא דבשלמא בכיסים אמרינן מנה מונח וכו' עכ\"ל ואין זו קושיא להפ\"ח דבשלמא לס\"ד דלא אסיק אדעתיה הא דמוקים פלוגתא דרבי ורבנן דפליגי במקושרים אבל בשאינן מקושרים דברי הכל מנה מונח מנה מוטל קיימא לן שפיר אבל למאי דמוקים דבשאינן מקושרים דברי הכל מנה מונח מנה מוטל היינו גוזלות לפי דכשם דבמנה לא אמרינן כיון דאיכא ריעותא דחסר חד אמרינן ב' נטלו והני אחריני נינהו ה\"נ בגוזלות ומאי אתא לאשמועינן ומה גם דלא נכחד דיותר מסתברא בגוזלות דהאחד הלך ולא כולם וק\"ל ובפשט השמועה עיין להט\"ז סי' תצ\"ז שדקדק למה הוצרך רב אשי לפרש ההיא דכיסים וכו' ודבריו תמוהים לעין כל כמו שיראה הרואה ודוק." + ], + [], + [], + [], + [ + "וכן \n ב' בתים בדוקים וכו'. ועיין מ\"ש מרן וסיים א\"נ משום דהוי ספק ספיקא ספק לבית זה נכנס וכו' ולא תיקשי לכולהו תירוצא מאי שנא מספק נכנס וכו' שהרי הרגיש הרב המגיד קושיא זאת וכו' עכ\"ל פי' לפירושו דבדין י\"ב היכא שבא עכבר ונטל החמץ וספק לבית זה נכנס או לא נכנס כתב רבינו צריך לבדוק ויישב הרה\"מ שפיר יעו\"ש וכן נאמר נמי לפי דרכו לתירוץ זה דספק ספיקא דשם כיון דשורש הדין הוא על הספק אף דאיכא ספק ספיקא בספק נכנס הצריכו לבדוק משום ספק אי היום יש חמץ או לא לא כן כשהם ב' בתים ומוכרח דאחד מהם בדוק אי נאמר דיבדוק צריך ב' לבדוק ולקושטא דמילתא אחד מהם היא בדוקה וכמ\"ש הרה\"מ.
ולפי\"ז אין מקום למ\"ש בס' יד אהרן סי' תל\"ט הגהות ב\"י יעו\"ש דמשם בארה כונתו שהבין דהאי א\"נ קאי למ\"ש דהלא ספק דבדיקה ברה\"י וכו' וההא תירץ כתירוץ ב' דהוי ספק ספיקא וא\"כ הקשה קושיא עצומה לדעתו וכן בס' לשון למודים שנדפס מחדש סי' קע\"ה הקשה כן משום דהבין כמו שהבין הרב יד אהרן נר\"ו דא\"נ קאי לקושיא ב' יעו\"ש מה שנדחק לתרץ משם מורו חמיו כמהר\"א חאקו ברם לענ\"ד אין כן כונת מרן אלא כדכתיבנא בקדימת דברינו דאי כמו שהבינו הם קשה למרן אדמתרץ כן לקושיא הב' יתרץ כן לעיקר קושיא הא' ויתורץ הכל ולמה תירץ כן לב' דוקא. ועוד דמלשון ולא תיקשי לכולהו תירוצי משמע שהוא תירץ ב' תירצים חוץ מתירוץ הרב המגיד למדקדק היטב.
ושוב חפשתי למחברים הקודמים ללמוד מדבריהם מה הבינו מדברי מרן ומצאתי להרב הגדול משנה למלך שהבין כדעתינו שאחר שכתב קושית הרה\"מ כתב ולעיקר הקושיא שתמהו על רבינו לא ידעתי שדינו של רבינו ברור בכתובות וכו' הן אמת שדברי מרן כ\"מ בתירוץ הב' מסכים למ\"ש וז\"ל א\"נ וכו' אלא שלא היה צריך וכו' יעו\"ש הרי שהבין דא\"נ דכתב מרן קאי לעיל וכן הבין הרב מקראי קודש דף פ\"ז שאחר שהביא קושית הרה\"מ כתב תירוץ מרן דהוי ספק ספיקא יעו\"ש וממ\"ש עיי\"ש נראה ג\"כ הכי וכנלע\"ד.
והרב מל\"מ ז\"ל תמה על כל התמהים על רבינו שלא חילק בדין ב' שבילין שדינו של רבינו ברור מש\"ס כתובות דף נ\"ז יעו\"ש שדחי בש\"ס הכי השתא וכו' וסיים והן אמת שדברי מרן הכ\"מ בתירוץ ב' מסכים למ\"ש אלא שלא היה צריך לטעמא דספק ספיקא וכו' עכ\"ל ותמה עליו החה\"מ שב\"ע נר\"ו דמה כל החרדה הזאת דמה שתירץ מרן דהוי ספק ספיקא הוא כונת הש\"ס גופא דאמר התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר וכו' וכן פי' הרי\"ף פי' הש\"ס הביאו הרא\"ש יעו\"ש ולא קשה מידי דדוקא הרי\"ף וסייעתיה פירשו כן ומהאי טעמא פסקו לקולא משום ספק ספיקא לא כן הרמב\"ם וסייעתיה דפסקו להחמיר ומשו\"ה לא כתבו הדין להתירה אלא (כשיאמר) [כשתאמר] טהורה אני וכמ\"ש רבינו פי\"ח מהלכות איסורי ביאה יעו\"ש והיינו טעמא דפסקו להחמיר דלא אפשיטא הבעייא ולא התירו אלא כשתאמר טהורה אני וא\"כ מוכרח דלא מפרש לה כמו הרי\"ף משום ספק ספיקא דא\"כ היה מתיר אפי' שלא כשתאמר טהורה אני אלא כפשט הסוגייא ואמטו להכי מתמה המל\"מ ועפ\"י האמור יתיישב מה שהקשה מרן שם בכתובות שהצריך טהורה אני יעו\"ש.
ולענ\"ד אין מקום לקושייתו אלא דעפ\"י האמור אין מקום לעיקר קושיתו שדברי רבינו נתבארו מש\"ס דכתובות דאדרבא פסק שם להחמיר ודע דמתוך הכתוב אין מקום למה שפירשנו בתחילת דברינו דא\"נ דכתב מרן דקאי לקושיא הא' ומן התימה על המל\"מ.
עוד כתב הרב מל\"מ וז\"ל אך איכא לעיוני וכו' ספק נכנס ספק לא נכנס וכו' יעו\"ש ולא ידענא מאי אידון בדברי הרב אלו דהרב המגיד תירץ לקושיא זאת יעו\"ש.
ובהא דב' שבילין כשלא באו בבת אחת דשניהם טהורים אפי' ידעו שניהם שחבירו טהור אין קפידה דע\"כ לא אמרו דדמי לחוכא וכו' אלא בההיא דפרק הדר דף ע\"ו גבי ההיא דב' חצרות וב' בתים וכו' משום דאי לגבי דהאי בית לגבי דהאי בית ואי לגבי דהאי שער לגבי דהאי שער ומנכרא מילתא ומחזי כחוכא וכו' לא כן כאן דכל אחד אומר הטהורות שלי טהורות ושל חברי טמאות וכן חבירו אומר כן לא מחזי כחוכא ורצוני לומר דשם דלאחד הוא שער ולאחר הוא שער מחזי ליה כחוכא לא כן כאן דלא הוי סותר אלא דכולן טהורין.
ובפרט זה עיין להרב מל\"מ פי\"ט דאבות הטומאות ה\"ב כתב וז\"ל ולא ידעתי כפי סברתו איך יתיישב סוגייא הלזו דכתובות דאיהו כתב בפירוש דמדר' יוסי פריך וכו' וצ\"ע ולענ\"ד אחרי נשיקת ידיו ורגליו נראה דזה כבר ישבו רש\"י בכתובות בנועם שפתיו בד\"ה ומאי שנא מב' שבילין וז\"ל דכיון דבא לשאול עליו ועל חבירו אמר ר' יוסי טמאין ה\"נ לכולהו שרינן כי הדדי נינהו עכ\"ל ומסכים הולך על מ\"ש בפסחים דפי' לדעת ר\"י דמדמה עליו ועל חבירו לכת אחת משום דצריך הוראה אחת לשתיהם ואיך יאמר טהורים ובכרכום נמי כי שרינן לאו לכל חדא בפני עצמו שרינן אלא לכולהו כי הדדי והוי הוראה אחת לב' ושפיר פריך לר\"י דלר' יהודה אפי' כי שרינן לכולהו בהדי הדדי ליכא למיחש כל שלא באו ב' לשאול וכאן אינן באים לשאול כולם וניחא לרבי יהודה אך לר\"י דאזיל בתר הוראה אחת לב' ובכרכום הוראה אחת לב' הוי וכמ\"ש רש\"י ז\"ל בש\"ס.", + " או\n שבדק ומצא ככר וכו'. וכתב הרב המגיד כרבי וכו' וצ\"ל דמסתבר טעמיה דרבינו דכיון שנמצא קבר (דאי) [ודאי] דהאי הוא דאבד דלית לן למחש לקבר אחר וא\"כ אין הלכה כרשב\"ג וכמ\"ש הרב יד אהרן נר\"ו למה שהקשה לרבינו דידיה אדידיה יעו\"ש הלכות תפילין.
ולענ\"ד כאן אין אנו צריכין להא דמסתבר טעמיה אלא מטעם אחר נפקא ליה לרבינו ממאי דאיתא עוד שם בסוגיין דפסחים הא דתנן [היה] ר\"מ אומר כל דבר שבחזקת טומאה לעולם הוא בטומאתו עד שיודע לך טומאה היכן הוא וחכמים אומרים בודק וכו' ולר\"מ ודאי אם בדקו באותם ג' גלים ולא מצאו ואח\"ז בדק ומצא טהור דכך אמר ר\"מ עד שיודע לך טומאה היכן היא מכלל דאי ידעינן השאר טהור והיינו כסברת רבי דאמר הוא קבר שאבד הוא קבר שנמצא וגם דפליגי עליה דר\"מ מודה בזה אלא דפליגי עליה היכא דלא מצא דבודק עד שמגיע לסלע וכו' ברם אי מצא אפי' לאחר זמן א\"צ לבדוק ונמצא ר\"מ ורבנן כרבי ומשו\"ה פסק כוותיה.
וחד מן חברייא הביא ראיה לרבינו לפסוק כרבי מהא דאיתא דף י' ע\"ב אמר רבא עכבר נכנס וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורין צריך בדיקה מפני שאין דרכו של עכבר לפרר וטעמא משום דמצא פירורין הא מצא ככר זה שמצא זה שהכניס והיינו כרבי דאמר זה קבר שאבד זה קבר שנמצא ויש לדחות דכל הנך דינים דקאמר רבינו הם דינים מוסכמים לכו\"ע ובפלוגתא לא קמיירי ומשו\"ה נקט בפירורין דבזה אף רבי מודה לפי שאין דרך עכבר לפרר אבל בפלוגתא דרבי ורבנן לא ידעינן כמאן יסבור רבא וכן שאר הדינים דקאמר רבא גם רשב\"ג מודה דפשיטא דכשאין דרכו לפרר ודאי דלא אמר רבי דזה הוא הכיכר אבל בדין הב' הוצרכו לומר דגם רשב\"ג מודה משום רגלים לדבר וזה פשוט ובהך פלוגתא דרבי ורבנן לא מצאתי לרבינו במקומו בהלכות טומאת מת ואולי סמך כאן שפסק כרבי." + ], + [ + "הניח \n בזוית זו ומצא בזוית אחרת וכו'. הכי איתא פ\"ק דפסחים הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת פלוגתא דרבנן ורשב\"ג דתנן קרדום וכו' ופסק רבינו כרבנן וכן פסק בהלכות מטמאי משכב ומושב פי\"ב יעו\"ש וקשה טובא היאך פסק דלא כרשב\"ג כיון דהלכתא כוותיה אפי' בברייתא וכמ\"ש מרן פ\"ט דטומאת מת לדעת הרמב\"ם ונראה לענ\"ד דפסק כרבנן משום דסתם מתני' דריש פי\"א דפרה אתייא כותייהו דתלינן באדם טמא וכמ\"ש בפ\"ק דחולין דף ט' יעו\"ש ופסקה רבינו בפ\"ט מהלכות פרה הט\"ז יעו\"ש.
ועפ\"י זה נראה ליישב מה שהקשה הר\"ב לשון למודים סי' קע\"א מחלק או\"ח גבי קושית מרן בפרקין לעיל בהלכה י\"א וז\"ל והלא ספק דבדיקה ברה\"י היא ומדין תורה ספק טומאה ברה\"י טמא וכו' והקשה עליו דמאי קושיא והא קי\"ל ספק טומאה ברה\"י כשאין בו דעת לישאל ספיקא טהור והכא נמי דכוותא עכ\"ל ועפ\"ז לא קשה והוא ע\"פ מ\"ש התוס' שם בפסחים ד\"ה שאני אומר וכו' שהקשו לדעת רבנן דתלינן באדם טמא וכן גבי צלוחית במס' פרה מאי שנא מההיא דנדה גבי ככר הנתון ע\"ג הדף וכו' תלינן באדם טהור ותירץ ר\"ת דשאני כלים לאוכלין ובפ\"ק דנידה ביארו יותר יעו\"ש היוצא מדבריהם בתירוץ זה דלרבנן דאמרינן כל שאין בו דעת לישאל דאף ברה\"י ספיקא טהור היינו דוקא באוכלין אבל גבי כלים דאיכא טהרה במקוה החמירו ואם כן רבינו דפסק כרבנן בהך דקרדום ובחמץ וכן גבי צלוחית בהלכות פרה קשה לדידיה קושית התוס' וס\"ל לרבינו כמו שתירצו התוס' בתירוץ א' וא\"כ שפיר קשיא ליה למרן גבי בדיקה דדמי לכלים דכמו גבי כלים טעמא דהחמירו משום דאיכא טהרה במקוה ה\"נ איכא תקון בבדיקה ואף דאין הכרח דס\"ל לרבינו כתירוץ ראשון דהתוס' דאפשר דיסבור כתירוץ שני וא\"כ ל\"ק קושית מרן מכל מקום ק\"ל לומר דאף אם יסבור כתי' א' לא קשיא כלל משום דבדיקה דרבנן כמו שתירץ מרן שם יעו\"ש.
ואין להקשות דאי אפשר שיסבור רבינו כתירוץ א' דהתוס' ממ\"ש בפרק ט\"ו משאר אבות הטומאה ה\"ח ספק רה\"ר וכו' אפילו ברה\"י מפני שאין בו דעת לישאל וכתב שם מרן וז\"ל וצ\"ל דמשמע לרבינו דכי תנן אלו ספקות שטיהרו חכמים לאו למימרא שנשתנו אלו משאר ספקות וכו' אלא הספקות שטיהרו חכמים מטעם שאין בו דעת לישאל מני ואזיל והיינו מתני' דפ\"ד דטהרות משנה ז' ופסקה רבינו מתחילת פי\"ד מאותן הלכות יעו\"ש ומכללם איכא ספק טומאה בכלי דאיכא טהרה במקוה והוא שפסק בהלכה ז' וכן אם נסתפק לו אם נגעו משקין טמאים בכלי או לא נגעו הרי הכלי טהור ע\"כ משמע דס\"ל דאף גבי כלים ספקו טהור לא קשיא שהרי כתב מרן שם דטעם כולם משום דטומאת משקין דרבנן יעו\"ש וא\"כ דוקא בטומאה דרבנן אף גבי כלים הקלו אבל בספק טומאה דאורייתא בכלים החמירו ואם כן משו\"ה קשיא ליה למרן גבי בדיקה דדמיא לכלים וכדכתיבנא ותירץ כיון דבדיקת חמץ דרבנן הקלו כמו גבי כלים שנגעו במשקין דרבנן והוי כמו רה\"ר דספקו טהור ודוק.
והתוס' בפסחים שם בדף י' בד\"ה הניח בזוית זו וכו' כתבו וז\"ל דלרבנן צריך בדיקה דחוששין שמא עכבר עשה ולא זה הוא שהניח ולית להו לרבנן הוא שאבד הוא שנמצא אלא כרשב\"ג וכו' א\"נ וכו' עד סוף הלשון וודאי דקשיא להו דלכאורה נראה דהך רבנן הוו רבי דפליג בברייתא דלעיל אדרשב\"ג ואיך בברייתא דלעיל ס\"ל זה שאבד זה שנמצא וכאן ס\"ל אדם טמא נכנס וכו' ולא אמרינן השאילו ושכח והוא הוא וכדלעיל וא\"כ קשה לי טובא דאמאי עשו הצעה זאת שכתבו דלרבנן צריך בדיקה וכו'.
ולכן נראה דכונתם להקשות למאי דמוקים בגמ' הא דהניח בזוית זו וכו' בפלוגתא דרשב\"ג ורבנן דבלא\"ה לא קשיא כלל דלו יהי דהנך רבנן הוו רבי מ\"מ יש לחלק דשאני התם דנאבד ובקשו ולא מצאו ואחר כך מצאו ויש לתלות במקום שהיה מתחילה היה עכשיו אלא דטעה בדעתו משו\"ה אומר רבי הוא שאבד הוא שנמצא לא כן כשהניח בזוית זו ומצאו בזוית אחרת דודאי ברירה ליה מילתא דלא הניחו בזוית זו ס\"ל דתליא באדם טמא וכן רשב\"ג דס\"ל דבודק עד שמגיע לסלע או לבתולה ס\"ל דשאני התם משום דכיון דבדק ולא אשכח אף שאח\"כ מצא תלינן באחר דאי איתא דזה הוי היה מוצאו מתחילה לא כן במצא בזוית אחרת ס\"ל דיש לתלות בדידיה ושכח שדרך בני אדם לעשות כן ולא יהבי דעתם עלייהו ושכח אך למאי דמדמינן בגמ' הך דהניח בזוית זו עם הך פלוגתא ונמצא בהך דחמץ דלרבנן צריך בדיקה א\"כ קשה טובא דמאי שנא כשעל העכבר עם החמץ בפיו ובדק אח\"כ ומצא דא\"צ לבדוק דמדמינן ליה לקבר שאבד וכאן אמר דצריך לבדוק דהא ודאי לא דמי עכבר כמו קבר שנאבד דאמרינן איהו הוא דהתם הקבר אינו זז ממקומו וא\"כ דתלינן דזה הוא שנמצא ולא ראינוהו אבל גבי עכבר דאפשר דכמו שהוליך מכאן הביא ממקום אחר ואפי\"ה תלינן דזה הוא הככר שהיה בפיו ודמינן ליה לקבר א\"כ קשה מאי שנא ואהא תירצו דהנך רבנן לאו היינו רבי דלעיל אלא אחרים נינהו וסבירא להו בההיא דינא דלעיל כרשב\"ג והכא פליגי עליה דרשב\"ג וה\"ט דרשב\"ג מחלק בדינים אלו כדכתיבנא והנך רבנן מדמו גם הך דינא דהכא כההיא דלעיל וס\"ל כרשב\"ג דלעיל ועוד מתרצים דאפי' דהנך רבנן הוו רבי דלעיל הכא איירי בהניח בזוית זו כשאינו יודע כמה ככרות הניח והשתא דמיון הש\"ס דאחרי היות השכחה בחמץ כמה היו דמי לההיא פלוגתא ודוק.", + " או\n שבא עכבר ונטל חמץ וכו'. וכתב הרב המגיד וקי\"ל כחכמים וכו' וכ\"כ בפי' המשנה פ\"ו דטהרות וריש פרק י\"ח דאבות הטומאות ואפילו איכא כמה ס\"ס מטמא וכ\"כ מרן שם יעו\"ש וע\"פ זה אחרי נשיקת ידיו ורגליו אין מקום למ\"ש הלח\"מ לרבינו פי\"ב דמאכלות אסורות הכ\"ט וז\"ל עוד שם הוה עובדא בנהרדעא ואמר שמואל וכו' ספק גוי ספק ישראל וא\"ת לומר גוי ספק נגע ספק לא נגע וא\"כ יש לתמוה על רבינו למה כתב דאם רוב גנבי [העיר] ישראל הא אפילו דהוי מחצה על מחצה גנבי ישראל שרי משום (ס\"ס) [ספיקא] עכ\"ל דלפי מה שסובר רבינו דאפילו ספק ספיקא אסרי רבנן בטהרות ויין נסך מדמי ליה בש\"ס לטהרות ומוכרח דאיהו לא גריס כגירסא שבידנו כמאן כר' אליעזר וכו' לא וכו' אלא בניחותא וכמ\"ש התוס' פרק חזקת הבתים דף נ\"ה ד\"ה ר' אליעזר מטהר ונמצא דהנך דינים דהתם הוי לר' אליעזר ולית הלכתא כוותיה ומשום הכי השמיטם רבינו ז\"ל.
וכעת חל עלינו חובת ביאור למה פסק רבינו כרבנן כיון דמהך ש\"ס דע\"ז נראה דהלכתא כר\"א ונראה דנמשך לההיא דאיתא בב\"ב דף נ\"ה אמר ר\"א אמר ר' יוחנן אפילו לפאה וטומאה והיינו מ\"מ כיון דהביא בש\"ס בתחילה הא דרב אסי דנראה כסתמא דש\"ס ש\"מ הכי ס\"ל לש\"ס ומה גם דלפי רב אסי אתיא הלכתא כרבנן וקי\"ל יחיד ורבים הלכה כרבים וכן נראה דס\"ל לרבא שם בע\"ז בההיא עובדא חמרא שרי מ\"ט רובא גנבי וכו' והיינו כרבנן ועיין שם בע\"ב גבי עובדא אחרינא דאמר ולא ידענא וכו' או משום דסבר רובא וכו' דנראה דלטעמא דרובא הוי כרבנן ודוק.
גם הטור לפי מ\"ש כאן הלכות פסח נראה דפוסק כרבנן וכמ\"ש מרן וכ\"כ גם ביו\"ד סי' קכ\"ט לדעת הטור ואף שהבאים אחריו תמהו עליו דאי פסק כרבנן למה כתב אפי' אם רוב גנבי העיר גוים דהא כיון דאיכא רוב ליכא אלא חדא ספיקא כשראו שהוא יין אי נגעו או לא עיין להש\"ך ולהחבי\"ב שם ומ\"מ כבר כתבו לאיזה דרכים דפסק כרבנן ובספר בית יעקב סי' קס\"א שלט בעצמו לומר דפסק כר\"א ונדחק במה שפסק כאן בהלכות פסח יעו\"ש ואין דעתי נוחה אלא דפסק כרבנן ומה שהקשה ממ\"ש בהלכות יין נסך כבר בא התירוץ בס' הראשון שקדמונו.
ולענ\"ד נראה לתרץ דעד כאן לא אמרינן בעלמא דאזלינן בתר רובא אלא היכא דליכא אח\"כ ספק אחר ברם היכא דאיכא ספק אחר כגון כאן דאף דאיכא רובא גוים מ\"מ אפשר דלא באו אלא בשביל ממון דאיכא ספק ספיקא ספק גוי ספק ישראל וא\"ת לומר גוי אפשר באו בשביל ממון ואף דאיכא רובא גוים לא ימלט מלהסתפק אם הם ישראל כיון דאיכא ספק אחר כנ\"ל.
וכתבו התוס' ד\"ה ספק ביאה טהור פרש\"י וכו' וכן פירש ר\"ת בע\"ז אבל רש\"י פי' שם בענין אחר ונראה לר\"י דטעמא דר' אליעזר דלא גמר מסוטה וכו' עד סוף לשונו וכתב החידושי הלכות על דבריהם וז\"ל וקצת קשה לפי' ר\"ת ור\"י וכו' עד וצ\"ל דמ\"ש לעיל אינו לפי' ר\"ת וכו' עכ\"ל וק\"ק דא\"כ דשם לא אזלי עם פי' ר\"ת ור\"י קשה בתירוץ הב' א\"נ אימור אכלתיה עדיף וכו' וקרוב לודאי הוא עכ\"ל ותירוץ זה נראה דר\"ל דאפילו רבנן דר\"א מודו ומלשון המשנה דתני כל שאתה יכול לרבות ספיקות וס\"ס וכו' נראה דליכא שום ספק דמועיל ולדבריהם הא מועיל זה ולומר דקאי לר\"א הוא דוחק הנראה לעין ועוד קשה דלדבריו התירוץ הוא כר\"א דספק ביאה טהור והוא תימה דנוקים להך מתני' כר\"א דלאו הלכתא דבית הלל שנאה יעו\"ש סוף אהלות וכנראה דגם בית שמאי לא פליגי ועוד קשה דא\"כ מאי מותיב בש\"ס טעמא וכו' ואמאי נימא אכלתיה מי לא תנן וכו' הא ההיא מתני' היא כר\"א והך מתני' היא כרבנן והיא כהלכתא ועוד קשה דקושית התוס' היא מדברי רבנן דאמרו כל שאתה יכול לרבות ספיקות וס\"ס וכו' ודוחק דכוונתם דלא כמאן וזה הוא דוחק גדול דהתוס' ישאו ויתנו לפרש\"י שלא הוזכר במסכתא זאת ומה גם דר\"ת ור\"י לא סברי לה.
אשר על כן נראה לישב הכל והוא דאזלי עם פי' ר\"ת ור\"י דבספק ספיקא פליגי וכמ\"ש אחר כך משמם ואינהו מקשו ממתני' דכל שאתה יכול לרבות ספיקות וס\"ס מרבינן דהכי הלכתא ומתרצי דשאני נדון זה מנדון מתני' דטהרות דהתם איכא טומאה בעולם וכדתניא התם כיצד נכנס למבוי והטומאה בחצר וכו' ספק וכו' וע\"ז איכא ס\"ס לא כן הכא דאמאי אית לן למימר שיהא בו נפל ודמי לספק ביאה דאיכא ס\"ס ואפ\"ה רבנן סברי דלא מהני וה\"ה הכא ותבות ודמי לספק ביאה הוא סיום דאמאי אית לן למימר דתחילת דבריהם ור\"ל דרבנן מודו בהאי כיון דהעיקרא נפל הוא דבר דלא שכיח ולא ספק שקול הוא את זה נ\"ל לפי חומר הנושא עוד עיינתי דרך אחר דחוק מזה ומצאתיהו בס' אליהו רבה דף ל\"ח.
וכתב רש\"י בסוגיין דפסחים ור\"א לא חשיב לה ספק טומאה אלא א\"כ נכנס לשדה אבל אינו יודע אם האהיל או לא אבל השתא הו\"ל ספק ספיקא פי' ספק על ספק לא על ואת\"ל על אימא לא נגע וכתב עליו הרמב\"ן בחי' לב\"ב דף נ\"ה וז\"ל ולא פי' בדברי חכמים כלום אלא שנראה מכאן דרבנן נמי ב' ספיקי חשבי לה ואע\"פ כן מטמאין וכן פירשו אחרים ואיכא למידק עליה מהא דגרסינן פ\"ה דע\"ז דף ע' ע\"ב גבי ההוא פולמוסא דפתח חביתא טובא אתא עובדא קמיה דר' יוחנן ושרינהו כמאן כר' אליעזר דאמר ספק ביאה טהור ואקשינן ספק ביאה ספק מגע הוא לא כיון דפתח חביתא טובא דאדעתא דממונא פתחו וכספק ספיקא דמי משמע דה\"ק כספק ספיקא דמי ולא כספק ביאה ואפילו רבנן מודו ונראה לומר שגורס כספק ביאה וכו' עכ\"ל ולא ידענא מאי קא קשיא ליה ואדרבא רש\"י גורס כגירסא זאת כס\"ס דמי ומכח זה מפרש רש\"י דבספק ספיקא פליגי והוא דשם בש\"ס נראה ברור הכי דמוקי לה כר' אליעזר דאמר כמאן כר' אליעזר יעו\"ש." + ], + [], + [ + "עיין להמל\"מ שכתב וז\"ל ולא ראיתי בדברי הרב המגיד דבר שיורה היפך מזה עכ\"ל וענ\"י הדיוט לא ידענא מאי אידון בדעת הרב דהרי הרה\"מ צווח ככרוכיא כמ\"ש מרן על שם ה\"ה שכתב ותימה גדולה אני רואה בדברי הראב\"ד ז\"ל שהוא מפרש וכו' ומי הזקיקו לזה והרי כל הבעיות הנזכרים שם בכיוצא בזה כולן לענין בדיקה וכו' הרי דמקשה להר\"א אמאי מחלק ביניהם ואי ס\"ל כמרן דעל כולן משיג מה תימה איכא להראב\"ד." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כשבודק \n וכו' על ביעור חמץ . הכי איתא בפסחים במסקנא דף ז' ועיין מ\"ש הרא\"ש שם ומ\"ש בברכות דף ל\"ח גבי המוציא וכו' שדבריו סתרי אהדדי ועיין ישובו להרב מעדני מלך שם ס\"ק י\"ד ד\"ה וסמכינן יעו\"ש ברם למאי דקשיא ליה דהרא\"ש הולך בעקבי התוס' עדיין קשה שכתב בד\"ה והלכתא וז\"ל ואע\"פ דמוציא כו\"ע לא פליגי ובירושלמי מפרש טעמא וכו' נראה מדבריהם דהוי טעם למאי דפסקינן כיחידאה ומ\"מ דלא תיקשי דידיה אדידיה יתכנו הדברים. ברם להתוס' דכתבו דטעמא דפסקינן המוציא כיחידאה משום מאי דאיתא בירושלמי מה יענו למאי דפסקינן בעל ביעור כיחידאה כיון שיכול לומר לבער ככו\"ע.
ולזה יפה השיב אחי יפת החה\"ש שלמה בן עזרא נר\"ו דהתוספות אזלי הכא על פי מ\"ש בפסחים לחד תירוצא דמ\"ש והלכתא על ביעור פירוש גם על ביעור ברם אה\"נ דלבער ודאי שפיר דמי ואם כן גם בברכות שרצו לפרש דהלכתא המוציא דוקא היא משום דאיתא בירושלמי דאי לאו האי טעמא דירושלמי הוה אמינא דגם המוציא וכ\"ש מוציא ועפ\"ז נסתלקה ג\"כ קושית הרא\"ש דקשה דידיה אדידיה דמ\"ש בפסחים דטעמא דעל ביעור הוא כדי לאשמועינן חידושא וכו' היינו משום דכתב דגם על ביעור וכמ\"ש הוא בפי' ברם בברכות שר\"ל דוקא המוציא צ\"ל מטעמא דירושלמי.
והמרדכי ז\"ל כתב וז\"ל והלכתא על ביעור יש לתמוה דכיון דלבער כו\"ע לא פליגי דלהבא משמע אמאי לא אמרינן מידי דלישתמע טפי להבא בשלמא גבי המוציא דפסקינן הלכתא המוציא אע\"ג דמוציא משמע מעיקרא טפי מצא ר\"י הטעם משום מ\"ש בירוש' עכ\"ל הנה הקשה כן משום דלא הבין דוהלכתא על ביעור ר\"ל גם על ביעור כדכתיבנא אלא דוקא כוהלכתא דהמוציא ברם למאי דכתיבנא לא קשה מידי. עוד כתב המרדכי והא דמברך אחר המילה להכניסו דחיישינן שמא תתקלקל המילה והויא ברכה לבטלה עכ\"ל ותמה אחי החכם הנז\"ל נר\"ו דא\"כ בברכה דעל המילה ניחוש ג\"כ להכי ולא נברוך עד אחר המילה ועוד דאיתא בסוגיין בי רב אמרי חוץ מן הטבילה ושופר פי' דא\"צ לברך עובר לעשייתן וקאמר בש\"ס בשלמא לטבילה וכו' אלא שופר מאי טעמא וכי תימא דילמא מתקלקלה תקיעה אי הכי אפילו שחיטה ומילה אלא אמר רב חסדא חוץ מן הטבילה בלבד עכ\"ל הרי דבמילה ליכא למיחש לקלקולא היפך המרדכי.
ונראה לי לחלק דבשלמא גבי ברכת על המילה כיון שהיא ברכת המצוה וצריך לברך עובר לעשייתן לא חיישינן לקלקולא לא כן בברכת להכניסו דלא על זו הנעשה עכשיו מברך אלא משבח ומודה להקב\"ה שצונו על המילה כשתבא לידו ותקנוה כאן לגלות ולהודיע שזאת המצוה נעשה לשם יוצרנו וכמ\"ש התוס' ד\"ה בלבער יעו\"ש אלא דאפ\"ה הקשה המרדכי דמ\"מ יותר טוב לברך אותה קודם המילה וכדהוקשה להם להתוס' שם אף שכתבו כן דא\"צ לברך עובר [לעשייתן] ותירצו דיש חילוק בין כשמברך עושה המצוה לאחר וכן תירץ ג\"כ המרדכי אחר כך ובתירוץ זה מתרץ דכיון דברכה זו לא קאי על זאת שנעשה עכשיו חיישינן לקולא וק\"ל.
ובענין ברכת שהחיינו עיין מ\"ש הטור באו\"ח סי' תל\"ב משם בעל העיטור ואביו הרא\"ש ז\"ל ומ\"ש עליו הרשב\"ץ בס' מאמר חמץ על זה וז\"ל ואני אומר דאין מקום למשא ומתן זה שאין ברכת שהחיינו אלא בדבר שיש לו הנאה כמ\"ש בסוף פסחים בענין פדיון הבן כהן מברך דמטי ליה הנאה ובביעור חמץ דליכא הנאה למה יברך עכ\"ד. ודבריו תמוהים וכי ברכת שהחיינו בהנאה תליא מילתא הא כמה מצות דאית בהו חסרון כיס ומברך שהחיינו סוכה לולב חנוכה ודוגמתן ובש\"ס דקאמר הכי היינו משום דאיכא לספק בכהן או באבי הבן כיון דנעשה ע\"י שנים כהן ואבי הבן ויש צדדין לכאן ולכאן לא כן כשהוא בעל המצוה לחוד אין לספק בו כלל ובין דאיכא חסרון כיס בין דליכא מברך שהחיינו ועוד קשה דמסקנא דש\"ס הוא דאב מברך שהחיינו ואף דליכא הנאה וק\"ל." + ] + ], + [ + [ + "או \n הפקיד אותו ביד גוי וכו'. וכתב הרב המגיד וק\"ו ומה חמץ של גוי שחייב ישראל באחריותו חייב לבערו של ישראל לגמרי לא כל שכן פי' דבריו דכשהחמץ הוא של גוי שהוא ממש שלו אלא דהישראל חייב באחריותו שאם יגנב או יאבד ואפשר לא יגנב ולא יאבד חייב דחשיב כשל ישראל כשהוא של ישראל לגמרי והגוי חייב באחריותו דיותר חשיב משל ישראל ממאי דחשיב משל נכרי לא כל שכן ועיין בסוגייא אי דבר הגורם לממון כממון דמי או לא ועיין מקראי קודש.", + " יכול\n וכו' תלמוד לומר בכל גבולך. ועיין מה שהקשה הלח\"מ ותירץ בתירוץ ב' וז\"ל דנהי דמרבינן הפקידו ביד גוי כשהוא בביתו ובאותה העיר אבל בשדה ובעיר אחרת מנין ת\"ל בכל גבולך. וחוץ דאין תירוץ זה עולה להש\"ס דלא הזכירו שדות וכרמים אלא בורות שיחין ומערות והוי אפילו בעיר עוד קשה טובא דאפי' דבית הגוי הוא בעירו מ\"מ הוא בית הגוי ולא רשות ישראל הוא ואפי\"ה עובר וכ\"ש ברשות ישראל ואף דאינו בעירו דעובר ואם תאמר דבית גוי חשיב כשל ישראל שהרי המקום שמניח בו חמצו ביד גוי הרי הוא ביתו סוף סוף הכל אחד דמה לי בית גוי בעיר הזאת הא מיהא רחוק מיקרי כיון שאינו כל כך קרוב אצלו לילך שם והוה ליה כעיר אחרת ושדה וגם בהלכה ב' הפך רבינו החלוקות וכתב ואפילו בעיר אחרת ואפי' מופקד ביד גוי ועיין להב\"ח סי' ת\"מ על מ\"ש הטור לא שנא אם הוא בביתו וכו' מה שדקדק עליו וסיים אבל בפ\"ד כתוב כתקון עפ\"י הש\"ס יעו\"ש וליתא דמ\"ש יכול לא יהא עובר וכו' תלמוד לומר בכל גבולך לא קאי אלא לחמץ ישראל בבית ישראל וכן נראה ממ\"ש ה\"ב אבל בהפקיד ביד גוי ולא כתב דחייב אפי' בגבול הגוי ואדרבא קשה כמ\"ש החה\"מ שלמה בן עזרא נר\"ו דבכה\"ג בגוי שהפקיד אצל ישראל לא הזכיר כלל מגבול דבחלוקה זאת מוזכר בש\"ס ואדרבא דברי הטור נכונים דבמה שהזכיר בש\"ס הזכיר הוא ג\"כ והוא הדין אידך ולרבינו ז\"ל קשה." + ], + [], + [ + "הגוי \n שהפקיד חמצו אצל ישראל וכו' הרי זה חייב לבערו וכו'. ועיין מ\"ש הלח\"מ עד גם רבינו וכו' כשלא קבל אחריות עכ\"ל וכתב הרב מקראי קודש דף צ' ע\"ב וז\"ל וליתא וכו' אלא לפי' רש\"י כשלא קבל אחריות צריך מדרבנן יחוד בית שלא יאכלנו יעו\"ש ודבריו תמוהים דאיך אפשר לומר דיחוד בית הוי דרבנן והא תניא בברייתא יחד לו בית וכו' שנאמר לא ימצא וקאמר עלה רב אשי אמר לעולם אסיפא קאי וה\"ק יחד לו בית אין זקוק [לבער] שנאמר לא ימצא וכו' והא לאו דידיה דגוי כי קא מעייל לביתא דנפשיה קא מעייל וכו' הרי דהתר דיחוד בית מקרא קא מפיק ליה ואיך נאמר דהוי דרבנן.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל ועוד קשה לפי' רבינו ורש\"י דבלא קבל סגי ביחוד בית א\"כ למה הוצרכו בגמ' כשאמרו שם אמר מר יכול יטמין וכו' והקשו והא אמרת וכו' ותירצו הא בדקביל עליה אחריות הא דלא קביל לימא אידי ואידי בדלא קביל הא דיחד לו בית הא דלא יחד דהשתא דחיק בב' דוחקי חדא דמוקים חדא בשקבל אחריות ואפי' ייחד ואחרת בדלא קבל ויחד והא טפי עדיף וכו' עכ\"ל ולא ידעתי איך הוו ב' דוחקי ואינו אלא חד דכשם דהשתא מוקים בגמ' הא דקבל הא דלא קבל ולעולם ודאי דלדעת רש\"י שניהם איירי אפי' ביחד לו בית דב' צריכי להתירה יחוד ולא יקבל אחריות כן כשנאמר לחלק הא ביחד הא בלא יחד ושניהם איירי אף דלא קבל אחריות דב' צריכי להתירה ואפוכי מטרתא הוי ועוד קשה דאמאי לא הקשו כן להתוס' דפליגי עם רש\"י וסבירא להו דבחדא סגי להתירה או שלא יקבל אחריות או יחוד בית א\"כ הוה מצי לתרץ הא דיחד לו בית הא דלא יחד לו בית ושניהם כשקבל אחריות וכדקשיא ליה לדעת רש\"י ואי ידע התירוץ וכמו שתירצנו מאי קא קשיא ליה לדעת רש\"י.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל ועוד דלא הוה שייך לאקשויי אפירכא דהיינו מקשינן לאיכא דאמרי דאמר הניחא למ\"ד לאו כממון דמי אלא למ\"ד וכו' דהא כיון דלא קבל אחריות לאו גורם לממון הוא ושפיר אצטריך קרא להכי עכ\"ל פי' דבריו דאי הוה משני בגמ' הא דיחד לו בית הא דלא יחד הן אמת דהוה שייך עדיין פירכא דהניחא למ\"ד דבר הגורם לממון כממון דמי וכו' ועל דרך זה דמידי הוא טעמא דאסור בפיקדון משום דליכא ב' יחוד בית ולא יקבל אחריות אבל אי איכא חד מינייהו אסור משום דקבלת אחריות הוי כממון ואהא שייך להקשות הניחא למ\"ד דבר הגורם לממון וכו' אך הפירכא דאיכא דאמרי לא שייך להקשות בשום צד דכל הפירכא היא דלמ\"ד כממון דמי קרא למה לי ולזה לא קשיא דמוקמינן לקרא בשלא קבל אחריות ולא יחד לו בית דאסיר.
ועיין להמל\"מ מ\"ש על דברי הריב\"ש וז\"ל גם מ\"ש וכו' גם בזה לא ירדתי לסוף דעתו וכו' והוי הפקר וכו' עכ\"ל ואני לא ידעתי מאי קא קשיא ליה דהא לדעת הריב\"ש דהישראל חייב באחריותו לגוי הנותן מעות מה לי אם הוא הפקר או אם הוא ברשות הגוי הראשון הא מיהא הישראל חייב באחריות ומ\"ש הריב\"ש והרי הוא ברשות הגוי הראשון י\"ל דע\"כ לא אמרינן דהגוי מכי מטי זוזיה לידיה נסתלק אלא בקרקע אבל במטלטלין כיון שעודן בידו ולא זכה אחר בהם נימא דנשאר עדיין בגוי הראשון וכעת לא אוכל לבקש תבלין לזה ומ\"מ כיון דס\"ל להריב\"ש דחייב ישראל באחריותו הדין נאה ומתקבל אך קשה על הריב\"ש דמהיכן בא לו דחייב באחריותו דהא הו\"ל כשטר חוב ורובא דרבוותא סברי דאינו חייב באחריותו ודוק." + ] + ], + [], + [ + [ + "מצות \n עשה וכו' שנאמר בערב תאכלו מצות וכו'. הכי איתא בפסחים דף ק\"כ אמר רבא מצה בזמן הזה דאורייתא וכו' ורב אחא בר יעקב אמר דרבנן וכו' וכתב התוספות צ\"ע בההיא סוגייא דפרק כל שעה דמשמע בין לר' יהודה בין לר' שמעון ס\"ל דהוי דאורייתא וכו' וצ\"ל דההיא פלוגתא אליבא דרבא ולא כראב\"י עכ\"ל ופי' דבריהם דקאמר בש\"ס הך קרא אתא לר\"י להך דרשא והך קרא להך דרשא וכן לר\"ש כל זה לרבא ואה\"נ דלראב\"י לרש\"י הוא מדרבנן דלא נפקא ליה מקרא דבערב ולפי דבריהם י\"ל דא\"כ מאי קאמר בש\"ס תניא כוותיה והא גם ראב\"י ס\"ל דאיכא תנא דסובר הכי והיינו ר\"י ואיהו דקאמר כר\"ש ועוד וכי בפלוגתא דתנאי קמפלגי והכונה בש\"ס לפי דבריהם הכי דרבא דקאמר דאורייתא הוא דכו\"ע בין לר\"ש בין לר\"י וראב\"י דקאמר דרבנן הוא לר\"ש ואהא קאמר דתניא כוותיה דרבא דלכו\"ע הוי דאורייתא ממאי דקאמר ת\"ל בערב וכו' וא\"כ האי תנא ודאי שהוא ר\"ש דלר\"י נפקא ליה משבעת ימים תאכל עליו מצות ועיין להלח\"מ מה שהקשה לרבינו ומה שתירץ ולי נראה במה שהוא דרך רבינו בכמה מקומות דכל שהדין אמת אף דמפיק ליה בש\"ס מקרא אחד איהו מייתי מקרא אחרינא ומ\"מ אחרי ראות מ\"ש רבינו לקמן ה\"ד אין אדם וכו' שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות והוא מברייתא דף ל\"ה יעו\"ש ועיין בחידושי הלכות שם דכתב דהוא הדין דהוי מצי למימר לר\"י דאתא קרא לדרשא דדברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו במצה וכו' אין מקום לק' כלל ועפי\"ז אין מקום לקושית התוס' בדבור שהזכרנו וז\"ל ומ\"מ תימה וכו' יעו\"ש ודוק." + ], + [ + "בלע \n מצה וכו'. עיין מ\"ש הראב\"ד ומ\"ש הרב המגיד עליו ומ\"ש הלח\"מ בפי' דברי הראב\"ד דהיה לו נוסחא אחרת בש\"ס יע\"ש ולענ\"ד ליתא דא\"כ הו\"ל להראב\"ד להשיגו בחלוקת בלע מצה ולא להמתין עד בבא בלע מצה ומרור." + ], + [], + [], + [ + "מצה \n שלשה במי פירות וכו'. וכתב הרב המגיד וז\"ל ואמנם ראיתי מי שכתב וכו' ועיין להלח\"מ שכתב וז\"ל יש להקשות על רבינו וכו' וראיתי מי שתירץ ונכון וכ\"כ הפר\"ח סי' תס\"ב וראיתי להרמב\"ן במלחמות גבי סוגיית דף ל\"ו אין לשין עיסה בפסח וכו' דברים סותרים לתירוץ זה וז\"ל ועדיין דברי בעל המאור קרובים אלא שיש לרחקם ולסמוך דברי רבינו הגדול ז\"ל שהרי הביאו בגמ' ר' יהושע בן לוי ללמד שאין יוצאין ביום ראשון במצה עשירה כדברי ר\"ע ואם בלא מים תיפוק ליה משום דכל שאינו בא לידי חימוץ אין יוצאין בו במצה ואם תאמר לשאר מינין נצרכין הא ליתא כדאתמר לעיל בדריש לקיש דברים שאין אדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח כגון מצה עשירה אין חייבין על חימוצה כרת ואעפ\"י שיש במינם חמץ ומצה ואע\"ג דאידחי האי סברא במסקנא היינו לומר שיש שחייבין על חימוצו כרת ואין יוצאין בה משום דאינו קרוי מצה אבל אין לך דבר דאינו בא לידי חימוץ שיהיו יוצאין בו משום מצה דהא איתקוש עכ\"ל.
ודבריו כספר החתום וצריכין ביאור ולענ\"ד הכי פירושו וא\"ת לשאר מינין נצרכא כלומר וההקש דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו וכו' ר\"ל ישנו במינו ואה\"נ דבנילושה בשמן וכו' יוצא י\"ח הא ליתא מדחזינן לריש לקיש כשעשה ההקש להיפך כל שישנו בשבעת ימים תאכל עליו מצות חייבין על חימוצו כרת ואי לא לא ופוטר במצה עשירה מחימוץ הרי דלא אזלינן בתר המין אלא בתר המעשה אי יוצא י\"ח באותה מצה עובר בבל תאכל חמץ ואי לא לא ואף אנו נאמר כן כשנעשה ההקש היפך מזה כל שישנו בבל תאכל חמץ דהיינו דלא נילושה בשמן ישנו באכילת מצה ואי לא לא ואע\"ג דאידחי האי סברא מכח ברייתא דהמחהו וגמעו היינו טעמא דאידחיה דקושטא הוא דס\"ל להש\"ס דלא אמרינן הקש כזה דהחמץ תלוי במצה אלא שיש שחייבין על חמוצו כרת ואין יוצאין בו משום מצה ברם הסברא דמאי דתלי רחמנא המצה בחמץ הוי גם כשנילושה בשמן דכשם דאינו מחמיץ כך אינו יוצא י\"ח כדחזינן לר\"ל להס\"ד זה נשאר בקיומו ואינו נדחה הא דר\"ל אלא משום דהעיקרא לא ס\"ל לש\"ס דחמץ תלוי במצה ואה\"נ דאי הוה ניחא לש\"ס ההקש היה עושהו גם כשנילושה בדבר שאינו מחמיץ איך שיהיה נמצא א\"כ דברים אלו סותרים לדבריהם.
וראיתי להרב הליכות אלי דף ע\"ד הקשה קושית הלח\"מ משם מהרש\"ך והשיא כונת הרב המגיד לכונה אחרת יעו\"ש וסיים שהוא חריף וישר ולענ\"ד הוא חריף אבל אינו ישר ומה גם דלפי דרכו יוצא דפי' הירושלמי הוא בלש במשקין בלא מים כלל ומלשון הירושלמי שהזכיר הרה\"מ לעיל פ\"ה ה\"כ ז\"ל אמר ר' יהושע בן לוי אותו כזית שאדם יוצא י\"ח בפסח צריך שלא יהיו בו משקין משמע שלא יהא תערובת משקין עם מים.
וכתב הרא\"ש בסוגיין דף ל\"ה וז\"ל אמר ריש לקיש עיסה וכו' ואסיקנא דטעמיה דמי פירות אין מחמיצין משמע [וכו'] ולקי עליה וה\"נ אמרו לקמן אין לשין את העסה ביין ושמן ודבש ואם לש תשרף מיד וקשה וכו' ופי' ר\"ת וכו' וכן מוכח פרק כל המנחות עכ\"ל וקשה דמלשון זה וה\"נ אמרו לקמן וכו' תשרף משמע דר\"ל הכי נמי ס\"ל דתשרף משום שלא יהא עובר בלאו משום דמחמיץ מיד ואהא הקשה ותירץ משם ר\"ת וקשה דא\"כ איך מייתי עלה ההיא דמנחות דמסיק דהוא במים והא א\"כ מיד מחמיצין וכדקאמר ת\"ק תשרף וכן ס\"ל לר\"ל ואיך מייתי עלה דבר בהפכו ולענ\"ד ה\"פ דמאי דקאמר וה\"נ הוא לומר דאיכא מאן דס\"ל דעובר בלאו דחכמים אמרו בהך ברייתא תאפה כלומר בדיעבד או לש וה\"ט משום דס\"ל דמחמיץ אלא דלאלומי למילתיה הביא מרבן גמליאל דתשרף מיד אבל לעולם ר\"ל לא ס\"ל הכי אלא כרבנן דצריך ליזהר בו ואהא הקשה ותירץ משם ר\"ת והביא מהא דמנחות דמחמיץ אבל לא מיד וההוא תנא ס\"ל כחכמים כאן כן נראה לי.
עוד כתב הרא\"ש שם והשתא לדבריו וכו' עד ועוד נ\"ל דליתא וכו' עכ\"ל וחוץ שתמהו עליו שדבריו סתרי אהדדי למ\"ש ריש פרק אלו עוברין עוד קשה במה שהקשה מההיא דמנחת נסכין וכו' ומאי קושיא הרי\"ף פסק כר\"ע וההוא תנא לאו ר\"ע ואין זו קושיא דההוא תנא מוקי לה בש\"ס שם שהוא ר\"ע אך קשה במ\"ש הלכך נ\"ל וכו' עד ועוד נ\"ל דא\"כ דמוקי לברייתא דמי פירות עם מים ואפ\"ה קאמר ר\"ע דאין מחמיצין כלל פי' דלא אתי לידי חימוץ ההיא דמנחת נסכין שהוא ר\"ע היאך קאמר דאתי לידי חימוץ ונראה לומר בדוחק דלא אתי אלא כלפי הקושיא הראשונה שהקשה על הרי\"ף כלומר אי לא הוה הקושיא בתרייתא אבל כלפי הקושיא הב' כתב אח\"כ ועוד נ\"ל וכו' עוד י\"ל בהאי פי' דהרא\"ש דמסיק דמי פירות לחודייהו איירי בברייתא וא\"כ ר\"ג וחכמים סבירא להו דמחמיץ א\"כ מאי מותיב במנחות ומי פירות לחודייהו מחמיצין וכו' ומאי קושיא הא איכא תנאי דסבירא להו הכי ומה גם דהלכה כוותייהו.", + " אבל\n אין לשין אותן וכו'. וכתב הראב\"ד אע\"ג דתניא וכו' משנאפת עכ\"ל ודבריו תמוהים דהא בירושלמי הביאו הפר\"ח סי' תס\"ב אמרינן בהדיא בעד התוספתא הלזו דאיירי קודם אפיה וכן קשה על הרב המגיד ודוק עוד ראיתי במכתב שהקשה לדברי הראב\"ד מש\"ס דפסחים דף ל\"ח ע\"ב על ברייתות דתני יכול יוצא י\"ח בחלות תודה ורקיקי נזיר וכו' ותיפוק ליה דהוי מצה עשירה וכו' וקאי בין ללחמי תודה בין לרקיקי נזיר דהיה משיחה שלהן אחר אפייתן וכן כל הרקיקין וכמ\"ש רבינו פ\"ט דמעשה הקרבנות הכ\"א ופי\"ג ה\"ח וא\"כ דכל דהתבלין הם אחר אפייה לא חשיב מצה עשירה מאי קשיא להו לש\"ס ותיפוק ליה וכו' נימא דמשום רקיקים יהיב בברייתא האי טעמא ואגב נקט חלות תודה כיון דלקושטא דמילתא הדין אמת ואף דנמעט מטעם דהוי מצה עשירה אין קפידא אלא וודאי דס\"ל לש\"ס דגם אי התבלין הן אחר האפיה חשיב מצה עשירה ממורי הרב יאודה אשכנזי ז\"ל ולענ\"ד חישבתי דרכי לתרץ דמ\"ש רבינו שם ברקיקין דהשמן היה אחר אפיה אינו מוסכם וכ\"כ יראה לי יעו\"ש וא\"כ מ\"ש רש\"י ד\"ה ות\"ל וכו' דהא נילושה בשמן עכ\"ל לאו אלחמי תודה קאי אלא גם לרקיקין והראב\"ד ס\"ל כרש\"י וזהו שכתב הראב\"ד ההיא וכו' משנאפית כלומר משא\"כ להרמב\"ם דאי אפשר לישב הכי דלדידיה אף לאחר אפיה חשיב מצה עשירה וא\"כ קשיא ליה התוספתא מ\"מ קשה דא\"כ הו\"ל להראב\"ד להשיגו שם אלא וודאי דמשמע דמודה לו." + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "ואוכל \n כזית וכו'. ובשו\"ע סימן תע\"ג כתב ויקח מהכרפס פחות מכזית וכו' ע\"כ ושמעתי מקשים דכיון שהוא פחות מכזית בדוקא למאי אצטריך נטילת ידים לצורך האי טבולא שהקדים נוטל ידיו לצורך טבול ראשון ולא יברך וכו' והא פסק הוא ז\"ל בהלכות נטילת ידים סי' קנ\"ח ס\"ב דאם אוכל פחות מכזית א\"צ נטילה והוא מוסכם.
ולענ\"ד נראה דשאני הכא בפסח כיון דכו\"ע עבדי טבול זה בליל פסח חששו דשמא יהיו טועים ולא יחלקו מכזית לפחות מכזית ויאמרו כשם דבטבול פסח לא נטלנו הוא הדין דשאר ימות השנה דמאי שנא ויתבטל נטילת ידים דטבולו במשקה ולכן הצריכו נטילה גם בפחות מכזית בליל פסח מה שאין כן בפחות מכזית דלחם דפסק שם דא\"צ נטילה דאין זה מעשים בכל יום ולא אתו למסרך ממנו ולבטל נטילת ידים ולכן אוקמוהו אדיניה דא\"צ נטילת ידים עוד י\"ל דשאני הכא גבי פסח כיון שהוא דבר דטבולו במשקה ואיכא מאן דאמר דבזמן הזה א\"צ נטילה לטבולו במשקה הביאו מרן בב\"י סי' קנ\"ח לכן חששו שיבואו לטעות ולא יחלקו בין כזית לפחות מכזית ויאמרו אין נטילה לטבולו במשקה משא\"כ בפת דליכא למטעי לומר א\"צ נטילה לפת ואדרבא הרואה שאינו נוטל לפת שאול ישאל למה אינו נוטל לפת ובאה לו התשובה נצחת כי בפחות מכזית א\"צ נטילה ויודע טעמו של דבר. עוד י\"ל דשאני בפת דלא החמירו גם בפחות מכזית משום דהוי חומרא דאתי לידי קולא דכיון דנטילת ידים דפת רגיל לברך על נטילת ידים טועה ומברך גם בנוטל לפחות מכזית ומשו\"ה לא הצריכוהו נטילת ידים משא\"כ באוכל טבולו במשקה כיון דהצריכוהו נטילה לא פלוג רבנן מכזית לפחות מכזית כיון דליכא למיחש לה לשום תקלה.
ואחר זמן רב שכתבתי זה שבתי וראה בשורשן של דברים וראיתי להרב מעדני מלך ולהמג\"א סימן קנ\"ח ס\"ק ד' שכתבו דנוסחא מוטעת נזדמנה להב\"י ברוקח והנוסחא הישרה צ\"ל דעל פחות מכביצה א\"צ נטילה כדאמרו בסוכה דף כ\"ז יעו\"ש ומ\"ש בט\"ז ס\"ק ב' אבל בפחות מכזית מפורש בש\"ס סוכה דא\"צ נטילה ט\"ס הוא וצ\"ל פחות מכביצה יעו\"ש נמצא א\"כ קושית המקשן דכתיבנא קשה גם לרבינו דהצריך כזית לאכילת הכרפס דהא מיהא הוא פחות מכביצה ובפחות מכביצה א\"צ נטילה ולמה הצריך נטילה רבינו לטבול הראשון שהוא בכזית ונראה דלרבינו לא קשיא כלל משני צדדין חדא דרבינו לא פסק האי דינא דפחות מכביצה אין צריך נטילה דאיכא דסוברים הכי וא\"כ לא קשיא והב' לו יהי דפסק כן מ\"מ הא צריך ליטול במפה ולאכול ומשו\"ה הצריכו נטילה כי היכי דלא לשתרבב מפחות מכביצה לכביצה.
אך קשה למרן דהעתיק דברי הרוקח כמו שהן בפחות מכזית ולאו מהאי סוגיא דסוכה אתי עלה דהתם ליכא כזית ומשו\"ה לא הזכיר נטילה במפה קשה קושיית המקשן וצריך לתרץ כדתריצנא ודע דע\"פ סברת התוס' שבפרק ערבי פסחים דף קט\"ו ע\"א ד\"ה כל שטיבולו במשקה שחלקו על רש\"י וכתבו דטעם נטילה בטיבולו במשקה לאו משום סרך תרומה כפת הוא אלא משום שלא יטמא משקין להיות תחילה ויהא אסור לשתותן ולפסול את גופו וכו' יעו\"ש לא קשה ג\"כ קושית המקשן דשאני אכילתן דפחות מכזית א\"צ נטילה לפי שאין אוכל פחות מכביצה מטמא טומאת אוכלין משא\"כ בנוטל לדבר שטיבולו במשקה דהוי משום חששא שלא יטמא המשקין להיות תחילה מה לי כביצה מה לי פחות מכביצה ברם לפי שיטת רש\"י צריך אנן למאי דתריצנא בדברות הראשונות.
וכעת חזינא דגם לסברת התוס' קושית המקשן במקומה עומדת דלדידהו אין צריך נטילה כלל לדידן שאין אנו מוזהרין בטומאה ולהכי א\"צ לברך על הנטילה כמבואר בדבריהם ולהכי פסק מרן שלא יברך מספק וא\"כ עדיין קשה דוודאי מאי דאצריך מרן נטילה הוא שחשש לסברת רש\"י דהנטילה היא משום סרך תרומה וא\"כ קשה למה צריך נטילה על פחות מכזית דאי כהתוס' מעיקרא נטילה א\"צ כלל אפי' ביותר מכזית." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..ee08987833b2670406e722af03a1fc88c3b0e282 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,48 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שביתת עשור", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [], + [ + "כללו \n של דבר אין בין וכו'. ועיין להלח\"מ מה שהקשה ומה שתירץ ועיין מה שהקשה עליו הרב מרכבת המשנה גם בס' יד אהרן סי' תרי\"א הגהות ב\"י ולענ\"ד לא קשה מידי דגם הלח\"מ ס\"ל לדעת רבינו דתנא ושייר אלא דבעניינים אלו ר\"ל דהאי חילוקא הוא בעניינים אלו דהיינו דמלאכה אבל בענין אחר דהיינו דקניבת ירק איכא חילוק אחר ואף דכלל בתחילה ששוין בין בדאורייתא בין בדרבנן החילוק בדרבנן שיירו כדשייר במתני' וכדכתב הרשב\"א שהכריח דמתני' כייל בין בדרבנן בין בדאורייתא ושייר ופשוט.
ודע דמ\"ש עוד הלח\"מ בה\"ג וי\"ל וכו' תירץ כן עפ\"י מ\"ש לעיל בה\"א בתירוץ א' ברם למ\"ש בסוף ההלכה וז\"ל ועוד י\"ל דרבינו יתרץ כתירוץ התוס' גם בה\"ג יתרץ כן ודברי הלח\"מ אלו שכתב ועוד י\"ל וכו' אשתמטתיה להרב יד אהרן שם עוד אפשר לענ\"ד לפרש במ\"ש רבינו בעניינים אלו למעט דבענין אחר איכא עוד חילוק אחר דהיינו דביום הכיפורים איכא תוספת בעינוי מדאורייתא ובשבת ליכא תוספת במלאכה כמ\"ש מרן בב\"י סי' תר\"ח שכן נראה מדברי רבינו פ\"א משביתת עשור ואף שיש לתרץ בזה עוד תירוצים אחרים מ\"מ רבינו מתרץ גם לזו בתנא ושייר.
ועפ\"י האמור אין מקום למ\"ש בחי' הריטב\"א למס' יומא בהג\"ה לאחד קדוש בדף ס\"ו ע\"ב גבי הא דרפרם דאמר זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ולא ליוה\"כ וז\"ל ובודאי דהא מתני' פליגא אמתני' דאין בין שבת ליוה\"כ וכו' עכ\"ל וליתא דתנא ושייר כדשייר הנך דכתבינן ושוב ראיתי גם להרב קרבן חגיגה דף מ' על מ\"ש רש\"י בסוטה דף מ\"א ע\"א ד\"ה מכאן ואילך וכו' דקסבר אין עירוב והוצאה ליוה\"כ וכו' עכ\"ל כתב וז\"ל וצריך לתרץ משנתנו דאין בין שבת ליוה\"כ עכ\"ל וכבר כתיבנא דא\"צ לתרץ אלא דתנא ושייר.
אך אי קשיא הא קשיא מה שכתוב אצלי בגליון הרב קרבן חגיגה וז\"ל ואני מוסיף להפליא מש\"ס כריתות דף י\"ד שדחה כך פשיטותא דרפרם וסיים אלא הא דרפרם בדותא היא ועיין שם בתוס' שכתבו דאף דביומא לא סיימו הכי דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר ואיך כתב רש\"י נגד הש\"ס ואף שצדד רש\"י וכתב אי נמי ירושלים [וכו'] מערבין את כולה מ\"מ אין כאן מקום לספק כלל גם ביומא דף ע' ע\"א כתב רש\"י כא\"נ דיש עירוב והוצאה ליוה\"כ אלא דמערב יוה\"כ הביאום ומ\"מ מ\"ש בתחילה בסוטה נראה בתימה גדולה וכעת ראיתי להרב יד אהרן נר\"ו בסי' תרי\"א הגהות ב\"י תמה עליו מההיא דכריתות כדכתיבנא.
ואולם לצאת ידי חובה שאנו חייבין להליץ טוב בעד מאור עיננו רש\"י ז\"ל דכל רז לא אניס ליה נראה ובהקדים מ\"ש הרא\"ם בתוספותיו על הסמ\"ג על מה שכתב הסמ\"ג דשוין הם שבת ליוה\"כ גם באיסור טלטול ושבפרק אמרו לו מסיק דליתא לדרפרם דאמר אין איסור הוצאה ליוה\"כ ולא עירוב כתב הרא\"ם וז\"ל ולא שמעתי מנ\"ל לסמ\"ג הא לימא דהא דרפרם דאמר בגמ' בדותא היא ה\"פ הא דהוכיח רפרם ממתני' ומברייתא דב' שעירי בדותא היא דאין משם הוכחה וכדדחי הש\"ס בפי' ולא שיש להוכיח משם דיש עירוב והוצאה היפך דברי רפרם דלא נאמר אלא בדרך דחייה בלשון דילמא וכו' אלו דבריו וזה דעת רש\"י דלא חש להצד הא' לסוגייא זאת דכריתות ואף דמרן בב\"י סי' תרי\"א כתב על דברי הרא\"ם אלו וז\"ל ולי נראה דאי בדרך דחייה וכו' לא הו\"ל לאסוקי להש\"ס ולומר אלא דרפרם בדותא היא וכו' עכ\"ל והמה דברים נכונים לכאורה מ\"מ כיון דחזינן לש\"ס דפרק ב' שעירי דלא דחו לדברי רפרם משמע דאינו אלא דחייה בעלמא ובדרך דילמא ודינא דרפרם כדקאי קאי ובהכרח צריך לפרש בסוגייא דכריתות כדפי' הרא\"ם ז\"ל ולא ס\"ל כדכתבו התוס' דדברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר ורש\"י ז\"ל לא סבר לה הכי בהנחה מונחת אלא לצד אחד וצידד וכתב א\"נ וכו' דיש עירוב וכדעת התוספות וביומא החליט המאמר כאי נמי שהוא כדעת התוס' שהוא יותר מרווח נמצא דברי רש\"י נכונים ומבוררים.
וזה נראה דעת הרי\"ף והרא\"ש בפ\"ק דביצה דכתבו דיש עירוב ביוה\"כ מברייתא דערובין דף ל' אמרו להן בית הלל לבית שמאי אי אתם מודים שמערבים לגדול ביוה\"כ אמרו להם אבל וכו' וז\"ל ש\"מ בין ב\"ש בין ב\"ה ס\"ל דמערבין לגדול ביוה\"כ עירובי תחומין ועירובי חצירות כשבת וכן הלכה עכ\"ל ולא פשטו מש\"ס דכריתות דאיכא למדחי כדדחי הרא\"ם כדכתיבנא ורש\"י ז\"ל להצד הא' דכתב דליכא עירוב ביוה\"כ לא קשיא ליה מהא דעירובין דמוקי לה כפשטא בעירובי תחומין וכמו שגמגם מרן בב\"י סי' תרי\"א והיא דחיה גמורה ואדרבא קשה על הרי\"ף והרא\"ש דמאי פשטו מינה ואף שהרב תפארת שמואל בין בנימוקיו על הרא\"ש בין בנימוקיו על הטור דחי לה וז\"ל ולי נראה דלק\"מ דאי אתחומין קאי מה הקשו ב\"ה לב\"ש דהיאך מערבין בתחומין ביוה\"כ דבעינן סעודה הראויה וכו' דילמא הא דמערבין ביוה\"כ היינו ברגלים דאמר שביתתי במקומי אלא על כרחך אחצרות קאי ובעינן פת ודוק אין דבריו מובנים דדברים כאלו שייך כשמקשים זה לזה מדבר שבחוץ כגון מכתוב או ממשנה או ברייתא שייך לומר דמאי קושיא אימא דהכתוב או המשנה וכו' איירי בהכי אבל כשאומרים זה לזה אי אתה מודה לי וכו' ודאי דיודע דמודה לו במה שממנו סתירה לחבירו והכא ודאי דיודע דמודה לו דגם בעירוב דסעודה מערבין לגדול ביוה\"כ וא\"כ עדיין י\"ל דבתחומין דוקא איירו ודברי מרן נכונים.
ונראה לענ\"ד דזה כונת רבינו ישעיה שתפס על הרי\"ף וז\"ל ואינו נראה לי מה שדקדק מכאן דיוה\"כ צריך עירובי חצירות דההיא לאו בעירובי חצירות קא מיירי אלא בעירובי תחומין שאף יו\"ט נמי צריך אבל עירובי חצירות מנ\"ל עכ\"ד וכתב עליו הרא\"ם בנימוקיו על הסמ\"ג וז\"ל ולא ידענא מנ\"ל לר\"י דההיא וכו' איירי בעירובי תחומין וכו' אי משום דהסוגייא איירי בעירובי תחומין אימא ה\"פ אי אתם מודים לי וכו' בין עירובי חצרות בין עירובי תחומין וכו' עכ\"ל והכי מתפרשין דברי ר\"י דהיאך מדקדק מכאן דיש עירובי חצירות ביוה\"כ דההיא לאו בעירובי חצירות קא מיירי בהכרח אלא בעירובי תחומין דוקא נאמר והכי מסתברא כיון שאף ביו\"ט נמי צריך עירובי תחומין אבל עירובי חצירות לא והיינו הקושיא בעצמה שהקשה הרא\"ם אח\"כ לעצמו וז\"ל אך קשה וכו' יעו\"ש באופן דליכא הוכחה מההיא דכל מערבין עוד קשיא לי על הרי\"ף והרא\"ש דמאי מייתו מההיא דעירובין דאיכא עירובי חצרות ביוה\"כ אימא דהתם איירי ביוה\"כ שחל בשבת וה\"ק להו אי אתם מודים דמערבין לגדול ביוה\"כ בדאיכא צורך עירוב דהיינו כשחל בשבת ואף דלא חזי לאכול ואה\"נ דביוה\"כ דחול א\"צ לערב באופן דבראיה זאת איכא למשדי נרגא טובא ואין ממנה מקום לאתמוהי על רש\"י להצד שכתב דאין עירוב והוצאה ליוה\"כ ואחרי כל הכתוב חמותי ראיתי מ\"ש רש\"י ביבמות דף ל\"ד ע\"א ד\"ה אם היתה שבת וז\"ל אבל משום יוה\"כ וכו' דאין עירוב וכו' והכי מפרש בכריתות וכו' עכ\"ל וכל אשר בתוכו יתמה דבכריתות הוי איפכא דקאמר הא דרפרם בדותא היא וכו' מוכרח דדבריו אלה אזלי כהצד הא' שכתב בסוטה וקא מפרש מ\"ש בדותא היא להכרח ולא לדין וכדכתיבנא לעיל וזה מופת חותך וחדאי נפשאי שאחרי זה ראיתי להרשב\"א בחי' ליבמות הקשה כן לרש\"י מההיא דכריתות ותירץ כדתריצנא יעו\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "גם דברי הלח\"מ עיין בחידושי פ\"ב מהלכות שבת ה\"ב." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..93e5e7b779a8b0c211935d7f6a4b0ca484eb9f8f --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,45 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Rest_on_the_Tenth_of_Tishrei", + "text": [ + [ + [], + [ + "כללו \n של דבר אין בין וכו'. ועיין להלח\"מ מה שהקשה ומה שתירץ ועיין מה שהקשה עליו הרב מרכבת המשנה גם בס' יד אהרן סי' תרי\"א הגהות ב\"י ולענ\"ד לא קשה מידי דגם הלח\"מ ס\"ל לדעת רבינו דתנא ושייר אלא דבעניינים אלו ר\"ל דהאי חילוקא הוא בעניינים אלו דהיינו דמלאכה אבל בענין אחר דהיינו דקניבת ירק איכא חילוק אחר ואף דכלל בתחילה ששוין בין בדאורייתא בין בדרבנן החילוק בדרבנן שיירו כדשייר במתני' וכדכתב הרשב\"א שהכריח דמתני' כייל בין בדרבנן בין בדאורייתא ושייר ופשוט.
ודע דמ\"ש עוד הלח\"מ בה\"ג וי\"ל וכו' תירץ כן עפ\"י מ\"ש לעיל בה\"א בתירוץ א' ברם למ\"ש בסוף ההלכה וז\"ל ועוד י\"ל דרבינו יתרץ כתירוץ התוס' גם בה\"ג יתרץ כן ודברי הלח\"מ אלו שכתב ועוד י\"ל וכו' אשתמטתיה להרב יד אהרן שם עוד אפשר לענ\"ד לפרש במ\"ש רבינו בעניינים אלו למעט דבענין אחר איכא עוד חילוק אחר דהיינו דביום הכיפורים איכא תוספת בעינוי מדאורייתא ובשבת ליכא תוספת במלאכה כמ\"ש מרן בב\"י סי' תר\"ח שכן נראה מדברי רבינו פ\"א משביתת עשור ואף שיש לתרץ בזה עוד תירוצים אחרים מ\"מ רבינו מתרץ גם לזו בתנא ושייר.
ועפ\"י האמור אין מקום למ\"ש בחי' הריטב\"א למס' יומא בהג\"ה לאחד קדוש בדף ס\"ו ע\"ב גבי הא דרפרם דאמר זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ולא ליוה\"כ וז\"ל ובודאי דהא מתני' פליגא אמתני' דאין בין שבת ליוה\"כ וכו' עכ\"ל וליתא דתנא ושייר כדשייר הנך דכתבינן ושוב ראיתי גם להרב קרבן חגיגה דף מ' על מ\"ש רש\"י בסוטה דף מ\"א ע\"א ד\"ה מכאן ואילך וכו' דקסבר אין עירוב והוצאה ליוה\"כ וכו' עכ\"ל כתב וז\"ל וצריך לתרץ משנתנו דאין בין שבת ליוה\"כ עכ\"ל וכבר כתיבנא דא\"צ לתרץ אלא דתנא ושייר.
אך אי קשיא הא קשיא מה שכתוב אצלי בגליון הרב קרבן חגיגה וז\"ל ואני מוסיף להפליא מש\"ס כריתות דף י\"ד שדחה כך פשיטותא דרפרם וסיים אלא הא דרפרם בדותא היא ועיין שם בתוס' שכתבו דאף דביומא לא סיימו הכי דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר ואיך כתב רש\"י נגד הש\"ס ואף שצדד רש\"י וכתב אי נמי ירושלים [וכו'] מערבין את כולה מ\"מ אין כאן מקום לספק כלל גם ביומא דף ע' ע\"א כתב רש\"י כא\"נ דיש עירוב והוצאה ליוה\"כ אלא דמערב יוה\"כ הביאום ומ\"מ מ\"ש בתחילה בסוטה נראה בתימה גדולה וכעת ראיתי להרב יד אהרן נר\"ו בסי' תרי\"א הגהות ב\"י תמה עליו מההיא דכריתות כדכתיבנא.
ואולם לצאת ידי חובה שאנו חייבין להליץ טוב בעד מאור עיננו רש\"י ז\"ל דכל רז לא אניס ליה נראה ובהקדים מ\"ש הרא\"ם בתוספותיו על הסמ\"ג על מה שכתב הסמ\"ג דשוין הם שבת ליוה\"כ גם באיסור טלטול ושבפרק אמרו לו מסיק דליתא לדרפרם דאמר אין איסור הוצאה ליוה\"כ ולא עירוב כתב הרא\"ם וז\"ל ולא שמעתי מנ\"ל לסמ\"ג הא לימא דהא דרפרם דאמר בגמ' בדותא היא ה\"פ הא דהוכיח רפרם ממתני' ומברייתא דב' שעירי בדותא היא דאין משם הוכחה וכדדחי הש\"ס בפי' ולא שיש להוכיח משם דיש עירוב והוצאה היפך דברי רפרם דלא נאמר אלא בדרך דחייה בלשון דילמא וכו' אלו דבריו וזה דעת רש\"י דלא חש להצד הא' לסוגייא זאת דכריתות ואף דמרן בב\"י סי' תרי\"א כתב על דברי הרא\"ם אלו וז\"ל ולי נראה דאי בדרך דחייה וכו' לא הו\"ל לאסוקי להש\"ס ולומר אלא דרפרם בדותא היא וכו' עכ\"ל והמה דברים נכונים לכאורה מ\"מ כיון דחזינן לש\"ס דפרק ב' שעירי דלא דחו לדברי רפרם משמע דאינו אלא דחייה בעלמא ובדרך דילמא ודינא דרפרם כדקאי קאי ובהכרח צריך לפרש בסוגייא דכריתות כדפי' הרא\"ם ז\"ל ולא ס\"ל כדכתבו התוס' דדברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר ורש\"י ז\"ל לא סבר לה הכי בהנחה מונחת אלא לצד אחד וצידד וכתב א\"נ וכו' דיש עירוב וכדעת התוספות וביומא החליט המאמר כאי נמי שהוא כדעת התוס' שהוא יותר מרווח נמצא דברי רש\"י נכונים ומבוררים.
וזה נראה דעת הרי\"ף והרא\"ש בפ\"ק דביצה דכתבו דיש עירוב ביוה\"כ מברייתא דערובין דף ל' אמרו להן בית הלל לבית שמאי אי אתם מודים שמערבים לגדול ביוה\"כ אמרו להם אבל וכו' וז\"ל ש\"מ בין ב\"ש בין ב\"ה ס\"ל דמערבין לגדול ביוה\"כ עירובי תחומין ועירובי חצירות כשבת וכן הלכה עכ\"ל ולא פשטו מש\"ס דכריתות דאיכא למדחי כדדחי הרא\"ם כדכתיבנא ורש\"י ז\"ל להצד הא' דכתב דליכא עירוב ביוה\"כ לא קשיא ליה מהא דעירובין דמוקי לה כפשטא בעירובי תחומין וכמו שגמגם מרן בב\"י סי' תרי\"א והיא דחיה גמורה ואדרבא קשה על הרי\"ף והרא\"ש דמאי פשטו מינה ואף שהרב תפארת שמואל בין בנימוקיו על הרא\"ש בין בנימוקיו על הטור דחי לה וז\"ל ולי נראה דלק\"מ דאי אתחומין קאי מה הקשו ב\"ה לב\"ש דהיאך מערבין בתחומין ביוה\"כ דבעינן סעודה הראויה וכו' דילמא הא דמערבין ביוה\"כ היינו ברגלים דאמר שביתתי במקומי אלא על כרחך אחצרות קאי ובעינן פת ודוק אין דבריו מובנים דדברים כאלו שייך כשמקשים זה לזה מדבר שבחוץ כגון מכתוב או ממשנה או ברייתא שייך לומר דמאי קושיא אימא דהכתוב או המשנה וכו' איירי בהכי אבל כשאומרים זה לזה אי אתה מודה לי וכו' ודאי דיודע דמודה לו במה שממנו סתירה לחבירו והכא ודאי דיודע דמודה לו דגם בעירוב דסעודה מערבין לגדול ביוה\"כ וא\"כ עדיין י\"ל דבתחומין דוקא איירו ודברי מרן נכונים.
ונראה לענ\"ד דזה כונת רבינו ישעיה שתפס על הרי\"ף וז\"ל ואינו נראה לי מה שדקדק מכאן דיוה\"כ צריך עירובי חצירות דההיא לאו בעירובי חצירות קא מיירי אלא בעירובי תחומין שאף יו\"ט נמי צריך אבל עירובי חצירות מנ\"ל עכ\"ד וכתב עליו הרא\"ם בנימוקיו על הסמ\"ג וז\"ל ולא ידענא מנ\"ל לר\"י דההיא וכו' איירי בעירובי תחומין וכו' אי משום דהסוגייא איירי בעירובי תחומין אימא ה\"פ אי אתם מודים לי וכו' בין עירובי חצרות בין עירובי תחומין וכו' עכ\"ל והכי מתפרשין דברי ר\"י דהיאך מדקדק מכאן דיש עירובי חצירות ביוה\"כ דההיא לאו בעירובי חצירות קא מיירי בהכרח אלא בעירובי תחומין דוקא נאמר והכי מסתברא כיון שאף ביו\"ט נמי צריך עירובי תחומין אבל עירובי חצירות לא והיינו הקושיא בעצמה שהקשה הרא\"ם אח\"כ לעצמו וז\"ל אך קשה וכו' יעו\"ש באופן דליכא הוכחה מההיא דכל מערבין עוד קשיא לי על הרי\"ף והרא\"ש דמאי מייתו מההיא דעירובין דאיכא עירובי חצרות ביוה\"כ אימא דהתם איירי ביוה\"כ שחל בשבת וה\"ק להו אי אתם מודים דמערבין לגדול ביוה\"כ בדאיכא צורך עירוב דהיינו כשחל בשבת ואף דלא חזי לאכול ואה\"נ דביוה\"כ דחול א\"צ לערב באופן דבראיה זאת איכא למשדי נרגא טובא ואין ממנה מקום לאתמוהי על רש\"י להצד שכתב דאין עירוב והוצאה ליוה\"כ ואחרי כל הכתוב חמותי ראיתי מ\"ש רש\"י ביבמות דף ל\"ד ע\"א ד\"ה אם היתה שבת וז\"ל אבל משום יוה\"כ וכו' דאין עירוב וכו' והכי מפרש בכריתות וכו' עכ\"ל וכל אשר בתוכו יתמה דבכריתות הוי איפכא דקאמר הא דרפרם בדותא היא וכו' מוכרח דדבריו אלה אזלי כהצד הא' שכתב בסוטה וקא מפרש מ\"ש בדותא היא להכרח ולא לדין וכדכתיבנא לעיל וזה מופת חותך וחדאי נפשאי שאחרי זה ראיתי להרשב\"א בחי' ליבמות הקשה כן לרש\"י מההיא דכריתות ותירץ כדתריצנא יעו\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "גם דברי הלח\"מ עיין בחידושי פ\"ב מהלכות שבת ה\"ב." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שביתת עשור", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..ee40fb1a25ba7d99c52ad44bb05fd5f77a1d1b7c --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,1170 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sabbath", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שבת", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [ + "שביתת \n מלאכה בשביעי מ\"ע שנאמר וביום השביעי תשבות וכו'. יש לדקדק בלשון רבינו אמאי לא כתב מ\"ע מן התורה לשבות בשביעי כי אורחיה בכולהו דוכתי ועיין להחבי\"ב בכנסת הגדולה לאו\"ח סי' תרפ\"ז הגהות הטור דקדק כן וישובו שם אינו עולה לכאן יעו\"ש. ועיין במקראי קדש דף קי\"ט ובס' חנן אלהים דף ט\"ו ע\"ב תירץ משם הרב דוד גרשון ז\"ל וז\"ל דהכא נקט כי האי לישנא משום דשבת במרה איפקוד כדרשת רז\"ל וה\"ק שביתה בשביעי ממלאכה כי שמענוה מימי קדם במרה קודם נתינת התורה נעשית אח\"כ במתן תורה מצות עשה ודכוותא קריאת שמע שנתקנה בימי יעקב אבינו ע\"ה משו\"ה אמרינן ק\"ש פעמים בכל יום כי ידענו מימי יעקב במתן תורה נעשית מ\"ע עכ\"ל וזה ג\"כ אפשר ליישב למ\"ש רבינו ריש הל' מילה שכתב מילה מצות עשה שחייבין עליה כרת ולא כתב מצות עשה למול את הזכרים משום דכיון דנצטוה אברהם קודם מתן תורה הכי פירושו מילה שנצטווה בה אברהם מצות עשה היא עכשיו.
אך קשה ממ\"ש רבינו ריש הל' תפילה מצות עשה להתפלל וכו' וכיון דאברהם אבינו התפלל שחרית ויצחק מנחה ויעקב ערבית הו\"ל למימר תפילה מצות עשה היא וכהנך דכתבינן דלדעת רבינו תפילה דאורייתא ויש לישב זה אך קשה ממ\"ש רבינו ריש פ\"י דמעשה הקרבנות אכילת החטאת והאשם מצות עשה שנאמר וכו' והתם לא שייך לתרץ כתירוץ הרב דלא נצטוו בזה קודם מתן תורה וכן ממ\"ש רבינו ריש פ\"ח דבית הבחירה שמירת המקדש מצות עשה דגם שם לא שייך כתירוץ הרב וק\"ל." + ], + [], + [], + [ + "וכל מקום \n וכו'. אין מכין אותו כלל. וכתב הרב המגיד והוא בעניינים שאין לומר בהן מותר וכו'. והכוונה בזה כמו שהבין הרב בחנן אלהים דהיינו מקום דלא שייך לשון מותר ואף שהוא מותר וכההיא דכתב רבינו פ\"ב ה\"ז יעו\"ש דלא כמו שהבין בסוף דבריו הרב לחם יהודה דאיכא איסור מיהא וכמו שחילק הכ\"מ דא\"כ הו\"ל להרה\"מ לכתוב והוא בעניינים דאיכא איסור בהם והאמת יורה דרכו." + ], + [ + "דברים \n המותרים וכו'. עיין לכ\"מ מ\"ש משם הרמ\"ך ועיין למקראי קדש מה שהקשה עליו ומה שתירץ זה שנים מצאתי להרב גופיה בחנן אלהים יעו\"ש ובס' לחם יהודה תירץ תירוץ אחר וכתב שהוא תירוץ הרב ואינו כמו שיראה המעיין.", + " כיצד\n גורר וכו'. והיינו כר' שמעון מצאתי כתוב אצלי שהקשה אלי החכם השלם יום טוב סאבאן במ\"ש רבינו פ\"א מהל' מעילה ה\"ז ותולש אינו כגוזז ויראה לי דאינו לוקה עד שיגזוז ותמה עליו דע\"כ לא קאמר שם בש\"ס דתולש לאו היינו גוזז אלא לרב דפסק כר' יהודה דדבר שאינו מתכוין אסור וכר' יוסי בן המשולם וקשה דידיה אדידיה ברם לרבינו דפסק כאן כר\"ש דדבר שאינו מתכוין מותר א\"צ לומר דטעמא דר\"י בן המשולם משום דתולש לאו היינו גוזז אלא משום דדבר שאינו מתכוין מותר ונפק\"מ דאי תלש מן הקדשים לוקה ונפק\"מ ג\"כ דאינו יכול לתלוש במכוין אלא משירו לכאן ולכאן ואם נתלש נתלש וכמ\"ש התוס' בפירוש הבעיא יעו\"ש.
ולענ\"ד נראה דהן אמת דרבינו פסק כר\"ש דדבר שאינו מתכוין מותר ומאי דס\"ל דפירוש דברי ר' יוסי בן המשולם היינו משום דתולש לאו היינו גוזז וכאוקמתא בש\"ס לרב היא משום דלישנא דמתני' הכי דייקא דתני ותולש את השער דמשמע דמותר לתולשו והשתא אי פירושא דמתני' היינו משום דתולש לאו היינו גוזז ניחא שתולש ממש ברם אי פירושא דמתני' משום דבר שאינו מתכוין מותר לא שרי לתלוש אלא להסיר מכאן ומכאן ואי נתלש נתלש ואף דבש\"ס איבעיא לה ולא איקפד על האי לישנא מ\"מ כיון דחזינן דרב סובר כך פירוש דמתני' ומתני' דייקא כוותיה אף אנן נמי נאמר דכך פירוש דמתני' אף דלדידן אינו מוכרח כיון דדייקא מתני' כן ונפק\"מ דאי תלש אינו לוקה ועוד דכיון דחזינן לרב דסובר בפירוש דמתני' דהיינו טעמא משום דתולש לאו היינו גוזז מי זאת אמר דמה שמפרש כן הוא משום דס\"ל כר' יהודה ולא דאפי' דס\"ל כר\"ש הוה מפרש הכי משום דדייק לישנא דמתני' ועוד אעיקרא ניחזי אנן אי לא ס\"ל דכך דייקא לישנא דמתני' וכי משום דפוסק כר\"י מוכרח לפרש כן דברי ר' יוסי אדרבא לא יפסוק כוותיה כיון דס\"ל כר\"י בן המשולם אלא וודאי דס\"ל דכך פי' דמתני' מצד עצמה ומשו\"ה פוסק כוותיה דיכול לסבור כר' יהודה וכר' יוסי בן המשולם ודוק.
ועיין להרב מל\"מ בהלכה זאת ד\"ה דברים עד מ\"ש ותמהני איך לא הוקשה להם מאותה סוגייא דפרק כירה וכו' וכן כתב עוד וראיתי להתוס' עד וכעת צריך אצלי תלמוד ומי יתן ידעתי מה הכוונה בתמיהתו זאת דאינהו ז\"ל בין בכתובות בין בבכורות הרגישו מהא דגרירה דהיא הברייתא דמשם יליף בפרק כירה דר\"י אוסר אף באיסור דרבנן בדבר שאינו מתכוין ומחלקים יעו\"ש בדבריהם.", + " ורוחץ\n ידיו בעפר וכו'. עיין מ\"ש הלח\"מ שהעלה לכל בסוף דבריו דלעולם דר' שמעון ור' ישמעאל לא פליגי אלא אי נתר וחול הוי פסיק רישיה או לא ברם כולהו מודו דדבר שאינו מתכוין מותר ופסק כר' ישמעאל וכו' אלו תוכן דבריו וזה ניחא לישב למ\"ש בס' היד ברם למ\"ש בפירוש המשנה שבדברי ר' שמעון פי' חופף ביד וכו' אי אפשר לפרש כן וא\"כ למ\"ש בפירוש המשנה קשה עליו הסוגייא דידן דבמה טומנין והיאך סייע הרב עצמו ממ\"ש בפירוש המשנה ולא השיא דעתו לזה. ויש מי שרצה להעמיס בלשון פירוש המשנה מ\"ש הלח\"מ ז\"ל ולא נכנסו דבריו באזני מכמה אנפי גם מצד עצמם דבריו שם בפירוש המשנה מגומגמים דכפי פירושו שם לא פליג ר\"ש עם ר\"י דע\"כ לא קאמר ר\"ש אלא בידו ור' ישמעאל לא אסר אלא באדמה וא\"כ (איהך) [היאך] כתב והלכה כר\"י הל' מכלל דפליגי ודאי דרצונו לומר דכיון דלא פליגי נמצא הלכתא ככולם וזהו שכתב בתחילה שזאת ההלכה היא לר\"ש וכבר נתבאר דהלכה כר\"ש בדבר שאינו מתכוין וכו'.
ועפ\"י דבריו בפירוש המשנה מובן מ\"ש רבינו בפ\"ה דהל' נזירות הי\"ד וז\"ל נזיר חופף בידו וחוכך בצפורניו וכו' אבל לא במסרק וכו' ולא באדמה מפני שמשרת וכו' והוא כדברי בתחילה דלא פליגי וכמ\"ש הוא עצמו ועפי\"ז יש ליישב מ\"ש הכ\"מ וז\"ל ומ\"מ איכא למידק אמאי פסק רבינו כר' ישמעאל דיחידאה הוא ואפשר שהוא סובר דר\"י לפרש דבריו דת\"ק אתא עכ\"ל דיש לדקדק עליו מאי קא קשיא ליה דפסק כיחידאה והא ס\"ל דלא פליגי ומאי ואפשר כיון שהוא מוכרח מה שפירש במתני' ויותר תימה על הלח\"מ שם שתמה על תירוץ מרן כ\"מ וז\"ל אבל לא משמע כן מפירוש המשנה שכתב והלכה כר\"י הלכה מכלל דפליגי וכו' והן אמת דלשון רבינו מגומגם ברם הכוונה בדבריו נראה אמת כמ\"ש ואדרבא משם סייעתא לרבינו דס\"ל דלא פליגי.
ובדברי הלח\"מ הקשה הרב בחנן אלהים בפרק במה טומנין אדתירצו בש\"ס ב' תנאי ואליבא דר' יהודה נימא הא ר\"ש הא ר' ישמעאל ותירץ דניחא ליה לש\"ס לומר דב' ר' יהודה נינהו שהוא מאריה דהל' שבת אך קשה בפשט הש\"ס דנימא ב' תנאי ואליבא דר\"ש עוד כתב הלח\"מ ומה שלא הזכיר וכו' אבל הוא ז\"ל וכו' פי' דבריו דכיון דלדידיה יד ושער שוין נינהו דאי הוי דבר המשיר אפי' פניו וידיו אסור ואי לא הוי ודאי אפילו שער שרי וכמ\"ש פכ\"ב הי\"ג נקט כאן ידיו והוא הדין שער דשרי וק\"ל." + ], + [ + "אבל \n עשה מעשה וכו'. וכתב (מרן) [המגיד משנה] זה מבואר וכו' ובפ' הבונה דף ק\"ג מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות ויש מי שכתב שאם לא [היה] נהנה וכו' שרי וזה דעת בעל הערוך וכו' עכ\"ל ודברי הערוך אלו הביאום התוס' והרא\"ש שם ומכלל ראית הערוך הביא ראיה מההיא דשילהי כל התדיר בזבחים דאמר שמואל המתנדב יין מביאו ומזלפו על גבי האישים ופריך והא קמכבה ומוקי לה כר\"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר ואע\"ג דהוי פסיק רישיה דאי אפשר לזלף על האישים שלא יכבה ומתיר ר\"ש לכתחילה מאחר שאינו נהנה ודחה הרא\"ש לזה וז\"ל ויש לדחות דאפשר שיפול על עצי המערכה או על האברים עכ\"ל ובפ' שמונה שרצים כתב הרא\"ש וז\"ל והיכא דשתי סמא לרפואה ומיעקר אסור אפי' לר\"ש דמודה ר\"ש בפסיק רישיה ולא שייכי כאן דברי בעל הערוך דאמר לא אסר ר\"ש פסיק רישיה אלא היכא דניחא ליה דהיינו דוקא לענין שבת דבעינן מלאכת מחשבת אבל בשאר איסורין לא בעינן דניחא ליה מדפריך הש\"ס פ' כל התדיר גבי המתנדב יין מזלפו ע\"ג האישים והא קא מכבה אע\"ג דלא ניחא ליה כיבוי עכ\"ל.
והקשה הרב ברכת הזבח דס\"ב שהקשה לו בשם הרב הגדול מהר\"ר ליווא ז\"ל הביאה מהר\"מ גלאנטי בס' זבח השלמים סי' ל\"ו וז\"ל והם דברים תמוהים דמאי מייתי הרא\"ש ראיה מדברי המקשן הלא למאי דמסיק שם בגמ' דמאי דמתיר שמואל הוא משום דס\"ל כר\"ש משמע דאפי' דפסיק רישיה מותר משום דלא ניחא ליה א\"כ הרי דבשאר איסורין כשהוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה שרי ואדרבא הרא\"ש עצמו מביא דברי הערוך בפ' הבונה דמייתי ראיה ממסקנת סוגיא זאת וכו' עכת\"ד והרב מהרמ\"ג מתרץ לה עפ\"י מאי דאיתא במנחות דף ע\"ד על מתני' שאמרו מנחת כהנים וכו' בזה יפה כח המזבח ואמרו מאי בזה ותירצו לאפוקי מדשמואל דס\"ל דהמתנדב יין מזלפו ע\"ג המזבח ע\"כ והשתא קשה דמהך סתמא דמנחות משמע דלאו הלכתא כשמואל דס\"ל כר\"ש וכמו דמסיק בזבחים דשמואל כר\"ש ואנן קי\"ל כר\"ש והרמב\"ם פסק כר\"ש וכו'. ולישב זה נראה דס\"ל כסברת בעל הערוך במקצת דהיינו דע\"כ לא אסר ר\"ש אלא בפסיק רישיה דניחא ליה וכו' ברם אין זה אלא בענייני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה ברם בשאר איסורין אף דלא ניחא ליה אוסר ר\"ש ולכן בההיא דשמואל לאו הלכתא כוותיה ואפילו דלא ניחא ליה אסור כיון דהוי בשאר איסורין א\"כ כונת הרא\"ש דאפי' מאן דס\"ל כסברת הערוך דיש לחלק בין פסיק רישיה דניחא ליה להיכא דלא ניחא ליה עם כל זה בשאר איסורין לא יודו ליה להרב הערוך לפי שהוא מביא ראיה לדינו מהאי סוגיא דכל התדיר ולא השגיח מסוגיית מנחות דמשם מוכרח דלית הלכתא כשמואל בהאי דינא וזה הוא כונת הרא\"ש שהביא ראיה מדברי המקשה לפי ראיתו דמשמע ליה כך מכח סוגייא דמנחות וכו' דאפי' מאן דסבר כהערוך לא יודה לו בכל סברתו דהן אמת דהוא הביא מהמסקנה אבל אנן קי\"ל כסברת המקשה מכח סוגייא דמנחות זה תוכן דבריו בקיצור.
ואחרי נשיקת ידיו ורגליו עייל פילא בקופא דמחטא חדא דלפי דרכו דברי הרא\"ש לאו אבעל הערוך קאי כי אם למאן דס\"ל כותיה במקצת וחוץ דלא מצינו מי שסובר כן ואף רבינו דס\"ל הכי לאו בפירושא איתמר כי אין זה אלא לדרכו ואפי' שיהיה מוכרח מ\"מ הו\"ל להרא\"ש לכתוב ולא שייך בזה דברי רבינו ועוד דלשון ולא שייך בזה דברי הערוך לא משמע כן ועוד דלפי דרכו מביא ראיה מס\"ד דגמ' וסומך על המסקנא דגמ' דמנחות אחר דכל חיליה אינו אלא ממנחות דאי מהס\"ד דכל התדיר לא אזלינן בתר הס\"ד ועוד דבפ' הבונה כשדוחה סברת הערוך הו\"ל להביא ראיה מהך סוגייא דמנחות נגד הערוך דומייא דדחיות שמביא אחר שסיים דברי הערוך ודחאם שהביא ההיא דמפיס מורסא וכו' יעו\"ש והו\"ל להביא הך דמנחות ודוק.
ובינותי בספרים וראיתי להרב זרע אברהם חלק אבן העזר סי' א' הביא קושיא זאת ממהר\"ר ליווא ז\"ל וכתב דלא קשה מידי ותוכן דבריו דהרא\"ש אזיל לשיטתיה שכתב בפ' הבונה לדחות ראית הערוך דההיא דמזלף לא הוי פסיק רישיה ונמצא בין לפי המקשן בין לפי התרצן בשאר איסורין אע\"ג דלא ניחא ליה אסור דהא פריך והא קמכבה אע\"ג דלא ניחא ליה והתרצן לא דחה דבריו אלא משום דלא הוי פסיק רישיה א\"כ מוכרח דמודה ר\"ש דבשאר איסורין אסור אי הוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה וכו' עכ\"ל.
ואחרי נשיקת ידיו ורגליו עדיין ארוכה לא עלתה דכל קושית הגאון על הרא\"ש הוא דאחר דהערוך הביא ראיה מהך דכל התדיר מהמסקנא איך הוא דוחה דבריו מהס\"ד והן אמת שהוא דחה ראיתו מהמסקנא ונשאר הס\"ד כדקאי והוי היפך הערוך מ\"מ נמצא הכל תלוי בפירוש המסקנא וכיון דהערוך מפרש המסקנא הכי מאי קא קשיא ליה על הערוך בשלמא לדחות ראיתו במ\"ש בפ' הבונה ניחא ליה אבל להקשות לו בהיפך זו לא אמרה אדם מעולם ועוד אי חיליה מהמסקנא לפי פירושו כאן הו\"ל לפרש פירושו ולא להניחו בעל פה ולסמוך על מ\"ש שם ועוד דכיון דכל חיליה מהמסקנא מה לו עם הס\"ד ואם נאמר בכוונתו לפשוט מהס\"ד למסקנא דכי היכי דלס\"ד פסיק רישיה אף דלא ניחא ליה אסור הכי נמי למסקנא אלא דחדית ליה דלא הוי פסיק רישיה גם הערוך יאמר דמהס\"ד נילף למסקנא דכי היכי דלס\"ד הוי פסיק רישיה גם למסקנא אלא דחדית דאין פסיק רישיה זה אסור דהוי כר\"ש דכיון דלא ניחא ליה שרי משא\"כ לר\"י דאפילו הכי אסור דס\"ל דבר שאינו מתכוין אסור ואתי שפיר דלא מיפלגי בין ס\"ד למסקנא אי הוי פסיק רישיה או לא באופן שחזרה קושית הגאון למקומה.
וראיתי להרב ברכת הזבח שתירץ וז\"ל ונ\"ל שכונת הרא\"ש היא להוכיח מדפריך והא קא מכבה ומשני כיבוי במקצת לא שמה כיבוי ואיבעית אימא כיבוי דמצוה שאני ופריך והאמר ר' עקיבא וכו' ומשני הא ר' יהודה והא ר' שמעון ועל כרחך הא דפריך והא קמכבה וכו' פריך לכו\"ע ואף לר\"ש מדלא משני תכף דשמואל ס\"ל כר\"ש אלא שמע מינה דס\"ל למקשה כיון דמכבה בודאי כיבוי גמור אם כן אף לר\"ש הוי פסיק רישיה ואסור וכו' וע\"ז תירץ דשרי לר\"ע או משום דכיבוי במקצת או דמצוה ואהא פריך דברייתא תני לאיסורא ש\"מ דהוי כבוי ומסיק דלר\"י הוי כיבוי ולר\"ש לא מכח תירוצי דלעיל או דמקצת או דמצוה ולהכי לא קאמר אלא וכו' דאכתי צרכינן תירוצא דלעיל זו היא ראיתו.
ומצאתי להרב צאן קדשים שכתב על תירוץ זה ובמחילה מכבודו אם כדבריו דמשו\"ה מתיר שמואל בדבר שאינו מתכוין כר\"ש אע\"פ שהוי פסיק רישיה או דכיבוי במקצת הוא או דמצוה הוא מאי פריך למימרא וכו' דילמא מדמי להדדי והכא שאני משום דהוי כיבוי במקצת ודמצוה ואין מתכוין ומשו\"ה פוטר שמואל עכ\"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו אי מהא לא קשיא משום דא\"כ עוד היום תקשי מאי מקשה בגמ' בדבר שאינו מתכוין סבר לה כר\"ש במלאכה שאין צריכה לגופה סבר לה כר\"י וכדתירצו בגמ' מי לא ידעינן דחמיר משאצל\"ג מאין מתכוין אלא דהמקשן לא ס\"ל לחלק דס\"ל כותיה במקצת ופליג עליה במקצת ומשו\"ה מקשה ואהא מתרץ ליה דס\"ל כותיה בחדא ופליג עליה בחדא אף שהוא דוחק א\"כ הוא הדין לדרך הרב ברכת הזבח דלא ירד המקשן לחלק בהכי דבכבוי דמצוה או דמקצת ס\"ל כר\"ש ובזולתו לא ס\"ל הכי והתרצן אין הכי נמי דהוה מצי לתרץ הכי וחדא מינייהו נקט אך קשה על תירוץ זה מה שהקשה הרב זרע אברהם שם ועוד שאם כדבריו כשדחה ראית הערוך שם בפרק הבונה אמאי לא דחה בהכי דתירוץ הגמ' הכא הוא בסיוע דכבוי במקצת או דמצוה ולא לומר דלא הוי פסיק רישיה נגד הסברא ועוד אדרבא הו\"ל להביא לנגדו וכמ\"ש לדרך מהרמ\"ג לעיל ומה שהביא ראיה דלא אמר אלא אינו הכרח כיון שלא נזכר שם אמורא וכדכתב הרב בצלאל בשיטת מציעא.
במ\"ש לתרץ הרב ברכת הזבח בתירוץ ב' דהרא\"ש סובר כפירוש התוס' בשבת דף מ\"א ד\"ה מיחם וכו' דדבר שאין מתכוין לר' יהודה אסור מדרבנן וכשהוא פסיק רישיה אסור מדאורייתא ולפ\"ז הא דמשני ר' שמעון פירוש דס\"ל דדבר שאין מתכוין [מותר] אפילו מדרבנן ובפסיק רישיה ואין מתכוין הוי איסורא דרבנן ובמזבח לא גזרינן עכת\"ד ותמה עליו בספר צאן קדשים הנזכר וז\"ל ותמיה נשגבה בעיני דאשתמיטתיה מיניה שיטה שלאחריה מ\"ש התוס' שם דבשאר איסורים ס\"ל לר\"י דדבר שאינו מתכוין אסור מן התורה חוץ מגבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה ולפי זה על כרחך לר\"ש דבר שאינו מתכוין כשאר איסורין מדרבנן ובפסיק רישיה מדאורייתא דאל\"כ הוי פלוגתא רחוקה בין ר\"י לר\"ש דלר\"י אפילו דבר שאינו מתכוין מדאורייתא ומכל שכן בפסיק רישיה ולר\"ש אפי' בפסיק רישיה אינה אלא מדרבנן ובדבר שאינו [מתכוין] מותר לגמרי עכ\"ל וחוץ מקושיא זו עליו לא ימלט גם לדרך זה ממה שהקשה להדרכים הנזכרים לעיל.
והרב צאן קדשים בחר לו דרך לעצמו וז\"ל וי\"ל דמדברי המקשן מוכח שפיר דעל כרחך ידע דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה בההיא כבוי ואפ\"ה פריך ועל כרחך דס\"ל דדוקא לענין שבת שייך להתיר בפסיק רישיה דלא ניחא ליה דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל לא כן בשאר איסורין ואליבא דמסקנא נמי מוכח דיש חילוק בין שבת לשאר איסורין מדקא משני הא ר\"י והא ר\"ש והוי שינויי דחיקי דמצינו לר' עקיבא בהיפך וכמ\"ש התוס' והוה מצי לשנויי בין שמואל בין ר' עקיבא כר\"ש ס\"ל ובהא פליגי דשמואל ס\"ל כיון דלא ניחא ליה בההיא כיבוי שרי כמו בשבת אע\"ג דהוי פסיק רישיה ור' עקיבא ס\"ל דלא דמו לשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל בשאר איסורים אע\"ג דלא ניחא ליה אסור כיון דהוי פסיק רישיה אלא על כרחך אפי' אליבא דמסקנא נמי מוכח דכו\"ע ס\"ל דיש חילוק בין שבת לשאר איסורין ומשו\"ה משני הא ר\"ש דהיינו דהוי דבר שאינו מתכוין ולא פסיק רישיה וכמו שדחה הרא\"ש גופיה בפ' הבונה וכו' עכ\"ל וגם בזו לא נח נפשי חדא במה שהניח דס\"ל להמקשן דיש לחלק בפסיק רישיה דניחא ליה בין שאר איסורין לשבת ולא כתב ראיה לזה ועוד במ\"ש דהוה מצי לשנוי דבהא פליגי שמואל ורע\"ק וכו'. ודבריו תמוהים דוכי שמואל תנא הוא דפליג עם רע\"ק ואי נוכל לומר דפליגי מאי מקשה בגמ' מברייתא דרע\"ק נימא דפליגי וגם התרצן יתרץ הכי אלא דזו לא אמרה אדם מעולם ונמצא כל הדרכים בחזקת סכנה ועוד הקשה הרב זרע אברהם ז\"ל על דברי הרא\"ש אלו דמה הכריח מהמקשן הא המקשן חיליה הוא דאי אפשר לומר דשמואל כר\"ש וכמו שמקשה אח\"כ למימרא וכו' ונמצא א\"כ דליכא לחלק בין ניחא ליה ללא ניחא ליה.
וראיתי להר\"ן פ' שמונה שרצים שכתב כדברי הרא\"ש עצמם וסיים ומשו\"ה מקשינן בגמ' להדייא ומי שרייא והא קא מכבה ואפי' לר\"ש אסור כיון דהוי פסיק רישיה עכ\"ל כנראה שרוצה להבין דהקושיא הא' הוא דלא אתי אפי' לר\"ש והשתא אי כדברי הערוך הא מצי אתי שפיר כר\"ש ואף דהוי פסיק רישיה כיון דלא ניחא ליה שרי וזו היא ראייתם מס\"ד דגמ' ברם תמיהת מור\"א יצחקי יפה קיימת דכיון דחזינן להמקשן דמותיב למימרא אח\"כ נימא דכל חיליה הוא דאי אפשר לומר דאתי כר\"ש דא\"כ קשה דידיה אדידיה וכמ\"ש אח\"כ וז\"ל למימרא והאמר שמואל מכבין וכו' ודוק ועיין בזה במה שכתבתי גבי שאלה להלכות קטנות ח\"ב סי' רנ\"ח והיא בספרי אגורה באהלך." + ], + [ + "כל \n העושה מלאכה אע\"פ שאינו צריך לגופה של מלאכה וכו'. וכתב מרן משם מצאתי כתוב וז\"ל ההפרש שיש וכו' יעו\"ש וראיתי להרב פרי חדש בס' מים חיים בנימוקיו על רבינו שמפרש מילתיה דמר ההוא אמר וז\"ל ופי' כך דפסיק רישיה אע\"פ שאינו מכוין למלאכה מ\"מ סוף סוף כונתו לעשות אותה פעולה שהמלאכה נעשית בהכרח כיצד הרי שסגר הדלת וכו' וסגירת הדלת היא צידת הצבי אבל במשאצ\"ל הרי שמכבה את הנר בשביל השמן הוא אינו צריך לכבוי אלא שמחמת הכבוי נמשך לו הנאת השמן וכו' זה תוכן דבריו. ולפי המובן מדבריו הוא שמחלק בין כשעושה המעשה שממש באותו מעשה נעשית האיסור וההיתר בין כשנמשך ממעשה האיסור דכבוי הנר הנאת השמן שהוא ההיתר וא\"כ קשה דאדרבא כלפי לייא דכל בתר אפכא מסתברא שוב ראיתי למורינו הרב בספר בתי כהונה סימן כ\"ד ס\"ק ג' שלא הבין ג\"כ דברי רבו אלו יעו\"ש ודוק.", + " או\n המכבה את הגחלת וכו'. והוא מסוגייא דשבת דף מ\"ב יעו\"ש וראיתי להרשב\"א בחידושיו שכתב משם רב האי גאון וז\"ל אבל רב האי גאון כתב וז\"ל דרבי יאודה אפילו במקום הזיקא אסר אלא דשמואל לא ס\"ל כותיה במקום דאיכא היזקא ומשו\"ה התיר לצוד את הנחש ולכבות גחלת של מתכת אבל לא של עץ ומה הפרש ביניהן דשל עץ היא אדמדמת וכיון שנראית פורשין ממנה עוברי דרך ואינן ניזוקין אבל של מתכת אף שכבתה היא חמה ואינה נראית ומזקת עכ\"ל. וקשה לי דא\"כ מאי מקשה בגמ' למימרא וכו' ואי ס\"ד וכו' אפי' של עץ ומאי קושיא לעולם דס\"ל כר\"ש והיינו טעמא דשל עץ לא משום דנראית וליכא הזיקא ואין צריך לתירוץ הגמ' ויש ליישב על פי מ\"ש הרשב\"א דף קכ\"א ע\"ב ד\"ה ברצין אחריו משם הרב בעל ההלכות יעו\"ש דלר\"ש אפי' שאר המזיקין נהרגין ואפי' אין רצין אחריו כיון דליכא אלא איסורא דרבנן שרי ומשו\"ה אי אפשר לאוקומי כר\"ש הכא בשמעתין דהא אפי' שיהיה של עץ שנראה מידי חשש לא נפקא וכיון דהוי כר\"ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור אפי' של מתכת כן מתפרש הסוגייא לדעתו ודוק." + ], + [ + "כל \n המתכוין וכו'. ה\"ז ק\"ו וכו'. וכתב הרב המגיד ומתוך לשונו יראה שהכוונה שהכרמלית וכו' וכתב הלח\"מ וז\"ל ונראה לומר וכו' פירוש דבריו דהתם בין בכונה בין במעשה איכא איסורא דאורייתא וקאי לדין שתנוח בכל מקום שתרצה ומשו\"ה חייב לא כן כאן דכונתו שתנוח בכרמלית דוקא אלא שאם תנוח ברה\"ר אין חשש דהכונה רובא היא בהיתר והכי הוי פירוש הרב המגיד דכשחשב שתנוח בכל מקום שתרצה דבכי הא חייב ברה\"ר הוא הדין אפי' דאיכא כרמלית וחשב כן וכאן מפני שלא נתכוון לזרוק אלא בכרמלית לכתחילה אלא שאם תנוח ברה\"ר אין חשש כיון דאיכא כונה טובה פטור וכן מ\"ש רבינו כגון שנתכוון לזרוק בכרמלית ר\"ל לפ\"ז לכתחילה אלא שאם תנוח ברה\"ר אין חשש ומשו\"ה נקט רבינו הך דינא בכרמלית להודיענו הך דינא דלא דמי לא לדין נתכוון לזרוק ד' וזרק ח' ולא לדין שתנוח בכל מקום שתנוח אלא דלפ\"ז קשה דהוה מצי למנקט הך דינא ברה\"ר כגון שנתכוון שתנוח קודם ד' אלא שאם תנוח אחר ד' אין חשש והוי הכונה רובא טובא דקודם ד' שרי מדאורייתא וי\"ל דהיינו הך.", + " נתכוון\n לעשות דבר המותר וכו'. כתב הרב המגיד זה מחלוקת אביי ורבא וכו' ויש שפירשו נתכוון לחתוך תלוש זה וחתך מזה ועיקר הפירוש וכו' וב' הפירושים אלו הם מרש\"י ותוס' בסוגיין והקשה הרב חנן אלהים דף ק\"כ דמי הכריחו להרה\"מ לפרש כונת רבינו כפי' התוס' אי מכח קושיא לפרש\"י לדעת רבינו לא קשה מידי לפי דרבינו פוסק בכל אותם הבקיאיות שהביאו התוס' לחיוב דלא כהתוס' וא\"כ ליכא הכרח דיפסוק כפי' התוס' יעו\"ש וי\"ל דהוכרח הרה\"מ לפרש כן בדברי רבינו מלישנא דש\"ס דלקמן דמפרש שגג בלא מתכוון דשאר מצות היכי דמי כגון דסבור שומן הוא ואכלו דהיינו ממש דומיא דשבת לפי' התוס' וכ\"כ התוס' יעו\"ש. אך קשה דמלשון רבינו ז\"ל משמע כפי' רש\"י שכתב נתכוון לעשות וכו' ועשה דבר אחר ואי כפי' התוס' ז\"ל הו\"ל למימר ועשה איסור והיינו שהחפץ אחד אלא שחשב להיתר ויצא איסור ומלשון דבר אחר משמע שעשה איסור בחפץ אחר.
ויש מי שפירש בכונת הרב המגיד דמ\"ש ועיקר הפירוש קאי לש\"ס דאמרינן נתכוון וכו' ברם בפירוש דברי רבינו מודה שהוא כפירוש רש\"י ולכן כתב רבינו אינו חייב כלום לפי דע\"כ לא אמר רבא פטור אבל אסור אלא בנתכוון לחתוך תלוש ונמצא מחובר ברם נתכוון לחתוך תלוש זה וחתך מחובר אחר אפי' איסורא ליכא ולכן כתב רבינו אינו חייב כלום ונמצא דברי רבינו מכוונים אלא שיש לגמגם שלא כתב רבינו דין הש\"ס אלא המחודש וי\"ל דדין הש\"ס כבר כתבו רבנו פ\"ז משגגות הי\"א יעו\"ש ומ\"ש פטור דמשמע אבל אסור י\"ל כמ\"ש הלח\"מ כאן ועיין להרדב\"ז הנדפס מחדש ח\"א דף קי\"ב שתפש על רבינו דכאן פסק כרבא ופ\"ב משגגות כתב נתכוון להגביה את התלוש וכו' פטור נראה דפסק כאביי ותירץ דרצה לומר דינא ככו\"ע ובפ\"ז כתב הדין כרבא וכ\"כ מרן שם." + ], + [ + "נתכוון \n ללקוט תאנים וכו'. ויש לדקדק למה לא נקט כולה בבא בתאנים משחורות ללבנות דומיא דרישא." + ], + [ + "היו \n לפניו וכו'. ועיין להשגת הר\"א ולענ\"ד נראה על דרך מ\"ש הלח\"מ ולא ימלט מן ההפרש ביני לבינו והוא זה דהש\"ס שם שקיל וטרי לשמואל דס\"ל דמתעסק פטור ואף דמכוין לדבר האסור מ\"מ כיון דלא נעשה מחשבתו פטור ואהא רמי ליה רב אושעיא ממתני' ר\"ש ור\"ש שזורי וכו' ר' יהודה מאי אתא לאשמועינן אלא לאו מתעסק איכא בינייהו לא מתעסק דברי הכל פטור והכא במלקט וכו' רבא אמר לקדם איכא בינייהו וכו' ויש להקשות רבא מה לו לתרץ לשמואל כיון שהוא בר פלוגתיה דס\"ל דמתעסק חייב דעד כאן לא פטר רבא אלא במתעסק דהיתר כגון נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר ברם מתכוין לאיסור אסור ומתני' מסייעת ליה דעל כרחך במתעסק פליגי והא ודאי לא קשה דלדידיה נמי קשה כי היכי דקשה לשמואל דע\"כ לא אצטריך לרבא מתעסק להתר אלא בשניהם חד מינא אבל בב' מינים פטור אפי' ב' איסורים אלא דלשמואל אפי' ב' מין אחד ומתכוין לאיסורא פטור ולכן מתרץ רבא מילתא דשויא לשתיהם דמתני' איירי לקדם דפלוגתייהו בב' שמות דאילו בשם אחד כו\"ע ס\"ל דחייב ולר' יהודה אף בשם אחד פליגי ברם מתעסק לכו\"ע פטור כיון שלא כיון לזה כלל זה הוא לתרץ לשמואל ולרבא הוי הכי ג\"כ דע\"כ לא פליגי אלא לקדם ברם מתעסק פטור דע\"כ לא פליג רבא עליה דשמואל והצריך מתעסק דהתר אלא דחד מינא אבל ב' מינין אפי' מתעסק דאיסור פטור וכשמואל. והשתא ברייתא דתני ב' נרות וכו' חייב הוי כרבא ג\"כ דלא חשיבי אלא כמין אחד והוי מתעסק באיסור וידוע דרבינו פסק כרבא וכמו שקדם בלישנא דלעיל וגם פוסק כר\"ש ור\"ש שזורי דפלוגתייהו דתנאי בב' מינין ברם במין אחד כו\"ע מודו דחייב ואיירו תנאי בקדימה וגם שחורות ולבנות הוו ב' מינין כמו דמוכח בש\"ס והשתא דברי רבינו מתפרשים על תילם נתכוון ללקוט תאנים וכו' וליקט לבנות או שנתכוון לקדם וכו' פטור לפי שהם ב' מינים והיינו כר\"י בקדימה ובמתעסק גם רבא מודה דפטור ובב' נרות דולקות שהם מין אחד חייב כרבא אך קשה דאילו רבינו פסק כאן כר\"ש שזורי ובפירוש המשניות כרבי יהודה וי\"ל דחזר בו." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל \n מלאכה וכו'. עיין בפרק המצניע כל הסוגיא והכלל דלר' שמעון ב' מיעוטי כתיבי חד לזה עוקר וזה מניח וחד לזה יכול וזה יכול וחד לזה אינו יכול וזה אינו יכול והוראת בי\"ד חייב ולר' יהודה מפיק חד להוראת בי\"ד דפטור וזה אינו יכול וזה אינו יכול חייב ולר' מאיר ליכא אלא ב' מיעוטי חד להוראת בי\"ד וחד לזה עוקר וזה מניח כן הוא לגירסת רש\"י והתוס' הקשו דאיך אפשר לר\"ש דהוראת בי\"ד חייב והא תנן איפכא בהוריות דף ג' הלך ועשה על פיהם בין הביאו כפרתן בין לא הביאו ר\"ש פוטר ומפרש טעמא תולה בבי\"ד אנוס הוא עכ\"ל והרשב\"א בחידושיו תירץ בשם י\"מ דהתם הוא דחזרו בהם וידעו שטעו ידיעתן כידיעתו וכמו שנזכר הוא דמי שהרי עליהן הוא סומך עכ\"ל וקשה דלפי זה איך יתרץ לשון הש\"ס מאי טעמא דר\"ש הואיל וברשות בי\"ד הוא עושה כלומר והוי אנוס ויש ליישב ולהעמיס פי' זה בלשון הש\"ס והוא דוחק.
עוד כתב לתרץ משם הרב משה ב\"ר יוסף דהתם הוא דאיכא כפרה הכא ליכא כפרה עכ\"ל הכונה בזה דע\"כ לא קאמר ר\"ש דפטור אלא התם דגם צבור שגגו בתחילה וא\"כ הבי\"ד מביאים קרבן והצבור אינם מביאים כלום ונכלל זה היחיד עם אותה כפרה ברם כשאין שוגגין אלא יחיד ואינם מביאים קרבן הבי\"ד אינו נכלל בשום כפרה משו\"ה ס\"ל לר\"ש דחייב אלא שקשה א\"כ אמאי לא הזכיר רבינו הקדוש לר\"ש במתני' דלעיל דפליג איחיד שעשה בהוראת בי\"ד וגם לא מצאנו שום ברייתא דתני הכי על שם ר\"ש ולב' הפירושים אלו הקשה החכם השלם יעקב אלבעלי ז\"ל דאיך אפשר דר\"ש ס\"ל דיחיד ששגג בהוראת בי\"ד חייב ועל כרחך לא פטר אלא או דאיכא כפרה או שידעו בי\"ד והוי כמו מזיד והא שם בהוריות דף ג' ע\"א אמרו בש\"ס פשיטא מרובין ונתמעטו היינו פלוגתא דר\"ש ורבנן מיעוטין ונתרבו וכו' וקאי על מתני' א' דס\"ל יחיד ששגג פטור ואי ס\"ל לר\"ש דחייב איך מבעיא ליה לש\"ס במונח דפטור ופשיט לה מפלוגתא דרבנן ור\"ש דלא ס\"ל הכי דאיהו ס\"ל חייב זה תוכן דבריו. ויש ליישב בדוחק דמ\"ש בש\"ס פשיטא וכו' הוא למאי דקי\"ל דיחיד ששגג וכו' פטור וכתנא דמתני' א' וע\"ז קמבעיא ליה מיעוטין וכו' מאי דבשלמא מרובין ונתמעטו דמי לפלוגתא דר\"ש ורבנן דלשם ולפי מה שהיא ההלכה שם למדינן לכאן אלא מיעוטין ונתרבו מאי לא דמי הא להא ברם אה\"נ דר\"ש ס\"ל דחייב בנדון דמתני' א' וכשני תירוצי הרשב\"א ז\"ל אך קשה על ב' התירוצים אלו דאשתמטיתיה להם ברייתא דתורת כהנים אשר משם מוכח דר\"ש פוטר בין הכי ובין הכי דאחר דתני במתני' א' דש\"ס דילן כדמותה תני ור\"ש מוסיף הורו בי\"ד וידעו וכו' ר\"ש פוטר שהיא המשנה דש\"ס דילן המשנה ב' נמצא דר\"ש פוטר מכל וכל וכמ\"ש התוס' וצ\"ע.
ובש\"ס לר' מאיר ב' מיעוטי כתיבי חד למעט זה עוקר וזה מניח וחד למעט יחיד שעשה בהוראת בי\"ד וקשה טובא דרש\"י כתב בהוריות דף ג' וז\"ל ואי קשיא הא דאמרינן בכל התורה אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות והיכי אמרינן אלו ג' מיעוטין דממעטינן ובירושלמי מפרש הני מילי היכא דליכא אלא ב' מיעוטי אבל היכא דאיכא ג' מיעוטי בזה אחר זה בחד קרא כולהו אתו למעט והשתא קשה דתינח אליבא דר' יהודה דאיכא ג' אבל לר\"מ דליכא אלא ב' אדרבא (אי אפשר) [הלא אתי] לרבות ואחר החיפוש מצאתי להתוס' ישנים שם בהוריות שהקשו הך קושיא ותירצו בדברי הירושלמי ושוב כתבו על שם רשב\"א שפירש בנידה וז\"ל דהיכא דהמיעוט אתי למעוטי דבר אחר כמו כהן ולא ישראל התם אתי לרבויי דבר אחר אבל היכא דכל חדא איתא למילתיה לחודיה כדהכא וגבי זאת העולה הוי למעוטי עכ\"ל ועפ\"י זה לא קשה מידי לר\"מ.
ויש לחקור לרשב\"א דתירץ תירוץ אחר מה שלא תירץ הירושלמי ולא זו הדרך לתרץ לקושית הגמ' או בבלי או ירושלמי ונראה דס\"ל דע\"כ לא תי' כן הירושלמי אלא לר\"י דביה קאי הירושלמי דס\"ל ג' מעוטי כתיבי ותי' יותר מרווח ברם בלאו הכי יכול לתרץ ג\"כ תירוץ אחר אף לר\"י כמו שצריך לתרץ לר\"מ דלית ליה אלא ב' מיעוטי דאי לאו הכי קשה קושיא זאת לר\"מ וליכא ישוב על פי תירוץ הירושלמי וכ\"כ הרב קרבן אהרן פ\"ז וז\"ל על ההיא ברייתא שהביא ג' מעוטין אגב מיעוט דהוראת בי\"ד דפטור וז\"ל ומשו\"ה ג' מפני שהיינו טועין בכללא דאית לן דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ולכן בעשותה הו\"א דאינו אלא רבויי לזה אמרינן הרי אלו מעוטין דלא אמרינן דמיעוט אחר מיעוט רבוי אלא היכא דלא נשכח מה למעט במיעוט אמנם אם נמצא מה למעט אפי' מיעוטים רבים דרשינן למעט וכו' והן אלו דברי הרשב\"א שכתבו התוס' ממש והרב כתב תירוץ זה דהוי מילתא דשויא לב' ולפ\"ז אין מקום להשגת המעשה רוקח על הקרבן אהרן יעו\"ש.
וכתבו התוס' בסוגיין ד\"ה אמר מר זה יכול וכו' נראה לר\"י דהאי אינו יכול היינו אפי' בעל כח הרבה וכו' וכתב הרשב\"א פי' זה יעו\"ש ומשמע דקאי לכל יכול ואינו יכול דברייתא שכתב זה יכול וזה אינו יכול פי' כל יכול שבכאן יעו\"ש ואף שתפש במקום שתפשו התוס'.
כתבו עוד בד\"ה הי מינייהו, לא בעי וכו' ועיין מ\"ש מהרש\"א בטעם דבריהם ולכאורה דבריו אינם מובנים ועיין להרשב\"א במ\"ש בסוף דבריו וז\"ל ור\"ש שפטר בכל ענין וכו' עד סוף הלשון ודברי הרב מובנים.
ונבא לדברי רבינו דפסק כר\"י והלח\"מ תמה עליו דא\"כ איך פסק בהלכות שגגות דלא כוותיה ותירוצו נכון ובאמצע לשונו כתב ורבינו ראה לפסוק כאן כר\"י בהא דזה אינו יכול וזה אינו יכול משום דר\"מ מסייע ליה אבל וכו' פי' דבריו דר\"מ מסייע ליה דליכא אלא ב' מעוטי והרצון בתירוץ זה דבדין דהוראת בי\"ד ושגג היחיד לא קי\"ל כר\"י לגבי חכמים וזה עוקר וזה מניח וזה יכול וזה יכול קי\"ל כוותיה יען חזינן לר\"מ דס\"ל דליכא אלא ב' מיעוטי אלא דאיהו מוקי להוראת בי\"ד ואנן לא סבירא לן הכי אלא כחכמים דחייב וצ\"ל בהכרח דחד לזה עוקר וזה מניח וחד לב' יכולין ומאי דאזיל בתר ר\"מ דאית ליה ב' מיעוטי ולא בתר ר\"ש דאית ליה ג' מעוטי משום דמשתמען מילי דר\"מ דאמר מי כתיב וכו' וגם לר' יאודה אי לאו דמצינן במקום אחר דס\"ל ג' מיעוטין הו\"א בדעתיה דלית ליה אלא ב' מיעוטי חד לזה עוקר וזה מניח וחד לב' יכולין לפי דמסתברא בזה כר\"מ אלא דחזינן ליה בהדיא דס\"ל הכי ומש\"ה הציע הלח\"מ הצעה זו דאי לאו דמצינן לר\"י בהוריות וכו' ודוק והשתא אין מקום למ\"ש המעשה רוקח על דברי הלח\"מ יעו\"ש." + ], + [ + "ואם \n אין אחד וכו' ושיעור אחד לשניהן. וכתב מרן דגריס רבינו כגירסת ר\"ח וכו' יעו\"ש והקשה הרב חנן אלהים דף קי\"ג וז\"ל ותמיה לי דמי אמר דגירסת רבינו כן ולא בזה יכול ואליבא דר\"מ ומינה נלמוד לדידן דפסקינן כר\"י לזה אינו יכול ולענ\"ד נראה יותר דניחא ליה למרן לומר כן דכיון דפוסק רבינו כר\"י ניחא ליה דישא ויתן אליביה הש\"ס ולא לר\"מ דלאו הלכתא ואדרבא אי נושא ונותן אליביה דר\"מ הו\"א דהכי הלכתא וק\"ל." + ], + [ + "כל \n המקלקלין וכו'. עיין לרבינו פ\"ח ה\"ח שכתב בד\"א וכו' אבל החובל בחברו וכו' והרי הוא כמתקן וכו' והוי סותר למ\"ש כאן ועיין פי\"ב ה\"א תירוץ לזה.", + " חפר\n גומה וכו' פטור וכו'. לכאורה לשון רבינו מגומגם דכוונתו מיהא אינו לקלקל אלא לעפרו וממילא הוא מקלקל וי\"ל על פי מ\"ש התוס' שבת דף ק\"ו ע\"א ד\"ה בחובל שהקשו וא\"ת צריך לכלבו היכי חשיב צריכה לגופה מאי שנא מחופר גומה וא\"צ אלא לעפרו י\"ל דלא דמי דהכא הוצרך הוא לנטילת נשמה וכן מבעיר הוצרך לאפרה אבל חופר הגומא נעשית מאליה ואינו נהנה כלום עכ\"ל ופירוש דבריהם דהנך בתחילת מעשיו הוא עושה האיסור אשר מתוך האיסור יעשה רצונו משו\"ה חייב לא כן חופר גומא דתחילת מעשיו שהוא נוטל את העפר אינו עושה כלום אלא שבנטילתו נעשית גומא ואינו נהנה מן הגומא אלא מהעפר פטור שנמצא כיון שהקלקול בא לבסוף כונתו לקלקל מקרי וכשהקלקול בא בתחילת מעשיו מקרי תקון כיון דעל ידו בא התקון וזהו שכתב רבינו הואיל וכוונתו לקלקל." + ], + [ + "כל \n המקלקל וכו'. יסודות. הן היום בא לידי ס' יצא מחדש קרית מלך רב וראיתי לו דברים תמוהים וז\"ל נראה לי שכתב רבינו כן משום דס\"ל כעולא בשבת דף ל\"א דקאמר לעולם כר' יהודה ס\"ל וקסבר ר' יוסי סותר על מנת לבנות במקומו הוי סותר שלא במקומו לא הוי סותר א\"כ קשה דמכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או שלא יבקע הנר פטור דהא בהא תליא ורבינו פוסק לעיל ה\"ז דחייב ותירץ דס\"ל לרבינו דאף ת\"ק סבר דסותר ע\"מ לבנות שלא במקומו פטור אלא דר' יוסי מדמה ליה הא דחס על הנר וכו' לסותר ות\"ק ס\"ל דלא דמי לסותר דהכא מתקן הוא וכו' ונראה דיש להוכיח כן דאל\"כ קשה מאי שנא דבסותר חייב ובחופר גומא פטור לכו\"ע אפי' אם הוא צריך לעפרה לבנות במקום אחר אלא וודאי דסותר לא מחייב אלא א\"כ הוא לבנות במקומו וכו' זה תוכן דבריו.
והנה מ\"ש דס\"ל לרבינו דת\"ק סובר דסותר ע\"מ לבנות שלא במקומו פטור אינו דה\"ק עולא קסבר ר' יוסי סותר וכו' הוי סותר שלא במקומו לא הוי סותר ואי גם (ר\"י) [ת\"ק] ס\"ל הכי לא הו\"ל למימר אלא ר' יוסי מדמה ליה לסותר לבנות שלא במקומו (ור\"י) [ות\"ק] לסותר לבנות במקומו וזה ברור גם הראיה שהביא כנראה שלא ראה מ\"ש רש\"י דחופר גומא היינו לכסות צואה יעו\"ש דף ע\"ג ואפי' שיהיה לבנות י\"ל דשאני חופר גומא מסותר וכחילוק התוס' דשבת דף ק\"ו ד\"ה בחובל שכתבנו לעיל הל' י\"ז יעו\"ש.
ולעיקר קושיתו שהקשה תמיה אני עליו אמאי לא הקשה (למרן) [להרב המגיד] ז\"ל לעיל ה\"ז ד\"ה כיצד הרי שכבה וכו' ודלא כר' יוסי דס\"ל התם כר\"ש וכו' דמשמע מדבריו דרבינו ס\"ל כתירוץ בתרא דר' יוחנן שם דקאמר דכר\"ש ס\"ל ומכאן משמע דס\"ל לרבינו כתירוץ דעולא ומרן שם לאו מדעתיה קתני לה אלא מדברי רבינו בפירוש המשנה וטעמו נראה לי משום דקאמר בש\"ס שם אמר (רב) [רבא] דייקא נמי דקתני וכו' וא\"כ קשה רבינו דידיה אדידיה אלא על כרחך צ\"ל דרבינו פסק כתירוץ ר' יוחנן דר' יוסי כר\"ש ס\"ל והשתא לתירוץ זה שהיא העיקרית אמר דלא פליגי בהכי כמו עולא אלא דלכו\"ע על מנת לבנות במקומו הוי סותר שלא במקומו לא הוי סותר ופלוגתייהו במלאכה שאצ\"ל אי חייב דת\"ק ס\"ל כר' יהודה ורבי יוסי סבר כר\"ש דפטר ופסק רבינו כת\"ק וזה פשוט." + ], + [ + "כל \n העושה מלאכה וכו'. עיין בדברי רש\"י בסוגיין דף ק\"ב גבי מתני' הזורק וכו' דשקיל וטרי שם בש\"ס הא נחה חייב וכו' אלא אמר רבא במעביר (וכו') והא זה הכלל דקתני וכו' אלא אמר רבא תרתי קתני וכו' וכתב רש\"י ד\"ה אלא אמר רבא רישא מילי מילי קתני לה ותרתי קתני לה הזורק וכו' אי נמי לא נזכר וקלטה אחר וכו' והדר תני כללא לאתויי מעביר עכ\"ל. ולכאורה דבריו תמוהים דלדידיה כשמתרץ מילי מילי קתני ותרתי קתני היינו עם תירוצא דלעיל דמעביר וזה אינו מכמה אנפי חדא דבש\"ס קאמר אלא ונמצא חזר מהך דמעביר ועוד דכל העיקר דלא ניחא לש\"ס תירוץ דמעביר לחוד היא משום דקשה דזה הכלל הזריקה קאי א\"כ מה הרוחנו כשנאמר דרישא תרתי קתני כיון דהא מיהא זה הכלל איירי במעביר ועוד קשה כיון דרישא תרתי קתני וזורק כיון דאיכא מזיד פטור כ\"ש מעביר דהוא בידו דנזכר פטור ולמה צריך זה הכלל ועיין להרב חידושי הלכות בתוס' ד\"ה אלא אמר רבא ולולי דברי רש\"י פשטא דשמעתתא דתירוץ זה הוא בפני עצמו דעד השתא דמתני' לאו היינו ב' מילי הוה דייקינן הא נחה חייב וקשיא ליה רישא לסיפא והוה מתרצינן במעביר וא\"כ יפה דייקינן הא נחה חייב אלא דלא ניחא לן לאוקומי סיפא במעביר דהא זה הכלל אזריקה קתני ומשום הכי חוזר בו ומוקי רישא דתרתי קתני ונחה פטור כיון שנזכר בסוף והוא מזיד והשתא לא קשה מידי דיוקא דרישא עם דינו דסיפא ואם נאמר דא\"כ זה הכלל למה לי י\"ל דאשמועינן דאפילו דאיכא מזיד באמצע ושוגג בתחילה ובסוף חייב. ושוב ראיתי דלא קשה מידי דעד כאן לא הקשו בש\"ס והא זה הכלל דקתני אזריקה קתני אלא כד הוה מוקים דדוקא במעביר איירי ברם עכשיו דמוקמינן דמילי מילי קתני וא\"כ הזורק ונזכר פטור קשה דזה הכלל יתר ואמרינן דאתי למעביר והיינו מעביר ג\"כ ויפה אתי זה הכלל אזריקה ואלא דקאמר בש\"ס הוא לענין הדין דכד הוה מוקמינן סיפא במעביר היה הדין דנחה חייב ברם עכשיו נחה פטור ואתי אלא שפיר וק\"ל." + ] + ], + [ + [ + "לפיכך \n חולה שיש בו סכנה וכו'. פ' יום הכפורים דף פ\"ג פיסקא חולה מאכילין אותו על פי בקיאים א\"ר ינאי נחלקו חולה עם רופא זה אומר צריך וזה אומר אינו צריך הולכין אחר האומר צריך ודקדק מהר\"ם בן חביב בשיטתו דדוקא בדאיכא חד לגבי חד שמעינן לאומר צריך וא\"כ חולה אומר אינו צריך ורופא אומר צריך שומעין לרופא הא רופא אומר איני יודע שומעין לחולה שאומר אינו צריך וזה היפך הירושלמי הביאוהו הפוסקים חולה אומר יכולני לצום ורופא אומר איני יודע ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמר נעשה ספק נפשות ולהקל ופי' דכיון דהחולה יש לומר תונבא בעלמא ורופא מסתפק נעשה ספק ולהקל ואין הלכה באלו אמוראי כתלמיד במקום הרב דר' יוחנן הוא תלמיד ר' ינאי ואיך פסקו כר' יוחנן דהירושלמי ומה גם שהביאו שניהם והחכם השלם מהר\"י אלבעלי ז\"ל תירץ דהא דר' ינאי דנקט הכי לא תידוק בו כי האי גוונא אלא הכי דוקא חולה אומר א\"צ וליכא אחר עמו אזלינן בתר הרופא דאומר צריך ומאכלינן ליה דאמרינן חולה תונבא בעלמא ברם אי איכא אחר בהדי חולה הו\"ל הרופא דאומר צריך חד לגבי ב' ולא שמעינן ליה וכמו שמבואר כל זה שם בש\"ס מדיוקא דעפ\"י בקיאין אין עפ\"י בקי אחד לא וכו' יעו\"ש ברם הוא הדין דאפילו רופא אומר איני יודע וחולה אומר איני צריך הו\"ל ספק נפשות וכר' יוחנן דירושלמי ולבי מהסס בזה דמאיזה טעם יש לחלק בין היכא דב' רופאים חולקים זה אומר צריך וזה אומר א\"צ וחולה עם האומר א\"צ דאזלינן בתריה דהו\"ל ב' לגבי חד ולא אמרינן תונבא בעלמא נקיט להיכא דרופא עצמו מסופק אי צריך או לא וחולה אומר א\"צ דלא אזלינן בתר הכרעתו ואמרינן תונבא בעלמא נקיט ליה והו\"ל ספק ויש לחלק. ברם דעת רבינו פ\"ב מהל' שביתת עשור שלא פסק כהירושלמי אפשר מפני דאינו מחלק בין ב' רופאים לאחד דמספקא ליה והוי פלוגתא הך דר' יוחנן דהירושלמי עם ר' ינאי דתלמודא דידן והלכה כר' ינאי דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ועוד דאף דיהיה הלכה כתלמיד במקום הרב היינו דוקא הכל בש\"ס דילן או הכל בירושלמי ברם ש\"ס דילן עם הירושלמי בתר ש\"ס דילן אזלינן.
עוד שם בש\"ס מר בר רב אשי אמר כל היכא דאמר חולה צריך אני אפי' מאה וכו' לדידיה שמעינן וכתב הרא\"ש על שם השאלתות דאזלינן בתר רוב דעות וכן דעת רש\"י שהרי פי' לקמן וכו' עד דהך אוקמתא ליתא וכו' והקשה מהר\"ם בן חביב בשיטתו דא\"כ רש\"י סותר עצמו דידיה אדידיה ממ\"ש לקמן דאזלינן בתר רובא והיינו טעמא כמ\"ש הרא\"ש דהשתא לא קמא ההיא אוקמתא ואילו הוא כתב בש\"ס דידן ד\"ה מר בר רב אשי אמר הך סיפא לא מפרש הכי דמשמע וכו' מכלל דרישא מפרש לה כר' ינאי ולר\"י אוקימנא דלא אזלינן בתר רוב דעות והוי סותר דידיה אדידיה.
ולענ\"ד נראה דהן אמת דמר בר רב אשי בפירושא דרישא ס\"ל כר' ינאי ברם אינו אלא במאי דמוקי לה דאמר חולה איני צריך וכו' אבל לא בהא דס\"ל דלא אזלינן בתר רוב דעות דכשנקשה לדעת מר בר\"א פשיטא ב' וב' נינהו וכו' י\"ל דסד\"א כשם שהחולה אומר צריך אני שומעין לו ואפילו כנגד מאה בקיאין כך כשהוא אומר איני צריך שומעין לו דהכא והכא לב יודע מרת נפשו קמ\"ל וכ\"כ משם הרמב\"ן בפי' דבהא הוא דפליג מבר\"א בפירושא דרישא ולא בעיקר אוקמתא וא\"כ שפיר כתב רש\"י הכא והכא ופשוט.
ועיי\"ש דברי הרא\"ש והרמב\"ן והעולה לדעתם וסייעתייהו דלא אזלינן בתר רוב דעות ודעת רש\"י ושאלתות ורבינו דאזלינן בתר רוב דעות ודעת הרי\"ף בזה כתב מרן ב\"י סי' תרי\"ח וז\"ל וכן כתב הרי\"ף ג\"כ דלא אזלינן בתר רוב דעות באומדנא דחולה ואע\"פ שאין דבריו מבוארים כך פירשם הר\"ן עכ\"ל. ויש להקשות דאמאי כתב דאין דבריו מבוארים דהא כתב בפי' אבל גבי אומדנא בתר רוב דעות אזלינן וה\"מ בממונא אבל הכא ספק נפשות להקל ומדהביא הא דרב ספרא משמע דס\"ל דלא פליגי בזה עם מר בר\"א דגם מר בר\"א מודה לו בזה ולו יהי דאינם מבוארים איך פירשם הר\"ן דלא כתב הר\"ן אלא הך מילתא לא מפרשא שפיר בהלכות דבש\"ס הכי אמרינן דאע\"ג דאמר חולה ואחריני בהדי אפילו מאה כל היכא דאיכא ב' דאמרי צריך מאכילין וכו' ובלשון הרי\"ף נמצא דלא הוסיף אלא בלשון הש\"ס וכי לענין הדין הוסיף כלום לא ימנע אי נאמר דלא כ\"כ הרי\"ף אלא לדעת ר' ינאי לעולם צריך לפרש כהרי\"ף ואי כ\"כ אפילו לדעת מבר\"א צריך לפרש הכי וא\"כ מה מצא בדברי הר\"ן ביאור להרי\"ף וסבור הייתי לומר דמשמע כן מדברי הר\"ן ממ\"ש אח\"כ מיהו איכא מ\"ד דבמסקנא דסוגיין לא סליק הכי אלא אפילו באומדנא דחולה הולכין אחר רוב דעות וכו' מכלל דלדעת הרי\"ף דסליק מיניה לא הוי הכי אלא דלא פליגי ולכו\"ע בחולה לאו בתר רוב דעות אזלינן אלא שממ\"ש עוד מרן וז\"ל וכתב עוד הר\"ן מיהו איכא מ\"ד וכו' מכלל דמ\"ש לעיל מזה לא קאי אמ\"ש הר\"ן ומיהו וחזרה קושיא לדוכתא.
וכתב הר\"ן וז\"ל ומלישנא דמתני' דתני עפ\"י בקיאין שמע מינה שהולכין עפ\"י בקיאין והילכך יחיד מומחה שנחלק עם ב' אחרים שאינן מומחים אין הולכים אחר הב' כדאשכחן לענין הנשאל לחכם דאמרינן היו ב' אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול בחכמה ומנין הלך אחריו אלמא בעינן תרתי חכמה ומנין ולענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל אמרינן פ\"ק דיבמות כי אזלינן בתר רובא כי הדדי נינהו אבל הכא ב\"ש מחדדי טפי ולפיכך אם הדבר ברור אצלינו שבקיאותו מכריע רוב המנין הולכין אחריו בין להקל בין להחמיר זהו מה שנ\"ל והרמב\"ן לא כ\"כ בס' תורת האדם עכ\"ל. והנה כל דבריו תמוהים אחר שנעמוד על מ\"ש הרמב\"ן שם וז\"ל איכא מ\"ד מדקתני עפ\"י בקיאין שמע מינה יחיד מומחה ומוחזק בבקיאות ורופאים אינן חכמים ומומחים כל כך הולכין אחר בקיאות ואינו נראה שלא שמענו בסנהדרין הולכין אחר רוב חכמה אלא אחר רוב מנין וכן אשכחן לענין הנשאל לחכם דאמרינן היו ב' אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול בחכמה הלך אחריו הלכך במנין שוה דרופאים הלך אחר חכמה ובקיאות עכ\"ל. נמצא דהראיה שהביא הר\"ן לדינו הביאה הרמב\"ן להיפך דמשמע דדוקא אם יהיו ב' דליכא רוב בחד מינייהו אזלינן בתר החכמה והבקיאות לא כן בדאיכא רוב ולו יהי דגרסינן כדגריס איהו בחכמה ובמנין עדיין קשה דאיך מביא משם ראיה לדינו דאזלינן אחר הבקיאות נגד הרוב התם הוא דאיכא ב' חכמה ומנין.
עוד כתב שם הרמב\"ן מיהו אחד במקום ב' כיון שכולם רופאים אין דבר של יחיד במקום ב' ומ\"מ במופלג מהם בחכמה חוששין לדבריו להחמיר אפי' במקום ב' רבים אבל להקל כדין יחיד דאשכחן לענין מחלוקת ב\"ש וב\"ה דאתמר כי אזלינן בתר רובא כי אהדדי נינהו אבל הכא ב\"ש מחדדי טפי הלכך חוששין לרוב חכמה ובקיאות להחמיר ומאי חומרא דהכא לנהוג בספק נפשות להקל עכ\"ל. וצריך לפרש דבריו דיש לדקדק בדבריו שכתב מ\"מ (במופלא) [במופלג] מהם בחכמה דבהא סלקינן דהאחד הוא מומחה ומוחזק והכי הו\"ל למימר מ\"מ להחמיר חוששין לדבריו וכל מי שהעתיק לשון זה העתיק כן ולכן נראה דר\"ל דאם הוא מופלג כל כך הרבה יותר מדאי חוששין לדבריו להחמיר ברם בנדון דאיכא מאן דאמר שנשא ונתן בסמוך שהוא שאחד מומחה והאחרים אינן מומחים כל כך אין חוששין לדבריו ואפי' להחמיר דיחיד במקום רבים כמאן דליתיה דמי וא\"כ להיכא שהוא מופלג טובא אזלינן להחמיר כוותיה וראיה מב\"ש דמחדדי טפי והר\"ן הביא ראיה מהא דב\"ש אפי' שאינו מופלג אלא שהוא יותר מומחה מהב' בין להקל בין להחמיר ויש לצדד דהר\"ן איירי במופלג גדול אלא דס\"ל דאזלינן אחר הבקי בין להקל בין להחמיר וע\"ז כתב ולא כתב כן הרמב\"ן ברם מלשונו שהתחיל שהוא לשון האיכא מ\"ד שהביא הרמב\"ן משמע כדכתיבנא מעיקרא.
נמצא לענ\"ד דעת הרמב\"ן דבשוין הולכין אחר הבקיאות ברם כל דאיכא רוב במקום אחד אפי' מומחה יותר כנגדו אזלינן בתר הרוב ומופלג גדול אזלינן בתריה להחמיר נגד הרוב וכ\"כ הרב המגיד על שם הרמב\"ן בפ\"ב משביתת עשור ה\"ח.
וראיתי להלח\"מ שם דברים תמוהים וז\"ל כתב הרב המגיד וכו' כלומר דלעולם אזלינן בתר המנין ועדיף טפי מנין מבקיאות ודלא כהרמב\"ן וכו' ולא ידעתי מי גילה לו רז זה דלדעת הרמב\"ן בקיאות יותר טוב מרוב הוא לא כתב אלא לחלוק על מאן דאמר דבקיאות טוב מרוב אלא דהודה להם בשוים דליכא רוב אז אזלינן בתר הבקיאות ולא אמרינן דהוי טפי מרוב.
ובדברי רבינו דהל' שביתת עשור ראיתי לדקדק במ\"ש מקצת וכו' ומקצתן וכו' הולכין וכו' ובלבד שלא יאמר החולה צריך אני אבל אם אמר צריך אני מאכילין אותו וכו' ויש לדקדק דזה יתר דודאי דאם החולה אומר צריך אפי' מאה כנגדו נותנין לו לאכול וכמ\"ש רבינו בסמוך ונראה דאדרבא הו\"א דהחולה אומר צריך משום דמאמין לרופאים שמסייעין אותו ועלייהו קא סמיך קמ\"ל דשמעינן ליה וכמ\"ש מור\"ם סי' תרי\"ח ודברי מור\"ם אלו מוכרחין כדעת רבינו והט\"ז שם שדי נרגא בסברא זאת ממה שהקשה מהש\"ס וכבר הרגיש בחולשת קושיתו יעו\"ש והאמת אתו דאין סברא זאת מספקת ומ\"ש הוא לדברי הטור לא ניתן ליאמר בדברי רבינו יעו\"ש דבריו.
אך י\"ל בדברי רבינו עוד דכיון שכתב בתחילת הדין דאחד כנגד אחד מאכילין אותו הוא הדין מרובין כנגד מרובין שהמנין שוה ועוד י\"ל כמ\"ש דבסוף כתב לא אמר החולה כלום ובאחד כנגד אחד לא כתב לא אמר החולה כלום ודוק.
ובדברי רבינו כאן יש מקום דקדוק שכתב עפ\"י רופא אומן של אותו מקום דתבות של אותו מקום יתר ונראה שבא להורות דאי איכא באותו מקום רופא אומן ובמקום אחר רחוק קצת איכא יותר בקי לא אמרינן שיחזור אחריו להביאו אלא מאכילין אותו עפ\"י רופא אומן של אותו מקום שאפשר שעד שיבא יסתכן דומה לזה כתב רבינו דאין עושין דבר זה לא ע\"י גוים וכו' ואף דפוסק רבינו דשבת דחויה היא מ\"מ אפשר דע\"י חזרת אחרי גוי יסתכן ועפ\"י מ\"ש יתורץ מה שהקשה מהר\"ם בן חביב בשיטתו בסוף דבריו על מ\"ש התוס' ד\"ה הא מדקתני יעו\"ש." + ], + [], + [ + "כשעושין \n וכו'. אלא ע\"י גדולי ישראל וחכמיהם. ועיין מה שהקשה מרן ואחרי נשיקת ידיו ורגליו חוץ שדבריו הם דרך דרש בלשון הברייתא עוד קשה דא\"כ אכפל תנא דברייתא דינו דכיון דפרטם אחד לאחד גוים ונשים וקטנים מה צריך להוסיף אלא ע\"י גדולי ישראל וכו' ועוד דנפקא מינה לפי פי' זה דלאו אזהרה לגדולי ישראל שעל ידם יהיה המעשה הזה ומפשט דבריו לא משמע הכי שכתב אלא ע\"י גדולי ישראל וגדולי הוא סמוך לתבה שאחריה ועוד שכתב בפירוש המשנה דפ' מפנין ולא ע\"י עמי הארץ ולמה שהקשה מרן י\"ל דלא נקט הברייתא ולא ע\"י ישראל משום דמשמע דלעולם לא יהיו ע\"י ישראל אלא ע\"י חכמים דומיא דלא יהיה ע\"י גוים וקטנים ונשים וכו' משום הכי אינו מזכיר לישראל בהדי נשים ואביזריהו אלא אם נמצאו שם גדולי ישראל מזהיר להם דאדרבא יהיה על ידם והיינו טעמא כדי שיראו שהוא היתר גמור ולא יתעצלו פעם אחרת לעשות כן ובגירסא זאת דגריס רבינו בברייתא יש להקשות דמ\"ש דחלוקת נשים ועבדים יהיב טעמא מפני שמצטרפים לדעת אחרת ובחלוקת גוים וקטנים לא יהיב האי טעמא והניח הטעם בעל פה דהיינו דילמא יבא זמן שלא ימצאו הנך ולא ירצו ישראל לחלל שבת ויסתכן החולה ונפיק מיניה חורבא ועיין מ\"ש הרמ\"ך הביאו מרן ויש טעות סופר בדבריו וכצ\"ל ולדבריו חכם אחד לא יכול לצוות לכותי וכו'." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המבשל \n וכו' עד מותר לבריא. ועיין להשגת הראב\"ד ומ\"ש הרב המגיד יעו\"ש וכ\"כ הרא\"ש פ\"א דחולין סי' כ' וז\"ל הרי\"ף הביא מימרא זאת דרב דימי ולא הא דר' יצחק בר אדא וכו' יעו\"ש וכ\"כ הרשב\"א בחי' לחולין והשוחט לחולה אפי' חלה בו ביום איכא מ\"ד שמותר לברי לדידן דקי\"ל כר\"ש בשבת דלית ליה לר\"ש מוקצה מחמת איסור אלא באיסור שדחאו בידים ואינו עומד ומצפה לו ככוס וכו' עכ\"ל דבריהם ברור מיללו דעד כאן לא שרי ר\"ש אלא במוקצה שלא דחאו בידים ברם בדחאו בידים מודה ר\"ש לר' יהודה דאיכא איסור מוקצה וקשה דהא בשבת דף קנ\"ז אמרו הלכה כר\"ש לבד ממוקצה מחמת איסור ומאי ניהו נר שהדליקו באותה שבת וכו' הרי דאף בנר דדחאו בידים ס\"ל לר\"ש דליכא מוקצה אלא דאנן לא קי\"ל כוותיה בנר ואיך כתבו דלר\"ש ג\"כ ס\"ל דבדחוי בידים מודה לר\"י וכן מסוגיית פרק כירה דף מ\"ה מוכח דלא אסר ר\"ש אלא בנר בשעה שהוא דולק וגרוגרות וצמוקין דוקא ולא עוד.
ושוב ראיתי להרב ט\"ז סי' שי\"ח ס\"ק ב' שכנראה הרגיש בקושיא זאת בדברי הרא\"ש והגיה וז\"ל נ\"ל טעות סופר וצ\"ל הדולק בשבת וכמ\"ש בס' רע\"ט ושם הרגיש בקושיא זאת וכתב כן ואחר נשיקת ידיו ורגליו מה יענה לדברי הרשב\"א והרב המגיד דאי אפשר להגיה כן ועוד דאי כמו שהגיה הוא לא הו\"ל למימר דדחיה בידים אלא משום דהוקצה למצותו הוקצה לאיסורו וכמ\"ש בש\"ס פרק כירה דף מ\"ה וז\"ל אין מוקצה לר\"ש אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו והאי דדחיה בידים הוא לדידן דלא קי\"ל כר\"ש אלא אפילו שכבה הוי מוקצה משום דחיה.
איך שיהיה נמצא הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש ורבותיו של הרשב\"א סבירא להו דאף ביום ש\"ק שנחלה ושחטו לו ליתא לאיסור מוקצה וכר\"ש ודעת רש\"י והר\"ן אינו כן דדוקא נחלה מבעוד יום הוא דשרי והקשה מרן בב\"י סי' שי\"ח וז\"ל ויש לדקדק בדברי הר\"ן איך לא הרגיש במה שכתבו הרא\"ש והמגיד דכיון דקי\"ל כר\"ש וכיון דהאי בהמה לא דחאה הוא בידים היכי קאמר דאית בה מוקצה ותירץ וז\"ל וי\"ל דמדמי ליה למחובר דאע\"ג דלא דחיה בידים אסור כדאמרינן בפרק אין צדין נכרי שהביא דורון אם יש מאותו המין במחובר אסור ופרש\"י משום מוקצה ואפי' לר\"ש משום דכל דלא ליקטן מבערב אסח דעתיה וכו' עכ\"ל. ולכאורה יש לתמוה בזה דאיך אמרינן משום דלא ליקטן חשיב כגרוגרות וצמוקין הא בגרורות וצמוקין היינו טעמא משום דלא חזו לאכילה ומשום דחיה וכמ\"ש רש\"י והתוס' שם פ' כירה והא ראיה דאפרסיקין וחבושים לא חשיב כגרוגרות וצימוקין ושרי ר\"ש. וי\"ל דהיינו טעמא דגרוגרות וצימוקים כיון דכשנשתהים שם אינן ראוים לאכילה עד שיתייבשו נמצא אסח דעתיה מהם מדהניחם בחמה וגם דחאן בידים לא כן אפרסקים וחבושים שאין מתקלקלים בהנחתן בחמה נמצא דלא אסח דעתיה כיון דאם ירצה לאכול מהם חזו וליכא אלא דחוי ותרתי צריכי נמצא דכל הטעם דאוסר ר\"ש בגרוגרות וצימוקין לאו מטעם דמתקלקלין לחוד והשתא מתדמי שפיר ההיא דדורון דאסור משום מוקצה דכיון דביו\"ט א\"א ללקטן ולא ליקטן מבערב חשיב כדיחוי בידים והו\"ל כגרוגרות וצימוקים וגם כיון דלא חזו ואסח דעתיה דמה לי לא חזו מצד עצמם מה לי מחמת דבר אחר דהיינו איסור תלישה ולא דמי האי דחיה דלא ליקטן לההיא דכירה דחיטין שזרען וביצה שתחת התרנגולת דהתם ליכא אלא דחוי לחוד וליכא לא איסור ולא דלא חזו ומשום הכי אפי' דדחויי מדחה בידים שרי לא כן במחובר לקרקע דאסור לתלוש נמצא אסח דעתיה והוי כגרוגרות וצמוקים.
וכ\"כ בשיטה מקובצת שם פ' אין צדין וז\"ל וא\"ת ומאי שנא מנר שהדליק הגוי לעצמו וכן כבש שעשה דשרי לישראל להשתמש בו אפי' בו ביום וי\"ל דשאני פירות דהוי מוקצה דמחובר ואפי' לר\"ש אסור דכגרוגרות וצמוקין דמי דאסח דעתיה מינייהו מדלא ליקטן מאתמול עכ\"ל ולשון זה מורה כמ\"ש וכן ראיתי למרן ב\"י סי' ש\"י כתב על דברי רש\"י דפ' אין צדין מכוון כדברי וז\"ל ונראה לי דטעמא וכו' ולדעת הרא\"ש ורבו של הרשב\"א הקשה מרן וז\"ל מאי שנא בהמה ממחובר דכי היכי דבדורון אמרינן מדהו\"ל ללקטן מבעוד יום ולא ליקטן אסח דעתיה מינייהו הכי נמי הו\"ל למימר בבהמה שנשחטה לצורך חולה שחלה היום דאסור לבריא משום מוקצה והיה נ\"ל דלדידהו לא הוי טעמא דנכרי שהביא דורון משום מוקצה אלא משום גזרה שמא יעלה ויתלוש וכו' ולכאורה קשה דהרא\"ש כתב בפירוש דטעמא דדורון משום מוקצה ולא קשה דתירוץ זה לא קאי להרא\"ש אלא להרה\"מ ורבו של הרשב\"א ז\"ל ולדעת הרא\"ש תירץ אח\"כ וז\"ל אבל הרא\"ש כתב וכו' ואפשר דס\"ל וכו'.
עוד כתב מרן לתרץ להרא\"ש וז\"ל ועוד י\"ל דס\"ל דהלכה כמ\"ד פ' כירה ופ' אין צדין חלוק היה ר\"ש אף בבע\"ח שמתו שמותר לטלטלם אלמא לאו מוקצה נינהו וכו' והקשה עמיתנו החכם השלם מהרי\"א ז\"ל וז\"ל וקשה דאיך אפשר דס\"ל הלכה כמ\"ד בע\"ח שמתו מותרין והא כתב הוא בפ' אין צדין האוקמתא דמוקי בש\"ס למ\"ד שאסורין דהיינו במסוכנת וז\"ל בהמה שמתה לא יזיזנה וכו' תרגמה זעירי בבהמת קדשים והיתה מסוכנת מעיו\"ט וטעמא דקדשים הא דחולין שרי וכו' הילכך שרי לטלטלה לדברי הכל עכ\"ל הרי דאיהו פוסק כמ\"ד אסורים דאל\"כ מה לו להעתיק הך אוקמתא דזעירי דלמ\"ד דמותרים אתיא הך מתני' כפשטא דהיינו בבריאה.
ונראה לענ\"ד וכשנדקדק מ\"ש הרא\"ש במסוכנת ודברי הכל והיא גירסת הרי\"ף דגריס כן וכתב הר\"ן על דברי הרי\"ף דלמה כתב הא דמסוכנת והא הך שקלא וטריא הוי אליבא דר\"ש ואיהו פוסק במוקצה ביו\"ט כר' יהודה ובשבת כר' שמעון וא\"כ לא הו\"ל להביא הך אוקמתא ותירץ דגריס הרי\"ף במסוכנת ודברי הכל וא\"כ כיון דבמסוכנת הכל מודים דמותרין ובבריאה הכל מודים דאסורין ובחולה פליגי והשתא הך דינא דמסוכנת הוי גם לר\"י דמודה דליכא מוקצה ולכן הביא הרי\"ף הך אוקמתא וא\"כ הרא\"ש דלא ס\"ל לחלק בין שבת ליו\"ט ולעולם ס\"ל כר\"ש דלית ליה מוקצה וכמ\"ש בסוף שבת וסוף ביצה יעו\"ש בפירוש א\"כ א\"צ להעתיק אוקמתא דמסוכנת אלא אפי' חולה הבהמה מותרת לר\"ש דס\"ל הכי ופוסק כוותיה אפילו ביו\"ט ומה את צ\"ל דרצה להביא האוקמתא שהיא ככו\"ע שהיא מסוכנת ואין הכי נמי דחולה ג\"כ מותרת וכר\"ש וא\"כ אף אנו נאמר דלעולם דהרא\"ש ס\"ל כמ\"ד בע\"ח שמתו מותרים ומאי דנקט הרא\"ש האי אוקמתא דזעירי וכו' הוא לכו\"ע אפילו למ\"ד בעלי חיים שמתו אסורים וא\"כ נמצא דאין מכאן הכרח.
ושוב ראיתי שדברי מרן אלו סובבין הולכין עפ\"י מ\"ש בסי' שכ\"ד שדעת כולהו רבוותא בהאי פלוגתא דבע\"ח שמתו דמותרין דכיון דאיסור מוקצה מדרבנן אזלינן להקל וההיא אוקמתא דזעירי פ' אין צדין דמוקמי למתני' בבהמת קדשים למ\"ד בע\"ח שמתו אסורין וכתבוהו הרי\"ף והרא\"ש היינו משום דהוי יו\"ט וביו\"ט קיימא לן כר\"י דאיכא מוקצה וכו' יעו\"ש נמצא דאף דיסבור הרא\"ש כמ\"ד בע\"ח שמתו מותרין שפיר כתב האוקמתא דזעירי.
אך קשה שדבריו שם מתמיהין דאיך אפשר דהרא\"ש יסבור כהרי\"ף והרמב\"ם דביו\"ט הל' כר' יהודה דהא הרא\"ש צווח ככרוכייא בסוף שבת וסוף ביצה דלא ס\"ל הכי וצ\"ע ועוד קשה שכתב דבשבת ס\"ל להרי\"ף דאפילו בריאה שרי דקי\"ל כר\"ש והוא תימה דהא הרי\"ף ס\"ל דבבריאה אפי' ר\"ש מודה דאסור וכמ\"ש הטור סי' תקי\"ח ואף שלא כתבו על שם הרי\"ף כתב כן בקיצור [פסקי] הרא\"ש פ' אין צדין סי' ח' יע\"ש וכן הר\"ן על דעת הרי\"ף וכן כתב מרן גופיה סי' תקי\"ח ולא כתב כלום על דבריו ואיך כאן החליט המאמר כן על הרי\"ף.
ודרך אגב אמרתי להגיד מה שלא באתי לכונת קיצור פסקי הרא\"ש פ' אין צדין סי' ח' וז\"ל בהמה מסוכנת מותר לטלטלה לכו\"ע בריאה אסור לכו\"ע חולה פלוגתא זהו להרי\"ף ולר\"י בריאה אסורה אפילו לר\"ש מסוכנת או חולה שרי ר\"ש והלכתא כוותיה עכ\"ל ומה הפרש יש בין ר\"י לרי\"ף דלכולם ר\"ש מתיר בחולה וכ\"ש במסוכנת ומאי איכפת מר' יהודה מאחר דהלכתא כר\"ש גם בפרק מי שהחשיך סי' ה' כתב בקיצור פסקי הרא\"ש וז\"ל וקי\"ל כוותיה בין בשבת בין ביו\"ט אפילו מוקצה מחמת איסור וכו' ופי' דבריו מחמת איסור לחוד בשב ואל תעשה קי\"ל כוותיה אבל במוקצה מחמת איסור ודחאו בידים לא קי\"ל כוותיה אלא דאסור ובנוסחא מחדש ראיתי שכתוב הכי וקי\"ל כוותיה וכו' אפילו מוקצה מחמת מיאוס חוץ ממוקצה מחמת איסור וכו' ולגירסא זאת קשה דא\"כ הו\"ל למימר חוץ ממוקצה מחמת איסור ודחאו בידים ואולי יסבור דמ\"ש בגמ' ומאי ניהו נראה לאו דוקא דהוא הדין בלא דיחוי ודייק דנקט חוץ ממוקצה מחמת איסור לחוד ולא הזכיר דחוי אי נמי אפשר דלישנא דש\"ס נקט והיינו מחמת איסור כגון נר דהוי דחוי.", + " אבל\n השוחט לחולה בשבת מותר לבריא לאכול ממנו בשר חי. וראיתי למורינו הרב בעץ החיים בלשונות דף ד' ע\"ב כתב דאשתמיטתיה האי לישנא להרב תוס' יו\"ט פי\"א דמנחות משנה ז' שכתב לדעת רבינו דמשום דאין שבות במקדש שרי למלוח בשבת והא הכא אף בגבולין התיר רבינו דאי לאו הכי איך אוכלו חי ומכח זה כתב דלכן י\"ל דבשעת אכילה טובלו במלח ואוכלו כמו שה\"ה בצנון וכו' וכל דבריו תמוהים דמ\"ש דבשעת אכילה טובלו במלח אי אפשר דזה שייך בצנון דלטעמא עביד ברם בבשר דהמלח הוי לפלוט הדם צריך שיעור בטבילת המלח ולא שייך טובל והולך ומה גם דעיקרא קושיא ליתא דרבינו יתרץ דלעולם צריך מליחה ובשבת אסירא ומ\"ש מותר לבריא וכו' בשר חי בשעבר ומלחו וכמ\"ש התוס' בחולין דף י\"ד ע\"א ד\"ה ונסבין בתי' א' שהקשה איך יכול למולחה בשבת יעו\"ש וא\"כ שפיר כתב התוס' יו\"ט דמטעם אין שבות במקדש שרי לכתחילה ועפ\"י האמור אין מקום גם למה שהקשה עיי\"ש דאיך כתב התוי\"ט לדעת רבינו דאין עיבוד באוכלין ושרי למלוח בשבת והא אסר מליחת צנון בפכ\"א מהל' שבת והיינו טעמא ודאי דאסיר מדרבנן וכדעת התוס' דודאי הכי הוא דאסיר מדרבנן לדעת רבינו ומשום הכי אסר בצנון וכדעת התוס' ושאני אכילת קדשים דאין שבות והיכן מצא לרבינו חלוק מדעת התוס'." + ], + [ + "חולה \n שאין בו סכנה וכו'. הנה מרן העתיק דברי הטור ז\"ל והקשה וז\"ל ואיכא למידק היכי מצי למימר דרבינו שרי שבות הנעשה ע\"י ישראל דא\"כ היאך כתב שכוחל עיניו מן הגוי בשבת ומאי איריא מן הגוי אפי' מישראל וכו' עכ\"ל וראיתי להב\"ח סי' שכ\"ח שתירץ וז\"ל נראה דהרמב\"ם מיירי בכוחל שהוא עושה מלאכה דאורייתא קאמר כגון משחק סמנים ואתויי מרה\"ר והכי משמע מלשונו שכתב חולה שאין בו סכנה וכו' לבשל לו לאפות לו וכו' יעו\"ש.
ודבריו תמוהים טובא דחוץ דלשון רבינו לא משמע הכי שכתב כוחל עיניו מן הגוי וכוחל משמע שימה על העין דמשום השימה הוא דאסור ע\"י ישראל עוד בה דלפלוג ולתני בדידה דבשחיקה צריך ע\"י גוי אבל בשימה על העין אפי' ע\"י ישראל ולמה כתב ואם היו צריכים לדברים שאין בהם מלאכה עושין אותה אפילו ע\"י ישראל מעלין אזנים וכו' ועוד דמה יענה לסוגייא דביצה דאמימר כחל עינא וכו' דמשם הוציא רבינו דינא דכחל כמבואר בדברי הרב המגיד ושם לא שייך לתרץ משום משחק ואתויי מרה\"ר כמבואר שם דקאמר ליה רב אשי לאמימר מר עמיץ ופתח וכו' ומסייע אסור ומאי קשה הרי אפילו הוא עצמו עושה מותר וקושית מרן לאו דוקא ממ\"ש רבינו אלא מהש\"ס דמשם למד רבינו ובשלמא למאן דס\"ל דאפי' דליכא סכנת אבר מותר בשבות ע\"י ישראל יתרץ להש\"ס מה שיתרץ אבל להב\"ח דמוקים דעת רבינו דלא אסר ע\"י ישראל אלא דוקא מלאכה גמורה אבל כחל גופיה שרי מה יענה להש\"ס דביצה וכדכתיבנא.
עוד כתב מרן וז\"ל והרב המגיד כתב וכו' עד דאינו חולי הכולל כל הגוף וכו'. ודבריו תמוהים דהרה\"מ כתב בפירוש היפך מזה וז\"ל אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה לא הותר לישראל אפילו שבות גמור וזהו שלא התירו לכחול אלא מן הגוי וכו' ופשוט דמ\"ש אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה היינו סכנת אבר וא\"כ נפק\"מ דאי איכא סכנת אבר שרי ע\"י ישראל דומיא דחולי דכל הגוף כשאין סכנה דשרי בשבות ע\"י ישראל דאי לא תימא הכי אלא דגם דאיכא סכנת אבר אסור ע\"י ישראל אפילו בשבות היאך כתב אח\"כ אבל מלאכה גמורה בישראל לא הותרה אפילו בסכנת אבר מכלל דשבות הותר בסכנת אבר והוי סותר דידיה אדידיה אלא וודאי דהפי' בדברי הרה\"מ כמ\"ש וא\"כ דברי הרה\"מ דלא כמ\"ש מרן ז\"ל משמו. ואי לא דמסתפינא הייתי אומר דנפל טעות סופר בדברי מרן וכך צ\"ל והא דלא שרינן למכחל אלא מגוי היינו משום שאין בו סכנת אבר ואינו חולי כולל כל הגוף וכו' גם צריך להגיה עוד בלשון מרן לקמן במ\"ש וז\"ל ולא נרמז בלשון רבינו חילוק בין סכנת אבר לחולי הכולל כל הגוף וכצ\"ל ולא נרמז בלשון רבינו חילוק בין חולי אבר לחולי הכולל לכל הגוף וההכרח לזה ממ\"ש בסוף דבריו ולא עוד אלא דמאי דפשיטא להרא\"ש והר\"ן וכו' ואי ליכא ט\"ס כדכתיבנא קשה וכי לדרך זה יוצא האי ולא עוד אלא הא גם לפי' הרה\"מ יוצא האי ולא עוד אלא דלדעת הרה\"מ בסכנת אבר אינו נעשה שבות דרבנן ולדעת הרא\"ש והר\"ן נעשית אך קשה למה לא הזכיר להרה\"מ עם הרא\"ש והר\"ן ודוק.
עוד כתב מרן ואין דבריו ברורים אצלי וכו' ונ\"ל שזה רמוז בדברי רבינו בשפת יתר שכתב וכן כוחל וכו' אע\"פ שאין בו סכנה דהאי אעפ\"י הוא יתר דבחולה שאין בו סכנה אנן קיימין אלא דבא להורות דאפילו סכנת אבר ליכא ומשו\"ה דוקא ע\"י גוי הוא דשרי ולא ע\"י ישראל.
עוד כתב מרן בב\"י וז\"ל ומ\"ש רבינו והרמב\"ן חולק וכו' כתב הרב המגיד כן בשם הרשב\"א ג\"כ וכתב שאין נראה כן מדברי ההלכות והרמב\"ם כצ\"ל ומ\"ש הרה\"מ כן על שם הרשב\"א היינו ממה שהביא הרשב\"א בחידושיו דברי הרמב\"ן ולא כתב עליו כלום כנראה הודה לו ועוד דכתב בתשובותיו המיוחסות להרמב\"ן הביאו הרדב\"ז סי' ב' וז\"ל שוב מצאתי ששאלו להרשב\"א באשה חולה ואינה בסכנה ובעלה רופא ואין שם רופאים אחרים ואשתו נידה וכו' והשיב דבר זה אסור ונתן ב' טעמים חדא דאין מתירין לחולה אלא שבות דאמירה לגוי אבל שבות אחר לא אפילו שאיסור קריבה הוא דרבנן יעו\"ש בשיירי כנה\"ג סי' שכ\"ח וכיון דבב' המקומות ראה לו דס\"ל כהרמב\"ן ז\"ל תפס הרוב דאחרי רבים כתיב ולא חשש מ\"ש בתשובה שהביא מרן לעיל דדעתו כדעת רבינו או שט\"ס הוא מ\"ש באותה תשובה וכמ\"ש הרב כנה\"ג שם אך מרן שהביא בתשובות כמו שכתובות קשה איך לא נרגש.
ובדברי הטור שהפשיט ספק הרא\"ש מדברי רבינו להקל ראיתי להרב יד אהרן נר\"ו הגהות ב\"י הקשה וז\"ל ותמהני על הטור ויותר על רבינו המחבר דאי איתא דס\"ל להר\"מ דבחולי שאין בו סכנה נעשית שבות דרבנן ע\"י ישראל א\"כ איך אסר הר\"מ להעלות אוזניו ואונקלי על ידי סם הא כשהם משוחקים מאתמול ליכא איסורא אלא מדרבנן ואפ\"ה ע\"י סם אסור [ולא התיר] אלא ביד (לא) [או] בכלי זה תוכן דבריו.
והילך לשון רבינו פכ\"א הל' ל\"א וכן מותר ליחנק וללפף את הקטן ולהעלות אזנים בין ביד בין בכלי וכו' שבכל אלו וכיוצא אין עושין אותן בסממנין כדי לחוש לשחיקה ויש לו צער מהם עכ\"ל ועיין מ\"ש מרן שם והשתא נראה דעד כאן לא התיר רבינו שבות ע\"י ישראל אלא בשבות דרפואה כמו סיכה דיין ושמן דאסר רבינו שם פכ\"א הכ\"ג וכן גמיעת חומץ לחושש בשיניו וכל כיוצא באלו דאינם אלא גזרה דרפואה זאת אטו רפואה דע\"י סם ויבא לשחיקת סמנים והיא גזרה רחוקה לחולה כל הגוף הותר לא כן ע\"י סם ממש שהיא קרובה הגזרה לשחיקת סמנים אפי' בחולה דכל הגוף לא הותר ומשו\"ה התיר רבינו להעלות אזנים ולעשות אונקלי' לפי שהם בידו או בכלי ואין עושין אותן בסם ברם אי דרכן לעשותן ע\"י סמנים היה אסור לפי שיבא לשחיקת סמנים והך רפואה הותר הך לא הותר כן נראה לי על צד הדחק והיד אהרן נר\"ו פנה לדרך אחר בדעת הטור ומה יענה להרב המגיד והכ\"מ." + ], + [ + "היולדת \n וכו'. יש להקשות למה הפך לנו הסדר השנוי במשנה דתני תחילה מסעדין וכו' וקורין לה חכמה וכו' ואח\"כ ומחללין. וי\"ל דבא לגלות דס\"ל דכולהו הנך הוו חילול דאורייתא דלא כרש\"י לדעת הרשב\"א דהוו דרבנן ודלא כהרשב\"א דס\"ל דמילדין הוי דאורייתא והבאת חכמה ממקום למקום הוי דרבנן אלא דכולן חילול דאורייתא נינהו ומשו\"ה תני תחילה דמחללין ואי אפשר לומר דתני אח\"כ חילול דרבנן אלא כולהו הוו דאורייתא ותני והדר מפרש וכ\"כ רבינו בפכ\"ז דתחומין דאורייתא יעו\"ש.
והילך לשון הרשב\"א בחי' אין מיילדין את הבהמה פי' רש\"י משום טירחא ולי נראה משום חילול דאורייתא ותדע לך מדאקשינן בגמ' מכדי וכו' מחללין לאתויי מאי וכו' ואי איתא דמיילדין ליכא אלא טירחא מאי מקשה בש\"ס אימא לאתויי חילול שבת דאורייתא ואי משום דתני וקורין לה חכמה אף היא דרבנן עכ\"ל הנה אין דבריו מספיקין להפיל ארצה דברי רש\"י אלא לדידיה דס\"ל דתחומין דרבנן ברם רש\"י יסבור כרבינו דתחומין דאורייתא וא\"כ יתקיים פי' רש\"י ויש מי שפירש אפי' לסברת הרשב\"א דס\"ל דתחומין דרבנן דכך יתפרש קושית הגמ' מכדי תנא ליה מילדין וכו' ואין מלאכות עוד לעשות ליולדת ואהא תירץ דאיכא מלאכה דהדלקת הנר.", + " ומדליקין\n לה נר אפי' היא סומא וכו'. והקשה המג\"א סי' ש\"ל סק\"ב וז\"ל ומ\"מ צ\"ע למה ליה טעמא דמייתבא דעתא הלא צריכין להדלקת הנר לראות מה שצריכה וי\"ל דודאי כשצריך לראות ודאי שמדליקין והכא עסקינן שאינן צריכין לנר ואפ\"ה אם אומרת שצריכה לנר בשביל שחוששת שמא ע\"י הנר אי איכא מידי חזיא חבירתא ועביד לה משום הכי מדליקין דכיון דחוששת לכך חיישינן שתסתכן בשביל צערה שמצטערת שלא יש נר ולא חזו מידי ומדליק כדי ליתובי דעתא אף שבאותה שעה אין צריכה לנר וק\"ל.
והרב המגיד בשם הרמב\"ן כתב דמכאן למד וכו'. ולדעת רבינו כתב דס\"ל דבחולה שיש בו סכנה אין משנין וכו' עד מחמת לידה ואין להקשות דאיך כתב הרה\"מ כן לדעת רבינו והא רבינו ס\"ל דשבת דחויה היא אצל חולה וכמ\"ש בריש פרקין וכל דאפשר לשנויי משנינן וכמ\"ש גבי טומאה ביומא דף ז' למאן דס\"ל טומאה דחויה היא בצבור יעו\"ש דא\"כ תירץ לן ג\"כ למ\"ש רבינו לעיל ה\"ג דאין עושין דברים הללו לחולה לא על ידי גוים ונשים וקטנים וכו' והא כל כמה דאפשר שלא לחלל שבת עבדינן אלא היינו טעמא כי היכי דלא ליטעו דאסור לעשות ע\"י ישראל ויבא לידי סכנה או כדי שלא יורגלו לחלל שבת וכמ\"ש רבינו לעיל נמצא כל היכא דיכול לבא לידי תקלה לא מהדרינן לא כן ביולדת כיון דאחת מאלף מתה מחמת לידה לא אמרינן שמא יתרשלו אגב השינוי כיון שאפילו יתרשלו מעט אינה מתה ומשום הכי מוקמינן אדיניה דכל כמה דאפשר לשנויי משנינן.", + " כגון\n שתביא לה חבירתה וכו'. הכי איתא בשבת דף קכ\"ח אם צריכה לשמן וכו' ואי אין ספק בשערה מביאה בכלי והקשו בש\"ס תיפוק ליה משום סחיטה אין סחיטה בשער והקשה הרשב\"א בחי' וז\"ל לא ידעתי לזה התירוץ מה הפרש יש בין מביאה ביד למביאה בשער דכולן משום שבות ויותר שינוי יש במביאה בשער ממביאה בידה אלו דבריו וכונתו ברורה להקשות דכיון דבכולן יש משום שבות למה תני בברייתא תחילה ביד אדרבא יותר שינוי יש בשערה מביד ולא יתיר כי אם בשערה דכל כמה דאפשר לשנויי משנינן.
ולענ\"ד נראה דקמ\"ל תנא דכיון דביד ג\"כ איכא שינוי דלאו אורחיה בהכי לא מטרחינן ליה להביאו בשער דאפי' יתאחר ויבא לסכנה ברם כשאין ספק ביד ונמצא צריך להביא בכלי בלי שינוי אמרינן יביא בשער כדי לשנות דהיינו בשער ממש ואי אין ספק בשער ג\"כ יביא בכלי תלוי בשערה ודי בשינוי מועט כזה ועל רבינו ז\"ל יש להקשות אמאי השמיט מאי דתני בברייתא תחילה ביד." + ], + [], + [ + "חיה \n וכו'. וכתב הרב המגיד וסבור רבינו וכו' עד שהוא זמן הקודם. ונראה לענ\"ד דלעולם דרבינו פוסק כמ\"ד משיתחיל הדם וכמ\"ש כאן ולקולא ומ\"ש לעיל היולדת וכו' היינו בענייני לידה דהיינו לקרא חכמה ממקום למקום אין מחללין שבת לקרותה משהדם שותת דאפשר שלא תלד בשבת דהתחיל הדם יום או יומים קודם הלידה וכמ\"ש רבינו ריש פ\"ז מהל' איסורי ביאה דיכול להיות שהדם שותת יומים קודם הלידה ומשו\"ה אין מחללין לענין זה לא כן לשאר עניינים דהיינו לפרנסה ולכלכלה דיש לה חולשה יתירה הרי היא כחולה שיש בו סכנה ועושין לה צרכיה אך קשה דרבינו בפירוש המשנה כתב עד שתשב על המשבר ויתחיל הדם להיות שותת ומאותה שעה לתשלום השלשה ימים מחללין עכ\"ל וא\"כ קשה דנראה מדבריו דתחילה היא ישיבת המשבר ואח\"כ שתיתת הדם ומדבריו בהל' איסורי ביאה שכתבנו לא משמע הכי ועוד דהצריך ישיבת על המשבר לכל העניינים אפילו לעשות צרכיה ומ\"מ מ\"ש בכונת דבריו כאן נראה אמת ויציב.
וראיתי להלח\"מ ז\"ל שכתב בגמ' אמרינן וכו' עד מ\"ש וא\"כ אין שיעור בדבר לכך פי' וכו'. ולענ\"ד נראה דרבינו ראה לפרש כן משום דבש\"ס אפליגו אמוראי בפי' דפתיחת הקבר חד אמר משתשב וכו' חד אמר משיתחיל הדם וחד אמר משחברותיה וכו' ואהא קאמר עד מתי פתיחת הקבר אמר אביי ג' ימים ופשטא מוכחא דקאי לכולהו אמוראי הנזכרים ואי כפירוש הלח\"מ נמצא דמשתנה הג' ימים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ונמצא גם בזה פליגי והוא דבר מתמיה וכי גזרה היא שיהיה עד ג' ימים עד שישתנה לכל אחד הזמן מחמת המנין דג' ימים דמתחיל מהפתיחה אלא וודאי דמשעת הלידה הוא והוי זמן זה לכולהו אמוראי דכך קי\"ל לרבנן ולא מצינו פלוגתא בזה." + ], + [ + "עושין \n מדורה לחיה וכו'. אבל לא לחולה וכו'. וכתב הרב המגיד בגמ' וכו' וסובר רבינו דהא דאייתי שמואל וכו' לא בא אלא לדחות וכו' אבל מה שאמרו לחולה לא כדקאי קאי וכו' עכ\"ל וכתב הרב מקראי קודש וכן בחנן אלהים וז\"ל וא\"ת היכי אמרו סבור מינה לחולה לא מאחר שהדין כך וי\"ל דס\"ד לחולה כלל לא ואידחיה דבהקיז דם עושין לו מדורה עכ\"ל ונראה דכוונתו לתרץ שלא לדעת הרה\"מ דלפי מ\"ש הרה\"מ אבל מ\"ש דלחולה לא כדקאי קאי קשה כמו שהקשה וצריך לתרץ כמו שתירץ הוא דמה שכתוב לחולה לא היינו כלל לא דלא כמ\"ש הרה\"מ ז\"ל ודבריו נכונים וכ\"כ הר\"ן יעו\"ש ועיין להרב בית חדש שכתב על דברי הרה\"מ וכ\"כ הר\"ן וליתא דלאו שוין נינהו.
אך מה שכתב עוד לתרץ על פי מ\"ש הרה\"מ בסוף הדיבור כיון דיש סכנה בחולי אף שבמניעת דבר זה אין בו סכנה מחללין היפך דעת רש\"י לכן ס\"ד וכו' עד המדורה מחללין עכ\"ל. אחרי נשיקת ידיו ורגליו זה אי אפשר לאומרו דהא אי איכא סכנה בהקזת דם ונצטנן ודאי במניעת המדורה איכא סכנה דכל הרפואה אינו אלא בחימום ולא בדבר אחר לא כן בחולה דעסקינן דהסכנה באה לו מחמת חולייו ובמניעת המדורה לא יבא לו סכנה.
עוד כתב הרה\"מ בסוף דבריו וז\"ל אבל אני מבטל דעתי וכו' ואע\"פ שאין במניעת דבר שעושין לו סכנה עכ\"ל ועיין מ\"ש מרן כאן ובב\"י סי' שכ\"ח ד\"ה ומ\"ש רבינו וכן מכה שעל גב היד וגב הרגל וכו' וז\"ל ומדברי רש\"י משמע דלא שרי לחלל שבת וכו' שבסוף פרק מפנין אהא דאמרינן חולה שאין בו סכנה וכו' פי' רש\"י צורכי חולה שאם לא יעשו רפואה זאת אינו מסוכן למות ומ\"מ צריך הוא לה אבל הרה\"מ כתב וכו' עכ\"ל נראה שהבין בדברי הרה\"מ דיש לו לחולה סכנה מחולייו ואין במניעת אותה המדורה הסכנה אלא בלא\"ה איתא הסכנה בין אם יעשו המדורה בין לא יעשו ומ\"מ כיון שהוא מסוכן עבדינן ליה כל דבר המסייע ורפואתו ואין כן דעת רש\"י אלא דוקא דבר שבמניעתו יסתכן עבדינן ליה ולא דבר אחר.
ולענ\"ד נראה פי' אחר בדברי הרה\"מ והוא דלעולם דבמניעת החימום לחולה איכא סכנה ברם אפשר בבגדים וכמו שנראה מתחילת דברי הרה\"מ שכתב ואני הייתי סבור לפרש וכו' אין בצנה סכנה ואפשר בבגדים וכו' ומ\"מ על ידי מדורה איכא רפואה קרובה יותר ברם הסכנה לעולם יעבור ע\"י חימום וזהו שכתב דמחללין אף דאין במניעת דבר זה שעושין לו סכנה כי כבר נעשית בבגדים ומסתלק הסכנה דמ\"מ כיון דבעת עשית האיסור איכא סכנה שרי ואף דרבינו ס\"ל שבת דחויה היא וכל היכא דאפשר לעשות בהתר עבדינן היינו היכא דבין בהתר בין באיסור הרפואה אחת ואין כח ברפואה זאת יותר מזאת ברם כשהרפואה אחד היא ממהרת לרפאות אף דבלא\"ה מסתלק הסכנה מחללינן והשתא אפשר דרש\"י יודה בזה דעד כאן לא כתב רש\"י ז\"ל אלא היכא דבין שיעשה רפואה זאת בין שלא יעשה מסוכן הוא ברם כשע\"י רפואה זאת יעבור הסכנה מה לי על ידי האור מה לי על ידי בגדים כיון דהא מיהא ממהרת כח הרפואה להעביר הסכנה.", + " וכן\n מרחיצין וכו' עד מפני הסכנה. ועיין מ\"ש הרב המגיד ז\"ל משם הראב\"ד ומ\"ש עליו הוא ז\"ל וז\"ל ואני מוסיף דאפי' ע\"י גוי וכו' והוא היפך מ\"ש בפ\"ב מהלכות מילה דאפי' גוי אסור אלא א\"כ כשחיממן הגוי לעצמו יעו\"ש והיינו כסברת הרה\"מ כאן וכן הקשה הלח\"מ והרב מקראי קודש כתב דליתא דכוונת הר\"א שכתב ע\"י גוי היינו שמעצמו חיממן וכו' ודבריו תמוהים שהרי כתב שאין מחממין לו חמין אלא ע\"י גוי שנראה ברור כמו שהבין הרה\"מ דמתיר הר\"א לומר לגוי דכן משמע לישנא דאין מחממין אלא ע\"י גוי דמשמע דע\"י גוי מחממין דאל\"כ הו\"ל למימר אלא בחמין שהוחמו ע\"י גוי מעצמו ושוב ראיתי בלח\"מ הנדפס מחדש עם הרמב\"ם שכתב בהגה שמצא כתוב כן כמ\"ש מהרח\"א ודחאו בב' ידים כמ\"ש יעו\"ש.
ולענ\"ד י\"ל דלעולם דהר\"א ס\"ל דגם לגוי אסור לומר להחם וכמ\"ש בהל' מילה ומ\"ש כאן בהל' שבת כוונתו כלפי מה שהבין מדברי רבינו שהתיר לפני המילה אפי' ע\"י ישראל כתב עליו נ\"ל דאין מחממין אלא ע\"י גוי כלומר שאפי' מי שמתיר אינו אלא ע\"י גוי והוא סברת הלכות גדולות שהביא הרי\"ף סוף פרק ר' אליעזר דמילה דאפי' שהגוי עושה מלאכה דאורייתא שרי כיון שהוא מכשירי מילה יעו\"ש וכונתו להשיג דלפחות יהא שרי ע\"י גוי וכסברת ה\"ג לא ע\"י ישראל ואהא כתב הרה\"מ ואני מוסיף וכו' כלומר דהאמת הוא דאין הלכה כהלכות גדולות וכן דעת רבינו בהל' מילה וכו' דאפי' לומר לגוי אסור ולא הותר אלא חממן מעצמו וכמו שהכריח יעו\"ש.
עוד כתב הרה\"מ וז\"ל ונראה מדברי רבינו דביום ב' אין מחממין וכן דעת קצת מפרשים אבל דעת קצתם דכ\"ש יום ב' וכו' עכ\"ל ועיין להרא\"ם סדר וירא ד\"ה יום ג' דמצדד אצדודי בזה אי יום ג' הוי דוקא או כ\"ש יום ב' ואחר שהחליט דדוקא הוי יום ג' ומשו\"ה אמר רבי חמא יום ג' למילתו היה הוקשה לו מפי' רש\"י בש\"ס וז\"ל אבל לפי' רש\"י שאמר דלא פליג ר\"א אלא היום ג' דקאמר ת\"ק מזלפין קשה עכ\"ל. ולכאורה אין לדברים אלו מובן וכי משום דפליג איום ג' משו\"ה יוצא דיום ב' הוי כא' ונראה ברור דאיכא חיסור לשון וכצ\"ל אבל לפי' רש\"י דת\"ק מרחיצין אמר בב' הימים ולא פליג ר\"א אלא איום ג' וכו' נמצא דרש\"י השוה ב' לא' וכו' יעו\"ש בפרש\"י בשבת." + ], + [ + "האשה \n שישבה על המשבר וכו'. מימרא פ\"א דערכין דף ז' ודוקא על המשבר דעקר הולד דהיא מתה ברישא ברם כשלא ישבה על המשבר אין עושין דהולד מת ברישא וכן משמע בש\"ס שם יעו\"ש וכ\"כ התוס' שם ובנידה דף מ\"ד וב\"ב דף קמ\"ב יעו\"ש ומ\"ש רש\"י בערכין ד\"ה ומקרעין את כריסה דזימנין דמיקרי דהיא מתה ברישא עכ\"ל פירוש כשלא ישבה על המשבר לעולם הולד מיית ברישא אגב דזוטר חיותיה ברם כשישבה על המשבר על הרוב מרוב צער הלידה והכאב הוא מת תחילה ברם מתרמי דמיד מתה האם והולד נשאר חי כיון דעקר לא מיית אגב אימיה ברם כשלא עקר הוולד אף דמפרכס אחר מיתת האם לאו חי הוא והאי פירכוס מידי דהוי אזנב הלטאה דמפרכסת והשתא אין מקום למ\"ש המג\"א על דעת רש\"י ועל דעת הפוסקים יעו\"ש סי' ש\"ל ס\"ק י' גם לא קשה מידי מה שהקשה על רש\"י הרב יד אהרן נר\"ו סי' שכ\"ט הגהות הטור יעו\"ש.
והרב כנסת הגדולה סי' ש\"ל כתב משם תשובת הגאונים סי' רמ\"ח דאפילו הולד מפרכס במעיה לא קרעינן לה אלא משהינן לה ומחתינן אבנא אכריסא עד שימות הולד וקברינן לה עכ\"ל וכתב הוא ז\"ל דאפי' תימא דתשובות הגאונים לאו לענין שבת קא עסקי מינה נפקא לענין שבת דאין מביאין סכין דרך רה\"ר בשבת לקרוע בטנה וזה תימה דהיא מימרא פסוקה פ\"ק דערכין כדברי רבינו והצריך עיון. וכתב היד אהרן נר\"ו וז\"ל ואשתמיט מיניה דברי התוס' פרק יוצא דופן וז\"ל וא\"ת ואת\"ל דמותר להורגו בבטן אפי' מתה אמו אמאי מחללין עליו את השבת שמביאין סכין דרך רה\"ר לקרוע האם וי\"ל דמ\"מ משום פקוח נפש מחללין עליו את השבת אע\"ג דמותר להורגו דהא גוסס בידי אדם וכו' עכ\"ל הרי להדיא דאע\"ג דמותר להורגו מחללין עליו את השבת וכו' עכ\"ל ודבר זה נראה מתמיה שיהא מותר להורגו ושיחללו עליו את השבת. ולכן נ\"ל מ\"ש התוס' דמותר להורגו פי' דאינו חייב בידי אדם אבל בידי שמים חייב ומוכרח הוא זה מדהביא ראיה דגוסס דההורגו פטור ואפילו הכי מחללין ואי פירושו דמותר הוא התר גמור מאי ראיה מייתי שאני התם דההורגו פטור אבל חייב בידי שמים ומשום הכי מחללין את השבת לא כן כאן דמותר ממש איך יתכן דיחללו שבת להצילו והא דמו מותר ורחמנא הפקירו אלא וודאי כונתם כדכתיבנא." + ], + [ + "מפקחין \n וכו' כיצד וכו'. ואע\"פ שהוא צד הדגים וכו'. פי' שהוא צריך לדגים ג\"כ כיון דהא מיהא העלה לתנוק וכ\"כ רש\"י בסוגיין דיומא דף פ\"ד ד\"ה ואע\"ג דצייד כוורי וכו' אלא הא אתא לאשמועינן דאפי' הוא צריך לדבר עכ\"ל וזה פשוט לאפוקי מהלח\"מ הי\"ז שכתב דכל הנך איירי דלא עשה כן בכונה יעו\"ש דא\"כ ואינו צריך ליטול רשות מבי\"ד למה ליה וכמ\"ש רש\"י דאילו [אינו] מכוון להכי אלא דממילא צד כוורי כיון דלא מכוון להם ודאי דשרי דהא פיקוח נפש דוחה את השבת וא\"כ הו\"ל משנה יתירה אלא וודאי כדאמרן ומה שלא הזכיר רבינו בחלוקה דננעל דלת ואע\"ג דקא מכוין כך היתה גירסתו וכמ\"ש הרא\"ש ולעולם הכל בכונה תליא מילתא.", + " שמע\n שטבע תנוק בים ופירש מצודה וכו' והעלה דגים [לבד] פטור מכלום. עכ\"ל משמע דדוקא שכונתו לתנוק והעלה דגים פטור הא נתכוון לדגים ג\"כ והעלה דגים חייב דהא מחשבה ומעשה רע ועיין מעשה רוקח וקרית מלך רב ז\"ל.", + " נתכוון\n וכו' פטור. והשיג עליו הראב\"ד ועיין מ\"ש עליו הרב המגיד וז\"ל וגירסת ספרינו היפך וכו' עיי\"ש והקשה עליו הרב יד אהרן נר\"ו בסי' שכ\"ח דפליג דידיה אדידיה ממ\"ש כאן למ\"ש פכ\"א מהל' שבת יעו\"ש ולכאורה עלה בדעתי לומר דהרה\"מ לא נחית אלא לומר דמה שהשיג הר\"א על רבינו יש להליץ עליו בב' אופנים או דס\"ל הכי או הכי ותירוצו הוא כלפי האי השגה ברם לזה דכתב דס\"ל כהרשב\"א קשה דידיה אדידיה אלא דבזה לא השיגו הראב\"ד דידיה אדידיה ומשום הכי כתב דאינה השגה אך למ\"ש שם קשה דידיה אדידיה וצ\"ל כתירוץ הא' מכח דסתר עצמו ונמצא לפי\"ז דרבינו ס\"ל דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ואף שלא נחלקו פנים בפנים וכמו שפסק בפכ\"א כרבא יעו\"ש. ברם הא ליתא דהרי פסק רבינו בפ\"ח הל' ה' וז\"ל ואין עמור אלא בגדולי קרקע וכתב הרה\"מ ופסק כאביי דבתרא הוא עכ\"ל הרי להדיא דס\"ל להרה\"מ בעד רבינו דהלכה כתלמיד נגד רבו היפך מ\"ש פכ\"א ויותר תימה מה שהקשה מהרח\"א בספרו מקראי קודש דבפרק י\"ח הכ\"ד כתב רבינו הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי לרשות אחת חייב לב' רשויות פטור דנחלקו רבה ואביי ורבא וכתב שם הרה\"מ דפסק כרבה דאביי ורבא תלמידיו הוו וסותר דבריו מכאן לשם ותירץ משם מהר\"ם גלאנטי דשם מוכיח ששמע רבה דבריהם ולא נראה בעיניו מדאמר כל אחד ואפי' מוכח שהיו מדברים זה עם זה משום הכי הלכה (כרבא) [כרבה] משא\"כ הכא דאילו היה שומע הרב דברי התלמיד היה מודה לאביי שהוא בתרא עכ\"ל והן הן דברי הרה\"מ דידן שחילק בין כשהתלמיד חולק לפני רבו בין כשנחלקו כב' חולקין דעלמא יעו\"ש ומה יעשה למ\"ש פכ\"א וכדכתיבנא ולכן הנראה אצלי לומר דלא כתב הרה\"מ בפכ\"א דרבינו פסק כרבא מטעם הרמב\"ן אלא כלפי מה שפסק רבינו כרבא כתב שכן פסקו בהלכות ושכן דעת הרמב\"ן לענין דינא לפסוק כרבא ברם דעת רבינו דפסק כרבא מטעם אחר נגע בה והיינו טעמא דמר בריה דרבינא פליג התם וסובר דזה וזה (אסיר) [אסור] וגם הוא בתרא כרב פפא ונמצא דב' בתראי פליגי מן הקצה אל הקצה מר בריה דרבינא ורב פפא וכיון שכן פסקינן כרבא דבמאי דאוסר אשכחנא דחד בתרא כוותיה ובמאי דשרי ג\"כ חד בתרא כוותיה ואם כן אי הוה פסקינן כולה להתירה הויא היפך ב' אמוראי לדינא דקינוח בקרקע בין לדעת רבא ובין לדעת מר בריה דרבינא אסור ואף דקי\"ל דהלכה כבתראי ואפי' נגד רבים וכמ\"ש הרה\"מ פכ\"ד מה' מלוה ולוה ה\"ט וז\"ל מחלוקת אמוראים שם ופסק כרבא דהוא בתראה אע\"ג דרב הונא ואביי פליגי עליה יעו\"ש היינו דוקא כשהרבים הם קמאי והיחיד הוא בתרא אבל כאן מר בריה דרבינא הוא ג\"כ בתרא כר\"פ וא\"כ הו\"ל ר\"פ היפך רבא ומר בריה דרבינא א\"כ משו\"ה פסק כרבא ועיין עוד שם להרב יד אהרן נר\"ו שהקשה להרה\"מ מההיא דפי\"ח שכתב שם דפסק רבינו כרבה משום דאביי ורבא תלמידייהו הוו יעו\"ש ולא ראה דברי המהרמ\"ג הללו דכתיבנא לעיל.
עוד הקשה שם הרב יד אהרן נר\"ו על מרן דבפ\"א מהל' מילה ה\"ז הסכים לדעת הרב המגיד לדעת רבינו דיש חילוק בין כשהתלמיד חולק עם רבו פנים בפנים בין כשנחלקו כשני חולקין דעלמא ואילו הוא בפ' י\"א דשכירות בסופו גבי דין שכיר שבא לישבע וכו' שכתב הרה\"מ שפסק כר' חסדא לגבי רב הונא ותמה עליו מרן דא\"כ איך פסק הר\"מ כתלמיד בפני הרב ולפי האי כללא מאי קשה הלא לא אתמר שם בש\"ס אמר ליה והלכתא כבתראי וצ\"ע עכ\"ל.
ולענ\"ד י\"ל דלאו דוקא בדאיכא אמר ליה הוא דאמרינן דהיה פנים בפנים אלא כל דאיכא הוכחה גם כן אמרינן הכי וכמ\"ש מהר\"ם גלאנטי ז\"ל דמתבת אפילו משמע דהיה פנים בפנים וכן כאן יש להוכיח דהיה פנים בפנים דאל\"כ מאי בעי בש\"ס מאי בינייהו ומוקים להו בפלוגתא נימא דמר נקיט לה בהאי לישנא ומר בהאי לישנא ולא פליגי וא\"כ מנ\"ל להרב המגיד דפליגי ופסק כרב חסדא אלא ודאי כיון דמשמע ליה דפליגי ודאי דהיה פנים בפנים ורב חסדא לפלוגי אתא ואהא בעי מאי בינייהו ומשני וכו' ואמטו להכי קשיתיה למרן דאיך פסק כתלמיד במקום הרב.
וע\"פ כל האמור יתיישב כל מה שהקשה בזה הצרור החיים במקומות אלו הלום למה שהביא מפי\"ב מהל' גרושין דין י\"א בדין אמר הבעל פקדון נתתיו לו שפסק שם רבינו כרב חסדא לגבי רב הונא וכן פסק הרי\"ף וזה היפך ממ\"ש כאן הרי\"ף ורבינו ז\"ל עכ\"ל ליכא מן הישוב על צד האמור בדברינו אלה אלא שם מטעם אחר נגעו בה וכמ\"ש הרי\"ף בהלכות שם וז\"ל פסקו הפוסקים הלכה כר\"ה בשביל שהיה רבו של ר\"ח ואנן סבירא לן דהל' כר\"ח מדמפרש סתמא דש\"ס לקמן וניהמניה לשליש וכו' עכ\"ל ואף שהבאים אחריו תפשו עליו בטעם זה יעו\"ש בהרא\"ש מ\"מ הא מטעם אחר נגעו בה וזהו שכתב בתשובה הרי\"ף ז\"ל קי\"ל כר\"ח אף דר\"ה רביה הוא וכו'." + ], + [], + [], + [], + [ + "היתה \n חצר וכו'. וכתב הרב המגיד ונ\"ל שדעת רבינו דפרוש כולהו ובעת פרישתן וכו' והוא כפי' הרא\"ש ז\"ל וכתב עוד ויש מי שפי' בהיפך דפרוש כולהו ואחד מכולן בעת מהלכן וכו' מפני שהוחזק ישראל בכאן ואצ\"ל וכו'. פי' דבריו דכל שבפרישתו היו כולן וישראל בכלל אמרינן כיון שהוחזק ישראל אפשר שהוא הישראל דבפקוח נפש לא אזלינן בתר רובא לא כן דכשזה פירש היה מן ה' או ד' דאינו ברור שהיה שם ישראל כדי שנאמר אפשר שזה ישראל דהעיקרא שם איכא לאסתפוקי והו\"ל ספק ספיקא ובזה ודאי אין מחללין א\"כ נתבארו דברי הרה\"מ אמאי הוצרך ב' פרשיות ועיין למהר\"ם בן חביב ז\"ל.
עוד כתב הרב המגיד וכן פי' רש\"י וכו'. והקשה מהר\"ם בן חביב הנזכר דאין זה פי' רש\"י כמבואר ולענ\"ד כוונתו דכתב דכן פירש היינו דלא כפירוש רבינו והרא\"ש דפרוש כלהו אין מפקחין ופרוש מקצתן מפקחין אלא בהיפך דפירשו כולהו מפקחין ומקצתן לא אף דאין פירושו מכוון עם פירוש הראב\"ד והרמב\"ן אך קשה דהרמב\"ן כתב בפירוש כפרש\"י יעו\"ש בסוף דבריו וצ\"ע והילך לשון הרמב\"ן מתחילת לשונו אחר שהעתיק לשון הש\"ס עד הא דפריש כולהו הא דפריש מקצתייהו וכפי' רש\"י וז\"ל ופסק רבינו הגדול כשמואל ואיכא מ\"ד דלית הלכתא כשמואל מסוגייא דשמעתא דהוינן עלה ומי אמר שמואל הכי והא אתמר מצא בה תינוק מושלך וכו' מחצה על מחצה ישראל ואמר רב לא שנו אלא להחיותו אבל ליחסו לא ושמואל אמר לפקח עליו את הגל ופרקינן כי אתמר דשמואל ארישא אתמר אם רוב גוים גוי אמר שמואל ולענין פקוח הגל אינו כן חזינן השתא דרב פליג אדשמואל ואזיל בפקוח נפש בתר רובא דהשתא בפקוח נפש דלית בה עבירה דמצוה בעי רב מחצה על מחצה הא רוב גוי אמרינן גוי הוא ואין להחיותו לגבי פקוח גל דשבת דאיכא איסור סקילה לא כ\"ש דרוב גוי אין מפקחין וכיון דרב פליג אשמואל הלכתא כוותיה דקי\"ל רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי ע\"כ. והקשו עליו דלפי דברי הרמב\"ן דמוקי מימרא דרב דלהחיותו במחצה על מחצה א\"כ מה הקשה בש\"ס פרק בתולה נשאת דף ט\"ו מהא דרב וז\"ל וליוחסין לא בעינן ב' רובי והתנן מצא תינוק מושלך וכו' ואמר רב לא שנו אלא להחיותו אבל ליוחסין לא וכו' ומאי קשה דעד כאן לא קאמר רב דליחסו לא משום דליכא אפי' חד רוב דעל מאי דקאמר מחצה על מחצה ישראל קאי רב ברם בדאיכא חד רוב שרי ליחסו וא\"כ מאי קושיא וי\"ל דרב לא אמר מימרא זאת גבי מחצה על מחצה דוקא אלא גם ברוב ישראל ועלה קאמר דליחסו לא וא\"כ נמצא דמצריך רב ב' רובי ומה שהביאו לפרש דגם במחצה על מחצה קאי רב משום דאי לאו הכי נמצא דוקא ברוב גוים מצוה להחיותו הא גבי מחצה על מחצה לא שרי להחיותו והוא תימה דספק נפשות להקל וכמ\"ש בש\"ס מחצה על מחצה ספק נפשות הוא ולהקל וכמ\"ש מהר\"ם בן חביב לפי' רש\"י ומשום הכי מוקי למימרת רב בב' וגם א\"א לאוקומי המימרא דוקא במחצה על מחצה דהא שמואל קאי עליה וקאמר ולפקח עליו את הגל אינו כן וקאי לחלוקה דאי רוב גוים גוי ואי רב לא איירי בה קשה דלא בא שמואל על דברי רב בתמיה ובש\"ס לא משמע הכי משום הכי פי' דברי רב דקאי לב' החלוקות ודוק.
עוד כתב הרמב\"ן וז\"ל ומימרא דר' יוחנן ט' גוים וישראל אחד כפשטא דרב אתיא דהולכין בפיקוח נפש אחר הרוב והילכך בחצר אחרת כל דפריש מרובא פריש ואין מפקחין באותה חצר והו\"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי עכ\"ל והקשה עמיתנו החכם השלם הוא הרב מהרי\"א ז\"ל דמשמע מדבריו דר\"י ורב בחדא שיטא אזלי והלכתא כוותייהו ואינו דהא לרב גם במחצה על מחצה אין מפקחין עליו את הגל בשבת וכמ\"ש הוא לעיל דדוקא במקום דליכא עבירה דמצוה ולר\"י אינו כן דמחלק מחצר זו לחצר אחרת והיינו טעמא דבאותה חצר מפקחין משום דכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי ונמצא במחצה על מחצה ס\"ל דמפקחין דלא כרב.
ונראה לענ\"ד דלעולם דבחדא פליג וכונת הרמב\"ן הוא דעד השתא דלא הוה ידעינן הא דרב הוה מתרצינן דלא לפלגו ר' יוחנן ושמואל ברם כיון דחזינן השתא דרב פליג אדשמואל א\"כ אף אנו נאמר דר\"י פליג אשמואל ואשינויי דחיקי לא סמכינן דהא כולהו הא מקצתייהו ומוקמינן מימרא דר\"י כפשטא דרב דהולכין בפיקוח נפש אחר הרוב דהיינו דאם רוב גוים גוי וזה כרב אלא דפליג עליה במחצה על מחצה וס\"ל דמפקחין ומשום הכי בחצר אחד אפילו רוב גוים מפקחין דהו\"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכר\"י קי\"ל דרב ורבי יוחנן הל' כר\"י כן נראה לי כונת הרמב\"ן.
ובסוף דבריו כתב דס\"ל כרבינו הגדול דהלכה כשמואל יעו\"ש וסיים וז\"ל דטעמא דפרוש כולהו דמפקחין משום דניידי כולהו ופרוש מקצתייהו דאין מפקחין משום שנשארה קביעות במקומה בחצר הא' והנהו דפרוש מרובא פרוש ועוד כיון דפרוש כולהו לחצר זו אתחזק הכא ישראל דפרוש מקצתייהו לכאן לא אתחזק הכא ישראל הלכך לגבי תינוק מושלך כיון שלא ראו אותו פורש מן הבתים אלא מושלך בפלטיא מצאו אותו מרוב סיעה שפלטיא כולהו ניידי ואתחזק נמי ישראל בפלטיא ונעשה הוכחה הילכך הו\"ל פרוש כולהו ומפקחין עכ\"ל.
הנה האי ועוד שכתב הרב הוא פי' רש\"י אלא שמ\"ש קודם הוא הפי' שכתב הרב המגיד משמו והוא פי' הראב\"ד והכי מתפרשין דבריו דטעמא דפרוש כולהו דמפקחין משום דניידי כולהו ממקום מושבם שיצאו לחוץ נמצא דממקום שפירש היה שם ישראל וכמ\"ש הרה\"מ פרוש מקצתייהו דאין מפקחין משום שנשארה קביעות במקומה ר\"ל שנשארו בחצר ומאותם שיצאו יצא זה ונמצא דלא יצא ממקום שהיה ישראל והיינו פי' הרה\"מ על שם הרמב\"ן וא\"כ לא קשה מה שהקשתי לעיל אלא שקשה למה יחס להרמב\"ן פי' זה ולא גם פי' רש\"י כי שניהם כתבוהו ולשון הרמב\"ן מגומגם ודי בזה.
והלח\"מ פלפל בלשון רבינו ובסוף דבריו כתב וז\"ל ונ\"ל לתרץ הכל ולומר וכו' בקבוע גרוע כי האי לא ס\"ל לר\"י דמפקחין וכו' יעו\"ש והקשה הצרור החיים דף ל\"ד ע\"ג וז\"ל וקשה דאי הכי דבקבוע גרוע כי האי לא ס\"ל לר\"י דמפקחין ברובא גוים א\"כ ה\"נ נימא דס\"ל לשמואל ומשום הכי קאמר דס\"ל לשמואל בההיא דתינוק דדוקא ברוב ישראל או מחצה על מחצה מפקחין אבל ברובא גוים לא וא\"כ מאי פריך לשמואל דידיה אדידיה וכו' אלו תוכן דבריו וי\"ל דלא ניחא ליה לש\"ס לתרץ הכי לשמואל דהו\"ל ב' אוקמתות דהיינו דפירש מקצתייהו ודוקא בחצר ולא בעיר וכל כי האי הו\"ל לפרש ולא לומר מימרא סתמית במקום דאיכא ב' תנאים ויש הפרש בין חדא אוקמתא לב' אוקמתות.
עוד הקשה בס' הנזכר על מ\"ש הלח\"מ ובפ\"ק דכתובות כתוב בס' אלא וכו' וז\"ל והסייעתא דמייתי אדרבא הויא תיובתיה דהתם לא הוזכר הא דר\"י וגם החילוק דפרוש כולהו לפרוש מקצתן וכו' ולא קשה מידי דאדרבא כיון דשם לא שייך למכתב אלא וכתב מוכרח דהשגרת לישן הוא מהכא להתם דאגב דהכא צ\"ל אלא נקטיה גם שם וק\"ל.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל ומ\"מ קשיא לי ע\"ז וכו' עד וצ\"ע ולענ\"ד נראה דשאני בפיקוח נפש דאית קולא לשבת דמחלל שבת משום הכי חשבינן ליה לגרוע לא כן לענין קידושין דלחומרא הוא דהיינו להצריכא גט לא קפדינן אגריעותא דאית ביה והשתא איכא הרבה סוגי קבוע ולפי הענין משתנה דמה שבטריפה לא חשיב קבוע ואזלינן בתר רובא בפיקוח נפש חשיב וכמ\"ש הרב המגיד ואף שהרה\"מ כתב כן לפי דרכו דרבינו פוסק כשמואל ה\"ה לר\"י לפי הדרך דפוסק כוותיה לפי מ\"ש רבינו בתשובה לא כן לדרך הרמב\"ן וכמ\"ש הלח\"מ ז\"ל לקמן וזה הוא בחצר אבל דעיר דהוי גרוע טובא אף בפיקוח נפש לא חשיב קבוע כיון דמצד אחר איכא קולא דשבת אבל דבר דהוי חומרא לחוד חשיב קבוע ועל פי זה נסתלקו כמה תערומות דלכאורה קשה בדברי הרה\"מ פט\"ו מהל' איסורי ביאה הכ\"ה וז\"ל והטעם משום דאיכא מקצת גוים [או] מקצת ישראל קבועים וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי עכ\"ל. ולכאורה קשה חדא דאי מתני' איירי בקבועים א\"כ היכי בעי למפשט בגמ' בכתובות מדרב דבעינן ב' רובי לעולם דלא בעינן אלא חד רוב ומ\"ש ליחסו לא הוא משום דליכא אפילו חד רוב לפי שהם קבועים וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ועוד מ\"ש בש\"ס יומא כי אתמר דשמואל ארישא אתמר ואי איירי בקבוע מה לי רישא מה לי סיפא הכל אחד דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ועוד דאמאי אמר רב אבל ליחסו לא אפילו להשיאו אשה ישראלית אלא ע\"פ מ\"ש לא קשיא מידי דמ\"ש רבינו דחשיב קבוע לענין זה דהוי חומרא אבל לשאר דברים לא חשיב קבוע דהוי גרוע טובא דהוי דעיר וזה מ\"ש רב לא שנו אלא להחיותו דלהחיותו לא חשיב קבוע ומשום הכי אם רוב ישראל ישראל אבל ליחסו בעינן ב' רובי ויתיישב הכל." + ], + [], + [], + [ + "עכו\"ם \n וכו' או שצרו סתם וכו'. וכתב מרן משום דספק נפשות להקל. והלח\"מ כתב דקשיא ליה דיוקא אדיוקא וכו' ותירץ נעשה וכו' ומכאן הוציאו רבינו עכ\"ל. וקשה דלא שייך לומר כאן נעשה דתני בלשון אבל וכמ\"ש בגופי הלכות כללי הנו\"ן סי' תכ\"ג וז\"ל אע\"ג דאמרינן בכל מקום נעשה דיוקא דרישא כדינא דסיפא הכא לא אמרינן משום דסיפא קתני בלשון אבל וכל היכא דתני בלשון אבל משמע דהסיפא נדרשת לעצמה ואין לה עסק עם הרישא וקיימו מהרש\"א כלל זה. ובגליון של גופי הלכות שלי מצאתי כתוב וז\"ל וצ\"ע מההיא דפ\"ק דקידושין ד\"ה דתני אבל היא שנתנה ואמרה היא וכו' ופריך הש\"ס דיוקא אדיוקא ומשני נעשה ואע\"ג דקתני סיפא אבל יעו\"ש קטונתי מכל החס\"דים יעקב בכר יו\"ט אלגאזי עכ\"ל ושוב ראיתי להרב יד אהרן נר\"ו סי' שכ\"ט הגהות ב\"י נושא ונותן בזה.", + " וכשיצילו\n את אחיהם וכו' מותר לחזור בכלי זיין למקומן וכו' שלא להכשילן לעתיד לבוא. ולכאורה קשה בדברי רבינו דלא פסק לא כתירוץ א' ולא כתירוץ ב' דאי פסק כתירוץ א' דחוזרין למקומן היינו בכלי זיינן א\"כ לאיזה צורך כתב וכשיצילו את אחיהם וכו' אפילו שלא הצילו אלא שנצחו אומות העולם את עצמן חוזרין בכלי זיינן ואי פסק כרב נחמן בר יצחק דיש חילוק בין כשנצחו אומות העולם לכשנצחו ישראל א\"כ איך קאמר סתם למקומן ומה גם דרבינו פסק בפירוש בפכ\"ז כב' התירוצים וכמ\"ש הרא\"ש וכ\"כ מרן בב\"י סי' ת\"ז יעו\"ש וכ\"כ הב\"ח והיינו ממ\"ש רבינו ובכלי זיינן והכי הו\"ל למימר חוזרין בכלי זיינן למקומן שכך הוא משפט הלשון וכמ\"ש כאן מותר לחזור בכלי זיין למקומן וכו' אלא כתב כן ללמד דגם ביד ישראל תקיפא דליכא אלא אלפים אמה חוזרין בכלי זיינן ובכלי זיינן דכתב בסוף דבריו קאי לעיל ג\"כ והוא מילתא באפי נפשא דקאי לכל החלוקות ונמצא דפוסק גם כר' יהודה ולפום מאי דכתיבנא אין מקום למ\"ש הרב יד אהרן נר\"ו על דברי רבינו פכ\"ז בסי' ת\"ז הגהות הטור יעו\"ש גם מ\"ש בהגהות ב\"י שם להכריח דמ\"ש רבינו כאן בפ\"ב שלא להכשילן לעתיד לבוא דקאי לחזרה למקומו לפי מ\"ש דמשפט הלשון כך כמ\"ש בפ\"ב ליתא אלא דניתן ליאמר דבריו בלא הכרח זה ודוק וכן נראה דעת הטור כדעת רבינו והרא\"ש בשם הר\"ם דפוסק כב' התירוצים שכת' בסי' ת\"ז וכשחוזר חוזר עם כלי זייניו וקאי לכל מיני חזרה.
ונראה לענ\"ד דמ\"ש רבינו כאן בפ\"ב סתם משום דלא נחית כאן לחלק להיכן הוא חוזר דכיון דרבינו ס\"ל דלעולם בין לאלפיים אמה כשיד ישראל תקיפא בין למקומו כשיד אומות העולם תקיפא חוזרין בכלי זיינן כתב סתם כאן רבינו וכשיצילו את אחיהן מותר לחזור למקומם סתם דלעולם הדין כן דלא נחית כאן לחלק להיכן הוא חוזר וכדכתיבנא וזה נראה ג\"כ דעת הטור בסוף סימן שכ\"ט שכתב והמצילין חוזרין בכלי זיינן למקומן עכ\"ל ולכאורה דבריו סתומין ועפ\"י מ\"ש הנה נכון דכיון דלעולם בין בחזרה דאלפים אמה בין בחזרה למקומו ממש חוזר בכלי זיין סתם כאן וכתב חוזר בכלי זיינן למקומן איזהו מקומן מי לאלפים מי יותר באופן דלמקום שהולך הולך עם כלי זיינו ולא נחית רבינו כאן אלא לדין חזרת עם כלי זייניו ובסי' ת\"ז כתב דין חזרת המקומות והשתא הכא מ\"ש רבינו שלא להכשילן לעתיד לבוא ר\"ל היינו טעמא דלעולם חוזרים בכלי זיין שלא להכשילן כלומר שלא יכשלו דיבואו גוים עליהם וידחקו זה את זה ויהרגו מעצמם וכמעשה שהיה דתני בברייתא וודאי טעמא קאי להבאת כלי זיין לעולם בין הכי ובין הכי ועיין בלח\"מ פ\"ו מהל' מלכים הי\"ג.
ואחרי מופלג כמו ל' שנה נדפס זה ספר בירך יצחק ועיין שם בסדר מסעי מ\"ש לישב לב' לישני דרבינו אלו דפ\"ב ופכ\"ז בחילוק היכא שהוא מלחמה עם הגוים דבזה איירי בפ\"ב אבל התם בפכ\"ז שהוא מדבר בכל מיני הצלה דהתם לית ביה סכנה אם ישאר שם במקומו לכך לא התיר אלא כשיד האומות תקיפא וכו' יעו\"ש.
והמה דברים תמוהים דאי יש לחלק בין נדון המתני' דתני וכל היוצאין להציל חוזרין למקומן דקאי במלחמה לנדון מתני' דראש השנה דתנן בראשונה וכו' דאיירי במיני הצלה דלית בה סכנה א\"כ מאי קשיא להם לש\"ס ממתני' למתני' דחדא תני למקומן וחדא תני אלפים אמה הא שפיר יש לחלק בין מלחמה דאיכא סכנה לשאר הצלות דליכא סכנה ולמה להו לתרץ מה שתירצו שחוזרין בכלי זיין ולעולם אלפים אמה וכן תירוץ אחר כאן וכו' כאן וכו' ועוד דגם במתני' דר\"ה תני להציל מן הגייס והיינו מלחמה שהולך להלחם עם הגייס להציל מידם ומה חילוק יש ביניהם והוא ז\"ל נרגש מזה וכתב וגם הגייס לא דמי להא דגוים שצרו עליהם למלחמה דקא איירי בפ\"ב אלו דבריו ולא ידעתי היאך לא דמי זה לזה דגוים שצרו על ישראל היינו גייס שבא על ישראל והכל אחד." + ], + [ + "וכן \n ספינה המטורפת בים ואפי' יחיד הנרדף וכו'. ויש להקשות במ\"ש דביחיד הנרדף מחללין את השבת ובריש פ\"ב דתעניות כתב אלו הן הצרות וכו' שמתריעין עליהן וכו' על החרב ודבר וחיה רעה וכו' ובכל מקום אין צועקין ולא מתריעין בשבת חוץ מצרת המזונות וכו' והא חיה רעה וחרב סכנת נפשות הוא ולמה אין צועקין ומתריעין בשבת ואין לומר דהאי חרב היינו בין אומות העולם דהא כתב רבינו הל' ד' שם על החרב כיצד אפי' חרב של שלום וכו' ומדקאמר אפילו מכלל דאיירי גם בחרב של ישראל. ולענ\"ד נראה דמ\"ש אפי' קאי לענין שמתריעין ומתענין בחול ואהא כתב דאפי' חרב של שלום עושין כן ברם למ\"ש דאין עושין כן בשבת לא קאי אלא לחרב של שלום דשל ישראל מחללין עליו את השבת ומחלוקת חיה רעה לא קשה ג\"כ דשאני כשהוא נרדף שאם לא יצילהו ימות דהיא רודפת אחריו לא כן כשיש בעיר חיה רעה וכל העם יכולין להנצל שלא יצאו מביתם אז אין מחללין את השבת." + ], + [ + "צרין \n על עיירות וכו'. ואין צ\"ל במלחמת מצוה וכו'. וכתב מרן דאיתא בירושלמי דבמלחמת מצוה אפי' בשבת מתחילין וכו' וראיתי להרב פרי חדש ז\"ל במים חיים בליקוטי או\"ח דף ל\"ט כתב וז\"ל וקשה דהא התם ביריחו לא התחילו כי אם באחד בשבת שהרי ז' ימים סבבוה ובז' נכבשה שמע מינה שביום א' הקיפוה עכ\"ל ואני תמיה עליו וכי נעלם מהירושלמי הפסוקים אלו והא משם הוא ראית הירושלמי ואם כן ודאי אין זו קושיא דהא כבישת יריחו היה בשבת והששה ימים שסבבוה לא היה מלחמה ויודעים היו שביום הז' יפול המלחמה והיה להם להתחיל ביום ב' כדי שלא יתחילו בשבת אלא בא' בשבת אלא וודאי דבמלחמת חובה מתחילין אפילו בשבת וק\"ל." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "לפיכך \n אם גרף האש וכו'. וכתב הרב המגיד ד\"ה לפיכך וז\"ל ודע דאפי' תבשיל שלא הגיע לשליש בישולו וכו' וכן כתב הרשב\"א זה דעת רבינו עכ\"ל. והקשה הלח\"מ וז\"ל וקשה דלמטה בד\"ה וכן תבשיל כתב והרשב\"א ז\"ל כדעת אחרים ונראה להגיה והרא\"ה ז\"ל כדעת אחרים וכו' ודבריו תמוהים דבהדיא כתב הרשב\"א כן בפ' כירה ודלא כהרי\"ף ורבינו יעו\"ש והאמת דמ\"ש הרה\"מ כאן וכ\"כ הרשב\"א הוא דוקא כשלא הגיע לשליש דאז צריך כירה גרופה וקטומה אליבא דכו\"ע לא כן לקמן דאיירי שהגיע לשליש בשולו אז א\"צ גריפה וקטימה דס\"ל להרשב\"א כאחרים וזה מוכרח דכאן לא כתב הרה\"מ וכן דעת הרשב\"א כמ\"ש לקמן והרשב\"א כדעת אחרים וכמ\"ש ג\"כ כאן וזה דעת רבינו אלא כתב וכן כתב הרשב\"א כלומר דודאי לדעת הרשב\"א בהגיע לשליש בשול אפילו אינה גרופה וקטומה שרי אבל לדעת רבינו לא שרי אלא בגרופה דוקא וע\"ז כתב דלדעת רבינו והרי\"ף דבגרופה שרו הוא אפי' לא הגיע לשליש בשולו וע\"ז כתב דכ\"כ הרשב\"א כלומר דכתב כן לדעת הרי\"ף דהכי כתב בפ' כירה וע\"ז כתב וכן דעת רבינו." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל \n תבשיל שאסור להשהותו אם עבר וכו' בכדי שיעשו. והקשה הקרית מלך רב משם אביו הרב ז\"ל דמאי שנא דכאן צריך להמתין בכדי שיעשו והתם פ\"ו מהל' יו\"ט ה\"י כתב עבר ואפה או בשל לשבת אין אוסרין עליו והתם איסורא דרבנן הוא והכא איסורא דרבנן וע\"כ לא דחי בגמ' כד בעי למפשט לאפה ביו\"ט דבמזיד אסור ממתני' דהמבשל בשבת בשוגג שרי ובמזיד אסור איסור שבת שאני משום דבעי למפשט מאיסורא דאורייתא ברם כשהוא דרבנן הכל אחד ונ\"ל שהוא מפרש דמ\"ש בש\"ס איסור שבת שאני ר\"ל אפי' שהוא דרבנן כיון שהוא שבת חמירא טפי. ועוד י\"ל דשאני התם ביו\"ט דכיון שהוא בידו לבשל ביו\"ט לשבת בהתר דהיינו בעירוב לא קנסינן ליה בעבר ואפה דלא חיישינן שיעשה פעם אחרת במזיד כיון שבידו לעשות בהתר לא כן כאן בשהא שאינו בידו לשהות בהתר אי שרינן ליה בעבר והזיד יבא להזיד פעם אחרת וק\"ל." + ], + [ + "כל \n שמותר וכו' אסור להחזירו וכו'. וכתב הרב המגיד ביאור דברי רבנו הוא שתבשיל חי וכו' שכל אלו משהין אותן ע\"ג האש וכו' והלח\"מ ז\"ל כתב בזה דברים סתומין ומחוסרי לשון והכונה בדבריו ז\"ל דבא לישב לדעת הראב\"ד איך לא פי' דברי רבינו כפשוטן וכמ\"ש הרה\"מ ז\"ל וכתב דקשיא ליה לפירוש זה דממ\"ש רבינו כל שמותר משמע אפי' כירה גרופה וקטומה דגם בה איכא התר וא\"כ קשה היאך כתב אחר כך ואין מחזירין אלא על גבי כירה גרופה וקטומה והא כתב רבינו כל שמותר לשהות אסור להחזיר ובכלל נכנס שהיה ע\"ג כירה גרופה וקטומה וא\"כ אסור להחזיר ואף דממ\"ש ואין מחזירין הדבר נודע ממילא דמ\"ש בתחילת הלשון לא קאי לשהיה ע\"ג כירה גרופה וקטומה מ\"מ לא היה לו לכלול בתחילת לשונו ולומר כל שמותר והמעיין יעמיסהו בדברי הלח\"מ אך זאת אגיד דתיבה אחת היא מוחלפת ובמקום תנור צ\"ל כירה וק\"ל." + ], + [ + "אסור \n להכניס מגריפה וכו' מפני שמגיס בה וכו'. וכתב מרן נ\"ל שמ\"ש רבינו והיא על האש וכו' עד על האש קרי לה עכ\"ל וקשה דלא היה צריך לזה דבקל יש לחלק דהכא לא איירי במרותחת מדלא פי' וסתם משום הכי דוקא ע\"ג האש הוא דאסור אבל במרותחת מה לי ע\"ג האש או שלא ע\"ג האש הכל אחד אשר עפי\"ז זה נראה להליץ בעד הלח\"מ ממה שהקשה עליו בס' יצא מחדש קרית מלך רב דאיך כתב דס\"ל לרבינו דמ\"ש בגמ' ודילמא מגיס הוא משום צובע ובצביעה דוקא אסור אפילו בעקורא ברם בבישול בעינן דוקא על האש דהא כתב רבינו פכ\"ב ה\"ו דבקדרה רותחת אפי' שהורידה מעל האש לא יתן לתוכה תבלין והיינו טעמא דמתבשלין הרי דאפי' שלא ע\"ג האש איכא בישול ואיך כתב הלח\"מ דבתבשיל אם אינו ע\"ג האש ליכא בישול ומ\"ש הוא לחלק בין תבלין להגסה ליתא דכיון דהתבלין מתבשלין הוא הדין ההגסה דיש לומר כמו שכתבתי דכאן איירי רבינו באינו רותח ומשו\"ה צריך ע\"ג האש ובצובע אפי' אינו רותח ואינו ע\"ג האש אסור דכדי שיקלוט הצבע א\"צ רותח ובגמ' איירי באינו רותח דאי ברותח כד מותיב הש\"ס ודילמא מגיס אמאי לא מוקי לה באינו רותח אלא וודאי דאיירי אפי' באינו רותח וצובע שאני ומזה הטעם נ\"ל שכתבו התוס' דטעמא משום צובע דאילו תבשיל באינה רותחת צריך דוקא ע\"ג האש.
ועפ\"ז יתיישב מה שיש להקשות לכאורה על הרב חידושי הלכות שכתב על דבריהם וז\"ל והוי צובע דכיון דמיירי בעקורא ס\"ל דלא שייך משום מבשל אלא משום צובע עכ\"ל וקשה דהא במתני' תני האילפס וכו' שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין וכו' הרי שאפי' שלא ע\"ג האש איכא בישול ואיך כתב דבישול לא שייך אלא ע\"ג האש אלא וודאי דרותח שאני והכא איירי באינו רותח ומשו\"ה הלח\"מ ז\"ל דקאי על דברי רבינו דלא איירי ברותח והקשה מהגמ' דלא איירי ברותח מתרץ שפיר דבגמ' היינו טעמא דהוי משום צובע ואינו ענין כלל למ\"ש פכ\"ב דאיירי ברותח וק\"ל.
ועיין עוד בדברי מרן שכתב וז\"ל ועוד י\"ל דכיון דקדרה חייתא מסח דעתיה ולא מגיס וכו' עכ\"ל וקשה דכיון דס\"ל למרן דכל דמסיח דעתו ליכא למיחש וכ\"כ ג\"כ לעיל ה\"ד לתרץ לקושית הרמ\"ך ורבינו כתב לעיל ה\"ד דאם גרף וקטם מותר לשהות עליה שהרי הסיח דעתו א\"כ מתורצת הקושיא שהקשה הרמ\"ך לקמן פ\"ט ה\"ג שהקשה היאך מותר לשהות ע\"ג גרופה וקטומה ניחוש דילמא מגיס וכו' דכיון שהסיח דעתו ליכא למיחש אפי' בהגסה וכמ\"ש מרן כאן וא\"כ קשה על מרן שלא תירץ שם כלום." + ], + [ + "לא \n ימלא אדם קדרה עססיות ותורמוסין וכו'. כך היא בברייתא דף י\"ח וקאמר בש\"ס לימא בית שמאי היא ולא בית הלל אפי' תימא ב\"ה גזרה שמא יחתה בגחלים וכו' והקשה הרב מאיר עיני חכמים דלב\"ה דטעמא הוי משום חיתוי א\"כ מאי צריך בכדי שיעשו כשלא חתה הא אינו אלא גזרה שמא יחתה ומ\"ש רש\"י ניחא לב\"ש אבל לב\"ה מאי טעמא ועיי\"ש מה שנדחק ולענ\"ד נראה דהכונה היא דכיון דאם יחתה יהנה ממלאכת שבת גזרו בשהא ולא חתה אטו חתה ונתנו לו דין חיתוי." + ], + [ + "תנור \n שנתן לתוכו בשר מבעוד יום וכו'. הכי איתא בש\"ס דף י\"ח והשתא דאמר מר וכו' וכתבו התוס' ד\"ה התם וכו' וא\"ת לרב אשי דשרי ברחא ולא שריק ולא אסר אלא בשרא אגומרי תיקשי ליה מתני' דאין נותנין פת לתנור וי\"ל וכו' והקשה הרשב\"א בחי' לתירוצם דא\"כ אמאי מתרץ בש\"ס שם התם מינתח הא לא מינתח והא בקל יכול לתרץ כשפי התנור פתוח ע\"כ. ולענ\"ד נראה דעד כאן לא כתבו כן התוס' אלא לר\"א דשרי ומוקי למתני' בבשרא אגומרי וכמ\"ש בש\"ס מוקים לסיפא ג\"כ בפי התנור פתוח דהוי כמו בשרא אגומרי והוי סיפא דומיא דרישא לא כן לרבי ירמיה דאסיר דמתני' אתיא כפשטא ולא הוי בשרא אגומרי לא ניחא ליה לאוקומי סיפא בפי התנור פתוח דהוי דלא כרישא ומשו\"ה מוקי בש\"ס אפילו פי התנור סתום והיינו טעמא דכיון דלא מינתח בעינן לטעמא דכהנים זריזים הם.
והנה נבא לדברי רבינו שלכאורה כל מ\"ש אינו לפי סוגיית הש\"ס דאילו בש\"ס בבשר גבי נתן טעם משום זיקא ורבינו נתן טעם זה בברחא וכן כל לשון זה הוא מגומגם. ולענ\"ד נראה דרבינו מפרש בש\"ס כך איכא דאמרי דגדיא בין שריק בין לא שריק שפיר דמי פי' דכיון דאם יחתה יתחרך הבשר שהוא רך לא חיישינן לחיתוי ולאו דוקא לא שריק אלא אפי' פתוח ממש שרי אלא נקט הכי אגב לישנא קמא דברחא נמי ושריק שפיר דמי פי' דאף דבזה יבא לחתות דלא יתחרך מ\"מ הוא שריק וגלי אדעתיה דא\"צ זיקא דאי לא שריק אפי' שהוא סתום מ\"מ אי אפשר אם לא יכנס זיקא ביני חורי וכיון שכן נראה דלא חייש לזיקא ויבא לחתות לא כן כשהוא שריק נראה דחייש לזיקא ואינו מגלהו כי פליגי דברחא ולא שריק רב אשי שרי דסובר דכיון שהוא סתום אף דלא שריק לא מגלהו דקשי ליה זיקא ורב ירמיה מדפתי אוסר דכיון דלא שריק נראה דלא חייש לזיקא והשתא רבינו פוסק כמאן דאסר וצריך דוקא שריק כדי להתיר וז\"ש רבינו בבשר גדי הטעם שלא יבא לחתות ומסתמא איירי אפי' בתנור פתוח ובבשר עז ושריק שרי משום דקשי ליה זיקא ושוב ראיתי לב\"י סי' רנ\"ד פי' כן." + ], + [], + [], + [ + "אין \n צולין בשר וכו'. ועיין מ\"ש מרן על שם הרמ\"ך ולא זכינו להבין מ\"ש בתחילת דבריו דמקשה רבא מהא דאין צולין דליתא בגמרות שלנו כן אלא שהקשה מחלוקת פת לתנור ולא מאין צולין בשר בצל וביצה יעו\"ש גם מה שהביא מהך ברייתא דחנניא לא קשה די\"ל דהכי פירושו דלצלי ס\"ל דדי כמאכל בן דרוסאי כדתני חנניא גבי קדרה ברם לא ס\"ל כחנניא בקדרה דזה לחוד וזה לחוד וכ\"כ הר\"ן יעו\"ש." + ], + [], + [ + "אין \n נותנין את הפת וכו' או באש וכו'. איכא מאן דבעי מימר בפשיטות דרבינו פסק כת\"ק וכמ\"ש התוס' לדעת רש\"י דהבעיא היא גם לת\"ק ואי ר' אליעזר פניה המדובקים בתנור קאמר ת\"ק אחת מפניה קאמר או עליון או תחתון ופשיט לה דר\"א האיך דתנור קאמר ונמצא ת\"ק אחת מפניה קאמר לפי שהוא מקיל ורבינו פסק כן וכתב המדובקים וכו' או באש ושכן פסק בפירוש המשנה כת\"ק ואצ\"ל דהדר ביה כמ\"ש מרן אלו תוכן דבריו וליתא דרבינו כתב בפירוש המשנה דת\"ק מחמיר יותר מר\"א ויותר מתקרמין פניה המדובקין בתנור מפניה שכנגד האש וכיון שכן איך אפשר דיפסוק כאן דאו או שפיר דמי והא צריך דוקא פניה שכנגד האש לחומרא וכת\"ק ואם נאמר שחזר בו מפירוש המשנה לספר היד א\"כ מה הרוחנו שלא נאמר כמ\"ש הרב המגיד דפסק כר\"א וחזר בו ממ\"ש בפירוש המשנה דהלכה כת\"ק וכמ\"ש מרן ועוד שהאמת איתו דזה לא ניתן ליאמר דבשלמא לענין הלכה אי כמר או כמר שייך לומר חזר בו ברם לענין הסברא אי יותר מתבשל פניה שע\"ג התנור או שכנגד האש לא שייך חזרה ומשום הכי כתב הרה\"מ דפסק כר\"א ולקולא והיינו טעמא דס\"ל כאן שהוא מפרש או מדשקיל וטרי בש\"ס כמ\"ש הרה\"מ ומ\"ש רבינו או באש קאי לחררה דלא פליגי בה והוא ככו\"ע.
אך קשה לענ\"ד דכיון דמצינן להשוות מ\"ש רבינו בפירוש המשנה למ\"ש בס' היד ויהיו לאחדים למה נאמר דהדר ביה דכמה נוסחאות מסייעות לזה דכתוב בהן כדי שיקרמו פניה שאינן מדובקין בתנור והיינו כת\"ק שהוא מחמיר דטפי מתבשל המודבק בתנור ממה שהוא נגד האור וכמ\"ש בפירוש המשנה ואו באש שכתב קאי החררה דשם לא שייך פנים דלצד חודה לא יבא הבישול אלא מכח הגחלים שתחת החררה ומה שאינו מחמיר הת\"ק בחררה משום דכיון שהוא על גבי הגחלים ממש מתמהר הבישול ואיך כותב מרן בפשיטות ולפ\"ז ט\"ס יש בנוסחתינו אחר שנראה ברור דליכא ט\"ס ולא קשה דפליג דידיה אדידיה ויבא הכל מרווח ולא יקשה מהירושלמי דנראה דר\"א מיקל דהכי הוא האמת דמיקל ופי' הסוגיא לפי זה דר\"א מיקל עיין להרב מאיר עיני חכמים בדברי התוס' יעו\"ש.
והטור כתב בסי' רנ\"ד וז\"ל ואין נותנין וכו' אלא כדי שיקרמו פניה הדבוקים בתנור או פניה שכנגד האש וכתב מרן ב\"י דחד קאי הפת וחד החררה והקשה הב\"ח דסתרי אהדדי דפניה המדובקים בתנור הוי קולא ופניה שכנגד האש הוי חומרא לפי דעת התוס' ולפירוש רש\"י הוי אפכא המדובקים בתנור הוי חומרא ופנים כנגד האש הוי קולא והא ודאי לא אפשר דהיאך יפסוק באחת כת\"ק ובאחת כר\"א וכו' עד שיקרמו פניה כנגד התנור וכו' עכ\"ל.
ודבריו תמוהים דהיאך מערב חררה עם פת הא חררה כשמתקרם היא מתבשל ג\"כ מהר לפי שהוא על גבי הגחלים והבשול יבא מהר עם הקרום ובזה לא פליגי ועוד למאן דסוברים דפניה כנגד האש הוא חומרא חררה היאך מדמינן ליה אימא שהוא ע\"ג גחלים הוא כמו פת המדובק שממהר בשולו נמצא ת\"ק דמחמיר צריך קירום ע\"ג החררה ג\"כ הוא תימה דעד שיבא להתקרם מלמעלה צריך שיתבשל היטב לפי שהחום מלמטה והרי היא מבושלת החררה היטב ולמה יצריך כל כך בחררה יותר מפת דיספיק לו קירום גם בחוץ ברם בתוכה צריך בישול טובא וזה לא ניתן ליאמר ואי מ\"ש ע\"ג גחלים הוא כמו הפת לצד האור ליתא דכיון שהוא סובר דיותר מתבשל מה שהוא מודבק בתנור מבחוץ והיינו טעמא דכותל התנור הוא כמו גחלים כ\"ש ע\"ג גחלים ולמאן דסוברים דפניה כנגד האש הוי קולא דיותר ממהר הבישול לצד חוץ וא\"כ חררה ע\"ג גחלים הוי התר אפי' קרמו מ\"ש כנגד הגחלים ור\"א בשתיהם צריך לקרום לצד האחר דהיינו בפת מה שאינו נגד האש והוא מודבק בתנור ובחררה מה שהוא למעלה והוא תימה דכיון שקרם מלמעלה מחמת החום שלמטה נמצא שנתבשל היטב ולמה צריך כל כך בישול יותר מפת דבפת אפי' שקרם אבל הוא צריך להתבשל ואפ\"ה התיר אלא וודאי דבחררה לא פליג וכדכתיבנא וצ\"ע.
גם מ\"ש המג\"א ס\"ק ט\"ו דבריו תמוהים שכתב על מה שפסק מרן כר' אליעזר וז\"ל דס\"ל דאיזו צד שמתקרם סגי ולכן גבי חררה סגי בשיקרמו פניה שכנגד האש דשם פשיטא שהצד שכנגד האש מתקרם יותר וכו' עכ\"ל נראה שהוא מביא ראיה על דברי מרן דס\"ל דצד המדובק בתנור מתקרם יותר וסגי בהכי וראיה מחררה דסגי ליה בצד שהוא ע\"ג גחלים נמצא דאזיל לקולא. ולענ\"ד אין ראיה מזה דהא ת\"ק דמחמיר והצריך קרימה שכנגד האש שהוא המאוחר לקרום איך קאמר בחררה ג\"כ שיקרמו פניה והיינו שע\"ג האש דא\"א לומר שלמעלה שהרי היא מבושלת גמורה וכדכתיבנא לעיל וא\"כ ודאי שהוא מה שנוגע לגחלים והשתא מוכרחים אנו לומר דהיינו טעמא דחררה משום שהוא ע\"ג האש ומתמהר הבישול ובזה כו\"ע מודו וכמ\"ש מרן ב\"י על דברי הטור דוע\"ג האש קאי לחררה יעו\"ש והביא פי' רש\"י עליו יעו\"ש.", + " ואם\n נתן סמוך לחשיכה וכו'. בכדי שיעשו. וכתב הרב המגיד למד מן הברייתא הנזכרת גבי עסיסיות וק\"ו עכ\"ל ולא ידענו היאך הוא ק\"ו שהדין שוה הכא כדהתם וראיתי להלח\"מ נתעורר בזה וכתב כיון דיש מפרשים דצריכים בישול הרבה הוי ק\"ו ודבריו תמוהים דלדעת רבינו הרי הם כתבשיל שלא בישל כל צרכו היאך הוי ק\"ו וכי רבינו משתמש ממה שהוא נגדו ונחזי אנן אי הוי הכי או הכי דודאי דלא פליגי במציאות אלא מר איירי בהכי ומר בהכי או בחילוק מקומו או בענין אחר. ואחי יפ\"ת כה\"ר שב\"ע נר\"ו אמר דהק\"ו הוא הכי דהתם שהוא דבר שאינו צורך כ\"כ לשבת דאפשר לאדם לאכול בלחם אפ\"ה גזרו שמא יחתה למהר בישול ומשו\"ה במזיד אסור כ\"ש בפת שהוא צורך לשבת דאיכא למיחש לחיתוי יותר דבמזיד אסור ונכון.", + " ואם\n בשוגג מותר לרדות עד לא ירדה במרדה וכו'. וכתב מרן על שם הרמ\"ך דהוא גופיה פסק לעיל דכל תבשיל וכו' יעו\"ש ונ\"ל דשאני ג' סעודות שהוא מצוה ומשום הכי התירו וע\"י שנוי דס\"ל לרבינו דגם סעודה ג' צריך פת וכמ\"ש פרק ל' משא\"כ גבי תבשיל דאפשר לג' סעודות בלא תבשיל אסרו וק\"ל." + ], + [ + "עושה \n אדם מדורה. הכי איתא בברייתא דשבת דף כ\"א וכו'. מכאן הוכיח הרב בני חיי סי' רנ\"ה דבמקום נר שבת אם רוצה לעשות מדורה יצא ידי חובת נר דאי לאו הכי לימא דמותר לעשות פתילות מדברים שאין מדליקין אי איכא נר אחר ולמה נקט מדורה אלא וודאי ביוצא ידי חובת נר שבת דלא כמ\"ש הרב המפה סי' תרע\"א יעו\"ש. ולענ\"ד אין מכאן ראיה ומאי דנקט מדורה הוא חידוש דלא מיבעיא אי איכא נר אחר דישתמש דליכא למיחש להטות אלא אפילו דליכא אלא הך נר אמר כיון דהוא מדורה אינה צריכה הטיה ולעולם דאינו יוצא ידי חובת נר שבת אלא דהסברא מצד עצמה נראה תמוה דטעם נר שבת אי משום שלום הבית שלא יהיה חשך הא איכא אור גדול ולא חיישינן להטות ואי משום עונג הא איכא אור גדול וא\"כ מה לי נר מה לי מדורה." + ] + ], + [ + [ + "יש \n דברים וכו' ואפי' מחמת עצמן. והקשה הלח\"מ דמאחר דלא אפשיטא איך פסק לחומרא במידי דרבנן ונראה דרבינו סובר דאפשיטא במחמת עצמן וכ\"ש מחמת דבר אחר וכמ\"ש הרי\"ף דאפשיטא ונראה דהכי ס\"ל ומה שהקשה הב\"ח סי' רנ\"ז סק\"ב דא\"כ לא הו\"ל להביא וסליקא וכו' י\"ל דהביא כן כדי לגלויי דס\"ל דהיא מסקנא ולא דחיה וכמ\"ש הוא עצמו לעיל גבי גפת דשומשומין דפסק לחומרא דאפשיטא.
עוד הקשה הלח\"מ וז\"ל וא\"ת לדעת רבינו דכי אמר לו לחין מחמת עצמן אסור כ\"ש מחמת דבר אחר איך רצו בגמ' לפשוט הך בעיא מדהזכירו במתני' מוכין לחין מחמת עצמן היכי משכחת לה הא אפשר לאשכוחי מחמת דבר אחר ואסור מכ\"ש וכו' עכ\"ל. ולענ\"ד הכי פירושו לדעת רבינו אי אמרת בשלמא לחין מחמת דבר אחר שפיר דשייך בכולן והאי דינא דוקא מחמת דבר אחר ולא מחמת עצמן אלא אי אמרת לחין מחמת עצמן ג\"כ מוכין לחין מחמת עצמן היכי משכחת לה פי' דכיון דמחמת עצמן אסור וכ\"ש מחמת דבר אחר אמאי תני בהדייהו מוכין דלא משכחת לה אלא מחמת דבר אחר דהשתא תבן וזגין ועשבים אפי' מחמת עצמן אסור כ\"ש מוכין שהוא מחמת דבר אחר ואמאי תני לה בהדייהו מאחר דמכל שכן נפקא ובשלמא השאר תני להו משום מחמת עצמן וכ\"ש מחמת דבר אחר אלא מוכין קשה כיון דלא משכחת לה כן צריך לפרש לפי גירסת רש\"י.
ברם קושטא דמילתא נ\"ל דרבינו לא גריס הכי שכן כתב רש\"י ה\"ג כנראה שהיה גירסא אחרת ומוכרח כן דהרי בפי' המשנה כתב כרש\"י אלא וודאי דפעם נראה לו כגירסא אחת ופעם כגירסא אחת וכמו דכליל החבי\"ב בכלליו אך אי ליכא נוסחא ליכא למימר הכי." + ], + [ + "מן \n הדין היה וכו'. והקשה הלח\"מ וז\"ל וא\"ת כי יכסה וכו' וי\"ל וכו' עד אבל וכו' עכ\"ל ומ\"ש רבינו בדין זה עצמו כיצד נוטל כסות ומניח וכו' כנראה דאפי' הוא בעצמו מותר לגלותו לישנא דש\"ס נקט וכבר גילה דעתו במ\"ש בתחילת הדין ונתגלו בשבת ואי דעתו דאף לגלותו שרי אמאי כתב לישנא יתירה דנתגלו בשבת ודרכו להעתיק לשון הש\"ס בקיצור ולא להאריך אך קשה עדיין מ\"ש רבינו ומותר להחליף.", + " אבל\n אסרו חכמים וכו'. ועיין להרב המגיד מ\"ש בזה וסיים ולפיכך הם גורסים וכו' וכגירסת רש\"י וז\"ל רש\"י דף ל\"ד אמר (רב) [רבא] מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל כגון צמר ומוכין וכו' עכ\"ל ונתקשינו בדברי רש\"י אלו דודאי צ\"ל דצמר ומוכין דנקט איירי ביבשין דאי לחין הא תני מתני' דף מ\"ז דאין טומנין בזמן שהן לחין וכי לא מצא אלא אלו והא איכא כסות ופירות וכו' דתני מתני' דף מ\"ט דשרי בין לחין בין יבשין ועוד דהו\"ל לפרש." + ], + [], + [ + "ספק \n חשיכה וכו'. שלא יצטנן וכו'. הכי איתא בש\"ס דף נ\"א מתני' ממלא את הקיתון וכו' אמר רב יהודה אמר שמואל מותר להטמין את הצונן ופירש רש\"י ונותן לתחת הכר שלא יחמו וכו' ולפי\"ז מ\"ש בש\"ס מאי קמ\"ל וכו' א\"ל אביי טובא קמ\"ל דאי ממתני' הו\"א ה\"מ דבר שאין דרכו להטמין וכו' קמ\"ל הכי פירושו וכ\"כ רש\"י בפי' אי ממתני' הו\"א ה\"מ כגון מים צוננים שאין דרכן להטמין תחת הכר וכסת לחממן שאין מתחממין בכך הלכך ליכא למגזר עכ\"ל.
ועפ\"י דברי רש\"י אלו אין מקום אחרי נשיקת ידיו ורגליו למ\"ש הרשב\"א בחי' על פי' רש\"י וז\"ל ועוד מדדחי אי ממתני' הו\"א ה\"מ דבר שאין דרכו להטמין ואי להטמין שלא יחמו אין לך דבר שדרכו להטמין שלא יתחמם יותר מן המים בימות החמה עכ\"ל וכבר פי' הוא ז\"ל דאין דרכו להטמין קאי להגזרה דליכא למגזר שלא יחמו אטו שמא יחם שאין דרכן לחממן כן.", + " חמין\n שטמנם מע\"ש ונתגלו וכו'. הכי איתא בברייתא דף נ\"א אעפ\"י שאמרו וכו' רשב\"ג אומר וכו' או בהיפך וכתב הרב המגיד וז\"ל ומתוך דברי רבינו נראה שרשב\"ג בא לפרש שלא התירו להוסיף אלא ע\"י חילוף הכסוי בטוב ממנו אבל להוסיף כסוי ע\"ג כסוי אסור עכ\"ל כונתו ז\"ל לישב דברי רבינו שכתב שהרי אינו מוסיף כלומר שאם היה מוסיף ע\"ג כסוי אחר אסור ולא שרי אלא לכסות כשהוא גלוי ופשוט ומן התימה על מרן שכתב עליו ולי נראה שאין בדברי רבינו הכרח וכו' עכ\"ל וכבר כתבתי הכרח שלו אמנם מצד עצמה הסברא תמוה דהשתא כשהוא מגולה ומכסהו או מחליף בכסוי אחר שהוא יותר טוב מהא' שרי כשהוא מכוסה מפני דמוסיף עליו יותר יהא אסור זה אין הדעת סובלו.
ולענ\"ד נראה לישב לשון רבינו שכתב שהרי אינו מוסיף והכי פירשו דמשו\"ה שרי בנתגלה בתנור בשבת מפני שאינו מוסיף הבל וכמו כן כתב לעיל בה\"ד ומותר לטמון את הצונן בדבר שאינו מוסיף והיינו טעמא משום דכיון דנתגלה בתוך התנור אינו מוסיף הבל ומהאי טעמא נמי מותר להחליף כיון דמיד שמוצא כיסוי א' מכסהו תכף בכיסוי ב' וכ\"ש כשמוסיף כיסוי ע\"ג כיסוי דמותר אליבא דכו\"ע ולא הוצרך לכותבו מרוב פשיטותו ואפשר שזה כונת מרן להשיג על הרב המגיד דאין מדברי רבינו הכרח.
ודע שכתב הרא\"ש לדברי התוס' שמפרשים דרשב\"ג פליג את\"ק עד כי היכי דתיתי מתני' כת\"ק וכתב מרן בב\"י סי' רנ\"ז וז\"ל ודחקו לזה וכו' ויש לתמוה וכו' (לכצ\"ל וכו') עד וגם סמ\"ג וסמ\"ק וכו' לכן נ\"ל וכו' עד לא מחזי כתחילת הטמנה וכו' עכ\"ל וכתב עליו הט\"ז וז\"ל ולפי\"ז תימה דהא הרא\"ש עצמו כתב ג\"כ תחילה האי מילתא דלאו דוקא דיעבד אלא אפי' בידים מותר לגלות ולכסות ומשום הכי נדחק בדברי הרא\"ש יעו\"ש. ולא קשה מידי דהרא\"ש הביא אח\"כ מה שכתב הרבינו יונה דגרסינן כיצד ולא פליגי ת\"ק ורשב\"ג ואפי' להחליף ולהניח כיסוי יותר חם שרי וא\"כ מתני' ככו\"ע ומשו\"ה כתב דמתני' לאו דוקא נתגלה ופשוט." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "משתשקע \n וכו'. ועיין מ\"ש מרן על שם הרמ\"ך ומה שתירץ לקושיתו דחד שיעורא הוא. ולפי\"ז נתישב מה שהקשה הלח\"מ בסוף לשונו שכתב וז\"ל גם יש קצת תימה בדברי רבינו איך לא הזכיר כאן מה שאמרו בגמ' כוכב אחד יום ב' לילה אחר שכך הלכה כדמשמע מדברי הרב המגיד עכ\"ל ועפי\"ז לא קשה דכיון דשניהם חד שיעורא והך דכוכב אחד יום ב' בין השמשות ר' יהודה אמר שמואל וחד שיעורא נינהו ודוק." + ], + [], + [ + "הכורך \n דבר שמדליקין וכו'. ואם להקשות הפתילה וכו'. והרב המגיד אחר שהביא לשון הש\"ס כתב ופי' רבינו להדליק להעבות הפתילה כדי להוסיף אורה וכ\"כ בהלכות לשון זה וכו' מבואר מדבריו ז\"ל דהוה גריס כן בהרי\"ף דלא כנוסחי דידן וס\"ל דכל שכיון להדליק אסור וליכא היתירא אלא להקשות הפתילה כדי שתהא עומדת וכן נ\"ל דהוה גריס הרא\"ש ג\"כ שכתב וז\"ל והרי\"ף פי' דכורך אותו תוך ראש הפתילה וכו' מיהו קשה דהיינו להדליק כיון שכרך אותה וי\"ל דבכוונה תליא מילתא והיכא דכיון להקפות ליכא למגזר ואי גריס כגירסא דידן לא יתכנו דבריו ואף שיש להעמיס בדברי הרא\"ש דגריס עדיין כנוסחי דידן מ\"מ האמת יורה דרכו ומ\"ש הרא\"ש בשם הרי\"ף אינו העתק לשונו אלא הוא לשון דידיה וגריס כגירסת הרה\"מ וכן דעת ריא\"ז בשלטי הגיבורים שדעת רבינו כך הוא ונמצא לדעת הרה\"מ שהרי\"ף והרא\"ש ורבינו סברי הכי וא\"כ מ\"ש הרה\"מ אח\"כ להקפות וכו' וכן פרש\"י הכונה להביא דפי' להקפות הוא להקשות ואהא מביא פי' רש\"י ז\"ל שמביא ראיה לזה מויצף הברזל דמתרגמינן וקפא פרזלא וה\"ה לרבינו דכדי שלא ישלשל למטה ויצף למעלה נקרא להקפות ופשוט וראיה לזה שלא הביא מפי' רש\"י אלא מ\"ש להביא מאיזה לשון נקראת להקפות ולא עוד.
ומן התימה על המאורות הגדולים שהעמיסו פי' אחר בדברי הרה\"מ דמרן סי' רס\"ד כתב וז\"ל אבל מדברי הרה\"מ נראה שהוא גורס כהרי\"ף וכו' וכתב הרה\"מ דהיינו כפי' רש\"י שהוא סובר שלא היה מדליקו דקאמר רש\"י היינו שלא היה מכוון להדליקו עכ\"ל ולשון רש\"י אינו סובלו דשלא היה מדליקו לא משמע הכי גם תבת עליה דכתב רש\"י לא משמע הכי גם הלח\"מ כתב לדעת הרה\"מ שדעתו להסכים פי' רש\"י עם פי' רבינו ז\"ל והוא דוחק גדול בדברי רבינו וכמו שהרגיש ג\"כ הוא ועוד קשה דא\"כ הוא כונת הרה\"מ אמאי הביא דעת ההלכות על דברי רבינו שדבריו אי אפשר לזווגם עם פי' רש\"י וראיתי להט\"ז השיא דברי הרה\"מ לכונה אחרת וגם הוא דוחק גדול ולכן נראה אמת כדכתיבנא ושבחהו רבנן.
והלח\"מ ז\"ל אחר שהעתיק לשון הרא\"ש שסיים דבכונה תליא מילתא כתב ולדעת רבינו אי אפשר לתרץ הטעם משום גזרה אלא מפני שאינו דולק כמו שכתב למטה גבי שמנים ועוד א\"כ דבתר כונה אזלינן וכו' עד ואזלינן בתר כונה עכ\"ל והנה תירוץ זה לא זכינו להבינו דאי הוה מדרבנן מה טעם יש לילך אחר הכונה לא ימנע כיון דהמעשה נעשה מה לי אם כונתו לכך או לכך כיון דאין הטעם משום גזרה.
ולעיקר קושיא ב' אחר נשיקת ידיו ורגליו לא קשה מידי והוא דרבינו הכי מפרש הש\"ס גם לפי פירושו דמפרש דמ\"ש בש\"ס לפי שאין מדליקין לפי שאינן נדלקין ואהא אותביה ליה מדרשב\"ג ומשני בחילוק דלהדליק להקפות דלעולם דאינן נדלקין אלא כשהוא להקפות כיון שלא כיון להדליק אם מחשיך מחמת שאינו מדליק לא יבא להטות דאדעתא דהכי כרכו תוך הפתילה לא כן כשכרכו להרבות אורה בהבין דידלק מה שבתוכו כיון שאינו מרבה אורה לפי שאין נדלקין יבא להטות דלא נעשה רצונו ונמצא א\"כ דלעולם משום גזרה ונכון אך קשה למרן בספרו הקצר סי' רס\"ד שהעתיק דברי רבינו וכתב עליו ומטעם זה מותר לכרוך וכו' דזה מורה דס\"ל לדעת רבינו דהוי מטעם גזרה אטו בעיניה." + ], + [ + "נותנין \n וכו'. עיין להרב בני חיי סי' רנ\"ה מ\"ש בזה ומ\"ש לעיל פ\"ג הי\"ט." + ], + [ + "אבל \n וכו' כגון זפת ושעוה וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד ובש\"ס אמרו על המשנה עד כאן פסול פתילות וכו' פשיטא שעוה אצטריכא ליה מהו דתימא לפתילה נמי לא והביא דברי תשובת הרי\"ף יעו\"ש והרא\"ש בפסקיו יחס פי' רש\"י להרי\"ף נראה דנעלם ממנו דברי תשובת הרי\"ף אלו ומרן סי' רס\"ד כתב וז\"ל וכבר הזכיר תשובות אלו ונראה שלא סמך עליהן עכ\"ל ולא נהירא דלא שייך לומר לא סמך עליהן אלא כשחולק עצמו ממקום למקום דאז סמכינן אחד מינייהו ברם כשיש לומר דלא פליג דידיה אדידיה דיש לפרש ולכוון מה שכתב בפסקיו עם מה שכתב בתשובותיו ודאי מזווגינן להו.
עוד כתב הרב המגיד וזה דעת רבינו ומתוך כך לא הביא התר שעוה וכו' עכ\"ל ומרן ז\"ל כתב על דברי הרה\"מ וז\"ל ואיני רואה הכרח בדברי רבינו וכו' אין כאן הכרח עכ\"ל ולא יכולתי הבינו דמכלל דבריו משמע דלפי דברי הרה\"מ יבא לשון רבינו מרווח ואינו דכשם דצריך לומר ולישב לשונו כשנאמר דס\"ל כרש\"י והוא הכי דרבינו קאי בשעוה דומיא דשאר שמנים שהם בכלי ומשימים פתילה בצד הכלי אבל דרך פתילה דהיינו שכורכין על הפתילה שעוה שרי ולא הביאו רבינו כיון שלא נזכר פיסולה בפתילות כן צריך לידחק לפי' הרה\"מ ולומר דלא הביא התר שעוה לעשותה פתילה שלא הוזכר פיסולה בפתילות וכמ\"ש הרה\"מ בפי'.", + " ומפני\n מה אין מדליקין וכו' ויטה. ובפירוש המשנה כתב רבינו שמא יהיה אור הנר אפל וילך לחוץ ויניחהו וחובה עליו לישב לאור הנר וכו' יעו\"ש וקשה דבש\"ס לא אמרו טעם זה אלא בעיטרן שריחו רע ויניחנה ויצא לא בכל אלו השמנים והפתילות דאי בכל הנך ג\"כ הוו מטעם זה מה הקשו בש\"ס בעיטרן ויניחנה ותיקשי ליה בכל הנך דמתני' אלא וודאי דבכל הנך הטעם ידוע שמא יטה." + ], + [], + [], + [], + [ + "לא \n יתן אדם כלי מנוקב וכו'. שהרי לא נמאס בנר. פי' בין של חרס בין של שפופרת ומשום הכי נקט לשון כולל וקא יהיב טעמא משום שלא נמאס בנר פי' שלא נגע במקום האור ומשום הכי לא נמאס ואתי להסתפוקי מיניה וזה פשוט לענ\"ד וראיתי למהר\"ח אלפ'אנדרי בס' בני חיי סי' רס\"ה שתמה על רבינו שכתב ולפי\"ז אין מקום להרמב\"ן שפסק כת\"ק לכתוב טעמא דהרי לא נמאס וכו' ועפ\"י מ\"ש לא קשה מידי ועוד קשה על דבריו דהיכי תלי קושיא זאת בדברי רבינו עפ\"י דרכו בדברי הש\"ס יעו\"ש הא בלא\"ה איתא קושיא זאת והישוב הוא כדכתיבנא.
והלח\"מ ז\"ל כתב וז\"ל קשה דאמאי לא כתב רבינו דהטעם הוי משום מכבה וכו' כמ\"ש פי\"ב וי\"ל וכו' ע\"כ והרב מעיל שמואל בנימוקיו על רבינו כתב ותירוץ הלח\"מ צריכא לי לימוד אם אין בו ט\"ס ואחרי המחילה רבתי הכונה מבוארת דשאני התם בפי\"ב שהוא בנר עצמו אבל כאן שהוא כלי אחר על גבו אינו חייב משום מכבה אלא משום מוקצה וזהו שכתב שאין השמן הנותר בכלי כלומר אלא בכלי אחר על גביו וק\"ל. אך קשה מאי שנא זה מזה דהתם פי\"ב היינו טעמא משום דממהר הכבוי וגם כאן ממהר הכבוי ומה הפרש יש ביניהן ולענ\"ד איכא חילוק נאה ומתקבל ובהקדים מ\"ש התוס' בביצה דף כ\"ב ע\"א וז\"ל והמסתפק ממנו חייב משום מכבה אינו ר\"ל מפני שממהר הכבוי דלא הוי אלא גרם כבוי וגרם כבוי ביו\"ט שרי וכו' אלא היינו טעמא הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכסה אורו דאינו יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט ולכך נראה ככיבוי עכ\"ל וכפי דברי התוס' הללו יבא על נכון דהכבוי הוא בשעה עצמה שמכסה אורו וא\"כ כשהוא בנר עצמו ששם השמן כיון שנטל השמן מכסה אורו קצת אבל כשהוא כלי מנוקב עפ\"י הנר כשנטל אינו גורם כבוי לאלתר דהיינו כיסוי אור דמה לי שיהא מלא השפופרת מה לי שיהא חסר כיון דטיף טיף יורד וקערה נמי כיון שהוא כלי אחר אין חילוק אם יש הרבה שמן או לא דכיון דהשמן היא בכלי אחר לעולם האור אפל ועוד דאין הפתילה יכולה לשאוב יותר מפני שיש שמן הרבה והכל אחד.
והרא\"ש שם בביצה כתב על דברי התוס' וז\"ל ומיהו ההיא דשפופרת עפ\"י הנר דאסור דילמא אתי לאסתפוקי מיניה היינו על כרחך מפני שממהר וכו' ואף רבנן דר' יוסי מודו בהאי גרם כבוי דחייב עכ\"ל וכתב מהרש\"ל על דבריו וז\"ל מה שהקשה לדברי התוס' נראה בעיני ברור וכו' ועיין להט\"ז סי' תקי\"ד ס\"ק ו' מ\"ש עליו ואצלי קשה על דבריו טובא חדא דא\"כ הוי גזרה לגזרה ועוד דהיכי יבא האדם להדמות זה לזה חדא דע\"ג הנר הוא מקום שאינו נמאס מחמת האור וחיישינן דאתי לאסתפוקי לא כן כשהוא בנר עצמו דנמאס וכמ\"ש רבינו שהרי לא נמאס בנר ובסברא זאת שהוא נמאס מחמת האור לא מצינו מי שיחלוק על רבינו ועוד דליכא למיחש לזה דהפרש ברור יש ביניהן דבנר עצמו מיד מכחיש אור הנר לא כן בשפופרת וקערה והיכי נגזור שפופרת אטו נר עצמו ועוד דתני מתני' ואם חברה היוצר מתחילה מותר מפני וכו' וכתב רש\"י דמשום איסור שבת בדיל מיניה הרי דאפילו על גביו לא אסרינן כיון שמחובר כ\"ש בנר שהפתילה בתוכה דבדיל אשר על כן נ\"ל דס\"ל להתוס' דטעמא דכלי מנוקב היינו משום מוקצה וכמ\"ש הלח\"מ לדעת רבינו דכבוי ליכא כיון דהוי גרם כבוי ושרי.
והטור כתב אין נותנין כלי מנוקב וכו' וכן לא ימלא אדם קערה וכו' וכתב הב\"ח דלא זו אף זו קתני וכו' עד כמבואר ממ\"ש בפירוש המשנה עכ\"ל ויגעתי ולא מצאתי בכל הדפוסים נוסחא כזאת בפירוש המשנה לרבינו ואדרבא היפך מצאתי וז\"ל ואילו השמיענו המחלוקת באלו השנים היינו אומרים כאן התיר ר' יהודה כי אין ביניהן ובין הנרות חיבור פתילה אבל קערה שיש בינה ובין הנרות חיבור אסור ע\"כ הודיענו שהן חולקין בכולן עכ\"ל. והן אמת שאף לפ\"ז צ\"ל דרבינו לא היה גורס בש\"ס כגירסתינו אלא במקום דמיפסקא דלא מיפסק ובמקום דלא מיפסק דמיפסקא מ\"מ ליכא נוסחא זאת בדברי רבינו בפירוש המשנה.
ולענ\"ד נראה לומר בהבין דברי רבינו דמוכרח דכונת רבי' כמו שהבין הוא ז\"ל דאי כמו שכתוב בנוסחא דידן יוצא מפי' דבריו דלדעת ר' יהודה דמתיר הוא להסתפוקי מיניה וזה קשה טובא ממ\"ש בגמ' וצריכא דאי אשמועינן שפופרת בהא קאמרי רבנן דכיון דלא מאיסה אתי לאסתפוקי מיניה אבל של חרס דמאיסה אימא מודה לר\"י ואי אשמועינן וכו' אשר מזה מוכח בבירור דמה שאמר ר\"י מתיר היינו משום דלא חייש דאתי לאסתפוקי אבל במסתפק מודה ר\"י דאסור ונמצא פי' דברי רבינו היפך מהש\"ס ומשום הכי הוכרח הב\"ח ז\"ל להגיה בדברי רבינו בפי' המשנה ובמקום ר\"י צ\"ל רבנן ולבסוף במקום אסור צ\"ל מותר וכך הם דברי רבינו לדעת הב\"ח ואילו אשמיענו המחלוקת באלו הב' היינו אומרים כאן אסרי רבנן כיון דאיכא בינו ובין הנרות חיבור לא חיישינן שיבא לאיסתפוקי מיניה ויהא מותר קמ\"ל ואילו אשמיענו המחלוקת בקערה הוה אמינא דוקא קערה התיר ר\"י כיון שיש חיבור פתילה ולא חיישינן שיסתפק ממנו דבדילי מיניה אינשי אבל אלו הב' דאין ביניהן ובין הנר הדולק חיבור פתילה חיישינן שיסתפק ממנו קמ\"ל דשרי ולפי זה צריך לשנות הנוסח בש\"ס באופן אחר.
עוד כתב הב\"ח וז\"ל ואיכא למידק אמאי גזרו חכמים שמא יסתפק ממנו וחייב וכו' עד כמו שהיה קודם שנסתפק וכו' עכ\"ל ולא באתי לכונתו דמה שהקשה הרב היא קושית התוס' ז\"ל שזכרנו לעיל וכבר תירצו ז\"ל ושפופרת אינו דומה להטיית הנר וכמ\"ש לעיל והרא\"ש לא נראה לו תירוץ התוס' ותירץ באופן אחר וכמש\"ל משמו יעו\"ש וא\"כ מאי קא קשיא ליה ותירוצו יותר תמוה דאיך כתב דמיד שמסתפק מחשיך אור הנר ואינו דבכלי מנוקב אינו מחשיך מיד אלא ממהר הכבוי לבסוף וכמש\"ל וזה דבר נראה בחוש הראות ומן התימה על היד אהרן נר\"ו שכתב דתירוץ הב\"ח הוא תירוץ התוס' וליתא דאי כתבו כן התוס' היינו בהטיית הנר לא כן בכלי מנוקב ודעתם ז\"ל בכלי מנוקב כדעת רבינו משום מוקצה וכדכתיבנא לעיל ואולי סובר דטעם דכלי מנוקב היינו משום שמא יטלנו כולו והוי מכבה ממש וכמ\"ש מהרש\"ל לדעת התוס' שכתבנו לעיל וזהו שכתב היד אהרן נר\"ו דתירוץ הב\"ח היא תירוץ התוס' ז\"ל וא\"כ הוא הו\"ל להב\"ח לבאר.", + " ואם\n חיבר הכלי וכו' מותר וכו'. וכתב הב\"ח סימן רס\"ה וז\"ל וקשה דמאי פריך וכו' וי\"ל וכו' והוא דוחק ולענ\"ד הוא פשוט דאי היוצר קאי לא הו\"ל למימר ואם חיברה בסיד ובחרסית דודאי דהיוצר כך הוא מחברו לא באופן אחר אלא וודאי מדאמר בסיד ובחרסית מורה דלאו היוצר קאי ומקפיד עליו שלא יחבר אותן באופן אחר ומשום הכי קשיא להו והא אנן יוצר תנן ומשני כעין יוצר וק\"ל.
עוד כתב הב\"ח על מ\"ש הטור ואם חברו לו בסיד וכו' וז\"ל ורבינו דק וכתב ואם חברו לו לומר שהבעה\"ב חיברה לו לעצמו יעו\"ש ואצלי גם זה לא היה צריך הטור לרומזו דבאומרו לישנא דברייתא די דמהא דקדק בש\"ס דאפי' חיברה הבעה\"ב שפיר דמי אלא תבת לו הוא השגרת לישן וקאי אל הנר המוזכר קודם וה\"פ אם חיבר הכלי מנוקב אל הנר האמור מותר וק\"ל.
והנה רבינו כתב דין זה דמתני' דאם חיברה וכו' אחר שכתב כל המשנה גם דין דקערה וטעמו ונימוקו עמו דהך דינא ודאי הוי ג\"כ בקערה דמה לי על גבו מה לי מצידו אך במתני' יש לחקור אמאי תני לה באמצע ולא ראיתי מי שהרגיש בזה." + ], + [], + [ + "ואם \n היו שנים עד אם שכח. הקשה בס' פני יצחק סדר אמור משם מהר\"א קשטיל דמאי שנא זה ממה שכתב רבינו הל' כלי המקדש פ\"ה ה\"ה מת לו מת אינו יוצא אחריו ואינו יוצא מפתח ביתו או מן המקדש וכתב מרן דטעמו דלא ליתי למנגע אגב מרריה יעו\"ש והלא איכא שם כמה אנשים ומזהיר לו שלא יגע והרי דומה לנידון דידן דאיכא שנים כל אחד מזכיר לחבירו ושרי ומה שתירץ שם המחבר דלא דמי נידון דידן לדהתם דבשבת שניהם מוזהרים וכו' אבל הכא בכהן גדול הוא מוזהר שלא יגע אבל כו\"ע אינן מוזהרים וא\"כ איכא חשש שלא יזכירהו דמילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה אלו תוכן דבריו. לענ\"ד לא נהירא דהא כמה כהנים יהיו עמו ויזהרו לו דהוא לבדו בלי שום כהן לא היה הולך כי כבוד עשו לו וכיון שהם מוזהרים יהבי דעתייהו עליה ולי נראה דאף דאיכא כהנים אחרים מ\"מ כיון דהם אינם מוזהרים מלטמא על מתם לא יהבי דעתייהו על כהן גדול שמוזהר מלטמא על מתו ומתדמי להו דגם הכ\"ג אינו מוזהר לא כן בשבת דשניהם מוזהרים ויזכרו זה לזה ועוד י\"ל דבשלמא כאן לא אמרינן דשרי לקרות אלא בשנים קורין בענין אחד אבל בב' עניינים לא דלאו אדעתיה הרי דכל שאינן עסוקים בענין אחד לאו אדעתיה לא כן גבי כ\"ג דלאו בענין אחד הם עסוקים וזה פונה להכא וזה להכא איכא למיחש שלא יגע אגב מרריה. אך קשה לסברא שהביא מרן ז\"ל בב\"י ופסקה בספרו הקצר סי' רע\"ה דאם יש אחר עמו אפי' אינו קורא ואומר תן דעתך שלא אטה מותר וה\"ה לאשתו עכ\"ל קשה דיאמרו לכמה בני אדם שהולכים עם הכ\"ג שיתנו דעתם עליו שלא יגע במטה וצ\"ל בהכרח דאגב מרריה שאני א\"נ בקריאה התירו אבל לא בענין אחר וכמ\"ש המג\"א ס\"ק ה' יעו\"ש. ויש להקשות על רבינו למה לא הזכיר הא דאמרו בש\"ס דבמדורה אפי' עשרה אסור גם מה שחילקו בין אדם חשוב לשאינו חשוב וכן הקשה הלח\"מ לקמן הט\"ז." + ], + [], + [ + "כלים \n הדומים וכו'. עד שמא יסתפק ממנו. ואיכא למידק דהרי כתב רבינו לעיל הל' י\"ב גזרה שמא יקח מן השמן שבכלי שהרי לא נמאס וכו' דמשמע דכל שהוא בנר לא גזרינן כיון שהוא נמאס ויש ליישב ודוק." + ], + [ + "נר \n שאחורי הדלת וכו'. עיין בשבת דף ק\"כ מ\"ש רש\"י והתוס' ד\"ה פותח וכו' שמכחיש אורו קצת דאזלי לשיטתם שכתבו בביצה דף כ\"ב ע\"א יעו\"ש דס\"ל דזה חשיב כבוי גמור ולפי\"ז אין מקום למ\"ש הרשב\"א בחי' על התוס' דהיכי קרי ליה פסיק רישיה דדילמא לא מכבה בנדנודו דהא הכרחנו דכבוי זה לדעת התוס' הוא שמכחיש האור בשעה שמתרחק השמן וכמ\"ש בביצה יעו\"ש ודעת רבינו כדעת התוס' ממ\"ש בשעה שנועל דלא כהרב המגיד שהשיא דעת רבינו לדעת ר\"ח וכבר קדמוני המפרשים בזה אך קשה דהרא\"ש בביצה הכריח דלא כפי' התוס' יעו\"ש וכאן העתיק דבריהם ואפשר דלחומרא חושש לה." + ] + ], + [ + [], + [ + "והוא \n שלא יהא הדבר בפרהסיא וכו'. וכתב הרב המגיד נלמד מדין הקבר שיתבאר בסמוך. וקשה דמה שייכות יש לדין זה עם דין הקבר לקמן דשאני קבר דכתב שלא יהא בפרהסייא משום זילותא למת שנקבר בקבר שחפרו לו בשבת אבל בדבר אחר לא שייך כן וכן כתב התוס' יו\"ט על מתני' דגוי שעשה קבר יקבר בו ישראל דלדעת הרמב\"ם והר\"ן הטעם דמת שחפרו לו כותים קבר אם בפרהסייא דלא יקבר בו משום זילותא למת וי\"ל דלא כתב התוס' יו\"ט כן לדעת הר\"מ ומ\"ש ולהרמב\"ם והר\"ן וכו' לא קאי למ\"ש לבסוף וכמ\"ש לעיל בשם הר\"ן אלא למ\"ש דהסיפא קאי ועיין להט\"ז סי' שכ\"ה ס\"ק י\"ד שדבריו תמוהים ע\"פ מ\"ש רבינו כאן דנראה דאין חילוק בין מת לזולתו ואין הכי נמי דלפ\"ז הוא הדין גבי ישראל שאמר לגוי שכתב רבינו בהל' ח' דמותר בכדי שיעשו דאם הוא בפרהסיא דאסור לו עולמית וכמ\"ש כאן.", + " ואם\n בשביל עצמו בלבד עשה מותר ליהנות בה בשבת. דקדק רבינו לכתוב תבת בלבד למעט דלצרכו ולצורך ישראל אסור דלא כדעת הרשב\"א דס\"ל דלצרכו ולצורך ישראל שרי יעו\"ש בחי' לשבת דף קכ\"ב פי' דמתחלת רבא אמר אפי' תימא וכו' והמתבאר מדבריו דס\"ל ז\"ל דאין הפרש בין דבר דשייך רבוי בשביל ישראל לדבר דלא שייך רבוי כנר וכבש כל שעושה לצורך שניהם שרי משום דס\"ל דכל תלישה ותלישה או דליה ודליה של מים שמדלה הגוי ומכוון לשניהם הוי מעורב צורכו וצורך ישראל ושרי ודמי לנר וכבש ולא אמרינן כיון דמשקה לבהמת ישראל וכן מאכילה עשבים הוי זה לחוד וזה לחוד זה דעתו ז\"ל אף שיש מן ההפרש ביניהם ולפי דבריו אלו הדין יוצא דיכול ישראל להאכיל לבהמתו עם בהמת הגוי ביחד כיון דהגוי תולש לצורך שניהם אבל זה אינו דבמשנה וברייתא תני אחריו בכולהו והוו בדוקא וכ\"כ רש\"י ז\"ל גבי ברייתא דמאכיל אחריו ישראל וז\"ל מאכיל אחריו ישראל את בהמתו ואחריו דוקא נקט בכולהו דגוי לצורך עצמו עבד עכ\"ל נראה בבירור דדוקא אחריו הוא דשרי וצ\"ל דהתם שאני משום דאי מאכיל ישראל בהמתו בהדי בהמת גוי נראה כאלו לצורך ישראל תלש גם אפשר דאחר דאכלו מה שתלש יראה הגוי דצריך עוד ויתלוש ונמצא דהוי בשביל ישראל אבל אחריו דליכא למיחש להכי שרי ולא תעזוב נפשי לשאול מאי דקשיא לי על פי' רש\"י דאמאי לא כתב דברים אלו במתני' דתני אחריו והמתין עד הברייתא.
איך שיהיה נמצא דס\"ל להרשב\"א ז\"ל דלצרכו ולצורך ישראל שרי ואהא הוקשה לו מסוגיין בין לרבא בין לאביי לאביי בפניו אסור ולפי מ\"ש הוא בין בפניו בין שלא בפניו שרי ולרבא ג\"כ דטעמא הוי משום דנר לאחד נר למאה ותירץ לזה בתירוץ ב' וז\"ל וי\"ל דשמא אותו גוי שעשה את הכבש לא מאותם שהיו באים בספינה הצריכין לירד [היה] אלא אחר שלא היה בספינה כדי שירדו משם הבאים בספינה עכ\"ל. וקשה לי על תירוץ זה דמלישנא דמתני' משמע דגוי שעשה הכבש היה בספינה דקתני מעשה וכו' ועשה נכרי כבש לירד בו וירדו בו ר\"ג וזקנים ואין לדחוק ולומר דלירד בו קאי לכבש לירד בו מי שיהיה ולאו היינו הגוי גופיה דהא ברישא דמתני' קתני עשה נכרי כבש לירד בו יורד אחריו ישראל דמוכח בבירור לישנא דלירד בו היינו הגוי העושה הכבש וא\"כ מעשה דמביא אח\"כ איירי בענין זה וצ\"ע.
איך שיהיה נמצא דלדעת הרשב\"א לצורכו ולצורך ישראל שרי אפי' במידי דמפיש לא כן דעת רבינו דאפילו במידי דנר לאחד נר למאה צריך דוקא שיהא לצורך גוי דוקא וכגון דקרי שטרא דוקא וז\"ש תבת בלבד וכן הוא דעת הרא\"ש ז\"ל דכתב אבל הדלקת נר וכו' אע\"פ שהוא מכירו אם עשה בשביל עצמו מותר נראה מלשונו דוקא בשביל הגוי ולא בשביל ישראל ג\"כ והוא כדעת רבינו." + ], + [ + "ליקט \n עשבים וכו'. אלא א\"כ אינו מכירו. וכתב הרב המגיד ובודאי וכו' עד ומ\"מ בהלכות לא הביאו וכו' עכ\"ל וכתב מרן ולא נהירא דא\"כ לא היו משמיטים רבינו והרי\"ף דברי אביי וכו' עכ\"ל וכן כתב גם הלח\"מ ולענ\"ד מ\"ש הרה\"מ הם דברים נראין בטעמם דלא החליט לומר דרבינו פוסק כאביי גם כן אלא כתב אפשר דפוסק כאביי ג\"כ דבכלל דמ\"ש דכל שאינו מכירו שרי נפקא דאפי' מכירו כל שאינו בפניו הוי כאינו מכירו או אפשר דדוקא מכירו כתב רבינו אבל דעת הרי\"ף ודאי דאינו פוסק כאביי ופשוט." + ], + [ + "נר \n הדלוק וכו'. וכתב הרב המגיד וז\"ל ויש מי שכתב וכו' עד וצ\"ע ועיין במ\"ש הלח\"מ בכוונת הרה\"מ וכן הבין מרן בב\"י סי' רע\"ו בדברי הרה\"מ והשיא דעת רש\"י דס\"ל דדוקא מחצה על מחצה הוא דשרי אבל ברוב ישראל אף דעושה לצורכו אסור יעו\"ש והב\"ח ס\"ק ג' כתב בפי' דברי הרה\"מ ונראה דמסתפק משום דבעובדא דשמואל היה הוא וגוי לבדו והתם דוקא איכא למימר כיון דהדליק הנר ומשתמש בו לצרכו ודאי אדעתא דנפשיה עביד אבל ברוב ישראל או מחצה על מחצה כיון דאיכא הרבה ישראל איכא למימר אדעתא דהרבה ישראל קא מדליק [וכו'] ובזה נסתפק הרה\"מ אבל במחצה על מחצה דהוי כרוב ישראל לא נסתפק עכ\"ל. ודבריו תמוהים דאיך מסתפק הרה\"מ במחצה על מחצה ועביד הגוי לצורכו אי אסיר והא עובדא דרבן גמליאל וזקנים היו לפחות מחצה על מחצה ועשה גוי כבש לירד בו וירדו ר\"ג וזקנים ואין לומר דהיו רוב גוים ומיעוט ישראל דחוץ דליכא משמעות מזה כלל עוד זאת דא\"כ דרובם גוים מאי מקשה בש\"ס והא ר\"ג מכירו הוה ומאי מקשה שאני התם שהיו רוב גוים ומיעוט ישראל ומשו\"ה אע\"פ שמכירו מותר אלא וודאי שהיו לכל הפחות מחצה על מחצה וכמ\"ש הלח\"מ.
ולמה שהקשה הרב מקראי קודש דאמאי לא אשמיענו רבינו הך דינא גם במחצה על מחצה כשיש הוכחה והצריך עיון י\"ל דרבינו נקט סתם אבל דבר שאין בו למעט ולהרבות וכו' וסתם וכתב ישראל וגוי ומשמע שהם שוים והישראל והגוי בין א' בא' בין ה' בה' כי כולם שוים ומשו\"ה לא נחית לפרש.
וראיתי להט\"ז ס\"ק ב' כתב וז\"ל ב\"י כתב והרב המגיד נסתפק בזה קאי על הרא\"ש עד ובחנם האריך מורי חמי עכ\"ל ואני לא מצאתי מקום באופן לפרש דברי מרן כן כי צווחים ככרוכייא כמ\"ש הב\"ח לדעתו שכן על מה שהביא מחלוקת רש\"י והרא\"ש ברוב ישראל כתב והרה\"מ נסתפק בזה נמצא דקאי על רוב ישראל ואדרבא אחר המחילה רבתי הוא טרח בחנם לכתוב כן על חמיו ז\"ל דכן הוא האמת כוונת רבינו בדברי הרה\"מ כמו שהבין הב\"ח וכדכתיבנא ועיין בס' צרור החיים רצה לסייע להט\"ז וז\"ל וכן במעשה דר\"ג וזקנים וכו' עד ולא היה אפי' במחצה על מחצה עכ\"ל וכתב כן שלא בהשגחה דמתני' תני וירדו בו ר\"ג וזקנים ועוד ספינה יכול להנהיגה אדם אחד ודאי דהיו עוד ספנים גוים אפי' שהיה ספינה קטנה ומ\"ש רש\"י ישראל וגוי ר\"ל שוים דליכא רוב באחד מהם וכמ\"ש לעיל בדעת רבינו וזה סייעתא למ\"ש לדעת רבינו ובדברי רבינו יש להקשות למה כפליה לתנאי דהרי העתיק דין זה בשלמות לקמן פי\"ב ה\"א וגם שם יש להקשות דכיון דהעתיק דינא דרב אמי דבדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד למה העתיק מתני' דכ\"ש הוא." + ], + [ + "מת \n שעשו לו כותים וכו'. הכי איתא במתני' וגמ' שבת דף קנ\"א וכתבו התוס' ד\"ה נכרי וכו' ע\"כ נראה דלא יספוד בהן ישראל וכו' עד כמה בני אדם עכ\"ל וכונתם מבוארת דכל שהוא לשום אדם אחד וידעו כולם דלשם אדם פלוני נעשה אסרו עולמית וע\"פ דברי התוס' אלו אני תמיה על מ\"ש הט\"ז סוף סי' שכ\"ה ס\"ק י\"ד שכתב על מרן שלא סיים בדין חלילין והוא שלא יהא הדבר בסרטיא כמו שסיים הרמב\"ם דאולי משגה הוא ונתן מכשול לפני הרב הלבוש שחילק בזה וכו' יעו\"ש.
ושארי ליה מאריה דמרן והרב הלבוש אזלי בחילוק התוס' בין דבר שהוא מסוים לאדם אחד לדבר שהוא לכמה בני אדם והוא מילתא דמסתבר ואף דלא סברי לענין דינא כהתוס' שיש חילוק ביניהם בפי' דשמעתתא דאילו התוס' מפרשי כרש\"י ומרן כרבינו ומדברי התוס' אלו עיין למרן בב\"י סי' הנזכר על מ\"ש הטור ואם אמר לו ישראל להביאן לו אסורין לו לעולם כתב מרן דלא ידע מהיכא נפקא ליה והביא מדברי התוס' אלו דכל שהוא לאדם ידוע וידעו בו רבים אסור לעולם א\"כ כשהביא לישראל זה וידעו בו אסור לעולם ובידעו בו איירי הטור ואח\"כ הוקשה למרן דא\"כ לא היה לו לתלותו באמירה דאף בלא אמירה הדין כך כיון שהביאן לישראל פלוני וקשה לי על מרן דלמה לא הקשה עוד דאם הטור נגע בדין זה מטעמא דהתוס' ז\"ל הו\"ל לכתוב תנאי זה דדוקא אם בפרהסיא הוא דאסור עולמית וכדכתיבנא בדעת התוס'.
ועוד קשה לי עליו דאמאי לא ידע מהיכן נפקא ליה להטור ז\"ל עדיפא מינה מצינו לרש\"י שכתב על מתני' דנכרי שהביא חלילין לא יספוד וכו' כתב רש\"י לעולם וקנס הוא וכו' והוא אפילו בלא אמירה כ\"ש באמירה ואף דלא פסק כרש\"י היינו דוקא בלא אמירה אבל באמירה מסתברא דליקנסיה ובדברי הטור קשה לי שכתב האי דינא דאמירה באמצע ואח\"כ כתב ואדוני אבי הרא\"ש הסכים לפירוש רש\"י דהאי וא\"א וכו' הו\"ל לכותבו קודם דואם אמר שהוא סיום דינא דלעיל ומן התימה על מרן שלא הרגיש בזה ושוב ראיתי להב\"ח שנדחק בזה.", + " ואם\n היה הקבר בסרטיא וכו'. וכתב הטור סי' שכ\"ה וא\"א הרא\"ש לא חילק וכו' אבל הרמב\"ם כתב וכו' וכתב מרן מ\"מ עדיין יש לדקדק למה השמיט הרא\"ש לכך נ\"ל דהרא\"ש מפרש כפי' הגאונים והקשה עליו הרב יד אהרן נר\"ו בהגהות ב\"י דממ\"ש הרא\"ש על מ\"ש רש\"י עולמית ולא נהירא וכו' ועוד דמדפריך בש\"ס גבי עשה נכרי [וכו'] אמאי ה\"נ ימתין ועל מה קאי ה\"נ אי לא קאי אחלילין עכ\"ל מזה משמע דס\"ל כפי' רש\"י בפירוש הסוגייא וכו' יעו\"ש וי\"ל דלעולם דהרא\"ש כפי' הגאונים ס\"ל וקושיא זאת השניה היא לדידיה דרש\"י דמפרש הש\"ס דקאי ארישא ואף דכפי פירושו אין זו קושיא וא\"כ יכול להיות הדין אמת גבי חלילין דלא יספוד בהם ישראל עולמית מ\"מ כיון דבלא\"ה איכא קושיא אחרת שהקשה אותה בתחילה ומכחה נדחה הדין הקשה קושיא זאת השניה לרש\"י דלדברי רש\"י קשה ג\"כ קושיא זאת." + ], + [ + "עכו\"ם \n וכו'. וכן פי' הרי\"ף בש\"ס וכתב עליו הרא\"ש לפי פי' זה מאי אלא א\"כ באו ממקום קרוב ה\"ק לא יספוד בהן ישראל אלא א\"כ ימתין בכדי שיבואו ממקום קרוב ודחה להא דרב אלפס והסכים לפי' רש\"י ויהיה לשון המשנה כצורתה ומן התימה עליו דכשהביא הרא\"ש משנה זאת בפ' אין צדין להקשות לפי' ר\"ת העתיק לא יספוד בה ישראל וכו' עד כדי שיבואו ממקום קרוב וזה כפי' הרי\"ף ואי הוה איפכא דכאן היה פוסק כפי' הרי\"ף ובפ' אין צדין היה מעתיק המשנה כצורתה לא הוה קשיא דהוה אמרינן לישנא דמתני' נקט ברם היות להיפך קשה." + ], + [], + [ + "ולא \n אסרו בכל מקום וכו'. שמא יאמר לגוי. הכי איתא פ' אין צדין דף כ\"ד ע\"ב אמר רב פפא נכרי שהביא דורון וכו' בכדי שיעשו וכו' וכתב רש\"י וכו' משום מוקצה ואפי' לר' שמעון וכו' וראיתי להרשב\"א בחי' שבת פרק כ\"ג על מתני' דעשו לו ארון וכו' כתב וז\"ל ואין טעמו מחוור דכיון דאסורין לערב בכדי שיעשו כבר נתבאר דאין זה משום מוקצה וכו' דאילו היה כן לערב מותרין מיד וכו' אלא טעמא משום שנעשית מלאכה דאורייתא וכו' עכ\"ל וכן הקשה הר\"ן גם כן יעו\"ש. ולענ\"ד נראה פשוט דמאי דנקט רש\"י האי טעמא הוא כדי לאסור גם בטילטול לא כן אי הוה נקיט טעמא דשלא יהנה דהוה שרי בטילטול ומשו\"ה נקט האי טעמא וכן הטור סי' תקט\"ו אסר ביו\"ט עצמו בטילטול וק\"ל. וראיתי להב\"י סי' שכ\"ה כתב על מה שאסר הטור בטילטול וכ\"כ הרי\"ף והרא\"ש וז\"ל הא דאמרינן אסור לא מיבעיא באכילה אלא אפי' לטלטל אסור וכו' יעו\"ש וקשה אמאי השמיט מרן גם לרש\"י דסובר דאסור בטילטול וכדכתיבנא ולהרא\"ש אין להקשות אמאי חזר לכתוב עוד הא דאסור בטילטול דהא העתיק בתחילת דבריו לשון רש\"י ולא הקשה עליו כלום דחזר לכותבו בשביל דבר והפוכו דבבא מחוץ לתחום אע\"ג דאסור באכילה מותר בטילטול יעו\"ש. אך קשה להרשב\"א שכאן לא נתחוור [לו] פי' רש\"י ואילו בפרק כל כתבי על מתני' דמילא מים ד\"ה גמ' הא דתניא וכו' כתב טעמא דמוקצה ושכן כתב רש\"י יעו\"ש וסותר עצמו דידיה אדידיה.
עוד כתב רש\"י ולערב אסורין בכדי שיעשו שלא יהנה ממלאכת יו\"ט יעו\"ש והתוס' חלקו עליו ואמרו הטעם שמא יאמר לגוי לך וקנה וכו' יעו\"ש ונפק\"מ טובא ודעת רבינו נראה כר\"ת ודעימיה שכתב שמא יאמר לגוי ולפי טעם זה כתב הרשב\"א פ' שואל דהא דצריך להמתין בכדי שיעשו היינו לו אבל לאחר מותר מיד ודקדק כן מכמה מקומות יעו\"ש וכ\"כ הרא\"ש ג\"כ בפ' אין צדין דלר\"ת מותר לישראל אחר מיד דלא שייך שמא יאמר לגוי דאין אדם חוטא ולא לו ברם הרא\"ש וכן הרשב\"א כתבו בפ' כל כתבי דהא דקאמר במתני' ואם בשביל ישראל אסור היינו אסור לכל ישראל אפילו למי שלא נעשה בשבילו וקא יהיב טעמא משום דהוי איסור דאורייתא ולכאורה נראה דפליג דידיה אדידיה וכבר הרגיש זה הרב המגיד בדעת רבינו דס\"ל הכי ג\"כ דסובר טעמא דשמא יאמרו לגוי ולעיל בסוף הל' ה' כתב דגם לאחר צריך בכדי שיעשו וז\"ל ואעפ\"כ צריך להמתין בכדי שיעשו שלא חלקו בדבר שנעשית בו מלאכה גמורה בשביל ישראל וכו' וכוונתו דאף דמותר שלא תחלוק בדבר וכו' וזה דעת הרא\"ש וזהו שכתב הרא\"ש אבל באיסור דאורייתא וכו' כלומר כיון שהוא איסור דאורייתא לא מחלקינן.
המורם מכל הכתוב שדעת רבינו כר\"ת ודעימיה דטעמא דבכדי שיעשו הוא שלא יאמר לגוי וכ\"כ הרב המגיד ז\"ל והצריך טעמא דשלא תחלוק וכו' ודברי הרה\"מ אלו נעלם למהר\"ם מטיוול יעו\"ש ביד אהרן סי' תקט\"ו בהגהות הטור אך קשה טובא מה שהקשה הלח\"מ להרה\"מ פ\"א מהל' יו\"ט הכ\"ד שהסכים דעת רש\"י לדעת רבינו יעו\"ש ויותר תימה להרה\"מ גופיה דסתר עצמו דידיה אדידיה משבת ליו\"ט וכן קשה למרן בספרו הקצר דבסי' ש\"ז העתיק דברי רבינו דידן והיינו כר\"ת ודעימיה ובסי' תקט\"ו פסק כרש\"י ודעימיה עוד קשה וכן הקשה אלופינו בתורה החכם השלם הוא מהר\"י אלבעלי ז\"ל דבהל' יו\"ט [פ\"א] הכ\"ד כתב הרה\"מ וכן הסכים הרשב\"א בראיות והיינו כרש\"י ובהל' שבת סוף הכ\"ג כתב והרשב\"א ז\"ל לא הכריח בזה כלום וסותר עצמו וממ\"ש הרשב\"א פ' כל כתבי ד\"ה רבא אמר דאסר בנעשה בשביל ישראל זה אף לישראל אחר משמע דס\"ל כרש\"י דהיינו טעמא שלא יהנה ממלאכת שבת ואי מהא היינו יכולין לדחות דלעולם דלא הכריח ומה שאסר אף לישראל אחר הוא לחומרא וכדעת רבינו והרא\"ש אך מה שהסכים בראיות סותר זה.
וזה שנים רבות עברתי על דברי הרא\"ש בפ' אין צדין וראיתי שמחתינהו לרבינו והראב\"ד עם רש\"י ודעימיה בחדא מחתא ותמהתי עליו ממ\"ש רבינו כאן בהל' שבת שמורה שדעתו כר\"ת ודעימיה ושאלתי להרב המובהק שמואל תוב\"ב נר\"ו תושב קושטא וז\"ל בכתב בא אלי ומאי דכתב דהרמב\"ם ס\"ל כרש\"י היינו שסובר כדעת רש\"י דלערב ביו\"ט שני צריך בכדי שיעשו ולא בעי מוצאי יו\"ט שני וזה ברור בדבריו בפ\"א מהל' יו\"ט ששם השוה דין ביצה לדין ניצוד ונעקר דאי ניצוד או נעקר בראשון תאכל בשני והרב המגיד כתב שם סברת ר\"ת בשם יש אומרים וכתב שהעיקר כדברי רבינו ושכן הסכים הרשב\"א ומרן סי' תקט\"ו כתב בשם הגהות מיימוני שדעת רבינו כבעל הלכות גדולות וכתב עליו שלא חש לקמחיה דבהדיא סבר הרמב\"ם כרש\"י יעו\"ש איברא שהלח\"מ בהל' יו\"ט תמה על הרה\"מ ורצה ליחס לרבינו סברת ההלכות גדולות ור\"ת ממ\"ש בהל' שבת ורצה לדחוק בדברי רבינו שבהל' יו\"ט ולפרשם כדעת הה\"ג דמאי דכתב רבינו דבר הניצוד היינו שניצוד מאליו דהוי כמו ביצה ומאי דכתב דבר הנעקר מהמחובר היינו שעקרו הגוי לעצמו דהכי פירשו התוס' עובדא דההוא טביא וכו' ואני תמה עליו דמה יענה ביום שידובר בו מ\"ש רבינו פ\"ב מהל' יו\"ט גוי שהביא תשורה לישראל ביו\"ט אם יש מאותו המין במחובר לקרקע או שהביא חיה עופות ודגים שאפשר לצודן בו ביום הרי אלו אסורין עד לערב וימתין בכדי שיעשו וליכא לדחויי דלישנא דרב פפא נקט ומאי דפרישנן בדברי ר\"פ נפרש בדבריו דמלבד שרבינו הביא דין נצודין שלא הוזכרו בדברי ר\"פ ונחית לפרושי היה לו לפרש אי ס\"ל דבעינן מוצאי יו\"ט ב'.
והמדקדק לשון רבינו עיניו יחזו שאי אפשר לפרשם כמו שפי' הה\"ג ור\"ת דברי ר\"פ שר\"פ אמר אם יש מאותו המין במחובר אסור ולערב נמי אסורים בכדי שיעשו ופי' הם ז\"ל דלמוצאי יו\"ט ב' קאמר אבל רבינו עשה הכל דין אחד שכתב הרי אלו אסורין עד לערב וימתין בכ\"ש וא\"א לפרש אלא לערב שאחר היום עצמו וזה פשוט באופן שדברי הרא\"ש חזקים כראי מוצק שדעת רבינו כדעת רש\"י שבליל יו\"ט ב' שרי בכדי שיעשו.
ולמאי דקשה עליו ממ\"ש בהל' שבת שטעם המתנה בכדי שיעשו הוא משום גזרה ולפי טעם זה היה צריך לאוסרו עד מוצאי יו\"ט שני נראה לענ\"ד על צד הדחק שרבינו ס\"ל כדינו של רש\"י ולא מטעמיה דשלא יהנה ממלאכת יו\"ט משום דקי\"ל המבשל בשבת שמותר לאחרים למוצאי שבת מיד וכמ\"ש פ\"ו הל' כ\"ג ואי איתא לטעמא דשלא יהנה ממלאכת יו\"ט גם שם היה צריך להמתין ומשו\"ה דחה טעם רש\"י ובעיקר הדין לא ס\"ל כה\"ג ור\"ת משום דקשיא ליה סוגיית ההוא טביא דאיתצד ביו\"ט א' ואכלו ליה ביו\"ט שני ולא ס\"ל דאיתצד מאליו דהו\"ל לש\"ס לפרושי וגם סוגיית בני גיננא דפשטא מוכחא כדינו של רש\"י ורבינו משו\"ה מזכה שטרא לבי תרי הדין כדעת רש\"י והטעם כה\"ג ור\"ת ואף דמשום טעמא דגזרה היה צריך לאוסרו עד מוצאי יו\"ט ס\"ל מכח הנך סוגיי ופשט דברי ר\"פ דלא החמירו כולי האי לאוסרו ביו\"ט ב' אף דשייך הגזרה ואל תתמה ע\"ז שהרי ר' יחיאל מפרי\"ש שהביא הרא\"ש דס\"ל כדעת ר\"ת דאסור עד מוצאי יו\"ט שני ואפ\"ה ס\"ל דאי חל שבת במוצאי יו\"ט שני דשרי דכולי האי לא החמירו וכתב עליו הרא\"ש דהכי מסתברא הרי דאף דשייך למגזר שמא יאמר לגוי בי\"ט א' שיביא לו איזה דבר לאוכלו בשבת שאחר יו\"ט שני אפילו הכי לא גזרינן כולי האי השתא דאתית להכי מצינן למימר דרבינו האי קולא אקיל אף בי\"ט ב' עצמו.
ועוד יש סמוכות לדין זה ממאי דכתבו חכמי לוניל הביא דבריהם הרא\"ש משם הרז\"ה דדבר שאין במינו במחובר שהובא לישראל ביו\"ט א' של ר\"ה שמותר ביו\"ט שני וא\"צ להמתין כלום ואף שהטעם משום קנסא שמא יאמר לו דיו שקנסו אותו בא' יעו\"ש הרי אף דשייך טעמא לאוסרו בב' אפ\"ה שרינן ליה ואף שדברי חכמי לוניל אמורים בדבר שאין בו משום הכנה רבינו ס\"ל האי קולא אף בדבר המחובר ודוקא ביו\"ט שני של גליות חוץ מר\"ה ושבת שאחר יו\"ט כמ\"ש פ\"א מהל' יו\"ט כנ\"ל לכאורה ליישב דעת רבינו והרא\"ש ושלומך יגדל כנפש דורש שלומו וטובתו חיים שמואל תוב\"ב." + ], + [ + "עיין מ\"ש לעיל פ\"ב ה\"י.", + " או\n וכו'. צורך הרבה וכו'. מכאן קשה על מ\"ש המל\"מ על מרן ב\"י סי' רמ\"ד וז\"ל ויש לתמוה דאיך עלה בדעתו של מרן וכו' עד אלא בדאיכא מקצת חולי או צורך מצוה וכו' עכ\"ל כתב רבינו בפי' גם באיכא צורך הרבה והיינו נדון המכס ואדרבא על תירוץ ב' של מרן קשה מהך דכתב רבינו." + ], + [], + [ + "הלוקח \n בית בא\"י וכו'. בסוריא וכו'. וקשה טובא דהאי תנא דס\"ל דלוקח בית בסוריא יכול לכתוב אונו בשבת הוא משום דס\"ל דכבוש יחיד שמיה כבוש והוי ארץ ישראל וכמ\"ש שם בש\"ס בהדייא בגיטין דף ח' וכיון דרבינו פסק דלא כי האי תנא אלא כמ\"ד כבוש יחיד לאו שמיה כבוש פ\"א מהל' תרומות יעו\"ש וסוריא לא הוי כא\"י אלא מדרבנן לענין תרומות ומעשרות מאי ישוב א\"י איכא לעבור משום שבות דדבריהם ומה גם דפסק רבינו דמותר למכור לגוים בסוריא בית יעו\"ש פ\"י מהל' ע\"ז והשתא למכור שרי לקנות יכתוב בשבת ויעבור על השבות שלא במקום מצוה וכן הקשה המג\"א סי' ש\"ו סק\"כ יעו\"ש ואפשר לישב על צד הדחק דפסק רבינו כהאי תנא דסוריא כא\"י לדבר זה אף דלא ס\"ל דכבוש יחיד שמיה כבוש משום דאף לדידיה דלא ס\"ל הכי אלא דכבוש יחיד לאו שמיה כבוש מ\"מ כיון דהוי שבות דשבות וכמ\"ש הגהות אשר\"י בשם אור זרוע הביאו דרכי משה סי' הנזכר וכן הרב המפה שם יעו\"ש ורבינו ס\"ל דבשבות דשבות כשיהיה צורך הרבה או קצת מצוה שרי וכמ\"ש לעיל הל' ט' וסוריא כיון דמדרבנן דימוהו לא\"י לחיוב תרומות ומעשרות אף דשרי למכור קצת מצוה מקרי ואה\"נ דהוי דלא מטעמיה וכיון דלא נפק\"מ מידי לענין דינא נקט רבינו לישנא דגמ' וברייתא דגיטין.
ומדברי רבינו אלו נתחזקה תמיהת מרן כ\"מ פ\"א מתרומות ה\"ד שהקשה על רבינו שכתב דסוריא כא\"י מדברי סופרים דאילו מדין תורה פטורה וז\"ל וקשיא לי למה הוצרכו ליתן טעם בפ\"ק דגיטין לחיוב סוריא במעשרות [ובשביעית] משום דקסבר כבוש יחיד שמיה כבוש הו\"ל למימר דאפילו למ\"ד מדאורייתא פטורה דלאו שמיה כבוש לא אמרו חייבת אלא מדברי סופרים וכו' עכ\"ל דאי לאו מ\"ש רבינו כאן לא הוה קשה דהוצרך הש\"ס לומר דס\"ל להאי תנא כבוש יחיד שמיה כבוש מכח סיפא דכותבין עליו אונו ואפילו בשבת משום ישוב א\"י ואי מדרבנן מאי ישוב א\"י איכא ברם עפ\"י מ\"ש רבינו כאן קשה טובא דמה שנאמר לדעת רבינו נאמר לתנא דברייתא וכ\"כ המים חיים בנימוקיו על רבינו הלכות תרומות.
הלום בתירוץ מרן ז\"ל יש מקום עיון לענ\"ד בין במה שתירץ הוא בין במה שתירץ מהר\"י קורקוס דתירוצם לא שייכי לכשנקשה מסוגייא אחרת לרבינו דגרסינן בע\"א דף כ\"א על מתני' דאין משכירין להם בתים בארץ ישראל ואין צ\"ל שדות ובסוריא משכירין להן בתים אבל לא שדות וכו' ובעי בש\"ס בסוריא מאי שנא מכירה דלא משום מכירה דארץ ישראל אי הכי בשכירות נמי נגזור היא גופא גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה והא שכירות שדה דבסוריא דגזרה לגזרה היא וקא גזרינן התם לאו גזרה היא קסבר כבוש יחיד שמיה כבוש שדה דאית ביה תרתי גזרו ביה רבנן בתים דלית ביה תרתי לא גזרו בה רבנן עכ\"ל ולפי דעת רבינו דסוריא כא\"י מדברי סופרים למה הוצרכו לאוקומי דהאי תנא ס\"ל דכבוש יחיד שמיה כבוש הו\"ל למימר דאפילו למ\"ד מדאורייתא פטורה דלאו שמיה כבוש מדרבנן חייבת ומתיישב שפיר דלא הוי גזירה לגזירה אלא היינו טעמא שדה דאית ביה מדרבנן חיוב בתרומה וכו' גזרינן שכירות אטו מכירה בתים דאינו אלא משום א\"י דהוי גזרה לגזרה לא גזרו ומצינו בכוליה תלמודא דחכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה וכ\"ש כאן דהוי כשל תורה.
ובזה ניצולנו מדוחק דצריך לדחוק ולומר כמ\"ש רש\"י דלא אחמור רבנן למגזר מכירה דבתים בסוריא אטו שכירות וכאן לא שייך תירוץ הרי\"ק וגם תירוץ מרן לא שייך שתירץ וז\"ל ושמא י\"ל דהו\"מ למימר הכי אלא דבעא ליתובי מתני' אפילו תימא דחייבת מדאורייתא עכ\"ל והוא תימה דטפי עדיפא לומר אפילו למ\"ד כבוש יחיד לאו שמיה כבוש ולא פליגי בזה עם ר' יוסי ועוד שדברי מרן מצד עצמם אינן מובנים דמאי אפילו שייך ואפשר לומר דכיון דנשתנה סוריא מא\"י בג' דברים הו\"א דאי אפשר דס\"ל להאי תנא דהוי כא\"י אפילו מדאורייתא קמ\"ל ואפ\"ה לא נתקררה דעתי בזה ברם בסוגייא זו שהבאנו ליכא למימר כן ומה יענה מרן לקושיא זאת ואפשר לומר דגם כאן שייך לומר אפילו תימא דחייבת מדאורייתא לפי שהוא חידוש דאפ\"ה לא גזרו מכירה דבתים דסוריא אטו שדות." + ], + [], + [], + [], + [ + "וכן \n מותר לאדם וכו'. וכתב הרב המגיד ויש מי שאסר וכו' וא\"ת וכו' ע\"כ וקשה לכאורה שמדברי רבינו הל' י\"ג נראה שאם היה בקבולת שרי שכתב וז\"ל שהרואה את הגוי עוסק אינו יודע שקצץ ואומר שפלוני שכר וכו' מכלל דאי ידעי שהוא בקבולת שרי ושוב ראיתי דלא קשה על פי מ\"ש הב\"ח סימן רמ\"ד סק\"ג וז\"ל דאיכא להקשות כיון דמדינא כל קבולת שרי דגוי אדעתא דנפשיה עביד וכו' וי\"ל דאין דעת הרמב\"ם ז\"ל דקבלנות אסור מפני דדרך לשכור פועלים יום יום אלא דכל שאין לפועל חלק בריוח הן רב הן מעט אלא שכרו בדבר קצוב אסור כיון דהכל יודעים שעושה מלאכה בשביל ישראל וכו' עכ\"ל והוא אמת בלשון רבינו וכן דייק רבינו סוף פ\"ז מהל' יו\"ט שכתב שאין הכל יודעים ההפרש שיש בין (המשכיר) [השכיר] ובין הקבלן ולפיכך אסור עכ\"ל." + ], + [], + [ + "המשתתף \n עם הגוי וכו'. וכתב הלח\"מ על מ\"ש הרב המגיד על שם רש\"י וז\"ל דה\"ק דאם לא התנה מתחילה וגם לא אמר טול את חלקך בשבת וכו' וז\"ל קשה דמה לנו אם אמר לו אחר השיתוף טול חלקך בשבת דאפי' אמר כיון שהוא אחר השיתוף לא מהני ולא יזיק גם כן דמה לנו אם אמרו אח\"כ ועיין מ\"ש שהוא דוחק ולא ידעתי מאי קא קשיא ליה דעדיפא מינה כתב הר\"ן בפי' דברייתא דאמרה ואם באו לחשבון אסור דקאי אחלוקה דואם תקנו מתחלה דשרי וה\"ק ואף אם תקנו מתחילה כיון דאח\"כ באו לחשבון אסור וה\"ט דחשבינן לתנאו הא' כערמה וא\"כ מה חידוש הוא מ\"ש רש\"י דאי מתחילה סתמו ואח\"כ אמרו טול חלקך בשבת דאסור ודע דבש\"ס קא בעו סתמא מאי והביאו מהך ברייתא דקשיא דיוקא אדיוקא וסיימא אלא מהא ליכא למשמע מינה ע\"כ וקשה דאמאי לא אמרו נעשה דיוקא דרישא כדינא דסיפא וכמ\"ש בריש קידושין דף ה' ע\"ב יעו\"ש. וראיתי בלחם סתרים וגופי הלכות בתבת נעשה דכיון דלא דמי טעמא דרישא לטעמא דסיפא לא אמרינן נעשה הכא נמי כיון דלא דמי טעמא דרישא לטעמא דסיפא לא אמרינן נעשה דרישא האיסור הוא לפי שיחשדוהו אבל הוא לא גילה דעתו כלל דהכל בסתמא אבל סיפא דבאו לחשבון אסור הוא דגלי דעתיה ע\"כ ולא ידעתי מה הוא סח דסתמא דדייקינן מרישא דאם התנו מתחילה שרי הא סתמא אסור היינו טעמא דכל דלא התנו מתחילה שניהם מתחייבים בכל יום וחשיב גוי שלוחו דישראל והיינו ממש טעמא דדינא דסיפא דואם באו לחשבון אסור דהוי שלוחו וחזרה קושיא לדוכתא.", + " המשתתף\n עם הגוי וכו' אם התנו וכו'. וכתב הרב המגיד וז\"ל ורבינו ז\"ל לא הזכיר באו לחשבון נראה שהוא מפרש כפרש\"י עכ\"ל. ויש להקשות דלפי דבריו אמאי לא השיגו הראב\"ד דהראב\"ד אינו מפרש כפי' רש\"י אלא דקאי ולואם התנו מתחילה והכי פירושו אע\"פ שהתנו מעיקרא אם אח\"כ באו לחשבון ותהא חלוקתן שוה דהיינו שחושבין כמה דמים נטל הגוי וכנגדן נוטל הישראל אסור יעו\"ש הובא בהר\"ן ובב\"י סי' רמ\"ה וי\"ל דס\"ל להרה\"מ דמשו\"ה הראב\"ד אינו משיגו דיש לפרש דברי רבינו בפירושו רמזו רבינו במ\"ש אם התנו מתחילה שיהיה שכר השבת וכו' אם מעט ואם הרבה מותר מכלל דאל\"ה אסור אפי' אם התנו יום נגד יום כיון דחושבין מעות נגד מעות ונמצא שהעתיק כל הברייתא וכפי' הראב\"ד ואף דאין פשט דברי רבינו כן מ\"מ אינו משיגו מאחר דיש לפרש כן אך ממ\"ש רבינו הל' מאכלות אסורות קשה וכדכתיבנא וכבר ראיתי להלח\"מ שם תמה על הרה\"מ כן ועיי\"ש מה שתירץ אך צריכין אנו למודעי דלפי תירוצו עדיין קשה האי דנקט רבינו כאן אם מעט ואם הרבה כיון דלא ס\"ל כפי' הראב\"ד.
ולענ\"ד נראה והוא בהקדים מ\"ש הב\"ח סי' הנזכר וז\"ל ונראה לענ\"ד דאף לפרש\"י ושאר פוסקים דהאי ואם באו לחשבון לאו אהתנו מתחילה לכך קאי משום דבהתנו מתחילה אפילו באו לחשבון נמי שרי היינו דוקא הך באו לחשבון כפי' רש\"י דהיינו לאחר זמן וכו' עד סוף דבריו והם דברים ראוים אליו אף שראיתי מי שגמגם על דבריו וא\"כ רבינו אף דפירש כפירוש רש\"י מ\"מ פירוש הראב\"ד אמת לענין דינא ומשו\"ה דינו דהראב\"ד רמזו רבינו בדבריו אף דמפרש כפרש\"י וכן במאכלות אסורות כתב רבנו כן שהדין דין אמת ובזה אין אנו צריכין למ\"ש הלח\"מ שם דדוקא בדין ערלה כתב רבנו כן כנ\"ל דעת הרה\"מ לדעת רבינו ומשו\"ה לא השיגו הראב\"ד מאחר דלא נפקא לן מידי לענין דינא.
ובדברי הרב המגיד אלו ראיתי להרב בשיירי [כנה\"ג] סי' רמ\"ה הגב\"י אות ג' כתב וז\"ל שאלה אחד קטנה אני שואל בדברי הרה\"מ וכו' דמה בכך שפי' כפי' רש\"י ואיך נתיישב מה שלא הביא ואם באו לחשבון אסור במה שסובר כפרש\"י דעדיין קשה אמאי לא הביא חלוקה זאת וכו' יעו\"ש וי\"ל דכוונתו דכיון דרבינו שינה הדינין מסדר הברייתא דבברייתא תחילה תלי האיסור ואח\"כ ההתר ומשו\"ה הוצרך לשנות ואם באו לחשבון לא כן רבינו דבתחילה הוצרך להעתיק ואם באו לחשבון כן נראה לי לישב דברי הרה\"מ ומ\"מ מ\"ש הרב להשוות דברי הרה\"מ והטור נאה ומתקבל וראוים הדברים למי שאמרן.", + " ואינו\n מוסיף לו כלום וכו'. אלא א\"כ התנה וכו'. יש לדקדק שהם דברי מותר ונראה שבא לחדש דאפי' שאינו שואל לו משכר השבת כלל אפי' ששואל לו חלק יתר דהיינו שיטול הישראל ששים והגוי מ' אחר שנטל הגוי שכר שבת אסיר דזה הוי ערמה והוי נוטל שכר שבת כיון דלא התנה כך מתחלה וזהו שכתב רבינו ואינו מוסיף לו כלום כנגד יום השבת יהיה באופן שיהיה וק\"ל." + ], + [ + "הנותן \n מעות לגוי וכו'. וכן הורו כל הגאונים. ועיין מ\"ש הרב המגיד להביא דין זה אל הסברא ותמיה לי טובא דדין זה הוא מבואר בש\"ס ע\"ז דף כ\"א ע\"ב בשדה מישראל שיכול ליתנו לנכרי לאריסות וגוי עוסק בשבת ויו\"ט דגוי בדידיה קא טרח ופסקו רבינו לעיל הט\"ו והיינו הך וגם עוד ראיתי קושיא דדין זה הו\"ל להסמיכו לעיל הט\"ו כי משם תורה יוצאה ומה גם דמעיקרא הדין יתר וא\"צ לו דהיינו הך." + ], + [ + "לא \n יתן וכו' קודם שחשיכה וכו'. יש לדקדק דמאי שנא דכאן שנה רבינו קודם שחשיכה ובחלוקה שאחריה כתב קודם השבת ולאו זמנם שוין דקודם חשיכה הוא מבעוד יום קודם בין השמשות וקודם השבת הוא קודם סמוך לשבת וי\"ל דיש הפרש בין הדינים דנותן כלים לאומן שהוא מלאכתו ובשבילו הוא עושה חמיר טפי לא כן בכל הנך דלקמן שהם עניינים דגוי לעצמו א\"צ להחמיר אך קשה לזה ממ\"ש רבינו לקמן בדין האגרת דמותר קודם השבת ודין האגרת דומה לאומן ומאי שנא וכעת קשה." + ], + [ + "הנותן \n אגרת וכו'. עיין מ\"ש מרן שרבינו אינו מפרש כרש\"י וכו' ולענ\"ד כל דברי רש\"י מורים כפי' רבינו ז\"ל שהבי-דואר הוא במקום שממנו שולחין האגרות יעו\"ש וכעת איננו איתי ספר הרלנ\"ח שהאריך בזה כמ\"ש האחרונים משמו." + ], + [], + [ + "מי \n שהיה בא בדרך וכו' ולמוצאי שבת לוקחו ממנו וכו'. לא ידעתי מה הכונה בדבריו אלו דלמוצאי שבת לוקחו ממנו.", + " במה\n דברים אמורים בכיסו וכו'. וכתב הרב המגיד ושם בפ\"כ יתבאר החילוק בין מציאה הבאה לידו לכשלא באה לידו עכ\"ל והיינו מה שחילק שם בין יכול להחשיך לאינו יכול להחשיך דבבאה לידו אף דיכול להחשיך מ\"מ מוליכה פחות פחות מד' אמות וכשלא באה לידו אם אינו יכול להחשיך דוקא מוליכה אבל לשאר דברים שוים הם דהיינו דבשניהם אינו יכול ליתנה לגוי אלא מוליכה פחות פחות מד' אמות ורבינו כאן איירי בשניהם וז\"ש הרה\"מ שם בפ\"כ ה\"ז וז\"ל וכתב רבינו שאפי' מציאה שבאת לידו וכו' ובפ\"ו ג\"כ כתב שמציאה אינה נותנה לגוי אבל יוליכנה פחות פחות מד\"א והוא כשבאה לידו וכשאינו יכול להחשיך עליה עכ\"ל ולכאורה מבהיל במ\"ש והוא כשבאה לידו ואינו יכול להחשיך דליתא דבבאה לידו אף שיכול להחשיך מוליכה פחות פחות מד' אמות וכמ\"ש רבינו שם בפי' אלא דכוונתו דהוי הכי דרבינו איירי כשבאה לידו וג\"כ כשאינו יכול להחשיך עליה דהיינו בשלא באה לידו דדוקא אי אינו יכול להחשיך הוא דשרי ור\"ל דבשניהם איירי רבינו ודין אחד להם לענין זה שלא יתן לגוי אלא מוליכה פחות פחות מד' אמות ונמצא לפ\"ז דרבינו מדמה מציאה שבאה לידו ללא באה לידו ופוסק לחומרא ואינו יכול ליתנה לגוי.
אך מדברי הר\"ן לדעת רבינו שכתב שפוסק במציאה שבאה לידו לקולא ונותנה לגוי נראה שמחלק לדעת רבינו בין מציאה שבאה לידו ללא באה לידו ולפי זה מ\"ש רבינו כאן מציאה שאינו נותנה לגוי ר\"ל מציאה שלא באה לידו וכן מ\"ש רבינו שם בפ\"כ ואפי' מציאה שבאה לידו וכו' ר\"ל דיש לה דין דכיס המוזכר לעיל ושוין נינהו ומן התימה על מרן ב\"י סי' רס\"ו שלא ביאר חילוק דין זה בדעת רבינו היוצאה מדין הר\"ן והרה\"מ.
עוד כתב הרב המגיד שם וז\"ל וכבר נחלקו וכו' עד צנעה גדולה יש בה וכו' ויש להקשות על תשובת רבינו זאת דכיון דאין לחלק לענין פחות פחות מד\"א בין כיס למציאה משום דפחות פחות הוא צנעה גדולה א\"כ קשה השתא במציאה דלא מהני שיוליכנה הגוי כשהוא פחות פחות מד\"א מהני בכיס דמהני שיוליכנה הנכרי כ\"ש דמהני פחות פחות מד\"א ולמה בתחילה מהדרינן אגוי ועיין להרמב\"ן ז\"ל הביא דבריו בחי' לסוגיין והכ\"מ תשובה צודקת לרבינו וצריך לכלול זה בדברי רבינו בתשובתו זאת.", + " אלא\n מוליכו פחות פחות מד' אמות. עיין להרב מקראי קודש כאן ולאור יקרות בפ\"כ." + ], + [ + "ישראל \n שעשה מלאכה . ועיין להרב המגיד ולהלח\"מ שהקשה לו ממ\"ש כאן למ\"ש לעיל סוף הל' ה' ומה שתירץ ובתירוצו יש לתמוה דמה יענה למ\"ש הרה\"מ שם על שם רש\"י דמשמע מדבריו דרש\"י סובר כרבינו ואילו רש\"י בפי' ס\"ל דלא כרבינו אלא טעמא דלא יהנה כהיש חולקין שהביא כאן הרה\"מ והוא דעת הרמב\"ן ושם לא שייך תירוץ הלח\"מ דרש\"י כתב טעם זה דשלא יהנה גבי אמירה לגוי יעו\"ש בביצה דף כ\"ד ע\"ב ד\"ה ולערב אסורין בכדי שיעשו שלא יהנה ממלאכת יו\"ט וכו'. ומעתה קשה טובא על הרה\"מ ז\"ל איך כתב לעיל על דברי רבינו וכן דעת רש\"י ולכן נראה דכונת הרה\"מ פשוטה וממילא מתורץ מה שהקשה הלח\"מ והוא דכונתו ז\"ל לומר דלא חילקו בדבר שנעשית בו מלאכה וכו' וע\"ז כתב וכן דעת רש\"י כלומר דהיינו טעמא דצריך בכדי שיעשו משום שנעשית מלאכה גמורה וכדי הוא לחוש לסברת רש\"י בכדי שלא תחלוק דהיינו לחומרא אבל הקולא היוצאה לסברת רש\"י לא והוא כתב עוד וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל כלומר דהיינו טעמא של רש\"י דהכי ס\"ל וכמ\"ש הרה\"מ עצמו כאן בשם יש חולקין." + ], + [ + "פירות \n שיצאו חוץ לתחום וכו'. והשיג עליו הר\"א דאמאי לא פסק כרב פפא גם הרב המגיד הוסיף להקשות דכן פסק פ\"ה מהל' יו\"ט ה\"י ועיין מה שתירץ לישב הכל וכונתו פשוטה דתחומין ואכילה הכל אחד ואי לא הפסידו את מקומן לתחומין כן לאכילה שם ולאו סברא הוא לחלק ביניהם דמאי שנא אלא דר\"פ נקט דינו בהגבלת התחומין ממ\"ש לא הפסיד את מקומן דר\"ל דעירובו עירוב באכילה דאף דמברייתא א' לא הזכיר אכילה מ\"מ אי אפשר דלא ידעו לה בש\"ס אלא דלא משני תנאי היא אלא דהיה סבור המקשה דגם בברייתא איירי ביו\"ט ומשו\"ה מותיב ליה ומתרץ דהא ביו\"ט הא בשבת וכל עיקר התירוץ הוא זה ואכילה ותחומין הכל אחד.
ועיין להלח\"מ ז\"ל מה שהקשה שע\"פ מ\"ש לא קשה מידי וכיון שדבריו סתומין אני צריך לפרש דבריו וז\"ל בפ\"ה מהל' יו\"ט כתב רבינו פירות שיצאו חוץ לתחום ולא הזכיר מה הדין באכילה ויש תימה איך לא הזכיר זה ואם הם אסורים כן צריך לומר וסובר וכו' למה הוצרכו וכו' ואהא תירץ שרבינו סמך על מ\"ש כאן דכיון דבשבת מותרים כ\"ש ביו\"ט עכ\"ל פי' דבשבת דליכא התר בתחומין בהבאת דבר ממקום למקום אפ\"ה באכילה מותר בשוגג ביו\"ט דבמזיד מותר בתחומין לא כ\"ש באכילה ואם כן אין חילוק מאכילה לתחומין שהדין שוה להם ואיך יחלק כן בגמ' ולפי מ\"ש אין צריך לזה דאין סברא לחלק ביניהם וק\"ל.
וראיתי להר\"ן בזה דברים סתומים טובא לענ\"ד עד שלענ\"ד א\"א לפרשם אלא בהגיה ב' תבות כל זמן שאין אני שומע טוב ממנו וז\"ל בין שיצאו שוגג בין שיצאו מזיד ומותרין באכילה לאותן שיכולין לילך שם אם יצאו הפירות בשוגג אבל אם יצאו במזיד לא יאכלו כיון שלא חזרו למקומן דקנסינן להו אע\"פ שהן אנוסין ותימה הוא למה לא כתב זה הרי\"ף ושמא ס\"ל דהאי לא יאכלו לאנשים אחרים נמי קא אסרי וקשה ליה לדעתיה וכו' עכ\"ל ומה הכונה בדברים אלו ונראה דהכי פירושו דקשה ליה אמאי השמיט הרי\"ף דבשוגג יאכלו שלא במקומן ובמזיד לא לפי דס\"ל פשוט בדעת התוס' דבהא נמי הלכתא כר\"פ וכמ\"ש מן הש\"ס ואהא תירץ דשמא ס\"ל דהאי לא יאכלו לאנשים אחרים נמי קא אסרו וא\"כ קשה ליה להרי\"ף לדעתיה דהא קי\"ל הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר וא\"כ משו\"ה לא פסק הא דהכא משום דס\"ל דאפי' במזיד מותר לישראל אחר ובשוגג שרי אף לעצמו ומשו\"ה דחה הך דהכא מהלכה מכח ההיא דבא מחוץ לתחום בשביל ישראל וכו' ואח\"כ כתב ויש לתרץ זה כלומר אף דהרי\"ף ס\"ל דפליגא הא להא מ\"מ לדידן יש לתרץ דלא תקשה הא להא דיותר אסורין וצריך למחוק תבות דס\"ל לרי\"ף כן נראה לי." + ] + ], + [ + [ + "מלאכות \n וכו' והזריעה וכו'. וקשה דבמתני' תני הזורע והחורש ותהי בש\"ס מיכדי מכרב כרבי ברישא ליתני חורש ואח\"כ זורע תנא בארץ ישראל קאי דזרעי ברישא והדר כרבי עכ\"ל נמצא דנפק\"מ לענין דינא בשינוי זה ולמה לא כתב רבינו כלישנא דמתני' ושוב ראיתי להפר\"ח בנימוקיו על רבינו שכתב והרב אפיך ותני משום דלאו בא\"י קאי ואחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא דרבינו מביא כל דיני א\"י." + ], + [], + [], + [], + [ + "כיצד \n המחתך ירק וכו'. עיין מ\"ש מרן בשם הרמ\"ך ולפי מ\"ש הרה\"מ פ\"א משביתת עשור ה\"ג יתיישב ומ\"ש רבינו לבשלו ר\"ל כדי לבשלו דדרך הבישול לחותכו חתיכות קטנות וכמ\"ש רבינו בפכ\"א הי\"ח וצ\"ל ג\"כ שחתכו דק דק וכמ\"ש רבינו שם וסמך אמ\"ש שם ועי' בפ\"ח הט\"ו ודוק." + ] + ], + [ + [ + "החורש \n כל שהוא וכו'. הרי זה תולדת חורש וכו'. וכתב הרב המגיד מקרסם קוצץ ענפים יבשים מן האילן וכו' ולכאורה קשה דאיך מביא פירוש רש\"י על דברי רבינו דרבינו פסק דכל זה הוא תולדת חורש ואילו ס\"ל כפירש\"י דמקרסם היינו קוצץ מן האילן הו\"ל תולדת זורע שמכוון להצמיח האילן ולא שייך חרישה כל שאינו בקרקע וכן כתב רבינו גבי זומר דהוי תולדת זורע ומהאי טעמא חילק מרן בהל' ב' במנכש דב' מנכש נינהו יעו\"ש ונראה לומר דאין כונת הרה\"מ להסמיך דעת רש\"י לרבינו אלא לפירוש מקרסם שהוא קוצץ אבל ודאי דיש חילוק ביניהם דלדעת רש\"י הוא באילן ולרבינו הוא בקרקע.
והנה דעת רבינו בהאי ברייתא דפרק הבונה במאי דתני אם ליפות את הקרקע כל שהוא שהוא פירושא דמתני' דתני סתמא כל שהוא דדוקא אם עשה בכונה זאת הוא בכל שהוא ואם לאו כשאר שיעורין דברייתא ומן התימה על רבינו בפי' המשנה דכתב דהוי תולדת זורע כנראה דדינא דמתני' לחוד ודינא דברייתא לחוד ומשו\"ה לא תני במתני' אם ליפות את הקרקע ומלבד דקשה דידיה אדידיה הוא תימה דמהיכן בא לחלק פי' דמתני' מפי' דברייתא מאחר שדרך הברייתא לפרש דברי המתני'.
והלח\"מ ז\"ל כתב וז\"ל וא\"ת אמאי לא חשיב מנכש ליפות את הקרקע אב כמו חורש וכו' דומיא דזומר שהוא כמו זורע שהוא מאיכות פעולתו וי\"ל דאי אפשר לצמיחה מבלי זימור וכו' עכ\"ל וראיתי בס' קרית מלך רב דף כ\"ט ע\"ג גבי ה\"ד אקהי אקהייתא על דבריו אלו וז\"ל ודבריו תמוהים דמסוגייא הנזכרת מוכח דמוכרח הוא דמיפה את הקרקע דאיתא בהבונה אם ליפות את הקרקע כל שהוא והקשה ע\"ז אטו כלהו לאו ליפות נינהו וכו' עכ\"ל ולק\"מ דלעולם חיוב איכא במנכש כיון דמיפה אלא דהוי משום תולדה דלא דמי לחורש ממש דחורש אי אפשר בלא חרישה לא כן במנכש דנהי דמיפה אבל אפשר בלא\"ה לצמוח בלי ניכוש ולהכי חשיב תולדה משא\"כ בזומר דאי אפשר לצמיחה בלתי זימור משו\"ה לא חשיב תולדת זורע אלא זורע ממש ופשוט." + ], + [ + "אבל \n המשקה צמחים וכו' וחייב בכל שהוא. אין להקשות לרבינו דפסק במנכש ומשקה צמחין שחייב בכל אחת אחת ובזומר וצריך לעצים חייב שתים וכמ\"ש לקמן הל' ד' ובש\"ס מותיב מהא דרב כהנא בין (לרבא) [לרבה] בין לר' יוסף ואסיק בקשיא ואיך פסק רבינו לשניהם דסתרן אהדדיה די\"ל דכיון דאסיק בקשיא ולא בתיובתא ס\"ל לש\"ס דיש תירוץ וככללין בעלמא יעו\"ש בהרא\"ש פרק הרואה גבי ברכת ההודאה וק\"ל ובתוס' ד\"ה חייב שתים סיימו בדבריהם וקשיא לא גרסינן כיון דלאו תנא הוא לא חשיב ליה כל כך ופליגי עליה והקשה החכם השלם הוא עמיתנו הרב מהרי\"א ז\"ל איך כתבו דפליגי עליה והא רב יוסף גופיה קאמר בשבת דף ע\"ג ע\"ב אחר מימרא דרב כהנא האי מאן דקטל אספסתא חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע הרי דאזיל ומודה לרב כהנא וי\"ל דמ\"מ הניחא לר\"י דפליג דידיה אדידיה ברם (לרבא) [לרבא] היאך קאמר קשיא ונראה מהסוגיא דסידור הקושיא היא לרבה דה\"ק אמר ליה אביי (לרבא) [לרבה] לדידך קשיא לר\"י קשיא וכו' ולכן לא ניחא להו להתוס' לגרוס קשיא כיון דלאו תנא הוא לא חשבי ליה כל כך ונ\"ל לגרוס בתוס' ופליג עליה בלא י' ואפי' דגרסי' ופליגי עליה כיון דהש\"ס עיקר הפירכא לר\"י פריך גם כן מרב כהנא ולא מדידיה אדידיה אף דקשה דידיה אדידיה נקטו בלישנייהו הכי ומאי דפריך לר\"י הכי ולא מדידיה אדידיה כבר כתב הריטב\"א בשיטא כ\"י למס' מועד קטן דכיון דעיקר הך דינא הוא מרב כהנא וכמ\"ש מש\"ס שבת מותיב הכי ועוד י\"ל דאגב דלרבה צריך לאותובי מרב כהנא מותיב ג\"כ לר\"י הכי כדי לקצר ודוק." + ], + [ + "וכל \n העוקר דבר מגדולו חייב משום קוצר לפיכך צרור שעלו בו עשבים וכו'. הכי איתא בפרק המוציא דף פ\"א ע\"ב אמר ר' שמעון בן לקיש צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו והתולש ממנו בשבת חייב חטאת אמר רב פפי שמע מינה מדר\"ל האי פורפיסא שרי לטלטולי וכו' ופרש\"י מדר\"ל דאמר מותר לקנח ולא אמרינן צרור זה העשבים שעליו מלחלוחית הקרקע הם יוצאין וכו' פורפיסא עציץ נקוב שזרעו בו וכו' ואמרו עוד שם היה מונח ע\"ג קרקע והניחו ע\"ג יתדות חייב משום תולש ופרש\"י ולי נראה דהאי חייב לאו דוקא אלא אסור משום דדמי לתולש וכו' והנה מדברי רש\"י הללו מבואר דס\"ל דבין בעציץ נקוב ובין בצרור דלאו מקרקע הן יונקין אלא מהצרור או מהכלי ומשום הכי כשמסיר העציץ או הצרור מהארץ אינו חייב אלא אסור משום תולש מדרבנן. ואין להקשות לדבריו דהא תני במתני' פרק המצניע דף צ\"ה ע\"א התולש מעציץ נקוב חייב והיינו טעמא משום דיונק מהקרקע ולהכי חשיב ליה בפרק שמונה שרצים דף ק\"ח ע\"ב דעציץ נקוב היינו רביתיה וכן פרש\"י במתני' דף צ\"ה דתולש מעציץ נקוב חייב דהוי כמחובר דיונק מהקרקע ע\"י הנקב שמריח לחלוחית הקרקע. דודאי לא אמרו דחייב אלא בתולש העשבים מהעציץ דכיון דהוי עציץ נקוב חשיב כתלוש מן הקרקע דהוה ליה יניקה מריח הקרקע אבל בהסרת העציץ מע\"ג קרקע ולהניחו ע\"ג יתידות לא מחייב משום תולש בשביל מאי דהסיר היניקה מריח הקרקע כיון דעדין מחובר הוא ועיקר היניקה היא מהעציץ דמהאי טעמא הוא דהתיר ר\"ל לקנח בצרור וראיה לזה מדאמר והתולש ממנה בשבת חייב חטאת הרי דאף דהתיר לקנח אפ\"ה אם תלש העשבים מן הצרור חייב חטאת דעיקר גידולו הוא כך כלומר היינו רביתיה וכדאמר בפרק שמונה שרצים וודאי דיונק מריח הקרקע במכל שכן דעציץ נקוב.
ועיין להרב המגיד בה\"ד שכתב דרש\"י ז\"ל לא היה גורס בההיא דצרור חייב חטאת אלא חייב בלבד וכו' יעו\"ש כלומר דלפי שיטתו דס\"ל דחייב דתני גבי הניחו ע\"ג יתדות לאו דוקא ה\"נ לא הוה גריס בתולש ממנה חייב חטאת אלא חייב סתם דהוי אסור מדרבנן. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו דבריו תמוהים דבהדיא פי' רש\"י שם והתולש ממנו במתכוין חייב דמקום גדולו הוא ואע\"פ שהוא צרור עכ\"ל כלומר דכיון דהוי מקום גדולו חייב דהיינו רביתייהו כמו תולש מעציץ נקוב דחייב דהיינו רביתיה כמ\"ש בפרק שמונה שרצים הרי נראה להדיא מדבריו דס\"ל דחייב חטאת ועוד קשה טובא דלדבריו דתולש עשבים מהצרור והסרת הצרור מהעציץ שוין נינהו נמצאו דברי רש\"י היפך משנה ערוכה התולש מעציץ נקוב חייב וכדכתיבנא וצ\"ע." + ], + [ + "גבשושית \n וכו'. וכתב הרב המגיד ואפשר שדעת רבינו היא דההתר הוא כשהצרור ע\"ג יתדות וכו' כיון שמונח ע\"ג יתדות אין איסור מחמת עשבים עכ\"ל וכתב הלח\"מ וז\"ל ולדעתו ז\"ל מ\"ש בש\"ס האי פורפיסא וכו' אלא [וכו'] לפי שיטתו דמונח ע\"ג יתדות [וכו'] ויש תימה וכו' דאם כן מה הקשו בש\"ס לרב הונא דאמר דאסור לפנות מדריש לקיש הא ר\"ל לא איירי אלא במונח ע\"ג יתדות ונראה לומר בדוחק דה\"פ מאיזה טעם אסור לפנות וכו' דלמא יתלוש צרור הא לר\"ל לא חיישינן לתלישת עשבים וכו' אלו דבריו. ומהרח\"א ז\"ל כתב עליו דליתא דלמה ניחוש דיתלוש עשבים בכדי משא\"כ ליקח צרור לקנח יש לחוש עכ\"ל.
וראיתי לקרית מלך רב כתב עליו דלא קשה דאפשר דיתלוש העשבים לקנח שהם רכים וכו' ובכדי השיג עליו דעדיין קשה למה לו לתלוש העשבים יקנח בעשבים בהיותם מחוברים לצרור ואם יתלשו יתלשו דדבר שאינו מתכוין מותר ולמה לו לתלוש העשבים גם מה שכתב הקרית מלך רב וז\"ל הן אמת כי דברי הלח\"מ אינן נכונים דלתלישת עשבים שע\"ג קרקע אין לחוש דכו\"ע ידעי דאסור לא כן בנטילת צרור שיש בו עשבים וכו' עכ\"ל ליתא דמ\"ש דזה ידע וזה לא ידע הא לדעת רבינו שוין נינהו ומה גם דמ\"ש הלח\"מ הוא דקושית הש\"ס הוא דניחוש שמא יתלוש העשבים מהצרור שע\"ג יתדות ולא שיקח הצרור דזה שרי וא\"כ מאי קא קשיא ליה אך קשה מ\"ש מהרח\"א ז\"ל.
עוד כתב בס' קרית מלך רב וז\"ל ולישב דברי רבינו נ\"ל דהא דר\"ל איירי אפי' אינו ע\"ג יתדות ואפ\"ה שרי כיון שמשליכו לארץ מיד ועוד דאף בהיותו בידו יונק מאויר הקרקע לא כן ע\"ג יתדות עכ\"ל ולא ידעתי איך שכח מה שהביא להרב המגיד לומר כן לדעת רבינו והיינו מטעם דלמה לא כתב רבינו עשבים בפכ\"ו ומשו\"ה הוכרח לומר דכיון שהוא ע\"ג יתדות אינו אסור מחמת עשבים וכמ\"ש הלח\"מ לא כן לדבריו אלו הו\"ל לרבינו להשמיענו דאף דאיכא עשבים דשרי.
עוד כתב בס' הנזכר וז\"ל ועוד אפשר דהא דאמר ר\"ל מותר לקנח היינו בעשבים מבלי שיגביה הצרור ועיין מ\"ש רש\"י בדף פ\"ב עכ\"ל פי' וזה כבר פסקו רבינו פכ\"ו ה\"ה וז\"ל היה לפניו צרור ועשבים אם היו רכים מקנח בהם והיינו במחוברים ברם הא ודאי ליתא חדא דר\"ל אמר צרור שעלו בו עשבים וכו' ואמאי נקט צרור אפי' בקרקע דהכי ס\"ל לרבינו כמ\"ש המחבר הנזכר דאמר ר\"ל מותר לקנח בה דהיינו בצרור ולפי דבריו בהן ס\"ל דהיינו העשבים ועוד ממ\"ש בש\"ס אמר רב פפי ש\"מ מדר\"ל האי פורפיסא שרי לטלטולי וכו' ואי ר\"ל איירי בעשבים היכי מייתי מיניה לפורפיסא שאני עשבים דמחוברין נינהו אחר הטלטול לא כן בפורפיסא דמטלטלו ממקום חבורו ואי קאי לעשבים מה לי למנקט פורפיסא וק\"ל." + ], + [], + [], + [ + "הדש \n כגרוגרת וכו'. חייב משום מפרק וכו'. הכי איתא בשבת דף צ\"ה ת\"ר החולב וכו' עד אלא משום שבות וכתב הרב המגיד ונחלקו הראשונים בביאור ברייתא זאת יש מהן וכו' ויש מי שפירש וכו' ע\"כ והנה רש\"י הוא מכת הסוברים דמהמכבד ואילך הוא דפליגי שכתב בד\"ה משום שבות כי כניס ליה מתמלאין הגומות שבבית מאליהן והוי בנין וכ\"כ בפסחים דף ס\"ה בפירוש יעו\"ש והקשה החכם השלם הוא הרב מהרי\"א ז\"ל הנז\"ל מדברי רש\"י אלו למ\"ש הרשב\"א בחי' לשבת דף צ\"ה ד\"ה חולב חייב וכו' וז\"ל אבל רש\"י ז\"ל פי' שהוא תולדת דש ולדידיה תקשי לו הא אין דישה אלא בגדולי קרקע וכו' וי\"ל דרבי אליעזר לית ליה הכי ולא קי\"ל כוותיה ולפ\"ז חולב אינו אסור דבר תורה עכ\"ל נראה מדבריו דס\"ל לדעת רש\"י דפליגי גם בחלוקה דחולב ואכולה ברייתא פליג ר' אליעזר והוי היפך ממ\"ש רש\"י גופיה ויש לישב בדוחק דאין כונת הרשב\"א דרבנן פליגי עליה אלא גם רבנן מודו ליה ונקיט ליה על שם ר\"א משום דהוא מאריה דשמעתתא וכונתו לומר דלא קי\"ל כהנך תנאי אלא כרבנן דר' יהודה דחלזון דפרק כלל גדול דף ע\"ה דס\"ל אין דישה אלא בגדולי קרקע וגם שמעתתי אחריתי דמוכחי דליכא דישה אלא בגדולי קרקע.
עוד כתב הרשב\"א וז\"ל ואי קשיא לך דהא אמר בכתובות פ' אע\"פ גונח יונק חלב כדרכו ואינו חושש מאי טעמא מפרק כלאחר יד הוא ובמקום (זה) [צערא] לא גזרו רבנן אלמא חולב ביד (לא) הו\"ל מפרק [גמור] ואסור דבר תורה וי\"ל דלדבריו דר\"א קאמר ולומר דאפילו לר\"א דמחייב אי יונק בפיו שרי דמפרק כלאחר יד הוא ולעולם לא סבירא לן כוותיה עכ\"ל וקשה דא\"כ אמאי אצטריך רב יוסף שם למימר הלכה כר' מרינוס הא ודאי דהכי הלכתא דדין זה הוי לכו\"ע וכמ\"ש הרשב\"א. וי\"ל ע\"פ מ\"ש התוס' שם בכתובות ד\"ה גונח בסוף דבריהם וז\"ל על כן נראה דברייתא דהתם פליגא אהך דהכא וכן משמע דאמר הלכה כר' מרינוס מכלל דפליגי עליה עכ\"ל נמצא דהא איכא דפליגי וסובר דאף דהוי מפרק כלאחר יד בשבת ובמקום צערא שרי ומשו\"ה אתא ר\"י למימר דהלכה כר\"מ דדין זה אפי' למאן דס\"ל דמפרק הוי דש אף בדלא הוי גדולי קרקע כלאחר יד במקום צער לא גזרו ואף דלדידן לא נפק\"מ מידי בהך דמפרק דהא קי\"ל דאין דישה אלא בגדולי קרקע מ\"מ נפק\"מ לבעלמא לשאר איסורי שבת דרבנן במקום צערא דשרי דלא כאבא שאול דיבמות וק\"ל.
עוד כתב הרב המגיד ולדבריהם אע\"פ שאמרו דאין דישה אלא בגדולי קרקע בהמה נקראת גדולי קרקע ע\"כ וקשה לי טובא דבפי\"ב מהלכות שכירות ה\"ד פסק רבינו דבהמה לאו גדולי קרקע וכעת קשה.
ולי אני בנו והוא תלמידו נראה לתרץ על פי מ\"ש רש\"י בסוכה דף י\"א ע\"ב ד\"ה כי חגיגה והתוס' שם בד\"ה וגדולי ובשאר דוכתי והיוצא מדבריהם דבמקום דמבואר בקרא בהמה כגון גבי מעשר שני אמרינן דהפרט הוא גדולי קרקע דומיא דבהמה דהא מיהא ניזונת מן הקרקע דלגבי הא מילתא חשיב גדולי קרקע לאפוקי דגים דלאו גדולי קרקע נינהו כלל אבל במקום דלא כתיב אלא גרן ויקב או דגן תירוש ויצהר וכיוצא אמרינן דהפרט הוא דומיא דגורן וכיוצא דהוי דבר הצומח מן הארץ דוקא לאפוקי בהמה דאף דניזונת מן הקרקע אינה צומחת מן הקרקע ולא הוי דומה לפרט ובהכי ישבו ההיא דקידושין גבי הענקה דאמרו בש\"ס דאי לא הוה כתיב צאן הו\"א דוקא גדולי קרקע כלומר כיון דכתיב גרן ויקב הו\"א דומיא דגורן ויקב וכן גבי דיש בפרק הפועלים דדיש הוא גדל וצומח מן הקרקע ומשו\"ה מיעטו חולב ומגבן יעו\"ש בתוס' פרק הפועלים ד\"ה גידולי והשתא כל זה ס\"ל לרבינו אלא דגבי דישה פליג שם התוס' וס\"ל דדישה איכא ג\"כ בבהמה כיון דנקראת גדולי קרקע ולא דמיא להענקה דהתם כיון דכתיב בפירוש גרן ויקב הו\"א דוקא גדולי קרקע כמו גרן ויקב אבל גבי דישה דהוא שם הפעולה כיון שבשם דישה אינו מבואר בו שהוא בדבר הצומח בקרקע אלא דישה סתם ואף שאינו נופל לשון דישה אלא דוקא בגדולי קרקע מ\"מ כיון דבהמה נקראת גדולי קרקע לפי שניזונת מן הקרקע גם בחולב מן הבהמה בשבת דהוי דישה אסור.
והא דמיעטו בפ' הפועלים מדישה חולב ומגבן מטעמא אחרינא הוא והוא דשם בפרק הפועלים בתר הך דרשא דדריש בברייתא מה דיש מיוחד דבר שגידולו מן הקרקע וכו' הקשו בש\"ס למה לי מכי תבא בכרם רעך נפקא כלומר דממלת כרם מבואר דוקא גדולי קרקע ותירצו דהו\"א כיון דכתיב בקמת לרבות כל בעלי קמה הו\"א גם כן לרבות מידי דלאו גדולי קרקע קמ\"ל נמצא דעיקר הילפותא הוא מכרם ובהמה ממעיט מינה דלא הוי כמו כרם אלא דדיש אתא לגלויי הך ילפותא דכרם דהוי דוקא ולאו מידי דלאו גדולי קרקע נינהו והשתא משו\"ה פסק רבינו גבי שכירות דבהמה לאו גדולי קרקע נינהו ודוק.", + " וכן\n החובל בחי וכו'. והשיג עליו הר\"א וכי המשקין שיעורן כגרוגרות וכו' עכ\"ל והקשה הפר\"ח וז\"ל ואני תמיה על הר\"א שאין תלונתו אלא על הברייתא דפרק המצניע דתני החולב כגרוגרת ולענין הוצאה תנן המוציא חלב וכו' ונראה שכוונת המשיג במ\"ש שהדם שיעורו כגרוגרת דמנין לו דאי משום דחלב שיעורו כגרוגרת וכי המשקין שיעורן שוה ולזה הביא ראיה מדין ההוצאה וכו' עכ\"ל.
ולענ\"ד גם למרן לא נעלם פי' זה בכונת המשיג דלא כמ\"ש הפר\"ח לדעתו דלא כיוון יפה דהא תליא בהא ועוד כתב עליו דמדברי המ\"מ לקמן פ\"ח דין ט\"ו ד\"ה וכן הנוסר וכו' דהוי דלא כמרן כ\"מ וכו' יעו\"ש אלא הכי פירושי דקא מתרץ ליה דהתם אי מצינו חילוק בין משקה למשקה הוא בדין ההוצאה ומה ענין זה להוצאת דם ואח\"כ כתב טעם לדמות הוצאת דם להוצאת חלב דהא מיהא מי יאמר דדמי לחלב לשיעור גרוגרת אי משום דחשיבי אוכל דהא חזו ללפת בהם את הפת א\"כ גבי דם נמי האי שיעורא דצריך ליה חשיב לאחיוביה עליה ונמצא דמי ממש הוצאת דם עם הוצאת חלב ומה שמצינו דלמד רבינו לקמן שיעורין לעשיית המלאכה מהוצאה היינו היכא דלא מצינו לו שיעור מפורש והא ראיה דחלב בחליבתו כגרוגרת ובהוצאתו כדי גמיעה ואם כן כל דדמי ליה לחליבה הדין דכוותיה ולא למדינן מהוצאה וזהו שכתב מרן והטעם וכו' וכדכתיבנא גם הרה\"מ ז\"ל הבין בכונת המשיג כן ותירץ כלאחר יד אף שלא הביא לשון המשיג דכיון דהחובל הוא משום מפרק ודאי שיעורו כגרוגרת וכו' והיינו תי' הפר\"ח להשגה זאת יעו\"ש.
והרה\"מ הביא משם רש\"י וז\"ל ורש\"י פי' שהחיוב הוא וכו' ויש מי שפי' וכו' ע\"כ והגירסא בדברי רש\"י ריש פרק שמונה שרצים איתיה בהיפך וז\"ל חייב דיש להן עור והויה לה חבורה שאינה חוזרת וכו' לשון אחר כיון דיש להן עור נצטבע העור בדם הנצרר בו דחייב משום צובע עכ\"ל ונפק\"מ טובא דלא תקשי לן מ\"ש הרשב\"א בחי' על רש\"י וז\"ל אבל רש\"י פי' דאיסור החבלה משום צובע ולדבריו פיטור של שאר שקצים משום דאין להן עור שיצטבע בדם ואינו מחוור מההיא דאלו טרפות דאף שאר שקצים ורמשים אם יצא מהן דם חייב וכו' יעו\"ש וזה הוקשה לו מפני דמפיך להו כמו הרה\"מ אבל לגירסתנו ניחא דבתחילה הביא פי' דנטילת נשמה וס\"ל דבין השוחט ממש בין מוציא דם הכל הוי נטילת נשמה ואחר כך הביא מלישנא אחרינא דהוא הירושלמי דמפרש דטעמא הוי משום צובע ופליגא אש\"ס דילן בין ההיא דחולין בין ההיא דכלל גדול (והירושלמי) [דהירושלמי] מפרש הכי במתניתין ודוק." + ], + [ + "בד\"א \n בחובל וכו'. עד והרי הוא כמתקן. ועיין להרב המגיד ישוב הסוגייא לדעת רבינו ועיין להפר\"ח בנימוקיו לרבינו שלא הונח לו פי' הרה\"מ וכתב הוא דאה\"נ שרבינו מפרש כפי' כל המפרשים אלא דס\"ל דהתרצן לפום שיטתיה דמקשן השיב לו אבל קושטא קאי דאפילו נתכוון להזיק חייב יעו\"ש. ואין להקשות לדרך זה ממה שפסק רבינו פ\"ב מהל' דעות ה\"ג חילוק התרצן בין קורע בחמתו לקורע למרמא אימתה עליה דביתיה יעו\"ש דודאי דין זה הוא פשוט ואמת הוא דקורע למירמא אימתא ליכא איסורא אלא דאף בחמתו דאסור משום לתא דע\"ז נקרא מתקן לענין שבת אלא דהמקשן טעי בהכי דס\"ל דלא נקרא מתקן והתרצן לפי שיטתו השיבו ומוקי ליה בקורע למירמא אימתא עליה דביתיה ברם קושטא דמילתא דלענין שבת גם קורע בחמתו נקרא מתקן ורבינו נקט הדין המחודש וכ\"ש הפשוט." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המשמר \n יין וכו'. וטעם חיוב השמור כתב רבינו לעיל הי\"א דהוי תולדת בורר או מרקד יעו\"ש והוא מש\"ס דפ' תולין דף קל\"ח ודרך אגב ראיתי להרשב\"א שם על מ\"ש שם מתקיף רב ששת מי איכא מידי דרבנן מחייבי חטאת ורבי אליעזר שרי לכתחילה וכו' וז\"ל וקשה דהא תניא פרק אלו קשרים חבל דלי שנפסק לא יהא קושרו ר' יהודה אומר וכו' ובלבד שלא יענבנה ואמרינן התם דטעמא דר\"י משום דס\"ל דעניבה גופא קשירה וי\"ל דכל היכא דיחיד מחייב חטאת ורבים שרו לכתחלה לא קשיא ליה אלא היכא דיחיד מחייב חטאת ויחיד אחר התיר לכתחלה וכ\"ש כשרבים מחייבי וכו' עכ\"ל. וקשה טובא שתירוץ הרשב\"א זאת נסתרת ממ\"ש הוא עצמו ריש פרק אלו קשרים וז\"ל הא דבעי רב אחדבוי עניבה לר' מאיר ולא אפשיטא תימה אמאי לא פשטוה וכו' חבל דלי לא יהא קושרו אלא עונבו וההיא ר\"מ היא מדפריך מינה בפ\"ק דפסחים לרבנן דר\"י דהיינו ר\"מ גבי ר\"י וכו' יעו\"ש הרי דההיא ברייתא דחבל הוי יחיד עם יחיד ואזלא לה לתירוץ הרשב\"א ואפשר לומר דאף דהש\"ס דפסחים מקשה מרבנן לר\"מ משום דרבנן דר\"י היינו ר\"מ מ\"מ מדשנוייא בשם רבנן ודאי לאו ר\"מ לחודיה הוא אלא שאר רבנן נמי קיימי בשיטא זאת והו\"ל רבים לגבי ר\"י ודוק.", + " אבל\n מסננים יין שאין בו שמרים או מים צלולין וכו'. ועיין להטור סי' שי\"ט מה שהקשה על רבינו ולמרן שם והלח\"מ ביאר יותר יעו\"ש והבית חדש שם כתב וז\"ל וצ\"ל שדרכו של הרמב\"ם לפסוק כסתם משנה וכיון דסתם משנה בסודרין וכו' אלמא לתוך המשמרת אין לו התר כלל ואע\"ג דהך דזעירי וברייתא וכו' הלכתא היא אפ\"ה במאי דמתירין לתוך המשמרת לאו הלכתא [היא] אלא כסתם משנה וכו' ע\"כ.
ולענ\"ד תמוהים דבריו דאחר דמצינן לאמורא דמפרש מתני' אנן מי פלגינן עליה וכי יש לנו כח לפלוג על האמורא דאין זאת סתירה מאיזה דבר דנתחדש לו יותר מהאמורא אלא מטעם דמתני' תני סתמא וזה ראה גם ידע זעירי ואפ\"ה מפרש למתני' הכי ועיין להכנה\"ג שם בהגב\"י אות ג' שכתב כן אלא שביאר דבריו ביתר שאת יעו\"ש וכן מה שסיים הכנה\"ג והכי משמע בפ' שמונה שרצים דלא קי\"ל כזעירי וכו' נכון הדבר דלעולם דזעירי ס\"ל דלא פליגי הברייתא אמתני' ברם אתלמוד ס\"ל דפליגי ולא קי\"ל כהברייתא אלא כמתני' וכוותיה נקטינן והשתא פשט ההלכה אינו משתנה.
גם מה שכתב הב\"ח לתרץ עוד עין רואה שאינו נכנס בגדר תירוץ אלא דחיה בעלמא יעו\"ש ומה שהקשה הכנה\"ג לתירוץ הלח\"מ וז\"ל ומיהו נ\"ל דאין הכרח זה כדאי להכריח דמשמרת לאו דוקא דנהי דהמקשה כך היה סבור מ\"מ לפי מאי דתריצנן בין הגיתות שנו אין הכרח לומר דמשמרת לאו דוקא וכו' עכ\"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו הוא הכרח גמור דלאו דעת המקשה בלחוד הוא דס\"ל דהך משמרת הוא סודרין אלא גם המתרץ ס\"ל הכי מדלא אמר ליה וליטעמיך נמצא דשוין הן בזה וס\"ל לזעירי דמשמרת דברייתא היינו סודרין וגם משמרת דאסר הוא סודרין וא\"כ אף דכפי מה שתירצו בין הגתות וכו' יש לפרש דמשמרת דוקא מ\"מ כיון דזעירי לא אמר הכי אין לנו כח לפרש נגד האמורא ודוק אך עדיין נשאר לנו לברר דמה יענו החולקים עם רבינו דס\"ל כפשטא דסוגייא דצלולין אפילו במשמרת ועכור בסודרין ובין הגתות אפי' עכור במשמרת לקושיית הלח\"מ דמאי מקשה מברייתא ולימא ליה וליטעמיך קשה ברייתא אמתני' וכו' ועיין להכנה\"ג שם מ\"ש לזה.
ונראה לענ\"ד דס\"ל דמברייתא אמתני' לא קשיא די\"ל דפי' דמתני' הוי הכי דמסננין את היין קאי לרישא וה\"פ נותנין מים ע\"ג השמרים בשבת שיצולו ואותו יין היוצא מהשמרים מסננין אותו בסודרין וכו' וא\"כ דוקא יין כזה שהוא משמרים דוקא בסודרין שרי אבל לא במשמרת ובברייתא דמתיר במשמרת הוא ביין עכור מחמת השמרים שיש למטה בחבית שטרף היין עמם ולא דמי ליין שהוציאו מהשמרים ממש ברם לזעירי דחילק בין צלול לעכור הקשה לו מהברייתא ודוק. ובדברי רבינו יש להקשות דקשה דיוקא אדיוקא דאילו הוא לא התיר אלא יין שאין בו שמרים ובסודרין אבל בשמרים אף בסודרין אסור ואילו הוא כתב ביין במשמרת חייב ולא חילק בין צלול לאינו צלול ודוקא במשמרת אבל בסודרין שרי וי\"ל דמאי דנקט משמרת ברישא משום דאיירי אפילו בצלול וק\"ל." + ], + [], + [ + "המגבל \n וכו'. ועיין מה שכתבתי בתשובה חלק או\"ח בספרי אגורה באהלך דף ח' ועיין להראב\"ד והרב המגיד וסיים וז\"ל ולפי\"ז מה שנזכר בברייתא פ\"ק גבי אפר אינו חייב עד שיגבל ר\"ל הדבר הראוי לגבול אבל באפר לדברי ר' יוסי ב\"ר יהודה אינו חייב בשום צד והלכה כמותו עכ\"ל וכונתו פשוטה דע\"כ לא קאמר אביי מאי אפר עפר אלא לקיומי למילתיה דאמר דבמידי דלאו בר גבול בנתינת מים חייב אבל למסקנא דפ' מי שהחשיך דאדרבא במידי דלאו בר גבול אפילו גיבל פטור מחטאת א\"כ נשארה פשטא דברייתא דקתני אפר ממש ופי' אינו חייב עד שיהא דבר הראוי לגבול ולאפוקי מספר צרור החיים יעו\"ש.
עוד כתב הרב המגיד וז\"ל אבל באפר לדברי ר' (יוסף) [יוסי] וכו' ויעיד על זה מ\"ש ביו\"ט פרק המביא וקטמיה שרי ופירשו בהלכות וכו' ע\"כ כוונתו פשוטה במ\"ש דלר' יוסי ב\"ר יהודה אינו חייב בשום צד ר\"ל לא בנתינת מים ולא אפילו בגבול ויעיד ע\"ז דאפילו בגבול פטר ריב\"י מדשרי ביו\"ט קטמא והוי אפילו בגבול וכמ\"ש בהלכות ואי הוי חייב חטאת לא הוה שרי ביו\"ט דזה לאו מלאכת אוכל נפש הוא אלא איסורו אינו אלא מדרבנן ומשו\"ה ביו\"ט שרי אף דלא הוי מלאכת אוכל נפש דלא ס\"ל כדעת הר\"ן דנדחק בזה לדעת הרי\"ף יעו\"ש דס\"ל לדעת הרי\"ף דזה מקרי מלאכת אוכל נפש והוצרכתי לזה ממה שראיתי לס' נדפס כעת להרב לשון למודים דף צ\"ח ע\"ג סי' המתחלת ובעיקר ישוב הרה\"מ וז\"ל לבי מהסס דנראה מדבריו דבאפר שרי לגבול לדעת רש\"י והר\"מ והרי הר\"מ בחדא מחתא מחתינהו לאפר ומורסן ובפ' כ\"א כתב הר\"מ דנותנים מים אבל לא גובלין כסתם מתני' דפ' מי שהחשיך וצ\"ל דהאי כדיניה והאי כדיניה דודאי באפר דגרע טפי דלאו בר גבול כלל פשיטא דשרי ולא הוצרך לפרש וכו' עכ\"ל.
ודבריו תמוהים דמהיכן נראה מהרב המגיד דגבול באפר שרי ופי' דבריו פשוט דלא שרי אלא ביו\"ט וכדכתיבנא ועוד קשה עליו דלא די לנו את הצער הזה דנדחק בדברי הרה\"מ ללא צורך עוד זאת דשם רצה לפרש דברי הריטב\"א בכתב יד על דרך זה בחילוק אפר ממורסן דאפר שרי לכתחילה ומורסן לא ושם ליכא הכרח כלל כמו בלשון הרה\"מ לפי סברתו ומה גם דלשון הריטב\"א אינו סובלו שכתב וז\"ל אבל באפר לבנין ליכא גבול כלל והו\"ל דומיא דמורסן דלית בהו איסור תורה לכו\"ע עכ\"ל. ועייל פילא בקופא דמחטא ללא צורך ודא ודאי עקא ופשוטן של דברים דהרה\"מ והריטב\"א בחדא שיטא אזלי בזה שדעת רש\"י ודעימיה דקיטמא שרי דלאו בר גיבול [הוא] וכההיא סוגייא דפ' מי שהחשיך דהא אידחיה סוגייא דפ\"ק וא\"כ ברייתא דאפר אינו חייב עד שיגבל הרה\"מ מפרשו כדפרישית וכתיבנא כוונתו והריטב\"א מפרש דלפי מסקנא זו נקטינן נמי ההיא דמאי אפר עפר אף דאביי אמרה למילתיה לקיים סברתו ומשו\"ה בעפר צריך גבול לחייב אבל באפר אפילו גיבל פטור וכמו שפי' דברי הריטב\"א הרב הנזכר.
ובעיקר ישוב דברי רבינו נראה עפ\"י מ\"ש הריטב\"א בכתב יד בסוגייא דפרק מי שהחשיך וז\"ל ומשמע ודאי דאפילו לרבי ליכא איסור תורה בנתינת מים למורסן מדלא קתני חיוב חטאת במורסן כמו בקמח והטעם דכיון דמורסן לאו בר גבול הוא שאין עושין ממנו לעולם עיסה אין בגבולו חיוב חטאת אלא איסור דרבנן דגזור אטו קמח (ורבינו) [ורבי] דסבר דבנתינת מים בקמח דאיכא חיוב חטאת גזר במורסן אפי' בנתינת מים ור' יוסי בר יהודה דסבר דגבי קמח ליכא חיוב חטאת עד דיגבל לא גזר הכא אלא בגבול וקמה מתני' כריב\"י דשרי נתינת מים למורסן ואסר גבול וכיון דסתם מתני' כוותיה הלכה כוותיה דסתם מתני' ומחלוקת בברייתא הל' כסתם מתני' והא דאמר הכא דמורסן כיון דלאו בר גבול הוי קיל טפי דאפילו בגבול ליכא חיוב חטאת לריב\"י ואילו התם אמרינן דדיו כיון דלאו בר גבול הוא חמיר טפי דמחייב בנתינת מים בלחוד י\"ל דלא דמי דמורסן אין דרך העולם לשרותו ולא לגבלו וכיון שכן אין לחייב בו חיוב חטאת דלא דמי ללישה דמשכן דהיינו שריית סמנים פי' [דהא] לישת לחם לא היתה במלאכת המשכן ואע\"ג דבעי (ר') [ר' יוסי בר יהודה] גבול קמח ואע\"ג דלא הואי בסמנין דמשכן משום דבקמח היינו אורחיה אבל בדיו וסמנין אע\"ג דאין דרך בני העולם לגבלו איכא בשרייתו חיוב חטאת כי היא מלאכה (שהיה) [שהיתה] במשכן ומיהו גבי אפר (קס\"ד) [דקס\"ד] התם דפליגי רבי וריב\"י כדפליגי גבי קמח דאע\"ג דאפר לאו בר גבול הוא לגמרי כעין קמח פעמים שמגבלים אותו לטוח בו לפי שעה ופעמים שאין מגבלין אותו אלא ששורין אותו במים לעשות בורית וכיוצא (לכבש) [לכיבוס] הבגדים לפיכך דימו אותו שם לשריית דיו (וכו') [וסמנים] ואסיק אביי דבעפר הוא דפליגי דהוי בר גיבול לעשות טיט לבנין דומיא דקמח אבל באפר לא פליגי וכל היכא דבעי לה לעשות בורית (לכ\"ע) [דכו\"ע] מחייב בנתינת מים דומיא דדיו וסמנים והיכא דבעי לה לבנין אינו חייב עד שיגביל לר\"י ב\"י דומיא דקמח ועפר והא דאמרינן פרק המביא וקטמא שרי אין פירושו כדפירש רש\"י ז\"ל אי נמי כי רבינו ז\"ל סובר וכו' ועיין בלשון למודים הנז\"ל שם שהעתיק סיום לשון זה יעו\"ש עכ\"ל הריטב\"א.
וזה הוא דעת רבינו דבאפר ומורסן לא מחייב אפילו בגבול אלא מדרבנן וכמ\"ש שם פכ\"א ומה שלא הזכיר אפר שם הוא הדין אפר וכמ\"ש הריטב\"א דנקטינן סוגייא דמי שהחשיך וכאוקמתא דאביי דמאי אפר עפר אבל באפר אפי' בגבול ליכא חיוב ודיו וסמנין אפילו בשרייתו איכא חיוב חטאת וכדקאמר אביי דזה נשאר בקיומו דלא אידחי סברא זאת והיינו משום דהואי במשכן וכמ\"ש הריטב\"א והשתא דקאמר אביי ודילמא וכו' אבל דיו אפילו ר\"י מודה וכו' וה\"ט דהואי במשכן וכמ\"ש הריטב\"א נשאר בקיומו ולפי\"ז בהכרח צ\"ל בברייתא מאי אפר עפר אבל מאי דאסיק דאפר הדין משתנה וכמ\"ש הריטב\"א ואי האפר הוי לבנין בגבול חייב לר\"י בר\"י האי מילתא אזלא מכח ש\"ס דמי שהחשיך דמוכח דמורסן אפילו במגבל פטור מחטאת והוא הדין לאפר וזה הוא פי' דברי הריטב\"א בישובו לדברי רש\"י יעו\"ש ומשו\"ה לעיל פ\"ג כתב רבינו ושורין דיו וסמנין וכו' דמשמע דבשבת אסור דקמה מהא דאביי ופירוש דברי ה\"ה עיין להלח\"מ ז\"ל כמה הפרש בין דרכינו לדרכו.
ובדברי הריטב\"א אלו שהעתקנו יש מקום עיון דאילו כאן כתב דכיון דקתני מתני' כר\"י הלכה כוותיה דסתם במתני' וכו' הלכה כסתם מתני' ונמצא דפסק בגבול מורסן דליכא איסורא אלא מדרבנן וכמ\"ש הריטב\"א ומשום דגבול קמח חייב חטאת והלכה כוותיה ואילו הוא כתב גבי דף י\"ח וז\"ל מידי גבי הדדי תניא קשיא לי אמאי לא אכרח ליה דאפילו באפר דלאו בר גבול הוא פליג ר\"י כדאכרח ליה לאביי פרק מי שהחשיך מדתניא אין נותנין מים למורסן וכו' וי\"ל דהוה דחי שאני מורסן דהוי בר גיבול קצת וכו' וכתי' התוס' והלכה כרבי מחבירו ושמעינן מהכא שיש באפר משום גבול לדברי הכל ולא כמ\"ש הרי\"ף והרמב\"ם עכ\"ל ונמצא כאן הסכים כריב\"י ופי' התוס' וכאן הסכים לפי' הרי\"ף ורבינו ופסק כריב\"י." + ] + ], + [ + [ + "האופה \n וכו'. עד אבר קטן. ועיין מ\"ש מרן על שם הרמ\"ך וכתב הפר\"ח בנימוקיו על רבינו וז\"ל והנה בענין מחמם מים שחייב משום מבשל יש ראיה מביצה פרק המביא וכו' ושיעור אבר קטן וכו' עכ\"ל וכוונתו להביא ראיה ממאי דאיתא בביצה דף ל\"ד תנן התם אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים ואחד שופת את הקדרה ואחד את המים ואחד תבלין וכו' כולן חייבים וכו' דמוכרח דבמים איכא משום מבשל וקשה טובא דמאי ראיה משם אימא דמ\"ש דהמביא את המים חייב לאו משום מבשל את המים אלא משום מבשל את האוכל בכללות דבלא מים לא היה בשול אבל אם חמם מים לא מחייב וכ\"כ מרן שם משם מהר\"י בי רב דכולן הביאו בבת אחת יעו\"ש לקמן ה\"ד ועיין במ\"ש הרשב\"א בחי' שבת גבי דף מ' ע\"ב וז\"ל ובהא מתרצא לן הא דאמר לקמן וכו' ודייקי בה רבוותא ז\"ל ה\"ד וכו' לכו\"ע אסור וחייב חטאת וכו' עכ\"ל מבואר מדבריו דס\"ל דאיכא בישול במים יעו\"ש.", + " ושעור\n מבשל סממנים כדי שיהיו ראוים לדבר וכו'. ועיין בהשגת הר\"א והלח\"מ הליץ בעד רבינו בהשיא כוונת רבינו לענין אחר דהכונה דיעשה הצביעה כמו שירצה דרך משל אם ירוק יעשה ירוק ואם לא נעשה עדיין ירוק דלא נגמר הגוון פטור וכן הפר\"ח כתב כן ואחרי נשיקת ידיהם ורגליהם אין זה כונת רבינו אלא כמו שהבין הר\"א דהאי שיעורא דכתב רבינו הוא שיעור הכמות דאי כמ\"ש הם ז\"ל לא דמו שיעורי רבינו זה לזה דכתב שיעור המחמם וכו' אבר קטן ושיעור מבשל וכו' וכן בתחילת הלכה האופה כגרוגרת חייב והוא שיעור הכמות וא\"כ איך כליל רבינו כל השיעורים הללו בסוג אחד ולא דמו דזה בכמות וזה בעשית המלאכה יפה ועוד א\"כ אמאי לא נתן רבינו שיעור מעשית המלאכה יפה בפת ובבישול אלא במים לחוד יעו\"ש פכ\"ב ה\"ד דהיינו שהיד סולדת בו ועוד דכאן הו\"ל לכתוב שיעור המים בכדי שהיד סולדת בו דכתב שיעור מבשל או התם הו\"ל לכתוב שיעור מבשל דכתב שיעור המים ועוד דבש\"ס לא מצינו שיעור אלא במחמם מים ולא בשום מלאכה אחרת אלא ודאי הכונה דבכל המלאכות א\"צ לפרש שיעור דבודאי כל דליכא גמר מלאכה לא מחייב ולא הוצרך לפרש זה בש\"ס אלא גבי מים דלא שייך בהו גמר מלאכה דליכא הפרש בהו מצד חמימותן ונתנו שיעור בהם בכדי שהיד סולדת בו וזה כתבו רבינו פכ\"ב אבל כאן הכל הוא שיעור הכמות ובשיעור זה שהשיג עליו הר\"א ועיין להפר\"ח שם מ\"ש בזה." + ], + [], + [ + "וכן \n המבשל בחמי טבריא פטור. עיין להרב המגיד שהביא ההיא דרבינא דף מ' דאמר חייב והקשו מדברי רב חסדא דאמר פטור ותירצו מאי חייב נמי דאמר מכת מרדות דרבנן ולדבריו קשה דהו\"ל לרבינו לפסוק דחייב מכת מרדות ולכן נראה לענ\"ד דחיליה דרבינו ממ\"ש בש\"ס על מתני' דלא יטמיננה בחול בדף ל\"ט ולפלוג וכו' ת\"ש מעשה שעשו וכו' בשלמא וכו' מי סברת וכו' והכי קאמרי ליה רבנן לר' יוסי הא וכו' דעשו אנשי טבריא דתולדת חמה הוא ואסרו להו רבנן אמר להו ההוא תולדת האור הוא דחלפי אפתחא דגהינם וכו' וא\"כ למ\"ד שמא יטמין ברמץ ס\"ל דלכו\"ע חמי טבריא תולדת חמה הם ולמ\"ד שמא יזיז עפר ממקומו כיון דהלכה כרבנן דלא יפקיענה בסודרין א\"כ גם חמי טבריא תולדת חמה הם וא\"כ כיון דתולדת חמה הם ליכא אלא איסורא דגזרה משום תולדת האור וכמ\"ש שם באותו דף וא\"כ אפילו מכת מרדות ליכא והשתא משו\"ה פסק רבינו דפטור דאתי כרבנן לחד אמורא וככו\"ע לאידך אמורא וכדכתיבנא ודוק." + ], + [ + "אחד \n נתן וכו'. וכתב הר\"א יעו\"ש פי' לדבריו דקשיא ליה על רבינו שכתב על כולן טעם החיוב משום מבשל דבש\"ס מוקי לה בחדשה ומשום לבון ולא אפילו בישנה ומשום מבשל והוצרכתי לזה לפי שראיתי להלח\"מ פ\"ג מהל' יו\"ט הי\"א על מ\"ש רבינו ואין מלבנין את הרעפים וכו' וכתב הרב המגיד וז\"ל ורבינו לא הזכיר חדשים לפיכך נראה שהוא מפרש ואמרי לה דאפי' ישנים אסור לפי שמחסמן בכל שנה שמלבנן וכו' כתב הוא ונראה דלדעתו מה שתירצו בש\"ס הכא בקדרה חדשה עסקינן ומשום לבון רעפים נגעו בה היינו ללישנא דמשום דצריך לבודקן אבל ללישנא דצריך לחסמן אפי' שלא יהיה חדשה והשתא ניחא מה שהשיג הר\"א על רבינו פ\"ט מהל' שבת וכו' דלפי מ\"ש כאן הרה\"מ ניחא שלא הזכיר שם קדרה חדשה משום דהוא ז\"ל סבור כלישנא דצריך לחסמן וכו' עכ\"ל והליץ כן משום דהבין דמה שהשיג הוא דמדברי רבינו נראה דאפילו ישנה אסור מטעם חסום ואהא משיג דבש\"ס מוקי לה דוקא בחדשה ואהא הליץ הלח\"מ על רבינו עפ\"י דברי הרה\"מ אמנם כונת הר\"א להשיג דמדברי רבינו נראה דחיובו הוא משום מבשל וכמ\"ש ואף דליבון רעפים הוי איסורו משום מבשל וכמ\"ש ממ\"ש רבינו לקמן בהל' ו' גבי המבשל כלי אדמה וכמ\"ש הרה\"מ שם מ\"מ השיגו דממ\"ש רבינו כולם חייבים משום מבשל משמע משום בישול המאכל והא ליתא דמי שנתן הקדרה אינו חייב אלא משום בשול הקדרה גופא אבל דעת רבינו נראה ברור שכתב כולם חייבים משום מבשל וכל אחד כדינו ובין למ\"ד טעמא משום דצריך לבודקן ובין למ\"ד לפי שמחסמן אתי שפיר ודלא כהלח\"מ.", + " אבל\n אם שפת אחד וכו' עד חייבין. עיין למרן מ\"ש משם מהר\"י בי רב שכתב ולש\"ס לק\"מ דהמגיס אינה בערך הנותנים רק מלאכה בפני עצמו ולרבינו קשה ע\"כ וכתב הרב מקראי קודש ותימה דגם לרבינו לא קשה שאינה בערך הנותנים ועיי\"ש מה שתירץ ולענ\"ד י\"ל דשאני רבינו דכתב ב' האחרונים בלבד ותבת בלבד משמע ב' דוקא ולא עוד. וכתב הלח\"מ וז\"ל ועוד קשה בדברי רבינו בנותן את האור ונותן את העצים אמאי לא כתב שחייבים משום מבעיר ונראה דהוא הדין אלא מ\"ש כאן הוא שכולם חייבים משום מלאכה אחת שהוא הבישול והראיה ע\"ז מבישול סמנים וכו' עכ\"ל ולא זכר שר שכ\"כ הרב המגיד בדין זה לקמן פי\"ב ה\"א על מ\"ש רבינו המבעיר וכו' והוא שצריך לאפר וכו' וכתב עליו הר\"א ואם הבעיר תחת תבשילו חייב ב' ע\"כ וכתב הרה\"מ ואפשר שכן הוא וכבר הזכיר רבינו פ\"ט שהנותן את העצים תחת הקדרה חייב משום מבשל וכו' עכ\"ל כלומר דלא בא רבינו לכתוב כאן פ\"ט אלא דינא דמבשל ואה\"נ דחייב משום מבעיר וכמ\"ש שם פי\"ב.
ואין להקשות לדברי הלח\"מ במ\"ש בתירוץ ב' דמשום מבעיר אינו חייב אלא בצריך לאפרו וכאן א\"צ לאפרו וכו' וכבר לוקה על הבישול עכ\"ל דמדברי הרה\"מ הללו מוכח דחייב ב' משום מבעיר ומשום מבשל דלא כתב הרה\"מ כן אלא כלפי מ\"ש רבינו דהמבעיר חייב בצריך לאפרו וע\"ז כתב הר\"א דאם הבעיר תחת תבשילו כלומר הך הבערה עצמה שצריך לאפרה הבעירה תחת תבשילו ליהנות ג\"כ מההבערה גופה חייב ב' וע\"ז הוא שכתב הרה\"מ וכן הוא האמת דחייב ב' ולא הוצרך רבינו לבארו שסמך על מ\"ש בפ\"ט וכו' אבל הלח\"מ איירי כאן בפ\"ט בדין המבשל שכתב רבינו דהמביא את האור חייב דהקשה דאמאי אינו חייב ג\"כ משום מבעיר לזה תירץ שפיר דכיון דכאן לא איירי כשצריך לאפר משו\"ה לא נקט חיובא דמבעיר דבאינו צריך לאפר פטור דאין לומר דלעולם איירי הרה\"מ אף באינו צריך לאפר ואפ\"ה חייב ב' מטעמא דע\"כ לא אמרו במבעיר ואינו צריך לאפר פטור אלא דוקא במבעיר שלא לצורך דהוי מקלקל ומהאי טעמא כל שצריך לאפר או אי עביד להנקם משונאו חשיב הבערה וחייב אבל במבעיר לבישול דהוי הבערה לצורך הוי כצריך לאפר וחייב על ההבערה אחת מלבד על הבישול דהא ליתא דכיון דההבערה לא היתה אלא לצורך הבישול ובההבערה עצמה ליכא חיוב אינו חייב על ההבערה אלא משום מבשל וראיה לזה מדכתב רבינו לעיל בפ\"ח ה\"ב הזומר את האילן כדי שיצמח הרי זה מעין זורע עכ\"ל הרי דזומר הוא קוצר וקוצר הוא אב מלאכה דחייב עליה בפני עצמה כשקוצר דבר לאכול וכמ\"ש שם רבינו בה\"ג ואפ\"ה בזומר אינו חייב משום קוצר כיון דמה שקוצר אינו ראוי לאכילה הוי מקלקל ולכן אינו חייב אלא משום זורע דבהאי קצירה מצמיח האילן ודומה ממש לההבערה לבישול משא\"כ כשצריך לאפר דשם חייב ב' אחד משום מבעיר ואחד משום מבשל והרי זה דומה למ\"ש רבינו פ\"ח ה\"ד וכן הזומר והוא צריך לעצים חייב משום קוצר ומשום זורע עכ\"ל." + ], + [ + "אבל \n נתבשל כולו חצי בישול חייב וכו'. ויש מי שנסתפק אי מערב שבת נתבשל חצי בישול מצד אחד ובשבת הפכו ונתבשל חצי בישול מצד אחר אי מחייב או לא ולענ\"ד נראה פשוט דמחייב דכיון דחזינן בבישול גמור דאזלינן בתר סופא דאפי' נתבשל מע\"ש כמאכל בן דרוסאי ובשלו בשבת בשול גמור מחייב וכמ\"ש מרן על דברי רבינו לעיל ה\"ג יעו\"ש והשתא ומה בנתבשל מע\"ש כמאכל בן דרוסאי משום דסיים בשבת בבישול גמור מחייב אף דדינא הוי דאם נתבשל בשבת כמאכל בן דרוסאי חייב דנמצא השתא בנתבשל מע\"ש כמאכל בן דרוסאי ונגמר הבישול בשבת דלא חשיב כל כך הבישול בשבת ואפ\"ה חייב בנגמר הבישול בשבת כ\"ש אי לא הוי כולו מבושל בע\"ש כמאכל בן דרוסאי דלא חשיב בישול כלל דאם סיימו בשבת כמאכל בן דרוסאי דחייב.", + " שכח\n והדביק פת בתנור בשבת ונזכר מותר לרדותה וכו'. וכתב הרב המגיד מפורש בסוגייא דלאו דוקא הדביק במזיד אלא אפילו בשוגג וכן פירשו ז\"ל [ולזה כתב] וכתב רבינו שכח וכ\"ש הדביק במזיד עכ\"ל וכתב הלח\"מ דמ\"ש מפורש דלאו דוקא קשה מנין לו זה מן הש\"ס עכ\"ל ועיין להרשב\"א בחידושיו שהכריח כן ולענ\"ד נראה דיוצא כן מן הש\"ס ממ\"ש שם דף ד' גופא וכו' ובעי רב אחא היכי דמי אי לימא וכו' ואלא לאו דאיהדר ואדכר מי מחייב והתנן וכו' מכלל דאי לא הוה קשה ממתני' אלא דהוה נקיט לה הבעייא בלשון זה קודם שיבא לידי חיוב איסור חטאת וכדנקיט לה הדין רבינו ז\"ל היה הדין דין אמת בלי קושיא כלל א\"כ מכאן יצא הדין ומן התימה על הלח\"מ שכתב דלא ידע מאין יצא לרבינו כן וכתב לעצמו מ\"ש לדעת רבינו ואולי ט\"ס יש בדברי הלח\"מ ולדעת הרה\"מ הוא דכתב כן אך מ\"ש הרה\"מ מכ\"ש קשה עדיין בין למ\"ש הרשב\"א בין למ\"ש אני הדיוט ונראה דכ\"ש הוי מטעם זה דהשתא כשהוא שוגג דליכא חיוב מיתה שרינן שיעשה איסור דרבנן דלא ליעביד איסורא דאורייתא מזיד דאיכא חיוב מיתה לא כ\"ש וק\"ל." + ], + [ + "כללו \n של דבר וכו' חייב. והקשה הלח\"מ וז\"ל קשה דבפרק כלל גדול אמרו האי מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב וכו' עד סוף הל' ודבריו תמוהים דמ\"ש דכלי אדמה הם חזקים שמתחזקים ביותר המוחש לא יוכחש דכלי אדמה כל שלא נתבשלו ע\"י האור לא חזו למידי והרי הם כמי שאינם ולמה לא יהא חייב על הבישול שלהם משום הקישוי ולעיקר קושיתו לק\"מ דכיון דאף דכוונתו להקשות כיון דמירפא רפי חייב משום הכי כתב רבינו כל שהקשה גוף הרך ולעולם מטעם הריפוי ונקט לשון זה ע\"פ הכונה." + ], + [ + "הגוזז \n וכו'. בוהן של יד וכו'. ועיין להרב המגיד שכתב וכמה רוחב הסיט פירוש פשוט עכ\"ל ולא גריס כפול והרב פר\"ח כתב דגרסינן כפול וכמו שמשמע ממ\"ש רבינו בפי' המשנה ודבריו תמוהים דלדידיה מה יענה למ\"ש רבינו בה\"י וכן בכמה הלכות שהוא שיעור ד' טפחים ומוכרח כמ\"ש הרה\"מ ומוכרח שכאן בס' היד חזר ממה שהסכים בפירוש המשנה נגד הגאון ופסק כאן כוותיה דגאון וזה מוכרח עוד ממ\"ש רבינו לקמן הי\"ח ועיין מ\"ש שם בס\"ד." + ], + [ + "הנוטל \n צפרניו וכו'. עד פטור. הכי איתא בש\"ס וכמ\"ש הרב המגיד אך מ\"ש רבינו בפי' המשנה דבריו תמוהים שכתב וכמו כן אם עשה כן לאדם אחר אפי' ביד שהוא חייב וכו' עכ\"ל והוי היפך הש\"ס וכן פסק כאן בס' היד אם לא דנאמר דט\"ס נפל בפירוש המשנה." + ], + [ + "צפורן \n שפירשה רובה וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד עד הלכה כר' שמעון בן אלעזר ויש לדקדק שם בש\"ס הל' מכלל דפליגי ואף לגירסא שהביא הרי\"ף אינו מתיישב דליכא פלוגתא בינייהו והגירסא בעצמה לאו מתרצתא היא יעו\"ש." + ], + [], + [ + "המכבס \n וכו' וחייב. ועיין מ\"ש הרב המגיד עד דעת הרשב\"א והיינו ממ\"ש הרשב\"א בחי' לשבת דף קי\"א ד\"ה האי מסוכריא וכו' יעו\"ש ואין להקשות להרשב\"א ממ\"ש הוא גופיה שם דף ק\"ט על מ\"ש בגמ' נותן אדם מים צלולים ויין צלול לתוך המשמרת וכו' וכתב הרשב\"א ודוקא לתוך המשמרת לפי שאין אדם מקפיד עליה ולא אתי לידי סחיטה וכאותה שאמרו פרק במה טומנין גבי דסתודר אפומא דחביתא אסור עכ\"ל יוצא מדבריו דאי מקפיד עליה אסור והא לדידיה ליכא סחיטה אלא משום דש ומשום מפרק והיינו כשצריך למשקה דמ\"ש לא אתי לידי סחיטה היינו נמי משום דש ומפרק והזכיר סחיטה משום שהוא שם הפעולה אבל איסור הסחיטה שם היינו משום דש וברור.
עוד כתב הרב המגיד על שם הרמב\"ן ז\"ל יעו\"ש וכתב מרן ואיני יורד לעומק דעת הרמב\"ן במאי דמרכיב בגד אתרי רכשי הצובע והמלבן עכ\"ל ועוד קשה לי דהיאך הוי תולדת צובע הא אינו אלא תולדת מלבן ולא צובע.
וראיתי להלח\"ם ז\"ל שכתב צ\"ל שמ\"ש תולדת צובע הוא מפני שהמלבן הוא כמין צובע אבל אינו אלא תולדת מלבן עכ\"ל ודבריו קשה להולמן דהרמב\"ן כתב בהיפך והסוחט תולדת צובע כדרך מלבן ולא כתב תולדת מלבן ועוד מה לנו אם היא כמין צובע או לא אין לנו אלא לומר תולדה מאיזה מלאכה היא.
וחכם בני פחד יצחק יהיה בעזרו פי' בפשיטות כונת הרמב\"ן דבא לאפוקי סברת הרשב\"א שהביא תחילה הרב המגיד דביין ושמן שאין הבגד מתלבן דאינו חייב אלא משום דישה דלדבריו אינו אסור אלא כשהמשקין אינן הולכין לאיבוד וע\"ז כתב דהא ליתא דלא שייך דישה אלא בגדולי קרקע וא\"כ דוקא בסוחט פי' דהוי תולדת מפרק אז חייב משום דישה ואינו חייב אלא בצריך למשקים אבל הסוחט בגד מיין ושמן חייב משום צובע כדרך מלבן כלומר כשהוא סוחט הבגד ממים דהוי תולדת מלבן ה\"נ כשהוא מיין ושמן חייב משום צובע וזה הוא שסיים והוא נמי בכל שמכבס בין במים בין ביין וכו' כלומר דהשתא סחיטת בגד ממים ומיין דינן שוה דאף דא\"צ למשקין חייב בסחיטה כל אחד כדינו במים משום מלבן וביין משום צובע.
עוד כתב הרב המגיד וז\"ל (וה\"ה) [והוא] נמי בכל שמכבס בין במים בין ביין וכו' עד סוף הלשון ודקדק מרן ע\"ז וז\"ל לכאורה משמע מדברי רבינו בהיפך דבמים דוקא חייב עד סוף הל' פי' דבריו מדכתב רבינו עד שיוציא המים שבו.
ולענ\"ד אין כונת רבינו לומר דוקא מים דא\"כ כך הו\"ל למימר והסוחט הבגד ממים חייב מאי עד שיוציא המים שבו דנקט אלא וודאי הכונה דאינו חייב אם נשאר עדין מים בו דלאו סוחט מקרי ומחמת דאיירי בסחיטה דאחר כבוס נקט מים וא\"כ אין כאן אפי' פקפוק. וע\"פ האמור הנה מקום לדברי הלח\"מ שכתב וז\"ל מ\"ש הרה\"מ וכן דעת רבינו הוא משום דלא חילק ולכאורה קשה דאדרבא ממ\"ש כאן מים יש לדקדק דדוקא מים ומה היה לו לחלק אלא דדעתו כדכתיבנא ודוק ברם א\"צ לזה דדעת רבינו כדעת הרמב\"ן הוא ממ\"ש רבינו פכ\"ב הט\"ו וכמ\"ש מרן." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המסך \n חייב והוא מלאכה מאבות וכו'. וכתב ה\"ה משנה וכו' עד כמלא הסיט ופי' רבינו ז\"ל ב' אצבעות וכו' יעו\"ש. פירוש לפירושו אף שהוא ברור דמלא הסיט היינו שתי אצבעות מאצבע לאמה הרוחב שביניהם ומלא רוחב הסיט היינו רוחב מגודל לאצבע שהוא כב' פעמים מב' אצבעות דקדמנו ורוחב הסיט כפול הוא ב' פעמים מרוחב בין אצבע לגודל והם ג' שיעורים ועיין בפירוש המשנה לרבינו דפירש כן לדעת גאון והוא כמ\"ש כאן בס' היד דלא כדעתו בפי' המשנה דחזר בו וכמ\"ש לעיל ה\"ז ואיכא דקשיא ליה דא\"כ לעיל בהל' ז' שכתב רבינו הגוזז וכו' כרוחב הסיט כפול והתוס' לא תני אלא מלא הסיט כפול בלא תבת רוחב וע\"פ קדימתנו האי שיעורא אינו אלא כבין אצבע לגודל לפי שמלא הסיט הוא כרוחב ב' אצבעות מן אצבע לאמה והאי כפול הוי כבין גודל לאצבע אבל כפול כבין אצבע לגודל ליכא והשבתי לו דגם תבת כפול זה הוא ט\"ס וקא מפרש רבינו דהאי מלא הסיט כפול דתני בתוס' השיעור הוא ברוחב הסיט ואהא קא מפרש וכמה רוחב הסיט כדי למתוח מבהן של יד עד האצבע הראשונה והכרחתי לו כן ממה שלא סיים רבינו בהל' ז' שהוא אורך ארבע טפחים כמ\"ש בהל' י' והדרך הוא להקדים השיעור בדין הראשון ולסתום בדינים הבאים אחריו ולסמוך על הראשון ולא בהיפך אלא וודאי דלעיל ליכא ד' טפחים שהוא כפל מרוחב הסיט אלא ב' טפחים שהוא כפל ממלא הסיט ועולה לרוחב מלא הסיט בלא כפל כן נראה לי ברור." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "קושרת \n וכו'. ועיין מ\"ש הראב\"ד ומ\"ש הרב המגיד ולענ\"ד כוונת הר\"א פשוטה דבש\"ס אמרו טעמא דרבנן דאסרו אף בחבל גרדי משום גזרה אטו שאינו גרדי דחבל בחבל מחלף וכן פסק רבינו ז\"ל בחבל סתם וכרבנן ואח\"כ כתב ואם היה חבל גרדי וכו' מביא וקושר מפני שכל אלו הקשרים מעשה הדיוט הן ואינן של קיימא וכו' ונראה מדבריו אלו דטעמא דהתיר הוא משום הנך טעמי ואם כן קשה בחבל הדלי ג\"כ אמאי אסרו בגרדי ואי משום גזרה גם כאן נגזור וזהו שכתב הראב\"ד על מ\"ש רבינו ואם היה חבל גרדי שמותר ליטלם וכו' וזה הטעם אינו מספיק דלפי טעם ההתר זה שכתב וכי קשר הדלי מעשה אומן הוא וגם אינו של קיימא אלא הטעם שהוא חס עליה שמא תשבר בכח הפרה ובודאי לא יניח אותם יום שלם אבל בדלי יניח אותם יום או יומים ומשו\"ה גזרינן עכ\"ל פי' וכיון דלא יניח אותם שם דתשבר לא אתי למחלף חבל דגרדי עם חבל דעלמא לא כן בחבל הדלי דכיון דהניח אותם שם יום או יומים אתי למחלף אטו חבל דעלמא ולפ\"ז מה מקום לתמיהת הרה\"מ עליו שהקשה אם קשר שאינו של קיימא ואינו מעשה אומן אינו מותר איזה קשר הוא מותר ומאי קשה הכי אמרו בש\"ס חבל בחבל מחלף ותירצו ליה בש\"ס והטעם הוא בש\"ס דכיון דמשהו לה יום או יומים אתי למחלף ועיין לתוס' שכתבו תירוץ אחר חוץ מתירוץ הראב\"ד בדף קי\"ג ד\"ה התם יעו\"ש.
עוד כתב הרב המגיד וז\"ל שאין קשר של קיימא תלוי באיסור החבל וכו' הוא מתמיה שאין קשר של קיימא תלוי באיכות החבל וכו' והקשה החכם המופלג שלמה בן עזרא נר\"ו ממ\"ש רבינו גופיה בפי' המשנה דסוף שבת וז\"ל ותנאי הב' בקשירה שלא תהיה קשירה של קיימא אלא בגמי וכו' הרי דס\"ל לרבינו דקשר שאינו של קיימא תלוי באיכות החבל ולק\"מ דהיכן ראה לרבינו דטעמא משום מהות החבל אלא כונתו פשוטה דקאי על מה שהתיר במתני' קשירה ומדידה לצורך מצוה והיינו לקשור הלוח בעץ וכמ\"ש שם ואהא כותב שיהא בגמי משום דלמחר יתירנו כיון דאינו מתקיים לזמן מרובה לפי שגמי לח הוא דאי אפשר לומר יבש דאסור לטלטלו דאינו ראוי למאכל בהמה וכמ\"ש בדף קי\"ב רבי ירמיה הוה קא אזיל וכו' א\"ל שקול גמי לח דחזי למאכל בהמה וכו' הרי דיבש אסור לטלטלו וא\"כ מ\"ש במתני' גמי מוכרח שהוא לח לא כן יבש דיקיימנו שם לזמן מה ואם כן שם בפי' דמתני' נמי משום דיתירנו הוא דקאמר לה וכמ\"ש הרה\"מ וזה מוכרח דאל\"כ נחזי אנן במתני' אמאי נקט גמי לפי דברי הרה\"מ וכן למה שפירש רש\"י דף קי\"ג וז\"ל בחבל דגרדי פליגי דצריך לה ולא מבטל לה עכ\"ל והיינו כהרה\"מ דלאו במהות החבל תלוי אלא יתירנו או לא יתירנו.
עוד כתב הרב המגיד וז\"ל אבל צ\"ע במ\"ש בחבל גרדי שמותר לטלטל ונראה מדבריו שאיסור שאר החבלים הוא משום טלטול וכו' ובש\"ס וכו' עד סוף הל' ולענ\"ד לק\"מ דכונת רבינו להתיר הוא משום דהוא חבל גרדי ולא גזרינן בפרה כמו בדלי וכמ\"ש התוס' שהבאתי לעיל ומ\"ש שמותר לטלטלו הוא משום דאף דהקשר שרי מ\"מ אסור משום טלטול ולזה כתב שמותר לטלטל כלומר בענין שמותר לטלטל אבל אה\"נ דשאר חבלים אף שמותרים לטלטל אסור משום קשר של קיימא ועיין מ\"ש מרן בכ\"מ משם הרמ\"ך וז\"ל מה מועיל טלטול כיון דפסקינן כרבנן דגזרי וכו' וי\"ל מה הל' אומרת מה מועיל טלטול וכי משום טלטול הוא דהתיר כדי שנאמר מה מועיל טלטול הרי לא התיר אלא בהיותו חבל גרדי אלא שצריך ג\"כ דליכא ביה איסור טלטול דאי היה אסור לטלטולי אף חבל גרדי אסור דבחבל דעלמא אף שמותר בטלטול אסור וכדכתיבנא לעיל." + ], + [ + "כל \n שראוי וכו'. לפיכך וכו'. הכי איתא בש\"ס דף קי\"ב רבי ירמיה הוה אזיל בתריה דר' אבהו וכו' יעו\"ש כל הש\"ס וכתב הרשב\"א בחי' ד\"ה התם מינטר הכא לא מינטר איכא למידק וכו' ועוד אמאי לא שרא ליה ואע\"ג דלאו מנא הוא דהא כיון דאפסיק השתא בשבת ואכתי חזי למלאכה קצת דחזי לכסויי בה מנא ולמסמך בה כרעי המטה ותנן כל הכלים הנטלים בשבת וכו' ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה ואי אפשר לומר דאינהו כר' יהודה ס\"ל דבעי מעין מלאכתו הראשונה דאם כן ר' אבהו היכי שרי אפי' בכרמלית ועוד דאי אפשר דס\"ל בהא כר' יהודה דהא טעמא דר' יהודה משום נולד ואנן לא קי\"ל כוותיה בנולד בשבת עכ\"ל ויש לדקדק בדבריו דתיפוק ליה הך קושיא מר' יהודה לר' יהודה גופיה דאילו הכא ס\"ל דאילו נפסק חיצונה טהור דלאו מנא הוא ומוקמי בש\"ס להנך אמוראי כוותיה למסקנא ואם כן היכי שרו בכרמלית והא בעי מעין מלאכתו ולפ\"ז מ\"ש לתרץ על שם הראב\"ד בתירוצא קמא לאו תירוץ הוא לר' יהודה דידיה אדידיה אך מה שתירץ ב' הוא אמת ויציב וז\"ל ועוד תי' הר\"א דר' יוסף ור' אבהו סבירא להו כר' יהודה דדוקא בסנדל שנפסקה אחד מאזניו דלא מבטל ליה איניש ממלאכתו בהכי לחודיה לכסויי בה מנא או לסמוך בו כרעי המטה אלא דעתו לתקוני ולאהדוריה למלאכתו הילכך כיון דלא חזי ליה לנועלה לכוליה שבת מוקצה הוא ומשו\"ה א\"ל ר' יוסף שבקיה דלאו מנא הוא ודוקא בחצר דמנטר דמקצה ליה איניש מדעתיה עד דמתקן ליה אבל בכרמלית דלא מנטר לא מקצה ליה איניש אלא דעתיה עילויה לטלטלה ע\"י גמי לח עכ\"ל ומה שיש לדקדק בזה דא\"כ אינו מוכרח בש\"ס לתרץ כר' יהודה אלא כרבנן עיין בחי' הריטב\"א כתב יד ועל פי דברי הראב\"ד אלו אינו ענין הך סוגייא דהכא עם ההיא דכל הכלים נטלים בשבת משום דהכא לא מבטל ליה וכן הרא\"ש פסק הא דר' יוסף דהכא דהא מנטר הא לא מנטר דזה הוי כר' יהודה ובההיא מתני' פסק דלא כר' יהודה.
ובכן אקרב ואבואה למ\"ש הרב המגיד ורבינו ז\"ל לא כתב חילוק זה אלא הביא וכו' יעו\"ש ודבריו תמוהים במאד מאד דלדידיה דס\"ל דתלוי הא דר' יוסף עם ההיא דר' יהודה וכיון דלא קי\"ל כר' יהודה דלשם הוא הדין הכא א\"כ קשה לר' יוסף מר' יהודה לר' יהודה וכמו שהק' לעיל וכעין שהקשה הרשב\"א ועוד קשיא דאעיקרא לא קשה מידי מה שהקשה דאמאי לא כתב חילוק דמנטר ללא מנטר דהא כתב רבינו אם נפסקו רצועות סנדלו בכרמלית ובכרמלית דוקא הוא מכלל דבחצר לא א\"כ התירוץ אינו תירוץ והקושיא אינה קושיא וכעת קשה טובא גם על מרן ב\"י אני תמיה שפירש דברי הרה\"מ בסי' ש\"ח ולא הרגיש כלל מזה." + ], + [ + "העניבה \n מותרת לפי וכו'. ועונב עניבה. וקשיא לי דממ\"ש וכורך עליו משיחה ועונב עניבה נראה דס\"ל דאפי' במשיחה אסור לעשות קשר אלא עניבה דוקא שרי והיינו כר' יהודה דאמר ובלבד שלא יעניבנו וקאי אחבל אבל לא אמשיחה דבמשיחה עניבה שרי ואילו הרמ\"ך שהשיג על רבינו וז\"ל העניבה וכו' ורצונו לתפוש בסוף הלשון ועונב עניבה ואהא מותיב ליה אפי' קשר מותר כמתני' דאמר קושרין דלי בפסיקיא וכי קתני ובלבד שלא יעניבנו אחבל קאי וכו' ור\"ל הכי ומוכרח שדעת רבינו לפסוק כר\"י וכי קתני ובלבד שלא יענבנו אחבל קאי ולא אפסקיא דהיינו משיחה אבל בפסקיא שרי ותימה אמאי פסק כרבנן וכו' דהיינו בתחילת דבריו כן נראה פי' דברי הרמ\"ך וקשיא לי עליו חדא במאי דרצה להבין לדעת רבינו דפסק כר\"י משום דאמר ובלבד שלא יעניבנו וקאי אחבל וכמ\"ש ואין זה הכרח וכי מי לא מודה ר\"י דבמשיחה אפי' קשר שרי דמ\"ש מעניבה דלדידיה עניבה גופא קשירה וכד שרי עניבה הוא הדין קשירה ומ\"ש ובלבד שלא יעניבנו קאי אחבל לאשמועינן דעניבה גופה קשירה היא וא\"כ מה שכתב ועונב עניבה ופירושו אבל קשירה לא לא הוי כר' יאודה ג\"כ ועוד במה שסיים אמאי פסק כרבנן ואפכא הו\"ל להקשות אמאי פסק כר\"י דמאי דפסק כרבנן ניחא דהלכתא כרבנן ולא קשיא אלא במאי דפסק כר\"י נמצא דאי אפשר זה בכונת הרמ\"ך וצ\"ע.
ולעיקר קושיתו שהקשה על רבינו שכתב ועונב עניבה לק\"מ דלעולם רבינו פוסק כרבנן וכמ\"ש בפי' בתחילת הל' ומה שסיים רבינו כן הוא משום דאיירי במשיחה קטנה שמבטל אותה לכך ומשו\"ה אסור לקשור אבל עניבה שרי דלאו של קיימא הוא ולא גוזר והוי כרבנן או דמ\"ש ועונב ר\"ל או עונב עניבה והוי כרבנן ומוכרח דכר\"י לא פסק ודוק.
ודעת הטור דלא כדעת רבינו יעו\"ש סי' שי\"ז ומרן שם כתב דעת רבינו בסוף דבריו וסיים ודעת רבינו ירוחם כרבינו דהיינו דגוזר חבל גרדי אטו דעלמא וכנראה דכן דעתו לפסוק ובספר הקצר סתם וכתב אבל לא בחבל ולא חילק דבגרדי שרי כנראה דס\"ל להלכה כרבינו וכרבנן דגוזר דגרדי אטו דעלמא וכן הבין המג\"א אך קשה על הט\"ז שכתב על מ\"ש מרן ז\"ל אבל לא בחבל שהוא אינו חשוב ומבטלו שם הוא של קיום עכ\"ל ור\"ל דאיירי בחבל דעלמא אבל בגרדי שרי וליתא לדעת מרן וכמו שהכרחנו ואולי שמפרש אעיקרא טעמא דחבל ודוחק.
וכתבו התוס' ד\"ה כלל אמר ר' יהודה תימה וכו' וי\"ל דה\"ק כל קשר עד לאו היינו קשירה. וכתב החידושי הלכות וז\"ל דכל קשר דאמר ר\"י משמע אפי' בעניבה ולאפוקי מרבנן דנקטו קושרין אבל לא בחבל דמשמע דוקא קשירה ע\"כ כונתו לפרש הך פי' התוס' בדברי ר\"י דמתני' דמדאמר ר\"י כל נכנס עניבה וה\"ק כל קשר וגם עניבה שאינו של קיימא דהיינו דקשר דאיכא הכי והכי אין חייבין הא של קיימא חייבין ונכנס עניבה ג\"כ ונמצא גם עניבה מוזכר והדיוק קאי לתבת כל דכולל עניבה אבל ת\"ק דלא תני אלא קשר אינו נכלל עניבה.
כתבו עוד אי נמי וכו' עד סוף הלשון פי' דבריהם דבמתני' דלעיל תני יש לך קשרים שאין חייבין עליהן כקשר הגמלין וכו' ואהא קאי סיפא דמתני' דמייתי מאי דכליל לן כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו ולא למאי דסמיך." + ], + [ + "מותר \n וכו'. אבל לא במדינה. וכתב הרב המגיד ופסק רבינו כלישנא קמא דאמר הא רבי שמעון והא רבנן עכ\"ל ותמהנו דא\"כ קשה רבינו דידיה אדידיה דרבינו פסק בפ\"ב דמילה דלא כר' אליעזר דאמר מכשירי מילה דוחין את השבת אלא כר\"ע דדוקא מילה דוחה את השבת והך סוגיא דהכא אזלא כר\"א וכמ\"ש רש\"י וא\"כ איך פסק רבינו כסוגיא דהכא ופליג דידיה אדידיה וראינו להר' יהונתן בעירובין שכתב וז\"ל ואע\"ג דקשר אב מלאכה מוקמינן לה בש\"ס שקושרים באמצע כלומר שנפסקה באמצעיתא וכשקושרה שם אינו של קיימא שהרי מעכב השמעת קול הניגון ואינו עושה כי אם לפי שעה עד מוצאי שבת אבל מן הצד סמוך ליתדות אסור לקושרה דהוי קשר של קיימא עכ\"ל ור\"ל דשפיר פסקינן כהך מתני' לפי אוקמתא זאת דמוקמינן למתני' באמצעיתא דלא הוי קשר של קיימא ולא הוי אלא משום שבות ובמקדש לא גזרו וע\"פ זה נראה ג\"כ ליישב דעת רבינו דפוסק הך מתני' דנימת כינור שנפסק וכאוקמתא דבאמצעיתא ומה שלא הזכיר רבינו חילוק זה הוא משום דקאי על מאי דהתחיל מותר לקשור קשר שאינו של קיימא ואהא כתב נימת כנור וודאי דבשאינו של קיימא איירי והיינו באמצעיתא ואדרבא על הרי\"ף קשה שלא כתב אלא המשנה כצורתה בלא אוקמתא אבל לרבינו אתי שפיר כדכתיבנא.
וכל זה אפשר להליץ בעד רבינו אבל הרה\"מ לא כתב כן ומה יענה למה שהקשינו ואחינו החכם השלם מהרי\"א ז\"ל תירץ לדעת רבינו דס\"ל דכדי שיהיה חייב צריך שיהיה מעשה אומן וקשר של קיימא וכמ\"ש בראש הפרק א\"כ כשמתרץ בש\"ס הא ר\"ש והא רבנן דתניא בן לוי וכו' קושרה לא הוי איסור דאורייתא דהן אמת דהוי קשר של קיימא מ\"מ לא הוי מעשה אומן דאומן משלשל מלמטה וכורך מלמעלה וכמ\"ש רש\"י יעו\"ש ור\"ש אומר כיון דאפשר בעניבה לא עבדינן איסור דרבנן ר' שמעון בן אלעזר אומר אף היא אינה משמעת [את הקול] וכיון שכן אף משלשל דמכשירי מצוה דוחין את השבת וכר\"א ואיבעית אימא הא והא רבנן כאן באמצע כאן מן הצד ר\"ל עד כאן לא קא שרו רבנן בשבות דרבנן אלא באמצע דא\"א בעניבה וכמ\"ש רש\"י אבל מן הצד דאפשר בעניבה אפי' שבות אסור וכשמתרץ ואיבעית אימא הא והא באמצע ה\"פ מר סבר גזרינן אטו שלשול ומר סבר לא גזרינן וא\"כ רבינו סובר כרבנן וכתירוצא קמא וליכא אלא איסור שבות.
אך קשה לדרך זה בתי' ג' דמר סבר גזרינן דלא מצינו גזרה מקשירה לשלשול וראיה דלא גזרינן מעניבה לקשירה ונראה להמליץ תירוץ זה באופן אחר דהן אמת דפי' דהך סוגיא אזלא כפרש\"י ברם רבינו ס\"ל מכח סוגיא דעלמא דכדי שיהיה חייב צריך קשר של קיימא ומעשה אומן ולפי אותה סוגיא יתורץ קושית הברייתא והמשנה הא ר\"ש והא רבנן וכמו שפי' ורבינו תפש כההיא סוגייא ברם זה ניחא לומר לרבינו אבל הרב המגיד דלא נחית לפרש שום דבר קשה מה יתרץ לרבינו.
וז\"ל חכם בני הי\"ו ולי נראה לתרץ דס\"ל להרב המגיד דעד כאן לא פסק רבינו בהל' מילה כר\"ע דאין מכשירי מילה דוחין את השבת אלא דוקא מכשירין דמילה דאפשר לעשותן מערב שבת דהיינו אזמל למול וכיוצא דר\"א התיר לעשות האיזמל בשבת ור\"ע אסר אבל במכשירין דלא היה אפשר לעשותן בע\"ש כגון הנימא שנפסקה מהכנור בשבת בזה ודאי פוסק כר\"א דדחי שבת וזה דקדק רבינו בהל' מילה וז\"ל כיצד הרי שלא מצאו סכין וכו' אין מביאין אותו וכו' הואיל ואפשר להביאו מע\"ש עכ\"ל וכ\"כ גבי קרבן פסח יעו\"ש בדוכתיה וזהו שמחלק רבינו בין נימא שנפסקה בשבת לקשירת נימא בתחילה בשבת לפי דהקשירה היה יכול לעשותה מע\"ש עכ\"ל.
וראיתי להתוס' יו\"ט ז\"ל הקשה כן ועוד לו ז\"ל שם וז\"ל ומדברי הר\"מ פ\"י נראה דס\"ל וכו' עד וכדפסק פ\"ג מהל' כלי המקדש וכו' נראה מדבריו דס\"ל דלעולם דס\"ל כר\"א אלא משום דס\"ל דעיקר שירה בפה הוא דמוקי לה לדידיה בקשר של קיימא והוא תירוץ דרבינו מהל' מילה לא פסק כר\"א אלא כר\"ע יעו\"ש וחזרה קושיא לדוכתא." + ], + [], + [], + [ + "התופר \n שתי תפירות וכו'. פרק כלל גדול דף ע\"ד והא לא קיימא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן והוא שקשרן וראיתי להריטב\"א כתב יד כתב וז\"ל הקשו בתוס' ולחייב נמי משום קושר ותירצו דכיון דאין הקשירה רק להעמיד התפירה חשבי לה משום תופר בלחוד ומורי הרב ז\"ל פי' דקשרן לאו דוקא אלא שהרכיבן זה על זה ושזרן ביד לקיים התפירה. ועוד י\"ל כגון שקשרן ע\"מ להתיר אחרי כן דמשום קשירה ליכא אבל משום תפירה איכא כיון שהיא מתקיימת עכשיו עכ\"ל ולענ\"ד יש לי לדון במ\"ש בתירוץ ב' ששיזר ב' הראשים ביחד הוי היפך הירושלמי דפותל חבלים דחייב כדכתב רבינו לעיל ה\"ח ומי הזקיקנו לומר דפליגי ש\"ס דילן עם הירושלמי גם (את) [על התירוץ] הג' דיש חילוק בין תפירה לקשר בענין של קיימא (וי\"ל) [ויש להקשות] דמאי שנא קשר מתפירה דבקשר צריך של קיימא ובתפירה לא הא עניינם דמו אהדדי דכל עניינם הוא לקשור זה בזה אלא משום דמצינו אותם במשכן חשיב לב' מלאכות וכמ\"ש בש\"ס במקום אחר ועוד קשירה שיהא של קיימא מהיכן נלמד ממשכן שהיה של קיימא וגם התפירה דמשכן היה של קיימא וצריך ללמוד שיהו של קיימא.
והר' אליעזר ממיץ הביאו הגהות מיימוני והר\"ן וב\"י סי' שי\"ז מכח קושיא זאת הכריח דכדי שיהא חייב בקשר צריך קשר על קשר יעו\"ש ובסמ\"ג חילק וז\"ל אמנם יש קשרים שמתקיימים בקשר אחד כגון שקושר חבל בראשו ואין קושר ב' ראשים ביחד וכן כל כיוצא בזה וכו' ר\"ל דהא חזינן דכשקושר קשר אחד בראש החבל מתקיים ואיך נאמר כאן דהוא בראש החוט ג\"כ צריך קשר על קשר ומשום שהוא קשר אחד לא מחייב הקושר ברם מודה ליה בקושר ב' ראשים שאינו מתחייב דלא מחייב.
ולהיות שראיתי בס' צרור החיים שלא הבין כן בדברי רא\"ם וסמ\"ג אלו הוצרכתי לבאר. גם מ\"ש עוד בס' הנזכר דרבינו יסבור כרא\"ם כדי להנצל מקושית הרמ\"ך וכו' יעו\"ש וליתא דרבינו לא כתב כן בדיני קשר החיוב אלא מעשה אומן ושל קיימא ולא הצריך קשר על קשר הדרן לדאתן דדברי הריטב\"א מוקשין ועוד קשה לכולהו תירוצים דא\"כ הוי היפך הירושלמי דקאמר דחייב ב' וכמ\"ש הרמ\"ך משמו וצ\"ל דפליגי ואינו נכון לכן נ\"ל לעיקר הקושיא דאה\"נ דחייב משום קושר אלא דחייב ג\"כ משום תופר וכשאמרו במתני' התופר דחייב הוא משום תופר ג\"כ לפי האוקמתא דמוקי בשקשרן וכן הוא דעת הסמ\"ג דפליג הרא\"ם בדינו דקשר על קשר וכדכתיבנא וכן ראיתי אח\"כ להרע\"ב בפי' המשנה וז\"ל ומחייב ב' אקושר ואתופר עכ\"ל וזהו דעת רבינו שכתב דין דב' תפירות ולא כתב דמחייב אקושר דסמך אדין דקושר חייב וכאן לא נחית אלא לדין דתופר ואה\"נ דמחייב ב' וכעין זה כתב הרב המגיד לקמן ריש פי\"ב יעו\"ש ובזה ניצולנו מהשגת הרמ\"ך." + ], + [], + [], + [ + "אחד \n נתן את האבן ואחד נתן את הטיט וכו'. הכי איתא בדף ק\"ב יעו\"ש ועיי\"ש בתוס' דכתבו דלא גרסינן רבי יוסי אלא וליטעמיך אימא סיפא וכתב עליו הרשב\"א ויש להקשות לפי שיטתן דכולה ר\"י וכך היה מקובל בידן ומ\"מ אי אפשר דבירושלמי עביד לה פלוגתא דר\"י ורבנן דגרסינן התם תני אחד מביא את האבן ואחד מביא את הטיט המביא את הטיט חייב ר' יוסי אומר שניהם חייבין סבר ר\"י אבן בלא טיט בנין הכל מודים שאם נתן את הטיט תחילה ואחר כך נתן את האבן שהוא חייב והרמב\"ן ז\"ל פי' דה\"ק וליטעמיך שאתה תמה על שמואל דמחייב בצרור בלבד ע\"ג עפר בא ותמה על ר\"י דמחייב אפי' בהנחה בלבד אלא ג' בניינים הוו תתאה מציעאה ועילאה תתאה בצדודי ועפרא ולכו\"ע והיינו דשמואל מציעאה באבנא וטינא והא נמי כו\"ע ועילאה בהנחה בעלמא לר\"י ובההיא הוא דפליגי רבנן עליה דר\"י עכ\"ל והכי פירוש הירושלמי לפי דברי הרמב\"ן דפליגי בעילאה אחד מביא את האבן ואחד מביא את הטיט המביא את הטיט חייב לפי שהאבן לחוד אינו בנין אפי' בעילאה לדעת רבנן ר\"י אומר שניהם חייבין סבר ר\"י אבן בלא טיט מחייב משום דבעילאה אפילו בלא טיט הכל מודים שאם נתן את הטיט תחילה ואח\"כ נתן את האבן שהוא חייב פי' אפי' בעילאי ולא הוצרך לבאר חלוקה זאת דבהדיא קתני לה בירושלמי.
וראיתי להריטב\"א בכ\"י שהביא דברי הרמב\"ן אלו וכתב עליו וז\"ל וקשה לי שהרי מן הירושלמי נראה שאין מחלוקת ר\"י ורבנן אלא במציעתא וכו' אלו דבריו ולענ\"ד כבר פי' הירושלמי לדעת הרמב\"ן וק\"ל (וקל להבין) ומלשון הרמב\"ן שהעתקנו תראה שיש ט\"ס בלשון הרמב\"ן שהביא הרב המגיד שכתב וז\"ל והרמב\"ן מפרש שזה הבנין ג' אין חייבין בו בהנחה בלבד בלא צדוד ועפר אלא לדעת ר\"י אבל לדעת חכמים דברייתא לא אלא הרי הוא כתחתון ובמקום הצדוד ועפר צ\"ל טיט ופירוש תחתון צ\"ל שהוא אמצעי וקרי ליה תחתון לגבי העליון.", + " ובנדבך\n העליון אפי' וכו' שהרי אין מניחין עליה טיט וכו'. הקשה בס' קרית מלך רב הנדפס כעת דמדבריו נראה דהיינו טעמא דחיובא משום דאין מניחין טיט אחר הא אי מניחין טיט אחר דהיינו באמצע פטור ואמאי הא איכא טיט מקודם וכולם מודים שחייב וכמ\"ש בירושלמי וכעת אין הס' בידי אלא ששמעתי כן וי\"ל דהכא איירי רבינו בשלא שם הטיט כדי לקבל אבן עליו אלא שיעור הצריך לבנין שלמטה ומשו\"ה כתב דאף שהאבן הזאת אשר שם עליו הוי כמו כלי אפ\"ה חייב כיון שהוא דימוס אבל בירושלמי איירי ששם טיט תחילה כדי לקבל האבן ומשו\"ה כלהו מחייבי דהוי כך דרך הבנין וק\"ל." + ], + [ + "המכניס \n יד הקרדום בתוך העץ שלו הרי זה תולדת בונה וכו'. וכתב הרב המגיד פ' הבונה עייל שופתא וכו' רב אמר חייב וכו' ופסק כרב באיסורי עכ\"ל והנה לפי\"ז דאמר רב בפי' משום בונה א\"כ מ\"ש בפ' כירה דף מ\"ז ע\"א על מ\"ש שם מהו להחזיר מטה של טרסיים בשבת וכו' הא רב ושמואל דאמרי תרוויהו המחזיר וכו' חייב חטאת ופרש\"י הוא תחילתו וגמרו ונמצא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש אב לכל גומרי מלאכה ולא משום בנין דאין בנין בכלים עכ\"ל קאי לשמואל דס\"ל הכי וכדאמר הכא בפי' דלרב דס\"ל דיש בנין בכלים א\"צ פירוש וק\"ל ואין לומר דאף דאמר רב התם משום בונה הוא בכלי מחדש וכמ\"ש התוס' בדף ק\"ב דרש\"י לא ס\"ל חילוק זה ופשוט הוא בכמה מקומות ושם באותה סוגייא מותיב בש\"ס למ\"ד דלהחזיר מטה של טרסיים שפיר דמי מההיא ברייתא דמחזיר קנה מנורה וניחא ליה דאינהו אמור כי האי תנא והוא רשב\"ג דברפוי שרי ועיי\"ש מ\"ש התוס' ד\"ה רשב\"ג.
וראיתי להריטב\"א בכ\"י מה שכתב כאן ולהיות שם ט\"ס אעתיקם לתקן הלשון וז\"ל אחר שהביא קושית התוס' ותירוצם דההיא דרב ושמואל במהודק ואפי' בלא תקיעה וסבירא להו דיש בנין בכלים וכדאשכחן להו לקמן פ' הבונה ולפיכך במהודק חייב חטאת וכיון דכן ברפוי ס\"ל דאינו כל כך ואפי' בהידוק איסור דרבנן בלחוד הוא וכיון שכן ברפוי שרי לכתחילה וכי תימא דניחוש שמא יתקע דאיכא בתקיעה איסורא דאורייתא הא ליתא דברפוי לא שייכא תקיעה כלל עכ\"ל אות באות ולפי הכתוב אין דבריו מובנים וכצ\"ל ולפיכך במהודק חייב חטאת וכיון שכן ברפוי ס\"ל דאינו כ\"כ חייב אבל איסורא איכא ואינהו ס\"ל כרשב\"ג דאפי' בהידוק איסורא דרבנן בלחוד הוא וכיון שכן ברפוי שרי לכתחילה וכו' והוא תירוץ התוס' ומשמם הוא דכתב הכי וק\"ל.
נחזור לדברי רבינו דפסק כרב דחייב משום בונה ואף דכתב רבינו פ' כ\"ב הכ\"ו דאין בנין בכלים כבר כתב הרב המגיד לעיל ד\"ה וכן העושה דהא דאמרו אין בנין בכלים הוא בכלים שנתפרקו להחזירן אבל העושה כלי מתחילה אין לך בנין גדול מזה וכ\"כ התוס' בסוגיין ד\"ה האי מאן דעייל וכו' וכ\"כ הריטב\"א בכ\"י וז\"ל מאן דעייל שופתא וכו' יש מקשים דהא קי\"ל אין בנין בכלים וכו' ותירצו דהתם בכלי של חוליות שהוא עשוי כבר אלא שנתפרק דסברי בית הלל שאין בחזרת פרקיו משום בנין אבל עושה כלי בתחילתו כגון זה ודאי בנין גמור ולעיל [נמי] אמרינן קרש שנפל בו דרנא מטיל לתוכה אבר וסותמו וההוא [אפי'] כשהקרש תלוש קאמר ולא עוד אלא שאפילו במגבן הוה ס\"ד דיש בו משום בונה אלא שדחו בש\"ס שאין בנין באוכלין [וכו'] וזה פשוט עכ\"ל הרי בפי' דס\"ל דכשעושה כלי מתחילה יש בנין בכלים אלא דמ\"ש בסוף דבריו לא זכינו להבינו דהא ברייתא וש\"ס ערוך הוא דמגבן חייב משום בונה בדף צ\"ה וכן פסק רבינו בהלכה זאת וכל הפוסקים.
והנה יש להקשות לדעת רבינו דס\"ל דאין בנין בכלים שנתפרקו להחזירה וכמ\"ש הרב המגיד וכמו שהביא מפכ\"ב ומדרבנן הוא דאסרו להחזירן משום דמחזי כבונה וכמ\"ש שם א\"כ אמאי אסור בטילטול וכמ\"ש רבינו פרק כ\"ו הי\"א מנורה וכו' אין מטלטלין אותן דהשתא הוי גזרה לגזרה דאי יטלטלנה שמא יחזירנה ומחזי כבונה ויראה אחר ויבנה ובשלמא אי יש בנין בכלים אפילו להחזירן ניחא אבל כיון דס\"ל דאין בנין קשה וראיתי להט\"ז סי' רע\"ט ס\"ק ו' על מ\"ש מרן מנורה וכו' אין מחזירין דחיישינן וכו' ויחזירנה ונמצא עושה כלי שכתב וז\"ל אע\"ג דבסי' שי\"ד (אמר) [אמרינן] אין בנין בכלים שאני הכא דהוי כעושה כלי מחדש עכ\"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו ליתא דהא במיטה של פרקים כתב מרן בסי' שי\"ג ס\"ו ברפויה דשרי לכתחילה ובהדוק פטור אבל אסור והא עושה כלי מחדש ואמאי לא מחייב ואי יאמר דשם בסי' רע\"ט איירי שמא יתקע ויהא חייב חטאת גם זה תימה דהשתא בטילטול אסור שמא יתקע ברפוי שרי אדרבא יותר ראוי למגזר שלא לעשות אפילו רפוי וזה פשוט ואם נאמר דהך דרפויה והדוקה ותקועה ר\"ל לפי המנורה דיש שאינה צריכה הדוקה אלא רפויה ויש שצריך הדוקה ויש שצריך תקועה ורפויה שריא לכתחילה והדוקה פטור אבל אסור אבל בתקועה חייב חטאת וא\"כ מ\"ש דאסור בטלטול שמא יחזירנה היינו בתקועה הנה חוץ דלא כתב כן אלא סתם זאת עוד דא\"כ הו\"ל למרן לחלק איזה אסורה לטלטל ואיזו מותרת דלאו כל מנורות אסירי וכמו שחילק במיטה של פרקים וא\"כ אין מקום לתירוץ זה. ושוב ראיתי שכ\"כ המג\"א שם סי' רע\"ט ס\"ק י\"ד יעו\"ש.
ויש לדקדק עליו דאמאי לא כתב בהדוקה שרי לטלטלה ועוד ראיתי שדבריו סתרי אהדדי ממ\"ש כאן למ\"ש סי' שי\"ג סק\"ו על מ\"ש מרן מיטה של פרקים אסור להחזירה וכתב עליו וז\"ל הטעם דהוי גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש עכ\"ל ודבריו תמוהים דהא האי טעמא הוא דשמואל בדין דתוקע עץ בעין ורב אמר משום בונה ומרן פסק כרב ז\"ל דפסק דחייב משום בונה וכמ\"ש שם ס\"ט וז\"ל התוקע וכו' הרי זה תולדת בונה וכיון דס\"ל דגם במנורה של חוליות יש משום בונה וכמ\"ש הוא בסי' רע\"ט לדעת מרן דהוי כעושה כלי מחדש וא\"כ אמאי כתב משם מכה בפטיש ואף בלתי דבריו שבסי' רע\"ט קשים דבריו שבסי' שי\"ג ממ\"ש מרן כרב ועוד קשה בהא דכתב מטעם דמכה בפטיש דחייב דליתא דלא כתב מרן אלא מיטה של חבלים אסור להחזירה והוי פטור אבל אסור ולא חייב חטאת דדוקא בתוקע חייב חטאת ואולי קאי לתוקע וט\"ס נפל בדבריו. אך קשה מה שהקשיתי לעיל וכן המג\"א כתב חייב חטאת משום דעושה כלי משום דבתוקע יש בנין דדמי לעושה כלי מחדש. ועוד קשה לדברי הט\"ז דמה יענה לרבינו שכתב בפירוש דבהחזרת חוליות של מנורה ליכא חיוב חטאת ואף דמחזי ככלי מחדש ואפ\"ה אסור בטלטול וכדכתיבנא לעיל. ועוד קשה להט\"ז מדברי מרן גופיה שכתב בסי' תקי\"ט כלים שהם וכו' כגון מנורה של חוליות מעמידין ביו\"ט וכו' וה\"ט דאין בנין בכלים אפי' במנורה וכ\"כ הוא עצמו שם והוי היפך דבריו שבסי' רע\"ט שכתב דהוי כעושה כלי מחדש ואין להקשות מאי שנא יו\"ט משבת וכמו שאכתוב לקמן. ושוב ראיתי להרשב\"א בחי' דף ק\"ב וז\"ל בקיצור ולפי\"ז כתב הרמב\"ן וכו' והיינו דגזרינן בפ' כירה במנורה של חוליות ואסרינן ליה אפילו לטלטל גזרה שמא תפול ותתפרק לגמרי ויחזירנה ונמצא עושה כלי לכתחילה עכ\"ל ובזה היה מקום לישב לרבינו אבל קשה כמ\"ש לעיל להט\"ז.
ואין להקשות לרבינו דמאי שנא דבפכ\"ב הכ\"ו כתב אין מחזירין מנורה של חוליות וכו' מפני שנראה כבונה ואילו בהל' יו\"ט פ\"ד הי\"ג כתב כלים וכו' כגון מנורה של חוליות מעמידין אותם ביו\"ט וכו' ואמאי הרי אין בין יו\"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד דשאני יו\"ט דמשום שמחה התירו וכמ\"ש בשיטה מקובצת למס' יו\"ט וז\"ל בדף כ\"ב וב\"ה סברי אין בנין בכלים ואע\"ג דבשלהי פרק כירה אמר דבמנורה של חוליות בין גדולה בין קטנה אסורה דוקא בשבת אסרו ולא ביו\"ט וכו' עכ\"ל ומשום שמחת יו\"ט הוא דשרו וכמו שנראה מדברי הרשב\"א בשבת דף מ\"ז ושוב ראיתי במג\"א סי' תקי\"ט כתב כן ומ\"ש ביו\"ט לא גזרו לפי שאין בנין וסתירה בכלים אינו ר\"ל מכלל דבשבת יש בנין וסתירה דהדין שוה בין בשבת וי\"ט אלא ר\"ל דהיינו טעמא דביו\"ט מקילינן משבת משום דעיקר מילתא ליכא איסורא דאורייתא אלא מדרבנן ומשום שמחת יו\"ט התירו." + ], + [ + "העושה \n נקב וכו' חייב משום בונה. עיין בכ\"מ ויש להקשות דמאי קשיא ליה מהא דריש פרק כ\"ג התם איירי בנקוב כבר אלא דהוסיף לנקוב (שכ\"כ) [כל כך] שהוא עשוי וכו' והיינו כיש אומרים דברייתא בדף קמ\"ו יעו\"ש וא\"כ משו\"ה חייב משום מכה בפטיש שהוא סוף הנקב ולמה שהקשה מהא דבסמוך נ\"ל דשם לא איירי בנקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא אלא בנקב שהוא להכניס או להוציא וכמ\"ש בין בעץ בין במתכת וכו' דמשום בנין ליכא ומשום מכה בפטיש איכא וזה הוא שסיים וכל פתח וכו' אין חייבין ר\"ל האי דחייבתי משום מכה בפטיש לפי דדוקא בפתח שעשוי להכניס ולהוציא הוא דחייב על עשיתו משום בונה ומשו\"ה על העשיה מפטר אבל חייב משום מכה בפטיש כיון דהא מיהא אין צריך עוד מעשה בנקב הזה. והרב פרי חדש תירץ דהתם ליכא שיעור להכניס ולהוציא ומשו\"ה חייב משום מכה בפטיש אבל היכא דאיכא שיעור להוציא ג\"כ חייב משום בונה וקשה דכל שהוא כתב רבינו כאן וכל שהוא כתב בהל' ט\"ז ועוד דאי מהאי טעמא הוא דחייב משום בונה הו\"ל לכתוב כאן כדי שיכנס האורה ויוציא ההבל.
וראיתי להמג\"א סי' שי\"ד סק\"ג תירץ וז\"ל ולי נראה דהכא מיירי בלול שאינה מחוברת לקרקע ולית בה בנין והקשה אחינו החכם המופלג שלמה בן עזרא נר\"ו דהא כתב רבינו במכניס יד הקרדום דחייב משום בונה אף דלא הוי מחובר לקרקע וכן ממ\"ש רבינו בין בבנין בין בכלים נראה דלא שנא בקרקע או אינו מחובר בקרקע וי\"ל דשאני יד הקרדום שהוא בנין ממש דעשה כלי מחדש וכבר ס\"ל לרבינו בנדון כזה דחשיב בנין וכמ\"ש הרב המגיד לעיל הי\"ג אבל כאן איירי דלא עשה כי אם נקב שהוא עשוי הלול כבר ומשו\"ה כדי שיחשוב בנין צריך שיהיה מחובר לקרקע ומ\"ש רבינו בנין אינו ר\"ל שהיא מחוברת לקרקע אלא הוי כגון לול גדול שמטלטל ממקום למקום וקרי ליה בנין לפי שלעולם הוא ע\"ג קרקע אבל כל שמחובר לקרקע חייב משום בונה.
ודרך אגב ראיתי להתוס' ריש דף ק\"ג ד\"ה בשלמא וז\"ל אע\"ג דלא דמי לעושה נקב בלול וכו' דהתם עשוי להכניס ולהוציא מ\"מ מטעם בנין כל שהוא מחייב וכו' עכ\"ל והקשה החכם השלם יעקב איש תם דא\"כ הא דפרק חבית דף קמ\"ו דנראה דוקא פתח שהוא עשוי להכניס ולהוציא הוא דמחייב לא הוי לא כרב ולא כשמואל דאילו לשמואל הא כתבו התוס' לעיל ד\"ה לול דלא ס\"ל הכי ולרב הא כתבו הכא דבנין כל שהוא חייב ולא צריך הוצאה ולי לא קשיא דלעולם כו\"ע מודו דכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא לאו פתח ועד כאן לא כתבו התוס' לעיל דלא ס\"ל לשמואל אלא בלול דלא חשיב ליה להכניס ולהוציא משום דמחמת דמכניס אויר הוא דמוציא הבל דלאו הוצאה מקרי דהאויר שנכנס הוא דאינו מניח עפוש הזוהמא אבל בענין אחר דאיכא הוצאה כגון במפיס מורסא דמכניס אויר ומוציא ליחה חייב כמ\"ש התוס' בריש שבת דף ג' ד\"ה ומפיס מורסא יעו\"ש ורב ג\"כ מודה בהא דכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא דלאו פתח ברם היינו דוקא בפתח שהוא עשוי לכך דוקא שיהיה פתוח ולא אדעתא למלאות כגון קודח שהוא עשוי למלאות ברם שאינו עשוי למלאות לאו מתורת פתח מחייב אלא משום בנין כל דהו שדרך הבונים הוא כן שקודחין להשים המסמר וחייב משום בנין וזהו שכתבו התוס' מ\"מ מטעם בנין כל שהוא מחייב וזה פשוט." + ], + [], + [ + "המכה \n וכו'. עיין לעיל הי\"ד." + ], + [ + "המפיס \n שחין בשבת וכו'. ואם להוציא הליחה הרי זה מותר. הכי איתא בשבת דף ק\"ז אמר שמואל כל פטורי שבת פטור אבל אסור לבר מהני ג' דפטור ומותר חדא הא וכו' ואידך המפיס מורסא וכו' ואידך הצד נחש וכו' ובע\"ב שם איתא על מתני' דהצדן לצורך חייב מאן תנא אמר רב יהודה וכו' ר' שמעון היא וכו' איכא דמתני לה אהא המפיס וכו' ואיכא דמתני לה אהא הצד נחש וכו' ע\"כ ואילו איכא דמתני לה אהא ישב האחד על הפתח ומלאהו ובא השני וישב בצדו אעפ\"י וכו' והשני פטור מאן תנא ר\"ש היא לא קאמר משום דבהא אפילו ר\"י מודה דהא לאו מלאכה עשה כי היכי דלחייב משום מלאכה שאצ\"ל דהא ניצוד ועומד הוא אלא דמשמר והוא שומר את ביתו ואפילו ר\"י הוי וא\"כ קשה על מ\"ש הר\"ן סוף פרק האורג על הנך ג' דאמר שמואל וז\"ל והנך ג' אמר בפ' שמונה שרצים דאתיין כר\"ש וכו' וכמ\"ש בפ' המצניע וליתא וכמ\"ש מהש\"ס ואין להקשות דא\"כ דהא דישב השני פטור לכו\"ע משום דליכא מלאכה א\"כ אמאי צריך שמואל להביא ראיה דפטור ומותר מסיפא דמתני' והא בלא\"ה ליכא מלאכה משום דזה השמיענו סיפא דמתני' דדמי לנועל את ביתו דלא נימא דזה הוי צידתו ומשו\"ה הביא מהסיפא וכך הסברא נותנת וק\"ל." + ], + [ + "המסתת \n את האבן כל שהוא חייב וכו'. וכתב הרב המגיד כבר הזכרתי זה למעלה ולא ראיתי לא למעלה ולא למטה שהביא זאת המימרא אלא הנך ב' מימרות שופתא בקופינא דמרא ולול ואדרבא באותן פסק כרב ובהך כשמואל.", + " המצדד\n את האבן ביסוד הבנין וכו' חייב משום מכה בפטיש. עיין בש\"ס ותוס' שם שמחקו משום מכה בפטיש והאמת איתם ורבינו לא הרגיש בדבריהם ולא ידעתי למה.", + " הלוקט\n יבולת וכו'. ועיין מ\"ש מרן כוונתו לפרש בדברי רבינו הכי והוא שיקפיד ר\"ל במתכוון אבל אם הסירן דרך עסק בלא מתכוון הרי זה פטור ולא שנא אי מקפיד ללובשו הכי או לא דאפי' שאינו מקפיד ללובשו הכי כל שמסירן בכוונה חייב ומ\"ש נראה מדברי רבינו הוא ממ\"ש והוא שיקפיד ואח\"כ אבל אם הסירן דנראה דהוא דבר והפוכו דכיון דדרך עסק הוא שלא בכוונה והוא שיקפיד הוא בכוונה וכ\"כ בב\"י יעו\"ש ולענ\"ד דבריו תמוהים דמי הכריחו לזה אחר דהפי' הפשוט דאי קפיד עליו מסירן בכוונה ברם כשאינו מקפיד עליו וחזינן דלוקטן ודאי שהוא כמתעסק וזהו שכתב והוא שיקפיד ר\"ל הך דמחייבינן הוא כשמקפיד ומחמת זה לוקטן בכוונה אבל אם אינו מקפיד אלא שהסירן דרך עסק הרי זה פטור.
ועוד קשה בדברי מרן הן בלשון זה הן בלשון שאחריו דאיך נאמר דאם הסירן בכוונה אעפ\"י שלא היה נמנע וכו' חייב והא בש\"ס דף קמ\"ז הביא עובדא דעולא איקלע לפומבדיתא חזא רבנן וכו' אמר ר\"י נפוצו וכו' אנן לא קפדינן מידי וכן עובדא דאביי יעו\"ש ופסקו רבינו בדין שאחרי זה הרי דכל דלא קפיד ללובשו הכי שרי להוציאו אפי' בכוונה ולדעת מרן חייב ומה בין זה לזה דהוא נסתפק אי יפרש רבינו גם בדין שאח\"ז כמו בהך דינא והא אי יפרש רבינו כן איך כתב רבינו דכל דלובשו הכי שרי לכתחילה ועובדא דאמוראי דעבדו לכתחילה והוא פלאי ובדברי רבינו י\"ל גם מ\"ש בדין זה כתב אבל אם הסירן דרך עסק הרי זה פטור אבל אסור ובדין טלית חדשה כתב מותר ואולי יש לחלק בין הא דיבולת שהוא מעשה גמור למנער דלאו מעשה גמור ועיין בכנסת הגדולה סי' ש\"ב הגהות ב\"י אות ב'.", + " המנער\n טלית חדשה וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד פי' דכיון דלא קפיד הוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה ושרי והוי כפי' הערוך שהביאו התוס' דף ק\"ג ד\"ה לא צריכא יעו\"ש ועיין במ\"ש מרן בדין זה ובמ\"ש לעיל בסמוך." + ], + [ + "הצד \n דבר וכו'. הכי איתא בשבת דף ק\"ו תנן התם אין צדין דגים וכו' יעו\"ש וכתב רש\"י מתני' דקתני צפור לבית לא בצפור דרור עסקינן שדרכה לדור בבתים כבשדה (ונשמט) [ונשמטת] מזוית לזוית עכ\"ל פי' לעולם דמחלקינן בין מקורה לאינו מקורה ומתני' דבבית אפילו מקורה לא הוי צידה היינו צפור דרור שאינה מקבלת מרות וכן משמע הלשון דרבה בר רב הונא דקאמר הכא בצפור דרור דר\"ל הכא דוקא וכן נראה מדלא קאמר אלא כנראה דאזיל עם ההיא תירוצא דלעיל וארווחנא ג\"כ דלפי\"ז לא משוינא פלוגתא בין ר' יהודה וחכמים דאינהו איירו בצפור דרור ומשו\"ה למגדל דוקא אבל בשאר עופות יש הפרש בין ביבר גדול לקטן ולא פליגי אלא בחיות ועיין להחידושי הלכות פ' אין צדין דף כ\"ד מ\"ש על דברי רש\"י אלו שכתבן שם ואף לפי מ\"ש החידושי הלכות שם לדעת התוס' דפי' בההיא דאמר שם בש\"ס ה\"ד מחוסר צדה דאמר הבא מצודה ונצודינו דמיירי בעופות דלפי פירושם לא קאי האי תירוץ דמחלק בין ביבר מקורה לאינו מקורה אלא דאיכא לפלוגי בין הברייתות אם יש שיעור או לא היינו דרב יהודה דאמר הבא מצודה ונצודנו מחלק בין הברייתות בקטן לגדול אבל לעולם רבה בר רב הונא דאמר לעיל הכא בצפור דרור עסקינן הוא בחילוק דמקורה לאינו מקורה.
והוצרכתי להכריח כן לפי שראיתי בשיטה מקובצת ליו\"ט כתב וז\"ל הכא בצפור דרור וכו' פי' הא דקאמר צפור למגדל ולא לבית וברייתא נמי דקתני אין צדין דמשמע אפי' בבית מיירי בצפור דרור שיודעת להשמט בזויות הבית ועדיין היא מחוסרת צדה ומתני' דתני צדין בשאר עופות ולעולם בבית מקורה וכו' עכ\"ל וכבר הכרחנו דהאי תירוץ קאי עם החילוק דמקורה לאינו מקורה.
ואגב ראיתי מ\"ש על הערוך שם וז\"ל שאינה מקבלת מרות פי' שאינה מקבלת שררה ואדנות משום אדם שאינה יראה לדור בבית ותמהני על הערוך שפי' צפור דרור אינה מקבלת מרות שאינה מצויה בישוב שלא יתפשנה אדם ואם יתפשנה חונקת עצמה והכא אמר שדרה בבית כבשדה וצ\"ע עכ\"ל. ולענ\"ד נראה דכונת הערוך ז\"ל במ\"ש שאינה מצויה בישוב ר\"ל שאין לה דירה קבועה בישוב כמו שאר העופות אלא לעת הצורך המה באים ואח\"כ הולכים למרחוק והיינו שלא יתפשנה אדם ואם יתפשנה חונקת עצמה וז\"ש בש\"ס שאינה מקבלת מרות שהיא כעסנית ואפי' כפעם בפעם שבאה בבית ורוצים לתופשה היא יגעה בכל מאמצי כחה להנצל עצמה ומ\"ש שדרה בבית כבשדה ר\"ל כמו שאי אפשר לתופשה בשדה כך בבית מחמת דעזה כמות לה התפישה ויגעה הרבה שלא להתפש.
ונבא לדברי רבינו במ\"ש או שהפריח את העוף וכו'. ועיין מ\"ש הלח\"מ ומה שיש לתרץ כבר קדמני הט\"ז סי' שט\"ז וראיתי לרבינו בפי' המשנה שכתב והלכה כחכמים וכמו שפי' רשב\"ג ובפירוש המשנה דפ' אין צדין כתב והלכה כרשב\"ג כנראה דפליג אחכמים וי\"ל על פי מ\"ש הרב המגיד פ\"ב מהל' יו\"ט ה\"ז והלח\"מ שם וכן פרש\"י בפי' הראשון בפ' אין צדין ד\"ה השתא דאתית וכו' אלא דלרש\"י לפי' הזה פליג אכולה דינא דת\"ק ולרבינו לא פליג אלא אדגים דוקא אבל בחיה ועוף לא ומשו\"ה בשבת דלא נזכר דגים אלא חיה ועוף כתב והלכה כחכמים וכמו שפי' רשב\"ג אבל בביצה דהוזכר דגים בדברי ת\"ק ורשב\"ג פליג עליה כתב והלכה כרשב\"ג. ודרך העברה ראיתי להפר\"ח הל' יו\"ט סי' תצ\"ז שהביא הכרח לרבינו דס\"ל דלא פליג כלל רשב\"ג מדבריו דהלכות שבת ולא זכר שר דבריו במס' ביצה וכעת אין הספר מצוי בידי." + ], + [], + [], + [], + [ + "צבי \n וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד משם הרמב\"ן והרשב\"א ומה שתירצתי בזה ראיתי כן להרב יד אהרן נר\"ו סי' שט\"ז וע\"פ דברי הרמב\"ן ז\"ל אלו יתורץ מאי דקשיא לי זה ימים רבים בקוראי בבית אל שו\"ע סימן שט\"ז בדברי ההגה והם דברי בעל התרומה הביאם הטור שם וז\"ל כתב בעה\"ת שאסור לנעול בשבת התבה שיש בו זבובים אלא יתן בו שום דבר וכו' בענין שיוכלו לצאת וכו' וקשיא לי דהא תני במתני' הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו והכא נמי נועל תבתו לשומרו וע\"פ דברי הרמב\"ן אלו י\"ל דדוקא כשלא נודע שהיה שם צבי כלל אלא אחר שנעל אבל קודם אסור ונדון בעה\"ת כבר רואה הזבובים קודם נעילת התבה ודוק." + ] + ], + [ + [ + "השוחט \n חייב ולא שוחט בלבד וכו'. וכתב הרב המגיד שבת דף ע\"ה שוחט משום מאי מחייב ואמר שמואל משום נטילת נשמה עכ\"ל וכתבו התוס' לאו אשוחט דמתני' קאי דההוא פשיטא דלא הוי אלא משום נטילת נשמה דצובע תנן בהדיא במתני' אלא אשוחט דעלמא קאי עכ\"ל. פי' לפירושו דודאי מאי דמחייב משום צובע הוא כדאמר רב דניחא דליתווס בית השחיטה דמא וליתו ליזבנו מיניה נמצא דיש הפרש בין כשהוא לעצמו לכשהוא למזבן והשתא הכי מתפרשין דבריהם דודאי לאו אשוחט דמתני' קאי דבהדיא תנן במתני' צובע וא\"כ מוכרח דשוחט דמתני' היינו בשוחט לעצמו דלא שייך צובע וכי בעי בש\"ס אשוחט דעלמא קאי דהיינו בשוחט למכור." + ], + [ + "רמשים \n וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד על שם הרמב\"ן בעד רבינו ומה שחלק עליו ואין להקשות לדעת הרמב\"ן דיש ב' מיני פרעוש מאי מקשה בש\"ס והרי פרעוש דפרה ורבה דתניא הצד פרעוש ר' אליעזר מחייב וכו' אימא דאותו פרעוש שאינו פרה ורבה דא\"כ אמאי פוטר ר' יהושע מכלל דאסור והא לדעת הרמב\"ן זה מותר גמור לכו\"ע ואיך יאסור ר' יהושע וק\"ל.
וראיתי להמג\"א סי' שט\"ז ס\"ק כ' דברים תמוהים שכתב בעד הרב המגיד שהבין בדעת רבינו שמ\"ש אבל תולעים וכו' פטור הוא מותר ולאו דוקא וליתא דלא כתב כן הרה\"מ ומ\"ש משם הרמב\"ן בעד רבינו ולא פטרו וכו' כגון כנה וכו' וכן תולעים וכו' לאו כלום הוא וכמו שהוא פשוט א\"צ לכותבו ומה גם דרבינו כתב בריש פרק א' דכל מקום שכותב פטור הוא אבל אסור ואיך נאמר דכאן לאו דוקא אחר שדקדק לכתוב פטור ובכנה כתב מותר וודאי יש חילוק בין כנה לתולעים כמ\"ש הלח\"מ.
והלח\"מ כתב וז\"ל צ\"ל לפי דברי רבינו והרמב\"ן שמ\"ש בש\"ס והרי פרעוש דפרה ורבה ר\"ל [דהוי] כמו פרה ורבה וכו' והזכיר להרמב\"ן ג\"כ משום דקשיא ליה אמאי לא הקשה כן הרמב\"ן לרבינו וקאמר דמפרשי הש\"ס הכי ומשו\"ה לא קשיא ליה וזה יאמר הרמב\"ן בעד רבינו ברם איהו לא ס\"ל הכי וק\"ל.
וראיתי עוד סברא ג' בהא דפרעוש הביאו התוס' בדף י\"ב משם הרב יוסף ד\"ה שמא וז\"ל פי' הרב יוסף דכנה היינו שחורה הקופצת דכתיב והך את עפר הארץ ודרך שחורה הקופצת לצאת מן הארץ ובזאת הוא דנחלקו רבנן אבל פרעוש היא הכנה הרוחשת וחייב עליה אפי' לרבנן ועיי\"ש מה שהקשה לו ר\"ת ועוד הקשה לו מלקמן דף ק\"ז דפרעוש הוא פרה ורבה וכנה הרוחשת אינה פרה ורבה וכו' יעו\"ש וקשה לר\"ת למה לא הקשה עוד להרב יוסף מהך סוגייא דדף ק\"ז קושיא אחרת דלפי דברי הר\"י דפרעוש היא הכנה הרוחשת א\"כ איך תני בברייתא הצד פרעוש בשבת ר\"א מחייב והא כנה אינה מחוסר צידה שאינה קופצת לכאן ולכאן ואיך יחייב ר\"א.
וכתבו התוס' בסוגיין ד\"ה הצד את הפרעוש וכו' ואומר ר\"י בשם הרב פורת דאפ\"ה אם נושך האדם מותר ליקחנו ולהשליכו פי' דבריו דהיינו שהוא על בגדו מבפנים שנוגע על בשרו שכן דרכם שיושבים על הבגדים ולא על הבשר וחושש שמא ינשכנו דודאי בהיותו שם נושכו דזה דרכו בזה שרי ליקחנו אבל וכו' מבחוץ אסור דאינו ירא שינשכנו וא\"כ מה שכתב אם נושך לאו נושכו ממש אלא מחמת שהוא בגדו מבפנים נוגע בבשרו דודאי נושכו שרי וכן מדוקדק בלשון הרא\"ש שהביא מהרב ר' פורת גופיה וז\"ל דהא דצדן אסור היינו על גבי קרקע או ע\"ג בגדיו מבחוץ אבל אם הוא על בשרו ונושכו מותר ליקחנו וכו' פי' אם הוא על בגדיו מבחוץ הוא אסור לפי שאינו יכול לנשכו אבל אם הוא על בשרו דהיינו מבפנים ונושכו כלומר דודאי נושכו שרי וא\"כ ע\"פ האמור לא קשה דיוקא אדיוקא כמ\"ש הב\"י סי' שט\"ז ולענ\"ד נכון." + ], + [], + [ + "ואם \n דרסן לפי תומו. וכתב הרב המגיד ופירשו הרמב\"ן והרשב\"א [וכו'] ואע\"פ שרבינו פסק כר' יהודה כפי' הזה נראה מלשונו ושלא כדברי רש\"י עכ\"ל וכעת לא ראיתי היאך משמע מפי' רבינו שמפרש דלא כרש\"י והלח\"מ כתב וז\"ל טעמו דדעת רבינו דהכא משום פקוח נפש התירו דומיא דלעיל פי' דכשם דבדין דבשאר כל המזיקין אם היו יושבין במקומן אסור וכו' והו\"ל למימר חייב א\"א דס\"ל דכל שהוא פקוח נפש התירו קצת מחיובו דהו\"ל לחייב ואסר וכאן בדרסן לפי תומו הקל עוד דאפי' במתכוון שרי כיון שהוא לפי תומו אך קשה דאי ממ\"ש רבינו לעיל אסור אינו הכרח דכתב אסור לאפוקי ממ\"ש מותר להורגה אבל לעולם חיובא ג\"כ איכא וכמו שקדם בפ\"א דכל מלאכה דאצ\"ל חייב ומדוייק לשון רבינו שכתב ואם דרסן לפי תומו כפרש\"י.
עוד כתב הרב המגיד על דברי רש\"י וז\"ל ונראה מדבריו שלא התירו אלא משום דבר שאינו מתכוין וכר\"ש עכ\"ל וקשה טובא דרש\"י סיים הואיל ולא נתכוון דדבר שאינו מתכוון לר' יהודה מדרבנן הוא ולענין מזיקין לא גזור והנראה דלא היה בגירסתו סיום זה ושוב ראיתי להרשב\"א בחידושיו שכתב וז\"ל פרש\"י ז\"ל שאינו צריך להזהר ממנו שלא ידרסנו אלא דורסו לפי תומו נראה מדבריו שלא התירו אלא משום דבר שאינו מתכוון וכר\"ש עכ\"ל הרי דלא היה גורס כן ומוכרח הוא דסיום זה לאו דסמכא הוא ואיזה תלמיד כתבו ממה שהקשה הריטב\"א בחי' לשבת כ\"י על סיום רש\"י זה ממ\"ש בפ' ר' אליעזר דמילה דף קל\"ג וז\"ל אמר מר בשר אף על פי שיש שם בהרת וכו' הא למה לי קרא דבר שאינו מתכוון הוא ומותר אמר אביי לא נצרכה אלא לר\"י דאמר דבר שאינו מתכוון אסור וכו' ואי איתא דדבר שאינו מתכוון לר\"י מדרבנן קרא אתי לדרבנן והצריך עיון.
והנה קודם ראותי דברי הרב המגיד והרשב\"א אלו חשבתי דרכי לישב דעת רש\"י ז\"ל דמ\"ש בש\"ס התם דבר שאינו מתכוון היינו מלאכה שאצ\"ל דלר\"י חייב ולר\"ש פטור וקרי ליה למלאכה שאצ\"ל דבר שאינו מתכוון דגם הכי מקרי וזה מוכרח לפי שאותו נדון דבהרת היא משצ\"ל לפי דהא מיהא מתכוון לקוץ הבהרת אלא שאינו צריך לגוף הבהרת ולא דמי לדבר שאינו מתכוון שהוא ספק אם יעשה האיסור או לא וכמו שמשמע מדברי רבינו ריש פרק א' יעו\"ש וא\"כ איך קאמר בש\"ס דבר שאינו מתכוון אלא דלאו בדוקא נקט הכי וא\"כ אין משם קושיא לרש\"י אבל מ\"מ קשיא אנה מצא רש\"י כן דס\"ל לר\"י דדבר שאינו מתכוין אסור מדרבנן לכן נראה דגירסת הרה\"מ והרשב\"א ז\"ל נכונה ומ\"מ אפי' יהיו דברי רש\"י לא קשה קושית הריטב\"א וכדכתיבנא.
ואחרי כותבי הרצתי דברי אלה להחכם שלם עמיתנו הוא מהרי\"א ז\"ל ואמר לי דמה שאמרתי לתרץ בעד רש\"י לפי נוסחת הריטב\"א מההיא דשבת אי אפשר ממ\"ש ביומא דף ל\"ד ע\"ב גבי הא דתניא עשישיות של ברזל היו מחמין מערב יוה\"כ וכו' והקשו עלה והלא מצרף אמר רב וכו' אביי אמר אפי' תימא שהגיע לצרוף דבר שאינו מתכוון מותר ומי אמר אביי הכי והתניא בשר וכו' והוינן בה קרא למה לי ואמר אביי לר' יהודה דאמר דבר שאינו מתכוון אסור וכו' הרי דמדמה ההיא סוגיא לדבר שאינו מתכוון ממש ולמה שהבאתי מדברי הרב המגיד והרשב\"א דלא גרסי הך סיומא בדברי רש\"י אמת שהטבתי לראות ושכן נראה מדברי רש\"י ז\"ל דהתם ביומא דף הנזכר דלא ס\"ל כמ\"ש התוס' ד\"ה הני מילי דאינהו כתבו דלדעת ר\"י בשבת דבר שאינו מתכוון אסור מדרבנן דמלאכת מחשבת אסרה תורה והיינו כמ\"ש רש\"י כאן כמ\"ש הריטב\"א אלא ודאי דליכא להאי סיומא אלו דבריו.
והנה למ\"ש למדחי לדברי מההיא דיומא י\"ל דגם התם הוי משצ\"ל והרי זה דומה למ\"ש רבינו פ\"א ה\"ז וז\"ל כל העושה מלאכה אע\"פ שאצ\"ל חייב כיצד הרי שכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או לפתילה [וכו'] מפני שהכבוי מלאכה [וכו'] ואע\"פ שא\"צ לגוף הכבוי וכו' הרי זה חייב אף כאן זה שמכבה הגחלת של ברזל ואינו מכוון לגוף הכבוי דהיינו לצרפו אלא לחמם המים הוי משאצ\"ל וזה מוכרח ממאי דמדמה לה בש\"ס לההיא דבשר דאי אפשר לומר דהוי דבר שאינו מתכוון. וכעין זה ראיתי להלח\"מ ז\"ל פ\"ב דהלכות [עבודת] יה\"כ ה\"ד ובאופן אחר וז\"ל ונראה דרבינו מפרש דהך צרוף דעשישיות הוי פסיק רישיה דא\"א שלא יצרף ויש הכרח לזה מדמדמה משצ\"ל [וכו'] וכדכתיבנא וע\"פ זה אין מקום גם למה שהכריח (דף ל\"ג) [דלא גרסינן] ברש\"י ז\"ל כמ\"ש הריטב\"א משום דבאיסור דאורייתא חייב אבל בדרבנן אסור אבל דבר שאינו מתכוון אף בדאורייתא אסור משום דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וכמ\"ש התוס' ומודה להם וא\"כ אדרבא מצינו מקום לרש\"י היכן מצא כן." + ], + [ + "ואין \n עיבוד באוכלין. וכתב המל\"מ וז\"ל ודע דבפ' הקומץ רבה דף כ\"א דריש בברייתא תקריב מלח ואפי' בשבת וקשיא לי דלמאי אצטריך קרא והלא ליכא איסור תורה במליחת בשר דהא קי\"ל אין עיבוד באוכלין וכו' עכ\"ל והביא משם מוהר\"י אלפאנדארי ב' תירוצים האחד יתכן לדעת רבינו על פי מ\"ש המל\"מ פ\"א מתמידין ומוספין ה\"ג בד\"ה ודע דהיכא שנפסלו יעו\"ש אך התירוץ הב' לא יתכן לדעת רבינו שהרי כתב רבינו הל' מעשה הקרבנות פ\"ה ופ\"ו ופ\"ז דאינו מולח כי אם האמורים וכן נראה ממ\"ש רבינו בפ\"ה מהל' איסורי מזבח הי\"א ואין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח וכו' יעו\"ש ועוד אפי' לדעת הרא\"ה אי אפשר התירוץ הזה דכיון דהיה אוכל העור ג\"כ ליכא עיבוד ולמה לי קרא ועיין במוצל מאש שאצל רב יוסף מ\"ש עוד בזה." + ], + [ + "הדורס \n על העור ברגלו וכו' הרי זה תולדת מעבד וחייב. וכתב הרב המגיד זה נראה מההיא דפ\"ק דיו\"ט גבי נותנין את העור לפני הדורסן וכו' פי' דהתם פליגי אי יכול ליתנם לפני הדורסן דב\"ש אסרי וב\"ה מתירין כיון דהוא (שאינו) [אינו] עושה כלום אלא דהעם דורסן מכלל שאם הוא עושהו הוי תולדה וחייב.", + " וכן\n השף בידו על העור [וכו'] חייב וכו'. הנה פי' זה שפי' רבינו הוא דלא כפי' רש\"י ור\"ח שהביאו התוס' שם דף ע\"ה דרש\"י פי' השף בקרקעית הבנין ור\"ח פי' דשף העור על העמוד כדי להחליקו כנראה דלאו בידו הוא וראיתי בהגהות מיימוני שכתבו והתוס' בשם ר\"ח כרבינו המחבר וכו' וע\"פ האמור ליתא ושוב ראיתי להריטב\"א בכ\"י שהביא על שם ר\"ח כפי' רבינו וא\"כ מ\"ש התוס' משם ר\"ח ר\"ל שהוא בידו אלא שהוא ע\"ג העמוד שהוא חלק וכך הוא פי' התוס' דשף העור על העמוד כדי להחליקו במה שהוא דרכו שהוא בידו ועיין להרב המגיד דאפשר לפרש כן בדבריו ולהפר\"ח בנימוקיו על רבינו מ\"ש על דברי הרה\"מ." + ], + [ + "הנוטל \n קיסם של עץ וכו' חייב. עיין להרב המגיד שהביא הש\"ס דביצה ובינותי בספרים וראיתי להרב לשון למודים נדפס כעת בחלק או\"ח סי' ק\"ס דף ע\"ט כתב בתוך דבריו וז\"ל ומוכרחים אנו לידחק בדוחקים הללו לדברי התוס' דשבת דף קמ\"ו ובעירובין דף ל\"ד יעו\"ש הרי מפורש יוצא דלרבנן נמי צריך לאוקומי במוסתקי עכ\"ל ואשתמיטתיה מיניה מאי דס\"ל לרש\"י אין בנין וסתירה בכלים נגד דעת התוס' יעו\"ש בשבת דף ע\"ד ע\"ב גבי חביתא ותנורא וחלתא. והתוס' מאי דהוצרכו לומר דגם לרבנן צ\"ל במוסתקי הוא מכח דס\"ל יש בנין וסתירה בכלים ואף גם לדעת התוס' שכ\"כ אין פי' הש\"ס כמ\"ש הוא אלא לדידן דקי\"ל יש בנין וסתירה בכלים כי היכי דליתי רבנן כהלכתא מוקמינן במוסתקי כי היכי דמוקי לה לר\"א וש\"ס בביצה לא קאי בהא דיש בנין וסתירה בכלים ועיי\"ש בדבריהם היטב ושוב ראיתי בס' ראשון לציון מס' ביצה דרך בדרך זו שדרך מהר\"א חאקו ז\"ל ולמה שהקשה הרה\"מ עיין בס' חנן אלהים דף קט\"ז." + ], + [], + [ + "הכותב \n על מנת לקלקל העור חייב וכו'. ויש להקשות דכיון דכל כונתו הוא לקלקל למה [לא] אזלינן בתר כונתו דומה למה שפסק רבינו דמקלקל ע\"מ לתקן דהיינו קורע בחמתו כיון דכונתו לתקן אף שהוא מקלקל חייב וי\"ל דלעולם אזלינן בתר הצד דאיכא חיוב בין בכונה בין במעשה וגבי מקלקל דחייב אזלינן בתר מחשבה וכאן בתר מעשה." + ], + [ + "הכותב \n אות כפולה כמו דד וכו'. וכתב הרב המגיד וכר' יהודה וכו' פי' משמיה דרביה דאילו לר\"י שם בגמרא דוקא שם משמעון יעו\"ש. וראיתי במרכבת המשנה משם מהר\"י הכהן הקשה וז\"ל ומיהו קשיא לי על רבינו טובא דאמאי פסק כר\"י דברייתא דלא כת\"ק דמתני' דקתני בין משם אחד בין מב' שמות ופרש\"י [ז\"ל בין משם אחד שתיהן אלפין] ועל כרחך לומר כן מדקאמר בין משם אחד וכו' יעו\"ש ואחרי נשיקת ידיו ורליו לא קשה והוא דשאני ת\"ק דאיירי בשרצונו שלא לכתוב אלא אותיות אלו לא כן בר\"י ורביה דאיירו בשרצונו לכתוב אותיות אלו עם שאר אותיות כגון שמעון ולא כתב אלא שם שכיון דלא עשה כמחשבתו דוקא אי הוי שם לר\"י או איכא פי' במלה אף שהן אותיות דומות כגון גג וכו' לרביה דר\"י חייב ופסק כרביה ולא הוי היפך ת\"ק." + ], + [ + "הכותב \n אות אחת וכו' והמתכוון לכתוב חי\"ת וכתב ב' זיינין וכו' ופטור. כצ\"ל. וראיתי בס' חנן אלהים דף קט\"ז כתב משם מהרה\"ג שהגיה הכי וכתב שני זיינין וכו' בשאר אותיות חייב עכ\"ל והיינו חילוק הש\"ס הא דבעי זיוניה הא דלא בעי זיוניה ועיין מה שהקשה ע\"ז מהרח\"א ז\"ל. ולענ\"ד א\"צ להשיב עליו כן דהא בלא\"ה אי אפשר ליאמר זה שהרי רבינו גופיה פ\"ז דספר תורה ה\"ט כתב דתגין אינו אלא למצוה מן המובחר ואפי' אם לא עשאן כשר וא\"כ אי עשה שני זיינין בשבת בלא תגין למה לא יתחייב אלא צ\"ל פטור לכולן וכמ\"ש. ולמאי דאינו מחלק רבינו בין בעי זיוניה ללא בעי נלע\"ד דכיון דהוא פסק כר\"ש בהי\"ג דמגיה אות חי\"ת ועשאה ב' זיינין דחייב והיינו בלי תגין וחיליה לפסוק כן כמ\"ש הרב בחנן אלהים שם דכיון דאמר כתב אות אחת והשלימו לספר חייב וכן פסק רבינו ולדברי רבינו גם באמצע הספר חייב משו\"ה פסק כר\"ש והשתא לר\"ש אי אפשר לתרץ לרומיא דהתוס' עם מתני' כמו' שתירצו בש\"ס הא דבעי זיוניה וכו' וכמ\"ש רש\"י דא\"כ הוי סותר לדר\"ש וא\"כ ר\"ש יתרץ לרומיא הכי דברייתא דתני נתכוון לכתוב אות אחת ועלו בידו ב' חייב כגון דנתכוון לכתוב ב' אותיות איזה מהן שיהיו אלא שעכשיו היה רוצה האחת ועלו בידו ב' ומשו\"ה חייב דהא מיהא עשה ב' וככוונתו ובמתני' איירי בנתכוון לכתוב חי\"ת בדוקא ועשה ב' זיינין פטור דלא נעשה כוונתו.
ומה שהקשו התוס' דא\"כ מאי אריא וכו' אפי' נתכוון לכתוב זיין אחד וכתב שני זיינין פטור וכו' י\"ל דאה\"נ אלא שדרך הקרוב לטעות הוא הן דבמקום חי\"ת כותב ב' זיינין וכמ\"ש רש\"י ז\"ל וז\"ל ודלג הקולמוס ולא נראה הגג של חי\"ת אלא ב' הרגלים ונראה כב' זיינין עכ\"ל ובברייתא דנקט הטעות דבמקום אות אחד כתב ב' היינו משום דאיירי באדם דאין מגמתו לכתוב אלא שתי אותיות איזה שיהיו משו\"ה טעה וכתב כן אבל כשרוצה בדוקא אות זה לא יבא לטעות ורבינו לא פסק האי תוספתא וכדפירשנו משום דאיהו פסק בה\"י דדוקא בדד תת חייב שיש להם כונה ולא ימנע א\"צ להביא הך ברייתא ודוק." + ], + [ + "לקח \n גויל וכיוצא בו וכו' וכתב אות שניה במדינה אחרת במגילה אחרת חייב. אבל הרשב\"א ז\"ל בחי' כתב וז\"ל פי' כתב אות אחת במגילה בטבריה ואות אחת באותה מגילה בצפורי חייב וט\"ס איכא וצ\"ל ואות אחת במגילה אחרת וכן כתב בחי' הריטב\"א כ\"י (כתב יד) שהוא הולך בעקבי הרשב\"א." + ], + [], + [], + [ + "אבל \n הכותב וכו'. פטור. עכ\"ל. ויש להקשות למה לא חילק כמו שחילק בתוספתא מעלי של זית לשאר עלים וז\"ל התוספתא על עלי [עלה] של זית על עלי דלעת על עלי חרוב על כל דבר של קיימא חייב על עלי חזרין על עלי כרישין על עלי בצלים על עלי ירקות פטור וכן מתניא לענין גט הביאה הרב המגיד פ\"ד מגרושין ה\"ז וי\"ל דכבר כלל זה במ\"ש על עלי ירקות ועל כל דבר שאינו עומד אלא דקשה דהוה ליה לאשמועינן איזה עלין מתקיימין וכדתני בתוספתא ויש ליישב." + ], + [ + "אבל \n המשרט על בשרו צורת כתב פטור. נתקשה החכם המופלג שלמה בן עזרא נר\"ו דהאי דכתב רבינו הוי היפך מ\"ש פ\"ד מגרושין ה\"ד וז\"ל חקק הגט על ידו של עבד בכתובת קעקע וכו' הרי זה מגורשת ואי כאן פטור בשבת נמצא דלא הוי כתיבה והיאך הוי כתב לענין גט ולא קשה מידי דכאן בשבת לא איירי בכתובת קעקע אלא בשריטה לחודה שמשרט על בשרו וכתובת קעקע הוא שאחר שמשרט על בשרו ממלא מקום השריטה בחול או דיו או שאר צבעונים הרושמין וכמ\"ש רבינו פי\"ב דע\"ז הי\"א יעו\"ש וא\"כ כאן בשבת דאיירי רבינו בשורט לחוד כתב דלא הוי כתב כיון דאין דרך בני אדם לכתוב כן וכמ\"ש בש\"ס וכי מביאין ראיה מן השוטים לא כן בכתובת קעקע דממלא השריטה בדיו וכיוצא דהכתיבה הוי מהדיו וכיוצא חייב ולא מכח הקעקוע הוא דהוי כתיבה אלא מכח הצבע ואם כן בגט דקאי בכתובת קעקע חשיב שפיר כתיבה ולא כתב רבינו דין כתובת קעקע הכא בשבת ודין שריטה בגט לפי דמה שמוזכר בש\"ס מעתיק רבינו כל אחד במקומו ואף אחר שאמרתי לו תירוץ זה עדיין החזיק בקושיא ואמר דאינו תירוץ.", + " המעביר\n דיו ע\"ג סקרא חייב וכו'. והקשה הרב מקראי קדש דף ק\"ד וז\"ל וא\"ת בגיטין דף י\"ט בעי ריש לקיש מר' יוחנן עדים שאין יודעים לחתום מהו שיכתבו [להם] בסיקרא וכו' למדתנו רבינו כתב עליון כתב לענין שבת אמר ליה [וכי] מפני שאנו מדמין נעשה מעשה וכתב רש\"י וגם בשבת ליכא חיוב חטאת ואיך כתב רבינו חייב ותירץ וז\"ל דרבינו מפרש נעשה מעשה לכתחילה לחתום לעדים בסיקרא אף דבשבת הוי כתב וחייב עכ\"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו אינו תירוץ דהא כיון דלענין שבת מחייב מוכרח דהוי כתב דהא קי\"ל דלא מחייב אלא אי עשה מעשה גמור וא\"כ למה לא יעשה לכתחילה לחתום כן.
עוד כתב לתרץ וז\"ל אי נמי גבי שבת כשם שאם הוסיף על הבנין חייב כך אם הוסיף על הכתב מה שאין כן חתימת העדים דכשר בכתב הסיקרא חתימת העדים לאו כלום הוא עכ\"ל וכן תירץ גם הרב בני יעקב דף קי\"ח וקשה דא\"כ אמאי חייב ב' אחת משום מוחק ואחת משום כותב כיון שכונתו להוסיף על הכתיבה וליפותה.
ולענ\"ד נראה דרבינו מפרש הכי מפני שאנו מדמין דהיינו לענין שבת דמדמינן ליה לכתיבה נעשה מעשה לכתחילה דשאני שבת דלא עבדינן עובדא על פינו ולכשיבנה בית המקדש לאו מפינו אנו חיין אלא מהנביא אשר יהיה ביום ההוא ויורה לנו מקום בית הבחירה וא\"כ היאך נאמר דשרי לכתחילה לחתום עדים כן ויהיו הגירושין ע\"פ עדות זה ואה\"נ דאי גירשו כן מידי ספקא לא נפקא והא ראיה מדפסקינן לענין שבת והכי דייק לשון הש\"ס וכי לפי שאנו מדמין נעשה מעשה ואע\"פ שאמר לו אינו כתב אין קפידא דכיון דר\"ל לו שלא יעשה כן דכן שאל לו מהו שיכתבו בסיקרא והיינו לכתחילה השיב לו בלשון זה וק\"ל.
ושוב ראיתי להרב מרכבת המשנה שרצה להעמיס דרך זה בדברי הרב פרי הארץ ואפ\"ה קשה לו ולפי מ\"ש אין מקום לקושייתו ועיין מ\"ש לקושיא זו בלחם יאודה דף מ\"ח ע\"א וליתא דאדרבא ממה שהקשה הש\"ס לשמואל נראה דלא ס\"ל כמימרא קמייתא דר\"י אלא כברייתא ומה גם דר\"י עצמו הוא דאמר הכי ודוק." + ], + [ + "רושם \n תולדת כותב וכו'. וכתב הרב המגיד ופי' רבינו בפי' המשנה שהרושם הוא אב בפני עצמו וז\"ל פירוש המשנה ותועלת היותו משום כותב או משום רושם כי לדעת האומר משום כותב יתחייב על ב' אותיות כשכתב כתיבה בשבת בשוגג וכו' והאומר משום רושם מונה רושם מאבות מלאכות יתחייב ב' עכ\"ל. ויש להקשות דא\"כ לרבי יוסי כותב היכן מצא במשכן דיתחייב כשכותב בשבת הא לא מצינו אלא הב' אותיות והיינו רושם ועוד קשה דבפשיטות היה יכול למצוא הנפקותא בין כותב לרושם דלמ\"ד משום כותב דוקא אותיות ולא רשימות ולרבי יוסי דמחייב משום רושם אפי' בב' רשימות בעלמא חייב וכ\"כ הרע\"ב משנה ג'." + ] + ], + [ + [ + "המבעיר \n כל שהוא חייב והוא שיהא צריך לאפר וכו'. ובסוגיא שם דף ק\"ו נאמרו פירושים לרש\"י לר' יהודה משאצ\"ל חייב עליה אפי' במקלקל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו ולר\"ש אפי' באינו [צריך] לכלבו ולאפרו משום דס\"ל מקלקל בחבורה ובהבערה חייב והתוס' תפשו כפירוש א' של רש\"י ור' אבהו ור' יוחנן אליבא דר\"ש פליגי דלמר אפי' בלא תיקון קצת חייב ולמר בתיקון קצת דהיינו בצריך לכלבו ולאפרו אבל לר' יהודה אפי' בצריך לכלבו ולאפרו ורבינו אפשר שיפרש או כפי' רש\"י וכר' יאודה או כפי' התוס' וכר\"ש וכרבי יוחנן דזה הוא פלוגתא אחרת דפליגי ר\"ש ור\"י ואינו תלוי בפלוגתא דר\"י ור\"ש במשאצ\"ל והרמ\"ך השיגו וכתב וז\"ל כל זה לדעת ר\"ש אבל ר\"י הא אצטריך וכו' ומדבריו נראה שמפרש כפי' התוס' וכדכתיבנא ולא ידעתי מה סברא היא זאת די\"ל דרבינו מפרש כפי' רש\"י וכר\"י ואף אם יסבור כפי' התוס' אינו מוכרח שיפסוק כר\"י.
וכד חזינן שפיר נראה להכריח דרבינו מפרש כפרש\"י ופוסק כר\"י לפי שמצאנו ברייתא בפ' ר' אליעזר דמילה דף קל\"ב דס\"ל הכי דתניא שמיני ימול אפי' בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממילה או אינו אלא אפילו מילה ומה אני מקיים שמיני ימול חוץ משבת ת\"ל ביום אפי' בשבת וברייתא זאת בהכרח דר\"י היא דאילו ר\"ש אי לאו קרא דביום הוה שרי אלא מדאצטריך קרא ש\"מ דמקלקל בחבורה חייב והאי ברייתא תני דאי לאו קרא דביום הוה משמע דמילה בשבת אסיר דהוי מלאכה ואין לומר דהאי ברייתא נמי מתפרשת כר\"ש וה\"פ שמיני ימול אפי' בשבת ומה אני מקיים וכו' בשאר מלאכות חוץ ממילה דהוי מקלקל או אינו אלא אפי' מילה דמקלקל ג\"כ חייב ת\"ל ביום אפי' בשבת חדא דא\"כ נימא ת\"ל ביום אפי' בשבת לפי דמקלקל בחבורה פטור ומשו\"ה שריא וכאן גלי קרא וקמ\"ל קרא דמקלקל פטור ומהיכן מוצא ר\"ש ממילה דבעלמא מקלקל בחבורה חייב ועוד מלשון דתני בשאר מלאכות חוץ ממילה משמע דגם מילה מלאכה היא ולא הוי פטור אלא משום מצות המילה ואם כן דרבינו פוסק כוותיה וכפי' רש\"י מה מקום להשיג עליו.", + " אבל\n אם הבעיר דרך השחתה פטור מפני שהוא מקלקל. אין לדקדק דמ\"ש דכאן כשהוא מקלקל כיון שאינו צריך לאפרו פטור ולעיל ה\"ט כתב רבינו הכותב ע\"מ לקלקל העור חייב וכו' והא מקלקל הוא וא\"צ לכתיבה דשאני כותב דבעידנא דמקלקל מתקן דהיינו כותב משו\"ה חייב על הכתיבה אף דאינו מכוון לא כן במבעיר דבעידנא דמקלקל דהיינו במבעיר אינו עושה האפר אלא אחר כך משו\"ה פטור.
ורבינו בפי' המשנה דקמא פ\"ח במתני' דהחובל בחבירו בשבת וכו' כתב כבר ביארנו בפרק י\"ד דשבת כי החובל לא יתחייב בנפשו אלא בנתכוון לקחת הדם וכו' אבל נתכוון להכאיב ולהזיק מקלקל הוא ופטור וזהו בחובל בבהמה ובחיה אבל חובל בחבירו הוא חייב סקילה ששככה רוגזו והוא כמתקן וכו' עכ\"ל ואין להקשות דאם כן כד מותיב בסוגיין לר' אבהו דאמר כל המקלקלין פטורים חוץ מחובל וכו' והא אנן תנן כל המקלקלין פטורים מאי קשה נימא כל המקלקלין פטורין איירי בבהמה דלא שייך רוגז ומאי דתני רבי אבהו חוץ מחובל ומבעיר איירי באדם דמשכך חמתו וכעין דלא קשיא ליה למאי דקאמר חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו חדא דאפשר דרבינו אינו מפרש בש\"ס כפירש\"י דהא אנן תנן קאי לר' אבהו אלא דאף למאי דקאמר חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו פריך דכל המקלקלין משמע בין אי איכא תקון מחמתו או לא ואהא משני מתני' ר\"י ברייתא ר\"ש וכפי' ראשון של רש\"י וא\"כ אין מקום לתרץ בחילוק דבהמה לאדם דאפ\"ה קשה ועוד לו יהי דיסבור כפי' רש\"י דלר\"א פריך מ\"מ לפי מה שהקשה דיתרץ בחילוק דבהמה לאדם ניחא לתרץ לחובל אבל למבעיר עדין קשה ומשו\"ה הוצרך לתרץ מתני' ר\"י ברייתא ר\"ש וק\"ל.
וכתב הראב\"ד ואם הבעיר וכו' חייב שתים. וכתב הרב המגיד ז\"ל ואפשר שכן הוא וכבר הזכיר רבינו פ\"ט וכו' ועיין מ\"ש על דבריו לעיל פ\"ט ה\"ד.", + " המחמם\n את הברזל כדי לצרפו במים וכו' וחייב. וכתב הר\"א ולמה לא משום מבשל ע\"כ וכתב עליו הרב המגיד אינו נראה לי שכל דבר שהוא עצמו נעשה אור ושורף אין ראוי לומר המבשל אלא מבעיר וכו' ועיין מה שהקשה הלח\"מ ממ\"ש רבינו פרק ט' ה\"ו ומ\"ש. ולענ\"ד קודם ראותי תירוצו אמרתי אני לתרץ כן בעד הרה\"מ ולא הונח לי ממה שסיים הרה\"מ וכבר הזכירו גחלת של מתכת בלשון אש גמור ונמצא דקא מסייע לעצמו ממה שכינוהו גחלת של מתכת וא\"כ רבינו שכתב לעיל גחלת של מתכת ודאי שהוא אש גמור וא\"כ אין הפרש בין זה לזה ועל כן נראה לתרץ כן לקושית הראב\"ד ולא בעד הרה\"מ או לתרץ בעד רבינו בפשיטות כמו שתירץ הרה\"מ לעיל בסמוך על השגת הר\"א גבי ואם הבעיר תחת תבשילו חייב ב' יעו\"ש. ברם דברי הרה\"מ תמוהים.
עוד כתב הרב המגיד ומפשט הסוגייא דפרק כירה וכו' והלח\"מ ז\"ל כתב וז\"ל וקשה דמאין נראה וכו' יעו\"ש ודבריו תמוהים דלא היה צריך לכל זה דפשטא דסוגייא היינו ממאי דמותיב לשמואל דידיה אדידיה מצרוף למאי דאסר לכבות גחלת של אש ומתרץ בחילוק משאצ\"ל לדבר שאינו מכוין הא לשני דצרוף שרי לפי שהוא דרבנן לא כן לכבות גחלת של אש ולא מודה לר\"ש בכולה מילתא אלא ודאי מוכרח דס\"ל דצרוף דאורייתא ודוק.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל וי\"ל דמשמע לו כן משום דאלת\"ה וכו' דאפושי פלוגתא לא מפשינן עכ\"ל. וקשה דאיך אפשר לש\"ס לומר דמודה ר\"י לר\"ש והא בגרירת כלים בביצה דפליגי ר\"י עליה דר\"ש והוי אפי' דרבנן וכן הקשו התוס' על פרש\"י ז\"ל ביומא דף ל\"ד ובשלמא אי הוה גריס הרב המגיד ביומא כגירסת רש\"י ניחא דיכול להכריח כן מדלא משני בש\"ס בשבת כן ובש\"ס דיומא אבל כיון דלא גרסי כן אלא כגירסת התוס' וכמ\"ש הרה\"מ בפירוש א\"כ היכן מצינו דמודה ר\"י לר\"ש להתר גמור והא מגרירת כלים שמעינן איפכא דפליגי גם בדרבנן וע\"כ מ\"ש הרה\"מ ומפשטא דש\"ס הוא כדכתיבנא.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל ואולי שזו היא כוונתו במ\"ש וכל שאינו מתכוון וכו' ע\"כ. ולענ\"ד אין בדברי הרב המגיד רמז מזה אלא כונתו דהא הצירוף הוא דבר תורה וכיון דהוא דבר שאינו מתכוון שרי וכר\"ש דכן פסק שמואל שם בדבר שאינו מתכוון כר\"ש וצרוף שרי ובמשאצ\"ל כר\"י וסיים דהוי דבר שאינו מתכוון דלא הוי פסיק רישיה דאינו בהכרח גמור שיצרף דאי הוי פסיק רישיה גם ר\"ש מודה וכמ\"ש התוס' שם בשבת דף מ\"א ד\"ה מיחם וכל זה כפי הש\"ס דשבת דנראה ממנה דצרוף לא הוי פסיק רישיה והיינו טעמא לפי שאפר שלא הגיע לצרוף אבל הא מיהא נקטינן דצרוף הוי דבר תורה.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל אבל קשה לזה דביומא כשתירץ אביי ואמר אין שבות במקדש אמאי לא קאמר דאפילו שבות ליכא דר\"י מודה בזה הצירוף עכ\"ל פי' לדבריו דקאי למה שפי' בדברי הרב המגיד שהכריח דפשטא דש\"ס דשבת ס\"ל דצרוף דאורייתא דאי דרבנן לוקמא מתני' אפי' כר\"י ואהא קשיא ליה דלפי הכרעה זאת נמצא דאי הוה סבירא לן דצרוף דרבנן הוה אמרינן דגם ר\"י מודה לר\"ש א\"כ כשתירץ אביי אין שבות במקדש א\"צ להא דאין שבות במקדש אלא כיון דס\"ל דהוי דרבנן מודה ר\"י לר\"ש זה הוא כונת הלח\"מ ולפי פירושי בדברי הרה\"מ ולפום מאי דכתיבנא אין מקום לזה.
עוד כתב וז\"ל ועוד קשה במ\"ש דדעת רבינו וכו' דאפי' ר\"י מודה בזה כמ\"ש הוא ז\"ל ג\"כ בההיא דפרק כירה וכו' עכ\"ל. ודבריו תמוהים דהרב המגיד לא כתב לקמן דלר\"י מותר אלא פטור אבל אסור ועיין במ\"ש הלח\"מ בסוף דבריו אלא שדברי הרה\"מ מצד עצמם מוקשים דכיון דכאן כתב דצרוף לא הוי פסיק רישיה איך כתב רבינו דהמכבה גחלת של מתכת פטור אבל אסור ופירש הוא דבריו מילתא בטעמא." + ], + [ + "הנותן \n שמן לתוך הנר וכו'. והמסתפק וכו' משום מכבה. וכתב הרב המגיד ברייתא בביצה ונראה שחיוב הכבוי הוא כר' יהודה בדוקא עכ\"ל דאי כר\"ש כבוי שלא לעשות פחם הוא פטור אבל אסור וא\"כ איך במסתפק תני חייב אלא וודאי דהוי כר\"י דס\"ל משאצ\"ל חייב והרא\"ש ס\"ל בפשיטות בכל דוכתי כר\"ש גם במשאצ\"ל דפטור אבל אסור ולכאורה הרגשנו דא\"כ אמאי הביא הרא\"ש בביצה ההיא ברייתא דהנותן שמן בנר חייב משום מכבה דהיא כר\"י בדוקא וכדכתיבנא והא ודאי בורכא הוא דצריך להביא סוגיית הש\"ס לאיסורא דגם ר\"ש מודה דפטור אבל אסור וזה הוא דמותיב ליה רב יאודה לעולא מהך ברייתא דגם אי לא סברת כר\"י מ\"מ פטור אבל אסור הוא ומודה ליה וא\"ל לאו אדעתאי ואחר שהעתיק הרא\"ש הך שקלא וטריא הוקשה לו דמפני מה לא שריא והא קי\"ל דגרם כבוי שרי וכרבנן ובתחילה חילק חילוק אחד ולא הונח לו מכח ההיא דשפופרת עפ\"י הנר דאסיר דלמא אתי לאסתפוקי מיניה וכו' דשם לא שייך הכחשה לאור הנר ומכח קושיא זאת כתב הלכה וכו' יע\"ש.
ויש לדקדק בדבריו דעדיין חילוקו הא' כדקאי קאי דיש לחלק בין המסתפק מן השמן שבנר לפי שהוא מכחיש אור הנר לההיא דגרם כבוי ומההיא דשפופרת לא קשיא דאפילו דליכא חיוב חטאת מ\"מ גזרינן שמא יסתפק מקצתו או כולו דהוי כבוי גמור ואף דאפילו יסתפק כולו לר\"ש הוי פטור אבל אסור גזרינן מזה שמא יבא לעשות פחם וכל הגזרות אלו בכבוי גזרינן דכן צ\"ל בהכרח וכמ\"ש התוס' בשבת דף מ\"ז ד\"ה מפני שמקרב את כבויו יעו\"ש והא התם הביטה וראה כמה גזרות הן שלא יתן לתוכו מים מע\"ש שמא יתן בשבת ואם יתן בשבת שמא קודם גמר נתינת המים יפלו הניצוצות ומכבה בידים או שיגביה המים בכלי נגד הניצוצות ואם יעשה זה גזרינן שמא יכבה לעשות פחם דהוי חיוב חטאת וזה מוכרח מכח הקושיא שהקשו התוס' וא\"כ אף אנו נאמר כן כאן במתני' דשפופרת ומה גם דנראה דהאי תנא לאו ר\"י אלא תנא אחר דמחמיר יותר מדר\"י דאילו כאן ר\"י מתיר ואפשר דיסבור כר\"ש במשאצ\"ל ולא פליג אלא בגזרה וגם דברי התוס' אלו מוכרחים ממה שהרגשנו קודם ראות דברי התוס' אלו בההיא סוגייא דשם בשבת דף ק\"כ ע\"ב דמסיק דטעמא דר' יוסי דאסר גרם כבוי דמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי ונראה מדגזר שמא יבא לכבות ש\"מ כבוי דאורייתא היא ואף דבנדון זה הוי מלאכה שאצ\"ל שאם יכבה לאו לפחם הוא צריך אלא להציל והוא כר\"י ואילו בדף ל\"א ע\"ב מוקי לה רבי יוחנן לר' יוסי כר\"ש דמשאצ\"ל פטור ומה יעשה לההיא אוקמתא שהיא מוכרחת אלא וודאי צ\"ל דגם דסבר כר\"ש איכא למגזר בכבוי ואע\"ג דהוי גזרה לגזרה וכמ\"ש התוס' וגם הריטב\"א בכ\"י בסוגייא דדף קי\"ז ע\"ב גבי ההיא דאמר רבא מתוך שאדם בהול על ממונו אתי לכבויי כתב כדברי התוס' והוי מתני' כר\"ש.
ועפ\"י האמור תשובה מוצאת למה שלכאורה היה קשה להתוס' וסיעתייהו דמפרשי דטעמא דאם מסתפק ממנו חייב משום מכבה הוא דאותה שעה מכבה קצת ומכסה אורו וכו' מה יענו ז\"ל לההיא דשפופרת וכמ\"ש הרא\"ש ודחה פי' אלא עפ\"י מ\"ש הם בדף מ\"ז בשבת וכמ\"ש דבריהם נכונים ואדרבא על הרא\"ש קשה דמאי קושיא מההיא דשפופרת וכמ\"ש ושוב נזכרתי שרש\"ל הליץ בעד התוס' לקושית הרא\"ש הובאו דבריו לעיל בפ\"ה הי\"ב בחידושינו יעו\"ש ודבריו יתכנו אם נוקי למתני' כר\"י ושייך שפיר לגזור שמא יסתפק כולו והוי כבוי גמור והוי משאצ\"ל והוי חדא גזרה אבל מאן נימא לן שהיא ר\"י כולה מתני' פי' תנא דס\"ל כר\"י והא אפשר דיסבור כר\"ש במשאצ\"ל ואפ\"ה גוזר וצ\"ל כמ\"ש עפ\"י מ\"ש התוס'. והט\"ז סי' תקי\"ד כתב על דברי רש\"ל שהם דוחק וכתב הוא תירוץ אחר ועיי\"ש לעיל בחידושי שהבאתי דבריו ומ\"ש עליו וכתבתי תירוץ אחר לדעת התוס' יעו\"ש.
וכתב מרן בספר הקצר סי' רס\"ה וז\"ל אין נותנין כלי מנוקב מלא שמן וכו' שמא יסתפק ממנו ויתחייב משום מכבה עכ\"ל נראה דפוסק כר\"י במשאצ\"ל וכרבינו וכ\"כ המג\"א שם וז\"ל היינו להרמב\"ם שפסק כר\"י דאמר משאצ\"ל חייב עליה ועיין סי' רע\"ח עכ\"ל וכוונתו לההיא שכתב שם מרן מותר לכבות הנר בשביל שישן החולה שיש בו סכנה עכ\"ל וכתב המג\"א וכבוי הוא משאצ\"ל אלא א\"כ עושה להבהב הפתילה עכ\"ל וא\"כ נמצא דפוסק כר\"ש במשאצ\"ל כנ\"ל ודבריו תמוהים דמה ראה על ככה בסי רע\"ח להבין לדעת מרן דס\"ל כר\"ש והא גם ר\"י מודה ביש בו סכנה דשרי דזה פשוט דמחללין שבת על פקוח נפש אפי' בכמה ספקות ועוד דבש\"ס אמרו בפי' מתני' ר\"י היא דאמר משא\"צ לגופה חייב עליה ומתני' בחולה שיש בו סכנה ובדין הוא דלתני מותר ואיידי וכו' תנא רישא פטור נמצא דביש סכנה גם ר\"י מודה וכאן לא כתב אלא הדין דסכנה והוי כר\"י וכמ\"ש בסי' רס\"ה וצ\"ע אך קשה על מרן דכיון דהוא פסק כר\"י למה בסי' תקי\"ד תפש לשון הטור דפסק כר\"ש וז\"ל להטות הנר כדי להרחיק השמן מן הפתילה חשיב כבוי ואסור עכ\"ל והו\"ל להעתיק כלשון הרמב\"ם והמסתפק חייב משום מכבה ועיין גם במרן בספר הקצר סוף סי' של\"ד." + ], + [], + [ + "מותר \n לעשות מחיצה וכו'. אפי' כלי חרש חדשים וכו'. וכתב הרב המגיד מתני' פ' כל כתבי דף ק\"כ וידוע דהלכה כרבנן וכו' יעו\"ש ואין להקשות דבמתני' דף קי\"ז דתני דאין מצילין יותר מג' סעודות אמר שם בש\"ס דטעמא משום דאי שרית ליה אתי לכבויי ופסקה רבינו לקמן פכ\"ג ה\"כ והא הויא כר' יוסי דפליג עלייהו דרבנן וקשה רבינו דידיה אדידיה דאי אמרת דסתם מתני' הויא כר\"י וכדמותיב הש\"ס בשבת דף מ\"ז על מתני' דלא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה לימא מתני' כר\"י דגרם כבוי אסיר ומוקי לה כרבנן וההפרש הוא דבשלמא אי יש לו רשות להציל מחמת שרוצה להציל הכל בבת אחת בהיל ומכבה כדי שיהא הכל מוצל ובזה גם רבנן מודו לר\"י אבל בעושה דבר הגורם לכבוי לא אתי למטעי לכבות כי אין הנדונות דומות ור\"י פליג עלייהו והלכה כוותייהו." + ], + [], + [], + [ + "אבל \n קטן שבא לכבות וכו'. להפרישו. ובפכ\"ד הי\"א כתב רבינו קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב וכו' אין בי\"ד מצווין להפרישו וכו' והקשה הרב המגיד שם וז\"ל למה פרט כאן דבר שהוא משום שבות הא אפילו בדאורייתא אין בי\"ד מצווין להפרישו וכמ\"ש פי\"ב וכו' והצריך עיון ומרן שם תירץ דשם לא אתא אלא לסיפא דכתב וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו יעו\"ש.
ולענ\"ד קשה דלישנא דוכן לא משמע דלסיפא קא אתי אלא הנראה לענ\"ד בפשיטות הוא דכאן בפ' י\"ב חילק רבינו בין עושה על דעת אביו לעושה לדעת עצמו לפי שהוא איסור דאורייתא אבל בפכ\"ד דקאי באיסור דרבנן לא חילק ולעולם א\"צ להפרישו ומה שסיים וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו הוא כלפי מ\"ש בסוף הל' מאכלות אסורות ואעפ\"י שאין בי\"ד מצווין להפרישו לקטן מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו שנאמר חנוך לנער ע\"פ דרכו וכו' קמ\"ל הכא דכיון דהוי איסור דרבנן אין ממחין בידו ואינו מחנכו דהוי ב' דרבנן החינוך דרבנן והאיסור דרבנן ודוק.
ושוב אחרי כותבי מצאתי למרכבת המשנה נדפס מחדש בפכ\"ד כתב כן משם מהר\"י הכהן ושם הוסיף נופך הכרח לדעת רבינו דס\"ל דבאיסור דרבנן לדעת אביו שרי והוי תברתיה דהרשב\"א דכתב בחי' למס' שבת דף קכ\"א יעו\"ש על קושית התוס' ד\"ה [ש\"מ] קטן אוכל וכו' וז\"ל ולי נראה דאין צורך לכך דהכא אתמוהי קא מתמה וה\"ק שמעת מינה קטן אוכל נבלות בי\"ד מצווין להפרישו ואפילו בדרבנן ואסיקנא בקטן העושה על דעת אביו וכיון שכן אפי' בדרבנן מפרישין עכ\"ל ומי הכריחו לתרץ זה עד שיפלגו סוגיי אהדדי ושוב נמצאתי עם החכם השלם מהרי\"א וכה אמר אלי אחרי ההתבוננות הכרח זה דמהר\"י הכהן לרבינו ליתא דאיך נוכל לומר דרבי יוחנן ס\"ל דמתני' דקטן שבא לכבות איירי בדרבנן ומשו\"ה דוקא עושה על דעת אביו הוא דמוזהרים עליו אבל אינו עושה על דעת אביו אינן מוזהרים אבל בדאורייתא אף באינו עושה על דעת אביו מוזהרים עליו והא חזרה קושית הש\"ס לר' יוחנן (ב\"ב) ממתני' דקטן שבא לכבות דהא התם דאורייתא הוא האיסור ומאי משני ר\"י אלא וודאי דס\"ל לר\"י דגם מתני' איירי בדאורייתא והוא אמת." + ], + [ + "הוצאה \n והכנסה וכו'. וכתב הרב המגיד וז\"ל וכתב רבינו האי [ז\"ל] דלא גרסינן היכא כתיבה וכו'. ועיין להלח\"מ מה שפי' בב' אופנים והוא דוחק גדול הן מצד הענין עצמו הן מצד הלשון דהרה\"מ א\"צ לבארו ומ\"מ הוכרח לפרש כן לפי שלא היה לשון הרשב\"א מודפס בזמנו אבל אילו היה רואה לשון הרשב\"א מ\"ש בשם רבינו האי היה מודה דט\"ס יש בלשון הרה\"מ והילך לשון הרשב\"א הוצאה גופא היכא כתיבה לא הו\"ל למימר אלא הוצאה גופא במשכן היכי הואי כדבעינן פרק כלל גדול קשירה במשכן היכי הואי אלא משום דהוצאה מלאכה גרועה וכו' ומשו\"ה איכא דגריס וממאי דבשבת קאי וכו' גמרי העברה העברה דאי לא מחייבינן עלה אע\"ג דהוה במשכן אלא מיהו רב האי גאון ז\"ל כתב דלא גרסינן ליה וטעותא הוא דמעיקרא לא אסתפקא להו אלא מנ\"ל דהויא מלאכה ומהדרינן משום דכתיב אל יעשו עוד מלאכה ויכלא העם מהביא דאלמא הבאה דהיינו הוצאה קרויה מלאכה והוא הנכון הרי דמאי דכתב רב האי דהוא טעותא היינו מאי דהוו גרסי וממאי דבשבת הוי וכ\"כ התוס' ז\"ל וא\"כ מוכרח דט\"ס נפל בדברי הרה\"מ.
ולענ\"ד חוץ ממאי שהזניחו גירסא זאת רב האי וסייעתיה גם אני מוסיף מטעמא אחרינא והיינו הך דממאי דקאמר בש\"ס וממאי דבשבת קאי דלמא בחול קאי ודאי דר\"ל דאי הוה בשבת ניחא דמשום איסור שבת קא מזהיר להו אלא דק\"ל דמנ\"ל דבשבת קאי דלמא קרא קאי בחול ואהא קא מתרץ גמר וכו' ומה להלן ביום אסור אף כאן ואם כן משום איסור שבת מזהיר להו וקשה דא\"כ הוי היפך הכתוב דכתיב לעיל מיניה ויאמרו אל משה מרבים העם להביא מידי העבודה למלאכה אשר צוה ה' ויצו משה ויעבירו קול במחנה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה וכו' ויכלא העם מהביא הרי בפי' דהאי העברת קול לאו משום איסור שבת אלא משום דשלימא ליה עבידתיה וכקושית המקשן וא\"כ היכי מתרץ היפך הכתוב אלא ודאי ליתא להאי גירסא." + ], + [], + [], + [ + "המוציא \n וכו'. ופסק כר' יוחנן דאגד כלי שמיה אגד ועיי\"ש בסוגייא דף צ\"א והקשה הרב מקראי קודש דא\"כ בפ\"ב דגניבה שהביא הא דהגונב כיס בשבת הו\"ל להביא האוקמתות דשוליו וכו' דהוו אליבא דר\"י והיא קושיא אלימתא ומהך סוגייא סייעתא לפסוק כשמואל דס\"ל דדבר הנקנה במשיכה צריך שימשוך כולו וכמו שפסק רבינו פ\"ג ממכירה ה\"ג מדקאמר קדים ליה איסור גניבה לאיסור שבת אי דאפקיה דרך פיו הכי נמי והיינו טעמא דיכול להוציא דרך פיו כדי מה שהוציא אבל אי הוי דרך שוליו ב' האיסורים באים כאחד ואי דאפי' במקצת משיכה קנה אפי' דרך שוליו נמי אלא וודאי דהוי כשמואל ומשו\"ה דוקא דרך פיו דכיון דיכול להוציא דרך שם חשיב כדי מה שיכול להוציא כדבר בפני עצמו והרי משך הכל וק\"ל." + ], + [], + [], + [ + "המוציא \n משאוי על ראשו וכו'. ותופש בידו וכו'. פי' שיעור הכובד הוא שתופס בידו חייב וכן בדבר קל שיעורו הוא שא\"צ לאחוז בידו וכן פי' הרב המגיד ולפי\"ז א\"צ למה שנדחק הלח\"מ יעו\"ש." + ], + [ + "מותר \n אדם וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד וז\"ל אבל [ממ\"ש] פכ\"ז וכו' פי' לפירושו דכיון דפסק שם שהד' אמות שיש לו תחילתן ממקום שהוא עומד בו ומעמידת רגליו ולחוץ והיינו כר' יאודה דס\"ל דד\"א שיש לו הוא לצד אחד ואף דרבינו פסק כר\"י בן נורי שיש לו אלפים אמה יעו\"ש באותו פרק ה\"ד דלא כר\"י היינו באותו מחלוקת דר\"י בן נורי ור\"י אבל בהך פלוגתא אחרת דהלכתא כת\"ק בהא למד מר\"י דאינו אלא לרוח אחת ובזה דוקא הוא דהלכתא כוותיה וא\"כ נמצא דכל מקום דאין לו אלא ד' אמות אינו אלא לרוח אחת וא\"כ איך נאמר כאן דהאיסור הוא לטלטל ח' בבת אחת אבל מותר להלך והא אינו מותר להלך אלא ד' אמות וק\"ל." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן \n מי שהיתה חבילתו וכו'. עיין מ\"ש הלח\"מ ומה שתירץ בתירוץ א' וקשה דא\"כ איך כתב רבינו אינו חייב עד שיעמוד מכלל דפטור אבל אסור ואי מערב שבת ולא נח בשבת מותר גמור הוי ודוק." + ], + [], + [ + "היה \n קנה או רומח וכו' פטור. וכתב הרב המגיד שהוא מההיא דשבת דף ח' אמר רב יהודה האי זירזא דקני וכו' והקשה הרשב\"א בחי' וז\"ל ולא דמיא למגרר דאמר במס' כתובות דף ל\"א הגונב כיס בשבת וכו' היה מגרר ויוצא פטור דאיסור שבת וגניבה באין לו כאחד וכו' ועוד דבלא\"ה ההיא דמגרר לא קשיא דהא אוקמוה התם בשצירף ידו למטה מג' וקבלה דאיכא עקירא והנחה עכ\"ל וקשה דהא דמוקמו הכי בש\"ס התם אינו אלא ממה שהקשו דאפקיה להיכא אי דאפקיה לרה\"ר איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא אי דאפקיה לרה\"י איסור גניבה איכא איסור שבת ליכא וכו' ומכח קושיא זאת מוקמו לה בשצירף ידו אבל ניחא ליה בגרירה דלחייב קרבן חטאת ונראה דכונתו דהן אמת דלפי הס\"ד בש\"ס הוה קשיא ליה שפיר אך לפי האוקמתא דמוקי לה התם ממילא ארווחנא גם הך קושיא ואה\"נ דהש\"ס קודם שידע האי תירוצא דרב אשי היה יכול להקשות דבגרירא ליכא עקירא והנחה לענין שבת אלא דבכתובות לא קאי הש\"ס להכי וא\"כ נפק\"מ דדוקא היכא שצירף ידו הוא דחייב ואי לא\"ה פטור וזה רגיל בא'.
אך קשה דלפי דבריו פליגי הב' תירוצים הא דרב אשי דצירף ידו עם ההיא דתירצו ה\"מ לענין חיובא דשבת דזמנין דדחקי רבים ועיילי להתם אבל לענין מקנא קני מ\"ט דלא שכיחי בה רבים ומי הביאנו לזה די\"ל דלא פליגי דהא רבינו פסק לשניהם בפ\"ד דמכירה וכאן (בפ\"ח) [בפרק זה] הט\"ו וכן הטור פסק התירוץ הראשון בחו\"מ סי' קצ\"ח וודאי פוסק הא דתירוץ ב' דידו של אדם וכו' אלא שאין מדרכו להביא דינים אלו דאי לא\"ה אלא דס\"ל דפליגי ב' התירוצים לא הו\"ל לפסוק אלא תירוץ הב' שהיא דרב אשי דבתרא הוא אלא וודאי ס\"ל לשניהם ולא פליגי." + ], + [ + "וכן \n העוקר חפץ וכו' שהרי יש כאן עקירה בלא הנחה. ועיין מ\"ש הלח\"מ. ודבריו תמוהים דאיך מקשה דהניחו כשהוא עומד וכו' יהיה פטור אבל אסור והא אינו אלא התר גמור דבהניח ע\"ג אדם שאינו מהלך לאו עקירה היא דכל שהוא בתוך ד' אמות לאו עקירה הוא ולא הוי אלא כעוקר החפץ ממקום למקום בתוך ד' אמות וכן כשנוטלו נוטלו כשהוא עומד מה בכך ואינן אלא דברי תימה אך הרשב\"א השיג עליו במ\"ש רבינו לקמן פ\"כ ה\"ו שכתב רבינו מניח כיסו עליה כשהיא מהלכת וכשתרצה לעמוד נוטלו מעליה כדי שלא תעמוד והוא עליה ושלא תהיה לא עקירה ולא הנחה וכו' עכ\"ל דא\"צ שיטלו קודם שתעמוד אלא אפי' לאחר עמידה כיון דלא הוה עקירה אלא הנחה שנחה הבהמה גם שלא יניח עליה עוד אלא אחר שתהא מהלכת דבבהמה כעין זה שרי ובחבירו פטור אבל אסור וממילא ההשגה קיימת גם על מ\"ש כאן דלשיהא פטור אבל אסור א\"צ שיטלנו קודם שתעמוד אלא אפי' אחר עמידה הוי פטור אבל אסור דוקא כיון דזה עשה עקירה וזה הנחה ובין ב' עבדו וכמ\"ש רש\"י שם וא\"צ שיטלנו קודם עמידתו וזה ודאי היא השגה.
ואין להקשות דכאן כתב רבינו יש כאן עקירה בלא הנחה כנראה דמה שהניחו עליו כשהוא מהלך חשיב לה עקירה ואילו בפ' כ' כתב כדי שלא תהיה שם עקירה והנחה עכ\"ל הרי דאף שהניחו עליה כשהיא מהלכת לא חשיב ליה עקירה דשם הכוונה דנוטלו מעליה קודם עמידה שלפי\"ז לא יהיה עקירה מכאן ולהבא דאם לא היה נוטלו ותנוח עם החפץ וכשמהלכת נמצא עוקרת וכשתנוח אח\"כ נמצא מניח וזהו שכתב כדי שלא תהיה לא עקירה ולא הנחה דאם תהיה כן בבהמה פטור אבל אסור דכעין זה בחבירו חייב ודוקא כל שבחבירו פטור אבל אסור בבהמה שרי לכתחילה אבל לעולם דמה שהניחה עליה כשהיא מהלכת חשיב עקירה וק\"ל." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "המעביר \n ד' אמות ברה\"ר זו עם רה\"ר הב' חייב מפני שמצטרפין וכו'. והיינו מדתניא דף צ\"ז [הזורק] מרה\"ר לרה\"ר ורה\"י באמצע ד' אמות חייב פחות מכן פטור מאי קמ\"ל הא קמ\"ל רשויות מצטרפות וכו' וכתב רש\"י רשויות מצטרפות ודלא כר' יוסי דאמר בפרק המוציא יין אף בהעלם אחד לרשות אחת חייב לב' רשויות פטור וכו' עכ\"ל ורבינו דפסק הכא דרשויות מצטרפות אף דפסק לקמן (פי\"ד) [פי\"ח] הכ\"ד כר\"י דרשויות אינן מצטרפות יעו\"ש [י\"ל] דס\"ל כמ\"ש הרשב\"א על דברי רש\"י וז\"ל ואינו מחוור דא\"כ מילתא דפשיטא ליה לר\"י לפטור מתמהינן ואמרינן פשיטא ועוד וכו' ומסתברא דלא שייכי אהדדי דהתם במוציא חצי זית וחזר והוציא וכו' דינא הוא דלא יצטרפו אלא כב' הוצאות מוחלקות הן אבל הכא וכו' דינא הוא דיצטרפו עכ\"ל וא\"כ שפיר פסק רבינו גם שתיהם." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "זרק \n לתוך ד' אמות ונתגלגל וכו'. הכי איתא במתני' דף ק' זרק לתוך ד' אמות ונתגלגל חוץ לד' אמות פטור חוץ לד\"א ונתגלגל לתוך ד\"א חייב ומותיב בש\"ס והא לא נח אמר ר' יוחנן והוא שנח ע\"ג משהו וכו' וכתבו התוס' וז\"ל וא\"ת מאי פריך והתניא לעיל תוך ג' דברי הכל חייב אע\"ג דלא נח ואין נראה לומר דאתוך ד\"א קאי אמאי פטור [והא לא נח] וא\"כ כשנח אח\"כ חוץ לד\"א יתחייב דהא מתניתין נמי הכי משמע וכו' עכ\"ל וקשה אמאי לא דחו התוס' פי' זה ג\"כ ממ\"ש עוד שם בסוגייא אמר רבא תוך ג' לרבנן צריך הנחה ע\"ג משהו וכו' ואי הא דר\"י קאי לרישא מאי מותיב ונראה דלפירוש זה מתפרש הקושיא לאו היינו מתני' ואמר ר\"י כלומר וכשם שאמר ר\"י לגבי רישא כצ\"ל לגבי סיפא דקשה גם כן והא לא נח לגבי דידיה (דרבה) [דרבא] דס\"ל תוך ג' לרבנן צריך הנחה ע\"ג משהו וא\"כ אדאמר רבא מימרא זו באנפי נפשה יאמר אותה על מתני' דבלא\"ה זו היא פי' הש\"ס וכמ\"ש הרשב\"א דבלא\"ה מאי קשיא אי אמר ר\"י אי אפשר לרבא אלא הקושיא היא דיפרש על מתני' ודוק. ועיין מ\"ש הרב המגיד על שם הרב ברצלוני ויש לדקדק אמאי לא הביאו מר מפירוש המשנה יעו\"ש דס\"ל פי' זה." + ] + ], + [ + [ + "ארבע \n רשויות לשבת וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד וכתב מרן בשם בנו של רבינו וכו' ועיין להרב מקראי קודש שהקשה לזה מדכתיב אל יצא איש ממקומו וגם מעון מקושש גם ממאי דילפינן מרה\"י לרה\"י ורה\"ר באמצע מעגלות וכו' וגם ממקומות אחרות יעו\"ש.
ולענ\"ד נראה לפרש הסוגיא לדעת רבינו והוא בהקדים מ\"ש בעירובין דף נ\"ה אמר רב הונא יושבי צריפין אין מודדין להן אלא מפתח בתיהם מתיב רב חסדא ויחנו וכו' ותניא וכו' אמר ליה (ר\"ן) [רבא] דגלי מדבר קא אמרת כיון דכתיב [בהו] עפ\"י ה' יחנו וכו' כמאן דקביע להו דמי ע\"כ נמצא דבאותו זמן שישבו ישראל במדבר אף דלא קביעי חשיבי כקביעי וכל אותו המחנה חשיב כד' אמות וא\"כ הא איכא מדבר דחשיב כרה\"י ומשו\"ה הברייתא האחת לא חשיב מדבר דקאי בזמן שישראל שרוין במדבר כלומר ומלתא פסיקתא קתני וברייתא האחת קאי בזמן הזה דמעולם לא תמצא מדבר דחשיב כרה\"י ולכן לא חילק רבינו בין מדבר למדבר וא\"כ מההיא דעגלות לא קשיא דשם קאי כשהיו מהלכין דלא שייך קביעות ואל יצא איש ממקומו ועון מקושש ודאי שהיה חוץ למחנה וכמו שנראה מסוגייא דערובין אך קשה הסוגייאות אהדדי דפרק הזורק דף צ\"ו ע\"ב איתא בפירוש דמחנה לויה הויא רה\"ר ואילו מהא דעירובין נראה דחשיב רה\"י וי\"ל דשאני מחנה לויה שהכל מצויין אצל משה ומ\"ש בעירובין אינו אלא במחנה ישראל וכמ\"ש רש\"י שם ויחנו על הירדן במחנה ישראל כתיב עכ\"ל ונראה שלזה כיון רש\"י דאי לא\"ה הוו דברי מותר.", + " כגון\n מדינה המוקפת וכו'. וכתב מרן וז\"ל ונראה דהוא הדין נמי אם יש לה כמה פתחים וכו' עד סוף הל' ולכאורה קשה דאיך כתב דכל שאינו מפולש משער לשער לא הצריכו לינעל דלתותיה בלילה והא כתב רבינו בפי\"ז ה\"י במפולש דא\"צ לינעל ואין זו קושיא דמ\"ש מרן ננעלות וכן דלתותיה ננעלות לאו ננעלות ממש קאמר אלא ראויות לינעל וכלשון רבינו ז\"ל כאן כתב רבינו וננעלות בלילה וכתב הרב המגיד דלאו דוקא ור\"ל ראויות לינעל ומרן נמשך אבתריה וכוונתו דאי מפולש משער לשער והיינו כנידון דידן דכתב רבינו ב' כתלים וכו' אזי צריך פתחים ראויות לינעל וכן במ\"ש כאן ובריש הלכות עירובין אבל באינו מפולש א\"צ לפתח הראויה דהו\"ל כמבוי סתום ויש לה פתח כנ\"ל.", + " וכן\n חצר וכו' שהוקפו לדירה וכו'. תבות אלו נראה שלא היו בנוסחת הרמב\"ם של מרן יעו\"ש ויש מי שרצה לומר דכונת מרן דאף דכתב רבינו שהוקפו לדירה ר\"ל שמסתמא הוקפו לדירה מדמני חצר ודיר וסהר וכו' וכמ\"ש רש\"י וכו' ואינן אלא דברי תימה דאי כוונתו לומר שסתם הם מוקפין לדירה איך כותב שהוקפו לדירה דהוי היפך המכוון והא ר' יהודה במתני' דס\"ל הכי לא אמר שהוקפו לדירה אלא ודאי דליתא וכמ\"ש וכן הטור סי' שמ\"ה לא כתב שהוקפו לדירה יעו\"ש והרב המגיד בסוף הל' כתב וז\"ל ויש מי שכתב שמבואות שיש להם ג' כתלים אפי' בלא לחי הזורק בתוכו מרה\"ר חייב ואין כן דעת רבינו עכ\"ל פי' דלדעת רבינו צריך דוקא לחי כדי שיתחייב הזורק משם לרה\"ר או בהיפך אבל קורה פטור וכמ\"ש רבינו פי\"ז יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [ + "אויר \n וכו'. נתקשה החכם המופלג שלמה בן עזרא נר\"ו דכאן פסק רבינו דהמים נחשבים כקרקע ואילו לעיל פי\"ג ה\"ד כתב וא\"צ לומר אם היו הפירות צפין על פני המים והוציאן שהוא פטור עכ\"ל ואי חשיבי המים כקרקע עבה יהא חייב ובשלמא כשלקח מהמים עצמם דכתב רבינו שם דחייב ניחא משום דאף דלא חשיבי כקרקע הא מונחין ע\"ג קרקע לא כן מחלוקת דפירות צפין דקשה ואף דהך דינא הוא דרבא בשבת דף צ\"ט נימא דהיינו משום דפליג אדרב חסדא ורבה בר רב הונא דסברי דכארעא סמיכתא דמיא וס\"ל כרב הונא דסובר דמיא לאו כארעא סמיכתא ולא קשה מידי ואינן אלא דברי הבל דאינו ענין זה לזה דהתם איירי גבי עקירה והנחה דכל דליכא הנחה ליכא איסור הוצאה ומשו\"ה ס\"ל (לרבה) [לרבא] דפירות צפין על פני המים שרי משום דלא נח הכלי על המים דמתנענע ולאו היינו הנחתן וזהו שכתב רבא מים ע\"ג מים היינו הנחתן אגוז ע\"ג מים לאו היינו הנחתן אבל אה\"נ דחשיב כארעא סמיכתא וכן נראה מדברי רש\"י בדף ה' וכן מדברי הרשב\"א שם יעו\"ש והם דברים פשוטים א\"צ לכותבן." + ], + [ + "בור \n שבכרמלית וכו'. עיין להרב המגיד מ\"ש ע\"ש הרשב\"א ותירץ מרן דבכרמלית ליכא מקום דמצא מין את מינו ונעור וכו' עכ\"ל והכי אמרינן בעירובין דף ט' גבי מקום הלחי והקורה דאי הוו בצד הכרמלית חשיב ככרמלית ואי בצד רה\"ר חשיב כרה\"י והקשו בש\"ס יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ותירצו בש\"ס אין מצא מין את מינו ונעור והיא הלכה פסוקה ואין להקשות להחולקים כאן על רבינו דמה יענו להך סוגייא דמוכח בהדייא כדברי רבינו דשאני התם דהוו הרשויות זה בצד זה ממש משו\"ה אמר מצא מין את מינו ונעור לא כן גבי בור דהוא עמוק יותר מעשרה ועד עשרה הוא דהוי כרמלית בעלמא נמצא דאינו מחובר הרשות של שטח של מטה עם הכרמלית וק\"ל.", + " אצטבא\n שבין העמודים וכו' הרי הן ר\"ה. ועיין מ\"ש הרב המגיד ודבריו תמוהים עפ\"י ראות דברי הרשב\"א שם ובודאי הגמור דלא ראה הרב המגיד דברי הרשב\"א אלו ואף שסיים דהרשב\"א פסק כרבי יוחנן לאו מלשון זה של הרשב\"א הוא אלא ממקום אחר דלשון שהעתיק הרה\"מ אינו כאן.
ואגב ראיתי עוד להרשב\"א שם כתב וז\"ל הא דאמר רב יאודה אצטבא שלפני העמודים נדון ככרמלית תמיה לי מאי קמ\"ל הא בהדייא קתני בברייתא והאצטונית וכו' ואחרי המחילה רבה נראה דקמ\"ל דבין העמודים נידון כרה\"ר לאפוקי האיכא דאמרי דבין העמודים נדון ככרמלית ולאפוקי מיניה קאמר רב יהודה הכי וכדאיתא בש\"ס." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "תל \n המתלקט וכו' חייב. והרב המגיד הביא הש\"ס ופירוש רש\"י ולכאורה קשה על פרש\"י דממ\"ש כאן נראה דס\"ל דכל שיש למטה בתל ד' טפחים אף דלמעלה מתמעט והולך עד כחודה של מחט חשיב כרה\"י ואילו הוא פי' בערובין דף ע\"ח ע\"א גבי מה שאמר רב הונא עמוד ברה\"ר גבוה עשרה ורחב ד' ונעץ בה יתד כל שהוא מיעטו ופרש\"י נעץ בראשו יתד כל שהוא מיעטו לרחבו מד' וביטלו מתורת רה\"י הרי דגם למעלה צריך ד' טפחים ובשלמא אי הוה מפרש כמ\"ש רבינו לעיל ה\"ט ניחא אבל לפי מ\"ש קשה ולא קשה מידי דכאן דקאי במציאות דמתחילה מתמעט והולך הא שפיר משתמש אדם שם מחמת דמסתייע מכל המדרון בצירוף לא כן כשהוא מתחילת ד' עד גובה י' נמצא דאי אפשר להשתמש אלא למעלה ע\"ג עשרה דוקא לפי ששוה תחתונו כעליונו וא\"כ אם מיעטו למעלה בראשו לא נשאר ד' על ד' לפי שאינו נח להשתמש שם ופשוט." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בור \n ברה\"ר וכו'. חייב. קשה טובא כמ\"ש בס' מעשה רוקח דזה הוי היפך ממ\"ש רבינו לעיל פי\"ג ה\"ד וז\"ל וא\"צ לומר אם היו הפירות צפין על פני המים והוציאם שהוא פטור עכ\"ל הרי דע\"ג המים לאו הנחה הוא ורש\"י בש\"ס הרגיש בזה ופי' שזרק אבן או מים דאבן נח למטה על הקרקע ומים חשיבי כמונחים ע\"ג קרקע אך רבינו שכתב ונח ע\"ג המים קשה טובא ותירצנו עם החכם השלם מהרי\"א ז\"ל ע\"פ מ\"ש הרב המגיד לעיל הי\"ז ד\"ה נעץ קנה וז\"ל ויש מי שהקשו והא בעינן הנחה ע\"ג מקום ד' כמבואר ריש פרק י\"ג ומדברי רש\"י וקצת הגאונים ז\"ל נראה דברשות היחיד אע\"ג דבעינן עקירה מע\"ג מקום ד' הנחה ע\"ג מקום כל שהוא הויא הנחה וזה דעת הרמב\"ן והרשב\"א ותמה על רבינו שלא ביאר זה עכ\"ל וא\"כ ה\"נ בהאי דינא דאנן קיימין שהוא הנחה אפי' ע\"ג המים הנחה כל שהוא הוי הנחה לא כן בדינא דלעיל דקאי בעקירה לא חשיב הנחה לענין עקירה ועפי\"ז נתיישב תמיהת הרה\"מ שתמה שלא ביאר רבינו דבהביאו הב' דינים אלו מתבאר זה וסמך אמה שכתב כאן ונכון." + ] + ], + [ + [ + "בהמה \n וכו'. וכתב הרה\"מ מסקנא דש\"ס עירובין דף כ'. והיינו ממ\"ש שם תניא נמי הכי ר' אליעזר אוסר בגמל הואיל וצוארו ארוך מכלל דשאר בהמות א\"צ רובו וכדפסק רבינו ואין להקשות כיון דכל זה הוא לאיכא דאמרי קמא אבל לאיכא דאמרי בתרא אינו והיאך פסק כלישנא קמא דכיון דאחר הלישנא בתרא שקיל על לישנא קמא שמע מינה הוי הלכתא וק\"ל." + ], + [ + "לא \n יעמוד וכו'. הכי איתא במתני' פ' המוצא תפילין דף צ\"ט וז\"ל לא יעמוד וכו' אלא א\"כ הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה וכן בגת עכ\"ל וקאמר בש\"ס רישא רבנן וסיפא ר\"מ וכתב רש\"י ד\"ה רישא רבנן וכו' וז\"ל והא ליכא למימר דשתייה תיהוי הכנסה כמשתין ורק דלא דמי דהתם קא עקר מרשות זו וקא עבד הנחה לרשות זו אבל שותה עביד עקירה והנחה בחדא רשותא דהא ברשות דהיה שותה בה פיו עומד ובפיו הם נחים מיד עכ\"ל ועיין בתוס' ד\"ה לא יעמוד בדף כ' ע\"א שהביאו דברי רש\"י הללו אלא שהוסיפו לבאר דהפה הוי מקום פטור וקושטא דמילתא הוא דאמרי ולאפוקי דלאו רה\"י הוא ועיין במג\"א סי' ש\"נ סק\"ב שהקשה קושיא זאת שהקשה רש\"י ותירץ כמ\"ש רש\"י ולא הזכירם ועיין להרב המגיד בדין זה ובמ\"ש הלח\"מ וט\"ס נפל בלשונו במ\"ש וברישא בכלים נאים אסור וצ\"ל מותר ובזה עלו דבריו כהוגן לאפוקי ממה שהאריך הרב מרכבת המשנה עפ\"י הטעות הזה וליתא דלא יתכנו דבריו בדברי הלח\"מ מיניה וביה גם בדברי רבינו יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כצוצרה \n וכו' ע\"ג המים. פי' שהמחיצה היא בקרקעית המים אלא שהוא כנגד הנקב כדינו וכן מ\"ש עוד רבינו או תהיה המחיצה יורדת מן הכצוצרה ר\"ל מחוברת לצד מטה כנגד המים וכמ\"ש התוס' דלא כפי' רש\"י וכ\"כ הריטב\"א לדעת רבינו הביאו מרן ב\"י סי' שנ\"ה." + ], + [ + "חצר \n וכו'. וכתב הרב המגיד והנה רבינו פסק כרבנן דרבים נינהו ולפיכך כתב כלשון הברייתא עכ\"ל פי' דלרב לעולם פליג ר' אליעזר בן יעקב עם רבנן אלא דמתני' וגם ברייתא אתו כרבנן ולר' זירא מתני' ראב\"י וברייתא רבנן ואם כן רבינו פסק כרבנן דרבים נינהו ונקט כלשון הברייתא דלעולם הוו רבנן ולעולם איהו פסק כרב ולאפוקי מס' מעשה רוקח שלא כיון לזה כלל.
עוד כתב הרב המגיד וז\"ל וכן מוכחת לכאורה מימרא דרב נחמן שדבר בעוקה בימות הגשמים וכו' פי' דבריו כמ\"ש הרב מרכבת המשנה נר\"ו ואף הלח\"מ לא יכחד זה דלא כמו שהבין הוא נר\"ו ממה שתפס הלח\"מ מוכן מוכחת דטעות הוא בידו דאילו היה קורא בלשון הלח\"מ היה רואה דלא שייך דבריו עם וכן מוכחת אלא דברי הלח\"מ הם כמ\"ש הרה\"מ ד\"ה סאה נותנים לו סאה וכו' עד בכל זמן וכו' ותפש מן וכן מוכחת וכו' והוא ברור ודע שט\"ס נפל בסוף דברי הלח\"מ וכצ\"ל אלא היה לו לומר בימות הגשמים מחזיק סאה נותנים לו אפי' כורים וכו'.
ולענ\"ד כונת הרב המגיד פשוטה דכונתו לפשוט דאביי לא פליג ארב נחמן אלא לפרש דבריו דאי ר\"נ כשאמר סאתים נותנים לו סאתים דוקא ולא עוד למה חילק בין סאה לסאתים לא הו\"ל למימר אלא בימות הגשמים נותנים לו מילואה ומדקאמר סאה נותנים לו סאה מכלל דבסאתים אפי' כור וכורים וזה אצלי כונת התוס' דף פ\"ח ע\"ב ד\"ה מחזיק." + ], + [], + [], + [], + [ + "לא \n ימלא אדם מים מן הים וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד וז\"ל ומתוך דברים אלו אתה למד שלא אסרו להחליף דרך מקום פטור וכו' וזה דעת רבינו פי' מותר לכתחילה מדינא אלא משום גזרה דרשויות דהוו דאורייתא דרך מקום פטור דהא כתב רבינו בפי' בלשון זה דאם היה למעלה מן הים מוציא זיז כל שהוא וכו' משום הכר ואף שהוא מכרמלית לרה\"י דרך מקום פטור וכן מוכח בבירור ממ\"ש הרה\"מ כמבואר בש\"ס זאת לדעת רב הונא וכו' דה\"ק ר\"ה מן הדין מותר אלא משום הכירה ועיין מעשה רוקח שלא כיון כלל מזה וכתב מ\"ש.
עוד כתב הרב המגיד אבל הרשב\"א הסכים וכו'. ולכאורה קשה דא\"כ אמאי מוקי בש\"ס לרב חסדא דכרמלית משפת מיא משחינן וכו' לעולם מארעא משחינן ואפ\"ה בעי זיז ד' על ד' משום דס\"ל דאפילו ברשות של דבריהם אסור להחליף אלא כשאמרינן דממיא משחינן דאף דאיכא בהכרח מקום פטור כשעולה קצת מהספינה כדי ליכנס לספינה מ\"מ לא מנכרא מילתא ואסרי אבל אי אמרינן דמארעא משחינן איכא מקום פטור טובא ומשו\"ה ליכא איסור ודברי אלה הם עפ\"י ראות דברי הרשב\"א במקומן שכתב וז\"ל וא\"ת לכו\"ע משתרי ואפי' לכשתמצא לומר דממיא משחינן דהא מכניס מכרמלית למקום פטור וממקום פטור לספינה י\"ל דס\"ל לרב חסדא וכו' כמ\"ד בעירובין דאפי' ברשויות דרבנן אמרינן ובלבד שלא יחליפו וכו' עכ\"ל הרי דלא אמרה הרשב\"א אלא לכדאמרינן ממיא משחינן והסברא כדכתיבנא." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מקום \n וכו' קירויו מתירו. וכתב הגהות מיימוני כר' זירא ודלא כרבא דאמר אויר קירויו מתירו (ובפר\"ח) [וכן פירש ר\"ח] דקי\"ל כר\"ז דמקל בעירובין וכתב מהר\"ם וז\"ל מדבריו למדתי דס\"ל הלכה כדברי המקל בעירובין ואפי' בפלוגתא דאמוראי עכ\"ל נראה מדבריו שמפרש דס\"ל שתפס רבינו מתירו במקום אין מייתרו ולא דיש לו גירסא אחרת בש\"ס וכמו שמשמע מדברי הרב המגיד וכן הבין מרן ב\"י סי' שנ\"ח וז\"ל וצ\"ל שהוא גורס אויר קירוייו מתירו כלומר שהוא ניתר ע\"י (הלחי) [הקירוי] וכן גורס הר\"מ בפט\"ז דשבת עכ\"ל וא\"צ לזה ומסתברא כמ\"ש מהגהות מיימוני ונראה דמה שכתוב בדברי הרה\"מ מתירו הוא טעות המדפיסים שראו בלשון רבינו מתירו בי' א' העתיקו אינהו הכי ואינו אלא שהביא הש\"ס וממילא יובן דפסק כר\"ז שהוא המקל וכדברי הרא\"ם א\"צ למ\"ש מרן דט\"ס הוא וכצ\"ל וכתב ר\"ח דהלכה כר\"ז דמקל וכתב מהר\"ם ז\"ל מדבריו למדתי וכו' ובאור זרוע פסק כרבא וכו' דהא דברי מהר\"ם הביא בהגהות מיימוני על דברי ר\"ח ז\"ל והוא ברור.
ועיין מה שהקשה הרמ\"ך הביא דבריו הכ\"מ. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו ל\"ק כי במה שסתם רבינו דבריו נכנס אפי' עביד כי ארזילא וק\"ל וכתב רש\"י ז\"ל בסוגיין ד\"ה ה\"נ אפי' (רבא) [רבה] מודה כרב דפי תקרה יורד וסותם והכא דפליג רבה דעביד קירוי כי אורזילא יציע גג משופע דליכא פה עכ\"ל והקשה עמיתי בתורה החכם השלם מהרי\"א ז\"ל דנראה דקא מפלגי בדעת רב דרבה אמר דאפי' דס\"ל לרב באכסדרא דפי תקרה יורד וסותם בעביד כארזילא מודו דאין פי תקרה יורד וסותם ור\"ז ס\"ל לדעת רב דגם בארזילא ס\"ל דפי תקרה יורד וסותם והא רב ס\"ל בארזילא דאין פי תקרה יורד וסותם לקמן דף צ\"ד ע\"ב דאיתא שם אמרי דבי רב משמיה דרב כגון שנפרץ בקרן זוית וקירויו באלכסון דליכא למימר פי תקרה יורד וסותם ופי' רש\"י בשיפוע כגון גגין שלנו דליכא פה דהיינו כעין ארזילא וכו' הרי דס\"ל כרבא דבארזילה מודה.
ולענ\"ד נראה דלפירוש רש\"י הכי מתפרש כלפי מ\"ש בש\"ס נימא בדרב ושמואל קא מפלגי ואהא קא מתרץ דלא בפלוגתייהו קא מפלגי דרבא ס\"ל דגם רב מודה ונמצא ככו\"ע ור\"ז פליג עלייהו דרב ושמואל ולא דסבירא ליה כרב." + ], + [ + "בנה \n בו עמוד בצד הכותל וכו'. אינו מיעוט. וכתב הרב המגיד דפסק כרבה דהוא מיקל יעו\"ש. ויש להקשות דאמאי לא כתב דפסק כרבא וכרב שימי דמתני לקולא י\"ל משום דקי\"ל הלכה כדברי המקל בעירוב ואי פסק כרב שימי נמצא דאי לאו רב שימי הוה פוסק כרבא להחמיר ועוד י\"ל דס\"ל לדעת רבינו דעד רבא ורבא בכלל אמר הלכה כרב לגבי תלמיד ואם כן מוכרח דלא הוי כרב שימי ועיין במ\"ש לעיל פ\"ב הט\"ז." + ], + [ + "טח \n את הכותל בטיט וכו'. עיין בשלטי הגבורים שהוא תמוה ע\"פ סוגיית הש\"ס ומה גם שכתב כן על שם הרז\"ה והרז\"ה כתב להיפך יעו\"ש.", + " עשה\n מחיצה על שפת התל אינו מועיל שהעושה מחיצה ע\"ג מחיצה אינו מועיל נבלעה וכו' הואיל וכו'. הקשה הרב תורת חיים בשיטתו על עירובין מכאן על מ\"ש התרומת הדשן בדיני עירובין על קרפף שהיה מוקף שלא לשם דירה ואינו רוצה לסתור י' אמות לבנות לשם דירה כדין כי קשה היא הכותל כיצד יעשה ימלא מב' צידי הכותל האחד עפר עד ט' אמות ומחצה ולא ישאר שם מלעיל כותל כי אם פחות מעשר אמות דהשתא עד העפר נעשה מדרס לכל העולם ונמצא מתבטל אותו הכותל ומשם ולמעלה ליכא י' ולא חשיב מוקף שלא לשם דירה ואח\"כ מסיר כל העפר ונמצא אותו הכותל כבנוי מחדש לשם דירה והשתא כפי מ\"ש כאן רבינו דכותל ע\"ג כותל לא מהני אלא א\"כ נבלעה כולה ובנדון התרומת הדשן הרי נשאר מהישנה למעלה שהוקף שלא לשם דירה.
ואחרי נשיקת ידיו ורגליו אין הנדונות דומות זה לזה דבנדון רבינו הוא שנשאר מהמוקף שלא לשם דירה הוא מצד התחתון ואי אפשר לעליון אי ליכא תחתון ונמצא משתמש מהמוקף שלא לשם דירה ולכן צריך שיבלע כולה לא כן בנדון התרומת הדשן כי כשאנו מבטלין הכותל מצד מטה וממילא מתבטל גם שלמעלה כי לא נשאר י' ונמצא דליכא כותל כלל וא\"כ אחר כך כשמסיר העפר דנמצא בונה מחדש נמצא דבונה כל הכותל גם הצד של מעלה דמקודם לא הוה חשיב כלל וכלל ודוק." + ], + [ + "רחבה \n שאחורי בתים וכו'. הכי איתא בש\"ס דף כ\"ד יעו\"ש וכתבו התוס' שם ד\"ה פשיטא וז\"ל אדר' נחמן פריך וכו' אבל הש\"ס וכו' לא פריך דקמ\"ל הוקף ולבסוף פתח לא מהני לאפוקי מהני אמוראי דלקמן גבי אבורנקי עכ\"ל וכתב מהרש\"ל וז\"ל ותימה דלא מצינו לקמן דמהני אפי' לרבא אלא בהוקף ולבסוף ישב ולא בהוקף ולבסוף פתח וכן מפרשים התוספות גופייהו לקמן עכ\"ל וכתב החידושי הלכות וז\"ל ואולי נעלם מעיני הרב מ\"ש התוס' לחד פירוש שם וז\"ל והם לא ידעו אם רבא סמך על הוקף ולבסוף פתח וכו' והקשו לו מעיר חדשה וכו' כ\"ש הוקף ולבסוף פתח עכ\"ל עיי\"ש.
ולענ\"ד כונת מהרש\"ל הוא דלהאי פי' שהביאו הם עצמם א\"כ אפשר לומר דמאי דקאמר הכא פשיטא קאי גם לש\"ס ואיך כתבו בפשיטות לר\"נ פריך וכו' לאפוקי מהני אמוראי דלקמן וק\"ל.
וכתב הלח\"מ וז\"ל ובש\"ס הקשו פשיטא ותירצו לא צריכא דאית ביה דרי וכו' קמ\"ל ותימה על רבינו שלא הזכיר כלל מכל זה ולענ\"ד נראה דרבינו רמז זה בשינוי לשון שכתב ואם פתח הפתח לשם דהו\"ל למימר ואם פתח הפתח לתוכה כדכתב לעיל מיניה ואפי' היה פתח הבית פתוח לתוכה ועוד דתבת לשם יתר דהוה די מאמר ואם פתח הפתח ואחר כך הקיפה אלא רמז דאף דאינו ממש לתוכה אלא לבי דרי וזהו שכתב לשם דרצון הפתיחה הוא לילך שם מותר לטלטל בכולה ודוק." + ], + [], + [ + "יחיד \n וכו'. וכן אם היו שנים וכו'. מדבריו אלו משמע דלשנים אין נותנים להם אלא בית סאתים וכן משמע מלשון הש\"ס וכמ\"ש הב\"ח והט\"ז והבאים אחריהם שתפשו על מרן בסי' ש\"ס שנסתפק אי בית סאתים הוא לשנים או לכל אחד יעו\"ש גם אני אביא מן ההדיוט להכריח כמותם דאין נותנים אלא בית סאתים לשנים מלשון הברייתא ומלשון ר' נחמן מקודם דהדר ביה דקאמר אחד נותנים לו בית סאתים שנים נותנים להם בית סאתים שלשה נותנים לו בית שש ואי איתא דלשנים נותנים לכל אחד בית סאתים מאי שנא דלשלשה נקט מנין בפרטות דהיינו שש ובשנים נקט ענין בכללות דהיינו בית סאתים שפירושו לכל אחד והו\"ל למימר שנים נותנים להם ארבע שלש נותנים שש או שנים נותנים להם בית סאתים שלשה נותנים להם בית סאתים אלא ודאי דלשנים אין נותנים להם אלא בית סאתים.
וראיתי להרב יד אהרן נר\"ו דמהך ברייתא רצה לפשוט להיפך מדתני הכי ב' נותנים לו בית סאתים והו\"ל למנקט נותנים להם בית סאתים ומדנקט לו ר\"ל לכל אחד ואחד ואין זו הכרח חדא דהא ר\"נ נקט בלישניה להם ומיניה ילפינן ג\"כ ועוד דה\"פ דאף דהם ב' נותנים לו ר\"ל מה שהיה לאחד מהם כלומר דיש להם דין אחד ואין נותנים להם יותר משום היותם ב' ודוק וכן מצאתי בקיצור פסקי הרא\"ש בפיסקא כ\"ג וז\"ל אחד או שנים ששבתו בחצר שתשמישו לאויר אין נותנים להם אלא סאתים ולפי שלא ראיתי לשום מחבר שהזכירו הזכרתיו.", + " אבל\n שלשה ישראלים וכו' הרי הן שיירא וכו' בלא כלים. מסתמיות דבריו משמע דכל דאיכא בית סאתיים פנוי אפי' דלא הקיפו אלא ו' וא\"צ אלא ד' אסור לטלטל חוץ מד' אמות דאי לא\"ה הו\"ל לפרש וכן מסתמיות דברי הטור דלא כהמרדכי ז\"ל הביאו ב\"י סי' ש\"ס דהיינו כשהקיף יותר מו' אז אי איכא בית סאתיים פנוי אסור אבל ו' או פחות אפילו איכא בית סאתים פנוי שרי ואיך סמך עליו מרן שם נגד רבינו והטור ומה גם שרש\"י בפי' עומד לנגדו וכמו שתפשו עליו הבאים אחריו ואיך לא הזכירו.", + " ואין\n הקטן משלים לשיירה. עכ\"ל. ועיין מ\"ש הרב המגיד והקשה עליו ב\"י סי' ש\"ס דלמה תפס להחמיר והא קי\"ל הלכה כדברי המקל בעירוב והוא הדין בספק ולענ\"ד יש לחלק דשאני ספק ממחלוקת דבמחלוקת הא מיהא איכא מאן דס\"ל הכי לא כן בספק וק\"ל." + ], + [], + [], + [ + "וכל \n מחיצה וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד ועיין בלח\"מ ומן התימה על מרן בב\"י סי' שס\"ב שכתב ומדברי הרמב\"ם פט\"ז דמשמע דמחיצה העשויה לנחת או לצניעות לאו מחיצה היא כלל ואפי' היא וכו' וכבר כתב שם הרה\"מ דאין כן דעת הרשב\"א וכו' עכ\"ל דהנה מ\"ש על שם רבינו ליתיה דרבינו כתב כל מחיצה שאינה עשויה לנחת אינה מחיצה ואי דאיהו גורס גם בדברי רבינו וכל מחיצה העשויה לנחת וכו' איך הביא דברי הרה\"מ דכתב בפי' דרבינו גורס כל מחיצה שאינה עשויה ואולי ט\"ס נפל בדבריו.", + " וכל\n מחיצה שאין בגובהה עשרה טפחים או יותר אינה מחיצה גמורה וכו'. עיין מ\"ש הלח\"מ. וי\"ל בפשיטות דשפיר כתב רבינו אינה מחיצה דלא מהני כלל בהיותר כמ\"ש דהיינו בלא פס מכאן ומכאן אה\"נ דבפס מכאן ומכאן מועיל לענין חצר שנפרץ לים ואין צורך למ\"ש הוא." + ], + [ + "אם \n היה לפרצה זו צורת פתח וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד ומה שביאר כונתו ביאור גמור הלח\"מ ז\"ל יעו\"ש באורך ועיין במה שסיים הלח\"מ וז\"ל ונראה וכו' עד סוף הל' שכעת לא זכינו להבינם וצ\"ל שט\"ס נפל דממ\"ש וכ\"כ רבינו עד סופו הוא ענין אחר וקאי למ\"ש הרה\"מ לעיל וכן פסק פי\"ז וכתב הלח\"מ לציין המקום ומחולפין הם לשונות הלח\"מ ז\"ל.
עוד כתב הרב המגיד ופשט מימרא דר' יוחנן דאמר לכלאים התירו ולא לשבת ולכאורה אינו מובן מהו הפשט הזה ונלע\"ד דה\"פ דבש\"ס קאמר על האי מימרא דר' יוחנן אילימא מן הצד והאמר רב חסדא וכו' אלא על גבן ובעשר בהא לימא ר' יוחנן וכו' אלא לאו ביתר מעשר וכו' ולדעת רבינו ז\"ל מוקי לה ביותר מעשר ומשו\"ה אוסר ר\"י לשבת וניחא דר\"י אדר' יוחנן ממימרא דלקמן בחילוק דמן הצד לעל גבן וכמ\"ש בש\"ס." + ], + [], + [], + [], + [ + "פתח שצורתו כיפה וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד וז\"ל. וסובר רבינו דלא בעינן רוחב ד' וכו'. פי' דסובר רבינו דכל היכא דאיכא י' מהמזוזות אחר העיגול א\"צ רוחב ד' ומה שהזכיר רוחב ד' היינו משום ר\"מ דסובר חוקקין להשלים ואינו סובר הכי אלא מכח הרוחב והרשב\"א לא כתב כן. ומן התימה עליו שלא הזכיר לרש\"י דקאי כשיטת הרשב\"א וז\"ל בסוגיין דעירובין דף י\"א ע\"ב ד\"ה ושוין שאם יש ברגליה י' טפחים גובה קודם שיתחיל להתעגל חייבת דהא יש בה עשר גבוה ברוחב ד' ואפי' כל העיגול סתום נשאר שם שיעור פתח כשר עכ\"ל וכ\"כ ביומא דף י\"א ושוין שאם יש ברגליה י' קודם שיתחיל העיגול ותתמעט רוחבה שחייבת וכו' עכ\"ל וכן העתיק דבריו אלה מרן ב\"י בחלק יו\"ד סי' רפ\"ז גם הטור נלוה עמם ביו\"ד סי' רפ\"ז וז\"ל ואם יש לו ב' מזוזות והאסקופה וכו' עשויה כקשת ומתקצרת והולכת עד שאין בה ארבע טפחים אם יש בגובה המזוזות י' טפחים קודם שנתקצרה עד שאין בה ד' חייב ואם לאו פטור עכ\"ל וזה מורה כפירוש רש\"י מדכתב אם יש בגובה המזוזה י' טפחים קודם וכו' עד שאין בה י' טפחים חייב ופי' דבריו דיש בגובה י' טפחים דהיינו קודם שנתקצרה ומהו מקום הקיצור עד שאין בה רוחב ד' מכלל דהי' טפחים היו בהם רוחב ד' וזה ברור אין לנטות וכן הבין מרן ב\"י שם לאפוקי מהב\"ח שם ועיין בט\"ז שם.
ומדברי רש\"י אלו אני תמיה על מ\"ש מרן גופיה שם וכן נמשך אחריו הב\"ח ז\"ל שם וז\"ל ואילו לפי' רש\"י אפי' אין שם ב' מזוזות כלל אלא שמתחילה מתחיל להתעגל אם יש בו גובה י' ברוחב ד' חייבת עכ\"ל והא רש\"י גופיה כתב צריך שיהיו ב' המזוזות י' ברוחב ד' קודם שיתחיל העיגול ואם כן מדוקדק לשון הטור כרש\"י ז\"ל ואין מקום גם למ\"ש הרב לחם חמודות הל' מזוזה אות מ' יעו\"ש ונמצא לפ\"ז דבזה ליכא פלוגתא ולכו\"ע צריך המזוזות קודם העיגול גבוה י' ולא פליגי אלא ברוחב ד' וכל הבאים אחרי מרן נמשכו אבתריה ולא ידעתי למה.
וכתב רש\"י בסוגיין אמר אביי לפרושי פלוגתייהו אתא לישנא אחרינא ואמר אביי גרסינן ומפירוש דאביי ילפינן דא\"צ ליגע עכ\"ל. ודבריו תמוהים דבלא אביי משמע כן ואחרון הכביד דאביי היה אחר זמן רב מרב ששת ורבה בר שמואל והיכי מייתו מיניה ראיה נגד ר\"ש והא ודאי עקא. ועוד דאמר להו אי משכחת וכו' לא תימא להו הכי וכו' ולמה חושש לדברי אביי יותר מרב נחמן וכי היכי דפליג ארב נחמן חבירו יחלוק אאביי ואין לומר דלא גריס ליה להאי סיומא וכהרי\"ף בהלכות דלא גריס ליה דא\"כ הו\"ל לרש\"י להביא גירסא זאת ומדלא הביאה נראה דלדידיה לעולם גרסינן האי סיומא אלא דלעיל איכא גירסאות ואם כן קשה היאך יבא לגירסא דגריס ואמר אביי הך סיומא וצ\"ע." + ] + ], + [ + [ + "מבוי \n וכו'. עד הל' ג' ע\"כ. עיין להרב המגיד מ\"ש לתמיהת ההג\"ה ודבר ה' בפיהו אמת שכ\"כ רבינו בפי' המשנה דמס' עירובין דף י\"א ע\"ב משנה המתחלת הכשר מבוי יעו\"ש וכן דייק לשון רבינו דהכא כתב ויעשה רה\"י ובריש פרק י\"ד רה\"י גמורה והיינו כדברי הרה\"מ בפירוש.
וכתב הטור מן התורה כל מקום שיש לו ג' מחיצות הוא רה\"י גמור וכו' וכתב מרן וז\"ל קשה שהרי כתב בסי' שמ\"ה דמבואות שיש להן ג' מחיצות ואין לחי וקורה ברביעי הוי כרמלית לכך צ\"ל דרה\"י גמור ר\"ל לטלטל ולא לחייב הזורק לתוכו וכו' והט\"ז שם סק\"א כתב לתרץ דבסי' שמ\"ה מיירי שהרוח הד' הוא לרה\"ר שכן כתב שם וקרן זוית הסמוכות לרה\"ר וכו' וזה המבוי זמנין דחקי בה רבים להכנס שם וכו' משא\"כ כאן דלא מיירי בענין זה שדוחקים שם רבים לפעמים ממילא נשאר עליו שם רה\"י גמור וכו' עכ\"ל וליתא דמה יענה אבי\"ר למ\"ש הטור סי' שס\"א חצר שנפרצה במילואה וכו' מקום המחיצה נידון כצידי רה\"ר שהוא כרמלית כמו החצר עצמו עכ\"ל והרי החצר דלא דחקי בה רבים וכמ\"ש בש\"ס עירובין דף צ\"ד ור\"א התם לא קא דרסי בה רבים וכו' ובזה לא פליגי רבנן עליה וא\"כ ליהוי כרה\"י גמור אלא וודאי ליתא לתירוץ זה ועיין מה שתירץ הב\"ח." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ב' \n כותלים ברה\"ר וכו'. וכתב הרב המגיד דף ו' מעירובין. ועיין להתוס' שם ד\"ה והאמר רבה שכתבו דברים סתומים לכאורה וז\"ל וא\"ת כיון דיש לו ב' מחיצות וג' בננעלות הוו ג' מחיצות ולקמן אמר דלכל היותר לב\"ה ג' מחיצות דאורייתא עכ\"ל. ומה שנראה לענ\"ד הוא דלקמן בדף י\"א ע\"ב קאמר על מתני' דהכשר מבוי כמאן דלא כחנניא וכו' ומוקי לה בהכשר מבוי סתום ואהא קאמר ב\"ש אומרים לחי וקורה למימרא דקא סברי ב\"ש ד' מחיצות דאורייתא וכו' ב\"ה אומרים או לחי או קורה לימא קא סברי ב\"ה ג' מחיצות וכו' העולה מזה דלחי וקורה הוי מחיצה גמורה ולחי או קורה לא הוי מחיצה גמורה ולב\"ה לכל היותר א\"צ יותר מג' מחיצות והכא בעי ד' דהא איכא ב' כותלים ודלת ננעלת הוו ג' ולחי וקורה בצד אחד הוו ד' וזהו שכתב וא\"ת וכיון דיש לו ב' מחיצות וג' בננעלות הוו ג' חוץ מלחי וקורה ובלחי וקורה הוו ד' ולקמן אמרינן דלכל היותר לב\"ה ג' מחיצות דאורייתא ולא עוד ואהא מתרצי דננעלת לא חשיב כמחיצה וכתב הרה\"מ אבל בהלכות דבעינן ננעלות בלילה וכר' יוחנן לא הביאו מסוגייא דא\"צ לנעול כלל (כצ\"ל) ודברי רבינו עיקר מכח ההיא דעושין פסין עכ\"ל וכן פסק רבינו כחכמים בההיא דעושין פסין לקמן הל' ל\"ג אך קשה טובא להרי\"ף והרא\"ש דפסקו כר\"י דבעינן ננעלות והביאו המשנה כצורתה דפרק עושין פסין כנראה דפסקו כחכמים וסתרן אהדדי וכעת קשה.
עוד כתב הרב המגיד וז\"ל ויראה לי דא\"צ דלתות ננעלות מכאן ומכאן וכו' עד סוף הלשון. ונתקשינו טובא דהא רבי יוחנן קאמר דלתותיה ננעלות בלילה דנראה דצריך דלת מכאן ומכאן ואם נאמר דלא ס\"ל כר\"י א\"כ נשארה פי' דברייתא כפשטא דאיירי ברה\"ר בתוך המבוי דר\"י הוא דאליביה הוא דאוקמוה במבואות המפולשות וכיון דפוסק כב\"ה די לו בדלת מכאן ולחי מכאן וקורה מכאן.
והרב המגיד כתב על שם הרשב\"א עוד וז\"ל ובהכשר רה\"ר כתב כיצד הוא מכשירו עושה דלתות ננעלות בלילה וה\"ז רה\"י. וזה הוא כב\"ש דהצריך ב' דלתות ואין להקשות בלא\"ה ממ\"ש תחילה עושה לו דלתות וכו' ואח\"כ כתב א\"צ דלתות וכו' משום דתחילה כתב דינא דגמ' דמודה בה בהכשר רה\"ר דצריך ב' דלתות מכאן ומכאן ועל כן לא הכשיר בדלת מכאן ולחי וקורה מכאן אלא במבואות המפולשין ואח\"כ כתב ויראה לי וכו' שהוא מצד הסברא אבל קשה טובא כדפרישית ואם נאמר דס\"ל להרשב\"א דדלתותיה ננעלות דרה\"ר לאו דוקא א\"כ מאי ק\"ל לר' יוחנן בש\"ס מב\"ה הא מ\"ש ר\"י דלתותיה ר\"ל דלת אחד והיינו ב\"ה ואפשר לומר דלדעת הרשב\"א מ\"ש ר\"י אלמלא דלתותיה ננעלות היינו אפי' דלת אחד ואפ\"ה מותיב ליה מב\"ה דאילו לב\"ה לא הצריכו נעילת דלת וכפי' ר\"י שהביאו התוס' שם ד\"ה והאמר רבה וז\"ל ולר\"י נראה דפריך משום דמשמע ליה דב\"ה לא בעי נעילה וכו' ואהא הוצרך לתרץ אליביה בש\"ס דה\"ק כיצד וכו' מבואות המפולשות והשתא ההפרש בין רה\"ר למבואות המפולשות הוא דברה\"ר צריך לנעול הדלת בלילה ובמבואות מפולשות א\"צ נעילת דלת ודוק כן נראה לי.
ומרן כתב וז\"ל כתב הרשב\"א וכו' עד ופסק נמי כחנניא דבעי דלת מכאן עכ\"ל והשתא מ\"ש רבינו לעיל ה\"ג היאך מתירין מבוי מפולש עושה לו צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן היינו דס\"ל דהברייתא איירי ברה\"ר כפשטא ובהא הוא דקאמר ב\"ה דצריך דלת מכאן ולחי וקורה מכאן אבל במבואות המפולשות מסתברא דנחתינן דרגא וסגי ליה בצורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן והוא מסברת דנפשיה.
עוד כתב ושמא הרב סבור וכו' ואי אפשר דהא לתרוצה וכו' כצ\"ל. עוד כתב וז\"ל ועוד צריך לי עיון וכו' דהא משמע לקמן דבמבואות המפולשות וכו' פליגי עכ\"ל ומאי קושיא ההיא דר' יהודה אמר שמואל אזלא כהא דר\"י דאוקמוה אליביה במבואות המפולשות ורבינו לא פסק כר\"י אלא כר' אלעזר תלמידו וכרבנן דפרק עושין פסין וכמו שקדם הרשב\"א גופיה.
עוד כתב וז\"ל ואולי מ\"ש ב' כותלים וכו' עד סופו פי' דלעולם דפוסק כר\"י ובעי נעולות וכמ\"ש בריש הלכות עירובין וכאן איירי במבואות המפולשות וכאוקמתא דש\"ס בברייתא אליבא דר\"י ומשו\"ה לא בעי נעולות וכל זה לישב מה שלא הצריך נעולות אבל אה\"נ דקשה עדיין למה הצריך ב' דלתות כן נ\"ל כוונתו ז\"ל אך קשה לפי פי' זה דכאן איירי רבינו במבואות המפולשות ובהא איירי בברייתא א\"כ הא דכתב רבינו לעיל ה\"ג היאך מתירין מבוי מפולש עושה לו צורת פתח מכאן וכו' במה איירי אי ברה\"ר צריך פתח מכאן ומכאן ולנועלם בלילה ואי במבואות המפולשות סגי בלא נעילה בלילה אבל לעולם צריך פתחים ואולי מוקים לדברי רבינו דלעיל במפולש לכרמלית מכאן ומכאן או מצד אחד לכרמלית לפחות והוא מצד הסברא דנחתינן דרגא ממפולש מב' רוחותיו לרה\"ר ולא ימלט מהלחץ זו הדחק בפי' זה בהל' ג'.
וכתב הטור סי' שס\"ד מבוי המפולש וכו' בב' ראשיו וכו' ועיין להב\"ח מ\"ש בישוב אריכות לשון זה ודבריו תמוהים ע\"פ סוגיית הש\"ס עירובין דף ז' דקאמר יתיב רב יוסף וכו' מחלוקת וכו' יעו\"ש וצ\"ע." + ], + [], + [ + "בכל \n עושין וכו'. וכתב מרן סי' שס\"ג וז\"ל הצריך לנו א\"נ דטעמיה דמכתת שיעוריה לפי שעומד לשריפה וכיון שאפי' שישרף ויעשה אפר אם גבלו ועשה ממנו עמוד מהני משום לחי לא מפסל משום דמכתת שיעוריה עכ\"ל וכתב עליו הט\"ז ס\"ק ה' וז\"ל ותמהני דנעלם ממנו משנה שלמה דסוף תמורה כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשרה וכמ\"ש ביו\"ד סי' קמ\"ב דאפר אשרה אסור בהנאה וא\"כ צריך לפזרו לרוח והוי האפר כמו העצים עצמן עכ\"ל ולכאורה מבהיל דמאי קשיא דא\"כ היאך אשרה מועיל בדבר דא\"צ שיעור והא אסור בהנאה אלא וודאי היינו טעמא דמצות לא ליהנות ניתנו וא\"כ גם באפרו כן אבל ודאי כונתו לתמוה על מרן ז\"ל במ\"ש דלו יהי דיחשב כמו שרוף מ\"מ ראוי לגבלו ולעשות ממנו עמוד דעדיין לא תיקן כלום דגם אח\"כ יש לו עדיין דין אשרה וצריך פיזור ואם כן אף אנו נאמר כתותי מכתת שיעוריה גם אחרי כן ואינו מצטרף ליעשות ממנו שיעור.
ובחופשינו בזה בעת הלימוד מצאנו ראינו הסוגיא דפ' כסוי הדם דף פ\"ט ע\"א דאיתא התם מכסין בעפר עיר הנדחת והקשו ואמאי איסורי הנאה נינהו אמר זעירי לא נצרכה אלא לעפר עפרה ורבא אמר מצות לאו ליהנות ניתנו איתיביה וכו' לא יצא אמר רב אשי הכי השתא התם שיעורא בעינן ועבודה זרה כתותי מכתת שיעוריה הכא כל כמה דמכתת מעלי לכסוי עכ\"ל ונראה מש\"ס זה דאף אחר שריפה אמרינן כתותי מכתת ומה שמועיל בכיסוי משום דכל כמה דמכתת טפי עדיף.
ונראה לישב דברי מרן ז\"ל דמה שמחלק בש\"ס בין שופר לכסוי היינו כולם לאחר שריפה דוקא דהיינו דהשופר חשבינן ליה כאלו שרוף וא\"כ ליכא שיעורא והכסוי אחר שריפה ליכא שיעורא אבל א\"צ שיעור דכל כמה דמכתת וכו' ונמצאו דומין דכלהו בשריפתן הוא דקיימינן אבל כאן בנידון דידן דלו יהי דבשריפתו ג\"כ כתותיה מכתת אבל כשמגבלו אח\"כ כיון דחזי לענינו כמו שהוא אפי' מוכתת לא אמרינן שוב כתותי מכתת לא כן בשופר דאם ישרפנו שוב לא חזי לשופר כי היכי דנחשוב אותו כשרוף וחזי ומשו\"ה אמר כתותי מכתת והוא אמת ויציב ועיין במ\"ש גבי הספק של השער אפרים אי שרי להדליק נר חנוכה בשמן של בשר בחלב עיי\"ש בס' אגורה באהלך." + ], + [], + [], + [], + [ + "מבוי \n שהיה גובהו מן הארץ וכו'. וכתב הרב המגיד כרבא דאמר חלל מבוי תנן. והילך לשון הרי\"ף ז\"ל ריש עירובין מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט וכו' גמ' כיצד ממעטו נותן עליו קורה מכ' אמה ולמטה כי היכי דלהוי חלליה כ' דאמר מקצת קורה בתוך עשרים ומקצתה למעלה מכ' וכו' ואסיקנא רבא אמר אחד זה ואחד זה כשר חלל סוכה תנן וכו' עכ\"ל וכתב הר\"ר יהונתן נותן הקורה מכ' אמה ולמטה כלומר שלא יהיה בחלל הפתח עשרים אמה שכל עובי הקורה יכנס להשלמת עשרים אמה וכו'.
ודבריו תמוהים טובא דאיהו כתב כן לדעת הרי\"ף ז\"ל דס\"ל דהחלל צריך שיהיה פחות מעשרים ודייק כן מדכתב נותן עליו קורה מעשרים אמה ולמטה והמיעוט הוא מצד העליון ולפ\"ז איך סיים כי היכי דלהוי חלליה עשרים והא לפ\"ז מתמעט החלל והוי פחות מעשרים ועוד דסיים הרי\"ף ואסיקנא רבא אמר אחד זה ואחד זה כשר חלל סוכה תנן וכו'. גם מ\"ש עוד הרב יהונתן הנזכר וז\"ל חלל סוכה תנן וכו' לא הקפידו חכמים כי אם על החלל שלא יהא יותר מכ' ומה לנו לחוש בעובי הסיכוך ובעובי הקורה העולים למעלה מכ' הרבה לפי שעיקר ההכר הוא למי שעומד תחת הקורה או הסיכוך וכיון דאין בחלל כ' שלטא ביה עינא עכ\"ל.
ודבריו תמוהים דסתרי אהדדי דבתחילה כתב דהקפדת חכמים הוא על יותר מכ' ואח\"כ סיים וכיון דאין בחלל עשרים שלטא ביה עינא מכלל דבעשרים לא שלטה ביה עינא ובזה ודאי ט\"ס נפל וצ\"ל וכיון שיש בחלל עשרים שלטא ביה עינא ואינו סותר ללשון א' שהעתקנו דמ\"ש לעיל בתחילת דברי הרי\"ף שהביא הברייתא דכיצד ממעטו דמפשטה מורה הכי וכדאיתא בש\"ס דף ג' ע\"ב איתיביה רב שימי לרב פפא כיצד היה עושה מניח קורה משפת עשרים ולמטה וכו' ומתרץ לה יעו\"ש ברם כשכתב הרי\"ף ואסיקנא אמר רבא חלל קורה תנן וכו' ודאי צריך לפרש פי' הברייתא כמ\"ש בש\"ס אך קשה מ\"ש בראשונה שכתב הרי\"ף דהוי חלליה כ'.
ולענ\"ד הכי מתפרשין דברי הרי\"ף כיצד ממעטו נותן עליו קורה מכ' אמה ולמטה וכו' דהיינו דמודד כ' אמה מקרקעית הקורה ולצד מטה ושם למטה נותן הקורה ע\"ג הקרקע והיינו כי היכי דלהוי חלליה עשרים ולא יותר ומביא ראיה דאמר מקצת קורה וכו' ונשא ונתן בש\"ס בזה ואסיקנא כרבא דחלליה עשרים ומה אנו מכשירינן בעשרים החלל ואין להקשות ממאי דאותביה בש\"ס לרב פפא מדתניא כיצד היה עושה מניח קורה משפת עשרים ולמטה והוצרך לשנויי בש\"ס שנויי דחיקי ואמאי לא מתרץ לה כדפי' דברי הרי\"ף דבברייתא קתני משפת עשרים ולמטה דמשמע משפת הקורה דלמעלה ודוק.
וראיתי להרא\"ש בזה דברים תמוהים שכתב בסי' ד' דפרק זה וז\"ל היה גבוה מכ' אמה ובא למעטו ממעטה בקורה שרחבה טפח ודיו דקורה משום היכרא היא והיכר של מטה כהיכר של מעלה וכשם שמלמעלה דיה טפח כדתנן דיה לקורה שתהא רחבה טפח וזה לשון רב אלפסי ואין לשונו מכוון דמשמע דממעט בקורה אחרת שנותן למטה מעשרים וכן כתב הוא למעלה כיצד נותן עליו קורה מכ' אמה ולמטה ולישנא דש\"ס לא משמע הכי דאביי מודה בהא דסגי בטפח אלא דמיירי בבא לבנות בנין תחת הקורה עכ\"ל והנה מה שדקדק מלשון הרי\"ף שהעתיק אין ממה שהעתיק הוכחה למה שהבין הוא ואינו אלא ממ\"ש עוד וז\"ל כך הקורה שממעט בה למטה ממנה וכו' עכ\"ל ומלשון למטה ממנה משמע בצד שלמעלה וקשה עליו מה שהקשיתי להרב יהונתן דממ\"ש הרי\"ף כי היכי דליהוי חלליה עשרים לא משמע הכי אלא כדפי' לענ\"ד ומ\"ש למטה ממנה לאו דוקא אלא ר\"ל שיהא למטה בתחתיתה ממש ודוק ועוד קשה על הרא\"ש כיון דהבין בדעת הרי\"ף כן ואיהו פליג עליה דהא פסק לעיל סי' ב' דחלל סוכה תנן ואמאי לא הזכירו לעיל ויפלוג עליה.", + " היה\n גבוה יותר מעשרים ובא למעטו וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד וז\"ל שלא היתה כונתו וכונת רבינו ז\"ל אלא קורה שמשים על שפת המבוי כדי שיהא מעליונית קורה זו עד קרקעית הקורה פחות מכ' עכ\"ל והנה לדעת הרי\"ף מצאנו לאצילי רברבי דס\"ל לדעתיה דצריך שיהיה בחלל הקורה פחות מכ' אבל מ\"ש כן לדעת רבינו אי אפשר דהא כתב רבינו בפי' מבוי וכו' מן הארץ עד קרקעית קורה וכ\"כ הרה\"מ גופיה ומסקנא כרבא דאמר חלל מבוי תנן וכו' אלא וודאי ט\"ס נפל וכצ\"ל עד קרקעית הקורה עשרים ונפק\"מ דכן דעת הרי\"ף והיינו כדפירשנו אנו לדברי הרי\"ף." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "לא \n התירו הפסים האלו אלא בארץ ישראל ולבהמת עולי רגלים אבל בשאר ארצות וכו'. הילך בפי' כדעת התוס' ריש פסחים דף ג' ע\"ב שכתבו דמי שהוא בחו\"ל פטור מלעלות לרגל ועיין להרב מל\"מ ריש הל' קרבן פסח ועיין בחידושי על רש\"י והרא\"ם סדר אמור ד\"ה דבר אל בני ישראל עשה מועדות שכתבתי שם מקום מוצא לדין זה." + ], + [], + [], + [], + [ + "יבשו \n המים בשבת אסור לטלטל בין הפסין וכו'. הכי איתא שם דף כ' בעי רבין יבשו מים בשבת ובאו בשבת מהו א\"ל אביי יבשו בשבת לא תבעי לך דבעי וכו' ופשיט לאיסור באו נמי לא תבעי לך וכו' ופירש\"י יבשו מים בשבת וחזרו ובאו גשמים בו ביום עכ\"ל והקשה הרב תורת חיים בשיטתו לפי' רש\"י דנראה דכל הבעיא היא לחזרת גשמים בו ביום א\"כ לא הו\"ל לאביי למימר לא תבעי לך דבעי מיניה וכו' אלא לא תבעי לך דהו\"ל מחיצה ותניא וכו' דזו היא דאיבעיא ליה ועיי\"ש דנייד מפי' רש\"י מכח קושיא זאת.
ולענ\"ד דברי רש\"י נימוקם עימם ופי' דבריו דב' איבעיא ליה לרבין יבשו מים מהו וכדבעי אביי לרבא לעיל גם אם תמצא לומר דאסור אי חזרו מהו ומהו דכתב בסיפיה קאי ליבשו ולחזרו ובאו והבעיות הם ב' ונקטינהו בחזרו ובאו בנדון אחד והוא הדין אי לא יבשו בשבת אלא מע\"ש היו יבשים ובאו בשבת ואהא אמר יבשו בשבת שהיא הבעיא הא' לא תבעי לך דבעי מיניה דמר וכו' באו נמי לא תבעי לך שהיא הב' דהו\"ל מחיצה העשויה בשבת וכו' ומה שלא פי' רש\"י הבעיא הא' היינו משום דהא פירשו רש\"י לעיל ד\"ה יבשו מים בשבת ולא הוצרך לפרש אלא הבעיא הב' ושהם ב' בעיות לא הוצרך לפרש דזה נראה ברור מתשובת אביי ואיך שיהיה נמצא דלא נפק\"מ אי באו בשבת או מתחילת השבת היו מים או לא ומשו\"ה רבינו כתב סתם באו לו מים דמשמע בין הכי ובין הכי וק\"ל וכ\"כ הרה\"מ." + ], + [ + "בית \n או חצר שנפרץ קרן זוית שלה וכו'. וכתב מרן ולי נראה בדברי רבינו דמדלא כתב שנפרץ בקרן זוית וכתב שנפרץ קרן זוית שלה נראה שאינו מפרש קרן זוית שאוכל בב' רוחות אלא שנפרץ מן הצד קרי ליה קרן זוית וכו' ע\"כ. וקשה א\"כ היכי מפרש לישנא דמתני' דתני חצר וכו' מב' רוחותיה וכן בית שנפרץ מב' רוחותיו וכו' עכ\"ל דנראה כפי' רש\"י דלפי' אינו אלא מרוח אחד ונראה דה\"פ דכל זוית וזוית נקרא שם ב' רוחות כמו דרומית מזרחית מזרחית צפונית וכן כולם על דרך זה וכיון דהמקום שנפרץ לאו באמצע הכותל הוא אלא בקרן זוית דהוי שם ב' רוחות נקרא שנפרץ מב' רוחותיו ר\"ל במקום דנקרא מקום ב' רוחות ודוק." + ] + ], + [ + [ + "המוציא \n וכו'. כתב המל\"מ וז\"ל וכל השיעורין שנאמר במסכת שבת לגבי ט\"ל מלאכות הוא דוקא לחיוב חטאת אבל איסור מן התורה איכא אף בפחות מכשיעור דקי\"ל חצי שיעור אסור מן התורה וכ\"כ רש\"י פרק כלל גדול דף ע\"ד וכ\"כ הגהות אשר\"י ריש פרק המוציא. והקשה החכם המופלג שלמה בן עזרא נר\"ו דאין דעת רבינו כדעת רש\"י דהא כתב רבינו לקמן הכ\"ג המוציא חצי שיעור פטור ורבינו בתחילת הלכות שבת כתב דכל מקום שנאמר פטור הוא אבל אסור דרבנן ואי ס\"ל דחצי שיעור אסור מן התורה אמאי כתב פטור אבל אסור דרבנן ומה תאמר דהרי פסק רבינו הלכות שביתת עשור פ\"ב ה\"ג כר' יוחנן שאני הכא מהתם וה\"פ דש\"ס שם דטעמא דר\"י כיון דאי אכיל עוד כזית מצטרף היינו דאחר דכבר אכל חצי הא' אי בעי אכיל עוד חצי מצטרף למפרע משו\"ה אסור לא כן בהוצאה דאחר דהוציא החצי הא' מה מועיל שהוציא הב' אלו דבריו. וליתא דהא רבינו לקמן הכ\"ג כתב הוציא חצי שיעור והניחו וחזר והוציא החצי האחר חייב וכן בהכ\"ד יעו\"ש ואם כן כל דמצינו דמצטרף גם בחצי אסור מן התורה והאי דמצטרף דכתב רבינו הוא בין לזדון בין לשוגג בין אי היה עדים והתראה לפי האופן שיהיה חיובו וכמו שקדם ריש ההלכות וא\"כ הוי דומה בדומה לחצי שיעור דר\"י דאכילה ומה שהקשה ממ\"ש רבינו פטור לא קשיא דלא קפיד בזה כיון דלא נפק\"מ לשום דבר דבין שהוא אסור דרבנן בין כשהוא אסור דאורייתא מכין אותו מכת מרדות וכמ\"ש רבינו ריש הלכות אלו ובהלכות שביתת עשור פ\"ב ה\"ג ולומר שהלכה כר\"י כבר פסקו בהל' שביתת עשור ונפק\"מ שאפי' מי שנשבע על דבר שהוא אסור מן התורה חיילא עליה שבועה דהא על חצי שיעור שהוא אסור מן התורה חיילא עליה שבועה וכמ\"ש פ\"ד מהלכות שבועות יעו\"ש וכבר נתברר דין זה משם ומשו\"ה קיצר רבינו כאן וכתב פטור.
עוד כתב הרב הנזכר וז\"ל אך בשכיח ולא שכיח דבסתם אזלינן לחומרא בהא מספקא לי אי אזלינן בתר מחשבתו לקולא וכעת צריך תלמוד עכ\"ל לא נודע מה הכונה בדבריו אלו דהכל עשה יפה בירר כל דבר ודבר על אופניו ולא נשאר ספק כלל וכלל.", + " והסובין\n ומורסן וכו'. הקשה בספר מעשה רוקח דמדברי רבינו בפי' המשנה נראה דסובין נאכל ע\"י הדחק וכתב רבינו דאינו מצטרף עם האוכל לחיובא ואילו בסמוך ה\"ג כתב ואם הוציא תבן קטניות להאכילו לפרה כמלא פי פרה שהאכילה ע\"י הדחק שמה אכילה ומאי שנא ולא קשה מידי דלקמן ה\"ג איירי שהוציאו להאכילו ונמצא דאחשביה לא כן הכא דלא הוציאו לכך אלא אגב האוכל הוציא הסובין." + ], + [ + "יין \n כדי רובע רביעית. עיין מ\"ש פרק ח' מהלכות ברכות הט\"ו." + ], + [], + [ + "המוציא \n קנה וכו' לראשי אצבעותיו וכו'. הכי איתא בשבת דף פ' תנא קולמוס המגיע לקשרי אצבעותיו בעי רב אשי קשר עליון או תחתון תיקו ורבינו פסק להחמיר. וקשה טובא דאיך מכניס חולין לעזרה מספק גם היאך ממיתין אותו מספק דעל מ\"ש בראש הפרק קאי שכתב המוציא דבר וכו' אינו חייב עד שיוציא ממנו שיעור המועיל וכו' וחייב היינו חטאת בשוגג ומיתה במזיד וכמ\"ש רבינו ריש הל' אלו והיאך חייב מיתה מספק וכן קרבן וכעת קשה גם מ\"ש רש\"י בש\"ס שם קשר עליון של אמצע היד תחתון של אמצע האצבע עכ\"ל דלא כפי' רבינו צ\"ע מה מקור מצא לפי' זה יעו\"ש ושוב ראיתי להרב פר\"ח בנימוקיו מכח קושיא שהקשה כתב וז\"ל והרב פסק המגיע לראשי אצבעותיו דהיינו קשר העליון משום דאין לחייב מספק עכ\"ל. והדברים תמוהים אצלי איך מפרש ראשי אצבעותיו קשר העליון." + ], + [ + "גחלת \n כל שהוא והמוציא שלהבת פטור. כתב הפר\"ח בנימוקיו על רבינו וז\"ל בפ' משילין מייתינן ברייתא דהמוציא שלהבת כל שהוא חייב ואוקימנא לה דהוציאו בחספא דלית לה שיעורא והשמיטו רבינו וצ\"ע ע\"כ הכי איתא שם דף ל\"ט המוציא שלהבת פטור והתניא המוציא שלהבת כל שהוא חייב אמר רב ששת כגון שהוציאו בקיסם וכו' אביי אמר כגון דשייפא מנא משחא ואתלי ביה נורא וכו' אלא הא דתנא המוציא שלהבת פטור היכי משכחת לה כגון דאדייה אדויי לרה\"ר וא\"כ חוץ דקשה על רבינו דהשמיט דאם הוציאו בחספא חייב וכדאביי או בקיסם חייב וכדר\"ש וכמו שהקשה הפר\"ח עוד קשה דאמאי לא פי' דהא דפטור באדייה אדויי וכאוקמתא דש\"ס.
ובס' ראשון לציון תירץ לזה וז\"ל דר\"ש דמוקי לה בקיסם הוא משום דמיד נעשית גחלת וחייב על הגחלת וכדתנן במתניתין דשלהבת וגחלת הכל אחד ואביי פליג עליה ודייק לישנא דשלהבת דמשמע בלא גחלת ומוקי לה בשייפא מנא משחא דהוא ממש שלהבת בלא גחלת דגחלת לא מקרייא מחספא ואמטו להכי פריך לאביי מדתנן המוציא שלהבת פטור כלומר דבשלמא לר\"ש מוקי למתני' בשייפא מנא משחא אלא לאביי קשה ומוקי לה באדייה אדויי ורבינו פסק כר\"ש דאיסורא דשלהבת היא משום גחלת וכבר כתב המוציא גחלת כל שהוא חייב והמוציא שלהבת פטור מ\"מ דאדייה אדויי או דשייפא מנא משחא כיון דליכא גחלת בהדיה ומ\"ש כר\"ש לגבי אביי שהוא בתרא דהכי משמע פשטא דמתני' אלו דבריו ברם קשה לי דהא חזינן שלהבת נתלית בעץ וליכא גחלת כלל בה ועיין בס' מעשה רוקח מה שרצה ליישב בזה באין מבין וקושית הפר\"ח כדקאי קאי.
ודרך אגב ראיתי למ\"ש רש\"י ז\"ל ד\"ה אביי אמר וז\"ל אי נמי רבותא אשמועינן אביי ואפילו בחספא וכו' והבין בס' ראשון לציון דרב ששת פליג עליה דאביי וא\"כ לר\"ש א\"צ לאוקומי למתני' דאדייה אדויי אלא בשייפא למנא משחא. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו ליתא דהא רש\"י כתב לעיל ד\"ה הא דתני חייב וכו' ומתני' דקתני פטור כדאוקימנא לקמן דאדייה אדויי וכו' ואמאי כתב כן לר\"ש וזה אינו אלא לאביי וצ\"ל בדוחק דפי' כן לפי' אחר שכתב אח\"כ ומי הכניסנו בדוחק זה דא\"כ לא הו\"ל לרש\"י לפרש כלל אלא וודאי דמ\"ש רש\"י רבותא אשמועינן אביי ר\"ל דאתא לגלות דלאו דוקא מ\"ש ר\"ש אלא הוא הדין בשייפא למנא משחא ולא פליג ר\"ש עליה וזה אמת." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המוציא \n שטר פרוע וכו'. הכי איתא בשבת דף ע\"ח המוציא נייר מחוק ושטר פרוע אם יש וכו' או בכולו כדי לכרוך ע\"פ צלוחית קטנה של פלייטון חייב ואם לאו פטור וכתב החידושי הלכות לכאורה לכל הנהו אמוראי דאסור להשהות שטר פרוע ולוה נמי לא משהי ליה הך ברייתא לא אתייא כרבנן דפטרי לקמן בשטר פרוע דאין צריך לו כלל וכר' יהודה נמי לא אתיא דבשטר קטן נמי חייב דצריך לו עכ\"ל וחיסור לשון יש כאן דזה שכתב לר\"י אינו אלא לשאר אוקמתות אבל לדרב יוסף דאסור להשהות שטר פרוע איכא בינייהו לר' יהודה היינו טעמא דמשפרעו חייב משום דצריך ליה לכרוך על פי צלוחית ואם כן ההיא ברייתא כר' יהודה וצ\"ל הכי וכר\"י נמי לא אתיא לג' אוקמתות דבשטר קטן נמי צריך ליה.
עוד כתב החידושי הלכות וז\"ל וראיתי בתוספתא דרבנן לא פליגי אדר' יהודה אלא בשטר קטן אבל בגדול דראוי לכרוך ע\"פ צלוחית קטנה של פלייטון מודו רבנן דחייב ואע\"ג דלא משהי ליה מ\"מ האי שיעורא של פלייטון חשוב לרוב בני אדם עכ\"ל והיינו התוספתא שהביאו התוס' ד\"ה חזי ומוכח מהתוספתא כתירוץ רב אשי ונמצא דבשיעור דכדי לכרוך ע\"פ צלוחית כו\"ע מודו דחייב ובקטן לרבנן בפרוע פטור לר\"י חייב ורבינו פסק דוקא כדי לכרוך ע\"פ צלוחית חייב ככו\"ע ובלוה וכברייתא א' אבל בפחות פטור וכרבנן דברייתא ב' וא\"כ אין מקום למ\"ש בזה הרב מקראי קודש ומרכבת המשנה יעו\"ש וזהו שכתב הרב המגיד ברייתא וגמ' כלשון רבינו והיינו ברייתא הא' וכדכתיבנא.
וכתב עוד הרב המגיד ודין השטר פרוע הוא כדברי ת\"ק דברייתא אחרת וכו' פי' דין דשטר פרוע קטן כת\"ק דפטור ומשו\"ה לא חייב כי אם בכדי לכרוך ע\"פ צלוחית ודייק כן במ\"ש ודין השטר פרוע שהיא שפת יתר לכאורה אי קאי לדלעיל אלא וודאי דפי' ודין השטר פרוע הוא בקטן שהוא ענין אחר ואם כן אין מקום למ\"ש מהר\"י הכהן הובאו דבריו במרכבת המשנה." + ], + [], + [ + "המוציא \n תינוק חי וכיס תלוי בצוארו חייב משום הכיס וכו'. מימרא דרבא ריש פרק הנוטל דף קמ\"א אמר רבא הוציא תינוק חי וכיס תלוי בצוארו חייב משום כיס וכו' ולחייב נמי משום תנוק רבא כרבי נתן ס\"ל דאמר חי נושא את עצמו ועיין בתוס' פרק המצניע דף צ\"ד ד\"ה אבל אדם [חי] נושא את עצמו והוכרח לאוקומי דההיא דפרק נוטל איירי בתנוק בן יומו דלא ס\"ל לרבנן בתנוק כזה דנושא את עצמו והרי זה דומה לבהמה חיה ועוף דס\"ל לרבנן דאינו נושא את עצמו וקשה כיון דרבינו פסק כרבנן בבהמה חיה ועוף אמאי בתנוק פסק כר\"נ ואי איירי בגדול ולאו דינא דרבא הוא הו\"ל לפרש.
ולא תעזוב נפשי לשאול לפי דברי התוס' אלו מאי מקשה בש\"ס על ההיא מימרא דרבא ולחייב נמי משום תנוק ואימא דאיירי בתנוק גדול דלכו\"ע פטור דחי נושא את עצמו ואמאי מוקים ליה כר\"נ והנה הרשב\"א בריש פרק נוטל מפרש לישב קושית התוס' דאיכא ג' מיני קטן בקטן בן יומו או איזה ימים שאינו מכיר בהילוך כלל גם לר\"נ חייב דמשרבט נפשיה כבהמה בגורר לרבנן מחייב לר\"נ פטור אבל אסור בנוטל רגלו אחת ומניח אחרת דכיון דמכיר בהילוך לא משרבט נפשיה גם לרבנן פטור דחי נושא את עצמו והשתא ההיא דפרק מפנין דכתב רש\"י מכח הברייתא דגם לרבנן א\"כ מגביה ליה חי נושא את עצמו היינו בנוטל אחד ומניח אחד וההיא דפרק נוטל איירי בגורר וכר\"נ דלרבנן מחייב וקשה עדיין מה שהקשו להתוס' דמאי מקשה ולחייב וכו' בנוטל אחת ומניח אחת וככו\"ע וגם רבינו מזכה שטרא לבי תרי.
ולענ\"ד נראה לישב דעת רבינו דקשיא ליה לרבינו בש\"ס כמ\"ש דמאי מקשה ולחייב משום תנוק ואימא דאיירי בגדול ולכו\"ע החי נושא עצמו ומכח זה מפרש דקושית הש\"ס היא דאיך סותם רבא חייב משום כיס לחוד ולא פי' דקאי בתנוק גדול ואמטו להכי מפרש דס\"ל כר' נתן ומשו\"ה סותם דבין בגדול בין בקטן פטור והוא הדין בבהמה חיה ועוף דגם בהו ס\"ל לר\"נ דהחי נושא את עצמו ורבינו אף דפוסק כרבנן א\"צ לבאר דאיירי בגדול דכבר קדם בדין הסמוך דבבהמה חיה ועוף חייב דלאו נושא את עצמו נינהו." + ], + [], + [], + [], + [ + "זרק \n זה שהוציא כבר וכו'. עיין להרב המגיד שהביא הש\"ס ופי' רש\"י וסיים וז\"ל ומתוך לשון רבינו נ\"ל וכו' עכ\"ל. וקשה טובא דרבינו שהוא מפרש דישתמש בלשון זה ועוד שהוא כפל הענין ולא אמרו כן במתני' וגמ' ולענ\"ד נראה דמ\"ש רבינו לפיכך וכו' הוא דינא דמתני' וכמ\"ש בש\"ס ודלא כמ\"ש רש\"י ומ\"ש א' (בראשונה) הוא נדון אחר כדי להכריח לנידון דידן דמתני' ולהסמיך הדברים אל הסברא והוא דתחילה כתב המצניע וכו' והוציאו סתם חייב עליו בכל שהוא ואח\"כ כתב זרק זה שהוציא כבר לתוך האוצר וכו' פי' אחר שנתחייב בהוצאתו זרק לתוך האוצר אעפ\"י וכו' בטלה מחשבתו הראשונה לפי דכבר נשלם מעשה הראשון ולתוך האוצר בטולי בטליה ואין זה דינא דמתני' ואהא סיים לפיכך אם חזר והכניסו מהאוצר למקום שהיה מקדם אינו חייב לפי דבטלה מחשבתו הראשונה כשהניחו באוצר ומסתמא לאו במילתא קמייתא קאי והכי מתפרש הש\"ס לדעתיה אמר אביי הכא במאי עסקינן כגון שזרקו לאוצר בהוצאתו ומקומו ניכר מהו דתימא כשנטלו משם והכניסו דכיון דמקומו ניכר במילתיה קמייתא קאי קמ\"ל וכו' בטולי בטליה וא\"כ כשהכניסו משם פטור בכ\"ש ונקטי בנדון זה לחידושא דאף דאח\"כ כבר הכניסו גלי אדעתיה דגם באוצר דעתיה עילויה כיון דמקומו ניכר קמ\"ל וכ\"ש בהוצאתו לאוצר אלא דרבינו ביאר יותר ודוק ועפי\"ז מתפרשין דבריו שבפירוש המשנה אף שהם סתומים דלכל הפירושים צריכים ביאור יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "המוציא \n כגרוגרת וכו' הרי זה חייב וכו'. מדבריו אלה יש להקשות על מ\"ש מרן על שם הר\"י קורקוס פ\"ד מהלכות שאר אבות הטומאות הי\"ג על מ\"ש רבינו היו בתחילה וצמקו וכו' וז\"ל ולא דמי לחיוב שבת דאיבעיא [לן] בפ' המצניע אי יש דחוי וכו' יעו\"ש והא בהך דינא דכתב רבינו ג\"כ נימא דפטור כיון דאם הניחה באותה דצמקה הוה מפטר ולא דמי הא להא כלל וכלל דטעמא דחייב בנידון דידן היא משום דשיעורא דזריעה איתא בכלל שיעור האכילה דבכלל מאתים מנה וכמ\"ש רש\"י בפי' האת\"ל וזה פשוט." + ], + [ + "זרק \n כזית אוכלין לבית טמא וכו'. ועיין מה שתמה הרב המגיד יעו\"ש ועיין להמל\"מ מה שתמה אדרבא על הרה\"מ יעו\"ש ולא זכינו להבינו דעדיין הקושיא במקומה עומדת דלעולם ליכא חשיבות בחולין לפי שנטמא כיון דאין טומאתן אוסרתן וכמ\"ש התוס' ומה לי אי ס\"ל דאוכל פחות מכביצה מקבל טומאה לעצמו או לא.", + " מפני\n שהשלים השיעור לענין טומאה. פי' לטמא אחרים דלעצמו מטמא בפחות וכמ\"ש רבינו ז\"ל ריש פ\"ד מטומאת אוכלין וכן פירש רש\"י בסוגיין וכמ\"ש באורך בחידושי על רש\"י והרא\"ם סדר שמיני יעו\"ש לאפוקי ממ\"ש בס' יד משה דף קס\"א ע\"א." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "טבעת \n שיש עליה חותם וכו'. הכי איתא בש\"ס דף ס\"ב תירצת אשה איש מאי איכא למימר אלא אמר רבא פעמים וכו' פעמים וכו' פי' ונמצא דדרך הוצאה בכך ואמטו להכי חייב ומש\"ס זו תמה הרשב\"א לעיל דף נ\"ט ע\"ב על מה שהביא משם רב האי גאון ור\"ח וז\"ל וכך אמרו הם ז\"ל והדין כך הוא שיהא האיש מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם והאשה בטבעת שאין עליה חותם מפני שתכשיט הוא להם וכל תכשיט שרי אלא מפני גזרה דרבא דאמר פעמים שהאשה נותנת לבעלה והאיש נותן לאשתו ולפיכך אסרו אחד האיש ואחד האשה עכ\"ל והוא מן התימה שלא נאמרו לקמן דברי רבא אלא לתירוצא למתני' דקתני בטבעת שיש עליה חותם חייב חטאת וכו' ואקשינן והא הוצאה כלאחר יד הוא ופריק רבא דלאו כלאחר יד הוא להם דפעמים וכו' ולא בא רבא לאסור שאין עליה חותם באשה ויש עליה חותם באיש מההוא טעמא עכ\"ל.
ואיכא מאן דפירש דבריהם הכי דאף דדברי רבא לא נאמרו לקמן אלא לתרוצא למתני' מ\"מ שמעינן דהכי הוי דרך הוצאה ואמטו הכי מחייב חטאת בשל איש לאשה ושל אשה לאיש וא\"כ בשל איש לאיש ואשה לאשה כיון דהכי הוי דרך הוצאה אסור ולא נכנסו דבריו באוזני וכי משום דדרך הוצאה בכך משו\"ה לא יצא אדם בתכשיט שלו דהיינו מלבושו.
ולענ\"ד הכונה בדבריהם הכי דמשום דאמר רבא פעמים ופעמים אף אנו נאמר דגם האיש בשלו ואשה בשלה לא יצא דפעמים שנותנו אשה לאיש להוליכו לאומן ומשתלי ונשאר בידו בשבת וכיון דהותר בשלו לא יהיב דעתיה גם בשל אשתו וכן בשל איש לאשה שנותנו לה להניח בקופסא ומשתלי אצלה ואי הותר בשלה לא יהיב דעתה גם בשל בעלה ומתיא ליה ד' אמות ברה\"ר כנ\"ל איך שיהיה שמעינן מינה שדעת רב האי ור\"ח לאסור לאיש בשלו ולאשה בשלה משום גזרה והיינו כסברת רש\"י שפי' וחילופיהן באיש דבאשה יש עליה חותם חייב חטאת אין עליה חותם פטור אבל אסור ובאיש להיפך אין עליה חותם חייב חטאת יש עליה חותם פטור אבל אסור ומן התימה על הרא\"ש בשמעתין שאחר שהביא פי' רב שרירא ור\"ח כתב אבל רש\"י פי' וכו' והו\"ל לשתף לר\"ח עם רש\"י וכן קשה גם על הר\"ן יעו\"ש." + ], + [ + "לא \n תצא אשה וכו'. אבל האיש וכו'. זו היא שיטת ר\"ת הביאו הרא\"ש בשמעתין דף ס\"ב וז\"ל ור\"ת ז\"ל כתב דלא גזרו חכמים באיש דלמא שלפי ומחוי לפי שאין דרכו בכך [וכו'] והא דאמר עולא וחלופיהן באיש אחיוב חטאת קאי דבאיש יש עליו חותם מותר אין עליו חותם חייב חטאת וכ\"כ התוס' בשמעתין וז\"ל וחילופיהן באיש אומר ר\"ת דאחיוב חטאת קאי עכ\"ל ומן התימה על הר\"ן דשקיל וטרי בדעת ר\"ת והניחו בתימה איך אשתמטתיה דברי התוס' אלו." + ], + [ + "אשה \n שיצאת במחט נקובה וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד לעיל ה\"ג שכתב שדעת רבינו כדעת הרי\"ף והרא\"ש בשמעתין הביא לשון הרי\"ף זה ותמה עליו היאך יתחייב האיש במחט שאינה נקובה הוצאה כלאחר יד היא ועוד וכו' יעו\"ש ותמה מרן בב\"י סי' ש\"א עליו וז\"ל ונראה שדעתו לומר שאין דרך האיש לצאת בשום מחט לא נקובה ולא בלתי נקובה וכו' עכ\"ל פי' לפירושו שאין דרך האיש לצאת כן תחובה בבגדו בשום מחט ומחמת דביציאת בבגדו קאי נקט סתם אין דרך האיש לצאת בשום מחט לאפוקי מהרב ט\"ז סי' זה ס\"ק ה' שלא הבין כן ותמה על מרן יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המוצא \n תפילין וכו'. ואם היה בימי הגזרה וכו' מכסן. מלשון זה נראה שמפרש בש\"ס כפירוש הב' שפי' רש\"י שסיים שהוא עיקר ומפני הסכנה היא סכנת שמד וא\"כ קשה דלפי\"ז מכסן דמתני' קאי גם לרישא שלא יכניסם ג\"כ זוג זוג ומדברי רבינו נראה דקאי דוקא לסיפא דכתב ואי היה בימי הגזרה שמתיירא לישב ולשומרן ומדברי רבינו בפי' המשנה נראה דקאי גם לרישא יעו\"ש." + ] + ], + [ + [ + "עיין להרמב\"ן והמגילת אסתר בשרש י\"ד." + ], + [], + [ + "ואם \n מכר קונסין אותו עד עשרה בדמיה. וכתב הרב המגיד בגיטין איתא הכי ויש לשון אחר [עד] מאה בדמיה ופסק רבינו כדברי המקל וכו' עכ\"ל ויש להקשות דלישנא קמא שם לא אפשיטא כמ\"ש התוס' וי\"ל דס\"ל כפי' רש\"י ומ\"מ הו\"ל להרה\"מ לפרש דאזיל כפי' רש\"י ומ\"מ נמצא דפסק כלישנא קמא ומ\"ש עוד הרה\"מ ושם נזכר בש\"ס דטעמא משום דהדרא ליה וזהו שכתב ומחזירה וזה נאמר בלישנא בתרא מ\"מ מינה נשמע ללישנא קמא דלא פליגי הב' לישני בזה אי מחזירה או לא והלשון מגומגם.", + " ואפילו\n שבורה אין מוכרין וכו'. הכי איתא במתני' פ\"א דע\"ז אין מוכרין וכו' עכ\"ל וכתב רבינו בפירוש המשנה וז\"ל והשבורה משמשת ג\"כ לטחון וכו' ע\"כ והקשה הרב לשון למודים חלק או\"ח דף ס\"ו וז\"ל והדבר תמוה מנ\"ל להרמב\"ם לפרש טעם זה שלא נזכר בש\"ס והלא טעמא דרבנן מפורש בברייתא דקאמרי והלא מרביעין עליה ויולדת כנראה בהדייא דטעמא דאתי לאחלופי דמשהי ליה וילפי מינה לזבוני שלמה כמ\"ש רש\"י שם ובמתני' ד\"ה עגלים וכ\"כ התוס' ג\"כ ד\"ה שלמין וכדאיתא בהדייא ריש פ\"ק דבכורות דף ב' ע\"ב איבעיא להו מכר בהמה לעובריה מהו עד הכי קאמר ליה טעמא דידן משום דאתיא לאחלופי יעו\"ש וכן הקשה הרב תורת חיים והניחה בצ\"ע.
ואני קודם ראות תירוצו אמרתי דקשיא ליה לרבינו דאי מטעמא דאחלופי לבד קשה דהוי גזרה לגזרה שבורה אטו שלימה ושלימה אטו שאלה ושכירות אלא ודאי צריך לתת טעם אחר בהצטרפות לזה דהיינו דאיכא למיחש שיטחון בה ובהאי טעמא לחודיה לא מתסר משום דלא שכיח ומשו\"ה אצטריך בש\"ס לטעמא דאיחלופי ולעולם בצירוף טעמא דטחינה ועיי\"ש מה שחשב לתרץ על דרך שכתבתי לענ\"ד ולא הונח לו גם מטעם אחר לא הונח לי דמה נענה ומה נאמר בש\"ס דבכורות לקושיא דגזרה לגזרה וגם מה שהעלה בסוף דבריו לא ימלט מהדוחק.
והנראה נכון והוא דקשיא ליה לרבינו ז\"ל דאיך חיישינן לאיחלופי והא שבורה לאו בת מלאכה היא ושלימה בת מלאכה היא ועדיפא מינה כתבו התוס' דף י\"ד ע\"ב ד\"ה שלמין וז\"ל אבל פרה אפי' לאחר ימים רבים כי חזו ליה עלמא בביתיה דגוי אמר לשחיטה זבנה כיון דאינה ראויה למלאכה כל כך וכו' עכ\"ל הרי דכל דאינה ראויה למלאכה כל כך לא אתי לאחלופי ולכך פירש רבינו דראויה לטחון ואף דאין רגילות בזה כל כך מ\"מ אתי לאחלופי ונכון." + ], + [ + "ושוחט \n אותה בפניו. וכתב הרב המגיד דפסק כר' יהודה ולכאורה הוא תמוה דאי כר\"י למה הצריך רבינו שיהא שוחט בפניו, ולומר דפסק כר\"מ אי אפשר וכמו שנראה ממה שפסק פ\"י [ה\"ד] מהלכות ע\"ז גבי אילן ושחת יעו\"ש וא\"כ חזרה קושיא לדוכתא למה כתב שיהא שוחט בפניו וראיתי למרן שם כתב וז\"ל וכתב הרמ\"ך הרי\"ף פסק כר\"מ משום דסתם מתני' כוותיה ועוד דקי\"ל הלכה כר\"מ בגזרותיו עכ\"ל וי\"ל דרבינו פסק כר\"י משום דמוכח בברייתא בש\"ס דמאן דפליג עליה דר\"י היינו ר\"מ ואע\"ג וכו' שאני הכא דמוכח וכו' עכ\"ל ואין דבריו מובנים מאי דמשני בתחילת דבריו ואולי דט\"ס נפל וכצ\"ל וי\"ל דפסק רבינו כר\"י ואף דמוכח בברייתא דמאן דפליג וכו' אך קשה לי דשם כתב הרמ\"ך דהלכה כר\"מ בגזרותיו ואיך כתב כאן הרה\"מ דפסק כר\"י משום דהלכה כר\"י לגבי ר\"מ והא הדבר בהיפך דבגזרות הלכה כר\"מ." + ], + [], + [], + [ + "חרש \n וקטן נותנו לאי זה מהן שירצה. ועיין שם שבת דף קנ\"ג דהך בעיא איבעיא להו לרבנן דתנן ה' לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה חרש וכו' וכתב התוס' הכא משמע דהלכה כרבנן ובפרק חרש משמע דהלכה כר' אלעזר דס\"ל לרב חייא בר אשי ושמואל כוותיה עכ\"ל ורבינו חש להך סוגייא דידן חדא דהלכה כרבים ועוד דהיא סתם מתני' ועוד דכאן הוי סתמא דש\"ס וק\"ל.
וכתב הרב המגיד וז\"ל וכתבו הרמב\"ן והרשב\"א וכו' ורבינו סתם דבריו וכו' עד אינו נותנו בשבת וכו' עכ\"ל. וקשה לי דמאי שנא דלענין מניחו עליה כשהוא מהלך ונוטלו הימנו כשהוא עומד לא נראה לו שדעת רבינו כדעת הרמב\"ן ודעימיה משום דסתם דבריו ולענין שנותנו עליו מבעוד יום ראה לפרש דבריו כן אף דסתם ולא פירש שנותנו עליו מבעו\"י ועוד מה שהקשה מהר\"י הכהן הביא דבריו הרב מרכבת המשנה דרבינו לעיל פ\"ו פירש מתני' דמי שהחשיך בקידש עליו היום ועלה קאמר בש\"ס כל הנך נדונות וא\"כ בהכרח בקידש עליו היום איירי בש\"ס ועיין מה שסיים שם הרב מרכבת המשנה וליתא והכונה לו כדכתיבנא.", + " ואפי'\n מציאה וכו'. עיין מ\"ש רבינו לעיל סוף פ\"ו ומ\"ש הרב מקראי קודש שם ומ\"ש עליו הרב אור יקרות כאן ומרכבת המשנה שם פ\"ו." + ], + [ + "מותר \n וכו'. משאוי הוא לה. וכ\"פ הרא\"ש ז\"ל וז\"ל כי תבעי לך גמל בחטם מאי מי אמרינן כיון דסגי ליה באפסר משאוי הוא או דילמא כל נטירותא יתירתא לא אמרינן משאוי הוא אמר לפניו ר' ישמעאל בר יוסי ד' בהמות יוצאות באפסר הסוס והפרד והגמל והחמור למעוטי מאי לאו למעוטי גמל בחטם לא למעוטי נאקה באפסר במתניתא תנא לובדקים וגמל יוצאים באפסר באפסר אין בחטם לא אלמא כל נטירותא יתירתא משאוי הוא ואסור וכן הלכתא וכו' ע\"כ ונראה מדבריו דס\"ל דלברייתא ב' אין לדחות כדדחי לא' וזה תימה דמה הפרש ביניהם ובש\"ס דלא דחי לה ודאי סמיך אדלעיל ומשו\"ה אפשר דלא גרסינן בספרים ישנים דוקני למעוטי מאי עד באפסר אלא לישנא דר\"י בר יוסי ובמתניתא תנא ופרושה דכיון דפסקינן כרב מפרשינן הברייתות אליביה וכן צריך להגיה בלשון הרי\"ף יעו\"ש.
עוד כתב הרא\"ש וז\"ל ועוד דקי\"ל כרב באיסורי הלכך כל נטירותא יתירתא אסור כגון בהמה באפסר וכו' עכ\"ל וט\"ס נפל וצ\"ל פרה באפסר וכן צריך להגיה בקיצור פי' הרא\"ש אבל במה שאינה נשמרת בו אי הוי נטירותא יתירתא הוי משאוי ואסור כגון פרה באפסר יעו\"ש דבזה מכוון ללשון הרא\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל \n אין תולין לה קרסטיל בפיה בשבת. וקשה אמאי לא חילק מגדולים לקטנים דבקטנים שרי משום צערא וכדאסיקו בש\"ס יעו\"ש וי\"ל דכיון דפסק כמה דינים משום צערא סמיך עלייהו." + ], + [ + "עיין מ\"ש הרב המגיד באורך ומ\"ש הרב מרכבת המשנה נר\"ו שדקדק דעבד שמל וטבל לשם עבדות שחייב בכל מצוות שהאשה חייבת בה למה הוצרך רחמנא לצוות על השבת ועיי\"ש דעפי\"ז בא לישב קושית הרה\"מ וליתא דמה יענה למ\"ש בש\"ס שם והגר זה גר צדק ובגר צדק לא שייך לומר דסד\"א התורה חסה וכו' ועוד דאפי' לפי יסודו דסד\"א התורה חסה עדיין אין מזור לקושית הרה\"מ דכיון דאיכא ל\"ת מה ס\"ד איכא דהתורה חסה וכתב הרה\"מ עוד וז\"ל ואם לענשו בעשה אבל לא להזהיר רבו עליו כבר דין העבד וכו' עד כאשה עכ\"ל וי\"ל דלפי דבריו טעמא דלא מוקמינן קרא לעשה משום דאיכא גזרה שוה דלה לה וא\"כ בש\"ס דתניא והגר זה גר תושב או אינו אלא גר צדק כשהוא אומר וגרך אשר בשעריך הרי גר צדק אמור הא מה אני מקיים והגר זה גר תושב עדיין לוקמא בגר תושב וקרא חד לעשה וקרא חד לל\"ת כמו שנראה מהמקראות סדר משפטים וסדר ואתחנן ועיין בזה שכתב הרה\"מ דאין מזהירין מן הדין בעשה וכמ\"ש בחידושי הלכות ביאת מקדש פ\"ג ה\"ח." + ] + ], + [ + [ + "נאמר \n בתורה תשבות וכו'. עיין להרב המגיד מה שפי' בפי' א' ועיין להלח\"מ מה שפי' בדבריו וז\"ל לכך נראה לפרש בדברי הרה\"מ כך עד אמרה תורה תשבות עכ\"ל וחוץ שלשון הרה\"מ אינו סובלו שצריך לחלקו לב' עניינים עוד זאת קשה דהא קי\"ל חצי שיעור אסור מן התורה וא\"צ לתשבות וכן פסק רבינו וכ\"כ לעיל המל\"מ ריש פי\"ח יעו\"ש ובחידושינו שהכרחנו כדבריו ונראה לפרש דברי הרה\"מ הכי דקרא אתא לדברים שאינן מלאכה וא\"כ יתעסק בהם האדם כל היום כולו כגון כבוד רבוץ וכיוצא ולזה קאמר קרא תשבות דהן אמת דלא הוי מלאכה אבל שביתה ליכא וזה נכון בדברי רבינו משא\"כ הפי' האחר שפי' הרה\"מ בדברי רבינו קשה בלשון רבינו." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הדס \n וכו' אבל אתרוג וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד שכן גירסת ההלכות ועיין בהגהות אשר\"י גירסת ר\"ח להיפך והקשה בס' בני דוד משם מקשים וז\"ל והקשו דבמאי מיירי אי כשזוכר זה המריח שהוא שבת ולכן זהיר מלקוצצו שהוא אסור לאוכלו למה לא יהא נזכר גם מאיסור קציצה בשבת ויהא מותר להריח בהדס ואי מיירי בשאינו נזכר שהוא שבת היאך נזהרו מלקוצצו משום דאחר התלישה אסור והלא אינו יודע שהוא שבת וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד נראה דשאני גבי אתרוג דשרי להריח כיון דאין עיקר בריאתם להריח לא מטרד כולי האי כדי לשכוח ולתלוש להריח וגם לתלוש ולאכול לא חיישינן אלא היכא דאוכלים מהם דהיינו בפירות הנושרים אי שרית למיכל אתי לתלוש דמיטרד באכילתו ושוכח ואוכל אבל כל דליכא אכילה לא מטרד ואינו שוכח ואוכל משא\"כ בהדס דעיקר בריאתה היא להריח אי שרינן להריח מיטרד ותולש להריח והרי זה דומה לפירות הנושרים דגזרו באכילתם שמא ישכח ויתלוש לאכול וכך הם דיני שבת שאין דעתינו סובלין כל כך.
ודרך אגב ראיתי מ\"ש רש\"י שם וז\"ל דאם תלשו בפיו אין לך תלוש גדול מזה עכ\"ל והקשה הרב מוצל מאש שבסוף ספר רבינו יוסף סי' מ\"ח ואילו במנחות דף ע' גבי בעייא ר' אבהו שבולת שמרחה אמרו בש\"ס ואי גחין ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם וכתב רש\"י כשהיא מחוברת ואי אין לך תלוש גדול מזה היאך אמרו במנחות כן והצריך עיון ולענ\"ד לא קשה מידי דהתם בתרומה באכילה תלה רחמנא וגחין ואכיל בשחייתו לא מקרי אכילה ובטלה דעתו אצל כל אדם משא\"כ בשבת דבכל אופן דתולש חשיב תולש וק\"ל." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המחתך \n את הירק וכו'. עיין מ\"ש הרב כ\"מ ויש חיסור לשון בדבריו ועיין בב\"י סי' שכ\"א הלשון מתוקן.", + " אבל\n מחתכין את הדלועים לפני הבהמה וכו' שאין טחינה בפירות. עיין מ\"ש הרב המגיד ומ\"ש עליו הכ\"מ וז\"ל כתב הרה\"מ וכו' עד להפסיק ביניהם עכ\"ל ואמאי לא קאמר עוד דא\"כ גם בפירות דאין טחינה בהו איכא איסורא דנראה כטוחן וא\"כ אמאי שרי לחתוך דלועין לפני הבהמה והנבילה לפני הכלבים.
עוד כתב הכ\"מ וז\"ל ולי נראה דיותר נכון לגרוס שאין טחינה בפירות וכו' עכ\"ל וקשה טובא דלמה נטה מהנוסחא האחרת משום דקשיא ליה דדלועין נמי פרי נינהו והא גם לנוסחא זאת קשה דהא דלועין נמי פרי נינהו ואמאי שרי ליאסר דמשום דנראה כטוחן ודוק." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין \n רוחצין וכו' לפיכך וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד וז\"ל לבד שקצתם מחמירים וכו' וזה דעת הרשב\"א ע\"כ ולענ\"ד נראה להכריח כדעת הרשב\"א דאי כדעת רבינו דשוין מי משרה וים הגדול למים הרעים דבלא אשתהי שרי ובאישתהי אסיר א\"כ בברייתא דתני רוחצן במי טבריא ובים הגדול אבל לא במי משרה לפלוג ולתני בדידיה דבים הגדול נמי ברעים לא ובדאישתהי ובמקום משרה ליתני ים הגדול אלא וודאי דים הגדול דמים רעים בין אישתהי בין לא אישתהי אסיר משא\"כ מי משרה ומשו\"ה תני משרה דים הגדול דמים יפים גם באישתהי שרי אבל משרה באישתהי אסיר.
והרשב\"א בחידושיו סיים וז\"ל וכסברא הראשונה נראה מדברי הרי\"ף עכ\"ל והיינו סברתו דבמים הרעים אפי' לא נשתהא אסיר והילך לשון הרי\"ף והעתיקו הרא\"ש רוחצן וכו' אבל לא בים הגדול ולא במי משרה וכו' בים הגדול אוקימנא במים הרעים שבו אבל במים היפים שבו רוחצן ולא במי משרה אוקימנא דאשתהי ביה אבל לא אשתהי ביה רוחצן עכ\"ל וקשה דמה הכרח יש מכאן לשון הש\"ס הוא דהעתיק ומה דנפרש בש\"ס נפרש בדבריו ואולי מדלא העתיק לשון הש\"ס ממש כמנהגו דהו\"ל להביא הברייתות ולכתוב עליהן קשה ים אים וכו' לא קשיא וכו' אלא אוקימנא וכו' שהוא לשון דידיה הו\"ל לפרש ולערב ים דמים הרעים עם משרה ולחלק בין אשתהי ללא אישתהי אלא וודאי ס\"ל דמים הרעים דים אף בלא אישתהי אסיר ודוחק והר\"ן הבין לדעת הרי\"ף שדעתו כדעת הרמב\"ם וליכא הכרח לא הכי ולא הכי." + ], + [], + [ + "ואסור \n לדחוק כריסו וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד שרבינו הוציא דין זה מההיא דשבת דף קכ\"ג יעו\"ש והרשב\"א הביא פי' אחר משם ר\"ח בחידושיו וז\"ל ור\"ח פי' אסוקי גרמא דפומא דנפלה לינוקא ופעמים שמקיא ע\"י כך דהיינו דמדמה ליה לאפיקטויזין וכו' ויש מקשין דהא רפואתו לאו משום הקאתו היא והיא גופא נמי שריא דהא אינו מתכוין וכו' עכ\"ל ולי נראה דכוונת ר\"ח הכי דכיון שמקיא התנוק ע\"י אסוקי גרמא דפומא הרואה סובר דלכתחילה עשה כן כדי שיקיא ויבא לשחוק סם אפיקטוזין.
ודרך אגב ראיתי דברי רש\"י דסתרן אהדדי שכתב שם בדף קכ\"ג ע\"ב ד\"ה אפיקטוזין שותה משקין ומקיא ולא לרפואה אלא להריק מעיו וכו' ואע\"ג דלא גזור בה משום שחיקת סמנים דהא לאו לרפואה היא אסור משום דמתקן גברא עכ\"ל ובדף קמ\"ז על מתני' דאמר ואין עושין אפיקטוזין וקאמר עלה ר' יוחנן לא שנו אלא בסם אבל ביד מותר פרש\"י בסם דדמי לרפואה וגזרו משום שחיקת סממנים עכ\"ל וכעת קשה ואין להקשות בדברי רבינו דכאן כתב ואסור וכו' ולעיל הל' כ\"ח כתב סכין וממשמשין בבני מעים וכו' דהתם הוא בריוח והכא הוא בדוחק וכ\"כ הטור סי' שכ\"ח גבי סכין וכו' והוא שלא ידחוק יעו\"ש." + ], + [], + [ + "מגבל \n וכו'. וכתב הרב המגיד ופסקו בהלכות כר' יוסי בר' יהודה דאמר היכי משני אלמא דהלכתא כוותיה עכ\"ל וקשיא לי דאמאי לא קאמר דהלכה כוותיה דסתם מתני' דתנן ונותנין מים למורסן אבל לא גובלין כוותיה וכדקאמר בגמ' שם יעו\"ש.
עוד כתב הרב המגיד וז\"ל אבל רבינו מפרש וכו' וכתב הלח\"מ וז\"ל וקשה לדברי רבינו דמפרש דשתית וקלי ב' דברים היכי אמרו בש\"ס וכו' עד לכו\"ע אסור וכו' עכ\"ל ולא הבנתי קושיתו דשתיתא עבה לא גרע מקלי וקלי לר' יוסי ב\"ר יהודה ע\"י שינוי שרי וכן שתיתא עבה וכן פסק רבינו דקלי ע\"י שינוי דהיינו מעט מעט שרי ושתיתא אפי' הרבה בבת אחת ואפי' עבה בשינוי שנותן את השתית ואח\"כ נותן את החומץ שרי והיינו לריב\"י אבל לרבי גם בשינוי אסיר ולא שרי אלא ברכה וע\"י שינוי וההיא דלוי דהוו גבלין שתיתא היה ע\"י שינוי ולרבי אסיר אלא דלא הוה חילא בידיה למיסר מדריב\"י דשרי ע\"י שינוי בקלי והוא הדין בשתיתא דשוין נינהו ומאי דהוצרך הרה\"מ לומר דמ\"ש בש\"ס והאמרת אין גובלין הוא ברייתא אחרת ובשתית משום דאל\"כ יש לדוחה לדחות דשאני קלי משתית ובקלי הוא דאסר רבי אף ע\"י שינוי אבל בשתית מודה רבי ובשינוי ומשו\"ה הוצרך לומר כן ומתרץ הא בעבה הא ברכה דההיא דאין גובלין היא בעבה והיא כו\"ע ובדלא משנה והא דהכא דושוין ברכה והוא דמשנה כדקאמר בש\"ס משום רבי דלריב\"י אף דלא משנה ונמצא א\"כ דשתיתא עבה שוה לקלי ודוק.
אבל הרי\"ף אין דעתו כן אלא דאף לריב\"י בעבה וברכה צריך שינוי ולרבי דוקא ברכה מועיל השינוי אבל לא בעבה והיינו מדהביא הא דאיתא בש\"ס ושוין שבוחשין וכו' ודוקא ברכה אבל בעבה לא ורכה נמי לא אמרן אלא דמשני היכי משני וכו' ואי הך שקלא וטריא הוא לרבי וכדפי' לדעת הרמב\"ם א\"צ להביאו אלא וודאי דהוא ס\"ל דגם לריב\"י נאמר זה וא\"כ בעבה וברכה צריך השינוי דשתית תחילה ואח\"כ חומץ או דעל יד על יד כן נראה לי דעת הרי\"ף ועפ\"י זה יש לפרש דברי הרי\"ף ז\"ל שהביא הא דאמר בש\"ס מהו לגבל אמר לי אסור וכתב הר\"ן משם הרז\"ה וז\"ל ולא היה לו לרבינו אלפסי להביאה דלא קי\"ל הכי דכרבי אזלא ופליג עליה ר\"י ב\"י וקי\"ל כוותיה והרמב\"ן ז\"ל כתב בס' המלחמות דלא קשה מידי דהכא בגבול גמור קאמר וריב\"י לא שרי אלא על ידי שינוי עכ\"ל ולענ\"ד אין תירוץ זה נכון דאי הספק דזעירי הוא בגבול גמור במאי קמסתפק לכו\"ע אסור. ועפ\"י קדימתנו בדעת הרי\"ף הנה נכון דכיון דהרי\"ף ס\"ל דרכה נמי צריך שינוי גם לריב\"י אהא נסתפק זעירי ברכה מאי דהן אמת דגבול לכו\"ע אסיר ברם היינו דוקא בעבה אבל ברכה שלא בשינוי מאי ואמר לו אסור דגם בזה צריך שינוי לריב\"י וזה הוא דקא מחדש ליה ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "אמבטי \n של מרחץ וכו'. וכתב הרב המגיד ואמבטי זה כלי הוא וכן פירשוהו הגאונים עכ\"ל לאפוקי דלאו אמבטי דעובדא דרבי דאיתא בש\"ס דף מ' ע\"ב דהיא בריכה העשויה בקרקע כמ\"ש רש\"י שם יעו\"ש ולעולם דהוא כלי ראשון ודלא כהב\"ח והט\"ז סי' שי\"ח שכתבו דט\"ס נפל וצ\"ל דכלי שני הוא.
עוד כתב הרב המגיד וז\"ל והטעם וכו' מפני שהמים שבו עומדים לרחיצה ואדם מחממן הרבה וכו' עכ\"ל ועיין מה שדקדק מרן מלשון זה ומה שהקשה עליו ומן התימה על הלח\"מ שדקדק כן מדברי הרה\"מ ולא הקשה עליו כלום ומה גם שקדמו מרן.
ולענ\"ד כונת הרב המגיד נראה ובהקדים מ\"ש הר\"ן ז\"ל על דברי בית הלל באמבטי דתני ולא צונן לתוך חמין וז\"ל כלומר אפי' נותן לתוכו מים צוננים הרבה שאינו אלא להפשירו דאע\"ג דבמיחם תנן במתני' שנותן לתוכו כדי להפשירן ה\"מ מיחם שאינו חם ביותר אבל באמבטי מתוך שמקפידין הרבה על חומו אסרו בו אפי' הפשר עכ\"ל נמצא דיש הפרש בין מיחם לאמבטי אף דשניהם כלי ראשון לפי דאמבטי מקפידין על חומו הרבה וזהו שכתב הרה\"מ והטעם דאסור לתת צונן לתוך חמין שבו כלומר אף הרבה צוננים מדסתם רבינו מפני שהמים שבו עומדים לרחיצה ואדם מחממן הרבה וזה הוא החילוק של אמבטי למיחם דאמבטי הוא של מרחץ ומיחם אינו של מרחץ וק\"ל ועיין למרן שהאריך ומכלל דבריו וז\"ל שהרי הפסיק בין דין דאמבטי לדין זה במיחם שפינה כצ\"ל.
ועיין להטור סי' שי\"ח בפרט זה שדבריו תמוהים ומרן ז\"ל הליץ עליו בפנים שונים וז\"ל בישוב א' ומצאתי שכתב התוס' וכו' עכ\"ל ותמה עליו הב\"ח ס\"ק ח' וז\"ל ועוד דלפי טעמו אפי' חמין לתוך צונן נמי אסור בספל כמו באמבטי דהלכה כר\"ש בן מנסיא דאוסר באמבטי אפי' חמין לתוך צונן לדעת התוס' דלא כהרי\"ף וא\"כ קשה למתיר בספל חמין לתוך צונן עכ\"ל ולא קשה מידי ושגגה היא שיצאה מלפני השליט דלא כתב מרן דפסק הטור כרשב\"ם וכדעת התוס' אלא לעולם דפוסק כב\"ה וכהרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש ולא הביא מהתוס' אלא דאמבטי הוא כלי שני וספל ג\"כ הוא כלי שני ופשוט ומבואר הוא.
עוד כתב מרן וז\"ל ועוד י\"ל דס\"ל לרבינו וכו' א\"כ ספל דשרי בגמ' הוי כלי שלישי וכתב עליו הב\"ח וז\"ל וליתא וכו' עד אין חילוק בין ג' לד' וכו' עכ\"ל ולק\"מ דג' וד' עד מאה הכל אחד דהטעם הוא משום גזרה אטו שני והכל שוה וא\"כ למאי דס\"ד מעיקרא רב יוסף דגזרינן ג' אטו ב' א\"כ אפי' עד מאה אסור וא\"כ רחיצה בשבת היכי משכחת לה.
עוד כתב הב\"ח וז\"ל אבל האמת דרבינו פסק כך בספל וכו' עד ולכן פסק וכו' יעו\"ש וקשה דמהיכן בא לו לאוקומי הברייתות דפליגי במקום דאפשר לומר דלא פליגי וראיה דהש\"ס לא רמי להו אהדדי ודאי דלא פליגי וק\"ל.
ודרך אגב לא תעזוב נפשי לשאול בפשטא דשמעתתא במה שהקשה אלא בשבת רחיצה בחמין ליכא ופי' רש\"י לא משכחת חמין שהוחמו ואפי' בע\"ש שלא היו צריכין להפיג רתיחתן עד בחמין עכ\"ל ומאי קשה משכחת לה בשימתין עד שיפיג רתיחתן מאליו בלא שום מים בהמתנה כדי שעה." + ], + [ + "ואם \n יצק התבשיל וכו'. כתב הרב המגיד וז\"ל ופרש\"י וכו' עד וכן יראה מלשון רבינו עכ\"ל והיינו ממ\"ש רבינו ואם יצק וכו' אע\"פ שהוא רותח וכו' מותר ליתן [לתוך] הקערה משמע דוקא לתוך הקערה אחר שנתן התבשיל לתוכה ולא קודם ואין להקשות דמאי ראיה מדברי רבינו הא המשנה היא שהעתיק וכבר כתבו התוס' דליכא לדיוקי מסיפא משום דיוקא דרישא דמשמע בהיפך ולא מדיוקא דרישא משום דיוקא דסיפא דהא כתבנו דזה שכתב הרה\"מ משינוי לשון שכתב רבינו ואם יצק וכו' מותר ליתן לתוך הקערה דמורה להדיא כן ולא העתיק לשון המשנה להורות כן והוצרכתי לזה לאפוקי מי שנתקשה בזה וכן נראה דעת רבינו דעירוי מכלי ראשון מבשל ממ\"ש פ\"ג מהלכות מעשר הט\"ו ונותן לקערה קטנה ולתמחוי לתוך התבשיל אע\"פ שהוא חם מפני שאינו מתבשל וכו' עכ\"ל הרי דדוקא לתוך התבשיל אינו מתבשל אבל נותן לתוך הקערה תחילה ומערה עליו מבשל." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אסור \n לראות וכו'. פ' שואל דף קמ\"ט וכ\"כ הרי\"ף ולישב מ\"ש בש\"ס שם והני תנאי כהני תנאי כתב הר\"ן וז\"ל אין רואין וכו' וקי\"ל כת\"ק ומיהו שאר מראות אף לת\"ק שרי דאע\"ג דת\"ק ס\"ל (כרבא) [כרבה] היינו לומר שהשוו מדותיהן במין אחד אבל להחמיר במין אחר אטו אותו המין וכו' אפי' (רבא) [רבה] מודה דלא מחמירינן עכ\"ל פי' לפירושו דבדבר שהוא מין אחד אז אמרינן דלא מדכר אבל במה שאינו מין אחד אז לא אמרינן לא מדכר והיינו טעמא דלפי הענין מחמרינן לאפוקי מי שלא הבין כן והקשה לפי פשטן של דברים דלפי פי' הר\"ן דפי' דהיינו טעמא משום דלא פליגי רבנן היאך מקשה בש\"ס הני תנאי עם הני תנאי ואין טעמן שוין ודוק.
ודע דדברי הר\"ן אלו מצאתים להרמב\"ן בס' המלחמות ופירש כמ\"ש ויותר נראה לענ\"ד מה שפי' הרז\"ה וכן פירש הרב משה בר' יוסף הובאו דבריו בחידושי הרשב\"א וז\"ל הר\"ם בר יוסף פי' דעיקר גזרה משום מראה של מתכת היה ואלא מיהו משום דידיה גזרו בכל מראה והא דקאמר הכא בשל מתכת עסקינן העיקר תקנתא קאי כלומר משום ליתא דידיה גזרו וכההיא דאמרו ריש פ\"ק דביצה וכו' עכ\"ל והקשה עליו הרמב\"ן דאי איתא דת\"ק בכל מראות אסר ור' מאיר לא אסר אלא בשל מתכת שאינה קבועה בלבד הו\"ל למימר ור\"מ מתיר בכל המראות חוץ משל מתכת שאינה קבועה וכו'.
ולענ\"ד כבר תירץ זה הר\"ם בר יוסף באומרו דה\"פ דש\"ס הכא בשל מתכת עסקינן העיקר תקנתא קאי וכו' כלומר דמאי דקאמר בשל מתכת עסקינן היינו לומר דמשום ליתא דידהו גזרו דחשבינן שמא יסיר נימין ובכל מראות גזר ת\"ק אטו של מתכת (ור\"י) [ור\"מ] מתיר בשל מתכת שהוא העיקר וכ\"ש שאר מראות חוץ משל מתכת שאינה קבועה וכיון דכל עיקר תקנתה משום מראה של מתכת שמא יסיר נימין המדולדלין א\"כ נקט ההתר בשל מתכת לחידושא דקבועה בכותל לא חיישינן לשמא יביא מספריים דהדהכי והכי מדכר וכ\"ש באינה של מתכת דשרי דהדהכי והכי מדכר וא\"כ מה מקום לקושית הרמב\"ן ומן התימה על הרשב\"א שהביא הא דהר\"ם בר יוסף והביא קושית הרמב\"ן עליו ודוק." + ], + [], + [ + "נשברה \n לו חבית וכו'. הכי איתא ריש פ' חבית חבית שנשברה וכו' ובלבד שלא יספוג ופי' רש\"י שלא ישים ספוג וכו' גזרה שמא יסחוט עכ\"ל ולכאורה קשה דאין זה הטעם דאתמר בש\"ס דהכי איתא שם תנא לא יספוג ביין ולא יטפח בשמן שלא יעשה כדרך שעושה בחול עכ\"ל ומשום סחיטה לא משום דאיירי כשיש בספוג עור בית אחיזה וכדכתבו התוס' ז\"ל וא\"כ קשה איך פי' נגד הש\"ס שבצידו ונראה דרש\"י ז\"ל מפרש דמאי דתנא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול לא קאי אלא שלא יטפח בשמן ואגב שלא יטפח תנא נמי לא יספוג וכן נראה בבירור מדברי רש\"י ד\"ה ויטפח אך קשה דמי הכריחו לזה ואין לומר דהכריחו לזה משום דקשיא ליה דאי כפי' התוס' דאיירי אפי' ביש לו עור בית אחיזה ואפ\"ה אסור משום עובדא דחול א\"כ לעיל דף קמ\"ג ע\"א דתני מתני' ספוג אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו ליאסר משום דהוי עובדא דחול אלא וודאי דבזה ליכא משום עובדא דחול דהא ודאי ליתא משום דא\"כ מאי שנא ממטפח דאית ביה משום עובדא דחול אלא וודאי הך דספוג דהכא אינו ענין לספוג דקינוח ויש לחלק ורבינו מפרש בענין אחר שמ\"ש במתניתא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול פי' שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול שמא יבא לידי סחיטה דס\"ל דליכא איסורא אם יעשה כדרך שהוא עושה בחול וכן פי' מאי דתניא לקמן נתפזרו לו פירות בחצרו מלקט על יד על יד ואוכל אבל לא לתוך הסל שלא יעשה כדרך שעושה בחול יעו\"ש פכ\"א הי\"א." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "התוקע \n וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד ועוד קשה דמאי שנא בדלת [של] שידה תיבה ומגדל נוטלין ולא מחזירין ובדלתות המחוברות לקרקע לא נוטלין ולא מחזירין הא בשניהם איכא גזרה שמא יתקע ועיין בב\"י סי' ש\"ח מה שהליץ על זה ולא זכיתי להבינו ושוב ראיתי להרב יד אהרן נר\"ו קדמני יעו\"ש וראיתי להט\"ז ס\"ק ט' תמה על מרן מההיא דהמוצא תפלין דף קי\"ב יעו\"ש ותמהני עליו אמאי לא הקשה לתירוץ מורו חמיו הב\"ח דרצה לתרץ דבלול אי לא תקע ליכא חיוב חטאת מהא דבור ודות וכמ\"ש למרן ב\"י ברם מה שתירץ הוא נכון דלול זה הוא כלי ואח\"כ חברו וראיה מלשון הש\"ס דידן בשלמא לול וכו' קסבר כיון דמחברי בארעא יש בנין בקרקע וכו' ואי מתחילה חברו בקרקע הו\"ל ככל בנין בקרקע וחשיב קרקע ומאי קסבר אלא וודאי דמתחילה היה כלי ואח\"כ חברו.
אבל קשה על הב\"ח דאיהו כתב לדרכו דבשידה תיבה ומגדל אפי' תקיעה ליכא איסורא דאורייתא ואינו דבהמוצא תפלין תניא דף ק\"ב ת\"ר ציר וכו' והעליון כאן וכאן לא יחזיר גזרה שמא יתקע ואם תקע חייב חטאת ורבינו אינו מפרש כפי' רש\"י שם אלא כפי' התוס' וכמ\"ש בסוף הל' זאת הרי דבשידה תיבה ומגדל שהם כלים אם תקע חייב חטאת ועוד קשיא לי בדבריו במה שהביא ראיה ללול כשתקע דחייב ממ\"ש רבינו פ\"י וכן התוקע עץ בעץ דחייב דא\"כ אפי' דלול יחשב ככלי חייב וא\"צ שיחשב קרקע ואי כונתו דכל שכן בקרקע כיון דאפי' בכלים חייב איך סיים אחר כך דתקיעה בכלי אינו חייב חטאת ודוק.
ודרך אגב ראיתי להתוס' בסוגיין דף קכ\"ב ע\"ב ד\"ה לעולם כתבו וז\"ל ופריך והא נמי נוטלין קתני וכו' ע\"כ ותבת נמי טפילה והחידושי הלכות נרגש ועיי\"ש מה שנדחק דלפי' הו\"ל למימר והא נוטלין נמי. ולענ\"ד הכי פירושו דקא מותיב בש\"ס למה שאמר אביי דפי' ניטלין והא נמי נוטלין קתני דאי לא הוה תני נוטלין אלא הך רישא וסיפא ניטלין הוה אמינא דפירוש נוטלין דרישא כפי' ניטלין דסיפא אבל כיון דחוץ דסיפא דתני נוטלין הא נמי תנא הכי וכן שהן ב' כן אי אפשר לומר דב' פי' ניטלין או י\"ל בהיפך על דרך זה וק\"ל." + ], + [ + "ואין \n פוקסין אותו וכו'. ופרש\"י בדף צ\"ד יש מרבותי וכו' מתקנת שערה במסרק או בידיה עכ\"ל וכתבו התוס' עליו ד\"ה פוקסת וז\"ל ועוד א\"כ היה שונה סורקת כדתנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק עכ\"ל וקשיא לי דמאי קשה התם דקתני סורק לפי שהוא להפריד השערות וכמו שנראה כן שם מעניינו דאי סרק חייב משום דודאי מסיר שערות וכאן הוא לתקן השער והוא כלי אחר ואינו מסיר שער דאי לא\"ה איך חכמים אוסרין משום שבות והא חייב חטאת וא\"כ ב' כלים נינהו וחד נקרא פוקס וחד נקרא סורק ודוק.", + " מפני\n שנראה כבונה. הכי איתא בדף צ\"ה גודלת ופוקסת משום בונה עד בניתא וקשיא לי דא\"כ האי ויבן לאו לשון בנין הוא אלא מלשון קליעה שכן קורין בכרכי הים והכתוב פעם מדבר בלשון זה ופעם לשון יוני או ארמי וכן אמרו במנחות והיו לטוטפות על שם מנין פרשיותיהם נקראו טטפת טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים והביאו רש\"י סדר ואתחנן נמצא דהכתוב מדבר בלשון העמים וא\"כ היאך חייב משום בונה וברייתא זאת הובאה בעירובין דף י\"ח וסיים שם בברייתא דבר אחר ויבן ה' אלהים וכו' מלמד שבנאה הקב\"ה לחוה כבנין וכו' עכ\"ל דנראה דהדבר אחר דריש ליה מלשון בנין אבל הראשון דריש ליה מלשון בנאיתא שהוא מלשון קליעה וא\"כ קשה כמ\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המסנן \n בכפיפת מצרית וכו'. וקשה לי טובא דודאי הכלי הוא ריק דהא מסנן שילך לתוכו וא\"כ אפילו שלא יהא הכפיפה גבוה טפח הא מאהיל דהא איכא טפח ויותר בתוך החבית ואיהו כתב בריש הל' זאת דלא יכסה בבגד על פי החבית כולה מפני שנעשה אהל הרי דמאהיל אפי' בכלים ואפשר דאה\"נ דאם יש בכלי טפח ודאי דאסור משום טפח של כלי דהוי אהל והכא עסקינן בכלי רחב ובקומתו ליכא טפח ואשמועינן דאפ\"ה צריך שיזהר שלא יגביה מקרקעית הכלי טפח." + ] + ], + [ + [], + [ + "נוקבים \n מגופה של חבית להוציא ממנה. ובש\"ס שם דף קמ\"ו אין נוקבין מגופה אמר רב הונא מחלוקת למעלה אבל וכו' ופסק רבינו כר\"ה וכמ\"ש הרב המגיד ובפי' המשנה פסק כרב חסדא וז\"ל לא יקבנה מצדה ר\"ל מצד החבית ע\"כ ובש\"ס דף מ\"ח אמר רב יהודה אמר רב א\"ר הפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת מתקיף לה וכו' מה בין זו למגופת חבית א\"ל רבא זה חבור וזה אינו חבור וכו' ועיי\"ש מ\"ש התוס' ד\"ה וכי והקשה החידושי הלכות וז\"ל ובין לפרש\"י ובין לפי' התוס' יש לדקדק המקשה דהכא דלא ידע לפלוגי בין חבור לאינו חבור אמאי לא אקשיה בההיא דפ' חבית גופיה דבגוף החבית אסור לנקוב לכו\"ע ובמגופת חבית חכמים מתירים ועל כרחך היינו טעמא דזה חבור וזה אינו חיבור וכו' ע\"כ ומאי קשה אימא דהמקשה סובר כר\"ה דגם במגופה בצידה הכל מודים דאסור כי פליגי בלמעלה וא\"כ בין במגופה בין בחבית הדין שוה ואף דהתוס' כאן סברי הלכתא כר\"ח כמו שהוכיח במישור מרן סי' שי\"ד מדבריהם דהכא ודלא כהב\"ח וט\"ז שערערו על דבריו בלא טעם מ\"מ המקשה יסבור כר\"ה ודוק.", + " שובר\n אדם את החבית וכו'. משנה דף קמ\"ו ואמרו בש\"ס שם א\"ר הושעיא לא שנו אלא דרוסות עד מתני' קשיתיה דתני גרוגרות וכו' וא\"כ נמצא דמתני' ר' נחמיה ורבינו העתיק המשנה כצורתה נמצא דפסק כר\"נ דדוקא בדרוסות שרי אבל מפורדות לא וא\"כ קשה איך כתב רבינו בסמוך מביא אדם חבית של יין ומתיז את ראשה בסייף והא היין הוא מפוזר והיאך מטלטל הסייף וסותר עצמו דידיה אדידיה. ואפשר לומר דקשיתיה לרבינו בש\"ס במאי דמותיב שם ב' ברייתות אהדדי דתני חדא חותלות של גרוגרות [וכו'] מתיר ומפקיע וכו' ותני חדא מתיר אבל לא מפקיע ומתרץ לא קשיא הא רבנן הא ר\"נ דלפי האי תירוצא נמצא דברייתא דתני לא מפקיע ולא חותך ר\"נ ואף דקתני שם גרוגרות והשתא לפי תירוץ ר' הושעיא מתני' לא הוי גם ר\"נ דלר\"נ (נתן) מותר לשבור חבית של גרוגרות ובהאי ברייתא קתני אסור והחידושי הלכות נרגש מזה ותירץ דהנך גרוגרות דברייתא מפורדות נינהו וראיה דקתני תמרים ולא ידענא מאי קאמר דתמרים נמי הוו דרוסות ועינינו הרואות דבשנים אלו גרוגרות ותמרים איכא דרוסות ואדרבא בתמרים חשיב יותר דרוסות דע\"י דובשייהו דנפקי מינייהו מתדבקי אהדדי ומשו\"ה נקטינהו אהדדי וא\"כ חזרה קושיא לדוכתא ומכח זה פסק הרמב\"ם כהך אוקמתא והיינו דר\"נ ס\"ל דאף בדרוסות אינו מפקיע אלא מתיר ומתני' רבנן וגרוגרות לאו דוקא ודלא כר' הושעיא אך קשה לזה דא\"כ ר' הושעיא היאך מיישב הנך שתי ברייתות וכעת קשה." + ], + [ + "וכשם \n וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד ועיין להרב מקראי קודש מ\"ש לתרץ דשרי אפי' אינו תלמיד חכם משום דפסק דשרי לעבור אפי' במים לקבל פני מי שגדול ממנו וכו' יעו\"ש ולענ\"ד לא דמי הא להא דלעבור במים שרי אבל במברא שמעבירו הגוי מי שרי ועוד א\"כ גם בלא ערמה לישתרי וק\"ל.
ודרך אגב חזינא שם בסוגייא דף קל\"ט דאיתא הכי אמר רבה בר רב הונא מערים אדם על המשמרת ביו\"ט לתלות בו רמונים ותולה בו שמרים וכו' מאי שנא מהא דתניא מטילין שכר וכו' אפי' שיש להן ישן מערים ושותה מן החדש התם לא מוכחא מילתא הכא מוכחא מילתא ע\"כ וכתב הרשב\"א בחידושיו וז\"ל איכא למימר אדרבא התם נמי שותה קאמרינן אבל אומר לשתות ואינו שותה לא התירו ותירץ הרמב\"ן דהכי קאמר והוא שתלה בה רמונים תחילה הא תלה בה שמרים תחילה אע\"פ שתלה רמונים לבסוף אסור ואקשינן ממערים ושותה מן החדש אף על פי שמתחילה הוא טורח הוכיח סופו על תחילתו ומתרץ וכו' ולענ\"ד הדבר תמוה דאי הפי' כן מאי קשה שאני גבי שכר שכן הוא דרכו דמתחילה צריך לטרוח ואח\"כ לשתות דמה ישתה אי לא טרח לא כן גבי משמרת דשייך ביה הוכחה קודם דהיינו מה שיטיל לתוכו רמונים והנכון מ\"ש רש\"י ז\"ל וכן הסכים הרשב\"א." + ], + [], + [], + [ + "ואסור \n להניח עלה של הדס וכו' משום מרזב. הכי איתא בשבת דף קמ\"ו אמר שמואל האי טרפא דאסא אסור מאי טעמא רב יימר [מדיפתי] אמר גזרה משום מרזב רב אשי אמר גזרה שמא יקטום מאי בינייהו דקטים ומנחי ע\"כ. ולכאורה קשה טובא דאי שמואל קאי בעלה של הדס קטום נמצא דאפ\"ה אסור ומאי איכא בינייהו ואי באינו קטום א\"כ מאי שמא יקטום דקאמר והא קוטם כאן ומשו\"ה ליתסרי ומרן בב\"י סי' שי\"ד הרגיש בזה ונדחק.
ולענ\"ד דין חיליה דהרב בעל הטורים ז\"ל שם דהוצרך שיהיו הרבה קטומים ולא די באחד והשתא ה\"פ דש\"ס דשמואל אסר בטרפא דאסא אף בקטום וחד אמר דאסור משום מרזב וחד אמר שמא יקטום וא\"כ בדאיכא קטומים הרבה איכא בינייהו דלמ\"ד משום מרזב אסור ולמ\"ד שמא יקטום ליכא למיחש דהא איכא קטומים הרבה ואי אינו מועיל זה איכא אחר ושמואל לא איירי אלא בדליכא קטום כי אם אחד מהם וזה נמי נאמר לפי' רש\"י ואף דלא פי' כי גם מ\"ש מרן לא פי' וא\"כ אף דגרסינן קטים ומנח צ\"ל כן ולדחוקי בפי' תבות אלו וצ\"ל קטים ומנח אחרות דאל\"כ מה נאמר להרא\"ש דהעתיק קטים ומנח אלא ודאי כדכתיבנא.
וכתב מרן וז\"ל כתב הרב המגיד וכו'. ורב אשי דאמר גזרה שמא יקטום לפרושי טעמא דשמואל אתא ולא משום דס\"ל הכי וכו' עכ\"ל. והקשה הרב כפות תמרים דף י\"ד ע\"א דאם כן איך פסק רבינו לקמן ה\"ז גבי זמורה שמא יקטום כיון דלא אתיא כהלכתא זה תורף קושיתו ולא קשיא כלל דהתם לאו אוכלי בהמה הוו ודוק.
והר\"ן פ' המביא כדי יין כתב וז\"ל והיכי מסקינן הכא דאוכלי בהמה כיון שהן רכין אין בהם משום תקון כלי אע\"פ שהוא מכוון לכך והא בפי' אסרינן למיתן טרפא דאסא בחביתא אפשר לומר דהתם היינו טעמא לפי שדרך הוא שאפי' באוכלי בהמה מתקנין כלי העשוי כבר אבל לא שיעשו ממנו כלי לכתחילה עכ\"ל והביאו מרן סי' שי\"ד והקשה לו דאי דרכו בכך לתקן כלי באוכלי בהמה לחייב אפי' שלא קטם משום התיקון ואי בתיקון ליכא איסור גם בקטימה ליכא דאוכלי בהמה נינהו.
ולענ\"ד ה\"פ ודבריו אלה אזלי למ\"ד משום מרזב וקשיא ליה מאי שנא דהתם חיישינן משום מרזב והכא לא חיישינן שמא יעשה כלי ואסור ואהא מתרץ דשאני הכא שדרך הוא דמתקנין כלי העשוי כבר באוכלי בהמה וכיון דזה דרכו כל הימים הרואה אינו מחלק וסבר דשרי גם בדבר שאינו אוכלי בהמה אבל לעשות כלי באוכלי בהמה מתחילה אין עושין וכיון שכן לא אתו לטעות ולעשות כלי מדבר שאינו אוכלי בהמה אך מרן ז\"ל שם כפי מ\"ש בדברי הר\"ן לא הבין כן יעו\"ש וצ\"ע." + ], + [ + "עיין בספרי אגורה באהלך דף כ\"ו ע\"ב." + ], + [ + "אסור \n להטביל כלים טמאים וכו'. עיין להרלנ\"ח סי' ט\"ז ישוב לדברי רבינו למה שקשה מכאן למ\"ש פ\"ד מהלכות יו\"ט ושם נסתפק בדעת הרא\"ש לדעת הרי\"ף בכלים חדשים שהיה לו מערב יו\"ט אי יכול להטבילם ביו\"ט או לא יעו\"ש שכעת אין הספר מצוי בידי ולכן אעתיק לשון הרא\"ש ז\"ל ואבאר דבריו לפי פשוטו וז\"ל הרא\"ש והביא הרי\"ף טעמא דרב יוסף [דאמר] משום סחיטה וטעמא דרב ביבי דאמר גזרה שמא ישהא ושביק וכו' ותמהני למה האריך לפרש משנה זו מה שייך טבילת כלים האידנא ועוד לפי הטעמים שכתב מותר להטביל כלים חדשים ביו\"ט הילכך נראה וכו' ומאלו ב' הטעמים אסור להטביל כלים חדשים ביו\"ט עכ\"ל וה\"פ ותמהני למה מפרש משנה זו דהמשנה קאי במטביל מחמת טומאה ובזמן הזה ליכא טומאה ועוד לפי הטעמים שכתב שהא טעמא דסחיטה וטעמא דשמא ישהא הדין יוצא דמותר להטביל כלים חדשים ביו\"ט דלטעמא דסחיטה היינו טעמא דשמא יטביל כלי דשייך בהו סחיטה ועכשיו דליכא טומאה וליכא למיחש לסחיטה שרי להטביל כלים חדשים ולטעמא דשמא ישהא וה\"ט דשמא מאי דביני ביני יטמא ביה איזה תרומה עכשיו דליכא תרומה ולא טומאה שרי להטביל כלים חדשים וליכא למיחש לשמא ישהא וכו' ואין לזוז מזה בכונת דבריו וא\"כ מה מקום להסתפק דודאי דהרא\"ש איירי אפי' בכלים חדשים שבאו לו מערב יו\"ט כיון דליכא להני טעמי דסחיטה ושמא ישהא והוא ז\"ל שנסתפק בדעת הרא\"ש לא ידעתי היאך יפרש לשון הרא\"ש.
עוד כתב הרא\"ש וז\"ל הילכך נראה טעמא דרבה עיקר דהלכתא כוותיה לגבי רב יוסף ע\"כ והקשה עליו הט\"ז ס\"ק ה' דהכא רב ביבי נמי פליג על רבה וכו' פי' וא\"כ מאי חזית לפסוק כרבה כיון דהא רב ביבי ור\"י פליגי עליה ולא הוי חד לגבי חד אלא חד לגבי תרי וכל חד הוי לגבי ב' ועיין להרב יד אהרן נר\"ו סי' שכ\"ג גם במה שתמה על הרב שער אפרים שכתב בדעת מרן שמה שהתיר בשו\"ע היינו מויש מתירין דכתב הכלבו דהכלבו לא איירי אלא ביו\"ט וכו' יעו\"ש ואינה קושיא דמרן ס\"ל דהוא הדין בשבת והא ראיה דהביאו כאן הלכות שבת וכמו שנראה מדברי מרן ב\"י. אך קשה איך התיר מרן בשו\"ע כיון דהרמב\"ם והרא\"ש אסרי לפי דרך השער אפרים וצ\"ע.
ודרך אגב ראיתי בסוגייא זאת אמר ליה אביי יש לו בור בחצרו מאי איכא למימר וכו' והקשה בשיטה מקובצת וז\"ל וקשיא לי דהא ברה\"ר מדינא אסור מן התורה ועוד מאי קאמר גזרה בור בחצרו אטו בור ברה\"ר דהא מעיקרא נמי הכי ס\"ל דמתני' אפי' בבור בחצרו קא אסרה וטעמא משום בור ברה\"ר ועיי\"ש מה שתירץ. ולענ\"ד ה\"פ שמא יטלנו ויעבירנו ד' אמות ברה\"ר דהיינו דקאי הבור ברה\"ר אבל הכלי היה בקרוב פחות מד' אמות דליכא איסורא ואפ\"ה אסור שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים ואהא קאמר לו אביי יש לו בור בחצרו מאי איכא למימר וקאמר גזרה בור בחצרו אטו בור ברה\"ר וכתבו התוס' גזרה יו\"ט אטו שבת ולא הוי גזרה לגזרה דיו\"ט ושבת אחת היא עכ\"ל ולא קשיא ליה בשמא יטלנו בידו ויעבירנו ד' אמות ברה\"ר וגזרה בור בחצרו אטו בור ברה\"ר דהוו ב' גזרות משום דבהא ודאי איכא למימר כולה חדא גזרה היא אבל מיו\"ט אטו שבת חידשו דכולא חדא גזרה היא.
ועוד כתבו התוס' ד\"ה נגזור (הסקה) [השקה] וכו' וכן בסמוך בולד הטומאה וכו' ע\"כ. וכתב בחידושי הלכות וז\"ל ובההיא דמדלין בדלי לא תקשי להו דנפרוך גזרה שמא יעבירנו דדרך הדלי מונח אצל הבור ולא שייך בהוא שמא יעבירנו וכו' יעו\"ש וכן כתב בשיטה מקובצת לקמן גבי רב ביבי וז\"ל והא דמדלין בדלי טמא ולא גזרו שמא ישהא התם הוא דהדלי שם בבור ושם טהרתו מילתא דלא שכיחא הוא שיהא משהא וכו' עכ\"ל. מוכח דסברי דמ\"ש דלי בברייתא הוא דוקא אבל כלי אחר שאינו דלי לא ברם מרן בב\"י סי' שכ\"ג הביא מדברי הירושלמי בפרקין דלאו דוקא דלי אלא הוא הדין כלי אחר שראוי למלאות בו מים שרי יעו\"ש ועוד דברי החידושי הלכות ז\"ל בזה מלתא דלא מסתברא דכל עיקר הגזרה היינו שמא יעבירנו ד' אמות ברה\"ר ובדלי ליכא למיחש וכשנאמר דאיכא למיחש לשמא יטביל בעיניה ומטביל בעיניה משום שמא יעבירנו חיישינן אתמהא ולכן נראה דהתוס' במה שמצאו טעם כתבו ובמאי דלא מצאו צ\"ל דאגב אחרינייתא אמרו כן בש\"ס ובגמ' רב ביבי אמר שמא ישהא וכתב החידושי הלכות יש לדקדק לטעמא דר\"ב שהוא משום תקלת תרומה למה נחמיר בה לקמן בשמעתין בשבת טפי מיו\"ט ומתוך זה נראה לישב דברי הרמב\"ם בהלכות יו\"ט וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד אין זה קושיא עד דמחמתה ידחוק רבינו לפסוק כן דטעמא דלקמן היינו משום דכיון דהוא מטמא לכלי אסור וכמ\"ש התוס' לקמן ד\"ה ושוין." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן \n אם פירש טליתו וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד על שם הרמב\"ן והר\"ן דקדק כן מפי' רש\"י בסוגיין וליתא וכמו שנראה מפי' רש\"י בדף י\"ט גבי הנהו ב' תלמידי וכן הרשב\"א בסוגיין והרה\"מ כאן לא יחס פי' זה אלא להרמב\"ן." + ], + [], + [], + [ + "מותר \n להציל וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד וסיים וזה נ\"ל עיקר לדעת הפוסקים כר' יהודה עכ\"ל ולכאורה איכא ט\"ס וצ\"ל כר\"ש ודלא להשוותו טעות נראה דה\"פ דהוא סיים ומ\"מ אפשר וכו' כלומר דאף דהלכה כר\"ש מ\"מ בזה לא הודה הש\"ס דילן להירושלמי וכו' ואהא מסיים וזה נ\"ל עיקר כלומר האי סברא דלא כל השבותין שוין גם למאן דפוסק כר\"י דמודה בזה ולא מסתייעי מהא דלא הביא בש\"ס דילן הא דירושלמי לפסוק דלא כר\"ש ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מפליגין \n בים הגדול וכו'. עיין בברייתא דף י\"ט ועיין בדברי הרא\"ש שם מה שהביא משם רשב\"ם דמה שהתיר הוא דוקא בע\"ש ולא בשבת עצמו ואילו בעירובין פרק מי שהוציאוהו דף מ\"ג הביא משם רשב\"ם דגם בשבת שרי וכ\"כ התוס' שם ומה שקשה עוד להרא\"ש דידיה אדידיה עיין בב\"י סי' רמ\"ח." + ], + [ + "לשון המל\"מ עיין בס' תועפות רא\"ם דף מ\"ג ע\"ב וס' אגורה באהלך דף כ\"ו." + ], + [], + [], + [ + "כל \n הדברים וכו'. וכתב הרב המגיד דיצא לרבינו דלא תי' סתם משנה דגבי עירוב וכו' עם משנה דבמה מדליקין יעו\"ש ולענ\"ד הוא נכון דלא לאוקומי מתני' דבמה מדליקין כרבנן דא\"כ קשה איך סותם רבינו הקדוש ב' סתמי דסתרי אהדדי וזה קשה לרש\"י בפי' המשנה שכתב ד\"ה ספק חשיכה קסבר גזרו על השבות אף על בין השמשות עכ\"ל והיינו לרבנן ונמצא סתם רבינו הקדוש ב' סתמי דסתרי אהדדי ועפ\"י דברי רש\"י אלו במתני' דמוקי למתני' כרבנן יש לתמוה אמה שהקשו התוס' על פירוש רש\"י גבי מימרת רבה דאמרו לו שנים צא וערב עלינו דפי' בעירוב תחומין והקשו עליו ואעפ\"י דספק חשכה אין מערבין עירובי תחומין ה\"מ לכתחילה וכו' ומאי קושיא האי מימרת רבה קאי כרבי דס\"ל דלא גזרו על השבות בין השמשות ומתני' רבנן וכמ\"ש רש\"י ז\"ל.
ודרך אגב ראיתי להתוס' שם ד\"ה לא קשיא שכתבו וז\"ל נראה לר\"ת כפי' הקונטרס דבעירוב תחומין מחמירינן משום דאית להו סמך מן המקרא וכו' עכ\"ל. ובסוף פרק הדר דף ע\"ו כתבו על שם רש\"י בהיפך דבעירובי חצרות מחמירינן מבעירובי תחומין יעו\"ש היטב גם על הרא\"ש קשה כן דשם פרק הדר הביא משם רש\"י דפי' דבעירובי חצרות מחמירינן טפי ואילו כאן בפרק במה מדליקין כתב על שם רש\"י בהיפך שכתב גבי מימרת רבה וז\"ל ור\"ת מפרש לה בעירובי חצרות ולא כפי' רש\"י שפי' דאיירי בעירובי חצרות ותחומין דהא אוקימנא דאין מערבין עירובי תחומין בין השמשות וכו' עכ\"ל ואי קאי במה שהביא שם עפ\"י פי' רש\"י דעירובי חצירות חמיר טפי איך כתב כאן דפי' רש\"י עירובי חצירות ועירובי תחומין והא לא פי' אלא תחומין במימרת רבה בין בפרק במה מדליקין בין בפ' הדר אלא וודאי דקאי במה שפי' רש\"י דתחומין חמיר טפי וכשכתב רש\"י תחומין כל שכן חצרות וא\"כ קשה דידיה אדידיה.
גם ממ\"ש עוד הרא\"ש פ' במה מדליקין וז\"ל ואין לומר ה\"מ לכתחילה אבל בדיעבד מהני כדפי' רש\"י וכו' עכ\"ל וזה הוצרך רש\"י לפרש משום דס\"ל דתחומין חמיר וכמ\"ש התוס' ד\"ה שניהם קנו עירוב יעו\"ש ועוד קשה על התוס' ז\"ל דשם פרק הדר נראה להו כפי' ר\"ח מכח מאי דקשיא להו אפי' רש\"י ומה שקשיא להו אפי' רש\"י היינו משום דמפרשי פי' רש\"י גבי כאן בעירובי חצירות כאן בעירובי תחומין דעירובי חצירות חמיר טפי וכנראה דהכי סבירא להו ג\"כ דאל\"כ עדיין יפרשו הם כפי' רש\"י במימרת רבה דאיירי בתחומין וכ\"ש בחצרות לפי דתחומין חמיר אלא וודאי דס\"ל כפי' רש\"י ואילו הכא הכריחו כפי' רש\"י ד\"ה לא קשיא כאן בעירובי תחומין.
עוד כתב הרב המגיד וז\"ל והוסיף ז\"ל וכו' עד בין השמשות מותר עכ\"ל וקשה דאיך נלמד משם ללכתחילה דלא אמרו שם אלא אם עירב כבר אבל לא שיערב וכמ\"ש רבינו שם פ\"ו יעו\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "כל \n כלי וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד ודע וכו' ואין להקשות ממ\"ש הרשב\"א גופיה שם בחידושי מס' שבת דף קכ\"ד וז\"ל אמר רבא ממאי דלמא לעולם אימא לך לאחר התרת כלים וכו' בהאי פורתא לא מיעפש כלומר והלכך לאו צורך גופו מקרי אלא הו\"ל כמחמה לצל עכ\"ל הרי דמפרש דאף דהוי שלא לצורך חשיב כמחמה לצל ושרי דשאני התם דאף דאפשר בלא\"ה דבההיא פורתא לא מיעפש מ\"מ הטלטול מיהא לצורך הוא דמטלטל ולא על מגן ברם מ\"ש הרה\"מ על שם הרשב\"א הוא דמטלטלו שלא לצורך כלל אלא על מגן ומשו\"ה אוסר וק\"ל." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל \n כלי שמקפיד עליו וכו'. משנה דף קכ\"ג כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר וכו' והיינו תנא דמתני' דדף קכ\"ד כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך וא\"כ אסור בטלטול בין לצורך גופו בין לצורך מקומו דהא בין לרבא בין לרבה למר מלאכתו לאיסור שרי לצורך גופו ולמר בין לצורך גופו בין לצורך מקומו ואהא קאמר חוץ מן המסר הגדול משמע דאסור ועוד דאמרו פרק מי שהחשיך דף קנ\"ז וז\"ל אבל מוקצה מחמת חסרון אפי' ר' שמעון מודה דתנן כל הכלים וכו' חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה עכ\"ל הרי דאסור בכל ומן התימה על המרדכי פרק כירה שכתב חוץ מן המסר הגדול מיהו לצורך גופו או לצורך מקומו מותר והביאו ב\"י סי' רע\"ט וסי' ש\"ח ומן התימה שלא הקשה עליו מרן וצ\"ע." + ], + [ + "כל \n כלי שהוקצה מחמת האיסור וכו'. הכי איתא פ' מי שהחשיך דף קנ\"ז פליגי בה וכו' ומאי ניהו נר שהדליקו בו באותו שבת וכו' ומן התימה על הרא\"ש פ\"ק דחולין דף ט\"ו כתב וז\"ל ואנן קי\"ל כר' שמעון דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בנר שהדליקו בשבת דדחייה בידים וכו' ומוקצה מחמת חסרון כיס וכו' עכ\"ל. ודבריו תמוהים עפ\"י סוגיית הש\"ס דר\"ש לא ס\"ל מוקצה כלל אלא מחמת חסרון כיס אלא דאנן הוא דלא קי\"ל כר\"ש במחמת איסור.
וראיתי להט\"ז ריש סימן רע\"ט הרגיש בזה וכתב וצ\"ל נר הדולק בשבת וליתא ממ\"ש דדחייה בידים וגרוגרות וצמוקים וכו' ועוד דהא קי\"ל דלא כר\"ש בנר שהדליקו בשבת דאף דלר\"ש שרי לדידן אסור וכן פסק הרא\"ש סוף שבת וכן קשה על הב\"ח בסי' רע\"ט דכתב כן יעו\"ש וצ\"ע.", + " כגון\n נר שהדליקו בו בשבת וכו'. והקשה הרב מרכבת המשנה נר\"ו וז\"ל ותימה על רבינו ז\"ל דבפירוש המשנה כתב דטעמא דר' שמעון דאוסר בנר הדולק משום שמא יכבה וכאן בס' היד כתב טעמא משום מוקצה מחמת איסור עכ\"ל. ולא ידענא מאי קא קשיא ליה דבפי' המשנה איירי בנר הדולק דאסר ר\"ש לטלטולי ומפרש משום שמא יכבה אבל לאחר שכבה ס\"ל דמותר אלא דאנן קי\"ל בזה כר' יהודה דאסר וז\"ש כאן רבינו נר שהדליקו בו וכו' אעפ\"י שכבה וכו' וע\"ז יהיב טעמא משום שכל כלי דאסור לטלטל וכו' וזה ג\"כ כתב רבינו שם בפי' המשנה אחר הך טעמא דר\"ש וז\"ל ואין הלכה כר\"ש בנר שהדליקו בו כי העיקר אצלינו כי כל מה שהוקצה בין השמשות וכו' אסור לטלטלו בשבת וכו' עכ\"ל וזהו שכתב רבינו כאן וברור." + ], + [], + [], + [ + "כל \n כיסויי וכו'. וכתב הרב המגיד משנה כל כיסויי הכלים וכו' עוד שם העיד ר' יוסי משום ר' אליעזר בן יעקב וכו' והקשו עליהם וכו' ומדברי רבינו נתבאר תירוץ לזה שאין תנור ככלים [ע\"כ] ויש ראיה לדבריהם מדאמרו בש\"ס שם דף קכ\"ה כמאן מטלטלינן האידנא כיסוי וכו' כראב\"י דלמה לא אמרו כר' יוסי וכו' והתוס' כתבו שם ד\"ה כמאן דהוה מצי למימר הכי אלא משום דמשנת ראב\"י קב ונקי והוא דוחק דהרי ר\"י נמי נימוקו עמו ומשו\"ה ס\"ל דבדוקא אתמר דבההיא פלוגתא דלקמן דר\"י ות\"ק קיימא לן כת\"ק וכמ\"ש הרה\"מ וכלישנא קמא דש\"ס אבל גבי תנור קי\"ל כראב\"י וק\"ל." + ], + [], + [], + [ + "כלכלה \n וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד ועי' להרב ב\"ח סי' ש\"ט מ\"ש עליו מדברי רבינו בפירוש המשנה ופי' דבריו דמדמצריך רבינו שם ג' תנאים פי' שיהיו מטנפין ושיהיה האבן במקום הנקב ובש\"ס אצטריך תירוצא דאבן גופא נעשה דופן משום קושיא ולינערינהו נעוריה יעו\"ש וא\"כ משמע דגריס ליה והוצרכתי לזה שראיתי להרב יד אהרן נר\"ו כתב שלא הבין דבריו." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "חרס \n קטנה וכו' הואיל וראוי וכו'. וכתב הטור בסי' ש\"ח חתיכת חרס שנשברה בחול מכלי וראויה לכסות בה כלי מותר לטלטלה אפי' במקום שאין כלים מצויין שם וכו' עכ\"ל. והקשה מרן וז\"ל אך תימה דכיון דחזי לכסות כלי אפי' נשבר בשבת נמי לאו נולד הוא לת\"ק דר' יהודה כמו שנתבאר בסמוך וכיון דרבינו כתב בסמוך דאפילו נשברה בשבת שרי לטלטלן כיון שראויין לכסות כלים וכדברי ת\"ק איך כתב כאן דנשברה בחול וכו' ועיי\"ש מה שנדחק וכן הב\"ח והיד אהרן נר\"ו ובכולן איכא למשדי נרגא ולענ\"ד י\"ל דשאני ההיא דבסמוך דפסק כת\"ק משום דאיירי ברה\"י דשכיחי כלים שם ומכסה בהו בהנהו שברים הכלים וכיון דאיכא כלים שם לא הוי מוקצה אבל ברה\"ר דלא שכיחי כלים שם אם נשבר הכלי שם בשבת השברים אינן מועילים דשם אינן שכיחי כלים ואי אפשר לו להוליכם לרה\"י דאיכא כלים ומשו\"ה חשיב מוקצה ומשו\"ה דוקא בנשברה בחול דבאותה שעה היה יכול להוליכם ברה\"י לכסות כלים וחשיב ככלי ודוק." + ], + [], + [], + [], + [ + "קנה \n וכו'. עיין בסוגייא דף קכ\"ו ובמ\"ש הרא\"ש וז\"ל תימה דרי\"ף פסק וכו' עד ג' חלוקים בדבר ואין לדקדק דא\"כ דחריות שאני וסגי במחשבה מאי מקשה בש\"ס שם ע\"ב וז\"ל וכי תימא ה\"נ דאיכא תורת כלי ומי בעי רשב\"ג תורת כלי והתניא חריות של דקל וכו' ומאי קושיא שאני חריות של דקל דסגי במחשבה דקושית הש\"ס היא לרבי יוחנן ור\"י משוה פקק החלון לנגר וכבר כתב הרא\"ש דפקק החלון שוה לחריות ודוק." + ], + [], + [], + [], + [ + "מנורה \n של חוליות וכו' מפני כובדה וכו'. ועיין למרן מה שהאריך ונדחק ולענ\"ד פשוט דרבינו פסק כריש לקיש דבעלת חדקים בקטנה שרי ובגדולה אסור והיינו טעמא דגדולה כיון דהיא כבדה אתי לנפילה והרואה סובר שהיא של חוליות וכשנופל ההיא דחוליות מפרקה ונמצא עושה כלי אבל קטנה כיון שאינה נופלת ליכא למיחש לכל זה וק\"ל." + ], + [ + "מנעל \n שעל [גבי] האמום וכו'. עיין בש\"ס דף קמ\"א ויש להקשות שם לאביי דמוקי ליה ברפוי והיינו אליבא דחכמים דמטמאים דהא מוקי הברייתות הא ר' אליעזר והא רבנן היאך אפשר לאוקומי כן והא בהדייא תני ר\"א דברפוי שרי וא\"כ חכמים בהכרח יסברו דשרי אף באינו רפוי ויש לומר דיסבור אביי דלא פליגי הברייתות וחדא מיירי ברפוי וחדא באינו רפוי והוו ככו\"ע אך קשה להחידושי הלכות שם כתב וז\"ל הכא במאי עסקינן ברפוי וכו' והשתא הוה מצי לאוקומי הני ב' ברייתות כרבנן והא ברפוי הא באינו רפוי וכן לרבא וכו' אלא כיון דב' סתמא קתני משמע דבחדא גוונא איירו עכ\"ל. ודבריו תמוהים דהא לאביי בהכרח צ\"ל דלא פליגי אלא חדא איירי ברפוי וחדא באינו רפוי וכדכתיבנא וצ\"ע." + ], + [ + "מטלטלין \n וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד עד וגם זה דוחק. וקשיא לי דהא בש\"ס קאמר אמר רבא ב' תשובות בדבר חדא גרף של רעי מאיס והאי לא מאיס ועוד גרף של רעי מגלי והאי מכסי פי' אפילו אם נאמר דמאיס י\"ל ומה גם דלא מאיס ודוק." + ], + [], + [ + "אוצר \n של תבואה וכו'. ופי' דבריו עיין להרב המגיד ז\"ל ברם מ\"ש רבינו בפי' המשנה דבריו תמוהים שכתב וז\"ל ואמרו אפי' ד' וה' על דרך הרבוי כאילו אמר אפילו מנין גדול וכו' והיינו כשמואל וכגי' ואפי' טובא וסיים וז\"ל ואם הוצרך אדם לפנות לא יפנה יותר מד' או מה' אלא כל חד מפני לנפשיה עכ\"ל. והיינו כרב חסדא וסותר עצמו מדידיה אדידיה ומדברי רבינו אלו שכתב כל אחד מפני לנפשיה נראה סותר למ\"ש מרן בדעת רבינו וז\"ל ומ\"מ נ\"ל וכו' אלא אחרים יכולים לפנות וכו' ודוק.
גם מדברי רבינו אלו סתירה למ\"ש הרה\"מ בדעת רבינו דגריס כרב אחא משבחא יעו\"ש וכמו שהקשה ג\"כ הרב מרכבת המשנה נר\"ו ועיין להרב ב\"ח סי' של\"ג ס\"ק א' מ\"ש בביאור דברי רב חסדא ושמואל ודבריו אינם מובנים על פי סוגיית הש\"ס ורש\"י בסוגיין דף קכ\"ז גריס כגירסת ר' אחא משבחא שכתב ד\"ה כדאמרי אינשי והוא הדין אפי' טובא ועיין במ\"ש רש\"י בביצה ריש דף ל\"ו ד\"ה התם תנן יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [ + "אין \n גורפין וכו'. וקשה דבש\"ס מוכח דטעמא דאיסורא דסילוק לצדדין משום דלא חזי דנמאס וכמ\"ש רש\"י ומוכרח דאל\"כ מאי בעי ארישא פליגי או אסיפא פליגי וכו' והא כולה מתני' מטעמא חדא הוא וי\"ל דאה\"נ דבפרושא דארישא פליגי או אסיפא פליגי צ\"ל כפרש\"י אבל בפירושא דאו אתרוייהו פליגי פירושו משום דבין רישא ובין סיפא מטעמא חדא הוו וא\"כ כד פשיט ליה דאתרווייהו פליגי נמצא שניהם מטעם אחד נינהו ואפשר דפי' כן משום דתני בברייתא אחד זה ואחד זה דמשמע דמטעם אחד הוי ועיין במ\"ש התוס' שם ד\"ה אבל ומ\"ש בפרק המצניע דף צ\"ה ועיין פסקי תוס' שם פרק תולין דכתבו וז\"ל אסור לגרוף אבוס שבקרקע ודבריהם תמוהים וזה היפך ממ\"ש בש\"ס יעו\"ש.", + " וכן\n עלים וכו'. הכי איתא בשבת דף ק\"מ ע\"ב אמר רב חסדא האי כישתא דירקא אי חזיא למאכל בהמה וכו' אמר רב האי תליא דבשרא שרי לטלטולי דכוורי אסור ופרש\"י בשר מליח התלוי ליבשו ומלא החבל קרי תליא שרי דנאכל [חי] באומצא ע\"כ והקשה הרשב\"א בחידושיו וכן התוס' לעיל דף ל\"ט דלפי פי' למה מזכיר תליא והו\"ל להזכיר בשר מליח גם הו\"ל לאומרה לעיל פ' מפנין ועוד מוכח לעיל פ' מפנין דדג מליח חזי לאומצא.
ולענ\"ד נראה דלא קשיא כלל לרש\"י דיש הפרש בין מליח למליח דיש מליח דעבר זמן עליו ונתבשל מחמת המלח וההוא כו\"ע אוכלין אותו ויש מליח שנמלח ולא עבר עליו זמן כלל והרי הוא חי ומי שאוכל אותו הוא מי שאוכל חי באומצא ולכן מאי דנקט הכא תליא היינו טעמא דאיירי שלא עבר זמן על בשר מליח הלזו וצריכה היא להיות תלויה ומשו\"ה לא אמרו פ' מפנין דמליח דהתם היינו שנתבשל מחמת המלח וכאן הוא חי וכן הוא בדג וק\"ל.
אך בהלכות פי' דתלא היינו העץ שתולין בו הבשר וזהו שכתב הרב המגיד ופי' בהלכות תלא דבשרא העץ שתולים בו הבשר לאפוקי מפי' רש\"י ומ\"ש אח\"כ מטלטלין אותו עד סוף הלשון הוא מדברי הרשב\"א ולא הוי הכל מדברי הרי\"ף וראיה שסיים ע\"כ כתב הרשב\"א ומ\"ש בתחילת דבריו ליתיה בהרשב\"א וא\"כ אין מקום למה שתמהו מרן בב\"י והב\"ח עליו דבהלכות כתבו איפכא יעו\"ש." + ], + [], + [], + [ + "היה \n מוטל בחמה וכו'. ועיין מ\"ש מרן בכ\"מ ובב\"י סוף סימן שי\"א הוסיף וז\"ל ובהכי אתי שפיר מה שהכריח הרי\"ף וכו' ובמ\"ש נתיישב דלא הוה מצי לאקשויי ליה מדר' יצחק כיון דלפום קושטא לא ס\"ל כוותיה ע\"כ ודבריו תמוהים דעדין קשה קושית הרז\"ה במ\"ש הרי\"ף דלא קי\"ל כר\"י משום דרב הונא דהיתה בהמתו טעונה וכו' דלפי דבריו דההיא דרב הונא הוא היפך מר\"י איך קאמר ליה ר\"ש לרבי יצחק כבר תרגמה ר\"ה לשמעתיך הרי ר\"ה ס\"ל היפך אלא וודאי ליתא לדהרי\"ף דאיך קאמר הכי והא רב הונא אי אפשר שיסבור הכי וצ\"ע." + ] + ], + [ + [ + "היוצא \n וכו'. והקשה הרב מגילת אסתר מצוה שכ\"א להך סברא דרבינו ז\"ל די\"ב מיל דאורייתא מהא דאיתא פרק משילין דף (ל\"ה) [ל\"ו] על מתני' דאין רוכבין ע\"ג בהמה גזרה שמא יצא חוץ לתחום שמע מינא תחומין דאורייתא אלא גזרה וכו' ולדעת רבינו אמאי לא קאמר גזרה שמא יצא חוץ לי\"ב מיל. ולע\"ד לא קשה מידי דע\"כ לא חיישינן ברוכב יותר ממהלך שמא יעבור מן התחום אלא כשהוא אסור להלוך יותר מאלפים ואגב ארכיבה לא דייק ואתי להלוך יותר מאלפים י' או עשרים או ל' אבל עד י\"ב מיל ליכא למיחש כיון דיודע דאסור להלוך יותר מאלפים מדרבנן ועיין להטירת כסף דף רי\"ט מה שהקשה לרבינו ועיין להרא\"ש סוף פ\"ק דעירובין מה שתירץ לקושית הרי\"ף ויתורץ זה ועי' בסיפרי תועפות ראם דף ל\"ו ע\"ג.
ובהאי דינא דרבינו הקשה אלי מו\"ר הרב יאודה אשכנזי ז\"ל דמאי שנא דהכא עד י\"ב מיל שרי מדאורייתא ומכאן ואילך לוקה וליתסר מדאורייתא גם קודם הי\"ב מיל דומיא דחצי שיעור דפסק רבינו כמ\"ד אסור מן התורה וכשם דהתם אסיר מדאורייתא כיון דאי אכיל עוד חצי שיעור מצטרף ה\"נ נימא הכא כיון דמחמת הי\"ב מיל הוא דנאסר לאחר הי\"ב ונמצא א\"כ דהאיסור חל מכח הי\"ב. ולי הפעוט לא דמי הא להא כלל דשאני חצי שיעור דהתורה אמרה לא תאכל והיינו כזית ואינו נאכל בבת אחת אלא כדרך אכילה וא\"כ כשמתחיל לאכול נמצא מתחיל באיסור דאי אפשר לאכול כל הכזית בלא התחלת החצי שיעור ומשו\"ה חצי שיעור נאסר מן התורה לא כן הכא דכתיב אל יצא איש ממקומו והיינו אחר י\"ב מיל נמצא קא מזהיר בפי' דוקא שאחר י\"ב מיל הוא דלא יצא אבל קודם שרי לא שייך צרוף י\"ב [עם] אחר י\"ב (והב') [ועד י\"ב] הם התר גמור ודוק." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי \n שיצא וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד עד לא יכנס ויש להקשות דהא רבינו כתב לקמן הט\"ז וי\"ז דזה הוא דוקא לדבר מצוה או באונס אבל שלא לדבר מצוה ולא באונס ליכא הבלעת תחומין וכן הוא בש\"ס בפי' דף מ\"ו חילוק זה וא\"כ מאי קשיא ליה לרבינו כדי לישב ועיין מ\"ש מרן דק\"ל ז\"ל דאין בדברי רבינו טעם לשלא נמדוד הד' אמות לצד תחומו דבאומרו רבינו תחילתן אינו מובן דברי מרן כלל.", + " וכן\n מי שהחשיך חוץ וכו'. וכתב הרב המגיד ואין לומר שעל עיר אחרת נתכוון רבינו וכו' פי' דהכי מתפרשין דברי רבינו דזה בא מן הדרך ועשה שביתה במקום אחד ואיכא ב' מדינות לפניו האחת קרובה לו יותר והאחת יותר רחוקה וממקום שעשה השביתה איכא לעיר אחת אלפים ואחד אמה ולב' איכא אלפים אמה עד אמצע העיר ולזה קאמר רבינו דאינו יכול להלוך אלא עד אלפים יהיה ממקום שיהיה ולא ניחא ליה בפי' זה דזה דוחק דאיירי בב' מדינות ומפרש דברי רבינו הכי ואם כלתה מידתו וכו' דהיינו מחמת שעשה השביתה יותר קרוב לעיר ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אפי' \n עבד אפי' שפחה וכו'. הכי איתא במשנה עירובין דף נ\"ח וקשה דרבינו כתב פי\"ד מהלכות עדות ה\"ג וז\"ל ויש דברים שסומכין וכו' ועד כאן היינו באים בשבת וכו' אם היה גוי או עבד כשראה דברים אלו והעיד אחר שנתגייר וכו' אינו נאמן ולא קשיא דודאי דמ\"ש הך דגוי או עבד דאינו נאמן להעיד מה שראה בגיותו היינו במילתא דאינו נאמן בהיותו גוי או עבד וכמו שהוא גבי קטן ומ\"ש נאמנין להעיד בגודלן וכו' היינו במילתא דאינן נאמנין בקטנן ה\"נ גבי גוי או עבד והך דינא דגוי או עבד ודאי דלא שייך בתחומין דנאמן אף בגיותו ועבדותו." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "ואם \n לא הבדיל וכו'. וכתב הרב המגיד וז\"ל ונחלקו וכו' עד וכן נראה מן ההלכות פירוש דבהלכות איתא בדברי רבא סתם מבדיל והולך כל היום כולו ודאי דגריס כן בש\"ס באחרונה וק\"ל." + ], + [], + [ + "מדברי \n סופרים לקדש על היין וכו'. וראיתי להרב פר\"ח במים חיים בליקוטי או\"ח סי' רצ\"ח הביא ראיה לדברי רבינו דהיין הוא דרבנן מהא דאמרינן פ' במה מדליקין נר חנוכה וקידוש היום נר חנוכה קודם ולא הו\"ל לדחויי דאורייתא מחמת מצוה דרבנן ועוד ראיה מהא דאמר רב זימנין חביבא ליה ריפתא ומקדש אריפתא וכו' עכ\"ל. ולענ\"ד אין מכאן סתירה למאן דסברי דהוא דאורייתא דמאן דס\"ל דהוא מדאורייתא לאו דוקא יין אלא הוא הדין פת וכמ\"ש הר\"ן הביאו בב\"י ואם כן אף דנר חנוכה קודם לא מבטלה מצוה דאורייתא דמקדש על הפת אלא דלכתחילה הוא על היין ולפ\"ז מתיישבה הא דרב דזימנין דחביבא ליה רפתא ומקדש עליו וק\"ל.", + " ואע\"פ\n שהבדיל וכו'. ויש לדקדק אמאי לא כתב כן רבינו בקידוש דאף דקידש בתפילה ויצא ידי חובתו וכמ\"ש הפר\"ח במים חיים בליקוטי או\"ח סי' רצ\"ח יעו\"ש ונראה דשאני הכא דמעיקרא הכי תקינו רבנן דאף דהתפלל צריך לקדש בכוס ואסרו לטעום כלום קודם אבל בהבדלה דמתחילה תקנת חכמים אחת היא אלא שפעם תקנוה על הכוס ופעם בתפלה ואח\"כ בשניהם וכשהבדיל בתפילה מותר לו לאדם לעשות מלאכה שייך שפיר אע\"פ וכו'." + ], + [ + "כיצד \n וכו' ומדיחו וכו'. וכתב הרב המגיד גמ' פ' שלשה שאכלו וכו' וקשה דא\"כ הו\"ל למנות רבינו י' דברים שנאמרו שם יעו\"ש." + ], + [ + "אין \n קידוש וכו'. וכתב הרב המגיד וז\"ל ואמרו שם סבור מינה ה\"מ מבית לבית אבל מפינה לפינה לא אמר להו רב ענן בר תחליפא זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דמר שמואל ואפילו מאגרא לארעא הוה מקדש ע\"כ בש\"ס ובהלכות וכו' עד סוף הל' ולא פי' הרה\"מ דברי רבינו ע\"פ גירסת ספרינו דגרסינן הכי דף ק\"א סבור מינה ה\"מ מבית לבית אבל ממקום למקום בחד ביתא לא אמר להו רב ענן וכו' ונחית מאיגרא לארעא והדר מקדש ואם כן אף ממקום למקום צריך לקדש פעם ב' אבל מפינה לפינה א\"צ וזה הוא דפסק רבינו דמזוית לזוית א\"צ משום דא\"כ קשה דיוקא אדיוקא דרישא קאמר דמבית לבית צריך לקדש הא ממקום למקום לא והדר כתב מזוית לזוית לא הא ממקום למקום צריך לקדש ומשו\"ה מפרש לה על פי גירסת הרי\"ף ואפשר לפרש דברי רבינו עפ\"י ספרינו ומבית לבית דכתב רבינו היינו ממקום למקום וכמ\"ש התוס' ד\"ה אבל ממקום למקום וז\"ל ומיהו ב' מקומות בחד בית קרי ליה מבית לבית וכו' יעו\"ש וכ\"כ בדף ק' ד\"ה ידי קידוש בדברי הירושלמי יעו\"ש.
וכתבו התוס' ד\"ה ידי קידוש וז\"ל ואין לומר וכו' מדפריך ולשמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא ע\"כ. וכתב החידושי הלכות וז\"ל ועוד יש להביא ראיה מדאמר רבה לתלמידיו טעימו מידי וכו' כ\"כ המרדכי עכ\"ל ועיין מ\"ש עליו הלשון למודים חלק או\"ח סי' קמ\"ז ולא הרגיש בלשון הש\"ס דקאמר הכי טעימו מידי וכו' מתעקרא לכו שרגא ולא מקדש לכו בבית אכילה ובקידושא דהכא לא נפקיתו דאין קידוש אלא במקום סעודה ומדקאמר ולא מקדש לכו בבית אכילה ר\"ל דאי הוה שרגא היו מקדשין שם אלא כיון דליכא שרגא לא מקדשי ולפי דבריו א\"צ לקידוש שם והו\"ל למימר מתעקרא לכו שרגא ולא תאכלו ובקידושא דהכא לא נפקיתו וק\"ל ובנפול יסודו זה יפול מ\"ש בסי' קמ\"ח דף ע' פיסקא המתחלת ומ\"מ לפי מ\"ש ניחא יעו\"ש.", + " ולמה\n מקדשין בבית הכנסת מפני האורחים וכו'. מלשון זה נראה לענ\"ד דאוכלין ממש שם ומה שקשה לזה ישב הר\"ן וז\"ל דזה חשיב כסעודת מצוה יעו\"ש ועיין בתוס' שם בדף ק\"א ע\"א ד\"ה דאכלו." + ], + [], + [], + [], + [ + "מי \n שהיה אוכל וכו'. ריש פרק ערבי פסחים ודרך אגב ראיתי מ\"ש התוס' שם ד\"ה אין מפסיקין וז\"ל ומורי רבינו יחיאל אומר מדפסיק כר' יוסי בהפסקה בההוא עובדא מכלל דלכתחילה לא קי\"ל כוותיה עכ\"ל ולא יכולתי הבינם דמאי ראיה מההיא עובדא ללכתחילה מעשה שהיה כך היה שהתחילו בשעת התר לר' יהודה משום שהיה שם ר' יהודה או אפי' שלא יהיה שם הכי הוה עובדא ועיין בדברי הרמב\"ן בהשגותיו ומה שהקשה עליו הרב לשון למודים חלק או\"ח סי' קמ\"ב והצריך עיון ואינם מובנים דבריו דאיך נוקים לברייתא בשקידש היום דבפי' תני ושוין שאין מתחילין גם מ\"ש עוד על המרדכי והצריך עיון לא קשה מידי דגם בזה יש לחלק בין ערב פסח לע\"ש דבע\"פ דוקא כגון ההיא דאגריפס הוא דמחמרינן כל שגומר סעודתו בתוך זמן איסורו אבל בע\"ש אפי' סמוך מעט לט' מתחילים וכעין מה שמחלקין מע\"פ לע\"ש באותה ברייתא דתני ושוין שאין מתחילין דמוקי לה בע\"פ." + ], + [], + [], + [ + "יין \n שטעמו וכו'. וכן הוא בהלכות ועיין מ\"ש הר\"ן דלענין תרומה ומעשר לכו\"ע חומץ ויין ב' מיני נינהו ולכאורה תמוהים דבריו מברייתא דב\"ב דף פ\"ד ע\"ב יעו\"ש ויש לפרש דכו\"ע דכתב הר\"ן קאי לאמוראי שם דפרק המוכר פירות דף צ\"ו יעו\"ש הדק היטב." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היה \n מהלך וכו'. וכתב הרב המגיד ושם בש\"ס העלו עד שאינו מצוי הוא וכו' והקשה הרב ראשון לציון דאם כן דמחצה על מחצה אינו מצוי ואינו כותבו רבינו למה לעיל פ\"ו בדין מרחץ כתב רבינו דין דמחצה על מחצה וי\"ל דהתם דין דמחצה על מחצה לא קאי לעיר דהוה בה מחצה גוים ומחצה ישראל אלא דמחצה גוים ומחצה ישראל נכנסין למרחץ וזה אינו דבר שאינו מצוי ואמטו להכי כתבו רבינו ז\"ל ועוד י\"ל דבשלמא התם דהוי לחומרא אף דאינו מצוי כתבו רבינו ז\"ל אבל כאן שהוא לקולא כיון שאינו מצוי לא חשש לכותבו." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "אסור \n לקבוע וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד פי' דבריו שכל שבימות החול אינו עושה סעודה כזו אסור לעשותו בע\"ש וכל היום בכלל וכו' ולאכול ולשתות בלא קביעות סעודה דהיינו אכילת עראי גם אפי' סעודה שרגיל בחול כל היום מותר להתחיל וכו' וכר' יוסי ברם מהנך ב' דאמרן דשרי לקבוע סעודה שנוהג בה בחול פי' שנוהג כן כל ימות החול מצוה להמנע אבל אינו אסור לקבוע לפי שסובר רבינו דאע\"ג דקי\"ל כר' יוסי דאמר אוכל והולך וכו' היינו דוקא דפסקינן כוותיה בלא קביעות סעודה אבל בקובע סעודה לא פסקינן כוותיה זה הוא פי' דבריו אבל אה\"נ דר\"י איירי בקובע ג\"כ דמותר לכתחילה לקבוע ודוק וע\"פ זה לא קשיא מה שהקשה עליו הב\"ח סי' רמ\"ט." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אסור \n להתענות וכו' אין מתענים וכו' חוץ מעיר שהקיפוה עכו\"ם וכו' שמתריעין וכו'. ממה שהאריך כל כך ולא כתב בקיצור חוץ מעיר וכו' או נהר וכו' או ספינה וכו' מורה שבא להורות דבתענית לעולם אסור ודלא כמ\"ש הלח\"מ ז\"ל פ\"א מהלכות תעניות ה\"ו יעו\"ש ובלא\"ה דבריו דחויים דע\"כ לא אמרינן דרבינו סמך על מקום אחר אלא כשכתב הדין במקומו השייך יותר וא\"כ אי איתא להאי דינא הו\"ל לרבינו לכותבו בהל' שבת בפ\"ב ובפרקין שהוא מדיני שבת ולא לסמוך על הלכות תעניות והאמת כמ\"ש מרן שם ומ\"ש בפירוש המשנה חזר בו והסופרים כתבוהו בהלכות תעניות ממה שראו כן בפירוש המשנה." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d39c39d57baf9ac2b0de54d9f840c5c60de47dee --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,1167 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sabbath", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Sabbath", + "text": [ + [ + [ + "שביתת \n מלאכה בשביעי מ\"ע שנאמר וביום השביעי תשבות וכו'. יש לדקדק בלשון רבינו אמאי לא כתב מ\"ע מן התורה לשבות בשביעי כי אורחיה בכולהו דוכתי ועיין להחבי\"ב בכנסת הגדולה לאו\"ח סי' תרפ\"ז הגהות הטור דקדק כן וישובו שם אינו עולה לכאן יעו\"ש. ועיין במקראי קדש דף קי\"ט ובס' חנן אלהים דף ט\"ו ע\"ב תירץ משם הרב דוד גרשון ז\"ל וז\"ל דהכא נקט כי האי לישנא משום דשבת במרה איפקוד כדרשת רז\"ל וה\"ק שביתה בשביעי ממלאכה כי שמענוה מימי קדם במרה קודם נתינת התורה נעשית אח\"כ במתן תורה מצות עשה ודכוותא קריאת שמע שנתקנה בימי יעקב אבינו ע\"ה משו\"ה אמרינן ק\"ש פעמים בכל יום כי ידענו מימי יעקב במתן תורה נעשית מ\"ע עכ\"ל וזה ג\"כ אפשר ליישב למ\"ש רבינו ריש הל' מילה שכתב מילה מצות עשה שחייבין עליה כרת ולא כתב מצות עשה למול את הזכרים משום דכיון דנצטוה אברהם קודם מתן תורה הכי פירושו מילה שנצטווה בה אברהם מצות עשה היא עכשיו.
אך קשה ממ\"ש רבינו ריש הל' תפילה מצות עשה להתפלל וכו' וכיון דאברהם אבינו התפלל שחרית ויצחק מנחה ויעקב ערבית הו\"ל למימר תפילה מצות עשה היא וכהנך דכתבינן דלדעת רבינו תפילה דאורייתא ויש לישב זה אך קשה ממ\"ש רבינו ריש פ\"י דמעשה הקרבנות אכילת החטאת והאשם מצות עשה שנאמר וכו' והתם לא שייך לתרץ כתירוץ הרב דלא נצטוו בזה קודם מתן תורה וכן ממ\"ש רבינו ריש פ\"ח דבית הבחירה שמירת המקדש מצות עשה דגם שם לא שייך כתירוץ הרב וק\"ל." + ], + [], + [], + [ + "וכל מקום \n וכו'. אין מכין אותו כלל. וכתב הרב המגיד והוא בעניינים שאין לומר בהן מותר וכו'. והכוונה בזה כמו שהבין הרב בחנן אלהים דהיינו מקום דלא שייך לשון מותר ואף שהוא מותר וכההיא דכתב רבינו פ\"ב ה\"ז יעו\"ש דלא כמו שהבין בסוף דבריו הרב לחם יהודה דאיכא איסור מיהא וכמו שחילק הכ\"מ דא\"כ הו\"ל להרה\"מ לכתוב והוא בעניינים דאיכא איסור בהם והאמת יורה דרכו." + ], + [ + "דברים \n המותרים וכו'. עיין לכ\"מ מ\"ש משם הרמ\"ך ועיין למקראי קדש מה שהקשה עליו ומה שתירץ זה שנים מצאתי להרב גופיה בחנן אלהים יעו\"ש ובס' לחם יהודה תירץ תירוץ אחר וכתב שהוא תירוץ הרב ואינו כמו שיראה המעיין.", + " כיצד\n גורר וכו'. והיינו כר' שמעון מצאתי כתוב אצלי שהקשה אלי החכם השלם יום טוב סאבאן במ\"ש רבינו פ\"א מהל' מעילה ה\"ז ותולש אינו כגוזז ויראה לי דאינו לוקה עד שיגזוז ותמה עליו דע\"כ לא קאמר שם בש\"ס דתולש לאו היינו גוזז אלא לרב דפסק כר' יהודה דדבר שאינו מתכוין אסור וכר' יוסי בן המשולם וקשה דידיה אדידיה ברם לרבינו דפסק כאן כר\"ש דדבר שאינו מתכוין מותר א\"צ לומר דטעמא דר\"י בן המשולם משום דתולש לאו היינו גוזז אלא משום דדבר שאינו מתכוין מותר ונפק\"מ דאי תלש מן הקדשים לוקה ונפק\"מ ג\"כ דאינו יכול לתלוש במכוין אלא משירו לכאן ולכאן ואם נתלש נתלש וכמ\"ש התוס' בפירוש הבעיא יעו\"ש.
ולענ\"ד נראה דהן אמת דרבינו פסק כר\"ש דדבר שאינו מתכוין מותר ומאי דס\"ל דפירוש דברי ר' יוסי בן המשולם היינו משום דתולש לאו היינו גוזז וכאוקמתא בש\"ס לרב היא משום דלישנא דמתני' הכי דייקא דתני ותולש את השער דמשמע דמותר לתולשו והשתא אי פירושא דמתני' היינו משום דתולש לאו היינו גוזז ניחא שתולש ממש ברם אי פירושא דמתני' משום דבר שאינו מתכוין מותר לא שרי לתלוש אלא להסיר מכאן ומכאן ואי נתלש נתלש ואף דבש\"ס איבעיא לה ולא איקפד על האי לישנא מ\"מ כיון דחזינן דרב סובר כך פירוש דמתני' ומתני' דייקא כוותיה אף אנן נמי נאמר דכך פירוש דמתני' אף דלדידן אינו מוכרח כיון דדייקא מתני' כן ונפק\"מ דאי תלש אינו לוקה ועוד דכיון דחזינן לרב דסובר בפירוש דמתני' דהיינו טעמא משום דתולש לאו היינו גוזז מי זאת אמר דמה שמפרש כן הוא משום דס\"ל כר' יהודה ולא דאפי' דס\"ל כר\"ש הוה מפרש הכי משום דדייק לישנא דמתני' ועוד אעיקרא ניחזי אנן אי לא ס\"ל דכך דייקא לישנא דמתני' וכי משום דפוסק כר\"י מוכרח לפרש כן דברי ר' יוסי אדרבא לא יפסוק כוותיה כיון דס\"ל כר\"י בן המשולם אלא וודאי דס\"ל דכך פי' דמתני' מצד עצמה ומשו\"ה פוסק כוותיה דיכול לסבור כר' יהודה וכר' יוסי בן המשולם ודוק.
ועיין להרב מל\"מ בהלכה זאת ד\"ה דברים עד מ\"ש ותמהני איך לא הוקשה להם מאותה סוגייא דפרק כירה וכו' וכן כתב עוד וראיתי להתוס' עד וכעת צריך אצלי תלמוד ומי יתן ידעתי מה הכוונה בתמיהתו זאת דאינהו ז\"ל בין בכתובות בין בבכורות הרגישו מהא דגרירה דהיא הברייתא דמשם יליף בפרק כירה דר\"י אוסר אף באיסור דרבנן בדבר שאינו מתכוין ומחלקים יעו\"ש בדבריהם.", + " ורוחץ\n ידיו בעפר וכו'. עיין מ\"ש הלח\"מ שהעלה לכל בסוף דבריו דלעולם דר' שמעון ור' ישמעאל לא פליגי אלא אי נתר וחול הוי פסיק רישיה או לא ברם כולהו מודו דדבר שאינו מתכוין מותר ופסק כר' ישמעאל וכו' אלו תוכן דבריו וזה ניחא לישב למ\"ש בס' היד ברם למ\"ש בפירוש המשנה שבדברי ר' שמעון פי' חופף ביד וכו' אי אפשר לפרש כן וא\"כ למ\"ש בפירוש המשנה קשה עליו הסוגייא דידן דבמה טומנין והיאך סייע הרב עצמו ממ\"ש בפירוש המשנה ולא השיא דעתו לזה. ויש מי שרצה להעמיס בלשון פירוש המשנה מ\"ש הלח\"מ ז\"ל ולא נכנסו דבריו באזני מכמה אנפי גם מצד עצמם דבריו שם בפירוש המשנה מגומגמים דכפי פירושו שם לא פליג ר\"ש עם ר\"י דע\"כ לא קאמר ר\"ש אלא בידו ור' ישמעאל לא אסר אלא באדמה וא\"כ (איהך) [היאך] כתב והלכה כר\"י הל' מכלל דפליגי ודאי דרצונו לומר דכיון דלא פליגי נמצא הלכתא ככולם וזהו שכתב בתחילה שזאת ההלכה היא לר\"ש וכבר נתבאר דהלכה כר\"ש בדבר שאינו מתכוין וכו'.
ועפ\"י דבריו בפירוש המשנה מובן מ\"ש רבינו בפ\"ה דהל' נזירות הי\"ד וז\"ל נזיר חופף בידו וחוכך בצפורניו וכו' אבל לא במסרק וכו' ולא באדמה מפני שמשרת וכו' והוא כדברי בתחילה דלא פליגי וכמ\"ש הוא עצמו ועפי\"ז יש ליישב מ\"ש הכ\"מ וז\"ל ומ\"מ איכא למידק אמאי פסק רבינו כר' ישמעאל דיחידאה הוא ואפשר שהוא סובר דר\"י לפרש דבריו דת\"ק אתא עכ\"ל דיש לדקדק עליו מאי קא קשיא ליה דפסק כיחידאה והא ס\"ל דלא פליגי ומאי ואפשר כיון שהוא מוכרח מה שפירש במתני' ויותר תימה על הלח\"מ שם שתמה על תירוץ מרן כ\"מ וז\"ל אבל לא משמע כן מפירוש המשנה שכתב והלכה כר\"י הלכה מכלל דפליגי וכו' והן אמת דלשון רבינו מגומגם ברם הכוונה בדבריו נראה אמת כמ\"ש ואדרבא משם סייעתא לרבינו דס\"ל דלא פליגי.
ובדברי הלח\"מ הקשה הרב בחנן אלהים בפרק במה טומנין אדתירצו בש\"ס ב' תנאי ואליבא דר' יהודה נימא הא ר\"ש הא ר' ישמעאל ותירץ דניחא ליה לש\"ס לומר דב' ר' יהודה נינהו שהוא מאריה דהל' שבת אך קשה בפשט הש\"ס דנימא ב' תנאי ואליבא דר\"ש עוד כתב הלח\"מ ומה שלא הזכיר וכו' אבל הוא ז\"ל וכו' פי' דבריו דכיון דלדידיה יד ושער שוין נינהו דאי הוי דבר המשיר אפי' פניו וידיו אסור ואי לא הוי ודאי אפילו שער שרי וכמ\"ש פכ\"ב הי\"ג נקט כאן ידיו והוא הדין שער דשרי וק\"ל." + ], + [ + "אבל \n עשה מעשה וכו'. וכתב (מרן) [המגיד משנה] זה מבואר וכו' ובפ' הבונה דף ק\"ג מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות ויש מי שכתב שאם לא [היה] נהנה וכו' שרי וזה דעת בעל הערוך וכו' עכ\"ל ודברי הערוך אלו הביאום התוס' והרא\"ש שם ומכלל ראית הערוך הביא ראיה מההיא דשילהי כל התדיר בזבחים דאמר שמואל המתנדב יין מביאו ומזלפו על גבי האישים ופריך והא קמכבה ומוקי לה כר\"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר ואע\"ג דהוי פסיק רישיה דאי אפשר לזלף על האישים שלא יכבה ומתיר ר\"ש לכתחילה מאחר שאינו נהנה ודחה הרא\"ש לזה וז\"ל ויש לדחות דאפשר שיפול על עצי המערכה או על האברים עכ\"ל ובפ' שמונה שרצים כתב הרא\"ש וז\"ל והיכא דשתי סמא לרפואה ומיעקר אסור אפי' לר\"ש דמודה ר\"ש בפסיק רישיה ולא שייכי כאן דברי בעל הערוך דאמר לא אסר ר\"ש פסיק רישיה אלא היכא דניחא ליה דהיינו דוקא לענין שבת דבעינן מלאכת מחשבת אבל בשאר איסורין לא בעינן דניחא ליה מדפריך הש\"ס פ' כל התדיר גבי המתנדב יין מזלפו ע\"ג האישים והא קא מכבה אע\"ג דלא ניחא ליה כיבוי עכ\"ל.
והקשה הרב ברכת הזבח דס\"ב שהקשה לו בשם הרב הגדול מהר\"ר ליווא ז\"ל הביאה מהר\"מ גלאנטי בס' זבח השלמים סי' ל\"ו וז\"ל והם דברים תמוהים דמאי מייתי הרא\"ש ראיה מדברי המקשן הלא למאי דמסיק שם בגמ' דמאי דמתיר שמואל הוא משום דס\"ל כר\"ש משמע דאפי' דפסיק רישיה מותר משום דלא ניחא ליה א\"כ הרי דבשאר איסורין כשהוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה שרי ואדרבא הרא\"ש עצמו מביא דברי הערוך בפ' הבונה דמייתי ראיה ממסקנת סוגיא זאת וכו' עכת\"ד והרב מהרמ\"ג מתרץ לה עפ\"י מאי דאיתא במנחות דף ע\"ד על מתני' שאמרו מנחת כהנים וכו' בזה יפה כח המזבח ואמרו מאי בזה ותירצו לאפוקי מדשמואל דס\"ל דהמתנדב יין מזלפו ע\"ג המזבח ע\"כ והשתא קשה דמהך סתמא דמנחות משמע דלאו הלכתא כשמואל דס\"ל כר\"ש וכמו דמסיק בזבחים דשמואל כר\"ש ואנן קי\"ל כר\"ש והרמב\"ם פסק כר\"ש וכו'. ולישב זה נראה דס\"ל כסברת בעל הערוך במקצת דהיינו דע\"כ לא אסר ר\"ש אלא בפסיק רישיה דניחא ליה וכו' ברם אין זה אלא בענייני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה ברם בשאר איסורין אף דלא ניחא ליה אוסר ר\"ש ולכן בההיא דשמואל לאו הלכתא כוותיה ואפילו דלא ניחא ליה אסור כיון דהוי בשאר איסורין א\"כ כונת הרא\"ש דאפי' מאן דס\"ל כסברת הערוך דיש לחלק בין פסיק רישיה דניחא ליה להיכא דלא ניחא ליה עם כל זה בשאר איסורין לא יודו ליה להרב הערוך לפי שהוא מביא ראיה לדינו מהאי סוגיא דכל התדיר ולא השגיח מסוגיית מנחות דמשם מוכרח דלית הלכתא כשמואל בהאי דינא וזה הוא כונת הרא\"ש שהביא ראיה מדברי המקשה לפי ראיתו דמשמע ליה כך מכח סוגייא דמנחות וכו' דאפי' מאן דסבר כהערוך לא יודה לו בכל סברתו דהן אמת דהוא הביא מהמסקנה אבל אנן קי\"ל כסברת המקשה מכח סוגייא דמנחות זה תוכן דבריו בקיצור.
ואחרי נשיקת ידיו ורגליו עייל פילא בקופא דמחטא חדא דלפי דרכו דברי הרא\"ש לאו אבעל הערוך קאי כי אם למאן דס\"ל כותיה במקצת וחוץ דלא מצינו מי שסובר כן ואף רבינו דס\"ל הכי לאו בפירושא איתמר כי אין זה אלא לדרכו ואפי' שיהיה מוכרח מ\"מ הו\"ל להרא\"ש לכתוב ולא שייך בזה דברי רבינו ועוד דלשון ולא שייך בזה דברי הערוך לא משמע כן ועוד דלפי דרכו מביא ראיה מס\"ד דגמ' וסומך על המסקנא דגמ' דמנחות אחר דכל חיליה אינו אלא ממנחות דאי מהס\"ד דכל התדיר לא אזלינן בתר הס\"ד ועוד דבפ' הבונה כשדוחה סברת הערוך הו\"ל להביא ראיה מהך סוגייא דמנחות נגד הערוך דומייא דדחיות שמביא אחר שסיים דברי הערוך ודחאם שהביא ההיא דמפיס מורסא וכו' יעו\"ש והו\"ל להביא הך דמנחות ודוק.
ובינותי בספרים וראיתי להרב זרע אברהם חלק אבן העזר סי' א' הביא קושיא זאת ממהר\"ר ליווא ז\"ל וכתב דלא קשה מידי ותוכן דבריו דהרא\"ש אזיל לשיטתיה שכתב בפ' הבונה לדחות ראית הערוך דההיא דמזלף לא הוי פסיק רישיה ונמצא בין לפי המקשן בין לפי התרצן בשאר איסורין אע\"ג דלא ניחא ליה אסור דהא פריך והא קמכבה אע\"ג דלא ניחא ליה והתרצן לא דחה דבריו אלא משום דלא הוי פסיק רישיה א\"כ מוכרח דמודה ר\"ש דבשאר איסורין אסור אי הוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה וכו' עכ\"ל.
ואחרי נשיקת ידיו ורגליו עדיין ארוכה לא עלתה דכל קושית הגאון על הרא\"ש הוא דאחר דהערוך הביא ראיה מהך דכל התדיר מהמסקנא איך הוא דוחה דבריו מהס\"ד והן אמת שהוא דחה ראיתו מהמסקנא ונשאר הס\"ד כדקאי והוי היפך הערוך מ\"מ נמצא הכל תלוי בפירוש המסקנא וכיון דהערוך מפרש המסקנא הכי מאי קא קשיא ליה על הערוך בשלמא לדחות ראיתו במ\"ש בפ' הבונה ניחא ליה אבל להקשות לו בהיפך זו לא אמרה אדם מעולם ועוד אי חיליה מהמסקנא לפי פירושו כאן הו\"ל לפרש פירושו ולא להניחו בעל פה ולסמוך על מ\"ש שם ועוד דכיון דכל חיליה מהמסקנא מה לו עם הס\"ד ואם נאמר בכוונתו לפשוט מהס\"ד למסקנא דכי היכי דלס\"ד פסיק רישיה אף דלא ניחא ליה אסור הכי נמי למסקנא אלא דחדית ליה דלא הוי פסיק רישיה גם הערוך יאמר דמהס\"ד נילף למסקנא דכי היכי דלס\"ד הוי פסיק רישיה גם למסקנא אלא דחדית דאין פסיק רישיה זה אסור דהוי כר\"ש דכיון דלא ניחא ליה שרי משא\"כ לר\"י דאפילו הכי אסור דס\"ל דבר שאינו מתכוין אסור ואתי שפיר דלא מיפלגי בין ס\"ד למסקנא אי הוי פסיק רישיה או לא באופן שחזרה קושית הגאון למקומה.
וראיתי להרב ברכת הזבח שתירץ וז\"ל ונ\"ל שכונת הרא\"ש היא להוכיח מדפריך והא קא מכבה ומשני כיבוי במקצת לא שמה כיבוי ואיבעית אימא כיבוי דמצוה שאני ופריך והאמר ר' עקיבא וכו' ומשני הא ר' יהודה והא ר' שמעון ועל כרחך הא דפריך והא קמכבה וכו' פריך לכו\"ע ואף לר\"ש מדלא משני תכף דשמואל ס\"ל כר\"ש אלא שמע מינה דס\"ל למקשה כיון דמכבה בודאי כיבוי גמור אם כן אף לר\"ש הוי פסיק רישיה ואסור וכו' וע\"ז תירץ דשרי לר\"ע או משום דכיבוי במקצת או דמצוה ואהא פריך דברייתא תני לאיסורא ש\"מ דהוי כבוי ומסיק דלר\"י הוי כיבוי ולר\"ש לא מכח תירוצי דלעיל או דמקצת או דמצוה ולהכי לא קאמר אלא וכו' דאכתי צרכינן תירוצא דלעיל זו היא ראיתו.
ומצאתי להרב צאן קדשים שכתב על תירוץ זה ובמחילה מכבודו אם כדבריו דמשו\"ה מתיר שמואל בדבר שאינו מתכוין כר\"ש אע\"פ שהוי פסיק רישיה או דכיבוי במקצת הוא או דמצוה הוא מאי פריך למימרא וכו' דילמא מדמי להדדי והכא שאני משום דהוי כיבוי במקצת ודמצוה ואין מתכוין ומשו\"ה פוטר שמואל עכ\"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו אי מהא לא קשיא משום דא\"כ עוד היום תקשי מאי מקשה בגמ' בדבר שאינו מתכוין סבר לה כר\"ש במלאכה שאין צריכה לגופה סבר לה כר\"י וכדתירצו בגמ' מי לא ידעינן דחמיר משאצל\"ג מאין מתכוין אלא דהמקשן לא ס\"ל לחלק דס\"ל כותיה במקצת ופליג עליה במקצת ומשו\"ה מקשה ואהא מתרץ ליה דס\"ל כותיה בחדא ופליג עליה בחדא אף שהוא דוחק א\"כ הוא הדין לדרך הרב ברכת הזבח דלא ירד המקשן לחלק בהכי דבכבוי דמצוה או דמקצת ס\"ל כר\"ש ובזולתו לא ס\"ל הכי והתרצן אין הכי נמי דהוה מצי לתרץ הכי וחדא מינייהו נקט אך קשה על תירוץ זה מה שהקשה הרב זרע אברהם שם ועוד שאם כדבריו כשדחה ראית הערוך שם בפרק הבונה אמאי לא דחה בהכי דתירוץ הגמ' הכא הוא בסיוע דכבוי במקצת או דמצוה ולא לומר דלא הוי פסיק רישיה נגד הסברא ועוד אדרבא הו\"ל להביא לנגדו וכמ\"ש לדרך מהרמ\"ג לעיל ומה שהביא ראיה דלא אמר אלא אינו הכרח כיון שלא נזכר שם אמורא וכדכתב הרב בצלאל בשיטת מציעא.
במ\"ש לתרץ הרב ברכת הזבח בתירוץ ב' דהרא\"ש סובר כפירוש התוס' בשבת דף מ\"א ד\"ה מיחם וכו' דדבר שאין מתכוין לר' יהודה אסור מדרבנן וכשהוא פסיק רישיה אסור מדאורייתא ולפ\"ז הא דמשני ר' שמעון פירוש דס\"ל דדבר שאין מתכוין [מותר] אפילו מדרבנן ובפסיק רישיה ואין מתכוין הוי איסורא דרבנן ובמזבח לא גזרינן עכת\"ד ותמה עליו בספר צאן קדשים הנזכר וז\"ל ותמיה נשגבה בעיני דאשתמיטתיה מיניה שיטה שלאחריה מ\"ש התוס' שם דבשאר איסורים ס\"ל לר\"י דדבר שאינו מתכוין אסור מן התורה חוץ מגבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה ולפי זה על כרחך לר\"ש דבר שאינו מתכוין כשאר איסורין מדרבנן ובפסיק רישיה מדאורייתא דאל\"כ הוי פלוגתא רחוקה בין ר\"י לר\"ש דלר\"י אפילו דבר שאינו מתכוין מדאורייתא ומכל שכן בפסיק רישיה ולר\"ש אפי' בפסיק רישיה אינה אלא מדרבנן ובדבר שאינו [מתכוין] מותר לגמרי עכ\"ל וחוץ מקושיא זו עליו לא ימלט גם לדרך זה ממה שהקשה להדרכים הנזכרים לעיל.
והרב צאן קדשים בחר לו דרך לעצמו וז\"ל וי\"ל דמדברי המקשן מוכח שפיר דעל כרחך ידע דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה בההיא כבוי ואפ\"ה פריך ועל כרחך דס\"ל דדוקא לענין שבת שייך להתיר בפסיק רישיה דלא ניחא ליה דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל לא כן בשאר איסורין ואליבא דמסקנא נמי מוכח דיש חילוק בין שבת לשאר איסורין מדקא משני הא ר\"י והא ר\"ש והוי שינויי דחיקי דמצינו לר' עקיבא בהיפך וכמ\"ש התוס' והוה מצי לשנויי בין שמואל בין ר' עקיבא כר\"ש ס\"ל ובהא פליגי דשמואל ס\"ל כיון דלא ניחא ליה בההיא כיבוי שרי כמו בשבת אע\"ג דהוי פסיק רישיה ור' עקיבא ס\"ל דלא דמו לשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל בשאר איסורים אע\"ג דלא ניחא ליה אסור כיון דהוי פסיק רישיה אלא על כרחך אפי' אליבא דמסקנא נמי מוכח דכו\"ע ס\"ל דיש חילוק בין שבת לשאר איסורין ומשו\"ה משני הא ר\"ש דהיינו דהוי דבר שאינו מתכוין ולא פסיק רישיה וכמו שדחה הרא\"ש גופיה בפ' הבונה וכו' עכ\"ל וגם בזו לא נח נפשי חדא במה שהניח דס\"ל להמקשן דיש לחלק בפסיק רישיה דניחא ליה בין שאר איסורין לשבת ולא כתב ראיה לזה ועוד במ\"ש דהוה מצי לשנוי דבהא פליגי שמואל ורע\"ק וכו'. ודבריו תמוהים דוכי שמואל תנא הוא דפליג עם רע\"ק ואי נוכל לומר דפליגי מאי מקשה בגמ' מברייתא דרע\"ק נימא דפליגי וגם התרצן יתרץ הכי אלא דזו לא אמרה אדם מעולם ונמצא כל הדרכים בחזקת סכנה ועוד הקשה הרב זרע אברהם ז\"ל על דברי הרא\"ש אלו דמה הכריח מהמקשן הא המקשן חיליה הוא דאי אפשר לומר דשמואל כר\"ש וכמו שמקשה אח\"כ למימרא וכו' ונמצא א\"כ דליכא לחלק בין ניחא ליה ללא ניחא ליה.
וראיתי להר\"ן פ' שמונה שרצים שכתב כדברי הרא\"ש עצמם וסיים ומשו\"ה מקשינן בגמ' להדייא ומי שרייא והא קא מכבה ואפי' לר\"ש אסור כיון דהוי פסיק רישיה עכ\"ל כנראה שרוצה להבין דהקושיא הא' הוא דלא אתי אפי' לר\"ש והשתא אי כדברי הערוך הא מצי אתי שפיר כר\"ש ואף דהוי פסיק רישיה כיון דלא ניחא ליה שרי וזו היא ראייתם מס\"ד דגמ' ברם תמיהת מור\"א יצחקי יפה קיימת דכיון דחזינן להמקשן דמותיב למימרא אח\"כ נימא דכל חיליה הוא דאי אפשר לומר דאתי כר\"ש דא\"כ קשה דידיה אדידיה וכמ\"ש אח\"כ וז\"ל למימרא והאמר שמואל מכבין וכו' ודוק ועיין בזה במה שכתבתי גבי שאלה להלכות קטנות ח\"ב סי' רנ\"ח והיא בספרי אגורה באהלך." + ], + [ + "כל \n העושה מלאכה אע\"פ שאינו צריך לגופה של מלאכה וכו'. וכתב מרן משם מצאתי כתוב וז\"ל ההפרש שיש וכו' יעו\"ש וראיתי להרב פרי חדש בס' מים חיים בנימוקיו על רבינו שמפרש מילתיה דמר ההוא אמר וז\"ל ופי' כך דפסיק רישיה אע\"פ שאינו מכוין למלאכה מ\"מ סוף סוף כונתו לעשות אותה פעולה שהמלאכה נעשית בהכרח כיצד הרי שסגר הדלת וכו' וסגירת הדלת היא צידת הצבי אבל במשאצ\"ל הרי שמכבה את הנר בשביל השמן הוא אינו צריך לכבוי אלא שמחמת הכבוי נמשך לו הנאת השמן וכו' זה תוכן דבריו. ולפי המובן מדבריו הוא שמחלק בין כשעושה המעשה שממש באותו מעשה נעשית האיסור וההיתר בין כשנמשך ממעשה האיסור דכבוי הנר הנאת השמן שהוא ההיתר וא\"כ קשה דאדרבא כלפי לייא דכל בתר אפכא מסתברא שוב ראיתי למורינו הרב בספר בתי כהונה סימן כ\"ד ס\"ק ג' שלא הבין ג\"כ דברי רבו אלו יעו\"ש ודוק.", + " או\n המכבה את הגחלת וכו'. והוא מסוגייא דשבת דף מ\"ב יעו\"ש וראיתי להרשב\"א בחידושיו שכתב משם רב האי גאון וז\"ל אבל רב האי גאון כתב וז\"ל דרבי יאודה אפילו במקום הזיקא אסר אלא דשמואל לא ס\"ל כותיה במקום דאיכא היזקא ומשו\"ה התיר לצוד את הנחש ולכבות גחלת של מתכת אבל לא של עץ ומה הפרש ביניהן דשל עץ היא אדמדמת וכיון שנראית פורשין ממנה עוברי דרך ואינן ניזוקין אבל של מתכת אף שכבתה היא חמה ואינה נראית ומזקת עכ\"ל. וקשה לי דא\"כ מאי מקשה בגמ' למימרא וכו' ואי ס\"ד וכו' אפי' של עץ ומאי קושיא לעולם דס\"ל כר\"ש והיינו טעמא דשל עץ לא משום דנראית וליכא הזיקא ואין צריך לתירוץ הגמ' ויש ליישב על פי מ\"ש הרשב\"א דף קכ\"א ע\"ב ד\"ה ברצין אחריו משם הרב בעל ההלכות יעו\"ש דלר\"ש אפי' שאר המזיקין נהרגין ואפי' אין רצין אחריו כיון דליכא אלא איסורא דרבנן שרי ומשו\"ה אי אפשר לאוקומי כר\"ש הכא בשמעתין דהא אפי' שיהיה של עץ שנראה מידי חשש לא נפקא וכיון דהוי כר\"ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור אפי' של מתכת כן מתפרש הסוגייא לדעתו ודוק." + ], + [ + "כל \n המתכוין וכו'. ה\"ז ק\"ו וכו'. וכתב הרב המגיד ומתוך לשונו יראה שהכוונה שהכרמלית וכו' וכתב הלח\"מ וז\"ל ונראה לומר וכו' פירוש דבריו דהתם בין בכונה בין במעשה איכא איסורא דאורייתא וקאי לדין שתנוח בכל מקום שתרצה ומשו\"ה חייב לא כן כאן דכונתו שתנוח בכרמלית דוקא אלא שאם תנוח ברה\"ר אין חשש דהכונה רובא היא בהיתר והכי הוי פירוש הרב המגיד דכשחשב שתנוח בכל מקום שתרצה דבכי הא חייב ברה\"ר הוא הדין אפי' דאיכא כרמלית וחשב כן וכאן מפני שלא נתכוון לזרוק אלא בכרמלית לכתחילה אלא שאם תנוח ברה\"ר אין חשש כיון דאיכא כונה טובה פטור וכן מ\"ש רבינו כגון שנתכוון לזרוק בכרמלית ר\"ל לפ\"ז לכתחילה אלא שאם תנוח ברה\"ר אין חשש ומשו\"ה נקט רבינו הך דינא בכרמלית להודיענו הך דינא דלא דמי לא לדין נתכוון לזרוק ד' וזרק ח' ולא לדין שתנוח בכל מקום שתנוח אלא דלפ\"ז קשה דהוה מצי למנקט הך דינא ברה\"ר כגון שנתכוון שתנוח קודם ד' אלא שאם תנוח אחר ד' אין חשש והוי הכונה רובא טובא דקודם ד' שרי מדאורייתא וי\"ל דהיינו הך.", + " נתכוון\n לעשות דבר המותר וכו'. כתב הרב המגיד זה מחלוקת אביי ורבא וכו' ויש שפירשו נתכוון לחתוך תלוש זה וחתך מזה ועיקר הפירוש וכו' וב' הפירושים אלו הם מרש\"י ותוס' בסוגיין והקשה הרב חנן אלהים דף ק\"כ דמי הכריחו להרה\"מ לפרש כונת רבינו כפי' התוס' אי מכח קושיא לפרש\"י לדעת רבינו לא קשה מידי לפי דרבינו פוסק בכל אותם הבקיאיות שהביאו התוס' לחיוב דלא כהתוס' וא\"כ ליכא הכרח דיפסוק כפי' התוס' יעו\"ש וי\"ל דהוכרח הרה\"מ לפרש כן בדברי רבינו מלישנא דש\"ס דלקמן דמפרש שגג בלא מתכוון דשאר מצות היכי דמי כגון דסבור שומן הוא ואכלו דהיינו ממש דומיא דשבת לפי' התוס' וכ\"כ התוס' יעו\"ש. אך קשה דמלשון רבינו ז\"ל משמע כפי' רש\"י שכתב נתכוון לעשות וכו' ועשה דבר אחר ואי כפי' התוס' ז\"ל הו\"ל למימר ועשה איסור והיינו שהחפץ אחד אלא שחשב להיתר ויצא איסור ומלשון דבר אחר משמע שעשה איסור בחפץ אחר.
ויש מי שפירש בכונת הרב המגיד דמ\"ש ועיקר הפירוש קאי לש\"ס דאמרינן נתכוון וכו' ברם בפירוש דברי רבינו מודה שהוא כפירוש רש\"י ולכן כתב רבינו אינו חייב כלום לפי דע\"כ לא אמר רבא פטור אבל אסור אלא בנתכוון לחתוך תלוש ונמצא מחובר ברם נתכוון לחתוך תלוש זה וחתך מחובר אחר אפי' איסורא ליכא ולכן כתב רבינו אינו חייב כלום ונמצא דברי רבינו מכוונים אלא שיש לגמגם שלא כתב רבינו דין הש\"ס אלא המחודש וי\"ל דדין הש\"ס כבר כתבו רבנו פ\"ז משגגות הי\"א יעו\"ש ומ\"ש פטור דמשמע אבל אסור י\"ל כמ\"ש הלח\"מ כאן ועיין להרדב\"ז הנדפס מחדש ח\"א דף קי\"ב שתפש על רבינו דכאן פסק כרבא ופ\"ב משגגות כתב נתכוון להגביה את התלוש וכו' פטור נראה דפסק כאביי ותירץ דרצה לומר דינא ככו\"ע ובפ\"ז כתב הדין כרבא וכ\"כ מרן שם." + ], + [ + "נתכוון \n ללקוט תאנים וכו'. ויש לדקדק למה לא נקט כולה בבא בתאנים משחורות ללבנות דומיא דרישא." + ], + [ + "היו \n לפניו וכו'. ועיין להשגת הר\"א ולענ\"ד נראה על דרך מ\"ש הלח\"מ ולא ימלט מן ההפרש ביני לבינו והוא זה דהש\"ס שם שקיל וטרי לשמואל דס\"ל דמתעסק פטור ואף דמכוין לדבר האסור מ\"מ כיון דלא נעשה מחשבתו פטור ואהא רמי ליה רב אושעיא ממתני' ר\"ש ור\"ש שזורי וכו' ר' יהודה מאי אתא לאשמועינן אלא לאו מתעסק איכא בינייהו לא מתעסק דברי הכל פטור והכא במלקט וכו' רבא אמר לקדם איכא בינייהו וכו' ויש להקשות רבא מה לו לתרץ לשמואל כיון שהוא בר פלוגתיה דס\"ל דמתעסק חייב דעד כאן לא פטר רבא אלא במתעסק דהיתר כגון נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר ברם מתכוין לאיסור אסור ומתני' מסייעת ליה דעל כרחך במתעסק פליגי והא ודאי לא קשה דלדידיה נמי קשה כי היכי דקשה לשמואל דע\"כ לא אצטריך לרבא מתעסק להתר אלא בשניהם חד מינא אבל בב' מינים פטור אפי' ב' איסורים אלא דלשמואל אפי' ב' מין אחד ומתכוין לאיסורא פטור ולכן מתרץ רבא מילתא דשויא לשתיהם דמתני' איירי לקדם דפלוגתייהו בב' שמות דאילו בשם אחד כו\"ע ס\"ל דחייב ולר' יהודה אף בשם אחד פליגי ברם מתעסק לכו\"ע פטור כיון שלא כיון לזה כלל זה הוא לתרץ לשמואל ולרבא הוי הכי ג\"כ דע\"כ לא פליגי אלא לקדם ברם מתעסק פטור דע\"כ לא פליג רבא עליה דשמואל והצריך מתעסק דהתר אלא דחד מינא אבל ב' מינין אפי' מתעסק דאיסור פטור וכשמואל. והשתא ברייתא דתני ב' נרות וכו' חייב הוי כרבא ג\"כ דלא חשיבי אלא כמין אחד והוי מתעסק באיסור וידוע דרבינו פסק כרבא וכמו שקדם בלישנא דלעיל וגם פוסק כר\"ש ור\"ש שזורי דפלוגתייהו דתנאי בב' מינין ברם במין אחד כו\"ע מודו דחייב ואיירו תנאי בקדימה וגם שחורות ולבנות הוו ב' מינין כמו דמוכח בש\"ס והשתא דברי רבינו מתפרשים על תילם נתכוון ללקוט תאנים וכו' וליקט לבנות או שנתכוון לקדם וכו' פטור לפי שהם ב' מינים והיינו כר\"י בקדימה ובמתעסק גם רבא מודה דפטור ובב' נרות דולקות שהם מין אחד חייב כרבא אך קשה דאילו רבינו פסק כאן כר\"ש שזורי ובפירוש המשניות כרבי יהודה וי\"ל דחזר בו." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל \n מלאכה וכו'. עיין בפרק המצניע כל הסוגיא והכלל דלר' שמעון ב' מיעוטי כתיבי חד לזה עוקר וזה מניח וחד לזה יכול וזה יכול וחד לזה אינו יכול וזה אינו יכול והוראת בי\"ד חייב ולר' יהודה מפיק חד להוראת בי\"ד דפטור וזה אינו יכול וזה אינו יכול חייב ולר' מאיר ליכא אלא ב' מיעוטי חד להוראת בי\"ד וחד לזה עוקר וזה מניח כן הוא לגירסת רש\"י והתוס' הקשו דאיך אפשר לר\"ש דהוראת בי\"ד חייב והא תנן איפכא בהוריות דף ג' הלך ועשה על פיהם בין הביאו כפרתן בין לא הביאו ר\"ש פוטר ומפרש טעמא תולה בבי\"ד אנוס הוא עכ\"ל והרשב\"א בחידושיו תירץ בשם י\"מ דהתם הוא דחזרו בהם וידעו שטעו ידיעתן כידיעתו וכמו שנזכר הוא דמי שהרי עליהן הוא סומך עכ\"ל וקשה דלפי זה איך יתרץ לשון הש\"ס מאי טעמא דר\"ש הואיל וברשות בי\"ד הוא עושה כלומר והוי אנוס ויש ליישב ולהעמיס פי' זה בלשון הש\"ס והוא דוחק.
עוד כתב לתרץ משם הרב משה ב\"ר יוסף דהתם הוא דאיכא כפרה הכא ליכא כפרה עכ\"ל הכונה בזה דע\"כ לא קאמר ר\"ש דפטור אלא התם דגם צבור שגגו בתחילה וא\"כ הבי\"ד מביאים קרבן והצבור אינם מביאים כלום ונכלל זה היחיד עם אותה כפרה ברם כשאין שוגגין אלא יחיד ואינם מביאים קרבן הבי\"ד אינו נכלל בשום כפרה משו\"ה ס\"ל לר\"ש דחייב אלא שקשה א\"כ אמאי לא הזכיר רבינו הקדוש לר\"ש במתני' דלעיל דפליג איחיד שעשה בהוראת בי\"ד וגם לא מצאנו שום ברייתא דתני הכי על שם ר\"ש ולב' הפירושים אלו הקשה החכם השלם יעקב אלבעלי ז\"ל דאיך אפשר דר\"ש ס\"ל דיחיד ששגג בהוראת בי\"ד חייב ועל כרחך לא פטר אלא או דאיכא כפרה או שידעו בי\"ד והוי כמו מזיד והא שם בהוריות דף ג' ע\"א אמרו בש\"ס פשיטא מרובין ונתמעטו היינו פלוגתא דר\"ש ורבנן מיעוטין ונתרבו וכו' וקאי על מתני' א' דס\"ל יחיד ששגג פטור ואי ס\"ל לר\"ש דחייב איך מבעיא ליה לש\"ס במונח דפטור ופשיט לה מפלוגתא דרבנן ור\"ש דלא ס\"ל הכי דאיהו ס\"ל חייב זה תוכן דבריו. ויש ליישב בדוחק דמ\"ש בש\"ס פשיטא וכו' הוא למאי דקי\"ל דיחיד ששגג וכו' פטור וכתנא דמתני' א' וע\"ז קמבעיא ליה מיעוטין וכו' מאי דבשלמא מרובין ונתמעטו דמי לפלוגתא דר\"ש ורבנן דלשם ולפי מה שהיא ההלכה שם למדינן לכאן אלא מיעוטין ונתרבו מאי לא דמי הא להא ברם אה\"נ דר\"ש ס\"ל דחייב בנדון דמתני' א' וכשני תירוצי הרשב\"א ז\"ל אך קשה על ב' התירוצים אלו דאשתמטיתיה להם ברייתא דתורת כהנים אשר משם מוכח דר\"ש פוטר בין הכי ובין הכי דאחר דתני במתני' א' דש\"ס דילן כדמותה תני ור\"ש מוסיף הורו בי\"ד וידעו וכו' ר\"ש פוטר שהיא המשנה דש\"ס דילן המשנה ב' נמצא דר\"ש פוטר מכל וכל וכמ\"ש התוס' וצ\"ע.
ובש\"ס לר' מאיר ב' מיעוטי כתיבי חד למעט זה עוקר וזה מניח וחד למעט יחיד שעשה בהוראת בי\"ד וקשה טובא דרש\"י כתב בהוריות דף ג' וז\"ל ואי קשיא הא דאמרינן בכל התורה אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות והיכי אמרינן אלו ג' מיעוטין דממעטינן ובירושלמי מפרש הני מילי היכא דליכא אלא ב' מיעוטי אבל היכא דאיכא ג' מיעוטי בזה אחר זה בחד קרא כולהו אתו למעט והשתא קשה דתינח אליבא דר' יהודה דאיכא ג' אבל לר\"מ דליכא אלא ב' אדרבא (אי אפשר) [הלא אתי] לרבות ואחר החיפוש מצאתי להתוס' ישנים שם בהוריות שהקשו הך קושיא ותירצו בדברי הירושלמי ושוב כתבו על שם רשב\"א שפירש בנידה וז\"ל דהיכא דהמיעוט אתי למעוטי דבר אחר כמו כהן ולא ישראל התם אתי לרבויי דבר אחר אבל היכא דכל חדא איתא למילתיה לחודיה כדהכא וגבי זאת העולה הוי למעוטי עכ\"ל ועפ\"י זה לא קשה מידי לר\"מ.
ויש לחקור לרשב\"א דתירץ תירוץ אחר מה שלא תירץ הירושלמי ולא זו הדרך לתרץ לקושית הגמ' או בבלי או ירושלמי ונראה דס\"ל דע\"כ לא תי' כן הירושלמי אלא לר\"י דביה קאי הירושלמי דס\"ל ג' מעוטי כתיבי ותי' יותר מרווח ברם בלאו הכי יכול לתרץ ג\"כ תירוץ אחר אף לר\"י כמו שצריך לתרץ לר\"מ דלית ליה אלא ב' מיעוטי דאי לאו הכי קשה קושיא זאת לר\"מ וליכא ישוב על פי תירוץ הירושלמי וכ\"כ הרב קרבן אהרן פ\"ז וז\"ל על ההיא ברייתא שהביא ג' מעוטין אגב מיעוט דהוראת בי\"ד דפטור וז\"ל ומשו\"ה ג' מפני שהיינו טועין בכללא דאית לן דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ולכן בעשותה הו\"א דאינו אלא רבויי לזה אמרינן הרי אלו מעוטין דלא אמרינן דמיעוט אחר מיעוט רבוי אלא היכא דלא נשכח מה למעט במיעוט אמנם אם נמצא מה למעט אפי' מיעוטים רבים דרשינן למעט וכו' והן אלו דברי הרשב\"א שכתבו התוס' ממש והרב כתב תירוץ זה דהוי מילתא דשויא לב' ולפ\"ז אין מקום להשגת המעשה רוקח על הקרבן אהרן יעו\"ש.
וכתבו התוס' בסוגיין ד\"ה אמר מר זה יכול וכו' נראה לר\"י דהאי אינו יכול היינו אפי' בעל כח הרבה וכו' וכתב הרשב\"א פי' זה יעו\"ש ומשמע דקאי לכל יכול ואינו יכול דברייתא שכתב זה יכול וזה אינו יכול פי' כל יכול שבכאן יעו\"ש ואף שתפש במקום שתפשו התוס'.
כתבו עוד בד\"ה הי מינייהו, לא בעי וכו' ועיין מ\"ש מהרש\"א בטעם דבריהם ולכאורה דבריו אינם מובנים ועיין להרשב\"א במ\"ש בסוף דבריו וז\"ל ור\"ש שפטר בכל ענין וכו' עד סוף הלשון ודברי הרב מובנים.
ונבא לדברי רבינו דפסק כר\"י והלח\"מ תמה עליו דא\"כ איך פסק בהלכות שגגות דלא כוותיה ותירוצו נכון ובאמצע לשונו כתב ורבינו ראה לפסוק כאן כר\"י בהא דזה אינו יכול וזה אינו יכול משום דר\"מ מסייע ליה אבל וכו' פי' דבריו דר\"מ מסייע ליה דליכא אלא ב' מעוטי והרצון בתירוץ זה דבדין דהוראת בי\"ד ושגג היחיד לא קי\"ל כר\"י לגבי חכמים וזה עוקר וזה מניח וזה יכול וזה יכול קי\"ל כוותיה יען חזינן לר\"מ דס\"ל דליכא אלא ב' מיעוטי אלא דאיהו מוקי להוראת בי\"ד ואנן לא סבירא לן הכי אלא כחכמים דחייב וצ\"ל בהכרח דחד לזה עוקר וזה מניח וחד לב' יכולין ומאי דאזיל בתר ר\"מ דאית ליה ב' מיעוטי ולא בתר ר\"ש דאית ליה ג' מעוטי משום דמשתמען מילי דר\"מ דאמר מי כתיב וכו' וגם לר' יאודה אי לאו דמצינן במקום אחר דס\"ל ג' מיעוטין הו\"א בדעתיה דלית ליה אלא ב' מיעוטי חד לזה עוקר וזה מניח וחד לב' יכולין לפי דמסתברא בזה כר\"מ אלא דחזינן ליה בהדיא דס\"ל הכי ומש\"ה הציע הלח\"מ הצעה זו דאי לאו דמצינן לר\"י בהוריות וכו' ודוק והשתא אין מקום למ\"ש המעשה רוקח על דברי הלח\"מ יעו\"ש." + ], + [ + "ואם \n אין אחד וכו' ושיעור אחד לשניהן. וכתב מרן דגריס רבינו כגירסת ר\"ח וכו' יעו\"ש והקשה הרב חנן אלהים דף קי\"ג וז\"ל ותמיה לי דמי אמר דגירסת רבינו כן ולא בזה יכול ואליבא דר\"מ ומינה נלמוד לדידן דפסקינן כר\"י לזה אינו יכול ולענ\"ד נראה יותר דניחא ליה למרן לומר כן דכיון דפוסק רבינו כר\"י ניחא ליה דישא ויתן אליביה הש\"ס ולא לר\"מ דלאו הלכתא ואדרבא אי נושא ונותן אליביה דר\"מ הו\"א דהכי הלכתא וק\"ל." + ], + [ + "כל \n המקלקלין וכו'. עיין לרבינו פ\"ח ה\"ח שכתב בד\"א וכו' אבל החובל בחברו וכו' והרי הוא כמתקן וכו' והוי סותר למ\"ש כאן ועיין פי\"ב ה\"א תירוץ לזה.", + " חפר\n גומה וכו' פטור וכו'. לכאורה לשון רבינו מגומגם דכוונתו מיהא אינו לקלקל אלא לעפרו וממילא הוא מקלקל וי\"ל על פי מ\"ש התוס' שבת דף ק\"ו ע\"א ד\"ה בחובל שהקשו וא\"ת צריך לכלבו היכי חשיב צריכה לגופה מאי שנא מחופר גומה וא\"צ אלא לעפרו י\"ל דלא דמי דהכא הוצרך הוא לנטילת נשמה וכן מבעיר הוצרך לאפרה אבל חופר הגומא נעשית מאליה ואינו נהנה כלום עכ\"ל ופירוש דבריהם דהנך בתחילת מעשיו הוא עושה האיסור אשר מתוך האיסור יעשה רצונו משו\"ה חייב לא כן חופר גומא דתחילת מעשיו שהוא נוטל את העפר אינו עושה כלום אלא שבנטילתו נעשית גומא ואינו נהנה מן הגומא אלא מהעפר פטור שנמצא כיון שהקלקול בא לבסוף כונתו לקלקל מקרי וכשהקלקול בא בתחילת מעשיו מקרי תקון כיון דעל ידו בא התקון וזהו שכתב רבינו הואיל וכוונתו לקלקל." + ], + [ + "כל \n המקלקל וכו'. יסודות. הן היום בא לידי ס' יצא מחדש קרית מלך רב וראיתי לו דברים תמוהים וז\"ל נראה לי שכתב רבינו כן משום דס\"ל כעולא בשבת דף ל\"א דקאמר לעולם כר' יהודה ס\"ל וקסבר ר' יוסי סותר על מנת לבנות במקומו הוי סותר שלא במקומו לא הוי סותר א\"כ קשה דמכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או שלא יבקע הנר פטור דהא בהא תליא ורבינו פוסק לעיל ה\"ז דחייב ותירץ דס\"ל לרבינו דאף ת\"ק סבר דסותר ע\"מ לבנות שלא במקומו פטור אלא דר' יוסי מדמה ליה הא דחס על הנר וכו' לסותר ות\"ק ס\"ל דלא דמי לסותר דהכא מתקן הוא וכו' ונראה דיש להוכיח כן דאל\"כ קשה מאי שנא דבסותר חייב ובחופר גומא פטור לכו\"ע אפי' אם הוא צריך לעפרה לבנות במקום אחר אלא וודאי דסותר לא מחייב אלא א\"כ הוא לבנות במקומו וכו' זה תוכן דבריו.
והנה מ\"ש דס\"ל לרבינו דת\"ק סובר דסותר ע\"מ לבנות שלא במקומו פטור אינו דה\"ק עולא קסבר ר' יוסי סותר וכו' הוי סותר שלא במקומו לא הוי סותר ואי גם (ר\"י) [ת\"ק] ס\"ל הכי לא הו\"ל למימר אלא ר' יוסי מדמה ליה לסותר לבנות שלא במקומו (ור\"י) [ות\"ק] לסותר לבנות במקומו וזה ברור גם הראיה שהביא כנראה שלא ראה מ\"ש רש\"י דחופר גומא היינו לכסות צואה יעו\"ש דף ע\"ג ואפי' שיהיה לבנות י\"ל דשאני חופר גומא מסותר וכחילוק התוס' דשבת דף ק\"ו ד\"ה בחובל שכתבנו לעיל הל' י\"ז יעו\"ש.
ולעיקר קושיתו שהקשה תמיה אני עליו אמאי לא הקשה (למרן) [להרב המגיד] ז\"ל לעיל ה\"ז ד\"ה כיצד הרי שכבה וכו' ודלא כר' יוסי דס\"ל התם כר\"ש וכו' דמשמע מדבריו דרבינו ס\"ל כתירוץ בתרא דר' יוחנן שם דקאמר דכר\"ש ס\"ל ומכאן משמע דס\"ל לרבינו כתירוץ דעולא ומרן שם לאו מדעתיה קתני לה אלא מדברי רבינו בפירוש המשנה וטעמו נראה לי משום דקאמר בש\"ס שם אמר (רב) [רבא] דייקא נמי דקתני וכו' וא\"כ קשה רבינו דידיה אדידיה אלא על כרחך צ\"ל דרבינו פסק כתירוץ ר' יוחנן דר' יוסי כר\"ש ס\"ל והשתא לתירוץ זה שהיא העיקרית אמר דלא פליגי בהכי כמו עולא אלא דלכו\"ע על מנת לבנות במקומו הוי סותר שלא במקומו לא הוי סותר ופלוגתייהו במלאכה שאצ\"ל אי חייב דת\"ק ס\"ל כר' יהודה ורבי יוסי סבר כר\"ש דפטר ופסק רבינו כת\"ק וזה פשוט." + ], + [ + "כל \n העושה מלאכה וכו'. עיין בדברי רש\"י בסוגיין דף ק\"ב גבי מתני' הזורק וכו' דשקיל וטרי שם בש\"ס הא נחה חייב וכו' אלא אמר רבא במעביר (וכו') והא זה הכלל דקתני וכו' אלא אמר רבא תרתי קתני וכו' וכתב רש\"י ד\"ה אלא אמר רבא רישא מילי מילי קתני לה ותרתי קתני לה הזורק וכו' אי נמי לא נזכר וקלטה אחר וכו' והדר תני כללא לאתויי מעביר עכ\"ל. ולכאורה דבריו תמוהים דלדידיה כשמתרץ מילי מילי קתני ותרתי קתני היינו עם תירוצא דלעיל דמעביר וזה אינו מכמה אנפי חדא דבש\"ס קאמר אלא ונמצא חזר מהך דמעביר ועוד דכל העיקר דלא ניחא לש\"ס תירוץ דמעביר לחוד היא משום דקשה דזה הכלל הזריקה קאי א\"כ מה הרוחנו כשנאמר דרישא תרתי קתני כיון דהא מיהא זה הכלל איירי במעביר ועוד קשה כיון דרישא תרתי קתני וזורק כיון דאיכא מזיד פטור כ\"ש מעביר דהוא בידו דנזכר פטור ולמה צריך זה הכלל ועיין להרב חידושי הלכות בתוס' ד\"ה אלא אמר רבא ולולי דברי רש\"י פשטא דשמעתתא דתירוץ זה הוא בפני עצמו דעד השתא דמתני' לאו היינו ב' מילי הוה דייקינן הא נחה חייב וקשיא ליה רישא לסיפא והוה מתרצינן במעביר וא\"כ יפה דייקינן הא נחה חייב אלא דלא ניחא לן לאוקומי סיפא במעביר דהא זה הכלל אזריקה קתני ומשום הכי חוזר בו ומוקי רישא דתרתי קתני ונחה פטור כיון שנזכר בסוף והוא מזיד והשתא לא קשה מידי דיוקא דרישא עם דינו דסיפא ואם נאמר דא\"כ זה הכלל למה לי י\"ל דאשמועינן דאפילו דאיכא מזיד באמצע ושוגג בתחילה ובסוף חייב. ושוב ראיתי דלא קשה מידי דעד כאן לא הקשו בש\"ס והא זה הכלל דקתני אזריקה קתני אלא כד הוה מוקים דדוקא במעביר איירי ברם עכשיו דמוקמינן דמילי מילי קתני וא\"כ הזורק ונזכר פטור קשה דזה הכלל יתר ואמרינן דאתי למעביר והיינו מעביר ג\"כ ויפה אתי זה הכלל אזריקה ואלא דקאמר בש\"ס הוא לענין הדין דכד הוה מוקמינן סיפא במעביר היה הדין דנחה חייב ברם עכשיו נחה פטור ואתי אלא שפיר וק\"ל." + ] + ], + [ + [ + "לפיכך \n חולה שיש בו סכנה וכו'. פ' יום הכפורים דף פ\"ג פיסקא חולה מאכילין אותו על פי בקיאים א\"ר ינאי נחלקו חולה עם רופא זה אומר צריך וזה אומר אינו צריך הולכין אחר האומר צריך ודקדק מהר\"ם בן חביב בשיטתו דדוקא בדאיכא חד לגבי חד שמעינן לאומר צריך וא\"כ חולה אומר אינו צריך ורופא אומר צריך שומעין לרופא הא רופא אומר איני יודע שומעין לחולה שאומר אינו צריך וזה היפך הירושלמי הביאוהו הפוסקים חולה אומר יכולני לצום ורופא אומר איני יודע ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמר נעשה ספק נפשות ולהקל ופי' דכיון דהחולה יש לומר תונבא בעלמא ורופא מסתפק נעשה ספק ולהקל ואין הלכה באלו אמוראי כתלמיד במקום הרב דר' יוחנן הוא תלמיד ר' ינאי ואיך פסקו כר' יוחנן דהירושלמי ומה גם שהביאו שניהם והחכם השלם מהר\"י אלבעלי ז\"ל תירץ דהא דר' ינאי דנקט הכי לא תידוק בו כי האי גוונא אלא הכי דוקא חולה אומר א\"צ וליכא אחר עמו אזלינן בתר הרופא דאומר צריך ומאכלינן ליה דאמרינן חולה תונבא בעלמא ברם אי איכא אחר בהדי חולה הו\"ל הרופא דאומר צריך חד לגבי ב' ולא שמעינן ליה וכמו שמבואר כל זה שם בש\"ס מדיוקא דעפ\"י בקיאין אין עפ\"י בקי אחד לא וכו' יעו\"ש ברם הוא הדין דאפילו רופא אומר איני יודע וחולה אומר איני צריך הו\"ל ספק נפשות וכר' יוחנן דירושלמי ולבי מהסס בזה דמאיזה טעם יש לחלק בין היכא דב' רופאים חולקים זה אומר צריך וזה אומר א\"צ וחולה עם האומר א\"צ דאזלינן בתריה דהו\"ל ב' לגבי חד ולא אמרינן תונבא בעלמא נקיט להיכא דרופא עצמו מסופק אי צריך או לא וחולה אומר א\"צ דלא אזלינן בתר הכרעתו ואמרינן תונבא בעלמא נקיט ליה והו\"ל ספק ויש לחלק. ברם דעת רבינו פ\"ב מהל' שביתת עשור שלא פסק כהירושלמי אפשר מפני דאינו מחלק בין ב' רופאים לאחד דמספקא ליה והוי פלוגתא הך דר' יוחנן דהירושלמי עם ר' ינאי דתלמודא דידן והלכה כר' ינאי דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ועוד דאף דיהיה הלכה כתלמיד במקום הרב היינו דוקא הכל בש\"ס דילן או הכל בירושלמי ברם ש\"ס דילן עם הירושלמי בתר ש\"ס דילן אזלינן.
עוד שם בש\"ס מר בר רב אשי אמר כל היכא דאמר חולה צריך אני אפי' מאה וכו' לדידיה שמעינן וכתב הרא\"ש על שם השאלתות דאזלינן בתר רוב דעות וכן דעת רש\"י שהרי פי' לקמן וכו' עד דהך אוקמתא ליתא וכו' והקשה מהר\"ם בן חביב בשיטתו דא\"כ רש\"י סותר עצמו דידיה אדידיה ממ\"ש לקמן דאזלינן בתר רובא והיינו טעמא כמ\"ש הרא\"ש דהשתא לא קמא ההיא אוקמתא ואילו הוא כתב בש\"ס דידן ד\"ה מר בר רב אשי אמר הך סיפא לא מפרש הכי דמשמע וכו' מכלל דרישא מפרש לה כר' ינאי ולר\"י אוקימנא דלא אזלינן בתר רוב דעות והוי סותר דידיה אדידיה.
ולענ\"ד נראה דהן אמת דמר בר רב אשי בפירושא דרישא ס\"ל כר' ינאי ברם אינו אלא במאי דמוקי לה דאמר חולה איני צריך וכו' אבל לא בהא דס\"ל דלא אזלינן בתר רוב דעות דכשנקשה לדעת מר בר\"א פשיטא ב' וב' נינהו וכו' י\"ל דסד\"א כשם שהחולה אומר צריך אני שומעין לו ואפילו כנגד מאה בקיאין כך כשהוא אומר איני צריך שומעין לו דהכא והכא לב יודע מרת נפשו קמ\"ל וכ\"כ משם הרמב\"ן בפי' דבהא הוא דפליג מבר\"א בפירושא דרישא ולא בעיקר אוקמתא וא\"כ שפיר כתב רש\"י הכא והכא ופשוט.
ועיי\"ש דברי הרא\"ש והרמב\"ן והעולה לדעתם וסייעתייהו דלא אזלינן בתר רוב דעות ודעת רש\"י ושאלתות ורבינו דאזלינן בתר רוב דעות ודעת הרי\"ף בזה כתב מרן ב\"י סי' תרי\"ח וז\"ל וכן כתב הרי\"ף ג\"כ דלא אזלינן בתר רוב דעות באומדנא דחולה ואע\"פ שאין דבריו מבוארים כך פירשם הר\"ן עכ\"ל. ויש להקשות דאמאי כתב דאין דבריו מבוארים דהא כתב בפי' אבל גבי אומדנא בתר רוב דעות אזלינן וה\"מ בממונא אבל הכא ספק נפשות להקל ומדהביא הא דרב ספרא משמע דס\"ל דלא פליגי בזה עם מר בר\"א דגם מר בר\"א מודה לו בזה ולו יהי דאינם מבוארים איך פירשם הר\"ן דלא כתב הר\"ן אלא הך מילתא לא מפרשא שפיר בהלכות דבש\"ס הכי אמרינן דאע\"ג דאמר חולה ואחריני בהדי אפילו מאה כל היכא דאיכא ב' דאמרי צריך מאכילין וכו' ובלשון הרי\"ף נמצא דלא הוסיף אלא בלשון הש\"ס וכי לענין הדין הוסיף כלום לא ימנע אי נאמר דלא כ\"כ הרי\"ף אלא לדעת ר' ינאי לעולם צריך לפרש כהרי\"ף ואי כ\"כ אפילו לדעת מבר\"א צריך לפרש הכי וא\"כ מה מצא בדברי הר\"ן ביאור להרי\"ף וסבור הייתי לומר דמשמע כן מדברי הר\"ן ממ\"ש אח\"כ מיהו איכא מ\"ד דבמסקנא דסוגיין לא סליק הכי אלא אפילו באומדנא דחולה הולכין אחר רוב דעות וכו' מכלל דלדעת הרי\"ף דסליק מיניה לא הוי הכי אלא דלא פליגי ולכו\"ע בחולה לאו בתר רוב דעות אזלינן אלא שממ\"ש עוד מרן וז\"ל וכתב עוד הר\"ן מיהו איכא מ\"ד וכו' מכלל דמ\"ש לעיל מזה לא קאי אמ\"ש הר\"ן ומיהו וחזרה קושיא לדוכתא.
וכתב הר\"ן וז\"ל ומלישנא דמתני' דתני עפ\"י בקיאין שמע מינה שהולכין עפ\"י בקיאין והילכך יחיד מומחה שנחלק עם ב' אחרים שאינן מומחים אין הולכים אחר הב' כדאשכחן לענין הנשאל לחכם דאמרינן היו ב' אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול בחכמה ומנין הלך אחריו אלמא בעינן תרתי חכמה ומנין ולענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל אמרינן פ\"ק דיבמות כי אזלינן בתר רובא כי הדדי נינהו אבל הכא ב\"ש מחדדי טפי ולפיכך אם הדבר ברור אצלינו שבקיאותו מכריע רוב המנין הולכין אחריו בין להקל בין להחמיר זהו מה שנ\"ל והרמב\"ן לא כ\"כ בס' תורת האדם עכ\"ל. והנה כל דבריו תמוהים אחר שנעמוד על מ\"ש הרמב\"ן שם וז\"ל איכא מ\"ד מדקתני עפ\"י בקיאין שמע מינה יחיד מומחה ומוחזק בבקיאות ורופאים אינן חכמים ומומחים כל כך הולכין אחר בקיאות ואינו נראה שלא שמענו בסנהדרין הולכין אחר רוב חכמה אלא אחר רוב מנין וכן אשכחן לענין הנשאל לחכם דאמרינן היו ב' אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול בחכמה הלך אחריו הלכך במנין שוה דרופאים הלך אחר חכמה ובקיאות עכ\"ל. נמצא דהראיה שהביא הר\"ן לדינו הביאה הרמב\"ן להיפך דמשמע דדוקא אם יהיו ב' דליכא רוב בחד מינייהו אזלינן בתר החכמה והבקיאות לא כן בדאיכא רוב ולו יהי דגרסינן כדגריס איהו בחכמה ובמנין עדיין קשה דאיך מביא משם ראיה לדינו דאזלינן אחר הבקיאות נגד הרוב התם הוא דאיכא ב' חכמה ומנין.
עוד כתב שם הרמב\"ן מיהו אחד במקום ב' כיון שכולם רופאים אין דבר של יחיד במקום ב' ומ\"מ במופלג מהם בחכמה חוששין לדבריו להחמיר אפי' במקום ב' רבים אבל להקל כדין יחיד דאשכחן לענין מחלוקת ב\"ש וב\"ה דאתמר כי אזלינן בתר רובא כי אהדדי נינהו אבל הכא ב\"ש מחדדי טפי הלכך חוששין לרוב חכמה ובקיאות להחמיר ומאי חומרא דהכא לנהוג בספק נפשות להקל עכ\"ל. וצריך לפרש דבריו דיש לדקדק בדבריו שכתב מ\"מ (במופלא) [במופלג] מהם בחכמה דבהא סלקינן דהאחד הוא מומחה ומוחזק והכי הו\"ל למימר מ\"מ להחמיר חוששין לדבריו וכל מי שהעתיק לשון זה העתיק כן ולכן נראה דר\"ל דאם הוא מופלג כל כך הרבה יותר מדאי חוששין לדבריו להחמיר ברם בנדון דאיכא מאן דאמר שנשא ונתן בסמוך שהוא שאחד מומחה והאחרים אינן מומחים כל כך אין חוששין לדבריו ואפי' להחמיר דיחיד במקום רבים כמאן דליתיה דמי וא\"כ להיכא שהוא מופלג טובא אזלינן להחמיר כוותיה וראיה מב\"ש דמחדדי טפי והר\"ן הביא ראיה מהא דב\"ש אפי' שאינו מופלג אלא שהוא יותר מומחה מהב' בין להקל בין להחמיר ויש לצדד דהר\"ן איירי במופלג גדול אלא דס\"ל דאזלינן אחר הבקי בין להקל בין להחמיר וע\"ז כתב ולא כתב כן הרמב\"ן ברם מלשונו שהתחיל שהוא לשון האיכא מ\"ד שהביא הרמב\"ן משמע כדכתיבנא מעיקרא.
נמצא לענ\"ד דעת הרמב\"ן דבשוין הולכין אחר הבקיאות ברם כל דאיכא רוב במקום אחד אפי' מומחה יותר כנגדו אזלינן בתר הרוב ומופלג גדול אזלינן בתריה להחמיר נגד הרוב וכ\"כ הרב המגיד על שם הרמב\"ן בפ\"ב משביתת עשור ה\"ח.
וראיתי להלח\"מ שם דברים תמוהים וז\"ל כתב הרב המגיד וכו' כלומר דלעולם אזלינן בתר המנין ועדיף טפי מנין מבקיאות ודלא כהרמב\"ן וכו' ולא ידעתי מי גילה לו רז זה דלדעת הרמב\"ן בקיאות יותר טוב מרוב הוא לא כתב אלא לחלוק על מאן דאמר דבקיאות טוב מרוב אלא דהודה להם בשוים דליכא רוב אז אזלינן בתר הבקיאות ולא אמרינן דהוי טפי מרוב.
ובדברי רבינו דהל' שביתת עשור ראיתי לדקדק במ\"ש מקצת וכו' ומקצתן וכו' הולכין וכו' ובלבד שלא יאמר החולה צריך אני אבל אם אמר צריך אני מאכילין אותו וכו' ויש לדקדק דזה יתר דודאי דאם החולה אומר צריך אפי' מאה כנגדו נותנין לו לאכול וכמ\"ש רבינו בסמוך ונראה דאדרבא הו\"א דהחולה אומר צריך משום דמאמין לרופאים שמסייעין אותו ועלייהו קא סמיך קמ\"ל דשמעינן ליה וכמ\"ש מור\"ם סי' תרי\"ח ודברי מור\"ם אלו מוכרחין כדעת רבינו והט\"ז שם שדי נרגא בסברא זאת ממה שהקשה מהש\"ס וכבר הרגיש בחולשת קושיתו יעו\"ש והאמת אתו דאין סברא זאת מספקת ומ\"ש הוא לדברי הטור לא ניתן ליאמר בדברי רבינו יעו\"ש דבריו.
אך י\"ל בדברי רבינו עוד דכיון שכתב בתחילת הדין דאחד כנגד אחד מאכילין אותו הוא הדין מרובין כנגד מרובין שהמנין שוה ועוד י\"ל כמ\"ש דבסוף כתב לא אמר החולה כלום ובאחד כנגד אחד לא כתב לא אמר החולה כלום ודוק.
ובדברי רבינו כאן יש מקום דקדוק שכתב עפ\"י רופא אומן של אותו מקום דתבות של אותו מקום יתר ונראה שבא להורות דאי איכא באותו מקום רופא אומן ובמקום אחר רחוק קצת איכא יותר בקי לא אמרינן שיחזור אחריו להביאו אלא מאכילין אותו עפ\"י רופא אומן של אותו מקום שאפשר שעד שיבא יסתכן דומה לזה כתב רבינו דאין עושין דבר זה לא ע\"י גוים וכו' ואף דפוסק רבינו דשבת דחויה היא מ\"מ אפשר דע\"י חזרת אחרי גוי יסתכן ועפ\"י מ\"ש יתורץ מה שהקשה מהר\"ם בן חביב בשיטתו בסוף דבריו על מ\"ש התוס' ד\"ה הא מדקתני יעו\"ש." + ], + [], + [ + "כשעושין \n וכו'. אלא ע\"י גדולי ישראל וחכמיהם. ועיין מה שהקשה מרן ואחרי נשיקת ידיו ורגליו חוץ שדבריו הם דרך דרש בלשון הברייתא עוד קשה דא\"כ אכפל תנא דברייתא דינו דכיון דפרטם אחד לאחד גוים ונשים וקטנים מה צריך להוסיף אלא ע\"י גדולי ישראל וכו' ועוד דנפקא מינה לפי פי' זה דלאו אזהרה לגדולי ישראל שעל ידם יהיה המעשה הזה ומפשט דבריו לא משמע הכי שכתב אלא ע\"י גדולי ישראל וגדולי הוא סמוך לתבה שאחריה ועוד שכתב בפירוש המשנה דפ' מפנין ולא ע\"י עמי הארץ ולמה שהקשה מרן י\"ל דלא נקט הברייתא ולא ע\"י ישראל משום דמשמע דלעולם לא יהיו ע\"י ישראל אלא ע\"י חכמים דומיא דלא יהיה ע\"י גוים וקטנים ונשים וכו' משום הכי אינו מזכיר לישראל בהדי נשים ואביזריהו אלא אם נמצאו שם גדולי ישראל מזהיר להם דאדרבא יהיה על ידם והיינו טעמא כדי שיראו שהוא היתר גמור ולא יתעצלו פעם אחרת לעשות כן ובגירסא זאת דגריס רבינו בברייתא יש להקשות דמ\"ש דחלוקת נשים ועבדים יהיב טעמא מפני שמצטרפים לדעת אחרת ובחלוקת גוים וקטנים לא יהיב האי טעמא והניח הטעם בעל פה דהיינו דילמא יבא זמן שלא ימצאו הנך ולא ירצו ישראל לחלל שבת ויסתכן החולה ונפיק מיניה חורבא ועיין מ\"ש הרמ\"ך הביאו מרן ויש טעות סופר בדבריו וכצ\"ל ולדבריו חכם אחד לא יכול לצוות לכותי וכו'." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המבשל \n וכו' עד מותר לבריא. ועיין להשגת הראב\"ד ומ\"ש הרב המגיד יעו\"ש וכ\"כ הרא\"ש פ\"א דחולין סי' כ' וז\"ל הרי\"ף הביא מימרא זאת דרב דימי ולא הא דר' יצחק בר אדא וכו' יעו\"ש וכ\"כ הרשב\"א בחי' לחולין והשוחט לחולה אפי' חלה בו ביום איכא מ\"ד שמותר לברי לדידן דקי\"ל כר\"ש בשבת דלית ליה לר\"ש מוקצה מחמת איסור אלא באיסור שדחאו בידים ואינו עומד ומצפה לו ככוס וכו' עכ\"ל דבריהם ברור מיללו דעד כאן לא שרי ר\"ש אלא במוקצה שלא דחאו בידים ברם בדחאו בידים מודה ר\"ש לר' יהודה דאיכא איסור מוקצה וקשה דהא בשבת דף קנ\"ז אמרו הלכה כר\"ש לבד ממוקצה מחמת איסור ומאי ניהו נר שהדליקו באותה שבת וכו' הרי דאף בנר דדחאו בידים ס\"ל לר\"ש דליכא מוקצה אלא דאנן לא קי\"ל כוותיה בנר ואיך כתבו דלר\"ש ג\"כ ס\"ל דבדחוי בידים מודה לר\"י וכן מסוגיית פרק כירה דף מ\"ה מוכח דלא אסר ר\"ש אלא בנר בשעה שהוא דולק וגרוגרות וצמוקין דוקא ולא עוד.
ושוב ראיתי להרב ט\"ז סי' שי\"ח ס\"ק ב' שכנראה הרגיש בקושיא זאת בדברי הרא\"ש והגיה וז\"ל נ\"ל טעות סופר וצ\"ל הדולק בשבת וכמ\"ש בס' רע\"ט ושם הרגיש בקושיא זאת וכתב כן ואחר נשיקת ידיו ורגליו מה יענה לדברי הרשב\"א והרב המגיד דאי אפשר להגיה כן ועוד דאי כמו שהגיה הוא לא הו\"ל למימר דדחיה בידים אלא משום דהוקצה למצותו הוקצה לאיסורו וכמ\"ש בש\"ס פרק כירה דף מ\"ה וז\"ל אין מוקצה לר\"ש אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו והאי דדחיה בידים הוא לדידן דלא קי\"ל כר\"ש אלא אפילו שכבה הוי מוקצה משום דחיה.
איך שיהיה נמצא הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש ורבותיו של הרשב\"א סבירא להו דאף ביום ש\"ק שנחלה ושחטו לו ליתא לאיסור מוקצה וכר\"ש ודעת רש\"י והר\"ן אינו כן דדוקא נחלה מבעוד יום הוא דשרי והקשה מרן בב\"י סי' שי\"ח וז\"ל ויש לדקדק בדברי הר\"ן איך לא הרגיש במה שכתבו הרא\"ש והמגיד דכיון דקי\"ל כר\"ש וכיון דהאי בהמה לא דחאה הוא בידים היכי קאמר דאית בה מוקצה ותירץ וז\"ל וי\"ל דמדמי ליה למחובר דאע\"ג דלא דחיה בידים אסור כדאמרינן בפרק אין צדין נכרי שהביא דורון אם יש מאותו המין במחובר אסור ופרש\"י משום מוקצה ואפי' לר\"ש משום דכל דלא ליקטן מבערב אסח דעתיה וכו' עכ\"ל. ולכאורה יש לתמוה בזה דאיך אמרינן משום דלא ליקטן חשיב כגרוגרות וצמוקין הא בגרורות וצמוקין היינו טעמא משום דלא חזו לאכילה ומשום דחיה וכמ\"ש רש\"י והתוס' שם פ' כירה והא ראיה דאפרסיקין וחבושים לא חשיב כגרוגרות וצימוקין ושרי ר\"ש. וי\"ל דהיינו טעמא דגרוגרות וצימוקים כיון דכשנשתהים שם אינן ראוים לאכילה עד שיתייבשו נמצא אסח דעתיה מהם מדהניחם בחמה וגם דחאן בידים לא כן אפרסקים וחבושים שאין מתקלקלים בהנחתן בחמה נמצא דלא אסח דעתיה כיון דאם ירצה לאכול מהם חזו וליכא אלא דחוי ותרתי צריכי נמצא דכל הטעם דאוסר ר\"ש בגרוגרות וצימוקין לאו מטעם דמתקלקלין לחוד והשתא מתדמי שפיר ההיא דדורון דאסור משום מוקצה דכיון דביו\"ט א\"א ללקטן ולא ליקטן מבערב חשיב כדיחוי בידים והו\"ל כגרוגרות וצימוקים וגם כיון דלא חזו ואסח דעתיה דמה לי לא חזו מצד עצמם מה לי מחמת דבר אחר דהיינו איסור תלישה ולא דמי האי דחיה דלא ליקטן לההיא דכירה דחיטין שזרען וביצה שתחת התרנגולת דהתם ליכא אלא דחוי לחוד וליכא לא איסור ולא דלא חזו ומשום הכי אפי' דדחויי מדחה בידים שרי לא כן במחובר לקרקע דאסור לתלוש נמצא אסח דעתיה והוי כגרוגרות וצמוקים.
וכ\"כ בשיטה מקובצת שם פ' אין צדין וז\"ל וא\"ת ומאי שנא מנר שהדליק הגוי לעצמו וכן כבש שעשה דשרי לישראל להשתמש בו אפי' בו ביום וי\"ל דשאני פירות דהוי מוקצה דמחובר ואפי' לר\"ש אסור דכגרוגרות וצמוקין דמי דאסח דעתיה מינייהו מדלא ליקטן מאתמול עכ\"ל ולשון זה מורה כמ\"ש וכן ראיתי למרן ב\"י סי' ש\"י כתב על דברי רש\"י דפ' אין צדין מכוון כדברי וז\"ל ונראה לי דטעמא וכו' ולדעת הרא\"ש ורבו של הרשב\"א הקשה מרן וז\"ל מאי שנא בהמה ממחובר דכי היכי דבדורון אמרינן מדהו\"ל ללקטן מבעוד יום ולא ליקטן אסח דעתיה מינייהו הכי נמי הו\"ל למימר בבהמה שנשחטה לצורך חולה שחלה היום דאסור לבריא משום מוקצה והיה נ\"ל דלדידהו לא הוי טעמא דנכרי שהביא דורון משום מוקצה אלא משום גזרה שמא יעלה ויתלוש וכו' ולכאורה קשה דהרא\"ש כתב בפירוש דטעמא דדורון משום מוקצה ולא קשה דתירוץ זה לא קאי להרא\"ש אלא להרה\"מ ורבו של הרשב\"א ז\"ל ולדעת הרא\"ש תירץ אח\"כ וז\"ל אבל הרא\"ש כתב וכו' ואפשר דס\"ל וכו'.
עוד כתב מרן לתרץ להרא\"ש וז\"ל ועוד י\"ל דס\"ל דהלכה כמ\"ד פ' כירה ופ' אין צדין חלוק היה ר\"ש אף בבע\"ח שמתו שמותר לטלטלם אלמא לאו מוקצה נינהו וכו' והקשה עמיתנו החכם השלם מהרי\"א ז\"ל וז\"ל וקשה דאיך אפשר דס\"ל הלכה כמ\"ד בע\"ח שמתו מותרין והא כתב הוא בפ' אין צדין האוקמתא דמוקי בש\"ס למ\"ד שאסורין דהיינו במסוכנת וז\"ל בהמה שמתה לא יזיזנה וכו' תרגמה זעירי בבהמת קדשים והיתה מסוכנת מעיו\"ט וטעמא דקדשים הא דחולין שרי וכו' הילכך שרי לטלטלה לדברי הכל עכ\"ל הרי דאיהו פוסק כמ\"ד אסורים דאל\"כ מה לו להעתיק הך אוקמתא דזעירי דלמ\"ד דמותרים אתיא הך מתני' כפשטא דהיינו בבריאה.
ונראה לענ\"ד וכשנדקדק מ\"ש הרא\"ש במסוכנת ודברי הכל והיא גירסת הרי\"ף דגריס כן וכתב הר\"ן על דברי הרי\"ף דלמה כתב הא דמסוכנת והא הך שקלא וטריא הוי אליבא דר\"ש ואיהו פוסק במוקצה ביו\"ט כר' יהודה ובשבת כר' שמעון וא\"כ לא הו\"ל להביא הך אוקמתא ותירץ דגריס הרי\"ף במסוכנת ודברי הכל וא\"כ כיון דבמסוכנת הכל מודים דמותרין ובבריאה הכל מודים דאסורין ובחולה פליגי והשתא הך דינא דמסוכנת הוי גם לר\"י דמודה דליכא מוקצה ולכן הביא הרי\"ף הך אוקמתא וא\"כ הרא\"ש דלא ס\"ל לחלק בין שבת ליו\"ט ולעולם ס\"ל כר\"ש דלית ליה מוקצה וכמ\"ש בסוף שבת וסוף ביצה יעו\"ש בפירוש א\"כ א\"צ להעתיק אוקמתא דמסוכנת אלא אפי' חולה הבהמה מותרת לר\"ש דס\"ל הכי ופוסק כוותיה אפילו ביו\"ט ומה את צ\"ל דרצה להביא האוקמתא שהיא ככו\"ע שהיא מסוכנת ואין הכי נמי דחולה ג\"כ מותרת וכר\"ש וא\"כ אף אנו נאמר דלעולם דהרא\"ש ס\"ל כמ\"ד בע\"ח שמתו מותרים ומאי דנקט הרא\"ש האי אוקמתא דזעירי וכו' הוא לכו\"ע אפילו למ\"ד בעלי חיים שמתו אסורים וא\"כ נמצא דאין מכאן הכרח.
ושוב ראיתי שדברי מרן אלו סובבין הולכין עפ\"י מ\"ש בסי' שכ\"ד שדעת כולהו רבוותא בהאי פלוגתא דבע\"ח שמתו דמותרין דכיון דאיסור מוקצה מדרבנן אזלינן להקל וההיא אוקמתא דזעירי פ' אין צדין דמוקמי למתני' בבהמת קדשים למ\"ד בע\"ח שמתו אסורין וכתבוהו הרי\"ף והרא\"ש היינו משום דהוי יו\"ט וביו\"ט קיימא לן כר\"י דאיכא מוקצה וכו' יעו\"ש נמצא דאף דיסבור הרא\"ש כמ\"ד בע\"ח שמתו מותרין שפיר כתב האוקמתא דזעירי.
אך קשה שדבריו שם מתמיהין דאיך אפשר דהרא\"ש יסבור כהרי\"ף והרמב\"ם דביו\"ט הל' כר' יהודה דהא הרא\"ש צווח ככרוכייא בסוף שבת וסוף ביצה דלא ס\"ל הכי וצ\"ע ועוד קשה שכתב דבשבת ס\"ל להרי\"ף דאפילו בריאה שרי דקי\"ל כר\"ש והוא תימה דהא הרי\"ף ס\"ל דבבריאה אפי' ר\"ש מודה דאסור וכמ\"ש הטור סי' תקי\"ח ואף שלא כתבו על שם הרי\"ף כתב כן בקיצור [פסקי] הרא\"ש פ' אין צדין סי' ח' יע\"ש וכן הר\"ן על דעת הרי\"ף וכן כתב מרן גופיה סי' תקי\"ח ולא כתב כלום על דבריו ואיך כאן החליט המאמר כן על הרי\"ף.
ודרך אגב אמרתי להגיד מה שלא באתי לכונת קיצור פסקי הרא\"ש פ' אין צדין סי' ח' וז\"ל בהמה מסוכנת מותר לטלטלה לכו\"ע בריאה אסור לכו\"ע חולה פלוגתא זהו להרי\"ף ולר\"י בריאה אסורה אפילו לר\"ש מסוכנת או חולה שרי ר\"ש והלכתא כוותיה עכ\"ל ומה הפרש יש בין ר\"י לרי\"ף דלכולם ר\"ש מתיר בחולה וכ\"ש במסוכנת ומאי איכפת מר' יהודה מאחר דהלכתא כר\"ש גם בפרק מי שהחשיך סי' ה' כתב בקיצור פסקי הרא\"ש וז\"ל וקי\"ל כוותיה בין בשבת בין ביו\"ט אפילו מוקצה מחמת איסור וכו' ופי' דבריו מחמת איסור לחוד בשב ואל תעשה קי\"ל כוותיה אבל במוקצה מחמת איסור ודחאו בידים לא קי\"ל כוותיה אלא דאסור ובנוסחא מחדש ראיתי שכתוב הכי וקי\"ל כוותיה וכו' אפילו מוקצה מחמת מיאוס חוץ ממוקצה מחמת איסור וכו' ולגירסא זאת קשה דא\"כ הו\"ל למימר חוץ ממוקצה מחמת איסור ודחאו בידים ואולי יסבור דמ\"ש בגמ' ומאי ניהו נראה לאו דוקא דהוא הדין בלא דיחוי ודייק דנקט חוץ ממוקצה מחמת איסור לחוד ולא הזכיר דחוי אי נמי אפשר דלישנא דש\"ס נקט והיינו מחמת איסור כגון נר דהוי דחוי.", + " אבל\n השוחט לחולה בשבת מותר לבריא לאכול ממנו בשר חי. וראיתי למורינו הרב בעץ החיים בלשונות דף ד' ע\"ב כתב דאשתמיטתיה האי לישנא להרב תוס' יו\"ט פי\"א דמנחות משנה ז' שכתב לדעת רבינו דמשום דאין שבות במקדש שרי למלוח בשבת והא הכא אף בגבולין התיר רבינו דאי לאו הכי איך אוכלו חי ומכח זה כתב דלכן י\"ל דבשעת אכילה טובלו במלח ואוכלו כמו שה\"ה בצנון וכו' וכל דבריו תמוהים דמ\"ש דבשעת אכילה טובלו במלח אי אפשר דזה שייך בצנון דלטעמא עביד ברם בבשר דהמלח הוי לפלוט הדם צריך שיעור בטבילת המלח ולא שייך טובל והולך ומה גם דעיקרא קושיא ליתא דרבינו יתרץ דלעולם צריך מליחה ובשבת אסירא ומ\"ש מותר לבריא וכו' בשר חי בשעבר ומלחו וכמ\"ש התוס' בחולין דף י\"ד ע\"א ד\"ה ונסבין בתי' א' שהקשה איך יכול למולחה בשבת יעו\"ש וא\"כ שפיר כתב התוס' יו\"ט דמטעם אין שבות במקדש שרי לכתחילה ועפ\"י האמור אין מקום גם למה שהקשה עיי\"ש דאיך כתב התוי\"ט לדעת רבינו דאין עיבוד באוכלין ושרי למלוח בשבת והא אסר מליחת צנון בפכ\"א מהל' שבת והיינו טעמא ודאי דאסיר מדרבנן וכדעת התוס' דודאי הכי הוא דאסיר מדרבנן לדעת רבינו ומשום הכי אסר בצנון וכדעת התוס' ושאני אכילת קדשים דאין שבות והיכן מצא לרבינו חלוק מדעת התוס'." + ], + [ + "חולה \n שאין בו סכנה וכו'. הנה מרן העתיק דברי הטור ז\"ל והקשה וז\"ל ואיכא למידק היכי מצי למימר דרבינו שרי שבות הנעשה ע\"י ישראל דא\"כ היאך כתב שכוחל עיניו מן הגוי בשבת ומאי איריא מן הגוי אפי' מישראל וכו' עכ\"ל וראיתי להב\"ח סי' שכ\"ח שתירץ וז\"ל נראה דהרמב\"ם מיירי בכוחל שהוא עושה מלאכה דאורייתא קאמר כגון משחק סמנים ואתויי מרה\"ר והכי משמע מלשונו שכתב חולה שאין בו סכנה וכו' לבשל לו לאפות לו וכו' יעו\"ש.
ודבריו תמוהים טובא דחוץ דלשון רבינו לא משמע הכי שכתב כוחל עיניו מן הגוי וכוחל משמע שימה על העין דמשום השימה הוא דאסור ע\"י ישראל עוד בה דלפלוג ולתני בדידה דבשחיקה צריך ע\"י גוי אבל בשימה על העין אפי' ע\"י ישראל ולמה כתב ואם היו צריכים לדברים שאין בהם מלאכה עושין אותה אפילו ע\"י ישראל מעלין אזנים וכו' ועוד דמה יענה לסוגייא דביצה דאמימר כחל עינא וכו' דמשם הוציא רבינו דינא דכחל כמבואר בדברי הרב המגיד ושם לא שייך לתרץ משום משחק ואתויי מרה\"ר כמבואר שם דקאמר ליה רב אשי לאמימר מר עמיץ ופתח וכו' ומסייע אסור ומאי קשה הרי אפילו הוא עצמו עושה מותר וקושית מרן לאו דוקא ממ\"ש רבינו אלא מהש\"ס דמשם למד רבינו ובשלמא למאן דס\"ל דאפי' דליכא סכנת אבר מותר בשבות ע\"י ישראל יתרץ להש\"ס מה שיתרץ אבל להב\"ח דמוקים דעת רבינו דלא אסר ע\"י ישראל אלא דוקא מלאכה גמורה אבל כחל גופיה שרי מה יענה להש\"ס דביצה וכדכתיבנא.
עוד כתב מרן וז\"ל והרב המגיד כתב וכו' עד דאינו חולי הכולל כל הגוף וכו'. ודבריו תמוהים דהרה\"מ כתב בפירוש היפך מזה וז\"ל אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה לא הותר לישראל אפילו שבות גמור וזהו שלא התירו לכחול אלא מן הגוי וכו' ופשוט דמ\"ש אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה היינו סכנת אבר וא\"כ נפק\"מ דאי איכא סכנת אבר שרי ע\"י ישראל דומיא דחולי דכל הגוף כשאין סכנה דשרי בשבות ע\"י ישראל דאי לא תימא הכי אלא דגם דאיכא סכנת אבר אסור ע\"י ישראל אפילו בשבות היאך כתב אח\"כ אבל מלאכה גמורה בישראל לא הותרה אפילו בסכנת אבר מכלל דשבות הותר בסכנת אבר והוי סותר דידיה אדידיה אלא וודאי דהפי' בדברי הרה\"מ כמ\"ש וא\"כ דברי הרה\"מ דלא כמ\"ש מרן ז\"ל משמו. ואי לא דמסתפינא הייתי אומר דנפל טעות סופר בדברי מרן וכך צ\"ל והא דלא שרינן למכחל אלא מגוי היינו משום שאין בו סכנת אבר ואינו חולי כולל כל הגוף וכו' גם צריך להגיה עוד בלשון מרן לקמן במ\"ש וז\"ל ולא נרמז בלשון רבינו חילוק בין סכנת אבר לחולי הכולל כל הגוף וכצ\"ל ולא נרמז בלשון רבינו חילוק בין חולי אבר לחולי הכולל לכל הגוף וההכרח לזה ממ\"ש בסוף דבריו ולא עוד אלא דמאי דפשיטא להרא\"ש והר\"ן וכו' ואי ליכא ט\"ס כדכתיבנא קשה וכי לדרך זה יוצא האי ולא עוד אלא הא גם לפי' הרה\"מ יוצא האי ולא עוד אלא דלדעת הרה\"מ בסכנת אבר אינו נעשה שבות דרבנן ולדעת הרא\"ש והר\"ן נעשית אך קשה למה לא הזכיר להרה\"מ עם הרא\"ש והר\"ן ודוק.
עוד כתב מרן ואין דבריו ברורים אצלי וכו' ונ\"ל שזה רמוז בדברי רבינו בשפת יתר שכתב וכן כוחל וכו' אע\"פ שאין בו סכנה דהאי אעפ\"י הוא יתר דבחולה שאין בו סכנה אנן קיימין אלא דבא להורות דאפילו סכנת אבר ליכא ומשו\"ה דוקא ע\"י גוי הוא דשרי ולא ע\"י ישראל.
עוד כתב מרן בב\"י וז\"ל ומ\"ש רבינו והרמב\"ן חולק וכו' כתב הרב המגיד כן בשם הרשב\"א ג\"כ וכתב שאין נראה כן מדברי ההלכות והרמב\"ם כצ\"ל ומ\"ש הרה\"מ כן על שם הרשב\"א היינו ממה שהביא הרשב\"א בחידושיו דברי הרמב\"ן ולא כתב עליו כלום כנראה הודה לו ועוד דכתב בתשובותיו המיוחסות להרמב\"ן הביאו הרדב\"ז סי' ב' וז\"ל שוב מצאתי ששאלו להרשב\"א באשה חולה ואינה בסכנה ובעלה רופא ואין שם רופאים אחרים ואשתו נידה וכו' והשיב דבר זה אסור ונתן ב' טעמים חדא דאין מתירין לחולה אלא שבות דאמירה לגוי אבל שבות אחר לא אפילו שאיסור קריבה הוא דרבנן יעו\"ש בשיירי כנה\"ג סי' שכ\"ח וכיון דבב' המקומות ראה לו דס\"ל כהרמב\"ן ז\"ל תפס הרוב דאחרי רבים כתיב ולא חשש מ\"ש בתשובה שהביא מרן לעיל דדעתו כדעת רבינו או שט\"ס הוא מ\"ש באותה תשובה וכמ\"ש הרב כנה\"ג שם אך מרן שהביא בתשובות כמו שכתובות קשה איך לא נרגש.
ובדברי הטור שהפשיט ספק הרא\"ש מדברי רבינו להקל ראיתי להרב יד אהרן נר\"ו הגהות ב\"י הקשה וז\"ל ותמהני על הטור ויותר על רבינו המחבר דאי איתא דס\"ל להר\"מ דבחולי שאין בו סכנה נעשית שבות דרבנן ע\"י ישראל א\"כ איך אסר הר\"מ להעלות אוזניו ואונקלי על ידי סם הא כשהם משוחקים מאתמול ליכא איסורא אלא מדרבנן ואפ\"ה ע\"י סם אסור [ולא התיר] אלא ביד (לא) [או] בכלי זה תוכן דבריו.
והילך לשון רבינו פכ\"א הל' ל\"א וכן מותר ליחנק וללפף את הקטן ולהעלות אזנים בין ביד בין בכלי וכו' שבכל אלו וכיוצא אין עושין אותן בסממנין כדי לחוש לשחיקה ויש לו צער מהם עכ\"ל ועיין מ\"ש מרן שם והשתא נראה דעד כאן לא התיר רבינו שבות ע\"י ישראל אלא בשבות דרפואה כמו סיכה דיין ושמן דאסר רבינו שם פכ\"א הכ\"ג וכן גמיעת חומץ לחושש בשיניו וכל כיוצא באלו דאינם אלא גזרה דרפואה זאת אטו רפואה דע\"י סם ויבא לשחיקת סמנים והיא גזרה רחוקה לחולה כל הגוף הותר לא כן ע\"י סם ממש שהיא קרובה הגזרה לשחיקת סמנים אפי' בחולה דכל הגוף לא הותר ומשו\"ה התיר רבינו להעלות אזנים ולעשות אונקלי' לפי שהם בידו או בכלי ואין עושין אותן בסם ברם אי דרכן לעשותן ע\"י סמנים היה אסור לפי שיבא לשחיקת סמנים והך רפואה הותר הך לא הותר כן נראה לי על צד הדחק והיד אהרן נר\"ו פנה לדרך אחר בדעת הטור ומה יענה להרב המגיד והכ\"מ." + ], + [ + "היולדת \n וכו'. יש להקשות למה הפך לנו הסדר השנוי במשנה דתני תחילה מסעדין וכו' וקורין לה חכמה וכו' ואח\"כ ומחללין. וי\"ל דבא לגלות דס\"ל דכולהו הנך הוו חילול דאורייתא דלא כרש\"י לדעת הרשב\"א דהוו דרבנן ודלא כהרשב\"א דס\"ל דמילדין הוי דאורייתא והבאת חכמה ממקום למקום הוי דרבנן אלא דכולן חילול דאורייתא נינהו ומשו\"ה תני תחילה דמחללין ואי אפשר לומר דתני אח\"כ חילול דרבנן אלא כולהו הוו דאורייתא ותני והדר מפרש וכ\"כ רבינו בפכ\"ז דתחומין דאורייתא יעו\"ש.
והילך לשון הרשב\"א בחי' אין מיילדין את הבהמה פי' רש\"י משום טירחא ולי נראה משום חילול דאורייתא ותדע לך מדאקשינן בגמ' מכדי וכו' מחללין לאתויי מאי וכו' ואי איתא דמיילדין ליכא אלא טירחא מאי מקשה בש\"ס אימא לאתויי חילול שבת דאורייתא ואי משום דתני וקורין לה חכמה אף היא דרבנן עכ\"ל הנה אין דבריו מספיקין להפיל ארצה דברי רש\"י אלא לדידיה דס\"ל דתחומין דרבנן ברם רש\"י יסבור כרבינו דתחומין דאורייתא וא\"כ יתקיים פי' רש\"י ויש מי שפירש אפי' לסברת הרשב\"א דס\"ל דתחומין דרבנן דכך יתפרש קושית הגמ' מכדי תנא ליה מילדין וכו' ואין מלאכות עוד לעשות ליולדת ואהא תירץ דאיכא מלאכה דהדלקת הנר.", + " ומדליקין\n לה נר אפי' היא סומא וכו'. והקשה המג\"א סי' ש\"ל סק\"ב וז\"ל ומ\"מ צ\"ע למה ליה טעמא דמייתבא דעתא הלא צריכין להדלקת הנר לראות מה שצריכה וי\"ל דודאי כשצריך לראות ודאי שמדליקין והכא עסקינן שאינן צריכין לנר ואפ\"ה אם אומרת שצריכה לנר בשביל שחוששת שמא ע\"י הנר אי איכא מידי חזיא חבירתא ועביד לה משום הכי מדליקין דכיון דחוששת לכך חיישינן שתסתכן בשביל צערה שמצטערת שלא יש נר ולא חזו מידי ומדליק כדי ליתובי דעתא אף שבאותה שעה אין צריכה לנר וק\"ל.
והרב המגיד בשם הרמב\"ן כתב דמכאן למד וכו'. ולדעת רבינו כתב דס\"ל דבחולה שיש בו סכנה אין משנין וכו' עד מחמת לידה ואין להקשות דאיך כתב הרה\"מ כן לדעת רבינו והא רבינו ס\"ל דשבת דחויה היא אצל חולה וכמ\"ש בריש פרקין וכל דאפשר לשנויי משנינן וכמ\"ש גבי טומאה ביומא דף ז' למאן דס\"ל טומאה דחויה היא בצבור יעו\"ש דא\"כ תירץ לן ג\"כ למ\"ש רבינו לעיל ה\"ג דאין עושין דברים הללו לחולה לא על ידי גוים ונשים וקטנים וכו' והא כל כמה דאפשר שלא לחלל שבת עבדינן אלא היינו טעמא כי היכי דלא ליטעו דאסור לעשות ע\"י ישראל ויבא לידי סכנה או כדי שלא יורגלו לחלל שבת וכמ\"ש רבינו לעיל נמצא כל היכא דיכול לבא לידי תקלה לא מהדרינן לא כן ביולדת כיון דאחת מאלף מתה מחמת לידה לא אמרינן שמא יתרשלו אגב השינוי כיון שאפילו יתרשלו מעט אינה מתה ומשום הכי מוקמינן אדיניה דכל כמה דאפשר לשנויי משנינן.", + " כגון\n שתביא לה חבירתה וכו'. הכי איתא בשבת דף קכ\"ח אם צריכה לשמן וכו' ואי אין ספק בשערה מביאה בכלי והקשו בש\"ס תיפוק ליה משום סחיטה אין סחיטה בשער והקשה הרשב\"א בחי' וז\"ל לא ידעתי לזה התירוץ מה הפרש יש בין מביאה ביד למביאה בשער דכולן משום שבות ויותר שינוי יש במביאה בשער ממביאה בידה אלו דבריו וכונתו ברורה להקשות דכיון דבכולן יש משום שבות למה תני בברייתא תחילה ביד אדרבא יותר שינוי יש בשערה מביד ולא יתיר כי אם בשערה דכל כמה דאפשר לשנויי משנינן.
ולענ\"ד נראה דקמ\"ל תנא דכיון דביד ג\"כ איכא שינוי דלאו אורחיה בהכי לא מטרחינן ליה להביאו בשער דאפי' יתאחר ויבא לסכנה ברם כשאין ספק ביד ונמצא צריך להביא בכלי בלי שינוי אמרינן יביא בשער כדי לשנות דהיינו בשער ממש ואי אין ספק בשער ג\"כ יביא בכלי תלוי בשערה ודי בשינוי מועט כזה ועל רבינו ז\"ל יש להקשות אמאי השמיט מאי דתני בברייתא תחילה ביד." + ], + [], + [ + "חיה \n וכו'. וכתב הרב המגיד וסבור רבינו וכו' עד שהוא זמן הקודם. ונראה לענ\"ד דלעולם דרבינו פוסק כמ\"ד משיתחיל הדם וכמ\"ש כאן ולקולא ומ\"ש לעיל היולדת וכו' היינו בענייני לידה דהיינו לקרא חכמה ממקום למקום אין מחללין שבת לקרותה משהדם שותת דאפשר שלא תלד בשבת דהתחיל הדם יום או יומים קודם הלידה וכמ\"ש רבינו ריש פ\"ז מהל' איסורי ביאה דיכול להיות שהדם שותת יומים קודם הלידה ומשו\"ה אין מחללין לענין זה לא כן לשאר עניינים דהיינו לפרנסה ולכלכלה דיש לה חולשה יתירה הרי היא כחולה שיש בו סכנה ועושין לה צרכיה אך קשה דרבינו בפירוש המשנה כתב עד שתשב על המשבר ויתחיל הדם להיות שותת ומאותה שעה לתשלום השלשה ימים מחללין עכ\"ל וא\"כ קשה דנראה מדבריו דתחילה היא ישיבת המשבר ואח\"כ שתיתת הדם ומדבריו בהל' איסורי ביאה שכתבנו לא משמע הכי ועוד דהצריך ישיבת על המשבר לכל העניינים אפילו לעשות צרכיה ומ\"מ מ\"ש בכונת דבריו כאן נראה אמת ויציב.
וראיתי להלח\"מ ז\"ל שכתב בגמ' אמרינן וכו' עד מ\"ש וא\"כ אין שיעור בדבר לכך פי' וכו'. ולענ\"ד נראה דרבינו ראה לפרש כן משום דבש\"ס אפליגו אמוראי בפי' דפתיחת הקבר חד אמר משתשב וכו' חד אמר משיתחיל הדם וחד אמר משחברותיה וכו' ואהא קאמר עד מתי פתיחת הקבר אמר אביי ג' ימים ופשטא מוכחא דקאי לכולהו אמוראי הנזכרים ואי כפירוש הלח\"מ נמצא דמשתנה הג' ימים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ונמצא גם בזה פליגי והוא דבר מתמיה וכי גזרה היא שיהיה עד ג' ימים עד שישתנה לכל אחד הזמן מחמת המנין דג' ימים דמתחיל מהפתיחה אלא וודאי דמשעת הלידה הוא והוי זמן זה לכולהו אמוראי דכך קי\"ל לרבנן ולא מצינו פלוגתא בזה." + ], + [ + "עושין \n מדורה לחיה וכו'. אבל לא לחולה וכו'. וכתב הרב המגיד בגמ' וכו' וסובר רבינו דהא דאייתי שמואל וכו' לא בא אלא לדחות וכו' אבל מה שאמרו לחולה לא כדקאי קאי וכו' עכ\"ל וכתב הרב מקראי קודש וכן בחנן אלהים וז\"ל וא\"ת היכי אמרו סבור מינה לחולה לא מאחר שהדין כך וי\"ל דס\"ד לחולה כלל לא ואידחיה דבהקיז דם עושין לו מדורה עכ\"ל ונראה דכוונתו לתרץ שלא לדעת הרה\"מ דלפי מ\"ש הרה\"מ אבל מ\"ש דלחולה לא כדקאי קאי קשה כמו שהקשה וצריך לתרץ כמו שתירץ הוא דמה שכתוב לחולה לא היינו כלל לא דלא כמ\"ש הרה\"מ ז\"ל ודבריו נכונים וכ\"כ הר\"ן יעו\"ש ועיין להרב בית חדש שכתב על דברי הרה\"מ וכ\"כ הר\"ן וליתא דלאו שוין נינהו.
אך מה שכתב עוד לתרץ על פי מ\"ש הרה\"מ בסוף הדיבור כיון דיש סכנה בחולי אף שבמניעת דבר זה אין בו סכנה מחללין היפך דעת רש\"י לכן ס\"ד וכו' עד המדורה מחללין עכ\"ל. אחרי נשיקת ידיו ורגליו זה אי אפשר לאומרו דהא אי איכא סכנה בהקזת דם ונצטנן ודאי במניעת המדורה איכא סכנה דכל הרפואה אינו אלא בחימום ולא בדבר אחר לא כן בחולה דעסקינן דהסכנה באה לו מחמת חולייו ובמניעת המדורה לא יבא לו סכנה.
עוד כתב הרה\"מ בסוף דבריו וז\"ל אבל אני מבטל דעתי וכו' ואע\"פ שאין במניעת דבר שעושין לו סכנה עכ\"ל ועיין מ\"ש מרן כאן ובב\"י סי' שכ\"ח ד\"ה ומ\"ש רבינו וכן מכה שעל גב היד וגב הרגל וכו' וז\"ל ומדברי רש\"י משמע דלא שרי לחלל שבת וכו' שבסוף פרק מפנין אהא דאמרינן חולה שאין בו סכנה וכו' פי' רש\"י צורכי חולה שאם לא יעשו רפואה זאת אינו מסוכן למות ומ\"מ צריך הוא לה אבל הרה\"מ כתב וכו' עכ\"ל נראה שהבין בדברי הרה\"מ דיש לו לחולה סכנה מחולייו ואין במניעת אותה המדורה הסכנה אלא בלא\"ה איתא הסכנה בין אם יעשו המדורה בין לא יעשו ומ\"מ כיון שהוא מסוכן עבדינן ליה כל דבר המסייע ורפואתו ואין כן דעת רש\"י אלא דוקא דבר שבמניעתו יסתכן עבדינן ליה ולא דבר אחר.
ולענ\"ד נראה פי' אחר בדברי הרה\"מ והוא דלעולם דבמניעת החימום לחולה איכא סכנה ברם אפשר בבגדים וכמו שנראה מתחילת דברי הרה\"מ שכתב ואני הייתי סבור לפרש וכו' אין בצנה סכנה ואפשר בבגדים וכו' ומ\"מ על ידי מדורה איכא רפואה קרובה יותר ברם הסכנה לעולם יעבור ע\"י חימום וזהו שכתב דמחללין אף דאין במניעת דבר זה שעושין לו סכנה כי כבר נעשית בבגדים ומסתלק הסכנה דמ\"מ כיון דבעת עשית האיסור איכא סכנה שרי ואף דרבינו ס\"ל שבת דחויה היא וכל היכא דאפשר לעשות בהתר עבדינן היינו היכא דבין בהתר בין באיסור הרפואה אחת ואין כח ברפואה זאת יותר מזאת ברם כשהרפואה אחד היא ממהרת לרפאות אף דבלא\"ה מסתלק הסכנה מחללינן והשתא אפשר דרש\"י יודה בזה דעד כאן לא כתב רש\"י ז\"ל אלא היכא דבין שיעשה רפואה זאת בין שלא יעשה מסוכן הוא ברם כשע\"י רפואה זאת יעבור הסכנה מה לי על ידי האור מה לי על ידי בגדים כיון דהא מיהא ממהרת כח הרפואה להעביר הסכנה.", + " וכן\n מרחיצין וכו' עד מפני הסכנה. ועיין מ\"ש הרב המגיד ז\"ל משם הראב\"ד ומ\"ש עליו הוא ז\"ל וז\"ל ואני מוסיף דאפי' ע\"י גוי וכו' והוא היפך מ\"ש בפ\"ב מהלכות מילה דאפי' גוי אסור אלא א\"כ כשחיממן הגוי לעצמו יעו\"ש והיינו כסברת הרה\"מ כאן וכן הקשה הלח\"מ והרב מקראי קודש כתב דליתא דכוונת הר\"א שכתב ע\"י גוי היינו שמעצמו חיממן וכו' ודבריו תמוהים שהרי כתב שאין מחממין לו חמין אלא ע\"י גוי שנראה ברור כמו שהבין הרה\"מ דמתיר הר\"א לומר לגוי דכן משמע לישנא דאין מחממין אלא ע\"י גוי דמשמע דע\"י גוי מחממין דאל\"כ הו\"ל למימר אלא בחמין שהוחמו ע\"י גוי מעצמו ושוב ראיתי בלח\"מ הנדפס מחדש עם הרמב\"ם שכתב בהגה שמצא כתוב כן כמ\"ש מהרח\"א ודחאו בב' ידים כמ\"ש יעו\"ש.
ולענ\"ד י\"ל דלעולם דהר\"א ס\"ל דגם לגוי אסור לומר להחם וכמ\"ש בהל' מילה ומ\"ש כאן בהל' שבת כוונתו כלפי מה שהבין מדברי רבינו שהתיר לפני המילה אפי' ע\"י ישראל כתב עליו נ\"ל דאין מחממין אלא ע\"י גוי כלומר שאפי' מי שמתיר אינו אלא ע\"י גוי והוא סברת הלכות גדולות שהביא הרי\"ף סוף פרק ר' אליעזר דמילה דאפי' שהגוי עושה מלאכה דאורייתא שרי כיון שהוא מכשירי מילה יעו\"ש וכונתו להשיג דלפחות יהא שרי ע\"י גוי וכסברת ה\"ג לא ע\"י ישראל ואהא כתב הרה\"מ ואני מוסיף וכו' כלומר דהאמת הוא דאין הלכה כהלכות גדולות וכן דעת רבינו בהל' מילה וכו' דאפי' לומר לגוי אסור ולא הותר אלא חממן מעצמו וכמו שהכריח יעו\"ש.
עוד כתב הרה\"מ וז\"ל ונראה מדברי רבינו דביום ב' אין מחממין וכן דעת קצת מפרשים אבל דעת קצתם דכ\"ש יום ב' וכו' עכ\"ל ועיין להרא\"ם סדר וירא ד\"ה יום ג' דמצדד אצדודי בזה אי יום ג' הוי דוקא או כ\"ש יום ב' ואחר שהחליט דדוקא הוי יום ג' ומשו\"ה אמר רבי חמא יום ג' למילתו היה הוקשה לו מפי' רש\"י בש\"ס וז\"ל אבל לפי' רש\"י שאמר דלא פליג ר\"א אלא היום ג' דקאמר ת\"ק מזלפין קשה עכ\"ל. ולכאורה אין לדברים אלו מובן וכי משום דפליג איום ג' משו\"ה יוצא דיום ב' הוי כא' ונראה ברור דאיכא חיסור לשון וכצ\"ל אבל לפי' רש\"י דת\"ק מרחיצין אמר בב' הימים ולא פליג ר\"א אלא איום ג' וכו' נמצא דרש\"י השוה ב' לא' וכו' יעו\"ש בפרש\"י בשבת." + ], + [ + "האשה \n שישבה על המשבר וכו'. מימרא פ\"א דערכין דף ז' ודוקא על המשבר דעקר הולד דהיא מתה ברישא ברם כשלא ישבה על המשבר אין עושין דהולד מת ברישא וכן משמע בש\"ס שם יעו\"ש וכ\"כ התוס' שם ובנידה דף מ\"ד וב\"ב דף קמ\"ב יעו\"ש ומ\"ש רש\"י בערכין ד\"ה ומקרעין את כריסה דזימנין דמיקרי דהיא מתה ברישא עכ\"ל פירוש כשלא ישבה על המשבר לעולם הולד מיית ברישא אגב דזוטר חיותיה ברם כשישבה על המשבר על הרוב מרוב צער הלידה והכאב הוא מת תחילה ברם מתרמי דמיד מתה האם והולד נשאר חי כיון דעקר לא מיית אגב אימיה ברם כשלא עקר הוולד אף דמפרכס אחר מיתת האם לאו חי הוא והאי פירכוס מידי דהוי אזנב הלטאה דמפרכסת והשתא אין מקום למ\"ש המג\"א על דעת רש\"י ועל דעת הפוסקים יעו\"ש סי' ש\"ל ס\"ק י' גם לא קשה מידי מה שהקשה על רש\"י הרב יד אהרן נר\"ו סי' שכ\"ט הגהות הטור יעו\"ש.
והרב כנסת הגדולה סי' ש\"ל כתב משם תשובת הגאונים סי' רמ\"ח דאפילו הולד מפרכס במעיה לא קרעינן לה אלא משהינן לה ומחתינן אבנא אכריסא עד שימות הולד וקברינן לה עכ\"ל וכתב הוא ז\"ל דאפי' תימא דתשובות הגאונים לאו לענין שבת קא עסקי מינה נפקא לענין שבת דאין מביאין סכין דרך רה\"ר בשבת לקרוע בטנה וזה תימה דהיא מימרא פסוקה פ\"ק דערכין כדברי רבינו והצריך עיון. וכתב היד אהרן נר\"ו וז\"ל ואשתמיט מיניה דברי התוס' פרק יוצא דופן וז\"ל וא\"ת ואת\"ל דמותר להורגו בבטן אפי' מתה אמו אמאי מחללין עליו את השבת שמביאין סכין דרך רה\"ר לקרוע האם וי\"ל דמ\"מ משום פקוח נפש מחללין עליו את השבת אע\"ג דמותר להורגו דהא גוסס בידי אדם וכו' עכ\"ל הרי להדיא דאע\"ג דמותר להורגו מחללין עליו את השבת וכו' עכ\"ל ודבר זה נראה מתמיה שיהא מותר להורגו ושיחללו עליו את השבת. ולכן נ\"ל מ\"ש התוס' דמותר להורגו פי' דאינו חייב בידי אדם אבל בידי שמים חייב ומוכרח הוא זה מדהביא ראיה דגוסס דההורגו פטור ואפילו הכי מחללין ואי פירושו דמותר הוא התר גמור מאי ראיה מייתי שאני התם דההורגו פטור אבל חייב בידי שמים ומשום הכי מחללין את השבת לא כן כאן דמותר ממש איך יתכן דיחללו שבת להצילו והא דמו מותר ורחמנא הפקירו אלא וודאי כונתם כדכתיבנא." + ], + [ + "מפקחין \n וכו' כיצד וכו'. ואע\"פ שהוא צד הדגים וכו'. פי' שהוא צריך לדגים ג\"כ כיון דהא מיהא העלה לתנוק וכ\"כ רש\"י בסוגיין דיומא דף פ\"ד ד\"ה ואע\"ג דצייד כוורי וכו' אלא הא אתא לאשמועינן דאפי' הוא צריך לדבר עכ\"ל וזה פשוט לאפוקי מהלח\"מ הי\"ז שכתב דכל הנך איירי דלא עשה כן בכונה יעו\"ש דא\"כ ואינו צריך ליטול רשות מבי\"ד למה ליה וכמ\"ש רש\"י דאילו [אינו] מכוון להכי אלא דממילא צד כוורי כיון דלא מכוון להם ודאי דשרי דהא פיקוח נפש דוחה את השבת וא\"כ הו\"ל משנה יתירה אלא וודאי כדאמרן ומה שלא הזכיר רבינו בחלוקה דננעל דלת ואע\"ג דקא מכוין כך היתה גירסתו וכמ\"ש הרא\"ש ולעולם הכל בכונה תליא מילתא.", + " שמע\n שטבע תנוק בים ופירש מצודה וכו' והעלה דגים [לבד] פטור מכלום. עכ\"ל משמע דדוקא שכונתו לתנוק והעלה דגים פטור הא נתכוון לדגים ג\"כ והעלה דגים חייב דהא מחשבה ומעשה רע ועיין מעשה רוקח וקרית מלך רב ז\"ל.", + " נתכוון\n וכו' פטור. והשיג עליו הראב\"ד ועיין מ\"ש עליו הרב המגיד וז\"ל וגירסת ספרינו היפך וכו' עיי\"ש והקשה עליו הרב יד אהרן נר\"ו בסי' שכ\"ח דפליג דידיה אדידיה ממ\"ש כאן למ\"ש פכ\"א מהל' שבת יעו\"ש ולכאורה עלה בדעתי לומר דהרה\"מ לא נחית אלא לומר דמה שהשיג הר\"א על רבינו יש להליץ עליו בב' אופנים או דס\"ל הכי או הכי ותירוצו הוא כלפי האי השגה ברם לזה דכתב דס\"ל כהרשב\"א קשה דידיה אדידיה אלא דבזה לא השיגו הראב\"ד דידיה אדידיה ומשום הכי כתב דאינה השגה אך למ\"ש שם קשה דידיה אדידיה וצ\"ל כתירוץ הא' מכח דסתר עצמו ונמצא לפי\"ז דרבינו ס\"ל דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ואף שלא נחלקו פנים בפנים וכמו שפסק בפכ\"א כרבא יעו\"ש. ברם הא ליתא דהרי פסק רבינו בפ\"ח הל' ה' וז\"ל ואין עמור אלא בגדולי קרקע וכתב הרה\"מ ופסק כאביי דבתרא הוא עכ\"ל הרי להדיא דס\"ל להרה\"מ בעד רבינו דהלכה כתלמיד נגד רבו היפך מ\"ש פכ\"א ויותר תימה מה שהקשה מהרח\"א בספרו מקראי קודש דבפרק י\"ח הכ\"ד כתב רבינו הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי לרשות אחת חייב לב' רשויות פטור דנחלקו רבה ואביי ורבא וכתב שם הרה\"מ דפסק כרבה דאביי ורבא תלמידיו הוו וסותר דבריו מכאן לשם ותירץ משם מהר\"ם גלאנטי דשם מוכיח ששמע רבה דבריהם ולא נראה בעיניו מדאמר כל אחד ואפי' מוכח שהיו מדברים זה עם זה משום הכי הלכה (כרבא) [כרבה] משא\"כ הכא דאילו היה שומע הרב דברי התלמיד היה מודה לאביי שהוא בתרא עכ\"ל והן הן דברי הרה\"מ דידן שחילק בין כשהתלמיד חולק לפני רבו בין כשנחלקו כב' חולקין דעלמא יעו\"ש ומה יעשה למ\"ש פכ\"א וכדכתיבנא ולכן הנראה אצלי לומר דלא כתב הרה\"מ בפכ\"א דרבינו פסק כרבא מטעם הרמב\"ן אלא כלפי מה שפסק רבינו כרבא כתב שכן פסקו בהלכות ושכן דעת הרמב\"ן לענין דינא לפסוק כרבא ברם דעת רבינו דפסק כרבא מטעם אחר נגע בה והיינו טעמא דמר בריה דרבינא פליג התם וסובר דזה וזה (אסיר) [אסור] וגם הוא בתרא כרב פפא ונמצא דב' בתראי פליגי מן הקצה אל הקצה מר בריה דרבינא ורב פפא וכיון שכן פסקינן כרבא דבמאי דאוסר אשכחנא דחד בתרא כוותיה ובמאי דשרי ג\"כ חד בתרא כוותיה ואם כן אי הוה פסקינן כולה להתירה הויא היפך ב' אמוראי לדינא דקינוח בקרקע בין לדעת רבא ובין לדעת מר בריה דרבינא אסור ואף דקי\"ל דהלכה כבתראי ואפי' נגד רבים וכמ\"ש הרה\"מ פכ\"ד מה' מלוה ולוה ה\"ט וז\"ל מחלוקת אמוראים שם ופסק כרבא דהוא בתראה אע\"ג דרב הונא ואביי פליגי עליה יעו\"ש היינו דוקא כשהרבים הם קמאי והיחיד הוא בתרא אבל כאן מר בריה דרבינא הוא ג\"כ בתרא כר\"פ וא\"כ הו\"ל ר\"פ היפך רבא ומר בריה דרבינא א\"כ משו\"ה פסק כרבא ועיין עוד שם להרב יד אהרן נר\"ו שהקשה להרה\"מ מההיא דפי\"ח שכתב שם דפסק רבינו כרבה משום דאביי ורבא תלמידייהו הוו יעו\"ש ולא ראה דברי המהרמ\"ג הללו דכתיבנא לעיל.
עוד הקשה שם הרב יד אהרן נר\"ו על מרן דבפ\"א מהל' מילה ה\"ז הסכים לדעת הרב המגיד לדעת רבינו דיש חילוק בין כשהתלמיד חולק עם רבו פנים בפנים בין כשנחלקו כשני חולקין דעלמא ואילו הוא בפ' י\"א דשכירות בסופו גבי דין שכיר שבא לישבע וכו' שכתב הרה\"מ שפסק כר' חסדא לגבי רב הונא ותמה עליו מרן דא\"כ איך פסק הר\"מ כתלמיד בפני הרב ולפי האי כללא מאי קשה הלא לא אתמר שם בש\"ס אמר ליה והלכתא כבתראי וצ\"ע עכ\"ל.
ולענ\"ד י\"ל דלאו דוקא בדאיכא אמר ליה הוא דאמרינן דהיה פנים בפנים אלא כל דאיכא הוכחה גם כן אמרינן הכי וכמ\"ש מהר\"ם גלאנטי ז\"ל דמתבת אפילו משמע דהיה פנים בפנים וכן כאן יש להוכיח דהיה פנים בפנים דאל\"כ מאי בעי בש\"ס מאי בינייהו ומוקים להו בפלוגתא נימא דמר נקיט לה בהאי לישנא ומר בהאי לישנא ולא פליגי וא\"כ מנ\"ל להרב המגיד דפליגי ופסק כרב חסדא אלא ודאי כיון דמשמע ליה דפליגי ודאי דהיה פנים בפנים ורב חסדא לפלוגי אתא ואהא בעי מאי בינייהו ומשני וכו' ואמטו להכי קשיתיה למרן דאיך פסק כתלמיד במקום הרב.
וע\"פ כל האמור יתיישב כל מה שהקשה בזה הצרור החיים במקומות אלו הלום למה שהביא מפי\"ב מהל' גרושין דין י\"א בדין אמר הבעל פקדון נתתיו לו שפסק שם רבינו כרב חסדא לגבי רב הונא וכן פסק הרי\"ף וזה היפך ממ\"ש כאן הרי\"ף ורבינו ז\"ל עכ\"ל ליכא מן הישוב על צד האמור בדברינו אלה אלא שם מטעם אחר נגעו בה וכמ\"ש הרי\"ף בהלכות שם וז\"ל פסקו הפוסקים הלכה כר\"ה בשביל שהיה רבו של ר\"ח ואנן סבירא לן דהל' כר\"ח מדמפרש סתמא דש\"ס לקמן וניהמניה לשליש וכו' עכ\"ל ואף שהבאים אחריו תפשו עליו בטעם זה יעו\"ש בהרא\"ש מ\"מ הא מטעם אחר נגעו בה וזהו שכתב בתשובה הרי\"ף ז\"ל קי\"ל כר\"ח אף דר\"ה רביה הוא וכו'." + ], + [], + [], + [], + [ + "היתה \n חצר וכו'. וכתב הרב המגיד ונ\"ל שדעת רבינו דפרוש כולהו ובעת פרישתן וכו' והוא כפי' הרא\"ש ז\"ל וכתב עוד ויש מי שפי' בהיפך דפרוש כולהו ואחד מכולן בעת מהלכן וכו' מפני שהוחזק ישראל בכאן ואצ\"ל וכו'. פי' דבריו דכל שבפרישתו היו כולן וישראל בכלל אמרינן כיון שהוחזק ישראל אפשר שהוא הישראל דבפקוח נפש לא אזלינן בתר רובא לא כן דכשזה פירש היה מן ה' או ד' דאינו ברור שהיה שם ישראל כדי שנאמר אפשר שזה ישראל דהעיקרא שם איכא לאסתפוקי והו\"ל ספק ספיקא ובזה ודאי אין מחללין א\"כ נתבארו דברי הרה\"מ אמאי הוצרך ב' פרשיות ועיין למהר\"ם בן חביב ז\"ל.
עוד כתב הרב המגיד וכן פי' רש\"י וכו'. והקשה מהר\"ם בן חביב הנזכר דאין זה פי' רש\"י כמבואר ולענ\"ד כוונתו דכתב דכן פירש היינו דלא כפירוש רבינו והרא\"ש דפרוש כלהו אין מפקחין ופרוש מקצתן מפקחין אלא בהיפך דפירשו כולהו מפקחין ומקצתן לא אף דאין פירושו מכוון עם פירוש הראב\"ד והרמב\"ן אך קשה דהרמב\"ן כתב בפירוש כפרש\"י יעו\"ש בסוף דבריו וצ\"ע והילך לשון הרמב\"ן מתחילת לשונו אחר שהעתיק לשון הש\"ס עד הא דפריש כולהו הא דפריש מקצתייהו וכפי' רש\"י וז\"ל ופסק רבינו הגדול כשמואל ואיכא מ\"ד דלית הלכתא כשמואל מסוגייא דשמעתא דהוינן עלה ומי אמר שמואל הכי והא אתמר מצא בה תינוק מושלך וכו' מחצה על מחצה ישראל ואמר רב לא שנו אלא להחיותו אבל ליחסו לא ושמואל אמר לפקח עליו את הגל ופרקינן כי אתמר דשמואל ארישא אתמר אם רוב גוים גוי אמר שמואל ולענין פקוח הגל אינו כן חזינן השתא דרב פליג אדשמואל ואזיל בפקוח נפש בתר רובא דהשתא בפקוח נפש דלית בה עבירה דמצוה בעי רב מחצה על מחצה הא רוב גוי אמרינן גוי הוא ואין להחיותו לגבי פקוח גל דשבת דאיכא איסור סקילה לא כ\"ש דרוב גוי אין מפקחין וכיון דרב פליג אשמואל הלכתא כוותיה דקי\"ל רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי ע\"כ. והקשו עליו דלפי דברי הרמב\"ן דמוקי מימרא דרב דלהחיותו במחצה על מחצה א\"כ מה הקשה בש\"ס פרק בתולה נשאת דף ט\"ו מהא דרב וז\"ל וליוחסין לא בעינן ב' רובי והתנן מצא תינוק מושלך וכו' ואמר רב לא שנו אלא להחיותו אבל ליוחסין לא וכו' ומאי קשה דעד כאן לא קאמר רב דליחסו לא משום דליכא אפי' חד רוב דעל מאי דקאמר מחצה על מחצה ישראל קאי רב ברם בדאיכא חד רוב שרי ליחסו וא\"כ מאי קושיא וי\"ל דרב לא אמר מימרא זאת גבי מחצה על מחצה דוקא אלא גם ברוב ישראל ועלה קאמר דליחסו לא וא\"כ נמצא דמצריך רב ב' רובי ומה שהביאו לפרש דגם במחצה על מחצה קאי רב משום דאי לאו הכי נמצא דוקא ברוב גוים מצוה להחיותו הא גבי מחצה על מחצה לא שרי להחיותו והוא תימה דספק נפשות להקל וכמ\"ש בש\"ס מחצה על מחצה ספק נפשות הוא ולהקל וכמ\"ש מהר\"ם בן חביב לפי' רש\"י ומשום הכי מוקי למימרת רב בב' וגם א\"א לאוקומי המימרא דוקא במחצה על מחצה דהא שמואל קאי עליה וקאמר ולפקח עליו את הגל אינו כן וקאי לחלוקה דאי רוב גוים גוי ואי רב לא איירי בה קשה דלא בא שמואל על דברי רב בתמיה ובש\"ס לא משמע הכי משום הכי פי' דברי רב דקאי לב' החלוקות ודוק.
עוד כתב הרמב\"ן וז\"ל ומימרא דר' יוחנן ט' גוים וישראל אחד כפשטא דרב אתיא דהולכין בפיקוח נפש אחר הרוב והילכך בחצר אחרת כל דפריש מרובא פריש ואין מפקחין באותה חצר והו\"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי עכ\"ל והקשה עמיתנו החכם השלם הוא הרב מהרי\"א ז\"ל דמשמע מדבריו דר\"י ורב בחדא שיטא אזלי והלכתא כוותייהו ואינו דהא לרב גם במחצה על מחצה אין מפקחין עליו את הגל בשבת וכמ\"ש הוא לעיל דדוקא במקום דליכא עבירה דמצוה ולר\"י אינו כן דמחלק מחצר זו לחצר אחרת והיינו טעמא דבאותה חצר מפקחין משום דכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי ונמצא במחצה על מחצה ס\"ל דמפקחין דלא כרב.
ונראה לענ\"ד דלעולם דבחדא פליג וכונת הרמב\"ן הוא דעד השתא דלא הוה ידעינן הא דרב הוה מתרצינן דלא לפלגו ר' יוחנן ושמואל ברם כיון דחזינן השתא דרב פליג אדשמואל א\"כ אף אנו נאמר דר\"י פליג אשמואל ואשינויי דחיקי לא סמכינן דהא כולהו הא מקצתייהו ומוקמינן מימרא דר\"י כפשטא דרב דהולכין בפיקוח נפש אחר הרוב דהיינו דאם רוב גוים גוי וזה כרב אלא דפליג עליה במחצה על מחצה וס\"ל דמפקחין ומשום הכי בחצר אחד אפילו רוב גוים מפקחין דהו\"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכר\"י קי\"ל דרב ורבי יוחנן הל' כר\"י כן נראה לי כונת הרמב\"ן.
ובסוף דבריו כתב דס\"ל כרבינו הגדול דהלכה כשמואל יעו\"ש וסיים וז\"ל דטעמא דפרוש כולהו דמפקחין משום דניידי כולהו ופרוש מקצתייהו דאין מפקחין משום שנשארה קביעות במקומה בחצר הא' והנהו דפרוש מרובא פרוש ועוד כיון דפרוש כולהו לחצר זו אתחזק הכא ישראל דפרוש מקצתייהו לכאן לא אתחזק הכא ישראל הלכך לגבי תינוק מושלך כיון שלא ראו אותו פורש מן הבתים אלא מושלך בפלטיא מצאו אותו מרוב סיעה שפלטיא כולהו ניידי ואתחזק נמי ישראל בפלטיא ונעשה הוכחה הילכך הו\"ל פרוש כולהו ומפקחין עכ\"ל.
הנה האי ועוד שכתב הרב הוא פי' רש\"י אלא שמ\"ש קודם הוא הפי' שכתב הרב המגיד משמו והוא פי' הראב\"ד והכי מתפרשין דבריו דטעמא דפרוש כולהו דמפקחין משום דניידי כולהו ממקום מושבם שיצאו לחוץ נמצא דממקום שפירש היה שם ישראל וכמ\"ש הרה\"מ פרוש מקצתייהו דאין מפקחין משום שנשארה קביעות במקומה ר\"ל שנשארו בחצר ומאותם שיצאו יצא זה ונמצא דלא יצא ממקום שהיה ישראל והיינו פי' הרה\"מ על שם הרמב\"ן וא\"כ לא קשה מה שהקשתי לעיל אלא שקשה למה יחס להרמב\"ן פי' זה ולא גם פי' רש\"י כי שניהם כתבוהו ולשון הרמב\"ן מגומגם ודי בזה.
והלח\"מ פלפל בלשון רבינו ובסוף דבריו כתב וז\"ל ונ\"ל לתרץ הכל ולומר וכו' בקבוע גרוע כי האי לא ס\"ל לר\"י דמפקחין וכו' יעו\"ש והקשה הצרור החיים דף ל\"ד ע\"ג וז\"ל וקשה דאי הכי דבקבוע גרוע כי האי לא ס\"ל לר\"י דמפקחין ברובא גוים א\"כ ה\"נ נימא דס\"ל לשמואל ומשום הכי קאמר דס\"ל לשמואל בההיא דתינוק דדוקא ברוב ישראל או מחצה על מחצה מפקחין אבל ברובא גוים לא וא\"כ מאי פריך לשמואל דידיה אדידיה וכו' אלו תוכן דבריו וי\"ל דלא ניחא ליה לש\"ס לתרץ הכי לשמואל דהו\"ל ב' אוקמתות דהיינו דפירש מקצתייהו ודוקא בחצר ולא בעיר וכל כי האי הו\"ל לפרש ולא לומר מימרא סתמית במקום דאיכא ב' תנאים ויש הפרש בין חדא אוקמתא לב' אוקמתות.
עוד הקשה בס' הנזכר על מ\"ש הלח\"מ ובפ\"ק דכתובות כתוב בס' אלא וכו' וז\"ל והסייעתא דמייתי אדרבא הויא תיובתיה דהתם לא הוזכר הא דר\"י וגם החילוק דפרוש כולהו לפרוש מקצתן וכו' ולא קשה מידי דאדרבא כיון דשם לא שייך למכתב אלא וכתב מוכרח דהשגרת לישן הוא מהכא להתם דאגב דהכא צ\"ל אלא נקטיה גם שם וק\"ל.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל ומ\"מ קשיא לי ע\"ז וכו' עד וצ\"ע ולענ\"ד נראה דשאני בפיקוח נפש דאית קולא לשבת דמחלל שבת משום הכי חשבינן ליה לגרוע לא כן לענין קידושין דלחומרא הוא דהיינו להצריכא גט לא קפדינן אגריעותא דאית ביה והשתא איכא הרבה סוגי קבוע ולפי הענין משתנה דמה שבטריפה לא חשיב קבוע ואזלינן בתר רובא בפיקוח נפש חשיב וכמ\"ש הרב המגיד ואף שהרה\"מ כתב כן לפי דרכו דרבינו פוסק כשמואל ה\"ה לר\"י לפי הדרך דפוסק כוותיה לפי מ\"ש רבינו בתשובה לא כן לדרך הרמב\"ן וכמ\"ש הלח\"מ ז\"ל לקמן וזה הוא בחצר אבל דעיר דהוי גרוע טובא אף בפיקוח נפש לא חשיב קבוע כיון דמצד אחר איכא קולא דשבת אבל דבר דהוי חומרא לחוד חשיב קבוע ועל פי זה נסתלקו כמה תערומות דלכאורה קשה בדברי הרה\"מ פט\"ו מהל' איסורי ביאה הכ\"ה וז\"ל והטעם משום דאיכא מקצת גוים [או] מקצת ישראל קבועים וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי עכ\"ל. ולכאורה קשה חדא דאי מתני' איירי בקבועים א\"כ היכי בעי למפשט בגמ' בכתובות מדרב דבעינן ב' רובי לעולם דלא בעינן אלא חד רוב ומ\"ש ליחסו לא הוא משום דליכא אפילו חד רוב לפי שהם קבועים וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ועוד מ\"ש בש\"ס יומא כי אתמר דשמואל ארישא אתמר ואי איירי בקבוע מה לי רישא מה לי סיפא הכל אחד דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ועוד דאמאי אמר רב אבל ליחסו לא אפילו להשיאו אשה ישראלית אלא ע\"פ מ\"ש לא קשיא מידי דמ\"ש רבינו דחשיב קבוע לענין זה דהוי חומרא אבל לשאר דברים לא חשיב קבוע דהוי גרוע טובא דהוי דעיר וזה מ\"ש רב לא שנו אלא להחיותו דלהחיותו לא חשיב קבוע ומשום הכי אם רוב ישראל ישראל אבל ליחסו בעינן ב' רובי ויתיישב הכל." + ], + [], + [], + [ + "עכו\"ם \n וכו' או שצרו סתם וכו'. וכתב מרן משום דספק נפשות להקל. והלח\"מ כתב דקשיא ליה דיוקא אדיוקא וכו' ותירץ נעשה וכו' ומכאן הוציאו רבינו עכ\"ל. וקשה דלא שייך לומר כאן נעשה דתני בלשון אבל וכמ\"ש בגופי הלכות כללי הנו\"ן סי' תכ\"ג וז\"ל אע\"ג דאמרינן בכל מקום נעשה דיוקא דרישא כדינא דסיפא הכא לא אמרינן משום דסיפא קתני בלשון אבל וכל היכא דתני בלשון אבל משמע דהסיפא נדרשת לעצמה ואין לה עסק עם הרישא וקיימו מהרש\"א כלל זה. ובגליון של גופי הלכות שלי מצאתי כתוב וז\"ל וצ\"ע מההיא דפ\"ק דקידושין ד\"ה דתני אבל היא שנתנה ואמרה היא וכו' ופריך הש\"ס דיוקא אדיוקא ומשני נעשה ואע\"ג דקתני סיפא אבל יעו\"ש קטונתי מכל החס\"דים יעקב בכר יו\"ט אלגאזי עכ\"ל ושוב ראיתי להרב יד אהרן נר\"ו סי' שכ\"ט הגהות ב\"י נושא ונותן בזה.", + " וכשיצילו\n את אחיהם וכו' מותר לחזור בכלי זיין למקומן וכו' שלא להכשילן לעתיד לבוא. ולכאורה קשה בדברי רבינו דלא פסק לא כתירוץ א' ולא כתירוץ ב' דאי פסק כתירוץ א' דחוזרין למקומן היינו בכלי זיינן א\"כ לאיזה צורך כתב וכשיצילו את אחיהם וכו' אפילו שלא הצילו אלא שנצחו אומות העולם את עצמן חוזרין בכלי זיינן ואי פסק כרב נחמן בר יצחק דיש חילוק בין כשנצחו אומות העולם לכשנצחו ישראל א\"כ איך קאמר סתם למקומן ומה גם דרבינו פסק בפירוש בפכ\"ז כב' התירוצים וכמ\"ש הרא\"ש וכ\"כ מרן בב\"י סי' ת\"ז יעו\"ש וכ\"כ הב\"ח והיינו ממ\"ש רבינו ובכלי זיינן והכי הו\"ל למימר חוזרין בכלי זיינן למקומן שכך הוא משפט הלשון וכמ\"ש כאן מותר לחזור בכלי זיין למקומן וכו' אלא כתב כן ללמד דגם ביד ישראל תקיפא דליכא אלא אלפים אמה חוזרין בכלי זיינן ובכלי זיינן דכתב בסוף דבריו קאי לעיל ג\"כ והוא מילתא באפי נפשא דקאי לכל החלוקות ונמצא דפוסק גם כר' יהודה ולפום מאי דכתיבנא אין מקום למ\"ש הרב יד אהרן נר\"ו על דברי רבינו פכ\"ז בסי' ת\"ז הגהות הטור יעו\"ש גם מ\"ש בהגהות ב\"י שם להכריח דמ\"ש רבינו כאן בפ\"ב שלא להכשילן לעתיד לבוא דקאי לחזרה למקומו לפי מ\"ש דמשפט הלשון כך כמ\"ש בפ\"ב ליתא אלא דניתן ליאמר דבריו בלא הכרח זה ודוק וכן נראה דעת הטור כדעת רבינו והרא\"ש בשם הר\"ם דפוסק כב' התירוצים שכת' בסי' ת\"ז וכשחוזר חוזר עם כלי זייניו וקאי לכל מיני חזרה.
ונראה לענ\"ד דמ\"ש רבינו כאן בפ\"ב סתם משום דלא נחית כאן לחלק להיכן הוא חוזר דכיון דרבינו ס\"ל דלעולם בין לאלפיים אמה כשיד ישראל תקיפא בין למקומו כשיד אומות העולם תקיפא חוזרין בכלי זיינן כתב סתם כאן רבינו וכשיצילו את אחיהן מותר לחזור למקומם סתם דלעולם הדין כן דלא נחית כאן לחלק להיכן הוא חוזר וכדכתיבנא וזה נראה ג\"כ דעת הטור בסוף סימן שכ\"ט שכתב והמצילין חוזרין בכלי זיינן למקומן עכ\"ל ולכאורה דבריו סתומין ועפ\"י מ\"ש הנה נכון דכיון דלעולם בין בחזרה דאלפים אמה בין בחזרה למקומו ממש חוזר בכלי זיין סתם כאן וכתב חוזר בכלי זיינן למקומן איזהו מקומן מי לאלפים מי יותר באופן דלמקום שהולך הולך עם כלי זיינו ולא נחית רבינו כאן אלא לדין חזרת עם כלי זייניו ובסי' ת\"ז כתב דין חזרת המקומות והשתא הכא מ\"ש רבינו שלא להכשילן לעתיד לבוא ר\"ל היינו טעמא דלעולם חוזרים בכלי זיין שלא להכשילן כלומר שלא יכשלו דיבואו גוים עליהם וידחקו זה את זה ויהרגו מעצמם וכמעשה שהיה דתני בברייתא וודאי טעמא קאי להבאת כלי זיין לעולם בין הכי ובין הכי ועיין בלח\"מ פ\"ו מהל' מלכים הי\"ג.
ואחרי מופלג כמו ל' שנה נדפס זה ספר בירך יצחק ועיין שם בסדר מסעי מ\"ש לישב לב' לישני דרבינו אלו דפ\"ב ופכ\"ז בחילוק היכא שהוא מלחמה עם הגוים דבזה איירי בפ\"ב אבל התם בפכ\"ז שהוא מדבר בכל מיני הצלה דהתם לית ביה סכנה אם ישאר שם במקומו לכך לא התיר אלא כשיד האומות תקיפא וכו' יעו\"ש.
והמה דברים תמוהים דאי יש לחלק בין נדון המתני' דתני וכל היוצאין להציל חוזרין למקומן דקאי במלחמה לנדון מתני' דראש השנה דתנן בראשונה וכו' דאיירי במיני הצלה דלית בה סכנה א\"כ מאי קשיא להם לש\"ס ממתני' למתני' דחדא תני למקומן וחדא תני אלפים אמה הא שפיר יש לחלק בין מלחמה דאיכא סכנה לשאר הצלות דליכא סכנה ולמה להו לתרץ מה שתירצו שחוזרין בכלי זיין ולעולם אלפים אמה וכן תירוץ אחר כאן וכו' כאן וכו' ועוד דגם במתני' דר\"ה תני להציל מן הגייס והיינו מלחמה שהולך להלחם עם הגייס להציל מידם ומה חילוק יש ביניהם והוא ז\"ל נרגש מזה וכתב וגם הגייס לא דמי להא דגוים שצרו עליהם למלחמה דקא איירי בפ\"ב אלו דבריו ולא ידעתי היאך לא דמי זה לזה דגוים שצרו על ישראל היינו גייס שבא על ישראל והכל אחד." + ], + [ + "וכן \n ספינה המטורפת בים ואפי' יחיד הנרדף וכו'. ויש להקשות במ\"ש דביחיד הנרדף מחללין את השבת ובריש פ\"ב דתעניות כתב אלו הן הצרות וכו' שמתריעין עליהן וכו' על החרב ודבר וחיה רעה וכו' ובכל מקום אין צועקין ולא מתריעין בשבת חוץ מצרת המזונות וכו' והא חיה רעה וחרב סכנת נפשות הוא ולמה אין צועקין ומתריעין בשבת ואין לומר דהאי חרב היינו בין אומות העולם דהא כתב רבינו הל' ד' שם על החרב כיצד אפי' חרב של שלום וכו' ומדקאמר אפילו מכלל דאיירי גם בחרב של ישראל. ולענ\"ד נראה דמ\"ש אפי' קאי לענין שמתריעין ומתענין בחול ואהא כתב דאפי' חרב של שלום עושין כן ברם למ\"ש דאין עושין כן בשבת לא קאי אלא לחרב של שלום דשל ישראל מחללין עליו את השבת ומחלוקת חיה רעה לא קשה ג\"כ דשאני כשהוא נרדף שאם לא יצילהו ימות דהיא רודפת אחריו לא כן כשיש בעיר חיה רעה וכל העם יכולין להנצל שלא יצאו מביתם אז אין מחללין את השבת." + ], + [ + "צרין \n על עיירות וכו'. ואין צ\"ל במלחמת מצוה וכו'. וכתב מרן דאיתא בירושלמי דבמלחמת מצוה אפי' בשבת מתחילין וכו' וראיתי להרב פרי חדש ז\"ל במים חיים בליקוטי או\"ח דף ל\"ט כתב וז\"ל וקשה דהא התם ביריחו לא התחילו כי אם באחד בשבת שהרי ז' ימים סבבוה ובז' נכבשה שמע מינה שביום א' הקיפוה עכ\"ל ואני תמיה עליו וכי נעלם מהירושלמי הפסוקים אלו והא משם הוא ראית הירושלמי ואם כן ודאי אין זו קושיא דהא כבישת יריחו היה בשבת והששה ימים שסבבוה לא היה מלחמה ויודעים היו שביום הז' יפול המלחמה והיה להם להתחיל ביום ב' כדי שלא יתחילו בשבת אלא בא' בשבת אלא וודאי דבמלחמת חובה מתחילין אפילו בשבת וק\"ל." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "לפיכך \n אם גרף האש וכו'. וכתב הרב המגיד ד\"ה לפיכך וז\"ל ודע דאפי' תבשיל שלא הגיע לשליש בישולו וכו' וכן כתב הרשב\"א זה דעת רבינו עכ\"ל. והקשה הלח\"מ וז\"ל וקשה דלמטה בד\"ה וכן תבשיל כתב והרשב\"א ז\"ל כדעת אחרים ונראה להגיה והרא\"ה ז\"ל כדעת אחרים וכו' ודבריו תמוהים דבהדיא כתב הרשב\"א כן בפ' כירה ודלא כהרי\"ף ורבינו יעו\"ש והאמת דמ\"ש הרה\"מ כאן וכ\"כ הרשב\"א הוא דוקא כשלא הגיע לשליש דאז צריך כירה גרופה וקטומה אליבא דכו\"ע לא כן לקמן דאיירי שהגיע לשליש בשולו אז א\"צ גריפה וקטימה דס\"ל להרשב\"א כאחרים וזה מוכרח דכאן לא כתב הרה\"מ וכן דעת הרשב\"א כמ\"ש לקמן והרשב\"א כדעת אחרים וכמ\"ש ג\"כ כאן וזה דעת רבינו אלא כתב וכן כתב הרשב\"א כלומר דודאי לדעת הרשב\"א בהגיע לשליש בשול אפילו אינה גרופה וקטומה שרי אבל לדעת רבינו לא שרי אלא בגרופה דוקא וע\"ז כתב דלדעת רבינו והרי\"ף דבגרופה שרו הוא אפי' לא הגיע לשליש בשולו וע\"ז כתב דכ\"כ הרשב\"א כלומר דכתב כן לדעת הרי\"ף דהכי כתב בפ' כירה וע\"ז כתב וכן דעת רבינו." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל \n תבשיל שאסור להשהותו אם עבר וכו' בכדי שיעשו. והקשה הקרית מלך רב משם אביו הרב ז\"ל דמאי שנא דכאן צריך להמתין בכדי שיעשו והתם פ\"ו מהל' יו\"ט ה\"י כתב עבר ואפה או בשל לשבת אין אוסרין עליו והתם איסורא דרבנן הוא והכא איסורא דרבנן וע\"כ לא דחי בגמ' כד בעי למפשט לאפה ביו\"ט דבמזיד אסור ממתני' דהמבשל בשבת בשוגג שרי ובמזיד אסור איסור שבת שאני משום דבעי למפשט מאיסורא דאורייתא ברם כשהוא דרבנן הכל אחד ונ\"ל שהוא מפרש דמ\"ש בש\"ס איסור שבת שאני ר\"ל אפי' שהוא דרבנן כיון שהוא שבת חמירא טפי. ועוד י\"ל דשאני התם ביו\"ט דכיון שהוא בידו לבשל ביו\"ט לשבת בהתר דהיינו בעירוב לא קנסינן ליה בעבר ואפה דלא חיישינן שיעשה פעם אחרת במזיד כיון שבידו לעשות בהתר לא כן כאן בשהא שאינו בידו לשהות בהתר אי שרינן ליה בעבר והזיד יבא להזיד פעם אחרת וק\"ל." + ], + [ + "כל \n שמותר וכו' אסור להחזירו וכו'. וכתב הרב המגיד ביאור דברי רבנו הוא שתבשיל חי וכו' שכל אלו משהין אותן ע\"ג האש וכו' והלח\"מ ז\"ל כתב בזה דברים סתומין ומחוסרי לשון והכונה בדבריו ז\"ל דבא לישב לדעת הראב\"ד איך לא פי' דברי רבינו כפשוטן וכמ\"ש הרה\"מ ז\"ל וכתב דקשיא ליה לפירוש זה דממ\"ש רבינו כל שמותר משמע אפי' כירה גרופה וקטומה דגם בה איכא התר וא\"כ קשה היאך כתב אחר כך ואין מחזירין אלא על גבי כירה גרופה וקטומה והא כתב רבינו כל שמותר לשהות אסור להחזיר ובכלל נכנס שהיה ע\"ג כירה גרופה וקטומה וא\"כ אסור להחזיר ואף דממ\"ש ואין מחזירין הדבר נודע ממילא דמ\"ש בתחילת הלשון לא קאי לשהיה ע\"ג כירה גרופה וקטומה מ\"מ לא היה לו לכלול בתחילת לשונו ולומר כל שמותר והמעיין יעמיסהו בדברי הלח\"מ אך זאת אגיד דתיבה אחת היא מוחלפת ובמקום תנור צ\"ל כירה וק\"ל." + ], + [ + "אסור \n להכניס מגריפה וכו' מפני שמגיס בה וכו'. וכתב מרן נ\"ל שמ\"ש רבינו והיא על האש וכו' עד על האש קרי לה עכ\"ל וקשה דלא היה צריך לזה דבקל יש לחלק דהכא לא איירי במרותחת מדלא פי' וסתם משום הכי דוקא ע\"ג האש הוא דאסור אבל במרותחת מה לי ע\"ג האש או שלא ע\"ג האש הכל אחד אשר עפי\"ז זה נראה להליץ בעד הלח\"מ ממה שהקשה עליו בס' יצא מחדש קרית מלך רב דאיך כתב דס\"ל לרבינו דמ\"ש בגמ' ודילמא מגיס הוא משום צובע ובצביעה דוקא אסור אפילו בעקורא ברם בבישול בעינן דוקא על האש דהא כתב רבינו פכ\"ב ה\"ו דבקדרה רותחת אפי' שהורידה מעל האש לא יתן לתוכה תבלין והיינו טעמא דמתבשלין הרי דאפי' שלא ע\"ג האש איכא בישול ואיך כתב הלח\"מ דבתבשיל אם אינו ע\"ג האש ליכא בישול ומ\"ש הוא לחלק בין תבלין להגסה ליתא דכיון דהתבלין מתבשלין הוא הדין ההגסה דיש לומר כמו שכתבתי דכאן איירי רבינו באינו רותח ומשו\"ה צריך ע\"ג האש ובצובע אפי' אינו רותח ואינו ע\"ג האש אסור דכדי שיקלוט הצבע א\"צ רותח ובגמ' איירי באינו רותח דאי ברותח כד מותיב הש\"ס ודילמא מגיס אמאי לא מוקי לה באינו רותח אלא וודאי דאיירי אפי' באינו רותח וצובע שאני ומזה הטעם נ\"ל שכתבו התוס' דטעמא משום צובע דאילו תבשיל באינה רותחת צריך דוקא ע\"ג האש.
ועפ\"ז יתיישב מה שיש להקשות לכאורה על הרב חידושי הלכות שכתב על דבריהם וז\"ל והוי צובע דכיון דמיירי בעקורא ס\"ל דלא שייך משום מבשל אלא משום צובע עכ\"ל וקשה דהא במתני' תני האילפס וכו' שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין וכו' הרי שאפי' שלא ע\"ג האש איכא בישול ואיך כתב דבישול לא שייך אלא ע\"ג האש אלא וודאי דרותח שאני והכא איירי באינו רותח ומשו\"ה הלח\"מ ז\"ל דקאי על דברי רבינו דלא איירי ברותח והקשה מהגמ' דלא איירי ברותח מתרץ שפיר דבגמ' היינו טעמא דהוי משום צובע ואינו ענין כלל למ\"ש פכ\"ב דאיירי ברותח וק\"ל.
ועיין עוד בדברי מרן שכתב וז\"ל ועוד י\"ל דכיון דקדרה חייתא מסח דעתיה ולא מגיס וכו' עכ\"ל וקשה דכיון דס\"ל למרן דכל דמסיח דעתו ליכא למיחש וכ\"כ ג\"כ לעיל ה\"ד לתרץ לקושית הרמ\"ך ורבינו כתב לעיל ה\"ד דאם גרף וקטם מותר לשהות עליה שהרי הסיח דעתו א\"כ מתורצת הקושיא שהקשה הרמ\"ך לקמן פ\"ט ה\"ג שהקשה היאך מותר לשהות ע\"ג גרופה וקטומה ניחוש דילמא מגיס וכו' דכיון שהסיח דעתו ליכא למיחש אפי' בהגסה וכמ\"ש מרן כאן וא\"כ קשה על מרן שלא תירץ שם כלום." + ], + [ + "לא \n ימלא אדם קדרה עססיות ותורמוסין וכו'. כך היא בברייתא דף י\"ח וקאמר בש\"ס לימא בית שמאי היא ולא בית הלל אפי' תימא ב\"ה גזרה שמא יחתה בגחלים וכו' והקשה הרב מאיר עיני חכמים דלב\"ה דטעמא הוי משום חיתוי א\"כ מאי צריך בכדי שיעשו כשלא חתה הא אינו אלא גזרה שמא יחתה ומ\"ש רש\"י ניחא לב\"ש אבל לב\"ה מאי טעמא ועיי\"ש מה שנדחק ולענ\"ד נראה דהכונה היא דכיון דאם יחתה יהנה ממלאכת שבת גזרו בשהא ולא חתה אטו חתה ונתנו לו דין חיתוי." + ], + [ + "תנור \n שנתן לתוכו בשר מבעוד יום וכו'. הכי איתא בש\"ס דף י\"ח והשתא דאמר מר וכו' וכתבו התוס' ד\"ה התם וכו' וא\"ת לרב אשי דשרי ברחא ולא שריק ולא אסר אלא בשרא אגומרי תיקשי ליה מתני' דאין נותנין פת לתנור וי\"ל וכו' והקשה הרשב\"א בחי' לתירוצם דא\"כ אמאי מתרץ בש\"ס שם התם מינתח הא לא מינתח והא בקל יכול לתרץ כשפי התנור פתוח ע\"כ. ולענ\"ד נראה דעד כאן לא כתבו כן התוס' אלא לר\"א דשרי ומוקי למתני' בבשרא אגומרי וכמ\"ש בש\"ס מוקים לסיפא ג\"כ בפי התנור פתוח דהוי כמו בשרא אגומרי והוי סיפא דומיא דרישא לא כן לרבי ירמיה דאסיר דמתני' אתיא כפשטא ולא הוי בשרא אגומרי לא ניחא ליה לאוקומי סיפא בפי התנור פתוח דהוי דלא כרישא ומשו\"ה מוקי בש\"ס אפילו פי התנור סתום והיינו טעמא דכיון דלא מינתח בעינן לטעמא דכהנים זריזים הם.
והנה נבא לדברי רבינו שלכאורה כל מ\"ש אינו לפי סוגיית הש\"ס דאילו בש\"ס בבשר גבי נתן טעם משום זיקא ורבינו נתן טעם זה בברחא וכן כל לשון זה הוא מגומגם. ולענ\"ד נראה דרבינו מפרש בש\"ס כך איכא דאמרי דגדיא בין שריק בין לא שריק שפיר דמי פי' דכיון דאם יחתה יתחרך הבשר שהוא רך לא חיישינן לחיתוי ולאו דוקא לא שריק אלא אפי' פתוח ממש שרי אלא נקט הכי אגב לישנא קמא דברחא נמי ושריק שפיר דמי פי' דאף דבזה יבא לחתות דלא יתחרך מ\"מ הוא שריק וגלי אדעתיה דא\"צ זיקא דאי לא שריק אפי' שהוא סתום מ\"מ אי אפשר אם לא יכנס זיקא ביני חורי וכיון שכן נראה דלא חייש לזיקא ויבא לחתות לא כן כשהוא שריק נראה דחייש לזיקא ואינו מגלהו כי פליגי דברחא ולא שריק רב אשי שרי דסובר דכיון שהוא סתום אף דלא שריק לא מגלהו דקשי ליה זיקא ורב ירמיה מדפתי אוסר דכיון דלא שריק נראה דלא חייש לזיקא והשתא רבינו פוסק כמאן דאסר וצריך דוקא שריק כדי להתיר וז\"ש רבינו בבשר גדי הטעם שלא יבא לחתות ומסתמא איירי אפי' בתנור פתוח ובבשר עז ושריק שרי משום דקשי ליה זיקא ושוב ראיתי לב\"י סי' רנ\"ד פי' כן." + ], + [], + [], + [ + "אין \n צולין בשר וכו'. ועיין מ\"ש מרן על שם הרמ\"ך ולא זכינו להבין מ\"ש בתחילת דבריו דמקשה רבא מהא דאין צולין דליתא בגמרות שלנו כן אלא שהקשה מחלוקת פת לתנור ולא מאין צולין בשר בצל וביצה יעו\"ש גם מה שהביא מהך ברייתא דחנניא לא קשה די\"ל דהכי פירושו דלצלי ס\"ל דדי כמאכל בן דרוסאי כדתני חנניא גבי קדרה ברם לא ס\"ל כחנניא בקדרה דזה לחוד וזה לחוד וכ\"כ הר\"ן יעו\"ש." + ], + [], + [ + "אין \n נותנין את הפת וכו' או באש וכו'. איכא מאן דבעי מימר בפשיטות דרבינו פסק כת\"ק וכמ\"ש התוס' לדעת רש\"י דהבעיא היא גם לת\"ק ואי ר' אליעזר פניה המדובקים בתנור קאמר ת\"ק אחת מפניה קאמר או עליון או תחתון ופשיט לה דר\"א האיך דתנור קאמר ונמצא ת\"ק אחת מפניה קאמר לפי שהוא מקיל ורבינו פסק כן וכתב המדובקים וכו' או באש ושכן פסק בפירוש המשנה כת\"ק ואצ\"ל דהדר ביה כמ\"ש מרן אלו תוכן דבריו וליתא דרבינו כתב בפירוש המשנה דת\"ק מחמיר יותר מר\"א ויותר מתקרמין פניה המדובקין בתנור מפניה שכנגד האש וכיון שכן איך אפשר דיפסוק כאן דאו או שפיר דמי והא צריך דוקא פניה שכנגד האש לחומרא וכת\"ק ואם נאמר שחזר בו מפירוש המשנה לספר היד א\"כ מה הרוחנו שלא נאמר כמ\"ש הרב המגיד דפסק כר\"א וחזר בו ממ\"ש בפירוש המשנה דהלכה כת\"ק וכמ\"ש מרן ועוד שהאמת איתו דזה לא ניתן ליאמר דבשלמא לענין הלכה אי כמר או כמר שייך לומר חזר בו ברם לענין הסברא אי יותר מתבשל פניה שע\"ג התנור או שכנגד האש לא שייך חזרה ומשום הכי כתב הרה\"מ דפסק כר\"א ולקולא והיינו טעמא דס\"ל כאן שהוא מפרש או מדשקיל וטרי בש\"ס כמ\"ש הרה\"מ ומ\"ש רבינו או באש קאי לחררה דלא פליגי בה והוא ככו\"ע.
אך קשה לענ\"ד דכיון דמצינן להשוות מ\"ש רבינו בפירוש המשנה למ\"ש בס' היד ויהיו לאחדים למה נאמר דהדר ביה דכמה נוסחאות מסייעות לזה דכתוב בהן כדי שיקרמו פניה שאינן מדובקין בתנור והיינו כת\"ק שהוא מחמיר דטפי מתבשל המודבק בתנור ממה שהוא נגד האור וכמ\"ש בפירוש המשנה ואו באש שכתב קאי החררה דשם לא שייך פנים דלצד חודה לא יבא הבישול אלא מכח הגחלים שתחת החררה ומה שאינו מחמיר הת\"ק בחררה משום דכיון שהוא על גבי הגחלים ממש מתמהר הבישול ואיך כותב מרן בפשיטות ולפ\"ז ט\"ס יש בנוסחתינו אחר שנראה ברור דליכא ט\"ס ולא קשה דפליג דידיה אדידיה ויבא הכל מרווח ולא יקשה מהירושלמי דנראה דר\"א מיקל דהכי הוא האמת דמיקל ופי' הסוגיא לפי זה דר\"א מיקל עיין להרב מאיר עיני חכמים בדברי התוס' יעו\"ש.
והטור כתב בסי' רנ\"ד וז\"ל ואין נותנין וכו' אלא כדי שיקרמו פניה הדבוקים בתנור או פניה שכנגד האש וכתב מרן ב\"י דחד קאי הפת וחד החררה והקשה הב\"ח דסתרי אהדדי דפניה המדובקים בתנור הוי קולא ופניה שכנגד האש הוי חומרא לפי דעת התוס' ולפירוש רש\"י הוי אפכא המדובקים בתנור הוי חומרא ופנים כנגד האש הוי קולא והא ודאי לא אפשר דהיאך יפסוק באחת כת\"ק ובאחת כר\"א וכו' עד שיקרמו פניה כנגד התנור וכו' עכ\"ל.
ודבריו תמוהים דהיאך מערב חררה עם פת הא חררה כשמתקרם היא מתבשל ג\"כ מהר לפי שהוא על גבי הגחלים והבשול יבא מהר עם הקרום ובזה לא פליגי ועוד למאן דסוברים דפניה כנגד האש הוא חומרא חררה היאך מדמינן ליה אימא שהוא ע\"ג גחלים הוא כמו פת המדובק שממהר בשולו נמצא ת\"ק דמחמיר צריך קירום ע\"ג החררה ג\"כ הוא תימה דעד שיבא להתקרם מלמעלה צריך שיתבשל היטב לפי שהחום מלמטה והרי היא מבושלת החררה היטב ולמה יצריך כל כך בחררה יותר מפת דיספיק לו קירום גם בחוץ ברם בתוכה צריך בישול טובא וזה לא ניתן ליאמר ואי מ\"ש ע\"ג גחלים הוא כמו הפת לצד האור ליתא דכיון שהוא סובר דיותר מתבשל מה שהוא מודבק בתנור מבחוץ והיינו טעמא דכותל התנור הוא כמו גחלים כ\"ש ע\"ג גחלים ולמאן דסוברים דפניה כנגד האש הוי קולא דיותר ממהר הבישול לצד חוץ וא\"כ חררה ע\"ג גחלים הוי התר אפי' קרמו מ\"ש כנגד הגחלים ור\"א בשתיהם צריך לקרום לצד האחר דהיינו בפת מה שאינו נגד האש והוא מודבק בתנור ובחררה מה שהוא למעלה והוא תימה דכיון שקרם מלמעלה מחמת החום שלמטה נמצא שנתבשל היטב ולמה צריך כל כך בישול יותר מפת דבפת אפי' שקרם אבל הוא צריך להתבשל ואפ\"ה התיר אלא וודאי דבחררה לא פליג וכדכתיבנא וצ\"ע.
גם מ\"ש המג\"א ס\"ק ט\"ו דבריו תמוהים שכתב על מה שפסק מרן כר' אליעזר וז\"ל דס\"ל דאיזו צד שמתקרם סגי ולכן גבי חררה סגי בשיקרמו פניה שכנגד האש דשם פשיטא שהצד שכנגד האש מתקרם יותר וכו' עכ\"ל נראה שהוא מביא ראיה על דברי מרן דס\"ל דצד המדובק בתנור מתקרם יותר וסגי בהכי וראיה מחררה דסגי ליה בצד שהוא ע\"ג גחלים נמצא דאזיל לקולא. ולענ\"ד אין ראיה מזה דהא ת\"ק דמחמיר והצריך קרימה שכנגד האש שהוא המאוחר לקרום איך קאמר בחררה ג\"כ שיקרמו פניה והיינו שע\"ג האש דא\"א לומר שלמעלה שהרי היא מבושלת גמורה וכדכתיבנא לעיל וא\"כ ודאי שהוא מה שנוגע לגחלים והשתא מוכרחים אנו לומר דהיינו טעמא דחררה משום שהוא ע\"ג האש ומתמהר הבישול ובזה כו\"ע מודו וכמ\"ש מרן ב\"י על דברי הטור דוע\"ג האש קאי לחררה יעו\"ש והביא פי' רש\"י עליו יעו\"ש.", + " ואם\n נתן סמוך לחשיכה וכו'. בכדי שיעשו. וכתב הרב המגיד למד מן הברייתא הנזכרת גבי עסיסיות וק\"ו עכ\"ל ולא ידענו היאך הוא ק\"ו שהדין שוה הכא כדהתם וראיתי להלח\"מ נתעורר בזה וכתב כיון דיש מפרשים דצריכים בישול הרבה הוי ק\"ו ודבריו תמוהים דלדעת רבינו הרי הם כתבשיל שלא בישל כל צרכו היאך הוי ק\"ו וכי רבינו משתמש ממה שהוא נגדו ונחזי אנן אי הוי הכי או הכי דודאי דלא פליגי במציאות אלא מר איירי בהכי ומר בהכי או בחילוק מקומו או בענין אחר. ואחי יפ\"ת כה\"ר שב\"ע נר\"ו אמר דהק\"ו הוא הכי דהתם שהוא דבר שאינו צורך כ\"כ לשבת דאפשר לאדם לאכול בלחם אפ\"ה גזרו שמא יחתה למהר בישול ומשו\"ה במזיד אסור כ\"ש בפת שהוא צורך לשבת דאיכא למיחש לחיתוי יותר דבמזיד אסור ונכון.", + " ואם\n בשוגג מותר לרדות עד לא ירדה במרדה וכו'. וכתב מרן על שם הרמ\"ך דהוא גופיה פסק לעיל דכל תבשיל וכו' יעו\"ש ונ\"ל דשאני ג' סעודות שהוא מצוה ומשום הכי התירו וע\"י שנוי דס\"ל לרבינו דגם סעודה ג' צריך פת וכמ\"ש פרק ל' משא\"כ גבי תבשיל דאפשר לג' סעודות בלא תבשיל אסרו וק\"ל." + ], + [ + "עושה \n אדם מדורה. הכי איתא בברייתא דשבת דף כ\"א וכו'. מכאן הוכיח הרב בני חיי סי' רנ\"ה דבמקום נר שבת אם רוצה לעשות מדורה יצא ידי חובת נר דאי לאו הכי לימא דמותר לעשות פתילות מדברים שאין מדליקין אי איכא נר אחר ולמה נקט מדורה אלא וודאי ביוצא ידי חובת נר שבת דלא כמ\"ש הרב המפה סי' תרע\"א יעו\"ש. ולענ\"ד אין מכאן ראיה ומאי דנקט מדורה הוא חידוש דלא מיבעיא אי איכא נר אחר דישתמש דליכא למיחש להטות אלא אפילו דליכא אלא הך נר אמר כיון דהוא מדורה אינה צריכה הטיה ולעולם דאינו יוצא ידי חובת נר שבת אלא דהסברא מצד עצמה נראה תמוה דטעם נר שבת אי משום שלום הבית שלא יהיה חשך הא איכא אור גדול ולא חיישינן להטות ואי משום עונג הא איכא אור גדול וא\"כ מה לי נר מה לי מדורה." + ] + ], + [ + [ + "יש \n דברים וכו' ואפי' מחמת עצמן. והקשה הלח\"מ דמאחר דלא אפשיטא איך פסק לחומרא במידי דרבנן ונראה דרבינו סובר דאפשיטא במחמת עצמן וכ\"ש מחמת דבר אחר וכמ\"ש הרי\"ף דאפשיטא ונראה דהכי ס\"ל ומה שהקשה הב\"ח סי' רנ\"ז סק\"ב דא\"כ לא הו\"ל להביא וסליקא וכו' י\"ל דהביא כן כדי לגלויי דס\"ל דהיא מסקנא ולא דחיה וכמ\"ש הוא עצמו לעיל גבי גפת דשומשומין דפסק לחומרא דאפשיטא.
עוד הקשה הלח\"מ וז\"ל וא\"ת לדעת רבינו דכי אמר לו לחין מחמת עצמן אסור כ\"ש מחמת דבר אחר איך רצו בגמ' לפשוט הך בעיא מדהזכירו במתני' מוכין לחין מחמת עצמן היכי משכחת לה הא אפשר לאשכוחי מחמת דבר אחר ואסור מכ\"ש וכו' עכ\"ל. ולענ\"ד הכי פירושו לדעת רבינו אי אמרת בשלמא לחין מחמת דבר אחר שפיר דשייך בכולן והאי דינא דוקא מחמת דבר אחר ולא מחמת עצמן אלא אי אמרת לחין מחמת עצמן ג\"כ מוכין לחין מחמת עצמן היכי משכחת לה פי' דכיון דמחמת עצמן אסור וכ\"ש מחמת דבר אחר אמאי תני בהדייהו מוכין דלא משכחת לה אלא מחמת דבר אחר דהשתא תבן וזגין ועשבים אפי' מחמת עצמן אסור כ\"ש מוכין שהוא מחמת דבר אחר ואמאי תני לה בהדייהו מאחר דמכל שכן נפקא ובשלמא השאר תני להו משום מחמת עצמן וכ\"ש מחמת דבר אחר אלא מוכין קשה כיון דלא משכחת לה כן צריך לפרש לפי גירסת רש\"י.
ברם קושטא דמילתא נ\"ל דרבינו לא גריס הכי שכן כתב רש\"י ה\"ג כנראה שהיה גירסא אחרת ומוכרח כן דהרי בפי' המשנה כתב כרש\"י אלא וודאי דפעם נראה לו כגירסא אחת ופעם כגירסא אחת וכמו דכליל החבי\"ב בכלליו אך אי ליכא נוסחא ליכא למימר הכי." + ], + [ + "מן \n הדין היה וכו'. והקשה הלח\"מ וז\"ל וא\"ת כי יכסה וכו' וי\"ל וכו' עד אבל וכו' עכ\"ל ומ\"ש רבינו בדין זה עצמו כיצד נוטל כסות ומניח וכו' כנראה דאפי' הוא בעצמו מותר לגלותו לישנא דש\"ס נקט וכבר גילה דעתו במ\"ש בתחילת הדין ונתגלו בשבת ואי דעתו דאף לגלותו שרי אמאי כתב לישנא יתירה דנתגלו בשבת ודרכו להעתיק לשון הש\"ס בקיצור ולא להאריך אך קשה עדיין מ\"ש רבינו ומותר להחליף.", + " אבל\n אסרו חכמים וכו'. ועיין להרב המגיד מ\"ש בזה וסיים ולפיכך הם גורסים וכו' וכגירסת רש\"י וז\"ל רש\"י דף ל\"ד אמר (רב) [רבא] מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל כגון צמר ומוכין וכו' עכ\"ל ונתקשינו בדברי רש\"י אלו דודאי צ\"ל דצמר ומוכין דנקט איירי ביבשין דאי לחין הא תני מתני' דף מ\"ז דאין טומנין בזמן שהן לחין וכי לא מצא אלא אלו והא איכא כסות ופירות וכו' דתני מתני' דף מ\"ט דשרי בין לחין בין יבשין ועוד דהו\"ל לפרש." + ], + [], + [ + "ספק \n חשיכה וכו'. שלא יצטנן וכו'. הכי איתא בש\"ס דף נ\"א מתני' ממלא את הקיתון וכו' אמר רב יהודה אמר שמואל מותר להטמין את הצונן ופירש רש\"י ונותן לתחת הכר שלא יחמו וכו' ולפי\"ז מ\"ש בש\"ס מאי קמ\"ל וכו' א\"ל אביי טובא קמ\"ל דאי ממתני' הו\"א ה\"מ דבר שאין דרכו להטמין וכו' קמ\"ל הכי פירושו וכ\"כ רש\"י בפי' אי ממתני' הו\"א ה\"מ כגון מים צוננים שאין דרכן להטמין תחת הכר וכסת לחממן שאין מתחממין בכך הלכך ליכא למגזר עכ\"ל.
ועפ\"י דברי רש\"י אלו אין מקום אחרי נשיקת ידיו ורגליו למ\"ש הרשב\"א בחי' על פי' רש\"י וז\"ל ועוד מדדחי אי ממתני' הו\"א ה\"מ דבר שאין דרכו להטמין ואי להטמין שלא יחמו אין לך דבר שדרכו להטמין שלא יתחמם יותר מן המים בימות החמה עכ\"ל וכבר פי' הוא ז\"ל דאין דרכו להטמין קאי להגזרה דליכא למגזר שלא יחמו אטו שמא יחם שאין דרכן לחממן כן.", + " חמין\n שטמנם מע\"ש ונתגלו וכו'. הכי איתא בברייתא דף נ\"א אעפ\"י שאמרו וכו' רשב\"ג אומר וכו' או בהיפך וכתב הרב המגיד וז\"ל ומתוך דברי רבינו נראה שרשב\"ג בא לפרש שלא התירו להוסיף אלא ע\"י חילוף הכסוי בטוב ממנו אבל להוסיף כסוי ע\"ג כסוי אסור עכ\"ל כונתו ז\"ל לישב דברי רבינו שכתב שהרי אינו מוסיף כלומר שאם היה מוסיף ע\"ג כסוי אחר אסור ולא שרי אלא לכסות כשהוא גלוי ופשוט ומן התימה על מרן שכתב עליו ולי נראה שאין בדברי רבינו הכרח וכו' עכ\"ל וכבר כתבתי הכרח שלו אמנם מצד עצמה הסברא תמוה דהשתא כשהוא מגולה ומכסהו או מחליף בכסוי אחר שהוא יותר טוב מהא' שרי כשהוא מכוסה מפני דמוסיף עליו יותר יהא אסור זה אין הדעת סובלו.
ולענ\"ד נראה לישב לשון רבינו שכתב שהרי אינו מוסיף והכי פירשו דמשו\"ה שרי בנתגלה בתנור בשבת מפני שאינו מוסיף הבל וכמו כן כתב לעיל בה\"ד ומותר לטמון את הצונן בדבר שאינו מוסיף והיינו טעמא משום דכיון דנתגלה בתוך התנור אינו מוסיף הבל ומהאי טעמא נמי מותר להחליף כיון דמיד שמוצא כיסוי א' מכסהו תכף בכיסוי ב' וכ\"ש כשמוסיף כיסוי ע\"ג כיסוי דמותר אליבא דכו\"ע ולא הוצרך לכותבו מרוב פשיטותו ואפשר שזה כונת מרן להשיג על הרב המגיד דאין מדברי רבינו הכרח.
ודע שכתב הרא\"ש לדברי התוס' שמפרשים דרשב\"ג פליג את\"ק עד כי היכי דתיתי מתני' כת\"ק וכתב מרן בב\"י סי' רנ\"ז וז\"ל ודחקו לזה וכו' ויש לתמוה וכו' (לכצ\"ל וכו') עד וגם סמ\"ג וסמ\"ק וכו' לכן נ\"ל וכו' עד לא מחזי כתחילת הטמנה וכו' עכ\"ל וכתב עליו הט\"ז וז\"ל ולפי\"ז תימה דהא הרא\"ש עצמו כתב ג\"כ תחילה האי מילתא דלאו דוקא דיעבד אלא אפי' בידים מותר לגלות ולכסות ומשום הכי נדחק בדברי הרא\"ש יעו\"ש. ולא קשה מידי דהרא\"ש הביא אח\"כ מה שכתב הרבינו יונה דגרסינן כיצד ולא פליגי ת\"ק ורשב\"ג ואפי' להחליף ולהניח כיסוי יותר חם שרי וא\"כ מתני' ככו\"ע ומשו\"ה כתב דמתני' לאו דוקא נתגלה ופשוט." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "משתשקע \n וכו'. ועיין מ\"ש מרן על שם הרמ\"ך ומה שתירץ לקושיתו דחד שיעורא הוא. ולפי\"ז נתישב מה שהקשה הלח\"מ בסוף לשונו שכתב וז\"ל גם יש קצת תימה בדברי רבינו איך לא הזכיר כאן מה שאמרו בגמ' כוכב אחד יום ב' לילה אחר שכך הלכה כדמשמע מדברי הרב המגיד עכ\"ל ועפי\"ז לא קשה דכיון דשניהם חד שיעורא והך דכוכב אחד יום ב' בין השמשות ר' יהודה אמר שמואל וחד שיעורא נינהו ודוק." + ], + [], + [ + "הכורך \n דבר שמדליקין וכו'. ואם להקשות הפתילה וכו'. והרב המגיד אחר שהביא לשון הש\"ס כתב ופי' רבינו להדליק להעבות הפתילה כדי להוסיף אורה וכ\"כ בהלכות לשון זה וכו' מבואר מדבריו ז\"ל דהוה גריס כן בהרי\"ף דלא כנוסחי דידן וס\"ל דכל שכיון להדליק אסור וליכא היתירא אלא להקשות הפתילה כדי שתהא עומדת וכן נ\"ל דהוה גריס הרא\"ש ג\"כ שכתב וז\"ל והרי\"ף פי' דכורך אותו תוך ראש הפתילה וכו' מיהו קשה דהיינו להדליק כיון שכרך אותה וי\"ל דבכוונה תליא מילתא והיכא דכיון להקפות ליכא למגזר ואי גריס כגירסא דידן לא יתכנו דבריו ואף שיש להעמיס בדברי הרא\"ש דגריס עדיין כנוסחי דידן מ\"מ האמת יורה דרכו ומ\"ש הרא\"ש בשם הרי\"ף אינו העתק לשונו אלא הוא לשון דידיה וגריס כגירסת הרה\"מ וכן דעת ריא\"ז בשלטי הגיבורים שדעת רבינו כך הוא ונמצא לדעת הרה\"מ שהרי\"ף והרא\"ש ורבינו סברי הכי וא\"כ מ\"ש הרה\"מ אח\"כ להקפות וכו' וכן פרש\"י הכונה להביא דפי' להקפות הוא להקשות ואהא מביא פי' רש\"י ז\"ל שמביא ראיה לזה מויצף הברזל דמתרגמינן וקפא פרזלא וה\"ה לרבינו דכדי שלא ישלשל למטה ויצף למעלה נקרא להקפות ופשוט וראיה לזה שלא הביא מפי' רש\"י אלא מ\"ש להביא מאיזה לשון נקראת להקפות ולא עוד.
ומן התימה על המאורות הגדולים שהעמיסו פי' אחר בדברי הרה\"מ דמרן סי' רס\"ד כתב וז\"ל אבל מדברי הרה\"מ נראה שהוא גורס כהרי\"ף וכו' וכתב הרה\"מ דהיינו כפי' רש\"י שהוא סובר שלא היה מדליקו דקאמר רש\"י היינו שלא היה מכוון להדליקו עכ\"ל ולשון רש\"י אינו סובלו דשלא היה מדליקו לא משמע הכי גם תבת עליה דכתב רש\"י לא משמע הכי גם הלח\"מ כתב לדעת הרה\"מ שדעתו להסכים פי' רש\"י עם פי' רבינו ז\"ל והוא דוחק גדול בדברי רבינו וכמו שהרגיש ג\"כ הוא ועוד קשה דא\"כ הוא כונת הרה\"מ אמאי הביא דעת ההלכות על דברי רבינו שדבריו אי אפשר לזווגם עם פי' רש\"י וראיתי להט\"ז השיא דברי הרה\"מ לכונה אחרת וגם הוא דוחק גדול ולכן נראה אמת כדכתיבנא ושבחהו רבנן.
והלח\"מ ז\"ל אחר שהעתיק לשון הרא\"ש שסיים דבכונה תליא מילתא כתב ולדעת רבינו אי אפשר לתרץ הטעם משום גזרה אלא מפני שאינו דולק כמו שכתב למטה גבי שמנים ועוד א\"כ דבתר כונה אזלינן וכו' עד ואזלינן בתר כונה עכ\"ל והנה תירוץ זה לא זכינו להבינו דאי הוה מדרבנן מה טעם יש לילך אחר הכונה לא ימנע כיון דהמעשה נעשה מה לי אם כונתו לכך או לכך כיון דאין הטעם משום גזרה.
ולעיקר קושיא ב' אחר נשיקת ידיו ורגליו לא קשה מידי והוא דרבינו הכי מפרש הש\"ס גם לפי פירושו דמפרש דמ\"ש בש\"ס לפי שאין מדליקין לפי שאינן נדלקין ואהא אותביה ליה מדרשב\"ג ומשני בחילוק דלהדליק להקפות דלעולם דאינן נדלקין אלא כשהוא להקפות כיון שלא כיון להדליק אם מחשיך מחמת שאינו מדליק לא יבא להטות דאדעתא דהכי כרכו תוך הפתילה לא כן כשכרכו להרבות אורה בהבין דידלק מה שבתוכו כיון שאינו מרבה אורה לפי שאין נדלקין יבא להטות דלא נעשה רצונו ונמצא א\"כ דלעולם משום גזרה ונכון אך קשה למרן בספרו הקצר סי' רס\"ד שהעתיק דברי רבינו וכתב עליו ומטעם זה מותר לכרוך וכו' דזה מורה דס\"ל לדעת רבינו דהוי מטעם גזרה אטו בעיניה." + ], + [ + "נותנין \n וכו'. עיין להרב בני חיי סי' רנ\"ה מ\"ש בזה ומ\"ש לעיל פ\"ג הי\"ט." + ], + [ + "אבל \n וכו' כגון זפת ושעוה וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד ובש\"ס אמרו על המשנה עד כאן פסול פתילות וכו' פשיטא שעוה אצטריכא ליה מהו דתימא לפתילה נמי לא והביא דברי תשובת הרי\"ף יעו\"ש והרא\"ש בפסקיו יחס פי' רש\"י להרי\"ף נראה דנעלם ממנו דברי תשובת הרי\"ף אלו ומרן סי' רס\"ד כתב וז\"ל וכבר הזכיר תשובות אלו ונראה שלא סמך עליהן עכ\"ל ולא נהירא דלא שייך לומר לא סמך עליהן אלא כשחולק עצמו ממקום למקום דאז סמכינן אחד מינייהו ברם כשיש לומר דלא פליג דידיה אדידיה דיש לפרש ולכוון מה שכתב בפסקיו עם מה שכתב בתשובותיו ודאי מזווגינן להו.
עוד כתב הרב המגיד וזה דעת רבינו ומתוך כך לא הביא התר שעוה וכו' עכ\"ל ומרן ז\"ל כתב על דברי הרה\"מ וז\"ל ואיני רואה הכרח בדברי רבינו וכו' אין כאן הכרח עכ\"ל ולא יכולתי הבינו דמכלל דבריו משמע דלפי דברי הרה\"מ יבא לשון רבינו מרווח ואינו דכשם דצריך לומר ולישב לשונו כשנאמר דס\"ל כרש\"י והוא הכי דרבינו קאי בשעוה דומיא דשאר שמנים שהם בכלי ומשימים פתילה בצד הכלי אבל דרך פתילה דהיינו שכורכין על הפתילה שעוה שרי ולא הביאו רבינו כיון שלא נזכר פיסולה בפתילות כן צריך לידחק לפי' הרה\"מ ולומר דלא הביא התר שעוה לעשותה פתילה שלא הוזכר פיסולה בפתילות וכמ\"ש הרה\"מ בפי'.", + " ומפני\n מה אין מדליקין וכו' ויטה. ובפירוש המשנה כתב רבינו שמא יהיה אור הנר אפל וילך לחוץ ויניחהו וחובה עליו לישב לאור הנר וכו' יעו\"ש וקשה דבש\"ס לא אמרו טעם זה אלא בעיטרן שריחו רע ויניחנה ויצא לא בכל אלו השמנים והפתילות דאי בכל הנך ג\"כ הוו מטעם זה מה הקשו בש\"ס בעיטרן ויניחנה ותיקשי ליה בכל הנך דמתני' אלא וודאי דבכל הנך הטעם ידוע שמא יטה." + ], + [], + [], + [], + [ + "לא \n יתן אדם כלי מנוקב וכו'. שהרי לא נמאס בנר. פי' בין של חרס בין של שפופרת ומשום הכי נקט לשון כולל וקא יהיב טעמא משום שלא נמאס בנר פי' שלא נגע במקום האור ומשום הכי לא נמאס ואתי להסתפוקי מיניה וזה פשוט לענ\"ד וראיתי למהר\"ח אלפ'אנדרי בס' בני חיי סי' רס\"ה שתמה על רבינו שכתב ולפי\"ז אין מקום להרמב\"ן שפסק כת\"ק לכתוב טעמא דהרי לא נמאס וכו' ועפ\"י מ\"ש לא קשה מידי ועוד קשה על דבריו דהיכי תלי קושיא זאת בדברי רבינו עפ\"י דרכו בדברי הש\"ס יעו\"ש הא בלא\"ה איתא קושיא זאת והישוב הוא כדכתיבנא.
והלח\"מ ז\"ל כתב וז\"ל קשה דאמאי לא כתב רבינו דהטעם הוי משום מכבה וכו' כמ\"ש פי\"ב וי\"ל וכו' ע\"כ והרב מעיל שמואל בנימוקיו על רבינו כתב ותירוץ הלח\"מ צריכא לי לימוד אם אין בו ט\"ס ואחרי המחילה רבתי הכונה מבוארת דשאני התם בפי\"ב שהוא בנר עצמו אבל כאן שהוא כלי אחר על גבו אינו חייב משום מכבה אלא משום מוקצה וזהו שכתב שאין השמן הנותר בכלי כלומר אלא בכלי אחר על גביו וק\"ל. אך קשה מאי שנא זה מזה דהתם פי\"ב היינו טעמא משום דממהר הכבוי וגם כאן ממהר הכבוי ומה הפרש יש ביניהן ולענ\"ד איכא חילוק נאה ומתקבל ובהקדים מ\"ש התוס' בביצה דף כ\"ב ע\"א וז\"ל והמסתפק ממנו חייב משום מכבה אינו ר\"ל מפני שממהר הכבוי דלא הוי אלא גרם כבוי וגרם כבוי ביו\"ט שרי וכו' אלא היינו טעמא הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכסה אורו דאינו יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט ולכך נראה ככיבוי עכ\"ל וכפי דברי התוס' הללו יבא על נכון דהכבוי הוא בשעה עצמה שמכסה אורו וא\"כ כשהוא בנר עצמו ששם השמן כיון שנטל השמן מכסה אורו קצת אבל כשהוא כלי מנוקב עפ\"י הנר כשנטל אינו גורם כבוי לאלתר דהיינו כיסוי אור דמה לי שיהא מלא השפופרת מה לי שיהא חסר כיון דטיף טיף יורד וקערה נמי כיון שהוא כלי אחר אין חילוק אם יש הרבה שמן או לא דכיון דהשמן היא בכלי אחר לעולם האור אפל ועוד דאין הפתילה יכולה לשאוב יותר מפני שיש שמן הרבה והכל אחד.
והרא\"ש שם בביצה כתב על דברי התוס' וז\"ל ומיהו ההיא דשפופרת עפ\"י הנר דאסור דילמא אתי לאסתפוקי מיניה היינו על כרחך מפני שממהר וכו' ואף רבנן דר' יוסי מודו בהאי גרם כבוי דחייב עכ\"ל וכתב מהרש\"ל על דבריו וז\"ל מה שהקשה לדברי התוס' נראה בעיני ברור וכו' ועיין להט\"ז סי' תקי\"ד ס\"ק ו' מ\"ש עליו ואצלי קשה על דבריו טובא חדא דא\"כ הוי גזרה לגזרה ועוד דהיכי יבא האדם להדמות זה לזה חדא דע\"ג הנר הוא מקום שאינו נמאס מחמת האור וחיישינן דאתי לאסתפוקי לא כן כשהוא בנר עצמו דנמאס וכמ\"ש רבינו שהרי לא נמאס בנר ובסברא זאת שהוא נמאס מחמת האור לא מצינו מי שיחלוק על רבינו ועוד דליכא למיחש לזה דהפרש ברור יש ביניהן דבנר עצמו מיד מכחיש אור הנר לא כן בשפופרת וקערה והיכי נגזור שפופרת אטו נר עצמו ועוד דתני מתני' ואם חברה היוצר מתחילה מותר מפני וכו' וכתב רש\"י דמשום איסור שבת בדיל מיניה הרי דאפילו על גביו לא אסרינן כיון שמחובר כ\"ש בנר שהפתילה בתוכה דבדיל אשר על כן נ\"ל דס\"ל להתוס' דטעמא דכלי מנוקב היינו משום מוקצה וכמ\"ש הלח\"מ לדעת רבינו דכבוי ליכא כיון דהוי גרם כבוי ושרי.
והטור כתב אין נותנין כלי מנוקב וכו' וכן לא ימלא אדם קערה וכו' וכתב הב\"ח דלא זו אף זו קתני וכו' עד כמבואר ממ\"ש בפירוש המשנה עכ\"ל ויגעתי ולא מצאתי בכל הדפוסים נוסחא כזאת בפירוש המשנה לרבינו ואדרבא היפך מצאתי וז\"ל ואילו השמיענו המחלוקת באלו השנים היינו אומרים כאן התיר ר' יהודה כי אין ביניהן ובין הנרות חיבור פתילה אבל קערה שיש בינה ובין הנרות חיבור אסור ע\"כ הודיענו שהן חולקין בכולן עכ\"ל. והן אמת שאף לפ\"ז צ\"ל דרבינו לא היה גורס בש\"ס כגירסתינו אלא במקום דמיפסקא דלא מיפסק ובמקום דלא מיפסק דמיפסקא מ\"מ ליכא נוסחא זאת בדברי רבינו בפירוש המשנה.
ולענ\"ד נראה לומר בהבין דברי רבינו דמוכרח דכונת רבי' כמו שהבין הוא ז\"ל דאי כמו שכתוב בנוסחא דידן יוצא מפי' דבריו דלדעת ר' יהודה דמתיר הוא להסתפוקי מיניה וזה קשה טובא ממ\"ש בגמ' וצריכא דאי אשמועינן שפופרת בהא קאמרי רבנן דכיון דלא מאיסה אתי לאסתפוקי מיניה אבל של חרס דמאיסה אימא מודה לר\"י ואי אשמועינן וכו' אשר מזה מוכח בבירור דמה שאמר ר\"י מתיר היינו משום דלא חייש דאתי לאסתפוקי אבל במסתפק מודה ר\"י דאסור ונמצא פי' דברי רבינו היפך מהש\"ס ומשום הכי הוכרח הב\"ח ז\"ל להגיה בדברי רבינו בפי' המשנה ובמקום ר\"י צ\"ל רבנן ולבסוף במקום אסור צ\"ל מותר וכך הם דברי רבינו לדעת הב\"ח ואילו אשמיענו המחלוקת באלו הב' היינו אומרים כאן אסרי רבנן כיון דאיכא בינו ובין הנרות חיבור לא חיישינן שיבא לאיסתפוקי מיניה ויהא מותר קמ\"ל ואילו אשמיענו המחלוקת בקערה הוה אמינא דוקא קערה התיר ר\"י כיון שיש חיבור פתילה ולא חיישינן שיסתפק ממנו דבדילי מיניה אינשי אבל אלו הב' דאין ביניהן ובין הנר הדולק חיבור פתילה חיישינן שיסתפק ממנו קמ\"ל דשרי ולפי זה צריך לשנות הנוסח בש\"ס באופן אחר.
עוד כתב הב\"ח וז\"ל ואיכא למידק אמאי גזרו חכמים שמא יסתפק ממנו וחייב וכו' עד כמו שהיה קודם שנסתפק וכו' עכ\"ל ולא באתי לכונתו דמה שהקשה הרב היא קושית התוס' ז\"ל שזכרנו לעיל וכבר תירצו ז\"ל ושפופרת אינו דומה להטיית הנר וכמ\"ש לעיל והרא\"ש לא נראה לו תירוץ התוס' ותירץ באופן אחר וכמש\"ל משמו יעו\"ש וא\"כ מאי קא קשיא ליה ותירוצו יותר תמוה דאיך כתב דמיד שמסתפק מחשיך אור הנר ואינו דבכלי מנוקב אינו מחשיך מיד אלא ממהר הכבוי לבסוף וכמש\"ל וזה דבר נראה בחוש הראות ומן התימה על היד אהרן נר\"ו שכתב דתירוץ הב\"ח הוא תירוץ התוס' וליתא דאי כתבו כן התוס' היינו בהטיית הנר לא כן בכלי מנוקב ודעתם ז\"ל בכלי מנוקב כדעת רבינו משום מוקצה וכדכתיבנא לעיל ואולי סובר דטעם דכלי מנוקב היינו משום שמא יטלנו כולו והוי מכבה ממש וכמ\"ש מהרש\"ל לדעת התוס' שכתבנו לעיל וזהו שכתב היד אהרן נר\"ו דתירוץ הב\"ח היא תירוץ התוס' ז\"ל וא\"כ הוא הו\"ל להב\"ח לבאר.", + " ואם\n חיבר הכלי וכו' מותר וכו'. וכתב הב\"ח סימן רס\"ה וז\"ל וקשה דמאי פריך וכו' וי\"ל וכו' והוא דוחק ולענ\"ד הוא פשוט דאי היוצר קאי לא הו\"ל למימר ואם חיברה בסיד ובחרסית דודאי דהיוצר כך הוא מחברו לא באופן אחר אלא וודאי מדאמר בסיד ובחרסית מורה דלאו היוצר קאי ומקפיד עליו שלא יחבר אותן באופן אחר ומשום הכי קשיא להו והא אנן יוצר תנן ומשני כעין יוצר וק\"ל.
עוד כתב הב\"ח על מ\"ש הטור ואם חברו לו בסיד וכו' וז\"ל ורבינו דק וכתב ואם חברו לו לומר שהבעה\"ב חיברה לו לעצמו יעו\"ש ואצלי גם זה לא היה צריך הטור לרומזו דבאומרו לישנא דברייתא די דמהא דקדק בש\"ס דאפי' חיברה הבעה\"ב שפיר דמי אלא תבת לו הוא השגרת לישן וקאי אל הנר המוזכר קודם וה\"פ אם חיבר הכלי מנוקב אל הנר האמור מותר וק\"ל.
והנה רבינו כתב דין זה דמתני' דאם חיברה וכו' אחר שכתב כל המשנה גם דין דקערה וטעמו ונימוקו עמו דהך דינא ודאי הוי ג\"כ בקערה דמה לי על גבו מה לי מצידו אך במתני' יש לחקור אמאי תני לה באמצע ולא ראיתי מי שהרגיש בזה." + ], + [], + [ + "ואם \n היו שנים עד אם שכח. הקשה בס' פני יצחק סדר אמור משם מהר\"א קשטיל דמאי שנא זה ממה שכתב רבינו הל' כלי המקדש פ\"ה ה\"ה מת לו מת אינו יוצא אחריו ואינו יוצא מפתח ביתו או מן המקדש וכתב מרן דטעמו דלא ליתי למנגע אגב מרריה יעו\"ש והלא איכא שם כמה אנשים ומזהיר לו שלא יגע והרי דומה לנידון דידן דאיכא שנים כל אחד מזכיר לחבירו ושרי ומה שתירץ שם המחבר דלא דמי נידון דידן לדהתם דבשבת שניהם מוזהרים וכו' אבל הכא בכהן גדול הוא מוזהר שלא יגע אבל כו\"ע אינן מוזהרים וא\"כ איכא חשש שלא יזכירהו דמילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה אלו תוכן דבריו. לענ\"ד לא נהירא דהא כמה כהנים יהיו עמו ויזהרו לו דהוא לבדו בלי שום כהן לא היה הולך כי כבוד עשו לו וכיון שהם מוזהרים יהבי דעתייהו עליה ולי נראה דאף דאיכא כהנים אחרים מ\"מ כיון דהם אינם מוזהרים מלטמא על מתם לא יהבי דעתייהו על כהן גדול שמוזהר מלטמא על מתו ומתדמי להו דגם הכ\"ג אינו מוזהר לא כן בשבת דשניהם מוזהרים ויזכרו זה לזה ועוד י\"ל דבשלמא כאן לא אמרינן דשרי לקרות אלא בשנים קורין בענין אחד אבל בב' עניינים לא דלאו אדעתיה הרי דכל שאינן עסוקים בענין אחד לאו אדעתיה לא כן גבי כ\"ג דלאו בענין אחד הם עסוקים וזה פונה להכא וזה להכא איכא למיחש שלא יגע אגב מרריה. אך קשה לסברא שהביא מרן ז\"ל בב\"י ופסקה בספרו הקצר סי' רע\"ה דאם יש אחר עמו אפי' אינו קורא ואומר תן דעתך שלא אטה מותר וה\"ה לאשתו עכ\"ל קשה דיאמרו לכמה בני אדם שהולכים עם הכ\"ג שיתנו דעתם עליו שלא יגע במטה וצ\"ל בהכרח דאגב מרריה שאני א\"נ בקריאה התירו אבל לא בענין אחר וכמ\"ש המג\"א ס\"ק ה' יעו\"ש. ויש להקשות על רבינו למה לא הזכיר הא דאמרו בש\"ס דבמדורה אפי' עשרה אסור גם מה שחילקו בין אדם חשוב לשאינו חשוב וכן הקשה הלח\"מ לקמן הט\"ז." + ], + [], + [ + "כלים \n הדומים וכו'. עד שמא יסתפק ממנו. ואיכא למידק דהרי כתב רבינו לעיל הל' י\"ב גזרה שמא יקח מן השמן שבכלי שהרי לא נמאס וכו' דמשמע דכל שהוא בנר לא גזרינן כיון שהוא נמאס ויש ליישב ודוק." + ], + [ + "נר \n שאחורי הדלת וכו'. עיין בשבת דף ק\"כ מ\"ש רש\"י והתוס' ד\"ה פותח וכו' שמכחיש אורו קצת דאזלי לשיטתם שכתבו בביצה דף כ\"ב ע\"א יעו\"ש דס\"ל דזה חשיב כבוי גמור ולפי\"ז אין מקום למ\"ש הרשב\"א בחי' על התוס' דהיכי קרי ליה פסיק רישיה דדילמא לא מכבה בנדנודו דהא הכרחנו דכבוי זה לדעת התוס' הוא שמכחיש האור בשעה שמתרחק השמן וכמ\"ש בביצה יעו\"ש ודעת רבינו כדעת התוס' ממ\"ש בשעה שנועל דלא כהרב המגיד שהשיא דעת רבינו לדעת ר\"ח וכבר קדמוני המפרשים בזה אך קשה דהרא\"ש בביצה הכריח דלא כפי' התוס' יעו\"ש וכאן העתיק דבריהם ואפשר דלחומרא חושש לה." + ] + ], + [ + [], + [ + "והוא \n שלא יהא הדבר בפרהסיא וכו'. וכתב הרב המגיד נלמד מדין הקבר שיתבאר בסמוך. וקשה דמה שייכות יש לדין זה עם דין הקבר לקמן דשאני קבר דכתב שלא יהא בפרהסייא משום זילותא למת שנקבר בקבר שחפרו לו בשבת אבל בדבר אחר לא שייך כן וכן כתב התוס' יו\"ט על מתני' דגוי שעשה קבר יקבר בו ישראל דלדעת הרמב\"ם והר\"ן הטעם דמת שחפרו לו כותים קבר אם בפרהסייא דלא יקבר בו משום זילותא למת וי\"ל דלא כתב התוס' יו\"ט כן לדעת הר\"מ ומ\"ש ולהרמב\"ם והר\"ן וכו' לא קאי למ\"ש לבסוף וכמ\"ש לעיל בשם הר\"ן אלא למ\"ש דהסיפא קאי ועיין להט\"ז סי' שכ\"ה ס\"ק י\"ד שדבריו תמוהים ע\"פ מ\"ש רבינו כאן דנראה דאין חילוק בין מת לזולתו ואין הכי נמי דלפ\"ז הוא הדין גבי ישראל שאמר לגוי שכתב רבינו בהל' ח' דמותר בכדי שיעשו דאם הוא בפרהסיא דאסור לו עולמית וכמ\"ש כאן.", + " ואם\n בשביל עצמו בלבד עשה מותר ליהנות בה בשבת. דקדק רבינו לכתוב תבת בלבד למעט דלצרכו ולצורך ישראל אסור דלא כדעת הרשב\"א דס\"ל דלצרכו ולצורך ישראל שרי יעו\"ש בחי' לשבת דף קכ\"ב פי' דמתחלת רבא אמר אפי' תימא וכו' והמתבאר מדבריו דס\"ל ז\"ל דאין הפרש בין דבר דשייך רבוי בשביל ישראל לדבר דלא שייך רבוי כנר וכבש כל שעושה לצורך שניהם שרי משום דס\"ל דכל תלישה ותלישה או דליה ודליה של מים שמדלה הגוי ומכוון לשניהם הוי מעורב צורכו וצורך ישראל ושרי ודמי לנר וכבש ולא אמרינן כיון דמשקה לבהמת ישראל וכן מאכילה עשבים הוי זה לחוד וזה לחוד זה דעתו ז\"ל אף שיש מן ההפרש ביניהם ולפי דבריו אלו הדין יוצא דיכול ישראל להאכיל לבהמתו עם בהמת הגוי ביחד כיון דהגוי תולש לצורך שניהם אבל זה אינו דבמשנה וברייתא תני אחריו בכולהו והוו בדוקא וכ\"כ רש\"י ז\"ל גבי ברייתא דמאכיל אחריו ישראל וז\"ל מאכיל אחריו ישראל את בהמתו ואחריו דוקא נקט בכולהו דגוי לצורך עצמו עבד עכ\"ל נראה בבירור דדוקא אחריו הוא דשרי וצ\"ל דהתם שאני משום דאי מאכיל ישראל בהמתו בהדי בהמת גוי נראה כאלו לצורך ישראל תלש גם אפשר דאחר דאכלו מה שתלש יראה הגוי דצריך עוד ויתלוש ונמצא דהוי בשביל ישראל אבל אחריו דליכא למיחש להכי שרי ולא תעזוב נפשי לשאול מאי דקשיא לי על פי' רש\"י דאמאי לא כתב דברים אלו במתני' דתני אחריו והמתין עד הברייתא.
איך שיהיה נמצא דס\"ל להרשב\"א ז\"ל דלצרכו ולצורך ישראל שרי ואהא הוקשה לו מסוגיין בין לרבא בין לאביי לאביי בפניו אסור ולפי מ\"ש הוא בין בפניו בין שלא בפניו שרי ולרבא ג\"כ דטעמא הוי משום דנר לאחד נר למאה ותירץ לזה בתירוץ ב' וז\"ל וי\"ל דשמא אותו גוי שעשה את הכבש לא מאותם שהיו באים בספינה הצריכין לירד [היה] אלא אחר שלא היה בספינה כדי שירדו משם הבאים בספינה עכ\"ל. וקשה לי על תירוץ זה דמלישנא דמתני' משמע דגוי שעשה הכבש היה בספינה דקתני מעשה וכו' ועשה נכרי כבש לירד בו וירדו בו ר\"ג וזקנים ואין לדחוק ולומר דלירד בו קאי לכבש לירד בו מי שיהיה ולאו היינו הגוי גופיה דהא ברישא דמתני' קתני עשה נכרי כבש לירד בו יורד אחריו ישראל דמוכח בבירור לישנא דלירד בו היינו הגוי העושה הכבש וא\"כ מעשה דמביא אח\"כ איירי בענין זה וצ\"ע.
איך שיהיה נמצא דלדעת הרשב\"א לצורכו ולצורך ישראל שרי אפי' במידי דמפיש לא כן דעת רבינו דאפילו במידי דנר לאחד נר למאה צריך דוקא שיהא לצורך גוי דוקא וכגון דקרי שטרא דוקא וז\"ש תבת בלבד וכן הוא דעת הרא\"ש ז\"ל דכתב אבל הדלקת נר וכו' אע\"פ שהוא מכירו אם עשה בשביל עצמו מותר נראה מלשונו דוקא בשביל הגוי ולא בשביל ישראל ג\"כ והוא כדעת רבינו." + ], + [ + "ליקט \n עשבים וכו'. אלא א\"כ אינו מכירו. וכתב הרב המגיד ובודאי וכו' עד ומ\"מ בהלכות לא הביאו וכו' עכ\"ל וכתב מרן ולא נהירא דא\"כ לא היו משמיטים רבינו והרי\"ף דברי אביי וכו' עכ\"ל וכן כתב גם הלח\"מ ולענ\"ד מ\"ש הרה\"מ הם דברים נראין בטעמם דלא החליט לומר דרבינו פוסק כאביי גם כן אלא כתב אפשר דפוסק כאביי ג\"כ דבכלל דמ\"ש דכל שאינו מכירו שרי נפקא דאפי' מכירו כל שאינו בפניו הוי כאינו מכירו או אפשר דדוקא מכירו כתב רבינו אבל דעת הרי\"ף ודאי דאינו פוסק כאביי ופשוט." + ], + [ + "נר \n הדלוק וכו'. וכתב הרב המגיד וז\"ל ויש מי שכתב וכו' עד וצ\"ע ועיין במ\"ש הלח\"מ בכוונת הרה\"מ וכן הבין מרן בב\"י סי' רע\"ו בדברי הרה\"מ והשיא דעת רש\"י דס\"ל דדוקא מחצה על מחצה הוא דשרי אבל ברוב ישראל אף דעושה לצורכו אסור יעו\"ש והב\"ח ס\"ק ג' כתב בפי' דברי הרה\"מ ונראה דמסתפק משום דבעובדא דשמואל היה הוא וגוי לבדו והתם דוקא איכא למימר כיון דהדליק הנר ומשתמש בו לצרכו ודאי אדעתא דנפשיה עביד אבל ברוב ישראל או מחצה על מחצה כיון דאיכא הרבה ישראל איכא למימר אדעתא דהרבה ישראל קא מדליק [וכו'] ובזה נסתפק הרה\"מ אבל במחצה על מחצה דהוי כרוב ישראל לא נסתפק עכ\"ל. ודבריו תמוהים דאיך מסתפק הרה\"מ במחצה על מחצה ועביד הגוי לצורכו אי אסיר והא עובדא דרבן גמליאל וזקנים היו לפחות מחצה על מחצה ועשה גוי כבש לירד בו וירדו ר\"ג וזקנים ואין לומר דהיו רוב גוים ומיעוט ישראל דחוץ דליכא משמעות מזה כלל עוד זאת דא\"כ דרובם גוים מאי מקשה בש\"ס והא ר\"ג מכירו הוה ומאי מקשה שאני התם שהיו רוב גוים ומיעוט ישראל ומשו\"ה אע\"פ שמכירו מותר אלא וודאי שהיו לכל הפחות מחצה על מחצה וכמ\"ש הלח\"מ.
ולמה שהקשה הרב מקראי קודש דאמאי לא אשמיענו רבינו הך דינא גם במחצה על מחצה כשיש הוכחה והצריך עיון י\"ל דרבינו נקט סתם אבל דבר שאין בו למעט ולהרבות וכו' וסתם וכתב ישראל וגוי ומשמע שהם שוים והישראל והגוי בין א' בא' בין ה' בה' כי כולם שוים ומשו\"ה לא נחית לפרש.
וראיתי להט\"ז ס\"ק ב' כתב וז\"ל ב\"י כתב והרב המגיד נסתפק בזה קאי על הרא\"ש עד ובחנם האריך מורי חמי עכ\"ל ואני לא מצאתי מקום באופן לפרש דברי מרן כן כי צווחים ככרוכייא כמ\"ש הב\"ח לדעתו שכן על מה שהביא מחלוקת רש\"י והרא\"ש ברוב ישראל כתב והרה\"מ נסתפק בזה נמצא דקאי על רוב ישראל ואדרבא אחר המחילה רבתי הוא טרח בחנם לכתוב כן על חמיו ז\"ל דכן הוא האמת כוונת רבינו בדברי הרה\"מ כמו שהבין הב\"ח וכדכתיבנא ועיין בס' צרור החיים רצה לסייע להט\"ז וז\"ל וכן במעשה דר\"ג וזקנים וכו' עד ולא היה אפי' במחצה על מחצה עכ\"ל וכתב כן שלא בהשגחה דמתני' תני וירדו בו ר\"ג וזקנים ועוד ספינה יכול להנהיגה אדם אחד ודאי דהיו עוד ספנים גוים אפי' שהיה ספינה קטנה ומ\"ש רש\"י ישראל וגוי ר\"ל שוים דליכא רוב באחד מהם וכמ\"ש לעיל בדעת רבינו וזה סייעתא למ\"ש לדעת רבינו ובדברי רבינו יש להקשות למה כפליה לתנאי דהרי העתיק דין זה בשלמות לקמן פי\"ב ה\"א וגם שם יש להקשות דכיון דהעתיק דינא דרב אמי דבדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד למה העתיק מתני' דכ\"ש הוא." + ], + [ + "מת \n שעשו לו כותים וכו'. הכי איתא במתני' וגמ' שבת דף קנ\"א וכתבו התוס' ד\"ה נכרי וכו' ע\"כ נראה דלא יספוד בהן ישראל וכו' עד כמה בני אדם עכ\"ל וכונתם מבוארת דכל שהוא לשום אדם אחד וידעו כולם דלשם אדם פלוני נעשה אסרו עולמית וע\"פ דברי התוס' אלו אני תמיה על מ\"ש הט\"ז סוף סי' שכ\"ה ס\"ק י\"ד שכתב על מרן שלא סיים בדין חלילין והוא שלא יהא הדבר בסרטיא כמו שסיים הרמב\"ם דאולי משגה הוא ונתן מכשול לפני הרב הלבוש שחילק בזה וכו' יעו\"ש.
ושארי ליה מאריה דמרן והרב הלבוש אזלי בחילוק התוס' בין דבר שהוא מסוים לאדם אחד לדבר שהוא לכמה בני אדם והוא מילתא דמסתבר ואף דלא סברי לענין דינא כהתוס' שיש חילוק ביניהם בפי' דשמעתתא דאילו התוס' מפרשי כרש\"י ומרן כרבינו ומדברי התוס' אלו עיין למרן בב\"י סי' הנזכר על מ\"ש הטור ואם אמר לו ישראל להביאן לו אסורין לו לעולם כתב מרן דלא ידע מהיכא נפקא ליה והביא מדברי התוס' אלו דכל שהוא לאדם ידוע וידעו בו רבים אסור לעולם א\"כ כשהביא לישראל זה וידעו בו אסור לעולם ובידעו בו איירי הטור ואח\"כ הוקשה למרן דא\"כ לא היה לו לתלותו באמירה דאף בלא אמירה הדין כך כיון שהביאן לישראל פלוני וקשה לי על מרן דלמה לא הקשה עוד דאם הטור נגע בדין זה מטעמא דהתוס' ז\"ל הו\"ל לכתוב תנאי זה דדוקא אם בפרהסיא הוא דאסור עולמית וכדכתיבנא בדעת התוס'.
ועוד קשה לי עליו דאמאי לא ידע מהיכן נפקא ליה להטור ז\"ל עדיפא מינה מצינו לרש\"י שכתב על מתני' דנכרי שהביא חלילין לא יספוד וכו' כתב רש\"י לעולם וקנס הוא וכו' והוא אפילו בלא אמירה כ\"ש באמירה ואף דלא פסק כרש\"י היינו דוקא בלא אמירה אבל באמירה מסתברא דליקנסיה ובדברי הטור קשה לי שכתב האי דינא דאמירה באמצע ואח\"כ כתב ואדוני אבי הרא\"ש הסכים לפירוש רש\"י דהאי וא\"א וכו' הו\"ל לכותבו קודם דואם אמר שהוא סיום דינא דלעיל ומן התימה על מרן שלא הרגיש בזה ושוב ראיתי להב\"ח שנדחק בזה.", + " ואם\n היה הקבר בסרטיא וכו'. וכתב הטור סי' שכ\"ה וא\"א הרא\"ש לא חילק וכו' אבל הרמב\"ם כתב וכו' וכתב מרן מ\"מ עדיין יש לדקדק למה השמיט הרא\"ש לכך נ\"ל דהרא\"ש מפרש כפי' הגאונים והקשה עליו הרב יד אהרן נר\"ו בהגהות ב\"י דממ\"ש הרא\"ש על מ\"ש רש\"י עולמית ולא נהירא וכו' ועוד דמדפריך בש\"ס גבי עשה נכרי [וכו'] אמאי ה\"נ ימתין ועל מה קאי ה\"נ אי לא קאי אחלילין עכ\"ל מזה משמע דס\"ל כפי' רש\"י בפירוש הסוגייא וכו' יעו\"ש וי\"ל דלעולם דהרא\"ש כפי' הגאונים ס\"ל וקושיא זאת השניה היא לדידיה דרש\"י דמפרש הש\"ס דקאי ארישא ואף דכפי פירושו אין זו קושיא וא\"כ יכול להיות הדין אמת גבי חלילין דלא יספוד בהם ישראל עולמית מ\"מ כיון דבלא\"ה איכא קושיא אחרת שהקשה אותה בתחילה ומכחה נדחה הדין הקשה קושיא זאת השניה לרש\"י דלדברי רש\"י קשה ג\"כ קושיא זאת." + ], + [ + "עכו\"ם \n וכו'. וכן פי' הרי\"ף בש\"ס וכתב עליו הרא\"ש לפי פי' זה מאי אלא א\"כ באו ממקום קרוב ה\"ק לא יספוד בהן ישראל אלא א\"כ ימתין בכדי שיבואו ממקום קרוב ודחה להא דרב אלפס והסכים לפי' רש\"י ויהיה לשון המשנה כצורתה ומן התימה עליו דכשהביא הרא\"ש משנה זאת בפ' אין צדין להקשות לפי' ר\"ת העתיק לא יספוד בה ישראל וכו' עד כדי שיבואו ממקום קרוב וזה כפי' הרי\"ף ואי הוה איפכא דכאן היה פוסק כפי' הרי\"ף ובפ' אין צדין היה מעתיק המשנה כצורתה לא הוה קשיא דהוה אמרינן לישנא דמתני' נקט ברם היות להיפך קשה." + ], + [], + [ + "ולא \n אסרו בכל מקום וכו'. שמא יאמר לגוי. הכי איתא פ' אין צדין דף כ\"ד ע\"ב אמר רב פפא נכרי שהביא דורון וכו' בכדי שיעשו וכו' וכתב רש\"י וכו' משום מוקצה ואפי' לר' שמעון וכו' וראיתי להרשב\"א בחי' שבת פרק כ\"ג על מתני' דעשו לו ארון וכו' כתב וז\"ל ואין טעמו מחוור דכיון דאסורין לערב בכדי שיעשו כבר נתבאר דאין זה משום מוקצה וכו' דאילו היה כן לערב מותרין מיד וכו' אלא טעמא משום שנעשית מלאכה דאורייתא וכו' עכ\"ל וכן הקשה הר\"ן גם כן יעו\"ש. ולענ\"ד נראה פשוט דמאי דנקט רש\"י האי טעמא הוא כדי לאסור גם בטילטול לא כן אי הוה נקיט טעמא דשלא יהנה דהוה שרי בטילטול ומשו\"ה נקט האי טעמא וכן הטור סי' תקט\"ו אסר ביו\"ט עצמו בטילטול וק\"ל. וראיתי להב\"י סי' שכ\"ה כתב על מה שאסר הטור בטילטול וכ\"כ הרי\"ף והרא\"ש וז\"ל הא דאמרינן אסור לא מיבעיא באכילה אלא אפי' לטלטל אסור וכו' יעו\"ש וקשה אמאי השמיט מרן גם לרש\"י דסובר דאסור בטילטול וכדכתיבנא ולהרא\"ש אין להקשות אמאי חזר לכתוב עוד הא דאסור בטילטול דהא העתיק בתחילת דבריו לשון רש\"י ולא הקשה עליו כלום דחזר לכותבו בשביל דבר והפוכו דבבא מחוץ לתחום אע\"ג דאסור באכילה מותר בטילטול יעו\"ש. אך קשה להרשב\"א שכאן לא נתחוור [לו] פי' רש\"י ואילו בפרק כל כתבי על מתני' דמילא מים ד\"ה גמ' הא דתניא וכו' כתב טעמא דמוקצה ושכן כתב רש\"י יעו\"ש וסותר עצמו דידיה אדידיה.
עוד כתב רש\"י ולערב אסורין בכדי שיעשו שלא יהנה ממלאכת יו\"ט יעו\"ש והתוס' חלקו עליו ואמרו הטעם שמא יאמר לגוי לך וקנה וכו' יעו\"ש ונפק\"מ טובא ודעת רבינו נראה כר\"ת ודעימיה שכתב שמא יאמר לגוי ולפי טעם זה כתב הרשב\"א פ' שואל דהא דצריך להמתין בכדי שיעשו היינו לו אבל לאחר מותר מיד ודקדק כן מכמה מקומות יעו\"ש וכ\"כ הרא\"ש ג\"כ בפ' אין צדין דלר\"ת מותר לישראל אחר מיד דלא שייך שמא יאמר לגוי דאין אדם חוטא ולא לו ברם הרא\"ש וכן הרשב\"א כתבו בפ' כל כתבי דהא דקאמר במתני' ואם בשביל ישראל אסור היינו אסור לכל ישראל אפילו למי שלא נעשה בשבילו וקא יהיב טעמא משום דהוי איסור דאורייתא ולכאורה נראה דפליג דידיה אדידיה וכבר הרגיש זה הרב המגיד בדעת רבינו דס\"ל הכי ג\"כ דסובר טעמא דשמא יאמרו לגוי ולעיל בסוף הל' ה' כתב דגם לאחר צריך בכדי שיעשו וז\"ל ואעפ\"כ צריך להמתין בכדי שיעשו שלא חלקו בדבר שנעשית בו מלאכה גמורה בשביל ישראל וכו' וכוונתו דאף דמותר שלא תחלוק בדבר וכו' וזה דעת הרא\"ש וזהו שכתב הרא\"ש אבל באיסור דאורייתא וכו' כלומר כיון שהוא איסור דאורייתא לא מחלקינן.
המורם מכל הכתוב שדעת רבינו כר\"ת ודעימיה דטעמא דבכדי שיעשו הוא שלא יאמר לגוי וכ\"כ הרב המגיד ז\"ל והצריך טעמא דשלא תחלוק וכו' ודברי הרה\"מ אלו נעלם למהר\"ם מטיוול יעו\"ש ביד אהרן סי' תקט\"ו בהגהות הטור אך קשה טובא מה שהקשה הלח\"מ להרה\"מ פ\"א מהל' יו\"ט הכ\"ד שהסכים דעת רש\"י לדעת רבינו יעו\"ש ויותר תימה להרה\"מ גופיה דסתר עצמו דידיה אדידיה משבת ליו\"ט וכן קשה למרן בספרו הקצר דבסי' ש\"ז העתיק דברי רבינו דידן והיינו כר\"ת ודעימיה ובסי' תקט\"ו פסק כרש\"י ודעימיה עוד קשה וכן הקשה אלופינו בתורה החכם השלם הוא מהר\"י אלבעלי ז\"ל דבהל' יו\"ט [פ\"א] הכ\"ד כתב הרה\"מ וכן הסכים הרשב\"א בראיות והיינו כרש\"י ובהל' שבת סוף הכ\"ג כתב והרשב\"א ז\"ל לא הכריח בזה כלום וסותר עצמו וממ\"ש הרשב\"א פ' כל כתבי ד\"ה רבא אמר דאסר בנעשה בשביל ישראל זה אף לישראל אחר משמע דס\"ל כרש\"י דהיינו טעמא שלא יהנה ממלאכת שבת ואי מהא היינו יכולין לדחות דלעולם דלא הכריח ומה שאסר אף לישראל אחר הוא לחומרא וכדעת רבינו והרא\"ש אך מה שהסכים בראיות סותר זה.
וזה שנים רבות עברתי על דברי הרא\"ש בפ' אין צדין וראיתי שמחתינהו לרבינו והראב\"ד עם רש\"י ודעימיה בחדא מחתא ותמהתי עליו ממ\"ש רבינו כאן בהל' שבת שמורה שדעתו כר\"ת ודעימיה ושאלתי להרב המובהק שמואל תוב\"ב נר\"ו תושב קושטא וז\"ל בכתב בא אלי ומאי דכתב דהרמב\"ם ס\"ל כרש\"י היינו שסובר כדעת רש\"י דלערב ביו\"ט שני צריך בכדי שיעשו ולא בעי מוצאי יו\"ט שני וזה ברור בדבריו בפ\"א מהל' יו\"ט ששם השוה דין ביצה לדין ניצוד ונעקר דאי ניצוד או נעקר בראשון תאכל בשני והרב המגיד כתב שם סברת ר\"ת בשם יש אומרים וכתב שהעיקר כדברי רבינו ושכן הסכים הרשב\"א ומרן סי' תקט\"ו כתב בשם הגהות מיימוני שדעת רבינו כבעל הלכות גדולות וכתב עליו שלא חש לקמחיה דבהדיא סבר הרמב\"ם כרש\"י יעו\"ש איברא שהלח\"מ בהל' יו\"ט תמה על הרה\"מ ורצה ליחס לרבינו סברת ההלכות גדולות ור\"ת ממ\"ש בהל' שבת ורצה לדחוק בדברי רבינו שבהל' יו\"ט ולפרשם כדעת הה\"ג דמאי דכתב רבינו דבר הניצוד היינו שניצוד מאליו דהוי כמו ביצה ומאי דכתב דבר הנעקר מהמחובר היינו שעקרו הגוי לעצמו דהכי פירשו התוס' עובדא דההוא טביא וכו' ואני תמה עליו דמה יענה ביום שידובר בו מ\"ש רבינו פ\"ב מהל' יו\"ט גוי שהביא תשורה לישראל ביו\"ט אם יש מאותו המין במחובר לקרקע או שהביא חיה עופות ודגים שאפשר לצודן בו ביום הרי אלו אסורין עד לערב וימתין בכדי שיעשו וליכא לדחויי דלישנא דרב פפא נקט ומאי דפרישנן בדברי ר\"פ נפרש בדבריו דמלבד שרבינו הביא דין נצודין שלא הוזכרו בדברי ר\"פ ונחית לפרושי היה לו לפרש אי ס\"ל דבעינן מוצאי יו\"ט ב'.
והמדקדק לשון רבינו עיניו יחזו שאי אפשר לפרשם כמו שפי' הה\"ג ור\"ת דברי ר\"פ שר\"פ אמר אם יש מאותו המין במחובר אסור ולערב נמי אסורים בכדי שיעשו ופי' הם ז\"ל דלמוצאי יו\"ט ב' קאמר אבל רבינו עשה הכל דין אחד שכתב הרי אלו אסורין עד לערב וימתין בכ\"ש וא\"א לפרש אלא לערב שאחר היום עצמו וזה פשוט באופן שדברי הרא\"ש חזקים כראי מוצק שדעת רבינו כדעת רש\"י שבליל יו\"ט ב' שרי בכדי שיעשו.
ולמאי דקשה עליו ממ\"ש בהל' שבת שטעם המתנה בכדי שיעשו הוא משום גזרה ולפי טעם זה היה צריך לאוסרו עד מוצאי יו\"ט שני נראה לענ\"ד על צד הדחק שרבינו ס\"ל כדינו של רש\"י ולא מטעמיה דשלא יהנה ממלאכת יו\"ט משום דקי\"ל המבשל בשבת שמותר לאחרים למוצאי שבת מיד וכמ\"ש פ\"ו הל' כ\"ג ואי איתא לטעמא דשלא יהנה ממלאכת יו\"ט גם שם היה צריך להמתין ומשו\"ה דחה טעם רש\"י ובעיקר הדין לא ס\"ל כה\"ג ור\"ת משום דקשיא ליה סוגיית ההוא טביא דאיתצד ביו\"ט א' ואכלו ליה ביו\"ט שני ולא ס\"ל דאיתצד מאליו דהו\"ל לש\"ס לפרושי וגם סוגיית בני גיננא דפשטא מוכחא כדינו של רש\"י ורבינו משו\"ה מזכה שטרא לבי תרי הדין כדעת רש\"י והטעם כה\"ג ור\"ת ואף דמשום טעמא דגזרה היה צריך לאוסרו עד מוצאי יו\"ט ס\"ל מכח הנך סוגיי ופשט דברי ר\"פ דלא החמירו כולי האי לאוסרו ביו\"ט ב' אף דשייך הגזרה ואל תתמה ע\"ז שהרי ר' יחיאל מפרי\"ש שהביא הרא\"ש דס\"ל כדעת ר\"ת דאסור עד מוצאי יו\"ט שני ואפ\"ה ס\"ל דאי חל שבת במוצאי יו\"ט שני דשרי דכולי האי לא החמירו וכתב עליו הרא\"ש דהכי מסתברא הרי דאף דשייך למגזר שמא יאמר לגוי בי\"ט א' שיביא לו איזה דבר לאוכלו בשבת שאחר יו\"ט שני אפילו הכי לא גזרינן כולי האי השתא דאתית להכי מצינן למימר דרבינו האי קולא אקיל אף בי\"ט ב' עצמו.
ועוד יש סמוכות לדין זה ממאי דכתבו חכמי לוניל הביא דבריהם הרא\"ש משם הרז\"ה דדבר שאין במינו במחובר שהובא לישראל ביו\"ט א' של ר\"ה שמותר ביו\"ט שני וא\"צ להמתין כלום ואף שהטעם משום קנסא שמא יאמר לו דיו שקנסו אותו בא' יעו\"ש הרי אף דשייך טעמא לאוסרו בב' אפ\"ה שרינן ליה ואף שדברי חכמי לוניל אמורים בדבר שאין בו משום הכנה רבינו ס\"ל האי קולא אף בדבר המחובר ודוקא ביו\"ט שני של גליות חוץ מר\"ה ושבת שאחר יו\"ט כמ\"ש פ\"א מהל' יו\"ט כנ\"ל לכאורה ליישב דעת רבינו והרא\"ש ושלומך יגדל כנפש דורש שלומו וטובתו חיים שמואל תוב\"ב." + ], + [ + "עיין מ\"ש לעיל פ\"ב ה\"י.", + " או\n וכו'. צורך הרבה וכו'. מכאן קשה על מ\"ש המל\"מ על מרן ב\"י סי' רמ\"ד וז\"ל ויש לתמוה דאיך עלה בדעתו של מרן וכו' עד אלא בדאיכא מקצת חולי או צורך מצוה וכו' עכ\"ל כתב רבינו בפי' גם באיכא צורך הרבה והיינו נדון המכס ואדרבא על תירוץ ב' של מרן קשה מהך דכתב רבינו." + ], + [], + [ + "הלוקח \n בית בא\"י וכו'. בסוריא וכו'. וקשה טובא דהאי תנא דס\"ל דלוקח בית בסוריא יכול לכתוב אונו בשבת הוא משום דס\"ל דכבוש יחיד שמיה כבוש והוי ארץ ישראל וכמ\"ש שם בש\"ס בהדייא בגיטין דף ח' וכיון דרבינו פסק דלא כי האי תנא אלא כמ\"ד כבוש יחיד לאו שמיה כבוש פ\"א מהל' תרומות יעו\"ש וסוריא לא הוי כא\"י אלא מדרבנן לענין תרומות ומעשרות מאי ישוב א\"י איכא לעבור משום שבות דדבריהם ומה גם דפסק רבינו דמותר למכור לגוים בסוריא בית יעו\"ש פ\"י מהל' ע\"ז והשתא למכור שרי לקנות יכתוב בשבת ויעבור על השבות שלא במקום מצוה וכן הקשה המג\"א סי' ש\"ו סק\"כ יעו\"ש ואפשר לישב על צד הדחק דפסק רבינו כהאי תנא דסוריא כא\"י לדבר זה אף דלא ס\"ל דכבוש יחיד שמיה כבוש משום דאף לדידיה דלא ס\"ל הכי אלא דכבוש יחיד לאו שמיה כבוש מ\"מ כיון דהוי שבות דשבות וכמ\"ש הגהות אשר\"י בשם אור זרוע הביאו דרכי משה סי' הנזכר וכן הרב המפה שם יעו\"ש ורבינו ס\"ל דבשבות דשבות כשיהיה צורך הרבה או קצת מצוה שרי וכמ\"ש לעיל הל' ט' וסוריא כיון דמדרבנן דימוהו לא\"י לחיוב תרומות ומעשרות אף דשרי למכור קצת מצוה מקרי ואה\"נ דהוי דלא מטעמיה וכיון דלא נפק\"מ מידי לענין דינא נקט רבינו לישנא דגמ' וברייתא דגיטין.
ומדברי רבינו אלו נתחזקה תמיהת מרן כ\"מ פ\"א מתרומות ה\"ד שהקשה על רבינו שכתב דסוריא כא\"י מדברי סופרים דאילו מדין תורה פטורה וז\"ל וקשיא לי למה הוצרכו ליתן טעם בפ\"ק דגיטין לחיוב סוריא במעשרות [ובשביעית] משום דקסבר כבוש יחיד שמיה כבוש הו\"ל למימר דאפילו למ\"ד מדאורייתא פטורה דלאו שמיה כבוש לא אמרו חייבת אלא מדברי סופרים וכו' עכ\"ל דאי לאו מ\"ש רבינו כאן לא הוה קשה דהוצרך הש\"ס לומר דס\"ל להאי תנא כבוש יחיד שמיה כבוש מכח סיפא דכותבין עליו אונו ואפילו בשבת משום ישוב א\"י ואי מדרבנן מאי ישוב א\"י איכא ברם עפ\"י מ\"ש רבינו כאן קשה טובא דמה שנאמר לדעת רבינו נאמר לתנא דברייתא וכ\"כ המים חיים בנימוקיו על רבינו הלכות תרומות.
הלום בתירוץ מרן ז\"ל יש מקום עיון לענ\"ד בין במה שתירץ הוא בין במה שתירץ מהר\"י קורקוס דתירוצם לא שייכי לכשנקשה מסוגייא אחרת לרבינו דגרסינן בע\"א דף כ\"א על מתני' דאין משכירין להם בתים בארץ ישראל ואין צ\"ל שדות ובסוריא משכירין להן בתים אבל לא שדות וכו' ובעי בש\"ס בסוריא מאי שנא מכירה דלא משום מכירה דארץ ישראל אי הכי בשכירות נמי נגזור היא גופא גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה והא שכירות שדה דבסוריא דגזרה לגזרה היא וקא גזרינן התם לאו גזרה היא קסבר כבוש יחיד שמיה כבוש שדה דאית ביה תרתי גזרו ביה רבנן בתים דלית ביה תרתי לא גזרו בה רבנן עכ\"ל ולפי דעת רבינו דסוריא כא\"י מדברי סופרים למה הוצרכו לאוקומי דהאי תנא ס\"ל דכבוש יחיד שמיה כבוש הו\"ל למימר דאפילו למ\"ד מדאורייתא פטורה דלאו שמיה כבוש מדרבנן חייבת ומתיישב שפיר דלא הוי גזירה לגזירה אלא היינו טעמא שדה דאית ביה מדרבנן חיוב בתרומה וכו' גזרינן שכירות אטו מכירה בתים דאינו אלא משום א\"י דהוי גזרה לגזרה לא גזרו ומצינו בכוליה תלמודא דחכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה וכ\"ש כאן דהוי כשל תורה.
ובזה ניצולנו מדוחק דצריך לדחוק ולומר כמ\"ש רש\"י דלא אחמור רבנן למגזר מכירה דבתים בסוריא אטו שכירות וכאן לא שייך תירוץ הרי\"ק וגם תירוץ מרן לא שייך שתירץ וז\"ל ושמא י\"ל דהו\"מ למימר הכי אלא דבעא ליתובי מתני' אפילו תימא דחייבת מדאורייתא עכ\"ל והוא תימה דטפי עדיפא לומר אפילו למ\"ד כבוש יחיד לאו שמיה כבוש ולא פליגי בזה עם ר' יוסי ועוד שדברי מרן מצד עצמם אינן מובנים דמאי אפילו שייך ואפשר לומר דכיון דנשתנה סוריא מא\"י בג' דברים הו\"א דאי אפשר דס\"ל להאי תנא דהוי כא\"י אפילו מדאורייתא קמ\"ל ואפ\"ה לא נתקררה דעתי בזה ברם בסוגייא זו שהבאנו ליכא למימר כן ומה יענה מרן לקושיא זאת ואפשר לומר דגם כאן שייך לומר אפילו תימא דחייבת מדאורייתא לפי שהוא חידוש דאפ\"ה לא גזרו מכירה דבתים דסוריא אטו שדות." + ], + [], + [], + [], + [ + "וכן \n מותר לאדם וכו'. וכתב הרב המגיד ויש מי שאסר וכו' וא\"ת וכו' ע\"כ וקשה לכאורה שמדברי רבינו הל' י\"ג נראה שאם היה בקבולת שרי שכתב וז\"ל שהרואה את הגוי עוסק אינו יודע שקצץ ואומר שפלוני שכר וכו' מכלל דאי ידעי שהוא בקבולת שרי ושוב ראיתי דלא קשה על פי מ\"ש הב\"ח סימן רמ\"ד סק\"ג וז\"ל דאיכא להקשות כיון דמדינא כל קבולת שרי דגוי אדעתא דנפשיה עביד וכו' וי\"ל דאין דעת הרמב\"ם ז\"ל דקבלנות אסור מפני דדרך לשכור פועלים יום יום אלא דכל שאין לפועל חלק בריוח הן רב הן מעט אלא שכרו בדבר קצוב אסור כיון דהכל יודעים שעושה מלאכה בשביל ישראל וכו' עכ\"ל והוא אמת בלשון רבינו וכן דייק רבינו סוף פ\"ז מהל' יו\"ט שכתב שאין הכל יודעים ההפרש שיש בין (המשכיר) [השכיר] ובין הקבלן ולפיכך אסור עכ\"ל." + ], + [], + [ + "המשתתף \n עם הגוי וכו'. וכתב הלח\"מ על מ\"ש הרב המגיד על שם רש\"י וז\"ל דה\"ק דאם לא התנה מתחילה וגם לא אמר טול את חלקך בשבת וכו' וז\"ל קשה דמה לנו אם אמר לו אחר השיתוף טול חלקך בשבת דאפי' אמר כיון שהוא אחר השיתוף לא מהני ולא יזיק גם כן דמה לנו אם אמרו אח\"כ ועיין מ\"ש שהוא דוחק ולא ידעתי מאי קא קשיא ליה דעדיפא מינה כתב הר\"ן בפי' דברייתא דאמרה ואם באו לחשבון אסור דקאי אחלוקה דואם תקנו מתחלה דשרי וה\"ק ואף אם תקנו מתחילה כיון דאח\"כ באו לחשבון אסור וה\"ט דחשבינן לתנאו הא' כערמה וא\"כ מה חידוש הוא מ\"ש רש\"י דאי מתחילה סתמו ואח\"כ אמרו טול חלקך בשבת דאסור ודע דבש\"ס קא בעו סתמא מאי והביאו מהך ברייתא דקשיא דיוקא אדיוקא וסיימא אלא מהא ליכא למשמע מינה ע\"כ וקשה דאמאי לא אמרו נעשה דיוקא דרישא כדינא דסיפא וכמ\"ש בריש קידושין דף ה' ע\"ב יעו\"ש. וראיתי בלחם סתרים וגופי הלכות בתבת נעשה דכיון דלא דמי טעמא דרישא לטעמא דסיפא לא אמרינן נעשה הכא נמי כיון דלא דמי טעמא דרישא לטעמא דסיפא לא אמרינן נעשה דרישא האיסור הוא לפי שיחשדוהו אבל הוא לא גילה דעתו כלל דהכל בסתמא אבל סיפא דבאו לחשבון אסור הוא דגלי דעתיה ע\"כ ולא ידעתי מה הוא סח דסתמא דדייקינן מרישא דאם התנו מתחילה שרי הא סתמא אסור היינו טעמא דכל דלא התנו מתחילה שניהם מתחייבים בכל יום וחשיב גוי שלוחו דישראל והיינו ממש טעמא דדינא דסיפא דואם באו לחשבון אסור דהוי שלוחו וחזרה קושיא לדוכתא.", + " המשתתף\n עם הגוי וכו' אם התנו וכו'. וכתב הרב המגיד וז\"ל ורבינו ז\"ל לא הזכיר באו לחשבון נראה שהוא מפרש כפרש\"י עכ\"ל. ויש להקשות דלפי דבריו אמאי לא השיגו הראב\"ד דהראב\"ד אינו מפרש כפי' רש\"י אלא דקאי ולואם התנו מתחילה והכי פירושו אע\"פ שהתנו מעיקרא אם אח\"כ באו לחשבון ותהא חלוקתן שוה דהיינו שחושבין כמה דמים נטל הגוי וכנגדן נוטל הישראל אסור יעו\"ש הובא בהר\"ן ובב\"י סי' רמ\"ה וי\"ל דס\"ל להרה\"מ דמשו\"ה הראב\"ד אינו משיגו דיש לפרש דברי רבינו בפירושו רמזו רבינו במ\"ש אם התנו מתחילה שיהיה שכר השבת וכו' אם מעט ואם הרבה מותר מכלל דאל\"ה אסור אפי' אם התנו יום נגד יום כיון דחושבין מעות נגד מעות ונמצא שהעתיק כל הברייתא וכפי' הראב\"ד ואף דאין פשט דברי רבינו כן מ\"מ אינו משיגו מאחר דיש לפרש כן אך ממ\"ש רבינו הל' מאכלות אסורות קשה וכדכתיבנא וכבר ראיתי להלח\"מ שם תמה על הרה\"מ כן ועיי\"ש מה שתירץ אך צריכין אנו למודעי דלפי תירוצו עדיין קשה האי דנקט רבינו כאן אם מעט ואם הרבה כיון דלא ס\"ל כפי' הראב\"ד.
ולענ\"ד נראה והוא בהקדים מ\"ש הב\"ח סי' הנזכר וז\"ל ונראה לענ\"ד דאף לפרש\"י ושאר פוסקים דהאי ואם באו לחשבון לאו אהתנו מתחילה לכך קאי משום דבהתנו מתחילה אפילו באו לחשבון נמי שרי היינו דוקא הך באו לחשבון כפי' רש\"י דהיינו לאחר זמן וכו' עד סוף דבריו והם דברים ראוים אליו אף שראיתי מי שגמגם על דבריו וא\"כ רבינו אף דפירש כפירוש רש\"י מ\"מ פירוש הראב\"ד אמת לענין דינא ומשו\"ה דינו דהראב\"ד רמזו רבינו בדבריו אף דמפרש כפרש\"י וכן במאכלות אסורות כתב רבנו כן שהדין דין אמת ובזה אין אנו צריכין למ\"ש הלח\"מ שם דדוקא בדין ערלה כתב רבנו כן כנ\"ל דעת הרה\"מ לדעת רבינו ומשו\"ה לא השיגו הראב\"ד מאחר דלא נפקא לן מידי לענין דינא.
ובדברי הרב המגיד אלו ראיתי להרב בשיירי [כנה\"ג] סי' רמ\"ה הגב\"י אות ג' כתב וז\"ל שאלה אחד קטנה אני שואל בדברי הרה\"מ וכו' דמה בכך שפי' כפי' רש\"י ואיך נתיישב מה שלא הביא ואם באו לחשבון אסור במה שסובר כפרש\"י דעדיין קשה אמאי לא הביא חלוקה זאת וכו' יעו\"ש וי\"ל דכוונתו דכיון דרבינו שינה הדינין מסדר הברייתא דבברייתא תחילה תלי האיסור ואח\"כ ההתר ומשו\"ה הוצרך לשנות ואם באו לחשבון לא כן רבינו דבתחילה הוצרך להעתיק ואם באו לחשבון כן נראה לי לישב דברי הרה\"מ ומ\"מ מ\"ש הרב להשוות דברי הרה\"מ והטור נאה ומתקבל וראוים הדברים למי שאמרן.", + " ואינו\n מוסיף לו כלום וכו'. אלא א\"כ התנה וכו'. יש לדקדק שהם דברי מותר ונראה שבא לחדש דאפי' שאינו שואל לו משכר השבת כלל אפי' ששואל לו חלק יתר דהיינו שיטול הישראל ששים והגוי מ' אחר שנטל הגוי שכר שבת אסיר דזה הוי ערמה והוי נוטל שכר שבת כיון דלא התנה כך מתחלה וזהו שכתב רבינו ואינו מוסיף לו כלום כנגד יום השבת יהיה באופן שיהיה וק\"ל." + ], + [ + "הנותן \n מעות לגוי וכו'. וכן הורו כל הגאונים. ועיין מ\"ש הרב המגיד להביא דין זה אל הסברא ותמיה לי טובא דדין זה הוא מבואר בש\"ס ע\"ז דף כ\"א ע\"ב בשדה מישראל שיכול ליתנו לנכרי לאריסות וגוי עוסק בשבת ויו\"ט דגוי בדידיה קא טרח ופסקו רבינו לעיל הט\"ו והיינו הך וגם עוד ראיתי קושיא דדין זה הו\"ל להסמיכו לעיל הט\"ו כי משם תורה יוצאה ומה גם דמעיקרא הדין יתר וא\"צ לו דהיינו הך." + ], + [ + "לא \n יתן וכו' קודם שחשיכה וכו'. יש לדקדק דמאי שנא דכאן שנה רבינו קודם שחשיכה ובחלוקה שאחריה כתב קודם השבת ולאו זמנם שוין דקודם חשיכה הוא מבעוד יום קודם בין השמשות וקודם השבת הוא קודם סמוך לשבת וי\"ל דיש הפרש בין הדינים דנותן כלים לאומן שהוא מלאכתו ובשבילו הוא עושה חמיר טפי לא כן בכל הנך דלקמן שהם עניינים דגוי לעצמו א\"צ להחמיר אך קשה לזה ממ\"ש רבינו לקמן בדין האגרת דמותר קודם השבת ודין האגרת דומה לאומן ומאי שנא וכעת קשה." + ], + [ + "הנותן \n אגרת וכו'. עיין מ\"ש מרן שרבינו אינו מפרש כרש\"י וכו' ולענ\"ד כל דברי רש\"י מורים כפי' רבינו ז\"ל שהבי-דואר הוא במקום שממנו שולחין האגרות יעו\"ש וכעת איננו איתי ספר הרלנ\"ח שהאריך בזה כמ\"ש האחרונים משמו." + ], + [], + [ + "מי \n שהיה בא בדרך וכו' ולמוצאי שבת לוקחו ממנו וכו'. לא ידעתי מה הכונה בדבריו אלו דלמוצאי שבת לוקחו ממנו.", + " במה\n דברים אמורים בכיסו וכו'. וכתב הרב המגיד ושם בפ\"כ יתבאר החילוק בין מציאה הבאה לידו לכשלא באה לידו עכ\"ל והיינו מה שחילק שם בין יכול להחשיך לאינו יכול להחשיך דבבאה לידו אף דיכול להחשיך מ\"מ מוליכה פחות פחות מד' אמות וכשלא באה לידו אם אינו יכול להחשיך דוקא מוליכה אבל לשאר דברים שוים הם דהיינו דבשניהם אינו יכול ליתנה לגוי אלא מוליכה פחות פחות מד' אמות ורבינו כאן איירי בשניהם וז\"ש הרה\"מ שם בפ\"כ ה\"ז וז\"ל וכתב רבינו שאפי' מציאה שבאת לידו וכו' ובפ\"ו ג\"כ כתב שמציאה אינה נותנה לגוי אבל יוליכנה פחות פחות מד\"א והוא כשבאה לידו וכשאינו יכול להחשיך עליה עכ\"ל ולכאורה מבהיל במ\"ש והוא כשבאה לידו ואינו יכול להחשיך דליתא דבבאה לידו אף שיכול להחשיך מוליכה פחות פחות מד' אמות וכמ\"ש רבינו שם בפי' אלא דכוונתו דהוי הכי דרבינו איירי כשבאה לידו וג\"כ כשאינו יכול להחשיך עליה דהיינו בשלא באה לידו דדוקא אי אינו יכול להחשיך הוא דשרי ור\"ל דבשניהם איירי רבינו ודין אחד להם לענין זה שלא יתן לגוי אלא מוליכה פחות פחות מד' אמות ונמצא לפ\"ז דרבינו מדמה מציאה שבאה לידו ללא באה לידו ופוסק לחומרא ואינו יכול ליתנה לגוי.
אך מדברי הר\"ן לדעת רבינו שכתב שפוסק במציאה שבאה לידו לקולא ונותנה לגוי נראה שמחלק לדעת רבינו בין מציאה שבאה לידו ללא באה לידו ולפי זה מ\"ש רבינו כאן מציאה שאינו נותנה לגוי ר\"ל מציאה שלא באה לידו וכן מ\"ש רבינו שם בפ\"כ ואפי' מציאה שבאה לידו וכו' ר\"ל דיש לה דין דכיס המוזכר לעיל ושוין נינהו ומן התימה על מרן ב\"י סי' רס\"ו שלא ביאר חילוק דין זה בדעת רבינו היוצאה מדין הר\"ן והרה\"מ.
עוד כתב הרב המגיד שם וז\"ל וכבר נחלקו וכו' עד צנעה גדולה יש בה וכו' ויש להקשות על תשובת רבינו זאת דכיון דאין לחלק לענין פחות פחות מד\"א בין כיס למציאה משום דפחות פחות הוא צנעה גדולה א\"כ קשה השתא במציאה דלא מהני שיוליכנה הגוי כשהוא פחות פחות מד\"א מהני בכיס דמהני שיוליכנה הנכרי כ\"ש דמהני פחות פחות מד\"א ולמה בתחילה מהדרינן אגוי ועיין להרמב\"ן ז\"ל הביא דבריו בחי' לסוגיין והכ\"מ תשובה צודקת לרבינו וצריך לכלול זה בדברי רבינו בתשובתו זאת.", + " אלא\n מוליכו פחות פחות מד' אמות. עיין להרב מקראי קודש כאן ולאור יקרות בפ\"כ." + ], + [ + "ישראל \n שעשה מלאכה . ועיין להרב המגיד ולהלח\"מ שהקשה לו ממ\"ש כאן למ\"ש לעיל סוף הל' ה' ומה שתירץ ובתירוצו יש לתמוה דמה יענה למ\"ש הרה\"מ שם על שם רש\"י דמשמע מדבריו דרש\"י סובר כרבינו ואילו רש\"י בפי' ס\"ל דלא כרבינו אלא טעמא דלא יהנה כהיש חולקין שהביא כאן הרה\"מ והוא דעת הרמב\"ן ושם לא שייך תירוץ הלח\"מ דרש\"י כתב טעם זה דשלא יהנה גבי אמירה לגוי יעו\"ש בביצה דף כ\"ד ע\"ב ד\"ה ולערב אסורין בכדי שיעשו שלא יהנה ממלאכת יו\"ט וכו'. ומעתה קשה טובא על הרה\"מ ז\"ל איך כתב לעיל על דברי רבינו וכן דעת רש\"י ולכן נראה דכונת הרה\"מ פשוטה וממילא מתורץ מה שהקשה הלח\"מ והוא דכונתו ז\"ל לומר דלא חילקו בדבר שנעשית בו מלאכה וכו' וע\"ז כתב וכן דעת רש\"י כלומר דהיינו טעמא דצריך בכדי שיעשו משום שנעשית מלאכה גמורה וכדי הוא לחוש לסברת רש\"י בכדי שלא תחלוק דהיינו לחומרא אבל הקולא היוצאה לסברת רש\"י לא והוא כתב עוד וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל כלומר דהיינו טעמא של רש\"י דהכי ס\"ל וכמ\"ש הרה\"מ עצמו כאן בשם יש חולקין." + ], + [ + "פירות \n שיצאו חוץ לתחום וכו'. והשיג עליו הר\"א דאמאי לא פסק כרב פפא גם הרב המגיד הוסיף להקשות דכן פסק פ\"ה מהל' יו\"ט ה\"י ועיין מה שתירץ לישב הכל וכונתו פשוטה דתחומין ואכילה הכל אחד ואי לא הפסידו את מקומן לתחומין כן לאכילה שם ולאו סברא הוא לחלק ביניהם דמאי שנא אלא דר\"פ נקט דינו בהגבלת התחומין ממ\"ש לא הפסיד את מקומן דר\"ל דעירובו עירוב באכילה דאף דמברייתא א' לא הזכיר אכילה מ\"מ אי אפשר דלא ידעו לה בש\"ס אלא דלא משני תנאי היא אלא דהיה סבור המקשה דגם בברייתא איירי ביו\"ט ומשו\"ה מותיב ליה ומתרץ דהא ביו\"ט הא בשבת וכל עיקר התירוץ הוא זה ואכילה ותחומין הכל אחד.
ועיין להלח\"מ ז\"ל מה שהקשה שע\"פ מ\"ש לא קשה מידי וכיון שדבריו סתומין אני צריך לפרש דבריו וז\"ל בפ\"ה מהל' יו\"ט כתב רבינו פירות שיצאו חוץ לתחום ולא הזכיר מה הדין באכילה ויש תימה איך לא הזכיר זה ואם הם אסורים כן צריך לומר וסובר וכו' למה הוצרכו וכו' ואהא תירץ שרבינו סמך על מ\"ש כאן דכיון דבשבת מותרים כ\"ש ביו\"ט עכ\"ל פי' דבשבת דליכא התר בתחומין בהבאת דבר ממקום למקום אפ\"ה באכילה מותר בשוגג ביו\"ט דבמזיד מותר בתחומין לא כ\"ש באכילה ואם כן אין חילוק מאכילה לתחומין שהדין שוה להם ואיך יחלק כן בגמ' ולפי מ\"ש אין צריך לזה דאין סברא לחלק ביניהם וק\"ל.
וראיתי להר\"ן בזה דברים סתומים טובא לענ\"ד עד שלענ\"ד א\"א לפרשם אלא בהגיה ב' תבות כל זמן שאין אני שומע טוב ממנו וז\"ל בין שיצאו שוגג בין שיצאו מזיד ומותרין באכילה לאותן שיכולין לילך שם אם יצאו הפירות בשוגג אבל אם יצאו במזיד לא יאכלו כיון שלא חזרו למקומן דקנסינן להו אע\"פ שהן אנוסין ותימה הוא למה לא כתב זה הרי\"ף ושמא ס\"ל דהאי לא יאכלו לאנשים אחרים נמי קא אסרי וקשה ליה לדעתיה וכו' עכ\"ל ומה הכונה בדברים אלו ונראה דהכי פירושו דקשה ליה אמאי השמיט הרי\"ף דבשוגג יאכלו שלא במקומן ובמזיד לא לפי דס\"ל פשוט בדעת התוס' דבהא נמי הלכתא כר\"פ וכמ\"ש מן הש\"ס ואהא תירץ דשמא ס\"ל דהאי לא יאכלו לאנשים אחרים נמי קא אסרו וא\"כ קשה ליה להרי\"ף לדעתיה דהא קי\"ל הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר וא\"כ משו\"ה לא פסק הא דהכא משום דס\"ל דאפי' במזיד מותר לישראל אחר ובשוגג שרי אף לעצמו ומשו\"ה דחה הך דהכא מהלכה מכח ההיא דבא מחוץ לתחום בשביל ישראל וכו' ואח\"כ כתב ויש לתרץ זה כלומר אף דהרי\"ף ס\"ל דפליגא הא להא מ\"מ לדידן יש לתרץ דלא תקשה הא להא דיותר אסורין וצריך למחוק תבות דס\"ל לרי\"ף כן נראה לי." + ] + ], + [ + [ + "מלאכות \n וכו' והזריעה וכו'. וקשה דבמתני' תני הזורע והחורש ותהי בש\"ס מיכדי מכרב כרבי ברישא ליתני חורש ואח\"כ זורע תנא בארץ ישראל קאי דזרעי ברישא והדר כרבי עכ\"ל נמצא דנפק\"מ לענין דינא בשינוי זה ולמה לא כתב רבינו כלישנא דמתני' ושוב ראיתי להפר\"ח בנימוקיו על רבינו שכתב והרב אפיך ותני משום דלאו בא\"י קאי ואחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא דרבינו מביא כל דיני א\"י." + ], + [], + [], + [], + [ + "כיצד \n המחתך ירק וכו'. עיין מ\"ש מרן בשם הרמ\"ך ולפי מ\"ש הרה\"מ פ\"א משביתת עשור ה\"ג יתיישב ומ\"ש רבינו לבשלו ר\"ל כדי לבשלו דדרך הבישול לחותכו חתיכות קטנות וכמ\"ש רבינו בפכ\"א הי\"ח וצ\"ל ג\"כ שחתכו דק דק וכמ\"ש רבינו שם וסמך אמ\"ש שם ועי' בפ\"ח הט\"ו ודוק." + ] + ], + [ + [ + "החורש \n כל שהוא וכו'. הרי זה תולדת חורש וכו'. וכתב הרב המגיד מקרסם קוצץ ענפים יבשים מן האילן וכו' ולכאורה קשה דאיך מביא פירוש רש\"י על דברי רבינו דרבינו פסק דכל זה הוא תולדת חורש ואילו ס\"ל כפירש\"י דמקרסם היינו קוצץ מן האילן הו\"ל תולדת זורע שמכוון להצמיח האילן ולא שייך חרישה כל שאינו בקרקע וכן כתב רבינו גבי זומר דהוי תולדת זורע ומהאי טעמא חילק מרן בהל' ב' במנכש דב' מנכש נינהו יעו\"ש ונראה לומר דאין כונת הרה\"מ להסמיך דעת רש\"י לרבינו אלא לפירוש מקרסם שהוא קוצץ אבל ודאי דיש חילוק ביניהם דלדעת רש\"י הוא באילן ולרבינו הוא בקרקע.
והנה דעת רבינו בהאי ברייתא דפרק הבונה במאי דתני אם ליפות את הקרקע כל שהוא שהוא פירושא דמתני' דתני סתמא כל שהוא דדוקא אם עשה בכונה זאת הוא בכל שהוא ואם לאו כשאר שיעורין דברייתא ומן התימה על רבינו בפי' המשנה דכתב דהוי תולדת זורע כנראה דדינא דמתני' לחוד ודינא דברייתא לחוד ומשו\"ה לא תני במתני' אם ליפות את הקרקע ומלבד דקשה דידיה אדידיה הוא תימה דמהיכן בא לחלק פי' דמתני' מפי' דברייתא מאחר שדרך הברייתא לפרש דברי המתני'.
והלח\"מ ז\"ל כתב וז\"ל וא\"ת אמאי לא חשיב מנכש ליפות את הקרקע אב כמו חורש וכו' דומיא דזומר שהוא כמו זורע שהוא מאיכות פעולתו וי\"ל דאי אפשר לצמיחה מבלי זימור וכו' עכ\"ל וראיתי בס' קרית מלך רב דף כ\"ט ע\"ג גבי ה\"ד אקהי אקהייתא על דבריו אלו וז\"ל ודבריו תמוהים דמסוגייא הנזכרת מוכח דמוכרח הוא דמיפה את הקרקע דאיתא בהבונה אם ליפות את הקרקע כל שהוא והקשה ע\"ז אטו כלהו לאו ליפות נינהו וכו' עכ\"ל ולק\"מ דלעולם חיוב איכא במנכש כיון דמיפה אלא דהוי משום תולדה דלא דמי לחורש ממש דחורש אי אפשר בלא חרישה לא כן במנכש דנהי דמיפה אבל אפשר בלא\"ה לצמוח בלי ניכוש ולהכי חשיב תולדה משא\"כ בזומר דאי אפשר לצמיחה בלתי זימור משו\"ה לא חשיב תולדת זורע אלא זורע ממש ופשוט." + ], + [ + "אבל \n המשקה צמחים וכו' וחייב בכל שהוא. אין להקשות לרבינו דפסק במנכש ומשקה צמחין שחייב בכל אחת אחת ובזומר וצריך לעצים חייב שתים וכמ\"ש לקמן הל' ד' ובש\"ס מותיב מהא דרב כהנא בין (לרבא) [לרבה] בין לר' יוסף ואסיק בקשיא ואיך פסק רבינו לשניהם דסתרן אהדדיה די\"ל דכיון דאסיק בקשיא ולא בתיובתא ס\"ל לש\"ס דיש תירוץ וככללין בעלמא יעו\"ש בהרא\"ש פרק הרואה גבי ברכת ההודאה וק\"ל ובתוס' ד\"ה חייב שתים סיימו בדבריהם וקשיא לא גרסינן כיון דלאו תנא הוא לא חשיב ליה כל כך ופליגי עליה והקשה החכם השלם הוא עמיתנו הרב מהרי\"א ז\"ל איך כתבו דפליגי עליה והא רב יוסף גופיה קאמר בשבת דף ע\"ג ע\"ב אחר מימרא דרב כהנא האי מאן דקטל אספסתא חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע הרי דאזיל ומודה לרב כהנא וי\"ל דמ\"מ הניחא לר\"י דפליג דידיה אדידיה ברם (לרבא) [לרבא] היאך קאמר קשיא ונראה מהסוגיא דסידור הקושיא היא לרבה דה\"ק אמר ליה אביי (לרבא) [לרבה] לדידך קשיא לר\"י קשיא וכו' ולכן לא ניחא להו להתוס' לגרוס קשיא כיון דלאו תנא הוא לא חשבי ליה כל כך ונ\"ל לגרוס בתוס' ופליג עליה בלא י' ואפי' דגרסי' ופליגי עליה כיון דהש\"ס עיקר הפירכא לר\"י פריך גם כן מרב כהנא ולא מדידיה אדידיה אף דקשה דידיה אדידיה נקטו בלישנייהו הכי ומאי דפריך לר\"י הכי ולא מדידיה אדידיה כבר כתב הריטב\"א בשיטא כ\"י למס' מועד קטן דכיון דעיקר הך דינא הוא מרב כהנא וכמ\"ש מש\"ס שבת מותיב הכי ועוד י\"ל דאגב דלרבה צריך לאותובי מרב כהנא מותיב ג\"כ לר\"י הכי כדי לקצר ודוק." + ], + [ + "וכל \n העוקר דבר מגדולו חייב משום קוצר לפיכך צרור שעלו בו עשבים וכו'. הכי איתא בפרק המוציא דף פ\"א ע\"ב אמר ר' שמעון בן לקיש צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו והתולש ממנו בשבת חייב חטאת אמר רב פפי שמע מינה מדר\"ל האי פורפיסא שרי לטלטולי וכו' ופרש\"י מדר\"ל דאמר מותר לקנח ולא אמרינן צרור זה העשבים שעליו מלחלוחית הקרקע הם יוצאין וכו' פורפיסא עציץ נקוב שזרעו בו וכו' ואמרו עוד שם היה מונח ע\"ג קרקע והניחו ע\"ג יתדות חייב משום תולש ופרש\"י ולי נראה דהאי חייב לאו דוקא אלא אסור משום דדמי לתולש וכו' והנה מדברי רש\"י הללו מבואר דס\"ל דבין בעציץ נקוב ובין בצרור דלאו מקרקע הן יונקין אלא מהצרור או מהכלי ומשום הכי כשמסיר העציץ או הצרור מהארץ אינו חייב אלא אסור משום תולש מדרבנן. ואין להקשות לדבריו דהא תני במתני' פרק המצניע דף צ\"ה ע\"א התולש מעציץ נקוב חייב והיינו טעמא משום דיונק מהקרקע ולהכי חשיב ליה בפרק שמונה שרצים דף ק\"ח ע\"ב דעציץ נקוב היינו רביתיה וכן פרש\"י במתני' דף צ\"ה דתולש מעציץ נקוב חייב דהוי כמחובר דיונק מהקרקע ע\"י הנקב שמריח לחלוחית הקרקע. דודאי לא אמרו דחייב אלא בתולש העשבים מהעציץ דכיון דהוי עציץ נקוב חשיב כתלוש מן הקרקע דהוה ליה יניקה מריח הקרקע אבל בהסרת העציץ מע\"ג קרקע ולהניחו ע\"ג יתידות לא מחייב משום תולש בשביל מאי דהסיר היניקה מריח הקרקע כיון דעדין מחובר הוא ועיקר היניקה היא מהעציץ דמהאי טעמא הוא דהתיר ר\"ל לקנח בצרור וראיה לזה מדאמר והתולש ממנה בשבת חייב חטאת הרי דאף דהתיר לקנח אפ\"ה אם תלש העשבים מן הצרור חייב חטאת דעיקר גידולו הוא כך כלומר היינו רביתיה וכדאמר בפרק שמונה שרצים וודאי דיונק מריח הקרקע במכל שכן דעציץ נקוב.
ועיין להרב המגיד בה\"ד שכתב דרש\"י ז\"ל לא היה גורס בההיא דצרור חייב חטאת אלא חייב בלבד וכו' יעו\"ש כלומר דלפי שיטתו דס\"ל דחייב דתני גבי הניחו ע\"ג יתדות לאו דוקא ה\"נ לא הוה גריס בתולש ממנה חייב חטאת אלא חייב סתם דהוי אסור מדרבנן. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו דבריו תמוהים דבהדיא פי' רש\"י שם והתולש ממנו במתכוין חייב דמקום גדולו הוא ואע\"פ שהוא צרור עכ\"ל כלומר דכיון דהוי מקום גדולו חייב דהיינו רביתייהו כמו תולש מעציץ נקוב דחייב דהיינו רביתיה כמ\"ש בפרק שמונה שרצים הרי נראה להדיא מדבריו דס\"ל דחייב חטאת ועוד קשה טובא דלדבריו דתולש עשבים מהצרור והסרת הצרור מהעציץ שוין נינהו נמצאו דברי רש\"י היפך משנה ערוכה התולש מעציץ נקוב חייב וכדכתיבנא וצ\"ע." + ], + [ + "גבשושית \n וכו'. וכתב הרב המגיד ואפשר שדעת רבינו היא דההתר הוא כשהצרור ע\"ג יתדות וכו' כיון שמונח ע\"ג יתדות אין איסור מחמת עשבים עכ\"ל וכתב הלח\"מ וז\"ל ולדעתו ז\"ל מ\"ש בש\"ס האי פורפיסא וכו' אלא [וכו'] לפי שיטתו דמונח ע\"ג יתדות [וכו'] ויש תימה וכו' דאם כן מה הקשו בש\"ס לרב הונא דאמר דאסור לפנות מדריש לקיש הא ר\"ל לא איירי אלא במונח ע\"ג יתדות ונראה לומר בדוחק דה\"פ מאיזה טעם אסור לפנות וכו' דלמא יתלוש צרור הא לר\"ל לא חיישינן לתלישת עשבים וכו' אלו דבריו. ומהרח\"א ז\"ל כתב עליו דליתא דלמה ניחוש דיתלוש עשבים בכדי משא\"כ ליקח צרור לקנח יש לחוש עכ\"ל.
וראיתי לקרית מלך רב כתב עליו דלא קשה דאפשר דיתלוש העשבים לקנח שהם רכים וכו' ובכדי השיג עליו דעדיין קשה למה לו לתלוש העשבים יקנח בעשבים בהיותם מחוברים לצרור ואם יתלשו יתלשו דדבר שאינו מתכוין מותר ולמה לו לתלוש העשבים גם מה שכתב הקרית מלך רב וז\"ל הן אמת כי דברי הלח\"מ אינן נכונים דלתלישת עשבים שע\"ג קרקע אין לחוש דכו\"ע ידעי דאסור לא כן בנטילת צרור שיש בו עשבים וכו' עכ\"ל ליתא דמ\"ש דזה ידע וזה לא ידע הא לדעת רבינו שוין נינהו ומה גם דמ\"ש הלח\"מ הוא דקושית הש\"ס הוא דניחוש שמא יתלוש העשבים מהצרור שע\"ג יתדות ולא שיקח הצרור דזה שרי וא\"כ מאי קא קשיא ליה אך קשה מ\"ש מהרח\"א ז\"ל.
עוד כתב בס' קרית מלך רב וז\"ל ולישב דברי רבינו נ\"ל דהא דר\"ל איירי אפי' אינו ע\"ג יתדות ואפ\"ה שרי כיון שמשליכו לארץ מיד ועוד דאף בהיותו בידו יונק מאויר הקרקע לא כן ע\"ג יתדות עכ\"ל ולא ידעתי איך שכח מה שהביא להרב המגיד לומר כן לדעת רבינו והיינו מטעם דלמה לא כתב רבינו עשבים בפכ\"ו ומשו\"ה הוכרח לומר דכיון שהוא ע\"ג יתדות אינו אסור מחמת עשבים וכמ\"ש הלח\"מ לא כן לדבריו אלו הו\"ל לרבינו להשמיענו דאף דאיכא עשבים דשרי.
עוד כתב בס' הנזכר וז\"ל ועוד אפשר דהא דאמר ר\"ל מותר לקנח היינו בעשבים מבלי שיגביה הצרור ועיין מ\"ש רש\"י בדף פ\"ב עכ\"ל פי' וזה כבר פסקו רבינו פכ\"ו ה\"ה וז\"ל היה לפניו צרור ועשבים אם היו רכים מקנח בהם והיינו במחוברים ברם הא ודאי ליתא חדא דר\"ל אמר צרור שעלו בו עשבים וכו' ואמאי נקט צרור אפי' בקרקע דהכי ס\"ל לרבינו כמ\"ש המחבר הנזכר דאמר ר\"ל מותר לקנח בה דהיינו בצרור ולפי דבריו בהן ס\"ל דהיינו העשבים ועוד ממ\"ש בש\"ס אמר רב פפי ש\"מ מדר\"ל האי פורפיסא שרי לטלטולי וכו' ואי ר\"ל איירי בעשבים היכי מייתי מיניה לפורפיסא שאני עשבים דמחוברין נינהו אחר הטלטול לא כן בפורפיסא דמטלטלו ממקום חבורו ואי קאי לעשבים מה לי למנקט פורפיסא וק\"ל." + ], + [], + [], + [ + "הדש \n כגרוגרת וכו'. חייב משום מפרק וכו'. הכי איתא בשבת דף צ\"ה ת\"ר החולב וכו' עד אלא משום שבות וכתב הרב המגיד ונחלקו הראשונים בביאור ברייתא זאת יש מהן וכו' ויש מי שפירש וכו' ע\"כ והנה רש\"י הוא מכת הסוברים דמהמכבד ואילך הוא דפליגי שכתב בד\"ה משום שבות כי כניס ליה מתמלאין הגומות שבבית מאליהן והוי בנין וכ\"כ בפסחים דף ס\"ה בפירוש יעו\"ש והקשה החכם השלם הוא הרב מהרי\"א ז\"ל הנז\"ל מדברי רש\"י אלו למ\"ש הרשב\"א בחי' לשבת דף צ\"ה ד\"ה חולב חייב וכו' וז\"ל אבל רש\"י ז\"ל פי' שהוא תולדת דש ולדידיה תקשי לו הא אין דישה אלא בגדולי קרקע וכו' וי\"ל דרבי אליעזר לית ליה הכי ולא קי\"ל כוותיה ולפ\"ז חולב אינו אסור דבר תורה עכ\"ל נראה מדבריו דס\"ל לדעת רש\"י דפליגי גם בחלוקה דחולב ואכולה ברייתא פליג ר' אליעזר והוי היפך ממ\"ש רש\"י גופיה ויש לישב בדוחק דאין כונת הרשב\"א דרבנן פליגי עליה אלא גם רבנן מודו ליה ונקיט ליה על שם ר\"א משום דהוא מאריה דשמעתתא וכונתו לומר דלא קי\"ל כהנך תנאי אלא כרבנן דר' יהודה דחלזון דפרק כלל גדול דף ע\"ה דס\"ל אין דישה אלא בגדולי קרקע וגם שמעתתי אחריתי דמוכחי דליכא דישה אלא בגדולי קרקע.
עוד כתב הרשב\"א וז\"ל ואי קשיא לך דהא אמר בכתובות פ' אע\"פ גונח יונק חלב כדרכו ואינו חושש מאי טעמא מפרק כלאחר יד הוא ובמקום (זה) [צערא] לא גזרו רבנן אלמא חולב ביד (לא) הו\"ל מפרק [גמור] ואסור דבר תורה וי\"ל דלדבריו דר\"א קאמר ולומר דאפילו לר\"א דמחייב אי יונק בפיו שרי דמפרק כלאחר יד הוא ולעולם לא סבירא לן כוותיה עכ\"ל וקשה דא\"כ אמאי אצטריך רב יוסף שם למימר הלכה כר' מרינוס הא ודאי דהכי הלכתא דדין זה הוי לכו\"ע וכמ\"ש הרשב\"א. וי\"ל ע\"פ מ\"ש התוס' שם בכתובות ד\"ה גונח בסוף דבריהם וז\"ל על כן נראה דברייתא דהתם פליגא אהך דהכא וכן משמע דאמר הלכה כר' מרינוס מכלל דפליגי עליה עכ\"ל נמצא דהא איכא דפליגי וסובר דאף דהוי מפרק כלאחר יד בשבת ובמקום צערא שרי ומשו\"ה אתא ר\"י למימר דהלכה כר\"מ דדין זה אפי' למאן דס\"ל דמפרק הוי דש אף בדלא הוי גדולי קרקע כלאחר יד במקום צער לא גזרו ואף דלדידן לא נפק\"מ מידי בהך דמפרק דהא קי\"ל דאין דישה אלא בגדולי קרקע מ\"מ נפק\"מ לבעלמא לשאר איסורי שבת דרבנן במקום צערא דשרי דלא כאבא שאול דיבמות וק\"ל.
עוד כתב הרב המגיד ולדבריהם אע\"פ שאמרו דאין דישה אלא בגדולי קרקע בהמה נקראת גדולי קרקע ע\"כ וקשה לי טובא דבפי\"ב מהלכות שכירות ה\"ד פסק רבינו דבהמה לאו גדולי קרקע וכעת קשה.
ולי אני בנו והוא תלמידו נראה לתרץ על פי מ\"ש רש\"י בסוכה דף י\"א ע\"ב ד\"ה כי חגיגה והתוס' שם בד\"ה וגדולי ובשאר דוכתי והיוצא מדבריהם דבמקום דמבואר בקרא בהמה כגון גבי מעשר שני אמרינן דהפרט הוא גדולי קרקע דומיא דבהמה דהא מיהא ניזונת מן הקרקע דלגבי הא מילתא חשיב גדולי קרקע לאפוקי דגים דלאו גדולי קרקע נינהו כלל אבל במקום דלא כתיב אלא גרן ויקב או דגן תירוש ויצהר וכיוצא אמרינן דהפרט הוא דומיא דגורן וכיוצא דהוי דבר הצומח מן הארץ דוקא לאפוקי בהמה דאף דניזונת מן הקרקע אינה צומחת מן הקרקע ולא הוי דומה לפרט ובהכי ישבו ההיא דקידושין גבי הענקה דאמרו בש\"ס דאי לא הוה כתיב צאן הו\"א דוקא גדולי קרקע כלומר כיון דכתיב גרן ויקב הו\"א דומיא דגורן ויקב וכן גבי דיש בפרק הפועלים דדיש הוא גדל וצומח מן הקרקע ומשו\"ה מיעטו חולב ומגבן יעו\"ש בתוס' פרק הפועלים ד\"ה גידולי והשתא כל זה ס\"ל לרבינו אלא דגבי דישה פליג שם התוס' וס\"ל דדישה איכא ג\"כ בבהמה כיון דנקראת גדולי קרקע ולא דמיא להענקה דהתם כיון דכתיב בפירוש גרן ויקב הו\"א דוקא גדולי קרקע כמו גרן ויקב אבל גבי דישה דהוא שם הפעולה כיון שבשם דישה אינו מבואר בו שהוא בדבר הצומח בקרקע אלא דישה סתם ואף שאינו נופל לשון דישה אלא דוקא בגדולי קרקע מ\"מ כיון דבהמה נקראת גדולי קרקע לפי שניזונת מן הקרקע גם בחולב מן הבהמה בשבת דהוי דישה אסור.
והא דמיעטו בפ' הפועלים מדישה חולב ומגבן מטעמא אחרינא הוא והוא דשם בפרק הפועלים בתר הך דרשא דדריש בברייתא מה דיש מיוחד דבר שגידולו מן הקרקע וכו' הקשו בש\"ס למה לי מכי תבא בכרם רעך נפקא כלומר דממלת כרם מבואר דוקא גדולי קרקע ותירצו דהו\"א כיון דכתיב בקמת לרבות כל בעלי קמה הו\"א גם כן לרבות מידי דלאו גדולי קרקע קמ\"ל נמצא דעיקר הילפותא הוא מכרם ובהמה ממעיט מינה דלא הוי כמו כרם אלא דדיש אתא לגלויי הך ילפותא דכרם דהוי דוקא ולאו מידי דלאו גדולי קרקע נינהו והשתא משו\"ה פסק רבינו גבי שכירות דבהמה לאו גדולי קרקע נינהו ודוק.", + " וכן\n החובל בחי וכו'. והשיג עליו הר\"א וכי המשקין שיעורן כגרוגרות וכו' עכ\"ל והקשה הפר\"ח וז\"ל ואני תמיה על הר\"א שאין תלונתו אלא על הברייתא דפרק המצניע דתני החולב כגרוגרת ולענין הוצאה תנן המוציא חלב וכו' ונראה שכוונת המשיג במ\"ש שהדם שיעורו כגרוגרת דמנין לו דאי משום דחלב שיעורו כגרוגרת וכי המשקין שיעורן שוה ולזה הביא ראיה מדין ההוצאה וכו' עכ\"ל.
ולענ\"ד גם למרן לא נעלם פי' זה בכונת המשיג דלא כמ\"ש הפר\"ח לדעתו דלא כיוון יפה דהא תליא בהא ועוד כתב עליו דמדברי המ\"מ לקמן פ\"ח דין ט\"ו ד\"ה וכן הנוסר וכו' דהוי דלא כמרן כ\"מ וכו' יעו\"ש אלא הכי פירושי דקא מתרץ ליה דהתם אי מצינו חילוק בין משקה למשקה הוא בדין ההוצאה ומה ענין זה להוצאת דם ואח\"כ כתב טעם לדמות הוצאת דם להוצאת חלב דהא מיהא מי יאמר דדמי לחלב לשיעור גרוגרת אי משום דחשיבי אוכל דהא חזו ללפת בהם את הפת א\"כ גבי דם נמי האי שיעורא דצריך ליה חשיב לאחיוביה עליה ונמצא דמי ממש הוצאת דם עם הוצאת חלב ומה שמצינו דלמד רבינו לקמן שיעורין לעשיית המלאכה מהוצאה היינו היכא דלא מצינו לו שיעור מפורש והא ראיה דחלב בחליבתו כגרוגרת ובהוצאתו כדי גמיעה ואם כן כל דדמי ליה לחליבה הדין דכוותיה ולא למדינן מהוצאה וזהו שכתב מרן והטעם וכו' וכדכתיבנא גם הרה\"מ ז\"ל הבין בכונת המשיג כן ותירץ כלאחר יד אף שלא הביא לשון המשיג דכיון דהחובל הוא משום מפרק ודאי שיעורו כגרוגרת וכו' והיינו תי' הפר\"ח להשגה זאת יעו\"ש.
והרה\"מ הביא משם רש\"י וז\"ל ורש\"י פי' שהחיוב הוא וכו' ויש מי שפי' וכו' ע\"כ והגירסא בדברי רש\"י ריש פרק שמונה שרצים איתיה בהיפך וז\"ל חייב דיש להן עור והויה לה חבורה שאינה חוזרת וכו' לשון אחר כיון דיש להן עור נצטבע העור בדם הנצרר בו דחייב משום צובע עכ\"ל ונפק\"מ טובא דלא תקשי לן מ\"ש הרשב\"א בחי' על רש\"י וז\"ל אבל רש\"י פי' דאיסור החבלה משום צובע ולדבריו פיטור של שאר שקצים משום דאין להן עור שיצטבע בדם ואינו מחוור מההיא דאלו טרפות דאף שאר שקצים ורמשים אם יצא מהן דם חייב וכו' יעו\"ש וזה הוקשה לו מפני דמפיך להו כמו הרה\"מ אבל לגירסתנו ניחא דבתחילה הביא פי' דנטילת נשמה וס\"ל דבין השוחט ממש בין מוציא דם הכל הוי נטילת נשמה ואחר כך הביא מלישנא אחרינא דהוא הירושלמי דמפרש דטעמא הוי משום צובע ופליגא אש\"ס דילן בין ההיא דחולין בין ההיא דכלל גדול (והירושלמי) [דהירושלמי] מפרש הכי במתניתין ודוק." + ], + [ + "בד\"א \n בחובל וכו'. עד והרי הוא כמתקן. ועיין להרב המגיד ישוב הסוגייא לדעת רבינו ועיין להפר\"ח בנימוקיו לרבינו שלא הונח לו פי' הרה\"מ וכתב הוא דאה\"נ שרבינו מפרש כפי' כל המפרשים אלא דס\"ל דהתרצן לפום שיטתיה דמקשן השיב לו אבל קושטא קאי דאפילו נתכוון להזיק חייב יעו\"ש. ואין להקשות לדרך זה ממה שפסק רבינו פ\"ב מהל' דעות ה\"ג חילוק התרצן בין קורע בחמתו לקורע למרמא אימתה עליה דביתיה יעו\"ש דודאי דין זה הוא פשוט ואמת הוא דקורע למירמא אימתא ליכא איסורא אלא דאף בחמתו דאסור משום לתא דע\"ז נקרא מתקן לענין שבת אלא דהמקשן טעי בהכי דס\"ל דלא נקרא מתקן והתרצן לפי שיטתו השיבו ומוקי ליה בקורע למירמא אימתא עליה דביתיה ברם קושטא דמילתא דלענין שבת גם קורע בחמתו נקרא מתקן ורבינו נקט הדין המחודש וכ\"ש הפשוט." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המשמר \n יין וכו'. וטעם חיוב השמור כתב רבינו לעיל הי\"א דהוי תולדת בורר או מרקד יעו\"ש והוא מש\"ס דפ' תולין דף קל\"ח ודרך אגב ראיתי להרשב\"א שם על מ\"ש שם מתקיף רב ששת מי איכא מידי דרבנן מחייבי חטאת ורבי אליעזר שרי לכתחילה וכו' וז\"ל וקשה דהא תניא פרק אלו קשרים חבל דלי שנפסק לא יהא קושרו ר' יהודה אומר וכו' ובלבד שלא יענבנה ואמרינן התם דטעמא דר\"י משום דס\"ל דעניבה גופא קשירה וי\"ל דכל היכא דיחיד מחייב חטאת ורבים שרו לכתחלה לא קשיא ליה אלא היכא דיחיד מחייב חטאת ויחיד אחר התיר לכתחלה וכ\"ש כשרבים מחייבי וכו' עכ\"ל. וקשה טובא שתירוץ הרשב\"א זאת נסתרת ממ\"ש הוא עצמו ריש פרק אלו קשרים וז\"ל הא דבעי רב אחדבוי עניבה לר' מאיר ולא אפשיטא תימה אמאי לא פשטוה וכו' חבל דלי לא יהא קושרו אלא עונבו וההיא ר\"מ היא מדפריך מינה בפ\"ק דפסחים לרבנן דר\"י דהיינו ר\"מ גבי ר\"י וכו' יעו\"ש הרי דההיא ברייתא דחבל הוי יחיד עם יחיד ואזלא לה לתירוץ הרשב\"א ואפשר לומר דאף דהש\"ס דפסחים מקשה מרבנן לר\"מ משום דרבנן דר\"י היינו ר\"מ מ\"מ מדשנוייא בשם רבנן ודאי לאו ר\"מ לחודיה הוא אלא שאר רבנן נמי קיימי בשיטא זאת והו\"ל רבים לגבי ר\"י ודוק.", + " אבל\n מסננים יין שאין בו שמרים או מים צלולין וכו'. ועיין להטור סי' שי\"ט מה שהקשה על רבינו ולמרן שם והלח\"מ ביאר יותר יעו\"ש והבית חדש שם כתב וז\"ל וצ\"ל שדרכו של הרמב\"ם לפסוק כסתם משנה וכיון דסתם משנה בסודרין וכו' אלמא לתוך המשמרת אין לו התר כלל ואע\"ג דהך דזעירי וברייתא וכו' הלכתא היא אפ\"ה במאי דמתירין לתוך המשמרת לאו הלכתא [היא] אלא כסתם משנה וכו' ע\"כ.
ולענ\"ד תמוהים דבריו דאחר דמצינן לאמורא דמפרש מתני' אנן מי פלגינן עליה וכי יש לנו כח לפלוג על האמורא דאין זאת סתירה מאיזה דבר דנתחדש לו יותר מהאמורא אלא מטעם דמתני' תני סתמא וזה ראה גם ידע זעירי ואפ\"ה מפרש למתני' הכי ועיין להכנה\"ג שם בהגב\"י אות ג' שכתב כן אלא שביאר דבריו ביתר שאת יעו\"ש וכן מה שסיים הכנה\"ג והכי משמע בפ' שמונה שרצים דלא קי\"ל כזעירי וכו' נכון הדבר דלעולם דזעירי ס\"ל דלא פליגי הברייתא אמתני' ברם אתלמוד ס\"ל דפליגי ולא קי\"ל כהברייתא אלא כמתני' וכוותיה נקטינן והשתא פשט ההלכה אינו משתנה.
גם מה שכתב הב\"ח לתרץ עוד עין רואה שאינו נכנס בגדר תירוץ אלא דחיה בעלמא יעו\"ש ומה שהקשה הכנה\"ג לתירוץ הלח\"מ וז\"ל ומיהו נ\"ל דאין הכרח זה כדאי להכריח דמשמרת לאו דוקא דנהי דהמקשה כך היה סבור מ\"מ לפי מאי דתריצנן בין הגיתות שנו אין הכרח לומר דמשמרת לאו דוקא וכו' עכ\"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו הוא הכרח גמור דלאו דעת המקשה בלחוד הוא דס\"ל דהך משמרת הוא סודרין אלא גם המתרץ ס\"ל הכי מדלא אמר ליה וליטעמיך נמצא דשוין הן בזה וס\"ל לזעירי דמשמרת דברייתא היינו סודרין וגם משמרת דאסר הוא סודרין וא\"כ אף דכפי מה שתירצו בין הגתות וכו' יש לפרש דמשמרת דוקא מ\"מ כיון דזעירי לא אמר הכי אין לנו כח לפרש נגד האמורא ודוק אך עדיין נשאר לנו לברר דמה יענו החולקים עם רבינו דס\"ל כפשטא דסוגייא דצלולין אפילו במשמרת ועכור בסודרין ובין הגתות אפי' עכור במשמרת לקושיית הלח\"מ דמאי מקשה מברייתא ולימא ליה וליטעמיך קשה ברייתא אמתני' וכו' ועיין להכנה\"ג שם מ\"ש לזה.
ונראה לענ\"ד דס\"ל דמברייתא אמתני' לא קשיא די\"ל דפי' דמתני' הוי הכי דמסננין את היין קאי לרישא וה\"פ נותנין מים ע\"ג השמרים בשבת שיצולו ואותו יין היוצא מהשמרים מסננין אותו בסודרין וכו' וא\"כ דוקא יין כזה שהוא משמרים דוקא בסודרין שרי אבל לא במשמרת ובברייתא דמתיר במשמרת הוא ביין עכור מחמת השמרים שיש למטה בחבית שטרף היין עמם ולא דמי ליין שהוציאו מהשמרים ממש ברם לזעירי דחילק בין צלול לעכור הקשה לו מהברייתא ודוק. ובדברי רבינו יש להקשות דקשה דיוקא אדיוקא דאילו הוא לא התיר אלא יין שאין בו שמרים ובסודרין אבל בשמרים אף בסודרין אסור ואילו הוא כתב ביין במשמרת חייב ולא חילק בין צלול לאינו צלול ודוקא במשמרת אבל בסודרין שרי וי\"ל דמאי דנקט משמרת ברישא משום דאיירי אפילו בצלול וק\"ל." + ], + [], + [ + "המגבל \n וכו'. ועיין מה שכתבתי בתשובה חלק או\"ח בספרי אגורה באהלך דף ח' ועיין להראב\"ד והרב המגיד וסיים וז\"ל ולפי\"ז מה שנזכר בברייתא פ\"ק גבי אפר אינו חייב עד שיגבל ר\"ל הדבר הראוי לגבול אבל באפר לדברי ר' יוסי ב\"ר יהודה אינו חייב בשום צד והלכה כמותו עכ\"ל וכונתו פשוטה דע\"כ לא קאמר אביי מאי אפר עפר אלא לקיומי למילתיה דאמר דבמידי דלאו בר גבול בנתינת מים חייב אבל למסקנא דפ' מי שהחשיך דאדרבא במידי דלאו בר גבול אפילו גיבל פטור מחטאת א\"כ נשארה פשטא דברייתא דקתני אפר ממש ופי' אינו חייב עד שיהא דבר הראוי לגבול ולאפוקי מספר צרור החיים יעו\"ש.
עוד כתב הרב המגיד וז\"ל אבל באפר לדברי ר' (יוסף) [יוסי] וכו' ויעיד על זה מ\"ש ביו\"ט פרק המביא וקטמיה שרי ופירשו בהלכות וכו' ע\"כ כוונתו פשוטה במ\"ש דלר' יוסי ב\"ר יהודה אינו חייב בשום צד ר\"ל לא בנתינת מים ולא אפילו בגבול ויעיד ע\"ז דאפילו בגבול פטר ריב\"י מדשרי ביו\"ט קטמא והוי אפילו בגבול וכמ\"ש בהלכות ואי הוי חייב חטאת לא הוה שרי ביו\"ט דזה לאו מלאכת אוכל נפש הוא אלא איסורו אינו אלא מדרבנן ומשו\"ה ביו\"ט שרי אף דלא הוי מלאכת אוכל נפש דלא ס\"ל כדעת הר\"ן דנדחק בזה לדעת הרי\"ף יעו\"ש דס\"ל לדעת הרי\"ף דזה מקרי מלאכת אוכל נפש והוצרכתי לזה ממה שראיתי לס' נדפס כעת להרב לשון למודים דף צ\"ח ע\"ג סי' המתחלת ובעיקר ישוב הרה\"מ וז\"ל לבי מהסס דנראה מדבריו דבאפר שרי לגבול לדעת רש\"י והר\"מ והרי הר\"מ בחדא מחתא מחתינהו לאפר ומורסן ובפ' כ\"א כתב הר\"מ דנותנים מים אבל לא גובלין כסתם מתני' דפ' מי שהחשיך וצ\"ל דהאי כדיניה והאי כדיניה דודאי באפר דגרע טפי דלאו בר גבול כלל פשיטא דשרי ולא הוצרך לפרש וכו' עכ\"ל.
ודבריו תמוהים דמהיכן נראה מהרב המגיד דגבול באפר שרי ופי' דבריו פשוט דלא שרי אלא ביו\"ט וכדכתיבנא ועוד קשה עליו דלא די לנו את הצער הזה דנדחק בדברי הרה\"מ ללא צורך עוד זאת דשם רצה לפרש דברי הריטב\"א בכתב יד על דרך זה בחילוק אפר ממורסן דאפר שרי לכתחילה ומורסן לא ושם ליכא הכרח כלל כמו בלשון הרה\"מ לפי סברתו ומה גם דלשון הריטב\"א אינו סובלו שכתב וז\"ל אבל באפר לבנין ליכא גבול כלל והו\"ל דומיא דמורסן דלית בהו איסור תורה לכו\"ע עכ\"ל. ועייל פילא בקופא דמחטא ללא צורך ודא ודאי עקא ופשוטן של דברים דהרה\"מ והריטב\"א בחדא שיטא אזלי בזה שדעת רש\"י ודעימיה דקיטמא שרי דלאו בר גיבול [הוא] וכההיא סוגייא דפ' מי שהחשיך דהא אידחיה סוגייא דפ\"ק וא\"כ ברייתא דאפר אינו חייב עד שיגבל הרה\"מ מפרשו כדפרישית וכתיבנא כוונתו והריטב\"א מפרש דלפי מסקנא זו נקטינן נמי ההיא דמאי אפר עפר אף דאביי אמרה למילתיה לקיים סברתו ומשו\"ה בעפר צריך גבול לחייב אבל באפר אפילו גיבל פטור וכמו שפי' דברי הריטב\"א הרב הנזכר.
ובעיקר ישוב דברי רבינו נראה עפ\"י מ\"ש הריטב\"א בכתב יד בסוגייא דפרק מי שהחשיך וז\"ל ומשמע ודאי דאפילו לרבי ליכא איסור תורה בנתינת מים למורסן מדלא קתני חיוב חטאת במורסן כמו בקמח והטעם דכיון דמורסן לאו בר גבול הוא שאין עושין ממנו לעולם עיסה אין בגבולו חיוב חטאת אלא איסור דרבנן דגזור אטו קמח (ורבינו) [ורבי] דסבר דבנתינת מים בקמח דאיכא חיוב חטאת גזר במורסן אפי' בנתינת מים ור' יוסי בר יהודה דסבר דגבי קמח ליכא חיוב חטאת עד דיגבל לא גזר הכא אלא בגבול וקמה מתני' כריב\"י דשרי נתינת מים למורסן ואסר גבול וכיון דסתם מתני' כוותיה הלכה כוותיה דסתם מתני' ומחלוקת בברייתא הל' כסתם מתני' והא דאמר הכא דמורסן כיון דלאו בר גבול הוי קיל טפי דאפילו בגבול ליכא חיוב חטאת לריב\"י ואילו התם אמרינן דדיו כיון דלאו בר גבול הוא חמיר טפי דמחייב בנתינת מים בלחוד י\"ל דלא דמי דמורסן אין דרך העולם לשרותו ולא לגבלו וכיון שכן אין לחייב בו חיוב חטאת דלא דמי ללישה דמשכן דהיינו שריית סמנים פי' [דהא] לישת לחם לא היתה במלאכת המשכן ואע\"ג דבעי (ר') [ר' יוסי בר יהודה] גבול קמח ואע\"ג דלא הואי בסמנין דמשכן משום דבקמח היינו אורחיה אבל בדיו וסמנין אע\"ג דאין דרך בני העולם לגבלו איכא בשרייתו חיוב חטאת כי היא מלאכה (שהיה) [שהיתה] במשכן ומיהו גבי אפר (קס\"ד) [דקס\"ד] התם דפליגי רבי וריב\"י כדפליגי גבי קמח דאע\"ג דאפר לאו בר גבול הוא לגמרי כעין קמח פעמים שמגבלים אותו לטוח בו לפי שעה ופעמים שאין מגבלין אותו אלא ששורין אותו במים לעשות בורית וכיוצא (לכבש) [לכיבוס] הבגדים לפיכך דימו אותו שם לשריית דיו (וכו') [וסמנים] ואסיק אביי דבעפר הוא דפליגי דהוי בר גיבול לעשות טיט לבנין דומיא דקמח אבל באפר לא פליגי וכל היכא דבעי לה לעשות בורית (לכ\"ע) [דכו\"ע] מחייב בנתינת מים דומיא דדיו וסמנים והיכא דבעי לה לבנין אינו חייב עד שיגביל לר\"י ב\"י דומיא דקמח ועפר והא דאמרינן פרק המביא וקטמא שרי אין פירושו כדפירש רש\"י ז\"ל אי נמי כי רבינו ז\"ל סובר וכו' ועיין בלשון למודים הנז\"ל שם שהעתיק סיום לשון זה יעו\"ש עכ\"ל הריטב\"א.
וזה הוא דעת רבינו דבאפר ומורסן לא מחייב אפילו בגבול אלא מדרבנן וכמ\"ש שם פכ\"א ומה שלא הזכיר אפר שם הוא הדין אפר וכמ\"ש הריטב\"א דנקטינן סוגייא דמי שהחשיך וכאוקמתא דאביי דמאי אפר עפר אבל באפר אפי' בגבול ליכא חיוב ודיו וסמנין אפילו בשרייתו איכא חיוב חטאת וכדקאמר אביי דזה נשאר בקיומו דלא אידחי סברא זאת והיינו משום דהואי במשכן וכמ\"ש הריטב\"א והשתא דקאמר אביי ודילמא וכו' אבל דיו אפילו ר\"י מודה וכו' וה\"ט דהואי במשכן וכמ\"ש הריטב\"א נשאר בקיומו ולפי\"ז בהכרח צ\"ל בברייתא מאי אפר עפר אבל מאי דאסיק דאפר הדין משתנה וכמ\"ש הריטב\"א ואי האפר הוי לבנין בגבול חייב לר\"י בר\"י האי מילתא אזלא מכח ש\"ס דמי שהחשיך דמוכח דמורסן אפילו במגבל פטור מחטאת והוא הדין לאפר וזה הוא פי' דברי הריטב\"א בישובו לדברי רש\"י יעו\"ש ומשו\"ה לעיל פ\"ג כתב רבינו ושורין דיו וסמנין וכו' דמשמע דבשבת אסור דקמה מהא דאביי ופירוש דברי ה\"ה עיין להלח\"מ ז\"ל כמה הפרש בין דרכינו לדרכו.
ובדברי הריטב\"א אלו שהעתקנו יש מקום עיון דאילו כאן כתב דכיון דקתני מתני' כר\"י הלכה כוותיה דסתם במתני' וכו' הלכה כסתם מתני' ונמצא דפסק בגבול מורסן דליכא איסורא אלא מדרבנן וכמ\"ש הריטב\"א ומשום דגבול קמח חייב חטאת והלכה כוותיה ואילו הוא כתב גבי דף י\"ח וז\"ל מידי גבי הדדי תניא קשיא לי אמאי לא אכרח ליה דאפילו באפר דלאו בר גבול הוא פליג ר\"י כדאכרח ליה לאביי פרק מי שהחשיך מדתניא אין נותנין מים למורסן וכו' וי\"ל דהוה דחי שאני מורסן דהוי בר גיבול קצת וכו' וכתי' התוס' והלכה כרבי מחבירו ושמעינן מהכא שיש באפר משום גבול לדברי הכל ולא כמ\"ש הרי\"ף והרמב\"ם עכ\"ל ונמצא כאן הסכים כריב\"י ופי' התוס' וכאן הסכים לפי' הרי\"ף ורבינו ופסק כריב\"י." + ] + ], + [ + [ + "האופה \n וכו'. עד אבר קטן. ועיין מ\"ש מרן על שם הרמ\"ך וכתב הפר\"ח בנימוקיו על רבינו וז\"ל והנה בענין מחמם מים שחייב משום מבשל יש ראיה מביצה פרק המביא וכו' ושיעור אבר קטן וכו' עכ\"ל וכוונתו להביא ראיה ממאי דאיתא בביצה דף ל\"ד תנן התם אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים ואחד שופת את הקדרה ואחד את המים ואחד תבלין וכו' כולן חייבים וכו' דמוכרח דבמים איכא משום מבשל וקשה טובא דמאי ראיה משם אימא דמ\"ש דהמביא את המים חייב לאו משום מבשל את המים אלא משום מבשל את האוכל בכללות דבלא מים לא היה בשול אבל אם חמם מים לא מחייב וכ\"כ מרן שם משם מהר\"י בי רב דכולן הביאו בבת אחת יעו\"ש לקמן ה\"ד ועיין במ\"ש הרשב\"א בחי' שבת גבי דף מ' ע\"ב וז\"ל ובהא מתרצא לן הא דאמר לקמן וכו' ודייקי בה רבוותא ז\"ל ה\"ד וכו' לכו\"ע אסור וחייב חטאת וכו' עכ\"ל מבואר מדבריו דס\"ל דאיכא בישול במים יעו\"ש.", + " ושעור\n מבשל סממנים כדי שיהיו ראוים לדבר וכו'. ועיין בהשגת הר\"א והלח\"מ הליץ בעד רבינו בהשיא כוונת רבינו לענין אחר דהכונה דיעשה הצביעה כמו שירצה דרך משל אם ירוק יעשה ירוק ואם לא נעשה עדיין ירוק דלא נגמר הגוון פטור וכן הפר\"ח כתב כן ואחרי נשיקת ידיהם ורגליהם אין זה כונת רבינו אלא כמו שהבין הר\"א דהאי שיעורא דכתב רבינו הוא שיעור הכמות דאי כמ\"ש הם ז\"ל לא דמו שיעורי רבינו זה לזה דכתב שיעור המחמם וכו' אבר קטן ושיעור מבשל וכו' וכן בתחילת הלכה האופה כגרוגרת חייב והוא שיעור הכמות וא\"כ איך כליל רבינו כל השיעורים הללו בסוג אחד ולא דמו דזה בכמות וזה בעשית המלאכה יפה ועוד א\"כ אמאי לא נתן רבינו שיעור מעשית המלאכה יפה בפת ובבישול אלא במים לחוד יעו\"ש פכ\"ב ה\"ד דהיינו שהיד סולדת בו ועוד דכאן הו\"ל לכתוב שיעור המים בכדי שהיד סולדת בו דכתב שיעור מבשל או התם הו\"ל לכתוב שיעור מבשל דכתב שיעור המים ועוד דבש\"ס לא מצינו שיעור אלא במחמם מים ולא בשום מלאכה אחרת אלא ודאי הכונה דבכל המלאכות א\"צ לפרש שיעור דבודאי כל דליכא גמר מלאכה לא מחייב ולא הוצרך לפרש זה בש\"ס אלא גבי מים דלא שייך בהו גמר מלאכה דליכא הפרש בהו מצד חמימותן ונתנו שיעור בהם בכדי שהיד סולדת בו וזה כתבו רבינו פכ\"ב אבל כאן הכל הוא שיעור הכמות ובשיעור זה שהשיג עליו הר\"א ועיין להפר\"ח שם מ\"ש בזה." + ], + [], + [ + "וכן \n המבשל בחמי טבריא פטור. עיין להרב המגיד שהביא ההיא דרבינא דף מ' דאמר חייב והקשו מדברי רב חסדא דאמר פטור ותירצו מאי חייב נמי דאמר מכת מרדות דרבנן ולדבריו קשה דהו\"ל לרבינו לפסוק דחייב מכת מרדות ולכן נראה לענ\"ד דחיליה דרבינו ממ\"ש בש\"ס על מתני' דלא יטמיננה בחול בדף ל\"ט ולפלוג וכו' ת\"ש מעשה שעשו וכו' בשלמא וכו' מי סברת וכו' והכי קאמרי ליה רבנן לר' יוסי הא וכו' דעשו אנשי טבריא דתולדת חמה הוא ואסרו להו רבנן אמר להו ההוא תולדת האור הוא דחלפי אפתחא דגהינם וכו' וא\"כ למ\"ד שמא יטמין ברמץ ס\"ל דלכו\"ע חמי טבריא תולדת חמה הם ולמ\"ד שמא יזיז עפר ממקומו כיון דהלכה כרבנן דלא יפקיענה בסודרין א\"כ גם חמי טבריא תולדת חמה הם וא\"כ כיון דתולדת חמה הם ליכא אלא איסורא דגזרה משום תולדת האור וכמ\"ש שם באותו דף וא\"כ אפילו מכת מרדות ליכא והשתא משו\"ה פסק רבינו דפטור דאתי כרבנן לחד אמורא וככו\"ע לאידך אמורא וכדכתיבנא ודוק." + ], + [ + "אחד \n נתן וכו'. וכתב הר\"א יעו\"ש פי' לדבריו דקשיא ליה על רבינו שכתב על כולן טעם החיוב משום מבשל דבש\"ס מוקי לה בחדשה ומשום לבון ולא אפילו בישנה ומשום מבשל והוצרכתי לזה לפי שראיתי להלח\"מ פ\"ג מהל' יו\"ט הי\"א על מ\"ש רבינו ואין מלבנין את הרעפים וכו' וכתב הרב המגיד וז\"ל ורבינו לא הזכיר חדשים לפיכך נראה שהוא מפרש ואמרי לה דאפי' ישנים אסור לפי שמחסמן בכל שנה שמלבנן וכו' כתב הוא ונראה דלדעתו מה שתירצו בש\"ס הכא בקדרה חדשה עסקינן ומשום לבון רעפים נגעו בה היינו ללישנא דמשום דצריך לבודקן אבל ללישנא דצריך לחסמן אפי' שלא יהיה חדשה והשתא ניחא מה שהשיג הר\"א על רבינו פ\"ט מהל' שבת וכו' דלפי מ\"ש כאן הרה\"מ ניחא שלא הזכיר שם קדרה חדשה משום דהוא ז\"ל סבור כלישנא דצריך לחסמן וכו' עכ\"ל והליץ כן משום דהבין דמה שהשיג הוא דמדברי רבינו נראה דאפילו ישנה אסור מטעם חסום ואהא משיג דבש\"ס מוקי לה דוקא בחדשה ואהא הליץ הלח\"מ על רבינו עפ\"י דברי הרה\"מ אמנם כונת הר\"א להשיג דמדברי רבינו נראה דחיובו הוא משום מבשל וכמ\"ש ואף דליבון רעפים הוי איסורו משום מבשל וכמ\"ש ממ\"ש רבינו לקמן בהל' ו' גבי המבשל כלי אדמה וכמ\"ש הרה\"מ שם מ\"מ השיגו דממ\"ש רבינו כולם חייבים משום מבשל משמע משום בישול המאכל והא ליתא דמי שנתן הקדרה אינו חייב אלא משום בשול הקדרה גופא אבל דעת רבינו נראה ברור שכתב כולם חייבים משום מבשל וכל אחד כדינו ובין למ\"ד טעמא משום דצריך לבודקן ובין למ\"ד לפי שמחסמן אתי שפיר ודלא כהלח\"מ.", + " אבל\n אם שפת אחד וכו' עד חייבין. עיין למרן מ\"ש משם מהר\"י בי רב שכתב ולש\"ס לק\"מ דהמגיס אינה בערך הנותנים רק מלאכה בפני עצמו ולרבינו קשה ע\"כ וכתב הרב מקראי קודש ותימה דגם לרבינו לא קשה שאינה בערך הנותנים ועיי\"ש מה שתירץ ולענ\"ד י\"ל דשאני רבינו דכתב ב' האחרונים בלבד ותבת בלבד משמע ב' דוקא ולא עוד. וכתב הלח\"מ וז\"ל ועוד קשה בדברי רבינו בנותן את האור ונותן את העצים אמאי לא כתב שחייבים משום מבעיר ונראה דהוא הדין אלא מ\"ש כאן הוא שכולם חייבים משום מלאכה אחת שהוא הבישול והראיה ע\"ז מבישול סמנים וכו' עכ\"ל ולא זכר שר שכ\"כ הרב המגיד בדין זה לקמן פי\"ב ה\"א על מ\"ש רבינו המבעיר וכו' והוא שצריך לאפר וכו' וכתב עליו הר\"א ואם הבעיר תחת תבשילו חייב ב' ע\"כ וכתב הרה\"מ ואפשר שכן הוא וכבר הזכיר רבינו פ\"ט שהנותן את העצים תחת הקדרה חייב משום מבשל וכו' עכ\"ל כלומר דלא בא רבינו לכתוב כאן פ\"ט אלא דינא דמבשל ואה\"נ דחייב משום מבעיר וכמ\"ש שם פי\"ב.
ואין להקשות לדברי הלח\"מ במ\"ש בתירוץ ב' דמשום מבעיר אינו חייב אלא בצריך לאפרו וכאן א\"צ לאפרו וכו' וכבר לוקה על הבישול עכ\"ל דמדברי הרה\"מ הללו מוכח דחייב ב' משום מבעיר ומשום מבשל דלא כתב הרה\"מ כן אלא כלפי מ\"ש רבינו דהמבעיר חייב בצריך לאפרו וע\"ז כתב הר\"א דאם הבעיר תחת תבשילו כלומר הך הבערה עצמה שצריך לאפרה הבעירה תחת תבשילו ליהנות ג\"כ מההבערה גופה חייב ב' וע\"ז הוא שכתב הרה\"מ וכן הוא האמת דחייב ב' ולא הוצרך רבינו לבארו שסמך על מ\"ש בפ\"ט וכו' אבל הלח\"מ איירי כאן בפ\"ט בדין המבשל שכתב רבינו דהמביא את האור חייב דהקשה דאמאי אינו חייב ג\"כ משום מבעיר לזה תירץ שפיר דכיון דכאן לא איירי כשצריך לאפר משו\"ה לא נקט חיובא דמבעיר דבאינו צריך לאפר פטור דאין לומר דלעולם איירי הרה\"מ אף באינו צריך לאפר ואפ\"ה חייב ב' מטעמא דע\"כ לא אמרו במבעיר ואינו צריך לאפר פטור אלא דוקא במבעיר שלא לצורך דהוי מקלקל ומהאי טעמא כל שצריך לאפר או אי עביד להנקם משונאו חשיב הבערה וחייב אבל במבעיר לבישול דהוי הבערה לצורך הוי כצריך לאפר וחייב על ההבערה אחת מלבד על הבישול דהא ליתא דכיון דההבערה לא היתה אלא לצורך הבישול ובההבערה עצמה ליכא חיוב אינו חייב על ההבערה אלא משום מבשל וראיה לזה מדכתב רבינו לעיל בפ\"ח ה\"ב הזומר את האילן כדי שיצמח הרי זה מעין זורע עכ\"ל הרי דזומר הוא קוצר וקוצר הוא אב מלאכה דחייב עליה בפני עצמה כשקוצר דבר לאכול וכמ\"ש שם רבינו בה\"ג ואפ\"ה בזומר אינו חייב משום קוצר כיון דמה שקוצר אינו ראוי לאכילה הוי מקלקל ולכן אינו חייב אלא משום זורע דבהאי קצירה מצמיח האילן ודומה ממש לההבערה לבישול משא\"כ כשצריך לאפר דשם חייב ב' אחד משום מבעיר ואחד משום מבשל והרי זה דומה למ\"ש רבינו פ\"ח ה\"ד וכן הזומר והוא צריך לעצים חייב משום קוצר ומשום זורע עכ\"ל." + ], + [ + "אבל \n נתבשל כולו חצי בישול חייב וכו'. ויש מי שנסתפק אי מערב שבת נתבשל חצי בישול מצד אחד ובשבת הפכו ונתבשל חצי בישול מצד אחר אי מחייב או לא ולענ\"ד נראה פשוט דמחייב דכיון דחזינן בבישול גמור דאזלינן בתר סופא דאפי' נתבשל מע\"ש כמאכל בן דרוסאי ובשלו בשבת בשול גמור מחייב וכמ\"ש מרן על דברי רבינו לעיל ה\"ג יעו\"ש והשתא ומה בנתבשל מע\"ש כמאכל בן דרוסאי משום דסיים בשבת בבישול גמור מחייב אף דדינא הוי דאם נתבשל בשבת כמאכל בן דרוסאי חייב דנמצא השתא בנתבשל מע\"ש כמאכל בן דרוסאי ונגמר הבישול בשבת דלא חשיב כל כך הבישול בשבת ואפ\"ה חייב בנגמר הבישול בשבת כ\"ש אי לא הוי כולו מבושל בע\"ש כמאכל בן דרוסאי דלא חשיב בישול כלל דאם סיימו בשבת כמאכל בן דרוסאי דחייב.", + " שכח\n והדביק פת בתנור בשבת ונזכר מותר לרדותה וכו'. וכתב הרב המגיד מפורש בסוגייא דלאו דוקא הדביק במזיד אלא אפילו בשוגג וכן פירשו ז\"ל [ולזה כתב] וכתב רבינו שכח וכ\"ש הדביק במזיד עכ\"ל וכתב הלח\"מ דמ\"ש מפורש דלאו דוקא קשה מנין לו זה מן הש\"ס עכ\"ל ועיין להרשב\"א בחידושיו שהכריח כן ולענ\"ד נראה דיוצא כן מן הש\"ס ממ\"ש שם דף ד' גופא וכו' ובעי רב אחא היכי דמי אי לימא וכו' ואלא לאו דאיהדר ואדכר מי מחייב והתנן וכו' מכלל דאי לא הוה קשה ממתני' אלא דהוה נקיט לה הבעייא בלשון זה קודם שיבא לידי חיוב איסור חטאת וכדנקיט לה הדין רבינו ז\"ל היה הדין דין אמת בלי קושיא כלל א\"כ מכאן יצא הדין ומן התימה על הלח\"מ שכתב דלא ידע מאין יצא לרבינו כן וכתב לעצמו מ\"ש לדעת רבינו ואולי ט\"ס יש בדברי הלח\"מ ולדעת הרה\"מ הוא דכתב כן אך מ\"ש הרה\"מ מכ\"ש קשה עדיין בין למ\"ש הרשב\"א בין למ\"ש אני הדיוט ונראה דכ\"ש הוי מטעם זה דהשתא כשהוא שוגג דליכא חיוב מיתה שרינן שיעשה איסור דרבנן דלא ליעביד איסורא דאורייתא מזיד דאיכא חיוב מיתה לא כ\"ש וק\"ל." + ], + [ + "כללו \n של דבר וכו' חייב. והקשה הלח\"מ וז\"ל קשה דבפרק כלל גדול אמרו האי מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב וכו' עד סוף הל' ודבריו תמוהים דמ\"ש דכלי אדמה הם חזקים שמתחזקים ביותר המוחש לא יוכחש דכלי אדמה כל שלא נתבשלו ע\"י האור לא חזו למידי והרי הם כמי שאינם ולמה לא יהא חייב על הבישול שלהם משום הקישוי ולעיקר קושיתו לק\"מ דכיון דאף דכוונתו להקשות כיון דמירפא רפי חייב משום הכי כתב רבינו כל שהקשה גוף הרך ולעולם מטעם הריפוי ונקט לשון זה ע\"פ הכונה." + ], + [ + "הגוזז \n וכו'. בוהן של יד וכו'. ועיין להרב המגיד שכתב וכמה רוחב הסיט פירוש פשוט עכ\"ל ולא גריס כפול והרב פר\"ח כתב דגרסינן כפול וכמו שמשמע ממ\"ש רבינו בפי' המשנה ודבריו תמוהים דלדידיה מה יענה למ\"ש רבינו בה\"י וכן בכמה הלכות שהוא שיעור ד' טפחים ומוכרח כמ\"ש הרה\"מ ומוכרח שכאן בס' היד חזר ממה שהסכים בפירוש המשנה נגד הגאון ופסק כאן כוותיה דגאון וזה מוכרח עוד ממ\"ש רבינו לקמן הי\"ח ועיין מ\"ש שם בס\"ד." + ], + [ + "הנוטל \n צפרניו וכו'. עד פטור. הכי איתא בש\"ס וכמ\"ש הרב המגיד אך מ\"ש רבינו בפי' המשנה דבריו תמוהים שכתב וכמו כן אם עשה כן לאדם אחר אפי' ביד שהוא חייב וכו' עכ\"ל והוי היפך הש\"ס וכן פסק כאן בס' היד אם לא דנאמר דט\"ס נפל בפירוש המשנה." + ], + [ + "צפורן \n שפירשה רובה וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד עד הלכה כר' שמעון בן אלעזר ויש לדקדק שם בש\"ס הל' מכלל דפליגי ואף לגירסא שהביא הרי\"ף אינו מתיישב דליכא פלוגתא בינייהו והגירסא בעצמה לאו מתרצתא היא יעו\"ש." + ], + [], + [ + "המכבס \n וכו' וחייב. ועיין מ\"ש הרב המגיד עד דעת הרשב\"א והיינו ממ\"ש הרשב\"א בחי' לשבת דף קי\"א ד\"ה האי מסוכריא וכו' יעו\"ש ואין להקשות להרשב\"א ממ\"ש הוא גופיה שם דף ק\"ט על מ\"ש בגמ' נותן אדם מים צלולים ויין צלול לתוך המשמרת וכו' וכתב הרשב\"א ודוקא לתוך המשמרת לפי שאין אדם מקפיד עליה ולא אתי לידי סחיטה וכאותה שאמרו פרק במה טומנין גבי דסתודר אפומא דחביתא אסור עכ\"ל יוצא מדבריו דאי מקפיד עליה אסור והא לדידיה ליכא סחיטה אלא משום דש ומשום מפרק והיינו כשצריך למשקה דמ\"ש לא אתי לידי סחיטה היינו נמי משום דש ומפרק והזכיר סחיטה משום שהוא שם הפעולה אבל איסור הסחיטה שם היינו משום דש וברור.
עוד כתב הרב המגיד על שם הרמב\"ן ז\"ל יעו\"ש וכתב מרן ואיני יורד לעומק דעת הרמב\"ן במאי דמרכיב בגד אתרי רכשי הצובע והמלבן עכ\"ל ועוד קשה לי דהיאך הוי תולדת צובע הא אינו אלא תולדת מלבן ולא צובע.
וראיתי להלח\"ם ז\"ל שכתב צ\"ל שמ\"ש תולדת צובע הוא מפני שהמלבן הוא כמין צובע אבל אינו אלא תולדת מלבן עכ\"ל ודבריו קשה להולמן דהרמב\"ן כתב בהיפך והסוחט תולדת צובע כדרך מלבן ולא כתב תולדת מלבן ועוד מה לנו אם היא כמין צובע או לא אין לנו אלא לומר תולדה מאיזה מלאכה היא.
וחכם בני פחד יצחק יהיה בעזרו פי' בפשיטות כונת הרמב\"ן דבא לאפוקי סברת הרשב\"א שהביא תחילה הרב המגיד דביין ושמן שאין הבגד מתלבן דאינו חייב אלא משום דישה דלדבריו אינו אסור אלא כשהמשקין אינן הולכין לאיבוד וע\"ז כתב דהא ליתא דלא שייך דישה אלא בגדולי קרקע וא\"כ דוקא בסוחט פי' דהוי תולדת מפרק אז חייב משום דישה ואינו חייב אלא בצריך למשקים אבל הסוחט בגד מיין ושמן חייב משום צובע כדרך מלבן כלומר כשהוא סוחט הבגד ממים דהוי תולדת מלבן ה\"נ כשהוא מיין ושמן חייב משום צובע וזה הוא שסיים והוא נמי בכל שמכבס בין במים בין ביין וכו' כלומר דהשתא סחיטת בגד ממים ומיין דינן שוה דאף דא\"צ למשקין חייב בסחיטה כל אחד כדינו במים משום מלבן וביין משום צובע.
עוד כתב הרב המגיד וז\"ל (וה\"ה) [והוא] נמי בכל שמכבס בין במים בין ביין וכו' עד סוף הלשון ודקדק מרן ע\"ז וז\"ל לכאורה משמע מדברי רבינו בהיפך דבמים דוקא חייב עד סוף הל' פי' דבריו מדכתב רבינו עד שיוציא המים שבו.
ולענ\"ד אין כונת רבינו לומר דוקא מים דא\"כ כך הו\"ל למימר והסוחט הבגד ממים חייב מאי עד שיוציא המים שבו דנקט אלא וודאי הכונה דאינו חייב אם נשאר עדין מים בו דלאו סוחט מקרי ומחמת דאיירי בסחיטה דאחר כבוס נקט מים וא\"כ אין כאן אפי' פקפוק. וע\"פ האמור הנה מקום לדברי הלח\"מ שכתב וז\"ל מ\"ש הרה\"מ וכן דעת רבינו הוא משום דלא חילק ולכאורה קשה דאדרבא ממ\"ש כאן מים יש לדקדק דדוקא מים ומה היה לו לחלק אלא דדעתו כדכתיבנא ודוק ברם א\"צ לזה דדעת רבינו כדעת הרמב\"ן הוא ממ\"ש רבינו פכ\"ב הט\"ו וכמ\"ש מרן." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המסך \n חייב והוא מלאכה מאבות וכו'. וכתב ה\"ה משנה וכו' עד כמלא הסיט ופי' רבינו ז\"ל ב' אצבעות וכו' יעו\"ש. פירוש לפירושו אף שהוא ברור דמלא הסיט היינו שתי אצבעות מאצבע לאמה הרוחב שביניהם ומלא רוחב הסיט היינו רוחב מגודל לאצבע שהוא כב' פעמים מב' אצבעות דקדמנו ורוחב הסיט כפול הוא ב' פעמים מרוחב בין אצבע לגודל והם ג' שיעורים ועיין בפירוש המשנה לרבינו דפירש כן לדעת גאון והוא כמ\"ש כאן בס' היד דלא כדעתו בפי' המשנה דחזר בו וכמ\"ש לעיל ה\"ז ואיכא דקשיא ליה דא\"כ לעיל בהל' ז' שכתב רבינו הגוזז וכו' כרוחב הסיט כפול והתוס' לא תני אלא מלא הסיט כפול בלא תבת רוחב וע\"פ קדימתנו האי שיעורא אינו אלא כבין אצבע לגודל לפי שמלא הסיט הוא כרוחב ב' אצבעות מן אצבע לאמה והאי כפול הוי כבין גודל לאצבע אבל כפול כבין אצבע לגודל ליכא והשבתי לו דגם תבת כפול זה הוא ט\"ס וקא מפרש רבינו דהאי מלא הסיט כפול דתני בתוס' השיעור הוא ברוחב הסיט ואהא קא מפרש וכמה רוחב הסיט כדי למתוח מבהן של יד עד האצבע הראשונה והכרחתי לו כן ממה שלא סיים רבינו בהל' ז' שהוא אורך ארבע טפחים כמ\"ש בהל' י' והדרך הוא להקדים השיעור בדין הראשון ולסתום בדינים הבאים אחריו ולסמוך על הראשון ולא בהיפך אלא וודאי דלעיל ליכא ד' טפחים שהוא כפל מרוחב הסיט אלא ב' טפחים שהוא כפל ממלא הסיט ועולה לרוחב מלא הסיט בלא כפל כן נראה לי ברור." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "קושרת \n וכו'. ועיין מ\"ש הראב\"ד ומ\"ש הרב המגיד ולענ\"ד כוונת הר\"א פשוטה דבש\"ס אמרו טעמא דרבנן דאסרו אף בחבל גרדי משום גזרה אטו שאינו גרדי דחבל בחבל מחלף וכן פסק רבינו ז\"ל בחבל סתם וכרבנן ואח\"כ כתב ואם היה חבל גרדי וכו' מביא וקושר מפני שכל אלו הקשרים מעשה הדיוט הן ואינן של קיימא וכו' ונראה מדבריו אלו דטעמא דהתיר הוא משום הנך טעמי ואם כן קשה בחבל הדלי ג\"כ אמאי אסרו בגרדי ואי משום גזרה גם כאן נגזור וזהו שכתב הראב\"ד על מ\"ש רבינו ואם היה חבל גרדי שמותר ליטלם וכו' וזה הטעם אינו מספיק דלפי טעם ההתר זה שכתב וכי קשר הדלי מעשה אומן הוא וגם אינו של קיימא אלא הטעם שהוא חס עליה שמא תשבר בכח הפרה ובודאי לא יניח אותם יום שלם אבל בדלי יניח אותם יום או יומים ומשו\"ה גזרינן עכ\"ל פי' וכיון דלא יניח אותם שם דתשבר לא אתי למחלף חבל דגרדי עם חבל דעלמא לא כן בחבל הדלי דכיון דהניח אותם שם יום או יומים אתי למחלף אטו חבל דעלמא ולפ\"ז מה מקום לתמיהת הרה\"מ עליו שהקשה אם קשר שאינו של קיימא ואינו מעשה אומן אינו מותר איזה קשר הוא מותר ומאי קשה הכי אמרו בש\"ס חבל בחבל מחלף ותירצו ליה בש\"ס והטעם הוא בש\"ס דכיון דמשהו לה יום או יומים אתי למחלף ועיין לתוס' שכתבו תירוץ אחר חוץ מתירוץ הראב\"ד בדף קי\"ג ד\"ה התם יעו\"ש.
עוד כתב הרב המגיד וז\"ל שאין קשר של קיימא תלוי באיסור החבל וכו' הוא מתמיה שאין קשר של קיימא תלוי באיכות החבל וכו' והקשה החכם המופלג שלמה בן עזרא נר\"ו ממ\"ש רבינו גופיה בפי' המשנה דסוף שבת וז\"ל ותנאי הב' בקשירה שלא תהיה קשירה של קיימא אלא בגמי וכו' הרי דס\"ל לרבינו דקשר שאינו של קיימא תלוי באיכות החבל ולק\"מ דהיכן ראה לרבינו דטעמא משום מהות החבל אלא כונתו פשוטה דקאי על מה שהתיר במתני' קשירה ומדידה לצורך מצוה והיינו לקשור הלוח בעץ וכמ\"ש שם ואהא כותב שיהא בגמי משום דלמחר יתירנו כיון דאינו מתקיים לזמן מרובה לפי שגמי לח הוא דאי אפשר לומר יבש דאסור לטלטלו דאינו ראוי למאכל בהמה וכמ\"ש בדף קי\"ב רבי ירמיה הוה קא אזיל וכו' א\"ל שקול גמי לח דחזי למאכל בהמה וכו' הרי דיבש אסור לטלטלו וא\"כ מ\"ש במתני' גמי מוכרח שהוא לח לא כן יבש דיקיימנו שם לזמן מה ואם כן שם בפי' דמתני' נמי משום דיתירנו הוא דקאמר לה וכמ\"ש הרה\"מ וזה מוכרח דאל\"כ נחזי אנן במתני' אמאי נקט גמי לפי דברי הרה\"מ וכן למה שפירש רש\"י דף קי\"ג וז\"ל בחבל דגרדי פליגי דצריך לה ולא מבטל לה עכ\"ל והיינו כהרה\"מ דלאו במהות החבל תלוי אלא יתירנו או לא יתירנו.
עוד כתב הרב המגיד וז\"ל אבל צ\"ע במ\"ש בחבל גרדי שמותר לטלטל ונראה מדבריו שאיסור שאר החבלים הוא משום טלטול וכו' ובש\"ס וכו' עד סוף הל' ולענ\"ד לק\"מ דכונת רבינו להתיר הוא משום דהוא חבל גרדי ולא גזרינן בפרה כמו בדלי וכמ\"ש התוס' שהבאתי לעיל ומ\"ש שמותר לטלטלו הוא משום דאף דהקשר שרי מ\"מ אסור משום טלטול ולזה כתב שמותר לטלטל כלומר בענין שמותר לטלטל אבל אה\"נ דשאר חבלים אף שמותרים לטלטל אסור משום קשר של קיימא ועיין מ\"ש מרן בכ\"מ משם הרמ\"ך וז\"ל מה מועיל טלטול כיון דפסקינן כרבנן דגזרי וכו' וי\"ל מה הל' אומרת מה מועיל טלטול וכי משום טלטול הוא דהתיר כדי שנאמר מה מועיל טלטול הרי לא התיר אלא בהיותו חבל גרדי אלא שצריך ג\"כ דליכא ביה איסור טלטול דאי היה אסור לטלטולי אף חבל גרדי אסור דבחבל דעלמא אף שמותר בטלטול אסור וכדכתיבנא לעיל." + ], + [ + "כל \n שראוי וכו'. לפיכך וכו'. הכי איתא בש\"ס דף קי\"ב רבי ירמיה הוה אזיל בתריה דר' אבהו וכו' יעו\"ש כל הש\"ס וכתב הרשב\"א בחי' ד\"ה התם מינטר הכא לא מינטר איכא למידק וכו' ועוד אמאי לא שרא ליה ואע\"ג דלאו מנא הוא דהא כיון דאפסיק השתא בשבת ואכתי חזי למלאכה קצת דחזי לכסויי בה מנא ולמסמך בה כרעי המטה ותנן כל הכלים הנטלים בשבת וכו' ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה ואי אפשר לומר דאינהו כר' יהודה ס\"ל דבעי מעין מלאכתו הראשונה דאם כן ר' אבהו היכי שרי אפי' בכרמלית ועוד דאי אפשר דס\"ל בהא כר' יהודה דהא טעמא דר' יהודה משום נולד ואנן לא קי\"ל כוותיה בנולד בשבת עכ\"ל ויש לדקדק בדבריו דתיפוק ליה הך קושיא מר' יהודה לר' יהודה גופיה דאילו הכא ס\"ל דאילו נפסק חיצונה טהור דלאו מנא הוא ומוקמי בש\"ס להנך אמוראי כוותיה למסקנא ואם כן היכי שרו בכרמלית והא בעי מעין מלאכתו ולפ\"ז מ\"ש לתרץ על שם הראב\"ד בתירוצא קמא לאו תירוץ הוא לר' יהודה דידיה אדידיה אך מה שתירץ ב' הוא אמת ויציב וז\"ל ועוד תי' הר\"א דר' יוסף ור' אבהו סבירא להו כר' יהודה דדוקא בסנדל שנפסקה אחד מאזניו דלא מבטל ליה איניש ממלאכתו בהכי לחודיה לכסויי בה מנא או לסמוך בו כרעי המטה אלא דעתו לתקוני ולאהדוריה למלאכתו הילכך כיון דלא חזי ליה לנועלה לכוליה שבת מוקצה הוא ומשו\"ה א\"ל ר' יוסף שבקיה דלאו מנא הוא ודוקא בחצר דמנטר דמקצה ליה איניש מדעתיה עד דמתקן ליה אבל בכרמלית דלא מנטר לא מקצה ליה איניש אלא דעתיה עילויה לטלטלה ע\"י גמי לח עכ\"ל ומה שיש לדקדק בזה דא\"כ אינו מוכרח בש\"ס לתרץ כר' יהודה אלא כרבנן עיין בחי' הריטב\"א כתב יד ועל פי דברי הראב\"ד אלו אינו ענין הך סוגייא דהכא עם ההיא דכל הכלים נטלים בשבת משום דהכא לא מבטל ליה וכן הרא\"ש פסק הא דר' יוסף דהכא דהא מנטר הא לא מנטר דזה הוי כר' יהודה ובההיא מתני' פסק דלא כר' יהודה.
ובכן אקרב ואבואה למ\"ש הרב המגיד ורבינו ז\"ל לא כתב חילוק זה אלא הביא וכו' יעו\"ש ודבריו תמוהים במאד מאד דלדידיה דס\"ל דתלוי הא דר' יוסף עם ההיא דר' יהודה וכיון דלא קי\"ל כר' יהודה דלשם הוא הדין הכא א\"כ קשה לר' יוסף מר' יהודה לר' יהודה וכמו שהק' לעיל וכעין שהקשה הרשב\"א ועוד קשיא דאעיקרא לא קשה מידי מה שהקשה דאמאי לא כתב חילוק דמנטר ללא מנטר דהא כתב רבינו אם נפסקו רצועות סנדלו בכרמלית ובכרמלית דוקא הוא מכלל דבחצר לא א\"כ התירוץ אינו תירוץ והקושיא אינה קושיא וכעת קשה טובא גם על מרן ב\"י אני תמיה שפירש דברי הרה\"מ בסי' ש\"ח ולא הרגיש כלל מזה." + ], + [ + "העניבה \n מותרת לפי וכו'. ועונב עניבה. וקשיא לי דממ\"ש וכורך עליו משיחה ועונב עניבה נראה דס\"ל דאפי' במשיחה אסור לעשות קשר אלא עניבה דוקא שרי והיינו כר' יהודה דאמר ובלבד שלא יעניבנו וקאי אחבל אבל לא אמשיחה דבמשיחה עניבה שרי ואילו הרמ\"ך שהשיג על רבינו וז\"ל העניבה וכו' ורצונו לתפוש בסוף הלשון ועונב עניבה ואהא מותיב ליה אפי' קשר מותר כמתני' דאמר קושרין דלי בפסיקיא וכי קתני ובלבד שלא יעניבנו אחבל קאי וכו' ור\"ל הכי ומוכרח שדעת רבינו לפסוק כר\"י וכי קתני ובלבד שלא יענבנו אחבל קאי ולא אפסקיא דהיינו משיחה אבל בפסקיא שרי ותימה אמאי פסק כרבנן וכו' דהיינו בתחילת דבריו כן נראה פי' דברי הרמ\"ך וקשיא לי עליו חדא במאי דרצה להבין לדעת רבינו דפסק כר\"י משום דאמר ובלבד שלא יעניבנו וקאי אחבל וכמ\"ש ואין זה הכרח וכי מי לא מודה ר\"י דבמשיחה אפי' קשר שרי דמ\"ש מעניבה דלדידיה עניבה גופא קשירה וכד שרי עניבה הוא הדין קשירה ומ\"ש ובלבד שלא יעניבנו קאי אחבל לאשמועינן דעניבה גופה קשירה היא וא\"כ מה שכתב ועונב עניבה ופירושו אבל קשירה לא לא הוי כר' יאודה ג\"כ ועוד במה שסיים אמאי פסק כרבנן ואפכא הו\"ל להקשות אמאי פסק כר\"י דמאי דפסק כרבנן ניחא דהלכתא כרבנן ולא קשיא אלא במאי דפסק כר\"י נמצא דאי אפשר זה בכונת הרמ\"ך וצ\"ע.
ולעיקר קושיתו שהקשה על רבינו שכתב ועונב עניבה לק\"מ דלעולם רבינו פוסק כרבנן וכמ\"ש בפי' בתחילת הל' ומה שסיים רבינו כן הוא משום דאיירי במשיחה קטנה שמבטל אותה לכך ומשו\"ה אסור לקשור אבל עניבה שרי דלאו של קיימא הוא ולא גוזר והוי כרבנן או דמ\"ש ועונב ר\"ל או עונב עניבה והוי כרבנן ומוכרח דכר\"י לא פסק ודוק.
ודעת הטור דלא כדעת רבינו יעו\"ש סי' שי\"ז ומרן שם כתב דעת רבינו בסוף דבריו וסיים ודעת רבינו ירוחם כרבינו דהיינו דגוזר חבל גרדי אטו דעלמא וכנראה דכן דעתו לפסוק ובספר הקצר סתם וכתב אבל לא בחבל ולא חילק דבגרדי שרי כנראה דס\"ל להלכה כרבינו וכרבנן דגוזר דגרדי אטו דעלמא וכן הבין המג\"א אך קשה על הט\"ז שכתב על מ\"ש מרן ז\"ל אבל לא בחבל שהוא אינו חשוב ומבטלו שם הוא של קיום עכ\"ל ור\"ל דאיירי בחבל דעלמא אבל בגרדי שרי וליתא לדעת מרן וכמו שהכרחנו ואולי שמפרש אעיקרא טעמא דחבל ודוחק.
וכתבו התוס' ד\"ה כלל אמר ר' יהודה תימה וכו' וי\"ל דה\"ק כל קשר עד לאו היינו קשירה. וכתב החידושי הלכות וז\"ל דכל קשר דאמר ר\"י משמע אפי' בעניבה ולאפוקי מרבנן דנקטו קושרין אבל לא בחבל דמשמע דוקא קשירה ע\"כ כונתו לפרש הך פי' התוס' בדברי ר\"י דמתני' דמדאמר ר\"י כל נכנס עניבה וה\"ק כל קשר וגם עניבה שאינו של קיימא דהיינו דקשר דאיכא הכי והכי אין חייבין הא של קיימא חייבין ונכנס עניבה ג\"כ ונמצא גם עניבה מוזכר והדיוק קאי לתבת כל דכולל עניבה אבל ת\"ק דלא תני אלא קשר אינו נכלל עניבה.
כתבו עוד אי נמי וכו' עד סוף הלשון פי' דבריהם דבמתני' דלעיל תני יש לך קשרים שאין חייבין עליהן כקשר הגמלין וכו' ואהא קאי סיפא דמתני' דמייתי מאי דכליל לן כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו ולא למאי דסמיך." + ], + [ + "מותר \n וכו'. אבל לא במדינה. וכתב הרב המגיד ופסק רבינו כלישנא קמא דאמר הא רבי שמעון והא רבנן עכ\"ל ותמהנו דא\"כ קשה רבינו דידיה אדידיה דרבינו פסק בפ\"ב דמילה דלא כר' אליעזר דאמר מכשירי מילה דוחין את השבת אלא כר\"ע דדוקא מילה דוחה את השבת והך סוגיא דהכא אזלא כר\"א וכמ\"ש רש\"י וא\"כ איך פסק רבינו כסוגיא דהכא ופליג דידיה אדידיה וראינו להר' יהונתן בעירובין שכתב וז\"ל ואע\"ג דקשר אב מלאכה מוקמינן לה בש\"ס שקושרים באמצע כלומר שנפסקה באמצעיתא וכשקושרה שם אינו של קיימא שהרי מעכב השמעת קול הניגון ואינו עושה כי אם לפי שעה עד מוצאי שבת אבל מן הצד סמוך ליתדות אסור לקושרה דהוי קשר של קיימא עכ\"ל ור\"ל דשפיר פסקינן כהך מתני' לפי אוקמתא זאת דמוקמינן למתני' באמצעיתא דלא הוי קשר של קיימא ולא הוי אלא משום שבות ובמקדש לא גזרו וע\"פ זה נראה ג\"כ ליישב דעת רבינו דפוסק הך מתני' דנימת כינור שנפסק וכאוקמתא דבאמצעיתא ומה שלא הזכיר רבינו חילוק זה הוא משום דקאי על מאי דהתחיל מותר לקשור קשר שאינו של קיימא ואהא כתב נימת כנור וודאי דבשאינו של קיימא איירי והיינו באמצעיתא ואדרבא על הרי\"ף קשה שלא כתב אלא המשנה כצורתה בלא אוקמתא אבל לרבינו אתי שפיר כדכתיבנא.
וכל זה אפשר להליץ בעד רבינו אבל הרה\"מ לא כתב כן ומה יענה למה שהקשינו ואחינו החכם השלם מהרי\"א ז\"ל תירץ לדעת רבינו דס\"ל דכדי שיהיה חייב צריך שיהיה מעשה אומן וקשר של קיימא וכמ\"ש בראש הפרק א\"כ כשמתרץ בש\"ס הא ר\"ש והא רבנן דתניא בן לוי וכו' קושרה לא הוי איסור דאורייתא דהן אמת דהוי קשר של קיימא מ\"מ לא הוי מעשה אומן דאומן משלשל מלמטה וכורך מלמעלה וכמ\"ש רש\"י יעו\"ש ור\"ש אומר כיון דאפשר בעניבה לא עבדינן איסור דרבנן ר' שמעון בן אלעזר אומר אף היא אינה משמעת [את הקול] וכיון שכן אף משלשל דמכשירי מצוה דוחין את השבת וכר\"א ואיבעית אימא הא והא רבנן כאן באמצע כאן מן הצד ר\"ל עד כאן לא קא שרו רבנן בשבות דרבנן אלא באמצע דא\"א בעניבה וכמ\"ש רש\"י אבל מן הצד דאפשר בעניבה אפי' שבות אסור וכשמתרץ ואיבעית אימא הא והא באמצע ה\"פ מר סבר גזרינן אטו שלשול ומר סבר לא גזרינן וא\"כ רבינו סובר כרבנן וכתירוצא קמא וליכא אלא איסור שבות.
אך קשה לדרך זה בתי' ג' דמר סבר גזרינן דלא מצינו גזרה מקשירה לשלשול וראיה דלא גזרינן מעניבה לקשירה ונראה להמליץ תירוץ זה באופן אחר דהן אמת דפי' דהך סוגיא אזלא כפרש\"י ברם רבינו ס\"ל מכח סוגיא דעלמא דכדי שיהיה חייב צריך קשר של קיימא ומעשה אומן ולפי אותה סוגיא יתורץ קושית הברייתא והמשנה הא ר\"ש והא רבנן וכמו שפי' ורבינו תפש כההיא סוגייא ברם זה ניחא לומר לרבינו אבל הרב המגיד דלא נחית לפרש שום דבר קשה מה יתרץ לרבינו.
וז\"ל חכם בני הי\"ו ולי נראה לתרץ דס\"ל להרב המגיד דעד כאן לא פסק רבינו בהל' מילה כר\"ע דאין מכשירי מילה דוחין את השבת אלא דוקא מכשירין דמילה דאפשר לעשותן מערב שבת דהיינו אזמל למול וכיוצא דר\"א התיר לעשות האיזמל בשבת ור\"ע אסר אבל במכשירין דלא היה אפשר לעשותן בע\"ש כגון הנימא שנפסקה מהכנור בשבת בזה ודאי פוסק כר\"א דדחי שבת וזה דקדק רבינו בהל' מילה וז\"ל כיצד הרי שלא מצאו סכין וכו' אין מביאין אותו וכו' הואיל ואפשר להביאו מע\"ש עכ\"ל וכ\"כ גבי קרבן פסח יעו\"ש בדוכתיה וזהו שמחלק רבינו בין נימא שנפסקה בשבת לקשירת נימא בתחילה בשבת לפי דהקשירה היה יכול לעשותה מע\"ש עכ\"ל.
וראיתי להתוס' יו\"ט ז\"ל הקשה כן ועוד לו ז\"ל שם וז\"ל ומדברי הר\"מ פ\"י נראה דס\"ל וכו' עד וכדפסק פ\"ג מהל' כלי המקדש וכו' נראה מדבריו דס\"ל דלעולם דס\"ל כר\"א אלא משום דס\"ל דעיקר שירה בפה הוא דמוקי לה לדידיה בקשר של קיימא והוא תירוץ דרבינו מהל' מילה לא פסק כר\"א אלא כר\"ע יעו\"ש וחזרה קושיא לדוכתא." + ], + [], + [], + [ + "התופר \n שתי תפירות וכו'. פרק כלל גדול דף ע\"ד והא לא קיימא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן והוא שקשרן וראיתי להריטב\"א כתב יד כתב וז\"ל הקשו בתוס' ולחייב נמי משום קושר ותירצו דכיון דאין הקשירה רק להעמיד התפירה חשבי לה משום תופר בלחוד ומורי הרב ז\"ל פי' דקשרן לאו דוקא אלא שהרכיבן זה על זה ושזרן ביד לקיים התפירה. ועוד י\"ל כגון שקשרן ע\"מ להתיר אחרי כן דמשום קשירה ליכא אבל משום תפירה איכא כיון שהיא מתקיימת עכשיו עכ\"ל ולענ\"ד יש לי לדון במ\"ש בתירוץ ב' ששיזר ב' הראשים ביחד הוי היפך הירושלמי דפותל חבלים דחייב כדכתב רבינו לעיל ה\"ח ומי הזקיקנו לומר דפליגי ש\"ס דילן עם הירושלמי גם (את) [על התירוץ] הג' דיש חילוק בין תפירה לקשר בענין של קיימא (וי\"ל) [ויש להקשות] דמאי שנא קשר מתפירה דבקשר צריך של קיימא ובתפירה לא הא עניינם דמו אהדדי דכל עניינם הוא לקשור זה בזה אלא משום דמצינו אותם במשכן חשיב לב' מלאכות וכמ\"ש בש\"ס במקום אחר ועוד קשירה שיהא של קיימא מהיכן נלמד ממשכן שהיה של קיימא וגם התפירה דמשכן היה של קיימא וצריך ללמוד שיהו של קיימא.
והר' אליעזר ממיץ הביאו הגהות מיימוני והר\"ן וב\"י סי' שי\"ז מכח קושיא זאת הכריח דכדי שיהא חייב בקשר צריך קשר על קשר יעו\"ש ובסמ\"ג חילק וז\"ל אמנם יש קשרים שמתקיימים בקשר אחד כגון שקושר חבל בראשו ואין קושר ב' ראשים ביחד וכן כל כיוצא בזה וכו' ר\"ל דהא חזינן דכשקושר קשר אחד בראש החבל מתקיים ואיך נאמר כאן דהוא בראש החוט ג\"כ צריך קשר על קשר ומשום שהוא קשר אחד לא מחייב הקושר ברם מודה ליה בקושר ב' ראשים שאינו מתחייב דלא מחייב.
ולהיות שראיתי בס' צרור החיים שלא הבין כן בדברי רא\"ם וסמ\"ג אלו הוצרכתי לבאר. גם מ\"ש עוד בס' הנזכר דרבינו יסבור כרא\"ם כדי להנצל מקושית הרמ\"ך וכו' יעו\"ש וליתא דרבינו לא כתב כן בדיני קשר החיוב אלא מעשה אומן ושל קיימא ולא הצריך קשר על קשר הדרן לדאתן דדברי הריטב\"א מוקשין ועוד קשה לכולהו תירוצים דא\"כ הוי היפך הירושלמי דקאמר דחייב ב' וכמ\"ש הרמ\"ך משמו וצ\"ל דפליגי ואינו נכון לכן נ\"ל לעיקר הקושיא דאה\"נ דחייב משום קושר אלא דחייב ג\"כ משום תופר וכשאמרו במתני' התופר דחייב הוא משום תופר ג\"כ לפי האוקמתא דמוקי בשקשרן וכן הוא דעת הסמ\"ג דפליג הרא\"ם בדינו דקשר על קשר וכדכתיבנא וכן ראיתי אח\"כ להרע\"ב בפי' המשנה וז\"ל ומחייב ב' אקושר ואתופר עכ\"ל וזהו דעת רבינו שכתב דין דב' תפירות ולא כתב דמחייב אקושר דסמך אדין דקושר חייב וכאן לא נחית אלא לדין דתופר ואה\"נ דמחייב ב' וכעין זה כתב הרב המגיד לקמן ריש פי\"ב יעו\"ש ובזה ניצולנו מהשגת הרמ\"ך." + ], + [], + [], + [ + "אחד \n נתן את האבן ואחד נתן את הטיט וכו'. הכי איתא בדף ק\"ב יעו\"ש ועיי\"ש בתוס' דכתבו דלא גרסינן רבי יוסי אלא וליטעמיך אימא סיפא וכתב עליו הרשב\"א ויש להקשות לפי שיטתן דכולה ר\"י וכך היה מקובל בידן ומ\"מ אי אפשר דבירושלמי עביד לה פלוגתא דר\"י ורבנן דגרסינן התם תני אחד מביא את האבן ואחד מביא את הטיט המביא את הטיט חייב ר' יוסי אומר שניהם חייבין סבר ר\"י אבן בלא טיט בנין הכל מודים שאם נתן את הטיט תחילה ואחר כך נתן את האבן שהוא חייב והרמב\"ן ז\"ל פי' דה\"ק וליטעמיך שאתה תמה על שמואל דמחייב בצרור בלבד ע\"ג עפר בא ותמה על ר\"י דמחייב אפי' בהנחה בלבד אלא ג' בניינים הוו תתאה מציעאה ועילאה תתאה בצדודי ועפרא ולכו\"ע והיינו דשמואל מציעאה באבנא וטינא והא נמי כו\"ע ועילאה בהנחה בעלמא לר\"י ובההיא הוא דפליגי רבנן עליה דר\"י עכ\"ל והכי פירוש הירושלמי לפי דברי הרמב\"ן דפליגי בעילאה אחד מביא את האבן ואחד מביא את הטיט המביא את הטיט חייב לפי שהאבן לחוד אינו בנין אפי' בעילאה לדעת רבנן ר\"י אומר שניהם חייבין סבר ר\"י אבן בלא טיט מחייב משום דבעילאה אפילו בלא טיט הכל מודים שאם נתן את הטיט תחילה ואח\"כ נתן את האבן שהוא חייב פי' אפי' בעילאי ולא הוצרך לבאר חלוקה זאת דבהדיא קתני לה בירושלמי.
וראיתי להריטב\"א בכ\"י שהביא דברי הרמב\"ן אלו וכתב עליו וז\"ל וקשה לי שהרי מן הירושלמי נראה שאין מחלוקת ר\"י ורבנן אלא במציעתא וכו' אלו דבריו ולענ\"ד כבר פי' הירושלמי לדעת הרמב\"ן וק\"ל (וקל להבין) ומלשון הרמב\"ן שהעתקנו תראה שיש ט\"ס בלשון הרמב\"ן שהביא הרב המגיד שכתב וז\"ל והרמב\"ן מפרש שזה הבנין ג' אין חייבין בו בהנחה בלבד בלא צדוד ועפר אלא לדעת ר\"י אבל לדעת חכמים דברייתא לא אלא הרי הוא כתחתון ובמקום הצדוד ועפר צ\"ל טיט ופירוש תחתון צ\"ל שהוא אמצעי וקרי ליה תחתון לגבי העליון.", + " ובנדבך\n העליון אפי' וכו' שהרי אין מניחין עליה טיט וכו'. הקשה בס' קרית מלך רב הנדפס כעת דמדבריו נראה דהיינו טעמא דחיובא משום דאין מניחין טיט אחר הא אי מניחין טיט אחר דהיינו באמצע פטור ואמאי הא איכא טיט מקודם וכולם מודים שחייב וכמ\"ש בירושלמי וכעת אין הס' בידי אלא ששמעתי כן וי\"ל דהכא איירי רבינו בשלא שם הטיט כדי לקבל אבן עליו אלא שיעור הצריך לבנין שלמטה ומשו\"ה כתב דאף שהאבן הזאת אשר שם עליו הוי כמו כלי אפ\"ה חייב כיון שהוא דימוס אבל בירושלמי איירי ששם טיט תחילה כדי לקבל האבן ומשו\"ה כלהו מחייבי דהוי כך דרך הבנין וק\"ל." + ], + [ + "המכניס \n יד הקרדום בתוך העץ שלו הרי זה תולדת בונה וכו'. וכתב הרב המגיד פ' הבונה עייל שופתא וכו' רב אמר חייב וכו' ופסק כרב באיסורי עכ\"ל והנה לפי\"ז דאמר רב בפי' משום בונה א\"כ מ\"ש בפ' כירה דף מ\"ז ע\"א על מ\"ש שם מהו להחזיר מטה של טרסיים בשבת וכו' הא רב ושמואל דאמרי תרוויהו המחזיר וכו' חייב חטאת ופרש\"י הוא תחילתו וגמרו ונמצא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש אב לכל גומרי מלאכה ולא משום בנין דאין בנין בכלים עכ\"ל קאי לשמואל דס\"ל הכי וכדאמר הכא בפי' דלרב דס\"ל דיש בנין בכלים א\"צ פירוש וק\"ל ואין לומר דאף דאמר רב התם משום בונה הוא בכלי מחדש וכמ\"ש התוס' בדף ק\"ב דרש\"י לא ס\"ל חילוק זה ופשוט הוא בכמה מקומות ושם באותה סוגייא מותיב בש\"ס למ\"ד דלהחזיר מטה של טרסיים שפיר דמי מההיא ברייתא דמחזיר קנה מנורה וניחא ליה דאינהו אמור כי האי תנא והוא רשב\"ג דברפוי שרי ועיי\"ש מ\"ש התוס' ד\"ה רשב\"ג.
וראיתי להריטב\"א בכ\"י מה שכתב כאן ולהיות שם ט\"ס אעתיקם לתקן הלשון וז\"ל אחר שהביא קושית התוס' ותירוצם דההיא דרב ושמואל במהודק ואפי' בלא תקיעה וסבירא להו דיש בנין בכלים וכדאשכחן להו לקמן פ' הבונה ולפיכך במהודק חייב חטאת וכיון דכן ברפוי ס\"ל דאינו כל כך ואפי' בהידוק איסור דרבנן בלחוד הוא וכיון שכן ברפוי שרי לכתחילה וכי תימא דניחוש שמא יתקע דאיכא בתקיעה איסורא דאורייתא הא ליתא דברפוי לא שייכא תקיעה כלל עכ\"ל אות באות ולפי הכתוב אין דבריו מובנים וכצ\"ל ולפיכך במהודק חייב חטאת וכיון שכן ברפוי ס\"ל דאינו כ\"כ חייב אבל איסורא איכא ואינהו ס\"ל כרשב\"ג דאפי' בהידוק איסורא דרבנן בלחוד הוא וכיון שכן ברפוי שרי לכתחילה וכו' והוא תירוץ התוס' ומשמם הוא דכתב הכי וק\"ל.
נחזור לדברי רבינו דפסק כרב דחייב משום בונה ואף דכתב רבינו פ' כ\"ב הכ\"ו דאין בנין בכלים כבר כתב הרב המגיד לעיל ד\"ה וכן העושה דהא דאמרו אין בנין בכלים הוא בכלים שנתפרקו להחזירן אבל העושה כלי מתחילה אין לך בנין גדול מזה וכ\"כ התוס' בסוגיין ד\"ה האי מאן דעייל וכו' וכ\"כ הריטב\"א בכ\"י וז\"ל מאן דעייל שופתא וכו' יש מקשים דהא קי\"ל אין בנין בכלים וכו' ותירצו דהתם בכלי של חוליות שהוא עשוי כבר אלא שנתפרק דסברי בית הלל שאין בחזרת פרקיו משום בנין אבל עושה כלי בתחילתו כגון זה ודאי בנין גמור ולעיל [נמי] אמרינן קרש שנפל בו דרנא מטיל לתוכה אבר וסותמו וההוא [אפי'] כשהקרש תלוש קאמר ולא עוד אלא שאפילו במגבן הוה ס\"ד דיש בו משום בונה אלא שדחו בש\"ס שאין בנין באוכלין [וכו'] וזה פשוט עכ\"ל הרי בפי' דס\"ל דכשעושה כלי מתחילה יש בנין בכלים אלא דמ\"ש בסוף דבריו לא זכינו להבינו דהא ברייתא וש\"ס ערוך הוא דמגבן חייב משום בונה בדף צ\"ה וכן פסק רבינו בהלכה זאת וכל הפוסקים.
והנה יש להקשות לדעת רבינו דס\"ל דאין בנין בכלים שנתפרקו להחזירה וכמ\"ש הרב המגיד וכמו שהביא מפכ\"ב ומדרבנן הוא דאסרו להחזירן משום דמחזי כבונה וכמ\"ש שם א\"כ אמאי אסור בטילטול וכמ\"ש רבינו פרק כ\"ו הי\"א מנורה וכו' אין מטלטלין אותן דהשתא הוי גזרה לגזרה דאי יטלטלנה שמא יחזירנה ומחזי כבונה ויראה אחר ויבנה ובשלמא אי יש בנין בכלים אפילו להחזירן ניחא אבל כיון דס\"ל דאין בנין קשה וראיתי להט\"ז סי' רע\"ט ס\"ק ו' על מ\"ש מרן מנורה וכו' אין מחזירין דחיישינן וכו' ויחזירנה ונמצא עושה כלי שכתב וז\"ל אע\"ג דבסי' שי\"ד (אמר) [אמרינן] אין בנין בכלים שאני הכא דהוי כעושה כלי מחדש עכ\"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו ליתא דהא במיטה של פרקים כתב מרן בסי' שי\"ג ס\"ו ברפויה דשרי לכתחילה ובהדוק פטור אבל אסור והא עושה כלי מחדש ואמאי לא מחייב ואי יאמר דשם בסי' רע\"ט איירי שמא יתקע ויהא חייב חטאת גם זה תימה דהשתא בטילטול אסור שמא יתקע ברפוי שרי אדרבא יותר ראוי למגזר שלא לעשות אפילו רפוי וזה פשוט ואם נאמר דהך דרפויה והדוקה ותקועה ר\"ל לפי המנורה דיש שאינה צריכה הדוקה אלא רפויה ויש שצריך הדוקה ויש שצריך תקועה ורפויה שריא לכתחילה והדוקה פטור אבל אסור אבל בתקועה חייב חטאת וא\"כ מ\"ש דאסור בטלטול שמא יחזירנה היינו בתקועה הנה חוץ דלא כתב כן אלא סתם זאת עוד דא\"כ הו\"ל למרן לחלק איזה אסורה לטלטל ואיזו מותרת דלאו כל מנורות אסירי וכמו שחילק במיטה של פרקים וא\"כ אין מקום לתירוץ זה. ושוב ראיתי שכ\"כ המג\"א שם סי' רע\"ט ס\"ק י\"ד יעו\"ש.
ויש לדקדק עליו דאמאי לא כתב בהדוקה שרי לטלטלה ועוד ראיתי שדבריו סתרי אהדדי ממ\"ש כאן למ\"ש סי' שי\"ג סק\"ו על מ\"ש מרן מיטה של פרקים אסור להחזירה וכתב עליו וז\"ל הטעם דהוי גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש עכ\"ל ודבריו תמוהים דהא האי טעמא הוא דשמואל בדין דתוקע עץ בעין ורב אמר משום בונה ומרן פסק כרב ז\"ל דפסק דחייב משום בונה וכמ\"ש שם ס\"ט וז\"ל התוקע וכו' הרי זה תולדת בונה וכיון דס\"ל דגם במנורה של חוליות יש משום בונה וכמ\"ש הוא בסי' רע\"ט לדעת מרן דהוי כעושה כלי מחדש וא\"כ אמאי כתב משם מכה בפטיש ואף בלתי דבריו שבסי' רע\"ט קשים דבריו שבסי' שי\"ג ממ\"ש מרן כרב ועוד קשה בהא דכתב מטעם דמכה בפטיש דחייב דליתא דלא כתב מרן אלא מיטה של חבלים אסור להחזירה והוי פטור אבל אסור ולא חייב חטאת דדוקא בתוקע חייב חטאת ואולי קאי לתוקע וט\"ס נפל בדבריו. אך קשה מה שהקשיתי לעיל וכן המג\"א כתב חייב חטאת משום דעושה כלי משום דבתוקע יש בנין דדמי לעושה כלי מחדש. ועוד קשה לדברי הט\"ז דמה יענה לרבינו שכתב בפירוש דבהחזרת חוליות של מנורה ליכא חיוב חטאת ואף דמחזי ככלי מחדש ואפ\"ה אסור בטלטול וכדכתיבנא לעיל. ועוד קשה להט\"ז מדברי מרן גופיה שכתב בסי' תקי\"ט כלים שהם וכו' כגון מנורה של חוליות מעמידין ביו\"ט וכו' וה\"ט דאין בנין בכלים אפי' במנורה וכ\"כ הוא עצמו שם והוי היפך דבריו שבסי' רע\"ט שכתב דהוי כעושה כלי מחדש ואין להקשות מאי שנא יו\"ט משבת וכמו שאכתוב לקמן. ושוב ראיתי להרשב\"א בחי' דף ק\"ב וז\"ל בקיצור ולפי\"ז כתב הרמב\"ן וכו' והיינו דגזרינן בפ' כירה במנורה של חוליות ואסרינן ליה אפילו לטלטל גזרה שמא תפול ותתפרק לגמרי ויחזירנה ונמצא עושה כלי לכתחילה עכ\"ל ובזה היה מקום לישב לרבינו אבל קשה כמ\"ש לעיל להט\"ז.
ואין להקשות לרבינו דמאי שנא דבפכ\"ב הכ\"ו כתב אין מחזירין מנורה של חוליות וכו' מפני שנראה כבונה ואילו בהל' יו\"ט פ\"ד הי\"ג כתב כלים וכו' כגון מנורה של חוליות מעמידין אותם ביו\"ט וכו' ואמאי הרי אין בין יו\"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד דשאני יו\"ט דמשום שמחה התירו וכמ\"ש בשיטה מקובצת למס' יו\"ט וז\"ל בדף כ\"ב וב\"ה סברי אין בנין בכלים ואע\"ג דבשלהי פרק כירה אמר דבמנורה של חוליות בין גדולה בין קטנה אסורה דוקא בשבת אסרו ולא ביו\"ט וכו' עכ\"ל ומשום שמחת יו\"ט הוא דשרו וכמו שנראה מדברי הרשב\"א בשבת דף מ\"ז ושוב ראיתי במג\"א סי' תקי\"ט כתב כן ומ\"ש ביו\"ט לא גזרו לפי שאין בנין וסתירה בכלים אינו ר\"ל מכלל דבשבת יש בנין וסתירה דהדין שוה בין בשבת וי\"ט אלא ר\"ל דהיינו טעמא דביו\"ט מקילינן משבת משום דעיקר מילתא ליכא איסורא דאורייתא אלא מדרבנן ומשום שמחת יו\"ט התירו." + ], + [ + "העושה \n נקב וכו' חייב משום בונה. עיין בכ\"מ ויש להקשות דמאי קשיא ליה מהא דריש פרק כ\"ג התם איירי בנקוב כבר אלא דהוסיף לנקוב (שכ\"כ) [כל כך] שהוא עשוי וכו' והיינו כיש אומרים דברייתא בדף קמ\"ו יעו\"ש וא\"כ משו\"ה חייב משום מכה בפטיש שהוא סוף הנקב ולמה שהקשה מהא דבסמוך נ\"ל דשם לא איירי בנקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא אלא בנקב שהוא להכניס או להוציא וכמ\"ש בין בעץ בין במתכת וכו' דמשום בנין ליכא ומשום מכה בפטיש איכא וזה הוא שסיים וכל פתח וכו' אין חייבין ר\"ל האי דחייבתי משום מכה בפטיש לפי דדוקא בפתח שעשוי להכניס ולהוציא הוא דחייב על עשיתו משום בונה ומשו\"ה על העשיה מפטר אבל חייב משום מכה בפטיש כיון דהא מיהא אין צריך עוד מעשה בנקב הזה. והרב פרי חדש תירץ דהתם ליכא שיעור להכניס ולהוציא ומשו\"ה חייב משום מכה בפטיש אבל היכא דאיכא שיעור להוציא ג\"כ חייב משום בונה וקשה דכל שהוא כתב רבינו כאן וכל שהוא כתב בהל' ט\"ז ועוד דאי מהאי טעמא הוא דחייב משום בונה הו\"ל לכתוב כאן כדי שיכנס האורה ויוציא ההבל.
וראיתי להמג\"א סי' שי\"ד סק\"ג תירץ וז\"ל ולי נראה דהכא מיירי בלול שאינה מחוברת לקרקע ולית בה בנין והקשה אחינו החכם המופלג שלמה בן עזרא נר\"ו דהא כתב רבינו במכניס יד הקרדום דחייב משום בונה אף דלא הוי מחובר לקרקע וכן ממ\"ש רבינו בין בבנין בין בכלים נראה דלא שנא בקרקע או אינו מחובר בקרקע וי\"ל דשאני יד הקרדום שהוא בנין ממש דעשה כלי מחדש וכבר ס\"ל לרבינו בנדון כזה דחשיב בנין וכמ\"ש הרב המגיד לעיל הי\"ג אבל כאן איירי דלא עשה כי אם נקב שהוא עשוי הלול כבר ומשו\"ה כדי שיחשוב בנין צריך שיהיה מחובר לקרקע ומ\"ש רבינו בנין אינו ר\"ל שהיא מחוברת לקרקע אלא הוי כגון לול גדול שמטלטל ממקום למקום וקרי ליה בנין לפי שלעולם הוא ע\"ג קרקע אבל כל שמחובר לקרקע חייב משום בונה.
ודרך אגב ראיתי להתוס' ריש דף ק\"ג ד\"ה בשלמא וז\"ל אע\"ג דלא דמי לעושה נקב בלול וכו' דהתם עשוי להכניס ולהוציא מ\"מ מטעם בנין כל שהוא מחייב וכו' עכ\"ל והקשה החכם השלם יעקב איש תם דא\"כ הא דפרק חבית דף קמ\"ו דנראה דוקא פתח שהוא עשוי להכניס ולהוציא הוא דמחייב לא הוי לא כרב ולא כשמואל דאילו לשמואל הא כתבו התוס' לעיל ד\"ה לול דלא ס\"ל הכי ולרב הא כתבו הכא דבנין כל שהוא חייב ולא צריך הוצאה ולי לא קשיא דלעולם כו\"ע מודו דכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא לאו פתח ועד כאן לא כתבו התוס' לעיל דלא ס\"ל לשמואל אלא בלול דלא חשיב ליה להכניס ולהוציא משום דמחמת דמכניס אויר הוא דמוציא הבל דלאו הוצאה מקרי דהאויר שנכנס הוא דאינו מניח עפוש הזוהמא אבל בענין אחר דאיכא הוצאה כגון במפיס מורסא דמכניס אויר ומוציא ליחה חייב כמ\"ש התוס' בריש שבת דף ג' ד\"ה ומפיס מורסא יעו\"ש ורב ג\"כ מודה בהא דכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא דלאו פתח ברם היינו דוקא בפתח שהוא עשוי לכך דוקא שיהיה פתוח ולא אדעתא למלאות כגון קודח שהוא עשוי למלאות ברם שאינו עשוי למלאות לאו מתורת פתח מחייב אלא משום בנין כל דהו שדרך הבונים הוא כן שקודחין להשים המסמר וחייב משום בנין וזהו שכתבו התוס' מ\"מ מטעם בנין כל שהוא מחייב וזה פשוט." + ], + [], + [ + "המכה \n וכו'. עיין לעיל הי\"ד." + ], + [ + "המפיס \n שחין בשבת וכו'. ואם להוציא הליחה הרי זה מותר. הכי איתא בשבת דף ק\"ז אמר שמואל כל פטורי שבת פטור אבל אסור לבר מהני ג' דפטור ומותר חדא הא וכו' ואידך המפיס מורסא וכו' ואידך הצד נחש וכו' ובע\"ב שם איתא על מתני' דהצדן לצורך חייב מאן תנא אמר רב יהודה וכו' ר' שמעון היא וכו' איכא דמתני לה אהא המפיס וכו' ואיכא דמתני לה אהא הצד נחש וכו' ע\"כ ואילו איכא דמתני לה אהא ישב האחד על הפתח ומלאהו ובא השני וישב בצדו אעפ\"י וכו' והשני פטור מאן תנא ר\"ש היא לא קאמר משום דבהא אפילו ר\"י מודה דהא לאו מלאכה עשה כי היכי דלחייב משום מלאכה שאצ\"ל דהא ניצוד ועומד הוא אלא דמשמר והוא שומר את ביתו ואפילו ר\"י הוי וא\"כ קשה על מ\"ש הר\"ן סוף פרק האורג על הנך ג' דאמר שמואל וז\"ל והנך ג' אמר בפ' שמונה שרצים דאתיין כר\"ש וכו' וכמ\"ש בפ' המצניע וליתא וכמ\"ש מהש\"ס ואין להקשות דא\"כ דהא דישב השני פטור לכו\"ע משום דליכא מלאכה א\"כ אמאי צריך שמואל להביא ראיה דפטור ומותר מסיפא דמתני' והא בלא\"ה ליכא מלאכה משום דזה השמיענו סיפא דמתני' דדמי לנועל את ביתו דלא נימא דזה הוי צידתו ומשו\"ה הביא מהסיפא וכך הסברא נותנת וק\"ל." + ], + [ + "המסתת \n את האבן כל שהוא חייב וכו'. וכתב הרב המגיד כבר הזכרתי זה למעלה ולא ראיתי לא למעלה ולא למטה שהביא זאת המימרא אלא הנך ב' מימרות שופתא בקופינא דמרא ולול ואדרבא באותן פסק כרב ובהך כשמואל.", + " המצדד\n את האבן ביסוד הבנין וכו' חייב משום מכה בפטיש. עיין בש\"ס ותוס' שם שמחקו משום מכה בפטיש והאמת איתם ורבינו לא הרגיש בדבריהם ולא ידעתי למה.", + " הלוקט\n יבולת וכו'. ועיין מ\"ש מרן כוונתו לפרש בדברי רבינו הכי והוא שיקפיד ר\"ל במתכוון אבל אם הסירן דרך עסק בלא מתכוון הרי זה פטור ולא שנא אי מקפיד ללובשו הכי או לא דאפי' שאינו מקפיד ללובשו הכי כל שמסירן בכוונה חייב ומ\"ש נראה מדברי רבינו הוא ממ\"ש והוא שיקפיד ואח\"כ אבל אם הסירן דנראה דהוא דבר והפוכו דכיון דדרך עסק הוא שלא בכוונה והוא שיקפיד הוא בכוונה וכ\"כ בב\"י יעו\"ש ולענ\"ד דבריו תמוהים דמי הכריחו לזה אחר דהפי' הפשוט דאי קפיד עליו מסירן בכוונה ברם כשאינו מקפיד עליו וחזינן דלוקטן ודאי שהוא כמתעסק וזהו שכתב והוא שיקפיד ר\"ל הך דמחייבינן הוא כשמקפיד ומחמת זה לוקטן בכוונה אבל אם אינו מקפיד אלא שהסירן דרך עסק הרי זה פטור.
ועוד קשה בדברי מרן הן בלשון זה הן בלשון שאחריו דאיך נאמר דאם הסירן בכוונה אעפ\"י שלא היה נמנע וכו' חייב והא בש\"ס דף קמ\"ז הביא עובדא דעולא איקלע לפומבדיתא חזא רבנן וכו' אמר ר\"י נפוצו וכו' אנן לא קפדינן מידי וכן עובדא דאביי יעו\"ש ופסקו רבינו בדין שאחרי זה הרי דכל דלא קפיד ללובשו הכי שרי להוציאו אפי' בכוונה ולדעת מרן חייב ומה בין זה לזה דהוא נסתפק אי יפרש רבינו גם בדין שאח\"ז כמו בהך דינא והא אי יפרש רבינו כן איך כתב רבינו דכל דלובשו הכי שרי לכתחילה ועובדא דאמוראי דעבדו לכתחילה והוא פלאי ובדברי רבינו י\"ל גם מ\"ש בדין זה כתב אבל אם הסירן דרך עסק הרי זה פטור אבל אסור ובדין טלית חדשה כתב מותר ואולי יש לחלק בין הא דיבולת שהוא מעשה גמור למנער דלאו מעשה גמור ועיין בכנסת הגדולה סי' ש\"ב הגהות ב\"י אות ב'.", + " המנער\n טלית חדשה וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד פי' דכיון דלא קפיד הוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה ושרי והוי כפי' הערוך שהביאו התוס' דף ק\"ג ד\"ה לא צריכא יעו\"ש ועיין במ\"ש מרן בדין זה ובמ\"ש לעיל בסמוך." + ], + [ + "הצד \n דבר וכו'. הכי איתא בשבת דף ק\"ו תנן התם אין צדין דגים וכו' יעו\"ש וכתב רש\"י מתני' דקתני צפור לבית לא בצפור דרור עסקינן שדרכה לדור בבתים כבשדה (ונשמט) [ונשמטת] מזוית לזוית עכ\"ל פי' לעולם דמחלקינן בין מקורה לאינו מקורה ומתני' דבבית אפילו מקורה לא הוי צידה היינו צפור דרור שאינה מקבלת מרות וכן משמע הלשון דרבה בר רב הונא דקאמר הכא בצפור דרור דר\"ל הכא דוקא וכן נראה מדלא קאמר אלא כנראה דאזיל עם ההיא תירוצא דלעיל וארווחנא ג\"כ דלפי\"ז לא משוינא פלוגתא בין ר' יהודה וחכמים דאינהו איירו בצפור דרור ומשו\"ה למגדל דוקא אבל בשאר עופות יש הפרש בין ביבר גדול לקטן ולא פליגי אלא בחיות ועיין להחידושי הלכות פ' אין צדין דף כ\"ד מ\"ש על דברי רש\"י אלו שכתבן שם ואף לפי מ\"ש החידושי הלכות שם לדעת התוס' דפי' בההיא דאמר שם בש\"ס ה\"ד מחוסר צדה דאמר הבא מצודה ונצודינו דמיירי בעופות דלפי פירושם לא קאי האי תירוץ דמחלק בין ביבר מקורה לאינו מקורה אלא דאיכא לפלוגי בין הברייתות אם יש שיעור או לא היינו דרב יהודה דאמר הבא מצודה ונצודנו מחלק בין הברייתות בקטן לגדול אבל לעולם רבה בר רב הונא דאמר לעיל הכא בצפור דרור עסקינן הוא בחילוק דמקורה לאינו מקורה.
והוצרכתי להכריח כן לפי שראיתי בשיטה מקובצת ליו\"ט כתב וז\"ל הכא בצפור דרור וכו' פי' הא דקאמר צפור למגדל ולא לבית וברייתא נמי דקתני אין צדין דמשמע אפי' בבית מיירי בצפור דרור שיודעת להשמט בזויות הבית ועדיין היא מחוסרת צדה ומתני' דתני צדין בשאר עופות ולעולם בבית מקורה וכו' עכ\"ל וכבר הכרחנו דהאי תירוץ קאי עם החילוק דמקורה לאינו מקורה.
ואגב ראיתי מ\"ש על הערוך שם וז\"ל שאינה מקבלת מרות פי' שאינה מקבלת שררה ואדנות משום אדם שאינה יראה לדור בבית ותמהני על הערוך שפי' צפור דרור אינה מקבלת מרות שאינה מצויה בישוב שלא יתפשנה אדם ואם יתפשנה חונקת עצמה והכא אמר שדרה בבית כבשדה וצ\"ע עכ\"ל. ולענ\"ד נראה דכונת הערוך ז\"ל במ\"ש שאינה מצויה בישוב ר\"ל שאין לה דירה קבועה בישוב כמו שאר העופות אלא לעת הצורך המה באים ואח\"כ הולכים למרחוק והיינו שלא יתפשנה אדם ואם יתפשנה חונקת עצמה וז\"ש בש\"ס שאינה מקבלת מרות שהיא כעסנית ואפי' כפעם בפעם שבאה בבית ורוצים לתופשה היא יגעה בכל מאמצי כחה להנצל עצמה ומ\"ש שדרה בבית כבשדה ר\"ל כמו שאי אפשר לתופשה בשדה כך בבית מחמת דעזה כמות לה התפישה ויגעה הרבה שלא להתפש.
ונבא לדברי רבינו במ\"ש או שהפריח את העוף וכו'. ועיין מ\"ש הלח\"מ ומה שיש לתרץ כבר קדמני הט\"ז סי' שט\"ז וראיתי לרבינו בפי' המשנה שכתב והלכה כחכמים וכמו שפי' רשב\"ג ובפירוש המשנה דפ' אין צדין כתב והלכה כרשב\"ג כנראה דפליג אחכמים וי\"ל על פי מ\"ש הרב המגיד פ\"ב מהל' יו\"ט ה\"ז והלח\"מ שם וכן פרש\"י בפי' הראשון בפ' אין צדין ד\"ה השתא דאתית וכו' אלא דלרש\"י לפי' הזה פליג אכולה דינא דת\"ק ולרבינו לא פליג אלא אדגים דוקא אבל בחיה ועוף לא ומשו\"ה בשבת דלא נזכר דגים אלא חיה ועוף כתב והלכה כחכמים וכמו שפי' רשב\"ג אבל בביצה דהוזכר דגים בדברי ת\"ק ורשב\"ג פליג עליה כתב והלכה כרשב\"ג. ודרך העברה ראיתי להפר\"ח הל' יו\"ט סי' תצ\"ז שהביא הכרח לרבינו דס\"ל דלא פליג כלל רשב\"ג מדבריו דהלכות שבת ולא זכר שר דבריו במס' ביצה וכעת אין הספר מצוי בידי." + ], + [], + [], + [], + [ + "צבי \n וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד משם הרמב\"ן והרשב\"א ומה שתירצתי בזה ראיתי כן להרב יד אהרן נר\"ו סי' שט\"ז וע\"פ דברי הרמב\"ן ז\"ל אלו יתורץ מאי דקשיא לי זה ימים רבים בקוראי בבית אל שו\"ע סימן שט\"ז בדברי ההגה והם דברי בעל התרומה הביאם הטור שם וז\"ל כתב בעה\"ת שאסור לנעול בשבת התבה שיש בו זבובים אלא יתן בו שום דבר וכו' בענין שיוכלו לצאת וכו' וקשיא לי דהא תני במתני' הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו והכא נמי נועל תבתו לשומרו וע\"פ דברי הרמב\"ן אלו י\"ל דדוקא כשלא נודע שהיה שם צבי כלל אלא אחר שנעל אבל קודם אסור ונדון בעה\"ת כבר רואה הזבובים קודם נעילת התבה ודוק." + ] + ], + [ + [ + "השוחט \n חייב ולא שוחט בלבד וכו'. וכתב הרב המגיד שבת דף ע\"ה שוחט משום מאי מחייב ואמר שמואל משום נטילת נשמה עכ\"ל וכתבו התוס' לאו אשוחט דמתני' קאי דההוא פשיטא דלא הוי אלא משום נטילת נשמה דצובע תנן בהדיא במתני' אלא אשוחט דעלמא קאי עכ\"ל. פי' לפירושו דודאי מאי דמחייב משום צובע הוא כדאמר רב דניחא דליתווס בית השחיטה דמא וליתו ליזבנו מיניה נמצא דיש הפרש בין כשהוא לעצמו לכשהוא למזבן והשתא הכי מתפרשין דבריהם דודאי לאו אשוחט דמתני' קאי דבהדיא תנן במתני' צובע וא\"כ מוכרח דשוחט דמתני' היינו בשוחט לעצמו דלא שייך צובע וכי בעי בש\"ס אשוחט דעלמא קאי דהיינו בשוחט למכור." + ], + [ + "רמשים \n וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד על שם הרמב\"ן בעד רבינו ומה שחלק עליו ואין להקשות לדעת הרמב\"ן דיש ב' מיני פרעוש מאי מקשה בש\"ס והרי פרעוש דפרה ורבה דתניא הצד פרעוש ר' אליעזר מחייב וכו' אימא דאותו פרעוש שאינו פרה ורבה דא\"כ אמאי פוטר ר' יהושע מכלל דאסור והא לדעת הרמב\"ן זה מותר גמור לכו\"ע ואיך יאסור ר' יהושע וק\"ל.
וראיתי להמג\"א סי' שט\"ז ס\"ק כ' דברים תמוהים שכתב בעד הרב המגיד שהבין בדעת רבינו שמ\"ש אבל תולעים וכו' פטור הוא מותר ולאו דוקא וליתא דלא כתב כן הרה\"מ ומ\"ש משם הרמב\"ן בעד רבינו ולא פטרו וכו' כגון כנה וכו' וכן תולעים וכו' לאו כלום הוא וכמו שהוא פשוט א\"צ לכותבו ומה גם דרבינו כתב בריש פרק א' דכל מקום שכותב פטור הוא אבל אסור ואיך נאמר דכאן לאו דוקא אחר שדקדק לכתוב פטור ובכנה כתב מותר וודאי יש חילוק בין כנה לתולעים כמ\"ש הלח\"מ.
והלח\"מ כתב וז\"ל צ\"ל לפי דברי רבינו והרמב\"ן שמ\"ש בש\"ס והרי פרעוש דפרה ורבה ר\"ל [דהוי] כמו פרה ורבה וכו' והזכיר להרמב\"ן ג\"כ משום דקשיא ליה אמאי לא הקשה כן הרמב\"ן לרבינו וקאמר דמפרשי הש\"ס הכי ומשו\"ה לא קשיא ליה וזה יאמר הרמב\"ן בעד רבינו ברם איהו לא ס\"ל הכי וק\"ל.
וראיתי עוד סברא ג' בהא דפרעוש הביאו התוס' בדף י\"ב משם הרב יוסף ד\"ה שמא וז\"ל פי' הרב יוסף דכנה היינו שחורה הקופצת דכתיב והך את עפר הארץ ודרך שחורה הקופצת לצאת מן הארץ ובזאת הוא דנחלקו רבנן אבל פרעוש היא הכנה הרוחשת וחייב עליה אפי' לרבנן ועיי\"ש מה שהקשה לו ר\"ת ועוד הקשה לו מלקמן דף ק\"ז דפרעוש הוא פרה ורבה וכנה הרוחשת אינה פרה ורבה וכו' יעו\"ש וקשה לר\"ת למה לא הקשה עוד להרב יוסף מהך סוגייא דדף ק\"ז קושיא אחרת דלפי דברי הר\"י דפרעוש היא הכנה הרוחשת א\"כ איך תני בברייתא הצד פרעוש בשבת ר\"א מחייב והא כנה אינה מחוסר צידה שאינה קופצת לכאן ולכאן ואיך יחייב ר\"א.
וכתבו התוס' בסוגיין ד\"ה הצד את הפרעוש וכו' ואומר ר\"י בשם הרב פורת דאפ\"ה אם נושך האדם מותר ליקחנו ולהשליכו פי' דבריו דהיינו שהוא על בגדו מבפנים שנוגע על בשרו שכן דרכם שיושבים על הבגדים ולא על הבשר וחושש שמא ינשכנו דודאי בהיותו שם נושכו דזה דרכו בזה שרי ליקחנו אבל וכו' מבחוץ אסור דאינו ירא שינשכנו וא\"כ מה שכתב אם נושך לאו נושכו ממש אלא מחמת שהוא בגדו מבפנים נוגע בבשרו דודאי נושכו שרי וכן מדוקדק בלשון הרא\"ש שהביא מהרב ר' פורת גופיה וז\"ל דהא דצדן אסור היינו על גבי קרקע או ע\"ג בגדיו מבחוץ אבל אם הוא על בשרו ונושכו מותר ליקחנו וכו' פי' אם הוא על בגדיו מבחוץ הוא אסור לפי שאינו יכול לנשכו אבל אם הוא על בשרו דהיינו מבפנים ונושכו כלומר דודאי נושכו שרי וא\"כ ע\"פ האמור לא קשה דיוקא אדיוקא כמ\"ש הב\"י סי' שט\"ז ולענ\"ד נכון." + ], + [], + [ + "ואם \n דרסן לפי תומו. וכתב הרב המגיד ופירשו הרמב\"ן והרשב\"א [וכו'] ואע\"פ שרבינו פסק כר' יהודה כפי' הזה נראה מלשונו ושלא כדברי רש\"י עכ\"ל וכעת לא ראיתי היאך משמע מפי' רבינו שמפרש דלא כרש\"י והלח\"מ כתב וז\"ל טעמו דדעת רבינו דהכא משום פקוח נפש התירו דומיא דלעיל פי' דכשם דבדין דבשאר כל המזיקין אם היו יושבין במקומן אסור וכו' והו\"ל למימר חייב א\"א דס\"ל דכל שהוא פקוח נפש התירו קצת מחיובו דהו\"ל לחייב ואסר וכאן בדרסן לפי תומו הקל עוד דאפי' במתכוון שרי כיון שהוא לפי תומו אך קשה דאי ממ\"ש רבינו לעיל אסור אינו הכרח דכתב אסור לאפוקי ממ\"ש מותר להורגה אבל לעולם חיובא ג\"כ איכא וכמו שקדם בפ\"א דכל מלאכה דאצ\"ל חייב ומדוייק לשון רבינו שכתב ואם דרסן לפי תומו כפרש\"י.
עוד כתב הרב המגיד על דברי רש\"י וז\"ל ונראה מדבריו שלא התירו אלא משום דבר שאינו מתכוין וכר\"ש עכ\"ל וקשה טובא דרש\"י סיים הואיל ולא נתכוון דדבר שאינו מתכוון לר' יהודה מדרבנן הוא ולענין מזיקין לא גזור והנראה דלא היה בגירסתו סיום זה ושוב ראיתי להרשב\"א בחידושיו שכתב וז\"ל פרש\"י ז\"ל שאינו צריך להזהר ממנו שלא ידרסנו אלא דורסו לפי תומו נראה מדבריו שלא התירו אלא משום דבר שאינו מתכוון וכר\"ש עכ\"ל הרי דלא היה גורס כן ומוכרח הוא דסיום זה לאו דסמכא הוא ואיזה תלמיד כתבו ממה שהקשה הריטב\"א בחי' לשבת כ\"י על סיום רש\"י זה ממ\"ש בפ' ר' אליעזר דמילה דף קל\"ג וז\"ל אמר מר בשר אף על פי שיש שם בהרת וכו' הא למה לי קרא דבר שאינו מתכוון הוא ומותר אמר אביי לא נצרכה אלא לר\"י דאמר דבר שאינו מתכוון אסור וכו' ואי איתא דדבר שאינו מתכוון לר\"י מדרבנן קרא אתי לדרבנן והצריך עיון.
והנה קודם ראותי דברי הרב המגיד והרשב\"א אלו חשבתי דרכי לישב דעת רש\"י ז\"ל דמ\"ש בש\"ס התם דבר שאינו מתכוון היינו מלאכה שאצ\"ל דלר\"י חייב ולר\"ש פטור וקרי ליה למלאכה שאצ\"ל דבר שאינו מתכוון דגם הכי מקרי וזה מוכרח לפי שאותו נדון דבהרת היא משצ\"ל לפי דהא מיהא מתכוון לקוץ הבהרת אלא שאינו צריך לגוף הבהרת ולא דמי לדבר שאינו מתכוון שהוא ספק אם יעשה האיסור או לא וכמו שמשמע מדברי רבינו ריש פרק א' יעו\"ש וא\"כ איך קאמר בש\"ס דבר שאינו מתכוון אלא דלאו בדוקא נקט הכי וא\"כ אין משם קושיא לרש\"י אבל מ\"מ קשיא אנה מצא רש\"י כן דס\"ל לר\"י דדבר שאינו מתכוין אסור מדרבנן לכן נראה דגירסת הרה\"מ והרשב\"א ז\"ל נכונה ומ\"מ אפי' יהיו דברי רש\"י לא קשה קושית הריטב\"א וכדכתיבנא.
ואחרי כותבי הרצתי דברי אלה להחכם שלם עמיתנו הוא מהרי\"א ז\"ל ואמר לי דמה שאמרתי לתרץ בעד רש\"י לפי נוסחת הריטב\"א מההיא דשבת אי אפשר ממ\"ש ביומא דף ל\"ד ע\"ב גבי הא דתניא עשישיות של ברזל היו מחמין מערב יוה\"כ וכו' והקשו עלה והלא מצרף אמר רב וכו' אביי אמר אפי' תימא שהגיע לצרוף דבר שאינו מתכוון מותר ומי אמר אביי הכי והתניא בשר וכו' והוינן בה קרא למה לי ואמר אביי לר' יהודה דאמר דבר שאינו מתכוון אסור וכו' הרי דמדמה ההיא סוגיא לדבר שאינו מתכוון ממש ולמה שהבאתי מדברי הרב המגיד והרשב\"א דלא גרסי הך סיומא בדברי רש\"י אמת שהטבתי לראות ושכן נראה מדברי רש\"י ז\"ל דהתם ביומא דף הנזכר דלא ס\"ל כמ\"ש התוס' ד\"ה הני מילי דאינהו כתבו דלדעת ר\"י בשבת דבר שאינו מתכוון אסור מדרבנן דמלאכת מחשבת אסרה תורה והיינו כמ\"ש רש\"י כאן כמ\"ש הריטב\"א אלא ודאי דליכא להאי סיומא אלו דבריו.
והנה למ\"ש למדחי לדברי מההיא דיומא י\"ל דגם התם הוי משצ\"ל והרי זה דומה למ\"ש רבינו פ\"א ה\"ז וז\"ל כל העושה מלאכה אע\"פ שאצ\"ל חייב כיצד הרי שכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או לפתילה [וכו'] מפני שהכבוי מלאכה [וכו'] ואע\"פ שא\"צ לגוף הכבוי וכו' הרי זה חייב אף כאן זה שמכבה הגחלת של ברזל ואינו מכוון לגוף הכבוי דהיינו לצרפו אלא לחמם המים הוי משאצ\"ל וזה מוכרח ממאי דמדמה לה בש\"ס לההיא דבשר דאי אפשר לומר דהוי דבר שאינו מתכוון. וכעין זה ראיתי להלח\"מ ז\"ל פ\"ב דהלכות [עבודת] יה\"כ ה\"ד ובאופן אחר וז\"ל ונראה דרבינו מפרש דהך צרוף דעשישיות הוי פסיק רישיה דא\"א שלא יצרף ויש הכרח לזה מדמדמה משצ\"ל [וכו'] וכדכתיבנא וע\"פ זה אין מקום גם למה שהכריח (דף ל\"ג) [דלא גרסינן] ברש\"י ז\"ל כמ\"ש הריטב\"א משום דבאיסור דאורייתא חייב אבל בדרבנן אסור אבל דבר שאינו מתכוון אף בדאורייתא אסור משום דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וכמ\"ש התוס' ומודה להם וא\"כ אדרבא מצינו מקום לרש\"י היכן מצא כן." + ], + [ + "ואין \n עיבוד באוכלין. וכתב המל\"מ וז\"ל ודע דבפ' הקומץ רבה דף כ\"א דריש בברייתא תקריב מלח ואפי' בשבת וקשיא לי דלמאי אצטריך קרא והלא ליכא איסור תורה במליחת בשר דהא קי\"ל אין עיבוד באוכלין וכו' עכ\"ל והביא משם מוהר\"י אלפאנדארי ב' תירוצים האחד יתכן לדעת רבינו על פי מ\"ש המל\"מ פ\"א מתמידין ומוספין ה\"ג בד\"ה ודע דהיכא שנפסלו יעו\"ש אך התירוץ הב' לא יתכן לדעת רבינו שהרי כתב רבינו הל' מעשה הקרבנות פ\"ה ופ\"ו ופ\"ז דאינו מולח כי אם האמורים וכן נראה ממ\"ש רבינו בפ\"ה מהל' איסורי מזבח הי\"א ואין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח וכו' יעו\"ש ועוד אפי' לדעת הרא\"ה אי אפשר התירוץ הזה דכיון דהיה אוכל העור ג\"כ ליכא עיבוד ולמה לי קרא ועיין במוצל מאש שאצל רב יוסף מ\"ש עוד בזה." + ], + [ + "הדורס \n על העור ברגלו וכו' הרי זה תולדת מעבד וחייב. וכתב הרב המגיד זה נראה מההיא דפ\"ק דיו\"ט גבי נותנין את העור לפני הדורסן וכו' פי' דהתם פליגי אי יכול ליתנם לפני הדורסן דב\"ש אסרי וב\"ה מתירין כיון דהוא (שאינו) [אינו] עושה כלום אלא דהעם דורסן מכלל שאם הוא עושהו הוי תולדה וחייב.", + " וכן\n השף בידו על העור [וכו'] חייב וכו'. הנה פי' זה שפי' רבינו הוא דלא כפי' רש\"י ור\"ח שהביאו התוס' שם דף ע\"ה דרש\"י פי' השף בקרקעית הבנין ור\"ח פי' דשף העור על העמוד כדי להחליקו כנראה דלאו בידו הוא וראיתי בהגהות מיימוני שכתבו והתוס' בשם ר\"ח כרבינו המחבר וכו' וע\"פ האמור ליתא ושוב ראיתי להריטב\"א בכ\"י שהביא על שם ר\"ח כפי' רבינו וא\"כ מ\"ש התוס' משם ר\"ח ר\"ל שהוא בידו אלא שהוא ע\"ג העמוד שהוא חלק וכך הוא פי' התוס' דשף העור על העמוד כדי להחליקו במה שהוא דרכו שהוא בידו ועיין להרב המגיד דאפשר לפרש כן בדבריו ולהפר\"ח בנימוקיו על רבינו מ\"ש על דברי הרה\"מ." + ], + [ + "הנוטל \n קיסם של עץ וכו' חייב. עיין להרב המגיד שהביא הש\"ס דביצה ובינותי בספרים וראיתי להרב לשון למודים נדפס כעת בחלק או\"ח סי' ק\"ס דף ע\"ט כתב בתוך דבריו וז\"ל ומוכרחים אנו לידחק בדוחקים הללו לדברי התוס' דשבת דף קמ\"ו ובעירובין דף ל\"ד יעו\"ש הרי מפורש יוצא דלרבנן נמי צריך לאוקומי במוסתקי עכ\"ל ואשתמיטתיה מיניה מאי דס\"ל לרש\"י אין בנין וסתירה בכלים נגד דעת התוס' יעו\"ש בשבת דף ע\"ד ע\"ב גבי חביתא ותנורא וחלתא. והתוס' מאי דהוצרכו לומר דגם לרבנן צ\"ל במוסתקי הוא מכח דס\"ל יש בנין וסתירה בכלים ואף גם לדעת התוס' שכ\"כ אין פי' הש\"ס כמ\"ש הוא אלא לדידן דקי\"ל יש בנין וסתירה בכלים כי היכי דליתי רבנן כהלכתא מוקמינן במוסתקי כי היכי דמוקי לה לר\"א וש\"ס בביצה לא קאי בהא דיש בנין וסתירה בכלים ועיי\"ש בדבריהם היטב ושוב ראיתי בס' ראשון לציון מס' ביצה דרך בדרך זו שדרך מהר\"א חאקו ז\"ל ולמה שהקשה הרה\"מ עיין בס' חנן אלהים דף קט\"ז." + ], + [], + [ + "הכותב \n על מנת לקלקל העור חייב וכו'. ויש להקשות דכיון דכל כונתו הוא לקלקל למה [לא] אזלינן בתר כונתו דומה למה שפסק רבינו דמקלקל ע\"מ לתקן דהיינו קורע בחמתו כיון דכונתו לתקן אף שהוא מקלקל חייב וי\"ל דלעולם אזלינן בתר הצד דאיכא חיוב בין בכונה בין במעשה וגבי מקלקל דחייב אזלינן בתר מחשבה וכאן בתר מעשה." + ], + [ + "הכותב \n אות כפולה כמו דד וכו'. וכתב הרב המגיד וכר' יהודה וכו' פי' משמיה דרביה דאילו לר\"י שם בגמרא דוקא שם משמעון יעו\"ש. וראיתי במרכבת המשנה משם מהר\"י הכהן הקשה וז\"ל ומיהו קשיא לי על רבינו טובא דאמאי פסק כר\"י דברייתא דלא כת\"ק דמתני' דקתני בין משם אחד בין מב' שמות ופרש\"י [ז\"ל בין משם אחד שתיהן אלפין] ועל כרחך לומר כן מדקאמר בין משם אחד וכו' יעו\"ש ואחרי נשיקת ידיו ורליו לא קשה והוא דשאני ת\"ק דאיירי בשרצונו שלא לכתוב אלא אותיות אלו לא כן בר\"י ורביה דאיירו בשרצונו לכתוב אותיות אלו עם שאר אותיות כגון שמעון ולא כתב אלא שם שכיון דלא עשה כמחשבתו דוקא אי הוי שם לר\"י או איכא פי' במלה אף שהן אותיות דומות כגון גג וכו' לרביה דר\"י חייב ופסק כרביה ולא הוי היפך ת\"ק." + ], + [ + "הכותב \n אות אחת וכו' והמתכוון לכתוב חי\"ת וכתב ב' זיינין וכו' ופטור. כצ\"ל. וראיתי בס' חנן אלהים דף קט\"ז כתב משם מהרה\"ג שהגיה הכי וכתב שני זיינין וכו' בשאר אותיות חייב עכ\"ל והיינו חילוק הש\"ס הא דבעי זיוניה הא דלא בעי זיוניה ועיין מה שהקשה ע\"ז מהרח\"א ז\"ל. ולענ\"ד א\"צ להשיב עליו כן דהא בלא\"ה אי אפשר ליאמר זה שהרי רבינו גופיה פ\"ז דספר תורה ה\"ט כתב דתגין אינו אלא למצוה מן המובחר ואפי' אם לא עשאן כשר וא\"כ אי עשה שני זיינין בשבת בלא תגין למה לא יתחייב אלא צ\"ל פטור לכולן וכמ\"ש. ולמאי דאינו מחלק רבינו בין בעי זיוניה ללא בעי נלע\"ד דכיון דהוא פסק כר\"ש בהי\"ג דמגיה אות חי\"ת ועשאה ב' זיינין דחייב והיינו בלי תגין וחיליה לפסוק כן כמ\"ש הרב בחנן אלהים שם דכיון דאמר כתב אות אחת והשלימו לספר חייב וכן פסק רבינו ולדברי רבינו גם באמצע הספר חייב משו\"ה פסק כר\"ש והשתא לר\"ש אי אפשר לתרץ לרומיא דהתוס' עם מתני' כמו' שתירצו בש\"ס הא דבעי זיוניה וכו' וכמ\"ש רש\"י דא\"כ הוי סותר לדר\"ש וא\"כ ר\"ש יתרץ לרומיא הכי דברייתא דתני נתכוון לכתוב אות אחת ועלו בידו ב' חייב כגון דנתכוון לכתוב ב' אותיות איזה מהן שיהיו אלא שעכשיו היה רוצה האחת ועלו בידו ב' ומשו\"ה חייב דהא מיהא עשה ב' וככוונתו ובמתני' איירי בנתכוון לכתוב חי\"ת בדוקא ועשה ב' זיינין פטור דלא נעשה כוונתו.
ומה שהקשו התוס' דא\"כ מאי אריא וכו' אפי' נתכוון לכתוב זיין אחד וכתב שני זיינין פטור וכו' י\"ל דאה\"נ אלא שדרך הקרוב לטעות הוא הן דבמקום חי\"ת כותב ב' זיינין וכמ\"ש רש\"י ז\"ל וז\"ל ודלג הקולמוס ולא נראה הגג של חי\"ת אלא ב' הרגלים ונראה כב' זיינין עכ\"ל ובברייתא דנקט הטעות דבמקום אות אחד כתב ב' היינו משום דאיירי באדם דאין מגמתו לכתוב אלא שתי אותיות איזה שיהיו משו\"ה טעה וכתב כן אבל כשרוצה בדוקא אות זה לא יבא לטעות ורבינו לא פסק האי תוספתא וכדפירשנו משום דאיהו פסק בה\"י דדוקא בדד תת חייב שיש להם כונה ולא ימנע א\"צ להביא הך ברייתא ודוק." + ], + [ + "לקח \n גויל וכיוצא בו וכו' וכתב אות שניה במדינה אחרת במגילה אחרת חייב. אבל הרשב\"א ז\"ל בחי' כתב וז\"ל פי' כתב אות אחת במגילה בטבריה ואות אחת באותה מגילה בצפורי חייב וט\"ס איכא וצ\"ל ואות אחת במגילה אחרת וכן כתב בחי' הריטב\"א כ\"י (כתב יד) שהוא הולך בעקבי הרשב\"א." + ], + [], + [], + [ + "אבל \n הכותב וכו'. פטור. עכ\"ל. ויש להקשות למה לא חילק כמו שחילק בתוספתא מעלי של זית לשאר עלים וז\"ל התוספתא על עלי [עלה] של זית על עלי דלעת על עלי חרוב על כל דבר של קיימא חייב על עלי חזרין על עלי כרישין על עלי בצלים על עלי ירקות פטור וכן מתניא לענין גט הביאה הרב המגיד פ\"ד מגרושין ה\"ז וי\"ל דכבר כלל זה במ\"ש על עלי ירקות ועל כל דבר שאינו עומד אלא דקשה דהוה ליה לאשמועינן איזה עלין מתקיימין וכדתני בתוספתא ויש ליישב." + ], + [ + "אבל \n המשרט על בשרו צורת כתב פטור. נתקשה החכם המופלג שלמה בן עזרא נר\"ו דהאי דכתב רבינו הוי היפך מ\"ש פ\"ד מגרושין ה\"ד וז\"ל חקק הגט על ידו של עבד בכתובת קעקע וכו' הרי זה מגורשת ואי כאן פטור בשבת נמצא דלא הוי כתיבה והיאך הוי כתב לענין גט ולא קשה מידי דכאן בשבת לא איירי בכתובת קעקע אלא בשריטה לחודה שמשרט על בשרו וכתובת קעקע הוא שאחר שמשרט על בשרו ממלא מקום השריטה בחול או דיו או שאר צבעונים הרושמין וכמ\"ש רבינו פי\"ב דע\"ז הי\"א יעו\"ש וא\"כ כאן בשבת דאיירי רבינו בשורט לחוד כתב דלא הוי כתב כיון דאין דרך בני אדם לכתוב כן וכמ\"ש בש\"ס וכי מביאין ראיה מן השוטים לא כן בכתובת קעקע דממלא השריטה בדיו וכיוצא דהכתיבה הוי מהדיו וכיוצא חייב ולא מכח הקעקוע הוא דהוי כתיבה אלא מכח הצבע ואם כן בגט דקאי בכתובת קעקע חשיב שפיר כתיבה ולא כתב רבינו דין כתובת קעקע הכא בשבת ודין שריטה בגט לפי דמה שמוזכר בש\"ס מעתיק רבינו כל אחד במקומו ואף אחר שאמרתי לו תירוץ זה עדיין החזיק בקושיא ואמר דאינו תירוץ.", + " המעביר\n דיו ע\"ג סקרא חייב וכו'. והקשה הרב מקראי קדש דף ק\"ד וז\"ל וא\"ת בגיטין דף י\"ט בעי ריש לקיש מר' יוחנן עדים שאין יודעים לחתום מהו שיכתבו [להם] בסיקרא וכו' למדתנו רבינו כתב עליון כתב לענין שבת אמר ליה [וכי] מפני שאנו מדמין נעשה מעשה וכתב רש\"י וגם בשבת ליכא חיוב חטאת ואיך כתב רבינו חייב ותירץ וז\"ל דרבינו מפרש נעשה מעשה לכתחילה לחתום לעדים בסיקרא אף דבשבת הוי כתב וחייב עכ\"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו אינו תירוץ דהא כיון דלענין שבת מחייב מוכרח דהוי כתב דהא קי\"ל דלא מחייב אלא אי עשה מעשה גמור וא\"כ למה לא יעשה לכתחילה לחתום כן.
עוד כתב לתרץ וז\"ל אי נמי גבי שבת כשם שאם הוסיף על הבנין חייב כך אם הוסיף על הכתב מה שאין כן חתימת העדים דכשר בכתב הסיקרא חתימת העדים לאו כלום הוא עכ\"ל וכן תירץ גם הרב בני יעקב דף קי\"ח וקשה דא\"כ אמאי חייב ב' אחת משום מוחק ואחת משום כותב כיון שכונתו להוסיף על הכתיבה וליפותה.
ולענ\"ד נראה דרבינו מפרש הכי מפני שאנו מדמין דהיינו לענין שבת דמדמינן ליה לכתיבה נעשה מעשה לכתחילה דשאני שבת דלא עבדינן עובדא על פינו ולכשיבנה בית המקדש לאו מפינו אנו חיין אלא מהנביא אשר יהיה ביום ההוא ויורה לנו מקום בית הבחירה וא\"כ היאך נאמר דשרי לכתחילה לחתום עדים כן ויהיו הגירושין ע\"פ עדות זה ואה\"נ דאי גירשו כן מידי ספקא לא נפקא והא ראיה מדפסקינן לענין שבת והכי דייק לשון הש\"ס וכי לפי שאנו מדמין נעשה מעשה ואע\"פ שאמר לו אינו כתב אין קפידא דכיון דר\"ל לו שלא יעשה כן דכן שאל לו מהו שיכתבו בסיקרא והיינו לכתחילה השיב לו בלשון זה וק\"ל.
ושוב ראיתי להרב מרכבת המשנה שרצה להעמיס דרך זה בדברי הרב פרי הארץ ואפ\"ה קשה לו ולפי מ\"ש אין מקום לקושייתו ועיין מ\"ש לקושיא זו בלחם יאודה דף מ\"ח ע\"א וליתא דאדרבא ממה שהקשה הש\"ס לשמואל נראה דלא ס\"ל כמימרא קמייתא דר\"י אלא כברייתא ומה גם דר\"י עצמו הוא דאמר הכי ודוק." + ], + [ + "רושם \n תולדת כותב וכו'. וכתב הרב המגיד ופי' רבינו בפי' המשנה שהרושם הוא אב בפני עצמו וז\"ל פירוש המשנה ותועלת היותו משום כותב או משום רושם כי לדעת האומר משום כותב יתחייב על ב' אותיות כשכתב כתיבה בשבת בשוגג וכו' והאומר משום רושם מונה רושם מאבות מלאכות יתחייב ב' עכ\"ל. ויש להקשות דא\"כ לרבי יוסי כותב היכן מצא במשכן דיתחייב כשכותב בשבת הא לא מצינו אלא הב' אותיות והיינו רושם ועוד קשה דבפשיטות היה יכול למצוא הנפקותא בין כותב לרושם דלמ\"ד משום כותב דוקא אותיות ולא רשימות ולרבי יוסי דמחייב משום רושם אפי' בב' רשימות בעלמא חייב וכ\"כ הרע\"ב משנה ג'." + ] + ], + [ + [ + "המבעיר \n כל שהוא חייב והוא שיהא צריך לאפר וכו'. ובסוגיא שם דף ק\"ו נאמרו פירושים לרש\"י לר' יהודה משאצ\"ל חייב עליה אפי' במקלקל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו ולר\"ש אפי' באינו [צריך] לכלבו ולאפרו משום דס\"ל מקלקל בחבורה ובהבערה חייב והתוס' תפשו כפירוש א' של רש\"י ור' אבהו ור' יוחנן אליבא דר\"ש פליגי דלמר אפי' בלא תיקון קצת חייב ולמר בתיקון קצת דהיינו בצריך לכלבו ולאפרו אבל לר' יהודה אפי' בצריך לכלבו ולאפרו ורבינו אפשר שיפרש או כפי' רש\"י וכר' יאודה או כפי' התוס' וכר\"ש וכרבי יוחנן דזה הוא פלוגתא אחרת דפליגי ר\"ש ור\"י ואינו תלוי בפלוגתא דר\"י ור\"ש במשאצ\"ל והרמ\"ך השיגו וכתב וז\"ל כל זה לדעת ר\"ש אבל ר\"י הא אצטריך וכו' ומדבריו נראה שמפרש כפי' התוס' וכדכתיבנא ולא ידעתי מה סברא היא זאת די\"ל דרבינו מפרש כפי' רש\"י וכר\"י ואף אם יסבור כפי' התוס' אינו מוכרח שיפסוק כר\"י.
וכד חזינן שפיר נראה להכריח דרבינו מפרש כפרש\"י ופוסק כר\"י לפי שמצאנו ברייתא בפ' ר' אליעזר דמילה דף קל\"ב דס\"ל הכי דתניא שמיני ימול אפי' בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממילה או אינו אלא אפילו מילה ומה אני מקיים שמיני ימול חוץ משבת ת\"ל ביום אפי' בשבת וברייתא זאת בהכרח דר\"י היא דאילו ר\"ש אי לאו קרא דביום הוה שרי אלא מדאצטריך קרא ש\"מ דמקלקל בחבורה חייב והאי ברייתא תני דאי לאו קרא דביום הוה משמע דמילה בשבת אסיר דהוי מלאכה ואין לומר דהאי ברייתא נמי מתפרשת כר\"ש וה\"פ שמיני ימול אפי' בשבת ומה אני מקיים וכו' בשאר מלאכות חוץ ממילה דהוי מקלקל או אינו אלא אפי' מילה דמקלקל ג\"כ חייב ת\"ל ביום אפי' בשבת חדא דא\"כ נימא ת\"ל ביום אפי' בשבת לפי דמקלקל בחבורה פטור ומשו\"ה שריא וכאן גלי קרא וקמ\"ל קרא דמקלקל פטור ומהיכן מוצא ר\"ש ממילה דבעלמא מקלקל בחבורה חייב ועוד מלשון דתני בשאר מלאכות חוץ ממילה משמע דגם מילה מלאכה היא ולא הוי פטור אלא משום מצות המילה ואם כן דרבינו פוסק כוותיה וכפי' רש\"י מה מקום להשיג עליו.", + " אבל\n אם הבעיר דרך השחתה פטור מפני שהוא מקלקל. אין לדקדק דמ\"ש דכאן כשהוא מקלקל כיון שאינו צריך לאפרו פטור ולעיל ה\"ט כתב רבינו הכותב ע\"מ לקלקל העור חייב וכו' והא מקלקל הוא וא\"צ לכתיבה דשאני כותב דבעידנא דמקלקל מתקן דהיינו כותב משו\"ה חייב על הכתיבה אף דאינו מכוון לא כן במבעיר דבעידנא דמקלקל דהיינו במבעיר אינו עושה האפר אלא אחר כך משו\"ה פטור.
ורבינו בפי' המשנה דקמא פ\"ח במתני' דהחובל בחבירו בשבת וכו' כתב כבר ביארנו בפרק י\"ד דשבת כי החובל לא יתחייב בנפשו אלא בנתכוון לקחת הדם וכו' אבל נתכוון להכאיב ולהזיק מקלקל הוא ופטור וזהו בחובל בבהמה ובחיה אבל חובל בחבירו הוא חייב סקילה ששככה רוגזו והוא כמתקן וכו' עכ\"ל ואין להקשות דאם כן כד מותיב בסוגיין לר' אבהו דאמר כל המקלקלין פטורים חוץ מחובל וכו' והא אנן תנן כל המקלקלין פטורים מאי קשה נימא כל המקלקלין פטורין איירי בבהמה דלא שייך רוגז ומאי דתני רבי אבהו חוץ מחובל ומבעיר איירי באדם דמשכך חמתו וכעין דלא קשיא ליה למאי דקאמר חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו חדא דאפשר דרבינו אינו מפרש בש\"ס כפירש\"י דהא אנן תנן קאי לר' אבהו אלא דאף למאי דקאמר חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו פריך דכל המקלקלין משמע בין אי איכא תקון מחמתו או לא ואהא משני מתני' ר\"י ברייתא ר\"ש וכפי' ראשון של רש\"י וא\"כ אין מקום לתרץ בחילוק דבהמה לאדם דאפ\"ה קשה ועוד לו יהי דיסבור כפי' רש\"י דלר\"א פריך מ\"מ לפי מה שהקשה דיתרץ בחילוק דבהמה לאדם ניחא לתרץ לחובל אבל למבעיר עדין קשה ומשו\"ה הוצרך לתרץ מתני' ר\"י ברייתא ר\"ש וק\"ל.
וכתב הראב\"ד ואם הבעיר וכו' חייב שתים. וכתב הרב המגיד ז\"ל ואפשר שכן הוא וכבר הזכיר רבינו פ\"ט וכו' ועיין מ\"ש על דבריו לעיל פ\"ט ה\"ד.", + " המחמם\n את הברזל כדי לצרפו במים וכו' וחייב. וכתב הר\"א ולמה לא משום מבשל ע\"כ וכתב עליו הרב המגיד אינו נראה לי שכל דבר שהוא עצמו נעשה אור ושורף אין ראוי לומר המבשל אלא מבעיר וכו' ועיין מה שהקשה הלח\"מ ממ\"ש רבינו פרק ט' ה\"ו ומ\"ש. ולענ\"ד קודם ראותי תירוצו אמרתי אני לתרץ כן בעד הרה\"מ ולא הונח לי ממה שסיים הרה\"מ וכבר הזכירו גחלת של מתכת בלשון אש גמור ונמצא דקא מסייע לעצמו ממה שכינוהו גחלת של מתכת וא\"כ רבינו שכתב לעיל גחלת של מתכת ודאי שהוא אש גמור וא\"כ אין הפרש בין זה לזה ועל כן נראה לתרץ כן לקושית הראב\"ד ולא בעד הרה\"מ או לתרץ בעד רבינו בפשיטות כמו שתירץ הרה\"מ לעיל בסמוך על השגת הר\"א גבי ואם הבעיר תחת תבשילו חייב ב' יעו\"ש. ברם דברי הרה\"מ תמוהים.
עוד כתב הרב המגיד ומפשט הסוגייא דפרק כירה וכו' והלח\"מ ז\"ל כתב וז\"ל וקשה דמאין נראה וכו' יעו\"ש ודבריו תמוהים דלא היה צריך לכל זה דפשטא דסוגייא היינו ממאי דמותיב לשמואל דידיה אדידיה מצרוף למאי דאסר לכבות גחלת של אש ומתרץ בחילוק משאצ\"ל לדבר שאינו מכוין הא לשני דצרוף שרי לפי שהוא דרבנן לא כן לכבות גחלת של אש ולא מודה לר\"ש בכולה מילתא אלא ודאי מוכרח דס\"ל דצרוף דאורייתא ודוק.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל וי\"ל דמשמע לו כן משום דאלת\"ה וכו' דאפושי פלוגתא לא מפשינן עכ\"ל. וקשה דאיך אפשר לש\"ס לומר דמודה ר\"י לר\"ש והא בגרירת כלים בביצה דפליגי ר\"י עליה דר\"ש והוי אפי' דרבנן וכן הקשו התוס' על פרש\"י ז\"ל ביומא דף ל\"ד ובשלמא אי הוה גריס הרב המגיד ביומא כגירסת רש\"י ניחא דיכול להכריח כן מדלא משני בש\"ס בשבת כן ובש\"ס דיומא אבל כיון דלא גרסי כן אלא כגירסת התוס' וכמ\"ש הרה\"מ בפירוש א\"כ היכן מצינו דמודה ר\"י לר\"ש להתר גמור והא מגרירת כלים שמעינן איפכא דפליגי גם בדרבנן וע\"כ מ\"ש הרה\"מ ומפשטא דש\"ס הוא כדכתיבנא.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל ואולי שזו היא כוונתו במ\"ש וכל שאינו מתכוון וכו' ע\"כ. ולענ\"ד אין בדברי הרב המגיד רמז מזה אלא כונתו דהא הצירוף הוא דבר תורה וכיון דהוא דבר שאינו מתכוון שרי וכר\"ש דכן פסק שמואל שם בדבר שאינו מתכוון כר\"ש וצרוף שרי ובמשאצ\"ל כר\"י וסיים דהוי דבר שאינו מתכוון דלא הוי פסיק רישיה דאינו בהכרח גמור שיצרף דאי הוי פסיק רישיה גם ר\"ש מודה וכמ\"ש התוס' שם בשבת דף מ\"א ד\"ה מיחם וכל זה כפי הש\"ס דשבת דנראה ממנה דצרוף לא הוי פסיק רישיה והיינו טעמא לפי שאפר שלא הגיע לצרוף אבל הא מיהא נקטינן דצרוף הוי דבר תורה.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל אבל קשה לזה דביומא כשתירץ אביי ואמר אין שבות במקדש אמאי לא קאמר דאפילו שבות ליכא דר\"י מודה בזה הצירוף עכ\"ל פי' לדבריו דקאי למה שפי' בדברי הרב המגיד שהכריח דפשטא דש\"ס דשבת ס\"ל דצרוף דאורייתא דאי דרבנן לוקמא מתני' אפי' כר\"י ואהא קשיא ליה דלפי הכרעה זאת נמצא דאי הוה סבירא לן דצרוף דרבנן הוה אמרינן דגם ר\"י מודה לר\"ש א\"כ כשתירץ אביי אין שבות במקדש א\"צ להא דאין שבות במקדש אלא כיון דס\"ל דהוי דרבנן מודה ר\"י לר\"ש זה הוא כונת הלח\"מ ולפי פירושי בדברי הרה\"מ ולפום מאי דכתיבנא אין מקום לזה.
עוד כתב וז\"ל ועוד קשה במ\"ש דדעת רבינו וכו' דאפי' ר\"י מודה בזה כמ\"ש הוא ז\"ל ג\"כ בההיא דפרק כירה וכו' עכ\"ל. ודבריו תמוהים דהרב המגיד לא כתב לקמן דלר\"י מותר אלא פטור אבל אסור ועיין במ\"ש הלח\"מ בסוף דבריו אלא שדברי הרה\"מ מצד עצמם מוקשים דכיון דכאן כתב דצרוף לא הוי פסיק רישיה איך כתב רבינו דהמכבה גחלת של מתכת פטור אבל אסור ופירש הוא דבריו מילתא בטעמא." + ], + [ + "הנותן \n שמן לתוך הנר וכו'. והמסתפק וכו' משום מכבה. וכתב הרב המגיד ברייתא בביצה ונראה שחיוב הכבוי הוא כר' יהודה בדוקא עכ\"ל דאי כר\"ש כבוי שלא לעשות פחם הוא פטור אבל אסור וא\"כ איך במסתפק תני חייב אלא וודאי דהוי כר\"י דס\"ל משאצ\"ל חייב והרא\"ש ס\"ל בפשיטות בכל דוכתי כר\"ש גם במשאצ\"ל דפטור אבל אסור ולכאורה הרגשנו דא\"כ אמאי הביא הרא\"ש בביצה ההיא ברייתא דהנותן שמן בנר חייב משום מכבה דהיא כר\"י בדוקא וכדכתיבנא והא ודאי בורכא הוא דצריך להביא סוגיית הש\"ס לאיסורא דגם ר\"ש מודה דפטור אבל אסור וזה הוא דמותיב ליה רב יאודה לעולא מהך ברייתא דגם אי לא סברת כר\"י מ\"מ פטור אבל אסור הוא ומודה ליה וא\"ל לאו אדעתאי ואחר שהעתיק הרא\"ש הך שקלא וטריא הוקשה לו דמפני מה לא שריא והא קי\"ל דגרם כבוי שרי וכרבנן ובתחילה חילק חילוק אחד ולא הונח לו מכח ההיא דשפופרת עפ\"י הנר דאסיר דלמא אתי לאסתפוקי מיניה וכו' דשם לא שייך הכחשה לאור הנר ומכח קושיא זאת כתב הלכה וכו' יע\"ש.
ויש לדקדק בדבריו דעדיין חילוקו הא' כדקאי קאי דיש לחלק בין המסתפק מן השמן שבנר לפי שהוא מכחיש אור הנר לההיא דגרם כבוי ומההיא דשפופרת לא קשיא דאפילו דליכא חיוב חטאת מ\"מ גזרינן שמא יסתפק מקצתו או כולו דהוי כבוי גמור ואף דאפילו יסתפק כולו לר\"ש הוי פטור אבל אסור גזרינן מזה שמא יבא לעשות פחם וכל הגזרות אלו בכבוי גזרינן דכן צ\"ל בהכרח וכמ\"ש התוס' בשבת דף מ\"ז ד\"ה מפני שמקרב את כבויו יעו\"ש והא התם הביטה וראה כמה גזרות הן שלא יתן לתוכו מים מע\"ש שמא יתן בשבת ואם יתן בשבת שמא קודם גמר נתינת המים יפלו הניצוצות ומכבה בידים או שיגביה המים בכלי נגד הניצוצות ואם יעשה זה גזרינן שמא יכבה לעשות פחם דהוי חיוב חטאת וזה מוכרח מכח הקושיא שהקשו התוס' וא\"כ אף אנו נאמר כן כאן במתני' דשפופרת ומה גם דנראה דהאי תנא לאו ר\"י אלא תנא אחר דמחמיר יותר מדר\"י דאילו כאן ר\"י מתיר ואפשר דיסבור כר\"ש במשאצ\"ל ולא פליג אלא בגזרה וגם דברי התוס' אלו מוכרחים ממה שהרגשנו קודם ראות דברי התוס' אלו בההיא סוגייא דשם בשבת דף ק\"כ ע\"ב דמסיק דטעמא דר' יוסי דאסר גרם כבוי דמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי ונראה מדגזר שמא יבא לכבות ש\"מ כבוי דאורייתא היא ואף דבנדון זה הוי מלאכה שאצ\"ל שאם יכבה לאו לפחם הוא צריך אלא להציל והוא כר\"י ואילו בדף ל\"א ע\"ב מוקי לה רבי יוחנן לר' יוסי כר\"ש דמשאצ\"ל פטור ומה יעשה לההיא אוקמתא שהיא מוכרחת אלא וודאי צ\"ל דגם דסבר כר\"ש איכא למגזר בכבוי ואע\"ג דהוי גזרה לגזרה וכמ\"ש התוס' וגם הריטב\"א בכ\"י בסוגייא דדף קי\"ז ע\"ב גבי ההיא דאמר רבא מתוך שאדם בהול על ממונו אתי לכבויי כתב כדברי התוס' והוי מתני' כר\"ש.
ועפ\"י האמור תשובה מוצאת למה שלכאורה היה קשה להתוס' וסיעתייהו דמפרשי דטעמא דאם מסתפק ממנו חייב משום מכבה הוא דאותה שעה מכבה קצת ומכסה אורו וכו' מה יענו ז\"ל לההיא דשפופרת וכמ\"ש הרא\"ש ודחה פי' אלא עפ\"י מ\"ש הם בדף מ\"ז בשבת וכמ\"ש דבריהם נכונים ואדרבא על הרא\"ש קשה דמאי קושיא מההיא דשפופרת וכמ\"ש ושוב נזכרתי שרש\"ל הליץ בעד התוס' לקושית הרא\"ש הובאו דבריו לעיל בפ\"ה הי\"ב בחידושינו יעו\"ש ודבריו יתכנו אם נוקי למתני' כר\"י ושייך שפיר לגזור שמא יסתפק כולו והוי כבוי גמור והוי משאצ\"ל והוי חדא גזרה אבל מאן נימא לן שהיא ר\"י כולה מתני' פי' תנא דס\"ל כר\"י והא אפשר דיסבור כר\"ש במשאצ\"ל ואפ\"ה גוזר וצ\"ל כמ\"ש עפ\"י מ\"ש התוס'. והט\"ז סי' תקי\"ד כתב על דברי רש\"ל שהם דוחק וכתב הוא תירוץ אחר ועיי\"ש לעיל בחידושי שהבאתי דבריו ומ\"ש עליו וכתבתי תירוץ אחר לדעת התוס' יעו\"ש.
וכתב מרן בספר הקצר סי' רס\"ה וז\"ל אין נותנין כלי מנוקב מלא שמן וכו' שמא יסתפק ממנו ויתחייב משום מכבה עכ\"ל נראה דפוסק כר\"י במשאצ\"ל וכרבינו וכ\"כ המג\"א שם וז\"ל היינו להרמב\"ם שפסק כר\"י דאמר משאצ\"ל חייב עליה ועיין סי' רע\"ח עכ\"ל וכוונתו לההיא שכתב שם מרן מותר לכבות הנר בשביל שישן החולה שיש בו סכנה עכ\"ל וכתב המג\"א וכבוי הוא משאצ\"ל אלא א\"כ עושה להבהב הפתילה עכ\"ל וא\"כ נמצא דפוסק כר\"ש במשאצ\"ל כנ\"ל ודבריו תמוהים דמה ראה על ככה בסי רע\"ח להבין לדעת מרן דס\"ל כר\"ש והא גם ר\"י מודה ביש בו סכנה דשרי דזה פשוט דמחללין שבת על פקוח נפש אפי' בכמה ספקות ועוד דבש\"ס אמרו בפי' מתני' ר\"י היא דאמר משא\"צ לגופה חייב עליה ומתני' בחולה שיש בו סכנה ובדין הוא דלתני מותר ואיידי וכו' תנא רישא פטור נמצא דביש סכנה גם ר\"י מודה וכאן לא כתב אלא הדין דסכנה והוי כר\"י וכמ\"ש בסי' רס\"ה וצ\"ע אך קשה על מרן דכיון דהוא פסק כר\"י למה בסי' תקי\"ד תפש לשון הטור דפסק כר\"ש וז\"ל להטות הנר כדי להרחיק השמן מן הפתילה חשיב כבוי ואסור עכ\"ל והו\"ל להעתיק כלשון הרמב\"ם והמסתפק חייב משום מכבה ועיין גם במרן בספר הקצר סוף סי' של\"ד." + ], + [], + [ + "מותר \n לעשות מחיצה וכו'. אפי' כלי חרש חדשים וכו'. וכתב הרב המגיד מתני' פ' כל כתבי דף ק\"כ וידוע דהלכה כרבנן וכו' יעו\"ש ואין להקשות דבמתני' דף קי\"ז דתני דאין מצילין יותר מג' סעודות אמר שם בש\"ס דטעמא משום דאי שרית ליה אתי לכבויי ופסקה רבינו לקמן פכ\"ג ה\"כ והא הויא כר' יוסי דפליג עלייהו דרבנן וקשה רבינו דידיה אדידיה דאי אמרת דסתם מתני' הויא כר\"י וכדמותיב הש\"ס בשבת דף מ\"ז על מתני' דלא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה לימא מתני' כר\"י דגרם כבוי אסיר ומוקי לה כרבנן וההפרש הוא דבשלמא אי יש לו רשות להציל מחמת שרוצה להציל הכל בבת אחת בהיל ומכבה כדי שיהא הכל מוצל ובזה גם רבנן מודו לר\"י אבל בעושה דבר הגורם לכבוי לא אתי למטעי לכבות כי אין הנדונות דומות ור\"י פליג עלייהו והלכה כוותייהו." + ], + [], + [], + [ + "אבל \n קטן שבא לכבות וכו'. להפרישו. ובפכ\"ד הי\"א כתב רבינו קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב וכו' אין בי\"ד מצווין להפרישו וכו' והקשה הרב המגיד שם וז\"ל למה פרט כאן דבר שהוא משום שבות הא אפילו בדאורייתא אין בי\"ד מצווין להפרישו וכמ\"ש פי\"ב וכו' והצריך עיון ומרן שם תירץ דשם לא אתא אלא לסיפא דכתב וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו יעו\"ש.
ולענ\"ד קשה דלישנא דוכן לא משמע דלסיפא קא אתי אלא הנראה לענ\"ד בפשיטות הוא דכאן בפ' י\"ב חילק רבינו בין עושה על דעת אביו לעושה לדעת עצמו לפי שהוא איסור דאורייתא אבל בפכ\"ד דקאי באיסור דרבנן לא חילק ולעולם א\"צ להפרישו ומה שסיים וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו הוא כלפי מ\"ש בסוף הל' מאכלות אסורות ואעפ\"י שאין בי\"ד מצווין להפרישו לקטן מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו שנאמר חנוך לנער ע\"פ דרכו וכו' קמ\"ל הכא דכיון דהוי איסור דרבנן אין ממחין בידו ואינו מחנכו דהוי ב' דרבנן החינוך דרבנן והאיסור דרבנן ודוק.
ושוב אחרי כותבי מצאתי למרכבת המשנה נדפס מחדש בפכ\"ד כתב כן משם מהר\"י הכהן ושם הוסיף נופך הכרח לדעת רבינו דס\"ל דבאיסור דרבנן לדעת אביו שרי והוי תברתיה דהרשב\"א דכתב בחי' למס' שבת דף קכ\"א יעו\"ש על קושית התוס' ד\"ה [ש\"מ] קטן אוכל וכו' וז\"ל ולי נראה דאין צורך לכך דהכא אתמוהי קא מתמה וה\"ק שמעת מינה קטן אוכל נבלות בי\"ד מצווין להפרישו ואפילו בדרבנן ואסיקנא בקטן העושה על דעת אביו וכיון שכן אפי' בדרבנן מפרישין עכ\"ל ומי הכריחו לתרץ זה עד שיפלגו סוגיי אהדדי ושוב נמצאתי עם החכם השלם מהרי\"א וכה אמר אלי אחרי ההתבוננות הכרח זה דמהר\"י הכהן לרבינו ליתא דאיך נוכל לומר דרבי יוחנן ס\"ל דמתני' דקטן שבא לכבות איירי בדרבנן ומשו\"ה דוקא עושה על דעת אביו הוא דמוזהרים עליו אבל אינו עושה על דעת אביו אינן מוזהרים אבל בדאורייתא אף באינו עושה על דעת אביו מוזהרים עליו והא חזרה קושית הש\"ס לר' יוחנן (ב\"ב) ממתני' דקטן שבא לכבות דהא התם דאורייתא הוא האיסור ומאי משני ר\"י אלא וודאי דס\"ל לר\"י דגם מתני' איירי בדאורייתא והוא אמת." + ], + [ + "הוצאה \n והכנסה וכו'. וכתב הרב המגיד וז\"ל וכתב רבינו האי [ז\"ל] דלא גרסינן היכא כתיבה וכו'. ועיין להלח\"מ מה שפי' בב' אופנים והוא דוחק גדול הן מצד הענין עצמו הן מצד הלשון דהרה\"מ א\"צ לבארו ומ\"מ הוכרח לפרש כן לפי שלא היה לשון הרשב\"א מודפס בזמנו אבל אילו היה רואה לשון הרשב\"א מ\"ש בשם רבינו האי היה מודה דט\"ס יש בלשון הרה\"מ והילך לשון הרשב\"א הוצאה גופא היכא כתיבה לא הו\"ל למימר אלא הוצאה גופא במשכן היכי הואי כדבעינן פרק כלל גדול קשירה במשכן היכי הואי אלא משום דהוצאה מלאכה גרועה וכו' ומשו\"ה איכא דגריס וממאי דבשבת קאי וכו' גמרי העברה העברה דאי לא מחייבינן עלה אע\"ג דהוה במשכן אלא מיהו רב האי גאון ז\"ל כתב דלא גרסינן ליה וטעותא הוא דמעיקרא לא אסתפקא להו אלא מנ\"ל דהויא מלאכה ומהדרינן משום דכתיב אל יעשו עוד מלאכה ויכלא העם מהביא דאלמא הבאה דהיינו הוצאה קרויה מלאכה והוא הנכון הרי דמאי דכתב רב האי דהוא טעותא היינו מאי דהוו גרסי וממאי דבשבת הוי וכ\"כ התוס' ז\"ל וא\"כ מוכרח דט\"ס נפל בדברי הרה\"מ.
ולענ\"ד חוץ ממאי שהזניחו גירסא זאת רב האי וסייעתיה גם אני מוסיף מטעמא אחרינא והיינו הך דממאי דקאמר בש\"ס וממאי דבשבת קאי דלמא בחול קאי ודאי דר\"ל דאי הוה בשבת ניחא דמשום איסור שבת קא מזהיר להו אלא דק\"ל דמנ\"ל דבשבת קאי דלמא קרא קאי בחול ואהא קא מתרץ גמר וכו' ומה להלן ביום אסור אף כאן ואם כן משום איסור שבת מזהיר להו וקשה דא\"כ הוי היפך הכתוב דכתיב לעיל מיניה ויאמרו אל משה מרבים העם להביא מידי העבודה למלאכה אשר צוה ה' ויצו משה ויעבירו קול במחנה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה וכו' ויכלא העם מהביא הרי בפי' דהאי העברת קול לאו משום איסור שבת אלא משום דשלימא ליה עבידתיה וכקושית המקשן וא\"כ היכי מתרץ היפך הכתוב אלא ודאי ליתא להאי גירסא." + ], + [], + [], + [ + "המוציא \n וכו'. ופסק כר' יוחנן דאגד כלי שמיה אגד ועיי\"ש בסוגייא דף צ\"א והקשה הרב מקראי קודש דא\"כ בפ\"ב דגניבה שהביא הא דהגונב כיס בשבת הו\"ל להביא האוקמתות דשוליו וכו' דהוו אליבא דר\"י והיא קושיא אלימתא ומהך סוגייא סייעתא לפסוק כשמואל דס\"ל דדבר הנקנה במשיכה צריך שימשוך כולו וכמו שפסק רבינו פ\"ג ממכירה ה\"ג מדקאמר קדים ליה איסור גניבה לאיסור שבת אי דאפקיה דרך פיו הכי נמי והיינו טעמא דיכול להוציא דרך פיו כדי מה שהוציא אבל אי הוי דרך שוליו ב' האיסורים באים כאחד ואי דאפי' במקצת משיכה קנה אפי' דרך שוליו נמי אלא וודאי דהוי כשמואל ומשו\"ה דוקא דרך פיו דכיון דיכול להוציא דרך שם חשיב כדי מה שיכול להוציא כדבר בפני עצמו והרי משך הכל וק\"ל." + ], + [], + [], + [ + "המוציא \n משאוי על ראשו וכו'. ותופש בידו וכו'. פי' שיעור הכובד הוא שתופס בידו חייב וכן בדבר קל שיעורו הוא שא\"צ לאחוז בידו וכן פי' הרב המגיד ולפי\"ז א\"צ למה שנדחק הלח\"מ יעו\"ש." + ], + [ + "מותר \n אדם וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד וז\"ל אבל [ממ\"ש] פכ\"ז וכו' פי' לפירושו דכיון דפסק שם שהד' אמות שיש לו תחילתן ממקום שהוא עומד בו ומעמידת רגליו ולחוץ והיינו כר' יאודה דס\"ל דד\"א שיש לו הוא לצד אחד ואף דרבינו פסק כר\"י בן נורי שיש לו אלפים אמה יעו\"ש באותו פרק ה\"ד דלא כר\"י היינו באותו מחלוקת דר\"י בן נורי ור\"י אבל בהך פלוגתא אחרת דהלכתא כת\"ק בהא למד מר\"י דאינו אלא לרוח אחת ובזה דוקא הוא דהלכתא כוותיה וא\"כ נמצא דכל מקום דאין לו אלא ד' אמות אינו אלא לרוח אחת וא\"כ איך נאמר כאן דהאיסור הוא לטלטל ח' בבת אחת אבל מותר להלך והא אינו מותר להלך אלא ד' אמות וק\"ל." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן \n מי שהיתה חבילתו וכו'. עיין מ\"ש הלח\"מ ומה שתירץ בתירוץ א' וקשה דא\"כ איך כתב רבינו אינו חייב עד שיעמוד מכלל דפטור אבל אסור ואי מערב שבת ולא נח בשבת מותר גמור הוי ודוק." + ], + [], + [ + "היה \n קנה או רומח וכו' פטור. וכתב הרב המגיד שהוא מההיא דשבת דף ח' אמר רב יהודה האי זירזא דקני וכו' והקשה הרשב\"א בחי' וז\"ל ולא דמיא למגרר דאמר במס' כתובות דף ל\"א הגונב כיס בשבת וכו' היה מגרר ויוצא פטור דאיסור שבת וגניבה באין לו כאחד וכו' ועוד דבלא\"ה ההיא דמגרר לא קשיא דהא אוקמוה התם בשצירף ידו למטה מג' וקבלה דאיכא עקירא והנחה עכ\"ל וקשה דהא דמוקמו הכי בש\"ס התם אינו אלא ממה שהקשו דאפקיה להיכא אי דאפקיה לרה\"ר איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא אי דאפקיה לרה\"י איסור גניבה איכא איסור שבת ליכא וכו' ומכח קושיא זאת מוקמו לה בשצירף ידו אבל ניחא ליה בגרירה דלחייב קרבן חטאת ונראה דכונתו דהן אמת דלפי הס\"ד בש\"ס הוה קשיא ליה שפיר אך לפי האוקמתא דמוקי לה התם ממילא ארווחנא גם הך קושיא ואה\"נ דהש\"ס קודם שידע האי תירוצא דרב אשי היה יכול להקשות דבגרירא ליכא עקירא והנחה לענין שבת אלא דבכתובות לא קאי הש\"ס להכי וא\"כ נפק\"מ דדוקא היכא שצירף ידו הוא דחייב ואי לא\"ה פטור וזה רגיל בא'.
אך קשה דלפי דבריו פליגי הב' תירוצים הא דרב אשי דצירף ידו עם ההיא דתירצו ה\"מ לענין חיובא דשבת דזמנין דדחקי רבים ועיילי להתם אבל לענין מקנא קני מ\"ט דלא שכיחי בה רבים ומי הביאנו לזה די\"ל דלא פליגי דהא רבינו פסק לשניהם בפ\"ד דמכירה וכאן (בפ\"ח) [בפרק זה] הט\"ו וכן הטור פסק התירוץ הראשון בחו\"מ סי' קצ\"ח וודאי פוסק הא דתירוץ ב' דידו של אדם וכו' אלא שאין מדרכו להביא דינים אלו דאי לא\"ה אלא דס\"ל דפליגי ב' התירוצים לא הו\"ל לפסוק אלא תירוץ הב' שהיא דרב אשי דבתרא הוא אלא וודאי ס\"ל לשניהם ולא פליגי." + ], + [ + "וכן \n העוקר חפץ וכו' שהרי יש כאן עקירה בלא הנחה. ועיין מ\"ש הלח\"מ. ודבריו תמוהים דאיך מקשה דהניחו כשהוא עומד וכו' יהיה פטור אבל אסור והא אינו אלא התר גמור דבהניח ע\"ג אדם שאינו מהלך לאו עקירה היא דכל שהוא בתוך ד' אמות לאו עקירה הוא ולא הוי אלא כעוקר החפץ ממקום למקום בתוך ד' אמות וכן כשנוטלו נוטלו כשהוא עומד מה בכך ואינן אלא דברי תימה אך הרשב\"א השיג עליו במ\"ש רבינו לקמן פ\"כ ה\"ו שכתב רבינו מניח כיסו עליה כשהיא מהלכת וכשתרצה לעמוד נוטלו מעליה כדי שלא תעמוד והוא עליה ושלא תהיה לא עקירה ולא הנחה וכו' עכ\"ל דא\"צ שיטלו קודם שתעמוד אלא אפי' לאחר עמידה כיון דלא הוה עקירה אלא הנחה שנחה הבהמה גם שלא יניח עליה עוד אלא אחר שתהא מהלכת דבבהמה כעין זה שרי ובחבירו פטור אבל אסור וממילא ההשגה קיימת גם על מ\"ש כאן דלשיהא פטור אבל אסור א\"צ שיטלנו קודם שתעמוד אלא אפי' אחר עמידה הוי פטור אבל אסור דוקא כיון דזה עשה עקירה וזה הנחה ובין ב' עבדו וכמ\"ש רש\"י שם וא\"צ שיטלנו קודם עמידתו וזה ודאי היא השגה.
ואין להקשות דכאן כתב רבינו יש כאן עקירה בלא הנחה כנראה דמה שהניחו עליו כשהוא מהלך חשיב לה עקירה ואילו בפ' כ' כתב כדי שלא תהיה שם עקירה והנחה עכ\"ל הרי דאף שהניחו עליה כשהיא מהלכת לא חשיב ליה עקירה דשם הכוונה דנוטלו מעליה קודם עמידה שלפי\"ז לא יהיה עקירה מכאן ולהבא דאם לא היה נוטלו ותנוח עם החפץ וכשמהלכת נמצא עוקרת וכשתנוח אח\"כ נמצא מניח וזהו שכתב כדי שלא תהיה לא עקירה ולא הנחה דאם תהיה כן בבהמה פטור אבל אסור דכעין זה בחבירו חייב ודוקא כל שבחבירו פטור אבל אסור בבהמה שרי לכתחילה אבל לעולם דמה שהניחה עליה כשהיא מהלכת חשיב עקירה וק\"ל." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "המעביר \n ד' אמות ברה\"ר זו עם רה\"ר הב' חייב מפני שמצטרפין וכו'. והיינו מדתניא דף צ\"ז [הזורק] מרה\"ר לרה\"ר ורה\"י באמצע ד' אמות חייב פחות מכן פטור מאי קמ\"ל הא קמ\"ל רשויות מצטרפות וכו' וכתב רש\"י רשויות מצטרפות ודלא כר' יוסי דאמר בפרק המוציא יין אף בהעלם אחד לרשות אחת חייב לב' רשויות פטור וכו' עכ\"ל ורבינו דפסק הכא דרשויות מצטרפות אף דפסק לקמן (פי\"ד) [פי\"ח] הכ\"ד כר\"י דרשויות אינן מצטרפות יעו\"ש [י\"ל] דס\"ל כמ\"ש הרשב\"א על דברי רש\"י וז\"ל ואינו מחוור דא\"כ מילתא דפשיטא ליה לר\"י לפטור מתמהינן ואמרינן פשיטא ועוד וכו' ומסתברא דלא שייכי אהדדי דהתם במוציא חצי זית וחזר והוציא וכו' דינא הוא דלא יצטרפו אלא כב' הוצאות מוחלקות הן אבל הכא וכו' דינא הוא דיצטרפו עכ\"ל וא\"כ שפיר פסק רבינו גם שתיהם." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "זרק \n לתוך ד' אמות ונתגלגל וכו'. הכי איתא במתני' דף ק' זרק לתוך ד' אמות ונתגלגל חוץ לד' אמות פטור חוץ לד\"א ונתגלגל לתוך ד\"א חייב ומותיב בש\"ס והא לא נח אמר ר' יוחנן והוא שנח ע\"ג משהו וכו' וכתבו התוס' וז\"ל וא\"ת מאי פריך והתניא לעיל תוך ג' דברי הכל חייב אע\"ג דלא נח ואין נראה לומר דאתוך ד\"א קאי אמאי פטור [והא לא נח] וא\"כ כשנח אח\"כ חוץ לד\"א יתחייב דהא מתניתין נמי הכי משמע וכו' עכ\"ל וקשה אמאי לא דחו התוס' פי' זה ג\"כ ממ\"ש עוד שם בסוגייא אמר רבא תוך ג' לרבנן צריך הנחה ע\"ג משהו וכו' ואי הא דר\"י קאי לרישא מאי מותיב ונראה דלפירוש זה מתפרש הקושיא לאו היינו מתני' ואמר ר\"י כלומר וכשם שאמר ר\"י לגבי רישא כצ\"ל לגבי סיפא דקשה גם כן והא לא נח לגבי דידיה (דרבה) [דרבא] דס\"ל תוך ג' לרבנן צריך הנחה ע\"ג משהו וא\"כ אדאמר רבא מימרא זו באנפי נפשה יאמר אותה על מתני' דבלא\"ה זו היא פי' הש\"ס וכמ\"ש הרשב\"א דבלא\"ה מאי קשיא אי אמר ר\"י אי אפשר לרבא אלא הקושיא היא דיפרש על מתני' ודוק. ועיין מ\"ש הרב המגיד על שם הרב ברצלוני ויש לדקדק אמאי לא הביאו מר מפירוש המשנה יעו\"ש דס\"ל פי' זה." + ] + ], + [ + [ + "ארבע \n רשויות לשבת וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד וכתב מרן בשם בנו של רבינו וכו' ועיין להרב מקראי קודש שהקשה לזה מדכתיב אל יצא איש ממקומו וגם מעון מקושש גם ממאי דילפינן מרה\"י לרה\"י ורה\"ר באמצע מעגלות וכו' וגם ממקומות אחרות יעו\"ש.
ולענ\"ד נראה לפרש הסוגיא לדעת רבינו והוא בהקדים מ\"ש בעירובין דף נ\"ה אמר רב הונא יושבי צריפין אין מודדין להן אלא מפתח בתיהם מתיב רב חסדא ויחנו וכו' ותניא וכו' אמר ליה (ר\"ן) [רבא] דגלי מדבר קא אמרת כיון דכתיב [בהו] עפ\"י ה' יחנו וכו' כמאן דקביע להו דמי ע\"כ נמצא דבאותו זמן שישבו ישראל במדבר אף דלא קביעי חשיבי כקביעי וכל אותו המחנה חשיב כד' אמות וא\"כ הא איכא מדבר דחשיב כרה\"י ומשו\"ה הברייתא האחת לא חשיב מדבר דקאי בזמן שישראל שרוין במדבר כלומר ומלתא פסיקתא קתני וברייתא האחת קאי בזמן הזה דמעולם לא תמצא מדבר דחשיב כרה\"י ולכן לא חילק רבינו בין מדבר למדבר וא\"כ מההיא דעגלות לא קשיא דשם קאי כשהיו מהלכין דלא שייך קביעות ואל יצא איש ממקומו ועון מקושש ודאי שהיה חוץ למחנה וכמו שנראה מסוגייא דערובין אך קשה הסוגייאות אהדדי דפרק הזורק דף צ\"ו ע\"ב איתא בפירוש דמחנה לויה הויא רה\"ר ואילו מהא דעירובין נראה דחשיב רה\"י וי\"ל דשאני מחנה לויה שהכל מצויין אצל משה ומ\"ש בעירובין אינו אלא במחנה ישראל וכמ\"ש רש\"י שם ויחנו על הירדן במחנה ישראל כתיב עכ\"ל ונראה שלזה כיון רש\"י דאי לא\"ה הוו דברי מותר.", + " כגון\n מדינה המוקפת וכו'. וכתב מרן וז\"ל ונראה דהוא הדין נמי אם יש לה כמה פתחים וכו' עד סוף הל' ולכאורה קשה דאיך כתב דכל שאינו מפולש משער לשער לא הצריכו לינעל דלתותיה בלילה והא כתב רבינו בפי\"ז ה\"י במפולש דא\"צ לינעל ואין זו קושיא דמ\"ש מרן ננעלות וכן דלתותיה ננעלות לאו ננעלות ממש קאמר אלא ראויות לינעל וכלשון רבינו ז\"ל כאן כתב רבינו וננעלות בלילה וכתב הרב המגיד דלאו דוקא ור\"ל ראויות לינעל ומרן נמשך אבתריה וכוונתו דאי מפולש משער לשער והיינו כנידון דידן דכתב רבינו ב' כתלים וכו' אזי צריך פתחים ראויות לינעל וכן במ\"ש כאן ובריש הלכות עירובין אבל באינו מפולש א\"צ לפתח הראויה דהו\"ל כמבוי סתום ויש לה פתח כנ\"ל.", + " וכן\n חצר וכו' שהוקפו לדירה וכו'. תבות אלו נראה שלא היו בנוסחת הרמב\"ם של מרן יעו\"ש ויש מי שרצה לומר דכונת מרן דאף דכתב רבינו שהוקפו לדירה ר\"ל שמסתמא הוקפו לדירה מדמני חצר ודיר וסהר וכו' וכמ\"ש רש\"י וכו' ואינן אלא דברי תימה דאי כוונתו לומר שסתם הם מוקפין לדירה איך כותב שהוקפו לדירה דהוי היפך המכוון והא ר' יהודה במתני' דס\"ל הכי לא אמר שהוקפו לדירה אלא ודאי דליתא וכמ\"ש וכן הטור סי' שמ\"ה לא כתב שהוקפו לדירה יעו\"ש והרב המגיד בסוף הל' כתב וז\"ל ויש מי שכתב שמבואות שיש להם ג' כתלים אפי' בלא לחי הזורק בתוכו מרה\"ר חייב ואין כן דעת רבינו עכ\"ל פי' דלדעת רבינו צריך דוקא לחי כדי שיתחייב הזורק משם לרה\"ר או בהיפך אבל קורה פטור וכמ\"ש רבינו פי\"ז יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [ + "אויר \n וכו'. נתקשה החכם המופלג שלמה בן עזרא נר\"ו דכאן פסק רבינו דהמים נחשבים כקרקע ואילו לעיל פי\"ג ה\"ד כתב וא\"צ לומר אם היו הפירות צפין על פני המים והוציאן שהוא פטור עכ\"ל ואי חשיבי המים כקרקע עבה יהא חייב ובשלמא כשלקח מהמים עצמם דכתב רבינו שם דחייב ניחא משום דאף דלא חשיבי כקרקע הא מונחין ע\"ג קרקע לא כן מחלוקת דפירות צפין דקשה ואף דהך דינא הוא דרבא בשבת דף צ\"ט נימא דהיינו משום דפליג אדרב חסדא ורבה בר רב הונא דסברי דכארעא סמיכתא דמיא וס\"ל כרב הונא דסובר דמיא לאו כארעא סמיכתא ולא קשה מידי ואינן אלא דברי הבל דאינו ענין זה לזה דהתם איירי גבי עקירה והנחה דכל דליכא הנחה ליכא איסור הוצאה ומשו\"ה ס\"ל (לרבה) [לרבא] דפירות צפין על פני המים שרי משום דלא נח הכלי על המים דמתנענע ולאו היינו הנחתן וזהו שכתב רבא מים ע\"ג מים היינו הנחתן אגוז ע\"ג מים לאו היינו הנחתן אבל אה\"נ דחשיב כארעא סמיכתא וכן נראה מדברי רש\"י בדף ה' וכן מדברי הרשב\"א שם יעו\"ש והם דברים פשוטים א\"צ לכותבן." + ], + [ + "בור \n שבכרמלית וכו'. עיין להרב המגיד מ\"ש ע\"ש הרשב\"א ותירץ מרן דבכרמלית ליכא מקום דמצא מין את מינו ונעור וכו' עכ\"ל והכי אמרינן בעירובין דף ט' גבי מקום הלחי והקורה דאי הוו בצד הכרמלית חשיב ככרמלית ואי בצד רה\"ר חשיב כרה\"י והקשו בש\"ס יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ותירצו בש\"ס אין מצא מין את מינו ונעור והיא הלכה פסוקה ואין להקשות להחולקים כאן על רבינו דמה יענו להך סוגייא דמוכח בהדייא כדברי רבינו דשאני התם דהוו הרשויות זה בצד זה ממש משו\"ה אמר מצא מין את מינו ונעור לא כן גבי בור דהוא עמוק יותר מעשרה ועד עשרה הוא דהוי כרמלית בעלמא נמצא דאינו מחובר הרשות של שטח של מטה עם הכרמלית וק\"ל.", + " אצטבא\n שבין העמודים וכו' הרי הן ר\"ה. ועיין מ\"ש הרב המגיד ודבריו תמוהים עפ\"י ראות דברי הרשב\"א שם ובודאי הגמור דלא ראה הרב המגיד דברי הרשב\"א אלו ואף שסיים דהרשב\"א פסק כרבי יוחנן לאו מלשון זה של הרשב\"א הוא אלא ממקום אחר דלשון שהעתיק הרה\"מ אינו כאן.
ואגב ראיתי עוד להרשב\"א שם כתב וז\"ל הא דאמר רב יאודה אצטבא שלפני העמודים נדון ככרמלית תמיה לי מאי קמ\"ל הא בהדייא קתני בברייתא והאצטונית וכו' ואחרי המחילה רבה נראה דקמ\"ל דבין העמודים נידון כרה\"ר לאפוקי האיכא דאמרי דבין העמודים נדון ככרמלית ולאפוקי מיניה קאמר רב יהודה הכי וכדאיתא בש\"ס." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "תל \n המתלקט וכו' חייב. והרב המגיד הביא הש\"ס ופירוש רש\"י ולכאורה קשה על פרש\"י דממ\"ש כאן נראה דס\"ל דכל שיש למטה בתל ד' טפחים אף דלמעלה מתמעט והולך עד כחודה של מחט חשיב כרה\"י ואילו הוא פי' בערובין דף ע\"ח ע\"א גבי מה שאמר רב הונא עמוד ברה\"ר גבוה עשרה ורחב ד' ונעץ בה יתד כל שהוא מיעטו ופרש\"י נעץ בראשו יתד כל שהוא מיעטו לרחבו מד' וביטלו מתורת רה\"י הרי דגם למעלה צריך ד' טפחים ובשלמא אי הוה מפרש כמ\"ש רבינו לעיל ה\"ט ניחא אבל לפי מ\"ש קשה ולא קשה מידי דכאן דקאי במציאות דמתחילה מתמעט והולך הא שפיר משתמש אדם שם מחמת דמסתייע מכל המדרון בצירוף לא כן כשהוא מתחילת ד' עד גובה י' נמצא דאי אפשר להשתמש אלא למעלה ע\"ג עשרה דוקא לפי ששוה תחתונו כעליונו וא\"כ אם מיעטו למעלה בראשו לא נשאר ד' על ד' לפי שאינו נח להשתמש שם ופשוט." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בור \n ברה\"ר וכו'. חייב. קשה טובא כמ\"ש בס' מעשה רוקח דזה הוי היפך ממ\"ש רבינו לעיל פי\"ג ה\"ד וז\"ל וא\"צ לומר אם היו הפירות צפין על פני המים והוציאם שהוא פטור עכ\"ל הרי דע\"ג המים לאו הנחה הוא ורש\"י בש\"ס הרגיש בזה ופי' שזרק אבן או מים דאבן נח למטה על הקרקע ומים חשיבי כמונחים ע\"ג קרקע אך רבינו שכתב ונח ע\"ג המים קשה טובא ותירצנו עם החכם השלם מהרי\"א ז\"ל ע\"פ מ\"ש הרב המגיד לעיל הי\"ז ד\"ה נעץ קנה וז\"ל ויש מי שהקשו והא בעינן הנחה ע\"ג מקום ד' כמבואר ריש פרק י\"ג ומדברי רש\"י וקצת הגאונים ז\"ל נראה דברשות היחיד אע\"ג דבעינן עקירה מע\"ג מקום ד' הנחה ע\"ג מקום כל שהוא הויא הנחה וזה דעת הרמב\"ן והרשב\"א ותמה על רבינו שלא ביאר זה עכ\"ל וא\"כ ה\"נ בהאי דינא דאנן קיימין שהוא הנחה אפי' ע\"ג המים הנחה כל שהוא הוי הנחה לא כן בדינא דלעיל דקאי בעקירה לא חשיב הנחה לענין עקירה ועפי\"ז נתיישב תמיהת הרה\"מ שתמה שלא ביאר רבינו דבהביאו הב' דינים אלו מתבאר זה וסמך אמה שכתב כאן ונכון." + ] + ], + [ + [ + "בהמה \n וכו'. וכתב הרה\"מ מסקנא דש\"ס עירובין דף כ'. והיינו ממ\"ש שם תניא נמי הכי ר' אליעזר אוסר בגמל הואיל וצוארו ארוך מכלל דשאר בהמות א\"צ רובו וכדפסק רבינו ואין להקשות כיון דכל זה הוא לאיכא דאמרי קמא אבל לאיכא דאמרי בתרא אינו והיאך פסק כלישנא קמא דכיון דאחר הלישנא בתרא שקיל על לישנא קמא שמע מינה הוי הלכתא וק\"ל." + ], + [ + "לא \n יעמוד וכו'. הכי איתא במתני' פ' המוצא תפילין דף צ\"ט וז\"ל לא יעמוד וכו' אלא א\"כ הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה וכן בגת עכ\"ל וקאמר בש\"ס רישא רבנן וסיפא ר\"מ וכתב רש\"י ד\"ה רישא רבנן וכו' וז\"ל והא ליכא למימר דשתייה תיהוי הכנסה כמשתין ורק דלא דמי דהתם קא עקר מרשות זו וקא עבד הנחה לרשות זו אבל שותה עביד עקירה והנחה בחדא רשותא דהא ברשות דהיה שותה בה פיו עומד ובפיו הם נחים מיד עכ\"ל ועיין בתוס' ד\"ה לא יעמוד בדף כ' ע\"א שהביאו דברי רש\"י הללו אלא שהוסיפו לבאר דהפה הוי מקום פטור וקושטא דמילתא הוא דאמרי ולאפוקי דלאו רה\"י הוא ועיין במג\"א סי' ש\"נ סק\"ב שהקשה קושיא זאת שהקשה רש\"י ותירץ כמ\"ש רש\"י ולא הזכירם ועיין להרב המגיד בדין זה ובמ\"ש הלח\"מ וט\"ס נפל בלשונו במ\"ש וברישא בכלים נאים אסור וצ\"ל מותר ובזה עלו דבריו כהוגן לאפוקי ממה שהאריך הרב מרכבת המשנה עפ\"י הטעות הזה וליתא דלא יתכנו דבריו בדברי הלח\"מ מיניה וביה גם בדברי רבינו יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כצוצרה \n וכו' ע\"ג המים. פי' שהמחיצה היא בקרקעית המים אלא שהוא כנגד הנקב כדינו וכן מ\"ש עוד רבינו או תהיה המחיצה יורדת מן הכצוצרה ר\"ל מחוברת לצד מטה כנגד המים וכמ\"ש התוס' דלא כפי' רש\"י וכ\"כ הריטב\"א לדעת רבינו הביאו מרן ב\"י סי' שנ\"ה." + ], + [ + "חצר \n וכו'. וכתב הרב המגיד והנה רבינו פסק כרבנן דרבים נינהו ולפיכך כתב כלשון הברייתא עכ\"ל פי' דלרב לעולם פליג ר' אליעזר בן יעקב עם רבנן אלא דמתני' וגם ברייתא אתו כרבנן ולר' זירא מתני' ראב\"י וברייתא רבנן ואם כן רבינו פסק כרבנן דרבים נינהו ונקט כלשון הברייתא דלעולם הוו רבנן ולעולם איהו פסק כרב ולאפוקי מס' מעשה רוקח שלא כיון לזה כלל.
עוד כתב הרב המגיד וז\"ל וכן מוכחת לכאורה מימרא דרב נחמן שדבר בעוקה בימות הגשמים וכו' פי' דבריו כמ\"ש הרב מרכבת המשנה נר\"ו ואף הלח\"מ לא יכחד זה דלא כמו שהבין הוא נר\"ו ממה שתפס הלח\"מ מוכן מוכחת דטעות הוא בידו דאילו היה קורא בלשון הלח\"מ היה רואה דלא שייך דבריו עם וכן מוכחת אלא דברי הלח\"מ הם כמ\"ש הרה\"מ ד\"ה סאה נותנים לו סאה וכו' עד בכל זמן וכו' ותפש מן וכן מוכחת וכו' והוא ברור ודע שט\"ס נפל בסוף דברי הלח\"מ וכצ\"ל אלא היה לו לומר בימות הגשמים מחזיק סאה נותנים לו אפי' כורים וכו'.
ולענ\"ד כונת הרב המגיד פשוטה דכונתו לפשוט דאביי לא פליג ארב נחמן אלא לפרש דבריו דאי ר\"נ כשאמר סאתים נותנים לו סאתים דוקא ולא עוד למה חילק בין סאה לסאתים לא הו\"ל למימר אלא בימות הגשמים נותנים לו מילואה ומדקאמר סאה נותנים לו סאה מכלל דבסאתים אפי' כור וכורים וזה אצלי כונת התוס' דף פ\"ח ע\"ב ד\"ה מחזיק." + ], + [], + [], + [], + [ + "לא \n ימלא אדם מים מן הים וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד וז\"ל ומתוך דברים אלו אתה למד שלא אסרו להחליף דרך מקום פטור וכו' וזה דעת רבינו פי' מותר לכתחילה מדינא אלא משום גזרה דרשויות דהוו דאורייתא דרך מקום פטור דהא כתב רבינו בפי' בלשון זה דאם היה למעלה מן הים מוציא זיז כל שהוא וכו' משום הכר ואף שהוא מכרמלית לרה\"י דרך מקום פטור וכן מוכח בבירור ממ\"ש הרה\"מ כמבואר בש\"ס זאת לדעת רב הונא וכו' דה\"ק ר\"ה מן הדין מותר אלא משום הכירה ועיין מעשה רוקח שלא כיון כלל מזה וכתב מ\"ש.
עוד כתב הרב המגיד אבל הרשב\"א הסכים וכו'. ולכאורה קשה דא\"כ אמאי מוקי בש\"ס לרב חסדא דכרמלית משפת מיא משחינן וכו' לעולם מארעא משחינן ואפ\"ה בעי זיז ד' על ד' משום דס\"ל דאפילו ברשות של דבריהם אסור להחליף אלא כשאמרינן דממיא משחינן דאף דאיכא בהכרח מקום פטור כשעולה קצת מהספינה כדי ליכנס לספינה מ\"מ לא מנכרא מילתא ואסרי אבל אי אמרינן דמארעא משחינן איכא מקום פטור טובא ומשו\"ה ליכא איסור ודברי אלה הם עפ\"י ראות דברי הרשב\"א במקומן שכתב וז\"ל וא\"ת לכו\"ע משתרי ואפי' לכשתמצא לומר דממיא משחינן דהא מכניס מכרמלית למקום פטור וממקום פטור לספינה י\"ל דס\"ל לרב חסדא וכו' כמ\"ד בעירובין דאפי' ברשויות דרבנן אמרינן ובלבד שלא יחליפו וכו' עכ\"ל הרי דלא אמרה הרשב\"א אלא לכדאמרינן ממיא משחינן והסברא כדכתיבנא." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מקום \n וכו' קירויו מתירו. וכתב הגהות מיימוני כר' זירא ודלא כרבא דאמר אויר קירויו מתירו (ובפר\"ח) [וכן פירש ר\"ח] דקי\"ל כר\"ז דמקל בעירובין וכתב מהר\"ם וז\"ל מדבריו למדתי דס\"ל הלכה כדברי המקל בעירובין ואפי' בפלוגתא דאמוראי עכ\"ל נראה מדבריו שמפרש דס\"ל שתפס רבינו מתירו במקום אין מייתרו ולא דיש לו גירסא אחרת בש\"ס וכמו שמשמע מדברי הרב המגיד וכן הבין מרן ב\"י סי' שנ\"ח וז\"ל וצ\"ל שהוא גורס אויר קירוייו מתירו כלומר שהוא ניתר ע\"י (הלחי) [הקירוי] וכן גורס הר\"מ בפט\"ז דשבת עכ\"ל וא\"צ לזה ומסתברא כמ\"ש מהגהות מיימוני ונראה דמה שכתוב בדברי הרה\"מ מתירו הוא טעות המדפיסים שראו בלשון רבינו מתירו בי' א' העתיקו אינהו הכי ואינו אלא שהביא הש\"ס וממילא יובן דפסק כר\"ז שהוא המקל וכדברי הרא\"ם א\"צ למ\"ש מרן דט\"ס הוא וכצ\"ל וכתב ר\"ח דהלכה כר\"ז דמקל וכתב מהר\"ם ז\"ל מדבריו למדתי וכו' ובאור זרוע פסק כרבא וכו' דהא דברי מהר\"ם הביא בהגהות מיימוני על דברי ר\"ח ז\"ל והוא ברור.
ועיין מה שהקשה הרמ\"ך הביא דבריו הכ\"מ. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו ל\"ק כי במה שסתם רבינו דבריו נכנס אפי' עביד כי ארזילא וק\"ל וכתב רש\"י ז\"ל בסוגיין ד\"ה ה\"נ אפי' (רבא) [רבה] מודה כרב דפי תקרה יורד וסותם והכא דפליג רבה דעביד קירוי כי אורזילא יציע גג משופע דליכא פה עכ\"ל והקשה עמיתי בתורה החכם השלם מהרי\"א ז\"ל דנראה דקא מפלגי בדעת רב דרבה אמר דאפי' דס\"ל לרב באכסדרא דפי תקרה יורד וסותם בעביד כארזילא מודו דאין פי תקרה יורד וסותם ור\"ז ס\"ל לדעת רב דגם בארזילא ס\"ל דפי תקרה יורד וסותם והא רב ס\"ל בארזילא דאין פי תקרה יורד וסותם לקמן דף צ\"ד ע\"ב דאיתא שם אמרי דבי רב משמיה דרב כגון שנפרץ בקרן זוית וקירויו באלכסון דליכא למימר פי תקרה יורד וסותם ופי' רש\"י בשיפוע כגון גגין שלנו דליכא פה דהיינו כעין ארזילא וכו' הרי דס\"ל כרבא דבארזילה מודה.
ולענ\"ד נראה דלפירוש רש\"י הכי מתפרש כלפי מ\"ש בש\"ס נימא בדרב ושמואל קא מפלגי ואהא קא מתרץ דלא בפלוגתייהו קא מפלגי דרבא ס\"ל דגם רב מודה ונמצא ככו\"ע ור\"ז פליג עלייהו דרב ושמואל ולא דסבירא ליה כרב." + ], + [ + "בנה \n בו עמוד בצד הכותל וכו'. אינו מיעוט. וכתב הרב המגיד דפסק כרבה דהוא מיקל יעו\"ש. ויש להקשות דאמאי לא כתב דפסק כרבא וכרב שימי דמתני לקולא י\"ל משום דקי\"ל הלכה כדברי המקל בעירוב ואי פסק כרב שימי נמצא דאי לאו רב שימי הוה פוסק כרבא להחמיר ועוד י\"ל דס\"ל לדעת רבינו דעד רבא ורבא בכלל אמר הלכה כרב לגבי תלמיד ואם כן מוכרח דלא הוי כרב שימי ועיין במ\"ש לעיל פ\"ב הט\"ז." + ], + [ + "טח \n את הכותל בטיט וכו'. עיין בשלטי הגבורים שהוא תמוה ע\"פ סוגיית הש\"ס ומה גם שכתב כן על שם הרז\"ה והרז\"ה כתב להיפך יעו\"ש.", + " עשה\n מחיצה על שפת התל אינו מועיל שהעושה מחיצה ע\"ג מחיצה אינו מועיל נבלעה וכו' הואיל וכו'. הקשה הרב תורת חיים בשיטתו על עירובין מכאן על מ\"ש התרומת הדשן בדיני עירובין על קרפף שהיה מוקף שלא לשם דירה ואינו רוצה לסתור י' אמות לבנות לשם דירה כדין כי קשה היא הכותל כיצד יעשה ימלא מב' צידי הכותל האחד עפר עד ט' אמות ומחצה ולא ישאר שם מלעיל כותל כי אם פחות מעשר אמות דהשתא עד העפר נעשה מדרס לכל העולם ונמצא מתבטל אותו הכותל ומשם ולמעלה ליכא י' ולא חשיב מוקף שלא לשם דירה ואח\"כ מסיר כל העפר ונמצא אותו הכותל כבנוי מחדש לשם דירה והשתא כפי מ\"ש כאן רבינו דכותל ע\"ג כותל לא מהני אלא א\"כ נבלעה כולה ובנדון התרומת הדשן הרי נשאר מהישנה למעלה שהוקף שלא לשם דירה.
ואחרי נשיקת ידיו ורגליו אין הנדונות דומות זה לזה דבנדון רבינו הוא שנשאר מהמוקף שלא לשם דירה הוא מצד התחתון ואי אפשר לעליון אי ליכא תחתון ונמצא משתמש מהמוקף שלא לשם דירה ולכן צריך שיבלע כולה לא כן בנדון התרומת הדשן כי כשאנו מבטלין הכותל מצד מטה וממילא מתבטל גם שלמעלה כי לא נשאר י' ונמצא דליכא כותל כלל וא\"כ אחר כך כשמסיר העפר דנמצא בונה מחדש נמצא דבונה כל הכותל גם הצד של מעלה דמקודם לא הוה חשיב כלל וכלל ודוק." + ], + [ + "רחבה \n שאחורי בתים וכו'. הכי איתא בש\"ס דף כ\"ד יעו\"ש וכתבו התוס' שם ד\"ה פשיטא וז\"ל אדר' נחמן פריך וכו' אבל הש\"ס וכו' לא פריך דקמ\"ל הוקף ולבסוף פתח לא מהני לאפוקי מהני אמוראי דלקמן גבי אבורנקי עכ\"ל וכתב מהרש\"ל וז\"ל ותימה דלא מצינו לקמן דמהני אפי' לרבא אלא בהוקף ולבסוף ישב ולא בהוקף ולבסוף פתח וכן מפרשים התוספות גופייהו לקמן עכ\"ל וכתב החידושי הלכות וז\"ל ואולי נעלם מעיני הרב מ\"ש התוס' לחד פירוש שם וז\"ל והם לא ידעו אם רבא סמך על הוקף ולבסוף פתח וכו' והקשו לו מעיר חדשה וכו' כ\"ש הוקף ולבסוף פתח עכ\"ל עיי\"ש.
ולענ\"ד כונת מהרש\"ל הוא דלהאי פי' שהביאו הם עצמם א\"כ אפשר לומר דמאי דקאמר הכא פשיטא קאי גם לש\"ס ואיך כתבו בפשיטות לר\"נ פריך וכו' לאפוקי מהני אמוראי דלקמן וק\"ל.
וכתב הלח\"מ וז\"ל ובש\"ס הקשו פשיטא ותירצו לא צריכא דאית ביה דרי וכו' קמ\"ל ותימה על רבינו שלא הזכיר כלל מכל זה ולענ\"ד נראה דרבינו רמז זה בשינוי לשון שכתב ואם פתח הפתח לשם דהו\"ל למימר ואם פתח הפתח לתוכה כדכתב לעיל מיניה ואפי' היה פתח הבית פתוח לתוכה ועוד דתבת לשם יתר דהוה די מאמר ואם פתח הפתח ואחר כך הקיפה אלא רמז דאף דאינו ממש לתוכה אלא לבי דרי וזהו שכתב לשם דרצון הפתיחה הוא לילך שם מותר לטלטל בכולה ודוק." + ], + [], + [ + "יחיד \n וכו'. וכן אם היו שנים וכו'. מדבריו אלו משמע דלשנים אין נותנים להם אלא בית סאתים וכן משמע מלשון הש\"ס וכמ\"ש הב\"ח והט\"ז והבאים אחריהם שתפשו על מרן בסי' ש\"ס שנסתפק אי בית סאתים הוא לשנים או לכל אחד יעו\"ש גם אני אביא מן ההדיוט להכריח כמותם דאין נותנים אלא בית סאתים לשנים מלשון הברייתא ומלשון ר' נחמן מקודם דהדר ביה דקאמר אחד נותנים לו בית סאתים שנים נותנים להם בית סאתים שלשה נותנים לו בית שש ואי איתא דלשנים נותנים לכל אחד בית סאתים מאי שנא דלשלשה נקט מנין בפרטות דהיינו שש ובשנים נקט ענין בכללות דהיינו בית סאתים שפירושו לכל אחד והו\"ל למימר שנים נותנים להם ארבע שלש נותנים שש או שנים נותנים להם בית סאתים שלשה נותנים להם בית סאתים אלא ודאי דלשנים אין נותנים להם אלא בית סאתים.
וראיתי להרב יד אהרן נר\"ו דמהך ברייתא רצה לפשוט להיפך מדתני הכי ב' נותנים לו בית סאתים והו\"ל למנקט נותנים להם בית סאתים ומדנקט לו ר\"ל לכל אחד ואחד ואין זו הכרח חדא דהא ר\"נ נקט בלישניה להם ומיניה ילפינן ג\"כ ועוד דה\"פ דאף דהם ב' נותנים לו ר\"ל מה שהיה לאחד מהם כלומר דיש להם דין אחד ואין נותנים להם יותר משום היותם ב' ודוק וכן מצאתי בקיצור פסקי הרא\"ש בפיסקא כ\"ג וז\"ל אחד או שנים ששבתו בחצר שתשמישו לאויר אין נותנים להם אלא סאתים ולפי שלא ראיתי לשום מחבר שהזכירו הזכרתיו.", + " אבל\n שלשה ישראלים וכו' הרי הן שיירא וכו' בלא כלים. מסתמיות דבריו משמע דכל דאיכא בית סאתיים פנוי אפי' דלא הקיפו אלא ו' וא\"צ אלא ד' אסור לטלטל חוץ מד' אמות דאי לא\"ה הו\"ל לפרש וכן מסתמיות דברי הטור דלא כהמרדכי ז\"ל הביאו ב\"י סי' ש\"ס דהיינו כשהקיף יותר מו' אז אי איכא בית סאתיים פנוי אסור אבל ו' או פחות אפילו איכא בית סאתים פנוי שרי ואיך סמך עליו מרן שם נגד רבינו והטור ומה גם שרש\"י בפי' עומד לנגדו וכמו שתפשו עליו הבאים אחריו ואיך לא הזכירו.", + " ואין\n הקטן משלים לשיירה. עכ\"ל. ועיין מ\"ש הרב המגיד והקשה עליו ב\"י סי' ש\"ס דלמה תפס להחמיר והא קי\"ל הלכה כדברי המקל בעירוב והוא הדין בספק ולענ\"ד יש לחלק דשאני ספק ממחלוקת דבמחלוקת הא מיהא איכא מאן דס\"ל הכי לא כן בספק וק\"ל." + ], + [], + [], + [ + "וכל \n מחיצה וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד ועיין בלח\"מ ומן התימה על מרן בב\"י סי' שס\"ב שכתב ומדברי הרמב\"ם פט\"ז דמשמע דמחיצה העשויה לנחת או לצניעות לאו מחיצה היא כלל ואפי' היא וכו' וכבר כתב שם הרה\"מ דאין כן דעת הרשב\"א וכו' עכ\"ל דהנה מ\"ש על שם רבינו ליתיה דרבינו כתב כל מחיצה שאינה עשויה לנחת אינה מחיצה ואי דאיהו גורס גם בדברי רבינו וכל מחיצה העשויה לנחת וכו' איך הביא דברי הרה\"מ דכתב בפי' דרבינו גורס כל מחיצה שאינה עשויה ואולי ט\"ס נפל בדבריו.", + " וכל\n מחיצה שאין בגובהה עשרה טפחים או יותר אינה מחיצה גמורה וכו'. עיין מ\"ש הלח\"מ. וי\"ל בפשיטות דשפיר כתב רבינו אינה מחיצה דלא מהני כלל בהיותר כמ\"ש דהיינו בלא פס מכאן ומכאן אה\"נ דבפס מכאן ומכאן מועיל לענין חצר שנפרץ לים ואין צורך למ\"ש הוא." + ], + [ + "אם \n היה לפרצה זו צורת פתח וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד ומה שביאר כונתו ביאור גמור הלח\"מ ז\"ל יעו\"ש באורך ועיין במה שסיים הלח\"מ וז\"ל ונראה וכו' עד סוף הל' שכעת לא זכינו להבינם וצ\"ל שט\"ס נפל דממ\"ש וכ\"כ רבינו עד סופו הוא ענין אחר וקאי למ\"ש הרה\"מ לעיל וכן פסק פי\"ז וכתב הלח\"מ לציין המקום ומחולפין הם לשונות הלח\"מ ז\"ל.
עוד כתב הרב המגיד ופשט מימרא דר' יוחנן דאמר לכלאים התירו ולא לשבת ולכאורה אינו מובן מהו הפשט הזה ונלע\"ד דה\"פ דבש\"ס קאמר על האי מימרא דר' יוחנן אילימא מן הצד והאמר רב חסדא וכו' אלא על גבן ובעשר בהא לימא ר' יוחנן וכו' אלא לאו ביתר מעשר וכו' ולדעת רבינו ז\"ל מוקי לה ביותר מעשר ומשו\"ה אוסר ר\"י לשבת וניחא דר\"י אדר' יוחנן ממימרא דלקמן בחילוק דמן הצד לעל גבן וכמ\"ש בש\"ס." + ], + [], + [], + [], + [ + "פתח שצורתו כיפה וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד וז\"ל. וסובר רבינו דלא בעינן רוחב ד' וכו'. פי' דסובר רבינו דכל היכא דאיכא י' מהמזוזות אחר העיגול א\"צ רוחב ד' ומה שהזכיר רוחב ד' היינו משום ר\"מ דסובר חוקקין להשלים ואינו סובר הכי אלא מכח הרוחב והרשב\"א לא כתב כן. ומן התימה עליו שלא הזכיר לרש\"י דקאי כשיטת הרשב\"א וז\"ל בסוגיין דעירובין דף י\"א ע\"ב ד\"ה ושוין שאם יש ברגליה י' טפחים גובה קודם שיתחיל להתעגל חייבת דהא יש בה עשר גבוה ברוחב ד' ואפי' כל העיגול סתום נשאר שם שיעור פתח כשר עכ\"ל וכ\"כ ביומא דף י\"א ושוין שאם יש ברגליה י' קודם שיתחיל העיגול ותתמעט רוחבה שחייבת וכו' עכ\"ל וכן העתיק דבריו אלה מרן ב\"י בחלק יו\"ד סי' רפ\"ז גם הטור נלוה עמם ביו\"ד סי' רפ\"ז וז\"ל ואם יש לו ב' מזוזות והאסקופה וכו' עשויה כקשת ומתקצרת והולכת עד שאין בה ארבע טפחים אם יש בגובה המזוזות י' טפחים קודם שנתקצרה עד שאין בה ד' חייב ואם לאו פטור עכ\"ל וזה מורה כפירוש רש\"י מדכתב אם יש בגובה המזוזה י' טפחים קודם וכו' עד שאין בה י' טפחים חייב ופי' דבריו דיש בגובה י' טפחים דהיינו קודם שנתקצרה ומהו מקום הקיצור עד שאין בה רוחב ד' מכלל דהי' טפחים היו בהם רוחב ד' וזה ברור אין לנטות וכן הבין מרן ב\"י שם לאפוקי מהב\"ח שם ועיין בט\"ז שם.
ומדברי רש\"י אלו אני תמיה על מ\"ש מרן גופיה שם וכן נמשך אחריו הב\"ח ז\"ל שם וז\"ל ואילו לפי' רש\"י אפי' אין שם ב' מזוזות כלל אלא שמתחילה מתחיל להתעגל אם יש בו גובה י' ברוחב ד' חייבת עכ\"ל והא רש\"י גופיה כתב צריך שיהיו ב' המזוזות י' ברוחב ד' קודם שיתחיל העיגול ואם כן מדוקדק לשון הטור כרש\"י ז\"ל ואין מקום גם למ\"ש הרב לחם חמודות הל' מזוזה אות מ' יעו\"ש ונמצא לפ\"ז דבזה ליכא פלוגתא ולכו\"ע צריך המזוזות קודם העיגול גבוה י' ולא פליגי אלא ברוחב ד' וכל הבאים אחרי מרן נמשכו אבתריה ולא ידעתי למה.
וכתב רש\"י בסוגיין אמר אביי לפרושי פלוגתייהו אתא לישנא אחרינא ואמר אביי גרסינן ומפירוש דאביי ילפינן דא\"צ ליגע עכ\"ל. ודבריו תמוהים דבלא אביי משמע כן ואחרון הכביד דאביי היה אחר זמן רב מרב ששת ורבה בר שמואל והיכי מייתו מיניה ראיה נגד ר\"ש והא ודאי עקא. ועוד דאמר להו אי משכחת וכו' לא תימא להו הכי וכו' ולמה חושש לדברי אביי יותר מרב נחמן וכי היכי דפליג ארב נחמן חבירו יחלוק אאביי ואין לומר דלא גריס ליה להאי סיומא וכהרי\"ף בהלכות דלא גריס ליה דא\"כ הו\"ל לרש\"י להביא גירסא זאת ומדלא הביאה נראה דלדידיה לעולם גרסינן האי סיומא אלא דלעיל איכא גירסאות ואם כן קשה היאך יבא לגירסא דגריס ואמר אביי הך סיומא וצ\"ע." + ] + ], + [ + [ + "מבוי \n וכו'. עד הל' ג' ע\"כ. עיין להרב המגיד מ\"ש לתמיהת ההג\"ה ודבר ה' בפיהו אמת שכ\"כ רבינו בפי' המשנה דמס' עירובין דף י\"א ע\"ב משנה המתחלת הכשר מבוי יעו\"ש וכן דייק לשון רבינו דהכא כתב ויעשה רה\"י ובריש פרק י\"ד רה\"י גמורה והיינו כדברי הרה\"מ בפירוש.
וכתב הטור מן התורה כל מקום שיש לו ג' מחיצות הוא רה\"י גמור וכו' וכתב מרן וז\"ל קשה שהרי כתב בסי' שמ\"ה דמבואות שיש להן ג' מחיצות ואין לחי וקורה ברביעי הוי כרמלית לכך צ\"ל דרה\"י גמור ר\"ל לטלטל ולא לחייב הזורק לתוכו וכו' והט\"ז שם סק\"א כתב לתרץ דבסי' שמ\"ה מיירי שהרוח הד' הוא לרה\"ר שכן כתב שם וקרן זוית הסמוכות לרה\"ר וכו' וזה המבוי זמנין דחקי בה רבים להכנס שם וכו' משא\"כ כאן דלא מיירי בענין זה שדוחקים שם רבים לפעמים ממילא נשאר עליו שם רה\"י גמור וכו' עכ\"ל וליתא דמה יענה אבי\"ר למ\"ש הטור סי' שס\"א חצר שנפרצה במילואה וכו' מקום המחיצה נידון כצידי רה\"ר שהוא כרמלית כמו החצר עצמו עכ\"ל והרי החצר דלא דחקי בה רבים וכמ\"ש בש\"ס עירובין דף צ\"ד ור\"א התם לא קא דרסי בה רבים וכו' ובזה לא פליגי רבנן עליה וא\"כ ליהוי כרה\"י גמור אלא וודאי ליתא לתירוץ זה ועיין מה שתירץ הב\"ח." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ב' \n כותלים ברה\"ר וכו'. וכתב הרב המגיד דף ו' מעירובין. ועיין להתוס' שם ד\"ה והאמר רבה שכתבו דברים סתומים לכאורה וז\"ל וא\"ת כיון דיש לו ב' מחיצות וג' בננעלות הוו ג' מחיצות ולקמן אמר דלכל היותר לב\"ה ג' מחיצות דאורייתא עכ\"ל. ומה שנראה לענ\"ד הוא דלקמן בדף י\"א ע\"ב קאמר על מתני' דהכשר מבוי כמאן דלא כחנניא וכו' ומוקי לה בהכשר מבוי סתום ואהא קאמר ב\"ש אומרים לחי וקורה למימרא דקא סברי ב\"ש ד' מחיצות דאורייתא וכו' ב\"ה אומרים או לחי או קורה לימא קא סברי ב\"ה ג' מחיצות וכו' העולה מזה דלחי וקורה הוי מחיצה גמורה ולחי או קורה לא הוי מחיצה גמורה ולב\"ה לכל היותר א\"צ יותר מג' מחיצות והכא בעי ד' דהא איכא ב' כותלים ודלת ננעלת הוו ג' ולחי וקורה בצד אחד הוו ד' וזהו שכתב וא\"ת וכיון דיש לו ב' מחיצות וג' בננעלות הוו ג' חוץ מלחי וקורה ובלחי וקורה הוו ד' ולקמן אמרינן דלכל היותר לב\"ה ג' מחיצות דאורייתא ולא עוד ואהא מתרצי דננעלת לא חשיב כמחיצה וכתב הרה\"מ אבל בהלכות דבעינן ננעלות בלילה וכר' יוחנן לא הביאו מסוגייא דא\"צ לנעול כלל (כצ\"ל) ודברי רבינו עיקר מכח ההיא דעושין פסין עכ\"ל וכן פסק רבינו כחכמים בההיא דעושין פסין לקמן הל' ל\"ג אך קשה טובא להרי\"ף והרא\"ש דפסקו כר\"י דבעינן ננעלות והביאו המשנה כצורתה דפרק עושין פסין כנראה דפסקו כחכמים וסתרן אהדדי וכעת קשה.
עוד כתב הרב המגיד וז\"ל ויראה לי דא\"צ דלתות ננעלות מכאן ומכאן וכו' עד סוף הלשון. ונתקשינו טובא דהא רבי יוחנן קאמר דלתותיה ננעלות בלילה דנראה דצריך דלת מכאן ומכאן ואם נאמר דלא ס\"ל כר\"י א\"כ נשארה פי' דברייתא כפשטא דאיירי ברה\"ר בתוך המבוי דר\"י הוא דאליביה הוא דאוקמוה במבואות המפולשות וכיון דפוסק כב\"ה די לו בדלת מכאן ולחי מכאן וקורה מכאן.
והרב המגיד כתב על שם הרשב\"א עוד וז\"ל ובהכשר רה\"ר כתב כיצד הוא מכשירו עושה דלתות ננעלות בלילה וה\"ז רה\"י. וזה הוא כב\"ש דהצריך ב' דלתות ואין להקשות בלא\"ה ממ\"ש תחילה עושה לו דלתות וכו' ואח\"כ כתב א\"צ דלתות וכו' משום דתחילה כתב דינא דגמ' דמודה בה בהכשר רה\"ר דצריך ב' דלתות מכאן ומכאן ועל כן לא הכשיר בדלת מכאן ולחי וקורה מכאן אלא במבואות המפולשין ואח\"כ כתב ויראה לי וכו' שהוא מצד הסברא אבל קשה טובא כדפרישית ואם נאמר דס\"ל להרשב\"א דדלתותיה ננעלות דרה\"ר לאו דוקא א\"כ מאי ק\"ל לר' יוחנן בש\"ס מב\"ה הא מ\"ש ר\"י דלתותיה ר\"ל דלת אחד והיינו ב\"ה ואפשר לומר דלדעת הרשב\"א מ\"ש ר\"י אלמלא דלתותיה ננעלות היינו אפי' דלת אחד ואפ\"ה מותיב ליה מב\"ה דאילו לב\"ה לא הצריכו נעילת דלת וכפי' ר\"י שהביאו התוס' שם ד\"ה והאמר רבה וז\"ל ולר\"י נראה דפריך משום דמשמע ליה דב\"ה לא בעי נעילה וכו' ואהא הוצרך לתרץ אליביה בש\"ס דה\"ק כיצד וכו' מבואות המפולשות והשתא ההפרש בין רה\"ר למבואות המפולשות הוא דברה\"ר צריך לנעול הדלת בלילה ובמבואות מפולשות א\"צ נעילת דלת ודוק כן נראה לי.
ומרן כתב וז\"ל כתב הרשב\"א וכו' עד ופסק נמי כחנניא דבעי דלת מכאן עכ\"ל והשתא מ\"ש רבינו לעיל ה\"ג היאך מתירין מבוי מפולש עושה לו צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן היינו דס\"ל דהברייתא איירי ברה\"ר כפשטא ובהא הוא דקאמר ב\"ה דצריך דלת מכאן ולחי וקורה מכאן אבל במבואות המפולשות מסתברא דנחתינן דרגא וסגי ליה בצורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן והוא מסברת דנפשיה.
עוד כתב ושמא הרב סבור וכו' ואי אפשר דהא לתרוצה וכו' כצ\"ל. עוד כתב וז\"ל ועוד צריך לי עיון וכו' דהא משמע לקמן דבמבואות המפולשות וכו' פליגי עכ\"ל ומאי קושיא ההיא דר' יהודה אמר שמואל אזלא כהא דר\"י דאוקמוה אליביה במבואות המפולשות ורבינו לא פסק כר\"י אלא כר' אלעזר תלמידו וכרבנן דפרק עושין פסין וכמו שקדם הרשב\"א גופיה.
עוד כתב וז\"ל ואולי מ\"ש ב' כותלים וכו' עד סופו פי' דלעולם דפוסק כר\"י ובעי נעולות וכמ\"ש בריש הלכות עירובין וכאן איירי במבואות המפולשות וכאוקמתא דש\"ס בברייתא אליבא דר\"י ומשו\"ה לא בעי נעולות וכל זה לישב מה שלא הצריך נעולות אבל אה\"נ דקשה עדיין למה הצריך ב' דלתות כן נ\"ל כוונתו ז\"ל אך קשה לפי פי' זה דכאן איירי רבינו במבואות המפולשות ובהא איירי בברייתא א\"כ הא דכתב רבינו לעיל ה\"ג היאך מתירין מבוי מפולש עושה לו צורת פתח מכאן וכו' במה איירי אי ברה\"ר צריך פתח מכאן ומכאן ולנועלם בלילה ואי במבואות המפולשות סגי בלא נעילה בלילה אבל לעולם צריך פתחים ואולי מוקים לדברי רבינו דלעיל במפולש לכרמלית מכאן ומכאן או מצד אחד לכרמלית לפחות והוא מצד הסברא דנחתינן דרגא ממפולש מב' רוחותיו לרה\"ר ולא ימלט מהלחץ זו הדחק בפי' זה בהל' ג'.
וכתב הטור סי' שס\"ד מבוי המפולש וכו' בב' ראשיו וכו' ועיין להב\"ח מ\"ש בישוב אריכות לשון זה ודבריו תמוהים ע\"פ סוגיית הש\"ס עירובין דף ז' דקאמר יתיב רב יוסף וכו' מחלוקת וכו' יעו\"ש וצ\"ע." + ], + [], + [ + "בכל \n עושין וכו'. וכתב מרן סי' שס\"ג וז\"ל הצריך לנו א\"נ דטעמיה דמכתת שיעוריה לפי שעומד לשריפה וכיון שאפי' שישרף ויעשה אפר אם גבלו ועשה ממנו עמוד מהני משום לחי לא מפסל משום דמכתת שיעוריה עכ\"ל וכתב עליו הט\"ז ס\"ק ה' וז\"ל ותמהני דנעלם ממנו משנה שלמה דסוף תמורה כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשרה וכמ\"ש ביו\"ד סי' קמ\"ב דאפר אשרה אסור בהנאה וא\"כ צריך לפזרו לרוח והוי האפר כמו העצים עצמן עכ\"ל ולכאורה מבהיל דמאי קשיא דא\"כ היאך אשרה מועיל בדבר דא\"צ שיעור והא אסור בהנאה אלא וודאי היינו טעמא דמצות לא ליהנות ניתנו וא\"כ גם באפרו כן אבל ודאי כונתו לתמוה על מרן ז\"ל במ\"ש דלו יהי דיחשב כמו שרוף מ\"מ ראוי לגבלו ולעשות ממנו עמוד דעדיין לא תיקן כלום דגם אח\"כ יש לו עדיין דין אשרה וצריך פיזור ואם כן אף אנו נאמר כתותי מכתת שיעוריה גם אחרי כן ואינו מצטרף ליעשות ממנו שיעור.
ובחופשינו בזה בעת הלימוד מצאנו ראינו הסוגיא דפ' כסוי הדם דף פ\"ט ע\"א דאיתא התם מכסין בעפר עיר הנדחת והקשו ואמאי איסורי הנאה נינהו אמר זעירי לא נצרכה אלא לעפר עפרה ורבא אמר מצות לאו ליהנות ניתנו איתיביה וכו' לא יצא אמר רב אשי הכי השתא התם שיעורא בעינן ועבודה זרה כתותי מכתת שיעוריה הכא כל כמה דמכתת מעלי לכסוי עכ\"ל ונראה מש\"ס זה דאף אחר שריפה אמרינן כתותי מכתת ומה שמועיל בכיסוי משום דכל כמה דמכתת טפי עדיף.
ונראה לישב דברי מרן ז\"ל דמה שמחלק בש\"ס בין שופר לכסוי היינו כולם לאחר שריפה דוקא דהיינו דהשופר חשבינן ליה כאלו שרוף וא\"כ ליכא שיעורא והכסוי אחר שריפה ליכא שיעורא אבל א\"צ שיעור דכל כמה דמכתת וכו' ונמצאו דומין דכלהו בשריפתן הוא דקיימינן אבל כאן בנידון דידן דלו יהי דבשריפתו ג\"כ כתותיה מכתת אבל כשמגבלו אח\"כ כיון דחזי לענינו כמו שהוא אפי' מוכתת לא אמרינן שוב כתותי מכתת לא כן בשופר דאם ישרפנו שוב לא חזי לשופר כי היכי דנחשוב אותו כשרוף וחזי ומשו\"ה אמר כתותי מכתת והוא אמת ויציב ועיין במ\"ש גבי הספק של השער אפרים אי שרי להדליק נר חנוכה בשמן של בשר בחלב עיי\"ש בס' אגורה באהלך." + ], + [], + [], + [], + [ + "מבוי \n שהיה גובהו מן הארץ וכו'. וכתב הרב המגיד כרבא דאמר חלל מבוי תנן. והילך לשון הרי\"ף ז\"ל ריש עירובין מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט וכו' גמ' כיצד ממעטו נותן עליו קורה מכ' אמה ולמטה כי היכי דלהוי חלליה כ' דאמר מקצת קורה בתוך עשרים ומקצתה למעלה מכ' וכו' ואסיקנא רבא אמר אחד זה ואחד זה כשר חלל סוכה תנן וכו' עכ\"ל וכתב הר\"ר יהונתן נותן הקורה מכ' אמה ולמטה כלומר שלא יהיה בחלל הפתח עשרים אמה שכל עובי הקורה יכנס להשלמת עשרים אמה וכו'.
ודבריו תמוהים טובא דאיהו כתב כן לדעת הרי\"ף ז\"ל דס\"ל דהחלל צריך שיהיה פחות מעשרים ודייק כן מדכתב נותן עליו קורה מעשרים אמה ולמטה והמיעוט הוא מצד העליון ולפ\"ז איך סיים כי היכי דלהוי חלליה עשרים והא לפ\"ז מתמעט החלל והוי פחות מעשרים ועוד דסיים הרי\"ף ואסיקנא רבא אמר אחד זה ואחד זה כשר חלל סוכה תנן וכו'. גם מ\"ש עוד הרב יהונתן הנזכר וז\"ל חלל סוכה תנן וכו' לא הקפידו חכמים כי אם על החלל שלא יהא יותר מכ' ומה לנו לחוש בעובי הסיכוך ובעובי הקורה העולים למעלה מכ' הרבה לפי שעיקר ההכר הוא למי שעומד תחת הקורה או הסיכוך וכיון דאין בחלל כ' שלטא ביה עינא עכ\"ל.
ודבריו תמוהים דסתרי אהדדי דבתחילה כתב דהקפדת חכמים הוא על יותר מכ' ואח\"כ סיים וכיון דאין בחלל עשרים שלטא ביה עינא מכלל דבעשרים לא שלטה ביה עינא ובזה ודאי ט\"ס נפל וצ\"ל וכיון שיש בחלל עשרים שלטא ביה עינא ואינו סותר ללשון א' שהעתקנו דמ\"ש לעיל בתחילת דברי הרי\"ף שהביא הברייתא דכיצד ממעטו דמפשטה מורה הכי וכדאיתא בש\"ס דף ג' ע\"ב איתיביה רב שימי לרב פפא כיצד היה עושה מניח קורה משפת עשרים ולמטה וכו' ומתרץ לה יעו\"ש ברם כשכתב הרי\"ף ואסיקנא אמר רבא חלל קורה תנן וכו' ודאי צריך לפרש פי' הברייתא כמ\"ש בש\"ס אך קשה מ\"ש בראשונה שכתב הרי\"ף דהוי חלליה כ'.
ולענ\"ד הכי מתפרשין דברי הרי\"ף כיצד ממעטו נותן עליו קורה מכ' אמה ולמטה וכו' דהיינו דמודד כ' אמה מקרקעית הקורה ולצד מטה ושם למטה נותן הקורה ע\"ג הקרקע והיינו כי היכי דלהוי חלליה עשרים ולא יותר ומביא ראיה דאמר מקצת קורה וכו' ונשא ונתן בש\"ס בזה ואסיקנא כרבא דחלליה עשרים ומה אנו מכשירינן בעשרים החלל ואין להקשות ממאי דאותביה בש\"ס לרב פפא מדתניא כיצד היה עושה מניח קורה משפת עשרים ולמטה והוצרך לשנויי בש\"ס שנויי דחיקי ואמאי לא מתרץ לה כדפי' דברי הרי\"ף דבברייתא קתני משפת עשרים ולמטה דמשמע משפת הקורה דלמעלה ודוק.
וראיתי להרא\"ש בזה דברים תמוהים שכתב בסי' ד' דפרק זה וז\"ל היה גבוה מכ' אמה ובא למעטו ממעטה בקורה שרחבה טפח ודיו דקורה משום היכרא היא והיכר של מטה כהיכר של מעלה וכשם שמלמעלה דיה טפח כדתנן דיה לקורה שתהא רחבה טפח וזה לשון רב אלפסי ואין לשונו מכוון דמשמע דממעט בקורה אחרת שנותן למטה מעשרים וכן כתב הוא למעלה כיצד נותן עליו קורה מכ' אמה ולמטה ולישנא דש\"ס לא משמע הכי דאביי מודה בהא דסגי בטפח אלא דמיירי בבא לבנות בנין תחת הקורה עכ\"ל והנה מה שדקדק מלשון הרי\"ף שהעתיק אין ממה שהעתיק הוכחה למה שהבין הוא ואינו אלא ממ\"ש עוד וז\"ל כך הקורה שממעט בה למטה ממנה וכו' עכ\"ל ומלשון למטה ממנה משמע בצד שלמעלה וקשה עליו מה שהקשיתי להרב יהונתן דממ\"ש הרי\"ף כי היכי דליהוי חלליה עשרים לא משמע הכי אלא כדפי' לענ\"ד ומ\"ש למטה ממנה לאו דוקא אלא ר\"ל שיהא למטה בתחתיתה ממש ודוק ועוד קשה על הרא\"ש כיון דהבין בדעת הרי\"ף כן ואיהו פליג עליה דהא פסק לעיל סי' ב' דחלל סוכה תנן ואמאי לא הזכירו לעיל ויפלוג עליה.", + " היה\n גבוה יותר מעשרים ובא למעטו וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד וז\"ל שלא היתה כונתו וכונת רבינו ז\"ל אלא קורה שמשים על שפת המבוי כדי שיהא מעליונית קורה זו עד קרקעית הקורה פחות מכ' עכ\"ל והנה לדעת הרי\"ף מצאנו לאצילי רברבי דס\"ל לדעתיה דצריך שיהיה בחלל הקורה פחות מכ' אבל מ\"ש כן לדעת רבינו אי אפשר דהא כתב רבינו בפי' מבוי וכו' מן הארץ עד קרקעית קורה וכ\"כ הרה\"מ גופיה ומסקנא כרבא דאמר חלל מבוי תנן וכו' אלא וודאי ט\"ס נפל וכצ\"ל עד קרקעית הקורה עשרים ונפק\"מ דכן דעת הרי\"ף והיינו כדפירשנו אנו לדברי הרי\"ף." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "לא \n התירו הפסים האלו אלא בארץ ישראל ולבהמת עולי רגלים אבל בשאר ארצות וכו'. הילך בפי' כדעת התוס' ריש פסחים דף ג' ע\"ב שכתבו דמי שהוא בחו\"ל פטור מלעלות לרגל ועיין להרב מל\"מ ריש הל' קרבן פסח ועיין בחידושי על רש\"י והרא\"ם סדר אמור ד\"ה דבר אל בני ישראל עשה מועדות שכתבתי שם מקום מוצא לדין זה." + ], + [], + [], + [], + [ + "יבשו \n המים בשבת אסור לטלטל בין הפסין וכו'. הכי איתא שם דף כ' בעי רבין יבשו מים בשבת ובאו בשבת מהו א\"ל אביי יבשו בשבת לא תבעי לך דבעי וכו' ופשיט לאיסור באו נמי לא תבעי לך וכו' ופירש\"י יבשו מים בשבת וחזרו ובאו גשמים בו ביום עכ\"ל והקשה הרב תורת חיים בשיטתו לפי' רש\"י דנראה דכל הבעיא היא לחזרת גשמים בו ביום א\"כ לא הו\"ל לאביי למימר לא תבעי לך דבעי מיניה וכו' אלא לא תבעי לך דהו\"ל מחיצה ותניא וכו' דזו היא דאיבעיא ליה ועיי\"ש דנייד מפי' רש\"י מכח קושיא זאת.
ולענ\"ד דברי רש\"י נימוקם עימם ופי' דבריו דב' איבעיא ליה לרבין יבשו מים מהו וכדבעי אביי לרבא לעיל גם אם תמצא לומר דאסור אי חזרו מהו ומהו דכתב בסיפיה קאי ליבשו ולחזרו ובאו והבעיות הם ב' ונקטינהו בחזרו ובאו בנדון אחד והוא הדין אי לא יבשו בשבת אלא מע\"ש היו יבשים ובאו בשבת ואהא אמר יבשו בשבת שהיא הבעיא הא' לא תבעי לך דבעי מיניה דמר וכו' באו נמי לא תבעי לך שהיא הב' דהו\"ל מחיצה העשויה בשבת וכו' ומה שלא פי' רש\"י הבעיא הא' היינו משום דהא פירשו רש\"י לעיל ד\"ה יבשו מים בשבת ולא הוצרך לפרש אלא הבעיא הב' ושהם ב' בעיות לא הוצרך לפרש דזה נראה ברור מתשובת אביי ואיך שיהיה נמצא דלא נפק\"מ אי באו בשבת או מתחילת השבת היו מים או לא ומשו\"ה רבינו כתב סתם באו לו מים דמשמע בין הכי ובין הכי וק\"ל וכ\"כ הרה\"מ." + ], + [ + "בית \n או חצר שנפרץ קרן זוית שלה וכו'. וכתב מרן ולי נראה בדברי רבינו דמדלא כתב שנפרץ בקרן זוית וכתב שנפרץ קרן זוית שלה נראה שאינו מפרש קרן זוית שאוכל בב' רוחות אלא שנפרץ מן הצד קרי ליה קרן זוית וכו' ע\"כ. וקשה א\"כ היכי מפרש לישנא דמתני' דתני חצר וכו' מב' רוחותיה וכן בית שנפרץ מב' רוחותיו וכו' עכ\"ל דנראה כפי' רש\"י דלפי' אינו אלא מרוח אחד ונראה דה\"פ דכל זוית וזוית נקרא שם ב' רוחות כמו דרומית מזרחית מזרחית צפונית וכן כולם על דרך זה וכיון דהמקום שנפרץ לאו באמצע הכותל הוא אלא בקרן זוית דהוי שם ב' רוחות נקרא שנפרץ מב' רוחותיו ר\"ל במקום דנקרא מקום ב' רוחות ודוק." + ] + ], + [ + [ + "המוציא \n וכו'. כתב המל\"מ וז\"ל וכל השיעורין שנאמר במסכת שבת לגבי ט\"ל מלאכות הוא דוקא לחיוב חטאת אבל איסור מן התורה איכא אף בפחות מכשיעור דקי\"ל חצי שיעור אסור מן התורה וכ\"כ רש\"י פרק כלל גדול דף ע\"ד וכ\"כ הגהות אשר\"י ריש פרק המוציא. והקשה החכם המופלג שלמה בן עזרא נר\"ו דאין דעת רבינו כדעת רש\"י דהא כתב רבינו לקמן הכ\"ג המוציא חצי שיעור פטור ורבינו בתחילת הלכות שבת כתב דכל מקום שנאמר פטור הוא אבל אסור דרבנן ואי ס\"ל דחצי שיעור אסור מן התורה אמאי כתב פטור אבל אסור דרבנן ומה תאמר דהרי פסק רבינו הלכות שביתת עשור פ\"ב ה\"ג כר' יוחנן שאני הכא מהתם וה\"פ דש\"ס שם דטעמא דר\"י כיון דאי אכיל עוד כזית מצטרף היינו דאחר דכבר אכל חצי הא' אי בעי אכיל עוד חצי מצטרף למפרע משו\"ה אסור לא כן בהוצאה דאחר דהוציא החצי הא' מה מועיל שהוציא הב' אלו דבריו. וליתא דהא רבינו לקמן הכ\"ג כתב הוציא חצי שיעור והניחו וחזר והוציא החצי האחר חייב וכן בהכ\"ד יעו\"ש ואם כן כל דמצינו דמצטרף גם בחצי אסור מן התורה והאי דמצטרף דכתב רבינו הוא בין לזדון בין לשוגג בין אי היה עדים והתראה לפי האופן שיהיה חיובו וכמו שקדם ריש ההלכות וא\"כ הוי דומה בדומה לחצי שיעור דר\"י דאכילה ומה שהקשה ממ\"ש רבינו פטור לא קשיא דלא קפיד בזה כיון דלא נפק\"מ לשום דבר דבין שהוא אסור דרבנן בין כשהוא אסור דאורייתא מכין אותו מכת מרדות וכמ\"ש רבינו ריש הלכות אלו ובהלכות שביתת עשור פ\"ב ה\"ג ולומר שהלכה כר\"י כבר פסקו בהל' שביתת עשור ונפק\"מ שאפי' מי שנשבע על דבר שהוא אסור מן התורה חיילא עליה שבועה דהא על חצי שיעור שהוא אסור מן התורה חיילא עליה שבועה וכמ\"ש פ\"ד מהלכות שבועות יעו\"ש וכבר נתברר דין זה משם ומשו\"ה קיצר רבינו כאן וכתב פטור.
עוד כתב הרב הנזכר וז\"ל אך בשכיח ולא שכיח דבסתם אזלינן לחומרא בהא מספקא לי אי אזלינן בתר מחשבתו לקולא וכעת צריך תלמוד עכ\"ל לא נודע מה הכונה בדבריו אלו דהכל עשה יפה בירר כל דבר ודבר על אופניו ולא נשאר ספק כלל וכלל.", + " והסובין\n ומורסן וכו'. הקשה בספר מעשה רוקח דמדברי רבינו בפי' המשנה נראה דסובין נאכל ע\"י הדחק וכתב רבינו דאינו מצטרף עם האוכל לחיובא ואילו בסמוך ה\"ג כתב ואם הוציא תבן קטניות להאכילו לפרה כמלא פי פרה שהאכילה ע\"י הדחק שמה אכילה ומאי שנא ולא קשה מידי דלקמן ה\"ג איירי שהוציאו להאכילו ונמצא דאחשביה לא כן הכא דלא הוציאו לכך אלא אגב האוכל הוציא הסובין." + ], + [ + "יין \n כדי רובע רביעית. עיין מ\"ש פרק ח' מהלכות ברכות הט\"ו." + ], + [], + [ + "המוציא \n קנה וכו' לראשי אצבעותיו וכו'. הכי איתא בשבת דף פ' תנא קולמוס המגיע לקשרי אצבעותיו בעי רב אשי קשר עליון או תחתון תיקו ורבינו פסק להחמיר. וקשה טובא דאיך מכניס חולין לעזרה מספק גם היאך ממיתין אותו מספק דעל מ\"ש בראש הפרק קאי שכתב המוציא דבר וכו' אינו חייב עד שיוציא ממנו שיעור המועיל וכו' וחייב היינו חטאת בשוגג ומיתה במזיד וכמ\"ש רבינו ריש הל' אלו והיאך חייב מיתה מספק וכן קרבן וכעת קשה גם מ\"ש רש\"י בש\"ס שם קשר עליון של אמצע היד תחתון של אמצע האצבע עכ\"ל דלא כפי' רבינו צ\"ע מה מקור מצא לפי' זה יעו\"ש ושוב ראיתי להרב פר\"ח בנימוקיו מכח קושיא שהקשה כתב וז\"ל והרב פסק המגיע לראשי אצבעותיו דהיינו קשר העליון משום דאין לחייב מספק עכ\"ל. והדברים תמוהים אצלי איך מפרש ראשי אצבעותיו קשר העליון." + ], + [ + "גחלת \n כל שהוא והמוציא שלהבת פטור. כתב הפר\"ח בנימוקיו על רבינו וז\"ל בפ' משילין מייתינן ברייתא דהמוציא שלהבת כל שהוא חייב ואוקימנא לה דהוציאו בחספא דלית לה שיעורא והשמיטו רבינו וצ\"ע ע\"כ הכי איתא שם דף ל\"ט המוציא שלהבת פטור והתניא המוציא שלהבת כל שהוא חייב אמר רב ששת כגון שהוציאו בקיסם וכו' אביי אמר כגון דשייפא מנא משחא ואתלי ביה נורא וכו' אלא הא דתנא המוציא שלהבת פטור היכי משכחת לה כגון דאדייה אדויי לרה\"ר וא\"כ חוץ דקשה על רבינו דהשמיט דאם הוציאו בחספא חייב וכדאביי או בקיסם חייב וכדר\"ש וכמו שהקשה הפר\"ח עוד קשה דאמאי לא פי' דהא דפטור באדייה אדויי וכאוקמתא דש\"ס.
ובס' ראשון לציון תירץ לזה וז\"ל דר\"ש דמוקי לה בקיסם הוא משום דמיד נעשית גחלת וחייב על הגחלת וכדתנן במתניתין דשלהבת וגחלת הכל אחד ואביי פליג עליה ודייק לישנא דשלהבת דמשמע בלא גחלת ומוקי לה בשייפא מנא משחא דהוא ממש שלהבת בלא גחלת דגחלת לא מקרייא מחספא ואמטו להכי פריך לאביי מדתנן המוציא שלהבת פטור כלומר דבשלמא לר\"ש מוקי למתני' בשייפא מנא משחא אלא לאביי קשה ומוקי לה באדייה אדויי ורבינו פסק כר\"ש דאיסורא דשלהבת היא משום גחלת וכבר כתב המוציא גחלת כל שהוא חייב והמוציא שלהבת פטור מ\"מ דאדייה אדויי או דשייפא מנא משחא כיון דליכא גחלת בהדיה ומ\"ש כר\"ש לגבי אביי שהוא בתרא דהכי משמע פשטא דמתני' אלו דבריו ברם קשה לי דהא חזינן שלהבת נתלית בעץ וליכא גחלת כלל בה ועיין בס' מעשה רוקח מה שרצה ליישב בזה באין מבין וקושית הפר\"ח כדקאי קאי.
ודרך אגב ראיתי למ\"ש רש\"י ז\"ל ד\"ה אביי אמר וז\"ל אי נמי רבותא אשמועינן אביי ואפילו בחספא וכו' והבין בס' ראשון לציון דרב ששת פליג עליה דאביי וא\"כ לר\"ש א\"צ לאוקומי למתני' דאדייה אדויי אלא בשייפא למנא משחא. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו ליתא דהא רש\"י כתב לעיל ד\"ה הא דתני חייב וכו' ומתני' דקתני פטור כדאוקימנא לקמן דאדייה אדויי וכו' ואמאי כתב כן לר\"ש וזה אינו אלא לאביי וצ\"ל בדוחק דפי' כן לפי' אחר שכתב אח\"כ ומי הכניסנו בדוחק זה דא\"כ לא הו\"ל לרש\"י לפרש כלל אלא וודאי דמ\"ש רש\"י רבותא אשמועינן אביי ר\"ל דאתא לגלות דלאו דוקא מ\"ש ר\"ש אלא הוא הדין בשייפא למנא משחא ולא פליג ר\"ש עליה וזה אמת." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המוציא \n שטר פרוע וכו'. הכי איתא בשבת דף ע\"ח המוציא נייר מחוק ושטר פרוע אם יש וכו' או בכולו כדי לכרוך ע\"פ צלוחית קטנה של פלייטון חייב ואם לאו פטור וכתב החידושי הלכות לכאורה לכל הנהו אמוראי דאסור להשהות שטר פרוע ולוה נמי לא משהי ליה הך ברייתא לא אתייא כרבנן דפטרי לקמן בשטר פרוע דאין צריך לו כלל וכר' יהודה נמי לא אתיא דבשטר קטן נמי חייב דצריך לו עכ\"ל וחיסור לשון יש כאן דזה שכתב לר\"י אינו אלא לשאר אוקמתות אבל לדרב יוסף דאסור להשהות שטר פרוע איכא בינייהו לר' יהודה היינו טעמא דמשפרעו חייב משום דצריך ליה לכרוך על פי צלוחית ואם כן ההיא ברייתא כר' יהודה וצ\"ל הכי וכר\"י נמי לא אתיא לג' אוקמתות דבשטר קטן נמי צריך ליה.
עוד כתב החידושי הלכות וז\"ל וראיתי בתוספתא דרבנן לא פליגי אדר' יהודה אלא בשטר קטן אבל בגדול דראוי לכרוך ע\"פ צלוחית קטנה של פלייטון מודו רבנן דחייב ואע\"ג דלא משהי ליה מ\"מ האי שיעורא של פלייטון חשוב לרוב בני אדם עכ\"ל והיינו התוספתא שהביאו התוס' ד\"ה חזי ומוכח מהתוספתא כתירוץ רב אשי ונמצא דבשיעור דכדי לכרוך ע\"פ צלוחית כו\"ע מודו דחייב ובקטן לרבנן בפרוע פטור לר\"י חייב ורבינו פסק דוקא כדי לכרוך ע\"פ צלוחית חייב ככו\"ע ובלוה וכברייתא א' אבל בפחות פטור וכרבנן דברייתא ב' וא\"כ אין מקום למ\"ש בזה הרב מקראי קודש ומרכבת המשנה יעו\"ש וזהו שכתב הרב המגיד ברייתא וגמ' כלשון רבינו והיינו ברייתא הא' וכדכתיבנא.
וכתב עוד הרב המגיד ודין השטר פרוע הוא כדברי ת\"ק דברייתא אחרת וכו' פי' דין דשטר פרוע קטן כת\"ק דפטור ומשו\"ה לא חייב כי אם בכדי לכרוך ע\"פ צלוחית ודייק כן במ\"ש ודין השטר פרוע שהיא שפת יתר לכאורה אי קאי לדלעיל אלא וודאי דפי' ודין השטר פרוע הוא בקטן שהוא ענין אחר ואם כן אין מקום למ\"ש מהר\"י הכהן הובאו דבריו במרכבת המשנה." + ], + [], + [ + "המוציא \n תינוק חי וכיס תלוי בצוארו חייב משום הכיס וכו'. מימרא דרבא ריש פרק הנוטל דף קמ\"א אמר רבא הוציא תינוק חי וכיס תלוי בצוארו חייב משום כיס וכו' ולחייב נמי משום תנוק רבא כרבי נתן ס\"ל דאמר חי נושא את עצמו ועיין בתוס' פרק המצניע דף צ\"ד ד\"ה אבל אדם [חי] נושא את עצמו והוכרח לאוקומי דההיא דפרק נוטל איירי בתנוק בן יומו דלא ס\"ל לרבנן בתנוק כזה דנושא את עצמו והרי זה דומה לבהמה חיה ועוף דס\"ל לרבנן דאינו נושא את עצמו וקשה כיון דרבינו פסק כרבנן בבהמה חיה ועוף אמאי בתנוק פסק כר\"נ ואי איירי בגדול ולאו דינא דרבא הוא הו\"ל לפרש.
ולא תעזוב נפשי לשאול לפי דברי התוס' אלו מאי מקשה בש\"ס על ההיא מימרא דרבא ולחייב נמי משום תנוק ואימא דאיירי בתנוק גדול דלכו\"ע פטור דחי נושא את עצמו ואמאי מוקים ליה כר\"נ והנה הרשב\"א בריש פרק נוטל מפרש לישב קושית התוס' דאיכא ג' מיני קטן בקטן בן יומו או איזה ימים שאינו מכיר בהילוך כלל גם לר\"נ חייב דמשרבט נפשיה כבהמה בגורר לרבנן מחייב לר\"נ פטור אבל אסור בנוטל רגלו אחת ומניח אחרת דכיון דמכיר בהילוך לא משרבט נפשיה גם לרבנן פטור דחי נושא את עצמו והשתא ההיא דפרק מפנין דכתב רש\"י מכח הברייתא דגם לרבנן א\"כ מגביה ליה חי נושא את עצמו היינו בנוטל אחד ומניח אחד וההיא דפרק נוטל איירי בגורר וכר\"נ דלרבנן מחייב וקשה עדיין מה שהקשו להתוס' דמאי מקשה ולחייב וכו' בנוטל אחת ומניח אחת וככו\"ע וגם רבינו מזכה שטרא לבי תרי.
ולענ\"ד נראה לישב דעת רבינו דקשיא ליה לרבינו בש\"ס כמ\"ש דמאי מקשה ולחייב משום תנוק ואימא דאיירי בגדול ולכו\"ע החי נושא עצמו ומכח זה מפרש דקושית הש\"ס היא דאיך סותם רבא חייב משום כיס לחוד ולא פי' דקאי בתנוק גדול ואמטו להכי מפרש דס\"ל כר' נתן ומשו\"ה סותם דבין בגדול בין בקטן פטור והוא הדין בבהמה חיה ועוף דגם בהו ס\"ל לר\"נ דהחי נושא את עצמו ורבינו אף דפוסק כרבנן א\"צ לבאר דאיירי בגדול דכבר קדם בדין הסמוך דבבהמה חיה ועוף חייב דלאו נושא את עצמו נינהו." + ], + [], + [], + [], + [ + "זרק \n זה שהוציא כבר וכו'. עיין להרב המגיד שהביא הש\"ס ופי' רש\"י וסיים וז\"ל ומתוך לשון רבינו נ\"ל וכו' עכ\"ל. וקשה טובא דרבינו שהוא מפרש דישתמש בלשון זה ועוד שהוא כפל הענין ולא אמרו כן במתני' וגמ' ולענ\"ד נראה דמ\"ש רבינו לפיכך וכו' הוא דינא דמתני' וכמ\"ש בש\"ס ודלא כמ\"ש רש\"י ומ\"ש א' (בראשונה) הוא נדון אחר כדי להכריח לנידון דידן דמתני' ולהסמיך הדברים אל הסברא והוא דתחילה כתב המצניע וכו' והוציאו סתם חייב עליו בכל שהוא ואח\"כ כתב זרק זה שהוציא כבר לתוך האוצר וכו' פי' אחר שנתחייב בהוצאתו זרק לתוך האוצר אעפ\"י וכו' בטלה מחשבתו הראשונה לפי דכבר נשלם מעשה הראשון ולתוך האוצר בטולי בטליה ואין זה דינא דמתני' ואהא סיים לפיכך אם חזר והכניסו מהאוצר למקום שהיה מקדם אינו חייב לפי דבטלה מחשבתו הראשונה כשהניחו באוצר ומסתמא לאו במילתא קמייתא קאי והכי מתפרש הש\"ס לדעתיה אמר אביי הכא במאי עסקינן כגון שזרקו לאוצר בהוצאתו ומקומו ניכר מהו דתימא כשנטלו משם והכניסו דכיון דמקומו ניכר במילתיה קמייתא קאי קמ\"ל וכו' בטולי בטליה וא\"כ כשהכניסו משם פטור בכ\"ש ונקטי בנדון זה לחידושא דאף דאח\"כ כבר הכניסו גלי אדעתיה דגם באוצר דעתיה עילויה כיון דמקומו ניכר קמ\"ל וכ\"ש בהוצאתו לאוצר אלא דרבינו ביאר יותר ודוק ועפי\"ז מתפרשין דבריו שבפירוש המשנה אף שהם סתומים דלכל הפירושים צריכים ביאור יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "המוציא \n כגרוגרת וכו' הרי זה חייב וכו'. מדבריו אלה יש להקשות על מ\"ש מרן על שם הר\"י קורקוס פ\"ד מהלכות שאר אבות הטומאות הי\"ג על מ\"ש רבינו היו בתחילה וצמקו וכו' וז\"ל ולא דמי לחיוב שבת דאיבעיא [לן] בפ' המצניע אי יש דחוי וכו' יעו\"ש והא בהך דינא דכתב רבינו ג\"כ נימא דפטור כיון דאם הניחה באותה דצמקה הוה מפטר ולא דמי הא להא כלל וכלל דטעמא דחייב בנידון דידן היא משום דשיעורא דזריעה איתא בכלל שיעור האכילה דבכלל מאתים מנה וכמ\"ש רש\"י בפי' האת\"ל וזה פשוט." + ], + [ + "זרק \n כזית אוכלין לבית טמא וכו'. ועיין מה שתמה הרב המגיד יעו\"ש ועיין להמל\"מ מה שתמה אדרבא על הרה\"מ יעו\"ש ולא זכינו להבינו דעדיין הקושיא במקומה עומדת דלעולם ליכא חשיבות בחולין לפי שנטמא כיון דאין טומאתן אוסרתן וכמ\"ש התוס' ומה לי אי ס\"ל דאוכל פחות מכביצה מקבל טומאה לעצמו או לא.", + " מפני\n שהשלים השיעור לענין טומאה. פי' לטמא אחרים דלעצמו מטמא בפחות וכמ\"ש רבינו ז\"ל ריש פ\"ד מטומאת אוכלין וכן פירש רש\"י בסוגיין וכמ\"ש באורך בחידושי על רש\"י והרא\"ם סדר שמיני יעו\"ש לאפוקי ממ\"ש בס' יד משה דף קס\"א ע\"א." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "טבעת \n שיש עליה חותם וכו'. הכי איתא בש\"ס דף ס\"ב תירצת אשה איש מאי איכא למימר אלא אמר רבא פעמים וכו' פעמים וכו' פי' ונמצא דדרך הוצאה בכך ואמטו להכי חייב ומש\"ס זו תמה הרשב\"א לעיל דף נ\"ט ע\"ב על מה שהביא משם רב האי גאון ור\"ח וז\"ל וכך אמרו הם ז\"ל והדין כך הוא שיהא האיש מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם והאשה בטבעת שאין עליה חותם מפני שתכשיט הוא להם וכל תכשיט שרי אלא מפני גזרה דרבא דאמר פעמים שהאשה נותנת לבעלה והאיש נותן לאשתו ולפיכך אסרו אחד האיש ואחד האשה עכ\"ל והוא מן התימה שלא נאמרו לקמן דברי רבא אלא לתירוצא למתני' דקתני בטבעת שיש עליה חותם חייב חטאת וכו' ואקשינן והא הוצאה כלאחר יד הוא ופריק רבא דלאו כלאחר יד הוא להם דפעמים וכו' ולא בא רבא לאסור שאין עליה חותם באשה ויש עליה חותם באיש מההוא טעמא עכ\"ל.
ואיכא מאן דפירש דבריהם הכי דאף דדברי רבא לא נאמרו לקמן אלא לתרוצא למתני' מ\"מ שמעינן דהכי הוי דרך הוצאה ואמטו הכי מחייב חטאת בשל איש לאשה ושל אשה לאיש וא\"כ בשל איש לאיש ואשה לאשה כיון דהכי הוי דרך הוצאה אסור ולא נכנסו דבריו באוזני וכי משום דדרך הוצאה בכך משו\"ה לא יצא אדם בתכשיט שלו דהיינו מלבושו.
ולענ\"ד הכונה בדבריהם הכי דמשום דאמר רבא פעמים ופעמים אף אנו נאמר דגם האיש בשלו ואשה בשלה לא יצא דפעמים שנותנו אשה לאיש להוליכו לאומן ומשתלי ונשאר בידו בשבת וכיון דהותר בשלו לא יהיב דעתיה גם בשל אשתו וכן בשל איש לאשה שנותנו לה להניח בקופסא ומשתלי אצלה ואי הותר בשלה לא יהיב דעתה גם בשל בעלה ומתיא ליה ד' אמות ברה\"ר כנ\"ל איך שיהיה שמעינן מינה שדעת רב האי ור\"ח לאסור לאיש בשלו ולאשה בשלה משום גזרה והיינו כסברת רש\"י שפי' וחילופיהן באיש דבאשה יש עליה חותם חייב חטאת אין עליה חותם פטור אבל אסור ובאיש להיפך אין עליה חותם חייב חטאת יש עליה חותם פטור אבל אסור ומן התימה על הרא\"ש בשמעתין שאחר שהביא פי' רב שרירא ור\"ח כתב אבל רש\"י פי' וכו' והו\"ל לשתף לר\"ח עם רש\"י וכן קשה גם על הר\"ן יעו\"ש." + ], + [ + "לא \n תצא אשה וכו'. אבל האיש וכו'. זו היא שיטת ר\"ת הביאו הרא\"ש בשמעתין דף ס\"ב וז\"ל ור\"ת ז\"ל כתב דלא גזרו חכמים באיש דלמא שלפי ומחוי לפי שאין דרכו בכך [וכו'] והא דאמר עולא וחלופיהן באיש אחיוב חטאת קאי דבאיש יש עליו חותם מותר אין עליו חותם חייב חטאת וכ\"כ התוס' בשמעתין וז\"ל וחילופיהן באיש אומר ר\"ת דאחיוב חטאת קאי עכ\"ל ומן התימה על הר\"ן דשקיל וטרי בדעת ר\"ת והניחו בתימה איך אשתמטתיה דברי התוס' אלו." + ], + [ + "אשה \n שיצאת במחט נקובה וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד לעיל ה\"ג שכתב שדעת רבינו כדעת הרי\"ף והרא\"ש בשמעתין הביא לשון הרי\"ף זה ותמה עליו היאך יתחייב האיש במחט שאינה נקובה הוצאה כלאחר יד היא ועוד וכו' יעו\"ש ותמה מרן בב\"י סי' ש\"א עליו וז\"ל ונראה שדעתו לומר שאין דרך האיש לצאת בשום מחט לא נקובה ולא בלתי נקובה וכו' עכ\"ל פי' לפירושו שאין דרך האיש לצאת כן תחובה בבגדו בשום מחט ומחמת דביציאת בבגדו קאי נקט סתם אין דרך האיש לצאת בשום מחט לאפוקי מהרב ט\"ז סי' זה ס\"ק ה' שלא הבין כן ותמה על מרן יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המוצא \n תפילין וכו'. ואם היה בימי הגזרה וכו' מכסן. מלשון זה נראה שמפרש בש\"ס כפירוש הב' שפי' רש\"י שסיים שהוא עיקר ומפני הסכנה היא סכנת שמד וא\"כ קשה דלפי\"ז מכסן דמתני' קאי גם לרישא שלא יכניסם ג\"כ זוג זוג ומדברי רבינו נראה דקאי דוקא לסיפא דכתב ואי היה בימי הגזרה שמתיירא לישב ולשומרן ומדברי רבינו בפי' המשנה נראה דקאי גם לרישא יעו\"ש." + ] + ], + [ + [ + "עיין להרמב\"ן והמגילת אסתר בשרש י\"ד." + ], + [], + [ + "ואם \n מכר קונסין אותו עד עשרה בדמיה. וכתב הרב המגיד בגיטין איתא הכי ויש לשון אחר [עד] מאה בדמיה ופסק רבינו כדברי המקל וכו' עכ\"ל ויש להקשות דלישנא קמא שם לא אפשיטא כמ\"ש התוס' וי\"ל דס\"ל כפי' רש\"י ומ\"מ הו\"ל להרה\"מ לפרש דאזיל כפי' רש\"י ומ\"מ נמצא דפסק כלישנא קמא ומ\"ש עוד הרה\"מ ושם נזכר בש\"ס דטעמא משום דהדרא ליה וזהו שכתב ומחזירה וזה נאמר בלישנא בתרא מ\"מ מינה נשמע ללישנא קמא דלא פליגי הב' לישני בזה אי מחזירה או לא והלשון מגומגם.", + " ואפילו\n שבורה אין מוכרין וכו'. הכי איתא במתני' פ\"א דע\"ז אין מוכרין וכו' עכ\"ל וכתב רבינו בפירוש המשנה וז\"ל והשבורה משמשת ג\"כ לטחון וכו' ע\"כ והקשה הרב לשון למודים חלק או\"ח דף ס\"ו וז\"ל והדבר תמוה מנ\"ל להרמב\"ם לפרש טעם זה שלא נזכר בש\"ס והלא טעמא דרבנן מפורש בברייתא דקאמרי והלא מרביעין עליה ויולדת כנראה בהדייא דטעמא דאתי לאחלופי דמשהי ליה וילפי מינה לזבוני שלמה כמ\"ש רש\"י שם ובמתני' ד\"ה עגלים וכ\"כ התוס' ג\"כ ד\"ה שלמין וכדאיתא בהדייא ריש פ\"ק דבכורות דף ב' ע\"ב איבעיא להו מכר בהמה לעובריה מהו עד הכי קאמר ליה טעמא דידן משום דאתיא לאחלופי יעו\"ש וכן הקשה הרב תורת חיים והניחה בצ\"ע.
ואני קודם ראות תירוצו אמרתי דקשיא ליה לרבינו דאי מטעמא דאחלופי לבד קשה דהוי גזרה לגזרה שבורה אטו שלימה ושלימה אטו שאלה ושכירות אלא ודאי צריך לתת טעם אחר בהצטרפות לזה דהיינו דאיכא למיחש שיטחון בה ובהאי טעמא לחודיה לא מתסר משום דלא שכיח ומשו\"ה אצטריך בש\"ס לטעמא דאיחלופי ולעולם בצירוף טעמא דטחינה ועיי\"ש מה שחשב לתרץ על דרך שכתבתי לענ\"ד ולא הונח לו גם מטעם אחר לא הונח לי דמה נענה ומה נאמר בש\"ס דבכורות לקושיא דגזרה לגזרה וגם מה שהעלה בסוף דבריו לא ימלט מהדוחק.
והנראה נכון והוא דקשיא ליה לרבינו ז\"ל דאיך חיישינן לאיחלופי והא שבורה לאו בת מלאכה היא ושלימה בת מלאכה היא ועדיפא מינה כתבו התוס' דף י\"ד ע\"ב ד\"ה שלמין וז\"ל אבל פרה אפי' לאחר ימים רבים כי חזו ליה עלמא בביתיה דגוי אמר לשחיטה זבנה כיון דאינה ראויה למלאכה כל כך וכו' עכ\"ל הרי דכל דאינה ראויה למלאכה כל כך לא אתי לאחלופי ולכך פירש רבינו דראויה לטחון ואף דאין רגילות בזה כל כך מ\"מ אתי לאחלופי ונכון." + ], + [ + "ושוחט \n אותה בפניו. וכתב הרב המגיד דפסק כר' יהודה ולכאורה הוא תמוה דאי כר\"י למה הצריך רבינו שיהא שוחט בפניו, ולומר דפסק כר\"מ אי אפשר וכמו שנראה ממה שפסק פ\"י [ה\"ד] מהלכות ע\"ז גבי אילן ושחת יעו\"ש וא\"כ חזרה קושיא לדוכתא למה כתב שיהא שוחט בפניו וראיתי למרן שם כתב וז\"ל וכתב הרמ\"ך הרי\"ף פסק כר\"מ משום דסתם מתני' כוותיה ועוד דקי\"ל הלכה כר\"מ בגזרותיו עכ\"ל וי\"ל דרבינו פסק כר\"י משום דמוכח בברייתא בש\"ס דמאן דפליג עליה דר\"י היינו ר\"מ ואע\"ג וכו' שאני הכא דמוכח וכו' עכ\"ל ואין דבריו מובנים מאי דמשני בתחילת דבריו ואולי דט\"ס נפל וכצ\"ל וי\"ל דפסק רבינו כר\"י ואף דמוכח בברייתא דמאן דפליג וכו' אך קשה לי דשם כתב הרמ\"ך דהלכה כר\"מ בגזרותיו ואיך כתב כאן הרה\"מ דפסק כר\"י משום דהלכה כר\"י לגבי ר\"מ והא הדבר בהיפך דבגזרות הלכה כר\"מ." + ], + [], + [], + [ + "חרש \n וקטן נותנו לאי זה מהן שירצה. ועיין שם שבת דף קנ\"ג דהך בעיא איבעיא להו לרבנן דתנן ה' לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה חרש וכו' וכתב התוס' הכא משמע דהלכה כרבנן ובפרק חרש משמע דהלכה כר' אלעזר דס\"ל לרב חייא בר אשי ושמואל כוותיה עכ\"ל ורבינו חש להך סוגייא דידן חדא דהלכה כרבים ועוד דהיא סתם מתני' ועוד דכאן הוי סתמא דש\"ס וק\"ל.
וכתב הרב המגיד וז\"ל וכתבו הרמב\"ן והרשב\"א וכו' ורבינו סתם דבריו וכו' עד אינו נותנו בשבת וכו' עכ\"ל. וקשה לי דמאי שנא דלענין מניחו עליה כשהוא מהלך ונוטלו הימנו כשהוא עומד לא נראה לו שדעת רבינו כדעת הרמב\"ן ודעימיה משום דסתם דבריו ולענין שנותנו עליו מבעוד יום ראה לפרש דבריו כן אף דסתם ולא פירש שנותנו עליו מבעו\"י ועוד מה שהקשה מהר\"י הכהן הביא דבריו הרב מרכבת המשנה דרבינו לעיל פ\"ו פירש מתני' דמי שהחשיך בקידש עליו היום ועלה קאמר בש\"ס כל הנך נדונות וא\"כ בהכרח בקידש עליו היום איירי בש\"ס ועיין מה שסיים שם הרב מרכבת המשנה וליתא והכונה לו כדכתיבנא.", + " ואפי'\n מציאה וכו'. עיין מ\"ש רבינו לעיל סוף פ\"ו ומ\"ש הרב מקראי קודש שם ומ\"ש עליו הרב אור יקרות כאן ומרכבת המשנה שם פ\"ו." + ], + [ + "מותר \n וכו'. משאוי הוא לה. וכ\"פ הרא\"ש ז\"ל וז\"ל כי תבעי לך גמל בחטם מאי מי אמרינן כיון דסגי ליה באפסר משאוי הוא או דילמא כל נטירותא יתירתא לא אמרינן משאוי הוא אמר לפניו ר' ישמעאל בר יוסי ד' בהמות יוצאות באפסר הסוס והפרד והגמל והחמור למעוטי מאי לאו למעוטי גמל בחטם לא למעוטי נאקה באפסר במתניתא תנא לובדקים וגמל יוצאים באפסר באפסר אין בחטם לא אלמא כל נטירותא יתירתא משאוי הוא ואסור וכן הלכתא וכו' ע\"כ ונראה מדבריו דס\"ל דלברייתא ב' אין לדחות כדדחי לא' וזה תימה דמה הפרש ביניהם ובש\"ס דלא דחי לה ודאי סמיך אדלעיל ומשו\"ה אפשר דלא גרסינן בספרים ישנים דוקני למעוטי מאי עד באפסר אלא לישנא דר\"י בר יוסי ובמתניתא תנא ופרושה דכיון דפסקינן כרב מפרשינן הברייתות אליביה וכן צריך להגיה בלשון הרי\"ף יעו\"ש.
עוד כתב הרא\"ש וז\"ל ועוד דקי\"ל כרב באיסורי הלכך כל נטירותא יתירתא אסור כגון בהמה באפסר וכו' עכ\"ל וט\"ס נפל וצ\"ל פרה באפסר וכן צריך להגיה בקיצור פי' הרא\"ש אבל במה שאינה נשמרת בו אי הוי נטירותא יתירתא הוי משאוי ואסור כגון פרה באפסר יעו\"ש דבזה מכוון ללשון הרא\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל \n אין תולין לה קרסטיל בפיה בשבת. וקשה אמאי לא חילק מגדולים לקטנים דבקטנים שרי משום צערא וכדאסיקו בש\"ס יעו\"ש וי\"ל דכיון דפסק כמה דינים משום צערא סמיך עלייהו." + ], + [ + "עיין מ\"ש הרב המגיד באורך ומ\"ש הרב מרכבת המשנה נר\"ו שדקדק דעבד שמל וטבל לשם עבדות שחייב בכל מצוות שהאשה חייבת בה למה הוצרך רחמנא לצוות על השבת ועיי\"ש דעפי\"ז בא לישב קושית הרה\"מ וליתא דמה יענה למ\"ש בש\"ס שם והגר זה גר צדק ובגר צדק לא שייך לומר דסד\"א התורה חסה וכו' ועוד דאפי' לפי יסודו דסד\"א התורה חסה עדיין אין מזור לקושית הרה\"מ דכיון דאיכא ל\"ת מה ס\"ד איכא דהתורה חסה וכתב הרה\"מ עוד וז\"ל ואם לענשו בעשה אבל לא להזהיר רבו עליו כבר דין העבד וכו' עד כאשה עכ\"ל וי\"ל דלפי דבריו טעמא דלא מוקמינן קרא לעשה משום דאיכא גזרה שוה דלה לה וא\"כ בש\"ס דתניא והגר זה גר תושב או אינו אלא גר צדק כשהוא אומר וגרך אשר בשעריך הרי גר צדק אמור הא מה אני מקיים והגר זה גר תושב עדיין לוקמא בגר תושב וקרא חד לעשה וקרא חד לל\"ת כמו שנראה מהמקראות סדר משפטים וסדר ואתחנן ועיין בזה שכתב הרה\"מ דאין מזהירין מן הדין בעשה וכמ\"ש בחידושי הלכות ביאת מקדש פ\"ג ה\"ח." + ] + ], + [ + [ + "נאמר \n בתורה תשבות וכו'. עיין להרב המגיד מה שפי' בפי' א' ועיין להלח\"מ מה שפי' בדבריו וז\"ל לכך נראה לפרש בדברי הרה\"מ כך עד אמרה תורה תשבות עכ\"ל וחוץ שלשון הרה\"מ אינו סובלו שצריך לחלקו לב' עניינים עוד זאת קשה דהא קי\"ל חצי שיעור אסור מן התורה וא\"צ לתשבות וכן פסק רבינו וכ\"כ לעיל המל\"מ ריש פי\"ח יעו\"ש ובחידושינו שהכרחנו כדבריו ונראה לפרש דברי הרה\"מ הכי דקרא אתא לדברים שאינן מלאכה וא\"כ יתעסק בהם האדם כל היום כולו כגון כבוד רבוץ וכיוצא ולזה קאמר קרא תשבות דהן אמת דלא הוי מלאכה אבל שביתה ליכא וזה נכון בדברי רבינו משא\"כ הפי' האחר שפי' הרה\"מ בדברי רבינו קשה בלשון רבינו." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הדס \n וכו' אבל אתרוג וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד שכן גירסת ההלכות ועיין בהגהות אשר\"י גירסת ר\"ח להיפך והקשה בס' בני דוד משם מקשים וז\"ל והקשו דבמאי מיירי אי כשזוכר זה המריח שהוא שבת ולכן זהיר מלקוצצו שהוא אסור לאוכלו למה לא יהא נזכר גם מאיסור קציצה בשבת ויהא מותר להריח בהדס ואי מיירי בשאינו נזכר שהוא שבת היאך נזהרו מלקוצצו משום דאחר התלישה אסור והלא אינו יודע שהוא שבת וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד נראה דשאני גבי אתרוג דשרי להריח כיון דאין עיקר בריאתם להריח לא מטרד כולי האי כדי לשכוח ולתלוש להריח וגם לתלוש ולאכול לא חיישינן אלא היכא דאוכלים מהם דהיינו בפירות הנושרים אי שרית למיכל אתי לתלוש דמיטרד באכילתו ושוכח ואוכל אבל כל דליכא אכילה לא מטרד ואינו שוכח ואוכל משא\"כ בהדס דעיקר בריאתה היא להריח אי שרינן להריח מיטרד ותולש להריח והרי זה דומה לפירות הנושרים דגזרו באכילתם שמא ישכח ויתלוש לאכול וכך הם דיני שבת שאין דעתינו סובלין כל כך.
ודרך אגב ראיתי מ\"ש רש\"י שם וז\"ל דאם תלשו בפיו אין לך תלוש גדול מזה עכ\"ל והקשה הרב מוצל מאש שבסוף ספר רבינו יוסף סי' מ\"ח ואילו במנחות דף ע' גבי בעייא ר' אבהו שבולת שמרחה אמרו בש\"ס ואי גחין ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם וכתב רש\"י כשהיא מחוברת ואי אין לך תלוש גדול מזה היאך אמרו במנחות כן והצריך עיון ולענ\"ד לא קשה מידי דהתם בתרומה באכילה תלה רחמנא וגחין ואכיל בשחייתו לא מקרי אכילה ובטלה דעתו אצל כל אדם משא\"כ בשבת דבכל אופן דתולש חשיב תולש וק\"ל." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המחתך \n את הירק וכו'. עיין מ\"ש הרב כ\"מ ויש חיסור לשון בדבריו ועיין בב\"י סי' שכ\"א הלשון מתוקן.", + " אבל\n מחתכין את הדלועים לפני הבהמה וכו' שאין טחינה בפירות. עיין מ\"ש הרב המגיד ומ\"ש עליו הכ\"מ וז\"ל כתב הרה\"מ וכו' עד להפסיק ביניהם עכ\"ל ואמאי לא קאמר עוד דא\"כ גם בפירות דאין טחינה בהו איכא איסורא דנראה כטוחן וא\"כ אמאי שרי לחתוך דלועין לפני הבהמה והנבילה לפני הכלבים.
עוד כתב הכ\"מ וז\"ל ולי נראה דיותר נכון לגרוס שאין טחינה בפירות וכו' עכ\"ל וקשה טובא דלמה נטה מהנוסחא האחרת משום דקשיא ליה דדלועין נמי פרי נינהו והא גם לנוסחא זאת קשה דהא דלועין נמי פרי נינהו ואמאי שרי ליאסר דמשום דנראה כטוחן ודוק." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין \n רוחצין וכו' לפיכך וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד וז\"ל לבד שקצתם מחמירים וכו' וזה דעת הרשב\"א ע\"כ ולענ\"ד נראה להכריח כדעת הרשב\"א דאי כדעת רבינו דשוין מי משרה וים הגדול למים הרעים דבלא אשתהי שרי ובאישתהי אסיר א\"כ בברייתא דתני רוחצן במי טבריא ובים הגדול אבל לא במי משרה לפלוג ולתני בדידיה דבים הגדול נמי ברעים לא ובדאישתהי ובמקום משרה ליתני ים הגדול אלא וודאי דים הגדול דמים רעים בין אישתהי בין לא אישתהי אסיר משא\"כ מי משרה ומשו\"ה תני משרה דים הגדול דמים יפים גם באישתהי שרי אבל משרה באישתהי אסיר.
והרשב\"א בחידושיו סיים וז\"ל וכסברא הראשונה נראה מדברי הרי\"ף עכ\"ל והיינו סברתו דבמים הרעים אפי' לא נשתהא אסיר והילך לשון הרי\"ף והעתיקו הרא\"ש רוחצן וכו' אבל לא בים הגדול ולא במי משרה וכו' בים הגדול אוקימנא במים הרעים שבו אבל במים היפים שבו רוחצן ולא במי משרה אוקימנא דאשתהי ביה אבל לא אשתהי ביה רוחצן עכ\"ל וקשה דמה הכרח יש מכאן לשון הש\"ס הוא דהעתיק ומה דנפרש בש\"ס נפרש בדבריו ואולי מדלא העתיק לשון הש\"ס ממש כמנהגו דהו\"ל להביא הברייתות ולכתוב עליהן קשה ים אים וכו' לא קשיא וכו' אלא אוקימנא וכו' שהוא לשון דידיה הו\"ל לפרש ולערב ים דמים הרעים עם משרה ולחלק בין אשתהי ללא אישתהי אלא וודאי ס\"ל דמים הרעים דים אף בלא אישתהי אסיר ודוחק והר\"ן הבין לדעת הרי\"ף שדעתו כדעת הרמב\"ם וליכא הכרח לא הכי ולא הכי." + ], + [], + [ + "ואסור \n לדחוק כריסו וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד שרבינו הוציא דין זה מההיא דשבת דף קכ\"ג יעו\"ש והרשב\"א הביא פי' אחר משם ר\"ח בחידושיו וז\"ל ור\"ח פי' אסוקי גרמא דפומא דנפלה לינוקא ופעמים שמקיא ע\"י כך דהיינו דמדמה ליה לאפיקטויזין וכו' ויש מקשין דהא רפואתו לאו משום הקאתו היא והיא גופא נמי שריא דהא אינו מתכוין וכו' עכ\"ל ולי נראה דכוונת ר\"ח הכי דכיון שמקיא התנוק ע\"י אסוקי גרמא דפומא הרואה סובר דלכתחילה עשה כן כדי שיקיא ויבא לשחוק סם אפיקטוזין.
ודרך אגב ראיתי דברי רש\"י דסתרן אהדדי שכתב שם בדף קכ\"ג ע\"ב ד\"ה אפיקטוזין שותה משקין ומקיא ולא לרפואה אלא להריק מעיו וכו' ואע\"ג דלא גזור בה משום שחיקת סמנים דהא לאו לרפואה היא אסור משום דמתקן גברא עכ\"ל ובדף קמ\"ז על מתני' דאמר ואין עושין אפיקטוזין וקאמר עלה ר' יוחנן לא שנו אלא בסם אבל ביד מותר פרש\"י בסם דדמי לרפואה וגזרו משום שחיקת סממנים עכ\"ל וכעת קשה ואין להקשות בדברי רבינו דכאן כתב ואסור וכו' ולעיל הל' כ\"ח כתב סכין וממשמשין בבני מעים וכו' דהתם הוא בריוח והכא הוא בדוחק וכ\"כ הטור סי' שכ\"ח גבי סכין וכו' והוא שלא ידחוק יעו\"ש." + ], + [], + [ + "מגבל \n וכו'. וכתב הרב המגיד ופסקו בהלכות כר' יוסי בר' יהודה דאמר היכי משני אלמא דהלכתא כוותיה עכ\"ל וקשיא לי דאמאי לא קאמר דהלכה כוותיה דסתם מתני' דתנן ונותנין מים למורסן אבל לא גובלין כוותיה וכדקאמר בגמ' שם יעו\"ש.
עוד כתב הרב המגיד וז\"ל אבל רבינו מפרש וכו' וכתב הלח\"מ וז\"ל וקשה לדברי רבינו דמפרש דשתית וקלי ב' דברים היכי אמרו בש\"ס וכו' עד לכו\"ע אסור וכו' עכ\"ל ולא הבנתי קושיתו דשתיתא עבה לא גרע מקלי וקלי לר' יוסי ב\"ר יהודה ע\"י שינוי שרי וכן שתיתא עבה וכן פסק רבינו דקלי ע\"י שינוי דהיינו מעט מעט שרי ושתיתא אפי' הרבה בבת אחת ואפי' עבה בשינוי שנותן את השתית ואח\"כ נותן את החומץ שרי והיינו לריב\"י אבל לרבי גם בשינוי אסיר ולא שרי אלא ברכה וע\"י שינוי וההיא דלוי דהוו גבלין שתיתא היה ע\"י שינוי ולרבי אסיר אלא דלא הוה חילא בידיה למיסר מדריב\"י דשרי ע\"י שינוי בקלי והוא הדין בשתיתא דשוין נינהו ומאי דהוצרך הרה\"מ לומר דמ\"ש בש\"ס והאמרת אין גובלין הוא ברייתא אחרת ובשתית משום דאל\"כ יש לדוחה לדחות דשאני קלי משתית ובקלי הוא דאסר רבי אף ע\"י שינוי אבל בשתית מודה רבי ובשינוי ומשו\"ה הוצרך לומר כן ומתרץ הא בעבה הא ברכה דההיא דאין גובלין היא בעבה והיא כו\"ע ובדלא משנה והא דהכא דושוין ברכה והוא דמשנה כדקאמר בש\"ס משום רבי דלריב\"י אף דלא משנה ונמצא א\"כ דשתיתא עבה שוה לקלי ודוק.
אבל הרי\"ף אין דעתו כן אלא דאף לריב\"י בעבה וברכה צריך שינוי ולרבי דוקא ברכה מועיל השינוי אבל לא בעבה והיינו מדהביא הא דאיתא בש\"ס ושוין שבוחשין וכו' ודוקא ברכה אבל בעבה לא ורכה נמי לא אמרן אלא דמשני היכי משני וכו' ואי הך שקלא וטריא הוא לרבי וכדפי' לדעת הרמב\"ם א\"צ להביאו אלא וודאי דהוא ס\"ל דגם לריב\"י נאמר זה וא\"כ בעבה וברכה צריך השינוי דשתית תחילה ואח\"כ חומץ או דעל יד על יד כן נראה לי דעת הרי\"ף ועפ\"י זה יש לפרש דברי הרי\"ף ז\"ל שהביא הא דאמר בש\"ס מהו לגבל אמר לי אסור וכתב הר\"ן משם הרז\"ה וז\"ל ולא היה לו לרבינו אלפסי להביאה דלא קי\"ל הכי דכרבי אזלא ופליג עליה ר\"י ב\"י וקי\"ל כוותיה והרמב\"ן ז\"ל כתב בס' המלחמות דלא קשה מידי דהכא בגבול גמור קאמר וריב\"י לא שרי אלא על ידי שינוי עכ\"ל ולענ\"ד אין תירוץ זה נכון דאי הספק דזעירי הוא בגבול גמור במאי קמסתפק לכו\"ע אסור. ועפ\"י קדימתנו בדעת הרי\"ף הנה נכון דכיון דהרי\"ף ס\"ל דרכה נמי צריך שינוי גם לריב\"י אהא נסתפק זעירי ברכה מאי דהן אמת דגבול לכו\"ע אסיר ברם היינו דוקא בעבה אבל ברכה שלא בשינוי מאי ואמר לו אסור דגם בזה צריך שינוי לריב\"י וזה הוא דקא מחדש ליה ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "אמבטי \n של מרחץ וכו'. וכתב הרב המגיד ואמבטי זה כלי הוא וכן פירשוהו הגאונים עכ\"ל לאפוקי דלאו אמבטי דעובדא דרבי דאיתא בש\"ס דף מ' ע\"ב דהיא בריכה העשויה בקרקע כמ\"ש רש\"י שם יעו\"ש ולעולם דהוא כלי ראשון ודלא כהב\"ח והט\"ז סי' שי\"ח שכתבו דט\"ס נפל וצ\"ל דכלי שני הוא.
עוד כתב הרב המגיד וז\"ל והטעם וכו' מפני שהמים שבו עומדים לרחיצה ואדם מחממן הרבה וכו' עכ\"ל ועיין מה שדקדק מרן מלשון זה ומה שהקשה עליו ומן התימה על הלח\"מ שדקדק כן מדברי הרה\"מ ולא הקשה עליו כלום ומה גם שקדמו מרן.
ולענ\"ד כונת הרב המגיד נראה ובהקדים מ\"ש הר\"ן ז\"ל על דברי בית הלל באמבטי דתני ולא צונן לתוך חמין וז\"ל כלומר אפי' נותן לתוכו מים צוננים הרבה שאינו אלא להפשירו דאע\"ג דבמיחם תנן במתני' שנותן לתוכו כדי להפשירן ה\"מ מיחם שאינו חם ביותר אבל באמבטי מתוך שמקפידין הרבה על חומו אסרו בו אפי' הפשר עכ\"ל נמצא דיש הפרש בין מיחם לאמבטי אף דשניהם כלי ראשון לפי דאמבטי מקפידין על חומו הרבה וזהו שכתב הרה\"מ והטעם דאסור לתת צונן לתוך חמין שבו כלומר אף הרבה צוננים מדסתם רבינו מפני שהמים שבו עומדים לרחיצה ואדם מחממן הרבה וזה הוא החילוק של אמבטי למיחם דאמבטי הוא של מרחץ ומיחם אינו של מרחץ וק\"ל ועיין למרן שהאריך ומכלל דבריו וז\"ל שהרי הפסיק בין דין דאמבטי לדין זה במיחם שפינה כצ\"ל.
ועיין להטור סי' שי\"ח בפרט זה שדבריו תמוהים ומרן ז\"ל הליץ עליו בפנים שונים וז\"ל בישוב א' ומצאתי שכתב התוס' וכו' עכ\"ל ותמה עליו הב\"ח ס\"ק ח' וז\"ל ועוד דלפי טעמו אפי' חמין לתוך צונן נמי אסור בספל כמו באמבטי דהלכה כר\"ש בן מנסיא דאוסר באמבטי אפי' חמין לתוך צונן לדעת התוס' דלא כהרי\"ף וא\"כ קשה למתיר בספל חמין לתוך צונן עכ\"ל ולא קשה מידי ושגגה היא שיצאה מלפני השליט דלא כתב מרן דפסק הטור כרשב\"ם וכדעת התוס' אלא לעולם דפוסק כב\"ה וכהרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש ולא הביא מהתוס' אלא דאמבטי הוא כלי שני וספל ג\"כ הוא כלי שני ופשוט ומבואר הוא.
עוד כתב מרן וז\"ל ועוד י\"ל דס\"ל לרבינו וכו' א\"כ ספל דשרי בגמ' הוי כלי שלישי וכתב עליו הב\"ח וז\"ל וליתא וכו' עד אין חילוק בין ג' לד' וכו' עכ\"ל ולק\"מ דג' וד' עד מאה הכל אחד דהטעם הוא משום גזרה אטו שני והכל שוה וא\"כ למאי דס\"ד מעיקרא רב יוסף דגזרינן ג' אטו ב' א\"כ אפי' עד מאה אסור וא\"כ רחיצה בשבת היכי משכחת לה.
עוד כתב הב\"ח וז\"ל אבל האמת דרבינו פסק כך בספל וכו' עד ולכן פסק וכו' יעו\"ש וקשה דמהיכן בא לו לאוקומי הברייתות דפליגי במקום דאפשר לומר דלא פליגי וראיה דהש\"ס לא רמי להו אהדדי ודאי דלא פליגי וק\"ל.
ודרך אגב לא תעזוב נפשי לשאול בפשטא דשמעתתא במה שהקשה אלא בשבת רחיצה בחמין ליכא ופי' רש\"י לא משכחת חמין שהוחמו ואפי' בע\"ש שלא היו צריכין להפיג רתיחתן עד בחמין עכ\"ל ומאי קשה משכחת לה בשימתין עד שיפיג רתיחתן מאליו בלא שום מים בהמתנה כדי שעה." + ], + [ + "ואם \n יצק התבשיל וכו'. כתב הרב המגיד וז\"ל ופרש\"י וכו' עד וכן יראה מלשון רבינו עכ\"ל והיינו ממ\"ש רבינו ואם יצק וכו' אע\"פ שהוא רותח וכו' מותר ליתן [לתוך] הקערה משמע דוקא לתוך הקערה אחר שנתן התבשיל לתוכה ולא קודם ואין להקשות דמאי ראיה מדברי רבינו הא המשנה היא שהעתיק וכבר כתבו התוס' דליכא לדיוקי מסיפא משום דיוקא דרישא דמשמע בהיפך ולא מדיוקא דרישא משום דיוקא דסיפא דהא כתבנו דזה שכתב הרה\"מ משינוי לשון שכתב רבינו ואם יצק וכו' מותר ליתן לתוך הקערה דמורה להדיא כן ולא העתיק לשון המשנה להורות כן והוצרכתי לזה לאפוקי מי שנתקשה בזה וכן נראה דעת רבינו דעירוי מכלי ראשון מבשל ממ\"ש פ\"ג מהלכות מעשר הט\"ו ונותן לקערה קטנה ולתמחוי לתוך התבשיל אע\"פ שהוא חם מפני שאינו מתבשל וכו' עכ\"ל הרי דדוקא לתוך התבשיל אינו מתבשל אבל נותן לתוך הקערה תחילה ומערה עליו מבשל." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אסור \n לראות וכו'. פ' שואל דף קמ\"ט וכ\"כ הרי\"ף ולישב מ\"ש בש\"ס שם והני תנאי כהני תנאי כתב הר\"ן וז\"ל אין רואין וכו' וקי\"ל כת\"ק ומיהו שאר מראות אף לת\"ק שרי דאע\"ג דת\"ק ס\"ל (כרבא) [כרבה] היינו לומר שהשוו מדותיהן במין אחד אבל להחמיר במין אחר אטו אותו המין וכו' אפי' (רבא) [רבה] מודה דלא מחמירינן עכ\"ל פי' לפירושו דבדבר שהוא מין אחד אז אמרינן דלא מדכר אבל במה שאינו מין אחד אז לא אמרינן לא מדכר והיינו טעמא דלפי הענין מחמרינן לאפוקי מי שלא הבין כן והקשה לפי פשטן של דברים דלפי פי' הר\"ן דפי' דהיינו טעמא משום דלא פליגי רבנן היאך מקשה בש\"ס הני תנאי עם הני תנאי ואין טעמן שוין ודוק.
ודע דדברי הר\"ן אלו מצאתים להרמב\"ן בס' המלחמות ופירש כמ\"ש ויותר נראה לענ\"ד מה שפי' הרז\"ה וכן פירש הרב משה בר' יוסף הובאו דבריו בחידושי הרשב\"א וז\"ל הר\"ם בר יוסף פי' דעיקר גזרה משום מראה של מתכת היה ואלא מיהו משום דידיה גזרו בכל מראה והא דקאמר הכא בשל מתכת עסקינן העיקר תקנתא קאי כלומר משום ליתא דידיה גזרו וכההיא דאמרו ריש פ\"ק דביצה וכו' עכ\"ל והקשה עליו הרמב\"ן דאי איתא דת\"ק בכל מראות אסר ור' מאיר לא אסר אלא בשל מתכת שאינה קבועה בלבד הו\"ל למימר ור\"מ מתיר בכל המראות חוץ משל מתכת שאינה קבועה וכו'.
ולענ\"ד כבר תירץ זה הר\"ם בר יוסף באומרו דה\"פ דש\"ס הכא בשל מתכת עסקינן העיקר תקנתא קאי וכו' כלומר דמאי דקאמר בשל מתכת עסקינן היינו לומר דמשום ליתא דידהו גזרו דחשבינן שמא יסיר נימין ובכל מראות גזר ת\"ק אטו של מתכת (ור\"י) [ור\"מ] מתיר בשל מתכת שהוא העיקר וכ\"ש שאר מראות חוץ משל מתכת שאינה קבועה וכיון דכל עיקר תקנתה משום מראה של מתכת שמא יסיר נימין המדולדלין א\"כ נקט ההתר בשל מתכת לחידושא דקבועה בכותל לא חיישינן לשמא יביא מספריים דהדהכי והכי מדכר וכ\"ש באינה של מתכת דשרי דהדהכי והכי מדכר וא\"כ מה מקום לקושית הרמב\"ן ומן התימה על הרשב\"א שהביא הא דהר\"ם בר יוסף והביא קושית הרמב\"ן עליו ודוק." + ], + [], + [ + "נשברה \n לו חבית וכו'. הכי איתא ריש פ' חבית חבית שנשברה וכו' ובלבד שלא יספוג ופי' רש\"י שלא ישים ספוג וכו' גזרה שמא יסחוט עכ\"ל ולכאורה קשה דאין זה הטעם דאתמר בש\"ס דהכי איתא שם תנא לא יספוג ביין ולא יטפח בשמן שלא יעשה כדרך שעושה בחול עכ\"ל ומשום סחיטה לא משום דאיירי כשיש בספוג עור בית אחיזה וכדכתבו התוס' ז\"ל וא\"כ קשה איך פי' נגד הש\"ס שבצידו ונראה דרש\"י ז\"ל מפרש דמאי דתנא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול לא קאי אלא שלא יטפח בשמן ואגב שלא יטפח תנא נמי לא יספוג וכן נראה בבירור מדברי רש\"י ד\"ה ויטפח אך קשה דמי הכריחו לזה ואין לומר דהכריחו לזה משום דקשיא ליה דאי כפי' התוס' דאיירי אפי' ביש לו עור בית אחיזה ואפ\"ה אסור משום עובדא דחול א\"כ לעיל דף קמ\"ג ע\"א דתני מתני' ספוג אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו ליאסר משום דהוי עובדא דחול אלא וודאי דבזה ליכא משום עובדא דחול דהא ודאי ליתא משום דא\"כ מאי שנא ממטפח דאית ביה משום עובדא דחול אלא וודאי הך דספוג דהכא אינו ענין לספוג דקינוח ויש לחלק ורבינו מפרש בענין אחר שמ\"ש במתניתא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול פי' שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול שמא יבא לידי סחיטה דס\"ל דליכא איסורא אם יעשה כדרך שהוא עושה בחול וכן פי' מאי דתניא לקמן נתפזרו לו פירות בחצרו מלקט על יד על יד ואוכל אבל לא לתוך הסל שלא יעשה כדרך שעושה בחול יעו\"ש פכ\"א הי\"א." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "התוקע \n וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד ועוד קשה דמאי שנא בדלת [של] שידה תיבה ומגדל נוטלין ולא מחזירין ובדלתות המחוברות לקרקע לא נוטלין ולא מחזירין הא בשניהם איכא גזרה שמא יתקע ועיין בב\"י סי' ש\"ח מה שהליץ על זה ולא זכיתי להבינו ושוב ראיתי להרב יד אהרן נר\"ו קדמני יעו\"ש וראיתי להט\"ז ס\"ק ט' תמה על מרן מההיא דהמוצא תפלין דף קי\"ב יעו\"ש ותמהני עליו אמאי לא הקשה לתירוץ מורו חמיו הב\"ח דרצה לתרץ דבלול אי לא תקע ליכא חיוב חטאת מהא דבור ודות וכמ\"ש למרן ב\"י ברם מה שתירץ הוא נכון דלול זה הוא כלי ואח\"כ חברו וראיה מלשון הש\"ס דידן בשלמא לול וכו' קסבר כיון דמחברי בארעא יש בנין בקרקע וכו' ואי מתחילה חברו בקרקע הו\"ל ככל בנין בקרקע וחשיב קרקע ומאי קסבר אלא וודאי דמתחילה היה כלי ואח\"כ חברו.
אבל קשה על הב\"ח דאיהו כתב לדרכו דבשידה תיבה ומגדל אפי' תקיעה ליכא איסורא דאורייתא ואינו דבהמוצא תפלין תניא דף ק\"ב ת\"ר ציר וכו' והעליון כאן וכאן לא יחזיר גזרה שמא יתקע ואם תקע חייב חטאת ורבינו אינו מפרש כפי' רש\"י שם אלא כפי' התוס' וכמ\"ש בסוף הל' זאת הרי דבשידה תיבה ומגדל שהם כלים אם תקע חייב חטאת ועוד קשיא לי בדבריו במה שהביא ראיה ללול כשתקע דחייב ממ\"ש רבינו פ\"י וכן התוקע עץ בעץ דחייב דא\"כ אפי' דלול יחשב ככלי חייב וא\"צ שיחשב קרקע ואי כונתו דכל שכן בקרקע כיון דאפי' בכלים חייב איך סיים אחר כך דתקיעה בכלי אינו חייב חטאת ודוק.
ודרך אגב ראיתי להתוס' בסוגיין דף קכ\"ב ע\"ב ד\"ה לעולם כתבו וז\"ל ופריך והא נמי נוטלין קתני וכו' ע\"כ ותבת נמי טפילה והחידושי הלכות נרגש ועיי\"ש מה שנדחק דלפי' הו\"ל למימר והא נוטלין נמי. ולענ\"ד הכי פירושו דקא מותיב בש\"ס למה שאמר אביי דפי' ניטלין והא נמי נוטלין קתני דאי לא הוה תני נוטלין אלא הך רישא וסיפא ניטלין הוה אמינא דפירוש נוטלין דרישא כפי' ניטלין דסיפא אבל כיון דחוץ דסיפא דתני נוטלין הא נמי תנא הכי וכן שהן ב' כן אי אפשר לומר דב' פי' ניטלין או י\"ל בהיפך על דרך זה וק\"ל." + ], + [ + "ואין \n פוקסין אותו וכו'. ופרש\"י בדף צ\"ד יש מרבותי וכו' מתקנת שערה במסרק או בידיה עכ\"ל וכתבו התוס' עליו ד\"ה פוקסת וז\"ל ועוד א\"כ היה שונה סורקת כדתנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק עכ\"ל וקשיא לי דמאי קשה התם דקתני סורק לפי שהוא להפריד השערות וכמו שנראה כן שם מעניינו דאי סרק חייב משום דודאי מסיר שערות וכאן הוא לתקן השער והוא כלי אחר ואינו מסיר שער דאי לא\"ה איך חכמים אוסרין משום שבות והא חייב חטאת וא\"כ ב' כלים נינהו וחד נקרא פוקס וחד נקרא סורק ודוק.", + " מפני\n שנראה כבונה. הכי איתא בדף צ\"ה גודלת ופוקסת משום בונה עד בניתא וקשיא לי דא\"כ האי ויבן לאו לשון בנין הוא אלא מלשון קליעה שכן קורין בכרכי הים והכתוב פעם מדבר בלשון זה ופעם לשון יוני או ארמי וכן אמרו במנחות והיו לטוטפות על שם מנין פרשיותיהם נקראו טטפת טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים והביאו רש\"י סדר ואתחנן נמצא דהכתוב מדבר בלשון העמים וא\"כ היאך חייב משום בונה וברייתא זאת הובאה בעירובין דף י\"ח וסיים שם בברייתא דבר אחר ויבן ה' אלהים וכו' מלמד שבנאה הקב\"ה לחוה כבנין וכו' עכ\"ל דנראה דהדבר אחר דריש ליה מלשון בנין אבל הראשון דריש ליה מלשון בנאיתא שהוא מלשון קליעה וא\"כ קשה כמ\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המסנן \n בכפיפת מצרית וכו'. וקשה לי טובא דודאי הכלי הוא ריק דהא מסנן שילך לתוכו וא\"כ אפילו שלא יהא הכפיפה גבוה טפח הא מאהיל דהא איכא טפח ויותר בתוך החבית ואיהו כתב בריש הל' זאת דלא יכסה בבגד על פי החבית כולה מפני שנעשה אהל הרי דמאהיל אפי' בכלים ואפשר דאה\"נ דאם יש בכלי טפח ודאי דאסור משום טפח של כלי דהוי אהל והכא עסקינן בכלי רחב ובקומתו ליכא טפח ואשמועינן דאפ\"ה צריך שיזהר שלא יגביה מקרקעית הכלי טפח." + ] + ], + [ + [], + [ + "נוקבים \n מגופה של חבית להוציא ממנה. ובש\"ס שם דף קמ\"ו אין נוקבין מגופה אמר רב הונא מחלוקת למעלה אבל וכו' ופסק רבינו כר\"ה וכמ\"ש הרב המגיד ובפי' המשנה פסק כרב חסדא וז\"ל לא יקבנה מצדה ר\"ל מצד החבית ע\"כ ובש\"ס דף מ\"ח אמר רב יהודה אמר רב א\"ר הפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת מתקיף לה וכו' מה בין זו למגופת חבית א\"ל רבא זה חבור וזה אינו חבור וכו' ועיי\"ש מ\"ש התוס' ד\"ה וכי והקשה החידושי הלכות וז\"ל ובין לפרש\"י ובין לפי' התוס' יש לדקדק המקשה דהכא דלא ידע לפלוגי בין חבור לאינו חבור אמאי לא אקשיה בההיא דפ' חבית גופיה דבגוף החבית אסור לנקוב לכו\"ע ובמגופת חבית חכמים מתירים ועל כרחך היינו טעמא דזה חבור וזה אינו חיבור וכו' ע\"כ ומאי קשה אימא דהמקשה סובר כר\"ה דגם במגופה בצידה הכל מודים דאסור כי פליגי בלמעלה וא\"כ בין במגופה בין בחבית הדין שוה ואף דהתוס' כאן סברי הלכתא כר\"ח כמו שהוכיח במישור מרן סי' שי\"ד מדבריהם דהכא ודלא כהב\"ח וט\"ז שערערו על דבריו בלא טעם מ\"מ המקשה יסבור כר\"ה ודוק.", + " שובר\n אדם את החבית וכו'. משנה דף קמ\"ו ואמרו בש\"ס שם א\"ר הושעיא לא שנו אלא דרוסות עד מתני' קשיתיה דתני גרוגרות וכו' וא\"כ נמצא דמתני' ר' נחמיה ורבינו העתיק המשנה כצורתה נמצא דפסק כר\"נ דדוקא בדרוסות שרי אבל מפורדות לא וא\"כ קשה איך כתב רבינו בסמוך מביא אדם חבית של יין ומתיז את ראשה בסייף והא היין הוא מפוזר והיאך מטלטל הסייף וסותר עצמו דידיה אדידיה. ואפשר לומר דקשיתיה לרבינו בש\"ס במאי דמותיב שם ב' ברייתות אהדדי דתני חדא חותלות של גרוגרות [וכו'] מתיר ומפקיע וכו' ותני חדא מתיר אבל לא מפקיע ומתרץ לא קשיא הא רבנן הא ר\"נ דלפי האי תירוצא נמצא דברייתא דתני לא מפקיע ולא חותך ר\"נ ואף דקתני שם גרוגרות והשתא לפי תירוץ ר' הושעיא מתני' לא הוי גם ר\"נ דלר\"נ (נתן) מותר לשבור חבית של גרוגרות ובהאי ברייתא קתני אסור והחידושי הלכות נרגש מזה ותירץ דהנך גרוגרות דברייתא מפורדות נינהו וראיה דקתני תמרים ולא ידענא מאי קאמר דתמרים נמי הוו דרוסות ועינינו הרואות דבשנים אלו גרוגרות ותמרים איכא דרוסות ואדרבא בתמרים חשיב יותר דרוסות דע\"י דובשייהו דנפקי מינייהו מתדבקי אהדדי ומשו\"ה נקטינהו אהדדי וא\"כ חזרה קושיא לדוכתא ומכח זה פסק הרמב\"ם כהך אוקמתא והיינו דר\"נ ס\"ל דאף בדרוסות אינו מפקיע אלא מתיר ומתני' רבנן וגרוגרות לאו דוקא ודלא כר' הושעיא אך קשה לזה דא\"כ ר' הושעיא היאך מיישב הנך שתי ברייתות וכעת קשה." + ], + [ + "וכשם \n וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד ועיין להרב מקראי קודש מ\"ש לתרץ דשרי אפי' אינו תלמיד חכם משום דפסק דשרי לעבור אפי' במים לקבל פני מי שגדול ממנו וכו' יעו\"ש ולענ\"ד לא דמי הא להא דלעבור במים שרי אבל במברא שמעבירו הגוי מי שרי ועוד א\"כ גם בלא ערמה לישתרי וק\"ל.
ודרך אגב חזינא שם בסוגייא דף קל\"ט דאיתא הכי אמר רבה בר רב הונא מערים אדם על המשמרת ביו\"ט לתלות בו רמונים ותולה בו שמרים וכו' מאי שנא מהא דתניא מטילין שכר וכו' אפי' שיש להן ישן מערים ושותה מן החדש התם לא מוכחא מילתא הכא מוכחא מילתא ע\"כ וכתב הרשב\"א בחידושיו וז\"ל איכא למימר אדרבא התם נמי שותה קאמרינן אבל אומר לשתות ואינו שותה לא התירו ותירץ הרמב\"ן דהכי קאמר והוא שתלה בה רמונים תחילה הא תלה בה שמרים תחילה אע\"פ שתלה רמונים לבסוף אסור ואקשינן ממערים ושותה מן החדש אף על פי שמתחילה הוא טורח הוכיח סופו על תחילתו ומתרץ וכו' ולענ\"ד הדבר תמוה דאי הפי' כן מאי קשה שאני גבי שכר שכן הוא דרכו דמתחילה צריך לטרוח ואח\"כ לשתות דמה ישתה אי לא טרח לא כן גבי משמרת דשייך ביה הוכחה קודם דהיינו מה שיטיל לתוכו רמונים והנכון מ\"ש רש\"י ז\"ל וכן הסכים הרשב\"א." + ], + [], + [], + [ + "ואסור \n להניח עלה של הדס וכו' משום מרזב. הכי איתא בשבת דף קמ\"ו אמר שמואל האי טרפא דאסא אסור מאי טעמא רב יימר [מדיפתי] אמר גזרה משום מרזב רב אשי אמר גזרה שמא יקטום מאי בינייהו דקטים ומנחי ע\"כ. ולכאורה קשה טובא דאי שמואל קאי בעלה של הדס קטום נמצא דאפ\"ה אסור ומאי איכא בינייהו ואי באינו קטום א\"כ מאי שמא יקטום דקאמר והא קוטם כאן ומשו\"ה ליתסרי ומרן בב\"י סי' שי\"ד הרגיש בזה ונדחק.
ולענ\"ד דין חיליה דהרב בעל הטורים ז\"ל שם דהוצרך שיהיו הרבה קטומים ולא די באחד והשתא ה\"פ דש\"ס דשמואל אסר בטרפא דאסא אף בקטום וחד אמר דאסור משום מרזב וחד אמר שמא יקטום וא\"כ בדאיכא קטומים הרבה איכא בינייהו דלמ\"ד משום מרזב אסור ולמ\"ד שמא יקטום ליכא למיחש דהא איכא קטומים הרבה ואי אינו מועיל זה איכא אחר ושמואל לא איירי אלא בדליכא קטום כי אם אחד מהם וזה נמי נאמר לפי' רש\"י ואף דלא פי' כי גם מ\"ש מרן לא פי' וא\"כ אף דגרסינן קטים ומנח צ\"ל כן ולדחוקי בפי' תבות אלו וצ\"ל קטים ומנח אחרות דאל\"כ מה נאמר להרא\"ש דהעתיק קטים ומנח אלא ודאי כדכתיבנא.
וכתב מרן וז\"ל כתב הרב המגיד וכו'. ורב אשי דאמר גזרה שמא יקטום לפרושי טעמא דשמואל אתא ולא משום דס\"ל הכי וכו' עכ\"ל. והקשה הרב כפות תמרים דף י\"ד ע\"א דאם כן איך פסק רבינו לקמן ה\"ז גבי זמורה שמא יקטום כיון דלא אתיא כהלכתא זה תורף קושיתו ולא קשיא כלל דהתם לאו אוכלי בהמה הוו ודוק.
והר\"ן פ' המביא כדי יין כתב וז\"ל והיכי מסקינן הכא דאוכלי בהמה כיון שהן רכין אין בהם משום תקון כלי אע\"פ שהוא מכוון לכך והא בפי' אסרינן למיתן טרפא דאסא בחביתא אפשר לומר דהתם היינו טעמא לפי שדרך הוא שאפי' באוכלי בהמה מתקנין כלי העשוי כבר אבל לא שיעשו ממנו כלי לכתחילה עכ\"ל והביאו מרן סי' שי\"ד והקשה לו דאי דרכו בכך לתקן כלי באוכלי בהמה לחייב אפי' שלא קטם משום התיקון ואי בתיקון ליכא איסור גם בקטימה ליכא דאוכלי בהמה נינהו.
ולענ\"ד ה\"פ ודבריו אלה אזלי למ\"ד משום מרזב וקשיא ליה מאי שנא דהתם חיישינן משום מרזב והכא לא חיישינן שמא יעשה כלי ואסור ואהא מתרץ דשאני הכא שדרך הוא דמתקנין כלי העשוי כבר באוכלי בהמה וכיון דזה דרכו כל הימים הרואה אינו מחלק וסבר דשרי גם בדבר שאינו אוכלי בהמה אבל לעשות כלי באוכלי בהמה מתחילה אין עושין וכיון שכן לא אתו לטעות ולעשות כלי מדבר שאינו אוכלי בהמה אך מרן ז\"ל שם כפי מ\"ש בדברי הר\"ן לא הבין כן יעו\"ש וצ\"ע." + ], + [ + "עיין בספרי אגורה באהלך דף כ\"ו ע\"ב." + ], + [ + "אסור \n להטביל כלים טמאים וכו'. עיין להרלנ\"ח סי' ט\"ז ישוב לדברי רבינו למה שקשה מכאן למ\"ש פ\"ד מהלכות יו\"ט ושם נסתפק בדעת הרא\"ש לדעת הרי\"ף בכלים חדשים שהיה לו מערב יו\"ט אי יכול להטבילם ביו\"ט או לא יעו\"ש שכעת אין הספר מצוי בידי ולכן אעתיק לשון הרא\"ש ז\"ל ואבאר דבריו לפי פשוטו וז\"ל הרא\"ש והביא הרי\"ף טעמא דרב יוסף [דאמר] משום סחיטה וטעמא דרב ביבי דאמר גזרה שמא ישהא ושביק וכו' ותמהני למה האריך לפרש משנה זו מה שייך טבילת כלים האידנא ועוד לפי הטעמים שכתב מותר להטביל כלים חדשים ביו\"ט הילכך נראה וכו' ומאלו ב' הטעמים אסור להטביל כלים חדשים ביו\"ט עכ\"ל וה\"פ ותמהני למה מפרש משנה זו דהמשנה קאי במטביל מחמת טומאה ובזמן הזה ליכא טומאה ועוד לפי הטעמים שכתב שהא טעמא דסחיטה וטעמא דשמא ישהא הדין יוצא דמותר להטביל כלים חדשים ביו\"ט דלטעמא דסחיטה היינו טעמא דשמא יטביל כלי דשייך בהו סחיטה ועכשיו דליכא טומאה וליכא למיחש לסחיטה שרי להטביל כלים חדשים ולטעמא דשמא ישהא וה\"ט דשמא מאי דביני ביני יטמא ביה איזה תרומה עכשיו דליכא תרומה ולא טומאה שרי להטביל כלים חדשים וליכא למיחש לשמא ישהא וכו' ואין לזוז מזה בכונת דבריו וא\"כ מה מקום להסתפק דודאי דהרא\"ש איירי אפי' בכלים חדשים שבאו לו מערב יו\"ט כיון דליכא להני טעמי דסחיטה ושמא ישהא והוא ז\"ל שנסתפק בדעת הרא\"ש לא ידעתי היאך יפרש לשון הרא\"ש.
עוד כתב הרא\"ש וז\"ל הילכך נראה טעמא דרבה עיקר דהלכתא כוותיה לגבי רב יוסף ע\"כ והקשה עליו הט\"ז ס\"ק ה' דהכא רב ביבי נמי פליג על רבה וכו' פי' וא\"כ מאי חזית לפסוק כרבה כיון דהא רב ביבי ור\"י פליגי עליה ולא הוי חד לגבי חד אלא חד לגבי תרי וכל חד הוי לגבי ב' ועיין להרב יד אהרן נר\"ו סי' שכ\"ג גם במה שתמה על הרב שער אפרים שכתב בדעת מרן שמה שהתיר בשו\"ע היינו מויש מתירין דכתב הכלבו דהכלבו לא איירי אלא ביו\"ט וכו' יעו\"ש ואינה קושיא דמרן ס\"ל דהוא הדין בשבת והא ראיה דהביאו כאן הלכות שבת וכמו שנראה מדברי מרן ב\"י. אך קשה איך התיר מרן בשו\"ע כיון דהרמב\"ם והרא\"ש אסרי לפי דרך השער אפרים וצ\"ע.
ודרך אגב ראיתי בסוגייא זאת אמר ליה אביי יש לו בור בחצרו מאי איכא למימר וכו' והקשה בשיטה מקובצת וז\"ל וקשיא לי דהא ברה\"ר מדינא אסור מן התורה ועוד מאי קאמר גזרה בור בחצרו אטו בור ברה\"ר דהא מעיקרא נמי הכי ס\"ל דמתני' אפי' בבור בחצרו קא אסרה וטעמא משום בור ברה\"ר ועיי\"ש מה שתירץ. ולענ\"ד ה\"פ שמא יטלנו ויעבירנו ד' אמות ברה\"ר דהיינו דקאי הבור ברה\"ר אבל הכלי היה בקרוב פחות מד' אמות דליכא איסורא ואפ\"ה אסור שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים ואהא קאמר לו אביי יש לו בור בחצרו מאי איכא למימר וקאמר גזרה בור בחצרו אטו בור ברה\"ר וכתבו התוס' גזרה יו\"ט אטו שבת ולא הוי גזרה לגזרה דיו\"ט ושבת אחת היא עכ\"ל ולא קשיא ליה בשמא יטלנו בידו ויעבירנו ד' אמות ברה\"ר וגזרה בור בחצרו אטו בור ברה\"ר דהוו ב' גזרות משום דבהא ודאי איכא למימר כולה חדא גזרה היא אבל מיו\"ט אטו שבת חידשו דכולא חדא גזרה היא.
ועוד כתבו התוס' ד\"ה נגזור (הסקה) [השקה] וכו' וכן בסמוך בולד הטומאה וכו' ע\"כ. וכתב בחידושי הלכות וז\"ל ובההיא דמדלין בדלי לא תקשי להו דנפרוך גזרה שמא יעבירנו דדרך הדלי מונח אצל הבור ולא שייך בהוא שמא יעבירנו וכו' יעו\"ש וכן כתב בשיטה מקובצת לקמן גבי רב ביבי וז\"ל והא דמדלין בדלי טמא ולא גזרו שמא ישהא התם הוא דהדלי שם בבור ושם טהרתו מילתא דלא שכיחא הוא שיהא משהא וכו' עכ\"ל. מוכח דסברי דמ\"ש דלי בברייתא הוא דוקא אבל כלי אחר שאינו דלי לא ברם מרן בב\"י סי' שכ\"ג הביא מדברי הירושלמי בפרקין דלאו דוקא דלי אלא הוא הדין כלי אחר שראוי למלאות בו מים שרי יעו\"ש ועוד דברי החידושי הלכות ז\"ל בזה מלתא דלא מסתברא דכל עיקר הגזרה היינו שמא יעבירנו ד' אמות ברה\"ר ובדלי ליכא למיחש וכשנאמר דאיכא למיחש לשמא יטביל בעיניה ומטביל בעיניה משום שמא יעבירנו חיישינן אתמהא ולכן נראה דהתוס' במה שמצאו טעם כתבו ובמאי דלא מצאו צ\"ל דאגב אחרינייתא אמרו כן בש\"ס ובגמ' רב ביבי אמר שמא ישהא וכתב החידושי הלכות יש לדקדק לטעמא דר\"ב שהוא משום תקלת תרומה למה נחמיר בה לקמן בשמעתין בשבת טפי מיו\"ט ומתוך זה נראה לישב דברי הרמב\"ם בהלכות יו\"ט וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד אין זה קושיא עד דמחמתה ידחוק רבינו לפסוק כן דטעמא דלקמן היינו משום דכיון דהוא מטמא לכלי אסור וכמ\"ש התוס' לקמן ד\"ה ושוין." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן \n אם פירש טליתו וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד על שם הרמב\"ן והר\"ן דקדק כן מפי' רש\"י בסוגיין וליתא וכמו שנראה מפי' רש\"י בדף י\"ט גבי הנהו ב' תלמידי וכן הרשב\"א בסוגיין והרה\"מ כאן לא יחס פי' זה אלא להרמב\"ן." + ], + [], + [], + [ + "מותר \n להציל וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד וסיים וזה נ\"ל עיקר לדעת הפוסקים כר' יהודה עכ\"ל ולכאורה איכא ט\"ס וצ\"ל כר\"ש ודלא להשוותו טעות נראה דה\"פ דהוא סיים ומ\"מ אפשר וכו' כלומר דאף דהלכה כר\"ש מ\"מ בזה לא הודה הש\"ס דילן להירושלמי וכו' ואהא מסיים וזה נ\"ל עיקר כלומר האי סברא דלא כל השבותין שוין גם למאן דפוסק כר\"י דמודה בזה ולא מסתייעי מהא דלא הביא בש\"ס דילן הא דירושלמי לפסוק דלא כר\"ש ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מפליגין \n בים הגדול וכו'. עיין בברייתא דף י\"ט ועיין בדברי הרא\"ש שם מה שהביא משם רשב\"ם דמה שהתיר הוא דוקא בע\"ש ולא בשבת עצמו ואילו בעירובין פרק מי שהוציאוהו דף מ\"ג הביא משם רשב\"ם דגם בשבת שרי וכ\"כ התוס' שם ומה שקשה עוד להרא\"ש דידיה אדידיה עיין בב\"י סי' רמ\"ח." + ], + [ + "לשון המל\"מ עיין בס' תועפות רא\"ם דף מ\"ג ע\"ב וס' אגורה באהלך דף כ\"ו." + ], + [], + [], + [ + "כל \n הדברים וכו'. וכתב הרב המגיד דיצא לרבינו דלא תי' סתם משנה דגבי עירוב וכו' עם משנה דבמה מדליקין יעו\"ש ולענ\"ד הוא נכון דלא לאוקומי מתני' דבמה מדליקין כרבנן דא\"כ קשה איך סותם רבינו הקדוש ב' סתמי דסתרי אהדדי וזה קשה לרש\"י בפי' המשנה שכתב ד\"ה ספק חשיכה קסבר גזרו על השבות אף על בין השמשות עכ\"ל והיינו לרבנן ונמצא סתם רבינו הקדוש ב' סתמי דסתרי אהדדי ועפ\"י דברי רש\"י אלו במתני' דמוקי למתני' כרבנן יש לתמוה אמה שהקשו התוס' על פירוש רש\"י גבי מימרת רבה דאמרו לו שנים צא וערב עלינו דפי' בעירוב תחומין והקשו עליו ואעפ\"י דספק חשכה אין מערבין עירובי תחומין ה\"מ לכתחילה וכו' ומאי קושיא האי מימרת רבה קאי כרבי דס\"ל דלא גזרו על השבות בין השמשות ומתני' רבנן וכמ\"ש רש\"י ז\"ל.
ודרך אגב ראיתי להתוס' שם ד\"ה לא קשיא שכתבו וז\"ל נראה לר\"ת כפי' הקונטרס דבעירוב תחומין מחמירינן משום דאית להו סמך מן המקרא וכו' עכ\"ל. ובסוף פרק הדר דף ע\"ו כתבו על שם רש\"י בהיפך דבעירובי חצרות מחמירינן מבעירובי תחומין יעו\"ש היטב גם על הרא\"ש קשה כן דשם פרק הדר הביא משם רש\"י דפי' דבעירובי חצרות מחמירינן טפי ואילו כאן בפרק במה מדליקין כתב על שם רש\"י בהיפך שכתב גבי מימרת רבה וז\"ל ור\"ת מפרש לה בעירובי חצרות ולא כפי' רש\"י שפי' דאיירי בעירובי חצרות ותחומין דהא אוקימנא דאין מערבין עירובי תחומין בין השמשות וכו' עכ\"ל ואי קאי במה שהביא שם עפ\"י פי' רש\"י דעירובי חצירות חמיר טפי איך כתב כאן דפי' רש\"י עירובי חצירות ועירובי תחומין והא לא פי' אלא תחומין במימרת רבה בין בפרק במה מדליקין בין בפ' הדר אלא וודאי דקאי במה שפי' רש\"י דתחומין חמיר טפי וכשכתב רש\"י תחומין כל שכן חצרות וא\"כ קשה דידיה אדידיה.
גם ממ\"ש עוד הרא\"ש פ' במה מדליקין וז\"ל ואין לומר ה\"מ לכתחילה אבל בדיעבד מהני כדפי' רש\"י וכו' עכ\"ל וזה הוצרך רש\"י לפרש משום דס\"ל דתחומין חמיר וכמ\"ש התוס' ד\"ה שניהם קנו עירוב יעו\"ש ועוד קשה על התוס' ז\"ל דשם פרק הדר נראה להו כפי' ר\"ח מכח מאי דקשיא להו אפי' רש\"י ומה שקשיא להו אפי' רש\"י היינו משום דמפרשי פי' רש\"י גבי כאן בעירובי חצירות כאן בעירובי תחומין דעירובי חצירות חמיר טפי וכנראה דהכי סבירא להו ג\"כ דאל\"כ עדיין יפרשו הם כפי' רש\"י במימרת רבה דאיירי בתחומין וכ\"ש בחצרות לפי דתחומין חמיר אלא וודאי דס\"ל כפי' רש\"י ואילו הכא הכריחו כפי' רש\"י ד\"ה לא קשיא כאן בעירובי תחומין.
עוד כתב הרב המגיד וז\"ל והוסיף ז\"ל וכו' עד בין השמשות מותר עכ\"ל וקשה דאיך נלמד משם ללכתחילה דלא אמרו שם אלא אם עירב כבר אבל לא שיערב וכמ\"ש רבינו שם פ\"ו יעו\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "כל \n כלי וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד ודע וכו' ואין להקשות ממ\"ש הרשב\"א גופיה שם בחידושי מס' שבת דף קכ\"ד וז\"ל אמר רבא ממאי דלמא לעולם אימא לך לאחר התרת כלים וכו' בהאי פורתא לא מיעפש כלומר והלכך לאו צורך גופו מקרי אלא הו\"ל כמחמה לצל עכ\"ל הרי דמפרש דאף דהוי שלא לצורך חשיב כמחמה לצל ושרי דשאני התם דאף דאפשר בלא\"ה דבההיא פורתא לא מיעפש מ\"מ הטלטול מיהא לצורך הוא דמטלטל ולא על מגן ברם מ\"ש הרה\"מ על שם הרשב\"א הוא דמטלטלו שלא לצורך כלל אלא על מגן ומשו\"ה אוסר וק\"ל." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל \n כלי שמקפיד עליו וכו'. משנה דף קכ\"ג כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר וכו' והיינו תנא דמתני' דדף קכ\"ד כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך וא\"כ אסור בטלטול בין לצורך גופו בין לצורך מקומו דהא בין לרבא בין לרבה למר מלאכתו לאיסור שרי לצורך גופו ולמר בין לצורך גופו בין לצורך מקומו ואהא קאמר חוץ מן המסר הגדול משמע דאסור ועוד דאמרו פרק מי שהחשיך דף קנ\"ז וז\"ל אבל מוקצה מחמת חסרון אפי' ר' שמעון מודה דתנן כל הכלים וכו' חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה עכ\"ל הרי דאסור בכל ומן התימה על המרדכי פרק כירה שכתב חוץ מן המסר הגדול מיהו לצורך גופו או לצורך מקומו מותר והביאו ב\"י סי' רע\"ט וסי' ש\"ח ומן התימה שלא הקשה עליו מרן וצ\"ע." + ], + [ + "כל \n כלי שהוקצה מחמת האיסור וכו'. הכי איתא פ' מי שהחשיך דף קנ\"ז פליגי בה וכו' ומאי ניהו נר שהדליקו בו באותו שבת וכו' ומן התימה על הרא\"ש פ\"ק דחולין דף ט\"ו כתב וז\"ל ואנן קי\"ל כר' שמעון דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בנר שהדליקו בשבת דדחייה בידים וכו' ומוקצה מחמת חסרון כיס וכו' עכ\"ל. ודבריו תמוהים עפ\"י סוגיית הש\"ס דר\"ש לא ס\"ל מוקצה כלל אלא מחמת חסרון כיס אלא דאנן הוא דלא קי\"ל כר\"ש במחמת איסור.
וראיתי להט\"ז ריש סימן רע\"ט הרגיש בזה וכתב וצ\"ל נר הדולק בשבת וליתא ממ\"ש דדחייה בידים וגרוגרות וצמוקים וכו' ועוד דהא קי\"ל דלא כר\"ש בנר שהדליקו בשבת דאף דלר\"ש שרי לדידן אסור וכן פסק הרא\"ש סוף שבת וכן קשה על הב\"ח בסי' רע\"ט דכתב כן יעו\"ש וצ\"ע.", + " כגון\n נר שהדליקו בו בשבת וכו'. והקשה הרב מרכבת המשנה נר\"ו וז\"ל ותימה על רבינו ז\"ל דבפירוש המשנה כתב דטעמא דר' שמעון דאוסר בנר הדולק משום שמא יכבה וכאן בס' היד כתב טעמא משום מוקצה מחמת איסור עכ\"ל. ולא ידענא מאי קא קשיא ליה דבפי' המשנה איירי בנר הדולק דאסר ר\"ש לטלטולי ומפרש משום שמא יכבה אבל לאחר שכבה ס\"ל דמותר אלא דאנן קי\"ל בזה כר' יהודה דאסר וז\"ש כאן רבינו נר שהדליקו בו וכו' אעפ\"י שכבה וכו' וע\"ז יהיב טעמא משום שכל כלי דאסור לטלטל וכו' וזה ג\"כ כתב רבינו שם בפי' המשנה אחר הך טעמא דר\"ש וז\"ל ואין הלכה כר\"ש בנר שהדליקו בו כי העיקר אצלינו כי כל מה שהוקצה בין השמשות וכו' אסור לטלטלו בשבת וכו' עכ\"ל וזהו שכתב רבינו כאן וברור." + ], + [], + [], + [ + "כל \n כיסויי וכו'. וכתב הרב המגיד משנה כל כיסויי הכלים וכו' עוד שם העיד ר' יוסי משום ר' אליעזר בן יעקב וכו' והקשו עליהם וכו' ומדברי רבינו נתבאר תירוץ לזה שאין תנור ככלים [ע\"כ] ויש ראיה לדבריהם מדאמרו בש\"ס שם דף קכ\"ה כמאן מטלטלינן האידנא כיסוי וכו' כראב\"י דלמה לא אמרו כר' יוסי וכו' והתוס' כתבו שם ד\"ה כמאן דהוה מצי למימר הכי אלא משום דמשנת ראב\"י קב ונקי והוא דוחק דהרי ר\"י נמי נימוקו עמו ומשו\"ה ס\"ל דבדוקא אתמר דבההיא פלוגתא דלקמן דר\"י ות\"ק קיימא לן כת\"ק וכמ\"ש הרה\"מ וכלישנא קמא דש\"ס אבל גבי תנור קי\"ל כראב\"י וק\"ל." + ], + [], + [], + [ + "כלכלה \n וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד ועי' להרב ב\"ח סי' ש\"ט מ\"ש עליו מדברי רבינו בפירוש המשנה ופי' דבריו דמדמצריך רבינו שם ג' תנאים פי' שיהיו מטנפין ושיהיה האבן במקום הנקב ובש\"ס אצטריך תירוצא דאבן גופא נעשה דופן משום קושיא ולינערינהו נעוריה יעו\"ש וא\"כ משמע דגריס ליה והוצרכתי לזה שראיתי להרב יד אהרן נר\"ו כתב שלא הבין דבריו." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "חרס \n קטנה וכו' הואיל וראוי וכו'. וכתב הטור בסי' ש\"ח חתיכת חרס שנשברה בחול מכלי וראויה לכסות בה כלי מותר לטלטלה אפי' במקום שאין כלים מצויין שם וכו' עכ\"ל. והקשה מרן וז\"ל אך תימה דכיון דחזי לכסות כלי אפי' נשבר בשבת נמי לאו נולד הוא לת\"ק דר' יהודה כמו שנתבאר בסמוך וכיון דרבינו כתב בסמוך דאפילו נשברה בשבת שרי לטלטלן כיון שראויין לכסות כלים וכדברי ת\"ק איך כתב כאן דנשברה בחול וכו' ועיי\"ש מה שנדחק וכן הב\"ח והיד אהרן נר\"ו ובכולן איכא למשדי נרגא ולענ\"ד י\"ל דשאני ההיא דבסמוך דפסק כת\"ק משום דאיירי ברה\"י דשכיחי כלים שם ומכסה בהו בהנהו שברים הכלים וכיון דאיכא כלים שם לא הוי מוקצה אבל ברה\"ר דלא שכיחי כלים שם אם נשבר הכלי שם בשבת השברים אינן מועילים דשם אינן שכיחי כלים ואי אפשר לו להוליכם לרה\"י דאיכא כלים ומשו\"ה חשיב מוקצה ומשו\"ה דוקא בנשברה בחול דבאותה שעה היה יכול להוליכם ברה\"י לכסות כלים וחשיב ככלי ודוק." + ], + [], + [], + [], + [ + "קנה \n וכו'. עיין בסוגייא דף קכ\"ו ובמ\"ש הרא\"ש וז\"ל תימה דרי\"ף פסק וכו' עד ג' חלוקים בדבר ואין לדקדק דא\"כ דחריות שאני וסגי במחשבה מאי מקשה בש\"ס שם ע\"ב וז\"ל וכי תימא ה\"נ דאיכא תורת כלי ומי בעי רשב\"ג תורת כלי והתניא חריות של דקל וכו' ומאי קושיא שאני חריות של דקל דסגי במחשבה דקושית הש\"ס היא לרבי יוחנן ור\"י משוה פקק החלון לנגר וכבר כתב הרא\"ש דפקק החלון שוה לחריות ודוק." + ], + [], + [], + [], + [ + "מנורה \n של חוליות וכו' מפני כובדה וכו'. ועיין למרן מה שהאריך ונדחק ולענ\"ד פשוט דרבינו פסק כריש לקיש דבעלת חדקים בקטנה שרי ובגדולה אסור והיינו טעמא דגדולה כיון דהיא כבדה אתי לנפילה והרואה סובר שהיא של חוליות וכשנופל ההיא דחוליות מפרקה ונמצא עושה כלי אבל קטנה כיון שאינה נופלת ליכא למיחש לכל זה וק\"ל." + ], + [ + "מנעל \n שעל [גבי] האמום וכו'. עיין בש\"ס דף קמ\"א ויש להקשות שם לאביי דמוקי ליה ברפוי והיינו אליבא דחכמים דמטמאים דהא מוקי הברייתות הא ר' אליעזר והא רבנן היאך אפשר לאוקומי כן והא בהדייא תני ר\"א דברפוי שרי וא\"כ חכמים בהכרח יסברו דשרי אף באינו רפוי ויש לומר דיסבור אביי דלא פליגי הברייתות וחדא מיירי ברפוי וחדא באינו רפוי והוו ככו\"ע אך קשה להחידושי הלכות שם כתב וז\"ל הכא במאי עסקינן ברפוי וכו' והשתא הוה מצי לאוקומי הני ב' ברייתות כרבנן והא ברפוי הא באינו רפוי וכן לרבא וכו' אלא כיון דב' סתמא קתני משמע דבחדא גוונא איירו עכ\"ל. ודבריו תמוהים דהא לאביי בהכרח צ\"ל דלא פליגי אלא חדא איירי ברפוי וחדא באינו רפוי וכדכתיבנא וצ\"ע." + ], + [ + "מטלטלין \n וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד עד וגם זה דוחק. וקשיא לי דהא בש\"ס קאמר אמר רבא ב' תשובות בדבר חדא גרף של רעי מאיס והאי לא מאיס ועוד גרף של רעי מגלי והאי מכסי פי' אפילו אם נאמר דמאיס י\"ל ומה גם דלא מאיס ודוק." + ], + [], + [ + "אוצר \n של תבואה וכו'. ופי' דבריו עיין להרב המגיד ז\"ל ברם מ\"ש רבינו בפי' המשנה דבריו תמוהים שכתב וז\"ל ואמרו אפי' ד' וה' על דרך הרבוי כאילו אמר אפילו מנין גדול וכו' והיינו כשמואל וכגי' ואפי' טובא וסיים וז\"ל ואם הוצרך אדם לפנות לא יפנה יותר מד' או מה' אלא כל חד מפני לנפשיה עכ\"ל. והיינו כרב חסדא וסותר עצמו מדידיה אדידיה ומדברי רבינו אלו שכתב כל אחד מפני לנפשיה נראה סותר למ\"ש מרן בדעת רבינו וז\"ל ומ\"מ נ\"ל וכו' אלא אחרים יכולים לפנות וכו' ודוק.
גם מדברי רבינו אלו סתירה למ\"ש הרה\"מ בדעת רבינו דגריס כרב אחא משבחא יעו\"ש וכמו שהקשה ג\"כ הרב מרכבת המשנה נר\"ו ועיין להרב ב\"ח סי' של\"ג ס\"ק א' מ\"ש בביאור דברי רב חסדא ושמואל ודבריו אינם מובנים על פי סוגיית הש\"ס ורש\"י בסוגיין דף קכ\"ז גריס כגירסת ר' אחא משבחא שכתב ד\"ה כדאמרי אינשי והוא הדין אפי' טובא ועיין במ\"ש רש\"י בביצה ריש דף ל\"ו ד\"ה התם תנן יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [ + "אין \n גורפין וכו'. וקשה דבש\"ס מוכח דטעמא דאיסורא דסילוק לצדדין משום דלא חזי דנמאס וכמ\"ש רש\"י ומוכרח דאל\"כ מאי בעי ארישא פליגי או אסיפא פליגי וכו' והא כולה מתני' מטעמא חדא הוא וי\"ל דאה\"נ דבפרושא דארישא פליגי או אסיפא פליגי צ\"ל כפרש\"י אבל בפירושא דאו אתרוייהו פליגי פירושו משום דבין רישא ובין סיפא מטעמא חדא הוו וא\"כ כד פשיט ליה דאתרווייהו פליגי נמצא שניהם מטעם אחד נינהו ואפשר דפי' כן משום דתני בברייתא אחד זה ואחד זה דמשמע דמטעם אחד הוי ועיין במ\"ש התוס' שם ד\"ה אבל ומ\"ש בפרק המצניע דף צ\"ה ועיין פסקי תוס' שם פרק תולין דכתבו וז\"ל אסור לגרוף אבוס שבקרקע ודבריהם תמוהים וזה היפך ממ\"ש בש\"ס יעו\"ש.", + " וכן\n עלים וכו'. הכי איתא בשבת דף ק\"מ ע\"ב אמר רב חסדא האי כישתא דירקא אי חזיא למאכל בהמה וכו' אמר רב האי תליא דבשרא שרי לטלטולי דכוורי אסור ופרש\"י בשר מליח התלוי ליבשו ומלא החבל קרי תליא שרי דנאכל [חי] באומצא ע\"כ והקשה הרשב\"א בחידושיו וכן התוס' לעיל דף ל\"ט דלפי פי' למה מזכיר תליא והו\"ל להזכיר בשר מליח גם הו\"ל לאומרה לעיל פ' מפנין ועוד מוכח לעיל פ' מפנין דדג מליח חזי לאומצא.
ולענ\"ד נראה דלא קשיא כלל לרש\"י דיש הפרש בין מליח למליח דיש מליח דעבר זמן עליו ונתבשל מחמת המלח וההוא כו\"ע אוכלין אותו ויש מליח שנמלח ולא עבר עליו זמן כלל והרי הוא חי ומי שאוכל אותו הוא מי שאוכל חי באומצא ולכן מאי דנקט הכא תליא היינו טעמא דאיירי שלא עבר זמן על בשר מליח הלזו וצריכה היא להיות תלויה ומשו\"ה לא אמרו פ' מפנין דמליח דהתם היינו שנתבשל מחמת המלח וכאן הוא חי וכן הוא בדג וק\"ל.
אך בהלכות פי' דתלא היינו העץ שתולין בו הבשר וזהו שכתב הרב המגיד ופי' בהלכות תלא דבשרא העץ שתולים בו הבשר לאפוקי מפי' רש\"י ומ\"ש אח\"כ מטלטלין אותו עד סוף הלשון הוא מדברי הרשב\"א ולא הוי הכל מדברי הרי\"ף וראיה שסיים ע\"כ כתב הרשב\"א ומ\"ש בתחילת דבריו ליתיה בהרשב\"א וא\"כ אין מקום למה שתמהו מרן בב\"י והב\"ח עליו דבהלכות כתבו איפכא יעו\"ש." + ], + [], + [], + [ + "היה \n מוטל בחמה וכו'. ועיין מ\"ש מרן בכ\"מ ובב\"י סוף סימן שי\"א הוסיף וז\"ל ובהכי אתי שפיר מה שהכריח הרי\"ף וכו' ובמ\"ש נתיישב דלא הוה מצי לאקשויי ליה מדר' יצחק כיון דלפום קושטא לא ס\"ל כוותיה ע\"כ ודבריו תמוהים דעדין קשה קושית הרז\"ה במ\"ש הרי\"ף דלא קי\"ל כר\"י משום דרב הונא דהיתה בהמתו טעונה וכו' דלפי דבריו דההיא דרב הונא הוא היפך מר\"י איך קאמר ליה ר\"ש לרבי יצחק כבר תרגמה ר\"ה לשמעתיך הרי ר\"ה ס\"ל היפך אלא וודאי ליתא לדהרי\"ף דאיך קאמר הכי והא רב הונא אי אפשר שיסבור הכי וצ\"ע." + ] + ], + [ + [ + "היוצא \n וכו'. והקשה הרב מגילת אסתר מצוה שכ\"א להך סברא דרבינו ז\"ל די\"ב מיל דאורייתא מהא דאיתא פרק משילין דף (ל\"ה) [ל\"ו] על מתני' דאין רוכבין ע\"ג בהמה גזרה שמא יצא חוץ לתחום שמע מינא תחומין דאורייתא אלא גזרה וכו' ולדעת רבינו אמאי לא קאמר גזרה שמא יצא חוץ לי\"ב מיל. ולע\"ד לא קשה מידי דע\"כ לא חיישינן ברוכב יותר ממהלך שמא יעבור מן התחום אלא כשהוא אסור להלוך יותר מאלפים ואגב ארכיבה לא דייק ואתי להלוך יותר מאלפים י' או עשרים או ל' אבל עד י\"ב מיל ליכא למיחש כיון דיודע דאסור להלוך יותר מאלפים מדרבנן ועיין להטירת כסף דף רי\"ט מה שהקשה לרבינו ועיין להרא\"ש סוף פ\"ק דעירובין מה שתירץ לקושית הרי\"ף ויתורץ זה ועי' בסיפרי תועפות ראם דף ל\"ו ע\"ג.
ובהאי דינא דרבינו הקשה אלי מו\"ר הרב יאודה אשכנזי ז\"ל דמאי שנא דהכא עד י\"ב מיל שרי מדאורייתא ומכאן ואילך לוקה וליתסר מדאורייתא גם קודם הי\"ב מיל דומיא דחצי שיעור דפסק רבינו כמ\"ד אסור מן התורה וכשם דהתם אסיר מדאורייתא כיון דאי אכיל עוד חצי שיעור מצטרף ה\"נ נימא הכא כיון דמחמת הי\"ב מיל הוא דנאסר לאחר הי\"ב ונמצא א\"כ דהאיסור חל מכח הי\"ב. ולי הפעוט לא דמי הא להא כלל דשאני חצי שיעור דהתורה אמרה לא תאכל והיינו כזית ואינו נאכל בבת אחת אלא כדרך אכילה וא\"כ כשמתחיל לאכול נמצא מתחיל באיסור דאי אפשר לאכול כל הכזית בלא התחלת החצי שיעור ומשו\"ה חצי שיעור נאסר מן התורה לא כן הכא דכתיב אל יצא איש ממקומו והיינו אחר י\"ב מיל נמצא קא מזהיר בפי' דוקא שאחר י\"ב מיל הוא דלא יצא אבל קודם שרי לא שייך צרוף י\"ב [עם] אחר י\"ב (והב') [ועד י\"ב] הם התר גמור ודוק." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי \n שיצא וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד עד לא יכנס ויש להקשות דהא רבינו כתב לקמן הט\"ז וי\"ז דזה הוא דוקא לדבר מצוה או באונס אבל שלא לדבר מצוה ולא באונס ליכא הבלעת תחומין וכן הוא בש\"ס בפי' דף מ\"ו חילוק זה וא\"כ מאי קשיא ליה לרבינו כדי לישב ועיין מ\"ש מרן דק\"ל ז\"ל דאין בדברי רבינו טעם לשלא נמדוד הד' אמות לצד תחומו דבאומרו רבינו תחילתן אינו מובן דברי מרן כלל.", + " וכן\n מי שהחשיך חוץ וכו'. וכתב הרב המגיד ואין לומר שעל עיר אחרת נתכוון רבינו וכו' פי' דהכי מתפרשין דברי רבינו דזה בא מן הדרך ועשה שביתה במקום אחד ואיכא ב' מדינות לפניו האחת קרובה לו יותר והאחת יותר רחוקה וממקום שעשה השביתה איכא לעיר אחת אלפים ואחד אמה ולב' איכא אלפים אמה עד אמצע העיר ולזה קאמר רבינו דאינו יכול להלוך אלא עד אלפים יהיה ממקום שיהיה ולא ניחא ליה בפי' זה דזה דוחק דאיירי בב' מדינות ומפרש דברי רבינו הכי ואם כלתה מידתו וכו' דהיינו מחמת שעשה השביתה יותר קרוב לעיר ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אפי' \n עבד אפי' שפחה וכו'. הכי איתא במשנה עירובין דף נ\"ח וקשה דרבינו כתב פי\"ד מהלכות עדות ה\"ג וז\"ל ויש דברים שסומכין וכו' ועד כאן היינו באים בשבת וכו' אם היה גוי או עבד כשראה דברים אלו והעיד אחר שנתגייר וכו' אינו נאמן ולא קשיא דודאי דמ\"ש הך דגוי או עבד דאינו נאמן להעיד מה שראה בגיותו היינו במילתא דאינו נאמן בהיותו גוי או עבד וכמו שהוא גבי קטן ומ\"ש נאמנין להעיד בגודלן וכו' היינו במילתא דאינן נאמנין בקטנן ה\"נ גבי גוי או עבד והך דינא דגוי או עבד ודאי דלא שייך בתחומין דנאמן אף בגיותו ועבדותו." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "ואם \n לא הבדיל וכו'. וכתב הרב המגיד וז\"ל ונחלקו וכו' עד וכן נראה מן ההלכות פירוש דבהלכות איתא בדברי רבא סתם מבדיל והולך כל היום כולו ודאי דגריס כן בש\"ס באחרונה וק\"ל." + ], + [], + [ + "מדברי \n סופרים לקדש על היין וכו'. וראיתי להרב פר\"ח במים חיים בליקוטי או\"ח סי' רצ\"ח הביא ראיה לדברי רבינו דהיין הוא דרבנן מהא דאמרינן פ' במה מדליקין נר חנוכה וקידוש היום נר חנוכה קודם ולא הו\"ל לדחויי דאורייתא מחמת מצוה דרבנן ועוד ראיה מהא דאמר רב זימנין חביבא ליה ריפתא ומקדש אריפתא וכו' עכ\"ל. ולענ\"ד אין מכאן סתירה למאן דסברי דהוא דאורייתא דמאן דס\"ל דהוא מדאורייתא לאו דוקא יין אלא הוא הדין פת וכמ\"ש הר\"ן הביאו בב\"י ואם כן אף דנר חנוכה קודם לא מבטלה מצוה דאורייתא דמקדש על הפת אלא דלכתחילה הוא על היין ולפ\"ז מתיישבה הא דרב דזימנין דחביבא ליה רפתא ומקדש עליו וק\"ל.", + " ואע\"פ\n שהבדיל וכו'. ויש לדקדק אמאי לא כתב כן רבינו בקידוש דאף דקידש בתפילה ויצא ידי חובתו וכמ\"ש הפר\"ח במים חיים בליקוטי או\"ח סי' רצ\"ח יעו\"ש ונראה דשאני הכא דמעיקרא הכי תקינו רבנן דאף דהתפלל צריך לקדש בכוס ואסרו לטעום כלום קודם אבל בהבדלה דמתחילה תקנת חכמים אחת היא אלא שפעם תקנוה על הכוס ופעם בתפלה ואח\"כ בשניהם וכשהבדיל בתפילה מותר לו לאדם לעשות מלאכה שייך שפיר אע\"פ וכו'." + ], + [ + "כיצד \n וכו' ומדיחו וכו'. וכתב הרב המגיד גמ' פ' שלשה שאכלו וכו' וקשה דא\"כ הו\"ל למנות רבינו י' דברים שנאמרו שם יעו\"ש." + ], + [ + "אין \n קידוש וכו'. וכתב הרב המגיד וז\"ל ואמרו שם סבור מינה ה\"מ מבית לבית אבל מפינה לפינה לא אמר להו רב ענן בר תחליפא זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דמר שמואל ואפילו מאגרא לארעא הוה מקדש ע\"כ בש\"ס ובהלכות וכו' עד סוף הל' ולא פי' הרה\"מ דברי רבינו ע\"פ גירסת ספרינו דגרסינן הכי דף ק\"א סבור מינה ה\"מ מבית לבית אבל ממקום למקום בחד ביתא לא אמר להו רב ענן וכו' ונחית מאיגרא לארעא והדר מקדש ואם כן אף ממקום למקום צריך לקדש פעם ב' אבל מפינה לפינה א\"צ וזה הוא דפסק רבינו דמזוית לזוית א\"צ משום דא\"כ קשה דיוקא אדיוקא דרישא קאמר דמבית לבית צריך לקדש הא ממקום למקום לא והדר כתב מזוית לזוית לא הא ממקום למקום צריך לקדש ומשו\"ה מפרש לה על פי גירסת הרי\"ף ואפשר לפרש דברי רבינו עפ\"י ספרינו ומבית לבית דכתב רבינו היינו ממקום למקום וכמ\"ש התוס' ד\"ה אבל ממקום למקום וז\"ל ומיהו ב' מקומות בחד בית קרי ליה מבית לבית וכו' יעו\"ש וכ\"כ בדף ק' ד\"ה ידי קידוש בדברי הירושלמי יעו\"ש.
וכתבו התוס' ד\"ה ידי קידוש וז\"ל ואין לומר וכו' מדפריך ולשמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא ע\"כ. וכתב החידושי הלכות וז\"ל ועוד יש להביא ראיה מדאמר רבה לתלמידיו טעימו מידי וכו' כ\"כ המרדכי עכ\"ל ועיין מ\"ש עליו הלשון למודים חלק או\"ח סי' קמ\"ז ולא הרגיש בלשון הש\"ס דקאמר הכי טעימו מידי וכו' מתעקרא לכו שרגא ולא מקדש לכו בבית אכילה ובקידושא דהכא לא נפקיתו דאין קידוש אלא במקום סעודה ומדקאמר ולא מקדש לכו בבית אכילה ר\"ל דאי הוה שרגא היו מקדשין שם אלא כיון דליכא שרגא לא מקדשי ולפי דבריו א\"צ לקידוש שם והו\"ל למימר מתעקרא לכו שרגא ולא תאכלו ובקידושא דהכא לא נפקיתו וק\"ל ובנפול יסודו זה יפול מ\"ש בסי' קמ\"ח דף ע' פיסקא המתחלת ומ\"מ לפי מ\"ש ניחא יעו\"ש.", + " ולמה\n מקדשין בבית הכנסת מפני האורחים וכו'. מלשון זה נראה לענ\"ד דאוכלין ממש שם ומה שקשה לזה ישב הר\"ן וז\"ל דזה חשיב כסעודת מצוה יעו\"ש ועיין בתוס' שם בדף ק\"א ע\"א ד\"ה דאכלו." + ], + [], + [], + [], + [ + "מי \n שהיה אוכל וכו'. ריש פרק ערבי פסחים ודרך אגב ראיתי מ\"ש התוס' שם ד\"ה אין מפסיקין וז\"ל ומורי רבינו יחיאל אומר מדפסיק כר' יוסי בהפסקה בההוא עובדא מכלל דלכתחילה לא קי\"ל כוותיה עכ\"ל ולא יכולתי הבינם דמאי ראיה מההיא עובדא ללכתחילה מעשה שהיה כך היה שהתחילו בשעת התר לר' יהודה משום שהיה שם ר' יהודה או אפי' שלא יהיה שם הכי הוה עובדא ועיין בדברי הרמב\"ן בהשגותיו ומה שהקשה עליו הרב לשון למודים חלק או\"ח סי' קמ\"ב והצריך עיון ואינם מובנים דבריו דאיך נוקים לברייתא בשקידש היום דבפי' תני ושוין שאין מתחילין גם מ\"ש עוד על המרדכי והצריך עיון לא קשה מידי דגם בזה יש לחלק בין ערב פסח לע\"ש דבע\"פ דוקא כגון ההיא דאגריפס הוא דמחמרינן כל שגומר סעודתו בתוך זמן איסורו אבל בע\"ש אפי' סמוך מעט לט' מתחילים וכעין מה שמחלקין מע\"פ לע\"ש באותה ברייתא דתני ושוין שאין מתחילין דמוקי לה בע\"פ." + ], + [], + [], + [ + "יין \n שטעמו וכו'. וכן הוא בהלכות ועיין מ\"ש הר\"ן דלענין תרומה ומעשר לכו\"ע חומץ ויין ב' מיני נינהו ולכאורה תמוהים דבריו מברייתא דב\"ב דף פ\"ד ע\"ב יעו\"ש ויש לפרש דכו\"ע דכתב הר\"ן קאי לאמוראי שם דפרק המוכר פירות דף צ\"ו יעו\"ש הדק היטב." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היה \n מהלך וכו'. וכתב הרב המגיד ושם בש\"ס העלו עד שאינו מצוי הוא וכו' והקשה הרב ראשון לציון דאם כן דמחצה על מחצה אינו מצוי ואינו כותבו רבינו למה לעיל פ\"ו בדין מרחץ כתב רבינו דין דמחצה על מחצה וי\"ל דהתם דין דמחצה על מחצה לא קאי לעיר דהוה בה מחצה גוים ומחצה ישראל אלא דמחצה גוים ומחצה ישראל נכנסין למרחץ וזה אינו דבר שאינו מצוי ואמטו להכי כתבו רבינו ז\"ל ועוד י\"ל דבשלמא התם דהוי לחומרא אף דאינו מצוי כתבו רבינו ז\"ל אבל כאן שהוא לקולא כיון שאינו מצוי לא חשש לכותבו." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "אסור \n לקבוע וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד פי' דבריו שכל שבימות החול אינו עושה סעודה כזו אסור לעשותו בע\"ש וכל היום בכלל וכו' ולאכול ולשתות בלא קביעות סעודה דהיינו אכילת עראי גם אפי' סעודה שרגיל בחול כל היום מותר להתחיל וכו' וכר' יוסי ברם מהנך ב' דאמרן דשרי לקבוע סעודה שנוהג בה בחול פי' שנוהג כן כל ימות החול מצוה להמנע אבל אינו אסור לקבוע לפי שסובר רבינו דאע\"ג דקי\"ל כר' יוסי דאמר אוכל והולך וכו' היינו דוקא דפסקינן כוותיה בלא קביעות סעודה אבל בקובע סעודה לא פסקינן כוותיה זה הוא פי' דבריו אבל אה\"נ דר\"י איירי בקובע ג\"כ דמותר לכתחילה לקבוע ודוק וע\"פ זה לא קשיא מה שהקשה עליו הב\"ח סי' רמ\"ט." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אסור \n להתענות וכו' אין מתענים וכו' חוץ מעיר שהקיפוה עכו\"ם וכו' שמתריעין וכו'. ממה שהאריך כל כך ולא כתב בקיצור חוץ מעיר וכו' או נהר וכו' או ספינה וכו' מורה שבא להורות דבתענית לעולם אסור ודלא כמ\"ש הלח\"מ ז\"ל פ\"א מהלכות תעניות ה\"ו יעו\"ש ובלא\"ה דבריו דחויים דע\"כ לא אמרינן דרבינו סמך על מקום אחר אלא כשכתב הדין במקומו השייך יותר וא\"כ אי איתא להאי דינא הו\"ל לרבינו לכותבו בהל' שבת בפ\"ב ובפרקין שהוא מדיני שבת ולא לסמוך על הלכות תעניות והאמת כמ\"ש מרן שם ומ\"ש בפירוש המשנה חזר בו והסופרים כתבוהו בהלכות תעניות ממה שראו כן בפירוש המשנה." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שבת", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..1d541b168b5a3e5f6a648ba88399aee5d44e864c --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,39 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות קידוש החודש", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "כתוב אצלי בחי' למס' סנהדרין גמ' דף י\"ב ת\"ר אין מעברין את השנה לפני ראש השנה וכו' אלא מפני הדחק ע\"כ ולכאורה יש להקשות דלפני ר\"ה ליכא בירור לא אביב ולא פירות האילן כדי שמתוכם יבואו לעבר אלא מהתקופה לבדה וא\"כ ליכא אלא חדא ואנן ב' מגו ג' בעינן כדתניא לעיל דף י\"א ע\"ב וי\"ל דכיון דאמר שם רשב\"ג בברייתא על התקופה פי' על התקופה לבדה מעברינן ולא מצריכינן ב' אלא לאביב ופירות האילן ואף דבש\"ס איבעיא אי הכי פירושו או לא וסלקא בתיקו היינו לפי שלא היינו יודעים הך ברייתא דידן אבל אחרי שידעינן הך ברייתא פי' דרשב\"ג אומר על התקופה לבדה וההיא ברייתא היא רשב\"ג והיא בין התקופה וכו' בין התקופה דניסן דסתמא מתניא.
ואחרי הודיע אלהים לנו את כל זאת נתבארו דברי הר\"מ פ\"ד דקידוש החדש ה\"ב יעו\"ש ומה שהשיג עליו הרמ\"ה וכל זה לרווחא דמילתא דבלא\"ה י\"ל דהר\"ם פסק כהאי ברייתא דידן ומה גם דאיכא לספוקי ברשב\"ג ועוד ראה הר\"מ מ\"ש עוד בש\"ס לקמן סוף ע\"ב מידע ידיעי דשתא מעברתא בחושבנא תליא מילתא וכו' יעו\"ש דמשם בארה דעל התקופה לבדה מעברין." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..8e5de3a58f21c1e0a1abaf5db6253081ab9224d9 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,36 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Sanctification_of_the_New_Month", + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "כתוב אצלי בחי' למס' סנהדרין גמ' דף י\"ב ת\"ר אין מעברין את השנה לפני ראש השנה וכו' אלא מפני הדחק ע\"כ ולכאורה יש להקשות דלפני ר\"ה ליכא בירור לא אביב ולא פירות האילן כדי שמתוכם יבואו לעבר אלא מהתקופה לבדה וא\"כ ליכא אלא חדא ואנן ב' מגו ג' בעינן כדתניא לעיל דף י\"א ע\"ב וי\"ל דכיון דאמר שם רשב\"ג בברייתא על התקופה פי' על התקופה לבדה מעברינן ולא מצריכינן ב' אלא לאביב ופירות האילן ואף דבש\"ס איבעיא אי הכי פירושו או לא וסלקא בתיקו היינו לפי שלא היינו יודעים הך ברייתא דידן אבל אחרי שידעינן הך ברייתא פי' דרשב\"ג אומר על התקופה לבדה וההיא ברייתא היא רשב\"ג והיא בין התקופה וכו' בין התקופה דניסן דסתמא מתניא.
ואחרי הודיע אלהים לנו את כל זאת נתבארו דברי הר\"מ פ\"ד דקידוש החדש ה\"ב יעו\"ש ומה שהשיג עליו הרמ\"ה וכל זה לרווחא דמילתא דבלא\"ה י\"ל דהר\"ם פסק כהאי ברייתא דידן ומה גם דאיכא לספוקי ברשב\"ג ועוד ראה הר\"מ מ\"ש עוד בש\"ס לקמן סוף ע\"ב מידע ידיעי דשתא מעברתא בחושבנא תליא מילתא וכו' יעו\"ש דמשם בארה דעל התקופה לבדה מעברין." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות קידוש החודש", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..5517ce82ff22e7e92eb17bdf3257e523eca52eb8 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,116 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [ + "קריאת \n המגילה בזמנה מצות עשה מדברי סופרים. ע\"כ. וכתב החבי\"ב חלק או\"ח סי' תרפ\"ז משם מצאתי כתוב וז\"ל יש להקשות למה לא כתב מ\"ע וכו' לקרוא המגילה בזמנה כמ\"ש בשופר סוכה ולולב וי\"ל דאם היה אומר כן משמע שהחיוב הוא לקרוא ולא לשמוע להכי נקט כן כלומר מציאות המגילה וכתב עליו הרב יד אהרן נר\"ו וז\"ל ולי נראה שהרי בתקיעת שופר כתב לשמוע ולא אמר וכו' וכי תימא דכתב לשמוע ה\"נ לימא הכי וכו' יעו\"ש ולי לא דמי הא להא דבשלמא כאן צ\"ל קריאה לפי שעיקר המצוה היא הקריאה לא השמיעה אלא דאם שמע יצא משא\"כ בשופר דעיקר המצוה היא השמיעה צ\"ל לשון שמיעה.
עוד כתב החבי\"ב א\"נ דכשהיא מן התורה מתחיל מ\"ע אבל כשהיא מד\"ס אינו מתחיל כן ע\"כ ומצאתי כתוב בגליון וז\"ל וקשה דאיך קאמר דכשהיא מן התורה מתחיל מ\"ע והא בפ\"א מהל' שבת כתב לשבות ממלאכה והיא מן התורה עכ\"ל ועיין בחי' שם בהל' שבת.", + " והכל\n חייבין בקריאתה אנשים ונשים וכו' . וכתב הרב המגיד משנה בערכין וכו' לאתויי נשים וכדר' יהושע בן לוי וכו' שאף הן היו באותו הנס וכו' עכ\"ל ומרן בב\"י סי' תרפ\"ט כתב על מה שפי' רש\"י בערכין שמוציאות לאנשים ידי חובתם וטעמו עמו משום דעיקר הנס היה ע\"י אשה וכתב הרה\"מ שכן נראה שהוא דעת הרמב\"ם עכ\"ל והיינו מ\"ש בה\"ב וז\"ל אבל אשה נראה מדברי רבינו שהיא מוציאה לאחרים עכ\"ל ועיין רש\"י ותוס' במגילה דף ד' ולהרב בני חיי מ\"ש בדבריהם ומ\"ש בזה משנים רבות מצאתיו כעת בהרב לשון למודים ורק אין חדש דכאן במגילה דבאו להקשות על רש\"י מהתוספות צריכי להו להקשות מטומטום ואנדרוגינוס דסיפא דתני דנשים חייבות לא תני ליה רש\"י כמ\"ש הב\"ח לא כן בערכין דלא באו להקשות על רש\"י אלא לומר הדין הביאו מסיפא דאינהו תנו להך סיפא.
ודרך אגב ראיתי עוד להתוס' שם ד\"ה שאף הן היו באותו הנס וכו' ורבינו יוסף איש ירושלמי תירץ דס\"ד למפטריה מגזירה שוה דט\"ו ט\"ו דחג הסוכות עכ\"ל והקשה הרב בחנן אלהים דף קי\"ח ע\"ב וז\"ל קשה לתירוץ הרב יוסף דאהני טעם זה למ\"ע דמצה ומה יתרץ בסוכה כדאיתא פ\"ב דסוכה יעו\"ש ודבריו אינם מובנים דהא בסוכה כתיב האזרח למעט נשים כדאיתא בפ\"ב דסוכה וכדכתב הרב בקושיתו הב' ואפשר דכונתו להקשות להר\"י איש ירושלים דס\"ל דאף מדאורייתא אהני האי טעמא דאף הן היו באותו הנס דלמצה שפיר מתורץ דאף דאיכא טעמא דאף הן היו מ\"מ הו\"א דכל דאיכא טעמא וג\"ש למיעוט לא אהני ולהכי אצטריך קרא דלא תאכל עליו חמץ דלא נילף גזירה שוה ט\"ו ט\"ו וקמ\"ל קרא לקושטא דמילתא דטעמא דאף הן היו הוא אמת ומשו\"ה חייבות אבל לסוכה מה יתרץ דמיעטיה קרא אף דהיו באותו הנס דנמצא לפ\"ז דבאורייתא לא אהני טעם זה דאי לא למה מיעטן קרא וזה עצמו הקשו התוס' בפ' ערבי פסחים דף ק\"ח ד\"ה היו באותו הנס ותירוצם דהתם אינו עולה לכאן כמבואר.
ועוד הקשה להך תירוץ דבפ\"ב דסוכה דרשי האזרח למעוטי נשים ואקשינן מ\"ע שהזמן גרמא היא ותירץ רבא סד\"א נילף ט\"ו ט\"ו מחג המצות ע\"כ והשתא אי איתא תירוץ הר\"י לא לכתוב לא האזרח ולא הקש דחמץ עכ\"ל ולפי דבריו אלו לא ידענא מאי קשיא ליה דאילו לא כתיב לא הקש דמצה ולא האזרח היכי הוה אמרינן דבמצה דוקא חייבין ובסוכה פטורין דמה הפרש יש ביניהם הא גם בסוכה היה בנס ענני כבוד.
עוד הקשה ג' וז\"ל ועוד קשה דהו\"ל לתרץ דאצטריך אזרח דלא נימא דחייבות בסוכה מטעם דאף הן היו באותו הנס ועיין בס' דברי יוסף למהר\"י אירגס סי' נ\"ה שתירץ ג' תי' ומה שתירץ ב' ליתא דאי לא היו ענני כבוד היו מתים מכח השמש וק\"ל ולפי מ\"ש התוס' בפסחים דף ק\"ח ע\"ב ד\"ה היו באותו הנס דבעשה דאורייתא לא אזלינן בתר טעמא אין מקום לקושית התוס' דהכא וראיתי מקשים שדבריהם בפסחים שם סתרי למה שקדמו לעיל מזה ד\"ה שאף הן היו יעו\"ש וליתא למי שיעיין בדבריהם.", + " ועבדים\n משוחררים וכו'. וכתב הלח\"מ אפשר שרבינו מפרש כדכתב הרב ב\"י סי' תרפ\"ט שעבדים שמלו וטבלו לשם עבדות אינם חייבים וכו' עכ\"ל והיינו מ\"ש וז\"ל ומיהו לדברי המפרשים וכו' אפשר דאין ללמוד מנשים לעבדים וכו' עכ\"ל ופי' הרב דינא דחיי וז\"ל אפשר שאין ללמוד מנשים לעבדים ופטורים אף לפי האמת וכן הבין הרב יד אהרן נר\"ו שכתב על דברי מרן וז\"ל נראה מדבריו דלא הוקשו אלא במאי דשייכי והקשה עליו ממאי דאמרו פ\"ק דחגיגה מכדי כל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה וכו' והכי מוכח דאפילו במידי דלא שייכא האשה ושייך העבד אפ\"ה גמרינן לה לה מאשה דהעבד אית ליה זכרות משא\"כ באשה ולי לא דמי כלל דשייך ולא שייך לא נאמר אלא במצוה דטעמא גלוי לן וכפי הטעם חזינן דזה שייך וזה לא שייך כמו מקרא מגילה דהטעם דחייבות הוא משום שעל ידן נעשה הנס לא כן בראיה דמיעט קרא לנשים מזכורך ממילא נתמעטו העבדים דבזה לא נאמר שייך ולא שייך והוי ככל המצות דנשים פטורות והוא הדין עבדים נחזור לדברי מרן דלענ\"ד נראה לפרש באופן אחר ומיהו אפשר דאין ללמוד וכו' ולהכי אצטריך למתני עבדים בפי' דהיינו שמלו וטבלו לשם עבדות דחייבים והכנסת הגדולה כתב עוד וז\"ל א\"ה א\"צ לזה דבהדייא קתני בתוספתא נשים ועבדים פטורים ממקרא מגילה וודאי עבדים דרישא איירי במשוחררים וכו' עכ\"ל.
ודבריו תמוהים דמוכח מדבריו שהבין בדברי מרן שקאי על התוס' וזה אינו דמרן קאי על דברי הטור וכן ראיתי להרב יד אהרן נר\"ו השיגו כן ויראה לי הכרח לדברי כמ\"ש מרן דאילו עבדים שמלו וטבלו לשם עבדות מדין נשים שהזכיר אח\"כ הוא נלמד וכו' ואי קאי להתוס' היכן הזכיר דין נשים לחיוב כי היכי דנילף מיניה עבדים ואם נאמר דר\"ל מדין נשים שהזכיר אח\"כ הוא נלמד ר\"ל לפיטור דתני נשים וקטנים פטורים א\"כ הכי הו\"ל למימר אדרבא פטורים מדין נשים שהזכיר אח\"כ ואם נאמר דאדרבא חייבים בשמיעה מ\"מ עכשיו קיימינן בחיוב קריאה ופטורים דסיפא הוא בקריאה שלא להוציא אחרים ידי חובתם וא\"כ לא הו\"ל למנקט בלשון חיוב אלא בלשון פיטור ובעיקר דברי מרן במה שהכריח דאיירי במשוחררין דאל\"ה מדין נשים נלמד דדינם שוה דאף דבש\"ס מוקים לה בחציו עבד וחציו בן חורין היינו מיתורא דמשוחררין הא לא\"ה לית לן בה שכן דרך התנא ועוד דזה הוא למשנה ראשונה ברם למשנה אחרונה מי שחציו עבד וחציו בן חורין חייב וכן תני בריש ערכין הכל חייבין וכו' נשים ועבדים וא\"כ הכרעתו לאו הכרעה." + ], + [ + "אחד \n הקורא וכו' לא יצא. עיין מ\"ש מרן וז\"ל ואם נפשך לקיים נוסחת ספרינו וכו' אבל כיון דחזינן דרבי גבי ק\"ש שנה הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא וכו' דמדסתם משמע דס\"ל כת\"ק וכו' עכ\"ל ויפה הקשה לו חכם בני פחד יצחק יהיה בעזרו מסוגיית מגילה דף י\"ז ע\"ב ורבי נמי הא כתיב שמע ההוא מיבעי ליה השמע לאזניך מה שאתה מוצא מפיך ורבנן סברי כמאן דאמר הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא וכו' מוכח דרבי ס\"ל לא יצא ואיך כתב וז\"ל דמדסתם רבי מורה דס\"ל דיצא ואין לומר דמ\"ש ההוא מיבעי ליה השמע לאזניך מה שאתה מוצא מפיך ר\"ל לכתחילה אבל בדיעבד יצא דהא בברכות דף ט\"ו קאמר מ\"ט דר\"י דאמר לא יצא דכתיב שמע וכו' מה שאתה מוצא מפיך ות\"ק סובר בכל לשון שאתה שומע הרי דמאן דדריש קרא דשמע להשמע לאזניך אף בדיעבד לא יצא ובקיצור יותר קשה באופן אחר דאילו רבי ס\"ל לא השמיע לאזנו יצא והיינו מטעם שמע בכל לשון שאתה שומע וכמ\"ש שם בברכות ואיך קאמר רבי בברייתא ככתבה דוקא משום והיו ושמע להשמע לאזניך וכעת קשה.
והלח\"מ כתב וז\"ל דרבינו הוקשה לו בסוגייא דאם היה ר' יהודה מכשיר בחרש ג\"כ הו\"ל למימר ר\"י מכשיר בקטן ובחרש וכו' לכך מפרש דמ\"ש בש\"ס לעולם ר\"י ואפי' לכתחילה ר\"ל דר\"י לכתחילה קאמר ומתני' דמגילה וההיא דשמע לא דמיין דמגילה אית בה פרסומי ניסא וכו' אלו תוכן דבריו והנה למ\"ש דקשיא ליה לרבינו לא קשה או דס\"ל כמ\"ש הראב\"ד הביאו הרשב\"א בברכות דכבר פליג ר\"י בחרש בדוכתא אחריתי או כמ\"ש הרשב\"א והוא פשט הש\"ס דכד מוקמינן ממתני' ר\"י משמיה דרביה כולה היא משמיה דרביה ובחסורי מחסרא ולא דר\"י הוא דידיה.
גם מה שפירש בסוגייא הוא דוחק גדול דאם קבלה נקבל דכפי פי' זה באיזה תבות רמז בש\"ס האי חילוקא דפרסומא ניסא אדרבא הטפל שהוא הא דידיה הא דרביה עשה עיקר ופי' בפי' הא דידיה הא דרביה הוא לאוקומי האי דברכת המזון כמאן לפי דרכו מאי דלא קשה ליה מעיקרא כי אם מההיא דבן פזי והניח התירוץ בע\"פ דשאני תרומה ממגילה ומתרץ מאי דקשה על זה מההיא דברכת המזון בהא דידיה הא דרביה נמצא דהעיקר חסר עוד זאת קשיא ליה לחכם בני יצ\"ו דבברכות דף ט\"ו איתא להך סוגייא ממש דקא שקיל וטרי התם מתרומה עם שמע וקאמר כדהכא לעולם ר\"י ואפי' לכתחילה ולא קאמר הא דידיה הא דרביה ושם אי אפשר לפרש כדפי' הלח\"מ.
ועיין בסוגיין דמגילה מ\"ש רש\"י גבי לעולם ר' יהודה ואפילו לכתחילה ולא קאמר הא דידיה הא דרביה דלעולם ר' יהודה ואפי' לכתחילה מכשיר ומתני' ר' יוסי היא ואפי' דיעבד לא והאי דתורם לכתחילה ר' יהודה היא עכ\"ל והקשה החידושי הלכות דאמאי לא פי' דהאוקמתא דלעיל קאי דמתני' לכתחילה לא ודיעבד שפיר דמי ואתיא כר' יהודה אליבא דרביה ולכאורה חישבתי לתרץ דהוכרח רש\"י לפירוש זה דאי כפירוש החידושי הלכות כשאמר בש\"ס ואלא מאי ר' יהודה אלא הא דתניא וכו' מני נמצא דלא יכול להנצל אלא באומר וליטעמיך ולפי' החידושי הלכות דלעולם ר' יהודה היא הוא לאוקומי דמתני' ר' יהודה היא והוא משמיה דרביה וההיא דתורם אפילו לכתחילה ר' יהודה דידיה הכי הו\"ל לשנויי ולא לומר ולדידך מי ניחא כמי שאין לו תירוץ ברם לרש\"י הנה נכון דהשתא מהדר מאן דמוקים לה כר\"י לקיומי למילתיה ולהמלט מולדידך מי ניחא ומתרץ הא דידיה הא דרביה ומתני' ר' יוסי וכדפי' רש\"י אמנם סוגייא דברכות דף ט\"ו ע\"א דומה לזו ממש מנגדתי ועיין שם פי' רש\"י כפי' החידושי הלכות ועיין להפ\"ח או\"ח סי' תרפ\"ט מה שהליץ בעד רש\"י.
וראיתי להרשב\"א בחי' לברכות יעו\"ש פירושו דס\"ל בהאי פי' דלעולם ר' יהודה ואפי' לכתחילה ר\"ל ומתני' ר\"י אליבא דרביה דבדיעבד דוקא ולא לכתחילה שכתב וז\"ל וכי אסיק הא דידיה הא דרביה מתני' דמגילה ר' יהודה אליבא דרביה מדלא תני ר' יהודה מכשיר בחרש ובקטן עכ\"ל ר\"ל דהשתא אוקמתא דחסורי מחסרא וכולה ר' יהודה היא קיימא כדלעיל ולא תירץ ההיא דיהודה [בריה דר\"ש] בן פזי כמאן דמתרץ ר' יהודה אליבא דרביה היא דמחלק בין לכתחילה לדיעבד ולכן לא תני חרש וקטן כי אין דינן שוה דחרש דוקא דיעבד וקטן אפילו לכתחילה ופשוט לאפוקי מהרב יד אהרן נר\"ו סי' תרפ\"ט הגה\"ט שהבין בדברי הרשב\"א דר\"י מכשיר בקטן הוא דידיה ומטעם זה כתב מה שכתב." + ], + [ + "מצוה \n וכו' וכל הלילה וכו' וכל היום וכו'. ועיין מ\"ש הלח\"מ ומכלל דבריו וז\"ל וא\"כ זה הכלל אינו שהוא דלא כהלכתא שהרי רבינו בהל' קרבן פסח פסק כר' אליעזר וכן בסידור בזיכין עכ\"ל וכבר תמהו עליו הרב מקראי קודש בהל' מגילה והרב אור יקרות דף מ\"ג דרבינו בפי' פסק כר' עקיבא שכתב ודין תורה שיאכל כל הלילה עד הבוקר וא\"כ פסק כזה הכלל ועוד קשה על רבינו דבכללא דלילה פסק כהך מתני' ובכללא דיום לא פסק כהך מתני' אלא אלו מושכין ואלו מניחין וטפחו של זה בתוך טפחו של זה יע\"ש פ\"ה דתמידין ומוספין וכבר קדמני הרב בני חיי בליקוטים ועיי\"ש מה שתירץ גם בספר אור יקרות ומ\"ש בחי' פ\"ה דתמידין ומוספין.
וראיתי להרב פר\"ח סי' תע\"ז נתן טעם לרבינו היאך פסק כר\"ע ממ\"ש בפסחים דף ק\"כ אמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר חצות לר' אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו ומדאמר הכי ולא אמר מדברי ראב\"ע נלמוד אכל מצה וכו' לא יצא ש\"מ דס\"ל לרבא דלאו הלכתא היא הא דראב\"ע יעו\"ש וקשיא לי א\"כ במנחות דף צ\"ט דאיתא הכי א\"ר אמי מדבריו של ר' יוסי נלמוד אפי' לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים לא ימוש הרי דפוסק ר' אמי שהוא אמורא בתרא כר' יוסי והנכון כמו שתירץ הרב בני חיי יעו\"ש ובהל' תלמוד תורה פ\"א ה\"ח כתב וחייב לקבוע זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה. והקשה הלח\"מ שם דזה הוי כר' יוסי ואיהו פסק דלא כר\"י בהלכות תמידין ומוספין והוא מפרק לה בדוחק דבקרא דוהגית בו יומם ולילה כו\"ע מודו יעו\"ש ועל פי זה יתיישבו דברי הפר\"ח ואין להקשות דשם בש\"ס ר' ישמעאל ס\"ל דקרא כפשטיה ממש יומם ולילה ולכן השיב לבן אחותו שאינו יכול ללמוד חכמת יונית דהוי תנא ג'.
ולענ\"ד נראה דפסק כן בהל' ת\"ת מש\"ס דברכות דף ל\"ה דתניא ואספת דגנך מה תלמוד לומר לפי שנאמר לא ימוש יכול דברים ככתבן ת\"ל ואספת הנהג בה מנהג דרך ארץ וכו' נמצא דקרא דלא ימוש וכו' מגלה ליה קרא דואספת דגנך ולא מכח פי' דיומם ולילה דר\"ל כמו תמיד דלחם הפנים וכמ\"ש רבי אמי ואף דרשב\"י פליג עליה בברייתא שם הא אמר בש\"ס שם אמר אביי הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידם כרשב\"י ולא עלתה בידם א\"ל רבא לתלמידיו במטותא מינייכו וכו' וכיון דאביי ורבא ס\"ל כר\"י אמטו להכי פסק רבינו כוותיה.
אבל קשה דכאן תני בהך ברייתא דר' ישמעאל ס\"ל דלא ימוש לאו כפשטיה אלא הנהג בהם מנהג דרך ארץ ובמנחות נמי שאל דמה בן אחותו של ר' ישמעאל לר' ישמעאל כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו ללמוד חכמת יונית קרא עליו המקרא הזה לא ימוש וכו' צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה וכו' הרי מפורש דס\"ל הכתוב כפשטיה והוי סותר לההיא ברייתא ולענ\"ד נראה דגם לר\"י מ\"מ לא נפקא קרא מפשטיה דנהי דקרא דואספת מורה דלאו יומם ולילה ממש הוא וקרא דיומם ולילה מה תהא עליו צ\"ל דאיירי לשעה שאין לו עסק לצרכי מזונותיו דחייב יומם ולילה ולכן השיב לו למה ששאל ממנו אי יכול ללמוד חכמת יונית דאינו יכול דכתיב יומם ולילה.
ונבא למה שהקשה הרב טירת כסף סדר אמור דף קצ\"ה ע\"א וז\"ל וכן צ\"ע על מ\"ש ר' יוחנן משום רשב\"י דאפי' לא קרא ק\"ש אלא שחרית וערבית קיים פסוק לא ימוש ספר התורה הזה מפיך ואלו בפרק כיצד מברכין אמר רשב\"י דפסוק לא ימוש סברא התורה דברים ככתבן ופליג אמאן דאמר שם דשרי לנהוג בה מנהג דרך ארץ כדכתיב ואספת דגנך והיאך קאמר הכא דבק\"ש קיים לא ימוש וצ\"ע עכ\"ל ולק\"מ דלעולם רשב\"י ס\"ל דבק\"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש ומאי דאמר בברכות הכי פירושו למ\"ש ר' ישמעאל תלמוד לומר ואספת דגנך הנהג בהם מנהג דרך ארץ ונמצא חיוב לאדם לנהוג דרך ארץ ולא יעסוק בתורה ביום ובלילה אהא השיב לו אפשר אדם חורש בשעת חרישה וכו' תורה מה תהא עליה דהן אמת דיוצאין ידי חובת לא ימוש ספר התורה אבל לא נמצא מי שיעסוק בתורה ומה תהא עליה אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתם נעשית ע\"י אחרים וכו' ובזמן שאין עושין רצונו של מקום וכו' ואספת דגנך נמצא ואספת דגנך אינו חובה וא\"כ אף דאדם יוצא ידי חובת לימוד בק\"ש שחרית וערבית מ\"מ אם עושה רצונו של מקום יכול לעסוק בתורה ביום ובלילה ממש ומלאכתו נעשית ע\"י אחרים.
ועיין במג\"א ריש סי' תרפ\"ז בשם הגהות מנהגים דגר שנתגייר קודם הנץ החמה פטור מקריאת הלילה דעיקר מצותה ביום עכ\"ל מזה נסתייע בס\"ק א' יעו\"ש ואתמהא דהא החיוב דיש ביום הוא ג\"כ בלילה וכמ\"ש רבינו והוא מהש\"ס וע\"כ לא כתבו ר\"י ור\"ת שם בדף ד' דהעיקר הוא ביממא אלא להצריך זמן גם ביום וכלפי ההוא דינא כתבו כן אבל לעולם חיוב איכא בלילה כמו ביום ומ\"מ הדין אמת ולא מטעמיה אלא מטעם אחר והוא דמשעלה עמוד השחר יום הוא ולכתחילה אינו יכול לקרות ק\"ש ערבית אחר שעלה עמוד השחר אלא א\"כ נאנס והיינו טעמא דמועיל בנאנס דכתיב ובשכבך ואיכא דגני בההיא שעתא וכמ\"ש במלחמות ריש ברכות הביאו המג\"א שם גבי דין זה הל' ק\"ש סי' נ\"ח ס\"ק ו' וזה שייך דוקא בק\"ש דכתיב ובשכבך אבל בעלמא יום הוא ואף גם זאת אפי' נאמר דדומה לק\"ש מ\"מ כיון דלכתחילה לא חשיב לילה אלא היכא דנאנס הוי כמו תשלומין ובנידון דידן דלא נתחייב בלילה שהרי נכרי ליתי בתשלומין והוי כחגר ביום א' ונתפשט ביום ב' דפטור מן הראיה כיון דלא חל חיובא עליה ודוק." + ], + [], + [], + [], + [ + "כיצד \n חל י\"ד כו'. מתני' מגילה נקראת כו' לא פחות ולא יותר וכתב רש\"י לא פחות מי\"א ולא יותר מט\"ו עכ\"ל ואענה חלקי מ\"ש מזה שנים והוא דמיעט דמפשטא דמתני' משמע דאף מגילה נקראת בי\"א בי\"ב כל אחד בזמנו איש איש לפי מקומו ומי שקורא בי\"א אינו קורא בי\"ב וכן כולם ולא פחות ולא יותר קאי לכל אחד בזמנו דהיינו מי שזמנו בי\"א אינו קורא לא פחות ולא יותר וכן כל אחד ואחד וזה אינו מדקתני כיצד כו' וזהו שכתב רש\"י מגילה כו' פעמים בזה פעמים בזה דבזמן תליא מילתא וכדפריש ואזיל וא\"כ לא פחות ולא יותר היינו לא פחות מי\"א ולא יותר מט\"ו ולא קאי לכל זמן וזמן וכעת מצאתי כן למהרש\"א בקונטרס קלורית לעין.", + " חל\n להיות בג' קורין בב' שהוא יום י\"ג כו'. הכי איתא בש\"ס י\"ג זמן קהילה לכל היא ופרש\"י ז\"ל שנקהלו לעמוד על נפשם ולכך לא צריך קרא וכתב הרא\"ש ולא נהירא [וכו'] ונראה לר\"י דש\"ס דידן כעין הירושלמי ודלא כרש\"י כו' וראיתי להרב שדה יהושע ז\"ל רצה להליץ בעד רש\"י ולכוון הך ירושלמי לש\"ס דילן וז\"ל ולפי' רש\"י יש לקשור הירושלמי עם הש\"ס דכי היכי דפי' בש\"ס דזמן קהילה לכל כלומר דנקהלו להנקם מאויביהם ולכן לא צריך קרא ה\"נ י\"ל הך דהכא בזה האופן דכיון דיום י\"ג היה יום מלחמה ולא יום מנוחה הוא מוכיח שעיקר הנס בו היה וא\"צ קרא לרבות אבל לפי' ר\"ת דמפרש זמן קהילה לכל שהכל מתאספים לצום אסתר אין לקשור הירושלמי עם ש\"ס דילן עכ\"ל.
ואחרי נשיקת ידיו ורגליו נראה דאי אפשר לקשרם ולדבקם דהא לדעת רש\"י עיקר הנס בו היה ולכן לא צריך קרא והירושלמי מקשה מעתה אל יקראו בו וכי משו\"ה אין ראוי לקרות בו וכן התירוץ שתירץ בירושלמי מק\"ו השתא לפניו ולאחריו קורין בו אין קורין ולפי' רש\"י ז\"ל מה צריך לק\"ו והא היום הוא דחזי לקרות בו ובשלמא לפי' הרא\"ש ניחא שאין היום גורם כי יום מלחמה הוא אלא דמק\"ו ילפינן.
עוד כתב הרא\"ש וז\"ל ופי' ר\"ת כו' וראיתי להרב פר\"ח סימן תרפ\"ו כתב על דברי ר\"ת אלו וז\"ל וקשיא לי דאי איתא שבי\"ג היו מתקבצים כשחל בד' אמאי דחינן להו ליום הכניסה ליקרו בי\"ג ועוד דמוכח בהדיא כו' דאינו תקנת חכמים [וכו'] אבל בפ\"ק דמגילה משמע דתקנת חכמים הוא דגרסינן כו' עכ\"ל והרב מקראי קודש כתב וז\"ל ור\"ת יפרש ביום הכניסה והוא יום י\"ג שהוא יום ג' והא דתנן בי\"א בי\"ב בי\"ג היינו כשחל י\"ד בע\"ש ובשבת ובאחד בשבת כתנן במתני' עכ\"ל ודבריו תמוהים דא\"כ ביום הכניסה דקאמר היינו יום י\"ג לקמן בפי' המתחלת אלא שהכפרים כו' דקא מתמה תלמודא דאם איתא לקדמו ליום הכניסה ותירצו הו\"ל י' כו' ואי איתא דיום הכניסה היינו י\"ג א\"כ כשחל י\"ד בב' הוי יום הכניסה יום א' דהיינו י\"ג ומה תירצו הש\"ס הו\"ל י' וא\"כ חזרה קושית הפר\"ח למקומה.
עוד הקשה הפר\"ח אך קשה לפי' ר\"ת דאי הכי י\"ב לא משכחת לה דאי חל פורים בשבת קורין ביום הכניסה דהיינו יום י\"ב שהוא יום ה' ולמה לא יקראו בע\"ש שמתענים בו דע\"כ לא אמרו הגאונים שיתענו ביום ה' רק כשחל י\"ד באחד בשבת דע\"ש אינו זמן התענית משא\"כ כשחל י\"ד בשבת דע\"ש זימניה וכמ\"ש הרה\"מ כו'.
וכתב הרב מקראי קודש וז\"ל ונראה דלא קשה מידי דכשחל י\"ד בשבת שגם העיירות מקדמים ליום הכניסה ממילא גם בני הכפרים שליקרוא עמהם אף שאינו קולא להם שיום ו' ג\"כ מתאספים כו' עכ\"ל ולא הבינותי דבריו דהעיקרא דמילתא קשה דליקרו עיירות גדולות בע\"ש כיון שקורין ג\"כ הכפרים בו דהוי זימנייהו דהוי יותר טוב דליהוי הקריאה יותר קרובה לזמנה. ולעיקר קושיתו י\"ל דר\"ת יסבור כסברת הטור שכתב דהטעם שמתענים [בה'] בשבת היינו משום שמרבים בסליחות ותחנונים ולא יתכן לעשות כן בע\"ש וכ\"כ הרא\"ש ורב אחאי גאון ולפי טעם זה מה לי אי חל י\"ד בשבת או באחד בשבת לעולם הדין שוה שאין להתענות ביום ו'." + ], + [ + "ועיר \n שאין בה י' בטלנים כו'. כתבו התוס' ד\"ה כרך שאין בו י' בטלנים וצ\"ל דמיירי בסתם כרכים האמורים בש\"ס כו' וה\"נ משמע דפריך בסמוך כו' והקשה הפר\"ח בליקוטי מים חיים דאימא דזה הוא כונת הש\"ס ולענ\"ד זה לא ניתן ליאמר בכונת הש\"ס דא\"כ הו\"ל למימר וגם מקלעי ליה מעלמא שהם ב' צריכיות וק\"ל.
עוד הקשה ז\"ל ולו יהי דהתוס' הכריחו יפה מן הש\"ס היא עצמה מהיכן ידעה זה ותי' בזה עם אהובנו הרב יעקב אלבעלי הי\"ו דהש\"ס ידעה זה מהכרח המימרא אחרת דריב\"ל וכמ\"ש הרא\"ש והר\"ן וזו היא כונת התוספות שכתבו וצ\"ל דמיירי כו' וה\"נ משמע והכרח הראשון הוא הכרח הרא\"ש ולפ\"ז דברי החידושי הלכות בזה תמוהים." + ], + [], + [ + "בן \n עיר כו'. ועיין במ\"ש מרן וז\"ל הצריך לנו ובן עיר שקריאת מקומו בי\"ד עד וקורא בי\"ד אם דעתו שלא להמצא כו' עכ\"ל הנך רואה שמתבות אם דעתו שלא להמצא עד וקורא עמהם הם דברים הפכיים להקודם ואף אם נדחוק ונגיה ויכונו מ\"מ הם דברי מותר והוי כפל הענין ולכן נראה דצריך להשמיט כל זה וכן נראה מדבריו בב\"י יעו\"ש." + ], + [ + "עיין להרב מל\"מ מה שהקשה על הר\"ן שכתב ולענין עיירות המסופקות כו'. ממ\"ש פרק התכלת דף מ\"ט תמידין דלמחר כו' עיי\"ש מה שתירץ והקשה לתירוץ זה הבן יקיר לי מסוגיית סוכה דף כ\"ה ע\"ב דקאמר שם דהעוסק במצוה פטור מן המצוה מטעם דאין מעבירין על המצות הרי דבב' מצות ג\"כ אמרינן אין מעבירין על המצות ואיהו מתרץ לה במאי דקשה סוגית סוכה עם סוגיית מנחות כמו שהקשה מהרח\"א נר\"ו דקשיא ליה להא דקי\"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה דא\"כ מאי קמבעיא ליה לש\"ס דמנחות תדיר ומקודש איזה מהם עדיף והיינו תמידין דלמחר ומוספין דהיום ודאי דתמידין קדמי דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ותירץ לזה מור\"י החכם השלם עצום ורב כמהר\"ר יאודה אשכנזי זלה\"ה וכן תירץ הרב המקשה דשאני הכא דאמרינן העוסק במצוה פטור מן המצוה כיון דמחמת מצוה הראשונה נפטר מכל וכל מהב' כגון הא דטומאה לא כן בההיא דזבחים דלא נפטר ממוספין אלא מחמת דאינו מוצא וכיון דגברא בר חיובא ולא נפטר מהמצוה הב' נפל הספק שיעשה הב' כיון דנשאר עליו חיוב והוא חילוק דק למעין ויש לבעל דין לחלוק.
ולענ\"ד נראה לחלק דשאני מצוה שהיא יחידית בכל העולם למצוה אחרת דמצוה דקרבנות שהיא יחידית ואין עושין אותה כל אחד ואחד אז לא אמרינן העוסק במצוה פטור מן המצוה אלא אית בה ספקא איזה מהם עדיף או תדיר או מקודש לא כן כשהיא מצוה שנעשית בפרטות אף דזה אינו עושה המצוה הא מיהא אחר עושה אותה וקילא טפי נמצא דבין למה שתירץ הרב המקשה ובין לחילוק דידן שניא דא מן דא ותמידין ומוספין שאני מההיא משום ספקא דאית בהו משא\"כ גבי ההיא דש\"ס דסוכה דלית ביה ספיקא וק\"ל.
ודרך אגב אמרתי להזכיר מה ששמעתי מקשים משם הרב דוד אופנהיים זלה\"ה בהך ש\"ס דסוכה דקאמר והעוסק במצוה פטור מן המצוה מהכא נפקא מהתם נפקא [דתניא] ויהי אנשים כו' ביום ההוא אינן יכולין לעשות הא למחר כו' דאיך נלמד ממה שנטמאו דהעוסק במצוה פטור מן המצוה והא הם לא ידעו בשעה שנטמאו דאי אפשר להו לעשות פסח מדאמרו למשה רבינו למה נגרע כו' ומשו\"ה נטמאו ואה\"נ דאי ידעו לא היו נטמאים. ולענ\"ד י\"ל וכן תירץ ג\"כ מו\"ר מה\"ר יעקב אלבעלי הנזכר דאף דאינהו לא ידעו משה רבינו ע\"ה ידע הדין והיאך הניחם להטמא ואפי' אי הוה מספקא ליה למשה לא היה לו להניחם ליטמא כי שמא יאבדו מצות קרבן פסח ומה שאמר להם משה עמדו ואשמעה לאו לשאלה זאת אלא למ\"ש לפחות יזרק הדם עלינו ולא נאכל וכמו שיבא קמן בס\"ד.
והחכם השלם עצום ורב כמה\"ר יצחק נוניש הי\"ו תירץ ע\"פ מ\"ש בספרי הביאו בילקוט למה נגרע כו' אמר להם אין קדשים קרבים בטומאה אמרו לו אי לא יזרק הדם עלינו והבשר יאכל לטהורים הרי דטענתם היה לפחות להקריב עליהם ואפי' בלא אכילה ואיך נתרצו ליטמא ושלא לאכול קרבן פסח שמע מינה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכנראה שלא ראה הספרי אלא בעל פה נזכר ממנו דהא מתחילה שאלו למה נגרע לבלתי הקריב וכשהשיב אין קדשים קרבים בטומאה שאלו לפחות שיזרק הדם עליהם וא\"כ נימא דעל פי טעותם שהיו מקריבים קרבן פסח בטומאה נטמאו ולפי האמת אינן רשאים להטמא והקושיא כדקאי קאי משא\"כ לפי תירוציה דכיון דמשה רבינו ע\"ה היה יודע דאכילת קרבן פסח ליכא שכן השיב להם קודם שאמר עמדו ואשמעה ואפילו הכי הניחם להטמא שמע מינה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה.
ושוב ראיתי להרא\"ם ז\"ל בחומש שהבין דכל כונתם היה לשאלה אי לאו יזרק הדם אלא דלא הבינם משה יעו\"ש. ולפ\"ז יתכן תירוץ מהר\"י נוניש נר\"ו ומ\"מ מצד אחר לא ניתן ליאמר תירוץ זה דהא לפי דעתם דהיו יכולים לזרוק עליהם את הדם נמצא לדעתם שמקיימין מצות קרבן פסח אף בלא אכילה דומיא דחטאת דכך שאלו מה בין זה לחטאת לכן נראה דהעיקר כדתריצנא לה מעיקרא.
ואחר זמן רב ראיתי להרב מחנה אפרים בנימוקו לרבינו פ\"ו מהל' קרבן פסח שהקשה להראב\"ד קושיא הלזו שהקשה מהר\"ר דוד הנזכר ולא ידענו מה לו עם הראב\"ד דוקא ועיין להריטב\"א בסוכה שהקשה כן בפשטא דש\"ס כמו שהקשה מהרר\"ד הנזכר.
נחזור לקושית הרב מל\"מ דנראה לענ\"ד דשאני נדון הר\"ן ז\"ל דמדינא פטור משניהם כיון דאיכא ספיקא וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל אלא דכדי שלא יבטל מ\"מ מכל וכל לפחות יקרא ביום אחד לא כן בההיא דתמידין דחייב בב' ודוק.
עוד הקשה הרב מל\"מ ז\"ל דברי הר\"ן אהדדי מדבריו אלה למ\"ש גבי הסבה בד' כוסות יעו\"ש ותירץ דשאני הסבה דאי יתקנו קמאי או בתראי דוקא אפשר דתקנת החכמים היתה בזולתם ולא נפקי ידי חובתם אלו תוכן דבריו. ולענ\"ד קשיא לי אם כן כשצדד הר\"ן וכתב וז\"ל הכא בעי למעבד הסבה בכולהו דאי נזיל לקולא אמאי נקל בהני טפי מהני כו' והו\"ל למימר עדיפא מינה דאי נזיל לקולא אפשר דלא ניעבד התקון חכמים דתקנת חכמים הוא בזולתם.
והרב מקראי קודש ז\"ל תירץ דבמגילה אי אפשר לקרות בשניהם ממ\"ש בגמ' ואימא את יום י\"ד וט\"ו אתא את ופסקיה נמצא דקפיד קרא דלא יקראו בב' הימים אלו תוכן דבריו ומלבד דיש לגמגם על תירוץ זה מלשון הר\"ן עוד זאת אין הנדון דומה לראיה דהתם קאי לקרות בתורת חיוב בב' הימים אתא את ופסקיה לפטור אבל היכא דמספקא לן באיזה יום הוא חיובו יקרא בב' כדי שממה נפשך יצא ידי חובתו ושאני ההיא דש\"ס מהך דהכא ולענ\"ד נראה בשנאמר דע\"כ לא אמרינן אין מעבירין על המצות אלא בדרך משל ב' מצות או במצוה אחת שאם יעשנה היום היא זמנה ואי יעשנה למחר ג\"כ היא זמנה אבל בדאיכא ספק אי זמנה היא היום או למחר ומספק די לעשותה או היום או למחר אז לא אמרינן אין מעבירין על המצות דכיון דלאו ודאי מצוה היא דאפשר דקדימה זאת ביום זה לאו מצוה היא ולכן בד' כוסות איך נאמר דישתה הראשונים בהסיבה משום אין מעבירין והא אפשר דלאו מצוה היא לא כן מגילה דגם אם יהיה זה מוקף מימות יהושע בן נון מ\"מ הא הוי י\"ד זמן קריאה לפרזים וקרינן ביה אין מעבירין על המצות כיון דאפשר שיהיה זמנו של זה." + ], + [ + "קראו \n את המגילה כו'. במגילה דף ו' ע\"ב ורבינו הביא המשנה כצורתה ממש ולא מאי דאיתמר עלה וא\"כ נראה דפוסק דלא כרשב\"ג דאילו לרשב\"ג דס\"ל לענין סדר פרשיות דאם קראן בראשון צריך לקרותן בשני צ\"ל במתני' חסורי מחסרא משא\"כ לבר פלוגתיה דס\"ל בסדר פרשיות דקראן בראשון אין צריך לקרות בשני מתני' כדקאי קאי ולכן לא כתב רבינו אלא רישא דמתני' ונפק\"מ דבפרשיות אין צריך לחזור עליהן בשני והוא תימה דללישנא ב' אתיא כרשב\"ג ור' יוחנן ג\"כ פסק כוותיה וא\"כ איך פסק דלא כרשב\"ג." + ], + [ + "שואלין \n ודורשין כו' כדי להזכיר שהוא פורים. ע\"כ. ועיין מה שהקשה הלח\"מ מש\"ס דמגילה דף ד' ומה שתירץ דגם בשאר פורים דחול צריך לדרוש מעניינו של יום ואין כן דעת התוס' שם ד\"ה פורים שחל להיות בשבת דבחול א\"צ משום [דאיכא כבר] פרסומי ניסא וא\"כ למה נשוי פלוגתא ביניהם ולעיקר קושיתו עיין להרב רצוף אהבה מה שפי' בדבריהם והוא אמת ויציב ואין מקום לקושיתו ועיין להרב פר\"ח במים חיים ומ\"ש בש\"ס ומה שפי' בדבריהם בלשון סתום שלא באתי לכונתו גם מ\"ש בס' מר דרור ליתא כמו שיראה המעיין." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומותר \n בעשיית מלאכה כו'. לעולם. וכתב הלח\"מ וז\"ל לא ידעתי אמאי לא חילק רבינו בין אתרא דנהוג ללא נהוג וכמ\"ש בש\"ס ע\"כ וכתב עליו השיירי כנה\"ג סימן תרצ\"ו הגהות ב\"י אות א' וז\"ל ומאי קשה כיון דאפילו במקום שנהגו כתב הרמב\"ם אינו רואה סימן ברכה כ\"ש במקום שנהגו שלא לעשות כו' עכ\"ד כוונתו מבוארת דמאי קשיא ליה להלח\"מ על רבינו דהו\"ל לחלק בשלמא אי היה סותם והיה כותב דכל העושה מלאכה בפורים אינו רואה סימן ברכה הוה קשיא ליה שפיר דהו\"ל לחלק ברם כיון דבפי' כתב דגם במקום שנהגו לעשות לא יעשה ואם עושה אינו רואה סימן ברכה מה שייך להקשות דהו\"ל לחלק אי קשיא על רבינו הוא באופן אחר דאיך כתב דאף במקום שנהגו לעשות ועשה אינו רואה סימן ברכה והוי היפך הש\"ס ועיין להרב מקראי קודש דף ר\"ג ע\"א שלא בא לכוונתו יעו\"ש.
ולהך שהקשינו דדברי רבינו הם היפך הש\"ס כן הוקשה לו להשיירי כנה\"ג שם בתחילת דבריו וניחא ליה דאף לאותם דנהיגי לעשות מלאכה אין ראוי לעשות לפי שאמרו חכמים במקום שנהגו שלא לעשות דאינו רואה סימן ברכה ומינה דבמקום שנהגו לעשות ראוי שלא לעשות מהיות טוב כן פי' דברי רבינו ז\"ל וקשיא לי דאם כן איך רבי נטע נטיעה בפורים ולו יהי שהיה במקום שנהגו לעשות ראוי היה שלא לעשות וכדברי רבינו ז\"ל ואיך דבר שהתיר רבי אסרו רבינו.
ולענ\"ד נראה כונת רבינו דאיירי במקום שנהגו שלא לעשות והכי פירושו דמן הדין איסור מלאכה לא קבילו עלייהו ואע\"פ כן אין ראוי לעשות בו מלאכה וכמו שנהגו אותם שנהגו שלא לעשות וע\"ז סיים אמרו חכמים כו' לעולם כלומר דזה עונשו של אותם שנהגו שלא לעשות ופשוט ונתיישב הן קושית הלח\"מ הן קושית השיירי כנה\"ג ומ\"ש רבינו בלשון זה ואע\"פ כו' ולא כתב כמ\"ש בט\"ב בהל' תעניות יען בפורים כתיב ויום טוב לאסור בעשית מלאכה אלא דלא קבילו וכמ\"ש בש\"ס משום הכי כתב רבינו שראוי לאסור ולנהוג שלא לעשות ודוק.
ועיין עוד מה שהקשה הלח\"מ דהשמיט רבינו נטיעה של מצוה ועיי\"ש להשיירי מה שישב בהדרגות דמדברי רבינו יוצא דאינו רשאי יעו\"ש. ולענ\"ד איננו שוה חדא דא\"כ דבר דלרבי שרי ועביד עובדא איך רבינו אוסרו ועוד דאף לדבריו במקום שנהגו התר אף דאפ\"ה כתב רבינו דאין ראוי לעשות מ\"מ בנטיעה של שמחה שרי ואם כן הוה ליה לרבינו להתירו ולא להשמיטו.", + " אם\n חלקו מעות לאביונים ביום קריאתן יצאו. ועיין למרן והלח\"מ ז\"ל ועדיין קשה דלפי הטעם דעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה למה לא חייבו לחלק המתנות ביום הקריאה." + ], + [], + [ + "אין \n פוחתין מב' עניים נותן לכל אחד מתנה אחת כו'. ע\"כ. והיא הלכה פסוקה והקשה הפר\"ח הל' מגילה סי' תרצ\"ד וז\"ל וא\"ת ואימא ב' מתנות לכל אביון דהוו ב' שהן ד' וכההיא דאמר פ\"ג דיומא דף ל\"ז גבי קרא דונתן על ב' השעירים כו' יכול יתן ב' על זה וב' על זה כו' וי\"ל דאי הוה כתיב ולאביונים מתנות הוה מצינן לפרושי לב' אביונים ד' מתנות אבל השתא דכתיב ומתנות לאביונים משמע דבב' מתנות מפטר והדר קאמר שיחלקהו לעניים דהיינו ב' מתנות לב' בני אדם עכ\"ד והרב יד אהרן ז\"ל שדי נרגא בתירוץ זה דא\"כ למאי אצטריך לומר ונתן על שני השעירים גורלות לימא ונתן גורלות על שני השעירים והייתי אומר גורלות צריך ליתן דהיינו ב' גורלות ואחר כך יאמר על ב' השעירים דהיינו על כל שעיר גורל אחד ולשתוק מגורל אחד ע\"כ ואין זו קושיא חדא דהא ידוע הוא מאי דכייל לן הרא\"ם על החומש [מההשמטות] [בסדר משפטים ד\"ה ת\"ל כי ימכר יעו\"ש] דלשתוק [אמרינן] ולכתוב לא אמרינן זאת ב' דאי הוה כתיב קרא הכי לא הוה אייתר לן גורלות דאצטריך לגופיה דיתן גורל על כל אחד משא\"כ עכשיו דכתיב גורל אחד כו' אייתר לן גורלות ללמד שיהיו שוין כדסיים בברייתא יעו\"ש נמצא דהוצרך הכתוב לכתוב כן להכרחו ולדידיה ניחא ליה דבעלמא אמרינן ב' שהן ד' והכא מדשני קרא דהו\"ל למימר ויתן מתנות לאביונים דבצדקה לא שייך לישנא דשילוח רק לישנא דנתינה וא\"כ הל\"ל ומשלוח כו' ונתינת מנות לאביונים ומדערבינהו בהדי הדדי שמע מינה לדרשא אתי דדינם שוה מה מנות ב' דוקא כך מתנות ב' דוקא אלו דבריו.
ולא ידעתי מי גילה לו דערבינהו בהדי הדדי דמה הפרש יש בין יתן למתנות כולהו לשון נתינה והכתוב מילי מילי קתני ומשלוח מנות איש לרעהו גם מתנות לאביונים ולא קאי למשלוח דלעיל ובר מן דין לפי דבריו דשוינהו קרא לדרשה אדרבא הדרשה בהיפך כשם דבמנות ב' מנות לאדם אחד כך במתנות ב' מתנות לכל אביון שיהא דומה האביון בלקיחה ב' דומיא דמנות דאחד לוקח שתים.
ולעיקר הקושיא נראה לענ\"ד דאה\"נ דמשמעות דקרא כדהכא ב' מתנות לב' אביונים והתם ביומא דקס\"ד דיתן ב' על כל אחד אינו אלא מיתורא דקרא דכיון דכתיב גורל אחד לה' וגורל אחד כו' למאי אצטריך גורלות ומשו\"ה הוה קס\"ד הכי והכי הוי ריהטא דברייתא גורלות כו' יכול ב' כו' מכח היתור זה אי אפשר דכתיב גורל אחד כו' יכול כו' זה אי אפשר דכתיב אחד כו' ואם כן מה תלמוד לומר גורלות דהוא מיותר שיהו שוין כו' דהיתור בא לזה דכוותא מצינו בש\"ס אי אפשר לומר ונקה שכבר נאמר לא ינקה ואי אפשר לומר לא ינקה דכבר נאמר ונקה הא כיצד מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינן שבים ומ\"מ מה שנראה אמת הוא מ\"ש הפר\"ח ז\"ל.
ושוב ראיתי מה שתירץ הרב מהר\"ח אלפ'נדארי בבני חיי יעו\"ש באורך ותוכן דבריו דכאן גבי מתנות לאביונים דלא מייתר קרא אלא לגופיה אצטריך מהיכא תיתי להצריך ב' מתנות שהן ד' ואין דבריו מובנים דעדיין קשה ממ\"ש יכול יתן ב' על זה וב' על זה תלמוד לומר גורל אחד והפי' הוא דאי לא הוה כתיב אלא ונתן על ב' השעירים גורלות הוה משמע ב' לזה וב' על זה תלמוד לומר גורל אחד כו' והתם ליכא יתורא אלא משמעות ואין לנו ליישב דבריו אלא כמ\"ש לענ\"ד והיינו הך והוא דבר חדש בדברי הברייתא ואי נחית להכי איך הניחו בעל פה אתמהא וצ\"ע.
ומ\"ש אין פוחתין כו' פי' דלא תימא דוקא קפיד קרא שלא יתן כי אם ב' מתנות לב' אביונים דאי אפשר זה אלא ודאי דלא יפחות מזה ואם רצה להוסיף תבא עליו ברכת טוב. וזהו שכתב הטור סי' תרצ\"ד ולפחות ב' מתנות לב' עניים כלומר זה הוא מן המובחר ואם רצה להוסיף מוסיף ואין מקום למה שתמה הרב יד אהרן ז\"ל שדקדק מדבריו דמן הדין חייב ליתן הרבה אלא דלפחות ב' מתנות לב' אביונים וקשיא ליה דמן הש\"ס נראה שאינו חייב כי אם ב' מתנות לב' אביונים והצריך עיון יעו\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין בחי' לעיל הלכות ברכות פרק י\"א הט\"ז." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואפי' \n לבדוק מעות או למנותן לאורה אסור. והיא מימרת רב שבת דף כ\"ב ומטעם שלא יהיו מצות בזויות עליו ולמד כן מכיסוי הדם שלא יכסה ברגל יעו\"ש וקשה לי דלא דמי הא להא דבכסוי הדם הבזיון הוא בעשות המצוה שעושה אותה דרך בזיון משא\"כ גבי נר חנוכה דכבר עשה המצוה בכבוד שהיא ההדלקה אלא שאח\"כ נהנה ממנה ואף אם נאמר דלא ס\"ל לרב כר' יהושע בן לוי דהדלקה עושה מצוה מ\"מ לדידן דקי\"ל הדלקה עושה מצוה איך פסקינן שניהם." + ], + [], + [], + [ + "הדליקו \n מבפנים והוציאו דלוק והניחו על פתח ביתו לא עשה ולא כלום. והקשה הרב עץ החיים דף ד' ע\"ג וז\"ל ואיכא למיפרך דבפ\"ט מהל' ביאת מקדש כתב רבינו הטיב הכהן מבפנים והוציאה לחוץ והדליקה הזר כשר ואפילו לכתחילה ומאי שנא מנרות חנוכה דבעינן הדלקה במקומה ובפ' במה מדליקין מדמינן נרות חנוכה למנורה אי מדליקין נרות חנוכה מנר לנר משום בזויי או משום אכחושי וצ\"ע.
ולענ\"ד לא קשיא דלא משום שדימו ההיא דנר מנר משום בזוי או משום אכחושי צריך לדמויינהו לכל מילי דההיא דמוי אינו אלא משום מצוה בעלמא דשניהם מצוה ושייכותם משום מצות דומה להם מצינו שלמדו שלא למנות מעות בנר חנוכה מכסוי הדם משום בזוי מצוה ואף דלא שייכי אהדדי וא\"כ אינו מוכרח שיהיו דומים להדלקה במקומה ודוק." + ], + [ + "חצר \n כו' שלא יאמרו כו' לא הניח נר חנוכה כו'. ועיין מ\"ש מרן בב\"י סי' תרע\"א מההיא דפ\"ק דברכות אסור לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין כו' ואי איכא פתחא אחרינא לית לן בה ותירץ בחדא תירוצא דשאני נר חנוכה דאית בה חסרון כיס יעו\"ש והרב פר\"ח ס\"ק ח' כתב עליו דמההיא דפאה דאייתי עלה לא משמע הכי ופי' דבריו עיין בספרי אשר קריתי לי תועפות ראם סדר קדושים גם מ\"ש בספרי אגורה באהלך בהשמטות סדר קדושים.
גם מאי דקשיא ליה לתירוץ זה מההיא דפ\"ק דקדושין לענ\"ד לא קשה דאה\"נ דהתם ליכא חסרון כיס ברם איכא טעמא אחרינא שהוא מתגאה נגד רבו ואינו מקיים דברי התנא ומורא רבך כמורא שמים ועיין להמגן אברהם תירוץ אמיתי לזה ע\"פ פירוש רש\"י ועיין להרב שער אפרים בהגהת בנו סימן ע\"ח תירוץ לקושיא זאת ע\"פ מה שקדם להקשות מהש\"ס שבת דף כ\"ג בשביל ד' דברים כו' בסוף שדהו מפני החשד ופרש\"י שלא ידעו שהניח פאה ובברכות אמרו דאי איכא פתחא אחרינא לית לן בה ולא חיישינן לחשדא ותירץ דשם בידו לתקן ולהוציא עצמו מחשדא שיכניס באידך פתחא ויראו אותו משא\"כ בפאה אין בידו לתקן וסיים ולפי מ\"ש לעיל בפאה ניחא נמי הא דנר חנוכה דאין בידו להוציא עצמו מחשדא להני דחלפי בהאי פתחא אלו דבריו.
ולא ידעתי תירוץ זה דמאי שנא נר חנוכה מבית הכנסת דמה בית הכנסת מאן דחלפי בפתח זה אומר אף שלא נכנס בפתח זה אימור יכנס בפתח האחרת ואף שאינו רואין אותו נכנס ברוח אחרת א\"כ גם בנר חנוכה אף שאין רואין נר חנוכה ברוח זו אימור ברוח אחרת הדליק ומה חילוק איכא מבידו לאין בידו." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..f88525a93e9dc940060a2cd472a73600f381acd5 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,113 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Scroll_of_Esther_and_Hanukkah", + "text": [ + [ + [ + "קריאת \n המגילה בזמנה מצות עשה מדברי סופרים. ע\"כ. וכתב החבי\"ב חלק או\"ח סי' תרפ\"ז משם מצאתי כתוב וז\"ל יש להקשות למה לא כתב מ\"ע וכו' לקרוא המגילה בזמנה כמ\"ש בשופר סוכה ולולב וי\"ל דאם היה אומר כן משמע שהחיוב הוא לקרוא ולא לשמוע להכי נקט כן כלומר מציאות המגילה וכתב עליו הרב יד אהרן נר\"ו וז\"ל ולי נראה שהרי בתקיעת שופר כתב לשמוע ולא אמר וכו' וכי תימא דכתב לשמוע ה\"נ לימא הכי וכו' יעו\"ש ולי לא דמי הא להא דבשלמא כאן צ\"ל קריאה לפי שעיקר המצוה היא הקריאה לא השמיעה אלא דאם שמע יצא משא\"כ בשופר דעיקר המצוה היא השמיעה צ\"ל לשון שמיעה.
עוד כתב החבי\"ב א\"נ דכשהיא מן התורה מתחיל מ\"ע אבל כשהיא מד\"ס אינו מתחיל כן ע\"כ ומצאתי כתוב בגליון וז\"ל וקשה דאיך קאמר דכשהיא מן התורה מתחיל מ\"ע והא בפ\"א מהל' שבת כתב לשבות ממלאכה והיא מן התורה עכ\"ל ועיין בחי' שם בהל' שבת.", + " והכל\n חייבין בקריאתה אנשים ונשים וכו' . וכתב הרב המגיד משנה בערכין וכו' לאתויי נשים וכדר' יהושע בן לוי וכו' שאף הן היו באותו הנס וכו' עכ\"ל ומרן בב\"י סי' תרפ\"ט כתב על מה שפי' רש\"י בערכין שמוציאות לאנשים ידי חובתם וטעמו עמו משום דעיקר הנס היה ע\"י אשה וכתב הרה\"מ שכן נראה שהוא דעת הרמב\"ם עכ\"ל והיינו מ\"ש בה\"ב וז\"ל אבל אשה נראה מדברי רבינו שהיא מוציאה לאחרים עכ\"ל ועיין רש\"י ותוס' במגילה דף ד' ולהרב בני חיי מ\"ש בדבריהם ומ\"ש בזה משנים רבות מצאתיו כעת בהרב לשון למודים ורק אין חדש דכאן במגילה דבאו להקשות על רש\"י מהתוספות צריכי להו להקשות מטומטום ואנדרוגינוס דסיפא דתני דנשים חייבות לא תני ליה רש\"י כמ\"ש הב\"ח לא כן בערכין דלא באו להקשות על רש\"י אלא לומר הדין הביאו מסיפא דאינהו תנו להך סיפא.
ודרך אגב ראיתי עוד להתוס' שם ד\"ה שאף הן היו באותו הנס וכו' ורבינו יוסף איש ירושלמי תירץ דס\"ד למפטריה מגזירה שוה דט\"ו ט\"ו דחג הסוכות עכ\"ל והקשה הרב בחנן אלהים דף קי\"ח ע\"ב וז\"ל קשה לתירוץ הרב יוסף דאהני טעם זה למ\"ע דמצה ומה יתרץ בסוכה כדאיתא פ\"ב דסוכה יעו\"ש ודבריו אינם מובנים דהא בסוכה כתיב האזרח למעט נשים כדאיתא בפ\"ב דסוכה וכדכתב הרב בקושיתו הב' ואפשר דכונתו להקשות להר\"י איש ירושלים דס\"ל דאף מדאורייתא אהני האי טעמא דאף הן היו באותו הנס דלמצה שפיר מתורץ דאף דאיכא טעמא דאף הן היו מ\"מ הו\"א דכל דאיכא טעמא וג\"ש למיעוט לא אהני ולהכי אצטריך קרא דלא תאכל עליו חמץ דלא נילף גזירה שוה ט\"ו ט\"ו וקמ\"ל קרא לקושטא דמילתא דטעמא דאף הן היו הוא אמת ומשו\"ה חייבות אבל לסוכה מה יתרץ דמיעטיה קרא אף דהיו באותו הנס דנמצא לפ\"ז דבאורייתא לא אהני טעם זה דאי לא למה מיעטן קרא וזה עצמו הקשו התוס' בפ' ערבי פסחים דף ק\"ח ד\"ה היו באותו הנס ותירוצם דהתם אינו עולה לכאן כמבואר.
ועוד הקשה להך תירוץ דבפ\"ב דסוכה דרשי האזרח למעוטי נשים ואקשינן מ\"ע שהזמן גרמא היא ותירץ רבא סד\"א נילף ט\"ו ט\"ו מחג המצות ע\"כ והשתא אי איתא תירוץ הר\"י לא לכתוב לא האזרח ולא הקש דחמץ עכ\"ל ולפי דבריו אלו לא ידענא מאי קשיא ליה דאילו לא כתיב לא הקש דמצה ולא האזרח היכי הוה אמרינן דבמצה דוקא חייבין ובסוכה פטורין דמה הפרש יש ביניהם הא גם בסוכה היה בנס ענני כבוד.
עוד הקשה ג' וז\"ל ועוד קשה דהו\"ל לתרץ דאצטריך אזרח דלא נימא דחייבות בסוכה מטעם דאף הן היו באותו הנס ועיין בס' דברי יוסף למהר\"י אירגס סי' נ\"ה שתירץ ג' תי' ומה שתירץ ב' ליתא דאי לא היו ענני כבוד היו מתים מכח השמש וק\"ל ולפי מ\"ש התוס' בפסחים דף ק\"ח ע\"ב ד\"ה היו באותו הנס דבעשה דאורייתא לא אזלינן בתר טעמא אין מקום לקושית התוס' דהכא וראיתי מקשים שדבריהם בפסחים שם סתרי למה שקדמו לעיל מזה ד\"ה שאף הן היו יעו\"ש וליתא למי שיעיין בדבריהם.", + " ועבדים\n משוחררים וכו'. וכתב הלח\"מ אפשר שרבינו מפרש כדכתב הרב ב\"י סי' תרפ\"ט שעבדים שמלו וטבלו לשם עבדות אינם חייבים וכו' עכ\"ל והיינו מ\"ש וז\"ל ומיהו לדברי המפרשים וכו' אפשר דאין ללמוד מנשים לעבדים וכו' עכ\"ל ופי' הרב דינא דחיי וז\"ל אפשר שאין ללמוד מנשים לעבדים ופטורים אף לפי האמת וכן הבין הרב יד אהרן נר\"ו שכתב על דברי מרן וז\"ל נראה מדבריו דלא הוקשו אלא במאי דשייכי והקשה עליו ממאי דאמרו פ\"ק דחגיגה מכדי כל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה וכו' והכי מוכח דאפילו במידי דלא שייכא האשה ושייך העבד אפ\"ה גמרינן לה לה מאשה דהעבד אית ליה זכרות משא\"כ באשה ולי לא דמי כלל דשייך ולא שייך לא נאמר אלא במצוה דטעמא גלוי לן וכפי הטעם חזינן דזה שייך וזה לא שייך כמו מקרא מגילה דהטעם דחייבות הוא משום שעל ידן נעשה הנס לא כן בראיה דמיעט קרא לנשים מזכורך ממילא נתמעטו העבדים דבזה לא נאמר שייך ולא שייך והוי ככל המצות דנשים פטורות והוא הדין עבדים נחזור לדברי מרן דלענ\"ד נראה לפרש באופן אחר ומיהו אפשר דאין ללמוד וכו' ולהכי אצטריך למתני עבדים בפי' דהיינו שמלו וטבלו לשם עבדות דחייבים והכנסת הגדולה כתב עוד וז\"ל א\"ה א\"צ לזה דבהדייא קתני בתוספתא נשים ועבדים פטורים ממקרא מגילה וודאי עבדים דרישא איירי במשוחררים וכו' עכ\"ל.
ודבריו תמוהים דמוכח מדבריו שהבין בדברי מרן שקאי על התוס' וזה אינו דמרן קאי על דברי הטור וכן ראיתי להרב יד אהרן נר\"ו השיגו כן ויראה לי הכרח לדברי כמ\"ש מרן דאילו עבדים שמלו וטבלו לשם עבדות מדין נשים שהזכיר אח\"כ הוא נלמד וכו' ואי קאי להתוס' היכן הזכיר דין נשים לחיוב כי היכי דנילף מיניה עבדים ואם נאמר דר\"ל מדין נשים שהזכיר אח\"כ הוא נלמד ר\"ל לפיטור דתני נשים וקטנים פטורים א\"כ הכי הו\"ל למימר אדרבא פטורים מדין נשים שהזכיר אח\"כ ואם נאמר דאדרבא חייבים בשמיעה מ\"מ עכשיו קיימינן בחיוב קריאה ופטורים דסיפא הוא בקריאה שלא להוציא אחרים ידי חובתם וא\"כ לא הו\"ל למנקט בלשון חיוב אלא בלשון פיטור ובעיקר דברי מרן במה שהכריח דאיירי במשוחררין דאל\"ה מדין נשים נלמד דדינם שוה דאף דבש\"ס מוקים לה בחציו עבד וחציו בן חורין היינו מיתורא דמשוחררין הא לא\"ה לית לן בה שכן דרך התנא ועוד דזה הוא למשנה ראשונה ברם למשנה אחרונה מי שחציו עבד וחציו בן חורין חייב וכן תני בריש ערכין הכל חייבין וכו' נשים ועבדים וא\"כ הכרעתו לאו הכרעה." + ], + [ + "אחד \n הקורא וכו' לא יצא. עיין מ\"ש מרן וז\"ל ואם נפשך לקיים נוסחת ספרינו וכו' אבל כיון דחזינן דרבי גבי ק\"ש שנה הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא וכו' דמדסתם משמע דס\"ל כת\"ק וכו' עכ\"ל ויפה הקשה לו חכם בני פחד יצחק יהיה בעזרו מסוגיית מגילה דף י\"ז ע\"ב ורבי נמי הא כתיב שמע ההוא מיבעי ליה השמע לאזניך מה שאתה מוצא מפיך ורבנן סברי כמאן דאמר הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא וכו' מוכח דרבי ס\"ל לא יצא ואיך כתב וז\"ל דמדסתם רבי מורה דס\"ל דיצא ואין לומר דמ\"ש ההוא מיבעי ליה השמע לאזניך מה שאתה מוצא מפיך ר\"ל לכתחילה אבל בדיעבד יצא דהא בברכות דף ט\"ו קאמר מ\"ט דר\"י דאמר לא יצא דכתיב שמע וכו' מה שאתה מוצא מפיך ות\"ק סובר בכל לשון שאתה שומע הרי דמאן דדריש קרא דשמע להשמע לאזניך אף בדיעבד לא יצא ובקיצור יותר קשה באופן אחר דאילו רבי ס\"ל לא השמיע לאזנו יצא והיינו מטעם שמע בכל לשון שאתה שומע וכמ\"ש שם בברכות ואיך קאמר רבי בברייתא ככתבה דוקא משום והיו ושמע להשמע לאזניך וכעת קשה.
והלח\"מ כתב וז\"ל דרבינו הוקשה לו בסוגייא דאם היה ר' יהודה מכשיר בחרש ג\"כ הו\"ל למימר ר\"י מכשיר בקטן ובחרש וכו' לכך מפרש דמ\"ש בש\"ס לעולם ר\"י ואפי' לכתחילה ר\"ל דר\"י לכתחילה קאמר ומתני' דמגילה וההיא דשמע לא דמיין דמגילה אית בה פרסומי ניסא וכו' אלו תוכן דבריו והנה למ\"ש דקשיא ליה לרבינו לא קשה או דס\"ל כמ\"ש הראב\"ד הביאו הרשב\"א בברכות דכבר פליג ר\"י בחרש בדוכתא אחריתי או כמ\"ש הרשב\"א והוא פשט הש\"ס דכד מוקמינן ממתני' ר\"י משמיה דרביה כולה היא משמיה דרביה ובחסורי מחסרא ולא דר\"י הוא דידיה.
גם מה שפירש בסוגייא הוא דוחק גדול דאם קבלה נקבל דכפי פי' זה באיזה תבות רמז בש\"ס האי חילוקא דפרסומא ניסא אדרבא הטפל שהוא הא דידיה הא דרביה עשה עיקר ופי' בפי' הא דידיה הא דרביה הוא לאוקומי האי דברכת המזון כמאן לפי דרכו מאי דלא קשה ליה מעיקרא כי אם מההיא דבן פזי והניח התירוץ בע\"פ דשאני תרומה ממגילה ומתרץ מאי דקשה על זה מההיא דברכת המזון בהא דידיה הא דרביה נמצא דהעיקר חסר עוד זאת קשיא ליה לחכם בני יצ\"ו דבברכות דף ט\"ו איתא להך סוגייא ממש דקא שקיל וטרי התם מתרומה עם שמע וקאמר כדהכא לעולם ר\"י ואפי' לכתחילה ולא קאמר הא דידיה הא דרביה ושם אי אפשר לפרש כדפי' הלח\"מ.
ועיין בסוגיין דמגילה מ\"ש רש\"י גבי לעולם ר' יהודה ואפילו לכתחילה ולא קאמר הא דידיה הא דרביה דלעולם ר' יהודה ואפי' לכתחילה מכשיר ומתני' ר' יוסי היא ואפי' דיעבד לא והאי דתורם לכתחילה ר' יהודה היא עכ\"ל והקשה החידושי הלכות דאמאי לא פי' דהאוקמתא דלעיל קאי דמתני' לכתחילה לא ודיעבד שפיר דמי ואתיא כר' יהודה אליבא דרביה ולכאורה חישבתי לתרץ דהוכרח רש\"י לפירוש זה דאי כפירוש החידושי הלכות כשאמר בש\"ס ואלא מאי ר' יהודה אלא הא דתניא וכו' מני נמצא דלא יכול להנצל אלא באומר וליטעמיך ולפי' החידושי הלכות דלעולם ר' יהודה היא הוא לאוקומי דמתני' ר' יהודה היא והוא משמיה דרביה וההיא דתורם אפילו לכתחילה ר' יהודה דידיה הכי הו\"ל לשנויי ולא לומר ולדידך מי ניחא כמי שאין לו תירוץ ברם לרש\"י הנה נכון דהשתא מהדר מאן דמוקים לה כר\"י לקיומי למילתיה ולהמלט מולדידך מי ניחא ומתרץ הא דידיה הא דרביה ומתני' ר' יוסי וכדפי' רש\"י אמנם סוגייא דברכות דף ט\"ו ע\"א דומה לזו ממש מנגדתי ועיין שם פי' רש\"י כפי' החידושי הלכות ועיין להפ\"ח או\"ח סי' תרפ\"ט מה שהליץ בעד רש\"י.
וראיתי להרשב\"א בחי' לברכות יעו\"ש פירושו דס\"ל בהאי פי' דלעולם ר' יהודה ואפי' לכתחילה ר\"ל ומתני' ר\"י אליבא דרביה דבדיעבד דוקא ולא לכתחילה שכתב וז\"ל וכי אסיק הא דידיה הא דרביה מתני' דמגילה ר' יהודה אליבא דרביה מדלא תני ר' יהודה מכשיר בחרש ובקטן עכ\"ל ר\"ל דהשתא אוקמתא דחסורי מחסרא וכולה ר' יהודה היא קיימא כדלעיל ולא תירץ ההיא דיהודה [בריה דר\"ש] בן פזי כמאן דמתרץ ר' יהודה אליבא דרביה היא דמחלק בין לכתחילה לדיעבד ולכן לא תני חרש וקטן כי אין דינן שוה דחרש דוקא דיעבד וקטן אפילו לכתחילה ופשוט לאפוקי מהרב יד אהרן נר\"ו סי' תרפ\"ט הגה\"ט שהבין בדברי הרשב\"א דר\"י מכשיר בקטן הוא דידיה ומטעם זה כתב מה שכתב." + ], + [ + "מצוה \n וכו' וכל הלילה וכו' וכל היום וכו'. ועיין מ\"ש הלח\"מ ומכלל דבריו וז\"ל וא\"כ זה הכלל אינו שהוא דלא כהלכתא שהרי רבינו בהל' קרבן פסח פסק כר' אליעזר וכן בסידור בזיכין עכ\"ל וכבר תמהו עליו הרב מקראי קודש בהל' מגילה והרב אור יקרות דף מ\"ג דרבינו בפי' פסק כר' עקיבא שכתב ודין תורה שיאכל כל הלילה עד הבוקר וא\"כ פסק כזה הכלל ועוד קשה על רבינו דבכללא דלילה פסק כהך מתני' ובכללא דיום לא פסק כהך מתני' אלא אלו מושכין ואלו מניחין וטפחו של זה בתוך טפחו של זה יע\"ש פ\"ה דתמידין ומוספין וכבר קדמני הרב בני חיי בליקוטים ועיי\"ש מה שתירץ גם בספר אור יקרות ומ\"ש בחי' פ\"ה דתמידין ומוספין.
וראיתי להרב פר\"ח סי' תע\"ז נתן טעם לרבינו היאך פסק כר\"ע ממ\"ש בפסחים דף ק\"כ אמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר חצות לר' אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו ומדאמר הכי ולא אמר מדברי ראב\"ע נלמוד אכל מצה וכו' לא יצא ש\"מ דס\"ל לרבא דלאו הלכתא היא הא דראב\"ע יעו\"ש וקשיא לי א\"כ במנחות דף צ\"ט דאיתא הכי א\"ר אמי מדבריו של ר' יוסי נלמוד אפי' לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים לא ימוש הרי דפוסק ר' אמי שהוא אמורא בתרא כר' יוסי והנכון כמו שתירץ הרב בני חיי יעו\"ש ובהל' תלמוד תורה פ\"א ה\"ח כתב וחייב לקבוע זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה. והקשה הלח\"מ שם דזה הוי כר' יוסי ואיהו פסק דלא כר\"י בהלכות תמידין ומוספין והוא מפרק לה בדוחק דבקרא דוהגית בו יומם ולילה כו\"ע מודו יעו\"ש ועל פי זה יתיישבו דברי הפר\"ח ואין להקשות דשם בש\"ס ר' ישמעאל ס\"ל דקרא כפשטיה ממש יומם ולילה ולכן השיב לבן אחותו שאינו יכול ללמוד חכמת יונית דהוי תנא ג'.
ולענ\"ד נראה דפסק כן בהל' ת\"ת מש\"ס דברכות דף ל\"ה דתניא ואספת דגנך מה תלמוד לומר לפי שנאמר לא ימוש יכול דברים ככתבן ת\"ל ואספת הנהג בה מנהג דרך ארץ וכו' נמצא דקרא דלא ימוש וכו' מגלה ליה קרא דואספת דגנך ולא מכח פי' דיומם ולילה דר\"ל כמו תמיד דלחם הפנים וכמ\"ש רבי אמי ואף דרשב\"י פליג עליה בברייתא שם הא אמר בש\"ס שם אמר אביי הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידם כרשב\"י ולא עלתה בידם א\"ל רבא לתלמידיו במטותא מינייכו וכו' וכיון דאביי ורבא ס\"ל כר\"י אמטו להכי פסק רבינו כוותיה.
אבל קשה דכאן תני בהך ברייתא דר' ישמעאל ס\"ל דלא ימוש לאו כפשטיה אלא הנהג בהם מנהג דרך ארץ ובמנחות נמי שאל דמה בן אחותו של ר' ישמעאל לר' ישמעאל כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו ללמוד חכמת יונית קרא עליו המקרא הזה לא ימוש וכו' צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה וכו' הרי מפורש דס\"ל הכתוב כפשטיה והוי סותר לההיא ברייתא ולענ\"ד נראה דגם לר\"י מ\"מ לא נפקא קרא מפשטיה דנהי דקרא דואספת מורה דלאו יומם ולילה ממש הוא וקרא דיומם ולילה מה תהא עליו צ\"ל דאיירי לשעה שאין לו עסק לצרכי מזונותיו דחייב יומם ולילה ולכן השיב לו למה ששאל ממנו אי יכול ללמוד חכמת יונית דאינו יכול דכתיב יומם ולילה.
ונבא למה שהקשה הרב טירת כסף סדר אמור דף קצ\"ה ע\"א וז\"ל וכן צ\"ע על מ\"ש ר' יוחנן משום רשב\"י דאפי' לא קרא ק\"ש אלא שחרית וערבית קיים פסוק לא ימוש ספר התורה הזה מפיך ואלו בפרק כיצד מברכין אמר רשב\"י דפסוק לא ימוש סברא התורה דברים ככתבן ופליג אמאן דאמר שם דשרי לנהוג בה מנהג דרך ארץ כדכתיב ואספת דגנך והיאך קאמר הכא דבק\"ש קיים לא ימוש וצ\"ע עכ\"ל ולק\"מ דלעולם רשב\"י ס\"ל דבק\"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש ומאי דאמר בברכות הכי פירושו למ\"ש ר' ישמעאל תלמוד לומר ואספת דגנך הנהג בהם מנהג דרך ארץ ונמצא חיוב לאדם לנהוג דרך ארץ ולא יעסוק בתורה ביום ובלילה אהא השיב לו אפשר אדם חורש בשעת חרישה וכו' תורה מה תהא עליה דהן אמת דיוצאין ידי חובת לא ימוש ספר התורה אבל לא נמצא מי שיעסוק בתורה ומה תהא עליה אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתם נעשית ע\"י אחרים וכו' ובזמן שאין עושין רצונו של מקום וכו' ואספת דגנך נמצא ואספת דגנך אינו חובה וא\"כ אף דאדם יוצא ידי חובת לימוד בק\"ש שחרית וערבית מ\"מ אם עושה רצונו של מקום יכול לעסוק בתורה ביום ובלילה ממש ומלאכתו נעשית ע\"י אחרים.
ועיין במג\"א ריש סי' תרפ\"ז בשם הגהות מנהגים דגר שנתגייר קודם הנץ החמה פטור מקריאת הלילה דעיקר מצותה ביום עכ\"ל מזה נסתייע בס\"ק א' יעו\"ש ואתמהא דהא החיוב דיש ביום הוא ג\"כ בלילה וכמ\"ש רבינו והוא מהש\"ס וע\"כ לא כתבו ר\"י ור\"ת שם בדף ד' דהעיקר הוא ביממא אלא להצריך זמן גם ביום וכלפי ההוא דינא כתבו כן אבל לעולם חיוב איכא בלילה כמו ביום ומ\"מ הדין אמת ולא מטעמיה אלא מטעם אחר והוא דמשעלה עמוד השחר יום הוא ולכתחילה אינו יכול לקרות ק\"ש ערבית אחר שעלה עמוד השחר אלא א\"כ נאנס והיינו טעמא דמועיל בנאנס דכתיב ובשכבך ואיכא דגני בההיא שעתא וכמ\"ש במלחמות ריש ברכות הביאו המג\"א שם גבי דין זה הל' ק\"ש סי' נ\"ח ס\"ק ו' וזה שייך דוקא בק\"ש דכתיב ובשכבך אבל בעלמא יום הוא ואף גם זאת אפי' נאמר דדומה לק\"ש מ\"מ כיון דלכתחילה לא חשיב לילה אלא היכא דנאנס הוי כמו תשלומין ובנידון דידן דלא נתחייב בלילה שהרי נכרי ליתי בתשלומין והוי כחגר ביום א' ונתפשט ביום ב' דפטור מן הראיה כיון דלא חל חיובא עליה ודוק." + ], + [], + [], + [], + [ + "כיצד \n חל י\"ד כו'. מתני' מגילה נקראת כו' לא פחות ולא יותר וכתב רש\"י לא פחות מי\"א ולא יותר מט\"ו עכ\"ל ואענה חלקי מ\"ש מזה שנים והוא דמיעט דמפשטא דמתני' משמע דאף מגילה נקראת בי\"א בי\"ב כל אחד בזמנו איש איש לפי מקומו ומי שקורא בי\"א אינו קורא בי\"ב וכן כולם ולא פחות ולא יותר קאי לכל אחד בזמנו דהיינו מי שזמנו בי\"א אינו קורא לא פחות ולא יותר וכן כל אחד ואחד וזה אינו מדקתני כיצד כו' וזהו שכתב רש\"י מגילה כו' פעמים בזה פעמים בזה דבזמן תליא מילתא וכדפריש ואזיל וא\"כ לא פחות ולא יותר היינו לא פחות מי\"א ולא יותר מט\"ו ולא קאי לכל זמן וזמן וכעת מצאתי כן למהרש\"א בקונטרס קלורית לעין.", + " חל\n להיות בג' קורין בב' שהוא יום י\"ג כו'. הכי איתא בש\"ס י\"ג זמן קהילה לכל היא ופרש\"י ז\"ל שנקהלו לעמוד על נפשם ולכך לא צריך קרא וכתב הרא\"ש ולא נהירא [וכו'] ונראה לר\"י דש\"ס דידן כעין הירושלמי ודלא כרש\"י כו' וראיתי להרב שדה יהושע ז\"ל רצה להליץ בעד רש\"י ולכוון הך ירושלמי לש\"ס דילן וז\"ל ולפי' רש\"י יש לקשור הירושלמי עם הש\"ס דכי היכי דפי' בש\"ס דזמן קהילה לכל כלומר דנקהלו להנקם מאויביהם ולכן לא צריך קרא ה\"נ י\"ל הך דהכא בזה האופן דכיון דיום י\"ג היה יום מלחמה ולא יום מנוחה הוא מוכיח שעיקר הנס בו היה וא\"צ קרא לרבות אבל לפי' ר\"ת דמפרש זמן קהילה לכל שהכל מתאספים לצום אסתר אין לקשור הירושלמי עם ש\"ס דילן עכ\"ל.
ואחרי נשיקת ידיו ורגליו נראה דאי אפשר לקשרם ולדבקם דהא לדעת רש\"י עיקר הנס בו היה ולכן לא צריך קרא והירושלמי מקשה מעתה אל יקראו בו וכי משו\"ה אין ראוי לקרות בו וכן התירוץ שתירץ בירושלמי מק\"ו השתא לפניו ולאחריו קורין בו אין קורין ולפי' רש\"י ז\"ל מה צריך לק\"ו והא היום הוא דחזי לקרות בו ובשלמא לפי' הרא\"ש ניחא שאין היום גורם כי יום מלחמה הוא אלא דמק\"ו ילפינן.
עוד כתב הרא\"ש וז\"ל ופי' ר\"ת כו' וראיתי להרב פר\"ח סימן תרפ\"ו כתב על דברי ר\"ת אלו וז\"ל וקשיא לי דאי איתא שבי\"ג היו מתקבצים כשחל בד' אמאי דחינן להו ליום הכניסה ליקרו בי\"ג ועוד דמוכח בהדיא כו' דאינו תקנת חכמים [וכו'] אבל בפ\"ק דמגילה משמע דתקנת חכמים הוא דגרסינן כו' עכ\"ל והרב מקראי קודש כתב וז\"ל ור\"ת יפרש ביום הכניסה והוא יום י\"ג שהוא יום ג' והא דתנן בי\"א בי\"ב בי\"ג היינו כשחל י\"ד בע\"ש ובשבת ובאחד בשבת כתנן במתני' עכ\"ל ודבריו תמוהים דא\"כ ביום הכניסה דקאמר היינו יום י\"ג לקמן בפי' המתחלת אלא שהכפרים כו' דקא מתמה תלמודא דאם איתא לקדמו ליום הכניסה ותירצו הו\"ל י' כו' ואי איתא דיום הכניסה היינו י\"ג א\"כ כשחל י\"ד בב' הוי יום הכניסה יום א' דהיינו י\"ג ומה תירצו הש\"ס הו\"ל י' וא\"כ חזרה קושית הפר\"ח למקומה.
עוד הקשה הפר\"ח אך קשה לפי' ר\"ת דאי הכי י\"ב לא משכחת לה דאי חל פורים בשבת קורין ביום הכניסה דהיינו יום י\"ב שהוא יום ה' ולמה לא יקראו בע\"ש שמתענים בו דע\"כ לא אמרו הגאונים שיתענו ביום ה' רק כשחל י\"ד באחד בשבת דע\"ש אינו זמן התענית משא\"כ כשחל י\"ד בשבת דע\"ש זימניה וכמ\"ש הרה\"מ כו'.
וכתב הרב מקראי קודש וז\"ל ונראה דלא קשה מידי דכשחל י\"ד בשבת שגם העיירות מקדמים ליום הכניסה ממילא גם בני הכפרים שליקרוא עמהם אף שאינו קולא להם שיום ו' ג\"כ מתאספים כו' עכ\"ל ולא הבינותי דבריו דהעיקרא דמילתא קשה דליקרו עיירות גדולות בע\"ש כיון שקורין ג\"כ הכפרים בו דהוי זימנייהו דהוי יותר טוב דליהוי הקריאה יותר קרובה לזמנה. ולעיקר קושיתו י\"ל דר\"ת יסבור כסברת הטור שכתב דהטעם שמתענים [בה'] בשבת היינו משום שמרבים בסליחות ותחנונים ולא יתכן לעשות כן בע\"ש וכ\"כ הרא\"ש ורב אחאי גאון ולפי טעם זה מה לי אי חל י\"ד בשבת או באחד בשבת לעולם הדין שוה שאין להתענות ביום ו'." + ], + [ + "ועיר \n שאין בה י' בטלנים כו'. כתבו התוס' ד\"ה כרך שאין בו י' בטלנים וצ\"ל דמיירי בסתם כרכים האמורים בש\"ס כו' וה\"נ משמע דפריך בסמוך כו' והקשה הפר\"ח בליקוטי מים חיים דאימא דזה הוא כונת הש\"ס ולענ\"ד זה לא ניתן ליאמר בכונת הש\"ס דא\"כ הו\"ל למימר וגם מקלעי ליה מעלמא שהם ב' צריכיות וק\"ל.
עוד הקשה ז\"ל ולו יהי דהתוס' הכריחו יפה מן הש\"ס היא עצמה מהיכן ידעה זה ותי' בזה עם אהובנו הרב יעקב אלבעלי הי\"ו דהש\"ס ידעה זה מהכרח המימרא אחרת דריב\"ל וכמ\"ש הרא\"ש והר\"ן וזו היא כונת התוספות שכתבו וצ\"ל דמיירי כו' וה\"נ משמע והכרח הראשון הוא הכרח הרא\"ש ולפ\"ז דברי החידושי הלכות בזה תמוהים." + ], + [], + [ + "בן \n עיר כו'. ועיין במ\"ש מרן וז\"ל הצריך לנו ובן עיר שקריאת מקומו בי\"ד עד וקורא בי\"ד אם דעתו שלא להמצא כו' עכ\"ל הנך רואה שמתבות אם דעתו שלא להמצא עד וקורא עמהם הם דברים הפכיים להקודם ואף אם נדחוק ונגיה ויכונו מ\"מ הם דברי מותר והוי כפל הענין ולכן נראה דצריך להשמיט כל זה וכן נראה מדבריו בב\"י יעו\"ש." + ], + [ + "עיין להרב מל\"מ מה שהקשה על הר\"ן שכתב ולענין עיירות המסופקות כו'. ממ\"ש פרק התכלת דף מ\"ט תמידין דלמחר כו' עיי\"ש מה שתירץ והקשה לתירוץ זה הבן יקיר לי מסוגיית סוכה דף כ\"ה ע\"ב דקאמר שם דהעוסק במצוה פטור מן המצוה מטעם דאין מעבירין על המצות הרי דבב' מצות ג\"כ אמרינן אין מעבירין על המצות ואיהו מתרץ לה במאי דקשה סוגית סוכה עם סוגיית מנחות כמו שהקשה מהרח\"א נר\"ו דקשיא ליה להא דקי\"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה דא\"כ מאי קמבעיא ליה לש\"ס דמנחות תדיר ומקודש איזה מהם עדיף והיינו תמידין דלמחר ומוספין דהיום ודאי דתמידין קדמי דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ותירץ לזה מור\"י החכם השלם עצום ורב כמהר\"ר יאודה אשכנזי זלה\"ה וכן תירץ הרב המקשה דשאני הכא דאמרינן העוסק במצוה פטור מן המצוה כיון דמחמת מצוה הראשונה נפטר מכל וכל מהב' כגון הא דטומאה לא כן בההיא דזבחים דלא נפטר ממוספין אלא מחמת דאינו מוצא וכיון דגברא בר חיובא ולא נפטר מהמצוה הב' נפל הספק שיעשה הב' כיון דנשאר עליו חיוב והוא חילוק דק למעין ויש לבעל דין לחלוק.
ולענ\"ד נראה לחלק דשאני מצוה שהיא יחידית בכל העולם למצוה אחרת דמצוה דקרבנות שהיא יחידית ואין עושין אותה כל אחד ואחד אז לא אמרינן העוסק במצוה פטור מן המצוה אלא אית בה ספקא איזה מהם עדיף או תדיר או מקודש לא כן כשהיא מצוה שנעשית בפרטות אף דזה אינו עושה המצוה הא מיהא אחר עושה אותה וקילא טפי נמצא דבין למה שתירץ הרב המקשה ובין לחילוק דידן שניא דא מן דא ותמידין ומוספין שאני מההיא משום ספקא דאית בהו משא\"כ גבי ההיא דש\"ס דסוכה דלית ביה ספיקא וק\"ל.
ודרך אגב אמרתי להזכיר מה ששמעתי מקשים משם הרב דוד אופנהיים זלה\"ה בהך ש\"ס דסוכה דקאמר והעוסק במצוה פטור מן המצוה מהכא נפקא מהתם נפקא [דתניא] ויהי אנשים כו' ביום ההוא אינן יכולין לעשות הא למחר כו' דאיך נלמד ממה שנטמאו דהעוסק במצוה פטור מן המצוה והא הם לא ידעו בשעה שנטמאו דאי אפשר להו לעשות פסח מדאמרו למשה רבינו למה נגרע כו' ומשו\"ה נטמאו ואה\"נ דאי ידעו לא היו נטמאים. ולענ\"ד י\"ל וכן תירץ ג\"כ מו\"ר מה\"ר יעקב אלבעלי הנזכר דאף דאינהו לא ידעו משה רבינו ע\"ה ידע הדין והיאך הניחם להטמא ואפי' אי הוה מספקא ליה למשה לא היה לו להניחם ליטמא כי שמא יאבדו מצות קרבן פסח ומה שאמר להם משה עמדו ואשמעה לאו לשאלה זאת אלא למ\"ש לפחות יזרק הדם עלינו ולא נאכל וכמו שיבא קמן בס\"ד.
והחכם השלם עצום ורב כמה\"ר יצחק נוניש הי\"ו תירץ ע\"פ מ\"ש בספרי הביאו בילקוט למה נגרע כו' אמר להם אין קדשים קרבים בטומאה אמרו לו אי לא יזרק הדם עלינו והבשר יאכל לטהורים הרי דטענתם היה לפחות להקריב עליהם ואפי' בלא אכילה ואיך נתרצו ליטמא ושלא לאכול קרבן פסח שמע מינה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכנראה שלא ראה הספרי אלא בעל פה נזכר ממנו דהא מתחילה שאלו למה נגרע לבלתי הקריב וכשהשיב אין קדשים קרבים בטומאה שאלו לפחות שיזרק הדם עליהם וא\"כ נימא דעל פי טעותם שהיו מקריבים קרבן פסח בטומאה נטמאו ולפי האמת אינן רשאים להטמא והקושיא כדקאי קאי משא\"כ לפי תירוציה דכיון דמשה רבינו ע\"ה היה יודע דאכילת קרבן פסח ליכא שכן השיב להם קודם שאמר עמדו ואשמעה ואפילו הכי הניחם להטמא שמע מינה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה.
ושוב ראיתי להרא\"ם ז\"ל בחומש שהבין דכל כונתם היה לשאלה אי לאו יזרק הדם אלא דלא הבינם משה יעו\"ש. ולפ\"ז יתכן תירוץ מהר\"י נוניש נר\"ו ומ\"מ מצד אחר לא ניתן ליאמר תירוץ זה דהא לפי דעתם דהיו יכולים לזרוק עליהם את הדם נמצא לדעתם שמקיימין מצות קרבן פסח אף בלא אכילה דומיא דחטאת דכך שאלו מה בין זה לחטאת לכן נראה דהעיקר כדתריצנא לה מעיקרא.
ואחר זמן רב ראיתי להרב מחנה אפרים בנימוקו לרבינו פ\"ו מהל' קרבן פסח שהקשה להראב\"ד קושיא הלזו שהקשה מהר\"ר דוד הנזכר ולא ידענו מה לו עם הראב\"ד דוקא ועיין להריטב\"א בסוכה שהקשה כן בפשטא דש\"ס כמו שהקשה מהרר\"ד הנזכר.
נחזור לקושית הרב מל\"מ דנראה לענ\"ד דשאני נדון הר\"ן ז\"ל דמדינא פטור משניהם כיון דאיכא ספיקא וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל אלא דכדי שלא יבטל מ\"מ מכל וכל לפחות יקרא ביום אחד לא כן בההיא דתמידין דחייב בב' ודוק.
עוד הקשה הרב מל\"מ ז\"ל דברי הר\"ן אהדדי מדבריו אלה למ\"ש גבי הסבה בד' כוסות יעו\"ש ותירץ דשאני הסבה דאי יתקנו קמאי או בתראי דוקא אפשר דתקנת החכמים היתה בזולתם ולא נפקי ידי חובתם אלו תוכן דבריו. ולענ\"ד קשיא לי אם כן כשצדד הר\"ן וכתב וז\"ל הכא בעי למעבד הסבה בכולהו דאי נזיל לקולא אמאי נקל בהני טפי מהני כו' והו\"ל למימר עדיפא מינה דאי נזיל לקולא אפשר דלא ניעבד התקון חכמים דתקנת חכמים הוא בזולתם.
והרב מקראי קודש ז\"ל תירץ דבמגילה אי אפשר לקרות בשניהם ממ\"ש בגמ' ואימא את יום י\"ד וט\"ו אתא את ופסקיה נמצא דקפיד קרא דלא יקראו בב' הימים אלו תוכן דבריו ומלבד דיש לגמגם על תירוץ זה מלשון הר\"ן עוד זאת אין הנדון דומה לראיה דהתם קאי לקרות בתורת חיוב בב' הימים אתא את ופסקיה לפטור אבל היכא דמספקא לן באיזה יום הוא חיובו יקרא בב' כדי שממה נפשך יצא ידי חובתו ושאני ההיא דש\"ס מהך דהכא ולענ\"ד נראה בשנאמר דע\"כ לא אמרינן אין מעבירין על המצות אלא בדרך משל ב' מצות או במצוה אחת שאם יעשנה היום היא זמנה ואי יעשנה למחר ג\"כ היא זמנה אבל בדאיכא ספק אי זמנה היא היום או למחר ומספק די לעשותה או היום או למחר אז לא אמרינן אין מעבירין על המצות דכיון דלאו ודאי מצוה היא דאפשר דקדימה זאת ביום זה לאו מצוה היא ולכן בד' כוסות איך נאמר דישתה הראשונים בהסיבה משום אין מעבירין והא אפשר דלאו מצוה היא לא כן מגילה דגם אם יהיה זה מוקף מימות יהושע בן נון מ\"מ הא הוי י\"ד זמן קריאה לפרזים וקרינן ביה אין מעבירין על המצות כיון דאפשר שיהיה זמנו של זה." + ], + [ + "קראו \n את המגילה כו'. במגילה דף ו' ע\"ב ורבינו הביא המשנה כצורתה ממש ולא מאי דאיתמר עלה וא\"כ נראה דפוסק דלא כרשב\"ג דאילו לרשב\"ג דס\"ל לענין סדר פרשיות דאם קראן בראשון צריך לקרותן בשני צ\"ל במתני' חסורי מחסרא משא\"כ לבר פלוגתיה דס\"ל בסדר פרשיות דקראן בראשון אין צריך לקרות בשני מתני' כדקאי קאי ולכן לא כתב רבינו אלא רישא דמתני' ונפק\"מ דבפרשיות אין צריך לחזור עליהן בשני והוא תימה דללישנא ב' אתיא כרשב\"ג ור' יוחנן ג\"כ פסק כוותיה וא\"כ איך פסק דלא כרשב\"ג." + ], + [ + "שואלין \n ודורשין כו' כדי להזכיר שהוא פורים. ע\"כ. ועיין מה שהקשה הלח\"מ מש\"ס דמגילה דף ד' ומה שתירץ דגם בשאר פורים דחול צריך לדרוש מעניינו של יום ואין כן דעת התוס' שם ד\"ה פורים שחל להיות בשבת דבחול א\"צ משום [דאיכא כבר] פרסומי ניסא וא\"כ למה נשוי פלוגתא ביניהם ולעיקר קושיתו עיין להרב רצוף אהבה מה שפי' בדבריהם והוא אמת ויציב ואין מקום לקושיתו ועיין להרב פר\"ח במים חיים ומ\"ש בש\"ס ומה שפי' בדבריהם בלשון סתום שלא באתי לכונתו גם מ\"ש בס' מר דרור ליתא כמו שיראה המעיין." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומותר \n בעשיית מלאכה כו'. לעולם. וכתב הלח\"מ וז\"ל לא ידעתי אמאי לא חילק רבינו בין אתרא דנהוג ללא נהוג וכמ\"ש בש\"ס ע\"כ וכתב עליו השיירי כנה\"ג סימן תרצ\"ו הגהות ב\"י אות א' וז\"ל ומאי קשה כיון דאפילו במקום שנהגו כתב הרמב\"ם אינו רואה סימן ברכה כ\"ש במקום שנהגו שלא לעשות כו' עכ\"ד כוונתו מבוארת דמאי קשיא ליה להלח\"מ על רבינו דהו\"ל לחלק בשלמא אי היה סותם והיה כותב דכל העושה מלאכה בפורים אינו רואה סימן ברכה הוה קשיא ליה שפיר דהו\"ל לחלק ברם כיון דבפי' כתב דגם במקום שנהגו לעשות לא יעשה ואם עושה אינו רואה סימן ברכה מה שייך להקשות דהו\"ל לחלק אי קשיא על רבינו הוא באופן אחר דאיך כתב דאף במקום שנהגו לעשות ועשה אינו רואה סימן ברכה והוי היפך הש\"ס ועיין להרב מקראי קודש דף ר\"ג ע\"א שלא בא לכוונתו יעו\"ש.
ולהך שהקשינו דדברי רבינו הם היפך הש\"ס כן הוקשה לו להשיירי כנה\"ג שם בתחילת דבריו וניחא ליה דאף לאותם דנהיגי לעשות מלאכה אין ראוי לעשות לפי שאמרו חכמים במקום שנהגו שלא לעשות דאינו רואה סימן ברכה ומינה דבמקום שנהגו לעשות ראוי שלא לעשות מהיות טוב כן פי' דברי רבינו ז\"ל וקשיא לי דאם כן איך רבי נטע נטיעה בפורים ולו יהי שהיה במקום שנהגו לעשות ראוי היה שלא לעשות וכדברי רבינו ז\"ל ואיך דבר שהתיר רבי אסרו רבינו.
ולענ\"ד נראה כונת רבינו דאיירי במקום שנהגו שלא לעשות והכי פירושו דמן הדין איסור מלאכה לא קבילו עלייהו ואע\"פ כן אין ראוי לעשות בו מלאכה וכמו שנהגו אותם שנהגו שלא לעשות וע\"ז סיים אמרו חכמים כו' לעולם כלומר דזה עונשו של אותם שנהגו שלא לעשות ופשוט ונתיישב הן קושית הלח\"מ הן קושית השיירי כנה\"ג ומ\"ש רבינו בלשון זה ואע\"פ כו' ולא כתב כמ\"ש בט\"ב בהל' תעניות יען בפורים כתיב ויום טוב לאסור בעשית מלאכה אלא דלא קבילו וכמ\"ש בש\"ס משום הכי כתב רבינו שראוי לאסור ולנהוג שלא לעשות ודוק.
ועיין עוד מה שהקשה הלח\"מ דהשמיט רבינו נטיעה של מצוה ועיי\"ש להשיירי מה שישב בהדרגות דמדברי רבינו יוצא דאינו רשאי יעו\"ש. ולענ\"ד איננו שוה חדא דא\"כ דבר דלרבי שרי ועביד עובדא איך רבינו אוסרו ועוד דאף לדבריו במקום שנהגו התר אף דאפ\"ה כתב רבינו דאין ראוי לעשות מ\"מ בנטיעה של שמחה שרי ואם כן הוה ליה לרבינו להתירו ולא להשמיטו.", + " אם\n חלקו מעות לאביונים ביום קריאתן יצאו. ועיין למרן והלח\"מ ז\"ל ועדיין קשה דלפי הטעם דעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה למה לא חייבו לחלק המתנות ביום הקריאה." + ], + [], + [ + "אין \n פוחתין מב' עניים נותן לכל אחד מתנה אחת כו'. ע\"כ. והיא הלכה פסוקה והקשה הפר\"ח הל' מגילה סי' תרצ\"ד וז\"ל וא\"ת ואימא ב' מתנות לכל אביון דהוו ב' שהן ד' וכההיא דאמר פ\"ג דיומא דף ל\"ז גבי קרא דונתן על ב' השעירים כו' יכול יתן ב' על זה וב' על זה כו' וי\"ל דאי הוה כתיב ולאביונים מתנות הוה מצינן לפרושי לב' אביונים ד' מתנות אבל השתא דכתיב ומתנות לאביונים משמע דבב' מתנות מפטר והדר קאמר שיחלקהו לעניים דהיינו ב' מתנות לב' בני אדם עכ\"ד והרב יד אהרן ז\"ל שדי נרגא בתירוץ זה דא\"כ למאי אצטריך לומר ונתן על שני השעירים גורלות לימא ונתן גורלות על שני השעירים והייתי אומר גורלות צריך ליתן דהיינו ב' גורלות ואחר כך יאמר על ב' השעירים דהיינו על כל שעיר גורל אחד ולשתוק מגורל אחד ע\"כ ואין זו קושיא חדא דהא ידוע הוא מאי דכייל לן הרא\"ם על החומש [מההשמטות] [בסדר משפטים ד\"ה ת\"ל כי ימכר יעו\"ש] דלשתוק [אמרינן] ולכתוב לא אמרינן זאת ב' דאי הוה כתיב קרא הכי לא הוה אייתר לן גורלות דאצטריך לגופיה דיתן גורל על כל אחד משא\"כ עכשיו דכתיב גורל אחד כו' אייתר לן גורלות ללמד שיהיו שוין כדסיים בברייתא יעו\"ש נמצא דהוצרך הכתוב לכתוב כן להכרחו ולדידיה ניחא ליה דבעלמא אמרינן ב' שהן ד' והכא מדשני קרא דהו\"ל למימר ויתן מתנות לאביונים דבצדקה לא שייך לישנא דשילוח רק לישנא דנתינה וא\"כ הל\"ל ומשלוח כו' ונתינת מנות לאביונים ומדערבינהו בהדי הדדי שמע מינה לדרשא אתי דדינם שוה מה מנות ב' דוקא כך מתנות ב' דוקא אלו דבריו.
ולא ידעתי מי גילה לו דערבינהו בהדי הדדי דמה הפרש יש בין יתן למתנות כולהו לשון נתינה והכתוב מילי מילי קתני ומשלוח מנות איש לרעהו גם מתנות לאביונים ולא קאי למשלוח דלעיל ובר מן דין לפי דבריו דשוינהו קרא לדרשה אדרבא הדרשה בהיפך כשם דבמנות ב' מנות לאדם אחד כך במתנות ב' מתנות לכל אביון שיהא דומה האביון בלקיחה ב' דומיא דמנות דאחד לוקח שתים.
ולעיקר הקושיא נראה לענ\"ד דאה\"נ דמשמעות דקרא כדהכא ב' מתנות לב' אביונים והתם ביומא דקס\"ד דיתן ב' על כל אחד אינו אלא מיתורא דקרא דכיון דכתיב גורל אחד לה' וגורל אחד כו' למאי אצטריך גורלות ומשו\"ה הוה קס\"ד הכי והכי הוי ריהטא דברייתא גורלות כו' יכול ב' כו' מכח היתור זה אי אפשר דכתיב גורל אחד כו' יכול כו' זה אי אפשר דכתיב אחד כו' ואם כן מה תלמוד לומר גורלות דהוא מיותר שיהו שוין כו' דהיתור בא לזה דכוותא מצינו בש\"ס אי אפשר לומר ונקה שכבר נאמר לא ינקה ואי אפשר לומר לא ינקה דכבר נאמר ונקה הא כיצד מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינן שבים ומ\"מ מה שנראה אמת הוא מ\"ש הפר\"ח ז\"ל.
ושוב ראיתי מה שתירץ הרב מהר\"ח אלפ'נדארי בבני חיי יעו\"ש באורך ותוכן דבריו דכאן גבי מתנות לאביונים דלא מייתר קרא אלא לגופיה אצטריך מהיכא תיתי להצריך ב' מתנות שהן ד' ואין דבריו מובנים דעדיין קשה ממ\"ש יכול יתן ב' על זה וב' על זה תלמוד לומר גורל אחד והפי' הוא דאי לא הוה כתיב אלא ונתן על ב' השעירים גורלות הוה משמע ב' לזה וב' על זה תלמוד לומר גורל אחד כו' והתם ליכא יתורא אלא משמעות ואין לנו ליישב דבריו אלא כמ\"ש לענ\"ד והיינו הך והוא דבר חדש בדברי הברייתא ואי נחית להכי איך הניחו בעל פה אתמהא וצ\"ע.
ומ\"ש אין פוחתין כו' פי' דלא תימא דוקא קפיד קרא שלא יתן כי אם ב' מתנות לב' אביונים דאי אפשר זה אלא ודאי דלא יפחות מזה ואם רצה להוסיף תבא עליו ברכת טוב. וזהו שכתב הטור סי' תרצ\"ד ולפחות ב' מתנות לב' עניים כלומר זה הוא מן המובחר ואם רצה להוסיף מוסיף ואין מקום למה שתמה הרב יד אהרן ז\"ל שדקדק מדבריו דמן הדין חייב ליתן הרבה אלא דלפחות ב' מתנות לב' אביונים וקשיא ליה דמן הש\"ס נראה שאינו חייב כי אם ב' מתנות לב' אביונים והצריך עיון יעו\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין בחי' לעיל הלכות ברכות פרק י\"א הט\"ז." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואפי' \n לבדוק מעות או למנותן לאורה אסור. והיא מימרת רב שבת דף כ\"ב ומטעם שלא יהיו מצות בזויות עליו ולמד כן מכיסוי הדם שלא יכסה ברגל יעו\"ש וקשה לי דלא דמי הא להא דבכסוי הדם הבזיון הוא בעשות המצוה שעושה אותה דרך בזיון משא\"כ גבי נר חנוכה דכבר עשה המצוה בכבוד שהיא ההדלקה אלא שאח\"כ נהנה ממנה ואף אם נאמר דלא ס\"ל לרב כר' יהושע בן לוי דהדלקה עושה מצוה מ\"מ לדידן דקי\"ל הדלקה עושה מצוה איך פסקינן שניהם." + ], + [], + [], + [ + "הדליקו \n מבפנים והוציאו דלוק והניחו על פתח ביתו לא עשה ולא כלום. והקשה הרב עץ החיים דף ד' ע\"ג וז\"ל ואיכא למיפרך דבפ\"ט מהל' ביאת מקדש כתב רבינו הטיב הכהן מבפנים והוציאה לחוץ והדליקה הזר כשר ואפילו לכתחילה ומאי שנא מנרות חנוכה דבעינן הדלקה במקומה ובפ' במה מדליקין מדמינן נרות חנוכה למנורה אי מדליקין נרות חנוכה מנר לנר משום בזויי או משום אכחושי וצ\"ע.
ולענ\"ד לא קשיא דלא משום שדימו ההיא דנר מנר משום בזוי או משום אכחושי צריך לדמויינהו לכל מילי דההיא דמוי אינו אלא משום מצוה בעלמא דשניהם מצוה ושייכותם משום מצות דומה להם מצינו שלמדו שלא למנות מעות בנר חנוכה מכסוי הדם משום בזוי מצוה ואף דלא שייכי אהדדי וא\"כ אינו מוכרח שיהיו דומים להדלקה במקומה ודוק." + ], + [ + "חצר \n כו' שלא יאמרו כו' לא הניח נר חנוכה כו'. ועיין מ\"ש מרן בב\"י סי' תרע\"א מההיא דפ\"ק דברכות אסור לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין כו' ואי איכא פתחא אחרינא לית לן בה ותירץ בחדא תירוצא דשאני נר חנוכה דאית בה חסרון כיס יעו\"ש והרב פר\"ח ס\"ק ח' כתב עליו דמההיא דפאה דאייתי עלה לא משמע הכי ופי' דבריו עיין בספרי אשר קריתי לי תועפות ראם סדר קדושים גם מ\"ש בספרי אגורה באהלך בהשמטות סדר קדושים.
גם מאי דקשיא ליה לתירוץ זה מההיא דפ\"ק דקדושין לענ\"ד לא קשה דאה\"נ דהתם ליכא חסרון כיס ברם איכא טעמא אחרינא שהוא מתגאה נגד רבו ואינו מקיים דברי התנא ומורא רבך כמורא שמים ועיין להמגן אברהם תירוץ אמיתי לזה ע\"פ פירוש רש\"י ועיין להרב שער אפרים בהגהת בנו סימן ע\"ח תירוץ לקושיא זאת ע\"פ מה שקדם להקשות מהש\"ס שבת דף כ\"ג בשביל ד' דברים כו' בסוף שדהו מפני החשד ופרש\"י שלא ידעו שהניח פאה ובברכות אמרו דאי איכא פתחא אחרינא לית לן בה ולא חיישינן לחשדא ותירץ דשם בידו לתקן ולהוציא עצמו מחשדא שיכניס באידך פתחא ויראו אותו משא\"כ בפאה אין בידו לתקן וסיים ולפי מ\"ש לעיל בפאה ניחא נמי הא דנר חנוכה דאין בידו להוציא עצמו מחשדא להני דחלפי בהאי פתחא אלו דבריו.
ולא ידעתי תירוץ זה דמאי שנא נר חנוכה מבית הכנסת דמה בית הכנסת מאן דחלפי בפתח זה אומר אף שלא נכנס בפתח זה אימור יכנס בפתח האחרת ואף שאינו רואין אותו נכנס ברוח אחרת א\"כ גם בנר חנוכה אף שאין רואין נר חנוכה ברוח זו אימור ברוח אחרת הדליק ומה חילוק איכא מבידו לאין בידו." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9f998487563a86b34604ee4c8c4067074bbe1491 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,39 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sheqel Dues", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שקלים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "המנורה \n וכו'. ממ\"ש מרן וז\"ל ופסק כרבי עקיבא ואע\"ג דר' חנינא סגן הכהנים סבר כר' ישמעאל עכ\"ל ודאי דהיינו טעמא כיון דר\"ע הוה רביה דרבי ישמעאל כמ\"ש רבינו בפי' המשנה פ\"ב דעדויות משנה ו' וכ\"כ בס' היד בהקדמתו יעו\"ש ועיין בהקדמת רבינו לסדר זרעים דלא הזכיר לרבי ישמעאל לתלמיד לר\"ע אלא לר\"מ ורשב\"י ואי אפשר לומר דחד מינייהו הוא ט\"ס משום דמ\"ש דר\"י היה תלמיד ר\"ע כתבו פעמים שם יעו\"ש ואם דב' הוו תלמידיו ופעם הזכיר לחד ופעם לחד זה ודאי דוחק ועוד קשה מה ששאלני ידיד נפשי יניק וחכים החכם המופלג רפאל אשכנזי הי\"ו למ\"ש רבינו דר\"י תלמיד ר\"ע ממאי דאמר בסוף פרק איזהו מקומן דף נ\"ז ע\"א דאמר התם וכשנאמרו דברים לפני ר\"י אמר להן צאו ואמרו לו לר\"ע טעית וכו' יעו\"ש ואי הוה רביה לא היה אומר לו כן ועיין להכנה\"ג כללי הש\"ס סימן י\"ח פי' המתחלת ולכן אני אומר ועיין למרן כ\"מ פי\"ח מהל' כלים הי\"ג דכתב דר\"י הוה רביה דר\"ע ופי\"ד דטומאת צרעת ה\"ז כתב דהיו חברים ר\"ע ור\"י ועיין ביד אהרן בכללים שבסוף הס'.
עוד כתב מרן וז\"ל ודע וכו' עד סוף הלשון והנה קשיא לי בש\"ס רב הונא דבעי מרב ורב דקא פשיט ליה במה הם נבוכים והא משנה ערוכה שנינו בשקלים מר אמר מתרומת הלשכה ומר ממותר נסכים וכי משנה לא שמיע להו ונראה דלא נעלם מהם המשנה אלא דאיבעיא ליה היכא דליכא לא ממותר נכסים ולא ממותר הלשכה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אי מביאים ממותר קדשי בדק הבית או לא ואמר לו אין נעשין אלא דוקא מתרומת הלשכה דס\"ל כמאן דאמר הכי ודייק דקאמר בלשון שלילה אין נעשין כלומר אפי' דליכא בלשכה עבדינן טצדקי וליהוי מתרומת הלשכה ורב הונא אותביה ליה מקרא דוככלותם וכו' אמר ליה הא איכא קרא אחרינא אך לא יעשה [וכו'] א\"כ קשו קראי וכו' כאן שגבו והותירו כאן שגבו ולא הותירו כלומר אה\"נ כשהותירו יכולין להביא משם כיון דלב בי\"ד מתנין עליהן דהמותר יהא לתרומת הלשכה ונמצא כשמביאין מתרומת הלשכה מביאים ולא מבדק הבית והנה מ\"ש מרן ויש לתמוה וכו' וצ\"ל וכו' מסיגנון לשונו נראה שהניח דלא אפליגו תנאי אלא היכא דליכא מותר בקדשי בדק הבית יעו\"ש.
ולענ\"ד המה דברים תמוהים דלא מצינו לשום תנא דאשמיענו כלי שרת מאין באים דפלוגתייהו הוא היכא דליכא בקדשי בדק הבית אבל היכא דאיכא בקדשי בדק הבית משם באים ולא רמזו מזה כלל והן אמת דדברי מרן צריכין נגר דיפריקינם דכונת הש\"ס נראה לענ\"ד כדכתיבנא אך מ\"ש עוד המל\"מ למרן דכתב דלב בי\"ד מתנה עליהם שיהא מותר קדשי בדק הבית כמותר נסכים או כתרומה לא זכיתי להבין דכן כתב מרן כמ\"ש הוא ז\"ל וז\"ל וצ\"ל וכו' חזרו אותם מעות כמותר נסכים או כתרומת הלשכה ופי' כשם דמשם מביאים כך מביאים ממותר קדשי בדק הבית." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..f70602230523c8d4571900d9ff170b3bba2f97f0 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,36 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sheqel Dues", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Sheqel_Dues", + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "המנורה \n וכו'. ממ\"ש מרן וז\"ל ופסק כרבי עקיבא ואע\"ג דר' חנינא סגן הכהנים סבר כר' ישמעאל עכ\"ל ודאי דהיינו טעמא כיון דר\"ע הוה רביה דרבי ישמעאל כמ\"ש רבינו בפי' המשנה פ\"ב דעדויות משנה ו' וכ\"כ בס' היד בהקדמתו יעו\"ש ועיין בהקדמת רבינו לסדר זרעים דלא הזכיר לרבי ישמעאל לתלמיד לר\"ע אלא לר\"מ ורשב\"י ואי אפשר לומר דחד מינייהו הוא ט\"ס משום דמ\"ש דר\"י היה תלמיד ר\"ע כתבו פעמים שם יעו\"ש ואם דב' הוו תלמידיו ופעם הזכיר לחד ופעם לחד זה ודאי דוחק ועוד קשה מה ששאלני ידיד נפשי יניק וחכים החכם המופלג רפאל אשכנזי הי\"ו למ\"ש רבינו דר\"י תלמיד ר\"ע ממאי דאמר בסוף פרק איזהו מקומן דף נ\"ז ע\"א דאמר התם וכשנאמרו דברים לפני ר\"י אמר להן צאו ואמרו לו לר\"ע טעית וכו' יעו\"ש ואי הוה רביה לא היה אומר לו כן ועיין להכנה\"ג כללי הש\"ס סימן י\"ח פי' המתחלת ולכן אני אומר ועיין למרן כ\"מ פי\"ח מהל' כלים הי\"ג דכתב דר\"י הוה רביה דר\"ע ופי\"ד דטומאת צרעת ה\"ז כתב דהיו חברים ר\"ע ור\"י ועיין ביד אהרן בכללים שבסוף הס'.
עוד כתב מרן וז\"ל ודע וכו' עד סוף הלשון והנה קשיא לי בש\"ס רב הונא דבעי מרב ורב דקא פשיט ליה במה הם נבוכים והא משנה ערוכה שנינו בשקלים מר אמר מתרומת הלשכה ומר ממותר נסכים וכי משנה לא שמיע להו ונראה דלא נעלם מהם המשנה אלא דאיבעיא ליה היכא דליכא לא ממותר נכסים ולא ממותר הלשכה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אי מביאים ממותר קדשי בדק הבית או לא ואמר לו אין נעשין אלא דוקא מתרומת הלשכה דס\"ל כמאן דאמר הכי ודייק דקאמר בלשון שלילה אין נעשין כלומר אפי' דליכא בלשכה עבדינן טצדקי וליהוי מתרומת הלשכה ורב הונא אותביה ליה מקרא דוככלותם וכו' אמר ליה הא איכא קרא אחרינא אך לא יעשה [וכו'] א\"כ קשו קראי וכו' כאן שגבו והותירו כאן שגבו ולא הותירו כלומר אה\"נ כשהותירו יכולין להביא משם כיון דלב בי\"ד מתנין עליהן דהמותר יהא לתרומת הלשכה ונמצא כשמביאין מתרומת הלשכה מביאים ולא מבדק הבית והנה מ\"ש מרן ויש לתמוה וכו' וצ\"ל וכו' מסיגנון לשונו נראה שהניח דלא אפליגו תנאי אלא היכא דליכא מותר בקדשי בדק הבית יעו\"ש.
ולענ\"ד המה דברים תמוהים דלא מצינו לשום תנא דאשמיענו כלי שרת מאין באים דפלוגתייהו הוא היכא דליכא בקדשי בדק הבית אבל היכא דאיכא בקדשי בדק הבית משם באים ולא רמזו מזה כלל והן אמת דדברי מרן צריכין נגר דיפריקינם דכונת הש\"ס נראה לענ\"ד כדכתיבנא אך מ\"ש עוד המל\"מ למרן דכתב דלב בי\"ד מתנה עליהם שיהא מותר קדשי בדק הבית כמותר נסכים או כתרומה לא זכיתי להבין דכן כתב מרן כמ\"ש הוא ז\"ל וז\"ל וצ\"ל וכו' חזרו אותם מעות כמותר נסכים או כתרומת הלשכה ופי' כשם דמשם מביאים כך מביאים ממותר קדשי בדק הבית." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שקלים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..0a2d3a7c164417ce8589b2a0da929e7258aaa8c1 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,165 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [ + "עיין בהגהות מיימוני מה שהאריך אם מותר להתענות בר\"ה או אסור ועיין להרב ט\"ז סי' תקצ\"ז שכתב דאי אפשר לומר מצוה להתענות דמצינו גבי אלישע שאכל אצל השונמית ואותו היום היה ר\"ה כדאיתא במדרש אלו דבריו וראיתי בספר מגיני ארץ בגליון הג\"ה בשם צ\"ש כתב עליו דבמחילה מכבודו אינו דבמלכים ב' פ' ד' כתיב ויעבור אלישע וכו' ושם אשה גדולה ותחזק בו לאכול לחם עד ויסר אל העליה וישכב שמה ואיתא בזוהר ריש סדר בשלח אשה גדולה בעובדהא וכו' עד ויהי היום עכ\"ל פי' דבריו דלא דריש בזהר שהיה ר\"ה בויהי היום הא' דכתיב שם אכילה אלא בויהי היום הב' דלא כתיב שם אכילה וק\"ל." + ], + [], + [ + "ואם \n תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול וכו'. פי' דבשמיעת הקול נהנה דקיים המצוה ויש לו שכר מצוה ואהא תירץ דמצות לאו ליהנות ניתנו ולא חשיב זה הנאה אלא כשנהנה הגוף מעצמו של דבר ומיהו קשיא לי דהא נהנה הגוף מעצמו של דבר דשופר יש בה קול ערב ככלי זמר והרי זה דומה למודר הנאה ממעיין דאינו טובל טבילת מצוה בימות החמה משום דקא מתהני גופא ואולי דאין קול זה חשיב הנאת הגוף ואפי' למאן דסבר דאיכא הנאה התוקע הוא דנהנה בתקיעתו יעו\"ש בב\"ח סי' תקפ\"ו סק\"ו והנראה יותר דלא דמי דבמעיין מיד שטבל נעשה המצוה ונשאר אח\"כ הנאה לחודה משא\"כ בשופר דאחר המצוה ליכא הנאה לחודה.", + " וכן\n שופר של עולה וכו'. וכתב מרן היינו כשתלשו קודם זריקה דאילו לאחר זריקה אין מעילה לא בעורה וכו' עכ\"ל וכתב עליו הרב אור יקרות וז\"ל הרב העתיק לשון רש\"י על דברי רבנו והוא תמוה לפי מה שפסק רבינו פ\"ב מהלכות מעילה וז\"ל עצמות העולה שפירשו קודם זריקה אין מועלין בהם לאחר זריקה שהזריקה מתרת אותם ואם פירשו לאחר זריקה מועלים בהם לעולם ע\"כ ואם כן אדרבא אי מיירי לאחר זריקה אתי שפיר טפי דיש מעילה לעולם אבל קודם זריקה אין מעילה אלא אם תקע קודם זריקה וצ\"ע עכ\"ל.
ולענ\"ד י\"ל דכונת מרן הכי היינו כשתלשו קודם זריקה ותקע בו קודם זריקה דאילו לאחר זריקה תקע אין מעילה כדאמרינן בזבחים ר' יוחנן בשם ר' ישמעאל נאמר לו יהיה וכו' אף עולה עצמותיו מותרין ואוקמוה בפירש קודם זריקה דיכול ליהנות לאחר זריקה יעו\"ש וה\"ה דהוה מצי לאוקומיה בתלשו לאחר זריקה ולא אתא למעוטי אלא כשתלשו קודם זריקה ותקע בו לאחר זריקה דליכא מעילה דודאי מותר לתקוע בו ומאי אתא לאשמועינן דאין בקול דין גזל וגם מצות לאו ליהנות ניתנו מאחר דמותר לעשות אפי' קתא דסכינא ואפרש גם זה בכונת רש\"י.", + " לפיכך\n המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד והלח\"מ ז\"ל ויפה תירץ הבן יקיר לי פחד יצחק יהי' בעזרתו ע\"פ המחלוקת דאיכא בין רבינו וסייעתיה להחולקים עמו דרבינו ס\"ל דאפי' הוא בעצמו יכול לתקוע ולא חשיב הנאה מה שנהנה בתקיעתו והחולקים סבירא להו דהוא בעצמו לא יתקע אלא אחר יתקע לו ועיין בב\"י וב\"ח סימן תקפ\"ו וא\"כ כיון דרבינו פסק מותר לתקוע בו ולא חשיב הנאה מה שמתפאר בתקיעתו כ\"ש כשנדר הנאה מחבירו דיכול לתקוע לו וק\"ל." + ], + [ + "ואין \n עשה דוחה לא תעשה ועשה. כן הוא בגמ' וכתב הר\"ן קושטא דמילתה קאמר ומיהו לא צריכינן להכי דאפי' דהוי יו\"ט ל\"ת גרידא לא אתו מכשירי שופר ודחו לה דהא בעידנא דקא מעקר לאו לא מקיים עשה ע\"כ וקשה דהר\"ן סותר עצמו דידיה אדידיה דכתב הנמוקי יוסף בפרק אלו מציאות וז\"ל ועל הא דאמר דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה איכא דמקשו למה לי מהאי טעמא תיפוק ליה דאפי' ליכא (בהאי טעמא) [גבי טומאה] אלא לאו גרידא לא דחי ליה דהא בעידנא דקא מעקר לאו דטומאה לא מקיים עשה דאבידה ותירצו דלרוחא דמילתא אקשו הכי והר\"ן תירץ דהכא נמי בשעה שעבר הלאו מקיים העשה וכו' אבל הרב יהוסף בלשונו כתב דשאר מפרשים לא סברי הכי אלא דהכל אחד עכ\"ל הנך רואה דמכח הקושיא נדחק עצמו נגד המפרשים ולחלק יצא בין ההיא דאבדה לשאר נדונות ולפי מ\"ש בראש השנה נמצא דאזיל ומודה שכן דרך הש\"ס לומר כן לרווחא דמילתא ויש לדוחה לדחות בקל ועיין להמל\"מ ומ\"ש בספרי אגורה באהלך דף ט'." + ] + ], + [ + [], + [ + "כל \n מי שאינו חייב בדבר וכו'. וכתב הרב המגיד ואין נראה כן מדברי רבינו פ\"ג מהלכות ציצית כצ\"ל." + ], + [], + [ + "המתעסק \n וכו'. עיין להרא\"ש בראש השנה דפוסק כדעת רבינו דמצות צריכות כונה וקשה עליו דבפרק לולב הגזול דף מ\"ב נראה דפוסק דמצות אין צריכות כונה יעו\"ש. ונלע\"ד דסובר דמצות צריכות כונה ובפרק לולב הגזול דקא שקיל וטרי הוי בין למאן דסובר מצות צריכות כונה בין למאן דסובר אין צריכות כונה דלכו\"ע קשה איך יברך על הלולב עובר לעשייתן דהא מדהגביה נפק ביה דלמ\"ד מצות אין צריכות כונה מיד יצא ולמ\"ד צריכות כונה הא איכוון לצאת דלצאת י\"ח נטל הלולב בידו ומיד יצא קודם שיברך ואין לך מכוון יותר מזה ואהא משני כל הני שינויי אלא שבתירוץ שתי' במכוון שלא לצאת עד אחר הברכה הוקשה לו מההיא דמצות אין צריכות כונה למאן דס\"ל הכי דלא יתכן לדידיה התירוץ הזה ואהא משני דיש הפרש בין אינו מכוון למצוה למכוון שלא לצאת וברור.
ועל דרך זה אין מקום למ\"ש הרב מקראי קודש דף ע\"ג על מ\"ש מרן פ\"ו דלולב ה\"ט וז\"ל וכתבו המפרשים ז\"ל דכיון דקי\"ל דכל המצות מברך עליו עובר לעשייתן שמברך עליו קודם שיטלנו או יהפוך וכו' דכיון דרבינו פוסק דמצות צריכות כונה א\"צ לכל אלו התנאים וכו' יעו\"ש דהא אף דס\"ל לרבינו מצות צריכות כונה אפ\"ה צרכינן להני תנאי והיינו טעמא דמי שנוטל הלולב לצאת י\"ח הרי מכוון לצאת והיאך יברך אחר הנטילה דבהא קאי מרן דהרוצה לצאת י\"ח היאך יברך ואהא מתני שיהפוך וכו' או בכלי וכו' וק\"ל.
עוד כתב הרא\"ש וז\"ל והא דלא משני הכא הכי וכו' עד אלא כדרך גדילתן וכו' עכ\"ל וכתב הרב מוצל מאש שבסוף ס' רב יוסף סי' ז' וז\"ל וכעת נתקשיתי דאמאי לא תירצו כשכיון שלא לצאת ואח\"כ ראיתי להרא\"ש שתירץ דכיון דהוא עם הארץ וכו' ולא הבינותי דברים אלו דאי ידע שאינו יוצא בכך אבל אם נוטלו דרך גדילתו יודע שיוצא י\"ח אמאי וכו' יטלנו דרך גדילתו ויצא בו ודי לו בזה אלא וודאי שהוא מכוון שלא לצאת כדי לילך אצל בקי ולכך הופכו וא\"כ הוא היאך קורא אותו יוצא ברשות כיון שהיה יכול לצאת בו אם לא הפכו והוא הפכו בכוונה עכ\"ל.
ואני הדיוט לא הבינותי דבריו דלפי קושיתו זאת בדברי הרא\"ש ממילא נפרכא קושיתו שהיא קושית הרא\"ש דלוקמא במכוון שלא לצאת דא\"כ דמכוון שלא לצאת איך מקרי טרוד בדבר מצוה יכוון לצאת ויצא י\"ח ואיך כתב דלא הבין תירוץ הרא\"ש כלומר דהקושיא במקומה עומדת ואדרבא כפי דבריו קשה על הרא\"ש במאי דמקשה דלוקמא בגמ' במכוון שלא לצאת דלא קשה מידי ע\"פ דרכו כדכתיבנא ואולי כוונתו דקאי בין להתירוץ בין להקושיא.
ולעיקר קושיתו על דברי הרא\"ש נראה אחר שנדקדק בדברי הרא\"ש שכתב שאינו בקי בדיני כוונת המצוות ולא כתב שאינו בקי במצוות ודאי דסובר דיודע לעשות המצוה אבל אינו יודע לעשותה כתיקונה ולכן הולך אצל בקי במצוות ויודע דבהפכו אינו יוצא וכמ\"ש רש\"י ריש פרק לולב וערבה על מ\"ש בש\"ס שמא יעבירנו ארבע אמות ברה\"ר וכו' לילך אצל בקי ללמוד ברכתו או נענועו עכ\"ל נמצא דידע זה לעשות המצוה אבל הברכה או הנענוע אינו יודע ורוצה לעשות המצוה כתיקונה ולכן הופכו.
אך קשה להרי\"ף שהביא אוקמתא דאביי ורבא דפוסק מצוות אין צריכות כונה ולכן השמיט ההיא מימרא דאבוה דשמואל דאכלוהו פרסיים לא יצא ובפרק ערבי פסחים הביא ברייתא דרבי יוסי דמרור דס\"ל מצות צריכות כונה וכן הביא ברייתא דרבי יוסי בר\"ה דתני עד שיכוין שומע ומשמיע והוי סתרן אהדדי.
וראיתי להרב פר\"ח הל' ר\"ה סי' תקפ\"ט הקשה על מ\"ש ה\"ר יונה לחלק בין מצוה דמעשה למצוה דדבור וז\"ל ויש לתמוה דא\"כ מאי מקשה בש\"ס פרק היה קורא למ\"ד מצות א\"צ כונה ממתני' דפרק היה קורא דתני אם כיון לבו וכו' הא שאני ק\"ש דלית בה מעשה ועוד ממאי דמותיב במגילה למ\"ד מצות א\"צ כונה ממתני' דהיה עובר אחורי ביהכ\"נ ושמע קול שופר או קול מגילה וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד נראה לומר דע\"כ לא חילקו הר\"י ודעימיה אלא לדידן ברם לרבא לא אמר אדם דהא בש\"ס אמר רבא בפי' זאת אומרת התוקע לשיר יצא והיינו מההיא דאכלוהו פרסיים דהוי מעשה וכמ\"ש הר\"ן והרה\"מ בפי' וכת דידן לחלק בין דבור למעשה עיין להרה\"מ והר\"ן וא\"כ מ\"ש הר\"י דאפי' מי שסובר מצות אין צריכות כונה במעשה בדבור מודה היינו למאן דפוסק כרבא דא\"צ כונה מודה במצוה דאין בה מעשה ברם לרבא גופיה לא מחלק וכמ\"ש במגילה סד\"א אכול מצה אמר רחמנא והא אכל וכו' קמ\"ל דשניהם שוים וא\"כ קושית הש\"ס היא לרבא דאינו מחלק בין מצוה דאית בה מעשה למצוה דלית בה מעשה וכמו שהקשה כן בבירור במגילה לרבא ממתני' דק\"ש וכן פירש רש\"י בברכות ומה שהקשה הלח\"מ להרה\"מ אינו אלא למה שהיה סבור לחלק בין תקיעת שופר למגילה ונמצא שופר ומצה שוין ונקראין מעשה ודוק." + ], + [], + [ + "יו\"ט \n וכו' אע\"פ שהתקיעה משום שבות וכו'. יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם וכו'. הקשה הלח\"מ ז\"ל ממ\"ש רבינו לעיל פ\"א דיו\"ט עשה ולא תעשה והשבות הוי דעשה ול\"ת ולא דחי תקיעה שהיא מ\"ע השבות שלה בקום עשה דרבנן העמידו דבריהם נגד תורה בשב ואל תעשה וכו'. ולענ\"ד דברי רבינו מבוררין כשמש וכונתו פשוטה דכיון דליכא אלא שבות דרבנן איך ידחה לתקיעת שופר שהיא דאורייתא אינו מן הדין וזהו שכתב ומן הדין היה וכו' והגזירה הניחה בעל פה והיינו מ\"ש לעיל פ\"א דיו\"ט עשה ולא תעשה וכן שבות שלו ופי' דבריו שם כמ\"ש מרן ז\"ל שם דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וכשם דלא דחי למלאכה דאורייתא כך לא דחי לשבות דדבריהם ואין זה דבר חדש כי זה ברור בדברי רבינו דלא כתב כאן טעמא דמילתא דלמה אין תוקעין שהניחו בע\"פ והיינו טעמא דכתבו לעיל פ\"א ופשוט ומ\"ש ולמה אין תוקעין אינו הגזירה אלא פי' למ\"ש שבות של דבריהם וקא מפרש מהו השבות שמכחו אין תוקעין שמא יטלנו בידו וכמ\"ש בש\"ס.
גם מ\"ש וכי תימא דשאני התם דהוי משום שמא יתלוש אף הכא נמי איכא גזרה שמא יתקן כלי שיר ע\"כ לא ידעתי את שיחו דלמה בדה טעם זה מלבו כיון דבש\"ס קא יהיב טעמא שמא יעבירנו ד' אמות ברה\"ר וכן ציין הרב המגיד ובשביתת שבת איכא עשה ול\"ת וגזרת חכמים חשיב כעשה ול\"ת ואין כח בעשה דשופר לדחות שבות של דבריהם דעשה ול\"ת וכדכתיבנא אנן בדידן וממילא אין מקום למה שתירץ וי\"ל וכו' כמו שיראה המעיין וכן למה שתירץ עוד ואף בלא זה אין דבריו מבוררין בתירוצו הג' ודבריו בתירוץ הג' הם דברי הרא\"ם על הסמ\"ג הל' שופר למאי דקשיא ליה דגם ביו\"ט לא יתקעו משום גזרה דשמא יתקן כלי שיר וכו' יעו\"ש ברם מעולם ליכא מ\"ד דטעמא דאין תוקעין בשבת משום שבות הוא שמא יתקן כלי שיר דלא אמרו כן בש\"ס ועי' בב\"ח סי' תקפ\"ח מ\"ש על הרא\"ם בדבריו אלו.
ואחרי הלח\"מ נמשך המג\"א בהבנת דברי רבינו שהבין דמ\"ש ולמה אין תוקעין גזרה הוא טעם למה שהקשה ומן הדין היה ואהא תירץ משום גזרה יעו\"ש בלשונו וליתא אלא פי' דבריו הוא כדכתיבנא דטעם דדוחה השבות למצוה דאורייתא הניחו בע\"פ ומ\"ש ולמה אין תוקעין הוא פי' השבות שאמרו בש\"ס וכדכתיבנא.
והקשה הר\"ן בריש פרק יו\"ט של ר\"ה וז\"ל וא\"ת מאי שנא הני דגזרינן בשבת ומאי שנא מילה דשריא בשבת ולא גזרינן שמא יעביר תינוק או איזמל ד' אמות ברה\"ר ועיין להכנה\"ג סימן תקפ\"ח שהקשה עליו ממ\"ש בפ' לולב וערבה דלולב גזרה משום דלא ידעינן בקבועא דירחא וטעם זה יספיק לתת הפרש בין לולב למילה ושופר ג\"כ כבר כתב הוא ז\"ל דהוי דומיא דלולב לענין דלא ידעינן בקבועא דירחא יעו\"ש. וראיתי למה\"ר יצחק נוניש בשער המלך שרצה לישב לזה דס\"ל להר\"ן דאע\"ג דגבי לולב היינו טעמא דלא בקיאינן בקבועא דירחא הא לאו הכי לא גזרינן שמא יעבירנו משום דהוי מצוה דכל ישראל דאלימא אבל מצוה דיחיד אפי' ודאית לא דחי שבת והיינו טעמא דהזאה דלא דחי שבת אע\"ג דהוי מצוה ודאית משום דהוי מצוה דיחיד ומשו\"ה קשיא ליה ממילה דהוי מצוה דיחיד אלו דבריו.
ולי איננו שוה בכונת הר\"ן ז\"ל כלל דלפי דבריו דקושיתו היא מהזאה למילה והזאה לא נזכר בדברי הר\"ן כלל וזה לשון הר\"ן מאי שנא הני דגזרינן והיינו שופר ולולב וכן מתירוץ דתירץ דהני שאני לפי שהכל טרודים וכו' והיינו שופר ולולב ולא נזכר בדבריו הזאה כלל נמצא דקושיתו בפי' הוי מלולב ושופר וגם התירוץ שתירץ הר\"ן לא שייכא לקושייתו אי הכי קשיא לי כמבואר וחזרה קושית הרב לדוכתא ועוד קשה לי עליו דמאי קשה ליה ממילה שאני מילה דגלי קרא ביום השמיני ביום אפילו בשבת וכיון שחייבה תורה למול בשבת היאך יאמרו רבנן שלא לימול וכתוב זה מה תהא עליה משא\"כ בשאר המצות דעקרו להו רבנן בשב ואל תעשה משום דיתקיים המצות בשנים אחרים ולא תבטל המצוה מכל וכל ונמצא א\"כ אין מקום לקושיא זאת ותירץ הר\"ן לקושיתו וז\"ל וי\"ל דהני שאני לפי שהכל טרודים בהם ולא מדכר חדא לחבריה משא\"כ במילה והקשה עליו הרב שער המלך שם מדגרסינן פ\"ק דיומא ולטעמיך הזאה כל ז' מי איכא וכו' והא טעמא דהזאה שמא יעבירנו ד' אמות ברה\"ר כדאמרינן באלו דברים והזאה מ\"ט לא דחיא שבת מכדי טלטול בעלמא דוחה שבת משום פסח אמר רבה גזרה שמא יעבירנו ד' אמות והא הכא ליכא למגזר משום דמדכרי ליה דומיא דמילה ולעולם דהזאה כל ז' איכא ועיין מה שתירץ במה שהשיא כונת הש\"ס דאמר ביומא הזאה שבות משום איסור טלטול ואף דלגבי מצוה איסור טלטול ליכא הכא דהזאה זאת הוי דרבנן איכא איסור שבות טלטול זה יעו\"ש.
ולענ\"ד כל זה הוא תורה שבעל פה והוי כהררים התלוים בשער ועוד דמלישנא דש\"ס לא משמע הכי דקאמר הזאה כל ז' מי איכא והא קי\"ל דהזאה שבות ואי הך שבות הוא משום טלטול היכן קי\"ל הכי והא שבות דהזאה דעלמא הוי מטעם שמא יעבירנו ד' אמות ברה\"ר ולעיקר קושייתו מהזאה לתירוץ הר\"ן דהא הזאה דומה למילה שאין העולם טרודים ואפ\"ה לא דחי הזאה י\"ל דשאני טמא דליכא עליה שום מצוה משו\"ה אף שהחששא היא רחוקה גזרינן משום שבות משא\"כ שופר ולולב ומגילה דכבר נתחייבו במצות צריך טעמא אלימתא לפוטרן שמא יעבירנו והדבר קרוב לודאי דכל העם טרודים ודומה לזה הוי ג\"כ הזאה דכהן השורף את הפרה דליכא שום חיובא מקיום המצוה עליו ודוק ומילה כיון דבא יום ח' נתחייב אין כח בגזרה שמא יעביר איזמל או תנוק ברה\"ר כיון דאין כל העם טרודים.
אשר בזה יתורץ אצלי שקשה לכאורה לרבינו פ\"ו מהל' קרבן פסח ה\"ו שכתב והלא איסור הזיה בשבת משום שבות והפסח בכרת ואיך יעמידו דבריהם במקום כרת מפני שביום שהוא אסור בהזיה משום שבות אינו זמן הקרבן שחייבין עליו כרת וכו' ויש להקשות עליו דלמה נשתמש מזה משום שעדיין אינו זמן הקרבן והא בלא\"ה גם כן גזרינן דהא לולב ושופר אף שבבא היום נתחייב במצוה ואפ\"ה משום גזרת רבה שמא יעבירנו נדחה המצוה אלא שעל פי מ\"ש לא קשיא כלל דהוצרך לזה דעדיין לא בא החיוב כדי דלא תיקשי מאי שנא מילה דהיא מצוה פרטית כמו הזאה ומילה דוחה שבת והזאה לא ומשו\"ה מחלק דשאני הזאה שעדיין לא נתחייב בפסח ודוק.
ומן האמור אני תמיה על הריטב\"א בחי' בסוכה שכתב וז\"ל והשתא מתרצה לן אחריתי דמילה דוחה שבת ולא העמידו דבריהם לגזור משום גזרה דרבה שאין הטעם מפני שאינה בכל ישראל אלא אבי הבן כמו שכתבו מקצת רבנן דהא הזאה דליכא אלא בחד והעמידו דבריהם מטעם גזרה דרבה ואע\"ג דיש בה כרת אלא הטעם הוא שהוא דאורייתא וידעי בקבועה דירחא דהרי יום ח' הוא ברור ולכן לא גזרו לדחות מצותו שעליו משא\"כ לולב שאינו ברור מן התורה ומשא\"כ מגילה שהוא מדבריהם ומשא\"כ בהזאה שאף שזמן הפסח ברור והיא של תורה כיון דעכשיו טמא ואינו מחיוב בפסח גזרו בהזאתו אלו דבריו והתמהא דהא חילוק עצמו שחלק בהזאה בסוף דבריו דשאני הזאה דבאותה שעה עדין לא נתחייב בפסח היה יכול לחלקו ג\"כ למאי דכתב משם מקצת רבנן דמילה שאני דהוא אבי הבן לחוד ואינה בכל ישראל דהוא חילוק הר\"ן ז\"ל וקשיא ליה מהזאה דהוי ג\"כ בחד והעמידו דבריהם מכח גזרה דרבה ומכח הך קושיא דהזאה נייד מטעם זה דמקצת רבנן ולמה דחה אותו כיון דיש לחלק בין כשהמצוה היא בחד לכשהיא בכל ישראל ומשו\"ה מילה שהיא בחד דחיה שבת ושאני הזאה דאפילו שהיא בחד לא דחיה שבת משום דהזאה שאני דעדין לא נתחייב במצוה וכמו שחילק איהו גופיה דכיון דהדבר קל דעדיין לא נתחייב במצוה משום חשש כל דהו נדחית המצוה.
ושוב נגלה אלי שהקושית הכנה\"ג על הר\"ן הקשה אותה הרב שער אפרים סי' ב' משם הרב השואל יעו\"ש ועיי\"ש מ\"ש לתרץ דברי הר\"ן פשוטים ואנכי הגדתי שלא זכיתי להבין תירוצו דבש\"ס בפי' משתמש ללולב ביום א' לדידן דלא נטלינן ליה משום דלא ידעינן בקבועא דירחא כלומר וכיון דאינה מצוה ודאית גזרינן גזרה דרבה וא\"כ שפיר קשיא ליה לשואל דמאי קשיא ליה להר\"ן ממילה שאני הכי שהיא מצוה ודאית וק\"ל ובנו הרב שם בהגה מתרץ ליה דקושית הר\"ן היא מאי שנא דלולב ביום א' במקדש תקינו ליה רבנן בביתו כמ\"ש בש\"ס ומשום גזרה דרבה ומאי שנא במילה דלא גזרינן אלו דבריו וליתא דבלולב אינה נדחית המצוה משא\"כ במילה דנדחית מצוה דיום הח' וק\"ל ובדברי הר\"ן אלו עיין מ\"ש בחידושי פ\"ה דמלוה ולוה ה\"א.
והמג\"א סי' תקפ\"ח הקשה דאמאי לא גזרו בתקיעה משום שמא יתקן כלי שיר יעו\"ש עד מ\"ש בסוף דבריו דביו\"ט שרי דממה נפשך אי יו\"ט הוא עבדינן מצוה ואי חול הוא לא עבדינן כלום משא\"כ בשבת ע\"כ והקשה עליו הרב רוח אליהו ז\"ל דליתא דהרי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדאיתא בפרק האשה רבה וכו' יעו\"ש.
ודבריו תמוהים דמאחר דבסמוך ירד להבין דברי המג\"א שקדמו וכמ\"ש דעכשיו קאי אמ\"ש הר\"ן דטעם גזרה זו משום דלא בקיאינן בקיבועא דירחא וכו' דאי הוה בקיאינן בקבועא דירחא לא הוי גזרי נמצא דשניא גזרה זו דלא גזרו לעקור דבר מן התורה אף שהיא בשב ואל תעשה אלא משום דלא בקיאינן בקביעא דירחא וא\"כ שפיר כתב המג\"א דאי היה הגזרה משום שמא יתקן כלי שיר היו גוזרין דוקא בשבת דעובר בודאי השבות דיתקן כלי שיר דהוי כמו בקיאינן בקבועא דירחא משא\"כ ביו\"ט לחוד דלא ימנע אי הוי חול אין קפידה ואי הוי יו\"ט איכא מצוה והוי כמו בקיאינן בקבועא דירחא ונמצא הוי המצוה ודאי ולא דחי למצוה זאת השבות ואחר ימים כן ראיתי להרב המובהק בנימין הלוי ז\"ל שנתקשה ג\"כ בדברי המג\"א אלו ותלמידו בס' מרכבת המשנה מתרץ לה כדברי יעו\"ש הל' שופר פ\"ב.
והנה הך קושיא שהקשה המג\"א ז\"ל שלמים וכן רבים הקשו כן ולעילא מנהון הגאון הרא\"ם בביאורו על הסמ\"ג הל' שופר וז\"ל אך קשה דא\"כ בלא גזרה דרבה וכו' דאין לומר יבא עשה של תורה וידחה שבות דרבנן אלא היכא דמבטל עשה בידים אבל היכא דיושב ודברי תורה נעקר מאליו יש כח ביד חכמים לבטל ד\"ת משום שבות דשב ואל תעשה שאני ותירץ דכל דאיכא הכשר מצוה דהיינו דבעידנא דמעקר שבות של דבריהם מקיים עשה דתקיעה אין כח לחכמים להעמיד דבריהם נגד התורה תדע דהא בפ\"ק דיבמות תניא יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת וכו' ת\"ל אני ה' ואע\"ג דכבוד הוי עשה גרידא וחלול שבת הוי ל\"ת ועשה והיינו נמי דפריך וכו' אע\"ג דשופר עשה ויו\"ט הוי ל\"ת ועשה אלו דבריו בקיצור הרבה.
ועיין להרב יבין שמועה דף קכ\"א כלל תנ\"ד ולמה שהקשה הרב על מ\"ש דכל דאיכא הכשר מצוה יבא עשה וידחה ל\"ת ועשה אם כן כשאמר ריש לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ול\"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואי לאו אתי עשה וידחה ל\"ת ולימא רבותא כל מקום וכו' אי אתה מוצא לקיים עשה ול\"ת ועשה שכנגדו מוטב ואי לאו יבא עשה וידחה ל\"ת ועשה וכו' יעו\"ש יש לישב דנקט ל\"ת לחוד לומר דכל דאתה מוצא לקיים שניהם אפי' שהוא עשה נגד ל\"ת לחוד יתקיימו שניהם ולא אתי עשה ודוחה ל\"ת דסד\"א דכל דאיכא עשה נגד ל\"ת הותר הל\"ת מאליו קמ\"ל דלא הותר אלא הוא נדחה וכיון שהוא נדחה כל שאתה מוצא לקיים שניהם צריך לקיימן משא\"כ אי הוה אמר עשה עם ל\"ת הו\"א דמשום דאיכא עשה ול\"ת נגד העשה הוא דאמרינן דאי יכול לקיים שלשתם מוטב כלומר דצריך לקיימן אבל אי לא היה אלא ל\"ת לחוד נגד העשה הו\"א דאף דיכול לקיים שניהם העשה ול\"ת אפ\"ה אתי עשה ודחי ל\"ת דהותר כיון דהוי ל\"ת לחוד אך קשה מה שהקשה שנית מש\"ס אלו מציאות יעו\"ש.
וראיתי למהר\"ב הלוי ז\"ל בס' מרכבת המשנה הל' שופר רצה להליץ על הגאון לקושיות אלו וגם ממה שהקשה עוד עליו מש\"ס דיו\"ט דף ח' ע\"ב יעו\"ש באומרו דעד כאן לא כתב הגאון דכל דאיכא הכשר מצוה דהיינו דהוי בעידנא אז אתי עשה של תורה ודחי שבות דדבריהם אלא במצות עשה דאלימא כגון שופר שמעלה זכרונם של ישראל וכן כבוד אב ואם דהוקש כבודם לכבוד המקום וכל כך הוא גדול שדוחה ל\"ת ועשה אי לאו קרא דאני אבל בעשה דעלמא אף דהוי הכשר מצוה לא דחי לשבות דדבריהם אלו דבריו בקיצור.
ולענ\"ד הוי תורה שבע\"פ ואין דרכו בכך לסתום כל כך ומ\"מ דא עקא במ\"ש בפי' הכשר מצוה לא כפי' רש\"י ולא כפי' התוס' שם דלפי' התוס' הכשר מצוה ר\"ל דלא הוי בעידנא דמבטל הל\"ת מקיים העשה וכדעביד העשה בעידנא דמבטל הל\"ת קרי ליה דעביד גוף המצוה יעו\"ש [יבמות] דף ו' ד\"ה שכן והיינו משום דס\"ל דמאי דמוקי הש\"ס לברייתא בלאו דמחמר נשארה האוקמתא ולפי' רש\"י הכשר מצוה פי' הוא דמוכרח כדי לקיים העשה לעבור אלא תעשה והיינו משום דס\"ל דאוקמתא דמחמר נדחה ופי' הברייתא הוא שחוט לי בשל לי יעו\"ש ואיך פי' פי' זה כמו שהוא פשוט ומה גם דפי' זה לא ניתן ליאמר בש\"ס כלל דא\"כ דפי' שאני הנך שכן הכשר מצוה פי' הוא דהוי בעידנא דכשמבשל או שוחט באותו מעשה מקיים מצות כבוד אב ואם א\"כ גם ביבום הוא כן דכשמיבמה באותו מעשה עצמו הוא מקיים יבמה יבא עליה ונדחה הלאו דואשה אל אחותה לא תקח וכו' והיאך דחי מה להנך שכן הכשר מצוה ובשלמא לפי' רש\"י שפי' דחי דיבום אפשר בחליצה ואינו מוכרח ליבם משא\"כ כבוד אב ואם דהוי הכשר מצוה דאי אפשר לכבוד אב ואם בלא בשול ושחיטה דזה הוא רצונו.
באופן דפי' זה תמוה טובא ולא הוי לא כפי' רש\"י ולא כפי' התוס' מעתה תמוהים דברי מהר\"ב הלוי ז\"ל שם שכתב וז\"ל מבואר הדבר שהרב ז\"ל הוא הרא\"ם בשיטת רש\"י והר\"ן אמרה לשמעתיה יעו\"ש בכל דבריו וליתא דהרא\"ם לא אמרה לשמעתיה לא כרש\"י ולא כתוס' דלרש\"י הכשר מצוה הוא כל דאי אפשר לקיים מצוה זאת בלי ביטול האחרת ובזה די לבטל מצוה משום קיום האחרת וא\"צ בעידנא ממש ולתוס' כדי לבטל מצוה משום קיום מצוה אחרת צריך בעידנא ממש ואין בעידנא קרוי הכשר מצוה אלא הכשר הוא שלא בעידנא ולרא\"ם צריך בעידנא ממש כדי לבטל מצוה אחרת כמו התוס' אלא שהרא\"ם מפרש הכשר מצוה דפי' הוי בעידנא דמי לפי' רש\"י על אופן שפי' בש\"ס מה להנך שכן הכשר ולא הוי כפי' רש\"י ולא כפי' התוס' ועל הכל צ\"ע.
גם במה שסיים מהר\"ב שם וז\"ל אך זה חלי וקשה טובא דלא אתיא אפילו כשיטת רש\"י והר\"ן דלדידהו דוקא כשאי אפשר בשום צד לקיים העשה מבלי שיעקר הל\"ת קרוי בעידנא אבל הכא גבי גזרה דרבה אפשר לקיים המצוה מבלי שיעבירנו ד\"א ברה\"ר כגון שלא ילך אצל בקי אלא שהבקי יוציאנו ידי חובתו בשופר שלו או שיבא בקי לכאן ובזה אף רש\"י והר\"ן יודו דלא הוי בעידנא אלו דבריו ז\"ל דבריו תמוהים טובא דהא כל דגזרו רבנן שלא יתקע שמא יעבירנו ד\"א ברה\"ר כיון שתוקע נמצא עובר אגזרה דרבנן והתקיעה עצמה היא האיסור דרבנן וא\"כ שפיר הוי בעידנא דבעידנא דתוקע ומקיים עשה דאורייתא מבטל שבות דרבנן דגזרו שלא לתקוע דהתקיעה עצמה אסירא מדרבנן ופשוט.
אבל קשה טובא מה שהקשה שם מהר\"ב ז\"ל להרא\"ם סדר קדושים דקא פסיק ותני דבמחמר ליכא אלא לאו ולא עשה והוא תמוה דאיכא עשה לכו\"ע יעו\"ש וכן אני תמיה על מ\"ש שם הרא\"ם בלשון הב' וז\"ל ושי\"ל דה\"א תיתי משאר קרבנות וכו' והא התוס' דף ה' ע\"ב הקשו על מ\"ש בש\"ס ומכולהו נמי שכן ישנן לפני הדבר וא\"ת נילף משאר קרבנות דדחו שבת וכו' ואומר ר\"י דחשיבי כולהו תדיר וכו' יעו\"ש ואיהו ז\"ל כיון דלענין עשה ול\"ת דחה כדחיית הש\"ס והש\"ס קיצר ולא קאמר תיתי משאר קרבנות דאיכא למימר שכן תדיר וכמ\"ש התוס' איך הוא נשתמש מקרבנות והן אמת שבלשונו שינה מדחיית הש\"ס ובתמיד לא קאמר שכן תדיר כהש\"ס אלא שכן ישנן לפני הדבר מ\"מ הדחיה שכן תדיר היא דחיה כדדחי לה הש\"ס וא\"כ הוא הדין קרבנות כמ\"ש התוס'.
הדרן לקמייתא לדברי הרא\"ם על הסמ\"ג שדבריו תמוהים ואף גם זאת ראיתי להרב רוח אליהו ז\"ל הל' שופר דקא מתמה על הרא\"ם עוד במה שהבין דבכבוד אב ואם אי לאו אני ה' הוה דחי העשה דכבוד אב ואם לעשה ול\"ת דשבת דאיכא כרת כיון דהוי בעידנא וליתא דלא אתי אני ה' אלא משום דבעלמא דחי עשה לל\"ת דיש בו כרת ולא דבעלמא דחי עשה לא תעשה ועשה וכמו שנראה הכי מדברי התוס' בסוגיין יעו\"ש אלו דבריו בקיצור ויש להליץ בעד הרא\"ם דאין כונתו בראיה זאת לומר דכיון שהוא בעידנא אמרינן דדחי עשה לל\"ת ועשה אי לאו קרא דאני ה' אלא כונתו דכל דהוי בעידנא דחי עשה ללאו שיש בו כרת להראות כחו של בעידנא דאף שיש בו כרת דחי אותו ואף דנקיט בלישניה עשה ול\"ת כיון דהאמת הוא דאיכא עשה ג\"כ נקיט ליה בלישניה באשגרת לישן ומה גם דהעשה שכנגדו הוא כבוד אב ואם ולגבי עשה גדול כזה העשה שכנגדו כלא חשיב וכמו שכתבו התוס' ד\"ה נגמר ונמצא דליכא אלא ל\"ת לחוד אלא דהוא חמור שיש בו כרת ושוב הביא מש\"ס ר\"ה להראות כח בעידנא שדוחה העשה לעשה ול\"ת ג\"כ ומכל מקום כל דבריו תמוהים ומה שכתבתי הוא משום יגדיל תורה.
עוד כתב הרב הנזכר שם דאין להקשות דעדיין נימא דלא אתי עשה ודוחה ל\"ת דכרת ואצטריך אני ה' דסד\"א דעשה דכבוד אב ואם דאלים ידחה לל\"ת דשבת דאית ביה כרת קמ\"ל דא\"כ לישמועינן קרא זה בל\"ת אחר דלית ביה כרת ולא בל\"ת דכרת דאיכא למטעי דקרא אתי לדיוקא דהא בעלמא אתי עשה ודחי לל\"ת ואף דאיכא כרת ע\"ד שכתב התוס' בענין אחר אלו דבריו ולא זכיתי להבינו דכתביה רחמנא זה גבי לא תעשה שיש בו כרת להורות דדוקא הכא דגלי אני ה' הוא דלא אתי עשה דאלים ודחי לל\"ת אף דיש כרת הא בעלמא יש כח בעשה אלים לדחות אף ל\"ת דאית ביה כרת.
ולעיקר קושיתו הוא כתב דאין להקשות אבל היא קושיא אלימתא הקשו אותה התוס' ד\"ה טעמא דכתב רחמנא וז\"ל וא\"ת אכתי הא אצטריך לגופא דסד\"א דהואיל והוקש וכו' לדחי כדאמר בסוף אלו מציאות וכו' ועיי\"ש מה שתירצו וראיתי להרב לח\"מ ז\"ל שהקשה בדברי רבינו דאיך כתב דמן הדין היה שתוקעין יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם הא הך שבות הוי עשה ול\"ת ולא אתי עשה ודוחה ל\"ת ועשה אפי' של דבריהם וכמ\"ש רבינו לעיל פ\"א ותירץ בא' דהך שבות דיתקן כלי שיר הוא קל דהא התורה התירה לתקוע ולכן היה ראוי להתירה גם בשבת אלו דבריו ואנכי לא ידעתי את שיחו וכי התורה מתיר את השבות הא השבות הוא דרבנן ומכח השבות מתבטל התורה בשב ואל תעשה וזאת היא מה שקשה שיבא השבות שהוא עשה ול\"ת וידחה העשה ומה מתרץ דהוי השבות קיל דהתורה התירה אותו ואולי כונתו דכיון דא\"כ מתבטל המצוה מכל וכל ומוכרח לעשות המצוה כשחל יו\"ט בחול א\"כ צריך ג\"כ לתקוע בשבת דלא שייך לחלק בין שניהם כיון דכולהו שייך הך גזרה והוא תירוץ הפר\"ח דכתיבנא לעיל.
ועיין מה שתירץ ב' דשאני הכא דאי אפשר לעשות התקיעה מאתמול כמו התם יעו\"ש וגם בזה לא ידעתי דהקושיא היא דאיך כתב יבא עשה של תורה וידחה ל\"ת שבות של דבריהם והא השבות הזה הוא עשה ול\"ת ומה מתרץ דאי אפשר לעשותה מאתמול וכי משו\"ה יבא עשה וידחה ל\"ת ועשה ונהי דנדון דכתב רבינו בפ\"א הוא שיכול לעשותו מאתמול מ\"מ תלה אותו רבינו שאין עשה של תורה דחי ל\"ת ועשה דשבות דדבריהם גם את הג' שחילק מעין הב' בין נדון דהכא לדפ\"א דהכא הוא בעידנא והתם לאו בעידנא יעו\"ש קשה כמו שהקשיתי ועוד וכי זה מוסכם דכשהוא בעידנא יש כח בעשה לדחות עשה ול\"ת ומה גם דאין בדברי רבינו רמז מזה. כתב עוד וא\"ת וכו' והוא קושית הרא\"ם שלא תירצו והוא תירץ נכון ודוק ומ\"מ יש לדקדק עליו דעפ\"י מה שתירץ בראשונה למה שחקר בראשונה וברירנא כונתו אין מקום לקושיא זאת וכמו שכן תירץ הפר\"ח לקושיא זאת וכמ\"ש בסמוך.
נעוץ סופו בתחילתו במאי דאתן עלה מעיקרא במ\"ש הכנה\"ג סי' תקפ\"ח על דברי הר\"ן וכן כתב בתומת ישרים סי' ע\"ז ראיתי כעת אחר זמן רב בליקוטי הרב יד משה דף קנ\"ט ע\"א שהקשה עליהם ממ\"ש בפסחים דף ס\"ט והזאה מאי טעמא לא דחיה שבת וכו' דהא א\"ר אליעזר מכשירי מצוה דוחין את השבת ומאי קושיא שאני מילה דליכא למתלי בטעות וק\"ל וצ\"ע.
ואנכי הרואה לא ידעתי את שיחו דלפי קושייתו נחזי אנן היאך היה קרב הקרבן פסח והא אפשר דהיום לאו י\"ד לחדש הוא ונמצא כמה מלאכות נעשות בקרבן פסח שלא במקום מצוה וגם נאבד מצות קרבן פסח דאינן עושין מספק קרבן פסח אחר אלא שאני קרבן פסח דלא קרב אלא בזמן שהיו מקדשין עפ\"י הראיה וכשהיה בית המקדש קיים דבאותו זמן לא היו מקדשין עפ\"י החשבון וכיון שכן מה הפרש יש בין מילה להזאה דקרבן פסח ופשוט." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומ\"ש הרב המגיד והלח\"מ עיין בספרי אגורה באהלך דף ט\"ז ע\"ג." + ], + [], + [], + [ + "[זה] שתוקע \n וכו'. ועיין מה שהביא הרב המגיד שאמר רבינו האי יעו\"ש וכ\"כ המרדכי הביאו ב\"י סי' תקפ\"ה וכתב מרן עליהם וז\"ל ומשמע דהיינו דוקא כשהיה שם התוקע בשעת הברכה וכו' יעו\"ש ועי' בשיירי כנה\"ג מה שצדד בדברים אלו ובסוף דבריו עיין מה שנסתפק שם וז\"ל וצריך לחקור אם יתברר לנו וכו' יעו\"ש ולענ\"ד נראה דבנדון זה לא יתחיל מתחילת התקיעות אלא ממקום שפסק הראשון ויש לדקדק בדבריו במה שצדד הספק בסוף דבריו דכיון דהברכה לא אהניא גם התקיעות לא מהנו מהיכן בא לו דהברכה לא אהניא אימא דמהניא לאותם התקיעות שתקע דהגע עצמך דאדם אחד שמע מקצת תקיעות ממקום אחד ושוב שמע מקצת תקיעות ממקום אחר מי לא צריך הב' ברכה אחרת היכא דסח בנתיים דע\"כ לא כתבו רבינו ומרן שמע תקיעה אחת בשעה אחת ושניה בשעה שניה הרי אלו מצטרף וכו' ומשמע בלא ברכה אלא היכא דליכא היסח הדעת אבל כל דאיכא היסח הדעת (א\"צ) [צריך] אשארה או אפשר לומר דאיירי בהיסח הדעת וחידוש אשמועינן דמצטרפין וא\"צ להתחיל מתחילת התקיעות ולעולם בברכה שניה ונראה להביא ראיה דצריך לברך ממ\"ש רבינו בהלכה זאת זה שתוקע כשהן יושבין הוא שתוקע על סדר הברכות כשהן עומדים ואינו מדבר בין תקיעות שמיושב לדמעומד ואם סח ביניהם אינו חוזר ומברך עכ\"ל משמע בין דמעומד לדמיושב לפי דהא מיהא יצא י\"ח באותם דמיושב הא לא יצא עדיין י\"ח והסיח דעתו צריך לברך ב' ועדיין יש לעיין בזה וא\"כ בנידון דידן דלצורך הצבור צריך ברכה אחרת לשאר התקיעות משום שלא שמע התוקע הב' הברכה יברך ויתחיל ממקום שפסק והברכה הא' לא אזלא לאיבוד כי נצרכה לתחילת התקיעות." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "סוכה \n שאין לה גג פסולה כיצד וכו'. כמין צריף או שסמך ראש הדופן לכותל וכו'. וכתב הרב המגיד וז\"ל ופרש\"י דכל שמגביה מן הקרקע טפח וכו' או שהרחיק מן הכותל טפח וסכך אותו טפח בסכך הסוכה כשירה דכיון דאיכא וכו' כשירה עכ\"ל ועיין להתוס' כתבו משמו היפך יעו\"ש ולדידי חזי לי דברי רש\"י כמ\"ש הרה\"מ דלתוס' יש להקשות מה מצאו מקום לפרש כן בדבריו דמ\"ש רש\"י והיתה סמוכה על יתידות אין כאן הכרח דכתב כן למצוא אופן שיניח חלל מלמעלה וע\"ז אמר ביתדות שיניח בכותל האחרת ועליהם יסמוך הכותל חדש ואה\"נ שלא יניח חלל זה בלא כלום אלא יסכך אותו." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאין \n הקרקע נגזלת. וכרבנן שם דף ל\"א ודלא כר' אליעזר דסובר דקרקע נגזלת בב\"ק דף קי\"ז ואף דבסוכה אמרו ור\"א לטעמיה דאמר אין אדם יוצא י\"ח בסוכתו של חבירו אי קרקע נגזלת סוכה גזולה היא וא\"נ קרקע אינה נגזלת סוכה שאולה היא לאו למימרא דאיכא לספוקי בר\"א אלא כמ\"ש רש\"י דהוצרך לומר הכי ולא בפשיטות דר\"א ס\"ל קרקע נגזלת כדי לומר דר\"א פוסל בשאולה כדאיתא בקדושין יעו\"ש וזה היא דעת הריטב\"א בשיטתו בהך ש\"ס שכתב וז\"ל ואסיקנא דפליגי בשתקף את חבירו והוציאו מסוכתו דר\"א סבר קרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא ואין אדם יוצא י\"ח בסוכתו של חבירו וכו' כוונתו דאף דצדד הש\"ס בדעת ר\"א מ\"מ הרצון בו דר\"א סבר דאין אדם יוצא בסוכה שאולה ואף דלר\"א קרקע נגזלת תפס הצד הזה של הש\"ס כדי לומר דלר\"א סוכה שאולה פסולה והוא פשוט לאפוקי מהרב מרכבת המשנה שהצריך עיון דברי הריטב\"א אלו שכתב דלר\"א קרקע אינה נגזלת וכו' יעו\"ש שזה אמת ויציב ולדעת הרב המקשה אני תמיה עליו דאדמקשה ליה מהש\"ס דבב\"ק תיקשי ליה מש\"ס דסוכה גופא דאילו הריטב\"א כתב ואסיקנא וכו' ואילו בש\"ס לא אסיק הכי אלא מצדד אצדודי והאמת כונתו כדכתיבנא.
כתב ה\"ר מנוח בפ\"א וז\"ל ושמעתי בשם החכם ר' שמואל ב\"ר שלמה דמחיצות הסוכה והסכך כשרין מאשירה ומעיר הנדחת ע\"כ ואני אומר תינח מחיצות דאע\"ג דאמרינן כתותי מכתת שעוריה אפ\"ה כשרות אלא סכך אמאי כשר הא בעינן לגג הסוכה שיעור טפח לפחות עיי\"ש והרב יד אהרן ז\"ל סי' תרכ\"ט כתב עליו וז\"ל קשה דדפנות נמי בעי שיעור וכיון דלשריפה עומד בצרי משיעורייהו אלו דבריו. ואני מצאתי טעם ר' שמואל הביאו המעשה רוקח בריש ספרו פי\"ז מהל' שבת על מ\"ש הרמב\"ם דלחי של אשירה כשרה והבאתי לשונו בס' אגורה באהליך סי' נ\"ט וס' מחלק או\"ח וז\"ל הנרצה אלינו ומזה הפי' הוציא ה\"ר שמואל שמותר לסכך הסוכה באיסורי הנאה דאע\"ג דהוי הסיכוך כאילו נפרך והוו העלים דקים מ\"מ צלתה מרובה מחמתה ולא משוינן חילוק אי הוי מדבר שלם או נפרך לחתיכות דקות כעפר הואיל וממין הראוי לסכך הוא ע\"כ ונקט שם סכך והוא הדין דפנות דהוא הדין והוא הטעם להם דכיון דגבוהות י' ועבדי צל מה לי אי הוו מדבר שלם או נפרך לחתיכות דקות וא\"כ יפה שמע הרב מנוח על שם הרב שמואל דבין המחיצות בין הסכך מעצי אשירה כשרין וטעמו עמו ומה שיש לעמוד בדברי הר\"ש אלו עיין בספרי שם סי' נ\"ט מ\"ש ועל דברי מורינו הרב ר' משה גלאנטי ז\"ל וכעת ראיתי להרב יד אהרן ז\"ל שם מ\"ש על דברי מהרמ\"ג." + ] + ], + [ + [ + "קטן \n שאינו צריך לאמו כבן שש חייב בסוכה . וכתב מרן ויש לתמוה אמאי דחה מאי דאתמר לענין סוכה ונקט שיעורא דאתמר גבי עירוב ואפשר לדחוק וכו' ע\"כ ולפי קוצר דעתי לא באתי לכוונתו לידע מאי קא קשיא ליה דהא בסוגיין דעירובין בפירוש משוה להו אהדדי עירוב לסוכה מדתניא קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב אמו וכן סוכה מי שאין צריך לאמו חייב בסוכה ועל פי הנחה זאת דשוין נינהו קשיא ליה לרב אסי.
עוד כתב מרן וז\"ל תני ר' הושעיא וכו' ואינו יוצא בעירוב אמו כצ\"ל לפי דעתי.
עוד כתב מרן ודע וכו' עד סוף הל' ואני ובני חטאים שלא זכינו להבינו במ\"ש דבליתיה לאבוה במתא הוי בן שש חייב בסוכה וזה אינו דבליתיה לאבוה במתא בן שש יוצא בעירוב אמו ואינו חייב בסוכה דשוין נינהו כמבואר בש\"ס וגם על הלח\"מ יפול התימה דכתב כמו כן.
וראיתי למרן ב\"י סי' תי\"ד כתב וז\"ל אבל הרי\"ף והרמב\"ם פ\"ו [וכו'] לא כתבו אלא דברי רב אסי לבד משמע דסבירא להו דלא סמכינן האי שינוייא דהא שני עד ועד בכלל ור' ינאי וריש לקיש דשנו הכי היינו משום דסבירא להו עד ולא עד בכלל ואנן כרב אסי נקטינן וכו' עכ\"ל והנה מ\"ש דר\"י ור\"ל דשנו הכי הוא משום דסבירא להו עד ולא עד בכלל לא ידעתי כוונתו דנראה מדבריו דאי סבירא להו עד ועד בכלל לא הוה קשיא להו מהברייתא והא אי הוי עד ועד בכלל קשיא להו יותר ויותר ובעיקר הלצתו בעד רבינו הוא דוחק גדול דמי הכניסו לעשות מחלוקת בין ר\"א לר\"ל ור' ינאי כל דמצינן למימר דלא פליגי והביטה וראה מ\"ש התוס' בסוגיין ד\"ה עד ועד לא בעי לשנויי וכו' דא\"כ פליגי ר\"י ור\"ל אדר\"א והמעיין בדבריהם יראה דהכי פירושו דכי הוה משנינן לר\"א הא כדאיתא והא כדאיתא נפקא דבן שש שלמים אי ליתיה לאבוה נגרר בתר האם ולר\"ל ור\"י דמשנינן הכי נפקא דבן חמש שלמים כל דליתיה לאבוה נגרר בתר האם הרי דכתבו דש\"ס מבקש שלא לעשות מחלוקת ואיך אנו נעשה מחלוקת ביניהם." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אכילה \n בליל יו\"ט הראשון חובה וכו'. וכתב מור\"ם סימן תר\"מ ס\"ד אבל בלילה ראשונה אפי' מצטער חייב לאכול שם כזית (כל בו) עכ\"ל והו\"ל להביא מהרא\"ש שכתב כן בפ' שלשה שאכלו גבי ש\"ס דף מ\"ט וז\"ל דדוקא מלילה ראשונה ואילך רשות אבל בלילה הראשונה חובה ואפי' יורדין גשמים חייב לאכול כזית בסוכה דילפינן ט\"ו ט\"ו מחג המצות הרי דאף דמצטער מכח הגשמים חייב בסוכה וכדברי הכלבו ואחרי ראות דברי הרא\"ש אלו אין מקום למה שהקשה הרב לשון למודים חלק או\"ח סימן רל\"א לדברי הכלבו אלו ממ\"ש ריש פ\"ק דע\"ז אע\"פ כן מצוה קלה יש לי וסוכה שמה וכו' וכל אחד מבעט בסוכתו ויוצא ופריך ואמר רבא מצטער פטור מן הסוכה ולפ\"ז מאי קשה ממצטער וכו' דמאי דפטור הוא בשאר ימים אבל לא בלילה הראשונה יעו\"ש דמאי דחייב בלילה הראשונה אף במצטער היינו מכח הגזירה שוה דט\"ו ט\"ו אבל בשאר ימים פטור וא\"כ לעתיד דמצוה להם הקב\"ה לעשות סוכה הוי כמו סוכה דשאר ימים וכשמצטערים פטירי וא\"כ שפיר מותיב מרבא וק\"ל.
וכ\"כ הטור סי' תרל\"ט וז\"ל ומיהו משאכל בה כזית דגן יצא אע\"ג דשיעור אכילה בלא סוכה הוא בכביצה שאני ליל ראשון שהוא חובה טפי ואפי' לא בעי למיכל אלא כזית אסור לאוכלו חוצה לה וכו' וכתב מרן ב\"י וז\"ל ולבי מגמגם בזה דקאמר ואפילו לא בעי למיכל אלא כזית דאטו באי בעי תליא מילתא והו\"ל למימר לא מצי במקום לא בעי ועוד דהיא גופא מנ\"ל דשאני ליל ראשון משאר לילות וטפי [הוה] עדיף למינקט טעמא דגמר מחג המצות שיעורא מכזית וכו' אלו דבריו ופירוש דבריו דקשיא ליה ז\"ל במ\"ש ואפי' לא בעי למיכל אלא כזית דנראה דהוי ברצונו אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל אלא דאי בעי למיכל כזית צריך שיהיה בסוכה ואינו כן דלילה ראשונה חייב לאכול בסוכה מדאורייתא ולא ברצונו תליא מילתא והכי הו\"ל למימר ואפי' לא מצי למיכל אלא כזית כלומר משום צד שיהיה דאינו יכול לאכול אלא כזית אפ\"ה אסור לאכול חוץ לסוכה ולא בעי יותר מכביצה להתחייב בסוכה והוצרכתי לבארו לפי שראיתי להרב ט\"ז ס\"ק י\"א שכתב שלא הבין קושיא זאת גם במה שהקשה שנית כתב עליו הט\"ז וז\"ל וקושיא הב' אינה קושיא דהטור יליף לה מהירושלמי דמייתי הרא\"ש בסוכה דף כ\"ז ר' זירא בעי מה להלן עד שיאכל כזית דגן מצה אף כאן עד שיאכל כזית דגן בסוכה ומפרש לה דהספק הוא אי הוי חיוב סוכה בליל ראשון [עד כזית] ואינו פטור אלא פחות מכזית וחמיר משאר לילות וקי\"ל לחומרא דבכזית חייב בסוכה וכו' אלו דבריו.
ולענ\"ד אין זה במשמעות דברי הירושלמי דא\"כ למה ליה למימר במצה כזית דגן הוה די שיאמר כזית מצה וכן במה שסיים כזית דגן בסוכה סתם הו\"ל למימר כזית בסוכה אלא וודאי דכל הספק הוא אי צריך דגן בסוכה כמו במצה או סגי בכזית דמיני תרגימא ומשו\"ה הזכיר דגן בשניהם וכן פירשה הרא\"ש ז\"ל ובנו הטור הולך בעקבי אביו ז\"ל וא\"כ אין מכאן ילפותא ומשו\"ה מגמגם בה מרן מהיכא יליף לה הטור והו\"ל למינקט טעמא דגמר מחג המצות דהוי שיעורא בכזית אלא דמצד אחר אני מגמגם אדברי מרן ז\"ל שכתב דהו\"ל למינקט טעמא דגמר ט\"ו ט\"ו וכו' דהיא היא כונת הטור ז\"ל שכתב דשאני ליל ראשון דהטור לא כתב הטעם מ\"ש דשאני ליל ראשון משאר לילות אלא כתב בסתם דשאני ליל ראשון וסמך על המבין והיינו טעמא דגמר ט\"ו ט\"ו מחג המצות וא\"כ אין מקום לקושיתו." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל \n זמן שיכנס לישב וכו'. וכתב הרב המגיד ומ\"מ נהגו שאין מברכין אלא מסעודה לסעודה והוא כסברת רבינו יעקב עכ\"ל ולא פורש אי מברך קודם ברכת המוציא או אחר ברכת המוציא והרא\"ש הביא משם הר\"מ [מרוטנבורק] דיברך קודם המוציא והוא הסכים דיברך אחר המוציא דכך הוא הראוי יעו\"ש הביא דבריהם הטור סימן תרמ\"ג ומן התימה על הרב חמדת ימים פ\"ד דסוכה שכתב דמנהג המהדרין לברך אותה מיד בכניסתם בסוכה בשעה שרוצים לאכול ואח\"כ רוחצים ידיהם דאף כי לפי הדין יכול לברך אותה קודם ברכת המוציא או אחר ברכת המוציא קודם שיטעום מ\"מ יותר טוב לעשות הדברים בלי פקפוק עכ\"ל. ומהתמהא דהא לדעת הרא\"ש ז\"ל שהוא בעל הסברא הלזו דיברך אותה אחר המוציא קודם טעימה בדוקא צריך לברכה כן ולא קודם ולדעת הר\"מ שהוא מאן דאמר קודם המוציא דוקא צריך אחר הישיבה קודם רחיצת ידים וכמ\"ש בפירוש הרא\"ש משמו וא\"כ איך כתב דכשמברך אותה מיד בכניסתו לסוכה נעשה הדבר בלי פקפוק והא אין נח להם למר ולמר והרי מרן בב\"י סי' הנזכר אף שרצה להסכים דעתו לדעת הר\"מ והליץ בעדו מתלונת הרא\"ש עליו לא מלאו לבו לפסוק כוותיה בספר הקצר כיון שנהגו העולם לברך באכילה ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל \n שאר המינים וכו'. ועיין להרא\"ש מ\"ש על דברי רבינו וכן הוא ס\"ל דיכול להוסיף מאותו מין עצמו אבל לא ממין אחר משום דאיכא בל תוסיף אפילו שמכוין לנוי כמו שיראה המעיין מתוך לשונו ומן התימה עליו דבאותו פרק גופיה לקמן גבי פלוגתא אי אוגדין את הלולב במינו או לא כתב וז\"ל ומינה נשמע לרבנן דאם הוסיף מין אחר לנוי אפי' דרך גדילתו אין בו משום בל תוסיף כיון דלא נתכוון אלא לנוי ובקיצור פסקי הרא\"ש הא דכתב הרא\"ש דאם הוסיף מין אחר לנוי ליכא בל תוסיף ברם הטור באו\"ח סי' תרנ\"א כתב וז\"ל ולא יוסיף וכו' אם יאחזנו לשם מצות לולב איכא בל תוסיף וכו' ע\"כ. משמע דאי לשם נוי ליכא בל תוסיף וכן מורה ממה שסיים נחלקו בו הגאונים אם הוא מין הדס ויכול להוסיף אותו וכו' ולא כתב לשם נוי משמע דאיירי במכוין לשם מצוה ובזה הולך הכל על נכון אמנם הרא\"ש כתב דברי הגאונים אלו וכתב לשם נוי יעו\"ש והשתא כל דברי הרא\"ש קשיא." + ] + ], + [ + [ + "או \n שהיה אחד מהם גנוב או גזול וכו'. עיין מ\"ש הלח\"מ בדעת רבינו דס\"ל מצוה הבאה בעבירה ובמצוות דרבנן לא ס\"ל מצוה הבאה בעבירה ואילו איהו גופיה פי\"ח מהל' מעשה הקרבנות הי\"ד כתב לדעת רבינו דלא ס\"ל מצוה הבאה בעבירה. וזה שאלתי לחד מרבנן ממתא שאלוניקי יע\"א החכם המופלג חר\"י די מאייו נ\"ע וכה היתה תשובתו אלי וז\"ל ואנא דאמרי דאי קשיא ליה דאמר מר דרבינו פסק כרב יהודה וכמ\"ש התוס' דלא חייש למצוה הבאה בעבירה ובהל' לולב כתב דרבינו פסק כשמואל דסבר דגזול פסול דומיא דקרבן ובקרבן ודאי דחייש למצוה הבאה בעבירה הא ודאי דרכו נסתרה ואנא דאמרי דהכי אמר מר דלעולם פסק כשמואל והיכא דגלי קרא דדמיא לקרבן הא ודאי שוין הם ויבואו שניהם כגון ביום ראשון ברם ביום ב' הנגלות לנו דלא דמי לקרבן שהרי יוצא בשאול ובכמה פיסולים אע\"ג דבמקדש דבר תורה הוי. ודע דהתוס' ז\"ל כתבו בסוף הסוגיא דהניזקין דף נ\"ה ופרק מרובה דף ס\"ח דאף מאן דלא חייש למצוה הבאה בעבירה היכא דמברכינן עליו ראוי להחמיר שאין זה מברך יעו\"ש ולפ\"ז אע\"ג דרבינו פסק כשמואל דסבר דלקרבן איכא להאי חששא פסק כוותיה ולא מטעמיה דלעולם היכא דגלי קרא דדמי לקרבן אי ליכא ברכה לא חיישינן אבל אי איכא ברכה אע\"ג דבלמד עצמו לא חיישינן בדבר שיש ברכה חיישינן וראוי להחמיר כמ\"ש התוס' ז\"ל אבל היכא דגלי דלא דמי לקרבן כגון ביום ב' אע\"ג דאיכא ברכה לא חיישינן להא. ולפי האמור אתה תחזה מה שיש בו מן הישוב למאי דקשיא ליה וניחא דפסק התם כרב יאודה אע\"ג דלא חייש והכא פסק כשמואל דחייש כוותיה ולא מטעמיה ולא הוצרך לפרושי כל כי האי מילתא שם רמז דאמר מר דפסק כר\"י וכסברת התוס' ודוק אלו דבריו.
והשבתי לו דאצלי אינו מן היישוב דהא כל עיקר תירוצו הוא ממ\"ש התוס' דלענין ברכה שייך שפיר לכו\"ע מצוה הבאה בעבירה משא\"כ לענין עשית המצוה דפליגי אמוראי והיינו טעמא דאין זה מברך אלא מנאץ א\"כ מאי שנא יום א' מיום ב' כיון דגם ביום ב' מברכינן ואין זה מברך ומה הידמות יש לזה עם קרבן לדברי מעכ\"ת דטעמא דיום [ראשון] הוי משום ברכה ולדבריו הקש הלזה הוא משום חק אמנה לפי פשטות דברי הלח\"מ ההקש מובן דבשלמא גבי יו\"ט ראשון דאינו יוצא בפסולים כיון דהוי דומיא דקרבן דאינו יוצא בפיסול מה התם מצוה הבאה בעבירה פסול אף הכא כן ברם לדברי כבוד תורתו דהיינו טעמא דיו\"ט ב' דיוצא בפסול ולא דמי לקרבן אף ה\"נ יוצא בפיסול אחרים דהיינו מצוה הבאה בעבירה ודוק.
כתב מרן כ\"מ בסוף הלשון אבל סנדל דחליצה דלית ליה שיעור וכו' עיין להרב עץ החיים הל' ציצית ובס' מקראי קודש שתפס עליו דלדבריו א\"כ סנדל של עיר הנדחת אמאי פסול כיון דלא בעי שיעור יעו\"ש.
עוד הקשה עליו וז\"ל גם סוף הל' שחיטה הכשיר רבינו עפר של עיר הנדחת לכיסוי משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ולמה ליה האי טעמא תיפוק ליה דליכא שיעור קצוב ולא שייך לומר כתותי מכתת שעוריה עכ\"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו לק\"מ דהוצרך להאי טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו דקשיא ליה דלו יהי דכשר לכיסוי דלא בעי שיעור מ\"מ הרי נהנה בעפר זה שמכסה בו ומתרץ דמצות לאו ליהנות ניתנו.
גם מאי דקשיא ליה שם דהכא פסק רבינו של אשרה פסול ושל ע\"ז לא יטול ואם נטל כשר והסכימו המגיד משנה והכ\"מ דע\"ז של גוי שביטלה יוצא ידי חובתו הרי שפסקום לקולא ואילו בפ\"ד דאיסורי מזבח על מ\"ש רבינו אשרה שביטלה אין מביאין ממנה עצים למערכה כתב מרן כיון דלענין לולב נקטינן לחומרא כ\"ש למערכה ודבריו סתרי אהדדי והצריך עיון ולא זכיתי לכונתו דהתם איירי באשרה וגם כאן אפי' נטל לא יצא והיאך עירב הוא ז\"ל ע\"ז עם אשרה ולפי מ\"ש מרן בציצית של ע\"ז לא תידוק דכשר אלא הכי תידוק אם הוא של ישראל הרי היא כשל עיר הנדחת דכתותי מכתת שעוריה ואם של גוי דאית ליה ביטול אם לאחר ביטול שפיר דמי ואם קודם ביטול הוי כשל ישראל וסמך אדהכא." + ], + [ + "של \n דמאי כשר שאפשר יפקיר נכסיו וכו'. כן הוא בש\"ס וכן נתנו טעם ג\"כ לערב בדמאי יעו\"ש בערובין דף ל\"א ומ\"מ רבינו שם בהל' עירובין פ\"א הט\"ו נתן טעם אחר מפני שראוי לעניים ויעו\"ש בתוספות מ\"ש דהוצרך לטעם דהפקר לסומכוס יעו\"ש ואף הכא בלולב איכא ההיא טעמא דחזי לעניים וא\"צ לטעם הפקר אלא אגב ההיא דעירובין דאצטריכא לההיא טעמא משום סומכוס נקטי לטעם דהפקר ברם לדידן דקי\"ל כרבנן א\"צ להפקר ומ\"מ יש לגמגם על רבינו למה לא השוה את מדותיו דבעירובין נקט טעמא דחזי לעניים והכא דאי בעי מפקיר וק\"ל.
ומ\"מ זאת תורת העולה מהש\"ס ורבינו דמצי מפקיר ביו\"ט ושבת מדאמרינן הואיל אשר בזה ישבתי דברי רש\"י שכתב במתני' דעירובין דף ל\"א ד\"ה ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו, ואע\"ג דמצי פריק להו השתא מיהא לא איפרק דמ\"ש דמאי דדמאי אף דלא מפקיר להו לנכסי דשאני הפקר דבידו לעשותו אף היום משא\"כ פדיון עד למחר ומן התימה על הריטב\"א על מסכת שבת כתב יד פט\"ז דף ק\"כ שכתב וז\"ל ואומר לאחרים בואו והצילו לכם אע\"ג דאסור להפקיר בשבת דנראה כמקנה קנין בשבת ואיכא שבות דרבנן שאני הכא שהוא כמופקר מאליו וכו' יעו\"ש ומה יענה למ\"ש על שם רש\"י דנראה כמוכרח מכח מאי שנא ולזה אפשר דס\"ל דהאי מתני' היא רבי דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וכיון דבבין השמשות מצי מפקיר חשיב חזי ליה.
והמה דברים בטלים דא\"כ פדיון נמי משום שבות הוא דגזרי ובין השמשות לא גזרו וחזרה החקירה לדוכתא, ויש לישב דשאני דמאי דחזי לעניים משא\"כ מעשר שני שלא נפדה לא חזי לשום אדם וכמ\"ש התוס' בעירובין דף ל' ע\"ב ד\"ה ולפרוש עליה, והשתא דאתאן להכי אינו מוכרח מאי דכתבת בדעת רש\"י דאפשר גם הוא יסבור כהריטב\"א.
אבל קשה מהסוגייאות דעירובין ולולב ופרק כל שעה דף ל\"ה יעו\"ש ועוד הקשיתי מסוגיית שבת דף קל\"א ע\"ב דאמרינן התם דאם צייץ בשבת טליתו חייב לר' אליעזר משום דבידו להפקירו יעו\"ש וכה הראיתי דברי הריטב\"א אלו להחכם המובהק עצום ורב מהרי\"ן ודחה להא דשבת דף קל\"א דהתם לענין חיוב חטאת כיון דמדאורייתא יכול להפקירו משו\"ה חייב עליה חטאת. ושוב נדפס ספר שער המלך וראיתי לו ז\"ל האי דחיה יעו\"ש.
ולענ\"ד קושייתי כדקאי קאי דמה לי אי איסורו מדרבנן סוף סוף אינו יכול להפקירו וכיון שכן ליכא חיובא דמוכרח לצייצו דוגמא לזה כתב הריטב\"א גופיה בסוכה גבי דף ל\"ד וז\"ל והנכון דטעמא משום דערלה היא מן הנשרפין וכתותי מכתת שיעוריה וכו' וכן תרומה טמאה [וכו'] ואע\"ג דתרומת אתרוג שהיא תרומת פירות מדרבנן בעלמא היא כל היכא דקאי לשריפה מידי טעמא ליהוי מכתת שיעוריה ופסול מן התורה הרי לך בהדיא דמכח איסור דרבנן נגרר אדאורייתא אף הכא מכח דאסור להפקיר מדרבנן ונמצא שחייב לצייצו ליכא חיובא דשבת ומה גם דהוי מידי דקרבן והוי מייתי חולין לעזרה נמצא חזרה קושיתי לדוכתא וכן מש\"ס דפרק כל שעה דשם ליכא למצדד שום צד כמו שצדד שם בשער המלך יעו\"ש ודע דמה שכתב שם בשער המלך להחזיק הקושיא מש\"ס דפ' מפנין מטעם דקשיא ליה מוקצה מחמת איסור כיון דאינו יכול להפקיר בשבת יש לדחות דכיון דחזי לעניים לא הוי מוקצה וכמ\"ש התוס' שם בפרק מפנין ד\"ה דאי בעי מפקר לנכסי יעו\"ש.
ברם שבתי וראה דהדחיה קיימת משום דכתב הריטב\"א גופיה בשיטה כ\"י וז\"ל ויש מעמידין הגירסא ואומרים דדוקא גבי תרומה דלא חזי לעולם אלא לכהן אבל דמאי חזי לדידיה ולכל העולם שמצניעו עד למחר ומתקנו והשתא לא חזי ליה לא מטלטל ליה אלא דאי בעי חזי ליה אלו דבריו נמצא דלהנך מפרשים חשיב הדמאי מוקצה אי לא אמרינן דיכול להפקיר אמנם אי מהא הדבר שקול מאי דעתיה אי כהתוס' שהביא בתחילה או כהיש מפרשים וכאן נתגלה דעתו אלא דבלא\"ה ליכא ישוב בההיא דמצה של דמאי דשם ליכא למצדד בשום צד ושוב ראיתי להרב אור יקרות בליקוטיו הקשה להפר\"ח או\"ח סי' תל\"ד דכתב כהריטב\"א ממה שהקשינו מחיוב חטאת למצייץ בשבת יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואין \n נותנים אותו לקטן וכו' ואינו מקנה וכו'. מכאן הוליד הרא\"ש פרק לולב הגזול דף מ\"א דאם אמר יהא במתנה עד שתצא בו ואחר כך יהא שלי כבתחילה לא יצא בו דהוי כמו שאול מהך דינא דאם אינו צריך לחזור וליתנו לו במתנה נהי דקטן לאו בר אקנויי הוא ליקני ליה עד שיצא בו ולחזור לו ממילא אלא וודאי צריך לחזור וליתנו לו במתנה וקטן לאו בר אקנויי הוא.
ומדברי הרא\"ש אלו ראיתי כתוב למורינו הרב אברהם בן עזרא ז\"ל ששמע מפי מורינו ורבינו בעל בתי כהונה שלמד למה שנסתפק לו אי קטן ביום ראשון דחייב מדרבנן בנטילת לולב אי יוצא בשאול וכמו שיוצא גדול בשאר הימים דהוי חיובו מדרבנן ושאול כשר ואחר שהעתיק דברי הרא\"ש ז\"ל כתב ועל דרך זה יש לדקדק בנידון דידן דאי איתא דיוצא בשאול ישאילנו לקטן ויצא בו אלא וודאי אינו יוצא בשאול אלו דבריו וכתב עליו מהר\"א בן עזרא ז\"ל וז\"ל זה שמעתי מפי הרב נר\"ו והסברא נותנת כן דכיון דחיובוהו רבנן במצוה דאורייתא הוי דוקא כעין דאורייתא דכתיב לכם משלכם אבל הראיה אחרי נשיקת ידיו ורגליו לענ\"ד לא מכרעא דאפי' נימא דיוצא בשאול אשמועינן דאי בעי לאקנויי ליה במתנה כעין של תורה לא ליקני ליה ולאו תקנתא דינוקא אשמועינן.
ולענ\"ד תלמידו אחרי נשיקת ידיו ורגליו יפה למד מה\"ר יצחק כהן מדברי הרא\"ש דאי איתא להא דר' זירא ה\"ק אי בעי לאקנויי ליה במתנה כעין של תורה לא ליקני ליה וכו' א\"כ מה למד הרא\"ש מהך דר\"ז דלא מהני לומר יהא במתנה עד שתצא בו ואח\"כ יהא שלי כבתחילה דהוי כמו שאול מדלא אמרינן דליקני ליה עד שיצא בו ולחזור לו ממילא וכו' אימא דאה\"נ דקנין כי האי מהני אף בגדול ומה שאמר ר\"ז לא ליקני הוא קנין כי האי דצריך הקטן אחר כך לאקנויי לגדול לא ליקני אבל קנין אחר כמו שאול מועיל וגדול וקטן שניהם שוים אלא וודאי דס\"ל להרא\"ש דמדאמר הש\"ס לא ליקני וכו' מורה דליכא שום קנין בקטן ואי איתא דבקנין אחר דהיינו לומר יהא במתנה עד שתצא בו ואח\"כ יהא שלי כבתחילה (ה\"ל לומר מועיל) [מועיל הו\"ל לומר] שיעשה קנין זה ומדלא אמר שמע מינה דאינו מועיל נמצא יפה דן מהרי\"ך מדברי הרא\"ש ז\"ל לנדון דידן ודין חליה דמהרי\"ך דלמד כן מדברי הרא\"ש ולא מפשטא דש\"ס דאילו מפשטא דש\"ס יש לדחות כדחית מהראב\"ע ומ\"מ אני תמיה לפי קוצר דעתי על מהרי\"ך ז\"ל דאין דינו יוצא בלמידה מדברי הרא\"ש אלא בפי' קתני הרא\"ש להאי דינא דכתב דאם אמר יהא במתנה עד שתצא בו ואח\"כ יהא שלי כבתחילה הוי כמו שאול והוא למד ממ\"ש ר\"ז לא ליקני וכו' דקטן לאו בר אקנויי וליקני ליה וכו' עד שיצא ולחזור לו ממילא אלא וודאי צריך לחזור וליתנו במתנה לבעליו וכו' הרי בפי' דס\"ל להרא\"ש דגם בקטן אינו מהני לומר ואחר כך יהא שלי כבתחילה דהוי כמו שאול ונמצא הרא\"ש בפי' קתני ליה.
ושוב ראיתי דברי אלה להמג\"א סימן תרנ\"ח ס\"ק ח' וז\"ל אם אמר לקטן יהא שלך עד שתצא בו לא יצא הרא\"ש ע\"כ וכ\"ש שאול ממש ומן התימה על הרבנים ומן האמור כמה תמוהים דברי הב\"ח סק\"ב שכתב ומשמע מדברי הרא\"ש דדוקא לאקנויי לגמרי על מנת שיחזרהו לו לא ליקני לינוקא אבל אם אמר ליה יהא שלך עד שתצא בו ואח\"כ תחזירהו לי דאינו אלא כמו שאול אצל התנוק שפיר דמי עכ\"ד ואדרבא נהפוך הוא שדברי הרא\"ש ברור מללו דגם בקטן לא מהני וצ\"ע ומן התימה על הרב יד אהרן הגהות ב\"י שהביא דברי הב\"ח והמג\"א ולא הרגיש כלל דשניהם כתבו זה היפך זה וכולם משם הרא\"ש ועוד כתב הרב יד אהרן ז\"ל משם הרב מנוח שכתב משם הירושלמי כדברי הב\"ח דאמר שם רב [נחמן בר] יעקב הוה יהיב אתרוגא לבריה הוה אמר ליה כשתזכה בו במצותו אחזירהו לי ע\"כ ואין זה מרפא ארוכה להב\"ח דכתב ומשמע מדברי הרא\"ש ולא מדברי הירושלמי.
ולענ\"ד גם מדברי הירושלמי אין ראיה דלשון הירושלמי הלשון שלו הוא כן בקיצור והכונה כדינו שיחזירהו לו במתנה והירושלמי לאו להכי נחית אלא לענין אחר שהביא ראיה מהאי עובדא יעו\"ש בש\"ס ירושלמי. ונ\"ל לפי כל הכתוב דקטן ביום ראשון אינו יוצא בשאול ואף שנראה היפך מהירושלמי יש לזווגו עם ש\"ס דידן וזה לדעת הרא\"ש אמנם יש לדוחה לדחות שיטת הרא\"ש באמור דלעולם דקטן יוצא ביום ראשון או בשאול או כעין שאול דהיינו שאומר שאחר שיוצא בו יהא שלו כבתחילה ומ\"ש בש\"ס לא ליקני איניש לינוקא וכו' היינו בענין הקנאה אבל אה\"נ דשאול מהני לקטן וכדחיית מהראב\"ע זלה\"ה הנז\"ל ויבא ש\"ס דידן כפשט הירושלמי ומ\"ש מ\"ה מהראב\"ע זלה\"ה דמצד הסברא מוכח דאינו יוצא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון אחרי נשיקת ידיו ורגליו לבי אומר לי דאין נדון זה נכנס בגדר זה דכל דתקון וכו' דלא אמרינן כל דתקון אלא כענין מעשר ירקות וכיוצא שהוא ענין שוה לכו\"ע דרבנן תקנו מעשר בירקות אף דפטירי מדאורייתא משא\"כ בנידון דידן דאינו שוה תקון זה לכו\"ע אלא לקטן דוקא וזה הוי חינוך בנידון זה לא שייך למימר כל דתקון וכו' כנ\"ל.", + " ואין\n נותנים אותו לקטן . והקשה הרב תנא הוא הביאו הבני דוד דמשמע דאפי' דיש לקטן קנין מדרבנן לא מהני ממ\"ש פרק לולב הגזול ההיא איתתא דאתאי קמיה דר\"נ וכו' והא פעיתא היא אין לה אלא דמי עצים והרי התם דמשום תקנה דרבנן דתקנת השבים יוצא י\"ח דאורייתא ואחרי נשיקת ידיו ורגליו לא קשה דשאני גבי לולב דאי לא מקני לינוקא אינו מתבטל תקנת חכמים שיהיה קטן מקנה משא\"כ גבי סוכה דאי יסתור סוכתו כדי ליתן המריש מתבטל תקנת חכמים.
וחכם בני פחד יצחק יהיה בעזרו רצה לחלק בין סוכה ללולב דבלולב קפיד קרא דלא מהני שאול נמצא דצריך שיהיה משלו גמור משא\"כ בסוכה דמהני אפי' שאולה נמצא דלא קפיד קרא שיהיה כל כך שלו וא\"כ כל דהוי שלו אף מתקנת חכמים חשוב כשלו כמן התורה.
ושוב אחר זמן רב ראיתי קושיא הלזו הקשה אותה הרב משאת משה חלק או\"ח סי' ד' להלח\"מ יעו\"ש דמכח קושיתו זאת פנה מדרך הלח\"מ יעו\"ש וכבר כתיבנא דלק\"מ וכעת נראה לברר יותר דשניא דא מן דא דשאני עובדא דרב נחמן דכל עצמן של רבנן בסוכה הוא דתקנו הכי ומשום תקנת השבים והם אמרו בפירוש דיוצא י\"ח מה שאין כן בקנית קטן דלא תקנו בלולב אלא בעלמא ואמרינן בהא לא תקנו ותיקום בדאורייתא." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..40a33d60b3cbb0218c4ce95152b68264c1e6f3bb --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,162 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Shofar,_Sukkah_and_Lulav", + "text": [ + [ + [ + "עיין בהגהות מיימוני מה שהאריך אם מותר להתענות בר\"ה או אסור ועיין להרב ט\"ז סי' תקצ\"ז שכתב דאי אפשר לומר מצוה להתענות דמצינו גבי אלישע שאכל אצל השונמית ואותו היום היה ר\"ה כדאיתא במדרש אלו דבריו וראיתי בספר מגיני ארץ בגליון הג\"ה בשם צ\"ש כתב עליו דבמחילה מכבודו אינו דבמלכים ב' פ' ד' כתיב ויעבור אלישע וכו' ושם אשה גדולה ותחזק בו לאכול לחם עד ויסר אל העליה וישכב שמה ואיתא בזוהר ריש סדר בשלח אשה גדולה בעובדהא וכו' עד ויהי היום עכ\"ל פי' דבריו דלא דריש בזהר שהיה ר\"ה בויהי היום הא' דכתיב שם אכילה אלא בויהי היום הב' דלא כתיב שם אכילה וק\"ל." + ], + [], + [ + "ואם \n תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול וכו'. פי' דבשמיעת הקול נהנה דקיים המצוה ויש לו שכר מצוה ואהא תירץ דמצות לאו ליהנות ניתנו ולא חשיב זה הנאה אלא כשנהנה הגוף מעצמו של דבר ומיהו קשיא לי דהא נהנה הגוף מעצמו של דבר דשופר יש בה קול ערב ככלי זמר והרי זה דומה למודר הנאה ממעיין דאינו טובל טבילת מצוה בימות החמה משום דקא מתהני גופא ואולי דאין קול זה חשיב הנאת הגוף ואפי' למאן דסבר דאיכא הנאה התוקע הוא דנהנה בתקיעתו יעו\"ש בב\"ח סי' תקפ\"ו סק\"ו והנראה יותר דלא דמי דבמעיין מיד שטבל נעשה המצוה ונשאר אח\"כ הנאה לחודה משא\"כ בשופר דאחר המצוה ליכא הנאה לחודה.", + " וכן\n שופר של עולה וכו'. וכתב מרן היינו כשתלשו קודם זריקה דאילו לאחר זריקה אין מעילה לא בעורה וכו' עכ\"ל וכתב עליו הרב אור יקרות וז\"ל הרב העתיק לשון רש\"י על דברי רבנו והוא תמוה לפי מה שפסק רבינו פ\"ב מהלכות מעילה וז\"ל עצמות העולה שפירשו קודם זריקה אין מועלין בהם לאחר זריקה שהזריקה מתרת אותם ואם פירשו לאחר זריקה מועלים בהם לעולם ע\"כ ואם כן אדרבא אי מיירי לאחר זריקה אתי שפיר טפי דיש מעילה לעולם אבל קודם זריקה אין מעילה אלא אם תקע קודם זריקה וצ\"ע עכ\"ל.
ולענ\"ד י\"ל דכונת מרן הכי היינו כשתלשו קודם זריקה ותקע בו קודם זריקה דאילו לאחר זריקה תקע אין מעילה כדאמרינן בזבחים ר' יוחנן בשם ר' ישמעאל נאמר לו יהיה וכו' אף עולה עצמותיו מותרין ואוקמוה בפירש קודם זריקה דיכול ליהנות לאחר זריקה יעו\"ש וה\"ה דהוה מצי לאוקומיה בתלשו לאחר זריקה ולא אתא למעוטי אלא כשתלשו קודם זריקה ותקע בו לאחר זריקה דליכא מעילה דודאי מותר לתקוע בו ומאי אתא לאשמועינן דאין בקול דין גזל וגם מצות לאו ליהנות ניתנו מאחר דמותר לעשות אפי' קתא דסכינא ואפרש גם זה בכונת רש\"י.", + " לפיכך\n המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד והלח\"מ ז\"ל ויפה תירץ הבן יקיר לי פחד יצחק יהי' בעזרתו ע\"פ המחלוקת דאיכא בין רבינו וסייעתיה להחולקים עמו דרבינו ס\"ל דאפי' הוא בעצמו יכול לתקוע ולא חשיב הנאה מה שנהנה בתקיעתו והחולקים סבירא להו דהוא בעצמו לא יתקע אלא אחר יתקע לו ועיין בב\"י וב\"ח סימן תקפ\"ו וא\"כ כיון דרבינו פסק מותר לתקוע בו ולא חשיב הנאה מה שמתפאר בתקיעתו כ\"ש כשנדר הנאה מחבירו דיכול לתקוע לו וק\"ל." + ], + [ + "ואין \n עשה דוחה לא תעשה ועשה. כן הוא בגמ' וכתב הר\"ן קושטא דמילתה קאמר ומיהו לא צריכינן להכי דאפי' דהוי יו\"ט ל\"ת גרידא לא אתו מכשירי שופר ודחו לה דהא בעידנא דקא מעקר לאו לא מקיים עשה ע\"כ וקשה דהר\"ן סותר עצמו דידיה אדידיה דכתב הנמוקי יוסף בפרק אלו מציאות וז\"ל ועל הא דאמר דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה איכא דמקשו למה לי מהאי טעמא תיפוק ליה דאפי' ליכא (בהאי טעמא) [גבי טומאה] אלא לאו גרידא לא דחי ליה דהא בעידנא דקא מעקר לאו דטומאה לא מקיים עשה דאבידה ותירצו דלרוחא דמילתא אקשו הכי והר\"ן תירץ דהכא נמי בשעה שעבר הלאו מקיים העשה וכו' אבל הרב יהוסף בלשונו כתב דשאר מפרשים לא סברי הכי אלא דהכל אחד עכ\"ל הנך רואה דמכח הקושיא נדחק עצמו נגד המפרשים ולחלק יצא בין ההיא דאבדה לשאר נדונות ולפי מ\"ש בראש השנה נמצא דאזיל ומודה שכן דרך הש\"ס לומר כן לרווחא דמילתא ויש לדוחה לדחות בקל ועיין להמל\"מ ומ\"ש בספרי אגורה באהלך דף ט'." + ] + ], + [ + [], + [ + "כל \n מי שאינו חייב בדבר וכו'. וכתב הרב המגיד ואין נראה כן מדברי רבינו פ\"ג מהלכות ציצית כצ\"ל." + ], + [], + [ + "המתעסק \n וכו'. עיין להרא\"ש בראש השנה דפוסק כדעת רבינו דמצות צריכות כונה וקשה עליו דבפרק לולב הגזול דף מ\"ב נראה דפוסק דמצות אין צריכות כונה יעו\"ש. ונלע\"ד דסובר דמצות צריכות כונה ובפרק לולב הגזול דקא שקיל וטרי הוי בין למאן דסובר מצות צריכות כונה בין למאן דסובר אין צריכות כונה דלכו\"ע קשה איך יברך על הלולב עובר לעשייתן דהא מדהגביה נפק ביה דלמ\"ד מצות אין צריכות כונה מיד יצא ולמ\"ד צריכות כונה הא איכוון לצאת דלצאת י\"ח נטל הלולב בידו ומיד יצא קודם שיברך ואין לך מכוון יותר מזה ואהא משני כל הני שינויי אלא שבתירוץ שתי' במכוון שלא לצאת עד אחר הברכה הוקשה לו מההיא דמצות אין צריכות כונה למאן דס\"ל הכי דלא יתכן לדידיה התירוץ הזה ואהא משני דיש הפרש בין אינו מכוון למצוה למכוון שלא לצאת וברור.
ועל דרך זה אין מקום למ\"ש הרב מקראי קודש דף ע\"ג על מ\"ש מרן פ\"ו דלולב ה\"ט וז\"ל וכתבו המפרשים ז\"ל דכיון דקי\"ל דכל המצות מברך עליו עובר לעשייתן שמברך עליו קודם שיטלנו או יהפוך וכו' דכיון דרבינו פוסק דמצות צריכות כונה א\"צ לכל אלו התנאים וכו' יעו\"ש דהא אף דס\"ל לרבינו מצות צריכות כונה אפ\"ה צרכינן להני תנאי והיינו טעמא דמי שנוטל הלולב לצאת י\"ח הרי מכוון לצאת והיאך יברך אחר הנטילה דבהא קאי מרן דהרוצה לצאת י\"ח היאך יברך ואהא מתני שיהפוך וכו' או בכלי וכו' וק\"ל.
עוד כתב הרא\"ש וז\"ל והא דלא משני הכא הכי וכו' עד אלא כדרך גדילתן וכו' עכ\"ל וכתב הרב מוצל מאש שבסוף ס' רב יוסף סי' ז' וז\"ל וכעת נתקשיתי דאמאי לא תירצו כשכיון שלא לצאת ואח\"כ ראיתי להרא\"ש שתירץ דכיון דהוא עם הארץ וכו' ולא הבינותי דברים אלו דאי ידע שאינו יוצא בכך אבל אם נוטלו דרך גדילתו יודע שיוצא י\"ח אמאי וכו' יטלנו דרך גדילתו ויצא בו ודי לו בזה אלא וודאי שהוא מכוון שלא לצאת כדי לילך אצל בקי ולכך הופכו וא\"כ הוא היאך קורא אותו יוצא ברשות כיון שהיה יכול לצאת בו אם לא הפכו והוא הפכו בכוונה עכ\"ל.
ואני הדיוט לא הבינותי דבריו דלפי קושיתו זאת בדברי הרא\"ש ממילא נפרכא קושיתו שהיא קושית הרא\"ש דלוקמא במכוון שלא לצאת דא\"כ דמכוון שלא לצאת איך מקרי טרוד בדבר מצוה יכוון לצאת ויצא י\"ח ואיך כתב דלא הבין תירוץ הרא\"ש כלומר דהקושיא במקומה עומדת ואדרבא כפי דבריו קשה על הרא\"ש במאי דמקשה דלוקמא בגמ' במכוון שלא לצאת דלא קשה מידי ע\"פ דרכו כדכתיבנא ואולי כוונתו דקאי בין להתירוץ בין להקושיא.
ולעיקר קושיתו על דברי הרא\"ש נראה אחר שנדקדק בדברי הרא\"ש שכתב שאינו בקי בדיני כוונת המצוות ולא כתב שאינו בקי במצוות ודאי דסובר דיודע לעשות המצוה אבל אינו יודע לעשותה כתיקונה ולכן הולך אצל בקי במצוות ויודע דבהפכו אינו יוצא וכמ\"ש רש\"י ריש פרק לולב וערבה על מ\"ש בש\"ס שמא יעבירנו ארבע אמות ברה\"ר וכו' לילך אצל בקי ללמוד ברכתו או נענועו עכ\"ל נמצא דידע זה לעשות המצוה אבל הברכה או הנענוע אינו יודע ורוצה לעשות המצוה כתיקונה ולכן הופכו.
אך קשה להרי\"ף שהביא אוקמתא דאביי ורבא דפוסק מצוות אין צריכות כונה ולכן השמיט ההיא מימרא דאבוה דשמואל דאכלוהו פרסיים לא יצא ובפרק ערבי פסחים הביא ברייתא דרבי יוסי דמרור דס\"ל מצות צריכות כונה וכן הביא ברייתא דרבי יוסי בר\"ה דתני עד שיכוין שומע ומשמיע והוי סתרן אהדדי.
וראיתי להרב פר\"ח הל' ר\"ה סי' תקפ\"ט הקשה על מ\"ש ה\"ר יונה לחלק בין מצוה דמעשה למצוה דדבור וז\"ל ויש לתמוה דא\"כ מאי מקשה בש\"ס פרק היה קורא למ\"ד מצות א\"צ כונה ממתני' דפרק היה קורא דתני אם כיון לבו וכו' הא שאני ק\"ש דלית בה מעשה ועוד ממאי דמותיב במגילה למ\"ד מצות א\"צ כונה ממתני' דהיה עובר אחורי ביהכ\"נ ושמע קול שופר או קול מגילה וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד נראה לומר דע\"כ לא חילקו הר\"י ודעימיה אלא לדידן ברם לרבא לא אמר אדם דהא בש\"ס אמר רבא בפי' זאת אומרת התוקע לשיר יצא והיינו מההיא דאכלוהו פרסיים דהוי מעשה וכמ\"ש הר\"ן והרה\"מ בפי' וכת דידן לחלק בין דבור למעשה עיין להרה\"מ והר\"ן וא\"כ מ\"ש הר\"י דאפי' מי שסובר מצות אין צריכות כונה במעשה בדבור מודה היינו למאן דפוסק כרבא דא\"צ כונה מודה במצוה דאין בה מעשה ברם לרבא גופיה לא מחלק וכמ\"ש במגילה סד\"א אכול מצה אמר רחמנא והא אכל וכו' קמ\"ל דשניהם שוים וא\"כ קושית הש\"ס היא לרבא דאינו מחלק בין מצוה דאית בה מעשה למצוה דלית בה מעשה וכמו שהקשה כן בבירור במגילה לרבא ממתני' דק\"ש וכן פירש רש\"י בברכות ומה שהקשה הלח\"מ להרה\"מ אינו אלא למה שהיה סבור לחלק בין תקיעת שופר למגילה ונמצא שופר ומצה שוין ונקראין מעשה ודוק." + ], + [], + [ + "יו\"ט \n וכו' אע\"פ שהתקיעה משום שבות וכו'. יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם וכו'. הקשה הלח\"מ ז\"ל ממ\"ש רבינו לעיל פ\"א דיו\"ט עשה ולא תעשה והשבות הוי דעשה ול\"ת ולא דחי תקיעה שהיא מ\"ע השבות שלה בקום עשה דרבנן העמידו דבריהם נגד תורה בשב ואל תעשה וכו'. ולענ\"ד דברי רבינו מבוררין כשמש וכונתו פשוטה דכיון דליכא אלא שבות דרבנן איך ידחה לתקיעת שופר שהיא דאורייתא אינו מן הדין וזהו שכתב ומן הדין היה וכו' והגזירה הניחה בעל פה והיינו מ\"ש לעיל פ\"א דיו\"ט עשה ולא תעשה וכן שבות שלו ופי' דבריו שם כמ\"ש מרן ז\"ל שם דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וכשם דלא דחי למלאכה דאורייתא כך לא דחי לשבות דדבריהם ואין זה דבר חדש כי זה ברור בדברי רבינו דלא כתב כאן טעמא דמילתא דלמה אין תוקעין שהניחו בע\"פ והיינו טעמא דכתבו לעיל פ\"א ופשוט ומ\"ש ולמה אין תוקעין אינו הגזירה אלא פי' למ\"ש שבות של דבריהם וקא מפרש מהו השבות שמכחו אין תוקעין שמא יטלנו בידו וכמ\"ש בש\"ס.
גם מ\"ש וכי תימא דשאני התם דהוי משום שמא יתלוש אף הכא נמי איכא גזרה שמא יתקן כלי שיר ע\"כ לא ידעתי את שיחו דלמה בדה טעם זה מלבו כיון דבש\"ס קא יהיב טעמא שמא יעבירנו ד' אמות ברה\"ר וכן ציין הרב המגיד ובשביתת שבת איכא עשה ול\"ת וגזרת חכמים חשיב כעשה ול\"ת ואין כח בעשה דשופר לדחות שבות של דבריהם דעשה ול\"ת וכדכתיבנא אנן בדידן וממילא אין מקום למה שתירץ וי\"ל וכו' כמו שיראה המעיין וכן למה שתירץ עוד ואף בלא זה אין דבריו מבוררין בתירוצו הג' ודבריו בתירוץ הג' הם דברי הרא\"ם על הסמ\"ג הל' שופר למאי דקשיא ליה דגם ביו\"ט לא יתקעו משום גזרה דשמא יתקן כלי שיר וכו' יעו\"ש ברם מעולם ליכא מ\"ד דטעמא דאין תוקעין בשבת משום שבות הוא שמא יתקן כלי שיר דלא אמרו כן בש\"ס ועי' בב\"ח סי' תקפ\"ח מ\"ש על הרא\"ם בדבריו אלו.
ואחרי הלח\"מ נמשך המג\"א בהבנת דברי רבינו שהבין דמ\"ש ולמה אין תוקעין גזרה הוא טעם למה שהקשה ומן הדין היה ואהא תירץ משום גזרה יעו\"ש בלשונו וליתא אלא פי' דבריו הוא כדכתיבנא דטעם דדוחה השבות למצוה דאורייתא הניחו בע\"פ ומ\"ש ולמה אין תוקעין הוא פי' השבות שאמרו בש\"ס וכדכתיבנא.
והקשה הר\"ן בריש פרק יו\"ט של ר\"ה וז\"ל וא\"ת מאי שנא הני דגזרינן בשבת ומאי שנא מילה דשריא בשבת ולא גזרינן שמא יעביר תינוק או איזמל ד' אמות ברה\"ר ועיין להכנה\"ג סימן תקפ\"ח שהקשה עליו ממ\"ש בפ' לולב וערבה דלולב גזרה משום דלא ידעינן בקבועא דירחא וטעם זה יספיק לתת הפרש בין לולב למילה ושופר ג\"כ כבר כתב הוא ז\"ל דהוי דומיא דלולב לענין דלא ידעינן בקבועא דירחא יעו\"ש. וראיתי למה\"ר יצחק נוניש בשער המלך שרצה לישב לזה דס\"ל להר\"ן דאע\"ג דגבי לולב היינו טעמא דלא בקיאינן בקבועא דירחא הא לאו הכי לא גזרינן שמא יעבירנו משום דהוי מצוה דכל ישראל דאלימא אבל מצוה דיחיד אפי' ודאית לא דחי שבת והיינו טעמא דהזאה דלא דחי שבת אע\"ג דהוי מצוה ודאית משום דהוי מצוה דיחיד ומשו\"ה קשיא ליה ממילה דהוי מצוה דיחיד אלו דבריו.
ולי איננו שוה בכונת הר\"ן ז\"ל כלל דלפי דבריו דקושיתו היא מהזאה למילה והזאה לא נזכר בדברי הר\"ן כלל וזה לשון הר\"ן מאי שנא הני דגזרינן והיינו שופר ולולב וכן מתירוץ דתירץ דהני שאני לפי שהכל טרודים וכו' והיינו שופר ולולב ולא נזכר בדבריו הזאה כלל נמצא דקושיתו בפי' הוי מלולב ושופר וגם התירוץ שתירץ הר\"ן לא שייכא לקושייתו אי הכי קשיא לי כמבואר וחזרה קושית הרב לדוכתא ועוד קשה לי עליו דמאי קשה ליה ממילה שאני מילה דגלי קרא ביום השמיני ביום אפילו בשבת וכיון שחייבה תורה למול בשבת היאך יאמרו רבנן שלא לימול וכתוב זה מה תהא עליה משא\"כ בשאר המצות דעקרו להו רבנן בשב ואל תעשה משום דיתקיים המצות בשנים אחרים ולא תבטל המצוה מכל וכל ונמצא א\"כ אין מקום לקושיא זאת ותירץ הר\"ן לקושיתו וז\"ל וי\"ל דהני שאני לפי שהכל טרודים בהם ולא מדכר חדא לחבריה משא\"כ במילה והקשה עליו הרב שער המלך שם מדגרסינן פ\"ק דיומא ולטעמיך הזאה כל ז' מי איכא וכו' והא טעמא דהזאה שמא יעבירנו ד' אמות ברה\"ר כדאמרינן באלו דברים והזאה מ\"ט לא דחיא שבת מכדי טלטול בעלמא דוחה שבת משום פסח אמר רבה גזרה שמא יעבירנו ד' אמות והא הכא ליכא למגזר משום דמדכרי ליה דומיא דמילה ולעולם דהזאה כל ז' איכא ועיין מה שתירץ במה שהשיא כונת הש\"ס דאמר ביומא הזאה שבות משום איסור טלטול ואף דלגבי מצוה איסור טלטול ליכא הכא דהזאה זאת הוי דרבנן איכא איסור שבות טלטול זה יעו\"ש.
ולענ\"ד כל זה הוא תורה שבעל פה והוי כהררים התלוים בשער ועוד דמלישנא דש\"ס לא משמע הכי דקאמר הזאה כל ז' מי איכא והא קי\"ל דהזאה שבות ואי הך שבות הוא משום טלטול היכן קי\"ל הכי והא שבות דהזאה דעלמא הוי מטעם שמא יעבירנו ד' אמות ברה\"ר ולעיקר קושייתו מהזאה לתירוץ הר\"ן דהא הזאה דומה למילה שאין העולם טרודים ואפ\"ה לא דחי הזאה י\"ל דשאני טמא דליכא עליה שום מצוה משו\"ה אף שהחששא היא רחוקה גזרינן משום שבות משא\"כ שופר ולולב ומגילה דכבר נתחייבו במצות צריך טעמא אלימתא לפוטרן שמא יעבירנו והדבר קרוב לודאי דכל העם טרודים ודומה לזה הוי ג\"כ הזאה דכהן השורף את הפרה דליכא שום חיובא מקיום המצוה עליו ודוק ומילה כיון דבא יום ח' נתחייב אין כח בגזרה שמא יעביר איזמל או תנוק ברה\"ר כיון דאין כל העם טרודים.
אשר בזה יתורץ אצלי שקשה לכאורה לרבינו פ\"ו מהל' קרבן פסח ה\"ו שכתב והלא איסור הזיה בשבת משום שבות והפסח בכרת ואיך יעמידו דבריהם במקום כרת מפני שביום שהוא אסור בהזיה משום שבות אינו זמן הקרבן שחייבין עליו כרת וכו' ויש להקשות עליו דלמה נשתמש מזה משום שעדיין אינו זמן הקרבן והא בלא\"ה גם כן גזרינן דהא לולב ושופר אף שבבא היום נתחייב במצוה ואפ\"ה משום גזרת רבה שמא יעבירנו נדחה המצוה אלא שעל פי מ\"ש לא קשיא כלל דהוצרך לזה דעדיין לא בא החיוב כדי דלא תיקשי מאי שנא מילה דהיא מצוה פרטית כמו הזאה ומילה דוחה שבת והזאה לא ומשו\"ה מחלק דשאני הזאה שעדיין לא נתחייב בפסח ודוק.
ומן האמור אני תמיה על הריטב\"א בחי' בסוכה שכתב וז\"ל והשתא מתרצה לן אחריתי דמילה דוחה שבת ולא העמידו דבריהם לגזור משום גזרה דרבה שאין הטעם מפני שאינה בכל ישראל אלא אבי הבן כמו שכתבו מקצת רבנן דהא הזאה דליכא אלא בחד והעמידו דבריהם מטעם גזרה דרבה ואע\"ג דיש בה כרת אלא הטעם הוא שהוא דאורייתא וידעי בקבועה דירחא דהרי יום ח' הוא ברור ולכן לא גזרו לדחות מצותו שעליו משא\"כ לולב שאינו ברור מן התורה ומשא\"כ מגילה שהוא מדבריהם ומשא\"כ בהזאה שאף שזמן הפסח ברור והיא של תורה כיון דעכשיו טמא ואינו מחיוב בפסח גזרו בהזאתו אלו דבריו והתמהא דהא חילוק עצמו שחלק בהזאה בסוף דבריו דשאני הזאה דבאותה שעה עדין לא נתחייב בפסח היה יכול לחלקו ג\"כ למאי דכתב משם מקצת רבנן דמילה שאני דהוא אבי הבן לחוד ואינה בכל ישראל דהוא חילוק הר\"ן ז\"ל וקשיא ליה מהזאה דהוי ג\"כ בחד והעמידו דבריהם מכח גזרה דרבה ומכח הך קושיא דהזאה נייד מטעם זה דמקצת רבנן ולמה דחה אותו כיון דיש לחלק בין כשהמצוה היא בחד לכשהיא בכל ישראל ומשו\"ה מילה שהיא בחד דחיה שבת ושאני הזאה דאפילו שהיא בחד לא דחיה שבת משום דהזאה שאני דעדין לא נתחייב במצוה וכמו שחילק איהו גופיה דכיון דהדבר קל דעדיין לא נתחייב במצוה משום חשש כל דהו נדחית המצוה.
ושוב נגלה אלי שהקושית הכנה\"ג על הר\"ן הקשה אותה הרב שער אפרים סי' ב' משם הרב השואל יעו\"ש ועיי\"ש מ\"ש לתרץ דברי הר\"ן פשוטים ואנכי הגדתי שלא זכיתי להבין תירוצו דבש\"ס בפי' משתמש ללולב ביום א' לדידן דלא נטלינן ליה משום דלא ידעינן בקבועא דירחא כלומר וכיון דאינה מצוה ודאית גזרינן גזרה דרבה וא\"כ שפיר קשיא ליה לשואל דמאי קשיא ליה להר\"ן ממילה שאני הכי שהיא מצוה ודאית וק\"ל ובנו הרב שם בהגה מתרץ ליה דקושית הר\"ן היא מאי שנא דלולב ביום א' במקדש תקינו ליה רבנן בביתו כמ\"ש בש\"ס ומשום גזרה דרבה ומאי שנא במילה דלא גזרינן אלו דבריו וליתא דבלולב אינה נדחית המצוה משא\"כ במילה דנדחית מצוה דיום הח' וק\"ל ובדברי הר\"ן אלו עיין מ\"ש בחידושי פ\"ה דמלוה ולוה ה\"א.
והמג\"א סי' תקפ\"ח הקשה דאמאי לא גזרו בתקיעה משום שמא יתקן כלי שיר יעו\"ש עד מ\"ש בסוף דבריו דביו\"ט שרי דממה נפשך אי יו\"ט הוא עבדינן מצוה ואי חול הוא לא עבדינן כלום משא\"כ בשבת ע\"כ והקשה עליו הרב רוח אליהו ז\"ל דליתא דהרי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדאיתא בפרק האשה רבה וכו' יעו\"ש.
ודבריו תמוהים דמאחר דבסמוך ירד להבין דברי המג\"א שקדמו וכמ\"ש דעכשיו קאי אמ\"ש הר\"ן דטעם גזרה זו משום דלא בקיאינן בקיבועא דירחא וכו' דאי הוה בקיאינן בקבועא דירחא לא הוי גזרי נמצא דשניא גזרה זו דלא גזרו לעקור דבר מן התורה אף שהיא בשב ואל תעשה אלא משום דלא בקיאינן בקביעא דירחא וא\"כ שפיר כתב המג\"א דאי היה הגזרה משום שמא יתקן כלי שיר היו גוזרין דוקא בשבת דעובר בודאי השבות דיתקן כלי שיר דהוי כמו בקיאינן בקבועא דירחא משא\"כ ביו\"ט לחוד דלא ימנע אי הוי חול אין קפידה ואי הוי יו\"ט איכא מצוה והוי כמו בקיאינן בקבועא דירחא ונמצא הוי המצוה ודאי ולא דחי למצוה זאת השבות ואחר ימים כן ראיתי להרב המובהק בנימין הלוי ז\"ל שנתקשה ג\"כ בדברי המג\"א אלו ותלמידו בס' מרכבת המשנה מתרץ לה כדברי יעו\"ש הל' שופר פ\"ב.
והנה הך קושיא שהקשה המג\"א ז\"ל שלמים וכן רבים הקשו כן ולעילא מנהון הגאון הרא\"ם בביאורו על הסמ\"ג הל' שופר וז\"ל אך קשה דא\"כ בלא גזרה דרבה וכו' דאין לומר יבא עשה של תורה וידחה שבות דרבנן אלא היכא דמבטל עשה בידים אבל היכא דיושב ודברי תורה נעקר מאליו יש כח ביד חכמים לבטל ד\"ת משום שבות דשב ואל תעשה שאני ותירץ דכל דאיכא הכשר מצוה דהיינו דבעידנא דמעקר שבות של דבריהם מקיים עשה דתקיעה אין כח לחכמים להעמיד דבריהם נגד התורה תדע דהא בפ\"ק דיבמות תניא יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת וכו' ת\"ל אני ה' ואע\"ג דכבוד הוי עשה גרידא וחלול שבת הוי ל\"ת ועשה והיינו נמי דפריך וכו' אע\"ג דשופר עשה ויו\"ט הוי ל\"ת ועשה אלו דבריו בקיצור הרבה.
ועיין להרב יבין שמועה דף קכ\"א כלל תנ\"ד ולמה שהקשה הרב על מ\"ש דכל דאיכא הכשר מצוה יבא עשה וידחה ל\"ת ועשה אם כן כשאמר ריש לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ול\"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואי לאו אתי עשה וידחה ל\"ת ולימא רבותא כל מקום וכו' אי אתה מוצא לקיים עשה ול\"ת ועשה שכנגדו מוטב ואי לאו יבא עשה וידחה ל\"ת ועשה וכו' יעו\"ש יש לישב דנקט ל\"ת לחוד לומר דכל דאתה מוצא לקיים שניהם אפי' שהוא עשה נגד ל\"ת לחוד יתקיימו שניהם ולא אתי עשה ודוחה ל\"ת דסד\"א דכל דאיכא עשה נגד ל\"ת הותר הל\"ת מאליו קמ\"ל דלא הותר אלא הוא נדחה וכיון שהוא נדחה כל שאתה מוצא לקיים שניהם צריך לקיימן משא\"כ אי הוה אמר עשה עם ל\"ת הו\"א דמשום דאיכא עשה ול\"ת נגד העשה הוא דאמרינן דאי יכול לקיים שלשתם מוטב כלומר דצריך לקיימן אבל אי לא היה אלא ל\"ת לחוד נגד העשה הו\"א דאף דיכול לקיים שניהם העשה ול\"ת אפ\"ה אתי עשה ודחי ל\"ת דהותר כיון דהוי ל\"ת לחוד אך קשה מה שהקשה שנית מש\"ס אלו מציאות יעו\"ש.
וראיתי למהר\"ב הלוי ז\"ל בס' מרכבת המשנה הל' שופר רצה להליץ על הגאון לקושיות אלו וגם ממה שהקשה עוד עליו מש\"ס דיו\"ט דף ח' ע\"ב יעו\"ש באומרו דעד כאן לא כתב הגאון דכל דאיכא הכשר מצוה דהיינו דהוי בעידנא אז אתי עשה של תורה ודחי שבות דדבריהם אלא במצות עשה דאלימא כגון שופר שמעלה זכרונם של ישראל וכן כבוד אב ואם דהוקש כבודם לכבוד המקום וכל כך הוא גדול שדוחה ל\"ת ועשה אי לאו קרא דאני אבל בעשה דעלמא אף דהוי הכשר מצוה לא דחי לשבות דדבריהם אלו דבריו בקיצור.
ולענ\"ד הוי תורה שבע\"פ ואין דרכו בכך לסתום כל כך ומ\"מ דא עקא במ\"ש בפי' הכשר מצוה לא כפי' רש\"י ולא כפי' התוס' שם דלפי' התוס' הכשר מצוה ר\"ל דלא הוי בעידנא דמבטל הל\"ת מקיים העשה וכדעביד העשה בעידנא דמבטל הל\"ת קרי ליה דעביד גוף המצוה יעו\"ש [יבמות] דף ו' ד\"ה שכן והיינו משום דס\"ל דמאי דמוקי הש\"ס לברייתא בלאו דמחמר נשארה האוקמתא ולפי' רש\"י הכשר מצוה פי' הוא דמוכרח כדי לקיים העשה לעבור אלא תעשה והיינו משום דס\"ל דאוקמתא דמחמר נדחה ופי' הברייתא הוא שחוט לי בשל לי יעו\"ש ואיך פי' פי' זה כמו שהוא פשוט ומה גם דפי' זה לא ניתן ליאמר בש\"ס כלל דא\"כ דפי' שאני הנך שכן הכשר מצוה פי' הוא דהוי בעידנא דכשמבשל או שוחט באותו מעשה מקיים מצות כבוד אב ואם א\"כ גם ביבום הוא כן דכשמיבמה באותו מעשה עצמו הוא מקיים יבמה יבא עליה ונדחה הלאו דואשה אל אחותה לא תקח וכו' והיאך דחי מה להנך שכן הכשר מצוה ובשלמא לפי' רש\"י שפי' דחי דיבום אפשר בחליצה ואינו מוכרח ליבם משא\"כ כבוד אב ואם דהוי הכשר מצוה דאי אפשר לכבוד אב ואם בלא בשול ושחיטה דזה הוא רצונו.
באופן דפי' זה תמוה טובא ולא הוי לא כפי' רש\"י ולא כפי' התוס' מעתה תמוהים דברי מהר\"ב הלוי ז\"ל שם שכתב וז\"ל מבואר הדבר שהרב ז\"ל הוא הרא\"ם בשיטת רש\"י והר\"ן אמרה לשמעתיה יעו\"ש בכל דבריו וליתא דהרא\"ם לא אמרה לשמעתיה לא כרש\"י ולא כתוס' דלרש\"י הכשר מצוה הוא כל דאי אפשר לקיים מצוה זאת בלי ביטול האחרת ובזה די לבטל מצוה משום קיום האחרת וא\"צ בעידנא ממש ולתוס' כדי לבטל מצוה משום קיום מצוה אחרת צריך בעידנא ממש ואין בעידנא קרוי הכשר מצוה אלא הכשר הוא שלא בעידנא ולרא\"ם צריך בעידנא ממש כדי לבטל מצוה אחרת כמו התוס' אלא שהרא\"ם מפרש הכשר מצוה דפי' הוי בעידנא דמי לפי' רש\"י על אופן שפי' בש\"ס מה להנך שכן הכשר ולא הוי כפי' רש\"י ולא כפי' התוס' ועל הכל צ\"ע.
גם במה שסיים מהר\"ב שם וז\"ל אך זה חלי וקשה טובא דלא אתיא אפילו כשיטת רש\"י והר\"ן דלדידהו דוקא כשאי אפשר בשום צד לקיים העשה מבלי שיעקר הל\"ת קרוי בעידנא אבל הכא גבי גזרה דרבה אפשר לקיים המצוה מבלי שיעבירנו ד\"א ברה\"ר כגון שלא ילך אצל בקי אלא שהבקי יוציאנו ידי חובתו בשופר שלו או שיבא בקי לכאן ובזה אף רש\"י והר\"ן יודו דלא הוי בעידנא אלו דבריו ז\"ל דבריו תמוהים טובא דהא כל דגזרו רבנן שלא יתקע שמא יעבירנו ד\"א ברה\"ר כיון שתוקע נמצא עובר אגזרה דרבנן והתקיעה עצמה היא האיסור דרבנן וא\"כ שפיר הוי בעידנא דבעידנא דתוקע ומקיים עשה דאורייתא מבטל שבות דרבנן דגזרו שלא לתקוע דהתקיעה עצמה אסירא מדרבנן ופשוט.
אבל קשה טובא מה שהקשה שם מהר\"ב ז\"ל להרא\"ם סדר קדושים דקא פסיק ותני דבמחמר ליכא אלא לאו ולא עשה והוא תמוה דאיכא עשה לכו\"ע יעו\"ש וכן אני תמיה על מ\"ש שם הרא\"ם בלשון הב' וז\"ל ושי\"ל דה\"א תיתי משאר קרבנות וכו' והא התוס' דף ה' ע\"ב הקשו על מ\"ש בש\"ס ומכולהו נמי שכן ישנן לפני הדבר וא\"ת נילף משאר קרבנות דדחו שבת וכו' ואומר ר\"י דחשיבי כולהו תדיר וכו' יעו\"ש ואיהו ז\"ל כיון דלענין עשה ול\"ת דחה כדחיית הש\"ס והש\"ס קיצר ולא קאמר תיתי משאר קרבנות דאיכא למימר שכן תדיר וכמ\"ש התוס' איך הוא נשתמש מקרבנות והן אמת שבלשונו שינה מדחיית הש\"ס ובתמיד לא קאמר שכן תדיר כהש\"ס אלא שכן ישנן לפני הדבר מ\"מ הדחיה שכן תדיר היא דחיה כדדחי לה הש\"ס וא\"כ הוא הדין קרבנות כמ\"ש התוס'.
הדרן לקמייתא לדברי הרא\"ם על הסמ\"ג שדבריו תמוהים ואף גם זאת ראיתי להרב רוח אליהו ז\"ל הל' שופר דקא מתמה על הרא\"ם עוד במה שהבין דבכבוד אב ואם אי לאו אני ה' הוה דחי העשה דכבוד אב ואם לעשה ול\"ת דשבת דאיכא כרת כיון דהוי בעידנא וליתא דלא אתי אני ה' אלא משום דבעלמא דחי עשה לל\"ת דיש בו כרת ולא דבעלמא דחי עשה לא תעשה ועשה וכמו שנראה הכי מדברי התוס' בסוגיין יעו\"ש אלו דבריו בקיצור ויש להליץ בעד הרא\"ם דאין כונתו בראיה זאת לומר דכיון שהוא בעידנא אמרינן דדחי עשה לל\"ת ועשה אי לאו קרא דאני ה' אלא כונתו דכל דהוי בעידנא דחי עשה ללאו שיש בו כרת להראות כחו של בעידנא דאף שיש בו כרת דחי אותו ואף דנקיט בלישניה עשה ול\"ת כיון דהאמת הוא דאיכא עשה ג\"כ נקיט ליה בלישניה באשגרת לישן ומה גם דהעשה שכנגדו הוא כבוד אב ואם ולגבי עשה גדול כזה העשה שכנגדו כלא חשיב וכמו שכתבו התוס' ד\"ה נגמר ונמצא דליכא אלא ל\"ת לחוד אלא דהוא חמור שיש בו כרת ושוב הביא מש\"ס ר\"ה להראות כח בעידנא שדוחה העשה לעשה ול\"ת ג\"כ ומכל מקום כל דבריו תמוהים ומה שכתבתי הוא משום יגדיל תורה.
עוד כתב הרב הנזכר שם דאין להקשות דעדיין נימא דלא אתי עשה ודוחה ל\"ת דכרת ואצטריך אני ה' דסד\"א דעשה דכבוד אב ואם דאלים ידחה לל\"ת דשבת דאית ביה כרת קמ\"ל דא\"כ לישמועינן קרא זה בל\"ת אחר דלית ביה כרת ולא בל\"ת דכרת דאיכא למטעי דקרא אתי לדיוקא דהא בעלמא אתי עשה ודחי לל\"ת ואף דאיכא כרת ע\"ד שכתב התוס' בענין אחר אלו דבריו ולא זכיתי להבינו דכתביה רחמנא זה גבי לא תעשה שיש בו כרת להורות דדוקא הכא דגלי אני ה' הוא דלא אתי עשה דאלים ודחי לל\"ת אף דיש כרת הא בעלמא יש כח בעשה אלים לדחות אף ל\"ת דאית ביה כרת.
ולעיקר קושיתו הוא כתב דאין להקשות אבל היא קושיא אלימתא הקשו אותה התוס' ד\"ה טעמא דכתב רחמנא וז\"ל וא\"ת אכתי הא אצטריך לגופא דסד\"א דהואיל והוקש וכו' לדחי כדאמר בסוף אלו מציאות וכו' ועיי\"ש מה שתירצו וראיתי להרב לח\"מ ז\"ל שהקשה בדברי רבינו דאיך כתב דמן הדין היה שתוקעין יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם הא הך שבות הוי עשה ול\"ת ולא אתי עשה ודוחה ל\"ת ועשה אפי' של דבריהם וכמ\"ש רבינו לעיל פ\"א ותירץ בא' דהך שבות דיתקן כלי שיר הוא קל דהא התורה התירה לתקוע ולכן היה ראוי להתירה גם בשבת אלו דבריו ואנכי לא ידעתי את שיחו וכי התורה מתיר את השבות הא השבות הוא דרבנן ומכח השבות מתבטל התורה בשב ואל תעשה וזאת היא מה שקשה שיבא השבות שהוא עשה ול\"ת וידחה העשה ומה מתרץ דהוי השבות קיל דהתורה התירה אותו ואולי כונתו דכיון דא\"כ מתבטל המצוה מכל וכל ומוכרח לעשות המצוה כשחל יו\"ט בחול א\"כ צריך ג\"כ לתקוע בשבת דלא שייך לחלק בין שניהם כיון דכולהו שייך הך גזרה והוא תירוץ הפר\"ח דכתיבנא לעיל.
ועיין מה שתירץ ב' דשאני הכא דאי אפשר לעשות התקיעה מאתמול כמו התם יעו\"ש וגם בזה לא ידעתי דהקושיא היא דאיך כתב יבא עשה של תורה וידחה ל\"ת שבות של דבריהם והא השבות הזה הוא עשה ול\"ת ומה מתרץ דאי אפשר לעשותה מאתמול וכי משו\"ה יבא עשה וידחה ל\"ת ועשה ונהי דנדון דכתב רבינו בפ\"א הוא שיכול לעשותו מאתמול מ\"מ תלה אותו רבינו שאין עשה של תורה דחי ל\"ת ועשה דשבות דדבריהם גם את הג' שחילק מעין הב' בין נדון דהכא לדפ\"א דהכא הוא בעידנא והתם לאו בעידנא יעו\"ש קשה כמו שהקשיתי ועוד וכי זה מוסכם דכשהוא בעידנא יש כח בעשה לדחות עשה ול\"ת ומה גם דאין בדברי רבינו רמז מזה. כתב עוד וא\"ת וכו' והוא קושית הרא\"ם שלא תירצו והוא תירץ נכון ודוק ומ\"מ יש לדקדק עליו דעפ\"י מה שתירץ בראשונה למה שחקר בראשונה וברירנא כונתו אין מקום לקושיא זאת וכמו שכן תירץ הפר\"ח לקושיא זאת וכמ\"ש בסמוך.
נעוץ סופו בתחילתו במאי דאתן עלה מעיקרא במ\"ש הכנה\"ג סי' תקפ\"ח על דברי הר\"ן וכן כתב בתומת ישרים סי' ע\"ז ראיתי כעת אחר זמן רב בליקוטי הרב יד משה דף קנ\"ט ע\"א שהקשה עליהם ממ\"ש בפסחים דף ס\"ט והזאה מאי טעמא לא דחיה שבת וכו' דהא א\"ר אליעזר מכשירי מצוה דוחין את השבת ומאי קושיא שאני מילה דליכא למתלי בטעות וק\"ל וצ\"ע.
ואנכי הרואה לא ידעתי את שיחו דלפי קושייתו נחזי אנן היאך היה קרב הקרבן פסח והא אפשר דהיום לאו י\"ד לחדש הוא ונמצא כמה מלאכות נעשות בקרבן פסח שלא במקום מצוה וגם נאבד מצות קרבן פסח דאינן עושין מספק קרבן פסח אחר אלא שאני קרבן פסח דלא קרב אלא בזמן שהיו מקדשין עפ\"י הראיה וכשהיה בית המקדש קיים דבאותו זמן לא היו מקדשין עפ\"י החשבון וכיון שכן מה הפרש יש בין מילה להזאה דקרבן פסח ופשוט." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומ\"ש הרב המגיד והלח\"מ עיין בספרי אגורה באהלך דף ט\"ז ע\"ג." + ], + [], + [], + [ + "[זה] שתוקע \n וכו'. ועיין מה שהביא הרב המגיד שאמר רבינו האי יעו\"ש וכ\"כ המרדכי הביאו ב\"י סי' תקפ\"ה וכתב מרן עליהם וז\"ל ומשמע דהיינו דוקא כשהיה שם התוקע בשעת הברכה וכו' יעו\"ש ועי' בשיירי כנה\"ג מה שצדד בדברים אלו ובסוף דבריו עיין מה שנסתפק שם וז\"ל וצריך לחקור אם יתברר לנו וכו' יעו\"ש ולענ\"ד נראה דבנדון זה לא יתחיל מתחילת התקיעות אלא ממקום שפסק הראשון ויש לדקדק בדבריו במה שצדד הספק בסוף דבריו דכיון דהברכה לא אהניא גם התקיעות לא מהנו מהיכן בא לו דהברכה לא אהניא אימא דמהניא לאותם התקיעות שתקע דהגע עצמך דאדם אחד שמע מקצת תקיעות ממקום אחד ושוב שמע מקצת תקיעות ממקום אחר מי לא צריך הב' ברכה אחרת היכא דסח בנתיים דע\"כ לא כתבו רבינו ומרן שמע תקיעה אחת בשעה אחת ושניה בשעה שניה הרי אלו מצטרף וכו' ומשמע בלא ברכה אלא היכא דליכא היסח הדעת אבל כל דאיכא היסח הדעת (א\"צ) [צריך] אשארה או אפשר לומר דאיירי בהיסח הדעת וחידוש אשמועינן דמצטרפין וא\"צ להתחיל מתחילת התקיעות ולעולם בברכה שניה ונראה להביא ראיה דצריך לברך ממ\"ש רבינו בהלכה זאת זה שתוקע כשהן יושבין הוא שתוקע על סדר הברכות כשהן עומדים ואינו מדבר בין תקיעות שמיושב לדמעומד ואם סח ביניהם אינו חוזר ומברך עכ\"ל משמע בין דמעומד לדמיושב לפי דהא מיהא יצא י\"ח באותם דמיושב הא לא יצא עדיין י\"ח והסיח דעתו צריך לברך ב' ועדיין יש לעיין בזה וא\"כ בנידון דידן דלצורך הצבור צריך ברכה אחרת לשאר התקיעות משום שלא שמע התוקע הב' הברכה יברך ויתחיל ממקום שפסק והברכה הא' לא אזלא לאיבוד כי נצרכה לתחילת התקיעות." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "סוכה \n שאין לה גג פסולה כיצד וכו'. כמין צריף או שסמך ראש הדופן לכותל וכו'. וכתב הרב המגיד וז\"ל ופרש\"י דכל שמגביה מן הקרקע טפח וכו' או שהרחיק מן הכותל טפח וסכך אותו טפח בסכך הסוכה כשירה דכיון דאיכא וכו' כשירה עכ\"ל ועיין להתוס' כתבו משמו היפך יעו\"ש ולדידי חזי לי דברי רש\"י כמ\"ש הרה\"מ דלתוס' יש להקשות מה מצאו מקום לפרש כן בדבריו דמ\"ש רש\"י והיתה סמוכה על יתידות אין כאן הכרח דכתב כן למצוא אופן שיניח חלל מלמעלה וע\"ז אמר ביתדות שיניח בכותל האחרת ועליהם יסמוך הכותל חדש ואה\"נ שלא יניח חלל זה בלא כלום אלא יסכך אותו." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאין \n הקרקע נגזלת. וכרבנן שם דף ל\"א ודלא כר' אליעזר דסובר דקרקע נגזלת בב\"ק דף קי\"ז ואף דבסוכה אמרו ור\"א לטעמיה דאמר אין אדם יוצא י\"ח בסוכתו של חבירו אי קרקע נגזלת סוכה גזולה היא וא\"נ קרקע אינה נגזלת סוכה שאולה היא לאו למימרא דאיכא לספוקי בר\"א אלא כמ\"ש רש\"י דהוצרך לומר הכי ולא בפשיטות דר\"א ס\"ל קרקע נגזלת כדי לומר דר\"א פוסל בשאולה כדאיתא בקדושין יעו\"ש וזה היא דעת הריטב\"א בשיטתו בהך ש\"ס שכתב וז\"ל ואסיקנא דפליגי בשתקף את חבירו והוציאו מסוכתו דר\"א סבר קרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא ואין אדם יוצא י\"ח בסוכתו של חבירו וכו' כוונתו דאף דצדד הש\"ס בדעת ר\"א מ\"מ הרצון בו דר\"א סבר דאין אדם יוצא בסוכה שאולה ואף דלר\"א קרקע נגזלת תפס הצד הזה של הש\"ס כדי לומר דלר\"א סוכה שאולה פסולה והוא פשוט לאפוקי מהרב מרכבת המשנה שהצריך עיון דברי הריטב\"א אלו שכתב דלר\"א קרקע אינה נגזלת וכו' יעו\"ש שזה אמת ויציב ולדעת הרב המקשה אני תמיה עליו דאדמקשה ליה מהש\"ס דבב\"ק תיקשי ליה מש\"ס דסוכה גופא דאילו הריטב\"א כתב ואסיקנא וכו' ואילו בש\"ס לא אסיק הכי אלא מצדד אצדודי והאמת כונתו כדכתיבנא.
כתב ה\"ר מנוח בפ\"א וז\"ל ושמעתי בשם החכם ר' שמואל ב\"ר שלמה דמחיצות הסוכה והסכך כשרין מאשירה ומעיר הנדחת ע\"כ ואני אומר תינח מחיצות דאע\"ג דאמרינן כתותי מכתת שעוריה אפ\"ה כשרות אלא סכך אמאי כשר הא בעינן לגג הסוכה שיעור טפח לפחות עיי\"ש והרב יד אהרן ז\"ל סי' תרכ\"ט כתב עליו וז\"ל קשה דדפנות נמי בעי שיעור וכיון דלשריפה עומד בצרי משיעורייהו אלו דבריו. ואני מצאתי טעם ר' שמואל הביאו המעשה רוקח בריש ספרו פי\"ז מהל' שבת על מ\"ש הרמב\"ם דלחי של אשירה כשרה והבאתי לשונו בס' אגורה באהליך סי' נ\"ט וס' מחלק או\"ח וז\"ל הנרצה אלינו ומזה הפי' הוציא ה\"ר שמואל שמותר לסכך הסוכה באיסורי הנאה דאע\"ג דהוי הסיכוך כאילו נפרך והוו העלים דקים מ\"מ צלתה מרובה מחמתה ולא משוינן חילוק אי הוי מדבר שלם או נפרך לחתיכות דקות כעפר הואיל וממין הראוי לסכך הוא ע\"כ ונקט שם סכך והוא הדין דפנות דהוא הדין והוא הטעם להם דכיון דגבוהות י' ועבדי צל מה לי אי הוו מדבר שלם או נפרך לחתיכות דקות וא\"כ יפה שמע הרב מנוח על שם הרב שמואל דבין המחיצות בין הסכך מעצי אשירה כשרין וטעמו עמו ומה שיש לעמוד בדברי הר\"ש אלו עיין בספרי שם סי' נ\"ט מ\"ש ועל דברי מורינו הרב ר' משה גלאנטי ז\"ל וכעת ראיתי להרב יד אהרן ז\"ל שם מ\"ש על דברי מהרמ\"ג." + ] + ], + [ + [ + "קטן \n שאינו צריך לאמו כבן שש חייב בסוכה . וכתב מרן ויש לתמוה אמאי דחה מאי דאתמר לענין סוכה ונקט שיעורא דאתמר גבי עירוב ואפשר לדחוק וכו' ע\"כ ולפי קוצר דעתי לא באתי לכוונתו לידע מאי קא קשיא ליה דהא בסוגיין דעירובין בפירוש משוה להו אהדדי עירוב לסוכה מדתניא קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב אמו וכן סוכה מי שאין צריך לאמו חייב בסוכה ועל פי הנחה זאת דשוין נינהו קשיא ליה לרב אסי.
עוד כתב מרן וז\"ל תני ר' הושעיא וכו' ואינו יוצא בעירוב אמו כצ\"ל לפי דעתי.
עוד כתב מרן ודע וכו' עד סוף הל' ואני ובני חטאים שלא זכינו להבינו במ\"ש דבליתיה לאבוה במתא הוי בן שש חייב בסוכה וזה אינו דבליתיה לאבוה במתא בן שש יוצא בעירוב אמו ואינו חייב בסוכה דשוין נינהו כמבואר בש\"ס וגם על הלח\"מ יפול התימה דכתב כמו כן.
וראיתי למרן ב\"י סי' תי\"ד כתב וז\"ל אבל הרי\"ף והרמב\"ם פ\"ו [וכו'] לא כתבו אלא דברי רב אסי לבד משמע דסבירא להו דלא סמכינן האי שינוייא דהא שני עד ועד בכלל ור' ינאי וריש לקיש דשנו הכי היינו משום דסבירא להו עד ולא עד בכלל ואנן כרב אסי נקטינן וכו' עכ\"ל והנה מ\"ש דר\"י ור\"ל דשנו הכי הוא משום דסבירא להו עד ולא עד בכלל לא ידעתי כוונתו דנראה מדבריו דאי סבירא להו עד ועד בכלל לא הוה קשיא להו מהברייתא והא אי הוי עד ועד בכלל קשיא להו יותר ויותר ובעיקר הלצתו בעד רבינו הוא דוחק גדול דמי הכניסו לעשות מחלוקת בין ר\"א לר\"ל ור' ינאי כל דמצינן למימר דלא פליגי והביטה וראה מ\"ש התוס' בסוגיין ד\"ה עד ועד לא בעי לשנויי וכו' דא\"כ פליגי ר\"י ור\"ל אדר\"א והמעיין בדבריהם יראה דהכי פירושו דכי הוה משנינן לר\"א הא כדאיתא והא כדאיתא נפקא דבן שש שלמים אי ליתיה לאבוה נגרר בתר האם ולר\"ל ור\"י דמשנינן הכי נפקא דבן חמש שלמים כל דליתיה לאבוה נגרר בתר האם הרי דכתבו דש\"ס מבקש שלא לעשות מחלוקת ואיך אנו נעשה מחלוקת ביניהם." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אכילה \n בליל יו\"ט הראשון חובה וכו'. וכתב מור\"ם סימן תר\"מ ס\"ד אבל בלילה ראשונה אפי' מצטער חייב לאכול שם כזית (כל בו) עכ\"ל והו\"ל להביא מהרא\"ש שכתב כן בפ' שלשה שאכלו גבי ש\"ס דף מ\"ט וז\"ל דדוקא מלילה ראשונה ואילך רשות אבל בלילה הראשונה חובה ואפי' יורדין גשמים חייב לאכול כזית בסוכה דילפינן ט\"ו ט\"ו מחג המצות הרי דאף דמצטער מכח הגשמים חייב בסוכה וכדברי הכלבו ואחרי ראות דברי הרא\"ש אלו אין מקום למה שהקשה הרב לשון למודים חלק או\"ח סימן רל\"א לדברי הכלבו אלו ממ\"ש ריש פ\"ק דע\"ז אע\"פ כן מצוה קלה יש לי וסוכה שמה וכו' וכל אחד מבעט בסוכתו ויוצא ופריך ואמר רבא מצטער פטור מן הסוכה ולפ\"ז מאי קשה ממצטער וכו' דמאי דפטור הוא בשאר ימים אבל לא בלילה הראשונה יעו\"ש דמאי דחייב בלילה הראשונה אף במצטער היינו מכח הגזירה שוה דט\"ו ט\"ו אבל בשאר ימים פטור וא\"כ לעתיד דמצוה להם הקב\"ה לעשות סוכה הוי כמו סוכה דשאר ימים וכשמצטערים פטירי וא\"כ שפיר מותיב מרבא וק\"ל.
וכ\"כ הטור סי' תרל\"ט וז\"ל ומיהו משאכל בה כזית דגן יצא אע\"ג דשיעור אכילה בלא סוכה הוא בכביצה שאני ליל ראשון שהוא חובה טפי ואפי' לא בעי למיכל אלא כזית אסור לאוכלו חוצה לה וכו' וכתב מרן ב\"י וז\"ל ולבי מגמגם בזה דקאמר ואפילו לא בעי למיכל אלא כזית דאטו באי בעי תליא מילתא והו\"ל למימר לא מצי במקום לא בעי ועוד דהיא גופא מנ\"ל דשאני ליל ראשון משאר לילות וטפי [הוה] עדיף למינקט טעמא דגמר מחג המצות שיעורא מכזית וכו' אלו דבריו ופירוש דבריו דקשיא ליה ז\"ל במ\"ש ואפי' לא בעי למיכל אלא כזית דנראה דהוי ברצונו אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל אלא דאי בעי למיכל כזית צריך שיהיה בסוכה ואינו כן דלילה ראשונה חייב לאכול בסוכה מדאורייתא ולא ברצונו תליא מילתא והכי הו\"ל למימר ואפי' לא מצי למיכל אלא כזית כלומר משום צד שיהיה דאינו יכול לאכול אלא כזית אפ\"ה אסור לאכול חוץ לסוכה ולא בעי יותר מכביצה להתחייב בסוכה והוצרכתי לבארו לפי שראיתי להרב ט\"ז ס\"ק י\"א שכתב שלא הבין קושיא זאת גם במה שהקשה שנית כתב עליו הט\"ז וז\"ל וקושיא הב' אינה קושיא דהטור יליף לה מהירושלמי דמייתי הרא\"ש בסוכה דף כ\"ז ר' זירא בעי מה להלן עד שיאכל כזית דגן מצה אף כאן עד שיאכל כזית דגן בסוכה ומפרש לה דהספק הוא אי הוי חיוב סוכה בליל ראשון [עד כזית] ואינו פטור אלא פחות מכזית וחמיר משאר לילות וקי\"ל לחומרא דבכזית חייב בסוכה וכו' אלו דבריו.
ולענ\"ד אין זה במשמעות דברי הירושלמי דא\"כ למה ליה למימר במצה כזית דגן הוה די שיאמר כזית מצה וכן במה שסיים כזית דגן בסוכה סתם הו\"ל למימר כזית בסוכה אלא וודאי דכל הספק הוא אי צריך דגן בסוכה כמו במצה או סגי בכזית דמיני תרגימא ומשו\"ה הזכיר דגן בשניהם וכן פירשה הרא\"ש ז\"ל ובנו הטור הולך בעקבי אביו ז\"ל וא\"כ אין מכאן ילפותא ומשו\"ה מגמגם בה מרן מהיכא יליף לה הטור והו\"ל למינקט טעמא דגמר מחג המצות דהוי שיעורא בכזית אלא דמצד אחר אני מגמגם אדברי מרן ז\"ל שכתב דהו\"ל למינקט טעמא דגמר ט\"ו ט\"ו וכו' דהיא היא כונת הטור ז\"ל שכתב דשאני ליל ראשון דהטור לא כתב הטעם מ\"ש דשאני ליל ראשון משאר לילות אלא כתב בסתם דשאני ליל ראשון וסמך על המבין והיינו טעמא דגמר ט\"ו ט\"ו מחג המצות וא\"כ אין מקום לקושיתו." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל \n זמן שיכנס לישב וכו'. וכתב הרב המגיד ומ\"מ נהגו שאין מברכין אלא מסעודה לסעודה והוא כסברת רבינו יעקב עכ\"ל ולא פורש אי מברך קודם ברכת המוציא או אחר ברכת המוציא והרא\"ש הביא משם הר\"מ [מרוטנבורק] דיברך קודם המוציא והוא הסכים דיברך אחר המוציא דכך הוא הראוי יעו\"ש הביא דבריהם הטור סימן תרמ\"ג ומן התימה על הרב חמדת ימים פ\"ד דסוכה שכתב דמנהג המהדרין לברך אותה מיד בכניסתם בסוכה בשעה שרוצים לאכול ואח\"כ רוחצים ידיהם דאף כי לפי הדין יכול לברך אותה קודם ברכת המוציא או אחר ברכת המוציא קודם שיטעום מ\"מ יותר טוב לעשות הדברים בלי פקפוק עכ\"ל. ומהתמהא דהא לדעת הרא\"ש ז\"ל שהוא בעל הסברא הלזו דיברך אותה אחר המוציא קודם טעימה בדוקא צריך לברכה כן ולא קודם ולדעת הר\"מ שהוא מאן דאמר קודם המוציא דוקא צריך אחר הישיבה קודם רחיצת ידים וכמ\"ש בפירוש הרא\"ש משמו וא\"כ איך כתב דכשמברך אותה מיד בכניסתו לסוכה נעשה הדבר בלי פקפוק והא אין נח להם למר ולמר והרי מרן בב\"י סי' הנזכר אף שרצה להסכים דעתו לדעת הר\"מ והליץ בעדו מתלונת הרא\"ש עליו לא מלאו לבו לפסוק כוותיה בספר הקצר כיון שנהגו העולם לברך באכילה ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל \n שאר המינים וכו'. ועיין להרא\"ש מ\"ש על דברי רבינו וכן הוא ס\"ל דיכול להוסיף מאותו מין עצמו אבל לא ממין אחר משום דאיכא בל תוסיף אפילו שמכוין לנוי כמו שיראה המעיין מתוך לשונו ומן התימה עליו דבאותו פרק גופיה לקמן גבי פלוגתא אי אוגדין את הלולב במינו או לא כתב וז\"ל ומינה נשמע לרבנן דאם הוסיף מין אחר לנוי אפי' דרך גדילתו אין בו משום בל תוסיף כיון דלא נתכוון אלא לנוי ובקיצור פסקי הרא\"ש הא דכתב הרא\"ש דאם הוסיף מין אחר לנוי ליכא בל תוסיף ברם הטור באו\"ח סי' תרנ\"א כתב וז\"ל ולא יוסיף וכו' אם יאחזנו לשם מצות לולב איכא בל תוסיף וכו' ע\"כ. משמע דאי לשם נוי ליכא בל תוסיף וכן מורה ממה שסיים נחלקו בו הגאונים אם הוא מין הדס ויכול להוסיף אותו וכו' ולא כתב לשם נוי משמע דאיירי במכוין לשם מצוה ובזה הולך הכל על נכון אמנם הרא\"ש כתב דברי הגאונים אלו וכתב לשם נוי יעו\"ש והשתא כל דברי הרא\"ש קשיא." + ] + ], + [ + [ + "או \n שהיה אחד מהם גנוב או גזול וכו'. עיין מ\"ש הלח\"מ בדעת רבינו דס\"ל מצוה הבאה בעבירה ובמצוות דרבנן לא ס\"ל מצוה הבאה בעבירה ואילו איהו גופיה פי\"ח מהל' מעשה הקרבנות הי\"ד כתב לדעת רבינו דלא ס\"ל מצוה הבאה בעבירה. וזה שאלתי לחד מרבנן ממתא שאלוניקי יע\"א החכם המופלג חר\"י די מאייו נ\"ע וכה היתה תשובתו אלי וז\"ל ואנא דאמרי דאי קשיא ליה דאמר מר דרבינו פסק כרב יהודה וכמ\"ש התוס' דלא חייש למצוה הבאה בעבירה ובהל' לולב כתב דרבינו פסק כשמואל דסבר דגזול פסול דומיא דקרבן ובקרבן ודאי דחייש למצוה הבאה בעבירה הא ודאי דרכו נסתרה ואנא דאמרי דהכי אמר מר דלעולם פסק כשמואל והיכא דגלי קרא דדמיא לקרבן הא ודאי שוין הם ויבואו שניהם כגון ביום ראשון ברם ביום ב' הנגלות לנו דלא דמי לקרבן שהרי יוצא בשאול ובכמה פיסולים אע\"ג דבמקדש דבר תורה הוי. ודע דהתוס' ז\"ל כתבו בסוף הסוגיא דהניזקין דף נ\"ה ופרק מרובה דף ס\"ח דאף מאן דלא חייש למצוה הבאה בעבירה היכא דמברכינן עליו ראוי להחמיר שאין זה מברך יעו\"ש ולפ\"ז אע\"ג דרבינו פסק כשמואל דסבר דלקרבן איכא להאי חששא פסק כוותיה ולא מטעמיה דלעולם היכא דגלי קרא דדמי לקרבן אי ליכא ברכה לא חיישינן אבל אי איכא ברכה אע\"ג דבלמד עצמו לא חיישינן בדבר שיש ברכה חיישינן וראוי להחמיר כמ\"ש התוס' ז\"ל אבל היכא דגלי דלא דמי לקרבן כגון ביום ב' אע\"ג דאיכא ברכה לא חיישינן להא. ולפי האמור אתה תחזה מה שיש בו מן הישוב למאי דקשיא ליה וניחא דפסק התם כרב יאודה אע\"ג דלא חייש והכא פסק כשמואל דחייש כוותיה ולא מטעמיה ולא הוצרך לפרושי כל כי האי מילתא שם רמז דאמר מר דפסק כר\"י וכסברת התוס' ודוק אלו דבריו.
והשבתי לו דאצלי אינו מן היישוב דהא כל עיקר תירוצו הוא ממ\"ש התוס' דלענין ברכה שייך שפיר לכו\"ע מצוה הבאה בעבירה משא\"כ לענין עשית המצוה דפליגי אמוראי והיינו טעמא דאין זה מברך אלא מנאץ א\"כ מאי שנא יום א' מיום ב' כיון דגם ביום ב' מברכינן ואין זה מברך ומה הידמות יש לזה עם קרבן לדברי מעכ\"ת דטעמא דיום [ראשון] הוי משום ברכה ולדבריו הקש הלזה הוא משום חק אמנה לפי פשטות דברי הלח\"מ ההקש מובן דבשלמא גבי יו\"ט ראשון דאינו יוצא בפסולים כיון דהוי דומיא דקרבן דאינו יוצא בפיסול מה התם מצוה הבאה בעבירה פסול אף הכא כן ברם לדברי כבוד תורתו דהיינו טעמא דיו\"ט ב' דיוצא בפסול ולא דמי לקרבן אף ה\"נ יוצא בפיסול אחרים דהיינו מצוה הבאה בעבירה ודוק.
כתב מרן כ\"מ בסוף הלשון אבל סנדל דחליצה דלית ליה שיעור וכו' עיין להרב עץ החיים הל' ציצית ובס' מקראי קודש שתפס עליו דלדבריו א\"כ סנדל של עיר הנדחת אמאי פסול כיון דלא בעי שיעור יעו\"ש.
עוד הקשה עליו וז\"ל גם סוף הל' שחיטה הכשיר רבינו עפר של עיר הנדחת לכיסוי משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ולמה ליה האי טעמא תיפוק ליה דליכא שיעור קצוב ולא שייך לומר כתותי מכתת שעוריה עכ\"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו לק\"מ דהוצרך להאי טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו דקשיא ליה דלו יהי דכשר לכיסוי דלא בעי שיעור מ\"מ הרי נהנה בעפר זה שמכסה בו ומתרץ דמצות לאו ליהנות ניתנו.
גם מאי דקשיא ליה שם דהכא פסק רבינו של אשרה פסול ושל ע\"ז לא יטול ואם נטל כשר והסכימו המגיד משנה והכ\"מ דע\"ז של גוי שביטלה יוצא ידי חובתו הרי שפסקום לקולא ואילו בפ\"ד דאיסורי מזבח על מ\"ש רבינו אשרה שביטלה אין מביאין ממנה עצים למערכה כתב מרן כיון דלענין לולב נקטינן לחומרא כ\"ש למערכה ודבריו סתרי אהדדי והצריך עיון ולא זכיתי לכונתו דהתם איירי באשרה וגם כאן אפי' נטל לא יצא והיאך עירב הוא ז\"ל ע\"ז עם אשרה ולפי מ\"ש מרן בציצית של ע\"ז לא תידוק דכשר אלא הכי תידוק אם הוא של ישראל הרי היא כשל עיר הנדחת דכתותי מכתת שעוריה ואם של גוי דאית ליה ביטול אם לאחר ביטול שפיר דמי ואם קודם ביטול הוי כשל ישראל וסמך אדהכא." + ], + [ + "של \n דמאי כשר שאפשר יפקיר נכסיו וכו'. כן הוא בש\"ס וכן נתנו טעם ג\"כ לערב בדמאי יעו\"ש בערובין דף ל\"א ומ\"מ רבינו שם בהל' עירובין פ\"א הט\"ו נתן טעם אחר מפני שראוי לעניים ויעו\"ש בתוספות מ\"ש דהוצרך לטעם דהפקר לסומכוס יעו\"ש ואף הכא בלולב איכא ההיא טעמא דחזי לעניים וא\"צ לטעם הפקר אלא אגב ההיא דעירובין דאצטריכא לההיא טעמא משום סומכוס נקטי לטעם דהפקר ברם לדידן דקי\"ל כרבנן א\"צ להפקר ומ\"מ יש לגמגם על רבינו למה לא השוה את מדותיו דבעירובין נקט טעמא דחזי לעניים והכא דאי בעי מפקיר וק\"ל.
ומ\"מ זאת תורת העולה מהש\"ס ורבינו דמצי מפקיר ביו\"ט ושבת מדאמרינן הואיל אשר בזה ישבתי דברי רש\"י שכתב במתני' דעירובין דף ל\"א ד\"ה ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו, ואע\"ג דמצי פריק להו השתא מיהא לא איפרק דמ\"ש דמאי דדמאי אף דלא מפקיר להו לנכסי דשאני הפקר דבידו לעשותו אף היום משא\"כ פדיון עד למחר ומן התימה על הריטב\"א על מסכת שבת כתב יד פט\"ז דף ק\"כ שכתב וז\"ל ואומר לאחרים בואו והצילו לכם אע\"ג דאסור להפקיר בשבת דנראה כמקנה קנין בשבת ואיכא שבות דרבנן שאני הכא שהוא כמופקר מאליו וכו' יעו\"ש ומה יענה למ\"ש על שם רש\"י דנראה כמוכרח מכח מאי שנא ולזה אפשר דס\"ל דהאי מתני' היא רבי דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וכיון דבבין השמשות מצי מפקיר חשיב חזי ליה.
והמה דברים בטלים דא\"כ פדיון נמי משום שבות הוא דגזרי ובין השמשות לא גזרו וחזרה החקירה לדוכתא, ויש לישב דשאני דמאי דחזי לעניים משא\"כ מעשר שני שלא נפדה לא חזי לשום אדם וכמ\"ש התוס' בעירובין דף ל' ע\"ב ד\"ה ולפרוש עליה, והשתא דאתאן להכי אינו מוכרח מאי דכתבת בדעת רש\"י דאפשר גם הוא יסבור כהריטב\"א.
אבל קשה מהסוגייאות דעירובין ולולב ופרק כל שעה דף ל\"ה יעו\"ש ועוד הקשיתי מסוגיית שבת דף קל\"א ע\"ב דאמרינן התם דאם צייץ בשבת טליתו חייב לר' אליעזר משום דבידו להפקירו יעו\"ש וכה הראיתי דברי הריטב\"א אלו להחכם המובהק עצום ורב מהרי\"ן ודחה להא דשבת דף קל\"א דהתם לענין חיוב חטאת כיון דמדאורייתא יכול להפקירו משו\"ה חייב עליה חטאת. ושוב נדפס ספר שער המלך וראיתי לו ז\"ל האי דחיה יעו\"ש.
ולענ\"ד קושייתי כדקאי קאי דמה לי אי איסורו מדרבנן סוף סוף אינו יכול להפקירו וכיון שכן ליכא חיובא דמוכרח לצייצו דוגמא לזה כתב הריטב\"א גופיה בסוכה גבי דף ל\"ד וז\"ל והנכון דטעמא משום דערלה היא מן הנשרפין וכתותי מכתת שיעוריה וכו' וכן תרומה טמאה [וכו'] ואע\"ג דתרומת אתרוג שהיא תרומת פירות מדרבנן בעלמא היא כל היכא דקאי לשריפה מידי טעמא ליהוי מכתת שיעוריה ופסול מן התורה הרי לך בהדיא דמכח איסור דרבנן נגרר אדאורייתא אף הכא מכח דאסור להפקיר מדרבנן ונמצא שחייב לצייצו ליכא חיובא דשבת ומה גם דהוי מידי דקרבן והוי מייתי חולין לעזרה נמצא חזרה קושיתי לדוכתא וכן מש\"ס דפרק כל שעה דשם ליכא למצדד שום צד כמו שצדד שם בשער המלך יעו\"ש ודע דמה שכתב שם בשער המלך להחזיק הקושיא מש\"ס דפ' מפנין מטעם דקשיא ליה מוקצה מחמת איסור כיון דאינו יכול להפקיר בשבת יש לדחות דכיון דחזי לעניים לא הוי מוקצה וכמ\"ש התוס' שם בפרק מפנין ד\"ה דאי בעי מפקר לנכסי יעו\"ש.
ברם שבתי וראה דהדחיה קיימת משום דכתב הריטב\"א גופיה בשיטה כ\"י וז\"ל ויש מעמידין הגירסא ואומרים דדוקא גבי תרומה דלא חזי לעולם אלא לכהן אבל דמאי חזי לדידיה ולכל העולם שמצניעו עד למחר ומתקנו והשתא לא חזי ליה לא מטלטל ליה אלא דאי בעי חזי ליה אלו דבריו נמצא דלהנך מפרשים חשיב הדמאי מוקצה אי לא אמרינן דיכול להפקיר אמנם אי מהא הדבר שקול מאי דעתיה אי כהתוס' שהביא בתחילה או כהיש מפרשים וכאן נתגלה דעתו אלא דבלא\"ה ליכא ישוב בההיא דמצה של דמאי דשם ליכא למצדד בשום צד ושוב ראיתי להרב אור יקרות בליקוטיו הקשה להפר\"ח או\"ח סי' תל\"ד דכתב כהריטב\"א ממה שהקשינו מחיוב חטאת למצייץ בשבת יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואין \n נותנים אותו לקטן וכו' ואינו מקנה וכו'. מכאן הוליד הרא\"ש פרק לולב הגזול דף מ\"א דאם אמר יהא במתנה עד שתצא בו ואחר כך יהא שלי כבתחילה לא יצא בו דהוי כמו שאול מהך דינא דאם אינו צריך לחזור וליתנו לו במתנה נהי דקטן לאו בר אקנויי הוא ליקני ליה עד שיצא בו ולחזור לו ממילא אלא וודאי צריך לחזור וליתנו לו במתנה וקטן לאו בר אקנויי הוא.
ומדברי הרא\"ש אלו ראיתי כתוב למורינו הרב אברהם בן עזרא ז\"ל ששמע מפי מורינו ורבינו בעל בתי כהונה שלמד למה שנסתפק לו אי קטן ביום ראשון דחייב מדרבנן בנטילת לולב אי יוצא בשאול וכמו שיוצא גדול בשאר הימים דהוי חיובו מדרבנן ושאול כשר ואחר שהעתיק דברי הרא\"ש ז\"ל כתב ועל דרך זה יש לדקדק בנידון דידן דאי איתא דיוצא בשאול ישאילנו לקטן ויצא בו אלא וודאי אינו יוצא בשאול אלו דבריו וכתב עליו מהר\"א בן עזרא ז\"ל וז\"ל זה שמעתי מפי הרב נר\"ו והסברא נותנת כן דכיון דחיובוהו רבנן במצוה דאורייתא הוי דוקא כעין דאורייתא דכתיב לכם משלכם אבל הראיה אחרי נשיקת ידיו ורגליו לענ\"ד לא מכרעא דאפי' נימא דיוצא בשאול אשמועינן דאי בעי לאקנויי ליה במתנה כעין של תורה לא ליקני ליה ולאו תקנתא דינוקא אשמועינן.
ולענ\"ד תלמידו אחרי נשיקת ידיו ורגליו יפה למד מה\"ר יצחק כהן מדברי הרא\"ש דאי איתא להא דר' זירא ה\"ק אי בעי לאקנויי ליה במתנה כעין של תורה לא ליקני ליה וכו' א\"כ מה למד הרא\"ש מהך דר\"ז דלא מהני לומר יהא במתנה עד שתצא בו ואח\"כ יהא שלי כבתחילה דהוי כמו שאול מדלא אמרינן דליקני ליה עד שיצא בו ולחזור לו ממילא וכו' אימא דאה\"נ דקנין כי האי מהני אף בגדול ומה שאמר ר\"ז לא ליקני הוא קנין כי האי דצריך הקטן אחר כך לאקנויי לגדול לא ליקני אבל קנין אחר כמו שאול מועיל וגדול וקטן שניהם שוים אלא וודאי דס\"ל להרא\"ש דמדאמר הש\"ס לא ליקני וכו' מורה דליכא שום קנין בקטן ואי איתא דבקנין אחר דהיינו לומר יהא במתנה עד שתצא בו ואח\"כ יהא שלי כבתחילה (ה\"ל לומר מועיל) [מועיל הו\"ל לומר] שיעשה קנין זה ומדלא אמר שמע מינה דאינו מועיל נמצא יפה דן מהרי\"ך מדברי הרא\"ש ז\"ל לנדון דידן ודין חליה דמהרי\"ך דלמד כן מדברי הרא\"ש ולא מפשטא דש\"ס דאילו מפשטא דש\"ס יש לדחות כדחית מהראב\"ע ומ\"מ אני תמיה לפי קוצר דעתי על מהרי\"ך ז\"ל דאין דינו יוצא בלמידה מדברי הרא\"ש אלא בפי' קתני הרא\"ש להאי דינא דכתב דאם אמר יהא במתנה עד שתצא בו ואח\"כ יהא שלי כבתחילה הוי כמו שאול והוא למד ממ\"ש ר\"ז לא ליקני וכו' דקטן לאו בר אקנויי וליקני ליה וכו' עד שיצא ולחזור לו ממילא אלא וודאי צריך לחזור וליתנו במתנה לבעליו וכו' הרי בפי' דס\"ל להרא\"ש דגם בקטן אינו מהני לומר ואחר כך יהא שלי כבתחילה דהוי כמו שאול ונמצא הרא\"ש בפי' קתני ליה.
ושוב ראיתי דברי אלה להמג\"א סימן תרנ\"ח ס\"ק ח' וז\"ל אם אמר לקטן יהא שלך עד שתצא בו לא יצא הרא\"ש ע\"כ וכ\"ש שאול ממש ומן התימה על הרבנים ומן האמור כמה תמוהים דברי הב\"ח סק\"ב שכתב ומשמע מדברי הרא\"ש דדוקא לאקנויי לגמרי על מנת שיחזרהו לו לא ליקני לינוקא אבל אם אמר ליה יהא שלך עד שתצא בו ואח\"כ תחזירהו לי דאינו אלא כמו שאול אצל התנוק שפיר דמי עכ\"ד ואדרבא נהפוך הוא שדברי הרא\"ש ברור מללו דגם בקטן לא מהני וצ\"ע ומן התימה על הרב יד אהרן הגהות ב\"י שהביא דברי הב\"ח והמג\"א ולא הרגיש כלל דשניהם כתבו זה היפך זה וכולם משם הרא\"ש ועוד כתב הרב יד אהרן ז\"ל משם הרב מנוח שכתב משם הירושלמי כדברי הב\"ח דאמר שם רב [נחמן בר] יעקב הוה יהיב אתרוגא לבריה הוה אמר ליה כשתזכה בו במצותו אחזירהו לי ע\"כ ואין זה מרפא ארוכה להב\"ח דכתב ומשמע מדברי הרא\"ש ולא מדברי הירושלמי.
ולענ\"ד גם מדברי הירושלמי אין ראיה דלשון הירושלמי הלשון שלו הוא כן בקיצור והכונה כדינו שיחזירהו לו במתנה והירושלמי לאו להכי נחית אלא לענין אחר שהביא ראיה מהאי עובדא יעו\"ש בש\"ס ירושלמי. ונ\"ל לפי כל הכתוב דקטן ביום ראשון אינו יוצא בשאול ואף שנראה היפך מהירושלמי יש לזווגו עם ש\"ס דידן וזה לדעת הרא\"ש אמנם יש לדוחה לדחות שיטת הרא\"ש באמור דלעולם דקטן יוצא ביום ראשון או בשאול או כעין שאול דהיינו שאומר שאחר שיוצא בו יהא שלו כבתחילה ומ\"ש בש\"ס לא ליקני איניש לינוקא וכו' היינו בענין הקנאה אבל אה\"נ דשאול מהני לקטן וכדחיית מהראב\"ע זלה\"ה הנז\"ל ויבא ש\"ס דידן כפשט הירושלמי ומ\"ש מ\"ה מהראב\"ע זלה\"ה דמצד הסברא מוכח דאינו יוצא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון אחרי נשיקת ידיו ורגליו לבי אומר לי דאין נדון זה נכנס בגדר זה דכל דתקון וכו' דלא אמרינן כל דתקון אלא כענין מעשר ירקות וכיוצא שהוא ענין שוה לכו\"ע דרבנן תקנו מעשר בירקות אף דפטירי מדאורייתא משא\"כ בנידון דידן דאינו שוה תקון זה לכו\"ע אלא לקטן דוקא וזה הוי חינוך בנידון זה לא שייך למימר כל דתקון וכו' כנ\"ל.", + " ואין\n נותנים אותו לקטן . והקשה הרב תנא הוא הביאו הבני דוד דמשמע דאפי' דיש לקטן קנין מדרבנן לא מהני ממ\"ש פרק לולב הגזול ההיא איתתא דאתאי קמיה דר\"נ וכו' והא פעיתא היא אין לה אלא דמי עצים והרי התם דמשום תקנה דרבנן דתקנת השבים יוצא י\"ח דאורייתא ואחרי נשיקת ידיו ורגליו לא קשה דשאני גבי לולב דאי לא מקני לינוקא אינו מתבטל תקנת חכמים שיהיה קטן מקנה משא\"כ גבי סוכה דאי יסתור סוכתו כדי ליתן המריש מתבטל תקנת חכמים.
וחכם בני פחד יצחק יהיה בעזרו רצה לחלק בין סוכה ללולב דבלולב קפיד קרא דלא מהני שאול נמצא דצריך שיהיה משלו גמור משא\"כ בסוכה דמהני אפי' שאולה נמצא דלא קפיד קרא שיהיה כל כך שלו וא\"כ כל דהוי שלו אף מתקנת חכמים חשוב כשלו כמן התורה.
ושוב אחר זמן רב ראיתי קושיא הלזו הקשה אותה הרב משאת משה חלק או\"ח סי' ד' להלח\"מ יעו\"ש דמכח קושיתו זאת פנה מדרך הלח\"מ יעו\"ש וכבר כתיבנא דלק\"מ וכעת נראה לברר יותר דשניא דא מן דא דשאני עובדא דרב נחמן דכל עצמן של רבנן בסוכה הוא דתקנו הכי ומשום תקנת השבים והם אמרו בפירוש דיוצא י\"ח מה שאין כן בקנית קטן דלא תקנו בלולב אלא בעלמא ואמרינן בהא לא תקנו ותיקום בדאורייתא." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file