diff --git "a/json/Tanakh/Acharonim on Tanakh/Em LaMikra/Hebrew/Livorno, 1862-1863.json" "b/json/Tanakh/Acharonim on Tanakh/Em LaMikra/Hebrew/Livorno, 1862-1863.json"
new file mode 100644--- /dev/null
+++ "b/json/Tanakh/Acharonim on Tanakh/Em LaMikra/Hebrew/Livorno, 1862-1863.json"
@@ -0,0 +1,6087 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Em LaMikra",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001100338/NLI",
+    "versionTitle": "Livorno, 1862-1863",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionNotes": "",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "אם למקרא",
+    "categories": [
+        "Tanakh",
+        "Acharonim on Tanakh"
+    ],
+    "text": {
+        "Genesis": [
+            [
+                [
+                    "<b>בראשית ברא.</b> מכותבי כנען הקדמונים לא נשאר זכר למו זולתי <b>לסאנקוניאטון</b> שמספריו לקט סופר אחר אחרון הרבה בזמן, הוא <b>בירוזו</b> ושניהם נזכרו בספר מאור עינים לר' עזריה מן האדומים ואולי גם בספרים אחרים, ובתוך לקוטי בירוזו נמצא ספור מעשה הבריאה לסאנקוניאטון בו יספר, שאיש אחד שמו אלהים ואשת שמה בראשית (דוקלוט <a dir=\"rtl\">I</a> 154.) נזדווגו ונולד להם בן שמו שמים ובת שמה ארץ ע\"כ, וכבר מזמן רב הרגישו חוקרי זמנינו שספור סאנקוניאטון הוא כתבנית ספור התורה כקוף בפני אדם, ובקצת שבושים כשמות אלהים ובראשית, שלא באו כתקונן, ובכל זאת לא נסתפקו המבינים בדבריו שגנוב גונבו מארץ העברים. אפס על ענין הזווג שבדה האיש סאנקוניאטון, בין בראשית ובין אלהים והבנים אשר יולדו להם שמים וארץ, לא נתעוררו כראוי למצוא מקור נפתח ממנו שאב הכנעני הלז: ולדעתי אין ספק שמחכמת ישראל המקובלת דלה דלה סאנקוניאטון ולקחה אזנו שמץ מנהו מפי השמועה, וכאשר יחלום החולם ולא בדעת ידבר כן העתיר דברים והוא לא ידע אולי תוכן כוונתם, ומי שישקיף על פני הזהר או נסה קצת ללכת בחידות המקובלים ומשליהם, לא יסתפק בזה שמיום הוסד החכמה ועד עתה תמיד פירשו פסוק בראשית על אופן זה ממש ופירשו <b>בראשית</b> היא ספירת החכמה, <b>אלהים</b> בינה, ומזווגם נולדו <b>שמים וארץ</b> דהיינו <b>תפארת ומלכות</b> — וחוץ מדבריהם פעל ברא הוא נגזר מבר <b>בן</b> וענינם שוה כמו שבנה מבן וענינם שוה, (וההשתוות הלז והתאחז ענין הבריאה בשם בן ובר הוא גלוי יקר מבואר יוצא מעמקי שפת ל\"הק יתן עדיו לכבוד ולתפארת הקבלה, אין כאן מקום להאריך בו) ומה שיש להעיר הוא מה שנמצא זכר בדברי חז\"ל לטעות סאנקוניאטון בפ\"ק דמגלה במעשה בתלמי המלך שכנס ע\"ב זקנים, ובין השנוים כתבו לו אלהים ברא בראשית ועיין רש\"י שם שפירש שלא יאמר <b>בראשית</b> שם הוא ושתי רשויות הן האחד ברא את השני, ועיין שם התוספות שהקשו על פירש\"י, שהרי בראשית אינו שם כלל, ואיך יוכלו לטעות וכו' ופירשו הם ז\"ל \"משום דמסתבר להו למינים שהפסוק הזכיר הבורא ראשון, הלכך אם כתבו בראשית ברא אלהים היה טענת תלמי לומר בראשית הוא הבורא של עולם יש להזכיר הבורא בתחילה וכו' וב' רשויות הם וכו', ולפי הנראה היטב חרה לו למהרש\"א, שעדיין לא יצאנו מידי קושייתם כיון שכתבו לו בלשון יון <b>בתחלה</b> איך יפרשו לשון אלהות וכו' אלא שאולי אין כוונת התוס' כמו שהבין מהרש\"א ז\"ל ודעתם לומר שתלמי בראותו התורה פותחת במלת <b>בראשית</b> או <b>תחלה</b> בלשון יון, לא יאמין שתרגמו לו כראוי \"משום דמסתבר להו למינים שהפסוק הזכיר הבורא ראשון\" ויבוא לחשוד בהם ויאמר שבמקום שתרגמו לו <b>בתחלה</b> היה איזה שם אחר שענינו אלהות והם העלימו ממנו מיראתם שלא יעליל עליהם ויבוא להאמין שיש בתורה שתי רשויות, ועל כן הפכו לו: זוהי כוונת. התוספות לדעתי — אלא שאחר כל האמור מתרגום סאנקוניאטון, ואחר כל מה שידענו מחכמי ישראל שבאלכסנדריא של מצרים ובראשם פילון, שיכנו ספירת <b>החכמה</b> בשם <b>ראשית</b>, ואחר שידענו מתרגום ירושלמי שתרגם בראשית בחכמתא — ואחר ששמענו במדרשי חז\"ל בזכות ישראל נברא העולם שנקראו <b>ראשית</b> — וי\"א בזכות משה שנק' <b>ראשית</b> — וי\"א בזכות התורה שנק' <b>ראשית</b> — ועל הכל אחר שידענו שבסתרי הקבלה <b>חכמה</b> עליונה נקראת <b>ראשית</b> — א\"כ אחר כל הדברים והאמת האלה אורו עינינו להבין מה היה להם לע\"ב זקנים לשנות סדרי <b>בראשית.</b> ונתאמתו באופן נפלא דברי רש\"י וסרו מהר מעליו תלונות התוספות, כי אמת יהגה חכו שקרוב ונראה שמהטעמים הנזכרים יאמינו תלמי וסיעתו שראשית או תחלה בלשון יון הוא כנוי לספירת החכמה, ובזה הוסר המסוה על כוונת השבעים בשנוי זה כי נפשם יודעת מאד כמה שגו ברואה הגוים עוע\"ז והמתחכמים בעמינו להוציא לכוונות רחוקות סתרי התורה, ונשמרו מלתת מכשול לפניהם כמו שישמרו מקובלי זמנינו מלתת מכשול בדרושי הקבלה לפני המתנצרים והמטים עקלקלותם בארחות הקבלה, והמכשלה הזאת שנשמרו ממנה הראשונים, בה נוקשו ונלכדו הנוצרים ובראשם המיסד דתם כשחדש טעות הקדמונים וקרא את עצמו <b>ראשית</b> (בשו' יוחנן .25.8) ובפי תלמידיו נקרא <b>ראש</b> — ( קולוס' פ\"ב י\"ט ) ושניהם נשתמשו בשרביטו של מלך הנקרא בקבלת ישראל <b>ראשית, וראש.</b> ואולי מהשבוש הזה ומיציאת שם זה לחולין אמרו ז\"ל אין ראש אלא ע\"ז — וכן מחכמי הנוצרים הראשונים פירשו <b>בראשית</b> על הבן, עיין Gioberti filos. della rivelaz. p. 301. והדרוש ארוך ונכבד. ובעיני יפלא כיצד רש\"י ז\"ל קלע אל מטרת האמת ולא יחטיא, הגם כי נעלם ממנו יסוד פירושו שהוא <b>שם ראשית אצל האלכסנדריים לרמוז על דבר אלהי,</b> ובכל זאת לא שב אחור ללמד לנו הפירוש הנכון ולא פחד מתלונות התוספות גם כי נראים ונגלים הם לעין כל ולא נעלמו ממנו — אין זאת כי אם רוח הקבלה המפעמת בקרבו.<br>וכאשר הראיתיך בעיניך בדברי חז\"ל זכר למו לדעות המקובלים בכנויי החכמה הנקראת ראשית (מלבד האלכסנדרים, וידידיה, והתרגום) כן הבה נא נבוא למצוא בדברי חז\"ל תשלום פירוש המקובלים בפסוק ראשון, ולראות שמות <b>שמים וארץ</b> משמשים אצלם כדרך שמצאנו אצלם שם <b>ראשית</b> להוראה ההיא הפנימית שרצו בה המקובלים, והענין הזה יגלה ויראה בב\"ר פ\"א ר' ישמעאל שאל את ר\"ע א\"ל בשביל ששמשת את נחום איש גם זו עשרים וב' שנים.... הדין דכתיב הכי מהו? א\"ל אלו נאמר בראשית ברא אלהים שמים וארץ הייתי אומר <b>אף שמים וארץ אלהות הן</b> ע\"כ. והנה הגם שר\"ע בא לשלול הפירוש הזה שיהיו אלוהות, לא יעלה על לב שיוכל איש לטעות ולחשוב על <b>שמים וארץ</b> דקרא שהיו אלוהות, וביתר שאת תחול קושיית התוספות, אם מפני, שא\"כ שגם שמים, וארץ אלוהות הם, א\"כ מהו הנברא? ואם מפני שלהיות התורה בלשון הקדש ולא העתקה כמעשה דע\"ב זקנים, רחוק הוא שיטעו בלשון הנהוג, אם לא שנאמר (והוא האמת הגמור אצלי) שכבר בזמן ר\"ע וגם אצלו ע\"ה היו שמים וארץ כנויים לדברים אלהיים שאינן רק <b>מדותיו</b> יתברך, רק לא נתיחס להם האלהות בפרטות כדברי הטועים, ובא ר\"ע ופירש שלהוציא מלב המינים ולשרש בלבנו אמונת האחדות, נכתב את השמים כדי שנבין שאינם אלהות — ואם על השמים החומריים כבר הם נבראים, ואם על השכליים אינם כלל אלהות רק מדותיו יתברך והכל אל אחד בלי שנוי ופרוד ית' שמו — וא\"ש הי\"ב.",
+                    "<b>ומהמקומות</b> שנזכרו בדחז\"ל <b>שמים וארץ</b> להוראה פנימית, לדעתי אומרם (שבועות פ\"ד) משביעני עליכם וכו' הרי אלו חייבין, <b>בשמים ובארץ</b> הרי אלו פטורין, באל\"ף דל\"ת, במ\"ד ה\"י, בשדי, בצבאות וכו' הרי אלו חייבין ע\"כ. — וכל הקורא במשנה זו מבלי שיטה ימין ושמאל לשמוע בלמודים, ובמפרשי דבריה לא יסתפק שכשהכניסו שמים וארץ בתוך שמות הקדש, נתכוונו לאיזה אמונות ושמות וכנויים המורים על האלהות — <b>ושמים וארץ</b> בכללן — ומה לי עוד לראיות אחר שבפירוש אמרו על הקדוש ברוך הוא מנין שהקב\"ה שמו <b>שמים</b>, שנאמר ואתה תשמע השמים, וכגון זה נשתמשו בסנהדרין במשל שמים וארץ לרמוז על הרוח והחומר, בפסוק יקרא אל השמים מעל זו הנשמה, ואל הארץ לדין עמו זה הגוף, ושם <b>ארץ</b> מצאנוהו אצל חז\"ל ג\"כ לכוונה נסתרת במקומות לא מזער, ובתוכם כעין החשמל אגדה יקרה מפנינים בתלמוד ירושלמי ובבראשית רבא, שכתוב שם (ירוש' כלאים סוף פ\"ט — ב\"ר פ' ויחי) כתיב ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם כל הן דהוא מהו מנכי (כלומר מה היה מפסיד אם היה נקבר במצרים) ר\"א אומר דברים בגו, רבי חנינא אומר דברים בגו, ריב\"ל אמר דברים בגו, מהו דברים בגו? רשב\"ל אומר אתהלך לפני ה' בארצות החיים, ע\"כ, ולא יכולתי להבין דברי המתנות כהונה בב\"ר שהטעם הכמוס <b>בדברים בגו</b> הוא שמתי א\"י חיים תחלה, וכתב \"כדמפרש ואזיל.... וכן הוא להדיא בירושלמי סוף כלאים\" — ע\"כ, ואינני רואה לא פירוש בב\"ר ולא להדיא בירושלמי, שהרי בב\"ר מאמר בפ\"ע בא אחר זה, ואין לו שייכות כלל עם דברי השלמים הללו — והוא מ\"ש שם אמרו רבותינו שני דברים בשם רבי חלבו למה האבות מחבבין קבורת א\"י? שמתי א\"י חיים תחלה ע\"כ. — ומלבד שנראה בעליל מסדר המאמרים שכל א' מאמר בפ\"ע, לא ידעתי מה להם לר\"א ולר\"ח ולריב\"ל שאמרו דברים בגו לסתום דבריהם כספר החתום, ומה צורך להסתיר שמתי א\"י חיים תחלה והלא בפירוש נאמר אח\"כ, וגם רשב\"ל שעשה עצמו כמגלה סודם לא הוציא מפיו מלין, רק פסוק אחד באופן נסתר ודרך רמז אתהלך לפני וגו' בארצות החיים, ועוד היכן רמוז בפסוק זה שמתי א\"י חיים תחלה? — ועוד יציבא בארעא וגיורא בשמי שמייא. שר' חלבו שאמר בפירוש שהטעם משום שמתי א\"י חיים תחלה לא זכר על דל שפתיו הפסוק שהביא רשב\"ל שלדעת המ\"כ רמוז בו הטעם שמתי א\"י חיים תחלה היינו אתהלך וגו' בארצות החיים: וגם הרב יפה מראה חוץ מכבודו, לא דקדק יפה בהבנת דברי הירוש', ואם צדק בדחייתו פירוש העין יעקב שכתב פירוש שאינו פירוש, גם הוא שגה כשייחס לר\"א ולר\"ח ולריב\"ל חסרון ידיעה ופי' דברים בגו סוד יש בדבר ואנכי לא ידעתי עד שבא שרשב\"ל וגלה הסוד, וגם הוא נלכד בדעת המ\"כ שהסוד הוא שמתי א\"י חיים תחלה, ואין ראיה ממה שהוסיף הירוש' רשב\"ל בשם בר קפרא, ותשובתו בצדו, שהן לו יהי שרשב\"ל זה הוא בעצמו האומר אתהלך וגו' (בב\"ר ריב\"ל הוא המפרש מהו דברים בגו אתהלך וגו' בארצות החיים, ולדעתי גירסת הב\"ר היא הנכונה וצריך לגרוס בירוש' תחת רשב\"ל אומר אתהלך ריב\"ל אומר כגירסת הב\"ר וריב\"ל הוא ראש המדברים בכ\"מ בעניני האגדה והסתרים כידוע, משא\"כ רשב\"ל) הנה האומר טעם שמתי א\"י חיים תחלה הוא בעצם וראשונה בר קפרא ורשב\"ל משמו הוא דקאמר, ואם תחלת דברי רשב\"ל מכוונים אל סופם, היה לו להזכיר בר קפרא בראש דבריו כנהוג בכ\"מ — ולא נכחד כל זה מהרב יפה מראה והרגיש בשתים אלה שהשגנו עליו, והודה במקצת — אם על הראשונה שלא ידעו ר\"ח ור\"א הסוד כתב וז\"ל: ויתכן דר\"א ור\"ח וריב\"ל נמי ידעי ליה ולא פירשו לפי שאין ההקש מחייבו — ואם על השנייה ר\"ל בדעת רשב\"ל ובר קפרא הוסיף וכתב: ויתכן שהסוד הוא לרשב\"ל (כלו' לרשב\"ל לבדו) שהנפש בהפרדה מן הגוף בהיותו בא\"י עולה ל��עלה למכון שבתה דרך ישרה לפי שמקום הנשמות הטהורות תחת כסא הכבוד שהוא מכוון כנגד א\"י... ודברים אלו במטבע הקבלה נטבעו הגם שבאו במליצות תלמודיות כי ידוע היות כסא הכבוד — והארץ העליונה, וארץ ישראל, הכל דבר אחד בחכמת הקבלה — ותכבד הראיה כשנסתכל, שבאה אגדה זו בירושלמי על יעקב לבדו וידוע שאליו תתיחס ארץ ישראל בפרטות כהתייחס הת\"ת (שמים, יעקב) אל המלכות (א\"י, מלכות, ארץ החיים) והבן כיצד האמת מסכים עם עצמו ועושה שלום בשמי מרומיו. — ועוד תשמע ממני דברים ארוכים במליצות <b>שמים וארץ</b> אצל חז\"ל להוראה נסתרת בספרי <b>משמות חכמת הקבלה וספריה אצל חז\"ל</b> — ועיין מה שכתבתי על את השמים שבא לרמוז על המלאכים, ומה מאד יסכים זה עם מה שנתקבל אצל חכמי האמת כי המלאכים ביצירה (הוא הת\"ת) והוא <b>השמים</b> הנסתרים.",
+                    "<b>אלהים.</b> לשון רבים להשלימו בכל מיני שלמיות, או להורות שהוא יכול על ההפכים, — (כתר תורה להקראי ר' אהרן) — בארץ טוסקאנא הקדמונית השם הכללי לאלהיהם היה <b>איסר</b> לשון רבים לכל א' מהם, ועד היום בלשון איזלאנדא משתמשים בלשון איסר ל' רבים מֵאַס להורות אל, וכתב חוקר אחד \"א\"כ יהיה שם כללי כמו אלהים שבתורה Zoega Abhand. 327. וראיתי מי שפירש מזה הענין חכמות בנתה ביתה וגו' כי החכמה האלהית הכוללת יש בה כל מיני חכמות והיא כללותן.",
+                    "<b>את השמים.</b> יש מי שמצא רמז במלת שמים לבריאת המלאכים שלא נזכרה בפירוש, ויש קצת ראיה ששמים פעמים שיורה על המלאכים בפסוק הגידו השמים צדקו וראו כל העמים כבודו כלומר העליונים והתחתונים, והתרגום הבין כך שתרגם הגידו וגו' יתכויין <b>אנגלי</b> מרומא וכו' ונקראו המלאכים שמים כמו שיושבי הארץ נקראו ארץ כמו וכל הארץ באו מצרימה (ועיין למעלה פ' בראשית וכו')",
+                    "<b>את השמים.</b> שמים נקראו בלשון רבים כי הם שנים למעלה ולמטה מן הארץ וזה לעד כי הכל גלוי וצפוי לפניו יתברך, וכבר הודיע האמת על ידי תורתו — והאפודי כתב, שמים על שני קטבי התנועה היומית יאמר שהם <b>שם.</b> (עיין רקמה לר\"י אבן 'גנאח קע\"ב.)",
+                    "<b>ארץ.</b> החכם <b>רי'גיו</b> כתב שהיא משרש רוץ ורמז בה ההליכה כדעת האחרונים, ונסתייע מחז\"ל שאמרו למה נק' שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, וראוי להעיר שבלשון סאנסקריט הנדברת בארץ הודו אומרים <b>גא</b> ר\"ל ארץ וענינה הליכה וריצה — ויותר יפלא שכפי דעת העברים וההודיים הארץ עומדת, וזה לאות כי הלשון חכם מהמדברים בו ומקורו למעלה מהם. (עיין Pauthier, Essai p. 82.",
+                    "[השמטה: <b>בראשית.</b> דעת קצת מרבותינו שכל הדברים נבראו בבת אחת (ב\"ר פ' יב ומ\"א וגם רש\"י פ' בראשית) פנה הדרך לפני אגוסטינו לכתוב גם הוא כזאת, ועליו נסמך הטבעי Lazzaro Moro בספרו Disscrtaz. sull' origine dei crostacei — V. Riv. Contemp. vol. XXlX. fas. 103. רק הוסיף כדברי רבותינו שלא קנו הדברים שלמות רק דבר יום ביומו (היום דבראשית, לדעתו זמן בלתי מוגבל, ועיין מ\"ש על זה בפרשה) ודעת קדמונית היא באומתינו אחר שנזכרה בס' בן סירא Ecclesiastico בז\"הל' <b>העומד לנצח ברא כל הדברים גם יחד</b> -- ובאומרם שנברא הכל בבת אחת נתכוונו, לסבתם וכחם הגנוז בחומר, ובזה פירש גם הוא הטבעי שזכרנו, וכל עשב השדה טרם יהיה בארץ, וכל שיח השדה טרם יצמח, ר\"ל שקודם הוויתם הנגלית בפעל, כבר היתה להם הויה כמוסה בכח בחיק ההיולי הראשון, והפ' נקשר אל הקודם, שביום עשות וגו' עשה ג\"כ כל עשב טרם וכו' וכל שיח וכו' וכן הורה לנוצרים Cornelio a lapide in Gen. Cap. l. p. 34. ודברי החבר בס' הכ��זרי ידועים <b>שהענין האלהי יקום פתאום</b>, באופן שכפי האמונות האלה ההיולי נשא בחיקו כל הצורות העתידות להבראות והיו נגלים ותולכים מהפשוט אל המורכב: וראיתי מי שהעיר שבזה הדרך דרכו גדולי הטבעים שבזמנינו היינו לירד עד תכלית כל הצורות החיוניות בצמחים ובב\"ח, לדעת איזוהי הצורה הראשונה אשר ממנה יתהוו כלם, ואשר היא עומדת תחתם להחיותם, ומצאו שהוא המורכב הראשון הנק' אצלם Cellula שאין לא צמח ולא ב\"ח שימלט ממנה, ומה שיקרה לכל איש ואיש בבחינת המין קרה לכל המינים בבחינת המין הראשון הכולל את כלם הוא ההיולי — ומה יפו פעמי החקירה הזאת להגיענו עד שער חכמת הקבלה, והנלמד ממנה על <b>המלכות</b> שהיא ההיולי העליון והיא שומרת כל התמונות: הביטה נפלאות איך החכמה הטבעית האחרונה נעוצה בחכמה האלהית הראשונה — ואיזה עבר רוח החקירה בקדמונינו אם לא דבר ה' יהגו בגרונם?]",
+                    "<b>בראשית.</b> עיין במקומו מה שכתבתי על שנוי השבעים, ופירוש רש\"י והראיות והגלויים המוכיחים על אמתותו נגד מה שהשיגו עליו ומה ששנו מפירושו, ואנה עוד ה' לפני גלוי יקר לזווג עם דעות האלכסנדריים שזכרתי ויותר מבואר הימנו כי ידענו ממארקוס מין נוצרי בדור ב' לחשבונם תלמיד וואלינטינו ושניהם מלומדי חכמות מצרים שבפירוש היה אומר שמלת <b>בראשית</b> ברא אלהים שבתורה או EN ARCHl בהעתקה יונית כאשר היתה לפניו הוא <b>התחלת כל המציאות</b> וממנו יצאו כל החיות העליונות EONS (מקבילים לספירות המקובלים) כמו שבאמת מספירת חכמה שהיא <b>ראשית</b> יצאו כל צבאות ה', הן הספירות משולשים בעולמות <b>בי\"ע</b> (כי האצילות הוא האלהי הכולל כלם) במספר שלשים כמו שהיה גם הוא אומר ששלשים הם ה<b>איאון</b> Eons ה<b>חיות</b> העליונות שיצאו מה<b>ראשית</b> דמעשה בראשית EN ARCHl עיין Bergier. Diet. de theolog. Vol. lll. p. 303.",
+                    "<b>בראשית וכו'.</b> חכם גדול Gioberti הרגיש בהוראת הפנימית שבשם <b>שמים</b> דמעשה בראשית כדעת המקובלים וכתב Le ClEL de la bible, e' est l' Hyperuranus des Platoniciens, c' est a dire le LlEU DES lDEES.... il s' appelle ClEL par allusion au CONTlNU lNFlNl — Gioberti filos. della Rivelaz. 323. — ועל מקצוע זה ראיתי דברים נעימים ברא\"בע (תלים ט') \"והקב\"ה נקרא <b>מעון</b> והוא התקרה העליונה, ולכן הושאל לשמים, כי ה' הוא המעון באמת — ובשלש נתחתן רא\"בע לחכמי הקבלה בשיחה קלה זו. א' בשם <b>שמים</b> או <b>מעון</b> מיוחס לו ית' (ולדעת רד\"ק גם <b>מרום</b> שבפסוק רבים לוחמים לי <b>מרום</b> (תלים נ\"ז) ירמוז אליו ית') ב', באומרו כי הוא <b>המעון באמת</b> נתכוון לדברי חז\"ל הוא מקומו של עולם וכו' רק לא יובן כ\"א על פי דרכי הקבלה, ג' באומרו והוא <b>התקרה העליונה</b> — ואין בינו לבין חז\"ל כמלא נימא, כשאמרו בעצלתים ימך המקרה, ואין <b>מקרה</b> אלא הקב\"ה, וגם זה לא יובן כ\"א בסוד <b>הבנין</b> הידוע אצל חכמי האלהות הפורטים כל חלקי הבנין וקורים בשמותם מרום רקיעא עד תהומא דארעא.]",
+                    "[השמטה: <b>בראשית ברא.</b> ענין <b>בריאה</b> אם היא יש מאין לא נתבאר בפירוש בדברי רבותינו הקדמונים, עם היות כי הוא הדבר הנלמד מהרבה ממליצותיהם וויכוחיהם עם המינים, ומדברי שני קדמונים נראה שכן היתה דעת רבותינו, האחד הוא איאיסיביו בהכנת האינגליון דפוס פאריז. l. 536 הגם כי הוא חשוד להרכיב דעות ואמנות הנוצרים עם אמונותינו, והב' הוא ידידיה שם. 360 האומר כי החומר הוגבל בכמותו כפי הצורה הנרצית אצל הבורא ע\"ש. — וראיתי פירוש על פעל זה, בנוי על יסודות הקבלה ונכון הוא מאד אצלי — (צוף נובלית להר\"ר אליקים לונדון דל\"ג) וז\"ל וברא הוא כריתה וגזרה שנכרת ונעקר העולם מעקרו אע\"פי שאין כריתה ח\"ו אלא הבדל ע\"י אמצעי שיש באצילות ויצא לחוץ והיה דבר קיים חוץ לשכל (Ad — extra) כדמות הציור שבשכל הקדמון. — וכן ראיתי לחכם גדול איטלקי ג'יוברטי Gioberti שהעיר כזאת על השם האיטלקי Existence וכתב. EFFLUSSO. Esistenza dice anche etimo — logicamente]"
+                ],
+                [
+                    "<b>תהום.</b> לדעת רד\"ק בפירושו לס' בראשית נזכר בתחיה להחכם זקש (תחיה ב' 48) תהום נגזר מתהו — ויתכן ג\"כ בהפך שהתי\"ו נוספת כשאר שמות רבות, והוא מל' ויהם ה' את וגו'."
+                ],
+                [
+                    "<b>אור.</b> הוא <b>האוֹר</b> וגם <b>האוּר</b> בשנוי מעט כי הולכים צמדים, ובלשון לאטין הקדמונים שבהם היו אומרים <b>לוקס</b> .Lux על האש גם על האור 324 vico. — ומה שיש להעיר הוא שאור ישמש בלשוננו לכל ד' יסודות הידועים לקדמונים — אור כמשמעו הוא בעצמו האור והאויר המתלבש בו — אור נאמר על הגשמים, יפץ ענן אורו — אור על האש אשר אור לו בציון — אור על הארץ על כן באורים כבדו ה' — וכל זה רמז נכבד לאמונת הקדמונים שנשאר ממנה רושם בחכמת הקבלה כי הכל נברא <b>מאורו</b> של הקב\"ה, והשמש והירח נקראו <b>אורים</b> בלשון הקדש כמו שנקראו הכוכבים <b>סטוייכיא</b> בלשון יון שפי' <b>נראים</b>, ובלשון לאטין יקראו למאורות <b>יסוד אלימנטוס</b> — ואם כן <b>האור</b> שלנו כולל שתי ההוראות הוראת האור והוראת היסוד, והכל בו — ואין לך אור שיהיה כלול משניהם זולתי האור שעליו נדברו המקובלים שהוא <b>אור</b> הכל (שכל) <b>ויסוד</b> הכל (עצם). (עיין <b>איאוסיביו</b> הכנה .l. 584 ד' פאריז — והחכמה הטבעית שבזמנינו מצאה שני מיני יסודות האור והחום Calorico ואחר הבדיקה והחקירה ראו ששניהם מהלך אחד להם וז\"ל טבעי גדול שבזמנינו \"החום והאור מתנהגים על פי חוקים אחדים והם אור חוזר, נשבר, נפזר — וקטבי — וכעין התנבאות מזאת הידיעה האחרונה נראית לעין בלשון עברי כי שמות אור — ואור, נכתבים באותיות עצמם.X. vol Politecnieo",
+                    "<b>יהי אור.</b> בזכרונות בני הנעורים מ\"כ, כי לא דבר רק הוא מכם ידעת מ\"ש חז\"ל שאם רק הוא מכם כלומר מצד החסרון הכרוך בעקבי החומר, ולא ידעתי מה אחשוב על מי שלא שם אל לבו קצרות שכל האנושי. וידיעותיו המשתנים דור דור לפי השגת הענינים ביתרון דעת והכשר חכמה, הלא תדע כי חקרו הפילוסופים הטבעים לדעת האורה אי מזה בא ומהיכן מוצאו ואיך מגיע אלינו, ונשתנו בזה דעות הקדמונים לא אזכירם פה ואעירך לבד במה שחשבו בזה שני חכמים גדולים מחכמי האומות והם הטבעי הנורא Newton והפילוסוף — Des_Cartes לדעת הראשון האור נאצל אצילות עצמי מהגופים המאירים, והשני אמר כי האור חומר בפ\"ע דק מתנועע ונרגש אצלינו בכח השמש, הצד השוה שבהם שבהחדל השמש יחדל האור ובהסתלק הסבה יסתלק המסובב, ורבים ישוטטו לדעת כיצד יתקיימו על פי האמור דברי התורה אשר תדבר ביום ב' מבריאת האור קודם בריאת השמש שלא נהיה עד יום ד' ויטענו איך יקדם העלול לעלה והמסובב לסבתו — ולולי שהוסיפו לחקור בענין האור והשיגו מה שלא השיגו הראשונים כמעט לא היה מענה, ונאלמנו דומיה, האמנם החכמה תחיה בעליה גם החיים השכליים בתת מקום להבין וליישב על אופנם גם דברי התורה, ותהי זאת לעדה למען לא ירוץ שכלנו לכחש בדבר שלא נוכל ליישבו על מתכונת החכמה הטבעית כאשר נודע ממנה, בעצם היום הזה-אך לבטוח ולהשען שכל שנוסיף דעת נוסיף ביאור וחזוק בלמודי ה', כי הנה מה שלא ידעו הקדמונים ידענו אנחנו אלה פה, והוא שהאור הוא גוף נבדל ונפרד ועומד בעצמו מהשמש והירח והכוכבים, והשגנו לדעת בבירור כי פעמים שתמצא האורה בלתי גוף מאיר, ולמי כל הכבוד הזה? הלא לטבעי הגדול <b>אראגו</b> אשר עמד לנס עמים בפאריז המעטירה וזהו בעצמו מה שתלמדנו התורה בשומה ביום א' בריאת האור והוא בעצמו לדעתי אומרם ז\"ל שנתלו המאורות ביום ד' שכוונתם לומר שהאור שהיה מפוזר ומפורד החל להתקבץ בצורה כדורית ונעשו המאורות, וזה דעת מסכים מאד מאד לדעות והשערות טבעיות ושמימיות שבימינו אלה, וזה וכל כיוצא בזה יורה לדעת אלהות התורה, אחר שנשגבה בידיעת טבעי הדברים, מעלה מעלה מכל קדמוני בני אדם. — ועל אומרו וירא וגו' כי טוב יסדו חז\"ל מליצה קצרה ואמרו לעולם יכנס וכו' בכי טוב, וראה זה מצאתי שהשוו דבריהם למליצות בני דורם הרומיים וזה פלא, שמע נא דברי Macrobio Saturn. lib. l. 55. En effet a Lanuvium l' on emploie ce mot MANE pour BONUM et meme que chez nous dans un sens inverse IMMANE signifle non bonum. ותכלית דבריו שהיו הרומיים אומרים מאני (בקר) תחת טוב",
+                    "[השמטה: <b>ויהי אור.</b> עיין מ\"ש על יצירת המאורות ע\"י שנתקבץ האור המפוזר והמפורד ברקיע השמים, ועתה שמע מה שהעלו בזה כותבי זמנינו Rivista Contemp. Giugno 1862. p. 406. <b>מהתקבץ והתעצם האור המפוזר ומפורר נהיה לדעת</b> Anton. Laz. Moro כדור השמש.... והיא היא בעצמה דעת Herschell (theorie nebulaire) והיא גם כן דעת Humboldt (theorie cosmique) והיא דעת קדמונית נושנת, מימים רבים תפקד ותזכר למעלה למעלה עד היונים Anaximene, Anaximandre. chez les anciens, de flxer le commencement du periode journalier au coucher du Soleil.   — ומצאתי עוד הון יקר במנהג מצרים שכפי עדות Jo Lydus de Mens p. 13. et Creuzer Guignaut ll. — היום היה מחולק אצלם לכ\"ד שעות, והיו מונים אותם <b>מערב עד ערב</b> בעבור הלילה שהיו אומרים היותה <b>אם הכל</b> — ושתים זו שמענו, האחת ראיה גדולה לאמתת קבלתינו — <b>ממה נפשך</b> — אם קבלתינו אמת, תכריע, ואם לאו ח\"ו, מי הרשנו לבאר דברי משה נגד המנהג הקבוע במקום הורתו ולידתו וגדילתו — והב' הסכמה נפלאה עם מליצות הקבלה המכנה המלכות <b>מדת לילה</b>, והיא <b>אֵם הכל</b>, וממנה <b>תחלת המספר ממטה למעלה</b>, ודברי אמת נכרים — ולדעת זו הסכים lsidor. Orig. V. Cap. X. אלא ש<b>פליניו</b> Pline ll. § 77. לא כן ידבר, רק אמר שהיו מונים מחצות לילה עד חצות, ולסלק הסתירה כתב Pastoret ש<b>פליניו</b> ידבר על המצרים האחרונים האלכסנדריים, <b>ואיזידור</b> lsidor על הראשונים ואם כן הוא, לזה שומעים, שמספר על הראשונים, ומשם נלמוד לדעת תורתינו שתתעלה, הנתנת באותו פרק ובאותו זמן. ועיין מה שאכתוב בע\"ה פ' בא, בפסוק אך ביום הראשון וגו'.]"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויהי ערב ויהי בקר יום אחד.</b> האמת הנגלה כדעת רבותינו המעתיקים שהיום הולך אחר הלילה מזה הפסוק. וראיתי במאמר האישות.165 להחכם <b>אירלהיים</b> ראש הריפורמא בברלין, שהביא משם אחר ראיה מזה הפסוק כי היום השלם הוא מבקר עד בקר וכלומר כשיגיע הבקר יהיה יום שלם, וכמה בטולים לדעת זו הכוזבת, שא\"כ מה לנו בערב שהוא באמצע היום והיה לו לתפוס תחלת היום וסופו או אחת מחנה בלבד — ועוד שכשם שויהי ערב פירושו שנמשך ונגמר כל הערב דהיינו כל הלילה, כן מוכרח לומר על ויהי בקר, ויהיה פירושו שנמשך ונגמר כל הבקר עד הערב שהוא כפי' חז\"ל מכי ינטו צללי ערב — ועוד איך נבין מ\"ש ביום א' ויהי ערב ויהי בקר אם הוא כפירושו שא\"כ כל יום ראשון איננו רק הערב והלילה קודם שיאיר היום ותכף בהאיר היום החל יום שני-ועוד שא\"כ שבהאיר הבקר נגמר יום אחד, איך לא נזכר כל היום כלו עד הערב שהוא עקר היום ולדבריו לא יזכר ולא יפקד במליצות הכתוב וזה נגד השכל -ונתקיים בזה מה שנתקיים בכמה פנות אחרות זנח ישראל טוב אויב ירדפו שהאמתיות שהזניחו חוקרי אומתינו נתקבלו אצל גויי הארצות (עיין Explications sur le livre de la Genese vol. l. 32.) שהחזיק במעוז פירוש חז\"ל הגם כי הנוצרים אינם שומרים עוד חקי התורה בהתחלת היום. — וראיתי שהחוקר הנז' תמך יסודותיו על שני מקראות שהם באמת קצת קשי ההבנה והוא מ\"ש (שמות י\"ב י\"ח) בראשון בי\"ד נחדש בערב תאכלו מצות — ואומרו מתשעה לחדש בערב וגו' הרי שייחס הערב ליום הקודם, ובדקתי במפרשי התורה ולא מצאתי און לי — ולדעתי נתיחס הערב ליום הקודם לא להיותו נגרר אחריו במספר הימים, רק מהכרח משפטי הלשון, כי ערב לא יאמר אלא על עריבת היום והאור ושוב החשך אחר היות האור, והוא מאמר מתיחס, ועל כן ידבק אל האור שלפניו כי עליו יאמר <b>שעָרַב וחָשַך</b>, וביותר שערב לא יאמר בדקדוק אלא על נקודת התכסות האור מן הארץ ומההכרח לייחסו אליו.",
+                    "<b>יום אחד.</b> מאחרוני החוקרים רצו לפרש שהימים האלה אינם כפשוטם רק אלף שנים או יותר, ואין כל דבר חדש אחר שראיתי בראב\"ע (אוצר נחמד.215.2) שכתב כן והוא מודה לחכם האומר כי יום הוא אלף שנים, ומי יודע אם זוהי כוונת חז\"ל באומרם מלמד שהיה סדר זמנים קודם לכן, ועיין עוד לפנים.",
+                    "<b>יום אחד.</b> במדרש א\"ר יהודה ב\"ר סימון מלמד שהיה סדר זמנים קודם לכן ע\"כ. והרב המורה מדי דברו על חדוש העולם נגד אריסטוט' כתב כי הזמן מן הנבראים כי הוא מקרה דבק לתנועה והביא המאמר הלז ובשפתותיו מור עובר באומרו \"כי זה דעת הקדמות וכל בעל תורה ירחק מזה\" ומבלי שנתווכח על מאמר ר\"י בר סימון אם תשאל להרב ז\"ל איך ישוער זמן (יום אחד) בלי תנועה אולי ישיב כי לא היה זמן בפעל כ\"א בכח או יאמר שכבר נברא ביום א' ואם תוסיף שאלה במה שוער מי יתן ידעתי מה ישיב ואם יאמר בתנועת השמש א\"כ מה נתחדש כיום ד' — ויותר קשה איך החליט על ר\"י בר סימון שהאמין בקדמות, וכמו זר יחשב שיטעה בזה וביותר יותן בספר ויוחקו — ובריוח יכול היה לפרש הרמב\"ם דברי ר\"י בר סימון ולא ימצא עול בהם כי הוא ז\"ל הבין שבאומרו \"קודם לכן\" ר\"ל קודם בריאת העולם, ועוד הבין בסדר זמנים הזמן עצמו -- ושניהם אינם מוכרחים ובנקל יכול היה לפרש שכוונת ר\"י בר סימון שהגם שלא היתה עדיין התנועה הגלגלית, בכל זאת, החומר שנתהוה מתחלה היה כדרכו מתנועע תנועת מה והוא הוא שהורה <b>סדר הזמנים</b> ומדתם קודם לכן ר\"ל קודם שיאמר ויהי ערב וכו' יום אחד ולנו אנחנו שידענו מהחכמה הטבעית שבזמנינו <b>שבאמת היה סדר זמנים קודם לכן</b> — וגם חקרנוה כן היא אצל חכמי הקבלה האלהית אין שוב מקום להתפלא ונתאמתו דברי חז\"ל על פשיטותן אמות נפלא.",
+                    "[השמטה: <b>יום אחד.</b> עיין מה שכתבתי במקומו על מאמרם ז\"ל בונה עולמות ומחריבן והסכמתו לדעת חכמי הזמן, ודע כי המסכימים לדעת רבותינו הם,. Cuvier, Leopold de Buch Humboldt, Elie de Beaumont ויש טבעים אחרים בארץ בריטאניא שלא כן יחשבו ומהם Charles Lyell deux. Mondes Mai 1865. p. 207. ראה Revue des]",
+                    "<b>ומעין</b> האמור הוא מאמרם אחר ממנו במעשהו באומרם שהיה הקב\"ה בונה עולמות ומחריבן, וכי תשאל על זה וכיוצא בזה לרבים מלומדי תורה יהיו כמחרישים, או יאמרו כן אין מענה ולבי לא כן יחשוב כי אם וחכתי לה' המסתיר פניו עד יגלה עיני ואביטה נפלאות — וכבר הקדמונים פירשו המאמר הלז בטוב טעם ודעת ודבריהם מכוונים לדעת <b>ליבניץ</b> והוא כי להיות פנת יקרת ויסוד מוסד שהעו\"הז בראו האלהים בבחירה ורצון א\"כ הוא הטוב שבכל העולמות שהיו באפשרות וז\"ל <b>ליבניץ</b> עולמות רבים מלבד זה היו באפשרות, א\"כ לא ימלט שתהיה סבה למה בחר בזה יותר מכולם, וצריך לומר שהעו\"הז ההווה הוא הטוב והשלם שבכולם וזו דעת השלמיים(אוטימיסטי) ע\"כ. וכזאת פירשו על המאמר הנזכר והיה טעמו לפי זה לא שהיה הקב\"ה בונה ומחריב עולמות בפעל, אלא להורות נתן ע\"ד משל שהעולם הזה הוא הטוב שבכל העולמות שהיו באפשרות ונשתמשו במשל כאדם שמתחיל במלאכה וכשרואה שלא עלתה לו כהוגן מבטלה פעם ושתים עד שתבוא מכוונת לרצונו — ואולם גם בזאת נאות לחז\"ל ולדבריהם ע\"פ פשטם הגמור -ואין אנו צריכים עוד היום לחסות בצל המשל וכשמלה נתחוורו הדברים אצל הטבעים שקודם סדר היצירה אשר לפנינו כדצ\"ח למיניהם כבר היו לעולמים סדרים אחרים בדצ\"ח משונים מאלו שנוי רב והם עולמות בפעל שנחרבו והריסותיהם וחרבותיהם עדיין אנו רואים במעי הארץ משם יצאו לאויר העולם בחפש מחופש ויתמהו כל רואי בם והכל מעין האמור על מאמר ר\"י בר סימון — ישקיפו ע\"ז חוקרי זמנינו ויראו החוט המשולש היוצא מהלמוד היקר הזה, הא' בו נתבררו דברי חז\"ל הראשונים ע\"פ פשטם הגמור. ואין זה רק רוח המסורת הקדמונית הדוברת מתוך שפתיהם כי לא ידעו בזמן חז\"ל ממה שנתגלה אצל הטבעים שבזמנינו כלום. — וזאת שנית הסכמת דברי חז\"ל עם דעות הקבלה בענין השמטות הידוע. — והג' אות ומופת כי אין להבין דברי התורה אם לא בהתחברות המסורת, ובלתה לא תוכל לעמוד בקשרי החכמות והגלויים שנתגלו בטבע בדורות אחרונים. — ואף גם זאת חובה עלינו לספר כי מצינו לדברי חז\"ל שורש וענף בדורות ראשונים לעילא מנהון, שבספר הרביעי לעזרא שהוא מהגנוזים (Apocrifi) כתוב שהעולם יחזור לתהו ובהו <b>בז' ימי הבריאה כמו שהיה במשפטי ה' הראשונים.</b>",
+                    "<b>סוף</b> דבר שאמונה זו ממציאות עולמות קודם זה, היא נושנת באומתינו היא מהראיות הנכבדות על אלהות תורתינו, ולהיות שהחכמה הטבעית לא הניחה מקום לספק בזה, וגדר מזה ומזה תלחץ את רגל כהני הנוצרים גם הם, על כן אחד המיוחד ביניהם, והוא החשמן Wiseman בספרו. Des Rapport entre la science et la Relig. revelee lntrod. anal. p. XVII חתר למצוא זכר לה בכתבי ראשוניהם ובאמת כי לא עלה בידו מאמר ברור, רק רמזים קלים אצל Gregoire de ולדעתי. S. Basile — Cesaire, et. Origene וגם אצל Nazianze קול הברה שמעו מלימודי חכמינו ז\"ל ונתנבאו ולא ידעו. — ואחתום בדברים יקרים בפרט זה שיצאו מפי החבר וז\"ל (כוזרי מ' א') ואם היה מצטרך בעל התורה להאמין ולהודות בהיולי בחומר קדמון ועולמים רבים קודם אלו, לא היה בזה פגם באמונתו."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ובין המים אשר מעל לרקיע.</b> החמר התחתון והעליון נקראו בשתוף השם מים לפשיטותם קודם שיקנו הצורה הנאותה לכל אחד מהם בפרטות — ומי שחשב שהתורה תאמין במציאות מים ממש למעלה מהכוכבים לא השכיל כראוי במליצות אנשי קדם וביחוד אנשי המזרח וזוהי טעות <b>דופוייס</b> Dupuis ח\"ב פ\"ח שטעה וערער על דוד הע\"ה כאלו גם הוא נפל ברשת טעות המאמינים במציאות במים בפעל למעלה מהרקיע באומרו הללו שמי השמים והמים אשר מעל השמים וכתב ז\"ל וקרא להלל לה' גם המים שהחכמה הטבעית המוטעת דמתה מציאותם למעלה מהרקיע וכמו שדמו גם הם הסוריים שתהיינה מכסות כל הגלגלים כי למעלה מהכרובים והשרפים נתנו בדמיונם האוקיאנוס מבלי תכלית והים הגדול. — כה דבר האיש <b>��ופיייס.</b> — והנה קדם לו כשלש מאות שנה החכם והמשורר האיטלקי <b>טאסו</b> וראה וידע מה שלא ידע והבין <b>דופוייס</b> כמה דורות אחריו כי בויכוחיו כתב האיטלקי בזה\"ל — וקראו הטבעיים לחמר בשם <b>מים</b> לאיכותו המימיי ונעדר הצורה, דומה לאיכות המים כי כדרך שהמים אין להם מעצמם קץ וגבול ולא שום התקיימות אבל קונים אותם מהדבר אשר יכילם, כן החומר קונה ההתקיימות והגבול מהצורה (דיאלוגי א' שכ\"ב שכ\"ג) (ובמדרגה נשגבה מכל חומר וגויה נבין בזה <b>הכלים</b> שעליהם נדברו חכמי האמת) ועוד לו במ\"א — המים הם דמיון לחומר לא בלבד כפי דברי הטבעיים אבל גם כפי דברי האלהיים ג\"כ, ובדברי התורה האומרת ורוח אלהים מרחפת על פני המים נוכל להבין כמלת מים החומר נעדר הצורה, ואם הזכרון מסייעני האדון <b>יואן פיקו שר המיראנרולא</b> בעל שכל נפלא ובקי בכל הידיעות ככה מפרש הפסוק שזכרנו וגם פסוק אחר והמים אשר מעל השמים — וכן יפרש ג\"כ ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין וגו' אשר מעל לרקיע ע\"כ דבריו. והשר <b>פיקו</b> שזכרנו חכם גדול היה ומחסידי האומות והרבה תורה למד מחכמי איטאליא כאשר זכור יזכרוהו גם הם בספריהם והרס לעלות בידיעת הקבלה והציץ ומת.",
+                    "<b>וחוץ</b> מהנזכרים מצאתי דברים נאותים לענינינו בספרי חכם גדול איטלקי <b>ג'יורדנו ברונו</b> הנשרף <b>מהאנקוויסיציוני</b> במאה הי\"ו לחשבונם, וז\"ל הגופים המולידים החום הם שמש — והמולידים הקור הם הארצות והם הנקראים בצדק מים להיות כי אלה הגופים אינם נראים רק בעבור המים על כן יאותה לנו לקרוא אותם על פי הטעם שהם נראים לנו. — לדעת זו הסכים משה רבינו עליו השלום שקורא לאויר רקיע — ובשטחיותו מבדיל ומפריד המים התחתונים שהם אלה הנמצאים בכדור הארץ מהמים העליונים שהם אותם שבשאר הכדורים: עד כאן. Vol l. De la Causa principio et uno p. 174. והיום אין אנו צריכים לכל זה רק לקבל בדקדוק שכל המציאות תחלת היותו היה מים במים וכדברי חז\"ל לא נופל דבר, וזה תכלית חקירות ודרישות הטבעים שבזמנינו כלם פה אחד. ותמהתי על חד מנייהו שכתב שהראשון לפרסם דעת זו הוא היוני Xenophanes ושכח דברי משה ודברי חכמינו עיין Foucher Physique Xl."
+                ],
+                [
+                    "<b>לרקיע שמים.</b> אין ספק כי שמים או רקיע יאמר בלשונינו על כל האויר הממצע מן הארץ עד הכוכבים והעד ועוף יעופף וגו', והגשם יאמרו עליו שיורד מן השמים ובצדק יחווה דעת אחד חכם שבזה נסתרה דרכם של התוכנים הקדמונים שהיו מאמינים לנצחיות גלגלים ספיריים יקראום שמים, ושאין החומר שתחת גלגל הלבנה שוה למה שלמעלה הימנו ותתבאר בזה קדושת התורה ואלהותה שהשיגה מה שלא השיגו הקדמונים Explication du livre de la Genese Paris 1732. volume 1. pag. 42. — ומה שיקשה לזה הוא אומרו בס' איוב התרקיע עמו לשחקים חזקים כראי מוצק יראה שדבר כדעת התוכנים הקדמונים שהאמינו במציאות גלגלים חזקים ספיריים. ולדעתי אין מזה הכרח כי כבר מצינו כיוצא בו בספר איוב שישא משלו מהדברים החומריים להורות כי כשל כח האדם לעשות כמעשיו יתברך, ומגשים הדברים לקרבם אל השכל וזה כמוהו, כמ\"ש מי שם ממדיה כי תדע או מי ירה אבן פנתה, וכן אמר ויסך בדלתים ים אף כאן שאל התוכל לנטות הרקיע כדרך שיוכל האדם לנטותו ר\"ל באופן גשמי אפי' על ידי דבר חזק כראי מוצק כמ\"ש על הארץ אבן פנתה ואמר דלתים על הים, ואין שום אחד מהם כמשמעו, כן אין ראי מוצק כמשמעו."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>יהי מאורות.</b> עיין מ\"ש רש\"י מדברי חז\"ל שהכל נברא ביום ראשון וזה לך לאות כי דברי חז\"ל לא חדשום מלבם רק מפי הקבלה הקדומה כי כן <b>בן סירא</b> שקדם להם זמן רב כבר מצאנו לו אמונה זו במעשה בראשית (חכמת בן סירא פ' י\"ח א').",
+                    "<b>שנים</b> נקראו כן על שם <b>ששנים</b> וחוזרים תמיד ובלשון יווני <b>איניאטוס</b> שנה, על שם החזרה וההשנות."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור וגו'.</b> אין להוכיח מזה שאין גדולים מב' המאורות האלה בשמים, כי היטב אשר דבר ראב\"ע (עיין אוצר נחמד.214.2) הכתוב לא דבר רק כנגד האור ההווה בארץ, ועל כן לא הזכיר שם ירח רק מאור."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ישרצו המים וגו' ועוף יעופף וגו'.</b> התורה ספרה בריאת הדגים והעופות ביום אחד, ובזה תעיר לנו אזן שטבעם כמעט קרוב זה לזה, ועתה שמע דברי חכם גדול וטיבעי מדורותינו <b>שארון טורגיר</b> Sharon burner Tomo 2. p. 59. ההתדמות בין מוח הדגים למוח העופות כבר סופר גם מאחד מגדולי חכמי הנתוח והוא דוקטור <b>ווילליס</b> שבדק ומצא דמיון רב בין מוח האדם ומח הולכי על ארבע וכן בדק ומצא דמיון לא פחות מצד אחר בין הדגים והעופות, שניהם יולדו תאומים מרחם הטבע מראשית הבריאה, ואותם אנחנו רואים דומים זה לזה בכל חלקיהם ועל הכל במוח וכהרכבתו. מה שחסר בזה חסר בחבירו, ומהשנוסף בזה על שאר הבעלי חיים כן נוסף בחבירו ע\"כ וחזל שאמרו מהרקק נבראו לא באו אלא לשום שלום בין הכתובים, וגם לדבריהם נכון הדבר שהדגים דומים לעופות בטבע. — ודעת חז\"ל היא דעת <b>אנאסימאנדרוס</b> היוני הקדמון. ואין אנו פוחתים ממעלתם אם נאמר שלמדו ממנו, ואדרבה זהו כבודם שאין שום דבר חכמה זר אצלם, והוא דעת המשורר <b>לוקריציוס</b> שכתב בספרו טבעי הדברים ספר ה' כדברי חז\"ל, והוא דעת <b>פאוזאגיא</b> ס' ח' <b>ארקאדיא.</b>29 ובחרו בטוב ומאסו ברע כי הוא <b>אנאסימאנדרוס</b> לבלתי היותו מאמין שאדם בצביונו ובקומתו נברא כדחז\"ל, גזר כי תחלת יצירתו היתה במעי דג ושם גדל וקנה כח וגבורה ואז הדג החסיד הוציא ראשו ורובו ליבשה והקיאו דרך בית הרעי, — ברוך שהבדילנו מן התועים."
+                ],
+                [
+                    "<b>את התנינים הגדולים.</b> הם הידועים בשם נחשים שבים, וחז\"ל שפירשו זה לויתן ובת זוגו לא נתרחקו בחומריות דבריהם מחוקי הלשון והוראת השמות, כי לויתן מצינו שנקרא <b>נחש</b> גם <b>תנים</b> כמ\"ש יפקוד ה' בחרבו הקשה על לויתן <b>נחש</b> בריח ועל לויתן <b>נחש</b> עקלתון והרג את <b>התנים</b> אשר בים. — ובמ\"א קורהו בהדיא <b>תנים</b>, הנני עליך פרעה מלך מצרים <b>התנים הגדול</b> הרובץ וגו', אלא שהאגדה של לויתן ובת זוגו יש לה פנימיות נסתר מבלי ספק, ולקחו להם למשל נמצאים חומריים ובריות עולם השפל להלביש בהם דברי חכמים וחידותם כדרך שעשתה התורה ועשו הנביאים כפעם בפעם — והתנינים הגדולים עם היותם נדרשים על לויתן ובת זוגו שגם הם נקראו תנינים אף להוראה פנימית כמו שנקרא ג\"כ התלי בחכמת התכונה תנין, הם כמו שאמרנו הידועים בשם נחשים שבים ועל מציאותם ופרשת גדולתם הט אזנך ושמע מה שכתב הטבעי <b>שארון טורניד</b> Sharon Turner Storia sacra del Mond0 2.225 \"אם ים אוקיאנוס יאסוף בחיקו מיני נחשים כדמות שלנו ספק הוא שלא השיגה יד הטבעיים לפושטו עד עתה. — שני דורות לפנינו <b>פונטופיראן</b> ספר על בריה גדולה ומשונה מזה המין בים צפון, אך יורדי הים האחרונים בעבור שלא ראו ולא פגעו בהם בדורכם על במתי ים, הספור ההוא הוטל בספק עם היות שאנשי אמיריקא ועוד חובלים אחרים, החליטו שבעיניהם ראו מתקרבים אל חוף הים בריות כאלה ע\"כ, ובשולי היריעה מקצה הולך ומונה עדים שכולם יסכימו במציאות הנחשים האלה, ועידי ראייה רבים אין מספר לא יוכל איש לסרב מלקבל עדותם."
+                ],
+                [
+                    "<b>ויברך אותם אלהים.</b> בהרבה מקומות פי' ראב\"ע לשון תוספת והפך ויברכם וירבו מאד, וימעטו וגו' (עיין לו תלים ק\"ח) ואם כן, הוא מל' <b>בריכה</b> והלמוד היקר הזה הנובע מעמקי שפת עבר, מגיד בגדלו, על אמתות דעות המקובלים ומשליהם האחוזים בשרשי הלשון כאשר ידמו ירידת השפע אל המים הנגרים והמתרבים והיא היא <b>הברכה</b> או <b>בריכה</b> ויעיד עליו ההפך קללה מל' כי קלו המים, המעטה — וכן מארה היא מענין זה עיין לרש\"י (דברים 28) שפירש חסרון כמו צרעת ממארת. — ולזה היו המים ההולכים, לכבוד ולתפארת אצל קדמונינו, ועגלה ערופה היתה נעשית על נחל איתן כאשר רמז על זה אהובינו <b>זקש</b> בספרו התחיה, ואז\"ל מפני מה מושחין המלכים אצל המים, כדי שתמשך מלכותן. — ואמרו כי גרסיתו גריסו אכיף נהרא כי היכי דמשכן מייא משכן שמעתתייכו (הוריות פ\"ג) — והאזהרה הזאת תקרבנו אל כת האיסיני או החסידים אשר מהידוע מפי הסופרים קדמונים (<b>פליניו, ויוסף הכהן)</b> היו אוהבים לשבת על חוף הים או הנהרות, ועל דמיונות אלה וכיוצא באלה תקעתי יסודותי בקורות האיסיני אשר לי להורות כי מאצילי חכמי ישראל היו ומהעוסקים בחכמה האלהית המקובלת."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b> בצלמינו כדמותנו.</b> הדמות הזה הוא דמות הנשמה וכחותיה הדומים לבוראה, ויש מחכמי ומשוררי הגוים הקדמונים שנתכוונו לדעת תורתינו כמאמר <b>אוביריוס</b> Finxet in effigiem moderantum cuncto deorum. Metam. lib. l. v. 4. ולו חכם הכופר <b>וולטיר</b> השכיל מדברי <b>אוביריוס</b> הלז להבין מליצת התורה ולא היה טועה להבין בצלמנו ודמותנו בדרך גשמי. — וגם בצורת גופו יתכן לומר שהאדם נברא בצלם ודמות אלהים, לא שתחשוב התורה שיש באל יתברך צורה או תבנית, רק כפי מה שהבינו בזה חכמי הקבלה והוא האמת הנכון לדעת נותן התורה, שכל כח ואבר גופני שבאדם יש כנגדו באופן עליון ונשגב אלף אלפי מעלות ביוצר ב\"ה כי אין במסובב דבר שלא יהיה בהבה רק באופן נשגב וראיתי כן תמהתי שהחכם <b>לוצאטו</b> (משתדל א' ע\"ב) לא יבין את זאת והמובן מדבריו שלדעת קדמונינו הבורא בעל צורה אע\"פי שאינו בעל גוף. — ולא ידעתי כיצד תבוא התורה במליצותיה להחזיק הטעות הזה, תחת שהיא המזהרת שלא ליחס כל תמונה לאל ב\"ה, <b>והלוצאטו</b> שגה ברואה ודבר תועה על ה' ועל משיחיו מהעדר אמונה בחכמת הקבלה ופירושיה, וזו ראיה כי חוץ ממנה לפתח חטאת רובץ."
+                ],
+                [
+                    "<b>זכר ונקבה ברא אותם.</b> חז\"ל אמרו אד\"הר אנדרוגינוס נברא ועתה שמע דברי חכם גדול איטלקי מדורנו זה <b>ג'יובירטי</b> וז\"ל: לדעת הטבעי <b>אקירמאן</b> (Akermann) העובר (אימבריוני) הוא בלתי סימני זכר או נקבה, ולדעת <b>קגובס</b> Knox הוא אנדרוגינוס (Burdach Tomo 2. p. 271.) ואם כנים דבריו נאמר אם כן, שכל איש ואיש פרטי מרחם משחר מתחיל להווצר כאיש הראשון לנבראים לדעת משה ואפלטון — עיין <b>פרטולוג'יאה</b> (.239.2)",
+                    "<b>זכר ונקבה ברא אותם.</b> אחז\"ל אד\"הר דו פרצופין נברא ואמרו גם כן אד\"הר אנדרוגינוס היה — וזאת היתה דעת <b>אימפירוכליס</b> היוני (הרב בן פלקירא מעתיק ס' מקור חיים לר\"ש בן גבירול כתב כי רשב\"ג תופס בשטת <b>אימפירוכליס)</b> הוא היה אומר כי הטבע לא יפעל אלא בהדרגה (בלשון אחר אמר <b>ליבניץ</b> \"הטבע לא יהלך בקפיצות\") וקודם שיברא האדם כאשר הוא היום, הורכבו בו צורות מתחלפות זכר ונקבה כאחד ושני פרצופין. — ובמקצת הודה ג\"כ רלב\"ג שכתב (פ' תוצא הארץ) החומר קבל אלו הצורות היולאניות קצתם באמצעות קצתם כדי שיוכל לקבל הצורה האנושית.",
+                    "[השמטה: <b>זכר ונקבה ברא אותם.</b> רבותינו אמרו אדם הראשון דיו פרצופין נברא ועיין מ\"ש במקומו, והנה בין הקדמונים אימפידוכלי Empedocle ובין האחרונים Darwin אמרו שמתחלה היו כל בעלי חיים זכר ונקבה מחוברים יחד. Empedocle. Scina. p. 135",
+                    "<b>ויהי האדם לנפש חיה.</b> ת\"א לרוח ממללא — עשה ההבדל שבין מין האנושי לשאר ב\"ח, <b>הדבור</b> — וזה דעת טבעים רבים ועצומים בימינו מהם כוויר Cuvier ואוכסלי Huxley שכתב. Croyant avec Cuvier que la possession du langage articule est le grand trait distinetif de l' homme.... M. Gratiolet est aussi d' avis que la faculte du langage eonstitue le caractere specifique de l' intelligent ce humaine.... il range l' homme avec M. Serres et M. lsidore Geoffroy Saint-Hilaire dans un regne a part, mais il ne croit pouvoir mieux caracteriser ce regne que en lui donnant le nom de REGNE DU VERBE ועוד להלן. On pourrait dire que cette faculte ORGANISE la pensee de meme que la FORCE VITALE ORGANISE LA MATIERE INERTE (עתה נבין טעם שתרגם אנקלוס נפש חיה רוח ממללא כי לדעתו <b>חיות הנפש</b> אינו רק הדבור ולא נק' נפשו <b>נפש חיה</b> אם לא כשדבר, ועל ידי הדבור ככל אשר שמעת מפי הטבעי הנזכר) Revue des deux Mondes Tome. XLV. p. 228.]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וירא אלהים את כל וגו' והנה טוב מאד.</b> ראיתי בספר נוצרי אחד חכם, טוב טעם למה נכתב בכל יום וירא אלהים כי טוב וכן בסוף הימים וירא וגו' את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ומה ענין ההטבה הזאת, וכתב ז\"ל אין ספק שהאל יתעלה שש ומתפאר מההרגל שנתן בנבראים להתהלך על פי הסדר הנפלא הנמשך מהתקשרות כל הנבראים לבצע מעשהו ית' ולהשיג תכלית כוונתו, והוא ברצונו הקדוש מקיים ומאשר זה הסדר הנפלא — והקיום והאישור הנתן מאתו יתברך לזה הסדר המתמיד הוא חק ומשפט שלא יופר ע\"כ. והיוצא מדבריו שבאומרו וירא וגו' כי טוב, חק שם במאמרו ית' לבלתי יושבת הסדר ההוא, נמצא כי הטוב הוא בעצמו הסדר והמשפט. — ויונעם בזה אומרם ז\"ל <b>אין טוב אלא תורה</b> והיא הסדר הרוחני כמו שחקי הטבע הם הסדר הגשמי — ובמלת <b>טוב ורע</b> ראיתי לראב\"ע (בס' אוצר נחמד ב'.218) שכתב ומלת <b>טוב כלל</b> וכו' והנה טוב כלל ורע חלק וזה רעיון אמתי שרשו בדעות חז\"ל הקדמונים תלמודיים ומקובלים, וכן לשון הקדש יסכים על זה שכן ברכה לשון תוספת וכן קללה לשון חסרון — וכן צדקה בל' תורה זכות והוא חבור מל' צדקו יחדיו- וכן חטא לשון חסרון, וגם חז\"ל אמרו למה לא נאמר טוב בשני מפני שהיה בו מחלוקת הרי שלדעתם <b>טוב כלל</b>, בדברי ראב\"ע וכן רע נראה שהוא לשון חלק כדבריו מלשון רועה התרועעה, תרועם וכו' ענין שברון והתחלקות, וגם בזה יובן מ\"ש ז\"ל אלו ואלו דברי אלהים חיים ואין הכוונה כל אחד לבדו רק על שניהם יחד אמר דברי אלהים חיים, וראה כמה יסכימו דברי ראב\"ע עם אמונות הקבלה, שלדעתם <b>הטוב</b> הוא <b>האחד</b> העליון והוא <b>הכתר</b> וכן בפילוסופיאה הפלוטינית והאפלטונית <b>הטוב</b> הוא האחד למעלה מכל חלוק ופרוד. וכשומע מאחורי הפרגוד אמר הנוצרי (מתי) \"למה תקראוני הטוב ואין טוב אלא האב\" ובדחז\"ל אין טוב אלא הקב\"ה."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>גן בעדן מקדם.</b> אחז\"ל שגן עדן מכלל הדברים שנבראו קודם בריאת העולם — ואין כאן מקום לבאר ענין המדרש, רק בוא ואראך כמה גדולים דברי חכמים וכמה זקנים המה לימים באומתינו, שהרי אנקלוס תרגם <b>מלקדמין</b> ואין ספק שלמדרש חז\"ל נתכוון, ולא אנקלוס בלבד אלא ספר ד' לעזרא פ\"ג ו' אמר בפירוש, על גן עדן שנברא קודם בריאת העולם ולא ס' עזרא בלבד, רק גם השבעים זקנים תרגמו בלשון יון <b>(קאטא אגאטולאס)</b> ולא מצער היא <b>שיירונימוס</b> ג\"כ קבל הפירוש הזה והסביר לו פנים."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>שם האחד וגו'.</b> יש מי שחשב שפישון הוא הנהר הנודע בשם פאסו וסמכו על מ\"ש אשר שם הזהב וידענו מהנהר הזה שעפרות זהב לו, וגיחון לדעתם נהר שירו או אראכסו. — ולדעת אחרים הוא נילוס -ונסתייעו ממה שקורים עד היום יושבי אביסיניא לנילוס גויון (עיין דופוייס ה' כ\"ד). — ועוד ממ\"ש בס' חכמת בן סירא שגיחון שוטף מכל גדותיו אחר הקיץ וזה ממה שיאות לנילוס. — וחדקל הוא הנודע היום בשם תיגרי, וראיתי מי שכתב Explic. sur la Genese I. 235. ששם <b>דיגליתו</b> הנמצא <b>בפליניו</b> על נהר חדקל, נשתבש וחזר היגרי. — ואמת הוא שנהר חדקל נקרא דיגליתו וגם אצל חז\"ל בש\"ס <b>דיגלת</b>, רק תיגרי לדעתי היא מלה ערביית וענינה הריצה שהנהר רץ, וכמעט הוא פתרון שם חדקל כפי מה שפירושו בו חז\"ל שמימיו <b>חדין וקלין.</b> — ופרת הוא הנודע ליונים בשם <b>אופרת</b> ומצאתי טעם לתוספת <b>או</b> על שם פרת בל' יון והוא כי חברו הכנוי <b>הוא</b> פרת שבפסוק לשם פרת ונעשה אופרת — ודעת חז\"ל ידועה. — והנה בעלי הקבלה יש להם משל בענין ד' נהרות והוא מנכבדי משליהם ומקדמוניהם — וגם מזה יוכל החוקר להשיג כי המשלים האלה והחכמה הנוסדת עליהם עתקו גם גברו חיל מימי קדם באומתינו כי המשל הזה בצורתו מצאנוהו בס' חכמת בן סירא Ecclesiastico ושם נאמר כי מהחכמה העליונה (הוא <b>עדן</b> המקוב') יוצאים מים חיים <b>כפישון וכחדקל</b> בזמן האביב — וממנה <b>הדעת</b> נובע כנהר פרת בעת הקציר — וממנה <b>הבינה</b> תופיע כגיחון בזמן הבציר. (עיין שם פ' כ\"ד)"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>הוא ההולך קדמת אשור.</b> חז\"ל אמרו דברה תורה ע\"ש העתיד וכן ראינו במקומות זולת זה כמו בין בית אל ובין העי ואולי גם מזה הענין וירדוף עד דן עד מקום נחלתו של שבט דן לעתיד, או יהיה מקום ששמו דן כמו שכתב <b>יוסף הכהן</b> לרומיים, ודע כי <b>יירונימוס</b> מתרגם התורה לנוצרים תרגם <b>נא</b> שבנביאים אלכסנדרייא של מצרים שעדיין לא היתה בזמן הנביא, וכן יראה לי שתרגם יונתן, והתנצל מן הטעם שזכרנו היינו שתפס בדרכי התורה המדברת ע\"ש העתיד, ונסתייע ג\"כ מהמשורר <b>וירג'יליו</b> (ראה <b>יוסטינו</b> ויכוח עם היהודי <b>טריפון</b> 173 בהערה.)",
+                    "<b>פרת.</b> בספר כרמי שומרון דצ\"ט ראיתי שיר שמשוררים השומרונים לשבח התורה והלוחות והוא בלשון ארמי וכתוב בו עדן מגלגל חיים — למן דשתי מנה, עדן דאקרה — מן חיי עולם — פרת מכסיאתא אנון לוחיה — פרת מגלגל חכמה — לכל דריה\" ולדעתי יפה שיער החכם <b>לוצאטו</b> שפירוש פרת הוא נהר פרת וכוונת המשורר לומר כי הלוחות הם נהר גדול אשר מימיו מגלגלים ומושכים במרוצתם מחמדים מכוסים ונפלאים וכוונתו לומר נהר גדול איזה שיהיה — ויכול היה להביא ראיה מיאור שם פרטי ל��אור מצרים ובדניאל מצינו אותו על חדקל וקרוב הוא ג\"כ ששם פרת היה נסבה להשתמש בו להוראה זו היותר כללית כי הוא מענין פרייה ורבייה כמ\"ש חז\"ל למה נק' שמו פרת שמימיו פרים ורבים, ופירוש חז\"ל נתקבל אצל <b>טיאורורו די סיבילייא</b> עיין אוצר קדמוניות. Tesoro d' antichita vol. 2. 118 ופירשו גם הוא מלשון פריה ורביה כמ\"ש ז\"ל שמימיו פרים ורבים. — וכן גיחון הוא הנהר שבעדן והוא הנחל היורד קרוב לירושלים וגם בזה היה לדעתי שם גיחון נסבה להשתתף שמותם כי גיחון מלשון כי אתה גוחי מבטן — וכן מצאנו ירדן בארץ ישרל וירדן (יארדאנוס) בארץ יון ושיער החכם <b>דינאן</b> שמקור א' לב' השמות, ופרת הוא הנקרא בתנ\"ך נהר סתם כגון וזרם מעבר לנהר — בעבר הנהר ישבו אבותיכם — וכן ושלמה היה מושל בכל הממלכות מן הנהר ארץ פלשתים (מלכים א' י\"ד) והנה הגם שמן הפסוק הזה לא נלמוד שהנהר הוא פרת, ונהפוך, כיון שהזכיר אחריו ארץ פלשתים ופרת היה בצד דרום ופלשתים בצפון א\"י לא יתכן שהנהר הזה יהיה פרת, ויונתן תקן בתרגומו מן נהר פרת <b>עד</b> ארע פלשתאי הוסיף מלת עד שלא באה בכתוב וכן פי' רד\"ק א\"כ הנהר והוא פרת מצד זה ופלשתים ומצרים מצד אחר — וכן מה לך לדרך אשור לשתות מי נהר, וכן והניף ידו על הנהר בעים רוחו."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו.</b> הרמב\"ם בס' המורה כתב דברים שיובן מהם כי לשון קדמון היה קודם ללשון הקדש שבידינו, וממנו כתב שהוא שם הוי\"ה ב\"ה, ואיך שיהיה מדעתו זאת ראיתי לחוקר אחד שרצה להוכיח אמתת הענין ממ\"ש וכל אשר וגו' הוא שמו וכתב ז\"ל — וכותב התורה עצמו מודיענו בבירור כי השמות אשר יקרא אדם לנפש חיה הוא שמו אשר בו היו נקראים באותו הלשון הקדמון."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וידעו כי עירומים הם. דופוייס</b> חשב שהכוונה שהרגישו בקרירות להיותם ערומים וזה לדעתו כי הנחש שהביא הרע לעולם היה סבה להרגשת הקרירות הפך החום הבא מן השמש שהוא כפי דעתו הטוב הגמור אצל הקדמונים, ופירוש זה הבל, כי מה טעם לומר אחר זה ויתפרו עלי תאנה וגו' ומה כח בעלי תאנה להגן מהקרירות, ואם היה רוצה ליחנק היה יכול לתלות עצמו באילן גדול, והוא מה שמצינו בכל כתבי הקדש שמדמים השמחה לאור והצרה לחשך והיה יכול לתקוע יתד במקום נאמן ולהוכיח מזה כי הטוב והאור היו אחדים אצל הקדמונים, אלא שגם זה כותל רעוע ואין להסמך עליו, שאין צורך להחליט שהיו עובדים לאור ולשמש מכח מליצות כאלה, והאדם מטבעו נוטה לדמות השמחה לאור וההפך בהפך ולאהבת האמת אין להכחיד שמצינו מקרא אחד בישעיה שיש לפרשו כלפי דעת הכותב הנזכר והוא מ\"ש (ישעיה מ\"ה ז') למען ידעו ממזרח שמש וממערבה כי אפס בלעדי אני ה' ואין עוד <b>יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע,</b> הנאמר כלו להוציא מלב הפרסיים מאמיני השניות אשר מהם היה כורש שאליו הסב הדבור ובמקום אחר נאריך בזה כי הוא ברור אצלי."
+                ],
+                [
+                    "<b>לרוח היום.</b> ראיתי בזה פירוש נכון והוא שהיה אז הענין נוהג כבימות אליהו, שהיה הקב\"ה נגלה לאדם ברוח גדולה וחזק על כן ויתחבא וגו' שהרגישו בביאתו גם טרם בואו, והוא קול ה' אלהים הוא הרוח כי עדיין לא שמעו מפיו מלות חתוכות רק אחר כן כשאמר לו איכה."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "[השמטה: <b>הוא ישופך ראש.</b> בספר פנים לתורה כתבתי שפעמים שרש שוף ענינו ראיה והבטה כבלשון ערבי, וראיתי שהשבעים העתיקו הוא ישופך ראש מענין זה.431 Genese surla Explication. v -. Observabit]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וחי לעולם.</b> ראב\"ע בספר תהלים פ\"ט כתב כל עולם בכל המקרא הוא זמן ע\"כ. ואפשר כי פעמים עולם יורה על זמן בלי קצבא ויהיה כמו כל המשך הזמן ופעמים יורה על זמן מוגבל, ובזה יפורשו הפסוקים שבאה בהם מלת עולם בהוראות שונות, ופעמים שיוסיפו מעולם ועד עולם להורות על זמן בלי תכלית, ולכוונה זו התקינו לאומרו להוציא מלב המינים שאומרים אין עולם אלא אחד כלומר המציאות ההווה עתה ואין מציאות אחר זולתו אחר המות כמו שאמרו משקלקלו המינים התקינו שיהיו אומרים מן העולם ועד העולם (ברכות פ' ט') ונראה שתקנה זו. במטבע הברכות דוקא, שהרי כבר בספר תהלים מצינו מן העולם ועד העולם ומזמן דוד היו מזכירים ב' עולמות ובפרק הרואה פירש רש\"י התקינו עזרא וסיעתו, ובמ\"א פירש הוא ז\"ל שזכרו ב' עולמות לומר שעו\"הז מכין לעו\"הב והוא כפרוזדור לטרקלין, והטעם שנשתמשו קדמונינו בשם עולם להורות על הנצחיות לא שהיו חושבים שהעולם לא יפסד אלא שהיו רואים כל היצורים חולפים ונפסדים זולתי העולם קיים, על כן יורו בו ההתמדה בלי קצבה, והטעם כל זמן שתעמוד הבריאה כמו שאמרו על ימי עמידת האיש פרטי, עולם כמו וישב שם עד עולם ואצלי נהפוך הוא כי במלת עולם נוכל למצוא רמז לאמונת החדוש אם נניח שהוא נגזר מן עלם וטעמו הבחרות כמו ימי עלומיו, הנה העלמה."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>את הכרובים.</b> חז\"ל פירושו מלת כרוב כרביא (סכה ד\"ה) ויותר היו יכולים לקרב לשון <b>כרוב</b> אל לשון עברי <b>כ רוב</b> כמו שמצאנו בל' משנה והרובים שומרים שם, ושניהם ר\"ל <b>רביא ורוב</b> נגזר מן רב לשון גדולה ורבות שאז הוא האדם בימי הגדלות והעלייה, ויש האחרונים שהרחיקו פירוש זה באומרם שאם כן תהיה הכף שמושית וזוהי טענת ראב\"ע, ואין לדעתי מקום לטעון, כי אין לתמוה שהכף השמושית תכנס בגוף המלה כי זה דרך כל מלה הן בהעתקתה מלשון אל לשון. — הן בהתחברה להיות אחד אחר היותה נפרדת מקדם ותחלה, שהאות שהיתה מן השמוש תשוב להיות חלק מהמלה עצמה עצם מעצמה ובשר מבשרה, וזה דבר שאין בו ספק לכל בקי בתהפוכות וקורות הלשונות מימי עולם. — והותיר לנו ה' שריד כמעט במליצות כתבי הקדש שיתנו עדיהן ויוציאו לאור משפט המסורת ופירושה. הנה מצאנו תבוא <b>בכלח</b> אלי קבר ועל מלת <b>כלח</b> פירש רמב\"ן הכף נוספת כלומר תמות <b>כאלו לח</b> שלא תכהה עיניך ולא ינוס לחיך, וכיוצא בו לדעתי פעל <b>בלע</b> שנוספת בו הבית להורות כי הדבר הנבלע נכנס בתוך <b>הלוע</b> והוא הגרון כמו שמצינו ושתו ולעו, על כן דברי לעו כאיש שמדבר מתוך גרונו ואינו בוטה בשפתיו. <b>אכזר</b> קרוב לודאי שנרכב מב' מלות <b>אך זר</b>: והפלא כי מצאנו השרש הזה כלו נפרד ומשמש להוראה עצמה אולי טרם התחברו להיות לבשר אחד, באיוב ויודעי <b>אך-זרו</b> ממני ואינו רחוק שתהיה גם זו מהראיות לקדמות ס' איוב. <b>בלימה</b> תולה ארץ על <b>בלימה</b> והקרוב שהוא כמו <b>בלי-מה. כביר</b>, לדעתי הכ\"ף נוספת וטעמו <b>כאביר</b> ר\"ל רב וחזק ומצינו אותו מלא ללמד על הכלל כלו בפסוק <b>והוריד כאביר יושבים. — כסות</b>, הכ\"ף בו נוספת ככ\"ף כרוב לחז\"ל כי יאמר ��\"כ <b>סות</b>, ובדם ענבים סותה.- <b>כדור</b>, האברבנאל חשב להציל חז\"ל במלת <b>כדור</b> וז\"ל ואמנם מ\"ש מהכ\"ף שהיא שרשיית אינה קושיא לחז\"ל שכן מצינו <b>כף כדור</b> שהיא אצלם שרשיית כמ\"ש הכדור, והאמוס ונאמר כמלך עתיד לכידור והיא ג\"כ כ\"ף הדמיון, כדור אל ארץ רחבת ידים — וחניתי כדור עליך, ובילמדנו, ובמדרש קהלת אמרו דברי חכמים כדרבונות מה כדור הזה מתגלגל הנה שמכ\"ף הדמיון עשו שרש וכו' — והנה ההתנצלות הלז לא יגהה מאוד אם כדברי האברבנאל שהכ\"ף בכדור היא שרשיית רק לדעת חז\"ל, ובאמת שגם כדור מן התוכחות כי הכ' השמושית תחזור שרשיית כי נראה בעליל שתחלתה ושרשה <b>דור</b> לשון סבוב, ומדור נעשה <b>כדור. — כמה</b>, לדעתי נפרד לשנים <b>כ-מה כמו מה</b> ואח\"ך היו לבשר אחד — ובזה נמצא מקום ללון על רד\"ק ירמיה כ\"ב שכתב על <b>מה</b> שישמש לב' פנים לשבח או לגנאי כמו מה יקר חסדך אלהים, מה אנוש כי תזכרנו ע\"כ. ואצלי לא ראי זה כראי זה שהרי כשישמש לשבח ענינו כמו <b>כ-מה</b> ונחסר כ\"ף הדמיון וכשישמש לגנאי הוא בלשון שאלה כמו <b>מהו. — כברת</b> ארץ, לדעת האומר שהכ\"ף שמושית, וממה שראינו שתמיד באה מחוברת בגוף המלה ידענו שחזרה להיות חלק ממנה. -",
+                    "[השמטה: <b>מקדם לגן עדן את הכרובים.</b> עיין כל מה שכתבתי וביחוד מה שרצינו להוכיח מזה מציאות תושבע\"פ, ורואה אנכי כי כעין זה כתב Marsham ואמר שמשתיקת התורה מהו ענין הכרובים גם אורים ותומים, ידענו כי כבר היתה תכונתם מפורסמת גם קודם משה ע\"כ, ואפשר שכן הוא ולפחות לא נמלט מלהודות כי משה לא ביאר ענינם בכתב ולמד אותו בעל פה, וכשבאנו לידי מדה זו כבר הוכחנו צורך מציאות הקבלה, וכיצד לא נפלא בראותינו כי שני הענינים האלה גם יחד הם מהענינים היותר פנימיים ונשגבים בעבודת האלהים וספורי התורה והשכל בחזקת היד יכריחונו להודות כי לרוב דקותם ומעלתם נעלמו מהמון הקוראים ונמסרו למבינים בעם ולזקניו ולשופטיו.",
+                    "<b>את הכרובים.</b> עיין במקומו, וקרה לפעל לפף בדברי רבותי' כמקרה כרוב בל' עברי שגם הוא שרשו מאפף שבתנ\"ך אפפו עלי רעות ואמרו תחלה — ל-אפף כמו ל-אכול ל-שתות ונכנסה אח\"כ הלמ\"ד בגוף חמלה — וכתבנו עוד בספר כי תרפים שבפ' ואין אפוד ותרפים הם כמו כרובים, והעד כי בכ\"מ שנמצא תרפים לשם ע\"ז תרגם יונתן צלמניא לא כן בפ' זה תרגם ולית אפוד <b>ומחוי</b> כלומר <b>מגיד</b>, וזו ראיה גדולה כי הבין בתרפים דהושע כלי הקדש, והם הכרובים שמבינם היה <b>יוצא הדבור המגיד ומחוה</b> מה יעשה ישראל כמ\"ש ודברתי אתך מעל הכפרת <b>מבין שני הכרובים.</b>",
+                    "<b>ואם</b> כל אלה יצילו חז\"ל מטענות מנגדיהם, חובה עלינו להגיד כי גם מהראשונים יש מהם שנטו לדעות ופירושים אחרים הגם כי קרובים היו בזמן למקדש המעוז ולכליו לדעת צורתם ותבניתם ואנחנו לא נדע כיצד יוכלו לטעות ולהטעות, שהנה יוסף לרומיים וידידיה אלכסנדרי שני צנתרות הזהב מעידים שניהם כי הכרובים צורת עופות ובאמת שקשה הדבר להולמו אם לא שנאמר שתים אלה, שמסבת הכנפים שהיו לכרובים קראו אותם בשם עוף כאשר יקראו ג\"כ בשאר לשונות עוף לכל המעופף (ועל המלאכים ג\"כ נאמר ויעף אלי וחז\"ל אמרו שנרמזה בריאת המלאכים בפסוק ועוף יעופף על הארץ ואמרו עוף זה גבריאל. ולא אכחד שזוהי דעת רשב\"ם שמות כ\"ה שפירש עופות כדכתיב את כרוב ממשך הסוכך. ובספר הזוהר פ' בראשית ל\"ד א' ועוף יעופף על הארץ — אלין שלוחי עלמא דאתחמן לבני נשא בחיזו דבר נש משמע דכתיב יעופף על הארץ בגין דאית אחרנין דלא אתחזון אלא ברוחא ממש לפום סכלתנו דבני נשא ע\"כ. וחפשתי במפרשי הזהר לראות האמצא פי' נכון על לשון זה ולא מצאתי און לי — ולכל הדברות ראינו בלשון זה צורת העוף משותפת כחיזו דבר נש ומי יודע אם זה הדרך ישכון אור להבין דברי ידידיה, ויוסף). ואל זה אביט שכוונו ז\"ל על העוף הגדול והנורא שמגיע עד צוארו לשמים כדאי' באגדת בבלית,- או שנטו קצת מהאמת שלא להודות בפני גויי הארץ שהיתה צורת אדם בבי\"המק ויבואו להעליל עליהם או לאנוס אותם להכניס צלם בהיכל ואנדרטי של מלך, נגד רצון התורה ורצון אומתנו שמסרה עצמה באותו פרק ובאותו זמן, ועל ידי ידידיה עצמו להריגה, כדי שלא להכניס צורת הקיסרים בבית אלהינו.",
+                    "<b>אלא</b> שלהיות החקירה גדולה ונכבדת מצד המראות הגדולות המדברות על הכרובים, ועמידתם בבית קדש הקדשים, חובה עלינו לתור לנו מנוחה ולבקש ראיות נכוחות באותם המקומות שנזכרו בהם הכרובים ושנדברו בם לאורך נביאי ה', ובראש כלם הוא יחזקאל הנביא והוא יורה לנו את הדרך אשר נעלה בה. — הנה בסימן ט' מצינו לו ע\"ה שכתב ואראה והנה הרקיע אשר על ראש <b>הכרובים</b> כאבן ספיר כמראה דמות כסא נראה עליהם, ואין ספק שהמראה הזאת היא דומה בכל חלקיה למראה שנכתבה בסימן א', שהרי הוסיף וכתב והנה שם כבוד אלהי ישראל כמראה אשר ראיתי בבקעה ובסימן ח' כתוב ואקום ואצא אל הבקעה והנה שם כבוד ה' עמד ככבוד אשר ראיתי על נהר כבר — ובמראה שזכר על נהר כבר מצינו כתוב (סימן א') ודמות על ראשי <b>החיה</b> רקיע וגו' וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא באופן <b>שהכרובים</b> (סימן ט') <b>והחיה</b> (סימן א') היו לאחדים בידו וענין אחד הם בשמות שונים כי יחזקאל עצמו יעיד שהמראה שוה היתה בכל חלקיה ועוד שהרקיע וגו' שבסימן א' הוא על ראשי החיה, היה (בסימן ט') נתון על ראש הכרובים — ולא זו בלבד כי על החיות יאמר סימן א' וידי אדם מתחת כנפיהם ועל הכרובים סי' ט' יאמר וירא לכרובים כי תבנית יד תחת כנפיהם היא <b>החיה</b> אשר ראיתי בנהר כבר, הרי לך מקרא מפורש שהכרובים והחיות אחד המה — באופן ששם כרוב יאות בל' הנביא לכל החיות הנושאות את הכסא לארבעתן — והיטב בזה הראב\"ע בכל אשר דבר (שמות כ\"ה) — אך מצאנו בפרטות שם כרוב מיוחס לאחת מהם והוא החיה שבמראה השנית היא במקום השור אשר במראה הראשונה — ולבאר השינוי הזה שלשה טעמים יוכלו ליאמר ולא ימנע — או שנאמר שכרוב פתרונו שור, או שנאמר שקרא בראשונה שור הכרוב ואם לא ידענו מה הוא, או שנאמר שראה חיה אחרת בדמות כרוב תחת הראשונה שהיתה כדמות שור — ואל הטעם הראשון נטה ראב\"ע והוא דעת הרא\"ש עה\"ת בס' הדר זקנים רק שהרחיב צורת שור לכל כרוב. — והרד\"ק במעשה מרכבה נטה אל הדעת השלישי וכתב שלהורות על השגת שלמות, עליון מהראשון ראה בשנייה כרוב תחת שור. ולפי דעתי גם אם נודה לראב\"ע שכרוב דיחזקאל הוא השור שבמראה השנייה עדיין מקום לחלוק בשם כרוב, כי מאחר שראינו שקורא יחזקאל לכל החיות כרובים אין עוד מן התימה אם ייחד בפרטות שם זה לאחת מהם ותהיה או השור כדברי ראב\"ע, או מה שנראה יותר פני אדם או נער כדברי רבותינו ורד\"ק.",
+                    "<b>ואם</b> יקחך לבך לומר אם שם כרוב יורה על צורת אדם בפרטות — איך ירחיבנו יחזקאל לכל החיות? אענה ואומר כי להיות של כל אחת מהם ארבעה פנים לאחת, קרא לכלם בצורה הנכבדת שבהם והוא הכרוב אם מפני כי נתיחדה להיות כמשכן ה', ואם מפני היותה צורת אדם השלם- כמו שנקראת חוה אם ��ל חי להיותה אם האדם המשובח שבכולם — רק לדעת ראב\"ע שכרוב ר\"ל צורות בכלל לא מצינו טעם להקרא הצורות כלם בשם ברוב.",
+                    "<b>ועל</b> הכל נראית טעם נכון וגלוי להקרא כל הצורה כבללה בשם כרוב כי הגם שהיו בה פנים אחרים זולת פני אדם ר\"ל פני שור וכו', הנה מדברי יחזקאל נראה בבירור כי מהחיות הנזכרות לא היו אלא <b>הפנים</b>, אבל כל שאר הגוף וגם הפנים הנראים והנוראים וסוף דבר התבנית והצורה המושלת העולה על כלנה היה האדם (לרמוז שבאדם כלולים ונכנעים כל שאר הצורות) שהרי בסימן א' על <b>החיות</b> שהן הן הכרובים הנזכרים בסימן ט' כמ\"ש היא החיה, אמר בתחילת דבורו וזה מראיהן <b>דמות אדם להנה</b> ואח\"ך נכנס לפרט חלק מחלקי הגוף והוא הפנים והוסיף וארבעה פנים לאחת וכו' להראות שפני אדם היו המושלים אמר <b>ודמות פניהם פני אדם</b> ועל האחרים אמר ופני אריה אל הימין וגו' ולהיות שהכנפים מכסות את הגוף לא ביאר כל שאר האיברים, ורק כשקרה שהוציאו ידם ראה <b>וידי אדם מתחת כנפיהם</b> וגם הרגלים רגל ישרה רק ה<b>כף</b> כדמות רגל עגל — וגם בסי' ט' אחר שביאר הד' פנים (פסוק כ\"א) ופני אדם אחד מהם כפל דבריו שבאו בסימן א' למען דעת כי הצורה המושלת הכללית היא צורת אדם (פ' כ\"ב) <b>ודמות פניהם המה הפנים</b> אשר ראיתי על נהר כבר — וההערה היקרה הזאת מוצאותיה מקדם בס' הזהר דמ\"ח ע\"א וע\"ב ואם לא שגיתי היא גם היא דעת הרמב\"ם בס' המורה — אלא שלדעתם לא היו פני שור ופני נשר וכו' בעצם וביחוד, רק פני אדם שמהם היו נוטים לצורת השור או לנשר וכו'.",
+                    "<b>ועוד</b> מדי עברנו על דעת <b>הריג'יו</b> נזכיר הפסוק בד\"ה שאמר בו על הכרובים מעשה צעצועים ונוכיח היות הפי' הא' לרד\"ק הוא האמתי וביותר אם תסתכל שלפי פירוש החכם <b>ריגי'ו</b> שהכוונה שהיו להם אופנים למטה בתחתיתיהם לא יתכן לומר מעשה צעצועים כי מליצת מעשה תורה על תבנית כולל כל הצורה מכף רגל ועד ראש, ורחוק וזר מאד שיאמר מעשה צעצועים על חלק מחלקיה וכמעט חיצוני אליה כאופנים שבתחתיתה, וכפי האמת כל מקום שמצינו בתנ\"ך מעשה כ\"וכ הוא ענין כולל כל הדבר ההוא ותבנית דבק לכל פרטיו וחלקיו כמ\"ש מעשה חושב, מעשה רוקם וכיוצא, וכפי הכוונה שאנו מבינים בפסוק של ד\"ה מעשה צעצועים, יתישב יפה לדעתי אומרו בתורה מעשה חושב יעשה אותה כרובים וכפי הנראה מעשה עומד במקום שנים כאלו אמר מעשה חושב ומעשה כרובים יעשה אותה (העושה) ומעשה כרובים הוא בעצמו מעשה צעצועים בד\"ה ובא זה ולמד על זה, ואם בד\"ה נאמר צעצועים תחת כרובים הטעם גלוי ומפורסם הוא, שלהיותו שם מדבר על צורת הכרובים עצמם אפס מקום לומר עליהם מעשה כרובים ומה היה מחדש ומודיע באמרו כך? ולהיות שבזמן שנכתב ד\"ה כבר התחיל הלשון להתקלקל בפי ע\"ה וחצים מדבר אשדודית וכו' הוצרכו לבאר המלה הישנה <b>כרובים</b> לא שהיו מסכילים מהו ענינם ותשמישם של הכרובים אלא שלא נתברר אצלם אחר הגלות צורתם היטב, וביותר שיוכל להיות כרוב מורכב משאר פנים כאותם של יחזקאל על כן ביאר שיחותיו ואמר <b>מעשה צעצועים</b> שהיו כדמות ילדים לא כן בימות מרע\"ה, שבתורה הכתובה מרבן של נביאים לא הוצרך לבאר יותר מדי כי כלם ידעו אותו ואם יעלם מהם דבר, הרי הפירוש כלו של תורה שבכתב מסור לזקני האומה והם יורו להם את הדרך ילכו בה.",
+                    "<b>וחוץ</b> מהראיות הלקוחות מכתבי הקדש יש לנו ללמוד ממקור אחר והיא <b>עבודת המצריים</b> ואין להפלא שהענינים שנשתמשו בהם אח\"כ לצורך הקדושה, היו נהוגים מקדם אצל המצרים אם נשכיל במה שהורו לו חכמי הקבלה על וינצלו את מצרים, וארץ ישראל הנתנת בתחלה לעם כנען — ובת שבע הנשאת לאוריה — והנה מצאנו שבמצרים היו משתמשים לעבודת פסיליהם בכלים מכלים שונים לא רחוקים בתבניתם וצורתם מכלי הקדש: ושמע דברי בעל שבילי עולם חלק <b>אפריקא</b> ז\"ל והנוסעים האחרונים מצאו אבני משכית בין עיי ההיכלות ועליהם חקוקים במלאכה נשגבה מאד צורות ותמונות דומות לתבנית הארון האהל והמשכן כרובים ולחם הפנים ושאר כלי הקדש כאשר הראה ה' את משה ע\"כ. ואם באנו לראות כיצד היתה צורת הכרובים שבמצרים עלינו לשבח ולהודות לה' שנשאר לנו מקום ראוי והגון לבדוק ולבוא עד תכלית ידיעה זאת כשנשקיף על פני הצורות המצויירות בספר <b>מצרים</b> לשאמפוליון ועינינו תחזינה שהצורות ההן <b>צורת ילדים</b> הם כקבלת חז\"ל וזה גלוי יקר במאד מאד לפקוח עינים עורות — ובאמת שלא בצורת הכרובים והכלים בלבד שוו המצריים והיהודים בשיעוריהם, אבל גם בצורת הבית ותבניתו ואולמיו וחדריו וכל מחלקותיו — כאשר העיר בצדק. Champollion Figeac — l' Egypte p. 199) והכל בדרך שכתבנו למעלה משם המקובלים, וזה כלל גדול יהיה בידיך במשך ביאורנו זה כאשר נזכיר כפעם בפעם, ובזה מצאנו טעם לדברי הרומיים Tacito, e Svetonio שמדי דברם על אמונות המצרים והעברים מנו שניהם לדת אחת ומשפט אחת.",
+                    "<b>ונזכיר</b> עתה קצת דעות חכמינו בפירוש כרובים. א' דעת רשב\"ם שזכרנו שהם עופות (שמות כ\"ה). ב' דעת ראב\"ע שהם צורות בכלל כמו שזכרנו למעלה. ג' דעת הרא\"ש בס' הדר זקנים שהם צורת שור: — ולא חסרו גדולים וטובים מגדולי הפשטנים שהסכימו לדעת המעתיקים. ד' דעת רד\"ק שזכרנו למעלה. ה' דעת הרמב\"ם במורה הנבוכים שהכרובים הם הצעירים לימים מבני אדם כי כן היו הכרובים שבמקדש כדמות נערים. ו' דעת האברבנאל (שמות כ\"ה) מסכים בכל פרטיו לדעת חז\"ל שהיו בצורת ילדים קטנים זכר ונקבה.",
+                    "<b>ואם</b> מהקדמונים רוב בנין ורוב מנין הסכימו לדעת חז\"ל לא כן קצת מאחרוני זמנינו ובתוכם החכם <b>ריג'יו</b> בבכורי העתים לשנת תק\"ץ דף ו' וחובה עלי לעמוד קצת לראות היאמנו דבריו והכל אך בקצרה והנה לא אכחד תחת לשוני שיצאו מפיו דברים והודאה יקרה, ממנה ילמד כל דובר אמת בלבבו, כי אין לך אפילו דבור קל בכתבי הקדש שלא יעיד בגדלו על צורך הקבלה ותושבע\"פ וכי כל דברי התורה סתומים וחתומים מבלעדי המסורת, כי הוא אמר ז\"ל אמנם אנו רואים שהתורה בקשה להסתיר מהות הכרובים וכו' וכו' כדרך שכתוב את האורים ואת התומים שנזכרו בלי פירוש ובה' הידיעה כאלו כבר נודע מהותם ובאמת עמוק עמוק מי ימצאני עכ\"ד. ואם כדבריו אלה כן הוא, אחת מהנה לא נעדרה או שהתורה בכוונה הסתירה הענינים הנכבדים האלה לרוב יקר תפארת גדולתם ואם כן שתים זו שמענו, ר\"ל שלא בלבד שלא ימלט מלמוד ופירוש הנמסר מפה לאזן, אבל גם שיש דברים שהתורה תרצה להסתיר אותם לרוב חשיבותם, ובאנו א\"כ לכלל למודי הקבלה האלהית ולעקר מציאותה — או שהתורה שתקה במקרה מהביאור הצריך או להסמכה על השומע ואם כן כבר נתאמת לפחות מציאות תושבע\"פ במופת שאין למעלה הימנו. — ואחר שפרענו חובתינו בפנה הזאת בדברות שתים נפן עתה לראות מה ידבר על שם <b>כרוב</b>, וראיתי שדעתו לפרש <b>כרוב</b> כמו הפוך <b>רכוב</b> מל' רכיבה ע\"ד <b>אדב וראב</b> וכיוצא מהשרשים ההפוכים, והביא סמוכות שלו מתהלים שפעם יאמר וירכב על כרוב ויעף וידא על כנפי רוח ופעם יאמר השם עבים רכובו המהלך על כנפי רוח ופעם קרא העננים בשם כרוב ופעם בשם רכוב וא\"כ שם אחד להם כרובים או רכובים, ואצלי מבטלים הרבה לדעת זו ההפוכה כמו רגע, והוא שלא שמענו בלתי היום דבר זר כזה שבכל פעם שישתמשו בכתבי הקדש בשרש <b>רכב</b> לאיזו ענין שיהיה, האותיות קוראות והולכות לתומם, כסדרן הנהוג, רק בבוא העת והעונה להשתמש בשרש זה להוראת שם כרוב או תבאנה האותיות לאחור שלא כסדרן וכהלכתן, ולא זו בלבד, אלא שמכל המקומות שהביא הצורך להזכיר שם כרוב אין גם אחד בהם שתשובנה האותיות לקדמותן, ומה חטאו הכרובים שיתהפכו עליהם סדרי בראשית? והראיה שהביא מספר תלים לדעתי מעין אחיזת עינים, ואחר החקירה הראויה לא ישאר ממנה מאומה שגם אם נאבה לו ששני הכתובים מקבילים זה לזה עין רואה ואזן שומעת שבאומרו וירכב על כרוב ויעף ובמ\"א השם עבים רכובו הנה המלה שבפסוק הב' שהיא כנגד כרוב שבפ' א', איננה כלל רכוב כאשר דמה החכם הנז' רק <b>עבים</b>, ורכובו שזכר הוא במקום הפעל וירכב שבפ' א' ואם באנו ללמוד מב' הפסוקים הללו צריכים אנו לומר שהכרובים הם הם העננים שאל\"כ היאך יסתום בפסוק א' ויאמר וירכב על כרוב ויהיה דעתו על העננים אם לא שכרוב יורה בפרטות עליהם לא זולתם? — וכל זה חוץ מהזרות והגנאי הנראה במליצת וירכב על כרוב אם כרוב כמו רכוב ואיך אפשר להשמע <b>וירכב</b> על <b>רכוב</b> כפל הענין בלי טעם וריח, ומה היה הכתוב חסר בהשמט אחד משניהם? ואף גם זאת שלא ראה כיצד הכתוב עצמו מכריז ואומר שלא על העבים נתכוון באומרו וירכב על כרוב <b>ויעף</b> ובפעל ויעף תוכחת מגולה שהכתוב ידבר על דבר שיש לו כנפים אם בפעל אם ע\"ד משל ולא מצינו בעבים שיהיו להם כנפים לא בפעל ולא ע\"ד משל ואם ברוח אמר וידא הרי הוסיף על <b>כנפי</b> רוח למלאת חסרון האמת על ידי המשל — והראיה שהביא מהכרובים שהיו במקדש ושנאמר עליהם ודברתי אתך מעל הכפורת גם היא סותרת המונח אם נרד לסוף הפסוק שאמר <b>מבין</b> שני הכרובים ואלו כרובים כמו רכובים היל\"ל <b>מעל</b> שני הכרובים כי הרוכב אינו רוכב <b>בין</b> הרכוב אבל <b>עליו</b> — ושחוק עשה לי במה שצעק מרה על ר' אבהו <b>שהזיר לפרש כרצונו כ\"ף שרשית שבראש תיבה כאלו היא שמושית כי אם יעשה הפשט לפרש כרצונו וכו' וכו'</b> כאלו מה שעשה ר' אבהו מכח קבלת חז\"ל אינם עושים חוקרי זמנינו בכל יום תמיד כפי העולה על רוחם, לא באמת ולא בצדקה, כי אין להם לסמוך על משענת קבלת אבותם, — מלבד שדברי ר' אבהו צדקו יחדיו גם עם החקירה הנאותה בטבעי הלשון ובשאר שמות שנספח אל עצמם ואל בשרם <b>הכ\"ף</b> שהיתה מראש לשמוש וחזרה שרשית כאשר העתרנו דברים לעיל — ומה שחשב להכריע בפי' שם צעצועים גם בזה חלה את חליו שראינו בשם כרובים שאם כדבריו תהיה המלה הזאת בודדת בכל המקרא בהוראה זו מה שאין כן לפי' רד\"ק (שהיא כמו צאצאים) לא תשתנה מחברותיה אם לא בהמיר ע' בא' וזה מקרה מתחדש כפעם בפעם בלשון עברי וביחוד בס' ד\"ה המגומגם בלשונו כידוע, מלבד שאר הטענות העומדות מנגד לפירוש הב' של רד\"ק שעלה בהסכמה אצל החכם <b>רי'גיו</b> הנז' — ולא הביט המחבר הלז אל שני כתובים הבאים כאחד לסתור פירושו הא' אומרו מעשה חושב יעשה אותה כרובים ואם כרובים מגזרת <b>רכב</b> וכולל כל מין <b>מרכב</b> כיצד יבין העושה איזו צורה היא הנרמזת ומה ענין מרכבה אצל הצורות הנעשות חוץ לבית ק\"הק? והכתוב השני הוא הנאמר על הכרובים שהיו עשויים כמער איש ולויות סביב והכוונה לפי המובחר שבפירושים שהיו עשויים כמין זכר ונקבה וכאיש המעורה בלויה שלו ואיך יסכי�� עם מ\"ש הכתוב הנז' שתבניתם היה כדמות בעל חי משונה משאר ב\"ח הנודעים?",
+                    "<b>ובספר</b> יחזקאל מצינו שדמה הנביא מלך צור לכרוב וכה אמר (כ\"ח) בעדן גן אלהים היית וכו' <b>את כרוב</b> ממשח הסוכך ונתתיך בהר קדש אלהים בתוך אבני אש התהלכת.... ואחללך מהר אלהים ואבדך <b>כרוב</b> הסוכך וכו' — והמסתכל בפסוקים אלה ובקשורם יראה כי כוונת הנביא לדמות מלך צר קודם שסרח אל <b>הכרובים</b> בשני מצביהם המסופרים בכתבי הקדש, במצבו הראשון בגן עדן, כמ\"ש וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים, ובמצבו השני בבית ק\"הק בירושלים כמ\"ש ויהיו הכרובים פורשי כנפים למעלה ועל המצב הראשון רמז באמרו <b>בעדן גן אלהים היית</b>, ועל המצב השני רומז יותר באחרונה בתאר <b>הסוכך</b> כמ\"ש בתו' <b>סוככים</b> בכנפיהם, ובאומרו ונתתיך בהר קדש אלהים היא ירוש' כמ\"ש בהר הקדש בירוש' וכל זה להורות דרך משל על תמימותו וקדושתו הראשונה כמ\"ש תמים אתה בדרכיך וכו' או לרמוז על מלאכת הבית שנעשית על ידי צור בימי שלמה, ולכל הדברות ראינו <b>איש פרטי</b> והוא מלך צור נדמה <b>לכרוב</b> ואם הכרוב לא היה בצורת אדם מה דמות יערוך?",
+                    "<b>ואחר</b> שבטלנו הדעת הזאת מעקרה חובה עלינו לספר כי אין גם תפארת חדושה שיוכל להתפאר בו החכם <b>ריג'יו</b> כי לא מלבו יצאו הדברים הגם שעשה עצמו כאלו הוא המולידם והמחזיקם והרואה <b>בגיזיניוס</b> שורש <b>כרב</b> יראה כי חולי ישן הוא זה ומוצאו מג' חכמים נוצרים <b>והריג'יו</b> לא זכר ולא העלה אותם על דל שפתיו, ויותר ממנו היטב לראות החכם החוקר <b>שלמה מונק</b> בספרו <b>פאליסטינא</b> (157 e, 145) שהודה לפחות שפני אדם לכרוב, וגם ידי אדם הגם כי לא נתבאר אצלו פירוש שם <b>כרוב.</b>",
+                    "<b>את הכרובים.</b> אחר שזכרנו היותם בצורת נער והוכחנוהו בראות נוכל להוסיף ולומר כי <b>הכרובים והתרפים</b> הם זה כנגד זה, זה לשם גבוה וזה לשם ע\"ז, זה בקדושה וזה בטומאה, שהרי אין ספק כעת אצלי שהתרפים צורת אדם היתה להם והיא דעת ראב\"ע והיטב להוכיח ממעשה של מיכל שהניחה התרפים במטה תחת דוד — ונתיחס אל התרפים מעובדיהם הדיבור והנבואה, באומרם התרפים דברו און, כמו שנתיחס הדבור אל הכרובים, וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים, ואעידה לי עד נאמן, אומרו ואין אפוד ותרפים שהנכון שבפירושים הוא שהתרפים במקום זה כמו כרובים ושניהם לשבח ולגבוה כמ\"ש אין מלך ואין שר ואם מצינו אין זבח ואין מצבה, אין שם מצבה לגנאי רק כנוי לכל בנין העומד ונצב ורומז למזבח שעליו הזבח עשוי.",
+                    "<b>לשמור את דרך עץ החיים.</b> ראיתי מי שפירש שלהיות האדם נגרש מג\"ע אחר היותו מופקד על שמירתו כמ\"ש <b>לעבדה ולשמרה</b> הוצרך להעמיד שומרים אחרים תחתיו והנאני: ומה מתוק הענין אם נאמין לקבלת חכמינו ז\"ל היות הכרובים כתמונת זכר ונקבה, ולדעת בעלי הקבלה האומרים שאדם וחוה רומזים לכרובים העליונים, כי אז עין בעין נראה מה מקום להכנס הכרובים תחת אדם וחוה בג\"ע אחרי נפלם מהמדרגה העליונה שהיו בה."
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b> והאדם ידע.</b> האהבה ובפרט אהבת איש לאשתו, תקרא בלשוננו ידיעה כי הידיעה והאהבה אחד במדרגה נשגבה, ושמע דברי <b>פלוטינו</b> מכת האפלטונים החדשים בדור ב' לחשבונם \"מה שאנו מתאוים איננו לקנות הדבר שאליו אנחנו נכספים מבלי שנדענו רק בהפך והוא לדעת אותו תכלית הידיעה — לראות אותו נצב בנפשנו ולהסתכל בו — ובאמת תמיד הוא לתכלית הטוב שאנו פועלים, רוצים אנחנו שיהיה בפנימיותינו לקנות אותו — ולמצוא בעצמנו תכלית המעשה — על כן להיות שאין אנו יכולים לקנות הטוב האמתי כ\"א בנפש — לזאת הפעל בזה יחזירנו אל העיון בעצמו — <b>איניאריס</b> ח\"ב רי\"ט ובדף רכ\"א — התשוקה תכליתה ג\"כ העיון — המשגל עצמו עקרו העיון ונגמר ביצירת הצורה רוצה לומר בענין מושכל — ובדף רכ\"ב — המשגל הוא פעל עיוני ושכלי והוא נמשך מהצורך להוליד צורות רבות — ודברים מושכלים- <b>ולמלאת הכל שכל</b> ולהשכיל תמיד — ובדף רכ\"א אמר עוד \"העצמים הנולדים להיותם דמיונות מהנמצאים הקיימים יורו כי התחלות ההולדה תכליתן לא ההולדה ולא הפעל עצמו אבל וכו'. וראיתי כל דבריו אלה קרובים לכמה מאמרי חז\"ל הם המדברים על ענין הזווג ופ\"ור כאשר קרובים ג\"כ שאר דברים בכלל שדבר <b>פלוטינו</b> בספריו לדברי המקובלים, — וממאמריהם לא ישכח הקורא אומרם כל מי שאינו עוסק בפ\"ור כאלו ממעט את <b>הדמות</b>, שנראים דברים אחדים במלות שונות עם מ\"ש <b>פלוטינו</b> — \"המשגל הוא פעל שכלי ונמשך מהצורך להוליד צורות רבות ולמלאת הכל שכל\" — וגם אומרו שהנולדים הם <b>דמיונות</b> מהקיימים\" ועוד לאלוה מלין אלו היה המקום מסכים — ועל התאחדות הידיעה והאהבה בכלל והתלות זה בזה עיין דברים יקרים <b>לדאמירון</b> — Damiron, Cours. Psycologie Bruxelles Tomo l. p. 102. ועיין רש\"י פסוק כי ידעתיו אשר יצוה ז\"ל לשון חבה כמו מודע לאשה, הלא בעז מודעתנו ואדעך בשם, ואמנם עקר לשון כלם אינו אלא לשון ידיעה שהמחבב את האדם מקרבו אצלו ויודעו ומכירו ע\"כ ראה איך קירב בזרוע עזו כל מ\"ש לעיל אלא שלא נשא משלו אלא על ידיעת האדם את חבירו.",
+                    "<b>קין.</b> חוקר אחד שבזמנינו הידוע בפחזותו לפרש דברי התורה ובפרט ספור בראשית ודורות הראשונים (<b>רינן</b> — דף ח\"י קורות לשונות בני שם) כתב כי אין ספק אצלו שקין וקינן אחד הם בשני שמות מתחלפים ובאמת כשראיתי דברי הזהר (ח\"ב.168) אמרתי לבי באמת יאמרו המושלים הקצוות מתחברות-או \"אל שני קצותיו חובר\" כי שם יספר הזו\"הק שקינן הוא גלגול קין ואם היה מקום להאריך הייתי מראה כיצד הסבה שהניעה החוקר היא היא הסבה שהניעה ס' הזו\"הק וכי אין מקום להמלט מיד החוקר הלוחצנו במופתיו אם לא נאבה לדברי הזו\"הק — ועיין שם בזהר דרך כלל על השתוות שני הספורים והסכמתם זה עם זה."
+                ],
+                [
+                    "<b>הבל.</b> לא ביארה התורה הטעם שנקרא הבל — ורצו לפרשו מל' הבל הבלים כי מת בקוצר שנים, וראיתי <b>לאופירט</b> (למודי אשור) Oppert Etudes Assyriennes Paris p. 35.36. שכתב וז\"ל — בן בלשון אשור <b>פַל</b> או <b>בַל</b> ואולי יתמה הקורא וכו' — ופעמים שם <b>כן</b> יכתבוהו כזה <b>הַב</b> -לו ושם אב <b>הַבִיל-וּבַל</b> בלשון בבלי, <b>וּפַל</b> בלשון נינוה אינם רק שנויים הנולדים במלות היותר נהוגות כמו שהערביים אומרים <b>אִבְן</b> (בן) ונעשה ממנו <b>בֵן</b> כן <b>בַל</b> של הבבליים נתקצר משם <b>הבל</b> — והשם הזה האחרון נמצא בספור בני אדם הראשון <b>וְהֶבֶל</b> בנו של אדם אין טעמו והוראתו זולת <b>בֵן יֶלֶד..</b>.. בל' אשור נמצא בלי ספק פעל <b>הבל</b> (הרה או חבל מל' שמה חבלתך אמך וגו') וממנו נעשה <b>הַבִיל</b> מוליד <b>וְהַבִלוּ</b> נולד, בן, וזה השם נשאר בשם <b>הֶבֶל</b> בנו של אדם וכו' ע\"כ ומה ששיער להוציא הבל מן חבל או הבל ילד או בן נראה קרוב, וביותר בחסרון כל טעם ראוי לקריאת שם הבל: רק כפי דעתי יגע ללא צורך לקשר <b>פַל</b> או <b>בַל</b> (בן בל' אשור) עם חבל או הבל והיותר נראה שה�� שניהם אחים ל<b>בַר</b> עברי וארמי בחלוף ר' בל' כמו שמתחלפים השמות והפעלים בל' עברי כמו מה נמלצו מה נמרצו וכן בלשון יון <b>הלאמברא והרו</b> (ל' ור') מתחלפים זה בזה — עיין <b>לוקיאנוס — Giudizio delle voc. vol. I 63.</b> ואם נרצה לומר כדבריו שמקורו מלשון <b>חבל</b> ( כי נמצא פעל זה גם בלשון אשור כדלעיל) יוכל להיות שכמו שמ<b>יָלַד</b> ו<b>בָנַה</b> עשו בלשון עברי <b>ילד ובן</b> כן בלשון אשור עשו מחבל <b>חֶבֶל</b> (בן). (ד)"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן.</b> החכם <b>גרוציו</b> כתב כי קרב הבל צמר הצאן — וברור אצלי שלמד זה מדברי חז\"ל במדרש פר\"א ושם נאמר שכבשים <b>שלא נגזזו</b> הקריב הבל, ואמרו עוד שם שזה טעם איסור שעטנז שלא לערב מנחת קין עם מנחת הבל הא למדת שלדעת המדרש גם הצמר נקרב (וכבר נודע מהחכם <b>גרוציו</b> שנמשך בפירושיו פעמים רבות אחר דעות חכמינו והיה לו אצלנו אהוב נאמן ומורה דעה והשכל הוא הרב מנשה בן ישראל ז\"ל) — ועל פסוק זה נתלה המחלוקת בין חז\"ל בב\"ר ובנדה פ' פרת חטאת אם עולות הקריבו ב\"נ או שלמים — ונפסקה הלכה (עיין רמב\"ם מעשה הקרבנות) שאין מקבלים מן הגוי אלא עולות בלבד, ונראה לי טעם נכון שהרי העולות כלן לגבוה ולכן לא הותרו גוים להקריב שלמים רק ישראל שישראל יכולים לאכול משלחן גבוה החלק שאינו עולה ע\"ג המזבח כי הם <b>כהני ה' וממלכת כהנים</b> לכל הגוים והלשונות, כמו שכהני ישראל בני אהרן אוכלים גם מקדשי הקדשים כי הם במדרגה יותר קדושה ופנימית מישראל, כי הם כהני הכהנים כן ישראל הם כהני העולם והמין האנושי בכללו, ואוכלים מקדשים קלים והגוים הם במדרגה למטה מהם ואינם אוכלים כל עיקר וע\"כ לא הותרו כי אם <b>בעולות</b> בלבד, ואולי בזה נבין טעם הבדל חיות ובהמות בין טמא לטהור ואפשר שהטהורים הם כל אותם שהוכשרו ליקרב לגבוה קודם מ\"ת ויש לנו בזה עד ממהר הוא נח שהקריב <b>מכל</b> הבהמה הטהורה <b>ומכל</b> העוף הטהור הרי שכל הטהורים היו נקרבים ע\"ג המזבח, והם הם שהותרו לאכל לישראל כי ישראל כהני העולם ולהם יאות לאכול מכל הנקרב לגבוה אצל בנ\"נ כדי שתהיה אכילתם מעין עבודתם. ומצאתי ראיה כי גם אחר מ\"ת הבהמה שאינה ראויה ליקרב ע\"ג המזבח נקראת <b>טמאה</b> והקרוב שנשארה מליצה זו מהמנהג הקדום שכל הטהורים היו נקרבים וכל הטמאים לא היו מוכשרים, והוא מה שמצינו (ויקרא כ\"ז) ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה וגו' ואינה טמאה ממש רק שאינה ראויה להקרבה. ובספר המספר התחלת הקרבנות וקורותיהן (Cesari 51.) ראיתי להכריע כדעת האומר <b>עולות</b> הקריבו שהרי כתב — מתחלה היו הב\"ח הנקרבים כלם נשרפים על המזבח ולא היו הקדמונים יודעים קרבן זולת זה ע\"כ — וזה הטעם שאין מקבלים מן הגוי אלא עולות חוץ מהטעם שכתבנו והוא כי זה היה מנהגם הראשון והמשורר הקדמון בכל משוררי יון Esiodo Theog. v. 595. e seqq. כתב גם הוא שכל הבהמה היתה נשרפת עד שראה <b>פרומיטיאו</b> שהיתה ההוצאה רבה וקבל רשות <b>מיוביס</b> שרק חלק מהבהמה תשרף והשאר יאכל — ובלבד לאלהי ה<b>תפת</b> היו שורפים תמיד על מזבחם הבהמה שלמה. וגם זו ראיה להשערתינו, שידענו מפי סופרים מומחים שהעבודות שהיו מתחלה מקודשות לשם אלהי השמים חזרו אח\"כ מקודשות לשם אלהי התופת אחר שהאלהים הנעבדים נפלו ממדרגתם והקימו אחרים תחתיהם, כן הדבר הזה, המנהג לשרוף הזבח כלו כליל שהיה מתחלה עשוי לשם גבוה, הוקצה אח\"כ לעבודות אלהי התופת כשהחלו בני אדם לקרוא לעצבים בשם ה', ראה Constant Polytheisme romain."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>הלא אם תיטיב.</b> הפסוק הזה בכל אופן שנבינהו יקר הוא מפנינים הן מצד רוממות הענינים הנרמזים בו, והן מצד קדמותן, וכפי פירש\"י ואנקלוס (והוא פשט קרוב) יהיה אם כן משל המלחמה עם יצר הרע (שקצת אחרונים בחפזם חשבוהו קרוב לנו מיום אתמול) בוקע ועולה גם קודם מרע\"ה: ועל הכל אמרו <b>ואליך תשוקתו</b> שהכוונה כי היצר או החטאת משתוקק לאדם הוא רעיון כמעט נכנס בגדר הקבלה, ובמציאות רוחות הנזונות מחטאת האדם, והפלא איך לא שמו זאת אל לבם חוקרי זמנינו, וחוץ מזה יהיה הפסוק שלפנינו אות אמת ושריר וקיים כי כל מה שנוגע לאמונת הלב לא בא כ\"א ברמז בתורה שבכתב ורובי הדברים נשארו בע\"פ כי לא יסבול שכלינו שבתחלת התורה יבוא רעיון ומשל נכבד כזה ואח\"כ שוב לא יחזור עליו נותן התורה להרחיבו ולפרשו (מלבד שחטא קין עצמו לא נזכר כלל ואנו לומדים אותו מתוך המליצות הללו ומכללא אתמר) וכ\"נ לפירש\"י ואנקלוס והנגררים אחריהם-ואצלי יתכן ג\"כ לפרש באופן שלפתח חטאת רובץ יהיה ענינו העונש ולא החטא בלבד כי כן יורה המשך הכתוב כי לפתח וגו' הוא ההפך ממ\"ש שאת וא\"כ בא לרמוז על איזה עונש, ואולי נוכל לפרש ע\"פ האמור למעלה וישכן מקדם לג\"ע וגו' <b>ואת להט החרב המתהפכת</b> — ואם באנו לצייר מקום מעמד הכרובים ולהט החרב לא ימלט שנצייר היותן <b>בפתח ג\"ע</b> ובמקום כניסתו, ורמז לו שאם לא ייטיב סופו ללקות במקום ההוא וכן היה באמת כמו שכתוב וישב בארץ נוד <b>קדמת עדן</b> והוא מקום משכן הכרובים ולהט החרב כמ\"ש <b>וישכן מקדם לגן עדן וגו'</b> וחטאת ענינו <b>העונש</b> כמו שמצינו במ\"א — ומה שיש להעיר הוא שמה שנאמר לקין על החטאת הוא מה שנאמר לחוה על אדם לא חסר דבר כי לקין אמר ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו, ולחוה נאמר ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך, ואולי כי חוה היתה ביחס אד\"הר כיצ\"הר אצל כל אדם, וכבר אמרו קצת חכמינו שאדם וחוה רמז לחומר וצורה ואם תעמיק בדבר תראה כי לא רחוק הוא, ובאו המליצות שוות להעיר על זה וראיתי בב\"ר ובתנא דבי אליהו דברים מסכימים למה שאמרנו ישקוד עליהם הקורא באפס מקום להאריך, דאיתא בילקוט שמות ח\"א ואת להט החרב זו <b>גיהנם</b>, ועוד בב\"ר ואת להט החרב ע\"ש ולהט אותם היום הבא. ואם ידעת לאיזו מדה (מלכות) רומז אצל המקובלים להט החרב המתהפכת תשכיל יותר כי היא היא המיסרת. גם תראה כי דברי התורה, ודברי המדרש, ודברי הקבלה בחותם אחד נטבעו."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אנוש. איאוסיביו</b> בהכנה ד' פאריז ח\"א שכ\"ה כתב שעל כן נקרא אנוש כלומר איש אמתי לפי שהוא היה הראשון לקרוא בשם ה' ולהתפלל אליו. — <b>וידידיה</b> האלכסנדרי כתב \"שם אנוש מתורגם תוחלת כי מיחל היה לקרוא בשם ה'\" (בספרו הרע טומן פחים עיין <b>איאוסיביו</b> שם דף תקנ\"ד) ואולי כוונת ידידיה על תרגום יוני של השבעים, והוא איאוסיביו בח\"ב קי\"ח חוזר על האמור, ומוציא שם אדם מאדמה כי מאדמה לוקח וגם מאדמימות לרמוז על גוונו, ומוסיף ואומר \"היהודים קוראים האדם גם בשם אחר\" יקראוהו בשם אנוש וירמוז כפי מה שהם אומרים משכיל, <b>לוג'יכוס</b> ונבדל בטבעו מהאיש החומרי והוא אדם אנוש יורה ג\"כ על כוונת אחרת שנוכל לתרגם בלשון יוני <b>שוכח</b> (מ<b>נַשַה)</b> ובספרי הנביאים אנו קוראים מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו כאלו יאמר מה הוא האיש השוכח שתזכרנו אחר כי הוא בעצמו עלול לשכחה — ובן אדם ירצה בו האדם החומרי, באופן שהאדם הוא החומרי, ואנוש הוא השכלי\" — וממה שכתב <b>איאוזיביוס</b> על היהודים שהיו מפרשים בזמנו וכו' בעיני יפלא שלא מצינו כגון זה בספרי חז\"ל, רק באחרונים הפילוסופים מצינו שם אנוש ואנושות על הצורה השכלית שבאדם — רק בצדק יאמר <b>איאוזיביו</b> (ח\"א שכ\"ה) שהיהודים לא יקראו אנוש רק לשלם שבמין והרבה מדרשים מסייעים אותו כמו שאמרו כלם אנשים צדיקים וכן דרשו על זרע אנשים. (עיין זהר ב' קס\"ח)",
+                    "<b>אנוש.</b> בב\"ר אמרו (פ' כ\"ד) שד' דברים נשתנו בימי אנוש בן שת ואחד מהם שנעשו פניהם כקופות — וכן ממ\"א נראה כי לדעת חז\"ל הקופים היו מתחלתן בני אדם שנפלו ממעלתם והורע טבעם, והפלא שבדור שלפנינו אפיקורוס צרפתי Lamethrie חשב לבאר יצירת האדם באופן זה ואמר כי האדם היה קוף מתחלת ברייתו ונעשה אדם על ידי שנתארך חוטמו מסבת חולי-ובאמת על כל זה יוכל ליאמר לך מנגד לאיש כסיל וגם נלמוד שאין לך טעות או שקר שלא יתערב בו קצת אמת. ומהאמת המעורב בהבלי האפיקורוס Lamethrie הוא אומרם ז\"ל על אד\"הר שהיה לו זנב. ובימינו אלה נסוגו אחור הטבעים מדעות Lamethrie ונתקרבו לדברי רבותינו, ואחד מהם בעיר פאריז Boudin הורה גבר בפומבי גדול בבית ועד חכמי צרפת Academie כי לדעתו אין הקוף רק אדם משחת מאיש. מראהו במשך הזמן, על ידי נשואי האחיות, והאם, והבת, והעריות בכלל המפסידים טבע אדם וצורתו באורך הזמנים."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו.</b> הדעת המושל באחרונה באומתינו על חנוך שלא מת כאחד האדם, לא נתפרסם מקדם קדמתה, ונהפוך הוא שנכתבו עליו דברים שיורו להפך והנגלה בהם שחנוך היה שלא כאשר האמינו עליו, שהרי בבראשית רבה פרשת כ\"ח ויתהלך חנוך א\"ר חמא בר הושעיא אינו נכתב בתוך טימוסן של צדיקים אלא בתוך טימוסן של רשעים — ועוד, א\"ר איבו חנוך חנף היה פעמים צדיק ופעמים רשע אמר הקב\"ה עד שהוא בצדקו אסלקנו — א\"ר איבו בראש השנה דנו בשעה שהוא דן כל באי עולם ע\"כ. ומאז, מזמן שמנו חנוך בטימוסן של רשעים, החל בארץ הדעת ההופכי, אך באופן שיתמה עליו החוקר, היינו מפיהם של הנקראים <b>מינים</b> או <b>אפיקורוסים</b> ואתם היו מתווכחים חז\"ל כנראה מפשטות דבריהם להרוס פירושם ולקעקע בנין צדקותו והשארותו של חנוך, ובב\"ר שם עצמו סופר בז\"הל שאלו המינים את ר' אבהו אין אנו מוצאים מיתה לחנוך א\"ל למה א\"ל נאמר כאן לקיחה ויאמר להלן כי לוקח ה' את אדונך מעל ראשך א\"ל אם ללקיחה אתם דנים נאמר כאן לקיחה ונאמר להלן הנני לוקח את מחמד עיניך במגפה, א\"ר תנחום יפה השיב ר' אבהו — ולא בלבד המינים רק גם הנשים החכמות שאף בענינים אחרים מצינו אתהן מתוכחות עם חז\"ל, שכתוב שם, <b>מטרונא שאלה את רבי יוסי</b> אין אדם מוצא מיתה בחנוך א\"ל אלו נאמר ויתהלך חנוך ושתק הייתי אומר כדבריך וכשהוא אומר ואיננו כי לקח איננו בעולם וגו' וב' דברים ראיתי להעיר מבלי להאריך על אלה המאמרים, הראשון, שלדעתי אין ללמוד מויכוח המינים עם חז\"ל שתמיד דעת חז\"ל היא היא בעצמה אותה שהראו לה פנים מסבירות לסתור את שכנגדה שעליה סמכו המינים, ולפעמים התנהגו בויכוחם על פי הוראת שעה וכפי מה שהוא אדם ובזה סרו מהר הרבה טענות שהמציאו נגדנו מדברי חז\"ל כמו ויכוחו של ריב\"ז עם המינים על אפר פרה אם מטהר מצד עצמו אם לאו והשני שבמאמרים אלה בפרט הרואה יראה שלא נשתדלו כ\"כ לבטל הדעת והאמונה בעצמה, כמו שהשתדלו להוכיח חולשת הראיות שעליה נסמכו, והעד אומרו אם ללקיחה אתם דנים והביא לו ראיה מיחזקאל שמצינו לקיחה לענין מיתה וכלומר שאין מזה הכרח, ולבי אומר לי שתכלית רבי אבהו להוכיח בפני המינים הללו (שלדעתי הם ראשוני הנוצרים שידענו אותם מאמינים בהשארות חנוך והכנסו לג\"ע מיום הולדתם) שלולי הקבלה המלמדת לא יכולנו לברר ע\"פי הכתוב כלום, ואין זה דבר חדש אצל חז\"ל כי כיוצא בו מצינו בסוטה פ' אלו נאמרים בויכוח ר\"א בר\"י עם הכותים בדבר זה זייפתי סיפר כותים אמרתי להם אתם אומרים אלוני מורה זה שכם אף אנו אומרים כן אנו למדנוה מג\"ש אתם מניין לכם? וכו'.",
+                    "<b>וממדרשי</b> חז\"ל המדברים על קדושת חנוך והכנסו לג\"ע היא הפסיקתא ומשה עלה אל האלהים כל השביעיים חביבים וכו' וכו' בדורות השביעי חביב אדם שת אנוש קינן מהללאל ירד חנוך ויתהלך חנוך את האלהים — ובמס' דרך ארץ תשעה נכנסו בחייהם בג\"ע והראשון חנוך (וכותב אחד מהכורמים (כרם חמד.51.3) דבר שטנה על מס' דרך ארץ ונסתייע מהתוס' (בברכות י\"ח א') שמונים אותו בכלל ספרים החיצונים, ובשתים שגה, א' אין מכנוי <b>ספרים חיצונים</b> שום טעם להוריד מעלת הספר כמו שאין <b>הברייתות</b> והתוספתות פחותות מהמשנה במעלה ואמתות רק שממקור אחר יצאו, ועוד שהתוס' עצמם בפ\"א דיבמות כתבו על חנוך דאגדות חלוקות הם, ושמו זה כנגד זה, הבראשית רבא שאומר שמת חנוך ומס' ד\"א שסובר שנכנס לג\"ע, ולא נתנו לאחת מהן יתרון על חברתה כאלו ממקור אחד הם יוצאים: וכתב עוד משם התוס' דבפסיקתא איתא, חנוך זה מטט' ולא ראיתי כהנה בדברי התוס' לא בפ\"א דיבמות ולא בפ\"ג דחולין אלא שכתבו דבפסיקתא (ובחולין איתא בס' יוחסין) בכלל שמות מ\"ט איתא נמי נער, והתרגום ירושלמי, וספר הישר, שניהם ג\"כ מסכימים למס' ד\"א — והכותב הנז' (כרם חמד, שם) הביא משם העתקת השבעים שתרגמו לקח אותו <b>מיטיטירוקין</b> שענינו בל' יוני <b>ההשתנות</b> וכן הביא משם בן סירא שקוראו כבר בל' יולי <b>מיטיטידין</b> — ומזה בא לשער הכותב הנז' ששם מט\"ט מכאן יצא — ולא אמר בלבו שאם כן הוא, שאמונה קדומה היא כ\"כ באומתינו עד שהשבעים ובן סירא לא יכלו לכחש קדושת חנוך והשארותו, לא יבצר שגם קודם כתיבת ספרים אלו, היה לחנוך הנהפך למלאך ושרף שם חדש — ואיך יומר בשם אחר? ואם לא היה, כיצד יוולד אח\"ך על ידי סבה קלה בהעתקת השבעים? וביותר אצל חז\"ל בעלי התלמוד לא יאומן שיקחו שם משחת ששרשו מלשון יוני וישימוהו על נס להראות ענין קדוש ומקודש — ועל תרגום אנקלוס עיין אוהב גר לחכם <b>לוצאטו</b>, על שנוי הנסחא דבקצת ספרים כתוב <b>ואיתוהי ארי לא אמית יתיה ה'</b>, ובס\"א <b>וליתוהי ארי אמית יתיה ה'</b> -. ושבח אני את החוקר הנז' שקיים בפתיחתו נסחת <b>ואיתוהי ארי לא אמית יתיה ה'</b> המסכמת לדעת חז\"ל חוץ מב\"ר ודחה את שכנגדה <b>וליתוהי ארי אמית יתיה ה'</b> אלא שאינני רואה טעם כל כך לדחות הנסחה השלישית <b>וליתוהי ארי לא אמית יתיה ה'</b> — ובאמת שכפי הנראה הוא מאמר הסותר את עצמו שאם ליתוהי — איך יצדק ארי לא אמית? רק אחרי העיון יתבאר כי אין ראוי לדחות נסחא זו בשתי ידים — אם מפני הסתירה הנראית, אני אומר שנוכל לסלק הסתירה רק אם נשנה בטעם וכוונת התרגום וליתוהי וכן ארי לא אמית וכו' ולא נבין בליתוהי ענין הסתלקות של מיתה, רק נבין וליתוהי שנסתלק ואיננו עוד בין החיים כשאר האדם, ובא בנותן טעם, למה אנו אומרים עליו שנסתלק ואין אנו אומרים מת- <b>ארי</b> לא אמית יתיה ה' — ועוד רואה אני מטעם אחר שנסחא זו היא מתישבת על הלב שאם כפי הנסחא <b>ואיתוהי</b> צריך לומר שאנקלוס לא בלבד שרצה לבאר תוכן כוונת התורה ולומר שחנוך לא מת — אלא שנשתדל ג\"כ להפוך מן הקצה אל הקצה הפירוש השטחיי של <b>ואיננו</b>, ותחת שיתרגם <b>ליתוהי</b> תרגם <b>איתוהי</b> שהוא ממש הפך פשט המלה, ואין זה מדרך אנקלוס לעקם הכתוב אף במקום שרוצה להתרחק מפשוטו — אלא להטות הפירוש אל אשר ירצה מבלי להשחית הפירוש השטחיי — מלבד שאין הגלוי על השארות חנוך במלת <b>ואיננו</b> עד שיתקע עצמו בה אנקלוס רק ממליצת כי לקח אותו אלהים, כמו שראינו מב\"ר ואף אם נאמר שהגלוי בה ולא בזולתה וכוונתה לומר שלא נראה עוד בין החיים יכול היה אנקלוס לפרש ולא לסתור ולבאר כוונת <b>ואיננו</b> שהוא ענין <b>הסתלקות גרידא</b> — ולא <b>מציאות</b> כמו שפירש <b>בואיתוהי</b> לדעת החכם שד\"ל, וכפי נסחא זו שקיים נמצא זה מקרא מסורס וחסר העקר דהיינו <b>ההסתלקות</b> שלא יוכחש היותו נרמז בפסוק הן הסתלקות של מיתה — הן זולתו — ואיה איפה מקום כבודו בתרגום אנקלוס?",
+                    "<b>אשובה</b> נא לראות מה ידבר מדרש קטן וקדמון באומתינו הוא פרקי ר' אליעזר- ואשר אנכי אחזה על דברת חנוך בן ירד הוא מה שהובא שם בפ' ח' וראוי לעמוד עליו כי יקר הוא וז\"ל שעות וקצים ותקופות ומחזורות ועבורין היו לפני הקב\"ה והיה מעבר את השנה ואח\"כ מסרן לאדם הראשון בג\"ע שנאמר זה ספר תולדות אדם מנין עולם לכל תולדות ב\"א <b>אדם מסר לחנוך ונכנס בסוד העבור</b> ועבר את השנה שנאמר ויתהלך חנוך את האלהים וגו' וחנוך מסר לנח ע\"כ — ולומדים אנו מדבריו. א', שבעל המדרש נמנה בסוד משבחי ומקדשי חנוך, ולא מהמגנים אותו ובזה יעלו בקדושתו גם דבריו המובאים בס' הזהר ועשו הזהר ופרקי ר\"א, שלום במרומם — והב', הוא <b>סוד עבור</b> שמכל אשר אכתוב בע\"ה בספר שמות החכמה וספריה אצל חז\"ל יראה בעליל כי סוד העבור וסתרי תורה היו לאחדים ביד חז\"ל ונמסרים ונלמדים אחים שלא יתפרדו, והשלישית הוא שהזהר ופרקי ר\"א הושוו בשיעוריהן גם בפרט אחר והוא התיחס ספרו של חנוך לספרו של אדם והראיה מהפסוק עצמו והוא בזהר ח\"א דל\"ו ע\"ב וכן תנינן <b>ספר הוה ליה לחנוך ודא ספר מאתר דספרא דתולדות אדם חוה ודא הוא רזא דחכמתא וכו'</b> ראה עתה כי הדברים אחדים עם מה ששמעת מפ' ר\"א — ואיככה אוכל לשתוק מיקר סהדותא של <b>יוסף הכהן</b> לרומיים, שכתב בקדמוניות ספר ט' פ\"א וז\"ל \"אנחנו רואים בכתבי הקדש שאליהו וחנוך שחי קודם המבול <b>נסתלקו מתוך בני אדם ולא ידענו מעולם ממיתתם</b> — ואם תצרף עדותו של יוסף עם העתקת השבעים וספר Ecclesiastico שזכרנו, אתה תחזה כי אמונה זו מהכנס חנוך בחיים לג\"ע היא עולה עד למעלה ראש כמה מאות שנה קודם חרבן הבית — ואם ראינו קצת מחז\"ל בועטים בה בהתוכחם עם המינים, הלא מאז השמעתיך כי לא כל הנכחש מהם עם המינים הוא האמת לפי דעתם, רק יטילו בו ספק לאיזה תכלית אם להוכיח צורך הקבלה כמו ששמעת, ואם, מה שנראה לי יותר לנדון שלפנינו, להרים מכש��ל ההתנצרות באומתינו כי אולי ענין חנוך יביא ב\"א לטעות ולחשוב כי אין הבשר חוצץ בין חיי עו\"הז לחיי העו\"הב ומזה להתגשמות כפשע דוקא, וביותר אם יקובל דעת התוספות שכתבו שלדעת האומר חנוך זה מ\"ט, כבר היה מלאך קודם שיבוא לעו\"הז ודי למבינים.",
+                    "<b>הבה</b> נא נבא למארי קבלה ובראשם ס' הזו\"הק והנה בדנ\"ו ע\"ב רבי יוסי אחר שהקדים שהקב\"ה פעמים שמסלק את הצדיק כשיודע שיחטא הוסיף בז\"הל <b>תא חזי חנוך זכאה הוה וקב\"ה חמא דיסרח לבתר ולקיט ליה עד לא יסרח הה\"ד וללקוט בשושונים.... ואיננו לארכא יומין בשאר ב\"נ דהוו אורכי יומין מט' בגין דלקח ליה קב\"ה עד לא מטא זמניה</b> ע\"כ, שים כה נגד עיניך הדברים הנתנים למעלה משם ר' איבו בב\"ר ותראה כי שניהם עולים בהסכמה אחת ובפרט אומרו אמר הקב\"ה עד שהוא בצדקו אסלקנו, ודברי הב\"ר מתבארים מדברי הזהר, כי הגם ששם בב\"ר הובא הדעת הזאת על הפסוק לא מצינו שנתבארו שם מליצות הכתוב על פי הדעת ההיא — רק בזהר מצאנוהו, והוא ששנה בחנוך לומר ואיננו לרמוז שלא האריך ימים וכו' כמ\"ש לעיל — ואמר לשון לקיחה בגין דלקח ליה קב\"ה עד לא מטא זמניה, וכל זה ממה שיוכיח שדברי שניהם נובעים ממקור אחד ומאירים ומתמימים דבריהם וקרא זה אל זה ואמר — ובענין <b>הלקיטה</b> שנזכרה בס' הזהר לא חסר דבר ממשל זה בתלמוד ירושלמי במעשה החכמים שהיו יושבים ושונים תחת התאנה ובא בעל התאנה ולקט את התאנים והרכיבו על המעשה ההוא המשל להקב\"ה שהוא יודע אימתי ראוי ללקט בריותיו כדי שלא יסרחו — ונמשך משל זה גם אצל אחרוני המפרשים עיין לראב\"ע ומה שפירש על אשר פריו יתן בעתו שדבריו מקבילים לתכלית זה ועל הכל מה שאין ראוי לשתוק על מאמר הזהר שזכרנו הוא שגם הוא יתן עדיו שס' הזהר קדום הוא באומתינו והכותב בו בתום לבבו ובנקיון כפיו עשה זאת, שהרי עם היות שכל הזהר נמעט מלא על כל גדותיו מסתרי תורה הנלמדים מספרא דחנוך ולא גמרו עליו את ההלל, בכל זאת לא נמנע השלם רבי יוסי מלחוות דעתו על חנוך ולהקטין לא מעט מדת גדולתו וקדושתו הרמה לעיני אחרים — ובזה השווה מדותיו עם הב\"ר הקדום לכ\"ע, והראה ששניהם ילידי זמן אחד וממקור אחד חוצבו, רק רבי אלעזר סמוך לו (שם) אמר חנוך נטיל ליה מארעא ואסקיה לשמי מרומים ואמסר בידיה כל גנזין עלאין ובזה השווה מדותיו עם שארית ספרי חז\"ל שנתנו לחנוך מעלה זו וכן בדף ל\"ו ע\"ב דהא מארעא אתנטיל וכו' — ולא אשלחך עד אשר אודיע אותך את כל הנעשה על ספרא דחנוך בימינו אלה, והוא שחכם אחד <b>מאנגלאטירא</b> שמו Bruce כתת רגליו בארצות כוש ואביסיניא, ולהיות סמוך לבו, מכח מה שלמד מפי סופרים ומפי ספרים, שלא יבצר העתקה כושיית מספרא דחנוך, בדק וחקר בעשר דרישות בכל בתי ספר אשר בארץ כוש אצל כהני הנוצרים בבית המסגרות ולא שקט עד אשר מצא כתב יד בלשון כוש, ואחרי החוקר הנז' מצאו מקום להתגדר בו אחרים ג\"כ עד שהוציאו לאור משפט הספר ההוא ונעתק ונדפס בלשון אנגלי בעיר <b>אוקספורד</b> קרית ספר <b>לאנגלאטירא</b> בשנת 1838 לחשבונם, ואין די באר תולדות יקרות היוצאות מגוף הספר ההוא וביחוד המפיצות אור גדול על הזהר ועל הנדבר בו מספרא דחנוך, ואין כאן מקום להאריך.",
+                    "[השמטה: <b>ויתהלך חנוך.</b> עיין מ\"ש במקומו. ויכול הייתי להרחיב הדבור יותר מזה וביחוד על ספרו, רק אחת היא, ע\"כ אמרתי לא אמנענה ממך הקורא, וטובה היא בעיני, והוא כי אם לא שגיתי, אין בכל ספרי רבותינו התלמודיים שם ושארית <b>מספרא דחנוך</b>, ולעולם לא זכ��והו על שפתיהם, רק הורו לנו ברמיזה, (בפרקי ר\"א) שהיה נמצא בימים קדמונים, לא כן בספר הזהר, כי הוא מלא על כל גדותיו מזכרונותיו, ודבריו נזכרים ונפקדים לכבוד ולתפארת, ושמא יבוא הקורא לחשוב כי בא האות והמופת, כי ספר הזהר מאוחר הוא, כי לא מצאנו בזמן התלמודיים זכר מספרא דחנוך, אלא שבאמת אמרו רבותינו ברוך שמסר עולמו לשומרים, הרי אחד ממיסדי הנצרות מזרע ישראל בזמן ישוע (דהיינו בזמן ראשוני התנאים בלי ספק) שלא בלבד זכר את חנוך ואת ספרו, אבל גם הביא דבריו בארוכה, כמו שהביא גם כן קצת אגדות שלא הועלו על ספר כ\"א בזמן ר' חייא ור' הושעיא רבא מסדרי הרבות, עיין S. Jude Ep. Cath. v. 14. e 15. אתה למד מזה, כי אין מכאן ראיה להטיל ספק בס' הזהר, ולא זו בלבד, אבל אדברה ולא אבוש כי תתהפך הקללה לברכה, ונוכל להוציא מזה ראיה תמה וברה בכלל כמה אלפי ראיות הכמוסות עמדי, כי ספר הזהר הורתו לידתו הראשונה בקדושת רבותינו התלמודיים, והוא שכל חוקר דלא חכים ודלא טפש. נפשו יודעת כי אחר הנוצרי הלז, לא עמד איש במשך ט\"ו או י\"ו דורות שיאמר כי הוא זה ס' חנוך, ולא נזכר ולא נפקד על לב לעולם כי אבד זכרו ובטל סכוייו רק במאה הי\"ו לחשבונם (אם לא טעיתי) החלו גדולי הקריתיקים, ומהם <b>סקאליג'ירו</b> להחזירו לקדמותו ולהודיעו על שער בת רבים, ואם כן האמת ילחצנו גדר מזה וגדר מזה להודות כי ספר הזהר שבו נזכר ספרא דחנוך, לרבותינו התלמודיים הראשונים יהיה הזרע, כי לא נשאר מקום, וזמן פנוי לומר כי בו נולד, אם לא באחד משני זמנים הללו ר\"ל או <b>קודם שנאבד</b> ספרא דחנוך או <b>לאחר שנמצא</b> (כי בזמן שלא היה ידוע ונשכח כמת מלב לא יתכן שיזכרנו ס' הזהר אם לא ברו\"הק) ואם תאמר לאחר שנמצא דהיינו אחר דור י\"ו לחשבונם, שקר אתה דובר, כי באותו פרק וזמן כבר היה ס' הזהר לראש פנת יקרת לכל בית ישראל, גלוי ומפורסם על גפי מרומי קרת, הא אין לך לומר רק <b>קודם שנאבד</b>, וא\"כ פיך ענה בך, כי קודם שנאבד, הוא זמן חכמי ישראל הראשונים למעלה מרבי שמעון בן יוחאי וחביריו — וכל זה חוץ מהזרות הגדול, והטעות הנגלה שנפול בו באין מנוס, אם נאמר כי מחבר ס' הזהר למד ספרא דחנוך בספרי הנוצרים (כי בספרי העברים לא מצאנוהו) והיה בקי כל כך בחדרי משכיותם עד להוציא יקר מזולל בשיעור זה, ולא נרתע לאחוריו מהמורא הגדול שמא תגלה חרפתו בקהל ישראל ולא נגעה יראת אלהים בלבו לשום על ראש מהלליו ספר יוצא ממקור משחת ולומר לפניו קדוש, ולקדש שמו ברבים כאשר עשה, — וכל זה, במה שנוגע לקדמות ס' הזהר., רק גם מבחינה אחרת יכולים היינו להאריך הויכוח, והוא כי מכאן נתבאר עוד הפעם, כי אין הנצרות בתחילת הוויתו רק <b>קבלה משובשת</b> (וגם מכאן ראיה לקדמותה) שהרי ספרי הקבלה שלא נזכרו בספרי התלמודיים (כי גנוזים ונסתרים היו אצלם) שמענו את קולם מתהלך בתוך ספרי הנוצרים הראשונים, כי הם היו <b>הולכי רכיל מגלי סוד.</b>]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויהיו כל ימי מתושלח וגו'.</b> אם תחבר שנות מתושלח כשהוליד למך ושנות למך כשהוליד נח ושש מאות שנה של נח כשירד המבול תמצא ששנות מתושלח כלים עם ביאת המבול וזה לעד כי האמת עם נוסח תורתינו נגד נוסח העתקת השבעים, שכפי מנין השבעים יהיו חיי מתושלח כלים ש\"ז שנה אחר המבול, וזה לא יתכן, שא\"כ היה הכתוב מזכירו ומאת ה' היתה זאת לבעבור נלמוד מזה לכל שאר הבדלות במספר השנים שביננו ובין השבעים."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>נח.</b> מ<b>נָ��ַם</b> עיין מה שציינתי בפ' נח ע\"ש בכל, וראיתי להחוקר הצרפתי Renan Hist. des lang. Semitiques I. 124. שממוצא נח מנחם, וקין מקניתי למד שכפי דעת כותב התורה היו השרשים האלה מתחלתן בעלי שתי אותיות בלבד — ובזה נוכל לישב כיצד נח יהיה מקורו נחם ומהראוי לקרותו נחמן כמ\"ש במדרש (עיין פ' נח ע\"ש בבל) והוא שבתחלת תשמיש הלשון היו מרגישים עדיין שהשרשים בעלי ג' אותיות היו מקדם וראשונה בעלי שתים ונספחה אליהם אות ג' לפרט ולהגביל ההוראה ביתר שאת."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>נח.</b> מכלל הזכרונות שנשארו אצל הגוים ממעשה המבול הגדול והנורא יש מחכמי האחרונים שמצאו <b>שדיאוקאליון</b> אשר בזמנו נשטפה הארץ ממימי המבול כפי דעת היונים, ענינו בלשון יון כמו נח בלשון עברי (דוקלוט נקמת התורה.75.2)",
+                    "<b>את שם את חם ואת יפת.</b> מצרים נקראת בס' תהלים ארץ חם — ואמת הוא כי אביו של מצרים היה חם, רק שתקרא ארץ מצרים על שם אביו לא יתכן מבלי שיהיה בזה טעם פרטי, וזה הטעם הפרטי מצאנוהו אצל <b>פלוטארכוס</b> הכותב שארץ מצרים היתה נקראת בלשון הכהנים <b>חַמִיהַ</b> או <b>חַמְיַה</b> — ומזה נקרא חכמת התחלקות הגופים, <b>אְל-חַמְיַה</b> בלשון ישמעאל, והיא הידועה אצלנו בשנוי קצת בשם <b>קימיקא</b> להיות שחשבו מוצאותיה מקדם מימי עולם מארץ מצרים, ועיין בס' שמות שהוכחנו שמשה רבינו ע\"ה היה שלם בכל חכמת מצרים וק\"ו משלמה, ובכן נדע כיצד השיג להתיך הזהב ולערבו במים כמ\"ש וישרוף באש ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים וישק את בני ישראל, מה שנעלם מעיני אנשי הדור ההוא, ורק על פי חקי <b>הקימיקא</b>, השיגוהו בדורותינו אלה האחרונים, ולעולם אל יתי מאמר הזה זז מפיך אין השכינה שורה אלא על <b>חכם</b> וגבור ועשיר וכלם ממשה.",
+                    "<b>חם.</b> מאלילי יון היה <b>קרונו</b> ומה שסופר עליו יורה כי אפשר קרוב שהיה חם בן נחש עשאוהו אלוה, כמנהגם לעבוד הנבראים, והגדולים והקדמונים שבבני אדם Duclot. l. 53. עיין בארוכה.",
+                    "<b>יפת.</b> שם יפת נשאר לזכר עולם, אצל שתי אומות גדולות ונכבדות היוצאות ממנו, והם היונים והרומיים, היונים מפי משוררם הראשון <b>איזיודו</b> Esiodo שקורא לראש היחס שלהם <b>הבן הטוב ליפת</b> — ולרומיים <b>אוראציוס</b> (Orazio) שקרא לזרעו, <b>זרע אדיר ליפת</b> — ומהראוי לדעת שאין שם יפת נגזר משום אחת משתי הלשונות, ואין לו טעם כ\"א בלשון עברי, והעד יפת אלהים ליפת, וזו מהראיות לאמתת ספור תורתינו."
+                ],
+                [
+                    "<b>ותשחת הארץ.</b> כמו יושבי הארץ, והתימה שנעלם דבר פשוט כזה מהח' יש\"ר (אגרות) והזיד להגיה בכתבי הקדש גלות הארון תחת גלות הארץ ולא זכר מקרא מלא עד גלות ירושלם בחדש החמישי."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואני הנני מביא את המבול.</b> התורה לא זכרה רק מבול אחד והחכמה האחרונית העירונית זכרה מבול יותר מאחד, וראה אמתת קבלתינו שמה שחסר בתורה שבכתב, באה תושבע\"פ ומשלימתו, והוא שבזמן שעדיין לא השמיעה החכמה הטבעית החדוש הזה, כבר קדמו חכמינו ולמדונו בסנהדרין פ' י\"א דרש ר' אבהו <b>אוקינוס</b> גבוה מכל העולם, ב' פעמים כתיב הקורא למי הים וגו' כנגד ב' פעמים שעלה הים והציף את העולם, ועד היכן עלה.... רבי יודן וכו' בראשונה עלה עד עכו ועד יפו ובשניה עד כיפי ברבריא ר' חנניה וכו' בראשונה עלה עד כיפי ברבריא ובב' עד עכו ועד יפו — ר' אלעזר וכו' בראשונה עד <b>קלבריאה</b> ובב' עד כיפי ברבריא ע\"כ. ועל חוקרי הזמן לחפש ולבאר על מה סמכו בסברותם למחלקותם, ומה הן הסימנים המעידים על הדבר — כי הרי זה לדעתי, מאמר נכבד לפני החכמה הטבעית שבזמנינו — וראיתי בב\"ר ל\"ח ובמד' שהש' ט' שזכרו ג' מבולים אחד בדור אנוש, ואחד בדור המבול, ואחד בדור הפלגה.",
+                    "<b>רוח חיים. נשמה ורוח</b> יאותו לרוח גשמי ולרוחני שבבעלי חיים, ויש דוגמאות לרוב לשניהם בכתבי הקדש — והסגולה הזאת להשתמש להורות על הנשמה הרוחנית בשם שהוראתו ג\"כ הרוח הגשמי איננה סגולה פרטית ללשוננו, ולפי דעתי כל הלשונות ילחצם ההכרח הלז, רק לדעת איזו הוראה קדמה לחבירתה, והטעם למה נתיחדו שני הדברים בשמותם אין כאן מקום להשתדל בו — והעד בלשון יון שיאמרו <b>פניאומא</b> בין לרוח החיוני והשכלי בין על הגשמי, וכן בלשון לאטין <b>ספירינטוס</b>, וכן בלשון הודו <b>אַטְמַא</b> — ושם נפש מצינו אותו ג\"כ על ההבל היוצא מהפה לדעת ראב\"ע איוב מ\"א נפשו גחלים תלהט — אלא שמצאנו לנפש הוראה אחרת שלא מצינו לא לרוח ולא לנשמה והוא הוראת הגוף (עיין רד\"ק ש' נפש) וזו ראיה שצדקו אזל ובפרט המקובלים באומרם שהנפש היא המדרגה הפחותה שבשלש והיא הכח הגופני."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>מכל הבהמה הטהורה תקח לך ז' וגו'.</b> מהראיות שהתורה קדמונית ונצחית וחלק ממנה נודע ונזהרו בה גם קודם מרע\"ה זוהי אחת מהן — ואין ספק שהטהורים והטמאים שבימי משה הן הן הטהורים והטמאים שבימי נח, והסימנים כלם אחד, ולא כן חשב חכם גדול מהאומות אוהבו ומכבדו להרב מנשה בן ישראל והוא <b>גרוציו</b>, שכתב שההבדל בין הטהורים והטמאים שבימי נח הוא ההבדל בין המאוסים והמתועבים בעיני בני אדם ר\"ל היעריים, לטובים ולביתיים (De Jurieu Hist. des dogmes p. 99.) וכל זה לרחק הפירוש האמתי שאי אפשר זולתו — ואל זה כיון רש\"י שכתב (חולין פ\"ז) גבי פרע להם בית השחיטה וז\"ל, לפי שבני יעקב שומרי מצות היו דאע\"פ שלא נתנה תורה מקובלים היו מאבותיהם.",
+                    "<b>ומן הבהמה אשר לא טהורה היא וגו'.</b> חז\"ל אמרו עקם הכתוב ח' אותיות וכו' שלא להוציא דבר מגונה, ומעין חסידותם של חז\"ל מצאנו אצל חשובי הפילוסופים ואמרו על אחד מתלמידי <b>פיטאגורא</b> — (הנודע לשם ולתפארת אצל חכמי הקבלה והדומה להם) ושמו <b>ארקיטא</b> שמעולם לא הוציא מפיו דבר שאינו הגון, וכשהיה מוכרח לרמוז עליו היה כותבו על כותל, <b>ואפלאטון</b> משבח אותו ומנשאו, והרבה למד מספריו."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>בשנת שש מאות וגו'.</b> ר\"א אמר אותו היום ט' מרחשון היה יום שמזל כימה עולה מן הים וכו' וראיתי שזו דעת הקדמונים שהכוכבים ומהלכיהם יש להם מבוא בשנויי האויר, וראה לשון ארוך ויקר על הדבר הזה <b>בפליניו</b> Hist. nat. lib. 2. Cap. 39. והמפרש <b>לויד גיליו</b> Servio כתב ששבתי בעוברו מוליד הגשמים Comment. in Georg. lib. l. v. 336. ולא בלבד על ככבי לכת היו אומרים כזאת אבל גם על הכוכבים העומדים, והמזלות — <b>ופליניו</b> זכר הכוכבים המסבבים הגשמום וקראם Sadi עיין גם כן Dupuis. Origine des Cultes 449.50",
+                    "<b>בשנת שש מאות שנה לחיי נח.</b> ר' אליה אמר אותו היום י\"ז במרחשון היה יום שמזל כימה עולה מן הים ומעינות מתמעטים ומתוך ששנו מעשיהם שנה הקב\"ה וכו' ונטל ב' ככבים מכימה, עתה שמע דעת פליניו הטבעי המורה על מצב החכמה שבזמנו מסכמת בכל דרכיה לדברי רבותינו הנזכרים, כשנשתדלו כמנהגם ליישב ולהבין דברי התורה על פי החכמות שבזמנם ll carattere dei pianeti regolava tutto il sistema meteorologico, ch' era subordinato all' influenza delle stelle cosi erranti, come fisse. Chi puo dubitare che la temperatura della state e del verno, che i cambiamenti periodici che durante ogni rivoluzione si riprodueono. non sieno altrettanti effetti dipendenti dal movimento degli astri? Gli uni sono proprj ad operare la liquefazione c la dissoluzione dei fiuidi. gli altri la concrezione o la congelazione, altri producono il vento, danno all' aria un dolce calore, sollevano le ardenti csalazio. ni, spargono la rugiada, o finalmente producono un freddo cocecte. lst. Nat. lib. 2. cap. 39. Non solo i pianeti hanno queste differenti proprieta. ma anche un gran numero di stelle o di costellazioni chc compongono il sistema delle fisse, come la costellazione piovosa delle Jadi. Dupuis. Orig. des cultes. p. 449-50.]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויכסו ההרים.</b> ראב\"ע בס' תהלים קמ\"ח כתב והמלה מגזרת אנכי <b>הרה</b> שבהם יהיו המתכות כמו ומהרריה תחצוב נחשת — ברזל מעפר יוקח — וגבעות בלא מתכות ע\"כ. וכפי זה כמה צדקה לפי שרשי הלשון דרשתם ז\"ל על פסוק אשא עיני אל ההרים א\"ת הרים אלא הורים — ובלבי ספק קרוב שמא כ\"מ שאז\"ל א\"ת כך אלא כך, אינו רק העתקה כל דהו מענין הלשון לענין אחר כלול בשרש עצמו כמו הרים שזכרנו וכמו א\"ת בניך אלא בוניך כי <b>בנה</b> יש במשמעו הבנין הבנים והעד ואבנה גם אנכי ממנו, ודרשתם ז\"ל על <b>אבנה</b>, וההפך <b>ערירי</b>, מלשון ערו ערו עד היסוד בה ועיין פ' ראה על ההרים הרמים."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כל אשר נשמת וגו'.</b> אמרו קצת מהראשונים גם אחרונים, שלא ירד מבול לכל העולם רק בחלק <b>אזיא</b> שבו היו מקובצים בני אדם, ומהם Rosenmuller. Schol. in Gen. Vll. Tom. l. p. 64. ואין כן דעת נותן התורה, מכמה ראיות, ואני רואה שהאומרים כזאת טעו בטעות רבים מהגוים הקדמונים שאמרו שהמבול היה בארצם בלבד שהרי מסבה אחת נמשכו שתי תולדות כמעט הפכיות — הסבה היא הגאוה שהיתה באומות האלה בחשבם כי להם לבדם נתנה הארץ למורשה ואין שאר האומות ספונים אצלם, ומזה נמשך להם לייחס אל עצמם ואל אומתם בלבד כל מה שהגיע להם בקבלה, מקורות בני אדם בימי קדם, ומכללם ענין המבול שלדעתם לא ירד כ\"א בארצם, ופעמים להפך, ר\"ל שהוציאו ארצם מהכלל ואמרו שלא ירד מבול לארצם כמו שאמרו השמרונים על הר גריזים. <b>טורא בריכתא דלא טף במוי דמבולא</b> — ואלה החוקרים האומרים שלא היה מבול כ\"א <b>באזיא</b> נדמו בטעותם לקדמונים הסכלים, כיונים וזולתם."
+                ],
+                [
+                    "<b>מאדם עד בהמה וגו' וימחו מן הארץ וישאר אך נח.</b> אם ה\"ית לא היה מלמד כל זה למשה לא היה יכול להשיג בשכלו שלא נשאר בכל חלקי העולם גוי או משפחה שלא נשטפה ממימי המבול, ואם לא היה כותב רק מלבו לא ימלט שבמשך הזמנים יהיו יכולים בני אדם להשיג ולעלות בסדר זמנים, גם לימים שקדמו לנח, ולא ימלט שיתמידו בעולם בנינים או כתיבות או מצבות או מטבעות ויכחישו ח\"ו ספורו של משה ויתנו עדיהן שכבר נמצא בעולם עם ולשון שלא גוע במי המבול, וגם נוכל להשיג התחלת החכמות והאומניות גם קודם הממציא אותם לפי ספור מרע\"ה, וכל זה כבר ידע מרע\"ה שהיה באפשר שיגלה ויראה לעין כל, אם לא היו דבריו מסכימים אל האמת, ועינינו רואות שאין שום דבר מזה שיכחיש ספורו, ואם הספור מצד עצמו אמתי כי לא נגלה ולא יגלה דבר שיכחישנו, ו��ם לא היה יכול משה להשיג הדברים כ\"א ע\"י למוד אלהי, כבר מצאנו כמין <b>מופת חותך</b> לתורה מן השמים."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>הרי אררט.</b> ת\"א בטורי קרדו, <b>ובירוזו</b> עצמו הסופר הקדמון לכשדים, כתב שעל הרים אלו נשארו לוחות התיבה, וקורא להרים אלו הרים <b>קורדיים</b> (Cordiani) ולא אכחד תחת לשוני שמצאתי גלוי יקר לאמת דברי חז\"ל אפילו בדרשותיהם שעליהם יאמר האומר שלא הוצרכו ליכתב בכל הדקדוק האפשרי, והנסיון יוכיח שנזהרו אפי' בדבורם הקל לכוון אל האמת, והוא שמצינו בפ' י\"א דסנהדרין אזל (סנחריב) אשכח דפא מתיבותא דנח, אמר <b>היינו אלהא רבא דשיזביה. לנח מטופנא</b> ופירש\"י נסרוך אלהיו לשון נסר שהשתחוה לנסר ועשאו אלוה — ועתה הט אזנך ושמע דברי <b>בירוזו</b> הקדמונים שלא ידע את חז\"ל — אומרים שבארץ <b>ארמינייא</b> על הרי <b>קרדו</b> נמצא עד היום הזה שרידי אניה אחת, ורבים יודעים כי מהכופר והעטרן אשר בה נשתמשו בני אדם לכפר על נפשותם ע\"כ <b>בירוזו</b>, ומבאר דבריו Martinetti כתב וז\"ל \"אולי <b>נסר</b> הנשאר מהתיבה הגדולה של נח, או שארית פליטת החומר והזפת שנכנסו בבנינה לקחו אותם בני אדם לתכלית עבודה ולשרידי קדש (Reliquie) והבוערים בעם חשבו שאותם הענינים גם מבלי עבודת האל האמתי יועילו לכפר עון או למצוא חן ושכל טוב בעיני <b>האלהים</b>, — ולא <b>בירוזו</b> בלבד מעיד על הדבר, אבל גם קדמון אחר Abideno הובא אצל הכותב הנזכר Tes. di ant. Sacra vol. l. 229 יתן עדיו בז\"הל, האני של <b>סִיסוּטְרִי</b> (שם האיש הנמלט מהמבול) אחר שנדחף מהמים השוטפים על הרי <b>ארמינייא</b> יושבי המקומות ההם לקחו מעציו לעשות להם טלסמאות וקמיעין שהיו תולים בצווארם, — גם קדמון אחר לא נופל מאלו Aless. Polistore (אצל הכותב הנזכר ח\"ב קע\"ג) עד ממהר על הענין הזה — וכל זה ממה שיורה שקבלת אמת ביד חז\"ל: רק שם <b>נסרוך</b> אולי פירשוהו על <b>נסר</b> בדרך אסמכתא כי רבים מיודעי לשונות חשבו שנסרוך אלהי סנחריב הוא אשר בא זכר ממנו בהרבה שמות הבבליים, כמו <b>נבו-כד-נצר שלמנ-נאסר ותגלת-פי-לאסר</b> (בחלוף נו\"ן בלמ\"ד כלשכה ונשכה) וכבר מצינו מזמן קדמון בבבל שמות כאלו <b>אריוך</b> שדומה בסופו ל<b>נסרוך, ואלסר</b> שדומה ל<b>לאסר</b>, שבשם <b>תיגלת פילאסר</b>, וממנו ל<b>נסרוך</b> — ואיך שיהיה מזה, ראיתי לחכם מפורסם לנוצרים (Kirker) שכנראה נתקבל אצלו פי' חז\"ל על נסרוך וקנה אותו בשנוי מועט, שהרי כתב שנסרוך היתה לבבליים כמין תיבה קטנה עשויה כדמות ארון הקדש ומשוכללת מלוחות התיבה של נח Tes. d' ant. Sac. vol. 2.36.) — ואחר ששיערתי התחלק שמות נבוכדנצר, ושלמנאסר, לחלקים כמ\"ש למעלה מצאתי שקדמני חכם גדול ומפורסם בידיעת הלשון ובחכמת הדקדוק והוא החכם <b>אבן ג'נאח</b> בס' הרקמה 161 וז\"ל <b>כשד שלמן</b> (הושע י' י\"ד) נאמר <b>שעקרו שלמנאצר</b> (הרי שהניח <b>ששלמן</b> מתחלק <b>מן-נאצר</b> או <b>אצר</b>) וכן נאמר <b>בנצרים</b> (ירמיה ד' י\"ו) שהם מתיחסים אל <b>נבוכד-נאצר.</b>",
+                    "<b>אררט.</b> לדעת <b>גיזיניוס</b> היא הארמינייא ומני ואשכנז שני מדינות בארמינייא — ויש מי שכתב שארמינייא כמו <b>הר-מני.</b>"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>את ריח הניחח.</b> הח' שד\"ל במשתדל (ד\"ג ע\"ב) כתב שהתורה דברה בזה כפי מצב שכל אנשי הדור — ושמואל ודוד והנביאים שהפחיתו מעלת הקרבנות ג\"כ כפי דעת אנשי דורם דברו, ורצה מזה להוכיח קדמות ספר התורה יעו\"ש. ולדעתי לא דקדק כל הצורך, כי הן לו יהי כדבריו שרוח אחרת בפי הנזכרים מהרוח המדברת במליצות התורה ומשפטיה, לא נוכל להוציא מזה שדעת אנשי דורם נשתנה, ונהפוך הוא כי בין ממליצות התורה המפארת ערך הקרבנות, בין ממליצות הנביאים המורידות אותם ממעלתם כדעת הח' שד\"ל, הנכון ללמוד הוא שדעת אנשי דורם שוה היה, והעד כי נתאמצו הנביאים לעוקרה, ונהפוך הוא כי מזה יתבאר כי הרבה יותר מדאי היו מחזיקים בקרבנות בימי הנביאים מדורו של משה — ואם איזה דבר נשתנה הוא דעת מורי התורה לפי הנחות הלוצאטו — ולדעתי הלך בזה אחרי ההבל שהמציאו הכופרים בתורה מן השמים, והמאמינים שכל חקיה ומשפטיה אות הזמן נושאים על מצחם, ואם באנו ללקט מספרי הנביאים כל מה שיצא מפיהם לפאר ולרומם הקרבנות, תכבד עלינו המלאכה- ואם כנגד זה לא מצינו בתורה מליצות על הקרבנות אשר תאר להן כתאר מליצות הנביאים, זאת היתה, כי בזמן הנחת הדת עדיין לא היה באפשר להרגיש במה שיטעו בני אדם, בהגדיל מצוה אחת על זולתה ולהחזיק בחלק ממנה יותר מן השיעור, מבלי משים לב על שאר חלקיה כאשר קרה בימי הנביאים, והם ע\"ה בראותם כי נטו העם אל קצה האחרון בתועלת הקרבנות וחשבו כי די בהם למצוא חן בעיני אלהים, תפסו במנהגי רופאי הנפש, גם הגופות, שיחתרו להשיב המזג אל הקצה האחר, לבעבור משתי הנטיות ההופכיות תעמוד הנפש או הגוף על מצבה הראוי, וכל זה לא יתכן בעת נתינת התורה."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כירק עשב נתתי וגו'.</b> חז\"ל אמרו שכאן הותר להם לאכול בשר, ודע שגם הגוים הקדמונים נשמרה אצלם קבלה זו שקודם המבול לא היו ב\"א אוכלים בשר, — ראה Ovid. Metamorf. Lib. Xl. גם De Jurieu, Hist. des dogmes etc. p. 175."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ומיד האדם מיד איש אחיו.</b> אומרו מיד איש אחיו אחר אומרו מיד האדם, נראה באמת מיותר, וראיתי מי שפירש שרצה הכתוב לרמוז להריגת הבל ע\"י קין אחיו כי זו היתה רציחה ראשונה בעולם וכלומר שלא ינקה עוד ההורג כדרך שנקה קין בשימת האות, אבל ידרוש מיד איש אחיו, ופירוש נכון הוא, אמנם האמת ג\"כ שיתורים כאלה לדרשה נתנו והם מורים באצבע לתושבע\"פ."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>את קשתי נתתי.</b> חז\"ל הזכירו ברכה על הקשת והפלא שברכה זו נזכרת בס' חכמת בן סירא פ' מ\"ג י\"ב).",
+                    "[השמטה: <b>את קשתי נתתי.</b> ידוע מ\"ש רמב\"ן על התורה פ' נח, <b>ואנחנו בעל כרחנו נאמין לדברי היוני</b>, זה כתב חכם ישראלי מקובל מכח האמת המדברת על לבו, ולהפך גאות ישמעאלי תשפילנו, הוא אבן סינא הביא דבריו אהובינו החכם שלמה מונק Melanges de phil. Juive et Arabe 317. וז\"ל \"מה שכתב על זה אריסטו אינו מספיק כי הוא מלא שקר וסכלות\".]"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ולא יהיה עוד המים למבול.</b> חז\"ל אמרו שמא מבול של אש הוא מביא — ומכת פיטאגורא נודע אחד בשם <b>פילולאו</b> והוא היה מאמין כי העולם יחרב <b>באש</b> או <b>במים</b>, ובזה תבין, אומרם לבלעם שמא מבול של אש הוא מביא אחר שהובטחו שלא יביא מבול מים, וחז\"ל לדעתם אמונת חכמי זמנם אולי יחסו לבלעם הקדמון דברים השגורים בפי הפילוסופים שבזמנם, כי גם בלעם <b>פילוסוף</b> נקרא אצלם, כאמרם לא עמדו <b>פילוסופין</b> לאו\"הע כבלעם וכאבנימוס <b>הגדרי</b> (בספרים הגרדי והוא טעות) והיא דעת איראקליטוס ראש <b>הקיניקים</b> (כת פילוסופים נזכרו בגמ' ירושלמית) באומרו כי מהאש יצאו הנבראים והאש תאכלם — <b>והסתויצי</b> אשר אליהם נדמו חז\"ל מאת יוסף הכהן לרומיים, כן חשבו, וכן תשבו חכמי הנוצרים בדור ראשון לחשבונם -. Gibbon History. ecc. XV. והקדמון ליונים <b>אורפיאו</b> (היום כמו ג' אלפים ושש מאות שנה) הורה לדעת כי סוף העולם לכלות באש Ott. Man. d' hist. anc. 408. ודעת זו היתה נלמדת בסוד כמסתרי <b>אורפיאו</b> מדור אל דור — והמשורר <b>לוקאנו</b> היה מנחם <b>יוליוס</b> קיסר על שלא נספדו כהלכה הנופלים במלחמת <b>פארסאליא</b> באומרו שהאש העתיד לשרוף העולם בקרוב, ישרוף ג\"כ עצמות עבדיו — והעולם ומלואו יהיה קברם ומשרפותם (כמנהג משרפות המלכים הנזכרים בתלמוד) Luc. Fars. Lib. Vlll. אלא שאצלינו שורפים <b>על</b> המלכים ולא את המלכים, ואצל הגוים עובדי ע\"ז היו שורפים גם גופם, ואם היה פה מקום ראוי להעריך אמונות גויי המערב יונים ורומיים לאמונות אנשי המזרח, עין בעין נראה כי האש הזה היה לבני המזרח למשל, וחזר להיות ליונים ורומיים לאש חומרי שלנו, עם היות שנשארו אצלם קצת רמזים יעוררונו על טבעו המשליי הקדמון, אין כאן מקומם, וזה כלל גדול יהיה בידיך כי הרבה דברים שנאמרו בארצות בני קדם ע\"ד משל, חזרו להיות אצל גויי איאורופא מובנים בחומריותם הגמור."
+                ],
+                [
+                    "[השמטה: <b>וראיתיה לזכור ברית עולם.</b> נראה שמראה הקשת לרמוז כי העולם ראוי לעונש המבול, אבל הקב\"ה חס על עולמו ואינו מביאו, וכן דעת רבותינו שהיו שואלים נראתה הקשת בימיך? רצונם אם היה העולם ראוי להביא את המבול — ובדבר זה מצאנו מעין מה שראינו במקומות אין מספר, והוא כי נשאר רושם הנכר באמונות ואגדות גויי קדם מכפורי התורה ומרמזיה, שכן הקשת היה לדעתם מורה על איזה פורענות או צרה המתרגשות לבוא לעולם. Dell' lride, Giove non si serviva se non quando voleva che losse annunciato ai mortali, guerra, peste, morte o qualche altro gran male.... e alle altre cose poi piu piacevoli mandava Mercurio ומי לא יפלא בראותו שגם דעת נותן התורה ב\"ה, וגם דעת נכבדי האומות (כאשר יאמר רמב\"ן) עולים בהסכמה עם חכמת האמת משליה ורמזיה, כי אצלם <b>הקשת</b> הוא כנוי <b>למלכות</b> והוא <b>שליח</b> ה' כאשר הקשת היתה שליח יוביס, שהוא אחוז בקדש במידת תפארת ששם הויה תלוי בו והוא שם Jovis בשנוי מועט כקוף בפני אדם. (כדברי המקובלים. )]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וירא חם אבי כנען.</b> החכם ריג'יו כתב בילקוטו, שפירושו כמו וראה את ערותה — ופירוש זה לקוח מראב\"ע משם יש אומרים (עיין אוצר נחמד ב' רכ\"א) והוא הדבר שדברו חז\"ל <b>שרבעו.</b>"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ארור כנען.</b> אם באנו לדמות קללתו של כנען לקללתו של נחש שנאמר לו ארור אתה מכל הבהמה על גחונך וגו' ועפר וגו' היינו יכולים לחשוב שקללתו של כנען היתה שתפסד הרכבתו וישתנה מזגו — וראיתי שהבדל המזג ושינוי ההרכבה היתה אצל איזה מחברים להליץ בעד השעבוד שנשתעבדו בעבד עולם, והראשון היה אריסטו (פוליטיקא פ\"ג ספר א') ומזה אוהבי השעבוד (Non abolizionisti) באנגלאטירא התנצלו לאמר שהעבדים השחורים אינם מהמין האנושי להיותם דומים בחלק מה למשפחת הקופים, ובפרט לנקראים ונודעים בשם <b>פונגו ואוראנגוטאנו</b> — ומכלל הראיות שהביאו להראות שיצאו מכלל בני אדם מכח הקללה, הוא מה שאנו רואים שהקדקוד שלהם קטון משאר משפחות גוים — ועוד שסבובי המח ותהפוכותיו נראים כדמות הנמצאים במח הקוף — ועוד שאר דמויים עיין אריסטו פוליטיקא, ד' פאריז דף י\"ד — והחכם טיידמאן Tiedmann כתב ספר מיוחד לבטל דעה זו.",
+                    "[השמטה: <b>כנען.</b> מל' שכלות, כבר העירונו שזה דעת קצת בלשנים ושרש דבר נמצא בדחז\"ל וכן בשם ארם השוו מדות הם, עיין מ\"ש בראשית דל\"ז ע\"א.]"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>גמר ומגוג וגו'.</b> ראיתי לכתוב ולהעריך שמות אומות אלה כפי אשר תרגמום בלשונות אחרות בשני התלמודים בבלי, וירושלמי, ובב\"ר, ומשם ילמוד החוקר להכריע אל התרגום המתקבל יותר — ויש להפלא על האברבנאל שהביא שמות אלה כפי חכמי הלאטינים ולא שת לבו לדחז\"ל, ומ\"מ כוונתו רצויה, וגם אנחנו נזכיר קצת מהם כפי דעת חכמי זמנינו.",
+                    "<b>גמר.</b> בב\"ר <b>אפריקא</b> — בירושלמי פ\"ק דמגילה <b>גרממיא</b> — וכן בבלי יומא, גרממיא — וחז\"ל הפותרים גרממיא כוונתם למדינה הנקראת כן בלשוננו, ומב' טעמים בחרו בפתרון הלז, הא' כי באמת הגרמנים האשכנזים הם מזרע יפת כעדות חכמיהם (Giapetici) — והב' לדמון השם בהפוך האותיות — והרבה פעמים נזכרה אצל חז\"ל ארץ אשכנז בשם גרממיא, מהם אומרם בש\"ס ע\"פ זממו (מלשון רסן) אל תפק \"זו גרממיא של אדם שאלמלא היא יוצאים ומחריבים את כל העולם כלו\" וכוונתם על ממלכות אשכנז שהיתה למתג ורסן למלכות רומי באותו פרק ובאותו זמן ותמיד היו לרומי לאבן נגף ולצור מכשול עד שנצחום לבסוף — ומזה אומרם במדרש לא <b>כושי</b> מוכר <b>גרמני</b> ולא <b>גרמני</b> מוכר <b>כושי</b> — וכוונתם לרמוז על שני גוים המצויינם בגוונם ובמראיתם, הראשון בתקף הלבנונית והשני בשחרירותו, ובאמת גם היום הגרמנים למופת על עוצם לבנינותם, ומזה אומרם בנגעים פ\"ב בהרת עזה נראית <b>כגרמני</b> כהה והכהה <b>ככושי</b> עזה — ור\"ע פירש \"לבן ביותר\" — וכנראה שלא שת לבו למקור המלה רק פירש המכוון כי נמשך ונסמך לפי' רמב\"ם התמוה שכתב \"מיוחס אל העצם ששמו <b>גרמא\"</b> — והפלא על חכמת הרמב\"ם שכתב כן ועשה עין של מעלה כאלו אינה רואה שדברי חז\"ל מעידים ומגידים שגרמני שם אומה, לא זולת, ומה ענין לגרמא עצם בל' ארמי? — ובשם גרממיא נכפלה המ' תחת נו\"ן כמו בשם אספמיא (מגליא לאספמייא) שהראוי אספנייא.",
+                    "<b>מגוג.</b> בב\"ר <b>ג'ירמאניא</b> — בירוש' <b>גותייא</b> (? Goti) ועיר אחת שמה מגוג זכרה <b>פליניוס</b> ספר ה' פ' כ\"ה וכתב שבנו אותה <b>השיטים</b> Sciti שמהם יצאו הגותי, שזכרו בירושלמי, ואולי קראו שמה מגוג ע\"ש אביהם הראשון. <b>יון</b>, ב\"ר <b>מקרוניא</b> — ירוש' <b>אווסוס</b> (? Osci). <b>תובל</b>, ב\"ר <b>איסיא</b> — בירוש' <b>וותיניא</b> (? Bitinia). <b>משך</b>, בב\"ר <b>ותיניה</b> — בירוש' <b>מוסיא</b> (Misia). <b>תירס</b>, בב\"ר <b>פרס</b> או <b>תרקי</b> וכן בירושלמי /"
+                ],
+                [
+                    "<b>אשכנז.</b> בב\"ר ובירושלמי <b>אסייא</b> — שם פרטי לעיר אחת ואח\"ך נתרחב לכל חלק העולם המזרחי ועוד לאלוה מלין — <b>אשכנז</b>, (בירמיה נ\"א) ת\"י <b>הדיב</b> ופ' נח אנקלוס והת' המיוחס ליונתן, שניהם <b>אשכנז. ריפת</b>, ב\"ר <b>הדייף</b> — בירושלמי <b>הדיית</b> צ\"ל <b>הדייב</b> והוא ארץ Adiabeni — וכפי דעת קצת מחוקרי זמננו הדייב היתה לזרעו של שם ובבלל אשור היא, ונקראת כן על שם נהר אחד שהיה אצלם והיו קוראים אותו <b>ליקוס</b> בלשון יון זאב, ובלשון ארמי <b>דובא</b>, ובארץ הדייב מלכו מונב��, והילני. <b>תוגרמה</b>, בב\"ר <b>גירמניקיא</b> וכן בירוש' וביחזקאל כ\"ז ת\"י <b>גרממיא</b>, ואולי <b>גירמאניקיא</b> כמו. Germanici"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלישה ותרשיש.</b> ב\"ר <b>אלסוטרוס</b> — בירושלמי <b>אלברסס</b> — וביחזקאל כ\"ז ת\"י ממדינת <b>אימליא. כתים</b>, ב\"ר <b>איטליא</b> — בירושלמי <b>אבייא</b> ובס' יחזקאל כ\"ז מאיי כתיים ת\"י ממדינת <b>אפילייא</b> — ויש מי שכתב שכתים הם המקדוניים ונסתייע מספרי החשמונאים שקוראים למקדוניים כתים, וטענו עליהם מדניאל שקורא בו לאוניות הרומיים, ציים כתיים, ומוכח מכל הספור שהם הרומיים, והתנצלו לאמר שקרא לאניות רומי ציים כתיים כי נסעו מחוף מקדניא לבוא למצריים כמו שבאמת ספר <b>טיטוס ליוויוס</b> Tito Livio L. 45. N. 10.. ודעת חז\"ל שהיא איטליא ורומי כמ\"ש למעלה, ועיין רש\"י וצים מיד כתים ודניאל שם. <b>דדנים</b>, בב\"ר <b>דרדניא</b> וכן בירוש' ובד\"ה מצינו רודנים — והחכם לוצאטו חבר שתי הנוסחאות ועשה מהם <b>דרדנים</b> Dardani וכבר קדמוהו רבותינו בב\"ר ובירוש' — וראה איך הסכימו חז\"ל בהקריבם זת לזה, <b>איטליא ודרדניא</b> והשוו בזה מדותיהם לדעות המושלות בזמנם וגם אחרי כן, שגולי דרדניא (טרוייא) ייסדו רומי ראש ממלכת איטליא, — וראיתי מי שהעיר שדדנים כפי עדות התורה הם בני יון ואולי הם הנודעים אצל היונים בשם <b>טיטאני</b> — ומצינו להם שיכנו קדמוניהם ואלהיהם(סאטורנו)בשם <b>טיטאנו</b> (Orfeo. lnnoa Saturno) — וכפי הפירוש הראשון המחבר ב' הנסחאות, מצינו ג\"כ לפרש כיצד עיר <b>מינפי</b> Memphis פעמים שנקרא בכתוב <b>מף</b> ופעמים <b>נף</b> ובהתחבר שניהם נעשה Menfi — ומצאתי בדברי רז\"ל במס' תענית כגון זה, ויהיה לעד כי כן דרכם לפרש המקראות, דאיתא התם (ד' יו\"ד) כתיב חשכת וכתיב חשרת שקול כ\"ף ושדי ארי\"ש קרי ביה הכשרת ועיין שם רש\"י ותוס'."
+                ],
+                [
+                    "<b>איי הגוים.</b> הכותב <b>פלוש</b> (Pluche)כתב שבכ\"מ שמצאנו בכתבי הקדש איי הים, הכוונה על חלק הכדור הנודע בשם <b>איאורופא</b> — ואין סתירה לפירוש זה ממה שמצינו אי על אי ממש, דהיינו ארץ מסובבת מהים מכל רוחותיה, שהרי מצינו ג\"כ אי לכוונה אחרת כמ\"ש בישעיה ך' ואמר יושב האי זה — ומי יודע אם אי תחלת כוונתה הוראת מקום כמו <b>אי</b> הבל אחיך, וכגון זה פירשו בשם שמים שנגזר משם (עיין פ' בראשית) וכן המן נקרא על מה הוא."
+                ],
+                [
+                    "<b>כוש ומצרים.</b> מצינו אותם יחד, הן באבותיהם הראשונים ואם במה שקרה ליוצאי חלציהם במשך כל המקרא, ונתאמתו דברי התורה במה שספרו בזה קדמוני המצריים, עיין <b>שאמפולליון</b> 417 Egypte וכן נמרוד שכפי עדות התורה הוא בן כוש, מצינו אותו בכלל מלכי מצרים, עיין. Lipsius — Renan hist. des langues semitiques. L34.",
+                    "<b>מצרים.</b> לא נוכל להתעלם שנמצא גם <b>מצור</b> במקרא על מצרים, כמו שיקראוהו גם היום הישמעאלים <b>מאצר</b>, ומהמקומות שנק' בשם זה הוא לדעתי (מלכים ב' י\"ט) ואחרב בכף פעמי כל יאורי מצור — ואם מצור במקום זה איננו מצרים יקשה על רש\"י ז\"ל (מקץ)(והוא האמת) שכתב כל שאר נהרות אינם נקראים יאורים חוץ מנילוס — רק הנכון שעל מצרים ידבר וקרא אותה מצור כבלשון ישמעאל <b>מאצר</b> — ואפרש כל הפסוקים הנמשכים על הנסים שנעשו בארץ מצרים. — החל הנביא לומר בשם ה' כי המלך סנחריב כה דבר אל לבו אני עליתי מרום הרים והוא הר ציון כמ\"ש ישעיה והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, ולכן קרא הר ציון מרום הרים ע\"ד שנתגנו שאר ההרים מפני סיני למה תרצדון ��רים גבנונים ההר חמד וגו' וכן פי' ז\"ל כלכם בעלי מומין אצל סיני, והוסיף ירכתי לבנון והוא המקדש המעוז וגו' והקב\"ה משיבו הלא ידעת פעל פעלתי בימי קדם, אני קרתי ושתיתי מים זרים כלו' אני נטעתי ואני עקרתי, אני קרתי הנהרות כי בכח ידי עשיתי זאת, ויהיה מל' מקור כמו כהקיר בור מימיה (ואולי תחלת הוראתו לשון קריאה שהמים קורים זה לזה ויהיה מזה הענין תהום אל תהום קורא, ואז\"ל אבע מימיך, וכן ת\"י וקרא זה אל זה א\"ז ומקבלין דין מן דין) ומלאתי אותם מים, ואחר כן בבוא יום פקודת העמים אני בעצמי שתיתי מים זרים, ושתיתי כמו החרבתי (כמו ונשתו מים מהים) וייבשתי מימי הנהרות ובזה רמז לאותות מצרים, והוא מתבאר מאליו — ואומרו ואחרב בכף פעמי כל יאורי מצור כמו יאורי מצרים. — והרד\"ק רמז לפירושנו זה, רק לא רצה לפרש כל הפסוק על אותות מצרים, ודעתו שקרא אותם הנהרות יאורי מצרים ע\"ד הפלגה כי הוא נהר גדול, והראיה הגדולה והחזקה לפירושנו אומרו (ישעיה י\"ט) משא מצרים הנה ה' רוכב על עב קל וגו' <b>וְנִשְּׁתוּ</b> מים מהים ונהר יחרב ויבש והאזניחו נהרות דללו וחרבו יאורי מצור וגו' — וראה איך מהרחיקו פי' מצור על מצרים הוצרך ראב\"ע (ישעיה שם) לדחוק עצמו ולפרש יאורי מצור יאורים היכולים לעמוד גם בעת מצור- וממצור נעשה מצרים אולי להורות מה שנודע מארץ מצרים המתחלקת לב' חלקים — מצרים עליון, ותחתון. <b>פוט וכנען</b>, פוט היא הנקראת <b>ליבייא</b> אצל הקדמונים, ומצאתי לזה ראיה אצל <b>שאמפולליון</b> (מצרים.1.293) <b>כנען</b>, בשם זה <b>כנען</b> היו קוראים בעצמם הצידינים <b>(פיניצי)</b> כמבואר מכתיבות הצידוניות שזכר <b>שארון טורניר</b> ח\"ג רי\"ב Sharon burner V. lV. 212. ועל שם ארץ כנען חשבו קצת שהוראתו ארץ השפלה, לשון כניעה, וכנגד זה ארם אמרו שענינו ארץ הגבוהה, עיין Renan. Hist. des lang. semitiques I. 180. ואולי להתנגד למצב זה החמרי המיוחס לא\"י מהגוים, אמרו חז\"ל א\"י גבוהה מכל הארצות, ולא אכחד תחת לשוני שהוראת ארם כפי מה ששמענו מהחוקרים הנז' מצאנוה אצל חז\"ל במדרש בפ' מן ארם ינחני שפי' בו מן הרמים ינחני. וכמה מדרשים מוזרים אצלינו, חדשו נעוריתם חוקרי זמנינו !"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ארך אכד וכלנה.</b> בב\"ר <b>הרן? — ונציבין — וקטוספין</b> Nisibi Ctesifonte <b>ומיכאליס וגיזיניוס</b> תרגמו שניהם כלנה <b>קטיסיפון</b>, ומיכאליס תרגם אכד <b>נציבין.</b>"
+                ],
+                [
+                    "<b>מן הארץ ההיא יצא אשור.</b> הנכון לכי דעתי לפרש שמן הארץ ההיא יצא נמרוד לארץ אשור, ולא שאשור שם אדם שיצא מהארץ ההיא, והראיה לפירוש זה שבס' מיכה (ה' ו') מצינו שקורא לארץ אשור ארץ נמרוד כמ\"ש ורעו את ארץ אשור בחרב ואת ארץ נמרוד בפתחיה וכו' הרי שקרא לאשור, ארץ נמרוד. <b>ויבן את נינוה</b>, הסופרים היונים והרומיים <b>כדיודורו</b> וזולתו כתבו ש<b>גיגוס</b> הוא המיסד נינוה, ושקראה על שמו. ולדעתי אין סתירה מזה לספור התו' ואולי נמרוד בנאה וקראה על שם בנו, כמו שמצינו ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך, וכן <b>נינוה</b> מורכב מב' מלות <b>נין-נוה, נוה הבן</b> — ומזה נשאר לזכר אצל הגוים שאיש שמו <b>נינוס</b> יסדה."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואת נפתחים.</b> לפי דעת החוקר. Jackson Cronolog Antiq. שם נפתחים הוא מיוחס אל עם אחד בארץ ליבייא שנקרא כן מהמצריים שכיניהם, ונגזר <b>מגפת</b> Nephtys אליל הרע אשת טיפון, וזה להיות העם ההוא יושב על שפת הים פרסי — ויש מי ששיער שמזה נגזר שם <b>ניפת��ן</b> שרו של ים אצל היונים להיות כי הים היה מתועב בעיני המצריים שמהם למדו היונים, Guignaut. Relig. de l' antiq. v. l. 847. וידענו מ<b>אירודוטו</b> (ס' כ') שהראשונים הקוראים בשם <b>ניפתון</b> היו הליביים. Libj"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואת פתרוסים וגו' אשר יצאו משם וגו'.</b> רש\"י משם חז\"ל משניהם יצאו שהיו פתרוסים וכסלוחים מחליפין משכב נשותיהם אלו לאלו ויצאו מהם פלשתים — ומי יודע אם נשאר בשמותם זכר ממקורם המושחת כמ\"ש וישב ממזר באשדוד, ואין לשתוק שכיוצא מזה הענין סופר מעם יון כפי עדות הקדמונים (עיין פוליטיקא ל<b>ארסטו</b> ס' ה' הערה ו' דפוס פאריז) שכתבו על עיר <b>טראנטו</b> באי סיציליא שנתיסדה מעם אחד שיצא מעיר <b>לאצידימוני</b> והיו כלם ממזרים שנולדו מנשי ספארטא כשפחדו יושביה פן תהיה הארץ שממה במלחמת מיסיניא, והתירו לכמה בחורים גבורי כח שישכבו את נשיהם, ומהם נולדו מייסדי <b>טראנטו.</b> והנה מפשט הכתוב היה נראה שפלשתים וכפתורים שני אומות הן כל א' בפ\"ע וכפתורים אחד מבני מצרים כלודים להבים וכו' אלא שבב\"ר פ' ל\"ז נראה שדעת חז\"ל שפלשתים וכפתורים אומה אחת הן, ושניהם יצאו מפתרוסים וכסלוחים שהיו מגנבים נשותיהם כמו שכתבנו, ואף על פי שאין המקרא הזה מסייען אין ספק כי דברי הנביאים מסייעים אותם כמעט באופן שאין בו ספק, — הא הוא ירמיה (מ\"ז ד') שכתב כי שודד ה' את פלשתים שארית אי כפתור. הב' עמוס (ט' ז') הלוא את ישראל העליתי מארץ מצרים <b>ופלשתיים מכפתור</b> וגו' — והג' מרע\"ה שכתב והעוים היושבים בחצרים עד עזה, כפתורים היוצאים מכפתור וגו', וידענו ידיעה תמה, שיושבי עזה פלשתים היו, הרי שלשת הרועים מעידים בדברי חז\"ל שפלשתים וכפתורים אומה אחת הן, ועיין כמה נדחק רש\"י ז\"ל בעמוס (שם) לפרש ופלשתים מכפתור וגו', — ומפסוק זה של עמוס אין כ\"כ ראיה כמהב' האחרים. פתרוסים, בב\"ר <b>פרווטות.</b> כסלוחים, בב\"ר <b>סקוסים.</b>"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואת הגרגשי.</b> על הגרגשי אמרו חז\"ל שפנה והלך לאפריקי — והחכם שלמה מונק (פאליסטינא.80.2) מעיד בגדלו שקבלה היא מפורסמת בין גויי אפריקא משנים קדמוניות עד היום הזה, וידענו שמזמן ההגמון <b>אגוסטינו</b> שהיה לראש לנוצרים בעיר איפונא היא עננא, הכפריים היושבים סביב לעיר היו קוראים עצמם כנענים. <b>ופרוקופיו</b> Procopio סופר יוני בדור ששי לחשבונם מספר על כתיבה אחת צידונית חקוקה על האבן וזה תוארה <b>\"אגחנו הבורחים מפני הרצחן יהושע בן נון.</b>"
+                ],
+                [
+                    "<b>חוי.</b> בב\"ר <b>חלדין: ערקי</b>, בב\"ר <b>אדקא דליבנן: סיני</b>, בב\"ר <b>ארתוסייא</b> — ואנקלוס תרגם <b>אנתוסאי.</b>"
+                ],
+                [
+                    "<b>ארודי.</b> בב\"ר <b>ארווד</b> — ירושלמי <b>רודוס</b>, וביחזקאל כ\"ז יושבי צידון וארוד היו שטים לך. <b>צמרי</b>, בב\"ר <b>חמץ</b> וכן בירושלמי. <b>חמתי,</b> בב\"ר <b>פיפני</b> והיא Epifane. כדעת <b>גיזיניוס</b>, וזולת השתוות הדעות גם שם <b>חמת</b> עניינו כמו <b>איפיפני</b>, ואפשר שזה היה הטעם לתרגם איפיפני כי חמת מלשון חמא, ראה בל' ארמי, וכן איפיפני בל' יוני — וכגון זה מצאנו לשבעים שתרגמו מעילם ומחמת מל' שמש, מקום זריחת השמש, והוא ארץ קדם, ראה Basnage v.V. 1095. <b>חמת</b>, אמרו על חמת שהיא <b>איקבאטאנא</b> מטרופולין למדי שנתיסדה <b>מקאי קאוס</b> על ראש ההר, עיין Creuzer. ed. Paris. l. 687. — ודעת <b>גיזיניוס</b> (Lexicon) שחמת בסוריא והיא הנקראת אצל היונים <b>איפיפאני</b>, ובאמת ש<b>אֵפִּיפַאנֵי</b> ענינה קרוב לחמת כי שניהם מל' <b>רְאִייה</b> כמו שכתבנו — ואולם חובה להודות שפעמים חמת בל' הכתוב הוא שם כללי לכל המדינה ולא שם עיר אחת בלבד ממה שאנו רואים בירמיה <b>רבלתה בארץ חמת</b> — ויש מקומות שחמת היא שם מדינה נזכרת בכלל עילם ושנער ואיי הים, כמ\"ש מעילם ומשנער ומחמת ומאיי הים- ולדעת חז\"ל רבלה היא אנטיוכיא (רש\"י ירמיה) ואם כן חמת שבה היתה נתולה רבלה, כמ\"ש בארץ חמת, תהיה ארץ <b>סיריא</b> כדעת גיזיניוס.",
+                    "<b>ואחר נפוצו משפחות הכנעני.</b> הנה התורה זכרה י\"א בנים לכנען ואח\"כ הוסיפה ואחר נפוצו וגו' — ורש\"י ז\"ל פירש כי מאלה הבנים נפוצו משפחות אחרות — אבל החזקוני כתב כי מאחד נעשה שנים דוגמת יוסף שנחלק לב' שבטים — וכנראה שהפסוק לא יסבול פירוש זה כי משפחות לשון רבים, ולדעת החזקוני משפחה אחת לבד נוספה על הנזכרות — ולמה יגרע השבט הנוסף שלא נתגלה שמו? וגם לפירש\"י לא יובנו מלות אלה ואחר נפוצו וגו' כי מה נשתנה כנען מכל זרעו של נח שלא נזכרו בהם כדברים האלה להיות הדבר מובן מעצמו, וגם כבר תעיד התורה ע\"ז דרך כלל באומרה מאלה נפרדו איי הגוים וגו' — ועוד יקשה לפירושו, כי נפוצו אין משמעו הולידו רק לשון פזור, כמו ויפץ ה' אותם ועוד שבפ' לך לך נזכר שם כנען על אומה פרטית, ומי הוא לדעת רש\"י? — וראב\"ע בפ' נח לא פירש בזה כלום, אלא ממה שכתב אצל יעוד האל לאברהם בפ' לך לך נראה כי לדעתו שם כנעני הוא שם כולל בנים אחרים, ואיידי דזוטר לא נזכרו בשמותם — ולא נתחוור אצלי גם פירוש זה שאם כדברי הרב ששם כנען הוא שם משותף לכל יוצאי חלציו למה נזכרו אותם הפרטים, ואם מרוב גדולתם זכו שיעלה שמם על ספר איך צדון רבתי בגוים לא שם ולא זכר לה ביעוד האל? — ואם תשיב כי צדון לא נמסרה לישראל ולכן לא נזכרה ביעוד האל לאברהם, נהפוך הקושיא, שאם יש מבניו של כנען שלא ירשו ישראל איך נכתב ביעוד עם כנען, והוא כולל כל זרעו מקטון ועד גדול? — אם לא שנאמר בדברי הראב\"ע ששם כנען נשאר להורות בפרטות על המשפחות הקטנות שלא היה להם שם פרטי ונשתקע מהגדולות והחשובות."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>עילם.</b> בלשון פרס <b>איראן</b> — ומקום קרוב טמא אצלם <b>אַנִירַאן</b> -והחוקר הצרפתי. Renan. Hist. des lang. semitiques I. 41 מצא שבקצת כתיבות קדמוניות בארץ פרס כתוב <b>ילאן</b> תחת <b>איראן</b> והוא קרוב יותר לשם <b>עילם.</b>",
+                    "<b>ארפכשד.</b> קרוב ונראה ששם זה נחלק לשנים — <b>ארף</b> (תחום וגבול. בלשון ערבי). <b>כשר</b>, כשדים, ועיין גיזיניוס- ופטולומאוס בעל המפה זכר מחוז באשור שמו <b>אראפאכיטירי</b> וחשבו רבים ונכבדים שנגזר מארפכשד להיות שזרעו קבע דירתו שם ונקרא על שמו."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>יקטן.</b> בארץ ערב היה שם יקטן זאת לפנים גם קודם נבואת מחמד, לשם ולתפארת ולתהלה, רק חסרו ממנו היו\"ד וקראו אותו <b>קטן</b> — ופטולומיאו יזכור עם מארץ ערב בשם <b>קטני</b> Catanita ותדע שבכתבי הערביים הקדמונים ובקבלתם ימצא כי אביהם הא' היה יקטן והוא הוליד את ירב, וזה יורה כי שמרו יחסיהם מזמן הפלגה עד היום, כי מה שהם אומרים נתאמת בדברי תורתינו שכ' ויקטן ילד וגו' ואת ירח. ובנקל ישתנה ירח בירב, ויותר מזה תמצא הוכחה גמורה בשם אוזל אשר בו נקראת עיר אחת ישנה במלכות ימין והיא יקראו אותה היום <b>סאנאע</b>, ואולי אוזל בנו של יקטן קראה על שמו — ור\"ס גאון חשב כי המוקא העיר הקדושה לישמעאלים היא המשא שבכתוב ויהי מושבם ממשא וגו'. וכן עיר אחרת אשר היא היום כמעט חרבה, יקראוה הערביים <b>הדרמות</b> משם <b>חצרמות</b> בנו של יקטן אחיו של אוזל, והיודע לשון ערבי לא יסתפק משינוי <b>צ'</b> ב<b>ד'</b> כי פעמים הרבה הם משתמשים באות <b>צ'</b> תחת <b>ד'</b> והראיה <b>רמץ</b> (אפר) יקראו <b>רמד</b> כאלו כתוב <b>בד</b>, ובעיר הזאת נתישבה שבט אד אחת משבטי הערביים אשר הם אומרים שהיה בנו של עוץ בנו של ארם בנו של שם, והשבטים אחרים יקראו אותם <b>תמוד, תאסם, דיאדיס, דיוראס ועמלק,</b> ועל שבט תמוד הם אומרים שהיו מבני בניו של גתר בנו של ארם, והם מוסיפים שכאשר טעו בני השבט ההוא אחרי האלילים ועזבו האלוה האמיתי אשר הנחילו להם אבות ראשונים, עמד בניהם נביא א' שמו <b>שלח</b> והיה מתנבא בשם ה' ומחזירם למוטב, ועל הנביא הזה נתחבטו רבים מחכמי האומות לדעת מי הוא זה ואי זה הוא, יש מי שאשב Herbelot. Bib. Orient. שהוא שלח אביו של עבר, אבל אחרים מקבלת הישמעאלים רצו להוכיח כי אינו מן האפשר היותו שלח המוזכר בתורה, וטענתם ממה שאומרים הישמעאלים כי נביא הזה נולד אחר <b>אוד</b> וקודם אברהם ולפי' יש מי שאמר שאוד זה הוא <b>עבר</b>, רצו לטעון מזה כי הנביא המוזכר איננו שלח שבכתוב אחר שהוא היה אביו של עבר — אבל לא ידעתי מנין יצא להם כי אוד יהיה עבר ואיך נתחלף שמו לשם אחר, אחר שאנו מוצאים שכל השמות נשארו בידם כמו שהיו בראשונה ולא זזו ממקומם, והאמת הוא אצלי כי שלח הנביא איננו כ\"א שלח אביו של עבר, ואוד הוא לוד בנו של שם, ובזה נחה שקטה החקירה וההתנגדות חלף הלך לו — ולנביא הזה מיחסים לו כמה אותות ומופתים כמו הוצאת גמל מן הסלע אשר לא זכרה תורה, והערביים בדו מלבם, — ועל שבט <b>תאסם</b> הם אומרים כי בניו של לוד בן שם הם, ושבט <b>דיארס</b> מבניו של גתר ושבט <b>דיוראס</b> הם אומרים שמבנו של נח יצאו, אך אינם מוסיפים עוד פי' לדבריהם, ועל שבט עמלק יש בזה דעות שונות, מהם אומרים כי מבני אליפז בן עשו נולדו וזה יסתייע ממה שספרה לנו תורתינו אבל אחרים נתחלקו לב' כתות, הא' אומרת שהם מזרעו של חם, והב' חולקת עליה ואומרת כי אינה אלא מבני בניו של שם, והדעת הא' הובא בס' שזכרנו ע\"ש Herbelot 110. ובעל הסברא הב' הוא מחבר אחד לישמעאלים <b>אבן שונא</b>, ואין זה לבד מן התמהין, כי יש עוד מי שכתב שהשבט הזה כבש תחת ידו כל גליל מצרים התחתון Basso Egitto בזמן יוסף, ושהם הנודעים בדברי הימים למלכות מצרים בשם <b>רועים כנעניים</b> (Pastori fenicj) ולא מצאתי פתרון לכל זה ולא ידעתי ג\"כ מנין יצאו להם הספורים האלו כי זרות גדול הוא להאמין כי בני עמלק בן דודו של יוסף פרו ורבו כ\"כ עד שבזמן ירידתו למצרים היו מושלים בכל הארץ, ונחו שקטו אויביהם מסביב, וזה יתכן אם נניח כי עמלק הוא בן בנו של נח כסברת החכמים הנזכרים אלא שעדות ה' נאמנה מכחשת כל זה בפירוש, ולא זכרה בין יוצאי חלציו של נח השם הזה של עמלק, — והערביים השוכנים היום בארצות הערב Arabia מתחלקים לב' תולדות כפי סברת חכמיהם וכותבי תורותיהם, הא' נקראת <b>קאטאן</b> והיא מתיחסת ליקטן בנו של עבר המוזכר בתורה, וכן כתב ר\"ס גאון הובאו דבריו בס' אחד חכם לנוצרים Observations sur le Mabometisme והם היו יושבי הארץ הקדמונים ונקראים בלשונם <b>ערב אל עריבא</b>, והמשפחה הב' נקראת <b>ארואן</b> והם מבניו של ישמעאל בין אברהם ונקראים   <b>ערב אל מסתעארבא</b> — ומספרי הקורות לישמעאלים מוסיפים כי <b>ירב</b> או <b>ירח</b> בנו של יקטן מלך עליהם כמה שנים, והוא יסד ותיקן מלכות <b>יאמאן</b>, ואחיו <b>דיוראס</b> הוא היה בונה עיר ו��ראה <b>חריאז</b>, והשמות האלה הם בעצמם אותם שבאו בתורה, וירח ג\"כ תמצא שהוא בנו של יקטן כמאמר הישמעאלים, ואחיו שהם קראו דיוראם הוא באמת <b>הדורם</b> בנו של יקטן, ומעתה נתבאר מנין להם לקרות שבט אחד קדמון בשם דיוראם, כי ברור הוא כי על שם אביהם הראשון כך הם נקראים."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אופיר. בושארט</b> (Bochart) כתב שכן אופיר היו ונקראו כן ע\"ש שהיו מקומות דשנים ושמנים — הא' נודע מימות איוב והוא בארץ ערב, ומשם היו מוציאים הזהב ויושבי הארץ היו מחליפין אותו בברזל או בעופרת, והוא זהב אופיר שנזכר בס' תהלים בשם כתם אופיר, והב' לדעת קצת, בחלק תבל הנקרא אמיריקא בארץ <b>פירו</b> — וטען ע\"ז <b>באסנאז</b> כי לא היו יכולים בימים קדמונים לנסוע כ\"כ למרחקים דרך ים, ולדעת בושארט, אופיר הוא בהודו באי <b>ציילאן</b>, היא הידועה בשם <b>טפרובאנא</b> לקדמונים, והביא ראיה כי שם נמצא <b>הפיל</b> לרוב (וממנו השנהבים שלשלמה) ושם אבנים יקרות ג\"כ לרוב וטענו שא\"כ לא היה הדרך כ\"כ רחוק כמ\"ש בס' מלכים, ונסמכו על מ\"ש סטראבוני על הרחק האי הזאת, ובאסנז מצא טעם לארך הנסיעה בבנין הספינות ובוילונות שהיו עשוים מגמא הנק' <b>פאפירו — ורילאנד</b> (Reland) הקדים ג' תנאים למצוא המקום הנרמז בשם אופיר כפי אשר אנו למדים מהכתוב — א' שימצאו בו הדברים הנזכרים לרוב, ב' הכרח הנסיעה מלשון ים ערב (Golfo Arabico) כאשר נזכור — ג' הרחק בערך ג' שנים שהיו הולכים ובאים, ולדעתי תנאי זה השלישי אינו מוכרח כלל שהרי לא אמר הכתוב כ\"א אחת לשלש שנים תבאנה וגו' ואין במשמעותו שיצטרך ג' שנים לילך ולבא, רק שבכלל הישיבה שהיו יושבים בכל המקומות וגם הנסיעה, היו מתעכבים ג' שנים, ומכח התנאים האלה העלה רילאנד שאופיר היה מהלאה לנהר <b>גאנזי</b> בהודו המזרחית -. וטען בזה באסנאז כי הודו המזרחית לא היתה נודעת היטב אפי' בזמן טיבריאוס קיסר אף כי בימי שלמה — ואחרים אמרו שאופיר בחוף מאלאבאר היא <b>גוהא</b> (Goa) וטעמם שמקדם היתה נקראת <b>סופארא</b> — וידענו מיוסף הכהן לרומיים, שקרא לאופיר שבמקרא <b>סופיר</b> — ודעת אריאס מונטאנו ששם אופיר נשתנה אחר שלמה ל<b>פרוים</b> דהיינו שתי מדינות גדולות, ובניהם לשון ים <b>פאנאמא</b> -ואמר עוד שאופיר כפי הכתוב נולד מיקטן, ובארץ <b>פירו</b> מצינו מחוז בשם <b>יוקאטאן</b> — וקשה להאמין שאופיר הוא פירו מכח שווי המלות, שהרי ידענו כי שם פירו נתחדש אחר זמן ע\"י מעשה ששאלו לאחד מהאזרחים מה שם המקום, והוא בחשבו ששאלו על שמו, השיב <b>פירו</b>, ונשאר שם פירו לזכר עולם."
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ויהי כל הארץ שפה וגו'.</b> ראיתי מי שהעיר על דבר אמת שממנו תצא יקר סהדותא לאמתת ספור תורתינו, והוא שכל הקורות הנוראות והמעשים הנפלאים שהיו בעולם טרם הפרד איש מעל אחיו כגון יצירת העולם מלא דבר ונפילת האדם ממדרגתו — ואשרו וטובו קודם שיחטא — והשחתת הארץ לפני האלהים בגזל וחמס עושק ותרמית — וגאותם וזדונם של הגדולים והראשים שיקראום בשם ענקים גבורים נפילים, וכן המבול, ושטף העולם, והמלט רק אדם אחד לבדו ושלשת בניו — ואמונת אל רם ונשא משגיח על כל דרכי ב\"א להשכיר ולהעניש וביחוד החמסנים והרוצחים והנשבעים לשקר, כל אלה הזכרונות והאמונות נשארו לזכר עולם בפי כל האומות ישנים עם חדשים, ולהפך כל מה שקרה אחרי כן בהפיכת סדום ובנותיה, ושעבוד מצרים, והמכות, וקריעת ים סוף וירידת המן וכבישת הארץ אם הגיע שומעם בקרב הגוים אשר סביבותיהם, לא עצרו כח להתרחב ולהגיע עד הגוים הרחוקים, ורק קול הברה לקחה אזנם מנהו וישחיתו הודו ויופיו בתערובת שקר וכזב — ובאמת כי גלוי יקר הוא זה להוכיח במישר כי אמת יהגה אך נותן תורתנו ב\"ה."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>את העיר ואת המגדל.</b> שם המגדל אשר בנו אנשי הפלגה יקראוהו היום הישמעלים <b>ביר נמרוד</b> אולי נקרא בשם זה להיות נמרוד מבוני המגדל, והגדול שבהם — ועדיין נכרים הלבנים שבנו בהם העיר והמגדל, ורבים מהם שחורים, וכל מי שבדק אותם לא נשאר אצלו ספק כי נשחרו משריפת האש שבערה בהם — Keppel. Travels in Babi lonia l. 200. ומצאנו בזה לאמת דברי הנביא ישעיה שכתב על בבל שיקרה לה כמהפכת סדום ועמורה וההפכה הזאת היתה באש וגפרית, ואחריו נבא כמהו ירמיה ע\"ה, ועל המגדל הקדמון ככה האמינו חז\"ל הקדמונים באומרם, שליש נשקע שליש <b>נשרף</b> שליש קיים — והחוש יעיד גם היום על דבריהם כי חלק (ואם אינו השליש בדקדוק ואולי כן היה בזמנם) קיים, וכן חלק נשקע ועדיין מוצאים ממנו כשחופרים בקרקע, ושליש נשרף כמו שיעיד על זה שחרורית הלבנים — ובמס' סנהדרין פ' י\"א דק\"ט אמר רב יוסף בבל ובורסיף סימן רע לתורה מאי בורסיף — א\"ר אסי בור שאפי ע\"כ. ורש\"י ז\"ל פירש כי בבל ובורסיף משכחין את התלמוד מפני שנולדים באויר המגדל, ואויר המגדל נגזר עליו שישכח, ולזה דור הפלגה שכחו לשונם הראשון כשרצו לבנות המגדל במקום ההוא, ובורסיף זכר אותו סטראבוני בשם <b>בורסיפא</b> וטלמי בלוחותיו קרא אותו <b>בורסיסתא,</b> והוא נודע היום בארץ בבל בשם בורסא — והנוסע Riche Voyages aux ruines de Babylone זכר מ\"ש חז\"ל יעו\"ש ד\"ט צ\"ד."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>בבל כי שם בלל.</b> מבואר נגלה שלדעת כותב התורה בבל נקראת על שם בלבול הלשונות, וכפי זה יקשה שהבי\"ת הא' לכאורה נוספת, ועוד חסרה ל' משרש בלל, והנה חז\"ל למדונו והרשונו למצוא מוצא ומקור השמות זולת מה שנמצא בתורה אם לא יתישב על הלשון, שמצינו במדרש רבא בראשית פ' כ\"ה ויקרא את שמו נח לאמר, ר' יוחנן וריש לקיש, ר' יוחנן לא המדרש הוא השם ולא השם הוא המדרש לא הוה צריך קרא למימר אלא <b>נח זה יניחנו</b> או <b>נחמן זה ינחמנו</b> ע\"כ, וחתרו שני החכמים למצוא טעם אחר להקרא שמו נח ע\"ש, ע\"כ ראיתי להזכיר מה שהעלו בחקירותיהם בקדמוניות בבל אחרוני הבלשנים ומהם <b>אופירט</b> Etudes Assyriennes 23. — והוא ש<b>בבל</b> עניינו פתח המבול, <b>בב</b> (פתח) <b>בל</b> — ואם ההוראה הזאת אינה מסכמת לנתוח המלה על שם בלבול הלשונות, הנה היא מסכמת לספור התורה המעידה שבבל היתה מקום מושבם הראשון אחר המבול — וביותר יתישב למדרש חזל על <b>שנער שננערו</b> שם מתי מבול, וזולת זה אם נשגיח היטב, נראה ששני העניינים נרמזים בשרש <b>בלל</b> בין ענין המבול בין ענין הבלבול כמו יבלי מים, ירח בול ותהיה א\"כ המלה נחלקת לשנים <b>בב-בלל</b> — וחובה עלינו לספר כי כפי עדות החוקר הנז' פעמים שנמצא שם זה כתוב על האבנים באופן מסכים יותר לנתוח המלה כפי הדעת הנגלה בתורה, שבמקום <b>בב-ילו</b> (וכפי החלוק הזה ירצה בו <b>פתח</b> המבול) נמצא פעמים חלוק אחר והוא <b>ב-בי-לו -</b> וכפי זה השם המורה על הפתח <b>(בַב)</b> חלף הלך לו: — ואולי גם הנביא רצה לרמוז לנו מקור והוראה אחרת בשם בבל באומרו, ופקדתי על <b>בל בבבל</b>, הרי שגלה אזנינו שבבל מוצאה <b>מבֵל</b>, ואם לא שגיתי בזכרוני, חשבו כזאת קצת ��חכמי הלשונות."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויחי שם וגו' חמש מאות שנה.</b> גויי הארצות גם הם נשאר אצלם זכרון החיים הארוכים האלה מקדמוני כ\"א גם קומתם הארוכה האמינו בה כל הקדמונים, וראשוני היונים ספרו על עצמות אוריסטי הנמצאים בארץ ארקאדיא ארכם ט' טפחים Erod. Lib. L 68. — Guignaut Relig. de l' antiq. 3. 12."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויולד את תרח.</b> בסדר הדורות (קרונולוג'יאה) לערביים נחור, זקנו של אברהם נקרא תרח, ואולי ב' שמות היו לו — ובזה נוכל לסלק כל מין סתירה בהעריך זמן יציאתו של אברהם עם מספר ימי חייו ומיתתו של תרח כאשר כבר נתעוררו על זה."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אברם.</b> לדעת חז\"ל תרח ונחור וגם אברהם טעו אחר ע\"ז קצת זמן גם לא נזכר מזה כלום בתורה ובפרט על אברהם, ומקבלת חז\"ל נשאר רושם הנבר בס' <b>יהודית</b> פ\"ה המספר ש<b>אכיור</b> שר צבא לעמונים אמר על השלשה הנזכרים שעבדו ע\"ז ולדעת זה נטה אצל הנוצרים אמברוג'יו, ומפרשי התורה אחרים אצלם ואגוסטינו (עיר אלהים 16) ריחק דעת זה — וראיתי שאצל הפרסיים כזכר שתרח מוכר צלמים היה כמ\"ש חז\"ל עיין Hyde de rel. vet. pers. 58.66 — ואין מי שיראה שספור התורה חסר אופן ההעתקה מע\"ז שעבדו אבותיו של א\"א בלי ספק לאמונתו של א\"א ועבודתו לאל יחיד ומי זה יאמין שלא היה בין מצב ראשון למצב שני אלא דבור לך לך שהוא הראשון שנדבר אתו ית'? הא למדת שהתורה מורה באצבע לאיזה מעשה או למוד הממצע בין הע\"ז הקדמונית, והיחוד החדש על ידו נבדל א\"א מעדת אנשי דורו וממשפחתו ואיזהו? זה המעשה הנמסר לנו מקבלת קדמונינו או קרוב לו."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואבי יסכה.</b> כדחז\"ל יסכה זו שרי וכן אמרו קטורה זו הגר ודרך כלל רבו מהרבה האנשים שעליה אמרו בתלמוד ובמדרשים שיש להם שמות הרבה ומכללם המלכים. ובאמת ידענו מחקירת קדמוניות שכן היה מנהג אצל קצת מגדולי או\"הע וביחוד ידענו ממלכי מצרים שכל אחד מהם היה נקרא בב' או ג' שמות (Syncello דף 33) <b>וקלימינס</b> האלכסנדרי בספרו המסכים (סטרומאט ספר א') ברור מלל על כל מצרי ומצרי כהתחנכו לסתרי דתו (מיסטירי) היה נקרא בשם אחר ובזה יאורו עיניך להבין מה טיבו של שנוי השמות לאבות העולם אברם אברהם יעקב ישראל, ואחריהם קצת גדולים כמו הושע יהושע, ורבים ממליצות התורה והנביאים לא יובנו כ\"א במונח זה, ועל פי המנהג המפורסם שזכרנו: וכן ולעבדיו יקרא שם אחר — תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי — וגם מחכמי האומות האמינו היות יסכה היא שרי Explications sur la Genese vol. 2.370. ואמרו שעל כן קראה <b>אחותי</b> להיותה בת אחיו כמו שקרא ללוט אחי להיותו בן אחיו, ולדעתי נוכל למצוא בשני השמות רמז כי לאחד יחשבו והוא כי יסכה ושרי שוים בטעמם כי שרי לשון <b>שררה</b> כמו <b>שרתי</b>, ויסכה מלשון <b>נסיכות</b> והעד שם <b>מלכה</b> אחותה, לשון <b>מלכות</b>, וכבר העיר הרמב\"ן (פ' דברים) כי השמות ישתנו בהכרתם וישמרו טעמם, כמו זרח וצחר ושניהם לאיש אחד. והתורה עצמה בראש הומיות תקרא כי זה דרכה לכנות איש אחד בשמות מתחלפים עד שכל שומעם יחשוב שהם אחרים: ומבלי שנזכיר יתרו וכיוצא בו הנה ספר דברי הימים מלא על כל גדותיו משמות שונים שנתיחסו לאנשים כבר ידועים לנו מספור שאר ספרי הקדש — וחז\"ל הרגישו בדבר זה ואמרו על ר\"ש בן פזי (מגילה דף י\"ג) כי הוה פתח בדברי הימים אמר הכי כל דבריך אחד הם ואנו יודעים לדורשם ע\"ש רש\"י -ויפה אמר חוקר אחד בזמנינו <b>(גייגער?)</b> שד\"ה הוא <b>מדרש קדום</b>: ואני מוסיף שהמדרש, <b>כתוב חדש.</b>"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אור כשדים.</b> פירוש חז\"ל ידוע שמשמעו הנס שנעשה לאברהם באש הכשדים, ואיך שיהיה מפירוש הכתוב לפי פשוטו, מצינו ראיה לקבלת חז\"ל בס' עזרא מהגנוזים ספר ב' פ\"ט שמסופר בו שהאל הציל אברהם מאש הכשדים -. וירונימוס ואגוסטינו לא הזידו לחלוק על זה (Argonna Stor. della Teologia 41) ועל עקר שם זה, חוקר אחרון שבזמנינו.Jul. Oppert. Etudes Assyriennes. p. 157. מצא שבלשון אשור <b>אור כשדים</b> עניינו <b>ארם נהרים</b>, או כמו שהיו אומרים היונים <b>מיסופוטאמיא</b> דהיינו <b>בין הנהרות</b> ונתוח המלה כך הוא <b>אור</b> ר\"ל חוף ארץ, <b>כַשְׂ</b> עניינו שנים, <b>דִים</b> עניינו מים — וחוץ מהנזכרים יתנו עדיהם גם הישמעאלים להצדיק דברי חז\"ל מטעות אברהם אחר השמש וכו' כי גם ביניהם נתפרסם כל זה מימים קדמונים, ונביאם מחמד הזכירו בפירוש בס' <b>הקוראן</b> פ\"ו — ע\"ו ע\"ז ע\"ח ע\"ט.",
+                    "[השמטה: <b>ויצאו אתם מאור כשדים.</b> עיין במקומו דעת אופירט Oppert שכשדים ענינו בלשון אשור ארץ בין הנהרות, וכפי פירוש זה יסתלק קושי המליצה שמצינו בנביא ועל <b>יושבי כשדים</b> שגם אם נפרשהו כמו ועל יושבי ארץ כשדים, עדיין הדוחק נראה, ולמה יאריך לשון תחת שהיל\"ל על הכשדים? ומי הם יושבי ארץ כשדים אם לא הכשדים, וכן מצינו על יושבי לב קמי. (כשדים באת ב\"ש)]"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואת הנפש אשר עשו בחרן.</b> חז\"ל אמרו אברהם היה מגייר את האנשים וכו' וראה איך הסכימו בפירושם הזה למליצות הנהוגות בפי הקדמונים והוא שכבר מפורסם מפרומיטיאו שהיו מספרים עליו היונים שברא בנו אדם והכוונה כפי עדות איזיניו (Iginio)) לייחס אליו בריאת ב\"א מפאת מעלת מדות נפשו או ליוקר המצאותיו שהמציא לתועלת ב\"א, עיין (De Jurieu Hist. des dogmes ecc. p. 785.) ומזה ליחס האלהות אין רק כפשע, ועוד נדבר בזה פ' חיי שרה ע\"פ נשיא אלהים.",
+                    "[השמטה: <b>הנפש אשר עשו.</b> עיין כל הכתוב בספר וזה כוונת חז\"ל כל מי שמלמד את בן חבירו תורה כאלו <b>ילדו</b> — וכן דרשו ועשיתם אותם אם אתם מקיימים את התורה כאלו <b>עשיתם</b> עצמכם, תפסו העשיה בשתי הוראותיה דרך צחות, ובלשון רבותינו מפורש שאמר רבינו הקדוש על ר' חייא אני <b>עשיתי</b> את חייא וחייא <b>עשה</b> אותי.]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וירד אברם מצרימה לגור שם.</b> חכם גדול איטלקי מעיר נאפולי Vico כתב דרך אומדנא, דמוכח שבני אדם שנפרדו ונפוצו בכל העולם חוץ מעדת המאמינים היה כל אחד מהם בודד לעצמו מבלי חברה מדינית ועיר פרא אדם יולד עד שהשמים היו מתקדרים בעבים ורב קולות אלהים ותהלך אש ארצה ומרוב הפחד נחבאו במערות צורים ובמחילות עפר מפני פחד ה' והדר גאונו, וזאת היתה ראשית החיים הבייתיים בהתיחד איש ואשתו בחברה תמידית וזה החלם ליראה מפני ה' אלהים ולעבדו כי רב כחו ועצום עושה דברו, ומה שיש להפלא בזה שנשאר בלשוננו הקדושה רושם הנכר מהדברים האלה כי <b>גור</b> בלשוננו יש במשמעו היראה כמו גורו לכם מפני חרב ויש במשמעו האסף הביתה כמו אגרה בקציר מאכלה — ויש במשמעו התחברות בני אדם כמו יגורו עלי עזים וקצת מקטני הבהמות נק' גורים כמו גור אריה הניקו גוריהם — ועוד כתב החכם הנזכר שתחלת העבדות החל בארץ מהגרים שהיו באספים הביתה ואח\"כ היו משתעבדים בהם בחזקה או במרמה, ובלשוננו <b>גר</b> הוא הגר בארץ לא לו, וגר הוא גם כן העבד כמו שהוא לדעתי בפסוק איוב י\"ט ט\"ו גרי ביתי ואמהותי לזר יחשבוני וכנראה לי שבלשון ערבי קורין לשפחה גאיירא, ועוד נדבר מזה על פסוק הצר הצורר אתכם כי <b>זר וצר</b> דומים כמו hostes אצל הרומיים אורח ואויב."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>פרעה.</b> כתב ראב\"ע לפי דעתי כי אין פרעה שם עצם רק שם תאר והוא מלשון מצרים ע\"כ, והשערת ראב\"ע נתאמתה בדקדוק במה שהשיגו האחרונים בחקירותם, ולא בלבד מצאו ששם פרעה הוא לשון מצרי אבל נודע ג\"כ שהוא שם אלוה ועל שמו היה נקרא המלך, והמנהג הזה המפיץ אור גדול על מליצות ושמות קשי ההבנה שבתנ\"ך ושבהם טעו הטועים עוד תראנו זכור לטוב ע\"פ ה' נסי. ובזה יסתלק הדוחק ותבין היטב אומרו בס' ירמיה ועל פרעה מלך מצרים ועל אלהיה ועל מלכיה ועל פרעה ועל הבוטחים בו והכוונה בפרעה השני לאלוה הנקרא בשם זה, Phre ורוח האמת נוססה בו בהרב חיד\"א בס' חומת אנ\"ך שנתכוון לכל הדברים והאמת האלה ע\"ש. ונעוץ מדרשו בפשטו של מקרא כי אחדים המה, וזה לאות כי רוח האמת מסך ה' בקרב חכמינו."
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    "<b>כדר-לעומר.</b> יש להעיר כי שם כדר הוא חלק בשמות שונים וכאן. הוא בשם כדר-לעומר וגם נמצא בשם <b>נבו-כדר-צר</b> כי אין ספק כי נבו עקרו שם האלוה ונקרא המלך על שמו, עיין Oppert Etudes Assyriennes 14. שדעתו שכדר בל' אשור הוראתו בן, או בכור, ואולי מזה שם כדור הנזכר בתלמוד."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואת הזוזים בהם.</b> בהעתקת השבעים תרגמו בהם עמהם ואף כי תורתינו אינה צריכה חזוק סוף הפסוק יורה <b>שהם</b> שם מקום"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>את כל שדה העמלקי.</b> ראה מה שכתבתי פ' נח על שם יקטן וקבלת הערביים באבותיהם הראשונים, ועל עמלק אחר קודם בנו של אליפז, ובפסוק זה מצאנו שם מתואר על שמו של עמלק שלא היה עדיין בעולם, ועיין פירש\"י ודעת רמב\"ן \"כי היה בימים קדמונים אדם, נכבד מבני החורי יושב הארץ ומושל על המקום ההוא ושמו עמלק ואליפז בכור עשו קרא שם בנו על שם האיש ההוא\" ואלו ידע רבינו הרמב\"ן מקבלת הערביים היה סומך עליהם ולא יהיו אלא כגוי המסיח לפי תומו."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויגד לאברם העברי.</b> שם עברי יאמר בפרט על היהודים והעד (ירמיה ט\"ל) לשלח איש את עבדו העברי והעבריה ואח\"כ ביהודי אחיהו איש ומ\"ש יונה עברי אנכי לא נוכל להכריע אם כוונתו שיכירו בו שהוא יהודי או מבני עבר, ולדעתי תחלת תשמישו הראשון כולל משפחת גוים בשלמות, בני עבר, ומזה הענין ושם אתנו נער עברי וגו' כי לא היו עדיין בני ישראל מצויינים בפני עצמם, וכן מארץ העברים וכן שלנו לאברם העברי, ואח\"ך נשתמשו בו בפרטות על בני ישראל כאמור ועדיין נשארו קצת בהוראה מסופקת כמו עברי אנכי ביונה וקרוב אצלי שבא במקום יהודי כי אם לא כן לא היתה תשובה הגונה לשאלתם אי מזה עם אתה, ולא היו א\"כ מבינים למי מהנולדים מעבר יתיחס יונה ועוד שכבר בימים ההם נתיחד שם עבר לישראל וכבר בב\"ר נחלקו על שם עברי, מהם אמרו מעבר בן שלח, ומהם אמרו מעבר הנהר ויש מי שרצה להכריע כדברי הראשון שמצינו בעזרא שקורא ליושבי עבר הנהר חינש עבר נהרא ואמרו שא\"כ הי\"ל לקרותם עברים, ולדעתי אין מכאן הכרע שהרי אחר שחזר שם עברי להיות פרטי לישראל הוצרכו לשנות בשם אחרים הבאים מעבר הנהר, ולפרש הדבר ביותר."
+                ],
+                [
+                    "<b>וירק וגו' שמנה עשר ושלש מאות.</b> יוסף לרומיים במלחמותיו ( v. 19 T. 4.) כתב שאלה ג' ושלש מאות היו ראשי לגיונות, ועיין (Sharon Turner 3. 147)",
+                    "[השמטה: <b>וירק את חניכיו.</b> רבותינו אמרו ששמם אברהם כשמו עשו חניכה מלשון כל שום <b>וחניכא</b> דאית לי, שם שקורין לאדם והבלתי יודע יהיו הדברים לשחוק בעיניו, אך מה יקרו מחשבותיהם, הלא נתברר בירור גמור אצל הקדמונים, כי הנלוים אצל הגדול לשרתו ולברך בשמו כדרך הקליאינס CLIENS אצל הרומיים היו נקראים על שם פטרונם (וזה כוונת רבותינו דרך ב\"ו אדם, נקרא על שם <b>פטרונו</b>) ויוסף הכהן נקרא פלאוויוס Flavius כי היה בן בית לקיסרים איספאסיאנוס וטיטוס הנק' פלאווי, והם היו יוצאים ונכנסים אצל הפטרון לכל שירות ומלחמה, ונתבאר כל זה היטב בספר Vico Principe di Scienza Nuova והוא הוא שאמרו רבותינו שנקראו אברהם כשמו ולהיות אצלם כמו אצל <b>ויכו</b> שם <b>אברהם</b> שם <b>כללי</b> Tipo, Caratteri יאות לכל מחנהו הוסיפו ואמרו פסיעותיו של א\"א היו ג' מלין ר\"י בר\"ט אומר מיל — דמו כל המחנה כלו לאיש אחד ואמרו שכל פסיעה היתה גדולה כ\"כ, ולכוונה זו ישקיפו כל הנפלאות המסופרות על איש פרטי אשר לא יעצור כח, גבורת אנשים לבצע אותם כמו המסופר מעוג מלך הבשן.]",
+                    "<b>עד דן.</b> כתב יוסף לרומיים שדן שם אחת ממוצאות הירדן וכזאת אמרו חז\"ל ע\"ש ירדן שירד מדן ותועי רוח חשבו למצוא עלה נגד קדמות התורה באומרם כי באותה שעה לא היה דן בעולם, ולא אמרו בלבם שכמה שמות שמצינו בדורות אחרונים כבר היו לעולמים ואזכיר קצתם לסתום פי מקטרג, למשל מצינו יהודית קודם יהודה והיהודים, ויקח אשה את יהודית בת בארי החתי. חנוך בן ראובן חנוך ופלוא חצרון וכרמי ומצינו חנוך בנו של קין וחנוך בן ירד, קרח בעל מחלוקתו של מרע\"ה וקרח בנו של עשו, רעואל אביו של יתרו ורעואל בן בשמת אשת עשו, עיבל מצינו אותו אצל החורים שם אדם ומצינו אותו שם הר בימי משה, וכן דן אפשר שהיה אדם מפורסם ונקרא המקום על שמו. וכיוצא בו מצינו זאת לפנים בבני רעמה שבא <b>ודדן</b> ונקל ליפול אחת מאותיות הכפל כנהוג פעמים.",
+                    "<b>חניכיו.</b> חז\"ל אמרו ששמם <b>אברהם</b> כשמו דרשו חניכיו מלשון <b>חניכה</b> ואין ספק שבשנים קדמוניות כך היה מנהגם להתכנות על שם הראש והקצין שבהם, ולא בלבד בעיר רומי כידוע מענין <b>הקליאינטי</b> Clienti שהיו נקראים על שם <b>פטרונם</b> Patroni אבל גם בארץ יון ובארצות בני קדם כמו שהוכח יוכיח החכם Vico לארך ולרוחב ויש מדרש חז\"ל שישראל נקראים על שם פטרונם, והוא מיוסד על המנהג שבזמנם כהרבה מדרשותם שלא יובנו כ\"א על פי המפורסם בדורות ההם, ומזה, ההכרח לדעת אותם על מתכונתם."
+                ],
+                [
+                    "<b>וירדפם עד חובה.</b> בב\"ר על פסוק זה ר' לוי בשם ר' יוסי בר זמרא פסיעותיו של אבינו אברהם היו שלש מילין ר' יודן בר סימון מיל, ומה שיש מן הזרות ברעיון חלף הלך אם השכלת במנהג ובלשון הקדמונים שהיו מיחסים לאיש אחד פרטי מה שיאות לעם או ממלכה או מחנה כלו ונקראו האנשים אשר יוחסו אליהם המעשים הכלליים — Tipi Caratteri והחכם <b>ויקו</b> Vico האריך הרחיב בענין זה ע\"ש. והכרח גדול הוא שהביא ��ז\"ל לפרש כן לרוב המרחק מחברון עד דמשק שנתן מקום למינים לרדות והיתה אולי כוונתם להביא מליצות התורה בכלל המליצות השגורות בפי הקדמונים אשר. אין להבינם כפשוטם. ועיין מה שכתבתי על וירק, ועל שם חניכיו."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אל עמק שוה וגו'.</b> רבותינו אמרו שהושוו בעצה אחת להמליכו עליהם וצריך אתה לדעת שזאת היתה קבלה מפורסמת בזמן חז\"ל אצל האומות הקרובות גם הם, עיין <b>איאוסיביו</b> Eusebio ח\"ב — אברהם היה מלך דמשק Abraham fut roi de Damas et vecut entre les plus instruits de l' Egypte (lbid 6. ומהמעידים על זה ג\"כ יוסף לרומיים סימן Vll ועוד מהנוצרים <b>גיקולאו</b> מדמשק Niccola Damasceno <b>ויוסטינוס</b> Giustino 36.§.2."
+                ],
+                [
+                    "<b>ומלכי צדק מלך שלם.</b> באה תורתינו להודיענו שירושלים היתה מאז עיר קדושה ומקום העבודה הנבחרת, וב' דברים ראוים להעיר. הא' שאין ספק שמשה ע\"ה לא שתק ממנה לשופטים ולזקנים והם לבאים אחריהם וידיעה זו בכלל תשבע\"פ היתה, ואם לא נכתבה, שלא להטיל קנאה בין השבטים קודם כבוש הארץ ושלא יעפילו לעלות אליה קודם שאר ארצות, ואולי גם מטעמים אחרים — ורק על ידי האמת והדברים האלה תבין לאשורו טעם למה גם המקומות שנבחרו לאהל ומשכן קודם ירושלים נקראו גם הם על שמה. <b>ירושלים</b> כמו שהעירו ע\"ז המפרשים, ואין זה רק כי ידוע היה אצלם שעקר מושב השכינה והעבודה היא ירושלים-- וזהו שאמרו בס' הזהר ח\"א דר\"ו ע\"ב, הר <b>ציון</b> ירכתי צפון בגין דבחולקיה דיוסף קאים משכנא דשילה, והרב מק\"מ, נדחק לפרשו והנכון כמו שכתבנו. והשנית שלא נמנעו ישראל להעמיד המקדש המעוז במקום שהיו הגוים לפניהם עובדים האל <b>העליון,</b> לאות ולמופת כי ב' העבודות אחדים רק בתוספת שלמות בשנית על הראשונה, ומה נורא פירוש רמב\"ן ע\"פ זה שכתב \"כי מאז ידעו הגוים כי המקום ההוא מבחר המקום באמצע הישוב או שידעו מעלתו בקבלה שהוא מכוון כנגד בי\"המק של מעלה\" — ראה כמה גבהו מחשבותיו של רבינו משה, עד שלא נזור אחור מליחס לגוים הקדמונים ידיעות נשגבות כאלה עד שיעור שהקים אותם ליסוד מוסד לבחירת ירושלים מכל שאר עיירות — גם בחירה זו לאות כי רוח אלהים בקרב ישראל לרחק או לקרב, ולא מלבם, כי מבלעדי רצון עליון לא יתכן שעם ישראל אחר הורישו את יושבי הארץ, והם היו להם אויבי נפשם, יבחרו לעבוד את ה' במקום המקודש גם ליושביה הראשונים לולי צווי האל ב\"ה והפה שאסר <b>ההרים הרמים והגבעות</b> הוא שהתיר ירושלים והר המוריה — והיות <b>שלם</b> שלפנינו היא ירושלים בעצם, יתבאר במופתים רבים, הא' דמיון השם בין שלם לירושלים וביותר אחר שנאמין היות ירושלים מורכב מיראה,(עיין ה' יראה) ושלם.-הב' שם מלכה הוא <b>מלכי צדק</b> דומה וקרוב <b>לאדוני צדק</b> שבס' יהושע וכמו שמלכי פלשתים נקראו תמיד אבימלך, בימי אברהם ובימי דוד, ופרעה במצרים בכל משך הדורות, כן היו מלכי ירושלים נק' על שם <b>הצדק.</b>-ואולי לזאת נשקפה כוונת הכתוב הן לצדק ימלך מלך וגו', ושניהם מבארים ומתבארים במ\"ש בס' ישעיה, צדק ילין בה.- ושם המלך העתיד דומה <b>לאדוני צדק</b> ממש — והוא מ\"ש וזה שמו אשר יקראו <b>ה' צדקנו</b> — וכן שם ירושלים העתידה <b>עיר הצדק</b> קריה נאמנה, כמ\"ש אחרי כן יקרא לך עיר הצדק, והגם שלדעתי מזמור אמר ה' לאדוני על אברהם נאמר, מ\"מ לדעת מי שאינו אומר כן יתכן לפרש על דברתי <b>מלכי צדק</b> כנוי לדוד וקראו ע\"ש מלך ירושלים הקדמון, וכמו שהישראלי נקרא אזרח, ולשונם נקראת <b>שפת כנען</b> כן נק' מלכ�� במליצה שריית <b>מלכי צדק</b> או <b>ה' צדקנו</b>, (ואגב ראה פלאות איך נתכוונו לאמת וצדק חכמי הקבלה בקוראם המלכות היא ירושלים בשם <b>צדק</b>), הג' אומרו בס' תלים על ירושלים ויהי <b>בשלם</b> סכו ומעונתו בציון — ומזה לדעתי הגלת יהודה הגלת <b>שלומים</b> כלה וכן <b>השולמית</b> שבשיר השירים כאשר יאמר היום <b>הירושלמית</b> והוא תאר נכבד וראוי לכנסיה היא כנסת ישראל כמו שנק' פעמים <b>בת ציון — בת ירושלים</b>, כן נקראת בל' קצרה <b>השולמית</b> כלומר <b>בת שלם</b> — ואולי גם כן <b>שלמה</b> לשם זה מכוון חוץ ממה שנק' ע\"ש שלום ואמת ומה מאד יכונו בזה דברי חז\"ל האומרים כל שלמה האמור בשיר השירים קדש כי אחר היות <b>השולמית</b> היא בת שלם או כנסת ישראל קרוב ונראה לומר שהחתן הנקרא <b>שלמה</b> הוא הקבה\"ו, ובמה שנוגע למלכי צדק ראיתי להחוקר המפורסם Renan שהוציא במספר כל יושבי ארץ כנען מקדם קדמתה, ונפלאתי שלא נכנס בכללם מלכי צדק הנראה ברור היותו מבני שם אם לא שם עצמו כדברי חז\"ל, (Hist. des lang. semitiques vol. I. 107.) והלא החוקר עצמו כתב (דף ל') על אברהם: בזה הלשון \"לא היה אברהם הראשון ממשפחתו לגור בארץ כנען כי מלבד הכנענים שם מצא ראש וקצין מבני שם וכמוהו מאמין ביחוד הוא מלכי צדק ובא אתו בברית שלום\" ובאמת שחז\"ל בדברות קדשם ממלאים חסרון החוקרים ומאירים ומתמימים, דבריו כי הם אמרו שקודם הכנענים היו יושבי הארץ מבני שם ומידם כבשו את הכנענים את הארץ, עיין רש\"י פ' והכנעני והפרזי אז יושב בארץ. וכבר אמרנו שגם קודם בית עולמים היה נקרא מקום המשכן <b>ירושלים</b>, והאומר כן הוא רד\"ק בספר מלכים, וכיוצא בזה מצינו שהיו קורים <b>רומי</b> כל מקום שהיה שם מושב האפיפיור עיין Basnage XlV. 694.",
+                    "<b>מלכי-צדק.</b> אמרו חז\"ל הוא שם בן נח — <b>ואיפיפאניו</b> הנוצרי טען נגד חז\"ל ויצא לעזרתם החכם De Jurieu p. 69.",
+                    "[השמטה: <b>ומלכי צדק מלך שלם.</b> עיין מה שכתבתי שם על שם <b>שולמית</b> היא הכנסיה ההולכת לחוג ירושלימה, וכיוצא בזה מצאנו אצל הגוים שהיו קורים להילך לחוג ולחונן עפרות קדש בעיר רומא Romeo רומיאו, ר\"ל ההולך לרומא כן נקראת הכנסיה הישראלית בבחינת היותה מתאספת בירושלים <b>שולמית.</b>",
+                    "<b>ומלכי צדק מלך שלם.</b> עיין כל האמור בספר על שם <b>צדק</b> מיוחס לירושלים — ודע שמצרים נקראת בכתיבות, <b>משכן הטהרה והצדקה</b> Orcurti Catal. illust. vol. 2. p. 17. e 20. ועיין מה שכתבנו שם הקשר המחבר בין ירושלים — צדק — למלכות הנקראת גם ירושלים <b>וצדק או צדקה,</b> וגם רמזנו במקומות אין מספר כי כל האלילים הנקבות עקר שרשם במלכות דקדושה — והיא נקראת טבור הארץ אמצעיתו של עולם, ומי לא יפלא מדי עברו על כתיבות מצרים כי שם נאמר <b>אתור</b> (Athor שם האליל) טבור הארץ, ואמצעיתו של שאול ואמצעית משכן הטהרה והצדקה (כלומר מצרים.)",
+                    "<b>מלך שלם.</b> ע\"ש ועיין דס\"ט ע\"א, וקרוב ונראה <b>שיראה- שלם</b>, שממנו ירושלים כך פירושו, הקב\"ה <b>ראה</b> לעצמו שלם כלומר בחר בה, כמו ה' <b>יראה</b> לי השה לעולה בני, ולהפך השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר <b>תראה,</b> והכיונה בירושלים זהו המקום שראה לו ה' — וכן כי <b>ראיתי</b> בבניו לי מלך. ומצינו שם נגזר מראה כמי <b>ראו — בן</b> — וכן ויקרא שם המקום ההיא <b>ה' — יראה,</b> אפשר ממה שאמר אברהם <b>אלהים יראה</b> לו השה וגו'.",
+                    "<b>מלך.</b> על שם מלך כתבנו למעלה שאולי נגזר ממלך ייעץ בלשון ארמי, ועתה אני רואה שכן כתב רשב\"ם פי' על תהלים מזמור א' שהמלך נק' ככה מטעם ��ימלך עלי לבי, כי עצתו תקום.]"
+                ],
+                [
+                    "<b>קונה שמים וארץ.</b> נתחבטו הפילוסופים לדעת איזה הדרך יוכל איש להשיג <b>בקנין</b> קרקע או מטלטלין באופן שיכנסו ברשותו ואין לזרים אתו — ובמה יוודע איפה להבדיל בין שלי ושלך, ומחשוביהם השיבו שהעבודה היא ראשית דרכי הקניה והיא הנותנת כח לעשות חיל לומר כי הוא זה שלי חלף עבודתי אשר עבדתי בו כאלו יצרתיו אף עשיתיו ובימינו אלה נכחות ידבר על יסוד זה, Thiers. de l'orig. de la propriete ואין לך דבר שלא נשמע כמוהו במחנה העברים, ובחכמינו הראשונים אם כמה שהגבילו דרכי הקניה בקרקע, ואמרו נעל גדר פרץ כל שהוא קנה, וכל אלה מהעבודות הנעשות לתועלת הדבר הנקנה ומהמלאכות הנאותות להקנות לבעליהן זכות בו, ואם <b>בלשון</b> אשר הוא בישראל ובאדם אוצר טוב ומקור נפתח לאמנות ודעות המדברים בו ויעיד עליו רש\"י בפ' שלפננו שפירש <b>הרימותי וגו' קונה שמים וארץ קונה כמו עושה על ידי עשייתו קנאן לו</b>, והודה לו רמב\"ן וכתב ואולי כן הדבר שיבוא לשון קנין בענין העשייה וכן כי אתה קנית כליותי וכן הלא הוא אביך קנך הוא עשך וגו' ע\"כ. וראיות גדולות הם אלה, — אלא שלא שתו לבם שני המאורות הגדולים האלה לראיה כמעט גדולה מזו והוא שהדבר מתהפך וכמו שקנין יורה על העשיה בכתובים הנזכרים כן עשייה תורה על הקנין בפ' ואת הנפש אשר עשו בחרן וזה לאות כי קנין ועשייה אחד הם בלשוננו ומכאן ראיה לאמתות קבלתינו הנותנת למלאכה הנעשית בגוף הדבר, כח ואיל לגמור ענין הקניה והעד הלשון המיחד שני הדברים גם יחד בדבור אחד, וזה מכת הענינים הרבים שזכרנו מהם קצת בפירושנו זה, שבא הלשון והעיד על פרטי הקבלה הנספחים אל המצוה הכללית."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויוצא אותו החוצה.</b> חז\"ל אמרו צא מאצטגנינות שלך, גם אמרו אצטגנינות גדולה היתה בלבו של א\"א שכל מלכי מזרח ומערב משכימים לפתחו, ועתה שמע דברי <b>איאוסיביו</b> הנוצרי משם <b>בירוזו</b> הכשדי: Berose fait mention de notre pere Abraham lui donnant toute fois un autre nome. Dans la X generation qui suit le deluge, il se trouve parmi les Chaldeens un homme grand et fort verse dans l'astronomie. Eusebio Prep. evang. (, ועוד כתב Ce fut lui qui decouvrit l'astro — logie et la science Chaldaique. lbId. 18.",
+                    "<b>וספר הכוכבים אם תוכל לספר אתם.</b> ראיתי שיש כמה דברים שיקשה עליהם כפי מה שנודע מהחכמה בזמן קדמון — ורק על פי ידיעות המאוחרות נתיישבו הדברים על מכונם, הרי הוא אומר וספר הכוכבים אם תוכל וגו' ושני דברים למדנו, האחד שהכוכבים רבים בתכלית הרבוי, והשני שאין אדם יכול לעמוד על מספרם, ושתים אלה היו קשים לחכמת התכונה הקדמונית, שכפי הנחותיה לא היו רק ששת אלפים כוכבים בכל שטחי השמים, וכל תוכן היה עומד על מניינם — וע\"י כלי הבטה בינוניים השיגו מהם עד שני מאות אלפי כוכבים, <b>ויוחנן אירשלל</b> Herschell התוכן הנפלא מנה עד י\"ח רבבות Mlillioni סביב סביב לנתיב החלב, ומאלה נתיבות החלב השיג עד ד' אלפים, צא וחשוב ותראה כי נתאמתו בדקדוק עצום דברי התורה אם תוכל לספר אתם וכו', וזה לאות ומופת כי תורתינו תורה אלהית, כי מי יוכל להגיד ולהשמיע מאז דברים שלא נגלו אלא ע\"פ החכמה האחרונה, אם לא אלוה ממעל? — וכן באיוב (כ\"ה) הוא אומר היש מספר לגדודיו, ובאמת <b>אין מספר</b> כפי החכמה האחרונה, רק ע\"פ החכמה הקדמונית היה מספר — וראה כמה נדחקו הראשונים ליישב המקרא על אופניו כי אלה דברי רשב\"ץ בס' אוהב משפט, ויש כאן שאלה והלא עמדו חכמי האצטגנינות על מספר הכוכבים ומצאו <b>בראיות כי אינם יותר על האלף</b> כי אם מעט, ואם כן הרי הם מתי מספר, ואיך אמר היש מספר לגדודיו? ואפשר שהם לא עמדו רק על מספר הכוכבים הנראים, ויש כוכבים שאינם נראים והן רבים לאין מספר (ובזה נבא רבינו שמעון ונתקיימה נבואתו) ויש מי שכתב כי הכוכב הנראה אחד, הוא מקובץ מכוכבים רבים, אבל לרוב רחקו יראה ככוכב אחד כי כן אנחנו רואים עופות וכו' ע\"כ."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אור כשדים.</b> לדעת חז\"ל הוא האש שבו הושלך אברהם, ולא בלבד בלשון עברי יאמר אור על האש כמו אור לו בציון וגו', אבל גם בלשון פרסי הקדמון, האש היה נקרא <b>אור</b> Religions de l' antiq. par Creuzer vol. l. 314. ובכן יתיישבו ב' הפירושים, לשון אש — ולשון מקום שנקרא כן — ומה שיסכים עם קבלת חז\"ל ויעיד עליה הוא מ\"ש בס' עזרא, ומה שהאמינו ג\"כ זולתינו עיין פ' נח ומ\"ש שם — ושם תראה שכפי דעת <b>אופירט</b> (Oppert) <b>אור</b> בלשון כשדים <b>ארץ</b>, ואפשר ששני הוראות היו לה, אש וארץ כבל' עברי — וסוף דבר שמצינו עדיין עיר שמה כן בזמן הכותב <b>אמיאנו מארסילינו</b> Marcellino Ammiano (בדור ב' לחשבונם) שזכר אותה ס' כ\"ה."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>עגלה משולשת.</b> השלוש לחזק מצאנוהו לא בלבד בלשון עברי, אבל פעמים רבות גם בלשונות אחרים, ולדעת <b>ויכו</b> (Vico) <b>האיטלקי</b> כלב השומר על פתח גיהנם לדעת היונים, היו מציירים אותו בשלשת פיות (trifauce) או גרונות, לרמוז כי שם ירדו כל באי עולם, ומזה נשאר בל' צרפת המנהג לרמוז על הרבוי במלת <b>טריס</b> ד\"מ לומר מתוק הרבה יאמרו <b>טריס דו</b>, ואם נתנו היונים <b>לניטוגו</b> שרי של ים, מגרפה בת שלשה שיניים Tridente, לא שיחשבו שהיתה כך בדוקא, אלא לרמוז על ברזל ארוך שהיו משתמשים בו השוללים שבים הנקראים <b>קורסאלי</b> כשהיו שובים ספינות רבות, וכן היו קורים <b>חצו</b> של <b>יובי הגדול</b> שבאלהיהם חץ העושה <b>שלשה</b> נירים בקרקע Trisulco כלומר שנוקב ויורד עד התהום בחזקה."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ותרדמה נפלה על אברם.</b> קרוב ונראה שתרדמה זו, היא שינה נבואיית Estasi ובב\"ר מצינו שלש תרדמות הן ואחת מהן תרדמה של נבואה, שנאמר ותרדמה נפלה על אברם, ובהעתקת הנוצרים Assopimento, ובהעתקת היונים Estasi ורבים ממאמיני חכמת ה<b>מאנייטיסמו</b> אמרו שהתרדמה שנזכרה בספרי הקודש היא עצמה שקוראים Sonno Magnetico וכפי דבריהם כשאדם ישן שינה זו אינו מרגיש כלל בכל מה <b>שׁיֵעַשֵׂה</b> או ידובר חוצה לו, וגם השמיעה אינו שומע רק אותו שנתקשר עמו בקשרי המאנייטיסמו — ואם כנים דבריהם, כבר מצאנו דוגמת הנבואה בטבעי היצירה, ואולי היא מדרגה שפלה מההשגות העליונות, וזה כלל גדול יהיה בידך כי האות או. המופת אינו רק השגבת הטבע, וצריך שיהיה דוגמתו ביצירה, וזה כוונתם באומרם, בא ואראך כדמותו בעו\"הז, ושבת מעין עו\"הב, ואומרם שאין הברכה שורה באתרא ריקניא, ואסוך שמן ששאל אלישע, כי כל מה שלמעלה ושלמטה זה דוגמא לזה, וזה לזה עד ראשית כל הדוגמאות וכל השלמיות ב\"ה.-ואפילו הנסים אינם רק מעין דוגמא ממה שביכלתו וחכמתו יתברך לעשות בטבע, וזה שאמרו שכל מה שהקב\"ה עתיד לעשות הקדים ועשה אותו ע\"י הצדיקים, כי כל הזמנים והמציאות כשלשלת וכמסלה העולה בית אל וקרא זה אל זה להקדיש שמו של היוצר ב\"ה."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>עון האמורי עד הנה.</b> עון נקרא בלשוננו גם העונש, וזה לכוונה עמוקה, כי עקר העונש הוא העון עצמו, וזה אשר כתב ג'יובירטי Gioberti Fil. della Riv. p. 350. כל פולוסופיא המנחת מציאות העונש חוץ מהעון עצמו, כוזבת היא, כי העונש האמתי בין טבעי בין אלהי הוא הנולד מחק העון עצמו: וזה טעם המדה כנגד מדה שאחז\"ל ר\"ל ההשתדלות להוליד העונש מחק העון כל מה שאפשר: ודברי מהר\"ם אלשיך על פסוק תיסרך רעתך ומשובותיך יוכיחוך וגו' הם קרובים לפשט יותר מהדרש."
+                ],
+                [
+                    "<b>אשר עבר בין הגזרים.</b> אחד מהמציירים הקדמונים <b>דיטי</b> מאי קאנדיא (Ditti) צייר <b>אגאמיגון</b> שר שרים לחיל יון בבואם לצור העיר הגדולה <b>טרוייא</b> (בזמן שלמה הע\"ה, או קרוב לו) מחלק וחוצה לב' בתרים הבהמה שהיה רוצה להקריב, ונותן זה כנגד זה ועובר בין הבתרים האלה — ועוד מצוייר כמעשים האלה בברית אשר כרתו ביניהם שרי יון עם שרי טרוייא-ראה <b>לאוור</b> Lavaur קורות האלילים, Storia della Favola 157. וכל זה ממה שיורה, כי מנהג קדום הוא בין הגוים הקדמונים ותתבאר היטב מליצת התורה לכל הבא במסורת הברית עם חברו שיאמר עליו <b>כרת ברית</b> כי באמת ברית היו <b>כורתים</b> בפועל כמו שראינו, ולא הבהמות בלבד, אבל היה מנהג בשנים קדמוניות לכרות איזה דבר לשנים ולעבור בין בתריו, לאות ברית כמו שעשה א\"א ע\"ה במעמד בין הבתרים, ותנור עשן ולפיד אש שעבר בין הגזרים, הכל רומז <b>לכבוד</b> כי הוא הכורת ברית עם א\"א, וכן הוא אומר <b>העגל</b> אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו כי זה אות חותך שבאו במסורת הברית, ועוד מצאתי שבארץ יון כל הרוצה לבוא עם אחר בברית לוקח לוח אחד וחותכו לשנים, וכל א' נוטלהחצי ומשמרו לעדות, והיו קוראים אותו <b>סימבול</b> Symbole והטעם כי הוא אות לחברתם, ומזה נולד שכל דבר המקיים החברה או תנאיה, היה נקרא גם כן <b>סימבול</b>, ומזה לדעתי <b>ארון הברית</b>, ומי יודע, אולי נגזר <b>ברית</b> מן וברא אותן בחרבותיהן לשון <b>כריתה</b> — ועוד מצינו שבארץ יון הקטיגור והחייב היו כורתים הבהמה לשנים והיו מקבלים על עצמם כל מין אלה וקללה אם ישבעו לשקר p. 736. — Anacarsis p. 308.. <b>ואפרס</b> Demostene in Aristar (Efrem Siro) הנוצרי שהיה חי בדורות ראשונים לחשבונם, כתב שבזמנו עדיין היה המנהג הזה נוהג בין הכשדים, ובלשון יוני ובלשון רומיי נשאר זכר לזה המנהג שכן קורים לכריתת הברית כבלשון עברי, ע\"ש הכריתה, שבלשון יוני יאמרו <b>אורקייא טימניין</b>, ובלשון לאטין <b>פירוס</b> Phoedus שעניינו ג\"כ כריתה. Faedus — ferire"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>את הקיני.</b> מבואר מן התורה ומספר יהושע שגוים רבים במספר היו מחזיקים בארץ ישראל יותר מהשיעור הראוי לפי גדולת הארץ, וזה הביא חכמינו לומר שהל\"א מלכים שבס' יהושע היו מלכים גדולים בחוצה לארץ שהיה להם חלק מה בארץ ישראל לכבוד ולתפארת: ויתכן לומר כדעת חכם גדול שבזמננו, שמקרה אחד קרה לארץ ישראל ולארץ יון ולארץ טוסקאנא, ודרך כלל לכל הארצות אשר חלק ה' להם יתרון מעלה על שאר ארצות ואשר מהם נפוצו מושכלות או נמוסיות לכל גויי הארץ ר\"ל לאסוף אל חקם בגבול צר אומות שונות בטבעיהם מדותיהם ונטיותיהם Renan Histoire de langues Semitiq. v. l. 230. והיה מחכמתו ית' להקים בא\"י תחת יושביה הראשונים שבטי יעקב שנים עשר נבדלים גם הם במזגיהם ובעסקיהם כנראה מברכת יעקב ומשה למען לא יחסרו כל התנאים והמדות הראויות לקיום האומה ולשמור ולשאת בחקם כל השנויים שבהם נבדלו כל האומות לבעבור יהיה להם היחס הראוי להיות, מורי התורה לכל הלשונות והאומות שגם הם נבדלים בטבעם, ובאו ישראל לעומתם שבעים נפש כנגד שבעים אומות זה תחת זה כי כל שנויי המזגים והנטיות, הנמצאים באומות נמצאים בישראל לבעבור יהיה להם קשר ויחס עם כלם כאשר כתבנו, וגם טרם כבוש ישראל היו גוים רבים מושלים בישראל וחוץ שמצאנו שם עשרה עממים מצאנו ג\"כ בזמן יהושע ל\"א מלכים מספר מופלג לגבי דוחק הארץ וכבר העירו על זה רבותינו ואמרו שכל מלך שבח\"ל שלא היה לו חלק מה בא\"י לא היה חשוב מלך ואיך שיהיה דברי רבותינו נתקיימו בדורותינו שכמה מלכי גוים שמו על ראש מהללם להקרא בשם מלך ירושלים ודבריהם אמת גם לעבר גם לעתיד.",
+                    "<b>את הקיני.</b> להיות שנפלה מבוכה גדולה כענין <b>הקנים</b> שנזכרו בעניינים ולתכלית שונים בתנ\"ך אמרתי אלקטה נא ואספתי בכתובים שמהם יש להוציא לאור משפט החקירה הזאת, ואחר שאזכירם אבוא להעיר עליהם מה שנראה על <b>הקנים</b> והוראתו בכ\"מ לפי עניינו — הכתוב ה<b>א'</b> הוא שלפנינו את <b>הקיני</b> ואת הקניזי ואת הקדמוני — ה<b>כ'</b> (שמואל א' כ\"ז) ויאמר אכיש אל פשטתם היום ויאמר דוד על נגב וגו' ואל <b>נגב הקיני</b> — הג' (ד\"ה א' ב') ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים, המה <b>הקינים</b> הבאים מחמת אבי בית רכב — ה<b>ד'</b> ויאמר שאול אל <b>הקיני</b> לכו סורו רדו מתוך עמלקי וגו' ויסר <b>קיני</b> מתוך עמלק — ה<b>ה'</b> וירא את <b>הקיני</b> וישא משלו וגו' כי אם היה לבער <b>קין</b> (במדבר כ\"ב) — ה<b>ו'</b> ובני <b>קיני</b> חותן משה עלו מעיר התמרים (שופטים א' א') — ה<b>ז'</b> וחבר <b>הקיני</b> נפרד <b>מקין</b> מבני חובב וגו' (שם ד') — ה<b>ח'</b> וסיסרא נס ברגליו אל אהל יעל אשת חבר <b>הקיני</b> (שם) --- ה<b>ט'</b> תבורך מנשים יעל אשת חבר <b>הקיני</b> (שם) — ואחר שהזכרנו הכתובים המלמדים לנו דעה והשכל בחקי' זאת, אומר שלדעתי עם אחד ושמו <b>קיני</b> מזרע <b>קין</b> או <b>קין</b> כפי אשר היו חושבים עליו, היה יושב בארץ כנען או בתחום ארם כנרמז בפ' א' ב' וה' — ובני יתרו הוא חובב חותן משה קבעו דירתם אצל העם הזה היוצא מקין ונקראו על שמו <b>קיני</b> (פ' ז') ופעמים ישבו אצל עמלק (פ' ד'), ונקראו ע\"ש <b>קינים</b> כמו שנקרא אוריה <b>חתי</b> וכמו שנקרא לשון העברים שפת כנען וכמו שישראל נקראו אזרח כמו שכתבנו, וישבו במקומות בא\"י, יריחו, ומדבר יהודה (פ\"ו) וחלק מהמשפחה הזאת נפרד מאחיו וקבע דירתו באילון בצעננים בין גבול מנשה וגד (פ\"ז) וחלק מהם נתיישב בגבול יהודה ביעבץ, והם תרעתים שמעתים וגו' (פ\"ג) באופן שמארץ מדין מקום מושב יתרו ומשפחתו הנפרד מיריחו ע\"י ארץ האמורי שביניהם, בני בניו וזרעו אחריו באיזה זמן ולאיזה סבות שלא נדע מהותם, קבעו דירתם <b>ביריחו</b>, ושם אנו מוצאים אותם אחרי מות יהושע (והיות עיר התמרים היא יריחו, אנו לומדים מפסוק וילבישום וינעילום ויאכילום וגו' ויביאום <b>יריחו עיר התמרים</b> אצל אחיהם, וכן <b>בקעת יריחו עיר התמרים עד צער)</b> וכשישראל כבשו יריחו הלכו משם הקינים וקבעו מושבם בגבול יהודה לדרום אכד, במקום דשן ושמן במדבר יהודה קרוב לגבול עמלק ומזה נולד שנתיישבו והרחיבו דירתם אצל <b>עמלק</b> (פ\"ו) ואולי באותו זמן חלק אחד מבני יתרו ובראשם <b>חבר הקיני</b> נפרד גם הוא ונתיישב בין גבולי מנשה וגד קרוב לאילון בצעננים אצל תחום האמורי והפריזי (פ\"ז) ובמקום הנזכר ראשונה (יעבץ) אנו מוצאים אותם בד\"ה משפחות חכמים וסופרים (פ\"ג) ובמקום הב' אנו מוצאים אותם בימי סיסרא (פ\"ז ח' וט') ובגבול יהודה אנו מוצאים אותם עד זמן ירמיה (כ\"א) והוא הלך להשקותם יין, נגד מצות אביהם, ולא שמעו לו — והיות <b>הרכבים</b> הן הן <b>הקינים</b> אנו לומדים מפ\"ג. -ואחר שביררנו דעתינו, נזכיר דעת האחרונים, והראשון גיזיניוס חשב כי הקינים באים מזרע חובב חותן משה, ויפה טענו נגדו שא\"כ איך נזכר בכלל קניזי וקדמוני — החוקר האשכנזי <b>יאן</b> (Jahn) כתב <b>שהקיני</b> שבספר בראשית הוא עם לא נודע מקורו — והם נבדלים בהחלט מהקינים הנזכרים בס' הנביאים — <b>בולין</b> (Bohlen) מצא עלה בזה להתקומם נגד ספרי התורה באומרו כי אינם מעשה ידיו של מרע\"ה, ויפה הקהה את שיניו החכם הישראלי (Munk) שאיך שיהיה הסתירה במקומה עומדת — והחכם <b>מונק</b> עצמו סובר שהקינים אינם כלל מזרע יתרו חותן משה, אבל יתרו עצמו היה <b>קיני</b>, ע\"כ נקראו בקראו בניו קינים, ואומרו ובני קיני חותן משה, כאלו אמר ובני חותן משה הקיני — ובמחילה מכבודו לא מצינו בשום מקום שיתרו היה קיני רק <b>מדיני</b> כמ\"ש ויאמר משה לחובב בן רעואל <b>המדיני</b> חותן משה וגו'- ולדעתי הנכון כמו שכתבתי."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>באר לחי ראי.</b> עיין מ\"ש ראב\"ע שהוא הנקרא אצל הערביים <b>ביר זמום</b> — ודע שטעות נפל בקצת ספרים וצ\"ל <b>ביר זמזם</b> ב<b>ז'</b> — והמנהג שזכר הרב עודנו קיים ביניהם עד היום הזה, וכל ישמעאלי שהולך להשתטח על קבר הנביא (יח' ג) הולך לשתות מן הבאר הזאת. — אעתיק לך פה מה שמצאתי בס' אחד חכם וז\"ל — Gail Observations historiques et critiques sur le Mahome — tisme. בבית הקדוש לישמעאלים והיא <b>הקאבה</b> (מלשון <b>קובה)</b> נמצא באר אחד יקראוהו <b>ביר זמזם</b> והוא למזרח <b>הקאבה</b>, ובנין קטן מפואר בנוי עליו, וקבלה ביד הישמעאלים שזהו הבאר עצמו שממנו שתה ישמעאל בצאתו מבית אברהם עם אמו הגר — ויש מי שחשב שנקרא כן, לפי שהגר בלשון מצרי אמרה לבנה <b>זם-זם</b> — ר\"ל <b>המתן המתן</b> — ומי הבאר אצלם קדושים הם, ושולחים אותם בפחים קטנים לכל ארצות ישמעאל."
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>התהלך לפני והיה תמים.</b> האיש השלם נקרא <b>תמים</b>, (ומשולם בס' ישעיה) כי הגיע לתכלית יצירתו <b>ותס</b> חקו, ומזה יורה כי כפי אמונת תורתינו יש תכלית שאליו צריך האדם להשתדל להגיעו והוא <b>הצלם והרמות</b> שבו נברא, והתמימות הוא להדמות אליו בכל בחינותיו וזו אחת מהאמונות הנכבדות שנשארו אחר הפלגה לנחלה אצל גויי הארץ כנראה מלשונותם כגון בלשון רומי שיאמרו <b>פירפיקטוס</b> Perfectus על האיש השלם שעניינו משולם ותמים, וכן בלשון <b>הודו (סאנסקריט)</b> יאמרו <b>סאדהו</b> Sadhou מהענין זה עצמו ר\"ל <b>שהשלים</b> חקו, Colebroolke Essai sur les Hindous 313."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>והיה שמך אברהם.</b> ראיתי מי שכתב שכמו שבני אדם גוי או ממלכה כשיקבלו איזו טובה מאיש אחד המפורסם ביניהם, יקראו לו שם חדש לתפארת ולתהלה, כן התנהג ה\"ית עם חסידיו ושומרי בריתו ועדותיו, ועוד אמרי שלתכלית אחר נשתנו שמות כמה גדולים, והוא למען יחזיקו במעוז אמונתם כי בכל פעם שיזכרו בשמותם, עלי הדמ'ות מה שהגיע אליהם, יזכרו כל פעל ה' למענהו, וכל הטובות אשר גמלם, ומזה יבואו לעמוד בצדקותם וקדושתם די לא תעדי.",
+                    "<b>אב המון.</b> ראיתי בשבת (ק\"ח א') שדרשו שם אברהם נוט' ומשם ראיה כי ה<b>ה'</b> וה<b>ח'</b> היו אצלם אחדים, וכן נראה ממקומות אחרים וז\"ל שם מנין לשון נוטריקון מן התורה, <b>אב המון</b> — \"אב \"בחור \"חביב \"מלך \"ותיק\"נאמן — הרי שדרשו <b>ה'</b> כאלו היא <b>ח'</b> — ומזה נולד שלדעתם <b>אברהם</b> כאלו כתוב <b>אברהם</b>, וראה זו מצאתי בס' משא בערב דס\"ו לחכם <b>רומאנין</b> וז\"ל <b>ואבי דראחים</b> (שם ישמעאלים) ר\"ל <b>עבד המרחם</b> — ואולי הוא גם שם <b>אברהם</b> בתמורת <b>ה'</b> כ<b>ח'</b> אם כי יהיה ארמי ע\"כ — ומה שיורה ששם אברהם יש במשמעו ג\"כ ענין זולת הנרצה <b>באב המון</b>, כדברי רבותינו הוא תוספת <b>הר'</b> שאין לה טעם בנוטריקון זה, וגם זו מן התוכחות שמלבד הטעמים והפירושים והמקורות הנרמזות בפירוש בתורה, עוד לשמות טעמים אחרים וכזאת ראינו בשם <b>נח</b> ושם <b>בבל</b>, עיין שם, כי הכל הולך אל מקום אחד — וראיתי ג\"כ בקדמון אחד לנוצרים. Moion in Eus. Prep. evang. 2. p. 20 ed. Paris שהיה קורא <b>אב-רחם</b>, ונוכל לתרגם שם זה <b>אהוב-אביו</b>, וזה מענין דרשת חז\"ל שכתבנו למעלה, וקרוב שנשאר זכר ממנה אצל קדמוני הנוצרים. וכנראה מזה שהמנהג לקרות ה<b>הא</b> כ<b>ח'</b>, שזכרו רבותינו כאחד מטעיות אנשי זמנם כבר היה לו שרש באומה מימים קדמונים והעד השומרונים, שהיה להם זה לאבן נגף ולצור מכשול כל הימים, ואין לך אפילו בכתוב שלא ימצא המנהג לתת אות מאח\"הע תחת חברתה, וזה בעושו ובאו כל הגוים ועיי\"ש במפרשים- שהוא כמו חושו ובואו.",
+                    "[השמטה: <b>אב המון.</b> עיין בפרשה על דרשתם ז\"ל <b>ח'</b> במקום <b>ה'</b> ומה שהבאתי לדבריהם ראיה מעושו ובואו כל הגוים, וראיות יותר מפורשות מזו היה לי להזכיר, אלא שנטרפה השעה, והוא כל מקום שנמצא בכתוב <b>ה'</b> במקום <b>ח'</b> כמו <b>הצן</b> במקום <b>חצן</b> (ירמיה סי' מ\"ט וע\"ש המפרשים) וכן לדעתי עיר <b>ההרס</b> במקום עיר <b>החרס</b> (והיא <b>אליופולי</b>, עיר השמש) ו<b>ח'</b> תחת <b>ה'</b> לדעתי בפסוק ופחד ורחב לבבך, שאולי <b>רחב</b> כמו <b>רהב</b> שכן אומרים בלשון סורי <b>אתרהב</b> במקום <b>נתפחד</b> (עיין אונגליון סורי, לוקוס סימן כ\"ד).]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ובן שמונת ימים.</b> מהגוים שלא ידעו את משפט אלהינו במצות המילה, שמרו בכל זאת המנהג להמתין לילד שמונת ימים לקרות לו שם, והמנהג הזה זכרו <b>ארסטו</b> היוני."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ונכרתה הנפש.</b> מצאנו ראיה כי הכרת אינו אבדן הנפש וכליונה, רק הבדלה מאת הבורא, והוא מ\"ש בס' מלכים ב' ט' <b>והכרתי</b> את ישראל מעל פני האדמה אשר נתתי להם, שהפירוש בו, שיתרחקו ויבדלו ויגלו הימנה, אף כאן שיהיו מרוחקים ונבדלים ממקור החיים, הפך והיתה נפש אדוני <b>צרורה</b> וגו' את ה' אלהיך."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואם שרה הבת תשעים וגו'.</b> דע שהפלא או הנס אינו רק השגבת הטבע, וההשתמש בזרות הטבע לתכלית השגחיי על מעשה ידיו יתברך וזו כוונת חז\"ל בכמה מאמרים, כאמרם בא ואראך דוגמתם בעו\"הז וכו', וכיוצא בזה, וכן מצינו שאשה אחת מהמתקדשות והצובאות בדת הנוצרים, חזרה לה וסתה בהיותה בת צ\"ג שנים אחר שנפסק לה בהיותה בת נ\"ב Gazzetta medicale. Milano 1845. — Tomo lV. fasc.21."
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כחם היום.</b> יום ישמש לענינים רבים, ומהם יאמרו יום סתם על יום טוב ועל יום רע, ופעמים ירצו בו <b>שמש, מזל, עת, וזמן,</b> ופעמים ירצו בו <b>בקרוב,</b> ופעמים פעולת שכיר, והוראת שמש מצאנוה בפ' שלפנינו <b>כחם ��יום</b>, ויותר מפורש כי הנה <b>היום</b> בא בוער כתנור, וכן כי פנה <b>היום,</b> בערב <b>יום</b>, ולהיות שהאמינו היות השמש סובב לארץ פעם אחת בכל כ\"ד שעות קראו כל זמן הקפתו <b>יום</b> על שם השמש, וכן נקראת השנה <b>יום</b> כי בהקף שנה אחת יחזור לנקודת הגלגל שהיה בו, כמו <b>את זבח הימים</b> וגו'. ובזה תבין אומרם ז\"ל ויהי היום דא יומא דר\"ה, וחוקר אחד Des Vignoles סמך על התאחדות ב' הענינים האלה בשם אחד להורות שכל השנים שספרו המצריים הקדמונים במספר עצום, היו ימים ולא שנים — V. Larcher Cron. Erod. degli Egizj. וכן בלשון חז\"ל מצינו <b>יום</b> במקום <b>שמש</b> בפ\"ג דחולין אוקמוה להדי <b>יומא.</b> ואין לשתוק שבארץ הינדיא קורים לשמש <b>יַאַמא</b> Jama וזו אחת מני אלף מלות הדומות ללשונינו בלשונות <b>אינדואיאורופא lndo — europee</b> וגם בכל מקום שידברו כתבי הקדש על התמדת ענין יזכירו מלת <b>היום</b> או שמים וארץ, או שמש וירח, או אחד מכל כללי הארץ, או המציאות הנברא כמו <b>עולם</b>, שפירושו כל הימים שיתמיד העולם, ועיין מ\"ש בפי' שם <b>עולם</b>: ועל עד היום הזה."
+                ],
+                [
+                    "<b>והנה שלשה אנשים.</b> אין ספק כי המאורעות הקדמוניות, ובפרט בהיותם מעשה נסים, השאירו רושם וזכר עולם בלב כל מי שהגיע אליו שמץ מנהו מהנוראות ההנה, ומכללם לא יבצר, שמה שקרה לשלשת אבותינו הראשונים, לא יתפרסם, אם מעט ואם הרבה בכל העמים אשר נפוצו שמה, ובין זרעם אחריהם גם בני ישמעאל גם בני עשו, ומהם לשמע אזן שמעו גם הגוים הרחוקים וביחוד עם יון אשר ידענו ממנו שנתלמד ונתחנך הן בחכמת האדם והן בחכמת האלהים מבני קדם פלשת וצר עם כוש, אשר להם עם האומה הישראלית קורבה גדולה, ומהעניינים שנודעו אצלם ממקרי האבות הרגישו קצת חוקרים בספור <b>אוביריוס</b> מהשלשה אלהי יון דברים רבים שדומין בכל פרטיהם למראה הגדול הזה באלוני ממרא בפתח האהל והוא כי יספר <b>אוביריוס</b>, ששלשת אלהי יון בהיותם נוסעים הלוך ונסוע בכל הארץ לראות מפעל כל היצור אם טוב ואם רע, ויקר מקרה שיום אחד לפנות ערב פגעו בסכה קטנה, ועל פתחה יושב היה <b>האיריי</b> הזקן וחיש קל בראותו אותם מרחוק במו פיו יתחנן שיסורו אל ביתו ויכניסם באהלו ויכבדם ככל אשר השיגה ידו לעשות. — ויהי אחרי אכלם, ואחרי שתה, שאלו לזקן מה לעשות לו לטובתו ולהנאתו, וישב הזקן ויאמר כי כל מאווי נפשו להיות לו ילד שעשועים רק מבלי שיצטרך למשכב אשה כי אשתו מתה, והוא נשבע לה טרם מותה שלא ישא זולתה אשה אחרת — ולא אחר האלהים למלאת את שאלתו, ויהי לו בן- ושתים אלה טוב וראוי להעיר בספור זה, האחת שם האיש כספור אובידיו <b>איריי</b> שלדעת קצת, שם זה רמז לאברהם המכונה אצלם <b>מאור</b> כשדים, מפני הנס שנעשה בו — והשנית, שעין רואה כיצד נשתנה הפלא של שרה וחזרתה לנערותה לפלא אחר עצום ממנו היינו להוליד מבלי עזר כנגדו, וכל זה אינו מהמתמיהין לכל מי שידע כיצד ישתנו על נקלה פרטי המעשים לפי רוב השנים והאנשים המריקים הספור ההוא מבלי אל כלי עד שלא עמד טעמו בו וריחו נמר."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "[השמטה: <b>יוקח נא מעט מים.</b> בס' קדמון לסינים Lois de Manous כתוב לאמר \"כשנכנס האורח אצל בעל הבית חייב לתת לפניו ג' דברים כסא לישב עליו מים לרחוץ רגליו, ולחם לאכול.]"
+                ],
+                [
+                    "<b>כי על כן עברתם.</b> מלת כי והוראותיה הרבים כבר העירו עליהם חז\"ל, ובוקסטורפיוס, וגיזיניוס, והם כבר ידועים, וראיתי לזכור עוד הוראה אחרת, שכפי דעתי איננה נופלת מהאחרות באמתותה, ואיני יודע אם אחר קדמוני, והוא שתשמש מלת <b>כי</b> לפעמים במקום <b>כאשר</b>, ומזה לפי דעתי, <b>כי</b> יבעל בחור בתולה וגו', וכן <b>כי</b> מי נח זאת לי וגו' <b>כן</b> נשבעתי וגו' (ועיין רד\"ק ישעיה נ\"ד) וכן <b>כי</b> אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה <b>כן</b> אצק וגו', וכן ישעיה (נ\"ה) <b>כי</b> גבהו שמים מהארץ <b>כן</b> גבהו."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>היתה לי עדנה.</b> חז\"ל אמרו שנתפשטו הקמטים, וחזר היופי למקומו, ופירוש נשאר מקובל אצל הנוצרים וזכירו <b>אפרם סורי.</b> Efrem Siro"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואברהם עודנו עומד לפני ה'.</b> חז\"ל אמרו תקון סופרים הוא זה, וכוונתם שהתורה דברה כדרך שהסופרים מתקנים הלשון, דרך כבוד כלפי מעלה, ולא שח\"ו היתה שליחות יד בספר התורה, ולנו מזה ראיה כי בהעתקת השבעים מצינו התרגום יוני כעברי שלנו, ואברהם עודנו עומד לפני ה' — ועיין רא\"ם שכתב לאו למימרא וכו' אלא שהכותב האלהי התנהג כפי דרך ותקון הסופרים ע\"כ. — ולדעתי מצאנו ראיה גמורה בנדרים פ\"ט א\"ר יצחק מקרא סופרים, ועטור סופרים, וקריין ולא כתיבן וכו' הלכה למשה מסיני, הרי שקרא לכל אלה על שם <b>סופרים</b> ובכל זאת הם הלמ\"מ, הא אין לך לומר אלא שהכוונה, העטור שנוהגים הסופרים וכו' וכן תקון סופרים תקון הלשון שדרך כותבי ספרים לתקן, ואם תאמר אם כן למה לא מנה בכלל אלה תקון סופרים? — התשובה שכל אלו שמנה יש בעצמם איזה שנוי מן הכתוב, להכי הוצרך לומר הל\"ממ, אבל בתקון סופרים לא שייך לומר כן שהרי, ספר תורה מונח, וכלו מסיני."
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ויבאו שני המלאכים וגו'.</b> בילקוט א' דכ\"ה ע\"ד מצאתי מנהג תמוה אצל הקדמונים, שנאמר שם אין לך כל שבת ושבת שאין קורין בה פרשתו של לוט — ומי יתן ידעתי הטעם."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>בסנורים.</b> פירש\"י ז\"ל מכת עוורון ובמלכים ב' ו' כתב חולי של שממון, רואה ואינו יודע מהו רואה, ולפירוש זה האחרון, הסכימו רל\"בג ודון יצחק."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וה' המטיר על סדום.</b> אחד מחכמי <b>המפה</b> הראשונים (<b>סטראבוני</b>) שראה או ידע מכל חלקי העולם וכתב על ספר, יספר על הערים האלה שהיו נושבות מקדם קדמתה ובהם שדות וכרמים, דשנים ושמנים, וכלם נחרבו על ידי האש היורד מענן ביום הגשם fulminum jactu והסופר הזה קול הברה שמע מהספור האמתי שנשאר אצל בני דורו, ונבא ולא ידע — ולא אכחד שכפי דבריו, י\"ג היו העיירות הנהפכות, ואולי לא הזכירה התורה אלא הכרכים גדולים ושתקה מזולתם, ולא סטראבוני בלבד כי אם דיודורו הסיקולי. ותאשיטו הרומיי, שהיה בסוף בית שני, ופליניו, וסולינו, כלם כאחד יספרו מים המלח Lago Asfaltide שהוא קרוב לסדום שנעשה משריפה גדולה שהחריבה כמה כרכים באותו מחוז (ראה דוקלוט נקמת התורה.152.2)"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וישקף על פני סדום.</b> חז\"ל אמרו בכל השקפה מלמעלה למטה, ונראה שכן הוא, מהמלה עצמה ומשרשה, <b>שקף</b> קרוב למשקוף בל' עברי, ולזקף בלשון חכמים וסקף בל' ערבי גג, ובזה תבין מה שמצינו בשירי השומרונים (ברמי שומרון 97) <b>טובך אתעביד סקוף לישראל.</b>"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויתפלל בעדך וחיה.</b> ידענו שבעת התפלה היו קדמונינו פורשים כפיהם לשמים כמ\"ש אפרוש כפי אל ה', וכן נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים,. וכן משאת כפי מנחת ערב. ונראה שזולת זה היו מגישים כפיהם אל פיהם, ואח\"ל מנשאים אותם לשמים כאלו ירצו לנשא ולהושיט לשמים הגיון פיהם ולבבם, או דרך נשיקה, ובאיוב מצינו כשהיה משתבח שלא עבד זולתו ית' אמר אם אראה אור כי יהל וירח יקר הולך, ויפת בסתר לבי ותשק ידי למו פי, ולדעתי נשאר רושם הנכר ממנהג ומהמעשה הזה בשרש פלל שעניינו התפלה, והוא מורכב מ<b>פה ל</b>, כלומר שעושה תנועה המורה שנושק בפה אל הדבר שלפניו, וכעין זה מצאנו בל' רומי שאומרים <b>אדורארי</b> Adorare עבודת האלהים, ואדורארי מורכב מב' מלות <b>אַד-אורֵי</b> שר\"ל <b>אל הפה</b>, וקדמוני הנוצרים כשהיו עדיין תופסים במנהג ישראל, היו מתפללים על רגליהם, ופותחים ידיהם ושוטחים אותם, ועובדי אלילים שבזמנם היו מרחקים ידיהם מפיהם ומושיטים אותם באצבעותיהם פתוחים אל הדבר שהיו רוצים לנשק."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "[השמטה: <b>אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי.</b> הפסוק מוכיח כדעת רבותי' שהיו ב\"נ מותרים באחות מן האב, וראיתי שלא בלבד היה אצלם רשות, רק מצוה ג\"כ, ובפרט בארץ מצרים, אלא שלדעת קצת (PAW) לא הוקבע הדבר מצוה, רק ממלכי המקדונים ואילך, בארץ מצרים (P. L Sect. 2. p.52.) רק Pastoret, יפה העיר שמזמן <b>אוסירים</b> Osiris אליל מצרים, ספרו עליו שנשא אחותו lsis, וכן כתב Pausania lib. I. 37. <b>שתלמי פילאדילפו</b> לא עבר על חקי מצרים כשנשא אחותו, ועיין Justin Cap. 2. e 3. 24. -. ועיין מה שאכתוב בע\"ה על פ' ותרד בת פרעה. ואחר כל האמור, לא ידעתי מה אחשוב על דעת חוקר גדול בזמנינו זה שכתב שאין שם <b>אחות</b>, adelfi מיוחס לנשי מלכי מצרים רק כנוי מכנויי אהבה וחביבות. Le nom de Soeur donne aux femmes des rois d' Egypte n' etait qu' une expression consacrce par l' usage et le protocole. Letronne — Recherches pour servir a l' hist. de l' Egypte. p. 7. e segg.]",
+                    "[השמטה: <b>וגם אמנה אחותי בת אבי היא.</b> עיין מ\"ש בהערות סוף חלק בראשית ובחלק שמות פ' ותרד בת פרעה, ומה שכתב ליטרון Letronne כי שם אחות אצל נשי מלכי מצרים לא היה רק כנוי של כבוד, ומצאנו כגון זה בכתבי הקדש, ובדברי רבותינו — הרי הוא קורא לכלה בשיר השירים בשם <b>אחות,</b> ופסוק מלא בדברי הימים (א' ז' ט\"ו) <b>אחותו</b> במקום אשתו כמ\"ש ושם אחותו מעכה והיה ראוי להיות ושם אשתו וגו' ועיין מ\"ש ר\"י אבן גנאח בס' רקמה. 180 וגם רבותינו כשאמרו לא זז מחבבה עד שקראה אחותי לא זז וכו' עד שקראה בתי וכו', לא סרו מדרכי הפשט הגמור כאשר ראית, ועל שם בת לרמוז על האשה בכלל ועל הבת זוג בפרט, עיין מ\"ש בארוכה פ' וישלח ע\"פ ובניהם שלשים — ואם כן אפשר שאברם באומרו <b>אחותי היא</b> דבר בלשון יורה ג\"כ על האמת אלא שהוא עלול להטעאה וזה כדרך כל הקדמונים כלם שהיו שומרים הוראת המלות יותר מהוראת הענין, וצדקו בזה רבותינו שיחסו כוונה זו אל יעקב כשאמר אנכי עשו בכורך וירדו לסוף דעת הקדמונים עיין מ\"ש שם. והיותר נפלא מ\"ש רבותינו לא זז וכו' עד שקראה <b>אמי,</b> ואמת הוא, כי זכ��רני ששמעתי אנשים דרך חביבות קורים לבתם או לנשיהם בשם <b>אם,</b> וכן באיזה מקומות קורים לכל אשה שתהיה אם דרך כבוד. — ודומה לו בלשון רבותינו (אמא שלום וכן אבא לאיזה מרבותינו כגון רב ואחרים) ודרך כלל אם על הנקבה ואב על הזכר, ועיין מה שפירשתי בפ' לא תבשל גדי בחלב <b>אמו,</b> וכן יעיד Orcurti Catal. illus. del Mus. di Tor. vol. 2. p. 207. שלכל הנשים היו קורים במצרים <b>אמהות,</b> וכן בן ואח גם דוד כנויים לזכרים מבני אדם, ובת ואחות לנקבות.",
+                    "<b>וכמו</b> שמצינו אצל גויי קדם קצת מהם שנשאו אחיותיהם, כן מצינו תועבה יותר מגונה במי שנשא אמו, ולא לחנם יחסו רבותינו התועבה הזאת לקצת מהקדמונים, כמו ענה שאמרו עליו שבא על אמו, ויש בדברי רבותינו מאמר צריך פירוש והוא אומרם הבא על אמו בחלום יצפה לבינה שנאמר כי אם לבינה תקרא, והנה חוץ ממה שהמאמר הזה כלו אומר כבוד ומורה באצבע לחכמת הקבלה מכמה פנים, הנה אין ספק אצלי, שלמנהג ידוע בזמנם שמו בזה מגמתם, כי הנה מלבד שהפרתיים עד זמן שהתנצרו היו נושאים אמותיהם כעדות איאוזיביוס Eusebio Prep. ev. vol. l. p. 11. לנו עדות נאמנה (שם p. 443. N. 2.) כי הפרסיים <b>ובפרט החשובים אצלם להיות מתנהגים על פי סדרי החכמה</b> כלומר האמגושים נושאים <b>אמותם</b> — והנוצרי Tertullien מזכיר Ctesia וכמוהו Strabone et Quinte Curee האומרים כי פחה או אחשדרפן Satrape אחד שמו סיסימיתרו היו לו שתי בנות מאמו — ופילון (לא ידעתי אם הוא הישראלי אם אחר) כתב גדולי וחשובי פרס נושאים אמותיהם, ונזכרים לשבח הנולדים מהנשואים הללו, וברור ונכון אצלי כי בין התועבות האל, בין מאמרי חז\"ל הרומזים על ההתחברות עמהם כלם אחוזים בהתחלות החכמה הנסתרת הנמצאת גם בפרס גם אצל רבותינו, אלא שהמשלים שבחכמה הקדושה חזרו להיות <b>פעולות חומריות</b> אצל הגוים ערלי לב וערלי בשר, ויש לנו אות אמת שכן הוא על נכון, כי הן בעון גם אצלנו נמצאו בשני זמנים שונים ורחוקים זה מזה ב' כתי עדים, המעידים על עצמם כי ממקור יהודה יצאו, ובכל זאת תעו במדבר העמים בישימון דרך הסתרים, שהוציאו לחולין ולמינות, ובאו מטעותם בנסתרות לשקע עצמם בטיט היון ובכל צואה יתגלעו, ומי הם? מתחלה הגנוסטיקים (כתות כתות של נוצרים) שתארם וצביונם מורה לדעת כי מקובלים משובשים המה בלתי ספק, ולא הניחו זמות ותועבות שלא עשאום באומרם שכן ראוי להיות וזו חובתם לעשות — והשנית כת של שבתי צבי שיולדה על ברכי הקבלה וגם הם לא היתה תועבה אשר שגבה מהם, את הכל עשו לעיני השמש ולא פחדו אל ה' ואל תורתו לאמר, כי לצדקה יחשב להם כל מה שהם עושים, וכל פעולותיהם גבה להם ויראה להם כי כוונתיהם ושרשיהם אחוזים בשמים ממעל! — וכל אלה וכל כיוצא באלה הטעיות אינם לדעתי רק <b>התגשמות</b> משלי ותארי האלהות, כי בין המשלים הללו יש קצת שאם תוציאם אל הפעל יעבירו את האדם על דעת קונו, דרך משל הזווגים שתארו בהם כמה בחינות עליונות בין ספירה לספירה אם יאמר אדם לקיימם בפועל יביאוהו לידי כריתות ומיתות ב\"ד, כי באותם המשלים האח נושא אחותו <b>והבן גם בן נושא אמו</b> (ת\"ת ובינה) וכיוצא בזה נשאו משלם חרטומי מצרים באומרם שהבן הוא גם בן גם בעל לאמו.. 40. p. l. vol. ece. egiz. monum dei. illus. Catal Orcurti. ece stesso se di generatore e ehe indicare per, madre sua di marito e liglio tempo un ad detto vien che Demiurgo di specie liglio ll]"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אשר ילדה לאברהם מצחק.</b> בב\"ר ר\"א בנו של ר\"י הגלילי אין הלשון הזה אלא ש\"ד וכו' וכו', וחוץ ממה שמצינו במקרא לשון שחוק, מורה על ש\"ד, כך מצינו ג\"כ בשאר לשונות כמו ludo בלשון לאטין, וכן תרגם ירונימוס ludentem — וכנראה שהבינו בו ענין רדיפה ונטירה, שהרי כתב <b>שאול</b> (Paulo) שישמעאל בן הבשר היה רודף יצחק בן הרוח או השכל — Tunc ille qui natus erat secundum carnem, persequabatur eum secundum spiritum. הנך רואה בעיניך שכבר קדם פירוש זה באומתינו לזמן האומרו כי שאול למעלה בשנים על ר\"א בנו של ר\"י הגלילי, וכיוצא מהערות אלה כתובות לרוב בזכרונותי, ומזה תקיש לכל שאר פירושי אז\"ל וקבלותיהם."
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ויהי אחר הדברים האלה.</b> שמעתי טעם נכבד על מצות עקידת יצחק, והוא שרצה האל ית' לבטל העבודות המתועבות מזביחת בניהם ובנותיהם, ודרך כללמשפיכת דם האדם על מזבחותיהם, ולתכלית זה צוה לאברהם שיעלה בנו עולה לשם שמים למען ישלח דברו בשעת שחיטת בנו לבטל המעשה ההוא, ובזה יורה חטאים בדרך שהמעשה ההוא רע ומר מצד עצמו, גם בהתקיים בו כל התנאים המקיימים ומאשרים אותו, ר\"ל מצות הבורא לזובח ולאב עצמו מבלי שיפול ספק על אמתת רצונו, והעלותו עולה לא לשם ע\"ז, רק לשם בורא עולם אשר בידו נפש כל חי, והוא הנותן נשמה לעם עליה ובידו ליטלה המינו, וכל אלה תנאים שלא נמצא כמוהם בכל הגוים, ובכל מלכותם, מאין כמוהם, ובכל זאת בא הצווי נחוץ לאמר, אל תשלח ידך וגו' וגו' — וא\"ת מה צורך למעשה ולא נסתפק בצווי, התשובה, הא למה זה דומה, למי שרוצים להורידו מגדולתו על כל דבר פשע או לסבה אחרת שמלבישים אותו בגדי חמודות אשר לבש בהיות המשרה על שכמו, ואחר כן בעודו מלובש ועומד פושטים אותו מעליו, וכן מבואר מצינו בכתוב קח את אהרן ואת אלעזר בנו וגו' ולבש אהרן הבגדים, ואח\"כ פשט אותם מעליו והלבישם לאלעזר, ולא הספיק שילבשם אלעזר בפני אביו — ככה לבטל זביחת האדם באדם נעשו כל ההזמנות וההכנות הנצרכות עד שלא נשאר כ\"א גוף המעשה ר\"ל השחיטה בפעל, ובאותה שעה נתבטל."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואל תעש לו מאומה.</b> בב\"ר פ' נ\"ו אמרו רבותינו אוציא ממנו טפת דם א\"ל אל תעש לו מאומה מומה, ולדעתי קלעו בדרשתם הלזו אל מטרת האמת וירדו בחדרי משכיות הלשון, עמוק עמוק, כי מום שענינו חסרון והפסד הוא נגמר מן מאומה שענינו ההעדר כי כל מום שרשו בהעדר ובחסרון מציאות, הפך <b>התמימות והשלמות</b> שבו תם ונשלם מציאות הדבר ההוא בכל תנאיו, וזה כלל גדול יהיה בידך, כי לשונינו תסכים בכל מליצותיה לאמונה אשר שמו המקובלים לראש פנה כי היש הוא הטוב והשלמות, והברכה ולהפך ההעדר הוא הרע והחסרון והקללה, ושא עיניך וראה מה שכתבתי פ' בראשית על וירא אלהים כי טוב, ולנו שני עדים כשרים כי כנים דברים, כי שני פעמים מצינו מום ושניהם יושבות על מלאת כתחלת יצירתם בתוספת האל\"ף באמצע לרמוז על המקור שממנו נובע הוא מאומה האחד הוא באיוב ל\"א ז' ובכפי דבק <b>מאום</b> כלומר אם יש עול ומום בכפי, — והב' בדניאל ילדים אשר אין בהם כל <b>מאום</b> וטובי מראה, וכבר הערנו על כיוצא בזה שמצינו שתי מלות אחרות יבואו פעמים בתוספת יקר להעיד על שרשן, הראשון הוא <b>כאביר</b> יושבים, דישעיה, להורות ש<b>כביר</b> ענינו כמו <b>אביר</b>, וכ\"ף הדמיון נתעצמה בגוף המלה והיתה לבשר אחד. וכן <b>אך-זרו</b> ממני דאיוב להעיד כי אכזר שני מלות מחוברות יחד <b>אך-זר</b>, עיין פ' ואת הכרובים — ועוד יתן עדיו על הולדת <b>מום</b> ממאומה, שמלבד שמצינו <b>מאום</b> מלא — מצינו ג\"כ <b>מאומה</b> חסר בלא א' בקצת ספרים, וכן היה בלתי ספק לפני רש\"י במלכים ב' ה' ך' במאומה דגחזי, ומה שהביא הרב מנורצי סמוכות לרש\"י ממדרש תנחומא וויקרא רבא לדעתי אין הכרע ממדרשים אלה כמו שאין הכרע מב\"ר במאומה דיצחק, וכוונת כלם <b>לדרוש המלה על פי מקורה</b> Etimologia כמנהגם, וגם הרב כלי יקר במחילה מכבודו הניח קרי וכתיב מה שאין בו צורך, כי מנהג רבותינו לדרוש המלות על פי מקורם, וזה הכלל יהיה נר לרגליך ואור לנתיבתך, ועיין בדברי הרב מנורצי קרוב לסופם שהולך ומתקרב לאמת כפי המובן אצלינו, אלא שעשה עין של מעלה כאלו אינה רואה הטעם הנכון שרמזנו עליו להוציא <b>מום</b> ממאומה וליחדם בשרשם כמו שהם אחדים בטעמם, גם לא לכל המלות המורות כזאת אשר לפנינו אמונת קדמונינו בהתיחס הטוב אל היש והרע אל. תעדרו. — רק הראיה שהביא מהירוש' לגירסת רש\"י ראיה גדולה היא. באמת, ודברי היפ\"מ אינם כדאים לדחותה מעקרה."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ה' יראה.</b> לא נוכל לכחש שהר המוריה הוא בירושלם ועליו נבנה בית המקדש כמ\"ש בס' ד\"ה, גם נראה בעליל כי <b>שלם</b> היא ירושלם כמו שנקראת בשם זה בס' תלים, והנה אנו רואים שאברהם קרא למקום ההוא <b>ה' יראה</b>, ומעתה נתבאר כמעט <b>הכרח</b> פירוש חז\"ל שאמרו ששם ירושלם מורכב <b>מיראה ושלם, יראה</b> שקראו אברהם, <b>ושלם</b> שקראו שם בן נח, והוא אמרם בב\"ר ל\"ו — אברהם קראו יראה ושם ב\"נ קרא אותו שלם אהב\"ה הריני קורא אותו כמו שקראו שניהם, <b>ירושלם, יראה שלם</b> ע\"כ, וזה אצלי פירוש קרוב ונכבד במאד מאד מצייר לפנינו בשם ירושלם, <b>תכלית התיסדה</b> למקדש ובית תפלה לכל העמים, ולמקום משכן ישראל לכהן ולשרת שם בשם ה', כי שרש לשם זה <b>בישראל ובאדם</b>, וכל אחד נתן בו חלקו, <b>שם</b> הוא החשוב שבגוים, <b>ואברהם</b> הוא הוא הראש ואבן פנה לאומת ישראל. ועיין מה שכתבתי פ לך לך ע\"פ ומלכי צדק מלך שלם וגו' ואם כנים הדברים כאשר אמרנו כי שלם היא ירושלים, והר המוריה בירושלים כדמוכח בד\"ה ובדחז\"ל (עם היות מ\"ד שהוא סיני) א\"כ הביטה נפלאות, איך עקדת יצחק היתה בעיר כהונת מלכי צדק היא שלם. ונכון וקרוב הדבר אחר שהודיענו הכתוב כי הוא היה כהן לאל עליון שהעבודה הנשגבה ההיא תיעשה ברשותו, וכמו שהודה אברהם לכהונת מלכי צדק בתת לו מעשר מכל, כן ראוי שיודה, בהגישו בנו לעולה בעיר הקדש ובממלכת כהונתו של מלכי צדק"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כשד.</b> בהמשך הזמן מ<b>כשד</b> נעשה <b>בלד</b>, ונקראו בניו <b>בלדיים</b> בלשון חז\"ל ובלשון יוני ורומי, וזאת אשר דבר אופרט Etudes Assyriennes כבר הגדנו מראש איך יומר <b>ס'</b> ב<b>ל'</b> בשרשים כשיבואו קודם <b>ת'</b> או <b>ד'</b>, ובכן פעמים מ<b>אסטפאר</b> נעשה <b>אלטפאל</b>, וכן שם כלדיים הוא לאות על אמתת הכלל הזה בלשון הבבליים, כי <b>כשר</b> הומר ב<b>כלד</b>, והיונים לא ידעו מהשנים רק השם האחרון — ועיין על היות ה<b>כסדיים</b> אחדים עם ה<b>כרדיים</b> Tesoro di Antichita vol. 2. 106. ושם כסדים יש לו שני הוראות הן בל' מקרא הן בל' הקדמונים, כאשר כתב Eus. prep. ev. vol. 2. Paris 674. משם פורפיריו וז\"ל <b>כלדי</b> (או <b>כשדי</b>) פעמים שירצה בו כת כהנים וכומרים המשתדלים בחכמת האצטגנינות, ופעמים הגוי כלו, כאשר נקראים היום אנשי אשור הנק��אים <b>כשדים</b>: ומעתה נסתלקת התמיהה איך יאמרו רבותינו כלדיים על הכשדים בלשון משובש לקוח מל' יוני או רומיי כאשר דמינו עד עתה, אחר היות שם כשדים שגור בפיהם וידוע בכתבי הקדש, האם נזיד לומר שלא הרגישו ש<b>הכלדיים</b> Caldei של היונים הן הן הכשדים שבכתוב? ואחר האמור תנוח דעתינו כי גם רבותינו גם היונים באמרם כלדיים, לא סרו ממשפטי לשון הכסדים הממירים <b>ס'</b> ב<b>ל'</b> — וכיוצא משני הוראות שיש לשם כסדים בכתוב ובדחז\"ל כאשר רמזנו, מצינו כיוצא בלשון חברים (אתו חברי לבבל) שהם שם אומה, גם שם אמגושים."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>בקרית ארבע.</b> בס' יהושע ע\"פ ושם חברון לפנים קרית ארבע, האדם הגדול בענקים פירש\"י ז\"ל ב' פירושים ואיני יודע איך יתכן פירושו השני אחר מה שנאמר בפירוש את <b>קרית ארבע, אבי הענק</b> היא חברון, שמוכח מזה שארבע הוא שם אביהם, ואינו מספר כללי בין האב והבנים: לספוד לשרה ולבכותה. לא נתבאר כתורה ענין המספד והבכי, ולא יתכן שלא ישאר מזה זכר באומה, ע\"כ קרוב לומר שגדר המספד והבכי בדחז\"ל הוא שנהוג אצל הקדמונים, וגם זו מהראיות שדברים הבראים מחודשים אחר משה, שרשם יעלה עד זמן האבות. (ג)"
+                ],
+                [
+                    "<b>מעל פני מתו.</b> הכוונה כלפי מה שמצאנו ביוסף, ויפול יוסף על פני אביו ויבך עליו וישק לו, ויתכן שכן עשה אאע\"ה ואחרי כן קם מעל פני מתו, ודבר דבריו אל בני חת."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>נשיא אלהים וגו'.</b> רבותינו אמרו נשיא אתה עלינו, אלהים אתה עלינו, וכבר רמזנו שתחלת עבודת הגוים היתה לאבות ראשונים שקדשום ועשאום אלוה, והודאת ב\"ד כמאה עדים, שהרי רבים מחכמי הגוים וכהניהם הראשונים כן האמינו, ועל כלם נשאר לשם ולתפארת שם Evehemere כי הוא היה הראשון לפרסם הדברים, ומזה קברי הגדולים היו להם למקדש ולמקום עבודה בימים קדמונים בארץ יון De Jurieu, Hist. des dogmes etc. 758. ואולי מטעם זה נעלם קבורתו של משה כמ\"ש ולא ידע, כי לכל האותות והמופתים אשר עשה משה לעיניהם הנקל היה לטעות וליחס לו ע\"ה איזה אלהות ועבודה וכמדומה לי שראיתי מי שקדמני בטעם זה. וגם רבים מחכמי הנוצרים השתדלו בדורות שלפנינו להוכיח כי רובי אלהי העמים אינם רק אבות העולם שנשאום למעלה למעלה ויחסו להם האלהות, ומחשוביהם נזכיר Bochart, Banier, Bryant et Hullmann Creuzer Relig. de l' antiq. ed. Paris. vol. l. 130. וראה הדברים בארוכה בזמנינו הפריז על המדה לבאר כל עבודות זרות על פי מונח זה והואואפילו Zoega וזוהי טעות שטעה Gibbon Tome l. chap. lV. שכתב שלא התחיל המנהג לעבוד בני אדם שמתו אלא מאלכסנדרוס ואילך, ולא זכר שהמצרים עשו הרבה ממלכיהם אלוהות, וכן אצל היונים רבים מאלוהותיהם לא היו גם כפי הודאתם כי אם מלכי האדמה על האדמה, וגם רומולוס עשאוהו אלוה אחר מיתתו Tit. Liv. Lib. l. cap. 16. ומגדולי הראיות מה שכתב המשורר הקדמון ליונים <b>איזיור Hesiode v. 134.</b> על <b>יפת</b> Japetus שהוא אחד <b>מאבות האלהים</b>, ואם תסתכל כי <b>יפת</b> הוא ראש היחס ליונים כי מבני יפת הם תראה בזה הסכמה נפלאה לכל האמור. והגם שאין כל חכמי זמנינו מודים בזה, הדברים קרובים מצד עצמם ואין פה מקום להוכיח אמתותם, והתורה ורבותינו מסייעים אותם, ולא נאריך להביא ראיות מהכתוב, זולת הרמז שבא במלת <b>מתים</b> (ויאכלו זבחי מתים) רק בדברי רבותינו מצינו דברים מסכימים, לזה הסכמה גמורה, ומזה אומרם כאן על שם בני חת אלהים אתה עלינו, גם אומרם על יעקב אע\"ה שנתייר�� שלא יעשוהו אלוה, ואם לא היה מנהגם לעבוד הנבראים וגדולי האומה אחר מיתתם, מה מקום ליראה זאת? — ועוד הורונו להדיא במס' ע\"ז כי <b>סראפיס</b> Serapis האליל הידוע, איננו רק יוסף <b>שסר והפיס</b> כל העולם כלו, ואמרו שם על צורת האשה המניקת הנעבדת בארץ מצרים היא <b>איזי</b> Jsis שהיא <b>חוה</b> המניקה את בנה, וחיך יטעם בדבריהם ז\"ל הסכמה נפלאה לאמונת המצריים מצד אחד, ולחכמת הקבלה מצד אחר, בזאת החכמה מצאנו שם <b>יוסף</b> מיוחס למדת היסוד אשר נדמה בכל תאריו והתהלכותיו וצביוניו, ומראיתיו <b>לסראפי</b> המצרי כאשר היה לאל ידינו להוכיח בראיות, ועל הבקי למלאות חסרוננו, וכן מצינו בה שם <b>חוה ומניקה</b> מיוחס למדת המלכות אשר תאר לה והדר בכל חוקותיה ומשפטיה ל<b>איזי</b> המצריים ובפרט בבחינת <b>מניקה</b> כי עליה נדברו בתלמוד כפי דעת המקובלים \"תנוק יונק משדי אמו\" והוא מט\"ט הנער היונק, והסתכל שאמר הכתוב, ויקרא את שמה חוה כי היא היתה אם כל חי, והלא אין חוה רק אם המין האנושי לבדו, הרי שהעיר כמעט על רמיזתה בעליונים, ועל החוה העליונה (מלכות) כי היא באמת <b>אם כל חי</b>, והיא <b>ארץ החיים</b> — ועל אלהות האבות שזכרנו לא נעתיר דברים על אחרים זולתי אברהם, ועליו ג\"כ לא נעיר רק על דמיון יקר לא נפל ודאי במקרה, והוא שמצינו בארץ הודו, הגדול שבשלשת אלהיהם, נקרא <b>בְרַם</b> Brahm ולא זו בלבד אלא כמו שנשתנה שמו של אברם ונקרא <b>אברהם</b>, כן באמונות ההודיים מ<b>בְרַם</b> Brahm נעשה <b>בְרַמַה</b> Brahma בתוספת ה' בסופו, כמו שנתוסף בשמו של א\"א — ומה נשגבה הסכמה זו עד להפליא אם נשים לבנו מצד אחד למאמרם ז\"ל אלה תולדות השמים והארץ <b>בהבראם</b>, א\"ת <b>בהבראם</b> אלא <b>באברהם</b> — וידענו בבירור באמונות ההודיים כי <b>ברם</b> Brahm או <b>ברמה</b> Brahma הוא <b>הבורא — ווישנו Wichnou</b> הוא <b>השומר, וסיווא</b> Siva הוא <b>המכלה</b> — ועוד תראה נפלאות גדולות מאלה אם תדע שכפי חכמי הקבלה, <b>אברהם</b> הוא <b>החסד</b> והוא מדת <b>הרחמים</b> שבה נברא העולם — ודי בזה הערה למען דעת כי דברי רבותינו חזקים כראי מוזק גם בשיחה קלה שלהם."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וישקל וגו' ארבע מאות שקל כסף.</b> ממלת וישקל היה נראה לומר כי לא היו אלה מטבעות, רק חתיכות של כסף הנמסרים במשקל, אלא שכפי זה לא יובן אומרו שקל כסף, ואין שקל שם מטבע רק שם משקל, וגם לא משקל פרטי רק משקל כל דהו, ואם תאמר הרי מצינו שקל שם מטבע בימי משה, ועניינו משקל? תשובתך בצדך כי קרוב הדבר שיקרא המטבע בשם שקל אחר שהורגלו כמה זמן במטבע שמשקלו שוה תמיד כמו שנקראו מטבעות שלנו Livre. Pound רק שבזמן עדיין לא נתחדשו המטבעות יקרא משקל פרטי בשם <b>שקל</b> אין הדעת סובלתו, ועוד ששם שקל הוראתו קרובה יותר למטבע ולא למשקל, כי מה טעם לשנות משם <b>משקל</b>? — ועוד מליצת <b>עובר לסוחר</b> קשה לפרשה אם לא תרמוז על מטבע המתקבל אצל כל הסוחרים תמורת סחורתם ובכל זאת איני מחליט שבזמן א\"א כבר נמצאו המטבעות, רק אומר שכאשר פירשו רבותינו וצרת הכסף, \"דבר שיש בו צורה\" לא אמרו דבר שהשכל והחקירה ירחקוהו כמו שערערו עליהם קצת מהאחרונים."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אל מערת שדה המכפלה וגו' אשר ע\"פ וגו' השדה וגו'.</b> באו לדעתי כל הסימנים הללו בכפל ובדקדוק עצום כדי שיהיו ביד ישראל לאות ולסימן כשיכנסו להארץ לתור להם מקום מנוחת אבותיהם הראשונים ולחונן עפרם כי להם יכסופו בלי ספק. (ך)"
+                ],
+                [
+                    "<b>ויקם השדה.</b> לדעתי כפל ואמר ויקם השדה וגו' אחר שאמר תחלה ויקם שדה עפרון וגו' לרמוז על שני דרכי הקנייה, האחד על ידי גמר המקח, והשני על ידי החזקה, וזאת היתה קבורת שרה ע\"כ הוסיף אח\"ז ויקם השדה וגו'. ולמדנו מכאן שכבר מזמן אברהם ע\"ה היה ליושבי הארץ אחוזה בקרקע, ולא היו רועים בלבד, כדברי האיטלקי Mazzoldi שהכנענים היו עדיין פראים בזמן שהאיטלקים היו בני תרבות ויישוב, והביא ראיה מאבותינו עליהם השלום, ולא השגיח כי אבותינו היו גרים בארץ רק הכנענים יושבי הארץ היו עובדי אדמה ונאחזים בה בלי ספק. — גם הביא ראיה מהדורון ששלח יעקב אל יוסף ואמר כי מרום עניותם הם שולחים צרי ודבש וכו' וגם בזה לא השגיח, כי גם כסף משנה לקחו בידם ואם לא היו מטבעות, לפחות כבר היה הדבר מוסכם אצלם להשתמש בכל תמורת כל דבר, והתימה שהביא חזוק לדבריו ממה שכתוב ויביאו לו המנחה אשר בידם הביתה וחשב שהיתה בידם ממש, ולו ידע לשון הקדש כתב כזאת --- שאין בידם, רק ברשותם."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>שים נא ידך תחת ירכי.</b> רבותינו שאמרו שהכוונה על מילתו א\"א נתכוונו בדקדוק נפלא לדעות הקדמונים, ראה מה שכתבתי על פ' לא תטע לך אשרה כל עץ, וממנו תבין כי אבר המשגל היה קדוש ומקודש אצל גויי קדם, רק אחר שנמול אברהם הוסבה הכוונה דרך קדש לא דרך חול, למצות בוראנו החקוקה באבר ההוא — וטעם המילה באותו האבר, הוא טעם העבודה אשר עבדוהו תועי רוח בשנים קדמוניות, ר\"ל מצד רמיזתו בעליונים להיותו באדם <b>מקור החיים</b>, והעד שגם נכבדי הגוים קיימו בו מצות המילה ככהני מצרים, וגם עמים זולתם, לא מתגבורת החום, ורתיחת האקלים כאשר חשבו קלי המוח, כי מצאנו המילה באקלימים ממוזגים, רק מהטעם הפנימי שכתבנו, ראה מה שכתבתי (בפ' מקץ פ' כל אשר יאמר לכם תעשו.)"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ישלח מלאכו.</b> ישימו אל לבם מליצה זו האומרים כי מציאות המלאכים ושירותם בארץ גם בשמים חדוש הוא שנתחדש אצלינו, וגם מאמר רבותינו שמות המלאכים עלו עמהם מבבל אין הכוונה כאשר חשבו, כי אמרו ג\"כ שמקום המזבח ומדתו עלה עמהם מבבל, הכי גם זה למדו אבותינו מהבבליים? — ואם מציאות המלאכים ושליחותם בארץ נתקבל אצל אבות העולם, יאמרו כל רודפי צדק אם יתכן גם בנוהג שבעולם, שיעברו כמה דורות מבלי שיתייחס להם שם להבדיל במדרגתם ובפעולותם? הא אין לך לומר אלא שהשמות נודעו גם הם, רק התורה שבכתב לא זכרתם כי אין מתכליתה ללמד האמונות רק המעשים -- ואוצר האמונות באמת ובתמים היא תושב\"עפ. ועיין מה שאכתוב בע\"ה פרשת וישלח על הגידה נא שמך."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אל ארם נהרים וגו'.</b> רש\"י ז\"ל פירש פדן ארם ע\"ש ששני ארם היו, ארם נהרים וארם צובא — וא\"כ לדעתו, פדן חרן לארם שהיו כפולים, ולפירושו יקשה קצת, כיצד יאמר בקחתו וגו' מפדן ארם, והלא מי שרוצה לסמן המקום, ירמוז אותו בפרטות ולא דרך כלל, ובאומרו מפדן ארם עדיין לא שמענו איזה ארם היה — ועוד שהרי יצחק אמר לו קום לך פדנה ארם, והיה לו לבאר באיזה ארם ילך: והנכון לדעתי, שפדן עניינו שנים או זוג, שהרי ת\"י בשנים עשר צמדים בתרי עשר פדנין, ופדן ארם וארם נהרים הכל ארם אחד הוא, ובקרא פדן ארם ע\"ש שני הנהרות שהיו שם, חדקל ופרת, וכן נקרא ארם נהרים לטעם זה עצמו, נהרים ב' נהרות, ועוד כתוב א' אומר ויקם וילך אל ארם נהרים אל עיר נחור, ועוד נאמר בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם, הרי שפדן ארם וארם נהרים מקום אחד הוא — וקרוב ונראה שהשם בלשון ארמי הוא פדן ארם, ותרגומו בלשון הקדש <b>ארם נהרים</b> כמו שתרגומו בלשון יווני Mesopotamia שעניינו בין שני נהרות (בתלמוד ירושלמי אחינו <b>המסו</b> את לבבינו <b>פלגון</b> ית לבנא, פירשו <b>המסו</b> מלשון יווני <b>חצי, פלגא.</b>)"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>משתאה.</b> נראה נכון כדעת רש\"י לשון שאיה, רק אינו רחוק ג\"כ פתרונו של אונקלוס שתרגם לשון שהיה, כי שניהם אחד, כי המתפלא והמשתומם על דבר, מפסיק כל תנועותיו ושוהה לראות איך יפול דבר מרוב זרותו — אמנם אין דעתי נוחה בדברי רש\"י ז\"ל, שטעם השאיה או השממה בעבור שאינו יודע אם ממשפחת אברהם אם לאו, אבל טעם השתוממותו, כי היה רואה עין בעין כל פרטי בקשתו הולכים ומתאמתים בדקדוק נפלא, והיה משתאה ומשתומם על הדבר כאדם שרואה דברים היוצאים חוץ מהמרוץ הטבעי."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ה' אלהי אדוני אברהם.</b> אמר אלהי אברהם, לא להיותו מכחיש הוא עצמו באלהותו ית', רק להזכיר זכותו של אברהם בדבר הנוגע לו ולמשפחתו, והרי זה מאמר קצר כולל דברי אברהם לאליעזר, ה' אשר התהלכתי לפניו וגו'."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>בוא ברוך ה'.</b> היה שם ה' שגור בפי לבן כי ידעהו מקבלת אבותיו ומלמודי אברהם, כי אם היה מקרא שם ה' בפי הנכרים לא יתכן שימנענו מבני משפחתו, או יראה עוד לומר שמדורות הראשוני' נשאר אצלם זכר צדיקו של עולם, לברכה, לכבוד, ולתפארת — וכן בענין בלעם, כאשר אפרש במקומו, ועיין למטה ע\"פ מה' יצא הדבר."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>הוא האשה אשר הוכיח.</b> פעמים שתמצא בתורה כתוב <b>הוא</b> ב<b>ו'</b> וקרי ב<b>יו\"ד</b>, וראוי להעירך כי בלשון <b>איטרוסבו</b> (דהיינו לשון <b>טוסקאנא</b> הקדמון קודם הרומיים) פעמים שכתבו U o V דהיינו <b>וא\"ו</b> במקום l (היינו <b>יו\"ד</b>) וכן קרה בלשון <b>הלאטין</b> (שחשבו קצת שנולד מהאיטרוסכו) בפרט <b>בתורות הי\"ב לוחות</b> — ובחקי עובדי האלוה <b>באכוס</b> (אליל היין) כמו Adducitor במקום Addicitor — וגם, Cererus Venerus במקום Cereris, Veneris — עיין בספר הנקרא Lettere di etrusca erudizione — 162. — ובזה יתבאר מ\"ש בד\"ה <b>תעו</b> מלך חמת, במקום <b>תעי</b> (דשמואל ב' ח') — וכן <b>מיצקת</b> (מלכים ב' ד') וקרי <b>מוצקת.</b>"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>על ימין או על שמאל.</b> רבותינו אמרו על ימין מבנות ישמעאל, על שמאל מבנות לוט, ואפילו שלא מצינו שיקרא <b>הצפון, שמאל</b> כמו שנקרא <b>הדרום, ימין,</b> בכל זאת בבחינת מצבו של אברהם, הטיבו אשר דברו — ועוד נכתוב בע\"ה ע\"ש ימין מיוחס לדרום, ונקרא ג\"כ <b>ים</b> באיזה כתובים כמו ממזרח וממערב, מצפון ומים ומי יודע אם לא <b>מים</b> נעשה <b>ימין</b>, כלומר החלק המקביל לפאת ים? — ושמאל אם לא מצאנוהו בתורה להורות על צפון, כבר מצאנוהו ��חכמת הקבלה, כי שם הצפון והשמאל אחדים, ובזה ימלא חסרון תורה שבכתב שלא מצאנו בה רק <b>קדם</b> (מזרח) <b>ואחור</b> (מערב) <b>וימין</b> (דרום) רק שמאל לא מצאנו, וכל ימי תמהתי על דמיון אחר נפלא לא ראיתיו במי שקדמני, והוא כי מדת הגבורה או הצפון, הוא אצל המקובלים <b>סמאל</b> — ומה בינו לבין <b>שמאל</b> שבמקרא? — והראיה העצומה שהדמיון הזה הוא אמתי מלידה ומבטן, כי לא הרגישו בו חכמי הקבלה, ולו ידעו מזה היה המתעקש, יכול לומר שבכוונה בחרו להם שם זה, רק הם לא ידעוהו ולא הודיעוהו, גם לא ידעו בבירור הוראת סמאל ב<b>ס'</b>, והאמת בלבד מכריז עליהם בראש הומיות, ואולי גם כן יחס גדול בין <b>סמאל</b> ל<b>סמל</b> שלא נתבאר מקורו, ואם חסר <b>א</b> בסופו מצינו כיוצא בו <b>עזאזל</b> שהוא שם מלאך רע אצל הקדמונים גם לדעת החכם <b>לוצאטו</b> שחזר להאמין בזה בכל כחו. (עיין משתדל). (נ)"
+                ],
+                [
+                    "<b>מה' יצא הדבר.</b> עיין מ\"ש על פסוק בוא ברוך ה', ומ\"ש ע\"פ כאשר ידבר ה' אלי אצל בלעם, ועתה אעירך על דבר אמת, והוא כי שלשה פעמים מצינו שם ה' נזכר בפי הנכרים. הא' הוא מה שנאמר כאן מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב, ועוד להלן אצל לבן, השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע, ובבלעם הוא אומר לא אוכל לעבור את פי ה' לעשות טובה או רעה מלבי, הרי שהכח והממשלה העליונה הנשגבה על כל הכחות האנושיות, הטבעיות, והאלהיות, תתיחס אל השם הזה הנכבד, ואני אומר כי זה קרה להם כי היה אצלם אלהי ישראל בבחינת אלהי האלהים ואדוני האדונים, ואם היו עובדים ג\"כ זולתו, היו מאמינים בו להיותו גבוה מעל גבוה, ואם נכנסת בידיעת אמונות בני קדם, תראה שבכלם יש אדון ושליט מושל על כל הכחות, והאלהים הנעבדים יקראום בשמות שונים, איש כלשונו, ומה נכבד אומרם ז\"ל ע\"פ כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים, <b>דקרו ליה אלהא דאלהי</b>, והרי זה מאמר רב האיכות, יעיד בגדלו על עומק חכמתם ותקף ידיעותם באמונות הגוים כפי אשר נתברר לאחרוני החוקרים. ואחריהם נמשך רבינו המיימוני ז\"ל בה' ע\"ז פ\"א שם דבר גדול דבר בז\"הל וכך היו אומרים עובדיה היודעים מקורה לא שהם אומרים שאין שם אלוה כי אם ככב זה הוא שירמיהו אומר מי לא יראך מלך הגוים כי לך יאתה כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך.... כלומר הכל יודעים שאתה הוא לבדך ע\"כ ולשון זה של הרמים יוכיח כי לדעתו גם אחר שהשחיתו ההמון ונשכח מלכותם הבורא ב\"ה עדיין היתה ידיעתו עצורה בחק יחידי סגלה וזו דעת נכונה וקיימת מסכמת עם כל מה שידענו מהקדמונים, ויעיד לשון הכתוב כפי פירוש רמב\"ם בכל <b>חכמי הגוים</b> וגו', וראיתי בס' הזהר דברים יקרים מסכימים והולכים לתומם עם כל האמור וז\"ל (ח\"ב דצ\"ו ) כי בכל חכמי הגוים וגו' מהו מלה דאתפשט בינייהו בחכמתא דילהון? מאין כמוך וכלהו אודאן על דא כד חמאן בחכמתא דלהון עובדך וגבורתך אתפשט מלא דא בינייהו ואמרי מאין כמוך, בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך אמר ואתפשט בינייהו — ועיין רד\"ק על ירמיה (סימן י') גם הוא כאחד מהם, ובאמת שקשה לומר שיהיה פשטו של כתוב זולת הפירוש הנזכר, וא\"כ מה שגבו מחשבות נביאינו ! מה עמקו ידיעותם באמונות הגוים עד לחקור בשפוני טמוני טעיותיהם ולהוציא לאור האמת הגנוז בחק חשך ענן וערפל העבודות המטונפות, והשבושים המתועבים הנראים לעין."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ימים או עשור.</b> עיין מה שכתבתי ע\"פ כחם היום — ואני אומר שנקראת השנה <b>ימים</b> כי היא הקף שלם כאלו אמר ימים שלמים, ומטעם זה אמרו רבותינו שכל ויהי <b>היום</b> הוא <b>יומא</b> דר\"ה כי הוא היום השלם, וכללות השנה כלה, כמו שנקרא יום ראשון של חדש — <b>חדש</b> — ויום אחרון לשבוע — <b>שבת</b> — בשם כל השבוע, כי לדעתי בשם <b>שבת</b> כלול ענין השביתה, גם <b>השביעיות</b>, מלשון ארמי <b>שב שב-ת-</b> ובאה א\"כ רמוזה בשם שבת האמונה הרצויה, כי יום השביתה הוא יום השביעי לא זולתו, ואל תתמה שיבוא בשם שבת הוראה שלא נזכרה בפירוש בכתוב, כי עוד תשמע בזה ראיות גדולות בשמות בני יעקב ומשם תבין כי בשמות התורה חוץ מהכוונה המפורסמת יש עוד כוונה שלא נזכרה או לא באה כ\"א ברמז, ואמרו קצת מחכמינו האחרונים כי לעד על קדושת שבת הוא מה שנקרא כן בפי כל העולם, והדבר אמת, רק לא הרגישו כי לא נקרא בפי האומות שבת רק מהנוצרים ואילך שהודיעו שמו בפי הגוים וא\"כ אין משם ראיה, ולדעתי דבריהם בוקעים והולכים מהלאה לגבול כוונתם כי בלשון רומי הקדמון יאמרו Septem ובלשון יווני Epta על השביעי, ושניהם קרובים לשם שבת, ובדברי חכמינו מצאתי ראיה כי משבוש הלשון בפי ההמון יבליעו ה<b>ע'</b> מהתיבה שהרי אמרו שאחד משמות השבועה ומכנוייה, היא <b>שבותה</b> והיא כמו <b>שבועתא.</b> וקרוב אצלי כי משבוש כיוצא בו אבל קדמון הרבה נקרא הבעל <b>בֵל</b> כמו כרע בל כורס נבו, כי בעל ובל שניהם אחד בלי ספק, ועל יסוד זה נשען. Oppert Etudes assyriennes 95. שכתב על שם <b>בית ארבאל</b> Quelqu' un ne cite que quatre lumieres qui president aux qua — tre regions du Soleil, c' est a dire ces quatre HAM MAM qu' est consacre ARBELES — la maison de qua — tre dieux ולדעתו (הקרוב נראה) יהיה ארבאל חסר <b>ע'</b> ואפשר שרז\"ל מדעתם עיר שמה על שם ארבע, פירושו קרית ארבע ע\"ש ארבע זוגות אף על פי שאין נראה כן מס' יהושע כמו שכתבנו, ועל קדושת יום השביעי אצל גויי קדם, יונים, וסינים כנראה מספר Chou King הקדוש לסינים, עוד תשמע ממני דברים בפ' יתרו בע\"ה.",
+                    "[השמטה: <b>ימים או עשור.</b> עיין מ\"ש על שם <b>שבת</b>, ודומה לו בלשון יוני EPTA ובאמת שהוא חסר S או <b>ש</b>, אך מצאתי דבר נפלא יתן עדיו כי אמת יהגה חכנו, כי האפיטאגורים היו אומרים ששם <b>איפטא</b> Epta מוצאו <b>מסיפטא</b> Septa לשון נכבד וקדוש, ואולי בזה יתבאר אומרם בגמרא ירוש' להוכיח למין שבן <b>ז'</b> חי ובין <b>ח'</b> מת, מדידכון וכו' <b>איפטא סיפנטא</b> וכו'. — ועיין עוד מה שהעירותי על הבלעת ה<b>ע'</b> גם בשם <b>בעל</b> שחזר <b>בֵל</b> ואולי יש מזה רמז בפסוק ופקדתי על בל בבבל והוצאתי <b>את בלעו</b> הסמיך <b>בלעו</b>, ל<b>בל</b> כנהוג להרכיב ולגזור הקללה או הברכה על השם ונבלעה ה<b>ע'</b> גם בשם <b>זרובבל</b> שהיא כמו <b>זרוע-בבל.</b> עיין Tes. d' antich. vol. l. 115.]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויירש זרעך את שער שונאיו.</b> זה לאות כי הבטחות ה' לא\"א היו נודעים להם, שאם לא כן לא יברכו הבתולה הנשאת לאיש בברכות כאלה."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויצא יצחק לשוח בשדה.</b> כנראה שדעת חז\"ל שדרשו אין שיחה אלא תפלה קדמונית היא באומתינו, שכן מצינו השומרונים שהוציאו חיוב תפלת הבקר <b>(צלי צפר)</b> מוישכם אברהם בבקר, (ולמצלאה בבראי) מויצא יצחק לשוח בשדה וגו' — ועוד אומר אני שכן המקרא מוכיח מב' טעמים — הא' שאם פירושו ההליכה והטיול מה לו להוציאו בלשון שיחה שאינו נהוג — והב' שאם שיחה לשון טיול מה בא ללמדנו ואיזה תכלית נכבד ביציאתו זאת עד שיודיענה? — ובפרשם <b>שיחה</b> מל' תפלה לא זזו מחקי לשוננו גם מלשונות אחרים שכלם ייחדו הדבור וההליכה בשם אחד, וירמזו על התפלה בשם דבור כי הדבור העולה על כלם הוא הדבור אל האלהים, וכן בלשונותינו Orare עניינו <b>התפלה והדבור</b> וכן pregare והדומים לו בלשונות צרפת ואנגליז מוצאם. precare"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ובני מדין עפה ועפר.</b> חשבו קצת שמשם <b>עפר</b> לקרא חלק העולם הנודע בשם <b>אפריקא</b> ואצל יוסף לרומיים נקרא Afreno.",
+                    "<b>וחנוך.</b> מדין דומה למדי שבבני יפת (נח ו') ודדן לדדנים, ואולי דדנים שם הבנים ע\"ש אביהם דדן — וכן אשורים בניו של אשור — <b>וחנוך</b> שם מחודש מהקדמון — ושבא, וסבא קרובים במבטא, גם מצינו שבא אחר ודדן אחר בבני רעמה — וכל אלה הדמויים לראיה כי בזמן אברהם נודעו המאורעות הקדמוניות, וכבר נקבו בשמות אבות העולם הראשונים בשמות אשר קרא להם משה אדונינו, וזו מהראיות כי קבלתו אמת כי על שם הראשונים נקראו האחרונים."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>הפילגשים.</b> כתב ר' אליה כי <b>פילגשים</b> כמו <b>פלג-נשים</b>, ואחריו הודה ג\"כ Shultens ; <b>וגיזיניוס</b> Gesenius thesaurus דחה דבריהם והביא ממרחק לחמו, ולדעתי דבריהם אמת, ומלבד שהוא פי' נכון ומתישב על הלב, הנה הקבלה מסייעתו באמרה פילגשים, בקדושין ובלא כתובה, הרי שמב' התנאים הנצרכים לאשה לא נמצא בפילגש רק אחד ע\"כ בצדק יקראוה <b>פלג-אשה</b> וזה דרך נכון ובטוח לפרש הלשונות ע\"פ אמונות הנדברים בהם, והוא פנת יקרת לכל חקירות Vico כידוע, ומה שטען גיזיניוס כי שם Pellex בל' יון יש לו שרש וענף מה שא\"כ בלשון עברי כי הוא בודד והולך ערירי, אין משם ראיה ונהפוך יתאמת בזה הפירוש, כי בלשון עברי להיות ומורכב מב' שמות פלג ואשה לא יתכן שיהיו לו קרובים, ולא נין ולא נכד בעמו כי אין מדרך המורכב לשלוח פארותיו בלשון, כל עוד שירגישו בהרכבתו, מה שאין כן אצל היונים כי נשכח ונאבד מהם הוראתו הראשונה ומזה הוציאוהו לכוונות קרובות, וחצבו ממנו שמות אחרים דומים בהוראתם — וחוץ מהענין לא אוכל להתאפק מלהעמידך כרגע על הדבר אשר רמז עליו גיזיניוס (שם שם) והוא שם Pallas המורה בל' יווני על הבתולה, וכבר ידענו היותו א' משמות Athenea היא <b>מינירוא לאיטרוסקים</b> גם לרומיים, וגם הודעתיך כי כל אלהי הגוים הנקבות, שרשם פתוח <b>במלכות</b> הקדושה (עיין פ' לא תטע לך אשרה כל עץ) ובכן מה נפלא שם בתולה המיוחס <b>לפאללאס</b> כי כמוהו מצינו שם <b>בתולה, בתולת</b> ישראל המיוחס למלכות — ואם באנו לירד על עמקן של דברים, ולהרחיב ולהקיף בדבור על כל הנוגע בעצם החקירות האלה, עשות ספרים אין קץ, ובע\"ה אצלתי לך ברכה בזכרונותי כתב יד הרבות והעצומות בפרטים האלה, וכמו שראינו פלגש בלשון עברי מורכב מפלג ואשה, בן בלשון ארמי קרה לשם <b>לחינתא</b> שהוא תרגום פילגש ואפשר שהוא מורכב מן <b>לחן-אתא</b> כלומר אשה להתעלס באהבים, ולא לאישות ולנשואין."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויהי אחרי וגו' ויברך.</b> מה מקום לברכה זו ומה צורך או תועלת להודיענו שהיתה אחרי מות אברהם, ולדעתי יעיר לנו אזן על כל הברכות שנתברכו האבות, שכלם לעתיד ולזרעם אחריהם, וכל אחד מהם מוריש אותם לבניו עד קץ הימים, כי בהם ההבטחה לעמוד בכל הימים, ובכל מקום אשר נפנה שמה, ע\"כ אחרי מות אברהם נמסרו לו הברכות, ונמצא שמדרש רבותינו שהביא רש\"י הוא הוא כמעט פ��וטו של מקרא."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>נביות וקדר.</b> אלו השנים עשרה נשיאים שהבטיחו הקדוש ב\"ה לאברהם להוציא מישמעאל — וישמעאל ג\"כ לראיה לאמתת פירושנו על יצב גבולות עמים למספר בני ישראל — ושמע דברים יקרים ב<b>איאנסיביו</b> vol. ll. p. 20. וז\"ל מהגר המצרית נולדו לאברהם י\"ב בנים שהלכו להם ארץ ערב, וחלקו הארץ לי\"ב חלקים, והם היו להם המלכים הראשונים, ומזה קרה שעד היום אנו רואים י\"ב מלפים בארץ ערב, ונקראים להם שמות כשמות בני ישמעאל הראשונים ע\"כ וקצת מאומות אלה נזכרו בספרי הקדש, נביות, קדר, דומה (משא דומה) תימא, קדמה — ועל נביות בפרט, ראה — Eus. Prep. Evang. vol. ll. pag. 44. e 567. ed. Paris.."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אלה הם בני ישמעאל ואלה שמותם בחצריהם ובטירותם.</b> המנהג בארץ ערב, לקרוא למקומות ע\"ש המלכים או הגדולים, וכבר ראינו בתורה, קין קורא שם העיר ע\"ש בנו חנוך, וזכרנו למעלה כי אוזל וחצרמות בנו שתי עיירות וקראום על שמם, והמנהג הזה עודנו מושל באותם המקומות, כי הנוסע Riche Travels in Babilonia כתב, כי עבר דרך כפר שמו <b>מוניומיל</b> נקרא ע\"ש שיך ערבי הדר בתוכו — וכתב עוד כי זה משפט כל המקומות בארץ ההיא, והכתוב מסייעו, ומתבאר מתוך דבריו אלה הם בני ישמעאל <b>ואלה שמותם בחצריהם ובטירותם</b> — ובזה תבין אומרם חז\"ל עתידה ירושלם להקרא על שמו של הקב\"ה, מפני היות שם משכן כבודו, והוא ימלוך בה. והנביאים אמרו שתקרא <b>כסא ה'</b> — וזה לדעתי פתרון הפ' (פ' מטות) ויקראו בשמות את שמות הערים אשר בנו כלומר, קראו הערים בשמות בני אדם."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>על פני כל אחיו נפל.</b> כתבנו למעלה שהמזרח נקרא קדם, ופי' על פני כל אחיו, לדעתי <b>במזרח</b> כל אחיו, כלומר כי הוא המזרחי לכלם, ונתיישב לפאת קדם לכל אחיו, כי קדם הוא הפנים כמו שמערב נקרא <b>אחור.</b>"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואלה תולדת.</b> אפשר שהוא כמו ואלה מאורעות יצחק, כמו כי לא תדע מה <b>ילד יום</b>, והוסיף, אברהם הוליד את יצחק, כי תחלת המאורעות כלם, היא הלידה, וספר כאן מי הולידו, ואע\"פי שכבר כ\"ז אמור למעלה מהענין, דע שכן דרך התורה במקומות הרבה אע\"פי שאין בהם מן הצורך, ואין דעתי מהטעם שכתבו, כי תפסה התורה בזה במנהג הקדמונים כלם, והביאו לדוגמא <b>אומירוס</b> היווני, כי תורה אלהית נשגבה מכל מום קבוע או עובר, רק משני טעמים נכבדים ואלה הם — הא' שכן דרך כל כותב, וביותר אם רוח ה' מפעמו להביט מרחוק אל כל הימים הבאים עד סוף כל הדורות, ומיראתו שמא ברבות הימים ובהשתנות העתים, ובתוקף הגליות והצרות יאבד חלק מהתורה, הוא משתדל לכפול הדברים ולשנות ולשלש מרוב חשקו שלא יאבד כל זכר למו, כי כל דבריו לדורות נכתבו ולא לשעה נכתבו, ועוד טעם ב' והוא כי מצינו חז\"ל חלוקים בדבר, מהם אומרים תורה חתומה נתנה, ומהם אומרים פרשיות פרשיות נתנה, ולדעת האומר פרשיות נתנה הוא כמעט מן הצורך לכפול הדברים, והכותב נמשך בטבע לשנות ולשלש כפעם בפעם אשר יוסיף איזה דבר על המסופר כבר, וכל זה ע\"פ הפשט, אמנם לא יחדל במאמר האלהי כוונה נסתרת ע\"פ הרמז או הסוד ככל אשר הורונו חז\"ל. — ומהמון הזה, הכפל הבא אחריו והוא זר ממנו במ\"ש בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי וגו', וכל זה כבר השמיענו ודברי רש\"י ע\"ד דרש הם, וכן אומרו בסוף הפרשה, אחי רבקה אם יעקב ועשו, וכתב רש\"י לא ידעתי מה בא ללמדנו, (ישמע החכם לוצא��ו שכתב בויכוח שלא היה (לרש\"י) דבר נעלם ממנו !)",
+                    "<b>ואלה תולדת יצחק וגו'.</b> ראיתי בב\"ר פ' ס\"ג אברם נק' אברהם וכו'. יצחק נק' אברהם וכו', יעקב נק' ישראל וכו' יצחק נק' ישראל וכו', אברהם נק' ישראל <b>מילתא עמיקתא היא</b> ומושב בני ישראל, ע\"כ, בא המדרש הזה להעיר על דבר אמת שגם רמב\"ן ז\"ל האריך בו, ר\"ל שכל מאורעות ג' האבות כלם דומים זה לזה בפנות גדולות ועצומות, עד שטעו בזה אחרוני החוקרים שבזמננו ואמרו שספורים שונים היו קודם מרע\"ה, זה מיחס מקרה אחד לאברהם, וזה ליצחק, וזה ליעקב, ומשה אסף וקבץ כלם גם יחד כאחד הריקים, חלילה, מבלי השקפה לתכלית אמת, ומה שיורה בצדק כי לכוונה זו, הביטו במאמר שלפנינו, אמרם דרך כלל, כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף, ואמרו שזיו איקונים של יצחק דומה לאברהם, ושל יוסף דומה ליעקב, ואמרו ראויה היתה רבקה להעמיד י\"ב שבטים — ולא בין האבות הראשונים בלבד, אבל הרחיבו הדמיון הלז לבניהם אחריהם באחרית הימים, ואמרו כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכל זה כוונו רבותינו באמרם שהאבות נקראו אברהם, ונקראו ישראל, כלומר שהשתתפות השם הוא סימן לשתוף המאורעות הקורות אותם, רק לדעת מה טעם נדמו זה לזה, ואיך ישוו בשיעוריהן ברובי הדברים שאירעו להם למטוב ועד רע — הוא הדבר התלוי באמונות הקבלה, להיות שלשת האבות כלם קשורים ומתיחסים זה לזה, ולא תשלם מציאות כל אחד ואחד אם לא בהתיחס ובהתחבר שלשתם גם יחד, ולהעיר לכוונה זו הנסתרת הכמוסה במאמר הלז המעיד על השתתפות השם, חתם ואמר <b>מלתא עמיקתא היא דין</b> — ומבלעדי זה יעמדו לנגדנו לעמוד ברזל ולחומת נחשת הדמיונות המתמיהות באמת שבין שלשת האבות, ונפול אל הפח טמנו לנו המחדשים גזרותיהם נגד כתבי הקדש, כאשר הערנו למעלה, וזו אחת מהראיות שבכיוצא מאלה הפנות — הַנָס מפני אמונות הקבלה, יפול אל הפחת באין מנוס — ולדעתי שגו ברואה מפרשי המדרש הזה כשהבינו במליצה זו הגדולה והנוראה אשר לא נשמע כמוה, רק לעתים רחוקים, תאר והפלגה לעומק הראיה שהביא, והוא הפסוק ומושב בני ישראל אשר ישבו, כלומר שהפסוק הזה עמוק עמוק מי ימצאנו להוכיח שאברהם נקרא ישראל, וכל דובר בצדק ירגיש בחולשת הפירוש הזה ובחוסר דקדוקו, אם מפני שלא נפלאת ולא רחוקה הבנת הכתוב בהתיחסו לתחילת מציאות האומה מימות אברהם, וחשבון השנים וסדר זמנים יכריחנו, ואם מפני שלא דברו כזאת גם לכל הראיות שהביאו קודם לכן מהכתובים, עם היותם בלתי מבוררים כזה ויותר מזה, שלהוכיח כי יצחק נקרא אברהם אמר ואלה תולדת יצחק בן אברהם, אברהם, ופסיק לקרא בסכינא חריפא, וכן יצחק נקרא ישראל דכתיב ואלה שמות בני ישראל, וגם זה לאו בפירושא אתמר אלא מכללא, ר\"ל ממה שבכלל הבאים גם יעקב בעצמו וקרא לכלם בני ישראל, אתה שומע שגם יצחק נקרא ישראל — ולמה לא הוסיף באלה <b>מלתא עמיקתא היא דין</b>? — כי לא נופלים הם מהבא אחר זה, רק על אברהם שנק' ישראל אמר <b>מלתא עמיקתא היא דין</b> — אין זה רק שרצה להעיר אזן על הכוונה הנסתרת בהשתתפות השמות האלה הנראים זרים ובלתי מוכרחים מהכתוב, ואם נכונים הם לא נדע טעמם, על כן חתם ואמר <b>מלתא עמיקתא היא דין</b> -והוא אחד מהמקומות המורים באצבע ללמוד הנסתרות אצל חז\"ל, ועיין מה שכתבתי על ונשאתני ממצרים ומאמרם ז\"ל <b>דברים בגו.</b>"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויעתר.</b> עיין פירוש רש\"י, ונראה לי שעקר שם <b>עתר</b> הוא העשן, וחזר להורות על התפלה, וכן על קבלת התפלה יאמרו שהאל נעתר, כי התפלה דוגמת הקרבן, וזה לעד שהקרבן קדם לתפלה, או לפחות שתאומים נולדו, וזוהי דעת גדולי הבלשנים, עיין <b>גיזיניוס</b> Gesenius <b>עתר</b> thesaurus sub. rad. ראה עתה מה עמקו ידיעות רבותינו שבזהר בשרשי הלשון, שכן פירשו ויעתר דהכא, לשון עולה, וקרבן."
+                ],
+                [
+                    "<b>ויתרוצצו.</b> עיין פירוש רש\"י, רבותינו דרשוהו לשון ריצה וכו' ומהם למדו כותבי האונגליון בספרם על <b>יוחנן הטובל</b> שקפץ בבטן אמו כשראה מרים אם הנוצרי בהיותה מעוברת, ועיין מה שאכתוב בע\"ה על ויאבק איש עמו וגו'.",
+                    "<b>אם כן למה זה אנכי.</b> כלומר אם כל כך צער ההריון והלידה, למה זה אנכי הרה? הלא טוב שלא נתעברתי, ובראותה שהיה לה הפך משאר הנשים, הלכה לדרוש את ה'.",
+                    "<b>לדרוש את ה'.</b> זה אחד מהמקראות המעידים בגדלם, כי יש חלק רב מאמונות ומנהגי קדמונינו שפרוש עליו ענן למסך, ואינו נגלה רק לפרקים, וברצוא ושוב כמראה הבזק, שהרי עדיין לא שמענו שיהיו באותו פרק ובאותו מקום נביאים, ושילכו אצלם בני אדם לבקש את דבר ה' — וכל זה שמענו בדרך הלוכו של הכתוב ובמאמר קצר וסתום, כי התורה שבכתב לא תרחיב בדבר האמונות והעניינים האלהיים אלא בדבר שיש בו צורך גדול לקבוץ ישראל."
+                ],
+                [
+                    "<b>שני גיים בבטנך.</b> כלומר אף את אל תתמה על החפץ אם צער הריונך גדול על כל הנשים, כי לא שני ילדים את נושאת בחיקיך, רק שני גוים ושני לאומים, וזה דרך שיר כלשון הנבואות וכלשון האוראקולי הקדמונים זה לעומת זה, ועוד שלא יהיו שוים בטבע ובמזלם, ולא יהיה שלום ביניהם רק שנאה וקטטה, ומעודם בבטן אמם ראשית מדון, וע\"כ הם מתרוצצים, ועיין מה שאכתוב על התאבקות יעקב עם המלאך."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויצא הראשון אדמוני.</b> עיין מה שרשמתי ע\"פ בראשית וע\"ש <b>ראשית, וראש</b> ותשמישיהן קדש וחול, ורואה אנכי פ\"ק דמגלה מאמר מקביל לכל האמור שם, אעיר עליו אך בקצרה ויצא הראשון אדמוני בזכות ראשן, אני נגלה לכם ראשן פורע לכם מן הראשן, ובונה לכם ראשן, ומביא לכם ראשן — ועל מביא לכם ראשן, הוסיף <b>זה מלך המשיח</b> שנאמר ראשן לציון, ומליצות אלה וכיוצא באלה טעו בהם המינים והוציאום לחולי חולין, עיין מה שכתבתי פ' בראשית על מליצה כזו אצל הנוצרים ומההוצאה זו לחולין בזמן רבותינו אמרו רבותינו על <b>ודויד בא עד הראש שבקש לעבוד עבודה</b> זרה ואין אצלי ספק כי נתכוונו למליצות הנהוגות בפי המינים לשם ע\"ז.",
+                    "<b>עשו.</b> פיר' כמו עשוי. שהיה נגמר בשערו כבן שנים הרבה, ואין דעתי נוחה בזה, שלא היה שערו כשער הגדולים רק משונה מהם, ובדרך זר ויוצא מהמנהג הטבעי, שכן העיד הכתוב, כלו כאדרת שער, ואלו היה בעל שער כשאר כל אדם לא היתה רבקה מלבשת עורות גדיי העזים על ידיו ועל חלקת צואריו של יעקב כדי שיהיה דומה לעשו, ואם כן אין טעם לגזור עשו מעשוי — והנכון נראה לי שעשו מעניין ושם עשו דדי בתוליהן, כלומר <b>הרצוץ והעשוי</b> כמ\"ש למעלה <b>ויתרוצצו</b> הבנים בקרבה, והוא שם מתיחס ומצטרף אל שם יעקב, כי <b>יעקב</b> כמו האוחז <b>בעקב, ועשו</b> כמו <b>יעקוב</b> שהוא נאחז בעקבו — ואע\"פי שכתוב ויקראו שמו עשו קודם שיאמר ואחרי כן יצא אחיו, והיה נראה שקראוהו עשו קודם שראוהו תפוס בעקבו, אין האמת כן, כי לא יתכן שבאותו רגע קודם שיגמור לצאת מרחם אמו יקראוהו בשם רק אחר גמר יציאתו, כשראוהו אחוז בעקבו, ואז קראו לנאחז <b>עשו</b> ולאוחז <b>יעקב</b>, ובפירוש אמר הכתוב בבטן <b>עקב</b> את אחיו אם כן יאות להקרא העוקב יעקב והמעקב לשון עקוב."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כי ציד בפיו.</b> פירש\"י כתרגומו בפיו של יצחק — ואינו נראה לי שיתפוס הכתוב לשון גנאי אצל יצחק כאחד הריקים והגרגרנים, רק בפיו חוזר אל עשו, וכלומר שמדעתו שהיה יצחק אביו אוהב ציד חיה או עוף אשר יאכל, היה שואל לו תמיד, אבא, אביא לך מצידי, וע\"כ אמר שהיה מרמה לאביו, רק שלהפליג העניין ולהקריבו אל דעת אנשי דורם המלומדים בתרומות ומעשרות, הביאו לדוגמא אבא, היאך מעשרין את התבן ואת המלח — ואם המשל דרש, עקר הפירוש הוא הפשט האמתי — וע\"פ פירוש זה יתבאר ג\"כ למה נזכר טעם אהבתו של יצחק לעשו, ולא נזכר טעם אהבתה של רבקה ליעקב, כי ע\"פ האמת טעם אחד הוא, כי להיות שהיה עשו יודע שאביו הוא עקר הבית ובידו להוריש הנכסים והברכות למי שירצה היה משדלו בדברים, ולא היה חושש כלל לאמו, ומזה נולד אהבתה של רבקה ליעקב, וכן מצינו בכתוב לשון צידה על הרמיה כמו לצודד נפשות, בספר יחזקאל."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>הנה אנכי הולך למות.</b> מה עניין מיתה אצל בכורה? וא\"ת שמחמת הרעב חשש שמא ימות, וכי לא היה לו מאכל אחר חוץ מנזיד יעקב? אלא מכאן ראיה שעניין הבכורה והמתבקש ממנה הכל לעתיד לבוא לבני בניהם, על כן אמר סוף אדם למות, ומה איכפת לי במה שיבוא אחרי, — גם אין ספק שהבכורה מצד הכהונה הנספח אליה היא מתיחסת בעצם לרוחניות ולהשארות הנפש, וזאת אשר דבר, הנה אנכי הולך למות ומה יסכון לאדם אחר המות — וקרוב לזה אמרו רבותינו, שכפר בתחי\"המ."
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מלבד הרעב הראשון וגו'.</b> הכופרים שבזמנינו אמרו כי ספור זה כפול, והוא בעצמו מה שסופר באברהם, ומשה העתיק בתורתו שני הספורים גם יחד כי מצא אותם בספרים שונים, והתורה כמעט צפה לעתיד לבוא, מה שהמינים עתידים לרדות, והיא צווחת ואומרת <b>מלבד הרעב הראשן אשר היה בימי אברהם</b>, דברים שאין צורך בהם, אם לא שמרוב הדמויים שיש בין ב' הספורים חששה אולי נטעה בזה כטעות המינים. והקדימה רפואה למכה — ומצד אחר אמת נכון הדבר כי ב' המאורעות דומים בכל פרטיהם, ואולי יש בזה טעם ואנחנו לא נדע, ועיין מה שכתבתי בפ' ואלה תולדות יצחק."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>משתה.</b> כן נקרא בלשונינו הסעודה על שם <b>השתיה</b>, וכן בלשון יווני. Symposis"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>על כן שם העיר באר שבע.</b> בפ' וירא נאמר שנקרא שם המקום באר שבע ע\"ש השבועה בין אברהם לאבימלך כמ\"ש על כן קרא למקום ההוא באר שבע וגו', ומפ' שלפנינו נראה שמסבת הבאר הנקראת שבעה נק' גם המקום באר שבע, וחוקר אחד <b>מתפקר</b> מזמנינו Srauss כתב כי מרע\"ה הכניס בספרו שני ספורים שונים על סבת הקרא המקום באר שבע כאשר מצאם, ולו הביט בפ' שלפנינו שלא נאמר על כן <b>קרא</b> וגו' כמו שכתוב במעשה בין אברהם ואבימלך, לא היה כותב כן, וגם העלים עינו מכתובים אחרים שנאמר ��הם <b>על כן</b>, ואינו רוצה לומר Percio רק Perche ואינו בא להורות המסובב אלא הסבה, כמו כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים, כלומר קח נא מנחתי אחר שראיתי פניך, וכן כי על כן באו בצל קורתי, כלומר לא תעשו להם רעה אחר שבאו בצל קורתי, וכן ואחר תעבורו כי על כן עברתם, כלומר מאחר שעברתם וגו' וזה מהדמויים הנפלאים בין ספור לספור אשר הערנו עליהם ע\"פ תולדות יצחק. — ודע שיש בשם <b>שבעה</b> גלוי יקר במאד מאד יסכים עם אמונת הקבלה כי <b>השבועה והשבע</b> שרש אחד להם בלשוננו והוא <b>שבע</b> והשבועה נק' <b>שבעה</b> בפ' שלפנינו, ויקרא אותה <b>שבעה</b> על שם <b>הברית</b>, וכן בחכמת הקבלה, <b>המלכות</b> היא <b>השבעה</b> והיא <b>השבועה</b>, ובה תלוי השבועה, וזה אחד מהמקומות הרבים שהלשון יסתיר בחקו רושם הנכר מאמונות ומנהגי האומה הנדברת בו כאשר העירונו פעמים רבות-וראה כיצד האמת יורה דרכו, שהרי אהובינו החכם <b>שלמה מונק</b> דבר אין לו עם חכמת הקבלה, ואפשר שלא יאמין כמונו כי היא <b>נשמת</b> תורת משה, ובכל זאת לא יכול להתאפק מלהעיר על דבר זה, כי <b>השבועה והשבע</b> שרש אחד להם. עיין Palestine.",
+                    "[השמטה: <b>על כן שם העיר באר שבע.</b> עיין במקומו, וכגון זה מצינו בלשון יון <b>על כן</b> משמש פעמים להורות על הסבה, ופעמים על המסובב — עיין Explicat. de l' apoc. d' apres le prine. de sa compos. par Masset Paris 1832 Vol. l. p. 50.]",
+                    "<b>מי אפוא.</b> רבותינו דרשו מי הוא זה שאפוי בכאן — ועוד אמרו שנכנסו עמו <b>גיהגם</b>, וראוי להעיר שהשומרונים תרגמו אם כן <b>ארגזא</b> וזה פלא.]"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>הנה נא זקנתי.</b> כתב ראב\"ע (תלים פ') נא, עתה, כמו הנה נא זקנתי, אוי נא לנו, כן פירוש כל נא שבמקרא, והוא בלשון ערבי הפוך <b>אן</b> נופל על זמן עומד."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>בעבור תברכך נפשי.</b> כלומר נפשי שהיא קרובה להפרד מהגוף רוצה אני שתברככה בעודני חי כמוך בגוף ונפש, כי הנפש מחוברת עם הגוף לה יחס עם ב\"א יותר מהיותה נפרדת ממנו, ואמר נפשי ג\"כ לרמוז כי תכלית הברכות הוא דבר רוחני מתיחס אל הנפש בעצם, והוא <b>פרסום אלהותו ית' בעולם ע\"י ישראל</b>, והיא ברכת אברהם — והראיה הגדולה שכשבאה רבקה לצוות את יעקב תחת תברככה נפשי אמרה <b>ואברככה לפני ה'</b>, לפני מותי, הרי שביארה עניין ברכת הנפש שהיא <b>לפני ה'</b> כלומר דבר הנוגע לרוחניות, ויעקב בשכפל הדברים לפני יצחק אמר <b>בעבור תברכני נפשך</b>, והוא לא שמע מיצחק רק מרבקה שלא אמרה <b>רק לפני ה'</b> הרי שברכת הנפש והברכה לפני ה' אחד הוא, כי <b>הנפש</b> היא תמיד <b>לפני ה'</b>"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אנכי עשו בכרך.</b> חז\"ל פירשו אנכי מי שאני הוא, ועשו בכרך, ומבלי שנשקיף עתה על יושר המאמרים האלה מצד עצמם, ואם יש בהם גניבת דעת, בכל זאת מה שנתאמת אצלנו הוא היות הקדמונים בורחים לאחת מהתחבולות האלה כשלא היו רוצים לגלות כל מצפוני לבבם, וחז\"ל לא סרו ממנהג הקדמונים, ופירשו דברי הקדמונים ע\"פ מנהגיהם לא זולת — וראה הדברים בבירור Vico. Scienza nuova Lib. lV. 256. 257. 258. ואלה תארם — בזמן האירוי (eroici tempi) היו משתדלים להציל עצמם כל האפשר באיזה מאמרים מסויימים ומוגבלים.... ומנימוסי <b>האירוי</b> הקדמוניות, <b>אומירוס</b> היוני יודיע לגויי יון לדוגמא, הגבור <b>אוליססי</b> אשר תמיד יספר, יבטיח, וישבע, רק באופן שחוץ מהוראת המלות, יגיע אל התכלית המבוקש, ומנהג זה רואים אנחנו מתחיל מזמן ממשלת האלהים בארץ יון (governi divini) כי בהתחכמות כגון אלה הנשמעים מפי <b>אוליססי</b> — האליל <b>יונון</b> תשבע <b>ליוביס</b> שהיא לא היתה סבה לעורר <b>ניפטונוס</b> להרתיח מצולה נגד <b>הטרוייאני</b> — וכפי האמת עשתה זאת רק על ידי <b>השינה</b>, ובזה רמתה <b>יוביס</b> עם היותו שר ושופט על הנשבעים לשקר. ועיין לו עוד.3 -.192 וראיתי להגאון רבינו סעדיה דברים ראויים למעתיקם וז\"ל, פירוש אנכי <b>במקום עשו</b> בכורך כלומר לבכורה שבשביל הבכורה רצה יצחק לברך את עשו ועל כן היו הברכות ראויות אל יעקב במקומו שכבר לקח ממנו הבכורה והוא מכחו בא לבכורה ובכל הראוי לה והבא מכח חבירו הרי הוא כמוהו, ועומד לאותו דבר שהוא לו מכחו וכו' (אמונה ובטחון פ' ט\"ו)."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וירח את ריח וגו'.</b> רבותינו אמרו שנכנסה עמו <b>גן-עדן-</b> ועוד פירשו כריח שדה זה <b>שדה של תפוחים</b>, ושניהם הזכירם רש\"י, הרי שלדעתם, <b>גן ערן, ושדה של תפוחים</b> דבר אחד הוא, וזה מהראיות שחז\"ל הראשונים מליצות המקובלים היו שגורים בפיהם, שכן <b>גן עדן ושדה של תפוחים</b> שניהם תארים וכנויים מיוחסים אל מדת המלכות."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>הנה משמני וגו'.</b> ברכת יצחק לעשו דומה לברכתו ליעקב, חוץ מדבר אחד והוא, <b>יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים וגו'</b> והיא ההבטחה הגדולה שהובטחו האבות, והיא ברכת אברהם שהוריש לבניו, וכן לבניו אחריו נאמר והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך אפים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו על כן נתיחדה ליעקב ואין חלק בה רק לאחד מבני יצחק, וההשתעבדות הזה המיועד לא מכחם ועוצם ידם של ישראל, כי הם המעט מכל העמים, רק להיותם <b>כהני ה' משרתי אלהינו.</b> ועיין מה שאכתוב בע\"ה על התאבקות יעקב עם המלאך."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "[השמטה: <b>וישטום עשו.</b> עיין מה שכתבתי שם שהוא כמו <b>סתם</b> בתי\"ו וכן טעה ותעה, וכן טפש כחלב לבם, תפוש זהב וכסף.]"
+                ],
+                [
+                    "<b>מתנחם לך.</b> ת\"א <b>כמין לך</b>, ולא ידעתי היכן רמוז תרגומו, במתנחם, ואפשר שהבין בפסוק שהיה עשו מראה עצמו עם יעקב <b>כמנוחם</b> ומפוייס על דברת הברכות כדי שלא ישמר ממנו, וכן נראה ממ\"ש <b>וישטם עשו</b> שענינו הנטירה בלב, ושטם קרוב במבטא <b>לסתם.</b>"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>למה אשכל גם שניכם יום אחד.</b> עיין פירוש רש\"י, ולפירושו לא יצדק אומרו <b>גם שניכם</b> רק אם יעקב יהרג את עשו, ואם יהיה להפך לא יצדק <b>גם שניכם</b>, והנראה לי נכון שאמרה רבקה, איזה מכם שיהרג הריני שכולה ביום אחד, כי ההרוג איננו, וההורג את אחיו הוא שנאוי בעיני כאיש זר ואויב וכאלו איננו, ועל כל פנים אשכל יום אחד משניכם."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויפגע במקום.</b> אמרו רבותינו שהוא הר המוריה, ומהסבות שהביאם לפרש כן, הוא מה שמצינו בו מ��ום סתם, כלומר המקום הידוע והמשובח שבמקומות, ואיזה? זה ב\"המק, כיוצא בו נקרא הב\"ה מעון או מקום, כי הוא מקום הכל ומכיל הכל, ואולי גם מזה הענין אל המקום אשר יבחר ה' לרמוז על ירושלם, ובאמת שלא במקרה נקרא שם זה מקום, אחר היות לו מכבר שם ידוע הוא לוז כמ\"ש אח\"כ, ומזה נקרא בפי רבותינו יום ראשון לשנה <b>יום</b> וכן השנה כלה <b>יום</b>, ויום ראשון לחדש <b>חדש</b> כמו שכתבנו.",
+                    "<b>ויפגע במקום.</b> רבותינו אמרו שהתפלות אבות תקנום, ודע כי מצאנו ראיה טובה ורחבה כי אמת דבריהם, שידענו מהערביים הקדמונים קודם מחמד שהיו מתפללים ג' פעמים ביום, בבקר בזריחת השמש, אחר הצהרים בנטות החמה להעריב, ובלילה אחר ביאת השמש. ומלבד כי ג' פעמים הם כג' תפלותינו, גם הזמן מסכים שהרי תפלת שחרית מהנץ החמה, תפלת מנחה כשהחמה נוטה למערב, ותפלת ערבית אחר שקיעתה וקרוב לודאי שמאבות ראשונים למדו הערביים, עיין. d' Herbelot 726 Hyde de rel. vet. pers. 128."
+                ],
+                [
+                    "<b>והנה סלם מצב ארצה וגו'.</b> מהמראה הזה ב' דברים לא מצינו להם פתרון בדברי ה', והם מראה הסלם ופרטיו, ר\"ל היותו נצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ועוד היות מלאכי אלהים עולים ויורדים, שאין להם שייכות וקשר עם ההבטחה שהבטיחו ה' ליעקב, ואיך שיהיה מהרמז הנרצה בו בין כל הרמזים והפירושים שנאמרו בו, כבר למדת שיבואו בתנ\"ך דברים שאין להם קשר קרוב ונראה עם הבא אחר כך, ויתפרשו על פי כללים ראשיים, ר\"ל כענין שלפנינו, שהסלם ירמוז לקשר וליחס שיש בין העליונים הרוחניים לתחתונים החומריים, ומלאכי אלהים הם הכחות כלם מלאכותיים וטבעיים מצד היותם שלוחי ההשגחה, והעלייה תרמוז אל התפלות והעבודות העושות רושם למעלה (והיא אמונת המקובלים תמה וברה) והירידה תרמוז אל הרעות והטובות היורדות מהשמים"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ופרצת ימה וקדמה וגו'.</b> אחר שכבר אמר הארץ אשר אתה וגו' לך אתננה ולזרעך, מה מקום לומר <b>ופרצת ימה וקדמה,</b> ולדעתי קרוב ונראה שבא כאן רמז לגלות ישראל בד' כנפות הארץ על דרך שכבר נתנבא משה ע\"ה והפיץ ה' אתכם בגוים, וכן אם יהיה נדחך בקצה השמים, וכן והפיצך ה' <b>בכל העמים</b> מקצה הארץ ועד קצה הארץ, וכמו שראה משה בנבואתו, כן ראה יעקב בחזיונו, ונסמך אל נבואת הגלות ונברכו בך <b>כל משפחות האדמה</b>, כלומר שיתברכו ויצליחו בעבורם כדברי המתרגם והוא הנכון, כלומר שמסבת הגלות ימשך פרסום אלהותו ית' בין גוים רבים וישיגו ארחות חיים, ואלולי כן ויהיה פירוש ופרצת כלומר שיכבשו מדינות גדולות לכל רוח חוץ מא\"י, הנה מלבד שלא נהיה כדבר הזה, וגם אין נראה מהנביאים שיהיה כך לעתיד, מהו זה שנאמר אח\"כ <b>ונברכו בך כל משפחות האדמה</b> ואיה הטובה והברכה שישיגו הגוים בכבוש ישראל את ארצם, ובהיות להם לעבדים, ואם תאמר שפירוש ונברכו בו הוא כמו שפירש\"י ז\"ל שיאמרו כל אחד תהיה כישראל, א\"כ כיצד יתכן שהגוים שישתעבדו בהם ישראל יתברכו בהם? ואם תאמר, מה ברכה היא זו אחר שאין הגלות כי אם לעונש להתם חטאת ולכפר עון? וזוהי טענה שטען אהובינו הרב מורטארא אב\"ד של ק\"ק מאנטובא, עיין Educatore lsraelita Luglio 1862. ואני אומר שאין זו טענה, שכן בדרכי ההשגחה העליונה לסבב סבות ולגלגל גלגולים עד שמהרע עצמו, ימשך הטוב והמועיל לרבים וזה דבר ידוע ומפורסם אינו צריך לראיה."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אכן יש ה' וגו'.</b> זה לעד כי לדעת קדמונינו היו מקומות ראוים זולת מקום להשר��ת שכינתו ית', שאלולי כן לא יאמר אכן וגו' ואנכי לא ידעתי."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>וישם אותה מצבה ויצק שמן על ראשה.</b> יש מי שכתב שאלה כדרך המצבות שמקימים ברחבות קריה לעשות שם ושארית בארץ לאיזה מקרה נורא ונשגב — ואין דעתי נוחה בזה, אלא שהם דברים מוקדשים לשמים, וכמו שאדם מקדיש בהמתו ושדהו כן מקדיש בדומם האבנים, ומושח אותם לשם שמים, ורבים חשבו (וקרוב הוא) שמזה למדו היונים ועמים אחרים לעבוד צורות אבנים פרטים, ויקראום בשם חצוב משם <b>בית אל</b> רוצה לומר <b>ביתילי</b> Betili לאמונתם שיהיה הכבוד שוכן בתוכם כמ\"ש ראב\"ע פעמים, ולאמונה זו ישקיפו דברי <b>סאנקוניאטון</b> כשפירש <b>ביתילי — אבנים חיות</b> — ועוד אמרו שמכאן למדו הגוים להקדיש אבנים ולמשוח אותם כמו שיעידו ע\"ז <b>קלמינס</b> האלכסנדרי, <b>וארנוביו, ומינוציוס פליבס, ואפוליו,</b> וזהו הטעות שטעו אבותינו בענין העגל ר\"ל להוריד בתוכו הכבוד (מעין ההתגשמות שטעו בו המינים, אלא שזה בדומם, וזה במדבר) שכן היו מאמינים הגוים אשר סביבותיהם, ויפה העיר ע\"ז הראב\"ע, וחכמת חכמי זמנינו תסכים עמו, שכן כתב Creuzer Relig. de l' antiq. ed. Paris Vol. l. 91. — On ncroyait par la captiver la divinite, et la faire descendre en personne dans LES IMAGES dans le temple etc. וחכם מגדולי הבקיאים בקדמוניות Dupuis Origine des Cultes lI. 113. כתב וז\"ל \"האמונה מהתעצמות האלהות בנבראים, היא נמצאת בכל הדתות.... האיש האפרקי היוצר לו פסל ומסכה אין כוונתו לעבוד לחומר שקנה הצורה ההיא רק האלוה השוכן בתוכו, — אנשי אי <b>ציילאן</b> המקימים להם פסל או מצבות יעשו זאת, מחשבם כי שפע אלהי נאצל עליו מלמעלה ע\"י תפלותיהם או השבעותיהם, וכן מאמר כהני הנוצרים HOC est שעל ידו מורידים האלהות כפי דעתם\" ע\"כ. — ודרך כלל דע לך שאין המינות והע\"ז רק אמונת אמת משובשת וכמו שנעיר במקומות אחרים."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וכל אשר וגו' עשר אעשרנו לך.</b> זכור לאברהם ומה שכתוב בו ויתן לו מעשר מכל, הרי מבואר כי מזמן האבות היה המנהג לתת לכהני ה' חלק מהתבואות, מהשלל, ומהקנין בכלל, והיה זה החלק, אחד מעשרה או <b>מעשר</b>, כאשר נקבע המנהג בזמן משה, וזה אחד מהמקומות הנכבדים המורים על קדמות התורה אם לא בכל כלליה ופרטיה, לפחות בהרבה פנות גדולות ממנה כמו שהערנו בענין ההבדל בין הבהמה הטמאה לטהורה בפ' נח, ואיך משה ע\"ה לא עשה בחלק מה, כי אם לקבוע חובה מה שהיה נהוג באומה, הרי שהקבלה קודמת לתורה שבכתב, ואין התורה שבכתב כי אם <b>חלק כתוב</b> מהתורה שבע\"פ, והשאר נשאר תלוי במסורת, ונכתב עוד חלק ממנו מזמן לזמן — ולא בלבד היה ענין המעשר דבר קדום אצלינו, אבל גם אצל האומות קדמוניות גם מאותן שלא ידעו ממנו מאומה, ומכללם <b>הסינים</b> כי ידעו מספרי קדשם Chou — King שהחלק הנתן מכל אחד ואחד לראשי העם ולכהניהם, היה אחד מעשרה. ורבותינו דרכו בדרך זה הלכנו בו, כשאמרו במס' כלה ויברכו את רבקה \"מכאן לברכת חתנים מן התורה\" הרי שלמדו ברכת חתנים ממנהג קרובי אברהם עם היותם גוים ולנו הרבה טענות וראיות להוכיח באופן שאין בו ספק מציאות והתמדת חקי ומנהגי התורה גם אצל הגוים, אין פה מקום להאריך בזה רק נזכיר עוד אמרם (ירוש' מ\"ק פ\"א ויפ\"מ שם) אין מעכבין שמחה בשמחה ממלא שבוע זאת, וכתב רמב\"ן, ואנכי לא ידעתי כי ז' ימי המשתה מ\"ר תקנם ואולי נהגו כן מתחלה נכבדי האומות\" והיו הדברים האלה אשר כתב הרמב\"ן הנחמדים מזהב, קשורים על לוח לבך כי הם מפתח גדול להכנס בחכמת הקדמוניות והאמונות והמנהגים אצל גויי קדם ועיין מה שכתבתי ע\"פ ומלכי צדק מלך שלם וגו' ועוד עיין מה שאכתוב בע\"ה ע\"פ ויעש לאביו אבל שבעת ימים ודברי רבותינו על <b>ההבראה</b> אצל הגוים, ולכל הדברות ראה מה גבהו דרכי רבותינו הראשונים מדרכי המאמינים המתחסדים האחרונים, כי לא בסתר דברו הראשונים כי בין קדמוני ישראל וקדמוני האומות יחס גדול וקשר גדול וכל זה ממה שיעיד על רוחב חכמתם, וחממות נפשם למעלה למעלה מכל שנאה ומדון נגד הגוים, עם היותם אסורים ומעונים תחת ידם."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ותקרא שמו ראובן כי אמרה וגו'.</b> ידענו בראיות שלשון לבן ומשפחתו היה לשון ארמי כלשון ארמי שלפנינו, שכן קרא לגל <b>יגר שהדותא,</b> ואם כן כיצד בנותיו קראו לבניהם שמות גזורים משרשי לשון הקדש? אין לך לומר אלא שנתלמדו מיעקב, וזה שלא כדרך העולם שאחר עשרים שנה שדר אצל לבן ישמור לשון אבותיו, ולא זו בלבד אלא שילמדהו לנשותיו עד שתקראנה הבנים באותו לשון, ועל כרחך לומר שמעלת הלשון היא הגורמת, על כן שמרה יעקב ולמדה לנשותיו ולבניו אחריו גם בעודנו אצל לבן הארמי — ורואה אני בשמות בני יעקב דבר שראוי להעיר עליו, והוא כי שמות הרבה מהם נתן בהם הכתוב טעם אחד, והנה מתוך הכתובים מבואר נגלה, שעוד טעם אחר יש בו הגם שלא הורה עליו הכתוב באצבע, בוא וראה, נקרא הבן הראשון ראובן על שם כי ראה ה' בעניי, (ואולי <b>בן</b> כמו <b>בעניי</b> בקצור לשון, ועיין מה שכתבתי ע\"ע זה בחיי שרה פ' ימים או עשור ובהעלמת העי\"ן כנהוג) ובכל זאת נראה ברור <b>שראובן</b> הוא כמו <b>ראו-בן</b> כאשה המשתבחת האומרת לנשים <b>ראו-בן</b> וכן זבדני אלהים וגו' הפעם יזבלני אישי וגו' הרי שב' דברים הם רמוזים בשם <b>זבלון, הזבד, והזבול</b>, ובכל זאת לא בא מפורש רק הזבול בלשון זבלון — ויותר מפורש בלשון יוסף שנאמר בו אסף אלהים את חרפתי ותקרא וגו' יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר, הרי שהכתוב לא ירמוז אלא על שם יוסף ה' לי בן אחר, ובכל זאת אין מי שיכחיש שגם <b>אסף</b> אלהים את חרפתי הוא מההוראות הכמוסות בשם יוסף ובאו בו ב' הענינים, האסיפה והתוספת גם יחד — וכל זה ממה שיורה שיתכן שיהיו בשמות טעמים זולת הנגלים בכתוב."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>בגד ותקרא את שמו גד. גד, א</b> -לדעתי הוראתו העקרית והנחתו ראשונה הוא על החבור והקשור, ובהוראה זו נשאר בלשון ארמי כמו <b>אגידא ביה</b> קשורה ומחוברת עמו, אגודות של הדס, כמו מחברות וקשורים, ויש כיוצא בזה שרשים בל\"הק שלא נשארו בהוראתם ראשונה כי אם בלשון ארמי.",
+                    "<b>ב.</b> הקדמונים האמינו שבהתחבר כוכבי מעלה יושפע מן ההתחברות ההוא איזה מקרה רע או טוב לתחתונים, והוראת השמים נקרא לפי זה <b>גד</b> כמו העורכים <b>לגד</b> שלחן, כי הוא חבור הככבים, כן <b>בגד</b> כלומר באה ההצלחה הנשפעת מת��ונת הככבים — ובלשון חכמים <b>לגדא</b> דהר פירש\"י למזל ההר, וכן ביש <b>גדא</b> שהככבים מורים עליו לרעה- וא\"ת כיצד הוקבע בלשון הקדש טעות הקדמונים בענין הוראת הככבים? — אשיבך, כי אין ענין <b>גר</b> שבלשון הקדש כענין <b>גר</b> אצל הגוים, ולא בשאר ממנו אצל העברים רק הוראת ההבור פשוט מבלי השקפה להתחברות הככבים, <b>והחבור והזווג</b>, הוא מקור הטוב והברכות גם לעברים גם ללשון הנדברת אצלם לפי עומק שרשיה, וכבר שמעת מה שיש בו די במלת טוב ורע, ברכה וקללה, שהראשונים ענין חבור ורבוי, והאחרונים ענין פירוד ומיעוט, וכן השמות המורים על העבודות והאלהיות כלם אל תכלית זה, ישקיפו כמו <b>קרבן וקטרת</b> ענין <b>קירוב וקשור.</b>",
+                    "<b>ג'.</b> בהכנס כמה אנשים בברית להטיב או להרע — כמו <b>יגודו</b> על נפש צדיק, ומלשון זה <b>גדוד</b> שפעמים יורה חברת אנשים מזומנים למלחמה, כמו ארוץ גדוד, וארם יצאו גדודים, בני הגדוד (ד\"ה ב' כ\"ה י\"ג) ופעמים בלי שום הוראה פרטית למלחמה כמו, גדודי ה' (איוב כ\"ה ג').",
+                    "<b>ד'.</b> מלשון פצע והכאה, כי בהתחברם למלחמה יכו זא\"ז, וכן ויתגודדו כמשפטם, כי זה היה דרך כומרי הבעל לפי מה שהעידו הקדמונים ללבוש בלבוש אנשי חיל בכובע על ראשם, ושריון על גופם ולחבול בעצמם לכבוד האלוה (עיין פ' יתרו אנשי חיל) וכן היה מנהג הקדמונים להתאסף אנשים ונשים לספוד על המת ולבכותו והיו ג\"כ קורעים בגדיהם ותולשים שערם וזקנם, ושורטים בבשרם (עיין וכתובת קעקע מה שפי' שם) — ומזה נקרא המעשה ההוא <b>גדידה</b> כמו לא תתגודדו, וראה איך השיגו רבותינו שרש המלה הזאת והנחתה הקדמונית, שהרי דרשו בפסוק זה לא תתגודדו, לא תעשו <b>אגודות אגודות</b>, כי השורש אחד הוא, והגדידה עצמה לא נק' גדידה אלא מצד המנהג להתאסף לספוד ולבכות ולנוד על המת, וכן היה סבור המתרגם ארמית שתרגם כל גדידה שבכתוב <b>ואתחממון בסיען</b> מל' המון והומיה, וסיען, ל' חברה כמו <b>וסיעת מרחמוהי</b>, עיין ירמיה מ\"ט ופירש\"י, ושם סי' ה' ובית זונה יתגודדו פירש\"י יתקבצו גדודים, ותרגומו ובית נפקת ברא <b>מסתייען.</b>",
+                    "<b>ה'.</b> הוראתו שפת הים או הנהר, כי שפת הים היא <b>המחברת</b> המים במקוה אחד, וכן והירדן מלא על כל גדותיו (יהושע ג').",
+                    "<b>ו'.</b> שדה זרוע ממיני עשבים שונים כמו תלמיה רוה נחת גדודיה"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>מנים.</b> בלשון יוני יאמרו Monas על האחדים, ויתכן שיהיה מונים מענין זה, כי לפרשו מלשון מנין אין לו שחר, כי מה טעם לומר מנים שיורה על האנשים המונים, במקום פעמים, ואיך שיהיה כבר מצאנו אחד מהדמיונות בין לשון הקדש ללשון יוני, ומצאנוה ג\"כ בודדת בכל המקרא כי אין לה רע, רק בלשון יוני היא מלה נהוגה עד מאד.- ומוצא אני טעם נכבד להקרא הפעמים בלשון אחדים, כי המנהג היה בארץ מצרים שהמונה ימנה אחד אחד ויוסיף תמיד על המספר ד\"מ אחת ושתים אחת ושלש אחת וארבע הרי שהאחדים היו מונים והולכים, ובכן כאור נגה הולך ואור מה שקבלו אבותינו בסגנון מספר ההזאות אחת ושתים אחת ושלש אחת וארבע כי נתכוונו לאופן הנהוג בזמן ומקום נתינת התורה, וחוץ מהכרע קבלתם אמת נכון הדבר שעל פי המנהג המפורסם שם צריך לפרש דברי התורה וכן הדעת נותנת."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ותגנוב רחל את התרפים.</b> אם הדור אשר עין בעין נראה להם כבוד ה' הולך לפניהם יומם, טעו במדבר ועשו להם עגל מסכה, אין להפלא אם גם רחל אמנו ע\"ה חשבה שיהיה רוח ממרום שוכן בתרפים (שהיו לדעת קצת כדמות הכרובים) וגנבה אותם לבעבור ילווה אליהם השר או המלאך ההוא לנחותם הדרך, כי ידענו מהגוים הקדמונים שהיו מאמינים שהרוח או השר השוכן בתוך הצורה ילך גם בעל כרחו אל כל המקום אשר יוליכו שם הצורה ההיא, גם כשיגנבוה או יגזלוה — ועל צורת התרפים ראה מה שכתבתי בפ' בראשית על את הכרובים, ויש מי שכתב שהיו בדמות כלי נחשת יורה שעות היום ותכונת השמים, ואחרים אמרו שהיו צורות שהיו האסטרולוגין עושים בשעות ידועות, ולדעת העובדים היו מדברים, ומצינו לזה סיוע ממ\"ש התרפים דברו און, אלא שהנכון הוא כמ\"ש הראב\"ע שהיו בדמות אנשים, ומעשה מיכל כשנתנה התרפים במטה יעיד על זה, והתרפים בטומאה כמו הכרובים בקדושה אלה אצל הגוים ואלה אצל ישראל וכמו שנאמר התרפים <b>דברו</b> און כן נאמר <b>ודברתי</b> אתך וגו' מבין ב' הכרובים ונקרא מקום משכנם <b>דביר</b>, ועיין רד\"ק שופטים ח\"י. וצורת התרפים שהיא בראיות צורת אדם, תלמדנו על דוגמתם בישראל והם הכרובים שגם הם היו צורת אדם ועיין עוד לפנים.",
+                    "<b>את התרפים.</b> התרפים היו דומים לאלילים הנקראים <b>כברים</b> Cabiri וצורתם היתה תשובה אצלם ומסוגלת לפקודת העקרות ע\"כ גנבתם רחל לדעת Michaelis Bibel ubersetzung ll. p. 42. ולהם צורת אדם והיו אלהי הבית אצל הראשונים — Creuzer ediz. Paris. vol. ll. 308. ודמות פניהם כדמות האבות והזקנים, דוגמת הנהוג אצל היונים והרומיים לדעת <b>לאיטפוט.</b> Lightfoot ועיין מה שכתבתי ע\"פ ואת הכרובים — ולדעת <b>מיכאליס</b> הם קרובים לצורת <b>הסיליני</b> Sileni) — עיין Guignaut. Relig. de l' antiq. lll. 142. (ומה שיש להעיר כי <b>פאוזאניא</b> Pausania כתב שאצל העברים היו מראים קברי <b>הסיליני</b> Sileni — ובפרקי ר\"א ילקוט ל\"ה ב' מה הן תרפים? שוחטים אדם בכור ומולקים את ראשו ומולחים אותו במלח ובשמים, וכותבים על ציץ הזהב שם <b>רוח טומאה</b> ומניחים אותו תחת לשונו, ונותנים אותו בקיר, ומדליקים ומשתחוים לו והוא <b>מדבר</b> עמם. — ויש מי שכתב ש<b>תרפים</b> כמו <b>שרפים</b> בחלוף <b>ש'</b> ב<b>ת'</b> ממנהג הלשון, או לשם. גגאי. — ודעת ראב\"ע <b>ומונסטיר</b> שהם <b>טלסמאות.</b> Talismani"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אנכי אחטנה.</b> במשתדל, עקם לנו את הכתוב, ואמר שהקריאה הנכונה <b>גָנַבְתִי יוֹם וְגָנַבְתִי לַיְלָה</b>, ופירושו תאר לו כמדרש רחוק, וכל הדוחקי' יתבטלו כשנפרש מידי תבקשנה דבק עם גנובתי וגו', ועל הטרפה אמר אנכי אחטנה, ועל הגנובה אמר מידי תבקשנה, ונוסף הכינוי קודם השם כמו ותראהו את הילד, כאלו אמר מידי תבקש הגנובה ביום והגנובה בלילה, וכנה לעצמו הגנובה כי כן יאות, כי כמו שיאמר על הגונב, גנבתו, ונמכר בגנבתו כן יאמר על הנגנב <b>גנובתו.</b>"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>באנו וגו'.</b> פירש רשב\"ם \"ומצאת חן בעיניו וגם הנה הוא מתוך ששמח בביאתך ובאהבתך הולך לקראתך וד' מאות איש עמו\" ו��ל זה נגד האמת ונגד רבותינו, כי איך אחר ההבטחות האלה יאמר תכף <b>וירא יעקב מאר ויצר לו וגו'</b> אם יבא עשו אל המחנה הא' <b>והכהו</b>, ואיך יתפלל בכמה תחנות ובקשות <b>הצילני נא וגו'</b>, ואיך אמר <b>אכפרה פניו וגו' אולי ישא פני,</b> ומה ענין כפרת הכעס אם אין כעס, ואיך יטיל בספק <b>אולי</b> ישא פני אחר כל אלה ההבטחות? ואפשר שמתחלה לא היה נראה ברור לאיזה תכלית היה בא, ומביאתו עם ד' מאות איש עמו היה נראה יותר כי להרע ליעקב הוא בא, רק אחר שלוח המנחה אפשר שחמתו שככה, וכשראה יעקב כורע ומשתחוה לו ז' פעמים נכמרו רחמיו ורץ לקראתו ויחבקהו וגו'."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ובניהם שלשים.</b> פירש\"י משם רבותינו בנאיהם זכר כנגד נקבה וכבר עמדנו על התיחדות <b>הבנין וההבנות</b> בשרש אחד, והיינו יכולים להוסיף גם <b>הבינה</b> (ובזהר מאי <b>בינה בן-יה</b>, צללו בעמקי הלשון והעלו בידם מרגלית) ולהפך נתיחדו הסתירה והעדר הבנים בשרש <b>ערר</b> ובזה תבין <b>ואבנה</b> גם אנכי ממנה ודרשתם ז\"ל על אבנה, וגם יאירו עינינו בכוונת הכתוב ככה יעשה לאיש אשר לא <b>יבנה</b> את בית אחיו, ונבין ג\"כ אומרם א\"ת בניך אלא בוניך כי שרשם אחד, והסבו הכוונה מענין אל ענין אחר מבלי שיסורו מראשית הוראת השרש ההוא — ומכללם פירוש בניהם שלפנינו, כמו <b>בנאיהם</b>, למדנו שהבנים נקראים על שם הבנין, ומזה אין להבין בשם בנים, לעולם הילדים רק פעמים שישמש על הזכר שבמין — וכן לדעתי בנקבה פעמים שנמצא בתורה <b>בת</b> ואין הכוונה על הנולדת דוקא רק על כל הנקבות שבמין — ובזה השבתי לשואלי דבר למה לא נזכרה האשה באיסור המלאכה בשבת רק <b>הבת</b>, ואמרתי שבכלל הבת כל הנקבות שבמשפחה ומצאתי גלוי יתר לדברי במס' יבמות פ' הערל דתניא שם ת\"ר הניח בנים אלו ואלו אוכלין ור\"י אומר <b>הבת</b> מאכלת ומפ' בגמ' מאי <b>הבת? האם.</b> ולדעתי הפירוש הנכון שמדעתם כי <b>בת</b> יאמר על כל הנקבות, הגבילו הוראת השם במקום זה ואמרו מאי <b>הבת</b> בענין זה האם, וכיוצא בו לא תבשל <b>גדי</b> בחלב <b>אמו</b>, בא האיסור במליצה שריית לאסור כל בשר בחלב, וב<b>גדי</b> נרמזו כל <b>הנולדים</b>, וב<b>אמו</b> כל <b>המולידות</b>, ויש במשמעו שכל בשר שהוא נולד ומתגדל בחלב האם, יהיה אסור בכל חלב, והוציא הכתוב האיסור בלשון בשול, לרמוז על טעם האיסור שאינו ראוי שיתבשל הבשר לאכילה באותו חלב עצמו שהוא מתבשל <b>לגדול.</b> וגם זאת ממדות ותהלוכות השיר, ודומה לו לפני עור לא תתן מכשול. כיוצא בו פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם ואח\"כ הוא אומר ויתפרקו <b>כל העם</b> את נזמי הזהב, ואמר כל העם לפי שבכלל בניכם כל הזכרים, ובכלל בנותיכם כל הנקבות."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אכפרה פניו.</b> כפר לשון כסוי, וזוהי דעת הראב\"ע, וכפי זה כבר מצינו אחד מהשרשים הדומים ללשונות בני יפת שכן בלשונותינו אומרים Cuoprire ועיין מה שלקטתי כאלה רבות בפ' וישב ע\"פ אם תתן ערבון."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויאבק איש וגו' עד עלות השחר.</b> רמז לנו הכתוב שלא היה האיש ההוא רשאי להתאבק עם יעקב עד עלות השחר, וכן בסמוך הוא אומר בפי' שלחני כי עלה השחר, הא למדת שהשחר שם קץ וגבול לשליטתו, ומזה ידענו כי דבר ה' אמת בפי רבותינו שלא נתנו למזיקים שליטה רק בלילה, ואלמלא שכן הוא, למה תרמוז התורה על הזמן והכפול הדברים פעמים? — ושהיה האיש הנראה ליעקב מלאך, יתבאר במופתים, א' באומרו כי שרית עם <b>אלהים</b> ועם אנשים, ב' אמר יעקב כי ראיתי <b>אלהים</b> פנים אל פנים, והוסיף ותנצל נפשי רמז בזה שראוי היה להנזק לולי שר אל מלאך ויוכל, ג' משולש בנביאים <b>וישר אל מלאך ויוכל</b> — וא\"ת למה קרא אותו הכתוב איש? אומר אני כי הורה לנו בזה שלדעת תורתינו כת אחת מהמלאכים נקראים <b>אישים</b>, וכן אמרו רבותינו וימצאהו <b>איש</b>, זה <b>גבריאל</b>, ובזה סרו תלונות משיגי הרמב\"ם שכתב שהכת הראשונה מהמלאכים נקראים <b>אישים</b> (ועיין בזה מאמר היחוד לרמב\"ם בפתיחה להגאון <b>ראפאפורט</b>) ותמהו עליו, מנין לו, ומצינו שיעקב שאל למלאך, הגידה נא שמך, הרי שהאבות וגם משה ע\"ה שכתב התורה, היו חוקרים על שמות המלאכים הנראים להם, ואם שם מלאך זה נעלם מהם, האם נאמר שכל שאר המלאכים כלם לא היו נקראים אצלם בשם, ואיך היו נבדלים ונכרים זה מזה אם לא בשמותיהם ובכל זאת רואים אנו שלא נכתבו בתורה זולתי מעט מזער, ובדורות אחרונים, הא אין לך לומר אלא שידועים היו אצלם ונסתרים היו, ולא נתנו להגלות אלא במשך הדורות ככל שאר חלקי התורה (ועיין מ\"ש למעלה על פסוק ישלח מלאכו אתך.",
+                    "<b>ויאבק איש.</b> עיין רש\"י והוא כמו <b>חבק</b> בתמורת <b>ח</b>' ב<b>א'</b>, וראה מה שכתבתי ע\"פ כי אב המון, וזה כאחד מהם.",
+                    "<b>השחר. שחר וצחר</b> קרובים הם, ומורים על ההפך, ודעת ראב\"ע \"עד סור שחרות הלילה\" ואין כן דעה קדמונינו. כשאמרו כשעלה <b>עמוד השחר</b>, הרי שהבינו התחלת האור, וכן נראה לי ש<b>שחר</b> כמו <b>צחר</b>, והוא מהשמות המורים על ההפכים."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כי שרית עם אלהים ועם אנשים.</b> מליצות רבות ידועות בדברי רבותינו המורות על דרך משל היות בין האדם והאלהים כעין התנגדות ומלחמה, ושהנצחון לישראל הוא התכלית המרוצה לו ית' — מזה אומרם במדרש תלים למנצח, זמרו למי שנוצחים אותו ושמח — וכן בתלמוד יתיב הקב\"ה וחייך ואמר <b>נצחוני בני, נצחוני בני</b>, ומזה אומרם מעשה ידי אדם עדיף ממעשה שמים, ויש בכלל המאמר היקר הזה, כי כל תכלית מעשה אדם לרומם ולנשא הבריאה למעלה ממעשה ה' ית' במלאכת הטבע, והוא הוא <b>הנצחון</b> באמת, ובראש כלם דרשת רבותינו התלמודיים ע\"פ צדיק מושל יראת אלהים ומי מושל בי צדיק, ומאמר זה חותם הקבלה נושא על שכמו והוא אחד מפניניה המפוזרים בתלמוד להעיד על מציאותה, ורבים מחכמי הגוים ראשונים ואחרונים נשתמשו <b>בהרעיון</b> והמשל שניהם גם יחד — מהם Dante (שנמשך אחר <b>האונגליון</b> שגם הוא נמשך אחר דברי דבותינו) שכתב &gt;&gt;pate violentia Caelorum Regnum. — ומפילוסופי זמנינו Gioberti כתב על אביקת יעקב עם המלאך (נתרגמהו בלשון צרפת להיותו מובן יותר באזני הקורא) de lutte La Dieu avec Jacob implique d' abord l' idee d' une LUTTE entre Dieu et l' homme ; ensuite une louange de la part de Dieu pour la resistance: et enfin un certain dommage s' ensuivant d' une telle resistance, c' est a dire la claudication de Jacob. Filos. della Rivelaz. 129.. 150. — ובצדק אמרו שאין לך טעות שלא יהיה בו קצת אמת — וכן אמרו המקובלים שאין רע בעולם שלא יהיה בו שמץ טוב, הרי אנו רואים בזמנינו כופר וחכם גדול שבצרפת והוא Proudhon שירה אבן פנת כל הפילוסופיא שלו בעמקי הרעיון הלז שכל תכלית האדם הוא <b>המלחמה עם האלוה</b>, ומגמתו <b>הנצחון</b>, והוציא מפיו מלין קשים כגידים שאסור להעלותם על ספר ולטהרם בשיחתם שלרבותינו הראשונים אלו לא ילחצנו ה��כרח לבטל דעתו, באומרו « Dieu c' est le mal « תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיקו של עולם עתק — ואחוז בסבך השרש הזה הוא הטעות שטעו מראשוני הנוצרים כגון <b>מארקיוני</b> וחביריו (Marcione) שאמרו שאלהי התורה וישראל הוא תחלת הרע ויש לרז\"ל דברים יקרים בזה במדרש על פסוק ראו כי רעה נגד פניכם, אין פה מקום רק להעיר עליהם ברמיזה כל דהו — ומזמן שאול הנוצרי ומפי כתביו התחילה לבצבץ הכפירה הזאת, להצדיק בפני הבריות בטול תורת משה, כי אם לא פער פיו כמארקיון וחביריו, כתב <b>שכח העין הוא התורה</b> לקורינטים (XV. v. 57.) והוא מודה ומשבח לאלהיו <b>כי נתן לו התשועה והנצחון</b> על התורה (שם שם). — ומה שיעיד כי מלחמת יעקב ועשו מבטן אמם רמז יש בה הוא הוא היותם אחים, וכן תמצא באמונות הקדמונים שפועל הטוב ופועל הרע היו אצלם אחים, וכן <b>טיפון</b> Typhon הוא אחי <b>אוזירי</b> Osiris בארץ מצרים, — <b>ואורמוזר</b> Ormuzd אחי <b>ארימאן</b> Ahriman בארץ פרס <b>ואירכול</b> Hercule אחי <b>איאוריסטי</b> Ehuriste, <b>ופלוטון</b> או <b>אדיס</b> Ades אחי <b>יובי Jupiter</b> בארץ יון. — וכבר העירוני כי לדעת רבים מהחוקרים הקדמונים ויש בזה קצת מן האמת שקורות אבותינו היו ליסוד מוסד להבלי ספורי <b>המיטולוג'יאה.</b> ואלו לא היה אלא מעשה התאבקות יעקב עם המלאך היה די, כי במעט ההשקפה לא נוכל להתעלם במה שיש בו מהדמיון הנפלא עם קורות <b>וולבנוס, ווינירי, ומארטי</b> וביותר אם נבין מעשה התורה ע\"פ אמונות הקבלה ומדרשי רז\"ל כי אצלם יעקב הוא הת\"ת ורחל המלכות, והמלאך שרו של עשו, סמאל, ובזה צדקו יחדיו מה שסופר על <b>וולכנוס</b> איש <b>וינירי, ווינירי</b> אליל היופי היא כדמות הקוף בפני המלכות — (או מלכות דטומאה) <b>וולכנום</b> הוא כנגד יעקב (ת\"ת), וכמו שיאמרו המקובלים <b>אדם בליעל</b>, וסמאל שרו של עשו, המלאך המנוצח הוא <b>מארטי</b>, ופקודתו המלחמה ושפיכות דמים כמו שאמרו רז\"ל על עשו ועל שרו <b>ואדמוני</b> כמוהו וככבו מאדים — וכמו שרבו ונתקוטטו <b>וולכנוס ומרט.</b> כן נתאבקו<b>יעקב, והמלא סמל</b> שרו של עשו — וכמו שמקטטים נמשך המום בכף ירכו של יעקב ונעשה צולע, כן מדחיפתו של וולכנוס נעשה צולע — וכמו שמריבת וולכנוס ומארטי היתה על עסקי <b>ווינירי</b> כן ע\"פי מדרש רבותינו היה עשו נותן עיניו <b>ברחל</b> עד שהוצרך יוסף להגן עליה — וכמו שנתפרסם אצל היונים ספור המקרה הזה, בהבנתו הגשמית והרוחנית, כן מצאנוהו שלם בצורתו בכל חלקיו ודקדוקיו אצל המצרים בקורות lsis (רחל מ' ) Osiris (יעקב ת\"ת) Tiphon (עשו סמאל וכלם אדומים) Horus (יוסף יסוד) שקוד עליהם ותראה נפלאות, ודע שמליצת הפסחות להוראה פילוסופית מצאנוה ג\"כ אצל <b>פלאטון</b> כאשר העיר בצדק Gioberti Protologia 491. באומרו שאלו לא היו בטבע ההפכים זה לעמת זה היה הטבע <b>פסח.</b>",
+                    "<b>כי שרית עם אלהים.</b> עיין ראב\"ע ומה שכתב בשם רבי המפרשים שטעם המראה הזו, להראות ליעקב כי ישר אל מלאך ויוכל, אף כי לעשו, והכל לאמץ את לבבו, ונכון הוא אם נניח כדברי רבותינו שהיה שרו של עשו, ואומר אני שבאו בספור זה רמזים שיורו ליעקב כל המאורעות שאירעו לו ליעקב עם עשו, הרי הוא אומר ויאבק איש עמו, וביעקב ועשו הוא אומר <b>ויתרוצצו</b> הבנים בקרבה בעוד היותם בבטן אמם, ושני הדברים רומזים לקטטה שהיתה ביניהם, בין יעקב ועשו למטה, ובין יעקב ושרו של עשו למעלה, ועוד הוא אומר וירא כי לא יכול לו כלומר שלא הצליח נגד יעקב בעצמו, ויגע בכף ירכו, ר\"ל שיתקומם נגד זרעו ויוכל להם, וכן נאמר לרבקה ולאום מלאום יאמץ ורב יעבד צעיר, וכבר ידוע שהבנים והזרע אחריהם נקרא בל\"הק <b>יוצאי ירכיו,</b> וזה הנרמז <b>ותקע כף ירך יעקב</b> — ויאמר שלחני, לעתיד כשיעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו — ויאמר לא אשלחך כ\"א ברכתני. והדברים מוכיחים שמאמר זה נוגע לענין הברכות שהיו מזומנים לעשו ולקחם יעקב על ידי המטעמים, והברכה הנאמרת כאן שבירך שרו של עשו של יעקב, היא מקבלת לברכתו של זקן ליעקב, יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים, ועיין מ\"ש שם, ואיך הדברים מסכימים לייעודי נביאינו לאומת ישראל בכלל, והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך וגו' — ויאמר לא יעקב וגו' שיודו כל האומות כי ראוים הם לשם <b>ישראל</b> המורה על השררה והממשלה הרוחנית, וזה ע\"ד במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, יאמר להם בני אל חי, וכן הוא אומר וקרא להם <b>אילי הצדק</b> מטע ה' להתפאר.",
+                    "[השמטה: <b>כי שרית עם אלהים.</b> הן עוד היד כותבת הקרה ה' לפני דברים ככתבם וכלשונם ששיערתי מדעתי ככל הכתוב בספר, כי ראיתי במכתב עתי Revue des deux Mondes Aout 1862. השערות חדשות הולך ומגיד על קורות <b>פרומרטיאו</b>, וכל הנדבר בו אצל קדמוני היונים, וסמוך לחתימה כה דבר האיש וכה ענה על אודות המלחמה והנצחון שבין מעשה אדם ומעשה שמים Plus tard Jacob n' entra dans la terre promise qu' apres avoir lutte toute une nuit contre un etre mysterieux et sans nome que DUT disparaitre a l' aurore. Pour pouvoir s' en aller cet esprit des tenebres. (זכור את אשר דברו חז\"ל כי הוא זה <b>סמאל</b> שרו של עשו שהוצרך להודות על הברכות) se vit force de benir son opiniatre adversaire, le quel quoique vainqueur revint boiteux de sen duel nocturne avec le FORT que nul oeil ne pouvait voir. — Rev. de deux mondes vol. XL. p. 870.]",
+                    "[השמטה: <b>כי שרית עם אלהים ועם אנשים.</b> עיין מ\"ש שם על הדמות Osiris המצרי ליעקב הגשמי והרוחני בחכמת הקבלה. — ועיין פ' בלק והאביד שריד מעיר, שהבאתי שם בהרחבה דברי רמב\"ן שמקרי האבות היו סימנים לבניהם אחריהם — ויש לדעת הזאת שרש בדחז\"ל הקדמונים, ואם תסתכל היטב תראה כי רובי האגדות שהעמיסו על <b>יעקב ועשו</b> אינם רק כעין דוגמאות למה שקרה ליהודים עם הרומיים — ועתה שמע דברי חוקר בקי ומומחה בקדמוניות מצרים, ראשית דרכי המצרים, ורוח המושל ביניהם הוא שמקרי אוסיריס היו סימן ודוגמא לכל מה שיקרה לכל אדם אחר מיתתו, כי כל מצרי נקרא אוסיריס ודבק עמו ומתאחד עמו. Oreurti Catal. illus. vol. l. p. 76 וגם בזאת לא נופלים אנחנו, כי כל איש יהודי נקרא גם הוא <b>ישראל.</b> ולזה מקביל אומרם ז\"ל שעתידים צדיקים להקרא על שמו של הקבה\"ו.]"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>שבע פעמים.</b> כבר בזמן האבות היה מספר הז' חביב אצלם, ולא בלבד בזמן יעקב, אבל גם בימי נח שלקח מן הבהמה הטהורה שבעה שבעה איש ואשתו, וזה לאות שהתורה לא נשתנית ולא תשתנה, וכן מספר העשרה, והעד ויתן לו מעשר מכל, עשר אעשרנו לך."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כי על כן ראיתי פניך.</b> עיין מ\"ש ע\"פ על כן שם העיר באר שבע וזה כיוצא בו."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>לאיטי.</b> דעת רש\"י שאין <b>ל'</b> לשמוש, ואמת שכן הוא פעמים, רק לא כן היה מתחלה, ולא היה מהיסוד רק <b>אט</b>, ונשארו רבים מבלי ה<b>ל'</b>, רק כנגד זה מצאנו אחרים שהלמ\"ד מהשורש מבלי ספק, כמו <b>לאט</b>, לי לנער וכיוצא בו, ואומר אני שקרה בזה כמו שקרה <b>באום ולאום</b>, שמתחלה היתה ה<b>ל'</b> משמשת ושבה אחר כך מגוף המלה, וכל אלה ראיות נכחות לדברי רבותיני בהוראת שם <b>כרוב</b> שהכ\"ף שמושית, ועיין הדברים בארוכה בפסוק ואת הכרובים."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויבא יעקב שלם.</b> כתב רשב\"ם אל עיר ששמה <b>שלם</b>, והמפרש <b>שכם</b> שם העיר, טועה הוא, שלא מצינו בכ\"מ עיר ציון עיר ירושלם — ואני אומר שאם לא מצינו עיר ציון, היכן מצינו עיר נקראת ע\"ש אדם או מלך, ואם מצינו <b>עיר דוד</b> כך היה שמה, לא שתתיחס אל דוד רק נק' על שם דוד — ונעלם מרבינו שמואל, <b>העיר שושן</b> שבמגלת אסתר, וכן <b>מעירך ירושלם</b> שבס' דניאל, ואולי יאמר כי אין ראיה מספרי הגלות, וכמו שיאמרו ארץ כנען, ארץ מצרים, ככה יאמרו עיר שכם, עיר ירושלם, ועיין רא\"בע שפי' שלם כדברי רבותינו, ויישב אותם על אופנם."
+                ],
+                [
+                    "<b>במאה קשיטה.</b> אפשר שהיה מטבע ידוע אצלם עשוי מעור העזים הנקרא <b>קשיטה</b>, וע\"כ נקראו על שמם, ומטבע עור היה ג\"כ אצל ה<b>ספארטאנים</b> Spartani עיין Plutarco V P. 13. Seneca Benef. V. Cap. XlV.. Licurgo ובב\"ר ראיתי במאה קשיטה, במאה <b>אונקיות</b> (וכפי זה תהיה קשיטה שם משקל שחזר להיות שם המטבע <b>כשקל</b> וכמו בלשונותינו (. Pounds Livre) ועוד שם במאה <b>טלאים</b> כלומר המטבע נקרא <b>טלא</b> ע\"ש הצורה, וכן פירש בימינו אלה Wiseman. Rapports entre la science ecc. — ואנשי <b>סווידי</b> Suede קראו בימים קדמונים המטבע הראשון fae-Leganda שעינינה <b>מקנה בכיס</b>, לרמוז על צורת המקנה שעל המטבע הנתון בכיס, וכן הרומיים קראו למטבע Pecunia על שם Pecus <b>עזים</b> — (וקרוב אצלי שלא נקראו המטבעות ע\"ש הצורה אלא בזמן מאוחר, אבל מתחלה היו נקראים על שם המשקל, (עיין מ\"ש בפ' חיי שרה פ' וישקול אברהם וגו' ועל איטאליא הקדמונית כתב Micali L' ltalia avanti il dominio dei Romani. שכן היו נקראים שם Assi o Libbre נחלקים לי\"ב אוקיות, וזו היתה חלוקת המטבע) — ועוד שם בב\"ר במאה <b>סלעים</b>, עשו <b>קשיטה</b> תרגום <b>מטבע</b> באותו לשון. וכן ר\"ע אמר כשהלכתי לכרכי הים היו קורים <b>למעה קשיטה</b> ואם כרכי הים הללו הם איי יון Isole loniche הנה המאמר הזה נתאמת היום באופן אין בו ספק כי באי <b>קיפרוס</b> Cipro מצאו טמונים בארץ מטבעות חקוקה עליהם צורת <b>עז</b> ומצדו הב' כתיבה צורית, גם שמענו שבארץ מקדון Macedonia היה מטבע שלהם נושא צורת <b>עז</b> Justin XVll. 7. Vell.Paterc. l. 6. 5. ודומה לקשיטה היא <b>האסתירא</b> הנזכרת בספרי התלמוד והגם שעיר אחת היתה ג\"כ ושמה Astyra הנה גם שניהם נקראו על שם האליל Astarte או <b>עשתרת</b> וצורתה צורת <b>עז.</b> וזה נראה לי יותר קרוב שנקראת קשיטה ואסתירא על שם הצורה."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>והחריש יעקב עד בואם.</b> לדעתי זוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, בחקירות הנוגעות לכתבי הקדש, במה שמתייחס למה שקבלו רבותינו, לחקור בשרשי הלשון, אולי ימצא מקום להתלות בו ההלכה או המדרש או המעשה המקובל, כי דבר זה למדנו מפי חכם גדול איטלקי Vico שהלשונות קדמוניות יסתירו בתחתיות ארשת שפתם המנהגים, האמונות, המעשים, שהיו נודעים אצל הקדמונים, ואחר זמן הסתירו פניהם ולא נדעה שתרם, וגם אני זה לי ימים רבים נסיתי ללכת באלה, והצליח ה' דרכי אשר אנכי הולך עליה ועוד תשמע ממני דברים בפרשת שופטים ע\"פ על פי שנים עדים או שלשה עדים, וגם פה ראיתי כמעשהו בשרש <b>חרש</b> ובשם <b>חרש</b> הנגזר ממנו, והוא שכבר נודע מה שכללו בזה רבותינו, <b>חרש</b> שאמרו חכמים בכ\"מ שאינו שומע ואינו מדבר, וכשנשקיף אפילו בראייה כל דהו על תשמישי ל\"הק בזה השרש, נראה, כי <b>חרש</b> ירמוז גם יחד על חסרון השמיעה וגם על העדר הדבור או השתיקה, ובכן צדקו יחדיו שני התנאים שנקבצו באו לדעת חז\"ל ב<b>חרש</b> של תורה ואת מקורם הערה הלשון עצמו הנדבר בפי קדמונינו."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אל שער עירם.</b> בארץ פרס היו קורים לארמון המלך ולארמון ראשי המדינות <b>שער</b>, עיין Senofonte Ciroped. Lib. VllI p. 201. 203. — Plut. in Pelop. T. l. p. 294 et in Lisand. p. 436. <b>שער</b> — ודע, ששם <b>שער</b>, הוא מהשמות שהטעו אנשי <b>איאורופא</b> בכתבי ועד היום קורים ב<b>קוסטאנטיניפולי</b> לחצר המלכות הקדמונים, שהרי <b>אומירוס</b> קרא לעיר <b>טיבי</b> בארץ מצרים עיר, בת מאה <b>שערים</b>, וכשנסעו חיל צרפת למצרים ואתם מחכמיהם וחוקריהם, ודרשו וחקרו בחרבות מצרים, מצאו שלא היו ל<b>טיבי</b> מאה שערים — <b>ודיודורו</b> כבר הרגיש בדבר וכתב, ששם <b>שער</b> בלשונות המזרח ענינו ג\"כ <b>ארמון</b> עיין Belzoni Viaggi. l. 83 ומהטעיות הנמשכות מהרקת הענין מלשון אל לשון עיין מה שאכתוב בע\"ה ע\"פ יוצאי ירך יעקב בפ' שמות."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>עכרתם אותי.</b> כתב רש\"י ז\"ל משם רבותינו מסורת היתה ביד כנענים שיפלו ביד בני יעקב, ודע כי מצינו שני מסורות כיוצא בזו, מעין נבואה קטנה, בראיות גדולות, האחת, שמזמן <b>ווירניליו</b> המשורר הרומי הגדול, כבר החלו הרומיים להגיד טרם בואם, כל קורות הנצרות ופרסומו הגדול בעולם, והשנית שבארץ <b>אמיריקא</b> קודם שיכבשוה הספרדים כבר היתה מסורת ביניהם שעם רחוק מצד ספרד יבוא דרך ים לכבוש את ארצם."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>הסירו את אלהי הנכר.</b> אמר יעקב הסירו וגו' אל בני ביתו, אולי בין השלל היו שם פסילי אלהי הגוים, ואמר אל הנשים הכנעניות אשר ביניהם הסירו וגו' אולי הסתירו אותם לעבדם, רק הנזמים לא ידענו למה פרקו מאזניהם, ואומר אני שהיה המנהג לתלות באזניהם צלמי אלהיהם מכסף או זהב, והתרגום מסייעני שתרגם בכ\"מ <b>נזמים.</b>",
+                    "<b>קדשייא.</b> ואולי זהו טעם שבחרו בנזמים ייתר מכלים אחרים לעשות העגל כמו שנאמר פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם וגו'.",
+                    "<b>והטהרו והחליפו וגו'. טהור</b> בלשון עברי קרוב ל<b>טהר</b> ארמי שהוא לשון <b>אורה</b>, כמו <b>שרגא בטיהרא</b>, אלא שבלשון הקדש יאמרו <b>צהרים בצר\"י וצהר</b> על דבר מאיר, וכן השמן יקראוהו <b>יצהר</b> מטעם זה, ויש פעמים שישמרו כבלשון ארמי, להורות על האור והבהירות, כמו ובעצם השמים ל<b>טהר</b>, השבת מ<b>טהרו</b>, ומי יודע אם קריאת קדמונינו היתה כקריאת הישמעאלים, אות ה<b>ט'</b> שלהם שהיא כמו <b>צ'</b> במבטא, וגילוי יקר מצינו בפסוק ארבעים שנה <b>אקוט בדור</b>, שכפי דעת המתרגם ואבן עזרא, הוא ענין מאוס וגעילה, ולפי זה אין ספק שהוא כמו <b>אקוץ</b>, ולהפך מצאנו בעברי <b>צ'</b> תמורת <b>ט'</b> בערבי, ודעת ר\"ס אך <b>בצלם</b> יתהלך איש, כמו <b>בדלס</b> בערבי, לשון אפלה, ובדברי רבותינו <b>רמץ</b> והוא האפר, ובערבי <b>רמד</b> — ושרש זה <b>צהר</b> או <b>טהר</b> נמצא גם אצל הישמעאלים להוראה זו עצמה."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויעל מעליו וגו'.</b> כתב רש\"י איני יודע מה בא ללמדנו, ואומר אני שראה <b>הכבוד</b> מגביה עצמו דרך מעלה על פני השמים נגד אותו מקום שנדבר עמו, וזהו שאמר במקום אשר דבר אתו, לא שנעלם מעיניו ולא ראהו עוד, ומזה ידע שהיא <b>בית אל</b>, וזה שנאמר בפ' ויצא, אין זה כ\"א בית אלהים וזה שער השמים, כלומר בראותו הסלם מכוון בין הארץ לרקיע באותו מקום, החליט, אין זה כ\"א וגו' וזה <b>שער השמים</b>, וכמו שדרך <b>השער</b> אדם נכנס ויוצא, כן ראה דרך אותו מקום הכבוד והמלאכים עולים ויורדים."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויהי עוד כברת הארץ.</b> בב\"ר הביאו רש\"י ז\"ל בזמן שהארץ חלולה ומנוקבת ככברה שהניר מצוי והסתו עבר והשרב עדיין לא בא. — וראיתי ל<b>יירונימוס</b> בהעתקתו לנוצרים שהבין זמן האביב, והוא מ\"ש חז\"ל ועם היותו שומר הענין לא שמר הטעם, כי הלא פי' כברת מלשון בחירה, כמו <b>ברו</b> לכם איש וירד אלי רוצה <b>המובחר</b> שבזמנים והוא האביב, וכבר ידענו מזה האיש שלמד לשון עברי, וספרי חז\"ל עם אחד מחכמי ישראל שבזמנו, והרבה כיוצא בזו מצינו בהעתקתו שמשוה בהם דבריו עם דעת חכמינו ז\"ל במדרשים ובתלמוד."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואביו קרא לו בנימין.</b> עיין פירש\"י, ולדעתי נראה שרחל קראתו <b>בן אוני, בין אבלי,</b> ולהיות שבלשון <b>און</b> יש במשמעו ג\"כ הכח והאומץ הסב יעקב הכוונה אל הכח, וקרא אותו <b>בן ימין</b>, ושמר אחד מהטעמים הנרמזים בשם <b>און</b> כי ימין כח כמו און, ובזה לא בטל לגמרי שמה של רחל, והעד שמצינו <b>ימין</b> לבדו שם אדם, ואם כפירוש רש\"י מה טעם לקרותו בשם דרום?"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>היא מצבת קבורת רחל.</b> עיין מה שכתבתי על כפל ציוני המערה בסימניה ומצריה להעיר אזנם של ישראל, ותמצא להם כי ידרשוה, וגם זה כיוצא בה, וראינו שבזמן שמואל כבר היתה נודעת אצלם, ומנין להם אם לא שמרו זכרון המקומות בסימניהם ומצריהם מפיו של משה ע\"ה? וכן מבלי ספק בקברי ישני חברון."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויאסף אל עמיו.</b> מליצה זו היקרה אלו שמו אליה לבם החוקרים כאשר יאות, ולו שקול ישקלוה בפלס ומאזני משפט, לא נסתפקו בהשארות הנפש מן התורה, וכבר ראו אור בהיר כשחקים, יפץ ענני המבוכה, ויאיר אורים גדולים, ותולדות יקרות, אמרתי אספרם אך בקצרה, ועל הקורא החכם להגדילם ולהאדירם. התולדה הראשונה היוצאת מבין רגלי המאמר הקצר הלז, היא ראש פנת יקרת לכל ההשגחה והגמול היא השארות הנפש ועמידתה אחר המות, כי אלו לדעת נותן התורה אין זכרון ושארית לאדם אחר המות, מה טעם אומרו שנאסף אל עמיו, כאלו אינה רק העתקה ממקום למקום וממצב למצב? — התולדה השנית שמתבארת מתוך מליצת <b>אסיפה</b>, כי נשמת אדם עודנה נקשרת בתוך הגוף, בכל זאת שומרת יחס וקשר אמיץ ברוחניים אשר כגילה, ובמקור הרוחניות הוא ית' כי לא יאמר אסיפה רק על שוב החלק אל הכל, ובבחינת חזרתו אל תחלתו ואל מקורו, ושוב הפרט אל הכלל על ידי היחס והקשר הנשמר ביניהם באלה החיים כמו שנאמר <b>ויאסוף רגליו</b> אל המטה, כלומר רגליו שהיו מדולדלים חוץ לגוף ומחוברים לגוף אספם וקבצם אל עקר הגוף שהיה במטה, כן באומרו לשון אסיפה על המיתה כבר שמענו בדקדוק עצום ע\"פ חוקי הלשון אשר לא ישקרו ולא יכזבו, כי איננה רק <b>חזרה</b> אל אשר היה שם אהלה בתחלה. ושוב החלק אל הכל. ובשתי פנים מצאנו מליצת <b>אסיפה</b> בכתוב על המות, כי פעמים יאמרו בפירוש שנאסף אל ה\"ית, כמו אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו <b>אליו יאסוף</b>, וכן <b>כבוד ה' יאספך</b> — ופעמים ישתמשו במליצה קשה ועמוקה מזו, והיא <b>אל עמיו</b>, ויאמרו שנאסף אל עמיו, ולא נדבר כעת על הפנים הראשונים, אם מפני שהם דברים מבוארים ומחוורים מצד עצמם, ואם מפני שהלמוד היוצא מהפנים האחרים עם היותו בלתי עקרי כ\"כ לתכלית הדרוש, בכל זאת נכבד הוא ביתר שאת ועל כנפי נשרים ישאנו אל אשר לא דמינו ולא עלתה על לבנו, ר\"ל על הרי מרום החכמה המקובלת, וכמעט ישמעו אזנינו דברים חדשים או נראים כחדשים יוצאים מפי זקן ישן והוא נותן התורה ב\"ה — כי הנה גלוי לכל מבין, כי אחת מאמונות הקבלה בענין הנפשות אשר לא תמותינה, והוא כי בתחלת מקורם יתפרדו ויתחלקו לשרשים או מחצבים, באופן שכאשר בארץ מתחת עינינו רואות בני אדם מתחלקים למשפחות, כן בנשמות הרוחניות יאמר עליהן גם כן בצדק, כי מתחלקים גם הם למשפחות או שרשים או מחצבים, וזה תכלית כוונת הכתוב, כל מקום שיאמר <b>נאסף אל עמיו</b>, וה<b>עם</b> הזה אשר אליו יאסף איננו רק המקור הראשון, והמחצב או המשפחה הרוחנית, אשר אליו ושוב הרוח כשוב כל דבר אל עקרו גאל שרשו בהפרד ממנו המונע, ורואה אני שגם שלא במתכוון חכם אחד מהנוצרים הוא Le Clerc הציץ ונפ\"גע בדברים והאמת האלה, כי הוא כתב כי התורה נתכוונה במליצת <b>האסיפה אל עמיו</b> לאמונות הגוים שכל משפחה ומשפחה יש לה מדור בפני עצמה בשאול מתחת או בעולם שאחר זה — ואמת הדבר מצד עצמו, רק לא כאשר עלה על לבו שהתורה תכלכל דבריה ע\"פי הבלי הגוים מגשימים, אלא שממעי ישראל יצאו המאמרים והרעיונות האלה, ואם גם אצל הגוים מצינו דברים בתבניתם כאשר אתה מראה, קול הברה שמעו מהאמונות הקדמוניות, והגשימו הדברים שלא נאמרו בתחילה כ\"א על התייחסות הנשמות זו לזו כפי טבען, ומקורן, ונטייתן ככל האמור. ואינו מוזר אצלי שהמנהג ליחד מקום שם קבר לכל משפחה בפני עצמה גם בישראל גם באומות הורתו ולידתו בחק האמונה הנזכרת, ועשו דוגמא למטה ממה שהאמינו היות למעלה, ע\"י התחברות הנפשות איש על דגלו ואיש על מחנהו, והבקי במנהגי ואמונות הגוים יודע כי כל מעשיהם ועבודותיהם הגשמיות, אל תכלית זה ישקיפו, ר\"ל לעשות בארץ כמראה דמות וצורה גשמית מהענינים הרוחניים אשר נתקבלו אצלם — ולאמונה זו שרמזנו אצל המקובלים ימצא החוקר מאמרים רבים בדברי רבותינו התלמודיים אשר אליה ישימו מגמת פניהם, כי מזה אומרם אין קוברים רשע אצל צדיק — ולא צדיק גמור אצל צדיק שאינו גמור — ויתר ע\"ז אמרו, אין קוברים שני שונאים זה בצד זה — והטעם לדעתי כי השנאה עם היותה מתועבת בעיני אלקים, היא לאות ולמופת כי נשמותיהם כנכריות יחשבו זו לזו בבחינת מקורם ושרשם, והוא הנקרא בלשוננו Antipatia שאין לשכל ולרצון מבוא בה כלל וכלל, רק זו כחה נובע מעמקי חדרי הלב בכח אמיץ לא יעצרהו מונע, וכן אמרו, עתיד הקדוש ב\"ה לעשות <b>חפה</b> לכל צדיק וצדיק, וכל אחד נכוה <b>בחופתו</b> של חבירו, והחפה הזו שעליה ידברו היא מליצה שיריית להורות על מה שיקראו המקובלים שרש או מחצב, ואין ביניהם לבין התלמודיים, אלא שדברי המקובלים <b>דברי טיאולוג'יא</b>, ודברי התלמוד, <b>דברי המיטולוג'יא</b>, אלו פנימיים, ואלו חיצוניים, אבל הענין כלו אחד. ולא מבחינה זו בלבד נדמית חופת התלמודיים לדברי המקובלים, אבל גם מבחינה אחרת, שהרי גם אצל המקובלים מצאנו ענין <b>ההלולא</b> והוא ה<b>חופה</b>, לרמוז על דבקות הנפש אל שרשה, וחזרתה אל מקומה הראשון, ועל ברכה נולד ונתגדל המשל האלהיי לרמוז על חבור הנשמה עם הקב\"ה במשל החתן והכלה, ואין פה מקום להאריך בזה — וממאמרי רבותינו המכוונים לדעת המקובלים הוא הוא מה שתארו האיש הקרוב בטבעו לאחר, <b>בן גילו</b> — ורש\"י והר\"ן והרא\"ש פירשו \"שנולד במזלו\" אלא שאין גם אחד מהם שביאר לנו פירוש המלה, ומה ענין <b>גיל למזל</b>, ולדעתי <b>גיל</b> ענין <b>סבוב</b>, שכן קורין בלשון ערבי <b>דור</b> בלשון <b>גיל</b>, ולו שרש ג\"כ בלשון עברי, <b>בגלל, וגלגל</b> ונקרא בשם זה להורות על סבוב הגלגלים והמזלות, וכלומר שנולדו באותו סבוב ובאותה הנקודה עצמה.",
+                    "<b>ועתה</b> נזכיר קצת ממקומות שבתורה שבאה מליצת <b>אסיפה</b> בקצת שנויים או תוספות יקרים מורים יותר בקירוב ודקדוק על הענין הנרצה בה, ונאמר שמצאנו <b>אסיפה</b> גם בלי שום לווי, כמו <b>ואחר תאסף</b> (במדבר י\"ב) ואהרן <b>יאסף</b> ומת שם (שם ך') ואין ספק שהוא כאלו נכתב אל עמיו, והוא מאמר קצר, ובמלכים (ב' כ\"ב) מצאנו, הנני <b>אוסיפך על אבותיך</b>, והוא כמו <b>אל אבותיך.</b> וכן הוא בד\"ה (ב' ל\"ד) והרי זה מבאר מליצת <b>אל עמיו</b> שהם <b>האבות</b> והקרובים, וכבר נודע מחכמי הקבלה, שהאבות והקרובים הם כפי הרוב משרש אחד, וזה לדעתם <b>טעם היבום</b> באחים, אבל שלא תהיה מליצת <b>עמיו</b> מורה רק על האבות לא יתכן ולא יאומן כלל, כי שם <b>עמיו</b> כולל הקרובים וכל הדומה להם, ועוד נדבר בזה. וכן מצינו ביעקב ושכבתי עם אבותי, ופירוש רש\"י שם מוכרח הוא שאינו חוזר על הקבורה רק הוא כמו אוסיפך אל אבותיך. — ובספר תהלים מצינו למעלה מזה, הרי הוא אומר <b>אל תאסוף עם חטאים נפשי</b>, והרי זה מאמר מעין אותו של בלעם כשאמר תמות נפשי מות ישרים, ויותר מבואר הימנו, שדוד התפלל שמחלק רשעים לא יהא חלקו, ואל ידור במחיצתם לעולם הבא, וגם מזה נלמוד להבין מליצת אסיפה שבתורה על מתכונתה, ויראה מזה כי העמים שזכר בתורה הם הדומים לו, בטבעם מעשיהם, ותכליתם.",
+                    "<b>ועל הכל ראיתי הרבה.</b> מקראות שתחת מליצת <b>עמים</b>, הנכחדת מכותבי הקדש, יתנו תחתיה אחד משמות הבורא, ויאמר <b>שה' אספו</b>, או נאסף אל ה', באופן שנראה מזה, כי מה שתאר במקומות בשם <b>עם</b> או <b>עמים</b>, יתארהו במקומות זולתם בשם הבורא, וזה לאות כי הענין אחד, שכן מצינו באיוב (ל\"ד י\"ד) רוחו ונשמתו אליו יאסוף, וחוזר אל ה', ובתהלים ק\"ד ל' תוסף רוחם יגועון הפך תשלח רוחך יבראון (ובשני הרעיונות האלה כבר באנו לכלל דעת המקובלים ב<b>הבלים</b> ובאמונות אנשי <b>הודו</b> בענין הנשימה והשאיפה שעל ידה מוציא ומכניס הרוח אל תוך פיו, והדברים עתיקים) וכן בישעיה נ\"ח <b>וכבוד ה' יאספך</b> ואם השכלת בדעות המקובלים שעולם הרוחניים כלם, הם בו ית', כמו שאמרו האפלטונים מצדם שהוא <b>מקום המחשבות</b> Loco delle ldee תבין איך פעמים יזכירו שמו ית' ויאמר שה' אספו, ופעמים ישימו תחתיו שם <b>עם</b> ויאמרו שנאסף אל עמיו.",
+                    "<b>ומהראיות</b> המוכיחות כדברינו בפירוש האסיפה אל עמיו, היא המליצה <b>ההפכיית</b> המורה על עצמה ועל חברתה, וההפך מלמד על הפכו (כמו שאמרו פילוסופינו ידיעת ההפכים אחת היא) כי שניהם מתיחסים אל מצב הנפש בעולם הנשמות אחר הפרדה מהגוף, זה לעונג וזה לעונש, והוא אומרו באלף מקומות <b>ונכרת מעמיו</b> שהוא הפך <b>ו��אסף אל עמיו.</b> וכמו שענין האסיפה יורה על שוב הנפש אל מקורה והתחברה אל שרשה הפרטי הנרמז בעמיו, כן הכריתה יעיר על הפרידה לעונש, משרשה כמשל הענף הנכרת מהאילן שהמציאו חכמינו, הוא נכון ושריר וקיים. ולא זו בלבד, אלא <b>שבכריתה מהעמים</b> מצינו מליצה נספחת אליה, ממנה יתמלא המאמר כלו אורה, גם במקום שחסרה בויאסף אל עמיו, והיא מליצת <b>נפש</b> הנמצאת ב<b>ונכרתה הנפש ההיא מעמיה</b>, למוד מזה שענין האסיפה, שהוא ההפך, עם היותו חסר שם <b>נפש</b>, באמת חוזר אל <b>הנפש</b> לא אל <b>הגוף</b>, ומזה ג\"כ הצורך לבאר <b>מעמיה</b> שהוסיף באופן רוחני, ואין מקום לפרשו באופן רוחני כי אם בסגנון שאמרנו.",
+                    "<b>וכמו</b> שמצינו <b>אסיפה</b> בלי שם <b>עם</b> כן מצינו כריתה חסר <b>עם</b>, כמו <b>ונכרתה הנפש</b> ההיא (ויקרא ז' י' וי\"א וי\"ט) ופעם (יחזקאל י\"ד ח') מצינו העם מיוחס לו ית', ואמר <b>עמי</b>, באומרו כי איש איש מבית יש' וגו' ונתתי פני באיש ההוא וגו' <b>והכרתיו</b> מתוך <b>עמי</b> (ואגב נעיר יקר סהדותא הנמשכת מפסוקים הללו והוא שמתוכם אנו לומדים שהיו מליצות התורה שגורות בפי יחזקאל, כי כל דבריו אלה בחותמם נחתמו, ונראה פשוט כי חתר להדמות אליהם. משה אמר, איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר יתן מזרעו למלך.... ונתתי פני באיש ההוא.... והכרתיו מתוך עמי — וביחזקאל, כי איש איש מבית ישראל ומהגר אשר יגור בישראל.... ונתתי פני באיש ההוא.... והכרתיו מתוך עמי, וכאלה יש מקראות רבים אין פה מקום להעיר עליהם, יזכרו וישובו אל האמת המכחישים שתהיה תורתינו לפני הנביאים כאשר היא לפנינו.)",
+                    "<b>והאמונה</b> הזו בשרשים אשר עליה תסובנה לדעתי מליצות התורה, היא אשר נשא לה פנים <b>אפלטון</b> באומרו \"אין האדם עץ צומח מן הארץ רק מן השמים\" (Timee) ובמליצות שונות ככה יאמרו המקובלים ששרשי האדם בשמים ממעל והחוט הקושר בין הענף למטה והשרש למעלה הוא בראשותיו של אדם על ידי השערות (עיין משנת חסידים מסכת ההרכבה, ו'-ומס' עבור הנשמות, ה') ואל זה ישקיפו כל מאמרי חז\"ל והמקובלים המגבילים מקום מושב השכינה והאור האלהי למעלה מראשו של אדם, ורוצים היינו להעמיק להרחיב בזכירתם אילולי צורך הקצור, רק אחת אמרתי אזכרנה והוא המשל ששמענו מפי רבותינו על מציאות האדם בעו\"הז, משל לאילן שענפיו במקום טומאה <b>ונופו</b> עומד במקום טהרה, וכל זה קרוב מאד לדברי אפלטון, רק על זאת יתפלא כל משכיל כי אפלטון ורבותינו יהיו אחדים, ממ\"ש בדברי ס' הזהר (ח\"ג דר\"ב ע\"ב, ור\"ג ע\"א) \"כי האדם עץ השדה ד\"א אקרי אדם דאשתמודע עילא ותתא. — עץ השדה אילנא רברבא ותקיף <b>דההוא שדה</b> אשר ברכו ה' דא סמיך עלה אילן דאשתמודע לההוא שדה תדיר. — הרי לך שלישיה ברכה במאמר הלז: א', אמונת <b>השרשים</b> המלובשת במשל האילן. ב', המשל הזה עצמו שלם בצורתו כמשל אפלטון, וביותר אם תשכיל כי השדה הרמוז בכאן היא מדת המלכות הנק' שדה. ג', התאחז שרשי האילן בשדה או מלכות הנרמזת גם כן בכנויי <b>עם, אם</b>, אשר אליה <b>יאספו</b> הענפים או ממנה <b>יכרתון</b> כאומרו יאסף אל עמיו או ונכרת מעמיו.",
+                    "<b>ולא</b> אשלחך עד אשר אוסיף דברות שתים על שם <b>עַם.</b> ויפה העיר לטובתינו ולהנאתינו הרד\"ק בשרשים שעקרו <b>עם,</b>, כלו' <b>ההתחברות,</b> ועל שם <b>ההתחברות</b> נקראו היושבים יחד במדינה <b>עם,</b> וכן רואים אנו שפעמים שנזכר בכתוב <b>עם</b> וענינו החברה דוקא כמו <b>ועם</b> יודעי אלהיו (דניאל י\"א ל\"ב) וכיוצא בו, ומזה נקראו השבטיה <b>עמים.</b> ואפשר שמתחלה היו אחדים <b>עַם ואֵם,</b> שכן העם בבחינת היחיד הוא ה<b>אם</b> ומזה <b>אום, ולאום</b> — וכן כתב רד\"ק שרש <b>אם</b>, שמזה נק' המשפחה <b>אום</b> או <b>אמה</b>, ויותר מבואר מצינו <b>אֵם</b> תחת <b>עַם</b> (ירמיה ט\"ו) הבאתי להם על <b>אֵם</b> בחור שדד בצהרים, ועי\"ש ת\"י, ומזה בעטרה שעטרה לו <b>אמו</b>, נקבצו בשם <b>אמו</b> הוראת ה<b>אם</b> והוראת ה<b>אומה</b> כי אחדים המה (עיין רד\"ק אם) ובזה תבין ג\"כ כמה צדקו דברי חז\"ל כשאמרו <b>אביך</b> זה הקב\"ה, <b>אמך</b> זו כנסת ישראל, לא בלבד בענין אבל גם <b>בלשון</b> — וכן אל תבוז כי זקנה אמך, שדרשו כי זקנה <b>אומתך</b>, וכן אמרו על החיות נטל <b>האֵם</b> שלה, כי שם מקור התולדה והבנים, וכל אלה הנחלים הולכים אל <b>המדה</b> אשר בה משכן <b>הנפשות</b>, ושם <b>צרור</b> החיים, והיא <b>המלכות</b> ה<b>אם העליונה</b>, ועליה רמז הכתוב בויאסף אל <b>עמיו</b>, והדרוש ארוך ונכבד, וקצר המצע מהשתרע, ועל הקורא לשקוד על כל האמור ביתר שאת.",
+                    "[השמטה: <b>ויאסף אל עמיו.</b> ראה מ\"ש במקומו, ועתה אני מוסיף שראיתי כתוב ענין האסיפה בשנוי יקר יחווה דעת נותן התורה בהנרצה בו, במליצה השגורה יותר, והיא האסיפה אל העמים, ומשנוי זה תלקח ראיה למה שפירשנו כי אין האסיפה אל העמים רק האסיפה אל השרש הרוחני האחוז בו יתברך וכן להפך הכריתה, והוא אומרו (ויקרא כ\"ב) אמור אליהם וגו' וטמאתו עליו <b>ונכרתה הנפש ההיא מלפני</b> אני ה', הרי שמ<b>לפני ה'</b> נתן תחת <b>מעמיה</b>, או <b>מקרב עמיה</b> שברוב המקומות, ובצדק העיר בעל חזוק אמונה פ' י\"ח כי באומרו <b>מלפני</b> רומז שהנפשות ממקום קדוש באות, ושם אם תזכנה שבות, וכן באומרו כי כל הנפש אשר לא תעונה <b>ונכרתה מעמיה..</b>.. הרצון שלא תתועד ותתאסף הנפש ההיא עם <b>נפשות הצדיקים</b> הנק' עמיו וכו' ע\"כ, רק בזה לא נאות לו, במה שאמר שעמיו הם נפשות הצדיקים גם מדי דברו על עוברי תורות — ומה ראית לקרות עמיו של רשע נפשות הצדיקים ולא נפשות הרשעים, ואם על הנפשות בכלל אנו דנים, גם נפשות הרשעים תחשבנה <b>עמיו</b> של צדיק כמו שנפשות הצדיקים הם <b>עמיו</b> של רשע, ומה ראית לחלק? — רק הנכון כמו שכתבנו, כי אין העמים רק הנפשות אשר משרשו וממחצבו, והכריתה היא החלטית, לא מצדיקים בפרט, וענינה <b>כענף הנכרת מהאלן.</b> ומצאתי מליצה דומה למליצת התורה בארץ סינים Chine שאומרים על האדם שמת <b>שנאסף אל משפחתו</b> Politecnico Milan. Fevr. 1861. p. 215.]",
+                    "[השמטה: <b>ויאסף אל עמיו.</b> על אסיפה אל העמים עיין מ\"ש פ' וישלח ובסוף חלק בראשית הערה י\"ד, ובהערה על פ' פנחס סוף חלק במדבר. — ומכלל הגלוים המורים אמונת שוב הנשמות אל דומיהן מקרא מלא דבר הכתוב <b>אל תאסוף עם חטאים נפשי,</b> ומה ענין האסיפה אל החטאים אם לא ההתחברות הלז? והוא הפך יאסף אל עמיו, ודומה לו ונכרת מעמיו, כי הכריתה מעמיו דהיינו הנשמות הטהורות היא האסיפה עם החטאים, אלא שזה דרך שלילה וזה לשון חיוב.]"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואת בשמת בת ישמעאל וגו'.</b> עיין רש\"י שלהלן קורא אותה <b>מחלת</b>, וגם זו מהראיות להקרא הקדמונים בשמות רבות כמו שכתבתי בפ' ויקח וגו' ושמה <b>קטורה.</b> ועתה רואה אני לקדמון אחד צרפתי שהטיח דברים קשים נגד שלימות כתבי הקדש מכח הסתירות בשמות וכיוצא, ובכל זאת לא יכול להתאפק מלהודות בדברים האלה המסכימים הסכמה נפלאה לדרושי קדמונינו Je ne m' arrete pas a la diversite dcs noms.... le noms n' etaient que des EPITHETES chez les Orientaux; les memes personnes en avaient plusieurs (שבע שמות נקראו לו וכיוצא) ou elles EN CHANGEAIENT selon les. occasions (בתחלה נקרא כך ולבסוף נקרא כך) et c' est ce qu' on pent confirmer un grand nombre d' exemples. Astruc — Conjectures sur le Pent. p. 313. par"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אלה בני שעיר החורי.</b> בילקוט א' (מ\"ב ע\"ג) שהיו בקיאים בישובה של ארץ <b>חורי</b> שמריחין את הארץ — <b>חוי</b> שטועמים את הארץ, לאיזה דבר ראויה כנחש שמאכלו עפר. וראיתי בצרפתי Salverte — Des Sciences occultes XXV. 462. שכתב משם <b>אדריזי</b> הישמעאלי, שבאפריקא הצפונית היתה שיירה הולכת והיו מצטערים בצמא כי מים אין לשתות, ואחד מהשיירה שחור ברברי, לקח מלא חפניו אדמה והריח בה, והורה להם המקום שיחפרו בו למצוא להם מים מתוקים, וכן היה, ועיין מה שאכתוב בע\"ה פ' יהי דן נחש עלי דרך על שם <b>חוי</b> הנגזר לדעתי מ<b>חויא</b> נחש, ופירוש רבותינו שלפני מסייעני."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>הדר ושם עירו וגו'.</b> פרשה זו נתנה מקום למינים לרדות, ולא אמרו בלבם כי אחר היות רוח ה' נוססת במרע\"ה, יתכן שהשמיענו למרחוק מה יהיה באחרית הימים גם אחר מותו, ובזה נוכל לפרש ש<b>הדר</b> או <b>הדר</b> היה המלך האחרון לאדום עד שהלך יואב וכבש אותם והרג הזכרים, ואולי הוא <b>אדר</b> או <b>הדר</b> הנזכר בס' מלכים שברח מפני דוד בעלות יואב שר הצבא, הוא <b>הדר</b> שלפנינו והוא מלך אחר כל מלכי אדום עד שמלך מלך לבני ישראל, ואין הכוונה בזה עד מלוך שאול או דוד, רק רצונו עד שמלך באדום מלך מופקד בישראל כששלח מלך יהודה פקיד או נציב לכלכל את אדום, שהיתה כבושה תחתיו, וכן בסוף מלכים א' אין מלך באדום נצב מלך, ופי' רד\"ק שלא היה להם מלך מאומתם אלא הנצב שהיה שולח מלך יהודה הוא היה מולך עליהם, וכן (מלכים ב' ג') כתוב שיהורם ויהושפט הלכו עם מלך אדום, והוא היה ישראלי שלוח מאת מלכי יהודה ובזה מתבאר ביאור נכון, אומרו לפני מלך מלך <b>ל</b>בני ישראל שהיה לו לומר על בני ישראל או בבני ישראל כמ\"ש וימלוך באדום, אלא רצונו לפני לפני מלוך באדום, מלך בפקודת או בשליחות בני ישראל, וכן הוא אומר, כי ראיתי בבניו <b>לי</b> מלך, כלומר מלך שימלוך בשליחותי ותחת ידי, וכנראה שמשה אדוננו גלה מה שעתיד להיות, ואל תתמה על עוצם דקדוק השמות, כי גם ישעיה כמה מאות שנים לפני כרש, קראו בשם זה, ולחסרון האמונה בנבואה, מי שהכחיש היות פסוקים אלה למרע\"ה, כיחש ג\"כ שתהיה נבואת כרש מיוחסת לישעיה."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אלוף מגדיאל אלוף עירם.</b> בפי' רש\"י מגדיאל זה רומי, וכן נמשך המנהג אצל הפייטנים לכנות רומי בשם מגדיאל, וכל ימי הייתי מצטער מנין זה להם ועלה בלבי ספק שמא התחלף להם <b>עירם</b> במגדיאל, ויותר נכון לפרש עירם על רומי כי כן היתה נקראת <b>עיר</b> Urbs ועליה פירשו רבותיני ה' <b>בעיר צלמם</b> תבזה, מידיעתם הברורה וזוהי ששנינו בד' י\"ז דמעילה, אני ראיתיה <b>בעיר</b>, כלומר <b>ברומי</b>, וכן היתה נקראת בכל העולם <b>עיר</b> סתם (כשם שירושלם נקראת עיר סתם, כמ\"ש ולא אבוא בעיר, ודרשו רבותינו לא אבוא בירושלם של מעלה וכו') זה כנגד זה, וכן <b>מדינה</b>, העיר הקדושה לישמעאלים ענינה בלשונם <b>עיר</b> או <b>מדינה</b> סתם (עיין שבילי עולם אזיא -.2.33) עד שמצאתי הון יקר בפרקי רבי אליעזר הקדמון בלי ספק שאמרו שם <b>אלוף עירם, זו רומי</b> ומגדיאל לא נזכר ולא עלה על לב."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>אלה תולדות יעקב.</b> אלה מאורעות יעקב, ואע\"פי שהרבה דברים אירעו לו קודם לזה, לפי שצערו על יוסף עלה על כלם, ועל ידו באה גדולה לאביו ולאחיו, ועל ידו נתגלגל שירדו אבותינו למצרים וכו' על כן אמר על מה שאירע ליוסף בפרט אלה תולדות יעקב.",
+                    "<b>דבתם. דבה</b> לשון <b>זיבה</b> בלשון ארמי, וה<b>ד'</b> וה<b>ז'</b> מתחלפים בלשון ערבי ובלשון עברי, וכמו שאמרו <b>תזל</b> כטל אמרתי, כן יכנו הדבור בלשון הטפה, כמו <b>הטף</b> אל דרום, <b>תטוף</b> מלתי, וכן אמרו על הדבור הנוגע לכל אשר יעשה האדם, <b>דבה</b>, ורואה אני שכל הלשונות אלו הלקוחים דרך משל מירידת הגשמים, נשתמשו בהם כשרצו לרמוז אל הדבור כשהוא מכוון לעשות רושם, ולהוציא פירות בלב השומע, כמו שהגשמים יעשו רושם ויפרו וירבו בקרקע, צא וראה ותמצא שברוב המקומות כן הוא בלי ספק ובפירוש אמר הכתוב כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים והרוה את הארץ והולידה והצמיחה וגו' כן יהיה דברי אשר יצא מפי וגו'."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>דברו לשלום.</b> נראה לי לפרש <b>דברו</b> כמו עשותו, הקימו, אוכלו, שתה, ר\"ל שפעלת הדבור חוזרת אל יוסף, וכוונת הכתוב לומר שלא היו יכולים לסבול דבריו גם אם היו לשלום, כדרך כל שונא שיקוץ בדברי השנאוי אצלו, אף אם ידבר רכות, ולא יכלו כמו לא אוכל און ועצרה, וכן אותו לא אוכל, כי לפרש דברו כמו <b>דבר לו</b> קשה בעיני, כי הוא מוזר אצלי ויש לו כדמות ראיה בפ' ח' שאמר ויוסיפו עד שנא אותו על חלומותיו <b>ועל דבריו,</b> שאם דבריו הם הם החלומות הכפל למה לי? רק הנכון על חלומותיו וגם על שאר דבריו."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>והנה השמש וגו'.</b> לא אוכל להתעלם על מעלת המשל הזה ודמיונו בכל פרטיו לאחד ממשלי המקובלים, מהקדמונים והנכבדים שאצלם, כי אצלם יעקב והוא הת\"ת, נמשל לשמש, ורחל היא המ' נמשלת לירח, וי\"ב שבטים הם י\"ב מזלות או י\"ב גבולי אלכסון, וכל היודע טעם התארים האלו והתיחס ת\"ת למ' כהתיחס השמש אל הירח בכל בחינותיהם, לא יעלה בלבו ספק, שמא המקובלים לקחו משלם מהכתוב הזה, רק יתאמת אצלו אמות גמור, כי המשל הזה הוא מתיחס בעצם וראשונה לרעיונות המקובלים, ואם מצאנוהו פה מיוחס אל יעקב ורחל הגשמיים, כמו שהוא מיוחס אצלם ליעקב ורחל הרוחניים, בא האות והמופת, כי גם לדעת נותן התורה האבות מלבד היותם אנשים גשמיים על פני האדמה, הם רומזים כל אחד לבחינות עליונות, דוגמת אומרם מפורש חכמי התלמוד <b>האבות הן הן המרכבה</b>, ועיין כל מה שכתבתי בארוכה על פ' ואלה תולדות יצחק, ואיך רק על פי אמונות הקבלה ברמזי האבות נוכל לרדוף ולהשיג מתפקרי זמנינו האומרים כי ספורים דומים זה לזה הרכיב משה בתורתו בלא דעת ובלא תבונה, וקרה בזה כמו שיקרה בכמו האלה החקירות לאין מספר, כי בין המתפקרים מצד, והמקובלים מצד אחר, אין דרך לנטות ימין ושמאל, והרוצה להמלט מבין שני הכופרים, אין לו רק לברח בסתר אהלי המקובלים."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>לא נכנו נפש וגו'.</b> לברוח מן הכפל אומר אני שויאמר לא נכנו נפש ר\"ל שכן גמר בלבו, ואמר אינו ראוי להכותו נפש ולהוציא מחשבתו לפעל ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם וגו'."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וימכרו את יוסף.</b> במשתדל, חתר להחזיק דעת האומרים כי לא אחיו מכרוהו, רק המדינים — ולדעתי תנחומין של הבל הוא מנחמנו, והאמת כדעת חז\"ל שאחיו מכרוהו, והכתוב צווח <b>אשר מכרתם אותי</b> מצרים — ואם כפירושו אתם גרמתם לי שאמכר ע\"י שהשלכתם אותי בבור, לא היה אומר ואתם חשבתם וגו' אלהים חשבה, שהרי כפי פירושו מחשבת האחים לא היתה שירד למצרים וא\"כ אין מחשבת האחים מעין מחשבתו ית' עד שיפול ביניהם הדמיון, ואם כדבריו שלא ידע יוסף כשהעלוהו אותו המדינים מן הבור, אם אחיו מכרוהו וע\"כ ייחס להם בטעות המכירה, לא היה אומר <b>מכרתם אותי מצרימה</b>, כי בעיניו ראה לכל הפחות שהמוכרים אותו למצרים לא היו האחים רק המדינים, ומה שיבטל פי' זה מעיקרו הוא מ\"ש ראובן הלא אמרתי לכם לאמר <b>אל תחטאו בילד ולא שמעתם</b> — ומה עשו האחים נגד רצונו אם לא מכרוהו, עד שיאמר להם <b>ולא שמעתם</b> — ואם על ההשלכה אל הבור, הלא הוא היה היועץ בדבר."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כתנת בני.</b> פירש\"י היא זו, ולדעתי כאדם התמה ומשתומם, כך יעקב בראותו כתונת יוסף מלוכלכת בדם השעיר, חרד חרדה גדולה ויאמר בקול בכי ותמהון, <b>כתונת בני.</b> ואחר שהייה כל דהו, צעק אין זה רק שחיה רעה אכלתהו וגו'."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>כי ארד אל בני אבל <b>שאולה</b></b> רבים טעו בראותם שמליצות התורה המורות על נפש אדם ותכליתה ומצבה אחר המות רומזים לדברים גשמיים, ולא אמרו בלבם שכן דרך כל הלשונות לתאר הרוחניות בכלל בשמות המורות בעצם וראשונה על הגשמיים, ואם תאמר איך קרה שטעו בלשון עברי ולא טעו בשאר לשונות — אומר אני שקשה היה לטעות בשאר לשונות כי חיות הנה, וכל אחד מרגיש מדי דברו בהם בהוראה הנרצית בהן מבלי ספק, לא כן בלשון עתיק חדל להיות לו ארח על פיהם של בני אדם, שכאשר יביטו ויתבוננו האחרונים במליצות הראשונים לא יוכלו להרגיש רק בהוראה היוצאת מחומריות המאמר, ואין מנוס להכנס בפנימיות כוונת האמרם, וכזה קרה בשם <b>שאול</b>, כי לא יובן ממנו למראה עינים רק <b>הקבר</b>, לא כן בכוונת הראשונים אשר אצלם היתה ההוראה המשליית עדין <b>מורגשת</b>, כמו שאנו מרגישים בשם lnferno אף על פי שאין הוראתו רק <b>תחתיות ארץ</b> — ורק הבקיאים בלשונות העולים במחשבתם עד ראשוני הנדברים בהם יוכלו להשיג הדבר, ומכללם החכם הפילוסוף הגדול Gioberti שכתב — <b>האדמה היא אוצר הזרעים לעתידים להוולד, וכמו שתאמר העוברים</b> Embrioni והיא גם כן הקבר לאותם שכבר מתו, ושני הרעיונות האלה אחוזים ומשותפים בשם שאול במקרא — Filos. della Rivelaz. 341. ולאורו נלך בהבנת דברי רבותינו אשר גובה להם כדברי הפילוסוף שזכרנו, באומרם ע\"פ <b>שאול ועצר רחם</b>, מה רחם מוציא בקולי קולות אף שאול מוציא בקולי קולות, הרי שדמו והעריכו שאול לרחם זה לזה, ואל זה יביט פסוק בתהלים באומרו אשר עשיתי בסתר רקמתי בתחתיות ארץ — ועיין מ\"ש ע\"פ ויאסף אל עמיו על הוראת שם <b>אם</b>, וגם זו כאחת מהם — וע\"פ האמור לחנם בדחק רש\"י ז\"ל כשפי' ארד אל בני כמו על בני, ואין צורך, רק פירושו ארד גם אני למדור המתים הנקרא <b>שאול</b> אצל בני.",
+                    "[השמטה: <b>כי ארד אל בני אבל <b>שאולה.</b></b> עיין מה שכתבתי שם, ועוד אזכיר דברים יקרים יוצאים מפי Lamennais יפיצו אור גדול על הדמות שאול לרחם בפי רבותינו בסנהדרין «Des vives douleurs saisissent la mere, et selons toutes les vraisemblances retentissent dans son fruit. Les liens qui l' unissent a elle se rompent, et ces liens sont ceux de la vie. Que serait a ses yeux dans l' invincible sentiment qu' il aurait de cette crise formidable? La mort avec tous ses effrois. » Lamennais. De la Religion p. 236.]"
+                ],
+                [
+                    "<b>לפוטיפר סריס פרעה.</b> מצאנו אחר כן <b>פוטיפרע</b> כהן און, וטרם נחקור לדעת אם שנים הם, אם אחד הם, זאת אעיר כי לפי הנרגש אצל כל יודע מאמונות ולשונות המצרים, וגם לפי דברי גדולי הבלשנים Filologi אשר בזמנינו, <b>פוטיפר ופוטיפרע</b> שניהם גם יחד נגזרים מב' מלות מצריות <b>'פיטי-פ'רי Pete-phre</b> כלומר, <b>קנין פ'רי — ופ'רי</b> הוא האלוה הגדול בארץ מצרים והוא הוא כל <b>פרעה</b> שבכתוב, כי המלכים נקראים ע\"ש אלהיהם, (עיין מ\"ש על שם פרעה) ודומים לשם זה מצינו שמות רבים בלשון מצרים שעניינם קניין אלוה, כמו <b>פטי — אמון</b>, קניין אמון וכיוצא, עיין Gesenius. Tesaurus. — והתרגומים היונים הקדמונים גם <b>הסורים והאיטיופים</b> שזכר ג'יזיניוס (שם) כלם יעידו כי בין פוטיפר בין פוטיפרע הוראה אחת להם כמו שכתבנו, ואם נעלמה ה<b>ע'</b> בשם <b>פוטיפרע</b> כי לא היתה נרגשת במבטא, ודע שנמצא כתב יד (Papyrus) <b>בביבליוטיקא</b> של מלך צרפת נזכר בו <b>פוטיפרע</b> ונקרא בלשון מצרים <b>פיטיפ'רי</b>, ופירושו <b>קדוש</b> לאלוה <b>פ'רי</b> — וזה האלוה הוא ה<b>שמש</b> אשר לככודו נבנית העיר הגדולה <b>אליופולי</b> היא <b>און</b> המוזכרת בתורה — ובעל אגרות המזרח Michaud. Corresp. en Orient Vl. 62. גם הוא הסכים בזה, וכן כתב Pastoret. Hist. de la Legis. Cap. X. p. 120 — וכן Jablonski Proleg. p. 18. חלק שם <b>פוטיפרע</b> לג' מלות דהיינו Phre-hont-P ופירושו, <b>הכהן הגדול לאלוה פ'רי</b> — ורואה אני שהעברים למדו מהמצריים לחצוב להם שמות יורו על ענין זה עצמו, רק בשם קדש תחת שם אלהי מצרים, וחוץ משמות אחרים שעוד נעיר עליהם, מצינו כגון שם פוטיפר או פוטיפרע בשמות יוצאי מצרים, רק במקום <b>פרע</b> מצינו <b>אל</b>, וזה בשם <b>פוטאל</b>, כיוצא בו <b>בלדד</b> בין הגוים נגזר מן <b>בל</b> — (לשון אליל) <b>דד</b>, ובישראל <b>אל-דד</b> ויותר שלם אלי-דד — בגוים <b>בל-עם</b> ובישראל <b>אֵלִי-עם</b>, ואולי מזה, כשד שלמן בית <b>ארבאל</b> אצל הגוים, תחת <b>אראל</b> בישראל, ועיין מ\"ש בפ' חיי שרה על פסוק ימים או עשור.",
+                    "<b>ואחר</b> שהוכחנו במישור הוראת שם זה, נדעה נרדפה לדעת אם פוטיפר או פוטיפרע אחד הם, והנה דעת רבותינו שאחד הם, והפשטנים הקדמונים לא כן ידברו, ולדעתם הם שנים, וכבר ירגיש הקורא ממה שכתבנו שהוראת שניהם אחת היא, כי קרוב ונראה כי לאיש אחד רומזים, ואולם אין זו ראיה גמורה, וביותר אם נביט לתארים שנתארו בהם <b>פוטיפר ופוטיפרע,</b> הראשון נקרא <b>שר הטבחים</b>, והב' <b>כהן און</b>, ולפי ההשקפה ראשונה אין שני תארים מתנגדים יותר מאלה, ובכן היה מקום לומר כי שנים הם, ובאמת יכול הייתי לפטור <b>טבחים</b> על שם הוראתו הקדמונית כמו <b>דבח, וזבח</b>, ותהיה הכוונה, שר המקריבים או הזובחים על דרך שהיו קוראים הרומיים, <b>כהן</b> לממונה על כל הקרבנות Rex Sacrificula אלא שאין זו לדעתי עומק כוונת הכתוב, ולנו ראיות וגלויים נכוחים למבין וישרים, כי בין שר הטבחים בין כהן און, שניהם לתאר אחד יחשבו, ועושים שלום במרומם, כי הן לו יהי שנבין שר הטבחים על פי פשטו הגמור, דהיינו <b>רב קטולייא</b> כתרגום אנקלוס, או <b>אספקלטור</b> כתרגום המיוחס ליונתן, או \"<b>שעל ידו נדונים הנרצחים</b> כדברי רשב\"ם\" עדיין יכולים אנו להשוות פוטיפר ופוטיפרע ע\"פ שני עדים כשרים, האחד מה שידענו מכל גויי קדם כי המתחייבים מיתה למלכות או בעמדם לפני העדה למשפט, הם יקראו <b>חרם לאלהים</b>, כי ע\"פי האלהים היו חותכים המשפט, ואלהים נצב בעדת השופטים (ועל פי זה יבואר היטב אצלנו כתוב אחד המרגיז ארץ ממקומה, ושבו פקרו המינים, כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת, עיין שם בארוכה) — על כן אין מקום להפלא רק כמו חלב ודשן תשבע נפשנו, כשנמצא פעם יכונה פוטיפר בשם שר הטבחים, ופעם בשם כהן און כי לאחד מכהני הראש, ואותה יותר מזולתו לעמוד על המשמר להשגיח על כל מי שהוא רשע למות, כי מיתתו מכלל עבודות האלהים תחשב (ובזה ראיתי להשקיט שאון מים כבירים יהמו יחמרו בין יודעי חכמת מצרים, לדעת אם היה המנהג בין המצריים לזבוח האדם באדם על מזבחותם, ומביא כל אחד ראיות לדבריו, ולדעתי הראיות המקיימות אינם רומזות רק לדבר הזה אשר דברנו, ר\"ל להיות הנהרגים חרם לאלהים ומיתתם כפרה לעצמם ולאחרים, ומי לנו גדול בידיעת הקדמונים, וסר אל משמעתם מהאיש De — Maistre שקם בדור שלפנינו והוא כתב ככתבם וכלשונם של הקדמונים, כי <b>האספקלטור</b> או <b>רב קטולייא</b> Carnefice, לו נאה ויאה כל כבוד שבעולם, וזה שמו אשר יקראו לו לכבוד ולתפארת <b>כהן הראש</b> — ופילוסופי יון שלמדו מחכמת בני קדם, ומלכם בראשם אפלטון גם הוא כדרכו מזג במים רבים היין המשומר במסתרי חכמת המזרחים כשכתב כי <b>העונש לתכלית כפרה</b> והגיע לומר שהעונש זכות (diritto) הוא לחייב ויש באמונה זו רושם הנכר מדעות בני קדם) וחוץ מהראיה הזו הכללית האוספת אל חיקה גוים גדולים ועצומים, לנו חלק פי שנים בקדמוניות מצרים בפרטות, ולהם תכרע כל ברך, תשבע כל לשון כי מי יזיד לכחש בספריהם, במצבותם, ובכתביהם, ולומר לא ראיתים? או לשום דמיונותיו למעלה מהנלמד מהם? ואם באנו לחקור מי היו העומדים על המשפט בארץ מצרים בין דם לדם בין דין לדין, תחזינה עינינו כי הם הם <b>הכהנים</b> לא זולתם, ובכן מבואר מאליו כי לא בלבד אפשר קרוב ששר הטבחים יהיה כהן אלא שמוכרח הוא באין מנוס, וכן רואים אנו פוטיפר מצויין בכל סימני השופט או הכהן, כי אחדים הם בארץ מצרים, הוא הנותן את יוסף בבית הסהר (סי' ט\"ל כ') ובביתו ובחומותיו היה בית הסהר (מ' ג') והוא המחבר או המפריד בין האסורים (שם ד') — ואם תאמר א\"כ ששני האנשים אחד, למה הזכירם הכתוב בב' תארים שונים? אומר אני כי בעניין הקנייה קראו שר הטבחים לרמוז על המשרה הפרטית הנתונה על שכמו (כי הכהנים היו נחלקים למחלקות, וכל כת וכת ממונה על דבר אחד כאשר הודיענו (Champollion. l' Egypte כדי שנבין הדברים הבאים אח\"כ מנתינתו בבית הסהר וכו' וכו', רק בנשואי בתו תארו בשם כהן און כי אותה אנו מבקשים למען דעת כי גדלו ונשאו מלך מצרים עד שיעור שישא בת ממשפחת כהני מצרים העולים על כלם בעושר וכבוד ותפארת.",
+                    "<b>סריס פרעה.</b> שם סריס נשתמשו בו דרך כלל להורות על הגדולים ושרי המדינות מהמנהג הראשון, להיותם מסורסים בפעל, <b>ומונטיסקיו</b> (Montesquieu) ספר ט\"ו פ' י\"ט זכר מנהג בארץ <b>טונקין</b> לסרס כל שרי החיילות והמדינות. ע\"כ פעמים שנחלקו חז\"ל אם סריסים סריסים ממש, או לאיזו הוראה אחרת, וכן בפ' חלק והיו סריסים בהיכל מלך בבל, רב אמר סריסים ממש ור\"ח אמר שנסתרסה ע\"ז בימיהם — והמתרגם תרגם סריס פרעה \"רבא דפרעה\" ובאמת לא ראיתי במנהגי מצרים הקדמונים שיהיה אצלם הסרוס בחצר המלך כמנהג מקומות אחרים, ואולי היה זה טעם אנקלוס לתרגם, רבא דפרעה. ולשם גדולה וחשיבות בהסתפח גם כן מניעת המשגל קראו בזהר לת\"ח <b>סריסים</b> — מאן סריסים אלין ת\"ח דמסרסי גרמייהו (ולא מצאנו כזאת בספרי התלמודיים, רק מצאנוה בדברי הנוצרי (<b>מתי.</b>12. v.19) וזה ראיה על קדמות ס' הזהר, שהרי מחברו לא היה לו ללמוד מספרים אחרים, וממה שנתכוון למליצה קדמונית שלא במתכוון ידענו כי נאמנו דבריו) — ועל עקר פתרון המלה ראיתי לג'יזיניוס שכתב שהוא כמו <b>שרש, ושרשך</b> בארץ חיים סלה בהתחלף <b>ש'</b> ב<b>ס'</b>, ומלבד שקרוב הוא שתקראנה כאלה בלשונינו, מצאתי לו ראיה מלשון ארמי שיאמר במקום סריס <b>גוזאי</b> ואין ספק אצלי שהוא מענין ומלשון <b>גזי</b> נזרך והשליכי וכיוצא, ובא לשון ארמי ולמד על לשון עברי, כי טעם ועקר לשני השמות.",
+                    "[השמטה: <b>לפוטיפר סריס פרעה.</b> עיין מ\"ש שם, ואנה ה' לידי ראיה טובה מכל האמור להוכיח כי אין חומת ברזל מפסקת בין ב' התארים האלה ר\"ל כהן און ושר הטבחים, (האחד מורה על היות האיש ממשפחת הכהנים, והב' ירמוז למשפחת אנשי החיל) — כי עם היות שאנשי הצבא והכהנים היו ב' מחלקות ידועות אצל המצרים, והמשרה הנתונה על שכמם מורשה מאבות לבנים, בכל זאת הודאה רבה ויקירא היא מוצאת מפי חוקרים מומחים כי השרים ממשפחת המלוכה היו נושאים צמדים ב' התארים הללו — <b>הכהונה והצבא</b> — עיין. Orcurti Catal. illust. dei monum. Egizii del Mus. di Torino vol. l. p. 65 ואם כן קרוב ונראה שגם פוטיפר או פוטיפרע גם הוא כאחד מהם. — ובר מן דין כבר הורה גבר חכם הוא Ampere ע\"י הכתיבות שהוציא לאור כי בני משפחה אחת נמצאו מתוארים בתארי הכהונה והצבא גם יחד (שם דף. 66) וגם זו מן התוכחות כי שתי הפקודות היו נצמדות על שכם אחד, והוא כי מספור התורה נראה שאחר יוסף לא נשאר אדון ושליט בקרקעות מצרים זולת המלך והכהנים, ועל זה הוקשה לחוקרים מספור דיודורוס שכפי דבריו גם משפחות אנשי המלחמה היתה להם אחוזה באדמת מצרים, וכיצד יתישבו הסתירות הללו אם לא כפי דברי החוקר הנזכר שבכלל שם כהנים רמזה התורה גם לאנשי החיל — E probabile che li comprendesse sotto il nome di Sacerdoti. ועל אבן אחת שבהיכל מלך איטאליא. Orcurti Catal. illust. vol. l. 82 נמצא איש אחד Ramesse-ut נזכר ד' פעמים ובכל פעם בתאר משונה, בפעם הראשונה קורהו Seriba סופר, וקרוב שהוא מהכהנים, ובפעם הב' קורהו ג\"כ שר <b>הַקַשָתִים</b> capo degli arcieri אם לא שנאמר שעד אותה שעה כלומר עד יוסף לא היתה פקודת הצבא מורשה מיוחדת לאיזה משפחות, וקרוב הדבר מאד שהכהנים היו ממונים על כך כדרך כל גויי קדם שנתיחדו אצלם בימים ראשונים שתי הפקודות הללו הכהונה והצבא V. Oreurti vol. l. p. 66. in. nota l. ועיין עוד להלן פירושי על פסוק בן חכמים אני בן מלכי קדם שלא כדברי אהובינו החכם שד\"ל נר\"ו.]"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>בא אל אשת אחיך ויבם וגו'.</b> הרי מצות היבום נוהגת לפני משה, ועיין מ\"ש פ' נח על הבדל הבהמות בין טמא לטהור ובמקומות אחרים."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אם תתן ערבון.</b> זה אחד מהשמות שנשאר אחר בלבול הלשונות אצל גו��ם רחוקים לזכר עולם, והוא מהחוטים הקושרים בין לשונות בני שם Semitiche ללשון <b>הודו-איאורופיות</b> lndoeuropee ורבים כמוהו כמו <b>פלגש</b> וכיוצא בו — שכן בל' רומיי יאמרו <b>ארבאבו</b> Arrbabo ובל' יוני יאמרו בעברי <b>ארראבון</b> עיין Leggi Attiche 22. וכבר העיר ע\"ז Simonis בשרשים שלו רק על שם <b>אתנן</b> לא העיר כלום ודומה לו בל' יוני <b>אידנון</b> Ednon — וראיתי פה להעיר על שמות ופעלים רבים דומים בין לשון עבר ללשונות בני יפת lndoeuropee ואמת נכון הדבר שהחוקר Renan העיר על קצת דמיונות בין שתי אלה הלשונות Renan Hist. de lang. semit. l. 452. אלא ששתק מהרבה מהם, וראיתי כי טוב למלאת חסרונו: בל\"הק <b>ידע</b> ובל' יוני <b>דאיו</b> Daio ענינו ידיעה.",
+                    "<b>חול</b> ענין מערה מחלות עפר, <b>מ'</b> ו<b>ת'</b> נוספות, ובלשונותינו foramen holl ובלשון <b>אגגלוסאכסון</b> Hale מערה ועד היום Holle וע\"כ נקרא הגיהנם. Hale",
+                    "<b>יוּבַל.</b> ובלשון רומי Oblazione — Oblata",
+                    "<b>כַר</b> בשתי הוראותיו <b>כר</b> לשון <b>רץ</b> — Curro – CURsor <b>כר</b> לשון <b>אדון</b> Kirie. בל' יוני, ובלשון אשכנז. Herr",
+                    "<b>לפיד</b> — ובלשון סורי <b>לַמְפִידָא</b> Lampas — Lampada Lampadis.",
+                    "<b>הך</b> — בלשון ארמי <b>זה</b> ובלשון לאטין — Hoc — Haec <b>כַא</b> — בלשון ארמי <b>פה</b>, ובלשונותינו — Qua — ומה שיש להפלא בזה, כי Qua האיטלקי, מוצאו מהלאטין Hic — Hac בהפוך אותיות, רק שמר עם הארמי הסדר הנכון <b>כַא</b>",
+                    "<b>במה מזבח</b> בלשון עברי, ולשון יוני Bomos ובזה יפה כח הראיה שהביא ג'יזיניוס על הסתעפות שם <b>פלגש</b> בלשון ארמי, ואם הוכחנו שאינה ראיה באותו נדון מהטעם שכתבנו, לא כן במה שלפנינו, כי <b>במה</b> אינו שם מורכב (כפי הנראה) ומצאנו אותו בלשון עברי להורות על <b>המקומות הגבוהים</b>, ומזה נקרא המזבח <b>במה</b>, כמו שנקרא בלשונינו Altare (v. Calepino Altare) מלשון ALTUS-ab <b>גובה</b>, אלא שראיתי בס' יחזקאל (ך כ\"ט) דברים שיורו כי <b>במה</b> מורכב מפעל <b>ביאה</b>, ועוד לא ידענו, שהרי הוא אומר, \"ואמר אליהם מה <b>הבמה</b> אשר אתם <b>הבאים</b> שם ויקרא שמה <b>במה</b> עד היום הזה\" ועיין שם פירש\"י שפירש כן — ותמהתי כן ראיתי ששם Bomos היוני, מוצאו לדעת — Eustathius מן Baino שבלשון יוני <b>ביאה</b> — ראה Calepino Lexicon Graeco — Latinum. Lond. 230 e 294. לא נופל דבר ממה שהוציא ירמיהו הנביא ע\"ה <b>במה</b> בלשון עברי <b>מביאה, ובמה</b> דומה <b>לבומוס</b> היוני, כמו ש<b>באינו</b> Baino דומה ל<b>ביאה</b> — ו<b>בימה</b> שבלשון חכמים מקור אחד לו עם <b>בומוס</b> והוא לשון יוני — וכנראה שלא הרגישו רבותינו ע\"ה בחבלי עבותות הקושרים <b>בימה</b> שלהם עם ה<b>במה</b> שבכתוב.",
+                    "<b>שור</b> ובלשון ארמי <b>תור</b> ובלשון יוני ורומיי. Taurus",
+                    "<b>עוף</b> ובלשון רומי — Avis והמסתפק בתמורת <b>פ'</b> ב<b>ו'</b> יסתכל באלף בית שלנו ובשל יונים ורומיים, ויראה כי שם ה<b>פ'</b> עומדת במקום <b>ו'</b> ושאר אותיות במקומם עומדים — ועוד כי <b>ו'</b> ו<b>פ'</b> שניהם ממוצא אחד, ועל דמיון הלזה כבר העיר Facciolati. Totius Latinitatis <b>עוף</b> Lexicon p. 347. «vel potius Volucer. ab«",
+                    "<b>לבנה</b> ובלשון רומי Luna וביותר אם תסתכל כי ה<b>ב'</b> קרובה במבטא לV או U המומרים זה בזה — וקדמוני הרומיים מחסרון ידיעה בלשונות בני שם, חתרו למצוא מקור לשם <b>הלבנה</b> Luna ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם, כי נלחצו בדוחקים גדולים, כי לדעת קצת כתבו שמקורה מן Lux <b>אור</b> בלשונם, ואחרים אמרו שהוא שם מורכב Lucem_aliena כי אין אורה רק מהשמש. ראה Calepino Lexicon ecc. p. 232.",
+                    "<b>מלט</b> בס' ירמ��ה מ\"ג <b>טיט</b> וכן בלשון רומי Malta ראה Calep. Lex. P. ll. p.4.",
+                    "<b>שריד</b> מלשון <b>שארית</b> ובלשונינו Residuo בהפוך אותיות הנקרא Metatesi — וראיתי להעיר כי השמות הבאים בלשון הקדש להורות על הגדולה והחשיבות, הרבה מהם להוראה זו יסובו בלכתן, כלומר לענין <b>פליטה ושארית</b>, הרי <b>שריד</b> משמע לשון <b>שארית</b> ולשון <b>גדולה</b>, וכן <b>אצילים</b>, וממנו, הלא <b>אצלת</b> לי ברכה, <b>השארת</b>, ואולי גם כן אחרים, וכן קצין מן קצה כמו שדרשו רבותינו על ותאכל בקצה המחנה.",
+                    "<b>לק-ק</b> ובלשון יוני Leixo — ראה 209Calep. Lexicon P. l. p.. וממנו בלשונותינו. LECCAre",
+                    "<b>יש</b> ענין מציאות, ובלשון יוני <b>איסיא</b>, ובלשון רימי <b>איסי.</b> Esse",
+                    "<b>עתיק</b> Antiquus ולדעתי שגו ברואה המוציאים אותו מן <b>טרם</b> — Ante Calcp. Lexicon p. 28. Facciolati p. 519. משני טעמים גדולים וטובים, הא' כי מה יעשו בסוף המלה quus, והב' וגדולה היא בעיני, כי מצינו Antiquus וכיוצא בו בלשון רומי משמשים לאיזה הוראות שאין להם יחס וקשר עם הקדמות הנרמז בשם Antiquus רק יש להם שייכות וקורבה גדולה עם שאר הוראות שרש <b>עתק</b> בלשון עברי, שהרי יאמרו Antiquus במקום טוב, ויאמרו Antiquatio לרמוז על הבטול וההפרה, וכן יאמרו Antiquo לבטל, להפר, Annullare, וכל אלה ההוראות יש להם דוגמתם בשרש <b>עתק</b> העברי — ואם תשאל כיצד נוספה הנו\"ן? התשובה, מצינו כיוצא בזה בלשון ארמי <b>אתּא</b> בחסרון נו\"ן ועקרו <b>אנתא, חטה — חנטא</b> אף כאן <b>עתיק</b> בדגש הת' יורה על חסרון הנו\"ן והפלא שנשארה המלה בשלמות כלשון לאטין, דומה שנעתקה מלשון ארמי ועברי טרם תחסר הנו\"ן בלשון בני אדם — וטרם יכתבו כתבי הקדש שלא מצינו בהם מעולם <b>עתיק</b> מלא נו\"ן, וכיוצא בזה קרה במלת <b>כד</b> ארמי <b>כאשר</b>, עיין בערכו.",
+                    "<b>הואל</b> לכוונת רצון, ובלשון רומי. Volo",
+                    "<b>כמו</b> בלשונותינו Come, ותוצאותיו מלשון עברי <b>כמו</b>, גלוי ונראה יותר מתוצאותיו מלשון לאטין Cum_Quomodo. כי Come שבלשונותינו ישמש לכל הוראות <b>כמו</b> בעברי מה שאין כן בלאטין, וכל אלה הדמויים המקרבים לשון איטלקי ללשון עברי וארמי יותר מללשון לאטין סבתם מלשונות איטאליא הקדמוניות קודם הלאטין — כאיטרוסכו וזולתו שממנו נסתעף בחלק מה האיטלקי שלפנינו ושיש להם יחס ודמיון גדול עם לשונות המזרחיות.",
+                    "<b>אור</b> נשאר רושם בלשון לאטין .URedo",
+                    "<b>קלס</b> יש קצת במקרא שענינו <b>שבח והודאה</b>, וכן בלשון יוני <b>קאלוס</b>, ונשתמשו בו ג\"כ בגמ', ופירש\"י משובח טעם זה, ורובי הוראותיו בתנ\"ך לגנאי, וכן בלשון יוני לגנאי כמו. CLASTA — lCONO",
+                    "<b>כפר</b> דעת רא\"בע שהוראתו <b>הכסוי</b> ומזה <b>כפרת</b>, ומבואר בלשונותינו CUOPRire, ושרשם בלשון לאטין. Cooperio",
+                    "<b>יום</b> פעמים <b>שמש</b> וכן בלשון הודו. Jama",
+                    "<b>כד</b> בלשון ארמי <b>כאשר</b>, ובלשונותינו. QUAnDo.",
+                    "<b>יקר</b> ובלשונותינו Caro ובלשון רומי Carus ובלשון יוני Xaris, ובזה יובן <b>וקר רוח</b> איש תבונה, <b>יקר</b> בחסרון היו\"ד והוא קרוב יותר ללשונותינו.",
+                    "<b>רע</b> בלשון לאטין Reus — Reo.",
+                    "<b>שֵנָה</b> Somnus ובלשונותינו. Sonno.",
+                    "<b>כי</b> כמו <b>אשר</b> Qui — Quae.. בל' רומי.",
+                    "<b>סתר</b> מסתרים Mysterium כן הוא בלשון רומי, ובלשון יוני <b>מיסיאיון</b> חסר TR <b>תר</b>, נראה שמלשון המזרח הורק בדקדוק בלאטין יותר מבלשון יוני, אולי על ידי היושבים ראשונה בארצות איטאליא קודם הרומיים ועיין בשם <b>עתיק.</b>",
+                    "<b>רדם</b> בהפוך אותיות בלשון לאטין. Dormio",
+                    "<b>נתן</b> בלשון סאנסקריט Dana והוא <b>נֶדֶה</b> בהפוך אותיות ובלשון רומי Dona וממנו Colebrooke Essai 309. — Donare",
+                    "<b>קול — קהל</b> ובלשון יוני ורומיי Xalo קריאה, ומזה CALEnde עיין Macrobio Saturn. l. 175.",
+                    "<b>פרי</b> FRUctus — Fruit.",
+                    "<b>מנה</b> לשון הזמנה כמו וימן המלך, ובלשונינו Ammannire — וחובה להעיר כי פעל זה בלשון איטלקי אין לו מקור לא בלשון רומי ולא בלשון יוני, עם היותם שני עינות מים הנובעים מהם כמעט כל שרשי לשון זה, ועיין שרש <b>עתק</b> ושרש <b>סתר</b> .",
+                    "<b>יורש</b> ובלשון רומי Haeres, לא נופל דבר.",
+                    "<b>אדון</b> Domino — Domno — Don נוסף המ\"ם בלשונותינו כמו בשם <b>שֵנָה</b> Somnum וחזר Sonno כן פה <b>מארון</b> Domino חזר Don ומה שקרה בדורות אחרונים, ראיה למה שקרה בדורות ראשונים בתהפוכות הלשונות, שהרי בארץ אפריקי יושבי <b>קארתאג'יגא</b> בעוד לחלוחית אמונות ולשון צור וצידון עדיין קיימת אצלם, היו אומרים <b>דון</b> במקום <b>אדון</b> — V. Plauto Poen. act. V. Sc. l. Guignaut Relig. de l' Antiq. Lib. lV. p. 228. ואולי <b>אדון</b> או <b>אדני</b> כלם מלשון <b>דין</b> — ובכן צדקו כפי שרש הלשון חכמי הקבלה האומרים ששם ארגי רומז למדת הריץ הרפה והאלף נוספת כתוספת א בהרבה שמות /",
+                    "<b>פתח</b> כי יפתה איש וכיוצא בו, ובלשון יוני. Pitho",
+                    "<b>סהר</b> ובלשון ארמי <b>סיהרא</b> — בלשון פרסי האחרון Sohre ובלשון סאנסקריט. Souhra",
+                    "<b>דאש — ריש — רישא</b> וממנו Rex הלאטין' ובל' סאנסקריט Radja או Ragia ומצאנוהו בתנ\"ך להורות על שר וקצין, כמו נתנה <b>ראש</b> ונשובה מצרימה, והיית לנו <b>לראש</b> ולקצין ונלחמה בבני עמון, ורבותינו אמרו <b>ריכא</b> לשון מלך, כגון, לאו ריכא ולא בר ריכא, וכן <b>אברך</b>, ונראה שהם למדו מלשון הלאטין, רק אחר שמצאנו כיוצא בו בלשון הודו Radja o Ragia אינו רחוק שימצא כדוגמתו בלשון מצרים כמו שהבינו במלת <b>אברך</b>, ובס' תהלים מצינו שרי יהודה <b>רגמתם</b> ופי' רא\"בע כמו <b>שרים</b>, ועיין הערתי בפירושי על תה ים <b>ניר לדוד</b>, והנה רשב\"ם פ מקץ פירש אברך אבי המלך כדברי רבותינו ולא נתן טעם לדבריו, וכפי ההשקפה ראשונה יראה שהוא דרך דרש, כי ריכא לשון מלך הוא מהלאטין, ומה ענין ללשון מצרים? אם לא ע\"פ השערתינו שזכרנו, ומה שיורה כפירוש רבותינו אומרו וישימני <b>לאב לפרעה</b> וגו', וכבר העיר ע\"ז רשב\"ם ז\"ל ויפה העיר.",
+                    "<b>אנכי</b> בלשון Zend <b>איניכי</b>, ובלשון מצרי קדמון <b>אנכי</b> ולרבותינו מדרש יקר יעיד ע\"ז, משל לבן מלך שנשבה בין הלסטים.... התחיל המלך מספר עמו בלשון הלסטים, כך <b>אנכי</b> לשון מצרי (שמות רבא).",
+                    "<b>תור</b> אפ\"עפי שלא נמצא שם זה רק בס' אסתר שהוא אחרון, והיה אפשר לומר שמלשון פרסי לוקח, בכל זאת אין ספק אצלי שהוא דומה לשם <b>דור</b> מענין סבוב בתמורת <b>ד'</b> ב<b>ת'</b>, ומזה בלשונותינו Tour TURno ובלשון רומיי TORnare ובלשון יוני יותר קרוב ללשונות המזרח Toreuin וכלם אחוזים <b>ברור ותור</b> העברי, ובלשון ערבי <b>ידור יסבב</b>, ומזה לרבותינו ז\"ל לדעתי <b>להדר אחר</b> המצוה, <b>הדר</b> ביה, <b>חזר</b> אל הנקודה שהיה בה אחר הסבוב, וככה יפורש לפי דעתי שורש <b>תור</b> לתור להם מנוחה, וכיוצא בו לתור את הארץ, לסבב אותה בכל צד, ובכן מה צדקו דברי רבותינו שדרשו על וישובו <b>מתור</b> הארץ שהלכו ארכה ורחבה. ומזה אולי נאוו לחייך <b>בתורים</b> תכשיטים עגולים כמו שמצאנו בפירוש <b>עגיל ועגילים</b> מן <b>עגול</b> — ומזה ד\"ה ב' ט' <b>התרים והסוחרים</b> — כי שניהם ענין סבוב — ומזה שופטים א' <b>ויתירו</b> בית יוסף ענין חקירה וחפוש כי החוקר והחופש סובב סובב הולך למצוא מבוקשו, ודומה לו ואת הארץ <b>תסחרו</b>, לשון <b>סחור</b> וענינו סבוב, אע\"פי שבנדון ר\"ל סבוב לפרקמטיא שכן דרך הסוחרים לחזר מעיר לעיר, וע\"ש הסבוב נקראו, וכן בערבי יקראו לסחורה <b>סבאב</b>, ולסוחר <b>מתסבב,</b> וקרוב ל<b>דר</b> ו<b>תר</b> הוא <b>זר</b> לשון עגול ועשית לו <b>זר</b> זהב ובלשונותינו <b>זירו</b> Giro והפעל, ארחי ורבעי <b>זֵרית.</b>",
+                    "<b>צפה</b> בלשון לאטין Spes כי המוחיל והמקוה, עיניו צופיות לדבר הנכסף, ומזה ג\"כ Sapere — כי החכמה היא צפייה רוחניות, ובלשון יוני בפירוש אומרים חכמה, <b>סופייא.</b>",
+                    "<b>צד</b> בלשון אנגלי Side — צד ופאה.",
+                    "<b>סמל</b> בלשונותינו Simile — Simulacro ולדעתי Semele האליל ליונים המקבלת למלכות דקדושה נקרא כלשון עברי Semele כמו שהמלכות נקראת גם היא <b>סמל, ותמונת ה'</b> .",
+                    "<b>כירה</b> לשון קנין, וגם מים <b>תכרו</b> מאתם, בלשון לאטין — Quaerere Acquerir (frane) — ACQUlRenti (ital) ולדעתי ללשון רומי נתכוונו רבותינו כשאמרו שכן בכרכי הים קורים למכירה <b>כירה.</b>",
+                    "<b>הסכת.</b> הסכת ושמע ישראל, בשנוי מועט בלשונותינו ASCOLTare — וכל ימי הייתי מצטער שמא <b>הסכת</b> בלשון עברי כבלשון ערבי <b>הסכת</b> שעניינו <b>שתוק</b>, עד שמצאתי שר וגדול דמסייע לי, הוא ר\"י בן קריש באגרתו לחכמי פאס רסאל\"ה 78 וז\"ל הטהור <b>\"יחתמל אן ישתק מן אלערבי אסכת\"</b> -- ועיין רואה שב<b>הסכת</b> וב<b>שתק</b> האותיות אחדים ואם לא בסדר אחד.",
+                    "<b>טול</b> כמו קח את המטה תרגומו <b>טול</b> ית חוטרא, ודומה לו בל' עברי <b>וינטלם</b> וינשאם, ולשון לאטין דומה לארמי Tolle וממנו באיטלקי Togliere ובפרט בפי קדמוני כותבי איטליא האומרים donna toglier <b>לישא אשה</b>, והוא לשון <b>הגבהה</b> ממש, כמו שהוא <b>נשואין</b> בלשון עברי, וכמו שהוא בוינטלם וינשאם, ואמרו שזה מהמנהג בתחלת הקבוץ המדיני לגזול הנשים- ואמרו שלזכר המנהג הזה היה החתן De Jurieu hist. des dogmes etc. 145. נושא על כתפו הכלה על מפתן הבית בעיר רומא כתפם ואמרו שהיתה דומה להם כקורה. ובגמרא יש מרבותינו שהרכיבו הכלה על",
+                    "<b>תרופה</b> בלשון יוני ובלשונותינו TERAPlA וממה שידענו היות הת' נוספת בלשון עברי ולא כן בלשון יוני, ידענו כי המלה חצובה מהעברי.",
+                    "<b>או</b> בלשון רומי Aut ובלשונותינו. O — OU",
+                    "<b>ארץ.</b> בלשון <b>אנגלי</b> וקרוב לו בלשון אשכנז. Earth",
+                    "<b>שן</b> בהפוך <b>ש'</b> ב<b>ת'</b> כמו <b>ותוללנו</b> תחת <b>שוללנו</b>, ברו<b>ת</b>ים תחת ברו<b>ש</b>ים, אמרו בלשונותינו Dent וכיוצא בזה אנו רואים ה<b>ש' שד תד</b> — מומרת ב<b>ת'</b> ברוב המקומות בלשונות התרגום כמו <b>שור תור — שוב תוב שד תד -שם תמן.</b>",
+                    "<b>טולמא</b> תרגום עושק טולמא והיא ג\"כ מלת יונית וטעמה הזדה V. Plotin. Enn. Vol. 2. p. 644. Nota. ed. Paris",
+                    "<b>כנור</b> בס' <b>תורות מאנו</b> Lois de Manou v. 39. המזמרים על כלי שיר נקראים <b>כיננרא</b> — Kinnaras ואפשר שלהיות הכנור תחלת כל כלי שיר, כמ\"ש כל תופש <b>כנור</b> וגו', לכך נקראו כל הפורטים ע\"פ כלי שיר, <b>כיננרא</b>, ואולי מזה בלשונותינו Canor — Cano.",
+                    "<b>הוה</b> בלשון ארמי, <b>היה</b> בלשון הקדש, ובלשון לאטין. Habeo",
+                    "<b>גר</b> לשון <b>ריצה</b> על המים, כמו וכמים <b>הנגרים</b> ארצה, וכן הוא שרש <b>גר</b> בלשון הודו Sanscrit התפשטות המים — Riv. Contemp. Vol. XXlV. p. 437.",
+                    "<b>מניס</b> עשרת <b>מנים</b> בלשון יוני Monas <b>אחרים,</b> ועיין פרשת ויצא פ' ותחלף וגו'. <b>סוס</b> מלשון ששון, כן כתב רבינו בחיי, ושבחו ג'יזיניוס — <b>סוס</b> Gesenius. Thesaurus. sub. rad. והוא עצמו כתב (שם) שבלשון מצרי קדמון, כן היה נקרא — ומצאתי עוד שבלשון <b>סאנסקריט</b> קורים אותו <b>אסוא</b> Acwa, ולדעת קצת שרשו <b>אס</b> (Ac) ענין <b>מרוצת מים</b>, ודומה לו בלשונינו <b>אץ</b> — ולא אץ לבוא וגו'.",
+                    "<b>יין</b> בלשון יוני Oinos ובלשון רומי Vinum ודעת Gesenius רחוק הוא שיהיה יין נגזר משרש שענינו effervescenza כי לא מצינו כמוהו בכל התנ\"ך ומה שיש להרגיש שכמו שבל\"הק ובלשון ארמי <b>חמר — וחמור — וחמרא — וחמרא</b> קרובים זה לזה, כן בלשון יוני Oinos (יין)קרוב לOnos (חמור).",
+                    "<b>יובל</b> Jubilum ופירש Grassi. Sinonimi. acclamazione, grido, Canto festoso.",
+                    "<b>ילל — הלל</b> בלשון יוני OLOLUGAl, כן מצינו ב<b>הומירוס</b> Homere. lliade Vll 19. ונחלקו בפתרונו, יש מי שפירש (Heyne) ענין תפלה. ויש צעקה ובכיה (Salvini. Monti.) הצד השוה שבהם שקרובים להוראת <b>ילל — הלל</b> בל' עברי.",
+                    "<b>מכרותיהם</b> ובל' יוני חרב <b>מכיר</b> וכן הבינו רבותינו במדרש כשאמרו ועוד שקלל את חרבם בלשון יונית שכן יונים קורים לחרב",
+                    "<b>מַכִּיר.</b> וראיתי לאחד מחשובי האשכנזים הבלשנים Simonis. Lexicon שכתב <b>מכרה</b> חרב ובלשון יוני <b>מַכַּאִירָא</b> ונקד עליו דרך שאלה, כלומר שספק בידו אם זה וזה אחדים וי\"ב דורות לפניו הרגישו בזה רבותינו וכתבוהו בפשיטות.",
+                    "<b>וכל</b> אלה הדמויים בפרט בין לש\"הק ללשון יון ורומי היו נסבה שרז\"ל מהרגשתם וידיעתם בזה הענין חתרו לפרש פעמים מלות ל\"הק ע\"פי שרשי לשונות נכריות. וחובה עלינו לספר שלא נאמרו כל השיעורים הללו אלא לקרב את הקרובים ולהעריך לפני החוקר כל הדמויים הנראים שרירים וקיימים, בין מבחר לשונות בני שם ללשונות בני יפת, לא להחליט כי משם חצבום המדברים בהם ראשונה, ואין צריך לומר שלא באתי ללמד על הכלל כלו ולגזור שיהיה מוצא כל הלשונות מלשון עברי, כי החוקרים מאנה נפשם לקבל המונח הזה היום, ולנו כת המאמינים אין צורך לדחוק את השעה — רק ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה.",
+                    "[השמטה: <b>ערבון עד שלחך.</b> עיין במקומו המלות והפעלים הדומים בלשונות בני שת ובלשונות בני יפת, ועתה אוסיף <b>כלוב</b> בלשון עברי. ובלשון יוני <b>קלובוס</b> כלוב עוף.",
+                    "<b>קֳדָם</b> בלשון ארמי <b>לפני</b>, ובלשון לאטין <b>קוראם</b> Coram, ורבותינו הורגלו לדרוש המלה בתמורת <b>ר'</b> תחת <b>ר'</b> בפ\"א דכריתות את ה' <b>הוא מגדף כמו מגרף.</b>]",
+                    "[השמטה: שמות ופעלים השוים בעברי ובשאר לשונות שנשמטו אצלי <b>דרג</b> וממנו מדרגה, ובל' ארמי <b>דרגא,</b> ובערבי <b>דרג'א,</b> וכלם קרובים לרומי <b>גרארוס גרארוס</b> (וממנו גרדום שבדברי רבותינו שהיו עולים לו במעלות ומזה לשון <b>העלוהו</b> לגרדום) ואע\"פי שנהפכו האותיות בלשונותינו אין בזה תימה, והעד שכזאת קרה ללשונות היוצאות מהרומי כמו בלשון פראנציס שאומרים <b>דיגרי</b> degre בקדימת הד' לג', וכן הקדימו ברומי האותיות האחרונות לראשונות, ומי יודע אם לא באו לכלל טעות מסבת הקריאה משמאל לימין.",
+                    "<b>חרוץ.</b> בכתיבות בבל הקדמוניות הזהב נקרא Hierasu, ובלשון יוני Cresos — ובזה תגלה צדקת רבותינו כשהבינו בשם",
+                    "<b>חרוץ.</b> מין זהב בעצם ולא אחד מתארי הזהב כדעת אחרים.",
+                    "<b>כר.</b> עיין מה שכתבתי ��' וישלח ערך <b>כר,</b> ותנא ירושלמאה דמסייע לי הוא הרב החוקר כמהר\"ר משה ישראל חזן נר\"ו בקונטריסו שארית הנחלה. 81 בענין התאחדות <b>כר</b> עם Kirie.",
+                    "<b>כי וכויה.</b> לשון שרפה, ובלשון יוני על שם זה Kaion חמימות.",
+                    "<b>לפיד.</b> עיין מ\"ש שם, ובמס' כלים נשתמשו בשם <b>לפיד</b> להורות על מה שנקרא אצלנו Lampada, וזה לאות כי הרגישו בדמיונם ואחדותם.",
+                    "<b>קלס.</b> עיין פ' וישלח. — ובדברי רבותינו הכל לשבח, ואולי מלשון יוני Kleo תפארת וממנו שם אירקוליס שענינו תפארת <b>אירי</b> והיא האליל <b>יונו</b> ועיין Vico.]"
+                ],
+                [
+                    "<b>ופתילך.</b> אולי היה מנהג קדמונינו לפני משה לשאת פתילים בכנפות בגדיהם, ובא משה וקבעו חובה כמו שקבע כמה דברים אחרים, ועיין מ\"ש בקודם, ונקראת השמלה כלה על שם הפתיל התלוי בה, ולא מצינו בכל המקרא <b>פתיל</b> שישמש להוראה אחרת, ע\"כ מוכרח לומר שמנהג אבותינו לשאת פתילים, ולפרשו אזור כדברי רשב\"ם רחוק הוא, כי מעולם לא מצאנו <b>אזור</b> שנקרא <b>פתיל</b>, ואל תתמה שיהיה מנהג זה קודם מת\"ת, כי מלבד שכמה מנהגים אחרים היו לפניהם ואח\"ך הוקבעו חובה, הנה מצאנו בארץ מצרים שהיה מנהג כהניהם לתת פתילים על שפת בגדיהם וגם זו מהראיות <b>שמנהגי הכהונה</b> אצל הגוים הועתקו להיות חובה לכללות ישראל כי כולם הם <b>כהני</b> המין האנושי כפי דעת נותן התורה ב\"ה, ועיין פרשת מקץ פ' כל אשר יאמר לכם תעשו."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>הוציאוה ותשרף.</b> באותה שעה עדיין היו אבותינו באותם מצב הנק' כפי חוקרי קדמוניות Regime Patriarcale בהיות עדיין כל משפחה ומשפחה בודדת בפ\"ע טרם התחבר בקבוץ מדיני לערים ומחוזות גדולות, ע\"כ היה ראש המשפחה לאב ולאדון על כל בני הבית על כל דבר פשע לשפוט לחיים ולמות."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>מה פרצת.</b> והרי היה אחיך עומד לפניך לצאת ראשונה, ואתה <b>פרצת ודחפת</b> אותו לעשות לך דרך, ע\"כ יאות לך שם <b>פרץ</b>"
+                ],
+                [
+                    "<b>זרח.</b> נראה שהיו קורים אותו בלשון ארמי <b>זהורי</b> ע\"ל קראו שמו <b>זרח</b> לשון <b>אור וזהר</b>, וגם זו מהראיות כי לשון כנען איננו לשון עברי, רק לשון דומה לסורי ולארמי, וכן מהראיות מה שיספר <b>פלוטארכוס</b> שהכנענים היו קורים ל<b>שור תור</b>, והרבה ריוח והצלה יעמוד לנו לעמוד על אמתן של דברים ע\"י הכתיבות והזכרונות שנשארו מעם כנען שנסע למרחקים בשנים קדמוניות בארץ <b>סיציליאה, ומאלטא, וסארדינייא, וספרד.</b>"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>איש מצרי.</b> הוצרך לקרותו מצרי, וכן בפ' ב' וה', כי באותה שעה היו במצרים העם הנודעים בשם Hyc — Sos והם לא היו מצריים רק כנעניים, כאבותינו, ובזה יובנו כמה דברים סתומי ההבנה, כמו שנעיר בע\"ה."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו.</b> רבותינו אמרו יום <b>גדול נילוס</b> היה, ויום איד שלהם היה, ושמע דברי חכם שבזמנינו \"יום חג גידול נילוס הנוהג אצל הישמעאלים, נראה שתוצאותיו מקדם מימי עולם אצל המצרים\" Ampere. in Revue de Deux Mondes. Tom. XVl. p. 668."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וגם פה לא עשיתי מאומה וגו'.</b> ראיתי לכתוב כאן מה ששיערתי על מלת <b>פה</b> שידענו שבלשון ה<b>ליגורים</b> Liguri שהם קדמונים לרומיים היה הנהר הנודע עתה בשם Po <b>פה</b> נקרא אצלם Potinco ואינו דחוק שהמלה תחלק לשנים <b>פת — תניחו</b>, ואולי העם היושב שם מבני הפלגה קראו כן הנהר, לומר ששם יקבעו משכנם ואמרו <b>פה תנוחו</b>, ואח\"כ ברבות הימים אמרו בלשון קצר <b>פה</b> Po ועד היום נקרא כן."
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ויהי מקץ. קץ</b> פעמים שהוראתו תחלה ופעמים שר\"ל סוף, והוא מהשמות המורים על ההפכים-ומהמורים על ההתחלה, מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי, וכפי דברי הרא\"בע גם מקצה ג' שנים וגו'- וכן מקץ שבע שנים תעשה שמטה (דברים ל\"ד) ומהמין השני, מקץ ארבעים — מקץ שנתים ימים — וכן <b>תחלה ותכלה</b> קרובים במבטא — והתאחדות אלה ההפכים בשם אחד, הוא רמז יקר ומתפרש בשרשי חכמת הקבלה ומורה על המלכות שהוא ראש וסוף, תחלה וסוף כידוע, ואם השכלת בפילוסופיא האשכנזית שבזמנינו השמה על ראש פנתה, <b>התאחדות ההפכים</b>, תבין זה יותר, רק שיש הפרש בינם לבין המקובלים, אין כאן מקום להאריך בו — וזה אחד מהמקומות שחכמת הדקדוק וחכמת הקבלה מסתייעים ועושים שלום ביניהם, ושהחכמה השפלה במדרגת החכמות התוריות המורה על <b>המוחש</b> Sesibile והיא חכמת <b>חומריות הלשון</b> — נותנת יד, ומחזקת בשולי החכמה העליונית והיא חכמת האלהות — וההשתוות והשלום הזה הוא תכלית למוד הלשון ונוכל לגדור אותו ולבארהו, בזה האופן, והוא <b>להשיג כיצד יהיה הלשון האלהי, דמות או תמונה מוחשת מהחכמה האלהית.</b>",
+                    "<b>על היאור.</b> פירש\"י שכל שאר נהרות אינם נקראים <b>יאור</b> חוץ מ<b>נילוס</b> — ועיין רמ\"בן, ועיין ג\"כ בהערותי על אנקלוס בקונטרוס <b>גר צדק</b> — והאמת הגמור כדברי רש\"י, אבל לא מטעמו, שהרי כתב וז\"ל שטעם שנקרא יאור מפני שכל הארץ עשויה יאורים יאורים בידי אדם — ולא מן השם הוא זה, רק שם <b>נילוס</b> בלשון מצרי הוא <b>יאור</b> בראיות גמורות ומכללן Diodor. Sic. Lib. l. p. 19. ועוד היה נקרא בלשון מצרי בשם אחר שענינו <b>שחור</b> אולי על כן נקרא ג\"כ בל\"הק <b>שיחור</b> בס' ישעיה, עיין Guignaut Relig. de l' Antiq. ed. Paris. l. 197. ואם מצאנו בדניאל <b>יאור</b> על חדקל, כמ\"ש ואני הייתי על יד הנהר הגדול הוא חדקל והנה איש אחד לבוש הבדים וכתיב והנה שנים אחרים עומדים אחד הנה לשפת <b>היאור</b> וא' הנה לשפת <b>היאור</b> וכו', נראה לי לפרש שמתחלה היה שם יאור לשון מצרי רק ענינו <b>נהר</b> דרך כלל כמו שידענו מכמה גוים במזרח ומערב שקראו נהרותיהם <b>נהר</b> סתם, ואבוהון דכלהו <b>נהר</b> על פרת על כן בהמשך הזמנים חזרו לתאר גם חדקל בשם <b>יאור</b> על שם <b>הנהר.</b>"
+                ],
+                [
+                    "<b>עולות שבע פרות.</b> נתבאר ע\"פי חוקרי אמונות מצרים האחרנים כי ה<b>פרה</b> במצרים היתה צלם דמות <b>איזיס</b> lsis והיא ג\"כ סימן ודוגמא <b>לארץ מצרים</b> בכללותה (כמו שמלכות דקדושה נקראת ארץ ישראל וירושלם) וע\"כ הראו לו לפרעה בחלום דמות פרות כי הם סימן לארץ מצרים, ובזה פירשתי הכתוב בס' ירמיה <b>עגלה יפהפיה מצרים</b> קרץ מצפון וגו', וכמו שארץ מצרים היתה נק' <b>פרה</b> או <b>עגלה</b>, כן השר שלה או החתן היה נקרא <b>שור</b>, והיה נעבד בצורת <b>שור</b> והוא שנודע בשם <b>אפיס</b> Apis וגם הוא נרמז בכתוב שם ב��' ירמיה מדוע נסחף <b>אבירך</b>, כי <b>אביר</b> תחלת הוראתו הוא <b>השור</b>, ודומה גם במבטא ל<b>אפיס</b>, וחוץ משאר ראיות הנלקחות מהמשך הכתובים אין פה מקום להעיר עליהם, זאת מצאנו בהעתקת השבעים הנעשית כידוע בארץ מצרים, שתרגמו <b>אבירך</b> על שם האליל הידוע בשם <b>אפיס</b> ועיין מה שאכתוב בע\"ה פ' כי תשא, ומצאתי שלא בלבד בארץ מצרים, אבל גם בלשון הודו (Sanscrit) יקראו <b>הארץ והפרה</b> בשם אחד משותף — Mallet in Edda. pag. 131. Riv. Contemp. Lug. 1862. p. 432 וכל אלה דברים שאין בהם ספק לכל הבקי באמונות מצרים, ועתה ראה איך האמת ידבר מתוך גרונם של רבותי' בעלי הזהר באופן נפלא, ודקדוק עצום, מבלי ידיעה באמונות מצרים (ואם ידעו ממנה דבר גם זו ראיה כי לבעלי התלמוד יהיה הזרע הקרובים בזמן ובמקום לארץ מצרים, ולא לחכמי ספרד שדבר אין להם עם ידיעות וחכמת מצרים) דאיתא בזהר — ת\"ח כתיב במצרים <b>עגלה יפהפיה</b> וכו' וכתב שם הרב כתם פז, יבאר כי הרמז על שרו של מצרים שנקראת <b>עגלה</b> שהיו ישראל משועבדים תחתיו כמה שנים והעגלה היא היא <b>איזיס</b> lsis (כ\"פ ח\"ב שצ\"ב א )."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>בלעדי.</b> כתב רא\"בע מלה מורכבת משתים (אפשר שכוונתו <b>בלי עַדַי</b> כלומר, <b>מבלי</b> שתצטרך לבוא <b>עַדַי כמו שובו עדי) ולמה לא השווה מדותיו בשם <b>כרוב</b>, ולא אמר שהיא מלה מורכבת כדברי רבותינו, הרי הוא מודה בשלפנינו שכן דרך הלשון להרכיב שתי מלות.</b>"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ועל פיך ישק כל עמי.</b> כמשמעו, שידענו מספרי המצרים ומהציורים הנראים על כותלי חרבות מצרים, שכן היה דרך המצרים כשהיו כורעים ומשתחוים למלך, לפשוט ידיהם ולנשק נגד פני המלך, וזוהי שכ' רא\"בע \"י\"א שהוא מגזרת נשיקה בדרך רחוקה, אלא שלא נתן טעם לדבריו, וזה היה מנהג מפורסם אצל עמים אחרים ג\"כ ובפרט בעבודות האלילים, וכתב Gentili Note al Tasso Cap. VllL St. V. \"ולא נופל בקדמות הוא המנהג הפשוט לפשוט היד נגד האיש שרוצים לכבדו ולהחזירה לפי הפושט ידו, וזה עושים פעמים למזכרת לאות כבוד ותפארת לפני האלהים והמלכים\" ע\"כ כתב <b>פליניו</b> in adorando dextera ad osculum referimus. Lib. 28. Cap. 4. וזה עקר מלת Adorare עיין מ\"ש פ' וירא ויתפלל אברהם וגו' — וזה לדעתי פירוש <b>נשקו בר</b> פן יאנף, כלו' לו תעבדוהו ולו תשתחוו כדרך שעובדים למלכים.",
+                    "[השמטה: <b>ועל פיך ישק כל עמי.</b> עיין מ\"ש שם ומה שפירשנו ע\"פ נשקו בר — ושמחתי שבשניהם נתכוונתי לדעת רשב\"ם שכן כתב (פי' על תלים פ' נשקו בר) אלא שלא ביאר כל הצורך מליצת על פיך וגו'.]"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>טבעתו.</b> נקרא כן הטבעת ע\"ש <b>טביעה</b>, כי בו היו חותמים וטובעים בדבר הנחתם הצורה שהיתה בו, וכן בערבי קורים ל<b>דפוס טבע.</b> ויתכן שמטעם זה נקראת התולדת <b>טבע</b> בפי חכמינו כי בה נטבעו ונחתמו הצורות הרוחניות, וזה רעיון נובע מעמקי החכמה המקובלת כידוע למשכילים וגם זו מהמליצות השגורות בפי חז\"ל לכנות יצירת הנבראים בשם <b>חותם</b> או <b>טביעה</b> כאדם שיש לו דפוס וחותם בה, ועולה במעלות עד נותן תורתינו ברוך הוא, שכנה יצירת הנבחר בנבראים בשם <b>צלם ודמות</b>, וכן בסגולות הלשון מצינו כיוצא בו, בפעל <b>יצר</b> המשמש לעשיה ולציור, כי הבריאה איננה רק ציור מהצורות העליונות בחומר התחתון — והם הדעות האפלטוניות — והמדות, או הספירות לחכמי הקבלה.",
+                    "<b>וישם רביד הזהב.</b> זה היה מנהג מצרים ליתן על צואר השופט הגדול רביד או ענק וחקוק בו צורת האמת או המשפט."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>צפנת פענח.</b> בארץ יון היו קוראים לאליל <b>אפוללו פיאניא</b> (Poenia), וידוע שהרבה ממלות הלשון ההוא לקוחים מלשונות המזרח, והיו אומרים שטעם המלה ההיא <b>פותר הנעלמות</b> — והחוקר Kirker מצא באוצר הספרים אשר ברומי, תנ\"ך בלשון קובטי או מצרי, וראה שם <b>צפנת פענח</b> מתורגם Psomtemphanek ולדעת <b>הקירקיר</b> פירושו <b>יודע עתידות</b>, וזה מסכים מאד לפירוש רבותינו.",
+                    "<b>כהן און לאשה. און</b> היא הנודעת בפי היוונים ואחריהם בפי כל סופרי הגוים בשם <b>אליופולי</b> שטעמה בלשון יון <b>עיר השמש</b>, ואולי היא <b>בית שמש, ועיר ההרס</b> או <b>עיר החרס</b> כמ\"ש האומר <b>לחרס</b> ולא יזרח, ואולי נקראת <b>און</b> בלשונינו שענינו כח וגבורה לרמוז על כח המוליד שבשמש, והוא היה מצוייר אצל המצריים בתאר איש חיל רב פעלים כדמות <b>אירקוליס</b> היוני — ובישעיה י\"ט כתוב <b>עיר החרס</b>, והיא <b>עיר החרס</b> ואין צורך לשבש הספרים, כי ה<b>ה'</b> וה<b>ח'</b> מתחלפות במבטא, (ועיין מ\"ש ע\"פ כי אב המון גוים) וחז\"ל בתלמוד יתנו עידיהם שהיא <b>עיר השמש</b> או <b>אליופולי</b> כמו שמצינו במנחות דק\"י ע\"א מאי עיר ההרס יאמר לאחת. כדמתרגם רב יוסף <b>קרתא דבית שמש</b>, דהיא עתידה למחרב, את אמר דהיא חדא מנהון, וממאי דעיר ההרס לישנא דשמשא הוא, דכתיב, האומר לחרס ולא יזרח, הביטה וראה כי לא הטילו אפילו ספק רחוק <b>שהרס וחרס</b> אחד הם — ורב יוסף נתן טעם לשתי הקריאות, ודרש הרס מל' הריסה וחרס כמשמעו שמש — ואינו רחוק שגם הנביא נתכוון להסב מלת חרס להוראת חרבן ושממה, ושנה מדעת, הרס, דרך קללה וגדוף כמו שאמרו <b>ערער תתערער — בחשבון חשבו</b> עליה רעה — <b>ומדמי תדומי</b> וכאלה רבים — וכמו שמצינו עיר ההרס במצרים, כן מצינו <b>קיר חרש</b> בארץ מואב (ישעיה ט\"ז ירמיה מ\"ח) וכן <b>קיר חרשת</b> וענינו <b>עיר השמש</b>, כי <b>קיר</b> כמו <b>קריה, וחרש</b> כמו <b>חרס</b> והוא <b>שמש</b> — ובארץ ישראל מצינו <b>בית שמש</b> פעמים רבות (יהושע כ\"א ט\"ו יו\"ד, שמואל א' ו' י\"ב, ד\"ה א' ו') וממנהג זה לקרות למדינות על שם האלוה הנעבד, נקראת ירושלם <b>עיר הצדק</b> כמו שנקרא מלכה מקדם קדמתה <b>מלכי צדק</b>, ונקראת <b>כסא ה', וקרית מלך רב, ומקדש מלך, ועיר האלהים</b>, ותקרא לעתיד <b>ה' שמה</b>, וכן אז\"ל על משיח וירושלם שיקראו על שמו של הקדוש ב\"ה."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אשר יאמר לכם תעשו. מאירודוטו</b> היוני ואילך נודע אצלינו שהמצרים היו נמולים, אלא שנחלקו בזה אחרוני החוקרים, מהם אמרו שלא היתה המילה רק חק לכהנים, ושאר העם פטורים, וזוהי דעת Huet, Jablonski Calmet. Larcher. ומהם אמרו שכל המצרים היו נמולים, ודברי הנביאים ודברי חז\"ל מורים כן, שהרי כתוב בירמיה, ועל כל <b>מול בערלה, על מצרים וגו',</b> הרי שהמצרים בכלל הנמולים, ובדברי רבותינו, אשר יאמר לכם תעשו מלמד שצוה אותם על המילה, א\"כ האמינו שיוסף הוא היה המצוה אותם ראשונה על המילה, ויש מהקדמונים שאמרו כך על משה, והוא <b>ארטאבאן</b> בספר <b>איאוסיביו</b> Prep. Evan. Lib. 9. Cap. 27. רק שלא דברו כ\"א על הכהנים בלבד — ויש להכריע קצת כדברי האומרים שהכהנים בלבד היו נמולים, ממה שסופר על <b>פיטאגורא</b> שבלכתו מצרימה, הוצרך למול בשרו למען אשר יביאו אותו כהני מצרים חדרי הורתם וילמדוהו מהחכמות אשר ידעו-ואולי שממנהג מצרים למד הוא עצמו לחייב כל תלמידיו <b>להמול</b> טרם יכנסו בפנימיות חכמתו, עיין Porfirio Vit. Pitag. p. 183. — Clem. Ales. Strom. I. p. 302. ואני אומר שדרשו כן רבותינו ע\"פ אשר יאמר לכם תעשו, להוציא מלב המינים שהיו אומרים גם בזמנם, שמארץ מצרים למדו אבותינו להמול, והוא <b>יוליאנוס הקיסר</b> שמשנאתו לנוצרים, רצה לקעקע יסודות דת משה, וכתב עליו שממצרים נתלמד לצוות על המילה — וגם Celsus אויב הנוצרים הודה לדבריו, ורואה אני באגרות Barnaba. ממיסדי הנצרות, שהסורים והערביים <b>וכל כהני האלילים</b> היו מלים בשרם, הרי שהמילה היתה סימן לכהונה אצל הגוים, ומזה, כשנתבטלה כהונתם הפרטית, וחזרו ישראל להיות <b>כהני עולם</b> על דברתי מלכי צדק, נחתמו בחותם המילה למזכרת לאות ברית כהונת עולם, עיין Argonna Stor. della Teolog. 309. וזוהי דעת <b>אוריגיני</b> Origene שכתב שהמילה לא היתה נוהגת במצרים כ\"א בכהנים, בקוסמים, באצטרולוגין, בסופרים, במנחשים, ובנביאים, ושלא היו מכניסים בבית מדרשי החכמות, רק <b>הנמולים</b>, ואיש אשר לו ערלה לא היו מחנכים אותו בידיעת המסתרים Misteri — עיין — Strabo Lib. l. Erod. Lib. 2. Diod. Lib. 3. Cap. XVll.. Origen ad rom. 2. 25. וזה הכלל שהראו לו פנים קדמוני האומות שתהיה המילה פתח ואמצעי שלם להכנס בו <b>בחדרי האלהות,</b> הוא הכלל שאליו נשאו כוונתם רז\"ל כשאמרו על א\"א שעד שלא מל היה נופל על פניו בהנבאו, ואח\"כ היה עומד על רגליו — וכן קרה בענין הבדל בהמה טהורה מטמאה, שמתחלה לא היתה רק בקרבנות ולאוכליהם, ואח\"כ נתפשטה לחיוב בכל ישראל כי הם <b>כהני הגוים</b>, עיין מ\"ש במקומו — ועתה חדשות אני מגיד, שמצאתי דברים בתוספות יעידו בגדלם על אמתת דברינו בהרחבת ענין וז\"ל (בע\"ז ל\"ב ב') לא אמרינן סתם מחשבת נכרי לע\"ז אלא דרך <b>שחיטה</b>, אבל דרך <b>חניקה ונחירה</b> לא <b>ואין דרכו</b> להכניס בשר לע\"ז <b>אלא מבהמה שחוטה</b> — הרי מצאנו עוד אחרת מצוה רבה וגדולה היא מצות השחיטה, גם היא <b>פרטית לכהני הגוים</b> ואחר <b>פשוטה בכל ישראל</b>, וזה מהטעם שכתבנו להיותם הם הם כהני העולם, ואל זה ישקיפו עוד מאמרים בדברי חז\"ל שאמרו שעד לא נבחרו ישראל היתה נבואה באומות משנבחרו ישראל פסקה וגו', וכן כבשו ישראל ארץ <b>שבעה</b> עממין כי הם <b>מעשר משבעים</b> אומות, וכן בני יעקב הבאים מצרימה <b>שבעים נפש</b> כל אחד תחת אומה אחת משבעים <b>בני נח</b>, ע\"ד אנשי משמר שהם תחת ישראל לעמוד על קרבנותיהם.",
+                    "<b>גם</b> אפשר לכוון לדעת זו של <b>יוליאגוס</b> מ\"ש <b>אירודוטוס</b> שקדם ל<b>יוליאנוס</b> כמהדורות (ll. 36. 104.) דהיינו שמהמצריים למדו הפיניקים והסורים למול ערלתם (וכבר ביררו אחרוני החוקרים שפעמים בשם סורים יכנה אירודוטוס את העברים) וכן כתב Diodoro. l. 28. 55. וכן Strabo. XVll. 824. ואין לתמוה על אלה שלא קבלו עליהם תורת משה, אבל התימה על קצת מחכמי הנוצרים ומאדוקיהם שהרשו עצמם לכתוב כזה, וסמכו על משענת הקנה הרצוץ, לומר שכמו שמהקשת הנראה בענן נלקח אות בין אלהים ובין כל נפש חיה אשר על הארץ, כן לקח האל המילה מהמצריים ועשאה לאות ברית בינו ובין ישראל — Spencer de leg. hebr. — Marsham Chron. Aegypt. Saec. V. p. 74 ומה שהביא אלה השנים לטעות בזה הוא מה שמצאו כתוב ב<b>אירודוטוס</b> שהמצריים נהגו למול בשרם, <b>מימי עולם</b> ואלה דברי רוח, כי אירודוטוס היה אחר בית ראשון, וכבר היה מנהג זה קדמון במצרים, וראוי שיאמר עליו שהיה נוהג מימי עולם, וכמו שלא דבר נכונה באומרו שגם הסורים מודים, שלמדו המילה במצרים, כן אין לסמוך עליו בשאר דבריו — וראה בזה דברים נכוחים בספר Basnage Hist. des Juifs. Lib. Vl. Cap. VlII. שגם בלא דעת דברי רבותינו שיוסף הוא המלמד למצריים מנהג המילה, כתב \"אין לתמוה אם המצריים למדו מנהג זה מבני ישראל עם היותם. שנואים אצלם, שהרי יוסף היה נכבד וגדול מאד בעיני מצרים כל ימי חייו, ומדברי משה נראה שמלכים רבים אחר המלך שהגדיל את יוסף, זכרו את יוסף וכל הטובה אשר גמלם ורק אחר עבור כמה שנים נשכח מלב מלכי מצרים והרעו לזרעו אחריו\" ואם נכון הדבר שאמרו במסכת ע\"ז ש<b>סיראפיס</b> Serapis הוא <b>יוסף</b>, ביותר יתקבלו דברי רבותינו ודברי <b>באסנאז</b> שממנו למדו למול ערלתם, כי איך ימרו דברו, ואיך לא יעשו כמוהו להיותם נמולים, כמו שהיה הוא נמול אחר שקבלו אותו על עצמם לאלוה?",
+                    "[השמטה: <b>אשר יאמר לכם תעשו.</b> עיין שם בארוכה, ומה שנראה אפשר וקרוב שמיוסף למדו המצרים קצת אמונות ומנהגים כאשר רמזו חז\"ל בענין המילה, ועתה רואה אני שאחרים קדמוני בדרך זה, כי מכלל הדברים המתמיהים והמכליאים שגלו לנו קדמוניות מצרים וכתיבותיהם, מצאנו בזמן <b>אמינופי</b> הרביעי מהמשפחה הי\"ח זכור לטוב לקדושה ולתפארת שם אלהים בלתי נודע לפניו או לאחריו באמינות מצרים וכנגד זה שם אל אחר מוכה ומחוק בכשיל וכילפות, ושם האל המוכה <b>אמון.</b> — ושם האל החדש ra-Aten <b>אתין</b> או <b>אדין-רא</b>, ויש מי שחשב שהשנוי הזה יתיחס לממשלת יוסף ולמושב אבותינו במצרים והגיעו לומר שיש בשם <b>אדן</b> Aten (כי ra הוא שם השמש) רושם משם <b>אדוני</b> לא שיהיה שם <b>אדן</b> נגזר ממנו, רק כדברי Oreurti Catai. illust. vol. l. p. 81. n. ° 25. וכמו שרמזתי מזה גם אני פעמים רבות על תהפוכות השמות שמרצונם לקרב שתי האמונות בקשו להם בלשון מצרי שם קרוב במבטא שידמה לשם <b>אדני</b> — ולכל החשבונות המהפכה הזאת באמונת המצרים תחול להיות או בזמן יוסף, או בזמן מושב ישראל ממצרים, ואיך שיהיה לא יתכן שתהיה במקרה ובלתי יחס וקשר עם הקורות הללו שפעלו בלב המצרים פעולה חזקה ותמידית — ויש בדברי רז\"ל מאמר יקר יורה לדעת שהרגישו קצת בנטיית המצרים לבקש להם אלהים חדשים והוא מיוסד על כתוב גם הוא יקר במאד מאד והוא מה שאמר פרעה נגאוה ובוז מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל <b>לא ידעתי את ה' וגו'</b>, ורבותינו הוסיפו א\"ר לוי הוציא באותה שעה דפתרא של אלוהות וקרא אלהי אדום, מואב וצידון, אמר להם הרי קראתי ואיני מוצא מה שאתה אומר (ילקוט ח\"א דכ\"ד ע\"ג) ובש\"ר הדברים בארוכה ומוסיף אמר להם בחור הוא או זקן הוא, כמה שנותיו, כמה עיירות כבש, כמה מדינות לכד, כמה שנים יש לו מיום שעלה למלכות, וכל אלה השאלות ראויים למי שאמרם, ורבותינו שמו בפיו את אשר ידבר כפי מחשבותיו כי שאלתו בחור הוא וכו', כנגד מה שהיו מציירים קצת מאלהיהם בדמות נער קטון Horus או בחור — או זקן, וכן כמה עיירות וכו' וכמה מדינות כנגד מה שהיו עושים ממלכיהם אלוהות ומנשאים את המתים לעבוד אותם כאשר יעבוד איש האלהים בשמים, וכנגד זה המנהג, הביאו שם במדרש משל הכהן שאינו נמצא בבית הקברות כן שמו של ה��ב\"ה לא ימצא בספרי האלהים של פרעה כי הם <b>מתים</b> כמ\"ש ואלו שאתה אומר מתים הם, או היו מספרים על אלהיהם שגם הם מלכו בארץ ופעלו גדולות כאחד מאילי הארץ עריצי גוים — וכן שאלתו כמה שנים יש לו מיום שעלה למלכות כן ראוי לפרעה שישאל כי בארצו היו אלהי מקרוב ואלהי מרחוק, מהם שנתפרסמה אלהותם מקדם קדמתה, מהם שלא נתארו בתארי האלהים ולא עבדום עד זמן קרוב — ומה נאוו אחר זה דברי השמות רבא שמוסיף והולך בז\"הל, אמר להם מתחלה שקר אתם אומרים כי אני הוא אדון העולם (אין לך דבר שגור בפי הכתיבות של מלכי מצרים יותר מתאר זה <b>אדון העולמים</b> Seigneur des deux Mondes) ואני בראתי עצמי ואת נילוס שנאמר לי יאורי ואני עשיתיני, (ראה פלא שהביאו ראיה מפרעה שבזמן יחזקאל לפרעה שבימי משה, רצו בזה מה שרמזנו עליו פעמים רבות כי אין המלך אלוה מצד היותו איש פרטי רק מצד היותו מלך ואחוז במלך העליון הוא Osiris או אל אחר, כמו שהאבות ובכלל ז' כורתי ברית אינם אלוהות חלילה רק דוגמא למטה ממה שנמצא למעלה, ע\"כ יפה הביאו לראיה התפארות פרעה דיחזקאל לפרעה של משה כי שניהם באו מטענה אחת) באותה שעה קבץ כל חכמי מצרים אמר להם <b>שמעתם שמו של אלהיהם של אלו? אמרו לו שמענו שבן חכמים הוא בן מלכי קדם,</b> וראוי להעיר על דבריהם הללו — א' הודאת חכמי מצרים שידעו שמו של הקב\"ה ובזה גלו לנו רבותינו שכפי דעתם, לא נעלם איזה משמותיו של הקב\"ה מחכמי מצרים ובאנו אם כן לכלל הדברים שרמזנו בקודם, שיהיה בשם o Aten <b>אדן,</b> רושם משמו של אלהי ישראל ובפרט אחר שמצאנוהו מחודש אצלם בזמן ישראל — ובפירוש מצאתי בילקוט ראובני דע\"ה ע\"ג לא ידעתי את ה' שם הויה נקרא דוכרא שם אלהים נקרא נוקבא, פרעה אמר לא ידעתי את ה' <b>רק שם אלהים ידע</b> — ב', ומה עמקו המליצות שאחריהן <b>בן חכמים הוא בין מלכי קדם,</b> ומי גלה להם רז זה לרבותינו ואיך עלה על דעתם ליחס לחכמי מצרים על ה\"ית מאמר זר ומוזר מכל הפנים? לא דוחק הכתוב, כי להפך, הוצרכו להוציאו ממשמעותו הפשוט, לא המשך הויכוח והטענות הרגילות יותר בפי מתוכחים כאלה כי הרי זה דבר יוצא מכלל ההרגל כלו — אם לא שנוסיף להביט באמונת מצרים כי אז יתגלו לנו שפוני טמוני חכמת רבותינו ביחסם מליצות אלה לחכמי מצרים, וזה מה שרמזנו עליו פעמים רבות כי אוסיריס הוא יעקב למטה ויעקב למעלה בכל בחינותיו (הוא אשר יקראו לו המקובלים ישראל סבא) ובו תלוי שם <b>הויה</b> — וכמו שיאמרו המקובלים על המדה הזאת כי היא <b>הבן</b> (בן, לחכמה ובינה) כן אמרו המצרים על אוסיריס שהוא הבן לאביו ולאמו, וכן אמרו חכמי מצרים לדעת רבותינו <b>בן חכמים הוא בן מלכי קדם</b> כי הבינו בתאריו כי שם הויה אצלנו הוא ביחס הנודע אצלם בשם אוסיריס — הרי מבואר שלא ירחק ממך להאמין שכבר נמצא בשמות אלהי מצרים זכר כל דהו לאלהי ישראל, וזוהי דעת רבותינו, וסמך גדול יש לנו בכתוב לדעת שחזרו המצרים ועבדו לאלהי ישראל כי חוץ מהתפלות ששאל פרעה למשה שיתפלל עליו (ואין ספק כי גם הוא וחכמיו ג\"כ לא נמנעו, מלפנות אליו בעת צרה) מצאנו שאמר לו משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה' אלהינו וגו' — וזה כדרך כל הקדמונים והרומיים בראש כלם, כי כאשר תקרה מלחמה מגוי אל גוי ישתדל כל אחד מהם לפייס בתחנות קרבנות והשבעות לאלהי האויב למען לא יוסיף לפרוס עליו כנפי השגחתו ויהפך לו עורף ולא פנים, ובזה פירשנו (דברים י\"ב כ\"ט) כי יכרית ה' אלהיך וגו' השמר לך פן תנקש אחריהם אחרי השמדם ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו וגו' שהכוונה אולי יאמרו כי יועיל להם לדעת את <b>משפט אלהי הארץ</b> כדעת הקדמונים כי כל גוי או ארץ יש להם שר או אלוה מיוחד על כן בא להוציא מלבם טעות זה ולהודיעם כי האל יה' לבדו הוא אלהי הארץ וכל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם. — ואחר שבא לידינו הפסוק הנז' מישעיה <b>בן חכמים אני בן מלכי קדם</b> אומר אני שכפי פשט הכתוב אין צורך למ\"ש רש\"י, בני חכמים אנחנו ואתה פרעה בן מלכי קדם — ולעולם הכל חוזר לחכמי יועצי פרעה ועל עצמם אומרים <b>בן מלכי קדם,</b> כי מהדברים שנתחוורו כשמלה בדרישת קדמוניות מצרים הוא שהמלכים הראשונים בארץ מצרים היו ממשפחת <b>הכהנים</b> וזה נמשך דורות הרבה עד שגברה יד אנשי החיל Militaires ותפסו מלכות אחריהם ובזה מתפארים חכמי פרעה והם הכהנים באומרם שהם בן חכמים <b>ובן מלכי קדם</b> ר\"ל המלכים הראשונים, ובזה אין צורך לפי' יונתן ורש\"י ונמשך אחריהם אהובינו החכם שד\"ל נר\"ו (ביאור על ישעיה) שכן מלכי קדם הוא לשון קריאה (ווקאטיף) אל המלך, דק הכל חוזר לכהנים.]"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>חי פרעה.</b> נשבע באליל הנקרא Phre וכמו שהעברים אומרים <b>חי ה'</b> כן המצרים אומרים <b>חי פרעה.</b>"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כי לא יוכלון המצרים לאכל וגו'.</b> עיין אנקלוס ורש\"י ורשב\"ם, ומה שפירשו בו, אלא שמצינו דברים ב<b>אירודוטו</b> הסופר הקדמון ליונים, שמהם יתבאר כוונת הכתוב, שהרי כתב בספר .ll סעיף.41 כי המצרים לא יקרבו לנשק את היונים, לא ישתמשו בכליהם, ולא מסכין שחתכו בו, ואפילו מבשר שנחתך בסכין היונים אינם רשאים לאכול, ע\"כ, ומדברי אירודוטו נראה שכזה ויותר מזה היו נשמרים עם גוים אחרים, שאם בעוע\"ז כמותם כך, עם ישראל הכופרים בע\"ז עאכ\"ו, וכפי זה יהיה הטעם, ההרחק שהיו מרחקים כל מי שאינו מאומתם, ואולי בזה יתפרש למה לו לבדו ולהם לבדם, כי גם הוא לא היה מצרי."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וישתו וישכרו עמו.</b> הקרוב ששתו יין כדברי רבותינו כי משקים אחרים המשכרים לא היו נמצאים בארץ מצרים, וגם ביין שגו קצת מהאחרונים שהבינו בדברי <b>אירורוטוס ופלוטארכוס</b> שאמרו, לדעתם, כי בארץ מצרים לא היו גפנים, וכשחקרו ודרשו בחרבות מצרים בזמנינו אלה, מצאו ראיות לדברי תורתינו, הן בציורי קברות Eletia והן בשברי צלוחיות ואשישות שמצא Jomard וכן Champollion et Rosellini החזיקו בדעת זו, והחכם הנוצרי Wisemann Rapports entre la science et la relig. אולי מאהבתו להגדיל יקר תפארת מציאות אלה האחרונים, הבין בפשיטות בדברי <b>אירודוטוס ופלוטארכו</b> שהם מכחישים שיהיה יין בארץ מצרים, והמעיין בדבריו יראה כי לא כדבריהם דבריו, שהרי <b>אירודוטוס</b> — Livre ll. p. 77. שמשם למד הנוצרי הנז' לא אמר היוני, רק שבחלק אחד בארץ מצרים לא היו שותים יין, וכנגד זה מצינו לו עצמו (ll. p. 37.) שכתב בפירוש כי כהני מצרים היו שותים יין."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>נחש ינחש.</b> פירש במשתדל שהוא רגיל ליקח סימן ממה שיארע לגביע, אם יאבד או ישבר או יפול וכיוצא, ואם כן הוא מהו טעם לנחש בגביע יותר מבזולתו? ודברי יוסף מכחישים אותו, שאמר הלא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמוני, הרי שתלה הניחוש לא במאורעות הגביע ומקריו כאשר יעשה ההמון, אבל תלה אותו בעצמו, ואמר שאדם גדול וחכם כמוהו, יודע בחכמת הניחוש, ומשתמש בכלים הנאותים, <b>והגביע</b> אחד מהם, כמו שידענו ממנהגי הגוים, ובתוכם הבמה הגדולה אשר <b>כרודונא</b> בארץ יון, כי הכהנת הגדולה היתה מודעת העתידות לכל שואל ע\"י הכאת גביעי נחשת זה בזה התלוים שם Eustath. in Odyss. Lib. XlV. T. 3. p. 176. — Creuzer Relig. de l' antiq. Vol. l. p. 96. וכן בארץ <b>טיבית</b> Thibet מנהגם כשהם רוצים לדעת העתידות שמסתכלים בגביע מלא מים על כל גדותיו והמצרים היו משימים על כפי האלוה <b>אירמיס</b> Hermes כמין כוס, ובכוס היו מנחשים, וכן בני הודו מיחסים הכוס ל<b>וויסנו</b> והפרסיים ל<b>אלכסנדרו</b>, עיין Wisemann. Rapport entre la science etc. Vol. 2. — XXXV."
+                ],
+                [
+                    "<b>מצא את עון עבדיך.</b> אין הכוונה כמ\"ש במשתדל, עון הגביע, רק עון סתם, ובלבו כווין לעונו של יוסף כמו שאמרו ביניהם קודם זה אבל אשמים אנחנו וגו', ואדרבא רצה לרמוז ליוסף, כי כל היסורים הבאים עליהם, לא פשעם ולא חטאתם בענין הגביע, ולא ג\"כ מרוע לבו של יוסף, רק מהשגחת האל המענישם, ומליצת מצא תורה כן, כלומר מצא בעל חוב לגבות את חובו — וכן ומצאנו עון, כלומר העון הרודף אותנו עד הנה ימצאנו וישיגנו."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וחטאתי לאבי כל הימים.</b> מליצה זו יקרה עד מאד להיותה מורה באצבע כמה דברים שלא באו מפורשים בתורה — הא' השארות הנפש, שאם אין הכוונה ב<b>כל הימים</b> רק חיי העו\"הז, מה יהיה ענשו של יהודה גם אם יקבל על עצמו להיותו נחשב כחוטא לפני אביו? — הב' שאין העונש זולת העון, רק העון הוא בעצמו העונש לפני המשפט האלהי, ובמקום תשלום השכר והעונש, וזהו שאמר וחטאתי לאבי כל הימים, ובזה יש כדי בזיון וקצף."
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק.</b> למה זכר יצחק, ומה ענין להזכיר השם, בשם אלהי אביו יצחק? ואם מצאנו אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק, יש בו טעם אולי להזכיר זכותם דרך תחנה, ולומר כשם שהיית עמהם בצרתם, כן תהיה עמי, רק לפנינו אין האומרו יעקב עצמו, אבל משה ע\"ה בספור הענין, וא\"כ מה טעם להודיענו שהזבחים היו לאלהי אביו יצחק, יותר מאלהי אביו אברהם? והלא שניהם אל אחד יחיד ומיוחד? — אומר אני שכאשר הגיע יעקב בארה שבע ששם היתה דירתו של יצחק אביו, אמר בלבו לזבוח זבחים לאלהי אביו יצחק, כלומר שיהיה הזבח לשם ה' ב\"ה רק לכבוד יצחק אביו ואולי גם להצלחת ואושר נפשו במקום שהיא עומדת, ואם באנו להוכיח שכפי דעת נותן התורה יועילו הקרבנות גם למתים, וביותר מדברי רבותינו תקצר היריעה מהכיל, וזה שלפנינו לדעתי גלוי יקר, רק לא אמנע מהקורא מה שמצינו בזמן <b>המכביים</b> בעוד רוח התנ\"ך רוחף על פני האומה, שצוו להקריב קרבן לה' <b>לכפרת נפשות המתים במלחמה</b>, ומזה נשאר אצל הנוצרים מדורות ראשונים להקריב את קרבניהם חלת מצה, לכפרת נפשות המתים."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויפג לבו.</b> לא מפני השמחה, שהרי כתוב כי לא האמין להם, א\"כ למה <b>ויפג לבו</b>? (שפירושו נחלש וחלף כחו) — אומר אני כי זכר את יוסף ואת אשר קרה לו, ומחסרון אמונה שיהיו דברי בניו דברי אמת, נוסף צער על צערו, כי היה לו ליוסף הפך מן הגדולה הדמיונית הזאת שהיו מסכרים לו, ולא זכה לחיות אפילו כאחד האדם."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>רב עוד יוסף בני חי.</b> הפירוש, רב לי החיים שחייתי עד הנה אחר שעוד יוסף בני חי, וכדי שיהיו באמת רב, החיים שחייתי, אמהר ואלכה ואראנו בטרם אמות — והעד שזהו פירוש הכתוב, שכן אמר יעקב ליוסף <b>אמותה הפעם</b> אחרי ראותי את פניך כי עודך חי."
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ולא יכול יוסף להתאפק.</b> עיין פירש\"י, ונראה לי שעד עתה היה מתאפק ומתחזק שלא להוודע לאחיו בשביל הנצבים עליו, אבל עכשיו לא יכול להוסיף להתאפק כאשר היה עושה בתחלה מפני הנצבים עליו, ובראותו שלא היה יכול עוד להתאפק, וברצותו להוודע, קרא, הוציאו כל איש מעלי."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אל תירא מרדה מצרים וגו'.</b> היה יעקב מתיירא ומסתפק איך יתקיימו ברכותיו של הקב\"ה, לזרעך אתן את הארץ הזאת, אם ילך לקבוע דירתו בארץ מצרים, ע\"כ בא דברו ית' אל תירא וגו' כי לגוי גדול וגו' אנכי ארד וגו' ואנכי אעלך וגו'."
+                ],
+                [
+                    "<b>ואנכי אעלך גם עלה.</b> גם זה רמז להשארות הנפש. והיא דעת רבינו יונה בן ג'נאח שכתב, כמו אל תעלני בחצי ימי, ויפה פירש.",
+                    "<b>ואנכי אעלך.</b> משמש לב' פנים, על יעקב עצמו וגם על זרעו אחריו — על יעקב, שהבטיחו שהוא יעלהו מאלה החיים, כמו אל תעלני בחצי ימי, ועל זרעו, כמו שנאמר אעלה אתכם מעוני מצרים."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אשבל.</b> חסר <b>א'</b> בין <b>ב'</b> ל<b>ל'</b> והוא דומה <b>לשבואל</b>, ועיין מ\"ש למעלה על חסרון אות ה<b>א'</b> בקצת שמות."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ובני דן חשים.</b> שמע דברי — Gioberti Rif. Catt. p. 337. קדמוני <b>הלאטינים</b> היו אומרים Liberi בנים בלשון רבים להורות על בן או בת אחת בלבד.... והטעם כי הזרע היוצא מהאב, ירמוז על <b>הרבוי היוצא אל הפעל מהאחרות\"</b> וראיתי בבבא בתרא דקמ\"ג שהורו באצבע למנהג בני רומי שבזמנם, עם היותו שנסמכו על הכתוב הזה שכן אמרו שם קרי איניש לברא <b>בניי</b>, שנאמר ובני דן חשים."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וירא אליו ויפול וגו'.</b> אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף, עיין פירש\"י, וחוץ מדבריו נראה לומר על פי פשוטו של מקרא שיוסף נראה לאביו בפתע פתאום מבלי שתקדמהו ידיעה שהוא היה יוסף, ע\"כ יוסף הכיר את אביו, ואביו לא הכירו, ועל כן לא רץ אביו לקראתו, ולא נפל על צואריו כי לא הכירו, רק יוסף שהכיר את אביו נפל על צואריו ונשק לו, ולהיות שיעקב זקן היה וכבד התנועה לא עשה כבנו גם אחר שהכירו, רק כמעט נתעלף ברוב השמחה, ולא עצר כח להוציא מפיו כי אם <b>אמותה הפעם,</b> גם מליצה זו לעד שהרגיש בעצמו עלוף כאדם ההולך למות — ואם תדקדק במליצת <b>וירא אליו</b> תראה כי נכון הדבר שנראה אליו בפתע פתאום, כי כן עומק פשוטו של <b>וירא אליו.</b>"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואמרתם אנשי מקנה וגו'.</b> הנה הכתוב הגיד כי אחי יוסף בצווי אחיהם, אמרו אל פרעה כי אנשי מקנה היו, והיה טעמם כמו שייעד להם יוסף, בעבור תשבו בארץ גשן כי תועבת מצרים כל רועי צאן וכפי הנראה יש בזה קושי גדול, כי ארץ גשן בכלל ארץ מצרים היא, והיא הנבחרת, כמ\"ש במיטב הארץ בארץ גשן — וא\"כ איך יעלה על הדעת כי לסבת היותם תועבת המצרים יניחו אותם לשכון בארץ חמדה הלא ישלחו אותם מעל פניהם — ורא\"בע כתב כי היו תועבת מצרים בגלל היותם אוכלים בשר, כי המצרים כמו אנשי הודו וכו', ויוצרך לפרש רועה מלשון אוכל, ואיך יבאר לנו מאמר הכתוב כי אנשי מקנה וגו' הלא נראה מזה ברור כי כוונתם למרעה הצאן ולא למרעה אדם — וחוץ מזה, מי הוציא פרעה מכלל המצרים, עד שיעיזו פניהם להודות לפניו כי באים הם מצרימה לעבור על חקי המדינה, והמפרשים שפירשו כי הטעם שהיו נוהגים קלון ביראתם לא נתנו לבם לקושיא השנית, כי גם פרעה מצרי היה, ועוד לא דקדקו כל הצורך בידיעת אמונות מצרים, כי לא בכל מקום ובכל זמן היו עובדים לבהמות הנכללות בשם <b>צאן</b>, כי עיר היתה עובדת <b>השור</b>, ובעיר אחרת <b>הכשב</b>, ובאחרת <b>העז</b>, ואם כן איך יחליט הכתוב כי תועבת מצרים כל רעה <b>צאן</b> — ועוד כי הפסוק מעיד כי המצריים עצמם מכרו בשנת הרעב <b>צאנם ובקרם וכל בהמתם</b>, ומי הוא זה ימכור אלהיו לככר לחם? רק כוונת הכתוב מתבארת מאליה, אם נאמין לספור כותבי הגוים ישנים עם חדשים ועינינו הרואות חקוק על בניני מצרים הקדמונים, כי בזמן קדום מלכו בו משפחת מלכים, נודעים בשם <b>רועים כנענים</b> Pastori Fenicj ותהי ראשית ממלכתם ימים מספר קודם ירידת אברהם למצרים, כאשר הוכיח ע\"פ חשבון <b>שאמפולליון</b> הצעיר — ע\"כ למצוא חן בעיני העם השורר, והמשפחה המולכת, צוה אותם יוסף שיעידו בעצמם בדקדוק עצום מה שלא יפורש כ\"א ע\"פ שטתינו, והוא אמרם והיה כי יקרא וגו' ואמרתם <b>אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה גם אנחנו גם אבותינו.</b> — ושמא תאמר כי כל זה למען ישבו בארץ גשן הטובה שאינה מכלל ארץ מצרים כי תועבת מצרים כל רעה צאן, ראה מה הוא אומר אח\"כ, ויאמר פרעה אל יוסף, אביך ואחיך באו אליך. <b>ארץ מצרים לפניך היא במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך ישבו בארץ גשן</b> — הא אין לך לומר אלא שכן הוא פירוש הכתוב, ואמרתם אנשי מקנה וגו' וגו' בעבור תמצאו חן בעיני העם השורר והמשפחה המולכת שגם הם <b>אנשי מקנה</b> Hyc_Sos כמונו, ובזה יתנו לכם המובחר שבמקומות, והיא ארץ גשן — כי תועבת מצרים כל רועה צאן, אבל המלכים אינם בכלל מצרים, כי נכרים הם בארץ כמונו היום, וכן היה שאמר פרעה <b>במיטב הארץ הושב וגו'</b> ועל כן ישבו בארץ גשן כי היא מיטב הארץ, ועוד הוא אומר ויושב יוסף את אביו ואת אחיו, ויתן להם <b>אחוזה בארץ מצרים במיטב הארץ בארץ רעמסס כאשר צוה פרעה,</b> הרי שכל מגמתו של פרעה להושיבם במיטב הארץ, ולא להרחיקם ולהבדילם, ועוד ראיה ממ\"ש, ושמתם שרי מקנה על אשר לי, הרי שגם פרעה וביתו היו אנשי מקנה, כאבותינו — וכתב עוד <b>שאמפולליון</b> כי המלך החדש אשר לא ידע את יוסף, היה המלך הראשון שישב על כסא מלכות מצרים אחר שהוריד המלכים הכנענים מגדולתם והבריחם והורישם מכל ארץ מצרים, ולזה לא ידע את יוסף כי הוא היה סר אל משמעת המלכים הראשונים אויביו, והמלך הזה בעצמו הוא שהכביד עולו על בני ישראל, עד שיצאו ביד רמה במלוך מלך במצרים <b>אמנופי החמישי,</b> גם Hennequin Vol. l. 201. הודה ששנאת המצרים לעברים, בעבור היותם רועי צאן Hycsos כתופסי מצרים לפניהם.",
+                    "<b>כי תועבת מצרים כל רעה צאן.</b> החוקרים והנוסעים Rosellini e Wilkinson דעתם שבני יעקב ירדו למצרים אחר שגירשו משם <b>הרועים כנענים</b> Pastori Fenicj או <b>איכסוס</b> (שמלכו שם מקודם) היינו במלוך שם המשפחה <b>השמנה עשרה</b>, ולבעבור יהיו נבדלים מגויי הארצות, תארו עצמם בשם <b>רועים</b> כדי שיבדילום המצרים להיותם בעיניהם מתועבים, ותמהני איך יאומן שיכנו עצמם בשם שנאוי ומתועב לפני מלך מצרים אויב להם ומבקש רעתם, והוא קם תחתם במלכות — ועוד איך יקוו מזה טובה גדולה וארץ טובה ורחבה, והיא ארץ גשן, וכל זה כי תועבת מצרים כל רעה צאן לפי פירוש השנים הנזכרים, ועוד תמה על עצמך, אם פרעה המולך היה שונא הרועים והמולך אחריהם איך יכפול הוא בעצמו דברי יוסף באומרו ישבו בארץ גשן, כי תועבת מצרים כל רעה צאן, כאלו גם הוא איננו בכלל המצרים, וגם בעיניו אינם תועבה, וכמעט אומר אני שהדבר להפך, והוא שדברי פרעה הם דברי מלך ממלכי הרועים (<b>איכסוס</b>) מהאחרונים שבהם, ורצה להזהיר בני יעקב רועים כמוהו שישמרו מהמצרים ולא יתערבו עמהם במצרים התחתון, וישבו בארץ גשן, כי שם רועים כמוהם, ואם כפי מספר הדורות אשר בימינו Cronologia לא יתכן — הנה הקרונולו, גיאה של מצרים, עדיין הלכה רופפת היא בידינו, וכמעט אני אומר שהויכוח הלז בין יוסף ואחיו ופרעה נוטל פנס לפנינו להאיר לנו הדרך אשר נלך בה, והקרונולו, גיא באה ללמד ונמצאת למדה."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>ומקצה אחיו וגו'.</b> נחלקו רבותינו אם מהחשובים או מהפחותים, וטעם המחלוקת כי אלו ואלו הם ב' קצות, ראש וזנב ואין הכרע לדעת הזה או זה, ובירבעם מצינו קצות העם, ואמר שמהם בחר הכהנים, וזו ראיה כי קצות העם רומז לחלק מסויים מהעם, ואם במעלה או בפחיתות לא ידענו — <b>וירונימוס</b> הבין במקצות העם דירבעם דלת העם ולא כן דעתי, רק מהגדולים והחשובים, ומצאתי סיוע לדברי <b>שקצין</b> אולי גזרתו <b>מקצה</b> כי הראש הוא <b>הקצה</b> הנראה והנגלה, ומזה ג\"כ ומחץ <b>פאתי</b> מואב לשון <b>פאה</b> או <b>קצה</b>, והם כמו <b>קציני</b>, ואולי מקביל לזה ג\"כ כל מקום שנמצא <b>קרן</b> לרמוז על הגדולים והחזקים — ואחר שבאנו לכלל זה, אמרתי אגלה אזן הקורא במה שראיתי בתרגום משלי ע\"פ אשר אין לה קצין שוטר ומושל, שתרגם דלית לה <b>חצדא</b>, וחצדא הוא תרגום <b>קציר</b> כידוע, ואף שמצינו להמתרגם כמה מלות משונות מן העברי, מ\"מ יש מקום להתפלא כיצד נפל שנוי גדול כזה בין התרגום והעברי, ו��וד שענין חצדא או קציר אין לו שחר אצל הנמלים, ואינו מעין הדברים הבאים אחרי כן, שוטר ומושל, והיה עולה על לב לומר שהמתרגם נסחא אחרת, נזדמנה לו בכתוב, והיה קורא <b>קציר</b>, כמו שמצאנו דומה לזה פעמים לא מזער — רק דברי רבותינו בפרק בתרא דערכין העמידוני, ולא נתנוני להחליט בזה, שהרי איתא שם ויאמר מה הציון הלז אשר אנכי, רואה וכו', וכי מה טיבו של יאשיהו בבית אל? אלא כשהחזירן ירמיהו, יאשיהו מלך עליהם, רב נחמן אמר מהכא, גם יהודה שת קציר לך בשובי וגו' ופירש\"י שם <b>קציר- קצין,</b> ד<b>נ'</b> מתחלפת ב<b>ר'.</b> כדכתיב <b>נבוכדנצר נבוכדנצר,</b> הרי מכאן נתבאר כי פעמים שהיו מפרשים חז\"ל <b>קציר</b> כמו <b>קצין</b>, ומנה נדון לתרגום שלפנינו, ומן התימה על רש\"י שבפ\"א דמגילה פירש שם, שת קציר עשה חיל וגדולה, כמו תשלח קצירה עד ים, עשה קציר כמו נטע — וממ\"ש פ' בתרא דערכין, יראה הרואה כמה צריך להתישב טרם נחליט בשנוי נסחאות שאלולי גלוי התלמוד, היה נראה כמעט ברור כשמש היות לפני המתרגם נסחת <b>קציר</b> תחת <b>קצין.</b>"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>במיטב הארץ בארץ רעמסס.</b> שם <b>רעמסס</b> לא מצאנוהו בתנ\"ך כ\"א שם מדינה, רק מהמצרים והיונים ידענו שהרבה מלכים מלכו שם, ושמם Rahmses ואין ספק שעל שם איש אחד מהמלכים האלה נקראו המקומות רעמסס — וכיוצא בו מצינו בשם <b>תחפנחס</b> שבנביאים שמצאנוהו שם עיר בגבול מערבי של מצרים, ומצאנוהו גם שם מלכת מצרים כמ\"ש אחות <b>תחפנחס</b> הגבירה."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כי מכרו מצרים וגו'.</b> ראיתי ונתון אל לבי פעמים אין מספר, כי האמונות וההלכות הנמסרות מפה לאזן בתושבע\"פ השאירו אחריהם בכתב מפורש רמז ורושם הנכר בנתוח והוראת המלות הבאות בכתבי הקדש ודנתי גזרה שוה משאר לשונות אשר עליהם כל רואיהם יאמרו כי זה הדרך ילכו לאסוף בחדרי משכיות השמות והפעלים שרשי האמונות והדעות והמנהגים אשר היו לכבוד או לשמצה אצל האומה המדברת אותו לשון, והרי זה פתח פתוח, לדעתי לא כבשוהו עדיין הולכי נתיבות החקירה לתור להם מנוחה במציאות תורה שבעל פה, ובזכרונותי אלה העליתי על ספר קצת מהם, וזאת אשר לפני אחת מהנה לא נעדרה כי הלא ידענו כי המסירה אחת מדרכי ההקנאה והחשובה שבכלם, וע\"י זוכה הקונה במקחו ונגמר <b>המכר</b>, ועתה גשי הלום וראה בעיניך כי בשרש <b>מכר</b> נרמזה הפנה הזאת, כי מכר משמש לשני ענינים, האחד <b>מכר</b> כמשמעו, והשני <b>מסירה</b>, כמו אם לא כי צורם <b>מכרם</b>, וקרוב לו <b>מגר</b> כמו <b>מגורי</b> אל חרב, ראה <b>ג'יזיניוס</b> שרש <b>מגר.</b>"
+                ],
+                [
+                    "<b>לערים.</b> במשתדל משם תלמידו כמו לצבאותם, למשפחותם, אף כאן חלוקים לערים שלא הפרידו אנשי עיר אחת, אבל העבירם כלם אל מקום אחד, והיה פירושו נראה אלו היה כתוב אחר כך מקצה גבול מצרים <b>אל</b> קצהו, כמו שרצה לפרש באומרו העביר את העם מקצה אל קצה, עכשיו שכתוב ועד קצהו עדיין לא שמענו להיכן העבירם, כי <b>לערים,</b> לדעתו איננה כמו <b>אל ערים</b>, רק ר\"ל כל עיר ועיר בפ\"ע העביר אותה ולא ספר לנו להיכן העבירם, ולדעתי ה<b>ל' לערים</b> היא במקום <b>אל,</b> וכן כל <b>לְ</b> נפלה ממנה ה<b>א'</b> שלפניה, וכן עם הכנוי יאמר <b>אלי, ולי, אליכם לכם, לנו ואלינו.</b>"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>שים נא ידך תחת ירכי.</b> עיין מ\"ש פ' חיי שרה, וכתב רא\"בע בשלפנינו \"מפורש בדברי אליעזר\" ושם פירש שהיה משפט בימים ההם לשום אדם ידו תחת ירך מי שהוא ברשותו, ואיני יודע כיצד יפרש כזה ביוסף כי לא היה ברשות אביו יעקב, אבל היה שר וגדול בכל ארץ מצרים, ויעקב עצמו השתחוה לו לחלוק כבוד למלכות, ומה שהקשה ראב\"ע שאם היה רמז למילה היה נשבע בברית מילה ולא בשם, לא הבינותי דבריו, כי מי זה ערב אל לבו לומר שבברית מילה היו נשבעים, רק שהיו תופסים בה ומתכוונים אל מצות ה' הנרמזת בה, והנכון אצלי כמו שכתבתי פ' חיי שרה."
+                ],
+                [
+                    "<b>ושכבתי עם אבותי.</b> לא ראיתי מי שהעיר ככל הראוי במליצת <b>שכיבה</b> להורות על <b>המיתה,</b> ולדעתי יש בה רמז להשארות וגם על התחיה, שתיהן בדבור אחד, מה שלא מצאנו בפירוש בתורה שבכתב זולתי ברמזים והערות, וזה מנכבדיהם בלי ספק, כי באמורך <b>שוכב</b> הרי כאלו אתה אומר שלא נפסק החיות מכל וכל מהאדם השוכב, כן לא נפסק החיות מהאדם שמת, ועוד, סופו של אדם השוכב להקיץ, ולא נקרא שוכב אלא בבחינת היקיצה העוברת והעתידה, כן אמרו על המת שכיבה, כי מדעתם עתיד הוא להקיץ — ואם לחשך אדם לומר שהוא דרך משל, אף אתה אמור לו שלא יהיה משל שגור בפי בני אדם, אם לא יאמינו באיזה יחס וקשר בין המשל והנמשל כמו שיפה העיר הרוזנמולליר על יחיו מתיך שגם לדעתו אם משל הוא, נוסד על אמונת התחיה, והעד שמצינו ענין שכיבה אצל רבותינו לרמוז על התחיה העתידה אחר המות ולכוונה זו — וא\"כ כיצד יהיו מליצות שוות משמשות לב' תכליתיות שונות והפוכות בפי מדברי הלשון עצמו, ורודפי האמונה עצמה?"
+                ],
+                [
+                    "<b>וישתחו ישראל על ראש המטה.</b> לדעתי השתחוה להודות להקב\"ה על אשר הבטיחו יוסף בשבועה שיקבר אצל אבותיו, ודומה לו ויקד האיש וישתחו לה' דאליעזר אחר שראה שאלתו מתקיימת, הודה להקב\"ה, וכן ויהי כאשר שמע עבד אברהם את דבריהם וישתחו ארצה לה' — ונתכוון להשתחוות על ראש המטה שלא יהא נראה כמשתחוה ליוסף שהיה מצד רגליו אלא כמשתחוה לפני השכינה, וכן בחזקיה הוא אומר <b>ויסב חזקיהו פניו אל הקיר,</b> והוא שאמרו רבותינו מכאן שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה, והנוצרים האחרונים אמרו שהיה <b>מַטֶה</b> כדמות שתי וערב, וכבר השיב בעל חזוק אמונה על חלומותיהם ועל דבריהם, רק לא הרגיש בשתים, הא' שטעות זה בא להם משאול הנוצרי באגרותיו שהיה קורא וישתחו ישראל על ראש <b>הַמַטֶּה</b>, ב' שעם נסחא זו לא הזיד שאול לפרש שהיה כדמות שתי וערב, וזה חדוש מאחרוניהם."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>בעוד כברת ארץ.</b> שני פעמים נזכר <b>כברת</b> במקרא והוא לדעת רש\"י ז\"ל שם מדה של קרקע, כמו צמדי כרם, <b>ארפינט</b> בלעז, והוא לשון צרפתי Arpent ובלשון איטלקי Jugero והוא מדת קרקע, רחב ר\"ם רגלים וארכו ר\"ך רגלים, וכל רגל י\"ב גודלים, נמצא כברת ארץ לדעת רש\"י ק\"ך אמה מעלה מטה, ובזה יובן איך הגיע גחזי על רגליו עד נעמן שהיה רוכב במרכבה, כי אם היה המרחק רב ביניהם לא היה משיגו, ובפ' וישלח כתב רא\"בע ז\"ל יתכן להיות ה<b>כ'</b> לדמות, ויהיה <b>ברת</b> מדת המלך. ואין ריע לו במקרא, ונעלם מהרב ז\"ל מלכים ב' ה' וילך מאתו כברת ארץ, והתימה על מפרשי הרב שלא הרגישו בזה — ו��ד\"ק פירש כברת ארץ הוא שיעור מיל, וכן העתיקו הנוצרים, ולא הבינותי מהיכן למדו."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>פללתי.</b> לא שפטתי בדעתי, ונקראת המשפט בלשון <b>פלול</b> או <b>תפלה</b> כי התפלה הוא <b>המשפט השכלי, והמחשבה הנבחרת,</b> כמו שנקראת ג\"כ <b>התפלה, שיחה</b>, כי היא הדבור האמתי, ובזה נשלמו שני תנאי התפלה, המחשבה והדבור."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וישלח ישראל וגו'.</b> איך יתכן ששני אבות העולם יעקב ויוסף ישאו ויתנו בנתינת הימין או השמאל על ראש הבנים, לולי היה בדעתם בימין ובשמאל סגולה ורמז לענינים רוחניים."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אשר לקחתי וגו'.</b> זה לאות כי לא כל הקורות לאבותינו נכתבו בתורה, והיה לעד כי מה שסופר מקדמונינו חוץ מהנכתב הכל אמת, כי הם מקובלי האומה ובעלי המסורת.",
+                    "<b>בחרבי ובקשתי.</b> החוקר הגדול Vico. Scienza Nuova. Lib. V. p. 343. הוכיח כי הקרקעות אשר לגדולי וחשובי האומה, היו נקראים אצל הקדמונים Beni della lancia <b>ונכסי החרב.</b> — ופירש הכוונה לא שהשיגו אותם בחרב ובחנית, רק שהיו מיוחדים לאצילי העם Eroi אשר להם החרב, וחז\"ל מהרגשתם התיחדות הזה בין הכח הגשמי והרוחני בקדמוני האומות, קבעו על הפסוק דרשתם בצלותי ובבעותי (עיין מ\"ש פ' יתרו פ' אנשי חיל) והחרב היו חוגרים אותה הקדמונים לשם האלוה, ומידו היו מקבלים אותה, ולעבודתו היו מקדשים אותה, ומזה מה שספרו חכמינו על חרב בני עמון שהיתה מקודשת לאלהי עמון, ושם האלוה חקוק עליה — ואין ספק שבשנים קדמוניות לא בלבד שהיתה החרב כלי קדוש אצלם, אבל גם אליל נעבד, שמע נא דברי חכם בקי בקדמונות הגוים Cartari lmmagini degli Dei p. 36. בשנים קדמוניות לא היו לבני אדם מצבות לזכר אלהיהם, זולת ה<b>חנית</b> Haste ע\"כ היו משתחוים להם ועובדים להם תכלית העבודה — וראה מה מתקו דברי הזהר אחר כל מה שכתננו ששם בח\"ב דקי\"ז כתוב לאמר ואשבע לו בה' לאמר אם אמיתך בחרב, בחרב דתמן הוה חקיק שמא גליפא, והפירוש, שדוד נשבע לשמעי על החרב שהיה חקוק בו שם הויה, שלא ימיתהו — וראה שדברי הזהר תאר להם כדברי הקדמונים, ועל מנהג קדום ובלתי מפורסם תטוף מלתו — (וזו גם כן מהראיות כי הוא מיוחס וקדמון) וקצת מהאחרונים Regbellini Le Mosaisme et le Christianisme כתבו כי צורת החרב בשתי וערב אצל הנוצרים, באה להם מהעץ שעליו נתלה נביאם, ואולי בכל זאת נוכל להבין מ\"ש ביחזקאל, <b>עמדתם על חרבכם</b> עשיתם תועבה, וירצה לרמוז לעבודת החרב אצל הקדמונים — סוף דבר, שהשמות והכנוים המיוחסים למלחמה הגשמית הוסדו מתחילת תשמישן למלחמה הרוחנית, כי שני הדברים גם יחד היו מכוונים לתכלית אחד בימים ראשונים ומופקדים ביד אנשים אחדים — רק בדבר התפלה נראה לי שיש טעם פרטי לייחס אליה שמות ופעלים גזורים מהמלחמה והנצחון הארציי, כי התפלה דומה למלחמה שאדם נלחם עם הגזרה והכחות הטבעיות והאלהיות המצרות לי, סוף דבר מה שנקרא בפי המקובלים <b>מדת הדין</b> ובטול המעיקים ההם יקרא <b>נצחון</b> (עיין מה שכתבתי על פסוק כי שרית עם אלהים, ושקוד עליו) ובא מזה גלוי יקר בלשון עברי, כי אחד מהשמות <b>התפלה</b> הוא <b>פגיעה</b> ויש במשמעו ג\"כ <b>המלחמה</b> (כי הנלחמים <b>מתקרבים</b> זה לזה, ומזה נקראת ג\"כ המלחמה <b>קְרַב</b> גם <b>נֶשֶק</b> ובלשונותינו (Rencontre. Scontro. Mischia. וזאת היתה סיבה לשאול הנוצרי (Ep. ad Rom. XV. v. 30.) שכתב לרומיים, ועוד אני מפיל תחנתי לפניכם אחי.... <b>שתלחמו</b> עבורי לפני האלהים <b>בתפלותיכם</b>, ועוד אגרת לקולוסים (lV. v. 12.) <b>איפאפרס</b> משלכם, עבד המשיח דורש שלומכם, ותמיד <b>נלחם לכם בתפלותיו.</b>"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ראובן.</b> ראיתי בברכות שברך יעקב לבניו שדורש תמיד שמם לענין ברכה או שבח, הרי בראובן הוא אומר בכרי אתה כחי וראשית אוני, כלומר בצדק קורא לך <b>ראו-בן</b> כי אתה הבן האמתי ולפניך לא היה לי — וכן ביהודה, <b>יהודה</b> אתה <b>יודוך</b> אחיך — ובזבולן, <b>זבולן</b> לחוף ימים <b>ישכון</b> כמו שאמרה אמו <b>יזבלני</b> אישי, יעשה לי <b>משכן ומדור</b> אצלו — וכן <b>ביששכר</b> עשאו כמו <b>יושכר</b> יטול ויקבל שכר וז\"א וירא מנחה וגו' — וכן <b>דן ידין</b> — וכן <b>גד גדוד</b> וגו'. — וכן <b>אשר</b> לשון <b>אושר,</b> שמנה לחמו וגו' ויותר מפורש בדברי משה, <b>ברוך מבנים אשר יהי רצוי אחיו,</b> שכלם יאשרוהו ויברכוהו כי הוא הברוך יותר מכל הבנים — וכן <b>בנפתלי, נותן אמרי שפר,</b> ענין <b>פילול</b> ודברי משפט וצדק, והם אמרי שפר."
+                ],
+                [
+                    "<b>אל תותר.</b> אל יהי לך יתרון במספר אנשי שבטך, רק יהיו מועטים, וכן אמר משה <b>ויהי מתיו מספר,</b> וכנגד כי עלית משכבי אביך אמר משה דרך תפלה יחי ראובן ואל ימות."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>כבדי.</b> כנוי <b>לנפש</b>, ואחר שמצאנו כבדי בפי אבותינו, ידענו כי לדעתם הנפש איננה הגוף, רק <b>נכבדת</b> מהגוף והיא <b>כבוד</b> הגוף ורוחניותו כמו שה\"ית נקרא <b>כבוד</b> כי הוא <b>כבוד העולם</b> ורוחניותו."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ידך בערף אויבך.</b> ומשה אמר ידיו רב לו."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b> לא יסור שבט מיהודה.</b> הפירוש הנכון כדעת קדמונינו שהוא על מלך המשיח, ושיעור הכתוב לא יסור, לא יפסק שבט מלכות מיהודה (אם בכח אם בפעל) כי לו לבדו יאתה המלוכה עד כי יבא <b>שילה</b> כמו <b>שלו,</b> כלומר האיש שלו השבט והמחוקק שזכר, בתכלית המעלה והחשיבות, ולו ישמעו ויכנעו העמים כלם, כניעה רוחנית לא גשמית, וזוהי ברכתו של אברהם כמו שכתבנו פעמים, וכן בירך יצחק את יעקב יעבדוך עמים וישתחוו לך לאמים, וכן הנביא מבטיח את ישראל והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך, וכל אלה היעודים, כי ישראל <b>כהני ה' יקראו משרתי אלהינו</b>, וז\"א ולו יקהת עמים ואין צריך לומר שכשיבא שילה לא יפסק השבט וכו' שהרי כל עצמה של הבטחה זו לא באה אלא לבשר שלא יעצור כח שום מעיק או מונע צר או משטין לבטל המלכות מיהודה על כן כשיבא <b>שֵלוֹ</b> המלכות באמת, יודו בזה כל מלכי האדמה וכל גויי הארץ כמ\"ש אליו גוים ידרושו, ואין צ\"ל שלא יתבטל המלכות מיהודה כי לא נשאר מונע — <b>ושילה</b> בא בתוספת היו\"ד ובתמורת ה<b>ו'</b> ב<b>ה'</b> כמו <b>עירה, סותה,</b> וכן <b>ניר</b> במקום <b>נר, ובין</b> במקום <b>בן,</b> — ואחר שגיליתי לך את לבי, אזכיר בקצרה דעת מי שקדמני, יש מי שפתר שהכוונה על ירבעם, שבזמנו נחלק המלכות וסר שבט מיהודה, וא\"כ מה זו הבטחה שיתמיד שבטו של יהודה ימים מזער, ומה ענין ולו יקהת עמים? ודעת השבעים כדעת קדמונינו והמתרגם, עד שיבא מי שהמלכות שלו, והמעתיק הנוצרי Vulgate הבין כמו <b>שלוח</b> וזייפו ספרינו ולא הועילו — ודעת Gousset Comment. ling. Hebr. p. 425. שהוא כמו עיף ויגע שתרגומו <b>משלהי</b> וזה הבל, כי אין כמוהו בכל המקרא, ואחרים אמרו שהוא כמו <b>שיליה</b> כמו <b>ובשליתה</b> וגו' ולא זכרו כי אין הזכר מוליד.",
+                    "<b>ומחוקק מבין רגליו.</b> פי' במשתדל משם אחרים בין רגליו ממש, שכן היה מנהג מלכי קדם לשום בין רגליו מקל הממשלה — ואלו כן היל\"ל <b>תחת רגליו</b> — והנכון לפרש, <b>מזרעו</b> כמו ובשליתה היוצאת <b>מבין רגליה</b>, מעין מליצת <b>יוצאי יריכו.</b>"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וירכתו על צידן. צידן</b> היתה עיר רוכלת מימים קדמונים, והיא הראשונה השולחת ספינותיה על ים למסחר גוים — <b>וצר</b> לא נתייסדה רק אחריה, ועל זה לא זכר הנה כ\"א <b>צירן, וצר</b> נקראת בפי הנביאים <b>בת צידן.</b>"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>דן ידין וגו'.</b> כלומר יהיה חשוב כאחד מגדולי השבטים, וגם לשבטו יהיו <b>שופטים</b> לדון אותו שבט כמו שהיה לכל שבט ושבט — או יהיה רצונו, ידין עמו, עם ישראל כלו שיהיו דבריו נשמעים בישראל כאחד מגדולי השבטים."
+                ],
+                [
+                    "<b>יהי דן נחש.</b> אין ספק שבדברי יעקב אע\"ה בברכותיו, נרמזו כמה פרטים הנוגעים לשבטים בחלוקת הארץ, ואין צורך להרבות בראיות שכל קורא ירגיש בהם מאליו, ומעצמו. וכפי זה קרוב אצלי שרמז בברכתו לדן שימלא בארץ כנען מקום <b>החוי</b> כמו שהיה באמת, כמו שתראה במפת הארץ <b>לרופור</b>, (Dufour) <b>וחוי</b> נגזר <b>מחויא, נחש</b> בלשון ארמי, ואף אם לא היתה הוראת שם <b>חוי</b> מתחלה כמו ששיערנו יכול היה יעקב להסב אותה לענין זה ולהסמיך עליה ברכתו הנאותה למצב השבט הזה בארץ ישראל על התחום סמוך לספר, וכמו שהיה נוסע באחרונה ומאסף לכל המחנות במסעות המדבר, כן נפלה לו בגורל הארץ הסמוכה לספר והיה, א\"כ נחש עלי דרך שפיפן עלי ארח כלומר מגין בכחו לכל הבא דרך ארץ ישראל לנגוע בנחלת ה', ונעשה הוא <b>החוי</b> הישראלי מלשון נחש, ושיהיה חוי מלשון נחש הודו בזה רבותינו, עיין פ' וישלח- וחז\"ל אמרו שהיה נחש מצוייר על דגלו, אך ראיתי <b>לקירקיר</b> Kirkero שכתב משם חז\"ל שלא רצה שבט דן בצורה זו על דגלו, ונתנה תחתיה צורת הנשר, ואיני יודע היכן למד זה בספרי חז\"ל שכתב lta putaverunt doctores et merito.",
+                    "<b>שפיפן.</b> אולי נקרא הנחש שפיפן ע\"ש מה שנאמר בנחש הקדמוני, הוא <b>ישופך</b> ראש ואתה <b>תשופני</b> עקב, הרי שתי <b>שפיפות</b> אמורים, וכן <b>שפיפן</b> יורה <b>כפל השפייה</b>, או כלך לדרך זו שנאמר לנחש בלשון זה הוא ישופך וגו' ואתה תשופנו וגו' בהשקפה לא' משמותיו, <b>שפיפן</b>, אע\"פ שלא נזכר בכתוב, שכן דרך הקללות אצל הנביאים להסמך על שם המקולל או המקלל לשון נופל על לשון, כמו <b>ערער תתערער, מדמי תדומי</b> וכן <b>כשד משדי יבא</b>, אף כאן שפיפן, הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב."
+                ],
+                [
+                    "<b>לישועתך קויתי ה'.</b> אפשר שלא הרגיש כפעם בפעם ברוח אלהים המפעמת בקרבו, והתפלל שתשוב אליו — או יתכן כנגד מה שאמר לפניו הנושך עקבי סוס, הוסיף לישועתך, כלומר ובכל זאת כי רב כחו אין הישועה האמתית כ\"א ממנו ית', וכן הוא אומר סוס מוכן ליום מלחמה, ולה' התשועה, אף כאן אומר על שמו של דן לא בכחי ועוצם ידי כ\"א לישועתך קויתי א', וכן הוא אומר אלה ברכב ואלה בסוסים וגו'."
+                ],
+                [
+                    "<b>גד גדוד יגודנו והוא יגוד.</b> עיין מ\"ש על <b>בגר</b>, ואני רואה שבא בפ' זה שרש <b>גד</b> כמעט בכל הוראותיו, <b>גד</b> לשון <b>מזל</b> והוא שם בנו של יעקב — <b>גדוד, מחנה</b> וחברת עם. <b>יגודנו</b>, כלומר לחנות עליו ולהקיפו מכל צד, כ��ו אם <b>תחנה</b> עלי <b>מחנה</b> — והוא יגוד עקב, ינשוך וישרוט בעקב, כמו לא תתגודדו, ושיעור הכתוב שסוף דבר יהיה גד הנוצח על כל אויביו מסביב, ובא עקב לרמוז על הסוף, כי כן יאות."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>בן פרת. בן, נטע,</b> כי הוא בן השרש. ואמת הוא כי גם הענפים נק' בנים רק בבחינת גוף האלן, אבל בפ' שלפנינו הבן הוא גוף האלן, והענפים הבנות, וכלומר יהיה כעץ שתול על מים, וענפיו יהיו עולים מעלה מעלה עלי שור."
+                ],
+                [
+                    "<b>ורבו.</b> לשון רובה קשת, על כן אמר בעלי חצים, ועל כן הוסיף, ותשב באיתן קשתו דמה מריבתו עם אחיו למלחמת בעלי קשתות."
+                ],
+                [
+                    "<b>ויפזו.</b> אחר שאמר ותשב באיתן קשתו, כלומר שעמדה מתוחה במקומה מבלי פנות ימין ושמאל (הפך נהפכו כקשת רמיה) אמר <b>ויפזו</b> זרועי ידיו, שבידיו התחיל זורק חציו, <b>ויפזו</b> כמו <b>ויפצו</b> לשון זריקה <b>ונפיצה.</b>",
+                    "<b>רעה אבן ישראל.</b> סמוך על סמוך כאלו כתוב, רעה ישראל ואבן ישראל."
+                ],
+                [
+                    "<b>ואת שדי ויברכך.</b> ובמשה הוא אומר מברכת ה' ארצו — ביעקב הוא אומר ברכת שמים מעל ברכת תהום רובצת תחת ובמשה, ממגד שמים מעל ומתהום רבצת תחת — ביעקב ברכת שדים ורחם כנה השמש בלשון שדים והלבנה בלשון רחם כי זה משל נהוג בפי הקדמונים, וכן במשה הוא אומר וממגד תבואת שמש (כנגד שדים) וממגד גרש ירחים (כנגד רחם) — ביעקב, ברכות אביך גברו על ברכות <b>הורי</b> עד תאות גבעות עולם, ובמשה, ומראש <b>הררי</b> קדם וממגד גבעת עולם, אמר הררי קדם תחת הורי, כי השרש והענין אחד הוא, ואולי נתכוון גם הוא לאבות, <b>וזו</b> ראיה לדברי רבותינו שעשו הורים והרים אחדים, וראשוני הנוצרים שיולדו על ברכי רבותינו ז\"ל נהגו לכנות הגדולים והקצינים בשם <b>חדים</b>, Apocalypsc Vl. 14. Esplicat. de l' apocal. par Masset vol. l. p. 177. — ביעקב, תהיין לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו, ובמשה, תבואתה לראש וגו', ולקדקוד נזיר אחיו, והדמיונות האלה לראיה כי בזמן משה היתה ברכת יעקב ידועה ושגורה בפי בניו אחריו, שכן דרך האחרונים להשתמש במליצות הראשונים השגורים בפי כל, וכיוצא בזה מצינו בדברי הנביאים."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>בבקר יאכל עד ולערב וגו'.</b> כלומר תחלה וסוף בתחילת מציאותו וגם בסופה, ומקרא זה הביא לסייעתו חכם איטלקי אחד Ant. Lazz. Moro להוכיח כי הימים דמעשה בראשית אינם כימים שלנו, רק ארוכים מהם ועיין מ\"ש בפ' בראשית ומ\"ש בתוספותו בסוף הספר ועיין Riv. Contemp. Vol. XXX. fasc. Cll. Clll. ClV. CV. והביא עוד ראיה יפה ונעימה כי לא נאמר ביום שביעי ויהי ערב ויהי בקר, לפי שעדין היום ההוא הולך ומשמש, כי מאותה שעה שבת האל מכל מלאכתו ואצלו ית' עדין הוא <b>יום שבת</b> (וכבר הלכנו הלוך וקרוב למה שכנו רבותינו עולם הבא ועולם האלהי, <b>עולם שכלו שבת,</b> ועיין הדברים בארוכה בספרי <b>טעם לשר</b> על דברת <b>נשמה יתרה</b>, ופירוש האיטלקי מסייעני) אפילו שעברו כמה דורות וממנו תקיש לששת ימי הבריאה שהיו ימים ארוכים, וכמה דורות עברו מערב עד בקר כמו שכבר עברו היום כמה דורות ועדיין <b>יום שבת</b> אצל הקב\"ה, גם הביאו אחרים Ricercbe sulla Geolog. Revereto 1821. p. 63. ראיה מקהלת במ\"ש דור הולך ודור בא והארץ וגו'."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אני נאסף וגו'.</b> ואח\"ך הוא אומר קברו אותי אל אבותי, הא למדת שאין אסיפה קבורה, רק הוא כמו שכתבתי למעלה, (עיין מ\"ש פ' וישלח על ויאסף אל עמיו.)"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>שמה קברו וגו'.</b> האריך כל כך כלומר, ומאחר שכל אבותי קבורים שם, ע\"כ אני מצוה אתכם קברו אותי גם אני עמהם."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויבכו אותו מצרים ע' יום.</b> מצאנו כאן קצת הפרש בין דברי תורתינו לדברי אירודוטוס ואחרים שהרי כפי דברי התורה ע' יום הם ימי הבכיה והאבלות כפי מנהג מצרים, ולדעת אירודוטוס ימי החניטה ע', וימי האבלות מ', ולדברי תורתינו שומעים, שמלבד היותה אלהית, קדמה כמה דורות ליונים, ובעיניהם ראו אבותינו מנהגי המצריים וישבו ביניהם, לא כן אירודוטוס, ואחרים שלא עשו ישיבתם קבע בארץ מצרים, ונתחלפו להם ימי הבכיה בימי החניטה, עיין Creuzer. ed. Paris. 1. 458. — ועוד שעדות אירודוטוס מזוייף מתוכו, שהרי הדעת נותן שימי הבכיה ימשכו כל ימי החניטה וגם יותר, ולעולם לא פחות מהם, ולדעת אירודוטוס נהפוך הוא שכבר יהיו ימי החניטה ע', וימי האבלות מ' — ועוד שלכל הקדמונים השביעיות חביבים, ושבעים יום של אבלות לגדולים הוא שבעת ימי אבלות עשרה פעמים, להגדיל המספד, ועוד רואה אני שאולי אין מדברי אירודוטוס סתירה לדברי התורה, שהרי אירודוטוס מוסיף בזה דברים, וכותב \"כי יותר מזה אינם רשאים להחניטו\" הרי שגלה דעתו שהשבעים יום היו הקצה האחרון שיותר מזה לא יוכלו להחניטו, ויתכן שהימים הנהוגים, למרבה היו מ' — וראיתי <b>לשאמפולליון</b> — Champollion Egpte 51. שכתב שימי הבכיה כשימות המלך היו במצרים שנים ושבעים יום, ואפשר שבכו את יעקב כימי בכי המלך. והתורה רמזה למספר שלם, כנהוג."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויעש לאביו אבל ז' ימים.</b> בירושלמי למדו מנהג האבלות מפסוק זה — ובשאול מצינו כשמת, <b>ויצומו שבעת ימים</b>, וזה לא היה רק אבלות — וזו מהראיות שהקבלה קדמה למשה ונמשכה אחריו — הרי מצינו קודם משה, ויעש לאביו אבל שבעת ימים — ולא מצינו שיעשה ממנו משה מצוה כתובה, ואחריו מצינו עוד מנהג האבלות ז' ימים נהוג. באומה, הא למדת שהקבלה קודמת ומאוחרת לתורה שבכתב — ומנהג זה מצינו ביוצא בו אצל הרומיים, <b>ואובידיוס</b> המשורר הרומיי, יספר על <b>אורפיאו</b> שנתאבל על אשתו שבעת ימים.<br>«.... septem tamen ille diebus<br>«qualidas in ripa Cereris sine munem sedet<br>«Cura dolorque animi lachrimaeque alimenta.",
+                    "<b>ולא</b> בלבד ז' ימי אבלות מצינו אצל הגוים הקדמונים, אבל גם מנהגים אחרים ידועים וקדמונים אצלינו מצאנום בגוי אשר לא ידע מישראל מאומה, וזו ראיה שמאבות ראשונים למדו שניהם, שמצינו במלכות <b>שינה,</b> שכל מי שמת לו מת אינו ישן על מטתו ועושה סעודת <b>הבראה</b> (גם רבותי' הודו במציאות מנהג זה אצל הגוים בזמן משה, ובזה פתחו לנו פתח והרשונו לחקרו ולדורשו גם אצל אחרים. שאמרו על המרגלים <b>דחזו דהוו קא מברי תותי אלגי</b> ר\"ל שהיו אוכלים סעודת אבלים תחת האלנות) וכן בימי אבלם אינם אוכלים בשר ואינם שותים יין — אינם מסבים בסעודה של שמחה ואינם עומדים בתוך הקהל-אינם מספרים זקנם ושערם, אינם רוחצים ואינם מנגנים בשום כלי זמרה — וכל אלה מנהגים קרובים מאד למנהגינו שהיו מכלל מנהגי אומתינו גם בזמן התורה והנביאים ולא נכתבו, להיות כלם בכלל תורה שב\"פ כי גם התורה שבע\"פ אינה רק <b>מנהג האומה מימי עולם</b>, וזה טעם שייחסו רבותינו לתושבע\"פ האזהרה ואל תטוש תורת אמך, תורת אומתך — ראה ספר הקדש לשינים.King-Chou ועיין מה שכתבתי ע\"פ עשר אעשרנו לך.",
+                    "[השמטה: <b>ויעש לאביו אבל שבעת ימים.</b> ע\"ש על קדימת תושבע\"פ לתו' שבכתב — ושמע דברים יקרים מפי איאוסיביו שכתב בהכנהו vol. 2. p. 364 וז\"ל. Ce n' est done pas Moise quoique doue d' une profonde sagesse, et bien plus ancien qu' aucun des Grecs mais le dernier venu de tous les Hehreux de cette epoque, qui aurait concu l' idee de remuer et de refaire cette tradition delivree par les Patriarches en ee qui concerne la theologie dogmatique. ll a pu seulement jeter les bases d' une legislation et d' une constitution politique en rapport avee le genre de vie des hommes aux milieux des quels il se trouvait. ורואה אני שענין האבלות הוא דוגמא נפלאה ממה שהערנו במקומות לא מזער היות תושבע\"פ קודמת גם מאוחרת לתו' שבכתב ומצד מה מקורה ותחלתה, כי הנה נקבצו באו בענין האבלות הג' התנאים ההכרחיים להוציא דין זה לאמתו, הא' שהוא קודם לתורת משה — ב' שלא נזכר בתורה כדרך שלא נזכרו שאר מצות המקובלות — ג' שחזר ליגלות וליראות אחריה ע\"י החכמים — האין זה הג' מצבים או עדנין (Momens) החולפים על כל תושבע\"פ כללותיה ופרטותיה? נמצא כי לדעתינו אין תורה שבכתב רק החלק הכתוב מתו' שבע\"פ, וראה כיצד האמת שם בפי אשר לא דמה ולא עלה על לבו, הודאה יקרה הוא אהובינו החכם הגדול שלמה מונק שכתב בכתב מפורש (Palestine p. 106. 1. 2.) <b>כל התורה איננה רק קבלה כתובה,</b> ובשנוי מועט נחנו נאמר, יפה דנת יפה זכית יפה טיהרת ובלבד שתאמר <b>כל התורה איננה רק חלק כתוב מהקבלה</b>, ועיין האמור בחומש הפקודים פ' פינחס על נסוך המים ובהערות אלה הערה על פ' הנה אנכי יצאתי לשטן ומה שנזכר שם הצום ונסוך המים שבמצפה, ושליפת המנעל לקיים כל דבר, כעדות ספר רות שהיה נוהג <b>לפנים</b> בישראל ונקרא בשם <b>תעודה.</b> ]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויחנטו אותו וגו'.</b> עיין מ\"ש ע\"פ נשיא אלהים, ומנהג הקדמונים לעשות האבות אלוהות — ועיין פ' ויגש ע\"פ כל אשר יאמר לכם תעשו, ודברי רז\"ל במס' ע\"ז שיוסף הוא <b>סראפיס</b> Serapis אליל המצריים וראיתי בדברי ר\"ס ע\"ת דברים מסכימים מאד לדעת זה שהיו אלילי הגוים האבות הנעבדים בעבור הטובות שגמלו להם וההמצאות שהמציאו (כדעת קצת מחכמי יון) ואלה דבריו \"ועל דרך פשט המקראות, אומר אני שלא היה להם אלוה לא מצד גלגל המזלות וכו' ולא וכו' אלא מצד הטובה, שכל מי שמטיב להם, היה אצלם ראוי לעבדו.... וזה הטעם הצאן.... ומזה הטעם המלכים עצמם עושים אלוהות — ומענינים אלה מוכיח הנביא את ישראל, כי אמרה אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי וגו' כלומר הכחות העליונים, או בני אדם, <b>וזה היה מנהג מצרים ואמונתם..</b>.. על כן אשר הוצאתיך, (ארזי לבנון ד' כ\"ג ע\"ב) — ועל דברת יוסף וסראפיס, זאת הוסיף, כי הלשון השגור בפי כל המחברים הוא Serapis <b>סֵראפיס</b> בצרי, ובכן היה מקום להתפלא כיצד חז\"ל ישנו שמו, וזה אולי יביא לחשוד בהם שאמרו כך לקיים דרשתם שסר והפיס וכו', ועתה בוא וראה כי אמת דבריהם, כי <b>פורפיריו</b> הקדמון הבקי בעניני מצרים לעילא מן כלהון, כותב תמיד Sarapis <b>סַראַפיס,</b> עיין — Eus. prep. Evan. Vol. l. 182. גם חכמים גדולים כשחתרו למצוא מקור השם הניחו שתהיה קריאתו <b>סַר-אפיס</b> ויתחלק לב' אלה החלקים הכל כדברי רבותינו, שהרי Jablonski כתב שיתחלק <b>סַר-אַפִיס</b> -Sar (<b>מדת נילוס</b>) ויש שפירשוהו <b>מוציא לאור משפט</b>, כי הוא שופט הנשמות, ראה Guignaut. Relig. de l' antiq. I. 818.- וגם על היות יוסף ע\"ה הוא בעצמו סראפיס כדברי רבותינו, לא חסר מי שיסכים לדבריהם, הגם שלא ידע מדברי רבותינו, והוא Julius Firmicus maternus שכתב שיוסף הוא סראפיס, אלא שפירש <b>סראפיס, בנה של שרה</b> — עיין D. Argonna lst. della teol. ll. 29. — וכן Spondanus תרגם <b>סראפיס מושיע הארץ</b> והוא תרגום <b>צפנת פענח</b> לדעת קצת, וכוונתם לקבוץ המאכל שצוה יוסף באוצרות מצרים, וזהו טעם שאמרו רבותינו שסראפיס הוא יוסף ובלבד שנמצא אותו מצוייר <b>באיפה</b> על ראשו כמ\"ש במסכת ע\"ז <b>והוא דשקל גריווא וקא כייל</b> — ויש מי שכתב נגד המונח הזה Lochmann. Dissertatio adversus eos qui credunt Serapidem esse Josephum. — ומהראיות שהביא כי אלו עשו אותו אלוה לא היו מניחים אותו במקום שנקבר רק היו טומנים אותו בקברי המלכים הנודעים בשם <b>פיראמידי</b>, עיין Basnage Hist. des Juif. Vl. p. 491. — והפלא שרבותינו הקדימו התשובה וספרו מפי קבלתם שהיה יוסף קבור בקברי המלכים, והיא דעת רבי נתן בסוטה שאמר <b>בקברנית</b> של מלכים היה קבור, הלך משה ועמד וכו' (סוטה די\"ג) — ואצלי גם מאמרם שהטילו אותו בנילוס, גם הוא מקביל לדעתם היות הוא האלוה <b>סראפיס</b>, ועיין פ' ויישם בארון במצרים, כי לשון מצרים מסכים עם תרגום יונתן שתרגם <b>נילוס,</b> אלא שחוץ מההסכמה בחומריות הענין ר\"ל בהתאחדות מצרים ונילוס, הנה יש בקבורתו במצרים או נילוס רמז גדול להיותו סראפיס, כי היום נתבאר כמעט באופן בלתי ספק, כי <b>סראפיס ואוזיריס</b> שניהם אחד, ומאוזיריס ידענו כי כנגדו בעולם החומרי <b>נהר נילוס</b>, והוא בעצמו נקרא <b>נילוס העליון הרוחני</b> (כמו <b>שהיסוד</b> שהוא יוסף העליון נקרא <b>נהר</b> היוצא מעדן להשקות את הגן, וזה מהדמיונות הנפלאים) וגם זה השיגו רבותינו ע\"ה כשאמרו אחרי הכות ה' את היאור, לפיכך היאור תחלה, לפי שהמצרים היו עובדים ליאור.... אמר הקב\"ה אכה אלהיו לפניו ואחר עמו וכו' — והוא היה נודע אצל היונים ורומיים בשם <b>יוניס המצרי</b>, וכן שרר Tibullus<br>« Te propter nullos tellus tua postulati ombres<br>« Arida nec fluvio supplicat herla JOVI.",
+                    "<b>וראש</b> המדברים בהתאחדות <b>אוזירי ונילוס</b> הוא. Plutarco ואחר שידענו זה, נבין כיצד אמרו שיוסף הושלך בנילוס, כי שניהם ראוים זה לזה, ושניהם רומזים לדבר אחד — ולא בלבד השיגו רבותינו באלהות <b>נילוס החומרי,</b> אבל גם <b>בנילוס העליון הרוחני</b> אף ע\"פ שאין דבריהם מבוארים כל כך, אלא שעל ידי תרגום יונתן שזכרנו יתחוורו הדברים, והוא מה שפירשו על <b>ומצרים נוסע אחריהם</b>, שהכוונה <b>לשרו של מצרים</b> — ואם כנים הדברים שכתב <b>פלוטארקו</b> שנילוס היו קוראים אותו <b>איגיפתוס</b> Egyptus או איזה שיהיה משמות מצרים בל' מצרים. ואחר שידענו <b>שאוזיריס</b> Osiris הוא <b>נילוס העליון</b>, נכנסנו בהבנת אומרם כי מצרים כנוי לשרו של מצרים, כי הוא <b>נילוס למטה</b>, והוא <b>אוזירי למעלה</b> כמו שהנהר היוצא מעדן הוא למטה <b>נהר</b>, ולמעלה הוא <b>יוסף</b> — וכמו <b>שנילוס ואוזירי</b> נקראו על שם המדינה, <b>מצרים</b> או <b>איגיפטוס</b> כן <b>היסוד</b> או <b>הנהר</b> המקביל לשניהם, נקרא <b>ציון</b> והכל אחד, באחדות נורא ונשגב, כאשר ירגיש כל קורא אפילו בהשקפה כל דהו — ולא זו בלבד, אלא שלדעת קצת, <b>סראפיס</b> הוא -Osiris וצורתו <b>השור</b> או <b>העגל</b> (ואחריו טעו ישראל במדבר, ועשו להם עגל מסכה) ומי לא ידע כי <b>השור</b> סימן ליוסף, על שם <b>בכור שורו</b> — ושור היה מצוייר על דגלו — גם <b>שור</b> כנוי <b>ליסוד</b> עולם בחכמה הפנימית, והוא <b>יוסף.</b>",
+                    "<b>ויישם בארון במצרים.</b> בתרגום המיוחס ליונתן, תרגם במצרים, <b>בנילוס</b> ע\"פי קבלתם ז\"ל ששמו ארונו של יוסף בנהר נילוס, ועתה בא ואראך איך צדקו יחדיו קבלת חז\"ל ותרגום יונתן, כי ידענו מפי עד נאמן בלשון וקורות מצרים הוא <b>פלוטארקו</b> שהיה כותב ספריו בזמן התנאים, שמימי קדם היה נהר נילוס נקרא בשם <b>איגיפטוס</b>, ר\"ל בשם <b>מצרים</b> — ומצאתי אחרון חביב, ויקר, הוא <b>שאמפולליון</b> הצרפתי (שהחכים עד להפליא בחכמת מצרים, ופתר הכתב והלשון החקוק על המצבות שלא ידענו שחרו) שכתב כדברים האלה, המורים באצבע איך לא לחנם קורא לנהר בשם המדינה — \"לפי המורגל, העמקים והנחלים שבו מתהלכים מימי הנהר, הם עשוים כדמות עריסה, ובעמק ירוצו מימי הנהר — לא כאלה נהר מצרים ונהפוך הוא, כי קו ינטה באלכסון מצרים כלו, הלוך וגבוה בצורה שקערורית, ועל גבה סדק ארוך ועמוק, והוא משכב ומושב נהר נילוס כשהמים שפלים, ובהנשאם מדי שנה בשנה יעלו וישטחו סביב סביב, באופן כי מצרים איננו רק משכב ומושב נהר נילוס, ראה (מצרים לשאמפולליון פיג'אך.5)"
+                ]
+            ]
+        ],
+        "Exodus": [
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>יוצאי ירך יעקב.</b> מליצה זו נשארה בשנוי מועט אצל חז\"ל באומרם ברא כרעא דאבוה, וראה פליאה זו נשגבה, שאומות אחרות שלמדו כל חכמתם מבני קדם לא הבינו ענין המליצה הזאת המושאלת, ופירשו אותה על פי פשוטה, ומזה נולדו אצלם קצת אמונות תמוהות כמו מה שספרו על אליל <b>באבו</b> שיצא מירך <b>יובי</b> אביו, ושיער חוקר אחד (Pluche.207) שזה נולד ממליצה שגורה בפי אנשי המזרח שמהם למדו בני יון, והיונים הבינו אותה רק על פי פשוטה, וממליצה זו המזרחית למדו הרומיים לומר Genero משם הירך GENU כלומר היוצא מן הירך. והמליצה העברית יוצאי ירך על הנולדים, ופעל genero הרומי על ההולדה תחזקנה גם שתיהם פירוש רבותינו על שים נא ידך תחת <b>ירכי</b> לכנות אבר המשגל, ובזה יובן גם דרשתם על פ' בתת ה' את <b>ירכך</b> נופלת ירך התחילה בעבירה וכו' וכן אומרם אין אשה מקנאת אלא <b>בירך</b> חברתה."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויקם מלך חדש.</b> עיין מ\"ש פ' ויגש על תשובת אחי יוסף לפרעה, והעולה מהמשך הכתובים שירדו אבותינו למצרים בעוד הרועים הכנענים מולכים במצרים, ומפסוק זה אומר אני ששעבודם התחיל בזמן מפלת המלכים הרועים וחזרת עטרה ליושנה, וכן השכל נותן שיהיו בשלות השקט בעוד המלכים כמוהם, מארצותם, ומאומנותם, ויתחילו להשתעבד כשגירשום ממצרים וחזרו המלכים הראשונים, וידענו מקורות מצרים <b>שאמינופי</b> הראשון למשפחה השמנה עשרה, אסף חיל גדול קרוב לחמש מאות אלף רגלי, ורדף אחר שארית פליטת הרועים שברחו ונמלטו בעיר מצור שמה Egypte par Champollion p.301 .- Arouaris ואולי למלחמה זו ראוי ליחס מה שסופר על משה שנלחם בארץ כוש, והנראה ברור שזוהי כוונת הכתוב שלא נתפרש עדיין יפה יפה, והוא אומרו, והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו, ויהיה פירושו לפי דעתי אחר היות העברים האלה רועים כאויבינו שאנו רודפים אחריהם והם עדיין בתוכנו הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה עם הרועים שמחוץ, אולי להיות מאומנותם ואהובים להם, ונוסף גם הוא על שונאינו ויהיו לנו אויבים מפנים ומחוץ, ומה יקר אומרו אחר כך ועלה מן הארץ, במה שיוסיף עוד לספר Champollion בזה הלשון — \"המלך <b>אמינופי</b> הוסיף ימים מספר לבנות דייק על עיר <b>ארואוריס,</b> ולהיות שלא עצר כח ל��קוע העיר אחר השתדלות נמרץ, בא אתם במסרת הברית, והתנו ביניהם שהרועים יעלו מארץ מצרים עם מקניהם ונשיהם וטפם וכל אשר להם, ויסעו אשורה דרך המדבר ע\"כ, וא\"כ יהיה פי' ועלה מן הארץ כלומר יעלו מן הארץ כדרך שעלו שאר הרועים שכמותם, ולא זאת אנו מבקשים, רק לשעבד בהם — ועל פי האמור יאירו אל עבר פנינו גם מליצות אחרות, ואיך פרעה היה לבו חלוק אם להלחם אם לעכבם, גם אומרו לכו נא הגברים וגו' רק נשיכם וטפיכם וגו' הפך מה שהתנה עם שאר הרועים, וכמוהם היו רוצים ישראל לצאת בכל אשר להם וביותר תתבאר תשובתו של משה שאמר בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרנו וגו' — גם נמצא שרש ויסוד למלאכות הנוראות אשר העמיסו על ישראל, שכן הוסיף וכתב שאמפולליון — \"כאשר גורשו הרועים, פנו המלכים מכל עסקיהם להקים <b>חרבות מקדשי האלהים</b> ושאר בנינים לתועלת הכלל\" ואלה החרבות שזכר מצינו בהם שני שמות כאחד טובים לקיים ולאשר השערותינו שכן אחד מהם נקרא <b>מנפתאוס</b> או גם כן <b>פ'תאום</b> (ע\"ש <b>מנפתא</b> Mnefta בנו של Rahmses הראשון הנקרא גם כן יותר בדקדוק Ftamen) והשני הוא הבנין הנקר' Ramesseum ע\"ש Rahmses השני המכונה גדול, ובצדק הקדים <b>פיתם לרעמסס</b>, כי <b>מנפתא</b> או <b>פתאמן</b> היה אביו של <b>רעמסס</b> Rahmses השני הגדול — והסתכל איך מה שלא פורש יפה בכתוב השיגוהו חכמינו מכח קבלתם הנאמנת, וברוך אלהים כי הביאנו עד הלום: הרי אין מן הפסוק מתבאר שיהיו פיתם ורעמסס רק ערי מסכנות, ובכל זאת מצאתי בס' <b>המכילתא</b> גלוי יקר להשערותינו שיהיו פיתם ורעמסס נקראים כן ע\"ש האלוה ואולי ג\"כ מקדשי אליליהם שהחריבום הרועים, והרועים ג\"כ (שהם אבותינו) הוכרחו להקימם, דאיתא שם (ד\"י) דבר אחר, פי החירות אין חירות אלא מקום חרותן של ישראל, <b>מקום מובחר להם, מקום ע\"ז שלהם לשעבר היתה נקראת פיתם שנאמר ויבן ערי מסכנות לפרעה את פיתם</b>, חזרו להם לקראתו <b>פי החירות\"</b> — ועל רעמסס לא מצאתי כעת בדברי קדמונינו הערה אפילו במקצת — רק זה מצאתי שבאחד מהמקדשים שהקים רעמסס עדיין אנו קורים בכתיבה ולשון מצרי כדברים האלה על המלך רעמסס <b>\"פזר נתן לנביאים ולכהנים ומִלַא אוצרות האלהים אנשים ונשים מגזע היחס אחוזים מתוך שבי המלך</b> — (ומי יודע אם אינם העברים ?) — .322 Egypte-Champollion ורואה אני שבמה שסופר מקורות הרועים או Hyc-Sos בספרי מצריים ויונים יש בו מעורב קצת מקורות אבותינו בירידתם למצרים, אשר אם לא היו הם בעצמם <b>האיכסוס</b> Hyc-Sos המפורסמים אצל הקדמונים כדעת יוסף ואחרים, בכל זאת לא ימנע שהיה ביניהם אהבה ואחוה ובאו יחד בברית, ושניהם השוו מעשיהם ותכליתם בירידתם במצרים, להאביד ולהרוס ארמונות המלכים והאלהים כאשר ידענו בבירור מהאיכסוס, וראה איך יתמלא מאמר רבותינו כלו אורה כשספרו על יהודה ואחיו בירידתם למצרים שהטילו אימתם על מצרים, ופעלו נוראות בחוזק ידם וגבורתם (ב\"ר פרש' צ\"ג) ולדעתי אלה הספורים שרש ומקור להם בפעולות הרועים בארץ מצרים שמהם ומהמונם היו אבותינו, וקול הברה אנו שומעים בפי רבותינו ממה שהגיע עדיהם ממעשי הרועים, ובזה נתאמתו דבריהם באופן לא דמינו ולא עלה על לבנו, ומה שלא קוינו מצאנו ראינו — ולדעתי אם לא נניח שהמלך שלא ידע את יוסף הוא ממשפחה חדשה הקמה תחת הראשונה במלכות מצרים ומנגדת לה מכל צד ופנה לא נבין כמה דברים שרשיים בזאת הפרשה, א' כנוי <b>חדש</b> מיוחס למלך מה שלא יאות אם איננו רק מלך אחר המולך תחת אביו או אחיו או דודו, ורבותינו הרגישו בהתחדשות המלוכה כשאמרו שנתחדשו גזרותיו, ב' ההשתנות הפתאומי הלז וההעתקה מאהבה לשנאה, מה שלא יפורש א\"ל במהפכה Revoltuion גדולה השמה עליונים למטה ותחתונים למעלה, ג' אשר לא ידע את יוסף נכון מאד כפי שטתינו שלא ידע ולא אבה לדעת גזרותיו, והיא דעת אנקלוס שתרגם דלא מקיים גזרת יוסף, וכן יונתן והירושלמי \"ולא הליך בנימוסוי\" — והירושלמי מוסיף בו דברים יקרים וקם מלכא <b>בשירו</b> — וכעין נבואה נזרקה בפיו של ראב\"ע שכתב גם הוא <b>ויקם.... שלא היה מזרע המלוכה</b> (כלומר שמלכו עד הנה) על כן כתיב <b>ויקם</b> — ולא בלבד הפסוקים שלפנינו יתנו בזה דקדוק ובהירות נפלא, אבל גם קצת מהבאים אחריהם ומספר הדורות לפנינו, הרי הוא אומר וימת מלך מצרים וגו', ולפי שטתינו הוא המלך החדש שזכר הוא <b>אמינופי</b> הראשון למשפחה הי\"ח, וא\"כ פרעה שמלך אחר וימת מלך מצרים, ושאמר <b>תכבד העבודה וגו'</b> יהיה <b>תותמיס</b> Thotmes המלך השני למשפחה הי\"ח, ועליו סופר בחוקרי קדמוניות מצרים <b>\"בנין האדמונות הנוראות שבמדינת-אבו (Abou וטיביס -Medinet-Tebes) למעשה ידיו של פרעה זה יחשבו\"</b> כאשר עשו אבותינו לפנים, וגם הוא צוה להקים חרבות מקדשי אלילי מצרים כי הרסום הרועים. Egypte. par Champollion Figeae",
+                    "<b>ויקם מלך חדש.</b> ראיתי אגדה אחת תמוהה בדברי רבותינו, ועליה ערערו המינים, ומצאתי שדבריהם מכוונים באופן נפלא למה שהשיגו בחכמת ציורי מצרים, והוא מה שאמרו שפרעה שהיה בימי משה הוא אמה וזקנו אמה ופרמשתו אמה, וכל הבקי בצורות מצרים יודע צורות ה<b>קאנופיס</b> Canopes שבמצרים הקדמון <b>שהיו דמות צורות אנשים קטנים ננסים ושמנים, ולהם אבר ארוך מאד</b> — ולדעתי הנכון שרבותינו ראו או שמעו על אחד מאלה <b>הקאנופיס</b> Canopes אשר הוקם לכבוד המלך שהיה בימי משה, ודרך התלוצצות ייחסו לפרעה האמתי שהיה בימי משה, צורתו ותבניתו שהקימו לכבודו אחריו לא על פי ההתדמות האמתי רק על פי המנהגים הקבועים אצלם, והרמזים האלהיים שהיו רומזים אלה הצורות היוצאות מהמורגל בטבע, וחוץ מה<b>קאנופיס</b> Canopes ראיתי דברים קרובים <b>בלוקיאנוס</b> Luciano מאליל הסורי Dea Siria p. 121 ואלה דבריו:. Les grecs elevent a Bacchus des images de Phalius, et des images d'hom- mes NAINS AVEC DES GROS MEMBRES :il s' appellent Ne- respartes. ll y a aussi dans le temple de la deesse syrienne, e du eote droit un petit homme de bronze, qui a un tres gros membre.- Lucien ed. Capolago. vol. VI. P. 121",
+                    "[השמטה: <b>ויקם מלך חדש.</b> עיין מה שכתבתי במקומו, ועתה אני מוסיף כי אולי רצו רבותינו ליחס אל מלך המצרים צורת הכנס שרגילים היו במצרים ליחס אל אליל הרע טיפון או <b>שֵט</b> Typhon ou Set וזה דרך התלוצצות כמ\"ש הם ז\"ל כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע\"ז דשרי. V. Oreurti Catal. illust. vol. ll. p. 149]"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ועלה מן הארץ.</b> מדרש חז\"ל ידוע, כמי שתולה קללתו בחברו, ומה שיעיד על אמתת פירושם שבחומש הערביים והסוריים שרצו לשמור טעם הפסוק תרגמו כאלו כתוב <b>ועלינו</b> מן הארץ, ועיין מה שכתבתי פ' ויקם מלך חדש וגו' והקורא יבחר."
+                ],
+                [
+                    "<b>פיתם.</b> מקום בשם Patoumos זכרו <b>אירודוטו.</b> 158. ll",
+                    "[השמטה: <b>וישימו עליו שרי מסים.</b> רבותינו דרשו עליו על פרעה כדי שיהיה כל אדם יוצא אחריו, ואין זה חדש שלא היה לעולמים ממלך גדול ונורא שיצא לפעלו לעבוד עבודה כאחד מהנבזים ושפלים לבעבור ממנו יראו וכן יעשו, כי על איספאסיאנוס ספרו שכאשר רצה לבנות מחדש מבצר רומי Capitole ראוהו כל העם נושא על כתפו אבנים גדולות וכבדות לבנין ההוא. Ampere — Revue des deux Mondes.. Janvier 1857.]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>שפרה.</b> רבותינו אמרו שמשפרת את הולד, ופירשו כן ממנהגם לבאר מלות נכריות ע\"פ חקי לשון הקדש כמו שעשו חכמי היונים גם הם שביארו מלות פרסיות שבלשונם ע\"פי חקי לשון יון, וזה לתת להם חלק ושארית בארץ Naturalisation -רק האמת ששפרה שם מצרי, וקרוב לו מאד מצאנוהו באחד ממלכי מצרים מהבונים החרבות הגדולות <b>פיראמידי</b> (Piramides) שכן היה שמו <b>שפרי</b>, וגם <b>שפרה</b> גם <b>שפרי</b> שניהם מורכבים מ<b>פרי</b> הוא אליל מצרים כמו <b>פוטי-פר, ופרע, ופרעה-</b> ועיין מ\"ש בשם פרעה ופוטיפרע."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "[השמטה: <b>ויעש להם בתים.</b> מליצה קשת ההבנה — וכאור בוקר נראה לי במה שמצינו בכתיבות מצרים ירמזו על האושר (גשמי או רוחני) בשם <b>בית</b> ויתפללו על האדם שיעשה לו האל <b>בית</b> ויאמרו בתחנה לאוסיריס היושב בשערי שאול, האל הגדול בבית התימני למען יתן <b>בית טובה</b> לחם יין ואווזים וכו' וכל אלה דרך משל, כי אין המת אוכל ולא שותה ועוד נעיר על זה, ומה שרצינו לבאר עתה הוא שם <b>בית</b> המשמש דרך כלל לרמוז על האושר Orcurti Catal. illus. vol. l. p. 76. ואולי יתבארו בו איזה כתובים עוד אשר בא בהם זכר בית.]"
+                ],
+                [
+                    "<b>ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד וגו'.</b> אמרו רבותינו אף על עמו גזר כן ואין ספק שכוונתם לומר שגם הם יושלכו היאורה, רק מצאתי גם בזה פתרון לפירושם כמו שמצאנו על נפלאות יהודה בארץ מצרים עיין פ' ויקם וגו', שידענו כי יום הולדת <b>רעמסס</b> הג' הוא Sesostri צוה אביו המלך שיאספו אליו <b>כל הזכרים</b> הנולדים בכל ארץ מצרים ביום הולדת בנו ויגדילו אותם וילמדום בכל אשר יעשו לבן המלך Egypte. Champollion 333. והרבה דברים יפורשו בזה — א', גזרת המלך על היהודים שיושלכו היאורה שהוא הפך מהגזרה הטובה שגזר על עמו — ב', גם יפורש איך משה נתגדל בפלטין של פרעה כאחד מבני המלך כי להיותו ניצול מהגזרה ההיא, חזר להיותו כאחד מילדי המצריים, ועליו יתקיימו כל מחשבות המלך לטובה לנולדים באותו פרק ובאותו היום — ג', גם יפורש איך אמרו רבותינו אף על עמו גזר כן, כי הגיע אליהם קול הברה (אבל לא בדקדוק) שגם על עמו היתה שום גזרה ואם היא לטובה.",
+                    "<b>כל הבן הילוד וגו'.</b> לא מצינו בכתוב שגזרה זו גזר פרעה כשראה באצטגנינות שמושיע ישראל נולד באותו זמן, רק מצאנוהו אצל רבותינו, והראיה שקבלה קדמונית היא בידם, הגם שלא נזכרה כ\"א בספרי חז\"ל האחרונים, שהרי <b>יוסף הכהן לרומיים</b> שכתב בזמן חרבן בית שני, זכרה בפירוש (קדמוניות ב' ט' ב) ואני מתנפל לפני כל חוקר מאמין שיתן לבו ללקט מדברי יוסף כל מה שבא בספריו מסכים לקבלות חז\"ל הן בקורות האומה, הן בפירושי התורה, כי רבים ונכבדים המה כאשר ראתה עיני, ובפרט מהמין הראשון, ובתוכם דברים כמעט נפלאים בהסכמתם לדחז\"ל. ואם יהיה אלהים עמדי אלקטה נא בעמרים באחת מהפרשיות הבאות בע\"ה ככלב הלוחך מן הים."
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "[השמטה: <b>וילך איש מבית לוי.</b> כבר היה לשעבר מי שרצה לפרש כל ספורי המיטולו, גיאה (ר\"ל קורות אלילי הגוים הקדמונים) על פי מה שסופר בתורה ובנביאים על האבות על הנביאים על השופטים או על המלכים, וכשראו ביניהם קצת דמיונות תמוהים החליטו שאותם האלילים אינם רק אנשי אומתינו שיצא שמעם אצל הגוים ההם ועשאום אלוהות — והדרך הזה חדל להיות ארח כבושה, כי לעת כזאת לא יעבור בו איש ולא ישב אדם שם — וזה רק בתולדה רצוני לומר במה שמהרו ויחלטוה ממנו כי הגוים עשו להם אלוהות כתבנית אשר ראו באומת ישראל רק בדבר הדמיון הרב הקושר בין שניהם, לא יוכל איש להכחישו כי הוא עומד למראה עינינו בהיר הוא בשמי החקירה כשמש בחצי השמים, בין שיהיה כדעת הקדמונים או קרוב לו שהגוים הרכיבו בספוריהם קצת ממאורעות נביאי ה' או גדולי ישראל (וזה יותר נכון בעיני עם שהוא ענין דק ועמוק) כי בין התורה בין האומות דרך אחד להם (למדוהו שניהם ממורי המין האנושי והם אבות העולם הראשונים) והוא לרמוז במאורעות בני אדם ובקורות הזמן דעות ואמונות שלהיותם כפי הרוב אחדים או לפחות דומים ז\"לז תכלית הדמיון לא ימנעו שילבישום במשלים וחידות שכלם מתאימות — ולכל הדברות ולכל האמירות הדמיון בין קצת ספורי התורה לספורי המיטולו גיאה לא יכחישהו אדם מעולם, ובתוך הדמיונות אלה ישגיב בכחו ובמעלתו ומי כמוהו מורה lnstruetif הדמיין שעיניני רואות בין ספור אוסיריס ואיסיס מצד (יסוד חזק וכללי לכל אמונת מצרים) ובין קורות משה רבינו ע\"ה בקטנותו ומרים אחותו מצד אחד. והנה לא אכחד שבמשך הספר וההערות רמזתי פעמים רבות כי אוסיריס דומה בחלק מה ליעקב (הארציי והשמימיי היא הת\"ת) ורובי עניניו מפורשים על פי הנודע ממאורעות של יעקב למטה וממדותיו תאריו ובחינותיו של יעקב למעלה — ואמת הוא, רק המשכיל יבין כי מסבה זו עצמה רוצה לומר מסבת היות אוסיריס מקביל לא בלבד לאנשים חומריים מוגבלים אבל גם לדוגמותיהם למעלה, קריב ואפשר להשמע שלא לאדם אחד בלבד ידמה המסופר עליו רק גם לאנשים אחרים מצד היותם אחדים או קרובים ברמיזותיהן למעלה, ובאמת כי משה ויעקב אחדים ודומים גם הם ומזה יוולד שאוסיריס ידמה למשה וליעקב ולרמיזותיהן ולדוגמותיהן וכבר מלתינו אמורה שלא יקנה הדמיון הזה שלמות רק אם נספח אל האיש הארציי הפרטים המתיחסים ג\"כ אל דוגמתו למעלה ועל ידי שניהם נוכל למצוא פשר דבר אל כל המסופר על שני אלילי מצרים הנזכרים ואינני בא לבצע מלאכה זו מראש ועד סוף כי רבה היא — רק לפתוח פתח ישוטטו בו רבים ותרבה הדעת.",
+                    "<b>א'</b> אוסיריס ואיסיס הם שני אחים תאומים גם איש ואשתו, מבטן אמם נזדווגו זה עם זה והולידו בן — איסיס המציאה החטה והשעורה אוסיריס המציא כלי המחרישה, ולמד את בני מצרים עבודת האדמה והנימוסים, הוא מיסד הנשואין, עבודת האלהים, והחיים המדינים, ומצד אחר תפארת ומלכות הרמוזים פעם ביעקב ורחל פעם במשה ומרים הם אחים תאומים גם איש ואשתו בסוד ב' הכרובים והם גם הם היו בבטן אמם (בונה) והולידו בן (מ\"ט) — מלכות היא החטה בסוד (אילן שאכל ממנו אד\"הר חטה היה) והשעורה, והיא <b>הלחם והמצה</b> -והת\"ת הוא הנקרא תורה שבכתב והוא המשפט והנימוס — וכן הבאר בא בזכותה של מרים, ומרים גם באר שני שמות המלכות, ובזכות משה ירד המן והוא מחוקקינו המלמד העבודה והנשואין החוקים המשפטים והתורות לעם ישראל.",
+                    "<b>ב'</b> ספרו על אוסיריס שאחר כן הרחיק נדוד והניח את איסיס אשתו מושלת תחתיו, ובו בפרק נסה טיפון הרשע אולי יוכל לשבת על כסא מצרים תחת אוסיריס עד שחזר אוסיריס ממרחקים — אולם עוד יד טיפון נטויה לטמון פחים ללכדו — שנים ושבעים אנשים תמכו בידו ובעזרת מלכת כוש עשו והצליחו, כי עשו משתה גדול ובתוך הקרואים בא גם אוסיריס, ויהי א��רי אכלם ואחרי שתה הביא טיפון ארון אחד יפה אף נעים ויצו לתתו למי מהקרואים אשר יבוא למדת גופו לא יוסיף ולא יגרע, כל אחד נסה היוכל לעשותו ולא יכול — עד שבא אוסיריס ומלאו מפה לפה כי בתחבולות עשה טיפון לתקן הארון כמדתו — אז נפלו טיפון ושבעים ושנים איש על אוסיריס ויסגרו הארון בעדו ויחתמו אותו בעופרת ויטילו אותו בתוך נילוס — וכשבאנו לפתור החלום אומר אני כי עירובי פרשיות שנו כאן והרכיבו וערבו ספור בתוך ספור כגלדי בצלים — נעיר תחלה על רמיזותיהם למעלה בחכמה האלהית — ידעתי כי רבים וגדולים בחרו בפתרון אחר והוא מהלך השמש ושנוי העתים זרע וקציר וקור וחום — ואיני מכחיש זה רק אני אומר כי יש עוד רמזים אחרים למעלה מזה, וכבר החלו להודות בזה מבחר אנשי השם אשר בזמנינו — ואומר כי התרחקות אוסיריס וממשלת איסיס תחתיו יפה מפורש על פי הגבלת התפארת למה שלמעלה מן הטבע כי הוא פועל הניסים נגלים והוא הסבה התכליתיית והצוריית IDEALE כמו שהמלכות היא הסבה החומריית Reale ועל פי הנהגת הטבע והעולם על ידי המלכות כי זוהי בעצם המשרה שנתנו על שכם המלכות חכמי הקבלה כנודע לכל מתחיל — וירמוז ג\"כ אל הפירוד ואל הפסק הזווג אשר לפעמים יקרה בין חתן לכלה, ומה נכבד אם כן מה שהוסיפו כי בהיות איסיס מרוחקת מבעלה חשב מחשבות יועץ בליעל הוא טיפון למלוך תחתיו כי כאשר המלכות היא מרוחקת מבעלה אז כחות הדין והטומאה ובראשם סמאל שהוא כידוע כקוף בפני הת\"ת והוא הת\"ת של הטומאה שולטים עליה וח\"ו מטמאים אותה בסוד ולא תחניפו את הארץ וגו' — והארון אשר בתוכו נתנו את אוסיריס מה הוא אם לא המלכות עצמה הנרמזת בארון הברית ובתוכו הלוחות הרומזים לת\"ת כאיש בתוך ארמונו וכבעל בתוך חופתו — ואולם מה שהסבו המצריים זה לפגע רע, ותלו הדבר בשנאתו של טיפון הוא לכוונה דקה מן הדקה, ובכור האמת מזוקקה, והוא כי הת\"ת ldeale בהתחברו אל המלכות Reale כביכול נופל ממעלתו והוא מוכרח להקטין עצמו למדת המלכות, כי נחלתו של יעקב (ת\"ת) נחלה בלי מצרים בסוד והרכבתיך על במתי ארץ (מלכות) והאכלתיך נחלת יעקב אביך (lnfini) ולהפך המלכות, כי היא <b>הקץ</b> והגבול בעצם, ובשם זה נקראה ונודעת והת\"ת עם היותו בלתי קץ ותכלית <b>מצמצם שכינתו</b> בין ב' בדי הארון על דרך כי רחימתין עזיזא אפותיא דספסירא שכיבנא, וזאת אשר דברו המקובלים בסוד הפסוק <b>ותשלך אמת</b> (ת\"ת) ארצה (מ') — ויותר מבואר דעתם בפירושם על פסוק <b>ויאסוף רגליו אל המטה ויגיע ויאסף אל עמיו</b> ר\"ל יש' והוא הת\"ת כשאוסף רגליו אל המטה היא מלכות כידוע תתיחס לו ח\"ו הגויעה כי הירידה נק' <b>מיתה.</b> — ואל יהא הפסוק הזה זז מפיך \"ויחנטו אותו <b>ויישם בארון במצרים\"</b> ומה שרומזים יוסף ונהר בחכמת האמת ומה שזכרנו שם משם תרגום יב\"ע והסכמתו לספור מצרים — ואין המקום מסכים להאריך בזה — ומה שיש בספור זה מעורב מקורות אבותינו, הוא מה שהורונו חז\"ל על <b>עשו</b> (אחיו של יעקב כמו שטיפון אחיו של אוסיריס <b>ואדום</b> כמוהו) <b>שחמד את רחל</b> (מלכות למעלה הנק' רחל) (ועוד תשמע פלאות ממה שהוסיפו שיוסף עמד לפני רחל והצילה מחמדתו של עשו) והתגבורת שגבר על אוסיריס במה שסגר אותו הוא במה ששלט סמאל שרו של עשו על יעקב לרע לו כאשר נגע בכף ירך יעקב (וכף ירך יעקב היא הארון והמלכות) בסוד עב קטנה <b>בכף</b> איש — רק ההטלה אל תוך נילוס דו פרצופין יש בה, הפנים הראשונים אל הארץ יביטו במה שאירע ליוסף ולמשה -- על יוסף נאמר <b>ויחנטו אותו ויישם בא��ון במצרים</b>, ועיין שם מה שזכרתי משם תרגום יונתן שתרגם במצרים <b>בנילוס</b> והוא מסכים לקבלת רבותינו מצד שבנילוס היה ארונו של יוסף ומשם העלהו משה, ועם עדות פלוטארכוס מצד אחר המעיד שנילוס, <b>מצרים</b> (Aegyptus) היה נקרא — ועל משה נאמר ותקח לו תיבת גמא ותחמרה וגו' <b>ותשם בה את הילד ותשם בסוף על שפת היאור,</b> (ועוד תראה גדולות ונוראות כי מה שסופר על משה סופר על אוסיריס) והפנים האחרים מסתכלים כלפי מעלה כי הנהר הוא הת\"ת היא יעקב יוסף בסוד ונהר יוצא מעדן, וכן שם <b>נילוס הוא שם משמות אוסיריס</b> בראיות גמורות, לא שיהיו אומרים שהנילוס הגשמי הוא אוסיריס אבל שיש נהר או נילוס עליוני הוא נקרא <b>אוסיריס</b> כמו שירדן שם נהר שבאי נתיחס אצל המקובלים אל היסוד אם לא שגיתי, ואם תשגיח בעין נוקב ויורד עד עמקי הדברים תראה כי בעוד שהמצרים שמו על ראש אוסיריס כל העטרות שעיטרו המקובלים את יעקב ומשה בעליונים תלו על צואר טיפון קצת רמזים יזכירונו משה ופעולותיו במצרים לרע להם — הא' השתדלות טיפון למלוך במצרים תחת אוסיריס כנגד גדולתו של משה והשתררותו על המלך ועל החרטומים — הב' השנים ושבעים איש שנתאספו עמו יזכירונו שבעים איש מזקני ישראל או השנים ושבעים שנבחרו אח\"כ ששה מכל שבט, והסתכל כי יפה אמר שהם היו התומכים בידיו כי תמיד אנו קורים שמשה עמד לפני פרעה <b>הוא וזקני ישראל,</b> — הג' טביעתו של אוסיריס בתוך הים על ידי טיפון זכר לטביעתו של פרעה העומד במקום אוסיריס <b>ופרי</b> Phre ונקרא על שמו — סוף דבר תמצא בספורי המיטולו, גיאה של מצרים ענינים ותכליתיות שונים מורכבים זה על זה, רמזים מחכמת האלהות, זכרון קורות אבות העולם — זכרון קורות מצרים כיחס אל ישראל או אל גוי אחר, ועל החוקר הבקי לנתח אותם לנתחים כל ענין וענין בפני עצמו.",
+                    "<b>ויהי</b> אחרי שהושלך אוסיריס אל היאור, הלכו השעירים Satyres בכל ארץ מצרים הלך ובכה, ויוודע הדבר אל איסיס, ותצעק צעקה גדולה ומרה ותלבש בגדי אלמנותה והיא דורשת ומבקשת איה גוית אוסיריס בעלה, ותמצא נערים קטנים, ויורו לה איפה הושלך ויוודע כי נחה התיבה בתוך קנה וסוף על חוף עיר ביבלוס ותהי לעץ פורח וישלח פארותיו ונוף בגדלו, ויראהו מלך ביבלוס ויחמדהו, ויצו לכרות אותו ויעש ממנו עמוד גבוה וחזק ויסמוך את ביתו עליו, ויוגד הדבר לאיזיס ותלך ותשב מנגד לשערי ביבלוס על העין והיא בוכיה, ותראנה אותה נשי המלכה וילכו ויספרו אל אדונתם את אשר ראו וכי אשה חכמה יושבת על העין, ותשלח המלכה אחריה ותעמוד לפניה ותתן אותה לבנה הקטן למינקת, ותתן איסיס את אצבעה הקטן בפי הילד תחת הדד, ויהי בלילה ותעביר אותו באש לטהרו ולקדשו, וגם היא נשתנית ליונה ותפרח סביב סביב העמוד בקול בכי וקול יללה, ויהי בלילה אחת ותראה המלכה את בנה בתוך האש ותצרח בקול מר, אז הגידה איסיס כי אלה היא ותשאל מאת המלכה העמוד ותוציא ממנו הארון ותתן את העמוד למלכי ביבלוס לשמור אותו בבית תפלתם.",
+                    "<b>ובקוצר</b> מלין נעיר על כל הדמויים הנפלאים הכמוסים תוך הספור הלז א', הבכיה ביום אבדת אוסיריס הלא זה הדבר אשר נהג אצל כמעט כל הגוים לבכות ולתנות על אבדת או מיתת איזה אליל במצרים בצר וצידון באשור, ביון, באיטאליא, ובכל המקומות, ונשי ישראל היו מבכות את התמוז, והיא <b>הבכיה בבתי בראי</b> שדברו עליה בתלמוד על פי פירוש המקובלים, ושאול הנוצרי ששמע סודות החכמים מאחורי הפרגוד והוציאם לחולין אמד <b>שהיצור כלו בוכה ומתאנח</b>, וכבר ידוע כי הבכיה מורה על תוקף הדין ר\"ל פירוד הת\"ת מהמלכות, וחסרון הזווג והוא הוא אשר רצו הקדמונים באבדת או מיתת האלוה והדברים ארוכים ויקרים, די ברמיזה לחכם ומבין מדעתו, ומי לא ירגיש בתוך הרמזים הפילוסופים הללו רושם הנכר מקורות משה רבינו, הלא כשהושלך ליאור <b>אחותו</b> מרים נצבה מרחוק לדעה מה יעשה לו, והפלא שאחד מהמקומות שדברו בתלמוד מפורש ושום שכל על הסתרים הוא בדרשתם בתלמוד ירושלמי על פ' זה <b>ותתצב אחותו מרחוק</b> — אחותו כמד\"א אמור לחכמה אחותי את וגו' הסבו כל הענין אל השכינה החכמה התחתונה, והאחות והיא המלכות — וכן איסיס דורשת ומבקשת גוית אוסיריס <b>אחיה</b> ובעלה — והנה סופר שארון אוסיריס היה לעץ פורח ולעמוד אשר בית המלך נשען עליו, וגם אלה משלי הקבלה בלתי ספק כי הת\"ת הוא הנקרא <b>עץ החיים</b> והוא העמוד הגדול אשר כל <b>הבנין</b> (בית המלך מש\"ע) נשען עליו כמו שנקרא <b>עמודא דאמצעיתא</b> — ויחזור הספור כלפי מאורעות משה ויאמר כי נתנה <b>המלכה את בנה לאיסיס להניק,</b> דברים נפלאים ומתאימים עם משה הוא אוסיריס <b>הנתן לאמו</b> להניק על ידי מרים, והוסיפו שרק באצבע קטנה היה יונק ואיני יודע לכוון בדקדוק פרט זה אם לא שיאמר כי רמזו בזה לקבלת רבותינו שלא רצה משה רבינו לינק מכל המצריות עד שבאה אמו וכן יפורש מה שאמרו שהעבירה אותו באש על פי' רבותינו שאמרו שנתמלא הבית כלו אורה — או על ידי כוויית שפתיו בגחלת שלקח תחת המרגלית — ומה נאה השתנות איסיס <b>ליונה</b> אחר שנקבל היות איסיס מלכות הטומאה! כי <b>היונה</b> היא החיה אשר ראינו משמשת לצייר לעין, האלהים הנקבית מאגרא קמא לבירא עמיקתא, <b>ממלכות דקדושה</b> עד האליל <b>בינוס</b> Venus כקוף בפניה אשר הקדישו לה היונה.",
+                    "<b>ד'</b> ויהי כאשר שבה איסיס אל מצרים ותבקש את בנה <b>אורוס</b> למען ינקים נקמת אביו — אמנם לילה אחת בעוד היה טיפון צד ציד להביא וימצא את קבר אוסיריס, ויכרות את גופו לי\"ד בתרים וישלך זה מפה וזה מפה לכל רוח — והנה איסיס כאשר שמעה את זאת ותלך לבקש את איברי בעלה ותמצאם, רק אבר המשגל לא מצאה, ותתן תחתיו אחר של עץ בצורת אבר -רק אוסיריס לא אחר מלעלות משאיל מטה למען למד את אירוס דרך נכוחה, ולמען ינקום נקמתו, ויתאספו אליו כל רעיו ואוהביו ויצאו להלחם על טיפון ויוכלו לו ויתפשוהו חי — אמנם איסיס התורה את מאסרו ותשלחו עוד הפעם חפשי, ולא יכול אוריס להתאפק ויסיר העטרה מעל ראשה ותתן תחתיה ראש פרה עם קרנותיה, על כן היה לחק לאיסיס לשאה את ראש פרה על ראשה — ויוסף טיפין לטמין פחים להרע לאורוס ולא יכול ויגלו אותו אל המדבר — ומצאנו אצל דיודורוס Diodoro תוספת יקר, והוא שכאשר מצאה איסיס את איברי בעלה ותקברם, <b>התחכמה לבעבור לא יוודע מקום קבורתו</b> — על כן עשתה י\"ד צורות כצורת אוסירס ותתן כל אחד במקום א' באופן שכל אנשי מקום ומקום היו אומרים על עצמם שאצלם היה קבור, ונעיר אך בקצרה על האמור.",
+                    "<b>אורוס</b> HORUS בנה של איסיס, ומי לא יזכיר לטוב <b>חור</b> בנה של מרים! הנקמה שעתיד אורוס להנקם מטיפון מובנת היא לכל משכיל, כי אורוס בנה של איסיס ושל אוסיריס הוא <b>האדם</b>, אד\"הר וישראל בנים לקב\"ה ושכינתיה לת\"ת ולמלכות כידוע לכל מתחיל בחכמה זאת, ועל ישראל ועל האדם לעשות נ\"ר לפני אבא ואמא ולגרום הזווג במדות הקדושות העליונות <b>ולהכרית את הקליפות ולהגביר את החסדים,</b> וזה פרי כל מעשה המצות לדעת המקובלים בס��ד עקיבא היה לך לעוזרני, והאריכות בזה אך למותר ירגיש בו כל מבין, והכריתה שנכרת גופו של אוסיריס על ידי טיפון גם הוא מתפרש יפה יפה, כי הוא הוא המעכב שהזווג בין אבא ואמא REALE E IDEAILE יהיה שלם מכל הצדדין ותתחבר ותתמלא המלכות משפע הבעל בכל חלקיו, כי לעולם כחות הדין שבה מפרידים אלוף וגורמים שלא יהיה זווג שלם ותדירי, ולא ימצא במלכות רק רושם ברצוא ושוב מחבור הבעל והחתן ועל כן נקראו דודים דאית לון פרישו הפך ח\"וב דלא מתפרשן לעלמין, וזהו הרמז הנפלא שלא מצאה איסיס את אבר המשגל כי הוא כלי הזווג שעל ידו נעשים רק גוף אחד, ועל כן נקרא <b>שלום,</b> ועל היות המלכות נוטה אל הדין ופעמים בבחינת טמאת הנדה רמזו בשלוח טיפון <b>חפשי</b>, כי טיפון הוא הנחש הקדמוני דפגים בסיהרא והוא הנחש (טיפון) שבא על <b>חוה</b> (מ) והטיל בה זוהמא ומאותה זוהמא נולד קין, וכמו כן מזווג טיפון עם איסיס נולד איש שרוע וקלוט וה<b>דִּבֵּר</b> אין בו, ואין מלה בלשונו הוא. Arpocrate ועל שליטת הצדיק על המלכות בסוד צדיק מושל יראת אלהים רמזו באומרם כי llorus הסיר העטרה מעל ראשה ויתן תחתיה קרני פרה, והסתכל בשם <b>עטרה</b> כי הוא השם שקורא למלכות בפי המקובלים ורצו בזה כי האדם השלם שולט על היצור ונשמתו ממקור עליון מהמלכות בסוד <b>איש האלהים</b> — וקרני פרה בכלל טכסיסי המלכות כי היא העגלה והפרה <b>וקרני פרה</b> אחד מהטעמים רומזים אליה (עיין פ' מקץ פ' והנה שבע פרות) — ואם טיפון הוגלה אל המדבר מצינו לשלח <b>אותו לעזאזל</b> המדברה (עיין כל האמור ע\"ש עזאזל) וחותם אמת חתום על הספור הלז להעירנו כו משה (התחתון והעליון) רמוז בתוכו כי כמו שסופר על אוסיריס שלא נודעה קבורתו, מצינו על משה <b>ולא ידע איש את קבורתו</b> עד היום הזה.]"
+                ],
+                [
+                    "<b>ותרא אותו כי טוב הוא.</b> ראיתי עניין נפלא לא אמנע מהקורא להעיר עליו שראיתי בס' <b>הציוני</b> ובילקוט ראובני דף ע\"ו, ותרא אותו כי טוב הוא, סוד כמוס ונפלא, כי מרע\"ה היה נברא בצלם דמות <b>אשה</b> א\"כ מן הנכון שתמלא הבית אורה שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב ע\"כ, והפלא, שנשמע כזאת במחנה החוקרים שלא ידעו מהקבלה מאומה, וגם במחנה הסופרים הקדמונים, ואין לנו לפרש ההשתוות הזה כ\"א כשנאמר שמראשוני חכמינו נתפרסם זה הדבר גם אצל אחרים והבינוהו על פי פשוטו מבלי שירגישו היותו מיוסד ע\"פי רמזי הקבלה, והמזכירים הם Memoires de l' Academie des inscript. et הוא belles lett. Tom. XXIX. p. 204.- Alex. Polystore האחר שכתב -. Haebream fuisse mulierem Mose nemine sesiptum sit lex Habreorum» Tes. d' antich. vol. ll. p. 168» וזה מן ההוכחות הרבות והעצומות שידיעות הקבלה פוסעות ועולות על ראשי עם קדש מקדם קדמתה, ורמז מצאנו ג\"כ במדרש, שכתוב שם ילקוט א' ע\"ח ומכלם <b>אשה</b> יראת ה' היא תתהלל, <b>זה משה</b> — ואולי גם אל זה מקביל אומרם, ואם ככה <b>את</b> עשה לי, מלמד שתשש כחו של משה <b>כנקבה,</b> ובכן סרו מהר התמיהות כיצד ייחס סימן הנקבות ב<b>את</b> אל משה, והלא כלפי המקום הוא חוזר? אבל האמת שלא על משה החומרי ידבר אלא בבחינתו העליונה שהיה תלוי בה, ואליה היה מדבר, והוא ה<b>משה הנקביי</b> שעליו נדברו המקובלים, וקדמוני הגוים, והמדרש והתלמוד, אלא שקדמוני הגוים נתנבאו ולא ידעו כי לקטו מן האויר קול הברה רחוקה וכפלו הדברים גם בלא דעת ובלא דקדוק כוונה כדרך הולכי רכיל מגלי סוד כמו שהעירונו על זה בקודם.",
+                    "<b>כי טוב הוא.</b> פירש במשתדל משם אביו, טוב הוא כמשמעו שלא היה בוכה וצועק ע\"כ, וזה לא יתכן, כי לא יהיה ילד בעולם שלא יבכה ויצעוק עד שישמע קולו, וא\"כ איך תוכל להצפינו? ועוד מצינו <b>והנה נער בוכה</b> — והנכון שהאם החומלת הסתכלה בו ונכמרו רחמיה בזכרה מצות המלך לאמר הטילוהו אל הים, ואמרה בלבה חבל על האי שופרא, כי כל אם תאמר על בנה שהוא יפה, וביותר בשעת הסכנה, ומצינו כיוצא בו רבים במקרא, בבני האלהים הוא אומר ויראו וגו' את בנות האדם כי טובות הנה, והרבה פירושים נאמרו בו ואין מתיישבים על הלב, ואני אומר שכשחמדו להם בנות האדם ונסתכלו בהן נראו לעיניהם יפות וטובות כי התאוה תיפה הדבר הנתאב בעיני רואיו — וכן הוא אומר עתה ידעתי כי אשה יפת מראה את, וכי עדיין לא ראה אותה, אלא שהסכנה גורמת, עד עכשיו לא היה לאברהם להתקנאת משום אדם, עכשיו שהם באים למצרים והוא ירא לאשתו, נסתכל בה ונראת לעיניו יותר יפה מהנהוג, כי הסכנה תוסיף אהבה וחבה לדבר המסוכן, וכן עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, וכי עד עכשיו לא היה יודע, והלא לפניו נגלו כל תעלומות, אלא כלומר עתה אתה נראה לעיני יותר ירא אלהים מאשר חשבתיך להיותך מוציא מכח אל הפעל השלמות שהיה בך — ובזה דברה תורה כלשון ב\"א — ורבותינו אמרו שמשה נקרא <b>טוב</b>, ומצינו בני אדם ששמם כך, בבעז הוא אומר אם יגאלך <b>טוב</b> יגאל — ולדעת קצת, טוב, שם אדם הוא, ומפורש בס' שמואל (ב' י') <b>ואיש טוב</b> שנים עשר אלף איש, וזה סיוע לדברי רבותינו, גם קרוב שייחסו למשה שם נכבד שהיה בזמנם, כי מאלהי העמים קצת היו נקראים — Optimo וקצתם Dea-Bona — Bono ולהסיר מלב הטועים, אמרו שמשה נקרא <b>טוב</b> כי הוא הטוב, ותורתו היא הטובה שבכלם, ומה יפו בזה פעמי המדרש האומר יבוא טוב זה משה ויקבל טוב מטוב וכו'.",
+                    "[השמטה: <b>ותרא אותו כי טוב הוא.</b> עיין מה שכתבתי במקומו על הקול הנשמע במחנה העברים גם ערלים שמשה נקרא <b>אשה,</b> ומה שיש בכנוי זה מחכמת הסתרים, והסתכל בפירוש שחשבתי לחדש על מאמרם ואם ככה <b>את</b> עושה ומה שיקשה עליו — ופי אמלה תהלה למלמד לאדם דעת שהנחני בדרך אמת לקלוע אל מטרת דעות המקובלים גם שלא במתכוון, וזאת תהיה נחמתי שגם בשאר השערותי לא טעיתי ולא הטעתי, והא לך דברים ברורים בס' הזהר ח\"ג דקל\"ו וז\"ל, אמר ואם ככה <b>את</b> עושה לי דחשיבנא נוקבא במיכלא דילה וכו' וציין שם הרמ\"ז ז\"ל וזה שרז\"ל תשש כחו של משה כנקבה וקשו בה קמאי דאת היא כלפי מעלה ונר' דה\"פ \"כחו של משה מדרגתו שבה אחוז וממנה כל יחשב (?) שתשש כחו מלהשפיע בו\" וזכור מה שאמרו במ\"א על מה שנקרא משה איש האלהים כלומר בעלא <b>דמטרוניתא</b> והיא המלכות — ובוא אחי הקורא ואראך איך קצה החקירה החפשית האחרונה שבאחרונות, מתחברת ונקשרת אל קצה החכמה האלהית הקדומה שבקדומות — אמרנו שמשה נתיחס לבעלא דמטרוניתא כי הוא רמוז אל יסוד דאבא, האף אין זאת מה שסופר לנו ומה שאנחנו רואים בחוש מלכי מצרים מלובשים ומתארים בתארי האלהים Osiris ונשותיהם מלובשות ומתוארות בתארי האלילים הנקבות lsis ou Ahor? לא זו אף זו, הנה Ahor שהיא אחוזה במלכות דקדושה פעמים שהיא מצויירת בגוון <b>שחור</b>, Orcurti Catal illust. del Museo di Torino vol. ll. p. 125. לא סוף דבר, נשי המלכים פעמים שיציירו אתהן בגוון <b>שחור</b> לא <b>בעבור</b> (אלה דברי החוקר הנזכר) <b>היותם מזרע כושים, רק מצד היותם מצויירים בצלם דמות אתור</b> Athor, וכל השומע יפלא איך גם במשה נאמר שלקח <b>אשה כושית,</b> ויוסיף עוד להפלא כשיזכור פירוש רבותינו שלא היתה <b>כושית</b> ממש אלא שכנוי הוא שמכנה <b>לצפורה בתו של יתרו,</b> ומה יוסיף להפלא הפלא ופלא כשישים אל לבו שאצל המקובלים (שרשומם נכר במשלי מצרים הקדמונים) <b>צפורה</b> הוא כנוי ושם למלכות והיא התאומה היתרה של הבל הנקראת על שם <b>לאה</b> (גם היא אשתו של יעקב למטה ולמעלה, ויעקב הלא הוגד לך מראש כי הוא <b>אוסיריס</b> בכחות הטומאה של מצרים) ג\"כ כי שם היא, אלא שזו מפנים וזו מבחוץ בסוד קשר של תפלין.... והיא תפלה למשה שהיא מלכות העליונה של כינה שהיא התאומה יתרה הנוקבא דמשה — (ס' הגלגולים פ' ל\"ג) ומי לא יחרוד לקראת האמת וישתחוה ויכרע כשישמע עוד \"כי כמו שיש בחי' צפורה במוחין דגדלות <b>כן אותה הבחינה עצמה יש במוחין דקטנות וזהו סוד האשה הכושית</b> כנזכר, וכבר ידעת כי המוחין דקטנות הם כלם דינים גמורים מבחי' אלהים ובפרט הנקבות של זמן הקטנות וכבר נתבאר ענין הדינים שהם מתחלקים לשנים דינים דדכורא ודינים דנוקבא ואמנם <b>זאת האשה הבושית היא המלכות</b> מבחי' <b>אבא</b> — (ס' הגלגולים פרק ל\"ג) ועיין זהר חדש שיר השירים פ' שחורה אני ונאוה בנית ירושלים ותראה נפלאות. — ודע שגם איזיס lsis פעמים שיציירוה על אבן שחור, ראשה ראש לביאה וגופה גוף אשה, ואמרו עליה שהיא דומה לאליל הודו <b>כלי</b> CALI שפקודתה הכליון וההפסד, וראה פלא שהמלכות כשהיא בנדת טומאתה מרוחקת מבעלה, בבחינת מדת הדין הקשה היא נקראת <b>כלה</b> ברפה כי אינה מלאה משפע בעלה הרמוז בדגש מלשון כליון וכשהיא מזדווגת עמו נקראת <b>כלה</b> בדגש, וכאלה רבות נוראות ועצומות הלא הם כמוסות עמדי לעת מצוא.]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ותרד בת פרעה.</b> אמרו רבותינו ששמה <b>בתיה</b> ובדקתי בשמות נשי מצרים הקדמונית שנמצאו על המצבות, אולי אמצא כעין שם זה, וראיתי שכן אשתו של <b>אמינופי</b> המלך הג' ממשפחת הי\"ח הנקרא על שם זקנו, היתה נקראת <b>תַיַה</b> (Egypte par Champol-lion.318) — Taja וידענו ממלכי מצרים שהיה מנהגם לישא אחיותיהם, ע\"כ אפשר שתהיה היא עצמה <b>בתיה</b> אומנתו של מרע\"ה, ונשאה אחיה בן המלך המולך בזמן לידתו של משה — ותוספת ה<b>ב'</b> לא יפלא בעיני כל חוקר, ועיין מה שכתבתי בתוספותי על ס' בראשית ע\"פ וגם אמנה וגו', ואולי דעת רבותינו לכנות לה שם תפארת תחת <b>בת פרעה</b> שקראה הכתוב על שם <b>פרעה</b> שהוא גם שם אלהי מצרים, חזרו לקרות <b>בת-יה</b> כלומר שחזרה לאמונת אל יחיד כדברי רבותינו, ושם Taja שהגיע עדם היה נסבה להמירו <b>בבתיה</b> בשנוי כל דהו.",
+                    "[השמטה: <b>ותרד בת פרעה. בתיה,</b> עיין מה שכתבתי פ' שמות ותרד בת פרעה על שם <b>בתיה</b>, ועוד מצאתי שם אחר כיוצא בו שבו נקראת בתו של רעמסס הגדול Rahmeses le grand והוא <b>בותיאנטי</b> V. il Politeenico — Milano vol. XVl. p. 342. Bothianti — על כן תמהני על בקיאותו של החכם החוקר Orceurti בספרו המשובח והמפואר Catal illust. dei monum. egizii del Museo di Torino vol. l. p. 89. שכתב שלא מצא שם בשמות מצרים <b>אפילו דומה לשם בתיה,</b> ואמת שהוסיף כי ראוי לשמור אותו כי יהיה לעזר ולהועיל — רק אל פתח השמות שהזכרנו Taja e Bathianti לא קרב, וכל קורא ירגיש כי שניהם דומים לשם <b>בתיה</b> שקנה בתשמישו בכתבי הקדש צורה עברית כמו שיקרה לכל השמות (ועיין מ\"ש פ' שופטים על שם <b>אשרה ועשתורת</b> ובמקומות אחרים מס' זה וכן שם <b>בהמות</b> דאיוב ואחרים) וחובה להזכיר כי יוסף הכהן לרומיים קורא בשם אחר אומנתו של משה והוא TERMUTIS ועליו כתב החוקר הנזכר כי הוא שם <b>מצרי צח.</b> — ולכל הדברות עדות ביהו'סף כי בזמן חכמינו היה שם בת פרעה שגור בפי הדור ההוא אלא שנשתנה שמה בפי הקוראים — וכעת לא נתברר אצלי מהו הנרצה בשם <b>תירמוטים</b> כי אין ספק כי יש לו הבנה כי <b>מות</b> Mut שם אליל נקבה ונקראת אדונת החשך Signora delle tenebre. V. Orcurti Catal. vol. l. p. 104. והרי זה כשאר שמות המצרים המיוסדים על שם משמות האלילים — ועתה רואה אני שם (דף. 105) כי <b>תירמוטיס</b> Thermutis הוא כנוי ותאר לאיסיס lsis וענינו <b>האם הגדולה,</b> ואם ידעת בכנויי הקבלה תראה כי <b>בת-יה,</b> (מלכות) היא <b>האם הגדולה.</b> ]"
+                ],
+                [
+                    "<b>ותראהו את הילד.</b> פעל קודם לשם העצם, ועיין מ\"ש פ' ויצא ע\"פ אנכי אחטנה מידי תבקשנה גנובתי יום וגו' ואין לתמוה אם הפעל רחוק מהשם כי כמוהו רבים, אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב, ומי הוא זה? זה הכוכב שדרך מיעקב וגו' וכן הביטו אליו ונהרו וגו' ומי הוא זה זה עני קרא וגו', וככה וימעטו וישחו ומי הם? הם הנדיבים שיזכיר שופך בוז על נדיבים וגו'."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>משה.</b> דעת החוקר Renan שעניינו בלשון מצרי <b>בן</b> Hist. des lang. Semite l. p. 199 — ואם כנים הדברים אין סתירה ממה שמצינו כי מן המים משיתיהו, שכן דרך כותבי הקדש להרכיב טעמים רבים על שם אחד, והארכתי בזה בשמות בני יעקב, ע\"ש, ובאמת שהמקרא יסייענו כי סמך ותהי לה <b>לבן</b> לו תקרא שמו <b>משה- וכיוצא בו <b>ראו-בן</b> עיין עליו, וכן <b>נינוס</b> מיסד <b>נינוה</b> מלשון <b>נין</b> — ונקראת העיר <b>נינ-נוה</b> כלומר, <b>עיר הבן,</b> וכן <b>נון</b> אבי יהושע, ובשם <b>הבל</b> כתבנו דעת <b>אופרט</b> Oppert שהוא <b>בן</b> בלשון אשור, וכיצד נוכל להתעלם מדברי חכמי הקבלה האומרים כי <b>משה</b> הוא <b>הבל</b>, ושניהם לבדם מצאנו בכתבי הקדש קרויים בשם <b>בן</b> סתם — וראיתי בבכורי העתים (לש' תק\"ץ די\"ח) מי שרצה להוכיח כי <b>משה</b> הוא הידוע בשם <b>טיפון</b> Typhon למצרים ואין לנו כעת לחקור הכנים הדברים אם לא, רק זאת אעיר במה שכתב שם \"ועל מה שנתנו <b>לטיפון</b> שערות <b>אדומות</b> כבר מצאנו מן הקדמונים. Artapanus. apud. Eusebium מי שכתב כן על מרע\"ה (ר\"ל שיהיה <b>אדום</b>) בשגם אנחנו לא נדע מאין הוציאו הודעה זאת ע\"כ, ואלו התבונן בספר הזהר שהיה לשמצה בעיני ילדי הזמן יבין את זאת, כי ראיתי שם דבר נפלא ראוי להוציא ממנו תולדות יקרות, דאיתא שם (ח\"א דכ\"ח) <b>בשר דמשה סומק</b>, ועליה אתמר פני משה כפני חמה, ולמוד מזה, א', ראיה להשערת הכותב, שהמצרים הלבישו חיי משה בספור <b>טיפון</b>, ב', והיא העולה על כלנה כי משם בא'רה אמתת ספר הזהר וקדמותו, כי לא נשמע כזה בכל ספרי חכמינו זולת הזהר רק בספרי הקדמונים <b>כארטאבאן ואיאוסיביו</b> מצאנוהו, וא\"כ מנין שאב כותב <b>הזהר</b> אם לא מהאנשים המספרים כזאת, ומהזמן שהיה דבר זה שגור בפני בני אדם, ואיזה? זה זמן <b>איאוסיביו וארטאבאן</b> שהוא זמן רבותינו התלמודיים, ולדעתי דבר זה, הוא מעין הידיעות הפנימיות שנתפרסמו על ידי הולכי רכיל, והיו שגורים בפי הבלתי בקיאים שלא ידעו שחרם ומכללם ארטאבאן ואיאוסיביו, ועיין מ\"ש ע\"פ ותרא אותו כי טוב הוא בסופו ובשאר מקומות.</b>",
+                    "[השמטה: <b>ותביאהו לבת פרעה.</b> בש\"ר פ\"א וכן בת פרעה מגדלת מי שעתיד ליפרע מאביה, <b>ואף מלך משיחנו שעתיד ליפרע מעשו יושב עמהם במדינה וכו' וכו'</b> ע\"כ, וזה מקביל למאמרם בתלמוד <b>והיכא יתיב? אפתחא דרומי</b> וכתבתי זה לפי שראיתי מי שרצה לפרש דאפתחא דרומי לאו היינו העיר הגדולה רומי, אלא ר\"ל בפתח <b>לצד דרום</b> — ודברי המדרש יכריחונו בחזקת היד להחזיר הכוונה ליושנה ר\"ל פתח עיר של רומי ממש.]",
+                    "[השמטה: <b>ותקרא שמו משה.</b> עיין מ\"ש בספר על השתוות ס' הזהר עם עדות ארטבאן על היות בשר משה <b>אדום,</b> ועתה אני רואה כי תאר זה שנתאר משה בפי ארטבאן הוא נבלע בתוך שאר תארים הראוים למשה כפי עדות רבותינו התלמודיים, וזה ממה שיוקיר עדותו של ארטבאן ביתר שאת הוא היה אומר ll etait GRAND ROUX ayant la tete couverte d' une epaisse chevelure blanche, et son aspect etait venerable. Artapan. apud. Eus. Prep. Ev. ed. Paris. vol. ll. p. 35. וראה בעיניך",
+                    "<b>א'</b> אומרו <b>גדול</b> מקביל למ\"ש ז\"ל חכם <b>גבור</b> ועשיר וכלם ממשה גבור מנין ויקם משה את המשכן וכתיב עשר אמות ארך הקדש.",
+                    "<b>ב' אדום</b> הוא אשר דברתי אליכם משם הזהר ועדות יקרה לכל באי עולם על קדמותו, עיין בספר — וקרוב אליך הדבר מאד להשוות עדות ארטבאן והזהר לדברי רבותינו האומרים <b>פני משה בפני חמה,</b> ובתלמוד מ\"ט האי שמשא סומקתי היא.",
+                    "<b>ג'</b> ואדמימותו של משה יסייע לסברת האומרים שהוא טיפון המצרי, ויש גלוים אחרים בדברי חז\"ל ע\"פ ראו כי רעה נגד פניכם, עיין הערתי על עזאזל.",
+                    "<b>כי מן המים משיתיהו.</b> לדעת פילון בחיי משה נקרא כן על שם המים הנקראים בשם מצרי <b>מוש</b> Mos, ויתכן ליישב הכתוב על פי פירושו שנכללו בשם משה שני הרעיונים גם יחד המים והמשיה מהן וזה שאמר כי מן <b>המים משיתיהו,</b> ושניהם גם המים גם משיתיהו נרמזים בשם משה. וזכור מה שהודעתיך פעמים רבות, כי שמות התורה יש בהם הוראות וכוונות אחרות מלבד אותן שנרמזו בפירוש וגם זה כאחד מהם.]"
+                ],
+                [
+                    "<b>ויגדל משה.</b> יש מחכמינו שאמרו שמשה למד כל החכמות אצל כהני מצרים והוא דעת רל\"בג, ודעת זו נתפרסמה משנים קדמוניות אצלנו, וגם אצל הנוצרים, שהרי <b>פילון</b> הוא <b>ידידיה</b> האמין בה — Phil. De vita Mosis ומהנוצרים Act. Apost. Cap. Vll. v. 22. Clem. Alex. Strom. Lib. l. ואולי זה הביא <b>מאניטון</b> המצרי Maneton לומר על משה שהוא היה <b>אוזארזיף</b> כהן <b>אוסירי</b> כי למד בילדותו עם כהני מצרים, ונתחנך בידיעותיהם, וגם ההגמון לנוצרים-Basilio כן כתב בדרשתו לבחורים, וכן יאות לראש הנביאים שיהיה שלם בכל החכמות האנושיות קודם שיגיע אל ההשגה הנבואיית וזהו שאמרו חכמינו חכם, גבור, ועשיר, וכלהו ממשה, ויותר מפורש אצלם מ\"ש בב\"ר משה עשה בפלטרין של פרעה, מ' שנה, ובמדבר מ' שנה, ושמש את ישראל מ' שנה, ואין ספק שלא ישב מ' שנה בפלטרין של פרעה מבלי שיתלמד כל הראוי לבן גדולים ובפרט אחר היותו חשובו <b>כבן לבת פרעה</b> המגדלת אותו כמנהג המלכים — וכיוצא בזה ראיתי להרב דוד די ליאון. 31 .l שכתב שמשה למד עם יתרו חותנו במדין — וראיתי במדרש קהלת דברים המורים על זה, על פסוק לא לחכמים לחם, זה משה שהיה <b>קומסקלתור</b> (ממונה על שלוחי ב\"ד) בפלטין של פרעה ואח\"כ קראן לו ויאכל לחם, ומובן מהמדרש כי <b>חכמה</b> למד בפלטין של פרעה."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ותבאנה אל רעואל.</b> חז\"ל אמרו שכל אלה השמות רעואל, חובב וכו' נקראו לו, ואין ספק שדרך הקדמונים לקרות לאיש אחד בשמות רבים — רק היה נראה לומר שאין צורך לפרש כן ביתרו, כי לדעתי כל מי שישא אשה ממשפחה אחת הוא חתן לאותה משפחה (ועל כלם הוא חתן לאשתו) ובני המשפחה כלם הם חותניו (ועל כלם אבי אשתו הוא חותנו) וכן מצינו (מלכים ב' ט') כי חתן בית אחאב הוא, ולמעלה אמר שהיתה בת עמרי, ועיין שם רד\"ק, ובלשון חז\"ל <b>חתנא</b> דבי נשיאה כלומר קרוב ע\"י חתון, כי לא יתכן שיהיה חתן לכלם, ובזה אפשר שיובן מי היו רעואל וחובב ויתרו, כי רעואל היה הזקן אבי המשפחה, ויתרו וחובב וקני כלם אחים בני רעואל, וכשמת רעואל מלא יתרו את מקומו כי אולי היה הגדול שבאחים, ולזה אמר ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו, וכי בשנה השנית היינו שתי שנים בקירוב אחר שהלך לו יתרו אל ארצו, בא חובב אחיו וחלה משה פניו שאל יעזוב אותם, ובפי' קראו הכתוב <b>בן רעואל המדיני</b>, נמצא שרעואל היה אביו, <b>וחותן משה</b> חוזר לכל אחד מהם, <b>וקין</b> או <b>קני</b> היה מבניו של חובב, ובלעם ראה אותו להיותו נצב על ראש הפסגה בארץ מואב, ועיניו משוטטות בכל המדבר, והתנבא עליו, ובס' שופטים ד' וחבר הקני וגו' אמר שחבר נפרד משאר המשפחה ויט אהלו וגו', והמשפחה היתה מזרע קין שהיה מבני חובב חותן משה, ולסבת הקורבה עם ישראל עשתה יעל מה שעשתה, ובשמואל (א' ט\"ו) ויאמר שאול אל הקני וגו' כי אתה עשית חסד בגלל עצת יתרו, או כנגד מ\"ש משה אל נא תעזוב אותנו וגו'."
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אל הר האלהים חרבה.</b> מאמונות הקבלה שיהיו קצת בני אדם דומים זה לזה <b>בשרשם</b> וטבעם וגם מקריהם החיצונים יהיו שוים זה לזה, ואולי הוא הנרצה בש\"ס במליצת בן <b>גילו</b>, וראה פ' וישלח מ\"ש על יוסף ויאסף אל עמיו — וראיתי להעיר על דמיון נפלא בין <b>מרע\"ה ואליהו</b>, כי שניהם נגלה אליו ה' בחורב, ושניהם נשארו מ' יום בלא אכילה ושתיה, ושניהם נסתלקו מהחיים במקום אחד, ושניהם לא נודעה קבורתם, וכאלה עוד רבים כאשר ירגיש הקורא, באופן שלא יכול להתאפק רד\"ק לכתוב ולומר <b>כי מעלתו היתה קרובה למעלת משה רבינו,</b> ראה אם חכם מקובל היה מדבר באופן אחר. ולדעתי זאת היתה סבה לכותבי האונגליון לספר <b>שמשה ואליה</b> נראו על ההר <b>לישוע</b> רבם, והאצילו עליו מהודם, וזה ג\"כ הטעם, שבזהר, שניהם משה ואליהו לבדם, יורדים ללמד סודות התורה, ובא זה ולמד על זה, כי ראשוני הנוצרים ירדו לפרדס וקצצו בנטיעות, וכל למודיהם אינם כ\"א קבלה משובשת כאשר העיר זאת לפנים בעל <b>כלימת הגוים</b>, וגם אנחנו רמזנו על זה פעמים במה שעבר."
+                ],
+                [
+                    "<b>והסנה איננו אכל.</b> כדמות המראה הגדול הזה מצינו אצל קדמוני הגוים, שהרי <b>לוקאנוס</b> משבח ומפאר כהני <b>גאלליא</b> הנקראים <b>דרויידים</b> Druidi שבעוצם כשפיהם הרבים היה נראה היער כלו מלא אש, והיער אינו אוכל, Et non ardentes fulgure incendiasylvae. Luc. Phars. Lib. lll. P. 420. — והאמת כי כמו שהשקר הוא כקוף בפני האמת כן הנסים המזוייפים תאר להם כנסים האמתיים כמו שהורונו חכמי הקבלה שהטומאה כקוף בפני הקדושה ותפוס כלל זה בידך כי רב הוא, ובזה תלך בטח דרכך בקריאת ספרי המינים ורגלך לא תגוף."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אל ארץ זבת חלב ודבש.</b> לא כן אנו רואים בעינינו היום, וכבר מזמן חז\"ל הרגישו בזה השנוי, ואמרו ביומי ר\"פ שמינא ארעא, וביומי דר\"פ כחישא ארעא, ושתי תשובות בדבר, האחת שאחר שגלו ממנה ישראל הרצת את שבתותיה כקללת ה', או שנאמר שלא כל ארץ ישראל היתה בכלל ארץ זבת חלב ודבש, אבל חלק ממנה, וכבר ידוע מ\"ש על חברון, ארץ טרשים היא והקצוה לקבורה, וגם אמרו על ירושלם מפני מה אין פירות גנוסר בירושלם כדי שלא תהא עלייה שלא לשמה, ושמע דבר יקר מפי חז\"ל שגם הם הגבילו תאר זבת וגו' רק לחלק מא\"י, והוא מ\"ש בירושל' דמס' בכורים, והא כתיב ארץ זבת חלב ודבש, א\"ל <b>אשר בה</b> ארץ זבת חלב ודבש."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אהיה.</b> שם <b>אהיה</b> גם שם <b>הויה</b> ב\"ה שהם הנכבדים בשמות הבורא ית' כלם עניין <b>הויה ומציאות</b>, ולא תשמע ולא תאבה לדברי המכחישים, ועוד נאריך בזה בע\"ה, ומזה נמשך אצל רבותי' התלמודיים והמקובלים לכנותו ב\"ה בשם <b>הוא</b> — ב<b>הוא</b> ה<b>פעל</b> וה<b>שם</b> — בדבור אחד, והוא מקשרם — ויש בחכמי האומות ובחכמתם האלהית, כנויים קרובים מאד באופן נפלא לכנוי זה, רק לא אעיר עתה כ\"א על מה שמצאתי סמך גדול לדרשתם ז\"ל ע\"פ <b>והוא אסור בזיקים</b> על שכינתו ית', והעניין חוזר על גלות בבל כידוע — ומצא Oppert בכתבי <b>בורסוף.</b> Borsippa שעל נבוכדנצר נכתב שם <b>רִבִט הוא כינא</b>, ופירש הדברים <b>עבד הנמצא (רבט, עבד,</b> כדרך שאומרים בערבי <b>רבט</b> לאסור, ודומה לו <b>אסיר</b>, בל' עברי, <b>מאסר</b> לשון <b>קשר</b>) וא\"כ צדקו דברי רבותינו אם מטעם ההויה הרמוזה בשם זה (דומה לשם <b>אהיה והויה</b>) ואם מטעם שבל' אשור (ששם אירעו הדברים) כך היו קוראים לבורא <b>הוא</b>, כמו ששמעת- וחוץ מזה כמעט נראה ברור שכן יש ללמוד מאיזה שמות בני אדם שבתנ\"ך, ר\"ל ששם <b>הוא</b> כנוי לבורא ית' אצל קדמונינו, שהרי מצינו <b>אבי-יה</b>, גם <b>אבי-אל</b> (ד\"ה) ומצאנו <b>אבי-הוא</b>, וזה לעד כי בשם <b>אבי-הוא</b> בא <b>הוא</b> תחת <b>יה, ואל-</b> וכן <b>אליהוא</b> תחת <b>אלייה ואליאל</b> — וכן <b>אליפלהו</b> (ד\"ה א' ט\"ו).",
+                    "[השמטה: <b>על</b> פסוק אהיה אשר אהיה עיין מ״ש שם, ועול שני שמות לראיה כי שם הוא מכלל שמותיו יתברך אצל קדמונינו, האחד הוא <b>הו־שע</b> (ונקרא שמו אחר כן <b>יהו־שע</b>) כלומר הנקרא שמו <b>הו־יושיע</b> זה הילד על דרך <b>אלי־שע, ישע־יה</b> כלם ענין תשועה, והשני <b>אבי־הוא</b> כלומר <b>אבי</b> הוא הנקרא בשם <b>הוא,</b> והעד שם אחר כיוצא בו <b>אבי־יה</b> כלומר אבי היא הנקרא <b>יה.</b> — ואולי מזה הסוג <b>אלי־הוא</b> כלומר <b>אלי</b> הוא הנק' הוא כמו <b>אל-יה.</b> — וראה שדרך קדמונינו בקריאת השמות יעיד כי אמונותיהם אמונות המקובלים שכן נהגו לחלק שם המפורש יתברך למחלקות המקובלים. — הם אמרו <b>ישעיה, אביה, אליה,</b> הרי <b>יה.</b> — גם אמרו <b>יהו-דה יהו־שע</b> הרי <b>יהו,</b> גם אמרו <b>יו-אל יו־כבד, יו-רם</b> הרי <b>יו,</b> גם אמרו <b>הו-שע, אבי־הוא,</b> הרי <b>הו</b> והנפלא מכלם הרכבת שמות בני אדם מאותיות <b>וה</b> שבשם, כאלו הם שם בפני עצמו, כשם <b>הודוה</b> מורכב מ<b>הוד־וה</b> ועניינו הודאה כמו <b>יהודה,</b> והעד שמצינו <b>הוד</b> לבדו שם אדם (ד\"ה א' ז') כמו שמצינו <b>צורי</b> לבדו מן <b>צורישדי</b> (עיין ד\"ה שם), ואולי ממין זה <b>יִשְ-וַה</b> כמו <b>יאשְ-יָה, יִשַּׁי.</b>]",
+                    "[השמטה: <b>אהיה אשר אהיה.</b> עיין שם ובהערות שבסוף פ' כי תשא — ומשם ראיה שבן היו קורים <b>הוא</b> לבורא בארץ אשור, ומה תאמר הקורא אם נמצא שכן היו קורים אותו ג\"כ בארץ מצרים, ולא ידעו ולא יבינו את זאת קצת חוקרים שבמקום שמצאו כנוי <b>הוא</b> על <b>אוסיריס</b> בכתיבות מצרים אמרו שכן דרך הלשון לדבר פעם לנוכח ופעם שלא לנוכח ואין הדבר כן אלא כמו שאמרנו, שאיסיריס שהוא כנגד שם הויה (תפארת) שבקדושה נקרא גם הוא בשם <b>הוא,</b> ותמיד הוא נקרא כן בכתיבות מצרים גם כשידברו לנוכח אוסיריס כמו לך הישועה מלך האלהים המאיר משכן הכבוד <b>בטובות-יו</b> COI BENDI DI LUI במקום טובותיך וכיוצא בזה לאלפי רבבה. Orcurti Catal illust. vol. ll. p. 205 ומה נאוו אם בן דברי רבותינו שאמרו ותפתח ותראהו את הילד מלמד שראתה עמו שכינה דרשו כנוי <b>הו</b> הנוסף ללא צורך על ה' יתברך, וכן ראוי לחכמתם הנסתרת (שכן הוא אחד משמותיו ית' וכן ראוי להאמין) ולדבר לבת פרעה כאשר ראינו, והרי זה עד ממהר כאחרים לבלי סוף אל מה שאמרנו פעמים רבות <b>כי החכמה בקצה האחרון והאמונה בקצה האחרון מתאימות ומחוברות.</b> (סי' ד' י')",
+                    "<b>כי כבד פה וכבד לשון.</b> עיין מה שפירשתי, ובא גם ידידיה לעוזרנו שכלל בחיי משה שני הדברים גם יחד, המום בכלי המבטא, גם חסרון החנוך בחכמת הדבור. ואחר שבאה מצוה לידו, לא אחמיצנה להעלות על ספר כמלקט שבולים מן הבא בידי מכל ההוכחות והגלוים המבוארים מתוך דברי הקדמונים מולים וערלים, המעידים על קבלות חז\"ל, ואין זה אלא מעט מזער מכל אשר נתן ליאמר על הדרוש הנכבד הזה ולא באתי אלא להלהיב הנפש היפה למלאת את דברי.",
+                    "<b>עוד</b> מצאתי ש<b>איאופולימוס</b> (מזרע ישראל) זכר דבריו איאוסיביו Prep. evang. ed. Paris. vol. ll. p. 45. (ועיין הראיות שהוא יהודי שם שם דף. 534) כתב איך שלמה כתב לואפרי מלך מצרים לבקש ממנו פועלים לבנין בי\"המק, ומי שמע כזאת ומי ראה כאלה בכל ספרי התנ\"ך? רק אצל רבותינו מצאנוהו, וראה בעיניך כי לא מלבם בדו הדברים ומה שיגידו שמפי השמועה הם קולטים שכן איתא בפסיקחא (ילקוט ח\"ב. 28) מכל חכמת מצרים אתה מוצא כשבקש שלמה לבנות בית המקדש שלח אצל פרעה, אמר לו שלח לי אומנין בשכרן שאני רוצה לבנות בית המקדש, מה עשה? כנס כל האצטרולוגין שלו וצפו בבני אדם שהם עתידים למות באותה שנה ושלחן, וכשבאו אצל שלמה צפה ברו\"הק שהם מתים באותה שנה נתן להן תכריכיהן ושלחן ושלח לו וכו' (ילקוט מלכים ק\"ח. )",
+                    "<b>ומזה</b> — מה שכתב יוסף הכהן לרומיים וז\"ל \"מצאתי בספרי אומתי שאחר פרעה חמיו של שלמה לא היה עוד מלך במצרים שיקרא בשם <b>פרעה</b> הובאו דבריו Eus. Prep. evang. vol. ll. p,569. ואין ספק שכוונת יוסף לא על ספרי הקדש, מב' טעמים, הא' כי בספרי התנ\"ך כבר מצאנו פרעה אחרים אחר אבי אשתו של שלמה, והב' שלא יקרא יוסף לספרי הקדש <b>ספרי האומה</b> Livres nationeaux וקרוב אם כן שכוונתו על ספרי הקבלה ואם לא ידענו הנמצא כזה בספרי רבותינו. — ומזה אומרם לא פסקה ישיבה מאבותינו, גלו למצרים, לך ואספת את זקני ישראל, ובאמת שכבר יש מן הכתוב ראיה כי ישיבה היתה שם שאין זקנים אלא זקנים בחכמה ובשנים וראשי הדור ומנהיגיו, אלא שלמתעקש נאמר צא וראה מה שכתב ארטבאן הנזכר הובאו דבריו Eus. Prep. evang. ed. Paris. 2. 8. Les lsraelites eleverent a Corehen une chaire hieratique — וראה המעיר שם הערה. 62 שלא מצא ידיו ורגליו לבאר הנרצה בזה, וכעור מגשש קיר, כתב כי אולי בנו שם בית תפלה, וזה הבל, וביותר כי אין מליצות ארטבאן מסכימים לזה, רק הנכון כדברי רבותינו שהעמידו שם <b>ישיבה ובית תלמוד</b> לדעת מה יעשה ישראל כפי מה שנודע אז מהתורה ומהמצות שנמסרו להם מפי אבותיהם, ועיין כל מה שכתבתי פ' בהעלותך פ' מזקני ישראל אשר ידעת וגו' — ועיין עוד בכלל הברכות וההודאות שהודו חכמי הגוים במציאות ישיבה ולמוד אצל אבותינו במצרים Calmet Histoire du vieux Testam. Pref. p. 10. Bertram ch. V. p. 30. ודע שכבר תמהו על רמב\"ם איפה מצא כתוב כי עמרם ראש הסנהדרין היה קודם משה ונצטווה במצות יתרות, (ה' מלכים) ובזהר נזכר זה והיה לפוקה ולמכשול לפני החוקרים לומר כי ממעיני הרמב\"ם שאב דבריו והנה מלבד, כי גזירות כאלה גזירות קשות ורעות ומשפטים לא יחיו בהם כל ספר וחבור קדמון, שהרי תמיד יוכל הטוען לטעון שכל מקום שבאו דבריו אצל האחרונים מהם לקח והביא אל חדרי ביתו פני��ה — חוץ מזה לא חסרו בספרי רבותינו האחרונים רמז מזה, וזה לי ימים שתקעתי עצמי במקום נאמן בשמות רבא שנאמר שם עמרם גדול הדור היה וכשראו ישראל שהוציא את אשתו עמדו כלם, ועתה מצאתי און לי דברים מפורשים יותר (שם פרשה א') פועה שהופיעה פנים נגד אביה שהיה עמרם <b>ראש סנהדרין</b> באותה שעה — וקרוב לזה אומרם (שם פ' ה') ואל ישעו בדברי שקר מלמד שהיו בידם <b>מגילות</b> שהיו משתעשעים בהם משבת לשבת לומר שהקב\"ה גואלן לפי שהיו נוחים בשבת — ודבר גדול לדעתי דבר המדרש באומרו שהיו בידם <b>מגילות</b> כי בזה הרשנו להסכים עם דעות האומרים שקודם משה היו ספרים או מגילות, יסופר בהם לדור אחרון מעשה האבות הקדמונים וקורותיהם ושמהם לוקטו ספורי התורה כמו שהובאו דברים מספר מלחמות ה' ומדברי המושלים (עיין מ\"ש באלה המקומות) — והגם שהרמב\"ם כתב שנצטווה במצות יקרות דרך אומדנא כתב כן ולמד מדברי המדרש שראש סנהדרין היה וראש סנהדרין באותה שעה לא היה כ\"א נביא דוגמת משה שהיה נשיא הסנהדרין כמ\"ש ומשה על גביהן, ואולי משמירת שבת במצרים למדנו ששמרו מצות שלא שמרו האבות או אם שמרו אותם לא שמרום דרך חיוב.",
+                    "<b>עוד</b> דברים יקרים מצאתי בהכנתו של איאוזיביו Prep. evang. vol. l. 399. 400. יעידו כי הרבה מדעות חז\"ל וממעשיהם לקחה אזנו ונתקבלו אצלו מכלל אמונות ישראל, ואעתיק דבריו בל\"הק ואעיר עליהם על יד על יד בין המסגרות \"הצווי הראשון נוגע לאלהים המלמדנו כי הוא מל<b>א</b> הכל, (רבותינו אמרו שנקרא מקום מפני שהוא מקומו של עולם) כי יש בו די במציאותו (כן אמרו על שם <b>שדי</b> שיש די במציאותו) ויש בו די לכל המציאות כלו שהוא התחלה והאמצע והתכלית, (איה איפה בדברי רבותינו אם לא אצל המקובלים האומרים שהוא ראש תוך וסוף כרמוז בשם <b>אמת</b>?) התורה תצווה לישא אשה שלא לשום ממון (היכן זה אם לא בדברי חכמינו?) היא האוסרת לאשה לגרום לעצמה שתפיל או להמית הזרע שבבטנה (לא נמצא רמז מזה בתורה שבכתב אם לא על פי דרשת רבותינו על השופך דם האדם <b>באדם</b> כידוע) היא אשר הגבילה חקי האבלות לכבוד המתים, היא אשר הורתה מה יעשו הקרובים בימי אבלם, היא צוותה לכל העובר אצל המת שמוליכים לקבור שילווה אותו בכלל המלווים (הלא זה אשר דברו רבותינו כל הרואה את המת ואינו מלווהו עובר בעשה) האש, המים, המזון, הוראת הדרך, הקבורה, הן הן הדברים שאנו חייבים לעשות לכל הנצרך להם (מפרנסים עניי גוים וכו' קוברים מתי גוים וכו') היא שאסרה להרוג הבעלי חיים הבאים כמתחננים לחסות בצל קורת בתינו, (כעין קול הברה אנכי שומע כדברים הללו ממעשה דרבינו הקדוש ובעיני יפלא אם לא הוא הוא המדבר בפי איאוסיביו) וכבר אצל היונים נתפרסם משופט אחד AREOPAGITE שענשו אותו על שהרג צפור אחד הבורח מהנץ ונכנס לתוך חיקו, כל העופות שנתרו באכילה הם המפורסמים ברכות מזגם וטבעם (Douceur) ונקיותם כתורים ובני יונה אווזים וכו' ובכלל האסורים באכילה לא תמצא כי אם עופות יעריים הנכספים לטרוף טרף.... ללמד לאדם דעת להיות נוח ושפל ורך וענותן עם הבריות (הסב לאכילת העופות ולהבדלן רעיון חז\"ל על דבר הקרבנות שאמרו לעולם יהא אדם מן הנרדפים ולא מן הרודפים שהרי אין לך נרדף בעופות יותר מהיונה וכו'. )",
+                    "<b>ומכלל</b> ההודאות שנמצאו אצל יוסף וידידיה לקבלת חז\"ל מת שכתב יוסף \"ממצות משה להתאסף ולקרות התורה ברבים ולדרוש מצותיה אל העם Moise.... nous a oblige a nous reunir pour en entendre la lecture (de la loi) et en acquerir une connaissance approfondie. — Joseph. in Eus. Prep. evang. l. 390.",
+                    "<b>ובמה</b> שנוגע לידידיה כבר העירותי עליו פעמים רבות בגוף הספר וזכרתי כמה דברים ממנו המעידים שלקחה אזנו ואזן אנשי אלכסנדריא מקבלות חז\"ל הרבה מאד, ועתה אני מוסיף כי עינינו ראות בידידיה שני הפכים זה בצד זה, מזה אחד, חסרון הפירוש מקובל הביאו להרבות עד בלי די עונש המיתה הגופנית בכל מקום שהוא מוצא שם מיתה מיועד לעובר על התורה ואינו זז מפשוטו, גם במקום אשר הסבו רבותינו כוונת הכותב האלהי למיתה רוחנית — ובזה היה אב ופטרון לאמונת קצת מגדולי חוקרי זמנינו, אשר לא אחזו בעץ חיים למחזיקים בה היא תושבע\"פ ופירשו כל מקום שכתוב בתורה מיתה או כרת על חיוב מיתה גופנית כאשר עשו. Michaelis. jahn. Winer. Gesenius. V. Palestine par Munk 215 ובזה קיימו בעצמם כל העובר על דברי חכמים <b>חייב מיתה.</b> — ומזה אחד לא נוכל להתעלם מהדמיונות הרבות והעצומות הקושרות בחבלי עבותות אהבה ידידיה וקבלת רבותינו, וכבר הבאתי קצתם לקוחות מספרו חיי משה באחת מהערותי על קורות האיסינים אשר הדפסתי בלשון איטלקי, ועתה אני מוסיף מה שעולה כעת במצודתי משאר ספריו, הוא האומר כי אחת ממצות התורה לתת מקום קבר ולכסות המת בעפר וזה לכבוד הנפש Manes, ובכל אופן שנבינהו, מוכרחים אנו לומר כי ממקור הקבלה שאב דבריו אלה, שאם כוונתו למה שנאמר בקללתו של אד\"הר ואל עפר תשוב, מי יערב אל לבו להוציאו מפשוטו שהוא לשון קללה בעלמא, ולא עוד ולהכניסו במספר החיובים והמצות אם לא רוח הקבלה תפעמנו, ואם לא אל פסוק זה מגמת פניו לא ימלט שהיה לנגד עיניו דברות חז\"ל רמז לציון קברות מן התורה. — או מצות קבורת מתים הנלמדת ממלת <b>בדרך</b> כידוע — ואל תסיח דעתך מאומרו qui reclame la sante des manes הורה לדעת כי הקבורה צורך ותועלת הנפש, (מאניס Manes אצל הקדמונים כנפש אצל המקובלים) וזו דעת חכמי האמת — ויוסף עוד ויאמר <b>אסרה התורה לגרום לאשה שתפיל על ידי סם או משתה</b> (האין זו דרשת רבותינו על שופך דם האדם באדם לרבות את הנפלים והאיסור להרוג העובר שבמעי אשה? ומבלעדי דבריהם איפה הרמז בתורה שבכתב?) ושלא להתנהג עם בעלי חיים אם לא כרצון ה' ונביאיו (כלומר ברחמים) (ראה לפניך בצביונו ובקומתו צער ב\"ח דאורייתא ואיה מקומו בתורה שבכתב?) שלא לאבד זרע התולדה (גם זה מן המתמיהין <b>איסור שכבת זרע לבטלה</b> שנובע ממקור רבותינו, ולדעתי אין לסומך לסמוך בזה על דברי תורה זולתי על מעשה דאונן שנאמר בו וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו, אלא שאין שום הכרח לומר שסבת המיתה היתה השחתת הזרע מצד עצמה אלא סרובו לקיים מצות ה' להקים זרע לאחיו, ואם כן הרי זה עד ממהר שלפני פילון נתיצבו המצות והאזהרות המקובלות ונהג בהם כבוד כאמתה של תורה הכתובה ביד משה) שלא למנוע התולדת (כלומר למעט בפ\"ור) שלא לשלח מעל פנינו הבהמות הבאות בצל קורתינו (כזאת שמענו מיפי איאוסביו במה שקדם ומה שיש בזה מהדמיון הנכלא עם מעשה דרבינו הקדוש בב\"ר העירונו עליו, ועתה אני רואה שאין אנו יכולים לומר על ידידיה שקול הברה שמע ממעשה דרבי, כי רבי היה כמה זמן אחריו, ויותר נכון לומר שכבר היתה אזהרה זו ידועה באומה ממנה למדו גם שניהם ידידיה ורבינו הקדוש) וגם חוץ מאלו הפילוסוף פורפיריו בספרו. De Ahstinentia lib. lV. cap. 14 הזהיר על הדבר הזה, ופורפיריו זה היה תלמידו של הפילוסוף המפורסם <b>פלוטינו</b> אשר שיערתי היותו <b>אבלט</b> חבירו של שמואל, ואם כן שמואל ופורפיריוס חבירים ואינו רחיק א\"כ שלמדו איזה דברים זה מזה, (ועיין בארוכה תוכחת מגולה על התאחדות אבלט ופלוטינו בספרי אם למסורת ערך <b>אבלט</b>) — ועל משה הוסיף וכתב, כי ראה כי טוב לתקן שיתאספו במקום אחד בכל יום השביעי לשמוע <b>קריאת התורה</b> למען לא יוכל איש לאמר לא ידעתיה — (אלו לא זכר ידידיה רק המנהג לקרות בתורה בשבת החרשתי, כי כבר היה מנהג זה קבוע בזמנו, רק שייחסהו עד משה רבינו, לא במקרה היא זה, רק הודאה גמורה לקבלת רבותינו שאמרו משה תקן להם לישראל שיהיו קורים בתורה <b>בשבת</b> וב' וה') וכהן או זקן אחד קורא בתורה ומבאר לעם מה ששמעו באזניהם (אין ספק שכוונת ידידיה על התרגום, ומקשר הדברים נראה שגם זה למשה יתיחס, וכן הבין המגיה והמעיר (שם הערה כ\"ב) ואולי אינו רחוק שהרכיב ידידיה מקור מנהג קריאת התורה והמנהג היותר מאוחר <b>לתרגם</b>, ולכל אפייא לא נפלאת היא ממך אחר ששמענו מפי רבותינו <b>שהתרגום מסיני,</b> על כן לא בדעת ולא בהשכל כתב המעיר. C' est un anachronisme. Je ne puis decouvrir s' il est volontaire ou produit de l' inadvertance",
+                    "<b>ועוד</b> לי דין ודברים על אלה ההערות כלם אם היו המקום והפנאי מסכימים — ולנו במשנה, יקר סהדותא כי היו ישראל מתרגמים התורה בתרגום אנקלוס גם טרם היותו אחר אשר שמענו שכהן גדול בתפלתו ביו\"הכ היה אומר <b>ולא יעדי עבד שולטן מדבית יהודה</b> ומהו לשון זה אם לא תרגום לא יסור שבט מיהודה כפי תרגום אונקלוס? וכמו זר יחשב שלא תדבר המשנה רק על השנים הנותרות אחר אנקלוס בבנין הבית, רק הנכון כי תרגומו (בחלק רב ממנו לכל הפחות) היה כבר שגור בפי האומה ומפיה כתב אנקלוס על ספר ובדיו, וכבר העיר על זה הרב החוקר צבי הירש חיות בספרו הנחמד אמרי בינה (כ\"ב ב') והביא ראיה גם ממה שמצאנו בתרגום יונתן הקודם לאנקלוס <b>לא יתקן גבר בתקוני אתתא</b> בתרגומו לשירת דבורה.",
+                    "<b>ויכולני</b> להביא במספר המעידים על אמתות קבלתינו כל אותם המחברים אשר דבר אין להם עם רז\"ל ובכל זאת כמספרים והולכים לתומם, הצדיקו דבריהם בדברים הנוגעים גם לחלק המעשי מתורתינו, למשל, ידעת דבריהם ז\"ל על צורת המולך וכיצד היו שורפים את בניהם ואת בנותיהם, והנה דיודורו הסיקולי Diodore Sicilien הגיד לנו כיצד היתה מצבת המולך עשויה והגדתו מסכמת בכל חלקיה לדברי רבותינו, ולא יכול החכם ש' מונק להתעלם מלהודות בהסכמתם זו בפה מלא Munk. Palestine 91.",
+                    "<b>וקשה</b> להאמין שרבותינו שאבו ידיעתם הלזו מהמנהגים שבזמנם, כי במקומותם לא היתה עבודת המולך. והנה אם אחד מעיר וב' ממשפחה כתתו רגליהם בארצות אפריקא ויוכלו לראות בעיניהם את אשר הגידו, הנה מצד אחד אפילו באותם המקומות לא היתה עבודת המולך מקובלת ורצויה כימים אשר לפנים, ומצד אחר רחוק הוא שעדות היחידים תצא מדוקדקת כ\"כ תכלית הדקדוק והאמות ותתקבל בהסכמה גמורה אצל כל ישראל, על כן אני אומר שקרוב ונראה כי הידיעה הזו מעבודת המולך אצל רבותינו באה להם מאבותיהם ואבות אבותיהם.",
+                    "<b>ומקור</b> נפתח לשאוב ממנו אוכל למכביר, ומים לרוות צמאוננו היא אמונת וספרי <b>השומרונים</b> אשר נבדלו מקהל ישראל בעוד לחלוחית הנבואה עדיין קיימת ויד הפרושים לא גברה עדיין בעולם, ומזה כל דבר אשר נמצא אצלם מסכים לדעתם ולקבלתם של פרושים הוא אוצר נחמד ושמן בנוה חכם, ואם כסיל אדם יבלענו תחת מסוה השתיקה, הוא מפיו יקרא אני הוא המדבר בצדקת הפרושים רב להושיע, ומי יתן ואוכל לסדר לפני הקורא כל הנמצא כתוב בספריהם מהמין הזה ולהיות כי צר לי המקום והפנאי, גשה לי ושב שבעה נקיים על ספר כרמי שומרון ותראה נפלאות גם בקורות הימים גם במצות ובמנהגים דברים דומים תכלית הדמיון לקבלת רבותינו — ועיין מ\"ש פ' תולדות על פ' אם כן איפה וכיוצא בו על כן יאמרו המושלים שדרשו בו רבותינו אלו המושלים ביצרם, והשומרונים תרגמו משלים <b>שליטייא</b>, ואחר שבא לידי אומר כי לא לחנם שרש משל משמש ענין שליטה ומשל וחידה כי השליטים הראשונים היו בעלי המשל היודעים להטיף ולדבר צחות, וכן שרש דבר דבור ושליטה וכן אמירה כמו וה' האמירך היום, וקרוב לו יתימרו כי הדבור והאמירה היתה סגלה לקצינים שבעם ועל ידה היו משתררים על ההמון כמשל אורפיאו שספרו עליו שהיו החיות מתאספות אצלו ופערים פיהם למלקושו כאשר הטף יטיף דברים ערבים ומתוקים לשומעיהם, וביאר Vico שהכוונה על הפראים הדומים לחיתו יער, וכן בדברי רבותינו <b>דבר</b> אחד לדור ואפע\"פי שהוא דגוש הוא משרש <b>דבר</b> כמו <b>חמר גמל</b> מנהיג החמורים והגמלים, והמנהג נקרא <b>דברא</b> כמו שתרגם יונתן והמנהג כמנהג יהוא בן נמשי ודברא כדברא דיהוא בר נמשי, וכן בלשון עברי <b>ונהגו כבשים כדברם</b> וחרבות מחים גרים יאכלו, וכן בלשוןרומי וצאצאיה יאמרו DICERE <b>לאמר</b> לרמוז על גזירת המשפט כי הוא הדבור בעצם וראשנה, וממנו Gius-dicenti Giuris-dizione דומה <b>לשיחה</b> בלשון הקדש שפירשו בו רבותינו פעמים תפלה כי היא <b>האמירה</b> המשובחת כמו ויצא יצחק לשוח בשדה וכיוצא בו ועיין מ\"ש במ\"א על <b>פלול</b> המורה כאחד על המשפט ועל התפלה, ואולי קרוב לזה <b>מלך</b> לשון ארמי <b>יועץ</b> (אם אינו כמו מלאך ושליח כי המלך שליח העם) ומזה פורשם ויהי הם הולכים הלוך ודבר על דברי תורה כמו שאמרו אין דבור אלא תורה — וכן ודברת בם כלומר שתשא ותתן בהם ומכאן ראיה ג\"כ לתורה שבעל פה שאם לא כן לא יהיה רק כפל הדברים ושיחה בטלה כמצות אנשים מלומדה, עיין מה שכתבתי שם ועיין פ' ראה סוף חקירתי על קביעות חג השבועות לזכר מ\"ת, והדבורים אולי נקראו בשם זה להיותם ידועים להתנהג בטכסיסי מלכות, והבלא שכפי עדות המפרש על קאללימאק Le Scholiaste de Callimaque llymne a Jupiter. היו קוראים באיפס Ephese למלך בשם מלך הדבורים ובמצרים היתה הדבורה סימן למלכות Orcurti Catal. illus. vol. l. p. 37.- ואולם לא אכחד כי <b>דבר</b> (מנהיג) שבלשון רבותינו מצאנו כיוצא בו בלשון פרסי שאומרים <b>דַאוַואר</b> על שלטון ומנהיג.. Avesta. par Anquetil. Duperron vol. lll. p. 608",
+                    "<b>ואמיאנוס מארקילינו</b> Ammien Marcellin lib. XVll. מעוררנו על טעם הצטייר המלך בצורת דבורה בכתיבת מצרים, והוא לרמוז כי על המלך להתנהג בממשלתו בשובה ונחת ולהטיל מעט דבש במרה שהוא זורק בעבדיו Perque speciem apis mella conficientis indicant regem moderatori cum iucunditate.",
+                    "<b>נחזור</b> על דברת השומרונים ונאמר שכבר העירו על זה דרך כלל רבותינו כשאמרו בתלמוד כל מצוה <b>שהחזיקו בה כותים הרבה נזהרים בה יותר מישראל,</b> רצו בזה לא שיכבדו מצוה אחת ויזלזלו בזולתה מבלי טעם, רק הכוונה שלהיות שלא הגיעה אצלם קבלה נאמנה על כל חלקי התורה בהשואה ושלמות, כשיקרה מקרה טהור שתקח אז על מצוה אחת, תנאיה פרטיה ודקדוקי, יחזיקו בה, ואמרו יותר מישראל דרך הפלגה או הכוונה שיוסיפו גם כן חומרות מדעתם כאשר קרה בקצת מצות, ואחר שנגענו בשמרונים לא אמנע מהקורא גלוי יקר מצאתיו אף אחזתיו בתלמוד ירושלמי ממנו תצא הוראה כי השומרונים בזמנם היו תופסים בפלך משא ומתן התלמודיי, ודורשים המקראות על פי שטתם, וגם זה נגד ממהר כי דרך רבותינו בהבנת המקראות עולה למעלה קודם הפרד השומרונים מעל היהודים, והוא הקשר התיכון הקושר והמצמיד שתי התורות גם יחד, ובכן אין לתמוה אם נמצא ממנו רושם אצל השומרונים.",
+                    "<b>בוא</b> וראה ירוש' דיבמות <b>אתייא דב\"ש כאלין כותייא</b> (הביטה וראה איך ב\"ש המחמירים ברוב מחלקותיהם הולכים ומתקרבים <b>לכותייא</b> המחמירים גם הם באומרם כל מצוה וכו' ועיין מ\"ש למעלה, גם הביטה וראה יתרון דעת ומוסר אצל רבותינו שלא חשו למעט בכבודם של ב\"ש בספח אותם אל הכותים ועשו הכותים בכלל המקבלים ואם קבלה מזוייפת ועיין מ\"ש למעלה על התמדת הקבלה אצלם) <b>שהן מייבים את הארוסות ומוציאין את הנשואת דאינון דדשין חוצה החיצונה</b> (כלומר הארוסה לבדה הנק' חיצונה הפך הנשואה הנקראת פנימית, ובא להם זה מלשון השגור בזמנם לקרות לנשואין <b>כנוס</b> כמו או כנוס או פטור, וגם זה מענין הכנסה ממש שהיו <b>מכניסין</b> את הכלה לחופה והוא מעין <b>הביאה של תורה</b> ותרגומו בלשון ארמי — וראה איך נטייתם גם הם לדרשות טרדתם מן הפשט הנראה שהחוצה כמו לחוץ) מה מקיימין כותאי ובן אין לו (כלומר אחר שלדעתם דוקא ארוסה מתיבמת ולא נשואה מה שייך לומר ובין אין לו) אמר ר' יעקב דרמיא קומי ר' יוסי ובן אין לו מן הנשואה (מאשה אחרת הנשואה לו) החיצונה לא תהיה לאיש זר א\"ל לא <b>יחסרונך כותאי דאת מקיים דרשיהון</b> (ראה שתים אלה, הא' כי נמנו פירושי השומרונים בכלל הדרשות, ועוד כי קצת מרבותינו מדעתם כי דרך אחד להם עם דרשות חכמינו היו משלימים ומתמימים את דבריהם עד שחבריהם היו מזהירים לבלתי סייע עוברי עבירה) <b>תני רשב\"א נומיתי לסופרי כותיים</b> (הן הראנו מציאות סופרי כותיים ר\"ל חכמיהם ודרשניהם כי אין להבין <b>בסופרי וכותבי כפרים</b> כי אין להם מבוא באלה הענינים, ועוד ראינו היך רבותינו היו מתוכחים עמהם) מי גרם לכם לטעות? דלית אתון דרשין כרבי נחמיה דתני בשם ר\"ן כל דבר שהוא צריך למ\"ד בתחלתו נתן לו ה' בסופו (עשו השנוי שבינם לבין הכותים כשנוי בין <b>דרשא לדרשא,</b> ואמרו דלית אתון דרשין כר\"ן ובזה הלשון אמרו על אלישע אלמלא דרשיה אחר להאי קרא כר' יעקב וכו' וכן על אחרים, וזה יורה כי שומרונים כישראלים היו תופשים בדרך הדרשות אלו מימינים ואלו משמאילים).",
+                    "<b>כל</b> זה מן התוכחות כי גם השומרונים היו מודים בדרכי הקבלה וכללותיה בהבנת המקראות, ואדרבה אנו רואים אותם מתרחקים מהפשט בכתובים שלפנינו יותר ממנגדיהם הפרושים, ודרך כלל נוכל לומר שאין גם אחת מהכתות שעצו עצמם כבועטים בתו' שבע\"פ שלא פנו אליה בעת צרתם, וכבר גלוי וידוע מה שקרה לקראים שמתחלה פערו עליה פיהם לבלי חק, ויאמרו זרה הלאה כל מין קבלה ומסורת, ויהי כאשר ארכו הימים, הוסיפו יום יום להתקרב אליה עד שהעמידוה גם היא לעמוד ברזל ולחומת נחשת לבנין דתם וקראוה בשם <b>סבל הירושה,</b> והרבו ללמוד וללמד במשנה ובתלמוד ואולי אם באנו לירד חדרי בטן, בקרב אמונת הצדוקים עין בעין נראה כי לא זזו מאמונת קבלה על כל פנים, אלא ששעבדוה לפשט המקרא כפי המובן אצלם או לא שמרוה בלתי תוספת או מגרעת גם מבלי כנות המסכימים דבריה אם לא עם מה שכתוב בתורה כאשר עשו הפרושים.",
+                    "<b>עוד</b> זאת בסנהדרין פ\"ד מיתות ובשמות רבא נזכרו שני חרטומי מצרים בשם <b>יוחני וממרא</b> וויכוחם עם משה ע\"ש ובהערותי אלה על ספר שמות הראתי מה בין נסחאות הללו לנסחת הזהר ויתרון המעלה וההתדמות לזאת על הראשונים — ולכל הפנים ג' עדים גוים ונוצרים בדבר, כי מפי השמועה דברו חז\"ל את כל המעשים האלה ולא מלבם, והם שאול הנוצרי ופליניו ואיאוסיביו ע\"ש.",
+                    "<b>ומקור</b> נפתח להוכיח קדמית אזהרותיהם וקבלותיהם, הוא מה שנמצא כדוגמתם אצל המצרים אף שלא נכתבו בתורת משה בדין הוא שיכתבו וקרוב אל השכל מאד שגם אבותינו ידעו מהם, ובזה לא תמאן החקירה החפשית, וגם אנו המאמינים לא נכחש בזה אחרי שידענו ענין <b>הבירור</b> כאשר רמזנו עליו פעמים רבות.",
+                    "<b>והנה</b> בכלל הוידוי שמתודה המת Confessione negativa לפני אוסיריס יש קצת עבירות שנכתבו בתורה וקצתן שלא נכתבו אלא נמסרו לנו על פה, ואציע אותם לפני הקורא.",
+                    "<b>לא ישבתי לפני האמהות.</b> פירש המפרש, שזה כנוי לכל הנשים ומשים כבודם, ואני אומר לא כן הדבר, רק הכוונה שלא ישב לפני ההורים וזה בכלל כבוד אלא כמו שהורונו חז\"ל ולא ישב לפניו וכו' — ואם כנים הדברים כדעת המפרש שעל כל הנשים ידבר כבר מצינו סמך אחר לפירושנו על לא תבשל גדי בחלב אמו, ע\"ש ובהערות.",
+                    "<b>לא הייתי עצל.</b> העצלות לא נאסרה בתורה רק נאסרה בנביאים ובחכמים, וביותר אצל המקובלים שעשאוה קליפה ומהגדולות.",
+                    "<b>לא הרביתי דברים שלא לצורך.</b> כל אדם יחזה שלא באה אזהרה זו כי אם מעט מספרי הנבואה, והרבה בספרי החכמים וביותר בספרי המקובלים, רק בתורה שבכתב אין זכר מזה.",
+                    "<b>לא עשיתי עבירות קלות.</b> האין זה דרשת רבותינו עין עקבי יסובני עונות שאדם דש בעקביו יסובנו <b>ליום הדין</b>?",
+                    "<b>לא גנבתי לאבי.</b> אור גדול זורח על קבלת אבותינו בדין בן ס\"ומ שהטילו בזה תנאי ואמרו שאינו נעשה בן ס\"ומ עד <b>שיגנוב משל אביו</b>? ומה יענו האומרים שחכמינו שנו מדעת נותן התורה ביום שידובר בהם אזהרה זו שאחר <b>שני אלפים שנה</b> נתיצבה מחדש לעיני כל עובר? Orcurti Catal. ill. vol ll. p. 207. — 8.",
+                    "<b>וראוי</b> למנות בכלל המקורות אשר יביעו ידברו, לקיים קבלת אבותינו המעשים והמאורעות אשר היו מלפנים טרם הוקמה על כסא התו' שבע\"פ להיותה מושל בישראל, ולהביא המאורעות ההן בכור מבחן לראות היעמדו לפני חקי תושבע\"פ ומשפטיה, כי אין ספק כי מנהג האומה בפעל הוא עדות נאמנה גם בחסרון כתימה תמה — ומכלל, החוקים אשר על פיהם יתנהגו ישראל נגד אויביהם ביום שבת, גם בצאתם להלחם עמהם, גם בעמדם על נפשם להנצל מידם והמוסכם אצלנו כי יש חלוק בין כשבאים על עסקי ממון לכשבאים על עסקי נפשות, והנה הרומי Dion Cassius כתב שכשבא פומפיאו שר צבא תרומיים ירושלימה וצר על המקדש לא עמדו היהודים נגדו בחרב ומלחמה ביום השבת. ספר. XXXVll",
+                    "<b>והיורד</b> לתוך שדה הנוצרים ללקט מהם קיומים וראיות לקדמות קבלת אבותינו גם שלא באו כתובים על ספר ובדיו כי אם בזמן מאוחר, בוא יבוא ברנה נושא אלומותיו — והנה קמה אלומתי וגם נצבה כאשר מצאתי און לי פעמים רבות במשך הספר הזה ממה שהובא בספריהם, ומכלל, מה שהעירותי פ' אמור על האיסור לקלל את השטן שנראה כאזהרה מאוחרת ולא כן הוא, כי אם שרשיו עמוקים ויורדים עד קדמוניות הנוצרים בעוד הבית קים, או סמוך לו מלאחריו שכן כתוב באגרת יהודה 'Epit. S. Jude. v. 9. \"הלא תראה המלאך הגדול מיכאל כאשר יצא להלחם עם השטן על אודות גויתו של משה, לא מלאו לבו לקללו — אבל אמר לו יגער ה' בך השטן\" ולא נוסיף להביט על הקללה שכבר כתבנו ע\"ז מה שיש בו די בפ' אמור רק אומר, הלא תדעו הלא תשמעו בעדות הנוצרי הלז כי האגדה מפטירתו של משה כבר היתה ידועה בזמנו מה שלא חשבנו ולא דמינו כי הספרים שבהם נכתבה נחשבו למאוחרים אצלנו והם הדברים רבא שהובאה שם בארוכה, והנראה כי דברי האגרת הזאת שרשם במ\"ש שם לה\"ד לאדם שנזדמן לסעודת חתן והיה אותו מצפה מתי יגיע שמחתה ואשמחה בך, כך היה סמאל הרשע מצפה נשמתו של משה ואומר מתי יהיה מיכאל בוכה ואני ממלא פי שחוק, עד שאמר לו מיכאל מה רשע אני בוכה ואתה משחק? אל תשמחי אויבתי וגו' כי נפלתי מפטירתו של משה קמתי מפרנסתו של יהושע, ומיכאל הוא המציע שם מיטתו של משה, ברם הגערה שזכר הנוצרי לא נמצאת במדרש רק בפי משה האומר לסמאל אין שלום אמר אלהי לרשעים, ומי יודע אם נשתבש הנוצרי בזכרונו, או איזה תוספת או שנוי היה בספור השגור בפי בני דורו — ומה שלא יאות להעלים מן הקורא ואשר בלבבו יבין, הוא כי מכתלי כתבי הנוצרי נראה שהקטטה בין מיכאל וסמאל היתה על דברת <b>גופו של משה אחר מיתתו,</b> כי כן המליצות יורו אם לא שנאמר שלא דקדק בדבריו כל הצורך, ומי לא יתפלא בהעלותו על לבבו כי ענין הקטטה <b>בין מלאכי שלום למלאך אכזרי ובפרט על גוף המתים</b> לא שמענוהו ולא מצאנוהו רק בחכמת הקבלה ושם בלבד נכתב מפורש — והרי לפנינו אחד מתלמידי ישוע עתיק וקדמון מעיד לפנינו שכן היה הדבר מפורסם בזמנו, האף אין זאת בכלל הראיות לא בלבד כי חכמת האלהות תקעה אהליה אצל ראשוני התנאים, אבל גם שהנצרות לא היה בתחלת צמיחתו רק קבלה משובשת כאשר הוכחנו בראיות בספר Essai sur l' origine des dogmes et de la morale du Christianisme המעוטר במבחן פאריז בשנת. 1863 — ובוא וראה שלא בלבד בזמן התנאים נודע ענין הקטטה בין מלאכי שלום למלאכי רע על גופות המתים, אלא שבקדמוניות מצרים תשרש שרשיה ותמלא הכתיבות ברמזים וציורים על המלחמה הזאת וביחוד בין נפש המת עצמה ואלילי הרע, שכן מצינו בספרי המצריים הנודעים בשם Papiri Funerarj שיציירו המת נלחם עם בהמות או חיות מקודשות לאליל הרע טיפון. Dal 31. (Capo) al 42. vedesi il defunto alle prese con varj animali tifonici. הלא זה הדבר אשר שרר דוד <b>על שחל ופתן תדרוך תרמוס כפיר ותנין</b> ואין צורך להביא מה שנזכר מזה בתלמוד ובזהר, ופלא גדול מזה מצאנו ראינו בספרים ההם, שאחר ספור המלחמה הזאת מוסיף להביא במספר כל איברי האדם אחד לאחד, ועל כל א' מזכיר שם השר או האל השולט על האבר ההוא ומשמרו שלא יוזק במלחמה הזאת. Oreurti Catal. illust. vol. ll. p. 51. וראה משך הזרע היוצא מן האמור הקבלת איברי האדם לשמות וכחות עליונים, האין זה דעת המקובלים בצורתה? שמירת האיברים ההם כלם, לא באופן גופני רק בבחינה רוחנית כי אין הגוף נלחם רק הנשמה — האין זו האמונה במציאות רמ\"ח איברים ושס\"ה גידים בנשמה כמו שיש בגוף? ענין הנזק והפגם באיברי הנפש שנשמרת ממנו נפש המת בחסד עליון — האין זה הנזק והפגם באיברי הנפש אשר נשאו המקובלים תמיד על דל שפתם? — ובאמת כל הרעיונות הללו כבר רמוזים במליצת תהלים <b>שומר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה.</b> — וגם המלחמה דרך כלל והפגם גם היא כבר רמוז במלחמת יעקב עם שרו של עשו והתקיעה בכף ירכו, עיין כל האמור שם, ואך זאת אוסיף פה שכבר כתבנו במ\"א כי לדעת המצרים אוסיריס Osiris הוא דוגמא לכל המתים ובשמו נקראו, גם הוכחנו כי אוסיריס שרשו בת\"ת דקדושה והוא יעקב, על כן נכון הדבר וראוי שכל מאורעות הנפש ובפרט המלחמה עם כחות הדין ימצא דוגמתה במאורעות יעקב והיא <b>המלחמה עם המלאך</b>, ועיין עוד להחוקר הנזכר Vol ll. p. 206. שם יביא במספר האיברים והאלוהות שנקרא שמם עליהם בספרי המתים Rituel funeralre והרבה ראוי לשקוד עליהם כי פתח גדול הם פותחים למ��וא <b>כנויי</b> המקובלים שמכנים את הספירות באיברי האדם וכיצד ראוי אותו כנוי לכל אחד ואחד על פי מקומו ומעשיו. — ואחר שבאה מצוה לידי לא אחמיצנה, והוא כי בכלל הלמודים וההערות היקרות שהיה לאל ידי להעיר על האגדה הזאת מצאתי שם דברים נכבדים יורו הלא לאמונה כי לא נעלם מרבותינו ענין הגלגול בב\"ח שאמר לי משה להקב\"ה הניח אותי בחיות השדה שהם אוכלים עשבים ושותים מים וחיין וכו' התניח אותי בעיף זה שהוא פורח בד' רוחות העולם וכו'.]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ולא ביד חזקה.</b> י\"מ כמו <b>אלא</b> ביד חזקה, וי\"מ <b>ואף לא</b> ביד חזקה, ולדעתי אין צורך להוציא <b>ולא</b> מפשוטו, והכוונה לומר שאף לא ביד חזקה לא יתן וכו' כלומר במכה אחת ולא בשתים, אף שיהיו ע\"ד נס וביד חזקה, עד שישלח ה' <b>כל</b> מגפותיו אל לבו, והעד על אמתת זה הפירוש, אומרו תכף ושלחתי את ידי והכתי את מצרים <b>בכל</b> נפלאותי וכו', ואחרי כן ישלח וגו', כלומר אחר המוראים ולא אחר היד החזקה הנראית במכה א' או בשתים בלבד."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>לא איש דברים.</b> ג' דברים יורו כדעת קדמונינו שהיה משה ע\"ה קצת עלג, הא' אומרו כי כבד פה וכבד לשון, והב' תשובתו ית' מי שם <b>פה</b> לאדם או מי ישום <b>אלם</b> או חרש או פקח או עור שהם כלם מומים גשמיים בכלי החוש ואם הכוונה בלבד על חכמת הדבור היה משיבו ית' בסגנון אחר. — והג' שמצינו לשון כבידה על חולשת ובטול החושים בלבד כמו <b>כבדה</b> אזנם משמוע — ועיני ישראל <b>כבדו</b> מזקן- וכן כאן <b>כבד</b> פה <b>וכבד</b> לשון — חלש פה ולשון."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>הנה אנכי הורג את בנך בכרך.</b> ראיתי במשתדל (ד\"ג) שכתב שהנה וגו' חוזר למשה ואמר לו שאם יעכב עוד הצלת ישראל יהרוג את בנו בכורו, והכתוב צווח נגד זה הפירוש, שהרי כתוב ואמרת אל פרעה כה אמר ה' <b>בני בכרי</b> ישראל, ואמר אליך וגו' ותמאן לשלחו <b>הנה אנכי הורג את בנך בכרך</b>, ועין רואה שמלבד היות כל הדברים שלוחים אל פרעה עוד מהענין עצמו מובן למדי שהדברים חוזרים אליו כי העונש מעין העון, הוא מסרב לשלוח <b>בנו בכורו ישראל</b>, והקב\"ה <b>יהרג את בנו בכורו</b> — ותמהני על הרואה המשך הכתובים שיאמר הפך זה."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ותקח צפרה צר.</b> ביהושע מצינו חרבות צרים, ואנשי רומי היו משתמשים בצורים לכרות האשכים.. Mollia qui rapta seeuit genitalia testa. Juven. Sat. Vl ועל Ati היו מספרים.. Devolvet ille acuto sibi pendera silice"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כתמול שלשם.</b> כתב החכם שד\"ל (משתדל ד') שעקר המלה <b>אִתְמְלִי</b> בלשון ארמי שעניינו <b>נשלם</b> — ואם כן הוא אין טעם ליחסו אל <b>היום</b> שעבר יותר מה<b>חדש</b> או ה<b>שנה</b>, ועוד כי אינו ממין השמות האחרים המורים על הימים שלפניו ושלאחריו, כי <b>שלשם</b> נראה ברור שנגזר מ<b>שלש</b>, כלומר היום שלישי לפני היום ההווה, <b>ומחר</b>, מ<b>אַחַר</b>, על כן הנכון כדעת רבינו יונה, והביאו רד\"ק בשרשים שהוא כמו <b>את-מוֹל</b> כלומר מה שלפנים, ואנ�� מוסיף ראיה שכמו שמצאנו <b>מול</b> בחולם <b>ומול</b> בשורק, כן מצאנו <b>אתמוֹל ואתמוּל</b> וזה לאות כי משם נגזר."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וארא וגו' באל שדי.</b> גם מתמול גם משלשם ראיתי כי הדברים שבהם נדמו גויי קדם לישראל, הם מסוגים שונים, הא' המנהגים — ב' האמונות — ג' זכרונות קורות קדמוניות — ד' הלשון — ובלשון עצמו בפרט <b>שמות האלהים</b> שפעמים ישמרו התמונה והשרש העברי, ולהיות שלדעתי שם <b>שדי</b> הוא אחד משמות הבורא, שעדיין לחלוחית הדמיון קיימת בינו ובין קצת שמות האלהים אצל גויי מזרח ומערב, אמרתי לחקרו ולדרשו, וכבר הקורא הנלבב מבין עצמו מה יקר הדרוש הלז, וכמה נפלאו נשגבו תוצאותיו והתולדות הנמשכות, אם לקיים אחדות מקור המין האנושי, ואם להוכיח אחדות האמונה טרם הפרדם איש מעל אחיו — והנה טרם אזכיר שמות האלהים הדומים ונגזרים לדעתי משם <b>שדי,</b> כאשר מצאנום אצל גויי קדם, נחווה דעת גדולי המפרשים, וגם דעתינו בביאור שם <b>שדי</b> בלשון עברי, ואחר כן נעבור חלוצים לראות אם עקבותיו נודעו באמונות הקדמונים מזרח ומערב, וראשונה יסע הגאון רש\"י ז\"ל שכתב (בראשית ז') אני <b>שיש די</b> באלהותי לכל בריה, לפיכך התהלך לפני וגו' וכן כל מקום שהוא במקרא פירושו <b>די</b> שלו, לפי הענין ע\"כ, מתבאר מדבריו שלדעתו <b>שדי</b> הוא שם מורכב, והוא מתחלק ל<b>שַ-דָי — אשר די</b> על דרך <b>שלמה</b> אהיה כעוטיה, <b>שאתה</b> מדבר עמי, ובפירוש דבריו בביאור הנראה בשם זה ראיתי לר' אליה מזרחי שפי' שאיני צריך לזולתי, כי כל מה שזולתי הם עלולים ואין קיומם אלא בעלתם, ואני עלת כל העלות וכלם צריכים לי ואני די באלהותי — ובמחילה מכבודו ייחס לרש\"י כוונה פילוסופית שלא עלתה על לבו, וגם אין דבריו מסכימים לפירוש זה, וגם מדברי רמ\"בן שהזכיר פירוש רש\"י ופירוש רמ\"בם וחשבם לשני פירושים יראה שלא הבין בדברי רש\"י כדברי הרמ\"בם כאשר הבין הר\"אם ז\"ל, ולבי אומר לי שכוונת רש\"י לומר ששם <b>שדי</b> רומז <b>שיש די</b> באלהותו יתברך לכל בריה, כלומר שכל מי שה\"ית בגורלו וחלקו אינו צריך שוב לדבר אחר, כי הוא <b>די</b> ומספיק לכל הבוטחים בו, וזהו שסיים רש\"י ז\"ל לפיכך התהלך לפני כי הוא הטוב האמתי אין ערוך אליו לכל טובות שבעולם, ולכל הדברות דעת רש\"י ש<b>שדי</b> מורכב מ<b>ש-די</b> — ודעת רא\"בע (בראשית סי' י\"ז) שאינו שם מורכב, רק נגזר מ<b>שדר</b> כמו שכתב וז\"ל, ורבים פירשוהו שהוא מגזרת <b>שודד</b> שהוא מנצח ומתגבר, ולדעתו ירצה בו <b>חזק ותקיף</b> — ולא אעתיר דברים על מה שהוסיף רא\"בע \"והנכון כי השם הנכבד והנורא נקרא כנגדו, וזה שם התואר כנגד המעשה, כי העולם עומד על אלו שני השמות, והמבין סוד השם יאמין\" כי מליצות אלה גדולות ויקרות הנה להעיד בגדלן כי לחכמת הקבלה יהיה הזרע — ובס' שמות ד' הודה בז\"הל <b>שדי</b> קשה בפירוש — והביא דעת ר\"ס שהוא דעת רבותינו, כי <b>שדי</b> מורכב מ<b>ש-די</b> שאמר לעולמו <b>די</b>, וטען עליו כי איך יקרא שם <b>אשר די</b>, רק להיותו תאר כמו טוב וסלח, וטענתו נראית, אלא שלדעתי לא העמיק בכוונת פירוש רבותינו, ועוד נעיר על זה, וסוף דבריו הסכים לדעת רב שמואל שהרצון מנצח ותקיף — וגם פה הוסיף על השמועה וביאר כל סתום שסתם בס' בראשית ברמיזותיו על סודות הקבלה, והקורא הנלבב בהעריכו דבריו שם למ\"ש פה מועתה אגלה לך קצת סוד אל <b>שדי</b> וכו' יראה כי בהצטרפות שני המקומות גם יחד ומבאורו הרחב יותר שבס' שמות תעלה הסכמה גדול�� ונוראה עם סתרי הקבלה ובפרט עם טעם שם <b>שדי</b> ומקום כבודו בין שמות הבורא וספירותיו בחכמה ההיא, ועוד נוסיף בזה דברים עוד מעט — והרב עובדיה ספורנו אשר לו יאות השבח והתהלה להיותו קולע פעמים רבות למטרת הפשט האמתי, הסכים לדעת רש\"י כי השם הוא מורכב מ<b>ש-די</b> — וביותר ישמח לבנו ויגל כבודנו בראות הרל\"בג אשר יולד על ברכי הפשט ואתו נאמנה רוחו גם מבלי שאת פנים לכל נברא, גם הוא הודה בכל כחו וכתב \"והרצון <b>ש-די</b> במציאותו להמציא הנמצאות ביותר שלם שבפנים\" והחוקר אשר לו חיך, יטעם בדברי רל\"בג אלו קצת שנוי שעם היותו מסכים בפנת הדרוש ששם <b>שדי</b> שם מורכב הוא, בכל זאת, אין פירושו לא כפירוש רמ\"בם, ולא כפירוש רש\"י, כי לרמ\"בם רצונו שהוא חייב המציאות ודי לעצמו, ולפירוש רש\"י די לבוטחים בו, ולפירוש רל\"בג די במעשה הבריאה, באופן כי פי' רמ\"בם הוא פי' מיוסד על חכמת שאחר הטבע Metaphysique פירוש רש\"י מוסד על ההשגחה moral ופירוש רל\"בג על חכמת הנברא Cosmologique — נמצא כי רש\"י, ר' סעדיה, רמב\"ם, הרל\"בג והספורנו, ארבעה משיבי טעם כלם מסכימים היות שם <b>שדי</b> שם מורכב מ<b>ש-די.</b>- ומבלעדי השלמים האלה, מצאנו איש קרא דרור מכל עול תורה וקבלה גם כי נולד ונתגדל על ברכי שניהם הוא ברוך איספינוסא שבספרו. Traetat. theol. Polit. Cap. Xlll ראה והבין בשם <b>שדי</b> שם מורכב מב' מלות כדעת חכמינו הראשונים ומבחר הפשטנים האחרונים, וכל זה ממה שיוכיח במישור על אמתת הפירוש, כי עם היות שנכרת בין איספינוזא ובין אומתו חוט האמונה הקושר ביניהם, בכל זאת שפתיו לא יכלא מלהודות על האמת — וכנגד זה מצינו רא\"בע שרוח אחרת אתו כאשר שמעת, רק אין דבריו מכריעים, אם מפני כי אין ראיותיו יפות ובריאות — והיה לעד מה שחשב להביא ראיה <b>מקול שדי</b> ומפסוקים אחרים שענינם יורה על הכח והגבורה, ולא שת לבו כי אין זו ראיה, שהרי מצינו שמות אחרים משמות הבורא שלא יערוץ אנוש לומר שענינם כח וגבורה, ובכל זאת מצאנום משמשים אלף פעמים להורות על הגדולה וההתגברות אם חומרית אם רוחנית לא שענינם יורה כן בעצם וראשונה רק להיות כל השלמיות מיוחסות לו ית', וממנו יכנו הנבראים לעוצם גדולתם ומעלתם כמו רוח אלהים, שלהבת יה, הררי אל.- ואם מפני כי הדבר היה אצלו צריך תלמוד עד שיעור שכתב <b>מלה קשה היא</b> — ואם ג\"כ מפני שמצינו כיוצא בזה בשם <b>שילה</b> (שלדעת קצת וגם לדעתנו גם הוא מורכב ובזה שוה בכל דרכיו לשם <b>שדי</b>) שהביא רא\"בע פירוש זה ולא טען מאומה, ומזה יראה כי אין דרך זה לחלק התיבה לשנים כ\"כ זר בעיניו (אף כי לא נוכל להתעלם שהיה מרחיקו כל האפשר, והיה גם <b>כרוב</b> לעד, שסרב לקבל עליו הפירוש המקובל שהוא <b>כ-רוב</b> כאשר הארכנו בתחלת ס' בראשית) — ויגון בלבבי על דברתי מלכי צדק המצדק דבריו בכל מקום, הוא הרמ\"בן שבדבר הזה מסכים הולך לדעת רא\"בע אולי בחושבו כי בזה יתישב כפי שרשי חכמת האמת כנראה מבין כתלי כתביו, ולדעתי נהפוך הוא כאשר ירגיש כל בקי.",
+                    "<b>ואני</b> רואה שקרה בזה כמו שקרה בדבר <b>הכבוד הנברא</b> שנגלה אל משה שס' הזהר מסכים הולך לדעת הרמב\"ם נגד סברת הרמב\"ן עם היות הנחמני שר וגדול בבית הזהר כמו שהעיר הגאון יעב\"ץ במטפחת ד\"ג ע\"א ועיין <b>המגיד</b> שנה ו' נו' 45 דשמ\"א וגם זו מהראיות שס' הזהר מיוחס וקדוש, שאם לא כן, לא היה מחברו סר אפילו כמלא נימא מהמקובלים שקדמוהו להתקרב להרמב\"ם העומד בדרך לשטן לו.",
+                    "<b>והנה</b> חוץ מהשלמים המעידים בגדלם על אמתת הפירוש, וחוץ מעדות הקבלה המכרעת, ראינו ידים מוכיחות כפי בתהלוכות לשון עבר למצוא מקום להשען עליו: ומכללם מה שמצינו בד\"ה כי הכהנים לא התקדשו עד <b>למדי</b>, הרי לך מלה שלמה בצורתה אשר כל רואה יכיר ויבין מדעתו כי שני מלות חלו גם ילדו אותה גם שניהם, ובזה לא מצינו מי שיכחיש שהיא מורכבת מ<b>מ-די</b> כלומר <b>מה שיש בו די</b>, והיא דומה בכל חלקיה לאחותה הקרובה אליה, היא <b>ש-די</b> שגם היא מורכבה מ<b>ש-די</b> כמו שכתבנו — ולבי אומר לי שגם <b>בלי-די</b> שבספר מלאכי בפ' והריקותי לכם ברכה עד <b>בלי-די</b> גם הוא תאר לו כתאר <b>ש-די ומ-די,</b> אלא שהוא כעובר שלא נשלמה צורתו ולא הספיקו להנתך שתי המלות כאחת עד שנחתמו ספרי הת\"נך ופסקה נבואה מישראל, ואני אומר כן, כי רואה אני שלכל הפירושים <b>שבבלי די</b> יחסר הפעל או תשלום המליצה כמו שחסרו <b>במ-די ובש-די</b>, וגם הוא כהם מאמר קצר, שאם תאמר כפי רבותינו (עד שיבלו וכו') חסר ענין האמירה, ואם כפי' רד\"ק משם אביו יחסר זכרון הכלים וענין המלוי בהם, ואם כפירוש רא\"בע (ואם זר הוא) יחסר ענין היתרון שלא בא בבלי די כ\"א ברמיזה ודרך שלילה- ותדע <b>שבלי די</b> כמעט מלה מורכבת שכן דרך לשון הקדש להשתמש בלשון <b>בלי</b> השולל, ולחברו לאיזה מלה אחרת להורות על השלילה כA בלשון יוני כמו <b>כלי-מה בלי-יעל</b> וכו'.",
+                    "<b>ואף</b> גם זאת ראיתי להעיר וטובה היא בעיני כי מצינו גלוי יקר בתורה להוכיח על אמתת פירושנו, והוא שבכל מקום שבא בתורה קודם ברכתו של משה, נלוה אליו תמיד שם <b>אל</b>, ונקרא <b>אל שדי</b>, וזה לדעתי ממה שיוכיח שפירוש <b>שדי, אשר-די</b> כי כפי פירוש זה תמיד הוא חוזר לשם <b>אל</b> שנזכר מפורש אצלו וכלומר <b>האל אשר יש די</b> במציאותו ואלו לפירוש רא\"בע ודעמיה לא מצאנו טעם למה יספחו אליו <b>שם שדי</b> שאם פירושו <b>גבור</b>, או <b>אדיר</b> או <b>כל-יכול</b> TouT puissant איך לא קרה שיזכר בימים קדמונים בשם זה גרידא, והלא כבר הוא מובן מעצמו מבלי שנצטרך ליחסו לשם אחר משמותיו ית' ורק בברכתו של משה ובספרי הנבואה מצאנוהו בודד לעצמו, וזה אות אמת שקרה בו מה שקרה ויקרה לכל מורכב כי בתחלת תשמישו בעוד הרגשת ההרכבה קיימת בפי הנדברים בו, ילוו אליו וישרתוהו השמות או הפעלים המשלימים ומתמימים צורת המליצה, כי <b>שדי</b> שהוא לדעתינו <b>אשר די</b> הוא מתיחס לאיזה שם הקודם לו כנראה ממלת <b>אשר</b>, לא כן אחר עבור ימים ושנים, כשישכח מהלבבות הרכבת השם ישתמשו בו כאלו היה תמיד עצם שלם בלתי מתחלק, ועומד בעצמו מבלי צורך לזולתו, על כן אמר מרע\"ה <b>ואת שדי ויברכך</b> — ואמרה רות <b>כי המר שדי</b> וגו' וכן אמרו שאר כותבי הקדש שפה אחת ודברים אחדים.",
+                    "<b>ואם</b> יפנה לבבך לשאול אם כן איפה מה טעם מצינו בס' ישעיה <b>כשר משדי יבא</b>, ואולי תאמר בלבבך שכמעט ראיה מפורשת היא זאת כי היטב אשר דבר הרא\"בע <b>ושדי</b> גזרתו משרש <b>שדד</b> — ולבבי לא כן יחשוב ולא כן ידמה, שהרי אם אמת נכון הדבר שדרך הנביאים להרכיב או לגזור הפעל מן השם לתפארת הלשון, הנה מצד אחר מצאנום פעמים רבות שיעשו כן — לא מאמונתם שכן תחלת הוראת השם כפי הפעל אשר הם יגזרוהו ממנו, רק יוציאו הפעל או השם בדרך צחות מהשם הידוע הגם שנפשם יודעת מאד שלא לזה כוונו מניחי השם ההוא ראשונה — וכבר הארכתי בזה במקום אחר — ומזה המין לדעתי <b>כשר משדי יבא.</b>",
+                    "<b>ודעת</b> קדמונינו בב\"ר מבוארת כי <b>שדי</b> מורכב מ<b>ש-די</b>, כי בין לאומר <b>דייך</b> אני ואתה בעולם, בין לאומר <b>דיו</b> לעולמי עד כאן, בין לדורש לשון <b>די</b> על הערלה ולא על המילה, בין למפרש <b>דייך</b> שאני אלהיך, <b>דייך</b> שאני פטרונך — או <b>דיו</b> לעולם שאני אלוהו או אני פטרונו, בין לדעת ר' יצחק אני הוא שאמרתי לעולמי ולשמים <b>די</b>, וגם לרא\"בע אני הוא שאין העולם ומלואו <b>כדאי</b> לאלהותי, לדעת הכל <b>שדי</b> נגזר <b>מש-די</b>, וזאת ההסכמה הגמורה גם היא מהראיות כי קבלת האומה נשמרה בלי שנוי ותוספת וגרעון עד זמן חכמי ישראל — ובתוך יקר סהדותם של אלו ישקיף ויראה החוקר הנלבב כעין החשמל מתוך האש, אמירה נעימה תחזק יסודות פירושינו בהראותה כי הוא בוקע <b>ועולה עד עקילס</b> כי מדבריו הביאו שם בכליהם בעלי המדרש בז\"הל תרגם <b>עקילס — אכסיוס ואנקוס</b>, ובחפשי באמתחות הערוך, מצאתי את שאהבה נפשי כי <b>עקילס</b> השוה בזה מדותיו לדעת קדמונינו, והפלא שעד זמן ר\"ן בעל הערוך, עדיין היו מתרגמים היהודים בארץ יון <b>אכסיוס ואנקוס</b> וגלה סודם רבי בנימין שפירש פי' <b>אביוס</b> בל' יוני <b>בלתי נפסד</b>, ופי' <b>איקנוס מסופק מעצמו</b>, ופירוש זה יעיר לי אזן על דבר אמת שלא דמיתי ולא עלה על לבי עד הנה, דהיינו שיהיה פי' רמ\"בם הפילוסופי שכוונתו <b>מחוייב המציאות, קדמון באומתנו</b> עד זמן התנאים, ובא פירוש ר\"ב ולמד כי <b>איקנוס</b> רצונו מסופק בעצמו או כמו שבלשון אחרת יאמר רמ\"בם <b>מחוייב המציאות</b> ומפירוש זה לא מצינו רושם בדברי חכמינו בב\"ר, ואולי כמוס היה אתם בכלל הסודות הפילוסופיות עד שבא <b>עקילס הגר</b> וחשף את זרוע קדשם כדרך הנכרים והגרים להיותם מגלי סוד, אך לא בדקדוק כמו שכבר העירותי על זה בראשית מאמר, וסימן לדבר <b>שותא דינוקא בשוקא או דאבוה או דאמיה.</b> — ואל תתמה על החפץ שיהיו דברי רמב\"ם ודברי הקבלה אחדים, שכבר כיוצא בזה העיר בצדק המגדל עז על מ\"ש רמב\"ם שה\"ית כשיודע עצמו ידע הכל והוא באמת רעיון מקובל בכל תנאיו. ואולם בכל זאת לא יקובל דעת אחד ממפרשי הרמב\"ם במורה שלדעתו שם בן י\"ב הוא <b>מחוייב המציאות</b> שהם י\"ב אותיות, וכל חוקר דלא חכים ודלא טפש ימאן לקבל זה, עם היות שהרעיון מצד עצמו לתארו יתברך בחיוב המציאות אינו מוזר גם אצל רבותינו ז\"ל ומתורתו של משה רבינו למדוהו שמפיו יתברך כתב <b>אהיה אשר אהיה</b>, וכן שם <b>הויה</b> ענינו המציאות האמתי, ובלשון אחרת מחוייב המציאות. — וחוץ <b>מעקילס</b> הקדמון שזכרו בב\"ר וזכרו גם גיזיניוס גם הוא (<b>שדי</b> .Thes. sub) כמעט כל המעתיקים הקדמונים הסכימו פה אחד לפירוש רבותינו, וכן הבין Symmaque <b>ותיאודוציון</b> Theodotion והשבעים LXX — ואחר הדברים והאמת האלה איך לא יתמה הקורא בראות <b>גיזיניוס</b> באוצרו, דוחה בשתי ידים דעת קדמונינו והוא העד הוא הדיין כי גם פירושו מוקף טענות ותשובות כתנורו של עכנאי, ראה עד היכן הקלו ראשם האחרונים האלה ודמו בעצמם שהם ראויים לפרש לשון ואמונת ישראל יותר ממעתיקי וזקני האומה הראשונים מה שלא יערוץ אנוש, גם לא אחד מהם, לעשות בלשון ואמונות הודו וסינא ופרס כי תמיד אנו רואים אותם בכל פונות שיפנו בחקירותיהם על קדמוניות המזרח, חולקים כבוד לקבלת האומה ההיא, וסרים אל משמעתם לכל הדברים אשר ידברו על ביאור קדמוניותיהם, וזה דרך נכון ושריר וקיים, כי מי זה ערב אל לבו לומר כי איש נכרי אשר לא מזרע האומה ההוא נעדר מכל עזר הנמשך משלשלת הקבלה, יוכל ללמד דעת את העם ההוא עצמו בהבנת ספריו הקדמונים ?",
+                    "<b>ואחר</b> שפרעתי חובתי בביאור שם <b>שדי</b>, היוצא מן הכלל כלו הוא כי מהב' חל��ים המורכבים בשם <b>שדי</b> והם <b>אשר-די</b>, החלק הראשיי העולה על כלם, ואשר הוא עקר השם, הוא <b>די</b> בלי ספק בכל אופן שנפרשהו מהכוונות שרצו בו — ואחר שכן, כבר נפנה הדרך לפנינו להכנס בחדרי משכיות שמות האלהים בפי האומות קדמוניות שלמדו קריאתו, אך לא כוונתו, מפי אבות ראשונים, וראשונה יסעו אנשי הודו אשר כפי דעת חוקרי זמנינו נפלאו נשגבו בקדמותם על כל שארית גויי קדם, ואצלם מצינו לכבוד ולתפארת שם <b>תאו</b> TAO — ואצל הסינים <b>תַאו</b> או <b>תַאִי</b> — ובמצרים <b>תיאוס</b> TEOS, — בארץ יון TEUS — ובאי TAHlTl נקרא Taara ובארץ פוליניסיא TEU — ובלשון לאטין Deus ומשם ללשונותינו Dieu — ובכן צדקו ביתר שאת הסוברים דאם הזכיר בשבועתו לשון לעז <b>דיאו</b> מועיל (ש\"ע י\"ד סי' רל\"ז ס\"א) הגם שמטעם אחר אמרו כן.",
+                    "<b>אמנם</b> אמת יהגה חכי כי בהשקפה ראשונה לא ראי <b>די</b> בלשון הקדש כ<b>דאו</b> Tao בלשון הודו והדומים לו, ולא הוראתו כהוראתם, כי הכוונה היותר מורגלת ב<b>דאו</b> של הגוים, הוא <b>דרך</b>, ואיזה <b>דרך</b> עבר במלת <b>די</b> בל\"הק? — רק ראה פליאה זו נשגבה ששם <b>שדי</b> הוא בשמותיו ית' השם הרומז למדת <b>היסוד</b> הנקרא <b>שדי, והשדי</b> הוא הידוע בשם <b>דרך</b> סתם אצל המקובלים, ובזה הושוה שם <b>שדי</b> ורמיזתי אצל המקובלים לשם <b>דאו</b> והוראתו אצל ההודיים אשר מהם נפוצו שאר שמות הבורא הדומים איש ללשונו בארצותם לגוייהם — ואם אמרנו נבוא להכנס בפנימיות הכוונה הפילוסופית והאלהית הנרצית בשם <b>דאו</b> ההודיי מצד, ושם <b>שדי</b> או <b>יסוד</b> למקובלים מצד, היה לאל ידי להרחיב הדבור ולהפיק רצון מהקורא בתתי לפניו שני הענינים כמעט אחדים בתכלית כוונתם לולי אחור נסוגותי מיראת האריכות — ולא זו בלבד, כי אם על פי הכוונה היותר מפורסמת בשם <b>דאו</b> להודיים (<b>דרך</b>) נבדל בהוראתו משם <b>שדי</b> כמו שאמרנו, לא כן בכוונתו הראשיית הקדמונית והשרשיית כי כפי עדות יודעי שפת הודו, עיקר הוראתו שם <b>דאו, ההליכה לפנים בשכל ורצון.</b> Marehe intelligente. Essai sur la philosop des lndous par Colebroolke.- Paris 1834. P. 1.",
+                    "<b>ובזה</b> כבר נתקרבנו שיעור מספיק לשם <b>שדי</b>, כי העקר בו אות ה<b>ד'</b> המורה תמיד על <b>התנועה</b>, ובכפילתה על <b>ההליכה השכלית והרצונית לפנים</b>, כמו מלכי צבאות <b>ידדון ידדון</b>, ובל' חכמים אשה <b>מדדה</b> את בנה, ומזה קרה שנכנסה אות ה<b>ד'</b> בכל השרשים המורים על <b>התנועה והנדנוד</b> כידוע לבלשנים. ובכל זאת אינני מחליט שיהיה <b>דאו</b> להודיים ותולדותיו נמשכים מחק שם <b>שדי</b> — ואולי היה שם אחר עברי גם הוא נסבה בבנין שם <b>דאו</b> או <b>תַאו</b> והוא <b>תהו</b> כפי הוראהו גם בלשון גם באמונות הקבלה, והדרוש ארוך ונכבד לא תכילנו היריעה והקורא הבקי ישקוד על דלתות ספר שזכרנו Colebrooke בעלים ראשונים כבן שש כבן שבע, ויראה נפלאות.",
+                    "<b>וארא וגו' באל שדי ושמי ה'.</b> הפסוק הזה אם לא נוציאהו מפשטו הגמור (כאשר חתרו להוציאו הבורחים מכל אשר יגלה אזנינו על פנימיות התורה שהיא אמונת הקבלה) יתן עדיו לכל דובר אמת בלבבו, כי לדעת התורה <b>שמות הבורא</b> הם <b>תאר ולבוש למדותיו</b> וכפי השם שנגלה בו, כן הוא מתגלה במדה ממדותיו ולא בזולתה, וזו פנה גדולה בחכמת הקבלה, ומקרא זה מהמקראות הנוקבים ויורדים עד התהום לעזרת החכמה ההיא — הביטה וראה עד היכן הגיע ההשתדלות להרחיק הפירוש האמתי שמנחם ואבן גנאח לא פחדו מלהעלות על ספר כדברים האלה לאמר \"סדר הדברים וארא אל אברהם וגו' וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען ונקרית בו השבועה אשר היא <b>באל שדי ושמי ה'!</b> והנשבע עליו עוד והוא לא נודעתי להם כלומר ואם נגליתי אליהם לא נגלתי מבלי חוצץ כהגלותי אליך, (עיין תחיה לאהובינו כמהר\"ש זקש מחברת <b>א</b>).",
+                    "[השמטה: <b>על פסוק באל שדי.</b> כתבנו דרך השערה ששמות האלהים <b>תַהוֹ תַהִי</b> שאצל הודיים הסינים וכו' עיקרם כשני שמות שבעברי הא' <b>שדי</b> חלוק ל<b>ש-די</b> ולקחו החלק העיקרי ממנו וגם מ<b>תֹהו</b> שהוא משמש אצל המקובלים להורות על ספירה אחת מהעליונות ועתה רואה אני בס' הזהר דברים נפלאים אשר לא דמיתי כי הנה ידוע כי לדעת חכמי האמת יש ספירות הטומאה לעומת ספירות דקדושה עשר כנגד עשר ושם ח\"א דט\"ז ע\"א הולך ומונה שמות הקדש (הרומזים כידוע לספירות) ושמות ספירות הטומאה שכנגדם זה לעומת זה, — ואיזה שם קורא לספירת הטומאה שכנגד שם <b>שדי? תהו</b> שכן כתיב שם <b>תהו</b> עליה שריא שם <b>שדי.</b> בהו עליה שריא שם צבאות — חשך עליה שריא שם אלהים וכו'.]",
+                    "[השמטה: <b>וארא.</b> ע\"ש <b>שדי</b> — ואל ימוש מזכרונך אומרו (ישעיה ס') לעמן <b>תדעון שדון</b>, שעם היותו מיוסד על שרשי לשון עברי באה ה<b>ש'</b> נוספת בראש התיבה במקום אשר, ולא יכול גם גיסיניוס להמלט גם הוא מלהודות בזה — גם כתבנו כי עקר הוראת שם <b>דאוֹ</b> להודיים <b>החליבה לפנים בשכל ורצון</b> ורצינו לקרב לכוונה זו שם <b>שדי</b> בשם <b>די</b> הכמוס בתובו, וראה עתה מצאתי דברים במדרש ש\"הש שלא יפורשו רק על כי האמור והיא אומרם ע\"פ דומה דודי לצבי, אתה אומר לנו <b>דיו דיו</b> את לגבן תחלה פירוש <b>בוא</b> אתה תחלה אלינו כך פירש המעריך והביא לו חבר מכאשר <b>ידאה הנשר.</b> — רק במדרש שלפני אחר <b>דיו דיו</b> כתוב <b>פירוש דיאו דיאו</b> וכוונת המפרש מבוארת לבאר <b>דיו</b> שבמדרש ע\"פי לשונותינו הנגזרות מלשון רומי האומרות DIO או DIEU ומובן מהמדרש <b>שדיו</b> הוא קריאה שיבוא הקב\"ה אצל ישראל או שישראל יבואו אצל הקב\"ה ואיך זה במלת <b>דיו</b> או <b>דיו</b>? אם לא שנאמר שרצו בו כמו <b>תא</b> או <b>התיו</b> בלשון ארמי שענינו <b>בוא ובוא</b> — והיהודים אשר בארץ סינה מזמן בית שני The Jews at kae — fang foo — Shangae 1851. p. 57. קורים לדבר האל ושכלו (מימרא דה' שבתרגומים) TAOU ובאמת שהוא לשון סינא, רק יתכן שלא היו היהודים מקבלים זה השם המורה על ענין כנראה זר ובלתי ידוע אצלנו Eternal reason אלו לא היה לו שרש באומתינו ובלשונינו, והפלא איך אמרו על <b>תאו</b> שלהם דבר מסכים <b>ליסוד</b> ששם <b>שדי</b> תלוי בו, והוא שנאצל מן <b>השמים</b> (כנוי <b>לת\"ת</b>) People donot know that the great origin of the eternal reason (TAOU) comes from Heaven.",
+                    "<b>וכנגד</b> שם <b>שדי</b> מצינו לרבותינו שם אחר גם הוא יגיה חשכנו בחקירה זו והוא שם <b>אשמדאי</b>, ואם אמרנו הבה נא נבוא לאחוז בשרשי השם הזה אשמדאי, וקרוב הוא כדעת גדולי חוקרי הזמן כי לשון פרסי הוא <b>אשמא-דאוה</b> וענינו <b>שר התאוה</b> או <b>המשגל</b> concupiscence Aeschma — daeva רק על שתי המלות אלה עצמן (<b>אשמא ודאוה</b>) לא אחשוך פי מלחוות הנראה בעיני טוב והגון בענין זה, והנה קרוב מאד לדעתי כי <b>אשמא</b> הזה Aeschema הוא בעצמו האליל <b>אשימא</b> שעבדו השומרונים כעדות ס' מלכים וחוץ מב' השמות השוים בכל פרטיהן ודקדוקיהן מי לא יפלא בשמעו מפי רבותינו אומרם מאי אשימא? ברחא קרחא וכל חוקר יודע כי העז או התיש היה אצל הקדמונים (מצרים ויונים) ואולי גם אחרים זולתם צורת שר התאוה והמשגל Satyres et les Boues de Mendes וא\"כ יפה נקרא שמו אשימא על שם פקודתו — וחלק השני מהשם הזה הוא <b>דאוה</b> וחזר בלשונינו <b>די</b> בשם <b>אשמ-דאי</b> וזה סימן מובהק לאמיתת השערתינו על שם <b>שדי</b> שהוא מורכב מ<b>ש</b> -די וגם מה שדמינוהו והשוינוהו לדאוה פרסי או הודיי ואמרנו שמקור אחד לשניהם גם זה נתאמת גם כן וכמו שמאשמא <b>דאוה</b> נעשה אשמדאי כן מ<b>דאוה</b> נעשה <b>שד-י</b>, ואני אומר כן להסביר השואת ב' השמות לא שאני חושב חלילה כי שם <b>שדי</b> הקדוש שאב ממקור משחת פרסי אבל להפך וכמו ש<b>מדאוה</b> Daeva הפרסי נעשה בבירור גמור Dieu Dio כן מ<b>די</b> העברי נעשה דאוה הפרסי ואדרבה נשאר רושם הניכר מהמקור יותר בלשונותינו מלשונות המזרחיות כמו שקרה ג\"כ בשאר שמות ופעלים שנדמה בן הבן אל האב יותר מהבן עצמו כמו שהעירונו בפרשת וישב, עיי\"ש — אמנם דופויס Dupuis Orig. des cultes. V. N. 15. רוח אחרת אתו, כי לדעתו אשמדאי שם מורכב מב' שמות של אהרימאן (הורמין שבתלמוד) Ahriman בלשון פרסי <b>אשמוג ודיי</b>, ויתכן שרבותינו הרכיבו ב' שמות אלה באופן שיובן מהם ענין גנאי שמד או כריתה, וזה להורות על עצם פעולת אשמדאי ראש המזיקים, וזה כדרכם וכדרך המקובלים לרמוז בשם המלאך המשרה אשר על שכמו, ולסיים בשם <b>אל,</b> וכן כאן פעולת השמד ואחריה שם <b>די</b> המורה בל' פרסי על האלהות.",
+                    "<b>ולא</b> אכחד מהקורא מה שיעלה על לב איש ואיש לפרש עוד שם <b>שדי</b> מ<b>שד</b> או <b>שדים</b> שענינו דדי אשה, ואולי יהיה <b>שדי</b> ל' רבים וחסר המ\"ם כמו וקרע לו חלוני ובא הדגש בדל\"ת למלאת חסרון דלת אחרת כי היה ראוי <b>שדדים</b> והמופת הגדול שכן הוא, וגם שכן שם <b>שדי</b> מורכב מ<b>ש- די</b> כאשר אמרנו הוא שנפלה השי\"ן משדי אשה פעמים רבות ואמרו <b>דד</b> כמו דדיה ירווך בכל עת (ונקרא <b>דד</b> על שם המציצה הנרמזת בהברת דד או זז ומזה הענין לדעתי למען תמצו והתענגתם <b>מזיז כבודה</b> למען תינקו ושבעתם <b>משד</b> תנחומיה בא זיז כבודה במקום שד תנחומיה ושניהם מורים על היניקה והמציצה) ואם באנו לסדר כל הטעמים שבעבורם כנו לה' ית' בשם זה <b>שדי</b> (הנגזר משדים) תגדל המלאכה רק בקוצר מלין אומר כי ההשגחה והכח המקיים כל היצור היו מציירים אותי הקדמונים ובפרט המצרים בצורת <b>אליל נקבה מלאה שדים</b> כידוע לחוקרי קדמוניות מצרים ומזה נקרא הקב\"ה <b>שדי</b> כי הוא המשגיח והמקיים והמניק האמתי מטובו הגדול תמיד, ונשאר רמז בתלמוד מהצורה הזאת הנעבדת שאמרו בע\"ז מצא <b>דמות אשה מניקה</b> ואמרו עליה עוד <b>הוה ומניקה את בנה,</b> ופירוש המקובלים על מאמר רבותינו <b>תנוק יונק</b> (מ\"ט) <b>משדי אמו</b> (מלכות) ואשה מספרת עם בעלה ידוע, והוא בקדושה מה שהיו אצל גויי קדם איזיז lsis והילד אורו Horus היונק משדי אמו — ולעת כזאת רוב בנין ורוב מנין מחוקרי קדמוניות מצרים מודים ואומרים כי באיזיס רצו נפש העולם והכח הטבעי המחיה את הכל (הוא יסוד דקדושה ומלכות) ובאורוס Horus רצו העולם עצמו היונק משדי אמו — ומה נפלא אחר זה מאמר חסד לאברהם (עין משפט נהר כ\"א) <b>ודומה זה העולם לפני ג\"ע</b> (שהוא מלכות כידוע) <b>בילד בן יומו לפני אמו,</b> ואני אומר כולי האי ואולי! ואם תעמיק לדעת מה בין שם <b>שדי</b> לשם <b>הויה</b> כעדות התורה וגם כפירוש רבותינו תראה כי שם <b>שדי</b> רומז על הכח הזה שאמרנו והוא מיסד ומקיים הטבע ומשפיע ומחיה את הכל, ושם <b>הויה</b> רומז למה שמעלה מן הטבע וממנו הנפלאות ושנוי הטבעים חומריים גם רוחניים כלם, והטיבו כל אשר דברו בעלי הקבלה בשומם שם <b>הויה בתפארת</b> כי הוא האיש ובעל הבית, ושם <b>שדי ביסוד</b> כי הוא ה��שפיע בטבע שהיא המלכות, ואל יליזו מנגד עיניך שני בדי הארון הדומים לשני דדי אשה שהיה הכבוד מצומצם ביניהם.",
+                    "<b>ואחר</b> כל אלה הדברים לא יירא חרפת אנוש האומר אם יאמר כי לנו מקרא מלא קרוב מאד להעיד בגדלו על אמתת השערה זו והוא אומרו \"מאל אביך ויעזרך ואת <b>שדי</b> ויברכך, ברכות שמים מעל, ברכות תהום רובצת תחת, ברכות <b>שדים ורחם\"</b> באו לדעתי המליצות בפסוק זה שנים שנים בכפל הענין במלות שונות כנהוג בכתבי הקדש, ובין כלם שלש זוגות מקבילים זה לזה ומסכימים זה עם זה. — הזוג הראשון <b>אל אביך- ואת שדי</b> — וקרא לשם <b>הויה</b> אלהי אביך כי הוא האל האמתי אשר לו תאות העבודה ולא לזולתו כידוע, ובצדק קרא לו אלהי אביך הוא יעקב כי שם <b>הויה</b> אחוז במדתו בחכמת הקבלה והוא הבורא ועושה נפלאות גדולות לבדו והכח המקיים הזן ומפרנס לכל (יסוד) קראו <b>את שדי</b> ולא במקרה הומרה הלמ\"ד בתי\"ו כי <b>את</b> הוא מחשובי כנויי <b>היסוד</b> או <b>שדי</b> ולא מצינו כיוצא בו בכל המקרא עד שנאמר כי נתן את תחת אל ויהיה כענין <b>אל שדי</b> — והזוג השני ברכות שמים מעל — ברכות תהום רובצת תחת, כנה שם <b>הויה</b> הוא אלהי יעקב בשם <b>שמים</b> וכן הוא בחכמת הקבלה וכך ראוי להיות מכל צד ובחינה כי הוא המשפיע והארץ נשפעת — ולשם <b>שדי</b> (הוא יסוד מחובר עם מלכות) קרא <b>תהום רובצת תחת</b> וכך נקרא בלשון המקובלים המבדילים בין <b>תהומא עלאה</b> והוא הכתר או הבינה ובין <b>תהומא תתאה</b> והוא יסוד או מלכות, ולא נכחיש בזה שהיתה כוונתו של יעקב לתהום ממש כלומר לתחתיות הארץ ולכח הפנימי הכמוס בה, ונהפוך כוונה זו ביעקב נקשרת ומתישבת יפה יפה עם כל האמור כי הכח הטבעי המחיה את הכל היה נתון לדעת הקדמונים בבטן הארץ כמו שהיו מדמים היות נשמת האדם נסתרת בקרבו והיא היתה לדעתם נפש העולם יקראוה Fcu central או <b>איסתא</b> או <b>ויסטא</b> Estha גם Vesta והיא בכלל האלילים הנקבות כלם שעקר מטרין שלהם במלכות <b>דקדושה</b> ובכבודה ותאריה יתימרו — והזוג השלישי המפורש יותר הוא ברכות <b>שדים ורחם</b>, וכל חוקר ובקי בתהלוכות כתבי הקדש <b>ירגיש</b> כי שדים ורחם מקבילים פה בלתי ספק <b>לשמים</b> ול<b>תהום</b> (ולדעתינו גם ל<b>אל אביך</b> — ול<b>את שדי</b>) ומי לא יפלא בראותו השמים מכונים בשם <b>שדים</b> והתהום בשם <b>רחם</b>! הלא יאמר ממשל משלים היא זה כמשלי הקבלה, ובאמת שאין זו חדשה בארץ לכנות התהום או תחתיות ארץ בשם רחם, עיין מה שכתבנו על שם שאול והתחברו לשם רחם בפ' שאול ועוצר רחם ובדברי רבותינו ובס' איוב ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב <b>שמה,</b> אמר שמה כי הארץ היא בטן אמו גם היא והדברים ארוכים — ואם כן בא שדים מקביל לאל אביך ולשמים — ורחם מקביל לאת שדי, ולתהום רובצת תחת, ואם תאמר הלא היה ראוי כפי דברינו שיבוא שדים מקביל לאת שדי אם אמת נכון הדבר כי שדי נגזר מ<b>שד</b> (דד של אשה) אמנם כן הוא, רק לכל הפחות למדנו שכן דרך הכתוב לכנות כח עליוני המשפיע למטה לארץ בשם <b>שדים</b> — וביותר יקל מעלינו הכובד הזה כשנזכור כי זה טבע שני המדות האלה יסוד ומלכות להחליף את שמותם זה עם זה כי שם האחד יאות בצד מה ג\"כ לחבירו ודבר זה למדנו ממדרשו של רשב\"י הוא כ' הזהר (ח\"ג דל\"א ע\"א) \"וכלא חד בין דקרא להאי בשמא דדכורא <b>ובין דקרא להאי בשמא דנוקבא בלא חד ובדרגא</b> חד קיימין, (ובזה יאורו עינינו להאמין כי קרוב מאד שה<b>שדים</b> שנזכרו בש\"הש דרך משל הם שהרי מצאנו שדים לתכלית זה מפורש בכתוב שלפנינו) ושוב אין ��תמוה כיצד נעתק המשל מכח אל כח כי בדברים דקים ושכליים כאלה בנקל ישמש משל אחד לכמה נושאים אשר להם יחס וקורבה גדולה ביניהם — ומה נפלא אחר האמור תרגום אנקלוס שתרגם ברכות שדים ורחם <b>ברכתא דאבא ואמא</b> (כן גירסת רש\"י בתרגום) ופירש הוא ז\"ל כלומר יתברכו המולידים והיולדות (האב והאם) וחולשת פי' זה נראה לעין כי הפוסק הכתוב בסכינא חריפא — עד עכשיו הוא עוסק במברכים אל אביך את שדי, ושמים ותהום גם הם מברכים ולא מתברכים, ואם כן כיצד דולג מענין לענין ומחזיר פניו אל <b>המתברכים</b> בלשון עצמו שנשתמש בו על המברכים <b>ברכות</b> שמים מעל.... <b>ברכות</b> שדים ורחם — ועוד כי לא מצינו ברכה כיוצא בזו שיהיו הזכרים מזריעים טפה הראויה וכו', רק בזאת נאות לפירש\"י ז\"ל במה שייחס <b>שדים</b> לכח המשפיע שכתב <b>שדים</b> על שם שהזרע <b>יורה כחץ</b> ובכן אין מקום לפרש תרגום אנקלוס על שם האב והאם האנושי רק על האב והאם המשפיע והנשפע שזכר והם <b>אל אביך — ואת שדי — ושמים ותהום</b> והם האב והאם העליונים <b>אבא ואמא</b> של אנקלוס ובקצת ספרים ברכתא <b>דאבוך ודאמך</b> וזה שבוש כי מה ענין רחל לכאן ומה ברכתו ליוסף עד שיזכירה, רק הנכון אבא ואמא דרך משל כמו שהמקובלים אומרים, וחז\"ל התלמודיים נשתמשו במליצה לענין קרוב מאד אל אשר ירצו בזה בעלי הקבלה שהרי אמרו הגוזל אביו ואמו ואומר אין פשע וגו' אביו זה הקב\"ה אמו זו כנסת ישראל, ואם כ\"י זו אינה רק כללות ישראל מה גוזל ממנה מי שנהנה בלא ברכה? ואם היא כ\"י של המקובלים מה נאה להמהנה בלא ברכה שם גוזל. — גם יחסו שם <b>אב ואם</b> לעבודה זרה נראה מדעתם שהיו גם אצל הגוים שגורות מליצות כאלה, כאומרם ובכתה את <b>אביה ואת אמה</b> ירח ימים זו ע\"ז כמ\"ש אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני.]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>את יוכבד דדתו.</b> דעת <b>דימיטריוס</b> Demetrius שדודתו כמו בת דודתו, דומה לחנמאל דודי, ודעת <b>פיריזוניוס</b> Perizone שפירוש <b>בת לוי</b> לא בת ממש, רק מזרעו, ומה יעשו אחר שמצאנו אשר ילדה אותה ללוי במצרים, רק הנכון כי התורה קודם הר סיני היתה מסורה לרצון איש ואיש, רצה מקיימה, לא רצה אינו מקיימה, על כן מצאנו דברים יעידו על שמירתה קודם מתן תורה, ודברים יעידו על בטולה, כי באותו פרק היתה אצלו משנת חסידים ותורת כהונה, ועוד נעיר על זה בע\"ה, ויישוב הסתירה כמו שכתבנו. ("
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>פינחס.</b> אין לו טעם בלשון עברי, אבל מצאתי שהוא שם מצרי, ונזכר בכתבי מצרים שם איש <b>פינחס</b> בזמן משה או קרוב לו וקורים לו PNAHASl והוא היה סוכן (lntendant) באחת ממשלות מצרים Nomo במקום הנקרא <b>אומביטו</b> Ombito, ועדיין אנו קורים שמו על כתלי חרבות <b>סילסיליס</b> Silsilis, עיין. Egypte Champollion p. 342 ומהתנ\"ך עצמו ראיה <b>שפנחס</b> שם מצרי הוא, שכיוצא בו מצינו <b>תחפנס</b> שם אשה מצרית, ואין ספק שהוא קרוב לשם <b>פנחס</b>, וביותר אם נסתכל שמצינו <b>תחפנחס</b> תחת <b>תחפנס</b> והוא קרוב יותר לשם <b>פנחס</b>, וכולל אותו ועיין <b>גיזיניוס</b> Thesaurus <b>תחפנס</b> שכתב שהוא שם אליל."
+                ],
+                [
+                    "[השמטה: <b>הוא אהרן ומשה.</b> רבותינו חלקו כבוד לקדימה, ואמרו פעם הקדים משה לאהרן ופעם אה��ן למשה לומר ששניהם שוים, ואמרו הקדים הכתוב מורא האם למורא האב וכו', ואמרו בשביל שהקדים מלכי צדק ברכת עבד לברכת רבו וכו' וכיוצא באלה הרבה — ואל יאמר החוקר שאין הקדימה נחשבת לכלום בדעת נותן התורה, כי החקירה האמתית תורנו שכן דרך כל הקדמונים להזכיר החשוב החשוב קודם, והגיע זה הכבוד עד שיעור שמשורר אחד להיותו מזכיר האיטולים Etoliens קודם הרומיים בערה בהם אש הקנאה ואין מכבה, וכן הקיסר טיביריוס ששם בלבו על הקדימה שהקדימה <b>ליוויא</b> Livie שמה לשמו בכתיבה אחת Les anciens s' etaient fait la maxime de nommer toujours les premieres les personnes du rang le plus eleve; cela allait si loin qu' un Poete ayant nomme les Etoliens avant les Remains dans un chant..... il en nacquit des jalousies.... c' est ainsi que Tibere prit Livie en aversion parceque dans une lnscription elle avait fait placer son Nom avant le sien. Hume. Essais. vol. l. p. 282.]"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>הנה יוצא המימה.</b> במ\"ק (ח\"י) פרעה שהיה בימי משה, <b>אמגושי</b> היה — ולדעתי נתכוונו למה שידענו בקדמוניות מצרים, כי אחר <b>מיניס</b> Menes אחד ממלכיהם הראשונים, שב המלך להיות <b>כהן הראש</b>, ובשתי עטרות היה מוכתר, כתר כהונה וכתר מלכות, וכלומר שהיה עושה מעשה <b>אמגוש</b> או מכשף המיוחד לכת הכהנים כי כהן הראש היה.",
+                    "[השמטה: <b>הנה יוצא המימה.</b> L' apotheose des souverains apres leur mort devenue de nouveau de regie sous l' empire romain parait en Egypte avoir ete surtout en usage au temps des dynasties primitives. C' est dans les monumens de ces dynasties que nous voyons le plus completement et le plus regulierement organise le sacerdoce des ancetres royaux. Revue Britannique. Mars. 1863. 140. ועיין מ\"ש פ' בשלח ע\"פ ה' נסי, והנה אם אמת נכון הדבר מה שכתבנו שם, שלא היה מתחלה כוונתם לעשות המלכים אלוהות אלא לעשותם דוגמא לאלהיהם כמ\"ש שם, יתכן שבאו אח\"כ לטעות ולעשותם אלוה ממש כי כפשע קטון בין זה לזה ונקל לטעות וליחס אלהות למי שנקרא בשמו ונתאר בתאריו ונתכבד במלבושיו, ואולי קרה כזאת לפרעה שבימי משה וקרוב הדבר מאד, כי על רעמסס השני סמוך לו מלפניו מצאנו ראיה כי נתרומם על כל אל, והיה נעבד כאחד מהם והפלא שציירו אותו בין <b>אמון-דא-ומות</b> ר\"ל בין האב והאם והוא כבן בין שניהם, ומה נכבד אחר זה תאר <b>בן למלך</b> בכתבי הקדש, <b>והבן</b> (הוא בחכמת הקבלה) היסוד הוא ג\"כ הנקרא <b>משיח ומלך,</b> ונקרא בכתובת החקוקה על מצבתו <b>אדון או בעל הצדקה</b> Signore di giustizia ומי לא יפלא ביודעו ומכירו כי המלכות נקראת <b>צדקה</b> והמשיח <b>בעלה ואדונה!.</b> V. Orcurti Catal. illust. vol. l. 42 והמוסכם עתה אצל החוקרים כי הנודע בשם Rahmeses ll. והנודע בשם. Rahmeses lll שניהם אחד, והוא המלך העריץ שכבש כמה מדינות ובצדק קראוהו רבותינו <b>קוזמוקרטור</b> שליט בכל העולם ועליו אמרו שעשה עצמו אלוה, ועדיין אנו רואים זה <b>בחוש</b> (עיין מה שכתבתי ע\"פ מבכור פרעה היושב על כסאו) כי לא מלבד מצאנו שמו נתון תחת שם אביו שנמחק, אבל גם מנה שמו בכלל שמות האלהים במקדשו שבנה לכבודם ועשה עצמו כאחד מהם (עיין מ\"ש למעלה) — ודרך כלל, המשפחה הזאת הי\"ח ששעבדה בישראל היא ידועה לעשות מהמלכים אלוהות כאשר אנו רואין עדיין אמינופי Amenofi הראשון ואשתו נזכרים על המצבות בשם ותאר אלהי ולהם יעבודו ואליהם יביאו מנחה, ועל כל אלה הודה בפה מלא Oreurti Catal. illust vol. l. p. 71. N°. 25. ועיין מ\"ש למעלה כי אולי מתחלה לא היו אלה רק רמזים ודוגמאות לכחות העליונים כמו שירמזו אצלנו באברהם יצחק יעקב וגם באמהות לבחינות וכחות עליונות, ואחר כן חזרו לעשותם אלוהות ממש (וממין זה הוא מקור טעות הנוצרים בלתי ספק כי מתחלה לא היתה אמונתם רק קבלה משובשת) ומזה נקרא כל נפש מת בלשון כתיבות מצרים Osiri עיין מה שכתבתי בהערותי אלה על פ' כי שרית עם אלהים, והפלא שגם האשה שמתה נק' בכתובות מצרים בשם Osiris, רק פעם אחת מצאנוה מכונה בשם Athor מלכות דקדושה <b>רחל</b> (והוא מ\"ש המקובלים כי כל האנשים הם אחוזים בת\"ת וכל הנשים במלכות) ועיין עוד מ\"ש בזכרון קבלת חז\"ל אצל כותבים אחרים. ומה יקרו בעיני דברי החוקר הנזכר vol. ll. p. 80. והם מפתח גדול להכנס בהבנת כל אמונות הקדמונים. Essi riconoscevano in ciaseuno di questi come nelle altre parti delia natura certe qualita le quali rappresentano al vero alcuni attributi del Creatore; quindi le veneravano come simboli dell' eceellenza divina.... solo il Panteismo pote fare che SI CONFONDESSE IL SIMBOLO COLLA COSA SIGNIFICATA]"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    "[השמטה: <b>ויעשו כן החרטומים וגו'.</b> בגמרא נזכרו שני חרטומי מצרים בשם <b>יוחני וממרא</b> ובזהר בשם <b>יונוס ויומרוס</b> והלמוד היקר הנובע משנוי זה לפאר ולרומם קדמות ספר הזהר עוד נדבר עליו במה שיבוא, רק את זאת נעיר כעת והוא שמציאות ב' חרטומים גדולים בזמן משה או קרוב לו נודע לשם ולתהלה בקדמוניות מצרים כאשר העד העיד בנו האיש Champollion Figeae. Egypte p. 100. לאמר כי נקראו Nehous ePetosiri והם היו חרטומים קדמונים בזמן <b>סיסוסטרי</b> הנודע ליוונים הוא. Rahmeses ll בלשון המצריים, ומי יודע אם יוחני וממרא הם שמות מועתקים מב' שמות הנזכרים שהוסבו ללשון עברי וקרוב אליך הדבר מאד בשם Petosiri המתורגם יוחני, כי Petosiri Pete — phere מורכב משנים הקדוש לאלוה אוסירי Pet — osiri כמו פוטיפרע קדוש לאלוה פרי, ואף יוחני ר\"ל המחונן בה' או <b>אוהב יה</b>, ושם Nehous היא בלתי ספק שם <b>נכה</b> כשם המלך פרעה נכה הנזכר בס' ירמיה.<br><b>ועתה</b> הבה נא נבוא לראות מה משפט השנוי הזה שנמצא בין התלמוד והזהר ומה תולדותיו, הנה בסנהדרין פ\"ד מיתות אמרו אמרי ליה יוחני וממרא תבן אתה מכניס לעפריים כלומר בארצנו המלאה כשפים (כאומרם י' קבין מכשפות ירדו לעולם, ט' נטלה מצרים ואחת כל העולם כלו) אתה רוצה להתגדל ולהתקלס בפעולותיך? וכמה יטעה האומר שרבותינו בדו מלבם שמות למשחק להם כאשר היה עולה על דעת הקורא בהשקפה ראשונה, ולא היה ברור אצלם שכך דברו אל משה כי איאוסיביו הנוצרי בהכנתו Euseb. Prep. evang. liv. VlII. ch. lX. liv. lX. ch. XXVlI וידידיה האלכסנדרי בחיי משה פ\"א יתנו עדיהם להצדיק קבלת רבותינו, עיין. Pastoret. Hist. de la Legislation. Egypte. ch. XlX ופליניו הרומיי בספר שלשים סעיף א' כתב ששני חרטומים שרצו לעמוד לפני משה היו <b>יאמני ויוטאפי.</b><br>Est et alia magices lactio a Mose JAMNE et JOTAPE. Judaeis pendes.]",
+                    "<b>ובאגרות</b> שאול הנוצרי הנק' פאולו (לטימוטיאו פ\"ג ס\"ח) כתוב כי היו נקראים <b>יאניס וממבריס או יאמבריס,</b> ואיאוסיביו עצמו כתב (בהכנתו ח\"ט פ\"ח) שמם <b>יאניס ואמבריס</b> — והנה בס' הזהר פ' בלק (קצ\"ד) נזכרו שמות שני בני בלעם <b>יונוס ויומברוס</b> שנהרגו על ידי פנחס, ועוד בפ' כי תשא (ד' קצ\"א) כתוב כי <b>יונוס ויומברוס</b> היו שני חרטומי מצרים בכלל החרטומים שעלו עם ישראל ממצרים כמ\"ש שם, והמגיהים כתבו בגליון שאולי הם יוחני וממרא שנזכרו בשמות רבא פ\"ט דע\"ג ע\"ג אמרי ליה יוחני וממרא אל משה תבן וכו' ודברו נכונה — ומן האמור נוכל ללמוד שתים כהלכתן, הא' שרבותינו במדרש בתלמוד ובזהר לא המציאו שמות ואנשים כפי העולה על הרוח, רק לקטו מן האויר כל מה שהיה מקובל ומפורסם בזמנם ומשם חפרו אוכל גם הם גוים ונוצרים כמו פליניו ושאול ואיאוסיביו שדבר אין להם עם רבותינו, ושנים מהם קדמו שנים רבות למדרש ולבעלי המדרש — והב' הכי נכבדת הוא במה שנעריך שמות המדרש והתלמוד מצד (<b>יוחני וממרא</b>) ושמות הזהר מצד אחר (<b>יונוס ויומברוס</b>) ונעמיד לשופט בין שניהם נסח כל הקדמונים האלה היינו שאול ופליניו ואיאוסיביו היינו יאניס ויאמבריס או ממבריס, ונראה דבר מי יקום ומי הוא זה הקרוב יותר לנסחא זו התלמוד או הזהר, ונראה כאור בהיר בשחקים כי נסחת הזהר היא <b>קרובה יותר</b> לנסחת הקדמונים, ואותה לקח לו כי ישרה בעיניו מבלי שום לב אל נסחת התלמוד שהיתה לפניו ערוכה בפי כל ישראל, והרי זה אות אמת כפול ומכופל לקדמות ס' הזהר, כי ממה שבחר לו דרך אחרת בשמות שני אנשים האלה, נראה כי לא ראה או ידע מנסחת התלמוד כי אלו העתיק ממנה לא היה זז אפילו כמלא נימא מהשמות הנזכרים בו מב' טעמים, הא' כי אין זה ענין אמוניי או מחקריי עד שנאמר כי בשאט ונפש הסתיר פניו ממנו, אבל הוא דבר אינו מעלה או מוריד ומה לו לשנות — והב' כי בהשוותו דבריו לדברי התלמוד היו דבריו מתקבלים יותר כי התלמוד יפרוש עליו מזיו עננו — ועוד כי מלבד שנסחת הזהר נראית יותר קדומה כי היא דומה ביתר שאת אל נסחת הקדמונים, הנה לא נוכל לומר שמהם נעתקה ונכנסה בס' הזהר כי מחבר ס' הזהר איזה שיהיה לא היה כ\"כ בקי במחברים שזכרנו עד שילמוד מהם שמות הללו, ולכל הפנים לא היה בוחר בהם ובמשנתם במקום שיש להכריע כנגדם מדברי התלמוד — ואם השווה נסחתו להם הוא מפני ששאב גם הוא מקבלה יותר קדמונית מקבלת התלמוד בזמן שלא נשתבשו עדיין שני שמות הללו ולא נשתנו פניהם כשני שמות עבריים, וגם זו מן התוכחות כי נסחת הזהר היא הקדמונית והאמתית כי לא יעלה על לב ששני חרטומי מצרים נקבו בשמות היהודים כמו <b>יוחני וממרא,</b> ואלו על ממרא החרשתי עם כי קשה להאמין ששמות כנען הנגזרים משרשים עבריים או ארמיים נכנסו בלשון מצרים, רק שם יוחני אין לו שרש וענף בלשון מצרים לא כן יאמניס או יאניס או יונוס. — ומאמבריס או יאמבריס או יומברוס עם היות שחזותם מוכיח עליהם שכבר נשתבשו לא מעט, בכל זאת עדיין רחוקים הם מצורתם העברית ומקצוע זה גדול בעיני ומהולל מאד להעמיד ס' הזהר על מכונו ולהקדישו ולהעריצו כאשר יבין כל חוקר על נקלה, ועיין מ\"ש בהערותי על ס' בראשית דבר דומה לזה על ספרא דחנוך ומה שנזכר ממנו בס' הזהר. — ואחר כל האמור שם שחוק עשה לנו בעל ארי נהם שכתב \"וספר חנוך המוזכר בזהר אע\"פי שנמצא <b>נראה</b> שלא הזכירו אלא מפי שמועה <b>כי הפרשן ריקנאטי לא ידע ממנו\"</b> ראה חולשת הראיה! כי בטרם ידע הקורא במופת חותך כי כל הזהר מזוייף בדורות אחרונים הניח למונח גדול כי ס' חנוך לא נודע למחבר הזהר ולמה? לפי <b>שהפרשן ריקנאטי לא ידע ממנו,</b> דהיינו חכם אחד שעמד בדור עצמו שיצא בו ס' הזהר לאור עולם לדעת אלה, ומטעם זה יכחיש שבעל הזהר ידע ממנו.]"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>בסוסים בחמורים בגמלים.</b> מצאתי <b>בשאמפולליון</b> 196 Egypte שלא נמצא דמות <b>גמל</b> בכל ציורי מצבות מצרים הקדמונים, והחליט שלא היה ידוע בארץ מצרים, אלה דבריו ». »Mais un fait tres digne de remarque c' est qu' on ne retrouve sur aucun monument la figure ni la mention du Chameau habitant de l' Arable. Ce precieux animal parait avoir ete inconnu aux anciens Egyptiens pour leur service ואני אומר אין לא ראינו ראיה, וביותר כי רוב תשמישי הגמל לנסוע למרחקים, וציורי מצרים רובם מלחמות, ועבודות, וקרבנות לאלהים, ואולי רוב שנים יודיעו חכמה."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>לשחין.</b> הוראת המלה בעצמה <b>חמימות</b>, וכן תרגם יונתן וחם לאדוני המלך, <b>ותשחן</b> לרבוני מלכא, ומזה העניין תפלתו של כ\"ג ביו\"הכ אם <b>שחונה</b> כלומר חרבה ויבשה מבלי גשמים, ובלשון ערבי מצינו כיוצא בו שאומרים <b>סכון</b>, חם, <b>יסבון</b> להחם."
+                ],
+                [
+                    "[השמטה: <b>ויהי שחין אבעבועות וגו'.</b> רבותינו אמרו שהיה פרעה רוחץ בדם ילדי ישראל להתרפאת מצרעתו — ומי לא יאמר שהוא דרך הפלגה ע\"ד תולים הקלקלה במקולקל וכמו שאמרו כל מאי דמצית במדרש בההוא גברא דרוש? ומי לא יתפלא הפלא ופלא ולא יענה אמן בכל כחו כשנשמע מפי הגוי הקדמון והטבעי הנורא Pline שכתב \"שכן היו נוהגי מלכי מצרים להתרפאת מצרעתם לרחוץ בדם הילדים\" Liv. XXVl. ch. l. והביא דבריו Pastoret. Hist. de la Legislation Egyptienne. chap. 3. וראה ג\"כ דברי Marcellus Empiricus De Med. Cap. 19.]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ומטר לא נתך ארצה.</b> עיין פירש\"י והוא מרבותינו ז\"ל, ואנקלוס תרגם <b>ומטרא דהוה נחית לא נח על ארעא -</b> ראה עד היכן הגיע כבוד רבותינו אצל אנקלוס, שאפילו בדבר שאין בו הלכה, וגם אין שום זרות בלשון שיורה על המדרש ההוא, הכניסו בתרגומו — ולא העיר בזה כל הצורך החכם שד\"ל באהב גר. וגם זה מהראיות כי איזה מדרשים שלא הועלו על ספר כי אם אחר זמן שרשם פתוח ועולים במעלות עד דורות ראשונים. — הרי מזמן אנקלוס, מדרש זה מקובל ומפורסם באומה, ואולי על כן נשא לו פנים המתרגם ע\"ה. — וכיוצא בזה שמענו קול הברה מקצת מדרשי חז\"ל בספרי האונגליון שנכתבו קודם ספרי רבותינו, וזו ראיה חותכת שרבותינו לא המציאו הדברים מלבם. — עיין מה שכתבתי בהערותי סוף ס' בראשית."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויכס את עין כל הארץ.</b> אחד מהנוסעים במאה הי\"ו לחשבונם, שמו Alvares ככה ידבר על הארבה שראה בארץ כוש — \"הארץ מוכה ומעונה מהחולי הגדול ההוא ארבה לאין מספר, האוכל כל החטה וכל עץ השדה, ומספר חייליו כל כך רב ועצום מאד מאד שהוא מכסה הארץ וממלא האויר כלו, עד שיקשה לניצוצי השמש לעבור דרך שם להאיר לארץ ולדרים עליה\" — וכן מצא שהיה הארבה נאכל, וכן אז\"ל אלו המלוחים כלומר שהיו המצריים אוכלים אותם מלוחים, וממנהג המליחה זכורי זכרנו Agatarcide והוא מספר שעם הנקרא Acridofagi בארצות כוש אוכלים מהם לחים ומלוחים, עיין. Hennequin lntroduct. a la Legis. L 478."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>לא תשאר פרסה.</b> מליצת פרסה להורות על האפס מצאנוה בשיר קדמון מאד, אמרו שהוא מעט מאוחר לזמן הפלגה ומצאוהו חקוק על צור ��ופל לצד מערבית צפונית של ארץ ערב, ושם נאמר <b>\"וימת כל מקנינו</b> עד שלא נשאר ממנו <b>רגל או פרסה\"</b>. Revue Britannique Vol. lX. an. 1845. p.147"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>מבכור פרעה הישב על כסאו.</b> פרעה שיצאו ישראל ממצרים תחת ממלכתו, הוא <b>רעמסס</b> השלישי °.3 Rahmses המכונה <b>גדול</b>, והוא הידוע ליונים בשם — Champol. — Sesostri Egypte 340 ועינינו הרואות שלא מלך בנו הבכור תחתיו כפי חק מצרים .56. lbid — רק <b>מנפתא</b> Mnefta ה<b>ג'</b> שהוא ה<b>י\"ג</b> בסדר בניו של <b>רעמסס</b> כאשר אנו רואים אותם עדיין מסודרים בחדר הנקרא בפי החוקרים איפוסטילא lpostila בבנין רעמסס Ramsseum בעיר <b>טיבי.</b>341. lbid משם אנו לימדים שלא בלבד שלא מלך הבכור, רק לא מלך כ\"א הי\"ג בסדר לידתם — ומי יודע אם לא היו כלם <b>פטרי רחם</b>? — ואחר שידענו כי פרעה שטבע בים סוף הוא <b>רעמסס הג'</b> המלך הגדול והאדיר כאשר יודיענו. Champol יש לך לשאול שאלה גדולה, והוא כיצד לא תספר התורה שמץ מנהו מהגדולות והנוראות אשר פעל, והערים אשר בנה, והמדינות אשר כבש, והגוים אשר הביא תחת עולו כמעט עד קצוי הארץ הידועה בימיו, ודעת <b>שאמפולליון</b> שכל אלה המפעלות הנוראות אשר על ידם יצא לו שם בכל הארץ, לא קרו כ\"א אחר שיצאו יש' ממצרים, וע\"כ לא זכרתם התורה כי ישראל היו במדבר, ולא ידעו מארץ מצרים מאומה משך כל מ' שנה — ולו האמין בקבלת רבותינו לא הוצרך לזה, כי הם ז\"ל רוח הקבלה האמתית מפעמת בקרבם באופן נורא ונשגב כאשר לא דמינו ולא עלה על לבנו, הרי שתקה תורה מידו החזקה ופרשת גדולת מלכותו של פרעה רעמסס הג', ומי יבוא למלאת חסרונה להשתיק בנזיפה הדוברים עליה עתק, מי יסלקנו מהמבוכה העצומה הזאת? <b>קבלת רבותינו היא ולא אחרת</b> — כי מפיהם לבדם אנו חיים וקיימים בידיעה ברורה <b>שפרעה מלך בכפה</b>, ומפי המכילתא שמענו דברים ברורים ומחוורים, שכן כתוב שם כשיצאו ישראל ממצרים אמר (מצרים) עכשיו כל האומות מקישות עלינו בזוג.... אנו שולחים לארם נהרים ולארם צובא להעלות לנו מסים? להביא לנו עבדים ושפחות? ללמדך שהיה <b>פרעה שולט מסוף העולם ועד סופו</b> והיה לו שולטנות על כל העולם כלו — ועוד מרגלית טובה תלויה בצוארו של מדרש רבה (פרשה ה') ואיתא שם א\"ר חייא בר אבא, אותו היום <b>פרוזבוטי</b> של פרעה היה, ובאו <b>כל המלכים כלם</b> לכבדו, <b>והביאו דוראות</b> של עטרות, והיו מעטירין אותו שהוא יום <b>קוזמקרטור</b> Cosmoeratore (ויפה פירשו <b>שולט (קראטור)</b> בכל העולם (<b>קוזמו)</b> ).... אמר מי ה' אשר אשמע בקולו, לא היה יודע לשלוח לי עטרה? ע\"כ. וממאמר זה שתים זו שמענו, האחת הסכמה גמורה וחלוטה לכל <b>הנודע מחכמת מצרים ע\"פ בקיאיה האחרונים</b>, ולכל הנשמע בש\"ס ובמכילתא על פרעה זה, והשנית לא נופלת מהראשונה כי <b>ההרצאה הזאת שהיו מרצים מנחותיהם ודורוניהם מלכים הבאים ממרחק לפרעה הקוזמקראטור</b>, עדיין אנו רואים אותם מצויירים על כתלי חרבות מצרים ועדין לא כהתה עינם ולא נס ליחם כאלו נעשו תמול שלשם, רק חובה עלינו לספר שרבותינו בצד מה זכו השטר להשערת שאמפולליון, שאחר יציאת ישראל ממצרים גדלה עד למעלה מלכות מצרים, כשאמרו פרעה שטבע בים סוף הלך ומלך בנינוה, עיין פ' בשלח ופרעה הקריב, מקביל למ\"ש במכילתא .2 .13 ר' נחמיה אומר חוץ מפרעה עליו הכתוב אומר בעבור זאת העמדתיך ע\"כ אלא שאיני רואה הכרח לזה כי קרוב ונראה שדעת רבותינו שלא לשלול תפארת גדולת מלכות מצרים קודם יציאתם של ישראל, ונהפוך הוא, כי דעת רבותינו דרך כלל, להניח על כל אומה ולשון שלא נשתעבדו בישראל רק בהיותם במדרגתם העליונה בעז ותפארת, ושפתיהם ברור מללו גם בנדון שלפנינו (מכילתא.5.10) כשיצאו ישראל ממצרים בטלה מלכותם של מצרים, כלומר שהחלו לירד מגדולתם, והוא הנרצה אצלם באומרם וירא ישראל את <b>מצרים</b> מת, שפירשוהו על שרו של מצרים כי מיתת השר רמז להשפלת האומה, והדברים אחדים עם מה שאמרו בס' הזהר פ' בא כי באותה שעה שר של מכרים הורד מגדולתו ונעשה <b>שר של גיהנם</b>, וכל אלה נחלים הולכים אל הכלל הגדול המבואר יוצא מגדולי חקרי לב בקדמוניות מצרים בזמנינו זה, כי <b>המשפחה</b> הי\"ח שמלכה במצרים היא הגדולה שבכלם ואחריה החלה מצרים לרדת פלאים — ועל דברי ס' הזהר שזכרנו, אעיר דברות שתים אך בקצרה, והקורא החכם ימלא חסרונינו. — האחת דרך כלל כי דבר זה עלה בהסכמה אצל יודעי דתות הגוים וקורותיהם, כי במשול גוי או ממלכה על גוי או ממלכה, האלהים אשר התהלכו לפניהם יושבי הארץ הקדמונים, ועבדום בחשבם אלהי השמים יחזרו להיות אצל הגוי השורר <b>אלהי שאול</b> — Dieux infer naux — והשנית בפרטות על אלהי מצרים ידענו ביחוד כי <b>אוזיריס</b> Osiris שיהיה באמת שרו של מצרים, חזר להיות <b>שרו של גיהנם</b> בשם Serapis המורכב לדעת קצת <b>מאוזיריס-אפיס</b> — ראה כיצד רבותינו בס' הזהר קלעו אל השערת האמת ולא יחטיאו, אף כי לא דרכו בנתיבות חקירות מצרים.",
+                    "<b>אחר הרחים.</b> כשהיה העבד מורד באדוניו, זה היה עונשו <b>לטחון ברחים</b>, וכן כתב. Cicero. De orat: tibi mecum erit Crasse in eodem pistrino vivendum ובזה יפורשו הכתובים היטב, פעם אומר <b>עד בכר השפחה אשר אחר הרחים</b> ואח\"כ הוא אומר <b>עד בכור השבי אשר בבית הבור</b> ומה ענין שבי אצל השפחה, ומה עניין רחים אצל הבור (ועיין רש\"י ד\"ה עד בכר השבי וכמה נדחק בפירושו) ועל פי האמור אין כאן סתירה, כי מקום הרחים הוא היה מקום אשר העבדים אסורים שם לטחון ברחים, ולהיות כי העבדים בתחלתן לא היו רק <b>האויבים השבויים במלחמה</b> כידוע בראיות גמורות, על כן פעם אמר בכר השפחה, ואח\"כ הוא אומר בכר השבי, כי שניהם אחד."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "[השמטה: <b>החדש הזה לכם.</b> אלו אין לנו ראיה אלא זו למציאות תושבע\"פ דיינו, הרי הוא אומר שנחוג את חג המצות בחדש האביב, ואיך זה אם לא תשווה שנת הלבנה עם שנת החמה, ואיך תשוה אם לא על פי חשבון מוסכם באומה? ואיפה זה החשבון אם לא במסורת ובקבלה? וחוץ מטבע זה מקובל <b>ומוסריי</b> Traditionnel באומתינו לחכמת העבור, נוסף גם הוא טבע <b>ההסתר וההעלם</b> ועל כן נקרא <b>סוד העבור</b> בלשון רבותינו, ולא היה נלמד אלא למובחרים, וראה פלא שאופן הלמוד הזה הסודיי עם כי לא נראה בעליל רק בזמן חז\"ל, לנו עדות נאמנה כי ממקורו מלידה ומבטן כך היה ראוי להיות וזה כי נודע לנו היום כי סוד העבור היה אצל המצריים אמון מוצנע, מופלא ומכוסה וחק לכהנים ולא לזולתם Univ. pittoresque par Champollion. p. 135. 1.",
+                    "<b>ואני</b> שיערתי בספר <b>שמות החכמה וספריה אצל חז\"ל</b> (שתחת ידי כ\"י) וזכרתי קצת מזה בטעם לש\"ד כי סוד העבור וסוד האלהות היו אצל רבותינו כשני אחים תאומים שווים בתנאיהם ובלמודם ובפרסומם, ואולי גם במשלים הלקוחים מחכמת האצטגנינות לרמוז בהם סתרי האלהות בצורות הרוחניות, ומי שבקי במשלי ובצורות הקבלה ידע זה, והבקי במשלי ובצורות המצריים שיתארו בהם הענינים האלהיים ידע, כי גם הם לא סרו מדרך זה להשתמש במשלים שמיימי��ם, אולם בזה נבדלו העברים מהמצריים, כי העברים הסתירו המשל, ופרסמו הנמשל, והמצרים העלימו הנמשל ופרסמו המשל והיא <b>המיטולו גיאה</b> שלהם, וראה דברים ארוכים בזה במחברתי הצרפתית השלוחה לפאריז בשנה זו תרכ\"ג על אבן בח\"ן. Essai sur l' origine des dogmes et de la morale du Christianisme. — ושיהיו באמונת המצרים הקדמונים משל ונמשל, לא נשאר היום חוקר אחד שלא יודה בזה, והוא כי אחד הרואה ואחד השומע מה שמסופר מרוב אלילי מצרים דברים נבזים ושפלים סבור כי הגוי החכם הזה ירד עד דיוטא התחתונה בטיט הכסילות וטבע במצולות הע\"ז ואין מעמד אמנם, לא כן יחשוב אחרי השקידה והלמוד על המצבות ואחר כל הנשמע מפי פילוסופי אלכסנדריא בדורות ראשנים לחשבונם, כי בהצטרף עדות גם שניהם הדבור יוצא ומכריז בקול רעש גדול כי האמונה הכמוסה והמכוסה במסוה המשלים הללו היא <b>אמונת אל יחיד ומיוחד,</b> שמע נא דברי חוקר בקי בכתיבות מצרים שכתב כדברים האלה לאמר la religione egizia ci apparisca sotto la forma essoterica di un vasto Politeismo, anzi di un abbietto feticismo, non e men vero che lo studio dei monumenti d' accordo con alcune tradizioni conservateri di filosoli alessandrini, ci mostrano che la dottrina acroamatica di tale religione era un sublime Monoteismo infetto piu o meno di Panteismo..... Orcurti Catalogo dei monumenti egizij del Museo di Torino. vol. l. p. 39. Quantuque",
+                    "<b>ודבריו</b> אלה האחרונים היינו שיהיה באמונת מצרים שמץ <b>פאנטייזמוס</b> דברים יקרים הם במאד מאד כי יעידו כי המקום אשר יולדו שמה אמונות ישראל, כבר יצא טבעו בעולם כי שמץ פאנטייזמוס נמצא בו כדרך שאומרים מוציאי דבה על חכמת הקבלה כי גם היא מוראה ונגאלה בטיט הפאנטייזמוס, וחלילה חלילה שיהיה אפילו ריח אמת במשפט זה המעוקל, רק מתחלת ברייתה ומכורותיה ותולדותיה בארץ מצרים כך היתה, באמונת מצרים גם היא <b>שהיא מצרנית לקדושה ומרכבת המשנה</b> כמו שיקראוה המקובלים, ומי נתן הודאה זו בפיהם לומר על מצרים שהיתה אמונתם דומה לשלהם? והם לא ידעו ממה שנתגלה לגדולי חכמי זמנינו, מאומה? אם לא שנאמר שזה אות אמת שריר וקיים כי לא מלבם יצאו הדברים כי אם מפי השמועה בוקעת ועולה עד הזמן שהיה באפשר <b>להרגיש בדמיון</b> מה שלא יתכן כלל בזמן שדמו המנגדים להמצאת הקבלה — ויותר מוכרח ומבורר מציאות <b>האחדות</b> Monotheisme כאשר יעיד החוקר הנז' ורמזו המצריים על האחדות באותן הצורות הנקראות <b>צורות כוללות האלהות.</b> Figure Pantee. lbid. vol. ll. p. 135 ובאלה תמצא ד' כנפים ובשתים יכסה רגליו, ותראה מזה כי לא היה צורך לנביאינו ללמוד מבבל ואשור וכנפי <b>הכרובים יוכיחו</b> — ואל ירוץ לבך להרהר בכל האמור עד הנה אלא בחון בהן וחקור בהן ותראה כי זה דרך בטוח ארוך וקצר, תחלתו יסורין וסופו שלות השקט ומנוחת שלים — והמאכל מאכל בריאים הוא, ומזיק לאסטניסים לחלושי המזג ולאניני הדעת. — והנה אחד מהכללים המסורים לנו הוא ששנתינו היא שנת החמה בת <b>שס\"ה ימים</b> וקצת חלקים מהיום, ולמסתפק שמא בזמן משה לא נודעה שנה זו אומר פוק תני לברא בספר שזכרתי פעמים רבות Orcurti Catal. illust. ece. vol. ll. p. 129. ותראה שכתב <b>\"מכאן ראיה (ורבות עמנו כיוצא בה)</b> כי במלוך במצרים <b>המשפחה הי\"ח</b> (היא ששעבדה את ישראל) כבר נודעה <b>שנת החמה בת שס\"ה ימים.</b> ]"
+                ],
+                [
+                    "<b>ויקחו להם איש שה וגו'.</b> יש מי שכתב שמחוז <b>טיבי</b> Tebe הוא שהיו יושבים בו ישראל ועליהם נודע שהיו חוגגים כניסת השמש במזל טלה, בירח ניסן, ראה. Pluche vol. l. 114 וכפי זה עלו יפה דברי חז\"ל שדרשו משכו וקחו לכם וגו' משכו ידיכם מע\"ז וכו' כי השעה גורמת-��לא שלבי מהסס בדבר אחרי רואי בשאמפולליון Egypte 106. שכפי חשבון התקופות לאחור, לא היה משמש מזל טלה בחדש האביב, ועל חכמי הזמן להוציא משפט לאמתו.",
+                    "<b>איש שה וגו'. אש ואיש</b> קרובים במבטא, וכבר מצינו <b>אִש</b> בחיר\"ק תחת <b>אֵש</b> בצר\"י כמו <b>בִן</b> ו<b>בֵן חִן חֵן</b> (עיין רד\"ק איש) וראוי להעיר שכן כל' יוני <b>פוטא</b> Fota עניינו אבוקה דולקת — גם איש — ומזה ספרו על <b>אירקול</b> Hereule שהתיר <b>לפילאסגיס</b> לתת אבוקות דולקות תחת בני אדם שהיו נוהגים לזבוח לכבוד <b>סאטורנו Macrob. Sat. ed. Paris vol. l. 99.</b>"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>בין הערבים.</b> ראיתי בס' משא בערב (די\"ד) דברים יאמתו קבלת רבותינו ע\"ה בפי' בין הערבים, וזה שכתב על מנהג הישמעלים בארץ אפריקי \"איש אחד עולה בשבע עתים מזומנות ומכריז בקול רם לקרוא את העם לבא להתפלל, בעלות השחר (אל מודדן) בבקר (אל סבאח) <b>צהר הראשן</b> (דהר אלוולי) <b>צהר השני</b> (דהר אלתאני) <b>הערב</b> (אל אסאר) <b>הלילה</b> (אל מג'רב) <b>וחצי הלילה</b> (אל עאשא) — אולי תבין כן <b>צהרים וערבים</b> שמות שניים — ובמס' יומא קרא הגבר, שמואל אמר, קרא גברא."
+                ],
+                [
+                    "<b>ולקחו מן הדם.</b> ראיתי לרא\"בע בס' יסוד מורא 10 דברים ראוים להעתיקם \"הטעם מפורש ולא יתן המשחית, וכבר הזכיר זה מרע\"ה בתחילת ביאתו לדבר אל פרעה, פירש טעם למה נזבח פן יפגענו בדבר או בחרב."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים.</b> זו אחת מהמצות שהתורה האלהית נתרחקה ממנהגי הגוים, ובקצת אחרות נתקרבה להם, כי בעבודות הגוים היה האמת מעורב עם השקר, והתורה עשתה <b>הבידור והצרוף</b> כמאמר חכמי הקבלה — שהרי מצינו אנשי Atene כשהיו מקריבים לאליל <b>אורו</b> או <b>רשעות</b> Ore (ר\"ל לאלילים שנתברר אצלנו שבאו להם מארץ מצרים) היה מנהגם <b>לבשל הבשר במים</b>, ולא לצלות אותה כמנהגם Ateneo lib. 14. Cap. 20.- Pluche l. 547. ובחגיגות האליל <b>באכו</b> Bacchus היו אוכלים קרבי הבהמה <b>חיים</b> בלי בשול -. .Julius Firmicus De errore prolanarum relig וכן כתב <b>פלוטארכו</b> Del mancamento degli Oracoli וכן. Arnobio lib. L"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים.</b> הגם שחז\"ל אמרו של עץ נרקבת וכו' אין המקרא יוצא מידי פשוטו, והוא ית' אשר לו העז והממשלה על כל ברואי מעלה ומטה, לו נקם ושלם גם נגד הנעבדים במצרים, והעד שכן הוא, מ\"ש בישעיה (י\"ט) משא מצרים וגו' <b>ונעו אלילי מצרים מפניו,</b> והעונש הזה לא יתכן <b>בדומם</b>, ועיין רש\"י שם שעשה פורענות זה מעין הפורענות שנזכר בתורה.",
+                    "[השמטה:<b>ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה'.</b> עיין מ\"ש בספר, ואולי יתכן ג\"כ לפרש על קרבן פסח שהיה שה או כבש והוא היה אלהי מצרים ששחטוהו ואומרו שפטים ר\"ל מיני עונשים וביזויים רבים לקיחתו מבעשור, שחיטתו, צלייתו ראשו על כרעיו ועל קרבו, אכילתו על השובע וכו' ואעשה ר\"ל על ידי ישראל שיעשו כל האמור למעלה, והנה גם קודם לכן אמר משה לפרעה כי תועבת מצרים נזבח לה' אלהינו הרי שידע כי תועבותם היינו אלהיהם היו עתידים להקריב, ובמדרש, שהיו קושרים את הפסח מבעשור בכרעי המטה והיו המצרים נכנסים ורואים אותם ונפשם פורחת מעליהם, ועוד אמרו שם משכו וקחו לכם שיהא כל אחד ואחד מושך אלוהו של מצרי ושוחטו לפניו ודרגיש ביה ימלל וזה דבר ידוע כי עובדים היו המצרים השעיר הנקרא Mendes במדינה הנקראת בשם זה, ובחדש הראשון הו�� ניסן היו חוגגים לכבודו שמחה ויום טוב קוראים אותו חג הכבש או הטלא ונותנים עטרה על ראש הכבש ומסבבים אותו בכל העיר בשמחה ובשירים, וכנגד זה ישראל היו מושכים אותו לבית השחיטה ועל פתחי הבתים היו אגודות אגודות של עלי זית ועלי עץ שמן, Boulanger. Antiq. devoil. liv. lX. ch. lV. p. 47. וכנגד זה אגודת אזוב נטבלת בדמו — ורושם דמו על המשקוף על שתי המזוזות- ואם תאמר ואיך יכלו ישראל לעשות את כל אלה לעיני מצרים ולא נתקיימו דבריו של משה ואשר פחד יבוא להם כמ\"ש הן נזבח וגו' ולא יסקלונו?- התשובה אולי מסרו עצמם ישראל לסכנה כדי לקיים מצות גואלם חזק ה' צבאות שמו, או יתכן שלא היו כל הכבשים וכל העזים אלילים נעבדים רק אחד מהם הוא הנעבד בבית תפלתם כדמיון Mnevis ; Apis שני השורים הנעבדים וכל שארית הצאן בקדושתם יתקדשו רק לא היו בעינם כאלוהות.]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אך ביום הראשון.</b> אמרו רבותינו חמץ ביום י\"ד אסור משש שעות ולמעלה, וכתב הארחות חיים הטעם לפי שחכמי האצטגנינות מונים היום מחצי היום שלפניו, הלכך מחצי היום ומעלה של יום י\"ד הוא יום ט\"ו ליוצאי מצרים בעלי האצטגנינות, ועל זה ראוי להעיר — א', איך רבותינו לא נסוגו אחור מלהגביל מעשה המצות על פי מה שידעו מהמנהגים המפורסמים בזמן נתינת התורה, וזה ממה שיעיד על רוחב לבם והקף ידיעתם, וגם זה יחזק ידים רפות לילך בעקבותיהם כי זה באמת קיומה של תורה — ב', כתבנו ע\"פ ויהי ערב ויהי בקר מה שנתקוממו קצת אחרונים על דעת רבותינו, שהיום הולך אחר הלילה, ומה שיקיים דעתם ז\"ל במנהגי מצרים ע\"פ עדים כשרים — ג', ההתנגדות הנראה משם לכאן, כי משם נראה שמנהג מצרים למנות מערב עד ערב, ומכאן מחצי היום לחצי היום — ואולי דעת מצרים לחוד, ודעת האצטגנינים לחוד, ולכל הפנים ראוי לשקוד על דברי <b>מאקרוביו</b> Macrobio בספרו — Saturnalia. ed. Paris. vol. l. p. 49 שהולך ומספר כל המנהגים שונים באופן מספר הימים, ובכללם יגיד על עם <b>אומברי</b> OMBRlENS שהיו מונים מחצות היום לחצות היום, והוא דעת האצטגנינים שזכר הארחות חיים — ובכל זאת נתקיימו דברי קבלתינו האומרת שאך ביום הראשון, הכוונה ליום שלפני החג — וגם ראה זה מצאתי לאשר ולקיים המסורת, כי אנשי רומי היו אומרים die pristino <b>(יום הראשן)</b> להורות על <b>יום שלפני</b> חבירו, עיין -Macrobio Saturnalia ed. Paris. lib. l. p. 65. וגם זו מרגלית טובה ראויה להתלות על צוארי קדמונינו המעתיקים."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כי אין בית אשר אין שם מת.</b> במכילתא הובא בילקוט (ח\"א ס\"ב ע\"ב) רבי נתן אומר וכי לא היה בית שלא היה שם בכור, אלא מכיון שהיה לאחד מהם מת, היה עושה איקונין שלו ומעמידה בתוך ביתו, ואותו היום נשחקת ונדוקת וכו' וחוץ מה שיורה הכתוב ע\"פי פשוטו, נחנו נאמר שדברי חז\"ל נכונים וקיימים בעצמם על פי מה שנודע ש<b>אורפיאו</b> Orfeo למד לבני יון השכר והעונש בעולם שאחר זה, Les chatiments des impies dans l' enfer et les prairies des hommes pieux — ועוד הכניס ביניהם המנהג לקיים צורות מהמתים אצל כל אדם, וכל זה <b>להדמות למנהג מצרים</b> כדברי <b>איאוסיביו</b> ח\"ב, שמע דבריו -. LES IMAGES FUNEBRES. QUE L' EN VOIT MOULEES. CHEZLES GENS du commun n' on ete introduites par Orphee qu' en imitation de ce qu' on pratique dans les funerailles de l' Egypte"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כל צבאות ה'.</b> לא ידעתי טעם למה לא נזכר שם <b>ה' צבאות</b> בכל התורה וזה פלא, והנכון שנקרא הקב\"ה <b>ה' צבאות</b> על שם ישראל שהם צבאותיו, וא\"כ אולי נתחדש שם זה אחר היותנו לעם, וזה הטעם שלא נזכר בכל התורה, כי עד משה לא היו ישראל ראוים להקרא שמו של הקב\"ה עליהם — וראב\"ע מסייעני, שכתב (תלים נ\"ט) צבאות מעלה בשמים, וצבאות למטה בארץ והם <b>ישראל</b> — וחכם אחד נוצרי שבזמנינו Lanci כתב, שה' צבאות ענינו ה' בעל הרחמים, ואולי טעה לחשוב ש<b>צבאות</b> עקרו מהארמי <b>צבי</b> שעניינו <b>אהב</b>, ומצאתי שני כתובים באים כאחד להעיד כי ה' צבאות עקרו מ<b>צבא</b>, הוא החיל, הא' מ\"ש בישעיה י\"ג <b>ה' צבאות</b> מפקד <b>צבא</b> מלחמה, והב' כן ירד ה' צבאות ל<b>צבא</b> על הר ציון (סי' ל\"א ד') וכבר ידוע שזה מנהג הנביא להסמיך מלה אל מלה ולשון נופל על לשון, הרי אם כן נתבאר, ששם <b>צבאות</b> נגזר מ<b>צבא</b> ונסמך אליו, וכגון זה מצאנו לישעיה עצמו שיסמיך מלה אחרת לשם אחר משמות הקדש, והוא שם <b>שדי</b>, והוא בסי' י\"ג עצמו באומרו <b>כשד משדי</b> יבא, והרי זו כעין ראיה לדעת האומרים ששם <b>שדי</b> נגזר מ<b>שרד</b> אלא שעוד לי בשם <b>שדי</b> דברים אין כאן מקום להזכירם — ולא אכסה שמצאתי בדברי רבותינו כעין סמך לדברי Lanci ודרשו לשון <b>צבא</b> מעניין <b>רצון, בצבי</b> בלשון ארמי, והוא בחולין פ\"ג ד\"ס ע\"ב במה שאמרו שם, וכל צבאם כל מעשה בראשית <b>בצביונם</b> נבראו, הרי שעשו צבאם מלשון <b>צביון ורצון.</b>"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>תורה וגו' יהיה <b>לאזרח.</b></b> הפירוש הנכון והמקובל אצלינו מפי קדמוני החכמים בהוראת <b>אזרח</b> הוא על ישראל תושב הארץ, ולא מצינו בכל ספרי רז\"ל מי שיערער בזה, וראיתי חדשים מקרוב שלא הספיק להם מה שהבינו בזה גדולי האומה מאז היתה לגוי, והולידו סברות כוזבות, רעות ושדופות, באויר פורחות, ומבלי טעם הגון ולא הכרח, השליכו קבלתינו אחרי גיוום, ובדו מלבם ביאורים חדשים על מלת <b>אזרח</b>, ואמרו שהכוונה על הכנענים שנשארו בארץ אחר שנתיישבו בה ישראל, ומהם נתגיירו, ומהם קבלו עליהם ז' מצות בני נח בלבד, ולשניהם יקרא בלשון תורה בשם <b>אזרח</b> — ועתה אציג לפניך טענות החכם <b>ריג'יו</b> ותחלת אמרי פיו לחלק הגרים לב' מינים, גר צדק וגר תושב והעתיר דברים ללא צורך בדבר המובן מאליו, ולפי דעתו, הגר שנזכר בפסוק, וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה באזרח ובגר וכבס בגדיו וכו' הוא גר תושב, וטען שאלו גר צדק לא היה צורך להזכירו כי הוא בכלל ישראל, ולדעתי זו טענה של הבל, שא\"כ תקשה כן לכל המקומות שהוזכר בהם הגר אצל ישראל, כמו באיסור חמץ ודם וכיוצא — ולמה יחוייב הגר תושב במצוה זו יותר משאר מצות-ועדיין הוא שואל, אם צוה כן לגר צדק למה לא יצטוו גם ישראל? ואני אומר מי הגיד לו שלא נכלל גם ישראל, וכי אחראים אנו לפירושו <b>שאזרח</b> הוא הכנעני ולא ישראל? וראיתי דרכו של חכם זה, לטעון נגדנו מכח הנחותיו, הרי הוא אומר <b>שאזרח</b> הוא הכנעני ובפסוק זה מצינו שם אזרח, ועל כי זה הוא טוען אם גר שנאמר בו הוא גר צדק, למה לא יזכור בו גם ישראל, אף אתה אמור לו <b>שאזרח</b> בכל מקום הוא ישראל. ואין מכאן ראיה לומר שמתוך שלא הוזכר ישראל, הגר האמור בו הוא גר תושב ולא גר צדק — ואם כדבריו, מנין למדנו שישראל שנגע או אכל נבלה וטרפה, אסור ליכנס למקדש וענשו כרת? וכשבא לפרש שם <b>אזרח</b> כתב שהונח על כל היושב במדינה שבה נולד ובה נתיישבו אבותיו — וזה אמת בלתי ספק, רק מה שרצה להוליד מזה שהכוונה תמיד על בני כנען שנשארו בא\"י אחר כבוש וחלוק — הבל יפצה פיהו, כי שם <b>אזרח</b> לא יפול על יושבי הארץ בבחינת היותם ראשונים או אחרונים, אבל הוראתו (כמ\"ש החכם יש\"ר בעצמו) כוללת <b>כל יושב במדינה שבה נולד ובה נתיישבו אבותיו</b>, וא\"כ בהמשך הזמנים כשנתיישבו ישראל בארץ נחלתם הם ובניהם ובני בניהם חזרו הם בעצמם להקרא בשם <b>אזרח</b>, וחזרו הכנענים להמנות בכלל הגרים הבאים מארץ רחוקה, ואם אין אתה אומר כן לא תוכל מעולם לייחס לשום אדם שם <b>אזרח</b>, אחר שבדורות הקודמים לא היו אבותיו ואבות אבותיו מיושבים במדינה ההיא, וגם לכנענים לא יאות להם שם <b>אזרח</b> אחר שקדמו להם בארצם, הרפאים, הענקים, הזמזומים, ולדעת קדמונינו גם <b>בני שם</b>, וזה דבר לא יסבלהו שכל <b>יש\"ר</b> באמת ובתמים — ומה שהוסיף וחלק בין <b>אזרח צדק, לאזרח תושב</b>, חלום אחד הוא, אין פסוק ואות בתורה שתרמוז על זה, והשכל יכחישו כי אין לנו צורך לכל זה אם נקבל פי' רבותינו, ורואה אני שתפס מליצות רבותינו וחלוקיהם <b>בצדק, ותושב,</b> והסב כלי המלחמה נגדם, והנה מה שמצאנו בעניין פסח ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ, הוא מתיישב לפי פשוטו כדרך המקובל אצלנו, ולהפך לא יהיה לו הבנה כלל אם נניח הפירוש המחודש, שהרי כפי דבריו לא נזכר ישראל בכל הפסוק — ומ\"ש תורה אחת יהיה לכם לאזרח ולגר הגר בתוככם, הרי זו ראיה ברורה שהאמת כדברי קדמונינו שאם האזרח איננו הישראלי היה לו להוסיף וא\"ו החבור, ולומר לכם ולאזרח ולגר, רק באומרו לכם לאזרח יורה כי האזרח הוא הישראל והגר הוא גר צדק, ושניהם נכללים במלת לכם כי ה' ידבר לישראל ולגרים בדבור אחד באומרו <b>לכם</b> — ואח\"כ פרט האזרח והגר — ובפרשת עריות נאמר ולא תעשו מכל התועבות האזרח והגר הגר בתוככם הרי מכאן מבואר שהאזרח הוא ישראל, שאם לא כן היכן נזהרו ישראל על זה? ואיך יעלה על הדעת שהתורה תדבר באזרח ובגר ותשתוק מהישראל, וכן במגדף ובחובל ג\"כ כיוצא בזה, ותמהני על הכותב הזה שלא הזכיר כל הכתובים הללו רק כשרצה להוכיח מהם לעניין גר צדק ותושב, אבל בבואו לחקור על הוראת שם <b>אזרח</b> אשר לפי דעתו הוא <b>הכנעני</b> יושב הארץ לא שת לבו לכל הפסוקים האלה עם היותם מורים באצבע הפך סברתו, ונעלם ממנו ואשם, רק תלה עצמו בפ' אחד (במדבר ט' י\"ד) חקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ, וחשב כי יש בפסוק זה ג' מיני ב\"א, <b>לכם</b> הם הישראלים, <b>הגר</b> זה גר צדק, <b>ולאזרח</b> הוא התושב הכנעני, ואולי טעה אחר שראה הוא\"ו נוספת בשם <b>אזרח</b>, אבל האמת שהפסוק כולל ואח\"כ פורט — <b>לכם</b> כולל כל המחוייבים, <b>הגר והאזרח</b> פרט, <b>גר</b> זה <b>גר צדק</b> יהיה כנעני הגרי או צורי, ובשם <b>אזרח</b>, כל איש ישראל- ובסכות נאמר, בסכת תשבו וגו' <b>כל האזרח</b> בישראל ישבו בסכות, וזו ראיה שהאזרח הוא הישראלי, שאם היה כנעני, לא יתכן לומר <b>כל האזרח בישראל</b> כמו שלא יתכן לומר <b>כל גר בישראל</b> — וביו\"הכ הוצרך להזכיר <b>האזרח</b> שהוא הישראלי לחייבו בעינוי נפש — ואחר כל האמור מאד יפלא הקורא בשומעו מהחכם ריג'יו הנ\"ל שאין גם אחד מהכתובים האלה שיתיישב על פשוטו אם נפרש האזרח על הישראלי, בהיות האמת ממש להפך, ומה נענה על אשר הרים יד במצות התורה לפטור את הגר צדק ממצות סוכה ומצות נסכים? הלא זה כל קבל די רוח יתרא ביה לשבש הפשט האמתי לבעבור יחזיק בדקי השערתו המשובשת ר\"ל שהאזרח הוא הגר הכנעני, ועל זה יקשה לו, למה לא נזכר הגר במצות סוכה ובמצות נסכים? והוא השיב שלא נתחייב הגר במצות סוכה לפי שלא עמדו אבותיו על ה\"ס ולא הקיפן הקב\"ה בענני כבוד כדרך שעשה לישראל — ואם תשאלהו למה יתחייב באכילת מצה ובאיסור חמץ ובקרבן פסח, מה יענה? ואם תשאלהו למה יתחייב בסוכה <b>הגר הכנעני</b> אע\"פי שלא היו אבותיו באותו הנס, הוא ישיב כדי שלא יתבייש בפני ישראל בהיותם יושבים בסוכות והוא בביתו — ואם תשאלהו למה לא תחוס התורה לבייש את הגר גם הוא — ומי התיר לו להוסיף דברים במאמרי רבותינו שמעולם לא עלו על לבם, להחזיק סברתו, מה יענה? ראו דרכו של הכותב הזה — הוא מוסיף דברים בספרים, שלא היו מעולם, ואחר שהוא מוסיף בהם מה שרוצה, מקבל מהם חלק, ודוחה האחר, ומבטל מדעתו ב'מצות יפות ובריאות, מצות סוכה, ומצות נסכים מן הגר — ורואה אני שבכל בקיאותו וחדות שכלו, לא שת לבו למקרא מלא מוכיח נגד פניו <b>שהאזרח</b> הוא ישראלי גמור, והוא מה שנאמר בויקרא י\"ט בעניין הונאת הגר <b>כאזרח מכם</b> יהיה לכם הגר הגר אתכם, הרי שבפירוש אמר הכתוב <b>שהאזרח</b> הוא <b>מכם</b> וזו לדעתי ראיה חותכת.",
+                    "<b>ורואה</b> אני שקרה לשם <b>אזרח</b> כמו שקרה לשם <b>כנען</b> המיוחס ללשון עברי כמ\"ש שפת כנען, ומשניהם נולד טעות הטועים לחשבם, כי האזרח הוא הכנעני, ושפת כנען היא שפת כנענים, ומקור הטעות אחד הוא, ר\"ל הקרא יושבי הארץ האחרונים, והלשון הנדבר אצלם, בשם היושבים הראשונים, והלשון הנדבר ראשונה, ובשניהם שגי ברואה, וכמו שאין אזרח אלא שם יושב הארץ האחרון — כן אין שפת כנען רק השפה הנדברת בארץ כנען באחרונה, והוא לשון עברי, תדע שמצינו כיוצא בו בשאר לשונות שקורים ללשון הנכנס תחת הלשון הנדבר ראשונה בשם הקדמון כמו תאר לאטין להורות על הלשון המובן שנשתמש בו Dante באומרו m' e' piu latino לומר שהיה מובן אצלו, ועד היום מצאו בארץ טוסקאנא שאומרים כך אע\"פי שלשון לאטין נתבטל כמה דורות גם לפני Dante כאשר יעיד המפרש על <b>דאנטי</b> Giuliano Dante spiegato con Dante — עיין Rivista contemp. Ottobre 1857.",
+                    "<b>וראיתי</b> לרא\"בע בפ' תהלים ל\"ז שפירש עקר שם <b>אזרח וגר</b> באופן נאות לפירושנו, שכתב שם \"וטעם <b>אזרח</b> כאלו בעל ענפים רבים, וכמוהו מי שיש לו משפחה רבה.",
+                    "[השמטה: <b>כאזרח הארץ.</b> עיין על מ\"ש שם כנען, ובמ\"א הבאתי משם חוקר אחד שכנען מל' שפלות כי היא למטה מארם שנקרא כך על שם שהוא במקום גבוה, ורואה אני ראיות רבות כי הנה בהניח ששם כנען הוא מל' הכנעה ושפלות שוב אין מקום להפלא אם נשאר שם זה אחר שנכנסו בו ישראל כי הוא דבק אל הארץ ולמצבה בבחי' שאר ארצות ולא ליושבים בה, והב' כי פירוש זה מאחרוני החוקרים על שם כנען תקע יתדותיו מקדם קדמתה אצל רבותינו, לא ידעתי כעת מקומו איה רק ברור אצלי שכן הוא וכן מצאתי משם רבותינו בס' הנדפס כעת אצלי נק' ישמח משה.]"
+                ],
+                [
+                    "[השמטה: <b>לאזרח.</b> עיין כל האמור שם על שם אזרח ואמרתי שכמו שנקראת לשון עברית שפת כנען כן נקראו ישראל אזרח — ויותר הייתי יכול לומר והוא שבפירוש נקראו ישראל <b>כנען</b>, וזו ראיה גמורה כי בין באומרו אזרח, בין באומרו שפת כנען לא נתכוון רק על עם ישראל ולשון ישראל, והיכן נקראו ישראל כנען? בב' מקומות, הא' בהושע <b>כנען</b> בידו מאזני מרמה לעשוק אהב (עיי\"ש המפרשים) והב' בצפניה כי נדמה כל עם <b>כנען,</b> הא ל��ה זה דומה למה שקוראים היום הגוים אשר בזמנינו בשם יושבי הארץ הקדמונים וכמו שקורים לצרפתים Gaulois על שם אזרחי הארץ הקדמונים וכמו שקורים Teutons לאשכנזים וכמו שקורים ליושבי איטאליא ltaliens אע\"פי שעמים אחרים כבשו את הארץ הזאת מצפון וממערב, כן נקראו ישראל <b>כנענים.</b> ]"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וכל פטר חמור תפדה בשה.</b> ראיתי לרא\"בע שנתן טעם שלא היו לאבותינו בהמות טמאות רק החמורים- ואין זה מחק התורה ליחד הצווי כפי המקרה הנכחי, ואם לא היו להם רק חמורים, מי יודע אם לא יהיו לבניהם אחריהם משאר בהמות טמאות, ואם כן הוא, למה בשאר דברים הוזכרו שורך וחמורך וכל בהמתך, וכדברי רא\"בע כתב ג\"כ רמב\"ם בספר המורה ח\"ג 49 — ומתקרב לפירושם הטעם השני לר' אליעזר בבכורות א' דאיתא התם, אמר רבי חנינא שאלית את ר\"א בבית מותבא רבא מה נשתנו פטר חמורים, מפטרי סוסים וגמלים, אמר לי <b>גזרת הכתוב היא,</b> ועוד דסייעו את ישראל בשעה שיצאו ממצרים, שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו <b>תשעים חמורים לובים</b> (Libj) טעונים בכסף וזהב של מצרים — ואיך שיהיה, מטעם המצוה, לא נוכל להתעלם ששני קרבנות נראים בתורתינו מקבילים זה לזה, ונצמדים זה עם זה — הא' הוא פדיון פטר חמור או עריפתו שהוא כדמות קרבן מבהמה טמאה במקדש, והאחר הוא העגלה הערופה בנחל שהוא כדמות קרבן מבהמה טהורה חוץ למקדש, — וזה לי ימים ושנים שעלה על דעתי לומר כי מהחק הזה שהוציא החמור מכלל הבהמות הטמאות, נולד הטעות המפורסם אצל היונים והרומיים, שישראל היו עובדים ראש החמור כמו שזכרו מזה -. -. Jos. adv. — ll. 7.- Tacito hist. V. 6.- Diod. Sic. XXXIV והעד <b>שפלוטארקו</b> עומד בתוך, בין האמת והשקר, ומורה באצבע כיצד נעתקו מהאחד אל שכנגדו, והוא גם כן כולל עניינים נבדלים זה מזה, ועירוב פרשיות שנו בו, שהרי כתב, שהיהודים מכבדים אותו לזכר עולם שבהיותם במדבר החמורים גלו להם מקור מים חיים לרוות צמאונם:- גם זאת היתה להם לדעתי לזקני אומתינו כפי אשר סופר מהם במגילה לשנות לתלמי המלך תחת וירכיבם על החמור — ולכתוב נושא בני אדם — ורש\"י ז\"ל פירש שלא יאמר, לא היה סוס למרע\"ה וכו' ופירושו קשה לשמוע. וכבר הקיף עליו חבילות של תשובות הרב אלגאזי בס' גופי הלכות קי\"ז ע\"א וע\"ב, והנראה לי שהיה טעמם שלא לתת מקום למינים לרדות ולומר אכן נודע הדבר למי הם עובדים, לחמור, שהוא הביא גואלם למצרים, ויהיה זה מעין מה שבדה מלבו <b>פלוטארקו</b> על שמצאו החמורים מעיינות נכבדי מים."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "[השמטה: <b>והיה לאות על <b>ידכה.</b></b> רבותינו דרשו <b>יד כהה</b>, ואין ספק שכן קבלו כי אין בדרשה זו כח להכריע בין ימין לשמאל, ועוד, כי אלו לא היתה הקבלה מכרעת לא היו נותנים היתרון לשמאל על הימין שכן הימין הוא הנבחר גם בתורה גם בדברי חכמינו, ועוד זכר לדבר מנהגי מצרים ודעותיהם שהם מקצוע גדול לירד לעומק כוונת תורתינו, והנה במצרים כאשר העד יעיד באנו האיש Diodore. lib. lll. 4. <b>השמאל</b> היה מורה בכתיבה על כח השומר Sinistra contracta conservationem facultatum ct custodiam denotat. ומה ענין התפלין אם לא זכירה כמ\"ש והיה לאות על ידכה ולזכרון בין עיניך? וכן התפלין וראיתם אותו <b>וזכרתם</b> וגו'.]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וה' הלך לפניהם יומם.</b> דע שאין המופת רק השגבת הטבע, ולעולם בין הטבע, ומה שאחר הטבע קשר והתיחסות ואין דלוג וקפיצה בין זה לזה כמו שאין דלוג וקפיצה בין הדומם לצומח, ובין צומח לבעל חי, ובין בעל חי למדבר, כי באמת מה שאנו קורים <b>טבע</b> אינו רק חלק מהמציאות הידוע לנו, ומה שאנו קורים <b>אחר הטבע</b> אינו רק החלק הנסתר ממנו, והדרוש ארוך ונכבד, רק אומר שאם כן אין לתמוה על החפץ אם נראה דברים דומים למנהגים טבעים מיוחסים לפעל נסיי כי הטבע כמו צל לנס, והנס דפוס לטבע, ולעולם בין שניהם יחס כבין הדפוס והנדפס, הגוף והצל — ורואה אני שכזאת קרה גם בעניין עמוד האש והענן שכיוצא בו היו נוהגים אומות קדמוניות, והוסב הענין לתכלית ולפעל אלהי <b>בהנהגת ישראל</b> כי ישראל מתנהגים ע\"פ מה שאחר הטבע, וזאת אשר כתב Eus. Prep. Evang. l. 586. \"מנהג הקדמונים לעשות סימנים על ידי האש במלחמה, עולה למעלה עד דורות הקדמונים\" וכן בכתבי המשורר Eschyle אנו רואים שבשורת לכידת עיר <b>טרוייא</b> נודעת <b>לקליטיניסטרא</b> ע\"י סימן זה — וכן המנהג להודיע מצב אנשי הצבא בעוד היום גדול ע\"י העשן, נרמז בספרי <b>טיטו ליוויו</b> -.. Tito Liv. lib. lV. 27 lnde fumo ut convenerat datum signum — וכן. Vegetius. De re militari כתב Curce. Prep. Ev. ed. Paris. l. 586. — וכן. Per noetem flammis, per diem fumo significa sociis observabater — Quinte Euseb.- lgnis noctu, fumus interdiu"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ביד רמה.</b> ת\"א <b>בריש גלי</b> כלומר בראש גלוי — והוא סימן חירות וגדולה וההפך <b>חפוי ראש</b>, וכן <b>יעטה על שפם</b> — ומזה נאסר גלוי הראש בעת התפלה להורות על שעבודינו לו ית' וכן בלשון יוני היו אומרים Poll esteron שהוא כמו Nudo et aperto capite שהיו אומרים הלאטינים להורות על החירות, גדולה, ופרסום, ולהפך Operto capite- והבט שכמו שבין Aperto ed Operto רק כחוט השערה במבטא, ומורים על ההפך, כן אין רק כמלא נימא בין <b>שתום</b> ל<b>סתום</b> ומורים גם הם על ההפך עיין Euseb. prep. Evang. ed. Paris vol. l. 553."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ופרעה הקריב.</b> דע שאחד ממלכי מצרים הנקרא. Rahmses lll והוא מהמשפחה או Dinastie השוררת במצרים כשיצאו אבותינו, כבש עיירות גדולות ומדינות רחוקות בים וביבשה, ואמרו שהוא הנודע ליונים בשם Sesostri ונשאר זכר ממלחמותיו וגבורותיו בכתבי היונים הקדמונים רק הלא מצער הוא כנגד מה שנודע אחר שמצאו פתרון <b>לכתבי הקדש</b> (שכן משמעות לשון <b>ירוגליפיקו)</b> על האבנים וחרבות ומצבות מצרים העתיקים והשיגו באמות גמור כי עד בבל ואשור ונינוה הלך הלוך וכבוש — וראה זה מצאתי דברים יקרים מעידים כי גם רבותינו לקחה אזנם שמץ מנהו מפי השמועה, וזה שאמרו בפרקי ר\"א, <b>פרעה שטבע בים סוף הלך ומלך בנינוה</b> (פרקי ר\"א פ' ט\"ל) והשומע סבור שהוא דרש רחוק, כי מי הביא פרעה לנינוה, והחכמה האחרונה לעד כי אמת יהגה חכם."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>הלא זה הדבר אשר דברנו אליך.</b> אע\"פי שלא מצאנו שדברו אל משה כדברים האלה, מ\"מ לא כל מה שהיו נדברים נכתב בתורה, וכמה דברים נשארו תלוים בקבלה ואח\"כ נכתבו, והתו' והנביאים מלאים מזה, ואין צורך לכל מ\"ש בזה המשתדל ו', והמכילתא שהביא לא באה אלא לעוררנו שכבר מצאנו כיוצא בדברים אלו שאמרו יש' למשה."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>נמגו כל ישבי כנען.</b> חז\"ל אמרו מסורת הוא ביד הכנענים שהן עתידין ליפול ביד ישראל — ואחר כמה דורות ספרו לנו הספרדים כשכבשו <b>האמיריקא</b> שהגוים ההם מסורת היתה בידם שיפלו ביד גוי הבא מרחוק מקצה הארץ, וביחוד נתפרסמה אמונה זו בארץ <b>מיכסיקו,</b> ועיין מ\"ש ע\"פ עכרתם אותי."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>מקדש ה' כוננו ידך.</b> לדעתי בשם <b>מקדש</b> יכלול עיר הקדש ירושלם, וגם המקדש עצמו — וכבר ביארתי בפ' ומלכי צדק מלך שלם, שירושלם היתה ידועה באותו זמן, לעיר קדושה ומקום העבודה הרצויה, ואליה יאות שם <b>מקדש</b> — ולרוב הפירושים כשאמרו במשנה <b>במקדש היו תוקעים</b> אבל לא במדינה, כוונתם בשם <b>מקדש</b> לכל עיר ירושלם, ועיין (בכורים ב') — ולדעתי זוהי הבנת הכתוב ג\"כ <b>ישלח עזרך מקדש</b> ומציון יסעדך, ועד היום הישמעאלים קורים אותה <b>אל קודס</b> — והביאני לזה הפירוש אומרו <b>תביאמו ותטעמו</b> וגו' שאם הכוונה על המקדש בלבד כיצד יאמר עליו תביאמו ותטעמו וגו', ונקראת ג\"כ ירושלים הר הקדש כמ\"ש נוה צדק הר הקדש — וכן מי יגור באהלך וגו' בהר קדשך.",
+                    "[השמטה: <b>מקדש ה' כוננו ידיך.</b> עיין מ\"ש במקומו, ועתה אני רואה בידידיה הוא פילון שכתב בפשיטות שהמקדש הוא <b>העיר הקדושה,</b> (חיי משה בספר ג' דכ\"ך ד' אנקינא. 1861) וכן נשאר הלשון שגור בפי חכמינו כמו שמצאתי בס' הרקמה לר\"י אבן ג'נאח ד\"ט, וזה שאמרתי שהוא מורכב על דעת המדקדק שהיה <b>בבית המקדש</b> (ירושלים) — עוד כתוב אחר מעיד כי קדש סתם היו אומרים העבריים על ירושלים כמו שהערביים אומרים <b>קודס</b>, והוא מ\"ש בתהלים ישלח עזרך <b>מקדש</b> ומציון יסעדך, ושני חלקי הכתוב כפולים הם כדרך כמה מקראות ונמצא שמה שקרא ציון בחלק הב' קרא <b>קדש</b> סתם בחלק ראשון — וכגון זה מצינו בארץ סיריא כאשר יעיד לוקיאנוס עיר שהיו קוראים לה <b>הקדושה</b> או <b>קדש</b> ואלה דבריו \"בארץ סיריא לא רחוק מנהר פרת שם עיר נקראת <b>קדש</b> או <b>קדושה</b> כי היא קדושה לאליל <b>יונון</b> האשורית (יונון היא מהאלילים הנקבות המשמשות בטומאה מה שמשמשת בחכמה הקדושה מלכות שמים או ירושלים של מעלה, או כמו שיאמרו המקובלים <b>מלכות דטומאה</b> וגם זה מההסכמות הנוראות בישראל (כפי חכמת הקבלה) ובאדם, כי גם למלכות יקראו ירושלים וציון וירושלים של מטה אליה רומזת כמאמר רבותינו ירושלים של מטה כנגד ירושלים של מעלה) והיא הנקראת ייראפולי שכן הוראת שם זה בלשון יון <b>העיד הקדושה?</b>]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויורהו ה' עץ.</b> רבותינו אמרו <b>הרדפני</b> היה, ועתה שמע דברי Salverte שכתב. שסגלת עץ זה להבדיל המלח והטיט המעורב במים, ולמתקם — La propriete de precipiter le limon et les bases de sels terreux que l' eaux ainsi recueillie ne pouvait manquer de contenir appartient en effet a divers bois ameres et particulierement au arbre au <b>הרד-דפני</b> — RHODO-DAPHNE laurier rose quel la plus part des savants hebreux attribuent le miraele. — Salverte. De sciences occultes. 230. וראוי לדעת שגם <b>פילון</b>, הוא ידידיה כן כתב — DE VlTA MOSYS וזה לאות כי מדרשי חז\"ל וקבלתם בוקעים ועולים עד קדמוניות האומה כי ידידיה שלא ידע מספרי חכמינו מאומה (כי קדם להם) השוה מדותיו להם בזה וגם בדברים אחרים, ולדעתי השיג לכל הכבוד הזה בלמודי רבותיו וחביריו הטיראפיאותים שגם הוא נמנה בקהלם והוא מספר עליהם שהיו להם ענינים <b>מקובלים מקדמוניהם</b> ונמסרים מזה לזה — ואל תתמה על החפץ שיהיו קצת מפעולות ה' מיוסדות בכחות הטבע אם מפני כי השכל והאמונה יחייבונו כל מקום שנמצא בטבע כח מספיק להשגת איזה תכלית לבאר התכלית על ידו כי אין מדרך פועל משכיל להרבות סבות ללא צורך ואין הנס מתחיל כי אם במקום שהטבע כלה — ואם מפני כי קצת נסים לא היו כי אם <b>חכמה טבעית מוקדמת</b> רוצה לומר שה\"ית הורה לנביאיו קצת סגלות ואמצעיים שלא היו נודעים להם גם לא לאנשי דורם, ואם מפני כי הנראה מהרבה מקומות אין הנס חל אלא במקום שיש קצת התעוררות טבעי על דרך, אסוך שמן, ועיין שם דברי רד\"ק וכן אז\"ל לית ברכתא שרייא באתר ריקניא, וגם זה כאחד מהם."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "[השמטה: <b>ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים.</b> באו פעמים מליצות בתורה כמעוררים את לב הקורא למצוא בהם רמז ועליהם יאמר באמת מקרא זה אומר דרשני, הלא שבטי ישראל שנים עשר וכל הנפש לבית יעקב הבאה מצרים ע', היתכן לומר ששתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים לא יהיה להם שום יחס וקשר עמהם? הלא משני טעמים יקשה לומר כן — א' כי לא יפול המספר כל כך מדוקדק במקרה בעלמא — ב', ורבה היא כי אין מדרך כותבי הקורות וגם לא מדרך התורה לצמצם ולדקדק החשבון בדבר שאין בו צורך כלל כי אלו היו המעינות י\"א או י\"ג או התמרים ס\"ט או ע\"א הבעבור הזה ישתנה המעשה המסופר או הנלמד ממנו.]"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>מן הוא.</b> חז\"ל אמרו שהיו טועמים במן כל מיני טעמים, ואמרו עוד, לחם אבירים, לחם שמ\"הש אוכלים אותו, ובשניהם מצינו סיוע בספר אחד קדמון באומתינו ואם הוא מהגנוזים לא יפול מדבריו ארצה, והוא ספר <b>חכמת שלמה</b> שזכר גם רמ\"בן בהקדמתו וז\"ל הספר ההוא, היינו רעבים, ואתה נתת לעמך <b>לחם המלאכים</b> ומהשמים המטרת לחם מתוקן מבלי טורח ועמל, ובו כל טעם ערב ומתוק לחיך, כי המן משתנה היה כפי תאות האוכל לכל טעם אשר היה חפץ (וגם בספר עזרא הרביעי מהגנוזים, קרא למן, לחם של מלאכי השרת, וראה כמה קדמה דעת זו באומתינו הגם שלא מצאנוה רק בספרי החכמים) ושתים זו שמענו <b>רבוי הטעמים</b>, וכנוי <b>להם מ\"הש</b> כמו שכנוהו חז\"ל — והכנוי הזה לכל דובר אמת בלבבו כבר חתום הוא באוצרות דוד המלך באומרו <b>לחם אבירים אכל איש</b> — ומלבד כל הראיות המוכיחות כי <b>אבירים</b> עניינו כאן <b>מלאכים</b>, הנה הוראה זו תגלה ותראה מהתנגדות <b>אבירים</b> עם <b>איש</b> שאין לה ביאור מבלעדי המונח שזכרנו-ואם תסתכל יפה כבר דלגנו בפסע אחד מדלתי בית הפשט הגמור למפתן בית הקבלה כפי מה שנודע בחכמה ההיא מענין המן ומהתגשמות השפע העליון-ואין פה בין הפשט הגמור, לסוד הגמור, אפילו כמלא נימא."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וירם תולעים ויבאש.</b> אמרו המפרשים שהוא כמו הפוך, ואין צורך, רק בא לרמוז למה שנודע עד היום מפי מומחים בחכמת הגופות, (Physique) כי אין הבריות נולדות מהסרחון כדעת הקדמונים, אם לא קדמו בגוף הנבאש זרעים הנוצרים אח\"כ ע\"י הביאוש והסרחון, וזה שהקדים וירם תולעים לויבאש, כי קודם הסרחון כבר נמצאים התולעים בביציהם או בזרעיהם — ואף ע�� פי שקצת מחכמי הטבעים שבאשכנז רוח אחרת אתם כיום הזה, אין בטענותיהם כדאי לבטל מה שנתבאר ונתקבל עד היום."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "[השמטה: <b>ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה.</b> עוורי לב אמרו שפסוק זה נוסף מידי איזה אחרון, ובאו לכלל טעות ממה שראו כי הוא מעביר חרב חדה על המשך הספור וכורתו לשני בתרים, כי לפניו כתוב קח צנצנת אחת ותן שמה מלא <b>העומר מן</b> ולאחריו הוא אומר <b>והעומר</b> עשירית האיפה, בא פסוק ובני ישראל והפסיק הענין ומזה החליטו כי הוא נוסף, ולא הביטו אל פסוק זה כצורתו בשמו במעשיו ובמקומו אשר אין מנוס בו לומר כי לא מבטן אחד יצא ואב אחד הוא ילדו, והוא אומרו (דברים ה') פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש <b>אנכי עומד</b> בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה' כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר <b>לאמר</b>, ואין מי שיכחיש שלאמר הכתוב כאן איננו דבק כלל לפסוק שלפניו רק לשלפני פניו כאלו אמר פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש לאמר, ובא פ' אנכי עומד וגו' והפסיק הענין ואין מקום להטיל ספק שמא נוסף ההוא כי הוא מקשה אחת זהב טהור עם כל הסמוך לו וכרוזא קרי בחיל <b>אנכי</b> כלומר אני הוא המדבר הנני.]"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>והיה כאשר ירים משה ידו.</b> הרמת יד סתם תאמר על <b>השבועה</b> או על <b>התפלה</b> זולתי כשתהיה סמוכה אל ה<b>ב'</b> שאז עניינה <b>מרד</b> כמו וירם יד במלך, אבל כשתהיה סמוכה ל<b>אל</b> כמו הרימותי ידי אל ה' אל עליון, תהיה לשון <b>תפלה</b> או <b>שבועה</b> (אונקלוס תרגם שם <b>ארימית ידי בצלו)</b> — וכן כאן אע\"פ שאין שם לא <b>אל</b> ולא <b>ב</b> עניינו <b>תפלה</b> כמו <b>נשיאות כפים</b>, והוראתם אחת, והח' שד\"ל (משתדל ח') כתב שאינו עניין תפלה, כי פרישות כפים לחוד, והרמת יד במטה לחוד, ע\"כ — ואלו היה כתוב <b>במטה</b> כמו שאמר הוא, דבר נכונה, רק לא מצאנו א\"ל והיה כאשר ירים משה ידו, ולא נזכר <b>במטה</b> — ואם תאמר אם כן המטה שלקח בידו למה? שהרי כתוב ומטה האלהים בידי, ראה מה כתוב בפ' חקת כשנצטוה לדבר אל הסלע ולא להכות, ואף ע\"פ כן מצינו שם שנצטוה <b>קח את המטה</b> והקהל את העדה וגו' <b>ודברתם</b> אל הסלע, אף כאן <b>המטה</b> לא להרים אותו אלא לתפוס אותו בידו.",
+                    "[השמטה: <b>והיה כאשר ירים משה ידו.</b> יביטו ויתבוננו האומרים כי כל עקר התפלה והמצות הכוונה הנרצית בהם, ואין בגוף המעשה יתרון וסגלה לפעול מצד עצמו שאלו כן במה נחשב נשיאות הידים כל כך עד שימשך מהנשיאות נצחון ישראל ומהנחתם נצחון עמלק, וביותר <b>שאהרן וחור ישתדלו בכל כחם, להגביה ידיו של משה</b> עד שיאמר ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד כאלו יש לפעל הזה מבוא ופעלה בתגבורת אומה על חברתה, וכל זה חתום בחותם הקבלה כאשר יודה כל נאמן רוח — ומחשובי קדמונינו הוא ידידיה הנק' פילון כן הבין שמנה בספרו חיי משה המעשה ההוא מכלל הנסים.]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויקרא שמו ה' נסי.</b> זה היה מנהג אבותינו ע\"ה כשתהיה נס להם או מופת להרכיב מליצה אחת קטנה, תרמוז על הפעל ההוא הנורא וליחס אותה לאי��ה דבר גשמי, יהיה מצבה, או מזבח, או עיר, או ילד נולד, והשומע סבור שהענין הנרצה במליצה ההיא יתיחס בטבע ובעצם אל הדבר ההוא, וכן <b>ה' נסי</b>, וכן ויקרא למקום <b>אל בית אל,</b> וכן ויקרא שמו <b>ה' צדקנו</b>, וכן בא בארוכה <b>פלא, יועץ, אל, גבור</b>, והאומר שהכוונה לה' ית' בלבד, והקורא הוא פלא יועץ וגו' ולא הנקרא, טועה, וכן האומר שהנער הוא הפלא הוא היועץ הוא האל גבור, גם הוא טועה, רק האמת שלשניהם הוא מכוון, לה\"ית בעצם ובאמת, ולילד במקרה ובשתוף השם בלבד — וכן בארץ מצרים (שראינו אצלם הרבה ממנהגי ישראל) אנו רואים עד היום הזה מצבות המלכים, ומכללם מצבת <b>אַמֵנוֹפִי</b> Amenofi (הורכב מ<b>אמן-ונף</b>) השני, שנקרא בשם <b>אל חי, רחמן ואדון העולם</b> וכו' וכו' וכתב Creuzer — Guignaut. Relig. de l' antiq. l. 936 שכמוהו נקראו בשמות אלה גם שאר המלכים, מהמשפחה הי\"ח, והוסיף וכתב שלא בלבד נקראו על שמם, אלא נצטיירו בצורותם ובמלבושיהם — והמלכה, בצורת ובמלבוש <b>האלילים הנקבות</b> — Deesses — ולדעתי לא שתהיה כוונתם לייחס אליהם <b>אלהות</b>, שלא שמענו כזאת על מצרים, אלא שכוונתם אם דרך קריאת שם בלבד כמו שפירשנו על פלא יועץ, ואם מצד הרמז להיותם מאמינים, שהמלך והמלכה הם ברואים תחתונים רומזים לעניינים אלהיים, למלך ולמלכה העליונה, דוגמת מ\"ש המקובלים על דוד ועל בת שבע, וזה אין ספק אצלי, שהרי חכמת המצריים בטומאה היא מעין חכמת הקבלה בקדושה, ובא זה ולימד על זה -. ובמדרגה למטה מזה שמות הנספח אליהם שם משמעות הבורא, ומזה לאלפי רבבה בלשונינו וגם מזה דוגמאות רבות בארץ מצרים, שכן כתב Luciano שהמצריים היו מרכיבים שמותיהם משמות אלהיהם, והביא לדוגמא שם המלכה Nitocri שעניינה לדעת Eratostene <b>מינרווא הנצחת</b> Sharon Turner lV. 224. nota 14.- ויש להסמיך על מליצת התורה <b>ה' נסי</b> ועל מ\"ש ויקח משה נחש נחשת וישימהו על <b>נס</b>, מ\"ש <b>דיודורו</b> על תחלת עבודות הב\"ח וז\"ל.... אחרים אומרים כי בעת המלחמה עם האויבים, היו עושים צורות ב\"ח ומשמים אותם על ראש <b>רומח</b> או <b>חנית</b> ואחר שינצחום יעשו הצורות ההן <b>אלוהות</b> כאלו היו הן הסבה הגורמת הנצחון — Euseb. prep. Evang. ed. Paris. Vol. l. 51. וזה היה מקור נפתח לטעות ישראל שזנו אחר נחש הנחושת ועשאוהו אלוה.",
+                    "[השמטה: <b>ויקרא שמו ה' נסי.</b> עיין כל הנמצא כתוב בספר, וראיתי להוסיף מקורות שמות המצרים אחד אל אחד כדעת Orcurti Catal. illust. vol. l. p. 36. המוצא הא' שמות ב\"ח ונטעים (וכן בלשונינו <b>רחל</b> תמר וכיוצא) ב', תארי שבח כח וגבורה ויופי וכיוצא (כן בלשונינו ישראל חנה גבריאל וכיוצא) — ג', <b>שמות האלהים</b> (וזו עדות יקרה שבכלם כי היא פותחת ואין סוגר מה שנבוכו בו המפרשים כלם בשמות ב\"א נקראים על שמו ית' וטעו בזה הטועים, ורבותינו יפה אמרו שהצדיקים נקראים על שמו של הקב\"ה) ד', איזה בחינות בין האדם והאלהים (כן בלשונינו אביה גמליאל פדהיה וכיוצא) ועיין מ\"ש על פסוק כהן און לאשה.]"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויעמד העם על משה מן הבקר ער הערב.</b> אין ספק שימים רבים ישב משה לבדו כעדות התורה טרם נבחרו השופטים שנמנו אחריו, וכן הוא עצמו אח\"כ בכל הדבר הקשה, וכן השופטים שעמדו בכל דור ודור, ודבורה שהיו עולים אליה בני ישראל למשפט, וכן דרך כלל כל הדינים והמשפטים ששפטו שופטינו בכל דור ודור לא ימלט שנש��ר זכר למו בלב האומה. — ואיה האומה שלא תזכור משפטי שופטיה בכל נדון והדון גם מבלעדי הקורות הכתובות? הא למדת, שבצד התורה שבפתב נמצאת בהכרח באומתנו התורה שבע״פ הנשמרת בזכרונינו על ידי המשפטים שבאו לפני הדיינים בכל דור ודור גם חוץ ממה שמפורש בכתוב, הא למה זה דומה, למשפט בנות צלפחד שלא נתבאר דינם קודם שיבא דינם לפני משה, והוצרך הוא ע\"ה להקריב משפטן לפני ה', וכמה מעשים כיוצא בו קרו בכל דור ודור שנשאלו שאלות שלא באה עליהם גזרה מפורשת בכתוב, והתשובות שהשיבו הנביאים והשופטים על פי הכללים המקובלים. הן הן התושבע\"פ — באופן שיתברר מזה מציאותה במופת שריר וקיים, כמופתי ההנדסה."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אתה תחזה וגו' אנשי חיל.</b> מצינו בכתבי הקדש <b>איש חיל</b>, הן להורות על כח הגוף ומעלתו ואבירות הלב, והן להורות על כח הנפש ומעלתה, ועתה שמע דברי <b>וויכו</b> האיש איטלקי החכם, וז\"ל: ״מהכח והאומץ נקראו הגבורים הראשונים בלשון יון <b>אריסוי</b> מ<b>אריס</b> שהיה שר המלחמה, ומאלה נפרדו כפל ערי <b>סאטורנייא,</b> היא <b>איטלייא,</b> ובאי <b>קריטא וכאזיא,</b> ושם היו לכהנים מזוייפים ונקראו בשם <b>קוריטי</b>, ע\"כ. והיוצא מדבריו כי כח הגופני וכח הרוחני נתייחדו בשנים קדמוניות באיש אחד עצמו, והוא היה ראשון במעלות הגופניות והרוחניות, ומזה תבין מליצות התורה וחז״ל לאין מספר. — מהם אומרם, אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ואומרם על הסנהדרין שיהיו בעלי קומה, בעלי כח וכו', ומהם מה שהסבו הכח שבו נשתכחו גבורי דוד, ויואב, ואבישי וכיוצא בהם לכח וממשלה רוחנית כמו שדרשו על כמה פסוקים יארך זכרונם. — ומהם פירושם על <b>כרתי ופלתי,</b> שכפי הנראה מפשטי הכתובים היו מלומדי מלחמה לשמור את דוד, וחז״ל ברוח מבינתם וידיעתם העמוקה והרחבה בקדמוניות האומות, הרחיבו הוראת המלה להורות ג״כ על ראשי סנהדראות, ודעת רש״י (ברכות ד') שהם אורים ותומים, והפלא כי שם זה <b>כרתי</b> הוא השם עצמו ששמענו יוצא מפי <b>וויכו</b> Vico לשם ולתהלה, ר״ל הכהנים המזויינים, שהיו ככה נקראים אצל הרומיים דהיינו <b>קוריטי.</b>— וחוץ שהמבטא שוה בזה ובזה, גם עניינם אינו רחוק הרחק מאד כי <b>כרתי</b> כפי דעת חז״ל נגזר מ<b>כריתה,</b> ו<b>קוריטי</b> הרומיי נגזר ממלה אחת שעניינה <b>רומח.</b> — (ולדעתי אמונה זו ר״ל שה<b>כרתי</b> הם ישראל והגדולים שבהם, היה פתח ומקור לטעות Tacito. Storia V. 2. לומר שהיהודים יצאו מאנשי <b>קריטא</b> Creta ולעולם אל יהי כלל זה זז מבין עיניך, שקצת מליצות ואמונות זרות פנימיות היו סבה להטעות האומות על אודותינו (עיין מ״ש פ' ותרא אותו כי טוב הוא. — ועל פטר חמור. — ועל נסוך המים בחג בפ' אמור) ויותר נראה לי לומר שתחלת טעותו של Tacito הוא זה, שפלשתים יצאו מכפתור כמ״ש עליהם שארית אי <b>כפתור, וכפתור</b> היא אי <b>קריטא</b> Creta כדברי החכם Munk על כן אמרו על ישראל שמוצאיתם מקדם מאי <b>קריטא</b> שהם בני הארץ אחר הפלשתים, ונתחלף להם ישראל בפלשתים. — ודע שאין קדמון בארצות יון כעס <b>קריטא</b> עד שיעור שהיו אומרים ש<b>יוביס</b> האלוה הגדול קבור שם, וידענו גם כן שגם קודם מלחמת <b>טרוייא</b> היו הגוים הנלחמים זה בזה שולחים לעזרה ולכרות ברית לאנשי קריטא, עיין Pastoret. Hits. (de la Legis. Latun. 651. trad. et.)",
+                    "<b>ועל</b> הכל רושם הנכר הנשאר כלשוננו הקדוש במליצת <b>איש חיל</b> בין להורות על גבור ��לחמה, בין להורות על גבור הכובש את יצרו כדרך שנשאר בלשונותינו VIRTUS בין להורות על כת גופני או רוחני, וכן בלשון יוני אומרים Dinamis <b>כח</b> גם <b>צבא</b>, ובלשון איטלקי קדמון Sforzo <b>כח, וצבא</b> גם כן: ואם תשאלך נפשך למה לא הזכירה ספרי הנבואה המדה הזאת והמעלה הרוחנית שייחסו חז\"ל לגבורי דוד וכיוצא, אשיבך, כי אין ספרי הנביאה ודברי הימים לישראל חבור דתיי, וכל הנוגע לדת, רצוני לומר לאמונות ודעות פנימיות לא תדכר כו התורה שבכתב כי איננה רק ספר החיציניות לדת האומה והכללות, ורק התורה שבע״פ או הקבלה היא הפנימיות ואוצר האמונות. ודת הישראלי הפרטי מצד שהוא אדם ועצם רוחני, ובכן כל הנוגע למעלות הרוחניות ולמצב האדם כמדרגת החכמה והקדושה לא תאריך הדבור עליו ופעמים שתשתוק ממנו. — ואם בקשת חבר לאנשים שעליהם יאמרי חז\"ל שהיו גבורי הגוף והנפש ו זכור לאברהם ליצחק ולישראל שהיו נביאים וחוזים, ובכל זאת ידברו את האויבים בשער, וכיוצא כזה מצינו אפילו בדורות האמצעיות שעליהם יאמר <b>וויכו</b> (ימי קדם החוזרים) (tempi barbari ritornati) שהאגמונים וגם האפיפיור לנוצרים היו נלחמים בעצמם ויוצאים לפני צבאותם ויש מהם שכתבו שלכן קורא לראשוני הנוצרים <b>הכנסיה הצובאת</b> (Militante) כי באמת היו צובאים בקשת ומגן וצנה, והגיעו לומר שהשתי וערב שלהם הוא דמות החרב Reghellini hist. du Mos. et du Christ. p. 398."
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>סיני.</b> רבותינו דרשו שירדה <b>שנאה</b> לאומות העולם; ולדעתי קרוב שאמרו פך להוציא מלב המינים שבזמנם שהיו דורשים אגדות של דופי על שם <b>סיני</b> לגנאי של ישראל ויהפכו הקללה נגדם, שכן מצינו לשאול הנוצרי ל<b>גאלאטים</b> ai Galati IV. 25. שכתב ש<b>סיני</b> הוא סימן לירושלים של מטה והיא הגר שפחת שרי ובניה עבדים. — וירישלים של מעלה היא שרה בת חורין ובניה בני חורין, — ונמשך קול הברה מזה עד זמן (Cyprien (Opera Cypriani p. 36. שכתב <b>סיני</b> עניינו ה<b>שנאה</b> וה<b>נסיון</b> שעל ידו נתנסו ישראל אם יוכלו לקיים את התורה, וכשלא עלתה בידם נשנאו שנאת עולם, ואולי חז״ל קיימו בעצמם לך מנגד לאיש כסיל."
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אנכי ה' אלהיך.</b> כתבתי במקומות רבים שקצת מליצות או מנהגים דומים ללשון ומנהגי מצרים וכן הורונו רבותינו כשאמרו ברכה (ילקוט ח\"א פ' ע\"ד) א״ר נחמיה מהו <b>אנכי, לשון מצרי הוא,</b> משל למלך ב\"ו שנשבה בנו ועשה ימים רבים אצל השבאים, לבש אביו נקמה וכו' ובא להסיח עם בנו כלשונם של שבאים, כך וכו' <b>אנכי אנוך.</b> — וכן נתאמת היום אמות גמור ע״פ לשון כת ה<b>קופטי</b> שהיא שריד לשון מצרים הקדמון, ועל פי כתובות הנמצאות בקירות ובאבנים, עיין <b>גיזיניוס</b> אנכי Lexicon Hebr — Chald. vox ומצאתי גם כן שבלשון <b>צינדי</b> Zend (והוא פרסי קדמון) אומרים <b>אינוכי</b> במקום <b>אנכי</b> Creuzer Symbolique ed. Paris I. 331. — וראה שלא נשאר דבר ממה שנתחכמו האחרונים שלא ידעו ממנו קדמונינו, ר״ל דרישת לשון הקדש על פי לשונות זולתה, ומהם נראה וכן נעשה.",
+                    "<b>אנכי ה' אלהיך.</b> רבים שאלו למה לא נאמר אנכי וגו' אשר בראתי שמים וארץ, והרבה תשובות נאמרו בדבר, וראיתי להח' לוצאטו משתדל. 20 שהשיב שאין מדרך תורתנו לצוות על האמונה. — ואלו אמר שאין דרך תורה שבכתב, החרשתי, אלא שגם בזה היה ראוי לבאר שאין כלל זה אמתי אלא בדברים שאין להם מבוא לא בספורי התורה ולא במעשה, אך במה שנוגע לזה או לזה, התורה תודיע האמונה הרצויה, ולהיות שבריאת שמים וארץ הוא התחלת כל ספור, נזכרה בס' בראשית, וכמו שנזכרה שם כן היה ראוי שיזכרנה פה, ולדעתי הטעם הנכון כי להיות שהתורה מורשה קהלת יעקב ואינה חובה לכל בני האדם, על כן תאר עצמו ב\"ה באלהי ישראל שהוציאנו מארץ מצרים שהיא בריאת ישראל, כי אותה אנו מבקשים, ולא בריאת העולם שהוא דבר השוה לגוי וליהודי.",
+                    "<b>וראה</b> עד היכן הגיעה אצל האחרונים האלה הדעה הזרה הזאת, ר\"ל שאין התורה מקפדת על האמונות אם לא ביחס תועלת הקבוץ המדיני, שהח' לוצאטו מלאו לבו לשאול את עצמו (שם ד\"ך) ואמנם למה הקפיד הב\"ה כ\"כ על אמונת יחודו, ומה אכפת לו אם נעביד זולתו, וכי <b>עבודת אלילים גורמת הפסד הקבוץ המדיני?</b> ע״כ. ולולי שמלא דף אחד מפה לפה להורות כי באמת מע״ז נמשך <b>הפסד הקבוץ המדיני</b>, לא מצאנו ידינו ורגלינו לאסור <b>עבודה זרה</b> ! כאלו, האמת והשקר, והטוב והרע, אינם ספונים מצד עצמם לאהוב או לשנוא אם לא מצד התולדה הנמשכת, הטובה היא אם רעה ! עשו תורה אלהית כאלו היא מקח וממכר שלא יועיל אם לא ביחס בצע כסף הנמשך ממנו, או לפחות עשו תורת ה' לחיי נצח, כאלו היא <b>מחקי הפוליציא</b> העשויה ליום אתמול כי יעבור שכל מגמתה שמירת הקבוץ והשלום החיצוני בין אדם לחבירו ! ובאמת היא נשגבה גם מהחכמה המדותיית Etica כי החכמה המדותיית לא תשקיף כ\"א על אלה החיים ימי שנותינו שבעים או שמונים שנה, ותורה אלהיה לטובתינו ולהנאתינו לדור דורים בכל מצב, ועול, ומציאות, שנהיה כי עוד כל ימי היותינו. — ומי יתן יחרישי <b>ממוסר הבלים</b> זה ותהי להם לחכמה!"
+                ],
+                [
+                    "[השמטה: <b>אנכי ה' אלהיך.</b> עיין מ\"ש שם על מלת <b>אנכי</b> בל' מצרי, ודע שבחכמת הקבלה <b>אני ואנכי</b> כנויים למלכות והיא השכינה והסיהרא וראה זה חדש! בכתיבות מצרים נמצא <b>אנך</b> ANH להורות על ניצוץ הלבנה ויותר מפורש <b>אַנוּכֵּי</b> ANUKE היא שם אליל נקבה מתוארת בכל תארי המלכות דקדושה ואלה הם:<b> מנהגת האלהים</b> Direttrice degli Dei (ככה יאמרו על המ' שהיא <b>קברניט</b> והיא הספינה הוא ה<b>נַאוֹס</b> NAOS שבמצרים) <b>עין השמש</b> Occhio del Sole (והמ' היא <b>עין יעקב</b> ואחד מב העינים) ומה יקרה ההוספה שמוספת הכתיבה עצמה Non del Sole primo לא עין השמש הראשון וכלומר, החכמה שהיא ביחס אל הכתר כיחס הת\"ת אל החכמה ובזה מצאנו רושם במצרים הקדמין מב' המאמרים Logos של ידידיה, הא' Logos endiathetos והב' Logos prophoricos ואחריו קצת מאבות הכנסיה הנוצרית, עיין דברי בארוכה במחברתי הצרפתית Essai sur l' origine des dogmes et de la morale du Christ. Part. ll. DU VERBE ומעט למטה בצורה דמות <b>אני קטנה</b> Barca ובתוכה <b>אַנוּכֵּי.</b> Anuke curti Catal. illust. vol. ll. p. 129 עיין Or]"
+                ],
+                [
+                    "<b>על פני.</b> רצונו שלהיות שהקב״ה מלא כל הארץ כבודו, בכל מקום שנעבוד שם אל אחר, הרי כאלו אנו עובדים אותו על פניו או בפניו ואין לך מרד גדול מזה. — ולשוא עמל החכם לוצאטו להוכיח כי זה וכיוצא בו כלם כמו <b>על אפי</b> ועל חמתי. — ובאמת שאין בראיותיו כדי להוכיח, כמו שיראה המעיין (עיין משתדל.20)"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>פקד עון אבות.</b> ראיתי פירוש נכון על פקד עון וגו' והיה טעמו שהקב״ה ממתין להעניש האב עד ג' דורות, לראות אם יקום אחריו זרע כשר שיהיה ראוי למחול לו בעבורו."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>זכור את יום השבת לקדשו.</b> אין ספק שהבריאה וחדוש העולם ראויים לזכירה, ולאות עולם לא יכרת, אך היה מקום לחקור למה נבחר האות הזה לשבו�� ביום השביעי שבו שבת האל מכל מלאכתו, יותר מכל שאר האותות, וביותר כי לא נוכל לדעת למה נזכור הבריאה מצד השביתה ולא מצד המעשה, וכמעט היינו אומרים שיותר היה ראוי לחוג יום ראשון כי בו היתה תחלת הבריאה, ויראה לי לומר שבכוונה נבחר יום השביעי שבו שבת האל ממלאכתו להוציא מלב המינים האומרים שהאל ברא עולמו כהפרש ובחיוב, וההפסקה מהבריאה תוכיח שברצונו הגמור ברא בזמן שרצה, ושבת בזמן שרצה, ועוד מטעם שני שביחס כחו ית' הבלתי בעל תכלית ראוי היה לברוא תמיד עולמות בלתי בעל תכלית, ואף שיש כזה צד אמת, מ\"מ ההפסק יעיד על יכולתו יותר מהפעל התדירי כי אין יכולת גדול מלשום קץ וגבול לכח בב\"ת, והכח הבב\"ת באמת הוא היכול להגכיל עצמו במקום וזמן הראוי. — ועוד שלולי כביכול שצמצם הב\"ה יכולתו הבב\"ת לא היתה באפשר בריאת בעל חי משכיל, ועצם רוחם עומד בעצמו באישיותו הפרטיי, ולא היה עוד תכלית לבריאת העולם, לכן בא השבת להעיד על זה. — והמלכות שבעשר ספירות היא הנקראת שבת לכוונה זו העמוקה שאמרנו, כי השבת אות למציאות עצם אישי זולתו ית' מכח הגבול שהגביל את כחו והתפשטותו הבב\"ה, והלא זה הדכר אשר ירמזוהו במלכות שהיא קונה רשות לעצמה, והיא רשות היחיד, וממנה מתחיל עולם הנפרדים, והיא השבת והגבול העליון כמו שמצאנוה נקראת בפי המקובלים בשתי השמות האלה: <b>שבת, ורשות היחיד.</b>"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "[השמטה: <b>למען יאריכון ימיך וגו'.</b> רבותינו דרשו לעולם שכלו טוב לעולם שכלו ארוך והשומע סבור שדרשתם זו אין לה שורש ואחיזה בפשט המקראות — לא כן אנכי עמדי כי יש לאל ידינו להוכיח כי במצרים מליצות כאלה היו ידועות ושגורות לרמוז על <b>החיים הנצחיים</b> כמו שנבאר עוד, ואומר דרך כלל כי הטובות שאחר המות נמשלו אצלם לטובות הגופניות כאשר הורה גבר חכם Orcurti Catal. illust. vol. ll. p. 11. ובפרט נמשלו לשתיה ממקור מַקְנה חיי עד, ובזה כבר העברנו כל החלודה שהטילו החוקרים האחרונים בכמה מקראות באומרם, כי לא על הנפש ידבר, רק על הגוף ואם אמת נכון הדבר שעל הגוף ידבר כפי המשל, הנה כשנשפוט ממה שהיו נהוג במצרים נדע נאמנה כי הנמשל הוא על הנפש ומה בין המצרים האומרים ככה לדוד ששרר ירויון מדשן ביתיך ונחל עדניך תשקם, לישעיה שאמר ונחך ה תמיד והשביע בצחצחות וגו' והיית כגן רוה וגו' לרבותינו שאמרו עדן זה היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית? — ויש עוד למצרים משל אחר יש לנו כיוצא בו בתו' ונדברי חכמים והוא משל הזריעה שאומרים שהמת או נפש המת הולכת לחרוש ולזרוע ולעבוד את כל עבודה בשדה Agricole בשדמות השמש — האין זה המשל השגור בפי הנביאים כמ\"ש זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד וביותר כדברי רבותינו שאמרו על ויניחהו בגן עדן (והוא שדה השמש כי המלכות שהוא גן עדן היא חקל תפוחין קדישין והיא מתיחסת לשמש שהוא בעלה) לעבדה ולשמרה לעבדה אלו רמ\"ח מצות עשה ולשמרה אלו שס\"ה מצות לא תעשה, ובפירוש אמרו חכמינו המקובלים <b>הקב\"ה זורע המצות</b> והעבודה בכלל בכל פרטיה וגם למוד התורה נלבשו במשל העבודות שאדם עובד בשדה, כמשל <b>הפרדס</b>, ומשל הגן והנטיעות שלא נתגלה ערכן וכן לא נתגלה איזו מצוה קלה ואיזו חמורה, ואמרו יבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו, ונקרא הבלתי מצליח בלמודו או בעבודתו מקצץ בנטיעות — ומקום מושב החכמים נקרא <b>כרם</b> (ואם פירשו שהיו יושבים שורות שורות ככרם, ומוצא דבר מהירושלמי בכל זאת קים לי בגוואי שזה פירוש מאוחר) ונדמ�� החכמים למחלקותם לחלק מה מהכרם כמ\"ש בערובין נראה אם פרחה הגפן אלו בעלי מקרא, פתח הסמדר אלו בעלי משנה, הנצו הרימונים אלו בעלי תלמוד, ותקין המלכות ע\"י המצות, והפגם ע\"י העבירות נמשלו אצל המקובלים במשל השדה ועבודתו — וראיתי לחוקר הנזכר שרצה לפרש מה העבודה הזאת והזריעה שאומרים המצרים, ואמר שזה רמז על הגוף הקבור בארץ שעתיד להיות כמו הזרע שזורעים והוא צומח — ואמת שזה משל נאות בפי הקדמונים, ויש לנו דוגמתו בתלמוד במשל <b>החטה</b> שנקברת ערומה רק — אין משל העבודה שעובדת נפש המת בשדמות השמש סובלת כלל פירוש זה והנכון כמו שאמרתי — וכן מצאנו על כתיבות מצרים שיבקשו מאת האלהים שיתנו לנפש המת כל הטובות הרוחניות ויקראום ע\"ד משל בשם <b>לחם, עגלים, אווזים, בשמים, שעוה</b>, וכל התענוגים הטהורים שהם <b>חיי האלהים</b> V. Orcurti Catal. illust. vol. ll. p. 24. — 28. 29.",
+                    "<b>ויותר</b> מזה מצאנו מליצה מתאמת עם מליצת יאריכון ימיך וגו' כפי פירוש רבותינו וזה בכתיבות קברי מצרים כאשר העירונו ואחר, שהתפללו שינתן אל נפש המת כל הדברים שזכרנו מוסיף פעמים, <b>ויחי ויתן לו שנים לאלפי רבבה,</b> ופעמים, <b>ויחי ויתנו למקריב כל השנים.</b> lbid. vol. ll. p. 46. — Talora l' Eternita vi e espressa in modo poetieo e fantastico con un numero Grande di anni. באופן כי החוקרים החפשיים, גם המאמינים שניהם פה אחד יסכימו ויאמרו כי קרוב הדבר מאד שכוונת התורה כדרשת רבותינו והויא מלתא דשוייא לתרוויהו כי לראשונים נאמר איך לא תשאו פנים למנהג ולמליצות המצריים שאצלם נתגדלו אבותינו ואצלם למד משה ע\"ה? ולאחרים נאמר הרי החכמה אחרונית עירונית מסכמת עם קבלת ישראל הקדמונית, האין זה אות אמת ומופת שלא ישוער כזבו?]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וכל העם ראים את הקולת.</b> עיין בזהר ח\"כ פ\"א ע\"כ שפירשו שם קולות על הספירות ועל כן אמר <b>רואים</b> ולא אמר <b>שומעים</b> ושקוד בפרט על דברי רבי אלעזר שם, וכבר ידוע כי ידידיה הוא פילון היה מנכבדי <b>התיראפיאותיס</b> Terapeuti שבארץ מצרים, ר״ל כת החסידים, וחכמת האלהות שבספריו קרובה מאד מאד לחכמת האלהות המקובלת, רק יוסיף הקורא הפלא ופלא כאשר בעיניו יראה שפירש פילון בפסוק שלפנינו והשינוי שבו (רואים במקום שומעים) כמו שפירשו בזהר על הרוחניים, ואלה דבריו: ........Aussi quand la loi ete promulguees sur le mont Sinai, on ne dit pas que la voix a ete entendue, mais selon le texte elle a ete de tout le peuple assemble.— Philon in Frank la Kabbale p. 314. ועל פי פשוטו של מקרא אומר אלי כי כן דרך ליחס אל חוש אחד מהראוי לחוש אחר, כי כלם מיוחדים <b>בחוש המשותף</b> Sensorio comune וכן ראיתי במשורר <b>יון</b> Eschile Prometheo v.21, in ששם בפי <b>וולכניס</b> כדברים האלה על <b>פרומיטיאו</b> \"לא יראה קול, וכל תמונת אנוש לא יראה״."
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ואלה המשפטים.</b> פעמים שדרשי חז״ל ואלה מוסיף על ענין ראשון, וכן ויתן לך האלהים יתן ויחזור ויתן וכן וה' הוא ובית דינו, ויחסו בזה ללשונינו סגלה הנמצאת ג״כ בקצת לשונות קדמוניות כי בלשון רומי יאמרו תחת גם <b>ו</b> כמו. Sicot ET nos"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ורצע אדניו את אזנו.</b> נראה שמנהג זה נעתק מאצלינו (ואם לא נודע כיצד) לעם יון, שהרי אצלם האזנים הרצועות הין סימן ההשתעבדות, — עיין Montesq. Lib. 2 Cap, 12. V. 52"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>נקם ינקם.</b> רבותינו פירשו שהיא מיתה, ולמדו ג״ש מחרב נוקמת נקם ברית, וראיתי כיוצא בו בספר המדבר על תורות יון הקדמוניות — Leggi Attiche 213. ש<b>דיוניס</b> מ<b>אליקארנאס</b> Denis d' Alicarnasse רמז על עונש המנאפת כמליצה שיש במשמעה העונש או <b>הנקימה</b> דרך כלל, ונחלקו בו מפרשי דבריו, רק רובם אמרו שהכוונה על עונש מיתה פי היא העונש והנקמה בעצם ובתכלית."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>עין תחת עין וגו'.</b> רבותינו אמרו תשלומי ממון, וראיתי להרב כ\"הו ויקרא כ\"ד שהעיר על דבר אמת ויקר להוכיח כדברי המעתיקים ממה שכתוכ והכה איש את רעהו באבן או באגרוף וגו' שישלם צער רפוי ושבת ובושת, הרי שהוא דבר שבממון, ואין לך לומר שאין זה אלא מכות המתרפאות, אבל נתן בו מום שאינו חוזר כמו שן ועין כן יעשה לו ממש, הרי מכה פצע תחת פצע וחבורה תחת חבורה, והן דברים שחוזרים ומתרפאים, וכל זה חוץ מהראיות השכליות המוכיחות כדברי רכותינו, וא״ת א״כ למה הוציא הכתוב התשלומין בלשון זה עין וגו' אומר אני שבא ללמדנו שכל עונשי הגוף ועונשי הממון כלם נתלים ועומדים. בכלל הזה, דהיינו שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו, וזהו המשפט הכללי אשר לאורו ילכו כל מניחי הדתות ואליו יכרעו וישתחוו כל חכמי המדיניות גם בימינו אלה, והתולדה הנמשכת הימנו שעל המחוקקים והדיינים להתקרב כל מה שאפשר למדה זו דהיינו לתת לאיש כדרכיו ממש בכל מה שאפשר, וגם מתולדותיו שאין להטיל על החייב עונש גופני ממנו כמעשהו דהיינו עין וגו' במקום שיש להסתפק שמא יכביד עליו יותר ממה שעשה לחבירו ונצא הלאה מהכלל עין תחת עין. — גם מהטעמים שהביאו התורה להשתמש במליצה זו היא הסכמת נכבדי הגוים בכלל זה גם לפי פשיטותו הגמור, ודע שהחכמים במדיניות אצל רומיים עם הייתם מקבלים עליהם הכלל על פי פשיטו הטילו תנאי בדבר ואמרו שלא היו מוציאים מהחייב האבר שהזיק בו כי אם בהיות הנזק מהרב מלקבל התשלומים תחת אבר המזיק.. Si membrum rupet, ne cum co pacct talio esto. — Aul. Gell lib. XX. 116. XX. Cap. I"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "[השמטה: <b>סקול יסקל השור.</b> ואצל האשה הנרבעת כתיב ואת הבהמה תהרוגו, ודוגמא ליה מצאנו בדתות הקדמונים Une loi de Dracon banissait hors des frontieres les matieres inanimees qui en tombant auraient cause un homicide. Prep. evang. vol. l. p. 521. ed. Paris. note 79.]"
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>למען וגו' וינפש בן אמתך והגר.</b> לא שעקר טעם שבת לתכלית זה בלבד, אלא שגם מנוחתם של אלו בכלל התכלית ותועליות השבת, ועכ\"ז ראינו שעשה הכתוב טעם זה בלבד עקר, ומכאן ראיה שאין ללמוד מפסוקים כאלה לומר שטעם המצוה הוא הנזכר בו ואפס זולתו, — ולכל הפנים ראה דברי התורה מה נעמו ! ועד כאן הגיעו רחמיה לחוס על העבד הערל כמו שפירש רש״י בן אמתך בעבל הערל הכתוב מדבר, ועל הגר אוכל נבלות, עד לעשות מהם תכלית וטעם שביתת יום השביעי, ומהאור הזה הופיע על ראשי פילוסיפי יון ובתוכם <b>אריסטוטליס</b> כשכתב \"הקרבנות והחגיגות עיקר התיסדם בעבור העבדים יותר מבעבור האזרחים החפשים\" Arist. Econom. ed. Paris. 449."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>שלש פעמים. פעם ורגל</b> תחלת תשמישן על הרגל עצמו ואחר כן להורות על העתקת הרגל בהליכתו וחזרו עוד לרמוז על התחדשות דבר אחר דבר, כמו שתנועת הדגל מתחדשת מבלי הפסק באופן אחד תדירי. ומהמין הראשון רגלי עני פעמי דלים (ישעיה כ״ו), ומהב' מה יפו פעמיך, ומהג' כפעם בפעם לקראת וגו' שלש רגלים תחוג לי בשנה, וכן שלפנינו שלש פעמים. — ובלשון חכמים (במסכת חולין) תלתא רגלי, שלש פעמים, ואין הכוונה המועדים, רק פעמים, כמו הכיתני זה שלש רגלים."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ראשית וגו' לא תבשל גדי וגו'.</b> בינותי בספרים וראיתי שבקשו למצוא סמוכות לב' המצות האלה, ואם יעלה בידינו להסמיכם הנה מה טוב, אבל יש מקראות רבות אחרות קשי הסמוכות, והטעם הנכון הכולל כלם הוא אותו שהעירונו עליו רבותינו באומרם \"שלא יאמרו <b>פיוטין</b> הוא כדי שידעו שנאמר ברוח הקדש, והכוונה, כי שני סדרים הם, הסדר הא' הוא החיצוני הנראה אל העין בהשקפה ראשונה, וזה פעמים נעדר בכתוב, והסדר השני היא הפנימי שלא יושג כי אם בקושי וע״פ הקדמות פרטיות ופעמים לא יושג לנבראים כמו שלא יושג סמיכות ויחס כח טבעי לכח טבעי, ד\"מ האור וכח המושך Attration וזה לא יאסר לעולם, כי אין מעשה ה' במקרה רק בסדר עליון."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ושלחתי את הצרעה.</b> רבים מהסופרים הקדמונים ספרו מאומות <b>אזיא</b> שהוכרחו לפנות מרוב הרמשים הנלחמים אליהם — ומהמעידים <b>אטיניאו — אגאטארצידי — דיודודו הסיקולי — אמארליכוס — פליניו — ואיליאנו</b> — ראה <b>דו־קלוט</b> Du Clot. 391."
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>תולעת שני.</b> רב\"ע במס' נגעים וכלאים פירש צמר צבוע בגוון קרימיז, וכן פי' רש\"י, וכן רמב\"ם בפירוש המשניות, רק בס' היד הל' פרה אדומה פ״ג הוסיף, והתולעת היא הגרגרים האדומים ביותר, הדומים לגרעיני החרובים, והם כמו האוג, ותולעת כמו יתוש שככל אחד מהם, ובפירוש הר״ש פ״ו משנה, ג' דמסכת כלים אוג הוא פרי אדום כדתנן פ״ק דמעשרות, האוג והתותים משיאדימו, אילן העולה מאליו ביער הוא ופריו דומה לשני תולעת, והוא כמין זרע קנבוס. — והנראה מדברי רמב\"ם שתולעת שני הרא ה<b>קושיניליא.</b> — ור״ס גאון הזכירו ראב״ע פי' גם הוא <b>קרימיז</b>, והבגד עצמו פירש ראב\"ע ולא הוציאו ממש מפשט הכתוב, כי תולעת שני פירושו לדעתו שצבע <b>הקרימיזי</b> בלעז. — ואונקלוס (שמות כ״ה ודברים י״ז) תרגם צבע זהורי, ועדיין לא שמענו מהו זהורי, רק ביומא ד' מצינו קשר לשון של <b>זהורית</b> בראש שעיר וכו', ופי' רב״ע צמר צבוע אדום ולא ידענו עדיין אם <b>זהורית</b> שם הצמר והגוון מכללא אתמר, או זהורית הוא הצבע והצמר מכללא אתמר, ואם נפשך לומר ששניהם (הצמר והגוון אדום) רמוזים כשם <b>זהורית</b>, תמיה על עצמך שהרי אנקלוס תרגם <b>וצבע זהורי</b>, ואם הכל בכלל <b>זהורי</b> או <b>זהורית</b> לא היל״ל <b>וצבע זהורי</b> רק <b>זהורי</b> סתם, גם לומר שאנקלוס רצה בזהורי הצמר קשה לשמוע, שא״כ מה הלשון אומרה <b>וצבע הצמר.</b> — והנראה לרעת רש״י שאין לשון <b>שני</b> יורה על <b>צמר</b> כדעת רב\"ע שהרי פי' בספר ישעיה א' אם יהיו חטאיכם <b>כשנים, כתומים לפני כאודם שנים אלבישם כשלג</b>, ואם אין שני אלא לשון צמר, היכן הרמז ל<b>אדמימות</b>? וההתנגדות בין <b>שני</b> ל<b>שלג</b> חלף הלך. — ואם בויקרא י\"ד פירש לשון של צמר צבוע זהורית לא שיהיה ענין הצמר רמוז בלשון שני התולעת, רק פירש רש\"י שהיה עשוי מצמר. — ובספרי זוטא תולעת, השני שבתולעת, רבי שמעון אמר משונה שבתולעת, הרי לדעתם שאין תולעת שני אלא התולעת עצמו, ולדעתי בין שיאמר תולעת שני או שני תולעת, או שני בלבד, או תולע בלבד, ירמוז לצמר צבוע בגוון אדום קרימיז, ומתחלה לא היה שם זה מורה כי אם על התולעת שממנו צובעים וחזר להורות על הבגד שהיה באותו גוון, וכן מצינו בשם <b>תכלת</b> ובשם <b>ארגמן</b> שאין שניהם מורים רק מין ממיני הצבעים, וחזרו להורות גם על הדבר שהיו נוהגים לצבוע באותו הצבע, וכן מפורש בס' יחזקאל שש ברקמה ממצרים היה מפרשך <b>תכלת וארגמן</b> מאיי אלישה היה מכסך, ואין לשון מכסך כופל על הצבע, ומהמנהג לצבוע הבגדים נקראו על שם הגוון עצמו תכלת וארגמן ותולעת שני, והוצרכנו לקבלת רבותינו לדעת מאיזה בגד יהיו עשויים.",
+                    "<b>שש.</b> דעת רבותינו שהוא הפשתים, וראיתי מולים וערלים שעמדו על זה ונטו להאמין שיהיה הנודע אצלו בשם <b>קוטון</b> או <b>צמר גפן</b> Champol. Univ. Pitt. L' Egypte p. 192. וראיתי בשרשים לגיזיניוס Thesaurus שכתב בשרש <b>שוש</b> שהוראתו <b>הזהר ולבנונית</b> Albidinis. Splendoris ומזה <b>שש</b> (Marbre). גם <b>שש (פשתן)</b> לעוצם הלבנונית, ובשם אחר <b>בוץ</b> הוא ה<b>ביסוס</b> Byssus לקדמונים, אולי גם הוא כ<b>בייץ'</b> בלשון ערבי <b>לבן</b>, ובשם אחר <b>חור חורי</b> מלשון <b>חוור.</b>— ואומר אני כי אולי <b>בד</b> כמו <b>בוץ</b>, כי כן קורים הישמעאלים <b>בייץ'</b> (כ<b>דלת</b> במבטא).",
+                    "[השמטה: <b>ותכלת וארגמן.</b> עיין מה שכתבתי על הוראת השמות האלה, וכיצד באו לרמוז בדבור אחד על הגוון והחומר, ורק לפי פירושינו זה הראוי להרחיב גם לתכלת יאות לנו הכתוב (שמות ל\"ה) לעשות כל מלאכת חרש וחושב ורוקם בתכלת ובארגמן בתילעת השני ובשש כי אלו אין הכוונה פה בשם תכלת רק לצבע היטב אשר סייע עצמו ממנו החכם יוסף הלוי במגיד שנה ז' ט'. 14 כי יקשה אומרו בתכלת ובארגמן כאלו הם גופים וחומרים שונים, ובאמת גם תכלת גם ארגמן משמשים להורות על הגוון ועל החומר הנצבע בדבור אחד, אלא שאיני מוכרח שיהיה צמר גפן כדברי החכם יוסף הלוי שם, רק מין ממיני הצמרים הראוי להצבע בצבע תכלת כפי אשר ידעוהו הבקיאים באותו זמן, ואל זה ירמוז באומרו מלא אותם חכמת לב לעשות וגו' בתכלת ובארגמן כלומר הראוי לתכלת לתכלת הראוי לארגמן לארגמן, וכן לתולעת שני.]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "[השמטה: <b>ועשו ארון עצי שטים.</b> רבותינו פירשו <b>שהיו שלשה ארונות זה בתוך זה</b> בוא וראה כיצד האמת מכריז עליהם מבחוץ. הרי לא נמצא במקרא רמז מזה, ולא הכרח בענין שיביאם לידי כך, לא מנהג בזמן רבותינו עד שנאמר שהלבישו התורה במחלצות מנהגיהם, ומה נשאר למעיין אם לא להשתומם על המראה ולומר חלום אחד הוא? ועתה ראה מה החלום הזה אשר חלמו הנה נכון וקיים כי לא ידעו רבותי' מאומה מקדמוניות מצרים ולא זכרום ולא העלום על לב לעולם, והם יתנו עדיהן ויצדקו דברי חז\"ל, כי המנהג אצלם בארונות המתים לעשות כפולים שניים וגם שלישיים Nell' ultima di esse (stance) era riposta la cassa mortuaria che talvolta era doppia o TRIPLICE. Orcurti catal. illust. vol. ll. p. 12. -68. -75. -76.]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים.</b> חכמי הקבלה ע\"ה הורונו סוד הבירור ומצאו להם רמז בכתוב וינצלו את מצרים ולא ידעו מאז שדברים יתאמתו בדקדוק גמיר, כפי מה שנודע מעבודות המצריים, והוא שהשופט הגדול שבהם היה נושא על חיקו אבן ספיר, וחקוק עליה דמות האמת, ואולי ממנהג המצרים לישא אותה השופט על לבו, נשאר בלשוננו זכר בשם משפט כמו <b>חשן המשפט</b>, <b>משפט האורים</b> אף על פי שאין לאורים ותומים מבוא בדבר המשפט כלל. — ויתכן ג״כ שיהיה פירוש כמשפט האורים כמנהג האורים ואופני שאלתם כמו מה יהיה משפט הנער ומעשהו (ובמלכים ב') וידבר אליהם מה משפט האיש אשר עלה לקראתכם, אלא שבהרבה מקומית נזכר שם משפט על האורים ותומים, ואיך יפורש על פי זה <b>חשן המשפט</b>? על פן הנכון לדעתי לפרשו במה שידענו מכיוצא באלה המליציה אצל ה<b>אוראקולי</b> או האיבות, והוא שה<b>אוראקולו</b> אשר <b>כאיפיו</b> Ephese היה קדש ל<b>תימיס אליל המשפט,</b> וכתב <b>קלאוויר</b> Clavier. Des Oracles p.99. שהיה נקרא על שם <b>תימיס</b> כי הגדת העתידות איננה כי אם גלוי <b>חקי ומשפטי המזל</b> Destin או הגזרה, המתגלים על ידי האובות או הוברי שמים, על כן היו נקראים <b>תימיס</b> Themis או Themistes על שם המשפט, ונגזר מזה פעל Themistire שהוראתו <b>הגדת העתידות</b> גם <b>הגדת המשפט</b> בין בעלי דינים ע״כ, ואם כן יתכן שגם אצלנו יקראו האורים והתומים על שם המשפט האלהי המתגלה על ידם וז\"א ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו כלומר המשפט שישפטו האורים בדבר הנשאל, באמור <b>עלה</b> או <b>לא תעלה</b> וכיוצא מהתשובות המכריעות הספק שבלב השואל לאחד מהצדדים.",
+                    "<b>אורים ותומים.</b> לא ביאר הכתוב מה הם, וזה אחד מהמקראות הקוראים בקול רעש גדול, כי אנו צריכים לקבלה ולמסורת, כי עליה סמך משה רבינו ע״ה כשכתב, ולא פירש איזה פנות גדולות באמונה ובמעשה כי אם ברמיזה, וכאיש המדבר אל מי שיודע מה שהוא שח, וכבר כתבנו על זה בשם כרובים, ועמדנו על דבריו של הח' רי'גיו ומה שהוציא גם הוא משתיקה זו (אפילו שלא הוציא מהם כי אם פת סובין) — וכתב Marsham שמהאורים, וגם מהכרובים אנו לומדים שכבר היו נוהגים באומה, ועל כן לא פירש מה המה אלה, כי ידועים היו, ודבריו נכונים במקצת, רק העקר שהתורה שבכתב תסמוך על המסורת, כי הכתוב איננו רק חלק מהמסורת."
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ומלאת אבן.</b> לדעת רבותינו במדרש ולדעת המקובלים י״ב שבטים כנגד י״ב מזלות, ודעת ר״א אבן עזרא, שו״ב אבני אפוד כנגד י״ב מזלות, ואל תחשוב שפי' חדש היא זה אצל ר״א, כי מצאנוהו (חוץ מהמדרש והקבלה שזכרנו) אצל יוסף לרומיים, וידידיה האלכסנדרי, ומהם אצל קלימינטי האלכסנדרי גם כן — והתוכנים הישמעאלים רמזו הי\"ב מזלות כל אחד באבן אחת מי״ב אנכי החשן, ראה Kirker OEdip. 2. 177 .— Dupuis Origine Des Cul tes V. 124."
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כי תשא וגו'.</b> האיסור למנות ישראל א״ל ע״י דבר אחר, הוא מהאמונה שהיו מאמינים קדמונינו בכח עין הרע, וגם החוקרים שבזמנינו כהח' לוצאטו, חתרו למצא טעם אחר ולא יכולו ובסוף דבריו הודה בזה — והמצוה למנותם ע״י השקלים נוכל לומר שכל זמן שימנו ישראל אינו אלא לאיזה צורך גדול על ידי איזה שנוי או מצב חדש שיתחדש באומה, וכן אמרו חז״ל כל זמן שישראל נמנו לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו, כמו כימי דוד, וא\"כ נכון וראוי שיהיה המנין ע״י שקלים כי בזה לצדקה תחשב להם להתנדב לב״המק, שעל ידי כן יזכו להצליח באותו שנוי ומצב החדש.",
+                    "[השמטה: <b>כי תשא.</b> עיין מ\"ש שם על אודות האמונה בעין הרע ובפ' בלק פ' אפס קצהו תראה וגו' — ויראה הקורא כמה רעוע יסוד החקירה החפשית בהבנת דברי המקראות העלולה להתהפך כחומר חותם ברגע אחד ולומר בתוך כדי דבור על הן לאו ועל לאו הן, שהחכם לוצאתו החל לפרש הפסוק שלפנינו מבלי פנות אל עין הרע, או לפחות כאלו חסה התורה על טעות ישראל ולא רצתה לעוקרו בבת אחת ובתוך כדי דבור הוסיף וז\"ל <b>\"והיום ך' תמוז רואה אנכי שאין פירוש זה מוכרח כלל וכו',</b> — (וכאלה יוולדו לחפשיים הללו עשרת אלפים בחדש חליפות) ובפי' הב' חזר להאמין בעין הרע נמצא כי בי\"ט בתמוז לא היה לע\"הר שרש וענף בדברי תורתינו ובאור ליום ך', התחיל להכות שרש להוציא פרח ולגמול שקדים! ואם בארזים כהחכם שד\"ל נפלה שלהבת, מה יעשו איזובי קיר?]"
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [
+                    "<b>עשה לנו אלהים.</b> כבר נודע שהאמונה באל יחיד לא תושג כ״א כשיעמוד אדם על שלמות שכלו וטבעו, ועל כן לא תמצא בדורות ראשונים רק אצל השרידים אשר ה' קורא, וכן להפך האמונה באלוהות הרבה היא הרצויה ומקובלת אצל ראשוני הגוים והמונם בכל קצוי ארץ והיא הנבחרת אצלם, ולולי שעם זו יצר לו ית' להשאיר אמונתו ברכה בארץ וגלה לו כל מצפוני הדת האמתית, לא היה הזמן ראוי ולא ישראל ראויים לאמונה אל יחיד ואפס זולתו, כי רב המרחק הרבה מאד בין מצבם שכלי, מדותי, ומדיני ובין האמונה העליונה הנשגבה ההיא ומחסרון ערך ושווי ביניהם קרה שנטו ישראל אחרי ע״ז ובראשם העגל הזה, וראה כמה צדקו דברי רבותינו ז״ל שריחקו כל מין סבה אחרת למעשה הרע הזה וקימו ואשרו רק הסבה שזכרנו כשאמרו לכוונה זו ממש אשר העלוך מלמד <b>שאוו לאלוהות רבות</b> כלומר, תאותם הטבעית עדיין היתה מושכת אותם לאמונת <b>אלוהות רבות</b> Politheisme אשר הורגלו כה כל עמי הארץ לפניהם ולאחריהם."
+                ],
+                [
+                    "<b>ויאמר אלהם אהרן פרקו וגו'.</b> ראיתי מדרש יפה כדברי רבותינו, משל לבן מלך שזחה דעתו עליו ונטל את הצפרון לחתור בית אביו, א״ל פדגוג אחד אל תיגע כעצמך תן לי ואני חותר, הציץ המלך עליו, א״ל יודע אני כוונתך, חייך איני משליט על פלטין שלי אלא אתה, כך בשעה וכו'.... ויבן מזבח לפניו, בקשו לבנות עמו ולא הניח להם, א״ל הניחו לי שאני בונהו לעצמי, שאין כבודו של מזבח שיבנהו אחד ע״כ וכמו שעשה אהרן לדעת המדרש כן ראוי להם לעשות לכל ראשי דורות להסב לכוונה טובה ולתכלית מרוצה גם השבושים והטעיות שיטעו בני דורו.",
+                    "[השמטה: <b>פרקו נזמי הזהב.</b> כתבתי בס' בראשית כי אולי היו תולים נזמים באזניהם לכבוד האלוה וזה טעם אונקלוס שתרגם <b>קדישייא,</b> ובזה יפורש למה שאל אהרן נזמי הזהב ועתה אני רואה בילקוט <b>א'</b> פ' כי תשא דק\"ח ע\"ב, ויש אומרים כדרך שנתכוון יעקב אבינו ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר וגו' <b>ואת הנזמים אשד באזניהם..</b>.. כך נתכוון ��הרן ואע\"פי כן העלה עליו הכתוב כאלו עבד ע\"ז — ובזה יתכן לתת טעם למה <b>רוצעים אזנו של עבד</b> לסימן שעבוד ולמה משחים <b>תנוך אזן הימנית,</b> וכנגד האות הזה לשם ע\"ז צווה ה' אות אחר על היד ועל הראש והם התפלין.]"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויעשהו עגל מסכה.</b> צורת <b>עגל</b> היתה נעבדת בארץ מצרים, גם עגלים ממש חיים היו עוברים, ושנים נשארו לזכר עולם, האשד <b>אפיס</b> (לדעת קצת הוא <b>סראפיס</b> מורכב מ<b>אוסיריס־אפיס</b> ורבותינו בתלמוד נתחו המלה ככה, <b>שסר־והפיס</b> כל העולס כולו, עיין פ' ויחי) והשני הוא <b>מניוויס</b> Mnevis (ומי יודע אם הוא <b>למני</b> ממסך) וקרוב ונראה שזכרו ישראל עבודת השור במצרים, ונתאוו לה (וכן הוא אומר <b>כמעשה ארץ מצרים</b> וגו' ואין אומרים לא תעשו אלא למי שנתאוה לעשותי) ואולי אל זה תשקיף כוונה הכתוב וימירו את כבודם <b>בתבנית שור אוכל עשב,</b> כי השור הנעבד במצרים אשר כצורתו עשו ישראל במדבר היה באמת <b>אוכל עשב</b> כי היה חי, ולדעתם הוא אשר ילך לפניהם, כי כן היו חושבים כל הקדמונים, עברים וגוים, שהאל יתהלך לפניהם במחנה להפיל אויבם תחתם, והעד <b>ויהי בנסוע הארון ויאמר משה וגו',</b> וכן כימי יהושע והשופטים, וכן הגוים, כמו שנאמר <b>וישאם דוד ואנשיו,</b> וראיתי בס' ירמיה כתובים יורו על אלהי מצרים ומנהגם גם הם להוליך אותם לפניהם, הרי הוא אומר <b>מדוע נסחף אבירך</b> לא עמד <b>כי ה' הדפו, הרבה כושל וגו',</b> ולדעתי ירמוז למנהג מצרים להוליך אלהיהם לפניהם במלחמה (ואולי לזה נתכוונו רבותינו כשאמרו וירא ישראל <b>את מצרים מת</b> על שפת הים, ופירשו בו <b>שר של מצרים</b> כלומר אלהיו) ובאותו פעם ג\"כ הוליכוהו נגד צבא אשור, שהיה בדגלם <b>דמות יונה</b> כידוע, ועליו אמר <b>מדוע נסחף אבירך, ובאביר</b> נכללו ג' הוראות, הוראתו ראשונה היא ה<b>שור</b>, ובעבור כי השור יסבול העול יותר מכל הבהמות אמרי על החזקים שבכ\"ח <b>אבירים</b> או <b>כאבירים</b>, ובחסרון <b>א' כבירים</b> כמו שאמרו <b>אילי הארץ, עתודי ארץ, סבבוני פרים רבים אבירי בשן</b> כלומר השורים שבכשן הגדולים והחזקים, וכוונתו על מלכים עריצים, ובפ' שלפנינו, <b>אביר</b> עניינו ה<b>שור</b>, ולהיות שהוא קרוב במבטא ל<b>אפיס</b> (ו<b>פ'</b> ו<b>ב'</b> מתחלפים כמו <b>בזר ופזר</b>) בחרו לכנות השור בשם <b>אביר</b>, כי יש במשמעותו מין השור, גם השור הפרטי הנעבד, והוא <b>אפיס</b> — ולנו ראיה מהעתקת השבעים הנעשית כידוע בארץ מצרים, והם תרגמו <b>מדוע נסחף אבירך</b> ענייו <b>אפיס, השור</b> הנעבד, ויסייע גם כן לפירושנו זה, אומרו <b>אבירך, נסחף, לא עמד, הרפו,</b> כלם בלשון יחיד ואמר <b>כי ה' הדפו</b> זה לעומת זה, <b>אביר</b> או <b>אפיס</b> אליל מצרים היוצא למלחמה לפני עבדיו, לא עמד, כי <b>ה'</b> היוצא באמת לפני עושי דברו (והם חיל אשור) הדפו — ואמר <b>הרבה כושל,</b> כי כשיפול או יתפס הדגל או הצורה ההולכת בראש כלם, יבוא מורך בלב הנשארים, וינוסו, וזה שאמר <b>גם נפל וגו'</b> ואמר מפני <b>חרב היונה,</b> כי כאמת <b>דמות יונה</b> היו נושאים כדגל מחכה אשור, על שם אליל <b>החשק</b> או <b>סמיראמיס</b> שפתרונה בלשונם <b>יונה</b>, וכן יפורש לדעתי ויסירו אביר לא ביד דאיוב עיין חקירותי על איוב. Educatore Israelita 1862",
+                    "<b>ואם</b> זה היה מקור טעותם של ישראל לא ימלט שיהיה יתד בתורת אמת לתלות בו העבודה ההיא, כי אין מדרך האדם להעתק מאמונה אל חברתה אם לא ימצא כמין גשר או מעבר להתהלך בו, וזאת היתה לרבותינו לומר <b>שאחד מפני המרכבה ראו</b> והוא <b>השור</b> ועשו כדמותו — <b>ופני השור</b> לדעת המקובלים היא <b>הגבורה</b> או <b>היסוד</b>, ונקבתו היא <b>מלכות</b> (שהיא Venus ליונים) ואם כן טעו בטעות הגוים לעבוד <b>הטבע</b> Natura והחומר, מבלי פנות אל השכל היוצר הכל ומחיה הכל.",
+                    "<b>ראיתי באפלטוני</b> אחד מחשובי האיטלקים בדור XVI לחשבונם והוא Marsile Ficin שכתב שאהרן עשה צורת העגל לשם ככב <b>נגה</b> היא Venus (<b>ונגה</b> היא <b>מלכות</b> דקליפה למקובלים, ראה האמת עושה שלום במרומיו!) וז״ל «Aaron ne fondit le veau d' or dans le desert que pour lui servir de talisman parceque les astrologues, I' assuraient qu' il gagneraut par la, LA PROTECTION DE VENUS. « Basnage Histoire des Juifs VI. 506.",
+                    "<b>וראה</b> מה צדקו בזה דברי חז\"ל שאמרו, לא עבדו אבותינו ע״ז <b>אלא להתיר להם עריות בפרהסיא,</b> ודרשו <b>לשחק, זו ע\"ז,</b> גם אמרו <b>בוכה למשפחותיו</b> על עסקי משפחות, כלומר על איסור עריות, ואם יש אחד ממנהגי הגוים שריר ונכון וקיים, הוא <b>הניאוף והעריות, לשם אליל</b> Venus בכל תאריה ושמותיה, בבבל, מצרים, צידן וחברותיה, וכל מאמרי חז״ל הנזכרים, כלם מגמת פניהם קדימה, למנהג הזה הפשוט בכל גלילות המזרח.",
+                    "<b>ויעשהו עגל מסכה.</b> אפשר קרוב שהיה לאות למצב שמימיי רומז <b>למזל שור,</b> עיין <b>דופוייס</b> ח״א קמ\"ד <b>וסיניזיוס</b> Synesius הנוצרי בדורות הראשונים לחשבונם ידבר על חכמת כהני מצרים לתקן צורות יורו על מצב הכוכבים, ע״כ פושעי ישראל בחרו כאהרן קדוש ה' וכהן לאל עליון, להדמות לכהני מצרים, ולעשות כמעשיהם.",
+                    "[השמטה: <b>ויעשהו עגל מסכה.</b> עיין כל האמור שם וביחוד על שם <b>כביר,</b> ועתה אני רואה בספרי מתים Rituel funeraire של מצרים שקורא לאוסיריס Toro Osiri אוסיריס <b>שור</b> ושמא תאמר שנקרא שור, כי השור היה צלם דמות תבניתו בא החוקר Oreurti ולמד שלא כן הדבר Toro e qui usato metaforicamente per ROBUSTO potente Principe. Anche gli indiani usano spesso in questo senso della parola RISCABA Toro.]"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>וישב העם לאכל ושתו.</b> לכבוד העגל, וכן יספר <b>אירורוטוס</b> שבחג <b>איזיס</b> Isis אשר זבח היום, עושים סעודה גדולה, ואוכלים ושותים ומשתכרים, <b>ואטיניאוס.</b>° Athen: lib. 2 כתב <b>שפעל</b> Methuein שעניינו כלשון יוני <b>שכרות,</b> נגזר מין <b>מיטא־טואין</b> שענייני <b>אחר-הזבח</b> — וכתב עוד <b>אירורוטוס</b> שבתוך אכילתם ו ושתייתם, היו עושים <b>מעשה ניאוף,</b> וזה שאמרו רבותינו בתנחומא, אין שחוק אלא ג\"ע, גם כשאמרו אין שחוק אלא שפיכות דמים נתכוונו בדקדוק עצום למנהגי עוע״ז שבזמנם גם קודם להם, פי ידענו מפי עדים כשרים שכן היה המנהג בארץ יון בעבודות Bellone ובעבודת Cybcle הנקראת Mere des Dieux שאחר הזבח היו מתגודדים עד שפך דם עליהם, וזהו שאמר בנביאי הבעל ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים עד שפך דם עליהם, ואין פירוש הכתוב שהגדידה היא התכלית, ובא להודיעני באומרו עד שפך דם עליהם עוצם הגדידה, רק <b>שפך דם</b> היא התכלית הנרצה, עיין. Lucain lib. 1°. ultra medium — Martiale et Stat. Theb. 10.- Seneca. Medea act. IV. Sc. 2"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויחל משה.</b> הרבה מפירושי חז״ל הנוטים כפי הנראה מנתיבות הפשט, ועם כל זה נתקיימי מפי עדים נאמנים ראשי ב\"י התופסים כפירוש השטחיי לבד, ראה זה מצאתי על פסוק <b>ויחל משה</b> שפירשו בו רז״ל מה שפירשו, והנך רואה כי הפירוש הזה עם כל זרותו מצא חן בעיני שני פשטנים גדולים, הלא המה הרל״בג והר״י אברבנאל, וזה האחרון כתב ומלת <b>ויחל</b> אפשר לפרשה מלשון <b>חולי</b> וכן פירש רל״בג, והעניין שמשה בשמעו דברי ה' ואכלה אותם כרגע, אחזתהו <b>חיל</b> כיולדה בהיותו לפני ה' — וכן פירשו רבותינו, <b>בכסה</b> ליום חגנו מלשון <b>כסוי</b>, איזה החדש שהלבנה מתכסה בו וכו' — והנה הרא״בע והרל״בג ב' פשטנים גדולים, מבלי העלות זכרון רז״ל על שפתיהם, הסכימו לפירושם, וכן מה שאמרו ג' פתחו כאף ואחד מהם נחש, אף כי אמר אלהים מי זה יאמר שפשט הכתוב הוא זה? ואף על פי כן, בעל ס' העקרים, החוקר הידוע פירש כן."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>הראני נא את כבודך.</b> רשב״ם פירש שאלה זו מעין שאלתו של א״א ע\"ה במה אדע וגו' והמראה היא כעין כריתת ברית, כבריתו של אברהם אע״ה — ואחריו ימשוך הח' שד״ל (משתדל ט״ז) ולדעתי אין זה נכון, ושניהם דחקו עצמם לפרש כזאת כדי לרחק הפירוש שיורה על שאלת חכמה והשגה עליונית הנראית לעין כל כפשוטי אלה המקראות, והעד ששאלתו של משה לעלות בסדר השגתו ית', תשובתו יתעלה לא תוכל לראות את פני וגו' וכפל אחר סמוך וראית את אחורי וגו'."
+                ],
+                [
+                    "<b>וקראתי בשם ה'.</b> בעל הטעמים הפסיק בין <b>בשם לה'</b>, וכתב הח' שד״ל (במשתדל ט״ז) שדעתו נפלאה ממנו, ונראה לי שכפי הפסק הטעמים יהיה המובן, שהקב\"ה מיעד למשה שכשיעבור כל טובו לפניו יקרא <b>ה'</b> בשמו ובתאריו הראוים, ומלת <b>בשם</b> היא כמו מאמר מוסגר, כאלו כתוב וקראתי <b>ה' בשמו,</b> ושמו הם מדותיו ה' ה' אל רחום וחנון וגו', ואל תתמה שלכללות המדות יקרא שם, כי כבר מצאנו כגון זה בפ' שמות ה' אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב וגו' <b>זה שמי</b>, הרי שלאלהותו ביחס האבות <b>קרא שם</b>, וכ״ש וק״ו מדותיו שראוים לשם זה — ובדברי חז״ל ובפי חכמי הקבלה שגור מלת <b>שם</b> להורות על המדות ועל התארים, וכגון זה פירש האר״י על אמרם <b>שמו</b> של משיח נברא קודם שנברא העולם, שהכוונה על <b>נשמתו.</b>"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ארך אפים.</b> בלשון לאטין ירמזו על מדת <b>הסבלנות</b> בשם כגון זה עד שנראה כתרגומו, והוא Longanimitatem והטעם כי בעת שאדם נח מכעסו נשימותיו ארוכות, ולהפך כעס הכעס נשימותיו קצרות, על כן <b>קצר אפים.</b>"
+                ],
+                [
+                    "<b>נושא עון.</b> סובל העון כדי שלא יכבד על הפושע וימיתנו, וכן דמה דוד העון למשא כבד, כמ״ש כי עונותי עברו ראשי <b>כמשא כבד יכבדו</b> ממני, ולפי שהפשע והוא המרד, חמור מהעון על כן <b>ועובר על פשע,</b> שאינו עומד עליו ואינו שוהה לראותו אלא עובר עליו והולך הלאה, ואנו רואים בחוש נשיאת העון כי כל מה שעשה האדם אפילו נגד רצונו ית' מתקיים בעולם אם לא ינגד לחקי הטבע שגם הם פעל אלהי, דרך משל אדם בא על הערוה והוליד ממנה ממזר, בדין הוא שלא יזריע, אלא שהקב״ה נושא גם הוא וסובל העון, וכן אדם זורע או קוצר בשבת כדין הוא שלא יצלח במלאכתו, אלא שהקב״ה נושא העון, וכחות הטבע מוציאים אותו לפעל, ובזה נפלאו בעיני דברי המקובלים שפירשו <b>נושא עון</b> שהקב״ה <b>זן ומפרנס המקטרג</b> שאנו בוראים, כדי שלא יתדבק בנו ויזיקנו — ודע שאין פעל <b>נשא</b> כשחוזר על העון זז מפירושו זה שאמרנו, אלא לעולם ר״ל סבילת העון, וכן מצאנוהו אצל אהרן ובניו <b>לשאת את עון העדה</b> שאין פירושו לכפר רק לסבול ולקבל על עצמם, כמו <b>ונשא השעיר</b> עליו את כל עונוהם — ובזה יבואר לך למה ישב הרוצח בשגגה עד מות הכהן הגדול, ועיין שם מה שאכתוב בע״ה.",
+                    "<b>פקד עון אבות וגו'.</b> אמרו רבותינו שמדה זו דוקא בע״ז, וראיתי בספרא די״ו ע״ב דברים סותרים, דאיתא שם, רבי ישמעאל אומר <b>עונה בה</b> למה נאמר, לפי שהוא אומר פקד עון אבות וגו', יכול אף ע״ז נפקדת, ת״ל <b>עונה בה' בה עון תלוי</b> ואין נפקדת על בנים וכו'.",
+                    "<b>פקד עון אבות.</b> מדה זו מצאנוה נוהגת בטבע על פי כללי החכמה הטבעית בהמשך מדות ההורים הן חמריים הן שכליים, בבניהם ובני בניהם אחריהם, ויש בזה ספרים ומאמרים נכבדים מאחרוני הטבעים זכרתים במאמר מיוחד שכתבתי ודרשתי בפומבי על פקד עון אבות, והדברים ארוכים להעתיקם, ויש אצלם כלל שפעמים אין מדות ההורים נראים ונגלים בבנים, רק בבני הבנים שדומים לזקניהם, וזה יקראו בשם Atavisme רק לא אכחד אמרי קדוש דמסייעני והוא החבר הטוב בספר הכוזרי א' צ״ה וז״ל \"ונראה בזה בעניין הטבעי, כי כמה יש בני אדם שאינם דומים לאב כלל, אך הוא דומה לאבי אביו, ואין ספק כי הטבע ההוא והדמיון ההוא היה צפון באב, ואע״פ שאינו נראה להרגשה, כאשר היה צפון\" טבע עבר בבניו, עד שנראה באברהם.",
+                    "[השמטה: <b>פוקד עון וגו'.</b> כתבתי שהטבע מעיד על אמתת זה הענין — וכן פירש הכתוב החכם הגדול De Maistre ויש מי שטען עליו Binant. Revue des duex Mondes. Fev. 1861. p. 561. שעדיין לא יצא ידי חובתו בביאורו כי לא פירש <b>התיחסות</b> (imputation (כלומר התיחס עון האב אל הבן) ואני אומר שאין זו טענה שאם הענין אמת שאנו רואים בנים סובלים עון אבותם, נמצא שמשה אמת ותורתו אמת, ואם יקשה לך הענין יקשה כאחד מסתרי ההשגחה ולא על תורת משה תלונתך כי אם על ה' ועל הטבע שלוחו.]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אלהי מסכה.</b> נזכר שם מסכה פעמים רבות להורות על צורת אליל, ויתכן לדעתי שעקר שרשה כמנהג הקדמונים לסוך בשמן מצבות אלהיהם, ותהיה מעניין וגזית <b>סיכה</b>, וכבר מצאנו מסכה משמש להוראה זו בפשיטות מבלי שום רמז לעבודת אלילים (ישעיה ל') <b>ולנסיך מסבה</b> ולא רוחי. שתרגם שם המתרגם <b>ולאתמלכא מלך</b> ולא שאילין בנביי ורש״י ז״ל פירש <b>להמשיל עליהם מושל</b> ומהו <b>הנסוך</b> הוא <b>פרעה</b> ע״כ, הרי שלדעת רש״י, המלך בעצמו יקרא <b>נסוך</b> או <b>מסכה</b> לסבת המנהג לסוכו בשמן המשחה, וכמו שנקראת ע״ז ע״ש משיחת המלכים, כן נקראת <b>מלך</b> או <b>מולך</b> או <b>מלכם</b> או <b>מלכת</b> השמים, ונקראת <b>בעל ואדון</b> (Adonis)."
+                ]
+            ]
+        ],
+        "Leviticus": [
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>אדם כי יקריב מכם.</b> בענין התחלת הקרבנות וטעמם, השחיתו קצת ראשונים ואחרונים, ובזמנינו ראיתי במשתד\"ל שנמשך אחריהם וכתב שהקרבנות התחילו מצד בני אדם מבלי מצות האל, והתורה שאין מגמתה ללמד את העם חכמה ודעת אלא להדריכם במעגלי צדק לא נטלה מנהג הקרבנות — ולא הרגיש, כי נפל בזה בטעות איש שנאוי אצלו ובאמת ראוי לשנוא ברוב דבריו, והוא ספינוזא, שכתב גם הוא והניח ליסוד מוסד שאין תכלית התורה ללמד את העם חכמה ודעת — ותכלית כוונת ספינוזא גם תכלית כוונת כל הנמשכים אחריו הכופרים שתהיה בתורה אמונה מסויימת בגבוליה ובמצריה, הוא למצוא מקום מוכן ופנוי להכניס בה דעותיהם האנושיות ולקרוא לעצמם דרור להאמין מה שירצו ובלבד שיתנהגו במעגלי צדק כמו שכתב הח' לוצאטו וכמו שכתב גם קודם לו הספינוזא, ושניהם עשו שלום על קלקול תורתינו כמשל התלמוד שונרא וכרכושתא עבדו הלולא מתרבא דביש גדא, ולא הרגיש ג\"כ כי הכלל הזה שהראה לו פנים בענין הקרבנות הוא בעצמו הכלל אשר שמו לראש פנה הנוצרים כשפרקו עול התורה מעל צוארם, כשאמרו כי רוב דבריה הוצרכו לחסרון שלמות האומה בעת ההיא וכפי הזמן והמקום — הוא הכלל העומד לנס בעלי <b>הריפורמא</b> אשר לא יאבו להשאיר מהתורה רק החלק המוסרי Moralia רוצה לומר מה שגם מבלעדי התורה נתחייבנו בשמירתו כאומרם ז\"ל שאלמלא לא נכתבו בדין הוא שיכתבו, וכפי המונח שאין במצות זולת תכלית מוגבל מהזמן והמקום שבו נתפרסמו, וגם אינם פועלות מצד עצמן רק הן אמצעים וכלים לעורר אהבת ה' ויראתו מבלי שימשך מהם פעל והתקדשות פנימי בנשמת האדם. הנה כפי זה עולה לא נמצא בשפתם ולהפך, ימשך מהקדמה זו בהכרח שהרשות נתונה לבטל ולהמיר ולחדש מצות מלבינו כפי מה שאנו רואים שיועילו להשיג התכלית, דהיינו לבחור בכל המעשים והעבודות שאנו מרגישים בהם, שיעוררו בנפשנו, רשפי אש אהבת ה' ויראתו, שאם לא כן נתבטל תכלית התורה מעקרו, ומי יתן וישימו על לבם התולדות האלה, המכחישים מצד אחת בסגולת המצות מצד עצמם ומצד אחר מרחיקים הריסת התורה בכללה, כי אם יראו האנשים שהקשר אמיץ בין התולדה וההקדמה, מי יודע ישובו להאמין במצות תכלית ופעל נשגב כאשר יאות לענין אלהי-והפלא על אנשים שלמים בדעתם שיאמינו שכל תכלית התורה ללמד על המעשה אם טוב ואם רע ולא תקפיד על האמונות והדעות שהם מקור המעשים ותכליתן, ואלו הדבר יצא מפי האפיקורוסים מכחישי תורה מן השמים האומרים שהדתות האלהיות לא הונחו אלא לבוערים בעם, ושהחכמים תורתם מונחת להם בחיקם החרשתי רק שיאמרו כזאת המאמינים בתורה מן השמים אין הדעת סובלתו — ועל מצות הקרבנות בפרטות יאריך הדרוש לתקוע יתד במקום נאמן להורות שהם מכוונים לעצמם בדעת נותן התורה והמשתד\"ל גם בזה עשה שלום עם האיש אשר לא כלבבו הוא הרמב\"ם ז\"ל ואמר כי לאיזה תועלת הניחה התורה המנהג הזה, ומהו התועלת? שאם היתה התורה מודיעה את העם שאין חפץ לה' בעולות וזבחים מחר יאמרו מה חפץ לה' כי נצדק ?... ובאמת שלא נוכל להשיג בעיני בשר לנו כיצד מהסבה ימשך המסובב, וכיצד לא נתירא משה לבטל עבודות הנשרשות כזאת אלף פעמים בלבות בני אדם, ואסר כל פסל ותמונה הגם שמרוב חמריותם היו יכולים לכחש במציאות עצם רוחני בלתי נראה ומורגש בשום פנים, וכיצד לא שמר סדר ההדרגה בשאר דברים והעתיק אומתו מן הקצה אל קצה אחר, עד שאסר דברים בלתי מזיקים מצד עצמם, רק מסבת התדמותם למנהג הגוים וכיצד יקיים המנהג הגדול שבכלם לולי שהיה טוב וראוי מצד עצמו ומכלל המעשים הרצויים אצל האל ב\"ה — והנה הסיוע הגדול שמצא הרמב\"ם הוא מ\"ש בירמיה (סי' ז') עולותיכם ספו וגו' כי לא דברתי את אבותיכם וגו' ומזה רצו ללמוד שלא נצטוו ישראל בשמירת הקרבנות להיות אופן העבודה ההיא מוכרחת ומשובחת בהחלט ומצד עצמה, אלא להרחיק אומתינו מע\"ז כשימצאו מקום לשרת בשם ה' באותו דרך ובאותה עבודה שנהגו בה מימי נעוריהם: ולא אעתיר דברים להראות כמה יש מן הגנאי והכזב להניח שיהיה חלק גדול ורב במצות האלהיות בנוי על מנהג תהו, וכמעט מגונה, ותהיה התורה מסייעת להשתבש בעבודה הרצויה, רק אומר שהראיה שהביאו מירמיה היא מהראיות אשר לא יצליחו למאומה להיותן פורצות הלאה מהמטרה ולהיותן (לדעת המביאם) מוכיחות יותר ממה שרוצה ללמוד הימנה כי לפי דעתם לא נצטוו ישראל על עולה וזבח, והרי התורה מנגדת לפירוש זה כי בעודן במצרים כבר הקריבו קרבנות וכן תכף ביציאתם, וכן לדורות נצטוו מה שנצטוו והכל על פי מאמר האל וכמו שאי אפשר לפרש כן בדברי ירמיה, הגם שהמליצות יורו על זה בלי ספק, כן אי אפשר לפרש כדעת המנגדים שלא יהיה בקרבנות תכלית מכוון אל עצמו — והנכון בדברי ירמיה ובכיוצא בהן כי דבר ידוע מהמשך הנבואות שתכלית הנביא להסיר מהלבבות הטעות שלא יזיק לכלוך הנפש, וגם לא יועיל נקיון המחשבה לסגלת הקרבן ולא ימלט השגת התכלית המכוון בהם כמו שלא ימלט נפילת הכבדים, וזאת היתה אמונת רובי הגוים עוע\"ז בעבודת הקרבנות, וזהו אומרו הגנוב רצות ונאוף והשבע לשקר וגו' ובאתם וגו' על כן אמר שבצאתם ממצרים וכשקבלו עליהם להיות לעם לה' ולשמור מצותיו לא נתחייבו בפרטות על הקרבנות רק קבלו עליהם סתם לשמור התורה <b>כלה</b> כי כלה הכרחית ואין מצוה אחת מוציאה ידי חברתה וזה אומרו והלכתם <b>בכל הדרך</b> אשר אצוה אתכם אם כן אין טעם למה שבחרו בקרבנות ובעבודות הגשמיות יותר מהמוסריות והמדותיות והעבודה הפנימית, ובזה יתבארו ביאור נכון דברי ירמיה וכיוצא בו. ובאמת שבדברי אלה לא לקקתי אפי' ככלב הלוקק מן הים מדברי הפילוסוף האמתי הוא החבר בס' הכוזרי, בענין הקרבנות המעידים לטובה על יתרון מעלתם אלף פעמים ממה שכתבתי, ודברי אלה עומדים מן האגף ולפנים עשר פרסאות, שמע נא דבריו (מאמר ב' מ\"ח) וכאשר הגיע המרי מבני ישראל אל ענין שהקלו תורות השכליות והמנהגיות אשר אי אפשר מבלעדיהם לכל קהלה, והחזיקו עם זה בעבודות בקרבנות וזולתם מן התורות האלהיות השמעיות <b>הסתפק מהם בפחות</b> ואמר ולואי שתשמרו התורות ששומרים אותם הפחות שבקהלות מקבלת הצדק והדרך הטובה וההודאה בטוב הבורא ע\"כ. הרי לך מבואר שנתן לקרבנות מעלה על קבלת הצדק והדרך הטובה — ומה יאמרו המקובלים יותר מזה? שימו זאת על לב המרחקים הקרובים בזרוע ואומרים כבעל הויכוח שאין בין הכוזרי והקבלה דמיון כלל — גם מהראיות שנסתייעו עליהם המזלזלים בקרבנות אומרו פ' אחרי מות למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה וגו' ורצו ללמוד מזה שהורתם ולידתם בסבת ההתרחקות ממיני ע\"ז — והאמת שאין המקרא הזה סובל פירושם כי שם ידבר על בשר תאוה שנאסר להם כל עקר במדבר ונתן טעם שישראל היו נפתים באותו זמן אחר הבלי הגוים לזבוח בכל מקום שהם רואים, על כן אסר להם כל בשר תאוה ונצטוו לשחוט כל בהמותם לשם ה' ומה ענין איסור זה הנמשך ממצב האומה באותה שעה ולא עמד כ\"א במדבר למצות הקרבנות אשר חייבה אותם התורה לצבור וליחיד על כל דבר פשע, לתודה ולשלמים, בכל זמן שיהיה שם מקדש, והתימה על הרמב\"ם שגם הוא נשתמש בכתוב זה עפ\"י הפירוש שדחינו והרי הוא עצמו ראו הביא לנו פסוק זה בח\"ג למורה פ' מ\"ו ושם פירש באר היטב כי לענין בשר תאוה נאמר ונעשה הרב כמזכה שטרא לבי תרי, ומהראיות שכוונת הכתובים היא זאת ולא אחרת הוא מה שמצאנו בנקובי ראשית חכמי הגוים ומחסידיהן שהאמינו בסגלת הקרבנות ומנחה וניחוחים יעלו לרצון על מזבחם, ובכל זאת שפתם לא יכלו מלדבר כדברי נביאנו ע\"ה ר\"ל שטהרת הלב היא העולה למעלה על הכל ומי הוא זה יזיד לומר שפיטאגורא שדבר כזאת יכחיש בעבודות החומריות ובקרבנות בפרט הלא לאוהב ושוחר אותן, נחשב הוא לעת כזאת אצל כל יוד��יו ---Constant Polyth .Rom vol.p.173. סוף דבר על כל המבקש טעמים מבחוץ למצות הקרבנות וכיוצא בה, אני קורא עליו מה שכתב בטוב טעם ודעת החכם המדיני והפילוסוף Constant .Polyth .Rom .II.73. ז\"ל, האנשים האלה ידמו בעצמם שהם מלמדים סניגוריא על האמונות כשיבקשו להם תכליתיות מבחוץ ולא ידעו כי בייחס להם תכלית חיצוני הם שולחים יד <b>בשרשי</b> העץ אשר הם חושבים להציל ענפיו."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ושחט.</b> העתיקו קדמונינו שחיטה כשרה בזר ויעיד על אמתת קבלתינו ידידיה האלכסנדרי שלא ידע מחכמינו מאומה וכתב גם הוא De vita Mosys שהיו כהנים וישראלים שוחטים קרבן פסח מבלי הבדל."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>על ירך המזבח צפונה.</b> אלו באנו להעיר על כל הפרטים המורים בקרבנות כדעות חכמי הקבלה, יצא כנוגה צדקה, ויראה לעין כל, ששרשה בעמקי תורה שבכתב, אך נסתפק במועט כי אין פה מקום להאריך, ומהרמזים הנכבדים היות כל קרבנות הבאות על חטא נשחטים בצפון והוא הצד הרומז לכח הדין והמשפט החרוץ ואליו יאות שיכרעו וישתחוו הפושעים והחטאים כי בו מרדו, וכן בגדי כ\"ג הבאים כלאים וזה מטעם שכתבו המקובלים בתכלית הקרבנות שהוא לקרב הכחות ההפכיים וכנגד זה איסור הכלאים שבאים מב' כחות נפרדים והפכיים, ובבי\"המק ששם הקרבנות המקרבים הכחות על פי המדות והשיעורים והכללים המלומדים מאתו ית', אין עוד מקום להפריד הסוגים ואדרבה מצוה לקרבם כי שם מקום ההתיחדות הגמור, והבן."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "[השמטה: <b>וקמץ משם מלא קמצו ומסלתה ומשמנה.</b> רבותינו קבלו שהקמיצה באצבע הסמוכה לזרת וראה דבר ה' בפיהם אמת, שכן מצאנו דרך הקדמונים לקמוץ באותו אצבע, וז\"ל מאקרוביו הבקי ממנהגי הרומיים J' ai vu moi-meme dans leurs temples leurs pretres qu' ils appellent prophetes ranges autour des statues des leurs dieux, et leur offrant des parfums precieux en inbiber chacun des doigts dont nous parlous (le doigt de la main gauche qui est le plus pres du petit doigt. ) Avant demande la raison d' une telle ceremonie; j' appris de la bouche memo du prince des pretres ce qui vous avez dit du nerf, et de plus le nombre dont ce doigt est le signe mysterieux. Ce doigt en elfet etant plove forme le nombre six regarde comme divin parcequ' il est plein et par fait de tout point. ושתים נעיר הא', כי משונה קמיצה זו הנעשית ביד שמאל כאשר שמעת מקמיצת כהנינו הנעשית בימין, והב' כי טעם בחירת אצבע זה לעבודה זו לא שמענוהו בספרי רבותינו והטעם שמצאנו אצל חכמי הגוים הוא חתום בחותם הקבלה כאשר ראית — ומסגלת אצבע זה ומעלתו גם בחכמת הנתוח וההרכבה האנושית עיין. Mysteres de la mam par Desbarrolles ed. Paris]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כי כל שאור וכל דבש וגו'.</b> מצאנו אצל הגוים הקדמונים שהיה הדבש נקרב אל אלהי שאול וזה להיותו מתועב אצלם להקריבו לאלהי השמים ובזה השוו דבריהם לדברי התורה Porphyr .de ant .Nymph, p.18."
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואם כל עדת ישראל ישגו.</b> חז\"ל אמרו זוהי סנהדרין, וקצת מהאחרונים חשבו להשיג עליהם ולא נתנו אל לבם כי משני טעמים דברי חז\"ל נכונים גם ע\"פ הפשט הגמור-הא' כי הן לו יהי שעדת ישראל פירושה כל המון ישראל, הנה בהי��ת זקני העם ושוטריו מועדים להנהגת האומה הן הן האומה הן הן שלוחיהם, ובצדק וקראו עדה כמו שהמלאך נקרא בשמו יתברך ר\"ל ע\"ש שולחו, והשני לא הביטו אל פסוק מפורש ממנו נלמוד כי העדה היא זולת ישראל, שהרי בפ' זה נמנו שניהם והוא אומרו (פ' פנחס) על פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא וכל ישראל <b>אתו וכל העדה</b>, הרי לך שהעדה <b>זולת ישראל</b> ומי הם אלו? אלו סנהדרין, וכיוצא בו מצינו (במדבר ל\"ו) ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני <b>העדה</b> למשפט וגו' ושפטו <b>העדה</b> בין המכה ובין גואל הדם ואין עדה כאן אלא סנהדרין — וכן מפורש יותר בפ' בלק והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל <b>עדת</b> בני ישראל והמה בוכים פתח אהל מועד — ואיזו עדת בני ישראל? אם תאמר שהם הקהל כלו אפשר נכתב עליהם ויצמד ישראל בבעל פעור והם יבכו? ועוד כיצד יחזיק פתח אהל מועד את כל ישראל? ועוד הרי הוא אומר וירא פנחס וגו' ויקם מתוך העדה --- ואם עדה זו כל ישראל היא מה בא ללמדנו? אין לך לומר אלא שהם זקני ישראל וקרא אותם <b>כל עדת בני ישראל</b> — וכן הוא אומר (במדבר ח') וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלוים, אפשר כל ישראל כולם יסמכו את ידיהם על כל אחד ואחד מהלוים, אין לך אלא לומר שראשי ישראל הם הסומכים, וקרא אותם בני ישראל סתם כמו שקראם <b>עדה</b> סתם וזוהי שכתוב (מלכים א' י\"ב) וישמעו כל ישראל כי שב ירבעם וישלחו ויקראו אותו אל <b>העדה</b> וימליכו אותו על כל ישראל כלומר שקראו אותו לפני הזקנים והם מנו אותו למלך על כל ישראל — ומצינו עוד בכתוב שיאמר עם סתם ומי ששומע סבור כל העם בכלל, ואינם אלא ראשי העם שהרי בפ' יתרו נאמר וירא העם וגו' ויאמרו אל משה דבר אתה וגו' ויאמר משה אל העם וגו', ובפ' ואתחנן הוא אומר ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו וגו', הא למדת שלא היו כ\"א ראשי שבטים והזקנים ולהלן הוא קורא אותם העם כי במקום העם הם עומדים, וכן כאן קורא הסנהדרין <b>עדה</b> כי במקום העדה כולה הם עומדים וכן ראשי השבטים נקראו שבטים כי במקומם הם עומדים כמו ראשיכם שבטיכם, וכן המלאך נקרא ה' על שם שולחו — וכן הוא אומר ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, וכבר ידענו שמדרך הכתוב לכפול בסוף הפסוק הענין שבראשו במליצות שונות, אף כאן הזכיר תחלה ראשי עם — וחתם יחד שבטי ישראל והם הם ראשי העם שזכר וקראם שבטי ישראל להיותם ראשי השבטים ובמקומם עומדים."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אשר נשיא יחטא.</b> הוא המלך כדברי הרב נה\"ו ז\"ל, ועיין מה שכתבתי (בפ' או אל השופט אשר יהיה וגו'), ונקרא נשיא שכן בכל האומות המלך מתחלה לא היה כ\"א הגדול שבנשיאים והשופטים, וכן אצלנו גם קודם שבחר ה בדוד ובזרעו, גם אחר שנפסקה מלכות מישראל היה שם נשיא להורות על ראש הועד בכלל וזה טעם למליצת חז\"ל מלך רבי פלוני לרמוז על המנותו לנשיא כי הנשיא תחת המלך, לא כאשר חשבו המתפקרים נגד רז\"ל לומר שהיו מתהללים במתת שקר מרוב גאוה, וכן כתב Vico.Scienza Nuova Lib.V.334. שבתחלת מלכות הצרפתים היה רק ראש נשיאי הארץ — ....come il Parlamento di Francia lo fu di Parigi del quale la Storia Francese apertamente ei narra esscre stati capi dal prineipio essi Re. ומזה היה המלך נקרא Le premier entre ses paires הגדול שבחברים — וכן היה מלך בית דוד ראש לסנהדרין כאמרם ל\"ש אלא מלכי ישראל, אבל מלכי ב\"ד דן ודנים אותו שנאמר כה אמר ה' לבית דוד דינו לבקר משפט — וכן נש��רו אחריו הנשיאים ראשי סנהדראיות כל זמן שהיו בינינו נשיאים — סוף דבר המלך נקרא נשיא כי אינו באמת רק הגדול שבנשיאים ואחד מהם (ולהבדיל בינו ובינם נק' מלך) וכן במלכות אראגונא כשהיו אילי הארץ מקבלים עליהם המלך החדש ונשבעים לו היו אומרים לו — נתנו אנשים כערכך, ולנו הממשלה יותר ממך — אנו ממליכים אותך עלינו רק אם תשמור לעשות ככל הכתוב — ואם לאו- לאו. Boulanger.Essai sur le despotisme 67.— «Nos que valemos tanto como vos, y que podemos mas que vos, Yos azemos nuestro Rey y Senor eon tal que gardeis ecc."
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואת שוק הימין תתנו.</b> מצינו אצל קדמוני האומות שהיה שוק הקרבן נשרף על המזבח לכבוד האלוה וכן היה המנהג אצל היונים וכן סופר על <b>אירכולי</b> Hercule כשהקריב קרבנו ליוני באולימפיא Olimpia (עיין Pausan..Eliac) — וכתב באנייר Banier Mitolog.Lib.V.Cap.2. שמנהג זה נתפרסם בכל האומות רק Gesari Orig.dei sacrifizj כתב שכבר היו אומות שלא היו שורפים על המזבחות רק הקרבים — וסוף דבר מצאנו שמה שהיה מקודש למזבח אצל הגוים היה נאכל לכהנים בישראל והוא השוק, וכן ראוי להיות בסדר המדרגה ששיערנו בענין הקרבנות שכל הנקרב לגוים והם הבהמות הטהורות חזר להיות נאכל לישראל שהותרו בבהמה טהורה בלבד גם בלא הקרבה (ובמדבר שלא נאסר להם בשר תאוה עדיין לא יצאו לגמרי מכלל ב\"נ ע\"כ היו אוכלים ע\"י הקרבה) והם כהני המין האנושי כלו, ומה שהיה קרב ע\"ג המזבח אצל הגוים, נחית דרגא והיה נאכל לכהני ישראל בני אהרן (עיין פ' נח ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו')."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>על תנוך אזנם וגו'.</b> אפשר לתת טעם למשיחת האיברים האלה במה שנאמר והוא שהיה נמשח תנוך אזנם להורות כי נעשו בני חורין מכל מין עסק והשתעבדות גופני הפך העבד הנרצע באבר ההוא לאות שעבוד כאשר מצאנו האות הזה גם בארץ יון להורות על שעבוד עולמי, והיה מושח בהן ידו הימנית הפך ויקצצו את בהונות ידיהם ורגליהם לקדש הכלי שעל ידו יעשו משם והלאה העבודות הרצויות ועקר היד הוא הבהן כי בלתו כל האצבעות לא יצלחו למאומה, וכשבני <b>אטיני</b> רצו להעניש <b>האג'יניטי</b> Egeneti המורדים צוו שיקצצו את בהונות ידיהם, והיה מושח בהן רגלו לקדש הליכתו וביאתו אל הקדש שתהא בשלום ולשם גבוה וכבר נשתמשו כתבי הקדש במשל הרגל וההליכה על כשרון המעשה או הפכו זה ראיתי להטעים בבחירת האיברים אלה יותר מזולתם ואולם למה נבחרו הימיניים אין לדעתי תשובה רק בקדושת זה הצד על השמאל כאשר הורונו חכמי האמת וכאשר תעיד התורה בתת לימין יתרון מעלה על השמאל לחביבותו ולקדושתו, וגם זה אות אמת כי דברי חכמים עם דברי התורה תאומים ונולדו מרחם אחד ובחותם אחד נחתמו."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ימלא את ידכם.</b> פירש הרב נה\"ו ז\"ל שכל מלוי ידים הוא נתינת כח לאדם הפך חוסר יד או קצר יד, ולדעתי לא דבר נכונה כי הפך חוסר יד הוא חוזק יד לא מלוי יד, ונראה לי עקר שיאמר מלוי ידים על חנוך עבודה איזו שתהיה כי עד אותה שעה הרי כאלו ידי העובד ריקניות, וכשנכנס לשמש ולעשות איזו פעולה בכלי הקדש או בקרבנות על אותה שעה נאמר שנמלאו ידיו, ובמעשה אהרן ובניו ראיתי מפורש בכתוב שזוהי הכוונה ולא אחרת שהרי מה אמור למעלה, ויתן את הכל על כפי אהרן ועל כפי בניו וגו', ואומר עוד כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם הרי מבואר שפירוש ימלא את ידיכם ר\"ל שיתחילו לשמש בידיהם בעבודת הקדש."
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>הוא אשר דבר ה'.</b> לא מצאנו בדברי ה' כדברים האלה, ומי שיש לו עינים לראות יראה כי זה לאות שלא כל מה שדבר ה' אל משה נכתב בתורה ודברים הרבה לא נמסרו לו להעלותם על ספר ולולי שקרה מקרה זה, לא היו דברי ה' אל משה נודעים לנו מתורה שבכתב — והחכם שד\"ל מיראתו שלא נוציא תולדה זו הקדים וכתב (משתדל ויקרא ג') שהוא כמו ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה' — ובשתים טעה — הא' שגם הפסוק שהביא אין צורך להוציאו מפשוטו — וכוונת לבן ובתואל לומר שמכל מה שאירע לאליעזר ומהנחש אשר ניחש ומדבריו קודם שיפגע ברבקה באומרו היא האשה אשר הוכיח ה' לבן אדוני, נראה כי גזרת מלך היא וכן אמרו בפירוש מה' יצא הדבר וכו' — וכן מצאנו במכת הארבה שלא נכתב הצווי — ויש מי שפירש <b>שודאי אמר הקב\"ה למשה מכת הארבה אלא לקצר הדברים לא נכתבו כמו שמצינו שאמר משה הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש</b> (ר' יוסף בכור שור בס' דעת זקנים) ואלו לא זכר רק ענין הארבה החרשתי — אך איך יתכן לומר שלקצר הדברים לא נכתב בקרובי אקדש — ומה לו להמתין עד שיצא הדבר אל הפעל, האם נסתפק בדבורו ית' חלילה? ובס' הדר זקנים הביא ג\"כ פי' זה משם ר\"י בכור שור אבל בקרובי אקדש לא נמצא, ולדידיה ניחא. — והטעות הב' שאף אם הפסוק שהביא יסבול פירושו לא יתכן לפרש כן בפ' שלפנינו שהרי כתוב הוא אשר דבר ה' <b>לאמר</b>, ואיך יוסיף מלת לאמר, המורה על אמירה בפעל ועוד שזכר דברי ה' כמדבר בעדו <b>אקדש אכבד</b> ולא היה עושה כן אלו היתה הכוונה על חכמת האל וגזרתו דוקא.",
+                    "[השמטה: <b>הוא אשר דבר וגו' בקרובי אקדש.</b> עיין מה שכתבתי שם, ואם נקבל פי' רש\"י שהכוונה על מה שכתוב <b>ונקדש בכבודי,</b> יהיה אם כן מעין דוגמת כל הכתובים שזכרנו שמעידים זה על זה, וכל ספר מעיד על חבירו שהרי ונקדש בכבודי נכתב בס' אלה שמות והיא אשר דבר לאמר בס' ויקרא — ואם כדברינו שם ויוכיח על תושבע\"פ, מצינו גם כן דוגמתו בפ' עצמה בענין ההזאות שכתב רש\"י <b>לא ידעתי היכן נצטוה בהזאות הללו</b> — ואין ספק שנצטווה עליהם ולא הגיד מזה כלום שאלולי כן היה נכתב, וכשראו אנשי הדור ההוא המעשה בלתי קדימת מצוה, יכולים היו לומר כמו שאומרים מכחישי תושבע\"פ בזמנינו <b>מנין זה לכם?</b> ואם משה היה שם להודיעם שכן צוות, האם משה יחיה לעולם כדי להודיע כי תושבע\"פ אמת גם לדורות הבאים?]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "[השמטה: <b>ראשיכם אל תפרעו.</b> ביחזקאל מוסיף ופרע לא ישלחו כסום יכסמו את ראשיהם, והעתיקו רבותינו בפי' כסום, ראשו של זה בצד עקרו של זה וזאת תגלחתו של בן אלעשה — ומה שיעיד כי נאמנו מאד דבריהם שכן מצינו מכהני מצרים שסופר עליהם כזאת ונכון הדבר ללמוד מליצות התורה שנתנה ליוצאי מצרים ממנהגים המושלים בה, (עיין מה שכתבתי פ' פנחס על ההזאות) ושהרי על הכהנים ההם אמרו lls avaient les cheveux tres courts et ceoupes en rond. — Montefaucon vol. ll. p. 546. pl. 140. La Massonerie consid. come le resultat de la Relig. egyptienne etc. vol. l. p. 61. ועיין כל הנאמר אצלנו במקומות שונים על התדמות מנהגי ישראל למנהגי מצרים, לא חלילה שיהיה התכלית, ההדמות אליהם, רק שהמצרים שמרו יותר מהאומות זולתם חלק רב מהאמונות ומהמעשים הראויים וזה שאמרו והורו לנו המקובלים גם בלא דעת יקר תפארת הכלל הזה וסכנתו ותועליותיו הרבות והעצומות גם בביאור מליצות התורה גם בחקירת מקורי הקורות והמנהגים אצלנו, וראינו סימן מובהק לזה במה שהשוו משפטיהם קדמוני הגוים בין ישראל ובין מצרים ועשו אמונותיהם אחדים מדעתם כי בחותם אחד נחתמו, וזוהי שהחליטו ב' נכבדי הרומיים Tacito et Suetone מדי דברם על אמונות ישראל ואמונות מצרים. ומה שיורה כי לא לתכלית התדמות כי אם מלחץ האמת המכריחו נתקרב משה לדעות ומנהגי מצרים היא האזהרה הנפלאה אשר יצאה מפי קדוש באומרו כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וגו' — ואם תרצה להבחין מה בין הפעל והבירור האלהי לפעל ובירור האנושי גם בהיות המקור אחד, צא וראה מה עשו היונים שלקחו כל אשר להם ממצרים אמונותיה ומנהגיה, ובעוד שישראל עלו מעלה מעלה עשר מעלות למעלה גם מאדוניהם המצרים, ירדו היונים מטה מטה עשר ירידות למטה מהמצרים.",
+                    "<b>ומה</b> שאמרנו על מצרים כי היא אשר שמרה חלק רב יותר מזולתה מאמונות האבות, הוא הדבר אשר דברו חכמי הקבלה באמרם כי מצרים שניה לקדושה ונקראת <b>מרכבת המשנה</b> — ודע שגם מקדמוני חכמי הנוצרים נתעסקו לסדר גדולי הגוים הקדמונים בסדר המדרגה על פי קרובתם או התרחקם מישראל כאשר עשה אוריג'יני עיין. Petau Tom. lII. p. 71]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "[השמטה: <b>יין ושכר אל תשת.</b> רבותינו פירשו כל מדי דמשכר, ומצאתי כי יירונימוס זכר דבריהם וז\"ל והודה להם ומה יקר מעדות הבעל דין שכתב Sicera hebraco sermonis omnes potio — quae inebriare potest. Tom. lV. p. 364. וראיתי להזכיר ולהעתיק פה מה שמצאנו אצל חשובי הגוים הקדמונים מכמו אלה המנהגים באסור היין — הנה תורת הקארתאגיניים היתה אוסרת מלהביא יין וכל דבר המשכר אל תוך המחנה וגם בעיר לא היו שותים ממנו לא העבדים ולא השפחות לא <b>הארקונטיס</b> (קציני וזקני העיר) בכל משך השנה שהיתה המשרה על שכמם, לא שרי העיר ושלטוניה ולא השופטים בעת ישיבתם על המשפט, וכן בעת האסף העדה (Senat) להתיעץ על כל דבר חשוב ומסויים הדת נתנה שאין אחד מהם רשאי לטעום יין כל היום ההוא Euseb. Prep. evang. vol. ll. p. 218.]"
+                ],
+                [
+                    "<b>נפש החיה אשר במים.</b> בתורת כהנים חיה זו חית הים, נפש להביא את <b>הסירני</b> יכול תהא מטמא באהל וכו' ת\"ל שקץ וגו' והסירני בריה של ים מחציה ולמעלה כדמות אשה ומחציה ולמטה כצורת דג כך היו אומרים קדמוני האומות ואין להאשים רבותינו ז\"ל שהאמינו במציאותה אחר שבאותו זמן כמה עוברי ארח בלב ימים היו מעידים עליה וגם החוקרים הטבעים כפליניו (Pline) העלו זכרונה על ספר ונהפוך הוא כי עדות היא זו לכל באי עולם כי היו משתדלים להכיר בטבעיות כפי המושג בדורותם, גם בדברים שלא היו רואים אותם בחוש, רק היו סומכים על החכמה והחוקרים שבזמנם."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>זאת החיה.</b> זכור אותו האיש לטוב הוא החכם שד\"ל שכתב וז\"ל — איסורי אכילה אינם לשמירת הבריאות שהרי הגמל הישמעאלים אוכלים אותו והוא להם מאכל טוב — ואני מוסיף שהרי הסוס רופאים מומחים כתבו בימינו אלו שהוא מאכל בריאים ומבריא את הגוף — ובזה היטיב כל אשר דבר ונכנס בדרך האמת שיעור שני פתחים, ולמה לא הלך בטח דרכו עד תכליתה? כי עתה לא היו נגפים רגליו באבן נגף וצור מכשול ותחת שיודה על האמת ויאמר שלדעת נותן התורה יש מינים טהורים מטבעם ומצד עצמם וכן להפך, ראו עתה הביא לנו שני טעמים נבזים ושפלים להבדל המאכלים, הא' הוא להבדל ממנהגי הגוים — ולא ידענו למה נבחרו אלה המינים ונמאסו האחרים אם לא במקרה — ועוד שידענו כי רבים מגויי קדם נשמרים היו מאיזה מיני מאכלות ובפרט הכהנים, אם כן אין כאן הבדל — ועוד שאם יהיו כל העולם מאמינים באל יחיד היינו מותרים לאכול בשר החזיר והשקץ והעכבר, ולא שב אחור ימינו מלהודות בזה בפה מלא וכתב ז\"ל שאם היו כל אנשי העולם מאמינים באל יחיד לא היתה ההפרשה הזאת צריכה, והכלל הזה היה לראש פנת יקרת מיסדי הנצרות כשהזידו לבטל תורת המעשים, ואם כן טעמו של החכם שד\"ל, הוא טעמם של הנוצרים מבטלי התורה, הכי גם הוא יאבה לקעקע כל הבירה? לא אאמין בזה. — והטעם הב' שכתב כי רבוי המצות והחקים הוא מועיל בכל מקום ובכל זמן לתקון המדות ע\"כ, ולולי ידעתי כי יראת אלהים על פניו אמרתי שכהתל באנוש יהתל בו ית' בעשותו כאחד הריקים אשר להם ממשל רב ומכבידים עולם על עבדיהם רק להכביד, ואני רואה שלקח מדרש ר\"ח בן עקשיא רצה הקב\"ה לזכות את ישראל מבלי מלח ותבלין ושם אותו על ראש מהלליו והרי גם במדרש זה נאמרו בו פירושים ואין גם אחד שיסכים לדעת זו שכתב המשתדל ההפוכה כמו רגע, וגם בזה הואיל הלך אחרי צו, ואין ספק שלא מדעתו הסכים לדעת שאול הנוצרי, שכתב שאין תועלת בשמירת התורה <b>רק להכניע וליסר הגוף במניעת המאכלים</b> (אגרת לקולוסים II 23.) — ואם רצונו לומר שבהנזר ובהמנע מתאות הגוף ומתאוות החושים יקנה אדם עז וגבורה רוחנית, וטהר ידים יוסיף אומץ עדיין לא שמענו טעם למה נבחרו אלה זולת אלה, ועוד שאלו זוהי כוונת התורה לא היתה מבדלת בין מין טמא למין טהור רק היתה מצווה על ההפרשה והנזירות וההסתפקות בהכרחי הגמור משא\"כ לפי מה שנצטווינו, כי הרשות נתונה להרוג בקר ולשחוט צאן ולעשות בכל יום כסעודת שלמה בשעתו, ולישא נשים כל מה שנרצה ובלבד שיהיה בהתר באופן שנוכל להיות נבלים ברשות התורה כמו שכתב רמב\"ן על פסוק קדושים תהיו פרושים תהיו, וזה אות אמת שלא לתכלית זה נתכוונה התורה כי אינה מונעת ממנו כלום ואפילו בקשה המותרות ובלבד שיהיה בהתר ולא באיסור וזה מפני שהתורה דרכה בכל דבר להעמיד אזהרותיה על קו הדין הגמור Summun Jus — ובזה תבין קצת דברים הנראים מוזרים בעיני השכל וזהו דעתם ז\"ל באומרם כל האומר אין לו אלא תורה אפילו תורה אין לו וכמה רחוקים הדברים והאמת האלה מהסוברים שתכלית איסורי התורה הם הנזירה והפרישות ! — ואם תרצה לדעת איזה הדרך ילכו אוהבי הפרישות הסתכל בראשוני הנוצרים ותראה כמה רחקו דרכינו מדרכם ! — והטעם האמתי כבר רמזנו עליו שיש בב\"ח מינים טהורים מצד עצמם וטמאים מצד עצמם, והתורה חייבה ישראל בלבד להשמר מהטמאים כי המה כהני ה' ומשרתי אלהינו ולהם להנזר מהם לתוספת קדושה כמו שבני אהרן שהם כהני ישראל נשמרים מליטמא מאכליהם ומשתיהם בקדושה יתרה ולא נאריך בראיות כי אם אחת אמרתי לא אכחידנה. פעמים הרבה מצינו שאסרה תורה מאכל או מעשה מכלל החקים שאין השכל מעיד עליהם ובכלם נתנה טעם לאסרם <b>קדושת ישראל, והפרשתם לשם ה'.</b> — הא' (דברים יג) בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו וגו' וסמיך ליה כי עם קדוש אתה לה' אלהיך בך בחר וגו' וסמיך ליה לא תאכל כל תועבה — והב' (שם יד) כי עם קדוש אתה לה' אלהיך, וסמיך ליה לא תבשל גדי וגו', ועיין לראב\"ע והר\"ע ספורנו שהרגישו בצורך הקשר והיחס רק לא קלעו אל מטרת האמת, — והג' (שמיני יא) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונשמרתם בם כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני וגו', ומי ישמע כדברים האלה ויאמין עוד בטעמים אחרים זולת הטעם שכתבנו? — ועוד נאמר (ויקרא ך) והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה וגו' ולא תשקצו את נפשותיכם וגו' אשר הבדלתי לכם לטמא והייתם לי קדושים וגו' ואבדיל אתכם וגו' כלומר ההבדלה שהבדלתי אתכם היא סבת ההבדלה אשר אני מצוה אתכם — ומה נעמו בזה דברי הרב נה\"ו בפירושו (ויקרא יא) וז\"ל נצטוו ישראל להשמר מכמה דברים ומאכלות אסורות הגורמים שקוץ בדם שלא יוכל לקבל כח נשמתו כראוי -- וכן דברי ראב\"ע נושאים עליהם חותם האמת שכתב וז\"ל ולא תטמאו בהם, ידוע כי הגוף הנאכל ישוב בשר בגוף האוכל — ובזה נתחתן לחכמי הקבלה כאשר עשה במקומות רבות (ובזה החלו להודות חכמינו האחרונים) וכן מהראיות יורו כדברינו, הוא היות הדבר נמסר לכהני ה' להורות לבני יש' ענין האיסור וההתר כמ\"ש להורות ביום הטמא וביום הטהור בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל, הרי שכלל עניני איסור אכילה בכלל הטומאות והטהורות נדה וזיבה וטומאת מת וכיוצא שלא נצטוו בכל דקדוקיהן לשמירת בריאות הגוף בלי ספק — ועוד מהראיות הגדולות אצלי אותה שמצינו בספרי הקדמונים מעם ועם, שגם הם צוו על איזה מאכלות והזהירו להשמר מאיזה מהן ונתנו במצותן זו טעם כטעם חכמי האמת, והוא שיש בסגולת קצת מאכלים להועיל לנפש ובאחרים להזיקה, והפלא שבאו דבריהם מדוקדקים דקדוק עצום ע\"פי המוסכם אצל המקובלים, והוא שסגולת המאכלים להרע או להיטיב אינו, לא בגוף עצמו — ולא בנשמה השכלית, רק בנפש שהוא הכח המחבר וממצע בין שניהם, וראה בזה דברים יקרים בביאור Jerocle על זמירות פיטאגורא בספר Dupuis origine des Cultes 4.519. ולקורא אומר הלנו אתה אם לצרינו, אם לנו אתה ונאמנו אצליך דברי המקובלים שוב לא תוכל להסתפק בזה ואם לצרינו כיצד תוכל לשער שמצות שוות שווי גמור במצות ה' לישראל, וכמנהגי האומות שזכרנו לא יהיו ג\"כ שוים ודומים זה לזה בטעמם ובתכליתם? — וראה פליאה זו נשגבה שבעוד שהחכמים המתיהדים באומתינו ורוח הקראות רוחף עליהם לא יאבו שמוע שאיסורי מאכלות איסורי קדושה ופרישות הם, כדברי התו' והקבלה האלהית פה אחד, לדבר הזה עצמו יודו ויענו אמן המתפלספים באומתינו שקראו דרור מכל מין דת אלהית ויש בזה טעם נכבד ויקר ראוי להעיר עליו, והוא שהראשונים להיות מקבלים עליהם לכל הפחות עול התורה שבכתב ותורת מן השמים, לא ירצו ליחס לנותן התורה דעת שלא יתיישב על לבם לבעבור לא יעמיסו על עצמם דעות לא אמון בם-ובזה באו לכלל טעות לשער דברי נותן התורה ע\"פי מדתם ושיעור שכלם באמת איש ואיש --- ולא יאמינו מה שיראו בה, אבל יראו בה מה שיאמינו — על כן אין לסמוך עליהם, לא כן המתפלספים אשר דבר אין להם לא עם תו' מן השמים ולא עם חכמת האמת — להם ראוי לשמוע כי את אשר יראו אחר חקירתם בכוונת נותן התורה יגידו לא יכחדו יהיה מה שיהיה ותפוס כלל זה בידיך גם בענין המאכלות גם בכל דבר כיוצא בו, והנה בענין המאכלות כמקרה זה קרה לנו שבעוד החכמים המתקראים מפקפקים בטעם המקובלים (והוא היוצא מפשטי המקראות ג\"כ) מצינו חכם גדול מתפלסף ידבר נכבדות כדברי חכמי האמת כי האמת ילחצנו ואין לפניו משוא פנים והוא החכם מונק בספרו Palestine.166. שמע נא דבריו ועדותי היקרה וז\"ל האמנם מצאנו מצות אחרות שלא יבוארו ע\"פי הטעם הלזה (היינו שמירת הבריאות) ובהם נבדל משה רבינו משאר מחוקקים — והנה אם לא היה תכליתו רק התמדת הבריאות לא היה נמנע מלהזהיר ג\"כ באכילת הצמחים ולהבדיל גם בהם בין טוב לרע ועינינו רואות שלא שם כל מעיניו רק באכילת הב\"ח על כן לא ימלט שלתכלית קדושה וטהרה ישקיפו מצותיו אלה וכן ביאר כוונתו הוא בעצמו (בכתובים שזכרנו) — ועוד הוסיף בטוב טעם ודעת-ולדעתי הראיה שהביא מהצמחים ראיה גדולה היא ואין להפוך אותה כקשת רמיה נגדנו לומר ואיך לא מצא טעם להזהיר משום קדושה או טומאה גם במיני הצמחים, כי התשובה גלויה ומפורסמת והיא שמעולם לא שמענו שהקדמונים בין גוים בין יהודים ייחסו טמאה או טהורה כ\"א לבעלי חיים אשר נשמה באפם וזה כי לא יאמינו שימצא הבדל רק במעלות העליונות במדרגת הנבראים משא\"כ בדומם וצומח כי אין ביניהם הכר והבדל בין טוב לרע — אם לא מעט מזער ובשיעור אינו ראוי להזכיר כמו האזוב ועץ הארז שנבדלו לטובה לטהר על ידם המצורעים וטמאי מתים, וכן כלאי זרעים, וכלאי הכרם, וערלה, מצות מועטות כנגד רובי אזהרות המאכלים המחוייבים והאסורים והמותרים, וכמו שהחיים הגופניים לא יראו החושה אל העין בדומם ובצומח כ\"א ברמז וגלוי מועט כן החיים הרוחניים לא יוכרו בהם כ\"א בקפיצות ובדלוג ודרך העברה."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>תחמס.</b> לדעת <b>בוקסטורף</b> Lexicon I. 328. הוא העוף הנקרא <b>רונדיני</b> והקרוב שהוא <b>הקוקודרילו</b> שכן היו קורים אותו בלשון מצרי <b>תאחומסו</b> Tachompso עיין Guignaut I. 951. ועיין אבן עזרא."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "[השמטה: <b>אשה כי תזריע.</b> פ\"ג דנדה אמרו אשה מזרעת תחלה יולדת זכר וכו' ע\"ש, וזו היא דעת גדולים ועצומים מהטבעים ראשונים ואחרונים ורבותינו נמשכו אחריהם כדרכם בכל דבר חכמה אנושית להסתופף בצל חכמת זמנם, ומעין זה אומרם (נדה שם) אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה שנאמר הן בעון חוללתי, ורבי יוחנן אמר סמוך לטבילה שנאמר ובחטא יחמתני אמי, מאי משמע דהאי חטא לישנא דדכויי הוא דכתיב וחטא את הבית, ופירש\"י בעין על ידי דם נדה שהוא סימן להריון כדק\"ל כל אשה שדמיה מרובים וגו' <b>והוא מביאו לידי עון</b> וקא דייק רבי יצחק בעון שסמוך לעון נדות שהוא מוזהר לפרוש הימנה וע\"ש דברי מהרש\"א, ותמהני כיצד שניהם לא פירשו לנו באופן יותר פשוט למה נקרא דם נדות <b>עון</b> על שם עון אדם הראשון שבסבתו לקתה אשה בדם נדות כמאמרם ז\"ל במ\"א — ועיין שם דברי מהרש\"א שרבי יוחנן האומר סמוך לטבילה לא פליג אדלעיל, וזה יסכים עם מה שנאמר והוא כי בין ר' יצחק בין ר' יוחנן לא אמרו לנו דבר שלא שמענו יוצא מפי רופאים מומחים כלם פה אחד יגידוה ויערכוה לפנינו בשפת ברורה, ובפירוש מצאתי רשו�� בזכרונותיו ולא ידעתי מקום מוצאו Tutti gli osservatori da lpoerate a Boerhave credono piu facile il concepimemo nell' epoca che precede e segue il flusso menstruale.]"
+                ],
+                [
+                    "<b>וביום השמיני ימול.</b> הטעם הנכון למילה ביום שמיני כי לדעת הקדמונים כלם לא היה הולד בר קיימא ונחשב כבריא עד הח' אם מפני שלא עברו עליו הימים הראוים ואם מפני מספר השבעה החביב וזה הטעם מסכים מאד עם אמונות הקבלה מצד, (כידוע כי גלוי העטרה בשמינית) ועם דברי התלמוד מצד, — ובזה יהיו לאחדים עם אמונות הקבלה כאומרם בתלמוד <b>עד שיראה פני מטרונא</b> — וכן בבהמות כתוב <b>ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה</b>, ראה כמה היה חביב המספר הזה לתורה עצמה, וממה שמצינו וביום השמיני וגו' על מין האדם, יפקחו עיניך כי מה שנאמר בבהמה שבעת ימים יהיה תחת אמו אינו מצד החמלה כאשר חשבו קצת, והן לו שימשך מזה החמלה לאם אין זו ראשית כוונת דרכי אל — ולא אצלנו בלבד תקעה אהליה אמונה זו אבל גם אצל חשובי היונים שלא היו קורים בשם לילד הנולד עד יום השביעי, וטעם לדבר כי בכל הז' ימים היה אצלם כמסוכן, עיין Arist. hist. anim. lib. VII. c. 12. p. 896. e Hecker. hist. de la medec. v. 1. 235."
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "[השמטה: <b>על פסוק (טז) שכבת זרע.</b> במשתדל (ויקרא ד') כתב שני פירושים, הא' זרע שטוח על הבגד כאדם השוכב, והב' מעשה השכיבה — ולדעתי לא כזה ולא כזה, אלא הוא כמו הפוך כאלו כתוב זרע השכיבה שהוא זרע הנזרע על ידי שכיבת המשגל הנק' שכיבה סתם. -ויעיד על זה אומרו (ויקרא י\"ח) ואל אשת עמיתך לא תתן <b>שכבתך לזרע</b> וגו'.",
+                    "<b>ורחץ במים וגו'.</b> אין ענין הטבילה נקיון הגוף כלל וגם לא כמי שחשבו שהאקלים וחום הארצות הוא הגורם כי ידענו שכל   האומות הקדמוניות ובתוכם גם אנשי יון שלא יתכן אצלם טעם האקלים נהגו כבוד בענין הטבילות מקדם קדמתה, והיתה אצלם הכנה הכרחית להתחנך במסתרי באכו ואיליאוזי Eleusi e Bacco, ומזמן אומירוס מצינו זכר למו מהטהרה על ידי המים,Iliade.314. ושמע נא דברי חוקר חפשי שהאמת ילחצהו להודות במקצת שהרי כתב- אם מצות הטהרה והטבילה, סיא מכוונת לתכלית בריאות הגוף לא נעדר בה אות אמוניי -כי נקיון הגוף הוא סימן לטהרת הנפש Hennequin.Legislation Des Juifs vol.I.p.470.]"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כתנת בד קדש וגו'.</b> יש מהחוקרים שגמגמו על היות בד הידוע אצלינו <b>פשתן</b>, ומהראיות לקבלת רבותינו ז\"ל הוא מנהג המצרים שהיו מלבישים כהניהם בגדי פשתים עד שהסופרים הקדמונים יקראו אותם Linigeri ובכל אלה הדמוים עם מנהגי מצרים אל תתמה על החפץ, ותפוס בידיך תמיד כלל המקובלים בענין הבירור, והוא קשר של קיימא קושר ומצמיד החכמה והאמונה אחת אל אחת ועושה שלום במרומם.",
+                    "[השמטה: <b>כתנת בד קדש.</b> שיהיו הבגדים מעין השירות ומורים עליו מצאנו גם אצל קדמוני הגוים וזה לאות כי לא שגו רבותינו כשנתנו בבגדי הכהנים סימנים ורמזים והעד כי משוררי יון הקדמונים Rhapsodes כשהיו משוררים שירי אומירוס הנק' Odyssee היו לובשים בגד תכלת לרמוז כי בם יגידו ויספרו מסעות אוליסי דרך אניה בלב ים הדומה לתכלת, וכשהיו משוררי שירי lliades היו לובשים לבוש אדום, ומדוע אדום ללבושם? לרמוז כי שם יסופר על שפיכות דמים לרוב מאד — ומזה הענין כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף כן ינהג ה' את וגו', וגם והיה יחזקאל לכם למופת, וכן בהושע קח לך אשת זנונים וילדי זנונים, ואולי מזה והשקיתה את הרכבים יין שצוה ה' ית' לירמיהו למען יראו ישראל ויקחו מוסר המשקים את הנזירים יין ועל הנביאים מצוים לא תנבאו, ועיין מה שכתבתי בזה Storia degli Esseni ועיין עוד מ\"ש בספר להוכיח ממנהגי כהני מצרים כי בד פשתן הוא כדברי רבותינו והוא Lin והנה מצאנו בישעיה ובושו עובדי פשתים שריקות ואורגים <b>חורי</b> הרי כי חור הוא הפשתן וקרוב מאד שיקראו הגדולים והחשובים <b>חורים</b> מהמנהג ללבוש לבנים ופשתים כדרך שיקראו Linigeri אצל הגוים — ומזה <b>חור</b> בנה של מרים אולי הוא שם מצרי (כפנחס) או מתורגם מהמצרי וענינו הנכון והחשוב — ויש מי שכתב שאתינא העיר הגדולה בארץ יון נקראת כך בלשון המצרים הבאים שם ראשונה כידוע על שם <b>הפשתן</b> שהיו חשוביהם לובשים ונקראים על שמו כמ\"ש חטובות <b>אטון</b> מצרים, והנה נודע כי גם האליל המשגיח על אטינא נקרא אטיניא Athenea והיא אליל נקבה ועיקר שרשה בקדושה <b>במלכות</b> ככל אחיותיה מצריות צידוניות הודיות וכו' ומה מאד נפלא ביודענו כי <b>הפשתן</b> רומז למלכות. — וקרוב לענין זה מה שמצאנו לרבותינו במקומות הרבה דורשים שמות התנ\"ך ומוציאים מהוראתם הפשטית לעשות מהם רמז וסימן בעלמא — ובאמת אם נרדה לראות איה שרשי המנהג הזה נמצא כי הוא אחוז במליצות התורה וברמיזותיה המבוארות תכלית הביאור, הנה אין ספק כי נקראת שנת החמשים <b>יובל</b> על שם קרן היובל שתוקעים בה, אבל אין ספק מצד אחר כי הוסב שם יובל להורות על דבר התשובה והחזרה איש אל נחלתו, עיין כל מה שכתבתי בארוכה על שם זה, וחז\"ל לא עשו כי אם הרחבה לפירוש זה כשאמרו על השופר הנתקע בר\"ה שפרו לפני מעשיכם, ואמרו פרי עץ הדר זה הקב\"ה וכו' וכיוצא באלה הרבה ועל כלם נראה כמוזר אומרם להוי איניש רגיל למחזי בריש שתא קרא, תמרי, וכו' וכו' וכלם בעבור שמותם המורים על מה שאנו מבקשים, ומי יאמין לשמועתינו אם נאמר כי אין זה רק מנהג הנביאים המדברים ברוח הקדש! והיה לאות על ידך כי רוח אלהים קדושים אחד בלי שנוי הוא יהגה בגרונם של הנביאים והחכמים פה אחד. — הלא זה הדבר אשר צוה ה' לירמיה (סי' י\"ט א' ) כה אמר ה' הלך וקנית <b>בקבוק</b> יוצר חרש וגו' ויצאת אל גיא בן הנם וגו' ואמרת וגו' יען אשר עזבוני וגו' לכן הנה ימים באים וגו' <b>ובקותי</b> את עצת יהודה וירושלים. — מבואר נגלה כי לקיחת <b>הבקבוק</b> לא לתכלית אחר זולת להגשים לעיני השומעים פעולת <b>הבקיקה</b> הנרמזת בשם ההוא, ודבר ה' בפי רש\"י אמת שכתב ובקותי ורוקנתי לשון בוקה ומבוקה <b>ועל שם בקבוק שהוא מדבר בו</b> — ולא בצד זה בלבד נדמה רמז זה לרמזי רבותינו אבל זרות אחר שאנו מרגישים בזה נמצא בזה כי הלא יתחמץ לבב אנוש בראותו כי אין <b>קרא</b> לשון קריעה ולא <b>תמר</b> לשון תמות וכליון, ובכל זאת לא נמנעו לתלות שני הענינים האלה בשני השמות הרחוקים מהם כמטחוי קשת וכזאת וכזאת קרה בדרשת ירמיהו, מי זה יאמר שבקבוק מלשון בקיקה עד שיתלה בו <b>ובקותי</b> את עצת יהודה — לא כן נתן לך השכל השלם רק כי בקבוק נקרא על שם הקול המשמיע כששופך המים או היין מפיו שעושה <b>בק-בק,</b> ובכל זאת תלה בשם זה ירמיהו הנביא פעולת הבקיקה הגם כי אין לה בתוצאות השם שרש וענף, ודוגמת זה מצינו בעמוס (ח') שראה <b>כלוב קיץ</b> ומה ענין <b>קיץ לקץ</b>? ובכל זאת עשה ממנו רמז ודוגמא ומשל לביאת הקץ המיועד באומרו <b>מה אתה רואה עמוס</b>? וכו', <b>בא הקץ וכו'</b> הרי שתלה הקץ בקיץ. — ובאמת משונה ביאה זו <b>מהבקבוק</b> שהרי קיץ קרוב ונראה שנראה על שם <b>הקץ</b> כי הוא קץ השנה וסופה ובהפך חרף ענינו תחלה לשון בימי <b>חרפי,</b> (ועיין מ\"ש בס' טעם לש\"ד על דבר התחלת השנה בתשרי) ודומה לזה הוא <b>המקל שקד</b> שראה ירמיהו ובא עליו הביאור <b>כי שוקד</b> אני על דברי לעשותו, הרי שתלה השקידה והמהירות ברמז גשמי <b>בפרי השקדים</b> כמו שתלו רבותינו כל הרמזים הנזכרים <b>בקרא ותמרי</b> וכו' וכו' וגם פה לא סר הנביא מעיקר שם <b>שקד</b> כמו שלא סר <b>בכלוב קיץ</b> כי קרוב מאד שנקראו <b>שקדים</b> בשם זה כי באמת ממהרים הם לחנוט יותר משאר פירות, ונמצא כי ענין המהירות כמוס בפנימיות שם זה לא יסור ממנו.",
+                    "<b>ובכל</b> אלה וכיוצא באלה, גם נביאינו גם חכמינו לא זזו <b>ממנהגי מצרים</b> וזה לעד כי אין זה חדוש אצלם רק מבית אמם למדוהו ומחדר הורתם וחוט אחד מתוח והולך ממשה רבינו עד התלמוד, וזה כי ידענו מכתיבת מצרים הקדמונית המחוברת מצורות ב\"ח וצמחים וכו' וכו' הנקראת Hierogliphique שהיו מציירים ד\"מ דמות <b>עין</b> להורות על המעשה והפעולה, ולמה? בעבור כי עין בלשון מצרי נקרא lri <b>ירי</b> והוא דומה במבטא <b>לפעולה</b> הנקראת בלשונם Eire או lri.<br> ln vero gli egizj usarono porre per esempio un occhio per indicare il verho FARE perche l' occhio nel dialetto sacro chiamato iri e simile nel suono ad EIRE od IRI fare. (Catal. illust. dei Monum. egiz. del Museo di Torino. p. 19). הביטה וראה כי קרה בל' מצרי הפך מה שקרה בל' ערבי ביחס אל העברי, כי בערבי נשאר פעל <b>קאל</b> (אמר) משם קול (הוצאת הדבור) מה שאין כן בל\"הק ובמצרי נשאר השם <b>ירי</b> (עין) על שם <b>פעולת הראייה</b> מה שאין כן בל\"הק שאומרים <b>עין</b> (ואם מצאנו <b>עויין</b> הוא לכוונה פרטית) ולו זכרו הכותבים האלה כל הדוגמאות שהבאנו מן הנביאים ומן החכמים היתה האמונה הזאת מתקיימת בידם ביתר שאת, והרי זה אחד מהמקומות שהתנ\"ך בא ללמוד ונמצא מלמד — וכן מצאתי כתוב שדמו היונים את הנפש לתולעת הפורחת הנק' פ' ארפ' אללא לא בעבור איזה התיחשות ודמיון שיהיה בינותם, אלא מצד השם בלבד כי שניהם נקראים <b>פסיקי</b> Oreurti Catal. illust. Torino. vol. l. p. 23. ולא כן אנכי עמדי כי הרבה יותר מדאי יש ביניהם קשר והתיחשות גדול כאשר יבין המבין, ודאנטי המשורר הגדול האיטלקי קרא את הנפש Angelica farfalla ודרך כלל כתב החוקר שזכרנו Orcurti במחברתו הנזכרת כי בשתים ישמשו הסימנים הללו בארץ מצרים הא' בדמיון המבטא (ד\"מ העין שנקרא lri לרמוז על הפעולה Eiri) — והב' הדמיון במדות ובתארים, ד\"מ מקל שקד להורות על המהירות והשקידה, וזה מב' בחינות, מצד המבטא השוה בשניהם וגם מצד המהירות שממהרים השקדים לחנוט קודם כל הפירות וז\"ל lo non ignoro ehe molti derivano i simboli dalla somiglianza dei suoni. Ma questo modo di spiegare i simboli non e generale e non esclude il concetto nascosto nella somiglianza delle imagini tanto piu che la medesimezza di suono non potrebhe spiegarsi senza un comune concetto. Catal. illust. vol. ll. p. 9. ויפה אמר שהשקד לא נקרא שקד אלא מסבת מהירותו, והקיץ לא נקרא קיץ אלא מפני שהיא קץ השנה. אלא שעדיין יד החולק נטויה לטעון שמא הדבר להפך — והאמת שלא כל השמות שוים, יש מהם שנגזרו מתאריהם וטבעיהם ויש שהתאר נגזר מהם.]"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>וכפר בעדו ובעד ביתו.</b> חכמינו העתיקו שלא יהיה לכ\"ג ביו\"הכ רק אשה אחת בלבד ודע ש<b>סוידא</b> Suida יזכור שמנימוסי מצרים שלמדם <b>אירמיס</b> היה איסור נשואי שתי נשים <b>וריודורו</b> Diodoro הוסיף שלא הית�� תורה זו נוהגת כ\"א בכהנים בלבד עיין Sharon Turner Ist.sac.del Mondo Vol.IV.227."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>וגורל אחד לעזאזל.</b> האמת הגמור שעזאזל שם מלאך רע ואלו היה בזה ספק לא הודה הח' שד\"ל וכתב נראין דברי האומרים שעזאזל שם מלאך רע — אלא שאחר הודאה זו חתר למצוא הפתח לבלתי הוציא ממנה התולדות הראויות והתחיל מוחק וגורד בה עד בלתי השאיר לה שריד, וכתב שנשאר שם זה אצל ישראל להורות על הרע גרידא אחר שהיה אצל קצת האומות שם מלאך רע, ועל זה אני קורא שיבקש לו אוהבו שיאמין בו, כי מי יתן ונדע איך לא מצאנו עזאזל להורות על הרע רק בענין השעיר הנשלח למדבר והוא הפך השעיר האחר הנקרב לשם שמים — ואיך בדבר זה בלבד תפס מרע\"ה לשון מורגל אצל האומות לכוונה אחרת — ואיך לא חשש ליתן מכשול בדרך עמו — והאמת אצלי ששעיר עזאזל הוא קרבן טהור נעשה במצות השם ולשם השם, לכתות הדין — ופטר חמור הוא הופכו רצוני לומר קרבן טמא לכח הטהרה והקדושה אם בפדיונו כמ\"ש ופטר חמור תפדה בשה, ואם בעריפתו לשם ה' — ואל תתמה על העריפה תחת השחיטה, שמצינו מפורש בקרבנות העוף העריפה עצמה במקדש ה' והיא המליקה — וכן עגלה <b>ערופה</b> שאין ספק היותה באה לכפרה כמ\"ש כפר לעמך ישראל, ובדברי חז\"ל גלוי ומפורסם שכל מעשיה לכפרה הם באים — וראיתי כן תמהתי להרב נה\"ו בפירושו לספר ויקרא שמדרכו לכוון פירושיו אל האמת, ופה הביא עצות מרחוק לפרש שם עזאזל באופן זר ומוזר מאד שפירש <b>עז אזל</b> מורכב מן <b>עזה וזל</b> וביאורו <b>רוח עזה</b> מלשון רוח זל עפות, ובזה חדש לנו שהיה רוח גדולה וחזק דוחפת השעיר מעל ההר עד שנעשה איברים איברים, ואלה דברי רו'ח.",
+                    "[השמטה: <b>וגורל אחד לעזאזל.</b> בכלל המודים שהוא שם מלאך הוא אהובינו החכם שלמה מונק מפאריס (Palestine. 93.) ועיין כל הכתוב בספר ומה שהוכחנו נגד פני החכם שד\"ל, ומה יקרה הודאתו במקצת, ועתה רואה אני עוד ראיה אחרת שלא יתכן כדבריו שכת' שאין עזאזל בפי העברים רק שם רע גרידא, שהרי הוא אומר ונתן הכהן על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, ואלו כדבריו, בטולים הרבה ימשכו מזה א' שלא היה בכתוב התנגדות נגד הכוונה הנראית בעליל, ב' לא יתבאר לנו טעם למה השעיר הא' נקרב על מזבח ה', והב' משולח במדבר, ג' לא היתה הבנה למליצה אחרת נכבדת מאד והוא אומרו <b>לשלח אותו לעזאזל המדברה</b> ואלו עזאזל כמו רע או רעה, לא יאמרו בעברי לשלח לרע כמו שלא יאמרו לשלח לטוב, וביותר <b>המדברה,</b> רק האמת כי עזאזל הוא רע והוא מלאך רע, ופועל הרעות והוא שולט במדבר כדעת כל הקדמונים (וזה טעם מזיקים דשכיחי בחורבא וכו' בדברי רז\"ל והכל הולך אל מקום א') וזו כוונת רז\"ל כשדרשו ראו כי <b>רעה</b> נגד פניכם, כוכב יש ששמו רעה שהוא עתיד לכלותם במדבר ואולי דעתם כי אלהי ישראל היה בעיניהם פועל הרעות כי הוא המיסר ומעניש אותם והוא הנקרא אצלם <b>טיפון</b> והוא השולט במדבר לדעת המצריים, וכבר היה מי שכתב כי משה הוא טיפון המצרי — ולכי דייקת שפיר דא ודא אחת היא וע\"ד זה פירשו למה יאמרו מצרים לאמר <b>ברעה</b> הוציאם להרוג אותם בהרים וגו' ומה שדברו סרה על ה' לאמר כי הוא פועל הרע ככה ג\"כ אמרו כתות כתות מראשוני הנוצרים ובראשם מארקיון Marcion וגיריה דיליה ואמרו כי התורה לרעתם של יש' נתנה, וכבר כתבתי במ\"א שעליהם נתכוונו רבותינו כשאמרו שמא לרעתכם נתתי לכם המצות לא נתתי אלא לטובתכם שנבוכו בו המפרשים, ונלאו והלאו הדרשנים כלם, ואין לו פתרון רק במה שאמרנו היינו להוציא מלבם של המינים שבזמנם וקרוב הדבר מאד שגם ברייתא אחרת אל זה נשקפה והוא מאמר ר\"ח בן עקשיא וגו' רצה הקב\"ה לזכות את ישראל (ולא לחייב נגד סברת המינים) לפיכך <b>הרבה להם</b> וגו' ומה נכבד הפסוק שמזכיר לראיה ה' חפץ למען <b>צדקו</b> וגו' כי הצדקה Justification היתה בפי הנוצרים דבר הפכי אל <b>התורה</b> ואמרו שאינה נשגת בתורת האיברים Loi רק האמונה הלביית FOI ובא ר\"ח ואמר שהצדקה נשגת בתורה ובמצות דוקא כמ\"ש ה' חפץ למען צדקו יגדיל וגו'. — נשוב אל ענין עזאזל ונאמר כי מצינו עבודה כיוצא בה בשני צפורי מצורע שאחד מהם נקרב בבית המקדש ואחד משולח על פני השדה. — והענין מוכיח על עצמו, כי שלוח הצפור על פני השדה הוא מעין שלוח השעיר למדבר הגם שלא נזכר שם עזאזל, מכל מקים הכוונה אחת היא, ומצאתי קדמון שקדמני והציץ בין חרכי הכתיב שם עזאזל גם שלא נכתב כי בדין הוא שיכתב, והיא בעל מבחר המאמרים (ד' ליוורנו) שכתב והמשולחת היא החיונית בעלת הכעס והגאוה וכן ראיי <b>לה לשולחה לעזאזל המדברה.</b>",
+                    "<b>ואם</b> עזאזל שם מלאך רע, מצאנו אם כן שמות המלאכים מבצבצים ועולים מזמן משה והכל בסדר המדרגה פרסום אחר פרסום הא כיצד? בתחלה לא נתגלה רק מציאיהם וזה בזמן האבות, וגם שמץ משירותם ומפעולותם תחת ממשלת ההשגחה העליונית, בא משה והתחלני לשמוע ממנו שם <b>עזאזל</b> שם מלאך רע. — אחר כך בזמן השופטים היו ב\"א נכספים לדעת שמות המלאכים ונעלמים מהם כמנוח ששאל למלאך מה שמך כי יביא דברך וכבדנוך, וזו כעין שאלתו של יעקב למלאך הגידה נא שמך ובאה התשובה דומה בכל חלקיה לתשובתי של המלאך למנוח <b>למה זה תשאל לשמי</b> אלא שכותב ס' שופטים הוסיף מה שלא הוסיף משה בתורה באומרו <b>והוא פלאי,</b> בא ישעיה וגלה טפח אחר ואמר הן <b>אראלם</b> צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון, וראה <b>השרפים</b> שלא נודעו בשמם הזה עד הנה, חוץ משרף שעשה משה שהיא כמו הכנה לשרפים של ישעיה (עיין אצלי פ' חוקת) והגיד לנו תארם ומספר וצורת כנפיהם, בא יחזקאל ופירש וביאר לנו דמותם ותבניתם ע\"י משלים וצירות ב\"ח נגה וחשמל וקשת שור נשר כרוב אדם — בא דניאל וגלה כל סתום ר\"ל שנקבו בשמות אצלי המלאכים כמו גבריאל ומיכאל. — והרואה יראה שמה שבדניאל <b>בפעל</b> כבר הוא בכח במשה וישעיה ואין בין זה לזה אלא מה שיש בין חכמתם של ראשונים לשל האחרונים, האחת אוהבת הקצור וההסתר, והשנית הגלוי וההרחבה. — ועיין כל האמור ע\"פ הנה אנכי יצאתי לשטן בספר ובההערות.",
+                    "<b>והנה</b> בפ' בא אצל ופטר חמור תפדה בשה כתבתי ששני קרבנות נראים בתורתינו מקבילים זה לזה, הא' היא פדיון פטר חמור ועריפתו שהוא כדמות קרבן טמאה במקדש, והאחר היא העגלה הערופה בנחל שהיא כדמות קרבן מבהמה טהורה חוץ למקדש (ואולי הייתי יכול להוסיף פרה אדומה) ושעיר עזאזל הוא מזה המין האחרון ויותר מבואר כי הוא קרבן מבהמה טהורה חוץ למקדש לב\"ח או מלאך רע כמאמרו ית' והוא עזאזל, והפכו פטר חמור נפדה או נערף לכבוד ה', ולמה חמור יותר מכל הבהמות? מהטעם עצמו שנשלח השעיר לעזאזל כי החמור היה צלם דמות תבניתו של אליל הרע בארץ מצרים הנקרא <b>שֵׂט.</b> 54. p. l. vol Torino Set. Rag. Catal Oreurti והוא היה הבהמה הטמאה בעצם (כמו שיאמרו המקובלים גם הם על קליפת החמור לא נופל דבר וזו ראיה שדעותיהם תוצאותם מרחם אמנו היא מצרים) עיין מה שכתבתי על פ' ואת בכור <b>הבהמה הטמאה תפדה</b> ושם מלאך הרע במצרים Set <b>שׂט</b> יקרבנו שיעור כמה פתחים להניח ידיע�� שם זה <b>שטן</b> אצל קדמונונו יוצאי מצרים כמו שהארכנו בזה פ' בלק בספר ובהערות על פ' <b>הנה אנכי יצאתי לשטן</b>, והתיחס כוכב מורה רע לשר ושליט על ישראל לא בלבד מצאנוהו אצל המצרים הקדמונים כדעת רבותינו ז\"ל, גם לא בלבד אצל כתות כתות של נוצרים קדמונים כמארקיון וחביריו האומרים כי אלהי התורה הוא פועל הרעות, אבל גם בדורות יותר מאוחרים היה מוסכם גם אצל פילוסופי ואצטגניני הגוים וגם אצל הישראלים <b>כי שבתי</b> Saturno הוא מזל של ישראל כמו שכתב ראב\"ע בכמה מקומות מפירושו, ולדעתי אין מקור לדעת זו זולתי מה שהחלו לפרסם בענין זה המצרים תחלה ואח\"כ הנוצרים, תדע שכן הוא שקודם מארקיון וגירי דיליה מצאנו כתוב בפעולות שלוחיהם הלא נשאתם את <b>סיכות</b> מלככם ואת כיון צלמכם <b>ככב</b> אלהיכם, והוא פסוק בתרי עשר, רק בפעולות השלוחים כתוב תחת ככב אלהיכם אלהיכם <b>רמפ'אן,</b> ולדעת Kirker OEdip. tom. l. p. 583. הוא <b>שבתי</b> בלשון קופטי, ולעילא מן הקופטים מצאנו רושם הנכר מב' שמות אלה <b>כיון ורמפ'אן</b> בכתיבות מצרים הקדמונים Orcurti Catal. illust. vol. ll. p. 40. 41. אלא <b>שכון</b> או <b>כיון</b> רומז לטבע בשלמותו בתערובת טוב ורע חיים ומות יחדיו, <b>ורינפו</b> Renpu לרע ולמות בלבד והחוקר הנזכר מוסיף שפעמים עשו משניהם אליל אחד להתדמותם, ובזה ביאר על נכון הכתוב שבעמוס, ואיך תחת <b>כיון</b> שכתוב בעברי תרגמו השבעים והנוצרים Remfan כי הוא הוא — ובכן מצאנו זכר בנביא מדרשתם רבותינו על פסוק ראו כי רעה נגד פניכם, אלא שפרעה כפי דרשת רבותינו הטיל מום בקדשי שמים ועשה הטוב רע, והנביא כנה לאלילים שעבדו ישראל במדבר בשם אליל הרע שבמצרים היינו <b>כיון</b> כפי העברים ורמפ' אן Remfan או ריפ'אן כפי השבעים והנוצרים — ואיני מחליט שיהיה כן, רק קרוב הדבר מאד שרבותינו שמעו קול הברה משם <b>ראפאן</b> או <b>דינפו</b> ואחר שמצאו בתורה שם רעה (בפ' ראו כי רעה נגד פניכם ברעה הוציאם להרוג וגו') תלו בו שם אליל הרע <b>ריפאן</b> להדמותו אליו קצת במבטא, וביותר כי רעה מורה בעצם על פעולתו וטבעו הרע של האליל ההוא וזה כדרך רבותינו ושאר מיסדי הלשונות שקרבו בשתי ידים מלות נכריות ובשנוי מועט הקנו להם צורה חדשה כאלו הם גזורים משרשי לשונם, עיין מה שהעירותי בזה בכמה מקומית וכבר נודע מהמנהג הזה אצל סופרי היונים כשנשתמשו במלות <b>פרסיות</b> או <b>סוריות</b> — ודע שמשוררי רומי הקדמונים כיווינאל Juvenal אוראס Horate וחביריהם שחקו על היהודים ועל שביתתם ביום השביעי במליצית שיורו כי היום הוא יום צרה ומצוקה יום בכי ואנקה, על היהודים שיושבים דוממים ועצבים, ונלאו מפרשי דבריהם למצוא הפתח מה החלום הזה אשר חלמו, ולדעתי אין להם פתרון זולת מה שאמרנו והוא כי להיות <b>שבתי</b> שולט ביום ההוא וברע הוא, על כן ייחסו אל השובתים ביום ההוא פעולות כיוצא בו- ומצאנו רמז גדול כי לדעת המצרים היה אלהי ישראל אל הרע, (ומהם פסתה המספחת אצל הבאים אחריהם) והוא שעד המשפחה הי\"ט היה <b>שׂט</b> או <b>טיפון</b> לכבוד ולתפארת בעיני כל מצרים, והיו עובדים אותו עבודה ראויה לאל קדוש וטהור, רק אחריה מצאנו המצבות שהוקמו בימי אלה המלכים בכשיל וכלפות הלומי כל זכר ותאר שיזכיר לשבח <b>שט</b> או <b>טיפון</b> בכתיבותיהם או צורותיהם Oreurti Catal. illust. vol. l. p. 45. ואחרי הדברים והאמת האלה מה יקרו בעיני דברי היפ\"מ (סוטה) שכתב \"וי\"א שזה היה דעת המצרים שהש\"ית פועל הרעות בעצם, וז\"א פרעה ראו כי רעה נגד פניכם\".]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אל ארץ גזרה.</b> עיין מה שכתבתי ע\"פ וגורל אחד לעזאזל ומהראיות שיוכיחו כדברנו היותו נשלח לארץ גזרה — או למדבר, מקום אשר כדברי הנביאים וכדברי הקדמונים כלם היה משכן השדים ורוחות רעות, ולא אחשוך מהקורא דברים יקרים יוצאים מפי הפילוסוף הנשגב Gioberti Filos.della Rivelaz.p.581. ז\"ל מעזאזל עד אשמדאי (ס' טוביה, א' ג') עד השדים שגירש הנוצרי, המדבר הוא מקום משכן הרוחות הרעות: דפוס (Typus) השטן הוא האדם השחור הנחשב אצל בני איוורופא יושב המדבר — וכן בפרס ובהודו, הרוחות הרעות היו השחורים היושבים ראשונה במקומות ההנה — המלאך הנראה לטוביה אסר אותו במדבר מצרים, אל המדבר יכנו דברי המשורר (מז'.5.6) (כאן נתחלף לו לפילוסוף <b>צהרים בדרום</b> וההעתקה הרומיית הטעתו) השטן הוליך הנוצרי למדבר, והשטן היוצא מבני אדם בורח למדבר למצוא שם מנוחה. (מתי י\"ג מ\"ג) על כן השטן יאמר עליו שיושב במדבר אם להיות המדבר מקום חורב שממה — ואם להיות שהתחלת הצטיירות השטן לב\"א היה על ידי זכרון בני חם השחורים, שהיתה דירתם במדבר — כי בני חם הם הם דפוס הענקים והשטנים — המדבר הוא מכל העולם הוא לבדו המחוז אשר לא חלק לו ה' מכבודו ומאור השכל על כן המדבר הגדול שבכלם הוא בארץ אפריקא — ובעבור שהשטן הוא כח אשר מתגבר בו <b>ההדמות</b> אל היש mimesi (מה נפלאו בזה דברי חכמי הקבלה האומרים כקוף בפני אדם) לא חלק מהיש עצמו metexis על כן יאות לו המדבר, ונוכל לציירו <b>בערער</b> במדבר eremita ע\"כ, ועיין מה שכתבתי ע\"פ לא תלין נבלתו וגו' וכוון דבריו לדברינו."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואל פתח אהל מועד.</b> רבים חשבו שאזהרה זו באה למעט כל מה שאפשר מנהג הקרבנות, כי בהיות רק מקום אחד הוא לבדו מוכשר להקריב בו, בהכרח לא ירבו המקריבים לסבות שונות אם מפני דוחק המקום ואם מסבות אחרות — והחושבים כזאת שגו ברואה, וטעו בכפלים — הטעות האחד שלא ראו דברי הכתוב מבוארים ומפורשים יתנו עדיהן כי טעם התיחד המקום הזה בלבד הוא להרחיק ישראל מלהקריב את זבחיהם לשעירים, והטעות השני שאלו ראינו תורת משה תשקיף בכל מצותיה לתכלית זה, ר\"ל בטול הקרבנות או המעטתם החרשתי, ואולם אין הדבר כן כי הרבה יותר מדאי העמיסה על הצבור והיחיד חובת הקרבנות על כל דבר פשע, ודבור או מעשה שיהיה, מלבד מתנות ונדרים וכיוצא, ואין לתור אחר טעם אחר זולת מה שנזכר בתורה רק חובה עלינו להרחיבו ולומר שלהיות שאין העבודה מקובלת ומרוצה אם לא בהתקיים בה תנאים הכרחים ומעשים קודמים, ומאוחרים, המכשירים אותה, הוכרח נותן התורה ב\"ה להזהיר שלא יקריבו הקרבנות אם לא במקום מסויים ומפורסם תחת השגחת כהני ה' המבדילים בין טמא לטהור, ויפה כחם שלא להטיל שמץ פסול בקרבנות הן במחשבה הן בדבור הן במעשה, ומה שפירשה פה התורה השעירים יותר מכל עבודה אחרת שאינה רצויה, הוא להזכיר דבר גלוי ומפורסם הנראה בעליל כי תועבה היא, אבל לפי האמת כל מין הרחקה ושנוי מהמעשים המוזהרים ומהתנאים ההכרחים הוא יקרא עבודה זרה, כי באמת זרה היא ואינה עבודת אלהי ישראל רק עבודת אל זר, או כפי העולה על הרוח — והאומרים הפך זה יביטו לאפלטון שכנראה לא היה רוצה בבטול הקרבנות ונהפוך הוא שגם הוא תכון ידו בספרו התורות X.p.418.cd.Paris. לצוות שלא יהיה ביד כל א' וא' לבנות לו במה לעצמו רק מקדש אחד על שער בת רבים שמה יביאו עולותיהם וזבחיהם לרצון, ובא לתת טעם וכתב \"שעבודת הקרבנות לאו מלתא זוטרתי היא וצריכה שרטוט והכנה רבה, וחכמה וכוונה אלהית כאמתה של תורה, על כן לא תיעשה אם לא במקום זובחי הזבח היודעים למלאת את כל התנאים הנאותים להשיג התכלית\" — והיה (לדעתי) טעמו כטעם התורה בפנימיות הכוונה כאשר ביארנו."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כי נפש כל בשר דמו וגו'.</b> ראיתי להקראי ר' אליהו בשיצי באדרתו (17) שכתב וז\"ל מפסוק וכל דם לא תאכלו לעוף ולבהמה היה נראה למעט דם דגים וחגבים אך כשאמר במ\"א כל דם, ונתן טעם כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואומר לב\"י דם כל בשר וגו' ש\"מ שנכללו בזה גם דם דגים וחגבים ע\"כ, ושתי טעיות טעה — האחת כי באותה פרשה עצמה שכתוב ואומר לב\"י דם כל בשר וגו' כתוב בתחלת הענין איש כי יצוד ציד חיה או עוף, ועליו הוא שנאמר כי נפש וגו' — והטעות השני שאין דם דגים וחגבים בכלל דם שהרי משונים הם בטבעם, ואם נק' דם בלשון ב\"א, לשתוף השם בלבד הוא שנקרא, על כן אין ראיה מאומרו דם כל בשר שהרי דם דגים וחגבים לא נק' דם — וכגון זה יש לפרש בצמר ופשתים שהעתיקו רז\"ל צמר רחלים.",
+                    "[השמטה: <b>כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא.</b> דעת המדקדקים שהוא כמו הפוך נפשו בדמו — ואין צורך — א', שאין הכתוב סובל פי' זה שאם להגיד מהו הדם והדם הוא נושא המאמר היה לו לכתוב כי דם כל בשר דמו בנפשו וממה שכתב כי נפש כל בשר וגו', ראיה כי בא להודיענו מה שהוא בנפש ולא מה שהוא בדם. — ב', ועוד שכבר היה מן הקדמונים מי שאמר שהגוף הוא בנפש ולא להפך (והיא הנפש החיונית) Notre raison seminale contient en elle meme la raison meme de la matiere dont nous avons ete faits ; matiere qu' elle trouve ou qu' elle rend conforme a la nature. Plotin Enncades. ed. Peris. vol. ll. p. 78.]"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואשה אל אחותה וגו'.</b> ראיתי לכותב De Jurieu hist.des dogmes etc. שאמר שהצדוקים למדו מזה הכתוב שאין לישא שתי נשים כאחד, ומפרשים ואשה אל אחותה ע\"ד וחברת את היריעות אשה אל אחותה כלומר אשה אחרת, ותמהני הנמצא כזה בספרי חכמינו משם צדוקים שלא היו כנראה עמי הארץ, וזה טעות גמור שאם באחותה כל אשה כמשמע, א\"כ ערות אשה ואחותה מנין למדוה? ואם תאמר מאחר שכל אשה אסורה על אשתו אין צורך להזכיר אחותו, א\"כ ערות אשה ובתה למה לי — ואם תשאל, א\"כ למה הוציא הכתוב אסור אחות אשה בלא תקח וגו' ולא כתב לא תגלה ערותה ומזה רצה De Jurieu ללמוד שאסר שתי נשים, אשיבך, שאין איסור זה כשאר עריות, שהרי כשתמות אשתו מותר באחותה — ואיך יאמר לא תגלה ערותה לחלוטין, וזהו הטעם שתפס לשון קיחה כלומר בחיי אשתו אין לו לקיחה, אבל לאחר מיתתה יש לו בה לקיחה משא\"כ בשאר עריות דלא שייך בה נשואין לעולם לא הוצרך לאסור כי אם המעשה החומרי היינו גלוי הערוה, וזה לעולם — וחוץ מזה דעת הצדוקים שייחס להם De Jurieu בטל ממה שמצינו כי תהיינה לאיש שתי נשים האחת וגו'."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "[השמטה: <b>על פסוק (כה) ותטמא הארץ.</b> במשתדל כתב שהיא מליצה שיריית — וכל דבר שיקשה לנו נוכל לומר שהוא מליצה שיריית וא\"כ בטלת כל חקירה וכל בקשת האמת — ועוד שלא מצינו בכתבי מרע\"ה מליצות שיריות כדרך שמצאנו בנביאים, ויפה כתב ראב\"ע בתשובתו על הקראים בדבר התפילין, שלא מצאנו בס' התורה משלי משה בן עמרם כמו שמצינו בס' משלי, משלי שלמה בן דוד. — ועוד כי לא בפעם הזאת בלבד דבר משה בלשון הזה על עון הארץ וכפרתה רק פעמים רבות ג\"כ ומהם ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כ\"א כדם שפכו, ומי יתן ויודיעני למה לא קרה לו למשל משלים רק בענין זה, אבל הנכון שדעת משה כדעת חכמי האמת, כי העון פוגם במציאות כלו ובפרט בארץ שאנו יושבים בה, וביותר בא\"י שהיא מעמד השכינה ומבחר הישוב ואבן שתיה שממנה הושתת העולם.]"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אל תפנו אל האלילים.</b> פירש הרב נה\"ו אלילים הכפל מן <b>אַל</b> ואלו כן היה ראוי שיאמר <b>אַלַילים</b> ואולי הוא מלשון יללה וצעקה כמו <b>אללי</b> והוא על דרך עצבים שעקרו מל' עצב כמו <b>אידולון</b> בלשון יוני ענין עצב ודאגה, וההפך תרפים לשון רפואה, (עיין הערה י\"ז לפירושי ניר לדוד) ואפשר ג\"כ שאליל הורכב מן <b>אַל אֵל</b> כמו <b> לא אל</b> שאין בו אלהות, ומצאנו סמך בכתוב הם קנאוני <b>בלא אל</b> וגו'.",
+                    "[השמטה: <b>על פסוק (ד) אל תפנו אל האלילים.</b> עיין מה שכתבתי על שם אלילים, ואחרי כתבי בא לידי הספר הנכבד <b>ערך מלין</b> להרב החוקר המפורסם שלמה יהודה רפאפורט, ומדי דברו על שם <b>אלל</b> שבמשנה <b>(מן הקיפה ומן האלל)</b> נכנס לחקור שרש המלה העברית, והוא פוסח על שתי ההוראות שזכרנו אם <b>מאל — אל</b> — או מלשון יללה, ועל כן הוסיפו היוד — שש אנכי על אמרותיו כי כוונתי לדעת גדול אלא שלבי לא נכון עמו במה שקירב הוראת <b>אל אל</b> לשם עצבים ובשת, ויותר נראה לקרב שני השמות הללו להוראת יללה שבשם אליל כאשר ירגיש החוקר -ושתים לא זכר שר — דעת הרב נה\"ו וגם הסמך היקר לדעתינו שמצאנו בכתוב בפסוק הם קנאוני <b>בלא-אל</b> וגו' ואני אקניאם בלא עם — והכוונה מבוארת ליחס לע\"ז שם <b>לא-אל</b> וכנגד זה ליחס אל עובדיה כנוי <b>לא-עם</b> ע\"ד <b>לא-עמי</b> לא רוחמה.]",
+                    "[השמטה: <b>אל האלילים.</b> עיין מ\"ש במקומו ובהשמטות — ואולי עוד לכוונה יקרה ועמוקה נקראו כך כי כבר הוכיח בשום שכל הפילוסוף llist. nat. de la Relig. 29. llume כי הכפירה בעיקר Atheisme ועבודת האלילים ldolatrie שוים בעקרם טבעם ותכליתם — ונק' א\"כ אֵל אַל כי העובדם דומה כמי שאין לו אלוה.]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואהבת לרעך כמוך.</b> ממה ששנה וכתב ואהבת <b>לרעך</b> ולא אמר לבני עמך, שמענו שבכלל רעך כל מין האדם והרי זה כאלו יאמר, כל כך צריך אתה ליזהר מלנקום ולנטור את בני עמך כי זה כלל גדול ואהבת לרעך כמוך יהיה מי שיהיה, וממה שיורה שהאמת כן הוא מה שכתוב להלן כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם <b>ואהבת לו כמוך</b> כי גרים הייתם בארץ מצרים — ושמא תאמר גר זה איננו רק גר שקבל עליו כל המצות א\"כ הגר אתכם מה בא ללמדנו ואם הוא גר צדק הרי הוא כישראל בכל מקום שיהיה הא למדת שאין לגר זה קורבה עמך רק היותו גר אתכם, וסוף הפסוק יוכיח שכתוב כי גרים הייתם בארץ מצרים, שמענו שמדבר על הגר שדומה לישראל בארץ מצרים, וכמו שלא היו ישראל שומרי תורת המצרים, כן אין צריך שהגר הזה יהיה שומר תורת ישראל, רק ז' מצות בני נח — ומה יפו דברי משה שכתב תכף אחר ואהבת לרעך כמוך, בהמתך לא תרביע כלאים, השוה החמורה שבמצות המוסריות — לקלה שמצות השמעיות לומר לך שאין יתרון לזו על זו אלא כלן שוין לפני חכמתו ית' הנשגבה מחכמתינו והמבינה קשרי המציאות כלם בסקירה אחת."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>לא תאכלו על הדם.</b> כך היה מנהג עוע\"ז להתקבץ על ההרים ולחפור גומא ולהרוג בהמה ולשפוך דמה בגומא, ואח\"כ נשבעים אל המת שיבוא לדרוש ממנו מה שירצו Pluche Hist, de Ciel.l.462. — וזה טעם השבעים שהעתיקו לא תאכלו על הדם לא תאכלו על ההרים — ומזה נבין מ\"ש ביחזקאל אל ההרים לא אכל — וגם מדרשו לא זז מהכוונה זו עצמה שהרי דרשו חז\"ל לא אכל בזכות אבותיו, שהם המתים שהיו מעלים הגוים עוע\"ז אלא שהסבו הכוונה דרך כבוד כלפי ישראל וגם נסתייעו משם הרים שיש במשמעו אבות כמו ברכות הורי — והמנהג שזכרנו אצל עוע\"ז הוא שהיה נגד עיני חז\"ל כשהורו שלא לשחוט בתוך הכלים ולא לתוך הגומא שכן דרך עכ\"ום, (עיין חולין ב' מ\"ה והרמב\"ם ה' שחיטה ב' ה') עליו תסובנה מליצות הנביא (יחזקאל ל\"ג) עמדתם על חרבכם עשיתם תועבה, שכן ספר אומירוס הקדמון על אוליס כשהיה דרש מנפש טיריזיאס על חזרתו לעיר איטאקא, ואחר שעשה כל מה שאמרנו למעלה עמד והחרב בידו להרחיק כל שאר הנפשות המשתוקקות לדם ההוא עיין (Pluche ibid.)",
+                    "[השמטה: <b>לא תאכלו על הדם.</b> עיין מ\"ש שם על האיסור לשחוט לתוך הגומא, ועתה שמע מה שיספר Menippo בספרו Lucien על ירידתו שאולה Quivi discendemmo ed escavammo una fossa ed uccidemmo alcune pecore e del sangue ne bagnammo intorno la lossa. ln questo mentre il Mago.... invocava tutti insieme i Demoni. Luciano ed. Capolago vol. l. p. 257.]",
+                    "<b>לא תנחשו.</b> אמרו רבותינו אלה המנחשים בחולדה ובעופות ע\"כ — בחולדה לא שמעתי, בעופות שמעתי ומצאתי ראיה שזה היה תחלת הניחוש, שהרי בב' שמות נקרא הניחוש אצל הקדמונים Auspieio et Augurio ובשניהם נשאר רושם מניחוש ע\"י עופות שהרי כתב Nonnio על שם Auspicio",
+                    "«Quod sit auspicium AVIUM INSPECTIO et quae ex volatu avium signifieantur et vocibus.»<br>ועל שם Augurio כתב lsidoro<br>«Avigerium quod AVIS GERUNT».",
+                    "גם כתב שאולי מקור המלה Avium garria ר\"ל צפצוף העופות, וזוהי חכמת <b>הטייר</b> שאמרו על מצרים שהיו בקיאים בה, וטייר בלשון ישמעאל עוף, (עיין ערוך) וכן בס' הזהר ח\"א קכ\"ו ע\"ב מסכים לפירוש התלמוד, ובכל זאת מצינו להם שהיו בקיאים בה ומשתמשים בה לפעמים. (זהר ח\"ג ר\"א ע\"א ודרל\"ג ע\"א וע\"ב)"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ושרט לנפש וגו' וכתבת קעקע.</b> ממה שמצינו שני האזהרות האלה מחוברים בפסוק נראה שטעם אחד להם, ונאמר שגם כתבת קעקע למת היו עושים, וכן מספרים הנוסעים בארץ <b>האסקוימאל</b> Esquimaux בארצות אמיריקא שמקעקעים איזה סימנים על בשרם להראות אבלות, עיין Revue Britannique Mai 1845. ומצאתי עוד שהיו מקעקעים בשרם גם לסבות אחרות, לתפארת, לבריאות, לשם שמים, לחשק, לשנאה, לשמחה ולאבלות, והוא הנקרא בלשונינו Tatuaggio והוא גגזר מ Tattoo בלשון פוליניסיא והוראתו הכאה אחר הכאה, וכן קעקע כלומר נקיעה אחר נקיעה, ויורה על מין אות שלא ומחק הנעשה ע\"י כלי חותך או נוקב הן ע\"י עצמם בלבד והן בתוספת צבע וזוהי דעת חז\"ל שאמרו עד שיכתוב ויקעקע, וראה כמה נתפשט מנהג זה בכל מקום ובכל ��מן II Politecnico Febbrajo 1861.fasc.2. — ומלבד זה מצינו אומות שישאו על גופם סימן בבשרם שבו יוודעו ויבדלו בתוך שאר ב\"א, על אנשי תראשא ופארטיא Traci e Parti ספרו שהיו מקעקעים על בשרם כדמות <b>יירוגליפישי</b> — על הרומיים ידענו שהיו מסמנים על בשר אנשי הצבא סימנים שבו יהיו נודעים ונכרים — ודרך כלל הגוים עוע\"ז היו מקעקעים על ידי האש והברזל סימנים מיוחדים לאליל אשר אליו ידרושו ויתקדשו ותחת כנפיו יחסו."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אל תבקשו לטמאה בהם,</b> מקרא זה נוקב ויורד עד התהום לעקר ולשרש דעת האומרים שאין באוב וידעוני רק הבל ואין בם מועיל, ושלא אסרתם התורה אלא מפני שאין בהם ממש, והכתוב הזה צווח שנאסרו מפני <b>הטמאה</b> שבהם, ולא ידעתי מה יענו המנגדים בשמעם מרע\"ה מדבר כחכמי הקבלה."
+                ],
+                [
+                    "[השמטה: <b>על פסוק (לב) מפני שיבה וגו' והדרת פני זקן.</b> רבותינו פירשו זקן זה שקנה חכמה — וחוץ מהראיות לפירושם היוצאות מכתבי הקדש — זה היה מנהג הקדמונים לכנות בשם",
+                    "<b>זקן</b> החכמים שביניהם, וכן חכמי מצרים אמרו לסולון היוני, כשהלך אצלם סולון סולון אתם היונים נערים אתם — אין",
+                    "<b>זקן</b> גם אחד ביניכם, כי אין לכם חכמה שהלבינו שערותיה מרוב ימים — פלאטו בס' הטימיאו Timee — וברוח מבינתם לא שללו הזקן אף על פי שאינו חכם — ובזה השוו כל המדות עם הנהוג אצל הקדמונים, כי גם כבוד כל זקן היתה על ראש מהללם לנבחרי האומות, ומנהג מכובד ומקובל אצלם — וזה אות אמת אף לפי כללי הקריטיק החפשית לבאר כל סתום ע\"פי הדברים הקרובים בזמן ובמקום אל הדברים ההם, ועל פי המנהגים המיוחסים לדורות ההם — ואין צורך להזכיר דוגמאות מכבוד הזקנים אצל גויי הארץ הקדמונים כי ידוע הוא — רק אחת אזכרנה העולה על כלנה בדבר הזה לשם ולתפארת, והיא קרית <b>לאצידימוני</b> בארץ יון, ושם בהיות זקן נכנס לבית התיאטרו או לקרקוס Cirque, כל היושבים שם היו קמים מפניו ומכבדים אותו — ופלוטארכו יספר שפעם אחת נכנס זקן רווק ולא קמו ולא זעו ממנו, וכשנשאלו מה נשתנה זקן זה משאר זקנים, השיבו עדיין לא הוליד מי שיקום מפנינו כשנהיה גם אנחנו כמוהו היום.]",
+                    "[השמטה: <b>והדרת פני זקן.</b> עיין מה שכתבתי בהשמטות על ס' ויקרא ושכחתי מלהעיר אז כי רבותינו כשדרשו זקן על החכם אפי' יניק, וגם חכמי מצרים כשאמרו לסולון שלא היה בין היונים גם זקן אחד שניהם נתכוונו בכנותם החכם בשם זקן, לא לרוב ימי האיש רק לרוב ימי החכמה שלמד, ואם כן בצדק יקרא החכם הישראל <b>זקן</b> מפאת הקבלה שהוא חכם בה שהיא <b>זקנה</b> באמת וכן הוא <b>זקן,</b> וראיתי לראב\"ע פ' בלק שכתב אל זקני מדין יתכן שהיו החמשה מלכים זקנים ע\"כ, אולי נדחק הרב לפרש כן להיות שראשי מדין נקראו להלן מלכים כמ\"ש ואת מלכי מדין, וכפי האמת אין צורך לפירוש זה, כי המלכים יקראו זקנים לא מרוב ימים אלא מצד גדולתם ושררתם וצדקו אם כן בזה רבותינו כשפירשו <b>נשיא</b> שבתורה והלכותיו על המלך וקראו לזקנים ולחכמים מלכים כמ\"ש מאן מלכי? רבנן ועיין מה שכתבתי בזה פ' ויקרא על שם <b>נשיא,</b> וברומי היו קוראים לעדה הגדולה שלהם <b>סינאטוס</b> Senatus מלשון <b>סינילי</b> מלא ימים ר\"ל זקן, ואולי נשאר שם זקן לכל ראשי העם ומנהיגיו כי בימים קדמונים היה זקן הבית הוא המושל על כלם.]"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>כאזרח מכם.</b> רז\"ל למדונו מפי הקבלה שהאזרח הוא הישר��לי הקדמון יושב הארץ והוא האמת הגמור, וראיתי להחכם יש\"ר שחדש גזרותיו וכתב שלדעתו האזרח הוא מין ממיני הגרים, והוא הכנעני תושב הארץ שנתיהד וחוץ ממה שיש לטעון נגדו בכח ואל כמו שתשמע בע\"ה, עוד מעט, ראיתי שחולי זה ישן נושן הוא והריג'יו קנה לעצמו הדעת הזאת בשנוי מועט וגדר ופרץ כל שהוא ונקראת על שמו, והראשון שבדה דברים אלו הוא הנוצרי <b>וואלואס</b> (VALOIS) הוא אמר ששני מיני גרים יצאו עם ישראל ממצרים האחד תושבי ארץ מצרים הקדמונים, והשני שרי מסים ואדוני הקרקעות Feudatarj שהיו משתעבדום בתושבי מצרים הקדמונים וגם הם יצאו עם ישראל ממצרים. ובטוב טעם ודעת הרס מבצריו הנוצרי באסנא\"ג בז\"הל אבל משה לא ידבר באומרו אזרח על הגרים ההולכים עמהם במדבר, רק מפרסם גזרותיו לעתיד לבוא ובהיותם קבועים בארץ כנען, על כן באומרו אזרח ירצה תושבי הארץ ר\"ל הישראלים שיוולדו בארץ ישראל שהיתה עתידה להכבש, ובאומרו גר ירצה הגרים מגויי הארצות שיחזרו לדת היהדות ( ח\"ט פ\"ו.225 ) ותשובת באסנא'ג נגד שכנגדו היא מלתא דשווייא לתרוויהו, וגם ריג'יו יטול חלק בראש."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>מזרעו למלך.</b> חז\"ל אמרו מזרעו ולא כל זרעו — וכבר אמרו בזה שמחקי המלך להקריב בן אחד בלבד ועל כן אינו חייב משום ע\"ז אלא בעושה כמעשיהם, אך לא הביאו ע\"ז ראיה, ואני מצאתי שבהודו משפט לכהנים להקריב ביום אחד מימי אידם, איש <b>אחר</b> וסוס אחד ושור אחד Creuzer Relig.de I' antiq.Tome.I.664.",
+                    "[השמטה: <b>מזרעו למולך.</b> רבותינו אמרו מזרעו ולא כל זרעו עיין במקומו, ואין ספק כי רבותינו היה לאל ידם להשיג בטיב ע\"ז זו מה שלא נוכל אנחנו להשיג, כי בזמנם עדיין כפרחת עלתה ניצה ונתברר בראיות כי עד שנת. 424 לחשבונם עדין היו זבחי אדם לע\"ז במלכות רומי.]"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אותו וגו'.</b> והלא כבר אמר מות יומת עם הארץ ירגמוהו באבן-בא ללמד מהו ענין הכרת שהנפש נכרתת אחר מיתה ושתים זו שמעת, האחת שהנפש מטבעה להיות קיימת לולי הכרת, והשנית, שהכרת הוא עונש רוחניי, שהרי מזומן לאחר מיתה — ואם תאמר מקרב עמו איך יתכן לאחר מיתה הרי הוא אומר בכל מקום במיתת הצדיקים יאסף אל <b>עמיו</b>, ונאספת אל עמך גם אתה, ואתה תבוא אל אבותיך בשלום וגו' ואינו ר\"ל שיקבר אצלם שהרי א\"א נקבר בחברון רחוק מאבותיו, וכן בישמעאל נאמר ויגוע וימת ויאסף אל עמיו, ולהפך ברשעים יאמר <b>שיכרתו מקרב עמם</b>, הכוונה שלא תהיה להם מנוחה ושלות השקט בכלל שאר המתים.",
+                    "<b>למען טמא את מקדשי.</b> מקדשי האמור כאן אין הכוונה על בית המקדש בלבד רק דרך כלל על ארץ ישראל, והעם הנבחר וגם השכינה השוכנת בתוכם, והעד ולמען חלל את שם קדשי, והמשתדל נלחץ לפרשו באופן רחוק כדי לברוח מפשוטו המעיד על אמתות אמונות הקבלה ופירש כי הזובח את בניו למולך מורה במעשיו כי עבודת ה' בבי\"המק גרועה מזה כי אין קרבים שם אלא ב\"ח בלבד, ומה יעשה מאזהרות כיוצא בזאת שבאו בענינים אחרים כמו ולא תטמאו את מקדשי — ומה נעמו דברי רש\"י שפירש כאן <b>מקדשי זו כנסת ישראל וגו'</b> והגם שכוונתו ז\"ל על כללות ישראל, מי שלו חיך לטעום יבין כי רוח הקבלה רוחפת על כל דבריו בזה עיין עליו."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>דמיהם בם.</b> בהגהות מימוניות סוף הלכות אבל משם רבינו אפרים כתבו מי שמצאוהו הרוג יקברוהו כמו שמצאוהו בלא תכריכין ולא יחלצו בו אפילו מנעליו, ומהרי\"ל כתב שכן עושים ליולדת, ונראה שאין שרש לזה הפסוק לא בגמרא ולא במדרשים, אלא שמצאתי גלוי יקר שיירונימוס שתרגם התורה לנוצרים ומהידוע שמלמדו היה אחד מחכמי א\"י, ואולי איזה אמורא נטה מדרך הפשט בתרגמו דמיהם בם ותרגם <b>בלא דחיצה</b>, ומפשט דבריו נראה שייחס לתורה הדעת הזה עצמו שמצינו אצל האחרונים דהיינו שההרוג קוברים אותו כמו שמוצאים אותו בלא רחיצה, והוא מהטעם עצמו שכתבו ביולדת שמא רביעית דם שהנפש יוצאה בו נבלע בבגדיו, וביותר יתאמת אצלי שכן הבין יירונימוס להיות שהוא לא יודה כי דמיהם בם ענינו כמ\"ש חז\"ל אלא כפשוטו שההרוג מתבוסס בדמו — וסוף דבר מצאנו סמך קדמון לדעת אחרוני הפוסקים וקרוב לודאי שמפי איזה אמורא למד יירונימוס הפירוש הזה ולא הוציאו מחדרי לבו להיותו יוצא חוץ מנתיב הפשט, ואלו לא הגיע לו מבחוץ לא היה עולה על דעתו כלל, וגם זו מהראיות שגם אחר חתימת התלמוד נשארו איזה קבלות בלתי כתיבה ונשתרשו באומה מבלי שידע החוקר מקום מוצאם, או לפחות, שהאחרונים נתכוונו לדעת קדמונינו ונתנבאו בסגנון אחד."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>באש וגו' ואתהן.</b> פירש במשתדל משם תלמידו שעל שתיהן בא העונש אם הראשונה שוהה עמו ונבעלת לו אחר שלקח השניה, ולחנם עזב דברי רז\"ל כי מה חטאה הראשונה אם בעלה לקח גם את בתה, והלא בהתר נשאת לו ולמה תתחייב לצאת ממנו, ועוד שכיצד תענש בדבר שאין בידה לעשותו וכי יכולה היא להתגרש מבעלה בעל כרחו — ואם תאמר שלא תבעל לו, למה תפסיד זכותה והיא נשאת ברשות — ועוד כיצד יתברר הענין בדבר שבינו לבינה עד שיפסקו הדין גם על הראשונה-ועוד שמשעה שלקח השניה כבר נתחייבו הוא והיא עונש מיתה ועל אותה שעה הוא אומר אותו ואתהן, וא\"כ למה תתחייב גם הראשונה ולא היה בה כדי שהות — וא\"ת שהתורה דברה כששהתה א\"כ העקר חסר ולא היה לה לשתוק מתנאי זה העקרי, באופן שפירוש זה בטל מכמה טעמים."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואת הבהמה מות יומתו דמיהם בם.</b> באומרו דמיהם בם כולל גם הבהמה וכן הוא אומר ואך את דמכם וגו' מיד כל חיה אדרשנו והגם שאין הבהמה בעלת בחירה, יודע נסתרות מבחין שראויה היא ליענש ועד מתי לא נפקח עינינו ונראה שרעיונות כאלה בדברי התורה יתנו עידיהן על אמונת הגלגול ע\"פי פשטן הגמור, ולמה יעשו עצמם בעלי הפשט דרשנים להוציאם ממשמעותם כמו שעשה עצמו המשתדל וכתב שלתקוע בלבות בני אדם כי כל פועל רע יקבל ענשו, נכתבו מליצות כאלה על הבהמה--- כאלו העם החכם והנבון הוא גרוע מתנוק קטן שלא יאמין כי יסופר לו כי הבהמה מצד עצמה היא ראויה לשכר ועונש, וכאלו תורת אמת תבדה שקרים מלבה ללמד דעת את העם ואין בכח האמת לבוא עד תכליתו אם לא ישים כזב מחסהו ויסתייע מדברי הבל ורוח — ולכל הפחות למדנו מזה שאין פירוש <b>דמיהם בם</b> בכל מקום כמו דמו בראשו דוקא, אבל תהיה ג\"כ הכוונה להורות אופן המיתה איך תהיה וכמו שלמדו חז\"ל, ועיין מ\"ש למעלה <b>דמיהם בם.</b>"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>לנפש לא יטמא וגו'.</b> גדולי הפילוסופים נתכוונו פעמים רבות לדעת תורתינו ובראש כלם הוא אפלטון שנודע לכל הקדמונים לאח קרוב ועמית לאמונתינו, וגם בפרט זה מצאנו לו שהשוה דעתו לדעת התו' וכתב שאין לכהנים להטפל בשום אבל או מספד אם לא לשופט השופטים הנודע ��צלו בשם Censore וגם היציאה מן הכלל הלזו תזכירנו דברי חז\"ל שאמרו יום שמת רבי בטלה כהונה."
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אלה מועדי וגו' אשר תקראו אותם מקראי וגו'.</b> בתלמוד דרשו אתם אפי' שוגגין וכו' וברור מדבריהם שעקר כח דרשתם <b>מאתם</b> ומאד נפלאתי כשמצאתי בשאלתות דרבי אחאי גאון שהיציא הלמוד הזה <b>ממקראי ותקראו</b> ולא ידעתי אם נמצא לדבריו שרש בתלמוד ובברייתות ואם לאו ממנו נקח להסמיך דברי הקבלה על פסוק אחר זולת המובא בגמ' אם יתישב יותר לענינו, ובדרך זה הלכו שני מאורות גדולים הרמב\"ם כנודע ורבינו חננאל — והיה רב אחאי גאון אוריין תליתאי אצל הנזכרים וז\"ל ובבית דינא תליא מלתא למקבעיה לירחא לחסוריה ולעבוריה דכתיב אלה מועדי וגו' אשר תקראו אותם מקראי קדש מדקאמר <b>מקראי תקראו</b> למימרא דבדידכו תליא מלתא--- וראיתי להרב נה\"ו בפי' לויקרא (כ\"ג ד') שפירש מעין דרשת רב אחאי ז\"ל ולא זכר בעל השאלתות."
+                ],
+                [
+                    "<b>בין הערבים.</b> דעת חז\"ל שמעת נטות השמש אל צד מבואו נקרא ערב, והוכיח הדברים הרב נה\"ו (ויקרא כ\"ג) בטוב טעם, והיה יכול להביא ראיה מהנהוג אצלינו לקרוא בלשונות איאורופא Sera ערב מחצי היום והלאה."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וקראתם בעצם היום הזה וגו'.</b> דע כי מלבד הרמזים היוצאים מתו' שבכתב להיותם היום ההוא יום מתן תורה, מצאנו אצל הקדמונים שהיה יום חג הקציר הוא בעצמו חג תורתם, וזה ממה שהיו מאמינים, כי הממציא עבודת הקרקע הוא מיסד הנימוס, ובארץ יון היו חוגגים חג <b>שירירי</b> בזמן הקציר, ובו היו חוגגים ג\"כ יום פרסום הדת שחקקה לדעתם האליל ההוא ליושבי אליאוזי ולעם אתינא, ועל כן היו קוראים הימים ההם Tesmoforie שהוראתו יום <b>חג התורה</b>, וראיתי מי שכתב שהיו קורים החג ההוא בלשון רומי Palilie מל' פלילים או פליליה חק ומשפט Pluche.l. 587. וזה טעם שקראו לעבודות בכלל Cerimoniali על שם <b>שירירי</b> המיסדת אותם, וכבר הודה בזה בעל ס' כלימת הגוים פרק ה'."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>זכרון תרועה.</b> זכרון של תרועה, ומהו ענין הזכירה? בריאת עולם, וכן בפסח נאמר והיה היום הזה לכם לזכרון — שתזכירו בו יציאת מצרים שהיא בריאת ישראל, ואם תאמר למה לא נתבארה בריאת העולם בכתוב — התשובה שכל אמונה או מקרה שלא ישקיפו לעם ישראל בפרטות, ולישובם המדיני לא תזכר בפירוש בתו' שבכתב ואנו למדים אותה מתושבע\"פ כי ספר התורה לישראל נכתב בבחינת היותם אומה ולשון — ולא אמונה פרטית — ועקר האמונות בתושבע\"פ הם, וקצתם מצא אותם משה כבר ידועים באדמה, וקצתם למדם הוא לישראל מפיו יתברך, אבל תורה שבכתב לא נתנה ללמד האומות רק המעשים, והיטב אשר דבר Proudon. De la celebration du dimanehe «Moise ne s' est point attache a elever un monument didaclique; il n'a pas voulu faireune theoriel; jamais il ne s' explique sur ses principes.« — ועיין עוד עליו דברים יקרים לעניינינו דף.56 — ולנו עוד ראיה נכבדת ורמז יקר בכתוב כי יום הזכרון כיום הכפורים הוא יום דין וסליחה שלא תמצא קרבן שוה ליום ר\"ה אלא קרבן יום הכפורים ושמיני עצרת, וכל שאר הקרבנות חלוקים מהם, הא למדת שר\"ה ויו\"הכ ושמיני עצרת טבע אחד ותכלית אחד להם, וכב�� עמדתי על זה בארוכה בקונטריסי טעם לש\"ד — ועוד טעם אחר נכבד להורות כי גם כפי מליצות התורה ר\"ה יום הדין הוא שהרי מצאנו פסוק אחר אומר וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר וגו' <b>והרעותם</b> בחצוצרות <b>ונזכרתם</b> לפני ה' אלהיכם, ובר\"ה מהו אומר זכרון תרועה כלומר זכרון מסבת התרועה שאנו מתנפלים לפני ה' ומבקשים לפניו בקול החצוצרות והשופר, והיא התרועה, ובזה אנו נזכרים לפניו נגד צרות הטבעיות והרוחניות כמו שאמרה התו' עצמה שע\"י <b>החצוצרות</b> אנו <b>נזכרים</b> נגד הצר החיצוני הצורר אותנו כמו <b>והרעותם</b> בחצוצרות <b>ונזכרתם</b>, הרי לך מבואר שכפי מליצות התורה יום ר\"ה הוא יום דין ומשפט, והיותו גם כן יום ראשון לשנה גם זה למדנו מתוך הכתוב, הרי הוא אומר ביום הכפורים תעבירו שופר ארצכם והוא כפי עדות התורה סוף השמיטין והיובלות ובו עבדים יוצאים לחרות והוא העשירי לחדש השביעי שיום ראשון בו הוא הנק' יום הזכרון ועליו אנו דנים — ושיהיה יום העשירי הוא ראשון לשנה ולא ראש חדש הוא נגד השכל והנסיון — אם כנגד הנסיון שלא מצינו בשום אומה ולשון שתתחיל השנה באמצע החדש — ואם נגד השכל שראוי ונכון הוא שיהיה בין קץ השעבוד לתחלת החירות ימים מספר להכין עצמו, וכן הקרקעות והשדות והבתים יתברר אדוניהם הראשון ויניחו סימני הבעלים האחרונים להכנס ברשות הראשון, והימים האלה הם הימים שבין ר\"ה ליו\"הכ, וכן בענין הרוחני הימים האלה נזכרים ונעשים לצאת מיד רשות החטא והעון הכרוך בעקבי החומר להכנס ברשות אדוננו הראשון יתברך, והחזרה הכפולה הזאת היא רמוזה לדעת קצת בשם <b>יובל</b> מלשון חזרה והליכה, כמו יובילו שי למורא, והוא מעין הוראת שם תשובה (תשובת האנשים איש אל אחוזתו כמ\"ש תשובו איש אל אחוזתו, ותשובתם לבעלם הראשון הוא ה\"ית) — סוף דבר התכלית הגשמי שבר\"ה ויו\"הכ הוא מעין התכלית הרוחני ואין ביניהם, רק שהאחד נוגע אל החיים המדיניים, והב' אל הרוחניים, ובא זה ולמד זה על זה, הראשון נתבאר בתו' שבכתב כי כל חיצוניות כוונתה אל החיים הגופניים, והב' למדנו מתושבע\"פ אשר היא אוצר האמונות והחיים הרוחניים — רק ביו\"הכ נתבארו באר היטב שני התכליתיות כאחד בכתוב שהרי תשובת הנשמה אל בוראה נתבארת באומרו כי ביום הזה וגו', וחזרת הקרקעות והעבדים נתבארה באומרו תשובו איש וגו' ויו\"הכ יעיד ג\"כ על ר\"ה — ובדברי הנביאים מצאנו שנשתמשו מהנימוסים הנוגעים לגוף ולנכסים למשל בהם בחינות כיוצא בהם ברוחניות כמו מליצת <b>גואל</b> שנוסדה על הקרוב <b>הגואל</b> אחוזת אחיו ואין פה מקום להאריך. — וגם זולת זה לא חסרו ראיות והרי זו אחת מהן, מצינו במלכים (א' ח') שירח זה הוא מאותם המעטים שנשאר שמם הקדמון והוא הנק' ירח האיתנים כלומר חדש הקדמונים והגבורים, והם האבות, והוא החדש שבו ישתדלו בני אדם לחזור למצבם הקדמון, שהיה לדעת כל הראשונים זך מבלי פשע — ואולי ג\"כ ירצה בשם איתנים כמו שובו אתיו חדש החזרה והתשובה, תשובת האדם איש אל אחוזתו ותשובתו לאדוניו הראשון ית' שמו — וביותר תגלה האמת כשנביט אל תרגום יונתן שהבין בירח האיתנים <b>החדש החשוב</b> אצל הקדמונים, שתרגם ירחא דעתיקייא כלומר קודם שיצאו ישראל ממצרים, וימנו לחדש ניסן היה החדש הזה אצל הקדמונים הוא החשוב שבכלם וע\"ז נקרא <b>ירחא דעתיקייא</b> הפך ניסן שנאמר בו החדש הזה <b>לכם</b> ראש חדשים, ויפה העיר רד\"ק שכתב \"מכלל כי לשאר העולם אינו ראשון כי תשרי הוא ראשון\"."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>חקת עולם לדורותיכם.</b> דור נגזר מן דירה, כל זמן שאדם דר בעולם, עיין רד\"ק שרש דור ורשב\"ץ ומגן אבות עשרה דורות וכו', ומזה יש ללמוד לחשוב מספר השנים."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "[השמטה: <b>פרי עץ הדר.</b> בבבלי בירושלמי ובויק\"ר פירושו הדר על פי לשון יוני <b>מים</b> שגדל על המים וראה מאמר נחמד ע\"ז ערך מלין להרב רפאפורט (ערך אתרוג) ולא אעמוד כעת רק על דבר אחד בו כי לדעתי שגה ברואה כשתמה איך יוציאו הלכה מהרכבת לשון יוני ושדרך זה נמצא רק במדרשים ואגדות לא בדינים והלכות — וכל זה ללא אמת, כי הרבה הלכות ודינים מוציאים מהרכבת לשון יוני (חוץ מלשונות אחרות ג\"כ כידוע) וגם דיני נפשות מוציאים מדרשת ל' יוני (כמו בפ' ישרפו אותו ואת <b>הן</b> שכן בלשון יוני אומרים לאחד <b>הן</b>) ודע כי <b>הידור</b> מים בלשון <b>יוני</b> חתר הפילוסוף הגדול אפלטון למצוא לו שרש וענף בלשון יוני עצמו כאשר מצא לשאר שמות ופעלום בויכוחו היקר קראטיל Cratyle ולא יכול, וחתם בהודאה זו ששם <b>הידור</b> מוצאו מלשון אחרת ושכן אצל הפ'ריגים (עם אסיא) משתמשים בשם זה בשנוי מועט Et nous savons que les Phrygiens se servent du meme mot legerement altere, de meme des mot HYDOR (cau) — Cratyle. ed. Paris. p. 172.]"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ושם אמו שלומית וגו'.</b> כן דרך המקרא ליחס הבן אל אמו, וכן ושם אמו קמוטל ושם אמו מעכה שם אמו עזובה בת שלח (מלכים ב' כ\"ג — א' ט\"ו — וסי' כ\"ב) — וראב\"ע (דברים כ\"ב) כתב שטבע האם בבנה, ובזה פירש הטעם למה בני אהרן ירשו גדולתו ולא כן בני משה, ואם תשגיח בדברי חז\"ל האומרים רוב בנים דומים לאחי האם — עובר ירך אמו ושהבן הולך אחר אמו תראה כי בכלל דבריהם דבריו אלא שלא דבר נכונה במש' שזהו הטעם שלא נבחרו בני משה תחתיו כי אין השררה בישראל ירושה רק זכות למי שראוי אליה — ויחס הבן לאמו מצאנוהו אצל קצת הקדמונים, מהם <b>האטרורים</b> Etruschi והיונים בקברותיהם ונודע בשם Matronimieo לא כן בארץ מצרים-שלא היתה האם נחשבת אצלם כלום וזה אחד מהמקומות שמרע\"ה הלך מנגד לאמונות מצרים ומנהגיה."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו.</b> היוסיפון לרומיים, וידידיה האלכסנדרי, וגם ממה שידענו מחקי החסידים שבזמן בית שני הנקראים <b>איסיני</b> ואשר הם לדעתנו קדמוני המקובלים, כלם כאחד שוו בשיעוריהם לפרש פסוק זה לאסור הקללה והגדוף גם נגד אלהי הגוים. והקורא יתמה על החפץ בראותו דברים ככתבם באר היטב בספר הזהר הקדוש (ח\"ג ק\"ו ב') וז\"ל בגין כך כתיב איש איש כי יקלל אלהיו אע\"ג דפלחנא ונכראה היא כיון דאנא פקידית לון ממנא לדברא עלמא (ע\"פי מ\"ש ז\"ל על פסוק אשר חלק ה' אלהיך אותם וגו') מאן דלייט ומבזה לון ונשא חטאו ודאי דהא ברשותיה קיימין דאזלין ומדברים בני עלמא ע\"כ. ורבו מהרבה הלמודים היקרים הנמשכים מהשתוות הזה הנפלא אזכיר מהם קצתם — הא' שלחנם חשדו האחרונים ביוסף הכהן לאמר שבדה מלבו פירושים והעתיר דברים על תורת ה' למצוא חן וחסד בעיני אדוניו הרומיים, וכן על ידידיה אמרו דרך כלל שאין ללמוד מפירושיו על תורת משה כי כל מגמתו להתכבד אצל גויי הארצות, והרי מצינו ספר קדוש ונבדל מכל סיג וחלאה, שעונה אמן בכל כחו ודבר אין לו לא עם אנשי רומי ולא עם עם יון — הב' שלכל הדברות יצא לאור משפט הזהר וקדמותו שאם נאמר שבעל ס' הזהר למד מהמחברים הנזכרים, אין ספק שלא היתה כזאת רק בזמן שהיו המחברים האלה נודעים ומפורסמים בקרב ישראל ואיזה? זה זמן ראשוני התנאים, ואם תאווה נפשך לומר שמאליו ומעצמו דבר, אם כן הדעת נוטה שלא נאמרו הדברים הללו אם לא בזמן שמצינו הפירוש הזה מפורסם ומתקבל בעיני חכמי האומה ולא בזמן ששבת פל זכר למו, ועוד לאלוה מלין במקצוע הרב הזה, וההרחק הזה מלקלל אלהי הארצות אחוז בסבך אמונה אחרת אשר היא נאמנה אצל המקובלים וממנה יצא אור גדול לבאר כל סתום באיסור זה המשותף ליוסף ולידידיה, לאיסיני ולז\"הק והוא כי לדעת המקובלים כל ע\"ז שנזכרה בספרי הקדש לא נעדר ממנה מכל וכל שמץ קדושה וניצוץ עליוני, אלא שחובה להודות שאין זה טעם ידידיה, רק ענינו כדי שלא יבואו הגוים לקלל אלהי ישראל. Non permitit effreni linguae petulantia conviciari diis creditis falsa pcrsuasione aliarum gentium ne illae irritatae prorumpant in voces nefarias, contra deum optimum maximum — ומהדרוש הזה הקדום באומה נובע האיסור המפורסם אצל אחרוני המקובלים לקלל השטן, ועל איסור זה בפרטות היום גלותי שרשיו העתיקים בס' חכמת בן סירא (פ' כ\"א — פ' ל') Eccles.cap.21.v. 30. וזה תארו כשהרשע מקלל השטן.- את נפשו הוא מקלל, וזאת היתה נר לרגלי ואור לנתיבתי להבין דברים כמעט עלומי ההבנה באגרת כיפא Epitre catholique de s.cap.2.v.10. שבהם שגו ברואה מפרשי דבריו, כשהטיח דברים נגד הזדים המקללים השרים אשר לא יגורו מלחרף המושלים תחת כי המלאכים גם בהיותם למעלה מהם בעוז וגבורה לא יחרפו אותם לפני האלהים.... רק אלה מחרפים מי שלא ידעו,... ע\"כ. ודבריו מתבארים ביתר שאת ע\"פי האמור באגרת יהודה Ep.de S.Jude.v.8. הדובר שטנה נגד הבוזים השרים ומחרפים הממשלות (בזהר בענין זה עצמו קראום <b>שלטונין דעלמא)</b> ותחת זאת מיכאל השר הגדול כשנלחם עם השטן על אודות גוייתו של משה לא הזיד לדבר דברי קללה רק אמר יגער ה' בך השטן — רק אלה מקללים מה שלא ידעו — ועתה הערך נא דברי כיפא הסתומים לדברי יהודה המפורשים (שידענו היותם רק קצור מאגרת כיפא השנית כאשר חכמיהם הגידו) ותראה כי <b>אין ספק</b> שעל קללת השטן יצוה והוא גם הוא יאסרהו, כידידיה, ויוסף, האיסיני, והמקובלים, וגם זו מן ההוכחות שממעי האיסיני יצאו הנוצרים וזייפו אמונות הקבלה בהוציאם אותם לחולין — ועתה בא וראה כיצד כל האמור עד הנה השאיר רושם הנכר בתלמוד עצמו וגם זה לאות כי רוח אחד בקרב קדמוני אומתינו <b>וכפל הענין במלות שונות</b> והוא מה שמצינו בקדושין (דף פ\"א) פלימו הוה רגיל למימר כל יומא גירא בעיני דשטנא יומא חד וכו' וכו' כד חזייה דהוה מצטער גלי ליה (שטן) נפשיה אל מאי טעמא אמרת הכי (פירש\"י) למה הורגלת לקללני ואלא היכי אימא אל לימא מר, רחמנא ניגער ביה בשטן — גם סעיף יוצא מהשרשים הללו הוא האזהרה שלא לעמוד בפני שלוחי הדין בשעה שעושים שליחותם אשר יקראו לו המקובלים <b>חסימה</b> — לא תחסום שור בדישו ומזה, ההרחק מלחלק צדקה בלילה שאינו כאשר יוכל איש לשער דבר חדש — רק היה לעולמים ושרשיו עמוקים באוצרות המדרשים כידוע מר' אלעזר דהוה מפליג צדקה בליליא פגע ביה רבהון דרוחייא וכל אותו הענין וזו אחת מני אלף מהראיות המעידות כי ענינים רבים מאשר יקראו להם חדשים באומתינו נוקבים ויורדים עד עמקי דורות ראשונים.",
+                    "[השמטה: <b>על פסוק (טו) איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו.</b> עיין על הפסוק דעת יוסיפון, וידידיה, והזהר, והאיסיני, והנוצרים, על הבנת הכתוב, ואולם מת שיוכיח כי הדבר הזה הגם שלא שמענוהו רק מפי מחברים שדבר אין להם עם חכמי המשנה והתלמוד, היה נודע ומפורסם אצלם, וכי הזהר עד נאמן להמצאו ולהיותו קרוב ומקובל אצל חכמינו הוא מה שאומר, כי הנה נתברר היום עד בלתי השאיר ריח ספק, כי רוב דברי הקוראן וביחוד מה שנוגע לאמונות ולביאור התורה לקח האיש מחמד מפי היהודים והכניס בספרו, ומאחר שגם הוא בקוראן שלו פירש כן הכתוב ואסר קללת האלילים מכאן ראיה שלא בלבד יוסיפון וידידיה והאסינים ואבזרייהו, המוזרים לו ורחוקים ממנו ריחוק שכלי וריחוק מקומי, אבל גם המון היהודים הנמצאים בארץ ערב אשר הובילו עמהם למודי הפרושים וקבלותיהם, גם הם ככה היו מאמינים, ומהם למד — ויש לי הערות יקרות כגון זאת על דברי <b>הקוראן</b> אין כאן מקומם.]"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>ושבתה הארץ שבת.</b> הערה יקרה ראיתי בדברי החכם שד\"ל לא אמנענה מהקורא, והוא כי כשנרד לחשבון, נראה כי כדרך שהיובל הוא א' לשבע שמטות כן המועדים הם א' משבעה במספר שבתות השנה, שהרי שבתות השנה הם יותר מארבעים ותשע אך לא יגיעו לששה וחמשים, ומקראי קדש הם ז' ימים, יום א' וז' של פסח, יום אחד שבועות, אחד ר\"ה, יו\"הכ אחד, ראשון של סכות, ושמיני חג עצרת, הרי שבעת ימים, והנאני, וזה לעד כי משפטי התורה צדקו יחדיו ויש ביניהם קשר והתיחסות פנימי גדול ואם אינו נראה בהשקפה ראשונה, והתורה גם היא לא גלתה אזנינו בפירוש להבינו וזה ג\"כ ממה שיורה שענינים נכבדים שהם כמו נשמת התו' לא נכתבו, ומה נעים ענין השביעיות הללו כלם עם אמונות הקבלה, ותמהני איך לא שמעו אזני הח' שד\"ל מה שפיו מדבר.",
+                    "<b>שבת לה.</b> פירש\"י לשם ה', כשם שנאמר בפ' בראשית, ועיין במדברי רמב\"ן שהשיג עליו, ומה שהליץ עליו הרא\"ם וסיים בדבריו סוד ימי עולם רמוז במקום הזה כי כל השביעיות זכר ליום השביעי הם, והרב כה\"ו בפ' (ויקרא כ\"ה) הליץ בעד רש\"י באופן אחר וכתב, ולחנם הסיע הרא\"ם ז\"ל כוונת רש\"י לדעת רמב\"ן ז\"ל שכוין אל דרך הסוד — והמעיין בדברי רא\"ם יראה כי בלתי פירושו לא יובנו דברי רש\"י האחרונים שכתב \"כשם שנאמר בפרשת בראשית\". — ולפירוש הרב נה\"ו הוא לשון מיותר — ולכל הפנים מצינו הרא\"ם שהבין דברי רש\"י על פי הקבלה, ועיין מה שכתבתי בקונטריסי טעם לש\"ד (הערות על הכוזרי) על לשון רש\"י בפסוק ושמי ה' לא נודעתי להם."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וקדשתם את שנת.</b> חכמי הקבלה אמרו שהיובל רמז לחזרת המציאות לו ית' כשיעלה ברצונו, ועל כן קראו מדת הבינה תשובה ויובל, שאליה ישוב הכל, ומאויבי תחכמני מצותיך, שהרי מצינו שהתכלית והרעיון הזה הוא כ\"כ מוטבע ונכון ומתישב למצות היובל עד שהיו אנשים וחוקרים חפשיים שחשבו היות היובל מוסד אצלינו ע\"פי האמונה שהיו מאמינים שהעולם יכלה לסוף כל חמשים שנה, ולחוקרים האלה נתהפך להם המשל בנמשל, והרמז בדבר הנרמז בו, ולכל הפנים למדנו שהיובל מעצמו יביא לחשוב עליו כי זאת גם מבלי דברי חז\"ל שכתבנו. (V.Bergier.Dict, de Theol.vol.III.p.389.1.) ודע שקצת מחכמי האומות Scaligero, Petavio — Le Clerc,־ Cuneo כתבו שהיובל הוא שנת התשעה וארבעים, וזה טעות גדול הוא בידם, שהרי בפירוש נאמר וקדשתם את שנת החמשים שנה וגו', וכן יוסף לרומיים ופילון, ואיאוסיביו ויירונימוס, ובוקסטורף, ובונפריריוס, ואוטינגיר, ואחרים רבים הודו לדעת האמת, וחז\"ל נחלקו בדומה לזה בנדרים פ' קונם אם שנת החמשים עולה למנין שבוע, ר' יהודה אומר עולה למנין שבוע ות\"ק סבר אינו עולה למנין שבוע, ואולי מחלוקת זה הביא קצת מהחכמים הנז' לומר ששנת היובל הוא שנת המ\"ט, שהרי לדעת האומר שהיא עולה למנין שבוע, נמצא היובל יבוא ב' פעמים בצ\"ט שנה."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כי לי הארץ.</b> ראיתי להרב נה\"ו שחלק בין פירוש רש\"י לפירוש רמב\"ן, ולדעתי חלק עלינו את השוים, והיוצא מבין שניהם שלהיות הוא ית' אדון הארץ ראוי שלא תמכר לחלוטין — אמנם מה שפירש הרב נה\"ו שהכוונה אני אדון הארץ, ובידי לצוות מה שאני חפץ — אינו לא כפירש\"י ולא כפירוש רמב\"ן, ואין טעם לזה הפירוש שא\"כ בכל מצוה הנוגעת לארץ יתכן לומר כן."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ומכר מאחוזתו.</b> מהתורה ומספורי קורות האומה ידענו, שהיה קשה בעיני כל איש ישראל למכור מאחוזת אבותיו, וכזאת הורו לעמם גדולי הפילוסופים שידענו מהם שנסעו למרחקים ובפרט בארץ מצרים, ולמדו מכהניהם דעה והשכל בהנהגת העם, וזאת אשר דבר אפלטון בספרו מהתורות ד' פאריז.171 אל יהי קל בעיניך החלק שנפל לך בגורל בחלוקת הארץ — במחיר ובמשא ומתן למכירה או קנין לא יבוא אם כה תעשה לא יסכימו על ידך, לא האל שעל פיו נחלקה הארץ, ולא המחוקק — כה דבר אפלטון, ובארץ לאשידימוניא היתה מכירת האחוזה אסורה להם, וגם למ\"ד שכל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו, כתבו התוס' לא' מן התירוצים ששדה אחוזה היה לנבות ולא היה חייב לתתו לאחאב, וגם הפסוק הכי דייק, דכתיב חלילה לי מתתי נחלת אבותי לך."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כשכיר כתושב.</b> היה נראה מזה הפסוק כי התושב גם הוא יוצא ביובל, ולא כן נראה מהנמשך שהרי כתוב וגם מבני התושבים וגו' והתנחלתם, ולא ראיתי מי שהרגיש בסתירה זו זולתי רלב\"ג שפירש כשכיר כתושב, כלומר העבד העברי יש בו דין שכיר ישראל וגם דין עבד תושב ע\"ש, ואין פירושו עולה יפה בפשט המקרא ולא ידעתי כעת מה אחשוב בזה — וגם הרב נה\"ו חתר להסב פי' תושב שבב' הפסוקים כל א' לכוונה בפ\"ע, ולא עלתה בידו."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>או לעקר.</b> לדעת רבותינו עקר זו ע\"ז, ומדבר על העבד שנמכר לע\"ז להיות לה שמש, וראיתי בדברי הרב נה\"ו שנתן טעם למה נקראת ע\"ז עקר, ופירש לפי שאדם חייב לשרש אחריה ולעוקרה — ואין דעתי נוחה בזה כי רחוק הוא, והנכון שעקר כמו שרש והוא כנוי לעבודה זרה כמו שכנו רבותינו הוא יתברך <b>עִקַר</b> באומרם כפר בעקר, כי הוא שרש המציאות כלו, וביותר יתישב באומרו לעקר משפחת גר, כי ידענו שהיו משפחות הגוים מסומנים באלהיהם והיו נקראים — Lares Penates גם יתכן שלהיות משפחות הגוים מתיחסים על ידי אבותיהם ואבות אבותיהם עד האליל שלהם, קרא לע\"ז עקר משפחת גר."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>לא ירדנו בפרך לעיניך.</b> אמרו בת\"כ יכול יכנס בביתו לידע מה הוא עושה לו ת\"ל לעיניך — אין אתה מצווה אלא לעיניך- ע\"כ, וזה מאמר יקר יסתכלו בו בני דורנו ויראו כי היום כמה אלף שנים קדמה תורתינו וצותה שלא לחתור בתים בעין השגחת המשפט לדעת מה יעשה בו, ואפי' יהיה העבד ישראל, והאדון גוי, ובזמן שידינו תקיפה. — ומעין זה מצות התורה לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו בחוץ תעמוד וגו'."
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ואבן משכית.</b> ראיתי להרמבמ\"ן (ויקרא כ\"ב) שפי' אבן משכית, אבן שהיו מחוקקים עליה <b>היירוגליפישי</b> (כתיבת כהני מצרים) ע\"כ. ולא כן דעתי, שא\"כ, מה זה שאמר <b>להשתחוות עליה</b>, ולא היה דרך המצריים להשתחוות לאבני <b>ירוגליפישי</b> — ועוד שא\"כ היל\"ל להשתחוות <b>אליה.</b> ויתכן שהיא כמו מצבה, כמו ויקח יעקב אבן וירימה מצבה, וקראה אבן משכית, כי האבנים הנעבדים היו נתונים תוך נרתק של כסף או זהב כמו תפוחי זהב במשכיות כסף, וכן האבן של מקדש הקאבא לישמעאלים, ובזה ידוייק אומרו להשתחוות <b>עליה</b>, כי כפי הרוב האבנים האלה היו נתונים למטה מהאדם, והעובד כורע ומשתחוה עליה לנשקה, ובפ' מסעי (במדבר ל\"ג נ\"ב) והורשתי את כל יושבי הארץ מפניכם <b>ואבדתם את כל משכיותם</b> ."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואם תלכו עמי קרי.</b> לדעתי הנכון כי\"א שזכר ראב\"ע שטעמו כמו שאמרו הפלשתים כי לא ידו נגעה בנו מקרה הוא — ע\"כ, ותפיסתו של הרב נה\"ו אינה תפיסה, שהוא כתב, כי אם כן מה טעם והלכתי אף אני עמכם בקרי, ולדעתי הוא מבואר כי תחת שיחסו הכל אל המקרה ולא להשגחת ה', תסור מהם השגחתו ויעזבם אל מקרי העולם כטעם אומרו ואנכי הסתר אסתיר פני מהם וגו' הרי שתאר העונש בהסתרת פנים כלומר בסור ההשגחה והעזיבה אל הקרי, וכן על כי אין אלהי בקרבי, ולהפך עיני ה' אלהיך בה וגו' וכן והתהלכתי בתוככם — ואם יש קצת דוחק במליצת והלכתי עמכם בקרי, הטעם הוא שכן מדרך הסופרים לדחוק הלשון כדי להשוותו אל מה שקדם, זה לעמת זה, על יש' נאמר ואם תלכו עמי קרי, ותחת שיאמר ועזבתי אתכם או והסתרתי פני מכם, כתב אף אני אלך עמם בקרי זה כנגד זה, ומדה כנגד מדה."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וזכרתי להם ברית ראשונים.</b> ברית שכרת עם יוצאי מצרים שהם ראשונים אצל בניהם אחריהם — והם הם דורו של משה כמו שנאמר זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך וגו' ועל יוצאי מצרים ידבר והרב נה\"ו נדחק והאריך ללא צורך."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כל חרם אשר יחרם וגו'.</b> חז\"ל פירשו חרם על היוצא ליהרג, והעמיקו בזה בחדרי הלשון ולשונות הקדמונים שהיו קורים חרם לה' כל מי שנתחייב מיתה אפילו בדיני אדם כאשר העירנו בצדק <b>וויכו</b> (ספר ד'.249) על הכתוב בי\"ב לוחות של רומי שבהם חרם ליובי כל מי שישא ידו וימרוד באחד משרי העם (טריבונו די לא פליבי) וחרם לאלהי האבות הבן הרשע והמורד- ויחרם ל<b>שירירי</b> אליל התבואות, כל מי שישרוף התבואה של חבירו, ידון בשריפה — ובדרך כלל, העירו בזה, שהאלהים שהם השופטים, אינם דנים ומענישים רק על פי הכח והממשלה הנתנה להם מאתו ית', ובזה יסדו יסוד מוסד למשפט האנושי, טעמו ומקורו אשר עליו נתחבטו המדינים ראשונים ואחרונים — ובזה נתבטלו שני הפירושים שנאמרו בפסוק זה, האחד, שכל מי שיעשה חרם ממין האדם לא יפדה אבל ימות כבתו של יפתח לדעת קצת, ויפה טען החכם שד\"ל על זה במשתדל, אלא שגם הוא לא הצליח בפירושו שכתב שכוונת הכתוב על החרמים המסורים לכללות האומה או למנהיגיה לגזור ולומר בהוראת שעה, אף אם לא יהיה הדין כך העושה כו\"כ יחרם ע\"כ, והנה בזה הפריז על המדה למצוא בתורה מפורש הרשות שנתנו חז\"ל לב\"ד להכות ולהעניש ולהרוג את הנפש לצורך שעה, ועוד שעדיין לא שמענו עקר הרשות הזה, עד שיודיענו שאינו טעון פדיום, ואין זה מדרך התורה, אלא העקר כמו שאמרנו שגם הרוגי ב\"ד נקראים בהרחבת לשון, וכפי המליצות השגורות בפי הקדמונים <b>חרם לה'</b>, כי ה' שופטינו ה' מחוקקינו ובקרב אלהים ישפוט וכמו שאמרנו — והוא הדבר שפירש\"י משם חז\"ל היוצא ליהרג ואמר אחד ערכו עלי לא אמר כלום, וביותר יכונו הדברים שכתבנו, לדעת האומר שהיא אזהרה לחייבי מיתות שאין לוקחין מהם כפר לפטרן הזכירו רמב\"ן משם רז\"ל — וכן דעת הקדמונים על אלהיהם כמו שכתבנו, וכן נשאר בלשון רומי Sacer קדוש להוראת Esecrabile ר\"ל מעותד ומקודש למיתה על פי המשפט-רק בזאת נבדלנו לטובה מהגוים ההמה, שאצלם, מהמנהג המתועב לשפוך דם אנוש על מזבחותם ובפרט האויבים, נשאר זכר למו בשם Hostia להורות על הקרבן והאויב גם יחד, כי האויב היה הקרבן הנבחר וכן בשם Victima ששרשו Hostis victus אויב מנוצח, ולא תמצא בלשונינו שם זבח קרבן או עולה, שיזכיר מרחוק או מקרוב דבר זה, ובזה נתעלית לשונינו מב' סיבות, האחת שלא ימצא בה תועבה הלזו, והשנית כי מכאן ראיה שאין בלשון הקדש חלק ונחלה לגויי הארצות, שלא כדעת האומרים כי היא שפת כנען, מאחר כי לא נותרו בה סימני התועבה הזאת, כמו שנשארו נראים ונגלים בשאר לשונות. "
+                ]
+            ]
+        ],
+        "Numbers": [
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>בן שדיאור.</b> עיין מה שכתבתי על שם שדי והוראתו, ורואה אני כי יש בשם שדיאור ראיה לדברינו כי אין ספק ששם שדיאור מורכב <b>משדי-אור</b> כדרך כל שאר השמות המורכבים משם אחר משמותיו יתברך — וכמוהו <b>עמי-שדי צודי-שדי</b> וכן זה, וגיזיניוס Thesaurus שכתב כי שדיאור כמו אשדות יבקש לו אוהבו שיאמין בו — ואלו היה הנרצה בשדי אחד מההוראות אחרות זולת ענין הספוק <b>והדָּי</b> שאמר די או שיש די במציאות, לא היה ראוי להסמך <b>שדֵי-אוּר</b> בצירי כמו אין <b>דֵי</b> בער אין די עולה שענינם ענין ספוק מבלי ספק, וממה שמצאנוהו פה סמוך מכאן ראיה ששדי מורכב <b>משַ-די</b> כמו <b>שַ-למה</b> אהיה וגו' <b>שַ-אתה</b> מדבר עמי וגו', ועל כן נסמך בשם שדי-אור כלומר מי <b>שֵדָּי</b> לו באור ואינו צרי�� לאור זולתו על דרך ונהורא עמה שריא וחקירת שמות העברים והרכבתם ומקורם, חקירה טובה ורחבה והיא ארץ לא עבר בה איש עד היום, ומי יתן יבוא אחד ממשכילי עם ויבין לרבים מה טיבם ומה יפים, ויחצב לנו אבנים יקרות ממחצב הזה האוסף אל תוכו רעיונות קדמונינו כמו שבעו מקירות לבם, כאשר קראו בשמות לילדיהן, ואין ספק כי נשארו בשמות אלה חתומים מנהגיהם ודעותיהם, ואולי גם אמונותיהם."
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>מלא ידם לכהן.</b> עיין מה שכתבתי במ\"א, ועתה ראיתי דברים המעידים על פירושנו אצל החכם אופירט — Oppert. Etudes Assyriennes p. 54.- Nous devons dire que dans d' autres cas l' Assyrien dit remplir la main pour au pael, et l' hebreu <b>מלא.</b> confier. Le verbe employe est eonnait le meme terme dans la meme voix et avec le meme regime"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>נתונם נתונם המה לו.</b> כמשתדל חלק בהוראות כפל המלות בטוב טעם, אלא שלא מצא לפרש הכפל שלפנינו, ולדעתי נראה ברור שהוא מן המין הראשון שמנה שהוא להורות על החזוק וכלומר שהם נתונים לאהרן ולבניו בהחלט ובלא חזרה."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>קח את הלוים תחת כל בכור וגו' ואת בהמת הלוים תחת בהמתם.</b> הפדיון שפדו הלויים את בכורי ישראל, מובן ונראה לעין כי עד אותה שעה היתה העבודה בבכורות, נסתלקה מהם ונתנה לכהנים רק פדיון שפדו בהמות הלוים את בהמות ישראל לא ידענו מה טיבו שהרי לא מצינו לא שבכורי בהמות ישראל יצאו מכאן ולהבא מקדושתם, ואדרבה הבכור הוא עדיין בכלל קדשים, ולא שיתקדשו בהמות הלויים תחת בכורי בהמות ישראל, ועיין דברי רש\"י שפירש לא פדו בהמת הלויים את בכורי בהמה טהורה של ישראל, אלא את פטרי חמוריהם ושה א' של בן לוי פוטר כמה פטרי חמורים של ישראל — ואלולי פירושו יכולים היינו לומר שפדיון הלוים בין באדם בין בבהמה לא הועיל בהחלט רק לדור ההוא — ותחת הבכורות שהיו אז, נתנו הלויים בעבודתם, והבכורות הנולדים אחר מכאן יפדו על ידי חמשת שקלים, ותחת בכורי בהמות ישראל נכנסו כל בהמות הלויים, וקרוב לומר שנהגו בבהמות הלויים דין בכורות כדין בכורי ישראל — ומכאן ולהבא כל בכור אשר יוולד עדיין הוא קדש, כי לא נפדו אלא אותם שבאותו הדור בלבד — ושמא תאמר אם בכורי ישראל לא היו עוד ראוים לעבודה — בכורי בהמותיהם למה טעונים פדיון והיו יכולים ליקרב כשאר קדשים — התשובה כי בכורי אדם היו ידועים מי בכור ומי אינו בכור, רק בכורי בהמה לא היו יכולים להבחין בעדרים מי נולד ראשון, כי עד אותה שעה לא היה צורך להשגיח בזה, וזה הטעם שמנה העודפים באדם ולא מנה העודפים בבהמה, כי לא היה אפשר לעמוד על מנין בכורי הבהמות באותה שעה ונלקחו בהמות הלויים תחת כל הבכורות שהיו במקנה ישראל. — ויש בכלל זה פירוש רש\"י שכתב ששה של בן לוי פוטר כמה פטרי חמורים, ואין הטעם שלא נמנו העודפים בשביל שא' פוטר הרבה מהם, רק העקר ששה ��ל בן לוי פוטר כמה פטרי חמורים של ישראל, שהרי א\"א לעמוד על מנינם — וכפי פירוש רש\"י ששלל בהמות טהורות נמצא כי התורה קראה לחמור בהמה סתם — ובזה יאורו עינינו ביתר שאת למה הוציאה התורה החמור בלשון בהמה סתם בפ' <b>ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה.</b> — ובמקום אחר הוא אומר <b>ופטר חמור תפדה בשה</b>, ועיין עוד מה ששיערנו <b>שם.</b> — ועתה אני מוסיף כי קרוב הדבר מאד שהחמור יקרא בפי משה וישראל <b>בהמה טמאה</b> סתם, ופה הקבלה תסכים עם החקירה החדשה על קדמוניות מצרים שידענו היות אצלם <b>החמור</b> הבהמה המקודשת <b>לטיפון</b> הוא אליל הרע, והיא <b>הבהמה הטמאה</b> סתם, הפך השור המקודש <b>לאוזיריס</b> האל הטוב הנלחם נגד טיפון. — ולדעת חכמי האמת כן הוא בדקדוק גמור, השור הוא רומז ליסוד שבפניו אוזיריס כדמות הקוף בפני אדם וממנו חוצב, והחמור הוא מסטרא דמסאבא כידוע, ובאה התורה ותפשה במליצות מסכימות עם שניהם גם יחד, הקבלה, וקדמוניות מצרים, וזה לאות, כי נשמת התורה היא חכמת הקבלה המסכמת עם הידיעות המתהלכות באותו פרק ובאותו מקום, והיא לבדה תסתום פי הקריטיק האומרת שחקי התורה נעתקו אצלנו מחקי ומנהגי מצרים, והענין אמת שדומים זה לזה בפנים רבים, לא כמו שחשבו קצת להפריד בין הדבקים.- אמנם לא מטעם האפיקורוסים שמשה למד מהם, רק כי חכמת אלהים בקרבו הידועה לקדמוני האבות, מסכמת באיזה צד עם מה שנשאר ידוע ומקובל אצל חשובי כהני מצרים, ולא בלבד אצל אלה, רק גם אצל כהני הודו ופרס ויון לא נפל ממה שאנו רואים בחקי ואמונות מצרים, ומה נפלאו בזה חכמי הקבלה האומרים, כי מצרים היא מכל האומות הסמוכה יותר אל הקדושה, וקראו אותה מרכבת המשנה אחר א\"י היא המלכות שהיא המרכבה הראשונה, ואלו ידעו מקדמוניות מצרים כמו שידענו אנחנו אלה פה, היינו מסופקים שמא מדעתם ההתדמות בין מצרים ובין ישראל, אמרו כן — רק האמת שלא ידעו ממנו מאומה, ועם כל זה החליטו דבר שנתברר לאמתו בדקדוק נפלא ולא זו בלבד, אלא שהקדימו רפואה למכה לסתום פי מוציאי דבה על אלהות תורתנו, האף אין זאת תוכחת מגולה כי ממעי ישראל וממחצב האבות נחצבה החכמה ההיא. — ואולי מטעם זה נסמכו תמיד השור והחמור זה כנגד זה, במלאכת שבת, ובכלאי בהמה, ובמקומות אחרים."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ופקדת אלעזר בן אהרן.</b> עיין פירש\"י ומה שכתב עליו הרא\"ם, והיוצא מדבריהם ששמן המאור וקטרת הסמים, היה אלעזר נושא אותם בעצמו, והרי אלו שתי עבודות שלא ראינו בהן יתרון בשום דבר, ונהפוך הוא, כי הלא הן העבודות אשר עליהם בדו טעמים מגונים ושפלים, בקטרת אמרו שבא להעביר ריח הבשר הנשרף על גבי המזבח, ועל שמן המאור שבא להדליק ולהאיר בבית ה' כבחצרות המלכים, ולא כן דעת המקובלים, כי ידוע כי שתים אלה שמן המאור, וקטרת הסמים, וביחוד הקטרת היא העבודה העולה על כל חברותיה לכבוד ולקדושה, ובא הכתוב והעיד כי אמת יהגה חכם כי אין מכל כלי המקדש שיושמו על שכם אלעזר נשיא נשיאי הלוי, רק שמן המאור וקטרת הסמים."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ולא יבואו לראות וגו'.</b> אפשר אין המשכן עשוי כי אם להעלות עליו עולה ומנחה ואין בו השראת שכינה בפעל ועצם כדעת המקובלים, והכתוב יזהיר על זה ויאמר ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו? ואם תאמר שלא בא הכתוב אלא כדי לאיים כדי שתהיה מורא מקדש מוטלת על הבריות אם כן עשיתו יתברך מערים במועצות ותחבולות כאשר יערים האומן עם הילד הקטן, ועשית ישראל כתינוקות של בית רבן הם ובני בניהם עד העולם, וחלילה לה\"ית להוציא מפיו דבור ואזהרה דרך תחבולה ומרמה, וביותר במליצות כפולות ומכופלות ואיום נפלא כאשר שמענו אל תכריתו וגו' וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו ולא יבואו לראות כבלע וגו', ומי שיש לו חיך יטעם באזהרה זו טעם אזהרות רבותינו מזה המין ג\"כ, כמו כל המסתכל בקשת ראוי לו שלא בא לעולם, וכן אסור להסתכל בכהנים בשעה שנושאים כפיהם, ואסור להסתכל בבית ק\"הק, וזו ראיה כי רוח ה' אחד מפעם בתו' שבכתב ובתו' שבע\"פ.",
+                    "<b>כבלע את הקדש.</b> כתב כמשתדל, שאם היה פירושו לראות כשמכסין או כשמסתירין את הקדש היה ראוי <b>ב</b>בלע בבית לא כבלע בכף, ותמהני על בקיאותו ששכח כחצות הלילה אני יוצא וגו' כבואכם את העיר, כצאתי את העיר, ומה נשתנה זה שלפנינו."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>לעבד עבדת עבדה.</b> אחז\"ל זה השיר: והנה לא מצאנו בכתוב מפורש ענין השיר לא בכלי, ולא בקול, רק מצאנו שהיו משוררים ומנגנים בבי\"המק על הקרבן, ולא יתכן שיוסיפו דבר על מצות ה' בבית ה' לולי שכך היתה קבלה בידם, וגם זו מהראיות הגדולות על מציאות תושבע\"פ.",
+                    "[השמטה: <b>לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא.</b> מכלל הראיות שיעידו כי מנהג השיר מוכרח שיהיה אחוז בשרשי תורת משה הוא ממה שידענו ממנהגי נכבדי הגוים וכהניהם לספח אל עבודתם השיר בקול ובכלי לתכלית טהרת הנפשות וזכוך והמחשבות, ואלו החל השיר בימים אחרונים אחר שנתערבו ישראל בגוים היה מקום למינים לומר שממעשיהם למדו, רק כבר מזמן שמואל ודוד מצאנו המנהג קבוע באומה ובאותה שעה עדיין היו ישראל שומעים לקול מוריהם בעבודת האל, ואם מאותו זמן החל זברון השיר באומתינו משם ראיה כי טעם המייסד המנהג אצל המין האנושי הוא המייסדו אצל ישראל והוא א' הסכמת הטבע האנושי וצרכו לשיר לבעבור התעלות על כנפיו עד לשמים, וב' קבלת האבות ראשונים שהתמידה בישראל ובאדם.]"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "[השמטה: <b>איש איש כי תשטה אשתו.</b> רבותינו דרשו אין אדם עובר עברה אא\"כ נכנסה בו רוח שטות ע\"כ, וגדולי הטבעים והרופאים שבזמנינו כן החליטו, שאש העבירה והתאוות היא מדרגה קטנה וכאחד בששים מהשטות. ll arrive que les passions n'etant que simplement de degres de folie, le jugement ete.- Deseurets Medecine des passions. trad. Ital. p. 27.]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>את ירכך נפלת.</b> פירש כמשתדל שיפול רחמה ולא תלד — ומטעות זה נמשך אצלו טעות אחר להוציא ונזרעה זרע שבסמוך מפשוטו ומקבלת חז\"ל, ופירש בו שתשאר כמו שהיתה ראויה להוליד ואם עקרה עקרה, וה��ה באומרו ואת בטנך צבה יעיד כי ירכך כמשמעו, והנכון בעיני שירך בלשון הקדש ישמש שמוש רחב להורות על בנין הגוף בכלל כמו שישמש עצם על כח הגוף או חומריותו, ובשר על הגוף בכלל, ומזה לדעתי ויך אותם שוק על ירך (שופטים ט\"ו) וכן ירכה וקנה (שמות כ\"ה) ומזה מליצת חז\"ל חק תוכות וחק יריכות — וחז\"ל שאמרו ירך התחילה בעבירה תחלה דרשו המלה — והסכים עמהם יוסף הכהן לרומיים — וכיוצא בזה מצינו בפסיקתא זוטרתי על פסוק וידיו לא שטף במים, וידיו זה גופו שנאמר חית ידך (ישעיה נ\"ז) וכל אלה שמושי החלק תחת הכל הנקראים <b>סיניקדוקי.</b>"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>המאררים למרים.</b> המאררים כמשמעו לשון ארור, ולחנם טען במשתדל שא\"כ יקשה אומרו המאררים למרים שנראה משם היותם מאררים לא יזיק לה, וזו טענה של מה בכך שלחזק הענין נשתמש בב' לשונות המאררים ומרים, ואם תדקדק תראה כי שניהם צריכים כי באומרו המאררים בא להורות הכח הארסיי הנתן בהם בנס למעלה מן הטבע כי אין בכח הרוחנים <b>מרירות</b> רק ארירה, ובאומרו למרים רמז הפעל הנמשך מהם בהכנסם לגוף שנעשים שם מרים ומזיקים באופן חמרי."
+                ],
+                [
+                    "<b>ונזרעה זרע.</b> חז\"ל דרשו שאם היא חשוכת בנים תלד, ועיין מה שפי' על את ירכך נפלת, וחז\"ל היה פי' זה מקובל אצלם כשאר פי' תורה שבכתב, ועוד הנסיון היה מעיד להם, וברוך אלהים שמצינו לסתום פי כל מקטרג, שמצינו ביוסף לרומיים שמעיד שכך היה הדבר שכל סוטה שתשתה והיא נקיה אם לא היו לה בנים היתה נפקדת — Antich. Giud. lib. 3.° cap. 10. — ועד מתי יטיחו המכחישים דבריהם נגד חז\"ל."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ונקה האיש מעון.</b> חז\"ל אמרו בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקים אותה וגו', ודע שאחד ממשפטי הרומיים כן היה, שכשהיו רוצים להעניש אשה מחמת ניאוף היו בודקים על בעלה אם הוא רועה זונות אם לאו, ואם היה בו שמץ דופי היו פוטרים אותה. -Ulpiano ad L. jul. de adult. lib. Xlll. sect. V."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר וגו'.</b> לא מצינו בתורה שתורה משפט נזיר עולם כנזירות שמשון, כמו שהעיד על זה החכם מונק. Palestine 169 — ואצלי ראיה גדולה היא לאמתות תושבע\"פ, שאם לא היתה בישראל להורות מה ששתקה ממנו תו' שבכתב ובכלל ענין נזירות עולם, מנין להם להנזר נזירות עולם, ואיפה התורה והמצוה שעל פיהם יתנהגו בשמירתו."
+                ],
+                [
+                    "<b>מיין ושכר יזיר.</b> לא ידעתי מהיכן למד Dodwell שהנביאים היו שותים יין להכין עצמם לנבואה, ולא שמענו שישתמשו רק בנגון, ודרך השערה יותר קרוב לומר שלא היו שותים כלל ככהנים, וכנזירים, וכרכבים, ומצינו בכתוב ותשקו את הנזירים יין, ועל הנביאים צויתם לאמר לא תנבאו, הא למדת שהשקאת היין כמניעת הנבואה — ובישעיה (סימן כ\"ח) וגם אלה שגו ובשכר תעו כהן ונביא שגו בשכר נבלעו מן היין תעו מן השכר שגו ברואה וגו', נמצאת למד שהיין אינו סיוע לנבואה רק סבת טעות ושגיאה.- ראה. Boulanger Antiq. devoil. vol. lV. 48"
+                ],
+                [
+                    "<b>זג.</b> לדעת רבי יוסי (נזיר ל\"ח) זג הוא החיצון, והחכם שד\"ל חשב שלהיותו מאנשי גליל שלא היו בקיאין בלשון סמך על מלת זוג המורה על הפעמון, והמעיין בדברי רבי יוסי (שם) ימצא בלשונו \"כדי שלא תטעה כזוג של בהמה החיצון זוג והפנימי ענבל\" הרי לך שלא בא אלא לתת סימן כמנהג חז\"ל במשנה ובתלמוד, ולא שסמך על זה מכל וכל בפירושו. ומקומות אחרים שבא לשון זה בדברי רבותינו <b>כדי שלא תטעה,</b> יוכיחו כי אינו רק הנחת סימן, כמו כדי שלא תטעה <b>זד\"ד יה\"ז.</b>"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>והניף הכהן אותם תנופה.</b> לא יתכן שיזהיר משה על התנופה, ולא יבאר כיצד תהיה נעשית, ודרך עשייתה נתבאר בתו' שבע\"פ מוליך ומביא מעלה ומוריד, ולכל הפנים כבר מצאנו מנהג הנענוע מפורש בתורה ורבותינו הרחיבוהו ללולב, ובאמת אמרו ליכא מדי דלא רמיזא באורייתא."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>דבר אל אהרן וגו'.</b> שני דברים למדנו בנוסח ברכת נהנים, האחד שאין מדרך התורה להניח שמירת המצות לרצון הפרטים כאשר יעלה על רוחם, רק להגביל תנאי וסדרי עשייתן בכל פרטיהן ודקדוקיהן, שאלולי כן לא היה צורך לבאר כיצד יברכו את ישראל ובאיזה סדר ובאיזה מלות והיה די שיצוה לברכם, ואם בשאר מצות לא מצינו כתוב פרטיהן ודקדוקיהן מכאן ראיה שנמסרו למשה ולמדם לישראל בעל פה — והלמוד השני שאין הדבור האמוניי בתפלה או ברכה נעדר מכל סגולה, שאם לא כן לא היה נותן התורה ב\"ה טורח להגביל ולבחור בקצת מליצות יותר ממליצות אחרות והיה מניח לכהנים לברך כפי העת והמקום, והצורך הנכחי.",
+                    "[השמטה: <b>כה תברכו וגו'.</b> לא שמענו בביאור רק שיברכו את ישראל ולא ידענו אם ישאו את כפיהם ויחלקו אצבעותיהם, והנה הראשון למדנו ממליצה יקרה והיא מה שנאמר <b>וישא אהרן את ידיו</b> אל העם ויברכם, רק תנועה פרטית לאצבעות לא ידענו רק מקדמוניות מצרים, (וזאת תהיה לעדות כמה יקרו אלה החקירות לבוא עד תכלית כוונת התורה ואמות תושבע\"פ) וזה כי מצאי צורת אליל עומד והמלך כורע ומשתחוה לפניו והאליל מברך אותו, ומרים ידו וזוקף שתי אצבעותיו בלבד והאחרים כפופים, וגם אמנם כי אין זה האופן שאנו נוהגים בו בכל זאת עדות היא זו לכל באי עולם כי תנועת האצבעות והידים היו בימי משה ובמקומו, מזומנים ומיוחדים בענין הברכות Rev. Brittan. Mars. 1865. p. 135. ודע כי אין כל הדעות שוות בענין אופן חלוק האצבעות, ויש מהן קרובות יותר אל מה שראינו בתנועת מצבות מצרים, ואעתיק לשון המרדכי (בהערות בינתים) וז\"ל: כתב ראבי\"ה ומה שהכהנים פותחים אצבעותיהם דבר זה לא מצינו אלא דדרשנים אמרו טעם אמור מלא וא\"ו, קח אותה וא\"ו ושים אותה בתוך <b>כה</b> ויהיה <b>כוה</b> לשון חלוק, (דרשה זו מעין דוגמת האסמכתא שעליה נתיסדה הלכה במספר ההזאות שבע פעמים, עיין כל מה שכתבתי בארוכה פ' פנחס מלבד חטאת הכפורים, וזה גם זה נובע ממקור המנהג הקדום אשר שרשיו אחדים במנהגי מצרים ואחר זמן נשכח מן הלב ונשאר תלוי ברפיון עד <b>שהסמיכוהו</b> אל הכתוב) ובשבולי הלקט כתוב שפתיחת האצבעות הוא סימן שאימת שכינה עליהם כאלו הם מתחלחלים (כל קורא ירגיש בחולשת טעם זה) ועוד לשים אותו סימן לפסוקים כי ברכה ראשונה מניחים אצבע הסמוך לגודל ומשחין אותו, וכן בשניה מניחים אצבע האמצע הסמוכה לאמה ומשחין אותה, כן בשלישית מניחים רביעית הסמוכה לה הנקראת קמיצה עכ\"ל, הנה דעת שבולי הלקט הולכת ומתקרבת למה שראינו במצבות מצרים ובכל זאת הוסיף המרדכי ואין טעם בזה וכו' וכו' וכתב רבינו הגדול מהרי\"א ז\"ל שיש מקומות שנהגו ��עשות באצבעותיהם <b>שדי</b> וכ\"כ בצרורות בשם ר\"ת אבל הרמב\"ם וכו' — לכל הדברות ראה ראינו כי יש אפנים בתנועת האצבעות קרובים מאד אל הנגלה במנהגי מצרים וכאמור.]"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>מדבר אליו מעל הכפורת.</b> תרגם אנקלוס ושמע ית קלא מתמליל עמיה, וכן דעת רבותינו הזכירה רש\"י מדבר כמו מתדבר כבודו של מעלה לומר כן מדבר בינו לבין עצמו ומשה שומע מאליו — ואין ספק שבמעט העיון וההשקפה נוכל להוציא מהרעיון הנפלא והנשגב הזה תולדות שישאו על מצחם חותם הקבלה אך לא נאריך בזה, רק אבוא להעיר על מרגלית טובה, מצאתיה בס' המורה ולא ידעתי מחבר שיעמוד עליה ויתן לה מדור לפי כבודה, וגם אנכי כמעט אמרתי לא אזכרנה ואניחנה כמוסה עמדי עד עת בוא דברו יתברך, להוציא לאור בסדר הנכון והראוי כל מה שאספתי מספרי רבותינו הראשונים, גם חכמינו, אשר בו רושם הנכר מחכמת האלהות, כי כמו שאינו דומה מרובים העושים את המצוה למעטים העושים את המצות, כן אינו דומה ראיה א' בודדת לראיות רבות באות בסדר הגון ועוברות לפני הקורא כבני מרון — רק אחת היא לא אכחידנה תחת לשוני, והוא שבס' דברים כתוב כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש וגו', ובתרגום אשר לפנינו קל מימרא דה' קיימא די ימלל מגו אשתא, ואין כוונתי פה לתקוע יתד על שם <b>מימרא</b> גם כי רב הוא ויש כיוצא בו באנקלוס עצמו לאלפי רבבה, אבל לגדולה מזו אתה מוכן, והוא שהרמב\"ם במורה ח\"ג זכר תרגום אנקלוס על פסוק זה וכנראה ברור שהיתה לו נוסחא אחרת בת\"א, והיה גורס בו קל וכו' <b>די מתמלל,</b> וכבר השגנו חדוש לא מצער נגד הגירסא שלפנינו, ובדקתי באוהב גר של החכם שד\"ל ולא העיר על זה כלום, וראוי היה להכריז על מציאה זו, גם הרב ישעיה ברלין בס' מיני תרגימא עשה עין של מעלה כאלו אינה רואה, וביותר נתפלא הפלא ופלא כשנשמע דברי הרמב\"ם הבאים אחר סמוך, והוא אומרו שם שאנקלוס רמז בתרגומו זה <b>\"לסור מקובל באימתינו\"</b> ולולי ראיתי לא האמנתי שהרמב\"ם דבר ידבר הוא בזה הלשון, ועד שיבוא אליהו לא תשורנו עין רואי, ובאמת דבר גדול דבר הרמב\"ם בזה כי חוץ מהמליצה המפארה הזאת המעוררת ישנים ומקיצה נרדמים, הנה הענין עצמו כל דו��ר צדק מגיד מישרים, יודה ויאמר כי ממעיני הקבלה נשאב, וחזותו מוכיח עליו כי כוונת אנקלוס כפי גרסת הרמב\"ם בתרגמו מתמלל הוא לרמוז על איזה חלוק במדותיו ית' כב יכול כאדם המדבר עם אחרים וכאלו הוכפלה חלילה מציאותו על דרך ואל משה אמר עלה אל ה', וקראתי בשם ה' לפניך כמו שפירשו בו המקובלים, והרי זה חותם בתוך חותם שנושא המאמר, ומה נענה אם נמצא הרעיון הלז, והביאור הזה עצמו על המקרא (לא על ת\"א) בראשני המקובלים? ובאמת כאשר שמענו כן ראינו בס' הזהר במליצות יקרות המאירות אל עבר פנינו ככל אשר שמענו אנקלוס והרמב\"ם רומזים במלת מתמלל, וז\"ל הזהר ח\"ג רס\"א ע\"א קרב אתה ושמע וגו' (ומשך הויכוח יורה כי על סוף הדבור תטוף מלתו, ר\"ל ואת תדבר אלינו וגו' כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש), ת\"ח בשעתא דאתיהיבת אורייתא לישראל <b>כולהון קולות אשתבחו</b> וקב\"הו יתיב על כרסייא (פירוש, הת\"ת יושב על הכסא והוא המלכות והוא האש, וזה אומרו מדבר מתוך האש עיין מק\"מ והרמ\"ז) <b>ודא מגו דדא אתחזי ומלולא דדא נפיק מגו עלאה דעליה</b> ודא הוא רזא דכתיב פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש, דמלולא נפקא ומליל מגו אשא, ועיין הרמ\"ז שפירש ודא מגו דדא וכו' כי' שהפנימי היה נראה מתוך החיצון — על פנים בפנים כתב וז\"ל פירוש פנים של מעלה דהיינו תרין תפוחין בפנים דעת זעיר וכו' ור\"ל שהפנים העליונים נתלבשו בפנים דזעיר לדבר עם ישראל אבל במשה כתיב פנים אל פנים וגו', ולזה ארז\"ל שהקול היה מתדבר בינו לבין עצמו <b>ומשה מבין</b> ע\"כ, וכיונתו לפ' שלפנינו שעל משה ידבר, והגם שיש קצת חלוק בין דברי הזהר כפי פי' הרמז, לדעת אנקלוס כפי נסחת הרמב\"ם ופירושו שאנקלוס ייחס לישראל בכלל מה שהזהר לא ייחס כי אם למשה לבדו, בכל זאת עקר הפירוש אחד הוא, ועיין ס' הציוני פ' יתרו ד\"ה וירד ה' על הר סיני, ועיין פי' קדמון על סודות התורה להרמב\"ן נדפס בליוורנו בס' מאור ושמש למורי כמהררי\"ק ז\"ל פ' יתרו על פ' פנים בפנים ז\"ל, ה' אלהינו הוא השם הגדול תאר לקול כבר ידעת סוד ה' הנקרא קול, ובכאן היה הקול מדבר הכח המכריע כקול המדבר מבין שני הכרובים בפרשת תרומה.... וה' הגדול מדבר מתוך האש רחמים כלולים בדין וכו' והרמב\"ן עצמו דבר נכבדות בזה הענין בפ' יתרו וז\"ל ואל יקשה עליך (ר\"ל על מה שאמר סמוך לו מלפניו שיש' שמעו מתוך האש היא העטרת) מה שאמרו הם למשה כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש, כי לא אמרו אשר שמע אלהים מדבר וגו' אמר קול אלהים אמרו מה שהשיגו, ולכך אמרי קרב אתה ושמע וגו', ופן אמר להם משה השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש, <b>כי מדבר תאר לקול כענין שנאמר וישמע את הקול מדבר אליו וכו' וכו'</b> — ודברי הרמב\"ן אלה יקרים בעיני ותולדות נשגבות נמשכות מהן, אעיר עליהן אך בקצרה — א', הנה הרמב\"ן תוקע עצמו בפ' עצמו אשר אליו רמז הרמב\"ם על תרגום אנקלוס קול אלהים חיים מדבר מתוך האש — ב', השוה הנרצה בו, וביארו על ידי הכתוב האחר המבואר הימנו הן במקרא הן בתרגום, והוא וישמע את הקול <b>מִדַּבֵּר</b> אליו שענינו מתדבר בינו לבין עצמו, וכתרגומו מתמלל — ג' בדבריו אלה עמד רמב\"ן ז\"ל בתווך בין הנסחא שייחס הרמב\"ם לאנקלוס מתמליל ובין הנסחא שלפנינו, והוא כי הרמב\"ן הגם שלא רמז לתרגום אנקלוס מתמליל בכל זאת שמר הענין והכוונה הנרצית בו, והוא כי מדבר תואר לקול כמו וישמע את הקול <b>מִדַּבֵּר</b> אליו, כלומר בינו לבין עצמו, ואין הפרש בינו לבין נסחת אנקלוס ורמזי רמב\"ם, ר�� שרמב\"ן תמך יסודותיו על קשר המלות, ורמב\"ם על פעל <b>דבור</b> המוגבל בכוונתו כפי תרגום אנקלוס לדבור בינו לבין עצמו — ועיין עוד בהערותי על הכוזרי בס' טעם לשד הערה ב' ואין פה מקום להאריך עוד."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>והבדלת את הלוים.</b> לשון הבדלה נאמר על הלוים שנבדלו מישראל לעבוד את עבודת ה', וכן נאמר על ישראל שנבדלו מבין האומות להיות כהני המון האנושי כאמרו ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, ומי שאומר שבשנאת האומות נבדלו מהם ישראל יאמר לנו כיצד נבדלו הלוים מישראל, וכן תמצא לשונות אחרים שנאמרו על הכהנים והלוים ביחס לישראל, נאמרו ג\"כ על ישראל ביחס אל האומות, בכהנים נאמר כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך לעמוד לשרת וגו', ובישראל נאמר בך בחר ה' להיות לו עם סגלה מכל העמים וגו', וכן נאמר ואתם כהני ה' תקראו משרתי אלהינו, בלויים נאמר והיו <b>לי</b> הלויים, ובישראל נאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, בכהנים נאמר הקדשתי אותם לכהן לי, ובישראל נאמר גוי קדוש."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כי לי כל בכור בבני ישראל.</b> היה נראה מזה הכתוב כי אין הבכורות מקודשים לגבוה לכהן ולשרת רק מיציאת מצרים ואילך — והאמת שבכל גויי קדם, וגם ישראל בכלל היו הבכורות משרתים בכהונה, וא\"כ כיצד יאמר כי לי כל בכור בבני ישראל, ביום הכותי כל בכור? התשובה שמפסוק זה בעצמו למדנו כי היו הבכורות ראשי המשפחה והחשובים בכל הבנים, שאל\"כ לא היו נגפים בארץ מצרים הבכורות בלבד להיותם הגדולים והחשובים ולא היו בכורי ישראל לקוחים תחתם, וא\"ת א\"כ מה היא הקדושה הזאת אחר היותם מקודשים, אומר אני שמתחלה היו מקודשים כל אחד לעמוד לשרת בביתו ובחומותיו לשם כל בני הבית, ואין להם שירות וכהונה לשם הכלל, ועתה נתקדשו להיותם משמשים בכהונה הכללית לשם כל ישראל — וראיתי דברי פי חכם חן הוא מהר\"ר עובדיה ספורנו בפ' כי תבוא שכתב שהוידוי מוסד על שבחטאינו ובעונות אבותינו הוצרכו לבער הקדש מן הבית לבלתי תת אותם לבכורות שהיו ראוים לתרומות ומעשרות כאומרו ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם (ועיין תי\"ט מעשר שני פ\"ה ה\"י) — או נאמר שטעם אומרו כי לי וגו' כלומר עד כאן היו משמשים לפני מרצונם הטוב, עכשיו יש לי זכות עליהם שהצלתים ממכת בכורות וזה על דרך שאמר כמה פעמים בישראל, אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי וגו'. ואעירך על דבר אמת בענין התחלקות ישראל לכהנים לויים וישראל, כי מלבד עקר החלוקות מצאנו שהחכמה האלהית התנהגה בחלוקות אלה כדרך שהתנהגה בחלוקות הטבע ר\"ל כתת בין כל אחת מהן מין אחד אוחז מזה ומזה וממצע בין שניהם, בוא וראה, בין כהן גדול, והכהנים מצאנו כהן המשנה, כהן משוח מלחמה, וסגני כהונה -בין הכהנים והלויים מצאנו משה ושמואל ששמשו בכהונה, בין הלויים וישראל מצאנו המשוררים שהיו נספחים אל הלויים עם היותם ישראלים ורק ממשפחת אמם נוגעים בשבט לוי — בין ישראל והגוים, הגר תושב שמקבל עליו שלא לעבוד ע\"ז ואינו חייב במצות."
+                ],
+                [
+                    "<b>כל בכור.</b> אולי רמז בכל גם על הבהמה, ועיין מה שכתבתי בפ' נשא, וכן מוכיח במקרא שלאחריו כי לי כל בכר וגו' באדם ובבהמה.",
+                    "[השמטה: <b>תחת כל בכור בבני ישראל.</b> וכנגד זה מצינ�� החמור יורה אצל הגוים על התשועה L' Ane lui meme n' est point indifferent symbole comme presque partout, de SALUT et de delivranee — Creuzer = Guignaut Relig. de l' Antiq. vol. 3. p. 289.- ואולי בזה נוכל להבין אומרו עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתונות וכן אסרי לגפן עירה ולשרקה בני אתונו, ועל החמור היו רוכבים הדיינים ובו נסמנו, כמו שנאמר רוכבי אתונות צחורות יושבי על מדין, ורבותינו אמרו בערובין רוכבי אתונות אלו תלמידי חכמים וכו' צחורות שמלבנים ההלכה כצהרים וכו', וקרוב אצלי לפרש על פי זה מליצת רבי טרפון הלכה חמורך טרפון כשנתחייב לשלם למי שחייב שלא כדין, ורב\"ע פירש שהיה צריך למכור חמורו כדי לשלם, ושתים קשה לי בפירוש זה, חדא למה תפס חמור יותר משאר דברים, ב' כי לו רבי טרפון היה עני, ינוח לנו, רק מהידוע כי רבי טרפון עשיר גדול היה ולמה יצטרך למכור חמורו כדי לשלם, על כן אני אומר שרצה לומר דרך הלציי כי לשלם הטעות שטעה בדין יצטרך למכור טכסיס הדיינות והוא החמור שהיה רוכב עליו כמאמרם בערובין רוכבי אתונות אלו תלמידי חכמים.]"
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ותקעו בהן.</b> למדנו מהכתובים האלה כי שני מיני קולות היו ידועים אצל קדמונינו מקבלי התורה, תקיעה ותרועה, ושתיהן בחצוצרות, וזה שאמר אחר כך ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו, הא למדת ששני מיני קולות הם, ומנין נוכל לדעת איזו תקיעה ואיזו תרועה אם לא מהקבלה? וכשהוא אומר ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות לא שלל בזה התרועה, שכן הוא אומר כאן ותקעתם תרועה ונסעו הרי שקרא לתרועה תקיעה, וכמו שאין לשון תקיעה שולל את התרועה כן לשון תרועה אינו שולל התקיעה, וכשהוא אומר יום תרועה יהיה לכם בר\"ה או והעברת שופר תרועה ביו\"הכ גם תקיעה בכלל עד שיפרש לך הכתוב כמו שפי' כאן <b>תתקעו ולא תריעו.</b>"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>על הצר הצורר אתכם.</b> בלשוננו הקדוש קרה כמו שקרה בשאר לשונות בני קדם, שבמלה אחת במעט שנוי יורו על <b>הזר והצר</b> וכן בלשון לאטין כמו שהעיר בצדק החוקר הגדול וויכו שהיו קורים אוסטים לאורח ולאויב, והיה בפיהם למשל שהאוסטי היינו הנכרי אין לו חזקה ותמיד כל מה שיקח מארצותם הוא תחת ממשלת בעליו הראשונים ולא תשבות המלחמה ביניהם עד שישוב הדבר אל אדוניו — והוסיף וכתב המחבר הנז\"ל \"באופן שענין אחד היה אצלם מובן במלת נכרי ובמלת אויב ולהיות להם לאויב די בהיותו נכרי, מכח החלוקה הקדמונית שהיתה מפורסמת אצל הרומיים בין Gives (בן עיר, תושב) ובין הנכרי אוסטיס או אויב — וראיתי בס' כרמי שומרון שהביא שיר משירי השומרונים שנדפס ג\"כ בס' Carmina Samaritana ושם נאמר \"הך סאנאין אנן על תרח (צ\"ל תרע) חסדך\" ופירושו כמו אורחים דופקים אנחנו על שערי חסדיך, עיין כרמי שומרון."
+                ],
+                [
+                    "<b>ותקעתם בחצוצרות.</b> עיין מה שכתבתי אצל היובל, ומה שלמדנו ממנו לשני הפנים אם בענין הנוגע לנפש, ואם בענין העבד ומכר וממכר, ודרך כללי כל דברי תורתינו משמשים לענין רוחני ומדיני כאחד, וכן בענין החצוצרות מצינו תשמישם למלחמה ולמקרא העדה, ומצאנו ג\"כ שישמשו בקרבנות כמ\"ש ותקעתם בחצוצרות, וכיוצא בזה אצל הרומיים הכלי שהיו קורים <b>ליטואוס</b> Lituus שהיו תוקעים בו במלחמה ועל הקרבנות — וכבר העיר על דמיון זה. De jurieu p. 783"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>והיית לנו לעינים.</b> לא שיהיו צריכים להנהגתו של יתרו כי הוא יתברך המנהיגם ומדריכם במעגלי צדק — רק אמרו לו דרך כבוד שאם יצטרכו לשאת ולתת עם העמים ויושבי החצרים למכור להם או לקנות מהם, יהיה הוא אמצעי ביניהם כי הוא יודע המקומות וטבע האנשים ההם ולשונותם ומה שהארץ מוציאה פירות ומה הם שוים, וזה כי על כן ידעת חנותינו במדבר כלומר ידעת המקומות שאנו חונים בהם במדבר וכל הענינים הנלוים לחנייתינו זאת."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>שובה ה' רבבות אלפי ישראל.</b> הנכון לדעתי שובה והשקט אתה ה' שאתה רבבות אלפי ישראל באמת כי אתה הוא הנלחם להם ולא ברוב צבאותם, וזה כנגד מה שאמר למעלה קומה ה' ויפוצו אויביך כלומר אויבי ישראל ושונאי ישראל, ואחר שה' מצא להם מנוחה ולא עמד איש בפניהם הוסיף שובה ה' שעשית מה שהיה ראוי לעשות לרבבות אלפי ישראל, וקרוב לזה בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b> זכרנו את הדגה.</b> פסוק זה הביא רבים לחשוב שהיו אבותינו בוני תרבות מצרים <b>(פיראמידי)</b> שהרי כתבו <b>אירודוטו ופליניו</b> שההוצאות שהוציאו מלכי מצרים בשומים ובצלים וצנונות להאכיל לפעלים שבנו <b>חרבות קיאופס</b> Cheops גבה למעלה עד שש מאות אלף ככרי כסף — Egypte par Champollion 195. וזוהי דעת יוסף הכהן בקדמוניות."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>מזקני ושראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו.</b> באומרו מזקני ישראל, גם אשר ידעת כי הם וגו' ידענו כי כבר היו נודעים ורשומים לזקני וראשי העם מלפנים, והאמת כדברי רבותינו שלא פסקה ישיבה מאבותינו, ולא היה זמן שלא היו בינינו זקנים וסנהדרין, ושוא עמלו האומרים כי סנהדרין החלה מימי בית שני וסמכו על שם זה שהוא לשון יוני, כי השם לחוד והענין לחוד, וקריאת שם סנהדרין בלבד היא מחודשת, רק הסנהדרין עצמה קדומה היא באומתינו ואם נקראת בשמות אחרים-ואם תאמר אם כן מה זה שיעץ יתרו לבחור אנשי חיל וגו', גם מה זו צוואה אספה לי וגו' אם כבר היו הזקנים ראשים על העם. התשובה כי עצת יתרו ומצותו יתברך לא היו רק לתת על שכם הזקנים שתי פקידות שעד אותה שעה לא נסו בהן, כי הנה עד יתרו משה הוא היה השופט ואפשר היו הזקנים שופטים עמו, בא יתרו ותקן שיהיו הזקנים שופטים את ישראל לבדם בכל דבר הקטון — עד אספה לי לא היתה נבואה בישראל כ\"א על משה והיא ההנהגה האלהית, באה מצותו ית' ונאצל הרוח על שבעים איש הזקנים להיותם מתנבאים גם הם להוכיח ולדבר אל ישראל וזה שאמר ויהי כנח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו אבל למוד הדת — וההנהגה המדינית Politique מעולם לא פסקה מהזקנים."
+                ],
+                [
+                    "<b>וירדתי ודברתי וגו' ואצלתי וגו'.</b> נראה שהירידה והדבור לצורך האצילה, כי שם היו עומדים ורואים או שומעים אע\"פי שאינו מדבר עמם, ועל ידי זה מתחנכים לנבואה ונאצל עליהם הרוח, וכן מצינו באליהו כששאל ממנו אלישע ויהי נא פי שנים ב��וחך אלי, מה השיבו אליהו, אם תראה אותי לוקח מאתך יהי לך כן ואם אין לא יהיה (מלכים ב' ב') הרי שהראיה הוא כמו חנוך להדבק במדרגה עליונה הא למה זה דומה למי שלא נסה באיזה שירות ומתחיל לראות כיצד אחרים עושים לעשות גם הוא כמוהם.",
+                    "<b>ואצלתי מן הרוח וגו'.</b> לכל חכם לב גם זו מהראיות שמרע\"ה האמין ברוחניות והשארות הנפש כי שמענו ממליצה זו שהשגות השכליות והנבואיות תבאנה על ידי <b>הרוח</b> אשר בקרבנו ואין מבוא לגשם בענין השכלי, ומהיותן רוחניות תאצלנה מזה לזה מה שלא יתכן אם נניח היותם מושגים ע\"י כלים גופניים — ובטעם מלת ואצלתי ראיתי לאנקלוס שתרגם וארבי, הבין בואצלתי ענין כבוד ומעלה או ענין משיחה לגדולה כמו ואל אצילי בני ישראל — והאמת והנכון כדעת רבי אברהם שפירש ואצלתי טעם אקח מאשר <b>אצלך</b>, והיא הוראת אצילות שבפי חכמי הקבלה, ובזה מצינו דוגמתה בכתבי הקדש לענין קרוב ודומה למה שהם רוצים בשם זה, רוצה לומר העתקת רוחניות ממדרגה למדרגה, ואולי גם דעת אנקלוס כן, והעד שחכמי האמת יאמרו גם כן על האצילות משח <b>רבות</b> קדשא — ואחר שכן לא ידעתי מה להם לאיזה חכמי הקבלה להסתפק באוראת שם אצילות אחר שמצינו לה דוגמא בתורה ולתכלית עצמו שהם רוצים בו."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>שש מאות אלף רגלי.</b> הקרוב דברים כפשוטן כדברי רבי עקיבא, ולטוען איך היה משה רבינו מסתפק ביכולתו יתברך הבלתי בעלת תכלית, אף אתה אמור לו כי משה גם הוא היה יציר חומר, ומטבע השכל האנושי להסתפק או להכחיש כל דבר היוצא חוץ מהמרוץ הטבעי, והספק הוא קודם לאמונה בכל אדם בדברים הללו, ומשה ע\"ה עם כל מעלתו וקדושתו לא נמלט מזה הספק, וזה אות כי תורתינו אמת אם מפני שלא חיסך הכתוב על משה והגיד לנו מה שחטא בהסתפקו ביכולתו יתברך, ואם מפני כי בזה נודע כי תורתינו נשגבה למעלה ממקבליה ואפילו ממשה שלא יכול להשמר כפעם בפעם מאיזה ספק אנושי ביכולתו יתברך הבב\"ת — ואם תורתינו למעלה ממשה אם כן היא אלהית."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וידבר אליו.</b> לא ידענו מה היה הדבור הזה, והנכון שהיה לצורך שעה להאציל מרוח משה על הזקנים."
+                ],
+                [
+                    "<b>וישארו וגו'.</b> הוצרכנו לדברי רבותינו שע\"י פתקין ובגורל נבחרו, שאם לא כן לא ידענו כיצד נשארו ולמה נשארו — ובאומרו ותנח עליהם הרוח נראה כי היו נביאים באמת, ואיך זה אחר שלא היו פתח האהל ולא נאצל עליהם מן הרוח- אומר אני לפי שהיו באסיפה ראשונה עם השבעים על כן בנוח הרוח על הע', נאצל גם עליהם ונתנבאו — ומה היתה נבואתם? אפשר שהיו דברי תוכחות לעם, או אולי כדברי רבותינו נבואה ממש — ואם כן הטעם שאמר יהושע כלאם יהיה מפני שלא קבלו הרוח בכלל הע' ממשה בפתח האהל."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>הבשר עודנו בין שניהם.</b> ולהלן הוא אומר עד חדש ימים כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, אפשר שכן היתה גזרה ראשונה שיאכלוהו חדש ימים, רק כשלא האמינו בדבורו יתברך ומהרו לאסוף ממנו יותר מן הצריך להם והממעיט אסף עשרה חמרים, ועוד שטחו שטוח סביבות המחנה מיראתם שמא יפסק, על כן לא הספיקו לאכלו גם יום אחד — ובזה מדוקדק הכתוב אף ה' חרה בעם, כי למה יחרה אפו והוא היה המבטיחם, רק האמת כמו שכתבנו כי חרון האף היה למיעוט אמונתם — וכיוצא בזה מצינו במן שנצטוו לקטו ממנו איש לפי אכלו, וזה לחזק אמונתם בו ית' שיתן די ספוקם דבר יום ביומו — וגם פה כן היה ראוי להם לעשות-ואולי המוכים היו האספסוף כי הם היו הראשונים להתאוות כמ\"ש והאספסוף וגו' התאוו תאוה, וכאן הוא אומר כי שם קברו את העם המתאוים, והם היו מקטני אמנה והרבו לאסוף יותר מן הצריך — ואולי על שם האסיפה הזאת נקראו האספסוף לגנאי שכן הוא אומר ויאספו את השלו הממעיט אסף עשרה חמרים, ולעוצם האסיפה נתכנו בשם אספסוף לזכר עולם — ויתכן גם כן שהאוספים ממנו כל כך ביום ראשון מתו, ועוד הוסיף השלו לירד עד חדש ימים כמאמרו ית'."
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כי אשה כשית לקח.</b> בדברי הימים דמשה סופר ממלחמותיו בארץ כוש ושעל ידי כן נשא האשה הכושית, ודע שיוסף לרומיים ספר הדבר הזה ומחכמי זמנינו Cesare Balbo אמרו שאין להרחיקו. — ועוד אמרו שנק' כושית מה כושית משונה בעורו, כך צפורה משונה במעשיה — ומצינו שם כושי אצל היונים משמש לכוונה קרובה לזו כי לדעת <b>איזיקיום</b> Esichius האליל <b>באכוס</b> Bacchus נקרא כושי כי היין שהוא פקיד עליו נוטה לגוון הכושי-ועיין מה שכתבתי ע\"פ כל הבן הילוד משם יוסף ואזכיר עתה קצת מהמקומות שבאו דברי יוסף להעיד על דברי רבותינו, כתב יוסף לרומיים שבני יעקב כלם מתו במצרים וגם עצמותם נשאו עמהם ישראל ממצרים לארץ ישראל וכן כתבו רבותינו — וכן ספר על עמרם שהיה שופט ישראל ונביא ורואה מראות אלהים בחלום חזיון לילה, והפלא שלא מצאנו כזה בשום מקום מהתלמוד והמדרשים חוץ מהזוהר והרמב\"ם, וזה לעד על קדמות ס' הזוהר (ועיין מה שכתבתי על איש איש כי יקלל אלהיו ושם דמיון נפלא בין הזו\"הק, ופילון, ויוסף) עלמרע\"ה ספר גם הוא יוסף כדברי רבותינו שלא רצה לינק משום אשה חוץ מאמו, וכן ספר עליו שהסיר הכתר מעל ראש פרעה וחייבוהו על זה מיתה כהני מצרים, ספר על מלחמות משה בארץ כוש ונשואיו עם בת מלך כוש. — גם יוסף כתב שרעואל ויתרו אחד הם — על השם שבו נגלה ה' למשה כתב שאין לו רשות לגלותו, ואין ספק שכוונתו על איזה שם מהשמות הנודעים לרז\"ל כמו שם בן י\"ב ובן מ\"ב, כי על שם אהיה והויה כבר בא תרגום השבעים קודם יוסף — גם יוסף כתב ששני גלות ושעבוד מצרים מירידתו של יעקב עד יציאת מצרים רד\"ו שנה. — כתב על המשכן שהוא נעשה כדמות העולם — כתב על האשה שמתגרשת על ערוה או דבר -רק על עין תחת עין כתב שהרשות ביד הנזק להוציא עינו של זה או להשתלם ממון, והרכיב ההלכה אתרי רכשי — על לא יהי כלי גבר הסב הפירוש כלפי המלחמה כדעת אנקלוס שתרגם ולא יהא תקון זין דגבר על אתתא, ועיין מה שהבאתי שם מעבודות הגוים, ספר על יהושע שזכה ונתנבא בפני משה רבו ובחייתו והוא מה שארז\"ל אותו שבת, שבת של דיוזגי היתה וכאלה רבות ועצומות, מי יתן תבוא שאלתי ויהיו כתובים ומונחים על הסדר בערך אל דברי קבלתינו הקרובים להם.",
+                    "<b>כי אשה כשית.</b> וממה שיעיד כי כושית היתה, הוא המנהג שמצינו בין גדולי מצרים בזמן משה לישא אשה כושית כי על אמינופי (מהמשפחה הי\"ח) שהוא המולך בזמן משה ושטבע בים סוף, סופר כי נשא אשה כושית, ורבותינו שאמרו שהיא צפורה, אין שם כושית סותרת דעתם, כי הקדמונים הניחו שתי ארצות ששמם כוש ואחת מהם לדרום מצרים, עיין Eusebe Prepar. evang. vol. 2. Note 76. bis. ויובן היטב אומרם ז\"ל כוש בסוף העולם והודו בסוף העולם, גם כוש והודו זה אצל זה במה שידענו <b>מקראטי</b> Crate החכם בחכמת חלוקת הארץ שהיה אומר שים אקיאנוס עובר תחת קו השוה ומחלק העולם לב' חלקים Ctone e Antietone (Euseb. ibidem) ואם תאמר, הלא מהודו ועד כוש מורה על שני מקומות רחוקים מאד זה מזה כהוראת מלת <b>עד</b> בכ\"מ? התשובה שכבר מצאנו שעל שני דברים קרובים ודומים זה לזה יאמר הכתוב <b>עד</b> כמו <b>מחוטב עציך עד שואב מימיך</b>, ונראה כדברי רבותינו על פסוק מהדו ועד כוש, והכוונה כמו שאין הפרש בין חוטב עציך עד שואב מימיך, כן כל ישראל שוים הם בברית הזה, וקרוב לזה משור <b>עד</b> שה, מגמל <b>ועד</b> חמור."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>והאיש משה ענו מאד.</b> מכאן נראה כי הדבור של אהרן ומרים היה בפומבי עד שנשמע למשה, ובא ללמד שלא כעס עליהם כי מטבעו להיות ענו ושפל."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויקרא אהרן ומרים וגו'.</b> ואם תאמר אם כן למה נקרא מתחלה גם משה כמ\"ש צאו שלשתכם וגו' יתכן לומר כמלך שהוא מזמין בעלי דינים לפניו בין זכאי בין חייב, ולפי שהיה תרעומת לאהרן ולמרים על משה על אודות הכשית על כן נקרא גם הוא."
+                ],
+                [
+                    "<b>ה' במראה אליו אתודע.</b> רחוק הוא שיהיה ה' דבק למעלה כדעת ראב\"ע והחכם שד\"ל הנמשך אחריו, והנכון שהוא כמו ואל משה אמר עלה אל ה' וכיוצא בו, והטעם בכל אלה לרמוז לסתרי האלהות כמו שהעירו בזה חכמי הקבלה, והחכם שד\"ל מדעתו את זאת פחד ליתן מקום לחכמי הקבלה לתלות עצמם בדברי התורה — וכן בפ' שלח אשר עין בעין נראה אתה ה'. וממין זה וישמע את הקול מדבר אליו עיין שם דברים ארוכים, וכן בס' יחזקאל את <b>מִדַּבֵּר</b> אלי ופירש\"י ז\"ל כאדם שידבר בינו לבין עצמו, וכל זה יורה לחלוק מדותיו יתברך בבחינת הנבראים.",
+                    "<b>בחלום אדבר בו.</b> אין צורך לפרש חלום ממש, שהרי מצינו כמה נביאים זולת משה מתנבאים שלא על ידי חלום, רק הכוונה כמו מראה וכנה המראה על ידי צורות מוחשות בשם חלום כי השכל בהשגתו המוחשים הוא כמו חולם, שאינו משיג בהם כי אם כללי הדברים, וכן אמר פלוטינו השגת החושים הוא חלום הנפש Enneades vol. II. p. 142. — וחכם עמנו ידידיה אלכסנדרי כתב Allegories de la LOI. השגת החושים נולדת כשהשכל ישן ופוסקת כשהוא מתעורר. Enneades vol. ll. p. 142"
+                ],
+                [
+                    "[השמטה: <b>בכל ביתי נאמן הוא.</b> לכל הפירושים שיוכלו ליאמר על מליצה זו, אין ספק כי אין הדבר כפשוטו והמשל הוא כאדם שהוא נאמן אצל חבירו ויוצא ונכנס שלא ברשות וזה על דרך מליצת רבותינו הא דעיילי בבר הא דעיילי בלא בר, ומשני צדדים מליצה יקרה היא זו לעיני כל משכיל, מצדה האחת הלא היא אוחזת בעקב מליצות אחרות אחריה רעותיה שגורות אצל רבותינו ז\"ל להורות על המעלה הרוחנית השכלית הנשגת לחשובי החכמים והצדיקים, כמו יצא <b>בשלום ונכנס בשלום, הא דעיילי בבר הא דלא עייל בלא בר</b> וכו', ובזהר אמרו על המומחה בסתרי תורה <b>דעאל ונפק</b> — ובגמרא אמר רשב\"י על עצמו ועל כיוצא בו <b>ראיתי בני עליה</b> והם מועטים וכיוצא באלה רבות, ואם באנו לעמוד כל הצורך על כל אחד מאלו ולארוג זו בזו וזו בזו יארך הדרוש, ומצדה השנית יפיץ אור על מליצת התורה ועל אחיותיה אצל רז\"ל מה שנמצא כתוב על מצבות מצרים הקדמונים, כאשר ישימו בפי המת או קרוביו תחנה לאוסיריס Osiris או לאליל אחר — וככה יאמרו — תחנה או עבודת לאמון — רה — מושיע העולמים אדון האלהים, לך תכרע כל ברך, חי בצדקה אמון-רא מלך האלהים <b>נא תתן לצאת ולבא בבית המלכות</b> על <b>אֹ</b>ני נ<b>וֹ</b>ם גם רוחב הלב לעבד הנאמן וכו' V. Orcurti Catal. illust. vol. l. p. 68. n°. 5. הבט ג\"כ וראה מליצת <b>רוחב לב</b> המקבלת למליצת התורה קוצר רוח ובדברי הנביאים מצינו כיוצא בו ופחד ורחב לבבך, ועיין כל האמור בענין בספרי טעם לש\"ד על דברת <b>נשמה יתירה</b> ותרוה צמאונך — ועל הכל לא יסית הקורא דעתו <b>מהתחנה לצאת ולבוא בבית המלכות</b> לרמוז על אושר הנפש והתענוג הרוחני, ויש מליצה אחרת נספחת אליה פעמים רבות וגם היא יקרת הערך והוא כשיוסיפו אחר היציאה והביאה שנפש המת<b> תשאוף רוח חצות הלילה</b> וכל אדם יחזה לאלפי רבבה בס' הזהר <b>כי רוח חצות הלילה</b> הוא הסימן להכנס הקב\"ה לטייל בג\"ע עם הצדיקים כמ\"ש בפלגות ליליא נשיב רוחא מסטר צפון וקב\"ה עייל לאשתעשעא עם צדקייא בגנתא דעדן, וגם זה מן המתמיהין שחצות הלילה Mezzanotte בלשונינו האיטלקי הוא כנוי לצפון כמו שחצות היום, הוא כנוי לדרום. Mezzogiorno]"
+                ],
+                [
+                    "<b>פה אל פה.</b> כמו פנים אל פנים, והכוונה שנביאים אחרים אינם מתנבאים בהקיץ רק בבטול החושים, באופן שבאמת אין שם רק פה אחד ופנים אחדים ואין אישיות Conscience האדם קיימת בעת הנבואה, לא כן משה."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אל נא תהי.</b> אם מרים אחותך תמות או תחלה הלא גם אתה שאתה אחיה ובשרה הרי אתה כאלו מת או חולה, הא למה זה דומה לקטן שיצא מרחם אמו ונאכל חצי בשרו מחמת איזה חולי ונשאר כך כל ימי חייו וכדי בזיון וצער, כך אם מרים שהיא חצי בשרך תחלה הלא גם אתה תסבול צערה."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>שלח לך.</b> ולהלן (פ' דברים) הוא אומר ותקרבו וגו' ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו, אפשר לומר שישראל שאלו בתחלה דרך כלל בשלוח מרגלים, ובא הקב\"ה והורה למשה כיצד ישלח ומי ישלח וז\"ש שלח לך כי ישראל שאלו מתחלה, על כן לך, ואמר עוד וייטב בעיני הדבר כי משה לא ידע מה שעתיד להיות, וחשב שישובו התרים את הארץ וישבחוה בפני ישראל ובזה יחזק לבם לעלות ולהלחם עליה, ויודע עתידות ידע שיסרחו המרגלים ויוציאו דבה על הארץ על כן אז\"ל וייטב בעיני ולא בעיני המקום, ולחנם תמה על זה הרב אברבנאל — ואמר, אשר אני נותן לבני ישראל כלומר הגם שאני נותן אותה לבני ישראל ודי בזה ידיעה כי טובה היא עד מאד בכל זאת שלח לך וגו' ונשלחו איש מכל שבט כדי שיאמנו דבריהם בעיני כל שבט ושבט."
+                ],
+                [
+                    "<b>כלם אנשים ראשי וגו'.</b> חז\"ל אמרו אין אנשים אלא צדיקים, וחוץ מהטעם המשותף עם מה שאמרו במ\"א ישראל נקראו אדם ר\"ל שלמות טבע ותכלית האנושיות בישראל ובצדיקים, הנה ראיתי לשונות אחרות ישתמשו בל' אנשים גרידא להורות על המשובח שבמין ובפרט לשונות קדמוניות כאשר יאמר וויכו וז\"ל- ונשארו נקראים בשם אנשים <b>(ווירי)</b> אצל הרומיים שהוראתו אצלם כהוראת אירוי (גבורי חיל) אצל היונים, ובשם זה נקראו הבעל המזדווג כפי דיני התורה (איש ואשה) והשרים, והכהנים והשופטים (עיין ס' ד') ובמה שהעירונו על הקרא איש המזדווג כפי דיני התורה יובן היטב אצלי אומרו תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי, רוצה לומר שיהיה זווגנו לעתיד לא דרך עראי וכדבר שיש לו הפסק אלא זווג מתמיד וקיים לנצח בתנאים שלא יופרו לעולמים כאיש הכותב כתובה לאשתו, והרי זה מעין אומרו במ\"א בימים ההם אכרות וגו' את בני ישראל ברית חדשה לא כברית וגו', ואומרו ג\"כ <b>וארשתיך לי לעולם</b> וגו' והפך זה בעלי שאינו רומז רק על הזווג החמרי, ונפרד לשנים כאלו יאמר",
+                    "<b>ב��א עַל</b> מענין בעילה — ואחר שכן תימה על רשב\"ם שכתב כל נשיא בהם עיקר פשוטו תקח מאותם שבישראל שנשא אותם ללכת נראה שמפרש נשיא מלשון נשיאות לב ואם זה עקר פשוטו — יהיה עקר פשוטו ג\"כ כדברי האומר שהעננים הביאו אבני שהם ואבני מלואים כמ\"ש והנשיאים הביאו מל' נשיאים ורוח וגשם וכו' — ומפורש כתוב כלם אנשים ראשי בני ישראל המה, ואיזה שם יותר נכון מנשיא לראשי בני ישראל, והראיה שהביא מהטעם שתחת כל, איני יודע מה זו ראיה ומה הפרש אצל הטעם בין אם נאמר שכלם נשיאים או כלם נשא אותם לבם — והטעם שנשלחו הנשיאים כי הם בבקיאותם ובחכמתם בעניני העולם ודרך ארץ יוכלו לחקור אחר כל דבר ודבר על מתכונתו ולבקש להם תחבולות לדעת כל הנצרך להם, ולהמלט מיד אנשי הארץ."
+                ],
+                [
+                    "<b>שמוע בן זכור.</b> אלה השמות גם אחרים מעידים כי לשון אבותינו במצרים ובמדבר לשון עברי היתה, ואם לשון עברי היא שפת כנען איככה ישמרו במשך כמה דורות לשונם הראשון ומה יתרונה על לשון מצרי ולפחות יהיה האמת כדברי רבותינו שלא שנו את לשונם, וגם זה פלא."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויקרא משה להושע בן נון.</b> כתב רשב\"ם שנקרא בבית אביו הושע ומשה כשנעשה משרתו קראו יהושע, שכך היה מנהגם כמו ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח, ודניאל נקרא בלטשצר, ואין זו ראיה כי פרעה לא היה מדבר לשון עברי גם היה מאמונה אחרת, וכן נבוכדנצאר, רק העקר ששנוי זה כעין שנוי שמות האבות אברם אברהם שרי שרה וכיוצא — גם נראה קרוב כדברי רבותינו שבאותה שעה נקרא כן דרך תפלה, או שינצל מעצת מרגלים או והוא נכון אצלי יותר שינצל מסכנת הדרך הגדולה לכל מי שבא לרגל את הארץ, שאם לא כן למה המתין עד עכשיו לספר שנוי שמו, ועל פי דברי רבותינו יבוא על נכון שמתחלה נקרא תמיד בשם יהושע על שם העתיד, רק כשבא לספר ענין שלוח המרגלים שעל ידי זה נשתנה שמו, קראו הושע כשבא למנותו אצל אחרים והוסיף ויקרא וגו' כלומר כאן נשתנה שמו ונק' יהושע — והנה רשב\"ם עצמו כתב בסמוך שענין כלב שנשתטח על קבורת אבות ונתפלל שינצל מעצת מרגלים נראה פשט ואם כן למה יפלא שמשה יתפלל על יהושע — ועל ענין כלב, נראה בלתי ספק כדברי רבותינו שהרי כתוב ולו אתן את הארץ אשר דרך בה ולבניו, וביהושע מצאנו שנתן לכלב את חברון כדכתיב ואת שדה העיר וכו' נתנו לכלב בן יפונה באחוזתו — ורשב\"ם לא זכר רק הכתובים האלה ולא זכר עוד אחרים המבוארים יותר מזה, ואגב נעיר על כל הפרשה ההיא הנכבדת ויאמר אליו כלב בן יפונה הקניזי אתה ידעת את הדבר אשר דבר ה' אל משה איש האלהים על אודותי ועל אודותיך בקדש ברנע ואין ספר שהכוונה על הכתוב (במדבר י\"ד) אם אתם תבוא אל הארץ וגו' כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון — בן ארבעים שנה בשלוח משה עבד ה' אותי וגו' ואחי אשר עלו עמי המסו את לב העם ואנכי מלאתי אחרי ה' אלהי (יראה פה הרואה מליצות לקוחות בצורתן ותבניתן מספור התורה כמו שכתוב <b>אחינו המסו את לבבינו</b> וגו', ועל כלב עצמו נאמר שם <b>יען אשר מלא אחדי ה'</b>, והשואת לשון זה גם אחרים שיבואו בסמוך עדים נאמנים, כי מיום דבר כלב אלה הדברים אל יהושע כבר היתה תורת משה כתובה בשלמות חקיה וספוריה כאשר הם לפנינו היום) וישבע משה ביום ההוא לאמר אם לא הארץ אשר דרכה רגלך בה לך תהיה לנחלה ולבניך עד עולם כי מ��את אחרי ה' אלהי, (הן הן מליצות התורה עצמן ולו אתן את הארץ אשר דרך בה ולבניו יען אשר מלא אחרי ה', וגם פה התולדה היוצאת כעין שלמעלה) ועתה הנה החיה ה' אותי כאשר דבר וגו' ועתה <b>תנה לי את ההר הזה אשר דבר ה' ביום ההוא</b>, כי אתה שמעת ביום ההוא כי ענקים שם וערים גדולות בצורות, אולי ה' אותי והורשתים כאשר דבר ה', (ונעיר פה הערות יקרות, א' השתוות המליצה עם מליצות התורה כנזכר למעלה, והוא אומרו <b>ערים גדולות ובצורות</b> מאד וגו' בני ענקים וגו' — ב' אומרו <b>תנה לי את ההר הזה</b> אשר דבר ה' ביום ההוא, ואין ספק (כאשר נוכיח עוד) כי על חברון ומגרשיה ידבר, וכן בסי' כ\"א היא חברון <b>בהר יהודה,</b> ואם כן עין רואה כי לדעת כלב כשאמר הוא ית' ולו אתן את הארץ אשר דרך בה וגו' הכוונה על חברון, ועל כן בא בטענה אצל יהושע <b>ועתה</b> (כלומר בכחי זה ובהבטחה זו) תנה לי את ההר הזה, ובאמת, אם אין הדבר כן כל שאלות כלב ותשובתו ומתנתו של יהושע אין להן שחר כי אם לא על חברון בפרט הכוונה מה צורך לשאלה ולמה יגרע כלב מכל ישראל, שלא ליטול נחלה בארץ? ובפירוש הוסיף ואמר ההר הזה <b>אשר דבר ה'</b>, הרי שפירש דברי ה' שזכר ולו אתן את הארץ אשר דרך בה <b>על חברון בפרט</b>, ועוד ראיה שעל חברון ידבר אומרו <b>כי ענקים שם</b> — והיכן מצינו ענקים אם לא בחברון כמ\"ש ויבוא עד חברון <b>ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק</b>, ומי זה יסתפק עוד בקבלת אבותינו שהלך <b>כלב לבדו</b> עד חברון אחר אומרו בכתוב שלפנינו ההר הזה וגו' <b>כי אתה שמעת ביום ההוא כי</b> ענקים שם וערים גדולות בצורות וגו', ואם כלם הלכו לחברון ויהושע בכללם מי לא ישתומם ויפלא בקוראו <b>אתה שמעת ! אתה ראית</b>, מבעי ליה למימר, כי יהושע בכלל המרגלים היה, רק מוכרח לומר כי יהושע לא הלך כדרך שאר מרגלים שלא הלכו לחברון, וכלב לבדו הוא שהלך, ובחזרתו אצל חביריו <b>ספר</b> להם כל מה שראה ונמצא שבמה שנוגע לחברון, יהושע וחבריו <b>שמעו</b> רק לא ראו, ועל כן יפה אמר לו כלב ליהושע <b>אתה שמעת</b> ואמר עוד והורשתים (לענקים) כאשר דבר ה', והיכן דבר אם לא בפסוק ולו אתן את הארץ אשר דרך בה, הרי שפירש כלב הבטחה זו על חברון בפרט, ואם מוכרח הדבר מצד שאלתו של כלב גם מעשיו של יהושע יוכיחו שכתוב ויברכהו יהושע ויתן את חברון לכלב בן יפונה לנחלה על כן היתה חברון וגו' יען אשר מלא אחרי ה' אלהי ישראל, הרי מפורש שהיות לכלב חברון היא יען אשר מלא, ואם כן כשמצינו בתורה ולו אתן את הארץ וגו' יען אשר מלא, על חברון ידבר, שאם על א\"י בכלל מאי רבותיה דכלב יותר מכל ישראל? ובס' יהושע סי' ט\"ו כתוב ולכלב בן יפונה נתן חלק בתוך בני יהודה <b>אל פי ה' ליהושע את קרית ארבע וגו' היא חברון</b>, הרי מפורש שנתינת חברון אל יהושע היתה <b>על פי ה'</b>, ואמר ליהושע, ולא למשה כי ליהושע נמסרה מצוה זו לקיימה בעברו את הירדן.",
+                    "[השמטה: <b>ויקרא משה להושע בן נון יהושע.</b> ואפשר שרצה משה להעיר כי הוא מעותד לגדולה, וכן מצאנו בארץ מצרים שהיו המלכים נקראים בשם אחר כשמתחילים במלכותם Orcurti Catal. rag. Torino. vol. l. p. 37.]"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואת העם היושב עליה החזק הוא וגו'.</b> אז\"ל על פסוק זה יש ארץ מגדלת גבורים ויש ארץ מגדלת חלשים — והחכמה האנושית הסכימה על זה מפי משורריה וחכמיה — המשורר האיטאלקי <b>טאסו</b> כה יאמר \"הארץ הארכה, העליזה, והערבה, תוליד יושביה בדומים לה\" — והמליץ <b>ציצירו</b> כה יאמר \"מדות האדם לא תמשכנה כל כך מטבע המשפחה והזרע כמו שתמשכנה מטבע המקומות ומהמנהגים והרגל החיים — כל זה להפיס דעתם של ישראל כדי שיכינו להם מה שיראה בעיניהם מוכרח וראוי לכבוש את הארץ גם שאין בזה צורך."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>צען מצרים.</b> היא עיר גדולה וחשובה במצרים הקדמונית, וידענו ממה שנתפרסם לאחרונים על ידי הכתיבות שמצאו חקוקים על האבן או על הקיר, וממה שספרו קדמוני היונים והמצרים כי הרבה משפחות מלכו במצרים אב ובנו ובן בנו וכו' מספר הסמוך לארבעים והמשפחה (דינאסטייא) האחת ועשרים, מוצאותיה מקדם מעיר צוען, וצוען ידענו בראיות שהיא הנקראת בפי יושבי הארץ <b>תאניס</b>, ונתאמת הדבר מהתרגום שתרגם צען מצרים <b>תאניס דמצרים</b>, ואין ספק אצלי שאל העיר הזאת עצמה כיוון ישעיה הנביא ע\"ה באומרו כי היו בצען שריו, ומלאכיו",
+                    "[השמטה:<b>לפני צען מצרים.</b> עיין מ\"ש במקומו, וראי' להוסיף כי אולי נזכרה כמטרופולין אצל רבותינו לא שתהיה העיר הממלכה באמת, רק להיות המשפחה הראשונה שמלכה על ארץ מצרים מוצאותיה ומכורותיה מעיר Tanes היא צען כמי בית לחם שהיתה מולדתי של דוד שנקראו בניו על שמה — ועוד נעיר על שם <b>חרס</b> הוא שם עיר אליופולי כשמה (שמש) וכמו שאמרו רבותינו שמש, ודע כי מצינו שם <b>חרס</b> שם משמות מלכי מצרים ורבים הם שנקראו כך כאשר יעידו מצבות מצרים והגליונים הנק' פאפירי. Papires]",
+                    "<b>חנס</b> יגיעו, ואולי על כי מספר השנים יוכל להיות שבזמנו או קרוב לו מלכה על ארץ מצרים המשפחה הנזכרת אשר הורתה ולידתה בעיר צען, ואליה נתכוונו חז\"ל באומרם על צען \"דמרבו בה מלכי\" (או מי יודע אם גם אצל משפחות המולכות אחריה נשארה עיר קדושה ובה היו נמלכים ונמשחים כמו שקרה לעיר ריימס בארץ צרפת) ובאמת שאין אנו צריכים לכל זה כי מלבד המשפחה האחת ועשרים שיצאה מצען למלוך על כל ארץ מצרים העד העיד בנו האיש <b>מאניטוני</b> כהן מכהני מצרים בזמן התלמיים שהעשרה המלכים הראשונים שהעלה זכרונם על ספרו היו ילידי תאניס או צוען, ובכן יצדק לומר שנקראו כל המלכים על שמה, ובה נתנו כתר מלכות בראשם להיות העיר ההיא ראשית ממלכתם. — ורש\"י ז\"ל פירש שהיא היתה מושב המלכים שנאמר כי היו בצוען שריו וגו', ומעולם לא שמענו שמטרופולין של מצרים כך שמה, והנה זכר הנביא להורות על עיר המלכות נוף ומף Menfi ואמון מנא Tebe ואון היא איליופולי, וחוץ מזה ג\"כ היה קשה שאין כוונת ישעיה על שרי מצרים רק יבא להגיד איך ישראל מבלי שום באלהים כסלם ובאל עליון מבטחם היו שולחים שריהם ומלאכיהם לצען לעזרה, וכן פירש רש\"י עצמו בישעיה שריו של מלך ישראל — אמנם במה שביארנו יבוא על נכון כי טנס או תנס היתה עיר גדולה לאלהים לרוח מזרחי של נילוס בגליל מצרים התחתון, וכמה בנינים נוראים ומפוארים נמצאו בה, ומחרבנה אנו דנים על יישובה כמו שהעידו שני השאמפולליון — ולרוב יושנה וקדמותה זכרה הכתוב אצל חברון הקדמונית גם היא והמלכים שמלכו במצרים בזמן ישעיה הנביא משנת 1101 קודם חשבונם עד 971 היו מיושבי צען או תאניס והיא המשפחה הכ\"א שישבה על כסא המלוכה, ובזה יובן מ\"ש ישעיה כי היו בצוען וגו' לפי שמלכי מצרים שהיו בזמנו היו מתושבי צוען, ואמר הנביא ששרי ישראל הלכו להתנפל לפני מלך מצרים בצוען עיר מושבו והוסיף ומלאכיו חנס יגיעו, כפל הענין במלות שונות, וחנס היא תניס בשנוי מועט כמו עיר ההרס במקום עיר חרס והיא עיר השמש Elio-poli, וכן מצינו לאומירוס היוני שנרא�� מדבריו היות צוען או תניס בזמנו עיר ממלכה במצרים שכתב שמינילאוס והילני אשתו הלכו מצרימה לעיר תוניס Odyss. lV. 227. Creuzer ed. Paris. l. 516. ואומירוס כפי עדות כותב תולדותיו (הגם שהם מיוחסים בטעות לאירודוטוס ונמצאים בין ספריו) עמד בשנת 168 אחר כבוש <b>תרויא</b> 1270 בקירוב קודם הנוצרי, וממשלת התאנסיים במצרים כפי מה שכתב Champollion החלה 1101 ופסקה Pittoresque Univers 971 — ולסבות שלא ידענו מצאנו ג\"כ תיניס Tenes במלכות אלגזאייר וגם תוניס שם כללי לכל המחוז וגם שם עיר הממלכה, וראיתי לחוקר גדול שבזמנינו Guignaut. Relig. de l' antiq. vol. l. 765. שכתב העיר טניס אם נקבל ספור היהודים כבר היתה בנויה כמה שנים קודם משה\", ולא הגיד לנו היכן ספרו היהודים, אמנם בכל האמור עד הנה יתבארו דבריו שהרי המתרגם ארמית כתב טניס דמצרים במקום צוען והכתוב מודיע שבנין צוען אינו מאוחר לבנין חברון כ\"א ז' שנים וע\"פי זה כבר היתה בנויה כמה מאות שנים קודם משה, ומזה למד החוקר הנזכר הגם שלא באו דבריו בפירוש הראוי.",
+                    "[השמטה: <b>וחברון שבע שנים נבנתה.</b> בסוטה פ' אלו נאמרין מאי נבנתה? אילימא נבנתה ממש אפשר אדם בונה בית לבנו קטן (כנען) קודם לבנו גדול? (מצרים) עשו האבות הקדמונים בונים ערים לבניהם (כמ\"ש על קין ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך) אלא שהיתה מבונה על אחת משבעה בצען, ואיך שנבין פשט הכתוב הנה בפעל בנה לא יצאו רבותינו מגבול הפשט כי פעמים שיאמר הכתיב בנה ור\"ל התקין והמעלה בבנינים, וכגון זה מצאנו בס' מלכים (א' סי' י\"ב) ויבן ירבעם את שכם והלא כבר היתה בנויה מזמן יעקב כמ\"ש ויבא יעקב שלם עיר שכם, ומה שיעיד כי שכם שם העיר אומרו אח\"כ ויטמון אותם יעקב תחת האלה אשר עם שבם (ועיין מה שכתבתי שם) ואין לומר שנקראת אז שכם על שם העתיד כי מלבד שנשיא הארץ באותו זמן היה שכם וקרוב מאד שנקראת על שמו או על שם אחד מאבותיו הנק' שכם כמוהו כמנהג הקדמונים כלם לקרות את הערים על שם מיסדיהם, מלבד זה הרי מצינו (מלכים שם, שם) <b>ויבן את פנואל</b> והרי פנואל כבר היתה מימות יעקב והוא הקורא אותה בשם פנואל על שם המאורע כי ראיתי אלהים פנים אל פנים — וכן ראיה לדברינו משומרון שנאמר במלכים שעמרי בנאה ובכל זאת מצאנו שהנביא הזקן שהיה בזמן ירבעם היה מעיר שומרון כמ\"ש וימלטו עצמותיו את עצמות הנביא אשר בשומרון, אם כן אותו הבנין שבנה עמרי לא היה בנין מחדש רק תקון. (ועיין רד\"ק מלכים א' י\"ג)]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויהס כלב את העם אל משה.</b> הכוונה שהשתיק אותם ברצותו לדבר אל משה ולהשיב גם הוא שולחו דבר, ומה היא התשובה עלה נעלה וירשנו אותה."
+                ],
+                [
+                    "<b>לא נוכל לעלות וגומר.</b> זה היה חטא המרגלים באומרם לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו, ועל ה' לא נשענו כאלו בכחם ובעצם ידם יעשו מלחמה, ולא במה שאמרו אפס כי עז וגו' כי גם משה אמר שמע ישראל אתה עובר היום לרשת גוים גדולים ועצומים וגו', ועוד כי כל הדברים מתפרשים כפי הכוונה ואין ספק כי שום א' מיש' לא יסתפק שמא משה, להניא את לב בני ישראל הוא בא."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>וכן היינו בעיניהם.</b> יפה העיר הרב האברבנאל שלא היה צורך לומר זה שאם בפ\"ע היו כחגבים הגם שאין אדם מרגיש במומו כ\"ש בפני הכנענים עצמם, רק עקר הפירוש כך הוא, שמא תאמרו כי פחד הכנענים נפלה עלינו והיא הגורמת ש��דמו בעינינו גדולים וחזקים כ\"כ, על כן אמר וכן היינו בעיניהם ששמענום מבזים ומחרפים אותנו כאלו אנחנו בעיניהם כחגבים."
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ותשא כל העדה וגו'.</b> אין ותשא חוזר אל קולם כי זה יחיד נקנה וזה רבים זכר, אבל האמת שלשון נשיאה בלבד יורה על נשיאות קול גם מבלי שיזכיר קול וכן לדעתי <b>ישאו</b> מדבר ועריו חצרים וגו', ואולי מזה למדו חז\"ל לרמוז על השיר מפ' עבודת עבודה ועבודת <b>משא.</b>",
+                    "<b>ויבכו העם בלילה ההוא.</b> יביטו המכחישים כיצד הג' המארעים הרעים שקרו לאבותינו היו כלם בשבוע אחד אולי ביום אחד כפי עדות הכתוב, ולא יטילו דופי בדחז\"ל האומרים כי יש עתים לטובה ועתים לרעה כי הנה בעשרים לחדש סיון לשנה השנית לצאתם מארץ מצרים נסתלק הענן ונסעו ב\"י (במדבר י' פ' י\"א) והלכו בדרך שלשת ימים (שם פ' ל\"ג) שני ימים שאלו ואכלו השלו (סי' י\"ב פ' ל\"ב) שבעת ימים נסגרה מרים הרי הגענו לב' לחדש תמוז, ארבעים יום עשו המרגלים בהליכה וחזרה הרי י\"ב לחדש אב — חרבן בית ראשון היה כמ\"ש בס' ירמיה בז' לחדש אב, וחרבן בית שני ידוע מדחז\"ל ויוסף שאירע בט' בו, הרי כל הג' מאורעות בשבוע אחד."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>נתנה ראש ונשובה מצרימה.</b> במכילתא די\"ח פירשו נתנה ראש עבודה זרה, וכן דרך רבותינו במקומות אחרים, וכן פירשו על ודוד בא עד הראש שבקש לעבוד ע\"ז ועיין מה שכתבתי פ' בראשית שכן דרך המינים ובראשם הנוצרים לקרוא לעבודתם, וזה הטעם ששנו לתלמי המלך כדאי' במגלה, ורבותינו הגם שכנראה נטו מדרך הפשט, מצינו בס' נחמיה וימאנו לשמוע ולא זכרו נפלאותיך אשר עשית עמהם ויקשו <b>ויתנו ראש</b> לשוב לעבודתם במרים ואתה אלוה סליחות וכו' אף כי עשו להם עגל מסכה, וקרוב ונראה שכוונת הכתוב שם לרמוז על ע\"ז שאל\"כ לא היה אומר ויתנו ראש כאלו עשו זה בפעל, וכפי האמת אם אינו רק כפשוטו שימנו עליהם שוטר ומנהיג לא נהיה כדבר הזה ולא נשמע כמוהו ואיך יאמר <b>ויתנו</b>? הא אין לך לומר אלא שנתכוונו לשום ע\"ז ועל זה סמך לו ענין העגל — ויצדק אומרו נתנה ראש על שובם למצרים כי עד עתה היה ארון ברית ה' נוסע לפניהם ואלהי ישראל הולך לפניהם יומם, ואם יפנו אחור לשוב למצרים לא ינהיג אותם עוד, על כן היו צריכים לאל אחר שינהיגם שכן דרך הקדמונים להוליך אלהיהם לפניהם אל כל המקום אשר יפנו שם אחריו ילכו. — ולחנם תמה האברבנאל איככה נואלו שרי ישראל ואת פעל ה' לא הביטו במצרים ובמדבר. כי עם היותם דור דעה ומשיגי המראות הגדולות הכל בבחינת הנבואה לא בבחינת השכל והחכמה האנושית על כן אין לתמוה אם נתפתו אחרי הבלי הגוים ונהפוך כי זו ראיה כי התורה למעלה ממקבליה ולא נתנה לדור ההוא בלבד וכפי המצב והדעות הגוברות באותו פרק כדברי המכחישים."
+                ],
+                [
+                    "<b>ויפל משה ואהרן וגו'.</b> חלילה שמשה ואהרן יזלזלו בכבודם כדעת הח' שד\"ל ליפול על פניהם לבקש רשות לדבר, אחר שהעם בעטו בה' ובטובתו באומרם ולמה ה' הביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב — ואיך יהושע וכלב לא ינהגו כבוד ברבותם להניחם לדבר, וכן בפ' קרח שנאמר ויפול על פניו, פי' שם השד\"ל דרך בקשה, וכל זה זר מאד, והאמת לדעתי שנפלו על פניהם בתפלה לה\"ית והוסיף לומר לפני כל קהל עדת בני ישראל להורות שעשו כן אולי יתעוררו ויזכרו חסדי ה' ולא יוסיפו למרות את עיני כבודו."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אם חפץ בנו וגו'.</b> ונתנה כמו יתנה כלומר אם חפץ בנו, בריא וודאי שיתנה לנו ולא יעמוד לפניו מונע."
+                ],
+                [
+                    "<b>סר צלם.</b> גם אבותינו האמינו שלכל אומה שר או מלאך ממונה עליה, וכמו שהקב\"ה הוא צל למאמינים בו כמו שנאמר ה' צלך על יד ימינך כן אלהי הגוים, והעד וה' אתנו כלומר אם צלם סר מעליהם, צלנו והוא ה', אתנו ולא יסור מעלינו."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וכי תשגו וגו'.</b> נראה כדברי רבותינו שבע\"ז הכתוב מדבר, שאם על כל מצוה ומצוה באה אזהרה זו הרי כבר דינו אמור בפ' ויקרא (ד' י\"ג) ואם כל עדת ישראל ישגו וגו' ושם לא נתחייבו כ\"א פר לעולה ולא נזכר שעיר וכאן נוסף שעיר לחטאת, ועוד שכן הכתוב מוכיח בסוף הפרשה והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה' הוא מגדף ונכרתה, ואין פסוק זה מדבר רק בע\"ז, חדא דאיך שייך לשון גדוף בשאר עבירות, ב' הרי ענשם של כל אחת ואחת כבר אמור ומה ענין כרת לכאן, ג' שלא יתכן לאיים כל כך על שאר עבירות רק על ע\"ז — ואם תאמר למה הוציא ע\"ז בלשון הזה וכי תשגו וגו' את כל המצות האלה, אומר אני שהכוונה לומר מי שבעובדו ע\"ז פורק עול וממילא כופר בכל המצות כי אין ספק שמי שאינו מודה שאלהי ישראל הוא לבדו אלהי אמת לא יוכל לקבל ולשמור מצותיו, וכן הדברים מוכיחים שלא נכתב אחת מכל מצות כמו שנאמר במ\"א, רק את כל מצות וגו' ואיזו המצוה שהיא כוללת כל המצות הוי אומר זו ע\"ז, ועוד שלא אמר אשר לא תיעשנה כמו שנכתב במ\"א רק אמר את כל מצות ויש מצות עשה בכלל, ואדרבה אין הלשון מורה אלא על מ\"ע שכן הוא אומר וכי תשגו <b>ולא תעשו</b> הרי שהשגיאה היא בשלילת המעשה ואם כן במ\"ע הכתוב מדבר, אמנם לא יתכן לפרשו על מ\"ע כי על בטול מצות עשה אחת אין קרבן, וכל שכן שלא יאמר עליה והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' את ה' הוא מגדף ונכרתה כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר וגו', הא אין לך לומר אלא שמדבר על מצוה שיש בכללה כל מצות עשה וכל מצות לא תעשה והיא ע\"ז — ועל הכל מקרא מלא מסייעני דכתיב את כל אשר צוה ה' ביד משה מן היום, הרי שהורה לדעת כי במצוה אחת הוא עוסק, שבבטולה נתבטל כל אשר צוה ה' ביד משה וגו' ואלולי שכן הוא נצטרך לומר שהכתוב מדבר כשישראל עברו על כל מצות עשה ומצות ל\"ת בבת אחת וזה בטל כי מקרה כזה לא יתכן מעולם אם לא בהכחשת עקר המצות כלן והוא יחוד האל, ואם כן חזרנו לקבלת אבותינו שבע\"ז הכתוב מדבר — ועדיין נשארה מליצה לפרש בכתוב הזה והיא <b>מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם,</b> שאם בא לרמוז שתהא מצוה זו נוהגת לדורות, מה טעם לפרש כאן יותר מכל המצות, ועוד שאין לשון הכתוב סובל פירוש זה והיה מספיק כשיאמר לדורותיכם או חקת עולם כשאר מקומות, ואומר אני כי יש בלשון הזה הערה לכל משכיל על מציאות תורה שבעל פה, וכלומר שאם מצות ע\"ז בכללותיה נתפרשה בתורה, דקדוקיה ופרטותיה והתנאים שעל ידיהן יתחייב העובר עליה ואיזו נק' עבודה ואיזו לא נקראת, לא נתפרש בתורה רק נמסר בעל פה לראשי דורות, ושמא תאמר כיצד יתחייב או יפטר ובמה נדע כי עבר זה על ע\"ז, על כן אמר שאין לנו רק במה שיבארו ויגבילו חכמי כל דור ודור כפי ההלכות המסורות להן, וז\"ש את כל אשר צוה ה' אליכם ביד משה מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם כי הוא תמיד מצוה והולך, תחלה על ידי משה ואח\"כ והלאה לדורותיכם, וזה שאנו אומרים אק\"ב וצונו גם על המצות שאינם כתובות בתורה."
+                ],
+                [
+                    "<b>את כל אשר צוה ה' וגו'.</b> הגם שהערות רבות באו בתורה ללמד על קיומה והתמדתה לעולם, גם זו כאחת מהם, ואולי ג\"כ הנכבדת שבכלן אם מפני שכל הפסוק כלו נראה כמיותר, והיה די שיאמר וכי תשגו וגו' עד אל משה והיה אם מעיני העדה, וממה שהוסיף פסוק ארוך ומיותר נראה מכוון אל עצמו, ובא ללמד על נצחיות התורה — ואם מפני אומרו מן היום אשר צוה וגו' לדורותיכם, מליצה יקרה למעלה מחברותיה שנאמר בהם לדורותיכם ותו לא, וכאן תפס התחלת התורה מן היום אשר צוה ה' והוסיף ב' מלות יקרות והלאה לדורותיכם, כלומר צא וחשוב מן היום ההוא עד אין תכלית כי לעולם לא תבטל, ואם מפני שבא זה הרמז הנכבד אצל בטול איזו מצוה פרטית שתהיה וכי תשגו וגו' וממקומו הוא מוכרע שבא לתקוע יתד על נצחיות התורה, וכלומר השמרו לכם שלא לעבור ואם תשגו וגו' תביאו קרבן, שאני אומר לכם כל אשר צוה ה' אליכם וגו' מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם, ואין אפילו רגע בזמן פנוי מחיוב שמירתכם ובכל זאת אין להכחיש מ\"ש למעלה, שעל ע\"ז ידבר הכתוב כי זה תוכן הכוונה בלי ספק רק ממה שהוציא האזהרה בלשון סתם על כל המצות אנו למדים כי לדורות נתנה בלי הפסק. — וסוף דבר שהרי כל שאר הרמזים באו על איזו מצוה פרטית כל א' בפני עצמה, וכאן בא בלשון <b>כולל</b> כל המצות כלן ובכן לו נאוה תהלה ולו יתר שאת ועז על כל אחרים."
+                ],
+                [
+                    "<b>והיה אם מעיני העדה.</b> כבר הוכחנו כי עדה במקומות הרבה היא הסנהדרין — ועוד רואה אני שמוכרח הדבר מצד עצמו כי אין פירוש מעיני העדה וגו' רק שטעו בשפטם דבר האסור כאלו הוא מותר, שכן לשון מעיני יורה בהכרח כי על הכח המבחין ידבר, ואם כן היתכן לחשוב שכל אישי ישראל יקרה להם לטעות באסור שהוא מותר בנושא אחד, ובפעם אחת, ובמצוה אחת? אין זה כ\"א מחק הנמנע, הא אין לך לומר אלא שהכתוב חוזר על מי שנתנה לו משרת הבחינה בין אסור למותר על שכמו, ושגיאתו נחשבת כשגגת כל העדה כי הוא כח המבחין שבאומה ועיני שכלה — ומה עמקו מחשבות רבותינו שדרשו עינים על הסנהדרין כאן ובמקומות אחרים והוא על הדרך שכתבנו."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ביד רמה.</b> תרגם אנקלוס בריש גלי בראש מגולה, שכן דרך הקדמונים להורות על החפשיות מכל עול ושעבוד, או על אבירות הלב, לומר \"בראש מגולה\" וכן בלשון יוני Poli-lsteron, ובלשון רומי, Nudo et aperto capite ובהפך Operto capite בראש מכוסה, על ההכנעה Euseb. Prep. evang. vol. l. 553. — וכן בלשונינו <b>וחפוי ראש, ועל שפם יעטה</b> כלם ענין אבלות וכניעה-וראוי להעיר שכמו שאין בין <b>שתום לסתום</b> רק שנוי מועט אע\"פ שהוראתם הפכיית כן בין אופירטו לאפירטו בלשון רומי שזכרנו."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויקרבו וגו' ואל כל העדה.</b> גם עדה שלפנינו היא סנהדרין כי א\"א להקריב המקושש לפני ששים רבוא מישראל — והם אינם נוגעים בדבר כי לא להם המשפט רק לשופטי ישראל שכבר היו מימי יתרו, ועוד הרי הוא אומר <b>ויוציאו אותו כל העדה</b> אל מחוץ למחנה, אפשר ששים רבוא מישראל מוציאים המקושש חוץ למחנה, ואם כן צריך להם מחנה אחר, ואין האחרונים מגיעים עד שימות המקושש, הא למדת שאין עדה אלא סנהדרין או שלוחיהן כדברי רבותינו."
+                ],
+                [
+                    "<b>כי לא פרש וגו'.</b>והלא כבר נאמר מחלליה מות יומת, שתי תשובות בדבר, הא' כדברי רבותינו שכתבו שלא היו יודעים באיזו מיתה ימות — והשנית שעדיין לא נתפרש בדקדוק אם לקושש עצים ביום השבת היא מלאכה שחייבים עליה מיתה, כי לפי הכוונה השטחיית היה לנו לומר שלא נאסרה רק מלאכה שיש בה חכמה וטרח הרבה, אבל ללקט עצים השכל יתן שאינו מלאכה להעניש עליה מיתה, וכמו שטוענים האפיקורוסים בזמנינו שלא אסרה תורה אלא דבר שיש בו טורח ועמל הרבה — בא דבורו ית' רגום אותו באבנים וגו', והנה המעשה הזה יגלה אזן אנשים כי התורה צריכה פירוש ומסורת איש מפי איש, הרי משה רבן של כל הנביאים ושעל ידו נתנה תורה לא ידע להבין לא תעשה כל מלאכה ואם מקושש בכלל — או לא הבין מחלליה מות יומת ולא ידע באיזו מיתה ימות וכתב בתורה <b>כי לא פורש</b> מה יעשה לו, כיצד יאמינו המכחישים בעצמם כי תשיג יד שכלם להבין מה שלא הבין משה רבינו, ופסוק זה יורה באצבע התחלת תורה שבע\"פ באומתינו, והוא <b>צורך הפירוש</b> לגזרותיו ית' וכמו שעל מצות שבת נאמר כאן <b>כי לא פורש</b> אע\"פ שבאו הדברים מבוארים כפולים ומכופלים, כן ויותר מזה קרה בלי ספק בכל שאר מצות התורה בימי משה ובימי הנביאים לולי הקבלה המפרשת כי לא יתכן שיסמוך נותן התורה ב\"ה, על גלוי שכינה בכל פעם ופעם."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ועשו להם ציצית.</b> סימן לכהונתם כהונת עולם כמ\"ש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, וכמו שבני אהרן מובדלים בלבושיהם מישראל כי הם כהני אומתינו, כן ישראל נבדלים בלבושיהם מן הגוים כי הם כהני המין כלו, ורואה אני התדמות נפלא, כי בכהן גדול הוא אומר ועשית ציץ זהב טהור, ובישראל הוא אומר ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם, בכ\"הג הוא אומר ויתנו עליו <b>פתיל תכלת</b>, ובישראל הוא אומר ונתנו על ציצית הכנף <b>פתיל תכלת</b>, ולא תמצא <b>פתיל תכלת</b> רק בב' כלים הללו — בכ\"הג הוא אומר ופתחת וגו' קדש לה', ובישראל נאמר למען תזכרו וגו' והייתם קדושים לאלהיכם, בכ\"הג הוא אומר והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה', ובישראל נאמר וראיתם אותו וזכרתם וגו' ולא תתורו וגו' — והגם שבכ\"ג כתוב ציץ ובטלית של מצוה ציצית הוראת השם אחת היא כי שניהם מלשון פרח וציץ כאלו הראש או הבגד מוציאים פרח וציץ, ועל כן נקראו השערות שבראש ציצית כי הם כמו הציצים שיוצאים מהנטיעה ומהעץ- וכן הבין הרב אברבנאל שכתב כי הוצאת הפרח וציץ במטה של אהרן היתה לרמוז כי לו יאתה כהונה גדולה וז\"ל ומאשר אמר ויצץ ציץ הורה שאהרן נתיחד לכהונה גדולה ויזכה לבגדי כהונה גדולה שהציץ הוא הגדול שבהם במעלה זו ע\"כ, הרי שעשה ציץ של כ\"ג כענין ויוצא פרח ויצץ ציץ והוא על דרך שכתבנו, וכן נקראו בניו של אדם <b>צאצאים</b>, וכן <b>ציץ וציצית</b> לשון יציאה וילידה. — האמנם לא כן דעת גיזיניוס על שם <b>ציץ</b> שכתב שנקרא כן a splendendo dicta על שם שמאיר, ואלו כן גם שאר כלי זהב שהיו על הכ\"ג ובמקדש היה ראוי שיקראו על שם שמאירים וביותר אבני החשן ואבני האפוד, ואל תטעון משם <b>אורים ותומים</b> כי אין אורים ותומים האבנים בעצמם שכן כתוב ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים, מכאן ראיה שאין האורים האבנים, ואם נפשך לומר שציץ של כ\"ג הוא מלשון אורה, גם הציצית קרוב ונראה לפתרו מענין זה והוא מתקבל יותר מציץ עצמו שהרי בציצית כתוב מפורש <b>וראית��</b> אותו הרי שלראיה נתן ואם כן יתכן לומר שהוא מל' מציץ בין החרכים, ובציץ הזהב לא מצינו ראייה רק מצאנו בדברי רבותינו שלא יסיח דעתו ממנו, והרי זה ראייה שכלית דוגמת וראיתם אותו שבציצית — ועתה אמרתי אעיר על קצת דמיויים אחרים שיש בין זה לזה היינו בין טלית של מצוה לבגדי כהונה, והם באמת נפלאים כי הם יורו לכל דובר אמת בלבבו, כי בצדק כל אמרי פינו — א', בעשיית חוטי הציצית יליף בספרי דצריך להיות שזורין דגמר <b>תכלת תכלת ממשכן</b> מה להלן שזורין אף כאן שזורין, ומה נעמו דברי הספרי וההקש ממשכן להיות מקום עבודת הכהנים וגם לבוש הכהנים בכלל, והגם שהרמב\"ם לא זכר זה להלכה מ\"מ כבר השיג עליו הראב\"ד ז\"ל (פ\"א הלכה י') וגם הכסף משנה שדרכו להליץ בעד הרמב\"ם לא מצא כמעט מענה, ורמב\"ם עצמו בתשובתו לחכמי לוניל חתם בז\"הל ואין לי סמך אחר בדבר זה, ויפה העיר הרב כ\"מ וז\"ל ונראה שמפני שראה חלשות הללו בדבריו כתב ואין לי סמך אחר בדבר זה — ב', ארבע ציציות מעכבות זו את זו (מנחות כ\"ח והרמב\"ם פ\"א) וכן כהן גדול ששמש בפחות מח' בגדים או כהן הדיוט בפחות מד', הרי אלו נקראים מחוסרי בגדים (הרמב\"ם כלי המקדש פ\"י) — ג', כיצד עושין את הציצית וכו' ומכניס שם ד' חוטים וכופלן באמצע <b>נמצאו שמנה חוטין</b> משולשין תלויים מן הקרן (רמב\"ם ה' ציצית פ\"א) ובבגדי כהונה כל מקום שנאמר <b>משזר</b> צריך שיהא חוטן כפול <b>שמנה</b> ועיי\"ל אות א' דגמר שיהיו הציציות שזורין ממשזר דמשכן — ד', מותר להכנס בציצית לבית הכסא ולבית המרחץ, נפסקו לו חוטי לבן או תכלת זורקן לאשפה מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה (שם פ\"ג) בגדי כהונה מותר ליהנות בהם אפילו שלא בשעת עבודה (כלי המקדש פ\"ח) ואם יש בבגדי כהונה קדושת הגוף, דעת הריטב\"א דאינן קדושת הגוף ככלי שרת, ומכשירי עבודה הן ודינם כקדושת דמים, עיין שם הרב מל\"מ, וכן כתב הרמב\"ם על הציצית אסור למכור טלית מצוייצת לגוי עד שיתיר ציציותיה לא מפני שיש בגופה קדושה וכו' — ה', ועל כלם, מה שיצא ציצית מן הכלל לדחות <b>איסור שעטנז</b> דתכלת עמרא הוא וחייבה תורה לשומו על בגד צמר או פשתים, וזה מכח הסמיכות דלא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך--- ומי לא יפלא בזוכרו דלא הותר <b>שעטנז</b> בכל התורה אלא בענין אחר בלבד וזה <b>בבגדי כהונה</b> ?"
+                ],
+                [
+                    "<b>והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם.</b> כמו שהראייה הזאת והזכירה הזאת בפעל ולא ע\"ד משל, כן מה שנאמר (שמות י\"ג) והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, וכן והיה לך לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך, בפעל ולא ע\"ד משל, ורשב\"ם שכתב שעומק פשטו של מקרא כמו קשרם על לוח לבך אין זה עומק פשוטו אבל שוחה עמוקה, והאות שנאמר להלן הוא מה שאמר כאן והיה לכם לציצית וראיתם אותו כי האות לראיה נתן כמו את קשתי נתתי וגו' וראיתיה לזכור ברית עולם ועליה נאמר זאת אות הברית — וכמו שנאמר להלן ולזכרון בין עיניך כן נאמר כאן וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם כי תכלית האות וראייתו, הזכירה, וכן נאמר בקשת וראיתיה לזכור, וכמו שנאמר להלן כי בחזק יד הוציאך ה' ממצרים או בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים, כן נאמר בציצית אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים — וכמו שד' פרשיות בתפלין כן ד' חוטי תכלת בציצית, אחד בכל כנף.",
+                    "<b>וראיתם אותו.</b> אמרו המעתיקים וראיתם אותו פרט לכסות לילה, ומה צדקו דברי חז\"ל במה שנודע מהחכמה הטבעית שבזמנינו (והיא נעלמה מהראשונים שעד <b>ניוטון</b> Newton לא השיגו גווני האורה) והוא כי הגוונים אינם כלל בגופים רק באור עצמו, ואם כן כשאמרה תורה וראיתם התכלת, אין ספק שנתכוונה לתכלת האמתי הנולד מפגישת קרני האורה בגוף הצמר והצבע הנתון עליו, ולא אמרה להביא הנר ולראות כנגדו אם מפני שהתורה לא תצוה לעשות תחבולה לשמירת מצותיה שאלו כן לא נוכל לשתות או לשאוב האויר מבלי שיכנסו אל פינו תולעים ובריות משונות לאין מספר, ואם מפני שכפי הנודע אין אור הנר מראה הגוונים במראיתן ובצביונם כאשר נראים לאור השמש והירוק יראה שמימיי או להפך, וראה נפלאות שעד לא גלו מסתרי טבע האור בדורות אחרונים נתכוונה התורה וקבלת חז\"ל אל מה שיצדק רק על ידי חקירותיה עם היותו זר לעיני בני דורם, כי סוף סוף יכולים היו לומר הרי אנו רואים גם לילה גם יומם — ואחר שאנה ה' לידינו הענין הזה לא אחריש ממרגלית טובה, כמוסה וחתומה בשם <b>תכלת</b>, וגם הוא לעד לאלהות תורתינו כי שם תכלת אם מצד עצמו (מל' ויכלו השמים) אם מפי' חז\"ל עליו שאמרו <b>תכלית</b> כל הצבעים נראה היותו לדעתם סוף כל הגוונים, ומה יקרו דבריהם אחר הגלות נגלות על יד <b>ניוטון</b> — (לא נשמע טרם בואו) ששבעה המה הגוונים הראשיים הנפרדים מקרני הוד השמש המנותח בזכוכית לבנה (Prisma) וסופם ותכליתם הוא התכלת שהוא השביעי שבהם.",
+                    "<b>וזכרתם את כל מצות ה'.</b> לפי שאמר למעלה מן הענין וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה וגו', בא לתקן להם סימן שעל ידו יזכרו בכל עת ועת מצותיו יתברך, וז\"ש וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'."
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ויקח קרח.</b> הנכון כתרגום ירושלמי ונסיב עצה והוא מלשון לקח כמו מה יקחך לבך, והרבה כמוהו בס' משלי כי בתחבולות עשה לו מלחמה לפתות אחרים.",
+                    "<b>ויקח קרח.</b> במדרש שוחר טוב: ובמושב לצים לא ישב זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ואהרן, מה עשה כינס עליהם את כל הקהל, התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות אמר אלמנה אחת בשכונתי ועמה ב' נערות יתומות והיה לה שדה אחד באת לחרוש א\"ל לא תחרוש בשור ובחמור באת לזרוע א\"ל שדך לא תזרע וגו' באת לקצור ולעשות ערמה אמר הניחו לקט שכחה ופאה, באת לעשות גרן אמר לה הנח תרומה ומעשר א' ומעשר ב' הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. מה עשתה? עמדה ומכרה את השדה ולקחה ב' כבשות כדי ללבוש גיזותיהן וליהנות מפירותיהן, כיון שילדו בא אהרן וא\"ל תן לי את הבכור, שכך א\"ל הקב\"ה כל הבכור אשר יוולד הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו את הוולדות, הגיע זמן הגזייה וגזזה אותם א\"ל תני לי ראשית הגז אמר אין בי כח לעמוד באיש הזה הריני שוחטו ואוכלתו כיון ששחטה א\"ל תני לי הזרוע והלחיים והקיבה, אמרה אחר ששחטתי אותו לא נצולתי מידו, אמרה הרי הן עלי חרם, אמר לה כלו שלי הוא שכך אמר הקב\"ה כל חרם בישראל לך יהיה נטלו והלך לו והניחה בוכה עם שתי בנותיה. אריך כדין? (הנכון לעשות כן ?) וכו' ע\"כ וכל קורא בקי יאמר ראויים הדברים לאפיקורוס Voltaire, וכך אמרתי גם אני בקראי ראשונה את המדרש הזה שעשו בו רבותינו את קרח, מלומד בליצנות, כל כך שאין כנגדו חשוב <b>וולטיר</b> למאומה ומאד נפלאתי, ומה הוספתי להפלא הפלא ופלא בראותי דברים ככתבן משם עצמו בספרי Voltaire באחד מספוריו Contes, והוא בודה המעשה ההוא כצורתו אשר שמעת למעלה לא נפל ארצה חלק מחלקיו. ומגמת פניו להורות איך הכבידו הכהנים עולם הקשה על כללות ישראל ואת קרח בעל השמועה הראשון ורבו של Voltaire לא זכר ולא פקד ולא העלה על דל שפתיו והייתי אומר אל לבי, איך קרה המקרה הזה שהמדרש <b>וולטיר</b> ישתוו ספוריהם כל כך — ואחר זמן ראיתי שבדור הי\"ו לחשבונם נדפס בויניציא ספר נקרא Delle cose ommesse da Mose והמחבר הולך ומספר שם כל מה ששמענו מפי הב\"ר ומפי <b>וולטיר</b>, וכמעט אין ספק אצלי שמשם חצב לו הצרפתי כל המאורע, עיין. Fabricius ed. llambourg. Art. CLlV. p. 813 — וכבר היה מי שחשב שזה הספר נכתב בימי הורקנוס ואריסטובלוס רק Fabricius כיחש בזה והוכיח שהוא אחרון, וראה עוד. Reghellini Mosaisme et Christianisme. vol. l. p. 271",
+                    "<b>און בן פלת.</b> כתב הרב אברבנאל שהוא כלוא ויש לו שתי שמות — וקשה להאמין שיהיה בן בנו של ראובן עדיין בחיים ויזכר אחר בני אחיו אליאב. ולכל הפנים לא מצאנו לא און ולא פלת בפרשת פנחס ומוכרחים אנו לומר שנשמטו מהספור ההוא, וזו ראיה כי דברי תורה עשירים במקום אחד ועניים במקום אחר לא כדברי המכחישים שספורים שונים הם שהכניסו בתורה. ואנו רואים פה שבספר אחד עצמו נתחלפו היחוסים ברב או במעט."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>קחו לכם מחתות.</b> בחר בקטורת יותר מכל שאר העבודות כי היא החשובה מכלם וגם זו ראיה למה שכתבתי סוף פ' במדבר, שהרי נתן את הקטרת לאבן בחן לדעת את אשר יבחר בו ה', וגם מזה נראה כי היא הקדושה שבכל העבודות כדברי המקובלים — וכן היא הנבחרת לעצור המגפה כמו שצוה משה לאהרן קח את המחתה, ואלו היה הקרבן חשוב הימנה היו עושים זבח או עולה — הא למדת שאין קדושה ומסוגלת יותר מהקטרת הקטרת וזה לאות כי אמונת הקבלה ואמונת התורה אחת היא."
+                ],
+                [
+                    "<b>רב לכם בני לוי.</b> אתם אמרתם לנו רב לכם כי כל העדה וגו' ואני אומר שלכם יאות לומר רב לכם בני לוי אחר הנסיון הזה שאני נותן לפניכם ובזאת יבחנו דבריכם האמת אתכם.",
+                    "[השמטה: <b>קטרת.</b> עיין בספר על מעלת הקטרת — והדעת שזכרנו שבא להעביר ריח הבשר הוא דעת הרמב\"ם בס' המורה, ויפה טען עליו הרב האברבנאל שאם כן היה ראוי שיהיה בעזרה ולא בהיכל ששם אינם שורפים שום בשר, אלא שהיה עוד פתחון פה לומר שלהיות העזרה בלתי מקורה לא היתה צריכה קטרת — רק מצאנו עוד ראיה לדברי האברבנאל והמקובלים מהקטרת הנעשה לפני ולפנים פעם אחת בשנה, ואין עולה על שכל בריא, שלא יהיה רק לתכלית העברת הזוהמא וריח רע.]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>לכן אתה וכל עדתך.</b> הטעם לפי שאמרו ומדוע תתנשאו על קהל ה', אמר להם באמת אתה וכל עדתך אתם הנועדים על אדני כלומר מתאספים ומתיעצים למרוד בהקב\"ה כמו יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויחר למשה מאד.</b> כתב האברבנאל משם רש\"י נצטער לאחת, והרבה לפרש בדבור זה שלא נצטער כ\"א על דבר אחד עיין עליו, ובעיני יפלא כיצד נעלם מעינו קדשו כי לשון לאחת אינו סובלכלל פירושו אלא הוא לשון ארמי ויש כיוצא בו בתלמוד עד לאחת כלומר עד מאד, וכן תרגום מאד עד לחדא — ונסחת רש\"י שלפנינו נצטער עד למאד."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואכלה אותם כרגע.</b> רגע בלשונינו יורה על הזמן ועל המנוחה כמו ובגוים ההם לא תרגיע, וזה הפך לשון רומי שאמרה Momentum רגע, בדרך קצרה Movimentum מתנועה, וכן העידו הבקיאים גם על לשון איטלקי, עיין Perticari. Serittori del trecento p. 72."
+                ],
+                [
+                    "<b>אל אלהי הרוחות לכל בשר.</b> באו בפסוק זה הרוח והבשר נבדלים וכמעט מתנגדים זה לזה וזה לאות. א', כי לדעת התורה האדם מורכב מרוח ובשר, והרוח הוא כללות ועצם הכחות השכליות והרצוניות ועל כן הזכיר ה' בשם אלהי הרוחות כי הוא בראם והוא יודע מחשבות כל א' וא' עד היכן הגיע חטאו. ב', שאין הכוונה בשם רוח הרצון או השכל גרידא מבלי השקפה למקורו אם חמרי אם רוחני באמת שאם כן לא יתכן לומר על זה אלהי הרוחות וליחד שם האל על מקרה אחד במקרי החומר ואם הוא הנכבד שבהם, אם לא נאמר שהוא עצם עומד בעצמו שאז יתכן לומר עליו אלהי הרוחות ונהפוך הוא כי עליו יאות ליחד את השם יותר מהבשר, כי הוא יותר קרוב אליו. הג', אומרו לכל בשר למ\"ד לכל כמו לתת לאיש כדרכיו כלומר אתה שהוא אלהי הרוחות ויודע רוח כל אחד ואחד על כן האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף ?"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואם בריאה וגו'.</b> דעת האברבנאל שהאנשים ההם במחלקותיהם היו מכחישים בנבואת משה — ואין זה נכון כמו שרמזנו עוד בקודם שכן אמרו בפירוש כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה', הרי שהודו שה' שוכן בתוך ישראל."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b> ועשו אותם רקועי פחים וגו' כי קדשו.</b> זה לאות כי אין הכל תלוי בכוונה רק מעשה המצות יש בו סגולה מצד עצמו, וזו דעת חכמי הקבלה הפך המכחישים."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויעמד בין המתים ובין החיים.</b> בא להורות כי כל כך היתה המגפה מכה בעם מכה רבה מאד, וכל כך היתה סגלת הקטרת פועלת לעצור אותה עד שאהרן עם היותו עומד בין המתים ובין החיים הצליח על ידי מעשה הקטורת לעצור המשחית. וזה לאות כי נעצרה פתע פתאום, כי מצד זה של אהרן שעדיין לא הגיע להם מתו, ומצד אחר שכבר עבר משם לא מת אחד."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וקח מאתם מטה מטה.</b> חלקי האומה או י\"ב שבטים נקראו שבט גם מטה והענין אחד, כי האומה בכללה כדמות העץ והם ענפיו, וכן אמר ה' ליחזקאל קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וגו', ועל תגבורת הממשלה מצאנו על דרך משל צץ המטה פרח הזדון. (יחזקאל ז' י')"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כל הקרב הקרב.</b> פי' במשתדל שהוא ע\"ד כי יפול הנופל ממנו וכי ימות מת עליו בפתע וגו'. ולדעתי לא ראי זה כראי זה, שהרי שם מצינו פעל ושם זה בצד זה, ואלו היה כתוב וכי יקרב הקרב החרשתי, גם מלת <b>כל</b> איננה מובנת ע\"פי פירוש זה ולדעתי בלשון הקרב וגו' בא הכפל להורות כל מין קריבה אפילו קטנה, איזו שתהיה."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>בכור הבהמה הטמאה.</b> איני יודע למה הוציא כאן דין פטר חמור בל' כללי כאלו כל בכור מין בהמה טעון פדיון, והכתוב אומר ופטר חמור ולא בהמה אחרת, ושמעתי אומרים שלהיות בבהמה ה\"א הידיעה ולא אמר בכור בהמה טמאה, בא לרמוז ��מין הידוע והוא החמור-- ודע שאולי לשון זה הטעהו ליוסף לרומיים שכתב שכל בכור בהמה טמאה נפדה Lib. lV. Cap. lV."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b> ואת. חלבם תקטיר.</b> בכתובות קדמוניות שמצאו בבבל נמצא כתוב <b>תחלובת</b> להוראת <b>לבוש</b> וגם על כסוי ברזל Garniture de fer — Oppert Etudes Assyriennes p. 120. והחכם הנזכר הוסיף שבלשון עברי אין הוראה זו רחוקה משרש חלב כי שם חלב הוא יורה ע\"י השומן שהוא כמו מכסה לגוף ולפחות הוא קרוב לפעל זה בבבלי המורה על הכסוי — והחכם הזה לא הוסיף כלום על האמור, ובאמת מי לא יקרא בקול גדול כמה גדולים דברי חכמים שהגבילו הוראת האלב האסור ל<b>תותב,</b> קרוב ונקלף והכוונה בתותב שמכסה הגוף כשמלה, ואם כן נמצא בשם חלב רמז לגדר השומן האסור הנמסר בקבלה, והיא גם היא מחזקת השערת החכם הנזכר, ועיין לרמב\"ן פ' צו שהוכיח כי שם חלב לא יאמר כי אם על אותו המכסה ומלביש כל הגוף."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>זאת חקת התורה.</b> זאת התורה על מצות פרטיות מצינו רק זאת חקת התורה נראה יותר כולל, ואיני יודע לישבו על מצוה פרטית ואפשר שלפי שהיו אומות העולם נוהגים גם הם בקרבן <b>פרה אדומה</b> כמו שמפורסם בעם הודו וכמעט חקותיה ומשפטיה דומים לתורתינו, על כן אמר זאת חקת התורה כלומר מה שצוה ה' בענין פרה אדומה הוא זה ואם יש כיוצא בה בתורות אחרים."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ונכרתה הנפש ההיא מישראל.</b> ולמטה הוא אומר מתוך הקהל, ואי אפשר לפרשו על מיתה גופניית כי לא יאמר עליה כריתה, ואם כן מהו אומרו מתוך ישראל או מתוך הקהל, אין לך לומר אלא שהוא הפך האסיפה אל העמים כמו שכתבנו במקום אחר, ור\"ל שנפשו תכרת ותפרד מחברת נשמות ישראל הדומים לה."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ביום השלישי וביום השביעי.</b> מצינו מספר השלשה חביב כמספר השבעה והעשרה, וכלם מספרים ידועים וחשובים בחכמת הקבלה, וזה לאות כי כוונת התורה וחכמת האמת אחת היא, ומספר השלש חשוב היה גם אצל היונים הקדמונים, וכן כתב <b>אריסטוטילס</b> De Coelo l. נהגנו להשתמש במספר השלשה בדברי קדושה ובעבודות האלהיות, וכן משוררי רומי יתנו עדיהן לרוב מאד, עיין עליהם בספר De 'Jurieu llistoire des dogmes etc. p. 35."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>קח את המטה והקהל את העדה.</b> כל ימי היה לבי מסופק שמא ספור זה ואותו שנזכר בפ' בשלח, מקרה אחד הוא, ונכפל בתורה ספורו כשאר דברים שנשנה זכרונם, והייתי רואה ששמות המקומות שוים הם שכאן כתוב מדבר צין ובפ' בשלח מדבר סין ושם כתוב ויקרא שם המקום מסה ומריבה, וכאן כתוב המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' כאלו מעיר כי ספור זה איננו זולת הספור הנודע בשם מי מריבה, ובפ' ברכה אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה, הרי שעשה משני השמות מקום אחד בלבד, והיה קשה בעיני שבפ' בשלח צוה ה' שיכה בצור ויצאו ממנו מים, וכאן ודברתם אל הסלע ואם נאמר שודברתם לאו דוקא והכוונה שיכה בו ועל זה אמר קח את המטה, אם כן מהו חטאו של מרע\"ה שהרי כל שאר הפירושים שנאמרו בזה לבאר מה היה חטאו של משה, אין בהם מועיל (וגם החכם שד\"ל אחר שתעה אחר פירוש��ם אחרים לא נחה דעתו עד שחזר לדעת רש\"י והקדמונים) עד שמצאתי בס' פרשנדתא להחכם אברהם גייגער משם רבי יוסף בכור שור וז\"ל קח את המטה לפי הנ\"ל זהו מעשה שבויהי בשלח דכתיב ביה והכית בצור ויצאו, אלא שלשם מספר איך פרנס הקדוש ב\"ה את ישראל במן ושליו ומים במדבר, ואח\"כ כתב כל אחד במקומו, ותדע שאחר זה המעשה ואותו דהתם כתיב ויקרא שם המקום מסה ומריבה, ובזאת הברכה אומר על זה המעשה שהקפיד הקב\"ה על משה ואהרן אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה אלא דמעשה אחד הוא, ואף בכאן כתוב המה מי מריבה, מדבר צין, והתם כתיב ויסעו ממדבר סין ומה שלא פירש כאן, פירש שם שאמר לו הקב\"ה להכות בצור וכן דרך פרשיות הרבה שסותם דבריו במקום אחד ומפרש במקום אחר כגון פ' מרגלים דכתיב במ\"ת שאמרו ישראל נשלחה אנשים לפנינו ובשלח לך לא פירש. וכן הרבה (פרשנדתא דף.54) וכן במס' שבת בפר\"ע רואה אני דברים שיורו שכן היה דעת רבותינו דאיתא שם \"והיינו דאמר ריב\"ח חמשת שמות יש לו (להר סיני) <b>מדבר צין</b> שנצטוו עליו ישראל, מדבר קדש שנתקדשו בו ישראל\".",
+                    "<b>ומעתה</b> תחול השאלה במה חטא משה אם ברשותו היה להכות? ולדעתי יתכן לומר שחטאו של משה נראה ברור בלשון שנשתמש בו להודיע לעם הוצאת המים מן הסלע שיש במשמעותו ענין ספק אם יוכל להוציא אם לא והוא לשון הנשמע לשני פנים, הא' באומרו המן הסלע הזה נוציא לכם מים, כאדם המגזים לחבירו ואומר לו מה בידי לעשות שאתה שואל ממני מים לשתות וכי יש ביד בן אדם להוציא מים ומהיכן הוציא לכם מים המן הסלע הזה, וכשם שא\"א להוציא מים מן הסלע כך א\"א שהוציא לכם מים בשום פנים, ויש ג\"כ במשמעו שיבחרו להם כפי רצונם איזו סלע שירצו להראות להם כי ממנו יתברך לא יפלא כל דבר, ואולי אדוננו משה בחר בזה הלשון מיראתו שלא יהיה העם ראוי ולא השעה ראויה לכך ונמצא מתחלל ש\"ש והוא ג\"כ בסכנה והיה חטאו שלא האמין בהחלט בדבורו ית' שלא ישוב ריקם — כן נראה לי ואם לא יהיה כדעת התורה יהיו דברי למה ולא כלום."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>דרך המלך.</b> הדרך שהמלך פתח לעוברים ושבים, ולא נלך ארחות עקלקלות כי כל מעשינו יהיו בגלוי ולא בסתר."
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הכנעני מלך ערד.</b> רבותינו אמרו שעמלק היה שנא' עמלק יושב בארץ הנגב, ושנה לשונו לדבר בלשון כנען ועל כן נקרא כנען — וראיתי לפילון הוא ידידיה בס' חיי משה שזכר מלך ערד ואמר עליו שהיה נקרא <b>כנען</b> עשה משם כנען שם העצם ממלך ערד, ואולי לברוח מן הסתירה הנראית בפסוק עמלק יושב בארץ הנגב — ואולי יתכן לומר שנקרא <b>כנעני</b> עם היותו מזרע עמלק מפאת ישיבתו בארץ כנען כמו שנקרא אוריה <b>חתי</b> עם היותו ישראל, והרי זה עד ממהר למה שהוכחנו בכמה מקומות כי אין לשון עברי לשון כנען כדעת ראב\"ע ונקרא <b>שפת כנען</b> בס' ישעיה להיותו הלשון הנדבר בארץ כנען כמו שישראל נקראו <b>אזרח</b> ע\"ש ישיבתם בארץ כנען, ועיין מה שכתבתי ע\"ש אזרח נגד פירוש הח' ריג'יו."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>עשה לך שרף.</b> מנבואת ישעיה ידענו שברואי מעלה יש מהם שנקראו <b>שרפים</b>, ואולי היו נראים לעין הנביא כדמות שרפים ממש, ואפשר שנצטוה משה להעמיר צורתם על נס כמו שנצטוה בדבר הכרובים — שנודע גם מהם אצל יחזקאל היותם בריות שמימיות ומדרגת מלאכים, הרי לך שרפי ישעיה וכרובי יחזקאל טמונים ברמז בדברי משה ע\"ה כגרגיר הזרע הטמון באילן — ומה שיורה שהיו מיחסים לשרף של משה הוראה מלאכיית הוא העבודה שעבדו אותו אחר כן וטעו אחריו כי מבלעדי זה יקשה איך נטה לבם לעשותו אלוה לולי שמתחלה נעשה כצורת מלאך — הרי למדנו שהמלאכים והנחשים נקראו שניהם שרפים להדמות קצת מלאכים לצורת נחש, וחוץ מהלשון שיורה על זה מצאנו סמך יקר בדברי הזהר (ח\"ג מ\"ז) מאן שרפים? (הנחשים השרפים) דכתיב ראשי תנינים וכתיב שרפים עומדים ממעל לו וכו' וכו', והרי זה מפתח להבין מה היה להרבה מהאומות הקדמוניות לצייר אלהיהם בדמות נחש, ומהם המצריים, ועליהם בפרט ידענו שהיו מציירים עגולים ועליהם סביב סביב נחשים משולבים זה עם זה לרמוז על הנמצא הראשון מקור החיים, והנחש היה אצלם סימן החיים והבריאות (כשמו בל' ארמי חויא) Pluehe Hist. du Ciel, וגם <b>מאקרוביו</b> כתב היותו סימן הבריאות Salutes draco lib. l. c. 20. — וכבר ראיתי מי שהעיר שהקדמונים בכלל, דבריהם סותרים זה את זה בענין הנחש, פעמים יאמרו עליו שהוא אית ודוגמא לכל דבר רע, קנאה ושנאה ותחרות — ופעמים יאמרו עליו כי טוב הוא עד שיעיר שיקראוהו המלאך הטוב (Agathodemon) ויאמרו עליו שיודע העתידות והיא אית ודוגמא לחיי נצח (Eternite) עיין Revue contemd. de Turin Ton.. XXlX. p. 448. — והיא בעצמה הסתירה הנראית בדברי המקובלים כי פעמים יקראו נחש לטומאה ולדין — ופעמים יכנו ספירות הקדושה בשם <b>נחש</b> כמו לויתן נחש בריח וכן תנין כיוצא בו, שמשמש קדש וחול — ובציורי מצרים הנמצאים עד היום האלילים <b>אויס וסראפיס</b> נושאים על ראשם דמות נחשים לאות החיים והבריאות וכוס הרפואה הנתן בידם הוא מוקף מצורות נחשים — Creuzer. Guignaut. V. 5. ed. Paris. 558. — וגם מהיונים והרומיים הזכירו חז\"ל צורת <b>דרקון</b> במס' ע\"ז וסוד נחש בריח ונחש עקלתון ידוע בדברי המקובלים וסוף דבר גם את זה לעומת זה עשה האלהים, ואין לך אפילו סגלת צורת הנחש להבריח הנחשים ולרפאת מזורם שלא נודע אצל הגוים (אולי ממעשה שלפנינו למדו כקוף בפני אדם) — הוא שכתב <b>פטולומאי</b> Tolomeo, שטס של נחשת החקוקים בו דמות שני נחשים סגלתו להבריח הנחשים בלחשים ידועים — וכעין זה הוא מה שספר ההגמון Gregoire de Tours שכשהיו חופרים בעיר פאריז מצאו טס של נחשת ובו דמות עכברים, וכשהוציאו משם נתמלא המקום עכברים כי סגלתו היתה להבריחם ממקום שהיה שם, ומי יודע אם אולי טחורי זהב ועכברי זהב של פלשתים זה היה תכליתם – עיין Rasnage llist. de juif X. 471.",
+                    "[השמטה: <b>עשה לך שרף.</b> עיין מה שכתבתי במקומו — ומארסיל פיצין פילוסוף אפלטוני בפירינצי בדור הט\"ו לחשבונם כתב כי במצרים נחש הנחשת היה כדמות טלסמאן להבריח הנחשים, וזו ג\"כ דעת Marsham עיין Basnage Hist. des Juifs Vl. 506. — ועל התדמות חקי ומנהגי התורה לחקות מצרים ושאר גויי קדם, עיין מה שכתבתי ע\"ז בכמה מקומות ואיך אין להם פתרון מתקבל אם לא ע\"פי הנחות והקדמות הקבלה האלהית המודה ומאשרת ומקיימת ההתדמות הלז גם מבלי לחץ הידיעות שלא נתפרסמו רק בימינו, וזה תפארתה ואות ומופת על קדושתה כי נמצא במשכיותיה הרפואה, גם טרם תבוא ותגלה המכה.]"
+                ],
+                [
+                    "<b>נחש נחשת.</b> הקב\"ה קראו שרף, ועל החיות נאמר ביחזקאל ונוצצים כעין <b>נחשת קלל</b> — על כן עשאו משה מנחשת כי השרפים דישעיה והחיות דיחזקאל דבר אחד הם, וכן דעת רבותינו שאמרו נתמעטו כנפי החיות, גם אמרו ששני כנפי השרפים לכ��ות את רגליהם, שהרי רגליהם כרגל עגל וזה נאמר בחיות דיחזקאל."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>בספר מלחמות ה'.</b> ספר כמשמעו, ולא יתכן שיהיה פי' כמו ספור דברים — א' מפני אומרו <b>מלחמות ה'</b>, והרי זו מליצה שיריית ונשגבה לא תתכן אם לא יהיה זה שם הספר — ב' המלות הקשות את והב בסופה וגו' לא יתכנו בספור פשוט אם לא היה כתוב על ספר בלשון המובחר הנהוג אצל הסופרים-ג' שבמלחמות ה' נראה כמיותר והיה די שיאמר על כן יאמר, ולא יותר, ומהענין אנו מבינים שבדברי המלחמות שנלחם ה' על ישראל אנו עסוקים, כמו שמצינו על כן יאמר כנמרד גבור ציד לפני ה', ולא בירר אימתי יאמרו כן, וכן על כן יאמרו המושלים באו חשבון ולא בירר אימתי, לפי שהוא מובן מאליו."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>היא הבאר.</b> בארה של מרים שהיתה מהלכת עם ישראל במדבר, ידענוה מדברי רבותינו רק בכתוב לא מצאנו אם לא רמזים קלים, והנה מדור ב' לחשבונם והוא זמן רבינו הקדוש כבר היה הדבר כ\"כ מפורסם עד שנתקבל אצל הנוצרים, הגם שבמשנה אין מזה זכר כלל ולא די בזה אלא שנראה כמעט מוכרח שמימות מיסד דתם, היה הדבר ידוע אצלו כי אחרי הפרד היהודים מהנוצרים אחר מותו או סמוך לה, לא יתכן שהנוצרים קבלו דברי חכמינו, אם כן נצטרך לומר שמימי התנאים הראשונים יהיה כבר הדבר ידוע באומה ואם לא נזכר אצלינו, וכל זה לאות כי קבלת רבותינו אמת והיא קדמונית לפרסומה, והמזכיר בארה של מרים הוא <b>טירטוליאנו</b> Tertullien במאמר הטבילה lX שכתב כי מי טבילתם נרמזו במים שהוציא עמהם משה מן הסלע <b>ושהיו הולכים עם ישראל במדבר</b> ."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>וירא בלק וגו' ויגר מאב וגו'.</b> פעם זכר המלך ופעם העם והכל אחד, ואין צורך לפי' האברבנל-גם לפי שהוא השולח מלאכים אל בלעם, החל ממנו להיות הוא נושא המאמר, ואם תאמר למה בחר בלק בקסמים ולא בחרב ומלחמה — התשובה כי נראה מכל המשך הכתובים כי בלק מאמין היה מאד בכח הקסם, גם היה מתחכם לעזור לרעה בחלוף המקומות כמו שאמר לכה נא אתי אל מקום אחר אולי וגו' ולא יזיד לתת עצות לבלעם הקוסם הגדול רק הבקי גם הוא בקסם כמוהו או פחות ממנו — ואולי מכיר היה בבלעם ומארצו היה כמ\"ש וישלח מלאכים אל בלעם וגו' ארץ בני עמו, ובכל זאת גם בקשתו ובחרבו יבטח שיושיעוהו שכן הוא אומר אולי אוכל נכה בו ואגרשנו אלא שהיה רוצה להסתייע בקסמים, וכבלק כן היה עמלק ושאר גויי קדם הצרים את ישראל, וצדקו מאד דברי חז\"ל שכן פירשו, ולעינינו עד ממהר מה שקרה בדורות התיכונים moyen age במלחמות נוצרים וישמעאלים גם כאשר יפקדו שרי צבאות לפגוע זה בזה duel כי גם אלה אל הקסמים יפנו ולטלסמאות כידוע — ואם תאמר אם כן למה שלח אחר בלעם ולא קללם הוא בעצמו, הלא לך לדעת כי כפי אמונת הקדמונים כלם כבר היו אנשים מסוגלים מתכונות טבעם, וכח ראותם להזיק אל כל אשר יביטו, והטבעים יונים ורומיים האריכו לספר מזה, ועוד נוסיף במה שיבוא, על כן בחר בלק בבלעם, ועל כן היה תולה הדבר בראייה ונתאמתו בזה כפי הלוך הכתובים דברי ס' הזהר שבלק קוסם היה הוא ג\"כ, ושבלעם היה מזיק בהבטתו."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>את כל סביבותינו כלחוך השור.</b> אע\"פי שאין זו שירה עד שידבר בה ע\"ד משל, אולי ע\"י כתב שלחו לאמר זה לזקני מדין כמו ויאמר אל משה אני חתנך יתרו או ע\"י שליח, ומדרך השליח או הכתב לדבר גבוהה ��בוהה במשל ומליצה וביותר בימי קדם ובארץ קדם — ואפשר ג\"כ לפרש כי יודעים היו מואב שאין ישראל רשאים להלחם בהם, רק פחדו שמא יתפסו כל סביבותיהם ויאחזו בכל העיירות הסמוכות עד שיעשו קרובים ומצרנים להם, ומדרך האומות בכל זמן להשתדל שלא ירבו ויגדלו שכניהם יותר מדאי כי לא ידעו מה יהיה באחרית הזמן, ואם עתה שלמים הם אתם, אולי עת ופגע יקרה שיגברו עליהם ויירשו גם את ארצם על כן לא נזכר רק <b>סביבותינו</b> ועל כן בא משל השור הלוחך את כל סביבותיו בלשונו ורק המקום אשר הוא עומד עליו לא יגע בו."
+                ],
+                [
+                    "<b>אל בלעם בן בעור.</b> החכם <b>דרינבודג</b> הוכיח כי שם <b>לוקמאן</b> Lokmann המפורסם במשליו שוה בהוראתו לשם <b>בלעם</b>, עיין Fables de Lokmann le sage. Bcrlin 1850. — ויש מרבותינו, שאמרו שהוא אליהוא בן ברכאל שבא לקלל את ישראל ובירכם האל, (ילקוט ח\"ב דף קנ\"ב), וכן דעת <b>יירונימוס</b> המעתיק לנוצרים כי נמשך בדברים הרבה אחר דעות רבותינו כי מימיהם שתה על ידי חכם מחכמנו שלמדו מקרא עיין Explications sur la Genese vol. ll. p. 202.",
+                    "[השמטה: <b>אל בלעם בן בעור.</b> בתלמוד בבלי אמרו משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב, והיה נראה לפרש פ' בלעם מה שנכתב בתורה על שם בלעם אלא שיקשה והלא הוא בכלל ס\"ת, על כן פירש ריטב\"א דפרשת בלעם היתה ידועה אצלם וכלומר ואין זה הכתוב על שמו בספר תורה, וראיתי בירושלמי דברים יורו שכדבריו כן הוא דאיתא שם סוטה פ\"ח <b>משה כתב ספר תודרה וחזר וכתב פרשת בלק ובלעם וכתב ספרו של איוב,</b> ואם לשון זה מכריע בצד מה לפי' רשב\"א כמו שכתבנו וכמו שיפה העיר הרב היפה שם מכל מקום ממה שזכר גם <b>בלק</b> היתה הדעת נוטה לפרש שעל פרשת ס\"ת נתכוונו שאם לא כן מי הכניס בלק בספרו של בלעם — ואולי יאמר רטב\"א שהיו שניהם נזכרים בזה הספר להיות שגם בלק נודע לחרטים ואשף וקוסם, עיין מ\"ש בספר פ' וירא בלק — ויש ספרא דבלעם הרשע נזכרבתלמוד ובזהר, ובתלמוד נזכרו ממנו דברים שיסייעו השערתנו שגם מה שניגע לבלק הובא בספר ההוא שאמרו משמו לדידי חזי לי ספרא דבלעם הרשע וכתיב ביה \"בלעם בר תלתין ותלת שנין כד קטל יתיה פנחס לסטאה\" וממה שספר מיתתו אולי ספר ג\"כ קורות ימי חייו ומה שעבר עליו עם בלק, וכל זה בדרך אפשר.]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וישבו שרי מואב עם בלעם.</b> לא נזכרו זקני מדין, והטעם אצלי כי שליחותו של בלק הם עושים, ועל כן נכללו בשם שרי מואב — ונתחברו זקני מדין עם זקני מואב, כי אולי בקיאים היו בקסמים יותר מהם, וראה שעד כאן לא קראם רק זקני מואב וזקני מדין ופה קראם שרי מואב כי באמת זקני מדין <b>שרי</b> מואב היו להיותם עושים שליחותו עם היותם זקני מדין."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>לא תאור את העם.</b> הברכות והקללות אינם הבטחות ונחמות או תפלות בלבד כדברי קצת, רק מעשים ודבורים מיוחדים תלווה אליהם כח וכוונת נפש המברך או מקלל ויפעלו כפי גדלה ומעלתה במדרגת הנבראים — ולשואל למה ימנע ה' את בלעם מלקלל ומה תזיק קללתו — נשאל גם אנו למה צוה הכתוב לא תרצח לא תנאף לא תגנוב, ולמה לא יעצור בעד כל אלה שלא יוכלו לבצע מעשיהם, ושלא ימית החרב ולא יגנב ממון אחרים ?"
+                ],
+                [
+                    "<b>ויקם בלעם בבקר וגו' ויחר אף אלהים.</b> נראה לומר שטעם חרון אפו ית' לפי שלא המתין שאלת שרי בלק, גם לא אמר להם לא עכשיו ולא קודם לכן דברי ה' בשלמות שאמר לו לא תאור את העם כי ברוך הוא ולא הגיד להם רק כי מאן ה' לתתי וגו' וזה ממה שיורה שיש ביכולתו להזיק להם נגד מאמרו ית' כי ברוך הוא ר\"ל שלא תועיל קללתו וגם עתה לא ספר להם מה שאמר לו ית' הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה — ואם אחר כן אמר לו לבלק הלא גם אל מלאכיך וגו' הוא חוזר למה שאמר לעבדיו כשבאו שנית קודם שילינו שם אם יתן לי בלק מלא ביתו וגו' ולא היתה כוונתו לומר אלא שאינו יכול לילך אם לא ברשותו ית' וסיום הפסוק אשר ידבר ה' אותו אדבר הוא מאמר בפני עצמו שאומר בלעם לבלק ואינו בכלל הדברים שאמר לעבדיו, וכלומר כבר היית יכול לדון מדברי שאין בידי לזוז מרשותו — וכראותו ית' שהיה מעלים מעבדי בלק שאין ברשותו לדבר דבר כ\"א מה שישים אלהים בפיו ושקם משנתו והלך מבלי שיגיד להם כל זה, על כן חרה אפו כי שתים רעות עשה בזה, האחת שלא נכנע לפני עבדי בלק להגיד להם כי לא יוכל לדבר למטוב ועד רע מאליו ומעצמו, והשנית שאולי אם היה מגיד להם כדבר הזה לא היו מפצירים עוד בו שילך כי מה תועיל להם הליכתו ואולי יגיע להם היזק."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>לעבור את פי ה' אלהי.</b> מה שהביא הח' שד\"ל לראיה מהרומיים להורות שלא היה בלעם עובד ה' אלא שהיה עובדה עתה כדי שיסור ה' מעל יש' אינו ענין למה שלפנינו, כי לא יתכן שבלק ישלח לבלעם לקלל את ישראל ועי\"ז יחזור ה' לשנוא לישראל אם לא שהיה יודע בבלעם שהיה מכיר באלהותו ית' ומתפאר בידיעתו, וגם הוא אמר על עצמו נאם שומע וגו' ויודע דעת עליון מחזה שדי יחזה וגו' ולא יתקבל שידבר על פעם זאת בלבד, והנכון כדעת חז\"ל שבתחלה היה נביא אמת והיתה אצלו מקובלת אמונת הקדמונים באלהותו ותאריו ית' — גם הרב דון יצחק לחנם פירש כי בלק היה כמלעיג כששאל לבלעם מה דבר ה ובאומרו מנעך ה' מכבוד וזה ללא צורך, כי הנכון כי אלהי האבות וישראל ידוע היה אצל הקדמונים אלא שנשתבשו בתאריו ובמדותיו, ודמה בלק לשוחדו ולפייסו בנחשים וקרבנות כאלילי הגוים, ולהוציא זה מלבו אמר בלעם לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, וזה לאות כי אלהי ישראל הוא אלהי כל בשר, וגם התורה לא תכחיש זה עם היותה נותנת הסגלה והיתרון לעם ישראל וזו ראיה כי אינה מעשה ידי אדם או ישראלי אוהב אומתו."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ותרא האתון וגו'.</b> כדרך שאמרו רבותינו על הנסים העתידים בוא ואראך דוגמתן בעו\"הז כן אנו נאמר על שאר הנסים שגם הם יש כיוצא בהם ע\"ד טבע, כי חכמת אלהים אחת היא בשניהם בטבע ובשאחר הטבע ושניהם בחותם אחד נחתמו, ועל תבנית אחד נתקנו הרי הוא אומר שהאתון ראתה ובלעם לא ראה, וכן החוש והנסיון יעידו שיש דברים שהבהמה מרגשת בהם ולא האדם, ופעמים שהבהמה תרגיש קודם האדם, וממנה ילקח אות וראיה למה שעתיד להיות ב\"מ, ידענו כי קודם שיחל הרעש בכמו חצי שעה ויותר גם כן, רוב הבהמות מרגישים עת בואו, ונראים כמבוהלים ודחופים והשקט לא יוכלו ואין עדין שום סימן נרגש לבני אדם וכן במקרים הנסיים כשירצה ה' להכין גם שניהם להשגתם הבהמה והאדם, בהמה קודמת כאתונו של בלעם, והנה בזה תבין למה אמר ויפתח ה' את כי האתון ולא אמר ויגל ה' את עיני האתון, כי ראיית המלאך שראתה האתון לא היתה ראייה בעצם כדרך שאנחנו רואים רק הרגש פנימי חזק ונורא מאד מדבר מבהיל לא ידעה מה הוא כדרך שהבהמה מרגשת קצת דברים טרם יצאו לפעל שלם לא בכח חוש חיצוני אלא בהרגש פנימי, וזה ש��ל הבהמה לא זולת- כי להיות דעתה עדיין כמוס ונבלע בהנפש הכללית תרגיש בדברים הכלליים ובנפש העולם יותר משכל האדם שנתעצם להיות שכל אישיי נבדל מנפש הכללית ועומד בעצמו, על כן לא ירגיש כי אם על דרך אחרת וכדבר מוזר וחיצוני לו.",
+                    "[השמטה: <b>ותרא האתון.</b> עיין מה שכתבתי במקומו, ועתה אני רואה דברים יקרים לעניינינו בספר Mysteres de la Main par Desbarroles. Paris p. 190. אמרתי להעתיקם.. Si l' homme veut se mettre en rapport parfait avee la nature entiere, il laut qu' il endorme les MENS .C' est sculement par la partie commune a tous les etres qu' il peut se trouver en harmonie avec tous le etres, et l' instinct est l' harmonie de la nature entiere. Aussi les animaux pressentent ils les tempetes, les tremblements de terre, les grands cataelysmes. (On a dit des chiens qu' ils voient les fantomes et cela se peut.) Aussi les voyants sortent ils tous de la classe du peuple, et sont ils tres simples pour la plupart, et parfois idiots. Aussi les somnambules sont ils obbliges de laisser enivrer leur MENS pour lire dans la lumiere astrale. ll y a eu des hommes superieurs qui ont lu dans cette lumiere, mais il leur a fallu, comme Paracelse et Apollonius de Thyane employer des moyens particullers, il leur a fallu engourdir leur MENS en regardant fixement et costamment un seul point en se preoccupant d' une seule idee, en arretant, en un mot l' action de l' intelligence par un effort violent de Ieur volonte<br>ואולי אל ההכרח הזה <b>להשתקע בעמקי הטבע החומרי</b> להשיג ידיעות מוזרות ונעלות מן השכל, הוא שרמזו רבותינו באמרם <b>שבלעם בועל אתונו היה</b>, כוונו בזה דרך הפלגה להשקעו בחיים החומריים, ועזיבת השכל ותרדמתו endormir les MENS, או אולי בדקדוק דברו, ואלו לא ידענו מהגנוסטיקים (הכת של נוצרים שעמדו בתחלת הווסד דתם) שעשו כהנה וכהנה לתכלית זה עצמו שרמזנו למעלה, היינו תמהים על דרשת רבותינו אבל אחר שידענו תועבותיהם שכל שומעיהם תצלנה שתי אזניו, לא נפלא עוד אם רבותינו שעמדו בזמנם, וידעו מעשיהם, וחשבו את בלעם לראש ופטרון עליהם, באומרם \"לא עמדו פילוסופין לאו\"הע כבלעם וכאבנימוס הגדרי\" יחסו לבלעם מה שהיו עושים תלמידיו או כיוצא בו.]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>הנה אנכי יצאתי לשטן.</b> זה אחד מהמקומות המעידים כי בימי מרע\"ה כבר נודעה אצל אבותינו מציאות מלאך רע או שטן, ולא שנחליט שהמלאך הנראה לבלעם הוא השטן, רק נאמר שמליצה כזו עד ממהר שהשטן כבר היה ידוע אצלם, והעד <b>ל'</b> לשטן כמו והיה ה' <b>ל</b>מלך, והייתי <b>ל</b>הם <b>ל</b>אלהים והמה יהיו לי <b>ל</b>עם, הנה מלך ואלהים ועם מצויים הם, וכשירצה לומר שישוב אחד מלך או עם יאמר שהיה <b>ל</b>מלך או <b>ל</b>עם, כן לא יאמר יצאתי <b>ל</b>שטן או לא, שהיה במלאכים שם <b>שטן</b> ידוע ונמצא, וכיוצא בזה כתב הראזנמוללר על דברי ישעיה יחיו מתיך נבלתי יקומון, שהגם שהם ע\"ד משל ומליצה מ\"מ משם ראיה שהיתה אמונת תחית המתים מפורסמת בישראל, והודה לו הח' לוצאטו (משתדל.20) — רק שניהם לא זכרו שהראשון שהעיר על זה הוא הנוצרי <b>טירטולליאנו</b> Tertullien דפוס פאריס 211.",
+                    "[השמטה: <b>הנה אנכי יצאתי לשטן.</b> עיין מה שכתבתי שם ועיין כל האמור בפרשה, ובהערותי אלה על שעיר עזאזל, ותראה ברור כי שגו ברואה האומרים כי לא ידעו ישראל ממציאות מלאך רע או שטן עד גלות בבל, וחוץ מראיות אלה וגם אחרות מאליפות מרובבות, מצאתי טענה חזקה נגד האומרים כן, אצל הנוצרי Bergier. Diet. de Theol. vol. lV. p. 56. והוא כי לא היה כדור ההוא לפניו או לאחריו שישמרו ישראל בכל עוז, מלהדמות לגויי הארצית במעשיהם ובאמונותיהם ואיך אם כן נאמין שיזייפו תורתם ואמונתם בעת ובעונה ההיא בדברים העו��דים ברומו של עולם? — והנה חוץ מזה ראיתי כי טוב להעיר על טענה נכבדת העולה על רוחי זה לי שנים רבות, ואחר, מצאתיה בספרי זולתי והוא שאם באנו ליחס למקור בבלי אשורי או פרסי כל דבר אשר ידמה אליהם כאשר כזאת שגו קצת חוקרים, נצא הלאה מגבול האמת והצדק הברור גם לדעתם ונבוא ליחס אל מקור זה רבים מהענינים הנמצאים גם <b>בתורת משה</b> ובזה כבר יצאנו ממטרת הכוונה ובא המופת והכחיש את עצמו כי יוכיח למעלה מאשר רצו בו, ובזה יאות השבח והתהלה להחוקר RENAN אשר העיר על זה ראשונה, יקשר דבריו הקורא על לוח לבו, ויזכרם בכל מקום אשר ימצא המאמר השגור בפי האחרונים לאמר, דבר זו נובע ממקור פרסי וכו' ובב' מקומות ראיתיו בזה מודה על האמת — הא' בקורות לשונות בני שם. llistoire des lang. semitiques. vol. l. p. 471 שם אזיל ומודה פי אמונת הד' נהרות (אשר בספרי הפרסיים) לה דמיון מפליא עם ספורי התורה La theoric des quatre fleuves presente une etonnante conformite avee la Genese. ובשגם הולך ומסתפק שמא היהודים למדוה מהפרסיים (ונמצא בזה מקעקע ג\"כ כל בורת תורת משה גם היא) בכל זאת במקום אחר שלח ידו על המקצוע הרב הזה ושם נכוחות ידבר עמנו כאלו האמת עצמו יהגה בגרוני Qu' on y reflechisse d' ailleurs, la consideration que je com bats (celle tiree de le Demonologie contre l' antiquite du livre de Job) a ce moment amenerait a placer la redaction du livre de Job a l' epoque des Achememdes puisque ce n' est que vers ce temps que les doctrine de Zoroastre exercerent sur les Hebreux une inlfuence bien caracterisee. Or la composition du livre de job devient a un age aussi moderne vraiment inexplicable. Le livre de Job. p. XXXlX. ועוד אני רואה דמאי דמספקא ליה בספרו קירות לשונות בני שם אם ספור ד' נהרות לקוח אם לא ממקור פרסי, מאן ימאן בכל כחו ובכל כוונתו בספרו הכי נכבד De l' origine du langage. p. 229. e segg. בדברים יקרים ומחוורים וראוים להעלותם על ספר במשבצות הערות (בין שורותים יצהירו לפני הקורא) וז\"ל שם Le second chapitre de la Genese nous presence une geographic traditionelle qui n' a aucun lien avee la geographie ordinaire des Hebreux et qui offre au contraire des RESSEMBLANCES ETONANTES avee le systeme des Traeiens. (גם זו עדות יקרה יחיש המאמין מלהוציא ממנה למוד נכבד והוא שלא על פי ידיעות העברים ומצבם בפרטות נכתבה תור' משה כאשר היה ראוי אם מעשה ידי אדם היא) ואחר שהאריך בהשערות על ביאור שמות הנהרות ולמי אלה לפנינו יתיחסו, הוסיף Dira-t'on que les traditions hebraiques dont nous venous de parler sont un emprunt fait a celle de l' Avesta? Cela est bien dificile a soutenir n' est (פרסיות). car l' influence des idees avesteennes sensible chez les Juifs qu' a partir de leur sujetion aux princes Achemenides. Avant cetle epoque la religion de Zoroastre n' avait fait aucune apparition importante hors de la Baetriane. Or il est impossible de placer la derniere redaetion des premieres chapitres de la Cenese apres la captivite למדנו מזה כי הגם שהדמיון בין ספור פ' גן עדן, לספורי הפרסיים נכון וברור ושריר וקיים — לא נוכל בשום אופן להוציא הראשון מהשני — ואם כן מי יתן ונדע מי הרשה אותם כשימצאו בזמן מאוחר דבר בספרינו דומה למה שנמצא בספרי הפרסיים, לומר שמשם יצא ראשונה ובא אצלנו.",
+                    "<b>וגם</b> זו מן התוכחות. — כי לא יאומן שנביאי ה' העומדים על המשמר, לבלתי בוא איש זר לשלוח ידו בקדשי שמים, המקנאים תכלית הקנאה לשמור מצות ה' ברה ותמימה כנתינתה מסיני, הצועקים מרה נגד ההולכים אחר הבלי הגוים ויהבלו, יצאו הם בעצמם בראש כלם לחבק חק נכריה וסמל הקנאה המקנא ישאו בחקם בכתף יסבלוהו, ויניחו המסכה צרה בבית ה'! האין זה מנגד לכל חקי השכל והטבע האנושי? ומה יענו החוקרים החפשיים ביום שידובר בם כזאת וכזאת? — דברי רוח, כאשר העתיק אהובינו החכם הגדול שלמה מונק מפאריז Melanges de philosophic Juive et Arabe. p. 464. שכתב שנעתקו הדברים מדת פרס לדתינו על ידי השווי והדמיון Affnite שבין שתי הדתות, ואני אומר אחת מהנה לא נעדרה. — או הדעת והאמונה שהובאה אל הקדש פנימה לה שרש ותחלה בדת ישראל וא\"כ איפה חבריך פרס? ואם הוא פרסי, אם כן אין לו שייכות ומבוא בדת ישראל ואיזה דרך יעבור לבוא עדינו? היאמרו שלא יחסר שווי או דמיון בין ב' הדתות באיזה צד אחר, ובא זה ונעשה סרסור להכניס ולהוציא מרשות לרשות? אם כן הוא צא ופרנס לנו כיצד יבואו אל הקדש אמונות שאין להם שרש וענף בדת ישראל, ואם להם שרש מה, וכבר נטעו גם שורשו אצלנו, מי הוא זה יחליט שכאשר גדלו ועשו פרי, לא הארץ גדלה, ולא השמים אשר על ראשם ולא הכח הפנימי והחיצוני המוטבע בהם, אבל כח זר ומוזר ורוח הנושב מארץ צפון? אמנם לא יטעה האומר אם יאמר כי בבחינת <b>המשל והצורה</b> אמת נכון הדבר שהנביאים בחרו להם כטוב בעיניהם כפי הדברים החיצונים והפועלים על חושיהם ועל דמיונם, אשר לפרס לפרס, ואשר לבבל לבבל, ובלבד תוך גבול זה בסימניו ובמצריו נוכל להודות בצד מה לדעות האחרונים.",
+                    "<b>וכשבאנו</b> לידי מדה זו לא נפלאת ולא רחוקה ההבנה אל הקורא כי הקבלה ואמונות התורה תורה אחת ומשפט אחד לשניהם, באשר תלכנה אלה, גם היא תלך, מקרה אחד לשניהם, כי מוציאי דבת הקבלה רעה לומר שתולדותיה ומכורותיה באהלי קדר או בפרס או ביון או במצרים, בחוזק היד יכריחם השכל הנאמן, וחרב ההגיון הנוקמת נקמת הקבלה תרדוף תשיג ולא תתנם השב רוחם עד יודו ויאמרו שאם צדקו במשפט זה, צדקו ג\"כ האומרים שהתחיה והמלאכים וההשארות מן הגוים עוע\"ז באו לנו, כי לא נזכר מהם בתורה דבר ברור (ואם נזכר, בטח אני אומר כי לקבלה שם ושארית בתורה למעלה מהם עשר ידות כי רמיזותיה רבו בכמות ואיכות והיא הנותנת נשמה למצות עליה ורוח למליצות ההולכים בה) וצדקו ג\"כ האומרים כי משה ההר הגדול כתלמיד כופף ראשו כאגמון ללמוד וללמד לשמר ולעשות ככל אשר יורו אותו הכהנים החרטומים והאשפים — ומי הביא את אלה לתחלת כפירתם? חסרון האמונה בדת מקובלת בישראל המושכת והולכת על פני הדורות פעם נגלית פעם נסתרת ברצוא ושוב כמראה הבזק, ומהעדר אמונה זו כשראו שנזכרה ראשונה אמונה או מנהג שלא ידעו שחרם ולא דברו עליו כותבי הקדש אשר מלפנים, והתנכר אצלם הסירו ממנו סימני האחוה, ומשכו את ערלתו למען כחש מקורו הישראלי ומה נולד מזה? שלא בלבד קבלת רבותינו נמבזה ונמס אותה החרימו, אבל גם הדברים שמצאו בספרי הנביאים אשר אין להם שרש בתורת משה תלו אותם במנהגי הגוים, וגם אתה כאחד מהם צר לי עליך אחי החכם שלמה מונק שכתבת על הצום ועל נסוך המים שבמצפה Nous trouvons des pratiques religieuses etrangeres au Mosaisme par exemple le JEUNE et les libationes d EAU dans la Grande assemblee de Maspa. Munk. Palestine. p. 415. ואני אומר וכי זו בלבד יש לנו בנביאים שלא נזכרה בתורה או נתבאר ג\"כ הפכו? לא זכרה התורה בשום מקום שקיום התנאי או הממכר היה על ידי שליפת המנעל ובכל זאת בכח אמיץ קורא ומכריז הכתוב <b>וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו וזאת התעודה בישראל,</b> ואם לא היה הכתוב מעיד שזאת לפנים בישראל ולא מן הגוים למדוהו היה הקורא טועה ואומר כדברי החכם הנז' שגם זה יולד על ברכי המצרים או הכנענים, וממה שנתברר לנו ע\"י פסוק זה וכיוצא בו כי יש מנהגים שעם שלא הוזכרו בתורה ממעי ישראל יצאו, שוב אין מקום לייחס מנהגים או דעות אחרות כיוצא באלה אל מעין נרפש ומקור משחת. — וכן לא נזכר בתורה ש��אח או האחות הנולדות בגיותה של אשה תהיה מותרת לאחד מאחיה ובכל זאת הוא הדבר הנלמד מבלי ערעור או פקפוק ממעשה דתמר שאמרה לאמנון שידבר אל המלך והוא לא ימנעה ממנו? ותנחומין של הבל היתה מנחמתו אלו אין האמת כדברי רבותינו שהיא מותרת לו (עיין רמב\"ם ה' מלכים פ' ח'), וממעשה זה ומדבריה של תמר נוכל ללמוד עוד כי צדקה הקבלה האומרת שגר מותר באחותו.",
+                    "<b>ואחר</b> שבא לידינו שם שטן לא נשלחהו עד אם נעיר עליו דברים ראוים להשמע, והוא כי בכתיבת מצרים הקדמונית יתארוהו בצורת חמור או איזה ב\"ח אחר ואצלו יציירו <b>אבן</b> להורות על המבטא כי היא נק' <b>שׂט</b> בלשונם. Oreurti Catal. rag. Torino. vol. l. p. 34 ושתים יראה הקורא ובלבבו יבין, האחת כי מצאנו פעל <b>סתת</b> בלשון רבותינו על תקון האבנים כמו מסתת אבנים, והב' כי <b>אבן</b> אצלם א' משמותיו של יצ\"הר ואצל המקובלים שם משמות הסט\"א הנק' <b>אבן</b> נגף וצור מכשול, ופן תאמר בלבבך כי לרמוז על המבטא בלבד נתנו האבן אצל תארי <b>שׂט</b> או שטן במצרים לא <b>לְמַשֵל</b> ולרמוז בה שום דבר על דברת <b>שט</b> — לא כן כי הקשר אמיץ בינותם, שמע נא דברי חכם בקי בחכמת מצרים בכתיבתה ולשונה ll determinativo e ad un tempo fo- (לרמז ומשל) o simbolico (סימן המבטא) netico ומוסיף בה דברים יקרים במאד מאד להבין מתוכם כיצד <b>הנוטריקון והדרש</b> המוציא המלה חוץ ממחיצת הפשט תלוי בזרועות עולם המה כותבי הקדש ע\"ה ובראשם משה אדוננו שמן הסתם לא זז ממנהג כותבי זמנו, והרי זה מקצוע גדול ואבן שתיה שמה ישבו כסאות למשפט שתיהן כאחת לקיום כשבת אחים גם יחד, הא' החקירה החפשית שבחפשיות הנותנת חלק בראש למצרים בכתיבות הקדש — והחכמה התורנית בכל קצותיה נתיבותיה ודרכיה. מה נעמו אמרי חכם. שמע נא אם צדקתי אם לא E qui appunto a loro ingegno i jerogrammati nel ricercare segni fonetici che oltre all' analogia del (סי' המבטא ר\"ל תיבות ואותיות). suono avessero anche una relazione d' idea ובא המשל וביאר הענין Cosi sulle lapidi di Rosetta il nome dei fu scritto eon <b>יון</b> Greci HECINN rispondente all' ebraico un segno iniziale che simboleggia la parte settensono espresse (האין זה נוטריקון בצורתו) trionale e le due NN dalla corba che ha il suono di SIGNORE onde nel medesimo tempo che serivevano fonetieamente il nome dei Greei, li indicavano come signori del Nord. Orcurti lbid. p. 35.",
+                    "<b>ואם</b> תסתכל כי רבותינו לא למדו מהמצרים וגם לא הלכו שם ואולי בזמנם כבר פסק המנהג לכתוב כזה, תראה כי אלה <b>הדרכים והמדות</b> שדרשו בהם את התורה עדים נאמנים כי לא ממוצא אחר יצאו אם לא ממוצא הקבלה הקדמונית הנולדת ברחם אחד עם התורה שבכתב שנתנה ליוצאי מצרים, ובחון ותראה כי גם <b>ההקש והג\"ש</b> דין אחד לשניהם עם כל האמור.",
+                    "<b>והנה</b> Set <b>שׂט</b> המצרים הוא דבר אחד עם טיפון Typhon שלהם, וכבר ראינו (פ' כי שרית עם אלהים וגו') כי הוא אחי אוסיריס כמו שעשו אחיו של יעקב, והראוי להעיר כי מתחלה לא היה Set או שטן אצל המצרים מלאך רע רק היה שר הכליון, וההפסד והמלחמה, כמו שבחכמת הקבלה הוא אחוז במדת <b>הגבורה</b> שהוא הדין הקדוש, והיו עובדים אותו כדרך שהיו עובדים לכל אלהיהם וזה נמשך עד המשפחה הי\"ט דהיינו אחר יציאתם של ישראל ממצרים, ומה נאוו ע\"פי האמור דברי התורה <b>בשעיר עזאזל</b> ונמצא מבואר כדעת המקובלים שאין העבודה חלילה לשום שר או מלאך רע, רק למדת הדין המכונה בשם זה רק איננה נפרדת ממנו ית' והוא הוא — כי כמו שבמצרים היה באותה שעה Set או Typhon בכלל אלילי הטוב הנעבדים, כן בקדושת ישראל היה עזאזל שם לבחינת הדין התלויה בו ית' ואינה נפרדת ממנו, ובא שם <b>עזאזל מעז ��ה</b> דומה לשם <b>גבורה</b> שנתארה בו מד\"הד כפי חכמת הקבלה.]"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שבעה מזבחות שבעה פרים וגו'.</b> מקרא זה מלמדנו שגם אצל הגוים היה מספר השביעי לכבוד ולתפארת, וממה שנכתב בתורה נוכל ללמוד כי האומר שיש בתורה דברים דומים למנהגי קדמוני האומות אינו טועה, שהרי מרע\"ה לא נמנע מלהזכיר אצל הגוים דבר שיש דוגמתו בתורתינו — וראיתי להרב דון יצחק שכתב וז\"ל, אמנם הפר והאיל שהקריב בכל מזבח אפשר לפרש שהיה רומז לממשלת הקב\"ה על הגלגלים ע\"ש, דומה שהבין שהפר והאיל הם חוץ מז' פרים וז' אלים, ואין כן לדעתי פשט הכתוב רק פר ואיל כמו שור וחמור — וממה שיש להעיר כי לא מצאנו קרבן מז' פרים וז' אלים רק באיוב, וגם הוא היה מאומות העולם, וזה לעד כי המין והמספר ישתנה כפי שנוי האמונות כי הם רומזים לענינים אלהיים ובהתחלף הנרמז ישתנה הרמז בהכרח, וגם זה לעד כי גם אצל משה לא נפלו המינים והמספרים במקרה."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>מה אקב לא קבה וגו'.</b> שרש זעם קשה להולמו בענין קללה, ומזה נדחק רשב\"ם לפרש לא זעם ה' אותם, לא הכעיסם כדכתיב והעם אשר זעם ה' עד עולם שהקב\"ה זעם אותם לשון הכעיס אחרים — וראוי להעיר כי שרש נקב בעברי לו שתי ההוראות ענין הדיבור והקריאה- וענין הקללה — לא כן זעם שלא מצאנוהו אלא להורות על הקללה — ובשני לשונות זעם כולל ההוראה הראשונה, רוצה לומר הקריאה, בלשון ערבי <b>זעם</b> ובלשון אשור הקדמון מצ'עמי כאשר מצא כתוב הח' Oppert. Etudes Assyriennes בכתיבות בורסיפא (הוא בורסיף לרבותינו ז\"ל) ויתכן לומר שבפי בלעם שבא מארם היו שני השרשים נקב וזעם כוללים שני ההוראות גם יחד, ומשתמש בשניהם כדרך המשוררים הקדמונים דרך צחות להשתמש בשרש אחד לשתי הוראות כמו שמצינו בספרי הנביאים לרוב מאד, ויהיה אקום ואזעום לענין קללה וקבה וזעם ענין דיבור וביאור, וזה פירושו מה אקלל מי שלא נדבר לי מאת ה' לקלל ומה אזעום ר\"ל מה אקלל מי שלא נתיחד ונתפרש מאת ה' לקלל, והמאמר הזה מקביל לכל אשר התרה הוא עצמו בשלוחי בלק <b>הדבר</b> אשר ישים אלהים בפי אותו אשמר לדבר, וכן היכול אוכל <b>דבר</b> מאומה וגו', וכן <b>ודבר</b> מה יראני והגדתי לך, וכן בסוף וישם ה' דבר בפי בלעם וז\"ש מה אקב מי שלא קבה אל כמו אשר נקבו בשמות — ולא מצינו בכל המקרא להוראה זו זולת פעם אחת במשלי, ומחובר עם שרש נקב כשלפנינו (משלי כ\"ד כ\"ב) והוא אומרו אמר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים — ובלשון ערבי <b>יצ'עי</b> יקרא גם יקלל ואולי הוא שרש זעם שבא בעברי בתוספת המ\"ם כנהוג באיזה שרשים-והפך זה מצינו שרש קרא ישמש לענין קריאה ולענין בחירה וברכה הפך נקב שענינו קריאה וקללה — ומזה קרואי העדה הנבחרים שבעדה, והראוי להעיר מה שכתב מאקרוביו בספר סאטורנאליא (II.275.) על פעל לאודארי בלשון רומי. LAUDARE signifie en vieux langage nommer, appeler. C' est ainsi que dans les causes civiles on dit ACTOR LAUDATUR. ILLAUDATUS a presque le sens d' illaudabilis, c' est a dire qu' on ne doit jamais nommer. C' est ainsi qu' autrefois il fut decrete par les etats de l' Asie assemblee, que le nom de celui qui avait ineendie le temple d' Ephese ne serait jamais prononce<br>וכן יש להעיר על שני פעלים בלשון לאטין Leggere — Eleggere וכבר העיד חכם איטלקי שבפי הרומיים היו משמשים להוראה אחת. — Perticari. Dei scrittori del trecento. p. 71."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אפס קצהו תראה וכלו לא תראה.</b> האמת יכריחנו להודות שכפי מליצות התורה יראה שיש כח בעין האנושי, ואם לא ידענו איך יפעול וזוהי ההקפדה שהיו מקפידים לראות האויב טרם יקולל, ובלתי זה לא נוכל להבין מצות מחצית השקל מה טעם שכתבה תורה בפירוש ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, ועינינו הרואות בענין זה מה שיקרה גם בפנות אחרות והוא שהלשון ישמור האמונות הקדמוניות בהשתתף המלות או הפעלים לשתי הוראות כאחת, ובדרך זו נלך בטח לגלות מסך אמונות ישראל שלא נכתבו, ופרטי ההלכות שנמסרו מפה לאזן ונשארו רמוזים בלשון כמו שנעיר במקומות אחרים, ובענין שלפנינו מצינו שלשון עברי יאמר שרר ושוררי במקום אויבי ושרר ושור אחדים המה, ובפירוש מצינו ויהי שאול עוין את דוד במקום אויב, ובזה גלה לנו הלשון שלדעת קדמונינו היתה מין ראייה רעה ומזקת לאיש הנראה עד שאמרו עוין תחת שונא — והנה אמונת עין הרע היתה מפורסמת ומקובלת אצל כל הגוים הקדמונים היא אשר נקראת אצל היונים Bascania באסכאניא, ואצל הרומיים Fascinium פ' אשיניום, וספרו על עם טריבאל ואילליריא כי במצאו אצלם אנשים יהרגו בני אדם בהבטתם בכעס. ומכותבי יון בימפודורוס Nymphodorus יגיד כי נמצאו בעלי עין רעה יוכלו להרוג בלשונם עדרי צאן ובקר לייבש כל צמח ולהמית הילדים, ובארץ שיטים Schythes היו נשים יודעות לעשות כהנה נקראות ביתייס Bythies, וכפי עדות Philarcus כבר היו במלכות פונטו אנשים ידועים משבט אחד אשר להם כח לפעול כזאת, ומהפילוסופיים אריסטו, פליניוס, ופלוטארכוס יספרו מזה דברים מתמיהים, ומהם למד החוקר הישמעאלי אל גאזאלי. וסילינוס Silenus מונה מבעלי עין הרע מינים הרבה יראו פעולתם בדבורם ובקולם linguae et voce, והאיש המפורסם בנפלאותיו Apollonius de Thyane כפי אשר ספר עליו כותב חייו Philos-tratus הפליא לעשות במעשים כאלה — וגם בחקות הגוים נראים דברים יעידו על אמונה זו שכן הגידו על לוחות העשרה שופטים שברומי Decemviri שהיה כתוב מהם משפט מות לאיש המזיק תבואות או שדה חבירו בעיניו ובזה נבין על נכון אומרם ז\"ל שאסור לעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה.. Ne pelliciunt alienas scgetes exeantando ne incantando ne agrum defraudando ומגדולי יודעי דת ודין Juriseonsultes אצל הקדמונים יאמינו כי יש אנשים יזיקו הילדים בהבטתם רעה עד כי יכחש בשרם משמן ויהיו דלים ורזים — ושני מיני עין הרע היו ידועים אצל הקדמונים האחד נמשך מרצון הרואה, והשני גם בלא רצון הפועל ומכח ראייה החומרית לבד, ולבאר כיצד ימשך הנזק מהראייה היו הקדמונים אומרים כי יש כח בנפש או בדמיון נמשכת ונקשרת בהרכבה ומזג ידוע ממנו יצאו השפעות מועילית או מזיקות radios salutares vel perniciosos ואחד מהאחרונים מוסיף כי הנראה בדבריהם, גם שלא באו בדקדוק, הוא כי לדעתם אלה ההשפעות היו ממין המאגניטיזמוס הנודע בדורות אלה Magnetisme וכאחד מכחות חיי הנפש laculte biologique יפעול על הרכבת הגידים Systeme nerveux — ומזה נמצאו הלחשים להנצל מעין הרע והם ידועים בתלמוד, ואצל הרומיים טרם ישאלו בשלום אדם בבקר היו אומרים Proefiseine לחש מוסכם אצלם נגד עין הרע ומזה הברכות שנהגו העם לברך בבואם לספר בשבח חביריהם גדולים או קטנים, ואצל היונים גם בימינו כל מי ששומע אחרים מספרים בשבחו ירוק ג' פעמים ויאמר כמין לחש יגער ה' בך השטן או יזכיר שם <b>השום</b> כי לשום יחסו סגלה נגד ע\"הר — ובאי קורס CORSE, מתפחדים אם יספרו אחרים בשבחם וקוראים אותו Annocchiatura ויאמינו שאם יהיה אדם בעל עין רעה כל ברכותיו יתהפכו לקללה — (ואולי מזה נבין מאמרם ז\"ל ושמא תאמר אברכם? ת\"ל כ�� ברוך הוא) על כן נשמרים מלספר בשבח חביריהם (ואולי מזה אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכלו שלא בפניו וכן לעולם אל יספר אדם בשבח חבירו שמתוך שבחו וכו') ואם יקרה להם לברך חביריהם ישתמשו בלשון קללה בעבור יתהפך להם לברכה שכן מסגלת בעלי עין הרע לפעול נגד היוצא מפיהם, ואולי זה טעם ברכותיו של ר\"י בן גרים תזרע ולא תחצד, יבלבל פתורך ויחרב אושפיזך וכו' — וכן האמינו מגדולי הקדמונים כי יש אדם שליט בעצמו לתת עין הרע ביופיו או בעשרו או בחכמתו Plutarchi Symp. V. prol. Vll.- ואלכסנדר אפרודיסי Aprodiscinsis שמזכיר רמב\"ם בס' המורה (והוא א' ממפרשי אריסטו) מונה בעלי עין הרע, בכלל ההורגים בני אדם על ידי ארס שנותנים באדם על ידי ראייתם בהסתכלות שוקד ונעזרים על ידי לחש או שיר ארוך Carmine prolato בנוי ע\"פי דרכי השיר-ואולי מזה נדע למה בלעם <b>נשא משלו</b>, ודבר דרך שיר ומליצה, כי כן היה ראוי לעשות אלו היה מקלל — ומצאנו כתוב כי נמצאו אנשים לוחשים דברמה באזן השור, ונופל ומת Vairus. De faseinu p. 24.- ואולי לזה כוונו רבותינו כשספרו על אליהו שלחש באזן פר כהני הבעל ונמסר להריגה — ואין להרחיק כל זה כי בימינו אלה נודע מאיש נפלא יודע לרדות הסוסים על ידי לחש קל שהיה מלחש באזנם ותכף נכנעים תחתיו והוא Sullivan, והוא לא גלה סתרו לשום אדם, וכח הראות במיני נחשים ובעלי חיים, על זולתם עד שימשכום אצלם לעשות בהם כרצונם, הוא מהדברים שלא נסתפקו בהם גם אחרוני החוקרים Andrew Smith. Tract. sur les reptiles. Revue Brittanique Avril 1863. p. 333. ועיין שם מה שמסופר על אנשים שירפאו מאיזה מיני חליים או ישלטו באדם לעשות בו כרצונם על ידי כח ראותם Revue Britt. lbid 335. 6.- ועיין מה שנמצא בזהר (פ' יתרו) על כמה מיני עין וכחותם וסגולתם ונמצא כדוגמתו אצל אלברט Albert le grand והוא מבדיל בין עין לעין כפי צורתם, וגוונם, שקערורות ירקרקות או אדמדמות lbid p.338."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כעת יאמר וגו' מה פעל אל.</b> פירש החכם שד\"ל שמה פעל אל, הוא שם חדש שיקראו ליעקב ולישראל כדרך שאר ישוב, עמנו — אל, והנאני, אלא שאין דעתי נוחה במה שפירש מה פעל אל כלומר מה גדלו מעשי ה' באומה זו, והנכון אצלי שכוונתו שכל האומות ילכו לישראל לשאול להם פעולות ה' כי הם יהיו כהני ה' משרתי אלהינו ולזה הפירוש הסכימו חז\"ל — ובירוש' ובמד' רבה דרשו כמו מי פעל אל עתידה ב\"ק להיות מתפוצצת באהלי צדיקים כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו, וכן להפך דרשו מה במקום מי בפ' מי את בתי כמו מה את בתי, וכן בן מי זה העלם שרצו בו לא שישאל מי הוא היולדו רק אופן תולדתו ומהיכן בא, ובכל אלה הדרשות לא התרחקו משרשי הלשון ומדרכי הנביאים כמו שמצינו <b>מי שמך</b> כי יבוא דברך וכבדנוך — אלא שבפסוק זה יש בו טעם אחר עליון מזה, והוא שברוחניים השם והעצם אינם שני דברים נבדלים זה מזה וישאלו על המהות <b>מי</b> שמך כשירצו לדעת את השם תחת שיאמרו <b>מה</b> שמך, וכן להפך, וכאלה אחרים ומלכם בראשם האל יתעלה שתאמר עליו התורה <b>השם</b> גרידא לרמוז על המהות כמו ליראה את השם הנכבד והנורא. והדרוש ארוך אין כאן מקומו."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>שתום העין.</b> לדעת האומר שהיה סומא בא' מעיניו מה לו להזכיר זה אצל נבואתו, ואומר אני שכוונתו לומר שאע\"פי שהוא סומא בא' מעיניו אע\"פי כן רואה מה שאין שאר ב\"א רואים כי מחזה שדי יחזה, וכן נפל וגלוי עינים כלומר אע\"פי שבשעת התנבאו הוא נפל על פניו כדרך שאר נביאים ואין אדם יכול לראות כשהוא נפל בכל זאת הוא גלוי עינים, ומצינו מליצה כזו אצל הנביאים הוציא עם עור ועינים יש וחרשים ואזנים למו."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "[השמטה: <b>כאהלים נטע ה'.</b> בילקוט אני מוצא פירוש קרוב ונראה לשם אהלים \"אמר רבי יוסי למה נקרא שמו אהלים <b>שהוא בא דרך אהלים\"</b> (ילקוט ד' וויניציא <b>א.</b> 245) הפירוש לדעתי שהוא בא מארצות ערביא ששוכנים שם באהלים כמ\"ש כאהלי קדר.]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>לכה איעצך.</b> לא נוכל להכחיש שבלעם יעץ להפקיר בנות מואב כדי להכשיל את ישראל כקבלת חכמינו כי כן הכתוב אומר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל וגו' וחוץ מקבלת קדמונינו, גם אחרים מהראשונים האמינו בזה — ומהראיות ג\"כ מה שנאמר ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב, שתמה על עצמך למה הרגוהו הלא בירך את ישראל אם לא שנאמר שדם נקי שפך בעצתו הרעה על כן הרגוהו, ועל כן אין לזוז מפשט לשון עצה והיא העצה שיעץ להפקיר בנות מואב ואם לא נתפרש במקום זה, טעם יש בדבר, והוא כי כן דרך הכתוב לקצר ולסמוך על הידוע אצל השומע והיא הקבלה, ועוד שכבר אמר <b>בדבר בלעם</b>, ועוד שתכף אחר זה כתוב וישב ישראל בשטים ויחל העם והוא דבר הלמד מענינו."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וקרקר כל בני שת.</b> פי' במשתדל שת מענין שאון, וראה לקרב זה הפירוש אולי ממה שהיה רחוק בעיניו שיתנבא על דוד שישלוט בכל העולם, וגם אפשר שהטעהו הפסוק בירמיה וקרקר כל בני שאון וכבר הוא בעצמו העיד כי מדרכו של ירמיה (והיה יכול לומר כל כותבי הקדש) להשתמש בדברי זולתו בשנוי מועט והוא דרך הלציי נהוג גם בזמנינו, וגם אינו רחוק שבלעם יתנבא על מלכות ישראל העתידה כי לעיני הנביא הדברים העתידים, יראו לעיניהם קרובים בזמן הגם שרחוקים הם הרחק מאד, וכן כאן אחר שנתנבא על דוד שימשול במואב, החל שוטט במחשבתו עד העתיד הרחוק והוא זמן בן בנו של דוד הוא המשיח שאליו יביאו מנחה כל הגוים, לא בתורת השתעבדות גופני אלא דרך כבוד שמכבדים כהני ה' כמו שיהיו לעתיד ישראל לכבוד ולתפארת ונבואה זו נבואה יקרה ותעיד על אלהות תורתינו."
+                ],
+                [
+                    "[השמטה: <b>והאביד שריד מעיר.</b> עיין כל הכתוב בספר שם ובפ' וישלח ע\"פ אלוף מגדיאל, ורואה אני שהחוקר והנוסע הגדול נייבור Niebhur כתב כי השם של רומי שהיו מסתירים מכל אדם ושעליו נתחבטו ונבוכו גדולי החוקרים היה Quirium וממנו Quirinus Quiritis ועל פי האמור בב' המקומות שזכרנו ע\"ש, יתכן לומר שרבותינו בקוראם לשם רומי בשם <b>עיר</b> סתם, חוץ משם URBS השגור בפי הרומיים נסמכו ג\"כ על השם הנסתר הזה Quirium, אלא שהסבו הוראתו הרומית שענינו בלשון ההוא <b>קנייה</b> Quire (כמו שהעידו רבותינו עצמם שכן בכרכי הים קורים למכירה <b>בירה</b>) אל לשון <b>קיר וקריה</b> העברי שענינם <b>עיר</b>, ואולי נתחזקו בכוונה זו ממה שהיו רואים מדינות בחוצה לארץ נקראים בשמות סורים או עברים נגזרים מקיר וקריה, וזה ע\"פי האמת המוסכם ולא בלבד אצל רבותינו כמו Cartagine שמוצאו <b>מקרתא וקיריני</b> Cirene <b>וקיר-חרסת</b> ואולי גם אחרים — ואולי גם כן רמזו בשם <b>עיר</b> הוראת Quirium ברומי שאמרו עליו שענינו היכולת והגבורה והוא ממש תרגום Pomi ביוני, וכן ��יר לשון היעירה והיקיצה למשמרת, כי העיר היא מוקפת חומה ושומרים עומדים על מגדליה, כמו על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים ומזה נקראת עיר, ל' <b>שמירה</b> וענינו קרוב ליכולת ולגבורה <b>עיר</b> Est enim per VIGILA CUSTA locus excubitorum et custodum qui muro vallove cinctus vel turrum in modum extructus erat ut gregum custodes a feri tuti essent ; dein LOCUS MURO vallove ET CAET. Cesenius Thesaurus. p. 1005.]"
+                ],
+                [
+                    "<b>והאביד שריד מעיר.</b> ראיתי במכילתא ז' א' דברים יקרים והוא שמאז, החלו חכמינו והראו לנו הדרך הישר להוכיח לעיני המנגדים קדמות תורתינו ואיך ספרי הקדש קורים זה אל זה ומאשרים ומקיימים זה את זה — וזה הלשון \"כיוצא בדבר אתה אומר ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו כי פי ה' דבר — והיכן דבר והבאתי עליכם חרב נוקמת (כלומר במה שאמר הנביא כי פי ה' דבר היתה כוונתו לדברי ה' ע\"י משה) וכן בלע המות לנצח ומחה וגו' כי פי ה' דבר, והיכן דבר אני אמית ואחיה — אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ כי פי ה' דבר והיכן דבר ירכיבהו על במותי ארץ — ולא יהיה שריד לבית עשו כי פי ה' דבר והיכן דבר וירד מיעקב והאביד שריד מעיר — זאב וטלה ירעו כאחד כי פי ה' דבר והיכן דבר והשבתי חיה רעה מן הארץ — אז אמר ה' לשכון בערפל והיכן דבר כי בענן אראה על הכפרת — והיו לי אמר ה' ליום אשר אני עושה סגלה, והיכן דבר והייתם לי סגלה — וגם מהם אקח לכהנים ללוים אמר ה' והיכן אמר הנסתרות לה' אלהינו.",
+                    "<b>שריד מעיר.</b> הרומיים שעליהם פירשו חכמינו ז\"ל הנבואה הזאת היו קורים לרומי בשם <b>עיר סתם</b> Urbs ועד היום כך היא נקראת. (Tacito hist. lib. 3. 75.) — ועיין מה שכתבתי על פ' אלוף מגדיאל אלוף עירם, שפי' רש\"י מגדיאל זו רומי — ואמרתי שם אולי נתחלף עירם במגדיאל ועל <b>עירם</b> אמרו זו רומי, ומה שהבאתי שם מפ' ר\"א <b>אלוף עירם זו רומי</b> — ועתה חדשות אני מגיד שכה הראני הרב הכולל אוהב התורה והחכמה גם יחד כמהר\"ר חביב טולידאנו נר\"ו דף אחד בלוי שרוע וקלוט מפי' רש\"י כ\"י ועיינתי שם בפ' אלוף מגדיאל ומצאתי בו שנוי גדול ויקר ממה שנדפס, שכתוב שם <b>מגדיאל, הוא מלך רומי — אלוף עירם הוא</b> (כאן סוף השטה ותחלת השטה שאחריה חסר שיעור תיבה אחת) <b>אחרית מלכות הרשעה לימי המלך המשיח, ומדרש אגדה כי עירם ימות ויהרג בידי מלך המשיח והוא שאמר עליו בלעם וירד מיעקב והאביר שריד מעיר</b> וכל זה חסר ברש\"י שלפנינו — צא ומנה מה שנתחדש לנו ע\"י נסחא זו. א', שמגדיאל אינה רומי כרש\"י שלפנינו רק <b>מלך</b> רומי — במה שדרשו ויחסו עירם לרומי עם היות שגם עירם נחשב אצלם שם אדם ולא שם עיר עם כנוי הרבים עיר שלהם, שהרי אמרו שהוא \"אחרית... מלכות הרשעה וכו' ויהרג ביד מלך המשיח\" רק נטו הפירוש והמדרש משטה זו להתקרב לנו ולפרש עירם עיר שלהם כשהוסיפו להביא ראיה מבלעם \"והוא שאמר עליו בלעם וירד מיעקב והאביד שריד מעיר\" הרי שעשו <b>עירם</b> שבפ' וישלח <b>ומעיר</b> שאצל בלעם אחדים, דומה שרוצים לומר ששניהם ענין אחד ובהכרח א\"כ לפרש אלוף עירם אלוף עיר שלהם והוא שאמר שריד מעיר כלומר אלוף מעיר והיא רומי, ומדרש אגדה זו לא ידעתי מקומו רק בב\"ר יש דברים קרובים וזה מ\"ש שם אלוף עירם א\"ר חנינא צפוראה למה נקרא עירם שהוא עתיד לערום תסווריות למלך משיחנו, ובדברי הרא\"ם ז\"ל על רש\"י ראיתי שערוריה שז\"ל מגדיאל היא רומי ופי' אלוף מגדיאל אלוף עיר מגדיאל ואיננו שם אדם כאלוף תמנע אלוף עלוה אלוף יתת ושאר כל האלופים שצדו (נקוט מיהא שנסחת רא\"ם ברש\"י היתה אלוף מגדיאל היא רו��י כנדפס שלפנינו וחזק וקיים הנסחא בפירושו כנראה לעין ולא די זה אלא שהוסיף) ובפרקי ר\"א אמרו מגדיאל זו רומי (וזה הפך נסחת הפרק ר\"א שלפנינו שגריס אלוף עירם זו רומי וספק קרוב לודאי כי טעות הדפוס נפל ברא\"ם וצ\"ל ובפ' ר\"א אלוף עירם זו רומי, שאם אין אתה אומר כן מה בא להוסיף או לחדש והן הן דברי רש\"י, ואם לרמוז על מקור דברי רש\"י לא יתכן שיאמר בז\"הל <b>ובפרקי ר\"א אמרו</b> נראה שאמרו דבר אחר והיא היא) ועיין בהרמב\"ן שנראה שגם הוא גרס בפ' ר\"א כגירסת רא\"ם מגדיאל זו רומי אלא שיש שנוי ותוספת על גירסת רא\"ם וזוהי נסחת רמב\"ן בשכר שפנה את כליו מפני יעקב אבינו נתן לו מאה מדינות משעיר עד מגדיאל ומגדיאל זו רומי שנא' אלוף מגדיאל אלוף עירם ע\"כ ומשני טעמים אומר אני שנסחת רמב\"ן היא קרובה יותר לנסחא אשר לפנינו אלוף <b>עירם</b> זו <b>רומי</b>, הא' שמה ראיה מביא שמגדיאל היא רומי <b>שנאמר</b> אלוף מגדיאל אלוף עירם אם לא שיפרש שאומרו אלוף עירם הוא תוספת ביאור וכלומר זה אלוף מגדיאל שהודעתיך הוא אלוף <b>העיר שלהם</b> היא רומי הנק סתם <b>עיר</b> כידוע, ועוד טעם שני גדול וחזק שאם לדעת הפרק ר\"א עירם הוא שם מקום ואלוף עירם רצונו אלוף המחוז הנק' עירם, איך אמר נתן לו מאה מדינות משעיר ועד מגדיאל כאלו מגדיאל היא האחרונה ואינו כן שעירם כתוב לבסוף והיל\"ל משעיר ועד עירם וזו ראיה שאין <b>עירם</b> לדעת פר\"א כפי נסחת רמב\"ן לא שם מקום ולא שם אדם רק שם עיר עם הכנוי, <b>עיר שלהם</b>, ולהכי מביא בל' ראיה מגדיאל זו רומי <b>שנאמר</b> אלוף מגדיאל אלוף עירם — ודע שרמב\"ן כדרכו תפס על רש\"י שכתב מגדיאל זו רומי וכתב \"ולא הבינותי וכו' וכו' כי אין רומי אלוף אבל היא מלכות גדולה ואימתני וכו'\" ודבריו אמת וצדק ותשובת הרא\"ם בזה במחילה מכבודו אינה תשובה שכתב <b>אפשר שהיה זה דרך עראי</b> — ומה הלשון אומרת אפשר וכו' אחר היות מספר השנים והדורות סדורות לפנינו, ועוד כי איך יתכן שירמוז על רומי בדבר שלא אירע רק במקרה וארעאי ולא יורה עליה במה שהוא תדירי וקבוע — והנכון אצלי כי גם רש\"י ז\"ל כדעת רמב\"ן גם הוא דעתו והיא דעת כותב המדרש, כי מעולם לא נתכוון אחד מאלה לומר כי מגדיאל היא רומי בעצם וראשונה ולא היה מגדיאל זולתה, אמנם כלם רצו בזה כדברי רמב\"ן הנאמנים \"כי היו המקרים הראשונים רמז לזרעם והנה אלה האלופים האחרונים עשרה עם מגדיאל רמז שיהיו מלכי אדום בממשלתם במלכות הרביעית עשרה וכו\" — ועתה הניחה לי שהוסיף דבור קטן על הריגת <b>עירם</b> ע\"י מלך משיחנו שנזכר בדברי רש\"י כפי הנסחא שבידי ואומר כי לדעתי אין אפילו כמלא נימא בין מדרש זה להריגת <b>אדמילוס</b> רק אם נביט לשם זה ארמילוס לדעת עקרו והוראתו, ואצלי אין ספק כי הוא <b>רומולוס</b> מיסד עיר רומי ושעל שמו נקראת, והוא השר שלה ותחת כנפיו תחסה בשם Quirino בתוספת א' בראשונה כמו שמצינו אלף פעמים בספרי רבותינו <b>ארם</b> במקום <b>רומי</b>, ואחד מאלף הוא אומרם עתידה מלכות <b>ארם</b> שתפשוט על ישראל ט' חדשים וכו', ובאופן אחר רמזו עליו פה כשאמרו כי <b>עירם</b> ימות ויהרג בידי מלך המשיח רצו בעירם השר הנקרא בשם עירם רומי — והוא <b>רומולוס</b> או <b>ארמילוס</b> כמו שכתבנו — ודע כי רומולוס מיסד עיר רומי נודע לרבותינו שהרי הזכירו במדרש מעשה רומולוס ורימוס שני האחים כמו שהיה מפורסם בזמנם, ובזה יאומן אצלנו ביתר שאת כי על רומולוס הידוע אצלם נתכוונו בשם <b>ארמילוס.</b>",
+                    "<b>ועתה</b> רואה אני להסביר פנים אל הדור��ים אלוף מגדיאל היא רומי, וכבר טרם בינותי בספרים אמרתי אל לבי אולי דרשו מגדיאל לשון מגדל, אל מגדל חזק ואדיר, (כדרך שכוון רמב\"ן למ\"ש בדניאל <b>והגדיל על כל אל</b>) וכנו רומי בשם <b>מגדל</b> לחזקה ולתקפה, וזולת השערת הלב לא היה לי על מי להסמך עד שנזכרתי שרבותינו קראו לרומי במדרשים בשם <b>צריף</b> וזה בשני מקומות, והב' מבואר מחבירו — האחד הוא במדרש חזית על ש\"הש פ' אל תראוני וגו', א\"ר לוי יום שנתחתן שלמה לבת פרעה ירד מיכאל וכו' ונעץ קנה גדול בים ועשו אותו מקום כחורש והוא היה מקומה של רומי. יום שהעמיד ירבעם בן נבט שני עגלי זהב נבנו <b>שני צריפין</b> ברומי ובוא וראה שמה שיחסו פה לעגליו של ירבעם וכמאורע מאוחר להוסדה של רומי, הקדימוהו במדרש אסתר ויחסוהו לרומוס ורומילוס (שהוכחנו הייתו רמוז לדעת חז\"ל בשם <b>עירם</b> (אלוף עירם) וז\"ל המדרש (פ' גם ושתי המלכה) יתום היית עוזר שני יתומים שנשתיירו לו זה <b>רומוס ורומילוס</b> נתת רשות לה לזאבה להניקן ובסוף עמדו ונבנו <b>שני צריפין</b> גדולים ברומי — ואם תאמר מה ענין צריף למגדל, הביטה וראה מ\"ש המעריך (ערך צרף) וז\"ל פי' מתנות כהונה בתים קטנים ואני אומר <b>מגדלים גדולים</b>, ובכן על זה סמכו כשדרשו אלוף מגדיל היא רומי לשון מגדל שכן חשבוה רבותינו בתחלת הוסדה לצריפים או מגדלים גדולים."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אוי מי יחיה משמו.</b> אחר שזכר אבדן האומות, מואב, ומחץ פאתי מואב וגו', אדום, והיה אדום ירשה וגו', שעיר, והיה ירשה שעיר וגו', עמלק, ואחריתו עדי אבד ודרך כלל כל בני שת, וראה ישראל עומדים לפני ה' כל הימים וישראל עושה חיל וירד מיעקב על המראה הגדולה הזאת צעק אוי, כלומר כבר גוועו כל האומות וישראל קיימים אם כן יחיו אחר כל האומות ואין שום אומה חיה יותר מישראל וז\"א מי יחיה משומו אל כלומר מי הוא שיחיה יותר מאותו ששמו אל, ומ\"ם זו מ\"ם היתרון, ושמו אל הם ישראל. וזה כנגד מה שאמר בסמוך על הקיני איתן מושבך <b>ושים</b> בסלע קנך, וישראל שהאל <b>שם</b> אותם לא יזוזו ממקומם, ואם יגלו שוב עתיד הקב\"ה להחזירם."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>איש אנשיו.</b> עיין מה שפירשתי בפ' שופטים על לשבטיך, ואני אומר שמשה צוה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו כלומר כל שופטי השבט ידינו אנשי השבט שנתחייבו מיתה ודעת חז\"ל ידוע ואינו סותר פירושנו."
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "[השמטה: <b>ונאספת אל עמיך.</b> אסיפה אל העמים, עיין דברי בארוכה פ' וישלח ובסוף חלק בראשית הערה י\"ד — ועדות יקרה לכל האמור בארוכה בספרי זה, מצאתי בדברי הרב הירץ וויזל מאמר חקור דין דכ\"ו וז\"ל וכן תשתעשע (הנפש הזוכה) עם הנפשות הטובות הרואות אור שהיו אבותיה וקרוביה ורעיה מלפנים וכיוצא, שלדעתי על זה אמר ה' לאברהם ואתה תבוא אל אבותיך בשלום כי שם הוא השלום הגמור שהנשמה מתענגת על רוב שלום, שמחה עם רעותיה הטובות.... ולכן נזכר קודם תקבר בשיבה טובה, וכן הבטיח ליאשיה המלך ע\"ה ואם הנפשות היקרות מתחברות לצורות יקרות כמותן, הדעת נותנת כי הנפשות החוטאות יתחברו גם הן לחטאות כמותן ועם צורות קשות אחרות... ואתה רואה כי סאקראטוס המופלא ��בחכמי יון האמין כן כי כאשר תמהו רעיו על היותו עלז ושלו ביום מותו אמר להם לולי האמנתי כי גם אחרי מותי אהיה תחת יד האדון החנון והמטיב, ובצלו אתחבר עם נפשות יקרות אשר נועם חברתם נעלה מכל ידידות העו\"הז, אז הסכלתי עשה לרוץ לקראת חצי מות אך תוחלתי רבה מאד.... ואמר עוד על הנפש החכמה כמותה שכבוד ה' עליה יזרח ואולי סביב לה תראה גם אושר רעותיה ותתעלס עמהן. (שם ח\"י ע\"ב) — ועדות הרב הנאמנה עם כל יקרתה כאין וכאפס נגד המליצה הנוראה אשר אמונת ישראל שמה בפי אביגיל באומרה <b>והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף דקלע.</b> החלק הראשון מקביל לאסיפה אל ה' ואל העמים בכל הכתובים אשר זכרנו והיא הנקראת בפי משה <b>דביקה</b> כמ\"ש <b>לדבקה בו</b>, וכתב ראב\"ע בסוף, והוא <b>סוד גדול</b> ע\"כ, והחלק הב' רומז לכל ישר שופט לאמונת הגלגול המלובשת במליצה שריית צחה ובהירה ונכונה מאד לצייר אל עין השכל <b>ההעתקה</b> מבלי מנוח כאדם שקולע את האבן בתוך כף הקלע, ויורה אותה למרחוק נגד טבעה הנכסף לשוב אל מקורה כמשפט הכבדים כלם השואפים למנוחה בנקודת המרכז, וכמבארים הכתובים הללו אמרו רבותינו תניא רבי אליעזר אומר נשמתם של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה וגו' ושל רשעים <b>זוממות והולכות</b> שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה ושני פירושים ראיתי במלת זוממות ואין אחד מהם מחוור אצלי, הא' הוא פירוש רש\"י שפי' כמו <b>בזממא דפרזלא</b> חבושות בבית הסהר, וקשה לי פירוש זה משני טעמים הא' כי <b>זוממות</b> לשון <b>פועל</b> שזוממים אחרים, וכיצד יפורש <b>הבושות</b> וגו', ב' כי בצדו הוסיף <b>והולכות</b> וזה הפך החבישה בבית אסורים. וגם לזמם כפי אשר הבין רש\"י ז\"ל, והפי' השני ראיתיו בס' תורה אור להרב יוסף אבן יחייא פ' מ פי' לשון מחשבה שתמיד חושבות לידבק וכו' והוא פי' עמוק ומחקריי רחוק מדרכי רבותינו בעלי התלמוד, ולא יאות אלא למתפלסף שכמותו, והנראה לי נכון הוא לפרש כדברי רש\"י מל' <b>זמם</b>, ואולי היה צריך לגרוס זמומות או בא הפועל תחת הפעול כמשפט הרבה מליצות בתורה ובדחז\"ל שהפעול משמש במקום פועל, ואולי גם להפך רק בזאת לא אודה לרש\"י ז\"ל שכתב <b>חבושות בבית הסהר</b> רק <b>הולכות</b> כמשמעו נעתקים ממקום למקום, וזה ע\"י <b>זמם</b>, כמי שנותן זמם בתוך פי הבהמה למשוך אותה אל כל אשר יחפוץ גם נגד רצונה, כן הנשמה עם היותה כוספת לחיי נצח עוד תשוב תלבש עור וגידים לבצע מעשיה ולעבוד עבודתה. ושבח אני את החכם שד\"ל שהודה במקצת על פירוש האסיפה אל העמים שבתורה, עיין עליו Lez. di Teolog. Corr. lsraelit. N.° 2. An. 1863]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אשר יצא לפניהם.</b> אומרו אח\"כ ואשר יוציאם ואשר יביאם אינו כפל הענין, רק הכוונה באשר יצא לפניהם היציאה בפעל שילך למלחמה בראש העם, ואשר יוציאם וגו' שיצווה להם זמן ואופן יציאתם או ביאתם, ובזה נרמזו שני טכסיסי המלכות החכמה, ואומץ הלב."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>וצויתה אתו לעיניהם.</b> החכם שד\"ל ריחק שיהיה צווי כמשמעו ואמר שלא צווה שום דבר רק פירושו מנוי כמו ויצוהו ה' לנגיד ואחרים והראיות כלם שהביא יעידו נגדו שבכלם בצד פעל צוה מצינו שם השררה או המנוי שאליה נצטוו כמו ויצוהו ה' לנגיד — צויתי שופטים על עמי — ולדעתי שתיהן אמת ויש במשמעותו המנוי והצווי ועל כן נקרא המנוי צווי שכן דרך הממנה למסור סדרי השררה או המנוי אל ��מתמנה."
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>מלבד חטאת הכפורים.</b> ראיתי להעיר פה על ענין נכבד הנוגע לקרבנות יו\"הכ ולהזאת הדם והוא ששנינו בפ\"ה דיומא וכך היה מונה אחת, אחת ואחת, אחת ושתים אחת ושלש וכו' והכוונה באחת ראשונה על ההזאה שלמעלה, ומכאן ואילך הולך ומונה ז' הזאות שלמטה עד שבעה ובגמ' מביא ברייתא כלשון הזה ומוסיף דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר אחת, אחת אחת, שתים ואחת, שלשה ואחת, והשאלה מבוארת למה יצטרך למנות באופן זה ולא על סדר נכון ומורדף כמו שאנו מונים ולמה יכפול הזאה ראשונה עם כל אחת ואחת, והנה בתלמוד הורו לנו הטעם בזה הלשון \"דכולי עלמא מיהת הזאה ראשונה צריכה מנין עם כל אחת ואחת (ר\"ל בין לר\"מ ובין לר\"י) מאי טעמא? רבי אלעזר אמר שלא יטעה בהזאות, רבי יוחנן אמר אמר קרא ולפני הכפרת יזה שאין ת\"ל יזה, ומה ת\"ל יזה? לימד על הזאה ראשונה שצריכה מנין עם כל אחת ואחת — ודברי רבי יוחנן מבוארים, רק דבריו של ר\"א צריכים ביאור — ולרש\"י ז\"ל מצאתי דברים גם הם שלא מבוררים שלא כמנהגו שכתב שיהא לו שהות בנתים לתת לבו למנין שלא יטעה — וכוונתו הנראית בהשקפה ראשונה שבאומרו אחת ושתים אחת ושלש, בעוד שהוא אומר אחת הוא נותן לבו לזכור אם עומד בשנית או בג' או בד', ובזה ירחיק אפשרות הטעות כל מה שיוכל, זהו המובן מדבריו, רק דברי רב\"ע אינם נראים כמסכימים כלל עם הבנת דברי רש\"י ופורץ לעשות לו דרך לעצמו שכתב שאם לא ימנה הזאה ראשונה שלמעלה לעצמה עם כל שבע שלמטה פעמים שיטעה וימנה הזאה ראשונה עם שבע שלמטה ובהזאה ראשונה שלמטה ימנה שתים — הרי שבחר בפירוש זולת דברי רש\"י כנראה לכל מעיין והוא פירוש רמב\"ם בה' עבודת יו\"הכ פ\"ג ה\"ה, אלא שהוקשה לו שאם מיראת הטעות אנו עושים כן ימנה הזאה ראשונה שלמעלה עם הז' שלמטה עד שמונה, ועל זה השיב וכתב \"דיש לומר מצוה להפסיק מתנות שלמטה מתוך שבעה ולא מתוך שמנה\".",
+                    "<b>ולב</b> כל חוקר יכסוף לרדת לעומק כוונת המנין הזה הנראה כמוזר בין לר\"מ בין לרבי יהודה, וטרם נחקור על המחלוקת שבין ב' החכמים הללו ועקר שרשו הבה נא נרדה לעמוד על הטעם הכללי רוצה לומר למה יהיה הכ\"ג במנותו את ההזאות יוצא מהמנהג השגור בפי כל אדם שמונה אחת שתים שלש.-והנה ב' טעמים נאמרו בדבר כאשר שמעת ועל שניהם נרחיב חקירתנו — הא' טעם ר\"א שלא יטעה בהזאות, ב' טעם רבי יוחנן דיליף לה מקראי — והנה טעמו של רבי יוחנן מבואר והוא מבלי ספק מסוג הלמודים הנשענים על המקרא דרך אסמכתא כי לא יעלה על מוח בריא שאין מקור למנהג הזה, זולת מלת <b>יזה</b>, שעליה נראה כסומך רבי יוחנן, רק נאמר מבלי יראת הטעות בשום פנים, שכן קבלו מקדמוניהם, ובאו האחרונים והסמיכוהו על המקרא או שגם האסמכתא נמסרה להם לזכר בעלמא, ואם על הלכות אחרות אמרו כן אע\"פי שיש להם בית אחיזה בשכל אנושי וטעם נגלה, כ\"ש וק\"ו שנצטרך לאומרו בדבר כזה שאין לו מקום להתלות במחשבות אדם ותחבולותיו ואין ליחס לו שום תכלית נראה, כי כמו זר יחשב שיבדוהו אחרונים מלבם על לא דבר וללא תכלית, ואם כן על זה ישאל השואל, מה ראו קדמונינו על ככה לתקן שיהיה כ\"ג מונה על סדר הזה? וכשבאנו לטעמו של רבי אלעזר, לא נוכל להכחיש שהיה נראה בו טעם מספיק להמצאת הסדר הזה אם אצל הראשונים או אחרונים כי החכם הזה מיחסו לתכלית הרחקת הטעות ותכלית כזה הוא אפשרי וקרוב בטבע האדם בכ\"מ ובכל זמן. רק כשבאנו לחקור על מה אדניו הטבעו ומהו הטעות אשר נרחיקהו וכיצד נוכל להמלט ממנו על ידי המנין הזה, בעינינו נראה שהטעם הזה גם הוא מוקף בחבילות של טענות ותשובות כתנורו של עכנאי באפס מקום לתת לו עמידה אפילו רגע אחד, והנה משתי בחינות נוכל לעמוד על עקר הטעם הזה, האחת הוא על פי מה שהבין בו רש\"י ז\"ל שפירש שיהיה לכ\"ג שהות בנתים לתת לבו למנין שלא יטעה- ופירוש זה נראה קשה להולמו מכמה צדדים — ראשונה שבמספר קטן כזה רחוק הוא שיטעה האדם בהיותו מונה מא' עד ז' או ח' — ב' שכבר היו אופנים אחרים זולת זה להשיג התכלית ולתת שהות בנתים מבלי שנצטרך למנהג הזה והוא ע\"ד משל שיכפול כל מספר ומספר ב' או ג' פעמים ויאמר אחת אחת — שתים שתים — שלש שלש, ואין ספק שעל ידי זה יברח יותר מן הטעות כי הוא כופל או משלש המנין האחרון -או ישהה מעט בשתיקה ויתבודד בינו לב\"ע למנות כראוי — ג' שכפי פירוש רש\"י כמעט נמצאת תקנתו קלקלתו שהרי כל מה שאדם שוהה ממספר למספר כן תגדל אפשרות הטעות, שאם אדם מונה אחת שתים שלש וכו' מבלי שיפסיק בשום מנין אחר יגיע לשלום ובלי תקלה לתכלית מנינו, לא כן אם יפסוק בנתים במספרים אחרים, האף אין זאת מה שאנו רואים בעינינו במנין זה — משתים לשלש הוא מפסיק במספר אחת, וכן משלש לארבע, וכן מארבע לחמש וכו' ותחת כי על ידי זה לא יכשל במנינו, הנה המכשלה קרובה ונראת כי בעוד שהוא אומר אחת שמא ישכח אם היה עומד באחת ושתים או באחת ושלש כי מספר אחת תשוה ותכפול עם כל מספר ומספר מוליד הטעות ומבלבל שכל המונה על נקלה — ואם ככה יקשה על פירוש רש\"י, נראה ההצליח רב\"ע את דרכו אם לא, שפירש שהטעות שאנו בורחום ממנו הוא \"שמא יטעה וימנה הזאה ראשונה עם שבע שלמטה והזאה ראשונה שלמטה ימנה שתים\" ועל פירוש זה יקשה, א' כעין מה שהקשינו על פירוש רש\"י ז\"ל שטעות כזה רחוק הוא ובפרט אחר היות הזאה ראשונה והז' שלאחריה במקומות שונים, ב' שכבר היו דרכים קלים ובטוחים יותר מזה דהיינו שלא ימנה כלל הזאה ראשונה ויתחיל אחת שתים וכו' וכו' בהזאות שלמטה — או כקושית רב\"ע עצמו המרפה שברו על נקלה שכתב ואין לומר ימנה הזאה שלמעלה עם שבע שלמטה וימנה עד שמנה ותירץ דיש לומר מצוה להפסיק מתנות מתוך ז' ולא מתוך שמנה, ואם נקבל התירוץ הזה לא ימלט שנחסה בסתר כנפי הקבלה האלהית הנותנת יתרון ומעלה למספר הז' על ח' כי לולי זה מה מקום למצוה זו — אמנם לא אכחד כי דברי רב\"ע לקוחים מהירושלמי ועוד נעמוד על זה. אלא שכפי הנראה כבר היו לפני רב\"ע ב' דרכים פתוחים לרווחה לנוס מלחץ קושיתו הא' שיאמר כי להיות שני מיני הזאות אחת למעלה ושבע למטה וכבר הבדילם הכתוב במספרם, שוב אין אנו רשאים להכניסם תחת מספר אחד. כי השומע סבור שהזה ח' הזאות והכתוב אומר יזה שבע פעמים וכמה חששו רבותינו בכל כיוצא בזה מפני השומעים או הנכנסים או הרואים כל א' לפי ענינו — או שיאמר שלא יכול לעשות כן למנות בסדר, מא' עד ח' שלא יבוא לטעות ולעשות כל הח' למעלה או למטה כי גלוי הוא ונראה שסדר המנין הוא פועל בסדר המעשה ושמא יבוא להמשך אחר מנינו ולהזות כלם במקום אחד כדרך שהוא מונה כלם מנין אחד — אמנם לא השגיח הרב ז\"ל בדוחק אחר גדול מזה והוא (ג') שלא היה מן הצורך לכפול אחת עם כל מספר ומספר והיה די במה שיכפול אחת פעם ראשונה בלבד ויאמר בהזאה ראשונה שלמטה אחת ואתה ואח\"כ ימנה בסדר ג', ד', ה', ו', ובזה כבר היינו בורחים מהסכ��ה שמא ימנה הזאה ראשונה עם ז' שלמטה יתחסר הזאה א', גם היה מבדיל בין הזאות שלמעלה לשל מטה, וגם היה מפסיק מתנות שלמטה מתוך ז' כרצון הרב\"ע, באופן שגם פירוש רש\"י וטעמו גם פי' רב\"ע וטעמו, לא נמלטו מדוחקים גדולים ועצומים כאשר שמעת.",
+                    "<b>ועתה</b> אזכרה מה שאמרו בספרי על ענין זה \"שבע פעמים לא שבע טפים, שבע שיהא מונה שבע פעמים לא אחת ושבע, ע\"כ. וכתבו התוס' ישנים (יומא פ\"ה ד\"ה לימד) פעמים משמע ליה שם מנין שלא יטעה בהזאות — ואין פירוש זה נכון בעיני על דברי הת\"כ מכמה טעמים, הא' דאין בשם פעם רמז למנין כלל, ב' דאין שבע טפים דבר הפכיי למנין שבעה עד שנפרש שבע פעמים ר\"ל שבע מספרים, ג' שכבר חייוב המנין נרמז במה שאח\"ז שבע שיהא מונה שבע פעמים לא אחת ושבע — גם הרב קרבן אהרן עם שפנה לו דרך לעצמו לא הטיב מהראשון שכתב \"דיזה שבע פעמים משמע שבכל פעם ופעם צריך שיהיה שיעור הזאה ולא טפה\" ע\"כ ואיני יודע היכן רמוז <b>בפעמים</b> שתהא הזאה גדולה מטפה, גם איני יודע אם נתנו שיעור בהזאות אם לאו, ונראה להפך, דהיינו שטפה אחת פוטרת את ההזאה שכן אמר ר\"א בר\"י אני ראיתיה (את הפרוכת) ברומי והיו עליה כמה טפי דמים הרי שקרא להזאה טפה — והנראה לי נכון בפירוש הספרי, שבאומרו ז' פעמים ולא ז' טפים בא לשלול שלא יזה כל השבעה בבת אחת וכלומר שאין הקפידה בז' טפים דוקא מכל מקום ואפילו בבת אחת, רק צריך שיהיו שבע פעמים כל טפה וטפה הזאה בפני עצמה — ואם כן נשמט מהספרי חיוב מנין הזאה ראשונה עם הז' האחרונים שהרי כשאמר אחר כן שבע שיהא מונה ז' פעמים לא אחת ושבע, הכוונה נראית מבוארת והוא שימנה כל הזאה והזאה בפ\"ע ואינו די שימנה אחת כשישלים הזאה שלמעלה, ושבע כשישלים ז' הזאות שלמטה אבל צריך שימנה גם על הז' אחת ב' ג' ד וכו'.",
+                    "<b>נחזיר</b> פנינו אל הירושלמי ונראה מה ידבר, על משנתינו איתא שם וז\"ל א\"ר יוחנן כדי שלא יטעה (וזה נגד גירסת הבבלי וכבר העיר על זה הרב מל\"מ ה' עבודת יו\"הכ) א\"ר זעירא כדי שיגמור הזאותיו מתוך ז' והא קתני שבע ואחת א\"ר בון כתיב אל פני הכפורת שבע מה ת\"ל יזה כדי שתהא הזייה ראשונה נמנית עמהן. והנה \"כדי שלא יטעה\" שאמר רבי יוחנן הוא לשון סתמי כלשון הבבלי וכבר ראינו שנחלקו בפירושו רש\"י ורמב\"ם, אלא שאני רואה בירושלמי שיעור הכרעה לאחד מהפירושים, וזה אחר שנעמוד על כוונת דברי רבי זעירא שכפי הצעת המימרא נראה כנותן טעם למה מונים הראשונה עם כלם, אחת ואחת אחת ושתים, ובאמת בעיני כל קורא יפלא שנראה דבר שלא מעניינו ואינו נוגע אפי' כמלא נימא אל השאלה שעליה אנו דנים כי מה הרוחנו לומר כדי שיגמור מתוך ז', לשאלתינו, למה מונה הראשונה עם כלן הלא גם מבלי מנות הראשונה הוא גומר הזאותיו מתוך ז'. וטפי נמי, דאינו אומר אחת ושבע דחשיבי כשמונה רק שבע גרידא והוי סיומא מעליא מתוך שבע כדבעינן — ולבי אומר לי שלא נוכל לעמוד על עקרן של דברים מבלי שנשים על לב קושית רב\"ע, והיא היא קושית התוס' ישנים (שם ד\"ה לימד) שאחר שהביאו משם ריפ\"א הטעם שכתב רב\"ע והוא טעמו של רמב\"ם שמא יטעה וימנה הזאה שלמעלה עם הז' שלמטה, מוסיפים ומקשים כמו שהקשה רב\"ע והוא שימנה עד ח', ומתרץ כתירוצו של רב\"ע דמצוה להפסיק מתוך ז', וכמעט ברור אצלי שבדרך זה הלך הירושלמי שם שבאו דבריו סתומים וחתומים ותלה לו כוונתו ביני שטי והוקשה לו על טעמו של ר\"י <b>כדי שלא יטעה</b> מה שהוקשה לרב\"ע וריב\"א, ועל זה א\"ר זעירא כדי שיגמור הזיותיו מתוך ח' ואם ימנה מהר��שונה עד השמינית אינו עומד מתוך ז', ונראה שגם התוס' ישנים הרגישו כי אל זה נוטים דברי הירוש' שכתבו ורוצה לומר פמו שפירשנו שאין לו למנות עד ח' אלא עד ז' וראשונה מונה עם כלם כדי שלא יטעה והוא תי' רבי יוחנן.",
+                    "<b>אמנם</b> על עקר הנושא שאנו דנים עליו אין טעם זה, מוסכם ומקובל בירושלמי ואם לא העירו עליו כל הטענות שטעננו עליו בקודם, מכל מקום עם כל התקון שרצה רבי זעירא לתקן כדי שיעמוד מתוך ז', עוד יד המקשה נטויה בכח אמיץ להקשות ולומר והא קתני שבע ואחת ואין זה עומד מתוך ז', ואם כן אין טעם רבי יוחנן <b>כדי שלא יטעה</b>, מספיק לגלות מקור המנין הזה, ועל כן בא רבי בון ותלה הדבר בגזרת הכתוב כתיב אל פני הכפורת שבע מה ת\"ל יזה? כדי שתהא הזייה ראשונה נמנית עמהן, הרי שסתר טעמו של ר\"י מעקרו ונתן אחר תחתיו. ודי לנו כעת בזה למבוקשנו, והוא כי אחר הדרישה והחקירה לא מצאו מקום בתלמוד לתלות בו המנהג הזה זולתי בגזרת הכתוב. ולא אטה מני דרך להעיר מה שהיה בידינו להעיר אחר האמור על הרמב\"ם ועל התוס' ישנים, על הרמב\"ם שהרי טעמו של ר\"י נדחה קרו ליה בירוש', ואם כן כיצד סמך עליו בפסקו, וביותר, במקום שיוצאת מזה קולא שאם הזה ולא מנה יצא, ולטעם דגזרת הכתוב לא יצא, ושוב לא תועיל תקנתו של הרב מל\"מ שתקן בדברי הרמב\"ם (עיין הל עבוד' יו\"הכ) ועל תוס' ישנים יקשה איך העלימו עיניהם מהמשך מאמר הירושלמי שלא נתפייס בתשובתו של ר' זעירא והיא היא תי' ריב\"א ורב\"ע ויוסף עוד לשאול והא קתני שבע ואחד והוא דעת רבי יהודה. ולדידיה מה יתורץ ביום שידובר בו למה אינו מונה עד ח' כדי שלא יטעה ושוב אין לתרץ כדי שיגמור מתוך ז' — וראיתי להרב שיח יצחק שיטה על יומא שכתב \"ולא חייש הירוש' לשנויי כמ\"ש בתוס' ישנים דלר' יוחנן נמי מסיים מתוך ז' מקרי\" ובת\"י שלפני בדקתי ולא מצאתי שנוי כזה.",
+                    "<b>והנה</b> אמרנו, שיש מהירושלמי להכריע כחד מהפירושים על <b>כדי שלא יטעה</b> דרבי יוחנן, וזה מתירוצו של ר' זעירא וכפי הכוונה שיחסנו לו, והוא אומרו כדי שיגמור הזאותיו מתוך ז', נראה שהבין בדברי רבי יוחנן כפירוש ריב\"א ורב\"ע דאי כפירוש רש\"י שיהיה לו שהות ולא יטעה, אין להקשות שימנה עד ח' והראשונה בכלל, שהרי בזה לא תקן כלום ואין לו שהות לחשוב באיזה הזאה הוא עומד, ולכל הפנים ראינו כי טעמו של ר\"י בירוש' ושל ר\"א בבבלי אשר עליו נחלקו הפירושים לא נותרה בו העמדה וקיום לא בלבד מהטענות שעוררנו עליו לכל פירושיו אבל גם מלשון הירוש' עצמו, ולא נשאר לפני הקורא רק <b>גזרת הכתוב.</b>",
+                    "<b>וכשהגענו.</b> לידי מדה זו, נפשנו אוותה לדעת על מה עשה ה' כבה שיהיה המנין הזה יוצא מסוג המנינים כלם, כי אין ספק שהכתוב אינו נזכר רק דרך אסמכתא מהטעמים אשר כבר כתבנו, וההלכה כבר היתה מקובלת אצל רבותינו כי דבר זר כזה אין ההקש מחייבו עד שיצטרך לתור אחר סמוכות מהכתובים וביותר להוציאן מפשטן כדי להשוות הכתוב וההלכה, לולי שהיה הענין מאומת מצד עצמו ולא חסר רק אות וסימן חיצוני.",
+                    "<b>וזה</b> כל פרי ההצעות שהצענו עד הנה לפנות מקום ראוי והגון להשערתינו המיוסדת על פי החקירה הצודקת, ופורשת מזיז כבודה על ראש קבלת אבותינו והוד והדר תשוה עליה בתת בידינו אות אמת וסימן מובהק כי גם יותר ממה שהורונו רבותינו דבריהם מאומתים ומצודקים, והם גם הם לא ירדו על תכלית וחקר הראיות המקיימות דבריהם ורק לעינינו היום נגלות ונראות על פי ידיעת המנהגים אשר לא ידעום אבותינו — רק הם התהלכו בתום לבבם ומידיעתם כי לא ישקרו ולא יכזבו לא נמנעו מלסדר לפנינו המקובל אצלם גם אם יהיה כזר נחשב בעיני השומעים ולא נסוגו אחור מפחד החורפים והלועגים בדעתם כי אמת יהגה חכם, גם לא נמנעו מלחזק דבריהם, ככל אשר השיגה ידם על פי הסברא והכתובים, ואם מרוב הזמנים וריחוק המקומות נעלם מהם הטעם הראשון והעקרי, זה כבודם, וזה תפארתם, כי לא עזבו האמת המוסכם אצלם, עם היות ששכחו הטעם המקיימו ועם כל זרותו לא נמנעו להכריזו בראש הומיות — ויסוד השערתינו זאת הוא מה שידענו ממנהגי מצרים אשר אצלם נתחנכו ונתגדלו אבותינו, שמהם למדו כמה מנהגים טובים ורעים, וליוצאי מצרים נתנה תורה, ואם לא נמנע ה\"ית כדברי רבותינו לדבר לבניו בלשון מצרי באומרו <b>אנכי</b> ה' אלהיך כל שכן שלא ימלט שמליצות התורה וחקיה ומשפטיה יובנו על פי המוסכם אצל יוצאי מצרים, (במה שאין בו סתירה לדת האלהית) והוא כי נתאמת היום אחר העיון והדרישה בכתיבת מצרים כי ג' מיני כתיבות, ובכלל, ג' מיני מספרים היו מפורסמים אצלם, הראשון והוא הנקרא Hierogliphique (והוא החשוב ומקודש מכלם) היו בו אותיות וסימנים מיוחדים לרמוז על המספר רק לא היה להם כי אם לאחד לעשרה, למאה, לאלף לרבוא.- ואם היו רוצים למנות שתים היו כותבים אחד ואחד — ולג' אחד ושנים, ולד' אחד וארבעה כי האחד היה משמש אצלם כתשמיש העשרה אצלנו באחד עשר, שנים עשר וכו', וכן המין השני מהכתיבה הנק' Hieratique (כהניית) לא היו לה כ\"א ד' אותיות לרמוז על המספר א', ב', ג', ד', ט' וחסרה ה', ו', ז', ח', ולמנות ה' היו כותבים ב' וג' ולששה ג' וג' ולשבעה ג' וד' — זהו הנודע לנו כפי המצבות והכתיבות שנתפרסמו בימינו על שער בת רבים אמנם מי יודע לאיזה זמן ולאיזה ממלכה מממלכות מצרים יתיחס המספר הזה ואם בימי מרע\"ה לא היה הדבר גם יותר קרוב למספר רבותינו במס' יומא, ולכל הדברות כבר מצאנו דוגמא למספר שאנו דנים עליו, וזה בארץ מצרים, ואצל הכהנים, ובמה שנוגע לענינים ולעבודות האלהיות, כי שני מיני כתיבה שזכרנו לאלהים ולכהנים יתיחשו — ואם יוצאי מצרים היו מונים ככה כפי אשר למדו אצל אדוניהם, ואם התו' ליוצאי מצרים נתנה, ואמרה יזה שבע פעמים למטה ואחת למעלה, אין מקום להפלא אם רבותינו קבלו שהכוונה שימנה אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, כי זו ראשית ופנימיות הכוונה במליצת התורה יזה שבע פעמים היינו כדרך שהיו נוהגים למנות כל הדבר הנוגע לעבודות האלהיות.",
+                    "<b>ורק</b> אל מול פני המאור הזה יאיר אל עבר פנינו מחלקותם של רבי מאיר ורבי יהודה דלר\"מ מונה אחת ואחת אחת ושתים וכו' ולר\"י שתים ואחת שלשה ואחת, ועליהם אמר התלמוד ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה ועל זה פירש רש\"י באתריה דרבי מאיר מונים מנין כלל תחלה ואח\"כ פרט כגון עשרים ואחת, עשרים ושתים ובאתריה דרבי יהודה פרט תחלה שתים ועשרים, שלש ועשרים, וזולת פירושנו מי יעצור ברוחו מהפלא ומהשתומם על המראה הגדול הזה מכמה פנים, הא' כי מה ענין המספר הזה המתוקן או לבעבור שלא יטעה כר\"א או משום גזרת הכתוב כר\"י, אבל היוצא לכולי עלמא ממנהג המספרים כלם, להפרש במנין העשרים ואחד או אחד ועשרים. ב', כי מה לו לתלות במקומו של ר\"מ ור\"י הלא גם בתנ\"ך פעמים שתופס המספר המרובה תחלה ופעמים המספר המועט. ג', איך יעלה על הדעת שר\"מ ור\"י יחלוקו בהבנת דברי משה רבינו, על פי מנהגי המקומות שהיו הם בעצמם דרים בהם, ומי פתי יאמין שכהן גדול ביו\"הכ ובשעת עבודה יצטרך לכוף ראשו כאגמון ל��תריה דרבי מאיר או לאתריה דר\"י. ד', שאם כן הוא, כמה נחשב ומה ספון ההפרש הזה עד שיבואו ג' תנאים מגדולי ישראל לחלוק אם ימנה כזה או כזה, ובכל אופן שימנה ובלבד שיושג תכלית המספר, היה ראוי שיעלה לו המנין. ה', מה הלשון אומרת ולא פליגי ! היש מחלוקת גדול מזה לדעת כיצד היה מונה וגם כיצד ימנה לעת\"ל. ו' היעלה על הדעת שר\"מ ור\"י יחלוקו אם היה מונה כ\"ג כפי מקומו של כל א' וא' כאלו ביד כל אחד מהם ברור כשמש שכמקומו היה המנהג ולא יעלה על לבו ספק שמא כמקומו של אחר היה המנהג. ז' לא שמענו עד הנה שיהיו ר\"מ ור\"י כל כך רחוקים בדירתם במקומותם לארצותם, עד שיפול בין יושבי ארצם שנוי קבוע ומפורסם כזה בלשון להקדים או לאחר המספרים, ולהפך ידענו נאמנה ששניהם היו יושבים בארץ ישראל, והם חולקים זה עם זה ומסתמא ישבו יחדיו ואם כן כיצד נאמין שיהיו יושבים במקומות שונים בלשונותם? ח', נראה אם הנסיון יוכיח כפירוש זה ואם ר\"מ ור\"י תפסו כל א' במספר זה במקום אשר קרה להם לרמוז על איזה מספר, והרי זה לדעתי אות אמת לא ישקר ולא יכזב, והנה לא ירחק ממך המקום שקרה לר\"מ ולר\"י להוציא במספר ויכוחם והוא בסוף פ\"ג דיומא ת\"ר בית גרמו וכו' כפלו להן שכרן ובאו, בכל יום היו נוטלים שנים עשר מנה והיום עשרים וארבעה רבי יהודה אומר בכל יום עשרים וארבעה והיום ארבעים ושמנה, והנה לדעת רבי יהודה שאמר פה שתים ואחת וכפי פירוש רש\"י היה לו לומר שמנה וארבעים, וארבעה ועשרים, אם אמת נכון <b>שבאתריה</b> דר' יהודה כך היו מונים, ואם תאמר שלא חש ללכת בחקות בני ארצו כ\"ש שאין הכרח לומר שהכ\"ג ידבר כלשון עמו. — ודע שהגם דבר פלוגתיה דר\"י הוא סתמא דברייתא כפי נסחת התלמוד, הנה במדרש שיר השירים פ' הנה מטתו שלשלמה הדעת הראשון הוא רבי מאיר, והשני רבי יהודה, ובזה יכפול התימה שלא חש רבי יהודה לדקדק בלשונו בפני רבי מאיר עם היות שחולק עליו רק מכח שנוי המנהג בארצו כפי' רש\"י על מר כי אתריה ומר כי אתריה. — ואין זה רק פלא שלא ישוער גדול ממנו.",
+                    "<b>ואם</b> ישאל השואל אם כן איפה מה היא הבנת הגמרא? שא נא עיניך וראה הדברים הנתנים למעלה כפי מה שיכולנו להוכיח ממנהגי מצרים בזמן מקבלי התורה ויובנו לך כל הפרטים הנמשכים אל נכון, כי הנה כפי הנדבר היה האחד אצל המצרים כמראה דמות העשר, המאה, כאלף הנספח תמיד אל הבאים אחריו ולאורו ילכו כלם, ורק על פי זה יוולד הספק בלב החוקר אם היה קודם כמו עשרים ואחד או מאוחר כמו אחד ועשרים, ולא נוכל לשפוט ולהכריע רק כפי המורגל יותר בלשון בני אדם עם היות לשון עבר סובלת שני האופנים, ור\"מ היה רואה שרוב בני אדם היו אומרים עשרים ואחד ומזה שפט כי האחד אצל המצרים שהיה במקום העשיריות היה קודם גם הוא והיו אומרים על ג' אחת ושתים ועל ב' אחת ושלש וכו' ור\"י שהיה רואה שרוב אנשי ארצו. היו אומרים אחד ועשרים ומקדימים הפרט סבר שגם המצרים כך היו מונים שתים ואחת וכו'.",
+                    "<b>וראה</b> כי בלתי האמור לא יובנו דברי רש\"י כלל-שכפי הנראה היה לו לפרש שבאתריה דר\"מ היו אומרים אחד ועשרים שנים ועשרים דהיינו מקדימים המספר המועט למרובה כמו שאמר ר\"מ אחת ושתים וכו' ובאתריה דר\"י להפך, ורש\"י לא כן יחשוב ולא כן יפרש ואדרבה כתב \"באתריה דר\"מ היו אומרים <b>עשרים ואחד</b> ולהפך באתריה דר\"י\" ואיך זה? אם לא שנאמר כי לדעת רש\"י עצמו היה האחד אצל ר\"מ ור\"י בבחינת הכלל כמו עשרים, שלשים, ארבעים — ולא שמענו כזאת מעולם זולתי בארץ מצרים כמו שאמרנו, ובפ��' קרא רש\"י לאחד <b>מנין כלל</b> ולשתים <b>מנין פרט</b> — האין זו ראיה לכל אשר שיערנו ?",
+                    "<b>ובזאת</b> סרו מהר הדקדוקים שדקדקו על דברי רש\"י ואין אנו צריכים לפירוש הריטב\"א — כי בצדק העירו על רש\"י (מחסרון ידיעה במנהג מצרים הנ\"ל) <b>דמשמע דלא הוה באתריה ממש דמקדימין המרובה תחלה</b> עיין בס' שיח יצחק על יומא, ומה שיישב בס' דבר שמואל בלקוטים מא' א' — ובצדק נטה הריטב\"א (גם כן מחסרון ידיעה הלזו) מדרכו של רש\"י ופירש במקומו של ר\"מ מקדימין למנות המנין המועט (היינו אחד ועשרים) ובמקומו של ר\"י מקדימין המנין המרובה (היינו עשרים ואחד) וחוץ מהקושיות שהקשינו על פי ריב\"ם שקצתם יחולו גם על פירוש הריטב\"א ובפרט מה שמצינו במד' ש\"הש רבי מאיר אומר עשרים וארבעה, חוץ מזה מה ענין עשרים וארבעה או ארבעה ועשרים לאחת ושתים כי עשרים וארבעה או כ\"ד הוא להורות על קבוץ מספרי ממין אחד ומשפט אחד, לא כן אחת ושתים וכו' וכו' כפי המובן להריטב\"א הוא התחברות שני מספרים — האחת רומז להזאה שלמעלה והשתים והשלש וכו' להזאות שלמטה — ורק על פי השערתינו יצדקו ויתהללו גם פירוש רש\"י גם פי' רטב\"א כל אחד כפי שיטתו.",
+                    "<b>והנה</b> לדעתי פתח טוב פתחנו בזה לבאר כל סתום שבתורת משה <b>בכפילת השמות או המנינים ללא צורך</b> אשר השתוממו עליו ראשונים ואחרונים, ובראשם המנין שבחומש הפקודים כל שבט ושבט בפני עצמו בכפילת המלות המליצות והפרטים כלם, ומה היה המקרא חסר אם אחר שבט ראובן היה אומר ובני שמעון כ\"וכ ובני יהודה כ\"וכ וכן עז\"ה — וכן בפ' נשא בפרשת הנשיאים מה היה המקרא חסר אם אחר יום ראשון היה מוסיף וביום שני הקריב כזאת נשיא שמעון וכו', או יכלול כלם בפסוק אחד ויאמר נשיא אחד ליום הקריבו קערת כסף אחד וכו' וכו' ואלה שמותם אליצור בן שדאור, נחשון בן עמינדב וכו' ומה צורך לכל האריכות ההוא, אמנם אם כנים הדברים שבכתיבה האלהית לא היו בארץ מצרים רק הכוללים אחד עשרה מאה וכו' כבר מצינו דוגמא להסמך עליו ולפרש גם תורתינו על פי המנהג ההוא שהכניס משה לקדושה (כאשר עשה בכמה דברים אחרים) ולומר שתפס דרך זו הלכו בו הכהנים בענינים האלהיים למנות כל פרט ופרט בפני עצמו מבלי שיכללם מספר אחד עד הגיעם לעשרות ולמאות — וזה נ\"ל דרך נכון ובטוח.",
+                    "[השמטה: <b>מלבד חטאת הכפורים.</b> ראה כל מה שכתבתי על סדר מנין ההזאות — ועתה רואה אני כי סדר זה למנות האחד עם כל שאר המספרים, הוא הסדר <b>הטבעי בעצם כעדות גדולי הטבעים שבזמנינו</b> Cette faculte (du langage) en delivrant l' intelligence de l' esclavage des sens est la condition premiere de toutes les idees morales, l' idee du nombre de meme n' existe que par elle ; TOUT NOMBRE COMPREND EN EEFET L' IDEE ABSTRAITE D' UNITE ET PEUT ETRE REPRESENTE M — I ; M etant le signe d' une collection definie d' unites.- REVUE DES DEUX MONDES. Mai 1863. p. 228..<br>ועיין עוד מה שאכתוב בזה פ' כי תצא בפ' לא תחרוש בשור ובחמור.]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ונסכיה</b> נסוך המים מהמצות המקובלות היא, וחז\"ל הסמיכוה על הכתוב כמנהגם, אלא שמצינו לו שרש ורמז בנביאים, והיא ראיה גדולה שהקבלה היתה ממשמשת והולכת על פני הדורות ופעמים שהכתוב יגלה טפח ממנה, והוא שמצינו בס' שמואל א' ז' ויקבצו המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני ה' ויצומו ��יום ההוא וגו' וכל זה נעשה בפני שמואל ואי אפשר שיראה דבר שלא כהוגן ולא יעכב ולא מצינו כגון זה במצות הכתובות, רק בקבלה וזה עד שנאמנו דבריה, ונשארו בלשון הקדש מליצות יורו על מנהג זה והוא המשל הנלקח <b>משפיכת המים</b> על התפלה נאמרו שפכי כמים לבך נכח פני ה', ודע שזה אחד מהדברים שהושוו בו ישראל והאומות שהרי אצל היונים היה נסוך המים לכבוד ולתפארת והיו קוראים לו ldroforia וכן בשאר אומות עד שיעור שחוקר אחד במאה שעברה Boulanger. Antiquite devoilee כתב כי מנהג זה נתפרסם אצל כל האומות לזכר עולם מהמעשה הרם והנשא הוא המבול שחדש פני האדמה, וכתב עוד כי העבודה הזאת וכן שאר העבודות בכלל כלם מתחלתם, לבכי ולמספד נוסדו, שכן הנצולים מהמבול והבאים אחריהם לא נמחה מלבותם זכרון שטף מים רבים והיו מתחננים, להם לא יגיעו — ולו זכר המעשה שזכרנו מס' שמואל היו מביא חזוק לדבריו שהרי מצינו שם שאיבת המים ושפיכתם אצל הצום והודוי כמ\"ש שם ויאמרו שם חטאנו לה' — ומהשתוות המנהג הזה בין היונים והיהודים באו סופרי יון כמו <b>פלוטאדבו</b> לכלל טעות וחשבו מחשבות על חג הסכות שלנו באומרם כי לכבוד <b>באכוס</b> היו ישראל חוגגים אותו, ואולי ג\"כ שמחת בית השואבה והמחול והנגון היא שגרמה להם, שכן יספר הסופר היוני Luciano vol. 3. 209. שהמחול לכבוד Bacco היה נהוג בJonia ובPonto והיו מרקדים החשובים שבעם ואצילי הארץ ומוסיף שתחת שיגיע להם מזה בשת וכלימה היו מתפארים ברקוד ההוא יותר מכל גדולתם ושררתם."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>ראשי המטות.</b> מכאן ראיה שכבר היו דברים שהיה משה מלמד לגדולים ולנכבדים בלבד, ואם אמרו רבותינו שגם לכל ישראל נאמרה פרשה זו לא הכחישו שעיקר האמירה ותחלתה היתה לנשיאים ומזה תדון על כל שאר חלקי התורה כל אחד כפי מדרגתו שלא נמסר בעצם וראשונה רק למי שראוי לו, ופרטי הדינים רק לשופטים, ופרטי האמונה רק לאלהיים ולחכמים שבעם."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואם היה תהיה לאיש ונדריה עליה.</b> כלומר הנדרים שנדרה בעודה בבית אביה עדיין הם עליה, ומזה ידענו שבארוסה הכתוב מדבר, שאם בנשואה, אין טעם לומר שנדרים שנדרה בבית אביה עדיין הם עליה, אבל בארוסה כן דרך אשה עם בעלה להודיע לו נדריה תכף שתארס לו. — וצדקו ג\"כ רבותינו שפירשו כן, וכן נראה ג\"כ מלשון היה תהיה כלומר תחלת כניסתה לרשות הבעל <b>והיותה לו</b> על דרך שנאמר ביחזקאל <b>ותהיי לי</b>, ורוצה לומר תכף שנאסרה על שאר אנשים ונתיחדה להיות לזה, ולהפך ואם בית אישה נדרה, כלומר אחר היותה נשואה בבית בעלה. ותמהני על הרב אברבנאל שכתב שאין הכתוב מחלק בין הארוסה ובין הנשואה, ואם כן למה הוציא דין אונס ומפתה בלשון ארוסה בפ' משפטים, ועוד שקרא לארוסה <b>נערה</b> נערה המאורסה, ואם על הנשואה מדבר הרי יכולה להיות בת ארבעים או חמשים שנה. רק אם בארוסה בלבד ידבר הכתוב נכון הדבר שכן דרך המקודשת שעדין לא נשאת להיות נערה ולהקרא נערה."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>החלצו מאתכם.</b> הבדילו והפרישו מאתכם כמו חלץ מהם, וחלצה נעלו מעל רגלו."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וכלי הקדש.</b> לא נוכל לפרש מה הם כלי הקדש רק כפירוש חז\"ל שהוא הארון, וא\"כ מצינו שמזמן מרע\"ה היה הארון הולך עמם במלחמה, וזה מהטעם שאמר הוא ע\"ה קומה ה' ויפוצו וגו', ודע, ��הגוים עוע\"ז היו מוליכים עצביהם עמם למלחמה, וכן בארץ מצרים כאשר אנו רואים עדיין חקוק על אבני משכית, וזה מהמנהגים שנשתוו בהם ישראל והגוים, והמודה בזה אינו מן הטועים, שהרי מרע\"ה אמר על בלעם שהיה מחבב מספר ה<b>שבעה</b>, וגם הוא ע\"ה חלק לו כבוד ותפארת בתורתו."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>על חלליהם.</b> על החללים שהפילו ישראל כלומר בתוך שאר הרוגים במלחמה ופעמים יאמרו חלל ביחס אל ההרוג, ופעמים ביחס אל ההורג כמו חללי חרב.",
+                    "<b>את אוי ואת רקם וגו'.</b> כלם שמות עבריים, אוי, לשון אוה למושב לו, רקם, כמו רגם מלך, שרי יהודה רגמתם, וצור וחור ידועים, ורבע, אולי היה הרביעי במשפחה, או במלכים, או מענין רבנות שכן שתי אותיות הראשונות מהשרש הם עקר ברוב השרשים, והאות השלישי להבדיל בין פעולה לפעולה כפי נושאיה, כמו רבץ, רבע, רבד, כלם לשון רבות ומעלה, הרי הוא אומר והאם רובצת על האפרוחים, ורובע בל' חכמים ידוע, ורבד הוא הדבר הנתן למעלה באדם או במטה, כמו מרבדים רבדתי ערשי, וישם רביד הזהב על צוארו.",
+                    "<b>הרגו בחרב.</b> ממה ששנה וכתב בו הרגו בחרב, נראה שלא מת במלחמה רק קנסו עליו ראשי הצבא מיתה והרגוהו בחרב, כמו פן אמיתך בחרב."
+                ],
+                [
+                    "<b>ואת כל בהמתם.</b> מקנה לא יאמר רק על צאן ובקר, ואחר שלא מצינו בבזת מדין רק צאן ובקר וחמורים, מוכרחים אנו לפרש <b>בהמתם</b> על החמורים, ועיין עוד מה שכתבנו מזה למעלה, ועוד מצאנו דוגמתו בדברי רבותינו שפירשו <b>בהמה</b> שזכרה המשנה על מין אחד בלבד והוא הגמל, ואולי נאמר שיתיחס שם הכלל למין פרטי כפי מנהג הלשון והמקום והתשמיש התדירי, עיין בערובין (ד\"ך ע\"ב) במשנה <b>בהמה</b> שראשה ורובה בפנים, ובגמרא מאי <b>בהמה גמל</b> (ואולי מזה שם <b>בהמות</b> של איוב על מין פרטי) וכן לדעתי רוב אומרם מאי כ\"וכ? ר\"ל על איזה דבר יפול שם פלוני, ומשיב על זה או זה. ועל ענין התלות ביאור דיני התורה על פי המוסכם במקום זולת מקום, בלשון ובמנהג, עיין מ\"ש פ' פינחס פ' מלבד חטאת הכפורים על סדר מנין ההזאות אחת, אחת ואחת, ומ\"ש בגמרא מר כי אתריה ומר כי אתריה."
+                ],
+                [
+                    "<b>טירותם.</b> אי אפשר לפרש פה טירה פלטרין שכבר אמר ואת כל עריהם במושבותם, רק הנכון כתרגומו בית סגדתהון ונקראו <b>טירות</b> או להיותם מיוסדות על ההר הנק' <b>טור</b>, או להיותם עגולים כמו שנהגו קדמוני הגוים כידוע, שכן <b>טור ודור</b> ענינם אחד (עיין גיזיניוס באוצרו שרש <b>טור</b>) ולכל הפנים הרי מצאנו בתורה זכר ממקדשי הגוים הפך מה שכתב בוצר עוללות, וכבר עמדנו על דבריו ובטלנום."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>פקודי החיל.</b> איש חיל ישמש בלשוננו לשני הוראות, יש שפתרונו גבור מלחמה, ויש שפירושו איש שלם בדעותיו ומדותיו, וכבר כתבנו על זה בפרשיות שקדמו, ומכאן תשובה ל<b>היין</b> Heine שכתב כי מאהבת הגבורה והנצחון שהיתה ברומיים, קראו לכל מדה טובה מאיזה מין שתהיה <b>וירטוס</b> Virtus על שם גבורת מלחמה. — ואינו כן, כי עינינו רואות העם אשר לא הלך בגדולות ובנפלאות, ולא היה מלומד במלחמה קרא גם הוא הגבורה הגופנית והרוחנית בשם אחד והוא <b>חיל</b> כמו שכתבנו."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם.</b> רמז יש בפסוק זה לקבלת חז\"ל על עצת בלעם שיעץ להפקיר את בנות מואב, ולולי זה לא נוכל לפרש מה ענין דבר בלעם ��בנות מואב והרי זה בנה בנין אב שהרבה דברים שלא נכתבו נמסרו בעל פה וגם מקורות האומה בכלל. — והנה עצת בלעם כמו שזכרו אותה חכמינו נזכרה גם כן לנוצרים Apocal. XL v. 14. ועדיין לא נכתבה המשנה, והזכירוה השמרונים Cronaca Samar. שאינם מאמינים בקבלה, וכל אלו עדים נאמנים על אמתותה."
+                ],
+                [
+                    "<b>וכל אשה יודעת איש.</b> כתב הרב אברבנאל \"כפי הפשט הראויה ליבעל, ואין צורך למ\"ש רז\"ל שהיו מעבירים אותם נגד הציץ\" — ואין זה נכון, שכן הוא אומר הנה נא לי <b>שתי בנות אשר לא ידעו איש</b> הוציאה נא, ואם שאינם ראויות ליבעל מה שבח הוא להן? רק האמת כדברי רבותינו שנשכבו, וכמו שיאמר על האיש שידע האשה לומר ששכב עמה כמו וידע אדם עוד את חוה אשתו, כן יאמר על האשה להוראה עצמה שידעה את האיש, ואם תאמר מנין ידעו? אפשר שנבדקו על ידי נשים, ואפשר שיודע תעלומות המציא איזו בחינה לעמוד על הדבר כדברי רבותינו, והיא ההעברה לפני הציץ, והוא נסיון דומה לנסיון הסוטה, אלא שזו שותה המים שנמחק בו השם, וזו עוברת לפני השם שכתוב בציץ."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא.</b> מנין לו לאלעזר דין גיעולי גוים אם לא למד אותם ממשה? הא למדת שהיה משה מלמד לתלמידיו כמה דברים, שאלו לא נצרכה להם השעה לא היו נכתבים, הגע בעצמך שלא נלחמו עם המדינים, או שלא בזזו מהם כלי מתכות לא היה אלעזר מזהיר אותם, ולא היתה המצוה נכתבת, רק היתה נשארת בקבלה כשאר תושבע\"פ, וכמו שלמדה משה לאלעזר בדרך כלל, ולא לתכלית כלי מדין. והראיה שדרך כלל וקודם לכן למדה משה לאלעזר, שהרי אלעזר הוא המזהיר את העם, ואלו באותה שעה נתחדשה הלכה משה היה אומרה ולא אלעזר, וזוהי ג\"כ דעת חז\"ל שאמרו שנתעלמה הלכה ממשה, — וכמו שאלעזר היה מקובל ממשה דבר זה, כך היה מקובל דברים אחרים שלא נצרכה להם השעה ולא נכתבו, שהרי אין הדעת נותנת שלא למד ממנו כי אם דבר זה בלבד, וכמו שהיה מקובל אלעזר, כך היו מקובלים אהרן ופינחס ואיתמר ויהושע והנשיאים והזקנים והשופטים וכל העם, ובכללותם הרי אתה מוצא כל התושבע\"פ. — וכן הגע בעצמך שלא קרה מעשה בנות צלפחד, לא היתה פרשת נחלות נכתבת. — או ברמזים קצרים, וכן הגע בעצמך שלא היו בני אהרן מקריבים אש זרה לא היה צורך לכתוב ואל יבוא בכל עת וגו', וכן הגע בעצמך שלא היו טמאים לנפש אדם, או לא מצאו איש מקושש עצים ביום השבת, — או לא היה בן האשה הישראלית מקלל את השם, קרוב ונראה שלא היה מקום לכתוב כל הפרשיות הללו והיו נשארים בכלל תושבע\"פ, ואף זו מהראיות שהרי השתדלה התורה להודיענו הענין והמעשה שעל ידו נתפרסמה המצוה ההיא לגלות אזנינו כי אין התורה שבכתב שלמה מצד עצמה אלא משתלמת בהתחברה לתורה שבע\"פ כפי המקרים ההווים יום יום."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>כל דבר אשר יבא באש וגו'.</b> מכאן ראיה שכשאסרה התורה איסור מאכלות, לא גוף המאכל לבדו אסרה, אבל גם הטעם שאם לא כן מה טעם תעבירו באש ותעבירו במים, ואם להצילם מידי טומאה לא מצינו תקון זה לטהר, ועוד שאין העברה טבילה רק שטיפה והדחה. — ואם כן אין טעם איסורי המאכלות להברות את הגוף, שאם כן לא היתה התורה חוששת לטעם כל שהוא. — ואם נקבל דברי רבותינו שיש טבילה במשמע נקבל גם כן דבריהם שבהלכות גיעולי גוים הכתוב מדבר והנה לא מצינו שיזהיר משה אזהרות הללו אחר כבוש ארץ סיחון ועוג, וכתב בזה האברבנאל שתי תשובות, הא' שלה��ותה בכלל א\"י הותר להם כל שללם אפי' דברים האסורים, והב' שלהיות כל ישראל שם, טומאה הותרה להם, ואיזו שנקבל מאלה התשובות נצטרך לקבלת אבותינו, שאם לא כן מנין לנו שהותר בא\"י אפי' דברים אסורים, או שטומאה דחויה אצל צבור ?"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>השבי.</b> שבי באדם, מלקוח בבהמה, שלל מלבוש ותכשיטין, כן פירש\"י, וכן נראה מהוראת השמות עצמן <b>שבי</b>, כלומר מה שאינו שב מהמלחמה אבל נשאר אצל האויב, וכן <b>שובב</b> הפך <b>שב</b>, כי השובב תועה בדרך, או אולי נקרא שבי כי כל חשקו ותכליתו לשוב אל מקומו ואל משפחתו. <b>מלקוח</b> משרש לקח, ויפה כתב רש\"י אדם ובהמה, ובמקום שכתוב שם אצל מלקוח שבי באדם ומלקוח בבהמה, כי לקח ומלקוח יאמר על כל דבר הנתפס בידים, <b>שלל</b> הוא כמו שולל ערום כלומר דבר שנעשה האדם ערום כשלוקחים ממנו ואיזה? זה מלבוש ותכשיט."
+                ],
+                [
+                    "<b>תופשי המלחמה.</b> כמו תופשי כלי המלחמה על דרך <b>אחוזי</b> חרב מלומדי מלחמה, תופשי משוט."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אצעדה.</b> כן נקרא צמיד של רגל לשון צעד ופסיעה, כמו ויהי כי <b>צעדו</b> נושאי הארון וגו'. <b>צמיד</b> כן נקרא צמיד של יד, או להיותם מזווגים כמו צמד בקר רוכבים צמדים, או להיותם קשורים ומהודקים על היד. <b>טבעת</b>, כי שם היה החותם והאותיות שבו שוקעים במקום החתימה, על כן נקרא <b>טבעת</b> לשון <b>טביעה.</b>",
+                    "<b>לכפר על נפשותינו.</b> מכאן ראיה כי הנפש, לדעת קדמונינו, עצם נבדל מהגוף, ובה תלויים הזכות והחובה, ועליה <b>הכפרה</b> שאל\"כ לא מצאנו טעם למה יאמר פה לכפר על נפשותינו, ולא אמר לכפר עלינו כמו יכפר עליכם לטהר אתכם. — ואם מצאנו פעמים רבות נפש במקום <b>אדם</b> אין אנו יכולים לפרשו כן בשלפנינו, ואם מצאנו המלט על נפשך אל תביט אחריך פירושו שם אל תשגיח כי אם אל עצמך, כי עצם האדם נפשו, ולא תבקש לראות מה תהיה אחריתם של יושבי סדום."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>זכרון לבני ישראל.</b> לא נתבאר מהו הדבר שיזכיר הקרבן הזה, והנכון שזכרון כשיאמר בעבודת ה', ענינו הרחמים והסליחות, ואם כן בא פ' זה מקביל למה שאמרו המקריבים <b>לכפר על נפשותינו לפני ה'</b>, וכלומר לכפרה על נפשותם ובזה נדע מהו הנרצה <b>ביום הזכרון</b> שהוא ר\"ה, ועיין מה שכתבנו שם."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b> מעבר לירדן והלאה וגו'.</b> מקרא זה מלמדנו כי שני צדדי הנהר נקראים עברים, ושוב אין מקום למינים לרדות ממה שמצינו אלה הדברים אשר דבר משה וגו' <b>בעבר</b> הירדן."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ובאלהיהם עשה ה' שפטים.</b> ממה שנסמך אל ומצרים מקברים אומר אני שהשפטים שעשה ה' באלהיהם הם מיתת הבהמות הנעבדות במקדשיהם ממינים שונים, ועד היום כשחופ��ים בקרקע מצרים, מוצאים בהמות ועופות חנוטים, ובעיני ראיתים, והן הן בעצמם אותם שהיו בשנים קדמוניות, ועליהם ג\"כ חוזר אומרו מקברים, והעד שכתוב ומצרים מקברים <b>את אשר הכה ה'</b> כל בכור, ואם על הבכורות בלבד כך היה ראוי לומר ומצרים מקברים כל בכור אשר הכה, רק אחר שאמר את אשר הכה חוזר על כל מה שהכה והם הבכורות, וגם האלהים ויהיה שיעור הכתוב ומצרים מקברים את אשר הכה ה' והוא כל בכוריהם וגם אלהיהם שבהם עשה ה' שפטים, וראיתי להרב דון יצחק שהרגיש קצת בזה וכתב \"בהיות המצריים <b>מקברים בכוריהם ופסילי אלהיהם</b> וישראל עושה חיל ביד רמה\". רק על פסילי אלהיהם לא יתכן שיאמר <b>מקברים</b>, ואם על נבלת הבהמות הנעבדות, יתכן לומר כן. ובימינו נוסע אחד איטאלקי יספר כי חפרו בקרקע מצרים ומצאו קבר העוף הקדוש הנקרא אצלם lbis, ומצאו עוד מערה גדולה ארכה ארבע מאה <b>מיטרי</b> ( יותר משש מאות אמה ) ובה חדרים חדרים, וכפה גדולה בכל אחד ואחד, ותוך כל חדר ארון של אבן או שיש Sarcophage, בו היו נותנים נבלת השור הנעבד שמת. Meani. Riv. contemp. di Torino Maggio 1862. p. 111 ולא בלבד קבורה, אבל גם הספד היו מספידים לאלהיהם כעדות דיודורו על האליל <b>אפיס.</b>"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויחנו במדבר צן היא קדש.</b> עיין מה שכתבנו פ' חקת כי אפשר ששני ספורי הוצאת המים מן הסלע, אולי מעשה אחד הן, ורואה אני בספור המסעות שני דברים, הא' לעזר, והב' כנגדי, ומה שעוזרני הוא שלא נזכר חסרון המים רק פעם אחת בלבד וזה במדבר סין כמ\"ש ולא היה שם מים לעם לשתות, ובמדבר צן היא קדש לא נזכר כלום, ואם גם שם חסרו להם המים שנית מה טעם לשתוק מזה, ומה שכנגדי שכאן נמנו מדבר סין ומדבר צן לב' מקומות וגם רחוקים זה מזה מרחק גדול. וראיתי להחוקר והנוסע הצרפתי Leon de Laborde בחבורו הגדול והיקר על ספר שמות ובמדבר שהאריך הרחיב בענין המסעות, וביחוד במקומות האלה רפידים, מדבר סין, וצין, וקדש, — ונתתי לבי לראות מה ידבר על הוצאת המים מן הסלע, וראיתי כי דעתו נוטה נגד כל מה ששיערתי, ובפירוש כתב. ll fam se garder de eonfondre comme le fait Adroehomius et d' AUTRES COMMENTATERUS la montagne (d' Horeb) avec le rocher et SURTOUT CE ROCHER, avee celui de Cades, ou pareil miraele se repeta ומדבריו למדנו שכבר היה בין החוקרים מי שחשב ששני הספורים אחד הם, כאשר דמינו, רק <b>די לבורר</b> De Laborde לא כן יחשוב, ובכל זאת ראיתי במשך ויכוחו דברים שראוי לעמוד עליהם, — הא' כי מס' במדבר סי' י\"ד נראה כי בהיות ישראל בקדש ירד <b>העמלקי</b> והכנעני והכה את ישראל שעלו אל ראש ההר ללחום אתם, ובס' שמות ספר שבהיותם <b>ברפידים</b> בא עמלק ונלחם אתם, ואיני אומר חלילה ששתי המלחמות אחת הן, כי בראשונה נצחו ישראל, ובשנית נפלו, רק אני אומר שאם כדברי האומרים שרפידים בתחלת המסעות לצד מצרים, וקדש בסופן לצד ארץ ישראל איך יאמן שהעמלקי יצא ממקומו ויעבור בכל הדרך שהלכו ישראל אחר כך וידביקם ברפידים שהיא בקצה האחר, ואין לקורא אלא לשום עינו כרגע על המפה שחקר ותקן הנוסע הנזכר מכל המקומות שעברו שם ישראל (דף א') ובעיניו יחזה, שעם כל השתדלותו ��קרב הדבר אל האפשר כי גם הוא סובר שרפידים וקדש הם בב' הקצות, לא יכיל להמלט מלהרחיק העמלקי הרחק מאד מרפידים, ואם כן כיצד קפצה לו הדרך ובא לזנב את ישראל ביציאתם ממצרים? ונכספתי לראות כיצד יפרש לנו הנוסע הנז', המלחמה הראשונה הזאת עם עמלק ברפידים, וראיתי שלא יכול להתאפק מלהוציא מפיו מלין, יורו כמה כבד עליו העול שהעמיס על שכמו שכתב (דף.99) « VENI AUTEM AMALEC.»La position des Amaleeites EST ASSEZ DIFFICILE A DETERMINER .....il faut convenir qu' ils auraient aussi bien fait d'attendre la venue des Hebreux. לא כן אם נניח כי שני המקומות ושני המעשים אחד הם, כבר מצאנו מקום לקרב אל השכל מלחמת עמלק, — ועיין להמחבר הנז' (דף.131) שמזכיר דעת מי שנדחק לפרש שהעמלקים שנלחמו עם ישראל ברפידים מצריים היו, ובצדק דחה דבריהם. — ועוד מזכיר מי שקירב ארץ העמלקי לרפידים, (<b>בואדי פייראן</b> עיין המפה דף ) וכל זה לברוח מן הדוחק שזכרנו בראשונה, וגם דעת זו אינה נראית בעיניו. הב', כתב עוד (דף.132) כי לחנם תמהו קצת, כיצד ישבו ישראל כל כך זמן בקדש ולא נתרעמו על המים, ואח\"כ ספר ששאלו מים, ובאו מזה להניח כי שני קדש היו, או שני פעמים באו לקדש, והמחבר אמר שאין צורך, כי יש עתים בשנה שהמים חסרים וזה אחר תמוז ואב, ובזה לא תקן כלום, כי נתבאר בתורה כי הוצאת המים מן הסלע בקדש היתה בחדש הראשון. — ואם נאחר עוד חדש אחד להשוותו אל מעשה רפידים, ונאמר כי נתעכבו בקדש איזה ימים קודם שישאלו מים, בכל זאת אין זה כי אם אייר וסיון, והם החדשים שבהם נמצאים המים במדבר כדברי De Laborde ע\"ש, אם לא שנאמר כי המקום הוא הגורם, ורפידים וקדש היו ארץ ציה ושממה ומים אין לשתות. הג' מצאנו גלויים בכתוב יורו כדעתנו שאם טרם יוציאו מים מן הסלע בקדש, כבר נעשה נס כזה ברפידים, לא ימלט שישראל בשאלתם או הב\"ה עצמו יזכיר דבר מזה, וכמו שאמר לו ברפידים ומטך אשר הכית בו את היאור, כלומר, שכבר עשית בו נס אחר במים, כן היה יותר ראוי שיאמר בקדש קח את המטה שהוציא להם מים ברפידים. — ועוד אם שני מעשים הם, למה הרשה את משה פעם ראשונה להכות, ופעם שנית לא התיר כי אם הדבור? ואם תאמר למה נקרא בב' שמות רפידים וקדש, אומר אני כי נקרא קדש על שם המאורע, ויש לי סמך יפה בכתוב במליצות לא יתבארו אלא על פי המנוח, והוא מ\"ש יען לא האמנתם בי <b>להקדישני</b> לעיני בני ישראל, ועוד הוא אומר המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם (במדבר ך'), והכוונה הפשוטה, מקום זה ומים הללו שהוציא משה בקדש, הם הם בעצמם <b>מי מריבה</b> והם מי רפידים, ורפידים עצמו שנקרא מריבה כמו שכתוב בפירוש ויקרא שם המקום <b>מסה ומריבה</b>, וכן בזאת הברכה אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה, ולא נזכר קדש, ואדרבא במקום מריבה שנאמר בפרשת בשלח אמר <b>מי מריבה</b> כמ\"ש בקדש וחברו עם <b>מסה</b> שם אחר של רפידים, ואם באומרו המה מי מריבה וגו' גלה שקדש ומריבה אחד הם כשהוסיף <b>ויקדש בם</b> בא לרמוז על השם האחר שנקרא בס' במדבר והוא שם <b>קדש</b>, על שם שנתקדש שם שמו של הקב\"ה.- ועוד ראיה כי לא היתה רק הוצאה אחת של מים מן הסלע, שכן בס' נחמיה ובתהלים ע\"ח לא נזכר כי אם הוצאה אחת דוקא, ואין לתמוה על שם צורים האמור שם כי כן דרך לתפוס לשון רבים לתפארת הענין, והראיה שאחר שאמר יבקע צורים במדבר, הוסיף ויוציא נוזלים מסלע, ואם כן הרי שלשה וזה לא שמענו. — ואם תאמר אם כן שרפידים וקדש אחד הם, מוכרח לומר ששתי פעמים היו שם, הראשונה סמוך ליציאתם ממצרים והב' כשהיו נכנסים לא\"י, כן הדבר, ובפירוש מצאתי ברש\"י משם סדר עולם שכתב פ' דברים ותשבו בקדש ימים רבים י\"ט שנה שנאמר כימים אשר ישבתם בשאר מסעות, והם הם ל\"ח שנה, י\"ט מהם עשו בקדש, וי\"ט שנה הולכים ומטורפים <b>וחזרו לקדש</b> כמו שנאמר ויניעם במדבר, וזהו הדעת שדחה, De Lahorde וראיתי שכן דעתו של החכם <b>מונק</b> Munk Palestine p. 129. ששני פעמים היו בקדש ושניהם אינם רק אחד, ועוד כתב כי שם <b>קדש</b> הוא שם כללי לכל המחוז, וגם זה יחזיק השערתינו, וכל זה לא כתבתי רק להוכיח, כי יש מקום להאמין שלא היתה רק הוצאה אחת מן הסלע אבל אינני מחליט שכן הוא באמת ואין פה מקום להאריך."
+                ]
+            ],
+            [],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>ונתנו ללוים מנחלת.</b> כערי הלוים היו ג\"כ בארץ מצרים עירות מיוחדות לשבת שם כהני הבמות Champollion Figeac Egypte 170. וכן העיר המחבר הנזכר, ויכול היה להוסיף שמצינו ג\"כ דמיון אחר בערי החיילות, וכמו שהיו במצרים ערי החיל Citta militari שאולי הן הן ערי המסכנות שבנו ישראל, כן היו בארץ ישראל בימי שלמה ערי הרכב."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ומדותם מחוץ לעיר.</b> לא פירש אלף אמה חוץ מהמגרש מה יעשו בהם, ורבותינו קבלו אלף אמה מגרש ואלף אמה שדות וכרמים, וזה לעד כי התורה שבכתב תסמוך על תורה שבע\"פ כמו שסמכה בערות הבת, ובנחלת האב, ובטעם יום הזכרון, ובדברים אחרים שלא נתבארו כלל בכתוב, והם עקרים גדולים בתורה, ולחנם החכם שד\"ל עוקר הרים וטוחנן בחשבונות רבים לנוס מלחץ זה באלף אמה היתרים. — ורשב\"ם עם כל בריחתו ממדרשי חז\"ל כפף ראשו בזה וקבל דבריהם."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וישב בה עד מות הכהן הגדול.</b> דעת חז\"ל שמיתתו של כהן גדול מכפרת הוא הפירוש הנכון ואפס זולתו, וכיוצא בזה מצינו באפילת החטאת (ויקרא י') ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה, והיא דעת רבותינו שאמרו כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ואם אכילת הכהנים מכפרת, כל שכן מיתתם, והעד שחוקרי זמנינו לא מצאו מקום להמלט ממנה והודו שכן הוא, וכן כתב המשתדל, ועד מתי לא יפתחו עיניהם המבארים כל דברי תורה לפי עניות שכל האנושי, והרי מצינו עיקר מעיקרי חכמת הקבלה שמיתת הצדיק שבדור מכפרת מבואר יוצא מתוך דברי התורה, ובכלל פירוש זה יש הפירוש האחר שהיה להם להתפלל על הדור שלא תארע תקלה, ושניהם נוסדים על המונח לחז\"ל שראשי הדור נתפסים בעון הדור, כמו שדרשו על ואשימם בראשכם. — וקרבן עגלה ערופה ורחיצת ידי הזקנים ומאמרם, יעידו על זה."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואם יהיה היובל.</b> עיין מה שכתבתי פ' אמור על שם יובל ענין חזרה ותשובה כמו יובילו שי למורא, ומזה נקראת תבואת השדה יבול, כי הארץ תוציא ותשיב לבעליה הפקדון אשר הפקד אתה על אחת חמשים או מאה, וכן בלשונותינו יקראו לתבואת השדה Rendita ענין חזרה והשבה, וכן לשון <b>תבואה</b> יורה על כך, כי הארץ תביא ותחזיר לאדם מה שנתן לה, והגיע משל החזרה וההשבה אל שיעור שיחסו אל הארץ תשובת הדבור ואמרו והארץ תענה את השמים, וכן בלשונותינו produrre ועיקרו מהרומיי producere ענין הבאה והרצאה לפני האדם, ורואה אני כי producere נחלק לשנים pro=ducere, וזה כמו <b>יבל יביא=לְ</b> שהוא בדקדוק תרגום המלה הרומיית, וראה כמה צדקו בזה דברי הזהר עם היותם נראים כמיוסדים על דרשא גרידא שפירשו בו <b>יובל</b> כמו ועל <b>יובל</b> ישלח שרשיו, ואין ספק כי מקוה המים הרצים יקראו יובל או יבלים, כמו יבלי מים מלשון המשכה וריצה, שנראים כרצים לפני האדם, דוגמת שם נהר שהוא כמו <b>ונהרו</b> אליו כל הגוים, כן נקרא יובל מענין זה עצמו, והיא הכוונה שראינו בשם <b>יובל</b> שענינו החזרה והתשובה הגופנית גם הרוחנית, וכן נקרא כל מין נהר בשם אובל, כמו על אובל אולי, וזה מהטעם שאמרנו, וכן תרגם המתרגם ועל יובל ישלח שרשיו על כגרון, וקלסו גיזיניוס <b>(יוּבַל)</b>, אלא שראיתי באוצרו דף 560 דברים שלא בדקדוק, שפירש תחלה <b>יבל</b> undaret fluctuaret, ורק בהפעיל פירש duxit, וזה מפני כי לא שת לבו לחלוק השורש לשנים <b>יביא-ל</b> כאשר כתבנו, וכן יובל על השופר יש מי שפירש שעיקרו מענין זה כי הקול <b>נמשך</b> ממנו, וז\"ל גיזיניוס (שם 561), Recentioribus plerisque ut Caspzov. Antiq. Sacri cod. p. 449. Siproprie est QUOD PROCEDIT <b>יוֹבֵל.</b> moni, Rosenmuller. indi sonus procedens i e longe productus et tardior וראיה נכונה על זה אומרו <b>במשוך היובל</b>, וכן במשוך בקרן היובל כי ענין היובל גם הוא משיכה כאשר אמרנו, ותמהני כיצד גיזיניוס לא הסכים על זה, ונראה שזה בא לו ממה שחשב כמו שכתבנו כי עקר הוראת יבל undaret fIuctuaret (עיין עליו דף 561) והן לו יהי כדבריו ( ואפשר שכן הוא באמת על השמעת קול השופר כאשר עוד תשמע ) איפה משל יותר נאות לתקיעה ולהשמעת קול ממרוצת המים ותנועתם? וזה נתברר בחכמת הטבע, כי כדמות זריקת אבן במים שמניע המים סביב אופן בתוך האופן, כן חתוך האויר על ידי הדבור מניע האויר סביב גלגל בתוך גלגל, וגם מליצות אלה undaret fluetuaret משתמשים בהם היום להורות על השמעת הקול. — וכמו שפירות הארץ נקראו תבואה כן פירות הבהמות ווולדותיהן נקראו שגר אלפיך כי הם משגרים ולדותיהן לאדם מל' ארמי שגר שענינו שלוחין ונתינה כמו ומשגרו לאנשי ביתו במתנה, ולדעת ריב\"ש בהדר זקנים מצינו דוגמתו בתורה, הרי הוא אומר וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים, וכתבו התוס' (הדר זקנים) נראה לריב\"ש שהיא תיבה הפוכה וגרש גבי פירות כמו שגר גבי בהמה רמז שתשלח ארצו בכל חדש וחדש פירות הראויות לו — ומזה <b>שלוחות</b> להורות על ענפי האילן (ישעיה טז) שלוחותיה נטשו עברו ים, ואפשר ששריגים הפך שגר כמו שפירש ריב\"ש על גרש ירחים ומשריגים עשו שרוקים (ישעיה שם) בתמורת הקו\"ף תחת הגימ\"ל, כמו שרי יהודה רגמתם לדעת רש\"י כמו רקמתם, <b>וגומץ</b>, בלשון ארמי תרגום פחת <b>קמצא</b>, וכן ויציקו את ארון האלהים כמו <b>ויציגו.</b> (עיין רמב\"ן פ' מקץ) — ואפשר ג\"כ כי <b>שִׁילוֹחַ</b> (מי השלוח) נקרא כך על שם שמשלח תמיד מימיו כמו המשלח מעינים בנחלים כמו שנקרא <b>יובל ואובל ונהר</b>, והשלחן שאוכלין עליו אולי נקרא כך להיותו כדמות עץ עושה פרי ומשלח תבואתו אל פי האוכל. סכום פסוקי דספר במדבר אלף ומאתים ושמנים ושמנה ארפ\"ח סימן. וחציו והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח. ופרשיותיו עשרה ה' <b>בדד</b> ינחנו סימן. וסדריו ל\"ב <b>לב</b> טהור ברא לי אלהים סימן. ופרקיו ל\"ו <b>לו</b> חכמו ישכילו זאת סימן. מנין הפתוחות <b>שתים ותשעים</b> והסתומות <b>ששים ושש.</b> הכל <b>מאה וחמשים ושמנה</b> פרשיות. אני <b>חלקך</b> ונחלתך סימן."
+                ]
+            ]
+        ],
+        "Deuteronomy": [
+            [
+                [
+                    "<b>אלה הדברים.</b> ספר זה נבדל מד' ספרים הראשונים בכמה מיני הבדלות כידוע, ועל הכל בהיותו ביאור ותוספת על קצת מצות הנאמרות בספרים הראשונים, וקורא אני עליו שהוא התחלת כתיבת תורה שבעל פה כפי צרכי העת והזמן — ובעקבותיו הלכו הנביאים לרמוז שמץ מנה בספריהם כפי הצורך, כאמרם, אתא יחזקאל ואסמכיה אקרא, ובספר זה משה הוא הכותב ולא הקב\"ה אפע\"פי שדרך נבואה הוא כותב אבל עכ\"פ מפי עצמו אמרו כלומר בבחינת היותו ראש לחכמים ולנביאים מה שאין כן בד' ספרים ראשונים שהוא ככלי ביד היוצר ית' והוא מפיו יכתוב ככל אשר יצווה, ועיין מה שכתבתי על קללות שבמש\"ת משה מפ\"ע אמרן — וזולת זה מצינו גם בד' הראשונים כמין אילת השחר לתושבע\"פ בכל הנאמר בהם מאחרים משמו של משה עיין פ' מטות ויאמר אלעזר וגו' אך את הזהב וגו'."
+                ],
+                [
+                    "<b>אחד עשר יום מחורב וגו'.</b> הח' שד\"ל נמשך אחר רבי עובדיה ספורנו, ופירש שאחד עשר יום מחורב הן הן הדברים שהיה אומר משה אל כל ישראל במדבר בערבה וגו' דרך תוכחה כלומר דרך אחד עשר יום הייתם יכולים לילך מחורב עד א\"י לולי חטאתכם הוא שגרם, ואני קורא על פירוש זה מ\"ש ראב\"ע על איזה דרש, כי הוא טוב להשמעות אזנים, אך אל פתח הפשט לא קרב, והנה רש\"י ז\"ל פירש מעין זה הפירוש אלא שלדעתו ניחא דכל האמור במדבר, בערבה, הכל רמז לתוכחות שהיה מוכיחם על מה שעשו באותם המקומות, והנכון לדעתי שאלה הדברים חוזר למעלה והכוונה שכל האמור עד הנה בד' ספרי תורה הראשונים הוא מה שדבר משה אל כל ישראל בכל אלה המקומות והוא ג\"כ מ\"ש אח\"כ ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר וגו' דבר וגו' ככל אשר צוה ה' אותו אליהם כלומר כי בעת ההיא השלים ללמד התורה לישראל — ואומרו אחד עשר יום מחורב וגו' הכוונה להודיע כי כל המקומות שזכר במדבר בערבה, והסבוב הארוך הזה לא היו צריכים לילך בו כי אם אחד עשר יום בלבד דרך הר שעיר וגו' והגם שהיה זה דבר ידוע אל הדור ההוא, הנה להיות שהתורה נכתבה לכ\"מ ולכל זמן הוצרך לבאר זה. והרוחנו בפירושנו זה כי ספר דברים נעשה מחובר ומקושר עם כל הקודם לו, ועליו תסובנה מליצות אלה הדברים וגו' שלא כדברי תועי רוח כי לא כתב משה רק משנה תורה, ואלה, יפרשו לנו מה רוצה לומר אלה הדברים וגו' במדבר בערבה מול סוף וגו'."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>הבו לכם וגו'.</b> ראיתי לחתוך זמורה ואשכול אחד <b>מהספר</b> האחר שיעדתי בפתחי שערים <b>אם למסורת</b> להיותו נוגע במקצת ללשון רש\"י שבפ' שלפנינו, והיתה כוונתי בו להוכיח בראיות, כי <b>אריוס</b> ששאל את רבי יוסי, הוא האיש המפורסם ARlUS אשר היה לנס בדור ג' לחשבונם בין הנוצרים, ובשמו ידגול חלק רב מהם כידוע בשם, ARlENS ובזה ידע הקורא מה טיבו של ספרי <b>אם למסורת,</b> אשר הוא עם זה שלפנינו כשני אחים תאומים.",
+                    "<b>אריוס -</b> שם השואל לרבי יוסי או יוסף, מה בין נבון לחכם, וזה לשון רש\"י הבו לכם אנשים חכמים ונבונים, דבר זו היא ששאל אריוס את רבי יוסף מה בין חכמים לנבונים? חכם דומה לשלחני עשיר כשמביאין לו דינרין לראות רואה וכשאין מביאין לו יושב ותוהה — נבון דומה לשלחני תגר כשמביאין לו לראות רואה וכשאין מביאין לו הוא מחזר ומביא משלו ע\"כ ומקור השאלה זו בספרי פ' דברים ויש חלוף בנוסחאות שלנו בין גירסת הספרי שלפנינו ובין גירסת הילקוט לא בלבד בלשון השאלה והתשובה, אבל גם בעיקר הפירוש מן הקצה אל הקצה האחר, וזה לשון הספרי ד' וויניציא שנת רננ\"ו \"זה ששאל אריוס את רבי ��וסי, אמר לו איזהו חכם? אמר לו המקיים תלמודו, אתה אומר תלמוד או אינו אלא נבון, אמר לו הרי כבר נאמר נבונים מה בין נבונים לחכמים חכמים דומים לשלחני עשיר כשמביאים לו לראות רואה כשאין מביאים לו יושב ותוהה — נבון דומה לשלחני תגר כשאין מביאים לו לראות, מביא משלו ורואה — והנה חוץ מלשון השאלה והתשובה המשונה מנוסחת רש\"י עיקר הפירוש אחד הוא — לא כן כפי גירסת הילקוט ד' ויניציא הראשון ששם כן הוא, זו ששאל אריוס את רבי יוסי, אמר לו איזהו חכם אמר לו זה המקיים תלמודו, או אינו אלא נבון, אמר לו כבר נאמר נבונים מה בין חכם לנבון, חכם דומה לשלחני כשמביאים לו לראות רואה כשאין מביאים לו מוציא משלו ורואה — נבון דומה לשלחני עני כשמביאים לו לראות רואה כשאין מביאים לו יושב ותוהה — וחוץ מעיקר השנוי בפירוש נבון וחכם, יש חסרון הנראה לעין בגירסת הילקוט והיא מלת <b>עשיר</b> החסרה אצל שלחני הראשון הפך שלחני עני הבא אחריו, ועל הכל השנוי עצמו בין גירסת רש\"י והספרי מצד וגירסת הילקוט מצד אחר, והוא שלרש\"י וספרי חכם אם אין מביאים לו יושב ותוהה, ונבון מוציא משלו ורואה, וההפך לגירסת הילקוט חכם כשאין מביאין לו מוציא משלו ורואה, נבון יושב ותוהה.",
+                    "<b>ולא</b> נעיר כעת כי אם על ההבדל הרב הזה, ושאר סדרי הבדלות יהיו מונחים עד שנגיע לכלל צירוף ובירור לדעת איזה מעיקרי הפירוש יכשר, הזה שבספרי וברש\"י או זה כפי גירסת הילקוט, ואיזוהי הנוסחא היותר מצודקת ומתישבת על הלב כפי שאר המליצות הנספחות אל עקר הפירוש כי מהן תצא אורה להבין ולהשכיל איזו תצדק משתי הנוסחאות.",
+                    "<b>והנה</b> אם לא שגיתי, נוסחת הילקוט היא הנראית הנוסחא הראשונה והאמתית, ולא נתור אחר ראיות חיצוניות מהמאמר עצמו ובעקר פירוש שם חכם ונבון בלשון עברי, כי אין זו חקירה נוגעת אפילו כמלא נימא אל התכלית הנדרש אצלנו, והיא לרעת מה היתה תשובת רבי יוסי לאריוס, וזה לא יתברר בירור נכון כי אם על פי המליצות והרמזים הכלולים בתוך המאמר עצמו כאשר יודה כל מבין — ואם כן הוא נכון לבי בטוח לומר שצדקה נוסחת הילקוט ועדיו מתוך המאמר עצמו, לא בלבד כמה שהוא פרטי ומיוחד לנוסחת הילקוט בלשון השאלה והתשובה, רק גם כמה שהושוו כל הנוסחאות בשיעוריהן היינו נוסחת רש\"י וספרי, וגם הן יבואו ויגידו ויתנו עדיהן להצדיק נוסחת הילקוט, וזה מהטעמים אשר אומר.",
+                    "<b>הא',</b> הנה אם בלשון רש\"י בחומש חסר תחלת הויכוח, לא נעדר בנוסחת הספרי שממנה שאב והיא המסייעתו, ומה היתה התשובה הראשונה לשאלת אריוס שנשמטה ברש\"י ונזכרה בספרי וילקוט? הלא זאת חקרנוה כן היא \"זה המקיים תלמודו\" נודע אם כן ידיעה ברורה כי לכל הדברות ולכל הנוסחאות חכם, <b>הוא המקיים תלמודו</b>, ומה היא הכוונה במקיים תלמודו? הנה עלה על לבי לומר שמא רצונו מי שלומד על מנת לעשות היינו נאה דורש ונאה מקיים, רק כליותי יסרוני שאין זה הפירוש האמתי ואינו מענין השאלות והתשובות המוקדמות והמאוחרות — לא נשאר לפני הקורא רק הפירוש האחר במקיים תלמודו, רוצה לומר השקוד לשמור כל למודו ושלא לשכוח שום דבר ממשנתו — ואם כן הוא כשבאנו להבין המשל שנשתמש בו רבי יוסי לצייר לפני אריוס מה בין חכם לנבון, נעריך שתי הנוסחאות נוסחת רש\"י וספרי ונוסחת הילקוט ונראה איזו מהן מסכמת אל הביאור המוקדם בשם חכם שהושוו בו כל הנוסחאות והוא <b>המקיים תלמודו,</b> לנוסחא ראשונה במשל השלחני, חכם הוא דומה לשלחני עשיר ��כשאין מביאין לו יושב ותוהה, ולנוסחא השנית הוא דומה לשלחני עשיר שכשאין מביאין לו <b>מוציא משלו ורואה</b>, ואין ספק שבמעט ההשקפה כל חוקר בינוני בעיניו יראה ולבבו יבין, שכמו שאין קשר ויחס לנוסחא ראשונה עם המקיים תלמודו, כן הנוסחא השנית היא נקשרת ומתיחסת יפה יפה, למקיים תלמודו כי העבודה אינני רואה איזה הדרך נלך להסכים כיאור שם חכם שהוא המקיים תלמודו לשלחני שכשאין מביאין לו יושב ותוהה כאלו אין לו מעצמו כלום, וכאלו כל התלמוד שקיים ושבידו לא יזכר ולא יפקד ולא יעלה על לב' ולהפך גירסת הילקוט מוציא משלו ורואה הוא הענין עצמו בשנוי לשון עם מה שביאר בתחלה <b>שמקיים תלמודו</b> כלומר מקיימו לעת מצוא כשלא ימצא דבר חדש להסתכל בו יחזור על תלמודו הראשון — ולא אכחד שעדיין יש ביאור אחר במליצת <b>מקיים תלמודו</b> וגם הוא כמסכים, ואולי ביתר שאת עם המכוון הנרצה אצלינו במשל השלחני עשיר כפי גירסת ילקוט, והוא שבחגיגה פ\"ב במעשה דריב\"ז ורבי אלעזר בן ערך שהיו מהלכים בדרך, ודרש ר\"א במעשה מרכבה סיים שם בז\"הל עמד רבי יוחנן ב\"ז ונשקו על ראשו ואמר ברוך ה' אלהי ישראל אשר נתן בן לאברהם אבינו שיודע <b>להבין ולחקור ולדרוש במעשה מרכבה כאלעזר בן ערך, יש נאה דורש ואין נאה מקיים ויש נאה מקיים ואין נאה דורש</b> אבל אתה אלעזר בן ערך נאה דורש ונאה מקיים, ובצדק העיר מהרש\"א שאם אמרו זה הלשון נאה דורש ונאה מקיים אצל בן עזאי, התם הוא דשייך לאותו ענין כי בן עזאי היה מפליג בשבח מצות פ\"ור והוא לא היה נשוי, אבל כאן מאי מקיים שייך ביה? וחתם בהשערה קרובה ונראית דהיינו מקיים דהכא שנתכוון אל האמת כמ\"ש הן הן מעשה מרכבה, ודבריו מתקבלים על הלב, רק בהרחבת ביאור ובסמוכות הנגלות לעין כל במשך המאמר עצמו והוא כי רבי אלעזר בן ערך וגם כל האחרים שנזכרו בסמוך ושעליהם נאמר <b>שהרצו</b> דבריהם לפני אחרים, הצד השוה שבהם, שבאותו פרק ובאותו מעמד לא היו כתלמידים המתלמדים מפי הרב, רק היו מסדרים תלמודם ועיונם במעשה מרכבה לפני הגדולים והבקיאים באותה חכמה לראות אם כוונו אל האמת אם לאו ואין זו השערה גרידא כי אם יסוד מוסד על החיוב והסדר המוסכם והמוטל אצל המלמדים כלם שלא להורות רק <b>ראשי פרקים ואם הוא חכם ומבין מדעתו,</b> ובמה יוודע שירד לסוף כוונת רבו וקלע אל מטרת האמת, והוא לא שמע כ\"א ראשי פרקים? אם לא שהתלמיד אחר ההתבוננות והחקירה והדרישה כמה ששמע יסדר תלמודו לפני רבו עד שיאמר לו יישר וזה ענין <b>ההרצאה</b> שעוד נדבר עליה וזה שאמר ר\"א בן ערך לריב\"ז <b>הרשני לומר לפניך ממה שלמדתני</b> כלומר הרשני להרחיב ולבאר ראשי פרקים שלמדתני שאל\"כ מאי רבותיה לספר ולשנות לו מה שכבר למדו? ועל פי הדברים והאמת אלה לא לחנם נשמע את ריב\"ז מעתיר דברים נראים ללא צורך ובאמת מכוונים ומדוקדקים תכלית הדקדוק, והוא כשמשבח את ר\"א בן ערך, ואמר ברוך ה' אלהי יש' אשר נתן בן לא\"א שיודע <b>להבין ולחקור ולדרוש</b> במעשה מרכבה, ואין ספק אצלי כי במליצה המשולשת הזאת <b>שהבין וחקר ודרש</b> רצה לרמוז כי כבר קיים ר\"א בן ערך התנאי המתבקש מכל הקרב לחכמה הזאת דהיינו להרחיב התחלותיה ונושאיה ולהיות <b>חכם ומבין מדעתו,</b> ועל כן לרמוז להתחברות שני התנאים האלה בר\"א בן ערך ר\"ל הידיעות המקובלות מהרב, ויתרון הנולד אחר הדרישה והחקירה בהן בפלס ומאזני משפט, הוסיף לאמר יש נאה דורש ואין נאה מקיים כלומר שאינו מביא טעמים וראיות לדבריו כענין <b>שקיימת דברי חכמים</b> כלומר החזקת אותם בראיות ויש נאה מקיים שמטעים דבריו בכל הצורך אך אינו מקיף ידיעות רבות וזהו אין נאה דורש, אבל ר\"א בן ערך נאה דורש ונאה מקיים וראה כיצד האמת מסכים עם עצמו שהרי בפ\"ב דאבות ריב\"ז עצמו ששבח כאן את ר\"א בן ערך היה מונה שבחן של חמשת תלמידיו, ועל רבי אלעזר בן ערך אמר <b>כמעיין המתגבר</b> כלומר שמוסיף והולך ומוסיף ומרחיב מה שלמד כמו המעיין הזה שאינו פוסק לעולם, וכן פירש רב\"ע מעיין המתגבר <b>לבו רחב ומוסיף פלפול וסברות מדעתו</b> ע\"כ, וכמו שהגדילו כאן על כל שאר החכמים כן נשאו שם על כל חביריו באומרו אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ור\"א בן ערך בכף שניה מכריע הוא את כלם, וכמו שאמר מעיין המתגבר על ר\"א בן ערך עצמו שנאה מקיים כן אמר רבי יוסי לאריוס שהחכם והוא המקיים תלמודו הוא כשלחני עשיר שמוציא משלו ורואה דוגמת המעיין שנבדל בזה מהבור שהבור אינו מכיל רק מה שמכניסין לתוכו, ועל כן נקרא ר\"א בן הורקנוס <b>בור סוד</b> והמעין איננו כן רק מוציא משלו באמת ובתמים, ועל כן נקרא ר\"א בן ערך <b>מעין.</b>",
+                    "<b>ב'</b> וחוץ מהגלוי זה הנובע מתחלת המאמר ומביאור שם חכם שהוא המקיים תלמודו כמעט שעברנו ב' או ג' פסיעות במאמר אנו פוגעים במליצה אחרת השוה ומוסכמת בכל הנוסחאות וגם היא לקוץ מכאיב למשל ספרי ורש\"י, ולהפך היא לעזר ולהועיל לנוסחת הילקוט הנקשרת עמה כצמיד פתיל והוא משל <b>השלחני עשיר</b> שלכל הדברות ולכל הנוסחאות הוא חוזר לביאור שם <b>חכם</b>, ואין ספק שגם הוא כמראה דמות המשפט הראשון שחרץ רבי יוסי לאריוס חכם זה המקיים תלמודו — ומקיים תלמודו, ושלחני עשיר עין רואה שהם כפל הענין במלות שונות זה <b>משל</b> וזה <b>נמשל</b> וכשבאנו לסוף המשל, מה אנחנו רואים? הלא לנוסחת רש\"י וספרי, האיש הזה החכם שמקיים תלמודו והוא השלחני <b>עשיר</b>, כשאין מביאין לו, יושב ותוהה ואיה אם כן התלמוד והעושר הזה אשר אצר, ועינינו רואות כי אבד כל העושר ההוא בענין רע כי כשאין מביאין לו יושב ותוהה, ולהפך כפי גירסת הילקוט כן דרך העשיר שיש לו משלו כשאין מביאין לו מוציא משלו ורואה, לא כן כפי גירסת רש\"י וספרי לא בלבד שאין למלות אלה קשר ויחס עם הקודם והנלוה אליהם, אלא גם שסותרים זה את זה והרי זה כעין פתח בכד וסיים בחבית.",
+                    "<b>ג'.</b> לשתי הנוסחאות חכם דומה לשלחני עשיר, אם כן כפי דרכי המשל, לא ימלט שהחלק השני מהמשל שהוא כנגד זה יהיה ההפך דהיינו <b>עני</b> ובזה צדק הילקוט שגורס נבון דומה לשלחני עני, לא כן גי' רש\"י והספרי דגרסי נבון דומה לשלחני תגר שלא בלבד שאינו מקביל לשלחני עשיר שדבר עליו תחילה, אלא שאין המליצה מסכמת אל הכוונה הנרצית בה כי מאין ההכרח שלא יהיה לתגר שום דבר מעצמו ולא יהיה תגר ועשיר, וכל זה אם נבין בשם תגר סוחר סתם — רק הנכון בעיני אחר החפוש והדקדוק בהוראת השם הזה שיש במשמעותו ענין מקביל ומתנגד היטב לשם עשיר, ובלבד אחר שבאנו לכלל זה ואחר שנוכיח במישרים פנימיות כוונה זו, נוכל לקבל נוסחת ספרי ורש\"י שלחני תגר, ואין בינה לבין נוסחת הילקוט שלחני עני אם לא כמלא נימא, והוא במה שיתבאר עוד רגע אחד כי סתם תגר נקבצו בו שני התנאים הללו, האחד שאין תבואותיו גדלים מתוך שלו רק הוא מוכר וקונה משל אחרים, והשני שאין לאל ידו ואין לו קרן מספיק להניח סחורותיו או מעותיו בקרן זוית אם מעט ואם הרבה, רק כל מעייניו לקנות ולמכור תכף ומיד — וגם פעמים נראה לעין שהבינו בשם תגר מי שמוכר גם קודם שיקנה ומתחייב עם קונהו למסור לו הדבר שהוא הולך לקנות — הנה הלימוד הראשון מבואר יוצא מתוך דברי המשנה (בבא מציעא פ\"ד י\"ב) התגר נוטל מחמש גרנות ונותן לתוך מגורה אחת, מחמש גתות ונותן לתוך גת אחד וזה נגד הכלל אין מערבין פירות בפירות (שם משנה י\"א) ופירש רב\"ע שם <b>שהכל יודעין בו שלא גדלו בשדותיו ומבני אדם הרבה לוקח</b> ובחזקת כן לוקחים ממנו — והתנאי השני שנוי שם (פ\"ד מ\"ד) כשם שהונאה להדיוט כך הונאה לתגר, ר' יהודה אומר אין הונאה לתגר — ובגמרא מפרש שהוא תגר ספסר, שהוא קונה ומוכר <b>מיד, תמיד</b> דמידע זבינתיה כמה שוה, וקרוב מאד ששם תגר נגזר מן אגר ארמית שהוא שכר והיינו שמשתכר במשאו ובמתנו מבלי שיצטרך להיות לו קרן משלו, וא\"כ איך יאמר עליו בפשיטות מוציא משלו ורואה? וביותר לעשות ממנו משל ודוגמא על אחרים כאלו מטבע התגר ומגדרו שיהיה לו קרן וממון משל עצמו, ולפחות אין זה מוכרח כמו שראינו, כי בין שתאמר תגר כגירסת הספרי או עני כגירסת הילקוט הצד השוה שבהם שאין לו <b>מה להוציא משלו,</b> ועתה חדשות אני מגיד שראיתי בספר הזכרון פירוש קדמון על רש\"י לרבי אברהם בן בוקראט ד' ליוורנו שכתב ד\"ה ונבונים מבינים וכו' <b>בכל נוסחאות ספרי דבי רב וגם בפירוש הראב\"ד ז\"ל על ספרי נבון דומה לשלחני עני והוא הנכון,</b> והשערתי נתאמתה אמות גמור, לא בלבד בנוסחא הנכונה, אבל גם בכל תולדותיה המקעקעים כל הבנין שנבנה על גי' רש\"י והספרי שלפנינו כמו שנראה בעליל, שאם נבון הוא דומה לשלחני עני אם כן בטעות נכתב אצלו מוציא משלו ורואה כי העני אין לו מה להוציא — ואם כן בעיני כל קורא יפלא כיצד נמצא חכמים בישראל, ולא נמצא <b>נבונים</b> — ומוכרחים אנו אם כן לפרש ככל אשר דמינו וכמו שנבאר עוד בסמוך — ורואה אני ברש\"י ז\"ל דבר הראוי להעיר עליו והוא שכנראה הרגיש הרב בדוחק הפירוש וקושי הנוסחא של שלחני תגר בהקבלה והתנגדות לשלחני עשיר, והוסיף מלה אחת שלא נמצאת כלל בספרי לתקן הענין והלשון וליחס העוני לזה התגר, וגם להורות כיצד יוכל, עם כל עוניו להוציא משלו, שנראה כמאמר הסותר את עצמו, על כן הוסיף <b>מחזר</b> ומביא משלו, <b>ומחזר</b> חזרנו על הספרי ולא מצאנוהו, וכוונת רש\"י לומר הוא מחזר אצל אחרים לקחת כהלואה ומוציא משלו, וכל חוקר בקי ירגיש בהשקפה ראשונה, כמה קשה מליצה זו וכמה כבד הענין ברמוז בה.",
+                    "<b>והנה</b> רש\"י ז\"ל נמשך אחר גירסתו במה שפירש ע\"פ ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים, וכתב אבל נבונים לא מצאתי זו אחת מז' מדות שאמר יתרו למשה וכו' ולא מצא אלא שלשה אנשים צדיקים חכמים וידועים, והמובן הפשוט שלמעלת הנבון נתיקרה מציאותו ואדם אחד מאלף לא נמצא שימלא תנאי זה, על כן היה מקום לומר כמו שכתבתי שעל פי המשל שהביא משלחני תגר שמחזר ומביא משלו הוא שלא יכול למצוא הנבון שאליו נדמה והיא גי' רש\"י וספרי, מה שאין כן לגירסת הילקוט דיושב ותוהה לא יובן כיצד לא נמצא איש אשר כזה במחנה ישראל והיה נראה ג\"כ שמכאן ראיה לנוסחת רש\"י והספרי.",
+                    "<b>אמנם</b> כל חוקר יבין על נקלה כי המופת הזה לא יכריח רק אחרי שנמצא בספרי עצמו וביותר בילקוט הפירוש הזה שרש\"י מפרש על חסרון נבונים בספור המעשה, ורק על ידי זה נוכל להוכיח במישור שנוסחת הספרי ורש\"י היא הנכונה — לא כן להפך, ובאמת שעקר פירוש רש\"י נוגע מהספרי עצמו רק קנאו רש\"י ז\"ל בשנוי לא מעט, וזה השנוי נוגע בחלק מהפירוש ההוא אשר העמדנו לאבן בחן בין שתי נוסחאות והוא העדר הנבונים וזה לשון הספרי אנשים וכו' זה אחד משבע מדות שא\"ל יתרו למשה הלך ולא מצא אלא שלשה אנשים חכמים וידועים, ומה שהוסיף רש\"י אבל נבונים לא מצאתי נפקד מושבו בספרי, ויותר מזה רואה אני בגירסת הילקוט (שם) הלך ולא מצא אלא שלשה אנשים חכמים ונבונים וידועים — ואיה זכרון הנבונים בפסוק שלפנינו? וכל כך גדלה תמיהתי עד שחשבתי למשפט לשבש גירסת הילקוט ולהכריז עליה שהיא בטעות — ובאמת היא הנכונה כאשר תשמע ואולי כך היתה גירסת הספרי לפני בעל הילקוט, ואחר כן באו המתחכמים והסירו שם נבונים מהדפוסים המאוחרים כי לא ידעו מה הוא ונשארה הנוסחא האמתית בס' הילקוט או אולי לא נכנס שם נבונים בילקוט כי אם דרך ביאור ופירוש להעיר כי בכלל שם חכמים גם הנבונים ונתברר לי כל זה בירור נכון כאשר תשמע.",
+                    "<b>הנה</b> לעמוד על אמתותן של דברים נחפשה ונחקורה מה הם שבע מדות הללו שאמר יתרו למשה, והנה הרא\"ם ז\"ל בפרשה זו כתב הארבעה אמורים בפ' יתרו אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע והג' אמורים כאן חכמים ונבונים וידועים — ואם כן כיצד יכתוב רש\"י בסמוך משם הספרי שמצא שלשה מדות ובאמת אין אנו רואים רק שתים מהן רוצה לומר חכמים וידועים — ואם נפשך לומר שגם אנשים בכלל כפי פירוש רש\"י שהם צדיקים ועם אנשים הוו להו שלשה — אם כן גם בצווי הרי כתוב הבו לכם <b>אנשים חכמים ונבונים וידועים</b> ושם הוא שפירש רש\"י אנשים וצדיקים והוו להו ד' מדות ועם הארבעה שנזכרו בפ' יתרו הרי שמנה ואם כן איך לא מנה רק שבעה, ואין מנוס לומר שאנשים דהכא היינו אחת מד' מדות שבפ' יתרו ואולי יראי אלהים חדא דדוחק לומר שהוציא מדה אחת בב' שמות ועוד דלמה לו לכפול אחת מהן ולא ארבעתן — ועוד דזו משנה שאינה צריכה שלא יהיו שופטי ישראל רשעים גמורים וזאת היתה להם לרז\"ל להוציא המדות שבפרשת יתרו מפשטן הגמור כי לא יכלו להאמין שהכתוב יזהיר שהשופטים ישנאו ממון אחרים או שלא יהיו מורדים בקונם על כן פירשו יראי אלהים שעושין פשרה בדין או שהם יראים מן המקום בדין וכו'.",
+                    "<b>והנכון</b> לדעתי שאין אנשים בכלל המדות — לא בכלל השבעה ולא בכלל השלשה שנמצאו, מהטעמים אשר הצגתי לפניך, וצדקה נוסחת הילקוט דגריס חכמים ונבונים וידועים לא שיהיה כתוב במקרא נבונים אבל שבשם חכמים סתם שתיהן במשמע — ואם במספר השבעה מדות נמנו כל אחד לבדו לא היה רק להעיר על ההבדל שביניהם, ואחר שנתברר מה בין זה לזה ומה הנרצה ביחוד בכל א' מהם, שוב אין צריך לפרט וביותר לפי נוסחתינו שחכם הוא השלחני עשיר שכשמביאין לו רואה ואם לאו מוציא משלו ורואה הרי שיש בכלל החכם גם הנבון, ועוד שכן הדעת נוטה להאמין שיוכלו להמצא אנשים חכמים ונבונים וידועים, אבל לא אנשי חיל יראי אלהים ואנשי אמת שונאי בצע כפי הפירוש שפירשו בהם רבותינו, ובא מדרש זה להעיר בדרך מוסריי על חסרון האנושי במעלות המדות שנקל להמצא במין האדם המעלה השכלית יותר מהמעלה המוסריית ושלמות המעשה, כי האחד תלוי ברצונו יתברך והוא משפיע לכל חי ממדת טובו בלי גבול וקצבה, לא כן הארבעה האחרים שתלוים בבחירת האדם הרעה מנעוריו.",
+                    "<b>ובזה</b> סלקנו עצמינו מכל מבוכה במה שנתננו דין קדימה, וזכינו השטר לנוסחת הירושלמי, כי על פי האמור עד הנה אין עוד מקום להחשיב הנבון יותר מהחכם, ולומר עליו שלא נמצא כדברי רש\"י ז\"ל עד שנצטרך בזה ליחס לו השלמות והיתרון כמשל השלחני, ולומר עליו שאליו יתיחס השלחני התגר שכשאין מביאין לו מוציא משלו ורואה.",
+                    "<b>ולא</b> יקשה בעיניך מה שכללנו תחת שם חכם, החכם והנבון גם יחד אחר היותם מנויים כל א' לעצמו במספר השבעה, כי בדרך זה קדמני האדם הגדול בענקים הוא הרמב\"ם, ולחנם תמה עליו הרא\"ם ז\"ל ואחר שהביא דברי רש\"י כתב, אבל הרמב\"ם ז\"ל כתב בהלכות סנהדרין ב\"ד של שלשה צריך שיהיה בכל אחד מהן שבעה דברים ואלו הן <b>חכמה וענוה</b> ויראה ושנאת ממון, ואהבת הבריות ואהבת האמת ובעלי שם טוב, וכלן מפורשים בתורה הרי הוא אומר <b>אנשים חכמים ונבונים הרי בעלי חכמה</b> אמורים, ידועים לשבטיכם אלו שרוח הבריות נוחה מהם.... ולהלן הוא אומר אנשי חיל, אלו שהם גבורים במצות — ומה משה רבינו עניו אף כל דיין צריך להיות עניו, יראי אלהים כמשמעו — שונאי בצע, אף ממון שלהם, אנשי אמת, רודפים אחר הצדק.... אוהבים את האמת וכו', וכתב על זה הרא\"ם נראה שהוא מונה החכמים והנבונים למדה אחת וזה אמת, רק מה שהקשה עליו מההיא דספרי הלך ולא מצא אלא שלש אנשים חכמים וידועים נראה וכו', איני יודע מה טענה היא זו על רמב\"ם ובנקל יוכל להשיב כי הג' מדות שזכר הם אנשים אחת, חכמים ויש בכללה גם נבונים שתים, וידועים שלש — ועוד הקשה עליו ממה שמנה הענוה בכלל השבע מדות, והיא לא הוזכרה לא בפ' יתרו ולא בכאן, ואני אומר הוא אשר דברתי שרמב\"ם מונה אנשים בכלל הז' מצות, ותמהני על הרא\"ם ז\"ל כיצד העלים עינו מספרי מלא שפירש אנשים וכי עלתה על דעתנו נשים? ומה ת\"ל <b>אנשים וותיקים כסופים</b> ומה הלשון אומרת <b>כסופים?</b> כמעט קרוב לודאי שענינה <b>ביישנים וענוים</b>, וזאת היתה לו לרמב\"ם להכניס הענוה בכלל השבעה כי היא הרמוזה במלת אנשים ואולי דרשו אנשים לשון חולשה ורפיון כמו אנושה מכתך, וכן נוטה לשון וותיקין גם כן. — סוף דבר אין מכאן קושיא לפי' רמב\"ם, גם לחנם רצה לתפוס אותו בלשונו שכתב, ומה משה רבינו עניו אף כל דיין וכו' כאלו אין לו ללמוד כ\"א ממשה ואינה מכלל המדות שאמר יתרו למשה, והאמת כמו שכתבנו שעקר הלמוד הוא משם אנשים אלא שזכר משה רבינו לאות ולמופת אם מפני שכן דרכו בשאר המרות, באנשי חיל כתב כענין שנאמר ויקם משה ויושיען, ואם מפני שסמך על דברי רבותינו האמורים במ\"א ונשאו אתך במשא העם אתך בדומים לך, רק טענתו של רא\"ם מדברים רבה טענה חזקה היא דאיתא התם רבי ברכיה בשם ר\"ח בר חנינא צריכים הדיינים שיהיו בהם ז' מדות ואלו הן חכמים ונבונים וידועים, ומה שכתוב להלן אנשי חיל וכו' רק גם בזאת יכולים דברי רמב\"ם להתקיים בא' משני פנים, או שיאמר שקבע הלכה כספרי שמנה אנשים בכלל המדות נגד דברים רבה שהוא כידוע מאוחר לספרי, או שיאמר שטעות נפל בדברים רבה, וצריך להתחיל הפסוק משם אנשים חכמים ונבונים וידועים, ולהיות שטעו הסופרים וחשבו כמו שחשב רא\"ם שאין אנשים בכלל מחקו והניחו חכמים ונבונים וידועים — רק על פי שטתינו אין צורך לשבש המדרש, כי חכמים ונבונים אצלנו נמנו לשתי מדות אצל השבעה רק נכללו שתיהן בלשון חכמים בפ' אנשים חכמים וידועים, ואין בינינו לבין הרמב\"ם רק במספר השבעה שרמב\"ם מונה אותן רק לאחת, ואנו מנינו אותם לשנים כפשט המקרא והמדרשים, רק הדבר אשר יעמוד הרמב\"ם לעזרתנו הוא התקבץ שני התנאים חכמה ותבונה בשם חכם סתם, ואותה היינו מבקשים ועיין עוד על דברי רמב\"ם הלח\"ם ה' סנהדרין פ\"ב. והקורא יבחר.",
+                    "<b>ורואה</b> אני סעד גדול לדברינו מהירושלמי שהביא הסמ\"ג (עשין צ\"ז) ב\"ד של שלשה צריכין שיהיו בעלי חכמה שנאמר אנשי�� חכמים וידועים וכו', וחוץ מפירושינו יהיו הדברים האלה קשים לשמוע אם מפני שלא זכר נבונים, ואם מפני שסמך על הכתוב שכפי פירוש זולתינו בא לשלול מדת הבינה שלא נמצאה, ורק על פי שטתינו יבוא על נכון שהרי בכלל בעלי חכמה הם הנבונים, ויפה סמך על הכתוב עצמו המורה על כן — וכן מ\"ש בסנהדרין פ\"א ע\"ב ושולחים בכל המקומות כל מי שהוא חכם שפל ברך וכו' הרי שבכלל חכם גם נבון, שאם לא כן למה לא יבקשו גם נבון? וכן בתוספתא דסנהדרין ובודקים כלמי שהוא חכם וכו' הרי שבכלל חכם גם נבון — ומה שיקשה לשטתינו מדת הענוה שנזכרה בירושלמי אין כמ\"ל.",
+                    "<b>מבואר</b> יוצא מתוך כל הויכוח הקודם שבשם <b>חכם</b> סתם כלול גם נבון, והוא השלחני עשיר שכשמביאין לו רואה וכשאין מביאין לו מוציא משלו ורואה.",
+                    "<b>ואחר</b> שאשרנו וקיימנו עקר המשל והכוונה הנרצית בו, לכו ונלכה לאור הדברים והאמת האלה, לדעת מי הוא זה <b>אריוס</b> ששאל את רבי יוסי \"איזהו חכם\" ולאיזה תכלית נשקפה השאלה הזאת, ואחר העיון והחפוש הראוי אדברה ולא אבוש, ועוד תשמע ממני חבילות חבילות של ראיות כי לא יטעה האומר כי הוא זה <b>אריוס</b> Arius ראש החולקים ומיסד כת <b>הַאָרְיַנִי</b> אצל הנוצרים, ומאד מאד היתה נחוצה אצלו השאלה הזאת ונצרכת ונצמדת לעקר מחלוקתו עם שארית כהני הנוצרים שבזמנו — ומתחלה נגביל הזמן והמקום שעמד בו אריוס הלז בכל הדקדוק האפשרי, ונראה היתכן להאמין שיתראה פנים עם החכם הישראלי רבי יוסי עד שישא ויתן בביאור שם <b>חכם,</b> ואם החקירות האלה וכיוצא באלה היו נהוגות אצלו ושם אליהם מגמת פניו מקדם קדמתה, ואם היו נצרכות אצלו ולמחלוקתו עם כהן הראש ככל האמור — והנח אריוס כפי עדות אחרוני החוקרים עמד בשנת. 336 לחשבונם Haag. Hist. des dogmes Chret. vol. l. 165. וגם קודם לכן. 321 החל לדרוש על שער בת רבים אמונותיו בענין הבן ואופן התאצלו מהאב, והורידוהו מכהונתו על הדבר הלז, ובשנת. 395 היתה האסיפה הגדולה בעיר <b>ניקיאה</b> Nicee ושם גזרו על כל דבריו שהם נגד האמונה הרצויה ובמאמר המלך קוסטאנטין הגלו את אריוס לארץ רחוקה lllyrie עד תום עשרה שנים, ואז החזירוהו אל מושבו ואל כנו בגזרת אסיפה אחרת שהיתה בעיר ירושלים, ואחרי מות הקיסר קוסטאנטין מלך בנו קוסטאנציוס והוא החזיק ביד הארינוס הפך מה שעשה אביו ועמדו זמן רב בשלות השקט תחת צל מלכותו. ועתה נפנה לראות היעמדו דברינו שאריוס זה יוכל להתוכח עם רבי יוסי ואם הזמן מסכים, הנה אין ספק כי לא תתיישב השערתינו לשום אחד מהתנאים הנקראים בשם רבי יוסי לא ר\"י הגלילי ולא ר\"י בן חלפתא, ואולי אחרים שקדמו בזמן לאריוס, רק מצאנו את שאהבה נפשינו ר' יוסי אחר אמורא חבירו של רבי ינאי בגמרא ירושלמית (פ' אין עומדין) שעוד נעיר עליה, והוא צץ ופרח בזמן הקיסר קוסטאנציוס וגם קודם לכן כי בזמן זה הקיסר כבר עלה לאנטוכיא כאשר תשמע והיה גדול ומכובד מאד בעיני המושל הרומיי, ואם כן אין ספק כי הזמן מסכים להתקרב אריוס ור' יוסי אחד אל אחד ולהתראות פנים, רק אם המקומות יסכימו גם כן — הנה ידענו שאחר שבערה אש המחלוקת בינו ובין כהן הראש אלכסנדר בעיר אלכסנדריא כתת אריוס את רגליו מפה ומפה למצוא מנוח אשר ייטב לו ועוזרים שיתמכו בידיו במחלוקת הזה, וביחוד התהלך בארץ ושראל לדרוש מכל כהני הנוצרים אשר שם להיות לו לעזר ולהועיל וכן היה שהאסיפה שהיתה בירוש' החזירה אותו לאיתנו הראשון כאשר כתבנו — ואם כן קרוב הדבר מאד שיתראה פנים עם חכמי יש' הנמצאים בארצות הקדש, ומכללם רבי יוסי העומד שם חי וקיים בזמן ההוא, או אולי באחת מערי אסיא וביותר באנטוכיא ששם נראה עוד רבי יוסי עולה בחברת ר' ינאי כמסופר בירוש', ומצאנו בזה שהזמן והמקומות מסכימים לפגישתם נראה עתה אם המסופר על אריוס ולמודיו וידיעותיו ורוב הגיונו מתישבים לחקירות כאלה שעליהם נועדו יחדיו אריוס ור' יוסי, וצריך אתה לדעת כי בימים ההם גדולי חכמי הנוצרים נחלקו לשתי כתות בסדר למוד כתבי הקדש, האחת ומשכנה באלכסנדרייא הלכה בנתיב המשלים וידה אוחזת בעקב פילון הוא ידידיה ותלמידיו אשר אהבו לפרש המקראות והספורים וגם מצות התורה על דרך משל וחידה, והשנית בחרה לבאר דברי התורה על פי חכמת הלשון והדקדוק, וסדרי זמנים, ולירד בעומק פשטי מליצות התורה וזולת זה לא בקשה דבר, ומיסדה הראשון היה לוקיאנוס Lucien שעמד על המשמר שנים רבות לתרגם ולפרש כל כתבי הקדש ושם כבוד מנוחתו בעיר אנטיוכיא, והנה אריוס זה שעליו אנו דנים היה תלמיד מובהק ללוקיאנוס זה, ואחז דרך רבו בכל פנות שיפנה בביאור המקראות כאשר עליו סופר Haag hist. des dogmes Chret. vol. l. 165. ואל מי תצדק שאלת אריוס לר' יוסי איזהו חכם, וגם או אינו אלא נבון אם לא להאיש הזה? — ועתה אחרי ראותינו כי השאלה הזאת היא אפשרית ונכונה וקרובה אצלו במאד מאד, לא נשאר לבאר רק אם היה נצרך אליה בענין המחלוקת שהתעשקו עמו שאר כהני הנוצרים בעלי ריבו, ואני רואה כי יש לה מבוא ויחס גדול בענין המחלוקת שנחלקו בו אריוס וחבריו כי ענין מחלקותם ותחלתו כן היה, כי כפי דברי אלכסנדר ההגמון באלכסנדרייא והנגררים אחריו הבן שנקרא אצלם בלשון יוני <b>לוגוס</b> Logos רוצה לומר <b>חכמה</b> הוא קדמון לא נאצל בעת זולת עת רק אצילותו מקדם מימי עולם, ומטענותיו נגד אריוס שאם הבן היתה לו התחלה ימשך כי כבר היה זמן שהאל והוא האב היה מבלי חכמה (Alogos) לא כן לדעת אריוס, כי הוא היה אומר שהבן נתחדש אחר העדרו קודם בריאת העולם והוא היה כלי אומנותו של הבורא לברוא בו את העולם, ואיננו האלהים באמת רק יקרא בשם אל גם לוגוס או סופייא חכמה כי האל והוא האב <b>חלק לו מחכמתו</b> — והנה אין ספק אצלי אחר כל מה שביררתי בראיות גמורות בספרי על התחלת דת הנצרות, כי לא בלבד הדת הזאת בכלל לא היתה בעת הוולדה וכאשר החלה להתהלך בחוץ רק <b>קבלה משובשת</b> וכמין קיצוץ בנטיעות כמי שנכנס לפרדס ולא יצא בשלום, אבל שגם המחלוקת הזה בפרט בין אריוס ואנשי ריבו, רק על אמונות הקבלה נוסד ושתי הדעות גם יחד ממעיה יפרדו, ואין צורך להביא עצות ותחבולות מרחוק לראות הקשר החזק והאמיץ הקושר בין זה לזה, כי כעבות העגלה נראה לעין כל כי הנה ידוע מפי קדמוני המקובלים שיש ספירות קדומות כמוהו יתברך לא נפרדו ממנו גם רגע אחד, והם כתר חכמה ובינה ויש מחודשות כספירות אשר תחתיהן וביחוד חסד גבורה תפארת, ובפירוש השיב לשואלו דבר הרב רבינו עזריאל רבו של רמב\"ן \"ועל מה ששאלת אם הספירות מקרוב או מרחוק ואם הם קדומות או מחודשות, תשובה אחי דע כי יש מהם מקרוב ויש מהם מרחוק וכתיב האלהים מקרוב וכו' ורחוק הוא הנקרא <b>קדם</b> (שאלה א') והגם כי קדם הוא בלי ספק ספי' חכמה עוד לו יותר מפורש בשאלה הח' יש מהם מהספי' שהיו בכח בא\"ס קודם צאתם אל הפועל כמו הספי' ראשונה שהיא שוה לכלם <b>ויש מהם במושכל שנאצלו מאז כמו הספירה השנית</b> שממנה תורה שקדמה לבריאתו ש\"ע ויש מהם במורגש ויש מהם במוטבע כמו הספי' שהם לצורך העולם הזה <b>שנאצלו עתה קרוב לבריאת העולם,</b> וסבת ה��בוש שנשתבשו הנוצרים כענין זה הוא מפני שמצאו ששה ספירות של שלש שלש, למעלה כתר חכמה בינם הנקראים אב בן ורוח — ומצד אחר חכמה ת\"ת מלכות הנקראים ג\"כ אב בן ורוח הקדש — רק בחכמת האמת ההפרש בין הבן הראשון להבן השבי גלוי ומפורסם כי זה כדברי ר' עזריאל הוא אלהים מרחוק וזה אלהים מקריב, רק הבוצרים לא ידעו ולא דברו כ\"א משלשה דוקא ולא ידעו אב בן ורוח זולת אלה, ומזה במשך שנבוכו בגדר הבן שהוא החכמה ונחלקו הדעות במהותו ומקורו והרכיבו עליו התארים הראויים לחכמה גם לתפארת כי יחס החכמה בג' ראשונות הוא יחס התפארת בג' אמצעיות ולהיות שלא ידעו זולת החכמה והיא הספירה השנית טען אלכסנדר על אריוס שאם כדבריו שהיא מחודשת כבר היה זמן שהאב היה נעדר החכמה Alogos ומה יוכל אריוס להשיב על זה? הלא אחרי שהסכים גם הוא כשאר הנוצרים כלם שאין שם רק ג' ספירות, והשליכו מעל פניהם השבעה לא נשאר לי רק לפנות אל הענין הנרצה בשם <b>חכמה</b> אצל היהודים וכן אם נפשך לומר כי אריוס הניח גם החכמה הקדומה שאינה נפרדת מהאב וגם נאצל אחר שהוא הלוגוס שזכרנו כנראה מדבריו למעלה <b>שחלק לו ה' מחכמתו,</b> בכל אשר יהיה האופן לא דבר רק הוא לצורך מחלוקתו לדעת גדר החכמה אצל היהודים שממנה למדו הנוצרים לכנות את הבן בשם סופייא או לוגוס היינו חכמה כי נפשו יודעת מאד, להיות עדיין התחלות הנצרות גלויות לעין כל, כי מחק היהודים ובפרט מצור הקבלה נחצבו אמונותיה ותפס הדרך שתפסו כל גדולי אומתו לבקש אצל היהודים פתרון מליצות התורה, וביותר שהיה אריוס מלומד במדרש לוקיאנוס רבו באנטוכיא הבוחרת בחכמת הלשון ופשטי כתבי הקדש, על כן נעשה שואל לרבי יוסי ואמר לו <b>איזהו חכם,</b> ומתשובתו של ר\"י גם מטענתו של אריוס או אינו אלא נבון, שמענו שלא היתה כוונת אריוס לשאול איזה האיש שיאות לו להתפאר בשם חכם על דרך איזהו חכם דבן זומא, רק לדעת הענין הנרצה בלשון עברי בשם חכם וכמו שכתבנו — ולשאלה זו הסתמית ענה רבי יוסי <b>זה המקיים תלמודו</b> דהיינו מי שכבר יצא שכלו מן הכח אל הפעל ונתאחד היודע עם הידוע Sujet — Object כי צריך אתה לדעת כי זוהי שהורו לתלמידיהם ראשי הנוצרים כי הבן אצל האב הוא ביתם הידוע עם היודע על דרך שאמרו חכמי הקבלה על ג' ראשונות וקצתם על חכמה בינה ותפארת ספר סופר וספור או דעת יודע וידוע או שכל משכיל ומושכל. — ובאומרו זה המקיים תלמודו כבר כלל בזה הדעת היודע והידוע ואם כן לדעת הנוצרים כבר הבן בכלל ההוא <b>הידוע</b> או <b>המושכל</b> או <b>הסיפור</b> ושם חכמה או חכם הנאמר עליו יתברך בכתבי הקדש וביחוד באיוב ומשלי כבר שלשתן כלולים בהם ואינם נפרדים זה מזה לעולם, וכן באמת דעת המקובלים בג' ראשונות דלית בהון פרודא לעלמין שנקראו רעים לכוונה זו הפך ת\"ת ומלכות שלא נקראו רק דודים מפני שאין חבורם תדירי בלי הפסק, ובזה קלע רבי יוסי אל השערה ולא החטיא בכוונת שם <b>חכם וחכמה</b> גם במה שנוגע לאצילות והגביל הוראתם למה שנוגע לחכמה העליונית הקדומה והבדילה מן הדעת והת\"ת שהוא מחדש והוא הלוגוס <b>פרו'פוריכוס</b> של חכם עמינו ידידיה האלכסנדרי ר\"ל החכמה הנדברת או <b>המוצאת החוצה</b> כמו שקראוהו חכמי הקבלה גם הם <b>קול</b> להורות על ענין זה עצמו הפך הלוגוס האינדיאטיטוס שאינו לעולם נבדל מהאל ית' והוא נצחי כמוהו, ואף אתה אל תתמה על החפץ במה שאנו מיחסים לאריוס חלוקי <b>פילון</b> הוא ידידיה האלכסנדרי כי מצינו מחשובי כהני הנוצרים הראשונים שהלכו בעקבותיו והניחו שנ�� הלוגוס כמו שהוא הניח, וביותר בזמן קרוב למחלוקת <b>אריוס</b> האחד הוא מרקיל מאנכירא Marcel d' Ancyre שעליו דבר החכם האג Haag בז\"הל, הוא מרקיל חדש נעורי דעת חכמי אלכסנדריא אודות הלוגוס אינדיאטיטוס והלוגוס פרופוריכוס, והאחר הוא פ'ותין Photin שחלק גם הוא בין הלוגוס והיא חכמת המקובלים בלתי ספק <b>והבן</b> (שהוא הת\"ת) עיין Haag hist. des dogmes Chret. vol. l. 183. 184. — ולהיות שלא נתברר כל זה מתחלה אצל אריוס — או אולי היתה בידו הלכה רופפת הוסיף שאלה לעמוד על אמתותן של דברים או אינו אלא נבון כלומר <b>החכם</b> סתמי האמור בתורה ומנה גם כן החכמה שמא אינה רק הבינה עצמה כלומר ההכנה והכח הראוי להשכיל ולדעת הדברים, ולא החכמה ממש הנקנית המוצאת מן הכח אל הפעל וביותר נוכל לעמוד על כוונת אריוס בשאלה זו במה שכפל דברי ר' יוסי ואמר <b>אתה אומר תלמוד</b> נראה שכל עקר ספקו של אריוס הוא אם בשם חכם נכלל גם <b>הנשוא</b> Objet והידוע או המושכל כמו שאמרו חכמי הקבלה? או אינו אלא נבון ואין במשמעותו התלמוד, אז השיב ר' יוסי והלא כבר נאמר נבונים ושתי שמות להוראה אחת אך למותר, אם כן מה בין חכם לנבון חכם דומה לשלחני עשיר וכו', וראוי להעיר על ענינים נכבדים המתיחסים למשל הזה בכל נושאיו פרטיו ודקדוקיו.",
+                    "<b>מצאנו</b> משל השלחני שגור בפי רז\"ל להורות על המלמד ביחס אל תלמידיו דרך כלל על למוד התורה בכל חלקיה, וביותר מצאנוהו בכוונה פרטית ונשקפת אל הלמוד הנשגב אשר קראוהו מעשה מרככה ואולי אל הלמוד הזה האחרון בלבד נוכל לכוין כל המקומות שנזכר שם זה בתלמוד הנה בסנהדרין פ\"ז דס\"ח אמרו שכשנפטר ר' אליעזר פגע בו (במיטתו) ר' עקיבא בין קסרי ללוד והיה מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ פתח עליו בשורה אבי אבי רכב ישראל ופרשיו <b>הרבה מעות יש לי ואין לי שלחני להרצותן,</b> ופירש\"י הרבה שאלות יש לי לשאול ואין למי אשאל — והערוך (רץ א') כתב ז\"ל פירוש זה אמר מטעמי תורה כלומר ספקות יש לי ואין לי מי שיפרשן — ולדעתנו דעת עניים אין מליצת התלמוד עולה יפה לפי פירוש זה כי איך ימשיל השאלות למעות הקנויות כבר אצל בעליהן וגם כיצד ירמוז אל התשובות במשל <b>ההרצאה</b> ועיין דברי מהרש\"א שנראים יוהר קרובים, והנה כפי פירוש שניהם יהיה המשל חוזר אל תלמוד תורה בכלל מבלתי השקפה לחלק ממנה על זולתו, ולא אחשוך את עצמי לחוות דעתי בענין זה והוא שמטעמים רבים ונכבדים כאשר תשמע נראה לי הנכון כי על חכמת הסתרים והמרכבה רמז לנו רבי עקיבא אם לא גם בפסוק במשל בלתי ספק, כי על והנה רכב אש וסוסי אש מצינו דעת מי שאמר שהיו עסוקים במעשה מרכבה, ועל המשל לא נוכל למצוא גלוי יקר ושריר וקיים יותר מדברי רבי אליעזר עצמו סמוך למיתתו הט אזנך ושמע מה שכתוב שם משם ר\"א \"ולא עוד אלא שאני שונה שלש מאות הלכות ואמרי לה שלשת אלפים הלכות בנטיעות קשואין ולא היה אדם שואלני בהם דבר מעולם חוץ <b>מעקיבא בן יוסף</b> פעם אחת אני והוא היינו מהלכים בדרך אמר לי רבי למדני בנטיעות קשואין אמרתי דבר אחד ונתמלאת כל השדה קשואין אמר לי רבי למדתני נטיעתן למדני עקירתן, אמרתי דבר אחד נתקבצו כלם אל מקום אחד\" ולבי אומר לי (וכל ישר הולך יודה כי קרוב הוא) כי כשפגע ר' עקיבא במטתו של ר\"א והמלווים אותו גדולי ישראל ספרו לו לר\"ע שהיה רגיל אצל ר\"א כל המאורע ועל הכל, אי אפשר שיעלימו ממנו דברות קדשו של ר\"א הנוגעים לרבי עקיבא ומראים חבתו וכבודו של ר\"א שהיה מכבדו ומחבבו למעלה מן הכל, והם הדברים האמורים למעלה ורק אחרי שומעו כדברים האלה נשא משלו והורה באצבע לכל מה שספרו לו ולכל הדברים שעברו בינו לבין ר\"א ואני משער בהשערה קרובה ונראית כי הויכוח על הקשואין היה הויכוח האחרון שהיה ביניהם ואחריו שוב לא נתראו פנים או לפחות לא ערב ר\"ע אל לבו לבקש ממנו חכמת הסתרים ועל זה פתח עליו בשורה, בהספד אבי אבי לרמוז כי כמו שקרה לאלישע עם אליהו כן קרה לו וכמו שאליהו ואלישע היו מהלכים בדרך כשנפרדו פרוד אחרון זה מזה כן ר\"א ור\"ע היו מהלכים בדרך כשנתראו פנים באחרונה וכמו שהיו הראשונים עסוקים בד\"ת ואולי גם במעשה מרכבה כדעת קצת כן האחרונים עסקו בחכמת הסתרים וכמו שאלישע שאל מאליהו ויהי נא פי שנים ברוחך אלי כן ר\"ע שאל ממנו שאלה כפולה למדתני נטיעתן למדני עקירתן וגם לזה כוין הדבור האחרון הרבה מעות יש לי ואין לי שלחני להרצותן וכלומר הרבה למדתי והרבה השגתי מהחכמה ההיא רק לא ידעתי בבירור אם כוונתי לאמת בכל מה שאני יודע, או נכשלתי באיזה טעות כדרך מי שיש לו מעות הרבה והוא עשיר אבל אינו שלחני כלומר אין לו לב מבין להבחין בין האמת והשקר ור\"א היה אצלו השלחני המבחין ומעמידו על האמת וראה אם אמת יהגה חכו שהרי בתואר זה מצאנו ר\"ע מתואר כתלמוד עצמו והוא מה שאמרו ר\"ע <b>אוצר בלוס</b> כלומר מלא ידיעות רבות רק לא בסדר הנכון והראוי, וכן באבות דר\"ן אמרו עליו למה היה ר\"ע דומה <b>לעני</b> שנטל קופתו ויצא לשדה מצא חטים וכו' מצא ענבים וכו' כך ר\"ע כשלמד מרבותיו שמע דבר מקרא ואחריו הלכה ואחריו מדרש ואחריו אגדה נתן לבו וכו', אבל כשנעשה חכם גדול עשה כל התורה מטבעות מטבעות סדר מדרש וספרא וספרי לבדם ושנאם לעצמם לתלמידיו והלכות לעצמן ואגדות לעצמן וחוץ מהנלמד לעניינינו ראוי לשקוד על שם <b>מטבעות</b> הנקשר על משל המעות והשלחני שלפנינו וגם שבמקומות אחרים, וכל אלה הדברים שלמדנו מהמאמר הסתום הזה של ר\"ע שבו פתח ההספד בשורה אין ספק אצלי כי רבי עקיבא עצמו ביאר כללותיהן ופרטותיהן בהרחבת ענין לאזני השומעים כי תאר המאמר מוכיח עליו שאינו רק כמין נושא לכל הדרשה או ההספד שספד עליו בשורה וגם לשון התלמוד יורה כן שאמר פתח עליו בשורה ולא יתכן שאחר שתי דברות אלה שוב לא יוסיף כלום.",
+                    "<b>והכוונה</b> שאנו מיחסים לר\"ע בדבריו אלה הרומזים לדעתינו לחכמת סתרי תורה, תוסיף אומץ ותתחזק בידינו כשנעריכה למליצות התלמוד כיוצא בה המובאים במס' חגיגה פ\"ב אחר שסופרו שני המעשיות מריב\"ז ור\"א בן ערך — וגם רבי יוסי הכהן ורבי יהושע שדרשו במעשה מרכבה ועל זה מקשה התלמוד איני והא תניא רבי יוסי בן יהודה אומר שלש <b>הרצאות הן</b> רבי יוסי הכהן הרצה דברים לפני ריב\"ז — ר' עקיבא הרצה דברים לפני רבי יהושע — ר' חנניה בן חכינאי הרצה דברים לפני רבי עקיבא ואלו ר\"א בן ערך לא קחשיב? ומשני דארצי וארצו קמיה קא חשיב דארצי ולא ארצו קמיה לא קא חשיב — ובשתים לא יפול שום ספק בלב המעיין, האחת כי באומרו ג' הרצאות והרצה דברים, אל מעשה מרכבה בלבד הדברים מגיעים והיה רש\"י ז\"ל לעד שכתב הרצה דברים דרש במעשה מרכבה, ולא כן דעת בעל הערוך שפירש הרצאה זו באופן משונה מאין לי שלחני להרצותן וכתב (רץ ד') פירוש כמו תריץ והקושי נגלה כי כל ההרצאות האלה התלמידים הם שהרצו לפני רבם ואיך יכון אצלם ענין תירוץ וישוב — והשנית, כי לשון הרצאה הוא לשון מושאל מהמעות או מטבעות שאומרים עליהם לשון זה <b>הרצאה</b> כמו ששמענו מר' עקיבא שאמר הרבה מעות וכו' ואין לי שלחני להרצותן — וכן אמרו כל המרצה מעות מידו ליד אשה וכן אסור להרצות מעות כנגד נר של חנוכה (שבת כ\"ב ובב\"ב דל\"ט) <b>עד דלא ארצי זוזי.</b>",
+                    "<b>ב תאר</b> עשיר ועושר מצאנוהו מיוחס באופנים וחלוקים שונים, ללומדי התורה כפי טבע הלמודים אשר בחרו רק העושר האמתי ר\"ל גוף הנכסים ומקור כל הקנינים נתיחסו תמיד אל בעלי הגדה ולבעלי ההלכות והתלמוד רק המטבעות או הסלעים העומדים תחתיהם לישא וליתן בין אדם לחבירו תמורת הנכסים והעושר עצמם, וזוהי שאמרו (בב\"ב 145) תנו רבנן עתיר נכסין עתיר פומבי זהו <b>בעל הגדות</b> עתיר סלעין עתיר תקוע זה <b>בעל פלפול</b> — ובצד מה מקביל מאמרם זה שלפנינו כי קרוב לומר שבהגדות שזכר נכלל כל מין הלכה והגדה בין הנוגעת להלכה ולמעשה בין הנוגעת למדרשי המקראות ואין הוראה זו חדשה בלשון הגדה ומקביל לחכם שהוא השלחני עשיר שמוציא משלו ורואה — ולבעל פלפול כי הוא הנבון באמת קראו עתיר סלעין דוקא להיותו משולל ממקור הקנינים שהם הנכסים שדות בהמות עבדים וכו'.",
+                    "<b>וידעתי</b> שאין זה פירוש מוסכם על מאמר זה, רק כבר ביררתי ואברר בע\"ה אמתתו \"בשמות החכמה וספריה\" אשר לי — וכיוצא בזה אמרו בירושלמי הוריות ח\"ג דרש ר' שמואל בריה דר' יוסי ברבי בון <b>חכם בעיניו איש עשיר ודל מבין יחקרנו</b>, חכם בעיניו איש עשיר זה בעל מקרא ודל מבין יחקרנו זה בעל הגדה לשנים שנכנסו לעיר ביד זה עשתות של זהב וביד זה פרוטרות זה שבידו עשתות של זהב אינו מוציא וחיה וזה שבידו פרוטרות מוציא וחיה ואין להאריך פה בפירוש מדרש זה, רק אומר כי אין פירוש הרב יפה עולה יפה לדעתי, ועיין עליו שהוצרך לעקם לנו את הכתוב <b>בעיניו</b> ולפרשו כאלו כתוב <b>בעיונו</b> ואין אנו רשאים להוסיף בדרשות על מדרש רבותינו, רק הנכון שבעיניו משמש לפניו ולאחריו חכם בעיניו ועשיר בעיניו והוא בעל הגמרא ולמה הוא עשיר בעיניו שהרי יש בידו פרוטרוט וכשנכנס לעיר הוא מוציא ומחייה את עצמו מקביל לעתיר סלעין שיש בכיסו מעות מזומנים לצורך אוכל נפש — אבל אינו עשיר רק בעיניו כי העושר האמתי הוא גוף הנכסים קרקעות ובהמות ועבדים או כסף וזהב בעינים קודם שיקנו צורת מטבע שלא נתן רק להוצאה חלקית ולהפך דל מבין יחקרנו כלומר דל דוקא למראה עינים דוגמת חכם בעיניו איש עשיר והוא בעל הגדה שיש בידו עשתות של זהב וכשנכנס לעיר אינו מוצא עם כל עשרו במה לחיות כי עשתות של זהב אינו ראוי להוצאה דוגמת עתיר נכסין זה בעל הגדות כי עשיר הוא באמת רק אינו מוצא להחליף ולהוציא כי קרקעות ובהמות לא נתנו להוצאה — ובכל זאת יחקרנו לעשיר בעיניו, ומלת <b>יחקרנו</b> היא מליצה עמוקה ומפוארה כי אין החוקר חוקר זולתו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה כן בעל העשתות שהוא בעל הגדה להיות אצלו אמון חכמת התחלות הדת ומסתריה שנרמזו תמיד לדעתי בשם <b>אגדה</b> הוא בא עד תכלית העשיר בעיניו שהוא בעל הפרוטרות הוא בעל הגמרא — ומאד מאד יאירו הדברים האלה כלם במדרש אחר שהובא בירוש' דהוריות שם וגם במדרש קהלת וזה תארו, רבי אבא בר כהנא אזל לחד אתר אשכח רבי לוי יתיב דרש איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל אשה יתאוה ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו כי איש נכרי יאכלנו — עושר זה המקרא, נכסים אלו הלכות, וכבוד זה התוספתא, ואיננו חסר אלו משניות גדולות כגון משניות של רבי חונה, משנתו של רבי הושעיא ומשנתו של בר קפרא, ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו, <b>זה בעל אגדה</b> שאינו לא אוסר ולא מתיר לא מטמא ולא מטהר כי איש נכרי יאכלנו <b>זה בעל הגמרא,</b> קם רבי אבא בר כהנא ונשקיה ארישיה וכו' וגם אנו נוסיף נשיקות וברכות לראש צדיק כי הוא המדריכנו במעגלי צדק ומקיים ומאשר כל האמור למעלה. — הרי שעשה מכל התורה כלה שני חלקים — החלק האחד כולל מקורות כל הלמודים וגופי התורה מקרא משנה הלכות ואגדות, ועל כל אלה ועל בעל האגדות בפרט אמר שאינו לא אוסר ולא מתיר לא מטמא ולא מטהר, ואני אומר שעל כלם אמר כן חדא כי המשך הכתוב יורה כך, כי בשלמא עושר ונכסים וכבוד הם שמות הקנינים יכל אחד מתפרש לעצמו מקרא משנה וכו' רק ולא ישליטנו איננו שם פרטי לאחד מהקנינים רק חסרון הממשלה עליהם וחסרון התועלת החיצוני והמעשי מהלמודים ההם ומוכרח אם כן שחוזר אל כלם — ועוד שנית שלא על ההגדה בפרט יכון לומר שאינו לא אוסר ולא מתיר כי גם על כל האחרים אמת נכון הדבר כי אינם לא אוסרים וכו' שהרי כדרך שאין למדין מן ההגדות כן אין למדין מהמקרא כמו שהצדוקים עושים ואין מורין הלכה לא מהמשנה והתוספתא כמו שאמרו התנאים מכלי עולם וכל החלק הזה מקביל בשני המאמרים שקדמו בגמ' בבלית (מס' בבא בתרא) ובהוריות א\"ל עתיר נכסין עתיר פומבי שכן שם נכסים שוה שם וכאן ועתיר ופומבי הוא דומה בכל חלקיו למ\"ש וכבוד זה התוספתא ומקביל לבעל <b>העשתות</b> של זהב דהירושלמי כשנכנס לעיר אינו מוצא במה לחיות עם רוב עשרו ונראה כדל ואין ידו משגת לחיי שעה, כן אמר פה \"ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו\" והם שתי מליצות מתאימות שוים תכלית השווי — והחלק השני הוא ההוראה, כפי הצורך המזדמן לפרקים לדעת מה יעשה ישראל ולזה מצאנו משל מקביל בכל אחד מהמאמרים שזכרנו ושלשתן בחותם אחד נחתמו — בגמ' בבלית קראוהו <b>עתיד סלעין עתיר תקוע</b> כי הוא העושה התורה מטבעות לעת הצורך ודומה למשל בעל הפרוטרות דגמ' ירושלמית הנקרא חכם בעיניו איש עשיר כשנכנס לעיר הוא מוציא וזן את עצמו — והוא האיש הנכרי שיאכל העושר והנכסים שנזכר במד' קהלת וגם בירושלמי והוא <b>בעל הגמרא</b> דהיינו המורה הוראות כפי צורך השעה — ושלשת המשלים האלה (והיה ראוי לעמוד עליהם יותר ממה שדברנו עד הנה אלו היה המקום מסכים) הם מסוג אחד עם משל רבי יוסי לאריוס חכם דומה לשלחני עשיר וכו' נבון דומה לשלחני עני אבל לכוונה אחרת כי פה ידבר על תכונת נפש האדם אם חכם ואם נבון, ובג' המאמרים שזכרנו לא ישקיף רק אל התועלת רוחני או מעשי הנמשך מחלקי התורה אצל לומדיהן — וקרוב לאלה, ההבדל ששמו בין רב יוסף ירבה, רב יוסף סיני ורבה עוקר הרים, ושאלת חכמי אי לחכמי בבל סיני ועוקר הרים הי מנייהו עדיף והשיבו סיני עדיף הכל צריכים למארי חטייא, נמצינו למדים כי משל השלחני והעושר לרמוז אל למוד התורה ולחלק מחלקיה הוא שגור בפי רבותינו באופן מסכים לכוונה אשר ייחסנו לר\"א כשהשיב לאריוס על פי המשל ההוא.",
+                    "<b>וביותר</b> יתאמת ביאורנו זה והכוונה שייחסנו לשואל ולנשאל ר\"ל לדעת איזה הדרך הנכון להבין על מתכונתה <b>החכמה</b> העליונית שעליה נדברו הנוצרים בשם <b>בן</b> אחר שנדע כי אצל חכמי הקבלה תאר <b>עשיר ועני</b> מתיחסים לשתי ספירות שלהם עם חכמה ובינה יחס וקירוב נפלא כי ידוע שהתפארת והמלכות למטה הם כדמות חכמה ובינה למעלה וכבר הראיתי עד למדי בספרי על התחלת דת הנצרות שאחד מהפחתים שבו נפלו ראשוני המיסדים דת זו הוא זה שנתחלפו להם או הרכיבו זה על זה החכמה בתפארת — והמלכות בבינה ועשו משניהם אחד, והנה לדעת המקובלים תפארת הוא הנק' עשיר ויסוד ומלכות נקראים עני ועניה, ונשאר רושם הנכר מהתיחס העושר האמתי למדת החכמה והדלות לבינה במה שמבארים המקובלים דעתם כי העשיר הוא עשיר מצד החכמה והדל הוא דל מצד הבינה וזה שכתב בעל מק\"מ (זהר ב' קפ\"ז) על מ\"ש שם העשיר לא ירבה דא עמודא דאמצעיתא זה לשונו, וכל זה בא בכח החכמה שבה מתחילים ובה מסיימין שכן יסוד אבא מבריח ונכנס עד סוף כל היסוד כידוע והרי מכח החכמה שהיא עשר <b>(עוֹשֶר?)</b> יש בזעיר עשר ולא אחד עשר עשר ולא ט' <b>גם שהיסוד דל מאמו</b> (בינה) <b>אינו כן מאביו</b> (חכמה?) — ונמצא בספר אפלאטון הנקרא <b>המשתה</b> משל נשגב על העושר והעוני נקראים אצלו בלשון יונית <b>פורוס ופינייא</b>, Poros et Poenia ולדעת גדולי תלמידיו הנרצה בהם הוא למשל החכמה העליונית בעושר, והנפש הכללית או החומר, בדלות — ובפרט נמצאים אצל פלוטינו באיניאד Enneades דברים יקרים ונחמדים נראים כחצובים ממחצב הקבלה בלי שנוי או מגרעת עד שיאות לומר עליהם כמו שאמר רבי אבא על ספרי בני קדם (זהר <b>א</b> 100) <b>מלין אלין קריבין למילי דאורייתא</b> ואין פה מקום להאריך בזה, רק מה שרצינו בכל האמור עד הנה הוא כי לא בלבד משל השלחני והעושר או העניות מסכים עם שארית משלי רז\"ל הדומים להם בשמותם ותולדותם כפי הכוונה שייחסנו למשל ר' יוסי ונוסחת הילקוט רק שגם בעצם החכמה האלהית שממנה חצב אריוס וחביריו וכל הנוצרים בכלל התחלות אמונותיהם נמצא משל העשיר דבק לחכמה (שהוא השלחני עשיר) ומשל הדלות דבק לבינה (שהוא השלחני עני) ונתקיימה גם מצד זה השערתינו הראשונה.",
+                    "<b>ואין</b> ספק אצלי אחר הדרישה הנאותה כי אמונת אריוס היא יותר קרובה אל האמת ואל המוסכם בחכמת האלהות מדעת אלכסנדר מנגדו שהיא דעת הקאטוליקים כלם שהרי כפי הקאטוליקים וכפי מה שביארנו כל תארי החכמה ייחסום אל הבן שהוא התפארת ולא הבדילו ההבדל הראוי בין שניהם, לא כן אריוס שהגביל תארי התפארת כהוגן וכשורה ורמז גם כן על החכמה העליונה הדבקה דבקות נצחי במהותו יתעלה, וכל זה מתישב לדעות המקובלים שהרי בביאור הורה אריוס כי הלוגוס והוא הת\"ת נקרא דעת גם חכמה כי האל <b>חלק לו מחכמתו</b> Haag hist. des dogmes vol. l. — הרי שרמז על הת\"ת המקבל ועל החכמה המשפעת, ולהשיב למנגדו דבר הוא אלכסנדר שהיה טוען עליו שאם כדעתו הבן מחודש כבר היה זמן שהאל היה בלתי חכמה Alogos על כן שאול שאל אריוס את פי חכמי ישראל היודעים בטיב לשון עברי וביאור המקראות שבהם נזכרו שם חכמה וחכם עליו יתעלה כמו בפרשת ה' קנני ראשית דרכו, ובס' איוב החכמה מאין תמצא — ושם על הבורא חכם לבב ואמיץ כח (שהם כלם הכתובים שסמכו עליהם המקובלים ומהם למדו גם הנוצרים ועל המקובלים העד יעיד כבר בזמנו רבינו סעדיה גאון באמונות ודעות כמו שעליו העירותי בארוכה בס' טעם לש\"ד) שיגידו לו איזהו <b>חכם</b>, ואחר הויכוחים ששמעת חתם רבי יוסי במשל השלחני ואמר לו שחכם דומה לשלחני עשיר שאם מביאין לו לראות רואה ואם לאו <b>מוציא משלו ורואה,</b> והיא התשובת אשר אליה היה אריוס נכסף, כי היא הנותנת לו כח לעשות חיל ולהתגבר על משנאיו כי בה יוכל לחתום פי שטן העומד על ימינו לשטנו ואומר שאם כדבריו כבר היה זמן שהאל היה בלתי יודע Alogos ועל פי תשובתו של רבי יוסי ישיב ביד רמה כי החכם דומה לשלחני עשיר והיא החכמה שאליה העושר והחכמה מתיחסים כאשר שמעת אם <b>מביאין לו לראות רואה</b> כלומר איזה נושא או ידוע מבחוץ רואה, ורמז על התחדשות הנאצלים (והסתכל והפלא על פעל ראייה הנוקב ויורד עד חדרי הלב כי היא הפועל השגור בפי כל תופסי האצילות Emanation מפלאטון עד המקובלים והרמב\"ם נמורה מתפלא על רבותינו שאמרו על הב\"ה שנסתכל בתורה וברא העולם וכתב כי בלשון זה נשתמש פלאטו על עולם השכלי) והנאצל הגדול הוא הלוגוס והת\"ת — וכשאין מביאים לו וכלומר כשעדיין לא נתחדש הנאצל והידוע <b>אָיִן</b> לשתחול עליו דעת עליון לא בשביל כך תהיה הידיעה נעדרת ממנו יתברך כי אם <b>מוציא משלו ורואה</b>, כלומר כבר יש די במהותו הנצחית להשלים כל חלקי פעלת ההשכלה <b>דעת ויודע וידוע</b> כי הם אחוזים בו כשלהבת הקשורה בגחלת ואין שנוי בין קודם האצילות לאחר האצילות אלא מפאת המקבלים — וזה אצלי דרך פשוט ונכון.",
+                    "<b>ולא</b> יוכל הקורא הנלבב להתעלם כי המשל שאנו דנים עליו וכל הדומים לו המיוסדים על <b>המטבעות</b> יסודתן ברעיון נשגב הנמצא בפי חכמינו התלמודיים, ואשר אין לו שחר והבנה נכונה זולת ע\"פי הקדמות חכמי הקבלה והיה גם הוא לאות כי רוח אחד המחיה את כלם. — והרעיון הזה הוא כי היצורים כלם בין שכליים בין גשמיים נחתמים בחותמו של הב\"ה כדרך המלכים שחוקקים צורתם על חתיכות כסף או זהב להקנזה להם הערך והשווי הראוי וזה שאמרו חותמו של הב\"ה אמת — אמרו לא כמדת הב\"ה מדת בשר ודם אדם צר צורה בכותל שמא יכול ליתן בה רוח ונשמה וכו' ואמרו על הבא על הערוה שעושה סלעו של הבה\"ו פומבי וכן כמה משלים מזה המין, על כן ראוי והגון כי בעת אשר נדברו חכמינו על השגת מהות הנבראים אם שכליים ואם רוחניים, ועל גדר ומדת הידיעה בהם ובטבעיהם ישתמשו במשלים לקוחים גם הם מהמטבעות והשלחני ויאמרו כאשר שמענו מפיהם ומפי כתבם כי החכם דומה לשלחני עשיר, נבון לשלחני עני ויקראו הצעת החכמה לפני הרב בלשון <b>הרצאה,</b> וירמזו על בעלי ההלכות וההגדות במשלים כיוצא באלו כאשר שמענו ונדעם — והיותר נפלא שלא אצל חכמינו בלבד נהיה כדבר הזה, אבל נשמע כמוהו גם אצל ראשוני חכמי הנוצרים וביחוד אצל הבוחרים בדרכי הקבלה ובמסתריה כמו קלימינס האלכסנרי הידוע לאהבת החכמה הנסתרת Gnose וגם הוא נשא משלו בדור ב' לחשבונם שהוא דור ר' עקיבא ורשב\"י כמשל השלחני והמטבעות לרמוז על הידיעות הנשגבות ההנה וגם זו מהראיות כי ממקור ישראל שאבו מימיהם מיסדי הנצרות ועל ברכי הקבלה יולדו ונתגדלו עם היותם אחרי כן ביעטים בחק אמותם, וזאת אשר דבר \"לא נאוה הישיבה לפני תיבתו של שלחני אם גבר לא יצלח לבחון ולהבדיל בין המטבעות המתרצות לפניו ולהכיר בין מטבע טובה לרעה On ne doit pas s' asseoir au comptoir d' un Banquier quand on est incapable d' improuver les pieces qui sont presentees et de discerner la bonne d' avec la fausse monnaie. Clem. d' Alexand. par Cognat p. 407. עיניך הרואות משל דומה בכל חלקיו לכל הנשמע אצל חכמינו ותלוי גם הוא בזרועות החכמה האלהית כאשר אמרנו, כי היא המלמדת לאדם דעת, שכל היצורים הם נחתמים בחותמו של הקב\"ה והוא <b>הדפוס</b> לכל הנבראים כלם, שדוגמתן בעולם העליון ואינם רק צלם ודמות מהעליונים, וזה ראש פנת יקרת ויסוד מוסד לכל החכמה ההיא, ולא אצל קלימינס S. Clement בלבד, אבל למעלה הימנו עד מיסד דת הנוצרים שצוה וחזר וצוה לתלמידיו בזה הלשון <b>הוו שלחנים טובים</b> וספק אצלי אם כוין לומר כדעת החוקר הנשגב Vie de Jesus p. 180. Renan שיבזבזו ממונם לעניים על דרך מלות ה' חונן דל, אמנם יותר קרוב אצלי (אחר שידענו היות משל השלחני, והמעות, וההרצאה מיוחדים לחכמת התורה וביותר לחלק הנסתר שבה) לפרש כי ישתדלו לאחוז בכנפי האמונה הראוייה ולא ישבשו ולא יזייפו תלמודו ולא ימירוהו בנביא אחר ובאמונה אחרת — וסמוכות שלי רבות ונכבדות במשלים אחרים כיוצא באלה שהיה רגיל בהם, ומהם ומהמונם משל הסגלות והכיסין שבעל הבית הפקיד לשומרים, מהם מי שטמן אותם בקרקע, מהם מי שנשא ונתן בהם — ונשא משלו זה להורות כי פקדון האמונה צריך שמור ועשות פרי והוא באופן אחר משל השולחנים ואין פה מקום להאריך — ואלולי דמסתפינא אמינא שגם מאמר אחר ממנו כמעשהו יסודותיו במשל השלחני והמעות על התורה ולומדיה, וזה כשנשאל הנבון לפרוע המס אל קיסר רומי, וצוה שיראו לו המטבע שהיתה צורת הקיסר חקוקה עליו וישאל ויאמר צורה זו מה היא, ויענו, צורת הקיסר — ויען, \"תנו לקיסר מה שלקיסר ולאלהים מה שהוא לאלהים\" — ויש במאמר זה משמעות נגלה ונסתר, חציו הראשון נגלה וחציו השני נסתר וזה קשור ותלוי בזה כי באומרו תנו לקיסר וכו' ר\"ל תנו לקיסר המטבע שחקוקה בו צורת הקיסר, ואם כן מה שייכות יתכן עם סוף הצווי ותנו לאלהים וכו', אם לא שנאמר שגם בזה רצה להעיר כי יש מטבע אחר מיוחד לאלהים והם הדברים השכליים והרוחניים, והאדם עצמו בפנימיותו הנברא <b>בצלם אלהים</b> והוא מטבעו של הב\"ה, וזה תנו להב\"ה כי צורתו חקוקה בו, ובחלק הזה הב' סמך על שומעיו הרגילים במשלי השלחנים והמעות לרמזז על הענינים האלהיים — ולא די בזה אלא שמשל זה בפי הנוצרים כ\"כ שגור וקדמון עד שהחוקר הנז' כתב עליו כדברים האלה Mot conserve par une tradition fort ancienne et fort suivie — ואחר שרמז על קלימינס ודברותיו שזכרנו הוסיף והעיר כי נמצא כזאת גם אצל אוריגיני ויירונימוס ורבים מאבות הכנסיה.. On le retrouve dans Origene dans S. Jerome et dans un grand nombre de Peres de l' Eglise — והפלא שממשלי רבותינו כיוצא בו לא זכר אחד מהם על דל שפתיו.",
+                    "<b>עתה</b> נעצרה נא הקורא עוד רגע אחד ונוכיח בראיות אחרות כי <b>הארינוס</b> היו קרובים לרבותינו, ורבותינו מכובדים אצלם תכלית הכבוד, מה שלא יאומן אם לא אחר שנניח כי החדוש הזה שנתחדש על ידי אריוס בדת הנצרות היה נאהב אצל חכמינו והצליח לקרב הלבבות שהיו נפרדים תכלית הפרוד אחר שקוסטאנטין קבל עליו הדת החדשה — והנה קוסטאנטין החזיק כל ימי חייו (זולת ימים אחדים ואולי) בידי הקאטוליקים וכת אלכסנדר, לא כן קוסטאנציוס אחרי מותו כי הוא נשא נס <b>האריָנוס</b> והגדילם ונשאם למעלה מאויביהם, והותיר לנו האל שריד כמעט מאהבתם וקורבתם של רז\"ל לארינוס, וחשיבות רבותינו בחצר המלכים, חשיבות שאין למעלה הימנו, ומה שיוקיר ויפאר העדות היקר הזה הוא שרבי יוסי עצמו המתוכח עם אריוס ונותן חרב בידו להכריע קמיו תחתיו הוא המקבל הכבוד הנפלא הזה אחר שגברה ידם של הארינוס עוד לא כביר וזה בזמן קוסטנציוס ובעיר אנטוכיא וזה לשון הירושלמי בפ' אין עומדין <b>ר' יונה ורבי יוסי עלון קומי ארסקינס באנטוכיא חמתון וקם מן קומיהון — אמרין לי מן קומי אלין יהודאי את קאים לך? אמר לון אפיהון דהני אנא חזאי בקרבא ונצחי</b>\" ומי הוא זה ארסקינס? פי' בערוך שלטון — אמנם הרב החוקר שי\"ר (ערך מלין ערך זה) הוכיח בטוב טעם ודעת כי ארסקינס Ursicinus היה שר צבא תחת הקסרים קוסטאנציוס וגאללוס ומושבו באנטוכיא, רק מה שלא הגיד לנו הוא כי קוסטאנציוס כמבואר בקורות העתים עזב כת הקאטוליקים ובחר בתלמידי אריוס ובאמונותיהם ובמאמרו וברשותו נועדו יחד מספר רב מכהני הנוצרים בעיר אנטוכיא עצמה לבטל כל הנעשה נגד אמונות אריוס זאת לפנים בעיר ניקיאה במלוך המלך קוסטאנטינוס ולחזור לדעת אריוס וכן היה באמת שביארו שם דעתם אודות <b>הבן</b>, על כן לא הבינותי דברי הרב החוקר הנזכר כשכתב (שם) שגאללוס חשב לחנוף ברדיפת היהודים את גיסו הקיסר קוסטאנציוס כאשר ילחום נגד אויבי דתו כאשר נלחם <b>אז נגד האַריאנער</b> ומי הוא זה <b>הנלחם נגד האַרינער</b> ומוצא חן בעיני קוסטאנציוס? הלא כל הנודע מקיסר זה הוא שהיה אוהב הארינער ובמתקוממיהם התקוטט — ולפני ארסקינס Ursicinus שר צבאו ופקידו בעיר אנטיוכיא עמד רבי יוסי והפקיד קם מפניו כאשר שמענו ואמר <b>אפיהון דהני אנא חזי בקרבא ונצחי</b> ומה הכוונה בזה? הנה הרב יפה מראה פירש שהיו מלאכים נגלים לפניו כשהולך למלחמה כדמות אלה ונוצח והביא ראיה ממה שאמר אלכסנדרוס על שמעון הצדיק דברים קרובים לזה, ופירושו נכון הוא, רק עדיין לא נתברר אצלי בהכרח שלא תהיה הכוונה שהם בעצמם היו הולכים עמו למלחמה ובזכותם הוא נוצח ולכל הפנים איך שיהיה הפירוש מצאנו גם בשיחה זו גלוי יקר לאמתת השערתינו ר\"ל שאמונת אריוס היא המקרבת את הלבבות והוד והדר תעטר על ראש רבותינו, וזה במעשה כנגד זה שמצאנו בקוסטאנטינוס אביו של קוסטאנציוס שבחר בקאטוליקים ובאמונותיהם כאשר כתבנו ועליו סופר שנתן קוסטאנציוס משרת ההגמונות באנטוכיא על שכם איאוזיביוס מעיר אימיס Emese כי הוא הלך בחיי אביו בכל אשר התהלך קיסטאנטינוס, ועמד תמיד בקרב מחנהו בכל מלחמותיו אשר נלחם להיות לו לעזרה על ידי תפלותיו ואותותיו ומופתיו כי רב כחו לעיני קוסטאנטינוס — Potter. Esprit de l' Eglise. Paris 1821. p. 313. — וקוסטאנציוס בנו בחושבו כי גם הוא בחר באמונות אריוס מנהו בהגמונות אנטוכיא. אמנם איאוזיביוס לא קבל עליו כי עדיין החזיק באמונתו הראשונה, ומה נכבד אם כן מאמר ארסקינוס לרבי יוסי ורבי יוחנן <b>אפיהון דהני אנא חזי בקרבא ונצחי,</b> מאמר ורעיון מסכים במאד מאד לדעות ומנהגי הזמן והאנשים ההם, רק שקוסטאנטינוס בחר בכהני הקאטוליקים להוליך עמו למלחמה וקוסטאנציוס ופקידו ארסקינוס בחר בארינוס ובאהוביהם היהודים ואמר עליהם שהיו הולכים אתו למלחמה אם בפעל, ואם במחזה.",
+                    "[השמטה: <b>הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים.</b> עיין כל האמור שם על <b>אריוס</b> ועל דבר משל המטבעות, ובריאת האדם בצלם ודמות, ומאמר רבותינו על הולדת הממזר סלע שלי פלסתר וכמה משלים כגון אלה, ומוצא אני כעת דבר יקר אצל ידידיה שכתב כי לדעת משה באומרו שהאדם נברא בצלם אלהים, הנה נשמתינו היא <b>המטבע האמתי</b> MONNAIE LEGALE של הרוח האלהי הבלתי נראה, מסומנת ומוטבעת <b>בחותם האלהות ובדפוס</b> המאמר הנצחי Euseb. Verbe eternel Prep. evang. ed. Paris. vol. l. p. 354. — הביטה נפלאות.",
+                    "<b>א'</b> נתברר אמות כל אשר דברנו על שייכות משל המטבע והסלע אל הנשמה בבחינת היותה נבראת בצלם אלהים.",
+                    "<b>ב'</b> השתוות מליצות ידידיה עם מליצות רבותינו יחוו דעת כי מקור אחד לשניהם, והיא המסורת הקדמונית. (עיין כל האמור למעלה על זכרון קבלות חז\"ל בספרי הקדמונים)",
+                    "<b>ג'</b> התיחשות <b>החותם והדפוס</b> או <b>הצלם</b> אל המאמר הנצחי Verbe eternel שידענו ביחוד היותו מכוון למדת <b>התפארת</b> אשר אליה ואליה לבדה קראו המקובלים בשם <b>צלם</b> ועליה פירשו כל צלם, וצלמנו שבפרשת בראשית.",
+                    "<b>אולם</b> לא נכחד כי גם בדעות פלאטון אולי שאב ידידיה המשל הזה ונתקיים אצלו ביתר שאת, רק לומר שמפלאטון בלבד למד לפרש כן דברי התורה ולא מהמסורת הישראלית יקשה עד מאד אם מ��ני שכן הודה פעמים ידידיה עצמו כי מקבלת זקניו ומספריהם למד לפרש דברי התורה ואם מפני כי אחר שמצאנו המשל הזה בא\"י מקום לא עבר בו איש אפלטוני שוב אין צורך לחפש אחר מקור יוני לדברי פילון — מכל מקום אין להכחיש <b>שחותם</b> רבותינו הוא מה שנקרא אצל האפלטונים Paradigmes והם ספירות הקבלה שהם כחותם לדברים התחתונים, ומפרש אפלטוני כתב כי מהפארדיגמים הללו נבראו היצורים כאשר בחותם אחד אנו חותמים כמה דברים De la maniere dont on obtient plusicurs empreintes d' un seul CACHET et des nombreuses images d' un meme homme. de meme d' une idee unique et speciale des corps sensibles, on voit eclore des natures innombrables ; de celle des hommes tous les hommes. — voy. Eus. Prep. evag. ed. Paris. vol. ll. p. 154. וכל הדברים הללו שדברו רבותינו וידידיה והאפלטונים הוא מה שנתברר על נכון בחכמת הטבע שבזמנינו, והוא שצורה אחת היא המושלת בכל הבריאה ובחותם אחד נחתמו כל היצורים כלם, והיה ממפלאות הטבע ומחכמת בוראו לשנות עד אין תכלית הצורות בפרטותיהן עם היותם שוות ואחדות בכללותם ובראשיתם. — וכבר הוכחנו בטעם לש\"ד במקומות שונים ובהתחלת דת הנצרות שלי בלשון צרפת, כי הנצרות לא היה בתחילתו רק קבלה משובשת והיו להם סתרים כסתרי הקבלה ואותם הם אשר נודעו אחר זמן בשם Gnosi Gnosticisme היינו ידיעה או חכמה. — ומכלל הראיות, שגם אצלם מצאנו ענין החותם, וזה שאמרו כי כל הדברים הנבראים לא נבראו אלא לכבוד האיאוניס Eons (הספירות שלהם) הוא אשר דברו כתבי הקדש ורבותינו, כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו (הביטה וראה שהוא הכתוב שבו נרמזו כל הספירות וג' עולמות והוא אשר זכר ג\"כ רבי שלמה בן גבירול) ר\"ל כי הנבראים הם צל ודמות <b>לעליונים</b> (Eieones) <b>וחתומים בדפוסם</b> (Antitepoi) Enneades de Plotin par Bouillet. vol. l. p. 525. ויפה העיר המעתיק שם ז\"ל לדעת המקובלים כל הנבראים <b>חתומים בחותמו</b> של הקב\"ה וכלם סימני חכמתו Dieu, dit le Zohar est le commencement et la fin de tous les degres de la creation. tous ces DEGRES SONT MARQUES DE SON SCEAL. Franck la Kabbale. p. 160. — 216.]",
+                    "[השמטה: <b>ואשימם בראשיכם.</b> רבותינו דרשו <b>ואַשַׁמם</b> כלומר אשם השופטים בראשכם — וכן אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם — והוא מה שנתפרסם בזמנם כעדות אוראציוס Horace. Quidquid peccant atridae plectuntur achivi. (Horat. lib. ll. ep. 2. )]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כי המשפט לאלהים.</b> הכוונה כי הוא השופט בעצם וראשונה, ושופטי ישראל אינם רק שלוחיו עושי רצונו, על כן אין להם לגור מפני איש כי בכח משלחם יתעלה הם באים, והוא עומד על שלוחיו כמ\"ש אלהים נצב בעדת אל בקרב וגו' וזה יסוד משפט ישראלי שהוא מלכות האלהים Theocratie הפך שופטי הגוים שהם שלוחי העם או המלך וזה שאמר יאשיה לשופטי ישראל לא לכם המשפט כי אם לאלהים, וזה כוונת אומרו ג\"כ שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם ועיין מה שפירשנו שם שבא לרמוז לנו מנין בא לשופטים הכח והזכות להעניש מיתה שעל זה נתחבטו גדולי חכמים המדיניים, ותלה הדבר כי בצלם אלהים עשה את האדם ווהוא תחת אלהים בהנהגה המדיניית."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ובדבר הזה.</b> כלומר בכל זאת שאני מבטיח אתכם, אינכם מאמינים."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כאשר תעשינה הדבורים.</b> אפשר שהמשיל האמורי לדבורים, כי אלה לא ימתינו עד שישיט אדם ידו בכוורת רק תכף בקרבו אל מקום תחנותם, יצאו גדודים גדודים לקראתו. גם להיות שארץ ישראל ארץ חמדה וטובה ועליה נאמר ארץ זבת חלב ודבש, המשיל יושביה ונוחליה בעת ההיא לדבורים השומרים הדבש, וביאור הסורי והערבי שזכר בעל בוצר עוללות אין לו שחר, כי האמורי לא היה רוצה לקחת מאומה מיד ישראל, אבל להפך.",
+                    "<b>כאשר תעשינה הדבורים.</b> יש מי שכתב שנקראו דבורים לרמוז על הנהגתם, וכלכלתם בחכמה בתבונה ובדעת בטכסיסי המדיניות על פי ההרגש הפנימי instinct הנטע בם מלשון ידבר עמים תחתינו, ובלשון חכמים דבר אחד לדור ואין ב' דברים לדור."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ערי הפרזי.</b> כמו <b>עיר פרוצה</b> אין חומה וז' מתחלפת בצ'."
+                ],
+                [
+                    "<b>ומים תכרו מאתם בכסף.</b> תכרו כמו תקנו, עיין בכורם שפירש תכרו ענין חפירה, ואחר כן חזר בו שאין לשון בריה נופל על המים רק על הקרקע — ולא מזה הטעם בלבד היה ראוי לחזור בו, רק גם ממ\"ש <b>מאתם</b> ואיך יאמר תחפרו מאתם."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>החרם כל עיר מתם.</b> לולי יגורתי מהספק הכרוך בעקבות חקירת המלה הזאת הקשה, אמרתי שמתם (מענין גברים) הוא כמו <b>מתים</b> אנשים שמתו, והרי זה כמו שיאמרו בלשונותינו Mortale והובדלה בנקודותיה, להבדיל בין מתים ממש למתים אנשים, ובאתי לכלל מדה זו כשראיתי שרוב תשמישי המלה הזאת (אם לא כלם) בכתבי הקדש הוא לענין מיתה או גנאי, וכן ראוי להיות שיזכירו בני אדם בכגון זה השם כשירצו לרמוז לשפלותם או למיתתם, כמו שישתמשו בלשונותינו במליצת MORTEL — וזהו שמצינו כאן ונחרם את כל עיר מתם כלומר כל מקום שימצא שם בני אדם הראוים להמית, לכוונה עצמה שאמר באופן אחר לא היתה קריה אשר שגבה ממנו, וכן מעיר מתים ינאקו (איוב כ\"ב י\"ב) מתיך בחרב יפולו (ישעיה ג' כ\"ו) מתי רעב (שם ה' י\"ג), וכן כ\"מ שרצה לרמוז לאנשים מעטים במספר יאמר מתי מספר, מתי מעט, וכן בלשון גנאי בדיך מתים יחרישו כלומר שקרך ישתיקו האנשים המעותדים למיתה, לא כן האל הקיים לנצח, וכן לגנאי מתי שוא, מתי און, וכן כשאמר אל תיראי תולעת יעקב הוסיף מתי ישראל, והרי זו ראיה כי לשון מתי יש במשמעו לשון שפלות שהרי בא אחר תולעת ובצדו, וכלומר הגם שאתם עלולים למיתה מיד אומות אחרות. — ומצינו בלשון הקדש שישתמש במליצה דומה לזו להורות על הענין עצמו כמו <b>בני תמותה,</b> בני חלוף, ותחת בני תמותה אמרו בדרך קצרה יותר, מתים, הולכים למות, כמו כלנו מתים."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>צידונים יקראו לחרמון וגו'.</b> חכם גדול איטלקי (<b>וויכו</b>) כתב כדברים האלה לאמר — כמו שקרה במשלים, כן קרה באנשים, במעשים, ובנמצאים, שעם היותם אחדים ושוים בעצם בכל זאת להיות שכל אומה ולשון לא הביטה רק לחלק אחד זולת שאר החלקים, בהכרח נקראו בשמות הרבה, כאשר עינינו הרואות היום ערי אונגאריא עם היותם אחדים נקראים בשמות משונים שנוי רב זה מזה, והאונגארים קורים בשם זה, והאשכנזים בשם זה, והתוגרמים בשם אחר, ושלשת האומות הללו משלשה צדדים וטעמים נבדלים קורים בשמות לכרכים הללו, וכן רעמסס מלך נורא ממלכי מצרים כאשר קראו כהן אחד מצרי לגירמאניכו כפי עדות טאשיטו, הוא בעצמו היה המלך המפורסם נודע בשם <b>סיסוסטרידי</b> ליונים (וויכו חכמה חדשה 337), וכמה תולדות יקרות תצאנה בשמחות וגיל מהמונח הזה הן בדברי תורה והן בדברי חז\"ל ועכ\"פ זכינו לדין כי בין המקומות בין האנשים יקראום הקדמונים בשמות שונים.",
+                    "<b>יקראו לו שניר.</b> דעת ראב\"ע ידוע שלשון עברי הוא לשון כנען — ונראה שלא כן דעת רש\"י שכתב שניר קורין לשלג בלשון אשכנז ובלשון כנען, ועדיין לבי חלוק שמא בלשון כנען נתכוון רש\"י לארץ Schiavonia הנקראת כן פעמים בפי חכמינו האחרונים, רק ממה שמצאנו לאנקלוס שתרגם גם הוא <b>טור תלגא</b> נראה ברור כי לא על ארץ Schiavonia הכוונה רק על ארץ כנען ממש — ויותר מזה מצינו לחז\"ל (ילקוט שמעוני ש\"ה ע\"ב) בספרי \"ד\"א היה רבי יהודה אומר לעולם הוי כונס דברי תורה כללים ומוציאם פרטים שנאמר יערף כמטר, אין יערף אלא לשון כנעני משל וכו'\" הרי שלדעתם אין לשון הקדש לשון כנעני, ודע שהחוקר המפורסם Renan. Hist. des langues semitiq. I. 108. סובר שלשון הקדש הוא לשון בני תרח (Terachiti) ויישב ע\"פי דרכו שמצינו בפי לבן, יגר סהדותא, והנראה שמזמן אברהם עד לבן עברו רבים ובאותו פרק הנשארים מהלאה לנהר פרת שבו מקום מושבם לשונם והעד שהחוקר הזה עצמו מודה שארם נהרים מקום משכן ומשפחתו לא היתה דירת בני תרח הראשונים — אבל לשון שהיו מדברים בו בני כנען כתב החוקר הנזכר שהיתה קרובה הרבה ללשון עברי, רק לא החליט כראב\"ע שתהיה לשון עברית עצמה. — ועיין עוד מה שכתב דף 110 שנראה כמעט סותר דבריו הראשונים."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אתה החלות.</b> הוא שאמר למעלה ה' למשה היום הזה <b>אחל</b> תת פחדך ויראתך על פני העמים אשר תחת כל השמים אשר ישמעון וגו' ועל כן אמר אתה החלות, כלומר אתה הוא שהתחלת לתת פחדך ומוראך על פני סיחון מלך האמורי, שעליו נאמר שם. והאמורי הוא מכלל ז' עממים ומאחר שכבר <b>התחלת</b> להראות את גדלך במפלת סיחון מלך האמורי שבעבר הירדן מזרחה אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון ובהכי דייק אומרו אשר בעבר הירדן וגו' כי מעבר הירדן הזה כבר נכנסתי, ועתה אעברה גם בחלק מ\"יא שבעבר הירדן והלאה."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויתעבר.</b> כתב ראב\"ע בפי' לס' תהלים, 79 עברה מגזרת עבר שעברה חק החרון ופירוש נכון הוא, ואולי גם מזה הענין עבירה שבדברי חז\"ל שעבר חק התורה, וכן מצינו בנביאים <b>עברו תורות</b> (ישעיה) כי החק והתורה הוא גבול לבחירת האדם בל יעברנהו ומזה המעשה האסור נקרא עבירה."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "[השמטה: <b>אשר ישמעון את כל החקים.</b> החכם שד\"ל במשתדל נתחבט להוציא מהפסוק הזה כי לא יתכן שיהיו חקי התורה לקוחים מהמצריים ומשאר עמים, אך מה מה יושיענו זה אם בהעריך זה לזה נראה כי חקי מצרים וחקי התורה דומים בצד מה? כאשר באמת הוכח יוכיח כל חוקר? וגם לא יגהה מזור מה שהוסיף וכתב הלא לכל המעט נצטרך להודות כי התורה האלהית ביררה האוכל מתוך הפסולת ע\"כ, והרי זה מאמר סותר את עצמו ושאין האזן יכולה לשמוע, כי איך תהיה אלהית אם לא הצליחה רק לברר האוכל מתוך פסולת ואיך שיחה בטלה שלהם תהיה לרב או מורה לתורה שלמה שלנו, ויש בדבריו האחרונים קצת אמת רק אם נבינהו כדעת חכמי הקבלה בענין <b>הבירור</b> האחר הטוב <b>מבירור</b> המשתדל, וממוצא דבר תבין כי דבר ה' בפיהם אמת כי הם ז\"ל לא ידעו ולא השיגו מה שהשגנו אנחנו בימים האלה האחרונים שבין חקי מצרים לחקי התורה יש התדמות גדול ורב, ובכל זאת הקדימו רפואה למכה בהניחם סוד הבירור, בזמן שעדיין לא לחצם שום הכרח לקיימו.]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "[השמטה: <b>פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל וגו' תבנית וגו'.</b> יש לך לדעת כי גם איברי האדם עשו מהם תבנית אבן או עץ וזה פעמים לתכלית שלום נדר שנדרו אם לרפואת איזה חולי באבר ההוא, וכשהשיגו מבוקשם הביאו האבר ההוא נדבה לזכר עולם, וכיוצא בזה נמצא בהיכל מלכנו Oreurti. Catal. illust. del Mus. di Torino. vol. l. p. 86. n°. 67. רגל אבן שיש Piede votivo וסיים המחבר <b>שממה שראינו עליו צודת איסקולאפיו אליל הרפואה ידענו כי לנדר הובא על רפואת הרגל</b> — אולם לא אכחד אמרי חוקר אחר Archeologique. annee 7. liv. X. p. 600. Maury — Revue המדבר על רגל משיש נמצא באלכסנדריא דומה לאותו של טורין הבירה אלא שעליו מצבה קטנה מצורת יוביס אולימפיכו, Giove Olimpio והנה עם היות כי לתכלית נדר הושם רגל טורין, לא יכחיש הקורא כי גם תערובת עבודה זרה נמצא בו כי לא חסרו בו צורות האלילים יהיה יוביס או איסקולאפיו — והקדמנו כל זה כי ממנו יופיע אור גדול להבין דברי רבותינו בתלמוד (עבודה זרה דמ\"א ע\"א וע\"ב) כי בא שם במשנה <b>מצא תבנית יד או תבנית רגל אסורים מפני שכיוצא בהם נעבד,</b> ובגמ' <b>אמאי? והא שברים נינהו</b> (סבר המקשה שכל יד או רגל במשמע אפילו יתראה בו השבר,) <b>תרגמה שמואל בעומדים על בסיסן</b> — ושמואל הוא חבירו של <b>אבלט</b> שהוא לדעתנו Plotino שלמד <b>וְלִמֵד</b> באלכסנד' של מצרים, ובקי בכל אמונות ומנהגי מצרים הקדמונים עיין אם למסורת ערך <b>אבלט.</b>",
+                    "<b>תמונת כל סמל.</b> עיין מה שכתבתי פ' וישב וכדומה לו בלשונות בני יפת, ורואה אני שכבר העיר על זה גיזיניוס באוצרו (ש' סמל) ויש כתובים יורו כי הוא שם אליל בפרט כמ\"ש את פסל הסמל — וקרוב הדבר מאד שיחסר א' בסופו והיה ראוי סמאל שם מלאך כמו עזאזל שחסר א' והיה ראוי עזזאל, ורבותינו הרגישו בזה במס' יומא שפירשו <b>עזא — ועזאל,</b> וכמו שחסר בשם <b>אשבל</b> (עיין מ\"ש שם) וכן בשם <b>בל</b> לדעת קצת נבלעה העי\"ן והיה ראוי <b>בעל</b> — וכן ארבל תחת ארבאל — ולדעתי אין ספק שכמוהו שם נחשול של ים, כמו <b>נחש — אל נחשול</b> בדברי רז\"ל עמד עליו נחשול שבים וציירו שרו של ים בצורת נחש כמו שנהגו הנביאים לדמותו גם הם כדברי יחזקאל שקרא אותו לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון והרג את <b>התנין</b> אשר בים — ובכן מצאנו מקום לתלות שם סמאל המלאך הנודע לחכמי התלמוד והקבלה בכתבי הקדש ובדברי משה, ויראה הקורא הכנים הדברים אם לא, שהרי חוקר אחד שלא מבני עמנו ודבר אין לו עם חכמת הקבלה הוא Nicolas. Des doct. relig. des juifs avant j. C. p. 258. העלה על ספרו דברים דומים מאד מאד למה שכתבנו, אלא סובר שסמאל של רבותינו מקורו בסמל של תורה ולא זכר ולא העלה על לב חסרון הא' שזכרנו המיחדת שניהם בדבור אחד ובשם אחד — ומה יקרו בעיני דברי החכם ספורנו (שלפניו נגלו פעמים רבות תעלומות התורה) שכתב (פ' ואתחנן) \"סמל קדמון והתחלה לאותו הנפסד המצוייר והיו עובדים לאותה הצורה להשפיע עליהם פעולת מה מאותו הנמצא שחשבוהו קדמון.]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אשר לא יראון.</b> זכר החושים כלם חוץ מחוש המשוש ועיין בכורם, ואצלי הדבר ברור על פי הנודע בחכמת טבע האדם, כי תחושים כלם אינם משיגים פעולתם רק על פי המשוש שכל חוש פוגע, בגופים דקים היוצאים מהגוף עצמו או בחלקי האויר או האור המתפעלים בסגולת המוחש, ועל כן לא זכר המשוש כי הוא בכלל כלם."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>גוי מקרב גוי.</b> חז\"ל אמרו מה הללו עוע\"ז אף אלו עוע\"ז, והרואה דבריהם יראה שלא סמכו עצמם על דברי הנביאים המורים כן, רק מפי קבלתם אמרוה ובאו דברי הנביאים להעיד עליהם שכן כתוב בספר יחזקאל ואמר להם איש שקוצי עיניו השליכו וגו' בתוך ארץ מצרים, וכן בס' יהושע בסופו, ולמוד מזה ב' דברים, הא' שהיו עוע\"ז מה שלא שזכר בכתוב, הב' שמשה הזהיר עליה בארץ מצרים וגם זה לא נזכר בכתוב, ושניהם באו בדחז\"ל כאומרם משכו וקחו וגו' משכו ידיכם מע\"ז — וזו ראיה גדולה להמצא דברים מקובלים שלא נזכר מהם בכתוב, גם בנוגע לקורות האומה, מקצתם נכתבו ע\"י הנביאים ומקצתם ע\"י החכמים."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אשר ה' אלהיך נתן לך כל הימים.</b> אמר כל הימים, להגיד כי לא יזנח יש' לעולם ה' ויהיה להם תמיד אחרית ותקוה גם בהיותם בארץ אויביהם כי ירושת א\"י אינה נפסקת לעולם וז\"ש כל הימים, ומצינו מקרא יותר מפורש שחוזר לפנים גם לאחור ויורה שירושלים וא\"י היו ראוים לישראל מקדם ותחלה ויהיו להם ראוים עד עולם הוא שאמר ירמיה (ל\"ג) אשר נתן ה' לכם ולאבותיכם <b>למן עולם ועד עולם.</b>"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>על כן צוך.</b> ראיתי בכורם פירוש על מאמר רז\"ל גוי ששבת חייב מיתה וחתר ליישבו ולא יכול. ולדעתי מובן מאליו שלהיות שהוטל חיוב המלאכה על כל בני אדם, אין להשמט ממנה אם לא במצותו ית' ומאחר שגוי לא נצטוה בשביתת יום השבת, אם שבת, עבר על מצותו ית' וחייב מיתה, בדרך הפלגה."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "[השמטה: <b>ה' אחד.</b> חלילה לדעתי שתהיה הכוונה כפירוש רשב\"ם וראב\"ע והעקרים, כי ה' לבדו הוא אלהינו, כי בזה נפלה אמונת היחוד כי אין ענין היחוד להאמין שה' לבדו הוא אלהינו, רק לדעת כי אין שום אלוה מבלעדי ה', וגם אין בדרך ל\"הק להשתמש באחד תחת לבדו. — ועומק כוונת המקרא הוא לדעתי גם למעלה מזה, כי שם הויה הוא שם העצם לא שם התאר כמו ראובן שמעון וכיוצא, ולא יתכן שיאמר ה' אחד להורות כי האל אחד כמו שלא יתכן לומ' ראובן אחד להורות כי הוא אדם אחד, ופנימיות הענין להורות כי אין באלוה ית' הנקרא שמו <b>הויה,</b> שום רבוי אלא אחדות גמור ופשוט והוא <b>האחד,</b> ואין אחד זולתו, ויש בכלל ג\"כ שאין אל זולתו כי לא ימצא נמצא אחד ופשוט מבלי רבוי או הרכבה זולתי אחד, כידוע לפילוסופים.]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ושנ��תם לבניך.</b> אומר אני שיש בלשון שנון רמז לתורה שבע\"פ, וזה מהוראת הפעל עצמו, וגם מהמקומות שנשתמש בו הכתוב. הנה לדעתי הוא משורש שנה שענינו הכפל כדרך כל מפרש שכופל הדברים לבארם באר היטב ויהיה אם פן הרצון לפירוש התורה, והוא, התורה שבע\"פ. — ובא הצווי ע\"ז ללמד ולפרש ולבאר לבנים כי הם צריכים להבין דברי תורה שבכתב הסתומים והחתומים, וביאר עוד ואמר ודברת בם בשבתך בביתך, ואם הכוונה על התורה שבכתב כמות שהיא בלתי תוספת ומגרעת, ובמליצותיה ומאמריה, היאמר על זה ושננתם ודברת בם, הלא לא לזה יקרא<b> שנון ודבור</b> כי אם מקרא, ואין דבור אלא מה שאדם אומר על פה ולא בכתב. — האם נאמר שרצה לומר שישמור בזכרונו בתורה שבכתב ויגרוס אותה כמצות אנשים מלומדה? וידעתי שלא כן דעת רש\"י ורשב\"ם וראב\"ע שפירשו ענין <b>חדוד</b>, ותמהני, שהרי הפעולה חוזרת אל דברי התורה ואיך יאמר שיחדד דברי התורה? רק היטב לראות רד\"ק בשרשים אחר שהביא בשרש <b>שנן</b> כל המורים על ענין חדוד כתב <b>וענין אחר ושננתם לבניך ענין הדבור התמידי</b> (אם רצונו לומר הויכוח יפה אמר, רק אם רצונו כפל המלות בלתי תוספת ביאור שכלי או מקובל לא יפה דבר) ובזה כבר הניח לנו מקום לפרש ושננתם שעם היותו שרשו שנן הוא הוא בעצמו שורש שנה בכפל ע' הפעל, והראיה לדברי שבשרש שנה כתב רד\"ק את משנה התורה ענין <b>שנון מן ושננתם לבניך</b> הרי שעשה שנה ושנן אחדים — ואם כן לדעתינו באומרו ושננתם לבניך בא לרמוז על ביאור התורה והיא התושבע\"פ ונקרא הביאור שנון שכן דרך המבאר אחר שהזכיר דברי מי שקדמו חוזר עליהן ומבאר אותם — ועל כן נקרא ס' דברים <b>משנה תורה</b> על שם מה שכתוב בו הואיל משה <b>באר</b> את התורה הזאת, ואם תשכיל תדע שס' דברים הוא סוף תורה שבכתב ותחלת תורה שבע\"פ והוא החוט הקושר בין שניהם, ודומה לשניהם, ועל כן נקראת תושבע\"פ <b>משנה</b> שם גזור מן <b>ושננתם</b> ותלוי בו כמו שאמרו במ' יום שהיה משה בהר ביום מלמדו הקב\"ה מקרא ובלילה <b>משנה,</b> ור\"ל תורה שבע\"פ, ומצינו עדות יקרה בספרי הנביאים כי הגיון ולמוד התורה היה נקרא אצלם <b>משנה</b>, והוא במלכים (ב' כ\"ב) שנאמר שם על חולדה הנביאה והיא יושבת בירושלים <b>בַמִשְנֶה</b> ופירשו שם המפרשים <b>בית המדרש</b>, ולמה להם לקרות בית המדרש <b>משנה</b> אם לא שהמדרש עצמו לא היה רק <b>שנון</b> דברי תורה וביאורם? וכן תרגם יונתן שם <b>בית אולפנא</b>, והפלא שמצינו שם זה <b>אולפנא</b> סתם, להורות על הקבלת דוגמת אומרם משמא ד<b>גמרא</b>, וכן <b>גמירי</b> (וכבר ידוע הכלל שכל <b>גמירי</b> הל\"מ) וזה בערובין דס\"ז אמר רב נחמן בר אמי <b>משמיה דאולפנא</b>, ולשון זה יקר וכמעט יחידי בכל הש\"ס. הרי שקרא ללמוד ולהגיון <b>שנון</b> כי לא היה רק חזרת דברי תורה שבכתב עם ביאורם כדרך כל מבאר שכופל דברי הספר לפרשם ולבארם."
+                ],
+                [
+                    "[השמטה: <b>וקשרתם לאות על ידך וגו'.</b> כל ימי הייתי מצטער איך יתכן מה שהורונו רבותינו שהקב\"ה יצווה לקשור על היד ועל הראש הפרשה עצמה שנכתב בה צווי הקשירה הזאת (ומעין השאלה כיצד יתכן שנצא ידי חובת ושננתם וגו' בשכבך ובקומך כשנקרא הצווי הזה עצמו, וכמדומה לי שמעין טענה זו טען בעל <b>קול סבל,</b> או נביאו דודו ומצר'פו) עד שמצאתי מנוחה במנהגי המצריים שהיו נותנים בין כפלי האזור שקושרים בו סביב סבוב גופות המתים, את משנה ספר חקות המתים ומה שראוי לעשות להם Rituale ובתוך הכפר ההוא נכתב הצווי הזה עצמו ר\"ל ליתן הדברים על גוף המתים ופעמי�� החלק לבדו שבו כתוב הצויי עצמו והוא הפרק הראשון והע\"ב Orcurti. Catal. illust. vol. ll. p. 12. e p. 64. ופעמים שיתנו הפרשיות האלה מספרי המתים Rituale בתיבה אחת קטנה עשוייה כדמות האליל אוסיריס Oreurti lbid. p. 47. וכל השומע תצלנה שתי אזניו כי הרי זה מעין הבתים שאנו נותנים בהם ד' פרשיות ושם <b>שדי</b> הרמוז בהם ובקשריהם כמו שהבית היה עשוי אצל המצרים בצלם דמות אוסיריס, ואם כן מצאנו כמה דברים שלא במסרו רק בע\"פ, והם קדמונים בראיות גמורות כי שי\"ן של תפלין וקשר של תפלין וכו' הלכה למשה מסיני ולא נכתבו, ומצאתי פה מקום להעיר על שם <b>טוטפות</b> ואגלה לקורא את כל לבי עם שאינני גוזר שכך הוא בהחלט אלא דרך השערה אפשר שתתקיים ואפשר שתתבדה, ואם תתקיים למה אמנע טוב מהקורא? על כן אמרתי אזכרנה והאמת יורה דרכו, והוא שכבר ראינו איך בכלל המלבושים והתכשיטים שהיו מלבישים את המתים היו איזה פרשיות כתובות על נייר הפאפירוס ונותנים אותם בין כפלי הלפיפות שהיו מלפפים את גופות המתים, והפרשיות האלה מה טיבם ומה ענינם? יש בהם תפלות ותחינות לתועלת נפש המת וגופו, ויש מהם ספורים ממאורעות הנפש אחר המות, הדין שדנים אותה הן לחיים הן למות לפני השופטים והם אלהי שאול הממונים על ככה — ומי הם אלה? פעמים שיזכיר מהם ג', פעמים ה' או מספר אחר, ולכל הדברות יש אחד שאינו חסר לעולם כי הוא כפי אמונותיהם המוליך את הנפש ומדריכה במעגלי צדק עד שמעמידה לפני השופטים והוא <b>טוט</b> TOT הקטן שבכלם, והגדול שבכלם הוא <b>פְתַא</b> — נמצא שם <b>טוט-פוט</b> נעשה מאליו ויהיה שם מצרי מכלל השמות הרבים שבתנ\"ך ויורה על הספר או על הפרשיות שהיו נתונים אצל המת, שע\"י <b>טוט</b> הולך ומגיע עד <b>פתא,</b> ותורתינו הכניסה שם זה לקדושה ונשתמשה בו להורות על התפלין — ושם זה האחרון מה יקר הוא גם הוא אחר האמור כי מה ענין <b>תפלה</b> או <b>תפלין</b> בפרשיות הנתונות בתוך הבתים שאינם כלל תפלות, גם לא לענין הנחתם או צורת הבתים כי אין בשום אחד מהם סימן תפלה? — רק על פי השערתינו יובנו הדברים, כי מתחלה וראש <b>הטוט-פות</b> של מצרים לא היו באמת כאשר שמעת כי אם <b>תפלה ותחנה</b> שהיו מתפללים ומתחננים על נפש המת או המת מתפלל על עצמו הרי שנשאר זכר ממקור זה בארמי בשם <b>תפלין</b> — ועיין בגיזיניוס sul Thesaurus <b>טוטפות</b> שהביא משם Fullerus ביאור קרוב לזה נוסד גם הוא על לשון מצרי רק משונה משלנו שנוי רב — וכיוצא בזה קרה בענין המצבות שאמרו רבותינו <b>רמז לציון מן התורה מנין</b> וכבר ידוע מחלוקת הקדמונים (רמב\"ן ואחרים אם הוא מדאורייתא אם לאו) והאומרים שהוא מן התורה יכולים להביא ראיה בתוך ראיה והוא כי לא בלבד מצאנו אצל המצרים המנהג לשום אצל ארון המת לוח אבן כתובים בו כל ענינו של מת (וזה ללא צורך כי מתיהם היו נתונים חדר בתוך חדר בתוך ארון אחד והארון בתוך ארון אחר של אבן או שיש הנקרא Sarcophage ובכל זאת היו אצלם הלוחות הללו הנקראים Stele) אבל גם החקירה החפשית הביאה בכלי טהור מנחה טהורה להקריב שי לחכמת הקבלה האומרת <b>כי תכלית הציון למנוחת נפש המת</b> (מה שלא מצינו בספרי התלמודיים) והחקירה עונה בעל כרחה אמן אמן ומכרזת ואומרת \"כי תכלית הלוחות והכתיבות הללו לא להזכיר לדור אחרון מה שמו ומה מעשיו של מת, <b>רק חק קבוע על פי אמונותיהם בחיים שאחר המות\"</b> Lo seopo di queste iscrizioni non era il rammentare ai posteri il nome e le gesta del defunto, MA UN PRESCRITO DALLE LORO RELI GIOSE CREDENZE INTORNO LA VITA FUTURA. (Orcurti. lbid. p. 16. )]"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכתבתם על מזוזות.</b> כתב רמב\"ם פ\"ה מה' מזוזה אבל אלו שכותבים מבפנים שמות המלאכים וכו' הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לע\"ה שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצות אלא שעשו מצוה גדולה וכו' קמיע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל שזה דבר הנהנה בהבלי העולם ע\"כ, ובאמת שדברי הרב האחרונים מורים בדעתו שאין מתועליות המזוזה השמירה, ויפה השיגו עליו ממס' ע\"ז מדברי אנקלוס וממנחות דל\"ג עיין שם הכ\"מ ומה שהשיב שאין הכוונה בעשייתה לשמור הבית אלא צריך שיכוון לקיים מצות הקבה\"ו וממילא נמשך שתשמור הבית — כפי הנראה אין פירוש זה עולה יפה בדברי הרב האחרונים שכתב כמו שעלה וכו' שזה דבר המהנה בהבלי העולם, הא למדת שכפי דעתו אין דבר זה מהנה בהבלי העולם: ולכל הפנים דעת חז\"ל אינו כן אם מע\"ז אם ממנחות שזכרנו — ואם גם מהמכילתא לא ראיתי מי שיזכירנה בענין זה, וזה לשונה, והלא דברים ק\"ו ומה אם דם פסח מצרים הקל שאינו אלא לשעה ואינו נוהג וכו' נאמר בו ולא יתן המשחית <b>מזוזה שהיא חמודה שיש בה עשרה שמות מיוחדין וכו' ק\"ו שלא יתן המשחית</b> אלא מי גרם? וכו'."
+                ],
+                [
+                    "<b>ערים גדולות וטובות.</b> בס' יהושע מצינו שהיו ל\"א מלכים ול\"א ערי מלוכה, ולשואל שישאל כיצד ארץ ישראל שאינה רחבת ידים תכיל ל\"א מלכים ול\"א ערי מלוכה אם לא יהיו רישי נהרי וגזירפטי, זאת אשיב כי אולי האמת כדברי רבותינו שהיו מלכים ממקומות אחרים, ולהם אחוזת נחלה בא\"י כי ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות גם טרם יבואו שם ישראל והיו מלכי גוים נכספים למלוך על חלק ממנה לכבוד ולתפארת והעד כי מזמן א\"א היתה שם <b>כהונת אל עליון</b> ואברהם עם היותו מלך ונשיא אלהים נכפף לו ונתן לו מעשר, וז\"ל רבותינו המעיד איך היו מבארים כל סתום בקדמוניות ע\"פי הנגלה לעיניהם אצל הגוים \"רבי יהודה אומר וכי ל\"א מלכים שהיו לשערבר כלם היו בארץ? אלא כדרך שעושים ברומי עכשיו כל מלך שלא קנה ברומי אומר לא עשיתי כלום כך כל מלך ושלטון שלא קנה פלטריות וחולאות בא\"י אומר לא עשיתי כלום\" — ופירוש <b>שלא קנה ברומי</b> נראה בעיני שהכוונה על המלכים שהיו ממליכים הרומיים על הגוים והלשונות ואלה היו קונים ברומי שדות או פלטריאות להיות להם לשם, או יהיה פירושו שלא קנה מלכות, שלא נמלך ברומי והראשון מתישב יותר לסוף המדרש ועל כל פנים מדרש נכבד הוא זה — ואלו היה רואה אותו Voltaire לא כתב מה שכתב."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כי ישאלך בנך.</b> אין אנו יכולים לומר שבן זה הוא כ\"כ קטון בשנים שאינו יודע כלום בדברי התורה — שילד כזה אין בו דעת לשאול, ועוד שמתחלת התחנכו בעניני הדת כבר מודיעים לו מעט מעט כפי שיזדמן ולא יתכן שישאל מה העדות והחקים והמשפטים שאלה כללית הכל בבת אחת כאיש נכרי הבא מארץ רחוקה שלא נסה באלה — ועוד שעל ילד כזה לא תחוש התורה להורותינו כיצד תהיה התשובה, וכנגד זה אם הוא גדול ובן דעת לא נוכל להבין מה זו שאלה, האין ספר תורה פתוח לפניו וזיל קרי בי רב הוא, ועוד הרי מימי ילדותו כבר נודע לו כל זה — ועוד אין להכחיש שמלת אתכם קשה היא ויותר ראוי היה שיאמר אותנו ואם בעלי הדרש פירשוהו איש אשר כברכתו, אנו לא באנו אלא ליישב המקרא על אופניו, ואומר אני שכל הפרשה הזאת על תורה שבעל פה מדברת שלא ישיג אותה הבן הישראלי מתוך הכתוב רק ע\"י קבלת אבותיו, והם הם המלמדים אות�� דברים שלא נמצאו בכתוב ומפרשים לו המקראות ע\"י מה שנמסר להם בפירושם, ועל זה שאל הבן ואומר מה העדות והחקים והמשפטים וגו' ובאו לשונות רבים להורות על ענין אחד לרמוז כי זוהי סבה שנפשו לשאול הגיעה בראותו שישראל נזהרים בדברים שלא פורשו בתורה שבכתב ונראים כמיותרים וזה שאמר בלשון משולש העדות והחקים והמשפטים, ואמר אתכם בדקדוק עצום כי לאבות נמסרה תורה שבע\"פ ולא לבנים ומהאבות ילמדוה הבנים מה שא\"כ התורה שבכתב שלאבות ובנים גם יחד נמסרה להם וכלם שוים בה, ובפירוש נאמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך — ובאה התשובה עבדים היינו לפרעה לכוונה עמוקה והוא שכלל בתשובה זו גם מה שלא שאל הבן ר\"ל גם תורה שבכתב, ובזה יעיר לו אזן שכל התורה שבכתב יסודתה במסורת מפה אל פה, שאילו לא, היתה האומה כלה מעידה, כי כבר היה שעבוד מצרים והאותות והמופתים ואחר כן נתינת התורה ע\"י משה לא היינו בטוחים שספרי הקדש יצאו מיד מחבריהם בקומתם ובצביונם והרי זו מעין התשובה שהשיב הלל לגר שהיה רוצה ללמוד תורה שבכתב בלבד והוא ע\"ה הפך לו האותיות ביום מחר ואמר לו כמו שאתה סומך עלי בזו סמוך גם בזו. — וזהו מה שנאמר בפרעה ובכל ביתו <b>לעינינו</b> שנראה כמיותר — אך לא כפי דברינו, שבא לרמוז כי אנו עדים בדבר, והאומה היא שומרת הדת בכללותה וכל מה שתאמר אליך עשה בין כתוב בין שלא כתוב, וכן נרמזו רבוי האזהרות בתשובה באומרו ויצונו וגו' לעשות את <b>כל</b> החקים האלה, וכן אמר לטוב לנו כל הימים וגו' הכוונה שאלו תורה שבכתב בלבד, לא היתה מספקת לכל צרכי האומה והמקרים ההוים ומתחדשים יום יום כפי השתנות הזמן והמצבים — דרך משל, אסורים היו השבטים לבוא ז\"בז, ובתורה נאסרו סתם בלי שום קצבה ורק על פי הקבלה דרשו שלא יהא נוהג אלא בזמן הכבוש — ולולי הקבלה לא היתה התורה לטוב לנו כל הימים, וכנגד זה אם היה מפורש בכתוב שלא יהא נוהג אלא בדור זה היו העם מזלזלים במצוה ולא היה התכלית מושג — ואמר עוד וצדקה תהיה לנו, ושיעור הכתוב כמו הפוך וצדקה תהיה לנו לפני ה' אלהינו כי נשמור ובאה המליצה כדרך ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך — וכן והאמין וגו' ויחשבה לו צדקה והם הדברים הנאמרים באמת על מי שיאמין או יעשה דבר כמעט יותר מחובתו וישלך על ה' יהבו ויאמין בו ואם תסתכל בב' המקומות שזכרנו תראה שכן הוא — ואם על תורה שבכתב ידבר מה זה שאמר וצדקה תהיה וגו' הרי חובה מוטלת על כל ישראל ומפורשים מצותיה — ואם על תושבע\"פ, נכון הדבר לומר וצדקה תהיה וגו' לפני ה' אלהינו כי אם נעבור על תורה שבכתב הרי ס\"ת מעיד נגדנו — אבל אם נעבור על תושבע\"פ מי יכחישנו הרי הדבר תלוי בנו, ובידינו להכריזה או לשתוק ממנה ועל כן לצדקה יחשב כי נשמור לעשות וגו' כאשר צונו."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כי יסיר את בנך.</b> חז\"ל אמרו בנך הבא מן הגויה קרוי בנה. וידענו מאמונות המצרים ומנימוסיהם שבני השפחה היו חשובים אצלם בנים גמורים כי לא היתה האם אצלם מעלה או מורדת ביחוס הבנים, וגם אצל היונים נתקבלה דעת זו כמו שנראה מהמשורר איאוריפידי Oresto וזאת מהראיות שנותן התור' לא קירב ולא ריחק תורות המצרים ולא כאשר חשבו קצת חכמים גם מישראל גם מהגוים ומהם אמרו שדתות ישראל נדמו בכל דבר לדתות המצרים שנתגדלו ביניהם, וזו דעת. Marsham. Spencer ומהם אמרו שכל תכלית התורה להתנגד לנימוסי מצרים — ואין האמת לא כזה ולא כזה אלא שהתורה לא פחדה להד��ות למצרים דמוי נפלא בכמה דברים, ובדברים אחרים לא מזער הלכה אל הקצה האחר, והוא האמת הנכון הן ע\"פ החקירה והן על פי האמונה. — והכלל הזה שכללו חז\"ל באומרם בנך וגו' הוא הכלל שכלל ראש המדיניים — בדור שלפנינו והוא Montesquieu שכתב \"הדעת נותנת שבמקום שיש נשואין הבנים הולכים אחר האב, וכשאין שם נשואין הולכים אחר האם\" Esprit des Lois lll.",
+                    "[השמטה: <b>כי יסיר את בנך וכו'.</b> עיין את כל הנמצא כתוב בספר, פרשה זו וע\"פ ושם אמו שלומית בת דברי וגו', ובספר המדיניות Politique quelque democratie le fils d' une citoyenne est citoyen. לארסטו ed. Paris. liv. lll. p. 110. נמצא כתוב Dans]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>והיה עקב וגו'.</b> כבר כתבתי במ\"א שהתורה שבכתב עקר נתינתה לעם ישראל בכללותם, ומזה השכר והעונש הוא הראוי לכל הקהל, ר\"ל גופני, ועל עקר זה ראיתי כתוב בפי' על הרמב\"ן בס' מאור ושמש דל\"ד וז\"ל ולפי שהיה לבעל דין לחלוק ממה שכתוב והיה אם שמוע תשמעו וכתיב ונתתי מטר ארצכם דהיינו בהאי עלמא היה לנו לתרץ כי במצות כל ישראל או רובם יש שכר בעו\"הז כמשמעות הכתוב והיה אם שמוע וגו', אבל במצוה שהיחיד עושה אותה שכר בהאי עלמא ליכא ע\"כ ואנו נאמר שאין עקר החלוק במצוה הנוגעת לצבור או ליחיד מצד עצמה, רק מצד היחיד או הצבור בבחינת היותם צבור או יחיד כי בישראל, אומה כללית גם אישים פרטים, ובכל מה שנוגע לאומה שעליה נכתבה תורה שבכתב לא יתכן ליעד השארות ושכר רוחניים כי אין לאומה נפש נבדלת וקיימת כמו שיש לאיש הפרטי ואין מציאות האומה רק בעו\"הז, על כן באו השכר והעונש מיועדים לחיים הזמניים דוקא, ויותר ממה שהבאתי מפי' רמב\"ן קלע אל מטרת האמת ר' אברהם אבן עזרא פ' ואתחנן ד\"ה בכל הדרך וז\"ל ועוד יאריכון ימים עם הכלל באדמה, ועם היחיד בעולם הבא.",
+                    "[השמטה: <b>והיה עקב תשמעון.</b> עיין על תשלום שכר בעו\"הז בגוף הספר לשון הראב\"ע ומשל הרמב\"ם ז\"ל ידוע כי התורה התנהגה כאשר יעשה האב הרחמן על בנו הקטן להבטיחו בטובות גופניות הראוית לפי שכלו ומצבו הרוחני, ועתה רואה אני רעיון זה בקדמוני המצרים. Clement d' Alexand. in Cognat. p. 239 שקורא לעושים חובתם לתקות שכר Ceux la sont des enfans dans la FOI. p. 299. -]"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כי על כל מוצא פי ה'.</b> כלומר אין הלחם זן אלא בגזרתו ית', ואם ירצה שדבר אחר יזון גוף האדם ויחלימהו ויחייהו כן יהיה וז\"ש על כל מוצא, על כל דבר אשר יצא מפיו שיזון את האדם יחיה האדם וזה ע\"ד <b>מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק</b>, ומה שהוציא ר\"ח בלשון אמירה הוציא משה בלשון זה <b>כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם.</b>"
+                ],
+                [
+                    "[השמטה: <b>שמלתך לא בלתה וגו'.</b> חז\"ל אמרו לבושיהם גדלים עמם כהדין קומצא דלבושיה מניה — וקבלה קדמונית היא זו ומפורסמת באומתינו עד שראשוני הנוצרים סמכו עליה וכתבוה בספריהם, ומהם Giustino vol. ll. p. 518. וגם קודם לבן קצת מהאונגליונים הקדמונים ספרו כזאת על ישוע הנוצרי, והכלל הזה יהיה בידיך שקורות עם ישראל במצרים ובמדבר היו לאות ולמופת לפני ראשוני הנוצרים לספר על מייסד דתם כל מה שקרה לישראל, ובזה תבין עניינים רבים בספוריהם.]"
+                ],
+                [
+                    "<b>וידעת עם לבבך.</b> ראיתי להעתיק על שם <b>לב,</b> המשמש בתנ\"ך על השכל, דברים יקרים ועדות החכם Vico על כיוצא בו בלשונות בני ק��ם. ne fu per comun parere di tutti, giudieato il piu sapiente, le quali maniere di pensare gli eroi greci, di parlare i latini, non possono non convenire ehe sopra questa natura «che gli eroi non pensavano senza scosse di grandi e violenti passioni ondc essi credevano pensare col cuore — Epidico act. 3. PLAUTO Vico XXVl. 284..... e dappertutto i suoi eroi (di Omero) pensano nel loro euore, ragionano nel loro cuore e piu di tutti il prudente Ulisse solo sempre cel SUO CUORE si consiglia, onde sono quelle poetiche espressioni rimasteci movere, agitare, versare, valutare, corde e pectore euras, e in volgare latino sino ai tempi di Plauto dicevano — COR SAPERE, onde restano CORDATUS per prudente, SOCORS per iscuorato, VECORS per iscempione ; e presso alla migliore eta della lingua Scipione Nasica fu appellato corcoIum senatus, perche והמשורר פלאוטו Sed qui perspicere possent COR SAPIENTIAE. כתב. sc. 3. v. 3 ולדעתי לא באו דברי החוקר הגדול הזה בכל הדקדוק האפשרי, שלא מחסרון ידיעה ורק מהרגשה חושיית scosse ומהתפעליות חומרי באו ליחס המחשבה אל הלב, כי ראש פילוסופי יון <b>אדיסטו</b> כן היה דעתו — ולדעתי לא אמרו בלשון עברי <b>לב</b> על הכח השכלי לא מטעם <b>ויכו</b> וגם לא מכח השערה פילוסופית כאריסטו, רק לכוונה אמתית נוהגת בכל מקום ובכל זמן בלתי תלויה בשום שטה פילוסופית יותר מזולתה, והוא כי השכל והנפש הוא <b>פנימיות</b> האדם ותוכיותו כמו שהגוף הוא חיצוניותו וזהו שנקרא לב, כי הלב ר\"ל הפנימיות כמו שמצינו ג\"כ בשאר דברים חמריים."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וברשעת הגוים וגו'.</b> לדעת רמבמ\"ן אין פירושו כדעת רש\"י זה וזה גורם, רק וברשעת כמו והם עמך ונחלתך כלומר ונהפוך הוא כי ברשעת וגו', ובאמת שאם כדעת רש\"י היל\"ל מורישם מפני ולא מפניך אלא שאם כדברי רמבמ\"ן מה צורך להוסיף אח\"כ לא בצדקתך וגו' כי אם ברשעת, וטוב לסבול הקושי הראשון שהרי כמוהו מצינו פסוקים רבים."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>לחם לא אכלתי.</b> הכוונה שלא תחשבו שישבתי כדרך בני אדם שיושבים כמה ימים באיזה מקום ומזמינים אצלם צידה לחיות, כי ישיבתי שם דרך נס היתה ולא הוצרכתי למאכל ולמשתה."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואכות אותו טחון.</b> מה שנראה לי בידיעת הנביאים בחכמות שלא נגלו בזמנם הוא זה, כי פעמים נראה בהם סימני חכמה שלא נודעה כ\"א אחר כמה דורות, ופעמים נראה אותם נעדרים אפילו מידיעות יותר נוחות וקלות, וזה לעד כי הידיעה הנשגבה ההיא לא היתה מושגת על ידי למוד, רק ברצוא ושוב כאשר תצלח בהם רוח ה' לפעמים בעת הצורך, ואחר עבור עת רצון ההיא ישובו לגבול ידיעתם האנושית. החסרה — ועל שלפנינו אפילו שלא מרצונם הודו חכמי הטבע שהיה למשה יד ואל אם לא בכל במקצת בידיעת התכת הזהב מה שלא נדע עדיין בימיו, וז\"ל <b>דומאס</b> Philosoph. chimique p. 10 On a voulu faire de Moise un grand chimiste et l' on a cite en preuve la dissolution du veau d' or qui l' on a cherche a expliquer pur la theorie des Suffo-Sels. Mais il est evident qui rien ne prouve qui Moise ait su la chimie quoique on puisse lui accorder la connaisance de CERTAINS PROCEDES.. Dumas",
+                    "[השמטה: <b>ואכות אותו טחון.</b> עיי\"ש מה שכתבתי על גבול ידיעת הנביאים בטבעיות — ולרבינו סעדיה גאון ז\"ל דברים יקרים בס' האמונות והדעות ע\"ז ז\"ל \"וקצתם הרחיק שיעלם ממנו (מן הנביא) דבר מן הנמצאות ומצאתי כל מה שהזכירו און ועמל אך התאמת לי וכו', וזה קרוב למה שכתבנו, ובענין שריפת העגל כתב ר\"י בן ג'נאח בס' הרקמה (פרנקפורט תרי\"ו דקע\"ח שער כ\"ח) \"ממה שנאמר במלה והחפץ בה זולתה ויקח את העגל אשר עשו וישרף באש במקום ויתך כי הזהב איננו נשרף אך הוא נתך, והמגיה העיר. 1 שם \"ואין צורך כי יש דבר שיושם באש עם הזהב ומיד ישרף ויהי השחור ולעולם לא ישוב זהב כ\"כ הראב\"ע והאפודי ואין זה אמת כידוע מחכמת הבדלת המתכות, ושרפת המתכות היא המצאה חדשה על ידי יסוד הרוח הנק' אקסיגעניאוס מעורב עם יסוד הרוח עם המים הנק' הידרוגינוס וע\"י שניהם יולדה שלהבת אש אשר תשרוף כל המתכות וכו', ולדעתי כבר מלתינו אמורה כי במקום שידבר הכתוב באר היטב אין להוציא המלה ממשמעותה בעבור כי לא נודעה תחבולה זו באותו זמן, כי אין מעצור לה' להודיע איזה פרט מן החכמה הטבעית לעת הצורך וברצוא ושוב כמו שכתבנו, ובזה ינוח לנו פעם ידיעת הנביאים הנפלאה, ופעם סכלותם בטבעיות, הכל כפי אשר תחול עליהם ההשפעה העליונית.]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אל תשחת וגו'.</b> ראיתי בכתבי הח' ריג'יו שמלות אל תשחת בראש המזמור למנצח אל תשחת רומזות לפסוק זה אל תשחת עמך, ובאו שם בס' תלים להורות כי כן היו מנגנים אותו המזמור בטעם שהיו קוראים פסוק אל תשחת ע\"כ, ואם הדבר כן צריך לומר שלא היתה נגינת כל הפסוקים שוה, ושנגינת התורה ע\"פי הטעמים הידועים אצלנו היא מוצאת מקדם מימי עולם נגד סברת החדשים, ועוד שהיתה קריאת התורה כ\"כ שגורה בפי אנשי הדור עד שהיו נותנים סימן לנגון המזמורים מפסוקי התורה, וזו מציאה נכבדת אם יכולה היא להתאמת, ומה שהעירותי בזה הוא שאולי החכם הנזכר למד פירושו מדברי חז\"ל והכחידם תחת לשונו אולי בשגיאה שהרי מצאתי בילקוט שמעוני ב' קי\"ג \"למנצח אל תשחת זש\"ה כי אל רחום ה' אלהיך ואומר <b>אל תשחת עמך</b> אמר אסף לפני הקב\"ה כשם שעשית למשה כך עשה לי <b>למנצח אל תשחת\"</b> — וכזאת רבות מהשערות האחרונים שרשם פתוח בדברי חז\"ל, וקצת מהנה זכרתים בהערותי על ניר לדוד."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>מה ה' אלהיך וגו'.</b> אמר מה ה' וגו' לא מפני שהוא דבר קל. גם לא להורות שאינו שואל דבר לעצמו, רק פירושו שאינו שואל דבר שאין אנו חייבים לו כזה אלף פעמים כי הוא בורא השמים והארץ כמ\"ש הן לה' אלהיך השמים, והוא גואל ישראל וקדושו כאומרו רק באבותיך חשק וגו'."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אלהי האלהים.</b> אלהי הגוים היו כחות הטבע או השרים כמו שקראום חז\"ל, ואם כן אינם אפס ותהו מכל וכל, כי כבר יש להם מציאות נעלה ונשגב ויש להם שליטה בעולם תחת רשותו ית' שהוא כח הכחות כלם, או אלהי האלהים כמו שתקראנו התורה, ובזה בלבד יובנו היטב מליצות הנביאים כשהיו קוראים להם אלהים ולא שהיתה כוונתם ליחס להם אלהות מבלעדיו ית' אלא כלם תחת ממשלתו בהיותו כח הכחות כלם — ואין לך אפילו אפיקורוס היוני שעם היותו מכחיש במציאות אל יחיד חכם ובורא ומשגיח על כל היצור, בכל זאת היה מודה במציאות אלוהות רבות למעלה מהאדם במדרגת השלמות (ראה Ruble קורות הפילוסופיא l. 177. )"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויאבדם ה' עד היום הזה.</b> כתב בבוצר עוללות שזה מדרכי ההורה לומר על דבר הנעשה בלי חלוף לשון <b>עד היום הזה</b> ע\"כ, וזה אמת רק אם נקבל מה שכתבנו במקום אחר כי זה לאות, כי לדורות הבאים נתנה תורה ונכתב עד היום הזה כנגד בנים יוולדו שיקראו בתורה ויוכלו לומר על הדבר ההוא שעדיין קיים, וממין הזה מלת <b>ביום,</b> כמו מכרה <b>כיום</b> את בכורתך לי כמו מכאן ולהבא בלי הפסק כמו בלשון צרפת Dorenavant, וזולת פירוש זה לא נבין אומרו בכמה מקומות עד היום הזה, וזה שלפנינו בכלל, כי מה ענין אומרו ויאבדם ה' עד היום הזה, ומי שטבע במצולות האם יש לו תקומה? גם לא ימצאו עוד מקום האפיקורוסים לרדות ולומר שלא כתב משה אלה המלות."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "[השמטה: <b>ולעבדו בכל לבבכם.</b> רבותינו תלו בפסוק זה חיוב התפלה, והנה אם מזמן הנביאים היה מטבע של תפלה אם לאו מחלוקת הוא בין הקדמונים ועיין בש\"ות הרשב\"ץ, ורואה אני כתוב אחד בס' ישעיה לא שתו אליו לבם החוקרים, ומורה לפי דעתי באצבע שכבר היה מטבע שגור בפי המתפללים והוא אומרו בס' ישעיה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, ומפ' זה אנו לומדים:",
+                    "<b>א'</b> שהכוונה בתרעומת זה על התפלה בפרט ולא על כל עבודה בכלל, שאלולי כך לא היה אומר <b>בפיו ובשפתיו</b> המורה ביחוד על המתפלל או המודה ומשבח אבל היה אומר בגופו או במעשיו.",
+                    "<b>ב'</b> ואם על התפלה מדבר כיצד יאמר <b>ולבו רחק ממני,</b> אם לא היה מטבע מוסכם ושגור בפי כל? הלא אין המתפלל יכול להמציא מלות ואין בפיו מענה אם לא קירות לבו הומה לו ואשר ישים בפיו אותו ידבר וא\"כ כיצד יאמר <b>ולבו רחק ממני</b> — ואם יאמר האומר שהיו מכחשים לו ית' ובלבם יכזבו לו סוף תפסוק יכחישך באומרו <b>ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה,</b> הרי תלה הדבר בחסרון כוונה ובכח ההרגל ולא בלשון רמיה.]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וקשרתם אותם לאות.</b> אם הכוונה על דרך משל כמו קשרם על לוח לבך כדברי הטועים (והן בעון גם כפי קצת חכמינו) הלא אך למותר אומרו כן אחר שאמר בראש הפסוק ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם שפירושו שלא יזוזו הדברים מזכרונינו, ומי יאמין שאחר שביאר דעתו בפירוש מבלי משל ומליצה יכפול הדברים על דרך משל? ואין זה מדרך ממשל משלים — וכ\"ש להקדים הנמשל ולאחר המשל — וממה שראינו שכבר בא הצווי לזכור דברי התורה באומרו ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם נובין ונדון שכשהוסיף וקשרתם אותם וגו' הן הן הדברים הנעשים בפעל ובחומריותם, וכלומר ואם תרצה שיהיו הדברים האלה על לבבכם ועל נפשכם תעשה האות הזה לקשרם על ידך ולשום אותם טוטפות בין עיניך כדי שתבוא לידי זכירתם — ועוד הרי הוא דבר הלמד מענינו — מה וכתבתם על מזוזות וגו' הוא בפעל שאל\"כ אין טעם לומר <b>ובשעריך</b> אף וקשרתם אותם בפעל ולא ע\"ד משל — ולבי אומר לי שגם ראש הפסוק יוכיח וסופו מקביל לתחלתו בשני חלקיו, הרי הוא אומר ושמתם את דברי וגו' על לבבכם ועל נפשכם והוסיף להזהיר שנעשה אות שעל ידו נזכור דברי ה', וכנגד על לבבכם אמר וקשרתם וגו' על ידכם כי בקשרנו התפלין על היד כנגד הלב, כבר עשינו דוגמת הצווי באופן גשמי מבחוץ לעורר השימה הרוחנית בפנימיות הלב — וכנגד ועל נפשכם, אמר והיו לטוטפות בין עיניכם כי במוח משכן הנשמה השכלית- והיא במוח כנגד בין העינים — וראה כיצד האמת יורה דרכו, שמדברי התורה לא שמענו שיהיו תפלין של יד בזרוע וכנגד הלב, בא ושמתם את דברי אלה על לבבכם ללמדנו כי הקשירה על יד באופן גשמי, וזה דעת רבי יצחק כשאמר בגמרא (מנחות ל\"ד ע\"ב) רבי יצחק אומר אינו צריך הרי הוא אומר ושמתם וגו' על לבבכם וקשרתם אותם וגו' שתהא שימת כנגד הלב ותהיה דוגמה לשימה הרוחנית זו בפנימיות הלב וזו מבחוץ כנגד הלב, וכן, עדיין לא שמענו שהטוטפות יהיו במצח במקום שמחו של תינוק רופס ולא ממש בין העינים למטה כפשט הכתוב — בא ושמתם וגו' ועל נפשכם ללמדנו שהטוטפות יהיו בגשמי מעין דוגמא לזכירת הרוחנית, מה זו במשכן הנשמה שהיא במח אף הטוטפות כמוה כנגד המח מבחוץ — ואם תאמר א\"כ למה הטוטפות כנגד המח שבין העינים ולא מהצד או למעלה או מאחורי הראש? שתי תשובות בדבר, האחת שכן דרך בני אדם לקשור טוטפותיהם לפנים ולא לאחור — ועוד שכבר למדונו חכמי הרפואה והנתוח שחלק המח שכנגד בין העינים הוא משכן הכחות השכליות ועליו יאמר בדקדוק ושמתם וגו' על נפשכם — ומצאנו לרבותינו במס' מגילה (דכ\"ד ע\"ב) שאמרו נתנה על מצחו או על פס ידו הרי זו דרך הקראים — פירש\"י שמבזין דברי חכמים והולכים אחר הכתוב כמשמעו בין עיניך ממש ועל ידיך ממש ע\"כ, וראה שם <b>קראים</b> נזכר כבר מזמן חכמי התלמוד ואין לומר שנתן אחר זמן תחת שם צדוקים או מינים שהרי רש\"י מפרש ומסביר שם קראים עיין עליו, ואין ספק שבשם קראים רצו בו הצדוקים שהיו בזמנם שהרי לא נמצא זכר מהקראים בספרי חז\"ל זולת זה, וכ\"ז מסייע לאומרים שהצדוקים והקראים אחד הם — ומלבד כל אלה הראיות יש אחרת לא נופלת מהם והוא כי אין מדרך הלשונות להשתמש במליצה על דרך משל אם לא נמצא במנהגי האומה ההיא הדבר ההוא בפעל, הא למה זה דומה למה שהעיר רוזינמוללער על יחיו מתיך וגו' של ישעיה שהן לו יהי ע\"ד משל יורה לפחות על היות האמונה ההיא נמצאת באומה, כן הדבר הזה לא יאמר וקשרתם וגו' והיו לטוטפות וגו', אלו לא היה מנהג באומה לכל אדם בכלל לקשור על ידם וגו' ולהיות טוטפות בין עיניהם, ושלמה עצמו אלו לא מצא באומה מנהג זה קבוע לא היה אומר בדרך משל קשרם על לוח לבך ענדם וגו', כמו שמשה עצמו לא היה אומר ומלתם את ערלת לבבכם אלו לא היה המנהג למול ערלת הבשר בעצם ובפעל — וראה בזה דברים טובים. Basnage hist. des Juifs 383 ואין צורך לומר שיוסף לרומיים הבין במצוה כדברי הפרושים. Antiq. lib. V. cap. 8. 122- גם ראיתי ש<b>קירילו</b> Cherilo המשורר בשירותיו אשר כתב על מלחמת קסירסיס (הוא אחשורוש) נגד היונים דבר ידבר על היהודים שהיו בצבאות קסירסיס וכה ענה, \"והנה אחריהם עם אחד דגול מרבבה ומשונה בכל תהלוכיו <b>ומלבושו</b> משאר העמים לשונו כלשון הפניקים (שידענוהו קרוב לל\"ק) והוא יושב בהרי ירושלים ע\"כ\" ובאומרו <b>במלבושו</b> מקום הניח לנו לחשוב שכוונתו על הציצית והתפלין שבו היו נבדלים ישראל משאר הגוים כי לא שמענו זולת אלה השנים שיהיו במלבושי ישראל סימנים מיוחדים להם, ועל הציצית בלבד לא יאמר מלבוש משונה כי הוא כמעט דבר שאינו נכר, לא כן בתפלין כי נראים בעליל על הראש ועל הזרוע. ואל תתמה שיהיו כלי זיין ותפלין בבת אחת שכן מצינו בספר הזהר (ח\"א ר\"ד ע\"ב) רבי חייא ור' יוסי שראו אדם אחד \"מתעטף בעטופא דמצוה וכלי זיינין קטורין תחותוי וכו' \"וגם זה לעד כי ספר הזהר קדמון הוא, שאם לא כן לא באו בו מנהגים שפסקו מבינינו היום כמה דורות ויהיו כספר החתום לכל קורא בם, אחר שנתבטל המנהג לשאת על ראשנו וגופינו תמיד כל היום, כלי עבודת האלהים. ומהראיות המעידות על דברי רבותינו שוקשרתם וכתבתם אינו ע\"ד משל, היא הודאת הנוצרי שאלו היה מקום לערער מדרכי הלשון, ומהמנהג הקדום, היה מערער כדרכו על דברי חכמינו והוא לא כן יחשוב שהרי (מתי כ\"ג כ\"ה) מלבד ההוראה הכללית לשמוע לכל מצות הפרושים, הוסיף עליהם בלשון תלונה שכל מעשיהם להתכבד בעיני בני אדם ומרחיבים תפליהם ומאריכים ציציותיתם וכו', הרי שנתן תפלין וציצית זה בצד זה, ואלו היו התפלין דבר מחודש מזמן קרוב לא היה נעלם ממנו, והיה מכחש בעקר התפלין ולא בהרחבתם בלבד.",
+                    "[השמטה: <b>וקשרתם אותם לאות.</b> עיין בספר מה שנסתייענו ממלבושי היהודים שבחיל Xerses (הוא אחשורוש) כמסופר אצל יוסף משם המשורר קירילו (Cherilo) ואמר עליהם שהיו יושבים בהרי ירושלים, וחובה להודות שאין דעת כל החוקרים שוה להאמין שתהיה ירושלים זה עיר הקדש כי כפי מה שהבינו סקאליג'ירו קוניא ובושארט, ירושלים אחרת היא זו אשר בפסידיא (Psidie) ורק דעת סאלמאסיו Saumaise שהיא ירושלים שבארץ כנען, והחכם שלמה מונק נוטה לדעת ראשונה (Palestine. 88. 1.) ודרך הלוכנו נקריב לפני הקורא דברי התוספות שכתבו <b>דתרי ירושלים הוו</b> אחת בח\"ל ואחת בא\"י, וכנראה שדרך אומדנא אמרו כן ומלחץ הבנת הגמ', והן עתה נתאמתו דבריהם בדקדוק עצום כאשר אתה רואה דתרי ירושלים הוו אחת בפסידיא Psidie והיא ח\"ל. ואחת בא\"י.]"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>על ההרים הרמים.</b> אמרו רבותינו אין לך הר והר בא\"י שאין בו ע\"ז, ואמרו עוד אלהיהם על ההרים, ולא ההרים אלהיהם, ודבריהם בזה צריכים לדעתי ביאור, וכוונתם לומר שעקר ע\"ז שבהרים לא היה ההר עצמו רק שר ההר גדא דהר כמ\"ש חז\"ל ולעולם שם הר יתכן ג\"כ אצל הקדמונים לאליל מצד היותו שר ושולט עליו ומטעם זה הוצרכו ז\"ל לדקדק בלשונם באומרם אלהיהם על ההרים, ולא ההרים אלהיהם שלא נטעה בלשון הגוים ונבוא לאסור ההר עצמו, והם הורונו פנימיות כוונת הגוים ההם שאין רצונם בלשון הר רק שר ההר עצמו, וביחזקאל מצינו אל ההרים לא אכל. — והכוונה <b>על</b> ההרים וגם לכבוד ההרים, (ורבותינו שדרשו לא אכל בזכות אבותיו עשו הרים מלשון הורים, ועיין במ\"א שכתבנו כי ירדו בזה לעומק שרשי הלשון, כי ההרים נק' הרים ע\"ש שהם הורים ומולידים המתכות כדברי ראב\"ע, וכן אמרו אשא עיני אל ההרים, אל ההרים למלפני ולמעבדני (ב\"ר פ' ס\"ח) ומלבד השתתפות הרים עם הורים, עוד מצאנו בשם הורים משותפים שתי ההוראות <b>אב, ומורה,</b> שרמזו חז\"ל במלפני ובמעבדני, וגם זה מהמליצות שיגלו אמתות קבלת רבותינו שעשו האב והמורה אחדים בדינם, ובאמת אחדים הם בלשון ובא הלשון ויעיד על קבלתם. — גם נתכוונו לאמת, והוא, שרובי אלילי הגוים הקדמונים היו אבות ראשונים שעשאום אלוה והיו נעבדים אצלם, וזה כוונת הכתוב שקרא לע\"ז בכלל מתים כי הם מתים ממש) וכן בירמיה כתוב הרים שובבום, ופירש\"י אל ע\"ז שבהרים, וכל אלה מליצות הוציאו אותם קדמוני הגוים לחולין ולטומאה אחר ששמשו לפני ולפנים בחכמה האלהית והמקובלת, ועדיין רשומם נכר במליצות המקובלים הקוראים <b>הרים</b> לז' ספירות הבנין, וכל חוקר משכיל בקדמוניות בני קדם נפשו יודעת מאד, כי ההר הקדש לפרסיים Albordi, וההר הקדוש לבני הודו Meru והאולימפוס Olimpo ליונים, עם היותם הרים ממש מסומנים ומצויינים במקומותם ללשונותם הם רומזים אצלם לדברים עליונים, הכל בדקדוק כאשר עינינו רואות אצל חכמת האמת כי היא האם, וכלם בניה. — ואגב ארחין נעיר אזן עלי הדמות <b>מידו</b> לההודיים, והר <b>המוריה</b> שעליו נבנה בי\"המק. ואמר אבד תאבדון את כל המקומות וגו' על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת וגו', רצה בזה כי המקומות שעבדו שם הגוים היו בנוים <b>על</b> ההרים הרמים <b>ועל</b> הגבעות, והם היכלות ומקדשות בנויים באלה המקומות, ואין הכוונה שלא היו עדיין בימי משה היכלים מיוחדים לכך, או שנכללו בכל המקומות כדברי בוצר עוללות, כי בימי משה ידענו שהיו במצרים היכלות רבות ומפוארות, וכן באשור ונינוה, ואם אמת נכון הדבר מה שכתב. Orcurti. Catalogo illustrato dei monu — menti egizii del R. Museo di Torino כי קודם המשפחה הי\"ח XVlll. dinastia לא נמצא היכל ומקדש בארץ מצרים, Nessun Tempio fu ritrovato la cui fondazione sia anteriore alia XVlll dinastia. בכל זאת ידענו כי ישראל יצאו ממצרים, אחר כן, ובכן כבר ידעו וראו היכלות ומקדשים בארץ מצרים, ונהפוך הוא שכל שאתה מקרב תחלת הווסד היכלות ומקדשים לזמן יציאתם, כן ירבה וכן יפרוץ אמתת השערתינו שעליהם יסוב הדבור, כי כל דבר חדש יעשה רושם גדול בלב כל רואיו. ורחוק מאד שלא ימצאו בארץ כנען, גם אינו נכון שיהיו <b>בכלל המקומות,</b> כי אלה המקומות מורים עליהם ביחוד, ולא על דבר אחר, והמקומות האלה כמו <b>אל המקום</b> אשר יבחר ה', כלומר המקדש.",
+                    "[השמטה: <b>על ההרים הרמים.</b> עיין מה שזכרנו דעת האומרים כי לא היו בזמן אבותינו מקדשים בארץ כנען ומת שבטלנוה, ואני מוסיף כי כבר נמצאו דוגמאות וצורות ממקדשי מצרים מזמן קדמון, — Orcurti. Catal. illust. vol. l. p. 74. <b>וסיסורתאסי הא'</b> Sesortasi l. הוא הבונה מקדש Karnak וזה קודם שעבודינו במצרים — גם מצינו במצרים מקדשי האלהים חצובים בהר. (שם דף. 83)]"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>לא אוסף עליו ולא תגרע ממנו.</b> כי התורה לא יתכן בה התוספת או הגרעון כמו שלא יתכן בטבע, שמעולם לא תוכל להוסיף עליו ולא לגרוע, רק ישתנו הצורות ויחלופו כפי השתנות הזמנים וחליפתם, וכן התורה יש דור שאוהב פשטי התורה, ויש דור שרודף אחר רמזיה, ויש דור אחר ששם כל מעייניו בסודותיה, והפשט, והרמז, והסוד גם הוא משתנה בצורתו כפי תכונות דור ודור, ואלה הם ששים רבוא פירושים לתורה שאמרו רבותינו, והפלא, שבלשון זה עצמו נשתמש קהלת לרמוז על קיום הטבע בלתי שנוי (סי' ג' פ' י\"א) כי את כל מעשה האלהים עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. ובספר בן סירא Ecclesiastico (סי' י\"ח פ' ז') מי יספר חן הדרו ומי יגיד חסדיו, עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע, ונפלאות אלהים אין חקר. ועיין פ' שופטים פ' ימין ושמאל."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "[השמטה: <b>אחרי ה' אלהיכם תלכו.</b> רבותינו אמרו הדבק בדרכי, עשו ההדמות למעשיו יתברך הכלל הראשיי Criterium בחכמת המדות ולהם מאמרים יקרים לרוב מאד מהמין הזה, וג' דברים ראיתי בעת להעיר על זה -. האחד, כי הכלל הזה נובע ממקור קדוש וקדמון מימי עולם והוא ספור בריאת האדם שנאמר עליו <b>נעשה אדם בצלמנו כדמותינו,</b> ומי שנברא בצלמו ובדמותו ית' מה לו לעשות אם לא להדמות <b>לדפוסו</b>? וכל הקרב הקרב אל <b>צלמו ודמותו</b> שעל פיו נברא הרי זה משובח, והוא משיג חלק רב מזולתו בתאר <b>האנושיות</b> — ב', כי הוא זה הכלל הגדול שהוקם על, בפילוסופיאה האפלטונית היינו ההדמות לאלוה — La ressemblance avec Dieu. (Teetete. ed. Paris. 66. ) ועיין עוד Bitter. Hist. de la phil. anc. vol. lll. p. 233.",
+                    "<b>ג,</b> הוא ג\"כ אשר דברו האסטוייכים Stoiciens כאשר שמו לראש פנת מוכרם וחכמת המדות ההשתוות אל הטבע Conformite avec la nature וכבר ידענו מה שאמר יוסף על ה��רושים כי הם היו אצלנו ביחס הסתוייכים אצל היונים — ד', סמוך לבי לא יירא לומר עוד שאם נרד לעומק הכלל הגדול שהקים <b>קאנט</b> Kant בחכמת המדות נראה כי גם בחותם זה נחתם לא נופל דבר — כי הוא אמר \"התנהג באופן שמעשיך הפרטיים יאותו להרחיבם ולהחזירם אזהרה כללית\" ומי הוא מקור <b>הדעות הכלליות והנימוס העליוני</b> אם לא הוא ית'? — ה', ודעת פילוסוף איטלקי מן החיים אשר המה חיים עדנה גם הוא חכם ויבא לנו דברים דומים בצורתן ובצביונן לכל האמור Fine pertanto dell' uomo e di tutto il ereato essere non pun e non dee se non imitare lddio ed assomigliarsi a Lui quanto riesce fattibile. Percio l' unverso tende all' unita perhe Dio e uno, tende all' infinita perche Dio e infinito, tende alla vita o vogliamo dire allo svolgimento delle forze spontaneeed organate perche Dio e vivente ed attivo. Dell' ontologia e del metodo. p. 113.]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ודרשת וחקרת.</b> מה אמור למעלה מן הענין? כי תשמע באחת עריך וגו', הרי הדבור מוסב כלפי העם כלו, הוסיף וכתב ודרשת וגו' שמא תאמר כל העם דורשים וחוקרים ושואלים, על כרחך אתה אומר שאין כל העם שופטים ועונשים, הא אין לך לומר אלא שהעדה והסנהדרין במקום האומה כלה הם עומדים, ופעמים שירמוז הכתוב לכל העם, ואין כוונתו אלא לראשי העם וזקניו, והם העדה, או הסנהדרין, ובכן יצאו בדימוס דברי רבותינו שפירשו בכמה מקומות קהל או עדה על שם הסנהדרין, ועיין מה שכתבתי ע\"פ ואם כל עדת ישראל ישגו."
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בנים אתם וגו'.</b> להיות שהאבל העצום הוא אבל ההורים, כמו שנאמר כאבל אם קודר שחותי, על כן הקדים בנים אתם כי הוא האב האמתי והנצחי שיעמוד לעולם. — ויתכן ג\"כ לפרש כי אין לדאוג על האיש החביב שמת, כי כלכם בנים לה' אלהיכם, ואין אתם אוהבים אותו יותר ממה שיאהבהו הוא יתברך, ולולי שגם המיתה לטובת בניו, לא היה גוזרה. — והיותר נכון לדעתי שיאמר כי כמו שטבע הבנים דומה בהכרח לטבע האדם, כן נשמותיכם הן נבראות בצלמי ודמותי, וכמו שלא ישלוט הכליון בו ית' כן לא ישלוט בבניו, ועל כן אין לדאוג יותר מדאי על המתים, שגם הם חלקם בחיים כדמות בוראם, ולשם זה הסכימו מבחר הפילוסופים כי כן אפלטון אומר, שהכשרים והטובים הם <b>בני יוויס</b> Lois. ed. Paris p. 462. — ולזה יסכים אומרו אח\"כ כי עם קדוש אתה לה' אלהיך, כלומר, לא זאת שמטבע האנושית נשמתכם יש לה אחרית ותקוה אלא שגם מעלתכם הרוחנית גדולה ממעלת שאר בני אדם, כי אתם עם קדוש וסגלה מכל העמים, ואיך יתכן שהעם אשר בחר ה' לפרסם אמונתו בעולם, יראה בעצמו אות סותר אחת מהפנות הגדולות, ההשגחה וההשארות?",
+                    "<b>לא תתגודדו.</b> אפשר שנכלל באזהרה זו הגדידה שהיו מתגודדים לכבוד האלילים, או להספיד עליהן כמו שנאמר בנביאי הבעל ויתגודדו <b>במשפטם</b> בחרבות וגו', וידענו שכן היה המנהג בעבודת Bellona, ואם האלילים madre degli Dei היא <b>שיבילי</b>, ( והשם הזה יורה כי אין כל חדש תחת השמש) — Lucian Lib. l. ultra medium. Mart. et Stat. Theb. X. — Senec Med. act. lV. sc. 2. ) וידענו מנהגי הגוים הקדמונים שכן היו נוהגים להתגודד לכבוד אלהיהם, כמו שסופר על Boulanger de Antiq. devoil. Lib. ll. cap. l. p. 212. ראה les Hierophantes en Syrie ועל, Les Curetes, les Coribantes de l' ile Crete וכל אלה היו מרקדים גם כן. — וכן בארץ איטאליה הכהנים הנקראים SALJ היו מרקדים ומתגודדים ברקידתם, כאשר יעידו הלוחות שנמצאו בארץ איטאליה <b>בגוביו</b> Tables Eugubines. — voy. Lanzi Saggio di ling. Etr. vol. lll. 582. וכהני איטרוריא בכל עבודותיהם היו מרקדים בכלי. זיינם עליהם, וזה אולי לתכלית הגדידה ( ויתכן לפרש בזה עמדתם על חרבכם עשיתם תועבה, והאיסור לא תניף עליהם ברזל ועוצם ההרחקה, והחרב המטמא כחלל, וכל אלה הדברים קרובים מאד למנהגי האיסינים ותכלית שנאתם לכל הכלים הממיתים ) <b>ודיוני'גי</b> כתב, כי המנהג הזה בא להם מארץ Lydie, וכן יעיד <b>פליניו</b>, Lib. Vll. cap. 56. ואם כן למדו אותם מארץ קדם.<br> Saltationem in armata Curetes docuere. Lanzi ibid. Tom. ll. p. 428. ASlE<br>ונראה לי שזהו שאמר בכהני הבעל דאליהו <b>ויפסחו</b> על המזבח אשר עשה, ענין דלוג וקפיצה, ות\"י <b>ואשטתו</b>, וכתב רד\"ק עשו עצמם כפסחים וכואבים הולכים ושבים על המזבח וזה קרוב למה שאמרנו."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>לא תבשל גדי בחלב וגו'.</b> לדעת רבותינו הוציאו איסור אכילה בלשון בשול, ושיהיה איסור האכילה במשמע הודו שני חוקרים חפשים נוצרים, והם מכאיליס Michaelis ויאן Jahn הגם שדמו במצוה זו טעם זר, וכתבו שרצתה התורה למעט באכילת החלב לעזר ולהועיל לעבודת וגדול הזיתים בא\"י, עיין. Munk Palestine 168.",
+                    "<b>לא תבשל גדי בחלב אמו.</b> עיין מה שכתבתי במ\"א ע\"פ זה, ומצאתי בס' הרקמה לר\"י בן גנאח דברים יקרים קרובים מאד אל כל האמור בחון בהם וחקור בהם, ותראה כי הם הקדמות מועילות להבנת כמה מקראות, שכתב, וז\"ל \"ויש שמדברים בלשון המיוחד וחפצם בו הכלל ג\"כ על כל פנים אחרים זולתי מה שזכרנו, והוא, שיביאו בו הדבר על הרוב שבפנים אשר יבוא עליהם ומניחם זכר המעט, ומזה מה שאמר הכתוב איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה.... וכמוהו ובשר בשדה טרפה, ואפשר שתהיה הטרפה בזולת השדה.... ועוד כל אלמנה ויתום לא תענון, ועוד אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל, והוא הדין לקנוי ונתון, ומה שאמר בבית חדש ועשית מעקה הוא כמו זה ג\"כ, כי המעקה חובה בישן כמו החדש, ומזה אמרו <b>לא תבשל גדי בחלב אמו</b> והוא הדין לכבש ולשאר חיה ועוף.... כמו השלחן מקום המזבח באומרו, והמה יקרבו אל שלחני לשרתני, והמזבח עץ שלש אמות גבה, ר\"ל השלחן כאשר אמר עליו בסוף הפסוק, זה השלחן אשר לפני ה'. (רקמה דף ק\"פ)."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וצרת הכסף.</b> חז\"ל אמרו דבר שיש בו צורה, והרי זה מאמר רב האיכות להיותו מניח במונח קיים היות מזמן מרע\"ה מטבע מצוייר — ועל זה קמו מערערים בכל דור ודור, לא כן בימינו אלה כפי דעת גדולי החוקרים מהם Hussen Essays ont the ancient weights and Moneys. Oxford 1836. — וכן De — Witte אחר שבדפוסים הראשונים מספרו כחש בזה, חזר בשלישית והודה במציאות המטבע מזמן מרע\"ה. ראה Munk Palestine p. 401."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כי משנה שכר שכיר.</b> מצאנו בישעיה בעוד שנה כשני שכיר, ואם כן לא נוכל עוד לפרש שסתם שכירות לשלש שנים, ויתכן לפרשו כי אין עבודת העבד כעבודת השכיר, כי עבודת העבד הגם שלא יכביד עליו עליו האדון יותר מדאי, בכל זאת לא ימלט שירבה וידקדק בעבודה יותר מהשכיר, וז\"א כי משנה בעבודה שעובד השכיר בעד שכרו עבדך זה שש שנים, ואם כן לא יקשה בעיניך וגו'."
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שמור את חדש האביב.</b> אין ספק שאביב שרשו עברי, ונקרא כן החדש ע\"ש האביב כמו אביב קלוי באש, רק מצאנו מצד אחר, דבר בלתי ספק, והוא שחדש זה היה נקרא אצל המצריים <b>איביבי</b> או <b>איפיפי.</b> (Creuzer ed. Paris l 502. Epipi) ואולי שם זה מכלל השמות שנשתתפו בהם העברי והמצרי, שכן אנו רואים בלשון <b>קופטי</b> שהוא מצרי קדמון משובש, מלות הרבה דומות ללשון הקדש, וכן הורונו רבותינו בדרך זה למצוא למלות העבריות שרש בלשון מצרי, שכן אמרו ע\"פ אנכי ה' אלהיך, משל לבן מלך שנשבה לבין הלסטים וכו', התחיל המלך משיח עם בנו בל' הלסטים, כך אין <b>אנכי</b> אלא לשון מצרי. — ודבריהם אמת שעדיין בכתיבות מצרים אנו קורים <b>איניכי</b> במקום אנכי.",
+                    "[השמטה: <b>שמור את חדש האביב וגו'.</b> עיין מה שהארכתי בפ' המועדים להוכיח כי יום חג השבועות לזכר מ\"ת וזכרתי המנהג לקרות ליום המסומן בשבת, שבת, וליום המסומן בחדש חדש, ובשנה שנה, וראה ג\"כ הדברים בארוכה בספרי טעם לש\"ד על שם <b>יום</b> המיוחס לר\"ה — ונוכל להצמיד ולחבר אל כל האמור הכלל המוסכם אצל רבותינו יום אחד בחדש חשוב חדש ויום א' בשנה חשוב שנה, ובזה מצאנו חברים לרבותינו חכמי וחוקרי הגוים הקדמונים ובתוכם Berose שיום ראשון בשנה חשבו לשנה שלמה וקרא אותו שנה Annus incaeptus habetur pro completo. V. Tesoro d' antichita. vol. l. p. 114.]"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>שבעה שבועות.</b> בס' ויקרא בפרשת המועדים זכרתי השתוות שתי החגיגות אצל קצת מגוים קדמונים חג הקציר וחג נתינת התורה שניהם ביום אחד, ועתה באתי להאריך קצת בחקירה הנכבדת הזאת ולבדוק לאור נר השכל והחקירה הנאותה על כתבי הקדש וקבלת אבותינו, האם צדקו רבותינו שאמרו שיום חג השבועות הוא יום מתן תורתינו, ושבכלל הטעמים שנקבעה חגיגת יום זה לדורות הוא להשאיר בקרב אומתינו זכרון תדירי לא יעבור לעולם מהמעמד הנכבד והנורא ההוא לפני הר סיני. ומהראשון נחל ובשני נגמור ונשאלה ראשונה אם כפי החשבון המדוקדק היוצא מכתלי כתבי הקדש נוכל ללמוד באופן קרוב ונראה שהיום הזה יום ו' בסיון היה יום מעמד הר סיני, ואחר זה נרדפה לדעת אם נוכל להאמין שמתכליתיות נותן התורה ב\"ה היה לקבוע יום מתן תורה לזכר עולם.",
+                    "<b>ועל</b> השאלה הראשונה הנה לפנינו כתובים יורו באצבע לאיזה חדש וגם באיזה יום לחדש בקירוב גדול אם לא בדקדוק גמור והחלטי שמעו אבותינו קול אלהים מדבר מתוך האש, והוא כי בפ' יתרו כתוב בחדש השלישי לצאת וגו' באו מדבר סיני והרי זה עד ממהר ואות ומופת חותך כי בחדש סיון נתנה תורה שהרי אין ספק כי החדש השלישי כשנמנה מחדש צאת ישראל ממצרים הוא חדש סיון, ועתה ישאל השואל באיזה יום לחדש באו מדבר סיני?",
+                    "<b>הנה</b> בתשובת שאלה זו, לא נדחה השואל בקבלת רבותינו שאמרו כי היום ההוא הוא ראש חדש, עם כי קבלת האומה, בישראל ובאדם הוא מהמופתים הגדולים והחזקים ואין חוקר שלא יטה אזנו כאפרכסת לשמוע דברי חכמי עם ועם מה ידברו בפירוש כתבי קדשם — ולמה לא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלהם? בכל זאת אשים מגמת פני רק לכתובים ואומר, גם מבלי העתיר ראיות מוכרח הדבר מצד עצמו כי שם חדש בלשונינו ענינו גם יום ראשון לחדש, ומפורש כתוב מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו, באו בכתוב הזה שתי המלות לשתי ההוראות גם יחד מדי חדש ר\"ל כל שלשים יום, בחדשו הרי זה ראש חדש, מדי שבת ר\"ל שבוע כמו שבע שבתות, בשבתו ר\"ל ביום השביעי שלו, גם מצינו מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת, וכן בשאול ויהי החדש וישב המלך על הלחם לאכול, ואחר זה מוסיף ויהי ביום החדש השני. — קרא לראש חדש או ליום א' לחדש <b>יום החדש</b>, ועוד נוציא ממליצה זו למוד יקר לענינינו, וכן נאמר חדשכם ומועדיכם שנאה נפשי — וכן ביום השבת יפתח וביום החדש יפתח, לכל הפנים הרי נקרא יום א' לחדש, <b>חדש</b> סתם וטעמו בצדו מובן ופשוט לכל משכיל, כי להיות שהקף הל' יום נקרא חדש רק מצד התחדשות הלבנה — אין יום ראוי והגון לשם זה <b>חדש</b> יותר מהיום שהחדוש נעשה בו בעצם, והוא ראש חדש — ומי איפה המעכב שכל אדם יחזה בחדש השלישי יום א' לחדש סיון שהוא השלישי ליציאת מצרים, ודע שכן מצאנו בתרגום המיוחס ליב\"ע שתרגם ביומא הדין בחד לירחא וזה דעת ר' משה הכהן שהביא ראב\"ע בפ' בא, אלא שמטענות שכנגדו ותשובותיו נראה שהיה רבי משה מכחש שיאמר ג\"כ להוראה זו <b>ראש חדש</b> הפך המפורסם אצלנו, ואין ספק כי נטה בזה אל הקצה האחר לא טוב גם הוא כחבירו, והנכון כדעת ראב\"ע שם שבל\"הק יאמרו חדש גם ראש חדש לרמוז על יום אחד בחדש, ואני מוסיף כי אולי קרוב ונראה שהמנהג הקדום יותר הוא לומר חדש סתם ולהיות שכל משך הכ\"ט יום נקרא גם הוא חדש, פעמים שלא היו יודעים להבחין אלמי משניהם יכוון המדבר, אם על הא' בחדש ואם על החדש כלו על כן בחרו להבדיל בין שניהם ולקרות לזה חדש ולזה ראש חדש.",
+                    "<b>וביותר</b> יתקבל על הלב הפירוש הזה על שם חדש שלפנינו רק אם נוסיף להביט אל המליצה היקרה ההולכת לרגלי החדש השלישי והיא <b>ביום הזה</b> וכל השומע ימהר וישאל ואיזה, <b> היום הזה,</b> שהראה עליו באצבע? ואיזה יום בחדש נזכר עד שירמוז עליו ויאמר ביום הזה? וביותר אם נפרש בחדש השלישי <b>בהמשך החדש</b>, הלא לשחוק יהיה המוסיף ואומר ביום הזה אחר שכבר הודיע כי אין בידו להורות ביחוד על יום זולת יום — רק על פי השערתינו יובנו הדברים על מתכונתם, כי אחרי אומרו בחדש השלישי הוסיף ביאור ואמר ביום הזה, ומבואר מאליו שהרי זה כאלו כתוב ביום החדש, כי באומרו זה רמז לחדש שכבר אמור וכשתחבר יום עם החדש הנזכר, הרי מליצת יום החדש נעשית מאליה, <b>ויום החדש</b> הלא שמעת כי היא מליצה ידועה בכתבי הקדש, תורה על ראש חדש או יום א' לחדש כאשר כתבנו, ומי לנו בוחר בפשט יותר מהראב\"ע? ולא נמנע אותו צדיק מלהודות ולכתוב \"בחדש השלישי לא ידענו טעם <b>ביום הזה</b> אם לא יהיה פירוש רבי משה נכון שהוא ראש חדש\" ורק על פי כל האמור נוכל להבין לפי דעתי סוגית הש\"ס במס' שבת אמר רבא דכ\"ע בראש חדש אתו למדבר סיני כתיב הכא <b>ביום הזה</b> וכתיב התם <b>החדש הזה</b> -ומה ענין זה ההקש? לפי דעתי הוא שכוונת התלמוד ש<b>הזה</b> חוזר על <b>החדש</b> כאלו כתוב <b>ביום החדש</b> וחבור שתי המלות הללו נעשה ע\"י מלת ההקש <b>הזה</b> הכתוב כאן ושם, אצל החדש <b>הזה</b> ואצל היום <b>הזה</b> וזה כדרך התלמודיים בכ\"מ, רק ענין ההקש ותכליתו כמו שאמרתי, ובזה סרה קושית התוספות שהקשו דפ\"ק דפסחים פריך אהאי קרא גופיה (החדש הזה לכם) ממאי דבריש ירחא וכו' ולדעתי יפה פריך דהתם לא כתיב לא <b>יום</b> ולא <b>הזה</b> רק החדש הזה לכם וגו' וחדש גרידא כל ירחא משמע מה שאין כן <b>יום החדש</b> שאינו מורה בהכרח רק על יום ראשון לחדש וכלומר יום <b>חדוש הירח,</b> שעל שמו נקרא החדש כלו, וקרא לשם חדש כדרך שקרא לשם שבת, ואולי גם לשם שנה שבאו להורות גם על המשך השבוע והשנה גם על היום החשוב שבהם, ואולי מזה הענין וכן תעשה שנה בשנה, ויפה דרשו רבותינו שהיה יום ר\"ה.",
+                    "<b>ואחר</b> סמוך כתוב ויחן שם ישראל נגד <b>ההר</b> והדברים הללו מעידים כי כבר היו מובטחים ומזומנים ישראל למ\"ת על ההר ההוא חוץ מראיות אחרות שנזכור עוד, כי לא ביאר איזה הר הוא, גם לא הוצרך להגיד סבת ותכלית החנייה ההיא כי סמך על מה שבא אחריו המודיע לנו כי הכל לתכלית קבלת התורה כמי שהגיע למחוז החפץ ומצפה אימתי יתגלה לו אהובו במקום אשר הבטיחו, על כן קרוב מאד כי ביום ב' תכף עלה משה אל האלהים כדברי רש\"י משם רבותינו ולהיות שהדברים אשר דבר ה' אל משה הם אתם ראיתם עד וגוי קדוש, התראות והבטחות בלתי ארוכות, כבר היה שהות לירד ביום ב' עצמו או ביום ג' ולחזור ביום ג' להשיב אל ה' תשובת העם שאמרו כל אשר דבר ה' נעשה והוא שאמר וישב משה את דברי העם אל ה' ביום ג' כפירוש רש\"י משם רבותינו, ובאותו מעמד עצמו אמר לו ה' הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו' וחזר משה אל ישראל והגיד להם כי האל יתגלה אליהם ברוב רחמיו, הגם שלא נזכרה בכתוב חזרתו זו אל העם ותשובתם שהם רוצים בזה אבל היא מוכרחת ונלמדת בריוח ממש אחר דברי ה' ויגד משה את דברי העם אל ה' ומה המה אלה <b>דברי העם</b> שלא נזכרו אם לא תשובתם שאמרתי? וזה היה ביום המחרת יום ד'בסיון כדי שיהיה שהות למשה לירד אל העם אחר עלייתו ביום ג' ולחזור עוד אל ה' בתשובת ישראל ביד, ואותו היום יום ד' אמר לו ה' כשקבל תשובת ישראל לך אל העם וקדשתם <b>היום ומחר</b>, (היינו ד' וה') והיו נכונים ליום השלישי (הוא בהכרח יום ששי בסיון) כי ביום הג' ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני וכן היה כמו שהולך ומספר.",
+                    "<b>והנה</b> החשבון הזה כמעט מוכרח מצד עצמו ומדוקדק בכל הדקדוק האפשרי, אך בזאת נאות כרגע אחד לשנגדנו ונדמה בעצמנו שיהיה עלול לטעות ולא יהיה בטוח כל הצורך, בכל זאת אין ספק כי הטעות בכל אופן שנדמהו לא יעלה לכל היותר, אם לא ליום אחד בין הכל ותפול קבלת התורה ביום א' לפניו או לאחריו, ולזה נוטים דברי רשב\"ם וראב\"ע, שעם כל אהבתם בחופשיות הפתרון לא עצרו כח כי אם לגרוע אולי יום אחד, ויותר מזה לא יזמו לעשות, כי לרשב\"ם שתי התשובות וישב משה את דברי העם אל ה' וכן ויגד משה את דברי העם אל ה' שניהם אחד ובמעמד אחד — ולראב\"ע טעם ויגד משה וגו' וכבר הגיד ומה הגיד שהיו ישראל בלתי מאמינים כי ידבר אלהים את האדם וחי, וחתם דבריו ראב\"ע בז\"הל והזכיר הכתוב כי אחר ימים מועטים ליום חנותם היה מ\"ת, אולי יום א' עלה אל ה' וירד ודבר עם ישראל וביום הג' לחדש עלה פעם אחרת להשיב אל ה' דברי העם ושם נאמר לו כי ביום ה' יהיה מ\"ת (ר\"ל ה' לחדש סיון) וכל זה דרך הסברא כי על הקבלה נסמוך שבו' סיון נתנה תורה ע\"כ, הגם שאין אצלי ספק כי העליות והירידות היו בצד הקרוב יותר כפי אשר דמינו.",
+                    "<b>ואם</b> כן נחנו נעבור חלוצים ונאמר כי לכל הפנים יסרב השכל מלהאמין שלא יוקבע חג השבועות לזכר מתן תורה שאם החשבון עולה יפה והיתה קבלת התורה ביום ו' בסיון איך יערוץ אנוש, ומי זה יערב אל לבו לומר שהמחוקק ב\"ה יצוה לחוג חג באותו היום ממש וזה לשמוח בשמחת הקציר, כאשר הארץ תוציא צמחה ועשת את התבואה מבורכת ומדושנת ולא יזכר ולא יפקד ולא יעלה על לב המאורע הגדול שנהיה בעצם היום ההוא עת שמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש והושתתו יסודות התורה אשר בהם חיי רוחם, ותקותם לדור דורים להם ולבניהם ולבני בניהם עד עולם? ואם נאמר שנתינת התורה הקדימה או אחרה יום א' או גם שנים, יאמר נא כל חוקר עם האמת נאמן, אם קרוב ואפשר להשמע כי בבוא המחוקק לקבוע חג לשמחת הקציר, יהיה הדבר כל כך נחוץ והכרחי לקבעו ביום ההוא עצמו בלתי קדימה או איחור גם יום אחד, עד שלא יביט ולא ישגיח אל מעשה ה' כי נורא הוא שקרה בימים ההם ובזמן ההוא, וילחוץ את עצמו מבלי שום הכרח להשליך אחרי גיוו המאורע הגדול הזה שבו תלויים חיי הנפש, חיי הגוף וחיי האומה בכללה, ולמה? לשמור שבועות חקות קציר כאלו תפסד כוונת השמחה הארציית, הזאת אם יקדמנה או יאחרנה יום אחד תחת כי היה ביכולתו לזווג ולחבר שתי התכליתיות גם יחד. — ולהיות שכפי הנראה אין הכרח למנות מ\"ט ימים יותר ממ\"ח או ממ\"ז מפסח עד שבועות יכול היה לבחור במספר הימים אשר יובילו אל היום הנכבד ההוא, ולעשותו חג הקציר וחג התורה שניהם כאחד, וכפי דברי שכנגדנו המכחישים שתהיה בכוונת התורה חגיגת מעמד ה\"ס נצטרך לומר בחזקת היד שנותן התורה ב\"ה פגע ביום מ\"ת קודם או אחר סמוך אל היום שקבע בו חג השבועות ולא פנה ולא הביט אליו כי במה נחשב הוא, וכיום אין חפץ בו, רק שם כל מעיניו בחג הקציר (הבלתי מוכרח להיותו ביום ההוא עצמו כאשר הוכחנו) ולא תשב שתהיה קבלת התורה כדאית וספונה להקדים או לאחר בעבורה יום א' חגיגת הקציר, הנוכל לקבל עלינו הזרות הזה, המכחיש כל חקות השכל, ומנהגי, ונטיות האומות איש ללשונו בארצותם לגוייהם, כאשר שמענו ונדעם?",
+                    "<b>ואם</b> הזרות הזה לא נוכל שאתו, מוכרחים אנו לומר שאם קבלת התורה היתה בראשית חדש סיון לכל הפחות, ואם חג השבועות נקבע חמשים יום אחר הפסח היינו בראשית חדש סיון — אין שכל בריא ושלם, שיזיד לומר שלכל הפחות לא חוברו שני התכליתיות גם יחד ולא היתה קבלת התורה האלהית ראויה לקבוע אליה יום א' לזכר עולם, כמו שנקבע לשמחת הקציר.",
+                    "<b>ואחר</b> הדברים והאמת האלה מה נדבר ואיככה נצדיק האומרים, שביום שבועות נתנה תורה ובכל זאת לא יודו שאל כוונה זו תשקיף התורה בשום צד! ואיך פה קדוש ומתוק יאמר דבר זה הוא האברבנאל עם היותו צדיק ברוב דרכיו ולבו שלם בכל חלקי התורה בלא לב ולב, הוא הכותב כדברים האלה <b>\"ואין ספק</b> שביום חג השבועות נתנה תורה אבל לא נצטוה החג על זכירתה\" (הנהיה או נשמע פלא עצום מזה!) ואיפה ראיותיו? \"וכן תמצא ביום התרועה שנאמר זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, עכ\"ז לא נאמר שעל כן צוה יתברך לעשות יום תרועה זכרון לב\"ע אלא להיותו יום הדין, כן הוא בחג השבועות שהוא <b>זמן מתן תורה</b> אבל לא נצטווה החג לזכרון <b>זה כ\"א להיותו תהלת קציר החטים\"</b> (הרי חטה אחת פוטרת כל כרי התורה מראש ועד סוף) ועל הראיה שהביא, גם עליה לנו דין ודברים, לא נופל דבר ממה שנתוכחנו על חג השבועות שאם היה האברבנאל מכחיש שיהיה ביום א' בתשרי ר\"ה לבריאת העולם, אחריש כשיאמר שלא נקבע לזכרון הבריאה, אמנם אחרי הודאתו שהיום ההוא ראשון לבריאה ואחר הביאו ממנו ראיה לחג השבועות שעם היותו יום מ\"ת בכל זאת לא לזה כוונה תורה, איככה אוכל וראיתי שיביא מופת אל מונח קשה ממונח קשה הימנו? כי כמו שלא יאומן ולא יקובל שיעדר מיום חג השבועות זכר מ\"ת עם היות שנצטוה בעצם היום ההוא, כן שקץ ישקץ אור נר ה' הנתון בקרבנו, ותעב יתעב הזרות האחר ממנו כמעשהו שיוקבע יום א' בתשרי יום טוב ומקרא קדש לטעם לא נתבאר בתורה, ולא יורשה הקורא ��ה להבין בין החרכים ומשתיקת התורה עצמה שיהיה ביום ההוא זכר לבריאה שחלה להיות בחשבונו כהודאת בעל דין — והנהאמרתי \"לטעם לא נתבאר בתורה\" ולא במקרה יצא הדבר מפי כי אם אל האברבנאל הדברים מגיעים שכתב שצוה יתברך לעשות יום תרועה להיותו יום הדין בלבד, ומה יענה הרב ביום שידובר בו הבא ראיה שזוהי כוונת התורה? הלא ישים יד לפה ויהיה כמחריש, כי אין בתורה אפילו רמז מבואר קל שבקלים שלדין ולמשפט ישקיף היום ההוא כדברי האברבנאל, ולכל הפנים ממנו תלקח ראיה יפה ובריאה לנדון שלנו בממה נפשך, שאם יפנה לבבך לדעת האברבנאל שיום ר\"ה כפי דברי התורה הוא יום דין, על זה אכפול ואשנה ואשלש מה שדברתי על חג השבועות ואומר, איך אפשר שבבוא נותן התורה לקבוע ביום זה יום דין לא יזכר ולא יפקד, כי ביום זה ברא הקב\"ה את עולמו ולא יעורר הלבבות לזכור בעצם היום את מעשה ה' הגדול והנורא, ולא זו בלבד, כי היות יום זה יום דין אצל תורה שבכתב כדעת האברבנאל, אין זה רק אות וסימן מובהק כי בעצם היום הזה האדם, אשר נפקד כהיום, לשלם לו כמעשהו בו ביום נברא ובו ביום הגיע תור פקודתו כדרך כל שר ושלטון, ואב ופטרון, שמיום שיחל ממשלתו על המשועבד אצלו יתחיל למנות הקף שלם ובכל תקופה ותקופה יפקדנו ויבחננו אם עבודתי רצויה אם לאו, גם לא די בזה כי אחרי שנתבאר בתורה מכמה רמזים וגלויים יקרים כי יום תרועה הוא תחלת השנה לשמטות וליובלים, לא נשאר כ\"א ליחס השנה הזו אל הבריאה ולומר כי ממנו אנו מונים ואל חשבון שנותיה אנו שבים, כי לחשבון ישראל בבחינת היותם אומה פרטית, הלא לנו כבר שנה אחרת המתחלת מא' לחדש ניסן כמו שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים, וזאת השנה המיוחדת לישראל שנה הסכמיית, לא כן השנה האחרת לא יובן לה טעם והתחלה אם לא נקשרה ביום בריאת עולם ונאמר עליה שהיא שנה טבעית וכללית לכל בני אדם, כי לומר ששנה זו מבלי שום התלות בבריאה כן נמצאת אצל הגוים שקדמו לישראל וכן נשמרה אצלם, לא יתכן בשום פנים כי מה טעם לשמור חק אשר בדו מלבם אם לא ששרשיו אחוזים ויסודותיו תמוכים על חקות הטבע והתחלתו, דבר השוה לכל נפש יהודי או גוי ועל כן בכלל ראשי שנים הטובות לברכה תחשב גם היא.",
+                    "<b>ואם</b> אין מתן תורה, טעם הווסד החג הקדוש הזה בקרב אומתינו איזהו עקר ושרש הדבר כפי דברי המנגדים, הלא הוא לחוג חג הקציר הוא ולא אחר וכן שפתי אברבנאל ברור מללו שכתב אחרי ששלל טעם קבלת התורה \"כי אם להיותו תחלת קציר החטים וכן נאמר בסדר משפטים וכו' ובסדר כי תשא וכו' \" ואנו לא באנו להכחיש שיהיה לקציר מבוא בחג הזה, רק אומר כי לא נכון לעשות כן לשלול מכל וכל שיהיה טעם אחר זולת זה הטעם, וכל הראיות שמביאים להעמיד החג ההוא על טעם הקציר בלבד לא יועילו ולא יצליחו רק להוכיח כי גם לקציר שייכות ויחס עם חג השבועות, לא שיחסר בהחלט שום טעם אחר ולמען ידע הקורא כי אמת נכון אשר דברנו בוא נבוא לראות מה טיבם של הכתובים הללו שעליהם סמכו מנגדינו.",
+                    "<b>הנה</b> כתוב (שמות כ\"ג) וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה וחג האסיף תקופת השנה באספך את מעשיך מן השדה\" ואמרו המנגדים כי מכאן ראיה כי אין טעם אחר זולת קציר החטים והקרבת בכורים, וכל משכיל נכנע לאמת יודה ויאמר כי עקר אומרו בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה הוא הגבלת זמן לא זולת, ולכל היותר לרמוז לנו גם על השמחה הנספחת אל החג הקדוש ההוא לחיוב המוטל להקריב מבכורי קציר חטים, והראיה הגדולה אצלי מה שמוסיף וחג האסיף ת��ופת השנה באספך את מעשיך וגו' ומשני צדדין נראה ברור כי להגביל זמן ראשית כוונת הכתוב. — הא' אומרו תקופת השנה ומה ענין זה לכאן אם לא להורות על הזמן דהיינו שכדרך שחג המצות עקרו באביב כן חג השבועות עקרו בקציר וכן חג הסכות עקרו באסיף — והב' אומרו באספך את מעשיך מן השדה — והשומע סבור שזהו טעם חגיגת הסכות היינו האסיפה הביתה מפירות ותבואות כדרך שנאמר בחג השבועות בכורי מעשיך, וזה בטל, רצוני שיהיה טעם חגיגת הסכות אסיפת הפירות מן השדה, כי מקרא מלא דבר הכתוב בפ' אמור למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל ובכל זאת לא נזכר פה מזה הטעם כלום, רק אמר באספך את מעשיך וכמו שמוכרחים אנו לומר שזולת טעם אוסף הפירות בחג הסכות עוד הטעם הנרמז בפ' אמור למען ידעו דורותיכם כי בסכות וגו' כן נצטרך לומר שבאומרו וחג הקציר בכורי מעשיך אין ראיה להעדר טעם אחר בחג השבועות, והוא מתן תורה.",
+                    "<b>והכוונה</b> הזאת אשר יחסנו לכתובים הללו, נראית מאירה שבעתים בפ' כי תשא באומרו וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים וחג האסיף תקופת השנה הרי כי להגביל הזמן בלבד הוא בא, והעד אומרו וחג האסיף תקופת השנה ולא הזכיר בו שום טעם רק הוראת הזמן וכן במקרא שלפניו הנוגע לחג המצות נכתב את חג המצות תשמור ז' ימים וגו' למועד חדש האביב כי בחדש האביב וגו' הרי שלהגביל הזמן הוא בא, וחוץ מזה, עינינו הרואות דרכי התורה ומליצותיה גם בחג המצות, כמו שכפלה כמה פעמים ענין הקציר אצל חג שבועות והאסיף אצל חג הסכות כן לא נמנעה מלשנות ולשלש חיוב חגיגת הפסח בחדש האביב, ומי זה יאמר בעבור זה כי לחוג האביב והזמן הראוי לזריעה נתחייבנו בשמירת החג ההוא? ובכל זאת חובה עלינו לשמור האביב ולהביא מנחת העומר ממחרת השבת לסימן האביב והוא הנקרא אביב קלוי באש גרש כרמל, כמו שבחג השבועות מקריבים שתי הלחם מן החטים ונקרא חג הקציר וכמו שבאסיף שמחים מד' מינים ונקרא חג האסיף — נמצא ששלשתן במטבע אחד נחתמו וכמו שבחג המצות ובחג הסכות אצל הטעם השייך לתקופת השמש ולמצב הארץ ופירותיה, עוד טעם אחר <b>מדיניי</b> והוא יציאת מצרים, וישיבתנו בסכות, כן בחג השבועות אצל הטעם הארציי והוא הבאת בכורי קציר חטים עוד טעם אחר תורני ומדיניי גם כן והוא <b>קבלת התורה.</b>",
+                    "<b>הראת</b> לדעת כי על פי חשבון בדוק ומנוסה ביום ו' בסיון נתנה תורה וגם ראית בעיניך ענין הקציר כי איננו רק הגבלת זמן ולכל הפחות לא ישלול מציאות טעם אחר זולתו.",
+                    "<b>ואנה</b> נבקשהו אם לא במעשה ההוא הגדול והנורא אשר לשמו ולזכרו תאות נפש הוא מעמד הר סיני שקרה ביום ההוא עצמו? ומי יאמר שאינו ראוי לשום אותו על ראש שמחתינו ולהיות גם הוא החשוב בתכליתיות התורה בחגיגת השבועות? האם יוכל הטוען להכחיש שיהיה היום ההוא אצל התורה קדוש ומכובד והמעשה שאירע בו ראש הפלאים ויסודן ושרשם ועקרם ותחלתם גם תכליתן? באמת גם אלו חסרו בתורה ראיות להוכיח כי יום מ\"ת יום ראוי הוא לזכור אותו, ולשבחו ולפארו, ולשיתו שומו נגד פנינו תמיד, היינו אומרים כי אם לא נכתב בדין הוא שיכתב, אמנם אחר כל מה שעינינו רואות כמה היה אהוב וחביב ונחמד וקדוש אצל התורה היום ההוא, וכמה הוסיפה להזהיר לבלתי ימוש מפינו ומפי זרענו עד עולם, מי שיבוא ויאמר שביום חג השבועות נתנה תורה ובכל זאת אין לקבלת התורה חלק ביום טוב ההוא ולא אליה השקיף המחוקק מכל וכל, נחנו נאמר בטוחים, שהאמונה כזאת הוא אלף פעמים זרה ומגונה עד להפליא, יותר ממה שנסבול שתיקת התורה מטעם זה היינו קבלת התורה, אף כי עוד לנו להראות לפני הקורא טעמים נכונים על שתיקה זו.",
+                    "<b>ועתה</b> יבואו ויגידו צדקתינו כתובים רמים ונשאים המעידים בגדלם כי יום מ\"ת היה אצל משה אדונינו ליום קדוש ונורא מאד, וראוי לבלתי ישכח מפינו ומפי זרענו עד עולם, ואין לקורא אלא לתת אוזן שומעת לדברים שיבואו וטעמם ונימוקן יגלו ויראו מאליהן ומעצמן בלתי שום הערה והכנה מצדנו, הרי הוא אומר רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך (חיי הפרט וחיי הכלל) <b>יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך</b> בחורב באמור ה' אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון ותקרבון ותעמדון תחת ההר וההר בוער באש עד לב השמים חשך וענן וערפל וידבר ה' אליכם מתוך האש קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול וגו', ועוד להלן ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' עמכם מתוך האש פן תשחיתון וגו', ועוד להלן כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים הנהיה <b>כדבר הגדול הזה</b> או הנשמע כמוהו, השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים וגו', ועוד להלן אתה הראת לדעת (ע\"י מעמד ה\"ס) <b>כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו</b> מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך וגו' וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל וגו' אין עוד, ובפ' יתרו קודם מ\"ת נאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, ובדרך קצרה נבוא הע'יר על מקצת תולדות היוצאות מהכתובים הללו כי להעיר על כלן בארוכה, כמשא כבד יכבד עלינו במקום הזה.",
+                    "<b>א'</b> כמה היה יום מ\"ת גדול ומכובד מאד בעיני משה וכמה היה מרוממו ומכבדו בעיני ישראל ומכריז עליו שהוא יום יחיד ומיוחד בכל סדרי זמנים ובכל קצוי ארץ מיום ברוא אלהים אדם כאומרו כי שאל נא לימים ראשונים וגו' ולמקצה וגו' הנהיה וגו' השמע עם וגו'.",
+                    "<b>ב'</b> כמה היה כוסף להתמיד זכרונו בקרב ישראל, לבלתי ישכח היום ההוא מפי זרענו וזרע זרענו באומרו ברגש קדש ובאיום גדול ונורא רק השמר לך ושמור נפשך מאד <b>פן תשכח את הדברים</b> אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת וגו' ומי פתי יסור הנה ולא יראה כי כמו זר יחשב שאחר פרשת גדולת האזהרות הללו לא ישתדל המחוקק ב\"ה ונאמן ביתו ע\"ה לתקן שום דבר שיהיה בו כח להזכיר היום ההוא והמעשה ההוא לדור אחרון בנים יוולדו — ולא יראה כפל האזהרות השמר וגו' ושמור וגו' פן תשכח וגו', ולא יבין כי באומרו את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו וגו' אין הכוונה בשום אופן על עשרת הדברות בפרט או על התורה בכלל רק על המעמד עצמו וכל הנלוה אליו, ההמון הרב העומד לרגל ההר, ההר הבוער באש עד לב השמים, הקולות והברקים והענן וקול השופר, ועל הכל קול אלהים חיים מדבר מתוך האש — ועל זה אמר בלתי ספק פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך — ואיך לא יזהיר על שום דבר שיעורר זכרונם מדור לדור? — וגם עליהם לא על זולתם אמר והודעתם לבניך ולבני בניך, כדרך שאמר ביציאת מצרים והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, וראינו אותו יתברך כוסף ובפה מלא ידבר לנאמן ביתו, כי הלואי שיהיו יש' תמיד בלב טהור ונכון לפניו יתברך כאותה שעה ואותו רגע ששאלו דבר אתה עמנו ונשמעה והוא אומרו <b>מי יתן והיה לבבם זה להם</b> ליראה אותי ולשמור את כל מצותי כל הימים, ואיך אחר הכוסף הרב הזה לא יתקן ית' שום זכר לעורר אותו המעשה ואדרבה כאשר ינוס איש מפני הנחש יברח מלהזכירו ומלספר בשבחו אפילו אם יקרה שביום ההוא יקראו ישראל מקרא קדש על המחיה ועל הכלכלה ועל תבואת השדה, ואם בדבר שלמטה מזה לא בטח על הזכרון האנושי-ובקש לו עוזרים במצות ומרור וקרבן, איך לא יפנה גם בזה אל הדברים הגופניים להיות לו לעזר ולהועיל ואדרבה יפגע לדעת המכחישים <b>ביום ההוא</b> עצמו שנתנה בו תורה, הוא יום חג הבכורים וכאלו לא נהיה המאורע ההוא, או מקרה הוא נבזה ושפל כאחד ממקרי הזמן החולף לא ישים אליו לבו ולא יעשנו אפילו סניף לשמחת הקציר ולא יתכוון אליו בכל מכל כל? הלא לאמונה ילאה שכלינו נשוא הזרות והבטולים האלו הנראים וגלוים לעיני כל חוקר.",
+                    "<b>ג'</b> ומה יגדל הזרות הזה, אם נשים על לב כי על דברים קלים ומאורעים למטה מזה, הוכפלו העוזרים הגשמיים והסימנים המוחשים, וקביעות מנהגים והנחת המצות הראויות לבוא על ידיהן זכר המעשה ההוא או הגמול אשר גמלנו יתברך על ראש מהללינו ולא נאריך בדברים על יציאת מצרים שכבר רמזנו עליה, רק מי לא יפלא בראותו שעל שני מאורעים כמעט מקריים שנספחו אל היציאה ההוא, נתקנו שתי מצות גדולות יפות ובריאות ואפס טעם אחר זולתן לדעת המכחישים, והמאורעים ההם, הם א' <b>חפזון מצרים</b> שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שמהרו מצרים לשלחם מן הארץ ועל זה נתקנה אכילת מצה ואיסור חמץ דבר שיש בו כרת והוא מגדולי האיסורין שבתורה, ואני שואל אם הגמול הטוב הזה והוא יציאתינו מעבדות לחרות היה חסר כלום אם תחת יציאתנו בחפזון ותחת הבצק בלתי מחומץ שהוצאנו משם, היינו יוצאים בשובה ונחת ובעסתינו מחומצת כנהוג? באמת לא ימצא שכל בריא שיאמר כי החפזון וחסרון החמוץ בעסה היו דברים ומקרים חשובים וספונים כפריקת עול המצרים מעלינו, ובכל זאת אמרו המכחישים כי זה טעם המצה ואיסור חמץ ואפס זולתו, והשני הוא ישיבתינו בסכות, ועליו אני שואל אם תחת שישבנו בסכות היינו יושבים באהלים ובמשכנות מבטחים, האם גאולתינו היתה חסרה כלום? ובכל זאת באה מצות סכה לעורר על זה ולדעת רודפי הפשט בלבד, אין טעם אחר מבלעדי המקרה ההוא — ואם חפזון מצרים וישיבת הסכות נחשבו אצל משה ראויים והגונים לקבוע עליהם שתי מצות חמורות — איככה אוכל להאמין שהיום והמעשה והגמול והפלא שאין למעלה ממנו יעברו בתוך גלי הזמן, יטבעו בים השכחה, ועקבותיהם לא נודעו ולא תשתדל התורה להתמיד בקרבנו זכרון המעשה הרב ההוא? הלא ראינו כי לא מחסרון כבוד ותפארת, כי הוא משובח ומפואר במליצות משה אדונינו ורצונו ומאוויו לקיים זכרונו בישראל ישימו בפיו מליצות ואזהרות יקרות כפולות ומכופלות. — ולא זו בלבד אלא",
+                    "<b>ד'</b> נראה בעליל כי יציאת מצרים ומתן תורה היו לעיני משה ולעיני ישראל שתי פעולות ושתי טובות גדולות ונוראות וכלן מתאימות בתכלית הדמיון והשווי. — ואולי נראה אצלו יתרון גדול לנס מתן תורה מנס יציאת מצרים שכן הוא מתפלא ואומר כי שאל נא וגו' ומה היא השאלה השמע עם קול אלהים וגו' ואחר כן או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי וגו' במסות וגו' ראה שנתן מ\"ת ויציאת מצרים זה בצד זה, ולא זו בלבד אלא שהקדים מ\"ת ליציאת מצרים — ואם על יציאת מצרים, וגם על הפרטים שבה רבו המצות והזכרונות, איך לנצח ישכח המעשה האחר שלמעלה ממנה?",
+                    "<b>ולא</b> נוכל שאת הזרות הזה כשנשקיף אל תתכלית אשר הציג לפניו משה אדונינו בהזכירו את ישראל היום ההוא ובתוקף אזהרותיו לבלתי ישכח מפינו ומפי זרענו, והתכלית הזה, בטח אני אומר כי הוא הנשגב מכל התכליתיות כי היא <b>שמירת עקרי התורה</b> התלוים בזכרון <b>מעמד הר סיני</b> — ולא אעיר בארוכה על עקר העקרים כלם והוא <b>תורה מן השמים</b> כי כל אדם יחזה, כי בלתי האמונה שה\"ית נגלה לאבותינו על הר סיני והוא בעצמו המדבר אליהם, שוב אין ביכלתינו להאמין באלהות תורתינו, ומי ראוי להעיד בזה יותר ממקבלי התורה עצמן הלא הם שאמרו הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש <b>היום הזה ראינו בי ידבר אלהים את האדם וחי,</b> ואיך על המעשה התלוי בו יסוד התורה כלה לא תקבע התורה שום יום או זכר או סימן שיעוררנו עליו מדי שנה בשנה? אמנם לא אחשוך מהקורא העקרים האחרים הכי נכבדים התלויים גם הם במעמד הר סיני ובקיומו יתקיימו ובשכחתו ישכחו גם הם מבלי מנוס או מפלט, והם",
+                    "<b>א'</b> היראה שעל ידי המעמד ההוא תתמיד בלבות ישראל ועל ידי שיזכירוהו לבניהם, גם בלבות הבנים ובני הבנים כמאמרו ית' עצמו <b>אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון.</b>",
+                    "<b>ב'</b> הראיה הלקוחה ממעמד הר סיני לאסור <b>כל תמונה</b> ולנעול דלת בפני עבודת אלילים, ההומיה וסוררת בכל הדורות שחלפו, ועד היום צודדת נפשות ועמים רבים וגדולים, והוא אומרו קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול — ויותר מפורש ונשמרתם מאד לנפשותיכם (כפי פשוטו מע\"ז) <b>כי לא ראיתם כל תמונה וגו' פן תשחיתון</b> — ואומר אני כי כוונת הכתוב באומרו ונשמרתם מאד לנפשותיכם, שנשמר לבלתי נשכח יום מעמד הר סיני כי בזה הוא עסוק והביאני לפרש כן, כתוב אחר הדומה לזה בכל חלקיו והוא מדבר בלתי ספק על מ\"ת והוא אומרו <b>השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך</b> — ואחר איזה כתובים הדוברים תמיד על מ\"ת הוסיף במליצה זו עצמה <b>ונשמרתם מאד לנפשותיכם</b> וכלומר פן תשכח כמ\"ש למעלה כי לא ראיתם כל תמונה ואם תבוא לשכוח אותו מעמד המורה כי אין לה' תמונה, ירא אני שלא תבואו לעשות צורות ותמונות אפילו לשם ה' והוא אומרו להדיא <b>פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל וגו'</b> תבנית וגו' ופן תשא עיניך וגו' וגו' וחתם הפרשה במליצות אחרות דומות לראשונות והוא אומרו <b>השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה' אלהיכם אשר כרת עמכם ועשיתם לכם פסל תמונת כל אשר צוך ה' אלהיך</b> כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, וביאור הכתובים האלו כן הוא השמרו לכם פן תשכחו מעמד הר סיני כמ\"ש למעלה השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים, ואמר עוד ונשמרתם מאד לנפשותיכם וגו' וקרא מעמד הר סיני <b>ברית ה' שכרת עמנו</b> והוא המעמד עצמו כמו שמעמד ומעשה בין הבתרים נקרא ברית וכמו שבא מפורש <b>ה' אלהינו כרת עמנו ברית בחורב פנים בפנים דבר ה' וגו'</b> וזה כוונת הנביא ביום ההוא אכרות וגו' עם ב\"י <b>ברית חדשה,</b> לא כברית וגו' אין הכוונה על גוף התורה והמצוה שישתנו רק על סדור התנאים ותפעולית והשבועות המקיימות חיוב שני הצדדין הקב\"ה מצד וישראל מצד — והוסיף שאם תשכחו המעמד ההוא ושלא ראיתם כל תמונה תבואו לעשות לכם פסל וז\"א ועשיתם לכם כל כמ\"ש למע��ה <b>פן תשחיתון</b>, ואמר אשר צוך ה' אלהיך כלומר כפי מחשבתך תבוא לטעות ולומר שמאחר שה' דבר עמכם, הנה ראוי בזה שיהיו לו כלי הדבור וגוף כמונו ולכבודו תעשו תמונת כל בחשבך שזהו הנמצא והאל <b>אשר צוך</b> והוא הוא ה' אלהיך כמ\"ש ישראל בעגל אלה אלהיך ישראל אשר העלוך וגו' ולמה אני אומר השמרו וגו' פן תשכחו וגו' <b>כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא</b>, ובאמת לא ראיתם <b>רק אש גדול ונורא</b> כמ\"ש וההר בוער באש — וידבר ה' אליכם <b>מתוך האש</b> קול דברים וגו' ותמונה וגו' ונשמרתם מאד וגו' כי לא ראיתם וגו' ביום דבר ה' וגו' <b>מתוך האש</b> ואמר קול אלהים מדבר <b>מתוך האש</b>, וכן אמר פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר <b>מתוך האש</b>, ועל האש הזה אמר כאן כי ה' אלהיך <b>אש אוכלה</b> וגו' ושתים שמענו אחת כי מה דמות נערוך לו אחר שלא ראינו כי אם <b>אש</b>? ועוד שנית כי כמו שמטבע האש לשרוף ולאכול כן הקב\"ה מקנא על עובדי פסל המתהללים באלילים וז\"א <b>אל קנא</b>, הרי שמעמד הר סיני הוא הראיה הגדולה לאיסור פסל ותמונה ובכלל לעבודת אלילים ואיך א\"כ ישוער חסרון שום זכר באומה מן המעשה והמעמד ההוא?",
+                    "<b>ג'</b> אחדות ה' גם היא תלוייה באותו מעמד הנורא כהודאת התורה עצמה וזה מפני כי לא היו ישראל ראוים לעלות אל השגת אחדותו על סולם ההקשים ההגיוניים המדברים על לב אחוזי חרב הפילוסופייא מלומדי מלחמת האלהות, והיה הדבר נחוץ למצוא דרך נכון ובטוח, וקצר להגיע אל המבוקש וזה על ידי המראה החושיית, וזה בא מבואר בכתוב <b>אתה הראת לדעת</b> (כלומר על ידי המעמד ההוא) כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו מן השמים וגו' ועל הארץ וגו' וסיים וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל וגו' אין עוד, ורבותינו קלעו אל השערה ולא החטיאו בכוונת התורה כשאמרו פתח להם הקב\"ה ז' רקיעים ואמר להם ראו שאין וכו' והרי זו במליצה שיריית ונשגבת מחשבת התורה עצמה.",
+                    "<b>ד'</b> שליחותו של משה אין לה יסוד חזק ע\"פי הודאת התורה עצמה יותר ממעמד הר סיני הנשקף <b>לתכלית זה</b> והוא שאמר ב\"ה הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו' <b>בעבור</b> ישמע העם בדברי עמך וגם <b>בך יאמינו לעולם.</b> הרי שהאמונה בשליחותו של משה תלויה ביום מ\"ת ואחר שכן מי הוא זה שימלאנו לבו להחליט שיום ומעמד כזה שבו תלוים תלוים <b>תורה מן השמים, רוחניותו יתברך, אחדותו, שליחותו של משה</b> לא יכה שרש בלבות יש' לא יוכתר בעטרת תפארת כאחד משאר ימים המקודשים, לא ישאיר לנצח זכר עולם, לא יסומן ולא ידגול גם הוא כאחד מהמעשים הנוראים ופחותים הימנו אשר לא מנע המחוקק מכלם הכבוד הראוי?",
+                    "<b>ראינו</b> שמשה אדונינו כשבא לבאר ולשנות התורה לישראל ירום ונשא על כנפי רוח אלהים במליצות רמות ונשגבות מדי דברו על יום מעמד הר סיני ותחת אשר ידבר, אמרים קצרים, ואזהרות מעטי הכמות כמשפטו וכמשפט כל מחוקק, עזב את דרכו הנהוג והרחיב פה והאריך לשון לצייר לעיני בני עמו המעשה הגדול ההוא, בציורים מופלגים, ומליצות נשגבות, ושפה ברורה מקוטרות מר ולבונה כאשר יוכלון שאת, ולא זו בלבד אלא בבוא יום הפרידה וכאשר נשא את נפשו לברך את עמו בשלום פתח דבריו יאיר, בהגלות נגלות ה\"ית על הר סיני והחל באומרו ה' <b>מסיני</b> בא וזרח משעיר למו וגו' ואתא מרבבות קדש מימינו אש דת למו וגו' תורה צוה לנו משה וגו' וידעתי גם אני, כמה שגו ברואה פקו פליליה אחרוני המפרשים מולים גם ערלים, בהבנת כתובים הללו והביאו עצות מרחוק להעתיקם מכוונתם השטחיית והקדמונית, ובכל השתדלותם ודקות חקירותם ועוות המלות והכתובים, והקרבת רחוקים וריחוק הקרובים לא הצליחו במעשיהם ונשארו המליצות ההן סתומות וחתומות אם לא יותן מפתח רבותינו על שכמם, ופתח ואין סוגר. — והיא הכוונה שרמזנו עליה למעמד ה\"ס הרי משה עוד הפעם זכור יזכור ותשוח עליו נפשו היום ההוא הנכבד והנורא, ואם כל כך העתיר דברים לעורר ולהשריש בקרב ישראל זכרון היום ההוא איך יברח מכל פעולה שתשקיף אל תכלית זה ואדרבה כאשר ינוס איש מפני הנחש כן ישמט מלהסתייע משום זכר בפעל עד שבצוותו לחוג חג הקציר, לא ידבנו לבו, להוסיף ולומר <b>זכרו</b> גם כן יום מעמד הר סיני? יום התורה והמצוה שנמסרה לנו בעצם היום ההוא כהודאת כל חוקר?",
+                    "<b>ואחריו</b> דבורה בשירתה, ה' בצאתך משעיר בצעדך משדי אדום ארץ רעשה וגו' הרים נזלו מפני ה' זה <b>סיני מפני ה'</b> אלהים אלהי ישראל, מליצות יעידו ויגידו כי עוד בזמנה היה המעשה הוא גדול ומהולל מאד בעיני העם ושמור בלבבות ע\"י קצת ממליצות מרע\"ה עצמם כאשר ירגיש החוקר בשירת דבורה. — ואחריה דוד ע\"ה אלהים <b>בצאתך</b> לפני עמך <b>בצעדך</b> בישימון סלה ארץ רעשה גם שמים נטפו מפני אלהים זה סיני מפני אלהים אלהי ישראל — ראה הדמיון והנפלא עם משה מצד ועם מליצות דבורה מצד אחר, וזה לעד כי היו שומרים זכרון היום ההוא ע\"י מליצות נביאיהם מדור לדור ועל דברותיו ית' אמר ה' יתן אומר המבשרות וכו' וכנגד ואתא מרבבות קדש אמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם סיני בקדש, וכנגד מימינו אש דת למו תורה צוה וגו' אמר עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם וגו' וכן כל הנביאים לא נמנעו מלשאת זכרון נתינת התורה על שפתיהם עד מלאכי ונחמיה, הלא מלאכי חתם ספרו בדברים האלה <b>זכרו תורת</b> משה עבדי <b>אשר צויתי אותו בחורב</b> על כל ישראל ובנחמיה כתוב ובעמוד ענן הנחיתם וגו' <b>ועל הר סיני ירדת</b> ודבר עמהם משפטים, ואיך יצדק הפלגת הזכרון הזה אם נניח כי לא היה באומה שום אות או יום מיועד, להתמיד זכרונו בלבות ישראל?",
+                    "<b>אתה</b> הראת לדעת. — א' כי יום חג השבועות הוא יום מ\"ת, ב' כי היום הוא גדול מאד בעיני ישראל ולא יאומן שלא היה אצלם יום מקרא קדש שיזכרנו כדרך שנמצאו ימים או פעולות יזכירו נסים או גמולות טובות למטה במדרגת החשיבות מהמעמד ההוא הנכבד, ועתה לב כל חוקר יבסוף לדעת אם זולת שתי פנות הגדולות האלה, שני עמודי התוך אשר יסוד אומתינו נכון עליהם, והוא שיהיה יום חג שבועות מקודש מדעת נותן התורה ב\"ה לזכור מעמד ה\"ס ומ\"ת, ימצאו בתורה עצמה איזה מליצות או אזהרות הנוגעות לחג ההוא יורו מרחוק או מקרוב אל טבע היום ההוא ואל התכלית אשר אליו יחסנו — ואומר כי מצאנו מליצה נכבדת אין בכל המועדים משלה, והוא אומרו על חג השבועות <b>חקת עולם בכל מושבותיכם לדורותיכם</b>, ולכל איש אמונים ומודה על האמת אנכי שואל, אם כנים הדברים שרק לתכלית חגיגת הקציר מעותד היום ההוא חג השבועות, אם על תבואות הארץ ופירותיה לבד ישישו וישמחו בו כל בני ישראל ואין דבר אחר שיקנה לו שם ושארית בארץ מבלי התלות בזמן היות ישראל על אדמתם ולהם נחלת שדה וכרם, ובמקום אשר נתן להם ה' לשבת שם, אם עוד טעם ותכלית אחר נעדר ממנו איככה יובן אומרו חקת עולם בכל מושבותיכם לדורותיכם, והעבודה איני רואה בחג השבועות טעם להתמדה הזאת יותר מחג המצות וחג הסכות ולהפך אני רואה כי יש באלה טעם בלתי תלוי בארץ ובפירותיה, והוא יציאת מצרים וישיבת הסכות במדבר וכל אלה יאות לזכרם בכ\"מ ובכ\"ז כי אין להם קשר קיים בארץ ישראל אלא בכל מקום אשר יפנו, אחריהם ילכו. — לא כן בחג השבועות שאם הוא רק חג הקציר בלבד אין טעם לחוג אותו חוץ מא\"י שלא יתכן להכריז עליו <b>חקת עולם בכל מושבותיכם לדורותיכם</b> — אם לא שנאמר כי גם הוא מזכיר מעין המארע בפסח ובסכות ואיזה? זה יום מתן תורה שלהיותה מתמדת באומתינו עד אחרית הימים ואינה כיציאת מצרים שיש אחריה שעבוד וגם היא טפלה לימות המשיח, בצדק יאמר עליה חקת עולם בכל מושבותיכם לדורותיכם.",
+                    "<b>והאות</b> השני הכי נכבד הנושא על מצחו החג הזה ומורה באצבע על מה הוא נוסד, הוא <b>מצות הספירה</b> וזה מצדדים שונים, ראשונה, אל יסורו מלבבך הקורא דברי ה\"ית למשה כשנגלה אליו מתחלה, וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, ופירש\"י שעתידים לקבל התורה על הר הזה לסוף ג' חדשים הרי חוט של חסד קושר בין יציאת מצרים לעבודת האלהים על הר חורב, ואין ספק שהכוונה בעבודה הזאת היא על הקרבנות שהקריב שם משה קודם מ\"ת או אחריה, גם אין ספק שכן בשר משה את העם שעתידים לעבוד ה' על הר חורב, ולנו מזה עדים, הא' שה' צוה למשה שכן יאמר הוא וזקני ישראל אל מלך מצרים נלכה נא דרך ג' ימים במדבר <b>ונזבחה לה' אלהינו,</b> ב' בבואו לפני פרעה אמר שלח את עמי <b>ויחגו לי</b> במדבר הרי שיום ו' בסיון נקרא <b>חג מצד היותו יום מתן תורה,</b> ואיך נאמין שבאומרו על היום ההוא עצמו <b>חג שבועות</b> לא על חגיגת התורה ידבר? ג' הוסיף דרך ג' ימים במדבר וזה לדעתי המרחק בין מצרים לסיני אלא שנתעכבו קרוב לג' חדשים בדרך להיותם עם רב טף ונשים וצאן ובקר, ועוד שעמדו איזה ימים בשאר מסעות-בהתראת הדם נאמר שלח את עמי ויעבדוני במדבר ובצפרדעים שלח את עמי ויעבדוני — ובמכת הערוב אמר משה דרך ג' ימים נלך במדבר וזבחנו לה' אלהינו כאשר יאמר אלינו — ובפרשת בא ויאמר משה בנערינו ובזקנינו וגו' בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרנו נלך <b>כי חג ה' לנו</b> הרי ששנה ושלש כי יום מתן תורה הוא <b>חג ה' לנו</b> ולא מצאנו שחגגו במדבר ביום מ\"ת, רק הכוונה על קבלת אלהותו ותורתו כי אין לך יום ראוי לקדשו חג יותר מהיום הזה, שכרתו ברית עם האל יתברך וזה כדרך שאמר אהרן אחר עשותם את העגל <b>חג לה'</b> מחר וזה כנגד טעותם שהיו חושבים שמנהיג ודבר אחר נכנס תחת משה, ואולי יחדש להם חקים ומשפטים חדשים ואהרן יהיה נביאו, על כן אמר להם חג לה' מחר, וזה כי לא היו מכחישים שהשם הזה יהיה המוציאם מצרים רק חשבו שיהיה בינו לבינם אמצעי וסרסור יותר חשוב ומעולה ממשה וידע אופנים חדשים ובטוחים להפיק רצון מה', כל זה ממה שיורה שלא פסק אצל מרע\"ה ואבותינו השקפה תדירית אל מול הר סיני, כי ידעו ששם העבודה הראשונה וכריתת הברית שלא יופר לנצח ומזה, כי מעת שמו לדרך פעמם לצאת ממצרים, ידעו כי תכלית יציאתם קודם ביאת הארץ ובהכנס אליה, תהיה קבלת התורה כדרך כל מסדר הדתות שיגזור גזרות בה יתוקן ויעמוד הקבוץ המדיני שבלתו ישיבת הארץ ואחוזתה לא יצליחו למאומה ואין ספק כי להגיע אל ההר הנכבד הנקרא גם קודם המעשה ומבלעדיו, <b>הר האלהים</b>, (אולי להיות ידוע אצל יושבי הארץ למקום קדוש כמ\"ש ית' המקום אשר אתה עומד עליו <b>אדמת קדש הוא)</b> היו תמיד שואפים ונכספים כי אליו שמו מגמת פניהם, והכוסף והשאיפה הזאת הוא קשר אמיץ וחוט מתוח בלתי הפסק <b>מיציאת מצרים עד הר סיני,</b> והחוט והקשר הזה מצאנוהו קבוע לדורות לזכר אותה החמדה ו��שאיפה במצות <b>הספירה</b>, ולא ידעתי אם אפשר למצוא לה טעם אחר זולת זה כי לומר שכן תחלת הקציר חמשים יום אחר ט\"ז בניסן — לא יגהה מזור, שאין זה מספיק לפרש למה תלה הדבר בחמשים יום אחר ט\"ז בניסן ולא הגביל החדש והיום כדרך שעשה בשאר המועדים, ועל הכל לא נוכל למצא פשר דבר למה נתחייב <b>לספור בפעל</b>, ולא יספיק שיתעכבו מ\"ט ימים בין זה לזה שאין ספק כי מליצות הכתוב כן יורו היינו שתהיה ספירה בפעל ובדבר שפתים, לא במחשבה או במרוצת הזמן מאליו ומעצמו בלבד, ושני הדברים האלה היינו ההתלות בחג המצות, והספירה בפעל, הם שני תנאים לא נדעה שחרם אם לא נניח שכמו שבפסח מצרים ידעו שבהגיעם אל הר סיני שם תהיה כבוד מנוחתם, לקבל התורה ולהגיע לשם היו נכספים כן רצה המחוקק ב\"ה שבכל שנה ושנה יהיה חוט של חסד וחבל מתוח מוליך באמצעות הספירה בין החג המזכיר יציאת מצרים לחג המזכיר יום מ\"ת, ותהיה זאת הספירה בפעל לידע ולהודיע ולהוודע, כי הקשר אמיץ בינותם.",
+                    "<b>ואם</b> מצות הספירה בכלל היא סולם לעלות הימנה אל השגת טעם חג השבועות, עוד באורה נראה אור אך אם נוסיף להביט לאיזה בחינות אשר לה עם שאר מצות התורה ומאירות אל עבר פניה, ואומר כי מחקי החקירה החפשית הצודקת הוא ללמוד <b>סתום מן המפורש</b>, ולהשיג תכלית איזו מצוה הנעלם ממנו על ידי התכלית המבואר ונגלה במצוה אחרת אשר תאר לה כתאר המצוה ההיא שלא ידענו טעמה, בכל תנאיה חקותיה ומשפטיה, כי כמו שתקון האיברים וסדרן וצורת הפנים יעידו על בעל חי היותו מסוג זה או מסוג אחר, כן בענינים השכליים, נדעה נרדפה האותות והסימנים החיצוניים לבעבור נוכל להושיב כל אחד ואחד איש על מחנהו ואיש על דגלו, ואם אבן בחן הוא זה ויסוד מוסד לא ישקר ולא יכזב, הבה נא נבוא לנסות היוכל להתקיים בבחינה הזאת שעמדנו עליה, ואומר כי שתי מצות מצינו כיוצא בה ודומים בכל חלקיהן ופרטיהן למצות ספירת העומר, הא', היא מצות ספירה האשה הנטהרת ממקור דמיה, והב' ספירת האומה בתקופה הגדולה הנקראת יובל, ורואה אני שיש בשתי המצות הללו מה שיש בו די לגלות מצפוני השלישית היא ספירת העומר, כי ענין הספירה שוה בשלשתן, וקצב הספירה גם הוא שוה והיא <b>השביעיות</b>, גם שוים בבחינת המצב שממנו נעתקים ובבחינת המצב שאליו כוספים ורצים ובו נחים, כי בספירת הנדה הלא היא האשה המרוחקת מבעלה כשמה <b>נדה</b> והולכת ומתקרבת אליו יום יום עד שיגיע עתה עת דודים להתעלם באהבים עם בעל נעוריה ומם דמות נערוף יפה והגון יותר מזה המצב אל ישראל בצאתם ממצרים, ואל המצב שאליו היו מתקרבים, וגם למשל השגור בפי הנביאים כלם? אמנם ידעתי לא יחדל איש שיאמר כי אין זה נכון כפי פשט התורה, ואינו רק מעין דרשה כדרך שהמציאו האחרונים, או חלום אחד מבעלי החלומות כלם הם המקובלים, ואני אומר בטח שאם זה סוד או דרש, מהררי התורה חוצב, והיא החולמת או הדורשת תחלה טרם הדרשנים או המקובלים יולדו, והיה לאל ידי למלאת כפי וחצני מרוב תבואות אשר כארץ תוציא צמחה כן יוציאו הנביאים כלם, במליצות ופרשות שלמות ובריאות על פי היסוד הזה בנויות ומשוכללות, היינו היות ה\"ית כבעל או חתן לישראל וישראל כאשה או כלה לה\"ית — ודי ברמיזה קלה, הזאת למען יוכל הקורא להעביר לפני זכרונו כבני מרון כל הכתובים הנוגעים אל הענין הזה מבלי צורך לפורטם רק אחת היא לא אוכל להכחידה תחת לשוני כי רבה היא, והיא פרשת יחזקאל בסימן ט\"ז הנמשכת כלה, לדבר על ישראל והקב\"ה על פי המשל שזכרנו ב��ל חלקיו ופרטיו, ובתוכם נראה בעליל כיצד קרה ליחס אל ישראל ההכנה הדומה להכנת האשה למשכב דודים, והיא הספירה — הט אזנך ושמע דברי הנביא — כה אמר אדני אלהים לירושלים מכרותיך ומולדותיך מארץ הכנעני אביך האמורי ואמך חתית ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ובמים לא רוחצת למשעי והמלח לא המלחת והחתל לא חתלת (וכל זה מבואר שעל ירידתן של ישראל למצרים ושעבודן ידבר) לא חסה וגו' רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים שדים נכונו וגו', (גם זה אינו צריך ביאור כי הוא כמעט ארוג במליצות התורה שאמרה ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד ומאד ותמלא הארץ אותם, ושדים נכונו וגו' הוא משל להגיע עת הפקודה כמ\"ש ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את עמו), ואת עירום ועריה, (הטעם בחסר כל מבלי תקוני הגוף גם לא תקוני הנפש כמו שהעיד בזה יחזקאל עצמו במקום אחר, שישראל במצרים עובדי ע\"ז היו כאדוניהם) ואחר זה הוסיף ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים ואפרוש כנפי עליך ואכסה ערותך ואשבע לך ואבוא בברית אתך נאם ה' אלהים ותהי לי, וזה יורה על גאולת מצרים כמ\"ש ועברתי בארץ מצרים וגו', ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' ע\"ד משל האיש הכורת ברית עם חברתו ואשת בריתו, וכבר יש בזה הקדמה מספקת להבנת המצוה שאנו דנים עליה, כי איננה רק המשך המשל בפעל כדרך האשה המתקנת עצמה ומטהרת גופה בז' הימים שלפני הזווג. — רק, שלהבת האמת עולה עד לב השמים במליצות הבאות המורות באצבע למשל מקור הדמים וימי הטומאה, והטבילה המטהרת האשה לבעלה והוא אומרו <b>וארחצך במים ואשטוף דמיך מעליך ואסבך בשמן,</b> ואחר זה באו המתנות שהחתן נותן לכלה ואין ספק שכלם רומזים למצות התורה כמו שדמו אותם הנביאים וכותבי הקדש, הנחמדים מזהב ומפז רב וגו' ונמשלו לחרוץ ולכתם אופיר, וכיוצא. — וכן ביחזקאל ואעדך עדי ואתנה צמידים על ידיך ורביד על גרונך ואתן נזם על אפך ועגילים על אזניך ועטרת תפארת בראשך — וכן היה שגור זה המשל לרמוז על התורה והמוסר כמ\"ש שלמה בספר משלי תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגנך, וכן כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך, — ועל המתנות האלה דבר המשורר במקראיו עליה למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם, הרי שהאשה נדה וישראל בצאתם ממצרים הושוו במדותם וכמו שבנדה כתוב וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר כן כתוב בישראל וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' שבע שבתות וראה בעיניך כי באו הימים אצל האומה בתוספת הראוי, שהרי כבר נודע כי הכפל העצום אשר עליו יורה הכתוב בכל מקום הוא כפל <b>השביעיות</b> כמו כי שבעתים יוקם קין ושלם לשכנינו שבעתים אל חקם וגו' ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים ושבעתים הוא שבעה פעמים שבעה, והוא הכפל עצמו שהוכפלו ימי טהרת אשה נדה אצל ישראל כי היא מתקדשת מטומאתה לסוף ז' ימים וישראל לסוף ז' פעמים ז' ימים, והוא הכפל הנאות לכלל לפני הפרט.",
+                    "<b>והמצוה</b> השנית המאירה אל עבר פני ספירת העומר היא ספירה אחרת כיוצא בשתיהן, בספירת האשה נדה ובספירת יש' אחר חג המצות, והיא ספירת היובל כמ\"ש וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וגו' נשמרו במצוה זו חקי השביעיות הכוללים כל ספירות התורה וספירת העומר כא' מהם — וספירת היובל עם ספירת השמטה הם שני תקופות הא' קטנה והא' גדולה מקבילות לשתי התקופות אחרות תקופת השבעה ימים של פסח ותקופת ספירת העומר שהוא שבעה על שבעה כדרך שספירת היובל היא שבעה על שבעה שבע שנים שבע פעמים וכל אחת משתים אלה המערכות היינו ז' ימי המצות והשמטה מצד א', וספירת העומר מ\"ט ימים וספירת היובל מ\"ט שנים מצד אחר, דומות זה לזה כל אחת בבחינתה ומקומה הראוי לה הרי חג המצות הוא הזמן שהשגנו בו המנוחה וחירות הגוף משעבוד מצרים ושנת השמטה היא מנוחת הארץ ושמטת כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו והנגישה אסורה בו כי קרא שמטה לה', וכן בשנת היובל ישובו השדות והקרקעות איש אל אחוזתו וגם העבד ישוב אל משפחתו ואל חירותו אחר שנעתקו במשך המ\"ט שנים מיד אל יד וממצב למצב וכן בהגיע תור יום החמשים (שהוא שבעתים לשבעת ימי הפסח כדרך ששנת החמשים שבעתים לשנות השמטה) חזרו בני ישראל אל אדונם הראשון אחר שנמלטו מידי אדונים קשים וממסע אל מסע עד בואם לפני הר סיני — ונבדלה המערכה השנית היינו השמיטה והיובל מהראשונה ברוב ימים כי בראשונה הם שביעיות ימים ובשנית שביעיות שנים כי כן יאות כפי עוצם וגדולת הנושא המשונה בהם כי במערכה ראשונה לא היתה המנוחה והחזרה בעצם ובפעל כי אם לדור יוצאי מצרים, ובלבד לישראל ולא לארץ ובמערכה השנית (השמטה והיובל) תהיה החזרה מתחדשת בפעל בכל תקופה ותקופה לאנשי הדור ההוא וכוללת זולת הגופים גם השדות והקרקעות והבתים על כן נתרבו הימים כפי גודל הנושא ומעלתו וכפי זה תהיה תקופת היובל מקבלת לתקופת החמשים יום ויום מ\"ת מקביל לשנת היובל היא שנת החמשים ולא נוכל להתעלם חוץ מהאותות הפנימיים שראינו עד הנה שוים בזה ובזה מקצת סימנים חיצוניים יתנו עדיהן כי נפל ביניהם דמיון רב והוא א' תקיעת השופר השוה בשניהן כמ\"ש במעמד ה\"ס ויהי קול השופר הולך וחזק מאד, וביו\"הכ של יובל הוא אומר והעברת <b>שופר תרועה</b> בחדש הזה בעשור לחדש ביום הכפורים תעבירו שופר (ודרך הלוכנו נאמר אולי באומרו בחדש השביעי נתכוון לתקיעת שופר גם בר\"ה שלא נזכרה במאמר בכתוב בפירוש וזכור כל האמור למעלה על שם <b>חדש</b> ותראה כי איננו רחוק) גם במעמד ה\"ס נאמר במשך היובל המה יעלו בהר, ושנת החמשים נקראת יובל על שם השופר, כמ\"ש יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם — ב' ביובל נאמר כי עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד תלה חזרת העבד אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ביציאת מצרים וחזרתינו תחת רשותו יתברך ואין לזרים אתו והעבדות הזה שנתחייבנו לו הוא בהגיענו לה\"ס וכשקבלנו אלהותו ותורתו באומרנו נעשה ונשמע ועליו נאמר ואביא אתכם אלי וכן כפל אצל היובל כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, ואמת כי יצאנו מרשות מצרים ביציאתינו משם רק לא באנו ברשותו ית' עד הר סיני כמובן לכל משכיל ושם זכה בנו ואנחנו נשתעבדנו לו, ובכח המעמד ההוא יוכל לומר כי לי בני ישראל עבדים כי שם קבלו אלהותו ומרותו ובכן יצדק אומרו תכף אחר זה לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה כי זה הפך קבלת אלהותו שקבלנו בה\"ס אשר אליה רמז בפ' הקודם והיא יסוד וטעם חזרת העבד אל משפחתו — ג', ומה מאד יזרח אור על כל האמור רק אם נביט כי נתינת הלוחות השניות היתה <b>ביום הכפורים</b> בדקדוק עצום כפי מספר הימים רק אם נקבל כי ג' פעמים ארבעים יום ישב משה בהר כדברי רבותינו והוא העולה מסדר המקראות על פי הבנתם הקרובה יותר, וגם כשנשגיח כי לא לחנם נתיסד היובל ויום יציאת העבדים לחרות ביום הכפורים תחת שהיה יותר ראוי לקבעו ביום ראשון לחדש שהיה ג\"כ יום ראשון לשנה החדשה ולהקף החדש ויום הכפורים כעדות התורה באר היטב הוא יום זכוך הנפשות ושובן אל אדוניהם הראשון כמ\"ש כי ביום הזה יכפר וגו' לפני ה' תטהרו, הרי שתלה תשובת הגופים לאדוניהם ביום תשובת הנפשות לבוראן וזה לא במראה הדרש ולא בחלום הקבלה, רק בכל הביאור והדקדוק הנרצה והוא הנראה בעליל מחקי התורה וממליצותיה, ואם כן אין שוב מקום להתפלא אם יום כריתת הברית בין ישראל לה\"ית וחזרת אל אדוניהם הראשון שהוא יום ן' לספירה מקביל ליום חזרת הגופים גם נפשות הפרטים אל אדוניהם יתעלה שהוא שנת החמשים להקף הגדול ובעצם יום הכפורים המקנה אל היום ההוא סגולה ותכלית רוחניים שלא ידענוה תמול שלשום.",
+                    "<b>ומכלל</b> הגלויים שבאו בתורה על היות יום חג השבועות הוא יום מ\"ת וזכרון היום ההוא התכלית החשוב הנרצה בו הוא מה שמצינו בפ' ראה אחר אומרו ושמחת לפני ה' אלהיך וגו' הוסיף וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים <b>ושמרת ועשית את החקים האלה</b>, ולא מצאנו אזהרה כוללת כיוצא בזו בכל המועדים כלם, ולא נוכל להאמין שבאומרו את החקים האלה תהיה הכוונה לא על חג השבועות כי לא נזכר בפרשה ההיא שום חק נוגע לאותו החג, וגם לא יתכן שיהיה חוזר אל חקי המועדים בכלל כי בא השבועות בתוך המועדים, ואין מדרך המדבר לחתום באזהרה כללית כי אם בסוף המאמר או בראשו, רק הפירוש הנכון שלהיות חג השבועות ידוע אצל המצווה הוא משה ע\"ה ואצל המצווים הם ישראל ליום מ\"ת, די בזה הערה כדי שיבינו כי הכוונה על <b>חקי התורה</b> בכלל הנתנים ביום ההוא כמו שבין שני מדברים היודעים את כל הקורות אותם ביום מיוחד יספיק רמז קל בכדי שיבינו כי תכלית המדבר אל היום ההוא ואל מה שאירע בו ואם תרד לעומקן של דברים, תראה כי הידיעה הזאת הבלתי נכתבת הקושרת בין המצווה והמצווים, והמצרפת כל חלקי התורה אחד אל אחד היא עיקר תורה שבעל פה בכל מצוות ופינות התורה, והרמב\"ן כתב ע\"פ זה והנכון שתלמוד החקים האלה אשר צוך האדון הפודך מבית עבדים וכן נזכיר בקדוש היום זכר ליציאת מצרים ע\"כ, ויפה השיב יפה טען על זה בעל <b>הכורם</b> באומרו \"וזה דחוק שהוא למוד והוראה כוללת ואינו דבק היטב ביחוד עם חג השבועות\" ובאמת שלא תמצא <b>דבק טוב</b> עם חג השבועות כ\"א על פי פירושנו שהכוונה על <b>התורה בכלל</b> הנתנת ביום ההוא, וראה שם בכורם הפי' שחדש המפרש והוא פי' חלש ורפה ידים.",
+                    "<b>והיה</b> רצוננו אחר כל מה שהוכחנו ממליצות התורה, להוסיף מחול על הקדש כשנזכיר מנהגים ודעות הקדמונים המחברים תמיד חג הקציר וחג התורה אחד אל אחד, כמו שרמזנו בפ' אמור. — אולם קצרה היריעה מהכיל ונסתפק במה שאמרנו אך הוסיף להביט במה שכבר העיר עליו החוקר המפורסם. Vico Lib. V. p. 33 כי נשאר מאחדות הזה רושם בלשון יוני שקורים לדת וללחם בשם אחד והוא <b>נומוס</b> Nomos (ממנו <b>נהמא</b> בדברי רבותינו, <b>ונימוס</b> (דת) הנמצא בספרי פילוסופינו האחרונים, ומי יודע אם לא שרשם ב<b>נאום</b> של תורה ענין אמירה, כי התורה והדת תקראנה <b>דבור</b> ואמירה, בעצם. (עיין הדברים בארוכה בהערותי סוף ס' דברים על זכרון קבלת חז\"ל אצל כותבים אחרים."
+                ],
+                [
+                    "<b>מסת נדבת ידך וגו'.</b> יונתן תרגם ויאמר למלאך המשחית בעם רב עתה וגו' ואמר למלאכא דמחבל בעמא <b>מיסת</b> וגו', ואלו היה משרש מס כדעת מנחם ובימינו המשתדל היינו צריכים לומר שהם סמוך על סמוך מסת נדבת ואחד מהם ללא צורך, וגם מהענין עצמו מובן כדברינו שתכף הוסיף כאשר יברכך ה' אלהיך כלומר כפי יכולתך דומה למ\"ש בסוף ה��רשה ולא יראה את פני ה' ריקם איש כמתנת ידו כברכת וגו', וכן בישעיה נ\"ה ולחם לאוכל תרגם יונתן ולחמא כמסת למיכל, ובלשון חכמים (ברכות נ\"ה) חלמא בישא עציבותיה מסתייה, ולא ידעתי כיצד יפורש מענין אחר אחר שמצינו אנקלוס שתרגם כאן <b>מסת</b> ותרגם די מחסורו אשר יחסר לו <b>מסת</b> חסרוניה וכן יונתן שזכרנו, על כן הקרוב שהוא מלשון ארמי — ויש סוברים שלשון MISSA הנודע לנוצרים נגזר מן <b>מסת</b> נדבת ידך ולדעת אחרים מלשון רומי והוראתו הפטרה ואולי בא להם, מהדמותם אל היהודים שהיו קורים לחלק מהעבודה <b>אפטרתא</b> ואולי מאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, להיות כי זבח העוגה נתיסד על קרבן פסח כידוע ומפורסם — וזוהי דעת בוקסטורף שענין Missa בלשון רומי פתרונה <b>הפטרה.</b>"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אך שמח.</b> לא נזכרו בזאת הפרשה כי אם חג המצות וחג השבועות וחג הסכות ומשלשת האחרים אין זכר והם ראש השנה, ויום הכפורים ושמיני עצרת, וזה לאות כי צדקנו בכל אשר כתבנו בספר טעם לש\"ד מהתחלק כל מקראי קדש לשני סוגים ג' רגלים מצד, ור\"ה ויו\"הכ וש\"ע מצד אחרת, וביותר תגדל הראיה על שמיני עצרת כי עם היותה סמוכה לחג הסכות ונספחת אליו ושוה לו באיזה פרטים בכל זאת <b>נשמר</b> כותב התורה מלהזכירה במרוצת הדבור האף אין זאת תוכחת מגולה לכל האמור?"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>שופטים ושוטרים.</b> כתב במשתדל אין ספק כי השוטרים אינם שלוחי ב\"ד הרודים במקל, והביא ראיה כי במצרים הרודים במקל היו נקראים נוגשים לא שוטרים, ולדעתי שגה ברואה כי נוגשי מצרים היו מצריים לא עבריים והעברים הממונים על העם היו נקראים באמת שוטרים, וכן פירש רש\"י שם ומהראיה שהביא יש להוכיח נגדו שהרי השוטרים העברים היו ממונים לרדות בעושי המלאכה על פי מאמר הנוגשים שהיו ביחס השופטים אצלם — ודעת גיזיניוס, ששטר כמו <b>כתב</b> ולפי שהפקידים היו מלומדי קסת ועט סופר לכן הושאל שם שוטר על הפקידות, ואלו מצינו בלשון עברי שטר על הכתיבה היה אומר נכונה, רק רחוק הוא שיקראו פקידי העם בשם זר ובלתי מורגל בלשון, ואין זה מחק תהלוכות עם ועם, ואם הע' תרגמו Grammateis כמו סופרים, לא ירדו לפתור כוונת הלשון ונמשכו אחר הנהוג שכן באותו זמן הסופרים היו בבחינת שוטרים אצל השופטים או הסנהדרין. — ובד\"ה מצאנו <b>שוטר וסופר</b> (ב' כ\"ו) ואם כן אינם שוים, על כן אמרו אחרים שהוא לשון <b>מנין</b> ונקראו שוטרים על שם שמנו את העם, ולהיות שהיו כותבים רשימותיהם הושאל שם <b>שטר על הכתיבה</b> — ואלה עצות מרחוק שאין להם על מה לסמוך, על כן אומר אני ששטר מלשון אם תשים משטרו על ארץ וכלומר תופסי השבט לרדות את העם להתנהג ע\"פי חקי השופטים, ולדעתי למקור זה הורו באצבע רבותינו שאמרו הרודים את העם <b>במקל</b> עשו שוטר מלשון <b>משטר</b> ואולי שניהם מלשון <b>שוט</b> וגו' ובאה הרי\"ש נוספת כמו <b>בגוזר</b>, שתחלתו <b>גז</b> חתך <b>גבר</b> שעקרו <b>גב</b> לשון מעלה <b>עטר</b> מ<b>עטה</b> כמו מעטה תהלה, <b>אמר</b> מ<b>אום</b> וממנו <b>נאום — אחר</b> מ<b>אח</b> כלומר חבירו הוא הבא אחריו, <b>קצר</b> מ<b>קץ</b> — חתוך או סוף — ואולי נקרא בימי רבותינו <b>כתב הדת, שטר</b> כי הוא המחייב הבעלי דינים ונעשה כשוטר ביניהם לדון על פי התנאים שהתנו ביניהם, ודומה לו און, שובר, פרוזבול כלם מורים על פעולתם.",
+                    "<b>לשבטיך.</b> כתב הרמב\"ן שלכל שבט ושבט היה ב\"ד מיוחד וכן מוסכם מח��\"ל בהוריות שאמרו הורו ב\"ד של אחד מן השבטים ועשה אותו שבט על פיהם אותו שבט חייב ושאר כל השבטים פטורים, ולדעתי אין לפרש רק באופן זה מ\"ש בדברים <b>כל זקני שבטיכם,</b> וכן ראשיכם <b>שבטיכם</b> וכן אצלי אומרו בהתאסף ראשי עם יחד <b>שבטי</b> ישראל כלומר זקני שבטיכם, וגם זו מהראיות שראשי העם יקראו על שם העם כלו וכן זקני השבטים יקראו שבטים, וכן ראשי העדה יקראו עדה, ועיין מה שכתבתי פ' ויקרא ואם כל עדת ישראל, ואולי לזקני השבט וראשיו ושופטיו נתכוון יעקב כשאמר לא יסור שבט מיהודה וגו' דוגמת אומרו <b>דן</b> ידין עמו <b>כאחד</b> שבטי ישראל כלומר שכל אחד מהם יהיו לו מושלים מזרעו ממונים על השבט, ואולי גם תפסוק בדברים יפורש כן שאמר הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם כלומר הבו לכם לראשיכם ולשבטיכם אנשים חכמים ונבונים וידועים, ולא יהיה ידועים דבק עם לשבטיכם, רק נפרד ממנו, ואלו הכוונה לומר שיהיו השבטים יודעים אותם אין דרך לכנות העם בשם <b>שבטים</b> בכל כיוצא בזה."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>לא תטע לך אשרה וגו'.</b> בפי' התוס' ע\"הת פשטיה דקרא שדרכן היה לעשות כן למזבח הבעל כדאיתא גבי גדעון שנתץ מזבח הבעל והאשרה אשר עליו כרת.",
+                    "<b>לא תטע לך אשרה וגו'.</b> ראיתי להעיר על שם <b>אלים ואשרה</b> שמכל א' משמות אלה מצאנו כתובים שיורו על היותם מיני נטיעות ואולי אלנות גדולים כמו וקרא להם אלי הצדק מטע וגו' (ישעיה סג) כי תהיו כאלה נובלת עליה וכן כאן לא תטע לך אשרה כל עץ — וכי כרת את האשרה (שופטים ו') ויש כתובים שיעידו היותם מורים על אלילי הגוים — ואין צורך להעיר על אלים, רק אשרה מצאנו אשר עשתה מפלצת לאשרה (מלכים א' ט\"ו) לבעל ולאשרה (מלכים ב' כ\"ח) ונראה לי לומר שהנטיעות נקראו על שם האליל, ושם אשרה הוא שם האליל וחזר אח\"כ להורות על הנטיעות אשר סביביו מדרך הגוים גם ישראל לקרות הדברים הקדושים לגבוה על שמו — ומי יודע אם לא Astarte <b>עשתורת</b> היא ג\"כ האשרה בשנוי קצת במבטא, והנראה לי כעת שעקר המלה <b>עשתר</b> או <b>אסתהר</b> בל' פרסי ככב נגה והיא אצל הקדמונים אליל נקבה והחשק פקודתה, וברבות הימים קראו אותו העברים <b>אשרה</b> לקרבו אל לשון הקדש כמו בהמות דס' איוב כדרך כל העמים בהשתמשם במלות נכריות, והעד שלא מצאנו אשרה להורות להדיא על האליל רק אחר משה, ובתורה לא נקראת אלא עשתרת והיה נקל להתחלף באשרה, אם מצד הדמיון במבטא, ואם מצד טעם אשרה לשון אושר ועושר, ואם מצד המנהג לטעת אשרה אצל ההיכל והוא היער המקודש Bosquet — <b>ואשרה ואשל</b> אחדים המה בתמורת ל' בר' כנהוג — והפלא שמצאנו בס' הזהר פירוש על ויטע אשל בבאר שבע לרמוז על יסוד ומלכות דקדושה שהם כנגד הבעל ואשרה, ובמקום אחר כנו זכר האשרה <b>אשר</b>, והוא האשל בחלוף ל' בר', וכנגד זה בספרי הכותים החליפו רי\"ש בלמ\"ד וכתבו אשלה במקום אשרה וזה יעיד על ההפך שמצאנו בזוהר אשר תחת אשל, ואשל מפורש כמו אשר, וחלוף ר' בל' מצאנוהו ג\"כ אצל היהודים השוכנים בסינא מזמן בית שני שקורים לאברהם <b>אוולאהן</b> Awolaan ולישראל <b>ישלוני</b> lizlonee עיין. The lews in Kae-fung p. 30 וכן היו נוהגים המצרים במבטא להמיר ר' בל' ולומר uben-le ניצוץ השמש תחת Oreurti Catal. illustrato Torino vol. ll. p. 13. — uben-re ועוד היתה להם אות אמצעית בין ר' לל', וזה לאות כי האחת היתה מומרת בחברתה כדרך שנהגו עם איטאליה הנק' Ombriens שלא היה להם רק אות אחד לשני המבטאות, וכמו שקרא גם ללשון פרסי הנק' Zend (שם דף. 33) ועיין ד��רים נפלאים בזהר על שם <b>אשר ואשרה</b> לרמוז על יסוד ומלכות, ועוד תמצא דברים ברורים בזהר חלק ראשון דף מ\"ט עמוד א' הבעל הוא השמש והאשרה היא הלבנה וזה מקביל לכל מה שאמרנו, וכל חוקר יודע לעת כזאת כי Astarte ובכלל, וכל האלילים הנקבות שאצל הקדמונים עקר מטרין שלהם בסדר קדושה במדת המלכות, וראה איך דבר ה' בפי הזהר אמת ונכון גם בלא החקירה הנצרכת להשיג ידיעה זו שאליה העפילו דורשי קדמוניות וכל רודפיה לא השיגוה רק בימינו אלה — ועל פסוק אשר עשתה מפלצת לאשרה אמרו רבותינו דמות זכרות עשתה והיתה נבעלת לו בכל יום — וכפי אשר דמינו וכאשר הודו בזה גדולי החוקרים <b>שעשתרת ואשרה</b> אחד הם ושניהם רומזים ל<b>אסטארטי</b> Astarte באו דברי רבותינו בכוון גדול, שהרי ידענו מהאליל הזה שעבודתו <b>הזמה והזנות</b> וזו היתה עבודתו כל הקרב הקרב אל מקדשה איש או אשה יעשו מחטאת האדם בדביקה בחשיקה ונרצה להם לכפר עון, ובכן הטיבו רבותינו כל אשר דברו וקלעו בפי' על המפלצת אל נקודת האמת באופן נורא ונשגב מעיד על הקבלה הקדמונית המדברת על שפתותם, כי שם <b>מפלצת</b> שוה בענין ובמבטא אל היוני PHLLUS בתוספת מ' בראש תיבה ות' בסוף תיבה כמנהג כמו מסגרת ששרשו <b>סגר</b> ומיניקת ששרשו ינק — <b>ואסטארטי ועשתורת ואשרה</b> הן הן <b>האסתירא</b> שם מטבע שבש\"ס נק' כן ע\"ש צורת האליל החקוק עליו (עיין מ\"ש ע\"ש <b>קשיטה</b>) והן הן <b>האסתהר</b> שבש\"ס דמגלה דקורין הפרסיים לאסתר ע\"ש <b>אסתהאר</b> והיא ככב נגה המופקדת על המשגל כמו אשרה ועשתרה וכו' ומתאחז והתלות כל אלה במדת המלכות כמו שכתבנו אמרו בש\"ס אסתר מן התורה מנין ואנכי הסתר אסתיר הסבו המלה הפרסיית כהודאתם לגזרה עברית כמנהגם להורות על הענין והשרש העליון הנרמז בה, והיא השכינה או המלכות המסתרת או המגלה פניה כפי מעשה התחתונים — וכל האמור לא ינגד למה שכתב De Jurieu Hist. des dogmes anc. 553. בשם מפלצת שהיא מענין פלצות שכל הרואה אותו פלצות אחזתהו מהמנהג לשום צורת המפלצת בשדות להרחיק ב\"ח, וכמדומה לי שכן ברומי היו נותנים צורת אבר המשגל Priape לתחם בו השדות, וראה נפלאות שהיסוד שהוא אות ברית קדש נקרא גבול, ובו תלוי שם <b>שדי ש=דַי</b> והדברים עתיקים. — ומצאתי מדרש יקר בדברי רבותינו יזריח אור על החקירה הזאת והוא, כי אלהי הנכר שטמן יעקב תחת האלה היו דמות יונה, וזהו שאמרו על הכותים שמצאו להם דמות יונה בהר גריזים שהיו עובדים אותה (ועיין תוס' ע\"הת וישלח פ' ויטמון) ואפשר שהרגישו הגוים במציאות הדיוקנאות באותו מקום ונטעו עליהם.",
+                    "<b>אֵלַה</b> או אשרה כמנהגם כי בלתי זה מה צורך להודיענו שטמן אותם תחת האלה (ובה' הידיעה) ומה יתרון לאלה הזאת על שאר אילני סרק הנטועים לרבבות ביערים? אם לא שנאמר שהכותב האלהי רצה להעיר על מציאות ע\"ז באותו מקום והגיד שהסבה היתה טמינתם תחת האלה, ומדרש רבותינו על דמות יונה יסכים על זה כי ידענו מהקדמונים כי דמות יונה היתה נעבדת אצלם ובפרט אצל הצורים, והפלשתים והכנענים לגדול שבאלהיהם תחשב, ותגדל הראיה עד להפליא ביודענו שהיא היתה דמות Astarte שכפי החקירה הצודקת היא בעצמה <b>עשתרת ואשרה</b> ואלים ואשרות סמוכים זה לזה בכתוב והוראתם ותשמישם אחד הוא — והיא היתה אליל החשק והתולדת והזווג בארץ יון, ומזה נראה בעליל כי אלה ואשרה אחדים המה וכמו שאשרה ענינה אילן גם אליל הנקרא כך, כן אלה ענין אילן גם אלוה מלשון אלהות. — ומה שכתבנו על התיחס עבודת אבר המשגל לאשרה לא שנחשבהו היות הצורה שהיתה נעבדת בה כי האשרה אליל נקבה והזכר הוא הבעל הנלוה אליה תמיד בכתוב להורות על היותם זכר ונקבה בעל ואשתו, אבל הזכרות היה סימן ודוגמא לבעל ולהשלים הזווג והעבודה עשתה מפלצת <b>לַ</b>אשרה: — ודברים ברורים מצאתי בגמ' ירושלמית א\"ר חנניא בן גוריא אמר רב <b>הבעל ראש גויה היה ונאפון היה</b> שנאמר וישימו להם בעל <b>ברית</b> לאלהים, עיין יפ\"מ ס\"ב ס\"ג — ודע שאלילי קרטאגינא (נזכרה בש\"ס מצר עד קרטאגינא מכירין אביהם שבשמים וכו') שנעתקו כידוע מגלילות צידונים לאפריקי עדיין היו נקראים בשם אלים ואלונות Creuzer Symb. ed. Paris. Tom. ll. Lib. 4. 228. — והנה רבותינו במס' ע\"ז חלקו בין כמה מיני אשרה, בין אשרה נעבדת לשאינה נעבדת, ואין ספק שהיו אלנות נעבדים ממה שספר Maxime de Tyr שהגליים או קדמוני ארץ צרפת היו עובדים ליונים תחת האלה, במקום מצבה או צורה, גם ידענו ששם Druidi שבו היו מתארים כהניהם נגזר מן Drus בל' יוני <b>אֵלַה</b> — וכן אשרה שם האילן ושם האליל כמו שכתבנו, וכמו ש<b>אַשֵרָה</b> אצל הכנענים היתה שם האליל ושם האילן כן בארץ יון <b>יונון</b> Junon היתה נקראת <b>לוקינא</b> לדעת אובידיוס <b>מלוקוס</b> יער בלשון רומי. Gratia lucina dedit haec tibi nomina LUCUS ראה על ענין זה De jurieu p. 756. — והאלים גם אשרה מלבד היותם שם אלהים וגם אילנות קדושים או נעבדים, היו משתמשים בהם להגדת עתידות אולי מאמונתם כי האל שוכן בתוכם על דרך הדבור היוצא מבית המקדש וזה היה נוהג מזמן האודיסי Odyssee Dans un second passage tire de l' Odyssee le Poete nous fait voir les chenes sacrees dans les hautes cimes annoncantes les volontes de jupiter. Odyss. XlV 327. — Esiod. fragm. apud. Strab. Vll. 37. — Creuzer- Guignaut tom. ll. p. 536 — ולעולם לא נכחיש שהיו סביב אלילי הגוים אלנות נטועים כדמות יער קטן Bosquet, וראיתי בזה טעם כי המקום ההוא החשוך יוליד בלב הרואה התפעלות גדול, ורגש קדש. Les bois a cause de leur lumiere sombre furent ju ges plus propres a inspirer le respect, e a jeter dans les esprit je ne sais quelle horreur qui dispose les hommes a la devotion. — De — jurieu Hist. des dogmes etc. p. 130."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אשר לא צויתי.</b> רבים פירשו שחוזר על העבודה, ולא כן דעתי רק על השמש והירח ודבר כנגד הטועים האומרים שעזב ה' הנהגת העולם השפל בידם, על כן אמר אשר לא פקדתי אותם על זאת נגד סברתם, וזהו צויתי לשון מנוי כמו וצוית אותו לעיניהם, והשבעים והוולגאטא שחוברו אצל הגוים הרגישו בטעות זה ומתוך כך ירדו לסוף כוונת הכתוב על כן תרגמו בלשון רבים כאלו שבים על השמש והירח, ואם כן יהיה כטעם הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך, לא שה\"ית נגלה אליה וצוה אותה על ככה, רק שגזר עליה שתכלכל את אליהו וכן דעת רש\"י שכתב בפמליא דילי וכו' — ויתכן ג\"כ לפרש אשר אשר לא צויתי כמשמעו ודומה לו בס' ירמיה (סי' ו') ובנו במות התפת וגו' אשר לא צויתי ומנין תעלה על דעתך שהקב\"ה יצווה לעבדם, התשובה זה היה טעות הקדמונים להאמין שיהיו השמש והירח והכוכבים אמצעיים להוריד על ידם השפע והטוב העליוני כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים והרוה את הארץ והולידה והצמיחה כן כל המקרים טובים או רעים על ידי הכוכבים והמזלות ירדו אלינו ועל כן בחרו להם עבודות וקרבנות והקטרות לרצון להם לשרי מעלה, ופעמים שיאמינו היות אלוה מושל על כלם גבוה מעל גבוה שומר הסדר השמימיי והוא המצוה לעבדם, כאשר יצווה בשאר עבודות להשגת תכלית הצלחתם, ולא כן נתן לישראל ה' אלהינו רק ליחד אליו כל העבודות כלם, על כן אשר לא צויתי הפך אלהי הגוים שצוו על זה."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>על פי שנים עדים.</b> החוקר הגדול <b>וויכו</b> Vico ברוחב ידיעותיו בלשון רומי הקדמון השיג לדעת בבדיקת המלות והשמות ונתוחם, ומקורם, ענינים יקרים שלא באו בפירוש בספור קורות הרומיים וקדמונותיהם, והרחיב הכלל שבכל לשון ימצאו אמונותיהם וקורותיהם הקדמוניות, ומאז עלה על לבי ללכת גם אני בדרך זו הלך, אולי אוכל למצוא דברי חפץ בלשוננו הקדוש וה' היה בעוזרי ומצאתי קצת דברים יקרים חלק מהם יעלה בזכרונם בחבורינו זה, ושם <b>עדים,</b> שלפנינו כא' מהם שהרי ידוע כי לפי קבלת רז\"ל אין העדות שלמה עד שיתרו בו ויודיעוהו ענשם של עבירות ואין מזה רמז בכתוב, רק במלה עצמה גם זה בכלל על פי פשטה הגמור כי שרש <b>עוד</b> יורה כעצם על ההתראה כמ\"ש העד העיד בנו וממנו נקח שלא יקראו <b>עדים</b> בשלמות עד שיתקבצו בהם תנאי ההתראה — והח' שד\"ל גם הוא לא יכול להעלים עינו מזה גם שלא ראה התולדה היקרה היוצאת לעזר ולהועיל לתו' שבע\"פ שכתב במשתדל פ' וילך לפי עקר הוראת המלה שהוא <b>מזכיר מזהיר ומתרה</b> כמו העד העיד וגו' ושרש <b>עהד</b> בלשון סורי כשרש זכר בעברי ע\"כ, ומדבריו למדנו עוד אחרת והוא מ\"ש ז\"ל שבכלל ההתראה יש ג\"כ זכירת העונש הראוי לאותה עבירה, וא\"כ כבר בכלל גם זה בשרש <b>עוד</b> — ומטעם קרוב לזה נתקבצו שני הענינים <b>ההתראה והעדות</b> גם בלשונות אחרות כמו. Attestare — Contestare — Protestare ועיין כיוצא בזה מה שכתבתי ע\"פ והחריש יעקב עד בואם."
+                ],
+                [
+                    "<b>ובערת הרע וגו'.</b> כלומר אפילו תצטרך להרוג את הנפש בב\"ד אל תחוש לזה, והעד אומרו תכף ולא תחוס עיניך נפש בנפש וגו' ובכן סרו מהר דברי המשתדל בזה."
+                ],
+                [
+                    "<b>דברי ריבות.</b> לדעת המשתדל אין ריבות לעולם לשון מחלוקת בין החכמים, ועל כן פירש דברי ריבות בין בעלי דינים, ומה יעשה <b>בשעריך</b> דאמר רחמנא? שהוא מושב הדיינים והשופטים, ועוד כי מה ענין לריב הבעלי דינים אחר שהמחלוקת הוא עתה בין הדיינים והשופטים כאשר מודה הח' שד\"ל עצמו ואין ריב הבעלי דינים סיבה כלל למחלוקת הדיינים, כי הדיינים חולקים בפירוש התורה ולא בממון- ואם לא מצאנו פעמים רבות ריב בהוראת מחלוקת אין הטעם רק מפני שהענין עצמו ר\"ל מחלוקת החכמים לא זכרה אותו התורה כי אם מעט מזער, ומה טעם לומר שאין שם ריב מתיישב <b>למחלוקת</b>? כי הנושא שעליו יסוב הריב לא ישנה הענין עצמו ר\"ל התנגדות הדעות והרצונות ובין שיהיה נושא הריב דין מדיני התורה בין שיהיה שור או חמור או שה או שלמה אחר היות שם התנגדות הדעות הוא יקרא ריב בכל אופן שיהיה — ולפי הנראה כבר מצאנו מקרא אחד בירמיה (י\"ב א') שבא בו שם ריב להוראת מחלוקת והוא אומרו צדיק אתה ה' כי אריב אליך משפטים אדבר אתך, ואיזה ריב היה בין הנביא למקום אם לא שנאמר שהיה נושא ונותן עמו יתברך על סוד ההשגחה? כמ\"ש מדוע דרך רשעים צלחה. — וכן כי ריב לה' עם עמו ועם ישראל יתוכח, עשה הריב כמו תוכחת, כלומר, סדור טענות, ועוד הרי הוא אומר בין דם לדם ובין נגע לנגע, ועל שניהם הוא אומר דברי ריבות, אחר שפרט חזר וכלל הכל בדברי ריבות, ואם אין הריב בבתי דינים עצמם, מי הם הבעלי דינים שיריבו בין נגע לנגע, או בין דם לדם?"
+                ],
+                [
+                    "<b>אל השופט.</b> לא דבר נכונה במשתדל שהתורה לא בחרה דרך אחד בהנהגת העם והרחיקה כל זולתו כי כל דת אלהית לא תוכל להתעלם מענין גדול ונכבד כזה אשר היו תוצאותיו בשלמות המדות ו��דעות וכ\"ש הדת האלהית האמתית וכ\"ש וק\"ו אחר היותה לא בלבד דת רוחנית אבל גם דת נימוסית ומדינית, ואיך תעזוב העם הנבחר לכל מקרי הזמן מבלי שתלמדם לבחור בטוב ולמאוס ברע, ואם תשאלהו א\"כ במה חטאו ישראל בשאול להם מלך, ישיב כי החטא היה סבת השאלה דהיינו שנוי פנימי בדרכי האומה להיות גובר ביניהם אהבת ההנאות והכבוד המדומה ועל זה היו צריכים למלך שיהיה לו עושר וכבוד, והנה אין המקראות מסייעים לזה הפירוש והוא נדחק להוציאם מפשטם, והן לו יהי כדבריו שהחסרון הנולד באומה גרם להם לשאול מלך, משם ראיה כי התורה לא תוכל להניח הדבר ברשות האומה לקיים ולאשר ביניהם מצב והנהגה שאינם ראוים, ולמה הקפידה רק על לא ירבה לו סוסים, וכתב לו למען יאריך ימים וגו' ואם כדעת המשתדל הטוב טוב שלא יאריך ימים הוא ובניו, כי יהיה מזה סימן שהעם חזר למוטב, והנכון שהשופט הוא הגוזר הדין בין בעלי הדין ע\"פי משפטי התורה ופעמים שהגדול שבהם היה יוצא ובא לפני העם, אך לא היה סר בשופטו מכללי התורת האלהית ולא היה בשום אופן ליג'יסלאטור (מחוקק) ופעמים יקרא שופט היוצא ובא לפניהם במלחמה אם להיות הוא בעצמו ראש הדיינים, ואם להרחבת לשון בלבד, וכששאלו להם ישראל מלך אלו לא הוסיפו לאמר לשפטנו ככל הגוים לא היה בזה עון אשר חטא ולדעת המעתיקים ג\"כ מצוה — (ויש להם סמך גדול בכתוב (ויקרא ד') אשר נשיא יחטא כפירוש הרב נה\"ו שם שפירש נשיא מלך ודבריו נכונים מאד עיין עליו) — רק הם לא אבו שיהיה המלך רק שר הצבא כמשפטי התורה וכמלכי קצת גוים קדמונים אבל שישפוט אותם ככל הגוים שיהיה המשפט מסור בידו אל כל אשר יחפוץ יטנו ואולי מפני ההפקר שהיה ביניהם באומרו איש הישר וגו' באו לידי מדה זו, והעד שהחטא זה היה ולא אחר, שמבלעדיו, לא יובן הכפל באומרו וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטינו ואלו לא היתה זולת לשפטינו סבת החטא לא היתה נכפלת ללא צורך, וזה גרם שה' מחוקקנו כי הוא הוא המחוקק ולא זולתו אמר לשמואל לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם כלומר אלו שופט אחר תחתך שאלו שימלוך הוא ובניו בקרב ישראל היו מואסים בך כי היו רוצים להסב זכותך ורשותך לאיש אחר רק עתה שרוצים שהמלך ישפטם ככל הגוים כלומר שיסדר לפניהם משפטים באוות בפשו א\"כ אותי מאסו כי בזה הם נוגעים בחלקי חלקת מחוקק, ומזה להיות המלך שבחרו בו איננו כמלך שבחרה בו התורה באומרה שום תשים עליך על זה אמר והגדת להם משפט המלך אשר ימלוך עליכם וכן אמר להם את בניכם יקח וגו' ואת שדותיכם ואת כרמיכם וגו' והיוצא מן הכלל כי להיותו משולח מרסן התורה האלהית סופו שיכביד עולו ג\"כ על העם והראה להו בזה באצבע תולדות הדיזפוטיזמו (המלוכה בלתי מוגבלת) ואלולי כן כמו שפירשנו הלא שקר ח\"ו דבר שמואל ע\"ה בכל האיומים האלה, כי חקי התורה יעמדו נגדו אם לא שלהיות הדבר מסור בידו ואינו נכנע לשום משפט יוכל לעשות כהנה אלף פעמים — והנה פירשנו משפט המלוכה מנהג המלוכה והם החמסים שיהיה המלך נוהג בם וזה שלא כדעת האומר כל האמור בפרשת מלך, מלך מותר בו, ואם מצינו עוד <b>ויכתוב שמואל את משפט המלוכה</b> שנראה בי האמת כדעת האומר כן, אולי נוכל לומר שהכוונה באומרו משפט המלוכה מה שעתידה מלכות לעשות וזה על דרך והיתה השירה הזאת לפניו לעד שיהיו דברי שמואל ואיומיו עומדים לנצח לעת תמוט רגלם תחת כובד העול שיטיל עליהם <b>המלך-השופט,</b> ואינו רחוק שישתמש בשם <b>משפט</b> לכוונה זו כי מצינו עלכל הצרות העתידות לבוא על מואב <b>משפט</b> באומרו (ירמיה מ\"ח) <b>עד הנה משפט מואב,</b> וכן בקצת שינוי (מלכים ב' א') וידבר אליהם מה <b>משפט</b> האיש אשר עלה לקראתכם וגו' ויאמרו אליו איש בעל שער ואזור עור אזור במתניו, ויותר מפורש אומרו ויהי בהשפט יהוא עם בית אחאב (ד\"ה ב' כ\"ב) ונקראו עונשי ה' החרב והרעב וגו' ד' <b>שפטי</b> הרעים. ויתכן ג\"כ שהכוונה שאם ישראל יבחרו בהנהגה זו Dispotisme ידעו נאמנה שכבר זכו והרשו את המלך לעשות כחפצו, ואין להם עוד כח וזכות למחות בידו, כי מרצונם הטוב הטו שכמם לסבול חקי הדיספוטיסמוס."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>לא תסור וגו' ימין ושמאל.</b> אפשר שימין ושמאל מורה על התוספת ועל המגרעת כמו לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, וזהו עקרה תחלת המליצה המפורסמת בין פילוסופי יון וחכמינו החוקרים על <b>הדרך האמצעי</b>, Mezzo dialettico וכבר העיר על זה <b>ג'יובירטי</b> Gioberti שכתב La frase frequente nella Bibbia fare il bene senza piegare a diritta ne a sinistra indiea il MEZZO DIALETTO in cui i contrarj si unificano e la per fetta moralita risiede. Protologia 472. ואין ספק כי בא משל ימין ושמאל, כנגד מה שכנו מצות ה' בשם <b>דרך</b> והנטיה מדבריו תקרא א\"כ ימין ושמאל ויש בכלל ימין ושמאל החומרא והקולא כמו שאמרו רבותינו אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה וזה עומק דרשת רבותינו שאמרו אפילו אומרים לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין כלומר דבר שברור לך שהוא מותר, שהוא אסור וכן להפך ובא משל זה מפורש בכתוב באנשי נינוה אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו כלומר לא יודע להבחין הטוב מן הרע."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אשר יבחר ה' אלהיך בו וגו'.</b> אם כן מהו שאמר אח\"כ לא תוכל לתת עליך איש נכרי שאם יבחר בו ה' אין עוד מקום להזהיר שלא יהיה נכרי, יתכן לפרש אשר יבחר ה' אלהיך בו הוסיף כמפרש לא תוכל לתת עליך איש נכרי שאם יהיה איש נכרי לא יבחר בו ה' ובאה האזהרה תחלה בדרך קיום ואח\"כ דרך שלילה, ועל פי פירוש זה אין הכוונה באשר יבחר בו על פי נביא ואורים ותומים — רק על דרך בך בחר ה' להיות לו לעם סגלה, ואולי הנכון לפרש שדבר על כל זמן ומצב שתהיה בו האומה ואם תמצא בתוכה הנבואה ואורים ותומים על זה אמר אשר יבחר ה' אלהיך בו ואם לא יהיו כמו שקרה בימי בית שני על אותה שעה נאמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי וכבר ראינו שהיתה אזהרה זו נר לרגלי אבותינו בעת ההיא ואור לנתיבתם שכן סופר על אגריפס שכשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות וכו' ולא זלגו כשקרא אשר יבחר א' אלהיך בו והוא לא נבחר כי באותה שעה לא היתה השעה ראויה לכך כי אין עוד נביא.",
+                    "<b>שום תשים עליך מלך.</b> עיין למעלה (או אל השופט) שהמלך כפי רצון התורה לא היה רק שר צבא יש' ואולי גם שופט (לא ליג'יסלאטור מחוקק) לשפוט כפי משפטי התורה, והעד שבאה מצותו אצל משפטי השופט ולא הזהיר למלך כלום במה שנוגע למשפט, הא למדת שהמלך והשופט חק אחד להם בענין המשפט להתנהג כפי דיני התורה — ואם תאמר — אם כן מה נשתנה מלך משופט? אומר אני בב' דברים, האחד שהמלך יוצא ובא לפניהם והשופט אין מוטל עליו רק עול המשפט, והשני שהמלך מוריש זכותו לבניו והשופט אינו כן — ולא בלבד אין לשון מלך רק הגדול שבכל שרי הצבא אלא שמצינו שם מלך על אחד משרי הצבא התחתונים, שהרי בס' מלכים א' סי' ך' מצינו שבן הדד מלך ארם היו עמו ל\"ב מלכים, ומי הם אלה? אלה שלשים ושנים שרי הרכב שבסי' כ\"ב שנאמר ומלך ארם צוה את שרי הרכב אשר לו שלשים ושנים. — ועל כן נקרא נשיא להיותו רק הגדול שבנשיאים (עיין אשר נשיא יחטא) וכן הוא אומר ודוד עבדי נשיא להם לעולם — ודעת המעתיקים זכרונם לברכה שזה מצות ודבריהם אמת, שאין לך דבר שיועיל או יזיק יותר מתקון המלכות ולא יתכן שהתורה תניחהו לבחירת האדם מבלי שתורנו הדרך הטוב ותרחיקנו משכנגדו — ואם תאמר למה תלה הכתוב באמירת אשימה עלי וגו'? אומר אבי, שפירושו סופך שתאמר ובא ללמדנו שאין מנוי המלך מבלעדי רצון העם ובחירתו, ובחירת העם (עם משיחת ה') היא הנותנת כח לעשות חיל, ובהעדרה, אינו רק נוגש ומושל בחזקה ולא מלך, ולהם ז\"ל דברים יקרים בזה תמיה אני אם ימצאו בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם בזמן רבותינו, וזה לעד כי לדבריהם מקור עליון אלהי והוא אומרם כל אותם ז' חדשים שהיה בורח דוד מאבשלום לא עלו לדוד ממנין שני מלכותו שהיה מתכפר בשעירה כהדיוט (כלומר לא היה נחשב מלך רק הדיוט שמביא שעירה על שגגתו) וכתב רד\"ק ע\"פ ואחרי אבשלום לא נטה כי אלו נטה אחרי אבשלום ולא נטה אחרי אדוניה לא הי\"ל לפחד שכיון שכל ישראל היו רוצים להמליכו לא היה מורד שיתחייב מיתה שא\"כ היה עמשא חייב מיתה, והנה דוד אמר לו לשומו שר צבא וכו' — וכן בענין הגונב את המכס ודינא דמלכותא כתבו דברים נראים כיוצאים מפי חכם מדיני שבזמנינו, לא נמצא כמוהם בכל חכמי הגוים הקדמונים. (עיין עליהם ברמב\"ם וטור וש\"ע)"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>מעביר בנו ובתו.</b> נחלקו רבים אם העברה זו שריפה אם לאו, וראיתי. De jurieu Hist. de dogmes etc. 556 שהביא ראיה מיחזקאל ט\"ז להוכיח שאין העברה רק שריפה והוא מ\"ש שם ותקחי את בניך ואת בנותיך אשר ילדת לי ותזבחים להם לאכול המעט מתזנותיך ותשחטי את בני <b>ותתנים בהעביר אותם להם</b> ורצה לפרש שהעברה זו מעין כל האמור ר\"ל שריפה, ואין זה מוכרח כלל ואדרבה יש טעם לומר שהוא ענין בפ\"ע שאם לא כן מה זה שהפסיק בשחיטה בין הזביחה להעברה, ועוד שאין מדרך המדבר לרדת פלאים בכח המליצות ואין ספק כי זביחה ושחיטה קשה מהעברה ועוד מה הלשון אומרת <b>ותתנים בהעביר אותם להם</b>, ומה נתינה גדולה מזו שנשחטו לשם האליל עד שיצטרך להעברה? על כן לבי אומר לי שיחזקאל מלי מלי קתני וביאר מיני העבודות שהיו עובדים אליליהם האחת היא השחיטה ושפיכות דמם לפני המזבח, והשנית היא ההעברה ולא ביאר מה היא, אולם רמז יש בכתוב כי העברה איננה שריפה רק כמין הקדש שמקדישים היו אותם אל האליל וזהו שאמר <b>ותתנים</b> בהעביר אותם להם, תפס לשון נתינה המורה בענינים האלהיים על ההתיחדות וההקדש לעבודת גבוה כמו נתונים נתונים המה לי מתוך בני ישראל תחת פטרת כל רחם, ואולי היתה העברה זו כמין תנופה שהניף משה את הלויים להקדישם לגבוה — וראיתי לכותב הנזכר שסומך על מליצות כהנה שבתורה כמו כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר, ואצלי אין זו ראיה כי לא נכלל בהעברה זו ההפסד והכליון כמו שנכלל בשרפת הבנים, ואדרבה לא נאמר תעבירו באש אלא על דבר שבהעברתו אינו נשרף וכלה וענינו כאן ההתיחדות וההקדש כמו שאמרנו, והתרגום היוני מסכים לזה שתרגם Pericateron <b>העברה דרך טהרה</b> — ומה שיחזיק דעתנו שכבר היתה מין עבודה בהעברה לבד וזה אצל גויי איטאליא הקדמונים כאשר העד העיד בנו האיש De Jurieu עצמו, ראה. Varro Apud. Schol. Horatii Ovid. Fast. lib. lV. 779 וטען De Jurieu כי אין מנהג זה רק אחרון ושנוי ש��נו האיטאלקים בחקי העבודה זרה הקדמונית — ואין זה מוכרח ולא נראה כלל שכבר יש טעם נכון להעברה זו מבלי שנתלה אותה בשנוי המנהג כי ידענו היות האש אצל הקדמונים קדוש וטהור גם מטהר ומקדש אחרים, ולתכלית זה נתיסדה העברה זו באש אצל הסורים והאיטאלקים, ואעידה לי עדים נאמנים הא הוא המשורר עצמו שכתב. Omnia purgat edax ignis retiumque METALLI excoquit וזה על דרך שהסמכנו העברת הבנים <b>להעברת</b> כלי מתכות, והב' הם רבותינו שיחסו לנבדלים מחומר, הטבילה באש ואמרו על המלאכים שטובלים בנהר די נור ועל דרך ענה כסיל השיבו לאותו המין ששאל כי קבריה למשה במאי טביל — בנורא, שנאמר הנה ה' אלהים <b>באש יבוא</b> — ודע כי מנהג העברה זו נשאר בהוויתו עד זמן הנוצרים, והם גם הם נתפתו אחריו עד שהוצרך הועד Concile חגדול שנאסף בקוסאנטינופל לעכב על ידם, Supertition que quelque chretiens avaient adoptee puisque le Coneile de Costantinople, censure ceux qui allument de feux devant leur maison a toutes les nouvelles lunes pour passer dessus. Basnage liv. 2. ch. XVlll. ואני המחבר זכורני שבימי נעורי היתה אמי הצדקת לוקחת הפתילות והשמנים שנשארו מנר חנוכה ושורפת אותם עד שתהא השלהבת עולה, והיתה מצווה אותי לקפוץ מצד לצד, שכן היו נוהגים בארץ המערב וביחוד בעיר טיטואן, וכשעמדתי על דעתי היה לבי מהסס בדבר שמא יש בזה משום דרכי האמורי עד שראיתי דברים מתמיהים בתלמודנו והוא שהמנהג הזה (בשנוי קצת) כבר היה ידוע ומפורסם אצל חכמי התלמוד וכך היו נוהגים ישראל לעשות בימי הפורים, ומן הסתם לא היו רבותינו מקיימים המנהג ומביאים ממנו משל ודמיון אלו שמץ אסור נמצא בו, וקראתי באותה שעה מה נאוו דברי המלך החכם ואל תטוש תורת אמך, וכך אני מנהיג אחריה את בני לזכר המנהג הקדמון ההוא שבא בתלמוד וזה במס' סנהדרין (פ' ד' מיתות ס\"ד) אמר רב יהודה אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה, היכי דמי? אמר אביי שרגא דלבני במצעי, נורא מהאי גיסא ונורא מהאי גיסא רבא אמר <b>כמשוורתא דפורייא</b> תניא כוותיה דרבא אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה העבירו ברגל פטור, ופירש\"י כמשוורתא דפורייא אינו מעבירו ברגליו אלא קופץ ברגליו כדרך שהתנוקות קופצים בימי הפורים שהיתה חפירה בארץ והאש בוער בו והוא קופץ משפה לשפה, והרב כ\"מ הוסיף ביאור וכתב (רמב\"ם הלכות עכ\"ום פ\"ו ה\"ג) והיינו דקאמר רבא כמשוורתא דפורייא שכן רגילות שעוברים על האש מצד לצד — ובסמוך ואמר כמשוורתא דפורייא ולא לענין הקפיצה הוא שאמר כן וכמו שפירש\"י אלא כשם שהעושים אותה משוורתא עוברים בתוך השלהבת כך זה צריך שיעבור בתוך השלהבת — ואני אומר אולי לזכר ז' בני חנה שהשליכו עצמם אל האש לקדש שם שמים הנהיגו לעשות כן לקטנים בחנוכה ובפורים, ובערוך רואה אני דברים יקרים לענינינו יורו בצדק כי מזמן התלמוד עד דורו של ר\"ן בעל הערוך עדיין היה המנהג הזה שריר וקיים ופשוט <b>בכל העולם כלו</b> כעדות רבינו נתן עצמו (וכבר שיער הרב החוקר שי\"ל ראפאפורט כי ר\"ן היה בארצות המזרח ולמד הרבה מאותן הישיבות, עיין ערך מלין בכמה מקומות) וז\"ל (<b>ערך שוור</b>) ימי הפורים מנהג בכל העולם <b>כלו</b> שבחורים עושים צורה כדמות המן ותולין אותה על גגותיהם ד' וה' ימים ובימי הפורים עושין מדורה ומשליכין אותה צורה לתוכה ועומדים סביבה ומזמרים ויש להן טבעת תלויה בתוך האש שנתלין וקופצין מצד האש לצד האש אותה טבעת נקראת <b>משוורתא</b> כלומר בית קפיצה ע\"כ ובעונותינו שרבו מנהג זה היה לפוקה ולמכשול להעליל עלילות ברשע ולהוציא לעז על היהודים שהיו עושים דמות הנוצרי ומשליכים אל תוך האש, והגיעו לומר שגם נוצרי אחד היו תולים על העץ כמו שתלו את רבו, ומי וודע אם לא משרש זה יצא צפע עלילת הדם ששפכו כמה דם נקי בישראל, ועדיין ממשמשת והולכת."
+                ],
+                [
+                    "<b>ושואל אוב.</b> במשנה דסנהדרין (פ\"ז מ\"ז) בעל אוב זה פיתום המדבר משיחיו פירוש רב\"ע עיי\"ש ויצא לעזרתו הרב בעל תי\"ט במקצת פירושו, ויקשה לגירסת הרב כי אין שנוי בין בעל אוב והמדבר משיחיו ואינו נקרא שנוי אם המת משיב מפיו או משיחיו ומאי אכפת לן בזה לענין הדין — ועוד כי לפי דעת השלמים הללו נראת המשנה כמחדשת מין של מכשפות שלא נזכר בתורה ולא נכון לעשות כן, וביותר כי כוונת המשנה נראית לעין והיא לבאר מהות הענינים והפעולות שאסרה התורה בשמות ההנה — ואולי ביאור המשנה כן הוא \"בעל אוב הנזכר בתורה הוא <b>פיתום</b> והיא מלה יונית Python וממנו Pythonisse ולהורות על הענין הוסיף המדבר משיחיו כנוסחא שלפנינו ולא והמדבר משיחיו כפירוש הרב\"ע, והא לך דברים יקרים יוצאים מפי פלוטארקו בספרו <b>מחסרון האובות</b> Del mancamento degli oracoli אין זה רק מחק הכסילות להאמין שהאלוה יכנס בקרב הבעל אוב כאותם המדברים מקרבם הנודעים בשם איאוריקליי Euriclei והנקראים היום <b>פיתון</b> — ועוד תנא רבא ויקירא דמסייע לי רש\"י ז\"ל בפי' התורה פ' קדושים שפירש בעל אוב זה פיתום המדבר משיחיו — ועוד ראיתי בספר De Jurieu Histoire antique des dogmes etc. p. 473. — 74. — 75. — 76 דברים מתישבים על הלב ומגמת פניו להוכיח כי בעל אוב איננו הנודע אצלנו בשם Ventriloque המשמיע קול מבטנו אבל הוא המעלה את המת כמעשה הבעלת אוב ואף כי המשנה דסנהד' י\"ו מוכרחת קצת להפך באומרה המדבר משיחיו וביותר כפי מה שפירשנו שהנכון המדבר בלא וא\"ו מ\"מ עיקר פי' פיתום כפי' רב\"ע שלמד בן מהגמ' הוא מתישב לדרישת המת ולהעלותו, ויהיו א\"כ שואל אוב ודורש אל המתים ב' ענינים דומים זה לזה וממין אחד והעד בעלת אוב שהעלתה את שמואל, ואולי זה פירוש הכתוב והיה כאוב מארץ קולך ומעפר אמרתך תצפצף, כי האוב היה משמיע כאלו המת מדבר מתחת הארץ או מעלה את המת מקברו וזהו מארץ ומעפר, ודע שכן נתברר אצל חוקרי תורות קדם ומנהגיהם כי האוראקולי שלהם לא היו באמת רק דרישה אל המתים כי קדושיהם וקדמוניהם הם הם שהיו מגידים להם עתידות ומשיבים לשאלתם במקדשיהם כי שם היו קבורים ושם היו באים לשאול את פיהם על ידי האוראקל עד שהגיעו לכתוב Ainsi les premiers temples des Grecs furent les sepulcres de leur grands hommes. De jurieu Hist. des dogmes etc. p. 758.",
+                    "<b>ודורש אל המתים.</b> בכלל דורש אל המתים נכנסו כמעט כל <b>האוראקולי</b> של קדמוני הגוים כי כלם מהמתים היו שואלים, וראה בפרטות האוראקול של מופס Mopse במדינת ביאוציא. Clarier Memoire sur les oracles. p. 169."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>נביא מקרבך מאחיך כמוני.</b> אין הכוונה בכמוני שהיה שוה למשה שהרי כתוב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה גם לא הכוונה כמוני שידבר ברו\"הק כדברי בוצר עוללות ואחרים כי אין צורך לפרש, רק הנכון שאמר כמוני כנגד המעוננים והקוסמים שזכר למעלה וכלומר לא מעונן ולא קוסם גם לא מלאך או אלוה כדרך שעשו עצמם אלוהות קדמוני הגוים רק <b>כמוני</b> אדם ולא אל, נביא ולא קוסם."
+                ],
+                [
+                    "<b>ככל אשר שאלת.</b> כל מדבר בדברי תורה או חכמה יקרא נביא על כן באומרו נביא מקרבך וגו' כמוני יש בכלל כל מורי האומה וחכמיה אף שלא ידברו ברו\"הק אבל יורו להבין דברי רו\"הק, והעד אומרו <b>כמוני</b> כי משה היה נביא, וחכם, ומבאר דברי ה' אל העם והוא אב הנביאים, ואב החכמים כלם, וכן בכלל הנביא המיועד כל אלה בכלל ומוכרח אתה לפרש כן שגם על למוד ופירוש התורה ידבר, שאם לא כן מהו זה שאמר אחר כך ככל אשר שאלת מעם ה' אלהיך בחורב ואם אין נביא אלא מוכיח או מגיד עתידות הנה בחורב לא שאלו ישראל אמצעי ונביא אלא בענין החקים והמשפטים והתורות ולא על התוכחות והעתידות, וממה שתלה משה הבטחת הנביא בשאלת ישראל ידענו שיהיו מעין שאלתם נביאים וחכמים מבארים דברי ה' אל העם, כמו שעשה משה באותו מעמד וזה יסוד חזק לאמתות תורה שבע\"פ."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וזה דבר הרוצח.</b> שלש מקומות בתנ\"ך שנזכרו שם ערי במקלט, בהרחבת ענין, השנים מהם לענין מצוה והשלישי לתכלית ספור, השנים הם בתורה ומהם הא' בספר במדבר סי' ל\"ה והשני שלפנינו והשלישי הוא בס' יהושע בסי' ך' כלו, ועוד נדבר במה שנזכר מזה בדברים ד', ולהיות ערי מקלט ענין נכבד הוא ומחקי התורה האומרים דרשני אמרתי להעמיק קצת החקירה בו ולהגיע לתכלית המבוקש צריכים אנו לפתור הג' מקומות ולבדוק בהם ובדקדוקיהם אם באולי יעלו בהסכמת אחת, והנה בספר במדבר ערי מקלט הם ששה, בספר דברים שלשה, ובספר יהושע עוד הפעם ששה — בספר במדבר מצינו שאם יצא הרוצח בשגגה מערי מקלט ונהרג ע\"י גואל הדם אין לו דמים ואין מזה זכר לא בספר דברים ולא בספר יהושע — וכנגד זה מצאנו בס' דברים שאם מי שרצח במזיד נמלט לא' מערי מקלט, שיוציאוהו משם וידונוהו משפט מות ולא נזכר זה לא בספר במדבר ולא בספר יהושע — בס' יהושע מצינו שהנמלט לא' מערי מקלט חובה עליו לעמוד לפני זקני העיר ולסדר לפניהם טענותיו ואין זכרון לזה בתורה — זמן עמידת הרוצח בערי מקלט נתבאר בס' במדבר ר\"ל עד מות הכהן הגדול ומס' דברים היה נראה שיעמוד שם כל עוד שתתמיד הסכנה, ומשינוי זה נולד עוד שינוי אחר גדול ממנו והוא שבס' במדבר ענין ערי מקלט נראה כמין עונש שענש הוא יתברך להורות בשגגה והעד שהוגבל בתורה זמן עמידתו שם תחת שמספר דברים נוכל ללמוד שערי מקלט נקבעו למפלט ולמנוס לנרדף מגואל הדם, ומלבד זה השנוי העצמי בתכלית המצוה מצינו בס' במדבר ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט, נראה שכל מגמת התורה כדי שלא יהרג הרוצח כל עוד שתלוי משפטו בב\"ד, ובס' יהושע נוסף על קץ זה — הקץ האחר והוא עד מות הכהן הגדול כמו שזכרנו ומזה שתכף שיצא זכאי בב\"ד יצא מערי המקלט ואיש לא יגע בו, ובזה הושווה ס' יהושע לס' דברים כאשר כתבנו, ונשיב בקצרה על אלה הסתירות הנראות והוא שמספר ערי מקלט לעולם ששה בכל אופן ולהיות שכבר משה הבדיל שש ערים בעבר הירדן מזרחה (דברים ד') לא נשארו כ\"א שלש להבדיל (דברים י\"ט) ומזה בספר יהושע נזכרו שש הערים כי באותו זמן כבר נבדלו הששה וביותר יתישב כפי דעה חז\"ל שלא היו הג' קולטות עד שנבדלו כל הששה, וכבר ידוע שבס' דברים שהוא משנה תורה התחדשו בקצת מצות דברים שלא באו במ\"א ובקצתם חסר איזה פרט וזה מהם להיות שלא נזכרה בו קצבת הגלות הזה והוא עד מות הכ\"ג. ומה שנאמר בס' יהושע על סדור טענותיו של הרוצח לפני הזקנים כבר כלול במ\"ש בתורה, שאין ערי מקלט קולטות עד שיתבאר ביאור גמור שהרג בשגגה וזה פשוט לפני ב\"ד כי להם המשפט — ועל אומרו עד עמדו לפני העדה למשפט ראיתי לרד\"ק שפירש ששני קצין הן ליציאת הרוצח מערי מקלט הא' אם יתבאר בב\"ד שהרג בזדון אז יוציאוהו ויהרגוהו, והשני עד מות הכ\"ג אם אמת נכון שהרג בשגגה.",
+                    "<b>ואחר</b> שסלקנו קצת הסתירות שזכרנו עתה נדבר על תכלית מצות ערי מקלט, כי להיותו שוגג ראוי היה לפוטרו בלא עונש, ואם מפחד גואל הדם חכינו לו בית מנוס למה <b>תִשָּׁמֵר</b> התורה מהגואל יותר מאויב או שונא אחר, והיה די שתאיים עליו בעונש מיתה כשאר רוצחים.",
+                    "<b>ובהתחלת</b> ההשקפה היה נראה לומר שתכלית התורה להציל הרוצח בשגגה מנקמת גואל הדם כאשר חשבו האחרונים בישראל ובגוים — ולא חסרו בכתובים רמזים והערות שיורו על זה, מהם אומרו ונס שמה רוצח וכפל ענין הניסה באומרו לנוס שמה, אשר ינוס שמה ועוד אחרים, ופעל <b>נוס</b> יורה על ההמלט מהרדיפה, וכן אצל הגואל אמר פן ירדוף גואל הדם, ועוד ראיה בשם מקלט שבו נקראו הערים האל — ועם היות ששם מקלט יוכל להתפרש להוראת בית ומשכן בכל זאת גם הוראת מנוס ומפלט תצדק בו וביותר בהתחברו לשם גואל כמ\"ש והיו לכם הערים <b>למקלט מגואל</b> וכן למקלט מגואל הדם — ועוד רואים אנו שכמעט התורה בעצמה ביארה תכלית הצלת הרוצח והחיותו באומרו ינוס אל אחת הערים <b>האל וחי,</b> וכן ולא ישפך דם נקי — ובא עוד התכלית הזה לפי הנראה בתכלית הביאור כשאמרה תורה פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח כי יחם לבבו והשיגו וגו' על כן אנכי מצוך לאמר שלש ערים וגו' באופן שיראה מזה היות תכלית המצוה מה שביארנו ולא זולתו ויסכים עוד על זה מה שאנו רואים שהתורה נתנה רשות לגואל לעמוד במשפט לקטיגור ולשלוח בו יד אם יתחייב בב\"ד במ\"ש ונתנו אותו ביד גואל וגו' — וגם לא יענש מיתה אם יהרגהו כשיצא בלא רשות מערי מקלט.",
+                    "<b>ובכל</b> זאת אומר שאין טעם זה מספיק, כי לא יתכן לומר שתקצר יד התורה להציל ההורג נפש בלא דעת, ולו אין משפט מות אם לא שתבריחהו לעיר מקלט, ואם לכל דת נימוסית מדיניית לחסרון גדול יחשב שתקצר יד המושל מהושיע נקי וצדיק, אם לא שיסגור בעדו עיר סוגרת ומסוגרת, הלא כפלים מום יחשב לתורה אלהית, אם לא תשיג ידה להחיש מפלט לרוצח זולת אמצעי זה, על כן אומר בקוצר שאם הטעם שאמרנו יש בו מן האמת, ומסכים עם קצת ממליצות התורה אינו דן יחידי, אם מפני הקושי הגדול שזכרנו, ואם מאיזה פרטים נכבדים לקוחים אם מתורה שבכתב ואם מתו' שבע\"פ — אם מהראשונה רואה אני שקבע הכתוב עליו חובה לישב בערי מקלט זמן קצוב וזה נתבאר בכפל דברים, כי מלבד אומרו וישב שם עד מות הכ\"ג חזר שנית ושלישית ואמר כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכ\"ג ואחרי מות הכהן הגדול ישוב הרי שלא הניח הדבר ברשות הרוצח אם ירצה לצאת משם ולסכן את עצמו אלא הטילה עליו חיוב לישב שם עד הזמן הקצוב — ועוד כתוב ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן ואם אין התכלית המצוה אלא להמלט אל נפשו, למה לא יוכל להתפשר עם גואל הדם ולשוב אל ביתו ואל נחלתו — ועוד נלמד מהקצבה שנתנה תורה עד מות הכהן הגדול, ואם אין הכוונה אלא להציל הרוצח מיד גואל הדם, לא הועלנו כלום אם הכהן ימות ימים מספר אחר שנס לערי מקלט, וכנגד זה יתכן שישב שם עשרים או חמשים שנה גם אחר מיתת הגואל אם עדיין לא מת הכ\"ג וכ\"ז ללא תכלית אם אין סבת הישיבה עונש, וכשבאנו לדחז\"ל מצינו שחלקו בין שוגג לשוגג ולא חייבו הגלות אלא במי שיש בשגגתו פשיעה קצת ופטרו השוגג הגמור וחלקו בין דרך עליה לדרך ירידה ואיך יתכן שמחלוק קל כזה ימשך, שבמין א' מהשוגג תבער כאש חמתו של גואל, ובמין השני לא ירגיש כלל? ואלו לטעם הע��נש לא יקשה שבמין הא' פשיעה קצת ועל כן גולה — ומצאנו להם עוד שאינו גולה אם מת תכף תחת ידו (רמב\"ם רוצח ושמי' נפש פ\"ה כ') והגיעו לומר אפילו שחט בו ב' סימנים ועמד מעט אינו גולה ואיך יתישב לטעם קנאת הגואל? ואם הרג העבד או את הגר גולה, (שם ה\"ג) ומי הוא הגואל שיפחד ממנו? — והאב שהרג את בנו גולה ואיה הגואל שיבריחהו? -ומצינו עוד שהרוצח שיצא מעיר מקלטו אם הרגו אותו אפי' כל אדם אין חייבים עליו — ואם אמרנו שטעם הגלות הוא העונש, יפה דנו חז\"ל, רק אם זכות גואל הדם וכעסו הוא הגורם למה יפטר אחר ההורג? וסימני <b>העונש</b> ראינום ג\"כ בפרטים אחרים מהם אומרם רוצח שנגמר דינו להגלותו ומת קודם שנגלה מוליכים עצמותיו לשם ואם מת בערי מקלט קוברים אותו שם עד מות כהן גדול ויוליכוהו אצל אבותיו ומה טעם להוליכו או להניחו בערי מקלט אחר מיתה אם לא מצד העונש? ואמרו שאם הרג בשגגה מערי מקלט גולה משכונה לשכונה ואם להצילו מהגואל מה טעם לגלות זה? ואמרו שאפילו לדבר מצוה ואפילו להציל נפש בעדותו אפילו כל ישראל צריכים לתשובתו אינו יוצא משם לעולם למה יכריע כעסו של גואל הדם נגד ההכרח הגדול הזה, ואם נאמר שהטעם הוא העונש החרשתי כי אין לעוות המשפט משום טעם או צורך שיהיה. — וחוץ מזה מצינו לחז\"ל מליצות יורו על זה בהחלט באומרם בכל מקום לשון <b>חיוב גלות</b> שיורה בעצם על העונש לא זולת — ומחלקותם בסוף פ' אלו הגולין אם שב לשררתו אם לאו תלויה בזה אם הכפרה שנתכפר בגלותו מועלת אם לאו וכן הבין הרמב\"ם (ה' רוצח פ\"ז הי\"ד) וכל אלה, וכיוצא באלה ראיות מוכיחות שטעם הגלות עונש הוא שהענישה תורה להתכפר בו הרוצח בשגגה — (ועיין לרמב\"ן פ' בראשית פ' נע ונד תהיה בארץ שכתב <b>כי עונש הרוצחים גלות.</b> )",
+                    "<b>ואם</b> אמרנו נבוא להטיל שלום בין הכתובים המורים לשני הטעמים שזכרנו, אומר אני כי שני דברים ראוי לחלק בענין הרוצח בשגגה, האחת היא הניסה הראשונה שהוא נס טרם עמדו למשפט, וזאת היתה באמת להמלט מרדיפת הגואל כמו שיורו הכתובים, רק החזרה והישיבה שם עד מות הכ\"ג אחר שעמד בדין, ונתברר כי בשוגג הרגו זה היה לעונש ולכפרה ולא לטעם אחר, ואם תבדוק בפסוקים תראה שכן ידים מוכיחות. ולא יפלא ממך היות עונש נקבע לרוצח בשגגה, כי כן דעת התורה בכל דבר לחייב כפרה על החוטא בשגגה, לא כאשר כתב הרב נה\"ו שכבר חטא השוגג במיעוט זהירות, שהרי אין טעם זה מספיק, אבל מהטעם שכתבו חכמי הקבלה כי גם השוגג יגרום קצת פגם בנפש האדם. — ולא אצלינו בלבד היה הרוצח בשגגה טעון כפרה אבל אצל נכבדי הגוים, וביותר בקדמוניותיהם כשהוה עדיין לחלוחית קבלת האבות קיימת אצלם, וכן מצאתי ב<b>סירויו</b> Servio ad Virg. Ecl. Vl שמיחס לתורות <b>גומא</b> כדברים האלה. ut si quis imprudens oeeidisset homminem pro eapite occisi et natus ejus (דומה למ\"ש רז\"ל במ\"א דמו ודם זרעיותיו) in concione offerret arietem. ואם הרומיים שבאו אחר היונים חייבו הרוצח בשגגה להקריב איל אחד Arietem הנה היונים שקרובים יותר במקום ובזמן למשכן התורה חייבוהו <b>גלות</b> Les grecs apres un homicide involontaire s' expatriaient, pour se faire expier ehez eeux qui voulaient leur rendre ce service. — La Maconnerie eosideree comme le resultat etc. par R. D. S. vol. l. p. 195.",
+                    "<b>ואחר</b> שקיימנו היות תכלית המצוה לכפרת הרוצח, (הגם שטעם ההצלה מגואל הדם לא נכחד גם הוא) יתבאר לנו ביאור נכון למה הקפידה תורה במיתתו של כ\"ג לפטור הרוצח מהגלות, וראיתי בזה טעמים רבים ולא הונח לנו, והקרוב לדעתי כי השרישה בזה התורה שרש גדול והוא שמיתתם שלצדיקים מכפרת כדברי חז\"ל, והכ\"ג המשמש לפני ולפנים הוא לפי הרוב העולה על כל בני דורו בחסידות ויראת חטא והוא הכפרה בעצם אחר היותו המכפר כל ימי חייו — ובמיתתו של כ\"ג הרי נתכפר עון הרוצח בשוגג ושב אל אחוזתו — ואין צורך להביא ראיות שהתורה תראה קצת פגם ושמץ חטא גם בעובר על דבריה בשגגה, כמו שנראה מכמה מליצות ומצות התורה — כי מבואר הוא לכל מבין עם תלמיד."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>עד חמס.</b> הוא העד שהגבילה התורה ר\"ל ע\"פי שנים עדים, וכן מצינו <b>עד</b> שענינו עדות כמ\"ש והנה עד שקר העד וגו'."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ועשיתם לו כאשר זמם וגו'.</b> אמרו המעתיקים כאשר זמם ולא כאשר עשה שאם הרגו אינם נהרגים, והטעם הנכון לדעתי שלהיות האומה הישראלית מושגחת בפרטות מאתו ית' ובקרב אלהים ישפוט לא היה זה יוצא חייב מב\"ד אם לא שנתחייב מיתה בב\"ד יתברך, וקרוב לזה פי' רמב\"ן, ויפה כתב אבן יחייא על נדון זה בפי' על תהלים פ' משפטי ה' אמת צדקו יחדיו, כי אלהים נצב בעדת הדיינים ובקרבם ישפוט והוא המסבב סבות לתת לאיש כמעלליו ע\"כ, כלומר שלא היה נהרג זה או זה היה מתגלה כוזבו קודם הריגת האחר אם לא הדבר יצא מפי המלך מש\"ע והרי זה מעין הנסים התדירים בארץ הנבחרת כי עיני ה' אלהיך בה — ועוד יראה לי טעם אחר והוא להציל כל מה שאפשר זה שמעידין עליו שהוא חייב מיתה, שאם היה הכתוב מחייב מיתה לעידי שקר אחר מיתתו של זה שמעידין עליו היה אפשר שמי שיודע עדות להזים את עידי השקר לא יתעורר לבוא לב\"ד להזימם עד שישפך דם נקי ואז יקנא לזה העלוב הנספה בלא משפט, על כן נתחכמה התורה להודיע שאם יהרג אין נהרגין כדי שכל אחד שיודע עדות להזים ימהר יחישה לסדר עדותו בפני ב\"ד מיראתו שמא יתחייב הלה ויצאו אלה העדים פטורים מב\"ד, והתועלת הנמשך מזה שינצל זה העני שעליו מעידין מה שאין כן אם יבואו להעיד אחר מיתתו אפילו אם יוזמו העדים על פיהם הרי כבר מת ומה יועיל לו העדות וגם מיתתם של העידי שקר?"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ולא חנכו.</b> כתב החכם ריג'יו שלא על עגמת נפש הבונה ונוטע ומארש חס הכתוב כי אם כבר מת במלחמה שוב אין לו קנאת על אחרים שיקחו את אשר לו.... אלא שטעם הצווי כדי שלא ירך לבב אחיו בראותם שימות אדם טרם שהשיג מבוקשו ע\"כ — ואלה לדעתי דברי רוח שהרי הכתוב נותן טעם ואיש אחר יחנכנו ואיש אחר יחללנו, ואם על אנשי הצבא דבר הכתוב הרי אינם רואים שאיש אחר יחנכנו ולא יחללנו — ועוד שהיודעים מי בנה בית חדש, או ארש אשה, הם המעטים, וגם הבונים או האורשים הם המעטים — ועוד שכשחס הכתוב על אנשי הצבא שלא ירך לבבם, ביאר דעתו בפירוש וכתב ולא ימס את לבב אחיו כלבבו ואיך לא נתן טעם זה גם פה? — ועוד שמקרא מלא דבר הכתוב כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבור וגו' הרי שלא על אחיו חס כתוב אבל עליו שלא ימות בלא חמדה, ועוד שבקללות כתוב אשה תארש ואיש אחר ישכבנה בית תבנה ולא תשב בו כרם תטע ולא תחללנו, וכדי שלא תתקיים בבני ישראל קללה זו הוצרך השוטר לדבר אל העם מי האיש אשר בנה בית חדש וגו' וגו', ועוד ממה נפשך שאם מלות אלה <b>פן ימות</b> במלחמה וגו' היה אומרם השוטר בקול רם, הנה כבר היה מעורר זכרון הסכנה בלב מערכות ישראל ופועל כנגד התכלית, ואם דברי התורה הם וכנותן טעם למה מכריז על אלה אם כן בטל פירוש הריג'יו מעקרו, ועל שרש מלה זו עיין דעת גיזיניוס ואחרים בבוצר עוללות וחתם שלא נחה רוחו בהן, ונראה שחנך מורכב משנים <b>הנה-כה</b> ורוצה לומר תחלת החנייה באיזה מקום, ומזה הושאל לשאר התחלות כגון התחלת הלמוד כמו חנוך לנער על פי דרכו, והעד שבונה עיר הראשון נקרא חנוך ושם העיר הראשונה חנוך כלומר <b>הנה כה</b>, וראה כיצד עמקו דרכי הזהר בידיעת הלשון בדרשתם <b>חנוך</b> לנער על פי דרכו עשו חנוך לנער שהוא לשון חנוך כמו חנוך בן ירד מדעתם כי שרשם אחד כאשר כתבנו, ורבותינו בתלמוד אמרו מאי <b>חנוכה? חנו כה</b> וזה ג\"כ מדעתם כי שרש חנך מורכב מ<b>חנה</b> ו<b>כה</b> אלא שעשו <b>כה</b> מספר לצורך דרשתם."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אל נחל איתן.</b> כתב המשתדל שכל הקדמונים פירשו נחל מענין ככר ובאמת לא ראיתי כן שהרי בגמ' אין הכרע לא' מהפירושים ונהפוך הוא שאם באנו לדקדק בדבריהם קרוב ונראה שלדעתם נחל כמשמעו, וכן הבין בדבריהם הרמב\"ם ז\"ל (הלכות רוצח פ\"ט) וגם הראב\"ד לא השיג עליו — ואנכי לא ידעתי כיצד יוטל הדבר בספק אחר שמצינו בס' עמוס (ה' כ\"ד) ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן (ומי יודע אם לא לענין עגלה ערופה כוון הכתוב, וירצה לומר כמו המים שעל שפתם היו דנים משפט מי שלא נודע מי הרגו, ועי\"כ היו באים לגלות הרוצח כמו שאמרו בטעם עגלה ערופה, כן תגלה הצדקה כנחל איתן שהיו מגלים בו צדקת ב\"ד וישראל באומרם ידינו לא שפכו וגו' כפר וגו', ולא יראה זר בעיניך שיתכוון הנביא במליצותיו למנהגי האומה ויעשה מהם משל שהרי כיוצא בו מצינו רבים, ומהם משל האירוסין והכריתות בין הקב\"ה וישראל) — ועוד כתוב אתה הובשת נהרות איתן, ובמה נדחק בעל בוצר עוללות בזה הכתוב שפירש <b>\"אתה הובשת את הנהרות לאיתן לארץ תקיף וחזק\"</b> ולא מצינו מליצה כזאת בכל המקרא, וטען עוד ממ\"ש לא יעבד בו ולא יזרע כפי' רז\"ל שהוא מצות ל\"ת, ורצה להוכיח מזה שנחל זה הוא ככר ואין זו ראיה כי נוכל לפרש אשר לא יעבד בו ולא יזרע שאינו מקום ראוי לזריעה ולעבודה אם ייבש הנחל, ואם יזרע או יעבוד עובר על ל\"ת, או יהיה הפירוש על שפת הנחל מזה ומזה, גם נסתייע מהרמב\"ם במ\"נ, ולא זכר הרמב\"ם עצמו ביד החזקה שהבין בנחל זה נחל של מים — ונראה לי להסמיך על פירושנו זה בנחל איתן קצת ממליצות התורה והנביאים, הלא מצינו במשה שאמר ואת חטאתכם אשר עשיתם, את העגל, לקחתי ואשרוף אותו וגו' <b>ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר</b>, ולדעתי הרי זה כדוגמת מעשה עגלה ערופה שבאה לכפר על הדם שנשפך — ואין לומר שלא היתה שום כוונה בהשלכת העפר אל הנחל רק לבערו מן העולם שהרי הוא אומר <b>ויזר על פני המים וישק את בני ישראל</b> — ובנביאים הוא אומר ותשליך במצולות ים כל חטאתם, הרי זו מליצה שיריית מקבלת ואולי גם לקוחה ממנהג עריפת העגלה ורחיצת הידים על הנחל כאלו העון מסתלק מהידים ונטבע במצולות ים, וזו דעת רבים מהאחרונים — ואלו לא היה אלא ספק, קרוב יותר להבין נחל כמשמעו כמו שכללו בזה האחרונים כלל (עיין גיזיניוס <b>נחל</b>) ולי נראה עוד ראיה שכדברי כן הוא שכן דרך ליחס אל הנהרות המושכים תארים חצובים ממלות עתיקות ומליצות שיריות כמו <b>איתן</b>, ואלו על איזה קרקע שיהיה, מה טעם להשתמש בתאר איתן שאינו מהלשון המורגל? ואלו היה המקום ראוי היינו מוכיחים שכל הקרבנות כלם היו על המים — ושיתין יוכיחו — ויותר מבואר מה שמצינו בצפור מצורע השחוטה אל כלי חרש על מים חיים — ואחר משה רבינו, כן נהגו הבאים אחריו, שכן נאמר ויצא את האשרה מבית ה' מחוץ לירושלים אל נחל קדרון וישרוף אותה בנחל קדרון וידק לעפר וישלך את עפרה על קבר בני העם, והרי זה מעשה דומה למקצת לעגלה ערופה ולשרפת העגל.",
+                    "<b>והנה</b> כתבנו למעלה כי כל הקרבנות היו על המים ושיתין יוכיחו, וכבר כתבתי בקורות האיסיני אשר לי שבזה נדמו ישראל במנהגם לחשובי הגוים שהיו מזבחותיהם מיוסדות על באר של מים והיו אומרים שדרך אותו באר נבלעו מימי המבול, וראה פליאה נשגבה ששתים אלה מצינו ג\"כ בדברי רבותינו על מי המבול ראה מהרש\"א סוכה פ' החליל ועל מימי בראשית עיין מדרש רות נ\"ט ע\"ב מה עשה הקב\"ה נטל כמין צרור של חרש וחקק בו שמו של <b>ע\"ב</b> אותיות והשליך לתוך המים ועמדו מיד ונשתככו ובאיזה מקום עמדו? <b>בציון</b> דכתיב מציון מכלל יופי, ודרך אגב נעיר על זכרון שם <b>ע\"ב</b> כדברי רבותינו ונמצא ג\"כ במדרש רבה, שלא כמי שכתב שלא נמצא בספרי הקדמונים."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "[השמטה: <b>כפר לעמך ישראל אשר פדית וגו'.</b> רבותינו דרשו לעמך ישראל אלו החיים אשר פדית אלו המתים, ומה נאות לשון זה אל יוצאי מצרים שהיו קורים תמיד את המת בשם <b>מצודק</b> או <b>מכופר</b>! Giustificato. V. Orcurti. Catal. illust. vol. ll. p. 126.]"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואתה תבער.</b> על ידי עריפת העגלה ותפלה זו, כפר לעמך וגו' תבער <b>חובת ועון</b> הדם הנקי שנשפך בתוכך וזוהי פי' דם הנקי עון הדם הנקי, ורבותינו שאמרו מכאן שאם נמצא ההורג אחר שנערפה העגלה וכו', יפה אמרו <b>מכאן</b> שאין העגלה והתפלה אלא במקום הריגת ההורג הא אם נמצא ההורג נהרג, ובא המליצה זו ובערת דם הנקי כמו ובערת הרע מקרבך שבשאר הנהרגים בא זה ולמד עליהם שאין רצונו באומרו ובערת הרע מקרבך העובר עצמו רק העון והטומאה והרע הנמשך מהפעלה ההיא וזה מתקיים ע\"י הריגת העובר."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>יכיר לתת לו פי שנים.</b> נראה שהבכור היה נוטל ב' חלקים כי היה נכנס תחת אביו בהשגחת הבית והבנים וזה החלק חלף עבודתו אשר יעבוד, והרבה מההלכות המקובלות מסכימים על זה, מהם אומרם שלא היה נוטל פי שנים רק בנכסי האב ואינו נוטל בנכסי האם, וזה מהטעם עצמו שהרי תחת אביו הוא נכנס ולא תחת האם, גם לא היה נוטל בראוי רק במוחזק כלומר במה שהוא קנוי לאביו בשעת מיתתו, וגם זה מהטעם עצמו שאינו זוכה בחלק הנוסף אלא במה שנמצא באותה שעה שהוא נכנס תחת אביו — וגם לא היה נוטל במה שירש אביו מנכסי בנו שמת בחייו שהרי להיות מקבל עליו כל מה שהיה אביו עושה לא היה זוכה כי אם במה שנוגע לאביו בלבד, והפלא שמעולם לא תמצא בדברי חז\"ל בכתב מפורש טעם כל הדינים האלה, וגם זו מהראיות לאמתות תושבע\"פ כי כל הנחותיה ודקדוקיה יסכימו לטעם הכמוס במצות התורה גם מבלי שיתכוונו אל הטעם עצמו ולא יזכרוהו ולא יפקדוהו לעולם רק הוא הפועל בקרבם והמשים בפיהם הדברים מכוונים אל האמת — וראה כמה צדקו דברי חז\"ל עם דעת התורה כשאמרו כבד את אביך לרבות אחיך הגדול שהרי תחת אביו הוא נכנס — והאומרים שתורתינו נמשכה אחרי דעות בני קדם האוהבים הבכור על כל הבנים, יראו מה שנאמר במצוה זו לא יוכל לבכר את בן האהובה ע\"פ בן השנואה הבכור, ובנוהג שבעולם בן האהובה הוא האהוב ובן השנואה הוא השנאוי, ועכ\"ז הבכורה במקומה עומדת."
+                ],
+                [
+                    "<b>כי יהיה לאיש בן סורר ומורה.</b> מדברי קבלתינו למדנו, שאין בן ס\"ומ נענש על אכילה גסה כנראה מפשטי הכתוב, אבל גם על עונות ומרדים אחרים הנספחים אליה, גם לא יומת אם לא בהקבץ יחדיו תנאים רחוקים קשי ההתחברות הנתנים מהאל ית' כדרך סימן והתעוררות לומר כי הוא זה ראוי לעונש מיתה על פי המשפט האלהי הנשגב מכל רעיון — ועל ידי ב' הדברים הללו חזרה מצוה זו מקובלת ורצויה אל השכל, ועלינו להחזיק טובה לקבלת ישראל שבלתה לא מצינו מקום להליץ על התאכזרות התורה חלילה עד שיעור שימות בן קטן שאכל ושתה יותר מכדי צרכו, ואל זה יביטו הקראים <b>והמתקראים</b> באומתינו ויאמרו בלבם אם לא הקבלה חומה היא גדולה ובצורה לשמירת תורת משה ובלתה יעלה הכורת עליה באין מנוס — ואחר שיתקיימו בבן ס\"ומ כל התנאים שזכרו רז\"ל, נאמר איך לא תהא תורה שלמה שלנו כשיחת דייני אתונא הרבתי בדעות. Areopage Cap. XlX שסופר עליהם. Montesquieu Esp. des Lois Liv. V שצוו להרוג ילד קטן שנקר עיניו של צפור?",
+                    "<b>בן סורר ומורה.</b> דעת רוזנמולליר שסורר לשון ערבי ור\"ל רע מאד, וזה רחוק, גם דעת הח' יש\"ר שרצונו <b>סר</b> מדרכי האל אינו מוכרח ומזה בא לחלוק על הקבלה ולפרש שבן ס\"ומ הוא העובר על מצות ה\"ית, והנראה לי יותר נכון שסורר בהרבה מקומות אם לא בכלם הוא כמו <b>שורר</b> בסי\"ן והטעם מי שפרק כל עול, ומתהלך בשרירות לבו, ובא אצל מורה כלומר מסבת היותו שליט בעצמו ופורק עול בא למרות את רוחנו ולסור ממצותינו ויש כתובים שלא יפורשו אלא מלשון שררה ופריקת עול, הרי הוא אומר ויתנו כתף סוררת ראה שייחס הסררה אל הכתף כי הוא הנושא המשא או העול וכשיפרקנו יאמר עליו כתף סוררת (נחמיה י\"ט וזכריה ז') וכן הסוררים אל ירומו סלה אותם שמבקשים גדולות והתרוממות אל ירומו סלה וכן הומיה היא וסוררת שאם הכוונה הסרה מדרכי המוסר מה טעם לומר כן אחרי קראו אותה שית זונה ונצורת לב, והנה בס' ירמיה מצינו כתוב נראה כמכריע לאיזה מהפירושים והוא אומרו ה' כ\"ד ולעם הזה היה לב <b>סורר ומורה סרו וילכו</b>, והנה היה מקום לומר שמכאן ראיה שסורר מלשון הסרה, והעד סרו וילכו אלא שמצד אחר והוא הנכון לא יקובל שיפול הדמיון במליצה אחת ולענין אחד והקרוב להפך שמתחלה אמר לב סורר ומורה מענין שררה וכמו שכתבנו והסמיך סרו וילכו לשון נפל על לשון, ועיין מה שכתבתי פ' וארא על שם <b>שדי</b> וראיה לדברי מ\"ש ירמיה (ו' כ\"ח) <b>כלם סרי סוררים</b> וסרי שם בסמ\"ך הוא כמו <b>שרי</b> בסי\"ן כמו שהודה הרד\"ק וזה עד כי כבר לענין שררה נכתבו בשי\"ן או בסי\"ן כדרך שאר מלות שנתחלפת בהן שי\"ן בסי\"ן, ואל יטעון הטוען מה שהשגנו למעלה על שכנגדנו כי אין מדרך הכתוב לכפול הענין במלות שונות ואם סוררים הוא כמו שרים הרי זה כפל ברעיון ובלשון, שאין הדבר כן כי הגם ששרשם והתחלתם אחד הרי הם משמשים לשתי כוונות שרר בסי\"ן לשון שררה בעצם וסרר שררה לגנאי לפרוק עול ועל כן הומרה השי\"ן בסי\"ן להורות על השנוי — וכן כפרה סוררה סרר ישראל, ונראה לי כי זה ענין פריקת עול והמשיל ישראל לפרה המורדת באדוניה וכן המשילו רבותינו ישראל לפרה שהיה בעלה מאכילה כרשינין התחילה בועטת בו א\"ל כלום בשביל כרשינין שהאכלתיך."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כי קללת אלהים תלוי.</b> כל דבר נפסד, וביותר מהמורכבים ובעלי חיים, ועל הכל הפסד הרכבת אדם הנכבדת והחביבה מכלם יבוא להרהר בהשגחתו יתברך ובחכמת הסדור הטבעי, ואם היתה נבלת האדם תלויה על העץ היו גורמים להקל בו יתברך כשתתבזה יצירתו הנכבדת וזוהי הטומאה המיוחסת אל המת כלומר קלקול הסדור האלהי והוא מ\"ש חז\"ל בפנים אחרים, והרע המעורב ביצירה הוא סבה להפסד, והוא סבה ג\"כ לטומאה, ובלתי פירוש זה לא יובן אומרו אחר כך ולא תטמא את אדמתך וגו' משמע שהלנת נבלתו על העץ מביאה את הטומאה ולכל הפירושים האחרים לא יתישב סוף הפסוק — ודעת המקובלים שאין הנפש מוצאה מנוח עד שיקבר הגוף, והוא מתיישב יפה יפה למצות התורה, גם לדעות הגוים הקדמונים כמו שכתב. Vico. Scienza nuova Lib. l. 185 ואלה דבריו — באמונה זו הסכימו כל הגוים והלשונות ר\"ל שהנפשות תשוטטנה על הארץ בלתי מנוח סביב סביב גופם שלא נקבר — ונכון כדברי רבותינו משל לשני אחים תאומים וכו', והענין כי האדם השלם בהרכבתו מכל ב\"ח הוא נברא בצלם אלהים וכשהאדם מתבזה כ\"כ יכול כאלו הוא מתבזה, והעד כי טעם זה מצאנוהו מפורש בתורה על ענין כיוצא בזה והוא עונש הרוצח כמו שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם, וכלומר וההורגו כאלו שלח ידו בדוגמתו יתעלה — (ועיין עוד פירוש אחר שכתבתי שם) — ודעת המשתדל כי זה גורם קללת השופטים, ואין זה נכון בעיני כי כפי דיני התורה יכול התלוי לעמוד מהבקר עד הלילה ולא חששה לקללת השופטים כ\"ש שלא תחוש באישון לילה ואפלה כשפסקו עוברים ושבים, ואם יטעון מהקבלה שאמרה זה קושר וזה מתיר, יקבל ג\"כ הטעם שמסרו לנו — ועוד כי למה יקללו את הדיינים והם עשו כמשפטי התורה וגם זה הרשע הוא גרם לעצמו שיתלה ויתבזה בעיני הבריות — וכל שכן שלא יתכן הפירוש האחר שפירש כי זה גורם להקל בכבוד משפטי הבורא, ונהפוך הוא שמצינו שהקב\"ה מתכבד כשעושה דין ברשעים כמ\"ש והתגדלתי והתקדשתי לעיני עמים רבים."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>לא יהיה כלי גבר.</b> לוקיאנוס Lucien בספרו האלילה הסוריית Dea Siria כתב, כי כומבאביי כהן הראש במקדש האליל יונו בייראפולי Jerapoli סרס עצמו לעבודת האליל ההוא ולבש שמלת אשה לכהן בכהונתה, והוסיף, כי ממנו למדו שאר כהני האליל לעשות כמותו. — ובאי Co כהן <b>אירקול</b> Hercule היה לובש שמלת אשה בכהנו לו. — ולא זו בלבד אלא שעל אירקול עצמו ספרו כי לבש שמלת אשה להסתיר את עצמו, והיה תופס הפלך בידו. — ואולי חלוף המלבוש היה לתכלית מתועב וכן העידו על ראשוני הנוצרים שבאפריקי שהיו לובשים מלבושי נשים לתכלית זה,. et Christ. vol. lll. p. 397 וזה לאות כי לא לחנם דקדקו כל Les chrctiens d' Alrique etaient plonges dans les plus sales obscenites, et les plus meprisables infamies; qu' ils commettaient en public vetus en pompe. Reghellini de Scio Mosaisme כך רבותינו ז\"ל בדבר אפי' בזמנם.",
+                    "<b>לא יהיה כלי גבר.</b> משנוי הלשון באיש כלי גבר, ובאשה שמלה כבר יש מקום ללמוד שהראשון יותר כללי, ומבואר יותר על פי תרגום אנקלוס שתרגם ולא יהא תקון זיין דגבר על אתתא הרי שהסב מלת כלי גבר לכלי זיין ודבר ה' בפיהו אמת שידענו שבמקדש אליל המשגל <b>בינוס</b> לא היה איש יכול להכנס אם לא ילבש שמלת אשה, וכן לא היו נכנסים לפני האליל <b>מארס</b> אם לא ילבשו השריון ויתפסו בידם כלי מלחמה (ראה דופוייס א' קס\"א) — וחוץ מטעם ע\"ז, מצינו אצל הקדמונים חלוף המלבושים לתכלית אחר וזה במה שיספר לנו Plutarque על עם ארגוס Argives שפעם אחת בשנה היו הנשים לובשות בגדי הגברים, והגברים מלבושי נשים להזכיר את היד החזקה והפעל הנורא שעשתה והצליחה אשה אחת Telesilla המשוררת שמלטה את העיר מכף אויביה. De virt. mul. ll. p. 245"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא תקח האם על הבנים.</b> במצוה זו וכיוצא בה נחלקו המפרשים, יש מי שאמר גזרת מלך היא ויש מי שאמר משום מדת רחמים ואני אומר כדברי שניהם רצוני לומר שה' צוה אלה המעשים לא ממדת רחמנות שתהיה בו ית' וגם לא ללמדנו להתנהג ברחמים אלא שכך גוזרת חכמתו הקדושה שכאשר יפגע בקן צפור לא יקח האם על הבנים, ולא ישחוט אותו ואת בנו ביום א' ומצד זה צדקו האומרים שגזרת מלך היא, אבל אמת גם הוא שמתולדות המצוה הזאת לשרש בלבנו הרחמנות על כל הבריות — הא למה זה דומה למצות לא תגנוב, לא תנאף, לא תרצח, שאע\"פי שבשמירת אלה המצות יתקיים הקבוץ המדיני כי עליהם העולם עומד, לא יתכן לומר שאין במצותם טעם ותכלית אחר חוץ מזה, ושאם ישוער בבטולם תועלת אל הקבוץ יחזרו מותרים או מחוייבים רק הם מחוייבים מצד עצמם גם מבלעדי התועלת הנמשך מהם, ואין הפרש בין מצות לא תגנוב ללא תשלח אלא שהראשון יורה עליו השכל, והשני לא יחייבהו."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו.</b> נראה ברור כי לדעת נותן התורה מיני בעלי חיים נבדלים זה מזה הבדל עצמי וקיים, וכל אחד לו התחלה בפני עצמו מעת הבריאה, ורואה אני בחכמי הטבע החדשים ובראשם Darwin שחדשו גזרותיהם ואמרו כי אין המינים דברים והבדלים קיימים ונצחיים אבל נולדו זה מזה על אופן שנאמר — הניחו ליסוד מוסד התמדת המדות והתכונות גופניות גם רוחניות במשפחה והתנחלם מאבות לבנים ובני בנים כאשר עינינו הרואות, ואמרו שכן קרה בעת בריאת המינים שכל תכונה ותכונה שנשארה קיימת היא שעמדה להיות מין בפ\"ע והנשארות שלא התמידו מאב לבנו נאבדו מן העולם. — ולברירה הזאת בין המתמיד לבלתי מתמיד קראו <b>ברירה טבעית</b> Selection naturelle ועם היות שדעת זאת חדשה בארץ וכמעט עדיין לא נסו רגליה להתהלך על פני חוץ, ומי יודע אם תעמוד לימים הבאים עכ\"ז אמרתי כי טוב להעיר כי הן לו יאומת ברוב הימים שכן הוא באמת, הנה עדיין לא יוכלו המנגדים להכחיש במציאות <b>טעם וסבה פנימית לא ידענו מה היא</b> הגורמת שקצת מדות ותכונות יתקיימו ויולידו מין מתמיד וקיים, וקצתן לא יתקיימו ולא יצליחו להוליד מין, והיא הגורמת שקצת מדות ותכונות יתחברו זה עם זה ולא עם זולתן כי ממה שידוע ושריר ומוסכם אצל כל הטבעים כי המדות והתכונות הגופניות וההרכביות Organiques מתיחסות זו אל זו וקוראות זו אל זו, וזה הקשר המחבר קצת תכונות ומרחיק האחרות הוא הדפוס הרוחני הפנימי, והוא <b>המין</b> — וחוץ מזה כל יגיעי דארווין Darwin וחביריו לא יצליחו רק להוכיח (אם יוכלו להוכיח) כי הרבה מינים שאנו מחשיבים אותם היום למינים נבדלים בפ\"ע לא היו במשך הדורות רק הבדלים Varietes ממינים אחרים ועל ידי השנויים הגדלים והמתמידים מדור לדור קנו להם צורה ושם בפ\"ע, אמנם לא יוכלו להכחיש כי בעת הבריאה כבר נמצאו מינים וטבעים שונים זה מזה בעצם ותחלה ולא במקרה אשר מהם נולדו אלה שאנו קורים <b>מינים</b> ללא אמת, ואם כן שוב אין סתירה מדעת Darwin וחביריו לדעת נותן התורה — גם רואה אני שכפי האמור עתה כבר התמוטטו יסודות דעת דארווין וחביריו שאין המינים רק צורות ותכונות נמשכות זו מזו וזו מזו, כי הנה הטעם שהביא אלה החוקרים לחשוב כזאת הוא כי לא יאמינו בפעלת כח למעלה מהכחות המשמשות עתה בברואים, לחדש נבראים פתאום, והנה רפאו שברם על נקלה ולו יעלה בידם להוכיח כי רוב המינים אינם רק שנויים וסוגים ממינים אחרים, הלא בעל כרחם יודו שכבר נמצא מתחילה וראש קצת מינים (ואם מעטים) שלא נולדו ממינים אחרים אבל הולידו אותם, ואלה מי גדל? ומי הרה ומי חלה אותם? אם לא הכח ההוא העליון מכחות הטבע ההווים עתה? ואם היה לאל ידו להוליד ולבראת מין אחד או שנים לא תקצר ידו לבראת אלף אלפי מינים בבת אחת, ונהפוך שכן כמעט מוכרח, כי מן הנודע שהטבע לא ימציא כח רב פעלים ללא תכלית או לתכלית גרוע ואיך נחשוב שהכח הזה הבורא לא הראה פעולתו רק במינים מעט מספר הפך מה שנראה בכל שאר כחות הטבע, אשר בפעלה קטנה ימציאו או יקיימו מיני צמחים או בעלי חיים בלי תכלית?",
+                    "<b>ואחר</b> שבאנו לכלל זה, לדבר על דבר המין הבא נא נבוא להעיר על שמו אשר יקראו לו בלשון עבר והוא <b>מין.</b> — והשאלה הראשונה מאין תוצאותיו? וראיתי בזה דעות שונות מקצתם אמרו ששרש מון, והוא באחד עם תמונה בתוס' התי\"ו, ואם כנים הדברים נוכל למצוא בזה כוונה יקרה תורה כי בחכמה יסד המייסד לשוננו הקדושה, כי לא יעלה על לב עיר פרא אדם, להלביש הבדל הסוגים בשם יקר ועמוק כזה המורה על <b>הצורה</b> הפרטית הכמוסה בכל זרע אשר יזרע להוליד תמיד ממנו כמעשהו, <b>וצורה</b> כנו הפילוסופים <b>למין</b> אחר עקבות אריסטו, ומי לא ירגיש דמיון נפלא בין שם <b>מין</b> על פי הוראה זו לשמו הרומי SPECIES המורה על המין ועל הצורה? וספיג'יס Species ענינו ראייה והסתכלות כללי ומקורו מספיקולוס Speculum (וממנו אספקלריא בדברי רבותינו וראה נפלאות שאמרו שהיה משה מסתכל <b>באספקלריא</b> המאירה ממה שכתוב <b>ותמונת</b> ה' יביט מראה מחזה, כמו שמין משרש <b>מון</b> וממנו <b>תמונה</b>, ובלשון אחר יאמרו ברומי Genus — וגם זה משני צדדין אחוז בשם העברי <b>מין</b> — כי הנה מין <b>ממון</b> — וממנו <b>תמונה</b> כי המין היא <b>הצורה והתמונה</b> הפנימית שבכל דבר ודבר כאשר שמעת, וכן Genus כפי עדות Vico ענינו טבע היצורים הפנימי <b>וצורתם</b> — ומצד אחר, כי אמרו Generare Genus מ וענינו התולדה וכן יאמרו בעברי <b>נין</b> הבן והפעל <b>ינון</b> שמו ובארמי <b>נון נונא</b> כי הם המולידים הגדולים, על דרך <b>וידגו</b> לרוב בקרב הארץ וזה ההפרש בין העברי לארמי, כי הארמי ייחס לדג שם נגזר מהתולדת, והעברי ייחס לתולדת שם נגזר מהדג, וזה לעד כי העברי קדמון מהארמי שכן דרך להמציא תחלה שמות היצורים ולגזור מהם פעלים ולא לייחס ליצורים שמות נגזרים מתכונותם ופעולתם, כי אין אדם עומד על טבעי היצורים ותכונותם אם לא אחר זמן ושקידה, והנחת שמות הברואים דבר נחוץ לא יסבול ההתמהמהות, <b>ודגן</b> ענין תבואה גם הוא משרש <b>דגה</b> לעוצם הרבוי כי חטה אחת תוליד הרבה כיוצא בה, וכן <b>נון ונין</b> ענינם גם <b>הצמח וגדולי הארץ</b> ושניהם משמשים להורות על עוצם התולדת בים וביבשה, והעיר על זה החכם שלמה מונק. Palestine 92 — ומGenero <b>הוליד</b> עשו הרומיים Genu ירך ואולי להפך ועיין מה שכתבתי בזה פ' יוצאי <b>ירך</b> יעקב.",
+                    "<b>וכל</b> זה אם נקבל היות מין נגזר ממון ומין. — אולם יתכן ג\"כ לומר ששרשו <b>מנה</b> וממנו <b>מין</b> ואם כן נתחברו בשרש זה ובשם הנגזר ממנו <b>המספר והמין</b> וזה יכון מאד עם התחלות הפילוסופיא האפיטאגורית מולדת חוץ, ועם הקבלה האלהית מולדת בית, השמות גם שתיהן המספרים לראש פנה, ואומרות כי הם הם התחלות הדברים צורתם ודפוסן Typus ומשרש זה (מנה) עשרת <b>מונים</b> עיין מה שכתבתי שם כאלו יאמר עשרת אחדים כי המספר קבוץ האחדים, והאחד משמש עם כלם וזה טעם ועקר מנין ההזאות אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, שמונה בהם האחד עם כלם עיין הדברים בארוכה פ' פנחס פ' מלבד חטאת הכפורים — ואם מצינו ברבים <b>מונים</b>, נאמר על היחיד <b>מון</b> (ואם לא מצאנוהו) או מין כי שתי ההברות שוות בענין כמו שיאמרו <b>חסון</b> גם <b>חסין, ורון</b> (שמחה ורון) גם <b>רין</b> בנקבה <b>רינה.</b>"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואם אמת היה הדבר הזה וגו'.</b> באו ונחזיק טובה לתושבע\"פ שפירשה עונש זה דוקא לנערה המאורסה שזנתה בבית אביה שאם לא כן היה נראה כאחזריות חמה, ולא זו בלבד עשתה לנו תושבע\"פ אבל גם בדברים אחרים אשר פשט המצוה יורה על היציאה מגבול החמלה והצדק, החזירה הענין למתכונתו, ותמהני על החוקרים שכאשר לחצם ההכרח פנו אל הקבלה למצוא מזור למכתם, וכשהיתה הרוחה והשיגו מבוקשם התנכרו אליה, הרי אהובינו החכם שלמה מונק כשהגיע למקרא זו נסוג אחור, ולא מלאו לבו לומר שכל כך תתאכזר התורה על הנערה שלא נמצאו לה בתולים עד שתענישה הגדול שבענשים ועל זה פנה לעזרה אל הקבלה וביאר שדוקא בנערה תמאורסה דבר הכתוב, כיוצא בזה בעריות שלא נזכרה ערות הבת ובכל זאת מנה גם אותה החכם הנז', וירשני לפטפט כנגדו ולומר לו, זו מנין לך? ואם תאמר הדעת נותנת שגם זו אסרה משה מק\"ו, בוא ואראך גוים גדולים ועצומים שהיה להם התבל לקו, והתועבה למשקולת, וברשות תורתם עשו נבלה לישא בתם אחותם וכו' ומי יודיענו שתורת משה בסודם לא תבוא, אם לא הקבלה?",
+                    "<b>ואם אמת וגו' לא נמצאו וגו'.</b> חז\"ל העתיקו שזנתה לאחר אירוסין, ויש מי שטען נגדם שאין מזה רמז בכתוב, ויפה אמרו שלא נתפרש כאן רק לו חכמו השכילו שזה דבר הנלמד בהכרח מג' מקומות, הא' שמצינו בפרשת משפטים וכי יפתה איש בתולה אשר לא אורשה, ושם לא חייבה התורה מיתה כלל לא לאיש ולא לאשה ואם כל שזנתה אפילו קודם אירוסין חייבת מיתה, כיצד לא ענש הכתוב בפ' משפטים? — והב' הוא מה שכתב בסמוך כי ימצא איש בתולה אשר לא אורשה ותפשה וגו' ונתן האיש וגו' ואם נערה שזנתה חייבת מיתה היא ובועלה, איך לא ענש כאן מיתה לבועל, והג' כי יהיה נערה בתולה מאורשה לאיש וגו' והוצאתם את שניהם וגו' ואם נערה שלא אורשה גם היא חייבת מיתה לא היה הכתוב צריך לומר מאורשה ונלמוד מק\"ו מנערה אשר לא אורשה — ואם תאמר א\"כ ששניהם בנערה המאורשה למה לו לכתוב לכפול הדבר בב' מקומות? — התשובה בא ללמדנו על המוציא שם רע מה דינו אם נמצאו בתולים לנערה ואגב הודיענו עונש הנערה אם לא נמצאו — ועוד הגע בעצמך שנתברר הדבר שאחר אירוסין זנתה ולא ידענו עם מי זנתה שמא תאמר גם היא לא תענש בא הכתוב ולמד והוציאו וגו' וסקלוה — וגם מגופו של ענין על הנערה המאורשה הכתוב מדבר, הרי הוא אומר כי יקח וגו' ויבא אליה חלק הכתוב בין קיחה לביאה לומר לך שזנתה בנתים — וכן הוא אומר לזנות בית אביה ואם בלא אורשה, מה ענין לומר בית אביה? — אלא שרצה להודיענו שאע\"פי שהיתה כבר מאורשה זנתה על סמך היותה בית אביה, ולא עדיין בבית בעלה וזו נבלה בישראל."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויד תהיה לך.</b> יד עניינו מקום, והנה נתברר לנו מהחקירות הפילוסופיות שעל ידי היד בלבד אנו מרגישים בדברים שיש להם שטח לארך ולרוחב כי על ידי העין בלבד לא נוכל להרגיש כי אם במציאות פנימי בשכלנו, וגם לא יעיד כ\"א על מקרי הגוף החיצונים כצבע וכצורה אם עגול אם מרובע, ולשון הקדש שתפה שני הדברים גם יחד בשם <b>יד, הכלי</b> שע\"י נרגיש המקום, <b>והמקום</b> עצמו, וזה אות אמת כי על האמת האלהי תקעה יתדותיה גם בלא דעת המדברים בה, כי לא נוכל להאמין שאחר הנסיון והחקירה הסכימו העברים לחבר שני הדברים בשם אחד, וכזה קרה בשם <b>עין</b> ועוד בע\"ה נדבר עליו."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>לא תביא אתנן זונה.</b> דרך הנשים המנאפות להקדיש אתנניהם לכבוד האלוה על כן באה האזהרה לא תביא אתנן זונה, והעד שהשבעים תרגמו כאן זונה Telesforos ודעת. 343. p. 3. vol Paris. ed Creuzer שהכוונה להקדשות לכבוד האליל — וביאור זה נתקבל בימינו אלא שלא ראיתי מי שיבאר לנו בכוון זה עצמו, מה שהוסיף ומחיר כלב, ומצאתי כי דרשתי שהיה קרבן הכלב ידוע לקדמונים, ופלוטארכוס יספר כי כלב היו זובחים הפרתיים Parthes לאלילם Genitamana וכה יעשו בני ארגו Argives לאליל llithie והיונים לפרוצופינא Proserpine והרומיים בימים הנקראים אצלם Lupercales לטהר ולקדש עצמם, ותמה De Jurieu כיצד הכלב שהיה אצלם בהמה טמאה ומאוסה יהיה ראוי לטהר, ולו זכר פרה אדומה שמטהרת את הטמאים ומטמאה את הטהורים לא כתב כזאת, גם לא זכר כי לשירירי Ceres אליל התבואות היו זובחים חזירה הנקראת שונאת התבואות De Jurieu Hist. des dogmes etc. p. 795. ולהיות הכלב משוקץ בעיני הגוים וישראל, היה הנביא מתרעם זובח השה עורף כלב מעלה מנחה דם חזיר והסתכל בפעל ערף כי הוא זה אופן זביחת הבהמה הטמאה ופטר חמור היה נערף, ועל כן היתה דמות כלב רובצת על המזבח כשלא היו ישראל עושים רצונו של מקום — והנה באה פה האזהרה לא תביא אתנן זונה ר\"ל כל אתנן במשמע ואפילו דרך אקראי ואפילו לא תהיה הקדשה מיוחדת לכבוד אלהי ישראל להביא אל מקדשו סחרה ואתננה כדרכי הגוים, ועל ההתקדשות הפרטי הזה באה אזהרה אחרת <b>לא תהיה קדשה</b> בבנות ישראל ולא יהיה קדש בבני ישראל. — ושיהיו קדש וקדשה הללו מסוג האמור ר\"ל אנשים ונשים שמפקירים עצמם לכבוד האלוה יעיד הבא אחריו לא תביא אתנן זונה, גם שם קדש וקדשה לאות כי כן היה דרכם להקדיש אותם לאליליהם כי אם על הזמנה והתיחדות בלבד לא יתכן לומר כן על המופקרת שהיא מזומנת לכל ועקר ההתקדשות הזמנה פרטית לאיש פרטי ועל כן נקראו כך להיותם מקודשים לשמים, ומעין לשון זה הוא לשון קדושין השגור בפי רבותינו — ולנו עוד ראיה כי הקדשים והקדשות לשום עבודה אלהית היו מקודשים שכן נאמר בס' מלכים ויתוץ את בתי הקדשים אשר הנשים אורגות שם בתים לאשרה — ועיין כל מה שכתבנו על שם <b>אשרה</b> פרשת שופטים לא תטע לך אשרה כל עץ, ושם הוכחנו כי האשרה היא עשתורת היא אסטארטי Astarte אליל החשק הידוע לצידונים וכבר נודע כי הפקר הנשים נהוג היה אצל הקדמונים לכבוד אלילי החשק כבינוס Venus ואסטארטי וכיוצא בהן, ויובן בזה מאד אומרו אשר הנשים אורגות שם בתים לאשרה כי לאשרה היו מקודשות — ודע שכמו שנשתיה תורתינו בכמה דברים לחקי הגוים והכניסה אותם לקדושה, או לפחות כמו שחתרו הגוים להדמות אליה כקוף בפני אדם (כמליצת המקובלים העמוקה והיקרה) כן בדבר הזה מצינו כיוצא ��ו בעבודת אלהי ישראל (וזה על דרך כל מה שאסר הקב\"ה התיר לנו כיוצא בו אסר אשת אח התיר יבמה אסר אשת איש התיר גרושה בחיי בעלה וכו' וכו') והם <b>מראות הצובאות</b> אשר צבאו פתח אהל מועד ומהן נעשה הכיור לטהר ולקדש — ומה היו מראות הצובאות? — הלא אין לנו פירוש נכון יותר מפי' רבותינו שאמרו כי הן היו המראות שהיו מסתכלות בהן ליפות את עצמן למצוא חן בעיני בעליהן והקדישום לשמים — וכשחטאו ישראל הוסיפו סרה למעלה מזה כי שמו הקדשים עצמם בבית ה' דוגמת מה שהיו עושים גויי הארץ שהיו מפקירים בנותיהם לכבוד אליליהם ומקדישים להם אתנניהם אשר על כן נקראו קדשים וקדשות — וזה מקרא יקר יעיד על כל מה שאמרנו ויתץ את בתי הקדשים אשר בבית ה' אשר הנשים אורגות שם בתים לאשרה (מלכים ב' כ\"ג) והנה רד\"ק לא יאבה שיהיו קדשים אלו אנשי זמה <b>כי לא יתכן שיהיו בבית ה'</b>, וכפי אשר השגנו בידיעת חקי ע\"ז הקדמונים לא יצא המקרא מידי פשוטו כי בבית אלהיהם היו מפקירים בנותיהם ונשותיהם לכל עובר ושב והמה מרו ועצבו את רוח קדוש יש' בטמאם את משכן ה' באלה התועבות: ויוסיף אומץ לפירושנו זה, סוף הפסוק, אשר אורגות שם בתים לאשרה ואשרה כבר עמדנו עליה והוא המוסכם כהיום הזה כי היא עשתרת Astarte ובינוס Venus אליל החשק והזמה אשר לכבודה היו מפקירים הנשים וכל זה עשו בבית ה' כי שם היתה אשרה נעבדת ושם מקום זמה: (ובזה יתבאר לך היטב מה שנקרא האל ית' בפי רבותינו <b>שונא זמה</b> והלא כל דבר רע הוא שונא ולא זמה בלבד רק הכוונה שונא מה שאלהים אחרים אוהבים והיא הזמה. )",
+                    "<b>ומחיר.</b> מחיר ומחר כמו <b>מֵאַחַר</b>, כלומר דבר הבא אחר דבר אחר ותמורתו וערכו ומזה הושאל ליום מחר יום <b>שמֵאַחַר</b> זה ולהפך את-מול יום שלפני זה ומולו וכן נקרא מה שנתן בתמורת דבר אחר <b>מחירו</b> כמו <b>מֵאַחַרוֹ.</b>"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כי תבוא בכרם רעך.</b> תמהני על איזה חדשים (כורם פ' כי תצא) שפרצו להם דרך לעצמם ופירשו שעל כל אדם נאמר ולא על הפועל בלבד כדברי רבותינו, והביאו ראיות הסותרות דעתם שאמרו הרי הכתוב אומר לא תחסום שור בדישו והפעל לא יגרע מהשור וכלומר אין צורך, ואני אומר ראשונה שמצינו אזהרות אף שאין צורך, הרי הוא אומר כי תראה שור אויבך או חמורו תועה ולמה נכתב כי תראה את שור אחיך וגו', ואם שונא חייב להחזיר כ\"ש אחיך שאינו שונא וכיוצא באלה רבות, ועוד שנית שאם שור שאינו בעל שכל נצטווינו שלא לחסומו מה ענין לבן אדם שגם בהיותו רעב עליו לכבוש את יצרו, ומה נאמנו דברי רבותינו שאמרו שאין צער בעלי חיים באדם מטעם זה עצמו, וזה מחלוקת הצדוקים והפרושים במס' ידים שטענו צדוקים שיהיה אדם חייב בנזקי עבדו כמו שהוא חייב בנזקי שורו, ובצדק השיבו פרושים שזה אינו בן דעת וזה בן דעת למחר אקניטנו וילך וישרוף גדישו של חבירי, ועוד טען הכורם שאם בפועל הכתוב מדבר מה טעם וחרמש לא תניף וגו', אתמהה! ואני אומר שאם בכל אדם הכתוב מדבר מי הביא חרמש או כליך בשדה חבירו וכי בגנב או גזלן דברה תורה שיורד בחרמש לתוך שדה חבירו? הא אין לך לומר אלא במי שבידו חרמש ברשות בעלים לעבוד עבודתו ונתנה תורה שיעור וקטפת מלילות כל שתוכל בידיך רק החרמש שבידיך לא תניפנו לקחת לעצמך, ועתה רואה אני כי גם דעת הכורם גם תשובתינו נכללו במלות קצרות במס' בבא מציעא (צ\"ב) וז\"ל מצאתי מגלת סתרים בי רבי חייא וכתוב בה איסי בן יהודה אומר כי תבוא בכרם רעיך בביאת כל אדם הכתוב מדבר ועל זה אמר רב לא שבק איסי חיי לכל בריה אמר רב אשי אמריתא לשמעתא קמיה דרב כהנא דילמא בסעודתא דעבדו ואכלו (רצו לברוח בזה ממה שתמהנו עליו שאיך ידבר בנכנס שלא ברשות) אמר לי אפילו הכי ניחא ליה לאיניש לאוגר איגורי ונקטפיה לפרדסיה ולא ניתו כ\"ע ואכלו ליה."
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כי מצא בה ערות דבר.</b> לדעת בית הלל או ערוה, או דבר, ודע שידידיה האלכסנדרי Filo פירש הכתוב כדעת הלל אלא שאין טעמו עולה יפה, שכתב שאם דבר ערוה ממש, א\"כ לעולם לא יגרש, שהרי האשה המנאפת תחת בעלה תמות על ידי ב\"ד, ולא שת לבו, כי פעמים שימצא בה דבר זמה ולא יוכלו להענישה עונש מיתה כשיחסר אחד מהתנאים הנצרכים לחייבה מיתה. — ולכל הפנים דבר גדול דבר פ'ילון לחזק ידי קבלתינו כי ידענו ממנו היותו דר במצרים רחוק מחכמינו שבא\"י ולא ידע מהם מאומה, וגם הוא לא נודע אצלם. — ועוד שדרכו כדרך חכמי היהודים אשר במצרים ומכלל התיראפיאוטים Terapeuti (שאולי גם פילון בא בקהלם) ללמוד וללמד בפירושי התורה מה שנמסר להם מפי הזקנים, והעד שאינו בודה הדברים מלבו, כי פירושו דוחק דברי הכתוב המורים לפי פשיטותם הנראה כדעת בית שמאי שכן משמע לשון ערות דבר ובפי' העיד היא על עצמו בספרו חיי משה De vita Mosys שלא כתב דבר שלא למד מסופרי אומתו שמדרכם להזכיר ולספר דברים שלא ימצאו בספרים הקדמונים — ומשני הפנים האלה יקרו מאד דברי פ' ילון לתועלת קבלתינו כאשר יבין המבין — והנוצרי גם הוא, אף כי אמר שלא יגרש אדם את אשתו אם לא ימצא בה דבר ערוה ממש — בכל זאת דבריו מוכיחים כי קבלת הפרושים נאמנה אצלו שהרי אמר שמשה רבינו לא התיר הגירושין כ\"א לקשי ערפינו ולמריינו, אם כן לדעתו דברי משה יפורשו כדברי בית הלל, שאם לא כן מה חדש הוא ומה נשתנו דבריו מדברינו?",
+                    "[השמטה: <b>כי מצא בה ערות דבר.</b> נראה לי ראיה לדעת בית הלל ממה שמצאנו בפרשה זו עצמה ולא יראה בך <b>ערות דבר</b>, ושם אין הכוונה אלא על דבר של גנאי ולא על זנות או עבירה, ואם חז\"ל פירשו או ערוה או דבר אין הכוונה שכל א' משתי אלה המלות מורת על ענין בפני עצמו זו על הזנות וזו על הגנאי, רק כוונתם לומר שאלו היה כתוב ערוה לחוד היינו אומרים שאינה מתגרשת עד שתזנה, עכשיו שכתוב דבר (ערות דבר) כל דבר של גנאי במשמע, כיוצא בו לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך, ורבותינו (הביאו רש\"י) פירשו גרך זה גר צדק — בשעריך זה גר תושב, ואין כוונתם לומר שבשעריך גרידא רומז לגר תושב אלא ר\"ל אלו היה כתוב גרך בלבד היינו אומרים שאין לנו לרבות אלא גר צדק עכשיו שכתוב בשעריך כל מין גר במשמע ואפי' גר תושב אוכל נבלות.]",
+                    "<b>וכתב לה ספר כריתות.</b> גם זו מהראיות הגדולות למציאות תושבע\"פ שהרי שמענו כיצד יתבטלו הנשואין, אבל כיצד יתקיימו לא שמענו — ולומר שבבטולם צריך ספר וכתיבה ולקיימם אינו צריך כלום אין הדעת סובלתו, שהרי אם הסכמת איש ואשה הן הנשואין ואפס זולתם חסרון ההסכמה תבטלם, וממה שאנו רואים שהתורה הקפידה לבאר כל אופני הבטול, מוכרח אתה לומר שגם על קיומם הקפידה, והיכן הקפידה? בתורה שבכתב לא מצאנו, בתו' שבע\"פ מצאנו, הא למדת כי תושבע\"פ היא המשלמת חסרון תו' שבכתב וממלאה את דבריה — ותמהני על החוקרים האומרים שלא היה אצלנו תנאי ומעשה לקיים הנשואין, והיכן מצאו עם בזוי ושסוי, או פראים שוכנים ביערות שלא יהיה אצלם סימן ותנאי מוסכם לקיים הנשואין? — ואני אומר שאלו היה ביד הקראים שלא לקבוע שום אות וסימן שע\"י יקנה האיש את האשה, כך היו עושים, וכך היה נאה להם לעשות, מאחר שהכתוב שתק מזה, רק להיות שהדבר לא יתכן העתירו דברים אשר בדו מלבם, ושגעונותיהם ושנוי דעותיהם בזה יתנו עדיהם, כי תושבע\"פ היא הצורך הגדול בהבנת המצות ובשמירתם, ראה עד היכן יחוגו וינועו בפנה זו גדולי הקראים, שהרי כתב ר' אליהו בשיצי בס' האדרת וז\"ל, וחכמינו הראשונים מהם אמרו שהאשה נקנית בה' דרכים כגון ר' בנימין שאמר שהאשה נקנית באריסה, בלקיחה, במוהר, בברית, ועדים, (הרכיב כל הלשונות הנמצאות בכתוב לרמוז על הנשואין באין מבין) ור' יאשיה הנשיא אמר בששה במהר, ובעדות, בכתב, ובביאה, ובקנין, ובקדושין, <b>והחכמים האחרונים מהם כגון ר' יפת ובנו ר' לוי ור' יוסי ור' ישועה וזולתם מהאחרונים אמרו שהאשה נקנית בג' דרכים במהר בכתב ובביאה</b> (את זה ראיתי בחקירותי על הקראים שכל שהולכים ומתקרבים בסדר זמנים, כן הולכים ומתקרבים לקבלת רבותינו, וזה כאחד מהם ותחת כסף אמרו מהר על שם כסף ישקול כמהר הבתולות, וכבר מצאנו א\"כ רמז בכתוב לקדושי כסף) אלא שהוסיף ושלשתן צריכים בקנין האשה.",
+                    "<b>ונתן בידה.</b> חז\"ל פירשו ברשותה, ומלבד הראיות הנכוחות שיעידו על אמתת הפי' הזה בכתבי הקדש, נראה שהוראה זו היא כ\"כ טבעית ודבקה למלת <b>יד</b> כי גם אצל עמים ולשונות אחרות מצינו כיוצא בזה וגם לשון לאטין יאמר <b>מאנוס, יד</b> להורות על הרשות והממשלה, וקרה בזה מה שקרה בכל המלות המורות על פעל גשמי שהוסבו אח\"כ להורות על ענין רוחני. — והדרוש נכבד ואין כאן מקום להאריך."
+                ],
+                [
+                    "<b>והלכה והיתה לאיש אחר.</b> אמרתי להעלות על ספר קצת פסוקים שהובאו בספרי הנבואה וחזותן מוכיח עליהם כי מצור התורה חוצבו והכניסו אותם בתוך דבריהם לרוב רגילותם בהם כאשר יקרה לנו פה היום — וזה לעד כי ס' התורה היה כתוב לפני קדמונינו באשר כתוב לפנינו היום לא בלבד בחלק השיר והברכות שיצאו מפי יעקב ומשה כאשר יודו בזה גם המכחישים, אבל גם בחלק התורות וסיפורי הקורות כנראה מהמליצות שנעתקו מתוך תורת משה והובאו אל תוך דברי הנביאים, וגם אמנה כי מלאכה זו רבה וגדולה וצריכה מדור לפי כבודה לבוא עד תכליתה, ואולי יש תקוה, בכל זאת לא אמנע עצמי מלהעלות על ספר מן הבא בידי ואולי קדמני אדם מישנים גם חדשים ואנכי לא ידעתי.",
+                    "<b>א</b> הנה לפנינו משפט התורה שבהיות האשה לאיש אחר ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה וגו' — ומה אתה קורא בספר ירמיה? (ג) לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד? ועין רואה פסוקים שקדמו כי ידבר על דרך משל לאשה המזנה תחת בעלה ורצה בזה לומר כי ממשפטי התורה שלא יתכן לשוב אליה עוד אחר שנשאת לאיש אחר, ובזה גלה לנו כי משפט התורה היה באותו זמן כאשר הוא לפנינו — ולא זו בלבד אלא שכל חיך שטועמו אומר שכתוב זה הוא טווי וארוג ממליצות משה אדונינו כאשר ירגיש הקורא באומרו הן ישלח איש את אשתו ומשה אמר ושלחה מביתו) והלכה מאתו והיתה לאיש אחר (ומשה אמר והלכה והיתה לאיש אחר) <b>הישוב</b> אליה עוד לא יוכל וגו' <b>לשוב</b> לקחתה הלא חנוף תחנף הארץ (ומשה אמר כי תועבה היא לפני ה' <b>ולא תחטיא את הארץ</b>, ורק בזה נתבאר ביאור נכון מלת <b>לאמר</b> שבראש הכתוב ואין לה קשר ויחס בכל הקידם (ועיין המפרשים ודוחק פירושם) ומה נעמה מליצה זו ע\"פי האמור. והוא שכוונת ירמיה להזכיר משפט התורה בענין חזרת האשה אל בעלה הראשון כאשר כתוב בספר התורה כאשר יזכיר איש ואיש דין אחד בשעה שיצטרך לו, וע\"כ הקדים למאמרו מלת <b>לאמר</b> הרומזת בדקדוק אל דבר אשר יעתק ויזכר משם אחרים כענין לאמר בכל המקומות.",
+                    "<b>ב'</b> בסי' ה' הנני מביא עליכם גוי ממרחק בית ישראל נאם ה' גוי איתן הוא, גוי מעולם הוא גוי, לא תדע לשונו, ולא תשמע מה ידבר.... ואכל קצירך ולחמך יאכלו בניך ובנותיך יאכל צאנך ובקרך יאכל גפנך ותאנתך ירושש ערי מבצריך אשר אתה בוטח בהנה בחרב — ומי לא ירגיש הדמיון הנפלא בין דברי ירמיה לדברי משה (דברים כ\"ח) ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר גוי אשר לא תשמע לשונו... ואכל פרי בהמתך ופרי אדמתך עד השמדך אשר לא ישאיר לך דגן תרוש ויצהר שגר אלפיך ועשתרות צאנך.... והצר לך בכל שעריך עד רדת חומותיך הגבוהות והבצורות אשר אתה בוטח בהן.... (סי' כ\"ב) ועברו גוים רבים על העיר הזאת ואמרו איש אל רעהו על מה עשה ה' ככה לעיר הגדולה הזאת ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהיהם וישתחוו לאלהים אחרים ויעבדום, ומה זה אם לא מליצות משה בשנוי מועט \"ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה? ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהיהם אשר כרת.... וילכו ויעבדו אלהים אחרים <b>וישתחוו להם\"</b> וגם תכתובים מורים על זה שכן כתוב גלעד אתה לי ראש הלבנון אם לא אשיתך מדבר ערים לא נושבו וקדמתי עליך משחיתים איש וכליו וכרתו מבחר ארזיך והפילו על האש וזאת אשר דבר משה \"גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת וגו' ואם הדמיון הזה נופל מהראשון נכבד הוא גם כן.",
+                    "<b>ג'</b> בס' יחזקאל סי' ך' פ' י\"א אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, פסוק כצורתו לקוח מספר תורת משה מהס' ראשונים, ולא מס' דברים כאשר יוכל הטעון לטעון בדוגמאות שהבאנו למעלה.",
+                    "<b>בפ'</b> י\"ב אמר על השנית וגם את שבתותי נתתי להם להיות לאות ביני וביניהם לדעת כי אני ה' מקדשם, ואלה דברי משה בפ' כי תשא אך את שבתותי תשמרו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם, ומה שיוקיר הדמיון הלז לעיני החוקר הוא שכוונת יחזקאל הנגלית היא לספר מה שצוה ה' את ישראל במדבר ונשתמש במליצות עצמן שנשתמש בהן משה במדבר.",
+                    "<b>ובסי'</b> כ\"ג וגם אני נשאתי ידי להם במדבר להפיץ אותם בגוים ולזרותם בארצות והיכן? פירש\"י והוא הנכון, בפ' כי תוליד בנים ובני בנים וגו' והפיץ ה' אתכם בגוים וגו' הרי שלפני יחזקאל היו דבריו של משה.",
+                    "<b>בסי'</b> ל\"ו פ' כ\"ו והורדתי הגשם בעתו (משה אמר ונתתי גשמיכם בעתם) ונתן עץ השדה את פריו (ועץ השדה יתן פריו) והארץ תתן יבולה (ונתנה הארץ יבולה).... בשברי את מוטות עולם (ושברתי מוטות עולכם) וחית הארץ לא תאכלם (והשבתי חיה רעה מן הארץ) וישבו לבטח ואין מחריד (ושכבתם ואין מחריד. )",
+                    "<b>סי'</b> ל\"ו פ' י\"ג יען אומרים לכם <b>אוכלת אדם את ומשכלת גוייך היית</b> — ולמי אומר כך? להרי ישראל כמ\"ש (פ' ח') ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופרייכם תשאו לעמי ישראל.... \"כה אמר אדני אלהים יען אומרים לכם וגו' — ומה היא הכוונה בזה ומי הוא זה שאמר כך ואיפה אמר כך? באמת לא נוכל להתעלם מב' מקומות שבדברי משה הנראים כנבלעים בתוך דברי יחזקאל ולא נודע כי באו אל קרבם, הא' דברי המרגלים אל ישראל <b>ארץ אוכלת יושביה היא</b> וזה מק��יל לראש הפסוק, והשני כיוצא בו מקביל לסופו, ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם וז\"א ומשכלת גוייך היית, והסתכל בפעל היית לשון עבר המורה בעצם על דבר אשר היה בימי קדם, ואיזה? זה גירוש ז' עממים.",
+                    "<b>ד'</b> בהושע סי' י\"ב והוא קדמון מיחזקאל וירמיה <b>בבטן עקב את אחיו ובאונו שרה את אלהים,</b> הביטה וראה",
+                    "<b>א</b> יזכיר מעשה המסופר בפ' תולדות שאחר עשו יצא אחיו יעקב <b>וידו אוחזת בעקב עשו</b>, ואמר שבעודם בבטן אמם עקב אותו טרם צאתו ובא בפ זה, המעשה והלשון כאחד.",
+                    "<b>ב'</b> אמר ובאונו שרה את אלהים, ר\"ל כשגדל והיה לאיש, רב כחו והגיע לשור את אלהים והוא המעשה הנזכר בתורה והלשון עצמו <b>כי שרית עם אלהים</b> ועם אנשים ותוכל.",
+                    "<b>ג'</b> ומה יקרה פגיעת שני המעשים האלה והתחברם בפסוק זה, אם נוסיף להביט כי רק על פי דעת חז\"ל יתבארו על נכון, הם שאמרו כי המלאך שנתאבק עם יעקב <b>שרו של עשו היה,</b> ופסוק זה מורה באצבע שכך הוא וכלומר בעודו בבטן השיג לעקוב את אחיו ילד כמוהו, וכשגדל נתחזק גם <b>על שרו ומלאכו ואלהיו</b>, וכן דרך הקדמונים כשירצו להורות על עוצם התגבורת על הזולת ותכלית נפילת האויב יאמרו שהצליח שכנגדו גם עליו גם <b>על אלהיו</b> — וזה טעם ובאלהיהם עשה ה' שפטים, וכנגד זה אשר פדית ממצרים גוי ואלהיו, ונאמר ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו וזה טעם יציאת הארון עם ישראל למלחמה, ודרשת רבותינו כי חזק הוא ממנו <b>כבי- יכול</b> אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם, וטעם אומרם כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם גלו למצרים שכינה עמהם, ואמרו והוא אסור בזקים כב יכול <b>והוא</b> אסור בזקים — וכן אמר על יעקב שהצליח נגד <b>עשו ונגד שרו</b> בבטן עקב את אחיו ובאונו שרה את אלהים ואל יליז מנגד עיניך כי הושע נבא בימי <b>עזיהו יותם אהז יחזקיהו</b> והוא דור ישעיה ע\"ה.",
+                    "<b>ה'</b> בס' עובדיה והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה וגו' <b>ולא יהיה שריד לבית עשו כי פי ה' דבר</b> — ומי לא יודה שהכוונה בכל זה הפסוק לדברי בלעם מפי ה', והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר אויביו וישראל עושה חיל <b>וירד מיעקב והאביד שריד מעיר,</b> ומה טובו דברי רש\"י ז\"ל שכתב והיכן דבר (כלומר היכן מצינו שיאמר ה' ולא יהיה שריד לבית עשו עד שיאמר כי פי ה' דבר) וירד מיעקב והאביד שריד מעיר, ומזה בס' עזרא <b>ויקשו ויתנו ראש</b> לשוב לעבדותם — ואין מי שיכחיש שהכותב נשתמש במליצות התורה בספור המעשה כשאמרו ישראל <b>נתנה ראש</b> ונשובה מצרימה.",
+                    "<b>ו'</b> בס' מלאכי על הכהן המשרת לפני ה' <b>בריתי היתה אתו ההיים והשלום</b> ואתנם לו מורא וגו'. — ומי עיני בשר לו ולא יראה כי הכוונה אל מליצת התורה לכן אמור הנני נותן לו <b>את בריתי שלום</b> והיתה לו ולזרעו אחריו (כלומר ברית שלום זה שאמרתי) ברית כהונת עולם וגו'.",
+                    "<b>ז'</b> בס' תהלים (מזמור ט\"ל) כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי — מליצה לקוחה כצורתה מפרשת בהר סיני \"כי גרים ותושבים אתם עמדי\" והבט וראה אומרן <b>ככל אבותי</b> כלומר כמו שצדקת בדברך ליוצאי מצרים שהם אבותינו כי גרים ותושבים אתם עמדי, כן יאות גם לנו בניהם אחריהם לקרא מלא אחריהם כי גר אנכי עמך תושב <b>ככל אבותי.</b>",
+                    "<b>ח'</b> ודומה לזה כל מה שמצינו בספרי הנביאים ממעשים יורו כי היו שומרי מצות התורה כהלכתן והגידו לנו המעשה ההוא במליצות לקוחות מהמצוה עצמה, הרי הוא אומר וכי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה, ומי לא יפלא בראותו כי בימי שאול היו נזהרים בזה תכלית הזהירות, הלא זה הדבר אשר חשב שאול בפעם ראשונה כשנפקד מקום דוד על שלחן המלך ולא דבר כלום ביום. ההוא <b>כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור,</b> וראה כמה האריך הכתוב לבעבור השתמש במליצות התורה כי היה די שיאמר כי בלתי טהור ותו לא.",
+                    "<b>ומזה</b> המין אומרו בספר משלי מה ברי ומה בר בטני <b>ומה בר נדרי</b> ומה הלשון אומרת <b>בר נדרי</b>? אין ספק כי הכוונה שאמו היתה נודרת גם קודם לידתו גם אחר לידתו כדרך שאמרו רבותינו על מרתא בת ביתוס שהיתה שוקלת את בנה ונותנת משקלו זהב לב\"המק — וכל זה יביאנו אל הקדש פנימה הוא הדבר אשר דברו ה' איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה' והיה ערכך הזכר מבן כ' שנה ועד בן ששים שנה ואם מבן חמש.... ואם מבן חדש.... ואם מבן שנה... וז\"ל ר\"י בן קריש באגרתו (רסל\"ה י\"ב) (אם באתי עד תכלית כוונתו) פ' כאן לכל חן מן קימתו יודיאה כל מן אנדר על כ' לאץ ולדוה ורכובה וחמימה על כל חול וצ'יק. — ובכל זאת חובה עלינו להודות כי הרבה מצות התורה לא נמצא זכר למו בספרי הנביאים כדבר הנהוג בזמנם ותחת כי נחתור להכחיש האמת והדברים האלה, עליהם ראוי לסמוך, וכמו הנחש הם יהיו למטה בכפינו להכות על הלחי כל איש אשר יבוא לטעון נגדנו נגד המצות המקובלות או הביאורים אשר נמסרו לנו מאבותינו על מצות התורה באומרו, כי לא מצאנו האומה נוהגת כן בזמן הנביאים כאשר טען בעל <b>קול סבל</b>, אף אתה אמור לו עד שאתה מגבב עלינו דברים על תושבע\"פ, תמה על עצמך איך נהיה כדבר הגדול הזה שמצות מבוארות באר היטב בתורת משה <b>כציצית</b> וכיוצא בו לרוב מאד לא נזכרו ולא נפקדו בכל משך הספורים הנזכרים אצל הנביאים, הא אין לך לומר אלא או שלא קרה מקרה ראוי להזכירו, או שלא היו נזהרים במצוה ההיא כדרך שלא נזהרו בהרבה מצות כשלא היו עושים רצונו של מקום כן הדבר הזה בתורה שבע\"פ.",
+                    "<b>ט'</b> ומעין דוגמא של מעלה, כתובים בספרי הנבואה יורו כי הכותב היו לפניו מליצות התורה והכניסם בספרו, ויש בהם מעטים חסרים איזו מלה הנחוצה מאד מאד להבנת הענין ולהרכבת המאמר, וישנה בתורה רק נשמטה בספר שהעתיק ממנה, והרי זה עד ממהר יותר מהשווי הגמור בכל החלקים כאשר יבין המשכיל, כי נראה שסמך הכותב על זכרון השומעים השגור לפניהם לשון התורה, דוגמא לזה בפ' (פ' עקב) בעלותי ההרה לקחת לוחות האבנים לוחות הברית אשר כרת ה' עמכם ואין ספר שזה מאמר שלם כי אשר כרת חוזר <b>לברית,</b> רק מצאנו בספרי הנבואה פסוק תמוה יורה כי נלקח לסרוגין מן התורה, נעתק חציו ונשמט חציו בחסרון הנכר והוא מ\"ש אין בארון רק שני <b>לוחות האבנים אשר כרת ה' עם בני ישראל</b>, והקורא עומד משתומם ומשתאה, מה הלשון אומרת לוחות האבנים אשר כרת? ומה ענין כריתה אצל האבנים? — אין זה כי אם היה לפני הכותב מליצת התורה לוחות האבנים <b>לוחות הברית</b> אשר כרת, ונשמטה בשגגה או לקצור לשון מליצת <b>לוחות הברית</b> המקנה הבנה נאותה לכתוב, וסמכו על השומעים או על הקוראים, ולדעתי גלוי יקר הוא לא יערכהו שהם יקר וספיר.",
+                    "<b>י'</b> וכל אלה העתקות פרטיות ממליצות התורה בספרי הנבואה — ויש כיוצא באלה רמיזות גם מליצות מה' חומשי תורה הוזכרו בספרי הנביאים עם תוספת נכבד שיעיד על מקורם ומחצבם, והוא <b>כי פי ה' דבר</b> זכרנום בפ' בלק ע\"פ והאביד שריד מעיר משם המכילתא, וזה דרך יפה אף נעים פתחו לנו רבותינו לשלשל ולהצמיד התורה עם הנביאים ויש מהגלויים והרמיזות הללו חסרי הביאור, ויש מהם בריאות ובהירות ישרות ונחמדות בחון בהם וחקור בהם — וזכרתי זה בעבור תהיה לי לעדה כי רבותינו ברוח מבינתם הביטו מרחוק טענות המתפקרים והקדימו רפואה למכה- ויורו אבן פנת <b>הקריטיקא</b> האמתית אשר נאמנה את אל רוחה כמו שלא נסוגו אחור מלהפוך הסדר הנראה בהמשך פרשיות הנביאים, והקדימו מה שהוא לפנינו מאוחר כאשר הקבלה אלצתם או שקול הדעת האמתי, באומרם במכילתא פ\"ז \"אמר אויב זה היה תחלת הפרשה וכו' בשנת מות המלך עזיהו זה היה תחלת הפרשה, בן אדם עמוד על רגליך וי\"א בן אדם חוד חידה וגו' זה היה תחלת הפרשה, הלוך וקראת באזני ירושלים זה היה תחלת הפרשה, כיוצא בו גפן בוקק וגו' זה היה תחלת הפרשה, אני קהלת הייתי מלך זה היה תחלת הפרשה.",
+                    "<b>ולא</b> בלבד התורה והנביאים קוראים זה אל זה ואומרים קדוש, נגד הפוקרים המעלים עשן פסל <b>הספק</b> והכפירה עד גבהי שמים, אבל גם ספרי התורה בעצמם קוראים זה אל זה ומקדישים ומעריצים זה את זה, לדוגמא כתוב בפ' כי תבוא <b>ולהיותך עם קדוש לה' אלהיך כאשר דבר</b>, ואלה המלות <b>באשר דבר</b> הם חומה גדולה ומגדל עז בו ירוץ צדיק אל הד' ספרים הראשונים שכתוב בהם משם ה' ב\"ה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים <b>וגוי קדוש</b>, ובס' ויקרא <b>קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם</b>, וזולת אלה הספרים לא מצינו בספר דברים שיאמר ה' <b>קדושים תהיו</b> עד שיוכל האומר שיאמר ולהיותך <b>עם קדוש וגו' כאשר דבר</b>, והיכן דבר? הא למה זה דומה למה שהוסיף משה בדברות שניות מליצות <b>כאשר צוך ה' אלהיך</b> המורים באצבע כי כבר יצא הדבר מפי המלך ב\"ה, כן הדבר הזה, ולהיותך עם קדוש וגו' <b>באשד דבר</b> הכוונה למ\"ש קדושים תהיו וגו' או שאר מליצות ואזהרות של קדושה הנמצאות לרוב מאד בד' ספרים ראשונים, והאומרים שדוקא ס' משנה תורה כתב משה, ישימו יד לפה ויודו בטעותם.",
+                    "[השמטה: <b>ומכלל</b> הכתובים הקוראים זה אל זה (תלים קי\"ט) דבקה לעפר נפשי <b>חייני בדבריך</b> — וקרוב מאד שתהיה הכוונה אל מאמר ה\"ית בפרשת האזינו <b>אני אמית ואחיה</b>, או לדברי חנה ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל, והבט שמליצת דבקה <b>לעפר</b> נפשי היא בלשון אחר מליצת חנה <b>מוריד שאול וגו'</b> וזה ע\"ד <b>ואל עפר תשוב.</b> ]"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ולא תחטיא את הארץ.</b> זו מהמליצות היקרות המעידות על ראשית דעות המקובלים בענין שמירת המצות ובטולם והפגם הנמשך מהבטול אל הנברא ובפרט אל ארץ ישראל — ולחנם יאמרו המנגדים שכל זה משל, שלא דרך משל ידבר משה, ועוד שאין מליצה זו בודדת בתורה אבל רבים כיוצא בה, ולא יכפול המליצה על דרך השיר בכל מקום מבלי שיהיה בה טעם ראוי, ולדעת המנגדים לא ידענו מה טעם יש בה ומה כוונת האומרה."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>זכור את אשר עשה וגו' למרים.</b> אלו לא היה הקב\"ה אומר למשה כתוב לא יאומן שמשה ידבר כזאת על אחותו ויקבע חובה זכרון עונה וענשה לדורות עולם."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואליו הוא נושא את נפשו.</b> כמו אליך ה' נפשי אשא, כלומר מקוה לשכר פעולתו, וזה שאמר כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו כלומר מאחר שהוא עני אין לו דבר אחר להתפרנס ממנו וזה כמו וכשכיר יקוה פעלו, ואין צורך לכל מה שכתב בוצר עוללות. — או יהיה פירושו ��אליו כמו ועליו הוא נושא את נפשו לה' שיזמין לו מלאכה במה להתפרנס. — והראשון נראה בעיני."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ארבעים יכנו.</b> הקבלה שאמרה ל\"ט אינה סותרת הכתוב שהרי מטבע ל\"הק להשלים המנין כשיחסר אחד בלבד כמו שמצינו כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים ובפרטן אי אתה מוצא אלא ס\"ט, וכן ויהרג את אחיו בן ירובעל שבעים איש על אבן אחת (שופטים ט') ואינם אלא רק ס\"ט. ואולי ג\"כ תהיה כוונת הכתוב שלא יוסיף על הארבעים, לא שצריך להלקותו ארבעים."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>כי ישבו אחים יחדו.</b> חז\"ל אמרו שתהא להם ישיבה אחת בעולם, ולחנם תפס המשתדל וטען כי לפי הפשט משמע שידורו יחדיו, וכנראה במחילה מכבודו שלא ירד לעומק כוונת חז\"ל כי אין דעתם כלל, שמפשט המלות יובן ישיבה אחת בעולם, רק כוונתם שיהיו ראוים לישיבה יחדיו, וממוצא דבר שהעקר הוא שתהא להם ישיבה אחת בעולם, כי לולי כן אינם ראויים לשבת יחדיו — אבל לעשות תנאי הכרחי מהישיבה יחדיו בפעל לא יתכן כלל, ומלבד הקבלה המנגדת, אין הדעת סובלתו וכל הטעמים שהמציא החכם שד\"ל אינם כדאים לעלות על דעת נותן התורה. — ואיני יודע כיצד יפרנס לנו הכתוב על פי פירושו, הרי הוא אומר לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, ואם האמת כדבריו שעל האחים היושבים בבית אחד ליבם, ולא על שאר האחים שבבית אחר, איש זר מאן דכר שמיה? ואפילו על האחים אסורה עד שייבם או יחלוץ זה שהיה דר עמו בבית. — וא\"ת גם האח שחוצה לבית בכלל איש זר, אין הדעת סובלתו, ועוד החוצה לאיש זר תרתי למה לי? הא למדת שבא הכתוב ופירש באומרו לאיש זר, שכל מי שאינו זר ר\"ל כל האחים, הם בכלל המצוה. — ועוד כי החוצה לאיש זר מעיד על הפכו שהוא כי ישבו יחדו, הרי ביאר מי הוא לדעת נותן התורה מי שנקרא <b>חוץ</b> לבית, ואמר איש זר, כמ\"ש החוצה לאיש זר, הא למדת, כי באומרו \"כי ישבו אחים יחדו\" (שהוא הפך החוצה) כל האחים אמורים שהרי אינם בכלל איש זר. — ושמא תאמר גם כפי דברי רבותינו פעמים שהאח יהיה בכלל זר כגון אח שלא היה בעולמו. — התשובה שעל אח כזה אין אני קורא בו לא תהיה וגו' שר\"ל בשעת מיתתו של הראשון לא יהיה בה הויה לאיש זר, שהרי בשעת מיתתו של זה עדיין לא נולד האח הקטן ולא קנה שום זכות ביבמתו כי באותה שעה זר היה יותר מכל הזרים אחר שעדיין לא נולד — ורואה אני שהמשתדל תפס במקצת בדרך הקראים שפירשו ישיבה יחדיו ממש, ולהם ניחא שפירשו אחים קרובים ולא אחים ממש על כן פירשו <b>\"שירמוז על האחים שהם אחי משפחה כפי מנהג הקרובים להיות יושבים ודרים יחד במקום אחד כי כל שבט ושבט מקומו וישיבתו במקום אחד\"</b> כן כתב ר' אליהו בשיצי הקראי בספרו אדרת אליהו, רק לדעת המשתדל המודה במקצת למעתיקים ופירש אחים ממש אני קורא עליו כדברי ר' אליהו בשיצי הנזכר <b>כי אם אחים ממש מה טעם ישבו</b>? מכאן אתה למד שחז\"ל שפירשו אחים ממש הוצרכו להסב הישיבה, לישיבה אחת בעולם ע\"פי הודאת הקראים ג\"כ, והמשתדל במ\"מ נדון באש ובמים ואין לו משלות הפרושים ואף לא מיסורי הקראים, ואתובנו החכם המחבר הוא וכסאו נקיים כי כוונתו רצויה. — ומצאתי סתירה, וגדולה היא בעיני, לדעת הקראים שפירשו אחים קרובים ולא אחים ממש, שהרי בס' אונגליון (מתי כ' כ\"ב כ\"ג וכ\"ד) שאלו הצדוקים את הנוצרי לאמר הלא כה דבר משה \"איש כי ימות ובן אין לו אחיו הנשאר והוא אחי בעלה וגיסה של האלמנה ישא אותה ויקם זרע לאחיו\" הרי שפירשו אחיו שאמר הכתוב אחיו ממש — וכבר ידוע שהצדוקים והקראים מקור אחד לשניהם לדעת מבחר חוקרי זמנינו, ואפילו יאמרו שאין הצדוקים מהם ומהמונם — כבר ראינו שמפשט הכתוב למדו הצדוקים האלה שהכוונה על האחים ממש ולא מהקבלה כי לא היו מאמינים בה — ואלו היה ספק בדבר לא היו מודים בזה לפרושים, אלא מוכרח אתה לומר שמפורש יוצא מתוך הכתוב — ואל תתמה אם תפסנו דעת הצדוקים לאבן בחן לפשט הכתוב כי בדרך זה הלכו רבותינו לדעת איזהו פשט הכתוב ונתנו בזה סימן שיהיה דבר \"שהצדוקים מודים בו\". (עיין הוריות)",
+                    "<b>ויבמה.</b> מצינו מפורש שמזמן יהודה היה היבום נוהג בישראל, אלא שמצינו גם כן ראיה מלשון הקדש שהיה המנהג מתמיד עד זמן משה כי לולי כן לא היתה מליצת יבום <b>פעל עברי</b> בימי משה כמו שמצינו <b>ויבמה,</b> לא אבה <b>יבמי</b> וזו ראיה שהיתה המצוה נוהגת ונכתבה במקומה אולי באיזה שנוי."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וחלצה נעלו.</b> ראיתי במנהגי מצרים כי לא היו הנשים לובשות מנעלים, ייתכן שעל כן נצטווית היבמה בחליצת המנעל דרך בזיון כי לא אבה היבם לעשות כמעשה אנשים, לישא זקוקתו ולהיות לה לראש ולקצין, וזה על דרך שספרו היונים על אירכולי שירד ממצבו האנושיי ללבוש מלבוש נשים ולאחוז בפלך, ואולי מזה באה שליפת המנעל דרך כבוד כמו של נעלך מעל רגליך, וראה כמה צדקה בזה דרשת רבותינו שפירשו של נעלך מעל רגליך שיפרוש מן האשה, לא שיהיה פשט הכתוב כן, רק מדעתם כי היתה שליפת המנעל מיוחדת בדור ההוא לנשים הרכיבו הפרישה מן האשה על מליצה זו, כי האיש הפרוש מהאשה הרי הוא כאשה."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וקצתה את כפה לא תחס עיניך.</b> ממה שנאמר לא תחוס עיניך ידענו שיש בעונש הזה כעין התאכזרות ושלא נעלם מנותן התורה שלא כדעת האומרים כי הימים הראשונים לא היו טובים מאלה בהרגשת הטוב והרע Sens moral ושיש דברים שלא היו נחשבים אצלם לגנאי, ואנו מרגישים במה שיש בהם מהחסרון — וכן כל מקום שכתוב לא תחוס עיניך או לא תחמול או לא תכסה, או שאר לשונות כאלה פירושו כן, אע\"פי שיראה בעיניך כי אין זה ממדת הרחמנות עם כל זה עשה זאת איפה בני, כי אני אני הוא המדבר הבורא והמשגיח והשופט. ומי יחמול ומי יחוס יותר ממני?"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>לא אכלתי באוני.</b> רש\"י מחז\"ל באבלי, וראיתי מתקוממים על פי' זה לא לאמת ולא לצדקה ולא שתו לבם לפסוק בהושע (ט' ד') המורה באצבע לדעת חז\"ל שהרי שם כתוב לא יסכו לה' יין ולא יערכו לו, <b>זבחיהם כלחם אונים להם</b>, כל אכליו יטמאו וכו', וע\"ש רש\"י בפירושו האחרון — ונראה שלפירוש זה הסכים רוזינמוללר שכתב ששב על סעודת הבראה שהיתה ג\"כ אצל בני ישראל אם מת להם שאר בשר כמו שמצאנו שאחרי מות אבנר ויבאו כל ישראל <b>להברות את דוד לחם</b>, וממה שהודה שסעודת הבראה היתה אצל ישראל נלמוד כי דברי חז\"ל וקבלתם אמת הגם שאין מנהג זה מצווה בתו' שבכתב, ועיין מה שכתבתי ע\"ז פ' שלח לך.",
+                    "<b>ולא נתתי ממנו למת.</b> שלא נהג בו מנהג הגוים שהיו מקדישים למת בהמות או מיני מאכל, ונראה שנשאר ממנהג זה רושם באומתינו במה שמסופר בס' טוביה Tobia סימן ד' פ' י\"ח, שהיו מניחים על קברי המתים מיני מאכל ושתיה ואולי היו העניים אוכלים מהם, ומי יודע אם מנהג זה היה מקור נפתח לטעות הנוצרים להקריב קרבן תודתם Eucaristia על קברי המתים לכפרת נפשותם כמו שנזכר בספרם הקדמון. Costituz. Apostol עיין. Bergier Diet. de Theol. vol. lV. p. 61 גם תפסו במנהגינו להועד מדי שנה בשנה על קברי קדושיהם והוא מאי דאמור רבנן בש\"ס <b>תלתא רגלי</b> כפירש\"י שם, וכן הנוצרים מהדור הב' לחשבונם היו מתקבצים על קבר פליקארפוס ושם היו עובדים עבודתם ומתפללים תפלותיהם, כמו שהיו עושים פעמים היהודים לבנות בית הכנסת סמוך לקברי הצדיקים כמסופר בספרי הראשונים ובמסעות ר' בנימין עיין Bergier Diet. Theol. vol. lll. p. 276."
+                ],
+                [
+                    "<b>השקיפה.</b> השקפה מלמעלה למטה והעד משקוף וממנו נגזר הפעל שקף, וכיוצא בו בערבי סקף ענינו תקרה ובארמי זקף הגביה, ובשירי השומרונים מצאתי \"טובך אתעביד <b>סקוף</b> לישראל\" (כרמי שומרון. 97)"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>את ה' האמרת וגו' וה' האמירך.</b> מאחרוני המפרשים פירשו כמו שלחת לאמור או להשיב והוא בנין הפעיל משרש אמר עשית שאחרים יאמרו משמך וכן האמירך שלח לאמר לך משמו כמ\"ש והייתם לי סגלה וגו' — ופירוש חז\"ל ידוע אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם ויש לו שרש בתרגום אנקלוס שתרגם ית ה' חטבת יומא דין, ואפשר שהבינו האמרת מל' אמיר דישעיה שנים שלשה גרגירים בראש אמיר — וראיתי עוד מי שפירש האמרת והאמירך לשון תמורה שהקב\"ה המיר כל הגוים בשביל ישראל וכן ישראל המירו כל אלהי הגוים בשביל הקב\"ה — ואחרים חשבו שהוא מלשון אמיר וענף כמ\"ש למעלה אלא שהבינו בו לשון רוממות והגבהה, ותרגום ירושלמי מסייעם שתרגם האמירך המליכך, וכן בלשון ערבי קורין למלך אמיר ולמושל ומצווה לאחרים יאמרו עליו <b>אַמֵר צוה,</b> ונראה לי פירוש זה הנכון שבכלם והעד שאמר להיות לו לעם סגלה כלומר המסוגל והעליון על כל הגוים כמ\"ש בפ' יתרו והייתם לי סגלה וגו' ממלכת כהנים וגוי קדוש, והרבה ריוח והצלה אל הפירוש הזה ממה שאנו רואים שיקרה <b>לשמיעה</b> הנאמרת ביחוד לקבלת הצווי, כאלו היא היא השמיעה החשובה להקרא באמת שמיעה כן יאמר אמירה לענין צווי וממשלה, כי הוא האמירה החשובה והאמתית — ותהיה כוונת משה ע\"ה לומר אתה קבלת עליך עול מלכותו ית' והוא עשה אתכם ממלכת כהנים ומפיכם יצא המאמר והדבור לאור גוים, כי המאמר שיאמר עליו מאמר בהחלט הוא המאמר האלהי שנצטוו ישראל להכריז בעולם, וכנראה שלהוראה זו נשתמש במלה זו ר\"י הלוי כששירר על רבי שמואל רב במצרים \"כלם אותו <b>מאמירים\"</b> — למשול עליהם ועל בניהם והוא משרה על שכמו — וקחת מזרעו מושלים (בתולת בת יהודה. 94) ואולי יתכן לפרש ג\"כ האמרת עשית שיאמרו עליו שהוא אלהיך כלומר הודיה בו וקבלתו לאלוה ופרסמת אותו, וכן האמירך עשה שיאמרו עליך אחרים שאתה עם סגלה, והרי זו מליצה מעין המליצה הידועה אנכי אהיה לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם. ועיין עוד בהערותי בסוף ספר הדברים ארוכים על <b>דבר ואמר</b> להורות על הממשלה וההנהגה."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ולהיותך עם קדוש וגו' כאשר דבר.</b> כאן מצינו שרמז בספר זה לשאר ספרי הקדש, שהרי היכן דבר? מצינו שנאמר בספר שמות ואתם תהיו לי וגו' וגוי קדוש ובספר ויקרא הוא אומר קדושים תהיו הרי שס' דברים רומז לשאר ספרים — וא\"ת הרי גם בס' דברים כתוב כי עם קדוש אתה וגו' אין משם ראיה, ששם משה הוא האומר לישראל ולא הקב\"ה, ובספר שמות, ויקרא ה\"ית הוא האומר."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>והקמות לך אבנים וגו'.</b> לא מצינו שהמנהג הזה לכתוב על האבנים הוכפל בקורות ישראל אפילו פעם אחת זולת זה המעשה תכף בעברם את הירדן, וחוץ מהחקירה <b>מה</b> כתבו על האבנים ראוי לחקור למה כתבו, ומאז עלה על דעתי לומר שלפרסם עקרי התורה אצל יושבי הארץ, וחז\"ל החזיקו במעוז הפירוש הזה כשאמרו ששגרו או\"הע נוטרין שלהם לקלוף הסיד ולקרות מה שכתוב על האבנים, וביתר שאת יאומן התכלית הזה בכתיבת האבנים כשנדע שעקרי דת אנשי כנען היו חוקקים הגוים ההם על עמודים של אבן ומיחסים אותם למחוקקם הראשון <b>תאות</b>, (עיין דופוייס ח\"א פ\"ב י\"ב) ואם כן, עשו ישראל לתכלית קדושה ופרסום האמת מה שהיו עושים הגוים לפרסום טעותם וביותר יתאמת ענין זה ממה שלא מצינו כיוצא בזה המעשה אחר כניסתם לארץ, ועיין באברבנאל שבדרך הלוך פירושו הולך ומתקרב לפירושנו זה, ולדעתי מה שכתבתי ימלא חסרון הפירוש ההוא וישלימהו — וממוצא דבר זה ירחיב ה' לנו לבוא עד תכלית האחרים ולמה נתיחדו אלו זולת האחרים, ולדעתי גם זה ישקיף לתכלית עצמו או קרוב לו רצוני דרך הכרזה ופרסום אצל גויי הארץ, וכשתתפוש בידיך עקר זה אז תבין למה נתיחדו העבירות הרמוזות בארורים האלו יותר מאחרים כי לדעתי לא תמצא בהם אלא משני מינים, האחד מצות ואזהרות שנשתתפו בהם הגוים בחיובם מעין מצות בני נח ושהיו נכשלים בהם, והשני דברים הצריכים לאותה שעה ולאותו מקום להבטחת ישראל בין אויביהם ומבקשי רעתם והיו מכריזים עליהם דרך פרסום והכרזה והשומע ישמע והחדל יחדל. — וכמה פרטים תמצא בזה הספור שלא יתפרשו זולת זה, ואלו היה המקום ראוי להאריך היינו מבארים הענין באר היטב. — והיה בהניח כי ההרגל וההכרח וצורך השעה הביאם להכריז ולקלל על עבירות אלה יותר מאחרים לא יקשה לנו עוד מה שהוקשה להחכם שד\"ל ולבוצר עוללות \"כי מי יאמר תבוא ברכה על אשר לא יעשה את התועבות האלה? ומזה באו להכחיש שיהיו הברכות הפך הקללות (ועיין מ\"ש ע\"פ ארור האיש) ובמה שכתבנו צדקו דברי חז\"ל כי כן יבורך גבר שאינו נמשך אחר ההרגל ואינו מתפתה מיצרו ולא מהנמשכים אחריו, והנה הרוחנו בזה ב' דברים, א' טעם למה נתיחדו עבירות אלה יותר מאחרים, ב' נתישב הכתוב על פי פשוטו שהברכות והקללות זה הפך זה, ונתאמתו דברי רז\"ל על נכון."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>הסכת.</b> הסכת עלה על דעתי לומר שמא הוא כמו <b>אסכת</b> בערבי שתוק, ויהיה א\"כ צווי משה לעם שיתנו אזן שומעת, עד שמצאתי לר\"י בין קריש רסאל\"ה ע\"ח שכתב \"יחתמלי אן ישתק מן אל ערבי <b>אסכת\"</b> ונראה לעין ש<b>סכת</b> בערבי הוא <b>שתק</b> העברי בהפוך האותיות כמנהג."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אלה יעמדו לברך את העם.</b> ראיתי בספר בוצר עוללות שכתב \"כי בלתי ספק רק זקני כל שבט עמדו שם כי ההר קטן מהכיל שש שבטי ישראל\" והנה אף כי קשה הדבר כמו שהוא אומר, הנה מצינו ביהושע <b>וכל ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו</b> עומדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים וגו' <b>חציו אל מול הר גריזים וחציו אל מול הר עיבל</b>, הרי שכל ישראל היו שם, ויתכן לומר שההר היה מכיל מה שמכיל והשאר נמשכים למטה לרגלי ההר מפה ומפה עד תומם, ואולי לזה כוון באומרו <b>אל מול</b> הר גריזים <b>אל מול</b> הר עיבל ולא אמר על הר גריזים על הר עיבל כמ\"ש בתורה, אמנם גם בתורה עצמה נוכל לפרש על הר גריזים סמוך אל הר גריזים וכו', ולכל הפנים אם נצטרך לומר כדעת בוצר עוללות שרק הזקנים היו שם משם הוראה מוצאת כי זקני ישראל יקראו בשם כל ישראל והוא אשר דברנו על שם <b>עדה</b> כי פעמים שהוראתם רק הזקנים והסנהדרין כדעת רבותינו ועיין מ\"ש פ' ויקרא.",
+                    "<b>אלה יעמדו לברך וגו' על הר גריזים.</b> נפל מחלוקת בין חכמינו ז\"ל ובין חוקרי קדמוניות לדעת איפה מקומם של ב' הרים הללו — כי לדעת יירונימוס וסקאליג'ירו הם אצל יריחו — ולדעת באסנאז ואחרים אתו, הם קרוב לשכם — וכן מחלוקת ישנה היא זאת בין חכמי ישראל ופליגי בפ' אלו נאמרין תניא הלא המה בעבר הירדן מעבר הירדן ואילך (פירוש ברחוק מן הירדן) אחרי דרך מבוא השמש מקום ביאת השמש (שהשמש זורחת שם במזרח וכגון זה הפי' עלה על דעת הגמרא לפרש על ובא השמש וטהר כדאי' בברכות) בארץ הכנעני היושב בערבה אלו הר גריזים והר עיבל שיושבים בהם כותיים, מול הגלגל אצל אלוני מורה זה שכם — ר' אליעזר אומר הלא המה בעבר הירדן סמוך לירדן דאי מעבר לירדן ואילך הא כתיב בעברכם את הירדן תקימו? — אחרי דרך מבוא השמש מקום שקיעת החמה והיינו במערב — בארץ הכנעני והלא בארץ החוי הוא יושב — בערבה, והלא בין הרים וגבעות הם יושבים וכו' כלומר דע\"כ לאו בהר גריזים שבו כותיים דבר הכתוב — ובירוש' דסוטה מפרש דשתי גבשושיות עשו סמוך לירדן ולאחד קראו הר גריזים ולאחד קראו הר עיבל עיין דעת זקנים פ' כי תשא ע\"כ, והשומרונים נתאמצו להחזיק בדעת ראשון לפאר ולרומם הר גריזים שבו מקום עבודתם עד היום הזה ולעשותו הר קדוש ומסוגל לברכה וכן קרא אותו ההוא שמראי בב\"ר פ' פ\"א <b>טורא בריבא,</b> ונשאר זכר מהשתדלות הכותים לעשות הר גריזים שלהם הר אחד עם הר גריזים של משה בדברי חז\"ל (סוטה פ\"ז) אר\"א ברבי יוסי בדבר זה זייפתי ספרי כותים אמרתי להם זייפתם תורתכם ולא העליתם בידכם כלום שאתם אומרים אלוני מורה שכם ואף אנו מודים שאלוני מורה שכם אנו למדנוה בגזרה שוה אתם במה למדתוה ועיין רש\"י ז\"ל שפירש ספרי כותיים שיש להם תורה שבכתב ואינם מאמינים בתורה שבעל פה — נראה מפירושו ז\"ל שהבין זייפתם תורתכם שהתורה שלהם מזוייפת לחסרון תורה שבע\"פ, ואין ספק כי פירוש זה דוחק דברי הגמרא ומוציאן חוץ מפשטן, ואם היה רואה רש\"י ז\"ל ספרי תורה של השומרונים לא היה מכניס עצמו במקום צר גדר מזה וגדר מזה, והיה רואה בו בפ' כי תבוא שמוסיפים בו השומרונים שתי תיבות אלה <b>היא שכם</b> אחר אצל אלוני מורה וקורים אלוני מורה היא שכם, וזוהי כוונת רבי אלעזר ברבי יוסי בדבר זה ר\"ל במלות אלו שהוסיפו <b>זייפתי ספרי כותיים</b> עשיתי ספרי תורה שלהם מזוייפים, אמרתי להם זייפתם תורתכם שהוספתם שתי תיבות בס\"ת שלכם ולא העליתם בידכם כלום כי ס\"ת שלנו עומד לנגדכם וגם לקיים היות אלוני מורה שכם לא יגהה מכם מזור כי אנו למדנוה בג\"ש אתם במה למדתוה, וכל הרואה ירגיש כי אין מליצות הגמרא מתיישבים על פשוטן אם לא בפירוש זה.",
+                    "<b>הר גריזים.</b> יש מי שמצא בשם <b>גריזים</b> סימן לברכתו והיותו דשן ושמן והוא כמו גזר וממנו גרזן כי הוא מוציא פירות ועשבות הרים וז\"ל:. Le Garizim »Ceux qui ont cherche l' origine de ce mot y trouverent une preuve nouvelle de sa fertilite car ils croient que ce nom signifie la montagne de ceux qui coupent le bled ou les arbres a cause de l' abondance des fruits et des moissons qu'on recueillent dans ce lieu ואפשר שכנגד זה הר עיבל כמו חיבל בתמורת ע' בח', ואולי נקרא כך כי אנשי המקום (השומרונים) ידועים להחליף ע' בח', וכבר מצינו בתלמוד בגלילא צוחין לחויא עויא, ורבותינו קראו אותו <b>עכנא וחכנא,</b> ויעתר לו וישמע תחנתו א\"ר לוי בערביא צווחין לחתירא עתירא ואמרו איכה יעיב א\"ר חמא בר חנינא איך חייב ה' ברוגזיה אית אתרא דצוחין לחיבא עיבא, וכך נהגו רבותינו לומר על הסיח הדעת שהוא במקום הסיע הדעת במשנה והסיע עצמו מלאכול (כן דעת רמב\"ן ונ\"ל יותר, להפך שאמרו פעמים הסיע במקום הסח הדעת כי הסח עקרו מל' ארמי נסח שהוא העתק וכלומר העתיק והפריש דעתו מהדבר) וכן אמרו המפרשים בעושו ובואו כל הגוים שהוא כמו חושו, ובמכלתא, ר' יאשיה אומר אל תקרי ופסחתי אלא ופסעתי (ועיין רמב\"ן ע\"הת פ' דברים) ונקרא גם כן בשם עיבל להורות על חורב שממה כמו שנקרא <b>הר חורב,</b> לשון חרבן, <b>והר סיני</b> מלשון סנה."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ארור האיש וגו'.</b> תמהני על חכמתו של ראב\"ע שכתב שעל דרך הפשט הברכות והקללות הם ברוך אתה בעיר ארור אתה בעיר ושבחו החכם שד\"ל, ולא ידעתי כיצד יפורשו הכתובים הללו — ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל וגו' וענו הלוים ואמרו אל כל ישראל קול רם, ארור האיש אשר יעשה וגו' ואלו אמרו שהברכות הן הן ברוך אתה בעיר וגו' החרשתי, שהרי לא מצינו זולת אלה הברכות בפירוש אלא שכשם שאי אפשר לומר שהקללות הם ארור אתה רק ארור האיש וגו' שכן הכתוב מוכיח בפירוש גם הברכות לא יתכן שיהיו אלא מעין הקללות והפכן וצדקו דברי חז\"ל בטוב טעם, ומוכרח אתה לומר שהברכות מעין הקללות שהרי הקללות הם י\"ב כנגד י\"ב שבטים וגם הברכות י\"ב כנגד י\"ב, ופסוקי יהושע שזכר ראב\"ע וסמך עליהן כותל רעוע הוא ולחנם השתדל המשתדל ללמוד סתום מן הסתום ממנו כי דברי יהושע סתומים הם, והקרוב יותר לפרשם ע\"פי דעת חז\"ל שהרי כתוב שם וכל ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים וכו' חציו (כלומר ששה שבטים) אל מול הר גריזים והחציו וגו' כאשר צוה משה עבד ה' לברך את העם ישראל בראשונה — ואחרי כן קרא את כל דברי התורה הברכה והקללה ככל הכתוב בספר התורה, והנכון שבפירושים באומרו בפ' ראשון לברך את העם רמז לברכת הלויים ושתק מהקללה כמו שהתורה שתקה מהברכה כי זה בכח זה, הברכה בכח הקללה וכן להפך, והעד אומרו אחר כך <b>ואחרי כן</b> קרא וגו' ואם כדברי ראב\"ע והשד\"ל אחרי מה? הלא היא היא הברכה והקללה ועוד את <b>כל</b> דברי התורה מאן דכר שמיה? ועוד מי הכניס יהושע במקום הלויים לברך ולקלל? ועוד מה הלשון אומרת קריאה? ברכה וקללה היל\"ל? והנכון שהלויים עשו חובתן לברך ולקלל ארור האיש ברוך האיש ואח\"כ סיים יהושע קריאת התורה כדרך שעשו בימי עזרא בביאתן השנית לארץ — ובדברי החכם <b>שד\"ל</b> ראיתי שהקשה שאיך יצדק לומר ברוך האיש אשר לא ישכב וגו' ואלו השגיח היה רואה שהסבה עצמה שהביאה להזהיר בארור על דבר שהטבע והשכל יזהיר עליהן, היא הסבה שתביא לברך אל הנזהר מהן — וכשם שיקולל העובר על מצות התורה אע\"פי שאינם ממין השכליות, כן יבורך הנזהר מהעבירות אע\"פי שהשכל יזהיר עליהם, ומכל מקום יתכן לומר שלהיות הקללה יותר ראויה אל העובר עליהן, ממה שתהיה הברכה ראויה לנזהר מהן, לכך נכתבו הקללות ולא הברכות."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>עשתרות צאנך.</b> פירוש רבותינו ידוע ואפשר שהוא דרך דרש, וראב\"ע פ' עקב פירש עשתרות כמו עדרים ור' יונה אבן גנאח כת�� הנקבות בלבד ואמר לבעלים ולעשתרות בצורת העשתרות — ואין ספק שפי' זה האחרון הוא העיקר אחר שידענו בראיות גמורות שעשתורת או Astarte היתה שקוץ צדונים בצורת רחל ולכבוד האליל נקראת העיר עשתרות, כמו שנקראת ירושלים על שמו של הקב\"ה כדברי חז\"ל המכוונים לדעות הקדמונים יותר ממה שחשבו אחרוני בני עמנו, ועיין מה שכתבתי בארוכה על שם <b>אשרה</b> (פ שופטים) — <b>וירושלים</b> שם ספירת המלכות שהיא עקר מטרין ודפוס כל האלילים הנקבות והיא נקראת גם כן <b>רחל</b> בפי המקובלים כמו שבעלה והוא התפארת נקרא <b>שה</b>, וכל זה לאות כי החכמה שרשה בוקע ועולה בימים קדמונים בזמנים שהיו התארים האלו מצויים ומפורסמים אצל בעלי הדתות לא כן בעת אשר יחשבו שבדו המקובלים את דעותיהם מלבם — וכן ירושלים של מטה ושל מעלה נקראים שתיהם <b>צדק</b> וציון ועיר דוד כמו עשתרת שם העיר ושם האליל הנקבה וכמו Athenee שם האליל שביון ושם העיר החכמה המפורסמת היא אתינא.",
+                    "<b>וכמו</b> שנקראת אליל הנקבה עשתרת (או אשרה וכנגדה בקדושה רחל) כן נקרא הזכר <b>אֵל</b> מלשון אלים ועתודים והושאל להורות על הגדולים כמו שהושאל שם פרים ועתודים ואבירים לרמוז על השרים והמלכים, וגם הקב\"ה נקרא <b>אביר</b> ישראל וכביר כמו <b>כְאביר</b> (עיין בראשית את הכרובים) ומזה נקראו קצת אלילי מצרים כבירים Cabiri ומזה המין שם <b>כר</b> בכל הוראותיו, הא' תיש או עז — והב' אדון כמו שלחו כר מושל ארץ מסלע מדברה אל הר בת ציון, וזה כמו שנקרא זכר האשרה <b>בעל</b> לשון אדנות ומלוכה ובפירוש יותר <b>מֶלֶךְ</b> או <b>מולך</b>, או <b>מלכם</b> ונקבתו היא הרחל והאשרה נקרא <b>מלכת השמים</b>, עיין כל מ\"ש על פ' לא ימצא בך מעביר וגו' ועיין פ' וישב על תוצאות <b>כיר</b> ביווני Kyrie מ<b>בר</b> ויונון האליל הנקבה שבארץ יון היתה נקרא HERA הגבירה, והנוצרים יקראו היום למרים Dame-Notre או Madone ובלשון אשכנז נשאר Herr לומר <b>אדון</b> וכמדומה לי שראיתי שבלשון מצרים היו קורים <b>לאדון ולעז</b> בשם אחד, ואיני זוכר מקומו אשר ראיתיו שמה."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>והיו שמיך.</b> במגילה דל\"א והביאו רש\"י קללות הללו משה מפי עצמו אמרן ולדעתי לחנם תמהו קצת על אומרם מפי עצמו, אחר שאמרו בברייתא (סנהדרין צ\"ט) כי דבר ה' בזה זה האומר אין תורה מן השמים ואפי' וכו' חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב\"ה אלא משה מפי עצמו זהו כי דבר ה' בזה, וחשבו שיש בין ב' המאמרים סתירה ולדעתי אין מפי עצמו האמור במגלה מעין אותו ששנינו בסנהדרין ואין ביניהם אלא דמיון בלשון ולא בענין, שבמס' מגלה כוונתם לומר שאין הקללות הללו מעין אותם של ת\"כ שהם מכלל הג' ספרים הראשונים שהם פעל ה' ואין בהם חלק למשה זולת ענין הכתיבה כסופר הכותב מפי המדבר, רק משה מפי עצמו אמרן כנביא כשאר הנביאים אבל לעולם רוח ה' דבר בו, וכשאמרו בסנהד' מפי עצמו כוונתם לומר מבלי שום שפע וסיוע אלהי רק כאדם דעלמא. והעד כי הכניסו האומר כן בכלל האומר אין תורה מן השמים ואלו כוונתם לכלול גם האומר שדרך נבואה נאמרו, כיצד יאות לו \"האומר אין תורה מן השמים\" והרי הוא מודה שהיא מן השמים? — ועוד שבפי' אמרו בסנהדרין חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב\"ה אלא וכו' הרי ששללו כל עקר היותו יוצא מפי עליון ��אלו הנביא עקר דבריו מאת ה' יצאו רק שהשפע האלהי מתעצם בנשמתו ונעשה כאלו הוא הוא המדבר ולא אחר."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ישגלנה.</b> פירש\"י לשון שגל פלגש <b>והכתוב</b> כנהו לשבח ישכבנה <b>ותקון סופרים הוא</b> — ולשון זה לדעתי יוכיח בצדק שהאמת כדעת הרא\"ם בפי' תקון סופרים שהכוונה שנותן התורה עצמו נשתמש במליצות כדרך תקון סופרים, עיין עליו דברי טעם ודעת (במדבר ט') ע\"פ ואל אראה ברעתי."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ועבדת שם וגו' עץ ואבן.</b> אנקלוס תרגם ותפלח תמן לעמא פלחא טעוותא אעא ואבנא — הנראה בהשקפה ראשונה שבא אנקלוס לשנות פשט הכתוב ואינו כן באמת כי זו הגדת העתיד גם קללה כמו כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך, ובשר שעתידין ישראל לזנות אחרי ע\"ז מלבם, או בעל כרחם על ידי רוב הצרות והשמדות שיעבירו אותם על דעת קונם, ואם תאמר מה זה ששנה אנקלוס? אומר אני כי לכוונה עמוקה ישקיפו מליצותיו כי כל גוי שישתעבד לגוי זולתו נעשה כאלו גם אלהיו נכנע תחת אלהי הגוי הנוצח כי לכל עם ועם טבע קיים ונטיה עומדת והיא נפש הגוי כלו יקראוהו הקדמונים שר מלאך ומזל, והאחרונים, Genio ldea וכשישראל נכנעים תחת גויי הארצות כביכול נעשה כאלו בצרתם לו צר, וזה עקר כמה מליצות הנביאים והחכמים כמו שאמרו אשר פדית ממצרים <b>גוי ואלהיו</b> וזה גלות השכינה ושפחה כי תירש גבירה, ובצדק יאמר האומר כי בעובדם לגוי עוע\"ז נעשים גם ישראל עובדים לע\"ז עצמה אם מהטעם האמור ואם מפני כי נימוסי הגוים וחקותיהם אל אשר יהיה רוח הדת ללכת ילכו ונמצא כי אין שום חק ונימוס שלא יהיה בו שמץ ע\"ז ובא א\"כ אנקלוס לבאר מה שסתם הכתוב, וזה עומק כוונת אומרם ז\"ל \"ישראל שבח\"ל עובדי ע\"ז בטהרה הם. — ועל עיקר פשטו של מקרא אומר אני כי יותר נכון לפרשו על הגזרות והשמדות שהכריחו ישראל לעע\"ז, כי אם מרצונם, לא הוסיף ואמר והיית למשל ולשנינה כי הכופר באלהי ישראל חזר להיות כאחד מגויי הארץ — או ידבר הכתוב על כל כת וכת, על הפורקים עול, ועל העומדים על משמרתם על אלו נאמר ועבדת שם, ועל האחרים והיית לשמה וגו' — ובתרגום ירוש' ותהי מסקי ארנונין לפלחי טעוון ואין ספק כי לא על הגוים בכלל ירמוז בשם פלחי טעוון כי מה שמץ ע\"ז נמצא בזה? רק על הכומרים והכהנים שבהם שיכריחו אותם בגופם ובממונם לשרת לעבודה זרה, ובעונותינו עשתה קללה זו פירות ופירי פירות כי בדורות שעברו היו מטילים על היהודים צרכי הוצאות ע\"ז ומכריחים אותם בגופם ובממונם לבנין בתי תפלותיהם. וכן בתלמוד ( ע\"ז ) זכרו מבנין הבסילקאות ואמרו שלא יבנה אלא עד הכפה."
+                ],
+                [
+                    "<b>ולשנינה.</b> לשון שנון וספור כך פירשו הקדמונים גם אחרונים, ונראה במיותר אחר אומרו למשל, ואולי יתכן לפרש כמו שרקו ויחרקו שן שישמחו אויביהם במפלתם."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ובגוים ההם לא תרגיע.</b> לצדקה ולכפרה יחשב להחכם יש\"ר ע\"ה שכתב בפ' זה ביאור נחמד ואמתי, כי זה עונש גדול אבל למדנו ממנו נחמה גדולה שלא יעזבם ה' לנצח עד שימצאו מנוח בין הגוים ויתיאשו מן הגאולה אלא תמיד יהיו אצלם כגרים ותושבים — וזה ע\"ד שאמר ה\"ית על ידי יחזקאל ואשר אתם אומרים היה נהיה כגוים וגו' אם לא ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם, ואמר עוד רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם, וזה אומרם ז\"ל, יאה גלותא לבת ישראל כורדא סומקא על סוסיא חיורא\".",
+                    "<b>ולא יהיה מנוח לכף רגלך.</b> אמר שיגלו ממקום למקום ולא ימצאו מקום קבוע לדור שם, וכן נתקיים בנו באורך גלותינו, שדחו אותנו מעיר אל עיר, ומממלכה לממלכה — וכבר ידעת מה שנתפרסם אצל האומות <b>מהיהודי התועה</b> errant Juif וספרו עליו שהיה יהודי אחד שעבר בדרך שהיה ישוע הנוצרי הולך בו להתלות על העץ וקלל אותו הנוצרי שלא ימצא מנוח לכף רגלו, וכתבו על זה ספרים, והרכיבו עליו דמיונות — ולדעתי ביהודי הזה, רצו הראשונים למשל הגוי כלו ישראל בכלל, שהלכו לדעתם גולים ומטלטלים על דם ישוע שנשפך במעלם אשר מעלו בו, ואין אצלי בזה ספק, ולא ידעתי אם קדמני אחר בפירוש הזה, והפלא בזה שמצאתי בספרי קדמונינו שרש ועקר לדמיונות אלה והוא בב\"ר אצל ההגדה הידועה מלידת המשיח והוסיף בזה הלשון \"יצתה בת קול ואמרה אליהו לא כשאתה סבור אלא ד' מאות שנה יגור בים הגדול, ופ' במעלה עשן אצל בני קרח ופ' שנים בפתחא של רומי (מקביל למ\"ש בתלמוד והיכא יתיב אפתחא דרומי) <b>ושאר שנים מחזיר על כל מדינות גדולות עד עת קץ\".</b>"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>למען תשכילו את כל וגו'.</b> כשהפעולה תשיג שלמותה ותדמה לצלם דמות התבנית אשר הקימה המחשבה למטרה לפעולתה תקרא הפעולה עצמה משכלת, כי נראו בה כל חלקי הצורה השכלית שעלתה במחשבה להעשות ויצאו כל כחותיה לפעל ועל כן נקראת ההצלחה בכתבי הקדש <b>השכלה</b>, כי אין שלמות הפעלה זולת בהיותה מקבלת ומסכמת בכל פרטיה לדפוס שהיה בשכל בראשונה, ובמלאת התנאי הזה תקרא השכלה כי עוצם הפעולה תקרא <b>השכלה</b> גם <b>דבור</b> כמו שכתבתי בספר ניר לדוד אז ידבר אלימו באפו, וכן להפך נקרא עוצם המחשבה והשלמות השכלי <b>מעשה</b> או <b>פעל</b> וזה באל יתברך בלבד — ומה שכתב בוצר עוללות שהכוונה תזכו למצוא המצאות נאותות אל התכלית שתרצו להשיגה אינו נכון, כי השכלה בל\"הק היא השגת התכלית בפעל ולא בקשת האמצעיים שיוליכו אליו. — מצינו בכל המקרא שיתאר ההצלחה בלשון השכלה וזו מליצה יקרה ראוי לעמוד עליה כי ממנה נקח לדעת כי תורת משה לא תרחיק המושכלות אשר בהן חיי הנפש והיא אשר החלה ליסד ההצלחה על ההשכלה ולהשתמש בלשון זה להורות על התכלית והטוב האחרון וביותר תגדל תפארת גדולתה כשנעריכנה אל מליצה אחרת בדוגמתה להורות על הענין הזה עצמו והיא הידיעה כאומרו אשגבהו כי ידע שמי וכיוצא בו לאלפי רבבה, וגם אם נקבל פירוש קצת מהאחרונים שענינה השתעבדות והכנעה עדיין לא שמענו טעם למה ישתמש לשון עברי בלשון השכלה וידיעה לרמוז על הדבר אם לא שנאמר כי האמונה הקדמונית בישראל שלחה פארותיה בלשון ונתיחדו ההצלחה והידיעה וההשכלה בשם אחד כי ההצלחה האמתית היא הידיעה והידיעה היא ההצלחה וכן מצינו להפך ר\"ל שיאמרו הצלחה על ההשכלה העליונה והיא הנבואה כמו ותצלח עליו רוח ה'. (שופטים י\"ד י\"ט)"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואת אשר איננו פה.</b> החכם שד\"ל, הכחיש במשתדל, שתהיה הכוונה לדורות הבאים, ופירש אשר איננו פה כגון חולה או בדרך שלא היה באותו מעמד, ולדעתי אין זה נכון, כי באומרו אשר ישנו <b>פה</b> ואת אשר איננו <b>פה</b> לא נתכוון לשום מעמד פרטי כי לא מצינו בכתוב שהקהיל משה את העם לשום מקום מיוחד לדבר להם כדברים האלה אלא כוונתו ב<b>פה</b> על כל מחנה ישראל, ובמחנה ישראל לא נפקד איש שלא יהיה שם באותה שעה ואם אחד או שנים נמצאו חוצה לו במקרה, היתכן שישגיח מרע\"ה על מיעוט כזה? ועוד איך יאריך כ\"כ בדברים כי לא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו, (ומליצת עומד לפני ה' אלהינו לא תורה אלא על מי שהוא חי על פני האדמה) וסוף הענין מוכיח שכתוב ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו וגו' על אשר עזבו את ברית ה' אלהי <b>אבותם</b> אשר כרת עמם הרי שעל ברית האבות נענשים הבנים כי הם הנכללים באת אשר איננו <b>פה</b> וסיים באומרו <b>והנגלות לנו ולבנינו</b> הרי שקבלו על עצמם שמירת התורה עליהם ועל בניהם, והרי זו כעין תשובה על מ\"ש משה כי את אשר ישנו וגו' ואת אשר איננו — ואחר שנתבאר זה הענין יפה יפה נראה שמכאן רמז להשארות הנפש מן התורה כי לא יאמר את אשר איננו פה עמנו עומד היום, על מי שאינו בנמצא כלל בשום מקום אבל יאמר על מי שאיננו פה רק הוא במקום או מצב אחר — ואיזהו? זה העתיד להוולד שנשמתו נמצאת אך לא בעו\"הז — ואחר שראינו שהאמת כדברי רבותינו וראה כמה נאים הדברים, וכמה נשגבים הרעיונות ולהפך איך יהיו דברי משה נבזים ושפלים ע\"פי הפירוש המחודש, ומאשר יקר בעיני Klopstok הרעיון הלז להביא הנשמות העתידות באותו מעמד, הכניסו בספרו Messiade שיר. X וכתב שכל נשמות החכמים והקדושים שבדת הנצרות היו עומדים שם ביום תלייתו של ישוע."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>למען ספות הרוה את הצמאה.</b> הרבה פירושים נאמרו בפסוק זה, ולדעתי הנכון לבאר הפסוק הזה על פי הקודם לו והוא שאמר פן יש בכם וגו' כלומר ואולי ימצא בתוככם איש או אשה או משפחה או שבט, ולמה לא אמר דרך כלל על כל ישראל? אלא הכוונה אולי יהיה מי שיבטיח את עצמו לעשות תועבת ה' אשר שנא ולמלאת כל תאותיו וזהו בשרירות לבי אלך ויסמוך על זכות הכלל שיצילהו בתוך ישראל ועונו לא יזכר וזה שאמר למען ספות הרוה את הצמאה כי הוא רוצה לחבר הרשע עם הצדיק כדי שינצל בזכותו, וספות כמו ספו שנה על שנה, אספה עלימו רעות, וקרא לנפש הרשע רוה כי כן הוא ממלא כל תאותיו, ולהפך נפש הצדיק תקרא צמאה כי הוא מחסר מהן ומסתפק בהכרחי, וכן הוא אומר צמאה נפשי לאלהים לאל חי, או להפך שנקראת נפש הצדיק <b>רוה</b>, כמו ורויתי נפש הכהנים דשן, ירויון מדשן ביתיך כי היא שבעה מטובו וחסדו יתברך ע\"ד שדרשו רבותינו על הנפש לא תמלא משל לעירוני וכו' ונקראת נפש הרשע <b>צמאה</b> כי תמיד היא משתוקקת ומתאוה לתענוגים חדשים לבקרים ע\"ד ירבו עצבותיו אחר מחרו עיין מ\"ש שם בס' ניר לדוד ואין בידי להכריע. — וכנגד זה הבטחון אמר לא יאבה ה' סלוח לו הפך מה שהוא מקוה שצדקת הצבור תצילהו, ואמר עוד <b>ורבצה בו</b> כלומר ביחיד ההוא ועוד מפורש יותר <b>והבדילו ה' לרעה</b> מכל שבטי ישראל נגד מה שהוא חושב שימלט בתוך עם ישראל, ועל כן חתם בסוף הענין הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ��לבנינו וזה על פי פירוש רבותינו שנעשו ערבים זה על זה בנגלות ונתחייבו להעניש החוטא — ויש פרשה אחרת כיוצא בזו בסדר קדושים שכן הוא אומר איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר ביש' אשר יתן מזרעו למולך וגו' ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא בתתו מזרעו למולך לבלתי המית אותו ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו ואת כל הזונים אחריו לזנות וגו'."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>בקצה השמים.</b> לא מצינו מקצה השמים רק דרך גוזמא והפלגה ולא בדבר שיוכל להיות נפעל הרי הוא אומר אם יהיה נדחך וגו' ומה טעם <b>אם</b> לשון ספק אחר שייעד כמה פעמים והפיץ ה' אתכם בעמים ובפירוש נאמר <b>והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ</b> — ועוד נראה שבדרך הפלגה הכתוב מדבר שהוסיף <b>משם יקבצך וגו'</b> כלומר אפילו משם יקבצך ואם על קצה הארץ הכוונה הרי כבר גלה שכן עתיד להיות כמו שאמרנו."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כי המצוה הזאת וגו' לא בשמים — ולא מעבר לים.</b> צריך להבין מה טעם אומרו לא בשמים ולא מעבר לים, ומה הוסיף על מה שכבר אמר לא נפלאת ולא רחוקה, וכיצד הוא קשר הכתובים, ואומר אני שעל שני אופנים אשר בהם הורגלו האומות להשיג קורותיהם דבר הכתוב, האופן האחד מה שהיו מדמים היות שופט או נביא בתוכם שילמדנו אלוה או מלאך חקי משפט להדריך את העם ועל זה אמר לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו, כי אחר שירדה משם התורה אין עוד נביא שיוכל לחדש בה דבר, ובאו דברי חז\"ל ע\"פי פשט הכתוב שאמרו לא נשתייר מן התורה כלום בשמים — והאופן השני הוא שיסע השופט או הפילוסוף למרחוק בכרכים ומדינות גדולות שיצא להם שם בגוים בחכמתם וביישובם ויתלמד מהם החקים והמשפטים להנהיג העם אשר שלחו, ובדרך זה הלכו מחוקקי ופילוסופי יון הקדמונים ועל זה אמר ולא מעבר לים וגו' כי אינך צריך להתלמד מעמים אחרים אחר שלמדך ה' דעה והשכל ובאו השמים ועבר לים מכוונים למ\"ש לא נפלאת ולא רחוקה, כנגד לא נפלאת אמר לא בשמים — וכנגד ולא רחוקה אמר ולא מעבר לים, וכנגד שניהם ג\"כ הוסיף ואמר כי קרוב וגו' בפיך ובלבבך ומה שיקשה על אומרו בפיך ובלבבך מבואר, כי מה ענין הפה והלב למצות הכתובות בתורה או המסורות בקבלה — ואלו לא כתב רק בלבבך הייתי אומר שהכל תלוי בלב שהוא מקור הרצון לשמירת התורה כלה, אבל בפיך ובלבבך לא ידענו טעמו, ואומר אני שכנגד שני חלקי התורה דבר הכתוב תורה שבכתב ותו' שבעל פה, וידוע שתכלית תורה שבכתב <b>שמירת המלות</b> בתיבותן ואותיותן ודקדוקיהם וטעמיהם — ותכלית תורה שבע\"פ <b>שמירת הענין</b> לבאר פירוש מליצות התורה על פי הנמסר, ושמירת המלות מבלי השקפה אל הענין הוא הדבר התלוי בפה, וכן שמירת הענין מבלי השקפה אל המלות הוא דבר התלוי בלב, ואמר בפיך כנגד תו' שבכתב, שהיא שמירת המלות בפה, ואמר בלבבך כנגד תורה שבע\"פ שהיא שמירת הענין המסור ללב, ומעין פירושנו זה כתב הרב נה\"ו ז\"ל על <b>דבור ואמירה</b> עיין עליו, וכן אז\"ל כשרצו לרמוז על הסכמת המלות אל הענין אמרו עד שיהיו <b>פיו ולבו</b> שוין. ובוצר עוללות פירש, לא נפלאת, אין לה סודות כמוסות ונעלמות מעיני העם כאותן התורות הבל ושוא שהיו להם לעמים ונקראים MYSTERIA וכו', וזה הבל כי הכתוב מבאר דעתו במה שהוסיף <b>לא רחוקה</b>, וכן אמר לא בשמים ולא מעבר לים, והם פירוש נפלאת ורחוקה, ואם על מסתרים ידבר — מה זה אומרו לא בשמים, וכי המסתרים שבמצרים ושביון היו בשמים או מעבר לים? אלא הנכון כמו שכתבנו ובאה פרשה זו מקושרת עם הקודם לה ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו וגו' וגו', וכלומר לא יקשה לך ביום שתתעורר לשוב אל ה' למצוא המסילה העולה בית אל, כי המצוה הזאת לא נפלאת עד שתאמר באותו יום מי יעלה לנו השמימה וגו' רק נתתי אותם בפיך ובלבבך, בפיך כנגד החלק הכתוב, ובלבבך כנגד המסור, והיא תמצא אצלך בכל עת ובכל רגע וזה על דרך הנאמר בשירת האזינו כי לא תשכח מפי זרעו."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ויתנה אל הכהנים בלי לוי ואל כל זקני ישראל.</b> כתב רש\"י כשנגמרה נתנה לבני שבטו — ותמה עליו הכורם שהרי הכתוב אומר בפי' ואל כל זקני ישראל וא\"כ לא לבני שבטו לבד נתנה, ואני אומר שהבין בדברי רש\"י פירוש שאינו מחוור, ולא ירד לסוף דעת הרב ולא לחנם כתב כשנגמרה כלה וכו' ומה הלשון זה מלמדנו? רק כוונת רש\"י על פ' שאחר כך שכתוב ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם, ויצו משה את הלויים נושאי ארון ברית ה' וגו' לקח את ספר התורה הזה, וכדי שלא יקשה שכאן כתוב אל הכהנים ואל כל זקני ישראל ושם לא נזכרו רק <b>הלויים</b> על כן פי' כשנגמרה כלה והוא מ\"ש ויהי ככלות וגו' עד תומם נתנה לבני שבטו כלומר ללויים בלבד ולא הכהנים שכן הכתוב מבאר נושאי ארון ברית ה' ואין הכהנים נושאי הארון רק הלויים, והענין כן הוא שהם שתי נתינות כל א' מין נתינה בפ\"ע, הראשונה שהיא לכהנים ולזקני ישראל היא נתינה ומסירה של מנוי ופקודה, כלומר שיהיו הם משרתי התורה ונושאיה ועל פיהם יצאו ועל פיהם יבואו כל בית ישראל, והנתינה הב' היא נתינה חומרית שנתן ספר תורה ללויים כדי שישימו אותו מצד הארון כמ\"ש לקח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' וגו'."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>הנך שוכב עם אבותיך וקם.</b> רבותינו מנו פסוק זה בכלל הכתובים שאין להם הכרע, ויותר מזה אמרו בפי\"א דסנהדרין מכאן לתח\"המ מן התורה. — וראה כמה עתיקים דבריהם שהשומרונים אמרו שמשה למד את בני ישראל מציאות גיהנם כשאמר כי אש קדחה באפי ותיקד וגו' (בטופ'אן אל נור (מבול של אש) ויום אלנקמה ואלמכפ'אה עיין מה שפירשתי על פסוק זה וגם השמרונים לראיה) ועוד הודיעם שיקום על איתנו באחרית הימים וזה מפסוק הנך שוכב עם אבותיך וקם. — והעד שמפסוק זה הוציאוהו, ולא מאני אמית ואחיה הנדרש גם הוא על תח\"המ בסנהדרין, שהרי הוסיפו השומרונים שיעד להם משה המועד אשר יישוב אליהם, הרי כי על משה בפרט אמרו (עיין כרמי שומרון. 59)"
+                ],
+                [
+                    "<b>הלא על כי אין וגו'.</b> אפשר שירמוז לתשובה שישובו ישראל עד ה' אלהיהם כמ\"ש ושבת עד ה' אלהיך וגו', או יתכן שפירוש הלא וגו' כלומר הלא מחסרון מקדש ה' וארון העדות בינינו באה אלינו את כל הצרה הזאת, ואלו היה המקדש וארון קיימים לא נמצא בנו עון בכל תועבותינו, והאמונה הזאת הרעה היתה מפורסמת בישראל בימי רשעתם ועליה צווח הנביא, הגנב רצח ונאף וגו' ובאתם אל הבית הזה וגו' ואמרתם נצלנו, ועליה אמר היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה, ואל זה ישקיף אמרם ולא יאמרו עוד ארון ה' וגו' ולא יזכר ולא יפקד וגו' כי זה היה כל טעותם להנצל מכל עו��ש הראוי להם בזכות המקדש והקרבנות, וזה יהיה בידך מפתח להכנס בו בפנימיות כמה מליצות בדברי הנביאים — והביאני לפרש כזאת בפסוק זה מה שמצאתי במיכה (ג' י\"א) ראשיה בשחד ישפטו וכהניה במחיר יורו ונביאיה וגו' ועל ה' ישענו לאמר <b>הלא ה' בקרבנו</b> לא תבוא עלינו רעה, ואין ספק שאין כוונתו על אהבת ה' והשגחתו לטובה רק על המצא ביניהם המקדש, וכן כאן, הלא על כי אין אלהי כלומר על כי אין המקדש בתוכנו שהיה מגין עלינו באופן סגולי מבלי פנות לזכותנו או לחובתינו על כן מצאוני וגו', וכן מצינו שנקרא הארון <b>אלהים</b> אלה הם האלהים המכים וגו'."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ועתה כתבו לכם את השירה הזאת וגו'.</b> חז\"ל פירשו השירה הזאת על התורה, ולא לחנם, כאשר נודע ממנהג האומות הקדמוניות ומכללם אנשי רומי שראשית דתיהם הנודעים בשם י\"ב לוחות היו מחוברים דרך שיר, ומזה ציצירו המליץ כשרצה לחקוק להם דתות החל בחרוזים, ומזה נולד כמו שהעיר המליץ הנזכר שנערי רומי היו הולכים הלוך ושרור חקי המלכות, כמו שסיפר אליאנו שהיו עושים נערי יון באי קריטא, ויעיד על זה החוקר הגדול Vico שהביא ראיה משני שמות רומי ויוני שכל א' מורה ביחד על <b>הדת והשיר</b> והם Nomoi בל' יוני ו CARMINA בל' רומי, וז\"ל Che con tali sorta di verso fossero state concepute le prime Leggi vi sono due storie due voci Nomoi che significa e Leggi e Canti appo i Greci, e Carmina che significarono appo i Latini e versi e formole sovrane di Leggi. Vieo 330. וממין השיר הלז הוא מה שיספר אפלאטון על דתי המצריים שהיו שירים מקודשים לאליל איזיס, וגם מה שיספר פלוטארקו על דתי האספרטנים עם מעמי יון שנתן להם מחוקקם ליקורגו חקי משפט בשיר ומליצה — והשלישית מה שמצאנו כתוב אצל הסופר מאסימוס מאי צור שכפי אמונתם יובי האליל הגדול שלהם מסר למינוס מחוקקם משפטים ותורות בשיר ומליצה, ואת אחרונים הוא מה שיגיד הסופר <b>סויירא</b> שעם אטינא עיר גדולה של חכמים וסופרים בארץ יון והנזכרת בתלמוד, קבלו דתם ממחוקקם דראקוני בלשון שיר ומליצה — וזאת היתה לדעתי לגדולי הפילוסופים לדקדק בכל כחם בשמירת הזמר הקדמון מבלי תוספת או מגרעת עד שעשו מזה חובה לשופטים לשקוד על <b>שמירת הנעימות</b> מבלי שיוכל איש לשלוח בהם ידו ונקה — שמע נא דברי אפלטון השמרו לכם שלא לחדש מאומה בנעימות, כי החדוש הלז רב הנזק וההפסד ויפה אמרו, ואני כמוהם שאי אפשר לשלוח יד בחקי הנעימה מבלי שיתרועע בנין כל התורות כלם, ועל השופטים לעשות מהמוסיקא <b>עפל ובחן</b> ומגדל עז לשמורת הנימוס Plat. Rep. Lib. lV. — וכל אלה ראיות ורמזים נכוחים למבין, שעל צור החלמיש תקעו יסודותם חז\"ל כשאמרו <b>שהתורה נקראת שידה</b> והתנהגו בדרך ישר לא יכשלו בה לבאר הוראת המלות על פי מנהגים והרעיונות המושלות מאז מקדם — ואין כאן מקום לבאר איככה יצדק סמך הפסוק הלז המדבר כפי הנראה מפשוטו על שירת האזינו בלבד, רק מצאנו ראינו כי אין מלת שירה חדשה בארץ, להורות על דתות וחקי המדינה ואין המצאה זו פורחת באויר, וראיתי ג\"כ בפסוק ויהי שירו חמשה ואלף שדרשו שהיה נותן חמשה ואלף טעמים על כל מצוה ומצוה ואין ספק שדברו בסגנון אחד עם מ\"ש על פ' כתבו לכם את השירה הזאת, ושניהם ממקור אחד הם נובעים. — ואולי קרוב ונראה שפירוש זה היה נגד פניהם כשאמרו זמירות היו לי חקיך אתה קראת לד\"ת זמירות וכו' וכן מהמנהג לשורר נימוסי המדינה אצל גויי הארץ קרה להם לחז\"ל לאסור כיוצא בו בארץ העברים באומרם כל העשה פסוק כמין זמר וקורא אותו בבית המשתאות וכו', ואל מטרה זו עצמה ישקיף אומרם על התורה שנקראת <b>משל הקדמוני</b> בפ' כאשר יאמר <b>משל הקדמוני</b> מרשעים יצא רשע, וכן דרשו (ערובין כ\"א) אזן וחקר ותקן משלים הרבה על המצות והגזרות שחדש שלמה בערובין ונט\"י וזאת היתה לנוצרים להדמות אלינו בשם זה כי אחד מהקדמונים שלהם בדור ב' לחשבונם קלימינטי מאלכסנדריא, קרא לבריתם החדשה <b>שיר חדש</b> שהחזיר הבהמות לבני אדם ומגמת אומרו אל מה שהיו מספרים העכ\"ום על אורפיאו מחוקקם הראשון שהחזיר הפראים לחיים המדיניים על ידי שירותיו — ונשתמש במליצה מתיישבת ומקובלת אצל הגוים והיהודים שבזמנו — ועיין בזהר שקורא החכמה העתידה לימות המשיח <b>שיר חדש</b>, וגם בזה נגנבו מליצות המקובלים מזולתינו. — וחוץ מהנזכרים שפרסמו דתם דרך שיר הנה סופר על פריאנדרו Periandro נגש קורינטו שכתב חקי המלכות בדרך שיר. Aristot. Polit. ed. Paris. Lib. V. Note 35 ואריסטוטליס עצמו יגיד על סולון ותורותיו שהיו דרך שיר. Aristot. ibid. p. 185 — וכבר נתפרסם משירי אורפיאו הקדמון ואמרו עליו שהיה כונס ומושך לבן של החיות <b>בשירותיו</b> ורצו בזה שאסף הפראים הדומים לחיות, והביאם אל החיים המדיניים על פי תורותיו המלומדות בדרך שיר. מצינו אם כן, בישראל ובאדם שהתורות יכנו אותם בשם <b>שירה</b> — והפלא על בעל בוצר עוללות שידע והודה בזה ולא פירש כמונו שכתב כן היה המנהג אצל הקדמונים אם בא לפרסם דבר גדול כמו <b>חוקים ומשפטים וקורות העתים</b> בתוך העם, ויעשו על זה מליצה ושיר לנגן אותו למען יהיו שגורים בפי כל, וכן עשה פיתאגורא עם תלמידיו שכל חקירותיו כתב להם בשירים מיוחדים ע\"כ. — וכמו שסדור המדיני שהם התורות נק' שירה כן הסדור האלהי שהם חקי הטבע נק' שירה, וזה ג\"כ בישראל ובאדם, בישראל פרקי שירה, וכן וקרא זה אל זה ות\"י ומקבלין דין מן דין, וע\"פי זה אני רגיל לפרש, השמים יענו את הארץ והארץ תענה את יזרעאל, ואל כוונה זו אמרו מלמד שנתעטף הקב\"ה כשליח צבור וכו', כי הוא שליח צבור לכל ברואי מעלה ומטה שהוא קורא ומקרא ואחרים עונים, וכן הבריאה נקרא בתנ\"ך <b>קריאה</b> והדברים עתיקים. ובדברי המקובלים בס' חל\"א ז\"ל השר אינו יכול להשפיע כלל עד שיאמר תחלה שירה ועל ידי אותה שירה יקבל מזונותיו וחיותו להשפיע על התחתונים, וז\"ס פרקי שירה ע\"כ — ובאומות כבר נודע מפיטאגורא ואימפידוכלי הקרוב לו (ועליו אמר ר\"ש בן פלקירא שהיה לרב ומורה בפילוסופיא לר\"ש בן גבירול ולדעתי לא כוון יפה, אלא שרשב\"ג מחמת הדמותו למקובלים שלהם ערך ודמות מה לפיטאגורא ואימפידוכלי נדמה אצלו לתלמיד אימפידוכלי ואינו אלא תלמיד הקבלה) וזה הערך וההתדמות בין סדור והרכבת העולם לסדור והרכבת התורה עד ששניהם נקראו ע\"ד משל, <b>שירה</b>, מצאנוהו בס' הזהר במאמר יקר (ח\"א קל\"ד ע\"א) דהא כמה דבר נש אתפליג לשייפין וכלהו קיימין דרגין על דרגין אלין על אלין וכלהו חד גופא הכי נמי עלמא וכו' וכו' וכלא כגוונא דאורייתא דהא אורייתא כלא שייפין ופרקין קיימין אלין על אלין וכד מתתקנן כלהו אתעבידו חד גופא.",
+                    "<b>וקרוב</b> לענין זה ראיתי להזכיר מה שהיו קוראים קדמוני הפילוסופים לחכמות בכלל בשם <b>מוסיקא</b> — שיר או נגון — ועל הכל, משם <b>שירה</b> המיוחס לתורה שבכתב, נוכל ללמוד שהתורה היתה קרואה בנגון ושהטעמים הם יותר קדמונים מאשר קצת חשבו, ואין כאן מקום להאריך בראיות על הדבר הזה, רק אומר בקוצר מלין, א' שהמאמר הנזכר יעיד על זה באומרם כל העושה פסיק כמין זמר וכו' שאם לא היה המנהג לשורר ולזמר הכתובים לא יתכן להזהיר על כן כאשר יבין המשכיל, והוא בעצמו המנהג שהיה פשוט אצל גויי הארץ לשורר נימוסיהם ותורות גדוליהם בבית המשתאות — ב' אומרם בפ\"ד דמגלה (ל\"ב) א\"ר שפטיה אמר רבי יוחנן כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה וגו' ופירש\"י נעימה כגון טעמי המקרא ומלבד שהמאמר כצורתו עד ממהר על זה עוד, אעירך, א' כי נעימה וטעם שניהם ענין אחד במלות שונות — ב' ויקר הוא שחכמי הנגון מצאו אצל הנוצרים הקדמונים סימני הנגון לא ידעו שחרם, והיו קוראים להם <b>ניאומי</b> Neomi ועל פיהם היו משוררים תפלותיהם, וכפי הנשמע אצלי מפי בקי לא יכלו להשיג ולהערות את מקורם, ואצלי קרוב ונראה כי מאתנו למדו הנוצרים ונשאר מהם זכר בספריהם כמו שנשאר בספרנו ובא זה ולמד על זה -ומהראיות המוכיחות שמזמן חז\"ל היו נודעים טעמי המקרא אזכיר מה שכתוב בספרי די\"ט א' — מנין לשיר מן התורה ר\"ח בן אחי רבי יהושע אין צריך שהרי כבר נאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול מכאן <b>רמז לשיר מן התורה</b> ע\"כ, והשיר הזה הוא שיר העבודה בבי\"המק, רק מה שצריך להעיר על ענינינו היא הראיה עצמה כי מנין לו לר\"ח ב\"א ר\"י מפסוק זה <b>רמז לשיר</b> לולי שנאמר שלדעתו עשרת הדברות בנעימה נתנו לאות ולמופת על כל התורה כלה?",
+                    "<b>וריש</b> כל אסוון למחלת הדור הזה האומר כי אין עקר לטעמים בדברי חז\"ל הוא המאמר דברכות פ\"ט מפני מה אין מקוחין בימין אלא בשמאל אמר רבא מפני שהתורה נתנה בימין שנאמר מימינו אש דת למי — רבב\"ח אמר מפני שהיא קרובה לפה, ורשב\"ל אמר מפני שקושר בה תפלין ר\"ג בר יצחק אמר מפני שמראה בה <b>טעמי תורה</b>, כתנאי ר\"א אומר מפני שאוכל בה, ר\"י אומר מפני שכותב בה ונעיר על זה",
+                    "<b>א'</b> מפני שמראה בה טעמי תורה — שתי הבנות יתכנו במאמר זה — הא' יהיה פירושו שמראה בתנועת ידו הימנית סימני הנגינה, וזה כפי אשר העיד רש\"י ז\"ל בפירושו שראה נוהגים \"הקוראים הבאים מארץ ישראל\" ולפי פי' זה הרוחנו שכבר היו סימנים מיוחדים לכל נגינה ונגינה על ידי רשמים וציורים שהיו רושמים באויר, וזאת אשר דבר רש\"י <b>מוליך ידו לפי טעם הנגינה</b> — או יהיה פירושו שמראה ביד ימינו על הספר טעמי התורה וסימני הנגינה הכתובים על התיבות ולפי זה היינו מרויחים שכבר מזמן רנב\"י היו סימני הנגינה כתובים, וכנראה לדעת זו נתקרב רש\"י כשכתב \"טעמי תורה, ונגינות טעמי מקרא של תורה נביאים וכתובים <b>בין בנקוד על ספר</b> בין בהגבהת קול ובצלצול נעימות הנגינה\" ולדעתי בא לבאר שתי ההבנות שיסבול שם טעמי תורה כלומר בין הנגינת עצמה וז\"ש הגבהת קול וכו' בין הסימנים הכתובים על ספר וז\"ש בין <b>בנקוד</b> על ספר — ויש לזה הפירוש קושי גדול, והוא נראה לעין שאם אמת נכון שכוונת רנב\"י על הטעמים <b>הכתובים</b> ורצונו לומר שהוא מראה אותם על הספר בימינו, מה נשתנו הטעמים ומה יתרונם על התיבות, והאותיות, והפסוקים, הכתובים שגם הם מראה אותם בימינו על ספר? — והזרות יתחזק מדברי התלמוד עצמו היא ההוספה היקרה שמוסיף והולך <b>כתנאי</b> כלומר המחלוקת שנחלקו בו האמוראים הללו תלוי במחלוקת קדום שנהיה בין התנאים כדרך כל <b>כתנאי</b> שבתלמוד, וכשנרדפה לדעת מה יאמרו התנאים נמצא ר\"א אומר <b>מפני שאוכל בה</b> וזה חוזר לדעת רבב\"ח שאמר <b>מפני שהיא קרובה לפה</b> — ורבי יהושע אומר <b>מפני שכותב בה</b> ולמי הדברים מגיעים? או לרבא שאמר מפני שהתורה נתנה בימין או לרשב\"ל שקושר בה תפלין — רק דעת ר\"ן בר יצחק שמרא�� בה טעמי תורה מצאנוה אצל ר\"ע שאמר ככה מפני שמראה בה <b>טעמי תורה</b> בדברים אחדים. — ובאמת שהקושי שהקשינו בראשונה אין בו כדי סתירה כי נקט טעמי תורה יותר מהאותיות והתיבות, כי האותיות והתיבות הם כתובים על הםדר ועין התינוק או הקורא מתהלכת במישרים לא יטה ימין ושמאל לא יעלה ולא ירד, לא כן בסימני הנגינה הנתנים למעלה או למטה או מן הצד, צריכים לימוד והשכלת הרב והמלמד עד שיקנה התלמיד טביעות עין להרגיש מעצמו איה מקומם.",
+                    "<b>לכל</b> הפחות רואים אנחנו מתברר בירור גמור אם מדברי הגמ' ואם מפירוש רש\"י כי בזמן האמוראים היו סימנים מיוחדים לכל נגיעה ונגיעה בפ\"ע, פשטא, ודרגא, ושופר מהופך, יקראום בפירוש <b>טעמי תורה,</b> ויראו אותם וירמזו עליהם או ע\"י כתיבה כמ\"ש רש\"י בין <b>בנקוד</b> על ספר. — או על ידי תנועות היד <b>לפי טעם הנגינה</b> כאשר דבר רש\"י בפירוש.",
+                    "<b>והחלוקה</b> הראשונה, ר\"ל שיהיה בנקוד על ספר תוסף תת כחה, רק אם נביט ללשון יקר של רש\"י במס' סנהדרין דק\"א על מה שנאמר שם \"ת\"ר הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו <b>כמין זמר\"</b> וכו' וכו', וע\"ז כתב רש\"י ועושה אותו וכו' <b>שקורא בנגינה אחרת שאינו נקור בה ועושה אותה וכו'..... אסור לעשותו כמין שיר אלא בקריאתו,</b> והנה אין ספק, כי לדעת רש\"י כבר מזמן הברייתא היה <b>נגון ידוע מתוקן ומקובל</b> אצל הקוראים על שיר השירים, לא יסורו ממנו, ומהו זה אם לא הטעמים? ולא די זה, אלא שאני אומר עוד שלדעת רש\"י (מזה הלשון) כבר היו <b>הסימנים כתובים</b> שכתב \"בנגינה אחרת <b>שאינו נקוד בה\"</b> ולאומר שרש\"י על זמנו ידבר, צא תאמר לו, שאין זה מדרך מפרש ליחס אל הקדמונים רעיונות שלא יתכנו רק כפי מנהגי דור אחרון, וכ\"ש שאין זה מדרך רש\"י המדקדק בפירושו תכלית הדקדוק, וכ\"ש וק\"ו כהצטרף מ\"ש במס' ברכות על טעמי תורה <b>בין בנקוד על ספר</b> ובא זה ולמד על זה.",
+                    "<b>ומעתה</b> אם נרצה לקבל כי חכמי טבריה היו ממציאי הטעמים, לא נוכל להבינהו רק באופן זה, היינו, שמימי קדם קדמתה מזמן התלמודיים היו סימני הנגינה ידועים אצלם, אם לא בכתיבה, לפחות על ידי תנועות ורשומים שהיו עושים באויר, דרך משל תחת שירשמו נקודה מרובעת על התיבה שיש לה רביע, היו רומזים באצבעם נקודה באויר דרך עליה ותחת שיכתבו שני קוין לרמוז על שני גרישין היו רושמים אותם באויר ממעלה למטה זה בצד זה — וחוץ מדברי הגמרא שלא יסבלו לכל הפחות, רק פירוש זה, לנו עדות ברורה מדברי רש\"י והוא כי אין ספק שבימי רש\"י כבר נתחדשו הטעמים או סימני הנגינה בכתיבה על ספר ובדיו לכל הדעות, כי חכמי טבריה קדמו לו באין ספק, ואם כן ישאל השואל למה להם לקוראים הבאים מארץ ישראל <b>להוליך ידם לפי טעם הנגינה</b> כאלו אין להם סימן פשוט יותר ומובן על נקלה, והם הטעמים הכתובים שכבר נמצאו בפעל בימי רש\"י והבאים מא\"י שראה בצרפת? — לולא (והוא הקרוב אצלי) שהמנהג הזה לרמוז על הטעמים ברשמים אויריים בתנועת הידים לפי טעם הנגינה הוא היה המנהג הקדום והראשון, שנסמכו עליו לחסרון טעמים כתובים, וכשבאו חכמי טבריה והחזירו הטעמים הללו כצורתן ממש להיות נכתבים על ספר, עדיין לא נתבטל תכף ומיד המנהג הראשון, כי זה טבע כל מנהג כשיתחדש איזה אופן קל ובטוח ממני שלא ליפסק תכף ומיד, אבל עדיין ממשמש והולך במעלה פחותה ואצל אנשים מעטים עד שהולך ומתמעט יום יום, עד בלתי השאיר לו שריד. — וזה נמשך זמן רב אי מעט לפי קדמות המנהג שנתבטל, ופרסומו, וכן ��רה למנהגי הקדמונים להוליך ולהביא בידם לרמוז על הטעמים שאפילו אחר שנכתבו על ספר, עדיין לא שקעה שמשו של המנהג הראשון עד עבור כמה שנים, ואולי דורות.",
+                    "<b>וחוץ</b> מהשערה זו איני רואה איזה הדרך נלך לבאר שתי תמיהות הנראות לעין בענין זה, הראשונה שאם הטעמים ע\"י נקוד והטעמים ע\"י תנועת היד נולדו תאומים ברחם אחד ובזמן אחד, תרתי למה לי כמו שכבר רמזנו? והשנית כיצד קרה שהמנהג הזה להורות על הטעמים ע\"י תנועות לא השאיר זכר אחריו ועקבותיו לא נודעו, שאם כדברינו, כן היה ראוי להיות מאחר שלא היה כי אם שריד ופליט מהמנהג הקדום ורשומו הנכר בדורות אחרונים, וברבות הימים גם הוא נתבטל — רק לפי המנגדים לא ידענו ולא נוכל לדעת כיצד מנהג חדש נעקר לגמרי סמוך ללידתו כעוללים לא ראו אור.",
+                    "<b>ורק</b> ע\"י השערתנו נוכל להבין, כיצד מאחר שאין ספק כי התנאים והאמוראים היו קוראים כתבי הקדש <b>בנעימה וזמרה,</b> לא ימציאו איזה סימן יורה על השתנות הנעימה והזמרה, וביותר כי לא דבר רק הוא ועשוי לתכלית יופי ותפארת הקריאה לבד, כי הטעמים נחוצים ומוכרחים להבנת המקרא, ועל ידם, תשתנה הוראת הכתוב על נקלה — ואיך היו מלמדים לילדיהם לקרות התורה בנעימה לולי היה להם אות יורו על ידו כל מקום שיצטרך רביע או שופר מהופך או דרגא וכו', וביותר לא יאומן שלא תפסו דרך זה אחר שהרשו עצמם לכתוב קבלותיהם על ספר. — ויותר ויותר תתקיים השערתינו במה שמצאנו פעמים רבות רבותינו מספרים ע\"י תנועת הידים והאצבעות עיין (ברכות מ\"ו וחגיגה ה') ואע\"פי שעם הפרסיים, היו מספרים כבר מצאנו להם ג\"כ שהיו מדברים זה עם זה ע\"י תנועות כאומרם בגמ' אחוי ליה ר\"פ, ועיין במוסף הערוך שפי' אחוי כמו אחזי ואין נראה לי רק הוא ל' ספור כמו יחוה דעת. — ומאחר שבאה מצוה לידינו לדבר על ענין הטעמים, עוד נוסיף דברות שתים על אודות הנקודות.",
+                    "<b>הנה</b> הרב תחוקר שי\"ר נר\"ו בספרו המפואר <b>ערך מלין</b> הביא מבכורות ראיותיו ומחלביהן לתקוע יתד במקום נאמן אצלו. דהיינו התחדשות הנקודות אחר רבותינו ז\"ל, ובכללן אתה מוצא שהביא לנו ראיה ממדרש שיר השירים וזה תארו \"תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף. — תורי זהב זה התורה, נקודות הכסף רבי אבא בר כהנא אמר אלו האותיות, ר' אחא אמר אלו התיבות, ד\"א תורי זהב זה הכתב, נקודות הכסף זה הסרגול — תורי זהב אלו הכתובים, נקודות הכסף זה ש\"הש מלה חתומה ומלה מסיימה ע\"כ. — ועל זה כתב \"מי גבר מבין ולא יוכיח מזה שאלו היו יודעים מנקודות שלנו איך בין הדרשות על נקודות הכסף שהם התיבות, או האותיות, או הסרגול, לא היו אומרים הדרש הקרוב יותר שהם הנקודות ממש שהם אצל האותיות? ע\"כ. ולדעתי הגם שיש בדבריו אלה כמראה דמות טענה, לא כן אחר הדרישה והחקירה האמתית וזה מב' פנים, האחד, כי הנה בערך <b>ארקל</b> החוקר עצמו מדי דברו על המליצה קשת ההבנה המובלעת תוך המאמר הלז והיא שלמד ארקולאון בדעתו של הקדוש ב\"ה פירש מלת ארקלאון מלשון רומי Oraculum, ובזה ביאר הענין בז\"הל ור\"ל תורי זהב היא התורה שלמד משה על פי הדבור היוצא בפקודת ה\"ית בלי שום תמונת אות רק בדעתו של הקב\"ה — ואח\"ז נקודות הכסף הן תמונת האותיות שנתלבש בהן הדבור — והרואה יראה שכפי הבנה זו אין מקום להפלא למה לא בא זכרון הנקודות באמצע כי כל תכלית המאמר הוא לחלק בין התורה הנלמדת בדעתו של הקב\"ה, לתורה הנכתבת בספר ובדיו, ומעתה אין מקום לחלק רק בין דעתו של הקב\"ה שהוא התורה ה��וחנית, והאותיות או התיבות שהם עקר הכתיבה — ובאמת ששם נקודה יאות יותר לנקודות שלנו ממה שיאות לאותיות ולתיבות רק הענין אלצם לבעלי המדרש לפרש כן כמו שכתבנו, ואל תתמה על החפץ איך לא בא חכם אחר ודרש נקודות הכסף על הנקודות — כי גדולה מזו בוא ואראך שאין מי שיכחיש שנמצאו בזמן התלמודיים אם לא הנקודות שלנו, נקודות אחרות קרובות להם עד מאד, ואשר להם יאות שם נקודות הכסף יותר מהאותיות, והם הקוצין, והתגין, וחטוטרת חיתין, והנקודות הנתונות על איזה תיבות ומליצות שלמות כמו לנו ולבנינו וכיוצא בו לרוב מאד, ובכל זאת לא נזכרו ולא נפקדו במדרש הזה על נקודות הכסף הגם שהשם ראוי להן ביתר שאת. — הא אין לך לומר אלא חדא מתרתי, האחת שבאומרו <b>האותיות והתיבות</b> כלל בזה כל רושם כתוב וכל סימן המבטא דהיינו אותיות עם כל התלוי בהן פרטיהן ודקדוקיהן הפך תורי זהב שהיא התורה הנלמד <b>בדעתו</b> של הקב\"ה מבלי סיוע כתיבה, וזה פירוש נכון ומתקבל על הלב — או כלך לדרך אחרת מדרך שהלך בה הרב החוקר בביאור המאמר, והוא שכל הדרושים האלה על פסוק תורי זהב וכו' מיוסדים על חלוקה אחת השוה בכלם דהיינו חלוק בין החלק הכתוב — והחלק החלק והפנוי מהכתיבה בספרי הקדש, ונבדלו הדעות רק על הדבר אשר אליו יתיחס גם הראשון גם השני, כי לדעת הראשון התורה בכללה היא הנרמזת בתורי זהב והאותיות או התיבות להיות רושמים על הגויל או על הקלף ומגבילים מקום החלק לצורות משונות עגולים או מרובעים וכיוצא להן בשם יקרא נקודות הכסף שמראים בספר תורה מחשוף הלבן כמראה הכסף, והוא <b>הקף גויל</b> תנאי הכרחי לכתיבת ספר תורה. — ומה שיוכיח שכן הוא שכל הדרושים הבאים אחר כך בדרך זה הם הולכים, ד\"א תורי זהב זה הכתב, עם נקודת הכסף זה הסרגול — הרי הכתב דהיינו החלק השחור מקביל אל השורה הלבנה שמהלכת תחת הכתב והוא הסרגול וכן פירש ויפה פירש היפה קול, עיין דעת החכם צונץ וראבי\"ה (ראבי\"ה די\"ד ע\"ב) — ומסיים, תורי זהב אלו הכתובים נקודות הכסף זה ש\"הש מלה חתומה ומלה מסיימה. — ועקר הכוונה שהיה בין פסוק לפסוק מקום חלק ופנוי כמו שהורה בזה בסמוך הרב החוקר לסברת הרב\"י וכתב או שבהפסקה היו מסתפקים קצת <b>בהשארת הנייר חלק ולבן.</b>",
+                    "<b>ולפי</b> האמת אין אנו צריכים לכל זה, כי הנקודות והטעמים בכלל. תושבע\"פ הם, וספר תורה שינקד או יבואו בו סימני הנגינה פסול — ואם כן מה מקום להתפלא, אם מדי דברם על ספר תורה לא יזכירו הטעמים והנקודות? — ולמה לא נתפלא על שלא הזכירו המשניות וההלכות והמסכתות? — וכנגד זה מצינו פעמים שידרשו פסוק מש\"הש כמו ששים המה מלכות על המשניות והמסכתות — ולא יעלו על דל שפתיהם התורה והנביאים או הכתובים לא כלן ולא מקצתן — האם מפני זה נכחיש מציאותן? והאמת שהכל לפי המקום והנושא אשר נדברו בו, ועת לדבר ועל לחשות ככל אשר יהיה רוח הענין ללכת, ולהיות שכוונת כל הדרושים במקום הזה הוא למצוא בפסוק רמז על חלקי פתורה <b>בנתינתה</b> — לא יתכן אצלם להכניס זכר הנקודות באמצע, ואלו נזכרו היה נחשב להם לגנאי כי לא בקראו <b>נקודות</b> אלא על שם כתיבתן וצורתן לא על שם מציאותן ותשמישן ותכליתן, כי להיותם מחוברים מנקודות נקראו נקודות, ואיך ישים המדרש בפי שלמה המלך, שם, שלא יאות לנקודות רק אחרי כתיבתן ומפאת כתיבתן היינו דוקא לזמן חכמי התלמוד או סמוך להם? ואחר כל אלה מי לא יתמה בראותו שלשת הגבורים מתקוטטים על מציאה זו, וכאלו היא סגלת מלכים וכלי חמדה, ובאמת איננה רק בגד עדים! והם החכמים צונץ, לוצאטו, וראפאפורט, וכל אחד מהם קורא איש חסדו לאמר כי לו יאתה תהלה והוא הרואה הראשון שאמר ברקאי! ולדעתי עלה מאור הלבנה ודימו שהוא עמוד השחר.",
+                    "<b>ודעת</b> זאת מחדוש הנקודות לא הניחה להחוקר הנז' להוקיר ולכבד כאשר יאות המאמר דמס' סופרים פ\"ג ה\"ז ספר <b>שפסקו ושנקדו</b> ראשי פסוקים אל יקרא בו ע\"כ, ולא אדבר על מה שדחה אותו מעיקרא מסבת הזמן המאוחר שנתחבר בו מס' סופרים היינו זמן הגאונים ולא נתור כעת רק אחר הבנתו — ובאמת שגם בלי השמטת הבן יוחאי ממליצת ראשי פסוקים (שגיאה שלא נמלט ממנה גם המחבר כאשר ראינו במאמר אכתי בפזיזותייכו קיימיתו) נראה קרוב שאין כוונת מס' סופרים רק על הנקודות ממש וכל דחיות המחבר לא יעצרו כח לבטל ההוראה הפשוטה הזאת ומההבנה שרצה להכניס במקום פירושנו, נובין ונדון כי אי אפשר זולתו כי באמת לא ראיתי פירוש דחיק ואתי מרחיק, כזה אשר בחר בו הרב החוקר שפירש על כפל מליצת שפסקו ושנקדו שהיה להם <b>ציוני הפסקה וציוני התחלה</b> בכל חרוז מהשירים ואלו על ציוני הפסקה כבר יש לו במה לתלות והוא המאמר דש\"הש מלה חתומה ומלה מסיימה — רק ציוני <b>התחלה</b> מה מקורם ומה טיבם? לא שמענום בלתי היום, ואינם לשום תועלת כי מההפסקה תובן ההתחלה ומה צורך לסימן אחר? והמחבר מרגיש בכבדות הפירוש הזה, והוא פונה כה וכה לראות היעמדו דבריו <b>ואו או</b> קתני — או <b>שבהפסקה היו משתמשים קצת בהשארת נייר לבן</b> (וזה טוב) <b>ואצל ראשי פסוקים היו עושים ציון</b> — וזה מנין לך ולמה ולאיזה תכלית אחר כי מחשוף הלבן מורה על <b>סוף</b> הפ' שלפניו <b>ותחלת</b> שלאחריו, ועוד מוסיף או שפסקו ושנקדו מוסבים שניהם על ראשי פסוקים ור\"ל שחלקו כל פ' מחבירו ע\"י נייר לבן או ע\"י נקודות <b>וממילא היו נכרים מקום ראשי פסוקים,</b> הלזה יקרא <b>פסוק ונקוד ראשי פסוקים?</b> ועוד <b>שפסוק</b> על ראשי פסוקים הוא מאמר סותר את עצמו כי לא יאמר פסוק כי אם על מקום הסיום לא על ההתחלה כלל — ועוד שאם פסוק ונקוד דבר אחד הם שתי סימנים ושתי לשונות על ענין אחד למה לי? וכל זה קבל על עצמו החוקר הנז' באהבה וברצון בשמחה ובששון, לבעבור השליך מעליו משא <b>ראשי פסוקים,</b> שלא יכול שאת לפי פירוש הרב\"י והבן יוחאי כי לא ידע לפרנס ראשי פסוקים כפי פירוש נקוד על הנקודות ממש, ואצלי הכוונה מבוארת ונקט בעל המאמר דבר והפכו, היינו ספר <b>שפסקו</b> כלומר שחלק בין כל פסוק ופסוק אם במקום חלק, ואם בנקודות <b>בסופן</b> וזה עקר לשון פסוק, דבר הנמשך והולך, עד איזה שיעור ואח\"כ עומד שם. — והוסיף \"ושנקדו ראשי פסוקים\" נקודות ממש וזה לתועלת הקריאה כי ע\"י הנקודות הנתנות בראש הפסוק יוכל איש להמשיך הקריאה כהוגן גם מבלי שינקד כל הפסוק כלו כי יקנה קצת ידיעה מהבנת הכתוב ויגיע עד תכליתו מבלי טעות.",
+                    "<b>גם</b> לא ירחק ממך שיהיה פירוש <b>נקדו</b> שכתב <b>סימני הנגינה</b> בראש הפסוק כדי שיוכל להוסיף הקורא מאליו ומעצמו — שהרי מצינו שרש\"י (ברכות פ\"ט) כתב על הטעמים טעמי מקרא של תורה בין <b>בנקוד</b> על ספר וכו', הרי שקרא לטעמים בלשון <b>נקוד.</b> וכן בסנהדרין כתב בנגינה אחרת שאינו <b>נקוד בה</b> (עיי\"ל) — והנה בכתבי זאת לא ידעתי שאין זו השערה גרידא, וכמעט הוא פירוש <b>מוכרח</b> ממאמר הדומה לו במס' שבת (דף י\"ב ע\"ב) על המשנה דקתני באמת אמרו החזן רואה היכן תנוקות קוראים, אבל הוא לא יקרא והאמרת החזן רואה מאי לאו לקרות? <b>לא לסדר ראשי פרשיותיו,</b> וכן אמר רבה בר שמואל אבל מסדר הוא ראשי פרשיותיו, וכלה פרשה לא, מתיבי רבן שמעון בן גמליאל אומר התינוקות של בית רבן היו מסדרים פרשיות וקורין לאור הנר? אי בעית אימא ראשי פרשיותיו ואב\"א שאני תנוקות, פירש\"י ראשי פרשיות ומריצו בפיו <b>שמתוך שראש הפרשה שגורה בפיו הוא נזכר בכלה למחר ומסייע את שבעה הקורין בנקודיה וטעמיה בלחש</b> — הראיתיך בעיניך שראשי פרשיות היו קורין להריץ בפיהן כל המשך הפרשה בנקודיה וטעמיה, ומה יתרון <b>לראשי פרשיות</b> אם לא היו עליהן נקודות וטעמים להמשיך הקריאה בכל הפרשה?- ואם יוכל הדוחה לדחות ולומר שהחזן רואה ראשי פרשיות אע\"פי שאין בהם שום רושם נקודה וטעם, רק הוא נזכר בקריאת ראשי פסוקים הטעם והנקודה הראויות להם, הגם שאין זה מתיישב על לשון המשנה, בכל זאת אין איש אשר יזיד לומר, כי התנוקות של בית רבן היו מסדרים ראשי פרשיות על הספר להרגיל הקריאה אם לא היו על ראשי פרשיות איזה סימן או נקוד יורה על הטעם או על הנגינה, שאם לא כן לא יאומן כלל כי התנוקות יהיו כל כך בקיאים בקריאת המקראות עד שידעו ראשי פסוקים ומהם יבואו להמשיך הקריאה, ואם המלמדים הם שמורים להם ראשי פסוקים מה צורך לסדר אותם על הספר? ואיך יתכן שלא יורו להם כ\"א על מלות מעוטות ואחר שהתחילו הכתוב לא יסיימוהו אם לא שנאמר כי <b>ראשי הפרשיות</b> והם <b>ראשי פסוקים</b> היו מנוקדים ומוטעמים בכתב ועליהם הוא שרמז מס' סופרים <b>ספר תורה שפסקו ושנקרו ראשי פסוקים שלו</b> וזה לתכלית שהורו עליו במס' שבת רוצה לומר כדי שהחזן או התנוקות יסדרו פרשיותיהם לעת הצורך ובא זה ולמד על זה.",
+                    "<b>ועתה</b> חדשות אני מגיד כי בארץ רוסיא חכם הקראים רבי אברהם פירקאוויטיש מכר לממלכה אסיפת ספרים וכתבי יד לרוב מאד ובכללם קצת תנ\"ך ישנים למעלה מכל אשר נודע מהם עד עתה בכל אוצרות ספרים, ועליהם אני קורא בעלי המגיד כדברים האלה לאמר, הפראפסור בברלין ענה חלקו באומרו <b>כי לפי איזה כתבי יד אלה נראה ברור כי הנקוד שלהם המשונה מהנקוד הנותר לנו מידי בעלי המסורה, היה נתפשט לפנים בכל הישיבות ובתי מדדש בבבל הקדומה, אך במשך הזמן נאבד מבין העברים ויעלה בתהו וכי בבית פירקאוויטיש יהיו לנו לעזר גדול בדבר פתרון השאלה הנכבדה הזאת.</b> (שנה ז' ע' י\"ד ד' ק\"ח) ולא זו בלבד, אלא שמקרוב התחילו השלוחים האנגליים שואלים ודורשים אחר אחינו בני ישראל שבארץ סינא, ומצאו ב Kae-fung מעט מזער ונער יכתבם, שפלים ומדולדלים, ולהם בית הכנסת כמעט חרבה, וספרי תורות ובימה כמנהג גליות ישראל, ואם בקצת שנוי, ומצאו להם גם כן חומשים כתבי יד, והעתיקו מהם קצת פרשיות לדוגמא, והביאו אותם לעיר המלוכה לנדן ושם נדפסו בהוויתן בצביונם ומראיתן, ואני ראיתים ביד כהן אחד נוצרי אנגלי, ואשתומם על המראה כשראיתי בהם <b>נקודות וטעמים</b> מעט משונים משלנו, ושקדתי על הספר שהדפיסו על הדבר הזה The jews at Kae-fung-foo (Shangae 1851). וראיתי כל הדעות שוות לומר, שקודם חרבן בית שני, או סמוך לו מלאחריו, נתישבו שם היהודים, ואחר אותו זמן סגר עליהם קיסר שינא, אין יוצא ואין בא.",
+                    "<b>ואחר</b> כל האמור לא נתפלא עוד אם יוכיחו נגד פנינו כי בספר הזהר נמצא זכר לנקודות גם לטעמים ואין מזה ראיה שהספר בדוי ואחרון, וחוץ מזה כבר הורה גבר בעל ס' ראבי\"ה כי כפי האמת אין זכרון לנקודות ולטעמים בספר הזהר, וכל מה שבא דומה לזה בספר ההוא הכל מהוספות אחרונות, עיין הערה ד' להשגה כ\"ח."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ושמתם אותו וגו' והיה שם בך לעד.</b> קרוב להאמין כי ספר תורה שמצא חלקיה בבית ה', היה ספר תורה שכתבו משה ולהיות שמתחלת נתינתו נתן לתכלית זה להיות לעד נגד מרים וערפם הקשה של ישראל כמ\"ש והיה שם בך לעד, על כן חרדו עליו כל החרדה ההיא, וזה דעת יוסף לרומיים והיא עדות יקרה לכל באי עולם שהרי יוסף קדמון הוא ומכת הפרושים היה, וקבלת אבותיו היה מעלה על ספר, וכן כתב בקדמוניות Antiq. Lib. X. Cap. V. Ce grand pretre trouva les livres saints que avaient ete laisse par Moise et que l' on conservait dans le Temple. וידוע מ\"ש רבותינו שפתחו הספר ומצאו לפניהם כתוב פסוק יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת וגו', ואם תזכה תבחין שבכלל דברי יוסף דבריהם שכן כתב עוד Parceque ajouta-t-il il avait sujet de craindre que par punition.... il ne fut chasse de son pays avee tout son peuple pour etre mene dans une terre lointaine. האין זה כמעט הפסוק מתורגם כצורתו? וכבר במקומות רבים העירותי על הדמיונות הרבות שיש ללקט בין דברי יוסף הכהן לדברי קבלת רבותינו, והגם שרמזנו על קצת מהם לא חסרנו אלא ככלב הלוקק מן הים, ועתה אני מוסיף שכהנה וכהנה יש ללמוד מידידיה אלכסנדרי ושניהם עדים כשרים, נאמנים, ויקרים, שקבלת הפרושים היא קבלת האומה וכבר בהוייתה היתה גם קודם לפרסומה וחלילה להם לבדות הדברים מלבם, ואני חוזר ומבקש ממשכילי עמנו שיתנו לבם להעריך זה לזה בכל חלקי דבריהם הנוגעים זה לזה, ייראו נפלאות לאשר ולקיים אמתות תורה שבע\"פ, ואם בעל היכולת והחיים יתן לנו היכולת והחיים לבוא עד תכלית המלאכות הרבות אשר לפנינו, עוד נטפל בזה בע\"ה במאמר מיוחד, וזה שלפנינו כאחד מהם, וכיוצא בו מצינו בדבר הקינה על יאשיה שכן כתוב ויקונן ירמיהו על יאשיה ודעת רבותינו ידוע שהיא מגלת איכה שנאמר בה רוח אפינו משיח ה' ולא כן דעת קצת פשטנים, ועתה בוא וראה עדות יוסף הכהן הקדמון שכתב. Et le prophete Jeremie fit a sa louange des vers funebres qu' on a eneore aujourd' hui. Lib. X. cap. Vll הרי שכתב שקינת ירמיהו על יאשיה עדיין היתה ידועה בזמנו, ולא יתכן זה על שום חבור או קינה נפרדת כי מעולם לא ידענו כזאת בישראל, ולא שמענו שיהיה דבר זה בימות יוסף, אלא מוכרת אתה לומר שעל מגלת איכה ידבר, וכן דקדק בלשונו שכתב des vers funebres <b>קצת חרוזי הספד</b> המורים באצבע על הפסוקים המדברים על יאשיהו.",
+                    "<b>והיה שם בך לעד כי אנכי ידעתי.</b> על ידי פסוק זה אורו עינינו להבין הדבר הקשה שמצינו בספר מלכים על ספר תורה שמצא חלקיה בבית ה' כמ\"ש למעלה, ורבים טעו ואמרו שלא היה ס\"ת נודע קודם המעשה ההוא, ובזה כשלו ונלכדו הפוקרים להכחיש שיהיה ספר התורה הזה שלם בתורתו כאשר יצא מידי אביר יעקב מרע\"ה, ולא שתו אל לבם כי ממקום שבאו יש להרים קרן תורתינו כי הן לו יהי שלא היה ס\"ת נודע, כיצד היו מתנהגים בענין הדת והמשפטים והקרבנות? על כרחינו לומר שהיו הכללים מקובלים באומה ונמסרים מזה לזה ואם לא היתה קבלה בעולם, וגם ספר התורה לא היה נודע כיצד ישוער במשך כמה דורות גוי שלם בלא תורה ובלא מצוה? והאמת שהיה ס\"ת נודע, ואם חרדו כל החרדה ההיא על ספר התורה שמצא חלקיה שני טעמים בדבר, האחד שאותו ס\"ת היה בעצמו ספר התורה הזה שכתבו משה, ונתן אותו ללויים וא\"ת מה יתרון לס\"ת הזה יותר מאחרים, הרי אומר בפירוש בפסוק שלפנינו לקח את ספר התורה הזה ושמתם אותו וגו' <b>והיה שם בך לעד</b> כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה הן בעודני וגו', הרי לך בפירוש שס\"ת זה שכתבו משה לתכלית זה נכתב ונתן בארון להיות לעד נגד המרי והערף הקשה של ישראל וכלומר בעודי חי הייתי אני מעיד בכם בפי ומתרה בכם, עכשיו שאני מת מי יעיד בכם תחתי? הרי כאן ס\"ת זה שיעיד בכם. — על כן רגזו וחלו חלקיה ואנשיו כשמצאו הספר ההוא כי הוא כאלו משה עצמו עומד וצוות כנגדם — ואחר שבאנו לבלל זה בוא וראה עוצם דקדוק חכמינו בדרשותם גם על פי פשטן של כתובים שהרי בא לשון עדות על שירת האזינו כמ\"ש ואעידה בם את השמים ואת הארץ, ואין ספק שעל שירת האזינו הכוונה כמ\"ש האזינו השמים וגו', וכנגד זה נקרא ס\"ת כלו <b>עד</b> ולהעיד נכתב ונתן כמ\"ש והיה שם בך לעד, ולמה נקרא <b>עד</b>? אין לך לומר אלא מפני השירה שנכתבה בו, שהיא עקר <b>ההתראה והעדות,</b> ובזה צדקו באומרם על כתבו לכם את השירה הזאת, שמכאן רמז לחיוב כתיבת ס\"ת כי הס\"ת נקרא כלו על שם השירה הכתובה בו כמו שנקרא <b>עד</b> על שם ההתראה והעדות והיא השירה שנכתבה בו, ועיין עוד מה שכתבתי על כתבו לכם את השירה הזאת."
+                ],
+                [
+                    "<b>כי אנכי ידעתי את מריך וגו'.</b> התורה ורבותינו יעידו על זה, ר\"ל היות ישראל קשי האמונה וחזקי המצח וכמו שיאמרו היום מסתפקים Seeptiques וכל הקורות אותנו יעידו על זה, ומה שיש להעיר כי מדה זו היתה צריכה ומועילה מאד לבחירתנו ולהיותנו עם סגולה, וזה לבעבור לא נשתקע בעבודות הגוים ובתועבותיהם ולא נהיה פתאים מאמינים לכל דבר, כי קשה היה באותו זמן לסור ממנה וכל שכן להתקומם נגדה ולרדוף אותה עד חרמה, וטוב שיחסרו קצת באמונה הראויה ממה שיוסיפו לטעות על נקלה אחר הכוזבת. — והיה מהחכמה האלהית לבחור בעם שעל ידי תכונתו יהיה קרוב לריוח ורחוק מן ההפסד, ולפעול כל זאת לא היה ראוי עם רך הלבב ונוטה להאמין על נקלה, וקרוב לזה דברי רבותינו שאמרו לא נתנה תורה לישראל אלא מפני שהם עזים — וחכם מחכמי הגוים Lenz אמר בזמנינו \"אומר אני כי היהודים יש להם יתרון מרה על כל שאר בני אדם\". Je erois que les Juifs en general ont plus de fiel que les autres hommes — ואם בכל זאת פעמים הלכו אחר ההבל ויהבלו, אם לא היה טבעם החזק וקשי ערפם לא היו נמלטים ממנו — ומצאתי נעתק בזכרונותי לשון לא ידעתי מקורו, וכה אמר \"ישראל נוחלי דת האמת בני יעקב איש אמת כלו זרע אמת, נוח להם ולסבול עול גלות ומה שיגיעם מהאמין בדבר עד אשר יחקרו חקירה רבה אחר חקירה להסיר כל סיג מהדברים הנאמרים להם אפילו שיראה להם שהוא אות או מופת, והעד הנאמן.... ענין משה עם ישראל שהיו פרוכי עבודה קשה ונצטוה משה לבשרם ועם כל זאת אמר והן לא יאמינו לי והוצרך לכמה אותות, וזה אות אמת על עמנו עם ה' שלא יתפתו בדבר עד עמדם על האמת בחקירה רבה חקירה גמורה עכ\"ל — וזאת היתה הסבה שעד שלא הכתה שרש אמונת היחוד בלבם היו עם פוסח על שתי הסעיפים את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים, ועל זה צעק מרה אליהו עד מתי אתם פוסחים, ורבותינו אמרו אי אתה יכול לעמוד על אופיא של אומה מתבקשים לעגל ונותנים מתבקשים לבי\"המק ונותנים — וטבעם זה החזק כצור החלמיש הוא שעמד להם אחר הגלות לסבול כמה צרות רבות ורעות וגליות וטלטולים לכבוד ה' ואמונתו — ואינו רחוק ששתיקת תורה שבכתב מכמה אמונות יקרות כהשארות וכתחיה וכו', תהיה מחסרון הכנה בשומעים להאמין בהפנות ההנה חוץ מהטעם שרמזנו עליו פעמים כי הלמודים ההמה היו בכל מקום ובכל זמן ובכל דת ואמונה מסורים מפה לאזן, ולא בכתב, והעד <b>המסתרים</b> שבארץ יון שעליהם ירמוז ציצירו המליץ היותם מלמדים למחונכים lnities להאמין בהשארות הנפש."
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>האזינו.</b> רז\"ל בתנחומא אמרו כי משה להיותו קרוב לשמים תפס לשון האזנה, וישעיה להיותו קרוב לארץ תפס לשון שמיעה — ודון יצחק פירש להפך (ישעיה פ' שמעו שמים וגו') שהאזנה משמע מרחוק שצריך לתת אזן לשמוע ושמיעה סתמה מקרוב, והנה דברי הרב דון יצחק מצאתים בפי' התוס' על התורה (הדר זקנים פ' האזינו) ז\"ל ד\"א דרך ארץ הוא לאותו שהוא רחוק לומר לשון האזנה שיטה אזנו לשמוע ולכן הפך ישעיהו הלשון שאמר שמעו שמים, כי הקרוב אין צריך שיאמר האזנה אלא שמיעה והקב\"ה לפי שהוא מדבר כבודו בשמים והם קרובים אליו לכך אמר לשון שמיעה לשמים."
+                ],
+                [
+                    "<b>תזל כטל אמרתי.</b> עיין כל מה שכתבתי פ' וישב על דבתם והמשל הלקוח מהטפת גשמים על הדבור, ואני מוסיף עתה שמזה הענין גם שרש <b>נבא ונוב</b> ושניהם כמו <b>נבע,</b> עיין גיזיניוס (Thesaurus <b>נבא -. נוב.</b> )"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>שחת לו לא.</b> בס' כרם חמד <b>א</b> כתב שלדעתו שני מלות <b>לו לא</b> מלה אחת הן ובנה על יסוד זה פירושו. — ואני אומר שהפירוש יפורש ובלבד שלא נשבש הכתוב, ומצינו מהקדמונים שהלכו בדרך זה והם התוס' ע\"הת בפ' את והב בסופה שפירשו את והב כאלו שם אחד הם."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>יצב גבולות עמים.</b> המבין בלשון <b>עמים,</b> שבטי ישראל ומחלקותיו יש לו על מה שיסמוך, כי ידענו משיקרופי הראשון לחנך עם יון לחיים המדיניים שחלק אנשי אטינא לארבעה שבטים וכל שבט לשלשה <b>עמים</b> — ובארץ איטאליא בעריה הקדמונים והמפורסמים היו קוראים <b>פופולו</b> ר\"ל עם לא בלבד ליושבי עיר אחת רק גם ליושבי חלק אחד מהעיר, ויש למעלה מזה פירוש נכון וחביב יותר והוא שהכוונה על עמים רבים שהכל קצות הארץ שנחלקו לי\"ב חלקים כמספר שבטי ישראל ותהיה אם כן רוח ה' המפעמת בלבו של משה שהאירה עיני שכלו לראות בכל קצוי ארץ וים רחוקים ונזכיר מהם קצתם, כל עם יון נחלקו לי\"ב כרכים גדולים ובהתאספם היו נקראים <b>אנפיצונאטו.</b> — עם טוסקאנא הקדמונים הנקראים איטרוסקי היו נחלקים לי\"ב כרכים ובאים כלם במסורת וקשר הברית (<b>פיריראציו</b>) — שינא המלכות הגדולה באזיא נחלקת מימי עולם לי\"ב מחוזות — בארץ יון המדינא הנקראה <b>אֵלידי</b> היו נחלקים לי\"ב כרכים ובאים כלם בקשר הברית — ובארץ טוסקאנא כל מדינה מהי\"ב היתה שולחת בחצר המלך במטרופולין שלהם שליח אחד לעמוד לשרת אצלו ובין כלם י\"ב משרתים ומזה נולד שרומולוס מיסד רומי בחר לו י\"ב משרתים רצים לפניו בכלי זיין (ליקטורים) כי הרבה למד מעם טוסקאנא כאשר נתקיים ונתקבל אצל חוקרי זמנינו, והמנהג הזה שרמזנו עליו בארץ טוסקאנא הוא מעין הי\"ב נצבים שלשלמה. (מלכים א' ד) — וישמעאל היו לו י\"ב נשיאים כמ\"ש שנים עשר נשיאים יוליד — וזה שכתב. Eusebe Prep. Evang. ed. Paris. Tom. ll. p. 20. «De l' Egyp-tienne il eut 12 Enlans les quels s' en etant alles en Arabie se distribuerent le pays et en furent les premieres Rois. C' est la cause pour la quelle JUSQU' A CE JOUR on compte 12 Rois en Arable qui ont les memes noms que ces premiers Rois ועל הכל נזכיר ארץ מצרים שהיתה לפני משה, והיא לדעת סטראבוני היתה נחלקת מלפנים לי\"ב חלקים Nomarchie o Nomi ויגיד לנו כי ארמון הלאבירינטו היה מחובר משנים עשר פלטיאות, ואולי שם היו נאספים פקידי כל ארץ מצרים — ומבחר המדיניים הקדמונים בחרו בחלוקה זו שכן כתב אפלטון (Lois p. 178. ed. Paris) שכל נכסי הכלל יתחלקו לי\"ב חלקים, וכן הגוי כלו יתחלק לי\"ב חלקים ולכל חלק יתיחס שם משמות האלהים, (ראה נפלאות שכן אמרו חכמי הקבלה שלכל שבט יתיחס אחד מי\"ב צרופי הויה ב\"ה) וכן העיר, רצונו שתתחלק לי\"ב חלקים ובדף. 218 כתב דברים יקרים נראים כיוצאים מפי חכם אלהי בישראל. Comme le nombre entier se divise en divers parties egales.... et l' on doit regarder chaque partie comme un don sacre de la divinite puisque elles repondent a l' ordre des mois et a la revolution annuelle de l' Univers וכבר העיר על זה. Eusebe Prep. Evang. ed. Paris. vol. ll. p. 241 ועל ההתדמות עם חלוקת הארץ לי\"ב שבטים. — ויש פירוש אחר למקרא זה נכבד מאד, והוא כי אם תמנה הגוים שיצאו מג' בני נח תמצא אותם שבעים ועליהם נאמר למשפחותם לתולדותם בארצותם לגוייהם, ויהיה אם כן כוונת הפסוק שבהנחל עליון גוים וגו' הציב וחלק גבולם למספר בני ישראל כלומר כמו שבני ישראל בירידתם למצרים היו שבעים נפש כן כל גבולי האומות הם שבעים, ויש ללמוד מזה תולדה יקרה והוא כי גם זה לאות כי ישראל ממלכת כהנים וגוי קדוש ושלוחי האומות וכהניהם בעבודת האלהים, וכמו שיש בעולם ע' אומות כן כנגדם יהיו ישראל שבעים נפש זה תחת זה, הא למה זה דומה לאנשי מעמד שהיו בירושלים תחת ישראל שבעריהם ועומדים על קרבנם כי הם שלוחיהם, ולכהנים וללויים שהיו תחת כל בכור בבני ישראל וחשבון הלויים כחשבון הבכורות חוץ מהעודפים שנפדו, כן תחת ע' בני נח היו ע' בני ישראל זה תחת זה, זה משלח וזה שלוח, ולכוונה זה השקיף גם הוא Origene הגם ששנה במקצת שכתב יצב גבולות עמים למספר המלאכים. Secundum numerum Angelorum"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>יצרנהו כאישון עינו.</b> הפירוש המפורסם שאישון הוא בת עין, ולתוס' בהדר זקנים מצאתי כתוב כמו שהאישון שומר עינו דאישון הוא עור שעל גב העין והוא שומר העין, וגם כשישן, אותו עור כופל על העין ושומרו ועל שם השינה נקרא <b>אישון</b> מפני שמחשיך העין כשהוא נופל עליו כמו באישון לילה וכן דעת הרא\"ש שם, והמרגיש יראה כי דעת התוס' פוסחת על שתי הסעיפים במוצא שם אישון, כי פעם יאמרו שנק' על שם <b>השינה</b> ופעם מענין <b>אפלה</b> כמו באישון לילה — והנה בפסוק שמרני כאישון בת עין יפרשו התוס' שמרני כמו שהאישון שומר בת עין — ויש מי שפירש אישון כי נראה בבת העין כשאדם מסתכל בה דמות איש קטן ואישון סימן הקטנות, (ועל זה קמו מעוררים בימינו אלה עיין עלי המגיד משנה זו, ואולי מצד היות <b>שבתון</b> אצל ראשוני הנוצרים סימן הגדלות כמו שבת הגדול, קראו ליום ראשון של פסח באונגליון le grand Sabbat והוא <b>שבתון</b> שנזכר בפרשת המועדים על יום א' של פסח ובזה סרה המבוכה על ידיעת היום שבו נדון ונתלה ישוע). ולא אכחד כי נוח יותר לפרש על פי דעת התוס' פ' שמרני כאישון בת עין מפסוק שלפנינו, כי אין עין בת עין רק כללות כלי הראות וגם העור בכלל — ודע כי לא נוכל לפרש — <b>ון</b> ענין קטנות רק אם בהפרידו מהשם ישאר לו מובן רק ברפיון וארמון ותיכון וכיוצא לא נוכל לפרש כן. — ומצינו רעיון על המחשבה ויתכן שהוא מרעה כמו ולי מה יקרו רעיך אל."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>הם קנאוני בלא-אל.... אקניאם בלא-עם.</b> אחר שמצאנו <b>לא-עם</b> כאלו הוא שם ותאר לאומת ישראל בהיותם סרים מאחרי ה' כמ\"ש בהושע <b>לא-עמי — לא רוחמה,</b> ידענו מזה שגם באומרו <b>בלא-אל</b> הכוונה לשם גנאי לע\"ז משמות הידועים, ואיזה? זה <b>אליל</b> שמורכב מן <b>אל-אל</b> וכן מצינו מפורש <b>כי לא אלהים המה</b>, במקום אלילים והראיה שמצינו ג\"כ כי כל אלהי העמים אלילים וה' שמים עשה זה כנגד זה, ואל תחשוב שבכנה אותם <b>אליל</b> רצו לכחש מציאותם רק להכחיש אלהותם באומרו ג\"כ <b>יזבחו לשדים לא-אלוה</b> ואלו לא היו היה אומר כי הם אפס ואין. — ואעתיק לך דברים יקרים מפי חכם עמנו Salvador יען נמצא בו דבר טוב שכן כתב.<br>362. p. Jerusalem. et Rome Paris ». PEUPLE DU UNITE 'L principe le et DIEU DE UNITE 'L principe le entre correlation la point haut plus au corroborer de est choc leur de effet 'l et presence en vent -retrou se denomination autre 'l et une 'I, image autre 'l et une'l allocution magnifique sa Dans«. ומה כתב בזה שלא אמרו חכמינו הקדושים זה אלפים שנה? הלא זה הדבר שרצו באומרם <b>תפלין דמארי עלמא</b> מאי כתיב בהו? ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ — ולמול פני הכוונה הזאת אמרם ג\"כ את ה' האמרת וגו', אתם עשיתוני חטיבה אחת ואני אעשה אתכם חטיבה אחת וכו', ומזה ג\"כ הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה והמשל הנפלא מהלוחות שהרכיבו על מקרא זה — ומזה ג\"כ דרשתם ע\"פ אתם עדי ואני אל, בזמן שאתם עדי אני אל ובזמן וכו' כביכול! אין אני אל — אלה המאמרים על שני הקטבים יסובו בלכתם <b>אחדות הבורא — ואחדות האומה</b> הנצמדים זה בזה בצמיד <b>פתיל.</b>"
+                ],
+                [
+                    "<b>כי אש קדחה באפי.</b> נראה דעת האומרים ששרשי הלשון היו בראשונה בעלי שתי אותיות מורים דרך כלל הענין הנרצה בהם, ואחר כן נתוספה אות שלישי להבדיל בין הפרטים, הרי מצינו שרש <b>קד, בקדה</b> (שריפה) <b>וקדר</b> שחרורית הבא מחמת תוקף החום, ואולי מזה <b>קדר</b> את האזכרות — וגם <b>בקדש קד-אש</b> כדברי רבותינו וכהסכמת החכם לוצאטו והעד שנשאר גם אש גרידא להורות על דבר הנקדש למזבח כמ\"ש אשי ה' ונחלתו יאכלון אע\"פי שהנאכל איננו הנשרף, ובזה יובן אומרם בגמ' רבינא ורב אשי סוף הנראה וסימנך עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם — ואם על שם רבינא החרשתי כי מהידוע כי אין שם רבינא רק <b>רבי אבינא</b> כמו רבא רבי אבא, רק מה ענין שם <b>אשי</b> למקדשי? אין זה כי אם אשר דברתי כי לדעת חז\"ל קדש ומקדשי מורכב מן <b>מקד-אשי</b> ובכן החלק השני משם זה הוא שם <b>אשי</b> בדקדוק.",
+                    "<b>ותיקד עד שאול תחתית.</b> מכאן ראיה שאין שם שאול במקרא החפירה שנותנים בה המת, רק כל חלל שבבטן הארץ נקרא שאול, ואמר כאן שהאש שבה ושנזכרה כמה פעמים בדברי הנביאים היא האש הקודחת באפו של הקב\"ה ומשם נעשה אש של גיהנם, וכן אמר ישעיה כי ערוך מאתמול תפתה וגו' מדורתה אש ועצים וגו' ושמתיה כנחל גפרית בערה בה. — וכל זה מקביל למה שמצינו בדניאל <b>נהר די נור נגד ונפק מן קדמוהי,</b> ובמליצות אחרות אמר משה <b>כי אש קדחה באפי</b> (מן קדמוהי) ותיקד עד שאול תחתית. — וכן בדברי רבותינו נהר די נור הוא גיהנם והוא השאול תחתית שבו יוקדת אש אפו של הקב\"ה — ונראה כי מליצות התורת ורעיונותיה במקור אשו של גיהנם כלם מתאימות עם רעיונות המקובלים כי הם אמרו כי סיגי הגבורות הם גיהנם, ומשה אמר שמחרון אפו נעשה גיהנם ואין בין זה לזה, כי אם משה דבר על דרך השיר והמקובלים על דרך פילוסופיאה — והנה ידוע כי שם גיהנם בא מגיא בן הנם שהיו שורפים שם בניהם ובנותיהם לע\"ז ועל שם האש שהיה בוער בו נקרא מקום העונש על שמו, וכן <b>תפת ותפתה</b> הוא המקום ההוא עצמו וגם מקום העונש נקרא כן לטעם זה עצמו, ואם כן <b>שאול ותפת וגיהנם</b> ג' שמות יורו על ענין אחד ועקר הנחתם על מקום שריפת הבנים לע\"ז כי גם שם שאול יתכן על המקום ההוא, כי פעמים שהיו עושים חפירה בקרקע לתכלית העבודה ההוא כאשר תשמע עוד מעט, ואחר שנתברר זה נרדפה לדעת מה זה שמצינו פעמים הרבה בספרי הנביאים שיאמר על השאול והתפת <b>שהרחיב</b> פיו ומה ענין ההרחבה הוא ואיך יתיחס למקור השם ההוא, כי מן הידוע שהמשלים נגררים אחר עקר הנחת השם, והנה מצינו לכן <b>הרחיבה</b> שאול נפשה <b>ופערה פיה</b> לבלי חק וירד הדרה והמונה וגו' — וכן כי ערוך מאתמול <b>תפתה</b> העמיק <b>הרחיב</b> ומדורתה אש ועצים, וכן ואף הסיתך מפי צר <b>רחב</b> לא מוצק תחתיה, ונאמר שזה יתבאר על פי הידוע מצורת המולך כאשר ספרו לנו חכמינו וגם חכמי הגוים שהיה מרחיב זרועותיו לקבל הילדים שהיו שורפים באש לאלהיהם — (ובמדרש ילמדני (ילקוט שמעוני ח\"ב ירמיה סי' רע\"ז) נתבארה כל צורת המולך באר היטב ומסכמת בכל חלקיה לדברי Diodoro Sieulum על תכונת צורת המולך בקארטאג'יני V. Creuzer XX. 14. Guignaut. ll. 250. ) וביותר יתבאר הענין על פי החפירות שחיו חופרים לתכלית זה ושעינינו רואות עדין בעיר מאלטא ואלה דברי נוסע חכם בזמנינו זה Tout monde sait que les Carthaginois effeetuaient certains sacrifices de cette maniere. La victime introduite par l' ouverture superieure de la statue creuse de Moloc glissait dans la fourneau place au dessous. le ועוד כותב אחר Vassallo. Cenni Storici sull' lstoria di Malta. »ll lido e tutto forato di fosse circolari profonde da otto a dieci piedi piu larghe alla base che alla bocca. » תבין בזה היטב מליצת <b>ההרחבה</b> שנשתמשו בה הנביאים, כי להיותם מדמים פה של התפת או גיהנם צר משוליו שלמטה, היו אומרים עליו שמתרחב לקבל הנשלכים אל תוכו, ותבין ג\"כ אומרו ואף הסיתך מפי צר רחב לא מוצק תחתיה, ודרשת רבותינו <b>מגיהנם שפיה צר</b>, וגם תבין מה שדמו שאול לרחם בדרשתם על פסוק שאול ועוצר רחם, כי גם הרחם הוא צר מלמטה והולך ומתרחב מלמעלה, Mlelearte di Tutti ti presentano una CAGLIARDA AZIONE DEL FUOCO avendo la superficie calcinata alla profondita di due pollici. Sembrami potersi con morale certezza assicurare essere state fatte ad uso di fornaci da contenere cioe i falo che formava parte integrale del rituale religioso degli adoratori ומלכארץ Melcarte מוסכם היום אצל גדולי הבלשנים כי מורכב הוא משתי מלות עבריות <b>מלך ארץ</b> — והוא <b>המלך</b> או המלכם שזכרו התורה והנביאים — ואולי היא היא הנקראת <b>מלכת-השמים</b> בפי הנשים בירמיה, ופעמים היו קוראים אותה מלך ארץ ופעמים מלכת השמים ע\"ד אלהי השמים ואלהי הארץ, או תהיה אליל אחרת כנגד אותה שבארץ."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>לו חכמו ישכילו זאת.</b> וכן הוא אומר עם נבל ולא חכם כי הידיעה והחכמה הנה תמיד אצל קדמונינו דבר אחד עם יראת האלהים, וכן באיוב נאמר הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה, ועל כלם בספר משלי ידענו היות שם תאר חכם וכסיל כתאר צדיק ורשע, וכן אצל החכמים הקדמונים מחכמי האומות היו שני הענינים כאחד נחשבים ובמקום אחד וממלמד אחד נלמדים, והנעדר ממוסר לא היה נחשב אצלם לחכם? Quid Musae sine moribus vanae profieiant וכאיו לוציליו Cajus Lucilius היה אומר.. Virtus est homini scire id quod quae habeat res. Gioberti Protologia vol. 2. 539 ועיין כל מה שכתבתי על פ' והאדם ידע את חוה אשתו."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כי ידין ה' עמו.</b> לדעתי יפה פירש מהו' זאכס אם ידין ה' את עמי שישפוט בינם ובין האומות, ולחנם טען בעל בוצר עוללות שכתב ואינו נראה כי לשון ידין יורה על מד\"הד ביסורין — ואין זה אמת כי כמו שמצינו שפטו יתום ריבו אלמנה כן יאמר ידין את עמו ש��שפוט בינם ובין מנגדיהם ויתבוע עלבונם, ובפירוש מצינו אין <b>דן דינך</b> למזור רפואות וגו' <b>דן דין</b> עני משפט אביונים, ויותר מבואר ברחל שאמרה <b>דנני</b> אלהים וגם שמע בקולי, ורש\"י עצמו פירש שם <b>דנני וזכני.</b>"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>אני אמית ואחיה.</b> אמרו רבותינו מכאן לתח\"המ מן התורה, ומשונה ראיה זו משאר ראיות שזכרו במס' סנהדרין (פ' י\"א) שהרי היא כמעט פשטו של מקרא, ואין לומר מיתה לזה וחיים לזה כי סופו מוכיח עליו שהכל באדם אחד, וכמו שמחיצה ורפואה בגוף אחד כן מיתה וחיים בגוף אחד — ועוד הכתוב מעיד על עצמו כי מה צורך להזכיר ממית אם לא להוסיף שמחיה, ומה שבח להזכיר מחצתי אם לא לתכלית הרפואה וכלומר אע\"פי שאני ממית אני מחיה ואע\"פי שאני מוחץ אני מרפא, הא למדת ששניהם בגוף אחד — ואלו לא האמינו אומתינו בתחיית המתים לא היו מאמינים שאליהו ואלישע יחיה את הבן המת, ולא שיקום המת על רגליו כשיגע בעצמות אלישע, ולא היה אומר ישעיהו יחיו מתיך נבלתי יקומון, שאם הכוונה בו שיתנערו ישראל מעפרם ויגאלם ה' מכל מקום לא היו משתמשים במשל זה אם לא היתה האמונה מקובלת אצלם כמו שלא היה אומר משה ומלתם את ערלת לבבכם ד\"מ אם לא היתה המילה בפעל, ולא היה אומר שלמה קשרם על לוח לבך ענדם על גרגרותיך אם לא היה הקשירה והענידה בפעל, והאומרים שמהפרסיים למדו יש' להאמין בתח\"המ יאמרו לנו למה לא ילמדו מהמצריים, כי היום כל הבקיאים בחכמת מצרים ואמונותיה יגידו ויספרו כי אמונת התחיה היתה אצלם אמון — ומי לא יפלא על חוקר אחד שבימינו M. Nicolas שבמקום שהיה לו ללמוד ממציאות אמונה זו במצרים למציאותה אצל ישראל הוא מכחיש שהיתה במצרים בעבור כי אינו רואה זכר ממנה בספרי התורה — וזה שלא כדרך החוקרים האמתיים כי לא יביטו רק אל המעשה בעצמו ולא ילמדו סתום מהסתום ממנו וז\"ל. «Si la doctrine de la resurrection eut existe en Egypte il serait etrange que le Legislateur des Hebreux qui avait etc eleve dans la science egyptienne, n' en eut pas fait son profit quand il adoptait en les perfectionnant tant d' instructions de ces peuples. » Nicolas. — Des doctrines qui ont precede G. C. p. 332 e segg ואנחנו נהפוך הקשת נגדו ונאמר, כי אחר שנתברר כי אמונת התחיה היתה לכבוד ולתפארת בארץ מצרים גם החפשים המכחישים בנבואה, יחוייבו להודות כי מן הסתם גם באמונת ישראל היתה מקובלת.",
+                    "<b>ובכלל</b> הטענות שטענו רבותינו למינים לקיים אמונת התחיה הוא אומרם, מאי דלא הוה הוה, מאי דהוה לא כ\"ש, ודע שבמופת זה נסתייעו חכמי הנוצרים הקדמונים כאטינאגור Athenagore וטירטולליין Tertullien ומהאחרונים Pascal, ראה. Nicolas op. cit. 327. Note"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>ה' מסיני בא.</b> בעל המשתדל הרחיק שיהיה בזה שום רמז למ\"ת, ונדחק לפרש הכתובים על פי שטתי, ולא זו בלבד אלא שהעלים עינו ממליצות יורו על מ\"ת כמי ואתה מרבבות קדש, וכן תורה צוה לנו משה, שגם לפי פירושו שכך ישראל אומרים כלומר מקבלים עליהם לקיים תורת ה', לא יתכן אם לא שקדם רמז על נתינת התורה ואיהי לפי פירושו? ועוד שאם תערוך פתיחת פרשה זו למזמור ס\"ח ולשירת דבורה תראה שנוי מליצות יורו על ענין אחד ודבריהם מפרשים דברי משה, שהרי דבורה אמרה ה' בצאתך משעיר בצעדך משדי אדום, וכאן הוא אומר יזרח משעיר למו, ושם נאמר הרים נזלו וגו' וכאן הוא אימר הופיע מהר פארן, וכן במזמור ס\"ח הוא אומר אלהים בצאתך לפני עמך בצעדך וגו' ארץ רעשה גם שמים נטפו כמ\"ש בשירת דבורה גם עבים נטפו מים, וכאן היא אומר ואתא מרבבות קדש, ובתהלים רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם סיני בקדש, וכן דרך הנביאים לתאר הקב\"ה שבא עם המלאכים הנקראים <b>קדושים</b> כמ\"ש <b>עיר וקדיש</b> משמיא נחית, וכן הוא אומר <b>ובא ה' אלהי כל קדושים עמך</b> כמ\"ש כאן <b>ואתא מרבבות קדש</b> ובס' תהלים <b>רכב אלהים רבותים,</b> ואולי יהיה מזה הענין <b>כל קדושיו בידיך</b> מעין אומרו <b>כל קדושים עמך,</b> ויהיה פירושו שה' חבב את ישראל או המין האנושי בכלל (אף חובב עמים) אפע\"פי שכל קדושיו של הקב\"ה בידו כלומר אע\"פי שיש לו רבבות רבבות של מלאכים לשמשו ע\"ד ושכנתי בתוך בני ישראל, ובא כל קדושיו וכו' לנכח ושלא לנכח כמנהג וכמו שבא בפסוק ובא ה אלהי (שלא לנכח) כל קדושים עמך (לנכח) ושם סיים עלית למרום שבית שבי וגו' (ועיין בפי' ניר לדוד על התהלים בהערות) וחבקוק הנביא אמר בנבואתו אלוה מתימן יבוא וקדוש מהר פארן סלה וגו', ובאו דבריו מכוונים לדברי משה כי תימן הוא שעיר, ופארן נזכר כאן ושם, ושם קדושים שבפ' ואתה מרבבות קדש, וכל קדושיו נרמז בשם <b>קדוש</b> וקדוש מהר פארן. ומדבריו למדנו שגם הוא על מ\"ת ידבר, ופתח ואמר אלוה מתימן יבוא וקדוש מהר פארן סלה כמו שאמר משה וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן. — ואמר כסה שמים הודו כמ\"ש מן השמים השמיעך את קולו ליסרך, וכן ה\"א וההר בוער באש עד לב השמים, וגם נראה מדבורה ודוד שהיה יום ההוא יום ענן וקולות וברקים. — ואמר ותהלתו מלאה הארץ כמ\"ש ועל הארץ הראך את אשו הגדולה. — ואמרו קרנים מידו לו היא מליצה מקבלת ומפרשת מ\"ש משה <b>מימינו אש דת למו</b> ונמשלה אצל חבקוק התורה לאור (קרנים) כמו שנמשלה אצל משה לאש-אש-דת — ובכן סרו מהר כל טענות המנגדים. -ואין להפלא משם <b>דת</b> אם לא מצאנוהו רק בספרים האחרונים ובל' פרסי, שהרי כמה מלות מצריות וגם יוניות ורומיות מצינו כיוצא בהם בספר תורת משה, ואין לתמוה אם תמצא ג\"כ מלח פרסית, ואומרו אש דת היא על דרך כי ה' אלהיך אש אוכלה, וכן אמר ירמיה הלא כה דברי כאש נאם ה' — ואולם למה כל הנביאים הללו תארו הקב\"ה כאלו בא משעיר ופארן נוכל לומר (חוץ מדרשתם ז\"ל) שאולי נראה הכביד לישראל כאלו בא באש וענן מדרך שעיר ופארן עד הר סיני ושם עמד על ראש ההר לדבר עמהם."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>יורו משפטיך ליעקב וגו'.</b> עיין פירש\"י ואין כוונת הכתוב ולא כוונת רש\"י ז\"ל לומר שתהיה ההוראה ירושה לבני לוי ומשרתה על שכמם, רק דרך ברכה ורגילות, וכן נראה להדיא מפ\"ב דיומא כ\"ז אמר רבא לא משכחת צורבא דרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר וכו'."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וקרני ראם וגו'.</b> לשון קרן נשתמשו בה הנביאים הרבה להורות על הכח והחוזק והממשלה, ואין הוראתה בלשון הקדש כהוראתה אצל היונים ואולי גם המצרים שהיונים היו אומרים על הקרן שהיא סימן שופע וברכה, וכן המצרים היו מציירים על ראש <b>איזי</b> אליל הארץ והתבואות אם קרן אחת אם שתים, ובזה יפה כחו של עברי מהמצרי והיוני כי העברי יצייר בקרן הסבה, והיוני והמצרי המסובב כי סבת השופע והברכה היא הכח והחזק ביתר שאת היוצא חוצה לו ונובע תמיד בלי הספק, ואולי להוראה זו נאמר קרן וקרן (פעל) על ניצוצי השמש היוצאים מהגוף המאיר מרוב כחו וגבורתו, ואולי היא הכוונה <b>בכרן</b> יומא הדין שתרגם אונקלוס בעצם היום הזה ונשאר שם קרן כמעט בלי שנוי ברוב הלשונות Corno ומזה עטרה CORONA — ובחפירות שעשו במטרופולין של פרס החרבה מימי קדם היא פירסיפולי Persepoli ובארמון המלך הנקרא Dscemsid מצאו צורת הראם על הקיר או על האבן לרמוז לכח ולגבורה, והוא רמז ג\"כ לפועל הטוב אצלם, הפך החמור שהוא סימן לפועל הרע.. 721. l Paris. ed Crcuzer"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ושפוני טמוני חול.</b> חז\"ל אמרו שבזכוכית מדבר, ולא כן דעת ה שד\"ל וטענתו כי הזכוכית איננה טמונה בחול אבל מן החול יעשו אותה. — ואין זו טענה כי כן דרך מליצת השיר לומר על דבר היוצא ונוצר מדבר אחר שהוא טמון בו."
+                ],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ברזל ונחשת מנעלך.</b> קצת מהקדמונים אמרו מנעלך כמו נעלך, ולדעתי אין פירוש זה כ\"כ רחוק כמו שחשבו קצת והעד שהקדים וטובל בשמן רגלו, כלומר כ\"כ יהיה השמן רב בחלקו שיוכל להטביל בו רגליו וכן כל כך יהיה ברזל ונחשת בארצו כאלו הם מנעליו, ודבר על השבט כלו כאיש אחד.",
+                    "<b>וכימיך דבאך.</b> דבאך מלה קשה, ולדעתי כמו זבאך וכלומר שהברכה שברכו וטובל בשמן רגלו תמשך כל ימיו ותהיה ארצו זבת שמן ודבש על דרך ארץ זבת חלב ודבש."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>מענה אלהי קדם.</b> הנראה נכון כדעת רש\"י ז\"ל שחוזר אל השחקים שזכר, ופירושו השחקים הם מעון ומשכן שבחר לו אלהי קדם, רק אין דעתי נוחה במה שפי' על ומתחת זרועות עולם, ויהיה הפירוש לדעתי שאע\"פי שהשחקים הם מעון לו, לא עזב ה' את הארץ רק תמיד הוא סובל כל מה שמתחת וזה פירוש <b>זרועות</b> הכח לשאת ולסבול, ויש במשמעו ג\"כ ההשגחה והמשפט כי כן כנו הכתובים ההשגחה על שם <b>ימין</b> או <b>יד וזרוע</b> כמו חשף ה' את זרוע קדשו, ובא הפסוק על דרך המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ, ועל דרך השמים כסאי והארץ הדום רגלי. — ואולי יתכן לפרש מעונה הוא שמו של הקב\"ה כמו שמים עיין מ\"ש פ' בראשית על כנוי שמים על הקב\"ה, ובס' תהלים רבים לוחמים לי <b>מרום</b> ועיין המפרשים שם כי <b>מרום</b> שמו של הקב\"ה, ובספר שבעזרה מצאו <b>מעון</b> תחת <b>מעונה</b> ויתישב יותר לפירושנו, וכנגד זה מצאנו בעבודות הגוים <b>בעל מעון</b> ועיר נקראת על שמו <b>בית בעל מעון</b>, וראיתי בבעל מעון פירושים, האחד יפרשו מעון כמו מקום, הב' מלשון מעונץ, ולדעתי בעל מעון אצל הכנענים הוא כמו אלהי השמים אצל העברים וזה תרגומו של זה בעל כמו אלהי ומעון כמו שמים, ויש שם כיוצא בו אצל הסורים ועומד בתוך בין זה לזה ומחברם יחד והוא בעל סאמין Baal Samen וכנגד בעל מעון או בעל סאמין, עבדו ג\"כ <b>מלכת השמים</b> זה זכר וזה נקבה, ועיין מ\"ש על אשרה פ' שופטים לא תטע לך אשרה, ופ' האזינו פ' ותיקד עד שאול תחתית ואלו משמשים חול מה <b>שיסוד ומלכות</b> משמשים קדש, וגם הם מכונים בחכמה הנסתרת אלהי השמים ואלהי הארץ, או מלכות שמים."
+                ],
+                [
+                    "<b>עין יעקב.</b> אפשר שהוא כמו זרע כי כן נקרא העין או המעין להיות ממנו מוצא המים, ובל' ערבי מצינו שרש <b>עין</b> להורות על הנביעה (ראה גיזיניוס ש' עין) ויהיה פי' הכתוב וישכון יש' וגו' שהוא עין יעקב וזרעו והטעם להזכיר יעקב כי הוא היה גר בארץ כנען ובניו עתידים למשול בה — ומעין ששמי עין יעקב לא מצינו בתנ\"ך רק באונגליון מצינו (יוחנן ד' פ\"ו) ואם עין יעקב הוא על שם המעין לא ידענו הוראת הכתוב."
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>וימת שם.</b> בספרי סמליון אומר וכו' וי\"א לא מת משה אלא עומד ומשרת למעלה נאמר כאן שם וכו', והנה ידוע שמחבר ספרי היה רב אליבא דרשב\"י ובין רשב\"י ובין רב שניהם אחר חרבן הבית כי ר\"ש הוא תלמידו של ר\"ע ור\"ע תלמידו של ר\"א ור\"א תלמידו של ריב\"ז והוא היה בזמן החרבן כדאי' במס' גיטין, ובכל זאת מצאנו ראיה גדולה שמזמן חרבן הבית ככה היה מקובל באומתינו שמרע\"ה לא מת ואינני בא להכריע בין הסברות, רק להביא ראיה כי השמועות והאגדות הכתובות בספרי רבותינו לא מאומד ומסברא רק מה שלקחה אזנם מהקבלה המתמדת שהרי יוסף הכהן לרומיים כן העיד בספרו קדמוניות ד' ח' מ\"ח, ועוד מוסיף יוסף וכותב שבכוונה כתב משה בתורה שמת כשאר כל אדם כדי שלא יטעו ישראל ויאמרו שמרוב קדושתו <b>הלך אצל האלהים</b>, וכבר העיר על דבריו אלו. I note. 766 Strauss. Vie de Jesus 3. edit. vol. 2. ומבין ריסי עיניו ניכר שרוצה לפרש דברי יוסף כאלו כתובים להוציא מלב הנוצרים שהתחילו לבצבץ בזמנו ולהוציא קול על ישוע רבם שעלה שמים לימין האלוה, ובאמת כי דברי יוסף סתומים כי למה יטעו ישראל אחר שעל אחרים גם כן סופר שנכנסו לעו\"הב בגוף ונפש, אם לא כי יוסף רצה להראות באצבע מה בין ענותנותו של משה, לפחזות המינים שהיו בזמנו."
+                ],
+                [
+                    "<b>עד היום הזה.</b> כלומר לדורות עולם, כי בכל פעם שיקראו בתורה מיתתו של משה יאמרו בצדק ולא ידע איש וגו' עד היום הזה, וכבר כללו לנו חז\"ל כלל נכון משקיף אל תכלית זה שבכ\"מ שנאמר עד היום הזה אין לו הפסק לעולם ולעולמי עולמים ע\"כ, והכוונה כמו שאמרנו — ופעמים שמצאנו בתורה לשון זה ונתן פתחון פה למינים לומר שלא נכתב הדבר כ\"א בזמן מאוחר, ואם נתן לבנו לירד לעומק הבנת הדברים נראה שאינו מורה בכל פעם על איזה זמן מוגבל ד\"מ ואשר עשה לחיל מצרים וכו' אשר הציף את מי ים סוף וכו' ויאבדם ה' <b>עד היום הזה</b>, הנך רואה בעיניך שאין עד היום הזה משמש על הוראת הזמן הנכחי כי מה ענין לומר על מי שנאבד או מת <b>עד היום הזה</b> והלא לדורות עולם הוא מת ואבד זכרו — ומצינו בירמיה כ\"ה לתת אותם לחרבה לשממה ולשרקה כיום הזה — ורש\"י פירש כמו היום לאחר חרבן כי אחר חרבן כתב ירמיה ספרו ע\"כ, ואם כן הוא כיצד פירש הרב ויתשם וגו' כיום הזה? ולפי דעתי כ\"מ שנמצא כיום הזה אינו מורה על זמן מאוחר מן המאורע כמו שעד היום הזה אינו מורה על מקרה מאוחר כמו שכתבנו, אבל הוא אות על קיום הדבר ואמתו וכן כיום הזה ר\"ל חרבן מתמיד וקיים כמו שהיום הזה מתמיד בהליכתו וחזרתו והוא ע\"ד אם לא בריתי יומם ולילה וגו' אם יפר את בריתי היום ואת בריתי הלילה — וקרוב לזה ויהי כהיום הזה ויבוא הביתה ר\"ל ויהי בביאתו לעשות מלאכה בבית כמו שהיה עושה בכל יום ויום. -"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "אם למקרא",
+        "enTitle": "Em LaMikra",
+        "key": "Em LaMikra",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "בראשית",
+                "enTitle": "Genesis"
+            },
+            {
+                "heTitle": "שמות",
+                "enTitle": "Exodus"
+            },
+            {
+                "heTitle": "ויקרא",
+                "enTitle": "Leviticus"
+            },
+            {
+                "heTitle": "במדבר",
+                "enTitle": "Numbers"
+            },
+            {
+                "heTitle": "דברים",
+                "enTitle": "Deuteronomy"
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file