diff --git "a/json/Halakhah/Modern/Peninei Halakhah/Peninei Halakhah, Pesach/Hebrew/merged.json" "b/json/Halakhah/Modern/Peninei Halakhah/Peninei Halakhah, Pesach/Hebrew/merged.json" new file mode 100644--- /dev/null +++ "b/json/Halakhah/Modern/Peninei Halakhah/Peninei Halakhah, Pesach/Hebrew/merged.json" @@ -0,0 +1,1309 @@ +{ + "title": "Peninei Halakhah, Pesach", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Peninei_Halakhah,_Pesach", + "text": { + "Introduction": [ + "אודה לה' שזיכני ללמוד וללמד בישיבה ובישוב הר ברכה. במיוחד גבר עלי חסדו, שלמרות המתח והייסורים המקיפים אותנו מהתנכלויות שונאינו מסביב, נתן לי כוח לעמוד על משמרתי בלימוד התורה הקדושה והרבצתה לרבים וכתיבת הלכותיה.", + "בהערות השתדלתי לקצר ולציין את עיקרי המקורות והנימוקים, כדי שלא להכביד בפרטים. עם זאת השתדלתי לציין את הספרים שנדפסו בשנים האחרונות, שבהם פורטו בהרחבה המקורות.", + "שלמי תודה לא\"מ הרב זלמן ברוך מלמד שליט\"א ראש ישיבת בית-אל ורב הישוב, ולאמי מורתי, ולאשתי היקרה, ויהי רצון שלא תמוש התורה מפינו ומפי זרענו עד עולם. תודות נוספות לר' יעקב כץ (כצלה), מנהל כללי של מוסדות בית אל והר ברכה וערוץ שבע, ועימו מנהל ישיבת הר ברכה ר' דוד סעדה. שהש\"י יתן להם כח להצליח בעבודתם וימלא כל משאלות ליבם לטובה.", + "ואוסיף להודות לתושבי הישוב הר-ברכה ת\"ו ולתלמידי הישיבה, שבמשך השיעורים שלמדנו נתלבנו רוב העניינים שבספר, ואף הם שותפים בו. וכן אציין את הרב שלומי בדש ורעייתו אביטל, הרב זאב סולטנוביץ', הרב יונדב זר, הרב גד אלואי וגור גלון שעברו על הספר והעירו את הערותיהם המחכימות.", + "על פי הצעת לומדי הספר, נערכו כמה תיקונים ושינויים במהדורה השניה. א) הפסוקים הובאו עם ניקוד (במקום בכתיב מלא). ב) כדי שאפשר יהיה להפנות מפרק לפרק, ניתנו אותיות לפרקים, וההלכות סומנו באותיות (במקום מספרים), כדי להבדיל בין ההלכות להערות. ג) תוקנו מספר קטן של שגיאות דפוס. ד) נוספו מספר הלכות, כמו למשל בעניין הכשרת כיריים חשמליות וקרמיות, תרמוס וכיוצא בהם. ואע\"פ כן חלוקת העמודים לא שונתה, כדי שהמהדורה המתוקנת תהיה שווה לקודמת. ה) למרות שהשתדלתי מאוד לבאר את הדברים היטב, מצאתי במספר מועט של מקומות, שעדיף לשנות מעט את צורת המשפט, כדי להבהיר יותר את ההלכה. אולם ב\"ה גם אחר שנדפסו קרוב לעשרת אלפים ספרים, לא קיבלתי הערה המצריכה לשנות דבר מההלכות שנדפסו.", + "אליעזר מלמד תשס\"ד", + "מאז המהדורה השנייה עברו כשלוש עשרה שנים, וכבר הגענו למהדורה החמישית, כאשר בכל מהדורה נוספו תיקונים והתייחסויות לשאלות שהתחדשו במשך הזמן. במהדורה הזו החמישית נוספו יותר עניינים ועל כן יש מקום לציין מקצתם: מכירת חמץ באינטרנט (ו, ד), קינואה (ט, ד), מצות רכות (יב, 7), התייחסות מפורטת לשתיית היין בארבע כוסות (טז, ז). וכן בעניין הסברת הטעם ההלכתי של הגעלת כלים, תוך הדגשת הטעמים הדבוקים בדפנות. ועוד עניינים שונים, אולם בחסדי ה', למרות הלומדים המרובים שנושאים ונותנים בהלכה, מקשים ומתרצים, לא נזקקתי לשנות עניינים הלכתיים. אמנם ישנם שינויי דגשים מסוימים. כך שבעלי המהדורות הקודמות אינם צריכים להזדקק למהדורה זו.", + "אליעזר מלמד תשע\"ח" + ], + "": [ + [ + [ + "משמעות החג / חג המצות וחג הפסח", + "שני שמות מוזכרים לחג בתורה כנגד שתי משמעויותיו: חג המצות, שנאמר: \"אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר\" (שמות כג, טו. ובעוד מקומות בתנ\"ך), וחג הפסח, שנאמר: \"זֶבַח חַג הַפָּסַח\" (שמות לד, כה). חג המצות כנגד גילוי האמונה, וחג הפסח כנגד סגולת ישראל.", + "ביציאת מצרים נתגלתה הנהגתו של ה' בעולם באופן הבולט והמ��חשי ביותר, ולכן יסוד האמונה בה' נעוץ ביציאת מצרים. ולכך רומזת המצה כפי שאנו אומרים בהגדה: \"מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם\".", + "גם עניינו של עם ישראל נתגלה ביציאת מצרים, שבכל המכות בלט ההבדל שבין ישראל למצרים, שהמצרים הוכו ובני ישראל ניצלו, עד מכת בכורות, שפגע המשחית בכל בתי מצרים ועל בתי ישראל פסח. עניין זה בא לידי ביטוי בקרבן הפסח שמבליט את סגולת ישראל.", + "שני היסודות הללו, אמונה וישראל, קשורים ותלויים זה בזה. שלא כמו העמים האחרים שנוצרו מתוך מגמות אנושיות, עם ישראל נוסד ביציאת מצרים באופן אלוקי על ידי אותות ומופתים כדי לקבל את תורת ה'. וכל מצבם של ישראל תלוי בקשר לעניין האלוקי, שבשעה שישראל עושים רצונו של מקום ומגלים את שמו של ה' בעולם, הם זוכים לכל הברכות שבתורה, ובשעה שאינם עושים רצונו של מקום, באות עליהם כל הקללות שכתובות בתורה.", + "מנגד, גם גילוי שמו של ה' בעולם, היינו גילוי הערכים האלוקיים בעולם, תלוי בישראל, כמו שנאמר (ישעיהו מג, כא): \"עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ\". לכן אמרו חכמים (ברא\"ר א, ד): \"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר\", שלפני כל הדברים שנבראו בעולם, נבראה המחשבה על בריאת ישראל, כי על ידי ישראל מתגלית תכלית בריאת העולם. זהו שאמרו חכמים (שבת פח, א): \"תנאי התנה הקב\"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימים, ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו\". ביותר התגלתה סגולת ישראל, בזה שבחר בנו ה' להיות עמו ובניו, למרות היותנו עבדים שפלים שקועים במ\"ט שערי טומאה של מצרים.", + "נמצא אם כן ששני השמות של החג שני פנים הם של עניין אחד, והוא: גילוי שם ה' בעולם על ידי ישראל." + ], + [ + "משמעות החג / גילוי המוסר", + "מדוע היה צריך עם ישראל לפני הופעתו כעם להשתעבד באופן נורא כל כך במצרים? ההסבר הפשוט, מפני שייעודו של עם ישראל לתקן את העולם מבחינה מוסרית, וכדי שיוכל לעשות זאת עליו להכיר באופן מוחשי את הסבל והכאב שיכול אדם לגרום לזולתו.", + "וכן מצינו בכמה מקומות בתורה, שכאשר התורה מצווה על עניינים שבין אדם לחבירו, היא מזכירה את ניסיוננו במצרים, ומהם: \"וְגֵר לֹא תִלְחָץ, וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם\" (שמות כג, ט). וכן נאמר (ויקרא יט, לג-לד): \"וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם\".", + "וכן אמרו חכמים, שלפני שהתחיל הקב\"ה להכות את המצרים אמר למשה לצוות את ישראל על מצוות שילוח עבדים. כדי שעוד לפני שישתחררו ממצרים יקבלו על עצמם, שכאשר יהיו הם עצמם בני חורין ויהיו להם עבדים, לא יתעמרו בהם, ואחר שש שנים ישלחום לחופשי ויעניקו להם מתנות בנדיבות (ירושלמי ר\"ה ג, ה).", + "אכן דבר מופלא אירע ביציאת מצרים, שכל העמים שבעולם בשעה שהם מצליחים לגבור על משעבדיהם, מתגאים ומשתררים ומשעבדים את אדוניהם לשעבר והופכים אותם לעבדים. ואילו ישראל, גם אחר שהמצרים הוכו לגמרי, לא ניסו לגבור עליהם ולשעבדם אלא רק לצאת לחירות. זו הפעם הראשונה שהרעיון המוסרי של חירות האדם נתגלה בעולם.", + "על שם זה נקרא חג הפסח חג החירות, כפי שתיקנו חכמים לומר בנוסח התפילה – \"זמן חירותנו\". ולא בכדי הוא הראשון לרגלים, שבו הונח היסוד לחירותו של האדם, וממילא לאחריותו המוסרית על כל מעשה שהוא עושה כיחיד וכחלק מחברה. אולי לכן גם היו מונים את שנות המלכים מחודש ניסן, כדי שרעיון החירות יהיה בתשתית מלכות ישראל." + ], + [ + "משמעות החג / שחרור הרוח משעבוד החומר", + "ניגוד מוחלט ישנו בין מצרים לישראל. מצרים היתה אומה חומרנית ביותר, בעלת תפישת עולם אלילית. ואילו האומה הישראלית מיוחדת בתפישת עולמה הרוחנית והמופשטת, ולכן רק ישראל יכלו לקבל את האמונה המופשטת בה' אחד, שאין לו דמות הגוף ולא שום הגדרה גשמית. מתוך כך גם יחסם של ישראל לעולם הגשמי טהור ומתוקן, ולכן ישראל מטבעם צנועים וגדורים מן העריות. ואילו המצרים, מתוך הדגשתם את החומרניות והתפישה המגושמת, נמשכו מאוד אחר הזנות וגילוי עריות. לכן צוותה התורה (ויקרא יח, ג): \"כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ\", ואמרו חז\"ל (תו\"כ שם): שלא היתה אומה באומות שהתעיבה מעשיה יותר מן המצריים, ובמיוחד הדור האחרון ששעבד את ישראל (עפ\"י מהר\"ל גבורות ה' פרק ד').", + "האומה המצרית באותה התקופה הגיעה להישגים חומריים וארגוניים מופלאים, ביצירת סדרי ממשל יציבים, מערכת השקיה מפותחת ומערכת כלכלית משוכללת (לחלקם הגיעו בסיועו של יוסף הצדיק). אולם הישגים חומריים אלו היו בניתוק וניגוד לעולם הרוח. תפישתם היתה אלילית קיצונית. הם לא האמינו בקיומה של נפש רוחנית עצמאית, אלא חשבו כי הנפש תלויה בקיומו של הגוף החומרי ומשועבדת לו. הם התאמצו לחנוט את גופת המת, מפני שסברו שכל קיומו של האדם תלוי אך ורק במציאותו הגופנית, ואפילו כשהוא מת, ואין ביכולתו לזוז ולדבר, מכל הבחינות האחרות הוא עדיין קיים. לכן הם השקיעו מאמצים כבירים בבניית פירמידות, שהם בתי קברות מפוארים לגוף.", + "גם בתפישה הישראלית יש מקום חשוב לחומר, אולם כאשר בונים תפישת עולם שכולה מבוססת על המציאות הגשמית בלבד, הכרחי שתפישת העולם תהיה אלילית ובלתי מוסרית. שכן כל הדוגמאות שהטבע מספק הן דוגמאות שאין בהן מוסר. יש בהן יופי וחכמה המשתקפת בחוקיות המופלאה שבטבע, אבל אין מוסר. החזק טורף את החלש, ובני אדם חזקים משעבדים את החלשים. התפישה האלילית, במקום לחתור אל מדרגה גבוהה יותר, מקדשת את המציאות הגשמית על כל העוול הכוחני שבה. לעומת זאת בתפישת עולם אמונית-רוחנית, ישנה חתירה מתמדת לתיקון עולם, למאבק ברשע, ולהשלטת הצדק. כדברי הנביא ישעיהו על הגאולה והנהגת המשיח:", + "\"וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ, וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע. וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו. וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ… וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן… לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים\" (ישעיהו יא, ד-ט).", + "הרי לנו שיציאת מצרים אינה רק שחרורם של אותם בני ישראל שהיו משועבדים במצרים, אלא שחרור הרוח מכבלי החומר. לכן חשוב כל כך לעסוק ביציאת מצרים, עד שנצטוונו בכל שנה בליל הסדר לראות את עצמנו כאילו אנחנו יצאנו ממצרים, וכן נצטווינו לזכור בכל יום ובכל לילה את יציאת מצרים, ובמידה מסוימת כל השבתות והחגים נקבעו כזכר ליציאת מצרים, מפני שביציאת מצרים יצאה הרוח לחירות מכבלי החומר. וכיוון שעדיין לא גמרנו להשתחרר מכבלי החומר, שהם כבלי היצר ותאוותיו, מבחינה רוחנית אנחנו עדיין צריכים להמשיך לצאת ממצרים, ולכן מצווה לעסוק ביציאת מצרים." + ], + [ + "משמעות החג / ביציאת מצרים נעשה החומר מרכבה לשכינה", + "סדרו של עולם הוא, שהצדדים החומריים בולטים בו תחילה, ובקלות הם באים לידי ביטוי מלא וחזק, ואילו המגמות הרוחניות נסתרות, וזמן רב עובר עד שעומדים על משמעותן. לכן טבעי היה שבתחילה גברו המצרים על ישראל, שכן כוחם של המצרים כבר יצא אל הפועל במלואו, ואילו עם ישראל עדיין היה כעובר שלא נולד. וכיוון שכוחם של ישראל לא יכול היה לבוא לידי ביטוי, ניצלו המצרים את חולשת ישראל ושעבדום כדי להרבות כבודם ותאוותיהם.", + "אלא שגם זה היה לטובה, מפני שהרוחניות אינה יכולה להתגלות בעולם בלא בסיס חומרי, ואת הבסיס החומרי לקיומנו הלאומי נטלנו ממצרים. במשך כל אותו הזמן שהמצרים שעבדו את ישראל, וחשבו לעצמם שהם מתגברים עלינו לגמרי, אנחנו שאבנו וקלטנו את כוחם, שנאמר (שמות א, ז): \"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם\". וככל שניסו לשעבד ולהכניע אותנו יותר, כן הוספנו להתרבות, שנאמר (שמות א, יב): \"וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ\". עד שמנינו ששים ריבוא יוצאי צבא (גברים מגיל עשרים). ומבאר המהר\"ל (גבורות ה' פרקים ד' וי\"ב), שזה המספר ההכרחי להקמתו של עם ישראל, וכשמנינו ששים ריבוא והיינו בשלים לקבלת ההתגלות האלוקית – האימפריה המצרית התמוטטה ויצאנו ממצרים לקבל את התורה בסיני.", + "בנוסף לברכת הפריון זכינו בצאתנו ממצרים לרכוש רב, תמורת שנות עבדותנו הרבות, וכך יצא עם ישראל לדרכו עם בסיס חומרי איתן. שנאמר (שמות ג, כא-כב): ", + "\"וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן – לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם. וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת, וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם, וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם\".", + "בכך נעשה דין צדק למצרים, שאילו בחרו להיות צדיקים – היו מסייעים לעם ישראל להתרבות ולהתבסס, והיו זוכים עבור כך לברכה כפולה, וכפי שיוסף הצדיק תרם לשגשוגה של מצרים בשנות הרעב הקשות. אלא שהם בחרו ברע, ושעבדו את ישראל באכזריות, לפיכך נענשו בעשר מכות, ונתקדש שם השם בעולם, שנעשה דין ברשעים ויצאו ישראל לחירות עולם." + ], + [ + "משמעות החג / גאווה כלפי שמים", + "חומרה מיוחדת ישנה באיסור חמץ בפסח, שלא רק שאסרה התורה לאוכלו אלא הוסיפה וצוותה שלא יראה ולא ימצא חמץ ברשותנו, וחכמים הוסיפו ואסרו תערובת חמץ בכלשהו. כלומר ההתרחקות מהחמץ בפסח היא מוחלטת. אין זאת אלא שהחמץ מבטא את הרע, וכן אמרו בזוהר (ח\"ב מ, ב) שהחמץ הוא יצר הרע. ובארו שהוא רומז ליצר הגאווה, שכן החימוץ גורם לת��יחת הבצק, ונראה הדבר כהתגאות והתנפחות של החומר, כפי שהגאוותן מגדיל את עצמו. לעומת זאת, המצה רומזת למידת הענווה, שהיא נשארת בגודלה המקורי כפי שהקב\"ה בראה.", + "לכאורה קשה, אם החמץ מבטא את יצר הרע, מדוע אין מצווה או מנהג להימנע מאכילתו במשך כל השנה. להיפך, מצינו שאחד משבחיו של האדם שהוא יודע לעשות מהחיטים עוגות חמץ משובחות (תנחומא תזריע ה). לשם כך העניק הבורא לאדם חכמה וכשרון מעשי, כדי שיוכל לעסוק בשכלולו של עולם. ובכוונה ברא הקב\"ה את העולם חסר, כדי שהאדם יוכל להדבק במעשיו של ה' יתברך ולהשתתף בתיקונו של העולם על ידי פיתוח המדע והטכנולוגיה והחריצות המעשית. כלומר להתפיח ולהשביח את הטבע ולעשות עוגות חמץ. הרי שהחמץ הוא טוב.", + "אלא שישנם שני סוגים של גאווה. האחד, שהאדם מפריז בשבחי עצמו, וחושב שהוא יותר חכם, חזק ומוצלח מכפי שהוא באמת. כל בר דעת מבין שגאווה כזו פוגעת ביכולתו של האדם להוציא את כוחותיו אל הפועל. שהואיל וכוח שיפוטו פגום, אין ביכולתו לתכנן את דרכיו כראוי, ובמקום לשמוח במעשיו, כל חייו מלאים טעויות ואכזבות. גאווה זו פסולה כל השנה ואינה קשורה כלל לאיסור חמץ, להיפך, גאווה זו פוגעת בחמץ הטוב של כל השנה, מפני שהיא מפריעה לאדם ליצור דברים יפים בעולם.", + "הסוג השני של הגאווה, שכנגדו מכוון איסור חמץ בפסח, הוא הגאווה של האדם כלפי בוראו ואלוקיו. יסוד האמונה שידע כל יהודי, שהקב\"ה ברא את העולם וקבע את יעודו, וכל שורשי הדברים תלויים בה' יתברך בלבד. ואף שנתן הקב\"ה לאדם יכולת לשכלל ולפתח את העולם, מדובר בפיתוח הענפים, אבל אל שורשי הדברים אין ידו של האדם מגעת כלל, שהם כולם בריאה אלוקית. הקב\"ה ברא את העולם והוא שמעניק חיים לכל אדם, והוא שבחר בעם ישראל להיות לו עם סגולה, והוא שנתן לישראל את תורתו. בכל היסודות הללו אין רשות לאדם לנגוע. לכן בשעה שהאדם עומד מול בוראו – עליו להתעטף בענווה גדולה, ולהתאמץ בכל כוחו שלא לערב מחשבות אנושיות ביסודות הבריאה, שהן כאיסור חמץ בפסח. כשם שיש פגם נורא באדם שמתלבט אם לאבד את חייו, כי אסור לאדם לפגוע בחיים שה' נתן לו, כך המערב מחשבות אנושיות ביסודות האמונה פוגם בהם מאוד.", + "חג הפסח ובמיוחד ליל הסדר נועדו להשריש בנו את יסודות האמונה, שיש בורא לעולם והוא משגיח על ברואיו, ובחר בעם ישראל כדי שיגלה את שמו בעולם. ובכל עת שמתגלה יסוד אלוקי בעולם, הוא מופיע בדרך ניסית לגמרי, כדי להודיע לנו שמדובר בעניין אלוקי ולא אנושי. לכן יציאת מצרים נעשתה באותות ומופתים, להודיע ברבים כי בחירת ישראל היא עניין אלוקי. וכן התורה ניתנה בניסים גלויים ובדור שחי בדרך נס ארבעים שנה במדבר, כדי להודיע שמדובר בעניין אלוקי מוחלט. במילים אחרות: את יסודות האמונה אנו קולטים ולא ממציאים. וכל המערב צד של אנושיות ביסודות האמונה הרי הוא חוטא בעבודה זרה. ורמזו לזה בזוהר שהחמץ בפסח הוא עבודה זרה (ח\"ב קפב, א).", + "לכן בפסח, החג שנועד להשרשת יסודות האמונה, נצטווינו להיזהר מאוד מכל שמץ של חמץ במאכלינו וברשותנו, שהחמץ מבטא את הצד האנושי שלנו, ואסור לערבו בעת שאנו עוסקים ביסודות האמונה ושורשיה. אבל במשך כל השנה, אנו עוסקים בענפים, ואותם אנחנו צריכים לפתח ולשכלל, ואז החמץ רצוי." + ], + [ + "משמעות החג / משמעות המצה", + "המצה הפוכה מהחמץ, שהיא באה לרמוז על הע��ווה שלנו כלפי שמים, שאף שהקב\"ה נתן לנו כוחות לפעול ולשכלל דברים בעולם, בשורשי הדברים אין לנו מגע. ולכן בפסח, כשאנו עוסקים בשורשים, איננו מערבים שמץ של חמץ במאכלינו. אלא אנו אוכלים מצה, שהיא נשארת דקה כפי שנבראה, בלא שעברה שום תהליך נוסף של תפיחה.", + "מתוך הענווה כלפי שמים המתבטאת במצה, אנו קולטים את האמונה שהתגלתה ביציאת מצרים, שה' משגיח על העולם ובחר בישראל. ואף שגם לפני יציאת מצרים היו אנשים פרטיים שהאמינו בה', מכל מקום היתה זו התקשרות אישית של יחידי סגולה עם העניין האלוקי, אבל עדיין האמונה השלימה לא נתגלתה במילואה בעולם. רק מיציאת מצרים, כשנוצר עם שלם, שכולל בתוכו את כל רבדי החברה, וייעודו לגלות את דבר ה' בעולם, נתגלתה האמונה במילואה.", + "המצה באה להזכיר לנו את האמונה. וכן בזוהר (ח\"ב קפג, ב) קראו למצה: \"מיכלא דמהימנותא\" – לחם האמונה. כי על ידי אכילת המצה בליל הסדר בכוונה הראויה, זוכים לאמונה, ועל ידי אכילת המצה בכל שבעת ימי הפסח, זוכים להשריש ולקבוע בלב את אותה האמונה (פרי צדיק מאמרי פסח ט').", + "כיוון שהמצה רומזת לאמונה, מובן שכל תהליך עשייתה צריך להיעשות בשמירה גדולה, וכפי שנלמד בהלכות מצה (פרק יב). והטעם, מפני שהאמונה היא שורש הכל, וכל שמץ פגם שיימצא באמונה יגרום אח\"כ לחורבן גדול בעולם.", + "מתוך כך אפשר להבין מדוע עם ישראל נוצר כעבדים במצרים. שכל העמים שבעולם מתפתחים באופן טבעי, מלמטה למעלה, ממשפחה לשבט, ומשבט לעם, ותוך כדי התפתחותם הם יוצרים תרבות שצמחה מתוך תנאי חייהם, מזג ארצם, והעימותים עם שכניהם. מתוך אותה תרבות נוצרת גם איזו אמונה שבני אדם מעורבים בהמצאתה, ולכן היא עבודה זרה.", + "אבל ישראל התפתחו לעם בהיותם עבדים נטולי תרבות, שכן תרבות עצמאית לא יכלו לפתח בהיותם משועבדים ושפלים בעיני עצמם, ומנגד, התרבות המצרית לא היתה שלהם, ומן הסתם היתה שנואה עליהם, בהיותה תרבותם של אלו שהתעמרו בהם. וכך היו ישראל כדף חלק בלא דעות קדומות, ויכלו לקבל את האמונה האמיתית, שכולה מבוססת על ההתגלות האלוקית, ולקבל תורה מן השמים בלא לערב ביסודותיה שיקולים אנושיים. לזה רומזת המצה שהיא דקה וענייה, כמו שהיו ישראל באותה שעה." + ], + [ + "משמעות החג / המבזה את המועדות", + "במסכת אבות (ג, יא) מבואר יסוד חשוב. \"רבי אלעזר המודעי אומר: המחלל את הקודשים והמבזה את המועדות… והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא\".", + "היה אומר מו\"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ\"ל, שצריך להבין, היאך אדם שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא. ולא זו בלבד, אלא שהואיל ולא פרטה המשנה כמה תורה ומעשים טובים יש בידו, משמע שאפילו אם הוא גדול מאוד בתורה, ומדקדק מאוד במצוות ומרבה מאוד במעשים טובים, כיוון שהוא מבזה את המועדות ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה – אין לו חלק לעולם הבא.", + "אלא שמדובר אמנם באדם שמכבד מאוד את המסורת, ומדקדק לקיים את ליל הסדר כהלכתו, אבל את הכל הוא תולה בשכל האנושי בלבד. הוא מסביר את חשיבותו של חג הפסח וליל הסדר בכך שהאבות מעבירים את המסורת לדורות הבאים, ונוטעים בהם יסודות מוסריים של חירות האדם, ותודעת שליחות לתיקון עולם; המצות ממחישות את התודעה ההיסטורית של עם ישראל, וארבע כוסות היין מבטאו�� את השמחה הראויה לאדם. ואף שכל הרעיונות הללו יפים ונכונים, העיקר חסר, שה' יתברך הוא זה שבחר בנו מכל האומות ונתן לנו את תורתו וצוונו לחוג את הפסח ולאכול מצות בליל הסדר.", + "אותו יהודי מכבד מאוד את השבת, מפני שבה המשפחה היהודית מתגבשת ומתלכדת, וכל יהודי זוכה לנוח בשבת מעמלו ולעסוק בעניינים רוחניים. והוא אף מוסיף ומסביר, יותר מששמרו ישראל את השבת, השבת שמרה על ישראל. אבל דבר אחד הוא בוחר לשכוח, שהקב\"ה הוא שציווה אותנו לשמור את השבת בכל כלליה ודקדוקיה.", + "זהו \"המגלה פנים בתורה שלא כהלכה\". למרות שהוא שוקד בלימודה, אין היא בשבילו תורה מן השמים, אלא דברי חכמה אנושיים בלבד, ולכן הוא מרשה לעצמו לפעמים לפרש אותה שלא כהלכה. הוא מבזה את המועדות בכך שהוא חושב שהם מנהגים ומסורות שבני אדם המציאו כדי לתת ביטוי לכל מיני רעיונות רוחניים, וכופר בכך שהן מצוות אלוקיות מן התורה. לכן, אף שיש בידו תורה ומעשים טובים, ובעולם הזה הוא נחשב אדם טוב ומכובד – אין לו קשר עם הקדושה, אין לו חלק בשליחות הנצחית של עם ישראל לדורותיו, ולכן אין לו חלק לעולם הבא." + ], + [ + "משמעות החג / שואלים בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום", + "שואלים ודורשים בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום, שכן למדנו ממשה רבנו שבפסח ראשון באר עניינו של פסח שני שבא שלושים יום אחריו. והטעם העיקרי לכך, שהיו צריכים כל ישראל להכין את הקורבנות לקראת הפסח, ולבדוק שלא יהיה בהם מום שיפסלם לקרבן (פסחים ו, א; ע\"ז ה, ב).", + "ואף לאחר שחרב בית המקדש תקנה זו לא נתבטלה, ויש לעסוק בהלכות פסח שלושים יום לפני בואו, וכידוע הלכות הפסח מרובות – הכשרת הבית, בדיקת חמץ וביעורו, אפיית המצה וליל הסדר. אמנם יש מן הראשונים שסוברים, שעיקר התקנה היתה, ששלושים יום קודם לפסח מחויבים תלמידי חכמים, כשמפנים אליהם שאלות בנושאים שונים, לענות תחילה על שאלה בהלכות הפסח, מפני שהיא שאלה מעשית הנוגעת לפסח הקרב, אבל אין חובה על כל אדם לקבוע לימוד בהלכות פסח (ר\"ן ורשב\"א). אולם כיוון שרבים מן הראשונים סוברים שמצווה לקבוע לימוד בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום, ראוי לכל אדם לקבוע לימוד בהלכות פסח שלושים יום לפני הפסח, היינו מיום י\"ד באדר (פורים). וכן בבתי הספר ובישיבות ראוי לקבוע לימוד בהלכות פסח באותם שלושים יום.", + "לקראת שאר החגים, נחלקו הפוסקים אם צריך ללמוד את הלכותיהם שלושים יום לפניהם. יש אומרים שעיקר התקנה נוסדה כדי להתכונן להבאת הקורבנות, ובכל אחד משלושת החגים היו מביאים שלושה קורבנות: עולת ראיה, שלמי חגיגה ושלמי שמחה, ולכן ראוי ללמוד שלושים יום לפני כל אחד משלושת החגים את הלכות החג. ויש אומרים, שעיקר המנהג נוגע כיום לפסח, הואיל והלכותיו מרובות וחמורות (משנה ברורה תכט, א).1התוס' בע\"ז ה, ב, 'והתנן' כתב, שאף לאחר החורבן התקנה לא נתבטלה. ועי' במ\"ב ובאו\"ה על סימן תכט, א, שמחזק את הדעה שצריך ללמוד הלכות פסח שלושים יום, ודחה את דעת הר\"ן הואיל ורוב הראשונים חלקו עליו. וכן דעת הרבה אחרונים, וכן כתב בשועה\"ר תכט, א-ג, וביאר העניין היטב, וכתב שזו תקנת חכמים (שלא כב\"ח שכתב שדין זה מדאורייתא). ועי' ביבי\"א ח\"ב או\"ח כב, שמבאר את דעת הר\"ן והרשב\"א שעיקר העניין הוא לענות תחילה לשואל בהלכות פסח שהוא שואל כעניין, וסובר שזו דעת רוב ה��אשונים. (גם בדעת השו\"ע או\"ח נחלקו, יש שדייקו מזה שנקט לשון 'שואלין' בלבד, שהוא סובר כר\"ן, ויש שלא דייקו כן). למעשה כתבתי לשון 'מצווה' ו'ראוי' הואיל ואין החיוב מוסכם על הכל. ואף שלדעת הב\"ח חיוב זה יסודו מדאורייתא, מ\"מ לרוה\"פ הוא דרבנן.
עוד ראוי לציין שיש פוסקים שסוברים שעיקר החיוב הוא על הרבנים והדרשנים, שיתחילו ללמד את העם שלושים יום לפני הפסח, אבל אין חיוב על כל אחד ואחד. וכ\"כ חק יעקב תכט, א, ג, והוסיף בשם הרוקח, ראב\"ן וכלבו, שאף קריאת פרשת פרה שאנו קוראים אחר הפורים, נתקנה כדי להזכיר לעם להיטהר לקראת הפסח הקרב ובא. כיוצא בזה כתבו כמה אחרונים, שלכן תיקנו לדרוש בשבת הגדול בהלכות פסח, והובא בשועה\"ר ובמ\"ב תכט, ב. מ\"מ לדעת רוה\"פ גם לכל יחיד יש מצווה לעסוק בהלכות פסח באותם שלושים יום. וכ\"כ בבאו\"ה. אמנם אפשר לומר שיותר חיוב יש על הרבנים והמורים.", + "כל זה אמור לגבי ההכנות לקראת החגים, אבל בחגים עצמם, ישנה תקנה קדומה ממשה רבנו ע\"ה, שיעסקו בכל חג בהלכותיו ובמשמעותו הרוחנית (מגילה לב, א, מ\"א תכט, א)." + ] + ], + [ + [ + "כללי איסור חמץ / ארבע מצוות באיסור חמץ", + "ארבע מצוות מהתורה עוסקות באיסור חמץ בפסח, שלוש מצוות לא תעשה ומצוות עשה אחת:", + "האיסור הראשון – שלא לאכול חמץ, שנאמר (שמות יג, ג): \"וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ\", ולמדו חכמים שבכלל האיסור לאכול חמץ בפסח כלול גם האיסור ליהנות מהחמץ. עוד נאמר (שם יב, כ): \"כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ\", ומכאן למדו שלא רק דבר שהחמיץ מחמת עצמו אסור אלא אף אם החמיץ מחמת דבר אחר – אסור באכילה בפסח. עוד צריך לציין, כי חומרה מיוחדת החמירה התורה באיסור אכילת חמץ, שכמעט כל איסורי אכילה עונשם מלקות, ואילו עונשו של האוכל חמץ בפסח – כרת, שנאמר (שם טו): \"כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי\".", + "האיסור השני – שלא ימצא חמץ ברשותנו, שנאמר (שמות יב, יט): \"שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם\", שאור הוא השמרים שעל ידם מחמיצים את הבצק, אך אין הכוונה לאסור כאן רק שאור אלא גם חמץ אסור שימצא ברשותנו.", + "האיסור השלישי – שלא יראה חמץ ברשותנו, שנאמר (שמות יג, ז): \"מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים, וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ\". בשני איסורים אלו עובר רק מי שנמצא ברשותו בפסח חמץ בנפח של שיעור כזית לכל הפחות, אבל אם נשאר ברשותו חמץ שנפחו קטן מכזית, אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא.", + "מצווה רביעית, והיא מצוות עשה, להשבית את החמץ ואת השאור לקראת הפסח, שנאמר (שמות יב, טו): \"שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ, אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם\"." + ], + [ + "כללי איסור חמץ / זמני איסור חמץ מהתורה ומדברי חכמים", + "אף שעיקר איסור חמץ חל בשבעת ימי חג המצות (ט\"ו-כ\"א בניסן), כבר בחצות יום י\"ד שלפני פסח נצטוונו להשבית את החמץ מבתינו.", + "גם איסור אכילת חמץ מתחיל מחצות יום י\"ד, שנאמר (דברים טז, ב-ג): \"וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה'… לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ\". כלומר, מזמן הראוי להקרבת הפסח אסור לאכול חמץ, וזמן קרבן הפסח מתחיל בחצות יום י\"ד בניסן. ל��יכך, מחצות יום י\"ד החמץ אסור באכילה, ואיסור אכילה זה כולל גם איסור הנאה.1. מצוות תשביתו חלה מחצות יום י\"ד, שנאמר (שמות יב, טו): \"אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם\", והוכיחו חכמים מן הפסוקים שכוונת התורה באומרה \"בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן\" ליום שלפני חג הפסח, שכן בפסח עצמו החמץ צריך כבר להיות מושבת, שאם לא כן יעברו עליו בבל יראה ובל ימצא, לפיכך מצוות ההשבתה היא ביום שלפני הפסח באמצעיתו, היינו בחצות (פסחים ד, ב).
איסור אכילה והנאה מחמץ חל מחצות יום י\"ד לדעת ר' יהודה, כמבואר בפסחים כח, א, וכן פסק רמב\"ם, ר\"י אבן גיאת, רא\"ש ורוב הראשונים. אמנם דעת ר' שמעון שאיסור אכילה מתחיל בפסח עצמו, ורק מצוות תשביתו חלה בחצות יום י\"ד. ויש מהראשונים שפסקו כמותו, ונחלקו מה כוללת מצוות תשביתו לפי ר' שמעון, לרמב\"ן וראב\"ד, כיוון שחובה להשבית את החמץ גם אסור לאכלו, אבל מהתורה מותר ליהנות ממנו תוך כדי שרפתו, ומדברי חכמים אסור בהנאה משעה שישית ובאכילה מתחילת שעה חמישית. ולדעת המאור, המצווה להשבית החמץ אינה אוסרת לאכלו, שכן באכילתו הוא משביתו. כאמור דעת רוב הפוסקים שהלכה כר' יהודה שאיסור אכילה והנאה מהתורה חל מחצות היום. וכן נפסק בשו\"ע תמג, א.
חמץ שעבר עליו הפסח, לר' יהודה אסור מהתורה, ולר' שמעון מותר מהתורה וחכמים גזרו עליו שיהיה אסור (פסחים כח-כט), וכן נפסק (רמב\"ם א, ד; משנה ברורה תמח, ז).", + "כדי להרחיק את האדם מהעבירה הוסיפו חכמים ואסרו את החמץ בהנאה עוד שעה, ובאכילה הוסיפו ואסרו שתי שעות, שכן ביום מעונן (כשאין שעון) עלולים לטעות עד שעתיים.", + "כך הוא חשבון השעות: מחלקים את היום לשנים עשר חלקים שווים, וכל חלק נקרא שעה זמנית. נמצא שבארבע השעות הראשונות של יום י\"ד מותר לאכול חמץ, ובשעה החמישית אסור לאכול חמץ מדברי חכמים אבל מותר ליהנות ממנו, למשל, מותר להאכילו לבהמה או למוכרו לגוי. משנכנסה שעה שישית של היום החמץ נאסר בהנאה מדברי חכמים, ואם שכח למכרו לגוי צריך לאבדו. ומשהגיע חצות היום, היינו משנסתיימה השעה השישית, החמץ אסור באכילה והנאה מהתורה, וצריך להזדרז להשביתו, וכל שעה שאינו משביתו הרי הוא מבטל מצוות עשה להשבית החמץ (ועי' להלן ג, ו).", + "כיוון שנכנס החג, נוספים עוד שני איסורים: בל יראה ובל ימצא.2שכן באיסורים אלו נאמר במפורש שבעת ימים (ראב\"ד, מהר\"ם בן ברוך, מ\"א משנה ברורה תמג, א). ויש אומרים שהאיסור מתחיל בחצות י\"ד (רש\"י, וכן נראה מר\"ח והעיטור, שעה\"צ תמג, ב). ואף איסור אכילה נעשה חמור יותר, שהאוכל חמץ במזיד אחר חצות יום י\"ד מתחייב במלקות בלבד, ואילו האוכל חמץ משנכנס החג נענש בכרת, שנאמר (שמות יב, טו): \"כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי\".", + "אחר שנסתיים הפסח הותר החמץ, אלא שחכמים אסרו חמץ של יהודי שעבר עליו הפסח, שכיוון שעבר בהשהיית החמץ בפסח על איסור בל יראה ובל ימצא – אסרוהו באכילה ובהנאה. אבל חמץ של גוי שעבר עליו הפסח מותר באכילה, ומותר ליהודי לקנותו ולאוכלו (שו\"ע או\"ח תמח, א-ג)." + ], + [ + "כללי איסור חמץ / מהו חמץ ומהו שאור", + "חמץ שאסרה התורה בפסח הוא אחד מחמשת מיני דגן שנגעו במים עד שהחמיצו. והם: חיטה, שעור��, שבולת שועל, שיפון וכוסמין. ואלו המינים שעושים מהם לחם שהוא מאכלו החשוב של האדם, ועל אכילתו תיקנו חכמים ברכה מיוחדת – \"המוציא לחם מן הארץ\", ואחר אכילתו נצטוונו מהתורה לברך ברכת המזון. כדי שהלחם יהיה טעים וקל לעיכול מחמיצים את בצקו וגורמים לתפיחתו.", + "ישנם שני סוגי חימוץ: חמץ ושאור, ושניהם נעשים על ידי עירוב מים וקמח. החמץ הרווח הוא החימוץ שמחמיצים את העיסות כדי לאפות מהן לחם ועוגות. ההחמצה נעשית על ידי השהיית הבצק בלא תנועה, וכשרוצים להשביח ולהאיץ את ההחמצה מערבים בבצק שאור. שאור (כעין שמרים) הוא הסוג השני של חמץ, והוא נוצר על ידי השארת החמץ זמן רב, כדי שיוסיף לתסוס ולהחמיץ עד שטעמו נעשה חמוץ מאוד ואינו ראוי לאכילת אדם. תפקידו של השאור לזרז ולהשביח את תהליך ההחמצה של סוגי הבצק השונים לצורך לחמים ועוגות. כלומר, חמץ נועד לאכילה, ואילו שאור לסייע בהכנת מאכלי חמץ. את שניהם אסרה התורה, ודינם שווה, שהמשהה ברשותו בפסח כזית מהם עובר בבל יראה ובל ימצא (ביצה ז, ב).", + "אבל אם יערבו קמח מחמשת מיני דגן במים וילושו אותם במהירות ומיד יכניסום לתנור, הבצק לא יספיק להחמיץ, וזוהי המצה שמצווה לאוכלה בליל ראשון של פסח זכר ליציאת מצרים, שנאמר (שמות יב, לד): \"וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ\". נמצא שאותם המינים שעלולים להחמיץ, דווקא הם המינים שמהם עושים מצת מצווה (פסחים לה, א).", + "אורז ודוחן, אף שהם דומים לחמשת מיני דגן, וגם הם תופחים, אין נעשית בהם פעולת חימוץ שלימה כפי שנעשית בחמשת מיני דגן, ולכן אין בהם איסור חמץ, ואם עשה מהם מצה, אין מקיימים בה מצווה בפסח.", + "יש לשים לב: כוסמין הוא אחד מחמשת מיני דגן, ואילו כוסמת היא מין קטניות (גרעצ'קע), ולאוכלי קטניות מותר לאוכלו בפסח, וגם לנוהגים שלא לאכול קטניות, לחולים מותר (משנה ברורה תנג, ד, ז. ויש לשים לב היטב, כי יש שמחליפים את שמותיהם, וקוראים לדגן כוסמת)." + ], + [ + "כללי איסור חמץ / הגדרת החימוץ בבצק", + "כפי שלמדנו ההבדל בין לחם למצה, שהבצק של הלחם עבר תהליך החמצה, הנובע מתסיסה של מרכיבים בקמח שבאו במגע עם מים. כדי להשביח את תהליך ההחמצה רגילים האופים לערב בבצק שאור (שמרים), הגורם לבצק להחמיץ היטב ובמהירות. אבל גם בלא שמרים, אם ישהו את הבצק בלא לישה – הבצק יחמיץ ויתפח. ולכן בעת הכנת המצות צריך להזדרז ולהזהר שלא יתחיל להיווצר בבצק תהליך חימוץ.", + "כל זמן שהבצק נמצא בתנועת לישה, אינו מחמיץ. ואפילו אם לישה זו תמשך יום שלם, הבצק לא יחמיץ, מפני שפעולת הלישה מונעת את תהליך ההחמצה. אבל אם הבצק ישהה 18 דקות בלא תנועה, יתחיל בו תהליך החמצה, וכל איסורי חמץ יחולו עליו.", + "וכל זה במקום רגיל, אבל במקום חם, תהליך ההחמצה מואץ, וגם בשהייה של פחות מ-18 דקות הבצק יחמיץ.", + "אם ראו בבצק סדקים – סימן שהחמיץ. ואפילו אם לא עברו על הבצק 18 דקות בלא לישה, כיוון שנוצרו בו סדקים ודאי החמיץ, וכפי הנראה המקום היה חם ולכן בפחות זמן החמיץ, או שהלישה לא היתה טובה וחלקים מסוימים בבצק הוזנחו ללא לישה, ובהם התפתח חימוץ. ואפילו אם הסדקים מועטים ונראו רק בחלק מן הבצק – כל הבצק חמץ. ואם לא נראו בו סדקים ורק נשתנה מראהו של הבצק עד שהכסיף, הרי הוא 'חמץ נוקשה' שאיסורו מדברי חכמים (שו\"ע או\"ח תנט, ב).3אם הבצק תפח, סימן שהחמיץ (מאירי), וסימני הסדקים ומראה הכיסוף וחשבון הדקות נועדו רק למקרה שהבצק לא תפח. אמנם יש מצבים בהם הבצק תופח ואין זה חמץ אלא סירחון בלשון חז\"ל, כגון באורז או בדגן עם מי פירות, אבל כאשר התפיחה נעשתה בקמח ומים, סימן הוא שהחמיץ. ובלא שום סימן, אם שהה הבצק בלא לישה במשך זמן מהלך מיל, נעשה חמץ, כמבואר מהמשנה והגמ' פסחים מו, א. ובשו\"ע תנט, ב, מבאר שהוא 18 דקות. אמנם דעת רמב\"ם וברטנורא שמהלך מיל 24 דקות. וכתב בבאו\"ה שבהפסד מרובה אפשר לסמוך עליהם. אלא שבסתם, משום חומרת חמץ, נוקטים הפוסקים שיעור 18 דקות בלא להזכיר את הדעה השנייה.
ואמנם דעת רש\"י והמאירי, שרק אם התעורר ספק אם התחיל בבצק חימוץ, צריך לבדוק את הזמן, ואם עבר עליו שיעור מהלך מיל – נחשב חמץ. אבל כשלא התעורר ספק, גם אם שהה שיעור מיל אינו נחשב חמץ. אבל דעת רוב הראשונים, שבכל מקרה אם עבר על הבצק שיעור מהלך מיל – נחשב חמץ, וכ\"כ רמב\"ם הל' חמץ ומצה ה, יג, ושו\"ע תנט, ב. והפמ\"ג בהקדמה לסימן תסז כתב שהוא חמץ גמור והאוכלו חייב כרת. והרשב\"ץ כתב שיש לחוש שהחמיץ. ובמקום חם – הבצק מחמיץ בפחות ממהלך מיל, כמו שכתב האגודה בשם הגאונים, וכ\"כ רא\"ם, הגה\"מ ומרדכי, והוסכם להלכה. והרא\"ש כתב שגם אם הבצק התחמם בידיים, ממהר חימוצו. והובא בשו\"ע ורמ\"א תנט, ב. (ועי' בבירור הלכה פסחים מו, א, בעניין בצק החרש). ונחלקו אם השהיות מצטרפות, והכריע בתה\"ד שלישה גמורה מבטלת את השהייה הקודמת, אבל ניקור אינו מבטל, והובא במ\"ב תנט, טז.
בפסחים מח, ב: \"כל זמן שעוסקות בבצק אינו מחמיץ\", ובארו הראשונים, רובם ככולם, וכן פסקו רמב\"ם ה, יג, טור ושו\"ע תנט, ב, שאפילו עוסק כל היום בלישה אינו מחמיץ. והירושלמי נראה שחולק על הבבלי, וסובר שאם הלישה נמשכה מהלך ארבעה מיל נחשב הבצק לחמץ, וכתב הב\"ח עפ\"י ריא\"ז שלכתחילה יש לחוש לשיטה זו. ויש דעה מחמירה (ריטב\"א), שכוונת חכמים שכל זמן שלשים בקצב המקובל, שבו מסיימים את הלישה תוך פחות משיעור מהלך מיל – אינו מחמיץ; אבל אם הלישה נמשכה יותר – נחשב הבצק חמץ. ואף שהפוסקים רובם ככולם חולקים על דעה זו, לכתחילה מחמירים לסיים את כל תהליך הלישה בפחות מ-18 דקות, כמבואר בערוה\"ש תנט, ז." + ], + [ + "כללי איסור חמץ / חמץ נוקשה", + "חמץ שאסרה התורה הוא חמץ גמור, היינו כאשר תהליך החימוץ הסתיים והמאכל נעשה ראוי לאכילה. אבל אם התחילה בו פעולת חימוץ ולא נסתיימה, והוא נעשה ראוי לאכילה בשעת הדחק, הרי זה 'חמץ נוקשה', ולדעת רוב הפוסקים אין בו איסור מהתורה, וחכמים אסרוהו כדי שלא יטעו ויבואו לאכול או להשהות חמץ ממש.", + "למשל, הדבק שהסופרים היו מכינים מקמח ומים כדי לדבק בו ניירותיהם, כיוון שלא נגמר חימוצו והוא אינו ראוי לאכילה אלא בשעת הדחק, הרי הוא 'חמץ נוקשה', ומדברי חכמים אסור לאוכלו ולהשהותו בפסח (משנה ברורה תמב, ב). ואם נשתנתה צורתו, כגון שהדביקו בדבק הזה ניירות, מותר להשהותו. ויש מחמירים וסוברים שאם הדבק מבצבץ מבין הניירות, נחשב שצורתו עומדת ואסור להשהותו בפסח (רמ\"א שו\"ע או\"ח תמב, ג).", + "וכן עיסה שהחל בה חימוץ עד שהכסיפו פניה, אבל לא נסדקו פניה כפי שנסדקים בחימוץ גמור, הרי הוא 'חמץ נוקשה', ומדברי חכמים אסור לאוכלה ולהשהותה בפסח (שו\"ע או\"ח תנט, ב).4דעת שו\"ע תמז, יב, שחמץ נוקשה אסור מדברי חכמים, ולכן הת��ר חמץ נוקשה שעבר עליו הפסח, שכיוון שעבר על איסור דרבנן בלבד, אין לאוסרו אחר הפסח. וכ\"כ בשועה\"ר תמב, כ-כא, ובמ\"ב תמב, ב, על פי רוב הראשונים. אמנם יש ראשונים שסוברים שאיסורו מהתורה. ויש בזה שתי סוגיות, לעניין איסור אכילתו ואיסור השהייתו, ועי' בבירור הלכה לפסחים מח, ב, על איסור אכילת חמץ נוקשה; ומב, א, על איסור השהייתו. גם קמח שנילוש במי פירות עם מעט מים נחשב לר\"ת והרבה פוסקים חמץ נוקשה, ועי' לקמן ח, א, בדין מצה עשירה." + ], + [ + "כללי איסור חמץ / חמץ שנפסל ממאכל כלב", + "חמץ שהיה ראוי בתחילה למאכל אדם ואח\"כ התעפש או התקלקל עד שאינו ראוי למאכל אדם, דינו כחמץ גמור, מפני שעדיין אפשר לחמץ על ידו עיסות אחרות. ובכך דין חמץ שונה מדין שאר המאכלים האסורים, שמשעה שהם נפסלים ממאכל אדם – פג מהם האיסור, ואילו בחמץ האיסור נשאר גם לאחר שנפסל ממאכל אדם, הואיל ועדיין הוא יכול לשמש כ'שאור' שתפקידו להחמיץ את העיסה. ורק אם החמץ התקלקל כל כך עד שנפסל ממאכל כלב, כבר אינו נחשב כלל לאוכל, ואין עליו יותר דין חמץ, ומותר להשהותו בפסח וליהנות ממנו (שו\"ע או\"ח תמב, ב; משנה ברורה תמב, י). אמנם מדברי חכמים אסור לאוכלו בפני עצמו, מפני שבכך שהוא אוכלו הוא מחשיבו כאוכל (משנה ברורה תמב, מג). וכן הדין בשאר איסורי אכילה, שאף שנפסלו ממאכל אדם, אסור מדברי חכמים לאוכלם.", + "מבחן אכילת הכלב הוא רק כאשר החמץ או השאור התקלקלו עד שאינם ראויים אפילו לכלב. אבל אם השאור לא התקלקל אלא החמיץ מאוד עד שאינו ראוי לכלב, כיוון שהוא שאור טוב (כדרך השמרים), כל דיני חמץ חלים עליו וחייבים לבערו מהתורה (באו\"ה תמב, ט).", + "דין זה שחמץ שנפסל ממאכל כלב נפטר מביעור חמץ, הוא דווקא כאשר החמץ נפסל לפני שהגיע זמן איסור חמץ. אבל אם כשהגיע זמן איסור חמץ הוא היה ראוי למאכל כלב, אף אם אח\"כ נפסל ממאכל כלב – חובה לבערו, שכיוון שחלה עליו מצוות ביעור חמץ אין נפטרים ממנה עד שמאבדים אותו לגמרי (משנה ברורה תמב, ט; להלן ה, 5).5אם גוי הכין חמץ בפסח ואח\"כ פסלו ממאכל כלב, כתב במ\"ב תמב, מד, עפ\"י חק יעקב בשם תה\"ד שאסור לישראל ליהנות ממנו, כי היה חמץ בזמן האיסור. ועי' באג\"מ או\"ח ג, סב, שהיקל. וביחו\"ד ב, ס, בסוף ההערה סיכם את הדעות בזה. לגבי שאר איסורים שמשעה שנפסלו ממאכל אדם פג איסורם, עי' ערוה\"ש יו\"ד קג, א-ה.", + "חשוב לציין, שכל הדינים הללו הם בתנאי שבתחילה החמץ היה ראוי לאכילת אדם או להכנת מאכל אדם כ'שאור', אבל אם מתחילתו לא היה ראוי למאכל אדם כלל, אף שהיה ראוי למאכל כלב – לא חל עליו איסור חמץ. אמנם מאכלים שמכינים לכלבים וחתולים, החמץ שבהם ראוי מתחילתו למאכל אדם, ולכן חובה לבערם. דבר שמתחילה לא נועד לאכילה אבל בפועל היה ראוי לאכילת אדם בשעת הדחק, הרי הוא 'חמץ נוקשה' כפי שהתבאר בהלכה הקודמת." + ], + [ + "כללי איסור חמץ / אופנים שאין בהם חימוץ", + "כפי שלמדנו חמשת מיני דגן הם המינים שעלולים להחמיץ אחר שיבואו במגע עם מים. אבל אם יעברו קלייה באש, יעקר מהם כח החימוץ, ומעיקר הדין מותר לערבם במים. אלא שחששו חכמים שמא לא קלו אותם היטב באש, ונמצא שכשיבואו במגע עם מים יחמיצו, לפיכך צריך להזהר בהם כדרך שנזהרים בחמשת מיני דגן. ואם נרטבו ושהו 18 דקות – חוששים שהחמיצו, ואסורים בהנאה וצריך לאבדם (שו\"ע או\"ח תסג, ג; משנה ברורה תסג, ז).", + "וכל זה לגבי גרגירים שנקלו באש, אבל אם הקלייה נעשתה בקמח, יש מהראשונים שמקילים וסוברים שאין לחוש שמא לא קלו את הקמח היטב, ולכן מותר לערבו במים ובתבשיל בלא חשש חמץ (רש\"י, רמב\"ם). והרבה ראשונים סוברים שגם בקמח יש לחוש שמא לא קלוהו היטב (רבינו ירוחם, הגהות סמ\"ק, הגה\"מ ועוד). וכן פסקו האחרונים, שאין לערב קמח קלוי במים או בתבשיל מחשש שיחמיץ. אלא שאם עירבוהו, אף שאסור לאוכלו מותר להשהותו עד אחר הפסח ולאוכלו (משנה ברורה תסג, ח; כה\"ח יג).", + "אבל לגבי מצה שנאפתה כראוי, מוסכם שאינה יכולה להחמיץ, ולפי זה אפשר להשרות מצה ופרורי מצה במים, וכן נוהגים רוב ישראל. והחסידים נהגו שלא לאכול מצה שרויה (כמבואר להלן ח, ב).", + "גם חליטת החיטים או הקמח במים רותחים הורסת את יכולת החימוץ. אלא שהגאונים אסרו לסמוך על חליטה לפי שאין בזמן הזה מי שיודע לחלוט, ואם הרתיחה לא תהרוס את יכולת החימוץ עלול להיווצר תהליך הפוך של החמצה מהירה, שכן למדנו שהחום מזרז את החימוץ. לפיכך, חיטים או קמח שנחלטו אסורים בהנאה כחמץ וחייבים לבערם (שו\"ע או\"ח תנד, ג; משנה ברורה תנד, יג).", + "קמח שנופל עליו דלף, טיפה אחר טיפה ברציפות, אפילו כל היום, אינו מחמיץ, משום שנפילת הטיפות טורדת את הקמח ומזעזעתו ואינה מאפשרת לתהליך החימוץ להתפתח. ומיד כשיפסיק הדלף יש ללוש את הקמח ולאפותו. ואם יש ספק שמא הדלף לא היה רצוף, הרי זה ספק תורה, ויש להתייחס לקמח כאל חמץ שצריך לבערו (פסחים לט, ב; שו\"ע או\"ח תסו, ו).", + "דרך נוספת למנוע את החמצת הבצק – על ידי שרייתו במים קרים (פסחים מו, א; שו\"ע או\"ח תנז, ב). אבל לכתחילה אין לעשות כן, שמא המים לא יהיו מספיק קרים והבצק יחמיץ (רא\"ש, משנה ברורה שם יח).6האם גם הכנסת העיסה למקפיא עוצרת את תהליך ההחמצה? לאג\"מ או\"ח ג, נט, אין לסמוך על כך, כי אולי הצינון רק מעכב את החימוץ אבל אינו מונעו כליל. אבל בשו\"ת חלקת יעקב ג, קסו, ודבר יהושע ב, נח, הקילו שהקפאה מעכבת לגמרי את ההחמצה. אלא שאין להכין לכתחילה עיסה כדי להקפיאה ולאפותה בפסח, שגם על המים סמכו חכמים רק בדיעבד. אלא שאם הוכנה עיסה לפני פסח ולא הספיקו לאפותה וגם לא החמיצה, אפשר להקפיאה עד אחר הפסח ואז להפשירה ולאפותה.
ואף שאין נוהגים להקל בחליטה, נפקא מינא לחולה שיש בו סכנה שעדיף למעט באיסור, כמבואר במ\"ב תנד, יג.", + "קמח שנילוש במי פירות אינו מחמיץ כלל, אבל אם עירבו בו מעט מים יחמיץ (כמבואר להלן ח, א)." + ] + ], + [ + [ + "מצוות השבתת החמץ / המצוות הקשורות בהשבתת חמץ", + "מצוות עשה מהתורה לבער את החמץ מרשותינו לקראת הפסח, שנאמר (שמות יב, טו): \"אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם\". מפי השמועה למדו שהכוונה לבער את החמץ עד חצות יום י\"ד בניסן, שהוא ערב פסח. ראיה לדבר שנאמר (שם לד, כה): \"לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי\", כלומר לא תשחט את קרבן הפסח ועדיין החמץ קיים ברשותך, וזמן שחיטת הפסח מחצות יום י\"ד בניסן (פסחים ד, ב; רמב\"ם חמץ ב, א). במצווה זו, כמו בשאר מצוות הפסח, גברים ונשים שווים.", + "כל מי שלא השבית את החמץ מביתו עד חצות יום י\"ד בניסן, עובר על כל רגע ורגע שהוא משתהה מלבערו בביטול מצוות עשה של השבתת החמץ (משנה ברור�� תמג, א). ומשעה שיכנס הפסח יעבור בנוסף לכך על שני איסורים, שנאמר (שמות יב, יט): \"שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם\", ועוד נאמר (שם יג, ז): \"מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים, וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ\". נמצא שעל ידי קיום מצוות השבתת החמץ הננו ניצלים משני איסורים של בל יראה ובל ימצא חמץ ברשותינו.1סיכום הדעות בזמני חלות איסורי חמץ: השבתת החמץ צריכה להעשות עד חצות יום י\"ד. (אולי לבעל המאור המצווה מתחילה מחצות, אבל לשאר הראשונים ההשבתה צריכה להסתיים מהתורה בחצות). לגבי שאר המצוות הקשורות בחמץ ישנה מחלוקת לגבי זמן חלותם. באיסור אכילת חמץ נחלקו התנאים, לדעת רבי יהודה האיסור מהתורה מתחיל מחצות יום י\"ד, ולדעת רבי שמעון מעת כניסת חג הפסח. לדעת רוב הראשונים הלכה כר' יהודה, ויש סוברים כר' שמעון.
לגבי איסורי בל יראה ובל ימצא, דעת רוב הראשונים שהאיסורים מתחילים מעת כניסת חג הפסח, ומעטים סוברים שהאיסורים מתחילים מחצות יום י\"ד (לעיל ב, ב, 2).
המשתתף בהקרבת קרבן פסח בעוד שיש ברשותו שיעור כזית חמץ עובר באיסור תורה, שנאמר (שמות כג, יח): \"לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי\", ואם עשה זאת במזיד והתרו בו לפני כן – נענש במלקות (רמב\"ם הל' קרבן פסח א, ה).", + "מצוות השבתת החמץ היא המצווה הראשונה שבה אנו פותחים את סדרת המצוות הקשורות בפסח. כידוע החמץ בפסח מבטא את יצר הרע, וכדי לזכות לקלוט את הקדושה שבקרבן הפסח ואכילת המצה צריך לבער תחילה את החמץ מהבית. לכן ראשית ההכנות לפסח בהשבתת החמץ." + ], + [ + "מצוות השבתת החמץ / האיסור על חמץ השייך לו", + "מיוחד הוא איסור חמץ בפסח, שלא רק לאוכלו אסור אלא אף להשהותו אסור, וכל המשהה אותו בביתו עובר בשני איסורים של בל יראה ובל ימצא.2לרא\"ש (פ\"א סימן ט) כל חמץ שאפשר לראות אף שבפועל אין רואים אותו – עוברים עליו גם בבל יראה. נמצא שכל המשהה כזית חמץ ברשותו עובר תמיד בשני איסורים: בל יראה ובל ימצא. אולם לדעת הכסף משנה (חמץ ומצה א, ג) כל המשהה חמץ ברשותו עובר בבל ימצא, אבל על בל יראה יעבור רק אם יראה אותו בפועל.", + "מלשון התורה (שמות יג, ז): \"וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ\", למדנו שאין איסור שימצא ברשותו של יהודי חמץ של גוי או של הפקר, שנאמר \"לְךָ\", דווקא חמץ השייך לך אסור לראות, אבל של גויים או הפקר מותר.", + "לפיכך, אם נכרי גר בחצרו של יהודי, למרות שהנכרי עובד אצל היהודי, אין בעל החצר היהודי צריך לבער את החמץ של הנכרי. וכן כאשר נכרי הפקיד לפני פסח חמץ בביתו של יהודי, כל זמן שהיהודי אינו חייב באחריותו – אינו צריך לבערו, אבל צריך להעמיד מחיצה בגובה של עשרה טפחים לפני החמץ, כדי שלא ישכח ויבוא לאכול ממנו (שו\"ע או\"ח תמ, ב). או שינעלנו במפתח ויחביא את המפתח, או שיסגרנו בארון וידביק על דלתותיו נייר דבק, שאם יבוא לפותחו יזכר באיסור חמץ.", + "וכן מותר ליהודי להסכים שגוי יכנס לביתו בפסח וחמצו בידו, אבל אסור ליהודי לאכול עימו על שולחן אחד, שמא ישכח ויאכל מחמצו. ואפילו אם יניח דבר שיזכיר לו שלא לאכול מחמצו של הנכרי, אסור לאכול עימו על שולחן אחד, שמא יתערב פירור מחמצו בתוך מאכלו. לאחר שהנכרי יסיים לאכול, מותר ליהודי לנקות היטב את השולחן מכל פירורי החמץ ולאכול עליו (שו\"ע או\"ח תמ, ג; משנה ברורה תמ, יח)." + ], + [ + "מצוות השבתת החמץ / חמץ שבאחריות ישראל ודין מניות", + "למדנו שרק על חמץ השייך ליהודי עוברים באיסורי בל יראה ובל ימצא, שנאמר (שמות יג, ז): \"וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ\". אלא שלכאורה קשה, הרי נאמר (שם יב, יט): \"לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם\", משמע שבכל מקרה אסור שהחמץ ימצא בבית. בארו חכמים, שאכן כאשר החמץ שייך לגוי, ואין ליהודי אחריות לשומרו, אין איסור שיהיה ברשותו של היהודי, שנאמר \"וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ\". אבל כאשר היהודי קיבל עליו אחריות, הרי הוא כשלו, וחל עליו איסור, ולזה התכוונה התורה כשצוותה: \"לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם\" (פסחים ה, ב).", + "לפיכך, יהודי שקיבל אחריות על חמץ שהופקד אצלו, נעשה החמץ כשלו, ואסור לו להשהותו בחצרו, אלא יחזירנו לגוי או יבערנו. בדיעבד כשאינו יכול להחזירו לגוי, ובביעור יש הפסד, ימכור את החמץ ואת המקום שבו הוא נמצא לגוי אחר (שו\"ע או\"ח תמ, א; משנה ברורה תמ, ד). אבל אם היהודי קיבל אחריות שמירה על חמץ של גוי שנשאר ברשות הגוי, אין היהודי עובר עליו באיסור (משנה ברורה תמ, ז). לפיכך, מותר לחברת ביטוח שבבעלות יהודי לבטח לגויים חמץ, מפני שהחמץ נשאר ברשות הגויים.3. לר\"י רק כאשר קיבל על עצמו אחריות כשומר שכר, נעשה החמץ כשלו ועובר עליו. ולבה\"ג אף אם נתחייב כשומר חינם נעשה כשלו ועובר עליו. וסתם השו\"ע כר\"י והזכיר את דעת בה\"ג כיש אומרים. וכתב במ\"ב ח, שלכתחילה יש לחוש לדעת בה\"ג. ולרמב\"ם גם אם לא קיבל אחריות, אם הגוי אלים ואם יאבדנו יתבע ממנו פיצוי בזרוע, נעשה כשלו ועובר עליו, ולראב\"ד אינו עובר, והעיקר כרמב\"ם. ובכל הדינים הללו, בדיעבד אם עבר הפסח החמץ מותר, מפני שחמץ שעבר עליו הפסח אסור מדרבנן, ובספק מקילים. דין חברת ביטוח מבואר בשערים מצוינים בהלכה קיד, כט.", + "יהודי שהפקיד אצל חבירו היהודי חמץ לשומרו, שניהם חייבים לבערו, המפקיד מפני שהוא בעל החמץ, והשומר מפני שהוא נעשה כשלו בזה שהתחייב לשומרו (שו\"ע או\"ח תמ, ד). ואף אם לא התחייב לשומרו חייב לבערו.4. לגבי יהודי שהפקיד את חמצו אצל אחר, פסק שו\"ע תמ, ד, כרבנו יונה, שאף שהשומר קיבל על חמצו אחריות, כיוון שהחמץ של המפקיד – חובה על המפקיד להשביתו. וכך דעת עוד פוסקים. ולרמב\"ן ור\"ן, כיוון שהחמץ אינו ברשותו והשומר קיבל עליו אחריות, אין בעל החמץ עובר עליו. ולגבי השומר, מובא בשו\"ע תמג, ב, שלכתחילה אם ראה שחבירו לא בא לקחת את חמצו, ימכרנו לגוי כדי להציל את שוויו. ואם לא עשה כן, חייב לבערו. ובאר במ\"ב י\"ד עפ\"י ב\"ח ומ\"א, מפני שכל ישראל ערבים זה בזה. ודעת הגר\"א, שאף שלא התחייב באחריותו, יש עליו חיוב מהתורה לבערו, מפני שהוא חמץ של ישראל שנמצא בביתו. וכ\"כ צל\"ח ובית מאיר.", + "מי שקנה מניות בחברה שיש בבעלותה חמץ, והגיע פסח, אם יש לו סמכות להביע דעה כיצד לנהוג בענייני החברה, מה למכור ומה לקנות, נחשב שהחמץ בבעלותו, ועובר עליו בבל יראה ובל ימצא. אבל אם אין לו סמכות להביע דעה, הרי הוא ככל המשקיעים במניות, שהחברה חייבת לו אחוזים משוויה, אבל רכושה אינו נחשב שלו, ולכן אינו עובר על החמץ שלה באיסור. לפי זה, המשקיעים את כספם בקרנות נאמנות או בקופות גמל, אף שאולי מנ��לי הקופות משקיעים חלק מהכספים בחברה שיש ברשותה חמץ, אין למשקיעים איסור, מפני שאין החמץ הזה נחשב בבעלותם. ויש מחמירים בזה.5כ\"כ בשערים מצוינים בהלכה קיד, כח. ויש נוהגים להחמיר ולמכור חלקם במניות של חברות חמץ וחברות ביטוח שמבטחות חמץ, וכ\"כ בספ\"כ יא, ה. וברבים משטרות מכירת החמץ מצוי נוסח הכולל זאת (עי' פס\"ת תמ, א)." + ], + [ + "מצוות השבתת החמץ / כיצד מקיימים את מצוות השבתת החמץ", + "בשני אופנים אנו מבערים את החמץ מבתינו, במחשבה ובמעשה, באופן רוחני ובאופן מעשי. ההשבתה במחשבה נעשית על ידי ביטול החמץ והפקרתו והחשבתו כעפר הארץ, שכן רק על חמץ ששייך לנו וחשוב בעינינו אנו עוברים באיסור בל יראה ובל ימצא, אולם מי שמבטל את החמץ ומחשיבו כעפר אינו עובר עליו. וכן אם מפקירו, כיוון שאינו שלו אינו עובר עליו.", + "בנוסף לכך אנו מבערים את החמץ באופן מעשי, בליל י\"ד אנו בודקים את כל הבית מחמץ, וביום י\"ד אנו מבערים אותו מבתינו.", + "ואף שמהתורה די בדרך אחת, תיקנו חכמים ליתר בטחון לבער את החמץ בשתי הדרכים: לבטלו בפה ולבערו מן הבית במעשה.6. לרוב הפוסקים מהתורה די להשבית את החמץ בדרך אחת, או בביטול או בבדיקה וביעור, וחכמים תיקנו בשתי דרכים כפי שכתבתי למעלה עפ\"י הר\"ן א, א, והובא בב\"י תל\"א. אמנם מדעת הטור משמע שהעיקר מהתורה בביטול וחכמים הוסיפו שגם יבדוק ויבער מהסיבות שלמעלה.", + "וזאת משום שלא רצו חכמים לסמוך על ביטול החמץ בלבד, שמא יהיו יהודים שלא יבטלו את החמץ בלב שלם, וישאירוהו בביתם כדי שאחר הפסח יאכלוהו, וכיוון שלא ביטלו את החמץ בלב שלם, יעברו בהשהייתו באיסור בל יראה ובל ימצא (רש\"י פסחים ב, א). עוד חששו שמא אם יישאר בבית חמץ יבואו לאוכלו בטעות. לפיכך תיקנו לבערו באופן מעשי מן הבית (תוספות שם).", + "וכן לא רצו לסמוך על הבדיקה בלבד, שמא יהיו יהודים שלא יצליחו למצוא את כל החמץ שבביתם, ובפסח יראוהו וישתהו מעט קודם שישרפוהו, מפני שיחוסו לרגע על חמצם, ובינתיים יעברו על איסור בל יראה ובל ימצא. אבל אם יבטלו את החמץ לפני פסח, גם אם ישתהו מעט קודם שישרפו אותו לא יעברו על האיסור (משנה ברורה תלד, ו).7למ\"א תלד, ה, עפ\"י הטור, מי שבדק היטב את ביתו ואע\"פ כן נשאר שם חמץ כזית, עובר עליו באיסור בל יראה ובל ימצא, (ולכן לדעתו העיקר מהתורה לבטל את החמץ). אולם לרמב\"ם, רא\"ש ושאר הפוסקים, כל מי שבדק את ביתו כדין, אף שלא הצליח למצוא את כל החמץ, כיוון שבדק כדין אינו עובר עליו באיסור. ורק אם בתוך הפסח יראה את החמץ וישהה מעט מפני שיחוס עליו לרגע – יעבור. ולדעת הט\"ז אף הטור סובר כן, וכך כתבתי למעלה." + ], + [ + "מצוות השבתת החמץ / מהות המצווה", + "שאלה יסודית התעוררה במהות מצוות ההשבתה, האם עיקר המצווה ליקח חמץ ולהשביתו; או שהעיקר שלא ישאר ברשותו של ישראל חמץ.", + "לדעת רוב הראשונים (רמב\"ן, מהרי\"ק ועוד), עיקר המצווה שרשותו של האדם תהיה נקייה מחמץ, ומי שיש לו חמץ – צריך לבערו, ומי שאין ברשותו חמץ – קיים את המצווה בכך שרשותו נקייה מחמץ.", + "אולם מדעת כמה ראשונים (תוס', ר\"ן) משמע שרק מי שיש לו חמץ מתחייב במצווה, וכשיבער את החמץ מביתו יקיים את המצווה, ומי שאין לו חמץ פטור מהמצווה. אמנם גם לפי שיטה זו לא מצינו בדברי הראשונים שהמליצו לקנות חמץ כדי לקיים בו מצוות השבתת חמץ. ואע\"פ כן יש מן האחרונים שכתבו, שמי שאין ברשותו חמץ לפני פסח ראוי שיהדר ויקנה לעצמו חמץ כדי לקיים בו את מצוות ההשבתה לדעת הסוברים שצריך להשבית את החמץ בפועל.", + "למעשה, ישראל קדושים ומשתדלים להדר שיהיה ברשותם חמץ ביום י\"ד בניסן, כדי לקיים בו את מצוות השבתת החמץ לכל השיטות. ולא זו בלבד, אלא שמוסיפים לדקדק ומשביתים את החמץ בשריפה דווקא, שכן לדעת כמה פוסקים זו הדרך המהודרת ביותר להשבית את החמץ (ועי' לקמן ה, ד).8במנחת חינוך ט' מאריך בצדדי הספק ומסיק שלרש\"י, רמב\"ם וחינוך, המצווה בשב ואל תעשה, (וכך דעת רמב\"ן בתחילת מס' פסחים, ומהרי\"ק שורש קעד). ואילו לתוס' ור\"ן המצווה בקום עשה, ולפי דעתם מי שאין לו חמץ טוב שיקנה חמץ כדי לקיים מצוות תשביתו. (ור' חיים מבריסק חידש שמחלוקת זו תלויה במחלוקת ר' יהודה וחכמים, שלר' יהודה מצווה להשבית דוקא בשריפה, ולחכמים בכל דבר, והפוסקים כר' יהודה יסברו שיש כאן מצווה חיובית. וצ\"ע ועי' להלן ה, 3). ובאחרונים, למהר\"ש ענגיל, חלקת יואב ומקו\"ח יש מצווה שיהיה לאדם חמץ כדי שיבערנו, ולעומתם לשועה\"ר תלו, כא, דברי חיים א, ט, ח\"י ד, ואבני נזר או\"ח שיח, אין מצווה להשיג חמץ ולבערו. וכאמור המנהג להדר ולבער בפועל חמץ כדי לצאת ידי כל הדעות. ואף במ\"ב תמה, י, כתב שטוב להשאיר כזית חמץ כדי לקיים בו את מצוות ההשבתה.
מה שכתבתי שכדי לקיים את המצווה צריך כזית, הוא מפני שלדעת הרבה פוסקים רק שיעור כזית חייב בביעור (עי' משנה ברורה תמב, לג), וגם למחמירים לחייב ביעור בפחות משיעור כזית, יתכן שזה כדי שלא יאכלנו ויעבור באיסור אכילה שקיים גם בחצי שיעור, אבל באיסור בל יראה ובל ימצא, לדעת רובם הגדול של הפוסקים אין איסור דאורייתא בחצי שיעור, וכ\"כ בדגול מרבבה סי' תמב, וחכם צבי פו, ושאגת אריה פא. ומצוות השבתת חמץ לדעת רבים קשורה לאיסור 'בל יראה' ו'בל ימצא'. (ועי' להלן ה, ד, 3, שיש מהדרים שלא לשפוך נפט על החמץ, ויש סוברים שאין בזה הידור)." + ], + [ + "מצוות השבתת החמץ / זמני כניסת איסור אכילה והנאה מחמץ", + "מצוות השבתת החמץ צריכה להתבצע עד חצות יום י\"ד בניסן, וכל רגע ורגע שאדם מישראל משהה את חמצו אחר חצות היום הרי הוא מבטל מצוות עשה של השבתת החמץ. ומחצות היום מתחיל גם איסור התורה, שלא לאכול וליהנות מהחמץ (רמב\"ם הל' חמץ ומצה א, ח, ועי' לעיל בהלכה א).", + "כדי להרחיק את האדם מהעבירה הוסיפו חכמים ואסרו את החמץ בהנאה עוד שעה, ובאכילה הוסיפו ואסרו שתי שעות, שכן ביום מעונן עלולים לטעות עד שתי שעות.", + "וכך מחשבים את השעות: מחלקים את היום לשנים עשר חלקים שווים, וכל חלק נקרא שעה זמנית. מתחילת השעה החמישית החמץ אסור באכילה, ומתחילת השעה השישית החמץ אסור בהנאה, ומתחילת השעה השביעית מתחיל איסור התורה, שלא לאכול וליהנות מהחמץ.", + "נמצא שלמעשה, כל ארבע השעות הראשונות של יום י\"ד מותר לאכול חמץ, ובשעה החמישית אסור לאכול מדברי חכמים אבל מותר עדיין ליהנות מהחמץ, למשל, אפשר להאכיל את החמץ לבהמה או למוכרו לגוי. ומשנכנסה שעה שישית של היום החמץ אסור בהנאה מדברי חכמים, וממילא אין הוא נחשב ברשותו, ואין יותר אפשרות למוכרו לגוי או לבטלו, ורק על י��י ביעורו בשריפה או פירורו וזריקתו לים או לרוח אפשר להשביתו (שו\"ע או\"ח תמג, א).", + "נחלקו הפוסקים בשאלה, מאימתי מחשבים את שעות היום. לשיטת בעל ה'מגן-אברהם' מעלות השחר, היינו מהראות האור הראשון במזרח, ולדעת הגר\"א מהנץ החמה, היינו מעת הראות השמש עצמה במזרח. ההבדל בין עלות השחר להנץ החמה הוא יותר משעה, ולכן בכל הלכה התלויה בשעות היום, מובאים בלוחות שני זמנים, המוקדם לפי שיטת ה'מגן-אברהם' והמאוחר לשיטת הגר\"א, כך הוא לגבי קריאת שמע שזמנה עד סוף שלוש שעות, וכך לגבי תפילת שחרית שזמנה עד סוף ארבע שעות (פנה\"ל תפילה יא, י, 14).", + "למעשה, כיוון שסוף זמן אכילת החמץ, וסוף זמן ההנאה, המכירה והביטול הוא מדברי חכמים, הלכה כדברי המקילים, שבכל ספק שבדברי חכמים הלכה כמיקל. ואע\"פ כן כשאפשר טוב לכתחילה להחמיר (משנה ברורה תמג, ח). 9התעוררה שאלה לגבי אדם שנמצא באמריקה וחמצו בארץ ישראל, עד מתי יוכל לבטל ולמכור את חמצו, האם עד סוף שעה חמישית של מקום החמץ, או עד סוף שעה חמישית של מקום האדם, שזה כשבע שעות אחר סוף זמן ביטול חמץ בארץ ישראל. לדעת רוב הפוסקים הולכים אחר המקום שהאדם נמצא, ויש סוברים שהולכים אחר המקום שהחמץ נמצא. לכתחילה חוששים לזמן המוקדם יותר, ובדיעבד הולכים אחר המקום שהאדם נמצא, וכ\"כ אג\"מ ד, צד-צה. ועי' בפס\"ת תמג, א.
השיטה הראשונה נקראת על שם מ\"א אף שהוא עצמו הסתפק בזה. ועי' ברמ\"א תמג, א, ומ\"ב ט, שלדעת תה\"ד מדובר בשעות קבועות, ובהפסד מרובה אפשר לסמוך עליו." + ], + [ + "מצוות השבתת החמץ / סדר השבתת החמץ", + "כפי שלמדנו (בהלכה ד), אנו משביתים (מבערים) את החמץ מבתינו במעשה ובמחשבה, ותהליך ההשבתה מורכב מארבעה שלבים. בדיקה וביטול, ביעור וביטול. ונפרט: תחילת ההשבתה בבדיקת חמץ שמתבצעת בליל י\"ד, ועל ידה אנו מוודאים שאין יותר חמץ בביתנו זולת אותו חמץ שאנו שומרים לצורך אכילה וביעור. מיד לאחר הבדיקה מבטלים את החמץ בפעם הראשונה, ובכך אנו משביתים את החמץ במחשבה. למחרת מבערים בפועל את החמץ שנותר ברשותינו, ונהגו לבערו בשריפה. אחר השריפה חוזרים ומבטלים את החמץ בפעם השנייה, ובכך מסיימים את השבתתו במחשבה.", + "אפשר להיפטר מהחמץ בשתי דרכים נוספות: על ידי מכירתו לגוי או הפקרתו. שכבר למדנו שרק על חמץ שברשותינו אנו עוברים בבל יראה ובל ימצא, ורק את החמץ שברשותינו מצווה עלינו לבער. לכן אם נמכור את החמץ לגוי או נפקיר אותו, לא נעבור עליו באיסור.", + "נמצא שהבדיקה, הביעור והביטול הם פעולות מכוונות כנגד החמץ במטרה לכלותו. ואילו הפקרת החמץ ומכירתו אינן כנגד החמץ, אלא מגמתן להוציא את החמץ מרשותינו כדי שלא נעבור עליו באיסורי החמץ. כלומר, בבדיקה, בביעור ובביטול אנו נלחמים בחמץ, ואילו במכירה ובהפקרה אנו משתמטים ממנו. ובכל הדרכים הללו ניתן להשבית את החמץ.", + "לאחר שלמדנו את יסודות מצוות השבתת החמץ, נבאר בהלכות הבאות את פרטי הלכות השבתת החמץ. נתחיל בהלכות בדיקת חמץ שבה אנו פותחים את המערכה כנגד החמץ, לאחר מכן נמשיך להלכות ביטול וביעור החמץ. אח\"כ נעסוק בהלכות מכירת חמץ לגוי, למי שרוצה לשמור על ערכו של חמצו ולהיפטר מהצורך לבערו." + ] + ], + [ + [ + "בדיקת חמץ / זמן בדיקת חמץ בתחילת ליל י\"ד", + "כפי שלמדנו בפרק הקודם, אדם שנמצא ברשותו חמץ בפסח עובר עליו בשני איסורים: 'לֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ' (שמות יג, ז), ו'לֹא יִמָּצֵא' (שם יב, יט). ", + "כדי שלא לעבור על איסורי התורה, צריך אדם לבער מביתו את החמץ. ואף שמן התורה אפשר לבער את החמץ על ידי ביטולו בפה, שאחר שביטל אדם את החמץ שברשותו, החמץ נחשב לגביו כעפר וכחמץ שאינו שלו, וממילא אינו עובר עליו באיסור 'בל יראה' ו'בל ימצא', למרות זאת תיקנו חכמים שלא להסתפק בביטול החמץ, אלא הצריכו גם לבערו מן הבית. שתי סיבות לכך: האחת, שמא יהיו אנשים שיבטלו את החמץ מן השפה ולחוץ, ובתוך ליבם ירצו להנות מן החמץ אחר הפסח, וכיוון שלא ביטלוהו בלב שלם, יעברו עליו באיסור 'בל יראה' ו'בל ימצא'. השנייה, שמא אחר שיבטל אדם את חמצו יראה בתוך ביתו עוגה נאה, וישכח שהיום פסח ויבוא לאוכלה. לפיכך תיקנו שבנוסף לביטול החמץ יערכו בדיקת חמץ, כדי לבער את כל החמץ מן הבית.", + "לכאורה הזמן המתאים לבדיקת חמץ הוא ביום י\"ד בניסן לקראת חצות היום, שאז הוא הזמן שצריך לבער בו את החמץ. אולם תיקנו חכמים לבדוק בתחילת ליל י\"ד, משום שביום בני האדם טרודים בעסקיהם, ואם ידחו את הבדיקה ליום י\"ד יש חשש שישכחו לבדוק את החמץ. ועוד, שכדי לבדוק היטב בחורי הבית וסדקיו טוב להשתמש באור הנר שהוא יפה לבדיקה, וביום אין הנר מאיר היטב, שמחמת אור השמש אין העין מתרכזת באורו החלש של הנר. לפיכך תיקנו חכמים לבדוק את החמץ בתחילת ליל י\"ד, שבלילה אנשים רגילים להיות בבתיהם ואור הנר יפה אז לבדיקה (שועה\"ר תלא, ה).", + "אלא שבדרך כלל בתחילת הלילה אנשים רגילים להתפלל ערבית, על כן מתפללים תחילה ערבית, שהיא מצווה תדירה וראוי להקדימה, ואח\"כ מזדרזים לבדוק חמץ (משנה ברורה תלא, ח). ומי שרגיל להתפלל במניין בשעה מאוחרת יותר, יבדוק חמץ בצאת הכוכבים ויתפלל בשעה שהוא רגיל להתפלל.", + "חובת הבדיקה מוטלת על אבי הבית, ואם קשה לו לבדוק מפני חולשתו או מפני שאינו רואה טוב, ימנה את אשתו או אחד מבני ביתו הגדולים שיבדקו חמץ במקומו. ואין הבדל במצווה זו בין איש לאשה, אלא יש לבחור את מי שניתן לסמוך עליו שיבדוק באחריות כדין (עי' ערוה\"ש תלז, ז). כאשר בעל הבית מסוגל לבדוק כראוי אלא שהוא נאלץ באותו יום לחזור לביתו בשעה מאוחרת, ימנה מחליף שיבדוק במקומו בשעה הקבועה בתחילת הלילה. בדיעבד, אם אין מי שיבדוק במקומו בזמן, יבדוק בעצמו כשיחזור לביתו.1יש מי שהציע שאם הוא משתוקק לבדוק בעצמו, ימנה אחד מבני ביתו שיברך ויבדוק את כל הבית בזמן המיועד, וחדר אחד ישאיר בלא בדיקה, וכשיחזור מאוחר בלילה יוכל לבודקו בברכה, ויבקש מהם שיזכירו לו לבדוק כשיחזור, ואם לא יחזור -יבדקו בעצמם יותר מאוחר (פס\"ת תלא, ה). אך נ\"ל שאם יש שם מי שיכול לבדוק במקומו, יותר טוב שימנה אותו לשליח כדי שיבדוק בשעה הקבועה את כל הבית. ושאלה זו תלויה בשאלה עקרונית, האם חכמים תיקנו שזמן בדיקת חמץ בתחילת הלילה, או שזמן הבדיקה כל הלילה שאז אור הנר יפה לבדיקה, וכדי שלא ישכח לבדוק אסרו לעשות מלאכה ולאכול לפני כן. לדעת רוה\"פ זמן הבדיקה מעיקרו בתחילת הלילה, וכך סוברים ט\"ז, פר\"ח, גר\"א ושועה\"ר תלא, ה. לעומתם מ\"א ומקו\"ח סוברים שזמן הבדיקה כל הלילה, וממילא לשיטתם ניתן יותר להקל לדחות את הבדיקה כאשר יש מי שיזכיר לו לבדוק אח\"כ. וכתבתי כדעת רוה\"פ, וכן בהלכה הבאה כתבתי שראוי שלא לאכול אפילו פירות דרך ארעי אחר שהגיע זמן בדיקת חמץ כדי שלא לעכב את הבדיקה, שזמנה בתחילת הלילה." + ], + [ + "בדיקת חמץ / דברים שאסרו חכמים קודם הבדיקה", + "כדי שלא יהיה דבר שאולי ישכיח את חובת בדיקת החמץ, תיקנו חכמים שלא להתחיל במלאכה או בסעודה חצי שעה לפני תחילת זמן בדיקת חמץ, שמא יגרר במלאכתו או בסעודתו וישכח לבדוק חמץ. אבל מותר לאכול בדרך ארעי פירות או עוגות. וכן מותר לעשות מלאכות קלות שאורכות זמן קצר.", + "משהגיע זמן בדיקת חמץ אין ראוי לעשות שום מלאכה ולא לאכול פירות אפילו דרך ארעי, כדי להזדרז לקיים מצוות בדיקת חמץ בזמנה (באו\"ה תלא).", + "אין להתחיל ללמוד תורה בשעה שהגיע זמן בדיקת חמץ. ואם התחיל ללמוד לפני כן, יש מורים שיכול להמשיך ללמוד (ב\"י). אולם לדעת הרבה פוסקים גם במקרה זה מוטב להפסיק את הלימוד בצאת הכוכבים, כדי לקיים את מצוות בדיקת החמץ בזמנה (משנה ברורה תלא, יא. כה\"ח כג). ", + "שיעור קבוע לרבים מוטב שלא לבטל, שכן קיום השיעור לא יגרום לביטולה של מצוות הבדיקה, שגם לאחר השיעור אפשר לבדוק חמץ. אבל אם יבטלו את השיעור, יפסידו לימוד תורה של רבים (שועה\"ר תלא, ט). וטוב שבסוף הלימוד יזכירו זה לזה להזדרז לבדוק חמץ." + ], + [ + "בדיקת חמץ / הברכה", + "לפני הבדיקה מברכים: \"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על ביעור חמץ\". ואף שביעור החמץ בפועל יתבצע רק למחרת, בשריפה ובביטול, מברכים לפני הבדיקה בליל י\"ד \"על ביעור חמץ\", מפני שבבדיקה אנו מתחילים את תהליך ביעור החמץ מהבית.2. שכח לברך לפני הבדיקה ונזכר באמצע הבדיקה, כל זמן שיש לו עוד מקומות לבדוק יברך. נזכר לאחר סיום הבדיקה, יש אומרים שיברך לפני שיבער את החמץ ביום י\"ד (מ\"א, ט\"ז, ועוד, ולכך נטה במשנה ברורה תלד, ד). ויש אומרים שחכמים תיקנו ברכה לבדיקה ולא לביעור, ואם שכח לברך עד סוף הבדיקה הפסיד את הברכה (ב\"ח, שועה\"ר ועוד). וספק ברכות להקל ולא יברך. ועל הביטול לבדו ברור שאין מברכים, שאין מברכים על דברים שבלב.", + "אין לדבר בין הברכה לתחילת הבדיקה, ואם הפסיק ודיבר בעניין אחר שאינו שייך לבדיקת החמץ – הפסיד את הברכה, וצריך לחזור ולברך לפני שיבדוק. ואם כבר התחיל לבדוק ודיבר בעניינים אחרים – לא הפסיד את הברכה, מפני שהיא כבר חלה על מה שהספיק לבדוק. לכתחילה אין לדבר במשך הבדיקה בעניינים אחרים, כדי שהבודק יתרכז בבדיקה (שו\"ע או\"ח תלב, א; משנה ברורה תלב, ה-ו).", + "אדם שבבעלותו כמה בתים, צריך לבדוק את כולם, ויברך לפני הבדיקה במקום הראשון. ואף אם הם מרוחקים זה מזה, לא יברך אלא פעם אחת.3. נחלקו בזה הפוסקים כמובא במ\"ב תלב, ז: לדעת פר\"ח וח\"א ההליכה למקום רחוק נחשבת הפסק וצריך לברך שוב. אולם מנגד לדעת חק יוסף ומאמ\"ר אין ההליכה נחשבת הפסק. וכ\"כ בכה\"ח תלב, כב. וספק ברכות להקל. כאשר בעל הבית רוצה לבדוק חלק מביתו ושאדם נוסף יבדוק בשליחתו את החלקים הנוספים, יקפיד שישמע את ברכתו, ובדיעבד אם לא שמע, וקשה לבעל הבית לבדוק את כל ביתו, יבדוק השליח בלא ברכה (משנה ברורה תלב, יא).", + "מי שנצרך לנסוע מביתו ובדק באחד הלילות שלפני י\"ד בניסן, אף שבדיקתו כשרה, לא יברך עליה, שרק על בדיקה המתבצעת בליל י\"ד או אח\"כ מברכים, מפני שהיא בדיקה הסמוכה לביעור, שכל חמץ שימצא בליל י\"ד יבער למחר. וכן מי שלא יכל לבדוק בליל י\"ד ובדק ביום י\"ד או בתוך הפסח – יברך, מפני שכל חמץ שימצא – מיד יבער, ועל בדיקה כזו שייך לברך 'על ביעור חמץ' (רמ\"א או\"ח תלו, א, ובאו\"ה שם; משנה ברורה תלה, ה).4אמנם לדעת רא\"ה ופר\"ח כל שצריך על פי דין לבדוק – יברך, מפני שמגמת הבדיקה לוודא שלא יעבור אח\"כ באיסור בל יראה ובל ימצא, וכיוון שתיקנו חכמים שהנצרך לצאת מביתו לפני ליל י\"ד יבדוק בלילה שלפני יציאתו – יברך. ודעת ריטב\"א וב\"ח שיברך בתנאי שבודק תוך שלושים יום לפני הפסח. אבל דעת כלבו ורמ\"א תלו, א, שהברכה על הבדיקה עולה גם על הביעור שיתבצע למחרת, וכ\"כ הגר\"א, וכן משמע מהסכמת האחרונים, מ\"א וט\"ז ועוד. וספק ברכות להקל, וכך נראה מבאו\"ה שם.
כתב בעל העיטור שיש סוברים שצריך לברך גם 'שהחיינו' לפני הבדיקה, שהיא מצווה הבאה מזמן לזמן, ויש אומרים שלא לברך. והרא\"ש הכריע שלא לברך, מפני שהבדיקה לצורך הרגל (פסח), ובחג ממילא מברכים 'שהחיינו'. בשו\"ע לא הזכיר כלל ברכה זו. אולם יש מהאחרונים שכתבו מנהג הידור, ליקח פרי חדש או בגד חדש ולברך עליו 'שהחיינו' לפני הבדיקה (כה\"ח תלב, ט)." + ], + [ + "בדיקת חמץ / מקומות החייבים בבדיקה", + "כל המקומות שנמצאים ברשותו של יהודי ויש חשש שנמצא בהם כ'זית' חמץ חייבים בבדיקה. לפיכך המטבח והסלון שאוכלים בהם – חייבים בבדיקה. וכן כל חדר, מחסן ומרפסת שנכנסים לתוכם לפעמים עם חמץ – חייבים בבדיקה (שו\"ע או\"ח תלג, ג-ד).", + "ארונות בגדים שאין רגילים להשתמש בהם בשעת הסעודה, אינם טעונים בדיקה. אבל אם יש בבית ילדים קטנים, אזי גם ארונות הבגדים צריכים בדיקה, משום שיש חשש שמא שיחקו בארונות כשחמץ בידם, ואולי אף החביאו בהם מאכלי חמץ. וארונות גבוהים שאין יד הילדים הקטנים מגיעה אליהם – אינם צריכים בדיקה.", + "צריך לבדוק את המכונית ואת התיקים שלפעמים מניחים בהם דברי מאכל. ואנשים מבוגרים שאינם רגילים להניח מאכלים בכיסיהם, אינם צריכים לבדוק אותם. אולם את כיסי הילדים הקטנים צריכים לבדוק. בגדים שכובסו לפני פסח, ולפני הכביסה רוקנו את כיסיהם – אינם צריכים בדיקה בליל י\"ד (עי' להלן בהלכה ח). מי שאין לו בית, לא יברך בעת שהוא בודק את מכוניתו או את כיסיו, מפני שרק על בדיקת בית תיקנו חכמים ברכה (כה\"ח תלג, צא).", + "חדר מדרגות של בית משותף, הרי הוא ברשותם של כל הדיירים, ועל כולם החובה לבודקו, וימנו אחד מהם שיבדוק. חצרות פתוחות אין צריך לבדוק, מפני שגם אם היה שם חמץ, מסתבר שבעלי חיים אכלוהו. אבל אם יש בחצר כוכים שאולי תחבו בהם חמץ – צריכים בדיקה, מפני שיתכן שבעלי החיים לא יחדרו לשם לאוכלו. וכן אם ידוע שהיה בחצר חמץ בליל י\"ד, חובה לבדוק את החצר, מפני שאין לסמוך בודאות על כך שהחיות יאכלוהו עד חצות יום י\"ד (משנה ברורה תלג, כז, כדעת מקו\"ח). מרפסת מגודרת, אפילו אם היא פתוחה לחצר – צריכה בדיקה.", + "מקומות מופקרים לרבים אינם צריכים בדיקה, שאף אם יהיה בהם חמץ – אין בזה איסור, מפני שאינם ברשותו של יהודי מסוים, שכל איסור השהיית חמץ הוא רק ברשותו של יהודי ולא במקום הפקר (שו\"ע או\"ח תמה, ג; משנה ברורה תמה, יח. דין פחי אשפה יתבאר בהמשך ה, ה)." + ], + [ + "בדיקת חמץ / הנר ופנס", + "ת��קנו חכמים לבדוק את החמץ לאור הנר, מפני שאורו ממוקד וטוב לבדיקה. ולכן תיקנו לבדוק בלילה, שבלילה אור הנר בולט ומאיר היטב את החורים והסדקים שבהם עיקר הבדיקה. אבל ביום, אור השמש מכהה את אורו של הנר, וקשה לעין להתמקד בבדיקת החורים לאורו החלש של הנר (פסחים ח, א).", + "אין לבדוק לאור אבוקה, היינו נר שלהבתו עולה משני פתילים נפרדים או יותר. מפני שלהבת האבוקה גדולה ועלולה לשרוף דברים בבית, והבודק יהיה טרוד שלא ישרוף דבר מה ולא יוכל להתרכז בבדיקתו. ואם טעה ובדק באבוקה – לא יצא. ואף לאור נר שמן אין לבדוק, שהואיל והוא מתיירא שמא יישפך מן השמן על כליו ובגדיו, אינו יכול להכניס את הנר למקומות צרים כדי לראות היטב את החורים והסדקים. לכתחילה אין לבדוק לאור נר פראפין, שגם אותו יתקשה להכניס למקומות צרים, כדי שלא יטפטף וילכלך את כליו. ולכן נהגו להעדיף נרות שעווה שאינם מטפטפים כמעט (שו\"ע או\"ח ומשנה ברורה תלג, ב).", + "לאור פנס, מצד הדין מותר לבדוק, מפני שטעם התקנה לבדוק לאור הנר מפני שאורו ממוקד, וכן אור הפנס ממוקד. ואף יש מעלה בפנס, שאין חשש שישרוף או ילכלך, ואם הוא פנס טוב, אורו חזק וממוקד יותר מנר. ויש מהדרים שלא לבדוק לאור פנס, משום שלמדו חכמים מן הפסוקים שחיפוש ראוי שיעשה לאור נר (פסחים ז, ב; עי' שערים מצוינים בהלכה קיא, ד; יחו\"ד א, ד; ספ\"כ יג, י).", + "למעשה, רשאי כל אדם לבחור כיצד לבדוק, אם בנר כפי שנהגו ישראל מדורי דורות, או בפנס שאורו טוב יותר לבדיקה. ואפשר גם להתחיל בנר כדרך אבותינו ולהמשיך בפנס שטוב יותר לבדיקה. במקומות שיש לבודק חשש מסוים שמא להבת הנר תגרום לשרפה, וכן מי שאינו רואה היטב לאור הנר, עדיף שיבדוק בפנס." + ], + [ + "בדיקת חמץ / האם צריך לבדוק אחר פירורים קטנים מ'כזית'", + "מגמת הבדיקה למצוא חתיכות חמץ ששיעורם כ'זית', שעל חמץ בשיעור כ'זית' המונח במקום אחד שבביתו – אדם עובר באיסור 'בל יראה' ו'בל ימצא', אבל על חמץ הקטן משיעור כ'זית' לא חל איסור 'בל יראה' ו'בל ימצא'. וכל מקום שלפעמים נכנסים בו עם חמץ צריך לבדוק, ובבית שיש בו ילדים קטנים, צריך לחפש בכל מקום שיד הילדים מגעת, אבל בארונות או מדפים גבוהים שיד הילדים אינה מגעת – אין צריך לבדוק.", + "ויש מחמירים וסוברים שמגמת הבדיקה שלא ישאר בבית שום פירור של חמץ הראוי לאכילה, שאם ישאר אפילו פירור אחד יש חשש שמא יבוא לאכלו בפסח ויעבור על איסור תורה. ואף שאין נענשים על אכילת חמץ ששיעורו פחות מנפח 'זית', מכל מקום איסור אכילה מהתורה קיים גם בפחות משיעור כ'זית'. לפי שיטה זו צריך לבדוק בדקדקנות רבה את כל הבית, ולשים לב גם לפירורים קטנים שמא הם חמץ. בדיקה כזו בבית רגיל צריכה לקחת לכל הפחות שעתיים. אמנם גם לדעת המחמירים אין צורך לבדוק אחר פירורים קטנטנים שאין ניכר שהם אוכל, וכן אין צורך לחפש אחר פירורים מטונפים שאינם ראויים לאכילה. למשל, אין צורך לחטט בחריצים שבין המרצפות, הואיל והפירורים ששם מאוסים ואינם ראויים לאכילה.", + "למעשה, ההלכה כדעה המקילה, מפני שחובת בדיקת חמץ מדברי חכמים, שמן התורה מי שביטל את החמץ בלבו כבר נפטר מאיסור חמץ ואינו צריך לבדוק את ביתו, וחכמים הם שחייבו בנוסף לביטול גם לבדוק את החמץ ולבערו, וכאשר ישנה מחלוקת בדברי חכמים, ידו של המיקל על העליונה.", + "וכל זה אמור לגבי הבית, אבל את המקו��ות שבאים במגע עם מאכלי פסח חייבים לנקות היטב, שלא ישאר שם אפילו פירור של חמץ, שאפילו כל שהוא חמץ אוסר את המאכלים בפסח. לפיכך צריכים לנקות היטב את שולחן האוכל, השיש וארונות המטבח עד שלא ישאר שם אפילו פירור חמץ. 5בשועה\"ר תמו קונ\"א א', באר שדעת רוב הראשונים שאין צריך לבער פחות מכ'זית'. (ועי' בבירור הלכה מה, א, בסוגיית בצק שבסדקי העריבה). ובמ\"ב תמב, לג, הביא מחלוקת הפוסקים אם חייבים לבער חמץ ששיעורו פחות מכ'זית', יש אומרים שהואיל ואם יאכל אותו בפסח יעבור איסור – צריך לבערו, ויש מקילים. בשעה\"צ נ\"ב כתב שנהגו להחמיר ולבערו, אבל לא כתב אם צריך לבדוק אחר פירורים הקטנים מכ'זית', ומשעה\"צ תמב, ס, נראה שהעיקר הוא שהבדיקה נועדה לצורך מציאת כ'זית' חמץ. וכן דעת פר\"ח ועוד הרבה פוסקים. לעומת זאת ח\"א קיט, ו, מחמיר לחפש אפילו פירורים קטנים, וכן כתב חזו\"א או\"ח קטז, יג, ויח.
לכאורה אפשר לתלות מחלוקת זו בטעם הבדיקה, שלרש\"י הוא כדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא, ובזה לדעת כל הפוסקים כמעט אינו עובר בפחות מכ'זית', וכפי שבאר בשאגת אריה פ\"א שאין בזה חזי לאיצטרופי כבאיסורי אכילה. והחכ\"צ פ\"ו כתב שאין בזה אחשביה הואיל ואין בו מעשה. אבל לתוס' חיוב הבדיקה הוא מפני החשש שמא יאכל חמץ שנותר בבית, ואם כן לכאורה צריך לבדוק גם אחר פירורים קטנים הראויים לאכילה, שהאוכלם עובר באיסור תורה. והואיל ואנו סוברים כשני הטעמים, וכ\"כ הר\"ן כשני הטעמים, אולי צריך להחמיר. אלא שנראה שגם לתוס' אפשר לומר שכל מה שתקנו חכמים לבדוק בנוסף לביטול, הוא מחשש שמא לא יבטל את החמץ בלב שלם או שמא ימצא חתיכת עוגה ויבוא לאוכלה, וכל זה שייך רק בחתיכה של כ'זית' (לפחות בגודל של ימינו) שיש בה חשיבות מסוימת ויתכן שיתעורר חשק לאוכלה (שעליה גם חייב בכרת). ואפילו אם ימצא שקד-מרק זרוק באיזה מקום, לא מסתבר שיבוא לאוכלו הואיל והיה זרוק במקום שלא רגילים לשמור אוכל. (ואף אם יאכלנו, אפשר שאינו מתכוון לאכילה אלא הוא מתעסק בניקוי הפירורים, רק שבמקום לזורקם לפח מכניסם לפיו, וא\"כ אין בזה איסור תורה, ולחשש איסור חכמים לא תיקנו בדיקה. אמנם יתכן שהנוהג להכניס פירורים לפיו, ראוי לו יותר להחמיר כדעת החזו\"א).
ועי' בהלח\"ב ו, 2, שהזכיר את שתי הדעות, והביא כדמות ראיה לדעה המקילה מזה שמשמע מהגמ' פסחים ד, א, שמשך הבדיקה פחות משעה. ועי' בספ\"כ יג, הע' 39, שמחמיר לבדוק אחר פירורים. אך כיוון שזו מחלוקת בדברי חכמים הלכה כמיקל. (וכ\"כ אול\"צ א, לב; ריש\"א, יבקש תורה פרק ט עפ\"י רוה\"פ). אלא שצריך לחלק בין כל הבית ובין המקומות שבאים במגע עם האוכל, כפי החילוק שבין הכשרת כלים ובדיקת חמץ." + ], + [ + "בדיקת חמץ / האם צריך לבדוק את הספרים", + "לדעת כמה אחרונים צריכים לבדוק את כל הספרים שעיינו בהם במשך השנה, דף אחר דף, מפני שאולי נפל לתוכם פירור חמץ, וכיוון שלדעתם בדיקת חמץ נועדה כדי לבער כל פירור חמץ, ממילא צריך לבדוק את דפי הספר שמא יש שם חמץ (חזו\"א).", + "אולם לדעת הפוסקים הסוברים שבדיקת חמץ נועדה למצוא חתיכות חמץ בשיעור כ'זית', ברור שאין צורך בבדיקה דקדקנית כזו בספרים, שלא יתכן שבין דפי הספר מונחת חתיכת חמץ בשיעור כ'זית'. ואף מבין הסוברים כדעה המחמירה, שבבדיקת חמץ צריך לחפש אחר פירורים קטנים, לגבי ספרים נהגו להקל, שאחר פירורים קטנטנים כמו אלו שעלולים להמצא בתוך הספרים אין צריך לחפש, מפני שאף אם יראם בפסח אין כל כך חשש שירצה לאוכלם.", + "לפיכך, אין להחמיר לבדוק את הספרים דף אחר דף, מפני שזו חומרה יתירה, שאף עלולה לגרום לביטול תורה, וכן המנהג.", + "אלא שצריך להיזהר שלא להעלות על שולחן האוכל בפסח את הספרים שלא נזהרו בהם במשך השנה מחמץ, שמא יש בהם פירור חמץ שעלול ליפול בפסח ולהתערב באוכל, וחמץ בפסח אינו בטל. אבל ללמוד בהם על שולחן אחר מותר. ואם יניחם על שולחן האוכל שלא בשעת הארוחה, ינקה אח\"כ את השולחן שלא ישאר עליו שום פירור. ", + "ומי שנזהר כל השנה לשמור את ספריו מחמץ, וכשהוא מקרב את ספריו לשולחן האוכל הוא נזהר שלא יפלו בהם פירורי חמץ – אף לדעה המחמירה אינו צריך לבדוק בתוך הספרים, שהם נחשבים בדוקים מחמץ.6דעת החזו\"א נזכרה באו\"ח קטז, יח. וכך נהג למעשה, שאת הספרים שרצה ללמוד בפסח בדק דף אחר דף, ואת שאר הספרים מכר לגוי והניח לפניהם מחיצה, ועל ידי כך נפטר מהחובה לבודקם. ובספר בדיקת חמץ וביעורו פ\"ב א' מחמיר מאוד בפירורים, אבל לעניין בדיקת ספרים כתב בפ\"ג כ\"ד שנהגו שלא להחמיר כדעת החזו\"א, מפני שהפירורים בספרים קטנים מאוד, ואין חוששים להם. ובשו\"ת אור לציון ח\"א לב, חלק על החזו\"א, והוכיח מהרמב\"ם שאין לחוש לחמץ הקטן מכ'זית'. אלא שכפי שכתבתי בהלכה הקודמת, כאשר החשש שמא יתערב פירור בתוך האוכל, יש להחמיר, ולכן אין לקרב לאוכל ספרים שאולי נפל בהם פירור חמץ.", + "דין ארון הספרים עצמו תלוי בבני הבית: אם אין שם ילדים, והמבוגרים רגילים להקפיד שלא להניח בארון דבר מאכל – אין צריך בדיקה. ואם יש שם ילדים שאולי החביאו בארון דבר מאכל, צריך לבדוק בין הספרים ואחריהם. ואם ניקו את הארון היטב לקראת פסח, די לבודקו בבדיקה קלה." + ], + [ + "בדיקת חמץ / האם סומכים על הניקוי שלפני פסח", + "ברוב בתי ישראל נוהגים לנקות היטב את הבית לקראת פסח, וכל מקום שניקו היטב ונזהרו שלא להכניס בו אח\"כ חמץ, אינו צריך בדיקה מדוקדקת (שע\"ת תלג, א; דעת תורה תלג, ב).", + "ואמנם יש שהחמירו בזה, ולדעתם הניקוי אינו משנה דבר, שכן חכמים תיקנו לבדוק בליל י\"ד את כל הבית בחורים ובסדקים. ויש שהחמירו בזה מפני שלדעתם אין לסמוך על הניקוי הואיל ולא נעשה לאור הנר בלילה, שרק בדרך זו אפשר להבחין בחמץ שבחורים ובסדקים.", + "אבל למעשה המנהג להקל ולעבור במהירות יחסית על כל המקומות שנוקו היטב לפסח. ואף שבדיקה שאינה לאור הנר אינה מועילה, ניקוי יסודי מועיל יותר מבדיקה. למשל, כשמנקים ארון, הרי מוציאים את כל תכולתו, ומנגבים את כל מדפיו, ואחר כך מסתבר שלא נשאר בו אפילו פירור חמץ קטן, והסיכוי שנשאר בו חמץ נמוך מהסיכוי למצוא חמץ אחר בדיקה מדוקדקת בליל י\"ד לאור נר.", + "מכל מקום, למרות שניקו את הבית היטב, חובה לבדוק חמץ בברכה בליל י\"ד, מפני שסביבות המקום שאכלו בו בודאי צריך לבדוק. בנוסף לכך ישנו חשש שמא שכחו לנקות את אחד הארונות או המגרות או הפינות, ולכן חייבים בבדיקת חמץ לעבור על כל הבית ולוודא שאכן כל המקומות נוקו היטב. ואם זה שבודק לא השתתף בעצמו בניקוי, יבקש מאלו שניקו שיעמדו לידו בבדיקה ועל כל מקום ומקום ישאלם אם נוקה כראוי, או שיסמנו במדבקה את כל המקומות שנוקו היטב. ועל כל אותם המקומות יעבור בבדיקה קלה.7עי' סדפ\"כ יג, 1, שנוטה לחומרא, וציטט מדרך פיקודיך שהבודקים בהעברה עוברים על דברי חכמים וקרוב לומר שברכתם לבטלה. אך כפי שכתבתי נוהגים להקל, וכן כתב בכה\"ח תלג, פה. ואף שבדיקה לאור נר ביום אינה מועילה, כמבואר במ\"ב תלג, א. וכן הכיבוד שראוי לעשות לפני הבדיקה אינו פוטר מבדיקה כמבואר בשו\"ע תלג, יא, ובמ\"א כ. ונזכרו בזה שני טעמים: א' שאפילו בדיקה לאור נר ביום אינה מועילה, מפני שרק בלילה אפשר לראות היטב לאור הנר בחורים ובסדקים. ב' שתקנת חכמים לבדוק בליל י\"ד. מ\"מ כאן שמדובר בניקוי יסודי ברור שהוא מועיל יותר מבדיקה ביום לאור הנר. ולעניין שתיקנו חכמים לבדוק בליל י\"ד – הרי בודקים בליל י\"ד. ואין לטעון שאחר הניקוי הוא פטור מבדיקה ואינו יכול לברך עליה מהטעם שכתבתי למעלה. (עוד עי' בהלכה הבאה שיבואר כי לרוה\"פ אין חובה להניח פתיתים אפילו בבית שברור שלא נותר בו חמץ). ואחר שלמדנו שבדיקת חמץ מדרבנן, ועיקר מגמת החיפוש שלא יהיה בבית כ'זית' חמץ, ברור שאם ניקו את הבית היטב אפשר להסתפק בבדיקה קלה.", + "אמנם גם בבדיקה קלה צריך להתבונן בכל פינות החדר, ולאורך הקירות, ובין הרהיטים, ולפתוח כל ארון ומגרה שיתכן שהכניסו לתוכה חמץ במשך השנה, כדי לראות אם אכן נוקו ונשארו נקיים. בדיקת חדר באופן זה אורכת דקות אחדות." + ], + [ + "בדיקת חמץ / הנחת פתיתי חמץ והאפשרות להעזר בבני הבית", + "נוהגים להחביא בבית פתיתי חמץ לפני הבדיקה, כדי שימצאם הבודק. יש סוברים שמנהג זה נועד להבטיח שהבודק ימצא חמץ בבדיקתו, שאם לא כן אולי ברכתו לבטלה. אבל האמת אינה כן, שאפילו אם לא ימצא כלום אין ברכתו לבטלה, מפני שמטרת הבדיקה לוודא שאין בבית חמץ, ובכל מקרה שהבדיקה בוצעה – מטרה זו הושגה. בנוסף לכך הברכה אינה מכוונת לבדיקה בלבד אלא לכל משך תהליך ביעור החמץ שמתחיל בבדיקה ומסתיים בביעור ובביטול החמץ. וכן הוא נוסח הברכה \"על ביעור חמץ\" ולא על בדיקת חמץ, ולכן אף אם לא ימצא חמץ בבדיקה, הרי ימשיך למחרת בתהליך ביעור החמץ, ונמצא שברכתו אינה לבטלה (רמ\"א או\"ח תלב, ב; משנה ברורה תלב, יג).", + "אבל אין לבטל מנהג ישראל זה, וגם האר\"י נהג להניח עשרה פתיתים. ויש שכתבו שטעם המנהג כדי שישאר לו אח\"כ חמץ מאותם הפתיתים, ועל ידי כך לא ישכח לבטל את החמץ. ויש שבארו כי בזכות אותם הפתיתים הבודק לא יתרשל בבדיקתו (חק יעקב תלב, יד). לפיכך, במקום שניקו את הבית היטב, ומצד הדין מספיק לבודקו בלא דקדוק, יש להניח את הפתיתים במקומות שהבודק ימצאם בקלות; ובמקומות שלא ניקו היטב – יחביאום יותר. ובכל אופן טוב שמניח הפתיתים ירשום לעצמו היכן הטמינם, כדי שאם הבודק לא ימצאם, יוכלו להוציאם ולבערם.", + "אחר הבדיקה יבטל את החמץ שלא נמצא ואולי נותר בבית (כמבואר להלן ה, א). את החמץ שנמצא בבדיקה, ואת החמץ שמתכוונים לאכול עד למחרת – ישמרו היטב, כדי שלא יתפזר שוב בבית.", + "מי שקשה לו לבדוק את כל ביתו, יכול לבקש מבני ביתו לסייע לו בבדיקה, ויעמדו לידו בעת הברכה ויענו אמן, ואח\"כ יתפזרו בבית לבודקו. ואם בעל הבית אינו יכול לבדוק, יבקש מאחר שיבדוק במקומו, והבודק יברך (שו\"ע או\"ח תלב, ב; משנה ברורה תלב, י)." + ], + [ + "בדיקת חמץ / היוצא למדינת הים", + "אדם הנוסע לחוץ לארץ לפני הפסח, ובתוכניתו לחזור לביתו אחר חג הפסח, אם הוא עו��ב את ביתו בתוך שלושים יום הסמוכים לחג הפסח, היינו מחג הפורים ואילך, חייב לבדוק את ביתו מחמץ קודם שיצא מביתו. ואף שבודאי לפני פסח יבטל את חמצו, כבר למדנו שתיקנו חכמים שבנוסף לביטול החמץ צריך גם לבדוק את הבית מחמץ, וכיוון שהוא בתוך שלושים יום הסמוכים לפסח – כבר חלה עליו מצוות בדיקת חמץ, וצריך לבדוק את חמצו לאור הנר בלילה האחרון לשהייתו בביתו. ולא יברך על בדיקה זו מפני שהיא לפני הזמן שתיקנו חכמים לבדוק (לעיל ד, ג).", + "אבל אם הוא נוסע לפני שלושים יום, כלומר לפני חג הפורים, אינו צריך לבדוק את החמץ לפני נסיעתו, ובערב פסח יבטל את כל החמץ שברשותו, ובזה ינצל מאיסור חמץ. וכשיחזור לביתו אחר הפסח, אם ימצא בביתו חמץ חשוב, יבער אותו מהעולם.", + "ואם יצא לחוץ לארץ ובכוונתו לחזור לביתו קודם הפסח או בתוך הפסח, תיקנו חכמים שאפילו אם הוא יוצא מביתו בתחילת השנה, חייב לבדוק את ביתו קודם צאתו, שמא תארע תקלה בדרכו ולא יספיק לחזור לבדיקת חמץ (פסחים ו, א, עפ\"י רמב\"ם). ואם ימנה שליח שיבדוק עבורו בליל י\"ד במקרה שלא יספיק לחזור, אינו חייב לבדוק קודם צאתו. כיום שיש אפשרות להתקשר מכל מקום בעולם בטלפון, כל מי שיש לו חברים או קרובים שיוכל להתקשר אליהם ולבקשם שיבדקו עבורו את ביתו, אינו צריך לבדוק את ביתו קודם צאתו לדרכו, שאף אם לא יספיק לחזור קודם זמן בדיקת חמץ, הרי יוכל לבקש מאחד מהם שיבדוק עבורו (עי' שו\"ע או\"ח תלו, א-ב, משנה ברורה תלו, ט; שעה\"צ י).", + "מי שהיה צריך לבדוק את ביתו ושכח ונסע בלא לבדוק, וגם אינו מוצא שליח שיבדוק במקומו, נחלקו הפוסקים אם חייב לחזור, וכשיש קושי רב לחזור, יוכל להסתפק בביטול חמץ (באו\"ה תלו, א, 'זקוק'). ואחר הפסח ישרוף או יאבד את החמץ שביטל, שאם לאחר הפסח יהנה ממנו, יראה בעצמו שהביטול היה מהשפה ולחוץ. וכן הדין בכל מי שביטל את חמצו ולא ביערו, שאחר הפסח אסרוהו חכמים באכילה והנאה (שו\"ע או\"ח תמח, ה).", + "והטוב ביותר שמי שנסע ושכח לבדוק – ישכיר את ביתו לגוי וימכור לו את כל החמץ שבו." + ], + [ + "בדיקת חמץ / אם השכרת כל הבית לגוי פוטרתו מבדיקה", + "יש משפחות שנוסעות מביתם לכל ימי הפסח, וברצונם להיפטר מניקוי הבית ובדיקת חמץ, והשאלה האם על ידי שימכרו את כל הבית או ישכירוהו לנוכרי ייפטרו מבדיקת חמץ.", + "נחלקו בזה הפוסקים: יש מקילים, שהואיל ובפועל הבית אינו ברשותו בערב פסח, שכן הוא נמכר או הושכר לגוי, אינו חייב לבודקו (חק יעקב וגר\"א בדעת הטור ורמ\"א). ורבים מחמירים, שהואיל והתגורר בבית הזה בתוך שלושים הימים שלפני הפסח, כבר חלה עליו חובת בדיקת חמץ, ורק אם יעבור לבית אחר שבו הוא יתחייב בבדיקת חמץ, יהיה פטור מלבדוק את הבית שמכר או השכיר לגוי (אבי העזרי, שו\"ע או\"ח תלו, ג, ומ\"א ושועה\"ר בדעת הטור ורמ\"א). בנוסף לכך, אין ראוי לאדם להשתמט מלקיים את מצוות בדיקת חמץ.", + "למעשה, כדי לצאת ידי כולם, יש למכור או להשכיר את כל הבית חוץ מחדר אחד, ובו יקיימו את מצוות בדיקת חמץ, וכיוון שכבר יקיימו בו את מצוות בדיקת חמץ, לכל הדעות אין צריך לבדוק את החדרים שנמכרו או הושכרו לגוי.", + "בארץ ישראל אסור למכור בית לנוכרי (שו\"ע יו\"ד קנא, ח), ועל כן צריך לציין בשטר 'מכירת החמץ' שמדובר בהשכרה, ובנוסף לכך, יש למכור את החמץ שנמצא בכל החדרים המושכרים, ובזה ייפטרו מלבדוק את אותם החדרים.8דעת שולחן ערוך כדעת אבי העזרי. ובדעת הטור ורמ\"א נחלקו האחרונים, למ\"א תלו, יז, ושועה\"ר, רק אם הגוי יכנס בפועל לאותו בית לפני הפסח, ייפטר מבדיקתו. ולחק יעקב וגר\"א, גם אם הגוי לא יכנס בפועל לתוך הבית, כיוון שהיהודי הפקיר את החמץ שבו, אינו צריך לבודקו. ובמ\"ב תלו, לב, נטה להחמיר (עי' שעה\"צ לא-לב).
בארץ ישראל, שאסור למכור בית לגוי, אפשר להשכיר. ואמנם כתבו במקו\"ח תלז, ד, ובח\"א קיט, יח, בשם א\"ר, שהמשכיר בית לגוי חייב לבדוק את ביתו. מ\"מ נראה שאם גם מוכרים את כל החמץ שבאותם חדרים, גם לדעתם פטורים מבדיקת חמץ. וכ\"כ בחת\"ס קלא, וכתב בהלח\"ב ו, 20 (עמ' קג-קד), שכך דעת נו\"ב, שועה\"ר, קצוש\"ע. ועוד עדיפות ישנה לשכירות, שהיא בלב שלם, כמ\"ש בית שלמה צא, וזכר יהוסף רלח.", + "כשאפשר, טוב לבצע את השכרת הבית לפני ליל י\"ד, מפני שיש סוברים שאם בליל י\"ד עדיין יהיו החדרים ברשותו, יתחייב לבודקם (מקו\"ח וח\"א). כאשר קשה למצוא דרך להשכיר את הבית לפני ליל י\"ד, כי רוב הרבנויות מבצעות את המכירה (וההשכרה) בבוקר יום י\"ד, אפשר לסמוך על המקילים, שהואיל והוא מתכוון להשכיר את אותם החדרים, אין יותר חשש שיעבור בהם על איסור 'בל יראה' ו'בל ימצא', וממילא אין צריך לבודקם (בניין עולם, חת\"ס, כמובא במשנה ברורה תלו, לב).", + "לגבי כלי האוכל והתנור, יש לנקותם לפני פסח מכל ממשות חמץ, שאם לא כן אחר הפסח יהיה צורך לנקותם כדי שלא לאכול חמץ שעבר עליו הפסח. ולמכור את הכלים לגוי לא כדאי, משום שאחרי הפסח יצטרכו לטובלם במקווה כדין כלים שנקנו מגוי. (ולמכור את החמץ שעליהם ושבלוע בהם הוא דבר תמוה, כמבואר להלן ו, ד)." + ], + [ + "בדיקת חמץ / בדיקת חמץ אחר זמנה, ודין השוכר חדר במלון", + "תיקנו חכמים לבדוק חמץ בליל י\"ד בניסן, אך מי שלא בדק בליל י\"ד יבדוק ביום י\"ד בברכה. ואם לא בדק לפני הפסח יבדוק בפסח בברכה, ואף אם ביטל את החמץ לפני פסח – יבדוק בפסח, כדי לקיים את תקנת חכמים, וכדי שלא יראה פתאום חמץ בפסח וישכח את האיסור ויאכלנו. ועל כל הבדיקות הללו יברך. ואם עבר הפסח ונזכר שלא בדק חמץ – יבדוק, כדי שלא להיכשל בחמץ שעבר עליו הפסח שאסור מדברי חכמים, אבל על בדיקה זו לא יברך (שו\"ע או\"ח תלה, א).", + "השוכר חדר במלון, כיוון שהתחייב בתשלום והחדר הועמד לרשותו ונתנו לו מפתח לפותחו ולנועלו, ורק בהסכמתו מותר לזרים או לעובדי המלון להכנס לחדרו, דינו כשוכר בית. ולכן מצווה עליו לבדוק את חדרו בליל י\"ד בניסן בברכה, ואחר הבדיקה יבטל את כל החמץ שאולי נשאר ברשותו ולא הצליח למוצאו בבדיקה. ואם הגיע למלון באמצע הפסח, ישאל אם בדקו את החדרים מחמץ, ואם רק ניקו אותם כדרך שמנקים תמיד בלא לבודקם מחמץ, או שבדקו אותם אבל אח\"כ התארח שם גוי, יבדוק בעצמו בברכה.", + "חולה המאושפז בבית חולים יבדוק בליל י\"ד את חדרו וארונו, אבל לא יברך על הבדיקה, משום שהחדר אינו עומד לרשותו, ובכל עת יכולים להעבירו לחדר אחר או להכניס לשם חולים נוספים.", + "בעל בית מלון צריך לבדוק את החמץ בכל חדרי המלון, ואם קשה לו לבדוק בעצמו יכול לשכור שליח. ולגבי אותם החדרים המושכרים לגוי או ליהודי שאינו בודק בליל י\"ד, מתעוררת בעיה, מצד אחד הרי השכיר להם את החדר ואין ביכולתו להכריחם לבדוק חמץ כהלכה; ומאידך, אם יצאו באמצע החג יצטרך לבדוק מיד את חדרם ולבער את החמץ שהשאירו, ואולי לא יהיה לו פנאי לזה באותה השעה. והעצה לכך, שימכור או ישכיר לפני פסח את כל חדרי המלון לגוי, והוא ישמש באותם הימים כמתווך בין הגוי שקנה את המלון לשוכרי החדרים." + ], + [ + "בדיקת חמץ / בית כנסת, פנימיות וישיבות", + "בתי כנסת ובתי מדרש צריכים בדיקה בליל י\"ד, מפני שלפעמים אוכלים בהם חמץ. ואף בבתי כנסת שאין רגילים לאכול, לפעמים נכנסים ילדים קטנים עם מאכלי חמץ (שו\"ע או\"ח תלג, י). אמנם לעניין הברכה ישנו ספק אם צריך לברך, לכן מוטב שהבודק את בית הכנסת יבדוק תחילה את ביתו, ויברך שם על הבדיקה ויכוון גם על בדיקת בית הכנסת.9. דעת רוה\"פ שיברך הואיל וזו מצווה, וכ\"כ במ\"ב תלג, מג, עפ\"י שועה\"ר. אבל בערוה\"ש תלג, יב, כתב שאחד הטעמים לבדיקת חמץ הוא כדי שלא לעבור בבל יראה, וביהכ\"נ אינו שייך לאדם פרטי, ואם כן גם אם ישאר שם חמץ אף אחד לא יעבור עליו בבל יראה, ולפי טעם זה אין מצווה לבדוק ולכן אין לברך. וכ\"כ מהרש\"ם ה, מט. אמנם אם ביהכ\"נ או ביהמ\"ד שייך לאדם פרטי או לכמה שותפים – לכל הדעות יבדוק בברכה. אלא שאם הבודק מברך בביתו אינו חוזר ומברך בביהכ\"נ.", + "בחורים ובחורות שמתגוררים בפנימיות ומשלמים עבור כך – דינם כשוכרים, ואם ישאר בחדרם חמץ בשיעור כ'זית' יעברו עליו ב'בל יראה' ו'בל ימצא', ולכן חובה עליהם לבדוק את חדריהם לפני הפסח. אם הם נשארים שם גם בפסח, יבדקו בליל י\"ד בברכה. ואם הם יוצאים מהפנימיה מספר ימים קודם לפסח, יבדקו בלילה האחרון לפני צאתם בלא ברכה.10החזו\"א הורה לבחור ישיבה שגם אם לא יהיה בפסח בחדרו, מוטב שיבדוק בליל י\"ד ואז יוכל לברך. והביא דבריו בספ\"כ יב, ט. ויש שפקפקו אם יש לבחור ישיבה דין שוכר, שהרי הנהלת הישיבה יכולה להעבירו מחדר לחדר (עי' פס\"ת תלז, ג). אולם נראה שהואיל ואין רגילים להעביר בחורים מבוגרים מחדרם בלא תאום והסכמה, ובכל שכירות ישנם תנאים שאם עוברים עליהם מותר למשכיר לבטל או לשנות את תנאי השכירות, לכן יש לבחורים מבוגרים מעמד של שוכרים בחדר.", + "את שאר החדרים והאולמות שבישיבה צריכים מנהלי הישיבה לדאוג שיבדקו לקראת פסח.", + "מי שקנה או שכר בית לפני פסח, אף שעדיין לא נכנס לגור בו – חייב לבודקו, שמא נותרו שם מאכלי חמץ, וכיוון שהבית ברשותו יעבור עליהם ב'בל יראה' ו'בל ימצא'. ואם יש לו בית אחר שבו הוא מקיים את מצוות הבדיקה, יכול למכור או להשכיר את הבית החדש לגוי וייפטר מחובת הבדיקה (עי' לעיל ד, יא)." + ], + [ + "בדיקת חמץ / חמץ תחת מפולת ואם צריך לבדוק מחסן", + "חמץ שנפלו עליו אבנים או אדמה, אם הוא קבור תחת פחות משלושה טפחים (כ-24 ס\"מ), כיוון שכלב יכול להריחו ולחטט אחריו ולהוציאו, אין הוא נחשב מבוער וצריכים להוציאו לפני פסח ולבערו.", + "ואם החמץ נתכסה ביותר משלושה טפחים, הרי הוא מבוער ואין עוברים עליו באיסור 'בל יראה' ו'בל ימצא', ואין צריכים להוציאו ולבערו, אבל צריכים לבטלו, שמא במשך הפסח יפנו מעט מהאבנים והחמץ כבר לא יהיה מכוסה בשלושה טפחים ויעברו עליו באיסור 'בל יראה' ו'בל ימצא'.11דעת רש\"י, ר\"ן ורוה\"פ שאם החמץ מכוסה ביותר מג' טפחים הרי הוא מבוער ואין עוברים עליו בבל ימצא, וכך כתבתי למעלה. אולם דעת הסמ\"ק שכל זמן שמדובר בגל שרגילים לפנותו הרי החמץ נמצא ברשותו ועובר עליו בבל ימצא. ורק אם מבטל את החמץ פטרוהו חכמים מביעור.
מה שכתבתי שאם יש שם פחות מג' טפחים צריך להוציא את החמץ, מדובר כשודאי יש שם חמץ, ואפילו במקום שיש סכנת נחשים ועקרבים יקח כלי חפירה ויפנה את הגל ויבער את החמץ. אבל כאשר מסתבר שיש מתחת לגל חתיכת חמץ בשיעור כ'זית' ויותר אך אין בזה ודאות, במקום שיש סכנת נחשים ועקרבים פטרוהו חכמים מבדיקה, ודי בביטול. וכשאין סכנה צריך לבדוק (שו\"ע או\"ח תלג, ח; משנה ברורה תלג, לה). בכל מקרה שחייב לבדוק יכול להיפטר מהבדיקה על ידי שימכרנו לגוי. נראה שאם מסתבר שעד הפסח החמץ התעפש עד שאינו ראוי למאכל כלב או שכבר נאכל על ידי חרקים, למרות שלא היו מעליו ג' טפחים, אין צריך לבדוק אחריו.", + "וכן דין חמץ שנפל לתוך בור שבחצרו, אם אין רגילים לירד לתוכו, יש לבטל את החמץ שנפל שם ואין צריך להעלותו ולבערו.", + "לפי זה כאשר חמץ תקוע אחרי ארון קיר, באופן שאי אפשר להוציאו משם בלא לפרק את הארון או לרוקנו ולהזיזו, אין צריך להוציא את החמץ משם אלא אפשר להסתפק בביטולו (שועה\"ר תלג, יט). חמץ שמונח במקום שניתן להוציאו אך יש בכך טורח, אפשר לשפוך עליו אקונומיקה או מי סבון ועל ידי כך לפגום אותו לגמרי עד שלא יחשב יותר כמאכל, שאפילו למאכל כלב לא יהיה ראוי, וממילא לא יצטרכו לבערו.", + "מחסן שמשליכים בו דברים שאינם שימושיים, או שממלאים אותו בסחורות שונות, ואין מתכוונים לפנותו עד אחר פסח – אין צורך לבדוק אם מונח חמץ תחת חפציו או סחורתו, אלא די לבטל את החמץ שאולי נמצא שם. אבל אם מילאוהו בתוך שלושים יום הסמוכים לפסח, כיוון שכבר חלה החובה להתכונן לפסח – חייבים היו לבודקו לפני שהכניסו בו את החפצים או הסחורה, ואם לא בדקוהו לפני כן, צריכים לבודקו היטב מחמץ בליל י\"ד (שו\"ע או\"ח תלו, א). ואם קשה להזיז את כל החפצים או הסחורה שבו כדי לבודקו, אפשר למכור או להשכיר את המחסן לגוי ולהפטר בזה מהחובה לערוך בו בדיקת חמץ." + ] + ], + [ + [ + "ביטול חמץ וביעורו / ביטול החמץ בלילה וביום", + "כפי שלמדנו (לעיל ג, ד) אנו מקיימים את מצוות השבתת החמץ בשני אופנים, במעשה ומחשבה. וסדר ההשבתה מורכב מארבעה שלבים, בדיקת חמץ ואח\"כ ביטול ראשון שמתקיימים בליל י\"ד בניסן, ולמחרת ביעור חמץ ואחריו ביטול שני. אחר שעסקנו בהלכות בדיקת חמץ נמשיך לדיני הביטול.", + "מיד לאחר הבדיקה מבערים את החמץ באופן רוחני על ידי ביטול החמץ. כדי להקל על המבטלים חובר נוסח ביטול, ולשונו בארמית, מפני שנתחבר בתקופה שרבים מהמוני העם הבינו ארמית בלבד. וזה לשונו (לנוסח אשכנז):", + "\"כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי, דלא חזיתיה ודלא בערתיה, לבטיל ולהוי הפקר כעפרא דארעא\". ", + "ואפשר לאומרו בעברית:", + "\"כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שלא ראיתיו ושלא ביערתיו, יבטל ויהא הפקר כעפר הארץ\". ", + "", + "", + "(לנוסח ספרד מזכירים רק חמץ, כי הוא כולל גם שאור. וכן מזכירים עניין הביטול בלבד, כי הוא כולל בתוכו גם את ההפקר, עי' חזו\"ע עמ' לב).", + "לאחר ביעור החמץ בפועל שמתבצע בבוקר יום י\"ד בניסן (כמבואר בהלכה ג) חוזרים ומבטלים את החמץ. ואף שהחמץ כבר בוטל בליל י\"ד אחר הבדיקה, הביטול שבליל י\"ד היה על החמץ שלא נודע ולא נמצא בבדיקה. אבל את החמץ שמתכוונים לאכול בארוחות הערב והבוקר – לא ניתן לבטל, מפני שהוא חשוב לנו, וכן את החמץ שנמצא בבדיקה לא מבטלים, שהרי מתכוונים להשביתו בשריפה. יתר על כן, אם נתכוון בביטול שבלילה לבטל את החמץ שאנו מתכננים לאכול אחר כך, יתברר שהביטול שאמרנו היה מהשפה ולחוץ וממילא לא הועיל כלל. ", + "לפיכך בלילה אנו מבטלים רק את החמץ שלא מצאנו בבדיקה, ולא את החמץ שאנו שומרים לארוחות הנותרות ולשריפת החמץ. וכיוון שיתכן שמקצת מן החמץ הזה נשמט מעינינו ונשכח, כדי שלא נעבור עליו באיסורי בל יראה ובל ימצא, חוזרים ומבטלים את החמץ. ויש להקפיד לבטל את החמץ עד סוף השעה החמישית, שאם הגיעה השעה השישית, החמץ נאסר בהנאה ושוב אין אפשרות לבטלו (שו\"ע או\"ח תלד, ב).", + "נוסח הביטול ביום שונה במקצת, שכן בערב מבטלים רק את החמץ שלא נמצא בבדיקת חמץ, ואילו בבוקר מבטלים את החמץ מכל וכל. וזה לשון נוסח ביטול היום: ", + "\"כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי, דחזיתיה ודלא חזיתיה, דבערתיה ודלא בערתיה, לבטיל ולהוי הפקר כעפרא דארעא\". ", + "ותרגומו בעברית:", + " \"כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שראיתיו ושלא ראיתיו, שביערתיו ושלא ביערתיו, יבטל ויהא הפקר כעפר הארץ\"." + ], + [ + "ביטול חמץ וביעורו / משמעות ביטול החמץ", + "נוסח ביטול חמץ שלפנינו בארמית, מפני שנתחבר בתקופה שרוב פשוטי העם הבינו ארמית, אבל אפשר לאומרו בעברית או בכל שפה אחרת, העיקר שתוכנו יובן. ומי שאמר את הנוסח בארמית ולא הבין את משמעותו הכללית שהיא ביטול החמץ, אלא חשב שזוהי תפילה לקראת הפסח – לא ביטל את חמצו (משנה ברורה תלד, ט).", + "שני פירושים נאמרו במשמעות הביטול: לרש\"י ורמב\"ן, בכוחו של האדם לבטל את החמץ. וזה דין מיוחד בחמץ, מפני שלפי התורה החמץ בפסח אינו נחשב לכלום, שהרי אסור להנות ממנו, וממילא הוא נחשב כעפר הארץ. אלא שלעניין אחד עדיין יש חשיבות לחמץ, שאם הוא נשאר בבית – עוברים עליו באיסורי בל יראה ובל ימצא, אבל אם בעל החמץ ביטל אותו לפני תחילת זמן איסורו, הרי שהסכימה דעתו לדעת התורה, וממילא גם אם ישאר ברשותו חמץ, לא יעבור עליו באיסור.", + "ובעלי התוספות פירשו, שהביטול מועיל מפני שעל ידו החמץ נעשה הפקר, וכבר דרשו חכמים לא יראה לך חמץ – דווקא שלך אסור לראות אבל של הפקר מותר לראות. וממילא ברור שמי שהפקיר את חמצו שוב אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא. ", + "נמצא שלפירוש הראשון הביטול מכוון כנגד החמץ עצמו, ולפירוש השני הביטול מכוון כלפי האדם שמסלק עצמו מן החמץ.", + "בנוסח אשכנז מתחשבים בשני הפירושים, ולכן מזכירים גם ביטול וגם הפקר. ובנוסח ספרד מזכירים רק את הביטול שהוא כולל הפקר, שכל המתבטל ממילא מופקר (לעיל הלכה א)." + ], + [ + "ביטול חמץ וביעורו / דיני ביטול החמץ", + "לדעת רוב הראשונים מעיקר הדין אין צורך לומר בפה את נוסח הביטול אלא אפשר לבטל את החמץ בלב, היינו שיסכים במחשבתו שחמצו מבוטל וחשוב אצלו כעפר הארץ. אלא שלכתחילה יש לבטל את החמץ בפה, שעל ידי כך הביטול יהיה ברור ומפורש. ועוד, שיש מהראשונים שסוברים שהביטול חייב להיאמר בפה. לכל הדעות אין צורך לומר את הביטול בפני אנשים אחרים, אלא די שאדם יאמר את הביטול בינו לבין עצמו, ויש מהדרים לאומרו לפני בני משפחתם כ��י להזכיר להם את המצווה.1. לדעת הטור תלו, רמב\"ן, ר\"ן, מהר\"ם חלאוה, די לבטל בלב. ובשועה\"ר תלד, ז, ובקונ\"א שם באר, שאף שכך הדין לדעתם מן התורה, מ\"מ מדרבנן לכתחילה יאמרו בפה. ולדעת ריטב\"א וב\"י עפ\"י ירושלמי צריך להוציא בפיו. אמנם בשו\"ע תלז, ב, נקט לשון: \"מבטלו בלבו ודיו\". ובבאו\"ה תלז, ב, כתב שיש שתי דעות, והגר\"א הסכים להלכה שאפשר לבטל בלב. ומה שאפשר לבטל בינו לבין עצמו, הוא גם לתוס' שמבאר שהביטול מדין הפקר, ואף שהפקר מדברי חכמים בפני שלושה, כאן העמידו חכמים דבריהם על דין תורה שהפקר מועיל גם בפני עצמו.", + "הביטול צריך להיות בלב שלם, היינו שיסכים בדעתו שהחמץ בטל אצלו לעולם, וגם אחרי הפסח לא ישתמש בו. אבל אם בדעתו להשתמש בחמץ אחר הפסח, אין ביטולו ביטול, והוא עובר על חמצו באיסורי בל יראה ובל ימצא. ואפילו אם הוא מפקיר את החמץ במקום המופקר לכל, לא יחשוב בדעתו לזכות בו אחר הפסח, שאם יחשוב כך אין הפקרו שלם (משנה ברורה תמה, יח).2עי' בס' בדיקת חמץ וביעורו ו, הערה ז, שהביא משו\"ת רע\"א א, כג, שאם הוציא בפיו לשון הפקר, אף שלא עשה זאת בלב שלם, ההפקר חל. שהרי כל אחד יכול אז לזכות בחמץ ולא יועיל שיטען שפיו וליבו לא היו שווים. ואפשר שלמ\"ב תמה, יח, עפ\"י שועה\"ר, אמנם בדיני ממונות הקונה את החמץ זוכה, אבל האדם שהפקיר ויודע שליבו לא היה שלם, החמץ נשאר שלו, לפחות עד אותה שעה שמישהו אחר יקנהו.", + "כפי שלמדנו (לעיל ג, ד) מהתורה יכול היה אדם להשבית את חמצו בביטול חמץ בלבד, ואפילו אם נשאר ברשותו חמץ בשווי רב – יכול לבטלו, ואינו עובר עליו באיסורי בל יראה ובל ימצא, ובתנאי שיסכים בדעתו שהביטול מוחלט ולעולם לא יהנה יותר מהחמץ הזה. ", + "אולם חכמים חששו שמא הביטול לא יהיה בלב שלם, ולכן תיקנו לבער את החמץ בפועל מהבית. אמנם בדיעבד כאשר אדם שכח לבער את חמצו והגיע ערב פסח והוא רחוק מהבית, יסתפק בביטול בלבד, ומיד כשיגיע לביתו ישרפנו. ואפילו אם חזר לביתו אחר הפסח, חייב לבערו, שאם לא יבערו יוכיח שביטולו לא היה שלם (שו\"ע או\"ח תמח, ה; משנה ברורה תמח, כה).", + "אפשר מן הדין לבטל את החמץ על ידי שליח, אמנם לכתחילה עדיף שבעל החמץ יבטל בעצמו, כי יש סוברים שרק בעל החמץ יכול לבטל את חמצו (שו\"ע או\"ח תלד, ד; משנה ברורה תלד, טו)." + ], + [ + "ביטול חמץ וביעורו / מנהג ביעור החמץ בשריפה", + "כפי שלמדנו, בנוסף לביטול החמץ תיקנו חכמים לבער בפועל את כל החמץ שנותר אחר ארוחת בוקר ואת החמץ שנמצא בבדיקת חמץ (ועשרת הפתיתים). מן הדין אפשר לבערו בדרכים שונות: למשל, אפשר לפוררו ולפזרו ברוח, או לפוררו ולזורקו לים או לנהר (שו\"ע או\"ח תמה, א). וכן אפשר לפני שיגיע זמן האיסור, לפגום את החמץ באקונומיקה או חומר אחר עד שלא יהיה ראוי למאכל כלב, ומכיוון שכבר אינו נחשב מאכל חמץ אין צורך לבערו (שו\"ע או\"ח תמב, ט). וכן אפשר לבערו מהבית לפני שיגיע זמן האיסור על ידי הנחתו במקום שמופקר לרבים, או השלכתו לשירותים וסילוקו מהבית על ידי הורדת המים (משנה ברורה תמה, יח).", + "אבל ישראל קדושים נהגו להדר במצוות השבתת החמץ ולבערו בשריפה, שאין דבר שמבטל את החמץ מן העולם יותר מהשריפה, ועוד שיש מי שסובר שמצווה להשבית את החמץ דווקא בשריפה.", + "והרוצים להדר בזה, צריכים לבטל את החמץ ��חר השריפה, שאם יבטלו לפני כן, החמץ כבר לא יחשב שלהם וממילא לא יוכלו לקיים בו ביעור בשריפה. אלא שיש להקפיד שאחר סיום שריפת החמץ ישאר זמן לבטל את החמץ, שאם יגיע לסוף השעה החמישית שוב לא יוכל לבטל אותו (כמבואר לעיל ג, ו). ואחר שנשרף כזית מן החמץ, כבר נתקיים בו ההידור של ביעור החמץ בשריפה, ואפשר לומר את הביטול.", + "יש מדקדקים, שאם נעזרים בנפט להבערת האש, שלא לשופכו על החמץ אלא רק על העצים, כדי שרק האש תכלה את החמץ ולא יפגם לפני כן ממאכל כלב. 3בפסחים כז, ב, נחלקו כיצד מצוות ההשבתה, לר' יהודה דוקא בשריפה, ולחכמים בכל דרך. לרוב הראשונים, וביניהם רמב\"ם, רא\"ש, ריטב\"א ור\"ן הלכה כחכמים, וכן נפסק בשו\"ע תמה, א. ויש פוסקים כר' יהודה, וכך כתבו תוס' וסמ\"ק. עוד מוסיפים הב\"ח והגר\"א, שגם לחכמים לכתחילה מצווה לשרוף, אלא שלחכמים אפשר לקיים את מצוות ההשבתה גם בדרכים אחרות. ויש אחרונים שלא כתבו כן, אלא לדעתם לחכמים אפשר לכתחילה לבער את החמץ בכל הדרכים.
לדעת רוב הראשונים, המצווה לשרוף לר' יהודה חלה על חמץ שנמצא אחר חצות, שכבר הגיע זמן איסורו, שמצוותו דווקא בשריפה כמו נותר, אבל לפני חצות אפשר גם לר' יהודה לבערו בכל דרך, וכך דעת ר\"ת ומהר\"ם חלאוה. אמנם רש\"י מפרש שלר' יהודה המצווה לשרוף לפני חצות, ולפי הבנת הרא\"ש בדבריו הכוונה שרק בשעה השישית המצווה לשרוף, אולם הטור הבין ברש\"י שגם לפני כן לפי ר' יהודה מצווה לשרוף. אם כן לפי שיטה זו מצווה לבער את החמץ בשריפה. ועי' בבירור הלכה פסחים כז, ב, סיכום הסוגיה. ואף שברור כמעט לכל הפוסקים שאין מצווה לשרוף את החמץ לפני זמן איסורו, כתב הרמ\"א תלד, ב, ותמה, א, שהמנהג לשרוף את החמץ. ועי' באור לציון ח\"א לג, שמפרש שהחומרה לשרוף את החמץ תלויה בהרכבה של כמה שיטות, ראשית כשיטת הפוסקים כר' יהודה, ובצירוף ההבנה ברש\"י שמצוות השריפה לפני זמן האיסור, אבל לא כשיטת רש\"י שסובר שאפשר להשבית גם בביטול, אלא כדעת תוס' הסובר שהביטול מועיל מצד הפקר, לפיכך מצוות ההשבתה דווקא בשריפה. ועי' לעיל ג, ה, במהות המצווה.
בפשטות עניינה של מצוות תשביתו להשבית את החמץ לפני תחילת זמן האיסור, וכן כתבו רוב הראשונים. וכ\"כ ר\"ן וריטב\"א שבבדיקת חמץ מקיימים מצוות תשביתו. והרמב\"ם הגדיר את זמן מצוות תשביתו שמתחיל בליל י\"ד (הל' חו\"מ ג, א). אמנם לרא\"ש מצוות תשביתו חלה רק אחר תחילת זמן איסור חמץ.
בספ\"כ טו, ד, כתב לדקדק לא לשפוך נפט על החמץ, כדי שהחמץ יתבער בשריפה ולא על ידי פגימת טעמו מהנפט. ובהלח\"ב ח, י, 17, כתב שאין צורך לדקדק בזה, מפני שהעיקר הוא להפוך את החמץ לאפר ולא לפוגמו. ועיין לעיל ג, ה, 8." + ], + [ + "ביטול חמץ וביעורו / חמץ שבאשפה", + "בבוקר יום י\"ד בניסן מתעוררת שאלה, מה דין החמץ שהונח בפחי הזבל, האם גם אותו צריך לבער?", + "אם הפח שייך ליהודי או שהוא נמצא בתוך חצרו הפרטית, לכתחילה יש לשפוך עליו אקונומיקה או חומר מפגל אחר עד שלא יהיה ראוי לאכילת כלב. ובשעת הצורך, כיוון שהחמץ שהושלך לפח נחשב מאוס, אין צורך לפוגמו יותר, כי הוא כבר נחשב כמבוער מחמת מאיסותו.", + "ואם הפח שייך לרשות המקומית והוא מונח ברשות הרבים, אין היחיד צריך לבער את החמץ שהניח בו לפני סוף זמן איסור חמץ. ואף העירייה אינה חייבת לבערו, מפני שמלכתחילה איננה מעוניינת לקנותו, אלא כל מגמתה לפנותו למזבלה.4כתב באגרות משה או\"ח ג, נז, שהמניח חמץ בפח מגלה דעתו שהוא מפקיר את החמץ, אלא שאם הפח ברשותו, עפ\"י ט\"ז ומ\"א לסימן תמה, ג, צריך לבערו מדברי חכמים. אבל אם הפח ברשות הרבים אינו צריך לבערו כלל. ובספר בדיקת חמץ וביעורו ג, מה, הוסיף שאם החמץ טונף לגמרי עד שאין סיכוי שאדם ישתמש בו לשום שימוש, הרי הוא מבוער. ועוד כתב שם בהערה ק\"ל שמה שאמרו שכל שראוי לאכילת כלב עדיין נחשב חמץ וצריך לבערו, הוא מפני שראוי לחמץ בו עיסות אחרות, אבל אם טונף, אף שכלב יכול לאוכלו, כיוון שאינו ראוי לשום שימוש אדם, נתבטל ואינו צריך לבערו. (ועי' בפס\"ת תמה, ז, דעות נוספות). אמנם כאשר מניחים את האשפה בשקית כמנהגנו, פעמים שהחמץ אינו מתלכלך, וכשהפח נמצא ברשותו, כדי שלא להיכנס לספק, עדיף שלא להניח בתוכו בימים הסמוכים לפסח חמץ הראוי למאכל כלב." + ], + [ + "ביטול חמץ וביעורו / חמץ שנמצא אחר תחילת זמן האיסור", + "המוצא חמץ ברשותו לאחר חצות יום י\"ד, חייב לבערו מיד. ואם שכח לבטל את החמץ שברשותו, חייב לבערו מהתורה. לכתחילה מצווה לבערו בשריפה, ואם ירצה יבערו בדרכים אחרות, כגון שיפורר אותו לפירורים קטנים ויפזרנו ברוח, או יפורר אותו מעט וישליכנו לבית הכסא ויוריד עליו את המים. אבל אם ישליך אותו למקום המופקר לרבים, לא עשה כלום.", + "ואמנם לפני תחילת השעה השישית עדיין יכול אדם להפקיר את חמצו ולהיפטר בכך מחובת ביעורו, אולם לאחר שהתחילה השעה השישית החמץ שברשותו נאסר בהנאה, ואין עוד אפשרות להיפטר מהחמץ והאיסורים הכרוכים בו עד שיאבדנו לגמרי.", + "וגם אם יפסול את החמץ מאכילת כלב על ידי שישפוך עליו חומר מפגל, לא יבער אותו בזה, שרק לפני תחילת זמן איסור חמץ אפשר לפוסלו מלהיות ראוי למאכל כלב, וממילא לא יחשב יותר למאכל חמץ ולא יחולו עליו איסורי חמץ. אבל אם כשהגיע זמן איסור חמץ היה החמץ ראוי לאכילה, חלה חובה להשביתו לגמרי, ואין מועיל לפוגמו עד שלא יהיה ראוי לאכילת כלב. לפיכך, המוצא חמץ ברשותו צריך לשורפו או לפוררו ברוח, או לפוררו מעט ולהשליכו לבית הכסא, שעל ידי כך הוא מאבדו מן העולם. ומצווה מן המובחר לבערו בשריפה. וגם אחר שיבערו בשריפה, אפרו אסור בהנאה.5עיין בהערה 3, שם למדנו שעיקר מחלוקת ר' יהודה וחכמים עוסקת בחמץ שנמצא אחר זמן איסורו, אם כן לדעת הראשונים שסוברים כר' יהודה מצווה לבער את החמץ בשריפה, ואף שרוב הפוסקים סוברים כחכמים, וכן נפסק בשו\"ע תמה, א. מ\"מ גם לחכמים בודאי אפשר לבער בשריפה, ועוד שהב\"ח והגר\"א בארו שגם חכמים מודים שלכתחילה מצווה לבער בשריפה. וכ\"כ במ\"ב תמה, ו.
אחר שהגיע זמן איסור חמץ חובה להשבית את החמץ לגמרי, שכך מתבאר משו\"ע תמב, ט, ומ\"ב מ. וגם להפקיר לא מועיל, שרק קודם זמן האיסור מועיל להפקיר כמבואר במ\"ב תמה, יח. וגם אחר הביעור, האפר אסור בהנאה כמבואר בשו\"ע תמה, ב. ובמ\"ב תמה, ה, מבואר שאם ישליכנו לבית הכסא נחשב החמץ מבוער. אמנם בית הכסא בימיהם היה מטונף ביותר, וכל מה שהושלך שם היה נמאס עד שאינו נחשב יותר לכלום. אבל מי שישליך לחם לבית הכסא שלנו, יתכן שהלחם יצא מצינור הביוב שלם ויהיה ראוי למאכל כלב, ולכן כתבתי שצריך לפורר אותו מעט.
אמנם בדרך כלל המוצא חמץ בפסח כבר ביטלו לפני הפסח, וכל איסורו מדברי חכמים, ומ\"מ יבערנו כמו שמבערים חמץ שלא בוטל, שכב�� למדנו שתיקנו חכמים שבנוסף לביטול נבער את החמץ בפועל. וכ\"כ בשועה\"ר תלה, ד, שאם לא ביער בפועל עובר בבל יראה ובל ימצא דרבנן, ומצוּוה בתשביתו מדרבנן.
זמן מצוות הביעור: המוצא חמץ ברשותו אחר שהגיע שעה שישית, חייב לבערו מדרבנן, ואם לא ביטל את החמץ ונותר ברשותו חמץ, כשיגיע חצות חייב לבערו מהתורה, ומשיכנס החג יעבור עליו בשני איסורי תורה – בל יראה ובל ימצא. ואם ביטל את חמצו, אין הוא עובר עליו באיסורי בל יראה ובל ימצא מהתורה, ואע\"פ כן תקנו חכמים לבערו.", + "אם בחג או בשבת מצא חמץ בביתו, אסור לו לשורפו, וגם אינו יכול לטלטלו ולהשליכו לבית הכסא, מפני שהחמץ מוקצה. לפיכך יניח עליו כלי, כדי שלא יבואו בטעות לאוכלו, ומיד כשתצא השבת או החג ישרפנו. ואם אותו אדם גם שכח לבטל את חמצו לפני הפסח, נמצא שבכל רגע שהחמץ נשאר ברשותו הוא עובר עליו בשני איסורים: 'בל יראה' ו'בל ימצא', וכדי להינצל מאיסורי תורה אלו, לדעת פוסקים רבים מותר לקחת את החמץ, לפוררו מעט, ולהשליכו לבית הכסא, שהתירו לו לעבור על איסור מוקצה שהוא מדברי חכמים כדי שלא יעבור על איסורי תורה. ואפילו במקרה זה יש מחמירים וסוברים שאין לעבור על איסור מוקצה, וימתין עד מוצאי שבת, ואז יבער את החמץ (משנה ברורה תמו, ו).", + "לגבי הברכה: המוצא חמץ בפסח, אף שמצווה לבערו, לא יברך לפני הביעור, מפני שהברכה שברך לפני בדיקת חמץ חלה על כל החמץ שברשותו שצריך לבערו. אבל אם לש בצק בפסח והחמיץ לו או שבטעות קנה חמץ בפסח, יברך על ביעורו, מפני שחמץ זה לא היה ברשותו לפני פסח בעת בדיקת חמץ וביעורו, וממילא הברכה לא חלה עליו (עי' משנה ברורה תלה, ה)." + ] + ], + [ + [ + "מכירת חמץ / הצלת החמץ מאיבוד על ידי מכירתו לגוי", + "עד חצות יום י\"ד בניסן צריך כל יהודי להשבית את החמץ שברשותו, וכדי שלא לאבד כמות גדולה של מאכלי חמץ, היו יהודים רגילים לתכנן היטב את קניותיהם ומאכלם כך שעד הפסח יסיימו לאכול את מאכלי החמץ שלהם, ורק מעט מהחמץ היו משאירים, כדי לקיים בו מצוות ביעור חמץ למהדרין בשריפה.", + "אולם פעמים שהתכנון לא הצליח, ויהודי נקלע למצב בו נשארה ברשותו כמות גדולה של מאכלי חמץ לפני פסח. ואזי, אם לא אכפת לו להפסיד את החמץ, יכול להשביתו בשריפה, או שייתנו במתנה לגוי הגון שראוי לתת לו מתנה. אבל אם אינו רוצה להפסיד את שווי החמץ, יכול למוכרו לגוי לפני הפסח, שכל זמן שלא הגיעה השעה שבה החמץ נאסר בהנאה, מותר למכור את החמץ ולקבל עבורו מחיר מלא. איסור הנאה מחמץ מתחיל בשעה השישית של יום י\"ד בניסן, ועד אז מותר למכור את החמץ.", + "במיוחד הדבר היה חשוב לסוחרי מזון שנשארו לפני הפסח עם מלאי גדול של חמץ, והיו מוכרחים למוכרו לגוי, כדי להציל את ממונם מאיבוד. ואפילו אם לא נמצא גוי שמעוניין באמת לקנות את כל חמצו, אמרו חכמים שמותר ליהודי לומר לגוי, אף שאינך צריך כמות גדולה של חמץ, קנה ממני את כל החמץ בסכום המלא, ואם תרצה אקנה אותו ממך לאחר הפסח (עפ\"י תוספתא פסחים ב, ז)." + ], + [ + "מכירת חמץ / התפשטות מנהג מכירת החמץ", + "לפני כארבע מאות שנה החלו יהודים רבים באירופה להתפרנס מייצור יין שרף (יי\"ש) ומכירתו. וזאת משום שהרוזנים אדוני הארץ נהגו לתת ליהודים לנהל את עסקיהם, והיו רגילים להחכיר להם את עסקי היי\"ש תמורת דמי חכירה ואחוזים מ��מכירות. יי\"ש זה, שנעשה משעורים וחיטים, נחשב לחמץ גמור. כדי שלא להפסיד הון עתק בכל שנה באיבוד היי\"ש לפני הפסח, היה הכרח למוכרו לפני הפסח לגוי, ואחר הפסח לשוב לקנותו מידו, כדי להמשיך במכירתו לכל דורש.", + "במשך הזמן ראו גדולי ישראל שלפעמים קורה שהמכירה נעשית שלא כדין, ואזי מתעוררות בעיות קשות, שכן אם מכירת החמץ נעשתה שלא כדין, הרי שהחמץ נשאר ברשותו של היהודי, וכל שעה ושעה הוא עובר עליו באיסורי התורה: 'בל יראה' ו'בל ימצא', וגם אחר הפסח אסור ליהנות ממנו וצריך לאבד את כולו. לפיכך נהגו רבני ישראל לנהל בעצמם את מכירת החמץ, כדי לוודא שהחמץ ימכר כדין. וכיוון שהמכירה נעשתה מסודרת, יהודים נוספים נצטרפו למכירה כדי להציל את החמץ שברשותם מאיבוד, וכך החלה מכירת החמץ להיות רווחת יותר ויותר.", + "אלא שכמה מגדולי ישראל טענו כנגד מכירת החמץ, שאין היא מכירה אמיתית אלא הערמה, שהרי ברור שאחר הפסח החמץ יחזור לידי היהודי. ועוד, שאין משלמים על מכירה זו מס למלכות כדרך שמשלמים על כל מכירה. ועוד, שבכל מכירה רגילה הקונה משלם עבור כל החמץ ולוקחו לרשותו, ואילו כאן הגוי אינו משלם סכום מלא עבור היי\"ש ואינו לוקחו לרשותו.1. בעל תבואות שור בפירושו למס' פסחים פקפק במכירה שהיא הערמה. והב\"ח, א\"ר ומחה\"ש לסימן תמ\"ח כתבו שאין לסמוך על המכירה אלא במקום הדחק למנוע הפסד מרובה. ובמעשה רב לגר\"א כתוב שאין למכור חמץ גמור אלא מכירה מוחלטת לתמיד, ואחר הפסח החמיר שלא לקנות חמץ שנמכר במכירה הרגילה. וכן נהג רע\"א. אמנם במשך הזמן נפתרו חלק מטענות המפקפקים על ידי הוספת דקדוקים במכירה. למשל, הבכור שור טען שהגוי הקונה אינו מבין כלל בענייני הקניין, וכיום מוכרים לגוי משכיל שמבין שמבחינה משפטית המכירה תקפה. וכן טענו שמוכרים את החמץ בסכום סמלי כפי שכתב בשו\"ע תמח, ג. והקשו שאין דעת המוכר מסכמת לכך. וענו, שכדי להנצל מאיסור חמץ אף במחיר מועט היהודי מסכים למכור, וכ\"כ בחק יעקב. וכיום נוהגים למכור בשווי המלא כמבואר במ\"ב תמח, יט, ובבאו\"ה, וממילא אין פקפוק.", + "אולם דעת הפוסקים, רובם ככולם, שיש לסמוך על מכירת החמץ, מפני שיש לה תוקף ככל מכירה, ועל פי החוק והדין יכול הגוי אחר הפסח שלא למכור את החמץ בחזרה ליהודי, נמצא שהמכירה מוחלטת ואין בה הערמה. כלומר המכירה אינה מכירה פיקטיבית אלא מכירה משפטית (פורמלית). אלא שכדי שהמכירה לא תראה כהערמה נהגו לדקדק בכל פרטיה. והואיל ויש דעות מהי דרך הקניין שעל פי ההלכה קונה הגוי מיהודי, מקפידים לבצע את המכירה בכל צורות הקניינים, כדי שיהיה ברור שעל פי כל הדעות המכירה חלה. בנוסף לכך מקפידים שהמכירה תחול גם לפי חוקי המדינה (עי' משנה ברורה תמח, יז, יט, ובאו\"ה).", + "לגבי התשלום, היו כותבים שטר מכר על סכום שוויו האמיתי של החמץ, והגוי משלם דמי קדימה, כדרך שמקובל אצל הסוחרים, ושאר הסכום נזקף עליו כחוב, אבל חוב זה אינו מעכב את גמר קניית החמץ על ידי הגוי. ואחר הפסח, הגוי רשאי להחליט: אם רצונו להמשיך להחזיק בחמץ, ישלם את שאר חובו; ואם רצה למכור את החמץ בחזרה ליהודי, ישלם לו היהודי דמי קדימה, ותמורת קבלת החמץ ימחל לו היהודי על חובו מלפני הפסח. ומה שאין משלמים על מכירת חמץ מס, מפני שהמלך או הממשלה מבינים שמכירה זו איננה נעשית לשם עסקים אלא מסיבות דתיות, ולכן מוותרים על המס.", + "כדי לחזק את המכירה, שתראה כדרך שאר המכירות, שבהן הקונה לוקח את קניינו לרשותו, תיקנו שהיהודי ימכור או ישכיר לגוי את הקרקע שעליה מונח החמץ, וכך נמצא שהחמץ עבר לרשותו של הגוי (משנה ברורה תמח, יב). בארץ ישראל שאסור למכור קרקע לנוכרי, משכירים לו את המקום. ויש אומרים שגם בחוץ לארץ יותר טוב להשכיר את המקום ולא למוכרו.2אי אפשר לפרט את כל המסכימים למכירה כי רבים הם, ורק נזכיר כמה מהם: נודע ביהודה קמא ח; חתם סופר או\"ח סב וקיג; עונג יו\"ט כח; ובשדי חמד ח\"ח סימן ט', האריך בתשובה על העירעורים כנגד המכירה. עוד עי' בס' המועדים בהלכה לרב זוין בפרק על מכירת חמץ והשתלשלותה. ובאג\"מ או\"ח ב, צא, כתב שהמכירה מועילה גם כשהמוכר אינו שומר מצוות. על הצורך למכור לכתחילה את המקום שעליו החמץ, כתב במ\"ב תמח, יב. ויש מעדיפים להשכיר, מפני שיש ששוכרים את בתיהם, וממילא אינם יכולים למוכרו. עוד, כתב באבנ\"ז שמה, שנוהגים להשכיר, שכך זה נראה פחות הערמה, שהרי ודאי אינו רוצה למכור את ביתו." + ], + [ + "מכירת חמץ / למי נועדה כיום מכירת חמץ", + "בדורות האחרונים, נתחדשו שיטות איחסון, שעל ידם ניתן לשמר מוצרי מזון זמן רב, וממילא ליצרני המזון והסוחרים יש תמיד מלאי גדול. ושוב התעורר הצורך למכור את החמץ לפני הפסח, כדי שלא להפסיד את שוויו של המלאי, וכדי שלא להפסיד את השווקים בימים שאחר הפסח, שאם יקפידו לסיים את כל מלאי המזון לפני הפסח, יעברו ימים ושבועות עד שיצרני המזון יוכלו לייצר ולשווק מחדש את מוצריהם. בנוסף להפסד שייגרם ליצרנים ולסוחרים, גם לקונים יגרם צער שלא יוכלו לקנות מוצרי חמץ מוכנים במשך השבועות שאחר הפסח. לכן בעלי המפעלים, רשתות המזון והחנויות, מוכרים לפני הפסח את כל חמצם לנוכרי, ומיד אחר הפסח קונים אותו בחזרה, וחוזרים לשווקו.", + "מצד הדין יכול כל אדם למכור את חמצו לגוי במכירת החמץ המסודרת על ידי הרבנים, ואף אם ירצה למכור מעט חמץ, כמו למשל, חבילת איטריות קטנה, רשאי, שאין הבדל בין אם מוכר מעט או הרבה חמץ, בכל מקרה, אחר שהחמץ נמכר, היהודי אינו עובר עליו באיסורי חמץ.", + "ויש מחמירים שלא לסמוך לכתחילה על מכירת החמץ, מפני שהיא נראית כהערמה, הואיל והחמץ נשאר בביתו של היהודי, וקרוב לוודאי שהגוי לא יבוא ליקח ממנו את חמצו, ואחר הפסח היהודי מיד חוזר לאכול מאותו חמץ. לכן לדעתם רק כדי למנוע הפסד מרובה ראוי למכור את החמץ, אבל כאשר מדובר בהפסד מועט אין למכור את החמץ.", + "למעשה, נוהגים כיום להמליץ לכולם להשתתף במכירת חמץ, מפני שיש מוצרי מזון ותרופות טעימות שיש ספק אם נתערב בהם מעט חמץ, ואין ראוי לאבדם מפני ספק כזה, וכן אין אפשרות להשאירם בבית שמא יש בהם חמץ, לפיכך נכון למוכרם במכירת חמץ ולצאת בזה מהספק. כמו כן יש סוברים שאנשים שיש להם מניות בחברות שבבעלותן חמץ, חייבים למכור את חלקם, ובמכירת החמץ מוכרים גם את המניות.3. עי' לעיל ג, ג, 5, שלענ\"ד העיקר כדעת הסוברים שמי שאין לו יכולת הכרעה בנעשה בחברה, אינו נחשב שותף בה אלא רק בעל חוב, ואינו צריך למכור את חלקו. אבל יש מחמירים וגם מצד זה טוב להשתתף במכירת חמץ. ועי' לעיל ד, יא, שנחלקו הפוסקים אם אפשר להיפטר לגמרי מבדיקת חמץ על ידי מכירת הבית לנכרי, אבל אם הוא משאיר לעצמו חדר שבו יקיים את מצוות הבדיקה, אפשר לכתחילה להיפטר מהבדיקה בשאר החדרים ע\"י מכירה.
בס' בדיקת חמץ וביעורו ח, יז; כב, כתב שבנוסף לביטול, טוב למכור את כל החמץ שברשותו, שאם נעלמה מעיניו חתיכת חמץ ולא ביטל כראוי את החמץ, אזי מכירת חמץ תציל אותו מהאיסור. ונלענ\"ד שאין נכון לנהוג כן, מפני שמכירה זו נראית כהערמה, ואין בה שווי (שלא כמניות שבמידה וישנן, יש להן שווי). ועבור חמץ שנעלם ממנו תקנו חכמים ביטול ולא מכירה.", + "אבל לגבי חמץ גמור, נוהגים להמליץ שלא למכור חמץ מועט, כדי שלא להשתמש בהיתר המכירה לצורך קטן, אבל כשמדובר בהפסד גדול, אפשר למכור את החמץ לכתחילה. וכל אדם יקבע לעצמו מה נחשב עבורו הפסד קטן ומה גדול, ואין מקום לשאול על כך רבנים, וגם אין מקום לשאול מה חמץ ודאי ומה ספק, מפני שהעיקר להלכה שמותר למכור גם חמץ ודאי בשווי נמוך, כי מכירת החמץ כשרה לכתחילה, ואפשר לסמוך על הרבנים שמנהלים אותה כדין בלא חשש ופקפוק.4יש מורים שרק לצורך גדול של בעלי עסקים גדולים נכון למכור, ושאר האנשים צריכים להזהר עד כמה שאפשר מלמכור חמץ גמור, ורק ספק חמץ ימכרו (הלח\"ב י, 14; ס' בדיקת חמץ וביעורו ח, ט; ולכך נטה ספ\"כ יא, טז; ועי' בפס\"ת תמח, י). אמנם מדינא כל אחד יכול לסמוך על המכירה, שכן דעת רוב הפוסקים, ואף אם המוכר חושב שזו הערמה, בפועל אם הגוי ירצה – יוכל ליטול את חמצו בבית הדין, וממילא מוכח שהחמץ שלו. ועוד, שיש אומרים שהואיל וכל אדם מבטל את חמצו, ואחר הביטול שוב אין איסור חמץ מהתורה, ורק מדברי חכמים בנוסף לביטול צריך לבער או למכור, וא\"כ אפשר לסמוך על המקילים בספק דרבנן.", + "החמץ שנמכר, כיוון שהוא נשאר בבית היהודי, יש חשש שמא ישכח ויאכל ממנו בפסח, לפיכך צריך להעמיד מחיצה בגובה של עשרה טפחים (כ-80 ס\"מ) לחצוץ בינו לחמץ, או ינעל אותו בתוך ארון, ויצניע את המפתח. וכן אפשר להדביק את דלתות הארון בנייר דבק, וטוב שיכתוב עליו \"חמץ שנמכר\", וכך לא יטעה לפותחו בימי הפסח (עי' שו\"ע או\"ח תמ, ב)." + ], + [ + "מכירת חמץ / דיני המכירה", + "ראוי שכל יהודי שעומד למכור את חמצו יקרא את שטר ההרשאה שעליו הוא חותם, כדי שיבין שהוא ממנה את הרבנות למכור את חמצו וידע שהמכירה מוחלטת. אמנם גם אם לא קרא וסמך על הרב, מכירתו כשרה, שכן אם בפסח יבוא הגוי לקחת את החמץ והרב יאמר לו שאכן החמץ שייך לגוי ועליו לתת לגוי את חמצו – יתן, נמצא שהמכירה כשרה.", + "יש לכתוב בשטר המכירה את שם המוכר ואת כתובתו בכתב קריא, כדי שידע הקונה הגוי מי המוכר והיכן הוא גר, וכך אם ירצה הגוי, יוכל לקחת את חמצו. ", + "לכתחילה היה ראוי לתת לגוי את המפתח של המקום שבו מונח החמץ, כדי שיוכל להיכנס ולקחת את חמצו. אולם למעשה מסתפקים בכך שמציינים את מספר הטלפון של מוכר החמץ, כדי שאם הגוי ירצה, יוכל להתקשר אליו כדי לקחת את חמצו. וזה היסוד החשוב ביותר, שידעו כל המוכרים, שאחר המכירה אכן החמץ שייך לגוי וצריך לאפשר לו להיכנס לבית ולקחת את חמצו (משנה ברורה תמח, יב).", + "לכתחילה היה ראוי לציין בשטר את כל מיני החמץ הנמכרים, ואף לציין את מחירם, והיו שדקדקו בזה. אולם למעשה קשה מאוד לבצע זאת, ולכן נוהגים לכתוב שכל החמץ של המוכר כלול במכירה, והמחיר הוא לפי המקובל בשוק וכפי שיקבעו אותו שמאים (עי' באו\"ה תמח, ג, 'בדבר מועט').", + "נכון לכתוב בשטר המכירה היכן בדיוק יהיה החמץ מונח. כגון: \"בארון המטבח העליון משמאל\", או \"בחדר הימני בארגז שיסומן לכך\". אפשר גם לציין מספר מקומות. בדיעבד גם בלא זה המכירה כשרה, אבל צריך לרכז את החמץ במקום מיוחד ולסמנו. וכל מה שמכניסים לאותו מקום שנקבע למכירה עד כשעתיים לפני זמן איסור הנאה מחמץ נכלל במכירה. כפי שלמדנו (בהלכה ב), לכתחילה משכירים לגוי את המקום שעליו החמץ עומד, כדי שהחמץ יהיה מונח ברשותו של הגוי והמכירה תראה ככל המכירות שבהם הקונה מעביר את קניינו לרשותו.", + "אפשר למכור את החמץ על ידי שליח שיכתוב את כל הפרטים הנדרשים ויחתום על השטר במקום בעל החמץ. בשעת הצורך ניתן למכור את החמץ בטלפון או בפקס או באינטרנט. ואף שראוי שהמוכר יחתום ויעשה קניין כדי לחזק את המכירה, בדיעבד אין זה מעכב, שהעיקר הוא הקניין שנעשה בעת שהרבנות מוכרת את החמץ לגוי, וקניין זה חל עבור כל המבקשים מהרבנות למכור את חמצם. ", + "במטבחים של מוסדות ציבור ימכור המנהל או מישהו מטעמו את החמץ.5. עי' בספ\"כ יא, ז-י. מי שנאנס ולא מכר, בשעת הדחק יכול חבירו למכור עבורו בלא רשותו, מפני שזכין לאדם שלא בפניו (סדפ\"כ יא, יא; פס\"ת תמח, כא). ←
עי' בסידור פסח כהלכתו יא, ז-ח ובהערות. וכתב שם, יב, שאפשר לחתום על מכירת חמץ אצל כמה רבנים, אף שכל אחד מהם מוכר לגוי אחר, והראשון שימכור מכירתו חלה. ולכתחילה לא יעשה כן, מפני שבכך המכירה נראית כהערמה, ורק אם חושש שבמקום אחד אולי לא ימכרו בשמו יבטח את עצמו בעוד מקום. ועי' בפס\"ת תמח, ו.", + "אין למכור את החמץ הבלוע ודבוק בכלים, שכמה וכמה דינים נקבעו כדי להבהיר לכל שמדובר במכירה אמיתית, וכאשר כותבים שמוכרים את החמץ הבלוע ודבוק בכלים המכירה נראית כחוכא ואיטלולא, שאין לחמץ זה שום שווי, ואין בעולם גוי שמעוניין לקנות אותו. לכן נכון שלא לציין זאת בשטרות המכירה.6למכור את הכלים עצמם לגוי לא כדאי, מפני שאחר הפסח יצטרכו לטובלם, כדין כלי מאכל שנקנו מגוי, וכ\"כ חת\"ס או\"ח קט, וכן דעת רוה\"פ. (אמנם בערוה\"ש יו\"ד קח, נב, הקל בזה). והאמת שאין בזה צורך, מפני שאחר שמבטלים את החמץ אין בזה שום חשש. ואפילו כשיש ממשות חמץ על הכלים, כל זמן שאין שם חמץ בשיעור כזית לדעת רוה\"פ אין צריך לבערו, כמבואר בשועה\"ר תמו, קונ\"א א' (לעיל ד, 5). אלא צריך להניח את כלי החמץ במקום סגור, ואחר הפסח צריך להסיר מהם ממשות חמץ לפני שישתמשו בהם. ולכתחילה כדי לצאת גם ידי הסוברים שצריך לבער פחות מכזית (מ\"א תמב, יב), צריך להסיר מהכלים לפני פסח כל ממשות חמץ, או לפוגמו על ידי חומרי ניקוי, עד שלא יהיה ראוי למאכל כלב, ואזי אפילו אם ישאר בו שיעור כזית אין צריך לבערו. לכן אין צורך למכור את החמץ שעל הכלים וק\"ו שאין למכור את הבלוע בכלים." + ], + [ + "מכירת חמץ / סוף זמן מכירה ודין בן חו\"ל", + "המכירה חייבת להתבצע קודם סוף זמן איסור הנאה מחמץ, שאם כבר הגיעה השעה השישית של יום י\"ד בניסן, החמץ נאסר בהנאה ואסור למוכרו אלא צריך לאבדו. כדי שיוכלו להצטרף למכירה עד היום האחרון, נוהגים לבצע את מכירת החמץ ביום י\"ד סמוך לסוף הזמן שמותר ליהנות מהחמץ.", + "תושב אמריקה שנמצא בישראל, ימכור את חמצו בארץ ישראל, וזאת משום שאם ימכור את חמצו באמריקה, המכירה תתבצע אחר שכבר חל עליו איסור חמץ. שכן איסור החמץ חל לפי המקום שהאדם נמצא, והשעה השישית של יום י\"ד מגיעה בארץ ישראל שבע שעות לפני אמריקה. לגבי סיום הפסח, לכאורה תתעורר בעיה, שאם הוא צריך לנהוג יום-טוב-שני של גלויות (פנה\"ל מועדים ט, ח), נמצא שאיסור חמץ חל עליו עד סוף היום השמיני, ואילו בארץ ישראל קונים בחזרה את החמץ מהגוי אחר היום השביעי. ואע\"פ כן הוא יכול למכור את חמצו במכירה של ארץ ישראל, כי אף שהגוי מוכר את החמץ בחזרה, כיוון שהוא עדיין בפסח כמנהג בני חוץ לארץ ואין הוא מעוניין לקנות את החמץ, החמץ נשאר הפקר או ברשות בית הדין, ורק לאחר שיסתיים יום טוב שני של גלויות, יחזור החמץ לרשותו.", + "ואם בני משפחתו נשארו באמריקה, והם מתכוונים לאכול מן החמץ אחר שכבר הגיעה שעת איסור החמץ בארץ ישראל, יפקיר את חלקו באותו חמץ, ובני משפחתו ימכרוהו שם.", + "תושב ישראל שנסע לאמריקה לפני הפסח, יכול מהדין למכור את חמצו באמריקה, שחיוב חמץ חל לדעת רוב הפוסקים לפי מקומו של האדם, ולא לפי מקום החמץ. אבל לכתחילה ימכור בארץ ישראל, כדי לצאת ידי כל הפוסקים, שמקצתם סוברים שצריך לבער את החמץ לפי המקום שבו החמץ נמצא, ואם כן חייב למכור את החמץ לפני שיגיע זמן איסור חמץ בארץ ישראל.7בשו\"ת עונג יו\"ט לו, כתב שהולכים אחר מקום החמץ. ורבים חלקו עליו וסוברים שהאיסור חל לפי המקום של בעל החמץ, וכ\"כ חסד לאברהם קמא לה, ארץ צבי א, פג, ועוד פוסקים. לכתחילה חוששים לשתי השיטות והולכים לפי הזמן המוקדם יותר, וכ\"כ באג\"מ או\"ח ד, צד-צה. העצה לבן חו\"ל שמשפחתו נותרה באמריקה, שיפקיר את חמצו, הובאה בספ\"כ יא, יד.
בן חו\"ל שנמצא בארץ ומכר בארץ, יתכוון שלא לקנות בחזרה את החמץ עד מוצאי יו\"ט שני של גלויות. וגם אם לא כוון, כתב בספ\"כ יא, 35, שמסתמא אינו רוצה לקנותו ולכן אינו קונה. ובמקראי קודש פסח א, עו, כתב, שאף אם זכה בחמץ ביו\"ט שני של גלויות, אינו אסור אחר הפסח באכילה, הואיל ויש פוסקים שסוברים שכל בן חו\"ל שנמצא בארץ אינו מחויב בשני ימים טובים של גלויות (עי' פנה\"ל מועדים ט, ח), ובספק בחמץ שעבר עליו הפסח שהוא מדרבנן הולכים אחר המיקל." + ], + [ + "מכירת חמץ / דינו אחר הפסח", + "אחר הפסח טוב להמתין מעט עד שניתן לשער שהרבנות קנתה את החמץ עבור כולם בחזרה, ואז אפשר להשתמש בחמץ שנמכר. בשעת הצורך, אפשר ליטול מהחמץ מיד אחר הפסח, תוך נכונות לשלם לגוי את תמורתו המלאה אם ידרוש. והטוב שהרבנים יתנו עם הגוי במפורש, שכל חמץ שהיהודי יקח ממה שנמכר, יתחייב לשלם עבורו אם ירצה, ועל ידי כך לא יהיה פקפוק בכך שהיהודי נוטל מהחמץ מיד לאחר הפסח.", + "יש נוהגים להחמיר שלא לאכול מחמץ שנמכר, מפני שלדעת המחמירים המכירה אינה כדין, וממילא דינו כדין חמץ שעבר עליו הפסח שאסור באכילה והנאה.", + "אבל למעשה אין צריך לחוש לזה, מפני שאיסור חמץ שעבר עליו הפסח מדברי חכמים, ובכל ספק בדברי חכמים הלכה כמיקל. וקל וחומר שכך ההלכה בדין שרק מעט מן הפוסקים מפקפקים בו ואילו דעת רובם המכריע של הפוסקים להתיר. ויש מהגדולים שהיו מקפידים לאכול אחר הפסח מחמץ שנמכר, כדי להראות בזה שהמכירה נעשתה כדת וכדין.", + "הקונה בחנות אחר הפסח צריך לבדוק אם יש למוכר תעודה שמכר את חמצו כדין, כדי שלא לקנות חמץ שעבר עליו הפסח. ואם המוכר אינו שומר מצוות יש לדקדק בזה יותר, מפני שאם לא הבין את משמעות המכירה והמשיך למכור בחנותו חמץ בפסח, לדעת מקצת הפוסקים (שדי חמד, מהר\"ם שיק) המכירה בטלה, וממילא כל החמץ שבחנותו אסור באכילה והנאה. במקרה כזה, נכון לחוש לדעת המחמירים ולהמתין עד שתגיע לחנות סחורה שיוצרה אחר הפסח. אבל אם התברר שבעל החנות מכר את חמצו כדין, ונזהר שלא יתקרבו בפסח אל החמץ המכור, מותר מיד לאחר הפסח לקנות אצלו חמץ.8עי' בספ\"כ יא, יג, כג; ועי' פס\"ת תמח, כ. ועי' בהערה 1 שם נמנו דעות המחמירים ובראשם הגר\"א שנמנע מלאכול חמץ שנמכר. ובהערה 2 דעות המקילים שהם הרוב. ועי' בפס\"ת תמח, י, ובהע' 46, במנהג לאכול דווקא מחמץ שנמכר להראות שהמכירה כשרה." + ] + ], + [ + [ + "תערובת חמץ / חמץ בפסח אוסר את תערובתו בכלשהו", + "בדרך כלל מאכלי איסור שנתערבו במאכלי היתר בטלים בשישים, שכן רק עד פי שישים הם יכולים לתת טעם בתערובת, אבל אם יש כנגדם פי שישים אינם יכולים לתת טעם ובטלים. מהתורה גם מאכלי חמץ בטלים בשישים, אלא שחכמים החמירו וקבעו שחמץ אוסר תערובתו בכלשהו, שאפילו אם יש כנגדו פי אלף או פי עשרת אלפים אוסר הכל.", + "והטעם שהחמירו חכמים בזה, מפני שהתורה עצמה החמירה בדין חמץ יותר משאר איסורים: א) בדרך כלל האוכל דבר שאסור מהתורה עונשו מלקות, ואילו האוכל חמץ מתחייב בכרת. ב) כל שאר המאכלים האסורים מותר להשהות בבית, ואילו לגבי חמץ לא הסתפקה התורה באיסור אכילה אלא הוסיפה וצוותה שלא יראה ולא ימצא חמץ בבתינו בכל משך הפסח. לפיכך המשיכו חכמים בכיוון זה וקבעו סייג לתורה, שאם יפול כלשהו חמץ לתוך תבשיל, כולו יאסר באכילה ובהנאה. ג) כל שאר איסורי האכילה אסורים כל השנה ואדם רגיל לפרוש מהם, אבל חמץ, כיוון שרגילים לאוכלו בכל השנה, יש חשש שמא ישכח איסורו בפסח, ולכן החמירו בו חכמים יותר, כדי שיזכרו הכל להזהר בו.", + "דין זה שאף כלשהו חמץ אוסר התערובת, חל משעה שנכנס הפסח, אבל לפני הפסח דין החמץ כשאר איסורים שבטלים בשישים. ואף שזמן איסור אכילת חמץ ומצוות ההשבתה מתחיל בחצות יום י\"ד, דין זה שהחמץ אינו בטל מתחיל בכניסת חג הפסח, שאז האוכלו נענש בכרת, ואז מתחיל זמן איסור בל יראה ובל ימצא (שו\"ע או\"ח תמז, ב).1אמנם לדעת השאילתות, ר\"ת ורז\"ה, דין חמץ כשאר איסורים ובטל בשישים. אבל שאר הפוסקים חולקים עליהם, וסוברים שאינו בטל אפילו באלף, כדברי רבא שפסק כרב בגמ' פסחים ל, א. וכ\"כ רי\"ף, רא\"ש ורמב\"ם, ואף ר\"ת ורז\"ה נמנעו מלהקל מפני שהמנהג להחמיר. (ועי' בבירור הלכה שם). אולם כתב במ\"ב תמז, ב, עפ\"י האחרונים, שבמקום שיש עוד הרבה צדדים להקל, אפשר לצרף את שיטת השאילתות להקל.
הטעמים לחומרת החמץ הוזכרו ברש\"י, רא\"ש, סמ\"ק, רי\"ו ועוד רבים. והטעמים הראשונים עיקריים, ולכן רק מעת כניסת הפסח חמץ אוסר במשהו. אמנם רמב\"ם ורמב\"ן בארו שחמץ אוסר בכלשהו משום שהוא דבר שיש לו מתירין, שמהתורה חמץ שעבר עליו הפסח מותר, ודבר שיש לו מתירין אינו בטל. ואם כן כבר מחצות יש לאסור חמץ בכלשהו (וזה דווקא במין במינו, אבל בשאינו מינו החמץ אוסר בכלשהו רק בכניסת החג, כמבואר במ\"מ וכס\"מ א, ה. ולר\"ן יש מקום לאסור בכלשהו מחצות גם לטעם שאין רגילים להיבדל ממנו, ואזי הוא אוסר מחצות בכלשהו גם בשאינו מינו). אבל בשו\"ע תמז, ב, נפסק שרק מכניסת החג חמץ אוסר בכלשהו, וכן הסכימו רוב האחרונים." + ], + [ + "תערובת חמץ / האם אפשר להציל תערובת שיש בה כלשהו חמץ", + "כפי שלמדנו, חומרה מיוחדת ישנה בחמץ, שכלשהו חמץ שנפל לתוך מאכל אחר, אוסר את כולו באכילה והנאה. אמנם לדעת רוב הפוסקים אם יש בתערובת יותר מפי שישים מהחמץ, אפשר להציל את שוויה הכספי של התערובת, על ידי מכירתה לנכרי. למשל, אם נפל חמץ במשקל של קילו לתוך אלף קילו של מאכל אחר, יזרוק קילו אחד לאיבוד, כדי שלא יהנה מתוספת החמץ, ואת השאר ימכור לנכרי. שכן מה שאסרו את כל התערובת בהנאה, הכוונה באופן שנהנה גם מהחמץ, אבל אם זרק כמות מאכל כנגדו, הרי שלא נהנה ממנו, ויכול למוכרו לנכרי. ואם נפלה חיטה אחת של חמץ לתוך תבשיל גדול, כל התבשיל נאסר באכילה, וכל זמן שהוא ברשותו הוא אסור גם בהנאה, אבל מותר למוכרו לנכרי. וכיוון שהחיטה לא גרמה לשום תוספת במחיר, אין צריך לאבד דבר מהתבשיל כנגדה (שו\"ע או\"ח תסז, י).", + "אולם הרמ\"א (תמז, א) החמיר כדעת מקצת הראשונים הסוברים, שהואיל והתערובת נאסרה בהנאה, אסור גם למוכרה לנכרי, אלא צריך לשרוף את כל התערובת. וכך נוהגים יוצאי אשכנז. אולם במקום שיש הפסד גדול מאוד, גם למנהג אשכנז סומכים על דעת המתירים למכור את התערובת לנכרי (משנה ברורה תמז, ג).2נחלקו אם החמץ אוסר את כל תערובתו גם בהנאה. לראב\"ד ורמב\"ן אוסר באכילה ולא בהנאה, ולרי\"ף, רא\"ש ורוה\"פ אוסר גם בהנאה, וכן נפסק בשו\"ע תמז, א.
אלא שאם יזרוק את דמי החמץ לאיבוד, לרי\"ף ורא\"ש מותר למכור את השאר לנכרי, שהרי אינו נהנה כלל מהחמץ, אלא רק מקבל תשלום עבור שאר האוכל שאינו חמץ. ולכך הסכימו רובם המכריע של הפוסקים, וכ\"כ בשו\"ע תסז, י. אולם הרמ\"א בדרכי משה תמז, ב, כתב שדעת מרדכי, תה\"ד ומהר\"י ברין להחמיר לשרוף הכל ולא למוכרו לנכרי. ובמקום הפסד גדול מאוד כתב במ\"ב תמז, ג, בשם האחרונים שימכרנו לנכרי. ויתר על כן, בשעה\"צ תסז, עד, כתב בשם בית מאיר, שאם גם על ידי מכירה לנכרי יגיע לו הפסד גדול מאוד, יכול להשהותו עד אחר הפסח ואח\"כ יוכל לאוכלו או למוכרו ליהודי." + ], + [ + "תערובת חמץ / האם חמץ שנתבטל לפני פסח \"חוזר וניעור\" בפסח", + "נחלקו גדולי הראשונים בשאלה יסודית, האם חמץ שהתבטל לפני הפסח בשישים, חוזר ומתעורר משנכנס הפסח, וכיוון שבפסח אפילו באלף אינו בטל, אוסר את כל תערובתו; או כיוון שכבר התבטל לפני הפסח בשישים, שוב אינו חוזר וניעור. למשל, אם נפל לפני פסח פירור של חמץ לתוך תבשיל גדול של בשר, ברור שלפני הפסח הפירור בטל, ואפילו אחר חצות יום י\"ד בניסן מותר לאכול מן התבשיל הזה. השאלה האם גם לאחר שייכנס הפסח יהיה מותר לאכול מן התבשיל.", + "יש אומרים, שמה שכבר התבטל לפני פסח בשישים נחשב כבטל מהעולם, ושוב אינו חוזר וניעור בפסח, וכל התערובת כשרה לאכילה (רא\"ש, סמ\"ג, טור ועוד). ויש אומרים, שהביטול שלפני הפסח אינו מועיל, ומיד כשיכנס הפסח הרי החמץ חוזר וניעור ואוסר את כל תערובתו (רמב\"ם, רשב\"א).", + "שאלה זו חשובה לדין המצות. שכן לפעמים נופלות טיפות מים על חיטים אחדות מתוך ערמת החיטים והן מחמיצות, וקשה מאוד למוצאן ולהוציאן מתוך הערמה, אלא שברור שהחיטים הכשרות שלא החמיצו מרובות פי שישים מאלו שהחמיצו. לפי הדעה שהחמץ 'חוזר וניעור', הרי שאם יטחנו את כל החיטים ביחד ויאפו מהקמח שלהן מצות, אסור יהיה לאוכלן בפסח, משום שמעט החמץ שבהן חוזר וניעור ואוסר את כל המצות. ולכן יש להקפיד שלא תהיה אפילו חיטה אחת שהחמיצה בתוך החיטים שמכינים מהן קמח למצות. אולם לפי הדעה שהחמץ שהתבטל לפני הפסח 'אינו חוזר וניעור', המצות כשרות לפסח, ואין צורך לברר את החיטים אחת אחת כדי להוציא מתוכן חיטים שהחמיצו, מפני שהן כבר בטלו בשישים לפני הפסח." + ], + [ + "תערובת חמץ / הלכה למעשה בדין \"חוזר וניעור\"", + "למעשה רבים פוסקים כדעת הסוברים שחמץ שהתבטל בשישים לפני פסח אינו חוזר וניעור, ומותר לאכול את התערובת הזו בפסח. וזאת משום שמן התורה גם בפסח החמץ בטל בשישים, וחכמים הם שהחמירו לאוסרו בכלשהו, נמצא שהמחלוקת אם החמץ 'חוזר וניעור' היא מחלוקת באיסור מדברי חכמים, ובספק בדברי חכמים הלכה כמיקל. וכן נוהגים למעשה רבים מיוצאי ספרד (שו\"ע או\"ח תמז, ד).", + "ויש פוסקים, שאם החמץ שהתבטל לפני פסח בשישים היה לח – הלכה כמקילים שאינו חוזר וניעור, ואם היה יבש – הלכה כמחמירים וחוזר וניעור. למשל, טיפת בירה שנפלה למשקים אחרים, כיוון שהטיפה נתמזגה ואינה עומדת יותר בפני עצמה, אחר שהתבטלה שוב אינה חוזרת להתעורר ולאסור את התערובת. אבל אם החמץ היה יבש – חוזר וניעור. למשל, פירור חמץ שנפל לתוך מאכל אחר, כיון שהפירור עדיין עומד לעצמו ולא נתמזג בתערובת, יש בו חשיבות מסוימת, ולכן כשיכנס הפסח יחזור ויתעורר ויאסור את כל תערובתו (רמ\"א ושו\"ע או\"ח תמז, ד, עפ\"י תה\"ד). וכן נוהגים למעשה יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד.3מנהג ספרדים: בכה\"ח תמז, עו-עח, כתב שנהגו רבים מהספרדים להחמיר בדין חוזר וניעור, וכ\"כ פר\"ח וברכ\"י תמז, יד. ומשמע שהחמירו אפילו בלח. אמנם באות ע\"ו כתב בכה\"ח שנהגו להחמיר כרמ\"א ולא יותר, וכ\"כ בזכור לאברהם שמנהג ספרדים בענייני פסח כרמ\"א. אמנם לפי כללי השו\"ע שהזכיר דעת המקילים בסתם, משמע שמיקל לגמרי, וביבי\"א ח\"ב או\"ח כג, האריך בסוגיה וחיזק את דעת המקילים, שהיא כדעת רוב הראשונים שאינו חוזר וניעור, ולדעת השאילתות אפילו בפסח חמץ בטל בשישים, ואף למחמירים האיסור מדרבנן, ובספק דרבנן יש להקל. ←
עוד יש לעיין בדעת השו\"ע, שבסימן תמב, ד, העתיק את דברי רמב\"ם שאסר תריאקה, שהיא תערובת שיש בה כלשהו חמץ, מטעם שחוזר וניעור, ואיך סתר עצמו והיקל בסי' תמז, ד. ולפי הרמ\"א חזר בו השו\"ע ומסקנתו להתיר. והפר\"ח פירש שכאשר מערבים בכוונה את החמץ – חוזר וניעור. והט\"ז כתב שבתריאקה החמץ מעמיד ולכן אוסר.
חשוב לציין, שגם לפי המקילים שאינו חוזר וניעור (לשו\"ע או\"ח בהכל, ולרמ\"א בלח) אסור לערב חמץ בכוונה תחילה לפני הפסח ולבטלו בשישים כדי לאכול את התערובת בפסח (כפירוש פר\"ח בדעת שו\"ע או\"ח, משנה ברורה תמז, סו\"ס קב). ורק בדיעבד אם נתערב, מותר באכילה. ולמחמירים, כיוון שאסור באכילה אסור בהשהייה, ורק בדיעבד אם עבר הפסח, מותר אחר הפסח באכילה (משנה ברורה תמז, קב).
ואם כבר התערב מעט חמץ לפני הפסח ואין שם פי שישים נגדו, כתב מ\"ב תנג, כ, שלפי הט\"ז מותר להוסיף כדי לבטלו בשישים, אבל למ\"א ורוב הפוסקים אסור, מפני שהוא נראה כמבטל איסור לכתחילה. ובשעת הדחק אפשר לסמוך על המקילים.", + "קמח, מפני דקות חלקיקיו, נחשב כתערובת לח. שעיקר הכוונה בחלוקה שבין לח ליבש תלויה בשאלה, האם האיסור מתמזג לגמרי בהיתר, שבתערובת לחה האיסור מתמזג לגמרי בהיתר, ואילו בתערובת יבשה האיסור נשאר בפני עצמו. לפי זה אין צורך לברור את החיטים שטוחנים לאפיית מצות, מפני שאחר שהקמח ייטחן, הקמח שנעשה מהחיטים המחומצות יתבטל ויתמזג לגמרי בשאר הקמח, וגם כשיגיע פסח שוב לא יתעורר לאסור (רמ\"א ושו\"ע או\"ח תנג, ג).", + "ויש אומרים שעל פי עיקרון זה, טוב לאפות את המצות לפני הפסח, כדי שאם משהו מהקמח או הבצק יחמיץ בעת הלישה, יתמזג בשאר הבצק, ויתבטל בשישים לפני הפסח, ושוב לא יחזור להתעורר ולאסור את המצות בפסח. וכן לגבי מצות מכונה, לעיתים בעת לישתן חלקיקי בצק זעירים נתקעים בין שיני המכונה ושוהים שם זמן שיכולים להחמיץ, ואח\"כ נופלים בחזרה לבצק. וכיוון שפירורי הבצק שהחמיץ מתמזגים לגמרי בשאר הבצק, הרי זה כתערובת לח, ואחר שהתבטלו בשישים לפני הפסח שוב אינם חוזרים וניעורים.", + "וכל זה בדיעבד, אבל לכתחילה מהדרים לאפות מצות בלא חשש של כלשהו חמץ, והמהדרים מקפידים לאכול בכל ימי הפסח מצה שמורה משעת קצירה, שהיא כשרה גם לדעת המחמירים וסוברים ש'חוזר וניעור' גם בתערובת לח בלח (להלן יב, ה, 5).4בתה\"ד א, קיד, כתב שקמח נחשב כתערובת לח, וכך דעת רוה\"פ, וכ\"כ במ\"ב תמז, לב. אמנם הב\"ח כתב שלדעת סמ\"ק וראבי\"ה קמח בקמח נחשב כיבש ביבש, ולכן לכתחילה יש להזהר שלא יהיה קמח שהחמיץ בקמח שעושים ממנו המצות. וכ\"כ במ\"ב תנג, יז, ושעה\"צ כה. בנוסף לכך, ברור שלכתחילה יש לחוש לסוברים שכל חמץ חוזר וניעור, בין לח בין יבש.
שלוש דעות בסברת חוזר וניעור: למחמירים אף בלח, גם כשהחמץ עצמו הוצא ורק משהו ממנו נספג בתערובת ואינו מורגש, אע\"פ כן חוזר וניעור. לעומת זאת במ\"ב תמז, לג, הזכיר דעת עולת שבת וא\"ר שמקילים וסוברים שחוזר וניעור רק אם חוזר לבשל את התערובת, שאז החמץ מוסיף לתת טעם בתערובת, אבל בלא זה אינו חוזר וניעור. והדעה המרכזית כפי שכתב שם מ\"ב עפ\"י מ\"א, שזה שביבש 'חוזר וניעור' היינו כשיש ממשות של חמץ שנותרה בתערובת." + ], + [ + "תערובת חמץ / האם חמץ שנותן טעם פגום אוסר תערובתו", + "כלל מפורסם הוא שנותן טעם לפגם אינו אוסר תערובתו. למשל, בשר טרף שנפל לתוך תבשיל, אם יש בתבשיל פי שישים כנגדו, טעמו של הטרף בטל, והתבשיל מותר באכילה. ואם אין פי שישים כנגד הטרף, כיוון שטעמו ניכר, התבשיל נאסר באכילה. אבל אם טעם בשר הטריפה פגום, כיוון שרק נזק נגרם ממנו לתבשיל, כל זמן שההיתר מרובה על האיסור – התבשיל מותר באכילה (שו\"ע יו\"ד קג, א).", + "השאלה, מה הדין בתערובת חמץ בפסח. יש אומרים, שהואיל ותיקנו חכמים משום חומרת איסור חמץ שאפילו כלשהו חמץ אוסר את כל תערובתו, סימן שאין הדבר תלוי בטעם שהוא נותן בתערובת, ואם כן גם כאשר הוא נותן טעם פגום, דינו ככלשהו חמץ שאוסר את כל תערובתו (רשב\"ם, רשב\"א).", + "ודעת רוב הראשונים שלעניין זה דין חמץ כשאר איסורים, שרק במקום ששאר האיסורים בטלים בשישים, דין חמץ חמור יותר שאינו בטל כלל; אבל במקום ששאר האיסורים אינם אוסרים את תערובתם, גם החמץ אינו אוסר תערובתו (ר\"ת, ר\"י, רא\"ש ומרדכי).", + "למעשה, בעל השולחן ערוך פסק להקל, והרמ\"א כתב שבמדינות אשכנז נהגו להחמיר שאפילו כלשהו חמץ פגום אוסר את כל תערובתו (שו\"ע או\"ח תמז, י).5נחלקו הראשונים בדין איסורים שקבעו חכמים שאינם בטלים אפילו באלף, כגון חמץ בפסח ויין נסך. יש מחמירים וסוברים שכשם ��מחמירים בכלשהו כך יש להחמיר גם בנותן טעם לפגם, וכך דעת יראים נב; ראבי\"ה פסחים תסד; רוקח תפז; או\"ז עו\"ז רסב; רשב\"א א, תצט. מנגד, לדעת רוב הראשונים, רק טעם טוב אינו בטל באלף אבל טעם פגום אינו אוסר כלל, וכך דעת ר\"ת, ר\"י, רמב\"ן, סמ\"ג לאוין עח; רא\"ש ע\"ז ה, ו; וריטב\"א שם; נמוק\"י ור\"ן לפסחים ל, ב; רא\"ה ורשב\"ץ.
מנהג רוב קהילות אשכנז להחמיר, אמנם כתבו מ\"א ומ\"ב תמז, צח, שבמקום שאין מנהג קבוע, יש להורות שהמיקל לא הפסיד והמחמיר תבוא עליו ברכה (עפ\"י תה\"ד קכח). ומנהג ספרדים הרווח כשו\"ע, וכ\"כ פר\"ח, חיד\"א, מהר\"י עייאש ועוד, שכן בנוסף לכך שרוב הראשונים הקילו, מדובר במחלוקת בדברי חכמים שהלכה כמיקל. אמנם גם בזה יש שנהגו להחמיר, כמובא בכה\"ח תמז, רכח. כתב הרמ\"א תמז, ב, שרק מכניסת הפסח המנהג להחמיר בנותן טעם לפגם, אבל לפני כניסת הפסח בטל אפילו אם אין שישים כנגדו, כדין נותן טעם לפגם בשאר איסורים." + ], + [ + "תערובת חמץ / דין אכילת תערובת חמץ והשהייתה בפסח", + "דין תערובת חמץ מהתורה מורכב, ונחלקו בו תנאים ואמוראים ראשונים ואחרונים, ונסכם את דיניו בקצרה: קבעה התורה שהאוכל כזית חמץ בפסח נענש בכרת.", + "כזית חמץ שהתערב במאכלים אחרים והיה בתערובת כזית חמץ בכדי שיעור אכילת פרס (נפח של שלוש או ארבע ביצים), ואכל מן התערובת כשיעור פרס, לדעת הרמב\"ן ועוד ראשונים חייב כרת, ולדעת הרי\"ף והרמב\"ם נענש במלקות בלבד (ולדעת ר\"ת גם אם אכל כזית בלבד מהתערובת – נענש מהתורה, כמובא ברא\"ש חולין ז, לא).", + "אם אין בתערובת שיעור כזית חמץ בכדי שיעור אכילת פרס, ואכל מן התערובת שיעור שיש בו כזית חמץ. למאור והעיטור חייב מלקות; לטור, בין אם אכל מהתערובת הרבה ובין אכל ממנה מעט, אם יש בתערובת טעם חמץ עבר באיסור תורה, אבל אינו לוקה; ולרמב\"ם עבר באיסור חכמים בלבד (לרמב\"ם ושו\"ע או\"ח תנג, ב, בתערובת חיטים ואורז, אם טעם החמץ ניכר, באכילת כזית בלבד יש איסור תורה).", + "אם החמץ התערב במינו, למשל קמח שהחמיץ בקמח שלא החמיץ, כיוון שטעמם שווה, קמח החמץ בטל ברוב מן התורה אך מכל מקום אסור לאוכלו מדברי חכמים (שו\"ע או\"ח תמז, א).", + "לגבי איסור השהיית תערובת חמץ בפסח: אם כזית חמץ התערב במאכלים אחרים, כל זמן שאין יותר מפי שישים כנגדו, עובר עליו בשני איסורים: בל יראה ובל ימצא. ואם היה בתערובת יותר מפי שישים, החמץ מתבטל מהתורה ואינו עובר עליו. וכן אם החמץ התערב במינו, כגון קמח שהחמיץ בקמח אחר והם שווים בטעמם, אם הקמח הכשר מרובה, מהתורה החמץ בטל בו ואינו עובר באיסור. ואף שבשני אופנים אלו אין עוברים באיסור תורה, מדברי חכמים צריך לבערו שמא יאכלנו בפסח.6ואם לא ביערו, כיוון שלא עבר עליו באיסור תורה של בל יראה ובל ימצא, מותר להנות ממנו אחר הפסח. לגבי אכילה, לא\"ר כיוון שעבר בהשהייתו על איסור חכמים אסור לאוכלו, ולמ\"א אפשר גם לאוכלו (משנה ברורה תמז, קב)." + ] + ], + [ + [ + "מהלכות כשרות לפסח / לישה במי פירות", + "חמץ שאסרה התורה נוצר מקמח ומים, אבל אם לשו את הקמח במי פירות, אפילו שהו יום שלם עד שהעיסה תפחה, אין היא נחשבת חמץ, מפני שתפיחה זו שונה מהתפיחה של חמץ שאסרה התורה. בין המשקים הנחשבים מי פירות: יין, דבש, חלב, שמן ומי ביצים, וכן כל המיצים הנסחטים מפירו�� כמיץ תפוחים ותותים. כיוון שמי פירות אינם יכולים להחמיץ, מותר בפסח ללוש בצק במי פירות ולאפותו ולאוכלו, אלא שאין יוצאים בזה ידי מצוות מצה בליל ראשון של פסח, משום שהתורה קראה למצה 'לחם עוני', ואילו זו מצה עשירה, שיש בה טעם נוסף על טעם הקמח והמים.", + "אם נתערבו מעט מים במי פירות, העיסה יכולה להחמיץ. לא זו בלבד, אלא שלדעת הרבה פוסקים מים עם מי פירות גורמים להחמצה מהירה יותר, וכדי שלא להכנס לחשש חימוץ אסרו חכמים ללוש בפסח עיסה במי פירות עם מים (שו\"ע או\"ח תסב, א-ג).", + "ומנהג יוצאי אשכנז לאסור אכילת דבר שנילוש בקמח ומי פירות, מפני שחוששים שמא נתערבו מים בתוך מי הפירות, ואזי הבצק יחמיץ. ועוד, שחוששים לדעת רש\"י, החולק על רוב הראשונים וסובר, שגם מי פירות לבד יכולים לגרום לחימוץ דרבנן. ואף שמעיקר הדין היה אפשר להקל כדעת רובם המכריע של הפוסקים, מנהג יוצאי אשכנז להחמיר ואין לשנות. ורק לצורך חולה או זקן הצריכים לכך מקילים (רמ\"א או\"ח תסב, ד). גם מבין הפוסקים יוצאי ספרד, רבים כיום מחמירים, מפני שהתברר שבדרך כלל מוסיפים למי הפירות – מים וחומרים נוספים, ואזי ישנו חשש גדול שמא נוצר חימוץ אסור במצה העשירה (הרב אליהו).1שתי סוגיות כאן: א' האם קמח עם מי פירות יכולים להחמיץ. ב' כשהוסיפו מים והבצק עלול להחמיץ, האם מותר ללוש תוך זהירות שלא יחמיץ. הסוגיה הראשונה בדין \"מי פירות אין מחמיצין\" (פסחים לה, א). לרש\"י ודעימיה יש חימוץ בקמח ומי פירות, אלא שהוא חמץ נוקשה שאיסורו מדרבנן. ולרוב הראשונים קמח ומי פירות לעולם אינם מחמיצים, אבל אם עירבו שם מים יכולים להחמיץ. ונחלקו בחומרת חמץ זה, לרמב\"ם הוא חמץ גמור, ולר\"ת הוא חמץ נוקשה, וכתב פמ\"ג שאם הרוב מים לכו\"ע יהיה חמץ גמור (באו\"ה תסב, ב, 'ממהרים'). ועי' בבירור הלכה שם, ובספר 'מצה עשירה' (אלבה) פ\"ה סע' 7-8.
הסוגיה השנייה בפסחים לו, א, במחלוקת תנאים בדין מצה עשירה בימי הפסח. לרי\"ף ורמב\"ם הלכה כר' עקיבא ומותר ללוש קמח במי פירות ומים, אלא שיזהרו שלא יחמיצו כדרך שנזהרים בקמח ומים, וכן דעת רב נטרונאי גאון ומאירי. לעומתם רבים סוברים שאין ללוש קמח במי פירות ומים מפני שממהרים להחמיץ, ונחלקו מה הדין בדיעבד. לרב האי גאון ובה\"ג הלכה כרבן גמליאל, ואם לש ישרף. ולר\"ח, רי\"ץ גיאת ורא\"ש הלכה כחכמים, ואם יכול להזדרז מאוד לאפותו מותר באכילה. וכן נפסק בשו\"ע תסב, ב.
מנהג יוצאי אשכנז להחמיר מתוך חשש לשיטת רש\"י ודעימיה הסוברים שגם מי פירות לבד מחמיצים, או מפני שחוששים שמא יתערבו מים במי הפירות. מה נחשב מים ומה מי פירות נתבאר בסי' תסב, ג, ז; וסימן תסו (ועי' באנצקלופדיה תלמודית חמץ ח' עמ' פט-צט). לגבי מנהג יוצאי ספרד, כבר שנים שהראשל\"צ הרב מרדכי אליהו, יצא כנגד ההכשרים של מצה עשירה, מפני החשש שמערבים במי הפירות מים או חומרים שדינם כמים כדוגמת חומר מתפיח (ויש צד לאוסרו גם מצד שהוא יוצר פעולה הדומה להחמצה, כמבואר בפסחים כח, א, פירוש מהר\"ם חלאווה וספר מצה עשירה עמ' 178). במשך הזמן התברר שחששו היה מוצדק, ואכן עירבו מים במי הפירות, ופעמים שאף עירבו חומרים מתפיחים. ואע\"פ כן יש שהקילו בזה, מפני שלדעתם אין חומרי התפחה אלו מחמיצים באופן האסור, וכ\"כ ביבי\"א ט, מב, ושמע שלמה ח\"ד יג-יז. אבל לדעת רבים איסורם מהתורה או לפחות מדברי חכמים, וגם ליוצאי ספרד אסור לאכול בפסח מצה עשירה שמיוצרת בבתי החרושת." + ], + [ + "מהלכות כשרות לפסח / אין החמצה אחר אפיה, ודין מצה שרויה", + "אחר שנשלמה האפיה של המצה, נתבטל כח החימוץ שבקמח, ואפילו אם ישרו את המצה במים זמן רב לא תחמיץ. סימן להשלמת האפיה של המצה, שקרמו פניה ואם יפרסוה לא יימשכו ממנה חוטי בצק. וכיוון שמצה שנשלמה אפייתה אינה יכולה להחמיץ, מותר להשרותה במרק. וזקן או חולה שאינו יכול לאכול מצה יבשה בליל הסדר, רשאי להשרות את המצה במים ולאכול אותה רכה (שו\"ע או\"ח תסא, ד; להלן טז, כט). וכן אם חזרו וטחנו את המצה, מותר ללוש את קמח המצה במים, ואין חוששים שיחמיץ, שאחר שנאפה היטב שוב אינו יכול להחמיץ (שו\"ע או\"ח תסג, ג). וכך ניתן לאפות בפסח עוגות מחמשת מיני דגן או לבשל סוגי קציצות שמעורב בהם קמח מצה (קניידלאך וגפילטע-פיש).", + "אולם יש שנהגו להחמיר שלא להשרות את המצות במים, שמא מעט מן הקמח שבבצק לא נילוש כראוי ונשאר בתוך המצה בלא שנאפה, וכשישרו את המצה במים אותו קמח יחמיץ. וכן חששו שמא נדבק מעט קמח על המצה אחר האפיה, וכשישרו את המצה במים יחמיץ. לגבי קמח מצה ישנו טעם נוסף לחומרה, שמא עמי הארץ יחליפו בין קמח מצה לקמח רגיל ויבואו לידי איסור חמץ בפסח. וכן נהגו החסידים תלמידי הבעל שם טוב, להחמיר על עצמם שלא לאכול מצה שרויה.", + "אבל להלכה, דעת הפוסקים רובם ככולם, שאין צריך להחמיר בזה, מפני שמן הסתם הלישה נעשתה היטב ולא נותר קמח שלא נילוש ונאפה היטב. וכן נוהגים עולי ספרד ואשכנז שאינם חסידים. גם מיוצאי משפחות חסידיות יש שמקילים כיום, מפני שלפי המנהג הרווח לאפות מצות דקות, אין יותר חשש שמא נותר בתוך המצה קמח שלא נאפה כראוי. וכן אין לחוש שמא נדבק על המצות קמח, כי מקפידים שמקום הקמח יופרד ממקום המצות שיוצאות מהתנור. ואף שמצד הדין מותר לכתחילה לאכול מצה שרויה, אין לזלזל בנוהגים להחמיר בזה.2ברייתא בפסחים לט, ב: \"אלו דברים שאין באין לידי חימוץ: האפוי…\" וכ\"כ רמב\"ם הל' חמץ ומצה ה, ה, וכך מוסכם על הראשונים. סימן לאפיה גמורה הוא קרימת פנים ושלא יהיו חוטי בצק נמשכים, וזה שיעור אחד כמבואר במ\"ב תסא, טו, ושעה\"צ כג. גם בשועה\"ר תסג, ג, כתב שאין חימוץ אחר אפיה ומותר לבשל קמח מצה, אלא שכתב בתשובות שבסוף שועה\"ר ו', שכל זה בתנאי שהיתה אפיה שלמה, אלא שיש לחוש שמא לא נאפה כל הקמח בשלמות, ואולי נדבק במצות קמח אחר האפיה. וסיכם שאין למחות ביד המון עם שמקילים שיש להם על מה שיסמוכו, והמחמיר תבא עליו ברכה. לגבי קמח מצה, בכנה\"ג תס\"א, הביא מעשה שראתה שכנה את חברתה הרבנית שמשתמשת בקמח מצה לבישול וטיגון, וטעתה להשתמש בקמח. וכששמעו חכמי העיר גזרו שלא להשתמש בקמח מצה מפני מראית העין. (עי' בטור תס\"ג). ופר\"ח והרבה אחרונים חלקו על זה, וכ\"כ בשאלת יעבץ ב, סה, בשם אביו החכם צבי, וכ\"כ בשע\"ת ת\"ס, והביאו מ\"ב תנח, ד. וכן מובא במעשה רב קפ\"ג שאפשר לעשות כופתאות. ועי' באנציקלופדיה תלמודית חמץ עמ' פג-פד. ורבים סוברים שגם לשיטת המחמירים, אין לחשוש במצות דקות  כמצות שלנו (כה\"ח תסא, לא). גם ביחו\"ד א, כא, הקל לכתחילה, וכתב שמי שנהג להחמיר כי חשב שכך הלכה, כיוון שטעה, רשאי להקל בלא התרה, ואם נהג להחמיר כמנהג חסידות ורוצה להקל, טוב שיעשה התרה בפני שלושה על שלא אמר בלא נדר.
למעשה, רבים מיוצאי משפחות חסידים אינם נוהגים כיום בחומרת שרויה, ועיקר הטעם, מפני שהמצות בימינו רקיקים, ו��תנורים חזקים. ומי שגם אביו הקל לאכול שרויה אינו צריך התרה, למרות שהוא ממשפחה חסידית. ואם אביו החמיר והוא רוצה להקל, טוב שיעשה התרה, ויבדוק היטב שלא יפגע בכבוד אביו.
פרטי מנהגי המחמירים בשרויה: הנוהגים שלא לאכול שרויה מקילים לצורך חולה או קטן, שאין זה נחשב כעשיית חמץ בפסח. וכן נוהגים בחו\"ל להכין ביום האחרון של פסח קניידלאך, כדי להראות שאין בזה איסור גמור, ומכינים את הקניידלאך בחול המועד. אלא שבכלים שמכינים בהם שרויה, מחמירים שלא לאכול. ובשערים מצויינים בהלכה קיג, ז, הקל להשתמש בכלים שהשרו בהם מצה. ובשו\"ת קניין תורה בהלכה ב, פז, החמיר שגם לצורך חולה וקטן אסור להשרות את המצה במים. ←
שריית מצה במי פירות: כתב בתשובה ו' שבסוף שועה\"ר שאין להחמיר, וכן נוהגים להשרות מצה ביין, ולמרוח על המצה ממרחים שונים. וכך המנהג הרווח. ובשו\"ת קניין תורה בהלכה ב, פז, החמיר גם בזה (עי' בפס\"ת תנח, ה-ז). בשע\"ת תס, י, כתב שגם למחמירים אפשר לטבל המצה במים ולהכניסה מיד לפיו, שבזמן קצר אינה יכולה להחמיץ. והמחמירים בהטבלתה במי פירות יחמירו גם בזה." + ], + [ + "מהלכות כשרות לפסח / כללי כשרות לפסח, שיטת יוצאי ספרד ואשכנז", + "שתי גישות מרכזיות ישנן ביחס להלכות כשרות בפסח. לרוב הפוסקים דיני חמץ בפסח כדיני שאר מאכלי איסור, בהבדל אחד, שכל האיסורים בטלים בשישים ואילו חמץ בפסח אינו בטל בשישים. אבל שאר כללי דיני תערובות חלים גם על חמץ בפסח, ולכן כל זמן שעל פי כללי ההלכה אין מקום לחשוש שמא נתערב טעם חמץ במאכל – הרי הוא כשר לפסח. וכן כאשר יחיד מחמיר ורובם המכריע של הפוסקים מיקל, הלכה כמקילים.", + "אולם באשכנז נהגו להחמיר מאוד באיסור חמץ, ואפילו כשיחיד חולק על רבים ומחמיר – פעמים רבות נהגו לחשוש לשיטתו. ואפילו במקום שעל פי כללי ההלכה אין צריך לחשוש לאיסור, לגבי איסור חמץ פעמים רבות נהגו לחשוש. אמנם גם למנהגי אשכנז יש גבול לחומרות, ונזהרים שלא לגזור גזרה לגזרה, אולם הנטייה הכללית לחשוש בכל ספק ולהחמיר. ויסוד סברתם נמשך מחומרת חכמים שאסרו חמץ בכלשהו, ואם כן, כשם שפירור חמץ אינו בטל ואוסר את כל תערובתו, כך ראוי לחשוש לדעות של יחידים.", + "זהו שורש ההבדל השיטתי שבין פסקי השולחן ערוך שהולך על פי כללי ההלכה המקובלים, ובין פסקי הרמ\"א החושש לכתחילה לשיטות המחמירים. אמנם בשעת הדחק גם הרמ\"א מיקל כשיטת השולחן ערוך, מפני שהעיקר להלכה כדעת רוב הפוסקים.3. אזכיר בקיצור נמרץ את המחלוקות העיקריות שבין השו\"ע לרמ\"א. א) בסימן תמז, ד, במחלוקת הראשונים אם חמץ בפסח חוזר וניעור, כיוון שהוא ספק דרבנן, פסק בשו\"ע כדעה המקילה שאינו חוזר וניעור, והרמ\"א בתערובת יבש מחמיר שחוזר וניעור, אמנם בלח גם הוא מיקל שאינו חוזר וניעור. ב) בסימן תמז, ה, דבר שלא נשמר לפסח, אך לא נתגלתה בו ריעותא, לשו\"ע כשר לרמ\"א לא כשר. ג) תמז, י, נותן טעם לפגם שנתערב בפסח, לשו\"ע כשר כדעת רוב הפוסקים ועוד שהוא ספק דרבנן לקולא, ולרמ\"א נהגו לאסור. ד) תנא, ו, לשו\"ע הולכים בהגעלה אחר רוב תשמישו, לרמ\"א אחר התשמיש החמור. ה) תנא, יא, בדין הכשרת מחבת. לשו\"ע בהגעלה, לרמ\"א לכתחילה בליבון קל.
ו) תנא, טז, יז, מדוכה של חמץ וכלי לישה. לשו\"ע בהגעלה, לרמ\"א בליבון קל. ז) תנג, א, מנהג קיטניות המפורסם. ח) תסב, א, מצה עשירה, קמח שנילוש במי פירות, לשו\"ע כשר, לרמ\"א חוששים שמא התערבה בו טיפת מים ואולי החמיץ. ושם סעיף ד', כתב הרמ\"א שאין מקילים בזה אלא בשעת הדחק לחולה. ט) תסז, ט, חיטים או שעורים שנמצאו בתבשיל ולא נתבקעו, לשו\"ע התבשיל מותר, ולרמ\"א התבשיל אסור. י) תסז, י, חיטה מבוקעת שנמצאה בתבשיל, וכן הוא בתמז, א. לרמ\"א שורף הכל, לשו\"ע מוכר לגוי חוץ מדמי החיטה. יא) מצה שרויה, מנהג חסידים לאסור.", + "בדרך כלל עולי ספרד נוהגים כשולחן ערוך ועולי אשכנז כרמ\"א, אמנם גם בין רבני עולי ספרד היו שנטו להחמיר, והנהגתם התקבלה בחלק מקהילות עולי ספרד.4בין עולי ספרד יש שהחמירו כרמ\"א, כמובא בכה\"ח סי' תמז, סעיפים: עו, עח, קיט, וכמו שכתב הזכור לאברהם בריש הלכות פסח, שנהגו ברוב המחלוקות להורות כרמ\"א, \"באופן דלעניין פסח אנחנו אשכנזים\". וכ\"כ פוסקים ספרדים נוספים. לעומת זאת גם לרמ\"א בשעת הדחק ברוב המחלוקות ההוראה להקל כשו\"ע." + ], + [ + "מהלכות כשרות לפסח / כללי ההשגחה לפסח", + "שאלה עקרונית בדיני הכשרות לפסח, מה דין המאכלים שבכל השנה אין רגילים לערב בהם חמץ, האם הם כשרים לפסח בלא השגחה, או שיש לחשוש שמא נתערב בהם באיזה אופן חמץ, ולכן בלא השגחה מיוחדת לפסח אין לאוכלם בפסח.", + "לשיטת בעל השולחן ערוך, כל זמן שלא התעורר ספק ממשי שמא נפל חמץ מסוים לתוך המאכלים או שנבלע בהם טעם חמץ על ידי שבושלו בכלים שבאותו יום בישלו בהם חמץ, אין לחוש שמא התערב בהם חמץ.", + "אולם הרמ\"א כתב לגבי כמה מאכלים, שמנהג אשכנז להחמיר לכתחילה, שלא לאכול מוצרים שלא הושגחו במיוחד לקראת פסח. וזאת מפני שבכל השנה החמץ מצוי אצלנו, ואין רגילים להזהר מפניו, ולכן יש חשש שנפל בלא משים לתוך המאכלים השונים, ועוד שיש חשש שמא השתמשו בלא משים בכלים שבלוע בהם טעם חמץ.", + "למעשה, כל גופי הכשרות נוטים כיום להחמיר כרמ\"א, ואין נותנים כשרות לפסח בלא שנזהרים מחמץ בעת הכנת המאכלים לפסח. ויתכן שגם על פי השולחן ערוך כך צריך לנהוג כיום, מפני שבייצור המזון התעשייתי, כל מוצר מורכב מחומרים שונים, ויש לחשוש שמא אחד מהם אינו כשר לפסח. ולכן יש להקפיד שלא לאכול בפסח מאכל שיוצר בבית חרושת שאין עליו חותמת כשרות לפסח.", + "אולם כאשר המציאות ברורה, פעמים רבות יהיה הבדל למעשה בין פסיקת השולחן ערוך והרמ\"א. ואף שהעיקר להלכה כדעת השולחן ערוך, הנטייה כיום להחמיר, כדי שהמזון יהיה כשר לכל העדות. וכך אכן ראוי לנהוג במקום שאין קושי גדול להחמיר, אולם כאשר ההחמרה גורמת להפסד משמעותי, יש מקום לחזק את ההולכים בשיטת השולחן ערוך ורוב הפוסקים, שימשיכו במנהגם.5סוגית 'חוזר וניעור' עומדת במוקד השאלה, המחמירים חוששים שמא נפל פירור חמץ וכשיגיע הפסח יחזור ויתעורר ויאסור הכל. וכ\"כ רמ\"א תמז, ד, עפ\"י כמה מראשוני אשכנז, וכ\"כ רדב\"ז א, תפז. אבל לסוברים שאינו חוזר וניעור, אף אם נפל פירור מסוים של חמץ, כבר בטל בשישים לפני הפסח ואינו ניעור בפסח. ואמנם גם למחמירים וסוברים שחוזר וניעור, יש מקום להקל, שמדוע לחוש בחינם שמא נפל שם פירור, וכ\"כ פר\"ח. ועוד שלכו\"ע איסור חמץ במשהו מדברי חכמים. ולשאילתות, אף בפסח בטל בשישים.
חשש נוסף ישנו, שמא בישלו בכלי חמץ את המאכלים והם בלעו מהכלי טעם חמץ. אבל המקילים סוברים שאין לחוש לזה בחינם, שסתם כלים לאו בני יומם ונותנים טעם לפגם. ואף אם בישלו בהם ביומם, חמץ לפני פסח נחשב היתר, והרי הוא נ\"ט בר נ\"ט דהיתירא שאינו אוסר, ועי' ביחו\"ד א, יא, ובהערה. מחלוקת יסודית זו תלויה בשאלות נוספות, כגון בדיני חריף, האם מחזיר טעם הבלוע בכלים לשבח (עי' פנה\"ל כשרות לב, 8; 12), ועי' במ\"ב על שו\"ע תמז, ה." + ], + [ + "מהלכות כשרות לפסח / חלב מבהמה שאוכלת חמץ", + "שאלה שגדולי האחרונים עסקו בה היא, מה דינו של חלב הבא מפרה שאכלה חמץ? ברור שאין בחלב עצמו תערובת חמץ, שכן החמץ שהפרה אכלה התעכל ושינה לגמרי את צורתו עד שאינו נחשב יותר חמץ כלל. אבל מכוח אכילת החמץ יכלה הפרה להפיק חלב, נמצא שהחמץ גרם ליצירת החלב, ואולי מפני שהחמץ אסור בהנאה אסור להנות מהחלב שנוצר בסיועו.", + "לגבי החלב שנחלב לפני תחילת זמן האיסור, מוסכם להלכה שהוא כשר לפסח, משום שלפני הפסח אין איסור להנות מהחמץ, וכשם שמותר למכור לפני פסח חמץ ולקנות בכסף זה מצות ולאוכלם בפסח, כך מותר לתת לפרה לפני פסח מאכלי חמץ כדי שתפיק מכוחם חלב שאח\"כ נשתה בפסח.", + "המחלוקת היא לגבי פרה של גוי שאכלה חמץ לאחר שהגיע זמן האיסור. יש מקילים וסוברים, שכיוון שאין איסור חמץ בבהמתו של גוי, אין חלבה נחשב כחלב שנוצר על ידי איסור. ועוד, שהחמץ לבדו לא יכול היה לגרום להפקת החלב אלא רק הצטרף לשאר המאכלים שאכלה ולמנגנוני גופה, וכיוון שהחמץ רק אחד הגורמים, אין בחלב איסור. לעומתם יש מחמירים, שכל זמן שגם החמץ גרם ליצירת החלב, החלב אסור. ויש אומרים שאם עברו עשרים וארבע שעות בין אכילת החמץ וחליבת החלב, החלב כשר.", + "ואם הפרה של יהודי, והאכילו אותה חמץ באיסור, יש להחמיר שלא לאכול את חלבה, ראשית, מפני שלגבי בעל הפרה החמץ אסור בהנאה, שנית, כדי שלא לסייע בידי עוברי עבירה. וכן הדין לגבי ביצים ובשר. 6. הפרה מייצרת חלב על ידי שני גורמים, האחד הוא גופה, והשני המאכל שאכלה. ואם אכלה חמץ, דין החלב תלוי בדין \"זה וזה גורם\", שנחלקו התנאים בדינו של דבר שנוצר על ידי שני גורמים, אחד מותר ואחד אסור (ע\"ז מח, ב). להלכה נפסק בשו\"ע יו\"ד קמב, יא, ש\"זה וזה גורם מותר\". לפי זה חלב של פרה שאכלה חמץ מותר.
אלא שהמ\"א (תמה, ה) כתב שמפני חומרת החמץ שאוסר במשהו, בדין חמץ \"זה וזה גורם אסור\". וכך דעת ט\"ז. אולם דעת רוב הפוסקים שגם בפסח \"זה וזה גורם מותר\", וכ\"כ שו\"ע, ש\"ך וגר\"א. ובשועה\"ר (תמה, י, ובקונ\"א) סיכם שדעת רוה\"פ להקל, ולכן במקום הפסד מרובה או בשעת הדחק אפשר להקל. וכ\"כ בבאו\"ה תמה, ב.
אולם לעניין חלב מפרה של גוי שאכלה חמץ, יש סוברים שלכל הדעות החלב מותר, וכפי שכתב בשו\"ת בית אפרים או\"ח ל\"ה, הובא בשע\"ת סו\"ס תמ\"ח, שהואיל ולגוי החמץ מותר בפסח, אין החלב נחשב כנוצר על ידי איסור הנאה. ובנשמת אדם ט', התיר משום שכל חומרת המ\"א כאשר האיסור הגורם בעין, כדוגמת עצים, אבל כאן אין החמץ בעין. וכ\"כ בשו\"ת מהר\"י אסאד סו\"ס קכז, ובשו\"ת מהר\"ם שיק ריב, ורכב. ובאג\"מ או\"ח א, קמז, כתב שגם אם הגוי יאכיל את בהמתו חמץ בלבד, חלבה מותר גם למדקדקים.
אבל הפמ\"ג בא\"א סו\"ס תמח, חושש לגרימת ההנאה שבאה מהחמץ, ונשאר בצ\"ע כאשר עברו פחות מעשרים וארבע שעות מעת אכילת החמץ, ואחר עשרים וארבע שעות מתיר. וכ\"כ בישועות יעקב, שטוב שיאכל חלב שנחלב אחר עשרים וארבע שעות, ואם לאו, אם אכלה גם דברים מותרים, החלב מותר משום שזה וזה גורם מותר, (והביאם במשנה ברורה תמח, לג, ע\"ש). ויש שהחמירו למעשה: בקצוש\"ע קיז, יג, הזכיר את שתי הדעות, וסיכם: \"ושומר נפשו יחמיר, ובפרט במקומות שנהגו לאסור, חלילה להתיר\". ובערוגת הבושם ח\"ב, קלח, כתב, שאפילו לשיטת המתירים ראוי לבעל נפש לפרוש, מפני שמוליד טבע רע. ובבא\"ח (ש\"א צו מ\"ב), כתב שאין לשתות חלב מבהמת גוי שמא האכיל אותה חמץ. וכ\"כ ר' חיים פלאג'י ברוח חיים תמח, א.
ואם הבהמה אכלה חמץ לפני שהגיע זמן איסורו, ונחלבה אחר שהגיע זמן האיסור, לרובם המכריע של הפוסקים החלב כשר לפסח. ובשדי חמד, הזכיר דעת יחיד של ספר רינון יצחק שאוסר אפילו חלב של בהמה שאכלה חמץ לפני פסח ונחלבה אחר שהגיע זמן האיסור, וכתב שהפריז בזה, ודעת שאר הפוסקים שמותר. ע\"כ. אע\"פ כן יש שנהגו להחמיר מחמת זה לקנות מוצרי חלב לפני פסח. והרחיב בסוגיה זו בשדי חמד מערכת חמץ ומצה סימן ב' סעיף ד', ע\"ש. ובקיצור בכה\"ח תמח, קיג.", + "בתנובה (ואולי בעוד מחלבות) נזהרים לקחת חלב בפסח רק מרפתות שהוכשרו לפסח ומאכילים בהן את הפרות אוכל שאין בו חשש חמץ. לפי זה אין צורך להדר לקנות את מוצרי החלב לפני הפסח, מפני שגם מוצרי החלב שמיוצרים בפסח אין בהם חשש איסור.7אם יהודי האכיל את בהמתו חמץ בפסח, לסברת הנש\"א החלב כשר, וכ\"כ באגרות משה או\"ח א, קמז. מ\"מ רבים מחמירים, ולא רק משום זה וזה גורם, אלא גם מפני שיש בזה מסייע לדבר עבירה. למעשה, שמעתי מהרב ויטמן רבה של תנובה שכל המוצרים המיוצרים בפסח הם מחלב של פרות שלא אכלו חמץ, כך שהחלב כשר לכל הדעות, ואפשר לקנותו גם בפסח. עוד בעיה היתה, שהפרות רובצות על הזבל ונדבק בגופם קש ואולי גם גרגירי דגן שעלולים להתערב בחלב. ואם מדובר בחלב שמיוצר לפני הפסח, הרי שאף אם יצא טעם מהגרגירים לחלב, הטעם בטל בשישים, וכיוון שמדובר בתערובת לח בלח גם לרמ\"א שוב אינו חוזר וניעור (תמז, ד). אבל אם יתערב בפסח אינו בטל, אמנם מדובר בספק אם התערב, מ\"מ מצד זה היה הידור לקנות מוצרי חלב לפני הפסח. אבל שמעתי מהרב ויטמן שלאחרונה חידשו בתנובה שכל החלב מסונן בפילטרים טובים, זמן קצר אחר החליבה, כך ששום גרגר אינו יכול ליתן טעם בחלב, ולפי זה אפשר לקנות חלב בפסח על פי כל ההידורים." + ], + [ + "מהלכות כשרות לפסח / בשר וביצים", + "כדין החלב כך דין בשר בקר ועופות. שאם נשחטו לפני פסח, אין לגביהם שום בעיה, ואפילו אם אכלו מאכלי חמץ. אלא שיש לחוש שמא מצויים בקיבתם גרגירי שעורים חמוצים שעוד לא הספיקו להתעכל, ולכן צריך לזרוק את מה שבקיבתם. ואם נשחטו בתוך הפסח, אם הם של גויים, והאכילום לפני שחיטתם מאכלי חמץ, נחלקו בזה הפוסקים, יש מחמירים שלא לאכול מבשרם, ויש מקילים. ואם הם של יהודים שהאכילום חמץ בפסח, יש להחמיר שלא לקנותם.", + "בפועל, רוב הבשר משווק באריזות, וצריך שתהיה עליהם חותמת כשרות לפסח. ואף שהוא נשחט לפני פסח, כך שאין בעיה בזה שהאכילום חמץ, מכל מקום צריך השגחה לפסח כדי למנוע נפילת פירורי חמץ לבשר בתהליך השחיטה עד האריזה.", + "וכן דין הביצים, שאם נקנו לפני פסח, אפילו שהאכילו את התרנגולות חמץ, אין בביצים שום חשש, שאותו חמץ שאכלו – בהיתר אכלו. אבל אם התרנגולות אכלו חמץ בפסח, אם הם של גוי, נחלקו הפוסקים אם מותר לאוכלם, ואם הם של יהודי, אף שיש מקילים, צריך להחמיר שלא לקנותם. בפועל, אין השגחה על הביצים שהוטלו בפסח, ולכן יש הידור לקנות ביצים שהוטלו לפני הפסח.8אמנם אין איסור ביד המקילים לקנות ביצים שהוטלו בפסח למרות שאין עליהם השגחה, שכבר למדנו שאפילו אם התרנגולות של ישראל והאכילם חמץ – יש מקילים, ובפועל רוב מאכל התרנגולות בפסח אינו חמץ, נמצא שגם לדעת המחמירים יש כאן ספק אם הביצים הללו אסורות. והרי זה ספק ספיקא באיסור דרבנן.
עוד התעוררה בעיה לגבי החותמת שעל הביצים, שהיו שחששו שמא יש בה חמץ ואולי יפול פירור ממנה למאכלי פסח. ושמעתי מהרב ויטמן, שכל הביצים המשווקות מתחנות מיון המאורגנות במועצת הלול (חוץ מהמבריחים), מוחתמות לפני פסח בחותמת שאין בה חשש חמץ (צורת הסימון – מספר כוכבים)." + ], + [ + "מהלכות כשרות לפסח / תרופות בפסח", + "שאלת התרופות בפסח היא מן השאלות הנפוצות ביותר. לדוגמה, יש חשש שמא מעורב בגלולות – עמילן המופק מחיטה. תפקידו של העמילן להקשות ולגבש את הגלולה, ואם העמילן הופק מתפוחי אדמה או מקטניות אזי ברור שאין כל בעיה, וגם עולי אשכנז שנוהגים שלא לאכול קטניות בפסח, לצורך רפואה יכולים לבלוע גלולות שיש בהם תערובת קטניות. השאלה מה הדין כאשר העמילן הופק מחמשת מיני דגן. עוד צריך להדגיש, שאם מדובר בחולה מסוכן ותרופתו אכילת חמץ, אזי מצווה עליו לאכול חמץ, שפיקוח נפש דוחה איסור אכילת חמץ, אולם כאשר מדובר בחולה שאין בו סכנה מתעוררת השאלה.", + "התשובה תלויה בטעם התרופה. אם היא טעימה, כדוגמת סירופ או גלולות מציצה, אזי חובה לברר אם היא כשרה לפסח או לא, וכל זמן שלא נודע שהיא כשרה לפסח, אסור לאוכלה.", + "אבל אם טעמה של התרופה מר או חסר טעם עד שאינו ראוי לאכילה, אפשר לבולעה בפסח. שאף אם הפיקו את העמילן מחיטה, כיוון שעירבוהו בחומרים שונים ומרים – נפסל מאכילה ואין לו יותר דין של חמץ. שכן למדנו שכל חמץ שנפסל מאכילת כלב לפני פסח אין לו יותר דין חמץ ומותר להשהותו בפסח. ואין לומר שמזה שהוא רוצה לבלוע את התרופה הרי הוא מראה בעצמו שהחמץ שבתרופה חשוב עבורו, מפני שלא החמץ חשוב לו אלא התרופה, והיא עצמה מרה ואינה ראויה לאכילה, ולכן החמץ שבה בטל ואין בו איסור (חזו\"א מועד קטז, ח; אג\"מ או\"ח ב, צב).", + "אמנם יש מדקדקים שמשתדלים לא לבלוע אפילו תרופות מרות שיש בהן תערובת חמץ, מפני שחוששים לדעת אותם פוסקים בודדים הסוברים שהואיל והתרופה חשובה לנו, אין היא נחשבת פסולה מאכילת כלב, ואסור מדברי חכמים לבולעה. ויש שהתירו לבלוע תרופות מרות שמעורב בהן עמילן חמץ לחולים שנאלצים לשכב במיטתם או שכל גופם כואב, אבל החמירו למי שסובל מכאבים ומיחושים קלים, שלא יטול תרופה זו.", + "ודעת רוב הפוסקים, שמותר ליטול תרופה מרה שיש בה עמילן חמץ לצורך כל חולה, ואפילו לצורך הפגת כאבים קלים או מניעת מחלות או חיזוק הגוף.", + "למעשה, במצב שיש לאדם ספק, שמא עירבו בתרופות המרות או חסרות הטעם – עמילן חיטה, יכול לבולען ואינו צריך לבדוק אם יש בהן עמילן חמץ. שכבר למדנו שלדעת רוב הפוסקים, גם כאשר ידוע שמעורב בהן דבר חמץ, כיוון שנפסלו מאכילת כלב לפני פסח, מותר לבולען. וגם הרוצה לחוש לדעת המחמירים, כאשר יש ספק האם בכלל מעורב בהן דבר חמץ, אין צריך לחוש. ובמיוחד כי��ם, שידוע כי ברוב התרופות אין מערבים עמילן חיטה אלא עמילן תפוחי אדמה או קטניות. ולכן למעשה, אפשר ליטול בפסח תרופות מרות או חסרות טעם שנועדו לבליעה בלא לברר אם עירבו בהן דבר חמץ. ואם נודע שיש בהן עמילן חמץ, רשאי כל אדם לבחור כיצד לנהוג, אם כדעת רוב הפוסקים שהקילו, או כדעת המיעוט שהחמירו.9חמץ שנפסל מאכילת כלב לפני פסח פקע ממנו דין חמץ, ולדעת המאור ור\"ן ועוד ראשונים, מותר אף לאוכלו בפסח, ולדעתם ברור שמותר לבלוע תרופות מרות בפסח. לעומתם דעת רא\"ש ורבינו ירוחם ועוד ראשונים, שאסור לאוכלו מדברי חכמים, מפני שהאוכלו מחשיבו לאוכל ומראה שעבורו לא נפסל מאכילת כלב. וכן נפסק בשו\"ע תמב, ט, ובמ\"ב מג, שמותר להשהות בביתו חמץ שנפסל מאכילת כלב כיוון שפקע ממנו דין חמץ, אבל אסור לאוכלו. אולם גם לדעתם לא ברור שאסור ליטול תרופות מרות שיש בהן חמץ, שכן נחלקו האחרונים אם בזה שהוא בולע את החמץ שנפסל מאכילת כלב כתרופה הוא מחשיבו לאוכל. לדעת השאגת אריה עה, אכן מחשיבו, ולדעת הכתב סופר או\"ח קיא, אינו מחשיבו. ואם החמץ אינו עיקר התרופה אלא רק מעורב בה, לדעת רוב האחרונים אף הרא\"ש ודעימיה יודו שבזה שהוא בולע את התרופה המרה אינו נחשב כמחשיב את החמץ, וכך כתבו בשו\"ת חבלים בנעימים ה, ד, ובחזו\"א מועד קטז, ח, ואג\"מ או\"ח ב, צב, ויחו\"ד ב, ס, ושש\"כ מ, עד, ועוד רבים. ואמנם נראה משועה\"ר תמב, כב, שלמד מדין התריאקה שאף במקרה כזה לפי הרא\"ש אסור לאכול את התרופה. ולדעת רוה\"פ המקילים יש לחלק בין תריאקה שנועדה לאכילת חולים לבין תרופות שלא נועדו לאכילה כלל אלא בולעים אותן.
בנוסף לכך, גם כאשר הפיקו את העמילן מקמח חיטה, בדרך כלל מדובר בקמח שלא הספיק לתפוח ולכל היותר הוא 'חמץ נוקשה', שפעולת החמצתו נקטעה ואיסורו מדברי חכמים בלבד, ובחמץ כזה שהתערב בתרופה מרה אין מקום להחמיר. ואע\"פ כן, יש שנטו להחמיר (ערוגת הבושם צט, ועצי הלבנון יט). ויש שכתבו שאמנם מעיקר הדין מותר, מ\"מ נהגו ישראל קדושים להחמיר אפילו בתרופות מרות שלא יהיה בהם תערובת חמץ, וכ\"כ בציץ אליעזר ח\"י כה, כ. אולם כתב בנשמת אברהם או\"ח א' תסו, א, בסוף דבריו, שבפועל רוב התרופות ללא חמץ כלל. עוד כתב בשם הגרע\"י שאף שכתב ביחו\"ד ב, ס, שרק מי שחולה ממש יכול להקל, מ\"מ שמע ממנו שאם ספק לו אם יש בתרופה חמץ או לא, שאינו צריך לברר. וכפי שלמדנו דעת רובם המוחלט של הפוסקים שאין איסור כלל לבלוע תרופה מרה, ואף מי שיש לו מיחוש בעלמא עפ\"י רוה\"פ יכול ליטול תרופה מרה שמעורב בה חמץ שנפסל ממאכל כלב לפני פסח." + ], + [ + "מהלכות כשרות לפסח / חומצת לימון", + "בחומצת לימון משתמשים להטעמת מיצים, ריבות, ממתקים ומוצרי מזון שונים. בעבר היו מפיקים אותה מלימונים ומעוד פירות, וכיום מפיקים אותה באופן מסחרי מקמח חיטה.", + "לדעת המתירים אף שבתחילת התהליך מערבים את הקמח במים ויתכן שהחמיץ, כיוון שבמשך התהליך ישנו שלב שבו הקמח מאבד את טעמו ואת מראהו ונפסל מאכילת כלב, בטל ממנו שם חמץ, ומותר אח\"כ לאכול מוצרים שיש בהם חומצת לימון (יחו\"ד ב, סב).", + "לעומת זאת פוסקים רבים החמירו ולדעתם רק חמץ שנפסל מאכילת כלב מחמת שנתקלקל – בטל ממנו שם חמץ, אבל חמץ שבכוונה גרמו לו שיפסל מאכילה כדי שאח\"כ יוכל לשמש להטעמת מאכלים – אינו בטל ודינו כחמץ לכל דבר (מנח\"י ז, כז; אור לציון א, לד; ש��ט הלוי ד, מז).", + "אולם הלכה כדעת המקילים, וכדברי הרב שאר ישוב הכהן, רבה של העיר חיפה, שבדק ומצא שאין בחומצת לימון כל חשש חמץ. ראשית, הקמח שממנו מתחילים את התהליך אינו מחמיץ, מפני שהוא שוהה במים שש דקות בלבד. שנית, לאחר מכן מפרידים את העמילן שהוא אחד החומרים שבקמח, והעמילן לבדו אינו יכול להחמיץ. שלישית, חומצת הלימון אינה נוצרת מהעמילן עצמו אלא מפטריות שניזונות מחומר שאחד ממרכיביו הוא אותו חומר שהופק מהעמילן שלא החמיץ.10דיון זה רחב מאוד, ובתוכו דנו בשאלה: האם דבר שנתבטל לפני פסח בשישים חוזר וניעור בפסח. והאם כאשר הוא מעמיד דינו משתנה וחוזר וניעור, ומה הדין אם אינו גורם לבדו אלא בעזרת חומר נוסף. הבד\"צ וגופי כשרות נוספים נוהגים להחמיר מאוד בחומצת לימון, ובמוצרים הדומים לו. אולם עפ\"י מה שנתברר במאמרו הארוך של הרב שאר ישוב בתחומין חלק א', נראה בבירור שאין בחומצת לימון חשש חמץ. ביתר פירוט: תחילה מפרידים בין העמילן שבקמח לגלוטן, תהליך זה נעשה על ידי סחרור הקמח במים למשך שש דקות. כידוע קמח מחמיץ בשמונה עשרה דקות, לפיכך באותן שש דקות הקמח אינו יכול להחמיץ. לאחר מכן העמילן שכבר הופרד מהגלוטן אינו יכול להחמיץ, מפני שה'גלוטן' הוא החומר בקמח שבו מתרחשת התפיחה, ובלא גלוטן העמילן אינו יכול להחמיץ. את העמילן מחממים לחום של 140 מעלות עד שהוא הופך לנוזל סוכרי – דקסטרוזה (גלוקוזה). חימום זה הורס את כל המולקולות הקודמות ומשנה את הרכבן. ליתר בטחון ניסו להחמיץ חומר זה ולא החמיץ כלל. אח\"כ מערבים בנוזל זה גופרית כדי להרוס את כל האינזימים שבו וכדי שיהפוך לחומר בלא חיים ותסיסה. וכיוון שמעולם לא יכל להחמיץ וודאי שגם עכשיו לא יחמיץ. עד כאן נתבאר השלב הראשון שבו נתברר שהעמילן לא החמיץ. לאחר מכן נוזל זה מוכנס למיכלים גדולים ומשמש מזון לפטריות, וכך משהים אותם עד שהפטריות מעכלות את כל הדקסטרוזה ומפרישות חומר אחר, החומר המופרש מהפטריות הוא חומצת הלימון. נמצא שאין חומצת הלימון תוצר של העמילן, אלא תוצר של הפטריות. וכשם שאם הניחו זבל אורגני שבתוכו שיירי לחם ליד שתילי ירקות, הירקות כשרים לפסח, על אחת כמה וכמה שחומצת הלימון שיצאה מהפטריות, שעיכלו את הנוזל שלא החמיץ כלל, שכשרה לפסח. לדיון זה השלכות רבות לגבי מרכיבים נוספים בתעשיית המזון, שבתהליך יצורם משתמשים בעמילן חיטה שאינו מחמיץ, ובנוסף לכך עובר שינויים מהותיים לפני שילובו במזון." + ], + [ + "מהלכות כשרות לפסח / סבונים וקוסמטיקה וכלים חד פעמיים", + "נחלקו הפוסקים בשאלה מה דין מוצרים שנועדו לסיכת הגוף שמעורב בהם חמץ. ואמנם אין קרם או סבון העשוי מחמץ, אלא שלעיתים מערבים בסבונים או בשמפו או בקרמים – אלכוהול העשוי מחיטה, או חומרים אחרים שהופקו מחמץ, והשאלה מה דינם.", + "יש אומרים שמדברי חכמים סיכה אסורה כשתייה, ולכן גם אם החמץ אינו ראוי למאכל כלב, כיוון שהוא ראוי לסיכה, עדיין שם חמץ עליו ואסור להשתמש בו בפסח. לכן צריך להשתמש בפסח בקרמים וסבונים ושמפו כשרים לפסח.", + "ויש אומרים, שחכמים אמרו שסיכה כשתייה רק לגבי איסור סיכה ביום הכיפורים ושמן תרומה, אבל שאר הדברים שאסרה התורה – אסורים באכילה ולא בסיכה. ואף שהחמץ אסור בהנאה, כיוון שלפני פסח נפסל מהיות ראוי למאכל כלב, אין עליו יותר שם חמץ, ומותר להנות ממנו ולסוך בו את הגוף בפסח.", + "וכיוון שמדובר בספק בדברי חכמים הלכה כמיקל, והמהדרים מחמירים. ויש להבדיל בין ארבע דרגות של סוגי תערובת חמץ, ורק בשתיים האמצעיות ישנה מחלוקת.", + "א) במשחת שיניים חייבים להקפיד על כשרות לפסח, הואיל ויש בה טעם, והרי היא כשאר מוצרי המזון שחייבים להקפיד בהם על כשרות לפסח.", + "ב) קרם שנספג בגוף, שפתון בלא טעם ובשמים שיש בהם אלכוהול, הלכה כמיקל שאינם צריכים כשרות, כי אינם ראויים לאכילה, ואף המציאות היא שבדרך כלל אין מערבים בהם דבר חמץ. ויש מחמירים לקנות קרמים ובשמים שיש עליהם כשרות לפסח.", + "ג) סבון ושמפו, כיוון שנועדו לניקוי ולא כדי להספג בגוף, יש יותר מקום להקל. ואע\"פ כן יש מחמירים.", + "ד) חומרי ניקוי, משחת נעליים וכדומה, אינם צריכים שום השגחה. ואף חומרי ניקוי לכלים אינם צריכים השגחה, משום שטעמם פגום, ואף אם ערבו בהם חמץ, טעמו נפגם לפני הפסח ואינו נחשב יותר חמץ כלל.11נחלקו הראשונים: י\"א שהכלל סיכה כשתייה נאמר רק לגבי יום כיפור ושמן תרומה, וי\"א שנאמר לגבי כל האיסורים, אמנם איסורו מדברי חכמים. השאלה נידונה לגבי סבון העשוי משומן חזיר, ולמעשה הרבה אחרונים נטו להחמיר בדבר שנועד להנאה ולהקל אם נועד לריפוי (עי' ביחו\"ד ד, מג). ואם נפגם טעמו של שומן החזיר נטו להקל, כמובא בערוה\"ש (יו\"ד קיז, כט). לגבי פסח יש צד של חומרה שהחמץ אסור בהנאה, ומנגד יש צד לקולא, שכיוון שנפסל מאכילה לפני פסח, בטל ממנו שם חמץ, ואזי דינו קל משאר איסורים שמתחילתם היו אסורים. למעשה כתב בשו\"ת שואל ומשיב מהדו\"ג ח\"ב קמו, לגבי סבון שיש בו חמץ, שכיוון שטעמו פגום מותר להשהותו בפסח. אלא שהשאלה מה דין השימוש בו. בשו\"ת דברי מלכיאל ד, כד, מג, אסר להשתמש במוצרי קוסמטיקה שמעורב בהם אלכוהול חמץ מחיטה, מפני שעל ידי האלכוהול ריחם נודף ויש להם חשיבות, ולא נתבטל איסורם מפני שניתן להפריד את האלכוהול משאר התערובת. ובשו\"ת חזון נחום מו, כתב שהולכים אחר המצב הנוכחי שטעמו של החמץ פגום ואין בו איסור. והחזו\"א (דמאי טו, א) העלה סברה שרק דבר שראוי לאכילה אסור גם בסיכה. ובאג\"מ או\"ח ג, סב, הקל לסוך במשחה שיש בה חמץ לצורך רפואה. ובס' בדיקת חמץ וביעורו ב, מג, סיכם הסוגיה והחמיר, אלא שבמקום שיש ספק אם יש תערובת חמץ, יש לסמוך להקל. ונ\"ל שיש להוסיף חילוק חשוב לשיטת המחמירים בין סבון משומן לסבון שלנו, שהסבון שלנו רק מנקה ומוריד שומנים ואינו נספג בגוף, ואילו סבון משומן נספג בגוף, ויותר שייך לדמותו לסיכה, ולכן חילקתי בין קרם נספג לסבון ושמפו. (ואולי מרכך שער דומה יותר לקרם). למעשה שמעתי מהרב רבינוביץ שמורה להקל בכל המוצרים שאינם ראויים למאכל כלב, וכן שמע מרבו הרב הירשפרונג, וכן מורה הרב ליאור.
במציאות, ברובם המוחלט של מוצרי הקוסמטיקה שמיוצרים בארץ אין אלכוהול מחיטה. וגם ברוב המוצרים בחו\"ל אין אלכוהול מחיטה, מפני שהוא בדרך כלל יקר מאלכוהול מתפוחי אדמה. אמנם יש מוצרים בודדים שיש בהם אלכוהול מחיטה, ואזי למחמירים אין להשתמש בהם. אבל כאשר יש לנו מוצר שאיננו יודעים אם יש בו אלכוהול חיטה, גם המחמירים רשאים להקל, על סמך כמה ספקות.
עוד העלו חשש לגבי מוצרים שמערבים בהם נבט חיטה שיש בו ויטמין E, אלא שלא ברור שהנוזלים היוצאים מהחיטים נחשבים חמץ, וכפי שכתב הרב קוק באורח משפט עמ' קכט. ואף אם יש בהם איסור – בטלו בשישים לפני הפסח ואינם חוזרים וניעורים. וק\"ו שרבים סוברים שאפילו אם היו נחשבים חמץ, כיוון שאינם ראויים למאכל אינם נחשבים חמץ. עוד יש בעיה של תחליבים, אולם גם תחליבים שנעשים מעמילן חיטה, לא ברור שהם חמץ, בנוסף לכך שאינם ראויים למאכל. ולכן למעשה אפשר להקל בכל מוצרי הקוסמטיקה שאינם ראויים למאכל.", + "לעיתים מתעוררים ספקות וחששות לגבי המצאות חמץ במוצרים שונים, כגון כוסות נייר, נייר כסף, נייר אפייה ומפיות נייר, אולם כיוון שאין שם טעם מורגש, אין לחשוש לכך. לצערנו ספקות אלו מתעוררים בדרך כלל מסיבות כלכליות שיווקיות." + ] + ], + [ + [ + "מנהג איסור קטניות / שורשי מנהג אשכנז", + "חמץ שאסרה התורה הוא הנוצר מחמשת מיני דגן, שהם: חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון. אבל מינים אחרים, כאורז ודוחן, אף אם יתפחו, אין חימוצם שווה לחימוץ של חמשת מיני דגן, ומותר לאוכלם בפסח. ואמנם דעת אחד התנאים, רבי יוחנן בן נורי, שדין אורז כדין חמשת מיני דגן, ואף החימוץ שבו אסור מהתורה. אבל דעת שאר חכמי ישראל שאף אם יתפח, מותר לאוכלו בפסח (פסחים לה, א). וכך נהגו גדולי התנאים והאמוראים. וכן מסופר על רבא, שהיה אוכל אורז בליל הסדר (פסחים קיד, ב).", + "אולם בתקופת הראשונים (לפני כשבע מאות שנה) החלו להחמיר באשכנז שלא לאכול קטניות. בתחילה רק במקצת הקהילות נהגו איסור, ובמשך כמה דורות המנהג התפשט בכל קהילות אשכנז. ", + "שלושה טעמים עיקריים נתנו למנהג. א) הואיל ונוהגים לבשל קטניות כמיני דגן בקדרה, יש חשש שאם יבשלו אורז יטעו ויבשלו גם גריסים ושאר מיני דגן. ב) כיוון שגם ממיני קטניות רגילים לעשות קמח, יש חשש שמא עמי הארץ שיראו שמבשלים ואופים מאכלים מקמח של קטניות בלא שנזהרים מחימוץ, יטעו ויבשלו או יאפו קמח של מיני דגן ויחמיץ בידם. ואמנם בתקופת התלמוד לא חששו לזה, מפני שהמסורת היתה ברורה ויציבה בידם, אבל בעקבות הגלויות והטילטולים התגבר החשש שבין עמי הארץ יהיו יהודים שלא ידעו מה בדיוק אסור ומה מותר, ומתוך שיאכלו קטניות יטעו ויאכלו מיני דגן בלא זהירות מחימוץ.", + "הטעם השלישי: מפני הדמיון שבין מיני דגן וקטניות, שהם גרגירים שנאספים ונשמרים באותם המחסנים לתקופות ארוכות, יש חשש שמא יתערבו במיני הקטניות גרגירים של חיטים ושעורים, וכשיבשלו את הקטניות החיטים המעורבות בהן יחמיצו. ואף היום חשש זה קיים, שכן באותן המכולות מאחסנים פעם דגן ופעם קטניות, ואין רגילים לנקותן בין מין למין, כך שבפועל כשבודקים מיני קטניות מוצאים בתוכם מיני דגן. עירוב זה נובע גם מפני שכדי לחדש את כוחם של השדות ולהבריאם, באותם השדות רגילים לגדל שנה מיני דגן ושנה מיני קטניות. ותמיד נשארים בשדות מיני זרעים מהגידול הקודם, ולכן אם גידלו בתחילה חיטים ואח\"כ חילבה, יחד עם צמחי החילבה יצמחו גם מעט חיטים, ולאחר הקציר, בין גרגירי החלבה יימצאו גם גרגירי חיטה. וכך בכל שאר המינים. ופעמים שאין בגרגירי הקטניות פי שישים יותר מגרגירי הדגן, כפי שנבדק והוכח. בעייה זו קיימת באותם המינים הדומים בגודלם למיני דגן." + ], + [ + "מנהג איסור קטניות / מנהג יוצא ספרד בקטניות ובאורז", + "בתקופת הראשונים נהגו בכל קהילות הספרדים לאכול מיני קטניות ואורז בפסח, ורק הקפידו לברור אותם היטב, כדי שלא יתערבו בהם מיני דגן. וכן כתב רבי יוסף קארו בבית יוסף (סימן תנג): שאין מי שחושש \"לדברים הללו זולתי אשכנזים\", וכן נוהגים רוב יוצאי קהילות הספרדים.", + "אולם בין גדולי הפוסקים הספרדים האחרונים יש שכתבו שרבים ושלמים מיראי ה' נוהגים שלא לאכול אורז בפסח, מפני שהיה מעשה שלאחר שביררו את האורז כמה פעמים שוב נמצאה חיטה בתבשיל (פר\"ח, חיד\"א). וכן נהגו באיזמיר שלא לאכול אורז (לב חיים ב, צד). וכן נהגו רבים במרוקו שלא לאכול אורז ועוד מיני קטניות יבשים בפסח. ובבגדאד רבים מבעלי הבתים נהגו שלא לאכול אורז בפסח. ולנוהגים לאכול אורז בפסח, הורו שיבדקו אותו תחילה פעמיים ושלוש (בא\"ח ש\"א צו מא). והנכון שכל אדם ימשיך במנהג אבותיו, ובמקרה של ספק או קושי לקיים המנהג, ראוי לשאול שאלת חכם.", + "ויש מיני תבלינים, ככמון, כורכום וחילבה, שפעמים רבות מעורבים בהם מיני דגן, ובלא בדיקה מדוקדקת אסור לאוכלם. ", + "כיום, שהאורז מאוחסן בבתי אריזה של קמחים וסולת, הנוהגים לאכול אורז בפסח צריכים לקנות שקיות שיש עליהם השגחה מיוחדת לפסח או לבודקם היטב שלוש פעמים (עי' עמא דבר א, סא)." + ], + [ + "מנהג איסור קטניות / בני זוג מעדות שונות", + "שאלה נפוצה, מה יעשו בני זוג שאחד מהם בא ממשפחה שנהגה איסור קטניות והשני ממשפחה שאוכלת קטניות. כתב על כיוצא בזה אחד מגדולי הראשונים, רבי שמעון בן צמח דוראן (תשב\"ץ ג, קעט), שדבר פשוט הוא בלא ספק, שלא יתכן שישבו שניהם באופן קבוע על שולחן אחד, ומה שמותר לזה אסור לזה. ולכן האשה צריכה לילך אחר מנהגי בעלה, שאשתו כגופו. וכן למדנו שכאשר בת ישראל מתחתנת עם כהן, דינה ככהנת והיא אוכלת בתרומה, ובת כהן שהתחתנה עם ישראל דינה כישראלית שאסור לה לאכול בתרומה. ומדיני כהונה למדנו עוד, שאם הבעל נפטר ואין לה ממנו בן או בת – תחזור למנהג בית אביה, ואם יש לה ממנו בן או בת – תמשיך במנהגיו. ואם תתחתן – תנהג כבעלה (אמנם בין ישראל לעמים הולכים אחר האשה, שהאם קובעת את ייחוס ילדיה כיהודים ולא האב).", + "הוסיף הרב פיינשטיין לבאר (אג\"מ או\"ח א, קנח), שדין האשה כדין מי שעובר לגור במקום שהכל נוהגים בו באופן שונה מכפי שהיה רגיל, שאם בכוונתו לגור שם תמיד, עליו לבטל את מנהגיו הקודמים ולנהוג כמנהג אנשי מקומו החדש (עפ\"י שו\"ע יו\"ד ריד, ב; או\"ח תסח, ד, משנה ברורה תסח, יד). וכן אשה שנשאת לבעלה, הרי היא כמי שעברה לביתו לתמיד, ולכן עליה לנהוג כמנהגיו.", + "לפי זה, אשה מבנות יוצאי אשכנז שנישאה לבן יוצאי ספרד, יכולה לאכול קטניות בפסח, ואינה צריכה לעשות התרת נדרים.1באג\"מ או\"ח א, קנח, מוכיח שדין זה מהתורה, שכן מצינו שהתורה פטרה אשה נשואה מלמלא חובת כיבוד הורים, מפני שמצוות כיבוד הורים דורשת שאם יהיה צורך לילך להלבישם ולהאכילם – תלך, וכיוון שחובת האשה לביתה קודמת, פטרה אותה התורה מחובה זו (שו\"ע יו\"ד רמ, יז. כמובן שכאשר אין התנגשות, מצווה גדולה עליה לכבד את הוריה). הרי שלפי זה מקומה של האשה מהתורה בבית בעלה.
עוד כתב שם שאינה צריכה התרה. וכן משמע ממ\"ב תסח, יד, שהעובר ממקום למקום חייב לנהוג כבני מקומו החדש, ומשמע שכיוון שזו ההלכה אינו צריך לעשות התרה. וכ\"כ בכה\"ח תסח, מג. ועוד, שבמקום דוחק לא קיבלו האשכנזים שלא לאכול קטניות, ולכן בשעת בצורת ולחולה מקילים (משנה ברורה תנג, ז). וכן אם יהיו שני מנהגים שונים בבית אחד בוודאי שיש בזה צער. ואמנם בסדפ\"כ טז, יג, כתב שצריכה לעשות התרה, ובחזון עובדיה עמ' נו והערה י', כתב שטוב שתעשה התרה. אולם למעשה אינה צריכה התרה, וכן המנהג.
האם יוצאי אשכנז יכולים להתיר את נדרם ולאכול קטניות? למהר\"י בן לב ל\"ח, מי שנהג איסור בקטניות כי חשב שהם חמץ, רשאי להתיר. אבל אם ידע או שאבותיו ידעו שהוא מנהג חומרה – אינו רשאי להתיר. לפי זה אסור ליוצאי אשכנז לעשות התרה לאכול קטניות. ודעת פר\"ח בסי' תס\"ח, שמנהג שנולד בטעות אין צריך כלל התרה, ואם ידעו שהוא מנהג חומרה, אפשר להתיר (אולם צ\"ע אם יאמר זאת גם כאשר מדובר במנהג שהתקבל על עדה שלימה שאולי בזה גם לדעתו לא תועיל התרה). והחת\"ס או\"ח קכב, קיים דברי מהר\"י בן לב. וכך נוהגים למעשה, שלא מצינו שיוצאי אשכנז עושים התרה לאכול קטניות." + ], + [ + "מנהג איסור קטניות / המינים הכלולים באיסור", + "המאכלים המוכרים הכלולים במנהג זה הם: אורז, אספסת, אפונה, דוחן, דורא, חומוס, חילבה, חמניות (גרעינים שחורים), חרדל, כוסמת (גרצ'קע, גריקא, ולא כוסמין שהם מין דגן), כמון, כרשינה, לוביה, סויה, ספיר, עדשים, פול, פלסילוס (תורמוס צהוב), פרגין, פשתן, קטנית, קימל, קנבוס, שעועית, שומשום, תורמוס, תירס, תילתן, תמרינד הודי. גם מוצרים העשויים מקטניות אלו כלולים במנהג, כגון קורנפלקס וקורנפלור המופקים מתירס ופריכיות אורז.", + "זעפרן שנקרא בעבר כרכום מותר, וכן כורכום מותר. וכאשר יש חשש שמערבים בזעפרן קמח – אסור.", + "החרדל והפשתן אינם מין קטניות, אלא שנהגו לאוסרם מפני שהם גדלים בשרביטים כדוגמת קטניות.", + "שבת וגרגירי כוסברא אינם מיני קטניות, אבל צריך לבודקם היטב מפני שפעמים רבות מעורבים בהם חיטים.", + "לגבי בוטנים נחלקו המנהגים. בירושלים ובמקומות רבים נמנעו מלאוכלם (מקראי קודש ב, ס). בליטא נהגו לאוכלם. ומי שאינו יודע כיצד נהגו במשפחתו, רשאי לאוכלם (אג\"מ או\"ח ג, סג).", + "קמח תפוחי אדמה מותר בפסח. ואין לטעון שלפי מנהג איסור קטניות יש לאסור כל דבר שעושים ממנו קמח, מפני שרק מה שגדולי אשכנז הראשונים נהגו לאסור בפועל כלול במנהג, וכיוון שתפוחי אדמה לא היו אז באירופה אינם בכלל האיסור (אג\"מ או\"ח ג, סג). לגבי קינואה, יש מחמירים כי הם דומים למיני קטניות. ויש מקילים מפני שמנהג האיסור לא חל עליהם, הואיל ורק בדור האחרון החלו לאוכלם. ועוד, שגרגיריהם קטנים בהרבה ממיני דגן, כך שניתן להבחין ביניהם בקלות. למעשה, העיקר כדעת המקילים, ובתנאי שיבררום היטב." + ], + [ + "מנהג איסור קטניות / דיני המנהג", + "גם הנוהגים שלא לאכול מיני קטניות רשאים להשהותם בבית בפסח, וכן רשאים ליהנות מהם, כגון להאכיל בהם חיות (עי' רמ\"א תנג, א).", + "מותר למי שנוהג שלא לאכול קטניות לבשל קטניות למי שנוהג לאכול קטניות בפסח, וטוב שיעשה איזה סימן שאינו מבשל לעצמו. וכן מותר לבעל חנות למכור קטניות בפסח. אבל אם יש חשש שמעורבים בקטניות גרגירי חיטים, ואין בקטניות יותר מפי שישים מהחיטים, לא יסחר בהם, כדי שלא להכשיל את הקונים באיסור חמץ. וטוב למוכרם במכירת חמץ.", + "אם בישלו מאכל לפסח ונפלו לתוכו מיני קטניות, אם ניתן להוציא את גרגירי הקטניות מהתבשיל – יוציאום, ומה שאי אפשר להוציא בטל ברו��. אבל אם רוב התבשיל מקטניות, הרי הוא נחשב כתבשיל קטניות ואסור לאוכלו (רמ\"א או\"ח תנג, א; משנה ברורה תנג, ח-ט).", + "מותר לנוהגים איסור קטניות לאכול ולבשל בכלים נקיים שבישלו בהם לפני כן קטניות.2תערובת קטניות בטלה ברוב, אמנם מלשון תה\"ד משמע שרק בשישים בטלה, אבל האחרונים כתבו שבטלה ברוב, וכ\"כ שועה\"ר תנג, ה, ח\"א קכז, א, ח\"י ו, א\"ר ד. וכל זה בתנאי שנתערבו בדיעבד, אבל לערב לכתחילה אסור (כה\"ח תנג, כה). וכן מי שמתארח אצל אוכלי קטניות, ואין לו מה לאכול, בדיעבד יכול לקחת מתוך תבשיל שיש בו הרבה קטניות את מה שאינו קטניות, כדוגמת תפוחי אדמה וקישואים, למרות שבלעו טעם קטניות, ואם התערבו לגמרי עד שאינו יכול להפרידם, יכול לאכול מהתבשיל שהקטניות בטלו בו ברוב. אבל אם ידעו שהוא יתארח אצלם, אין לו לאכול מתבשיל שיש בו טעם קטניות, הואיל והוא נחשב כתבשיל שעירבו בו לכתחילה קטניות. ורק אם כוונו לעשות לו את התבשיל בלא קטניות, ובטעות עירבו בו קטניות, מותר לו לאכול ממנו.
כלים שבישלו בהם קטניות ונוקו היטב, כשרים לנזהרים מקטניות, הואיל ואין הקטניות נחשבות כאיסור גמור.
יש סוברים שמנהג איסור קטניות חל רק מכניסת החג (סדפ\"כ טז, י, 42), ובשעת הדחק אפשר לסמוך עליהם. אבל למעשה, העיקר שמנהג קטניות תואם את איסור החמץ, ומשעה שהחמץ אסור באכילה, גם הקטניות אסורים באכילה (חק יעקב תעא, ב, מהרש\"ם א, קפג; שבט הלוי ג, לא).
כששביעי של פסח חל בערב שבת, בשבת מותר לאכול קטניות, אלא שלא נהגו להכינם בפסח, אבל מותר לקבלם ממי שנוהג לאכול קטניות. ומי שירצה להכין, אין בידו איסור." + ], + [ + "מנהג איסור קטניות / קטניות שלא נגעו במים, ושמני קטניות", + "אין דינן של הקטניות חמור יותר מדין חמשת מיני דגן, וכל מה שכשר במיני דגן כשר גם בקטניות. לפיכך, אם לא באו עליהן מים, או שבאו עליהן מים אבל נזהרו שלא ישהו שמונה עשרה דקות עד שאפאום כמצות, מותר לאוכלן. ויש שנהגו להחמיר בזה, ודעת רוב הפוסקים להקל.3. דעת רוה\"פ שלא להחמיר בקטניות יותר מבמיני דגן, וכ\"כ בשעה\"ר תנג, ה; ח\"א קכז, א; מהרש\"ם א, קפג; באר יצחק יא, מרחשת ג; ומרן הרב קוק באורח משפט קיא. אמנם יש שהחמירו בזה, ומהם: שואל ומשיב קמא א, קעה; מאמר מרדכי לב. וטעמם שהעולם לא יבין את החילוק, שהרי הקטניות אינן מחמיצות כלל. ועוד חששו שמא אם יעשו את הקטניות כמצות יטעו ויחשבו שאפשר לקיים בהן מצוות אכילת מצה. והלכה כמיקלים, שהם הרוב, ועוד, שבכל מחלוקת שבמנהג הלכה כמיקל.
עוד נחלקו הראשונים האם חליטה מועילה לקטניות, שכן בחמשת מיני דגן מעיקר הדין חליטה מבטלת את אפשרות החימוץ, אלא שהוסכם על ידי הגאונים שאין מי שיודע לחלוט, וכן נפסק בשו\"ע תנד, ג. אולם בקטניות שאסורות ממנהג, לאור זרוע ב, רנו, מותר לאכול קטניות חלוטות. ולמרדכי והגהות ר' פרץ לסמ\"ק סי' רכב – אסור.", + "נחלקו הפוסקים בדין שמנים או יין שרף הנעשים ממיני קטניות. לדעת המקילים איסור קטניות לא חל על שמן היוצא מהם. ולדעת המחמירים דין שמן קטניות כדין קטניות האסורות באכילה על פי המנהג. ולדעה האמצעית, אם לתתו (שטפו) את הקטניות במים, כבר נאסרו הקטניות, וגם השמן היוצא מהם אסור, אבל אם בלא שנרטבו טחנום ועשו מהם שמן, מותרים.4. בתה\"ד קיג מבאר ששמן הנעשה מקטניות אסור, מפני שלותתים (מרטיבים) אותן לפני כן, וכ\"כ רמ\"א תנג, א. ומשמע מתה\"ד שאם לא נלתתו מותר. ור' יצחק אלחנן, בשו\"ת באר יצחק יא, מקל יותר, שאם יבדקו את הקטניות תחילה מגרעיני דגן, השמן היוצא מהם מותר, מפני שנעשה מעשה המוכיח שיודעים את האיסור. וכיוצא בזה התיר בשו\"ת עמק הלכה קלד יי\"ש מקטניות, מפני שהאיסור עליהן ולא על הנוזל היוצא מהן.
לעומתם יש אחרונים שאסרו את השמן היוצא מקטניות גם כאשר הקטניות לא נלתתו, וכ\"כ נשמת אדם לג, אבנ\"ז או\"ח שעג. אבל מלשון תה\"ד ורמ\"א שהעתיק את דבריו משמע שהשמן מותר. ולכאורה קשה, שהרי אח\"כ יערבו את השמן בתבשיל שיש בו מים, וכיוצא בזה בדגן אסור. אלא שלדעתם המנהג לאסור קטניות בעודם גרעינים או קמח, ולא כשהם שמן. ואין לחשוש שמא נתערבו בגרעיני הקטניות מיני דגן, וכשיערבו את השמן היוצא מהם במים יחמיץ, מפני שהשמן שבא מהדגן בטל בשישים לפני הפסח ואינו חוזר וניעור, כמבואר בשו\"ע תמז, ד. בנוסף לכך, כפי הנראה, נוזל היוצא מדגן אינו מחמיץ, וכך מבואר באורח משפט קיא-קיב, וכיוצא בזה כתב בשו\"ת מרחשת ג'. ובשו\"ת צמח צדק התיר זאת לעניים, ובתנאי שבעוד הקטניות גרעינים לא נגעו במים.
וידוע פסקו של מרן הרב קוק באורח משפט קח-קיד, שהתיר באופן יותר מרווח שמן שומשמין, שבנוסף על כך שהגרעינים לא נלתתו, אחר שנעשו שמן עברו טיגון, וכיוצא בזה במיני דגן מבטל את יכולת החימוץ, וק\"ו שיועיל לשמן קטניות. וכ\"כ באבנ\"ז או\"ח תקלג לעניין שמן מרעפס שעבר בישול. (תשובתו נכתבה בשנת תרנ\"ח, י\"א שנה לפני מרן הרב קוק). והבד\"ץ מעדת אשכנזים-חסידים בירושלים יצא כנגד מרן הרב קוק ברעש גדול ובמחאות גלויות, ולא חשו לכבוד התורה ולכבוד כל הפוסקים הרבים שכבר התירו הרבה מעבר לכך. והרב קוק ענה להם בבקיאות וחריפות ובראיות חזקות מאוד. ובתוך דבריו כתב (עמ' קכג): \"ובאמת דרכן של רבותי הגאונים הצדיקים שזכיתי לשמשם, זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל, היתה שלא להיות נוטים להחמיר בכל מה שיש מקום להקל, ביחוד בדברים שאין היסוד חזק על זה בדברי רז\"ל בתלמודים. שדי לנו מה שלא נזוז ח\"ו ממה שהונהגנו עפ\"י מנהגי רבותינו הפוסקים, אבל בפרטים שיש לדון לכאן ולכאן, ודאי הנוטה להקל להיות חכם להיטיב הרי זה משובח, ובלבד שיהיו דבריו מיוסדים עפ\"י עומק ההלכה וסברה ישרה…\" ועוד, שהמוסיף איסור על איסור שאין עיקרו מהדין, יש חשש שעובר בלאו הבא מכלל עשה לרש\"י בר\"פ קמא דביצה, שכתב (עמ' קכו): \"והא דאמרינן בכולי הש\"ס שאין גוזרין גזירה לגזירה, מהאי קרא נפקא (ויקרא יח, ל): וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי, עשו משמרת, כלומר גזירה למשמרתי לתורתי, ולא משמרת למשמרת, שלא יעשו גזירה לגזירה\". וכנגד מה שכתבו שצריך להחמיר יותר ויותר בדורינו, כתב: \"שאני יודע ברור תכונת בני דורנו, שדווקא ע\"י מה שיראו, שכל מה שיש להתיר עפ\"י עומק הדין מתירין אנחנו, ישכילו לדעת, שמה שאין אנו מתירין הוא מפני אמיתת דין תורה, ויימצאו רבים הדבקים בתורה, שישמעו לקול המורים בעז\"ה. מה שאין כן כשיתגלה הדבר, שישנם דברים כאלה, שמצד שורת ההלכה ראויים הם להיתר ורבנים לא חשו על טרחם וצערם של ישראל, והניחו את הדברים באיסורם, יוצא מזה ח\"ו חילול השם גדול מאוד, עד שמתרבים המתפרצים לומר על כמה גופי תורה, שאם הרבנים רוצים – היו יכולים להתיר, ועל ידי זה יוצא משפט מעוקל\" (שם עמ' קכו).
על פי זה, מצד הדין, גם אם היו לותתים את השומשמין, השמן היוצא מהם כשר לפסח, ש��דין שיסודו במנהג הלכה כדעת המקילים. אמנם זה סותר את הכלל שמשווים קטניות לדגן, ונכון ללכת לפי הכלל, וכך כתבתי למעלה בדעה האמצעית שהיא העיקר להלכה.", + "שמן סויה, שמן קנולה (לפתית) ושמן כותנה אינם בכלל האיסור, ואע\"פ כן רבים נהגו להחמיר בשמן סויה וקנולה, והרוצה להקל רשאי. בשמן כותנה המנהג הרווח להקל.5. שמן סויה מופק בלא שמרטיבים את הסויה, נמצא שלדעת רוה\"פ ומרן הרב קוק, אין בו איסור. ואף אם היה נלתת לפני כן, העיקר כדעת המקילים בדין שמקורו במנהג. ועוד, שספק אם הוא בכלל האיסור, שרק לפני כמאה שנה הגיעה הסויה לאירופה, וכתב באג\"מ או\"ח ג, סג, שרק מה שנהגו בפועל לאיסור בכלל המנהג. וכן הורה הרב דוב ליאור רב ואב\"ד חברון היא קרית ארבע.
לגבי שמן כותנה, כ\"כ במקראי קודש ב, ס, ושמע כן בשם רבי חיים מבריסק, וכ\"כ בספ\"כ טז, ד, בשם הרב פיינשטיין. אמנם במנח\"י ג, קלח, מחמיר.
שמן בוטנים: כבר למדנו בהלכה ד שנהגו בליטא לאכול בוטנים, וכ\"כ באג\"מ או\"ח ג, סג, מפני שרק מין שידוע כי נהגו בו איסור בכלל האיסור, ובוטנים נתחדשו אח\"כ ולא חל עליהם האיסור. לעומת זאת במקראי קודש ב, ס, ושו\"ת חלקת יעקב צז, אסרום באכילה והתירו שמנם. וכ\"כ במלמד להועיל או\"ח פח. וכ\"כ בשרידי אש ב, לז, והזכיר שבאבנ\"ז או\"ח שעג, אסר. ולמעשה מי שאינו יודע שמנהג משפחתו להחמיר רשאי להקל, שזה ספק במנהג.", + "שמן (לציטין) המופק מליפתית, ומערבים אותו בשוקולד, אינו נכלל באיסור קטניות. ויש שהחמירו בזה.6. אמנם הבד\"צ נוהגים להחמיר בלציטין המופק מליפתית. אבל לפי ההלכה אין בזה איסור קטניות, מפני שיש לגביו ספיקות רבים לקולא. ראשית, הליפתית אינו מין קטניות, אלא ממשפחת המצליבים שפירותיו לופתים את הגבעול, וזרעוניו גדלים בשרביטים כדוגמת חרדל, ומהם מפיקים שמן לתעשיית מזון. ולפי אג\"מ או\"ח ג, סג, אין לאסור דבר שלא היה מפורש במנהג. בנוסף לכך, יש לדון אם יכול לחול דין קטניות על זרעוני הצמח כאשר ברור שעיקר הצמח אינו קטניות. אמנם לאבנ\"ז או\"ח שעג, השמן המופק מליפתית (רעפס) נחשב קטניות כדוגמת חרדל (אולם גם לדעתו אם ירתיחוהו אח\"כ מותר, כמבואר בסימן תקלג). בנוסף לכך, כבר למדנו שלגבי שמן המופק מקטניות יש דעות שהוא מותר. וכ\"כ מהרש\"ם א, קפג, ששמן רעפס כשר מפני שמפיקים את השמן בלא שלותתים את הגרעינים במים, וכבר למדנו שבזה רוה\"פ מקילים, כדוגמת שמן שומשמין. בנוסף לכך, השמן בטל ברוב לפני הפסח, ולדעת באר יצחק כיוון שעירבוהו לפני הפסח בטל. ובדבר שיסודו במנהג, פשוט שבכל כך הרבה ספקות, הלכה להקל. וכן פסק הראשל\"צ הרב אליהו כמובא בשו\"ת עמא דבר א, סב.", + "שוקולדים וממתקים שיש בהם קטניות שבטלות ברוב, אף שכתוב עליהם כשר לפסח לאוכלי קטניות בלבד, מצד הדין גם מי שנמנע ממאכלי קטניות רשאי לאוכלם, מפני שנתערבו לפני הפסח, ובטלו ברוב. בנוסף לכך מדובר בדרך כלל בשמנים המופקים מקטניות, ודעת כמה מגדולי הפוסקים שמנהג איסור קטניות לא חל על שמני קטניות. אמנם כיוון שיש מחמירים בזה, גופי הכשרות כותבים עליהם שהם כשרים לאוכלי קטניות בלבד.7אף אם נתערבו קטניות בפסח, כבר כתב הרמ\"א תנג, א, ומ\"ב ט, שבטלים ברוב, אמנם ברור שאין לעשות כן לכתחילה. אבל כאן הם הוכנסו לפני הפסח, ולא כדי לבטל את האיסור ברוב, שהרי למנהג ספרדים מותר לאוכל��. לפיכך כיוון שבטלו ברוב לפני פסח, מותר לאוכלם בפסח. בנוסף לכך, כבר פסק הרב יצחק אלחנן בשו\"ת באר יצחק י\"א (כמובא בהערה 4) שלא חל איסור קטניות על שמני קטניות שהשגיחום לפסח. וכך מורים למעשה הרב ליאור והרב רבינוביץ.
עוד מורה הרב ליאור, לגבי שעועית ירוקה בתרמילים, ופול בתרמילים, שמותר לאוכלם בפסח, מפני שבאופן זה הם נחשבים ירק ולא קטניות, ומלכתחילה לא נהגו לאוסרם, וכל החששות שנזכרו בטעם המנהג לא קיימים לגביהם. אמנם למעשה, רבים נוהגים להימנע מלאוכלם. והרוצה להקל רשאי." + ], + [ + "מנהג איסור קטניות / בשעת הצורך לחולים וקטנים", + "גם באשכנז היה ברור שמנהג איסור קטניות אינו חמור כאכילת חמץ, ולכן בשעת הדחק כמו בשנות בצורת ורעב, התירו גדולי ישראל לאכול קטניות. אמנם למעשה, פעמים רבות כשהיתה בצורת, נחלקו הרבנים אם השעה דחוקה מספיק כדי להתיר קטניות. והיו שנטו להקל, והיו שנטו להחמיר. והיו שהתירו לעניים בלבד לאכול קטניות, ואילו לעשירים אסרו, מפני שהיתה להם יכולת לקנות מאכלים אחרים. ובעניינים אלו צריך לנהוג בכל מקום לפי הוראת הרבנות המקובלת, שהיא ה'מרא דאתרא'.", + "יש מהאחרונים שכתבו, שגם כשמקילים, ראוי להקל תחילה באותם מיני קטניות שאינם דומים למיני דגן, ורק כשאין ברירה אפשר להקל גם באורז ודוחן וכוסמת (גרעצ'קע) הדומים למיני דגן (נשמת אדם). עוד כתבו כמה אחרונים, שגם כשמקילים, יש לחלוט תחילה את הקטניות במים רותחים, שבאופן זה גם מיני דגן אינם מחמיצים. ואף שלמעשה אין מקילים כיום לחלוט מיני דגן (לעיל ב, ז), מכל מקום כאשר יש הכרח להקל במנהג הקטניות, מוטב לתקן במה שאפשר (חתם סופר או\"ח קכב, משנה ברורה תנג, ז).8בחיי אדם קכז, א, התיר לאכול קטניות בשעת דחק שאין לו מה לאכול אלא בדוחק גדול. ועי' נשמת אדם כ. וכן דעת מור וקציעה (אמנם דעתו שמלכתחילה היה ראוי לבטל לגמרי מנהג איסור קטניות). ובס' המועדים בהלכה בפרק על קטניות סיכם, שדעת התשובה מאהבה והמאמר מרדכי והריא\"ז ענזיל שלא להתיר אפילו בשעת הדחק ולצורך שעה. לעומתם מהרי\"ם פאדווה מבריסק (סי' מח) כתב להתיר בשעת הדחק. ובשו\"ת דברי מלכיאל א, כח, ושו\"מ תנינא ד, קנח, הקילו לעניים בלבד. והחת\"ס או\"ח קכב, אינו יוצא כנגד המתירים, אלא שהוא מעיר שהמקילים היו צריכים להורות שיחלטו תחילה את הקטניות. ובנשמת אדם שם כ' כתב שיש להתיר תחילה קטניות שאינן דומות למיני דגן, ורק בלית ברירה להתיר גם הדומים למיני דגן. והמ\"ב כתב בפשטות שאפשר להתיר בשעת הדחק, וציין בשם החת\"ס וח\"א שכתבו לחלוט את הקטניות תחילה. ובערוה\"ש תנג, ה, כתב: \"בפירוש קבלו שאם אולי יהיה שנת בצורת ח\"ו, שהעניים רעבים ללחם, אז כל חכמי העיר ובראשם מרא דאתרא מתירים לאכול קטניות בפסח זה\".", + "מותר לחולה הצריך לאכול מיני קטניות לאוכלם בפסח, גם כשאין במחלתו סכנה. למשל, חולה הסובל מעצירות יכול לבלוע זרעי פשתן במים, שהם מועילים נגד עצירות. וכן מותר להאכיל מאכלי קטניות לתינוקות הצריכים לכך (ח\"א קכז, ו). וראוי להקצות לצרכם כלים מיוחדים. ובכל מקרה שמקילים, יש לברור היטב את הקטניות, שמא מעורבים בהם גרגירי דגן." + ] + ], + [ + [ + "כללי הגעלת כלים / הכשרת כלים", + "צוותה התורה שאם ישראל ירצו להשתמש בכלי אכילה של גויים שהשתמשו בהם בטרף, יכשירו אותם כדרך שימושם האסור, שנאמר (במדבר לא, כג): \"כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ… וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם\". למדו מכאן חכמים, שהכשרת הכלים היא כדרך שימושם, אם השתמשו באוּר (באש) – ההכשרה בליבון באוּר. אם השתמשו במים רותחים – ההכשרה בהגעלה במים רותחים, ואם השתמשו בצונן – ההכשרה בשטיפה במים צוננים (ע\"ז עד, ב; עו, ב). הרי ששלושה סוגי הכשרה ישנם: ליבון, הגעלה והדחה.", + "ביארו חכמים, שכאשר מבשלים מאכל טרף בכלי, טעמו נבלע בדפנות, ואם יבשלו בו אח\"כ מאכל כשר, טעם הטרף יצא מדפנות הסיר וייכנס למאכל הכשר ויאסור אותו. וכדי להוציא את הטעם שנבלע בדפנות צריך להכשיר את הכלי כדרך שבלע, וזה הכלל המפורסם: 'כבולעו כך פולטו' (פסחים ל, ב). וצריך לבאר, שבכל עת שדיברו חכמים על טעמים שבלועים בכלי התכוונו גם לטעמים שנדבקו לדפנותיו בכוח הבישול או האש. שכן רק לפני כמאתיים שנה נמצאה השיטה לייצר סבון, שעל ידו ניתן לנקות היטב את הכלים. לפני כן, גם כשהשתדלו לנקות את הכלים, ואף נעזרו בחומרים כאפר ובורית שפעולתם דומה במקצת לפעולת הסבון, כמעט תמיד נותרו דבוקים לדפנותיהם שיירים שומניים מהמאכל הקודם. בנוסף לכך, כיוון שבדרך כלל הדפנות היו יותר מחוספסות, דבקו בהן יותר טעמים מאשר בימינו. נמצא אם כן שהוראת המצווה, להכשיר את הכלים כדרך בליעתם, מכוּונת לטעמים שנדבקו ונבלעו בדפנות הכלים (כמבואר בהרחבה בפנה\"ל כשרות לב, 1).", + "כדין הכשרת כלים משימוש באיסור כן דין הכשרת כלי חמץ לפסח, כדרך שהשתמשו בהם בחמץ – צריך להכשירם לפסח. ואם לא מעוניינים להכשירם לפסח, צריך לנקותם ניקוי רגיל ולהצניעם במקום סגור, כדי שלא יטעו להשתמש בהם בפסח (שו\"ע או\"ח תנא, א, ועי' לעיל ו, ד, שאין למוכרם)." + ], + [ + "כללי הגעלת כלים / בין הגעלה לליבון חמור", + "נחזור לבאר את הכלל: 'כבולעו כך פולטו' (פסחים ל, ב). כלי שהשתמשו בו במאכלים שאינם חמים, כיוון ששיירי המאכל נדבקים לכלי ברפיון, ניתן להסירם בקלות על ידי שטיפה במים צוננים, וזוהי הדחה. אבל אם השימוש היה על ידי נוזלים חמים, כגון סיר שבישלו בו תבשיל חמץ, וכן מצקות וכפות שהוכנסו לסיר שבישלו בו חמץ, הטעמים שבמאכל נדבקים ונבלעים בכלי, ורק על ידי מים רותחים אפשר להפליטם, וזוהי הגעלה. ", + "ואם השימוש היה באוּר, היינו על האש, כגון שיפודים או תבניות שאפו עליהם לחמים, כיוון שאין שם נוזלים שמרככים את הידבקות המאכלים בדפנות, הטעמים נבלעים בכלי בכוח חזק, ולכן אין בכוחם של המים הרותחים לפולטם מדפנות הכלי, אלא צריך להכשירם כדרך שבלעו – באוּר, כלומר בליבון.", + "צריך להוסיף, שבליעה באוּר מתקיימת דווקא כאשר המאכל על האש, כגון שחותכים בסכין מאפה שעומד על האש, אבל אם הורידו את המאפה מן האש, וחתכו אותו בסכין, למרות שהמאפה יבש, כיוון שכבר אינו על האש, בליעת הסכין נחשבת בליעה קלה, והכשרתו בהגעלה (או\"ה הארוך נח, כז; ערך השולחן צד, יג).", + "לפני הכשרה בהגעלה צריך לנקות את הכלים, שכן אין בכוחם של המים הרותחים להסיר את כל שיירי המאכלים שנדבקו לדפנות. אבל לגבי ליבון נחלקו הראשונים: יש אומרים שגם לפני ליבון צריך לנקות את הכלים, מפני שאין בכוח האש להסיר את כל מה שדבק בדפנות. ויש אומרים, שיש בכוח האש לכלות את כל מה שדבק בכלי, ולכ�� אין צריך לנקות כלים שעומדים להכשירם בליבון, וכן נפסק להלכה.1לרשב\"א (תוה\"ב הקצר ד, ד) צריך לנקות היטב את השיפודים לפני הליבון, מפני שהליבון אינו שורף את כל הטעמים הדבוקים בכלי. וכ\"כ רבנו ירוחם, אורחות חיים ופר\"ח. והטור כתב שאין צורך לנקות את השיפודים לפני הליבון, כי האש שורפת את כל שיירי המאכלים והטעמים שנדבקו ונבלעו בכלי. וכן דעת המאירי, הגה\"מ, או\"ה הארוך וב\"י. וכ\"כ למעשה אחרונים רבים, ומהם: ט\"ז תנא, ז; כנה\"ג, מ\"ב כד." + ], + [ + "כללי הגעלת כלים / הכשרה לפסח", + "מה שלמדנו שכלי שבלע באוּר צריך הכשרה באוּר הוא כאשר הבליעה היתה של דבר איסור. כגון שיפוד שצלו בו בשר טרף, שהואיל ובלע טעם איסור באוּר, הכשרתו בליבון. אבל אם בעת הבליעה הבשר היה כשר, ורק אח\"כ הפך להיות אסור, אפשר להכשירו בהגעלה. לפיכך, שיפוד שצלו בו בשר קרבן, לאחר שעבר יום, בשר הקרבן הופך להיות 'נותר' ואסור באכילה, וגם הטעם הבלוע בשיפוד הופך להיות 'נותר', ולכן אסור להשתמש בשיפוד בלא הכשרה. ", + "אבל כיוון שבעת שנבלע טעם הבשר בשיפוד, הבשר היה מותר באכילה, אין צורך ללבנו אלא די להכשירו בהגעלה במים רותחים. וזאת משום שההגעלה מוציאה כמעט את כל הטעמים, ומה שאינו יוצא אינו אלא טעם קלוש, וכאשר הבליעה היתה באיסור, צריך להוציא גם טעם קלוש זה, אבל כאשר תחילת הבליעה היתה בהיתר, די בהוצאת עיקר הטעם על ידי הגעלה (ע\"ז עו, א; רמב\"ן וריטב\"א שם).", + "לגבי חמץ נחלקו גדולי הראשונים: יש אומרים שבליעת החמץ במשך כל השנה נחשבת לבליעת היתר, שהרי מותר בכל השנה לאכול חמץ, וממילא אין דין הכשרה בליבון לפסח, כי גם כלים ששימושם באוּר, כדוגמת שיפודים ותבניות, אפשר להכשיר לפסח בהגעלה. ויש אומרים, שהחמץ נקרא איסור, ואף שבמשך השנה מותר לאוכלו לכתחילה, לגבי פסח החמץ נחשב תמיד לאיסור, שגם מאכל שהחמיץ לפני פסח שם חמץ עליו ואסור לאוכלו בפסח. ולכן צריך להכשיר שיפודים ותבניות בליבון. וכן נפסק להלכה (שו\"ע או\"ח תנא, ד). אמנם כשיש סיבות נוספות להקל, סומכים על שיטת המקילים (משנה ברורה תנא, כח).2דעת המקילים וסוברים שחמץ נקרא 'היתרא בלע', הם: רמב\"ם, ראב\"ד, ר\"ת, רי\"ד, ראב\"ן, ראבי\"ה, עיטור, תרומה, או\"ז, רוקח, יראים, שבה\"ל, סמ\"ג, או\"ה הארוך, תשב\"ץ ועוד. בין המחמירים: רמב\"ן, רשב\"א, רא\"ש, ר\"ן, ריטב\"א, נמוקי יוסף, מאירי, רבנו ירוחם, מהרי\"ל, וכך למדו מהרי\"ף." + ], + [ + "כללי הגעלת כלים / ההבדל בין בליעה באוּר לנוזלים, ודין מחבת", + "כפי שלמדנו (בהלכה ב) ההבדל בין סירים שנועדו לבישול והכשרתם בהגעלה במים רותחים, ובין תבניות ושיפודים שנועדו לאפייה וצלייה שהכשרתם בליבון – שהבליעה בדרך בישול היא בליעה רכה, ואילו הבליעה באוּר היא בליעה קשה. וזאת משום שמגמת הבישול לערב את הנוזלים שבתבשיל כדי להטעימו ולרככו, וכיוון שהבישול מבוסס על נוזלים – בליעתו רכה. לעומת זאת, מגמת האפייה והצלייה למעט את הנוזלים שבמאכלים ולהקשותם, ולכן בליעתם קשה.", + "גם אם קרה שהתבשיל שבישלו בסיר נשרף, הכשרת הסיר בהגעלה, הואיל ותחילת בליעתו היתה על ידי נוזלים. ועוד, שהולכים אחר המגמה הכללית של הכלי, שנועד לבישול ולא לאפייה (רא\"ש).", + "לפי זה הכשרת מחבת בהגעלה, שכן השמן שמני��ים במחבת נועד להוסיף לחלוחית במאכל. וזה ההבדל בין אפייה לטיגון, שהאפייה מייבשת את המאפה ואילו הטיגון מלחלח את המאכל. כך סוברים רוב הראשונים (רא\"ש, ראבי\"ה, מרדכי ושערי דורא).", + "ויש אומרים, שהואיל ורגילים לטגן במחבת במעט שמן, פעמים רבות קורה שהשמן נגמר והבליעה הופכת להיות יבשה באוּר. ועוד, שלפעמים מתחילה יש מקומות במחבת שאין בהן שמן, והבליעה שם באוּר. לכן דינה של המחבת כתבנית, והכשרתה בליבון (רשב\"א ורבנו יואל).", + "למעשה, אפשר להכשיר מחבת לפסח בהגעלה, ולכתחילה טוב להכשירה בליבון קל, שהוא כדוגמת שימושה בכל השנה. וכך גם נוח להכשירה, שכן מדובר בחימום המחבת כשהיא ריקה עד שתגיע לחום של ליבון קל (כמבואר בהלכה הבאה. על מחבת טפלון להלן ט).3לרשב\"א (תוה\"ב ד, ד), רבינו יואל ומהר\"ם חלאווה, הכשרת מחבת שטיגנו בה במעט שמן – בליבון. ולראבי\"ה, רא\"ש (פסחים ב, ז), רבנו ירוחם, אגור, שבולי הלקט בשם גאונים, מרדכי, הגה\"מ ועוד – בהגעלה. (לרבנו תם, או\"ז, רא\"ה ואוהל מועד, רק כלי שחום האש מקיפו מכל צדדיו כשיפוד ותבנית שבתוך תנור, חייב בליבון, ולשיטתם, גם אם לא מרחו שמן בתחתית המחבת – הכשרתה בהגעלה).
הראשונים לא חילקו בין פסח לשאר איסורים, אולם בשו\"ע החמיר בשאר איסורים להצריך ליבון, ולעניין פסח היקל בהגעלה (יו\"ד קכא, ד; או\"ח תנא, יא). ביארו האחרונים שלגבי פסח צרף את דעת הסוברים שחמץ לפני הפסח נחשב 'היתרא' (לעיל הלכה ג), ולכן הכריע כדעת המתירים להכשיר מחבת בהגעלה (גר\"א, חוק יעקב, חיד\"א, מאמ\"ר, נהר שלום, ערך השולחן ועוד רבים). מנגד, לפר\"ח יו\"ד קכא, ח, הואיל ולמעשה נפסק שחמץ נחשב 'איסורא בלע', גם מחבת לפסח צריכה ליבון חמור. וכ\"כ פרי תואר.
לרמ\"א תנא, יא, מדינא אפשר להכשיר מחבת לפסח בהגעלה, וראוי להחמיר ולהכשירה בליבון קל. וכן נוהגים לכתחילה. (על ליבון קל ראו בהלכה הבאה).
יש אומרים, שכאשר אין במחבת שמן רוחש ומבעבע – המחבת נחשבת כתבנית (פר\"ח תנא, יא; שועה\"ר לו). ומהראשונים נראה, שגם אם הרטיבו את המחבת במעט שמן, כיוון שמדובר בטיגון שנועד להבליע את השמן במאכל ולא באפייה שנועדה לייבש את המאכל, הכשרתה בהגעלה (רא\"ש ועוד, וכ\"כ בערוה\"ש תנא, יג. ובכה\"ח ע, נתן לזה גדר של טופח על מנת להטפיח).
לגבי סיר שמכינים בו קוגל, ג'חנון, וכובאנה, ומחבת למלווח, מתחילה סברתי שאם לא הניחו בהם שמן רוחש, הכשרתם בליבון. אולם למעשה נראה שהולכים אחר התוצאה, שאם הם נשארים לחים, כדוגמת קוגל, הרי הם כמבושלים, והכשרתם בהגעלה. ואם התוצאה דומה לאפייה, כמלווח וכובאנה רגילים, הכשרתם בליבון. ובתוצאת ביניים, כפי המצב בג'חנון וכובאנה רכים, אפשר להכשיר בהגעלה, שיש לצרף את דעת הסוברים שחמץ לפני הפסח נחשב 'היתרא', כמבואר לעיל בהלכה ג. (עי' פנה\"ל ברכות ו, יא, 10)." + ], + [ + "כללי הגעלת כלים / ליבון", + "אמרו חכמים שליבון הוא הכנסת הכלי לאש עד 'שישיר קליפתו' (בבלי ע\"ז עו א), או עד שיצאו מהכלי ניצוצות (ירושלמי ע\"ז ה, טו). כיוון שבדרך כלל הברזל עצמו אינו מתקלף ואינו מוציא ניצוצות באש, נראה שכוונת חכמים שהליבון יגרום למאכלים הדבוקים לכלי להתקלף ממנו או שניצוצות מהם ינתזו.", + "רבים סוברים שחום הליבון צריך להיות מסוגל לשרוף ולהבעיר כל מאכל שיכול להידבק לכלי עד שיצא כניצוצות, וזאת למרות שהאש שעליה צלו או אפו את ��חמץ לא הגיעה לחום כזה (פמ\"ג). חום זה הוא כ-350 מעלות עד כ-400 מעלות.", + "ויש מקילים וסוברים שהכלל 'כבולעו כך פולטו' חל גם על חום האש, שבאותה האש שבה הכלי בלע את טעם האיסור או החמץ צריך להכשירו. שאם למשל בלע בחום של 200 מעלות – יוכשר ב-200 מעלות. לפי דעתם, תבנית שבלעה איסור בחום התנור, אפשר להכשיר בחומו של אותו התנור. למעשה, המנהג הרווח כדעת המחמירים, ובשעת הצורך אפשר להקל. לפיכך, כאשר יש צורך בכלי ואם ינהגו כשיטה המחמירה הוא עלול להתקלקל, אפשר לסמוך על דעת המקילים.", + "עוד יש ליבון קל, והוא חימום הכלי באש עד שאם יניחו קש על צידו השני – ייחרך, או אם ימתחו חוט דק על דופן הכלי – ייחרך ויקרע מרוב החום. ליבון קל אינו מועיל לכלי שצריך ליבון רגיל, אולם הוא מועיל להפליט את הטעם הבלוע בכלי יותר מהגעלה, והוא גם שורף מקצת מהטעם שבלוע ודבוק בכלי. וכאשר יש ספק אם הכלי צריך ליבון, אפשר להסתפק בליבון קל. ניתן לבצע ליבון קל על ידי הכנסת הכלי לתוך תנור אפייה ולחממו שם על החום הגבוה כחצי שעה.4על הליבון נאמר בבבלי ע\"ז עו, א: \"עד שתשיר קליפתן\", וכן הובא בשאילתות, בה\"ג, רי\"ף, רמב\"ם ועוד. ובירושלמי ע\"ז ה, טו: \"והליבון צריך שיהו ניצוצות מנתזין ממנה\", וכ\"כ רא\"ש, טור ושולחן ערוך תנא, ד. אמנם אין בזה מחלוקת אלא הם שני סימנים של ליבון, וכ\"כ פמ\"ג תנב, מ\"ז א.
לכאורה הניצוצות והקילוף צריכים להיות במתכת עצמה, אולם בדרך כלל המתכות אינן מוציאות ניצוצות או מתקלפות מחמת האש, ולדעת מומחים, גם בעבר המתכות לא התקלפו או הוציאו ניצוצות. לפיכך נראה שהכוונה שהמאכלים שנותרו דבוקים בכלים היו בוערים ומתפחמים ומתקלפים או מתפקעים ומוציאים ניצוצות. כעין זה ביאר הרב פפויפר (דרך כוכב עמ' 310), ודבריו הובאו בספרים רבים (מעדני אשר איסור והיתר קנט; הוראה ברורה יו\"ד קכא, נח; דברי דוד ח\"א יו\"ד י). ואף שכיום על ידי הסבון המאכלים אינם נותרים דבוקים לכלים, חיוב ההכשרה נותר כפי שהיה (פנה\"ל כשרות לב, ז-ח).
כפי שכתבתי למעלה, נחלקו האחרונים לגבי ליבון, רבים סוברים שמדובר על חום קבוע, שמוציא ניצוצות במידה ודבוק אוכל לכלי, ומהם: פמ\"ג (תנא, א\"א ל); מהר\"ם שיק או\"ח ריג; מקראי קדש לרב פרנק פסח (ח\"א פ, ז); אג\"מ יו\"ד א, ס. ויש שכתבו להקל באותו חום שבו הכלי בלע את האיסור, ומהם: שו\"ת ערוגות הבושם או\"ח קיט; מנחת יצחק ג, סו; תפארת צבי א, ל; וכ\"כ בנטעי גבריאל (פסח עה, ג) בשם הר\"א קוטלר, והרי\"ב מבריסק. למעשה מקובל להורות כדעת המחמירים, שדבריהם מצוטטים להלכה בספרי זמנינו. אולם כיוון שלדעת רבים חמץ נחשב 'היתרא בלע', שאפילו הגעלה מועילה לו, בשעת הצורך אפשר להורות כדעת המקילים בליבון כפי חום השימוש בחמץ. ק\"ו לאחר יממה שאז הטעם שבכלי נפגם, והולכים בספקות אחר המקילים. בנוסף לכך, כיוון שכלי המתכת מתנקים כיום היטב בעזרת הסבון, אין חשש לטעם איסור, וחיוב ההכשרה הוא כפי השימוש האסור (פנה\"ל כשרות לב, ז-ח). ובשאר איסורים שאין את סברת 'היתרא בלע', רק בהפסד מרובה אפשר להקל (פנה\"ל כשרות לג, ו).
לרבי אביגדור, אחד מהראשונים (הובא בהגה\"מ מאכ\"א יז, ה), דעה מקילה יותר, שליבון הוא כאשר מבערים אש תחת הכלי עד שאם יניחו עליו קש – ייחרך, וזו כוונת חכמים \"עד שיהו ניצוצות מנתזין ממנה\". למעשה הוסכם שאין להקל כמותו, וקראו לליבון זה 'ליבון קל', שהוא מועיל כמו הגעלה ואף יותר. וכשיש ספק אם צריך ללבן כלי, נהגו רבים להורות להכשיר בליבון קל (תה\"ד קל; רמ\"א תנא, ד). עוד תועלת בליבון קל, שהוא הועיל לחריצים שהיה קשה לנקותם וההגעלה לא הכשירה אותם (משנה ברורה תנא, לג). וכיום אפשר לנקותם עם סבון ולפגום את התקוע בחריצים מהיות ראוי למאכל כלב.
עוד כתבו הפוסקים, שיש ליבון יותר קל, והוא כאשר מחממים את הכלי לחום שהיד סולדת בו (לבוש, ט\"ז תנא, ח; שועה\"ר י). כפי הנראה הכוונה 70 מעלות ומעלה. וכתב בפמ\"ג (תנא א\"א ל), שהוא מועיל לבליעה של כלי ראשון שאינו על האש." + ], + [ + "כללי הגעלת כלים / כללי ההגעלה", + "כפי שלמדנו, כלים שהשתמשו בהם בדרך בישול, צריכים הכשרה בהגעלה, אלא שיש דרגות בחום הבישול, והכלל הוא: 'כבולעו כך פולטו':", + "כלי ראשון שעל האש: זו דרגת הבישול החזקה, וכדרך שימושו בחמץ כך הכשרתו – במים רותחים בכלי ראשון שעל האש. ואף אם בעת השימוש בחמץ המים שבכלי הראשון שעל האש לא רתחו, בהכשרה צריך שהמים ירתחו, שכן לא ניתן להעריך את מידת החום שבה הכלי בלע, וכדי לצאת מהספק צריך להגעילו במים רותחים.", + "כלי ראשון שאינו על האש: כלי שהתחמם על האש ואח\"כ הוסר מהאש או שכיבו את האש שתחתיו – בכוחו לבשל מעט. לפיכך, אפשר להכשיר כלים שנאסרו בכך – בכלי ראשון שאינו על האש שהמים שבתוכו עדיין חמים מאוד.", + "עירוי מכלי ראשון: בכוחו לבשל 'כדי קליפה', ואף הכשרת כלים שנאסרו בכך, בעירוי רותחים מכלי ראשון.", + "כלי שני: אם עירו את התבשיל שהתבשל על האש לכלי אחר, הכלי האחר נקרא כלי שני. נחלקו הפוסקים אם צריך להכשיר כלים שהוכנסו לתוכו, ולמעשה נפסק שצריך להכשירם בהגעלה בכלי שני (שו\"ע או\"ח תנא, ה).", + "ואף בכלי שלישי והלאה, יש מחמירים שכל זמן שחום התבשיל כחום שהיד סולדת בו, הכלי שהוכנס לתוכו צריך הכשרה. ואף שרוב הפוסקים מקילים וסוברים שדי להכשירם בהדחה, משום חומרת חמץ לכתחילה נוהגים להכשירם בהגעלה (שועה\"ר תנא, לד). כאשר השימוש היה בחום שאין היד סולדת בו, פחות מ-45 מעלות, אפילו בכלי ראשון, אין צריך הגעלה אלא הדחה בלבד. לכתחילה, רבים נוהגים להכשיר את כל הכלים שהשתמשו בהם במאכלי חמץ חמים – בכלי ראשון שעל האש, למרות שבפועל השתמשו בהם רק בעירוי או כלי שני, משום שחוששים שמא השתמשו בהם פעם בכלי ראשון ושכחו (עי' רמ\"א תנא, ו; כה\"ח קז). אולם כאשר ברור מה רמת השימוש האסור, אין צורך להכשיר את הכלי ברמה גבוהה יותר." + ], + [ + "כללי הגעלת כלים / אם הולכים אחר הבליעה החמורה או רוב תשמישו", + "פעמים רבות משתמשים בכלי אחד בדרגות שונות של חומרה, ואזי השאלה כיצד צריכים להכשירו. יש מחמירים וסוברים שהכשרת כל כלי צריכה להיות כפי תשמישו החמור, שאם פעם אחת השתמשו בו באוּר, למרות שברוב הפעמים השתמשו בו ברותחים, הכשרתו בליבון. וכן כלי שפעם אחת השתמשו בו ברותחים וברוב המקרים בצונן, צריך הכשרה בהגעלה. שאם לא כן, הכלי יוכשר רק מרוב תשמישו ולא מתשמישו החמור (שאילתות, ראבי\"ה, מרדכי, או\"ה הארוך).", + "מנגד, רבים מקילים וסוברים שחובת ההכשרה תלויה בדרך שימושו של אותו כלי. לפיכך, אם רוב שימושו של הכלי ברותחים ורק לעיתים באוּר, הכשרתו בהגעלה. ואם רוב שימושו בצוננים ולעיתים ברותחים, הכשרתו בהדחה (ר\"ת, רמב\"ן, רשב\"א, ר\"ן, שו\"ע או\"ח תנא, ו). ולכאורה קשה, איך ההכשרה כפי רוב תשמיש�� תכשיר את הכלי מהטעמים שבלע בעת השימוש החמור? אלא שאחר עשרים וארבע שעות, הטעמים שבלועים ודבוקים בכלים נפגמים, וממילא אינם יכולים יותר לאסור את המאכלים שיבואו עמם במגע (כפי שיבואר בהלכה הבאה), ולכן חובת ההכשרה היא כפי רוב תשמישו של הכלי (רשב\"א, רמ\"ע מפאנו).", + "למעשה, לכתחילה נוהגים להחמיר להכשיר כל כלי כפי תשמישו החמור, ובשעת הצורך, מקילים להכשירו כפי רוב תשמישו. וכאשר יש חשש שההכשרה כפי תשמישו החמור תפגע בכלי, כגון כלי שמיעוט תשמישו באוּר והוא עלול להינזק בליבון, לכתחילה אפשר להכשירו בהגעלה כפי רוב תשמישו.5סברת המחמירים ברורה, הואיל ופעם אחת הכלי בלע בליעה חמורה, יש להכשירו ממנה. כך דעת שאילתות, ראבי\"ה, מרדכי, הגה\"מ, תה\"ד, או\"ה הארוך, מהרי\"ל. מנגד, משמע מהתלמוד, שהולכים אחר רוב תשמישו של הכלי, ולכן הכשרת כוסות ששימושם הרגיל בצונן – בהדחה (ע\"ז עה, ב), למרות שלפעמים משתמשים בהן בחמים. והכשרת סכינים ששימושם הרגיל ברותחים – בהגעלה (פסחים ל, ב), למרות שלפעמים חותכים בהם בשר על האש. וכ\"כ ר\"ת, רמב\"ן, רשב\"א, רא\"ה, ר\"ן. וכך למדו רבים מהרי\"ף והרמב\"ם, כמובא בב\"י תנא, ו. מחלוקת זו נוגעת גם להכשרה משאר איסורים.
למעשה, נפסק בשו\"ע תנא, ו; כה, כדעת המקילים, ולרמ\"א נוהגים להחמיר להכשיר כתשמישו החמור, ובדיעבד מקילים. ולשועה\"ר כז-כח, אין להשתמש בו פסח ורק בדיעבד אם השתמשו אחר הכשרה כרוב תשמישו – המאכל כשר. אמנם נראה משעה\"צ קמד, שכאשר קשה להכשיר כתשמישו החמור, אפשר להכשיר כרוב תשמישו. כמו כן, אם ההכשרה כתשמישו החמור יכולה להזיק לכלי, לדעת בית מאיר יא, אפשר להכשירו כרוב תשמישו, והביאו בשעה\"צ נא.
רבים מפוסקי הספרדים כתבו שהולכים אחר רוב תשמישו (שו\"ע או\"ח תנא, ו, רמ\"ע מפאנו, גן המלך, פעולת צדיק, זבחי צדק, ר' יוסף משאש, יבי\"א ח\"י יו\"ד נח; אול\"צ ח\"ג י, י-יא). אמנם כמה מפוסקי הספרדים כתבו שלכתחילה נהגו להחמיר כתשמישו החמור (כנה\"ג, שולחן גבוה, כה\"ח תנא, ק; רח\"ד הלוי מקור חיים קפו, א). וגם בשו\"ע תנא, כ, כתב שנוהגים להכשיר שולחנות בעירוי כתשמישו החמור. וכיוון שמצינו בין יוצאי ספרד פוסקים שהורו להחמיר לכתחילה, ורבים מפוסקי אשכנז הורו להקל בשעת הצורך, כדי שלא לאפושי פלוגתא כתבתי כדעת המכריעים להחמיר לכתחילה ולהקל בשעת הצורך. לפיכך, מזלגות שלעיתים משתמשים באוּר, יש להכשיר בהגעלה, הואיל והם עלולים להיפגם בליבון. טעם נוסף, המזלג שהשתמשו בו באוּר בטל ברוב המזלגות שלא השתמשו בהם באוּר.
כמה אחרונים כתבו שקובעים רוב ומיעוט רק לפי שימוש החמץ הצריך הכשרה, וכלי ששימושו בצונן שלא בחמץ ופעם אחת השתמשו בו חמץ ברותחים, צריך הגעלה. אבל אם רוב תשמישו בחמץ בצונן, כמו שיש ושולחן, למרות שמיעוט תשמישו ברותחים, הכשרתו כרוב תשמישו בצונן. וכ\"כ פמ\"ג יו\"ד צא, שפ\"ד ג; בית אפרים חו\"מ יז; חזו\"א או\"ח קיט, טו; שבט הלוי ח\"ו קטז, ג. (בהגהות ר\"ב פרנקל לסי' צא, מיקל וסובר שקובעים את רוב תשמישו לפי כל שימושיו כולל שימושי ההיתר).
רבים כתבו שכאשר מכשירים כרוב תשמישו, יש להמתין יממה מהתשמיש החמור (פר\"ח תנא, ו; עולת שבת ז; חק יעקב לא; א\"ר לז; ערך השולחן יא; משנה ברורה מו). אך נראה שכיום בכלי זכוכית ומתכת שנוקו כראוי עם סבון, מצד הדין גם כשמכשירים כרוב תשמישו, אין צורך להמתין יממה מהשימוש החמור." + ], + [ + "כללי הגעלת כלים / מאכלים שבושלו בכלים שלא הוכשרו", + "טעה ובישל בפסח בכלי חמץ שלא עבר הכשרה לפסח, אם לא עברה יממה מאז שבישלו בו חמץ, התבשיל אסור בפסח וצריך לבערו. ואם עברה יממה, בדיעבד התבשיל כשר, שכן ישנו כלל שנותן טעם לפגם אינו אוסר, ולאחר יממה (24 שעות), הטעם הבלוע ודבוק בכלים נפגם, וממילא טעם החמץ הפגום אינו אוסר את התבשיל (שו\"ע יו\"ד קג, ה; או\"ח תמז, י).", + "ואם זה שבישל בכלי החמץ ידע שהוא לא הוכשר ובכל זאת עבר ובישל בו לפסח, גם אם עברה יממה מאז שבישלו בו חמץ, הואיל ועבר ובישל בכלי חמץ שלא הוכשר, קנסו חכמים ואסרו את התבשיל עליו ועל כל מי שבישל עבורם. ולאחרים שלא התכוון לבשל עבורם, מותר לאכול ממנו, הואיל ובפועל אין בו טעם חמץ שאוסרו.", + "ויש מחמירים וסוברים, שגם אם בישלו בפסח בשגגה בסיר החמץ, ואף עברה יממה מאז שבישלו בו חמץ, התבשיל אסור, מפני שדין חמץ בפסח חמור משאר איסורים, שכשם שאפילו כלשהו ממנו אוסר, כך גם טעם פגום שלו אוסר (רמ\"א; לעיל ז, ה, 5).6מבואר בפנה\"ל כשרות לד, ב, שלא ניתן לחשב בדייקנות כמה טעם נבלע ונדבק בדפנות, וכמה טעם הן פולטות, שיש כלים שבולעים הרבה ככלי חרס, ויש פחות ככלי עץ, ויש שהטעם רק נדבק בדפנותיהם ככלי מתכת. יש טעמים שנבלעים ונדבקים יותר ויש פחות. יש מאכלים שטעמם חזק מאוד ויש שטעמם חלש. וכיוון שמדובר בספק תמידי שאין דרך לפותרו, נפסקה ההלכה שכדי לצאת מהספק יש להחשיב את כל דופן הכלי כאילו היא מלאה בטעם התבשיל, ובעת הבישול כולו יוצא לתבשיל. וכיוון שכמעט בכל הסירים והכלים שלנו, אין בתכולת הסיר פי שישים מעובי הדפנות, אם בתוך יממה מבישול הטרף יבשלו בו מאכל כשר – המאכל הכשר יאסר מחמת טעם הטרף שנבלע בו.
כך הדין לגבי כלי חרס ועץ כיום, וכן הדין לגבי כלי זכוכית ומתכות שלא נוקו עם סבון כמקובל. אולם מבואר בפנה\"ל כשרות לב, ד-ח, שבשונה מחרס ועץ, כלי זכוכית ומתכת אינם בולעים טעמים לתוך החומר שלהם, וממילא אם נוקו עם סבון כמקובל כיום, אינם פולטים טעם, ולכן בדיעבד אם בישלו בשגגה בסיר חמץ נקי אפילו בתוך יממה – התבשיל כשר. אמנם חובת ההכשרה נשארה במקומה (שם לב, ז), ועל כן אם לקחו סיר שבישלו בו באותו יום חמץ, ובזדון בישלו בו מאכל לפסח, למרות שהתבשיל לא קיבל טעם שאוסרו, משום הקנס התבשיל אסור על המבשל ועל כל מי שבישל עבורם (רשב\"א, ריטב\"א, רדב\"ז, כנה\"ג, פמ\"ג ועוד. כמבואר שם לב, ג, הערה 3 לקראת סופה)." + ], + [ + "כללי הגעלת כלים / ניקוי הכלים והכנתם להגעלה", + "צריך לנקות את הכלי לפני הכשרתו בהגעלה, מפני שהמים הרותחים מוציאים את הטעמים הבלועים והדבוקים בכלי, אבל אינם מנקים את הכלי מכל שיירי המאכלים שדבוקים בו. והמכשיר כלי בהגעלה בלא שניקה אותו תחילה, צריך לנקות אותו ולחזור להגעילו (שו\"ע או\"ח תנא, ג).", + "כלי שיש בו חריצים שקשה להוציא מתוכם את שיירי המזון, צריך לנקותו עם הרבה סבון, עד שיהיה ברור ששיירי המזון ששם אינם ראויים למאכל כלב, ואח\"כ להגעיל את הכלי. כמו כן סיר שיש לו ידיות, יש לנקות סביבן עם הרבה סבון, כדי ששיירי המאכלים שאולי נותרו שם ייפגמו לגמרי.7. השו\"ע תנא, ג, כתב שהפתרון לחריצים הוא ליבון על מקום החריצים, כדי לשרוף את שיירי המאכל ששם. וכתבו הפוסקים, שכאשר נדן הסכינים עשוי מעץ כיוון שיישרף בליבון – לא ניתן להכשירו (רמ\"א, ט\"ז, מ\"א ומשנה ברורה כו). ומסתבר שלא הזכירו את הפתרון של שטיפה עם סבון כי לא היה מצוי, ולכן ליבון היה הפתרון היחיד נגד שיירי המאכלים שבחריצים.", + "גם את ידיות הכלים צריך להכשיר, מפני שבכלי מתכות, כאשר גוף הכלי מתחמם – נמשך החום גם לידיותיו, ואם הגיעו לחום שהיד סולדת ממנו, נחשב כל הכלי כולל ידיותיו ככלי שהשתמשו בו באיסור, וכולו צריך הכשר. אמנם את הידיות אפשר להכשיר בעירוי מכלי ראשון, מפני ששימושן ובליעתן אינה כחומרת כלי ראשון שעל האש (רמ\"א או\"ח תנא, יב). גם ידיות של כלי עץ צריך להכשיר, ואף שאינן מתחממות כל כך, פעמים שהתבשיל גולש או ניתז על ידיות הכלים וטעמו נבלע ונדבק בהן. לפיכך צריך להגעיל את הכלי ואת ידיותיו (שו\"ע או\"ח תנא, יב; משנה ברורה תנא, סח).", + "כלים שעלולים להינזק בהכשרה, אין להכשיר. וזו הסיבה שאין אפשרות להכשיר כלי חרס, שהואיל והחרס בולע טעם רב, ההגעלה אינה יכולה להפליט את כל הטעם שבלע. ואמנם ליבון יכול היה להכשיר כלי חרס, שכן הליבון שורף את כל הטעמים שהכלי בלע, אולם כיוון שהליבון עלול לבקע את כלי החרס, יש חשש שלא ילבנו אותו כראוי, ולכן הלכה קבועה היא שאין אפשרות להכשיר כלי חרס. ורק על ידי השלכתו לכבשן האש אפשר להכשירו, משום שבכבשן האש כבר לא ניתן לחוס על כלי החרס, כי האש החזקה בוערת שם בכל עוצמתה, ואזי אם הכלי ישרוד, הרי הוא כאילו נוצר מחדש (שו\"ע או\"ח תנא, א; משנה ברורה תנא, יג-יד).", + "וכן תבניות אפייה, מחבת טפלון וסירי פלא (לעוגות), כיוון שבליעתם באוּר, לא ניתן להכשירם, שכן המנהג הרווח הוא כדעה המחמירה (בהלכה ה), שדורשת להכשירם בחום של כ-350-400 מעלות, ובחום זה הם עלולים להתעקם עד שאנשים יעדיפו לזורקם. אמנם כפי שלמדנו (שם), בשעת הצורך אפשר לסמוך על הדעה המקילה, שניתן להכשיר כלים שהשתמשו בהם באוּר באותו החום שבו אפו או צלו בהם, ובחום זה לא יתקלקלו. 8מקובל להורות שהכשרת תבניות אפיה בליבון חמור, וכיוון שהוא עלול לקלקל אותן, אין להכשירן לפסח (אול\"צ ח\"ג י, ב; באהלה של תורה א, יח; ספ\"כ ח, מ; הגעלת כלים ה, ו; יג, שטו). וכך הדין בסירי פלא ומחבת טפלון. אמנם בשעת הצורך אפשר להקל להכשירם באותו חום שבו בלעו, וכפי שלמדנו בהלכה ה', שבשעת הצורך אפשר לסמוך על דעת המקילים שכחום הבליעה באש כך הכשרתו. וכן למדנו בהלכה ג' שניתן לצרף את הסוברים שחמץ נחשב 'היתרא' והכשרתו בהגעלה. וקולא זו מתחזקת מדעת שולחן גבוה תנא, לא, ושו\"ת תפארת אדם או\"ח טז, שכאשר מושחים את התבנית בשמן, דין התבנית כסיר שבליעתו בנוזלים והכשרתו בהגעלה. ובחזון עובדיה פסח עמ' קלד, כתב שהרוצה לסמוך עליהם רשאי. ונראה שכוונתם שעל ידי שמן זה המאפה אינו נדבק לכלי, כך שניתן להוציאו בקלות, ולכן בליעתו אינה נחשבת בליעה באוּר. ויש מקום לומר, שגם במקרה שהקפידו להניח נייר אפיה בין המאפה לתבנית, לשיטתם אין מדובר בבליעה באוּר, ויתכן שלגבי נייר אפייה אף פוסקים נוספים יסכימו לכך." + ], + [ + "כללי הגעלת כלים / המתנה עשרים וארבע שעות לפני ההגעלה", + "נוהגים שלא להגעיל כלים בני יומם, היינו בתוך עשרים וארבע שעות מאז שהשתמשו בהם באיסור. מפני שבמשך יממה הטעם הבלוע ודבוק בכלי עדיין משובח, ואם לא יהיה במים של ההגעלה פי שישים יותר מעובי דפנות הכלי, מי-ההגעלה עלולים לקבל את טעם האיסור ולחזור להדביקו ולהבליעו בדפנות הכלי, ונמצא שההגעלה לא הועילה. אבל לאחר יממה, הטעם שנבלע ונדבק בכלי נפגם, ואזי גם אם לא יהיה במי-ההגעלה פי שישים כנגד הכלי, הכלי הוכשר, מפני שאז הכלי פולט למים טעם פגום, ואף אם יחזור ויבלע ממנו, אינו נאסר. שכן רק אם הטעם שנבלע בתחילה היה משובח הכלי נאסר, ואז איסורו נמשך גם אחר שהטעם שנבלע בו נפגם, אבל אם בעת שהטעם נבלע ונדבק בכלי היה הטעם פגום – הכלי אינו נאסר.", + "עוד יש לחשוש שאם יגעילו באותם המים כלים בשריים וחלביים, יפלטו למי-ההגעלה טעם טוב של בשר וטעם טוב של חלב, ואם לא יהיה במי-ההגעלה פי שישים יותר מאחד מהם, הטעמים לא יתבטלו בשישים ויתערבו זה בזה ויאסרו את מי-ההגעלה ואת הכלים שיגעילו בהם, מפני שיבלעו טעם בשר וחלב ביחד. אבל אחר יממה, טעמי הבשר והחלב שייפלטו מהכלים יהיו פגומים ולא יאסרו את מי-ההגעלה והכלים, מפני שנותן טעם לפגם מותר (שו\"ע או\"ח תנב, ב, משנה ברורה שם).", + "במקומות הגעלה ציבוריים נוהגים שלא לסמוך על האנשים שישהו את כליהם יממה לפני ההגעלה, וכדי להימנע מתקלות, מוסיפים למי-ההגעלה סבון נוזלי, ועל ידי כך כל טעם שייפלט מהכלים מיד ייפגם, ואף אם יחזור ויבלע בכלים, כיוון שהוא פגום, אינו אוסר את הכלים.", + "מצד הדין, אפשר להגעיל כלי מתכת וזכוכית שניקו עם סבון בלא להמתין יממה, הואיל ואינם פולטים טעם. אבל לכתחילה גם בכלי זכוכית ומתכת נוהגים כמו בכלי עץ להמתין יממה או להוסיף סבון נוזלי.9לרש\"י, אשכול, יראים, רמב\"ן ועוד, בכל משך הזמן שהכלים בתוך מי-ההגעלה הרותחים, הכלים פולטים טעם ולא בולעים ממי-ההגעלה, וממילא אין מקום לכל החששות שהובאו למעלה. אולם התוס', או\"ז, רא\"ש, רשב\"א, סמ\"ק ועוד, חוששים לכל המובא למעלה, וכן המנהג. וכן כתבו בשו\"ע ורמ\"א תנב, א-ב, ומ\"ב א. נמצא שהרוצה להגעיל כלי חייב להקפיד על אחד משני תנאים: או שיעברו על הכלים יממה כדי שהטעמים הנפלטים מהם יהיו פגומים (או שיערבו במי-ההגעלה מי סבון שייפגמו את הטעמים). או שיהיה במי-ההגעלה פי שישים מעובי דפנות הכלי, שאז הטעם הנפלט בטל בשישים.
לאו\"ה הארוך, אם הכניסו כלי אחר כלי למי-ההגעלה, קמא קמא בטל במים, ואין מצרפים את כל הכלים יחד. אולם לרשב\"א חוזר וניעור, ואם אין במי-ההגעלה פי שישים מכל הכלים שהוכנסו להם, יש לחשוש לכל המובא למעלה. וכן נוהגים (משנה ברורה תנב, יג). ואף נוהגים לכתחילה שלא להגעיל כלים בני יומם, שמא יטעו ולא יהיה במי-ההגעלה פי שישים (משנה ברורה תנב, כ).
כל היסודות הללו חלו גם על כלי מתכת שלא נוקו בסבון, כפי שהיה מקובל עד העת החדשה, אבל כיום שמנקים את הכלים עם סבון, ואין חשש שנותרה עליהם שכבה של שיירי מאכלים, אין חשש שיפלטו טעם למי-ההגעלה. ורק בכלי חרס ועץ יש חשש שיפלטו טעמים (פנה\"ל כשרות לב, ד-ח). ואע\"פ כן מקובל להורות להמתין יממה כמנהג הוותיק או להניח סבון במי-ההגעלה, מפני שכך צריך לכלי חרס ועץ, ולכלי זכוכית ומתכת שלא נוקו כראוי.
יש סוברים שרק במים ניתן להגעיל כי משקים אחרים אינם מפליטים טעמים כראוי (רמב\"ן, ריטב\"א ומאירי). ויש סוברים שגם במשקים אחרים אפשר להגעיל (רשב\"א). הרמ\"א תנב, ה, הכריע, שלכתחילה יש להגעיל במים, ובדיעבד אפשר גם בשאר משקים. לפי זה כתבו כמה אחרונים שלכתחילה אין לערב במי-ההגעלה אפר (מ\"א, פר\"ח וחק יעקב). אולם ההוראה המקובלת כיום שמערבים סבון נוזלי במי-ההגעלה. כפי הנראה אין בזה חשש, מפני שהסבון הנוזלי אינו משנה את סמיכותם של המים (וכ\"כ ספ\"כ ז, 76).
האם אפשר להגעיל כלים בתוך הפסח – כפי שלמדנו לעיל (ז, ה), לרוב הראשונים ולשו\"ע שסוברים שגם בפסח נותן טעם לפגם מותר, אפשר להגעיל כלים שאינם בני יומם, הואיל והטעם הבלוע ודבוק בהם פגום. ולרמ\"א שחושש לדעת הסוברים שנותן טעם לפגם אסור בפסח, אין להגעיל כלים בפסח, ורק בליבון ששורף את הטעם אפשר להכשיר כלים בפסח. אמנם כלי מתכת וזכוכית נקיים, מותר להגעיל בפסח הואיל ואינם פולטים טעם חמץ למי ההגעלה (עי' פנה\"ל כשרות לב, ו-ז)." + ], + [ + "כללי הגעלת כלים / הגעלת הכלים בפועל", + "אפשר להשתמש לצורך ההגעלה בכל אחד מסירי המטבח ובלבד שיהיה נקי. מי ההגעלה צריכים להיות רותחים.", + "משהים את כל הכלי בתוך המים למשך כשלוש שניות. לכתחילה נוהגים לשטוף את הכלים במים קרים מיד לאחר ההגעלה, אבל אין זה מעכב (שו\"ע או\"ח תנב, ז; משנה ברורה תנב, לד). ולכן כאשר קשה לבצע את השטיפה במים קרים – אין חובה לטרוח על כך.10. הכל מסכימים שמי ההגעלה נועדו להפליט את הטעם שנבלע בכלים. ראשונים רבים כתבו שיש להשהות את הכלי במי ההגעלה עד שיפלטו את בליעתם למים (רי\"ף, רמב\"ם חמץ ומצה ה, כג; ראב\"ד, רמב\"ן, רשב\"א, ר\"ן ועוד). והראבי\"ה והטור (תנב, א), כתבו שהמנהג להכניס ולהוציא את הכלים מיד. ובארו האחרונים כדי שלא יחזרו לבלוע את מה שפלטו (משנה ברורה תנב, ד). הפרי חדש תנב, ו, ביאר שהמנהג כפשוטו להכניס ולהוציא מיד, ושלא כרוב הראשונים, שכן מנהג ישראל תורה. מנגד, הט\"ז וא\"ר, כתבו שגם לפי הטור והמנהג, צריך להשהות מעט. ובשועה\"ר תנב, ד, ביאר שהכוונה \"להשהותו מעט מזעיר\". כמדומה שהכוונה לכשלוש שניות.
עוד כתבו הראשונים, שלאחר ההגעלה יש לשטוף את הכלי במים קרים, כדי להסיר מהכלים את מה שפלטו, וכדי שחום המים לא יגרום לטעמים שנפלטו בהגעלה לחזור ולהידבק ולהיבלע בכלים (רמב\"ם, ראבי\"ה, רשב\"א ועוד רבים. והמאירי כתב שבמקום השטיפה בקרים אפשר לנגב את הכלי כדי לקנח את הפליטה הדבוקה על שטח פניו). אולם כתבו הראשונים שהשטיפה בקרים אינה מעכבת הואיל ולא נזכרה בתלמוד. וביארו האחרונים, שזה מפני שנוהגים להגעיל את הכלים כשאינם בני יומם (עי' משנה ברורה תנב, לד).", + "לפעמים הכנסת הכלים מקררת מעט את המים עד שהם מפסיקים לרתוח, ואזי יש להשהות את הכלים במים עד שיחזרו לרתוח. המכניס שני כלים בבת אחת למים הרותחים, צריך לנערם מעט כדי שהמים הרותחים יכנסו ביניהם (עפ\"י שו\"ע או\"ח תנב, ג-ד).", + "כלי שלא ניתן להכניס את כולו למים, אפשר להגעיל תחילה את חציו האחד ואח\"כ את חציו האחר (שו\"ע או\"ח תנא, יא).", + "רבים נוהגים לכתחילה להגעיל במים רותחים גם כלים שהשתמשו בהם בעירוי או בכלי שני (עי' לעיל הלכה ו).", + "לסיכום, כך הוא סדר ההגעלה: מנקים את הכלי, מרתיחים מים בכלי גדול ונקי, מכניסים את כל הכלי שצריך הגעלה לתוך המים הרותחים למשך כשלוש שניות, ובכך הכלי מוכשר. נוהגים להוסיף מי סבון למי ההגעלה או להמתין יממה בין השימוש בחמץ או באיסור להגעלה, ובכלים שאינם נקיים חובה לעשות כן. לכתחילה, שוטפים את הכלי במים קרים אחר ההגעלה.11אף שלכתחילה מנהג אשכנז ומקצת מיוצאי ספרד להימנע מהחלפת כלים בשריים לחלביים ולהיפך על ידי הגעלה, בעת ההכשרה לקראת הפסח אפשר להחליפם לכתחילה (חת\"ס יו\"ד קי, וע' פנה\"ל כשרות לג, ט, 11)." + ], + [ + "כללי הגעלת כלים / הגעלת סירים", + "הגעלת סיר צריכה להתבצע בתוך כלי גדול שניתן להכניס את כולו לתוכו. ואין להסתפק בהרתחת המים בתוך הסיר, מפני שמסתבר שבמשך השנה התבשיל גלש או ניתז על שפת הכלי, ואזי טעם החמץ נבלע ונדבק גם בשפתו העליונה של הסיר, ושפת הסיר אינה מוכשרת על ידי הרתחת המים בתוך הסיר.", + "כשאין כלי גדול שניתן להגעיל בתוכו את הסיר, יש למלא את הסיר שרוצים להכשיר במים ולהרתיחם, ובמקביל להרתיח מים בתוך כלי קטן, וכשהמים שבתוך הסיר ירתחו, יכניסו לתוכם את הכלי הקטן, והוא יגרום לכך שמים רבים יצאו ויישפכו על כל צידי הסיר ויגעילו את שפתו (עי' ע\"ז עו, א; ועי' שו\"ע או\"ח תנב, ו).", + "כאשר ניתן לפרק את הידיות של הסירים, יש מהדרים לפרקן ולנקותן. במקום זאת אפשר לנקות סביבן עם הרבה סבון, עד שיהיה ברור שהטעם שאולי נמצא בחריצים נפגם, ואח\"כ להגעיל את הסיר (לעיל י). ", + "סירים שיש בשוליהם קפל מתכת, אינם צריכים טיפול מיוחד.12יש נוהגים להבעיר אש במבער (ברנר) על קצוות הסיר והמכסה, כדי לשרוף את השיירים שאולי נותרו מתחת לקפל המתכת שבשולי הסיר והמכסה. אבל אין צורך בכך, שכן הזיעה שאולי נלכדה שם פגומה מאוד מחמת יושנה והשטיפות עם הסבון, כפי שנמצא בבדיקה שביצענו. כמו כן נמצא שמה שמצטבר ליד הידיות טעמו פגום ביותר, ולכן אין צורך לפרק את הידיות, שהשטיפה עם סבון בוודאי פוגמת לגמרי את הטעמים.
לגבי הגעלת סיר גדול שמכשירים על ידי הרתחת מים בתוכו, יש שהציע לגרום לגלישת המים על ידי עירוי של מים רותחים מקומקום לתוכו, אלא שהעצה שכתבתי להשתמש בכלי קטן ובו מים רותחים עדיפה, מפני שבעירוי – המים מתקררים מעט, ואילו הכלי הקטן כולו רותח, והוא עצמו כלי ראשון, ולכן אינו מקרר.
הכשרת סיר על ידי גלישה רבה מתוכו מועילה לכלי שבלע דרך גלישה, אבל כלי שרגילים להכניס לתוך כלי אחר ושם נבלע בו טעם חמץ, כדוגמת מצקת, הרי בליעתו בתוך כלי ראשון, והגעלה בדרך של גלישה לא תועיל, אלא צריך להגעיל את כולו בתוך מים רותחים (משנה ברורה תנב, לא)." + ], + [ + "כללי הגעלת כלים / בליעה בכבוש והכשרתה", + "כלים שהניחו בהם דברי חמץ קרים, הכשרתם בהדחה, היינו שטיפה. לדוגמא, כוסות ששתו בהן בירה, שכידוע היא חמץ, הכשרתן בשטיפה. מפני שכל זמן שהחמץ אינו חם בחום שהיד סולדת ממנו, שייריו נדבקים לכלי בריפיון, וניתן להסירם על ידי שטיפה. קל וחומר שקערות וצלחות שהניחו בהן עוגיות חמץ, הכשרתן בניקוי, מפני שבנוסף לכך שאינן חמות, הן גם יבשות, ובלא לחות הטעם אינו נדבק לכלי, ורק צריך להסיר את הפירורים שאולי נותרו בהן.", + "אבל אם השאירו את הבירה בכוס למשך יממה (24 שעות), לדעת רבים הרי זו כבישה. שכן אמרו חכמים: 'כבוש כמבושל', כלומר, כבישה מכניסה טעמים במאכלים כמו בישול, ולדעת רבים היא מכניסה טעמים גם בכלים (פנה\"ל כשרות לה, ט), ולכן אסור להשתמש בפסח בכלים ששהתה בהם בירה במשך יממה.", + "על ידי הגעלה במים רותחים ברור שאפשר להכשיר כלים אלו, שאם הגעלה מועילה לכלים ששימשו לבישול, קל וחומר שתועיל לכלים ששימשו לכבישה. וכיוון שבליעה ב��בישה היא בליעה קלה יותר, אפשר גם להכשיר כלים אלו בהשריה של שלוש יממות במים. כלומר, בהשריית הכלי במים למשך יממה, החלפת המים והשרייתו שוב למשך יממה, ושוב החלפת המים והשרייתו בהם למשך יממה. אמנם בדרך כלל מהר וקל להכשיר את הכלים בהגעלה במים רותחים, אבל כלים שעלולים להיפגם במים רותחים מכשירים באופן זה.", + "משקה חריף כוויסקי, לדעת כמה פוסקים, כבר בשמונה עשרה דקות פועל פעולה של כבישה, ומבליע את טעמי הוויסקי בכלי. והרוצה להשתמש בכלי זה בפסח, צריך להכשירו בהגעלה או בהשריה של שלוש יממות במים.13בחולין קיא, ב: \"אמר שמואל: כבוש הרי הוא כמבושל\". יש מבארים שמאכל שנכבש במשקה חריף או מלוח כציר – מבליע כבישול, אבל אם נכבש במים ושאר משקים שאינם חריפים או מלוחים – אינו מבליע כבישול (רש\"י, רשב\"א, ורבים בדעת הרמב\"ם). ולרוב הפוסקים כבוש בכל המשקים נחשב כמבושל (ר\"ת, תוס', ראב\"ד, או\"ז, רא\"ש, רי\"ו, ריטב\"א, שו\"ע יו\"ד קה, א). יש אומרים שמשך הכבישה שמבשלת הוא שלושה ימים (ראבי\"ה, מהר\"ם ויראים), ולרוב הפוסקים יממה (רא\"ש, רי\"ו, שערי דורא, שו\"ע או\"ח שם, ועוד). לגבי חריף, יש אומרים שגם כבישה בחריף מבליעה ביממה (או\"ה הארוך, ש\"ך וט\"ז), ויש אומרים שהבלעתו כדי שיעור הרתחה (שו\"ע או\"ח קה, א, מ\"א, בינת אדם ועוד). והסתפקו האחרונים כמה דקות הוא שיעור הרתחה: 10 או 18 או 24 דקות.
נחלקו הפוסקים בדין כבישה בכלים. יש סוברים שהכלי בולע בכבישה כמו בבישול (או\"ה הארוך, ש\"ך ופמ\"ג), ויש סוברים שבכבישה הכלי בולע רק בקליפתו (ט\"ז), ויש סוברים שרק כלי עץ וחרס בולעים בכבישה ולא כלי מתכת (פלתי, ערך השולחן). וכתבתי למעלה כדעת המחמירים, מפני שכך נהגו להורות, וממילא כך נכון לנהוג לכתחילה. אמנם מעיקר הדין הלכה כדעת המקילים בכלי זכוכית ומתכת.
אף שכלי חרס שבלע חמץ בבישול אינו יוצא מידי דופיו בהגעלה, אם בלע בכבוש, יוצא מידי דופיו בהגעלה או בהשריה של שלוש יממות, כמבואר בשו\"ע תנא, כא." + ] + ], + [ + [ + "הכשרת המטבח לפסח / שיש וכיור", + "רוב תשמישם של השיש והכיור בצונן. ולפעמים גולש עליהם רוטב מכלי ראשון – ושימושם אז בדרגה של עירוי מכלי ראשון. ולפעמים מניחים עליהם פשטידות או מאפים לוהטים או סירים שגלש מהם רוטב – ושימושם אז בדרגה של כלי ראשון שאינו על האש, שהכשרתם בעירוי מים רותחים דרך אבן מלובנת.", + "אם לא היה בכך קושי, לכתחילה היה ראוי להכשירם בעירוי מים רותחים דרך אבן מלובנת, אולם כיוון שהדבר קשה לביצוע, אפשר להכשירם לכתחילה בעירוי של מים רותחים, כפי רוב תשמישיהם החמורים. לפני העירוי צריך לנקותם היטב עם מים וסבון, תוך שימת לב לחריצים שלא יישארו בהם שאריות מאכל.", + "לפני העירוי יש לייבש את הכיור והשיש, כדי שהמים הרותחים יגעו בהם ישירות, ולא יתקררו מהמים הקרים שעליהם. לכן גם מתחילים לערות על תחתית הכיור ואח\"כ על דפנותיו, ואח\"כ על השיש, ומתחילים במקומות הסמוכים לכיור וממשיכים לרחוקים. במטבח ביתי רגילים להכשיר את הכיור והשיש במים שחוממו בקומקום, וכיוון שבדרך כלל המים שבקומקום אחד אינם מספיקים לכך, מקיימים את ההכשרה בשלבים, כאשר בכל שלב מערים את המים שרתחו בקומקום על אזור אחר, ואם מי העירוי זרמו לצד שעוד לא הוכשר, גורפים אותם משם לפני שיערו עליו מים נוספים שהורתחו בקומקום. במקו�� עירוי אפשר לכסות את השיש בשעוונית או נייר כסף, ולהניח בתוך הכיור – קערה מפלסטיק או נייר כסף עבה.", + "מנהג המחמירים: לנקות ולערות מים רותחים, ובנוסף לכך לכסות את השיש בשעוונית או נייר כסף, ולהניח בתוך הכיור קערה מפלסטיק או נייר כסף עבה.1לכתחילה מכשירים כתשמיש החמור, ובשעת הצורך כרוב תשמישו (לעיל י, ז). ההכשר כרוב תשמישם של השיש והכיור הוא בניקוי ושטיפה במים צוננים. אולם כיוון שניתן להכשירם בדרגה גבוהה יותר כך נוהגים, לפיכך דין השיש כדין שולחן בעבר (להלן הערה 8), שלמרות שרוב תשמישו היה בצונן, כיוון שלעיתים הניחו עליו פשטידות לוהטות וכיוצא בזה, נהגו להכשירו בעירוי, ויש שהחמירו לערות את המים הרותחים על אבן מלובנת. ואם לשים על השיש בצק, אזי תשמישו החמור כדין משטח שלשו עליו בצק, שי\"א שהכשרתו בהגעלה וי\"א בליבון קל (להלן הערה 10). נמצא שהכשרת השיש כתשמישו החמור מצריכה עירוי רותחים על אבן מלובנת, שעל ידי האבן המלובנת מי העירוי מתלהטים ומכשירים בדרגה של הגעלה בכלי ראשון (שו\"ע או\"ח תנא, טז). בפועל הכשרה עם אבן או ברזל מלובנים עלולה להזיק, ולכן יש להכשיר בעירוי שמכשיר כרוב התשמישים החמורים. והמחמירים נוהגים גם לכסות את השיש בכיסוי קבוע של שעוונית או נייר כסף. והרוצים להסתפק בכיסוי קבוע של השיש – רשאים, אולם המחמירים חוששים שמא הכיסוי יזוז ממקומו. עוד חוששים המחמירים, שמא שיש שעשוי משברי אבנים דינו כחרס, אולם אין לחשש זה בסיס, שכן ידוע שהשיש אינו סופג טעמים כחרס ואפילו לא כעץ, ולכן עירוי מועיל לו לכתחילה.", + "כדין השיש כך דין הכיור. אמנם אם הכיור מחרסינה, יש חוששים שדינו כחרס, ולא תועיל לו הגעלה, ולכן מחייבים הנחת כיור פלסטיק או נייר כסף עבה שיחצוץ בין הכיור לכלים (חוט שני פסח י, יז; ספ\"כ ח, א, והוסיף שאם הכיור מנירוסטה, הכשרתו בעירוי עם אבן מלובנת). אולם כיורי החרסינה נעשים באופן איכותי והציפוי שלהם אטום כזכוכית ולכן ניתן להכשירם (להלן הערה 11), לכתחילה בעירוי ובשעת הצורך בשטיפה (בחזו\"ע פסח עמ' קנא כתב להכשיר בעירוי, ובאול\"צ ח\"ג י, יא, כתב שאפשר להכשיר בצונן והמנהג להכשיר בעירוי).", + "אפשר להכשיר את השיש והכיור בקיטורית, ובתנאי שהיא איכותית, ואז פעולתה מועילה כעירוי. אבל הבערת ספירט על השיש אינה מועילה כעירוי, והדבר ניכר מכך שאינו מחמם את השיש כעירוי." + ], + [ + "הכשרת המטבח לפסח / כיריים גז, חשמל, קרמי ואינדוקציה", + "במשך השנה נוהגים להשתמש באותה החצובה לבשר ולחלב, מפני שגם אם גלש מעט רוטב בשרי או חלבי על החצובה, האש ששולטת שם שורפת ופוגמת אותו (פנה\"ל כשרות כה, ט).", + "מצד הדין גם לקראת פסח אפשר להסתפק בניקוי רגיל, אולם משום חומרת חמץ, נוהגים להכשיר לפסח את החצובה בליבון קל (רמ\"א או\"ח תנא, ד; משנה ברורה תנא, לד). במקום זאת אפשר לצפות בנייר כסף את הברזלים שעליהם הסירים עומדים, כדי ליצור חציצה בין החצובה שהעמידו עליה תבשילי חמץ לסירי הפסח. ונוהגים גם להבעיר למשך כרבע שעה את כל הלהבות.", + "את שאר הברזלים שאינם נוגעים בסירים, וכן את משטח האמייל שמתחת לחצובה וראשי הגז, מנקים היטב.2משום חומרת חמץ הצריכו ליבון קל (משנה ברורה תנא, לד; כה\"ח עד). ויש מסתפקים בהגעלה (חזו\"ע פסח עמ' קלז). עטיפת החצובה בנייר כסף מועילה כליבון, מפני שהיא חוצצת לגמרי בין החצובה לסירים, שאפילו אם יגלוש שם רוטב לא ייווצר חיבור בינו לחצובה. אם בישלו על החצובה בפסח מבלי לנקותה, המאכלים כשרים.", + "כיריים חשמליות: מנקים היטב, ומחממים על החום הגבוה למשך כרבע שעה.", + "כיריים קרמיות: המשטח שעליו מניחים את הסירים עשוי כזכוכית אטומה, ומשטח זה מתחמם על ידי חשמל ומחמם את הסירים שמונחים עליו. וכבולעו כך פולטו, הכשרתו בניקוי וחימום על החום הגבוה למשך כרבע שעה.", + "כיריים אינדוקציה: המשטח שעליו מניחים את הסירים כזכוכית אטומה, אולם שלא כמו בכיריים קרמיות שבהן מקור החום במשטח הקרמי, באינדוקציה מקור החום בסיר שמתחמם על ידי שדה מגנטי, ומהסיר החום מתפשט לתבשיל ולמשטח שעליו הוא עומד. החמץ עלול להיבלע במשטח-הכיריים בעקבות מאכלים שגלשו מהסיר למשטח, וחלקם נותרו דבוקים לסיר בתחתיתו והמשיכו להתחמם עמו. לפיכך, הכשרת כיריים אלו בניקוי ועירוי, וכדי להכשירם מהגלישה שהיתה דבוקה מתחת לסירים, יש להרטיב במים את תחתית הסירים כשהם ריקים, ולחמם אותם על המשטח כרבע שעה, וכבולעו כך פולטו (להלן בהלכה יד מבואר החיוב להכשיר כלי זכוכית)." + ], + [ + "הכשרת המטבח לפסח / תנור אפייה ותבניות", + "הכשרת גוף התנור והרשתות שעליהן מניחים את התבניות, על ידי ניקוי והפעלת התנור על החום הגבוה למשך חצי שעה.", + "את תבניות האפייה לא מכשירים, מפני שהן בלעו באוּר וכדי להכשירן צריך ללבן אותן בחום של כ-400 מעלות שעלול להזיק להן (לעיל י, ה; י, ט). לפיכך יש לקנות תבניות מיוחדות לפסח, ואת תבניות החמץ לנקות ולשמור כשאר כלי החמץ. במקום תבניות מיוחדות לפסח אפשר להשתמש בתבניות חד פעמיות.3לגבי דפנות התנור, כל החשש הוא מזיעה שאולי נבלעה בהן ותצא מהדפנות לאסור את מאכלי הפסח, ולשם כך פשוט שניתן להכשיר את התנור על ידי חימומו על החום הגבוה. ואף אם גלש פעם מאכל חמץ ונבלע טעמו בגוף התנור, כיוון שאין מגע בין גוף התנור למאכלי הפסח, אלא כל החשש מזיעה שאולי תצא ממנו, חימום התנור על החום הגבוה מספיק. (וכן דעת רשז\"א בהליכות שלמה ג, ב. ואמנם בחזו\"ע ע' קלב, וחוט שני י, ב, כתבו שגם צריך להמתין יממה כפי הנהוג לפני הגעלה, אולם למעשה אין בכך צורך, הואיל וההכשרה בליבון, כמובא בפנה\"ל כשרות כה, 11). למרות שהכשרת התנור בחום הגבוה מכשירה את גוף התנור, נוהגים גם לנקותו. תנורים (פירוליטי) שמנקים את עצמם בחום של יותר מ-400 מעלות, גם לפי המנהג אינם צריכים ניקוי לפני ההכשרה.
אין מכשירים את התבניות שבהן אופים דברי חמץ, מפני שהמנהג כדעת המחמירים (לעיל י, ה) להכשירן בליבון בחום של כ-350-400 מעלות, והן יינזקו בכך. אמנם הרוצה לסמוך על דעת המקילים, שגם לגבי ליבון, ההכשרה באותו חום שבו אפו, רשאי להכשיר את התבניות בתנור, כמבואר שם (י, ה)." + ], + [ + "הכשרת המטבח לפסח / פלטה של שבת ומנגל", + "הפלטה נאסרת לפסח מחמת מאפים שמניחים עליה, ומחמת תבשילים שלעיתים גולשים עליה. וכיוון שבליעתה באוּר, הכשרתה בליבון. אלא שליבון יזיק לה, וכפי שלמדנו, בשעת הצורך אפשר להכשיר כלים שבלעו באוּר באותה רמת חום שבה היתה הבליעה (לעיל י, ה; י, ג). ולכן הכשרת הפלטה על ידי ניקוי וחימום הפלטה למשך שעה. והמחמירים גם עוטפים אותה בנייר כסף, כדי לחצוץ בין הפלטה לסירי הפסח.", + "מנגל (אסכלה): יש להכשיר את גוף המנגל והרשת שלו כדרך שימושו, שהוא כרמה של ליבון חמור. אם הוא של גז – בחום הגבוה ביותר של הגז, ואם בגחלים – בכמות הגחלים הגדולה ביותר שרגילים להשתמש בה." + ], + [ + "הכשרת המטבח לפסח / מיקרוגל ומדיח כלים", + "שלושה שלבים בהכשרת מיקרוגל: א) מנקים אותו היטב משאריות אוכל שאולי נותרו בו מחמת גלישה או זיעה. ב) כדי להכשירו מאדים וזיעה של חמץ בדרך של 'כבולעו כך פולטו' – מחממים בתוכו צלוחית עם מים למשך כעשר דקות על החום הגבוה. ג) כיוון שיש לחשוש שאולי גלש מאכל חמץ על הצלחת של המיקרוגל, יש לנקות את הצלחת ולהגעיל אותה במים רותחים או להניח דבר שיחצוץ בינה למאכלים שמחממים בפסח.4. בפנה\"ל כשרות כה, יא, 12, מבואר דין מיקרוגל לכל השנה. לגבי הצלחת יש שכתבו שלמנהג ספרדים צלחת הזכוכית אינה בולעת ודי לנקותה (ילקוט יוסף), ואילו למנהג אשכנזים ובא\"ח, הצלחת נחשבת חלבית או בשרית או חמץ, לפי המאכל שנגע בה. ולפי המבואר להלן בהלכה יד, ובפנה\"ל כשרות לב, ה, יש להחמיר כמבואר למעלה, הואיל ומדובר בדרגה שקרובה לכלי ראשון.", + "מדיח כלים: מנקים את המסננת, שפעמים רבות נתקעים בה שיירי מאכל. ו'כבולעו כך פולטו' – מפעילים את המדיח עם המגשים על החום הגבוה ביותר.5יש מחמירים ומחשיבים את המדיח ככלי ראשון שעל האש, שכדי להכשירו צריך להכניס לתוכו ברזל מלובן כדי שירתיח את המים. ויש מחמירים בכך מפני שנהגו לכתחילה להכשיר את הכל בכלי ראשון על האש. וכ\"כ אג\"מ או\"ח ג, נח; ספ\"כ ח, לב. אולם למעשה אין להחשיב את המדיח ככלי ראשון, מפני שרק המקום שבו המים מתחממים נחשב ככלי ראשון, אבל משם הם מוזרמים לחלל המדיח, ואזי בהגיעם למדיח דינם כעירוי מכלי ראשון, וכבולעו כך פולטו. ומה שכתב הרמ\"א שנוהגים להכשיר הכל בכלי ראשון הוא רק לכתחילה, ואף זאת מחשש שמא השתמשו באופן חמור יותר, וכאן אין חשש כזה. וכן מקובל להורות (ס' הגעלת כלים יג, רכה-רכז; ובאול\"צ ח\"ג י, יא, כתב שמעיקר הדין אפשר להכשיר בניקוי). ועי' פנה\"ל כשרות כה, ח, 10." + ], + [ + "הכשרת המטבח לפסח / שולחן האוכל", + "השולחנות בעבר היו עשויים מעץ מלא ועבה, והיו רגילים להניח עליהם מאפים לוהטים וסירים רותחים שלפעמים נשפכו מהם תבשילי חמץ. לפיכך נהגו להכשירם בעירוי של מים רותחים (שו\"ע או\"ח תנא, כ), ויש שהחמירו לערות את המים הרותחים על אבן מלובנת (מהר\"י וייל). אבל השולחנות שלנו עדינים ורגישים, ואם יערו עליהם מים רותחים יינזקו, פעמים שיתנפחו ופעמים שהציפוי שעל השולחן יתקלף. וכיוון שהם רגישים, גם אין מניחים עליהם ישירות סירים רותחים או מאפים לוהטים.", + "לפיכך, יש לנקות היטב את השולחן עם מגבת לחה, שבכך מכשירים אותו כרוב תשמישו. וכיוון שלפעמים ניתז על השולחן רוטב חמץ רותח ולפעמים מניחים עליו מאפה חם, נכון להקפיד שלא לאכול עליו בלא מפה שתחצוץ בין השולחן למאכלים.", + "ויש מהדרים להדביק על השולחן ניילון או נייר, מתוך חשש שמא המפה שיניחו על השולחן תזוז, ועל ידי הדבקתם יוצרים חציצה קבועה, שעליה יפרשו את המפה. ואם הוא שולחן שלעיתים לשים עליו בצק, חובה להדביק או להניח עליו חציצה קבועה (להלן יא).6בשו\"ע תנא, כ, כתב שנוהגים לערות מים רותחים על השולחנות, מפני שלפעמים נשפך עליהם מרק חמץ (למרות שרוב תשמישם בצונן, ומעיקר הדין אפשר להסתפק בניקוי). ולדעת מהר\"י וייל קצג, צריך לערות את המים הרותחים על אבן מלובנת, מפני שלפעמים מניחים על השולחנות פשטידות חמות, ובליעתם בדרגה של כלי ראשון. וכמה אחרונים כתבו שלכתחילה יש לנהוג כמותו (א\"ר, פמ\"ג, משנה ברורה קיד). אולם על שולחנות שלנו שהם רגישים, אין מניחים ישירות סירים רותחים או מאפים לוהטים שמוציאים מהתנור. לכל היותר מניחים את הסירים על תחתית, ולעיתים נשפך מהם תבשיל חמץ על השולחן, כמו כן לעיתים מניחים על השולחן מאפים חמים אבל לא לוהטים – ואזי עירוי מועיל להכשירו מתשמישו החמור. אלא שגם עירוי עלול לקלקל אותו, ולכן נכון להניח עליו חציצה. ואם לעיתים לשים עליו בצק, חובה להניח עליו חציצה קבועה. וכל זה לפי ההוראה המקובלת (לעיל י, ז), שלכתחילה חוששים לתשמישו החמור. אבל בדיעבד בשעת הצורך, אפילו אם השתמשו בו לבצק, כל זמן שפניו חלקות ואין חשש שנתקע חמץ בסדקיו, אפשר להסתפק בניקוי בהדחה כרוב תשמישו. וכ\"כ לכתחילה באול\"צ ח\"ג י, י.", + "שולחן שאין מעלים עליו מאכלי חמץ חמים, וגם אין לשים עליו בצק, די לנקותו היטב ואין צורך לכסותו.", + "מפות שולחן שאכלו עליהן חמץ, ניתן לכבס במכונה, ובזה יוכשרו לפסח. מפות שלא ניתן לכבס, יש לנקות ולשמור בארון סגור עם כלי החמץ." + ], + [ + "הכשרת המטבח לפסח / מקרר וארונות מטבח", + "כיוון ששימושם של המקרר והארונות בצונן, החשש היחיד הוא שמא נשארו בהם פירורי חמץ, ולכן הכשרתם בניקוי. מקומות שקשה לנקות ויש חשש שאולי נותרו בהם פירורי חמץ – מנקים עם מי סבון כדי לפגום את הפירורים שאולי נמצאים שם מהיות ראויים למאכל כלב.", + "כאשר מדפי ארונות האוכל מעץ טבעי, קשה לנקות את הסדקים שבהם מחמץ, ואם אין רוצים להרטיבם במי סבון, יש לנקותם כפי האפשר, ולצפותם בנייר או מפה (משנה ברורה תנא, קטו)." + ], + [ + "הכשרת המטבח לפסח / סכו\"ם, סירים ומחבתות", + "דיני הגעלת כלים נתבארו בפרק הקודם. העיקרון הוא שלפי רמת השימוש כך ההכשרה, ולכתחילה נוהגים להגעיל הכל בכלי ראשון (י, ו). לפיכך נוהגים להגעיל סכו\"ם במים רותחים בכלי ראשון על האש, למרות שעיקר בליעתם בכלי שני. ואף אם לעיתים השתמשו במזלג בדבר שעומד על האש, כיוון שיש נזק ללבנו, מכשירים אותו בהגעלה כרוב תשמישו (לעיל י, ו-ז)", + "לפני ההכשרה צריך לנקות את הכלים (י, ט). וכבר למדנו כיצד מגעילים בפועל (י, יא), וכיצד מכשירים סיר גדול שאין אפשרות להכניסו לתוך כלי אחר (י, יב).", + "הכשרת מחבת לפסח, לכתחילה בליבון קל, והרוצה להכשירה בהגעלה רשאי (י, ד). ואם היא מחבת שרגילים להשתמש בה בלא שמן, כגון לצורך טיגון מלוואח, הכשרתה בליבון חמור (שם י, ד, 3). מחבת טפלון לא מכשירים, מפני שייעודה לטיגון בלא שמן, וממילא הכשרתה בליבון, וכיוון שהליבון מזיק לה – אי אפשר להכשירה.7בשעת הצורך אפשר להכשירה בליבון קל, כדעת הסוברים שגם לגבי חום הליבון אומרים 'כבולעו כך פולטו' בצירוף סברת 'היתרא בלע' (לעיל י, ה). בשעת הדחק אפשר להכשירה בהגעלה כדעת הסוברים שחמץ נחשב 'היתרא בלע' (לעיל י, ג)." + ], + [ + "הכשרת המטבח לפסח / כלי לישה ומיקסר", + "כלי לישה – המשטח שלשים עליו, מערוך וחלקי מיקסר שבאים במגע עם הבצק, צריכים הכשרה בהגעלה. ואף שהבצק צונן, כיוון שחמיצות החמץ שבבצק עלולה להבליע בהם את טעם החימוץ בכוח רב, הכשרתם בהגעלה (ר\"י, ראבי\"ה, רא\"ש, שו\"ע או\"ח תנא, יז). ויש מחמירים וסוברים שהגעלה אינה מועילה להם (רש\"י ור\"ת), מפני שקשה לנקותם מהבצק שנבלע בסדקיהם. אבל בליבון קל אפשר להכשירם. ואם אין בהם סדקים, אפשר להכשירם בהגעלה (רמ\"א או\"ח תנא, טז-יז; משנה ברורה תנא, צד).8מבואר בפסחים ל, ב, שכלים שהשתמשו בהם חמץ בצונן – הכשרתם בהדחה, אבל כלים ששימשו לבצק – חימוצם קשה ואין להשתמש בהם לפסח. לרוב הראשונים הכוונה שהדחה אינה מכשירה אותם, אבל בהגעלה אפשר להכשירם (הערוך, ר\"י, ראבי\"ה, רא\"ש, רבנו ירוחם וטור. ויש אומרים שהגמרא דיברה על כלי חרס שגם הגעלה לא מועילה להם, וכ\"כ רי\"ף, רי\"ץ גיאת, רמב\"ם לפי מ\"מ, ומסתבר שגם הם יסכימו שהכשרת כלי לישה מחומרים אחרים בהגעלה). ויש מחמירים וסוברים שגם הגעלה לא מועילה להם (רש\"י, ר\"ת ור\"ש). ולכן כתב רמ\"א (תנא, טז-יז) שהכשרתם בליבון קל. רבים פירשו שהגעלה לא מועילה לקערות הבצק מפני שיש בהן סדקים שאינם מתנקים כראוי (סמ\"ק, ב\"ח, גר\"א). ויש מחמירים וסוברים שטעם החומרא מפני שחימוץ החמץ נבלע בחוזק בכלי, ולכן הגעלה לא מועילה גם לכלי לישה שאין בהם סדקים (מ\"א). למעשה, דעת רוב האחרונים, שאם אין בהם סדקים, גם למחמירים הכשרתם בהגעלה (משנה ברורה תנא, צד).
כלי לישה מזכוכית או ברזל, כיוון שהבצק צונן והם אינם בולעים (כמבואר בפנה\"ל כשרות לב, ח), בשעת הצורך אפשר להכשיר בניקוי במים עם סבון.", + "במיקסר יש חורים שנועדו לאוורור המנוע כדי שלא יתחמם מדי, לחורים הללו ניתזים קמח וחלקי בצק, ויש חשש שמא כשיעבדו בו עם מאכלים לפסח, יפלו חלקי חמץ לתוך האוכל. וכיוון שקשה לנקותו, עדיף שלא להכשירו. וכשיש במיקסר צורך גדול, יש לפתוח את בית המנוע ולנקותו היטב, או לסתום לגמרי את החורים הללו." + ], + [ + "הכשרת המטבח לפסח / כלים שונים", + "גביעי כסף: נוהגים לכתחילה להגעיל את גביעי הכסף ששותים בהם יין של קידוש, מפני שלעיתים נופלים בהם פירורי חמץ ושורים עם היין יממה, ולעיתים שורים עם ויסקי שמונה עשרה דקות (לעיל י, יג). והואיל ומדובר בחשש רחוק, בשעת הצורך אפשר להסתפק בהדחתם, כפי רוב תשמישם.", + "מיחם של שבת וקומקום, נוהגים להגעילם שמא נפלו בהם פירורי חמץ. הגעלתם על ידי מילוי מים ככל האפשר, הרתחתם כדרך הרתחתם כל השנה, ושפיכת חלק מהמים דרך הברז או הפיה שנועדו להוצאת המים מהמיחם. טוב לנקות את המיחם תחילה מאבנית המצטברת בו. כאשר המכסה ממתכת ונוהגים להניח עליו חלות כדי לחממן לקראת סעודת שבת, יש להגעיל את המכסה בתוך מים רותחים.9. יש להסתפק אולי כיוון שאין שם רוטב והחלה מגיעה לחום שהיד סולדת בו הרי זה כבליעה באוּר, והכשרתו בליבון, וליבון רגיל יזיק למכסה. והמנהג להקל, מפני שמצרפים את דעת הסוברים שהחמץ במשך השנה נקרא 'היתרא', והגעלה מועילה במקום שצריך ליבון (כמבואר לעיל י, ג).", + "תרמוס: מנקים היטב ומגעילים ברותחים, ואפשר להכשירו גם על ידי עירוי של מים רותחים לתוכו ועל פ��ו.", + "טוסטר לחיצה וטוסטר קופץ צריכים ליבון חמור, וכיוון שהם עלולים להתקלקל בזה – אין להכשירם (אמנם לעיל י, ה, מבואר שבשעת הצורך מקילים ללבן באותה רמת חום, אבל כיוון שקשה לנקותם, אין להקל).", + "בלנדר שנועד לחיתוך מאכלים. אם השתמשו בו למאכלים קרים, הכשרתו בשטיפה. ואם יש שם חריצים שאולי נותרו בהם דברי מאכל, יש לנקותם עם סבון עד שיהיה ברור שאינם ראויים למאכל כלב. ואם השתמשו בו למאכלים חמים, ולא נזהרו מחמץ כל השנה, יש להכשיר את כל החלקים שנגעו במאכלים חמים בהגעלה.10אם השתמשו בבלנדר בדברים קרים חריפים (שאינם נאכלים לבדם מרוב חריפותם) ולא נזהרו במשך השנה מחמץ, לכתחילה יש להכשירו בהגעלה, שכן חוששים שעל ידי החיכוך החזק והחריפות נבלע טעם החמץ במכשיר (שו\"ע יו\"ד צו, א; כה\"ח א). ואם הכלים עשויים ממתכת או זכוכית, כל שלא השתמשו בהם בחם, למרות שהשתמשו בהם בחריף, אפשר להכשירם בניקוי (מבואר בפנה\"ל כשרות לב, יב, 15, שדין חריף שנוי במחלוקת ראשונים ואחרונים, וכיוון שכלי זכוכית ומתכת שלנו אינם בולעים ופולטים טעם, יש ללכת כשיטת המקילים, ולהחשיב דבר חריף כשאר דברים).
מכונת קפה: מנקים ומחממים את המכונה כדרכה עם מים חמים על החום הגבוה.", + "שיניים תותבות: יש לנקותן היטב לפני שיגיע זמן איסור חמץ, ואין צורך להגעילן, מפני שאין רגילים להכניס לפה מאכלים ומשקים רותחים. וכשם שאוכלים בהן מאכלי בשר וחלב על סמך ניקוי בלבד, כך אפשר לאכול בהן בפסח." + ], + [ + "הכשרת המטבח לפסח / כלי חרס ופורצלן", + "כלי חרס שבלע חמץ בחום, אפילו היה בכלי שני, אין מועילה לו הגעלה, וגם אין אפשרות להכשירו בליבון (לעיל י, ט). אבל אם השתמשו בו בצונן, אפשר להכשירו בהדחה, כלומר, בניקוי ושטיפה. ואם שרו בו משקאות חמץ במשך יממה, אפשר להכשירו בהגעלה או בשלוש השריות, כל אחת למשך יממה (שו\"ע או\"ח תנא, כא; לעיל י, יג). ", + "כלי חימר וקרמיקה, דינם כדין כלי חרס.", + "נחלקו הפוסקים בדין כלי פורצלן (הנקראים גם חרסינה). דרך עשיית כלי פורצלן ככלי חרס אלא שמצפים אותם בזכוכית, על ידי הברשה או הטבלה בחומר שממנו עושים זכוכית. הלכה למעשה: לכתחילה אין להכשיר כלי פורצלן, ובשעת הצורך, כל זמן שאין בו סדקים, אפשר להכשירו בהגעלה.11נחלקו הפוסקים לגבי כלי פורצלן, שנקראים גם כלי חרסינה או פרפורי. כתב הרדב\"ז (ג, תא), שראוי להחמיר להחשיבם ככלי חרס, שכן קשה לדעת אם הציפוי שלהם אטום, ואף עשה ניסיון ובישל בכלי פורצלן ומצא שמשקל הכלי עלה במעט, משמע שבלע לתוכו. רבים חששו לדבריו, ומהם: פר\"ח תנא, כו; מחב\"ר תנא, י; מ\"ב תנא, קסג; בא\"ח צו יד; ר' חיים פלאג'י במועד לכל חי ד, ג; קול מבשר א, פ. מנגד, נהגו רבים להקל ולהחשיבו כזכוכית. וכן הורו כמה פוסקים, ומהם שכנה\"ג או\"ח תנא, הב\"י ל' (ואף שהחמיר לעצמו, בשום אופן לא הסכים להחמיר לאחרים), ושאלת יעבץ א, סז. וכן הורה הרב גורן לצה\"ל לגבי צלחות חרסינה שאין בהן סדקים שדרך שימושם בכלי שני (משיב מלחמה ב, קנ).
כפי הנראה עיקר טעם המחמירים, מחשש שהציפוי הזכוכיתי אינו שלם, וכפי שעולה מפר\"ח וחיד\"א, שאם הפורצלן היה אמיתי היה מקום להקל, אלא שרגילים לזייפו. אכן בעבר רבים היו מצפים את החרס בחומר זכוכיתי על ידי מברשת, ולפעמים הציפוי לא היה שלם והיו בו סדקים. אולם כאשר טובלים את החרס בנוזל זכוכית, הציפוי אחיד, חלק וחזק. לפיכך, למרות שלכתחילה יש לחוש לדעת המחמירים, בשעת הצורך אפשר להקל, הואיל וכיום כלי הפורצלן והחרסינה נעשים באופן איכותי, כלומר מצופים זכוכית שאינה בולעת. אמנם כאשר יש בכלי סדקים, חזר דינו להיות ככלי חרס.
כיום ישנן צלחות איכותיות שמיוצרות מחול (ארקופל וכיוצא בהם), ומרקמן קשה כזכוכית, וכפי שניכר בעת שהם נשברים, שהחומר הפנימי שלהם אטום וקשה כזכוכית. ואף שלשם יופי עושים את פניהם מחוספסות, דינם כדין כלי זכוכית שהכשרתם בהגעלה, כפי שיתבאר בהלכה הבאה." + ], + [ + "הכשרת המטבח לפסח / כלי זכוכית", + "מחלוקת התעוררה בתקופת הראשונים לגבי כלי זכוכית.", + "יש אומרים, שהואיל והזכוכית חלקה וקשה, אפילו אם היו בה מאכלים חמים, טעמי המאכלים אינם נבלעים ונדבקים בה. ולכן אם השתמשו בכלי זכוכית במאכלי איסור או חמץ, די לנקותם היטב כדי להשתמש בהם למאכלי היתר או בפסח (ראבי\"ה, רא\"ש, רשב\"א, ר\"ן, שו\"ע או\"ח תנא, כו).", + "ויש אומרים מנגד, שהואיל והזכוכית נעשית מחול כמו כלי חרס, גם אם בפועל כלי הזכוכית אינם בולעים, דינם כדין כלי חרס שאין להם תקנה. ואם השתמשו בהם במאכלי חמץ חמים, אין דרך להכשירם לפסח, אלא יש לשומרם עם כלי החמץ (ר' יחיאל, סמ\"ג, רבנו פרץ, תה\"ד, רמ\"א).", + "ויש ראשונים שאחזו בדרך האמצע, ולדעתם דין כלי זכוכית ככלי מתכות, ואם השתמשו בהם במאכלי חמץ רותחים, צריך להכשירם בהגעלה ברותחים (רמב\"ם, אור זרוע ושיבולי הלקט).", + "רבים מיוצאי ספרד נהגו כדעת המקילים להכשיר כלי זכוכית בשטיפה בלבד, ורבים מיוצאי אשכנז נהגו שלא להכשיר כלי זכוכית. אולם למעשה נראה שהעיקר כדעה האמצעית, לפיה דין כלי זכוכית כדין כלי מתכות, שהכשרתם בהגעלה. ומי שנהגו במשפחתו להקל, רשאי להמשיך במנהגם. ומי שנהגו במשפחתו להחמיר, ראוי שימשיך במנהגם.12בפנה\"ל כשרות לב, ה, 3, הובאה סוגיה זו בהרחבה, וזה סיכומה: רוב רבני הספרדים מקילים להכשיר כלי זכוכית בהדחה, כדברי שו\"ע תנא, כו, פר\"ח, שתילי זיתים, שער המפקד. וכ\"כ רבים מפוסקי זמנינו, כמובא בעלי הדס, נתיבי עם, שמ\"ש ומגן, הגרע\"י. ויש שהחמירו להצריכם הגעלה, ומהם: רב פעלים, הרח\"ד הלוי, הרב אליהו, הרב דוד שלוש, הרב קאפח. ונראה שבעבר כלי הזכוכית לא היו חזקים ועמידים לשימוש בכלי ראשון על האש, ולכן הראשונים והשו\"ע שהתירו כלי זכוכית בהדחה בלא הגעלה, התכוונו לכלים ששימושם החמור היה בדרגת עירוי או כלי שני. גם בין פוסקי אשכנז יש דעות. הרמ\"א או\"ח תנא, כו, החמיר שלא להכשיר לפסח כלי זכוכית בהגעלה, ובדיעבד אם ניקה אותם, אין לאסור תבשיל חם שהונח בו (דרכי משה יט, ט\"ז ל). למ\"א מט, אפשר להקל בדיעבד רק לאחר הכשרה בהגעלה, וכ\"כ חק יעקב סח, שועה\"ר עג, מקור חיים מו; מהרש\"ם. ויש שהורו להגעילם שלוש פעמים, מפני שלדעת העיטור הגעלה שלוש פעמים מועילה אחר יממה אף לכלי חרס (ציץ אליעזר ט, כו, עפ\"י הרב פרנק). ורבים כתבו שרק לגבי חמץ החמירו שלא להכשירם בהגעלה, אבל משאר איסורים מותר להכשירם בהגעלה. כ\"כ מהר\"ם בריסק, שרידי אש, בית אב\"י, מנחת יצחק. ולשאלת יעבץ מהדין אפשר להכשיר כלי זכוכית בשטיפה, ורק משום חומרת חמץ נהגו שלא להשתמש בהם, וכ\"כ בית לחם יהודה, חמודי דניאל ויד יהודה. וכיוון שגם בין פוסקי יוצאי ספרד ואשכנז יש חילוקי מנהגים, כתבתי לכל העדות כדעה האמצעית." + ], + [ + "הכשרת המטבח לפסח / כלי אמייל פלסטיק ושאר חומרים", + "כלי אמייל עשויים ממתכת ומצופים בשכבת אמייל דקה כדי לייפותם. את הצד הפנימי של הסיר צובעים בדרך כלל בלבן, ואת הצד החיצוני מעטרים בצבעים שונים. האמייל מיוצר מחול כדוגמת כלי זכוכית, אלא שדרך עיבודו שונה. למעשה, אפשר להגעיל כלי אמייל ככל סירי המתכת.13. בתחילה הסתפקו הפוסקים בדין אמייל, מפני שהאומנים שמרו בסוד את הרכבו. לאחר שהתברר שיסודו מחול, התעורר ספק שמא דינו כדין כלי חרס. לחתם סופר (יו\"ד קיג) הכשרתו בליבון קל. ורבי שלמה קלוגר החמיר שלא להכשירו אף בליבון, שעלול להזיק לו (טוטו\"ד מה\"ק קפג). ולערוה\"ש יו\"ד קכא, כז, הכשרתו בהגעלה שלוש פעמים, תוך הסתמכות על דעת בעל העיטור הסובר שהגעלה שלוש פעמים מועילה לכלי חרס שאינו בן יומו. להלכה מקובל להורות שדינם בהגעלה, שכן עיקרם מתכת וציפוי האמייל כזכוכית. וכך דעת האדר\"ת, וכ\"כ הרב אליהו בהל' חגים ה, לט; חזו\"ע פסח עמ' קנז.", + "וכן הדין לגבי כל סוגי המתכות. וכן דין כלים מעור, עץ ועצם. ורק כלי חרס אין אפשרות להכשיר, מפני  שהרכב החרס מיוחד, שהוא בולע מאוד ואינו פולט את כל בליעתו.", + "כלי פלסטיק שבלעו טעם מאכל ברותחים, הכשרתם בהגעלה ברותחים, כדין כל הכלים. אמנם לעיתים כלי הפלסטיק נשרטים וקשה לנקותם היטב, ולכן מקובל להמליץ להחליף לקראת פסח בקבוק פלסטיק ומוצץ של תינוק, שקשה לנקותם עד שיצהירו כבתחילה. אולם בשעת הצורך, אפשר להכשירם על ידי ניקוי טוב והגעלה או עירוי מים רותחים מכלי ראשון.14כתב באגרות משה (או\"ח ב, צב) שאין להגעיל כלי פלסטיק ושאר כלים העשויים מחומרים כימיים שלא הוזכרו על ידי הראשונים, שמא אינם פולטים כדרך בליעתם, וכך דעת ריש\"א, ולהורות נתן ו, סט. אבל רוב הפוסקים הסכימו שאפשר להכשירם בהגעלה, ומהם: חלקת יעקב ב, קסג; שרידי אש ב, קס; הרב לוי יצחק הלפרין; הרב אליהו בהל' חגים ה, פו; חזו\"ע פסח עמ' קנא; אול\"צ ח\"ג י, יג." + ] + ], + [ + [ + "הלכות מצה / מצוות אכילת מצה", + "מצווה מן התורה לאכול מצה בליל ט\"ו בניסן, שנאמר (שמות יב, יח): \"בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת\". ואף שנאמר (שם, טו): \"שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ\", למדו חכמים על פי הכללים שהתורה נדרשת בהם, שאין כוונת התורה לצוות לאכול מצות בכל שבעת הימים, אלא הכוונה שזה המאכל העיקרי שאוכלים בפסח במקום הלחם, אבל מי שירצה להסתפק באכילת פירות וירקות ומיני בשר וחלב – רשאי.", + "בפשטות משמע שהאוכל מצות בכל שבעת ימי הפסח אינו מקיים בכך מצווה, וכפי שאמרו חז\"ל שאכילת מצה בשבעת הימים היא 'רשות' (פסחים קכ, א). אולם הרבה מגדולי ישראל כתבו, שאמנם חובת אכילת מצה היא רק בליל הסדר, ולכן רק על אכילת מצה שבליל הסדר תיקנו חכמים לברך 'על אכילת מצה', אבל בשאר ימי הפסח אף שאין חובה מכל מקום האוכל מצה מקיים מצווה. ומה שקראו חכמים לאכילת שבעת ימי הפסח 'רשות', כוונתם לומר, שלעומת החובה לאכול מצה בליל ט\"ו, בשאר הפסח רשות ביד האדם להחליט אם ברצונו להוסיף ולקיים מצווה באכילת המצה. לפי דעתם אין המקרא יוצא מידי פשוטו, שנאמר (שמות יב, טו): \"שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ\". וכן כתבו האבן עזרא והחזקוני, וכן משמע מדברי הרא\"ש. וכן נהג הגר\"א. אמנם גם לדעתם המצווה היא באכילת כזית בכל סעודה, והאוכל יותר אין בידו תוספת מצווה.1בפסחים קכ, א, מבואר עניין זה על פי אחד מן הכללים שהתורה נדרשת בהם והוא: שכל דבר שהיה בכלל ויצא מהכלל, לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא על הכלל כולו. הכלל הראשוני \"שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ\", והנה גם נאמר (דברים טז, ח): \"שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלוֹהֶיךָ\", הרי שהיום השביעי יצא מהכלל שאין בו מצווה לאכול מצות, ואם כן, זה שהיום השביעי יצא מכלל המצווה, ללמד על הכלל כולו יצא, שאין מצווה לאכול מצות בכל שבעת הימים. ורק בליל ט\"ו מצווה לאכול מצה, מפני שלגביו נצטוונו באופן מיוחד: \"בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת\" (שמות יב, יח).
רוב הראשונים והאחרונים לא הזכירו שהאוכל מצה בשבעת ימי הפסח מקיים מצווה, ומשמע שאין בכך מצווה. אמנם הרבה ראשונים ואחרונים הזכירו את המצווה, וביניהם: אבן עזרא שמות כג, טו, וחזקוני שמות יב, טו. וכן כתב בתשובות הרא\"ש כג, ג, בשם הגאונים שאין מניחים תפילין בחול המועד פסח שיש בו אות, והוא המצווה לאכול מצה. וכן מובא בשם הגר\"א במעשה רב קפה, והביאו מ\"ב תעה, מה." + ], + [ + "הלכות מצה / מצה שמורה", + "מצווה לשמור את המצות שלא יחמיצו, שנאמר (שמות יב, יז): \"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת\". והכוונה למצות שאוכלים לשם מצווה בליל פסח, שנאמר בפסוק הבא: \"בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת\". ודין שאר המצות שאוכלים בפסח כדין שאר המאכלים, שכל זמן שעל פי כללי ההלכה אין מקום לחשוש שיש בהם חמץ – מותר לאוכלם. אבל את מצות המצווה שאוכלים בליל הסדר נצטווינו לשמור באופן מיוחד בשמירה יתירה, והן נקראות 'מצות שמורות'.", + "ומאימתי צריכים לשומרן? לכתחילה מעת קצירתן. ונוהגים לקצור את החיטים בעודן לחות מעט, שאם יתייבשו לגמרי, וירד עליהן הרבה גשם, יחמיצו. וכן אח\"כ כשיאחסנו את גרעיני החיטה, יקפידו לאחסנם במקומות שאין חשש שיבואו במגע עם מים.", + "ואפשר לצאת ידי מצוות אכילת 'מצות שמורות' גם במצות שנשמרו משעת טחינה. שכל זמן שאין סימן חימוץ בחיטים ולא הורעה חזקתן, אין לחוש שמא נרטבו והחמיצו, אלא שאין זו המצה השמורה המהודרת, מפני שנשמרה רק משעת הטחינה.", + "בשעת הדחק, כשאין שם קמח שנשמר משעת טחינה, אפשר לקחת קמח רגיל מהשוק, ולקיים את מצוות השמירה מעת הלישה (שו\"ע או\"ח תנג, ד). וגם אם רגילים באותו מקום לשטוף מעט את החיטים לפני הטחינה, עדיין אפשר בשעת הדחק ליקח קמח מן השוק, שכן מן הסתם בשטיפה קצרה החיטים עדיין לא החמיצו. אבל אם רגילים להשרותן מעט במים, אסור ליקח קמח מן השוק, מפני שהוא בחזקת חמץ (משנה ברורה תנא, כד). לכן למעשה אין לקנות קמח בחנויות בלא השגחה לפסח, משום שפעמים רבות משרים את החיטים במים, ויש חשש שהחמיצו.2לדעת רי\"ף, רמב\"ם ועוד ראשונים, החיטים צריכות שמירה משעת קצירה. ולדעת רא\"ש משעת טחינה, מפני שרק מעת שהחיטים נפגשות עם מים מתחילה מצוות שמירה, והיו רגילים לטחון על ידי ריחיים שהסתובבו בעזרת מים. ומשמע שלדעתו אם יטחנו בלא סיוע מים, המצווה לשמור משעת לישה בלבד (מ\"א תנג, ז). אמנם יש ראשונים שכתבו שצריך שמירה משעת טחינה בלא שהזכירו הטעם שטו��נים במים, ומהם: רש\"י, שבה\"ל, סמ\"ק. בתשובות הגאונים כתבו שאם לא שמרו משעת טחינה אפשר בדיעבד ליקח קמח מן השוק, ורבים מהראשונים הביאום. אם המצה נשמרה משעת טחינה – מברכים עליה 'על אכילת מצה', וכ\"כ בבאו\"ה תנג, ד. מפני שהר\"ן ורבים מהראשונים פירשו שלדעת רי\"ף ודעימיה רק למצווה מן המובחר צריך לשמור את המצה משעת קצירה, ובכה\"ח תפב, א, כתב שבשעת הדחק מברכים גם על מצה שמורה משעת לישה. ונראה שכן דעת רוה\"פ שבדיעבד שמירה משעת לישה מספקת.          ←
כתבו טור וב\"י עפ\"י הרי\"ף, רבנו ירוחם, ר\"ן ומ\"מ, שכל דין השמירה מיוחד למצות מצווה, אבל בשאר המצות שאוכלים בפסח אין צריך שמירה מיוחדת אלא הולכים עפ\"י כללי ההלכה, וכ\"כ במ\"ב תנג, כא. (אמנם יש סוברים שכל הפסח צריך להחמיר, או מפני שהואיל והמצה נעשית מקמח ומים החששות גדולים יותר, או מפני שסוברים שיש מצווה לאכול מצה שמורה בכל הפסח, ועי' בהמשך בהלכה ה). לדעת הב\"ח ודעימיה מצוות השמירה מדרבנן ורק סמכו דבריהם על הפסוק, אבל לרוה\"פ זו מצווה מהתורה, וכ\"כ בבאו\"ה תס, א, 'אין', עפ\"י רשב\"א, פר\"ח ועוד ראשונים ואחרונים.", + "למעשה, נוהגים כיום להדר במצות שמורות, וקונים לליל הסדר מצות שמורות משעת קצירה, ובהן מקיימים את מצוות אכילת המצה. וכל כך נשתרש מנהג ההידור, עד שלמצות שמורות משעת טחינה קוראים מצות לא שמורות, למרות שלהלכה הן נחשבות שמורות, ואפשר לקיים בהן את מצוות אכילת המצה." + ], + [ + "הלכות מצה / האם השמירה צריכה כוונה לשם מצווה", + "שתי משמעויות לשמירת המצות לצורך קיום מצוות אכילת מצה בליל הסדר. האחת, להוסיף שמירה מיוחדת מחימוץ. והשנייה, כוונה, שעשיית המצה תהיה לשם מצת מצווה. לפיכך, צריכים להקפיד ללוש ולאפות את המצות על ידי יהודים בני מצווה, שאפשר לסמוך עליהם שיכוונו לשם מצת מצווה, ולא על ידי גויים, קטנים או שוטים, שאי אפשר לסמוך עליהם שיכוונו כראוי (שאילתות, רשב\"א).", + "ויש חולקים על המשמעות השנייה, ולדעתם המצווה לשמור את המצות מחייבת רק שמירה יתירה מחימוץ עבור מצת מצווה, אבל אין צורך שעצם עשיית המצה תהיה בכוונה. לכן גם גויים וקטנים כשרים ללישת ואפיית מצת מצווה, ובתנאי שיהודי מבוגר ישגיח עליהם שיזדרזו במלאכתם ובצקם לא יחמיץ, והשגחתו תהיה לשם מצת מצווה (רא\"ה).", + "למעשה, בעת הלישה צריך להקפיד על שתי המשמעויות של השמירה, ולכן צריך להקפיד שיהודים ילושו ויאפו את מצות המצווה בזהירות כדי שהבצק לא יחמיץ, ובנוסף לכך יכוונו שעשייתם תהיה לשם מצת מצווה. אבל בעת הקציר והטחינה אפשר להסתפק במשמעות הראשונה, ולכן אפשר לקצור ולטחון את החיטים על ידי גויים, ובתנאי שיהודי יעמוד על גבם וישגיח על מלאכתם, שלא יארע בה חימוץ (שו\"ע או\"ח תס, א; משנה ברורה תס, ג; שעה\"צ ד).3לדעת רוה\"פ יש שתי משמעויות לשימור: א' זהירות מחימוץ, ב' כוונת עשייה לשם מצת מצווה. ולדעת הרא\"ה, רק משמעות אחת, והיא השימור מחימוץ לשם מצוות מצה. ולדעת רב האי גאון ודעימיה, אמנם צריך גם כוונה, אלא שאם יהודי משגיח על גוי או קטן ואומר לו ללוש לשם מצת מצווה, אפשר לסמוך שיכוון כראוי. ונפסק בשו\"ע תס, א, כדעת רוה\"פ, שהשמירה דורשת גם כוונת עשייה לשם מצת מצווה, ולכן אין ללוש ולאפות את המצות על ידי גויים (משנה ברורה תס, ג; שעה\"צ שם).
לפי הב\"ח וא\"ר, לסוברים שהשמירה צריכה להתחיל מעת הקצירה (כמבואר בהלכה הקודמת), צריך שגם הקצירה והטחינה ייעשו על ידי יהודים לשם מצת מצווה. ויש מדקדקים בכך. (ולסוברים שבהפעלת מכונה אין כוונה, כמבואר בהלכה הבאה, יש לקצור ולטחון בידיים ולא בקומביין ומכונות. ובזה רק בודדים מדקדקים).
והט\"ז פירש, שהקצירה והטחינה אינן צריכות להיעשות בכוונה לשם מצת מצווה, ולכן אפשר לקצור ולטחון על ידי גויים, ובלבד שיהודי ישגיח מחשש חימוץ. ורק משעת לישה צריך גם כוונה בעשייה, ולכן צריך להקפיד שהלישה והאפייה ייעשו על ידי יהודי (עפ\"י רוה\"פ). ולכן רק לעניין לישה ואפייה כתב השו\"ע (תס, א) שגויים פסולים. וכתב בבאו\"ה תס, א, 'אין', שמנהג העולם להקל כט\"ז, שגויים קוצרים וטוחנים בהשגחה של יהודי, וכ\"כ בחק יעקב, ובשועה\"ר תנג, טז. וזו היא מצה שמורה משעת קצירה.", + "לכתחילה יש לומר בפה בתחילת העיסוק במצות, שהכל נעשה לשם מצת מצווה, ואם רק חשב על כך – יצא בדיעבד (באו\"ה תס, א, עפ\"י פמ\"ג). ויכוון לשם מצת מצווה שאוכלים בליל הסדר, ואם כיוון לשם מצה של פסח, יצא ידי חובה (שועה\"ר תנג, יד)." + ], + [ + "הלכות מצה / כשרות מצות יד ומצות מכונה למצוות אכילת מצה", + "מעת שהחלו לייצר מכונות לאפיית מצות התעוררה מחלוקת גדולה בין הפוסקים, והמחלוקת נסובה על שתי שאלות: א) האם המצות המיוצרות בהן כשרות ללא חשש חימוץ? ב) אם אפשר לקיים בהן מצוות אכילת מצה בליל הסדר?", + "לגבי חשש החימוץ, הוסכם שהכל תלוי בטיב המכונה וההשגחה, ולכן כל זמן שיש משגיחים המפקחים שלא יהיה בהם חשש חימוץ – המצות כשרות. וכן נוהגים צדיקים ויראים לאכול בפסח מצות מכונה.", + "אולם השאלה השנייה עדיין שנויה במחלוקת. יש אומרים, שהמצווה לשמור את המצות מחייבת שכל תהליך הלישה והאפייה יעשה בכוונה מפורשת לשם מצת מצווה, וכיוון שהמכונה אינה יכולה לכוון, נמצא שאין לקיים מצוות אכילת מצה בליל הסדר במצות מכונה.", + "ודעת רוב הפוסקים שאפשר לצאת ידי חובה במצות מכונה מכמה טעמים. ראשית, כפי שלמדנו, יש סוברים שמצוות השמירה מחייבת לשמור שלא יהיה שם חימוץ, ואין זה משנה אם השימור נעשה תוך עשייה בידיים או בהשגחה על פעולת המכונה (עפ\"י רא\"ה). ועוד, שהאדם הוא שמפעיל את המכונה, ואם יפעיל אותה לשם מצת מצווה, ממילא כל פעולותיה יעשו לשמה.", + "למעשה, אפשר לקיים מצוות אכילת מצה בליל הסדר גם במצות מכונה. ורבים מהדרים לקיים את המצווה במצות יד שנאפו בהשגחה טובה. ואין צורך לאכול בכל סעודת ליל הסדר מצות יד, אלא ההידור הוא לאכול את אותם שיעורי כזית שנצטוונו לאכול לשם מצווה ממצות יד (כמבואר בהמשך טז, כב-כה).4בתחילה המכונות היו מופעלות יותר על ידי אדם, וחששו מחימוץ או שינוי המסורת. ואחר שיכלול המכונות חששות אלו הוסרו, אבל נשאר ואף התגבר החשש שאין בהפעלת המכונה כוונה. בין האוסרים היו: ר\"ש קלוגר, ר\"ח מצאנז (דברי חיים), חידושי הרי\"ם, בעל האבני נזר, וזו היתה נטיית רוב גדולי החסידים. וכן בדור שלנו, נטיית גדולי החסידים לשלול מצות מכונה. בין המתירים: בעל שואל ומשיב, בעל תפארת ישראל על המשניות, כתב סופר, בעל ערוך לנר. היו מהם שהעדיפו מצות מכונה מפני שיש בהם פחות חשש חימוץ, וכן דעת בעל אור שמח, וכן פסק ר\"ש סלאנט אב\"ד ירושלים ונהג כך למעשה, וכן נהגו הפרושים בירושלים. והטעם העיקרי, מפני שעיקר השמירה וההידור שלא יהיה שום חימוץ, ולפי מה שראו, במצות המכונה יש פחות חשש חימוץ. והרב פרנק במקראי קודש ב, ג, באר, שכאשר גוי או קטן לשים, כיוון שיש להם דעת, אין מועיל היהודי שעומד על גבם, אבל במכונה שאין לה דעת, מועילה דעתו של היהודי שמפעילה. וכן מו\"ר הרצי\"ה היה אוכל מצות מכונה בליל הסדר. גם הרב מן ההר והרב משאש נהגו להעדיף מצות מכונה. והרב ישראלי אמר שאין עדיפות למצות יד על מצות מכונה. ודעת הרב אליהו שאף כי אפשר לברך על מצות מכונה, מצות יד עדיפות. (בשו\"ת עונג יו\"ט או\"ח מב, באר שאע\"פ שמצוות שימור מהתורה, מ\"מ גם כשאין מצות שמורות, יש מצוות עשה לאכול מצה בליל פסח, ומשמע בברכה, אלא שאין בידו מצוות שימור).
כתבתי שיש יותר הידור במצות יד, על פי מה שביאר אבי מורי, שבמשך עשרות השנים האחרונות נשתנו כמה דברים, מצד אחד המכונות נעשו יותר אוטומטיות, ויש יותר מקום לחשש שאין כאן מעשה לשמה, שאולי במכונות הישנות שיהודי היה עושה פעולות רבות, אפשר להחשיב את פעולותיו – כעשיית המצות לשמה. אבל כיום נשאר ליהודי ללחוץ על הכפתור בלבד. ועוד, שבעבר כשכל המצות נעשו ביד, היה חשש שמרוב הלחץ להספיק לספק מצות לכל בית ישראל, יתרשלו בהקפדה על השמירה מחימוץ, ולכן היה תיקון גדול במצות המכונה. אבל כיום רוב מאפיות היד מוקפדות בתכלית ההידור, עד שאולי נתהפך המצב, ויש פחות חשש חימוץ במצות יד. ואף שמוסכם להלכה שהכוונה של מפעיל המכונה והמשגיח מספיקים, מ\"מ יותר הידור יש כאשר כל העשייה בכוונה. ובמיוחד כאשר בעל המצות טורח בעצמו באפיית המצות, שמצווה בו יותר מבשלוחו (וכן נוהג אבי מורי לטרוח באפיית מצות יד לצורך מצות מצווה)." + ], + [ + "הלכות מצה / האם ראוי לאכול בכל הפסח מצות שמורות", + "המצווה לשמור את המצות נאמרה על מצת מצווה שנצטווינו לאכול בליל ט\"ו בניסן. ועניינה, לשמור את מצות המצווה שמירה מיוחדת לכבוד המצווה. כלומר, מותר לאכול מצות שלא נשמרו, אם לפי כללי ההלכה אין מקום לחשוש שהחמיצו, אבל הן אינן כשרות למצת מצווה, משום שלא נשמרו שמירה יתירה לשם מצת מצווה. לפי זה אפשר לאכול בכל הפסח מצות כשרות לפסח שאינן שמורות.", + "אולם יש מדקדקים לאכול בכל הפסח מצות שמורות. שני טעמים לכך: האחד, שיש סוברים שאמנם אין חובה לאכול מצות בכל הפסח, אולם האוכל מצות מקיים מצווה (כמבואר בהלכה א), ואם כן הרוצה לקיים מצווה באכילת המצות, צריך לאכול שמורות. אמנם לפי זה אפשר להסתפק באכילת כזית מצה שמורה בכל ארוחה. וכן אפשר להסתפק במצות הרגילות שלנו, שהן שמורות משעת טחינה, וכבר למדנו (בהלכה ב) שמצד הדין יוצאים ידי חובת מצת מצווה במצה השמורה משעת טחינה.", + "הטעם השני, מפני חשש חמץ, שכן מכל המאכלים שלנו בפסח – המצה היא העלולה ביותר להחמיץ, ולכן אם לא ישמרו את החיטים משעת קצירה ישנו חשש שכמה מגרגירי החיטה החמיצו. לפי זה יש מקום להידור זה של אכילת מצות שמורות משעת קצירה בכל הפסח.", + "ויש לדעת, שכיום היתרון שבמצות השמורות משעת קצירה אינו מתבטא רק בשמירה משעת קצירה, אלא בדרך כלל גם מקפידים יותר בכל תהליך ייצורן, להפסיק את פעולת המכונות כל שמונה עשרה דקות, ולנקות היטב את המכונות, ואם כן יש בהן שורה של הידורים.", + "לסיכום, המצות הרגילות שהן שמורות משעת טחינה כשרות לכתחילה לכל הפסח, ואף לסוברים שיש מצווה לאכול מצה בכל שבעת ימי הפסח – מקיימים בהן את המצווה. והמהדרים אוכלים מצות שמורות משעת קצירה, מפני שמדקדקים יותר בשמירתן מחימוץ.5הגר\"א נהג לאכול מצה שמורה כל הפסח, משני טעמים: א) לדעתו יש מצווה לאכול שמורה כל שבעה, אלא שמצד זה מספיק שתהיה שמורה משעת לישה. ב) חשש חימוץ, ולכן הצריך שתהיה שמורה משעת קצירה, והובאו דבריו בבאו\"ה תנג, ד. בערוה\"ש תנג, כ-כג, באר שלדעת רי\"ף ורמב\"ם ישנה מצווה מדברי חכמים לשמור משעת קצירה כדי שלא יהיה חשש חימוץ, וחשש זה נוגע לכל המצות שאוכלים בכל הפסח. אמנם דעת רוב הפוסקים, שאין צורך לאכול מצה שמורה משעת קצירה בכל ימות הפסח. וכן נראה מדברי שו\"ע תנג, ד, ומ\"ב שם.
נמצא שההידור העיקרי הוא עצם השמירה מחימוץ משעת קצירה, שאת החיטים השמורות משעת קצירה קוצרים לפני שהתייבשו, כך שאין חשש שאם ירד עליהן הרבה גשם יחמיצו, ואח\"כ מאחסנים אותן במקום יבש, ולכן אין בתוכן חיטים מחומצות או חיטים מבוקעות שיש חשש שהחמיצו. אולם בחיטים שמייבאים מחו\"ל, שמהן עושים את שאר המצות, יש לפעמים חיטים מחומצות. ואמנם מדקדקים לקחת למצות משלוחים נקיים, אלא שעדיין יש חשש שמצויות בהם חיטים מחומצות, שאמנם על פי כללי ההלכה הן בטלות בשישים, (כיוון שאופים את המצות לפני הפסח, ולרוה\"פ חמץ 'אינו חוזר וניעור', כמבואר לעיל ז, ג-ד), אלא שהן פחות מהודרות. וכיוון שהשמורות מקצירה מהודרות יותר, גם בשאר הדברים מדקדקים בהן יותר, שבעת אפייתן עוצרים את המכונות כל שמונה עשרה דקות ועורכים בהן נקיון יסודי, ובכל עת מכריזים לשם מצת מצווה ומדקדקים יותר בהשגחתן. ואילו בעת אפיית המצות הרגילות, המגמה לייצר הרבה מצות ומהר, כדי להוזיל את מחירן לציבור הרחב, ולכן רק את המיקסרים ללישה מחליפים כל שמונה עשרה דקות ואילו את מכונת הרידוד מנקים תוך כדי עבודה. באופן שכל חלק מתנקה כל פחות משמונה עשרה דקות, אבל כיוון שהדבר נעשה תוך כדי עבודה, קשה יותר לנקותו ביסודיות.             ←
אלא שהמצות השמורות יקרות בהרבה מהמצות הרגילות. (שאף הן שמורות מטחינה, ולכן ניתן לקיים בהן מצוות אכילת מצה לסוברים שיש מצווה כל הפסח). ויש אומרים שיותר מהודר לתת צדקה לעניים או לתלמוד תורה מאשר לקנות מצות שמורות. מנגד, אדם שמבזבז כסף על מותרות ומהדר בקניית רהיטים ובגדים יפים, מדוע שלא יוציא את כספו על הידור בשמירת המצוות. סוף דבר, למעשה, המצות הרגילות כשרות לכתחילה, ואפשר לסמוך על המשגיחים שעושים את מלאכתם כראוי. ובעניינים של הידורים צריך כל אדם להחליט לעצמו אם ירצה להדר ובמה." + ], + [ + "הלכות מצה / מים שלנו", + "אסרו חכמים ללוש את המצות של פסח במים פושרים, משום שהחמימות מזרזת את תהליך החימוץ, ואם לא יזדרזו מאוד בלישת המצות ואפייתן – יש חשש שיחמיצו. ואפילו במים צוננים רגילים המצויים בבורות ובמעיינות אסרו ללוש את הבצק, שמא התחממו מהקרקע שקלטה את חום השמש. ולכן הצריכו לשאוב את המים מבעוד יום ולהלינם במשך הלילה במקום קריר. מים אלו נקראים 'מים שלנו', ומהם מכינים מצות לפסח (שו\"ע או\"ח תנה, א, ג).6מי שלא הכין לעצמו 'מים שלנו', לא יאפה מצות במים רגילים אלא יסתפק במשך הפסח באכילת פירות וירקות ושאר מאכלים. אמנם אם לא תהיה לו מצה לקיים בה מצוות עשה של תורה לאכול כזית מצה בליל הסדר, יוכל להשתמש במים רגילים קרים לאפיית המצה, כדי שלא לבטל את המצווה מהתורה (משנה ברורה תנה, לו).", + "בארצות חמות התעוררה בעיה, שבכל מקום שישהו את המים – יתחממו מעט, ואדרבה אם ישהו את המים במעיינות ישארו פחות חמים. ונפסק להלכה שאע\"פ כן עליהם להלין את המים כתקנת חכמים, ואם המים התחממו מעט, יש להניחם במקררים או בחדרי קירור (מקראי קודש פסח ב, ז).", + "יש סוברים שאין לקחת מים מן הברז ולהלינם לילה לצורך אפיית המצות, מפני החשש שמא המים באו ממאגרים מגולים שהתחממו בשמש, ועוד, שיש חשש שהכלור המעורב במים עלול לזרז את החימוץ (שערים מצויינים בהלכה קט, ג). אמנם למעשה אין חוששים לזה, ורק מקצת מהמדקדקים במצות יד מהדרים לשאוב את המים מבארות או מעיינות, אבל במפעלי מצות המכונה נוהגים ליקח מים מהברז, ומסננים אותם היטב, ומשהים אותם במקום צונן כל הלילה, והם 'מים שלנו' (וכן נהג מו\"ר הרצי\"ה להכין מים שלנו מהברז)." + ], + [ + "הלכות מצה / שמירה מחימוץ בעת הלישה", + "טוחנים את הקמח למצות לפחות יום לפני לישתו, מפני שהטחינה מחממת מעט את הקמח, ואם לא ימתינו יום, יש יותר חשש שהעיסה תחמיץ (שו\"ע או\"ח תנג, ט).", + "אין נותנים מלח או פלפל בעיסה, מפני שאולי יגרמו לחימום העיסה ולהגברת הסיכון שתחמיץ (שו\"ע או\"ח תנה, ה-ו).", + "אין לשים לכתחילה יותר משיעור חלה (בערך קילו וחצי) בבת אחת, מפני שקשה לאדם אחד ללוש היטב ובזריזות כמות גדולה, ויש חשש שחלקים בעיסה יחמיצו. בדיעבד אם לש כמות גדולה יותר, כל זמן שלא שהתה שמונה עשרה דקות ולא נתגלו בה סימני חימוץ – המצה כשרה (שו\"ע או\"ח תנו, א-ב).", + "כאשר כמה אנשים עוסקים בלישה, עריכה ורידוד הבצק, לדעת כמה פוסקים אפשר ללוש כמויות גדולות יותר, וכן נהגו רבים. ואע\"פ כן, לכתחילה ראוי להחמיר שלא ללוש יותר משיעור שאמרו חכמים (משנה ברורה תנו, ז).", + "כשהלישה נעשית על ידי מכונה, נוהגים לכתחילה ללוש עיסות גדולות.", + "אין ללוש את הבצק במקום חם, מפני שהחום מזרז את החימוץ. לפיכך אין ללוש במקום השמש, וביום שרב אין ללוש בחוץ וסמוך לחלונות, מפני שאף שרוב קרני השמש מוסתרות בעננים, מכל הרקיע קורן חום רב. וכמובן שאין ללוש במקום שמתחמם מהתנור (שו\"ע או\"ח תנט, א). בדיעבד אם לשו במקום חם ולא ראו בבצק ובמצה סימני חימוץ – המצה כשרה (שו\"ע או\"ח תנט, ה).", + "לכתחילה אין להניח את העיסה בלא עסק אפילו רגע אחד (שו\"ע או\"ח תנט, ב). כאשר ידיו של הלש התחממו, יצנן אותן במים קרים. ויש מדקדקים בכל מקרה לצנן את ידיהם במים מפעם לפעם במשך הלישה (משנה ברורה תנט, כז)." + ], + [ + "הלכות מצה / דינים נוספים במצות", + "יש לחמם את התנור היטב, כדי שמיד לאחר שיכניסו את הבצק לתוכו יתחיל להיאפות, שאם החום יהיה חלש הבצק עלול להחמיץ קודם שיאפה. וכן ברור שאין לאפות בחום השמש, ואם עבר ואפה, אף שהחום היה חזק מאוד וברור שהבצק לא החמיץ, אין יוצאים במצה זו ידי מצוות אכילת מצה, מפני שהמצה נקראת לחם עוני, והנאפה בחמה אינו נקרא לחם (שועה\"ר תסא, ו).", + "אבל אין צורך לאפות את המצות על ידי להבות האש דווקא, אלא גם כאשר הלהבות בוערות מתחת לפלטה של מתכת או חרס, כיוון שהפלטה רותחת – אפשר לאפות עליה (שו\"ע או\"ח תסא, ב). ", + "וכן מותר לאפות בתנור חשמלי שגופי החימום שלו מתלהטים, והרי זה כאש. אבל לגבי מצות שנאפו במיקרו-גל יש ספק, כי יש סוברים שהן פסולות למצוות אכילת מצה, מפני שלא נאפו באש (לרשז\"א פסולות, ולרב ישראלי כשרות, מקראי קודש הררי עמ' שלה).", + "אין מעטרים את המצה בציורים, שמא ישהו כדי לצייר עליה, ובינתיים תחמיץ. אין עושים בפסח מצה עבה טפח (7.6 ס\"מ), שיש לחשוש שהאש לא תשלוט בתוכה כראוי ותחמיץ (שו\"ע או\"ח תס, ד-ה). אבל מותר לעשות מצה שעובייה מעט פחות מטפח. ", + "מנהג יוצאי אשכנז לעשות מצות דקות וקשות, שבאופן זה האש שולטת בהן היטב ואין כמעט חשש שיהיה בהן חמץ (עי' רמ\"א תס, ד). ויש מיוצאי ספרד שנהגו לעשותה בעובי אצבע, ויש שנהגו לעשותה רקיקים כמנהג יוצאי אשכנז, מפני שרגילים לאפותם לפני הפסח, ואם לא יהיו רקיקים לא יישמרו כראוי (כה\"ח תס, מד). 7. יוצאי אשכנז נהגו להכין מצות קשות, מפני שהן נשמרות בטריותן זמן רב, וכך יכלו להכין לפני פסח מצות למשך כל הפסח. ומבחינה הלכתית יש מעלה להכינן לפני פסח, שאז החמץ בטל בשישים, וכאשר יגיע פסח, להלכה אינו חוזר וניעור (לעיל ז, ג-ד). ויש למצות הדקות עוד מעלה הלכתית, שהואיל והן דקות, אש התנור שולטת בהן היטב ואין בהן שום חשש חימוץ. בנוסף לכך, יש מעלה הלכתית בכך שהן קשות, שכן היכולת לדעת אם המצה החמיצה תלויה בחוטים הנמשכים במצה האפויה, ובמצות קשות הדבר ניכר היטב ואילו במצות רכות צריך לכך יותר מומחיות. וכיוון שיש למנהג זה גם מעלות הלכתיות, אין לבטלו בחינם. אמנם בשעת הצורך לחולה וכיוצא בו, אפשר להקל, הואיל והדבר לא נקבע כמנהג מחייב.", + "אין יוצאים ידי חובה במצה גנובה או גזולה (שו\"ע או\"ח תנד, ד). לפעמים הקונה לוקח את המצות לרשותו בלא לשלם, ואם המוכר גילה דעתו שהוא רוצה לקבל את התשלום מיד, הקונה צריך להקפיד לשלם לו כפי שביקש. ואם המוכר מחזר אחר הקונה כדי שישלם עבורן, והקונה דוחה אותו ב'לך ושוב', אין הקונה יוצא באותן המצות ידי חובה, מפני שאינן שלו (משנה ברורה תנד, טו)." + ] + ], + [ + [ + "הלכות ערב פסח ומנהגיו / איסור עשיית מלאכה בערב פסח", + "בזמן שבית המקדש היה קיים, אדם שהביא קרבן לבית המקדש, היה אסור בעשיית מלאכה באותו יום, מפני שהוא לו כיום טוב, ואין ראוי לעשות מלאכה בזמן שקרבנו קרב על המזבח. וכן הדין בערב פסח, שכל ישראל צריכים להקריב את קרבן הפסח, והרי הוא כיום טוב לכל. אלא שהואיל וזמן קרבן פסח מחצות היום בלבד, גם איסור המלאכה חל מחצות היום בלבד. ואף לאחר חורבן הבית התקנה לא זזה ממקומה, ואסור לעשות מלאכה חשובה מחצות יום י\"ד. ועוד טעם לזה, כדי שלא יהיה אדם טרוד במלאכתו וישכח לבער את חמצו ולהכין את המצות והיין ושאר צרכי החג לקראת ליל הסדר.", + "והיו מקומות שנהגו להחמיר על עצמם שלא לעשות מלאכה כבר מבוקר יום י\"ד, ובאותם המקומות היה למנהגם תוקף מחייב. אמנם למעשה, המנהג הרווח כיום בכל המקומות לעשות מלאכה עד חצות היום.", + "אמנם גם בכל ערב שבת תיקנו חכמים שלא לעשות מלאכה חשובה, כדי שיהיו פנויים להכנות לשבת, אלא שבערב פסח דין זה חמור יותר. שבערב שבת אמרו חכמים שכל העושה מלאכה אינו רואה ממנה סימן ברכה, ואילו בערב פסח אף היו מנדים את מי שעשה מלאכה. בערב שבת אנו פוסקים להלכה שהאיסור חל מעת מנחה קטנה, היינו שעתיים וחצי זמניות לפני שקיעת החמה, ואילו בערב פסח האיסור חל מחצות היום.1הטעם משום קרבן מבואר בירושלמי ריש פרק מקום שנהגו, וכ\"כ תוס' ורמב\"ם ורוה\"פ. מדברי תוס' נראה שהאיסור מהתורה, אבל הרמב\"ם ושאר הפוסקים כתבו שהוא מדברי חכמים. לאחר שנחרב הבית נראה שכולם מודים שהאיסור מדברי חכמים. והעיקר כטעם הראשון, ולכן אם חל ערב פסח בשבת, ביום שישי מותר לעשות מלאכה עד מנחה כדין כל שבת, למרות שההכנות לפסח וביעור חמץ מתבצעים ביום שישי. וכ\"כ בבאו\"ה תסח, א. דין איסור מלאכה בערב שבת מן המנחה מבואר בפסחים נ, ב, ונחלקו הראשונים אם הכוונה למנחה גדולה או קטנה, והואיל והדין דרבנן הלכה כמיקל (עי' שו\"ע או\"ח רנא, א, מ\"ב; פנה\"ל שבת ב, ח).
לגבי המנהג כיום בערב פסח לפני חצות, עי' מ\"ב תסח, יב, כה\"ח לב. ומעצם זה שהסתפקו על המנהג בירושלים, עולה בבירור שאין מנהג קבוע לאיסור, כי במקום שיש איסור אף לאורחים אסור לעשות מלאכה, וק\"ו שלא יהיו מבני המקום שיעשו מלאכה. וגם בשאר המקומות, לא שמענו על מקום שכיום נוהגים בו איסור לפני חצות.
אמנם גם כשאין נוהגים איסור, לדעת שו\"ע תסח, ה, עפ\"י רמב\"ם, רק לשלושה בעלי מלאכה מותר להתחיל לעבוד עד חצות והם: חייטים, ספרים וכובסים, שמלאכתם לקראת החג. ושאר המלאכות, אם התחיל בהן קודם בוקר י\"ד והן לצורך הפסח – רשאי לגומרן עד חצות, ואם לא התחיל – אסור להתחיל בהן. ולדעת רמ\"א עפ\"י רוב הראשונים, וביניהם רש\"י, ראב\"ד, רא\"ש, ר\"ן, דין זה נכון למקום שאין נוהגים לעשות מלאכה (כפי שנהגו במקום הרמ\"א), אבל במקום שנהגו לעשות מלאכה עד חצות (כמו אצלנו) – הכל מותר. וכן נוהגים אשכנזים. ואף במנהגי הספרדים יש דעות, ויש שהורו כרמ\"א, עי' כה\"ח לב. וספיקא דרבנן לקולא." + ], + [ + "הלכות ערב פסח ומנהגיו / איזו מלאכה אסורה", + "איסור מלאכה בערב פסח אחר חצות חל על מלאכות גמורות שרגילים להתפרנס בהן, כתפירת בגדים, בניית רהיטים ונטיעת שתילים. אבל מותר לבשל, לנקות את הבית או לנסוע לקראת החג. ככלל, איסור המלאכה בערב פסח דומה במידה רבה לאיסור מלאכה בחול המועד, ובדברים מסוימים הוא אף קל ממנו במעט. לפיכך, כל מה שהתירו חכמים לעשות בחול המועד מותר גם בערב פסח.", + "שלושה סוגי מלאכות ישנם: מלאכה גמורה, מלאכת אומן לתיקון, ומלאכת הדיוט. מלאכות גמורות כתפירת בגדים, בניית רהיטים ותספורת, בכל מקרה אסורות, ואפילו בחינם. אולם תיקון בגד, אפילו אם נדרשת לכך מלאכת אומן, אינה נחשבת למלאכה גמורה, לפיכך, בשכר – אסור, ובחינם לצורך המועד – מותר. ומלאכת הדיוט לצורך המועד, היינו תיקון קל שכל אחד יודע לתקנו כתפירת כפתור – מותר אפילו בשכר, ובתנאי שזו עבודה ארעית. וכן מותר לאדם לכתוב לעצמו סיכומים וחידושים בדרך לימודו. אך למי שפרנסתו מהקלדה או העתקה – אסור, מפני שעבורו זו מלאכה גמורה (שו\"ע או\"ח תסח, א-ב).2. ההיתר לעשות מלאכת הדיוט בדרך ארעי אפילו תמורת תשלום מבואר בשעה\"צ תסח, י, ובכה\"ח כד. ובזה הוא קל יותר מחול המועד, שלדעת מ\"ב בשעה\"צ תקמא, כו, אסור בחול המועד ובערב פסח התיר, כפי שהוא מותר בערב שבת אחר זמן מנחה קטנה. אמנם שועה\"ר מחמיר בזה גם בערב פסח.
כיבוס, אף שנזכר בין המלאכות הגמורות, לא הזכרתי, מפני שכיום כשהכיבוס נעשה במכונה יש ספק אולי יחשב כמלאכת הדיוט לצורך המועד, וכ\"כ בשש\"כ פרק מב הע' קלט. ובערב שבת לאחר המנחה מותר.", + "אף שאסור להסתפר אחר חצות היום, להתגלח במכונה אישית מותר, מפני שזו מלאכת הדיוט. וכן מותר לגהץ בגדים ולצחצח נעליים ולגזוז ציפורניים לכבוד החג אחר חצות היום. ויש מהדרים להתגלח ולגזוז ציפורניים לפני חצות.3במ\"ב תסח, ה, כתב שלכתחילה יגזוז ציפורניים לפני חצות, אלא שרבים התירו לגזוז ציפורניים אפילו בחול המועד, וכ\"כ בשו\"ע תקלב, וחזו\"ע ח\"ב עמ' פט-צא. וצחצוח נעליים התיר גם בשערים מצויינים בהלכה קיג, ו. ולעניין גילוח כן דעת הרב אליהו (קצוש\"ע קיג, ה) שמותר להתגלח אחר חצות, והמהדרים יתגלחו לפני חצות. מי ששכח להסתפר לפני חצות ומראהו אינו מתאים כל כך לחג, רשאי להסתפר אצל ספר גוי, מפני שאיסור המלאכה חל על יהודי ולא על גוי. ואף שהיהודי קצת מסייעו, התירו כדי שיכנס לחג מסופר (משנה ברורה תסח, ה).", + "כאמור, כל המלאכות המותרות בחול המועד מותרות בערב פסח אחר חצות. אלו הם חמשת סוגי ההיתרים שישנם בחול המועד: א) מלאכת אומן בשכר לצורכי הגוף ובעיקר לצורך הכנת מאכלי החג. ב) מלאכת הדיוט בשכר או מלאכת אומן בחינם לשאר צרכי המועד. ג) מלאכת דבר האבד, למניעת הפסד משמעותי, אפילו על ידי אומן ובשכר. ד) צורכי רבים או צורכי מצווה. ה) לעני שאין כסף לקנות צורכי החג מותרת כל עבודה לצורך קניית מאכלי החג (פנה\"ל מועדים פרקים יא-יב)." + ], + [ + "הלכות ערב פסח ומנהגיו / תענית בכורות", + "נהגו הבכורים להתענות בערב פסח, זכר לנס שנעשה להם במצרים, שכל בכורי מצרים מתו ובכורי ישראל ניצולו.", + "כדי לבאר מעט את משמעותה של מכת בכורות צריך לבאר שבכל בכור, בנוסף לכך שהוא גדול האחים, יש גם ביטוי של ראשוניות, שבהיוולדו החלו החיים החדשים של הדור הבא להתגלות. לפיכך מוטלת על הבכור אחריות גדולה. אם יבחר בטוב, יגלה את שורש הראשוניות, את היסוד החשוב ביותר – האמונה בבורא העולם, ובדרכו ילכו שאר אחיו. ואם יבחר ברע – יכפור ויתגאה ויחשוב כי הוא הגדול והחשוב, ויהיה טרוד בהגדלת כבודו וסיפוק תאוותיו. וזה היה חטאם של המצריים שחשבו את עצמם לאדוני העולם, וכפרו בה', וכשנצטוו לשלח את ישראל כדי שיעבדו את ה' ויקבלו את תורתו – הקשו את ערפם ולא שילחו את ישראל. ופרעה, שהיה בכור, הוביל את גאוותם וכפירתם. ", + "גם ליום הראשון של פסח יש תכונה של 'בכורה', שהוא היום הראשון שבו החל הקב\"ה להתגלות בעולם. שעד אז היו ניסים פרטיים לאנשים מיוחדים, ומאז החל הקב\"ה להתגלות דרך עם שלם – עם ישראל. וכשהגיע היום הגדול שיועד לגילוי שורש האמונה בעולם, התעורר קטרוג גדול על בכורי מצרים שכפרו בה' והקשו את ערפם ומנעו את גילוי אורו על ידי עם ישראל. ועִם תחילת ההתגלות האלוקית בחצות הלילה – הוכו ונשברו. ובכורי ישראל, שבטאו את אמונתם בה' בשחיטת השה שהיה אלוהי מצרים ובמריחת דמו במסירות נפש על המזוזות – ניצלו והתקדשו.", + "בכל שנה אנו זוכים לחזור אל הלילה המיוחד של ליל הסדר, שבו מתגלה שורש האמונה, אלא שבד בבד עם התקרבות הלילה המקודש מתעורר קטרוג על הבכורים, האם הם קשורים כראוי לתורה ולמצוות? האם הם מגלים את שמו יתברך כפי שהיה ראוי? ולכן נהגו הבכורים להתענות ולחזור בתשובה בערב הפסח.", + "צום זה קל מצומות אחרים, מפני שכל הצומות נתקנו על ידי חכמים, ואילו תענית בכורות הוא מנהג שנהגו בו הרבה בכורים אבל לא תוק�� על ידי חכמים כדין מחייב. לכן נוהגים להקל בו. למשל, מי שסובל מכאב ראש או שמצטער מכאב עיניים, אף שאינו נחשב חולה ובשאר הצומות הוא חייב, מתענית בכורות הוא פטור. וכן מי שחושש שאם יצום לא יוכל לקיים בערב כראוי את מצוות אכילת מצה והסיפור ביציאת מצרים, מוטב שלא יצום. וכן נוהגים שכל המשתתף בסעודת מצווה נפטר מהצום (ברכ\"י תע; משנה ברורה תע, ב; י).4בירושלמי ר\"פ ערבי פסחים יש שתי גרסאות, לפי גרסא אחת נהגו הבכורים לצום בערב פסח, וכן מובא במס' סופרים כא, ג (שנסדרה בסוף תקופת הסבוראים בא\"י). וכן כתבו רמב\"ן ור\"ן. ולגרסא אחרת בירושלמי לא נהגו לצום, וכן גרסת ראבי\"ה וכן דעת הגר\"א. ובמאירי כתב שנוהגים באשכנז וצרפת לצום אך אין בה סרך הכרח, וכעין זה כתב בברכ\"י עפ\"י הראשונים, ולכן אפשר להקל בצום זה לסמוך על סיום. והמרדכי כתב בשם ר' יחיאל שמנהג הבכורים הוא רק שלא לאכול לחם ומיני מזונות, אבל מיני תרגימא כבשר, דגים, פרות וירקות מותר. ולמעשה כתב בשו\"ע תע, א, שהמנהג לצום. אמנם בשעת הצורך כתב במ\"ב ב, שעה\"צ ו, שבכור שקשה לו מאוד לצום יכול לנהוג כר' יחיאל." + ], + [ + "הלכות ערב פסח ומנהגיו / על מי מנהג הצום", + "שני סוגי הבכורים במנהג זה, מפני שבמצרים מתו כל סוגי הבכורים. הסוג הראשון: בכור לאביו, והוא היורש פי שניים בנחלתו. ואף שלאימו כבר נולדו ילדים תחילה מבעל אחר או שההיריון שלפניו נסתיים בהפלה, ולכן אינו בכור לאימו ופטור מפדיון בכורות, מכל מקום, כיוון שהוא בכור לאביו לדין ירושה, אף הוא במנהג התענית.", + "הסוג השני: בכור לאמו, והוא החייב בפדיון בכורות, ולמרות שלאביו כבר נולדו ילדים מאשה אחרת, ולכן אינו יורש כפליים בנחלתו, כיוון שהוא בכור לאימו, הרי הוא 'פטר רחם' שפתח את רחמה, וחייב בפדיון בכורות. ובכור לאימו שנולד בניתוח קיסרי, כיוון שאין דינו כבכור לא לעניין ירושה ולא לעניין פדיון בכורות, אינו צריך להתענות בערב פסח (כה\"ח תע, ג. ויש מהדרים להשתתף בסיום).", + "גם בכורי כהנים ולוויים נהגו לצום, ואף שהתורה פטרה אותם מפדיון בכורות, מכל מקום הרי הם בכורים (משנה ברורה תע, ב).", + "בת בכורה אינה צריכה להתענות, ואמנם יש סוברים שגם בכורות נקבות מתו במצרים, אולם המנהג הרווח שאינן מתענות (רמ\"א או\"ח תע, א; חיד\"א ובא\"ח).", + "מי שנולד לו בן בכור, אף שהאב אינו בכור, נהגו שהאב צם במקום בנו עד שיגדל (רמ\"א או\"ח תע, ב). ואם גם האב בכור, צום האב עולה לבנו, ואם האב אוכל בסעודת מצווה – נפטר גם מהצום עבור בנו.", + "כשחל ערב פסח בשבת, נהגו להקדים את הצום ליום חמישי." + ], + [ + "הלכות ערב פסח ומנהגיו / המנהג לסמוך על סיום מסכת", + "מנהג רוב הבכורים להשתתף בערב פסח לאחר תפילת שחרית בסיום מסכת, ולאחר הסיום מגישים כיבוד והכל טועמים ממנו, ואף לבכורים מותר לאכול מפני שזוהי סעודת מצווה, ששמחים בשמחת המצווה של לימוד התורה וסיום המסכת. וכיוון שהם כבר שוברים את הצום בסעודת מצווה – הם נפטרים מהצום.", + "אמנם בדורות הקודמים נחלקו בזה הפוסקים, ויש שהחמירו והורו שרק מי שמסיים בעצמו מסכת רשאי לאכול בסעודת מצווה, אבל בכורים אחרים שאינם קשורים כל כך לשמחה אינם יכולים לשבור את הצום בסעודת הסיום של חברם. ובמיוחד הדברים אמורים כאשר ��משך כל השנה אין מסיימי המסכתות רגילים לערוך סעודות מצווה, ואף הבכורים אינם רגילים להשתתף בסיומי המסכתות של חבריהם, ורק לקראת ערב פסח עורכים סיום לכל הבכורים, ונראה הדבר שאינם באים לשמוח בסעודת מצווה אלא כדי להיפטר מהצום. ועוד, שגם מסיים המסכת פעמים רבות לא סיים את המסכת בדיוק בערב פסח, אלא שבוע שבועיים לפני כן, ודחה את הסיום לערב פסח כדי להיפטר מהצום בסעודת מצווה, ולדעת המחמירים אין ראוי לעשות כן, כי עיקר השמחה בשעת סיום לימוד המסכת ולא בעת שמקריאים את השורות האחרונות כדי לעשות סיום בערב פסח (תשובה מאהבה ח\"ב רסב, נו\"ב).", + "אולם למעשה המנהג לסמוך על הפוסקים המקילים, שכל המשתתפים בסעודת סיום פטורים מהצום, ואפילו אם אינם רגילים במשך השנה לערוך סעודת סיום, ואפילו אם דחו לערב פסח את סיום המסכת. והטעם, מפני שבפועל כאשר מסיימים מסכת ראוי לשמוח והרי זו סעודת מצווה. ועוד, שכל יסוד תענית בכורות במנהג ולא בתקנה מחייבת, ובתלמוד הבבלי וברמב\"ם לא נזכר צום זה כלל, והיו מגדולי הראשונים שסברו שאין הבכורים חייבים לצום בערב פסח, לפיכך בכל מקום שיש מחלוקת יד המקילים על העליונה. ועוד, שבדורות האחרונים איננו רגילים להרבות בתעניות, ואם הבכורים יתענו, קרוב לוודאי שהצום יפגע בהכנות לחג, ואף בליל הסדר הבכורים ירצו להזדרז לסיים את אמירת ההגדה כדי לסיים את הצום. לפיכך, נהגו רבים מגדולי ישראל להיפטר מהצום על ידי סיום מסכת. ורק מי שיודע בעצמו שהצום לא יפגע בהכנותיו לחג ובקיום מצוות ליל הסדר, יכול להחמיר על עצמו לצום בערב פסח. וכן נהגו מרן הרב קוק ובנו מו\"ר הרב צבי יהודה, שהיו בכורים, והיו צמים בערב פסח.", + "סיום שכל המשתתפים בו פטורים מהצום הוא סיום מסכת מהתלמוד הבבלי או הירושלמי או סדר מששה סדרי משנה, או סיום של ספר חשוב, ובתנאי שהלימוד היה בהבנה טובה.5כפי שהוזכר בהערה הקודמת – מנהג זה אינו מוסכם על הכל. ואף לדעות שהוא מנהג מחייב הרי זה מדרבנן וספק דרבנן לקולא. ק\"ו שיש סוברים שאין כאן מנהג מחייב כלל, וכך סבר הגר\"א. ק\"ו בזמננו שאין רגילים להתענות, וקיום מנהג התענית יפגע בקיום מצוות ליל הסדר, וכ\"כ בשו\"ת עולת שמואל נ\"ח. לכן אנו נוהגים לסמוך על סיום מסכת, ובזה מתעוררים הבכורים לזכור את עניינם שהם מקודשים ומוטלת עליהם אחריות, וכעין זה כתב בשו\"ת ערוגת הבושם קלט.
גם בסיום ספר נביאים בעיון אפשר לעשות סעודת מצווה (אג\"מ או\"ח א, קנז). וכן נראה שכל מי שמסיים חלק בשולחן ערוך או ספר חשוב אחר יכול לעשות סעודה, כי ביסוד הדבר לא הגדירו דווקא מסכת בבלי, עי' חוות יאיר ע. אלא שאם הסיום הוא חשוב לפי המקובל אצל הלומדים, כל המשתתפים בסיום זה פטורים מהצום. וכאשר הסיום חשוב ללומד אך אינו נחשב כל כך בעיני הכלל, רק המסיים עצמו יכול לעשות סעודה ולפטור את עצמו מהצום. לפיכך, מי שמתחיל ללמוד, ועדיין קשה לו ללמוד מסכת משנה בעיון, כבר בלימוד פשוט של מסכת משנה או ספר קודש אחר יכול לערוך סעודת סיום, אבל אחרים אינם נפטרים בסיום שלו (עי' יבי\"א או\"ח כו; פס\"ת תע, ט)." + ], + [ + "הלכות ערב פסח ומנהגיו / איסור אכילת מצה ביום י\"ד", + "אסרו חכמים לאכול מצה בערב פסח, כדי שתהיה חביבה בעת אכילתה בלילה, וכדי שיהא היכר בין אכילה שלפני פסח לאכילת מצת מצווה בליל הסדר. איסור זה חל גם על ילדים קטנים שמבינים את משמעות המצה, שהיא זכר ליציאת מצרים. אבל מותר להאכיל מצה בערב פסח לקטנים שאינם מבינים זאת.", + "האיסור מתחיל מעלות השחר. ויש שהחמירו על עצמם שלא לאכול מצה כבר מראש חודש ניסן, ויש שנהגו להימנע מאכילת מצה שלושים יום לפני הפסח. אבל מצד הדין רק ביום י\"ד בניסן צריכים להימנע מאכילת מצה (משנה ברורה תעא, יב).6. לרא\"ש ולרז\"ה, האיסור מתחיל מחצות היום. למהר\"ם חלאוה וכן פרש המגיד משנה את הרמב\"ם ולתשב\"ץ, האיסור מעלות השחר. לאורחות חיים, מעת בדיקת חמץ בליל י\"ד. למעשה, פסק הרמ\"א מעלות השחר, וכן מוסכם על רוב האחרונים. אמנם הבן איש חי צו כו מחמיר מליל י\"ד.", + "במחנות צה\"ל ובבתי חולים רגילים לבער את החמץ מספר ימים לפני פסח, שאם לא יעשו כן יש חשש שיישאר חמץ בפסח במטבחים ובמחנות. כדי שיהיה לחיילים ולחולים מה לאכול, גם בימים שלפני הפסח נותנים להם לאכול מצות, אולם בערב פסח עליהם להימנע מאכילת מצות.", + "איסור אכילת מצה בערב פסח חל גם על שברי מצה קטנים שנילושו ביין או שמן. ואף אם יאפו את התערובת הזו, כל זמן שצורת המצה נשארה על השברים, הרי שברכתם 'המוציא', ואסור לאוכלם בערב פסח. אבל אם השברים שנילושו ונאפו איבדו את צורת המצה שלהם, ברכתם 'מזונות', ומותר לאוכלם בערב פסח (כך נראה מדברי הרמ\"א תעא, ב, ומשנה ברורה תעא, יט-כ). ויש מחמירים בזה, ולדעתם אפילו אם פוררו את המצה לפירורים קטנים כקמח מצה, ולשו אותם בשמן או בדברי מתיקה ואפו מהם עוגה או עוגיות ולא נותרה להם צורת מצה – אסור לאוכלם. משום שעדיין ברכת 'המוציא' שייכת להם, שאם יאכלו מהם כשיעור קביעת סעודה יברכו עליהם 'המוציא', נמצא שעדיין לא פג מהם שם מצה, וממילא איסור אכילת מצה בערב פסח חל גם על מאפים המבוססים על קמח מצה (הגר\"א, הרב קוק, חזו\"ע).", + "אבל אם עשו מהפירורים קציצות ובישלום, לכל הדעות מותר לאוכלם בערב פסח, שאחר הבישול לא נשאר שם מצה על הפירורים, ואף אם יאכלו מהם שיעור קביעת סעודה – ברכתם 'מזונות', הואיל והם תבשיל ולא מאפה (משנה ברורה תעא, כ). ואפילו אם בשלו מצה שלימה שיש בה שיעור כזית, אף שברכתה 'המוציא', לדעת רוב הפוסקים, מותר לאוכלה בערב פסח (כמבואר בהמשך יד, 1).7יש אומרים שכל מצה שאינה כשרה למצת מצווה מותר לאכול בערב פסח, וכן דעת מאירי ורבי ישעיה מטראני וריב\"ש ת\"ב. ויש אומרים שכל שיש בה טעם מצה אסורה ואפילו אם היא עצמה אינה ראויה למצווה, וכך נראה מכמה ראשונים שהתירו מצה עשירה בלבד, היינו קמח שנילוש במי פרות (ר\"ת בתוס' פסחים צט, ב, רא\"ש, מרדכי, תשב\"ץ ומהרש\"א). (עי' לעיל ח, א). ואם פוררו מצה ולשו אותה בדברי מתיקה או בשמן, בין אם אפו ובין אם לא אפו, יש סוברים שכל זמן שברכתה 'המוציא' אסור, ואם נשתנתה לברכת 'מזונות' מותר, ודין זה מבואר בשו\"ע או\"ח קסח, י. ושיטת המחמירים, שכל פירורי מצה אפויים, כעוגות ועוגיות, אסור לאכול בערב פסח, מפני שיש להם שייכות עדיין לברכת 'המוציא', שאם יאכלו מהם שיעור סעודה דינם כדין פת הבאה בכיסנים וברכת 'המוציא', וכ\"כ בעולת ראיה ח\"ב עמ' רמג סעיף כב. ואם בישלו את המצה, אף שהיא כזית וברכתה 'המוציא', כיוון שנשתנה טעמה, מותר לאוכלה בערב פסח. וכך סובר מ\"ב תעא, כ, ושעה\"צ יט. ויש מחמירים, עי' להלן יד, 1, וביחו\"ד א, צא הערה י. מ\"מ לכל הדעות פירורי מצה פחות מכזית שבישלום מותר לאכול בערב פסח וכך כתבתי למעלה." + ], + [ + "הלכות ערב פסח ומנהגיו / סיכום המאכלים שמותר לאכול בערב פסח", + "כפי שלמדנו מחצות יום י\"ד מתחיל זמן איסור אכילת חמץ מהתורה, וכדי לעשות סייג לאיסור, הוסיפו חכמים עוד שעתיים. נמצא שמותר לאכול חמץ בערב פסח עד סוף השעה הרביעית של היום. וכפי שמבואר בלוחות הזמנים, יש שתי שיטות כיצד לחשב את השעות הזמניות: לשיטת 'מגן אברהם' מתחילים לחשב את השעות מעלות השחר, ולשיטת הגר\"א מהנץ החמה. לכתחילה טוב להחמיר לסיים את אכילת החמץ עד לסוף ארבע שעות לפי 'מגן אברהם', אולם בשעת הצורך, כיוון שהאיסור לאכול חמץ אחר השעה הרביעית מדברי חכמים, אפשר להקל ולאכול חמץ עד סוף ארבע שעות לפי חשבון הגר\"א (לעיל ג, ו).8סוף ארבע שעות לפי המ\"א הוא כ-24 דקות לפני זמן הגר\"א, עי' פנה\"ל תפילה יא, 14, ורבים טועים בזה.", + "לאחר ארבע שעות מתעוררת בעיה אצל הנוהגים שלא לאכול קטניות בפסח, איזה מאכל יוכלו לאכול כדי לשבוע. חמץ וקטניות הרי אסור, ואף מצה אסרו חכמים לאכול ביום י\"ד, כדי שתהיה ניכרת וחביבה בליל הסדר. לגבי עוגות ועוגיות שנאפו מקמח מצה, למדנו בהלכה הקודמת שנחלקו הפוסקים. ולמעשה, אפשר להקל בספק של איסור חכמים, והמחמיר תבוא עליו ברכה. וקציצות (קניידלעך) מבושלות מקמח מצה לכל הדעות מותר לאכול.", + "מצה עשירה, היינו קמח שנילוש במי פרות, כיין ושמן או שאר מיצי פרות, למנהג יוצאי ספרד מותר לאכול בפסח ובערב פסח, ולמנהג יוצאי אשכנז אסור (שו\"ע או\"ח תסב, א-ד). כיום שהתעוררו ספקות גדולים על דרך ייצור מצה עשירה, לדעת רבים מהפוסקים, גם יוצאי ספרד צריכים להימנע מלאכול מצה עשירה, ואפילו בערב פסח אחר חצות (לעיל ח, א).", + "גם לנוהגים לאכול מצה עשירה (שיוצרה כדין בלא פקפוקים) מותר לאוכלה עד לסוף תשע שעות זמניות של היום, אבל לאחר תחילת השעה העשירית, כשלוש שעות קודם לכניסת החג, אסרו חכמים לאכול כל מיני מזונות, כדי לשמור את התיאבון לאכילת המצות וסעודת החג בליל הסדר. ומי שרעב באותן השעות יכול לאכול מעט פירות, ירקות, בשר ודגים, ובלבד שיקפיד לאכול מעט, כדי שיגיע לערב כשהוא רעב. ומי שהוא רגיש במיוחד, ואם יאכל בצהרי היום בשר או דבר אחר כבר לא יהיה רעב בלילה, צריך לתכנן את מאכלו ביום י\"ד כך שבליל הסדר יאכל את המצות לתיאבון (שו\"ע או\"ח תעא, א-ב)." + ], + [ + "הלכות ערב פסח ומנהגיו / אפיית מצות ואמירת קרבן פסח", + "יש נוהגים להדר לאפות את מצות המצווה אחר חצות יום י\"ד, בזמן הראוי להקרבת קרבן הפסח (שו\"ע או\"ח תנח, א). ורבים נהגו שלא לאפות את המצות אחר חצות, מפני שיש בזה טורח רב, ובאותה שעה בדרך כלל טרודים בהכנת הבית לליל הסדר. ויש אומרים, שגם מצד חשש החימוץ, עדיף לאפות את המצות לפני כן, מפני שבאותה שעה יש סוברים שכלשהו חמץ אוסר הכל, ואילו לפני חצות היום, אם החמיץ מעט מן הבצק, הרי הוא בטל בשישים, ושוב אינו מתעורר אח\"כ כשיכנס הפסח (משנה ברורה תנח, ג; לעיל ז, 1). וכך נהג מרן הרב קוק זצ\"ל שלא לאפות מצות בערב פסח אחר חצות (מועדי הראי\"ה עמ' רפד).", + "נוהגים לומר אחר תפילת מנחה סדר קרבן פסח, הכולל פסוקים מעניינו של הקרבן, וסדר הקרבת הקרבן. אמרו חכמים (מגילה לא, ב) שאחר חורבן הבית אמירת סדר הקרבנות ולימודם נחשבים כתחליף מסוים לקרבן עצמו.", + "המהר\"ל מפראג (גבורות ה' לו-לז) פירש שעניינו של קרבן הפסח לבטא את האחדות – אחדות הבורא ומתוך כך אחדות ישראל שנועדו לגלות את שמו בעולם. ולכן אוכלים אותו בחבורה, וקובעים מראש את כל המנויים על הקרבן, כדי שהקרבן יוקרב מתוך חבורה שהתאחדה לשם כך. ואין ללכת באמצע הסדר מחבורה לחבורה, כדי שלא להפריד את אחדות החבורה. ואוכלים את הפסח עם מצה ומרור, לבטא את האחדות הפנימית שבין כל הערכים הרמוזים בפסח, מצה ומרור. ונצטוונו לצלותו, משום שהצלייה מלכדת ומאחדת את הבשר. ואסור לשבור עצם בו, מפני שהשבירה מבטאת פירוד.", + "ובזמן שאיננו יכולים להקריב את קרבן הפסח, אחדותו של הבורא אינה מתגלה בעולם כראוי, וישראל מפוזרים ומחולקים ביניהם. יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ונזכה להקריב כולנו יחד את קרבן הפסח כימי עולם וכשנים קדמוניות. ", + "\"זָךְ שׁוֹכֵן מְעוֹנָה, ", + "קוֹמֵם קְהַל עֲדַת מִי מָנָה, ", + "בְּקָרוֹב נַהֵל נִטְעֵי כַנָּה, ", + "פְּדוּיִם לְצִיּוֹן בְּרִנָּה\"." + ] + ], + [ + [ + "ערב פסח שחל בשבת / סדר ביעור החמץ ושלוש הסעודות", + "כשחל י\"ד בניסן בשבת, כיוון שאי אפשר לבדוק את החמץ ולבערו ביום י\"ד, מקדימים לבדוק חמץ בברכה בליל י\"ג בניסן. לאחר הבדיקה מבטלים את החמץ כמו בכל השנים. למחרת ביום שישי שורפים את החמץ שנמצא, וטוב לשורפו עד שעה שישית, כדי שלא יבואו לטעות בשאר השנים (שו\"ע או\"ח תמד, א-ב). ומשיירים חמץ לשתי סעודות ראשונות של שבת.", + "אילו היה מותר לאכול בערב פסח מצות, מסתבר שהיינו אוכלים מצות בסעודות השבת, כדי שלא להיכנס לבעיות חמץ. אבל כיוון שאסור לאכול מצות בערב פסח, כדי שהמצה תהיה חביבה עלינו בשעת מצוותה (לעיל יג, ו, 6), חייבים להשאיר לחם חמץ לשתי הסעודות הראשונות של שבת. כדי שלא להסתבך בתבשילי חמץ, רבים נוהגים לבשל לשבת תבשילים כשרים לפסח, ומתחילים את הסעודה בקידוש ובאכילת פת עם ממרח או סלט באחד מחדרי הבית שאינו מיועד לאכילה בפסח, ולאחר שמסיימים לאכול את הפת, מנקים את הידיים והבגדים, ועוברים לאכול במקום הקבוע לאכילה בפסח, ושם אוכלים את תבשילי הסעודה.", + "את הסעודה הראשונה אוכלים בליל שבת, והשנייה בשבת בבוקר, וצריך להספיק לסיימה עד סוף שעה רביעית זמנית של היום, שאז הוא סוף זמן אכילת חמץ (כפי שמודפס בלוחות. עי' לעיל ג, ו). לשם כך צריך להקדים את תפילת שחרית של אותה השבת.", + "לאחר הסעודה השנייה, אוספים את כל שיירי החמץ מהקערות ומהמפה, וכיוון שאסור לשרוף את החמץ בשבת, טוב להשליכם לבית הכסא, ובזה יתבערו מהעולם. כדי להקל על ביעור החמץ, נוהגים לתכנן היטב את מאכלי השבת, כך שיהיה קל לאסוף את שיירי החמץ שלהם ולבערם. אח\"כ צריך לבטל את החמץ, וצריך לומר את הביטול עד סוף שעה חמישית. ", + "לאחר הסעודה השנייה יצחצחו היטב את השיניים (לעיל יא, יב).", + "בסעודה השלישית ישנה בעיה, חמץ אסור לאכול כבר מסוף השעה הרביעית, ומצה אסורה בכל יום י\"ד. וכיוון שכך יוצאים ידי סעודה שלישית בבשר ודגים, או במיני פירות (שו\"ע או\"ח תמד, א). וכן מותר לאכול קציצות מבושלות מקמח מצה, ולדעת רבים מותר גם לבשל מצות שלמות ולאוכלן. ואין להרבות באכילה בסעודה שלישית, כדי שבערב יהיה כח לאכול את המצה לתאבון. יש עוד עצות לרוצים לבער את כל החמץ לפני השבת, כמבואר בהערה.1strong>מצה עשירה: היא קמח שנילוש עם מיץ פירות, ואין בזה חימוץ, וספרדים נוהגים לאוכלה בפסח, ואשכנזים מחמירים שלא לאוכלה כחמץ, אלא שכיום התעוררו ספקות לגבי כשרות מצה עשירה שמייצרים במפעלים, ורבים מחמירים בזה גם לספרדים (לעיל ח, א). אמנם לכל המנהגים אפשר לאכול מצה עשירה בשתי הסעודות הראשונות עד סוף שעה רביעית. אלא שכדי לצאת ידי חובת סעודת שבת, צריכים לקבוע על המצה העשירה את הסעודה, היינו לאכול ממנה כנפח ארבע ביצים, ויחד עם שאר הסעודה להגיע לשביעה גמורה, ועל ידי כך תשתנה ברכתה מ'מזונות' ו'על המחיה' – ל'המוציא' וברכת המזון. (עי' פנה\"ל ברכות ו, ד). ואם יש מצה עשירה שאין עליה פקפוק כשרות לפסח, למנהג ספרדים אפשר לקיים בה סעודה שלישית, ויש לקיים את הסעודה עד סוף שעה תשיעית של היום, כלומר, כשלוש שעות לפני השקיעה. ולמנהג אשכנזים אין לאכול מצה עשירה אחר ארבע שעות (כך דעת שעה\"צ תמד, א, אג\"מ או\"ח קנה. אמנם לערוה\"ש תמד, ה, מותר לאוכלה עד כניסת החג).
מצה מבושלת: עצה נוספת, לבשל מצה שלמה, ואזי לדעת רוב הפוסקים, אין עליה יותר איסור אכילה בערב פסח, כי אין יוצאים בה ידי מצה, וגם נשתנתה באופן משמעותי. וכיוון שהיא בשיעור כזית, עדיין מברכים עליה 'המוציא' וברכת המזון, וממילא אפשר לקיים בה את שלוש הסעודות. וכך דעת מ\"ב תעא, כ, ושעה\"צ יט, וערוה\"ש תמד, ה, ויחו\"ד א, צא, הע' י. בשעה\"צ תעא, כ, כתב שלדעת שועה\"ר וח\"א, דין טיגון כבישול. ובפמ\"ג הסתפק בזה. לעומת זאת, במ\"א תמד, ב, כתב בשם מהרי\"ל שלא ראה שנוהגים לקיים סעודה שלישית במצה מבושלת. ומשמע מהגר\"א שאסור לאוכלה בערב פסח. והרוצים לסמוך על רוה\"פ ולצאת במצה מבושלת רשאים (ועי' בשעה\"צ תמד, א, ולעיל יג, 7). ע\"ע במ\"ב תמד, ח, בעצה לחלוק את הסעודה השנייה, וזה בדיעבד, כי הסעודה השלישית צריכה להיות אחר חצות (שו\"ע או\"ח רצא, ב; פנה\"ל שבת ז, ב)." + ], + [ + "ערב פסח שחל בשבת / עוד דינים", + "מקדימים תענית בכורות ליום חמישי, י\"ב ניסן (רמ\"א ושו\"ע או\"ח תע, ב). וכבר למדנו (יג, ה) שכיום נוהגים לסיים מסכת במקום לצום.", + "כדי שלא לעכב את תחילת הסדר, ראוי להכין את כל מה שצריך לליל הסדר מיום שישי: לבשל את התבשילים, להכין את החרוסת, המרור, הזרוע, ואח\"כ להקפיאם או להניחם במקרר. ורק לאחר צאת השבת יוציאום מהמקרר, משום שאסור להכין משבת ליום טוב. גם את שולחן ליל הסדר אסור לערוך בשבת, מפני שאסור להכין משבת ליום טוב, אלא צריך לעורכו מיד אחר צאת השבת. אם לא הכינו את התבשילים והקערה לפני השבת, יש להכינם לאחר צאת השבת.", + "יש להכין לפני השבת מערכת פמוטים כפולה, לשבת וליום טוב, מפני שאסור להדביק את הנרות ביום טוב. ואם לא הכינו, מותר לתקוע את הנרות בפמוטים בלא להדביקם (פנה\"ל מועדים ב, ב)." + ] + ], + [ + [ + "ההגדה / והגדת לבנך", + "מצוות עשה לספר ביציאת מצרים בליל ט\"ו בניסן, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, ולבאר את החסדים הגדולים שגמל ה' לנו, שהצילנו מיד המצרים ונקם בהם את נקמתנו, ומפרש את האותות והמופתים שהראה ה' אז בארץ למעננו, ועוסק בהלכות פסח, ומאריך בהודאה לה' – הרי זה משובח. עיקר המצווה לספר לילדים, שנאמר (שמות יג, ח): \"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם\". אמנם גם מי שאין לו ילדים מצווה מן התורה שיזכור בליל פסח את יציאת מצרים, שנאמר (שם ג): \"זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה\".", + "בשתי מצוות נצטווינו בתורה לחנך את הילדים: האחת ללמדם תורה, כדי שידעו להבין את העולם כראוי ולחיות בו על פי ההדרכה האלוקית, ובכלל זה להרגילם בקיום המצוות, מפני שאי אפשר ללמדם על מצוות שבת, כשרות וכיוצא בהן בלא שיתרגלו לקיימן (פנה\"ל שבת כד, א). השנייה, לספר להם ביציאת מצרים בליל הסדר. ", + "ולכאורה קשה, הלא היה אפשר לכלול את הסיפור ביציאת מצרים בכלל מצוות לימוד התורה, ומה נתווסף בליל הסדר? אלא שמגמת לילה מיוחד זה להעביר לילדים את יסודות האמונה שקודמים ללימוד התורה הרגיל. שידעו איך עם ישראל נוצר, וידעו שבחר ה' בישראל להיות לו לעם סגולה, והועיד לו תפקיד גדול לקבל את התורה ולהביא תיקון לעולם. ההורים הרי לא יחיו בעולם הזה לעד, והילדים הם שיצטרכו להמשיך לשאת על כתפיהם את לפיד המסורת, את התפקיד הגדול והנורא שהועיד ה' לישראל, עד לתיקון השלם. זה המסר של ליל הסדר, וכל המצוות שבלילה זה נועדו לשם כך.", + "גם חלק מהחיוב ללמוד תורה נלמד מן הפסוק \"וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם\" (דברים יא, יט), ולמדו חכמים שמי שמחויב ללמד את בנו צריך ללמוד בעצמו (קידושין כט, ב). שכן רק על ידי הדוגמא האישית של דבקות ההורים בלימוד התורה בשקידה ובאהבה, יוכלו להנחיל את ערך לימוד התורה לילדים. אפשר ללמוד מהמצווה ללמד את הילדים, שעניינה העיקרי של התורה הוא להשפיע ולהוסיף חיים בעולם ולא רק לרומם את לומד התורה. לכן הבליטה התורה במצווה זו את המצווה ללמד את הבנים, שזאת עיקר מגמת התורה להשפיע על כל ישראל בכל הדורות. יתר על כן, כאשר אדם לומד על מנת ללמד – לימודו יסודי ועמוק יותר. וכן במצווה לספר ביציאת מצרים, המגמה שזיכרון יציאת מצרים והייעוד הגדול של עם ישראל יהיה חי בלבבות ההורים באופן עמוק ומוחשי כל כך, עד שיוכלו להעבירו לילדיהם. לשם כך ההורים צריכים להתעמק בלימוד משמעות יציאת מצרים ומצוות החג, ולשמש דוגמא לילדיהם, כיצד ראוי לומר את ההגדה ולקיים את מצוות הפסח, ומתוך כך יוכלו לספר להם ביציאת מצרים ולהדריכם בקיום מצוות ליל הסדר." + ], + [ + "ההגדה / המצווה לספר ביציאת מצרים בליל פסח", + "מצווה מן התורה לספר ביציאת מצרים בלילה שבו יצאנו ממצרים לחירות עולם. ואמנם בכל יום מצווה לזכור את יציאת מצרים, שנאמר (דברים טז, ג): \"לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ\". דרש בן זומא: יְמֵי חַיֶּיךָ – הימים, כֹּל – לרבות הלילות (ברכות יב, ב). כדי לזכור בכל יום ולילה את יציאת מצרים אנו מוסיפים בקריאת שמע את פרשת 'ויאמר', שנאמר בה: \"אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלוֹהִים אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם\" (במדבר טו, מא).", + "אלא שיש הבדלים משמעותיים בין המצווה שבכל יום למצווה בליל הסדר: א) המצווה בכל יום להזכיר את יציאת מצרים בלבד, ואילו בליל הסדר המצווה לספר בהרחבה את מעשה יציאת מצרים. ב) בליל הסדר מצווה מיוחדת לספר לילדים. ג) בליל הסדר המצווה לספר כשהמצה וה��רור מונחים לפנינו. ד) בליל הסדר המצווה לספר בדרך של שאלה ותשובה. ה) ממצוות זכירת יציאת מצרים שבכל יום נשים פטורות, ואילו במצווה לספר ביציאת מצרים בליל הסדר נשים חייבות.1שו\"ע תעב, יד. אמנם נחלקו הפוסקים אם חיוב הנשים בהגדה הוא מהתורה או מדברי חכמים. לדעת החינוך סוף מצווה כ\"א חייבות מהתורה, והסברה, שהואיל וחייבות בפסח ובמצה מהתורה, חייבות גם במצוות הסיפור ביציאת מצרים שנאמר עם אכילת הפסח המצה והמרור. ויש אומרים שכיוון שזו מצוות עשה שהזמן גרמה אינן חייבות מהתורה, אלא שחייבות בכל מצוות ליל הסדר מדברי חכמים, מפני שאף הן היו באותו הנס, וכך משמע מתוס' פסחים קח, ב. ועי' בשו\"ת חזו\"ע סי' כ' שהאריך בהבאת הדעות.", + "ככלל צריך לדעת שיציאת מצרים היא יסוד אמונת ישראל, שאז נתגלתה לראשונה השגחתו של הקב\"ה בעולם לפני עם שלם באותות ובמופתים גדולים, ונתברר כי בחר ה' בישראל להיות עמו, שמגלה דברו לעולם. לכן כל השבתות והחגים הם זכר ליציאת מצרים, כפי שאנו אומרים בתפילה ובקידוש. ומכח המצווה המיוחדת לספר ביציאת מצרים בליל הסדר מתבסס היסוד האיתן של האמונה, וניתנת משמעות לכל ההזכרות הקצרות של יציאת מצרים במשך השנה." + ], + [ + "ההגדה / המצווה לפתוח את הסדר בשאלה", + "מצווה לספר ביציאת מצרים בדרך של שאלה ותשובה, שנאמר (דברים ו, כ-כב): \"כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר… וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם…\" וכן נאמר (שמות יב, כו-כז): \"וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה'…\" ועוד נאמר (שם יג, יד): \"וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם…\"", + "על ידי השאלה, הלב והמוח נפתחים לקבלת התשובה, וכיוון שהמסר שאנו צריכים להעביר בליל הסדר חשוב ויסודי, נצטווינו להעבירו בצורה הטובה ביותר – על ידי שאלה ותשובה.", + "זה הטעם הבסיסי למצוות המיוחדות של ליל הסדר, אכילת מצה, קרבן פסח ומרור, כדי לעורר את הילדים לשאול 'מה נשתנה', כדי שיבינו שמדובר בלילה מיוחד במינו שצריך להבין את מהותו. כהמשך לכך תיקנו חכמים לשנות בכמה דברים מן ההרגלים הקבועים, כדי לעורר יותר את הילדים לתמוה ולשאול. תחילה מחלקים להם אגוזים וקליות, ועל ידי כך הם מבינים שזהו לילה חגיגי ומיוחד. אחרי הקידוש תיקנו ליטול ידיים ולאכול כרפס טבול במשקה, מה שלא עושים בכל השנה. ולא זו בלבד אלא שאח\"כ במקום להתחיל בסעודה מוזגים את הכוס השנייה, ומפנים את הקערה והמצות מן השולחן, וכל זה כדי לעורר את הילדים להבין כי לילה מיוחד הוא הלילה הזה, ויתעניינו באמת במשמעותו, וישאלו מעומק ליבם 'מה נשתנה'.", + "אפשר אולי לומר, כי בתוך שאלת 'מה נשתנה' מקופלת שאלה גדולה ונוראה על כל עניינו של עם ישראל, שמדוע נשתנה מכל העמים, באמונתו, במצוותיו, בייסוריו, בהישגיו הרוחניים, בגלותו ובגאולתו. זו שאלה שאי אפשר לענות עליה תשובה שלימה, ורק על ידי ההתבוננות ביציאת מצרים ובבחירת ישראל נבין כי זהו עניין אלוקי, שאת חלקו ביכולתנו להבין ואת כולו לעולם לא נבין. וכך השאלה הזו דוחפת אותנו מעלה מעלה, להבנה יותר עמוקה ויותר גבוהה עד אין סוף. אולי לכן הורתה התורה לעסוק בליל פסח בסיפור יציאת מצרים וסגולת ישראל בדרך של שאלה ותשובה, כי בסיסו הרעיוני של עם ישראל מונח בשאלה הפותחת אותנו לשפע רעיונות אין סופיים. ובלא העברת התורה והסיפור לילדים, לא יתעוררו שאלות חדשות ולא נוכל להמשיך להתעלות." + ], + [ + "ההגדה / נוסח \"מה נשתנה\"", + "כדי לתת לשאלה מסגרת מסודרת תיקנו חכמים נוסח 'מה נשתנה', שעל ידו הילדים יביעו את התמיהה על השוני שבליל זה, ומתוך כך יספרו להם ביציאת מצרים. בנוסח 'מה נשתנה' כללו חכמים שאלות על כל מצוות האכילה שבליל הסדר: מצה, מרור ופסח, ועל הטיבול פעמיים. לאחר שנחרב בית המקדש, אין שואלים על הפסח ובמקום זה הוסיפו שאלה על דרך האכילה הנעשית בהסבה.", + "במקום שאין ילדים ששואלים 'מה נשתנה', ישאל הצעיר שבמסובים 'מה נשתנה'. וגם כשכל המסובים חכמים שבקיאים בסיפור יציאת מצרים, ישאל אחד מהם 'מה נשתנה'. ואפילו יחיד העושה לבדו את ליל הסדר צריך לפותחו בשאלת 'מה נשתנה'. שכך הוא הסדר, לפתוח בשאלה, שעל ידי כך הסיפור יהיה שלם יותר. וכיוון שאחד הילדים או המסובים אמר 'מה נשתנה', שוב אין צריכים שאר המסובים לחזור על השאלות, אלא מיד מתחילים \"עבדים היינו\" (רמ\"א ושו\"ע או\"ח תעג, ז).2לדעת כמה ראשונים, כל שהילד שאל איזו שאלה על עניין ליל הסדר, כבר יצאו ידי חובת השאלה ושוב אין צורך לומר נוסח 'מה נשתנה', וכך כתבו הרוקח והמהרי\"ל ועוד. אולם לדעת רוב הראשונים, וביניהם תוס' ורמב\"ם, גם כשהילד שואל מעצמו איזו שאלה סביב עניין הסדר, צריך לומר את כל נוסח 'מה נשתנה', וכן נפסק להלכה. ועי' בברור הלכה על פסחים קטו, ב (עמ' קלד), בסיכום הדעות. (מ\"מ יש להשתדל שהבן ישאל מעצמו איזו שאלה, שבזה יקיים מה שאמרה התורה \"כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ\", אלא שגם אם שאל, עדיין צריך לומר את כל השאלות שתיקנו חכמים).
יש מי שכתב, שרק כאשר הבן שואל יש מצווה מהתורה לספר ביציאת מצרים, ואם לא שאל, אזי המצווה מהתורה לזכור את יציאת מצרים ולא צריך לספר בהרחבה, ורק מדברי חכמים בכל מקרה צריך לספר ביציאת מצרים. וכך משמע מתשובות הרא\"ש כלל כד, ב. אבל אין כן דעת רוב הפוסקים, אלא בכל אופן יש מצווה מהתורה לספר ביציאת מצרים, ומי שיש לו בן מצווה שיספר לו, וכמו שנאמר לגבי הבן שאינו יודע לשאול (שמות יג, ח): \"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם\". (בהגהות רבנו ירוחם פרלא על הסמ\"ג מצווה ל\"ב כתב שדעת רמב\"ן ועוד כמה ראשונים, שמי שאינו אוכל מצה פטור מסיפור ביציאת מצרים, שנאמר: בַּעֲבוּר זֶה – בשעה שמצה לפניו. ועי' בסדפ\"כ ו, 2, שמזכיר חילוק בין אם הבן שואל שאז חייב לספר בהרחבה, לאם אינו שואל שדי בהזכרה קצרה. ואפשר לומר שאם שואל מצווה להרחיב כפי שאלתו, ואם לא שאל, מצווה מהתורה לספר לו ביציאת מצרים, אבל אין מצווה להרחיב, כי ההרחבה תלויה ברצון הבן להקשיב ולקבל תשובות. עי' בשועה\"ר תעג, מב). מכל מקום ברור שמדברי חכמים יש לומר בכל מקרה את כל נוסח ההגדה, שאף אם הוא יושב לבדו, הוא שואל את עצמו, כפי שמובא בגמ' פסחים קטז, א, ועל ידי כך ממשיך חיוב על עצמו." + ], + [ + "ההגדה / כנגד ארבעה בנים דברה תורה", + "מצינו בתורה ארבע פעמים שצריך אדם להגיד לבנו עניין יציאת מצרים ופסח, ובכל פעם נקטה התורה לשון אחרת, ומזה למדנו שיש לבאר את סיפור יציאת מצרים באופן המתאים לכל בן לפי כישרונו ותכונותיו.", + "פעם אחת נאמר (דברים ו, כ): \"כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלוֹהֵינוּ אֶתְכֶם\". מזה שהבן שאל באופן מפורט, \"מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים\", משמע שמדובר בבן חכם. מהמשך הפסוקים למדנו, שבתשובה לבן החכם צריך לבאר בהרחבה את כל עניין יציאת מצרים ומצוות הפסח וייעודו של עם ישראל, ולכן התשובה הכתובה לבן החכם היא הארוכה והמפורטת ביותר (כמובא בהלכה הבאה).", + "במקום אחר נאמר (שמות יב, כו): \"וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל\". בן זה הוא הרשע, שקורא למצוות 'עבודה' כי קשה לו לקיימן, והוא אומר: \"מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם\", כי אינו חש שותפות במצוות. אע\"פ כן צוותה התורה להתייחס אליו ולבאר לו את עניין סגולת ישראל, שבא לידי ביטוי בקרבן הפסח, מפני שתמיד צריך להאמין, שאולי יכנסו הדברים לליבו, והוא יתאזר בגבורה ואמונה, יקדש את ה' ויעביר את לפיד המסורת הלאה.", + "עוד נאמר (שמות יג, יד-טו): \"וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ, וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה\". כיוון ששאל 'מַה זֹּאת' משמע שהוא תם שאינו יודע לפרט את שאלתו, וצוותה התורה לבאר לו לפי יכולת הבנתו את המאורעות המרשימים שהיו ביציאת מצרים, את המכות הגדולות שקיבלו המצרים, ואת קשיות ליבו של פרעה, שנשברה לבסוף על ידי מכת בכורות. אלו הדברים שהתם קולט ומהם הוא מתרשם ביותר.", + "גם כשהבן אינו מתעורר כלל לשאול, צריך לספר לו ביציאת מצרים, שנאמר (שמות יג, ז-ח): \"מַצּוֹת יֵאָכֵל… וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם\". כיוון שלא שאל שום שאלה, צריך לעורר את התעניינותו על ידי דברים מוחשיים. לכן אומרים לו 'בַּעֲבוּר זֶה', היינו בזכות המצות המרור וקרבן הפסח עשה לנו ה' את הניסים והוציאנו ממצרים. ולכן בליל הסדר מניחים את הקערה על השולחן, כדי שכל מאכל ומאכל שבקערה ימחיש את אחת המשמעויות של ליל הסדר.3ראוי לשים לב שהתשובה לבן הרשע נאמרה ביחס למצוות הקרבת הפסח במצרים ולדורות (שמות יב), שהקרבן והזאת דמו מעוררת אצל הרשע את השאלה הגדולה ביותר, והתשובה אינה מתחמקת אלא עוסקת בסגולת ישראל עצמה, שהיא עניין גבוה ששורשו מעל השכל האנושי וענפיו מתגלים במציאות ההיסטורית. ההגדה לשאינו יודע לשאול נאמרה אחרי המצווה לאכול מצות בפסח (שמות יג, ח), שכפי הנראה מתוך אכילת המצות המוחשית נוכל לבאר לו עניין יציאת מצרים עד שיגיע להבנה טובה. ('שאינו יודע לשאול' אינו טפש, אלא אינו מתעניין). תשובת התם נאמרה בהקשר למצוות קדושת הבכורות, כי הוא אינו נבון כל כך, ולכן צריך לחנך אותו ליראת שמים וכבוד לקדושה, וזה נעשה על ידי ההתבוננות בחוזק היד ובמכ�� בכורות, ומתוך כך הוא מקבל את המצוות שבאו לקדשנו ולהבדילנו מן העמים. שאלת החכם ותשובתו לא נזכרו בקשר למצוות הפסח דווקא, אלא בדברים פרק ו' העוסק ביסודות האמונה והייעוד של ישראל, וכיוון שיסוד הכל ביציאת מצרים, הבינו חכמים ששאלתו על מצוות ליל פסח, ומתוך כך מבארים לו את כל יסודות האמונה." + ], + [ + "ההגדה / המסר המרכזי של ההגדה", + "כדי להבין בשלמות את מגמת ההגדה והסיפור ביציאת מצרים, צריך להתבונן בשאלת הבן החכם ובתשובתו, שהוא הבן המובחר, ותפילתנו שכל הבנים יתפתחו ויתעלו עד שיהיו חכמים.", + "כראוי לבן החכם הוא שואל באופן מפורט, שנאמר: ", + "\"כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר, מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלוֹהֵינוּ אֶתְכֶם\" (דברים ו, כ). בתחילה התשובה עוסקת ביציאת מצרים, ומתוך כך ההסברה מתרחבת לייעודו הכללי של עם ישראל: לבוא לארץ ישראל, לדבוק בה' ולקיים את כל מצוותיו, ולזכות בטובה האלוקית. שנאמר (דברים ו, כא-כה): \"וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה. וַיִּתֵּן ה' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ. וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ. וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלוֹהֵינוּ, לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים, לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה. וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ\". ", + "הרי לנו, שהמגמה של ליל הסדר – שמתוך הסיפור ביציאת מצרים – ניטע בלבבות הבנים והבנות חשק להשתייך לעם ישראל, לנחול את הארץ המובטחת, לדבוק בה' ולקיים את כל מצוותיו.", + "כדי שנוכל לספר ביציאת מצרים לבן החכם בלא להשמיט אחד מן המרכיבים המרכזיים שבסיפור, תיקנו אנשי כנסת הגדולה, שחיו בראשית תקופת הבית השני, את נוסח ההגדה. במשך הדורות הוסיפו גדולי התנאים והאמוראים והגאונים עוד פסקאות שיש בהם יסודות חשובים הקשורים למצוות ההגדה, עד שלפני כשמונה מאות שנה נתקבל נוסח מוסכם על קהילות ישראל, ויסודו בנוסח רב עמרם גאון.", + "נוסח ההגדה הוא אם כן הסיפור השלם, שכל האומר אותו כולל בתוכו את כל ענייני יציאת מצרים. ואע\"פ כן כל המרבה לפרש את ההגדה ולהרחיב ברעיונות וסיפורים והלכות סביב עניין הפסח ויציאת מצרים – הרי זה משובח.4נוסח ההגדה הוא התשובה השלימה לבן החכם. אמנם בהגדה נאמר שהתשובה לחכם היא: \"אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן\", אלא שהכוונה ללמדו את כל סדר ההגדה והדינים, עד ההלכה האחרונה, שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. בהלכה זו גם מודגשת החביבות של מצוות הסדר, עד שאיננו רוצים לאכול דבר אחר האפיקומן, כדי שיישאר טעם המצה בפינו. עוד נראה שלעיתים הבן החכם נוטה לפלפל ולדקדק בעניינים צדדיים, אבל בליל הסדר המגמה להבין את העניינים הכלליים בעומק פשטותם, ולכן אומרים לו: אל תפטיר אחר הפסח אפיקומן, תתמקד בעיקר, בלי להתרחב לפלפולים צדדיים.
היו שנהגו לברך קודם אמירת ההגדה: \"על מצו��ת סיפור יציאת מצרים\", אבל אין נוהגים כן. כמה הסברים לכך: יש אומרים שיוצאים בברכת 'אמת ואמונה' שאחר ק\"ש של ערבית (מאירי). ויש אומרים שיוצאים בברכת הקידוש (רבינו ירוחם). ויש אומרים שאין צורך כלל לברך על אמירת ההגדה, כי עיקר המצווה לקיים את מצוות האכילה ותוך כדי כך להסביר מה ששואלים, ומברכים על אכילת המצה והמרור (שו\"ת הרא\"ש כד, ב). ויש אומרים שעיקר המצווה בזה היא בהבנת הלב, ועל הבנת הלב אין מברכים (מהר\"ל גבורות ה' פרק סב). ויש אומרים שהברכה שבסוף אמירת ההגדה 'אשר גאלנו' היא הברכה (שבולי הלקט). ויש מוסיפים, שכיוון שכבר מברכים בהגדה 'אשר גאלנו' אין לברך לפניה, כמו שאין מברכים לפני ברכת המזון (מעשה ניסים)." + ], + [ + "ההגדה / פותחים בגנות ומסיימים בשבח", + "אמרו חכמים שצריך לפתוח את סיפור יציאת מצרים בגנות ולסיימו בשבח. השאלה על איזה גנות מדובר. יש אומרים גנות הגוף, שעבדים היינו לפרעה במצרים, ומררו את חיינו בכל עבודה קשה, ואח\"כ גאלנו ה' מידם (דעת שמואל). ויש אומרים גנות הרוח, שמתחילה עובדי עבודה זרה היו אבות אבותינו, תרח ולבן, ובתהליך ארוך של בירורים נעשינו עם שלם של מאמינים בה' אחד (דעת רב). למעשה אנו נוהגים כשתי השיטות, ומתארים בהגדה את תהליך יציאתנו מעבדות לחירות, ואת התהליך שעברנו מעבודה זרה עד שנגלה עלינו מלך מלכי המלכים הקב\"ה בכבודו ובעצמו וזכינו לאמונה שלימה (פסחים קטז, א).", + "במבט ראשון נראה שעדיף לעסוק רק בסיפורים היפים והטובים, אולם במבט שני מעמיק יותר, ברור שככל שנתבונן יותר בצרת השעבוד ובגנות העבודה הזרה שעבדו אבות אבותינו, כך נבין יותר את גודל הגאולה. שמתוך החושך רואים את האור טוב יותר.", + "בנוסף לכך, על ידי העיסוק בגנות אנו מבינים טוב יותר את סגולת ישראל שאינה תלויה בהצלחותינו או במעשינו הטובים אלא יסודה בבחירה אלוקית עליונה, שהיא מעל ומעבר לכל שיקול אנושי. ולמרות שלא היינו עם מכובד אלא עבדים בזויים, בחר בנו ה' מכל העמים והוציאנו ממצרים באותות ובמופתים. ולמרות שאבות אבותינו היו עובדי עבודה זרה, בחר ה' להתגלות אלינו ולתת לנו את התורה. הרי שסגולת ישראל אינה תלויה בדברים הנעשים בעולם הזה אלא בקביעה אלוקית.", + "אפשר ללמוד מזה גם על כוחם המיוחד של ישראל להפוך את החושך לאור ואת הרע לטוב ולהביא גאולה לעולם. לכן מדגישים בתחילה את הגנות, כדי להראות איך מתוך העבדות ובערות העבודה הזרה הגענו להישגים עצומים. ויש בכך גם עידוד ונחמה, שכמו אז, כך גם מכל הצרות והיסורים שלנו בדורות האחרונים הגאולה הולכת ומתגלה.", + "בנוסף לכך, העיסוק בזה שהיינו עבדים מסכנים מעורר בלבבנו רגישות והתחשבות בגר ובכל מי שסובל וזקוק לעזרה ורחמים, כמו שנאמר (שמות כג, ט): \"וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם\"." + ], + [ + "ההגדה / משמעות עשר המכות", + "התורה מרחיבה בתיאור עשר המכות, בלא לדלג על אחת מהן. משמעויות רבות לכך. הפשוטה שבהן, שיש דין ויש דיין בעולם, וסוף רשע לבוא על עונשו. ורשעים גדולים כמצרים, ששעבדו עם שלם בעבודת פרך נוראה והטביעו את ילדיהם הזכרים ביאור, ראוי שיבואו על עונשם המלא, וילמדו כל הדורות לקח זה.", + "בנוסף לכך יש כאן גם רמז עמוק. כידוע העולם נברא בעשרה מאמרות (ר\"ה לב, א). וזה מה שמבואר בקבלה על עשר ספירות, שעל ידן הקב\"ה ברא את עולמו, ועל ידן ממשיך לקיים את העולם ולהחיותו. אלא שכל זמן שלא התגלה עם ישראל בעולם, אף המאמרות הללו, שבהם הקב\"ה מחייה את העולם היו נעלמים ונסתרים. וכשם שעשרת היסודות הרוחניים היו נעלמים, כך גם בני ישראל, כל עוד לא הגיעו לבשלותם לצאת אל הפועל כעם – היו משועבדים במצרים.", + "וכשהגיעה השעה שבני ישראל הגיעו לבשלותם, ומנו ששים ריבוא (כמבואר לעיל א, ד), הגיעה השעה שיצאו לחירות. אז נצטווה משה על ידי הקב\"ה לבוא אל פרעה ולצוותו \"שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר\". אבל פרעה מלך מצרים סרב לשלח את ישראל לחופשי, ואמר: \"מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל, לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ\" (שמות ה, א-ב). גם אח\"כ הוסיף והקשה את ערפו פעמים רבות כלפי הצו האלוקי. אולם עצת ה' היא תקום, ואין שום בשר ודם שיכול לעמוד מול הצו האלוקי, ואפילו אם יעמוד בראש האימפריה החזקה ביותר בעולם. וכך על ידי אותם עשרת היסודות שבהם ברא הקב\"ה את העולם, החל לזעזע את האימפריה המצרית, במכה אחר מכה, עד שכל אותם עשרה מאמרות התגלו כעשר מכות, וכל כוחם של המצרים נשבר, וישראל יצאו לחירות.", + "כשבאנו להר סיני גילה לנו הקב\"ה את משמעותם של אותם עשרה מאמרות בעשרת הדברות, שהם יסוד התורה." + ], + [ + "ההגדה / פסח מצה ומרור", + "שנינו במשנה (פסחים קטז, א): \"רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור\".", + "הכוונה שגם מי שאינו יכול לומר את כל ההגדה צריך לכל הפחות לעסוק בשלוש מצוות האכילה של ליל הסדר. כמו שנאמר בפסוק העוסק במצווה ללמד את הבן שאינו יודע לשאול: \"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם\" (שמות יג, ח). דרשו חכמים: בעבור זה – היינו בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך על שולחנך (מכילתא בא פי\"ז). מכאן שצריך לכל הפחות להתבונן בטעמי שלושת המאכלים שנצטוונו לאכול בליל הסדר. ואף שכיום אין אנו יכולים להקריב את קרבן הפסח, מצוּוים אנו לזכור את משמעותו.5מי שאמר את כל ההגדה חוץ ממה שכתוב על הפסח המצה והמרור, לדעת ר\"ן ורמב\"ן יצא ידי חובה, אלא שלא קיים את המצווה כראוי. ויש שהבינו מרמב\"ם (חמץ ומצה ח, ד), ותוס', שהדברים כפשוטם, ואם לא אמר פסח מצה ומרור לא יצא ידי סיפור ביציאת מצרים. ואין הכרח להבין כדבריהם, אלא אפשר לפרש שמדובר באדם שלא סיפר כלל ביציאת מצרים, שאם אמר פסח מצה ומרור – יצא ידי חובה, ואם לא אמרם – לא יצא. ועי' בברור הלכה פסחים קטז, ב, שם מבואר שנחלקו המפרשים לצורך מה מזכירים פסח מצה ומרור: יש אומרים לצורך מצוות אכילת פסח מצה ומרור, שבלא לפרש טעמיהם אין יוצאים ידי אכילתם כראוי. ויש אומרים לצורך מצוות הסיפור ביציאת מצרים. וכתב בבנין ציון ל' שהנפקא מינא בזה לפסח שני, שאם הוא לשם מצוות האכילה צריכים לאומרם, אבל אם לצורך הסיפור ביציאת מצרים אין צריך לאומרם.", + "כיוון שלמדנו שכל עניין ליל הסדר צריך להיות בדרך של שאלה ותשובה, לכן אומרים: \"פסח זה שהיו אבותינו אוכלים בזמן שבית המקדש קיים על שום מה?\", וכן \"מצה זו שאנו אוכלים על ש��ם מה?\", ו\"מרור זה שאנו אוכלים על שום מה?\".", + "שלושה דברים הם: קרבן הפסח מבטא את סגולת ישראל, המצה את החירות, והמרור את משמעות השיעבוד.", + "הפסח מבטא את סגולת ישראל, שהבדיל ה' בין ישראל לעמים באופן ניסי, והכה בכורי מצרים ופסח על בתי ישראל. ואפשר לומר, שכל עוד בית המקדש חרב, אין סגולת ישראל מתגלה לעין כל, ולכן איננו יכולים להקריב את קרבן הפסח.", + "אבל המצה שמבטאת את הגאולה ממצרים, מצוותה תמידית, מפני שמעלת החירות שקנינו ביציאתנו ממצרים נשארה לתמיד. שביציאת מצרים נתקשר עם ישראל לקב\"ה בקשר מוחלט, וזוהי החירות האמיתית, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. וגם כשאנו משועבדים בין העמים, רוחנו נשארת בת חורין, מפני שעל ידי התורה אנו יכולים להתעלות אל מעבר לשעבוד החומר.", + "והמרור – בזמן שאין מקריבים את הפסח מצוותו מדברי חכמים. המרור רומז לצער ומרירות השעבוד, ואפשר לומר שכאשר אנו זוכים להקריב את קרבן הפסח, אנו יכולים לעמוד על משמעותם המלאה של היסורים שממרקים ומזככים, ולהבין בפועל איך מכל הצרות צמחו ישועות, ולכן מצוות אכילת המרור מהתורה. אבל כאשר בית המקדש חרב ואין אנו זוכים להקריב את הפסח, אנחנו אמנם צריכים להאמין שכל הייסורים לטובה, אבל קשה לנו לעמוד על מלא משמעותם ולראות איך מכולם צמחו בפועל ישועות, ולכן מצוות המרור מדברי חכמים." + ] + ], + [ + [ + "ליל הסדר / הקדמה", + "לפני שנתחיל בפרטי הלכות הסדר, נסקור בקצרה את המצוות שאנו מקיימים בליל הסדר.", + "שני עניינים מרכזיים עומדים במוקד ליל הסדר: הראשון: זיכרון היציאה ממצרים מעבדות לחירות, והתבוננות במשמעות החירות הישראלית. השני: העברת המסורת לדורות הבאים. כל זה כלול במצווה מן התורה לספר ביציאת מצרים בליל ט”ו בניסן.", + "כדי להמחיש את הזיכרון נצטווינו מן התורה לאכול בליל זה: פסח, מצה ומרור. פסח, להזכיר את הנס שהכה ה’ בבכורי מצרים ועל בתי ישראל פסח והציל את בכורינו. מצה, זכר למצות שאכלו אבותינו כשיצאו ממצרים לחירות. מרור, זכר לעבודת הפרך והשעבוד המר ששיעבדו המצרים את אבותינו במצרים.", + "כיום שבית המקדש חרב, אין אנו יכולים להקריב את קרבן הפסח, וכזכר לקרבן הפסח אנו אוכלים את ה’אפיקומן’. מן התורה אכילת המרור תלויה באכילת קרבן הפסח, וכשאין מקריבים את הפסח אין מצווה לאכול את המרור, אבל חכמים תיקנו לאכול מרור גם אחר החורבן.", + "לגבי מצוות אכילת המצה לא חל שינוי, וגם לאחר חורבן הבית ישנה מצווה מהתורה לאכול כ’זית’ מצה.", + "עוד תיקנו חכמים לשלב בתוך אמירת ההגדה שתיית ארבע כוסות יין, לבטא את השמחה והחירות.", + "וכן תיקנו לאכול את המצות ולשתות את היין בהסבה דרך חירות." + ], + [ + "ליל הסדר / ההכנות לסדר", + "כפי שלמדנו אחד משני העניינים המרכזיים של ליל הסדר הוא העברת המסורת של יציאת מצרים לבנים ולבנות. כדי לשמור על ערנותם של הילדים הקטנים אנו משנים בסדר הפסח דברים רבים, ועל ידי כך מעוררים את התעניינותם: מטבילים את הירק פעמיים, נוטלים ידיים פעמיים, נראים כמתחילים לאכול ומפסיקים באמירת ההגדה. בנוסף לכך גם מצוות אכילת המצה, שתיית ארבע הכוסות וההסבה, מעוררות כמובן אצל הילדים את השאלה: “מה נשתנה הליל�� הזה מכל הלילות”.", + "עוד אמרו חכמים לחלק לילדים הקטנים בתחילת הסדר אגוזים ומיני מתיקה, כדי שיראו שינוי נוסף וישאלו ‘מה נשתנה’ (שו”ע תעב, טז). וגם במשך אמירת ההגדה טוב לחלק להם ממתקים קטנים, כדי לשמור על ערנותם ושמחתם.", + "לפני החג משתדלים לקנות לילדים ולכל בני הבית בגדים חדשים כדי לשמחם. ואמנם מצוות השמחה שייכת לכל שלוש הרגלים, ולכן מצווה לקנות לפני כל חג לנשים ולבנות בגדים ותכשיטים, ולחלק לילדים הקטנים בחג מיני מתיקה ואגוזים, ולשמח את הגברים בבשר ויין (שו”ע תקכט, ב-ג). אולם לפני פסח מקפידים יותר לקנות בגדים חדשים, שעל ידי לבישתם לפני ליל הסדר מתעוררת התרגשות מיוחדת לקראת הלילה המקודש.", + "נכון לסדר לפנות ערב את השולחן, הקערה, הצלחות והסכו”ם, כדי שמיד כשיחזרו מהתפילה יוכלו להתחיל בקידוש, בלא לאבד את הזמן היקר שבו הקטנים עדיין ערניים ויכולים להשתתף באמירת ההגדה, באכילת המצה ושתיית הכוסות. אולם אין להקדים את הקידוש לפני צאת הכוכבים, מפני שהקידוש צריך להיות בשעה הראויה לאכילת המצה שהיא בליל ט”ו בניסן, ועוד שכוס הקידוש היא הכוס הראשונה של ארבע כוסות, ואת ארבע הכוסות צריכים לשתות בלילה (שו”ע תעב, א, מ”ב ד).", + "כשיסדרו את השולחן יכינו כסאות נוחים כדי שיוכלו להסב עליהם. לכתחילה יערכו על השולחן את הכלים הנאים ביותר, ואף שבימות החול יש למעט קצת בקישוט השולחן בכלים נאים מפני זיכרון החורבן, בשבתות וחגים אין ממעטים (שו”ע תקס, ב, מ”ב ה). ובליל הסדר מצווה לפאר את השולחן בכלים הנאים ביותר, ואף זה אחד מביטויי החירות והשמחה (שו”ע תעב, ב, מ”ב ו’)." + ], + [ + "ליל הסדר / הקערה", + "לפני תחילת הסדר צריך להכין את ה’קערה’ שבה מונחים כל המאכלים המיוחדים של ליל הסדר. סידור הקערה על השולחן אינו רק כדי שכל המאכלים יהיו מזומנים לפנינו, אלא גם מפני שכל מאכל נועד להזכיר ולהדגיש רעיון מסוים, ואנחנו צריכים שכל המאכלים יהיו לפנינו כדי לבטא את עניינו המיוחד של ליל הסדר. נמנה את המאכלים שצריך להניח בקערה:", + "שלוש מצות שבהן נקיֵם את מצוות אכילת המצה מהתורה. והטעם שצריך להניח את המצות בקערה, מפני שצריך לומר את ההגדה כאשר המצות והמרור לפנינו, שנאמר (שמות יג, ח): “וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה“, ודרשו חכמים: בַּעֲבוּר זֶה – לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. ועוד שהמצה נקראת ‘לֶחֶם עֹנִי’ (דברים טז, ג), ודרשו חכמים שעונים (אומרים) עליה דברים הרבה, לפיכך המצה צריכה להיות גלויה בעת אמירת ההגדה. אלא שמפני כבוד המצה, שהיא החשובה ביותר ועליה מברכים המוציא, אין לקדש על היין בשעה שהיא גלויה. לכן מניחים את המצות בתוך מפית, ובשעה שמקדשים על היין או בשעה שמגביהים את הכוס השנייה – מכסים את המצות, ובכל שאר הזמן שאומרים את ההגדה – המצות צריכות להיות מגולות.", + "מרור הוא חסה או חזרת, ובזמן שבית המקדש היה קיים, היתה מצווה מן התורה לאכול מרור עם קרבן הפסח, ומאז שחרב בית המקדש המצווה לאכול מרור מדברי חכמים.", + "בזמן שבית המקדש היה קיים היו מניחים על השולחן גם את בשר קרבן הפסח, ואחר שנחרב בית המקדש תיקנו חכמים להניח על השולחן שני תבשילים, אחד זכר לקרבן פסח והשני זכר לקרבן חגיגה שהיו מקרי��ים בכל יום טוב (פסחים קיד, א-ב). ונהגו שהתבשיל שהוא זכר לקרבן פסח יהיה זרוע, לרמוז לכך שנגאלנו ב’זרוע נטויה’, וצולים את הזרוע על האש כשם שהיו צולים את קרבן הפסח. יוצאי ספרד נוהגים לקחת לזרוע רגל קידמית של בהמה, ויוצאי אשכנז כנף של עוף. ונוהגים לקחת ביצה צלויה או מבושלת זכר לקרבן חגיגה, וזאת מפני שרגילים להגיש ביצה לאבלים כדי לנחמם, שגלגל חוזר בעולם, ואף אנו מתנחמים שמהרה יבנה בית המקדש ונוכל להקריב את הפסח והחגיגה. ואף שמה של הביצה בארמית ‘ביעא’ פירושו בקשה, לרמוז על בקשתנו שה’ ישוב ויגאלנו (שו”ע תעג, ד). את הזרוע הצלויה נוהגים ברוב הקהילות שלא לאכול בליל הסדר (עי’ בהלכה לב על מנהג הצלי).", + "עוד מניחים כרפס, שהוא ירק שאוכלים לפני אמירת ההגדה, וכן נוהגים להניח שם חומץ או מי מלח כדי לטבל את הכרפס ולהטעימו, ועל ידי כך יצטרכו ליטול ידיים פעם נוספת, ויתעוררו הילדים לשאול על כך.", + "וכן מניחים חרוסת, שהיא רומזת לטיט שהיו מכינים אבותינו כשהיו משועבדים במצרים, ובה טובלים את המרור לפני אכילתו. היין אינו בקערה מפני שאינו מין אוכל אלא משקה." + ], + [ + "ליל הסדר / סידור הקערה", + "בתלמוד לא נזכרה ה’קערה’ אלא אמרו שמביאים לפניו מצה חזרת וחרוסת ושני תבשילים (פסחים קיד, א), והראשונים כתבו להניח את כל המאכלים הללו על קערה. וכן מובא בשולחן ערוך (תעג, ד). אמנם אין בזה חיוב, אלא העיקר הוא שכל המאכלים הללו יהיו מונחים לפני עורך הסדר. ואין צורך להניח קערה לפני כל משתתפי הסדר, ואף לא לפני כל הנשואים, אלא די להניח את הקערה לפני עורך הסדר (מ”ב תעג, יז). אמנם יש נוהגים להניח לפני כל בעל משפחה קערה. ויש נוהגים להניח מצות לפני כל בעל משפחה, ואת הקערה כולה לפני עורך הסדר.", + "כיוון שצריכים להניח בקערה כמה מאכלים, התעוררה שאלה כיצד הדרך הטובה ביותר לסדרם, וכמה דעות נאמרו בזה:", + "לדעת הרמ”א, הכלל הוא שכל המוקדם בליל הסדר יונח בקערה קרוב יותר לעורך הסדר, כדי שלא להעביר על המצוות, שאם יניח, למשל, את המצות קרוב אליו ואחריהן את הכרפס, נמצא שבבואו לקחת את הכרפס לאוכלו הוא מדלג על המצות, ויש בכך ביזוי מסוים למצות. על כן לפי הרמ”א יניח את הכרפס ואת מי המלח במקום הקרוב אליו, שאותם אוכלים תחילה עוד לפני אמירת ההגדה. אחריהם יניח את המצות, שאותם אוכלים בתחילת הסעודה. אחריהן יניח את המרור והחרוסת, שכן לאחר שאוכלים את המצות אוכלים את המרור ומטבילים אותו בחרוסת. והרחוקים ביותר יהיו הזרוע והביצה, שעניינם להזכיר את קרבן הפסח ואת קרבן החגיגה.", + "ויש אומרים שאין צורך להקפיד בסידור הקערה שלא להעביר על המצוות, כי רק כאשר הגיע הזמן לקיים את שתי המצוות, אין ראוי לעבור ולדלג על אחת כדי להגיע אל חברתה הרחוקה יותר. אולם בליל הסדר לכל מצווה יש זמן מסוים, ולכן אין בעיה לדלג על מאכל שעדיין לא הגיע זמן אכילתו כדי לקחת את הרחוק יותר שהגיע זמן אכילתו.", + "על פי האר”י ישנו סדר הרומז לעשר ספירות.1כך הוא הסדר לאר”י: מניחים למעלה את שלוש המצות, כנגד ספירות חכמה בינה ודעת. תחתיהן מצד ימין הזרוע כנגד חסד, והביצה בצד שמאל כנגד גבורה. ומתחתם באמצע מרור לברכה כנגד תפארת. ומתחתם בצד ימין חרוסת כנגד נצח, וכרפס משמאל כנגד הוד, ותחתיהם בא��צע המרור לכורך כנגד יסוד. והקערה עצמה כנגד מלכות (כה”ח תעג, נח). עפ”י האר”י נוהגים להפסיק במפה בין מצה למצה, שכל מצה רומזת לספירה בפני עצמה. ויש נוהגים שלא להפסיק ביניהן (ח”א). וכן נוהגים כיום רוב יוצאי ספרד ורוב מתפללי נוסח ספרד-חסידי, ואף בין מתפללי נוסח אשכנז יש שנהגו כאר”י. ויש שנוהגים כרמ”א, ויש נוהגים כגר”א, ובהגדות רבות נדפסו תרשימים של סדר הקערה. וכאמור, לכל מנהג מקום בהלכה." + ], + [ + "ליל הסדר / קדש – קידוש", + "את הסדר פותחים בקידוש, ועניינו לציין את קדושת ישראל ואת קדושת חג הפסח. בכל הקידושים של שבתות וימים טובים אנו אומרים: “זכר ליציאת מצרים”, משום ששורש קדושת ישראל החל להתגלות ביציאת מצרים, שאז נודע שבחר ה’ בישראל להיות לו לעם סגולה. ובקידוש של ליל הסדר, שהוא הלילה שבו יצאנו ממצרים, ובו נצטווינו לספר ביציאת מצרים, מעלת הקידוש כפולה ומכופלת, ולכן ראוי לפתוח בו את הסדר.2בשבת ברור שהקידוש מן התורה, שנאמר (שמות כ, ח): “זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ”. לרמב”ם ורוב הפוסקים, יוצאים מן התורה ידי חובת זכירת השבת בתפילת ליל השבת, וחכמים תיקנו לאומרו גם על הכוס בליל שבת. ולדעת כמה ראשונים, מצווה מהתורה לקדש על היין (פנה”ל שבת ו, 1). אולם לגבי הקידוש ביום טוב נחלקו הפוסקים. למגיד משנה (הל’ שבת כט, יח), יסודו מדברי חכמים, וכ”כ מ”א רעא, א, ורוב האחרונים. אולם לדעת הרבה ראשונים יסודו מהתורה, שנאמר (ויקרא כג, לז): “אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה’ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ”, וכך נראה מדעת השאלתות ובה”ג וראבי”ה ומהר”ם מרוטנבורג (עי’ פנה”ל מועדים ב, 4, שו”ת חזו”ע סי’ ב’).", + "אכן, שלא כמו בשאר הקידושים שבהם רק המקדש צריך לקדש על הכוס ולשתות את רוב היין שבה, בליל הסדר מוזגים כוס יין לכל אחד מהמסובים, ואחר הקידוש כל אחד מהמסובים מיסב ושותה את רוב היין שבכוסו. וזו הכוס הראשונה מארבע כוסות.", + "יסוד חשוב בא לידי ביטוי בתקנת חכמים לקדש על היין. בדרך כלל אנשים נוטים לחשוב כי הקדושה מתגלה בעולם הרוח בלבד, בתפילה ובלימוד התורה, וככל שאדם יסגף את גופו יותר, כך יזכה ליותר קדושה. והנה תיקנו חכמים לקדש על היין, ללמדנו שהקדושה מתפשטת ומתגלה גם על ידי האוכל הגשמי, ולא רק על המאכלים הבסיסיים שהכרחיים לקיומו של האדם הקדושה מתפשטת אלא אף על היין שנועד לשמח. אפשר ללמוד מכאן שדווקא על ידי החיים השלמים, שיש בהם אמת של תורה ואמונה עם שמחה וצהלה – אפשר לגלות את שלמות קדושת ישראל, ולכן אנו אומרים את הקידוש על היין המשמח.", + "כמו בכל יום טוב אנו מברכים “שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”, מפני שיום טוב הוא מצווה המתחדשת מזמן לזמן. ותיקנו לומר את ברכת ‘שהחיינו’ בסוף הקידוש, שאחר שעמדנו על קדושת היום ראוי לברך ולהודות לה’ שהגיענו לזמן המקודש הזה. מי ששכח ולא ברך ‘שהחיינו’ בקידוש – יברך כאשר יזכר, שכל זמן שלא נסתיים חג הפסח עוד אפשר לברך עליו ‘שהחיינו’.", + "אין לומר אחר הקידוש ולפני שתיית היין ‘הנני מוכן’ או ‘לשם יחוד’ שאומרים לפני קיום מצוות כוס ראשונה מארבע כוסות, כדי שלא להפסיק בין הברכה לשתייה, אלא יאמר ‘לשם יחוד’ לפני הקידוש. וכן בכל כוס וכוס יאמר ‘לשם יחוד’ לפני הברכה על היין (מ”ב תעג, א).", + "אם חל יום ראשון של פסח בשבת, מוסיפים בקידוש את עניין השבת, ואם חל במוצאי שבת מוסיפים בו ברכה על הנר ועל ההבדלה בין קודש לקודש (שו”ע תעג, א)." + ], + [ + "ליל הסדר / ארבע כוסות", + "תיקנו חכמים לשתות ארבע כוסות יין בליל הסדר כדי להרבות בשמחת הגאולה, וכביטוי לחירות. ואמנם בכל יום טוב יש מצווה לשמוח על ידי שתיית יין, אולם בפסח הוסיפו חכמים ותיקנו לשתות ארבע כוסות על סדר ההגדה, כדי שעניין השמחה יבוא לידי ביטוי מוחשי בכל שלביו של ליל הסדר. שכל חלק מחלקי ההגדה נאמר על כוס יין. את הקידוש אומרים על הכוס הראשונה, ולכן מוזגים לכל המסובים את הכוס לפני אמירת הקידוש. את הסיפור ביציאת מצרים והמחצית הראשונה של ההלל אומרים על הכוס השנייה, ולכן מוזגים אותה לפני שמתחילים לומר את ההגדה, כדי שכל ההגדה תאמר על כוס יין. את ברכת המזון אומרים על הכוס השלישית שמוזגים לפני אמירת ברכת המזון. אח”כ מוזגים את הכוס הרביעית, כדי לומר עליה את מחציתו השנייה של ההלל ואת ההלל הגדול. נמצא שכל מה שאנו אומרים בליל הסדר אנו אומרים על כוס יין.", + "השותה את ארבע הכוסות ברציפות, נחשב כאילו שתה כוס אחת בלבד (שו”ע תעב, ח). ואפילו אם שהה בין שתיית כוס אחת לחברתה, לדעת כמה פוסקים (רשב”ם, ר”ן, פר”ח), כל זמן שלא אמר ביניהם דברים מההגדה לא יצא ידי חובה, כי שתיית הכוסות צריכה להיות תוך העיסוק בזיכרון יציאת מצרים (עי’ באו”ה ‘שלא’, שלדעת הב”י, כל ששהה בין כוס לחברתה בדיעבד יצא).", + "כמה רמזים אמרו חכמים למניין ארבע הכוסות, שהן כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמרו ביציאת מצרים, וכנגד ארבע מלכויות ששיעבדו את ישראל אחר היותו לעם: בבל, פרס, יון ורומא, והקב”ה הצילנו מידם. כנגד ארבע כוסות של פורענות שעתיד הקב”ה להשקות את רשעי אומות העולם, וכנגד ארבע כוסות של נחמה שעתיד הקב”ה להשקות את ישראל (ירושלמי פסחים פ”י ה”א).", + "ככלל ראוי לדעת כי המספר ארבע רומז להופעה של רעיון שלם בכל העולם, שכל דבר בעולם יש לו ארבעה צדדים כנגד ארבע רוחות: מערב ומזרח, צפון ודרום. וכיוון שיציאת מצרים חוללה מהפכה מוחלטת בעולם, היא מופיעה בארבע לשונות של גאולה. שנאמר (שמות ו, ו-ז):", + " “לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה’, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלוֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ אֱלוֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם”. ", + "שעבוד ישראל במצרים לא היה רק שעבוד של הישראלים שבאותו הדור, אלא ביטא את השעבוד של הרוחניות לחומרנות, שכל האפשרות לגלות את הרוחניות בעולם תלויה בעם ישראל, והוא היה משועבד לממלכה החומרנית ביותר – מצרים. כדי לשחרר את ישראל לחירות, כדי שיוכלו לקבל את התורה ולהאיר את העולם ולתקנו, היה צורך בשבירת כל המחסומים המשעבדים מכל ארבע רוחות העולם, וכנגד זה נאמרו ארבע לשונות של גאולה.", + "עוד לשון של גאולה נזכרה שם, שנאמר (שם ו, ח): “וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְנָתַתִּי אֹת��הּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'”. וכיוון שאין היא עוסקת ביציאת מצרים עצמה, לא תיקנו לשתות כנגדה כוס חמישית, אבל נוהגים למזוג כוס חמישית, והיא הנקראת ‘כוס של אליהו’, ועניינה לרמוז על הגאולה השלמה שמתחילה בכניסה לארץ (עי’ בהלכה לו)." + ], + [ + "ליל הסדר / היין", + "אמרו חכמים (פסחים קח, ב) שכדי לקיים את המצווה בשלמות, יש למזוג (למהול) את היין של ארבע הכוסות במים, שאם לא כן יהיה היין קשה וכבד ויגרום לשכרות. ואף שגם יין כזה משמח על ידי האלכוהול שבו – המצווה לשתות את היין בדרך חירות, היינו כדרך אנשים עשירים שזמנם בידם ויכולים להרשות לעצמם לשתות את היין הטעים ביותר ולשקוד על מזיגתו כראוי, כך שישמח ולא ישכר. כיום היינות שלנו פחות קשים וחזקים ואין חובה למוזגם, ורק מי שמזיגת היין משביחה עבורו את טעמו או השפעתו, מצווה שימזוג אותו (עי’ מ”ב תעב, כט; ויש שנהגו להדר בזה).", + "לפיכך, ההידור שנועד לבטא את החירות, מתקיים כיום על ידי קניית יין משובח שיש בכוחו לשכּר, שעל ידו מתעוררת הרגשת השמחה, השחרור והחירות. אמנם צריך להזהר שהיין לא יהיה חזק מדי ויגרום לכך שלא נוכל להתרכז באמירת ההגדה ובקיום מצוות ליל הסדר. לפיכך צריך לשתות ארבע כוסות של יין באופן כזה שהיין ישמח ולא יעייף או ישכר. מי ששתיית כוס יין מלאה כבדה עליו, או שעלולה להפריע לו לקיים את מצוות הסדר כראוי, יערב ביין מיץ ענבים או מים או שניהם יחד, ובלבד שהמים לא יהיו הרוב. ועל ידי כך מחד, ישתה יין משכּר, ומאידך ישמח ביין ויוכל לקיים את כל מצוות ליל הסדר כראוי. כמו כן יוכל להשתמש ביין עם אחוז אלכוהול מופחת.", + "ואף שבדיעבד יוצאים ידי חובה במיץ ענבים, צריך לדעת שכאשר תקנו חכמים לשתות ארבע כוסות, לא העלו בדעתם שישתו מיץ ענבים, כי לא היתה בימיהם אפשרות לשמר מיץ ענבים מעת הבציר בסתיו עד חג הפסח בלא שיחמיץ. וגם מי שהיין לא היה טעים לו או ששתייתו גרמה לו כאבי ראש, היה חייב לשתות ארבע כוסות. וכן מסופר על רבי יהודה בר’ אלעאי שהיה צריך לכרוך סודר על ראשו מפסח עד חג השבועות, מחמת כאב הראש שנגרם משתיית ארבע כוסות. ורק מי שהיין גרם לו לחלות וליפול למשכב, היה פטור מהמצווה (נדרים מט, ב. שו”ע תעב, י; מ”ב לה). הרי שכוונת חכמים בתקנתם היתה שנאמר את ההגדה ונספר ביציאת מצרים מתוך שתייה של יין משמח, והשותה מיץ ענבים אינו מקיים את המצווה כפי שתיקנוה חכמים. אמנם כיוון שיש לנו כיום מיץ ענבים, מי שסובל מהיין, כגון שהוא גורם לו כאבי ראש, רשאי לצאת ידי חובתו במיץ ענבים.", + "גם נשים מצֻווֹת בשתיית ארבע כוסות, כמו בכל מצוות ליל הסדר (שו”ע תעב, יד). והמצווה לשתות יין משמח.3בעבר רק בעת בציר הענבים היה ניתן להשיג מיץ ענבים, וכיוון שלעיתים בעת הבציר היין של העונה הקודמת כבר אזל, ועד שיספיקו להכין יין חדש יעברו ארבעים יום, הורו חכמים שבדיעבד אפשר לקדש על מיץ ענבים (ב”ב צז, ב; שו”ע רעב, ב). אבל זה בדיעבד, ובמיוחד בפסח, שעיקר התקנה כדי לומר את ההגדה בשמחה. וכ”כ במקראי קודש ח”ב סי’ ל”ה. אמנם שם בעמ’ קל, בהררי קודש, לימד זכות על נשים שיוצאות במיץ ענבים, שעיקר המצווה לשתות יין משכר כדי לקיים את מצוות השמחה, ונפסק להלכה שעיקר השמחה בגברים על ידי יין, ולנשים בבגדים נאים (פסחים קט, א, שו”ע תקכט, ב, ובאו”ה שם). מ”מ ברור שגם לנשים יש מצווה לשמוח במועדים ביין, וכדעת ת”ק (פסחים שם), וכמבואר בפנה”ל מועדים (א, ט-י, 5). ולא זו בלבד, אלא שנשים חייבות בארבע כוסות כגברים “שאף הן היו באותו הנס” (פסחים קח, ב). וכן נהגו כל הנשים עד לפני כמה דורות. אלא שהשכרות גנאי לנשים יותר מלגברים (כתובות סה, א). לכן החוששות משכרות, רשאיות לערב יותר מיץ ענבים או מים ביין.", + "מצווה להדר ולבחור יין משובח ומשמח לארבע כוסות, ויש מעלה בכך שהיין יהיה אדום. אבל יין לבן משובח עדיף על יין אדום פחות משובח. ובדיעבד יוצאים בכל סוג של יין ואפילו הוא לבן ואינו משובח (שו”ע תעב, יא)." + ], + [ + "ליל הסדר / שיעור היין והכוס", + "כדי לקיים את מצוות ארבע כוסות או כל שתיית כוס יין של מצווה, כגון: בקידוש, הבדלה, ברכת המזון ונישואין, צריך שכמות היין שבכוס תהיה בעלת חשיבות. לפיכך קבעו חכמים שצריך להניח בכוס לכל הפחות ‘רביעית הלוג’, ובפחות משיעור זה, אין יוצאים ידי חובה (פסחים קח, ב).", + "‘רביעית הלוג’ הוא שיעור נפח של ביצה ומחצה. לפי חישובו של הרמב”ם ועוד ראשונים הוא כ-75 מיליליטר (פנה”ל ברכות י, 11. ולר’ חיים נאה 86 מיל’). אבל אין שיעור זה מוסכם על הכל, מפני שבעקבות הגלויות התעוררו ספקות לגבי עצם שיעור נפח הביצה, ויש מאחרוני פוסקי אשכנז (נו”ב, חזו”א) שמחמירים וסוברים שגודל הביצים בימינו הינו כמחצית מגודלן של הביצים בתקופת חז”ל. לפיכך, אם שיעור רביעית היה כביצה ומחצה, כיום הוא קרוב לשיעור שלוש ביצים, שהוא כ-150 מיליליטר, ושיעור זה נקרא כיום שיעור ‘חזון איש’.", + "למעשה העיקר כדעה המקילה, וכן נוהגים יוצאי ספרד. אולם לגבי מנהג יוצאי אשכנז, כתב בעל ה’משנה-ברורה’ (רעא, סח; תפו, א) שבמצוות שיסוד חיובן מן התורה, כדוגמת קידוש בליל שבת והבדלה, לכתחילה טוב לחוש לדעה המחמירה. אולם במצוות מדברי חכמים, כמו ארבע כוסות ורביעית לברכה אחרונה, אפשר לקיים את המצווה בשיעור הקטן, שהוא כדעת רוב ככל הפוסקים. אולם לכתחילה אין ראוי לקיים את המצווה בשיעור הקטן, אלא יש למזוג כוס נאה שיש בה הרבה יותר.", + "עוד צריך להקפיד במה שאמרו חכמים לגבי כוס של ברכה: שהכוס תהיה שלמה ולא שבורה. וכן צריך למלא את הכוס, וגם כאשר הכוס מכילה הרבה יותר מהשיעור שיוצאים בו ידי חובה (‘רביעית’ – 75 מ”ל), צריך למלאה כדי שלא יראה כמי שנוהג בקמצנות. ואין הכוונה שהכוס תהיה מלאה עד שפתה, באופן שיהיה חשש שהיין שבה יישפך, אלא הכוונה שתהיה מלאה בנדיבות עד קרוב לשפתה (כחצי ס”מ פחות משפתה).", + "צריך שהכוס תהיה נקייה, שטופה היטב מבחוץ ומבפנים. וכל זה לקראת שתיית הכוס הראשונה, אבל לפני שתיית הכוסות שאחריה, כל זמן שהכוס לא נתלכלכה, אין צורך לחזור לשוטפה, מפני ששתיית כל ארבע הכוסות נחשבת להמשך אחד, ורק לפני תחילת השתייה צריך לשטוף את הכוס (מ”ב תעג, סח). ויש מדקדקים לשטוף את הכוס לפני כל שתייה (כה”ח תעג, א).4כתב בכה”ח תעב, א, עפ”י הזוהר, שראוי לשטוף את הכוס לפני ברהמ”ז. והבן איש חי צו כט כתב לשוטפה לפני כל שתייה. והיו נוהגים להכין קערת מים, וטובלים בה את הכוסות בין שתייה לשתייה. ע”כ. אלא שלפי המקובל בימינו יש בזה פחות הידור, מפני שהמים שבקערה מתלכלכים, ואין הכוס היוצאת מהם נחשבת נקייה אצלנו. ומי שרוצה להחמיר מוטב שישטוף את הכוס בכיור. ודעת ר��ה”פ שאין צריך לשוטפן באמצע הסדר." + ], + [ + "ליל הסדר / שיעור השתייה", + "לכתחילה טוב להדר לשתות את כל היין שבכוס, וגם כאשר הכוס גדולה ומכילה הרבה יותר מ’רביעית’ (75 מ”ל), לכתחילה יש לשתות את כל היין שבכוס. ואם אינו רוצה בכך, ישתדל לשתות את רוב היין שבכוס. ולכל הפחות צריך לשתות רוב ‘רביעית’ וכ’מלא לוגמיו’. כלומר ישנם שני תנאים: א) שישתה את רוב היין שצריך להיות בכוס, היינו רוב ‘רביעית’ (38 מ”ל). ב) שכמות זו תהיה כמלא לוגמיו של השותה, היינו כשיעור יין שימלא את חלל פיו כשהוא מנפח לחי אחת, שבשיעור זה מתיישבת דעתו של השותה. אדם שפיו בגודל בינוני, שיעור ‘מלא לוגמיו’ מעט יותר מרוב ‘רביעית’, ואדם שפיו גדול, שיעור ‘מלא לוגמיו’ קרוב לשיעור ‘רביעית’. נער בן שלוש עשרה שפיו קטן, ו’מלא לוגמיו’ פחות מרוב ‘רביעית’, צריך לשתות לכל הפחות שיעור רוב ‘רביעית’ כפי התנאי הראשון (שו”ע תעב, ט; מ”ב ל, ובאו”ה ‘וישתה’).5לדעת רמב”ן שמובא כדעת יש אומרים בשו”ע תעב, ט, חובה לשתות רוב כוס אפילו היא גדולה, ולרוה”פ אין זה מעכב, ולכתחילה טוב לחוש לשיטת הרמב”ן, כמבואר במ”ב לג. למרות שהעיקר כשיטה המקובלת, בדין זה הבלטתי יותר את ההידור לצאת גם ידי שיטת חזו”א, שכן התוספת כאן היא הידור במצוות השמחה, ושיעור רביעית הוא המזערי והמהדרים שתו יותר. ואם כן כדי לצאת ידי כולם, יקח לכתחילה כוס שמכילה 150 מיליליטר, וישתה את רובה, ואזי יצא שישתה שיעור מלא לוגמיו לכל הדעות, וכיוון שישתה רוב כוס יצא גם לפי דעת רמב”ן. ואמנם אם קשה לו לשתות את מלא הכוס כשיעור חזו”א (150 מ”ל), יפסיד את ההידור לשתות את כל הכוס, וכבר למדנו שאפשר לצאת לכתחילה על פי השיעור המקובל, מ”מ הרוצה להדר נראה שיותר טוב שיצא תחילה ידי חובת כל השיטות מאשר יהדר בשתיית כל הכוס ולא יצא ידי שיטת חזו”א. ואם הוא שמח בשתיית היין, הטוב שישתה כוס מלאה כשיעור חזו”א (150 מ”ל), ואם יחשוש שמא היין ישכרו, יוכל לערב ביין מיץ ענבים או מים, וכך יוכל לשתות.", + "קטנים שהגיעו לחינוך – נותנים להם ארבע כוסות (שו”ע תעב, טו). גיל חינוך למצווה זו הוא, כשאפשר לחנכם להבין את הדברים שנאמרים על הכוס – הקידוש, ההגדה, ברכת המזון, ההלל וההודאה (שועה”ר תעב, כה). בדרך כלל בסביבות גיל חמש עד שש הקטנים מגיעים לגיל חינוך. אין צורך לתת לקטנים לשתות רוב ‘רביעית’ אלא די שישתו כ’מלא לוגמיהם’ (מ”ב תעב, מז).", + "צריך לשתות את השיעור בשתייה אחת, אבל השותה בתחילה חצי מהשיעור, ואחרי זמן רב עוד חצי, אין שתייתו נחשבת לשתייה אחת, ונמצא שלא שתה את שיעור היין הנצרך כדי לקיים שתיית כוס אחת מארבע כוסות. אלא שנחלקו גדולי הראשונים והאחרונים בשאלה מהו שיעור הזמן בו נחשבת השתייה לשתייה אחת. לדעת הרמב”ם, כיוון שרגילים לשתות ברציפות, תוך הפסקות קלות לנשימה או גמיעה, רק אם שתה את היין ברציפות כפי שרגילים בדרך כלל לשתות ‘רביעית’ יין – נחשבת שתייתו לשתייה אחת. כלומר זמן שתיית שיעור היין שחייבים לשתות בכל כוס, הוא כמשך זמן שרגילים לשתות ‘רביעית’ שלמה, ואם ארכה יותר זמן, לא קיים את המצווה. לעומת זאת דעת הראב”ד, שכל זמן שהספיק לשתות את שיעור היין שהוא חייב בו בזמן של שיעור ‘אכילת פרס’ (כ-7 דקות), עדיין שתייתו מצטרפת לשתייה אחת.", + "לסיכום: לכתחיל�� יש להחמיר כדעת הרמב”ם ולשתות את שיעור היין שיוצאים בו ידי חובה ברציפות, תוך הפסקות קלות לנשימה וגמיעה. ובדיעבד אם שתה אותו בזמן של שיעור ‘אכילת פרס’ (כ-7 דקות), יצא ידי חובה, שהואיל ודין ארבע כוסות מדברי חכמים הלכה כדברי המיקל. ויש נוהגים להחמיר.6ביתר הרחבה, שיעור ‘אכילת פרס’ הוא שיעור הזמן המצטרף לאכילה. המחלוקת היא האם דין שתייה כדין אכילה. לדעת הרמב”ם, כיוון שרגילים לשתות מהר יותר, דין שתייה שונה, ורק שתייה רצופה מצטרפת. ולדעת הראב”ד, דין שתייה כדין אכילה, וכל ששתה במשך שיעור ‘אכילת פרס’ נחשבת שתייתו לשתייה אחת.
לכתחילה צריך לשתות ברציפות כדברי הרמב”ם. ואם שתה במשך שיעור ‘אכילת פרס’, לרמב”ם לא יצא ולראב”ד יצא. אלא שלפי הכלל ספק דרבנן לקולא – אין צריך לחזור ולשתות. וכ”כ בערוה”ש תעב, יג, ובשו”ת חזון עובדיה סי’ יב. יתר על כן, יש אומרים שדברי הרמב”ם נאמרו רק לגבי שתיית איסור, שלוקה אם שתה ברציפות, אבל לעניין ברכת הנהנין, גם הרמב”ם מודה ששיעור ‘אכילת פרס’ מצטרף, הואיל ונהנה בו (כנה”ג, שועה”ר וחת”ס). ואולי לדעתם גם כאן לדעת הרמב”ם יצטרף. אלא שמצינו בכמה מקומות שכשאפשר בקלות לצאת ידי כולם, גם בספק דרבנן יש מורים להחמיר, ולכן כתבו מ”א, שועה”ר תעב, כ, ומ”ב לד, שאם זה אירע בכוס השנייה – יחזור וישתה, אבל אם זה אירע בשתיים האחרונות לא יחזור, כדי שלא יראה כמוסיף על הכוסות, אלא יסמוך על דעת הראב”ד שיצא גם כאשר הפסיק, ובתנאי שלא עבר שיעור ‘אכילת פרס’. (לגבי כוס ראשונה עי’ מ”ב תעב, כא). ולסוברים כשו”ע שאין חשש שיראה מוסיף על הכוסות, ראוי להחמיר בכל ארבע הכוסות לחזור ולשתות, וכ”כ בן איש חי צו כט. ולכן כתבתי שיש מחמירים, למרות שהוא ספק ספיקא דרבנן, שלראב”ד ודאי יצא, ואף לרמב”ם יתכן שיצא. (ואולי נטו להחמיר מעבר לכללי ההלכה במצווה זו של שמחה).
עי’ בהלכה כה ובהערה 22 לגבי הדעות השונות מהו משך זמן אכילת פרס, והשיעור הממוצע הוא כשש עד שבע דקות, ולכתחילה טוב לנהוג כשיעור המחמיר שהוא ארבע דקות. ובשעת הדחק אפשר להקל עד תשע דקות." + ], + [ + "ליל הסדר / מצוות הסבה", + "תיקנו חכמים שיסב אדם בליל הסדר בעת אכילת המצה ושתיית היין, משום שבכל דור צריך אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא עתה לחירות משעבוד מצרים, שנאמר (דברים ו, כג): “וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם”. כדי שהרגשת החירות תהיה ניכרת גם בהתנהגות האדם, תיקנו חכמים להסב (רמב”ם חמץ ומצה ז, ו-ז).", + "אדם שמוטל עליו עול, רגיל לשבת זקוף כדי שיוכל לקום מיד בעת שיצטרך לבצע את מלאכתו. ואף שהישיבה הזקופה דורשת ממנו מאמץ סמוי בשרירי הגב ויוצרת אצלו מתח מתמיד, הצורך להיות נכון לפעולה מחייב אותו לשבת זקוף. אבל מי שאין עליו עול יכול להשען אחורה ולהסב על צידו במנוחה ורגיעה תוך הרפיית כל שרירי גבו, וכך אוכלים בליל הסדר דרך חירות.", + "אלא שבעבר היו רגילים לשבת על גבי כרים וכסתות, ובצורה זו הישיבה הזקופה אכן דרשה מאמץ ניכר, ולעומת זאת ההסבה היתה בתנוחה שבין ישיבה לשכיבה, כאשר כל הגוף נשען על מיטה או על כרים וכסתות, והסבה זו היתה נוחה מאוד וממחישה את תחושת החירות. אולם כיום שאנו רגילים לשבת על כסאות, אין רגילים כלל להסב על מיטות ולאכול בחצי שכיבה, ואם ירצו לאכול בהסבה על מיטות, לא יהיה בזה תוספת נוחות אלא הכבדה, לכן לדעת ראבי”ה וראב”ן, שהיו מגדולי הראשונים, אין כיום מצווה להסב.", + "אולם דעת רוב הראשונים, שהואיל ותיקנו חכמים לאכול בליל הסדר בהסבה, התקנה לא זזה ממקומה, וגם כיום מצווה לאכול את המצה ולשתות את ארבע הכוסות בהסבה (רמב”ם, רא”ש, טור). וכן נפסק למעשה בשולחן ערוך (תעב, ב), שגם בזמן הזה חובה להסב. וההסבה מתבצעת כיום על ידי השענות על גב הכסא תוך הטיה לשמאל.", + "חובת ההסבה בעת אכילת כ’זית’ מצה, כ’זית’ של כורך, כ’זית’ אפיקומן ושתיית ארבע כוסות. בשאר הסעודה – המסב הרי זה משובח, ומי שלא נוח לו להסב בשאר הסעודה – אינו צריך (רמב”ם חמץ ומצה ז, ח). בעת אכילת המרור אין צריכים להסב (ב”י, מ”ב תעה, יד). בעת אמירת ברכת המזון אין להסב, מפני שמצווה לאומרה באימה וביראה (שו”ע קפג, ט). וכן בשעת אמירת ההגדה נוהגים שלא להסב, כדי לאומרה במלא הריכוז וכובד הראש (של”ה, מ”ב תעג, עא)." + ], + [ + "ליל הסדר / כיצד מסבים", + "כיום אין רגילים להסב על גבי מיטות, ולכן צריך לבאר כיצד יש להסב בליל הסדר על גבי כסא: במקום לשבת זקוף צמוד למשענת, ימשוך את פלג גופו התחתון קדימה אל מרכז הכסא, כך יוכל להשעין את גבו על משענת הכסא, ויטה עצמו לצד שמאל. לכתחילה טוב להסב על כסא מרופד עם משענות לידיים, או להיטיב את הישיבה בעזרת כרים. מכל מקום כל מי שיש לו כסא עם משענת גב יוצא ידי חובה בזה שישעין את גבו עליו כשהוא מוטה לשמאל, שיש בכך ביטוי לחירות. שהרי אדם שעובד בקבלת קהל, למשל, צריך לשבת זקוף בכיסאו כדי להיות מוכן לביצוע מלאכתו; אבל מי שמשוחרר מכל עול, רשאי להתרווח בכיסאו, להשעין את גבו על משענת כיסאו ולנוח דרך חירות.", + "טעם ההטיה לשמאל, מפני שכך נוח יותר לאכול, שהיד השמאלית והגב שעונים על הכסא, והיד הימנית שבה רגילים להשתמש נשארת פנויה לנטילת המצה והכוס. ועוד שיש אומרים שאם יטה על צד ימינו ישנו חשש שמא יקדים קנה לוושט, ויחנק. ומתוך חשש הסכנה נפסק שאף איטר יד, שרגיל תמיד להשתמש ביד שמאלו, יסב לצד שמאל וישתמש בליל הסדר ביד ימין. בדיעבד, ימני שטעה והסב על צד ימין לא יצא ידי הסבה, אך אם הוא שמאלי והסב על צד ימין יצא (שו”ע תעב ג, מ”ב י-יא).", + "מי שיושב לפני רבו או אחד מגדולי הדור, לא יסב בלא שיבקש ממנו רשות. מפני שבהסבה יש ביטוי של חוסר כבוד ויראה כלפי הרב, ומצוות כבוד תורה קודמת למצוות ההסבה, אבל אחר שקיבל רשות מרבו להסב אין בזה יותר פגיעה בכבוד הרב (שו”ע תעב, ה)." + ], + [ + "ליל הסדר / דין מי ששכח להסב", + "האוכל כ’זית’ מצה בלא הסבה, כיוון שלא קיים את המצווה כפי שתיקנוה חכמים, לא יצא ידי חובתו, ועליו לחזור ולאכול כ’זית’ מצה בהסבה. וגם אם כבר ברך ברכת המזון, יחזור ליטול ידיו ויברך המוציא ויאכל כ’זית’ מצה בהסבה. אבל לא יחזור ויברך “על אכילת מצה”, מפני שלדעת ראבי”ה וראב”ן כבר יצא ידי מצוות מצה בכ’זית’ שאכל בלא הסבה (שו”ע תעב, ז, מ”ב כב).", + "השוכח לאכול את ה’כורך’ בהסבה, אינו צריך לחזור לאכלו בהסבה, מפני שיש אומרים שאין צריך לאכול אותו בהסבה מפני שיש בו מרור. ואף שלכתחילה אנו נוהגים להסב ב’כורך’, מכל מקום כששכח, יכול לסמוך על הפוסקים שאין צריך להסב. ואם אכל את ה’אפיקומן’ בלא הסבה, אם יכול בקלות לשוב ולאכול עוד כ’זית’ מצה ל’אפיק��מן’ בהסבה – יחזור לאוכלו, ואם קשה לו, כיוון שמצוות אכילת אפיקומן מדברי חכמים, יכול לסמוך על ראבי”ה וראב”ן שסוברים שאין צריך להסב בזמן הזה.7הכלל, שבספק הנוגע לקיום מצווה מהתורה צריך להחמיר, ולעומת זאת בספק במצווה דרבנן מקילים. אכילת הכ’זית’ מצה מדאורייתא, ואמנם ההסבה מדברי חכמים, אלא כיוון שהיא הדרך שתקנו חכמים לקיים את מצוות התורה, יש להחמיר, ואם אכל בלא הסבה יחזור ויאכל בהסבה. אכילת ‘כורך’ ו’אפיקומן’ מדברי חכמים. ולכן מעצם הספק, שלראבי”ה וראב”ן אין צריך להסב בזמן הזה, אם אכלם בלא הסבה לכאורה אין צריך לחזור לאוכלם. אלא שלדעת רובם המכריע של הפוסקים צריך להסב, וכך הלכה, ועוד שלפעמים גם במצווה דרבנן אם קל לקיימה שוב, מהיות טוב חוזרים לקיימה.אלא שלעניין ‘כורך’, אף שלהלכה צריך להסב, כדעת המנהיג ורוב הראשונים (שו”ע תעה, א), כיוון שיש סוברים שאין צריך להסב בו מפני המרור שבו (רוקח ושיבולי הלקט), ויש מסתפקים בזה (הר”ר יחיאל כמובא בטור), במקרה שלא הסב, אין צריך לחזור (פר”ח, שועה”ר, כה”ח תעה, לו).
לעניין ‘אפיקומן’, כתב בשו”ע תעז, א, שצריך לאוכלו בהסבה. אולם כתב פר”ח שמשמע מהירושלמי ורמב”ם שלא צריך הסבה ב’אפיקומן’, ועפ”י זה כתב במ”ב תעז, ד, שאם שכח ואכלו בלא הסבה וקשה לו לחזור לאכול עוד כ’זית’, אין צריך לחזור לאוכלו. וכ”כ בכה”ח תעב, מה; תעז, ז. ולדעת ח”א קל, יג, גם כשיכול לאכול עוד כ’זית’ מצה אין לחזור לאוכלו, שאסור לאכול פעמיים אפיקומן. והביאו מ”ב תעב, כב. ולכאורה המ”ב סותר עצמו. ואולי צריך לומר שאם מיד נזכר ימשיך לאכול עוד כ’זית’ בהסבה, אבל אם כבר סיים את אכילתו ונטל מים אחרונים, לא יחזור לאכול, שבזה הוא אוכל ‘אפיקומן’ פעמיים. וכ”כ בהלח”ב כב, ה.", + "השותה אחת מארבע כוסות בלא הסבה, נחלקו הפוסקים בדינו. לדעת בעל ה’שולחן ערוך’, לכתחילה יחזור לשתות את הכוס בהסבה. ולדעת הרמ”א, מתעוררת בעיה, שאם יחזור וישתה עוד כוס, יראה כמי שמוסיף על הכוסות, ותיקנו חכמים לשתות ארבע כוסות ולא חמש. לפיכך, אם שתה את הכוס השנייה שלפני הסעודה בלא הסבה, יחזור וישתה אותה בהסבה, שבכוס השנייה אין הוא נראה כמוסיף על הכוסות, שהרי אפשר לשתות בסעודה עוד כוסות יין. אבל אם טעה ושתה בלא הסבה את הכוס הראשונה או השלישית או הרביעית, לא יחזור וישתה כוס נוספת, כדי שלא יראה כמוסיף על הכוסות. ויסמוך בזה על הראבי”ה והראב”ן שסוברים שבזמן הזה, אין צריך להסב בליל הסדר (שו”ע תעב, ז; מ”ב כא). ", + "וכל מה שהורו לחזור ולשתות בהסבה, ל’שולחן ערוך’ בארבע הכוסות, ולרמ”א בכוס השנייה, הוא לכתחילה, אבל מי שקשה לו לחזור ולשתות עוד כוס יין בהסבה, בכל הכוסות יכול לסמוך על מה ששתה בלא הסבה.8בגמ’ פסחים קח, א, מבואר שיש ספק באיזה כוסות צריך להסב, אם בשתים הראשונות או בשתים האחרונות, והמסקנה למעשה שיסב בכל הכוסות. יש מהראשונים שהקשו, הרי שתיית ארבע כוסות מדברי חכמים, ולכאורה היה צריך להקל בספק ולא לחייב הסבה בכל ד’ הכוסות. תרצו מהר”ם חלאוה, רשב”ץ ועוד, שהואיל ואין בזה קושי, מוטב לשתותם בהסבה, ומשמע לדעתם, שאם כבר שתה בלא הסבה ספיקא דרבנן לקולא ואין צריך לחזור ולשתות. מנגד דעת רא”ש שאם שתה בלא הסבה לא יצא וצריך לחזור, ולפי דעתו כנראה הכריעו חכמים שצריך לשתות את כל ד’ הכוסות בהסבה ו��ין כאן יותר ספק, וכן דעת שו”ע תעב, ז. אלא שלמעשה, כיוון שדעת ראבי”ה וראב”ן שכיום אין צריך כלל להסב, מצטרף כאן עוד ספק, ולכן על פי כללי ההלכה, ספיקא דרבנן לקולא. וכ”כ בברכ”י תעב, ח; וכה”ח מו. אמנם בחזו”ע סי’ יג כתב כדברי השו”ע, ורק למי שקשה לחזור ולשתות הקל. לסיכום: לכתחילה יוצאי אשכנז נוהגים כרמ”א וחוזרים רק בכוס שנייה, ויוצאי ספרד נוהגים כשו”ע וחוזרים לשתות את כל הכוסות בהסבה, והרוצה להקל, כיוון שהוא ספק דרבנן ואולי אף ספק ספיקא – רשאי.", + "נשים לכתחילה יאכלו את המצה וישתו את ארבע הכוסות בהסבה, אבל אם שכחו אינן צריכות לחזור. ונשים נכבדות ששכחו לאכול מצה בהסבה, טוב שיחזרו ויאכלו את המצה בהסבה.9בגמ’ פסחים קח, א, אשה אצל בעלה לא צריכה הסבה, אבל אם היא אשה חשובה צריכה הסבה. וכ”כ בשו”ע תעב, ד. (הסברה, שאם הישיבה דרך חירות בהסבה אינה מבטאת תחושת חירות פנימית, אין בה תועלת. וכמו שתלמיד אצל רבו אינו מסב בלא רשות). ויש דעות מהו גדר אשה חשובה, שאינה כפופה לבעלה או שהיא עשירה או מיוחסת או שאין בעלה מקפיד עליה. וכתב רמ”א שכל הנשים שלנו נקראות חשובות אלא שהנשים נהגו להקל ולא להסב על פי דעת ראבי”ה הסובר שכיום לא צריך להסב. למעשה ראוי שכל הנשים מכל העדות ישתדלו להסב, כפי שכתב כנה”ג, וכה”ח כח. וכן נוהגות נשים רבות מיוצאי אשכנז. אלא שאם לא הסבו אינן צריכות לחזור לאכול ולשתות, שדין הסבה דרבנן ויש סוברים שהן פטורות או מפני שאינן חשובות או כי נהגו כראבי”ה. מ”מ נראה שבאכילת כ’זית’ מצה שחיובו מהתורה, ראוי לנשים הרואות עצמן נכבדות להחמיר ולא לסמוך על שיטת ראבי”ה." + ], + [ + "ליל הסדר / האם מותר לאכול או לשתות אחר כוס ראשונה?", + "מן הדין הרוצה לשתות אחר הכוס הראשונה עוד יין רשאי, אך לכתחילה טוב שלא לשתות יין בין כוס ראשונה לשנייה, שמא ישתכר ולא יוכל לקרוא את ההגדה בריכוז הראוי. אבל מותר לשתות משקים שאינם משכרים, כמו מיץ ענבים או כל מיץ אחר (שו”ע תעג, ג; מ”ב טז).", + "אם חשב בעת שברך על היין לשתות משקים נוספים, אינו צריך לברך לפני שתייתם ‘שהכל’, מפני שברכת היין פוטרת את כל המשקים. וגם אם לא חשב לשתות משקים אחרים, אם המשקים היו מונחים לפניו על השולחן, והיה סיכוי מסוים שירצה לשתותם, אין צריך לברך לפני שתייתם, שהברכה על היין פטרתם.10עי’ שעה”צ תעג, יח. לדעת שועה”ר תעג, יג, מ”ב תעט, ה, הרוצה לשתות ‘חמר מדינה’ ולא חשב עליו מתחילה כך שצריך לברך לפני שתייתו, אסור לשתותו, מפני שנראה כמוסיף על הכוסות, שהרי בדיעבד יכול לצאת ידי ארבע כוסות ב’חמר מדינה’. וכן נכון לנהוג. (ודעת החמד משה לאסור אף שאר משקים אם צריך לברך עליהם, עי’ כה”ח תעג, מ. וצ”ע אם גם למנהג שו”ע שאין מברכים על כל כוס יש מקום לחומרה זו).", + "בכור שצם בערב פסח, וכן מי שרעב מאוד עד שקשה לו לומר את ההגדה בריכוז, יכול לאכול אחר הקידוש, מעט תפוחי אדמה או ביצה או פירות. ולא ירבה באכילה, כדי שיישאר רעב לקראת אכילת המצה. וכל זה רק כשיש צורך גדול, אבל כשיכול להתאפק ולא לאכול, מוטב שלא יאכל דבר עד הסעודה, מפני שהאוכל אחר הקידוש נכנס לספק אם לברך ברכה אחרונה (ואם אכל, יברך ברכה אחרונה).11בפשטות צריך לברך, שכן האוכל לפני הסע��דה, כיוון שאכילה זו אינה חלק מהסעודה, צריך לברך עליה ברכה אחרונה, ואח”כ יתחיל את הסעודה, וכ”כ בא”ח נשא ד; כה”ח קעז, ז; אול”צ יב, ז. וככלל גם מ”ב קעו, ב, סובר כך, אלא שכתב עפ”י כמה פוסקים, שאם הוא דבר שאינו נפטר בסעודה על ידי ברכת המוציא, כמו למשל פירות, אם הוא מתכוון לאכול גם בסעודה פירות, לא יברך ברכה אחרונה, שעל ידי הברכה שברך על הפירות לפני הסעודה יפטור את הפירות שיאכל בסעודה. ובברהמ”ז, תוך שיפטור את הפירות שאכל בסעודה יפטור גם את הפירות שאכל לפני הסעודה. וממילא כאן מתעורר ספק, שהרי לדעת רשב”ם ברכת ‘האדמה’ שעל הכרפס נועדה לפטור את המרור, וכדי שלא לברך אחר הכרפס ‘בורא נפשות’ פסק שו”ע שלא לאכול ממנו כ’זית’. ואם יברך ‘בורא נפשות’ אחרי המאכלים שיאכל אחר הקידוש, ברכתו תעלה גם על הכרפס, וברכת הכרפס כבר לא תועיל למרור. ובכל אופן למעשה, יברך ‘בורא נפשות’, ולא יחזור לברך ‘האדמה’ על המרור, שספק ברכות להקל.", + "ההיתר לשתות או לאכול הוא עד מזיגת הכוס השנייה והתחלת אמירת ההגדה, אבל אחר תחילת אמירת ההגדה אסור להפסיק בשתייה או אכילה (באו”ה תעג, ג, עפ”י רמב”ן ור”ן, אמנם ציין שהמאור והתוס’ מתירים)." + ], + [ + "ליל הסדר / רחץ – נטילת ידיים לפני אכילת הכרפס", + "אחר הקידוש אוכלים את הכרפס, שהוא מין ירק, ותיקנו לאוכלו כדי ליצור שינוי שיעורר את הילדים לשאול מדוע בכל הלילות אין רגילים לאכול ירק לפני הסעודה והלילה הזה אנו אוכלים ירק לפני הסעודה (רש”י ורשב”ם פסחים קיד, א). ועוד טעם אמרו, שדרך בני חורין לפתוח את הסעודה בירק כדי לעורר את התיאבון, וכן נוהגים בליל הסדר (מהרי”ל).", + "תיקנו להטביל את הירק במשקה, שאז צריכים ליטול ידיים לפני אכילתו, ואף נטילה זו יוצרת שינוי. שבכל סעודה רגילים ליטול ידיים פעם אחת לפני אכילת הלחם, ואח”כ אוכלים את כל מיני המאכלים, ואף אם מטבילים אותם במשקים לא צריך ליטול ידיים שנית, מפני שהנטילה שלפני אכילת הלחם מועילה לכל הסעודה. וכאן נוטלים פעם ראשונה לפני אכילת הירק, ופעם שנייה אחר אמירת ההגדה לפני אכילת המצה, ויתעוררו הילדים לשאול מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שנוטלים בו ידיים פעמיים (טור וב”י תעג, ו). ועוד, שטבילת הירק במשקה מבטאת את החירות, שאנו אוכלים אותו בצורה המשובחת ביותר, לא רק פותחים את התיאבון על ידי ירק, אלא אף מתפנקים בטבילתו במי מלח או חומץ, שמוסיפים בו טעם ומעוררים את התיאבון.", + "לא כאן המקום להרחיב בביאור דין זה, רק נציין שלמשקים יש יותר כח לטמא מאשר למאכלים יבשים, ולכן תיקנו חכמים ליטול ידיים לפני אכילת דבר שהטבילוהו במשקה. לדעת רוב הראשונים, דין נטילת ידיים זו ממש כדין נטילת ידיים לפני אכילת לחם שנתקנה מפני סרך טומאה. ואף היום שאין דיני טומאה וטהרה נוהגים, התקנה לא זזה ממקומה, ולכן כשם שצריך לברך על הנטילה שלפני הלחם “על נטילת ידיים”, כך צריך לברך על נטילה שלפני אכילת דבר שטיבולו במשקה. אולם לדעת מהר”ם מרוטנבורג ובעל העיטור והתוספות (פסחים קטו, א), ישנו הבדל בין הנטילות, שהנטילה שלפני הלחם נתקנה גם משום קדושה וניקיון, ולכן גם בזמנינו ראוי לקדש את הידיים ולנקותן לקראת הסעודה, וממילא על נטילה זו צריך לברך. אבל דין נטילת ידיים לפני דבר שטיבולו במשקה הוא רק מפני סרך טומאה, וכיוון שהיום אין דין טומאה וטהרה ��והג, אין צורך ליטול ידיים לפני דבר שטיבולו במשקה. 12לרי”ף, רמב”ם ורוב הראשונים, בכל השנה צריך ליטול ידיים בברכה לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה, אולם מפני שיש ראשונים שהקילו, נפסק בשו”ע או”ח קנח, ד, שצריך ליטול ידיים בלא ברכה. והמ”א כתב בשם לחם חמודות, שרבים נוהגים שלא ליטול ידיים לפני דבר שטיבולו במשקה, ויש להם על מה לסמוך, על מקצת הראשונים הסוברים שכיום אין דין זה נוהג. וכתב בשועה”ר קנח, ג, שאין למחות בידם, אבל יותר נכון ליטול ידיים. וכ”כ במ”ב קנח, כ, בשם הרבה אחרונים. אמנם בפועל רבים נוהגים להקל, וביניהם אף תלמידי חכמים, וזה על פי הכלל ספיקא דרבנן לקולא, שדין נטילת ידיים מדרבנן (פנה”ל ברכות ב, ה). וקשה, מדוע בפסח משנים המנהג ונוטלים ידיים, ועי’ בט”ז תעג, ו, שמכח קושיה זו הוכיח שבכל השנה צריך להחמיר. אמנם הנצי”ב בהגדתו ‘אמרי שפר’ כתב, שאין בזה קושיה, שכן בליל הסדר עושים כמה דברים זכר לפסח שהיה בזמן המקדש ואף נטילה זו בכלל.", + "למעשה, נוטלים ידיים לפני אכילת הכרפס בלא ברכה, וזאת כדי לצאת ידי כולם, מצד אחד נוטלים ידיים כדעת המחייבים נטילה זו, ומנגד, אין מברכים עליה מפני שיש סוברים שכיום אין צורך ליטול ידיים לפני דבר שטיבולו במשקה (שו”ע תעג, ו).", + "מי שטעה ובירך על נטילה זו, אין בידו עוון של ברכה לבטלה, הואיל ונהג כדעת רוב הפוסקים הסוברים שאכן צריך לברך על נטילת ידיים לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה, וכן הורו למעשה בעל הלבוש והגר”א. אלא שלכתחילה ההוראה שלא לברך, שכך הוא הכלל, שבכל ספק הנוגע לברכות הלכה כמקל ואין לברך.", + "ואף אם בירך בטעות על הנטילה הראשונה, לא נפטר מהנטילה השנייה, וצריך לחזור ולברך עליה, מפני שאין רגילים לדקדק בשמירת הידיים בין שתי הנטילות. ועוד, שמשך זמן אמירת ההגדה מהווה הפסק בין שתי הנטילות, ולכן תיקנו חכמים ליטול את הידיים פעמיים בליל הסדר.13אם בירך בטעות על הנטילה לכרפס, טוב להקפיד לאכול ממנו שיעור כביצה, שרק על שיעור כזה של אכילה נוטלים ידיים בברכה, כמבואר בשו”ע או”ח קנח, ב, ופנה”ל ברכות ב, ו. ועי’ כה”ח קנח, כ, ובדעת הרשב”ץ שם. ולעניין שצריך לברך שוב על הנטילה השנייה, עי’ כה”ח תעג, קז, ובאו”ה תעה, א, ומקראי קודש פ”ז הערה ח." + ], + [ + "ליל הסדר / כרפס", + "כפי שלמדנו, תיקנו חכמים לאכול אחר הקידוש ולפני אמירת ההגדה ירק טבול במשקה, כדי ליצור שינוי בסדרי הסעודה, שתמיד רגילים לאכול ירקות בתוך הסעודה אחר שנטלו ידיים, ואילו בליל הסדר אוכלים מעט ירק לפני אמירת ההגדה ולפני הנטילה לסעודה, ועל ידי כך נוצרים שני שינויים: א) אוכלים מין ירק לפני הסעודה, ב) נוטלים ידיים פעמיים בליל הסדר (רש”י ורשב”ם פסחים קיד, א, וטור תע”ג). ועוד, שעל ידי אכילת הירק לפני אמירת ההגדה מקבלת סעודת ליל הסדר חשיבות מרובה, שכן בסעודות החשובות ביותר רגילים לפתוח את הסעודה במאכל שמעורר את התיאבון, ואח”כ מפסיקים זמן מה בדברים אחרים, ורק אח”כ מתחילים בסעודה (עפ”י הב”ח).", + "במשנה ובתלמוד לא נזכר כלל השם ‘כרפס’, אלא שאוכלים לפני ההגדה מין ירק (פסחים קיד, קטו), אבל כמה ראשונים (מהרי”ל, ראב”ן) כתבו לקחת ‘כרפס’, מפני ששמו רומז לששים ריבוא גברים שעבדו בעבודת פרך במצרים – “ס’ פרך”. ואף ��אין זה מעכב, מכל מקום כתבו האחרונים שטוב לקחת כרפס (שו”ע תעג, ו; מ”ב יט, כה”ח מט). אלא שהתלבטו מהו ‘כרפס’, יש שכתבו שהוא סלרי, וכן המנהג הרווח אצל יוצאי ספרד, ויש שכתבו שהוא פטרוזיליה, וכן נוהגים מקצת מיוצאי אשכנז. אבל רוב יוצאי אשכנז אינם לוקחים סלרי או פטרוזיליה לכרפס, משום שלפי מנהג אשכנז יש ספק מה יברכו עליהם, אלא רגילים לקחת תפוחי אדמה מבושלים. וכל משפחה תמשיך במנהגה.14היתרון שבמנהג לאכול סלרי או פטרוזיליה, בנוסף לכך שהם ‘כרפס’, שהם נאכלים חיים ומעוררים התיאבון, ועוד שרגילים לאכול מהם מעט, וכך קל יותר לאכול מהם פחות מכ’זית’, כפי שיבואר בהמשך. אולם באשכנז לא היו רגילים לאוכלם חיים, וממילא האוכל אותם חיים צריך לברך ‘שהכל’, וברכת הכרפס צריכה להיות ‘האדמה’, ולכן נהגו לאכול תפוחי אדמה מבושלים, שעליהם בודאי מברכים ‘האדמה’. ובארצות המזרח וצפון אפריקה שנהגו לאכול סלרי ופטרוזיליה חיים, ברכתם ‘האדמה’.", + "טובלים את הכרפס במי מלח או חומץ, ומברכים “בורא פרי האדמה”, ומכוונים בברכה לפטור גם את המרור שיאכלו אחר כך בסעודה. ואין צריך להסב בעת אכילת הכרפס, מפני שיש אומרים שהוא מרמז על צער השעבוד, ולכן אין צורך לאוכלו דרך חירות.", + "נכון לאכול מהכרפס פחות משיעור כ’זית’, ואף שלדעת כמה ראשונים (רמב”ם) אוכלים מהכרפס יותר משיעור כ’זית’, כדאי להימנע מזה. משום שאם יאכל יותר מכ’זית’ יכנס לספק ברכה אחרונה, שלדעת ר”י צריך לברך אחריו ברכה אחרונה, ואילו לדעת רשב”ם לא יברך, משום שברכת הכרפס מכוונת גם למרור שאוכלים בסעודה. ולכן מוטב שלא לאכול ממנו כ’זית’. ואם אכל מהכרפס יותר מכ’זית’, לא יברך אחריו ברכה אחרונה, שספק ברכות להקל (מהרי”ל, שו”ע תעג, ו). 15מחלוקת זו תלויה בשאלה האם צריך לברך על אכילת המרור ‘האדמה’. לרשב”ם צריך לברך, משום שברכת ‘המוציא’ שבירך על המצה פוטרת את כל מה שבא מחמת הסעודה, היינו כל מה שאוכלים עם המצה כדי לשבוע, אבל המרור שאינו נאכל לכוונה זו אינו נפטר בברכת ‘המוציא’, לפיכך צריך לכוון בברכה על הכרפס להוציא גם את המרור, ועל ידי כך לא יצטרך לברך עליו ‘האדמה’. אולם לדעת ר”י אין צריך לברך לפני אכילת המרור ‘האדמה’, מפני שהוא נחשב כדבר הבא מחמת הסעודה, וממילא ברכת ‘המוציא’ פוטרתו, וממילא אם אכל מהכרפס כ’זית’, חייב לברך עליו ‘בורא נפשות’. ואין לומר שימתין לצאת ידי ברכה אחרונה בברכת המזון שאחר הסעודה, מפני שברכת המזון מועילה רק למאכלים שנאכלו בתוך הסעודה, אבל לא למה שנאכל לפניה, נמצא שאם אכל כ’זית’ כרפס ולא בירך אחריו ברכה אחרונה, לדעת ר”י ביטל את ברכתו.
מ”מ בדיעבד, אם אכל מהכרפס יותר מכ’זית’, לא יברך אחריו ברכה אחרונה, שספק ברכות להקל, ואולי הלכה כרשב”ם שהכרפס פוטר את המרור, וכיוון שברכת המזון פוטרת את המרור, גוררת אחריו גם את הכרפס שאכל לפני כן ופוטרת את שניהם. (ועי’ בבאו”ה תעג, ו, בשם הגר”א שצריך לברך, ונשאר בצ”ע. אולם למעשה לא יברך מספק). ואם אכל כ’זית’ ובירך אחריו ‘בורא נפשות’, לא יברך לפני המרור ‘האדמה’, כי ספק ברכות להקל, ואולי הלכה כר”י שסובר שברכת ‘המוציא’ פוטרת את המרור.
על עצם הדין לאכול פחות מכ’זית’ יש להקשות, שאם כן מדוע צריך ליטול ידיים לפני אכילתו, שכן למדנו (שו”ע קנח, ג; פנה”ל ברכות ב, ו), שאפילו בלחם, לדעת הרבה פוסקים האוכל פחות מכ’זית’ אינו צריך נטילה. ולעניין דבר שטיבולו במשקה, ק”ו שיש להקל. ואכן לרמב”ם (הל’ חמץ ומצה ח, ב) ועוד הרבה ראשונים יש לאכול מהכרפס כ’זית’, (ובתשובה כתב לברך אחריו בורא נפשות). וכן נהגו הגר”א ועוד כמה אחרונים לאכול מהכרפס כ’זית’ (וספק אם בירכו ‘בורא נפשות’). ובבאו”ה תעג, ו, נשאר בזה בצ”ע. ואולי על פי דברי הנצי”ב שהוזכרו בהערה 12 אפשר לומר שהנטילה היא זכר למקדש, שאז נהגו בנטילה משום סרך טומאה ואכלו יותר מכ’זית’, ולא היה להם ספק ברכה, מפני שידעו אם הלכה כר”י וצריך לברך ‘בורא נפשות’ או כרשב”ם ואין צריך לברך. והיום כשאיננו יודעים, צריכים לאכול פחות מכ’זית’ כדי שלא להיכנס לספק ברכה, ואף שאין צריך ליטול ידיים על פחות מכ’זית’, נוטלים זכר למה שהיה נהוג בזמן המקדש. (וי”א שעל דבר שטיבולו במשקה נוטלים גם כשהוא פחות מכ’זית’, והביאו ראייה לשיטתם מדין הכרפס. עי’ כה”ח קנח, כ)." + ], + [ + "ליל הסדר / יחץ – חציית המצה האמצעית", + "מסדרים בקערה שלוש מצות, ולאחר אכילת הכרפס וקודם אמירת ההגדה, עורך הסדר וכל מי שהניחו לפניו שלוש מצות בוצע את האמצעית שבהן, את החלק הגדול שומרים ל’אפיקומן’ ואת השני משאירים בין שתי המצות השלמות (שו”ע תעג, ו).", + "הטעם לכך, כדי להזכיר את עניותנו במצרים, מפני שאחת המשמעויות של המצה לרמז על העוני והשעבוד שלנו במצרים, שעל כן היא נקראת ‘לחם עוני’, ומדרכם של עניים לאכול חצאי לחמים, כי אין להם יכולת לקנות את הלחמים השלמים. חוצים את המצה לפני תחילת ההגדה, מפני שיש לומר את ההגדה בשעה שהמצה לפנינו, שכן המשמעות הנוספת של ‘לחם עוני’ – שעונים על המצה דברים הרבה, ואם כן צריך שהמצה כפי שתאכל תהיה מונחת לפנינו בעת אמירת ההגדה, לפיכך צריך לחצותה לפני תחילת ההגדה.", + "עם זאת, כמו בכל שבת וחג ישנה מצווה לברך ‘המוציא’ על לחם משנה, לכן עורכים שלוש מצות, את המצה האמצעית חוצים כדי לבטא את ‘לחם העוני’, והמצה העליונה והתחתונה נשארות שלמות ללחם משנה. (אח”כ כשיברך ‘המוציא’ יאחז את שלושתם כדי שיהיה שם לחם משנה, וכשיברך “על אכילת מצה” יניח את התחתונה מידיו, ויברך על העליונה והאמצעית, כדי לבטא יותר את המצה החצויה).16לרמב”ם עורכים שתי מצות בלבד, ואת התחתונה חוצים, ואין צורך בשתי מצות שלמות, משום שזה העניין בליל הסדר לאכול לחם עוני, ולכן את האחת חוצים. וכן מנהג תימנים הנוהגים כרמב”ם.", + "את החלק הגדול מייעדים ל’אפיקומן’. ונוהגים לעטוף אותו במפית, זכר למה שנאמר (שמות יב, לד) ביציאת מצרים: “וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם”. ויש נוהגים להניח את ה’אפיקומן’ מעט על הכתף, זכר למצות שנשאו על שכמם ביציאת מצרים (מ”ב תעג, נט).", + "אח”כ מחביאים את ה’אפיקומן’ ושומרים אותו לאכילה שבסיום הסדר שהיא זכר לאכילת קרבן פסח (עי’ בהל’ לג-לד).", + "יש משפחות שבהן נוהגים שהילדים ‘חוטפים’ את ה’אפיקומן’ ומחביאים אותו עד סיום הסעודה, ואז מחזירים אותו תמורת מתנה, ועל ידי כך הם נשארים ערים במשך כל הסדר. ואצלנו נוהגים לתת מתנות לכל הילדים שנשארים ערים עד סיום אכילת ה’אפיקומן’." + ], + [ + "ליל הסדר / מגיד – פתיחת ההגדה", + "אחר חציית המצה האמצעית, עורך הסדר מסיר את המפית שעל המצה העליונה, ומגביה את המצות, ואם אפשר את הקערה עם המצות, ותוך שהוא מראה את המצות למסובים, אומר: “הא לחמא עניא”, ומבאר את משמעות המילים. בסיום “הא לחמא” עורך הסדר מניח את הקערה או המצות על השולחן (שו”ע תעג, ו).", + "אז מסירים את הקערה ממקומה כאילו סיימנו את הסדר, כדי שהילדים יתמהו וישאלו: למה מסירים, הרי עדיין לא אכלנו? ומתוך כך ישאלו ‘מה נשתנה’ (שו”ע תעג, ו). יש נוהגים שאם הילדים לא שאלו דבר אחר הסרת הקערה, ממשיכים להסיר עוד כלים עד שישאלו.", + "אחר הסרת הקערה ועוד לפני אמירת ‘מה נשתנה’ – מוזגים כוס שנייה, כדי שכל ההגדה, כולל השאלות שלפניה, יאמרו על כוס יין. בנוסף לכך, גם מזיגה זו מעוררת תמיהה אצל הילדים, שאין רגילים בכל יום למזוג שתי כוסות לפני הסעודה.", + "עדיף לדחות את מזיגת היין לכוסותיהם של הילדים הקטנים עד סמוך לזמן שתייתו. מפני שקשה להם לשמור על היין שלא ישפך במשך הזמן הארוך של אמירת ההגדה, ואם ישפך יין על השולחן, יגרם צער למסובים וכבודו של החג ייפגם, שצריך לכבדו במפה נקייה ושולחן ערוך.", + "לאחר מזיגת הכוס השנייה שואלים הילדים ‘מה נשתנה’. אחר כך מחזירים את הקערה, כדי שנאמר את ההגדה כשהמצות והמרור לפנינו, ומתחילים לענות להם בסיפור יציאת מצרים. וכבר למדנו (בפרק טו) שמצוות הסיפור ביציאת מצרים היא מגמת ליל הסדר, ועיקר המצווה לספר לילדים, וגם כשאין ילדים מצווה מן התורה לספר ביציאת מצרים (טו, א). ומצווה לפתוח את הסיפור בשאלה (טו, ג-ד). וצריך לבאר לכל בן לפי יכולת הבנתו (טו, ה), ודרך הסיפור, שפותחים בגנות ומסיימים בשבח (טו, ז). והכוונה הכללית של ליל הסדר, שמתוך הסיפור ביציאת מצרים ילמדו הילדים על תפקידו של עם ישראל בעולם, לדבוק בה’, לקיים את מצוותיו, לחיות בארץ אשר נשבע ה’ לאבותינו ולנו, להודיע בעמים את תהילתו, ולזכות בברכה ובטובה האלוקית (טו, ו).", + "כדי שנדייק בסיפור יציאת מצרים ולא נשמיט שום יסוד, תיקנו חכמים נוסח מושלם והוא נוסח ההגדה. וכל המוסיף לספר ביציאת מצרים לאחר סיום הסדר הרי זה משובח. אבל בעת אמירת ההגדה צריך להיזהר שלא להאריך ולייגע את המסובים והילדים, כי די באמירת הנוסח כדי לקיים את המצווה למהדרין." + ], + [ + "ליל הסדר / דיני אמירת ההגדה", + "המהרהר את ההגדה בליבו, לא יצא ידי חובת סיפור יציאת מצרים, שנאמר: ‘וְהִגַּדְתָּ’, הרי שצריך להוציא את הסיפור בפיו. אבל אין צורך שכל אחד מהמסובים יאמר את ההגדה בפיו, שהעיקר הוא שעורך הסדר או אדם אחר יאמר בקול והשאר ישמעו. וכך היה המנהג, שגדול המסובים קורא את ההגדה ומבארה והשאר מקשיבים, שכך הוא דרך סיפור, שאחד מספר והשאר שומעים (עי’ פסחים קטז, ב).", + "אמנם כדי לשתף את כל המסובים באמירת ההגדה, נוהגים כיום שעורך הסדר אומר את ההגדה בקול רם, והשאר מצטרפים אליו בקול שקט. ויש נוהגים שכל קטע קורא אדם אחר, ואין יוצאים בקריאתו אלא אם הגיע לגיל מצוות.", + "גם כאשר יושבים שם הורים ובניהם, אין חובה שכל אב יספר לבנו לחוד, אלא די בזה שעורך הסדר או אחד המסובים יאמר את ההגדה בקול רם. שכל זמן שהאב דאג שבנו ישתתף בסדר וישמע את הסיפור – קיים את מצוות “וְהִגַּדְתָּ לְבִנְ��ָ”. ואם ירצה להדר, בעת הסעודה יוסיף לבאר לבנו את עניין יציאת מצרים.", + "כדי לצאת ידי מצוות סיפור יציאת מצרים, צריכים לכל הפחות לומר או לשמוע את עניין הפסח, המצה והמרור, ובתוך כך מתבאר שהיינו עבדים במצרים וה’ גאלנו. לכן הורים שרואים שילדיהם עומדים להירדם, צריכים לומר להם שלושה דברים אלו: פסח, מצה ומרור ומשמעותם. וכן כאשר אחד המסובים חולה או חייל שנצרך לצאת לשמירה, יקפיד לומר שלושה דברים אלו (עי’ לעיל טו, ט)." + ], + [ + "ליל הסדר / מנהגי אמירת ההגדה", + "אומרים את ההגדה בכובד ראש ויראת שמיים, ולכן אין נוהגים לאומרה בהסבה. אמנם בתוך הרצינות של אמירת ההגדה יש חדווה ושמחה, על שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו (של”ה, מ”ב תעג, עא; כה”ח קנב).", + "כבר למדנו שבמשך כל אמירת ההגדה המצה צריכה להיות מגולה, כדרשת חז”ל על הפסוק: “לֶחֶם עֹנִי”, לחם שעונים עליו דברים הרבה (פסחים קטו, ב). וזה יסוד המצווה לאכול מצה בליל הסדר, כדי להמחיש את סיפור היציאה ממצרים.", + "אלא שבעת שמגביהים את כוס היין באמירת הפרקים: “והיא שעמדה”, “לפיכך אנחנו חייבים להודות”, ובברכת הגאולה שלפני שתיית הכוס השנייה, יש לכסות את המצות. מפני שהמצה חשובה מהיין, ולכן בכל עת שאוחזים בכוס היין ומקדימים אותה על פני המצה, יש לכסות את המצה, כדי שלא נראה כמי שמכבדים את היין יותר מהמצה (שו”ע תעג, ז, מ”ב עג). וזו גם הסיבה לכיסוי הלחם בעת הקידוש על היין בכל שבת ויום טוב.", + "כשאומרים “מצה זו שאנו אוכלים” ראש המסובים מגביה את המצה להראותה לכל המסובים, כדי לחבב עליהם את המצווה. וכשאומרים “מרור זה שאנו אוכלים” – מגביה את המרור. אבל כשאומרים “פסח זה” אין מגביהים את הזרוע, מפני שאין הזרוע מבשר קרבן הפסח אלא רק זכר לפסח, ואם יגביה אותה יראה כמי שמקריב קודשים בחוץ (פסחים קטז, ב; שו”ע תעג, ז).", + "נהגו להטיף מעט יין מן הכוס באמירת ‘דם’ ‘ואש’ ‘ותימרות עשן’, וכן באמירת ‘דצ”ך’ ‘עד”ש’ ‘באח”ב’, ובאמירת עשר המכות. סך הכל שש עשרה פעמים. יש נוהגים להטיף את היין באצבע, ויש נוהגים לשפוך מעט מהכוס לכלי שבור (רמ”א תעג, ז; שעה”צ פא; כה”ח קסג-קסד). ביין של שמיטה, הורה מרן הרב קוק שלא להטיף מהיין, ואע”פ כן מצווה להשתמש בו לארבע כוסות, מפני המעלה שבשתיית יין של שביעית (פנה”ל שביעית ד, ה, 5)." + ], + [ + "ליל הסדר / מצוות אמירת ההלל בליל הסדר", + "בזמן שבית המקדש היה קיים היו אומרים הלל בעת הקרבת קרבן הפסח, וחוזרים ואומרים הלל בעת אכילתו בלילה (פסחים צה, א). עיקר טעם אמירת ההלל בליל פסח הוא כדי לומר שירה, שכל יהודי צריך לראות את עצמו בליל פסח כאילו הוא עצמו יצא ממצרים, וממילא צריך לשיר ולהודות לה’ על גאולתנו. ובזה יחודו של הלל זה, שבכל החגים אנו אומרים הלל לשם שבח והודיה, ואילו בליל פסח אומרים אותו כשירה (שם צה, ב).", + "תיקנו חכמים לומר חציו לפני הסעודה וחציו לאחר הסעודה, כדי שקרבן הפסח יאכל בתוך אמירתו. וגם כיום שאין אנו זוכים לאכול קרבן פסח, אכילת המצה היא במקום אכילת קרבן הפסח (מהר”ל גבורות ה’ סו”פ סב). בנוסף לכך, בחציו הראשון אומרים את הפרק “בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם” (תהלים קיד), והרי זה המשך לסיפור ההגדה, ולכן בסופו אומרים את הברכה על הגאולה ממצרים. ואילו חציו השני הנאמר אחר הסעודה הוא שיר כללי על כל הגאולות שהיו ושעתידות להיות (לבוש).", + "עוד טעם לחלוקת ההלל, שעל ידי כך אנו שותים את כל ארבע הכוסות בהידור תוך אמירת שירה. את הכוס הראשונה אנו שותים על הקידוש, השנייה על חציו הראשון של ההלל, השלישית על ברכת המזון, והרביעית על חציו השני של ההלל (המנהיג צ’). 17אמירת חציו הראשון של ההלל לפני הסעודה מובאת במשנה פסחים קטז, ב, ושם קיז, א, מבוארת מצוות אמירת הלל על הניסים. ועי’ במבוא להגדה ‘תורה שלמה’ פרק כז בסיכום הדעות הסוברות שצריך לברך על ההלל והסוברות שלא לברך. וע”ע בכה”ח תעג, קס-קסא, ובספר הסדר הערוך פרקים קג-קה.", + "נחלקו הראשונים בשאלה, האם צריך לברך על אמירת ההלל בליל הסדר: יש אומרים לברך פעמיים, לפני אמירת כל חצי הלל, ויש אומרים לברך פעם אחת. כמו כן נחלקו לגבי נוסח הברכה, אם לומר ‘לקרוא’ או ‘לגמור’. ויש אומרים שאין לברך כלל על ההלל שבליל הסדר, או מפני שחולקים אותו לשניים, ובאופן זה אין לברך על אמירת ההלל (רא”ש), או מפני שכבר בירכו על ההלל שאמרו בבית הכנסת (רשב”א), או מפני שהלל זה בחינת שירה, ואין צריך לברך עליו (רב האי גאון). למעשה, המנהג שלא לברך על ההלל שאומרים בליל הסדר, ויש מבארים שהברכה על הגאולה עולה גם על ההלל.17", + "בכל השנה אומרים הלל בעמידה, מפני שהוא עדות לשבחו של מקום, ועדות נאמרת בעמידה. אבל בליל הסדר לא הטריחו לומר את ההלל בעמידה, מפני שכל מעשי לילה זה דרך חירות (ב”י או”ח תכב, ז). ומכל מקום, כפי שלמדנו, אין לקרוא את ההגדה בהסבה כשהוא מוטה על צידו, אלא בכובד ראש (של”ה). נוהגים לקרוא את ההלל בקול רם, בשירה ונעימה (כה”ח תפ, ג)." + ], + [ + "ליל הסדר / כוס שנייה – לשו”ע לא יברך ולרמ”א יברך", + "המחלוקת המעשית והמשמעותית היחידה שבין מנהגי העדות השונות בדיני ליל הסדר היא בשאלת ברכת ‘הגפן’ לפני שתיית הכוס השנייה והרביעית.", + "לדעת הרבה ראשונים צריך לברך ‘הגפן’ לפני שתיית כל אחת מארבע הכוסות, ואף שאין מסיחים את הדעת בין שתיית כוס אחת לחברתה, הואיל וכל אחת מהן מצווה בפני עצמה, נקבעה לכל אחת ברכה. וכן דעת רב נטרונאי גאון ורב עמרם גאון והרי”ף והרמב”ם, וכך פסקו הרמ”א ומהרי”ץ (מגדולי רבני תימן), שעל פיהם נוהגים יוצאי אשכנז ותימן הנוהגים על פי הרמב”ם.", + "אבל דעת הרא”ש, שיש לברך ‘הגפן’ על הכוס הראשונה והשלישית בלבד. שהואיל ואין היסח דעת בין שתיית הכוס הראשונה לשנייה, ברכת הראשונה פוטרת את השנייה. ועל הכוס השלישית מברכים, מפני שהיא כוס של ברכת המזון. וכמו בכל סעודה, מברכים על הכוס ששותים אחר ברכת המזון, למרות שכבר בירכו על היין בסעודה, מפני שברכת המזון מהווה ברכה אחרונה ליין ששתו בסעודה, ולכן צריך לברך שוב ‘הגפן’ על הכוס של ברכת המזון. והברכה על הכוס השלישית פוטרת גם את הכוס הרביעית. וכן דעת רבנו יונה והרשב”א, וכן פסק בעל ה’שולחן ערוך’, וכן נוהגים יוצאי ספרד.", + "גם לגבי ברכה אחרונה על היין יש דעות בראשונים, אולם למעשה מוסכם שאין לברך אחר שתיית כל כוס וכוס ברכה אחרונה, אלא ברכת המזון עולה על היין ששתו בשתי הכוסות הראשונות, ולאחר שתיית הכוס הרביעית מברכים מעין שלוש – “על הגפן ועל פרי הגפן”, וברכה זו עולה על מה ששתו ב��וס השלישית והרביעית.18יש נוהגים להאריך באמירת ההגדה יותר מ-72 דקות. ולכאורה קשה על מנהגם, שכן 72 דקות נחשבות כזמן עיכול, שיוצר הפסק בין האכילה לברכה, עד שאם אין מרגישים שובע מהאכילה או השתייה, כבר אי אפשר לברך עליה ברכה אחרונה, ואם כן לכאורה בכך ששוהים באמירת ההגדה יותר מ-72 דקות גורמים שברכת המזון לא תחול על הכוס הראשונה, ונמצא שלא בירך עליה ברכה אחרונה. ועוד, שלדעת מ”א קפד, ט, אם שהה זמן כזה בין השתייה הראשונה לשנייה, חייב לחזור ולברך לפני שישתה שוב, וקשה על מנהג השו”ע שלא לברך ‘הגפן’ על הכוס השנייה כי נפטרים בברכה שעל הכוס הראשונה. ועוד קשה לשיטת הרשב”ם הסובר שברכת ‘האדמה’ שעל הכרפס פוטרת את המרור שאוכלים בסעודה, ואם יש הפסקה, הברכה על הכרפס לא תועיל, והשו”ע חושש לדעת הרשב”ם כמובא בשו”ע תעג, ו. ועוד, שאולי השהייה בין הכוס הראשונה שהיא הקידוש לסעודה מהווה הפסק, ושוב אין הקידוש נחשב במקום הסעודה. אכן מחמת סיבות אלו, היו שכתבו שטוב להזדרז לומר את ההגדה בפחות מ-72 דקות (עי’ בסדפ”כ ג, ט). אולם למעשה ישנם צדיקים וחסידים שנוהגים להדר ולהאריך באמירת ההגדה יותר מ-72 דקות, ובארו עניין זה על פי סברות שונות, כגון, שאם הברכה האחרונה חלה על הכוס הרביעית, ממילא גם עולה על הכוס הראשונה (עי’ במקראי קודש פסח ח”ב סי’ ל, והלח”ב כ, ה, ושו”ת חזו”ע סי’ יא). ונראה לענ”ד שכל דיני הפסק חלים רק כאשר עוסקים בדברים אחרים (אף כשאין היסח דעת), אבל כאן שעוסקים בענייני הסדר וההגדה, ומוזגים מיד בתחילת ההגדה את הכוס השנייה, אין כלל הפסק בין הכוס הראשונה לשנייה, שכל ההתעכבות באמירת ההגדה קשורה לכוס השנייה שעליה אומרים את ההגדה. וגם אין בזה הפסק בין הקידוש לסעודה, שכל ההגדה היא מצרכי סעודת ליל הסדר, שבליל זה אוכלים מצה שעונים עליה דברים הרבה. וכן לגבי המרור, כל עניין ההגדה קשור לאכילת המרור, ולכן אין הזמן של אמירת ההגדה נחשב להפסק בין אכילת הכרפס לאכילת המרור." + ], + [ + "ליל הסדר / מצוות אכילת מצה", + "מצווה מהתורה לאכול בליל ט”ו בניסן מצה, שנאמר (שמות יב, יח): “בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת”. מצה זו צריכה להיות שמורה, שנאמר (שמות יב, יז): “וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת”, ויש מהדרים לקיים את המצווה במצה שנעשתה ביד לשם המצווה (לעיל יב, ד). האוכל מצה גזולה לא יצא ידי חובה (שו”ע תנד, ד). ולכן טוב לשלם עבור המצות לפני הפסח, או לפחות להסכים במפורש עם המוכר שהוא מקנה לו את המצות למרות שעדיין לא שילם עבורן, שאם המוכר לא הסכים לתת לו בהקפה, אינו יכול לצאת בהן ידי חובה (מ”ב תנד, טו).19יש מהדרים שבעל הבית יקנה את המצות עבור האורחים ובני ביתו הגדולים, כדי שהמצות תהיינה שלהם. מ”מ למעשה כל שאוכל ברשותו של בעל הבית יצא ידי חובתו, ואף שלא עשה פעולת קנייה, אין צורך בזה, שגם במצה שאולה יוצאים כמבואר במ”ב תנד, טו. וכיוון שאכל כ’זית’ מצה שמורה קיים את המצווה מהתורה, שכל שיעורי אכילה שבתורה שיעורם בכ’זית’.", + "מדברי חכמים מוסיפים ואוכלים עוד כשיעור שלושה ‘זיתים’ מצה. באכילה הראשונה שאחר ברכות ‘המוציא’ ו’על אכילת מצה’ אוכלים לכתחילה כשיעור שני ‘זיתים’, כ’זית’ אחד מהמצה העליונה לברכת ‘המוציא’, וכ’זית’ אחד מהמצה האמצעית החצויה לברכת ‘אכילת מצה’. אח”כ אוכלים עוד כ’זית’ ב’כורך’ עם המרור, ובסוף הסעודה אוכלים כ’זית’ נוסף ל’אפיקומן’ (ויש אומרים שטוב לאכול ל’אפיקומן’ כשיעור שני זיתים).", + "לפני שנבאר בפירוט מהו שיעור כ’זית’, נבאר את ההלכה למעשה: מוסכם ששיעור כ’זית’ הוא קרוב לשליש מצת מכונה, וכגודל זה במצת יד. אם כן מיד לאחר ברכות ‘המוציא’ ו’על אכילת מצה’ אוכלים כשני שליש מצת מכונה. ולאכילת ‘כורך’ אוכלים כשליש מצת מכונה, וכן לאכילת ה’אפיקומן’ אוכלים כשליש מצת מכונה.", + "אוכלים את כ’זית’ המצה ברציפות, ואם הפסיק באכילתו עד שאכילת הכ’זית’ ארכה יותר מזמן ‘אכילת פרס’ לא יצא. בהמשך נבאר מהו בדיוק זמן ‘אכילת פרס’, ועתה נציין שכל מי שיאכל את המצה ברציפות, בוודאי קיים את המצווה, ואין צורך להסתכל לשם כך בשעון. כי רק אם שהה כמה דקות באמצע אכילתו יתכן שמשך אכילתו יארך יותר משיעור ‘אכילת פרס’." + ], + [ + "ליל הסדר / חשבון שיעור כ’זית’ לקיום המצווה מהתורה", + "בעקבות הגלויות נתעורר ספק מהו שיעור כ’זית’, לדעת הרמב”ם הוא מעט פחות מנפח שליש ביצה, ולדעת בעלי התוספות הוא כשיעור נפח מחצית הביצה. למעשה, מחמת הספק נוהגים להחמיר כשיטת התוספות ששיעור כ’זית’ הוא כנפח מחצית הביצה. וחישבו נפח מחצית הביצה ויצא שהוא כשליש מצת מכונה, וכגודל זה גם במצות יד קשות, שעוביין דומה לעובי מצת מכונה.", + "וכן מוסכם על כל חכמי הספרדים ורוב חכמי אשכנז. אולם אחד מגדולי האחרונים באשכנז, בעל ה’נודע-ביהודה’, מתוך חשבונות שחישב, הסיק שהביצים שלנו התקטנו מאוד וכיום נפחם כמחצית מנפח הביצים שהיו בזמן חז”ל, וממילא שיעור כ’זית’ אינו מחצית ביצה שלנו אלא כשיעור ביצה שלמה שלנו. והסכים לחשבונו בעל ‘חזון-איש’. יוצא אם כן שלשיעור ‘חזון-איש’, כדי לקיים את המצווה מהתורה צריך לאכול מצה בשיעור נפח ביצה. ואף שבדרך כלל נוהגים לפסוק כשיעור המקובל ולא להתחשב בשיעור ‘חזון-איש’, לגבי מצוות אכילת מצה, שהיא מצווה מהתורה, ראוי לכתחילה לצאת ידי כל השיטות ולאכול בתחילה כ’זית’ מצה לפי שיעור ‘חזון-איש’, וזה יוצא כשיעור שני שליש מצה.", + "אלא שאין בזה כל כך חומרה, הואיל וממילא מנהגנו לאכול מיד בתחילה שיעור שני ‘זיתים’, אחד בשביל ברכת ‘המוציא’ ואחד בשביל ברכת ‘אכילת-מצה’ (שו”ע תעה, א), יוצא אם כן שבאותה אכילה של שני ‘זיתים’ יש שיעור כ’זית’ לשיעור הגדול של ‘חזון-איש’, וקיימנו את המצווה מהתורה לכל הדעות.", + "מי שקשה לו לאכול שני שליש מצת מכונה, יכול לאכול שליש מצה, שכן לפי השיעור המקובל יש בשליש מצה שיעור כ’זית’, ואף יברך לפני אכילתו “על אכילת מצה”. שכל כך חזק ומבוסס המנהג כשיעור המקובל – עד שאין זה נחשב ספק הגורם לביטול הברכה.20סוגיית שיעור כ’זית’ ארוכה ונתבארה בפניני הלכה ברכות י, ה-ו, ובהרחבות שם, וזו תמציתה: בשו”ע תפו, א, כתב לעניין אכילת מצה כדעת התוס’ שכ’זית’ הוא כחצי ביצה. ובשועה”ר תפו, א, כתב שלעניין מצוות דאורייתא צריך להחמיר כתוס’, ובמצוות דרבנן, כעירוב, מקילים כרמב”ם שכ’זית’ הוא מעט פחות משליש ביצה. וכתב מ”ב תפו, א, שגם במקום שצריך לברך, כגון בברכה אחרונה על אכילת כ’זית’, יש להחמיר כתוס’, שספק ברכות להקל. ולכתחילה אין להיכנס לספק, ויאכל או פחות משליש ביצה ולא יתחייב בברכה אחרונה, או יותר מחצי ביצה ואז לכל הדעות יתחייב בברכה אחרונה. ואם כן לגבי כ’זית’ המצה, צריך להחמיר כתוס’. וכן לגבי אכילת מרור, הואיל ומברכים עליו. ואילו לגבי הכ’זית’ ‘כורך’ והכ’זית’ ל’אפיקומן’ אפשר להקל כרמב”ם. וכ”כ במ”ב תפו, א.
שיטת ה’נודע ביהודה’ נתבארה בבאור הלכה לסי’ רעא, יג. וכתב במ”ב תפו, א, עפ”י שע”ת, שבמצוות דאורייתא ראוי להחמיר כ’נודע ביהודה’, וכן במצוות שיסודם מדאורייתא כקידוש. אבל במצוות דרבנן כארבע כוסות אין להחמיר כ’נודע ביהודה’. ואף לעניין ברכה אחרונה כתב במ”ב שם שאין צריך לחשוש לדעת ה’נודע ביהודה’ אלא יברך אחר שאכל שיעור חצי ביצה, כתוס’. ומנהג יוצאי ספרד שלא לחוש כלל לשיטת ה’נודע ביהודה’, מפני שמסורת השיעורים נמשכה בארצות הסמוכות לארץ ישראל בלא הפסקה.
שתי דעות ישנן בשיטה המחמירה ששיעור כ’זית’ כשיעור ביצה שלנו: למ”ב הכוונה ביצה עם קליפתה וחלל האויר שבה, ולחזו”א בלי קליפתה. ההפרש ביניהם כעשרה אחוזים.
כל השיעורים הללו נמדדים בנפח, ורק כאשר יש חללים גדולים צריך למעכם, אבל את המרקם הטבעי של המאכל אין צריכים למעך. ולכן פעמים ששיעור כ’זית’ שוקל יותר ופעמים פחות, הכל תלוי בדחיסות המאכל, וכ”כ במ”ב תפו, ג (פניני הלכה ברכות י, ו).
לפי המדידות, יצא ששיעור כ’זית’ לפי התוס’, שהוא כחצי ביצה שלנו, לכל היותר כשליש מצת מכונה. ואם כן, אם נכפיל את השיעורים לפי שיטת ה’נודע ביהודה’ לפי הסברו המחמיר של המ”ב, ששיעור כ’זית’ הוא כשיעור ביצה שלמה עם קליפתה, יצא שיעורו קרוב לשני שליש מצת מכונה. ולשיטת ‘חזון איש’ הוא מעט יותר מחצי מצת מכונה. מכל מקום האוכל כשני שלישי מצת מכונה, לכל החשבונות, יצא על פי השיעור המחמיר ביותר (משקל מצת מכונה כשלושים ושלושה גרם).
ואוכלים שיעור שני ‘זיתים’ אחר הברכות, כפי שכתב בשו”ע תעה, א, עפ”י רא”ש ומרדכי, כ’זית’ אחד מהמצה העליונה השלמה לברכת ‘המוציא’, וכ’זית’ אחד מהמצה האמצעית החצויה לברכת ‘אכילת מצה’. ואמנם בבאו”ה תמה על כך, ששאר הראשונים לא כתבו זאת. מ”מ כך נוהגים כפי שנפסק בשו”ע. אלא שאין צריך להחמיר בשיעור שני ‘זיתים’ אלו, ולכן אם אכל שיעור כ’זית’ לפי ה’נודע ביהודה’ כבר אכל שני ‘זיתים’ לפי השיעור המקובל לתוס’, ויותר משלושה ‘זיתים’ לרמב”ם.
מי שקשה לו לאכול שיעור שני שליש מצת מכונה, יכול לאכול כשליש מצת מכונה, ואף לברך “על אכילת מצה”. שכבר למדנו שהעיקר כשיעור המקובל, ואפילו לעניין ברכה אחרונה אין חוששים לשיעור ‘חזון איש’ (זולת תלמידי החזון איש). ולעניין שצריך לאכול שני ‘זיתים’ אחר הברכות, כבר למדנו שאין הדין מוסכם על כל הראשונים. בנוסף לכך, בשליש מצת מכונה יש קרוב לשני ‘זיתים’ לפי רמב”ם, ויותר ‘זיתים’ לפי הגאונים. ואם כן יקח כשליש מצה – חלק מהמצה השלמה העליונה וחלק מהמצה האמצעית החצויה." + ], + [ + "ליל הסדר / מנהג יוצאי ספרד בשיעור כ’זית’", + "מנהג יוצאי ספרד שלא לחשוש כלל לשיטת ה’נודע ביהודה’ ו’החזון איש’, מפני שמסורת השיעורים עברה באופן מסודר מדור לדור, ואף במצוות מהתורה אין חוששים לשיטת ה’חזון איש’. לפי זה שיעור נפח כ’זית’ לכל היותר כשליש מצת מכונה (לפי החישוב שכ’זית’ הוא כמחצית ביצה, כתוס’).", + "אלא שכל זה נכון אם הולכים אחר הנפח, אבל למעשה ��נהג רבים מיוצאי ספרד למדוד את השיעורים לפי משקל, מפני שקשה לחשב את נפחו של כל מאכל ומאכל כדי לדעת אם צריך לברך אחריו ברכה אחרונה, שיש מאכלים ארוכים וצרים, ויש עגולים, ויש מרובעים, ויש מאכלים שיש בתוכם חללים שאינם נחשבים לשיעור נפח, וכדי לחשב את השיעורים בקלות נהגו למדוד את השיעורים על פי משקל מים, ויצא שמשקל כ’זית’ (היינו כמחצית ביצה) כ-29 גרם, ולפי חשבון מעודכן משקלו כ-25 גרם. כדי לאכול מצה במשקל זה צריכים לאכול קרוב למצת מכונה שלמה. כלומר אם מחשבים שיעור כ’זית’ מצה לפי משקל, יוצא שיעורו קרוב לפי שלושה משיעורו לפי נפח.", + "לפי זה, בליל הסדר צריכים לאכול ארבע מצות מכונה, שתיים אחרי הברכות, ואחת ל’כורך’, ועוד אחת ל’אפיקומן’. וכן נוהגים רבים מהספרדים (ויש מחמירים לאכול ל’אפיקומן’ שתי מצות).", + "אולם מעיקר הדין ברור שכל השיעורים עוסקים בנפח ולא במשקל, וכן הורו למעשה כמה מגדולי פוסקי הרבנים הספרדים זכרם לברכה, הרב בן ציון אבא שאול, והרב שלום משאש. וכיוון שחומרת המצה לפי משקל מעוררת בצדק קושי רב ותמיהה גדולה בקרב רבים מהמסובים, אפשר להורות לכל ישראל, בני כל העדות, ששיעור כ’זית’ הוא כשליש מצת מכונה.21דעת הראשונים רובם ככולם שהשיעורים מחושבים לפי נפח, וכן פסק למעשה ביחו”ד ד, נה, לעניין שיעור חלה. ועי’ בקונטרס ‘שיעור כזית’ שבסוף ספר מקראי קודש לרב הררי, חלק ד, וחלק ו, ג, ופניני הלכה ברכות י, ו, 7, ובהרחבות. אלא שנהגו אחרוני הספרדים לחשבו במשקל, וכ”כ חיד”א במחב”ר קסח, ו, ועוד אחרונים, כמובא בכה”ח קסח, מה-מו; תפו, א; ג. וכן הורו הגרע”י והגר”מ אליהו. ויש שהעלה סברה שמן הדין צריך למדוד במשקל, כי אולי הכוונה בנפח של מאכל דחוס, וכל מאכל שידחסו לגמרי, שיעור כ’זית’ שלו יהיה כמשקל מים. אמנם למעשה ברור שנהגו לחשב לפי משקל כדי להקל על החישובים. ולכן, גם מי שרגיל למדוד לפי משקל, רשאי לחשב את המצה לפי נפח. וכן דעת הרב בן ציון אבא שאול והרב שלום משאש, שלכתחילה מחשבים לפי נפח.
עוד נוסיף, שכיוון שנוהגים לאכול בתחילה שני ‘זיתים’, ממילא יוצא שאוכלים כשני שליש מצת מכונה, ואף אם מחשבים לפי משקל יש בזה שיעור כ’זית’ לשיטת הרמב”ם.
יש לציין שלפי חישובים עדכניים של שיטת הרמב”ם, יוצא ששיעור משקל של חצי ביצה הוא כ-25 גרם, ולא 29 או 28 או 27 כפי שחישבו ההולכים בשיטת ר’ חיים נאה. ועי’ בפנה”ל ברכות י, 6, 11. אמנם העיקר שהולכים אחר הנפח, ובחשבון שליש מצה יוצאים מכל ספק. גם יוצאי ספרד שאוכלים מצת יד עבה ורכה, יכולים לשער לפי נפח, שכך העיקר להלכה. אמנם במצה זו קל יותר לאכול לפי שיעור משקל. ויחשבו 25 גרם לשיעור כ’זית’, ובתחילה שמהדרים לאכול כשיעור שני ‘זיתים’, יכולים לשער לפי הרמב”ם, שכל ‘זית’ פחות משליש ביצה, ואזי יצאו בכ-30 גרם." + ], + [ + "ליל הסדר / שיעור אכילת פרס", + "אחר שלמדנו, שכמו בכל שיעורי האכילה שבתורה, כדי לקיים את מצוות אכילת המצה צריכים לאכול כשיעור כ’זית’, צריך להוסיף שהאכילה נחשבת לאכילה אחת בתנאי שנעשתה תוך פרק זמן של ‘אכילת פרס’. אבל האוכל כשיעור חצי ‘זית’ ולאחר עשר דקות עוד חצי ‘זית’, נחשב כאילו אכל חצי ‘זית’ בלבד, ולא קיים את המצווה (שו”ע תעה, ו).", + "‘פרס’ הוא חצי בלשון ארמית, והכוונה לחצי ככר. בעבר היו רגילים לאפות ככר ��חם שהספיק לאדם אחד ליום, וכיוון שהיו רגילים לאכול בכל יום שתי ארוחות, נמצא שיעור הלחם שהיו אוכלים בארוחה אחת הוא פרס, היינו חצי ככר.", + "בעקבות הגלויות נחלקו הפוסקים בשיעור ‘פרס’: לדעת הרמב”ם כנפח שלוש ביצים, ולדעת רש”י ארבע ביצים. כמה מגדולי האחרונים ניסו לשער כמה דקות אורכת אכילת שיעור פרס, ונאמרו בזה דעות רבות: יש אומרים תשע דקות (חתם סופר), ויש אומרים שבע דקות וחצי (ערוך לנר), יש אומרים שבע דקות, ויש אומרים שש דקות, ויש אומרים חמש דקות, ויש אומרים ארבע דקות (ר’ חיים נאה וכה”ח).", + "אלא שכל זה בדיעבד, כי לכתחילה צריך לאכול את המצה ברציפות, וכל שאכל את המצה ברציפות בוודאי יצא ידי חובתו. ואין צורך להסתכל על השעון בעת אכילת המצה, כי כל אדם רגיל שאכל את המצה בנחת בלא להפסיק בדברים אחרים ודאי הספיק לאכול שיעור כ’זית’ בתוך שיעור אכילת פרס. ואפילו מי שרגיל לאכול לאט, ברור שאם לא הפסיק בדברים אחרים, אכל כ’זית’ בתוך שיעור אכילת פרס. שהרי שיעור אכילת פרס גדול בערך פי שמונה או פי תשעה משיעור כ’זית’, ולא יתכן שמי שאכל כ’זית’ ברציפות לא הספיק לאוכלו בתוך זמן שאפשר לאכול שיעור שכפול ממנו פי שמונה או תשעה.22לרש”י שיעור פרס ארבע ביצים, ועל פי תוס’ שיעור כ’זית’ מחצית ביצה, נמצא שבפרס יש שיעור שמונה ‘זיתים’. ולרמב”ם שיעור פרס שלוש ביצים, ובכל ביצה יותר משלושה ‘זיתים’, נמצא שבפרס יותר מתשעה ‘זיתים’. (אם נצרף שיטת רש”י ורמב”ם יצא בפרס יותר משנים עשר ‘זיתים’. ואם נצרף שיטת תוס’ ורמב”ם יצא בפרס ששה זיתים).
אמנם יש שמדדו ומצאו שלא הצליחו לאכול כ’זית’ בכדי אכילת פרס, אלא שיצא להם כך מפני שצרפו שני חשבונות שסותרים זה את זה. את הכ’זית’ החשיבו לפי החשבון הגדול ביותר, היינו לפי משקל על פי שיעור חזו”א, ומנגד במדידת אכילת פרס הלכו לפי השיעור הקטן ביותר, היינו בנפח לפי שיטת רמב”ם שהוא שלוש ביצים. ואלו חשבונות שסותרים זה את זה, שכ’זית’ חזו”א לפי משקל הוא כ-50 גרם, ואילו נפח מצות כשיעור שלוש ביצים הוא כ-54 גרם. וכיוון שהמצה קשה ללעיסה, ושיעור אכילת פרס נמדד לפי משך זמן אכילת לחם שקל ללועסו ולבולעו, לא הצליחו להספיק לגמור את אותו ‘כזית’. ואם רוצים לאכול שני ‘זיתים’, הרי שצריך לאכול משקל 100 גרם מצה בזמן שרגילים לאכול 54 גרם לחם, וזה בלתי אפשרי. גם למנהג ספרדים שאינם חוששים לשיטת חזו”א אבל מודדים לפי משקל, יוצא ששני ‘זיתים’ לפי משקל הם כ- 58 גרם, וצריך לאוכלם בזמן של אכילת נפח שלוש ביצים, שמשקלם כאמור כ- 54 גרם, וזה לא אפשרי באכילה רגילה. אלא האמת שצריך לחשב את שיעור הכ’זית’ ואכילת הפרס לפי אותו חישוב, שאם מחמירים בגודל הכ’זית’ לפי משקל צריך גם להגדיל את חשבון הביצים לפי משקל, וממילא משך זמן אכילת פרס צריך להיות כרבע שעה ויותר.
לכן, כל מי שאוכל בנחת, בלא להפסיק או להתעצל במיוחד באכילתו, ודאי הספיק לאכול כ’זית’ בכדי שיעור אכילת פרס, ולכן אין צורך להסתכל כלל בשעון.
מכל מקום מי שאכל והפסיק בתוך אכילתו, ולא גמר שליש מצה בתוך שיעור ארבע דקות, לכתחילה ראוי להחמיר ולחזור לאוכלו. ואף שלפי הסברה, כיוון ששיעור אכילת פרס נקבע על פי ממוצע האנשים, כיוון שמצינו שיעורים שונים, נכון לומר ששיעור אכילת פרס הוא כשיעור הממוצע שבשיעורי האחרונים, כשש עד שבע דקות. אולם כיוון שמדובר במצווה דאורייתא, ראוי להחמיר ככל השיטות. ועי’ בפנה”ל ברכות י, ז, 8.
עוד נציין, כי לדעת המנחת חינוך, ושו”ת תורת חסד או”ח לב, מודדים אכילת פרס בכל מאכל ומאכל לפי קלות או קושי אכילתו, לפי זה שיעור אכילת פרס במצה צריך להיות ארוך יותר, מפני שקשה ללועסה ולבולעה. אולם רוב הפוסקים שקבעו שיעור באכילת פרס הבינו שהוא שיעור קבוע הנמדד לפי אכילת לחם רגיל." + ], + [ + "ליל הסדר / סדר אכילת המצה", + "נוטלים ידיים בברכה, ועורך הסדר מגביה את שלוש המצות שלפניו, וכיוון שהעליונה והתחתונה שלמות, יש לו לחם משנה, ומברך “המוציא לחם מן הארץ”. לאחר סיום הברכה ישמיט את המצה התחתונה מידו, כדי שיישארו בידיו המצה העליונה השלמה והאמצעית החצויה, שמבטאת את ה’לחם-עוני’, ומברך “אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על אכילת מצה”. ולוקח מהעליונה השלמה כ’זית’, ומהאמצעית כ’זית’, ואוכלם ביחד.", + "כשיש שם הרבה מוזמנים, טוב לצרף למצה התחתונה עוד מצות, כדי שיוכל לחלק מהן לכל המסובים. ואחר שגמר לחלק מהמצה האמצעית החצויה, שוב אין צורך לתת לשאר המסובים כשיעור שני ‘זיתים’, אלא כשיעור ‘זית’ אחד בלבד. שרק כאשר הוא מחלק מהמצה האמצעית צריך לתת כ’זית’ מהמצה החצויה וכ’זית’ מהשלמה, אבל כשגמר את המצה החצויה, יתן לכל אחד כ’זית’ אחד בלבד. אלא שכבר למדנו, שכדי לצאת ידי הדעה הסוברת שהתקטנו השיעורים טוב שייתן לכל אחד מצה בגודל של שני שליש מצת מכונה, ואין הבדל אם יתן אותו ממצה אחת או מצירוף של שתי מצות.", + "טוב שעורך הסדר יטעם תחילה מעט מהמצה, כדי שלא להפסיק בין הברכה לאכילה, ואח”כ יחלק את המצות לכולם, וכשיגמור לחלק, יסב ויאכל שיעור שני ‘זיתים’ לשם מצווה.", + "למנהג יוצאי ספרד, כמו בכל השנה, העורך טובל את המצה במלח לפני שיחלק למסובים. ולמנהג יוצאי אשכנז אין טובלים את המצה במלח, שכך המצה נראית יותר לחם עוני (שו”ע תעה, א).", + "יש שנהגו לתת לפני כל אחד מהמסובים שלוש מצות, וכך כל אחד יוכל לקחת לעצמו כ’זית’ מהשלמה וכ’זית’ מהחצויה, והעורך והמסובים לא יצטרכו להמתין בין הברכה לאכילה עד שיתנו להם את המצה. ורבים נוהגים שעורך הסדר מחלק לכולם, שיש הידור בכך שכולם אוכלים ביחד מברכתו של העורך. ויש נוהגים שאם יש שם כמה בעלי משפחות, שמניחים לפני כל בעל משפחה שלוש מצות, והוא מחלק את המצה לבני משפחתו. ואף שכל המנהגים טובים, עדיף שכל בעל משפחה יחלק את המצות לבני משפחתו.", + "יאכלו בהסבה, ויכוונו לקיים מצוות התורה, ויזכרו שהמצה זכר למצות שאכלו אבותינו כשיצאו ממצרים לחירות." + ], + [ + "ליל הסדר / מצוות אכילת מרור", + "מן התורה מצוות אכילת מרור בליל ט”ו בניסן תלויה באכילת קרבן הפסח, שנאמר (במדבר ט, יא): “עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ”. וכיוון שאין אנו יכולים להקריב בזמן הזה קרבן פסח, מצוות אכילת מרור כיום מדברי חכמים (פסחים קכ, א). טובלים את המרור בחרוסת, כדי לבטל את הארס שבו, שהמרור רומז לשעבוד המר. ולדעת רבים אין הכוונה לטבול את המרור בעומק החרוסת, אלא רק לנגוע מעט בחרוסת. ואם נדבק במרור מעט חרוסת, מנערים אותה מהמרור, שאין לאכול מרור עם חרוסת מתוקה (שו”ע תעה, א; מ”ב יג; כה”ח כג). מברכים: “אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על אכילת מרור”, ואוכלים כ’זית’ מרור.", + "אמרו חכמים שחמישה מיני מרור הם: חזרת (חסה), תמכא, חרחבינא, עולשין ומרור. כיום אנו מכירים שני מינים מהם: החזרת היא החסה, ותמכא נקראת כיום חריין או חזרת. אמרו חכמים שהמין המהודר ביותר למרור הוא החסה, ואף שמו רומז לכך שה’ יתברך חס עלינו. עוד אמרו, ששעבוד מצרים נמשל למרור, מה מרור תחילתו רך וסופו קשה, שבתחילה קלח החסה רך ובסוף נעשה קשה, כך השעבוד התחיל ברכות ולאט לאט הפך להיות קשה ומר יותר (פסחים לט, א).", + "היו שפקפקו שמא אין יוצאים ידי חובת מרור בחסה שלנו, מפני שאין בטעמה מרירות. ויש אומרים שאפשר לצאת בחסה רק לאחר שנעשתה מרה במקצת. אולם למעשה יוצאים בחסה גם כשאין בה מרירות, שכך היה השעבוד, בתחילה שעבדו בשפה רכה ושילמו שכר על העבודה, ובהדרגה החמירו את השעבוד עד שהיה מר כלענה. וכן אמרו בירושלמי (פ”ב ה”ה) שהחסה מתוקה בתחילה ואח”כ נעשית מרה. וכך המנהג בכל ישראל להדר ליטול חסה למרור, שאין צריך שהמרור יהיה מר בעת אכילתו אלא שיהיה ממין שלבסוף נעשה מר. ויש מערבים עם החסה מעט חריין כדי להרגיש מעט מרירות באכילתו.23הרידב”ז וחזו”א או”ח סי’ קכד לפסחים לט, א, פקפקו בכשרות החסה שלנו. אבל לרוב הפוסקים, חסה היא המרור המשובח ביותר, שכן הגמ’ דרשה רמזים בשמו, ובטבעו הוא רומז לשעבוד שהתחיל ברכות ומתיקות, וכ”כ מהר”ם חלאוה ותשב”ץ, וכן נפסק בשו”ע תעג, ה, וכ”כ פר”ח תעב, ה, ושועה”ר תעב, ל. ועוד שלדעת ראבי”ה, הגה”מ, טור ושו”ע, כל הכתוב בתחילה במשנה עדיף למצוות מרור, ואם כן החסה (שהיתה נקראת אז חזרת) כתובה ראשונה. ובשו”ת חזו”ע סי’ לה האריך בזה.
בברייתא בפסחים לט, א, מובאת דעת אחרים, שכל ירק מר שיש לו שרף, היינו כשנחתך יוצא ממקום החיתוך מעט מוהל לבן, ופניו מכסיפים, שאינו ירוק לגמרי אלא נוטה מעט ללובן, הוא מרור. ונחלקו הראשונים, לדעת ריא”ז, מהר”ם חלאוה ועוד, אכן כל ירק שעומד בסימנים הללו כשר למרור. ולדעת סמ”ק אלו הסימנים של חמשת המינים שנזכרו במשנה, אבל אין יותר מחמישה מינים שכשרים למרור. והרי”ף והרמב”ם לא הזכירו סימנים אלו, או מפני שסוברים שרק חמשת המינים כשרים, וממילא אין משמעות לסימנים, או שסוברים שאין אנו בקיאים בסימנים הללו ולכן אין לנו דרך לקבוע על פיהם איזה מין ירק נוסף כשר למרור. למעשה, מי שאין לו חסה או חריין, יקח מין ירק אחר שעונה לסימנים הללו, אבל לא יברך עליו, שמא איננו בקיאים בסימנים, ושמא אינו מחמשת המינים הכשרים למרור. וכ”כ במ”ב תעג, מו, ובבאו”ה שם.", + "כיוון שמצויים בחסה תולעים, יש לנקותה היטב ולבודקה בערב פסח. כיום נמצאו שיטות לגידול חסה בלא תולעים, וטוב לקנות חסה כזו, כדי לצאת מחשש איסור אכילת תולעים (פנה”ל כשרות כד, ט-י).", + "יש לאכול מן המרור שיעור נפח כ’זית’, שהוא כנפח מחצית הביצה, ואפשר לשערו בעיניים. וכפי שלמדנו יש שנוהגים למדוד שיעור כ’זית’ במשקל, ועולה לכעשרים וחמישה גרם, ובחסה אין כל כך פער בין חשבון המשקל לחשבון הנפח." + ], + [ + "ליל הסדר / כורך", + "אחר אכילת המרור, כורכים כ’זית’ מרור בתוך כ’זית’ מצה, טובלים אותו בחרוסת, ויש שגם בזה מנערים מהמרור את כל החרוסת שדבקה בו (מ”ב תעה, יט), ויש שאין מסירים את החרוסת מהמרור של הכורך (כה”ח תעה, לב). אומרים: “זכר למקדש כהלל…” ואוכלים אותו בהסבה (שו”ע תעה, א). וכבר למדנו ששיעור כ’זית’ הוא כשליש מצת מכונה.", + "בזמן שבית המקדש היה קיים, לדעת הלל הזקן המצווה לאכול את המצה עם המרור, שנאמר (במדבר ט, יא): “עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ”. ולחכמים היו אוכלים את המצות לחוד ואת המרור לחוד. וכיוון שלא הוכרעה הלכה נוהגים כחכמים וכהלל.", + "אמנם כיום גם הלל מודה שאי אפשר לצאת ידי חובה באכילת המצה עם המרור. מפני שכיום כשאין לנו קרבן פסח, מצוות אכילת מצה מהתורה, ואילו אכילת המרור מדברי חכמים, ואם יאכלם ביחד, אכילת המרור שהיא מדברי חכמים תפגע באכילת המצה שהיא מהתורה. ולכן צריך לאכול תחילה כ’זית’ מצה. ואחר כך אוכלים כ’זית’ מרור, ואין לאוכלו עם המצה, מפני שכבר יצאנו ידי חובת מצה, ואם נאכל את המרור עם מצה, יבוא טעם המצה שכבר אינו מצווה ויבטל את טעם המרור שהוא מצווה מדברי חכמים. ואחר שקיימנו את מצוות אכילת המצה והמרור, כורכים את המצה והמרור, כדי לאוכלם זכר למנהגו של הלל (פסחים קטו, א; תוס’ ‘אלא’; מ”ב תעה, טז). ויש אומרים, שאמנם ברור שלדעת הלל צריך כיום לאכול את המצה לחוד, אולם כדי לקיים את מצוות אכילת המרור מדברי חכמים, צריכים לאוכלו עם המצה. ואם כן באכילת ה’כורך’ מקיימים את מצוות אכילת מרור (פר”ח).", + "בכל אופן, לכל הסברות נכון להיזהר שלא להפסיק בדיבור בין ברכת המצה והמרור עד לסיום אכילת ה’כורך’, ורק בדברים הקשורים לקיום המצווה מותר לדבר.24בס’ הסדר הערוך פרק צב, סיכם שלפי הלל, אם טעה ואכל כל אחד לחוד, לרשב”ם ורמב”ן לא יצא, ולתוס’ ובעל המאור יצא בדיעבד. ולחכמים אם אכלם ביחד, לרשב”ם אליבא דר’ יוחנן ולמאור לא יצא, ולרשב”ם אליבא דרב אשי ולרמב”ן יצא לכתחילה." + ], + [ + "ליל הסדר / המתקשים לאכול שיעורי המצות", + "כפי שלמדנו, שיעור כ’זית’ הוא כשליש מצת מכונה, ובליל הסדר צריכים לאכול ארבעה או חמישה ‘זיתים’. אחר ברכת ‘המוציא’ וברכת ‘על אכילת מצה’ לכתחילה אוכלים שיעור שני ‘זיתים’, האחד לברכת ‘המוציא’ והשני לברכת ‘אכילת מצה’, וגם כדי לצאת ידי השיעור המחמיר (‘חזון-איש’) הסובר שכ’זית’ הוא כפול מהשיעור המקובל. ול’כורך’ אוכלים עוד כ’זית’, ול’אפיקומן’ צריך לאכול עוד כ’זית’, ויש מהדרים לאכול שני ‘זיתים’, אחד זכר לקרבן הפסח ואחד זכר למצה שהיתה נאכלת עימו. נמצא שיש לאכול בפסח ארבעה ‘זיתים’ (מצה ושליש), ויש מהדרים לאכול חמישה ‘זיתים’ (כמצה ושני שליש).", + "המתקשה לאכול את כל השיעורים הללו, באכילת מצת מצווה שאוכלים בתחילה ישתדל לאכול שני שליש מצה, כדי לקיים את המצווה לפי שיטות כל הפוסקים, אבל אח”כ יכול להסתפק בחמישית מצה לאכילת ה’כורך’, וחמישית מצה לאכילת ה’אפיקומן’. ואם גם זה קשה לו, יוכל להקל לאכול לשם מצוות מצה כשיעור שליש מצה, שהוא כ’זית’ על פי השיעור המקובל, ויברך עליו. נמצא שבכל ליל הסדר יאכל שליש מצה ועוד שתי חמישיות.25בהערה 20 נתבארו יסודות הדברים, ושם למדנו כי ‘זית’ לדעת הרמב”ם מעט פחות משליש ביצה, ולתוס’ כחצי ביצה, ובמצוות דאורייתא מחמירים כתוס’, ולכן אוכלים לכל כ’זית’ שליש מצה. אבל לגבי ‘כורך’ ו’אפיקומן’ שהם מדרבנן, מי שקשה לו לאכול כ’זית’ לפי התוס’, יכול להקל כרמב”ם ולאכול כחמישית מצה, שהוא כשליש ביצה. ואף הרוצים לאכול ל’אפיקומן’ שיעור שני ‘זיתים’, יכולים להסתפק באכילת חמישית מצה, שיש בה שיעור שני ‘זיתים’ לפי שיטת הרבה גאונים וראשונים (עי’ פנה”ל ברכות י, 6), שסוברים ששיעור ‘זית’ הוא כשיעור ‘זית’ שלנו. ולגבי ההידור לאכול מה’אפיקומן’ כשיעור שני ‘זיתים’ אין צורך להחמיר כשיעור ‘זית’ הגדול.", + "מי שקשה לו ללעוס את המצה, כגון שנשרו שיניו, יכול לפורר את המצה ולאוכלה פירורים (באו”ה תסא, ד). ואם גם באופן זה לא יוכל לאכול, אפשר להשרותה במים ולאוכלה. אבל אם בישלו את המצה, או ששרו אותה זמן רב עד שנימוחה, כיוון שנתבטל ממנה טעם המצה – אין יוצאים בה ידי מצווה (שו”ע תסא, ד; מ”ב יט-כ).26אין להשרות את המצה ביין או מרק או משקים אחרים שיש להם טעם, מפני שיש סוברים שהם מפיגים את טעם המצה. ויש אומרים שגם אין לטבול את המצה במשקים אלו. ואדם רגיל שאכל מצה שהושרתה במשקים – יאכל שוב כ’זית’ מצה (מ”ב תסא, יח; שעה”צ לב; כה”ח מז-מח). אבל חולה או זקן שאינו יכול לאכול את המצה, וגם אם ישרוה במים לא יוכל לאוכלה, אם הדבר יועיל לו, יוכל להשרותה במשקים ולברך עליה ולאוכלה (מקראי קודש לרב הררי פ”ז מ’, הערה קג)." + ], + [ + "ליל הסדר / איזה חולה פטור מאכילת מצה ומרור", + "אדם שאינו יכול לאכול שיעור כ’זית’ (שליש מצה) בשום דרך, ישתדל לאכול מצה בשיעור ‘זית’ של ימינו, שיש סוברים שזהו שיעור ‘זית’. אבל לא יברך עליו “על אכילת מצה”, משום שלדעת הרבה פוסקים אינו יוצא בזה ידי מצוות אכילת מצה, אלא יצא בברכת עורך הסדר. ואם גם כשיעור ‘זית’ של ימינו אינו יכול לאכול, טוב שבכל זאת יאכל מעט מצה כפי יכולתו.27משמע מהרבה גאונים וראשונים שכ’זית’ הוא כשיעור ה’זית’ הרווח אצלנו, והוא כשיעור 7.5 סמ”ק. וכן העידו בשם ר’ חיים מוולוזין וה’אבני נזר’, שסברו כך הלכה למעשה. (עי’ בפנה”ל י, ה, 6, ובהרחבות). אלא שההוראה הרגילה להחמיר כדעת התוס’ שכ’זית’ הוא כחצי ביצה, כמבואר בהערה 20. ואף כשאינו יכול לאכול כ’זית’ לפי שום שיטה, מוטב שיטעם טעם מצה, כפי שכתבו במחזיק ברכה תעה; ערוה”ש תעז, ג, וכ”כ במ”ב תעג, מג, לעניין מרור.", + "נחלקו הפוסקים לגבי מי שיודע שאכילת המצה תגרום לו שיחלה וייפול למשכב, או שתגביר את חוליו, אבל אין באכילתה סכנת נפשות. לדעת ר’ שלמה מווילנא (בניין שלמה מז), הוא פטור מאכילת מצה בפסח. ולדעת מהר”ם שיק (או”ח רס), רק כאשר יש סכנת נפשות החולה פטור ממצוות אכילת מצה. והמנהג להורות כדעה המקילה. (לעניין מרור ויין לארבע כוסות, שמצוותם מדברי חכמים, מוסכם שמי שייפול למשכב בעקבות אכילתם פטור מהם, כפי שהתבאר בהלכה ז).", + "לפי זה, רוב חולי צליאק חייבים לאכול כ’זית’ מצה בליל הסדר, מפני שאכילת כ’זית’ מצה לא תגרום להם לחלות, ואף אם יגרם להם עקב כך סבל מסוים, אין זה נחשב כמחלה. אבל חולי צליאק קשים, היודעים שאכילת המצה עלולה לגרום להם לתגובות קשות – פטורים ממצוות אכילת מצה. כיום יש מצות משיבולת שועל, שטובים יותר לחולי צליאק.28לעניין גדר חולה הפטור, עי’ במקראי קודש לרב פרנק ח”ב לב, שהזכיר את שתי הדעות. ובחזו”ע א, לג, וצי”א יד, כז, שהקלו. וכ”כ במקראי קודש (הררי) פ”ז הע’ קי, בשם הרב אליהו." + ], + [ + "ליל הסדר / זמן אכילת המצה המרור והאפיקומן", + "זמן אכילת המצה והמרור הוא עד חצות הלילה. ואף את ה’אפיקומן’ צריך לכתחילה לאכול לפני חצות הלילה. מי שלא הספיק לאכול את המצה והמרור לפני חצות, יאכלם לאחר חצות בלא ברכה.", + "היסוד לכך נעוץ במחלוקת תנאים, שלדעת רבי אלעזר בן עזריה, זמן אכילת הפסח הוא עד חצות הלילה בלבד, שאז הוכו מצרים בבכוריהם והחלו להיחפז לשלוח את ישראל ממצרים. ולדעת רבי עקיבא, זמן אכילת הפסח כל הלילה עד עמוד השחר, שאז נחפזו ישראל לצאת ממצרים (פסחים קכ, ב).", + "מבחינה רוחנית צריך לבאר שעל ידי הקרבת קרבן הפסח ואכילתו התגלתה סגולת ישראל, ולכן הוא היה ההכנה לגאולה. לפיכך בכל שנה אוכלים את בשר קרבן הפסח עד זמן תחילת הגאולה. השאלה על איזה שלב בגאולה מדובר. לדעת רבי אלעזר בן עזריה הגאולה התחילה בחצות, כשהוכו בכורי מצרים, שאז נשבר כוחם של מצרים ולא יכלו יותר לשעבדנו, ולכן זמן אכילת הפסח עד חצות. אולם לרבי עקיבא הגאולה השלמה היתה רק בבוקר כשיצאנו לחירות, לפיכך כל הלילה הוא הכנה לגאולה, וממילא אפשר לאכול את בשר קרבן הפסח כל הלילה.", + "נחזור להלכה, זמן אכילת הפסח קובע גם את זמן אכילת מצה ומרור, מפני שאת המצה והמרור היו אוכלים עם הפסח, שנאמר (במדבר ט, יא): “עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ”, וממילא זמן אכילת המצה כזמן אכילת הפסח. ואף את ה’אפיקומן’ שהוא זכר לקרבן הפסח צריך לאכול בזמן הכשר לאכילת הפסח. ", + "ונחלקו גדולי הראשונים כמי ההלכה. לדעת הרמב”ם ובעל העיטור, הלכה כרבי עקיבא, שכך הוא הכלל, שהלכה כרבי עקיבא כאשר הוא חולק על אחד מחבריו. ממילא זמן אכילת הפסח כל הלילה, ואם כן אפשר לאכול את המצות והמרור וה’אפיקומן’ כל הלילה. מנגד, לדעת רבנו חננאל והרא”ש, הלכה כרבי אלעזר בן עזריה, מפני שבכמה משניות נאמר שזמן אכילת הפסח הוא עד חצות. וכיוון שלא נזכרה באותן המשניות דעה חולקת, אפשר ללמוד שבסוגיה זו הכריע רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, שהלכה כרבי אלעזר בן עזריה, שזמן אכילת הפסח, המצות והמרור הוא עד חצות.", + "כיוון שהדבר שנוי במחלוקת, צריך לאכול את הכ’זית’ מצה לפני חצות, מפני שלסוברים שזמן אכילת הפסח עד חצות, האוכל את המצה לאחר חצות הפסיד את מצוות התורה לאכול מצה. וכן את המרור צריך לאכול לפני חצות, ואף שמצוות אכילתו לאחר החורבן מדברי חכמים בלבד, ולכאורה היה אפשר לנהוג כדעה המקילה, מכל מקום כיוון שמברכים עליו “על אכילת מרור”, צריך לאוכלו בזמן הכשר לכל השיטות. ומי שהיה אנוס ולא הספיק לאכול את המצה והמרור עד חצות, יאכל אותם אחר חצות, כדי שלפחות יקיים את המצווה לפי הסוברים כרבי עקיבא. אבל לא יברך עליהם, “על אכילת מצה” ו”על אכילת מרור”, כדי שלא יכנס לספק של ברכה לבטלה, מפני שלדעת הסוברים כרבי אלעזר בן עזריה, כבר הפסיד את המצווה, וממילא אסור לו לברך (מ”ב תעז, ו; כה”ח י).", + "וכן לגבי ה’אפיקומן’ שאוכלים בסוף הסעודה, לכתחילה צריך להיזהר לאוכלו קודם חצות, כדי לקיים את המצווה לפי כל הפוסקים (שו”ע תעז, א). וכן לגבי ההלל, לכתחילה צריך לסיימו קודם חצות, מפני שהוא שייך להגדה שצריכה להיאמר בשעה הכשרה לאכילת מצה (רמ”א שם).", + "היו תלמידי חכמים שנהגו לכתחילה לאכול את ה’אפיקומן’ לאחר חצות, שהואיל ועצם אכילת ה’אפיקומן’ מדברי חכמים, אפשר לסמוך על השיטה המקילה הסוברת שאפשר לאוכלו אחר חצות. אבל לגבי אכילת הכ’זית’ מצה שמצוותה מהתורה, והמרור שמברכים עליו, אין להקל, וחובה לאוכלם לפני חצות.29בשלושה מקומות סתמה המשנה כר’ אלעזר בן עזריה: ברכות ב, א; פסחים קכ, ב; זבחים נו, ב. אולם מנגד במגילה כ, ב, סתמה כר’ עקיבא. וכתב הרא”ש (פסחים פ”י לח) שאולי לא יהיה בשלוש פעמים סתם יותר כח מפעם אחת, אלא שיתכן שגם ר’ עקיבא הסובר שמהתורה מצוות אכילת פסח כל הלילה, מודה שמדברי חכמים צריך לאוכלו עד חצות. ולכן הרא”ש הכריע לאכול את ה’אפיקומן’ עד חצות, וכ”כ בשו”ע תעז, א. אמנם סיפרו על ה’חתם-סופר’ והנצי”ב ועוד תלמידי חכמים שלא הקפידו לאכול את ה’אפיקומן’ קודם חצות. וכיוון שזו מחלוקת בדברי חכמים, אפשר להקל. ואף את השו”ע אפשר לבאר שלכתחילה טוב להיזהר לאכול ה’אפיקומן’ קודם חצות, אבל אין זה חיוב גמור. ובשו”ת אבני נזר שפ”א הציע, שאם הוא רואה באמצע סעודתו שזמן חצות מתקרב, יאכל כ’זית’ מצה בהסבה ויתנה, אם הלכה כר’ אלעזר בן עזריה יהיה כ’זית’ זה לשם ‘אפיקומן’, ואם הלכה כר’ עקיבא, הכ’זית’ שיאכל בסוף הסעודה אחר חצות יהיה ‘אפיקומן’. וחידש שהחיוב שיישאר טעם מצה בפיו הוא רק בזמן המצווה, נמצא שלראב”ע האיסור לאכול אחר ה’אפיקומן’ נמשך רק עד חצות, ואח”כ יוכל להמשיך לאכול לכו”ע.
אבל לגבי מצוות אכילת כ’זית’ מצה בוודאי צריך להחמיר לאכול קודם חצות, שספק במצווה דאורייתא לחומרא. ואף במרור צריך להחמיר, שאם יאכלנו לאחר חצות לא יוכל לברך עליו (מ”ב תעז, ו; באו”ה שם). ואף שבמשכנות יעקב קלט, רצה להוכיח שהלכה כרמב”ם, וכ”כ עוד כמה אחרונים, מידי ספק לא יצאנו, ואין לברך על המצה והמרור אחר חצות, וכן יש להיזהר לקיים את מצוות אכילת מצה מהתורה לפני חצות. עוד כתב במ”ב שאם התאחר עד שאין לו זמן לומר את ההגדה לפני חצות, מיד אחר הקידוש יאכל מצה ומרור ויברך, ואח”כ יאמר את ההגדה. וכ”כ בכה”ח תעז, י, אלא שהחמיר גם לגבי ברכת “אשר גאלנו” שבסוף ההגדה ולפני הסעודה שלא לאומרה אחר חצות משום ספק ברכות להקל. ועי’ בחזו”ע ח”ב עמ’ קסו, שהסכים לדברי המ”ב, והקל לברך את ברכת הגאולה אחר חצות. וכן לגבי ברכת השיר שאחר ההלל, דעת מ”ב תעז, ז, שעה”צ ו, עפ”י חק יעקב, שגם אחר חצות יאמרה." + ], + [ + "ליל הסדר / מנהגי הסעודה – צלי, ביצים", + "בתקופת המשנה היו מקומות שנהגו שלא לאכול בשר צלי בליל פסח, מפני שקרבן הפסח היה נאכל צלי, והיה זה נראה כאילו אוכלים מבשר הפסח מחוץ לחומות ירושלים. והיו מקומות שנהגו לאכול צלי בליל פסח, ורק נזהרו שלא לצלות שה שלם, מפני שזה אכן היה נראה ממש כמי שעושים את הפסח שלא בבית המקדש. ואמרו חכמים שיש תוקף למנהג המקומות, ובמקום שנהגו שלא לאכול צלי – לא יאכלו, ובמקום שנהגו לאכול – יאכלו (פסחים נג, א). למעשה, עולי תימן נוהגים לאכול צלי בליל פסח, אבל כל עולי אשכנז ורוב עולי ספרד נהגו שלא לאכול צלי בליל פסח (בא”ח צו ל; חזון עובדיה עמ’ קעה). ונבאר את פרטי האיסור:", + "איסור צלי חל על כל סוגי הבשר, אפילו על בשר עגל או עוף שאינם כשרים לקרבן פסח, אבל דברים שאינם טעונים שחיטה, כדוגמת דגים וביצים, מותר לצלות (שו”ע או”ח תעו, ב). וכן אסור לצלות את הבשר בתוך קדרה, ואף שבשר קרבן הפסח היה נצלה על האש ולא בקדרה, כיוון שצלי קדרה נראה כצלי אש, גם צלי קדרה אסור. וכן אם בישלו את הבשר ואח”כ צלוהו, כיוון שהוא נראה צלוי – אין לאוכלו. בשר שנצלה בתחילה, מותר לבשלו ולאוכלו בליל פסח, מפני שהוא נראה מבושל (מ”ב תעו, א; כה”ח ד’).30בשר בגריל או מעושן נחשב צלוי ואסור. לגבי בשר אפוי נחלקו הפוסקים אם הוא נחשב צלוי (מקראי קודש לרב הררי עמ’ תפח), והרוצה להקל רשאי. מטוגן לדעת רוה”פ אינו נחשב צלוי, וכ”כ בערוה”ש תעו, ד.", + "יש נוהגים לאכול בסעודה ביצים, שהן סימן אבלות להזכיר את החורבן, ועוד שבכל שנה אותו היום שבו חל ראשון של פסח הוא היום שבו נופל ט’ באב (רמ”א תעו, ב). והגר”א באר שהביצים הן זכר לקרבן חגיגה שהיו אוכלים בליל הסדר לפני אכילת הפסח, ולכן נוהגים לאכול בסעודה את הביצה שבקערה שהונחה שם כזכר לקרבן חגיגה (מ”ב תעו, יא; כה”ח כה-כו). ויש שנמנעו מלאכול את הביצה שבקערה, כדי שהקערה תישאר שלמה, ורק למחרת ביום אוכלים אותה (מאמ”ר תעג, א). אבל המנהג הרווח, לאכול בסעודת ליל הסדר את הביצה שבקערה.", + "ככלל, כמו בכל חג יש להכין לליל הסדר סעודה מכובדת, בכלים נאים ומאכלים טעימים ומשמחים. ומותר לשתות בסעודה יין, ואין זה נחשב כמי שמוסיף על הכוסות, אלא שיש להיזהר שלא לאכול ולשתות יותר מדי, כדי שיהיה כוח לאכול בסוף הסעודה את האפיקומן לשובע (כמבואר בהלכה הבאה), וכדי להמשיך באמירת ההלל והפיוטים ולהוסיף לספר ביציאת מצרים." + ], + [ + "ליל הסדר / צפון – אפיקומן", + "בסיום הסעודה אוכלים שיעור כ’זית’ (כשליש מצת מכונה) מן המצה החצויה ששמרו מתחילת הסדר, והיא נקראת ‘אפיקומן’. ואין אוכלים אחר ה’אפיקומן’ דבר עד השינה, כדי שטעם המצה ישאר בפה (שו”ע תעז, א; תעח, א). כשאין במצה החצויה ששמרו ל’אפיקומן’ שיעור כ’זית’ לכל אחד מהמסובים, יתן העורך לכל אחד מהמסובים מעט מהמצה ששמר ל’אפיקומן’ ויוסיף להם עוד מצה שמורה לשיעור כ’זית’. ואם אין במצה ששמר כדי לתת מעט לכל המסובים, יכול לתת להם מצה שמורה ויאכלוה ל’אפיקומן’. וכן כשה’אפיקומן’ אבד, אפשר לקחת מצה שמורה אחרת ל’אפיקומן’ (רמ”א תעז, ב).", + "מותר לשתות מים לאחר אכילת ה’אפיקומן’, מפני שאיסור האכילה אחר ה’אפיקומן’ הוא כדי שטעם ה’אפיקומן’ יישאר בפה, וכיוון שאין למים טעם, מותר לשתות מהם לאחר אכילת ה’אפיקומן’ (שו”ע תעח, א; מ”ב ב).", + "משמעותו המקורית של השם ‘אפיקומן’ הוא מיני מתיקה או פרפראות שהיו רגילים לאכול בסיום הסעודה. ובליל ט”ו בניסן צריך לאכול בסיום הסעודה מבשר קרבן הפסח, כפי שאמרו חכמים במשנה (פסחים קיט, ב): “אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן”, שאין להגיש אחר אכילת קרבן הפסח מיני מתיקה ופרפראות, כדי שטעם הפסח ישאר בפה.", + "כיום שאין אנו יכולים להקריב את הפסח, תיקנו חכמים כזכר לקרבן הפסח לאכול מצה בסיום הסדר, ואין לאכול אחריה דבר, כדי שטעמה ישאר בפה. וכיוון שסעודת ליל הסדר נחתמת באכילת המצה, הרי שהמצה היא ה’אפיקומן’ – היינו המאכל שאוכלים בסיום הסעודה. ולכן אנו קוראים לחלק המצה שאנו שומרים לסיום הסעודה ‘אפיקומן’.", + "כיוון שאכילת ה’אפיקומן’ היא זכר לקרבן הפסח, כשם שאכלו את קרבן הפסח על השובע כך צריך לאכול את ה’אפיקומן’ (שו”ע תעז, א). על השובע פירושו שכבר יהיה שבע אך עדיין ירצה לאכול עוד. אבל אם שבע עד שאין לו רצון לאכול עוד, אינו מקיים את המצווה מן המובחר, הואיל ומצד עצמו היה מעדיף שלא לאכול יותר. ומי ששבע כל כך עד שנפשו קצה באכילה, והוא נאלץ להכריח את עצמו לאכול את ה’אפיקומן’, הרי הוא אוכל אכילה גסה שאינה נחשבת אכילה, ואינו מקיים באכילה כזו את מצוות אכילת ‘אפיקומן’ (מ”ב תעו, ו; כה”ח טז).", + "צריך לאכול את ה’אפיקומן’ במקום אחד, שהואיל והוא זכר לפסח, צריך לאוכלו כמו שאכלו את הפסח במקום אחד, שנאמר (שמות יב, מו): “בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל” (רמ”א תעח, א, מ”ב ד)." + ], + [ + "ליל הסדר / שני טעמים לאכילת האפיקומן – שני זיתים.", + "כפי שלמדנו, לדעת רבים אכילת ה’אפיקומן’ היא זכר לקרבן פסח שהיה נאכל בסוף הסעודה (רז”ה, רמב”ן, או”ז, רא”ש ועוד). אולם לדעת כמה מגדולי הראשונים (רש”י, רשב”ם) באכילת ה’אפיקומן’ מקיימים את עיקר מצוות אכילת מצה שצריכה להיות בסיום הסעודה, שכן צריך לאכול את המצות עם קרבן הפסח, וכיוון שאת הפסח צריך לאכול על השובע, כך גם את המצה. ואף שמברכים על המצה בתחילת הסעודה, לדעתם עיקר הכוונה לצאת ידי מצוות מצה צריכה להיות בסיום הסעודה בעת אכילת ה’אפיקומן’.", + "לכתחילה טוב לכוון בעת אכילת ה’אפיקומן’ לשני הטעמים: זכר לקרבן פסח, ולשם אכילת המצה. ולשני הטעמים יש לאכול את ה’אפיקומן’ בהסבה, אלא שאם שכח להסב, לטעם שהוא זכר לקרבן פסח אין צורך לחזור ולאוכלו בהסבה, אבל לדעה שאוכלים את ה’אפיקומן’ לשם מצת מצווה – ההסבה מעכבת. ולכן לכתחילה יש לחזור ולאכול את ה’אפיקומן’ בהסבה. אבל מי שכבר שבע וקשה לו לאכול עוד כ’זית’ מצה, אינו צריך לחזור ולאכול את ה’אפיקומן’ בהסבה, מפני שהוא יכול לסמוך על הטעם העיקרי שה’אפיקומן’ זכר לקרבן פסח. ועוד, שגם לדעת הרשב”ם, כיוון שהתכוון לצאת ידי חובת אכילת מצה בתחילת הסעודה, אף שזה לא הזמן הראוי לכוון לפי דעתו, מכל מקום כבר יצא ידי חובתו, ולכן ההסבה ב’אפיקומן’ אינה מעכבת.", + "יש נוהגים לאכול שיעור שני ‘זיתים’ מה’אפיקומן’, או מפני שרוצים לבטא בזה את החביבות של המצה, ולכן אוכלים ממנה שיעור חשוב שיש בו כדי לסיים את השביעה (מהרי”ל), או מפני שרוצים לרמז בזה כנגד שני הטעמים, כ’זית’ אחד זכר לקרבן פסח, וכ’זית’ אחד לשם אכילת מצה (ב”ח). אבל אין זה חיוב, ומי שאינו רוצה לאכול שיעור שני ‘זיתים’, יאכל שיעור כ’זית’, ויכוון בו כנגד שני הטעמים.", + "בפשטות למדנו ששיעור כ’זית’ הוא כשליש מצת מכונה, ושני ‘זיתים’ הם כשני שליש מצת מכונה. אלא שחישוב זה הוא לפי השיטה המחמירה (תוספות), אבל כיוון שאכילת ה’אפיקומן’ היא מצווה מדברי חכמים, ואכילת שני ה’זיתים’ שנויה במחלוקת, אפשר לקיים את מצוות ה’אפיקומן’ באכילת שליש מצה ובשעת הצורך חמישית מצה. וכבר למדנו שכל האוכל את המצה ברציפות, בודאי הספיק לאכול בזמן של אכילת פרס.31בשו”ע כתב לאכול כ’זית’ ל’אפיקומן’. ובדרכי משה כתב דברי המהרי”ל לאכול שני ‘זיתים’, וכ”כ במ”ב תעז, א: “לכתחילה טוב שייקח שני זיתים”, וכ”כ בכה”ח תעז, א. ומספר החינוך כ”א משמע שאפשר להסתפק בפחות מכ’זית’, וכתב בערוה”ש תעז, ג, שבשעת הדחק אפשר להסתפק בפחות מכ’זית’, שה’אפיקומן’ רק נועד להזכיר את הפסח. וכמה אחרונים כתבו שיכול לכוון שה’זית’ האחד שאוכל יעלה לשתי הכוונות.
לגבי שיעור כ���זית’, עי’ בהלכה כג והע’ 20 ו-25, שמפני הספק במצוות מהתורה או במצוות שמברכים עליהם אנו מחמירים כדעת התוס’ הסוברים שכ’זית’ הוא כנפח חצי ביצה, אבל במצוות דרבנן שאין מברכים עליהן, כדוגמת אכילת ‘אפיקומן’, אפשר לילך על פי הרמב”ם, ששיעור ‘זית’ הוא פחות משליש ביצה, שהוא כחמישית מצת מכונה. ואף ידי ההידור לאכול שני ‘זיתים’ אפשר בשעת הצורך לצאת בשיעור כזה, שכן למדנו שלשיטת הרבה גאונים וראשונים ‘זית’ הוא כשיעור ‘זית’ שלנו, ואזי בחמישית מצה יש כמה ‘זיתים’. לגבי שיעור אכילת פרס, עי’ בהלכה כה והע’ 22." + ], + [ + "ליל הסדר / אמירת הלל והלל הגדול וברכת השיר", + "לאחר ברכת המזון שותים כוס שלישית, ולאחר מכן מוזגים כוס רביעית, כדי לומר עליה את ההלל והלל הגדול.", + "עוד לפני ההלל אומרים: “שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ…” ויש נוהגים לפתוח את הדלת להראות שהלילה הזה משומר מן המזיקים, ואיננו מפחדים משונאינו, ובזכות אמונה זו יבוא המשיח וישפוך חמתו על הרשעים שונאי ישראל (רמ”א תפ, א). יש נוהגים לעמוד בעת אמירת ‘שפוך חמתך’ (ערוה”ש שם, וכך נהג הראי”ה). לאחר אמירת ‘שפוך חמתך’ סוגרים את הדלת.", + "לאחר מכן ממשיכים לומר את חציו השני של ההלל (לעיל הלכה כ). בחלק זה ישנם פסוקים שמצווה לומר כזימון, היינו שגדול הבית יאמר את הפסוק תחילה, ושאר המסובים יחזרו אחריו. ואלו הם הפסוקים: “הוֹדוּ לַה’ כִּי טוֹב”, “יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל”, “יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן”, “יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה'”, ו”אָנָּא ה’ הוֹשִׁיעָה נָּא” ו”אָנָּא ה’ הַצְלִיחָה נָּא”. מצווה לכתחילה שיהיו בסדר שלושה מבוגרים כדי לומר כך את הפסוקים הללו (רמ”א תעט, א). אמנם גם יחיד שאומר את ההלל לבדו מקיים את המצווה. ואם יש שם שניים, יאמרו ביחד את הפסוקים (מ”ב תעט, י-יא).", + "אחר כך אומרים הלל הגדול, שהוא פרק קל”ו בתהלים, ואחריו אומרים ‘נשמת’, וחותמים בברכת השיר. וישנן דעות לגבי נוסח הברכה, יוצאי ספרד מסיימים בברכת ‘יהללוך’ שבסיום ההלל, ויוצאי אשכנז מסיימים בברכת ‘ישתבח’ שבסיום פסוקי דזמרה. לאחר מכן ממשיכים לומר פיוטים שונים שנתחברו בתקופת הראשונים. (עי’ בהלכה ל”א שטוב לסיים את הברכה קודם חצות).", + "בפשטות, זמן שתיית הכוס הרביעית מיד לאחר ברכת השיר, שהיא החותמת את סדר ההגדה שתיקנו חז”ל בימי המשנה, ואילו הפיוטים שאומרים לאחר מכן אינם אלא מנהג. אמנם יש נוהגים לשתות את הכוס הרביעית אחר כמה פיוטים נוספים, כדי שאף הם יאמרו על הכוס, ואף הם יכללו בסדר ההגדה (עי’ במ”ב תפ, ו). וכל משפחה תמשיך במנהגה.", + "למנהג יוצאי ספרד אין מברכים לפני כוס רביעית, ולמנהג יוצאי אשכנז מברכים (כמבואר בהלכה כא). לאחר השתייה מברכים ברכה אחרונה ‘על הגפן’." + ], + [ + "ליל הסדר / כוס חמישית – כוס של אליהו", + "ספק גדול התעורר לגבי הכוס החמישית. יש אומרים שמצווה מן המובחר לשתות כוס חמישית, וישתה את הכוס הרביעית בסיום ההלל, ואת הכוס החמישית בסיום הלל הגדול והברכה שאחריו. ויש אומרים שרק הרוצה לשתות עוד יין מצאו לו חכמים עצה היאך ישתה עוד כוס. ויש אומרים שאסור לשתות כוס חמישית.32לגירסת רש”י ורשב”ם אין בגמרא שום התייחסות לכוס חמישית, וממילא ברור שאסור לשתותה, שאין להוסיף על הכוסות. אולם לגירסת ר”ח, רי”ף ורמב”ם בפסחים קיח, א, מובא בברייתא: “חמישי (כלומר כוס חמישי) אומר עליו הלל הגדול דברי ר’ טרפון”. למאור, ר’ טרפון חולק על המשנה (פסחים צט, ב) שמחייבת לתת לעני צדקה כדי שישתה ארבע כוסות, משמע שאין כוס חמישית, והלכה כסתם משנה, ולכן אין לשתות כוס חמישית. והרא”ש פירש שלגירסת הרי”ף, לר’ טרפון חובה לשתות כוס חמישית ולחכמים רשות. ולר”ן לא נחלקו, אלא חובה לשתות ארבע כוסות, ורשות ואולי אף מצווה לשתות חמש כוסות. ולראב”ד (על המאור) וכך משמע מהרמב”ם, מצווה לשתות כוס חמישית. ולמרדכי, העיקר לשתות ארבע כוסות, אלא שעשו חכמים תקנה לרוצים לשתות עוד יין, שיאמרו את ההלל על כוס רביעית, ואת ההלל הגדול על כוס חמישית. וכ”כ רמ”א תפא, א. בשו”ע לא הזכיר כלל כוס חמישית, ומשמע שסובר כדעת האוסרים לשתותה (כה”ח ו).", + "למעשה נוהגים שלא לשתות כוס חמישית, אבל נהגו למזוג כוס חמישית וקוראים לה ‘כוס של אליהו’. ובאר הגאון מווילנא, שהיא נקראת כוס של אליהו מפני שבכל ספק שאיננו יכולים לפטור, אנו אומרים, כשיבוא אליהו הנביא יפשוט את הספק, ולכן אנו מוזגים כוס חמישית לכבודו, וכשיבוא יאמר אם צריך לשתות אותה.", + "ואפשר לפרש, שארבע כוסות שתיקנו חכמים הן כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמרו ביציאת מצרים: וְהוֹצֵאתִי, וְהִצַּלְתִּי, וְגָאַלְתִּי, וְלָקַחְתִּי (שמות ו, ו-ז). ושם נזכרה עוד לשון גאולה: “וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ”. וכיוון שאין היא קשורה לעצם היציאה ממצרים, לא חייבו חכמים לשתות כנגדה כוס חמישית, אבל אמרו שיש מצווה לשתות כוס חמישית כדי לרמוז לגאולה השלמה, שתחילתה בביאה לארץ. ", + "ויתכן שהספק נובע מהשאלה האם לאחר חורבן הבית והגלות אנו ראויים לשתיית הכוס החמישית. שאולי רק את הכוסות הרומזות לעצם היציאה של עם ישראל משעבוד מצרים אפשר לחגוג אחר החורבן, שכן גאולת מצרים ניכרת בנו תמיד. וגם בזמן שאומות העולם משעבדות את גופנו, נשמתנו בת חורין, שכן מאז יציאת מצרים נתברר שאנו עם סגולתו, וקיבלנו את התורה, וכל הצרות שעברו עלינו לא שברו את אמונתנו בה’ גואלנו, ולכן שותים ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות של גאולת מצרים. אבל הכוס החמישית אינה כנגד היציאה לחירות בלבד, אלא היא רומזת לגאולה השלמה שתלויה בכניסה לארץ, שבארץ ישראל דבר ה’ מתגלה בכל תחומי החיים, בתורה ובנבואה, וגם בברכת ה’ השורה בבניין האומה והארץ. וזה עניינו של בית המקדש, לחבר שמים וארץ ולגלות את אחדותו יתברך המחיה את הכל. ואכן המספר חמש רומז על הנקודה הפנימית האחדותית שבתוך ארבע רוחות השמיים. והספק נובע מהשאלה, האם היום לאחר שנחרב הבית שייך לשתות את הכוס החמישית הרומזת לגאולה השלמה.", + "והפתרון, למזוג כוס חמישית ולא לשתותה כאחת מהכוסות עד אשר יתגלה אליהו הנביא, ובעצם התגלותו נדע שהגיע הזמן לשתות את הכוס החמישית על גאולתנו השלמה.", + "נוהגים למזוג כוס של אליהו אחר שתיית הכוס השלישית, שאז מוזגים לכולם כוס רביעית, ומוסיפים למזוג כוס נוספת לאליהו. ונוהגים לשמור את הכוס של אליהו מכוסה עד הבוקר, ואז מחזירים את היין לבקבוק, וממנו לוקחים יין לקידוש היום.33יש נוהגים להחזיר את היין שבכוס של אליהו לבקבוק אחר סיום הסדר (מנהג לובביץ’). ויש שמצרפים את היין שבו לכוס רביעית.
כתבתי שכוס חמישית רומזת למדרגה יותר גבוהה, וכך כתב המהר”ל בסוף ספר גבורות ה’ בסוף הלכות פסח בקצרה, וכתב שהיא רומזת לפרנסה שבאה מאת ה’. ועי’ במאמרו של הרב גורן בספרו ‘תורת השבת והמועד’ עמ’ 145-154 שביאר שהיא כנגד מצוות ישוב הארץ הדורשת מסירות נפש מצידנו, וכתב שאינה חיוב כי מדרגתה גבוהה ממדרגות החיוב הרגילות, ועודד להנהיג שתיית כוס חמישית בימינו שאנו עוסקים בישוב הארץ." + ], + [ + "ליל הסדר / האם מותר לשתות קפה או מיץ אחר סיום הסדר?", + "כבר למדנו שתיקנו חכמים לאכול בסיום הסעודה את ה’אפיקומן’ זכר לקרבן הפסח שהיה נאכל על השובע, וכשם שאסור היה לאכול אחר בשר הפסח דבר אחר, כדי שיישאר טעמו בפה, כן אסרו חכמים לאכול אחר ה’אפיקומן’.34שכח ואכל אחר ה’אפיקומן’, כל זמן שלא ברך ברכת המזון יחזור ויאכל מצה שמורה נוספת ל’אפיקומן’ (מ”ב תעח, א). ואם כבר בירך ברכת המזון, אינו צריך לחזור ליטול ידיים ולאכול ‘אפיקומן’ (עי’ מ”ב תעז, יב).", + "וכן אסור אז לשתות יין, וכמה טעמים לכך: אם עדיין לא סיים את אמירת ההגדה, יש חשש שמא ישתכר מהיין ולא יוכל לסיים את אמירת ההלל כראוי. ועוד, שעל ידי שתיית כוס יין נוספת יראה כמי שמוסיף על הכוסות יותר ממה שתיקנו חכמים.", + "גם לאחר סיום הסדר אסור לשתות יין, מפני שיש מצווה לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים עד שתחטפנו שינה, ואם ישתה יין או משקה משכר אחר, לא יוכל לעסוק בזה (רבינו יונה ורא”ש). ועוד, שאם יוסיף וישתה עוד כוסות, למרות שכבר נסתיים הסדר, עדיין יש לחשוש שיראה כמי שמוסיף על הכוסות או כמי שמתחיל סדר שתייה חדש (רמב”ן ור”ן).", + "לדעת כמה פוסקים, גם שתיית קפה או מיץ אסורה לאחר אכילת ה’אפיקומן’, מפני שהם מפיגים את טעם המצה, וכשם שאסור לאכול לאחר ה’אפיקומן’ כן אסור לשתות דבר בעל טעם לאחר ה’אפיקומן’. ואמנם אחר ה’אפיקומן’ שותים עוד שתי כוסות יין, אולם כיוון שהן חלק מהמצווה, אין הן נחשבות כמפיגות את טעם המצווה. לדעה זו רק מים מותר לשתות לאחר סיום הסדר.", + "לעומתם, דעת הרבה פוסקים שמותר לשתות קפה או מיץ, מפני שרק דברי מאכל נחשבים כמפיגים את טעם מצת ה’אפיקומן’, אבל שתייה אינה כלולה באיסור.", + "למעשה, הרוצה לשתות אחר סיום הסדר קפה או מיץ רשאי, שכן דעת רוב הפוסקים, ולכתחילה טוב להחמיר שלא לשתות דבר חוץ ממים. ומי שרוצה לשתות קפה כדי שיוכל להמשיך לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים, לכתחילה ישתה קפה.35לדעת המאור ועוד כמה ראשונים, אחר סיום הסדר מותר לשתות עוד יין אף אם ישתכר. מנגד, המרדכי והגה”מ הזכירו דעה שאסור לשתות אפילו מים. ורוב הראשונים סוברים שהאיסור הוא לשתות יין או ‘חמר מדינה’, שמא ישתכר ולא יוכל להמשיך לעסוק בענייני הפסח (רא”ש), ושמא יראה כמוסיף על הכוסות (רמב”ן). ויש שפסקו כדעת הרי”ף ומהר”י וויל שסוברים שרק מים מותר לשתות כי אין להם טעם ולא יפיגו את טעם ה’אפיקומן’. וכ”כ כנה”ג ומאמ”ר לאסור שתיית קפה ושאר מיצים אחר הסדר. לעומת זאת יש מהאחרונים שסוברים שגם לפי דעת מהר”י וויל מותר לשתות משקה שיש לו טעם חלש, והאיסור רק על משקה בטעם חזק, וכ”כ מ”א תפא, א. וצ”ע לפי דעה זו מה דין קפה. מ”מ לשיטת רוב הראשונים מותר ��שתות קפה ומיצים, שאין הם משכרים ואין הם נראים כתוספת על הכוסות. והעידו על החתם סופר שהיה שותה בכל שנה קפה אחר הסדר. ובשועה”ר תפא, א, ומ”ב תפא, א, ובן איש חי צו לה, כתבו לכתחילה להחמיר שלא לשתות קפה ומיצים שיש להם טעם, ובמקום צורך גדול התירו. ונראה שמי שהקפה יועיל לו שיוכל ללמוד תורה, לכתחילה טוב שישתה.
כתב חק יעקב תפא, א, שהואיל ועיקר הטעם לאסור שתיית משקה חריף כדי שלא תחטפנו שינה, אחר שחטפתו שינה – מותר לשתות הכל. והביאו דבריו כמה אחרונים. גם בשועה”ר תפא, א, הזכיר את דבריו, והוסיף שעל פי האוסרים שתיית משקה מפני שהוא מפיג את טעם האפיקומן, נמצא האיסור כל הלילה. לפי זה ברור שאכילה אסורה כל הלילה, שאכילה לכל הדעות מפיגה טעם ה’אפיקומן’. ובשעת הדחק אפשר יהיה להקל על פי סברת האבני נזר או”ח שפא, הסובר שלפי ראב”ע שזמן אכילת הפסח עד חצות, האיסור לאכול אחר האפיקומן נמשך עד חצות בלבד, ובשעת הדחק הואיל וזה איסור דרבנן אפשר לסמוך על שיטת האבנ”ז לפי ראב”ע ולאכול אחר חצות.
הרוצה לשתות מים בין כוס שלישית לרביעית, למנהג עולי ספרד שאין מברכים על הכוס הרביעית, ממילא ברכת ‘הגפן’ שעל הכוס השלישית פוטרת את כל המשקים, ואם המים היו לפניו או שחשב לשתותם – אינו צריך לברך לפני המים ‘שהכל’. ולמנהג עולי אשכנז שאין ברכת הכוס השלישית פוטרת את הכוס הרביעית, אם מזג את הכוס הרביעית, אפילו אם המים לפניו צריך לברך ‘שהכל’ לפני שישתה מהם, שכבר הסיח את דעתו מברכת ‘הגפן’ שבירך על הכוס השלישית." + ], + [ + "ליל הסדר / מצווה לספר וללמוד את ההלכות כל הלילה", + "יש נוהגים לקרוא אחר ההגדה את מגילת שיר השירים, שהיא רומזת לאהבה שבין הקב”ה וישראל.", + "ואף שכבר יצאנו ידי חובת הסיפור ביציאת מצרים באמירת ההגדה, מצווה להרבות בכל ליל ט”ו בניסן בסיפור יציאת מצרים ובניסים ובנפלאות שעשה ה’ לאבותינו, עד שתחטפנו שינה. וגם לימוד הלכות פסח בכלל זה (שו”ע תפא, ב, מהר”ל גבורות ה’ פ”ב). אבל עיסוק בפלפולים אינו בכלל המצווה (דרשות חת”ס דף רסה).", + "עדיף שלא להאריך באמירת ההגדה שלפני הסעודה, כדי שהילדים וכל המסובים ישארו ערניים עד סוף שתיית כוס רביעית. ונראה שעיקר מה שאמרו חכמים שכל המרבה בסיפור יציאת מצרים כל אותו הלילה הרי זה משובח, הכוונה ללימוד שלאחר סיום הסדר.", + "מי שחושש שאם ישאר ער עד מאוחר בלילה לא יוכל אחר כך להתפלל כראוי תפילת שחרית, ישתדל לפחות להאריך בסיפור יציאת מצרים עד לאחר חצות הלילה (סידור יעב”ץ; כה”ח תפא, יא).", + "נוהגים בליל פסח לומר לפני השינה קריאת שמע וברכת המפיל, אבל לא את שאר הפסוקים, מפני שבכל הלילות הם נאמרים לסגולה כנגד המזיקים, ולילה זה משומר מן המזיקים ומזומן לגאולה (רמ”א תפא, ב; ועי’ בא”ח צו לח).", + "יהי רצון שכשם שזכינו ללמוד הלכות ליל הסדר כהלכתו, ככל משפטו וחוקתו, כן נזכה לעשותו." + ] + ] + ] + }, + "versions": [ + [ + "Peninei Halakhah, Yeshivat Har Bracha", + "https://ph.yhb.org.il" + ] + ], + "heTitle": "פניני הלכה, פסח", + "categories": [ + "Halakhah", + "Modern", + "Peninei Halakhah" + ], + "schema": { + "heTitle": "פניני הלכה, פסח", + "enTitle": "Peninei Halakhah, Pesach", + "key": "Peninei Halakhah, Pesach", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + } + ] + } +} \ No newline at end of file