diff --git "a/json/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Meiri/Seder Nashim/Meiri on Nedarim/Hebrew/Meiri on Shas.json" "b/json/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Meiri/Seder Nashim/Meiri on Nedarim/Hebrew/Meiri on Shas.json"
new file mode 100644--- /dev/null
+++ "b/json/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Meiri/Seder Nashim/Meiri on Nedarim/Hebrew/Meiri on Shas.json"
@@ -0,0 +1,1268 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Meiri on Nedarim",
+ "versionSource": "http://www.sefaria.org",
+ "versionTitle": "Meiri on Shas",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "מאירי על נדרים",
+ "categories": [
+ "Talmud",
+ "Bavli",
+ "Rishonim on Talmud",
+ "Meiri",
+ "Seder Nashim"
+ ],
+ "text": {
+ "Introduction": [
+ "אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר י\"א זאת המסכתא ר\"ל מסכת נדרים היא מסדר נשים והורגלנו בלמודה אחר מסכת נזיר לסבה אשר הזכרנו בפתיחת החבור והיא כוללת י\"א פרקים וסדרם לפי שטתנו א' כל כינויי נדרים ב' ואלו נדרים מותרים ג' ארבעה נדרים ד' אין בין המודר ה' השותפין ו' הנודר מן המבושל ז' הנודר מן הירק ח' קונם יין ט' ר' אליעזר אומר וכו' י' נערה המאורסה י\"א אלו נדרים שהוא מיפר וענין המסכתא אמנם יסוד ענינה לבאי עניני הנדרים על אופני שלמותם בכל ענין הצריך בביאורם ועל זה הצד יחלקו עניני המסכתא לשבעה חלקים הראשון לבאר מה שהוא עיקר נדר ומה שאינו עיקר נדר אלא שהוא בדין עיקר נדר גמור ללקות עליהם כגון ידות הנדרים וכנוייהם והתפסותיהם השני לבאר את שאינו בדין נדר אם מצד שהתפיס בדבר האסור אם מצד שנדר בדבר שאין בו ממש או שנדר בלשון שבועה וכיוצא באלו ואם יש באלו מיהא איסור סופרים אם לאו וכן לבאר אם נדר בלשון משותף לדבר הנדור ולדבר האסור היאך דנין בו השלישי במה שיצא מכלל הנדרים להיתר אף בלשון נדר גמור הרביעי במה שהוא נדר גמור אלא שלא נתפרשו בו כל הפרטים אי זה דבר נכלל באותו הנדר ואי זה דבר אינו נכלל בו החמישי במי שהדירו חבירו הנאה באי זה דבר הוא אסור בהנאתו ובאי זה הוא מותר ודין שותפים שנדרו הנאה זה מזה הששי בנודר לזמן סתום כגון שבת זו או שנה זו או עד הפסח או עד הקציר וכן כל כיוצא בזה היאך דנין בביאור הזמנים השביעי בענין היתר הנדרים על אי זה צד מתירין אותם הן על ידי חכם הן על ידי הדיוטות הן בעל בנדרי אשתו הן אב בנדרי בתו הן בנדרי נערה המאורסה החלק הראשון יתבאר בפרק ראשון השני יתבאר קצתו בפרק ראשון ורובו בפרק שני השלישי יתבאר בפרק שלישי וקצת ממנו יתבאר בפרק ששי הרביעי יתבאר קצתו בפרק שלישי ורובו בפרק ששי ובפרק שביעי החמישי יתבאר בפרק רביעי ובפרק חמישי הששי יתבאר בפרק שמיני השביעי יתבאר בפרק תשיעי ובפרק עשירי ובפרק אחד עשר:",
+ "זהו שרש המסכתא דרך כלל אלא שיבאו בה דברים שלא מן הכונה על ידי גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם והפרק הראשון ממנה יחל בביאור ענין החלק הראשון ורובו יסוב על שלשה ענינים הראשון בענין ידות הנדרים והשני בענין כינויי הנדרים ונתגלגל מהן לענין כינויי שבועות וחרמין ונזירות והשלישי בענין עיקר נדר או התפסת נדר ומתוך שענינים אלו משתלשלים זה לזה אני רואה לפרש ביחד כל משניות הפרק ולשנותה כמשנה אחת כוללת כל החלקים:"
+ ],
+ "": [
+ [],
+ [],
+ [
+ "והוא שאמר משנה א' - כל כנויי נדרים כנדרים חרמים כחרמים שבועות כשבועות נזירות כנזירות האומר לחבירו מודר אני ממך מופרש אני ממך מרוחק אני ממך שאיני אוכל לך שאיני טועם לך אסור מנודה אני לך ר' עקיבא היה חוכך בזה להחמיר כנדרי רשעים נדר בנזיר בקרבן בשבועה כנדרי כשרים לא אמר כלום וכנדבותן נדר בנזיר ובקרבן:",
+ "משנה ב' - האומר קונם קונח קונס הרי אלו כינויים לקרבן חרק חרך חרף הרי אלו כינויים לחרם נזיק נזיח פזיח הרי אלו כינויים לנז��רות שבותה שקוקה נדר במוהי הרי אלו כנויים לשבועה:",
+ "משנה ג' - לא חולין לא אוכל לך לא כשר ולא דכי טהור וטמא נותר ופיגול אסור כאימרא כדירין כעצין כאישין כמזבח כהיכל כירושלם נדר באחד מכל משמשי המזבח אע\"פ שלא הזכיר קרבן הרי זה נדר בקרבן ר' יהודה אומר האומר ירושלים לא אמר כלום:",
+ "משנה ד' - האומר קרבן עולה ומנחה חטאת תודה ושלמים שאיני אוכל לך אסור ר' יודה מתיר הקרבן כקרבן קרבן שאוכל לך אסור לא קרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר האומר לחבירו קונם פי מדבר עמך ורגלי מהלכת לך אסור:",
+ "אמר הר\"ם מופרש אני ממך מודר אני ממך מרוחק אני ממך אין אלו כינויי נדרים אבל הם חלקי הנדרים והם יקראו בלשוננו ידות ר\"ל חלקים ושעור זאת המשנה כן כל ידות נדרים וכל כינויי נדרים כנדרים וביאור ידות נדרים הם מודר אני ממך מופרש אני ממך ויבאר אחר זה כינויי נדרים אצל באורו כינויי חרמים וכינויי שבועה וכנויי נזירות ואמרו שאיני אוכל לך שאיני טועם לך אינו מחלקי הנדרים ואמנם הוא מותנה בו עם החלקים אשר זכר עד שיאמר מודר אני ממך מרוחק אני ממך שאיני אוכל לך או שאיני טועם לך ואז יהיה אסור לאכול או לטעום לו אולם אם אמר כן מודר אני ממך לבד הנה לא יאסר עליו האכילה אצלו לפי שמשמעות זה שלא יחרוש עמו וכן מופרש אני ממך שלא ישב תוך ד' אמות שלו ולזה לא יהיה אסור מלאכול לו באמרו אלו המאמרים עד שיאמר שאיני אוכל לך וענין חוכך בזה להחמיר שהוא היה מקרב בו האיסור אבל אינו פוסק אותו הנה מי שיאמר מנודה אני לך שאיני אוכל לך או שאיני טועם לך אצל ר' עקיבא אסור לאכול לו או לטעום לו ואם עבר לא יחייבהו מלקות שהוא לא יפסוק באסור אבל יקריבהו וכנדרי רשעים הוא שיאמר כנדרי רשעים עלי אם אוכל לך ויבאר אותו כשיאמר אשר משבועתם הריני נזיר הריני עלי קרבן ושבועה הנה כשיאמר בזה הלשון אז תחייבהו אלו הדברים כלם כאשר עבר ואכל ר\"ל יביא קרבן והיא עולה ויהיה נזיר לא פחות מל' יום כמו שיתבאר בנזירות וילקה מפני שבועת ביטוי כמו שיתבאר בשבועות כנדרי כשרים לא אמר כלום לפי שהכשרים לא יתחייבו מעצמם עד שלא ירגילו עצמם לעבור והוא מאמר השם לא תאחר לשלמו והתנדבותם נדר בנזיר ובקרבן ובתנאי שיאמר כן כנדבות כשרים והן אומרים הרי עלי קרבן הריני נזיר עלי שאני לא אוכל לך וכן הכשרים לא יפארו בקרבן גם כן ולא בנדבה גם כן שלא יתאחר ויעברו על אמרו יתברך לא תאחר לשלמו ואמנם היו מביאים קרבנם חולין עד שיגיעו לעזרה ושם יתנדבו בו כל מה שירצו והלכה כר' עקיבא:",
+ "פי' משנת ב' לר\"ם עיקר ההפסד לשון מה אמנם יהיה בהכנס בו זולתו מהלשונות והשתתפו עמו הנה אלו הכינויים כלם היו אצל הלועזים מהאומות לכבדות לשונם ומיעוט הבנתם להוצאת המלות ממקורם כמו האשכנזים וזולתם והועתקו אלו הכינויים על ההמון עד שיהיו אלו הכנויים יורו אצלם על מה שיורו עליהם ההנחה הראשונה ואמרו במותא כינוי מומתא שהוא תרגום שבועה:",
+ "פי' משנת ג' לר\"ם:",
+ "ענין לא חולין לא אוכל לך שהוא כל מה שאוכל אצלך לא יהיה חולין והנה כאלו אמר כל שאוכל לך כקרבן וכן כאשר אמר לא אוכל לך לא טהור לא אוכל לך שיעור זה והענין בו כל שאוכל לו טמא עלי הענין אמרו והוא נותר ופגול הוא שיאמר לו כן טמא עלי וענין אמרו שאוכל לך נותר שאוכל לך פגול שאוכל לך כאמרא שאוכל לך כדירים שאוכל לך כעצים שאוכל לך יאסר עליו בזה כאלו האכילה אצלו לפי שהוא שם כל מה שיאכל לו כמו הדברים אשר הם אסורי הנאה כאמרא הם שני תמידים ודירים מקומות בעזרות ועצי עצי המזבח ואישים ירצה בו כמו הדברים אשר יקרבו לאישים והם אמורי קדשים אשר אין מותר לאכלם ומשמשי המזבח יעיו ומזרקותיו ומזלגותיו הנה אם אמר כיעים שאוכל לך כמזרקות שאוכל לך הנה כבר שמהו כקרבן וכאלו שאמר לכלל שאוכל לך הקרבן וכן כאשר אמר כירושלים שאוכל לך ואין הלכה כר' יהודה ואלו המינים מהנדרים הוא הרמוז אליו בפסוק באמרו לאסור איסר על נפשו ענינו שיאסור על עצמו הדבר המותר וישימהו כמו האסורין בתכלית:",
+ "פי' משנת ד' לר\"ם:",
+ "רצה גם כן בזה המאמר כי כאשר אמר לו קרבן שאני אוכל לך עולה שהוא יאסור עליו שיאכל דבר לפי ששיעור זה הדבור שכל דבר נאכל לך כבר שמתי אותו על נפשי כמו עולה או חטאת או שלמים או תודה ור' יהודה אמר לא שיאסור עליו שיאכל לו לפי שהשיעור אמונת הקרבן או אמונת התודה שאוכל לך דבר ואין זה נדר וכן אמרו קרבן כקרבן הקרבן שאוכל לך ענין זה שהוא שוה אמר לו קרבן שאוכל לך או אמר לו כקרבן שאוכל לך אסר עליו שיאכל לו דבר לפי שענין זה כולו ר\"ל מה שנאכל הרי הוא עלי קרבן אולם כאשר אמרו לו לא קרבן לא אוכל לך הנה אסר עליו האכילה לפי שענין זה הדבור מפני הקרבן לא נאכל לך דבר ואין זה נדר ור' מאיר יאמר ששיעור לא קרבן גם כן שלא יהיה קרבן הדבר שנאכל עמך לקרבן היה לפיכך לא אוכל לך והעיקר אצלנו נדרים אין חלים אלא על דבר שיש בו ממש וכבר ידעת שקונם מן כינויי קרבן הנה אמר אחד קונם שאני מדבר או שאני עושה עמך או שאני מהלך עמך לא יאסר עליו זה לפי שהדבור וענינו המלאכה אשר נעשה בידים בלתי גשם וישים אותו כקרבן אולם כאשר אמר יאסר פי לדבורו ידי למעשיהן רגלי להלוכן אז יחול עליהן נדר ולזה התנו בזאת המשנה ואמרו פי מדבר עמך ולא יאמר שאיני מדבר עמך או שאיני עושה עמך ודע שהוא כאשר אמר כל מה שאדבר עמך או אעשה עמך או הדומה לזה מהדברים אשר אין בהם ממש הרי עלי קרבן כאשר ידבר אליו ולא בעבור זה נאמר נדרים אין חלים אלא על דבר שיש בו ממש לפי שזה הולך דרך השבועה ואמנם הנדרים אשר רמז עליהן שיאסור עצם הפעולה או ישים דבר מה כמו הקרבן זהו אשר לא יחול אלא על דבר שיש בו ממש אולם מי שיאמר כאשר יהיה כך או יעשה כך הרי עלי קרבן על תואר כך וזה מחויב על כל פנים לפי שהוא ממין השבועה ודע זה ושמרהו מאד שהוא מהמקומות המטעים תכלית הטעות ואין הלכה כר' יהודה ולא כר' מאיר:",
+ "אמר המאירי צריך שתדע דרך הקדמה שהנדר שבנדרי איסור הוא שאוסר אי זה דבר על עצמו כמו שנבאר בסוגיא ולדעת גדולי הרבנים עיקר הנדר הוא דרך התפסה בדבר שכבר היה חול ונתקדש כגון שהיתה לפניו חתיכה של חולין וחתיכה של בהמת קרבן ואומר הרי עלי זו כזו או שיאמר הרי חתיכה זו עלי כקרבן וכן הדין והענין אם התפיס אחר כן בזו שנאסרה עליו עכשיו וכן לעולם זו אחר זו כל שהוא מתפיס בדבר שאינו נאסר מתורת עצמו אלא מתורת הקדש או קרבן או נדר ולדעתם אלו אמר יאסר עלי ככר זה או ככר זה עלי בנדר אין זה נדר גמור אלא שהוא נכלל בדין הנדרים מחמת יד ר\"ל שהוא מידות הנדרים ועל זו אמרו בשבועות אי זהו איסר נדר האמור בתורה הרי עלי בשר כיום שמת בו אביו ופירשנוה בשהוא נדור לאותו היום שאלו אינו נדור בו אפי' אמר כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם שהוא אסור מצד עצמו מחמת תענית שבו אינו כלום שאין התפסה אלא בדבר הנדור ולמדנו מכל מקום שעיקר הנדר הוא על ידי התפסה ונמצא שאין בנדרים לדעת זה אלא שלשה מינים והם א' עיקר נדר והוא הבא על ידי התפסה ב' יד הנדר ג' כינוי הנדר:",
+ "ומכל מקום נראין הדברים כדעת מקצת רבותינו והצרפתים הבאים אחריהם שכתבו שהנדר הגמור אינו צריך התפסה ומה שתרצו שם אי זהו איסור נדר האמור בתורה הרי עלי וכו' כיום שמת וכו' דרך דחייה ומשא ומתן נאמר או שמא כך פירושו אי זהו איסור נדר האמור בתורה בפרשת כי ידור נדר שהתפסה למדה הימנו אבל לעיקר הענין אין נדר הגמור צריך התפסה והגע עצמך אלו לא הוזכרו בתורה קרבנות והקדשות כלל נתבטלה פרשת נדרים בכך לומר שאין לאדם במה שידור בדבר הנדור להתפיס נדרו כנדר הראשון אלא נדר הגמור הוא שאמר יאסר עלי ככר זה או ככר זה עלי בנדר או ככר זה עלי הקדש ונמצא שיש ארבעה מינים בנדרים להיות ארבעתם באיסור תורה ללקות עליהם הראשון עיקר הנדר והוא זה שביארנוהו והשני התפסת נדר וצריך שיתפיסנו בדבר שכבר היה חול ונתקדש כגון שיאמר ככר זה עלי כקרבן או כהקדש או שכבר אסר הוא או אחר עליו ככר בעיקר נדר והתפיס זה עכשיו ככר זה באותו ככר הא כל שיתפיס בדבר האסור מעיקרו כגון יהא עלי כבשר חזיר אינו כלום שנאמר כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור כלומר כל שאינו בא לאסרו בעיקר נדר אלא בדרך התפסה אינו כלום עד שיתפיסנו בדבר הנדור והשלישי הוא כנוי הנדר וכנוי זה לפי מה שיתבאר הוא שהיו בזמנם הרבה מקומות שעמי הארץ מצויין שם והיה לשון הקדש מתעלג בפיהם עד שכשהיו רוצים להזכיר שם קונם שפירושו הקדש והוא כעין נוטריקון ר\"ל קדש נא\"ם והוא כנוי של חכמים לקרבן היו אומרים קנם קנח קנס וכיוצא באלו ואמר שמכל מקום אחר שכונתם ניכרת שלשם נדר הם מתכונים ושזהו לשון השגור בפיהם מחמת עלגותם הרי הוא כנדר וכל שאומר קנם או קנס עלי דבר זה נאסר בו וכן הדין בכל כיוצא באלו לפי המקומות והזמנים ואין לו לדיין וכו' הא כינויי כינויים כגון מקנמנא מקנסנא מקנחנא אינו כלום בשום מקום וכן כל כיוצא בזה כמו שיתבאר בגמרא והרביעי הוא יד הנדר וענין היד הוא שאוחז בלשונו ראש הדבור ומניח סופו שהוא העיקר כענין ידות הכלים שהם בית אחיזה לכלי שלא בנגיעת גוף הכלי וענין יד הנדר הוא כמי שאומר הרי עלי ככר זה ולא השלים לומר נדר או הקדש להיותו בדין עיקר נדר ולא קנס או קנח להיותו בדין כינוי נדר ולא כקרבן או כככר זה הנדור להיותו בדין התפסת נדר ואמר שמאחר שכונתו נכרת מתוך דבורו הרי הוא כנדר גמור וכן בכלל היד אם אמר מודרני הימך או מופרשני הימך מרוחקני הימך לענין מה שאני אוכל לך שלא אסר עליו את המאכל בהדיא אלא בלשון שאינו מובן כל כך ר\"ל בלשון ריחוק והפרשה ולא הזכיר לשון איסור כלל ואף במודרני לא הזכיר לשון נדר על הככר וכן כל כיוצא בזה:",
+ "ומעתה אתה מתחיל בביאור המשנה והוא שהודיעך דרך כלל שכינויי הנדרים כנדרים ונתגלגל מזה להודיע שכן בחרמים ובשבועות ובנזירות ובמסכת נזיר התחיל לומר גם כן כל כנויי נזירות כנזירות ולא הזכיר שם נדרים ושבועות וחרמים כלל ושאלו על זה בגמרא מאי שנא הכא דקתני לכולהו ובנזיר לא קתני להו וזה ראוי לשאול יותר לפי סדורנו שמסכת נזיר קודמת והיה לו להזכירם אלא שמכל מקום תירץ הואיל ונדר ושבועה כתיבי כי הדדי תנא תרתי וכיון דתנא תרתי תנא כולהו וסמך חרמים מפני ששניהם בלשון איסור החפץ על עצמו כמו שיתבאר ואחר שהודיע דרך כלל שהנדרים והחרמים והשבועות והנזירות כל אחד מהם כנויו כמוהו הניח ענין הכנויין וביאורן ופירש ענין הידות והוא ששאלו בגמרא ידות איניש איירי בהון כלומר מאן דכר שמייהו ותירץ חסורי מחסרא והכי קתני ר\"ל כינויי נדרים כנדרים וידות נדרים כנדרים ופירש ידות תחלה דאיידי דאתיין ליה מדרשה ומהקשא דנזיר כמו שיתבאר בגמרא אקדמה ופירש בענין היד האומר לחבירו מודרני הימך מופרשני הימך מרוחקני הימך שאני אוכל לך שאני טועם לך אסור ופירשו בגמרא שחמשה לשונות אלו אין הענין שיהא כל אחד מהם יד הנדר להיות דינו כנדר שהרי שאני אוכל לך הוא דבור שאין בו טעם כלל שלא הזכיר לשון אסור ואין זה התחלת דבור שהוא יד נדר כמו שביארנו בהרי עלי דבר זה אלא סוף דבור וסוף דבור אינו יד ואף מודרני הימך או מופרשני הימך או מרוחקני הימך אינו יד נדר לענין איסור אכילה שאין זה אלא כאומר מסלק אני עצמי ממך שלא להיות לי עירוב ושירות עמך ולפי ענין הלשונות ומה שהיה ענינם מובן אצלם מאותם הזמנים מודרני הימך ענינו שלא לדבר עמו מופרשני הימך שלא לישא וליתן עמו מרוחקני הימך שלא לישב בתוך ארבע אמות שלו וכן דנין בהן עכשיו כל שיזכיר לשונות אלו וטעם שלשונות אלו מורים מעט ענין נדר לענין איזה ריחוק אלא שאף לענינים אלו אינו נדר גמור ללקות עליו וכשיזכיר לשונות אחרים דנין בהם כפי הנראה לפי הזמן והמקום ומכל מקום לענין יד הנדר ליאסר באכילת אי זה מאכל של חבירו שתי לשונות האחרונים מצורפים לשלשה הראשונים כלומר מודרני הימך למה שאני אוכל לך ויש גורסין שאיני אוכל לך ואינו כן שלשון זה הוא איסור עצמו על החפץ שהוא לשון שבועה כמו שנבאר אלא שאני כלומר מודרני הימך במה שהייתי רוצה לאכל ממך או לטעום ממך והרי שלא הזכיר לשון איסור ואע\"פ שמזכיר לשון נדר מכל מקום אין זה כאומר מה שהייתי רוצה לאכל ממך עלי בנדר שזהו נדר גמור אלא כאומר הריני כאלו הדרתני באכילת ככרך ואין זה נדר גמור אלא יד הנדר והוא התחלת הדבור שהיה לו להשלים דבורו ולומר יהא ככרך עלי כאלו הדרתני בו וכן במופרשני ומרוחקני ואם אמר הרי עלי להיותי מודר הימך או מופרש הימך הוא נדר גמור אלא שאינו נאסר אלא באלו שהזכרנו ואם אמר מנודה אני לך ר\"ל שיצרף עמו שאני אוכל לך ר' עקיבא היה חוכך בה להחמיר לאסרו כלומר שהיה מגמגם לאסרו באכילה שאף הוא כיד נדר אע\"פ שאינו כל כך לשון נדר והרחקה כאחרים מפני שאין זה אלא לשון נדוי ושמתא ואין אדם מצוי לנדות עצמו לאדם אחד ולחצאין ומתוך כעס ואע\"פ כן היה חוכך בו להחמיר מפני שאפשר שאמרו על לשון ריחוק הלשון ומתבל ינדוהו ולדונו כמרוחקני ממך אלא שמכל מקום לא היה מחליט לומר כן וחכמים לא היו חוששין בזה כלל הואיל ומלה זו מוחלטת להזכירה על נידוי ושמתא שאינו מצוי לחצאין ולא מתוך כעס אין הכונה בו לשון נדר ולשון ריחוק ואין בזה שייכות בענין נדר כלל אלא כאדם שמפליג לסרב שלא לאכל עמו שלא בכונת שום נדר ויראה שהלכה כר' עקיבא ומתוך כך נשתנה דינו ששאר הידות הרי הן כנדר הגמור ללקות עליהן באכילתו כזית משלו ובזו אסור לאכל אלא שאינו לוקה עליה והוא הדין שאם אמר מנדה אני לך ולא צירף עמו שאני אוכל לך שאין כאן איסור אכילה כלל אלא ענינו לחכך עליו ולפקפק לדונו כמרוחקני הימך שלא לישב עמו בארבע אמות הא אם אמר משמתנא מינך יתבאר בגמרא שאינו כלום ומכל מקום אם אמר נדינא מינך יתבאר בגמרא שאסור ויראה לי שדינו כמרוחקני שהוא מורה בודאי ריחוק ולא לשון נידוי ושמתא וכל שצירף בו לשון אכילה ר\"ל מה שאוכל לך אס��ר בכל ענין אכילה ואם לא צירף בו אסור לישב בארבע אמות שלו אלא שאין בו מלקות ויש מי שמפרש בנדינא מינך שאסור בכל מיני הנאה בנכסיו ואין נראה לי כן כמו שנבאר בגמרא ומכל מקום לענין מודרני הימך מופרשני הימך מרוחקני הימך דלא צירף מה שאני אוכל לך שביארנו ענינם מודרני הימך דלא משתעינא בהדך מופרשני הימך דלא עבידנא משא ומתן בהדך מרוחקני הימך דלא קאימנא בארבע אמות דילך לאותם הענינים מיהא אסור ר\"ל לאישתעויי ולמעבד משא ומתן ולמיקם בארבע אמות דיליה אלא שיש בדבר זה חולקין לומר שפירוש הדברים מודרני הימך דלא משתעינא בהדך כלומר משמע הכי ומשמע בשאר הנאות ומאחר שאין כאן ידים מוכיחות לשום איסור אין כאן איסור כלל לא לאישתעויי בהדיה ולא לשאר הנאות ולשטתנו אף בנדינא מינך כן ובגמ' יתבאר יותר בע\"ה ומכל מקום אף לדעת האוסר יש אומרים דוקא במודר פי ממך שהוא דבר שיש בו ממש ואין נראה לי כן שכל שאמר מודרני הרי כל גופו בכלל אלא שאנו פורטין ממנו את הפה לדבור והלכך דבר שיש בו ממש הוא:",
+ "כנדרי רשעים הרי זה נדר בנזירות ובקרבן ובשבועה כלומר שכל שהוא אומר כנדרי רשעים ולא פירש יותר ענינו כאלו אמר הרי עלי כנדרי רשעים ור\"ל הרי עלי כל אותם הנדרים שהרשעים רגילים בהם והרי הרשעים רגילים לקפוץ בנזירות ובנדרים ובשבועות וכן רגילים לידור בקרבנות מחמת יראתם ואם כן הרי קבל עליו נזירות וצריך להזיר עצמו מן היין וקבל עליו להפריש קרבן אי זה שירצה מדבר הבא בנדר ועומד עליו בבל תאחר וקבל עליו בנדר או בשבועה שלא לאכל מככר שלפניו ושאלו בגמרא ודילמא הכי קאמר כנדרי רשעים לא נדרנא כלומר מה הנאה במי שאומר כנדרי רשעים ואינו מפרש עוד כלום שתהא כונתו לנדר אדרבה כונתו שלא לידור כלל כלומר הנדרים מטכסיסי הרשעים הם ואיני רוצה בהם ופירשה בשפירש עוד ואמר הריני או עלי או הימנו וכל שאמר כנדרי רשעים הריני הרי הוא נזיר ואף זו בנזיר עובר לפניו ואם אמר כנדרי רשעים עלי הרי זה חייב עצמו בקרבן ואם אמר על ככר שלפניו כנדרי רשעים הימנו אסור בו בשבועה ופירשוה בגמרא כשאמר הימנו שלא אוכל וכי תימא מאי למימרא סלקא דעתך אמינא הואיל ולא נפק שבועה מפומיה לאו כלום הוא קמ\"ל שנדרי רשעים כוללים הם אף השבועות ואם אמר שאוכל הימנו חייב לאכלו מדין שבועה ואם אמר הימנו לבד הדבר בספק ואסור לאוכלו אלא שאינו לוקה עליו והוא הדין שאם אמר כנדרי רשעים על אותו ככר שהוא אסור עליו כנדר וכן אם אמר לחבירו כנדרי רשעים עלי מה שאוכל לך שאסור באכילת מאכל של חבירו ואם היה נזיר עובר לפניו וככר מונח לפניו ואומר כנדרי רשעים הריני עלי שלא אוכל הימנו הרי הוא חייב בנזירות ובקרבן ושלא לאכל מן הככר:",
+ "כנדרי כשרים לא אמר כלום שאין דרך הכשרים לקפוץ בנדרים ושבועות ואע\"פ שמדרכם להפריש קרבן אינו אלא מתורת נדבה ולא מחמת חרטה של חטא שאין החטא מצוי בידם וכן אע\"פ שמצינו שדרכם לפעמים בנזירות מכל מקום אין עיקר הענין לחרטת חטא אלא נדבת לב לנעול דלת בפני יצרן וכמעשה של שמעון הצדיק הנזכר בגמרא ואם כן כל שאמר כנדרי כשרים אפילו בהריני ואף בנזיר עובר לפניו אינו נזיר ואם אמר עלי אינו חייב בקרבן ואם אמר על הדבר שאוכל הימנו הואיל והזכיר נדרי כשרים אינו אסור בו הא אמר כנדבת כשרים נדר בנזיר ובקרבן ששתיהם מדרך הכשרים לנדור בהם אבל בנדר ושבועה כלל לא שאין הכשרים מצויין בהם ואע\"פ שבכלל נדר אכילת דברים שאיפשר שנודר בהן דרך נדבה לנעול דלת בפני היצר גם כן אין הדבר מצוי אלא ביין שהוא מושך לחברה עם פועלי און ומה שנאמר על אותו בחור שהיה מתגאה בשערו מילתא דלא שכיח הוא אבל באכילה אין הדבר מצוי ואע\"פ שדרכם לישבע לזרז עצמם בקיום מצות זירוז בעלמא הוא והרי הוא כנדבה ומתוך כך נראה לגדולי הדור שאם אמר כנדרי כשרים פרק זה שעליו ללמוד אותו בחיוב שבועה שהרי דרך כשרים מנדבת לב לישבע על זה ואע\"פ שמצינו בנדרים וידר יעקב נדר וכן למדו משם שנודרין על הצרה אף זה אינו נדר גמור אלא נדבת לב לבטוח בשם ולהודות לו ואם אמר כנדבת רשעים אינו כלום וכן מפורש בתוספתא ופירשו הטעם מפני שאין הרשעים מתנדבים והענין שכמו שפירשנו בכשרים שנזירותם לא מתורת נדר הוא אלא מנדבת הלב כך ברשעים אין נדבתם נדבה גמורה אלא ליראתם על מה שיודעים בעצמם והרי זה כעין נדר וגדולי המחברים כתבו בענין זה דברים שלא נתישבו לנו ונראה שהם מפרשים שהוא מזכיר כל המינים ר\"ל כנדרי רשעים שמהם נזירות וקרבן ושבועה שלא אוכל הימנו וכשאכל נתחייב בכל אלו והרי הוא נזיר שלשים יום וחייב קרבן ולוקה משום בטוי ולא הוזקקו בזו נזיר עובר לפניו כלל וכתבו שאם אמר כנדרי רשעים שאוכל לך ר\"ל שלא הזכירו מיני קרבן שהוא אסור אלא שאינו חייב ואחר כך כתבו שאם אמר כנדרי רשעים עלי חייב קרבן ואם אמר כנדרי רשעים הריני נזיר עובר לפניו הרי הוא נזיר ואם אמר על הככר כנדרי רשעים שלא אוכלנו חייב בשבועת ביטוי ואין הדברים מתישבים בראשונה ר\"ל בהזכרת מיני הנזירות והקרבן והשבועה אלא שהדברים אמתיים מצד עצמן:",
+ "ואחר שפירשנו ענין הידות ופירשנו בהם חמש ידות לאיסור והם מודרני ומופרשני ומרוחקני וכנדרי רשעים וכנדבת כשרים וכן כל כיוצא בהם ושתי ידות להיתר והם כנדרי כשרים וכנדבת רשעים ויד אחת לספק והיא מנודה אני לך הניח ענין ביאורן וחזר לדין הכינויין ואמר שכינויי נדרים הם קנם קנס קנח וכל אלו כנויים לקרבן שעיקרו הוא שיאמר בהמה זו לקרבן וכנוי חכמים בו בלשון קנם וכנוי העלגים קנס קנח וכיוצא באלו ובנדרי הקדש אם הפריש בהמה ואמר הרי זו קנם או קנס או קנח הרי היא קרבן וכמו שאמרו בתלמוד המערב מהו לקדש לשמים בלשון קנס נשמעינה מן הדא אמר לו השאילני קרדומך קנם קרדום שיש לי וכו' הדא אמרה קדש קרדום קדשו נכסים הדא אמרה אדם מקדש לשמים בלשון קנם ומאחר שכן אף בנדרי איסור אם אמר ככר זה עלי קנם או קנס או קנח הרי זה נאסר מתורת כינוי נדר ואמר אחר כן שכינויי חרמים כחרמים וענין החרמים הוא שאם אמר כל נכסי חרם לשמים או חפץ פלוני שלי חרם לשמים הרי זה לבדק הבית כהקדש גמור אבל סתם חרמים לכהנים ומשבאו ליד כהן הרי הן בידו חולין גמורים ואין לזו מקום במשנתינו אבל אם החרים סתם ועדיין הוא ברשותו שהוא עדיין כהקדש או שהחרים לשמים שהוא הקדש גמור לעולם עד שיפדה על זו אנו עסוקים במשנה זו שלא סוף דבר אם אמר נכסי חרם אלא אף באומר חרק חרף חרך וכיוצא באלו וכן בנזיר לא סוף דבר אם אמר הריני נזיר שהוא נזיר אלא אף אם אמר נזיק נזיף נזיח פזיח הכל לפי המקום ולפי הזמן ואין לו לדיין וכו' וכן בשבועה לא סוף דבר אם אמר שבועה שלא אוכל ככר זה שהוא אסור עליו בשבועה אלא אף אם אמר שבואה או שבוקה או שבותה שלא אוכל ככר זה הרי הוא עליו באסור שבועה וכן נדר במואי ופירושו כמו במומתא ויש מפרשים כמו במשה ופירושו בשבועת משה והוא שאמרו בתלמוד המערב נדר במואי הרי זה נדר שנאמר ויואל משה כלומר וכונתו במאי דאישתבע משה נדר במאול הרי זה נדר דכתיב ויואל שאול וכונתו במאי דאישתבע שאול ויש מצריכין שצריך לומר כן ר\"ל במאי דנדר מואי ובמאי דנדר מאול וממה שאמרו בגמרא במואי לא אמר כלום במותא לא אמר כלום במומתא דנדר מואי הרי זה כינוי לשבועה:",
+ "ויש קצת גאונים למדים מכאן שהשבועה אינה צריכה הזכרת השם אלא אף בלא הזכרת השם היא חלה שאלו אמר בה' לא אוכל ככר זה ודאי אינו צריך להזכיר שבועה וכן אף באחד מן הכנויים וכן נראה ממה שפירשו כנדרי רשעים וכו' ופירשנוה לענין שבועה כנדרי רשעים שלא אוכל ממנו וודאי בלא הזכרת השם היא ואם כן מה שאמרו בפרק שבועת העדות שצריכה הזכרת השם כמו שביארנו שם דילפינן אלה אלה מסוטה קשה לזו אלא שאחרוני הרבנים מתרצים שלא הוצרכה לשם אלא במושבע מפי אחרים כענין סוטה וגדולי המפרשים כתבו שלא הוצרכה אלא בשבועת העדות ובשבועת הפקדון בשבועת העדות מגזירה שוה של סוטה באלה אלה ובשבועת הפקדון מגזירה שוה של פקדון לעדות בתחטא תחטא אבל שבועת ביטוי אינה צריכה הזכרת השם אלא כל שאמר שבועה שלא אוכל לך או אפי' מבטא שאוכל לך או אמר אם אוכל לך וכן לאו לאו והן הן כל שכונתו לשבועה כגון בלאו והן שכיון בהם ללאו לאו האמור בהקב\"ה ר\"ל לא אוסיף עוד וכו' ולא יהיה עוד המים למבול וכתוב נשבעתי מעבור מי נח וכו' וכן אם אמר ימין ושמאל ונתכון בהם לימין ושמאל האמור בהקב\"ה כדכתיב נשבע ה' בימינו ובזרוע קדשו וכמו שאמרו בתוספתא האומר ימינה שבועה שמאלה שבועה אינו צריך הזכרת השם כלל ומכל מקום אף הם לא אמרוה אלא לקרבן בשבועת ביטוי שיש קרבן בשגגתה אבל למלקות במזיד לשבועה או לנדר שאין קרבן בשגגתו אלא מלקות בזדונו אינו חייב אלא בהזכרת השם שהרי אזהרתו לענין שבועה מלא תשא את שם ה' וכו' וכן לא תשבעו בשמי וכו' וכן אף גדולי המחברים מודים שאף בלא הזכרת השם איסור מיהא איכא ונמצא שאין ביניהם לענין נדרים כלום ולענין שבועה אין בהם אלא קרבן ומכל מקום לדברי גדולי המחברים אתה מפרש את כל השמועות בהזכרת השם ר\"ל מבטא בה' או הן הן בה' הכל כמו שבארנו בשבועות פרק שבועות בתרא ובפרק שבועות העדות במשנה אחרונה שבו:",
+ "והרי שהשלמנו דיני הכנויין ולא הוזכרו בתלמוד כנויין לערכין ולהקדש ולתמורה ונראין הדברים שכלם כנוייהם כמותם להחמיר שמאחר שאתה מפרש טעם הכנויין מצד עלגות הלשון הרי המה יודעים אומרים מן השין תו רפה ואלו אמרו הרי זה הקדת במקום הרי זה הקדש ודאי מהני ובתלמוד המערב אמרו והלא ערכין וחרמין והקדשות ותמורות כתובים בפרשה ותנינן כנויי חרמין ולא תנינן ערכין ותמורות והקדשות ואלו תנינן מה הוה תנינן ערכין ערפין ערקין ערעין תמורה תמותה תמוקה וסיים הקדש הגדר הגדם ר\"ל בכלם שלא ברפיון הג' והד' ולמה לא תנינן כנויי תרומה ואלו תנינן מה הוה תנינן תרופה תרוצה תרוקה והרי שלא נתברר מלשון התלמוד זה אם יש כינויין באלו אם לאו אלא ששיטת הלשון מוכחת שיש בהם כינויין וכן הדעת נותנת אלא שיש חולקין לומר שלא תקנו כנויין אלא במה שאדם אוסר על עצמו כגון נדר ושבועה וחרם ונזירות אבל ערכין חוב בעלמא הוא שמשעבד עצמו ומכל מקום אף לשיטתם לא ביררו כונתם בהקדש ותמורה ותרומה והדברים רופפים וכן לא הוזכר במשנה זו שבועה אם יש לה יד והתפסה אם לאו וכבר כתבנו בשלישי של שבועות שאין לה התפסה כלל אלא שאם יש לה יד אם לאו הדבר במחלוקת אצל המפרשים ויראה ממשנתנו שיש יד לשבועה ממה שפירשנו בענין כנדרי רשעים הימנו שהיא יד לשבועה ובגמרא יתבאר בע\"ה:",
+ "ואחר שביארנו דין ידות הנדרים וכנוייהם התחיל לבאר דיני התפסת הנדר וכבר ידעת שעקר התפסה הוא שיאמר ככר זה עלי כקרבן או כהקדש שהרי הקרבן וההקדש הוא דבר שלא נאסר מעיקרו אלא על ידי נדר והקדש או שיאמר ככר זה עלי קרבן ואמר על זה לא חולין שאוכל לך כלומר מה שאוכל לך לא יהא חלין ומכלל לאו אתה שומע הן כלומר לא יהא חלין אלא קרבן ויש גורסין לא חלין לא אוכל לך והם נמשכים למה שגורסין גם כן קנם שאיני אוכל לך וכבר פירשנו שגירסא זו אינה מדוקדקת שהרי לשונות אלו הם לשון איסור עצמו על החפץ שהוא ענין שבועה כאלו אמר קנם שלא אוכל לך וכן קרבן שלא אוכל לך ולשון זה אינו נופל בקנם ובקרבן ולא בשום נדר אלא בשבועה אלא שהם דוחקים לפרש שהוא כאלו אמר קנם עלי מאכלך מפני שאיני אוכל לך וכן לא חלין עלי אלא קרבן כל מאכלך כדי שלא אוכל לך והדברים דחוקים ועיקר הגירסא כמו שכתבנו וכן לא כשר מה שאוכל לך כלומר אלא אסור ואע\"פ שאיפשר שהוא מכוין לדבר האסור מעיקרו מכל מקום סתמן להחמיר ודנין בו שלדבר הנדור הוא מכוין הואיל ולשון כשרות ואיסור נופלים בו גם כן וכן לא דכי או לא טהור מה שאוכל לך כלומר אלא טמא ואני מפרשו בטומאה הבאה בקרבן ר\"ל כבשר קדש שנטמא שהוא דבר הנדור וכל שכן בשאמר כן בהדיא ושאינו מזקיק עצמו לדון בו מכלל לאו כגון שאמר טמא עלי מה שאוכל לך והוא שאמר אחריו נותר ופגול כלומר נותר או כנותר עלי מה שאוכל לך וכן בפגול ויש גורסין באלו טהור כלומר טהור עלי מה שאוכל לך והם מפרשים שכונתו לקדש שהוא טהור לגמרי ויש גורסין במשנה זו לחלין שאוכל לך וקורין בה לחלין בפתחות הל' ומפרשים שאע\"פ שהיא תיבה אחת והיה אפשר לפרש שמה שיאכל ממנו יהא עליו חלין ויהא מותר דנין אותו כשתי תיבות ר\"ל לא חלין אלא קרבן שמא כונתו היתה לחלוק תיבות ולומר לא בפתחות ר\"ל לשון תרגום וכן בקצת ספרים גורסין לכשר לטהור וכן יראה מסוגית הגמרא שהעמדנו המשנה שלא כדעת ר' מאיר שאינו סובר מכלל לאו הן ומצינו לו שבלא חלין אף הוא מודה שאסור שאין זה מכלל לאו אלא כאומר בהדיא קרבן כמו שמצינו בברייתא בגמרא השנוייה לר' מאיר לא חלין שאוכל לך אסור וכן בסוגיא הבאה על משנה זו סברוה לחלין לא חלין ליהוי וכו' ומ\"מ יש גורסין סברוה לא חלין ליהוי וכו' ובברייתא גורסין לחלין שאוכל לך בפתחות החי\"ת כלומר חלות תודה אבל לא חלין ולדעת ר' מאיר מכלל לאו הן הוא ומותר לדעתו כמו שיתבאר בגמרא ויש גורסין לחלין לא אוכל לך ומפרשין אותו כתיבה אחת הן בפתחות הל' הן בשבא ומפרשים בה חלין יהא מה שלא אוכל הא מה שאוכל לך יהא קרבן:",
+ "כאימרא שאוכל לך ר\"ל כבש התמיד כדירים ר\"ל כדיר הטלאים הקדושים לצורך התמידין וכעצים פירושו עצי המערכה ויש מפרשים כדירים כשורות של עצי המערכה וכעצים פירושו לדעת זה שני גזירי עצים כאשים ר\"ל הדברים הקרבים בהם והם האמורים שאף הם עצמן קרויין אשים כדכתיב אשי ה' ובתלמוד המערב פירשוהו בשלהבת עצמה ופירשו כקרבנות הקרבים בו וכהיכל כקרבנות ההיכל וכירושלם כקרבנות הקרבים בו ובאחד מכל משמשי המזבח כגון כף ומחתה ומזרק ושאר כלי שרת בכל אלו אע\"פ שלא הזכיר שם קרבן הרי זה נדר בקרבן ור' יהודה אומר האומר ירושלם לא אמר כלום ופירשוה בגמרא אפי' אמר כירושלם שלא נתכוון אלא לעצים ואבנים שבה וחומותיה שאינן קדושות ואין הלכה כדבריו אלא כתנא ��מא:",
+ "האומר קרבן ר\"ל קרבן מה שאוכל לך וכן עולה או מנחה או חטאת או שלמים או תודה אסור שאע\"פ שאין התפסה גמורה אלא באות הכ\"ף ר\"ל כקרבן יהא מה שאוכל לך אף זו כך היא הכונה וכמו שפירשנו ור' יהודה מתיר שאינו קורהו מתפיס אלא באות כ\"ף ואין הלכה כמותו אלא כתנא קמא ואסור וכן אם אמר הקרבן מה שאוכל לך אע\"פ שרומז לקרבן ידוע ואינו וזה שהזכיר בה פעם אחרת כקרבן וקרבן בכדי נקטה שהרי כקרבן הוא התפסה הגמורה וקרבן הרי כבר הזכירו כשאמר האומר קרבן וכו' אלא שסדרן של התפסות הוא מונה הא קרבן שלא אוכל לך מותר שאין זה אלא לשון שבועה ואין שבועה בקרבן ואם הוא מתכוין לנדר הרי הוא שמה שלא יאכל ממנו יהא קרבן הא מה שיאכל ממנו יהא חלין ואם אמר לקרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר ואע\"פ שחומרו של זה הוא במכלל לאו הן כלומר לא קרבן מה שלא אוכל הא מה שאוכל לך יהא קרבן ואינו סובר מכלל לאו הן מכל מקום פירשו בגמרא שנעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ומכל מקום לענין פסק אף לחכמים אסור מצד אחר שפתחות הל' שבו עושהו כאומר לא קרבן יהא מה שאוכל לך יהא קרבן ונאסר מדין מכלל לאו אתה שומע הן:",
+ "ואחר שנתבאר במשניות אלו דיני הנדרים וידותיהם וכינוייהם והתפסותיהם נשאר לבאר משנה אחרונה שענינה במהות הנדר שאינו כלום אלא אם כן בדבר שיש לו ממש ר\"ל שאם אמר קנם שינה עלי לא אמר כלום והוא ממה שכבר ביארנו שהנדר הוא איסור החפץ על עצמו ואחר שהוא כן היאך הוא חל על דבר שאין בו ממש ואע\"פ שהשבועה חלה על דבר שאין בו ממש כגון שבועה שלא אישן היום טעם הדבר מפני שהשבועה היא איסור עצמו על החפץ והרי עצמו דבר שיש בו ממש הוא אבל נדר לא ומעתה אם אמר לחבירו קנם פי מדבר עמך ידי עושה עמך רגלי מהלכת עמך אסור שמאחר שאמר פיו מדבר עמך פירושו קנם פי עליך לדבור או יאסר פי עליך לדבור וכן באחרים אבל אם אמר קנם שאני מדבר או שאני מהלך וכו' אינו כלום אלא אם כן בשבועה ויש מפרשים שאף קנם פי מדבר איסור עצמו על החפץ הוא הואיל ואמר מדבר ואין הקנם מסור על הפה אלא על מלת מדבר ואינו כלום עד שיאמר קנם פי לדבור או יאסר פי לדבור ובגמרא נרחיב בה את הדרך בע\"ה ומכל מקום אם אמר קנם עלי דבר זה אם אדבר או אם אלך אין זה בדין הנזכר אלא לכשידבר או שילך נאסר ואם אמר אם אעשה וכו' הרי עלי להקריב כך וכך נתחייב וכן כל כיוצא בזה והרי למדת בכלל משנתנו שהן ארבע משניות כוללות ארבע דינין הראשונה בביאור ידות הנדרים השניה בדין כנוייהן השלישית בדין התפסותיהן הרביעית בדין דבר שאין בו ממש:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו וביררנו הלכה פסוקה היא אלא שיש בהם קצת דברים שהם צריכים הרחבת ביאור כמו שנבאר בגמרא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא הן להשלמת דינין אלו הן לענינים אחרים שנתגלגלו בה אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "כבר התחלנו לבאר שהשבועה היא בלשון איסור עצמו על החפץ ר\"ל שאעשה או שלא אעשה דבר פלוני ומתוך כך היא חלה אף על דבר שאין בו ממש ואינה חלה על דבר מצוה שהרי הוא עצמו משועבד לה והנדר הוא ענין איסור החפץ על עצמו ר\"ל דבר זה עלי כקרבן וכיוצא באלו ומתוך כך אינו חל על דבר שאין בו ממש והוא חל אף על דבר מצוה שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ועל ענין זה אמרו איידי דתנא נדרים דאסר חפצא עלויה תנא חרמים בהדיה ולאפוקי שבועה דאסר נפשיה אחפצא ולכאורה יראה שאם נדר בלשון איסור עצמו על חפץ ר\"ל קנם שלא אוכל לך או נשבע בלשון איסור החפץ על עצמו ר\"ל שבועה עלי מה שאוכל לך אינו כלום ואף בתלמוד המערב נחלקו בה יחיד ורבים והוא שאמרו שם ר' יודן ור' מונא אמרין אין נדר בלשון שבועה ואין שבועה בלשון נדר ור' יוסא אומר יש נדר בלשון שבועה ויש שבועה בלשון נדר ועל כל פנים הלכה כרבים ואם כן צריך לפרש שהרי בשלישי של שבועות אמרו שאם היה חבירו מסרהב בו שיאכל עמו והוא מסרב ואומר שבועה שאוכל לך אסור לאכול עמו שמאחר שעל ידי סרהוב חבירו הוא בא לומר כן כונתו לומר בשבועה יהא עלי מה שאוכל לך והרי ששבועה בלשון נדר מועלת לאסור ואין לנו בתירוץ קושיא זו אלא שכל נדר שבלשון שבועה ושבועה שבלשון נדר אע\"פ שמן התורה אינה כלום מכל מקום יש בה איסור מדברי סופרים על הדרך שאמרו בנדר על דבר שאין בו ממש שהוא בבל יחל מדרבנן ואותה שבשבועות על איסור סופרים נאמרה אבל מן התורה אינה כלום ומכאן פרשנו במשנתנו שגירסת הספרים הישנים שכתוב בהן שאיני אוכל לך אינה גירסא מיושרת אלא כל שתמצא לשון זה ראוי לגרוס שאני כלומר קנם יהא עלי מה שאוכל לך וכן אין גורסין לא חלין לא אוכל לך אלא לא חלין שאוכל לך כמו שביארנו במשנה וכן כל שאתה מוצא נדר בלשון שבועה או שבועה בלשון נדר באיסור תורה אתה מישבה בדרכים אלו כגון מה שאמרו במשנתנו קנם פי מדבר עמך וכף והעמדנוה באומר יאסר פי לדבור שנראין הדברים כאומר יאסר פי עלי שלא אדבר עמך אינו כן אלא יאסר פי עלי להנאת דבור שעמך ומה שאמרו בשלישי של שבועות אי זהו איסור האמור בתורה הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אביו וכו' לא שיאמר כלשון הזה ר\"ל שלא אוכל שלא כיון בה אלא להשמיענו שהנדר המותפס צריך שיתפיסנו בדבר הנדור ולא דקדק בלשון אלא ביאור הענין הוא שאומר הרי עלי בשר כיום שמת בו אביו ור\"ל שכבר הוא נדור באותו היום כמו שביארנו וכן מה שאמרו שם קנמות מצטרפין ר\"ל כל שהזכירן בדבור אחד והוא שאמר אכילה משתיהן עלי קנם והשבועות אינן מצטרפות אף בדרך זה ר\"ל אכילה משתיהן עלי שבועה אגב גררא דקנמות נקטה לשבועות בהאי לישנא ולא דרך דקדוק אלא עיקר הלשון שבועה שלא אוכל משתיהן ומתוך שלא כיון שם אלא לבאר שהקנמות מצטרפין לא דקדק בלשון ואף בתלמוד המערב הוזכר בראשונה כן אי זהו איסר ככר זה עלי כיום שמת בו אביו או שיאמר סתם הרי יום זה כיום שמת בו אביו וכן מה שאמרו שם יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי גמל פורח באויר ענינו שבועה שלא אוכל אם לא ראיתי ומתוך שלא בא אלא להודעה ששבועת הבאי מותרת כנדר של הבאי לא הקפיד על לשונו ויש חולקין לומר שיש שבועה בלשון נדר ונדר בלשון שבועה אף לאיסור תורה מכח השמועות שכתבנו ואי אפשר לומר כן לדחות לשון השגור בכל מקום בשבועה דאסר נפשיה אחפצא ובנדר דאסר חפצא עילויה בלא ראיה והשמועות כבר ישבנו את כלם לשטה זו וכן עיקר:",
+ "במסכת שבת כ' א' ביארנו שיש פתילות ושמנים שמדליקין בהן בשבת ויש שאין מדליקין והטעם באלו שאין מדליקין בהן בפתילות שאין האור מתאחז בהן כל כך ואין השלהבת עולה בהן יפה אלא נפסקת וקופצת והוא הנקרא בלשון תלמוד מסכסכת כלומר שמתעכבת במקום אחד וקופצת משם למקום אחר ומתוך כך צריכה תקון תמיד ופסול השמנים מפני שיש מהם שמצד עבים ועכירותם אין הפתילה אף הראויה שבהם שואבת יפה הימנו ואינו נמשך אחר הפתילה והוא צריך תמיד להטות ולתקן ופרטי הפתילות והשמנים הפסולים לכך כבר נתפרשו בשני של שבת לכש וחסן וכלך וכו' בפתילות וזפת ושע��ה ושמן קיק וכו' בשמנים וכן התבאר שם שאסור להטמין את הקדרה על הכירה אע\"פ שהיא גרופה וקטומה או אפילו סלקה מעל הכירה ואפילו מבעוד יום ואע\"פ שנתבשל כמאכל בן דרוסאי בדבר המוסיף הבל מחשש שמא יטמין ברמץ אלא שיטמין בדבר המעמיד ופרטי הדברים שמוסיפין הבל נתפרשו שם בפרק שלישי גפת ומלח וכו' וכן התבאר שם שמאחר שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת אף הוצאתה בכלל ויש דברים שהותרו בהוצאתה וכלל הדברים בענין זה שכל שאותו דבר עשוי לשמירה ושהבהמה צריכה לשמירה זו מותר שזהו כעין תכשיט ומלבוש אבל מה שאינו עשוי לשמירה אלא שאין הבהמה צריכה לה כגון שמירה מעולה ביותר או שעשוי לשמירה ואינה שמירה כגון שמירה פחותה ביותר הרי הוא משאוי ואסור להניחה לצאת עמו ופרטי דברים אלו נתפרשו שם בפרק חמישי כמו שאמרו יוצא גמל באפסר וכו' וכן התבאר שם שאין לאיש או לאשה היתר בהוצאה דרך מלבוש במה שאינו מלבוש גמור אלא בשני ענינים אחד שיהא הענין תכשיט אצל נושאו שכל שאינו כן הרי הוא משאוי אצלו והשני שאף באותם הקרויים תכשיט כל שיש לחוש שיהא הנושאו שולפו להראותו לאחרים מצד חשיבותו או מצד זרות התכשיט אסור אלא שזו השניה יש אומרין שאין חוששין בה אלא באשה וכבר התבארו פרטי ענינים אלו שם בפרק ששי וכמו שאמרו שם לא תצא אשה בחוטי צמר או פשתן ר\"ל העשויים לקלע בהם שער ראשה הכל כמו שביארנו שם:",
+ "בשמיני של בתרא התבאר שיש במיני הקורבות שהן ראויות לירש ולהוריש ויש שאינן ראויות לכלום ויש ראויות לירש ולא להוריש ויש ראויות להוריש ולא לירש ופרטי הענינים שהאב והבן כשאין זרע לבן והאחים מן האב כשאין להם לא אב ולא זרע נוחלין ומנחילין ר\"ל שנוחלין זה את זה והאיש עם אמו ועם אשתו נוחל ולא מנחיל ומורישיהן ר\"ל האם לבנה והאשה לבעלה מנחילין ולא נוחלין והאחים מן האם לא מנחילין ולא נוחלין:",
+ "בשמיני של יבמות התבאר שיש מן היבמות שהיו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן ויש מותרות ליבמיהן אע\"פ שהיו אסורות לבעליהן ויש מותרות לשניהן ויש אסורות לשניהם ודבר זה אינו נאמר באותם שהם עריות של כריתות או של מיתת בית דין שכל שהיא ערוה עליו אינו קרוי בעל וכן יבמה אינו קרוי יבם אלא לא נאמרו הדברים אלא באיסורי לאוין וחייבי עשה ושניות שמדברי סופרים שמאחר שיש בהם תורת אישות לא נפקעה מהן תורת חליצה ויבום לגמרי אלא צריכה חליצה וכל שבעל קנה ואסור לקיימה וצריכה גט וזהו שאמר יש מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן והם כהן הדיוט שנשא את האלמנה ויש לו אח כהן גדול ולאו דוקא שנשא את האלמנה שאף בשנשאה בתולה מכי מית ליה מיהא נעשית אלמנה ושומרת יבם ואסורה לכהן גדול ואין אומרים אתי עשה ודחי לא תעשה משום דגזרינן ביאה ראשונה אטו שניה כמו שביארנו שם אלא משום סיפא נקט לה דקתני באותן האסורות לשניהם כהן גדול שנשא אלמנה ויש לו אח כהן הדיוט שלא נאסרה לשני אלא מפני שנאסרה לראשון ונעשית חללה וכן חלל שנשא כהנת כשרה ויש לו אח כשר שהוא כהן והרי שהכשרה היתה מותרת לבעל שלא הוזהרו כשרות לכהנה לינשא לפסולי כהנה ואסורה ליבם שהרי מכל מקום נתחללה בביאת החלל מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן כגון כהן גדול שקדש את האלמנה ומת ויש לו אח כהן הדיוט שמאחר שהראשון לא נשא לא נעשית חללה ומותרת לשני וכן כהן כשר שנשא חללה ויש לו אח חלל אסורות לשניהם כגון כהן גדול שנשא את האלמנה ומאחר שנשא נתחללה בביאתו ונאסרה לראשון מתורת אלמ��ה אף בביאה ראשונה ולשני מתורת חללה וכן כהן כשר שנשא חללה ויש לו אח כשר ושאר כל הנשים מותרות לבעליהן וליבמיהן:",
+ "בחמישי של מנחות התבאר שיש מנחות שטעונות שמן ולבונה לוג שמן לכל עשרון וקומץ לבונה לכל מנחה והם מנחת הסולת והמחבת והמרחשת והרבה כיוצא בהן הוזכרו במקומן בפרק כל המנחות באות מצה ויש טעונות שמן ולא לבונה והיא מנחת נסכים המפורשת בכל הקרבנות בפרשת נסכים שבסדר שלח לך ויש טעונות לבונה ולא שמן והוא לחם הפנים ויש שאינן טעונות לא זה ולא זה והם שתי הלחם ומנחת חוטא והיא מנחת העני שנתחייב חטאת ואין ידו משגת ומנחת קנאות וכן יש מהן טעונות הגשה למערב כנגד חדה של קרן דרומית מערבית מדכתיב והגישה אל מזבח ה' ואין טעונות תנופה והן הסלת והמחבת והמרחשת והרבה כיוצא בהן כמו שיתבאר שם ויש מהן טעונות תנופה ולא הגשה והם לוג שמן של מצורע ואשמו ובכורים ויש שאין טעונות לא הגשה ולא תנופה והם לחם הפנים ומנחת נסכים ויש טעונות הגשה ותנופה והם מנחת העומר ומנחת קנאות וכל שיש שם הגשה ותנופה תנופה קודמת והתנופה היתה במזרח וההגשה במערב:",
+ "בשמיני של בכורות התבאר שיש בכור לנחלה ר\"ל ליטול פי שנים בנכסי אביו ואינו בכור לכהנה להטעינו פדיון והוא הבא אחר הנפלים שהרי הנפל אין לבו דוה עליו וכל שהוא ראשון להיות ראוי שיהיה לב אביו דוה עליו ראשית אונו הוא ונעשה בכור לנחלה אבל אינו בכור לכהן שהרי בפטר רחם תלא רחמנא והוא הדין אם נשא אשה שהיו לה בנים והוא לא היו לו בנים לעולם ויש בכור לכהן ואינו בכור לנחלה כגון שהיו לו בנים ונשא אשה והוליד ממנה בן שהוא בכור לכהן דבפטר רחם תלא רחמנא והרי זה בכור לאמו ואין בכור לנחלה שאין זה ראשית אונו ויש בכור לזה ולזה אע\"פ שאינו פטר רחם לגמרי והוא שהפילה שפיר מלא מים או כמין דגים וחגבים והמפלת ביום ארבעים כלל הדברים כל נפל שאמו טמאה לידה אין הבא אחריו פטר רחם וכל שאין אמו טמאה לידה הבא אחריו פטר רחם ויש שאינו בכור לא לזה ולא לזה אע\"פ שהוא ראשית אונו ופטר רחם והוא יוצא דופן לנחלה לא דוילדו לו בעינן וזו אינה קרויה לידה לכהן לא דפטר רחם כתיב וזו אינה פטר רחם:",
+ "ולענין ביאור זה שאמרו הלין משום דאוישן ליה מפרש ההוא דפתח ברישא פירושו ארבע חלוקות כמו שתאמר בראשונה נוחלין ומנחילין נוחלין ולא מנחילין מנחילין ולא נוחלין לא נוחלין ולא מנחילין וכן כלם וכדי שלא ישכח אחת מהן מפורש על הסדר שהוזכרו אבל משנתנו אינו אלא שתים ואין שכחה מצויה בהם וחזר והקשה מכמה מקומות שאינן אלא שתי חלוקות ותירץ בה כלהו דוקא ואי נמי דאיידי דאתיין מדרשא אקדמא והאי דלא אדכרינהו ברישא משום דכינויין אף הם עיקר נדר הם אלא שהם לשון גויים ר\"ל הרי הם נדר גמור לשון עמי הארץ כמו שיתבאר בסמוך:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו במשנתנו שהכנויים ושאר המינין שהוזכרו שם כלם נדר גמור מן התורה ומכל מקום בפרק זה נחלקו בה ר' יוחנן וריש לקיש שר' יוחנן אומר כנויין לשון גויים הם ופירשו בה גדולי הרבנים שהם לשונות מומחים לקצת לשונות של שבעים לשון ומאחר שהנדר אין צריך לשון הקדש כל הנודר בהם הואיל ולשון מומחה הוא אצל קצת לשונות נדר גמור הוא מן התורה והוא הדין לדעתם בשאר לשונות הגויים שכל שנדר בהם נדר גמור הוא מן התורה ולא תפשו שלשה לשונות שהוזכרו אלא שהם קרובים ללשון הקדש ובתוספות דוחים פירוש זה שאע\"פ שהאמת כך הוא שהנ��ר ודאי בכל לשון נאמר מכל מקום במתניתין הוה ליה לאשמעינן טפי בשאר לשונות שאינן דומין ללשון הקדש וכל שכן באותם הדומין ועוד היה לו לשנות דרך כלל כל הנודר באי זה לשון שאינו לשון הקדש כנוי נדר הוא ודנין אותו בנדר גמור ומתוך כך הם דוחקים בפירושה ומפרשים לשון גויים הם כדברי גדולי הרבנים אלא שלדעתם פירשו שלשה לשונות אלו מפני ששלשתם יש הפרש ביניהם לשאר הלשונות והוא ששלש אלה אע\"פ שאין הנודר מבין משמעות הלשונות הואיל וקרובים ללשון הקדש הא שאר הלשונות אין נדרו כלום אלא אם כן הוא מבין משמעות הלשון שהוא לשם נדר ולא הועלנו בדבריהם כלום שאם הוא מתכוין לידור ופיו ולבו שוין היאך איפשר שלא היה לו משמעות בלשון אלא עיקר הדברים כמו שפירשנו במשנתנו שלא על לשון האומות נאמר אלא אף על בעלי לשון הקדש ומילת גויים אמורה כאן על המון עם וכאלו אמר שהן לשונות של עמי הארץ ומתוך שעלגותם גורם להם כן דנין אותו בנדר גמור מן התורה ומכל מקום לריש לקיש הם לשונות שבדו להם חכמים ר\"ל שתקנו שיהא לשון זה מועיל לנדר אע\"פ שאין העם רגיל לדבר כן כדי שלא יהא שם קרבן שגור בפיהם מפני שמן הסתם בשבאים לידור אינן נודרין אלא בלשון קרבן וכל שאתה משכיח שם קרבן מפיהם אתה מרחיקם מרגילות הנדרים שכל ששגור בפיו שם קרבן מתוך שהוא מזכירו יקפוץ בנדרים ויבא לפעמים להזכיר שם שמים לבטלה והנה שירצה לומר לה' קרבן וכשיאמר לה' יתחרט ולא יסיים דבורו ונמצא מוציא שם שמים לבטלה ואחר שלשונות אלו תקנת חכמים הם יש לדון לדעתו שאין בהם מלקות בזדונן ולא אמרו כנויין כנדרים אלא לאיסור סופרים ואם כן קשה לפרש שהרי בראש מסכת נזיר אמרו כל כנויי נזירות כנזירות ופירשו תחלה ידות נזירות והוא האומר אהא והקשו שם וליפרוש כנויין ברישא ותירץ ידות אתיין ליה מדרשה ואקדמינהו והקשו עוד וליתני ידות ברישא ותירץ תנא כי מתחיל בעיקר קא מתחיל אלמא שכנויי נזירות מטעינים קרבן כנזירות עצמו וזו ודאי אף לדעת ריש לקיש היא שאם לא כן היה לו להקשות הניחא למאן דאמר כנויין לשון גויים הם על הדרך שהקשוה כאן אלא נראה שאף לדעת ריש לקיש כנויין כנדר לנזיר לקרבן ולמלקות ואם כן הוא הדין בנדרים למלקות במזיד וגדולי הרבנים מתרצים בה דרך פירוש שאף ריש לקיש שלא חלק אלא בכנויי נדרים אבל בכנויי נזירות מודה שהן מן התורה ופירשו הטעם דאי גריר ליה לרגלה דקוף בנזיק וכן דופן השמאלית של ח' שבנזיח ולבריח שבתוך הפ\"א של פזיח וגב שלה הוה ליה נזיר מבלי שלא יצטרך לכתוב כלום ודברים דחוקים הם אלא עיקר הדברים שאף ריש לקיש כך הוא אומר שלשונות אלו חכמים תקנו להיותם לשונות גמורים אצל הנדר ומאחר שחזרו לשונות גמורים נעשה הנודר בהם כנודר בקרבן עצמו לחייבו מלקות במזיד ולא חל עליהם שם סופרים אלא על הלשון ולענין פסק מיהא אין לנו שהלכה כר' יוחנן:",
+ "כבר ביארנו שהידות אינן מפורשות בתורה אלא שהוציאום מן הדרשא והוא שאמרו נזיר להזיר לעשות ידות נזירות כנזירות אין לי אלא בנזירות בנדרים מנין ת\"ל לנדור נדר נזיר מקיש נדרים לנזירות מה נזירות ידות שלו כנזירות אף נדרים כן ויד הנזירות הוא שהיה נזיר עובר לפניו והוא אומר אהא ומכל מקום בשאר הדברים כגון חרמים ושבועות לא נתברר אם יש להן יד אם לאו ומתוך כך כתבו רבים שאין יד לשבועה וממה שמצינו בשלישי של שבועות שנשתנה דינה מנדר אף לענין התפסה שאם נשבע על הככר שלא יאכלנו ואמר על ככר אחר הרי עלי זה כזה א��ן בו דין שבועה דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי אלא שמכל מקום יש בה איסור סופרים וכן אם נשבע על הככר שלא יאכלנו ואמר חבירו ואני אף על פי שבנדר ונזירות הויא התפסה וכמו שאמרו הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני הרי הוא נזיר בשבועה אינו כלום ומאחר שראו שהשבועה יצאה מכלל דין נדר ונזירות לענין התפסה ולא ראו שיזכירו בשום מקום יד לשבועה לא במסכת שבועות ולא במסכת נדרים ולא במסכת נזיר החליטו את הדבר לומר שאין יד לשבועה ואף גדולי המחברים לא הזכירוה אלא שאיפשר לדבריהם שמתוך שהיד אין בו הזכרת השם והם מזקיקין הזכרת השם בכל שבועה לא הזכירוה אלא שאף בזו לא הועלנו שאף ביד יכול להזכיר את השם שיד השבועה הוא שנשבע על הככר שלא יאכלנו ואמר על האחר וזו ולא אמר וזו נמי והרי איפשר לו לומר ביד ואע\"פ כן לא הזכירוה לא הם ולא אחד מן המחברים הראשונים ומכל מקום תלמוד המערב מעיד לנו שיש יד לשבועה שהרי בהדיא למדו ידות שבועה מהשבע שבועה וידות חרמים מכל חרם אשר יחרם וכן שאמרו שם לא אוכל לך תופשין אותו משום יד לשבועה או לא אמר ר' יוסא ארחא דבר נשא מימר שבועה לא אוכל לך דילמא לא אוכל לך שבועה כלומר ומאחר שאין דרך לומר לא אוכל לך שבועה אין לא אוכל לך נקרא יד שהיד התחלת דבור הוא ולא סוף דבור ובנדרים דרכן של בני אדם לומר שאוכל לך קרבן אבל בשבועה אין דרך לומר שלא אוכל לך אני נשבע הא למדת שכל שראוי לקרותו יד יש יד לשבועה וכל שנשבע על האחד שלא יאכלנו ואמר על האחר וזו אסור אף על השני אע\"פ שלא אמר וזו נמי וזה שנשתנה דינה בהתפסה טעם הדבר מפני שהשבועה אין הככר אסור בעצמו והיאך התפסתו מועלת וזה שלא הוזכרו ידות שבועה להדיא סומך על שהוקשו נדרים לשבועות ברוב מקומות וזהו עיקר הדברים ואף במשנתנו אתה למד שאם אמר כנדרי רשעים שלא אוכל ממנו חייב מדין שבועה ואע\"פ שלא הזכיר לשון שבועה מכל מקום יד שבועה היא אלא שבזו איפשר שכנדרי רשעים הוי כאומר שבועה:",
+ "כשם שלמדנו נדרים מנזירות לענין ידות כך למדנו נזירות מנדרים לענין שאף בנזירות האב מיפר נזירות בתו והבעל נזירות אשתו ושאלו למטה למה לי היקשא ר\"ל סמיכות המקראות של נדר ונזירות תיתי במה מצינו ותירץ שאלו היה בא במה מצינו הייתי אומר דוקא בנדר השליטה תורה לאב ובעל מפני שסתמו אין לו קיצבא אלא אסור לעולם ואף ביין אלו אמרה קנם יין עלי נדר הוא אבל כל שאסרתו על עצמה בלשון חיוב נזירות ר\"ל הריני נזירה הואיל ואינה נזירה אלא ל' יום שסתם נזירות שלשים יום אימא לא קמל\"ן היקשא ולענין ביאור יש שואלין אף לענין ידות היאך לא היקשה בכאן תיתי במה מצינו ולא נצטרך להיקש ואינו כלום שלענין היד אתה צריך ללמוד שתהא יד הנדר כנדר ללקות עליה ואין מלקין במה מצינו שכל מה מצינו בכלל מדת קל וחומר הוא ואין עונשין מן הדין:"
+ ],
+ [
+ "הנדר אין אזהרת זדונו אלא בבל יחל ולוקין עליו אבל הנזיר אזהרתו מבל יחל ומבל יאכל חרצן או בל ישתה יין ונמצא עובר בשתים ולוקה שתים אחת משום בל יחל שהוא כולל כל הנדרים ואחת מלאו המיוחד לאותו דבר שאכל ושתה ואזהרת בל יחל לא נאמרה אלא מהיקש של נדרים וכן אתה למד בהיקש זה שכמו שהנדר אדם עובר עליו בבל תאחר ר\"ל בנדרי הקדש כגון שאמר הרי עלי עולה וכיוצא בזה אף הנזירות כן על הדרך שיתבאר בסמוך:",
+ "נזירות חלה על נזירות ר\"ל שאם אמר הריני נזיר שנ' שהוא נזיר אם חזר ואמר אפילו באותו היום הר��ני נזיר חל עליו נזירות אחרת ומונה ששים יום ויש מפרשים גם כן שאם שתה יין בנזירות ראשון חייב שתים ואינו כלום שאין נזירות שניה חלה עד שיגמר מנין הראשונה או שיהא נשאל עליה וכשנשאל עליה נפלו לו ימים שמנה בראשונה לנזירות שניה ושבועה מיהא אינה חלה על שבועה שאם נשבע על הככר שלא יאכלנו וחזר ונשבע שלא יאכלנו אינו חייב אלא אחת ומכל מקום אין כונתנו לומר שלא תהא שבועה כלל ושנעשהו בשבועה ראשונה כדבר האסור שאין שבועה חלה עליו אלא תלויה ועומדת היא שאם נשאל על הראשונה השניה חלה וא\"ת א\"כ שוה שבועה לנזירות שהרי כבר ביארנו שאף נזירות אין בו חיוב אלא אחת יש ביניהם שהשבועה אלו נשבע שלא יאכלנה לזמן ידוע וחזר ונשבע שלא יאכלנה לאותו הזמן מותר בה אחר הזמן ואין אומרים שלזמן אחר הוא מכוין ובנזירות נוהג שתים ומה שביארנו בשבועה שאם נשבע שלא יאכלנו וחזר ונשבע כן שאינו חייב אלא אחת הוא הדין בקנם הואיל ולית ליה קיצותא ולא אמרו יש נדר בתוך נדר אלא בנזירות הואיל ואית ליה קיצותא ובפרק שני יתרחבו בה הדברים בעזרת השם ובישועתו:",
+ "זה שביארנו שהנזירות עובר בבל תאחר כנדר שאלו בסוגיא זו בל תאחר בנזירות מאי עבידתיה דהא מכי אמר הריני נזיר הוה ליה נזיר וקם ליה בבל יאכל חרצן ובל ישתה יין ומה מקום לבל תאחר למי שאינו אצל אותו דבר בעשה אלא בלאו וטרחו בגמרא לישבה בהרבה פנים ואני רוצה להעירך בביאור השמועה דרך הקצרה לכלול לך פסקים שבה בתוך ביאורה והוא שאמרו בל תאחר בנזירות היכי משכחת דהא לאלתר חייל עליה נזירות ופירשוה תחלה באומר לכשארצה אהא נזיר ולא עלתה להם שכל שהוא אומר כן אינו בבל תאחר לעולם שהרי ברצונו הוא תלוי ואינו רוצה בכך ולמדת לפי דרכך שהאומר הריני נזיר לכשארצה אינו חייב עד שירצה בכך ומאותה שעה צריך עד שיתחיל בנזירותו ולענין השאלה חזרו ופרשו כגון שאמר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר דמההיא שעתא הוה ליה נזיר ולא נזיר ממש שאם כן בל תאחר מהיכא אלא מההיא שעתא אע\"ג דלא חל עליה נזירות חיוב נזירות מיהא חייל עליה שמאחר שעל כל פנים צריך לנהוג נזירות קודם שיפטר וכל שעתא ושעתא איכא למיחש למיתה ואם לא ינהוג נזירות נמצא עובר למפרע צריך שלא לאחר לקבל עליו נזירות וכל שעתא ושעתא עובר בבל תאחר עד שיתחיל בו ויהא נזיר לגמרי אלא שאינו לוקה והרי זה ככהן האומר לאשתו הרי זה גיטיך שעה אחת קודם מיתתי שאסורה לאכל בתרומה מיד מחשש מיתה אלא שאינו דומה לגמרי דאלו בכהנת אם אכלה ולא מת כדין אכלה שאין כאן איסור תורה אלא מחשש מיתה וזה אע\"פ שלא נפטר עובר משום בל תאחר מפני שחיוב הנזירות רבוץ עליו לעשותו והוא זמן נמשך שלשים יום ויש לחוש בו וכן אינו בדין שלשה רגלים שהרי בחייו הוא תלוי ויש לו לחוש ומעתה הוא חייב לנהוג נזירות מיד אלא שאינו לוקה עליו וכן הלכה ואף זו נראה שלא מן התורה לגמרי הוא אלא דרך אסמכתא אבל מן התורה אין חיוב בל תאחר חל עליו אלא שאם נפטר הולך לו בעונו ויש מפרשים שלאחר שלשה רגלים מיהא עובר בבל תאחר מן התורה ויש למדים מכאן על מי שאמר הרי עלי שאדור בנזירות או שאדור כך וכך שעובר בבל תאחר עד שידור ויתחיל:"
+ ],
+ [
+ "ורב אחא בר יעקב תירצה כגון שנזר והוא בבית הקברות ר\"ל ונשתהא לשם ודבר זה נחלקו עליו ר' יוחנן וריש לקיש במסכת נזיר שלדעת ר' יוחנן חיילא עליה נזירות מאלתר ואינו צריך לנדור בנזירות פעם אחרת לכשיצא ולריש לקיש לא חיילא עליה אלא שהוא חייב לחזור ולנדור בנזירות פעם אחרת כשיצא ומר בר רב אשי פירש שם דבריהם שאף לריש לקיש חיילא ואינו צריך לחזור ולידור פעם אחרת ולא חלק אלא שאם אכל ושתה שם דברים האסורים אינו לוקה שאע\"פ שחיוב נזירות חל עליו מעכשיו דוקא לענין שאינו צריך קבלה אחרת אבל לענין מלקות לא הואיל ועדין אינו מתחיל למנות ולר' יוחנן אע\"פ שאינו מתחיל למנות נזיר הוא ואיסור נזירות עליו ולוקה על אכילה ושתיה וזה שאינו מונה מפני שאין ימי טומאה עולין למנין והלכה כר' יוחנן ואע\"פ כן מי שנזר בבית הקברות ונשתהא לשם במזיד למחרתו שנמצא מאחר מנינו עובר בבל תאחר ולוקה על שהייתו ששהא למחרתו שמכל מקום אע\"פ שנזיר הוא מאחר הוא נזירות של טהרה וכן הלכה ודקדקו בה שהנזיר שטימא עצמו במזיד עובר בבל תאחר אחר שהוא מאחר נזירות של טהרה ונמצא לוקה ארבע מלקיות משום לא יטמא ומשום בל יחל דברו ומשום בל תאחר ומשום באהל מת לא יבא ובתוספות כתבו שאף אם נטמא בשוגג ועמד בטומאתו יותר מן הראוי שאף זה עובר בבל תאחר ורב אחא פירשה אף בנזר במקום טהרה ואע\"פ שחל עליו נזירות מיד ובל תאחר דידיה פירושו באיחור הגלוח ר\"ל שהוא צריך לגלח אחר ששלמו ימי נזירותו ולשחוט קרבנותיו כמו שיתבאר במקומו כדכתיב ותער לא יעבר על ראשו עד מלאת ימי נזרו הא לאחר מלאת יגלח והוא ביום ל\"א ואע\"פ שהתגלחת אינה מעכבת אלא אף בלא גלוח הואיל ושלם נזירותו והביא קרבנותיו מותר בכל מה שנאסר בנזירותו אע\"פ כן מצוה לגלח אחר שחיטת הקרבנות קודם הקרבתן ואם עבר והקריב בלא גלוח מכל מקום מצוה עליו לגלח אפילו לאחר כמה ועובר עליה בבל תאחר וכן הלכה ומר זוטרא פירשה גם כן בנזיר טהור ונשלם נזירותו ובבל תאחר של קרבנות אם אינו מביא אחר מלאת מיד ואע\"פ שבל תאחר זה יוצא לנו ממקרא אחר מדכתי' בפרשת בל תאחר כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך אלו חטאות ואשמות סלקא דעתך אמינא הואיל והקל הכתוב בנזיר בדבר אחר נקל בו אף בזו שלא לעבור בבל תאחר קמל\"ן ושאלו בה אי זהו אותו דבר שהיקלו בו בנזיר אילימא דלא מיתפיס ליה חטאת נזיר בנדר ר\"ל שאם אחר שאינו נזיר הפריש בהמה ואמר זו תהא חטאת נזיר אינו כלום שאין חטאת נזיר נדר ונדב אלא אם הוא נעשה נזיר חייב חטאת ממילא ואם לא נעשה נזיר אינו יכול להביא חטאת נזיר בנדר אין זה כלום שהרי אף בחטאת חלב כן ר\"ל חטאת הבאה על אכילת חלב ושאר עבירות שכיוצא בה שאין חטאת בא בתורת נדר אלא אם כן חטא באותו דבר הראוי להביאו עליו ואע\"פ כן עובר עליו בבל תאחר וכן הלכה והיה מחזר לפרשה ממה שאמרו בה שאם אמר הריני נזיר מן החרצן או מן הזג שהוא נזיר לכל וכן הלכה אלא שהקשה לו שהרי חידוש זה חומרא הוא והיאך נקל בו מצד אחר בשבילו אדרבה יש לנו להחמיר:"
+ ],
+ [
+ "ופירשוה ממה שהקלו בו שאע\"פ שהוא טעון שלש קרבנות בשעת הגלוח ר\"ל חטאת עולה ושלמים ושיגלח לשם שלשתן ר\"ל אחר שחיטת שלשתן אם לא גלח אלא לשם אחד מהן ר\"ל אחר שחיטת אחד מהן אע\"פ שהקדים לשחוט את הראוי לאחר והוא שהחטאת קודמת בכל מקום יצא ואין צריך לחזור ולמנות ולגלח לשם שלשתן ואע\"פ שעלתה בזו כהוגן הם חוזרים ומחזרים בה לפרשה ממה שאמרו תחלה שחטאתו אינה נתפסת בנדר ומה שאנו קורין את זו קולא בנזירות יותר משאר חטאות הוא מצד שמכל מקום אינו דומה ששאר חטאות באין כפרה על חטא ואם אינם נתפסים בנדר אין כאן חדוש אבל חטאת נזיר שאינה באה על חטא חדוש הוא ולקולא ר\"ל שאינו חייב בחטאת זו ואע\"�� שחטאת יולדת אף הוא אינו בא על חטא ואינו נתפס בנדר ואע\"פ כן עובר עליו בבל תאחר בזו מפני שחטאתה מכשירה לאכל בקדשים שאכילתן מצוה מדכתיב ואכלו אתם אשר כפר בהם אבל נזיר לא נאסר בקדשים כל שלא ניטמא ונמצא שאינו מכשירו אלא ביין ואין כאן מצוה ואי משום קידושא והבדלתא אין היין בהם חובת התורה אלא דברי סופרים ומה שאמרו בראש נזיר קידושא והבדלתא מושבע ועומד הוא דרך תמיהא אמר כמו שיתבאר שם ואע\"פ שנזיר ויולדת על קצת חטא הן באין וכמו שדרשו בנזיר מאשר חטא וכו' וכן ביולדת מתוך שקופצת ונשבעת וכו' זו של יולדת דברי אגדה הם וכבר נדחו במקומם ואף אותה של נזיר מכל מקום אין זה חטא מסויים כשאר עבירות שהחטאות באות עליהן:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו במשנתנו שכל שאמר לחבירו מודרני הימך אינו אסור כלל לא באכילה שלו ולא בשום הנאת נכסיו וכן במופרשני ומרוחקני ומפני שהידים שאין מוכיחות אינן ידים ואינו אסור אלא אם כן סמך לו לשון המוכיח כגון שאמר מודרני הימך למה שאני אוכל לך שנאסר באכילה והוא הדין לשאר הנאות שהוא מזכיר או לכל הנאות אם מזכיר הנאה דרך כלל אלא שבלשונות אלו נאסר לענינים מיוחדים שכבר ביארנום במשנה מודרני הימך דלא לאישתעויי בהדיה מופרשני דלא למעבד משא ומתן בהדיה מרוחקני ממך דלא למיקם בארבע אמות דיליה שמלות אלו לענינים אלו ידים מוכיחות הן ומכל מקום יש מפרשים שאף לאלו מותר ואף לשון הגמרא מוכיח כן שאמרו מודרני הימך לא משמע דאמר אסור דילמא מודרני ממך דלא לאישתעויי משמע וכו' והואיל ואיכא למשמע הכי ואיכא למשמע הכי אינו אסור בכלום וכדקאמר לא משמע דאמר אסור כלומר שום איסור אלא דלא לאישתעויי ולא מתורת נדר אלא כאדם שאומר במה שאתה מרגיזני אני מחזיק עצמי כמודר הימך שלא לדבר עמך וכן בכלם ואף בתוספות כתבו שמאחר שידים שאין מוכיחות אינן ידים מותר אף באלו ומכל מקום רוב פוסקים כתבוה כדעת ראשון ומודרני הימך מיהא כל שאתה אוסרו לאישתעויי בהדיה יש מפרשים דוקא במודר פי הימך ואין נראה לי כן וכבר פירשנו דברים אלו במשנתנו אלא שאנו חוזרים לסדר את הפסק על מתכנתו לומר שאם אמר הריני עליך חרם או הריני מדירך הנאה מנכסי או הרי אתה אסור בהנאתי חבירו אסור בו אלא שאינו לוקה הואיל והוא לא אמר כלום והוא מותר בחבירו שהרי לא אסר עצמו אמר הרי אתה עלי חרם או הריני אסור בהנייתך או מודרני הימך להנאה נאסר בו ואם נהנה לוקה משום בל יחל וחבירו מותר בו שהרי לא הדירו אמר הריני עליך חרם ואתה עלי או יאסרו נכסי לך בהנאה ושלך עלי או הריני אסור בהנאתך ואתה אסור בהנאתי והוא הדין אם הדירו זה את זה ר\"ל שכל אחד אמר לחבירו הריני עליך חרם וכיוצא בו שניהם אסורים זה בזה ולשיטתנו אמר מודרני הימך למה שאני אוכל לך הוא אסור באכילה וחבירו מותר והוא הדין למודרני לך ובהלכות קצת גדולי הדורות ראיתי שהזכירו בסוגיא זו בדברי יוסי בר' חנינא מודרני לך שניהם אסורים מודרני הימך הוא אסור וחבירו מותר כל שאמר לאכילה או להנאה אם הזכיר לשון הנאה ואנו לא מצאנוה כן בספרים שלנו ואין אנו מחלקים בין מודרני לך למודרני ממך כלל:",
+ "יש למדים מסוגיא זו במי שאמר שאני אוכל לך אע\"פ שלא הזכיר לשון קנם אסור שהרי הקשו לשמואל ממה שאמרו בבריתא שאני אוכל לך אסור מודרני הימך אסור אלמא שאני אוכל לך לחודיה אסור ואע\"פ שתירצוה דקאמר שאני אוכל לך וכבר אמר מודרני הימך הא לא קמה ואע\"ג דדעתיה דמקשה ��מודרני הימך לחודיה נמי אסור ומדאידחי במודרני הימך אידחי ליה נמי בשאני אוכל לך מכל מקום דאידחי אידחי דלא אידחי לא אידחי וכן כתבו בתוספות ודוקא באמר שאני אוכל בשי\"ן שזהו לשון המצורף לקנם אבל אמר אני אוכל לך אינו כלום ואפילו לא היו מסרבין בו לאכל כל שאמר שאוכל לך אסור שזה לשון נדר הוא ומשמע קנם שאני אוכל לך ואי אפשר לומר דאכילנא משמע שהרוצה לאכל אינו אומר שאני אוכל לך אלא שאוכל לך שהוא לשון שבועה שאין עשיית דבר נופלת בלשון נדר ואף בתלמוד המערב אמרו שאני אוכל לך יד לקרבן ר\"ל שאסור כאלו אמר קנם עלי שאני אוכל לך ואף גדולי הראשונים כתבוה בסוגיא זו ואין נראה לי כן שכבר ביארנו שהיד תחלת דבור הוא ולא סוף דבור ושאני אוכל לך סוף דבור הוא כמו שבארנו במשנה ודברי תלמוד המערב כבר נדחו בסופם שהיו סבורים לומר לא אוכל לך יד לשבועה ואמר רבי יוסף ארחא דבר נשא וכו' כמו שכתבנוה למעלה אלמא סוף דבור אינו יד ונמצאו דברי רבי יוסי דוחים כל שלמעלה מהן וסוגיא זו הואיל ונדחה מודרני הימך כל שכן שנדחה שאני אוכל לך אלא שאם היו מסרבין בו לאכל יראה שאסור שיד מוכיח הוא ואף במודרני הימך יראה שאסור במסרבין דלא גרע מנזיר עובר לפניו ואמר אהא שהם ידים מוכיחות כמו שביארנו:"
+ ],
+ [
+ "ממה שכתבנו למדת שידים שאינן מוכיחות אינן ידים בשום מקום ר\"ל דבור שאינו מושלם כל צרכו ואין דבר אחר מצטרף עמו שיהא עושאו כמושלם אין דנין אותו כמושלם בשום מקום וזהו שבמודרני הימך אין דנין אותו באיסור אכילה והנאה כמו שכתבנו ואע\"פ שיש חולקין בפסק זה בקצת דברים כמה ראיות בדבר חדא שהרי אביי ורבא נחלקו בדבר ולדעת רבא אינן ידים מדכתיב נזיר להזיר מה נזירות בהפלאה שצריך שיהא מזכיר שם נזירות ואין עיקר נזירות אלא במזכיר שיהא נזיר וכן שאם אמר הריני נזיר אם יבא פלני היום אעפ\"י שבא אינו נזיר הואיל ובשעה שנזר לא נתברר וכן כיוצא בזה אף ידות נזירות צריך הפלאה ר\"ל שאע\"פ שלא יזכיר שם נזירות שאלו כן הרי עיקר נזירות הוא מכל מקום צריך שיהא שם דבר המצטרף עמו שיהא הענין כאלו הזכיר שם נזירות כגון אם יאמר אהא שיהא נזיר עובר לפניו וכן ראיה שהרי אמרו כאן לימא קסבר שמואל ידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים ותירץ אין ומוקים לה למתניתין כרבי יהודה וכו' אלמא שמואל הכי סבירא ליה וכן בקדושין ה' ב' אמר שמואל נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי זו מקודשת והקשה לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים שהרי זו יד שאינו מוכיח הוא שהרי אפשר שלא לעצמו קדשה ופירשה באמר לה לי ר\"ל הרי את מקודשת לי ולא הוצרכה אלא משום סיפא שאם אמר הריני אישיך אינו כלום הא כל שלא אמר לי אינה מקודשת וכן הלכה ואע\"פ שבגרושין אם אמר הרי את מגורשת דיו ואין צריך לומר ממני בזו אף בלא ממני יד מוכיח הוא שאין אדם מגרש אשת חברו אבל קדושין הדבר מצוי לקדש בשביל אחרים ומאחר שלא בירר לי לא גמרה בעצמה להתקדש לשום אדם בכך וכן בראשון של נזיר אמרו האומר אהא הרי זה נזיר והקשו ודילמא אהא בתענית קאמר ופירשה שמואל בשכבר היה נזיר עובר לפניו ר\"ל אע\"פ שאינו עובר עכשו ושאל לימא קסבר שמואל ידים שאינן מוכיחות הויין ידים שהרי זו מכל מקום הואיל ואינו עובר עכשו יד שאינו מוכיח הוא ופירשה בשנזיר עובר לפניו עכשו שאין לספק בו בדבר אחר הא כל שאמר אהא ואין נזיר עובר לפניו עכשו אע\"פ שכבר עבר היום לפניו ואפילו היה תפוס בשערו או שנטל כוס של יין בידו אינו נזיר וכן הלכה ואע\"פ שבקצת ספרים נמצא בסוגיא זו דברים המראים שאף בנזיר עובר לפניו יד שאין מוכיח הוא והוא שבקצת ספרים גורסין כאן במה שאמר ששאלו לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים והא תנן האומר אהא הרי זה נזיר והוינן בה ודילמא אהא בתענית קאמר ואמר שמואל והוא שהיה נזיר עובר לפניו אלמא ידים שאין מוכיחות הויין ידים גירסא משבשת היא ועקר הגרסא כמו שכתבנו ר\"ל אין ומוקים למתניתין כרבי יהודה ואף לגירסתם פירושה על מה שהיה שמואל מפרש בה תחלה שכבר היה עובר לפניו ולא עכשו אלא שהם נדחקים לפרשה בפנים אחרים כבר רמזנו עליהם בראשון של קדושין ואין דבריהם מתישבים כלל:",
+ "ונשוב לעניננו והוא שמאחר שהיד שאינו מוכיח אינו כלום מה שנחלקו ר' יהודה וחכמים בגופו של גט שלדעת חכמים גופו של גט ר\"ל עיקרו הוא הרי את מותרת לכל אדם ושאר הדברים אינן אלא דרך ספור וטכסיס הענין לא שיפסל בכך ור' יהודה סובר שעל כל פנים צריך שיכתוב ודין דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין וכו' למהך להתנסבה וכו' הלכה כרבי יהודה וכל שלא כתב כן נפסל שאין זה יד מוכיח שמא אינו אלא כמפקירה ליעשות כהיתר לכל אדם או שמא בדבור הרי את מותרת הוא סבור לגרשה ולא בגט עצמו ואינו נותן לה הגט אלא כאומר יהא גט זה בידיך לראיה שגירשתיך בדבור זה והתורה אמרה שיגרש בספר ולפיכך צריך שיכתוב לה ודין דיהוי ליכי וכו' כלומר שבגט זה אני מגרשך וכן להתנסבא לכל גבר דתיצביין כלומר לינשא בהיתר ומכל מקום מינאי מיהא אין הגט נפסל בו שהרי אין אדם מגרש אשת חבירו כמו שכתבנו ועקר הענין הוא על ודין דיהוי ליכי וכו' ועל להתנסבא וכו' אלא שיש מקום עיון במה שאמרו בשלישי של גיטין בכתב טופסי גיטין שצריך שיניח מקום האיש והאשה והזמן אמר רבי יהודה אמר שמואל וצריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם ולא הזקיק להניח מקום דיהוי ליכי וכו' ואם זה גם כן תרפו של גט ומשום דידים שאינן מוכיחות:",
+ "לא הויין ידים מה בין זה לזה ויש מתרצים בו שבודאי כך הוא אלא שמואל אמרה לדברי הכל כלומר בין לרבנן בין לרבי יהודה צריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם והוא הדין שלר' יהודה שהלכה כמותו צריך להניח מקום ודין דיהוי ליכי וכו' או שמא לדעתו ודין דיהוי ליכי אינו בא אלא לגלות שהוא מגרשה בגט זה ושעושה אותה מותרת לינשא וכל שנתגלה כן הרי את מותרת הוא העקר ודיו שיניח את מקומו וכן עיקר וכבר פירשנו במקומו שיש חולקין אף בהרי את מותרת לכל אדם ושאין צריך להנחת מקום אלא לאיש ולאשה ולזמן כפשטה דמתניתין ושמא תאמר אחר שאתה מניח הנחה פשוטה ששמואל סובר כן מהו ששאלו כאן מאי דוחקיה דשמואל לאוקמיה מתניתין כרבי יהודה עד שהוצרך לומר מתניתין קשיתיה הא כר' יהודה סבירא ליה וכר' יהודה מוקים לה נראין הדברים שהמקשה היה סובר שלא היה שמואל פוסק כר' יהודה אלא מכח סתם משנתנו ושואל בה מה הוא ראה במשנתנו שהיא לדעת ר' יהודה ותירץ בה מדקאמר לך לך ויש שואלים בה שהרי בריתא השנויה למעלה סוברת דהויין ידים ואע\"פ כן הוא שונה בה לך לך עד שמתוך כך גורסים אמאי תני שאני אוכל ליתני מודרני הימך לחודיה ואין צורך בכך שהבריתא כבר למדתנו שיד שאינו מוכיח יד הוא במה שאמרה מודרני הימך אסור ואחר שכבר למדתנו כן לא הוצרכה לשנות שאני אוכל בלא לך כדי להשמיענו כן שכבר למדנוה אבל משנתנו שלא הזכירה במודרני הימך שום איסור ולא נתברר מד��ריו ביד שאין מוכיח אם הוא יד אם לאו היה לו לשנות שאני אוכל בלא לך ללמד שיד שאין מוכיח יד הוא אלא שבודאי סובר שאינו יד ומכל מקום כל שאמר מודרני הימך שאני אוכל אע\"פ שלא אמר לך ודאי יד מוכיח הוא ונאסר באכילתו והוא שאמרו הא מודרני הימך לחודיה לא משמע דאמר אסור ואם לא כן לא היה לו לומר כן אף במודרני הימך שאני אוכל כל שלא הזכיר לך אלא אין ספק שיד מוכיח הוא:",
+ "לענין ביאור זה שאמרו בסוגיא זו רבא אמר לך אנא דאמרי אפילו לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חבירו יש בה מקום עיון שהרי טעם זה אינו נופל אלא במינאי ומחלקתם של רבי יהודה וחכמים אינו במינאי שבזו ודאי אף רבי יהודה מודה בה כמו שביררנו בהרי את מגורשת אלא מחלקתם בענין ודין דיהוי ליכי שכל שלא כתב לה כן נראה שאינו מגרשה אלא בדבור בעלמא ושטר ראיה בעלמא הוא כמו שכתבנו למעלה וכדאיתא בהדיא באחרון של גיטין ומכל מקום דרך התלמוד להתחלף בו ענין השמועות תמיד כמו שביארנו בענין המקיף את חבירו בין סוגיא שבראשון של בתרא לסוגיא שבפ' כיצד הרגל הכא חד טעמא נסיב והכא חד טעמא נסיב ואתה צריך לפרש בסוגיא זו שהם חלוקים במינאי ושאמרה רבא אף לדעתם והלכה כמותו שבמינאי מיהא לא בעינן יד מוכיח הא בענין ודין דיהוי הלכה כרבי יהודה כמו שביארנו ויש מפרשים דרבא אודין דיהוי ליכי נמי קאמר ומפני שהם סוברים שרבי יהודה חולק אף במינאי ורבנן חולקין בשתיהן אלא שהטעמים חלוקים שבמינאי הם חולקין מפני שאין אדם מגרש אשת חבירו ובודין דיהוי ליכי הם חולקין מפני שאין אדם עשוי לגרש בדבור וליתן גט לראיה בעלמא וזה שהזכיר רבא אנא דאמרי אפילו לרבנן נקטה לחדא טעמא ושבקה לאידך וחדא מכלל חברתה איתמר ודעת רבא שבכל עניני הגט בין בודין בין במינאי לא בעינן ידים מוכיחות וכל שלא כתב אפילו ודין לא נפסל ואף גדולי הדור נוטים לפסוק כן אלא שאף הם חוככים שלא להורות כן מחמת איסור ערוה וכיון שאף רבא לא אמרה בהדיא אלא דרך סוגיא ועיקר הדברים שלא אמרה רבא אלא דרך סוגיא שהרי במקומה במסכת גיטין נאמר בהדיא שבידים שאין מוכיחות נחלקו והלכה כרבי יהודה בודין דיהוי ליכי כמו שביארנו:"
+ ],
+ [
+ "מי שהיה ככר מונח לפניו ואמר הרי הוא עלי או הרי זה עלי נאסר בו אע\"פ שלא אמר כקרבן מפני שהוא ר\"ל מילת הוא יד לקרבן וכן במלת זה אלא דחדא מנייהו נקט שכשאדם רוצה להפריש קרבן בנדבה אומר על בהמה שלפניו הרי הוא קרבן או הרי זה קרבן ומאחר שכן אף בזו יש לדון בה הואיל ואמר הוא או זה ואמר עלי שכונתו לומר הרי הוא עלי כקרבן הא אם אמר הרי הוא ולא אמר עלי יד שאינו מוכיח הוא ואינו כלום שמא הרי הוא צדקה או הרי הוא הפקר קאמר וכן אם היה תופסו בידו ואמר הרי עלי ולא אמר הוא ולא זה הואיל ולא הזכיר שם החפץ יד שאינו מוכיח הוא שמא הרי עלי אי זה דבר קאמר:",
+ "מי שהיתה בהמת חולין לפניו ואמר הרי זו חטאת או אשם לא אמר כלום ולא סוף דבר בשאינו מחויב חטאת או אשם שהרי אלו אינן באין בנדר ונדבה אלא אפילו היה מחויב חטאת או אשם שמאחר שלא אמר חטאתי או אשמתי יד שאין מוכיח הוא שמא מתכוין הוא להפרישו נדבה ואינו מכוין לחטאת או אשם שהוא חייב בו ואף הבהמה מותרת לו שלא חל עליה שם איסור ושמא תאמר יהא מיהא יד לנדר ליאסר עליה לדון בה שכך הוא אומר הרי זו כחטאת שהרי אם אמר על הככר הרי זה קרבן אנו מפרשים בו הרי זה כקרבן ��נאסר בו מזו הטעם מפני שיודע הוא שאין ככר ראוי לקרבן וודאי לשם איסור אמרה אבל זו כסבור שיכול הוא להביא חטאת נדבה ושמא תאמר והלא בפרק כיצד מערימין אמרו היתה לפניו בהמה טמאה או בעלת מום ואמר זו עולה לא אמר כלום זו לעולה תמכר ויביא בדמיה עולה ולפי מה שאמרו בזו עולה מיהא תיאסר עליו בבעלת מום באכילה ובטמאה בהנאה שהרי יודע הוא שאין אלו ראויות לקרבן בתוספות פירשו שכך הוא ולא אמר כלום דקאמר לענין קרבן קאמר אבל מכל מקום אסורה היא עליו וכן כתבו בשמועתנו שאם אמר הרי זו לחטאת באות הל' חל עליה שם חטאת מעכשיו לכשיצטרך לו ולא יראה כן היה הוא מחויב חטאת או אשם ואמר הרי זו חטאתי או הרי זו אשמי דבריו קיימין:"
+ ],
+ [
+ "נסתפקו בסוגיא זו קידושין אם יש בהן יד אם לאו ור\"ל ביד מוכיח שאלו ביד שאינו מוכיח כבר פירשנו למעלה בהרי את מקודשת שאינו כלום אלא ביד מוכיח שאלוה שלא נתבררה במקומה שהרי זה שהעמידוה בדאמר לי ר\"ל הרי את מקודשת לי אין זה בכלל יד אלא קדושין גמורין ולא הוצרכה ללמדה אלא משום סיפא דהריני אישיך אינו כלום כמו שכתבנו למעלה וזהו שאמרו בסמוך והא מדקאמר ליה רב פפא לאביי במסכת קידושין אלמא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים אלמא דבמוכיחות מיהא סבירא ליה דהויין ידים ותירץ רב פפא למאי דקאמר שמואל אמרה ולהפליג בתמיהתו שאף בשאין מוכיחות הוא עושה אותם ידים למדת שאין השאלה אלא ביד מוכיח וענין השאלה אם מדמין אותה לנדרים אחר שעל ידיהם נאסרה לכל העולם כדבר הנדור או שמא לקנין בעלמא כשאר קנינים שאין בהם תורת יד כלל ובירר בה שאם נתן כסף לאשה בפני חברתה ואמר לה הרי את מקדשת לי ואמר לחברתה ואת נמי כגון שנתן לה כסף גם כן או שנתן לראשונה שוה שתי פרוטות ואמר לחברתה ואת נמי שזה פשוט שחברתה מקודשת כמוה אף בכסף שלה שהרי אשה נעשית שליח לחבירתה אף במקום שנעשית לה צרה כמו שהתבאר בשני של קדושין במשנת מעשה בחמש נשים ואין זה בכלל יד אלא קדושין גמורים אבל אם אמר לה ואת אע\"פ שזהו יד מוכיח שהרי אין לדון בה דבר אחר אלא על צד רחוק שאם תאמר ואת חזאי קאמר ר\"ל אף את תראי בקדושין של חברתיך צד רחוק הוא שלאיזה ענין הוא מזקיקה לראות וכן לא היה לומר ואת אלא את ומעתה יד מוכיח הוא ואף שלא בנתינת כסף אלא בכסף של חברתה כמו שפירשנו ולא עוד אלא שיש אומרים שאם נתן לה כסף אף ואת לחודיה קדושין גמורים הם ולא יד שאלו כן היאך נאמר דאת חזאי קאמר ואם כן מה ענין לנתינת הכסף בידה ואין השאלה אלא במתכוין לקדשה בכסף חברתה ולא נתברר השאלה ומחמירין בה לדונן בקדושי ספק וכן הסכימו בה כל הפוסקים הואיל ואיסור תורה הוא ומכל מקום לא כקדושין גמורים להפקיע קדושי שני שאע\"פ שידים מוכיחות הויין ידים בכל מקום כגון בנדרים וחרמין השבועות וגיטין בנזירות משום דכתיבי גביה ונדרים איתקוש לנזירות וחרמין בכלל נדרים הם ושבועות ממין נדרים הם וכן שבדבור בעלמא הם נעשין אבל קדושין לא ממין דברים אלו הן וכן שאינן בדבור בעלמא אלא במעשה שעמהם הן כסף הן שטר הן ביאה ואע\"פ שקדושין מגט מיהא איכא למילף פירשו בתוספות דדילמא שאני גט שנתינת הגט הוא מעשה גמור ועיקר מוכיח ואף בקדושין כן כל שנתן לה כסף גם כן וכדעת שכתבנו אבל כל שהוא מכוין לקדשה בכסף שנתן לחבירתה אין כאן אלא דבור בעלמא ויש מתרצין שבגיטין אין יד בעיקר הגירושין שהרי עיקר לשון הגירושין הרי את מגורשת הרי את מותרת לכל אדם ולד��רי הכל אם אמר הרי את לכל אדם אינו כלום אלא שעיקר המחלקת אם אנו מצריכים הוכח גמור בעיקר המעשה אבל בעיקר הלשון לא נחלקו אבל שאלת הקדושין פירושה אם יש יד בעיקר הלשון אם לאו ודוחק הוא:",
+ "אף בפאה נסתפקו בסוגיא זו גם כן אם יש לה יד אם לאו ואף זו דוקא שאלוה ביד מוכיח שידים שאין מוכיחות אינן ידים בשום מקום אלא ביד מוכיח שאלוה אם מאחר שהוקשה לקרבנות לבל תאחר כמו שדרשו מעמך זו שכחה ופאה מה קרבנות יש להם יד ר\"ל נדרי קרבנות והם הנדרים המביאין לידי קרבן כגון נזירות אף פאה יש לה יד או שמא לבל תאחר לבד הוקשה ואע\"פ שאין היקש למחצה כמו שנאמר בסוגיא זו ולא גזירה שוה למחצה כמו שנאמר בפרק איזהו מקומן זו אינה היקש גמור הואיל ולא נכתבה פאה במקרא להדיא וביררו בה שאם אמר ערוגה זו פאה וחזר ואמר והא נמי או וזו גם כן פאה גמורה היא אפילו עשה כן מכל השדה שהרי אלו רצה לעשות כל שדהו פאה רשאי והרי כלו פאה אבל אם אמר והא או וזו ולא אמר נמי או גם כן ולא נתבררה והואיל ומן התורה היא מחמירין בה:"
+ ],
+ [
+ "וכן נסתפקו בצדקה אם יש לה יד מוכיח אם לאו וביררו בה שאם אמר הדין זוזא לצדקה ואמר אחר כן והדין נמי צדקה גמורה אבל אי לא אמר נמי ולא נתבררה ואף זו מחמירין בה וכן שאלוה בהפקר וכגון שאמר הרי זה הפקר ואמר אחר כן וזה ובזו יראה שכל שלא זכה בו אחר אין מניחים אותו לזכות ואם קדם וזכה אין מוציאין ממנו:",
+ "ממה שנאמר בסוגיא זו הפקר היינו צדקה למדו קצת מפרשים שההפקר כנדר לענין שאינו יכול לחזור בו ואף גדולי המחברים כתבוה בהלכות נדרים כן ומכל מקום אין ראיה מזו לדעתי שהרי אף הוא מספק לומר שאין הפקר כצדקה ומשום דהפקר חזי לעשירים כלעניים:",
+ "בית הכסא אע\"פ שאין בו צואה כבר ביארנו במס' ברכות שאסור לקרות שמע או להתפלל כנגדו אבל אם הוזמן לבית הכסא ולא נעשה עדין בית הכסא ר\"ל שלא התחילו עדין ליפנות בו לקרות כנגדו מותר אבל בתוכו הדבר בספק אם יש זמון לבית הכסא אם לאו ואע\"פ שבשאר דברים אמרו הזמנה לאו מילתא היא שמא בקרית שמע ותפלה החמירו והדבר בספק ולא עוד אלא שאף כשתאמר בו יש זמון נתחדש לנו בו ספק אחר אם יש יד להזמנה זו אם לאו ואם אמר הדין ביתא ליהוי בית הכסא ואמר והדין נמי זו בכלל הראשונה היא שאין זה יד אלא הזמנה גמורה אלא דאמר והדין ולא אמר נמי ואע\"פ כן יד מוכיח הוא אלא שעל צד רחוק אפשר לדון את דבריו לתשמיש בעלמא ולא הובררה וזו ודאי נראה לפסוק בה לקולא חדא דהא דרבנן הוא וספיקא דרבנן לקולא ועוד שהרי תרתי ספיקי נינהו דהא זמון עצמו ספיקא הוא כמו שכתבנו ולמדת שבהוזמן בהדיא מיהא אסור לקרות בתוכו לכתחלה וכמו שכתבנו במסכת ברכות ובית המרחץ של מים חמין כל שרחץ בו אדם אע\"פ שאין בו אדם עכשו אסור להתפלל בתוכו כמו שביארנו במסכת שבת אבל זמון מיהא אע\"פ שבסוגיא זו נשארה בספק לפי מה שביארנו במסכת ברכות ובמסכת שבת אין זמון אוסרו כלל וכל שלא רחץ בו אדם מותר להתפלל בתוכו:",
+ "כבר ביארנו במשנתנו במנדה אני לך שלדעת תנא קמא אינו כלום שלשון נדוי ושמתא הוא ואינו מצוי לחצאין ולדעת רבי עקיבא הלשון מספק אם מענין שמתא שלא לדונו בכלום אלא כמפליג בחירום שאין נדוי מצוי לחצאין אם לשון רחוק לדונו כמרוחקני ממך שאם צירף בו מה שאוכל לך יהא אסור באכילה מכל מה שלו ואם לא צירף בו כן יהא אסור לישב בארבע אמות שלו והלכה כדבריו ואסור אלא שאינו לוקה וכן ביארנו במשמתינא מינך שאינו כלום שאין זה לשון שמתא ואינה חלה לחצאין וייעדנו לבאר בנדינא מינך שלדעתנו דינו כמרוחקני ממך ושיש מפרשים בו שאסור בכל מיני הנאה ונמצאת למד מדבריהם דנדינא מינך אף בלא שום צירוף לשון הנאה אסור מפני שלשון זה לדעתם משמע שיהא נטול מכל הנאה שבו לגמרי שאלו אמר נדינא מינך שלא אוכל לך באכילה הוא דאסור ולוקה הא בשאר הנאות לא ומכל מקום יש מפרשים שמחמירים בענין זה בלשון נדוי של שמתא ומפרשים שמנדה אני לך אם צירף בו שאני אוכל לך אסור באכילה ולוקה ולא נאמר שחוכך אלא בלא צירוף ולאיסור הנאה שנסתפק אף הוא לשון נדוי לדון בו כל איסור הנאה או לשון משמתינא מינך שלא היה חמור אצלם לאיסור הנאה או אכילה כלל אלא אם כן צירף בו לשון פרטי ואף בתלמוד המערב מוכיח כן והוא שאמרו שם רבי עקיבא היה חוכך לאסור כל נכסיו כמה דתימר יחרם כל רכושו והוא יבדל וכו' מה עבדין ליה רבנין חומר בנדוי בית דין:",
+ "וכתבו בקצת תוספות שיש ללמוד מכאן שהמנודה שנדוהו בית דין נאסרו כל נכסיו בהנאה וכל שכן מוחרם הא המנדה את חבירו לא נאסר בנכסיו אלא שיש חולקין שלא לומר כן אלא בחרם בית דין של כל ישראל וכמו שמצינו בו אף חיוב מיתה כמו שמצינו בעכן ואני תמה אחר שנידוי הגמור אמור אצלם בלשון זה מה ראו להפריש בין נדינא למשמתינא והלא שמתא כנדוי וחמורה הימנה אלא שנראה שלא דנו אלא כפי מה שראו בזמנם ברגילות הלשונות ואפשר לפרש מפני שהשמתא אין המלה מונחת על ריחוק דברים שבממון אלא על עסקי עבירה ושם מיתה ונדינא הוא לשון כולל כל מיני ריחוק אף בלא נדוי עד שיש קורין מתוך כך בקמצות הנון וברפיון הדלת מלשון לנדה היתה ואין צריך בכך שאף בדגשות הדלת אפשר לפרשו ומתבל ינדוהו כמו שביארנו במשנה:",
+ "ויש שאין פוסקין כרבי עקיבא כלל ומדאמר רב חסדא לית דחש לה להא דרבי עקיבא ואין נראה כן שלא אמרה אף במשמתינא ואינו כן וראוי לפסוק כדבריו להחמיר לכתחלה ושאף חכמים לא ראינו במשנה שחלקו עליו בהדיא ואע\"פ שבגמרא אמרו כי פליגי במנדה אני לך פירושו שמאחר שלא דברו בה חכמים וייחסה לרבי עקיבא ענין הדברים שלא היו חוככים בה כלל ויש שאין פוסקין כרבי עקיבא כלל ומדאמר רב חסדא לית דחש לה להא דרבי עקיבא כלום ומנדה אני לך שרבי עקיבא חוכך פירושו על ידי צירוף ואין הלכה כמותו ואין בו כלום אלא שדינו כמרוחקני מינך ונדינא מינך בלא צירוף אף הוא כחביריו ואם אמר נדינא מינך שאני אוכל לך בזו אמרו כוליה עלמא לא פליג דאסור וכן כתבו קצת חכמי הדורות ואין נראין הדברים:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו במסכת מועד קטן שהנדוי נעשה להרבה סבות מהם על תביעת ממון לפני בית דין והם מזמינים אותו ומזלזל בשלוחם או שאינו חושש להזמנתם או לגמר דינם ומהם מצד עבירות כגון שראוהו או ידעו בו שמחלל שם שמים בעשיית עבירות שאין ענשן מסור לבית דין שהוא בר נדוי ואף יחיד יכול לנדותו בכך ומהם לענין אפקירותא כגון שמתפקר בתלמיד חכם אף לאחר מיתה שהשומע אפי' יחיד יכול לנדותו ויש בזה נדוי קל כשמקניטו שלא בכונה וזדון או שעושה דבר שיש בו נדנוד עבירה ולא עבירה מפורסמת והיא נקראת נזיפה ומהם שהתלמיד מנדה לכבוד עצמו לאי זה שעושה לו שלא כהוגן או שמתפקר בו ואף כשאין אחרים מסכימין עמו נדויו נדוי לכל התלמידים ובכללם כל שהמנדה גדול מהם וביארנו שם אי זה מן הנדויים תלוי בזמן ר\"ל שהוא צריך לנהוג בו שלשי�� על כל פנים או זמן הקבוע לו ואי זה היתרו תלוי בפיוס או בתשובה מן העבירה ואי זה היתרו תלוי ברצון המנדה מעתה כל שאין היתרו תלוי בזמן אלא בפיוס ר\"ל שיפייס המנודה לאותו שנדהו או לאותם שנדוהו וכבר פייס או שתלוי ברצון המנדים או המנדה וכבר רצו או רצה אם היה נדוי זה בפניו אין מתירין אותו אלא בפניו אבל אם היה הנדוי שלא בפניו מתירין אותו אפילו שלא בפניו ולענין טעם הדבר נתבלבלו בו המפרשים וגדולי הרבנים פירשו בה שמאחר שביישוהו בפניו צריך להתיר לו בפניו כדי שיתיישב דעתו של זה בהיתרו או בהיתרם ממה שנתבייש ולדעתם אם רצה המנודה שיתירוהו שלא בפניו רשאים שהרי משום כבודו הוא וכבר נמחל ובתוספות מוחים בפירוש זה מפני שלדעתם אין ראוי לחוש לכבוד מי שנתנדה מן הדין והם מפרשים שהנידוי יותר חזק כשנעשה בפניו וראוי להיות ההיתר חזק כנדוי על הדרך מה שאמרו בפרק השולח כל מילתא דמיתעבדא באפי עשרה צריכי עשרה למישלפה ולפירוש זה אפילו נתרצה זה בכך אינו כלום אלא שאף הם לא נתישבה דעתם בפירוש זה וחזרו ופירשו הטעם מפני החשד שאם יתירוהו שלא בפניו שמא אף הוא אינו יודע בהיתרו וכשיראה שאין בני אדם נזהרים ממנו הוא בא להקל בענין נדוי או שחושד את המקילים שבודאי סבור הוא שאלו התירוהו מודיעים היו לו בכך ולדעת זה לא בפניו ממש אלא בידיעתו אבל בשנדוהו שלא בפניו סבור כשם שנדוני שלא בפני כך התירוני ועל דרך מה שאמרו המודר מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו ופירשוה בתלמוד המערב מפני הבושה כמו שביארנו בגיטין ובמכות:",
+ "השומע אזכרה מפי חבירו ר\"ל ששמע מפיו שהזכיר את השם לבטלה ושלא לצורך ועבר על מה שאמרו את ה' אלהיך תירא ר\"ל שלא תוציא שמו לבטלה צריך שיהא אותו שומע מנדהו מיד כדי שלא יהא רגיל בכך ולא יגרום תקלה במקומו שכל מקום שהזכרת השם ללא צורך מצויה עניות מצויה ועניות כמיתה ומכל מקום נדוי זה תלוי ברצון המנדה אחר שיודיעהו שנדהו לסיבה זו רשאי להתירו לאלתר שאין בין נידוי להפרה כלום לכל נדוי התלוי ברצון המנדה ומעתה אינו מתירו אלא בפניו ומכל מקום אם רצה לעכב את נדויו עושה כפי ראות עיניו וזה שנאמר בסוגיא זו שריא לאלתר מפני שצריך היה להתירו בפניה ולא רצה להטריחה שתשוב לפניו זו היא שיטתנו ומכל מקום גדולי המחברים פירשו שצריך להתיר לו מיד שלא להכשיל את האחרים שאינן יודעים בנדויו ואם תאמר שיודיע אין לדבר סוף שהרי רוב בני אדם רגילים בכך והם חדשו בדבר זה שאף במברך ברכה שאינה צריכה כל השומע חייב לנדותו שאף זו היא הזכרת השם לבטלה ופירשוה במזיד אבל בשוגג אסור לנדותו עד שיתרהו:",
+ "שמע השומע וטעה ולא נדהו הוא עצמו בנדוי ויש מפרשים בה שדרך קללה נאמר יהא בנדוי שמים לא שיהא הוא בר נדוי ומכל מקום רוב מפרשים פירשוה שצריך לנדותו ואע\"פ שנשתנה הלשון ר\"ל שלא אמר צריך לנדותו אלא יהא בנדוי הרי מצינו כיוצא בו הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי שהוא בודאי בר נדוי:",
+ "תלמיד חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו ר\"ל מתיר לעצמו שאין לשון הפרה אלא באב ובעל אלא שהרי הרבה פעמים נזכר בתלמוד לשון הפרה בענין היתר ודבר זה יש מפרשים בשלא נדה עצמו לשום דבר שיהא ראוי עליו לנדוי אלא לכבוד אחרים או להכנעת עצמו וכיוצא באלו וזהו ששאלו עליה היכי דמי והשיבו עליה כי הא דמר זוטרא כי הוה מיחייב בר בי רב שמתא משמת נפשיה והדר משמית לבר בי רב וכי עייל לביתיה שרי לנפשיה והדר שארי לבר בי רב ואלמלא שכן מהו ששאל היכי דמי והלא בכל ענין שנדה עצמו אפילו לעבירה שנזדמנה לו הוא מתיר לעצמו אלא לא נאמר אלא בענין זה וכיוצא בו אבל כל שנדה עצמו לעבירה שנזדמנה לו כגון שהזכיר שם שמים לבטלה וכיוצא בה אע\"פ שיכול לנדות את עצמו אינו מתיר לעצמו ומכל מקום יש מפרשים שאף לעבירה כן ואין גורסין בשמועה זו היכי דמי אלא כי הא דמר זוטרא הוה עביד הכי אבל כל שנדה לעצמו אף לעבירה מתיר לעצמו שמאחר שהוא בר הכי וראינוהו שאינו נושא פנים לעצמו ונוהג נדוי אף הוא אינו מתיר אלא בראוי הא אם נדהו אחר לעבירה אינו מתיר לעצמו אפילו נדהו מי שאינו גדול הימנו וכן כתבוה קצת גאונים וכן כתבו שהנדר מיהא אינו מתירו הוא בעצמו וכדקיימא לן הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו ומה שאמרו במסכתא זו שרא לנפשיה מכל מקום על ידי החכם היה בא כמו שיתבאר:",
+ "יש ללמוד מכאן שהמנודה יכול לנדות אחרים שהרי אמרו במר זוטרא שהיה מנדה עצמו ובתוך נדויו היה מנדה את האחר ומכל מקום יש מפרשים מתוך כך כשיטה ראשונה שאילו נדה עצמו לעבירה איני ראוי לנדות בתוך נדויו וכל שכן אם נדוהו אחרים ואין נראה כן שהמנודה לא נפקע כחו אם הוא ראוי לנדות בראוי לו:",
+ "לענין ביאור זה שאמרו משמית נפשיה והדר משמית בר בי רב גדולי הרבנים מפרשים כדי שישתתף בצערו ויש מפרשים כדי שלא יתיאש מהיתרו ויזכרהו מתוך שלו ויש מפרשים לכבוד תורה שהיה קשה בעיניו על שהיה צריך לנדותו ומנדה עצמו להתכפר לו מעונש נדויו:",
+ "זו שאמרו שרי לנפשיה והדר שרי לבר בי רב יש למדים ממנה שהמנודה אף לדעת האומר שיכול לנדות אינו יכול להתיר בתוך נדויו ויש אומרין שרשאי אלא שמכל מקום מוטב שיבא זכאי ויכפר על הזכאי וכו' על הדרך שדרשוה בכהן גדול ביום הכפורים בענין וכפר בעדו ובעד ביתו וכו' ומה שאמרו כי עייל לביתיה פרשוה גדולי הרבנים מפני שלא יצטרכו בני ביתו להתרחק ממנו ונראה מדבריהם שאף בני ביתו של מנודה חייבין לנהוג בנדויו וגדולי המפרשים כתבו במסכת מועד קטן שאין אשתו של מנדה חייבת בנדויו וממה ששאלו שם מנודה מהו בתשמיש המטה אלמא פשיטא ליה שאין אשתו חייבת לנהוג בנדויו ואם כן אנו צריכין לפרש כאן בפירוש גדולי הרבנים בני ביתו לבד מאשתו ומשום דאשתו כגופו ומכל מקום יש מפרשים שאף אשתו נוהגת בנדויו וזה ששאלו מנודה מהו בתשמיש המטה פרשוה במנודה לעיר אחרת שאינו מנודה לעירו ומכל מקום הוא עצמו צריך לנהוג נדוי בעצמו כגון בנעילת הסנדל ועליה שאל אם הוא מוזהר בתשמיש המטה:"
+ ],
+ [
+ "בשלישי של שבועות ביארנו ששבועת שוא חלוקה על שני פנים אחת שוא שיש עמו שקר ומפורסם לכל כגון נשבע על אבן שהוא זהב או שיעלה לרקיע והשנית שאין עמו שקר אלא שהיא חנם כגון על אבן שהיא אבן והיה בדין לומר שהנשבע לבטל את המצוה יהא מן המין הראשון ואם נשבע לקיימה יהא מן המין השני ולא תהא שבועת ביטוי חלה על דבר מצוה כלל לא בקיומה ולא בבטולה אלא שיהא הכל בדין שבועת שוא אלא שיש בענין זה צדדין חלוקים ואני רוצה לסדרם לך כאן על שמועות אלו עד שמתוך כך יתישבו לך שמועות אלו על אפניהן ולא תטעה במה שנתבלבלו בהם כמה מפרשים ודין ענינים אלו הוא שאם נשבע לבטל מצות עשה בפרט כגון שלא אוכל מצה בפסח אין שבועת בטוי חלה עליו ולוקה משום שבועת שוא ואם בכלל כגון שלא אוכל מצה הופקע מחיוב המצוה וחלה עליו שבועת בטוי והרי אותה מצוה אצלו כמי שלא נתחייב בה נשבע לבטל מצות לא תעשה בפרט כגון שאוכל חזיר אין שבועת בטוי חלה עליו ולוקה משום שבועת שוא ואם בכולל כגון שאמר שבועה שאוכל שחוטות ונבלות אין שבועת בטוי חלה על הנבלות ואף שבועת שוא אין בה שהרי חלה שבועתו על השחוטות וכל ששבועתו חלה על קצת דבריו אין בו שבועת שוא וזהו דין שבועה לבטל את המצוה ומכל מקום בקיום מצוה דרכים אחרים והוא שאם נשבע לקיים מצות עשה בפרט והיא מצוה שאין תוספת ראוי לבא במצוה מצד השבועה כגון שאטול לולב אין שבועת בטוי חלה עליו כלל ואף שבועת שוא והזכרת שם שמים לבטלה אין כאן אם הוא נשבע דרך זירוז והערה לעצמו אחר שקיימה אלא שאם לא קיימה לוקה עליה משום שבועת שוא ועל זו אמרו כאן מנין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך והיה בעל התלמוד מבין מדבריו שתהא שבועת בטוי חלה עליו למלקות במזיד ולקרבן בשוגג והקשה והלא מושבע ועומד הוא ותירץ לו הא קמל\"ן דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה כלומר לא שתהא שבועת בטוי חלה עליו אלא שאין בזה שבועת חנם וכל שהוא מקיימה לא עבר כלל הא אם לא קיימה עבר על שבועת שוא שזדונה במלקות ושגגתה בלא כלום ושבועה זו יש צדדין שראוי לאדם להתעורר עליה ולעשותה והוא כשרואה עצמו מתיאש ממנה כדי לזרז עצמו עליה:",
+ "היתה המצוה ענין שאיפשר להתקיים המצוה במעט ונשבע שיעשה ממנה הרבה כגון תלמוד תורה שאם רצה פטר עצמו בק\"ש שחרית וערבית וכמו שאמרו במסכת מנחות צ\"ט ב' כל הקורא את שמע שחרית וערבית קיים מצות והגית בו יומם ולילה והוא נשבע שיוסיף בה כגון נשבע שאשנה פרק זה או מסכתא זו הרי זו שבועת בטוי גמורה למלקות במזיד ולקרבן בשוגג אם עבר עליה וזהו שחדשו כאן בסמוך לשמועה שכתבנו האומר אשנה פרק זה ור\"ל שבועה שאשנה פרק זה הרי זה נדר נדר לאלהי ישראל כלומר שבועה למלקות ולקרבן ולשון נדר שהוא מזכיר ענין שבועה הוא שפעמים נזכר לשון נדר בענין שבועה וכמו שאמרו במשנתנו כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה ופירשנו שאם אמר כנדרי רשעים שלא אוכל הימנו נאסר בו מדין שבועה וכן בפרק ארבעה נדרים כ\"ב ב' במאי נדרת באלהי ישראל ואמר אי נדרת במואי הוה מיזדקיקנא לך ומואי ובאלהי ישראל אינו לשון הנדר אלא לשון שבועה וכן אם נשבע ליתן כך וכך לצדקה הואיל ואם רצה פטר עצמו בפחות וזהו ששאלו והלא מושבע ועומד הוא וכו' ותירץ הואיל ואי בעי פטר נפשיה והרבה מפרשים סבורים לפרשה בנדר ולא בשבועה וקשה להם שהרי נדר חל על נדר וכמו שאמרו יש נדר בתוך נדר וכן שהרי שאשנה דבר שאין בו ממש הוא וטורחים בה ללא צורך שהשמועה בענין שבועה נאמרה כמו שכתבנו ובכלל דין זה שאם נמלך עם חבירו נשנה פרק זה למחר והסכים חבירו עמו ועל סמך אותה הסכמה נשבע הוא עליו שישנהו עליו לשנותו אע\"פ שחבירו לא קיים לו תנאו אלא אם כן הזכיר כן בתנאו והוא שחדשו בשמועה שלישית האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק זה עליו להשלים ולשנות:",
+ "ויראה לי דוקא בשלא נשבעו שניהם על זה כאחד אבל כל שנשבעו כאחד או אחריו באותו מעמד אלא שלא נשבע זה אלא על דעת שאף האחר ישבע עמו ונשבע ובא זה לשנות ולא בא חבירו אף הוא פטור וכן כל שהתנו שנים זה עם זה בשבועה ועבר האחד על תנאי האחר פטור ויש לי ראיה ממה שאמרו בדרש קרוב מצדיקי מי יריב אתי כשהקדוש ברוך הוא נותן טובה לישראל אף הוא מסדיר להם תשובה להשיב לאמות כשהלך יואב להלחם עם ארם אמרו לו לא אתה מבני יעקב שהתנה עם אבינו נכרתה ברית אני ואתה כיון ששמע יואב לא היה יודע מה לעשות בא לו אצל דוד והושיב עליה סנהדרין אמרו והלא הם עברו תחלה שנא' מן ארם ינחני בלק וכו' ולא זו בלבד אלא אף בימי כושן רשעתים וכן בראשון של סוטה י' א' אמרו בענין שמשון והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים הוא חל שבועתו של אבימלך שנאמר אם תשקור לי ולניני ולנכדי וכתוב ויכרתו שניהם ברית וכן כי שם נשבעו שניהם ופירשו שם גדולי הרבנים היא בטלה מלשון לא יחל דברו ופירשו הטעם מפני שהם עברו על השבועה תחלה ואע\"פ שבזו מיהא לא הוצרכו לכך שהרי עבר זמן השבועה מכל מקום נראה דעתם שעל כל זרעם נשבעו וניני ונכדי על כל היוצאים מאותו שלשלת משמע ר\"ל כל שלא נשתקע שם האומה והוצרכנו להיות הם עוברים תחלה והותר אחר בהעברתו ואע\"פ שדברים אלו לענין דין כך הם יש מפרשים ששמועה זו מיהא לא באה ללמד דינין אלו אלא שדרך הערה אמרו שאע\"פ שאמר הרב לתלמידו ר\"ל נשכים ונשנה פרק זה אין ראוי לרב להתיאש להשכים עד שיהא התלמיד מזומן לכך אלא עליו להשכים תחלה וכדכתיב והנה שם כבוד ה' עומד:",
+ "נשבע לקיים מצות לא תעשה בפרט אין כאן שבועת בטוי כלל ואף שבועת שוא אין כאן אם הוא רואה שיצרו מתגבר עליו לעבור את העבירה והוא שאמרו במקום אחר הרואה את יצרו מתגבר עליו יהא קופץ ונשבע והוא תקנה להנצל מן העבירות והוא שכתבו הגאונים שבועה בשעתה חמירא להו לאינשי אלא שאם עבר עליה לוקה משום שבועת שוא נשבע לקיים מצות לא תעשה בכולל כגון שבועה שלא אוכל שחוטות ונבלות הרי שבועת ביטוי חלה אף על הנבלות ואם אכלן לוקה משום שבועת ביטוי במזיד ומביא קרבן בשוגג ויש חולקין בקצת דברים אלו כמו שכתבנו במסכת שבועות אלא שזו היא שיטתנו ומה שביררנו בה לפי דעתנו והדברים נכונים בלא שום פקפוק:",
+ "וצריך שתדע שהנדרים נשתנה דינם לענינים אלו בקצת דברים והוא שהנדרים חלים על דבר מצוה אפי' בפרט וביאור הענין בביטול מצות עשה שאם אמר קנם אכילת מצת מצוה עלי נאסר בה אבל אינם חלין על קיום מצות לא תעשה כגון אם אמר קנם עלי חרישה בשבת ועבר וחרש אין כאן בל יחל כלל ואין צריך לומר שאינם חלים בקיום מצות עשה ובביטול מצות לא תעשה שהרי אין ללשון נדר מקום באלו כלל שהרי שני אלו ענינם כשאעשה ולשון נדר הוא במניעת מעשה כלומר קנם עלי דבר פלני וכל שאמר הרי עלי שאעשה לשון שבועה הוא ואין הדבר תלוי בנדר ובשבועה אלא בלשון נדר ובלשון שבועה שאם אמר קנם עלי שלא אוכל מצת מצוה אינה חלה שאע\"פ שהוא נדר לשון שבועה הוא הואיל ואמר שלא אוכל ואם אמר אכילת מצת מצוה עלי בשבועה אסור לאכל שאע\"פ שהוא שבועה לשון נדר הוא אלא שכל נדר שהוא בלשון שבועה או כל שבועה שהיא בלשון נדר אין בו אלא איסור סופרים כמו שביארנו בשבועות ולמדת מכל מקום שכל שאעשה או שלא אעשה לשון שבועה הוא אף בקנם ולא עוד אלא שאם היית דנו בנדר כל שאעשה דבר שאין בו ממש הוא ואין הנדר חל אלא על דבר שיש בו ממש והדברים מתישבים:",
+ "מי שנדוהו בחלום צריך עשרה בני אדם להתירו וצריך שיהו כלם תלמידי חכמים המשפיעים מחכמתם והלמדים לאחרים והם שהוא קוראם מתנו הילכתא ואם אינו מוצא מאלו צריך שיהו מיהא תלמידים השונים לעצמם והם הנקראין תנו הלכתא ואם אינו מוצא אף מאלו הולך לו תמיד בפרשת דרכים שבקיעת רבים של עיירות אחרות עוברים לשם ומצד שאי אפשר לקבצם אין צריך להודיעם אלא יהא נותן שלום והם משיבין ומה שהם משיבין לו שלום הוא ההיתר כשיעשה בעשרה תלמידים ויתמיד בדבר זה עד שירגיש שכבר עברו שם עשרה תלמידים ויש מי שכתב שבשמתא מיהא מתוך חומר שבה יחיד מומחה יכול להתירה ואינו צריך עשרה ויש טורחים לפרש דבר זה בהרבה דרכים שאינן כלום ועיקר הדברים כמו שכתבנו ולא סוף דבר בדין זה כשלא ידע מי נדהו או שידע ואינו בחיים עד שיוכל לילך לפניו ולהתירו אלא אפילו ידע בחלומו מי נדהו ושהוא בחיים והלך לפניו שיתירהו אין התרתו של זה כלום לשמותיה שויוה שליח לשרויה לא שויוה שליח וכן אפי' היה הנדוי וההיתר בחלום ר\"ל שהמנדהו בחלומו התירו כאותו חלום בעצמו הן בחלום אחר אינו כלום שאי אפשר לחלום בלא דברים בטלים ושמא ההיתר הוא מאותם הדברים:"
+ ],
+ [
+ "הוזכר בסוגיא זו מעשה בדביתהו דרבינא דהוה לה נדרא ואתא לקמיה דרב אשי ואמר ליה בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו ואמר ליה אי מיכנפי אין אי לא מיכנפי לא ושמועה זו נתבלבלו הרבה מפרשים בענינה ועיקר הראוי אצלי לברור מכל מה שנאמר בה הוא שאשתו של רבינא היתה לה נדר שלא היה בעלה יכול להפר ביום שמעו כגון שלא היה מנדרי עינוי נפש ולא מדברים שבינו לבינה ומכל מקום יכול היה להתירו לה מתורת חכם כשאר חכמים וכמו שאמרו בשני של נגעים כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ואף לדעת רבי יהודה שחלק שם לומר אף נדרי אשתו שבינה לבין אחרים מכל מקום היה מוצא שלשה הדיוטות שילכו בביתו להתירה אלא שרב אשי היה במקומו והיה גדול ממנו ולא רצה להתיר נדר במקומו וכל שכן שלא רצה להתיר במקומו של זקן על ידי הדיוטות אלא אם כן ברשותו ובא לפניו לכונה שיתירהו לה ומצד שלא רצה שתהא אשתו באה לפניו ושתתבייש הימנו הלך הוא לפניו ושאלו אם הבעל יכול לעשות שליח בשביל אשתו לילך לפני חכם או לפני שלשה הדיוטות ברשותו להודיע חרטתה ופתח המצוי לה להיתר נדרה ושיהא נאמן אצל החכם או ההדיוטות שלא להוסיף בפתח משלו מתוך שנדרי אשתו קשים לו ושיתירו את נדרה שלא בפניה על יד הפתח והחרטה שהודיע להם הבעל מצדה והיתה כונת רב אשי להשיבו שאיפשר לו ליעשות שליח ונאמן בכך כאלו המתיר או המתירים שומעים את הדברים מפיה וכל שהוא ניתר ביחיד מומחה אין צריך כלום אלא שלא רצה לפרוט לו בתשובתו היתר הבא על ידי יחיד מומחה שלא יראה כממציא עצמו להתיר ביחיד והשיבו בהיתר הבא על ידי שלשה הדיוטות ואמר לו שכל זמן שהוא מוצא את השלשה ביחד ואינו צריך לטרוח בקבוצם נעשה שליח ומתירין לה שלא בפניה על ידי דבריו ואין חושדין אותו שמא יוסיף אחר שהוא מוצאם מקבצים ואינו צריך לטרוח אבל כל שאינו מוצאם מקבצים חוששין שמא יחמול על מה שטרח שלא להיות טרחו בחנם ויאריך בפתחים וחרטות יותר מדאי:",
+ "ולמדנו מעניני שמועה זו הרבה דברים אחד שאין ראוי לאדם להתיר את הנדר במקום שיש גדול הימנו וכל שכן במקום רבו ומכל מקום שמתא ר\"ל נדוי כל שנתפייס ובא להתירו רשאי המנדה להתירו אף במקום רבו והשני שהבעל בנדרי אשתו אע\"פ שאינו יכול להפר כגון שאינו מנדרי עינוי נפש ולא מנדרים שבינו לבינה מכל מקום יכול הוא להתירו מתורת חכם וכל שכן להצטרף עם שלשה שהרי בבכורות אמרו שאין יכול להתיר בכורות של עצמו ואע\"פ כן מצטרף לשלשה ובנדר מיהא אף ביחיד אם הוא מומחה ויראה שהדין כן בנדר שהיה להפרו ביום שמעו ולא היפר ועבר היום או שקיים שאע\"פ שאינו יכול עוד להפר מכל מקום מותר הוא להזקק בהתירה מתורת חכם וכל שכן שיש לה היתר בשאר חכמים שאין קיומו עושה בנדרה אלא שעושהו כנדר אלמנה וגרושה אשר אין לה קצין שוטר ומושל להפר נדרה אלא שחכם יכול להתירה ויש חולקין לומר שכל שקיים הוא את נדרו אין לה היתר על ידי חכם מטעם כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ואינו כלום כמו שביארנו בפרק השולח ומכל מקום יש חולקין לומר שאין הבעל מתיר בנדרי אשתו כלל מפני שהיא כגופו ונדרים של עצמו הן וראיה להם בתלמוד המערב ולא נראה כן כמו שיתבאר בפ' אחרון השלישי שיחיד מומחה מתיר בין נדר ושבועה בין נדוי בין שמתא הרביעי שהבעל נעשה שליח לחרטת אשתו ואינה צריכה להיות היא לשם ואין חושדין אותו בתוספת דברים להמצאת פתח וחרטה ומכל מקום דוקא ביחיד מומחה או בשלשה הדיוטות שיהא מוצאם מתקבצים ביחד אבל אם הוא צריך לקבצם אין מתירין אותה על פי דבריו ומכל מקום דוקא בבעל אבל אדם אחר נעשה לה שליח אף כשצריך לקבצם וכן כל אדם לחבירו ואין חושדין אותו שמא יוסיף כלל וקצת אחרוני הרבנים הורו למעשה שאפילו על ידי כתב כן ר\"ל שיכול אדם לשלוח בכתב פתחיו וחרטותיו לפני חכם או לפני שלשה הדיוטות והם מתירים לו שלא בפניו על ידי החרטות והפתחים ששלח להם והביאו ראיה ממה שאמרו באחרון של קדושין בענין הפרת הבעל אשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה אלמא בעל מיפר שלא בפניה ושלא בפני שליח וודאי הוא הדין לחכם ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שהיתר חכם אינו על ידי שליח אלא בפני הנודר ואף הבעל דוקא נעשה שליח לחרטת אשתו אבל לא להתיר נדרי אשתו ר\"ל שמאחר שנתברר להם ענין הפתח צריך שתבא לפניהם ויתירוה ובתלמוד המערב שבמסכתא זו בפרק נערה אמרו מהו להתיר על ידי תורגמן נשמעינה מן הדא ר' אבא בר זוטרא איתעביד תורגמניה דר' יוחנן בחדא איתתא דלא הוה חכמא מישמע סורסיטון ר\"ל שלא היתה מבינה לשון הרגיל אצלם ויראה מכאן שאם היתה במעמד ובושה לדבר עם הזקנים מגדת חרטתה לאחר בחשאי והוא מגיד ונעשה סרסור בינו ובינם:",
+ "יש מפרשים במה שאמרו אי מיכנפי אבל לכנופינהו לא מפני שכל שאנו רואין אותו מחזר אחר ההיתר חושדין אותו ולדעת זה אף כשהולך אצל היחיד אין מתירין לה אחר שהוא מחזר בכך אלא אם כן הוא מוצא את היחיד במקרה או ההדיוטות מקבצים מאליהם במקרה וגדולי הרבנים באים בה מתורת קנס וכן יש בה פירושין אחרים ומה שכתבנו הוא עיקר הדברים:",
+ "מקצת הרבנים קובעים עצמם לומר שאין הבעל נעשה שליח לחרטת אשתו ושואלים לעצמם אם שמועה זו נאמרת בנדר היאך נתגלגל מקומה בענין הנדוי ועוד אם בעל נעשה שליח לחרטת אשתו היאך אמרו במסכת גיטין בשמועת המוציא את אשתו משום שם רע אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין והלא הוא יכול ליעשות שליח לחרטתה ועוד שלשון כנופי לא הוזכר בתלמוד אלא בעשרה ולא בשלשה ומתוך כך הם מפרשים שנדוי היה שנדהו בחלום והם גורסין הוה ליה נדויא וכן בעל מהו שיעשה שליח לאשתו ואין גורסין לחרטת אשתו ואמר ליה דלכנופי לא כדי שתטרח היא ותכנע ואין הדברים כלום וכבר דחו קצת חביריהם כל ראיותיהם שאם הוזכרה השמועה בתוך עניני הנדוי איפשר דנקט לה משום סיפא ללמד שהיחיד מתיר שמתא שהיא בכלל עניני הנדוי ואם מקושית אין אדם רוצה וכו' מצינו כיוצא בה בפרק אלמנה ניזונת אלמנה מן האירוסין לא תמכור אלא בבית דין וכו' עד אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ואע\"פ שאיפשר לה למכור על ידי שליח ואם ממה שכתבו שאין לשון כנופיא בפחות מעשרה הרי אמרו בפרק זה בורר בענין אודיתא מיכנפי ויתבי כתבינן כנפינהו איהו לא כתבינן ואין הענין אלא בשלשה:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו במשנתנו שכל שאמר כנדרי רשעים הריני ונזיר עובר לפניו הרי הוא נזיר שמא תאמר אם נזיר עובר לפניו דיו בהריני אע\"פ שלא הזכיר כנדרי רשעים שהרי האומר אהא ונזיר עובר לפניו הוי נזיר ומה בין אהא להריני אפשר שמלת אהא מורה הערה בעצמו כלומר אני מתעורר שאהא כך וכל שנזיר עובר לפניו הוה ליה יד מוכיח אבל הריני אינו לשון הערה אלא כאדם שמספר בעצמו שהוא כך ושמא אינו כך ואינו יד מוכיח אף בהריני אלא אם כן צירף בו דברים אחרים והוא שאמרו בנזיר האומר הריני נזיר כזה הרי הוא נזיר והרי מאחר שהוא אומר כזה נזיר עובר לפניו הוא ואעפ\"כ אם אמר הריני לבד אינו כלום:"
+ ],
+ [
+ "נדרי הקרבנות וכיוצא בהם אע\"פ שהן מצוה כדי להרגיל אדם עצמו במדות מעולות כבר רמזה תורה שהנמנע מהם אין בכך כלום דכתיב וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא ומכל מקום טוב ממנו מי שנודר ומשלם ונודר זה פירושו נודב שיפרישנה מיד ויאמר הרי זו הא בנדרים לא יהא אדם קופץ בהם שמא יבא לידי מכשול באיחורן או שמא תאבד ונמצא אחריותו עליו והוא סבור שכבר יצא ידי חובה ושמא תאמר אף נדבה שמא יגזוז או יעבוד בזו אין לחוש שימעול בידים ואין צריך למה שתירצו בה בגמרא לר' יהודה שמביא כבשתו בעזרה ר\"ל בפתח העזרה ומקדישה לשם וסומך ידיו עליה ושוחטה וכן הענין בעצמו בהלל הזקן שהיה מביא עולתו חולין לעזרה ר\"ל לפתח העזרה ומקדישה לשם וסומך עליה ושוחטה לאלתר שבאלו אין הלכה כדבריהם אלא שמכל מקום יזהר שלא להשהות יותר מדאי ובתלמוד המערב אמרו ואחר נדרים לבקר מכיון שאדם מאחר את נדרו פנקסו נפתחת מעשה באחד שאמר הרי עלי עולה ושהה להביאה ושקעה ספינתו בים אבל הנדר אף בכיוצא באלו ר\"ל שידור סמוך לעזרה ויפריש ויסמוך וישחוט אינו מדת חסידים שמא תמצא טריפה או תפסל באחת מן העבודות ולפיכך כל שאמר כנדרי כשרים אפילו בדרך זה אינו כלום וכל שאמר כנדבתם אף בכל מקום הועיל ושמא תאמר נדבת נזירות מיהא היאך היא מדת חסידים והלא הכתוב קראו חוטא תדע שכל שאומר הריני נזיר אם אעשה דבר פלוני אם לא אעשה זו אינה מדת חסידים שזה דרך כעס הוא וכל שכן מי שנזר לכפרת עבירות שבידו אבל כל שהוא נוזר לקדש עצמו במותר לו ולהכניע יצרו לשם ולנעול דלת או לגדור פרץ בפני יצרו הרי זו מדת חסידות ואם כן זו שאמרו חסידים הראשונים היו מתאוים להביא קרבן חטאת שלא היה הקב\"ה מביא תקלה על ידם להזקק לקרבן חטאת והיו מתנדבים בנזירות כדי שיתחייבו בקרבן חטאת אין הלכה כן אלא רצה להביא עולה מתנדב ומביא וכן בשלמים וכן בתודה ולחמה אבל לא בנזירות שלא יקראו חוטאים ואע\"פ שהעמדנו כל האומרים נזיר חוטא בשיטה לא העמידנוה אלא מפני שאמרוה כן בכל נזיר ואינו כן ומכל מקום בקצת נזירות כגון מדרך כעס או מצד עבירה שבידו הלכה כדבריהם כמו שכתבנו אבל כל שנוזר מצד שרואה עצמו צריך לגדור גדרים ולקדש עצמו במותר לו כגון שראה עצמו רדוף לאי זו מידה מגונה הרי זו מדת חסידים ובסוגיא זו אמרו על שמעון הצדיק שהעיד בעצמו שמעולם לא אכל אשם נזיר טמא והוא הדין לחטאת העוף שלו אלא אחד שמתוך הפלגת הנוזר הכיר טוב כונתו ואכל הימנו והענין הוא שאמר פ\"א בא אלי אחד מן הדרום וראיתיו שהיה יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים אמרתי לו בני מה ראית להשחית שער נאה כזה אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי והלכתי למלאת מים מן המעין ונסתכלתי בבואה שלי ופחז עלי יצרי ובקש לטרדני מן העולם ר\"ל להיות יצרי שולט עלי להיות רדוף אחר התאוות אמרתי בעצמי רשע מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך העבודה הריני מגלחך לשמים עמדתי ונשקתיו על ראשו ואמרתי לו בני ירבו כמותך נוזרי נזירות בישראל עליך אמר הכתוב להזיר לה' אלמא שיש נזירות שהוא לה' ושאלו בה מאי שנא אשם נזיר טמא משום דהוא בא על חטא שפשע בטומאה שאר אשמות נמי על חטא הן באין ותירץ נוזרי נזירות כשהן תוהין ר\"ל מן העבירות הם נוזרים וכשהם מיטמאין רבין עליהם ימי נזירות ומתחרטין ונמצאו מביאין חלין לעזרה שחרטת הנזירות מפקעת טוב הכונה ובטהור מיהא אי לאו דאמיד נפשיה שיכול הוא לסבול לא היה נוזר ומכל מקום לא חלין בעזרה דוקא שאע\"פ שמתחרטין לא הופקע נזירותם דהוא אינו מחל אבל אחרים מוחלין לו ואע\"פ שיש מפרשים כן ומשום נדרי שגגות כלומר שסבור היה לקבל ואינו יכול אין זה שגגה שהרי שבועות שגגות אף הם מותרות ואמרו שבועות כ\"ו ב' נשבע על הככר ונצטער עליה ואכלה בהתראה לוקה ובשוגג פטור מן הקרבן מפני שאינו שב מידיעתו כמו שביארנו במקומו ועוד שהרי חרטה זו אינו מצד שאינו יכול לקבל אלא מצד שעברה הקפדתו ובטלה סיבתו ואין זה מפקיע חיובו אלא כעין חלין ומצד שבחרטתו עברה כונתו ובתלמוד המערב אמרו בני אדם מתוך הקפדה הם נודרין א\"כ סופן ליתהות מכיון שתהו נעשו קרבנותיהם חלין אבל זה מתוך ישוב הדעת נדר ופיו ולבו שוין והרי למדת ששמעון הצדיק היה סובר תחלה שכלם חוטאין ועל זו העמידוה בשיטה אלא שאחר כן העיד בעצמו כך ויצא מכלל השיטה ונשארנו על שרשנו שכל שנוזר להכנעת יצרו מדת חסידים הוא ונדבת כשרים כמו שביארנו ופשוטו של מקרא שכתוב וכפר עליו מאשר חטא על הנפש בנזיר טמא כתיב ור\"ל ממה שפשע ולא נזהר מטומאה ולא משום דשנה בחטא על שכפל נזירותו או שמא ענינו ממה שהיתה נפשו רדופה אחר התאוה עד שהוצרך לכך ואם כן זה שאמרו שהמצער עצמו מיין או מכל דבר נקרא חוטא וכן שהיושב בתענית נקרא חוטא אינו אלא במי שאינו צריך לכך לרפואת נפשו כלל ונוח לו שילך בדרך הממוצעת וליתן לגוף חלקו הצריך לו כדי שתמצא נפשו סעד ועזר להתבודד ולעבוד את השם ולא יסגף עצמו עד שיהא משחית גופו ומבטל כלי מהיכנו אבל כל שרואה עצמו צריך לכך ודאי אין לך מצוה גדולה מזו:",
+ "ולענין סוגיא צריך לפרש שנראה מסוגיא זו שר' אלעזר סובר שאף נזיר טהור נקרא חוטא ובראש נזיר אמרו אפילו לר' אלעזר דאמר נזיר חוטא הני מילי נזיר טמא אבל טהור לא אלא שזהו ענין התלמוד שהסוגיאות מתחלפות תמיד וכל שכן במסכתא זו שאין לשונות שבה מדוקדקים בה כל כך כשאר לשונות שבתלמוד ויש מפרשים שם אבל טהור אינו חוטא כלומר לענין זה שלא יהא האומר אהא נאה והוא תפוש בשערו יד לנזירות מצד שהנזיר הואיל וחוטא הוא אינו בכלל נאה שמכל מקום מצות הנזירות גדולה מן החטא ולא יצא בו מכלל נאה וכמו שאמרו ברכות ל\"א ב' במתענה בשבת שקורעין לו גזר דין אפילו של שבעים שנה ואע\"פ כן חוזרין ונפרעין ממנו ביטול עונג שבת:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו ענין הכינויין במשנתנו וביארנו למעלה דעתו של ר' יוחנן במה שאמר שהם לשונות של גויים ודעת ריש לקיש שחכמים הוא שתיקנו כן שלא להוציא שם קרבן מפיהם מחשש שמא יזכירו שם שמים לבטלה וכמו שאמרו:"
+ ],
+ [
+ "מנין שלא יאמר אדם לה' עולה לה' תודה תלמוד לומר קרבן לה' כלומר שאם יא��ר לה' קרבן אחר שיזכור לשם יהא תוהא ונמצא מזכיר שם שמים לבטלה ואם מי שלא נתכון להזכירו לבטלה כן קל וחמר במי שמתמיד להזכירו לבטלה ושמכוין לכך וכנויי כנויים מיהא מותרים לדברי הכל שלדעת ר' יוחנן שהלכה כמותו כנויים לשון גויים הם אבל כנויי כנויים לא משתעו בהו ואף לריש לקיש באלו מיהא לא תקנו חכמים כלום וכנויי כנויים הם מקנמנא מקנסנא מקנחנא או קנמונא שהוא לשון קנמון בשם או קינה שהוא לשון קינה של תרנגולין וכן קרנס שהוא פטיש בחרם חרקא חרכא חרפא ובנזירות מנזיקנא מינזחנא מפזהנא מפחזנא מיתחזנא ושל שבועה שבובאל שבותאל שקוקאל אשקוקא וסוף הדברים אין לו לדיין בדברים אלו אלא מה שעיניו רואות לפי לשונות המקום והזמן ויש מי שכתב שאין כנויים אלא השנויים במשנתנו ואין הדברים נראין וענין נדר במואי כבר ביארנוהו במשנתנו:"
+ ],
+ [
+ "לענין ביאור זו שאמרו כאן מני מתניתין אי ר' מאיר הא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן יש להקשות בה שהרי בסוף פרק שבועת העדות אמרו כי לית ליה לר' מאיר בממונא באיסורא אית ליה ולא מיעטו שום איסור מדבר זה אלא איסורא דאית ביה ממונא כגון סוטה ועדים ותירצו בתוספות שמאחר שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם איסור קל הוא והרי הן כממון ולא נאמרה שם אלא בשתויי יין שבמיתה ושבועת העדות שיש בה קרבן ואין דבריהם נראין אלא שעיקר הדברים שהנדרים גם כן איסורא דאית ביה ממונא הוא וכן עיקר ואף בפרק אלו מותרין נראה דבשבועות מודה ר' מאיר שדנין בהן הן מכלל לאו והוא שאמר שם לא קרבן לא אוכל לך מותר כלומר אע\"פ שמשמעו הא מה שאוכל קרבן מפני שזהו נדר ואין דנין בה מכלל לאו הן לא שבועה לא אוכל לך אסור כלומר שהשבועה דנין בה מכלל לאו הן וכן לענין ביאור מה שאמרו אלא ר' יהודה אע\"פ שלא מצאנוהו בזו של תנאי כפול במקומה בעל מחלוקתו של ר' מאיר מכל מקום הואיל וברוב מקומות הוא בר מחלוקתו ומצינו לו בפרק השולח בענין המוציא את אשתו משום אילונית שאמרו בה חכמים לא יחזיר ופירשנו מאן חכמים ר' מאיר דבעי תנאי כפול והכא בדלא כפליה לתנאיה מכלל דר' יהודה לא בעי תנאי כפול נקטה לדר' יהודה ולענין תנאי כפול מיהא יש בו דינין ארוכים והלכה בו כר' מאיר וכבר ביארנו כל הצריך בהם במקומו בשלישי של קדושין:"
+ ],
+ [
+ "ביארנו במשנתנו בענין לא חלין שאוכל לך שעיקר הגרסא לחלין בפתחות הלמ\"ד ובא ללמד שדנין אותו כשתי תיבות ר\"ל לא חלין אלא קרבן הא אם אמר בהדיא לא חלין פשיטא ואף לר' מאיר כן שאין זה מכלל לאו אלא כאלו אמר בהדיא קרבן שאוכל לך וכמו שאמרו בסוגיא זו תניא חלין החלין כחלין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר לא חלין שאוכל לך אסור לחלין לא אוכל לך מותר והעמדנוה לדעת ר' מאיר אלמא אף לר' מאיר לא חלין שאוכל לך אסור ובביאור סוגיא זו צריך להעירך בה דרך קצרה והוא שאמרו חלין החלין כחלין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר שאם אמר חלין או החלין או כחלין יהא מה שאוכל לך ודאי מותר הוא ואם אמר מה שלא אוכל לך כלומר הא מה שאוכל לך לא חלין יהא אלא קרבן הרי זה מכלל לאו אתה שומע הן ור' מאיר אינו סובר כן ומכל מקום לענין פסק שלא אוכל לך אסור כמו שביארנו במשנה ונשוב לענין ביאור הסוגיא לא חלין שאוכל לך אסור שאין זה מכלל לאו הן אלא כאלו אמר בהדיא קרבן ואף לר' מאיר אסור ואח\"כ אמר לחלין לא אוכל לך מותר שהרי אין כאן איסור אלא במכלל לאו הן כלומר מה שלא אוכל יהא חלין הא מה שאוכל ��הא קרבן ואין דנין לר' מאיר מכלל לאו הן אלא שלענין פסק אסור ואין לפרש כאן לא חלין שאין מפרשין כן אלא לחומרא והרי זה אם תפרשהו כן יהא קולא כלומר מה שלא אוכל לך לא יהא חלין הא מה שאוכל לך יהא חלין אלא פירושו לחומרא חלין יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך קרבן והיה אסור אלמלא שאינו סובר מכלל לאו הן:",
+ "ושקיל וטרי רישא מני ר\"ל חלין כחלין בשלא אוכל לך ודאי ר' מאיר ומשום דלית ליה מכלל לאו הן אימא סיפא לחלין לא אוכל לך מותר וכדפרישנא נמי משום דלא סבירא ליה מכלל לאו הן והתנן לקרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר והיינו סבורים לפרש בה לקרבן בפתחות הלמ\"ד והרי הוא כלא קרבן כלומר לא קרבן מה שלא אוכל הא מה שאוכל לך קרבן שאין לפרש בו קרבן יהא כמו שפירשנו בלחלין שבבריתא זו שאם אתה מפרשו כן הוה ליה קולא כלומר מה שלא אוכל לך קרבן הא מה שאוכל לך חלין ועל כל פנים אתה צריך לפרשו לחומרא כלומר לא קרבן מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך קרבן ואמרו עליה ר' מאיר אוסר ומתוך כך הקשו בה והרי ר' מאיר אינו סובר מכלל לאו הן ואמר ר' אבא נעשה כאומר לקרבן יהא מה שאתה אומר שאוכל ולפיכך לא אוכל לך ואין מפרשין אותו ללא קרבן מפני שהיא קולא לדעת ר' מאיר שאינו סובר מכלל לאו הן ואף בזו נפרש לחלין לא אוכל לך לא חלין יהא מה שאתה אומר אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך ואין זה מכלל לאו הן הואיל ומסיים בדבורו לא אוכל לך דלא גרע מידות ולא נפרשהו בחלין יהא אחר שהוא קולא לדעת ר' מאיר שאינו סובר מכלל לאו הן שבכל צד אתה צריך לחזר בפירושך אחר החומרא אלא בלא חלין ובלפיכך לא אוכל לך שנמצא שאין בו מכלל לאו הן אבל לחלין שאוכל לך ושנפרשהו בלא חלין לחומרא אבל לחלין שאוכל לך הוה ליה מכלל לאו הן דהתם שאוכל קאמר וכשאתה מפרש לא חלין יהא מה שאוכל לך אלא קרבן הוה ליה מכלל לאו הן ואדרבה יש לך לדון כאומר חלין יהא כדי שאוכל לך ואם נאמר לא חלין יהא אין זה כדי שאוכל לך ואם אמר שלא אוכל לך היאך יאמר חלין יהא כדי שלא אוכל לך אדרבה יש לו לאכל ויש להקשות אם כן קרבן לא אוכל לך לר' מאיר יאסר ונפרש קרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ובפרק אלו מותרין אמרו לר' מאיר שמותר יש לתרץ שכל שאמרה באות שימוש כגון לקרבן יש לדון בו לקרבן יהא שאין אדם מוציא דבריו לבטלה ובכדי לא הניח לשון קצר ר\"ל קרבן ותפס לשון לקרבן אבל קרבן לא אוכל לך אין דעתו אלא שבועה לא אוכל לך וכסבור שקרבן לשון שבועה ואינו כן ואם כן מכל מקום לחלין לא אוכל לך נפרש בו לא חלין יהא לפיכך לא אוכל לך ותירץ האי תנא לאו ר' מאיר הוא אלא חד תנא דסבירא ליה כותיה במכלל לאו הן ופליג עליה בלקרבן לא אוכל לך דלדידיה שארי מפני שאינו סובר תקון של לפיכך רב אשי אמר הא דאמר לחלין ר\"ל בפתחות הלמ\"ד הא דאמר לחלין ר\"ל בשבא תחת הלמ\"ד כלומר שזה שאמר לחלין לא אוכל לך בשבא מותר הוא ואין לדון בו לא חלין כמו שהיית סובר עד שנאסרהו בתקון של לפיכך אלא פירושו חלין יהא מה שלא אוכל לך ואי אתה אוסר מה שאוכל לך אלא מכלל לאו כלומר מה שאוכל לך לא יהא חלין אלא קרבן ואינו סובר כן והא דאמר לחלין כלומר הא אם אמר לחלין בפתחות הלמ\"ד היינו דורשים בו לא חלין יהא ולפיכך לא אוכל לך כדעת המקשה ואסור ויש גורסין הא דאמר לחלין הא דאמר לא חלין כלומר דר' מאיר לא דייק בין פתח לשבא אלא כל דאמר לחלין לא אוכל לך בין בשבא בין בפתח מותר לדעתו שאין דורשין מכלל לאו הן אבל כשאמר לא חלין ר\"ל קרבן ופירושו קרבן מה שאתה אומר כדי שלא אוכל לך ויש גורסין לחלין בפתח מלשון חלות ור\"ל חלות תודה שהוא דבר הנדור והרי לא חלין לא אוכל לך ר\"ל קרבן לא אוכל לך ומתוך כך הקשה מזו לזו ותירץ לא דלאו חלין קתני בפתחות הלמ\"ד אלא חלין בקבוץ שפתים ואין מדקדקין לפרשו בלא חלין אלא חלין יהא מה שלא אוכל לך ואע\"פ שמכללו אתה שומע הא מה שאוכל יהא קרבן אינו סובר מכלל לאו הן וכבר ידעת שסוגיא זו כלה לר' מאיר ואתה למד מתוכה פסק הדברים לדעת חכמים על הדרך שביארנו במשנתנו והילכך לענין פסק בריתא זו חלין החלין כחלין שאוכל לך מותר וכן לחלין בשבא הלמ\"ד שלא אוכל לך אסור מכלל לאו לא חלין שאוכל לך או לחלין שאוכל לך בפתחות הלמ\"ד אסור לא חלין לא אוכל לך מותר לחלין לא אוכל לך אסור בין בפתח בין בשבא שאם בפתח פירושו לא חלין יהא מה שאתה אומר כדי שלא אוכל לך ואם בשבא אתה מפרש חלין יהא מה שלא אוכל הא מה שאוכל קרבן שכל פתחות הלמ\"ד אנו דנין בו להחמיר לדרשו בלא חלין או כענין לקרבן יהא במקום שענין זה חמור יותר ויש בסוגיא זו כמה בלבולין לקצת מפרשים ואף גדולי המחברים חולקין בקצת דברים ועיקר הדברים כמו שכתבנו וכבר רמזנו על קצת נסחאות אחרות שבה במשנתנו:",
+ "כבר ביארנו שהקרבנות דבר הנדור הם והמתפיס בהן נאסר במה שהתפיס וכבר ידעת שיש קרבנות שהבשר נאכל לבעלים אחר זריקת דמים כגון שלמים וקודם זריקת דמים אסורה מעתה מי שאמר הרי עלי ככר זה כבשר זבח שלמים לפני זריקת הדם הרי הוא מתפיס בהם לזמן שהם אסורים והם דבר הנדור ונאסר באותו ככר ואם אמר ככר זה עלי כבשר זבח שלמים לאחר זריקת הדם ודאי אינו מתפיס אלא בהיתר שהרי לאחר זריקת הדם מותרים הם שהרי הבשר נאכל לבעלים ואם מפני חזה ושוק שבו סתם בשר זבח שלמים לא על חזה ושוק נאמר ולא עוד אלא שיש אומרים שאפילו אמר בהדיא כחזה ושוק בפרט אינו כלום וממה שראו בכחלת אהרן וכתרומתו שאנו קורין לא מתפיס בדבר האסור ולא בדבר הנדור והרי חלת אהרן ותרומתו ר\"ל חלה ותרומה והוא קוראו חלת אהרן ותרומתו דרך צחות והרי מכל מקום חלה ותרומה על ידי קריאת שם נאסרין אלא שמאחר שהם נכסי כהן לגמרי להאכילה אף לעבדיו ולשפחותיו והתורה אסרתה לזרים לא דבר הנדור הוא אלא דבר האסור ואף חזה ושוק נכסי כהן ונאכלים לזכרים ולנקבות ולנשיהם של כהנים ולעבדיהם והרי שהיתר הבשר שנאסר מחמת נדרו ולא נשארו חזה ושוק אסורים מחמת הנדר אלא שהתורה זיכתו לכהנים להיות כנכסיהן וזה שאמרו בפרק שני במתפיס במעשר בהמה לאסור אע\"פ שלאחר זריקת הדם הותר כל הבשר לבעלים ואין לכהנים בו כלום אלא כלו לבעלים כבשר הפסח בזו מפני שהוא קרבן ולא זכתהו תורה אלא לבעלים ומכל מקום גדולי המחברים פירשו הטעם בחלת אהרן ותרומתו מפני שאין דרך להביאן בנדר ונדבה ואנו מפרשים שבחלת אהרן ותרומתו נקרא דבר האסור ולא דבר הנדור מפני שאף קודם שקרא להם שם נאסר הכרי ונאסרה העיסה וקריאת שם שלהן אינה באה לאסור אלא להתיר הן עצמן לכהנים והשאר לכל אדם אבל חזה ושוק על ידי הפרשת הבהמה להקדש נאסרו וכל שהתפיס בהן בפרט אסור ומתפיס במעשר בהמה שאסור הוא שאין קריאת שמו באה להתיר את העדר שאין העדר נאסר באכילה אע\"פ שלא הפריש אלא שמצד עצמו הוא חייב להפרישו ולקרות לו שם לאסור העשירי שכבר היה מותר ואם כן דבר הנדור הוא אלא שכל שאמר כבשר זבח שלמים ומזכיר לאחר זריקת הדם ודאי בהיתירא קא מיכוין ואין דעתו על חזה ושוק ומתוך כך מותר:",
+ "היה לפניו בשר זבח שלמי�� לאחר שנזרק דמו שמותר והיתה לפניו חתכת היתר ואמר הרי עלי זו כזו גדולי המחברים פסקו שבעיקרו הוא מתפיס ר\"ל קודם זריקת הדם והרי הוא נאסר בה ונראה לי לפסוק דבהשתא קא מתפיס כמו שיתבאר למטה בשמועת כיום שמת בו אביו שתירץ בה שנדור מאותו היום ואילך ר\"ל שמת אביו באחד בשבת ונדר על אכילת בשר כל אחד בשבת שבימיו שאלו נדר ליום שמת אביו לבד ולא לשאר אחד בשבת העתידים לבא כל שהוא אומר כיום שמת בו אביו כדהשתא קא מתפיס ר\"ל על שאר אחד בשבת המותרים לו ואע\"פ שאיפשר לומר דחיה בעלמא הוא ועיקר הגרסא שנדור ובא באותו היום ר\"ל ליום שמת אביו לבד ולא לשאר אחד בשבת העתידים לבא (כל שהוא אומר כיום שמת בו אביו בדהשתא קא מתפיס ר\"ל על שאר אחד בשבת המותרים לו ואע\"פ שאיפשר לומר דחיה בעלמא הוא ועיקר הגירסא שנדור ובא באותו היום ר\"ל ליום שמת אביו לבד ובדמעיקרא קא מתפיס ר\"ל באותו היום שמת בו) מכל מקום כך היא הגירסא במסכת שבועות ר\"ל מאותו היום וכן עיקר ואף גדולי הפוסקים כתבוה כן בשבועות פרק שלישי אלא שאני חוכך לחזור ולפסוק כדבריהם ממה שכל השמועות ריהטא שלהן כדבריהם אלא שהתלמוד הוצרך לתרצן ולישבן לדעת בדהשתא קא מתפיס ויש לחוש ולומר אשנויי לא סמכינן וכתבו בתוספות שאם לא היה מונח לפניו אלא שאמר סתם כך הוא הדין ואם כן לשיטתנו בדהשתא קא מתפיס ולשיטת גדולי המחברים בדמעיקרא וכו' ואני חוכך ללמד שאף לשיטתנו כל שאמרה בסתם ודאי בעיקרו הוא מכוין:"
+ ],
+ [
+ "היה מתפיס בנותר ופגול אם אמר כך סתם אסור שהרי מכל מקום מתפיס בקרבן הוא אבל אם היה נותר ופגול לפניו ואמר זו כזו אם נותר ופגול של שלמים הוא לדעתנו מותר שהרי לאחר זריקת דמים הוא להיות פגול גמור להתחייב עליו כרת שאף הפגול אינו נקבע עד לאחר זריקת הדם שכך אמרו בשני של זבחים כהרצאת כשר כך הרצאת פגול כשם שלא הורצה עד שיקרבו כל מתיריו כך אינו פגול גמור להתחייב עליו בכרת עד שיקרבו כל מתיריו ר\"ל שיעשו ארבע עבודות שחיטה וקבלה והולכה וזריקה בלא עירוב מחשבה אחרת פוסלת מצד אחר במחשבת חוץ למקומו או ענין אחר הפוסל במחשבה שאין בה כרת הא כל שעשה אחת מאלו במחשבת חוץ לזמנו ועשה האחרות או במחשבה זו בעצמה או בסתם זהו הפגול הגמור שחייב עליו כרת וכן אין בו דין נותר להתחייב באכילתו כרת מצד נותר עד שיקרבו כל מתיריו ואחר שהתפיס בהן לאחר זריקת הדם הרי התפיס בדבר שהיה מותר מצד עצמו אלמלא שרבוץ עליו שם פגול ונותר ואם מפני שהוא אסור מצד הפגול והנותר אין זה נדור אלא אסור אבל אם היה של עולה אסור ואין אומרין שבאיסור הבא מצד הנותר והפגול הוא מתפיס אלא באיסור הבא מצד הקרבן וזהו שאמרו סלקא דעתך אמינא באיסור נותר ופגול מתפיס והוה ליה מתפיס בדבר אסור קמ\"ל:",
+ "ולשיטת גדולי המחברים אף בשל שלמים כן שהרי בעיקרי הוא מתפיס ולענין ביאור מיהא זה שהיה סבור להוכיח דבדהשתא קא מתפיס מנותר ופגול וקא סלקא דעתין בנותר ופגול של שלמים מנותר ופיגול הוא מקשה שאילו היינו אומרים בעיקרו קא מתפיס היה לנו להתיר מצד הזמן שאחר זריקת הדם עד שנעשה נותר ואע\"פ שלדעת בעיקרו מתפיס היה איפשר לומר גם דינו לקודם זריקת הדם ויאסר שמא אין דנין כל כך למפרע ואין זה עיקרו אלא עקר לעיקרא:",
+ "אע\"פ שהתורה אמרה בענין התפסה כי ידור נדר והיה לנו לדון שאין התפסה אלא בדבר האסור מחמת נדר לכל כגוף הקרבן אבל מה שנאסר לזה לבדו מחמת נדר והוא מתפיס בו לא יהא קרוי התפסה אינו כן אלא כפלה תורה בפרשה לאסור איסר להודיע שאף זו קרויה התפסה מעתה האומר הרי עלי בשר זה או יין זה כיום שמת בו אביו כיום שמת בו רבו כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם כיום שראיתי ירושלים בחרבנה אם כבר אסר על עצמו בשר ויין בנדר מאותו היום ואילך לכל שבוע ושבוע אותו היום כגון שמת באחד בשבת ונדר לכל אחד בשבת שבשבוע הרי זה אסור שהרי זה מתפיס בדבר הנדור וכן בכלם אבל אם לא אסרן על עצמו בנדר אין כאן איסור שהרי יום שמת בו אביו ורבו ויום שראה ירושלים בחרבנה אין בהם איסור בשר ויין ואם מיום שנהרג גדליה בן אחיקם שהוא חייב בתענית אינו מתפיס בדבר הנדור ושמא תאמר אחר שצום גדליה אסור מחמת עצמו היאך חל עליו איסור נדר עד שיהו מתפיסין בו גדולי הרבנים פירשוה מפני שהנדרים חלין על דבר מצוה ואינו כן שאין הנדר חל על קיום מצות לא תעשה כמו שביארנו אלא טעם הדבר מפני שלא נאסר אלא מדברי סופרים ושבועת התורה או נדר חלים עליה וכשנדר הימנה יכול להתפיס בה וכן בנודר על איסור סופרים כגון מגבינת הגוים ושמנו של גיד וסתם יינם והתפיס בהן מתפיס בנדר הוא קרוי ואסור הא אם לא היה נדור מאותו היום ואילך אע\"פ שכבר נדר לאותו היום אינו כלום דבהשתא קא מתפיס ומכל מקום לשטת גדולי המחברים אף בזו כן ומפני שהם פוסקים בעיקרא קא מתפיס כמו שביארנו ולשיטתנו מיהא אני מספק אם מת אביו באחד בשבת והוא אחד בניסן ואסר על עצמו בשר ויין לכל אחד בניסן שבימיו ואח\"כ אמר הרי עלי בשר כיום שמת בו אביו מה דינו אחר שכל אחד בשבת שבשנה מותרין לו אלא אם כן אחד בניסן ונראה לשיטתנו שמותר שענין כיום שמת בו אביו אינו תלוי במנין החדש אלא ביום עצמו והרי הימים העתידים הותרו לו ובדהשתא קא מתפיס:",
+ "ומה שנאמר בסוגיא זו הרי עלי שלא אוכל בשר וכו' לאו לישנא דייקא הוא שהרי שלא אוכל לשון שבועה הוא ואין שבועה בלשון עלי והענין הוא הרי עלי בשר ויין כמו שביררנו במסכת שבועות:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו שהמתפיס בחלת אהרן ובתרומתו אינו נאסר שאין זו התפסה בדבר הנדור על הדרכים שביארנו התפיס בתרומת הלשכה ר\"ל השקלים אסור שדבר הנדור הוא התפיס בתרומת לחמי תודה יראה לשיטתנו שמותר שהרי תרומת לחמי תודה לאחר זריקת דמים הוא שלא קדש הלחם עד שיזרק הדם ונמצא שכל שלא נזרק הדם קודם אסורין וכשנזרק הותרה תרומתן לכהן ושאר הלחם לבעלים וא\"כ לא נקראת תרומת לחמי תודה עד שיזרק הדם ומתוך כך אם התפיס בה מותר דבדהשתא קא מתפיס ולענין ביאור זה שאמרו קא משמע לן דתרומת לחמי תודה תרומתו כלומר ובכלל תרומתו הוא מכל מקום אין הטעם שוה שתרומתו הנזכרת תחלה בשעת ההתפסה היתה מצד שאינו נקרא דבר הנדור וזו הותרה משום דבהשתא קא מתפיס ולדעת הפוסקים בעיקרו קא מתפיס אסורין ושמא תאמר ואף לשיטתנו היאך מותר ואף כשתאמר בדהשתא קא מתפיס הרי אף עכשו אסורה התרומה לזרים מחמת הנדר והויא לה כפגול ונותר של עולה תירצו בתוספות שזה שאנו דורשים כי ידור נדר בדבר הנדור פירושו בדבר הנדור שיהא עומד בכל אותה קדשה ובכל אותו איסור שהיה עליו מעולם מצד ההקדש או הנדר וזו לאחר זריקת הדם כבר הוקל חומר קדשתה שבתחלה היה אסור לכהנים ועכשו מותרת להם ולא נאסרה אלא לזרים:",
+ "תרומת לחמי תודה שהזכרנו ענינם שהתודה היתה באה בארבעים חלות שלשים של מצה ועשרה של חמץ ובין כלם עשרים עשרונות עשרה לעשר של חמץ ועשרה לשלשים של מצה הם שלשה מינין עשרה לכל מין ושיעור כלן שוה אלא שהעשרה חלות של מאפה תנור והעשרה רקיקין והעשרה רביכין והם שחולטם ברותחין ואחר כך קולה אותם בשמן של האילפס והכהן לוקח ארבע חלות חלה מכל מין ומין שנאמר אחד מכל קרבן ולחמי תודה אלו אם אפאן ארבע חלות יצא שלא נאמר ארבעים אלא למצוה ושמא תאמר והיאך התרומה ניטלת מהן אם שיטול אחד על כלם הרי לאחד מכל מין אנו צריכים ואם שיטול פרוסה מכל אחד והרי אמרו אחד שלא יטול פרוסה על כל פנים אתה צריך לפרשה שיפרישנה בלישה ויטול אחת מכל מין בלישה ואם התפיס בתרומה זו שהופרשה בלישה אף לשיטתנו אסור שהרי הופרשה קודם זריקת הדם:"
+ ],
+ [
+ "הבכור אע\"פ שקדשתו מרחם מצוה להקדישו ר\"ל שיפרישנו ויאמר הרי זה קדש שנאמר הזכר תקדיש לה' אלהיך ומכל מקום הואיל ואע\"פ שלא הקדישו קדוש הוא מאליו אינו קרוי דבר הנדור אלא דבר האסור מצד עצמו ואם התפיס בה הן שהיתה חתיכת היתר וחתכת בכור לפניו ואמר זו כזו הן שאמר ככר זה עלי כבכור הן בבכור מחיים הן לאחר שחיטה הן קודם זריקת הדם הן לאחר זריקת הדם הן שאמר כבכור סתם לא נאסר זו היא שיטתנו וגדולי המחברים כתבו שאם אמר כבכור סתם מותר אבל אם היתה חתכת בכור לפניו ואמר זו כזו אם קודם זריקת דמים אסור אם לאחר זריקת דמים מותר ונראה שהוציאוה ממה שהחליטו לומר אילימא לפני זריקת דמים מאי טעמא דמאן דשרי אלא לאחר זריקת דמים מאי טעמא דמאן דאסר אלא במחית בשר בכור לאחר זריקה ובשר היתר קמיה מר סבר בדהשתא וכו' ואין זה הכרח כלל שבעל השמועה היה סבור שהבכור דבר הנדור הוא לדברי הכל הואיל ומצוה להקדישו ואע\"פ שחלת אהרן ותרומתו מוקדשת ואינו דבר הנדור התם נכסי כהן הוא כמו שכתבנו אבל בכור אינו נאכל אלא לזכרי כהנה והיה תמה אם אמר בהדיא לפני זריקת דמים מאי טעמא דמאן דשרי אחר שהחלטנו שדבר הנדור הוא ואם אמר לאחר זריקת דמים מאי טעמא דמאן דאסר אלא לאו דמחית בשר בכור לאחר זריקת דמים וחתכה של היתר קמיה ואמר זו כזו מר סבר בדמעיקרא קא מתפיס ומר סבר בדהשתא קא מתפיס ותירץ דכולי עלמא לפני זריקה כלומר תרויהו אף בלפני זריקה פליגי ומפני שמחלקתם תלויה בענין אחר דחד אמר שאין התפסה אלא בדבר הנדור ואידך סבר דיש התפסה אף בדבר האסור והדר מסיק דתרוייהו מודו דלא הוי נדר עד שידור בדבר הנדור אלא דמאן דאסר סבר דהואיל ומצוה להקדישו דבר הנדור הוא ומאן דשארי סבר דמאחר דאי נמי לא מקדיש ליה קדוש מאליו הוא אין זה דבר הנדור וכן הלכה וכמו שכתבנו ומכל מקום המתפיס בחטאת ואשם אע\"פ שאין באין בנדר ונדבה אלא על חטא מתפיסין בהן שדבר הנדור הוא שהרי על כל פנים צריך הוא להפריש ולקדש ולומר זו חטאתי ואשמי וזהו האמור עליהם כאן שהם נתפסין בנדר וגדולי המחברים פירשו הטעם שלפעמים הם באים על ידי נדר והוא בנזיר חטאת בכל נזיר ואשם בנזיר שניטמא ונמשכים למה שפירשו בחלת אהרן ותרומתו שאין בה דרך להביאה בנדר ונדבה:",
+ "כבר ביארנו במשנתנו שכל המתפיס אין צריך להתפיס באות הכ' ר\"ל ככר זה עלי כקרבן אלא הן שיאמר ככר זה עלי קרבן או לקרבן בין בפתחות הלמ\"ד בין בשבא תחת הלמ\"ד או הקרבן או כקרבן נתפס הוא ונאסר בו וכן הדין בשאר התפסות הדומות לקרבן אימרא לאימרא כאימרא דירים לדירים כדירים עצים לעצים כעצים אשים לאשים כאשים מזבח למזבח כמזבח היכל להיכל כהיכל ירושלם לירושלם כירושלם כלם אם אמר שאוכל לך אסור ואין דנין באלו לאימרא בפתחות הלמ\"ד לא אימרא שאין דנין כן אלא להחמיר וזה שייחסו בגמרא דעת זה לרבי מאיר כמו שאמרו מאן תנא דלא שני ליה בין אימרא לכאימרא רבי מאיר מפני שרבי יהודה מצריך במשנתנו התפסת באות כ\"ף וסתמא רבי מאיר הוא בעל מחלקתו ומכל מקום אף לדעת רבנן היא כמו שביארנו במשנה:",
+ "אמר בכלן שלא אוכל לך מותר שהרי הוא אומר קרבן יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך לא יהא קרבן ויש מפרשים שאין זה אלא לשון שבועה ואין שבועה בקרבן ולא באלו הדומין לו ומכל מקום כל אותן האמורות בלמ\"ד ובפתח תחת הלמ\"ד אסור בין לר' מאיר בין לרבנן שאם לר' מאיר פירושו לאימרא יהא לפיכך לא אוכל לך כענין שביארנו בלקרבן ואם לרבנן פירושו לא אימרא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא אימרא ואם כן זה שאמר לאימרא לא אוכל לך מותר בשבא תחת הלמ\"ד הוא ומה שיש לדמותו בלקרבן לא אוכל לך שפירושו לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך פירושו בלאימרא בפתחות הלמ\"ד זהו פסק השמועה וביאורה מובן מאיליו מתוך מה שכתבנו והרבה מפרשים מתבלבלין בה ומעקמין לנו את הדרך ללא צורך ויש שואלים לדעת רבי מאיר בכקרבן לא אוכל לך או בכאימרא לא אוכל נפרש בה גם כן כקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ומה בין פתחות הלמ\"ד לפתחות כ\"ף תירצו בתוספות דכקרבן או כאימרא לשון שגור הוא ואלו היתה כונתו בכך משלים היה את דבורו לומר יהא וכל שלא גמר בדבורו כן לא כיון לכך אבל לקרבן בפתחות הלמ\"ד אינו לשון שגור והפה מתעקם עליו ומתוך עקומו הוא מדלג ללא אוכל לך ומכל מקום כונתו לומר יהא אמר הא קרבן שאוכל לך או האי קרבן שאוכל לך לא כיון זה אלא לשבועה ואינו כלום הרי כאומר בחיי קרבן שאוכל לך או שלא אוכל ואין שבועה בקרבן כמו שביארנו:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו שהשבועה היא בלשון איסור עצמו על החפץ ומתוך כך חלה אף על דבר שאין בו ממש ר\"ל שלא אישן היום שהרי על עצמו היא חלה והרי יש בעצמו ממש וכן מתוך כך אינה חלה על דבר מצוה שהרי השבועה הוא איסור עצמו על מצוה והרי הוא משועבד לה ואין בידו להפקיע שעבודו וההפך בנדר שהוא נעשה בלשון איסור החפץ על עצמו ומתוך כך אינו חל על דבר שאין בו ממש ר\"ל קנם שינה עלי שהרי לפי דבריו האיסור חל על השינה ואי איפשר אבל הוא חל על ביטול מצות עשה שהרי הנדר הוא איסור המצוה עליו והרי אין המצוה משועבדת לו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו מעתה מה שאמרו במשנתנו קנם פי מדבר עמך קונם ידי עושה עמך קנם רגלי מהלכת לך אסור הקשו בה בסוגיא זו ממה שכתבנו שאין הנדר חל על דבר שאין בו ממש והרי הדבור והעשייה וההלוך אין להם ממש ופירשוה באומר יאסר פי לדבור וידי למעשיהן ורגלי להלוכן ודבר זה צריך לפרשו והוא שמאחר שאמר קונם פי קנם ידי קנם רגלי הרי ראוי לומר שהנדר חל על הפה ועל הרגל ועל הידים ומה צריך ליאסר פי וכו' עד שהרבה מפרשים כתבוה כן ר\"ל שלא היתה כונת המתרץ אלא שלשון משנתנו נעשה כאומר יאסר פי לדבור ונראה לי לאמת את דבריהם ממה שאמר דיקא נמי דקתני קנם פי מדבר עמך ולא קתני קנם שאני מדבר עמך ואע\"פ שלשון מדבר מוכיח שאין כונת הנדר אלא על הדבור מאחר שהזכיר את הפה ודאי כך היתה כונתו ומכל מקום יש מפקפקין בה ומלשון מדבר עד שיאמר בהדיא יאסר פי לענין הדבור ומה שאמר דיקא נמי וכו' פירושן דיקא נמי דתנא דמתניתין הכי קא בעי למימר אלא שלא דקדק בלשונו שהרי הזכיר לשון פה והדבר קרוב לתקנו ביאסר פי לדבור ומכל מקום צריך לעיין תינח בפי מדבר ורגלי מהלכת אבל ידי עושה הרי דבר שיש בו ממש הוא ומה צריך ליאסרו ידי למעשיהן וכן יש שמקשים כן אף ברגלי מהלכת לך שפעמים שההלוך הוא מלאכה כגון הילוכו על הטיט לכונת גבול או על הענבים לכונת דריכה תדע שמקצת רבני צרפת כתבוה כן שלדברים אלו נאסר אף בלשון משנתנו ואגב גררא דפי לדבור נקטינהו אלא שקצת גאוני ספרד כתבו שהעשיה וההלוך דבר שאין בו ממש הוא ומה שנעשה הוא שיש בו ממש וכמו שאמרו ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום שמעשה הדירה אין בו ממש ואם כן צריך בכלם שיאמר פי לדבור וידי למעשיהן ורגלי להלוכן ואף מצד אחר אתה צריך לומר כן שאם לא אמר כן היאך נאסר והרי מעשה זה לא בא לעולם ואין אדם אוסר לחבירו דבר שלא בא לעולם עד שיאמר ידי לעושיהן וכמו שביארנו בחמישי של כתבות בענין יקדשו ידי לעושיהן אלא ודאי בכלם צריך לומר כן ר\"ל פי לדבור וידי למעשיהן רגלי להלוכן ומכל מקום אף בקנם פי מדבר או אף בקנם שאני מדבר יש בו מיהא איסור סופרים וכמו שאמרו בקנם שאני ישן כמו שיתבאר בפרק שני אלא שלגדולי הדור ראיתי שסוברים שדבר שאין בו ממש או שלא בא לעולם אין בו איסור סופרים אלא במה שאוסר על עצמו אבל לאסור על אחרים לא והדברים נראין ובתלמוד המערב שאלו בידי למעשיהן חרש עמו בקרקע עד כמה הוא אסור עד כדי שכרו או עד כדי הנאת קרקע כלומר מי אזלינן בתר שכרו וכל שיש בשכרו שוה פרוטה אסור אע\"פ שלא הועיל בקרקע שוה פרוטה או עד כדי שיהנה הקרקע במלאכתו שוה פרוטה ולא נתברר שם ויראה לי שאם כונתו של נודר זה לאסור על עצמו תועלת הבא לו מצד חבירו כגון שהיה חבירו מביישו ומגזמו שהוא מרויח הרבה עמו והוא נודר במניעת מעשה שלו הולכין אחר שיעור שכרו ואם כונתו לאסור על חבירו הנאה הבאה לו מצד מלאכתו הולכין אחר תועלת הקרקע וכן כל כיוצא בזה:",
+ "ונשלם הפרק תהלה לאל:",
+ "אלו נדרים מותרין וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא שהחלק השני שבזאת המסכתא הוא לבאר איזה מן הנדרים הופקע מתורת נדר אם מצד התפסה בדבר האסור ולא בדבר הנדור אם מצד שתלה נדרו בדבר שאין בו ממש וכיוצא באלו ואם יש בהן איסור סופרים אם לאו ולבאר במי שהתפיס בדבר המשותף לדבר הנדור ודבר האסור כיצד דנין בו ושזה החלק יתבאר בפרק זה אלא שעל ידי גלגול הנדרים שאין חלין על דבר שאין בו ממש והשבועה חלה על דבר שאין בו ממש נתגלגל לבאר קצת חלוקים שבין נדר לשבועה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון לבאר במתפיס בדבר האסור מצד עצמו שאינו נדר אלא שבקצת נדרים צריך היתר מדברי סופרים השני לבאר בתולה נדרו בדבר שאין בו ממש שאינו נדר אלא שאסור מדברי סופרים ובשבועה הרי היא שבועה השלישי לבאר קצת חלוקים שבין נדר לשבועה הרביעי לבאר כשתלה נדרו בדבר המשותף בדבר הנדור ובדבר האסור אם דנין בו להחמיר ואם הוא נאמן בכך זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בה קצת דברים שלא מן הכונה על ידי גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:",
+ "המשנה הראשונה ממנו אמנם תבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר ואלו מותרין חולין שאוכל לך כבשר חזיר כעבודה זרה כנבלות כטרפות כשקצים כרמשים כחלת אהרן וכתרומתו מותר האומר לאשתו הרי את עלי כאמא וכו' פותחין לו פתח ממקום אחר בשביל שלא יקל את ראשו אמר הר\"ם פי' אמר השם איש כי ידור נדר לה' ובאה הקבלה עד שידור בדבר הנדור ולזה יאסר עליו האכילה באמרו ממנו שהוא כבשר חזיר וכעבודה זרה ויאסר עליו כאשר אמר כקרבן לפי שהוא יכול לידור קרבן ויאמר מדבר הרי זה קרבן וישוב קרבן ואי אפשר שידור ויאמר מן דבר הרי זה בשר חזיר או עבודה זרה וישוב בשר חזיר או ע\"ז כן לא כחלת אהרן ולא כתרומתו לפי שהוא לא יתנדב אחר חלה ותרומה אבל בכאן קושיא חזקה וזהו שאמר בפרק הראשון כי כאשר אמר חטאת שאני אוכל לך אסור וידוע שחטאת אינה באה בנדר ונדבה ואמר זה שקרבן חטאת ואע\"פ שלא יבא עצמו בנדר ונדבה הוא כבר יבא עם הנדר לפי שהמבואר אצלנו נודרין בנזיר וכבר ידעת שהנזיר כאשר השלים ימי נזרו יביא קרבן חטאת בכלל קרבנו ולזה שמנו קרבן חטאת כמו דבר הנדור ליי לענין הנדרים וכאשר אמר לאשתו הרי את עלי כאמא לא תעבור עליו מן התורה לפי שזה כמו מי שיאמר לחבירו מה שאוכל לך כבשר חזיר אשר אמרנו שזה אינו כלום אבל לא יאמר לו אשתך מותרת לך לפי שאין זה נדר אבל השיעור אצלי שזה המאמר נעשה שלא יקל ראשו לכך פותחין לו פתח ממקום אחר ונתיר לו הנדר כמו שהתבאר במקומו מזאת המסכתא וכבר קדם לך בפרק אשר קודם זה שנדרים אין חלין אלא על דבר שיש בו ממש ושבועות חלות אפילו על דבר שאין בו ממש:",
+ "אמר המאירי אלו נדרים מותרין מצד שאינם עשויין כענין נדר והזכיר תחלה חלין שאוכל לך כלומר חלין יהא מה שאוכל לך ודקדקו בה בגמ' הא לחלין בפתחות הלמ\"ד פירושו לא חלין אלא קרבן ואסור כמו שכתבנו בפרק ראשון אלא שדרך ביאור שאלו בה היינו רישא ר\"ל מתניתין מפירקא קמא ותירץ דמשום גררא דאידך נקטה ורבינא חזר ופירשה בדרך אחרת והוא ששונה בה אלו מותרין כחלין ר\"ל כאלו הם חלין גמורים שאין צריך שום שאלה אף מדברי סופרים ואף לעם הארץ שאוכל כבשר חזיר וכו' אלא שמיחו בה שהרי מתוכה אתה למד כן וממה שאמרו בהרי את עלי כאימא פותחין לו פתח ממקום אחר כמו שיתבאר בסמוך כלומר הא ברישא לא אפילו לעם הארץ שאינו נדר כלל אלא בכדי נקטה ואחר כך הזכיר אותם שהותרו מחמת שהותפסו בדבר האסור ולא בדבר הנדור והזכיר שהם ארבעה מינים אחד שהתפיס באיסורי מאכלות המותרין בהנאה אלא שאין במינן היתר אכילה לעולם כגון בשר חזיר והשני שהתפיס בדברים האסורין בהנאה כגון ע\"ז ועורות לבובין והם הנמצאים קרועים כנגד הלב שדנין אותם כתקרובת עבודה זרה שמקצין את הבהמה לתקרובת ומוצאין את לבה כשהיא חיה ומקריבין אותו לע\"ז כמו שביארנו במקומו והשלישי שהתפיס באיסור מאכלות שיש במינן היתר אכילה כגון נבלות וטרפות וצירף עמהם שקצים ורמשים מצד שרגילות הלשון להזכירן תמיד ביחד ומכל מקום ראויין היו להזכירם בענין זה עם בשר חזיר והרביעי שהתפיס במאכל האסור לו ולכיוצא בו אע\"פ שמותר לקצת בני אדם והם חלה ותרומה וכבר ביארנו בטעם התפסה בחלה ותרומה שאע\"פ שדבר הנדור הוא שהרי צריך לקריאת שם מכל מקום אין קריאת שם שלהן באה לאסור אלא להתיר ויש מפרשים הטעם מפני שאינו נדור לגבוה אלא לכהנים שהרי הותרו אף לנשיהם ולעבדיהם וכן פירשנו שגדולי המחברים פירשו הטעם שאין אדם מתנדב או נודר חלה ותרומה ואע\"פ שחטאת ואשם אינן באין בנדר ונדבה ומתפיסין בהם חטאת ואשם באים פעמים על ידי נדרו והוא חטאת שבכל נזיר ואשם שבנזיר שנטמא אלא שאנו מפרשים בחטאת ואשם טעם אחר הכל כמו שביארנו למעלה בפרק ראשון:",
+ "אמר לאשתו הרי את עלי כאמי ר\"ל שאסורה לי וכן כשאר העריות כגון כאחותי או כאחות אבי ושאר העריות אע\"פ שמן התורה אינו נדר שאין אמו אסורה לו מתורת נדר ואין התפסה אלא בדבר הנדור מכל מקום יש לחוש שאם נאמר לו שאינו נדר ונת��רהו בלא שאלה ירגיל עצמו בכך ויבא להדירה בדבר הנדור ויחשוב גם כן שאינו נדר ונתירהו ומתוך כך אומרין לו שנדר הוא כדי שלא יקל ראשו בכך ומראין לו דרך לפתוח לו פתח ממקום אחר להתירו וממקום אחר דקאמר פירושו שלא להתירו בלא שאלה או שמא שלא לפתוח בחרטה אף לדעת הסובר כן בשאר נדרים ויש מפרשים ממקום אחר שלא לפתוח לו בכבוד אביו ואמו כלומר אלו היית יודע שאמך מתגנה בכך שנעשית תקלה לזו מי נדרת אלא שפותחין לו פתח אחר שאין פותחין בכבוד אב ואם אלא בדבר שבינו לבין אביו ואמו שאם כן אין נדר בלא פתח כמו שיתבאר ובא ללמד שאע\"פ שאין צריך בשאלה זו אלא מדברי סופרים אין פותחין בה בכבוד אב ואם כשאר נדרים ומכל מקום לאי זה שתברור צריך הוא שאלה לפני חכם מדברי סופרים ודוקא בעם הארץ אבל צורבא מרבנן אין צריך שאלה כלל והוא ששנינו בבריתא הרי את עלי כאימא כאחותי כערלה ככלאי הכרם לא אמר כלום כלומר ואין צריך שאלה אף מדברי סופרים ופירשו זה בתלמיד חכם ומשנתנו בעם הארץ ולמדת מן הבריתא שכל שמדיר את אשתו אף באיסורי מאכלות יכול להדירה אם בדברים האסורים ולהזקיק שאלה מדברי סופרים לעם הארץ בערלה וכלאי הכרם ואם בדבר הנדור וליאסר לגמרי מן התורה ודוקא באשתו ומפני שלא יקל ראשו בכך מפני שהדבר מצוי אבל בראש משנתנו שאוסר על עצמו מאכל חבירו אם התפיס מאכלו באיסור ערוה אין צריך שאלה אף לעם הארץ וכדאיתא בגמרא בהדיא ואם כן אם אמר ככרי עלי כאימא אינו כלום ואע\"פ שבתלמוד המערב נחלקו בה ככרי עלי כאימא איכא מאן דאסר ואיכא מאן דשרי הלכה כמאן דשרי וגדולי המחברים השוו בהם את המדה וכתבו שאף בראשונה צריך שאלה לעם הארץ ואף גדולי המגיהים מחלו להם בה והדברים מתמיהים:"
+ ],
+ [
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא לענין ביאור זה שאמרו מנא הני מילי דכתיב כי ידור נדר עד שיתפיס בדבר הנדור והקשו אי הכי דרוש נמי לאסור איסר עד שיתפיס בדבר האסור ותירץ לאסור איסר מיצטריך ליה לכדתניא איזהו איסר וכו' כך פירושו מיצטריך ליה לאשמועינן ענין התפסה שאלמלא כן הייתי אומר אין נדר על ידי התפסה כלל עד שידור בעיקר הנדר קמ\"ל לאסור איסר כלומר שיכול לאסור בדבר שאינו מותר לו ועדיין אני אומר שיתפיס אף בדבר האסור מצד עצמו עד שכתב כי ידור נדר כלומר דוקא בדבר הנדור וגדולי הרבנים פירשוה ללמדנו איסור עצמו על החפץ ואינו כן ושלא אוכל דקאמר לאו דוקא שאין נדר בלשון איסור עצמו על החפץ לעולם כמו שביארנו בפרק ראשון ואף פירושנו כנגד דבריהם במה שכתבו שעיקר נדר על ידי התפסה:"
+ ],
+ [
+ "נודר בתורה נתבלבלו בו המפרשים בדינו ואף הגירסאות מתחלפות בהרבה ספרים וגירסא שלנו ושמצאנוה בספרים מדויקים כך היא הנודר בתורה לא אמר כלום במה שכתוב בה דבריו קיימין בה ובמה שכתוב בה דבריו קיימין והקשה קתני מציעתא במה שכתוב בה דבריו קיימין בה ובמה שכתוב בה צריכא למימר אמר רב נחמן הא דמחתא בארעא הא דנקיט לה בידיה מחתא אארעא דעתא אגוילי נקיט לה בידיה דעתיה אהזכרות שבה ורישא הא קמ\"ל אע\"ג דמחתא אארעא במה שכתוב מיהא מהני וסיפא הא קמ\"ל דכי נקיט לה בידיה אע\"ג דלא אמר אלא בה כמאן דאמר במה שכתוב בה דמי זו היא הגירסא המיושרת ופירושה בלשון קצרה הנודר בתורה סתם ר\"ל שאינו אוחז בה אלא שמונחת לפניו באי זה מקום והוא הדין בשאינה שם כלל לא אמר כלום דדעתיה אגוילי שאדם רגיל לקרות הקובץ שהתורה כתובה בתוכו תורה או חמש אבל אם היתה מונחת לפניו ונדר במה שכתוב בה דבריו קיימין ואף בשאינה לשם אם נודר במה שכתוב בתורה או בה ובמה שבתוכה דבריו קיימין וקס\"ד נמי בדמחתא אארעא או שאמר סתם בתורה ובמה שבתוכה והוא ששאל במה שכתוב בה דבריו קיימין בה ובמה שבתוכה מיבעיא ותירץ לו דסיפא לאו דוקא דלימרינהו לתרויהו ר\"ל בה ובמה שבתוכה אלא דלא קאמר אלא בה לחוד והכי קאמר אם אמר בה הרי הוא כמי שאמר במה שכתוב בה ודבריו קיימין וקשיא ארישא ומציעתא ולא קשיא הא דמחתא אארעא כלומר רישא דקאמר בתורה לא אמר כלום ומציעתא דהיא רישא דסיפא דקאמר במה שבתוכה דבריו קיימין הא בה לא אמר כלום פירושן בדמחתא אארעא וסיפא דקאמר דכי אמר בה הרי הוא כמי שאמר במה שכתוב בתוכה ודבריו קיימין בה בדנקיט לה בידיה ורישא ר\"ל מציעתא דהיא רישא דסיפא הא קא משמע לן דאע\"ג דמחתא אארעא הואיל ואמר במה שכתוב בה מהני וסיפא דקאמר דאפילו בדקאמר בה מהני כאילו אמר במה שבתוכה ופירשנוה בדנקיט לה בידיה בא ללמד שכל שהוא אוחזה בידו אפילו אמר בה לחודיה מהני ואין בה היתר אלא שיאמר בה או בתורה ושלא יהא החפץ בידו:",
+ "וברייתא זו יש מפרשים אותה בשבועה ואף בתוספתא שבועות שנויה כן נשבע אני בתורה חייב ולפי מה שכתבנו אתה מפרשה בתופסה בידו הא בשאינו תופסה לא כלום הוא עד שיאמר במה שכתוב בה או במה שבתוכה ואע\"פ שבבריתא שנויה בלשון נדר כבר ביארנוה בפרק ראשון שפעמים מזכירין בתלמוד שבועה במלת נדר כמו שאמרו כנדרי רשעים הימנו שהיא שבועה ולשיטה זו לא תורה דוקא אלא אף כל ספרי הקדש בכלל ואף סדרי מחזורים הואיל ויש בהם מקראות שיש בהן אזכרות ואף הגאונים כתבו מטעם זה שהנשבע על המחזורים הואיל ויש שם אזכרות שבועה גמורה היא וגדולי המחברים כשהזכירו דבר זה לענין שבועה פירשוה דוקא בתורה אבל בכתבי הקדש לא אלא שגדולי המגיהים מתמיהין עליהם שאם יש לתורה מעלה לענין בני העיר שמכרו ספר תורה ולענין הנחה על גבי ספרים מכל מקום לענין קדשה להצילו בשבת מן הדליקה ולענין גניזה וטומאת ידים שוין הן והנשבע בהן כנשבע בנותנן וכן עיקר וכן יראה לי שאם צירף במילת התורה דברים המראין שלא על הגוילין הוא מתכוין כגון שאמר בתורה הקדושה או בתורת השם או בתורה שנתנה בסיני וכיוצא באלו הרי היא שבועה שדברים אלו אין אדם מכוין בהם לגוילין הא בנדר כגון מתפיס ככרו בתורה או במה שכתוב בה לא הוזכרה כאן ומכל מקום בתלמוד המערב אמרו ככרי כתורה מותר ככתוב בה אסור ופירשו שם טעם הדברים שאם אמר כתורה פירושה כקדושת התורה כלומר ואין זה דבר המקדש בידי אדם עד שיהא בכלל דבר הנדור אבל ככתוב בה פירושו בקרבנות הכתובים בה שהם באים על ידי נדר ולדעת זה דוקא תורה ויש מפרשים אותה אף בשאר כתבי הקדש וממה שאמר ר' יוסה שם ככתוב בה כקדושת כותביה שכל הכתוב בה הוא כדבר הנדור שהרי על ידי הכתיבה והכונה הן קדושות ולדעת זה אפשר לפרש כתורה כגוילים שכתובה בהן ואם כן זהו ענין סוגיא זו ונפרש עוד סוגיא זו בנודר בתורה ממש ר\"ל שמתפיס בה את הככר וכן פירשוה גדולי המפרשים ונראה לי כדבריהם שדבר למד מענינו והרי לא היינו עסוקים בנשבע אלא במתפיס ואע\"פ שבתלמוד המערב לא חלקו בה בין נקיט לה בידיה למחתא אארעא לא שנו שם אלא בשאין התורה לשם ומכל מקום מודים הם דבדנקיט לה בידיה אף באומר בתורה או בה נדר הוא ונמצא דין זה בין בשבועה בין בנדר ואף גדולי המחברים הזכירוהו בשניהם ולמדת לפי דרכך שהנשבע או הנודר בהתפסה בנקיטת חפץ צריך שיזכיר בחפץ זה או בתורה או בה אבל אם נשבע סתם אע\"פ שהחפץ בידו אינו כשבועת התורה:",
+ "זהו ביאור שמועה זו וגירסא שלנו בה והם דברים מתישבים וכמה מפרשים ראיתי שמתבלבלים בה ובמה שכתוב בתוכה משנוי הנסחאות והגירסאות ללא שום צורך:",
+ "ולענין הגוילין מיהא יש שואלין ואף בשבועתו על הגוילין יהא אסור שאף הגוילין קדושים הם מחמת כונה הכתיבה ואע\"פ ששאלו במסכת שבת בגליונין אם מצילין אותן מן הדליקה ולא הובררה ואף אנו הכרענו שם שלא להציל מכל מקום הואיל והוצרכה לשאול נראה שקצת קדשה יש בהן וראוי להחמיר בה לענין נדר ותירצו בה שדעתו על הגוילין שהכתיבה עליהן שאינן קדושין אלא מחמת הכתיבה עד שאם נמחקה הכתיבה פרחה קדושתם כמו שהתבאר שם ושמא תאמר ומאי שנא הזכרות שבו אף שאר הכתובים כן שהרי אף ספר תורה שנמחק ונשתיירו בו אותיות כפרשה קטנה של ויהי בנסוע הארון מצילין אותה ואם כן כל הכתוב בה כדבר הנדור שעל ידי הכתיבה לשם קדשה הם קדושין באמת כך כתבוה רבים ואף לשון תלמוד המערב מעיד כן כמו שביארנו ולא הוזכרו אזכרות וקרבנות אלא להזכיר דבר הקדוש יותר וכל ספרי הקדש בכלל כמו שביארנו אלא שגדולי המחברים פירשוה בנדר גמור ועם זה פירשוה דוקא בתורה לבד ושמא דעתם שאע\"פ שמצוה להצילם אין זה כדבר הקדוש הואיל ואין צורך כונה בכתיבתם אלא לאזכרות שבו ולענין איסור סופרים מיהא באומר בה או בתורה ומחתא אארעא או שאינה לשם לעם הארץ מיהא צריכה שאלה לחכם שיתיר לו והוא שאמרו למעלה הנודר בתורה לא אמר כלום אמר ר' יוחנן וצריך שאלה אמר רב נחמן ובעם הארץ אבל תלמיד חכם אין צריך לה ואף לדעת המפרשים בתורה לבד אף בשאר כתבי הקדש עם הארץ צריך שאלה וכן כתבוה גדולי המחברים:",
+ "המשנה השנית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר קונם שאיני ישן שאיני מהלך שאיני מדבר האומר לאשה קונם שאיני משמשך הרי זה בל יחל דברו שבועה שאיני ישן שאיני מדבר שאיני מהלך אסור אמר הר\"ם קונם שאיני ישן וכו' הרי זה בלא יחל דברו ולא יאמר הרי זה אסור לפי שקונם מכנויי נדרים ואלו הדברים אין בהם ממש ולא יחייבהו בזה דבר מדאוריתא אבל מדרבנן אסור ולזה אמר הרי זה בלא יחל ירצה בזה ואם היה בלתי מחייב אמה שהאנשים יחשבו נדרים הנה הוא אסור מצד לא יחל דברו לפי מה שבא בו הביאור אולם באמרו שבועה שאיני ישן וכו' הנה כבר אמר בזה אסור כמו שהעקר אצלנו שבועה חלה על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש ודע שמי שנשבע שלא יישן שלשה ימים רצופין לילה ויום ילקה ויישן לפי שהוא נשבע על הנמנע ואנחנו עתידין לבאר עקרי שבועות בשבועות אולם בזה הנה התבאר אי זו שבועות ונדרים מחוייבים ואי זו בלתי מחויב:",
+ "אמר המאירי קונם שאני ישן וכו' יש גורסין שאיני ישן וכבר ביארנו שאין זו גירסא נכונה שהרי כל שאומר שאעשה או שלא אעשה לשון שבועה הוא שהרי הוא לשון איסור עצמו על החפץ ואין שבועה בקנם אלא שאני ישן כלומר מה שאני רוצה לישן קנם עלי והענין כאלו אמר קנם שינה עלי וכן קנם שאני מדבר קנם שאני מהלך הרי זה בבל יחל ופירשה רבינא בגמרא בבל יחל דרבנן שאע\"פ שאין חלין על דבר שאין בו ממש דוקא לאיסור תורה אבל לאיסור סופרים מיהא חייל ובל יחל האמור כאן מדברי סופרים כעין מה שאמרו דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי לנהוג בהם היתר כדי לבטלן משום בל יחל דברו ויש פוסקים שאף איסור סופרים אין כאן ולא אמרה רבינא בגמרא אלא לדעת רב יהודה ואין הלכה כמותו ואין דבריהם נראין לי חדא דהא אנן כרב יהודה פסקינן כמו שנבאר בגמרא ועוד שאף לדעת הפוסקים כרב נחמן אי לאו דקים ליה לרבינא דהכי הוא ר\"ל שהנדרים התלויין בדבר שאין בו ממש יש בהן איסור סופרים לא הוה מתרץ לה הכי ולפיכך הדבר ברור שיש בהן איסור וכן כתבנוה בשבועות ורוב פוסקים פסקוה כן ומכל מקום משנתנו איפשר לפרשה לאיסור תורה וכגון שאמר קנם עיני בשינה ופי לדבור ורגלי להלוך אלא שבעיני בשינה מיהא דוקא קצב בה זמן תוך שלשה ימים שאיפשר לו שלא בשינה אבל אם לא קצב בה זמן לא כמו שנבאר בגמרא:",
+ "ואחר כך הזכיר דין האומר לאשתו קנם שאני משמשיך ואמר שהוא בבל יחל וזו ודאי פירושה בל יחל של תורה שהרי תשמיש מדברים שיש בהן ממש הוא ועוד שאלו לא היה הנדר נדר מן התורה היה מותר בו מדברי סופרים אלא בבל יחל של תורה קאמר והוא ששאלו בגמרא והא משעבד לה והיאך הנדר מפקיע את השעבוד והרי אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו ואע\"פ שקנמות מפקיעין מידי שעבוד הרי אמרו אלומי אלמוה לשעבודא דבעל והוא הדין בודאי דאלומי אלמוה לשעבודא דאתתא ואי משום דנדר חל על דבר מצוה מכל מקום שעבוד מיהא אין הנדר מפקיעו ופירשנו בהנאת תשמישך עלי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו והרי היא עליו כאיסור תורה ומפני שהנאת תשמיש היא כעין דבר שאין בו ממש צירפה עם אלו ומכל מקום דבר שיש בו ממש הוא שהנאה על ידי המעשה היא ובשעת המעשה ויש מפרשים שאף זו דבר שאין בו ממש הוא שהרי אין להנאה ממש ומשנתנו בבל יחל דרבנן ושאלה הגמרא כך היא והא משעבד לה והיאך סופרים מפקיעין שיעבוד ופירשוה באומר הנאת תשמישך עלי שאע\"פ שאין בו ממש אסור מדברי סופרים הואיל ובקנם גופך עלי לתשמיש או קנם תשמישך עלי אסור מן התורה ומכל מקום עיקר הדברים כדעת ראשון שבכל התלמוד נאמר הנאת תשמישך עלי לאיסור תורה ושמא תאמר והרי הנאת תשמיש דבר שלא בא לעולם הוא לא אמרו שלא לאסור דבר שלא בא לעולם אלא על חבירו אבל על עצמו אוסר:",
+ "שבועה שאיני ישן שאיני מדבר שאיני מהלך אסור ר\"ל מן התורה שהשבועה חלה על דבר שאין בו ממש ובכאן אתה גורס שאיני שהוא לשון איסור עצמו על החפץ:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שביארנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "כבר ביארנו בקנם שאני ישן ושאני מדבר שדבר שאין בו ממש הוא ואין נדר חל עליו אבל קנם עיני בשינה כל שנתן קיצבא לדבר תוך שלשה נדר גמור וקנם אני בשינה יראה שאף הוא כקנם עיני בשינה שהוא דבר שיש בו ממש וזהו שנאמר בסוגיא זו קנם אני בשינה במקום קנם עיני בשינה אמר קנם עיני בשינה למחר אם אישן היום שנמצא שינת היום תנאי לאסור יום מחרתו מותר לישן היום ואין חוששין הואיל ושינת היום אוסרתו למחר שמא יפשע למחר ויישן שהרי אם יישן היום מחרתו יום איסור הוא ונזהר בו אבל אם אמר קנם עיני בשינה אם אישן למחר שנמצא שינת היום איסור אם יישן למחר שהוא יום התנאי נחלקו בה רב יהודה ורב נחמן שלדעת רב יהודה אל יישן היום שמא יישן למחר ויעבור למפרע על שינת היום בבל יחל שמאחר שאין מחרתו יום איסור אלא יום תנאי אינו נזהר בו ולדעת רב נחמן יישן היום ואין חוששין שמא יישן למחר שמאחר ששינת מחר עושה את של היום למפרע איסור נזהר הוא בו אע\"פ שהוא יום תנאי ולא יום איסור:",
+ "ולענין פסק גדולי המחברים פסקו כרב יהודה ואל יישן היום ואע\"ג דכלהו שמעתתא קשיין ליה הא שנינהו לטעמיה שפיר כמו שנבאר וגדולי הדורות פוסקין כרב נחמן דאפילו בתנאה מיזדהר ויראה לי טעם דבריהם מפני שכל השמועות סותרות את דבריו של רב יהודה והוא צריך לתרצם ואשינויי לא סמכינן ואע\"פ שבפרק קורדיקוס ע\"ד א' אמרו הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז הרי זו מגורשת ולאחר לא תנשא עד שתתן אלמא חוששין שמא תעבור על תנאה אלמא בתנאה מיהא לא מיזדהר אינו דומה תנאי שאין מתקיים אלא על ידי מעשה כגון נתינת מאתים זוז הנזכרת שם לתנאי שהוא מתקיים מאליו בלא מעשה שבנתינת המאתים זוז שמא לא תקיים התנאי או שמא תמות ונמצא שאין הגט גט אבל שינה אין חוששין עליו שמא יעבר עליו בכונה ואם ימות ולא יישן הרי נתקיים התנאי והילכך אין חוששין שלא ליזהר אף מתנאו:"
+ ],
+ [
+ "ואע\"פ שזהו פסק שמועה זו צריך אני להעירך בביאור הסוגיא מצד קצת בלבולין שבה וכן שאתה צריך ללמוד הימנה דברים אחרים הצריכים לך לענין פסק:",
+ "והוא שהקשו לרב יהודה ממשנתנו שאמרו קנם שאני ישן היכי דמי אילימא כדקתני והא דבר שאין בו ממש הוא ומאי בל יחל איכא ומפני שהמקשה סובר שמשנתנו בבל יחל של תורה קאמר ואלא דקאמר קנם עיני בשינה ואי דקאמר הכי בסתם כלומר שלא נתן קיצבא לנדרו תוך שלשה מי שבקינן ליה עד דעבר בל יחל והא אמר ר' יוחנן שבועה שלא אישן שלשה ימים מלקין אותו וישן לאלתר ופירשו בתוספות כלומר ואף בנדר כן ר\"ל שמלקין אותו על שסופו לעבור בבל יחל וישן לאלתר ולמדו מכאן שאף בנדר כל שנדר במה שאי אפשר לו כגון קנם עיני בשינה שלשה ימים או לעולם או קנם כל אכילה עלי עשרה ימים או לעולם שמלקין אותו וישן או אוכל לאלתר ואין זה נכון שלא אמרוה אלא בשבועה שתכף שהוציא דבר זה מפיו כבר נשבע לשוא ולוקה מיד על שעבר על שבועת שוא אבל זה כל שלא ישן לא עבר בבל יחל והיאך מלקין אותו עד שלא עבר בכלום אלא עיקר הדברים שזו של ר' יוחנן לא הביאוה אלא לדוגמא ומה שאמר מי שבקינן ליה עד דעבר בבל יחל פירושו מי הוי נדר כלל עד שנהא אנו משמרים בו שתאנסהו שינה ויעבר בבל יחל כדי להלקותו והא לא חייל עליה נידרא כלל דהא בשבועה דיינינן לה לאלתר כשבועת שוא שכל שנודר במה שאי אפשר לו לקיים בשום פנים דבריו בטלים לשעתם:",
+ "ונשוב לענין הסוגיא והוא שאם כן משנתנו אי אפשר להעמידה בקונם עיני בשינה ושלא קצב בה זמן ובאמת יכול היה להעמידה בשאמר קנם עיני בשינה היום או כל תוך שלשה אלא דההיא מילתא פשיטא היא וניחא ליה לאוקומא במאי דמשמע מינה טפי אי נמי דארחא דתלמודא הכי הוא כדי לברר הדברים מתוך מרחקן והוא שאמר אלא ודאי מתניתין בשתלה נדרו בתנאי ואי דאמר קנם עיני בשינה למחר אם אישן היום הרי אף רב יהודה מודה שאינו אסור לישן היום דבאיסורא מיהא מיזדהר ואם כן אסור דמתניתין במאי מיתוקמא אי בישן היום ולא יישן למחר הרי אינו עובר משום בל יחל שהרי לא ישן ביום האיסור ואם לא ישן היום שהוא יום התנאי הרי אין כאן בל יחל ואי בישן בשניהם פשיטא ואם ללמד שלא יישן היום שמא ישן למחר הרי אף לרב יהודה מותר לישן היום אלא פשיטא דאמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר ואם אינו ישן היום ליכא בל יחל שהרי עבר יום האיסור ואם ישן בשניהם פשיטא אלא לאו בשישן היום וקאמר דנזהר למחר שלא ישן כדי שלא יעבר למפרע על שינת היום וזו ודאי פשוטה היא אלא דאתא לאשמועינן דלישן היום מותר אף לכתחילה ואין חוששין שמא ישן למחר דאפי' בתנאיה מיזדהר ועל זו הוא אומר הרי זה בבל יחל כלומר שיזהר בשינת מחר שלא יעבור בבל יחל למפרע על שינת היום ובאמת יכול היה לתרץ משנתנו כמו שכתבנו שאמר קנם עיני בשינה היום אלא שרצה לתרצה לפי דבריו של מקשה ותירצה כי קתני דאי ניים דמתניתין הכי קאמר שאם אמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אל יישן היום לכתחלה אלא שאם ישן היום יזהר למחר שלא יישן שלא יעבור למפרע על שינת היום הא לכתחילה אל ישן היום ורבינא תירצה בקונם שאני ישן ר\"ל שהוא דבר שאין בו ממש ובל יחל דקאמר דרבנן ומכאן למדנו מה שפסקנו במשנתנו שהתולה נדרו בדבר שאין בו ממש איסור סופרים מיהא איכא וכבר ביארנו שיש מפקפקין ממה שדברי רבינא לדברי רב יהודה נאמרו ואין הלכה כרב יהודה אלא שכבר דחינו את דבריהם ואף בתוספות פירשו דרבינא לאו אדבר שאין בו ממש קאי אלא בדקאמר קנם עיני בשינה ולא יהיב שיעורא וקאמר דאף על גב דנידרא לא חייל איסור סופרים מיהא איכא עד שתאנסנו שינה ודברים משבשין הם ואף גדולי הרבנים פירשו בה דברים זרים ועיקר הדברים כמו שכתבנו וחזרו והקשו לו ממה שאמרו בפרק ירק קנם שאת נהנית לי עד הפסח וכו' כגון שהיה במרחשון ואמר לאשתו קנם שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג וכגון שאמר בלשון הנאת תשמישך עלי דאי לאו הכי הא קא משתעבד לה או שמא בשאר הנאות של מזונות וכגון שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך וכו' וספקא והרי שההנאה היא האיסור וההליכה היא התנאי אם הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו אלמא כל שלא הלכה עד הפסח מותרת בהנאתו אף לפני הפסח ואין חוששין שמא תלך ונמצאת נהנית באיסור למפרע ותירץ ר' אבא שבודאי אסורה היא ליהנות לו לפני הפסח שמא תלך אף לאחר הפסח ונמצאת נהנית באיסור למפרע ואותה משנה לענין מלקות נאמרה לומר שאם הלכה לפני הפסח ונהנית ממנו לפני הפסח לוקה ר\"ל האשה וגדולי המחברים גורסין לוקה ר\"ל האיש וממה שכתבו הם בעצמם בראובן שאמר לשמעון הריני עליך חרם או הרי את אסור בהנאתי שנאסרה הנאתו על שמעון אלא שאין שמעון לוקה בהנאתו שהרי לא אמר כלום וכן ראובן מותר בשל שמעון שהרי לא נאסרה עליו הנאתו אבל אם אמר הריני אסור בהנאתיך נאסר בהנאתו ולוקה אם נהנה ואף זה כל שאסר הנאתו על חברו אם ההנהו הוא בעצמו לוקה ואין הדברים נראין שהאוסר דבר על חברו כשחברו נהנה ממנה הוא לוקה ולא חבירו המדירו אפילו נהנה הוא והרי בפרק אין בין המודר שאלו ככרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל ור\"ל לדעת הסובר יש מעילה בקנמות אע\"פ שאין הלכה כן לימעול נותן הא לא אסרה עילויה אלמא אין האוסר נאסר בנתינת ככרו והנאסר הוא שלוקה ומתוך כך היא לוקה הא אם לא הלכה לפני הפסח ונהנית לפני הפסח איסורא בעלמא איכא ומחשש שמא תלך אלא שאינה לוקה וזו כרב יהודה וכן הלכה אלא שאחר כך חזרו והקשו ממה שאמרו באותה משנה אחר הפסח הרי זו בבל יחל כלומר שאם לא הלכה עד הפסח אלא שהלכה אחר הפסח הרי זו בבל יחל למפרע ואי דלא איתהני לפני הפסח הרי לא הדירה אלא עד הפסח ואין בהליכתה שאחר הפסח כלום אחר שכבר עבר הפסח ולא נהנית אלא ודאי שנהנית לפני הפסח מצד שלא הלכה ואם תלך לאחר הפסח נמצאת נהנית באיסור למפרע אלמא יכולה היא ליהנות לפני הפסח ואין חוששין לשמא תלך ותעבור למפרע ותירץ דאי איתהניא כלומר שאם עברה ונהנית הרי זו בבל יחל בהליכתה ומכל מקום אסור לה לילך וכן הלכה ר\"ל שאם ��בר הפסח ולא נהנית מותרת לילך ואם נהנית אסורה לילך עד החג שלא תעבור על בל יחל למפרע וגדולי המחברים שכתבו שאף בעבר הפסח ולא נהנית אסור להניחה לילך דברים מתמיהים הם אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים וחזרו והקשו ממה שאמרו שם קנם שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד החג ומותרת לילך אחר הפסח הא לא הלכה מותרת בהנאתו מיד ואין חוששין שמא תלך ותירץ ר' אבא דודאי אף בלא הלכה אסורה ליהנות לכתחלה שמא תלך ופירוש המשנה הוא הלכה לפני הפסח ונהנית עד החג לוקה ומותרת לילך אחר הפסח לא הלכה איסורא בעלמא איכא שלא ליהנות ומחשש שמא תלך וכן הלכה וזו ראיה שהלכה כרב יהודה אחר שאף באלו הלכה כמו שתירצו את המשניות לדעתו וכן חזרו והקשו לו ממה שאמרו ככר זה עלי קנם אם אלך למקום פלני למחר אם אכלו הרי הוא בבל ילך אלמא רשאי הוא לאכלו ואין חוששין שמא ילך ותירץ מי קתני אוכל כלומר לכתחלה אבל קתני אכלו כלומר אם עבר ואכל אסור לילך שלא יעבור למפרע והקשה לו מסיפא דקתני הלך הרי הוא בבל יחל ר\"ל הלך אחר שאכל הרי הוא בבל יחל למפרע ולא קתני עלה שאם לא אכלה מהלך לכתחלה ואם איתא דאכל דוקא הא לכתחלה לא ליתני בסיפא מהלך לכתחלה בשלא אכל ולימא לא אכל מהלך לכתחלה ולאשמועינן דאסור לו לאכלו מאמש ומתוך כך מותר לו לילך היום לכתחלה ותירץ הוא הדין וכן הלכה שאינו אוכל לכתחלה ואם אכלו ואחר כך הלך עבר למפרע:",
+ "זהו ביאורה של שמועה ופסק שלה ונמצאת למד שלדברי הכל באיסורא מיהא מיזדהר ומכאן יצאה הוראה לגדולי ספרד במה שאמרו במסכת גיטין פ\"ג ב' הרי זה גיטיך על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם דאין זה כריתות שאם נדרה או נשבעה על דעת רבים שלא תלך מותרת לינשא דבאיסורא מיזדהרא ואין נראה לי כן חדא דהליכה לבית אביה מיהא פעמים שהיא מצווה כגון לבקרו ולקיים בו מצות כבוד ועל כל פנים יש לו הפרה ואף בשלא תשתי יין יש לו הפרה לקידושא ואבדלתא ולדעתנו שכתבנו במסכת מכות שאף למצות סופרים יש לו הפרה ואף לכשתמצא לפרשה במקום שאין שם הפרה מכל מקום אין זה כריתות הואיל וכל ימי חייה. אגידא וקיימא אם תעבור אם לאו:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו במשנתנו במה שאמר באומר לאשתו קונם שאני משמשיך שהוא בבל יחל דוקא באומר הנאת תשמישך עלי יש מפרשים שלא סוף דבר שיאמר כן אלא בשאמר קנם שאני משמשיך נעשה כאומר הנאת תשמישך עלי דשאני משמשיך שתי לשונות משמע אחד לאסור הנאתו עליה ואחד לאסור הנאתה עליו וסתם נדרים להחמיר ודנין בו לאסור הנאתה עליו כדי שיחול הנדר מצד שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ולמדנו שהבעל שאמר לאשתו הנאת תשמישי עליך אינו כלום שהרי משועבד הוא לה אבל אמר הנאת תשמישך עלי הוי נדר וכן האשה שאמרה לבעלה הנאת תשמישי עליך אינו כלום ואין צריך להפר הנאת תשמישך עלי אסורה שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו וצריך להפר לה:",
+ "המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי והוא שאמר קרבן לא אוכל לך הקרבן שאוכל לך לא קרבן לא אוכל לך מותר שבועה לא אוכל לך השבועה שאוכל לך לא שבועה לא אוכל לך אסור זה חומר בשבועות מבנדרים וחומר בנדרים משבועות כיצד אמר קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפלין שאני נותן בנדרים אסור ובשבועות מותר שאין נשבעין לעבור על המצות אמר הר\"ם דע כי שאוכל יורה אצלם על שהוא יאכל ויורה גם כן על שלא יאכל וראיה על זה מחבור הענינים הנה אם יכריחהו חברו שיאכל וחזר ונשבע ואמר שבועה שאוכל לך אז אסור עליו לאכול ממנו דבר ומבואר הוא שאמרו גם כן לא אוכל לך קרבן שאוכל לך לא יורה זה כמי שהוא שם כל מה שיאכל אצלו כקרבן אמנם ענין זה הדבור שהוא נשבע בקרבן הנה כאלו אמר בשבועה הקרבן ואמרו בנדרים אסור לפי שהוא אסר עצם הדבר אשר לא תתקיים מצוה אלא בהיותו מותר כמו שיאסור סכה זו עליו הנה שם ישיבתה עבירה ויהיה דומה לו בו כמו שלא ימצא ערב הפסח בלתי מצה שהיא אסורה באכילה כמו שיהיה טבל או הקדש אשר יאסר עליו אכילתו לפי שהיא מצוה הבאה בעבירה וזהו ההיקש ויהיו הנדרים יחולו על כל ענין יתחייב אסור זה הענין בטול מצות עשה אמנם כאשר לא חייב עצמו קרבן כאשר עשה מצוה הנה יהיה אפשר שיקיים הנדר ויעשה המצוה כמו שיאמר עלי כאשר לא הניח תפילין ולזה הוא מחוייב וכאשר לא יניחם יחוייב קרבן:",
+ "אמר המאירי קרבן לא אוכל לך מותר כלומר שאם לשבועה הוא מתכוין כלומר בקרבן אני אומר שלא אוכל לך אין שבועה בקרבן ואם הוא מתכוין לנדר כלומר קרבן עלי מה שלא אוכל לך הרי הוא אומר שיהא קרבן מה שלא יאכל הא מה שיאכל לא קרבן אלא חלין וכן הלכה הקרבן שאוכל לך מותר וזו אם בלשון שבועה כיון כן הדין אלא שמכל מקום יש לחוש שמא ללשון נדר כיון והיאך מותר שהרי יש התפסה אף בלא כף השמוש שאין הלכה כר' יהודה דשני ליה בין קרבן לכקרבן כבר פירשנוה בסוף פרק ראשון באומר הא קרבן וזהו לשון שבועה ר\"ל בחיי הקרבן ואין שבועה בקרבן וכן הלכה הא קרבן שאוכל לך אסור אע\"פ שאין בו כף הדמיון לקרבן לא אוכל לך מותר זו ודאי אינה הלכה אלא לדעת רבי מאיר היא שנויה ולא לקרבן קאמר שזו אף לרבי מאיר אסורה שהרי פירושה לקרבן יהא מה שאתה אומר לפיכך לא אוכל לך אלא שאמר בהדיא לא קרבן לא אוכל לך ולענין פסק אסור שהרי מכללו אתה שומע הא מה שאוכל יהא קרבן אלא שאין רבי מאיר סובר מכלל לאו וכו' ומכל מקום בין לקרבן בין לא קרבן שניהם אסורים אם לא קרבן מכלל לאו ולדעת חכמים ואם לקרבן לדברי הכל לחכמים מפני שמפרשים בו לא קרבן ולר' מאיר מפני שנעשה כאומר לקרבן יהא:"
+ ],
+ [
+ "שבועה לא אוכל לך אסור שהרי זה לשון שבועה גמור השבועה שאוכל לך והוא הדין באומר שבועה שאוכל לך אלא דאשמעינן ריבותא שאף בהשבועה אפי' אמר הא בשבועה אין אומרים שלשון שבועה הוא שאין דרך לומר בחיי שבועה אלא בין שבועה שאוכל לך בין השבועה שאוכל לך אסור שחוששין שמא שבועה בלשון נדר היא כך הוא אומר שבועה עלי מה שאוכל לך ושאלו בגמרא ממה שאמרו בשבועות שבועות שתים ולחייבו בקרבן ומלקות שבועה שאוכל ולא אכל שבועה שלא אוכל ואכל אלמא שבועה שאוכל דאכילנא משמע ואי משום דהתם קאמר שאוכל והכא קאמר שאוכל לך אין זה כלום דלך לא מעלה ולא מוריד כלל ותירץ אביי שזו של שבועות בשאין מסרבין בו לאכל אלא שאומר מאליו שבועה שאוכל דבר זה או שאוכל לך או שהיו מסרבין בו מעט והוא אומר שיאכל וכדי שיחזק דבריו כדי להפיס דעת המסרבין הוא אומר שבועה שאוכל וזו שבכאן בהפך שהיו מסרבין בו והוא אומר שאינו אוכל וכדי לסלקם מעליו הוא אומר שבועה שאוכל וודאי כוונתו לומר שבועה מה שאוכל עלי ואסור מדברי סופרים שמן התורה אין שבועה בלשון נדר וכן פסקום רוב פוסקים ואף אנו כתבנוה כן במסכת שבועות וכן כתבנו שם שכל לשון שאתה יכול לפרשו במניעת אכילה הואיל ועל ידי הפצר הוא בא אתה דנו כן אבל אם אי אתה יכול לפרשו במניעת אכילה אע\"פ שבא ��הפצר כגון שאמר נשבע אני שאוכל לך אתה דנו אחר הלשון ואין אומרים לשונו נתעקם אלא אם כן הוא אומר כך היה בלבי שאם יאמר כך נאמן ואין כאן שבועה שאין פיו ולבו שוין ושמא תאמר אחר שכן נשאל לו מה היה בלבו ואם תאמר שאינו כן הרי אתה בא לחייבו בשבועות בקרבן ומלקות יש מפרשים שלא נאמר להאמינו אלא לקרבן אבל למלקות לא וגדולי המחברים פירשוה אף למלקות ר\"ל שאם נשבע שלא יאכל והתרו בו ואמר לא היה בלבי אלא שלא אשתה אינו לוקה אלא שאף הם פירשוה עד שיודה בעדים קודם שיאכל שעל אכילה כיון או שקבל עליו התראה ולא טען בטעות ואתה יכול לפרשה בדרך זה ומכל מקום רב אשי תירץ בסוגיא זו דשאוכל על כל פנים בשבועה דאכילנא משמע אפילו במסרבין בו ואומר שלא יאכל אלא אם כן הוא אומר שלא היה בלבו כן כמו שפירשנו ומשנתנו באומר בהדיא שבועה שאי אוכל וכי תימא מאי למימרא מהו דתימא מדלא אמר שלא אוכל אלא שאי אוכל עקום הלשון הוא ושאוכל קאמר קמ\"ל דאי לאו הכי אף במסרבין בו ואומר שיאכל וקאמר שבועה שלא אוכל יש לדון בו לשון תמיהא כלומר מי קא מישתבענא דלא איכול אלא תנא פסקה כלומר התנא שנאה במוחלט ובדבר פסוק שאוכל דאכילנא ושלא אוכל דלא אכילנא כרב אשי אלא שנראין הדברים לפסוק כאביי דטעמיה מיסתבר טפי ועוד שבמקומה בשבועות הוזכר טעמו של אביי ולא של רב אשי כלל כמו שכתבנו שם:",
+ "לא שבועה לא אוכל לך אסור שהרי אתה מוציא מכללו הא מה שאוכל לך יהא עלי בשבועה ופירשו בגמרא דמתניתין רבי מאיר היא ואע\"ג דלית ליה מכלל לאו הן והרי אין כאן איסור אלא מדין מכלל לאו כלומר לא יהא בשבועה מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא בשבועה אף הוא סובר כן בשבועה וכמו שאמרו במסכת שבועות כי לית ליה לרבי מאיר מכלל לאו וכו' בממונא באיסורא אית ליה אבל נדרים איסורא דאית ביה ממונא הוא אלא שאנו פוסקין בכל איסורין כחכמים ואע\"פ שלענין פסק לא הוצרכנו להזכירה כאן הוצרכנו בה לבאר מה שאמר אחר כן זה חומר בשבועות מבנדרים שלא נאמר כן אלא לרבי מאיר כלומר זו שאמרו בלא שבועה לא אוכל לך שאסור מפני שדנין בשבועות מכלל לאו הן ובנדרים אמרו לא קרבן לא אוכל לך מותר מפני שאין דנין בנדרים הן מכלל לאו נמצא חומר בשבועות מבנדרים ולדעת חכמים מיהא אין כאן חומר שאף בנדרים אסור כמו שכתבנו או שמא אף לחכמים וממה שבהא קרבן תולין אותו בחיי קרבן ואינו כלום ובהא שבועה אין דנין כן ואסור ומכל מקום בגמרא שאלו בה מדקתני זה חומר וכו' אלמא נדר גמור הוא דליכא כלומר שבשבועות הדבר חמור הא מכל מקום אף בנדר איסורי סופרים מיהא איכא והא קתני בלא קרבן לא אוכל לך מותר לגמרי ומותר בלא שום איסור משמע ותירץ דאסיפא דאידך מתניתין דקנם שאני ישן קתני לה ולדברי הכל נאמרה כלומר זה שאמרו שהנדרים אינם חלים על דבר שאין בו ממש והשבועות חלות הוא חומר בשבועות מבנדרים שאף בנדרים איסורא מיהא איכא וכדקאמר רבינא לעיל בבל יחל דרבנן וזו מסייעת לדברינו שפסקנו כרבינא לאסור אף התולה נדרו בדבר שאין בו ממש באיסור סופרים אלא שהחולקים מפרשים כאן חומר מכלל דנדר הוא ומאי חומרא הכא בנדרים מותר מפני שאין כאן לשון איסור אחר שאין אתה דורש מכלל לאו הן אבל בשבועות יש בה לשון איסור הואיל ואתה דורש מכלל לאו הן ואין זה חומר ותירץ אסיפא דאידך ששניהם לשון איסור אלא שהנדר אינו חל על דבר שאין בו ממש וזהו חומר השבועה ומכל מקום בקנם שאני ישן אף איסור סופרים אין בו ודברים דחוקים הם ואין לסמוך עליהם וכבר כתבנו עיקרי הדברים:",
+ "ואחר שביארנו חומר של שבועה על הנדר הוא מזכיר חומר שבנדרים על השבועות ומתחיל במצוה ר\"ל שהנדר חל על דבר מצוה מה שאין כן בשבועה וטעם הדבר מפני שהשבועה הוא לשון אסור עצמו על המצוה והרי הוא משועבד לה ואין בידו להפקיע והנדר הוא שאוסר המצוה עליו והרי אין המצוה משועבדת לו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו והרי זה כמי שאין לו בליל פסח אלא מצת טבל או הקדש שאינו יכול לאכלה שהיא מצוה הבאה בעבירה ופירש הענין כיצד קנם סכה ר\"ל קנם עלי סכה שאני עושה קנם עלי לולב שאני נוטל קנם עלי תפלין שאני מניח אסור ואם תאמר שיבא עשה של מצוה וידחה לאו דבל יחל מכל מקום נדר עשה ולא תעשה הוא לאו של בל יחל ועשה דכל היוצא מפיכם תעשו ואע\"פ שמצות לאו ליהנות ניתנו לא נאמר כן אלא במה שלא נאסר מחמת ההקדש או הנדר אלא הנאת הדבר כגון הנאת סכה עלי והרי אין בישיבתה הנאת הגוף אלא הנאת קיום המצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו אבל זה אסר על עצמו עיקר הענין ר\"ל נטילת הלולב והנחת התפילין וישיבת הסכה בין בהנאה בין שלא בהנאה ומכאן למדו בתוספות שאפילו בקנם עלי צרור שאזרוק לים כן אע\"פ שאינו ענין של הנאה כלל אלא שאין הדברים נראין כן אלא בדבר שיש בו איזה צד תועלת או הנאה אם של מצוה אם של צד אחר ובשבועות כגון שבועה שלא אשב בסכה שבועה שלא אטול לולב שבועה שלא אניח תפלין מותר ואע\"פ שאף בשבועה חלה בכולל כמו שפרשנו בשבועות אף אלו פרטי מצוה הם שאם לא שהוא מכוין לסכת החג היה נשבע שלא לישב בצל ואלמלא שמתכוין ללולב של מצוה לא היה מזכיר בו לשון נטילה וכן שלא היה מזכיר שם לולב אלא דיקלא בעלמא אלא שלשם מצוה הוא מכוין ודבר מענינו שמזכיר בה תפלין ואינו דומה לשבועה שלא אוכל מצה שאסור במצת הפסח מתורת כולל שהמצה נזכרת בלשון תמיד בלא מצת הפסח וכמו שאמרו שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ או מצה מה שאין כן בסכה ולולב שכל שאדם מזכיר סכה בשל רשות או מזכיר צל בעלמא או סכה בשם לווי ר\"ל של רקב\"ש וגנב\"ך וכן בלולב דיקלא או הוצא ואם לבך נוקפך להיות סכה שם כולל אתה מפרש משנתנו במזכיר בפרוש של מצוה הא בכולל אף בשבועה חלה אע\"פ שיש קצת חולקים כמו שביררנו בשבועות:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:"
+ ],
+ [
+ "מנין שאין נשבעין לעבור על המצוה ר\"ל שאינה שבועה שנאמר לא יחל דברו אבל מיחל הוא חפצי שמים ר\"ל אם נשבע לעבור עליהן אבל נדר כתיב כי ידור נדר לה' ר\"ל שהוא חל אף על חפצי שמים ושאלו בה שאף שבועה נאמר בה או השבע שבועה לה' ר\"ל דהרי כתיב כי ידור נדר לה' או השבע שבועה ואתה יכול לדרוש לה' לאחריו כלפניו ופירש בה הא דאמר ישיבת סכה עלי הא דאמר שבועה שלא אשב בסכה ואין בדבר זה שום חדוש אלא הטעם שביארנו כלומר שאין הדבר צריך למקראות שהסברא נותנת כן שהשבועה הוא איסור עצמו על המצוה והרי הוא משועבד לה אבל הנדר הוא איסור המצוה עליו ומעתה אם בלשון שבועה אסר המצוה על עצמו כגון שאמר ישיבת סכה עלי ר\"ל בהזכרת לשון שבועה כגון שאמר ישיבת סכה עלי שבועה או בשבועה שנאסר בה שאין הדבר תלוי בשבועה אלא בלשון שבועה ועל זו אתה רשאי לדרוש דרך אסמכתא שבועה לה' ולא שיאסר מן התורה שמן התורה אין שבועה בלשון נדר ולא נדר בלשון שבועה אלא מדברי סופרים הא דאמר שלא אשב בסכה ר\"ל שבועה שלא אשב בסכה שזו אינה חלה כלל וכן הדין בקנם שאם אמר ��לשון שבועה קנם עלי שלא אשב בסכה אינה כלום ולא עוד אלא שיש שאין גורסין כאן שבועה ומפרשים אותה בנדר כלומר הא דאמר ישיבת סכה עלי שהוא נדר גמור וכגון שהזכיר בה קנם והא דאמר שלא אשב כלומר בקנם שלא אשב וגדולי הדורות סוברים שהפוך הלשון מועיל בשבועה ולא בנדר והם גורסים כאן שבועה על הדרך שכתבנו תחלה אבל בקנם אפילו בלשון שבועה מועיל ר\"ל אפילו אמר קנם שלא אשב ופירשו הטעם דגבי נדר כתוב נדר לה' ואין דורשין אותו על השבועה דאו הפסיק הענין והדברים מתמיהים והלא אף בדבר הרשות ר\"ל שאמר קנם שלא אוכל אינו כלום אלא עקר הדברים כמו שכתבנו אלא שכל שנשבע בלשון נדר או שנדר בלשון שבועה אין בה אלא איסור סופרים לדעתנו כמו שביררנו בשבועות ולא עוד אלא שיש שאין גורסין כאן שבועה כלל אלא הא דאמר ישיבת סכה עלי הא דאמר שלא אשב בסכה כלומר חלוק זה שבין נדר לשבועה אינו צריך ראיה מן המקרא שהסברא נותנת כן שהנדר הוא איסור החפץ או המצוה על עצמו ולפיכך אסור שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו אבל שבועה שהוא שלא אשב שאוסר עצמו על החפץ והרי הוא משועבד לו ומתוך כך ראוי לומר שיהא לה' נדרש לפניו לנדר ולא לאחריו לשבועה ולא דבר כן בשבועה שבלשון נדר ולא בנדר שבלשון שבועה אלא שמכל מקום כל שהוא כן יש בו איסור סופרים כמו שכתבנו:",
+ "זה שביארנו שהנדרים חלין על דבר מצוה כבר ביררנו במסכת שבועות שלא נאמרה אלא בביטול מצות עשה אבל קיום מצות עשה או קיום מצות לא תעשה ובטול מצות לא תעשה אין הנדר חל עליהם כלל וקיום מצות עשה כגון שיאמר הרי עלי לישב בסכה ואם עבר ולא ישב אינו לוקה מדין בל יחל וקיום מצות לא תעשה כגון שאמר קונם עלי אכילת חזיר שאינו נדר ללקות עליו מדין בל יחל אם עבר ואכל ובטול מצות לא תעשה כגון שאמר הרי עלי שאוכל חזיר והשנים מהם ר\"ל קיום מצות עשה וביטול מצות לא תעשה אי אתה צריך בהן לראיה שאין הנדר חל בהם שהרי אין לשון נדר אלא במניעת דבר אבל בחיוב עשיית דבר אינו לשון נדר אלא לשון שבועה ונדר בלשון שבועה אינו כלום אלא שבדבר הרשות יש בו איסור סופרים אבל השלישית והיא קיום מצות לא תעשה שהנדר נדר גמור צריך ראיה שלא לחול הנדר ללקות עליה אף מבל יחל וראייתך משמועת גדליה בן אחיקם האמורה למעלה שאע\"פ שמצד עצמו הוא אסור חל עליו נדר אחר שאין איסורו אלא מדברי סופרים הא אלו נאסר מצד עצמו מן התורה לא היה נדר חל עליו וכן באחרון של מכות כ\"ב א' בענין יש חורש תלם אחד וחייב עליה כמה לאוין הקשו וליתני נמי שבועה שלא אחרוש ביום טוב ותירץ ומי חיילא עליה שבועה ולא חזר והקשה וליתני שאמר חרישת יום טוב עלי ומשום דנדרים חלין על דבר מצוה אלמא שאין נדרים חלין על דבר מצוה לקיום מצות לא תעשה ויש חולקין בו אלא שעיקר הדברים כמו שכתבנו:",
+ "ממה שכתבנו למדת שישיבת הסכה דבר שיש בו ממש הוא שאם לא כן אף בנדר אינו חל אלא אם כן יאמר עשיית סוכה ומכל מקום הנאת הסוכה דבר שאין בו ממש הוא ואם אמר קנם הנאת סוכה עלי אינו כלום ולא נפטר מן הסכה ואף מצד אחר אתה מחייבו לקיום המצוה דמצות לאו ליהנות ניתנו ואין הנאת קיום המצוה הנאה כלל אלא אם כן מצטרפת עמה הנאת הגוף על הדרך שביארנו במסכת ראש השנה אמר שבועה שלא אהנה מן הסכה אע\"פ שהשבועה חלה אף על דבר שאין בו ממש ואף כשנשבע בכולל חייב בסוכה מכל מקום מצות לאו ליהנות נתנו אלא שכל להנאת הגוף אסור:",
+ "שבועת ביטוי יש בזדונה מלקות ובשגגתה קרבן אבל הנדר יש בזדונו מלקות אבל שגגתו בלא כלום כמו שביארנו במסכת שבועות:"
+ ],
+ [
+ "המשנה הרביעית והכונה בה בביאור ענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה כיצד אמר הרי אני נזיר אם אוכל הרי אני נזיר אם אוכל הרי אני נזיר אם אוכל ואכל חייב על כל אחת ואחת שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ואכל אינו חייב אלא אחת אמר הר\"ם חייב על כל אחת ואחת הוא שיהיה נזיר שלשים יום שאמר נזיר סתם כמו שיתבאר או הזמן אשר נדר ויביא קרבן נזיר עוד יחוייב השנית ויצא בקרבן וכן הג' וכן הד' ואמר בשבועה אינו חייב אלא אחת שהוא יתחייב מלקות לבד אבל אם נשאל לחכם והותרה לו שבועה שלישית הלא תראה אמרו אינו חייב אלא אחת ולא אמר הרי זו שבועה אחת:",
+ "אמר המאירי יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה ר\"ל יש נדר שהוא חל על נדר אע\"פ שאינו כן ברוב נדרים ואין שבועה חלה על שבועה בשום פנים ולא מצא נדר חל על נדר אלא בנזירות והוא שאמר כיצד נדר חל על נדר הריני נזיר אם אוכל הריני נזיר אם אוכל ואכל חייב על כל אחת ואחת ר\"ל שהיה ככר לפניו ואמר הריני נזיר אם אוכל ככר זו הריני נזיר אם אוכל ככר זו ואכל חייב על כל אחת ואחת ר\"ל למנות שתי נזירות זה אחר זה כל אחת משלשים יום ובגמרא שאלו מאי איצטריך למיתני אם אוכל מדאמר הריני נזיר הרי הוא נזיר וכי אכיל מידי דמיתסר לנזיר כמה זמני ומתרו ביה מחוייב על כל אכילה ואכילה אף בנזירות אחת ואחר שכן אם אוכל דקאמר לישנא יתירא הוא ולא היה צריך לומר אלא כיון דאמר הריני נזיר הרי הוא נזיר כלומר לכל דיני נזירות וכי הדר אמר הריני נתחייב נזירות אחרת ואף בלאו אם אוכל משכחת לה ותירץ דודאי הכי הוא אלא דאיצטריך למיתני בשבועה שבועה שלא אוכל תנא בנזירות אם אוכל ומ\"מ בתוספות כתבו דלישנא דייקא הוא ורבותא אשמעינן כלומר לא סוף דבר באומר הריני נזיר והדר אמר בתוך נזירותו הריני נזיר שנתחייב נזירות אחרת שהרי כבר חל הראשון אלא אף בתולה את הנזירות באכילת הככר שנמצאו שתי הנזירות חלין כאחת בשעת אכילת הככר נתחייב שתים ובשבועה אם אמר שבועה שלא אוכל ככר זה שבועה שלא אוכל ככר זה ואכלה אינו חייב אלא אחת שמיד שנשבע השבועה נאסר הככר וכשחזר ונשבע עליו נשבע לקיים את המצוה ולא חיילא ודכותה בנדרים אם אמר קונם ככר זה עלי קונם ככר זה עלי ואכלו שאינו חייב אלא אחת ואע\"פ שגדולי המחברים חולקים בזה ושגדולי המגיהים מחלו להם בה אי אפשר להעמיד את דבריהם שאין הנדר השני חל עליו ואע\"פ שהנדרים חלים על דבר מצוה כבר ביארנו שאינם חלים על קיום מצוה וזו היא שאמרנו בתחלת דברינו שלא מצא נדר בתוך נדר אלא בנזירות שאין איסורו אלא לשלשים וראויים לחול בזה אחר זה אבל הככר כשנאסר נאסר לעולם ואין איסור שני חל עליו ואע\"פ שאפשר לפרש משנתנו בקנם ובנודר לזמן ובתוך הזמן חוזר ונודר סתם בזו אף בשבועה כן שאם אמר שבועה שלא אוכל ככר זה היום וחזר ונשבע שבועה שלא אוכלנו נאסר מהיום ואילך מכח שבועה שניה אבל כל שאמר בשתיהן היום או בשתיהן סתם אינו חייב אלא אחת ואף בנזירות אם אמר שני פעמים הריני נזיר ואכל ענבים אינו חייב אלא אחת שאין הנזירות חל בתוך איסור הראשון אלא אחריו שמאחר שנאסרו הענבים בראשון אין איסור שני חל עליו שאין איסור חל על איסור ואם לא כן היה לו לתנא שבמשנתנו לפרשו בלשון קונם ר\"ל שאם אמר קנם עלי ככר זה וחזר ואמר קנם עלי ככר ז�� ואכלו יהא חייב שתים וכן לא היה לו לומר חייב על כל אחת ואחת אלא שחייב שתים ר\"ל באכילתו אלא ודאי כמו שכתבנו וראיה גמורה לזה שבגמרא נחלקו שלדעת רב הונא דוקא כשאמר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר ולשמואל אפילו אמר בשתיהן הריני נזיר היום ומכל מקום כלם מודים ששתי נזירות הוא מונה ומאחר שכן היאך ילקה שתים באכילה זו והרי עדיין לא חלה הנזירות השניה ואין לומר שיתחייב שתים באכילה אחת אלא אם כן אתה מפרש ששני הנזירות חלין כאחד ושיהא מנין אחד פוטר וזה אינו שהרי בגמרא אמרו נזר שתי נזירות מנה את הראשונה והפריש קרבן ונשאל על הראשונה עלתה לו שניה בראשונה אלמא שתי נזירות הוא מונה ולא נאמר בו שנדר חל על נדר בתוך זמן הנזירות אלא אחריו ואינו דומה מכל וכל ממה שאין שבועה חלה על שבועה שיהא זה הפך זה לגמרי אלא זה במינו וזה במינו ואם אתה בא לפרשן על דרך אחת אתה מפרש שבנזירות אמר הריני נזיר הריני נזיר נתחייב בשתי נזירות זה אחר זה וכיוצא בה בשבועה אם אמר שבועה שלא אוכל ככר זה כל שלשים וחזר ונשבע לאלתר פעם אחרת לא נאסר לו אלא אותם השלשים כלל:",
+ "ונשוב לדברינו והוא שמכל מקום יש חוככין לומר שיהא חייב שתים באכילה אחת והוא שמקשין לדברינו מה שהקשה בגמרא שמואל לרב הונא אדתני ואין שבועה חלה על שבועה לפלוג ולתני בדידה ר\"ל בנדר גופיה כלומר פעמים שיש נדר בתוך נדר ופעמים שאין נדר בתוך נדר כיצד הריני נזיר היום הריני נזיר למחר יש נדר בתוך נדר הריני נזיר היום אין נדר בתוך נדר לותיב ליה ולדידך נמי קשיא לתני יש נדר בתוך נדר בנזירות ואין נדר בתוך נדר בקונם ואינה קושיא שהתנא פשוט היה לו שאין נדר בתוך נדר בקונם ולא מצאה אלא בנזירות ושמואל מנזירות גופיה הוה ליה לאקשויי ומ\"מ הם באים עלינו ממה שאמרו בתלמוד המערב שבפרק ראשון אם אתה אומר איסור שבועה חייב על כל שבועה ושבועה לרבי יוסי לא אתיא אלא בחמשה ככרים אבל בככר אחד מכיון שהזכיר עליו שבועה עשאו כנבלה מכאן ואילך כמיחל שבועות על האסורין ואין שבועות חלות על האסורין ואמר ר' יודן והוא שהזכיר נדר ואחר כך שבועה אבל אם הזכיר שבועה ואחר כך נדר נדרים חלין על האיסורין ואם כן אף בנדר על נדר כן ואין זו קושיא שבשבועה לא עשה זה הככר איסור אלא שאסר עצמו עליו ולענין שבועה הוא שנעשה איסור דהואיל וכבר אסר עצמו עליו אינו חל עוד עליו אבל נדר ודאי חל שמוסיף הוא שעד עכשו לא אסר הככר עליו ועכשו הוא אוסרו אבל נדר אחר נדר או שבועה אחר נדר אינן חלין כלל שמשעה ראשונה נאסר גופו של ככר כנבלה ואין איסור חל על איסור:",
+ "לענין מחלקת שהזכרנו לרב הונא ושמואל הלכה כשמואל ולא סוף דבר באומר הריני נזיר היום וחזר ואמר הריני נזיר למחר שמאחר שמוסיף בדבריו יום אחר שאינו צריך לו לנזירות אחרת הוא מכוין אלא אף כשאמר בשתיהן ביום אחד הריני נזיר היום או הריני נזיר סתם מונה שתי נזירות ובתלמוד המערב אמרו שאף בשבועה אם קבלן בבת אחת כגון שאמר שבועה שבועה שלא אוכל ככר זו ואכלה חייב שתים ואין הלכה כן:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "אע\"פ שכבר ביארנו במשנתנו במחלקתם של שמואל ורב הונא שהלכה כשמואל מ\"מ רואה אני להעירך בביאור הסוגיא מעט ולהודיעך פרטי פסקים שבה מתוך ביאורה והוא שאמרו אמר רב הונא לא שאנו ר\"ל שנזירות חל על נזירות אלא דאמר הריני נזיר היום שנמצא נזירותו שלשים והדר אמר הריני נזיר למחר ועל כל פנים אתה צריך לפרש במחר זה שלא על מחר דוקא הוא נאמר שהרי כבר הוא נזיר לשלשים יום אלא על כל פנים ליום שאחר שלשים הוא מכוין כלומר ממחר עד יום שלשים ונמצא מכוין להאריך נזירותו יום אחד ומאחר שיש לנזירות שניה מקום לאחר שלשים חל עליו נזירות שלם וכמו שאמרו במסכת נזיר הריני נזיר ויום אחד שמונה שתי נזירות ומעתה הרי זה משלים ומונה שתי נזירות אבל אם אמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום הריני נזיר היום הואיל ואין מקום לנזירות שניה לחול אלא בגבול הראשונה אין נזירות חל על נזירות כך פירשוה גדולי הרבנים ומכל מקום יש מפרשים לדעת רב הונא הריני נזיר היום הריני נזיר למחר שמכיון שאמר הריני נזיר היום חל עליו נזירות שלשים וכשאמר הריני נזיר למחר מתחיל נזירותו מלמחר ולא הוסיף בנזירותו אלא יום אחד וממה שאמר מיגו דמיתוסף יומא יתירא חיילא נזירות על נזירות פירושו להבאת שתי קרבנות אלא שאינו מונה ימי נזירות שלמים אלא שמונה שלשים מיום הנזירות השניה שבתוך הראשונה ולדעת זה אם שתה בימים הראויים לשתי הנזירות כגון כל כ\"ט יום אם היתה הנזירות השניה במחרתה של ראשונה חייב שתים וראשון עיקר ושמואל אמר אפילו אמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום או הריני נזיר הריני נזיר מונה שתי נזירות והקשו לרב הונא אם כן ליתני במתניתין יש נדר בתוך נדר ואין נדר בתוך נדר ר\"ל יש נדר בתוך נדר באומר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר ואין נדר בתוך נדר בהריני נזיר היום הריני נזיר היום וסלקא בקשיא אלא שמכל מקום אינה קושיא חזקה דמכל מקום חומרי דאיכא לנדר יתר על השבועה קתני ומתוך כך חזרו והקשו ממה שאמר במשנתנו על מה שאמר יש נדר בתוך נדר ואין שבועה על שבועה אלמא דבההיא גונא דיש נדר על נדר אמרינן דאין שבועה על שבועה ואי אמרת הריני נזיר היום הריני נזיר למחר הרי נזירות חלוקים הם לא זה בשל זה כלל והויא לה כיוצא בה בשבועה חלוק שבועות שלא תהא שבועה זו כזו כגון אחת על התאנים ואחת על הענבים וודאי חיילא אלא ודאי מתניתין בהריני נזיר היום הריני נזיר היום שכיוצא בשבועה שבועה שלא אוכל תאנים שבועה שלא אוכל תאנים דלא חיילא ותירץ רב הונא דמתניתין באומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום ומחר ואע\"פ שהזכיר בה היום הואיל והזכיר בה גם כן מחר חלה עליו חיוב נזירות שניה ואלו כיוצא בה בשבועה ר\"ל שבועה שלא אוכל תאנים ואמר אחר כן שבועה שלא אוכל תאנים וענבים לא חיילא אפילו לענבים שמאחר שהשבועה בתאנים וענבים ביחד ואין שבועה זו חלה על התאנים אינה חלה אף על הענבים ומכל מקום אין הלכה כן אלא חיילא אענבים בצירוף התאנים ומגו דחיילא אענבים חיילא אתאנים המצטרפים עמהם לשבועה שנייה להתחייב עליהן בשתים כמו שביארנו בשבועות:"
+ ],
+ [
+ "וחזרו והקשו לו ממה שאמרו מי שנזר שתי נזירות ומנה את הראשונה והפריש עליה קרבן ואחר כך נשאל על הראשונה עלתה לו שניה בראשונה ואינו צריך למנות עוד אע\"פ שהפריש קרבנות הראשונה שהיה לנו לומר שכבר נשלמה הראשונה ושאלו בה היכי דמי אי דאמר הריני נזיר היום ואח\"כ אמר הריני נזיר היום ומחר אמאי עלתה לו שניה הא איכא יומא יתירא שלא נמנה בנזירותו של ראשון אלא פשיטא דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום ואלמלא שנשאל על הראשונה היה נזירות על נזירות ותרצה רב הונא לעולם בהריני נזיר היום הריני נזיר למחר ועלתה לו שניה בראשונה חוץ מאותו היום שבודאי הוא צריך למנותו משכחת לה שקבל עליו שתי נזירות בבת אחת כגון שאמר הרי עלי שתי נזירות שהן ששים יום שנמצאו שניהן חלין אחר שהזכיר בה בהדיא שתי נזירות:"
+ ],
+ [
+ "ולענין פסק כל שמנה את הראשונה ונשאל עליה עלתה לו שניה בראשונה ומביא קרבנותיו ומגלח ונפטר לו מן הנזירות ולא סוף דבר בשלא הפריש קרבנותיו עדיין שנמצא שלא נשלם הראשון עדיין שהרי הקרבן מכלל נזירות הוא אלא אפילו הפריש קרבנותיו ואפילו כפר ר\"ל שהביאן ואפילו גלח שיש שאלה בענין זה אף לאחר שנשלם להפקיע מה שנמנה כמי שאינו ליפרע במנינו מה שהיה ראוי לבא אחריו שמי גרם לשניה שלא תחול ראשונה והרי אינה ומכל מקום בתלמוד המערב אמרו בנזירות אלו מה אנן קיימין אם אמר הרי עלי שתי נזירות הרי נדר אחד הוא והותר מקצתו הותר כלו ושלא כמה שתירץ רב הונא ואם שאמר שלשים ושלשים הרי ששים עליו ואין נזירות שני ראוי לחול אלא לאחר שלשים ראשונים ופירשוה באומר הריני נזיר הריני נזיר וגדולי המחברים פירשוה בין שנדר שתיהן כאחת בין בזו אחר זו ולא יראה כן ואע\"פ שבסוגייא זו נראה כדבריהם וכמו שהעמידוה בסוף הסוגיא בשקבל עליו שתי נזירות בבת אחת נראה שדרך דחייה נאמר שהרי רב הונא תירצה כן לדעתו למעלה והרי אין הלכה כמותו:",
+ "זה שביארנו במשנתנו באומר על הככר שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ואכל שאין השבועה השניה חלה עליו מכל מקום שבועה שניה שבועה היא אלא שתלויה ועומדת ואם נשאל על הראשונה הרי זו חלה לאלתר שאין דבר זה אסור לגמרי מצד שבועה הראשונה עד שנדון את השבועה השניה כמי שאינה אלא תלויה ועומדת ומכל מקום כל שלא נשאל על הראשונה אין לו שאלה על השניה שאין התר לנדר ושבועה שלא חלו וגדולי המחברים שהזכירו בה לשון שאלה והוא שכתבו שאם נשאל בשניה חייב בראשונה לבד דברים מתמיהים הם:"
+ ],
+ [
+ "המשנה החמישית והכונה בא לבאר בה ענין החלק הרביעי והוא שאמר סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל כיצד אמר הרי עלי כבשר מליח וכיין נסך אם בשל שמים נדר אסור ואם של עבודה זרה מותר ואם סתם אסורין הרי עלי כחרם אם כחרם של שמים אסור ואם של כהנים מותר ואם סתם אסור הרי עלי כמעשר אם כמעשר בהמה נדר אסור ואם כשל דגן מותר ואם סתם אסור הרי עלי כתרומה אם כתרומת הלשכה נדר אסור ואם של גורן מותר ואם סתם אסור דברי ר' מאיר וחכמים אומרים סתם תרומה ביהודה אסורה ובגליל מותרת שאין אנשי הגליל מכירים את תרומת הלשכה סתם חרמים ביהודה מותרין ובגליל אסורין שאין אנשי הגליל מכירין את חרמי הכהנים אמר הר\"ם פירוש כבר קדם לך שהנדר לא יהי אלא בדבר שנדר ומעשר בהמה אע\"פ שלא יביא אלא לנדר לפי שקדושתו ביד אדם כמו שנבאר במקומו ולאדם שישים זאת הבהמה מעשר ותהיה קרבן ושאר הדברים מבוארים ואין הלכה כר' מאיר:",
+ "אמר המאירי סתם נדרים להחמיר ר\"ל שאם היה מתפיס בדבר שלשון אותו דבר משותף לדבר הנדור וראוי לאסור או לדבר המותר לגמרי או לדבר האסור מצד עצמו וראוי להתיר דנין אותו להחמיר ויש בענין זה שני מינין אחד שהלשון משותף לגמרי עד שהוא מונח לאותם שני הענינים בשוה ונמצא ספיקו משעת דבורו ר\"ל שאף בשלא אמר הוא מאליו לכך נתכונתי אנו משתדלים עמו שיפרש ואם אינו מפרשו סתמו אסור וזהו שאמר סתמן להחמיר ופירושן להקל כלומר שאנו שואלין אותו ואם מפרש להקל מוטב ואם מפרש להחמיר או שאינו יודע לפרש דנין אותו להחמיר וכן אם אסר על חבירו וליתיה קמן דלישייליה אוסרין אותו לזה מן הסתם והשני שהנחת הלשון הראשונה הוא לענין הנדור וראוי לאסור אלא שעל דרך הזרות הוא מונח לדבר המותר לגמרי או האסור מצד עצמו ובזו אין כאן ספק משעת דבורו ואין משתדלין עמו לפרש אלא שאם אמר הוא מאליו לא נתכונתי אלא לכך דנין בו לדרך האחרת ומעתה הוא מתחיל במין הראשון ואמר סתם נדרים ר\"ל שאי אפשר לברר דנין אותן להחמיר ופירושן להקל אם הוא מבררה להקל כיצד אמר הרי עלי ככר זה כבשר מליח והרי שאפשר לפרשו על בשר הקרבנות שנאמר בהם על כל קרבנך תקריב מלח שהוא דבר הנדור ועל בשר מליח של עבודה זרה שהיו רגילים להקריב לפניה חתיכות של בשר מליח ואין לומר שאין קורין בשר מליח אלא לנמלח כל צרכה שרגילים היו בזמנם לקרוא מליח אף מליחה מועטת וכמו שאמרו תענית ל' א' איזהו בשר מליח כל זמן שהוא כשלמים ובתלמוד המערב אמרו הדא אמרה מליח לשעה מליח הוא זהו מליח לשעה כהדין דתנינן כיצד הוא עושה נותן את האברים על גבי המלח והופכן אמר ר' אבא שניא היא שאם משהה אותן הן נמלחין ר' יודא אמר הנוטל זתים מן המעטן טובל אחת אחת במלח ואוכל הדא אמרה מליח לשעה מליח הוא וכן ביין נסך שיש לפרשו על יין של נסכים לאיסור שהרי הוא דבר הנדור או על יין שנתנסך לעבודה זרה ולהיתר ומתוך כך שואלין אותו אם בשל שמים נדר אסור ואם בשל עבודה זרה מותר ואם סתם כגון שאינו יודע לברר או שאסר על חבירו והלך דנין אותו להחמיר:",
+ "אמר הרי עלי חרם הרי הדבר מובן לחרם של בדק הבית או לסתם חרם שהוא של כהנים ולפיכך אם בחרם של שמים ר\"ל שלבדק הבית אסור שהרי דבר הנדור הוא ואם בשל כהנים מותר שאע\"פ שדבר הנדור הוא מכל מקום דבר המותר לגמרי הוא שכל שבא ליד כהן הרי הוא ממונו לגמרי לכל דבר כחולין גמורין וודאי כל שנתכון לחרמי כהנים לא נתכון אלא לזמן שבא ליד כהן ואם סתם אסור כמו שפירשנו בראשונה:",
+ "הרי הוא עלי כמעשר והרי הדבר מובן למעשר בהמה שהוא דבר הנדור כמו שביארנו בפרק ראשון בשמועת בעיקרו קא מתפיס וכו' או למעשר דגן ר\"ל מעשר ראשון שהוא מותר לזרים או אף לר' מאיר שאוסרו לזרים כדאיתא בפרק הערל מפני שהוא כדבר האסור מעצמו שדינו כחלת אהרן ותרומתו על הדרך שביארנו בפ' ראשון בשמועה שהזכרנו ולפיכך אם במעשר בהמה נדר אסור אם במעשר דגן מותר אם סתם אסור על הדרך שביארנו:",
+ "הרי הוא עלי כתרומה והרי הדבר מובן לתרומת הלשכה שהוא דבר הנדור לצורך הקרבנות ולתרומת הגורן שהוא אסור מצד עצמו ואינו קרוי דבר הנדור כמו שביארנו בחלת אהרן ותרומתו ולפיכך אם בתרומת הלשכה נדר אסור אם בשל גורן מותר וסתמו אסור כמו שביארנו בחברותיה:",
+ "וחכמים אומרים סתם תרומה ביהודה אסור שהיו סמוכים לבית המקדש יהיו רגילים בלשונם להזכיר תרומת הלשכה תמיד ויש לחוש שאף הם נודרים בה כבתרומת גורן אבל בגליל מותר שאין בני גליל מכירין תרומת הלשכה ר\"ל שאין רגילין בה ומן הסתם אין מתכונים אלא לתרומת גורן וסתם חרמים ביהודה מותרים שרגילין הם בחרמי כהנים ושמא אף הם נודרים בהם ובגליל אסורים שאין רגילין בחרמי כהנים וסתמן אין מתכונין אלא לבדק הבית שאף ברחוק מקום היו מקדישין לכך וכן הלכה:",
+ "ומכאן אתה למד לכולם שלא נאמרו אלא בזמן או במקום שהלשון משותף לשני הענינים בשוה אבל כל שרגילות הלשון לפי הזמן או לפי המקום לאחד מהם דנין בה אלא אם כן הוא מגלה שכונתו לענין האח�� ומכאן נראה לי שאם אמר עכשו כיין נסך מותר שאין רגילות הלשון לקרוא עכשיו יין של נסכים יין נסך וכן בכל הדברים כלל גדול אמרו בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ופירושו בכל מקום ובכל זמן וכן אנו למדין מכאן לכל אלו שמקדישין סתם ר\"ל הריני מניח בית זה או ספרים אלו כך וכך להקדש אע\"פ שסתם הקדש לבדק הבית והמקדיש לבדק הבית בזמן הזה בהמה תעקר פירות כסות וכלים ירקבו וכו' או שיחללם על מעות או על שוה פרוטה והמעות או הפרוטה הולכים לאבוד בזמן הזה אינו כן אלא סתמו לעניים וכן הסכימו בה עמי מגדולי הדור:",
+ "משנה נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות מלכים הרי עצמי קרבן ואמר לא נדרתי אלא בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו קונם אשתי נהנית לי ואמר לא נדרתי אלא מאשתי הראשונה שגרשתי ועל כלם אינן נשאלין להן ואם נשאלו עונשין אותן ומחמירין עליהם דברי ר' מאיר וחכמים אומרים פותחין להם פתח ממקום אחר ומלמדין אותם כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים אמר הר\"ם פי' חרמו של ים רשת הציידין אמר הכתוב יגורהו בחרמו ואמר עצמי קרבן שיאמר לאדם עצמי עליך קרבן בענין שיאסר על זה הנאתו ואמר על כלן אין נשאלין להן ר\"ל שלא יצטרך שישאל חכם יתיר לו לפי שהוא בלתי מחוייב זה כאשר היה תלמיד חכם אבל אם היה עם הארץ הנה אצל מה שישיבנו נשאלנו ויבקש ענין אלו הנדרים הנה לא נתיר לו ולא נעשה פתח בחרטה וזה ענין אמרו עונשין אותן ומחמירין עליהן ואם ראינו אותו כבר עבר עליו משמתינן ליה וזה ענין אמרו עונשין אותו זה כלו ליאסר עליהן זהו לדעת ר\"מ ואמנם חכמים הנה הם יאמרו שנודה להם שהנדר עשוי לשמה שהסכימו עם עצמם בלתי מועיל ויעשו להם פתח מסבה אחת ויתירו נדרים ואין הלכה כרבי מאיר:",
+ "אמר המאירי נדר בחרם ר\"ל ובמקום שאין חרמי כהנים שגורים בלשונם והרי הענין מונח על חרם של בדק הבית ובזו אין משתדלין עמו לפרש כלל אלא שהוא מפרש מאליו אף לאחר זמן לא נתכונתי אלא לחרמו של ים ר\"ל רשת הציידים שהוא נקרא חרם גם כן וכדכתיב מצודים וחרמים ויש מפרשים חרוץ שבים מלשון האמור בעירובין מ\"ז ב' חרם שבין תחומי שבת וכן נדר בקרבן ואמר לא נתכונתי אלא לקרבנות מלכים ר\"ל התשורות שאדם מביא להם שאף הן קרויות קרבן כדכתיב קח נא את ברכתי ומתרגמינן תקרובתי הרי עצמי קרבן ופרשו גדולי הרבנים שהוא כאומר דמי עלי שחייב להביא דמיו אלא שלענין פסק לא יראה כן אחר שהוא מזכיר לשון קרבן ולא לשון ערך או דמים אלא שפי' הדברים הרי עצמי עליך קרבן ר\"ל שאסר עצמו על חבירו בהנאה ואמר לא היה בלבי אלא בעצם שהנחתי בביתי שהוא שלי ואני קורא אותו עצמי וכן אם אמר קונם אשתי נהנית לי ואמר לא היה בלבי אלא אשתי הראשונה שכבר גרשתי שאף רגילות הלשון לקרא עדין אשתו בכל אלו ר\"ל במין הזה שמשמעו לכל לשון איסור והוא אומר לא נתכונתי לכך אין נשאלין להן פירשו בגמרא אין צריכין שאלה לתלמיד חכם שמאחר שאותו הלשון מונח אף על דבר זה אינו בכלל דברים שבלב אלא שמדברי סופרים עם הארץ מיהא צריך שאלה ועל עם הארץ הוא אומר שאם נשאלין ר\"ל אם בא לישאל עונשין אותו ומחמירין עליהן ופירשו בגמרא מחמירין עליהם שלא להתירם בחרטה לבד בלא פתח אף לדעת האומר שפותחין בחרטה ועונשים אותם שאם הקלו ראשם בנדרם בלא היתר פתח של חכם עונשים אותם שאין נזקקין להתירם עד שינהגו איסור כימים שנהגו היתר ואם אינם נשמעין משמתין אותם דברי רבי מאיר וחכמים אומרים שאין מחמירין כל כך שאם נהגו היתר בעצמן שנזקיק להם לנהוג איסור כאותם הימים אלא מראין להם כאלו הוא נדר גמור ונזקקין להם מיד אלא מבקשים להם פתח ומלמדין אותן שלא ינהגו קלות ראש בנדרים וגדולי המחברים פירשו שאף לתלמיד חכם גוערין בו שלא לנהוג קלות ראש לנדור דרך שחוק והתול וכן בתוספות פירשו שלדעת חכמים פותחין בהם בחרטה ופתח דקאמר פתח חרטה הוא:",
+ "ומכל מקום במין הראשון כל שפירש דבריו להקל אין צריך שאלה אף לעם הארץ שהדבר מוכיח בזה כבזה ואם באו לישאל מתירין להם בלא שום פתח וחרטה והרי בגמר בלבו פת חטים והוציא פת שעורים מותר בשניהם ונאמן על עצמו אף בעם הארץ ואינו צריך שאלה זו היא שיטתנו ומכל מקום יש מפרשין שעל כולן עם הארץ צריך שאלה ויש מוסיפין בהן אף גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים ואין הדברים נראין:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "כשם שביארנו בסתם נדרים שהם להחמיר כך ספק נזירות להחמיר כיצד הרי שאמר הריני נזיר מלא הבית או מלא הקופה כלומר כשיעור שהבית או הקופה מכילים אם פירש הוא ואמר לא נתכונתי להיות נזיר לעולם אלא לזמן ארוך הרי זה נזיר שלשים אם אמר סתם נדרתי מחמירין בו ואין תולין בו בקופה המלאה קישואין ודלועין אלא רואין אותה כמלאה חרדל והרי הוא נזיר לעולם ומה שהקשו כאן על משנתנו ממה שאמרו ספק נזירות להקל כלומר שרואין אותה כמלאה דלועין רבי יהודה היא שאמרה כן בראשון של נזיר ואין הלכה כן:",
+ "המקדיש חייתו ובהמתו הרי זה הקדיש את הכוי ואע\"פ שאם כתב חייתו ובהמתו לבנו לא כתב לו את הכוי כמו שהתבאר במשנת בכורים בזו מפני שהמוציא מחבירו עליו הראיה ושמא אינו לא מין חיה ולא מין בהמה וכמו שאמרו שיש בו דברים שאינו שוה לא לבהמה ולא לחיה אבל מקדיש הקדישו מספק שכל לענין איסורין לא מעייל איניש נפשיה לספיקא וכולל הוא את הכל בדבריו ויש מפרשין אותו אף בהקדיש חייתו או בהמתו:"
+ ],
+ [
+ "ספק בכורות כגון שהוא ספק אם בכרה עכשו או בכרה כבר או שילדה זכר ונקבה ואין ידוע אם זכר יצא ראשון אם לאו וכיוצא באלו מן הספקות המוציא מחבירו עליו הראיה ואינו צריך ליתנם לכהן אם הם של הבהמה טהורה וכן אם תפשם הכהן אין מוציאין מידו ואסורין בגיזה ועבודה מספק קדושה ואם בכור אדם הם ופטרי חמורים אף אלו המוציא מחבירו עליו הראיה:",
+ "ספק משקין כגון טמא שפשט רגלו לבין המשקין ספק נגע ספק לא נגע ספיקן טמא ולא סוף דבר לטומאת עצמן ר\"ל שאין שותין מהן אלא אף לטמא אחרים ספיקן טמא ובמסכת טהרות פירשו בספק לטמא אחרים האמור כאן שאם מקל ביד אחד ובראשו משקין טמאין וזרקה לבין ככרות טהורות ספק נגעו ספק לא נגעו ספיקן טמא ואע\"פ שבמשנה זו אמרו טהור לדעת רבי מאיר היא שנויה שסובר טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן וספיקו טהור ומכל מקום הלכה כרבי יוסי שטומאת משקין אף לטמא אחרים דאוריתא וספיקו טמא ואין צריך לומר שאין הלכה כדברי האומר אין למשקה טומאה כל עיקר אף לטומאת עצמו ר\"ל מן התורה אלא מדרבנן וקרא דוכל משקה אשר ישתה לענין הכשר לבד נאמר אינו כן אלא אף לענין טומאה נאמר ואף לטמא אחרים דאוריתא ומכל מקום משקה בית המטבחים שבעזרה והוא הדם היוצא משחיטת קדשים והמים שמשתמשים בהם בעזרה טהורים לגמרי אף מטומאת עצמן ר\"ל שאין מקבלין טומאה אפי' ודאית שכך למדוה מפי הקבלה וכן אין מכשירין שום אוכל לקבל טומאה:",
+ "לענין ביאור זה שהקשו דר' אליעזר אדרבי אליעזר מספק משקין נראה לי לגרוס ותניא רבי אליעזר אומר אין טומאה למשקין כל עיקר ולא לגרוס והתניא וכך פירושה ספק משקין לטמא טמא ומשום דטומאת עצמן בודאן טמא מן התורה ומתוך כך גזרו על ספיקן לטמא אחרים טהור מפני שטומאת אחרים דרבנן ולא גזרו על ספיקא וכן היה ר' אליעזר אומר כדבריו דספק משקין לטומאת עצמן טמא ותניא רבי אליעזר אומר אין טומאה למשקה כל עיקר כלומר מן התורה אפילו לטומאת עצמן ואפילו לודאן ואע\"פ כן הוא אומר שספיקו ליטמא טמא ואם כן אף לנזירות אע\"פ שאין בו היתר לכתחלה יש להחמיר בספיקן בשלמא למ\"ד דכן מלטמא אחרים וכו' אבל טומאת עצמן יש בהן ומטעם שכתבנו דטומאת עצמן דאוריתא ואף כאן הא דאמר אין טומאה למשקה כל עיקר פירושו לטמא אחרים אבל כל שהוא (ובאו) מן התורה כגון טומאת עצמו דנין בו להחמיר בנזירות מיהא שאף התורה לא התירתו לכתחלה דנין ספיקו להקל אלא אי אמרת דכן לגמרי והא דאמר אין טומאה למשקה כל עיקר אפילו לטומאת עצמן קאמר ואפילו הכי החמירו רבנן בספיקו אם כן בנזירות החמירו אלא הא רבי יהודה וכו':",
+ "כבר ביארנו במקומו שהרבה מיני חגבים נמצאים בשדות וכרמים והם מין עוף שיש בכללו הרבה מינים והרבה שמות חלוקים מהם בלשון תורה כגון ארבה חגב סלעם חרגול ומהם בלשון תלמוד כגון איל קמצא סוסביל זחל ושושיבא מהם טמאים ומהם טהורים והעידו על איל קמצא שהוא כשר לאכילה ומכל מקום אנו אין סומכין על השם אלא על סמנים ידועים כבר ביארנום במסכת חולין ובמסכת עבודה זרה:"
+ ],
+ [
+ "אע\"פ שכתבנו שספק נזירות להחמיר יש דברים שדנין בהם להקל והוא כל שאף עיקר הנזירות בספק כגון שהיו שנים ואחד עובר לפניהם ונחלקו אותם שנים על אותו העובר שזה אומר ראובן הוא וזה אומר שמעון הוא ואמר כל אחד מהם אם כדברי הריני נזיר שאותו שנמצא כדבריו הרי הוא נזיר אע\"פ שלא נתברר בשעת הנזירות שאין הלכה כדברי האומר לא נתנה נזירות אלא להפלאה ואע\"פ כן אם הלך העובר ואי אפשר לברר כאחד מהם אין אחד מהם נזיר וכן מי שאמר הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור אע\"פ שאם מדד ונמצא כדבריו הרי הוא נזיר אם הלך ומצא שנגנב אין זה נזיר:",
+ "כל שביארנו בספק נזירות שהוא להחמיר חמור הוא מודאי שודאי נזירות מגלח כל ראשו בסוף נזירותו ומביא קרבנותיו ונאכל ומותר אחר כן ביין ועל ספיקו אינו מגלח שהרי אין גלוח אלא על הקרבנות והרי אינו יכול להביא אשמו על הספק ואפילו בתנאי שאין תנאי בחטאת ואשם שהרי אין באין נדבה ואע\"פ שאמרו אם גלח על אחד משלשתן יצא ואם כן יביא שלמים ועולה ויגלח עליהם מכל מקום לא אמרוה אלא בדיעבד וכן שמכל מקום אינו יכול לגלח כל הראש שהרי הקפת כל הראש שמה הקפה כמו שביארנו בראשון של יבמות ולגבי נזיר התירה הכתוב ובספק לא ואחר שכן הרי הוא אסור ביין ואף בנזיר עולם ר\"ל כגון שנזר לכל ימי חייו או שאמר הריני נזיר לעולם שאסור לגלח כל ימי חייו מכל מקום הרי אמרו בו שמשנים עשר חדש ואילך אם הכביד שערו מיקל בתער ומביא קרבנות כמו שיתבאר במקומו וספיקן אינו מגלח אבל נזיר שמשון ר\"ל שאמר הריני נזיר כשמשון אסור בתגלחת לעולם וכן אסור ביין לעולם אלא שמותר להטמא למתים שכך היה דינו של שמשון שלא נדר הוא בנזיר אלא שהמלאך הפרישו ולמדו מפי הקבלה שכל ימיו נאסר ביין ובתגלחת ושהיה מותר להטמא למתים ונמצא שנזיר שמשון מיהא אין ספיקו חמור מודאי:",
+ "ולענין ביאור זו שאמרו נזיר שמשון מאי איכא למימר פירושו אחר שאתה אומר שלא אמר ר' יהודה בנזיר לא מעייל נפשיה לספיקא אלא במקום שספיקו חמור מודאו אם כן בנזיר שמשון מודה שאם אמר הריני נזיר שמשון אם יש בכרי הזה מאה כור ונגנב או אבד שאינו נזיר והרי מצינו שאף זה נזיר וכן הלכה ואמר ליה אי תניא תניא כלומר ונדחו דברי:"
+ ],
+ [
+ "מי שנזר ועבר על נזירותו ובא לישאל להתיר לו נזירותו כדי שיאכל בהיתר אין נזקקין להתירו עד שינהוג איסור כימים שנהג בו היתר בד\"א בנזירות מועט ומכוון של שלשים ונהג בהם היתר עשרה ימים שאם בא להשאל אין נזקקין לו עד שינהוג עשרה ימים באיסור אבל אם היתה נזירותו מרובה ועבר בה כמה דין שינהוג איסור שלשים יום ונזקק לו אחריהן ואם לא נהג איסור בעצמו כשיעורין אלו אין נזקקין לו וכל בית דין הדיוט שיזקק לו ראוי לנדותו וזהו שאמרו רב אחא בר יעקב אמר משמתינן ליה ומכל מקום יש מפרשים דרב אחא בר יעקב אנזיר שעבר קאי כלומר שאם לא רצה לנהוג איסור בעצמו משמתינן ליה ומכל מקום אע\"פ שבנזיר הלכה כן בנדרים שבמשנתנו אין הלכה כן דר' מאיר הוא דקאמר הכי והלכה כרבנן כמו שביארנו במשנה ולענין פתח חרטה הלכה שפותחין בחרטה לשיטתנו כמו שיתבאר ואף לדעת הפוסקים אין פותחין בחרטה ראשוני הגאונים כתבו שאין אנו פותחים אבל אם פתח הוא לעצמו מותר:",
+ "זה שביארנו בעבר על נזירותו שאין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בו היתר יראה שאף בנדרים כן שלדעת רבי מאיר נאמרה אלא בנדרים שבמשנתנו אבל שאר נדרים נראה שהדין בהם כך ולא עוד אלא שגדולי המפרשים כתבו בתשובת שאלה שבנדרים צריך לנהוג כימים שעבר שלא נאמר שלשים יום אלא בנזיר שסתמו כשיעור זה אבל בנדרים לא אלא שיש חולקים לומר שלא להחמיר בנדרים שאין בהם קרבן יותר מבנזירות שיש בה קרבן ואין דבריהם נראין ומכל מקום בתוספות כתבו שאירע להם מעשה באדם שנדר מכל פירות שבעולם חוץ מדגן ועבר על נדרו והורו להזקק לו מיד להתירו שמאחר שאין יכול לקיימו כל שאתה מוסיף עליו זמן יוסיף לעבור ונמצאו כל ימיו במכשול וכל שכן אם הוא מתעסק באומנות של מצוה שלא ימצא ממעט במלאכת שמים אלא שכתבו שלא לפתוח לו בחרטה אלא שיבקשו לו פתח:",
+ "נדר בנזיר והיה סבור שאינו נדר והיה נוהג היתר בעצמו והורו לו שנדר הוא ואף הוא מאחר שיודע שהוא נדר רוצה בקיומו מן הדין אינו מונה אלא משעה שנזר אלא מדברי סופרים חייב אף בזה לנהוג איסור אחר השלמתו כימים שנהג בו היתר עד שישלים שלשים מיום שהתחיל במנהג איסור ואם נזירות מרובה הוא ינהוג מיהא שלשים יום לתשלום מה שנהג היתר שלא כדין:",
+ "אע\"פ שאמרו שהנדרים סייג לפרישות אין הענין אלא במי שרואה בעצמו שיצרו תוקפו לאיזו עבירה ותוקף בעצמו ונודר או נשבע להנצל ממנה ומכל מקום אל יהא אדם רגיל בנדרים שהדבר קרוב לבא מהם לידי מעילה וכן שמהם יבא למעול בשבועות שחמורות יותר שיש בשגגתן קרבן וכן יזהר אדם שלא להתחבר עם הנבלים והטפשים ויושבי קרנות שלא ימשכוהו בחבלי שוא ובעבותות של פריצות וכן בכל חברה מקולקלת כל אחד לפי ענינו דרך הערה אמרו אל תהא רגיל אצל ישראל עם הארץ שסופו להאכילך טבלים ולא אצל כהן עם הארץ שסופו להאכילך תרומה אל תרבה שיחה עם האשה שסופך בא לידי זמה וכן אמרו כל הצופה בנשים סוף בא לידי עבי��ה ואפילו בפנויה אסור וכל המסתכל בעקיבה של אשה אם באשתו ושלא בשעת נדתה וכדי לחבבה מותר ולא סוף דבר בעקיבה אלא אף במה שכנגד העקב ר\"ל עגבותיה אחר שהיא לבושה והולכת וכן לפניה אלא שתופסה בכנגד עקיבה מפני שסתם הדברים נאמרה באשה שמהלכת לה ואדם צופה לה מאחריה ובאשתו נדה אסור וראוי ליענש בה בבנים שאינם מהוגנים ובאשה אחרת אפילו בפנויה ובשאינה נדה ושלא כנגד העקב אסור אפילו באצבע קטנה אלא שבמקום אחד התירו להסתכל בפני כלה כל שבעה כדי לחבבה על בעלה וכלל הדברים יהא מסוה הבשת על מצחו תמיד דרך הערה אמרו בעבור תהיה יראתו על פניכם זו בושה לבלתי תחטאו מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא מכאן אמרו סימן יפה לאדם שהוא ביישן וכל מי שמתבייש לא במהרה הוא חוטא וכל שאין לו בשת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני:"
+ ],
+ [
+ "וכן יהא אדם צנוע בדרכיו וכל שכן בעניני התשמיש ואע\"פ שאמרו כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו יעשה לא דברו חכמים אלא כנגד יצר הרע שאי אפשר לכל בני אדם לקדש עצמם במותר להם מכל מקום יהא אדם מקדש עצמו בכל דבר שבתשמיש הן בהפיכת שלחן הן בשאר מיני קלות ראשו והדיוטות ושלילת גדר טהרה ואף במקום שאין שם אחרים יזכור מאמר החכם שאמר מי שאינו בוש מזולתו יבוש מנפשו ובאשת תלמיד חכם העידו שהיתה מעידה על בעלה שלא היה מזדוג עמה לא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה אלא באמצע הלילה שעה שבני הבית וכל אדם ישנים וכשהיה מזדוג עמה היה מגלה טפח ומכסה טפח כלומר מגלה טפח מבגדיה ומכסה אותו טפח בבגדיו ולא שיגלה כל בגדיה ביחד ושיכסה אותה ביחד כדי שלא יראנה ואע\"פ שאסור לשמש מטתו לאור הנר תלמיד חכם שאני שעוסק בתורה כל הלילה וכשרוצה לישן מעט הוא פוקד את אשתו וישן לו מעט ומטהר עצמו וחוזר למשנתו וכן שהיה מקדש את עצמו בשעת תשמיש וממהר במלאכתו כמי שהענין נעשה עליו חבילה ומקצר כדי שבין כך לא יתן עיניו באשה אחרת וממה שאמרו ולא תתורו אחרי לבבכם שלא ישתה בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר ואמרו עלה אפילו בשתי נשיו וכל שכן שהצניעות יפה לאשה אפילו עם בעלה ואע\"פ שמותר לה לדבר דרך ריצוי כדי להתחבב עליו בדבריה:",
+ "וכן הזהירו רבותינו שלא להזדוג עם אחת מתשע מדות שלא לקלקל שורת הולדות שכל הנולדים בכיוצא באלו הם הם המקולקלים והרשעים והוא שאמרו בני תשע מדות אלו בני אמה ר\"ל בני שפחה כנענית אף לאחר שנתגיירה מפני שמצויה בזנות בני שנואה שהיא מאוסה לו ובא עליה באקראי כמי שאינה אשתו אע\"פ שאין בדעתו לגרשה בני נדוי שהוא מנודה ואסור בתשמיש המטה ובא עליה באיסור סופרים בני תמורה ר\"ל שבא על אשתו וסבור שעל אחרת הוא בא בני מריבה כגון שמכה ובועל בני שכרות שמשמש בשעת שכרות בני גרושת הלב שדעתו לגרשה אע\"פ שאינו שונאה בני ערבוביא כגון ששותה בכוס זה ונותן עיניו בכוס אחר בני חצופה שתובעת בפה ובמסכת כלה הוסיפו בהן בני ישינה ר\"ל שבא עליה והיא ישינה וכן יש גורסין כאן בני אנוסה ר\"ל שבא עליה בהכרח ומכל מקום נראה לי שבכלל מריבה היא ויש גורסין כאן בני משגעה ושיבוש הוא בספרים ובקצת ספרים גורסין אותו דרך סימן בני אסנ\"ת משגע\"ה ונוטריקון של אסנ\"ת אמה שנואה נדוי תמורה ונוטריקון של משגע\"ה מריבה גרושת הלב ערבוביא חצופה והה' במקום חי\"ת:",
+ "ונשלם הפרק תהלה לאל:",
+ "ארבעה נדרים התירו חכמים וכו' אחר שביארנו בפרק ראשון מיני הנדרים ר\"ל אותן שהן נדר גמור או כנוייהן והתפסותיהן וידותיהן שהוא החלק הראשון וביארנו בפרק שני אותם שאינם נדרים וכגון שהותפסו בדברים המותרים לגמרי או האסורים מצד עצמן וכן אותם שהותפסו בלשון המשותף לדבר הנדור ולדבר המותר לגמרי או האסור מצד עצמו שהוא החלק השני היתה הכונה בזה החלק לבאר ענין החלק השלישי בנדרים שהותפסו או נעשו כראוי בלשון נדר גמור ואע\"פ כן אינם נדרים לסבות שהזכיר ולהתחיל בביאור החלק הרביעי במה שהוא נדר גמור אלא שלא נתפרשו בו כל הפרטים אי זה דבר נכלל באותו הנדר ואע\"פ שרוב החלק הזה יתבאר בפרק ששי ובפרק שביעי אין הענין אחד והוא שבפרק זה ביארו הענין לבני אדם ר\"ל אם נדר במולים אם הערלים בכלל ואם נדר ברואי חמה אם סומין בכלל וכן בכלם ובפרק ששי ובפרק שביעי יתבאר הענין במיני המאכל כגון נדר במבושל אם מותר בצלי ונדר מן הירק אם מותר בדלועים וכיוצא באלו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשני חלקים אלו שהזכרנו הראשון בביאור הנדרים שהם מותרים והשני בשנדר בקצת בני אדם אם אחרים בכלל זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבואו בו קצת דברים על ידי גלגול כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכן שיתגלגל בתוכו ענין היתר נדרים אע\"פ שעקר מקומו בפרקים האחרונים כמו שיתבאר:",
+ "והמשנה הראשונה ממנו יתבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר ארבעה נדרים התירו חכמים נדרי זרוזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדרי אנסים נדרי זרוזים היה מוכר חפץ אמר קונם שאני פוחת לך מן הסלע והלה אומר קונם שאני מוסיף לך על השקל שניהן רוצין בשלשה דינרין ר' אליעזר בן יעקב אומר אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו יאמר לו כל נדר שאני עתיד לידור הרי הוא בטל ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר אמר הר\"ם פי' זרוזין החזוק והכבוד ר\"ל שהוא יכוין בנדר לחזק הכבוד ונדרי הבאי וכבר ידעת פעמים רבות שהסלע ד' דינרין ושקל חצי סלע וביאור דברי ר' אליעזר בן יעקב הוא כיון שהוא אומר הרוצה שיאכל חבירו אצלו ומסרב בו ומדיר בו הרי אלו נדרי זרוזין והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה כלה יעמד בראש השנה ויאמר כל נדרי שאני עתיד לידור כל השנה כלה הרי זו בטל ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר וענין זה שהוא כאשר לא ישבע שיזכור שהוא כבר קדם וקיים זה התנאי בכונתו הנה כבר בטל הנדר אולם אם זכר התנאי אחר שלמות הנדר במדה מהזמן כדי שאילת שלום או יזכרהו בעת ההיא על הפסד והתנאי אשר התנה מתחלת השנה והקדים הנדר הנה יאמר הנדר וכן לו שיאמר כל נדר שאני עתיד לידור עד עשר שנים או מה שירצה וכן הדין בשבועה והלכה כר' אליעזר:",
+ "אמר המאירי ארבעה נדרים התירו חכמים פי' לא שהתירום לעשות כן לכתחלה אלא שאם נדרו אין כאן נדר ואין צריכין שאלה אפילו בעם הארץ והוא שאמרו בתוספתא שבפרק ראשון אף נדרים שאמרו מותרין מנין שלא יהא אדם נודר בהן על מנת לבטלם שנאמר לא יחל דברו לא יעשה דברו חולין הא לא נאמר התירו אלא שאם נדרו אין כאן נדר ואין צריכין שאלה ואם באו לישאל מודיעין אותן שאינן צריכין שאלה ומפרשן דרך כלל נדרי זרוזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדרי אונסין ופירש בנדרי זרוזין היה זה מוכר חפץ ואמר קונם שאני פוחת לך מסלע כלומר קונם המעות מעכשו לכשאטלם אם אני פוחת מסלע והלה משיב קונם שאני מוסיף על שקל ר\"ל קונם החפץ עלי מעכשו לכשאקחנו אם אני מוסיף משקל ונתפיסו שניהם לשלשה דינרין שניהן מותרין שלא נתכון כל אחד מהם אלא לזרז את חבירו ומותר ללוקח ליתן לו שלשה דינרין ולמוכר ליתנו בשלשה דינרין ואע\"פ שדברים שבלב אינן דברים הכא אומדנא דמוכח הוא ובגמרא היו סבורים לפרש משנתנו שבזירוזין לדעת האומר שלא נתנה נזירות אלא להפלאה ר\"ל שצריך שיהא הנדר מבורר בשעת הנדר והרי זה אינו מבורר שהרי אין הדבר ברור בשעת הנדר אם יתקיים המקח אם לאו שמא יתחרט זה מן המכר וזה מן המקח או שמא לא יזוז אחד מהם מדעתו ואין מתרצים זה לזה ליקח ואחר שדעתם היה בשעת הנדר זה בסלע וזה בשקל אלא שאחר כן נתפיסו לשלשה דינרין אין זה מבורר בשעת הנדר ולדעת חכמים מיהא הוי נדר הואיל ובדוקא נדרו ואמדו דעתם בכך בשעת הנדר ופירשו אחר כך שמשנתנו לדעת חכמים היא שאילו גמרו בדעתם בשעת הנדר זה לסלע וזה לשקל נדר גמור הוא אלא שמשנתנו פירושה שאף בשעת הנדר דעתם שוה לשלשה דינרים ואין פיהם ולבם שוה בנדרם ואף חכמים מודים שלא נעשה אלא דרך זירוז וזהו שאמרו מי קתני שניהם רצו כלומר רצו עכשו אע\"פ שבשעת הנדר בגמר דעת נדרו ושניהם רוצים קתני כלומר אף בשעה שנודרים רוצים כל אחד בשלשה דינרין הא כל שבשעת הנדר נדרו בגמר דעת נדר גמור הוא ואסור לעבור עליו וכן בתלמוד המערב אמרו הדה דתימא בשאין מעמידין אבל מעמידין צריכין היתר ופירשו בקצת תוספות מעמידין שנושא ונותן עם אחרים שלא עם בעל המקח ומכיון שיש שם מעמידים על אותו שער והוא נודר על דבריהם נדר מדוקדק הוא אבל כשאומר מאיליו זה על משא ומתן שיש לו עם המוכר לבד אינו צריך היתר ויש מפרשים מעמידין שמחזיקין דבריהם הרבה עד שהדבר מוכיח שבכונה גמורה הם נודרים:",
+ "וכן שאלו בגמרא אמר ליה טפי מסלע ואמר ליה איהו בציר משקל נידרא הוי או זרוזין הוי ופירשו בו גדולי הרבנים שמכח דקדוק הלשון הם באים עליה כלומר שאמר לו סלע ופרוטה והלה משיבו שקל פחות מפרוטה שמאחר שמדקדקין בשיעור זה יש לדון שבדוקא נדרו ובגמר דעת או שמא אף זו מכלל זרוזין הוא ומכל מקום לשון הסוגיא ר\"ל מה שהביאו ראיה בה משמועת קונם לביתך שאני נכנס אינו מוכיח כן ועוד שאם כן אף בזה פוחת מסלע וזה מוסיף בשקל היה יכול לאמרה אחר שאי אתה בא אלא מצד דקדוק בשיעור המנין אלא עיקר הפירוש הוא מה שפירשו בתוספות שנתרחקו זה מזה יותר מחצי השעור ומאחר שנתרחקו כ\"כ ודאי בדוקא נדרו ופיהם ולבם שוה ואסור להם לעבור על נדרם או שמא אף זו דרך זריזות הוא ולא הובררה ומתוך כך פסקו רבים להחמיר ונראין הדברים להקל שדרך זירוזין זה לגדוש וזה למחוק עד שיבאו שניהם לדבר הממוצע:",
+ "ר' אליעזר בן יעקב אומר אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו יאמר כל נדרים שאני עתיד לידור יהיו בטלים ושאלו בגמרא אדרבה כי שמע דאמר הכי לא אכיל בהדיה ותירץ הכי קאמר הרוצה שיאכל חבירו אצלו ומדירו ומסרב בו נדרי זרוזין הוא והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד וכו' ופירוש הדברים הרוצה שיאכל חבירו וכו' הרי אלו נדרי זרוזין ר\"ל שאם היה מסרב בו שיאכל עמו והלה אומר קונם עלי ככר זה אם לא תאכל עמי והלה משיב קונם עלי כך וכך אם אוכל בין אכל בין לא אכל שניהם פטורין שלא גמר זה דעתו בשעת הנדר להאכיל ולא זה שלא לאכול אלא שכל אחד מתכוין לזרז את חבירו להמשך לרצונו ומכל מקום יראה לי דוקא כשהקוראו מתחיל בכך שיודע הוא שרוב בני אדם נמנעים מלאכול אצל האחרים ואינו גומר בדעתו להעמיד את דבריו אלא שמזרזו בכך ואף זה עונהו כחכמתו ונודר שלא לאכול גם כן לזרזו שלא יתעקש בכך ולא בגמר דעת אבל אם זה שמפצירין ב�� נודר תחלה נדרו נדר וכמו שפירשנו במסרב בו לאכול ואמר שבועה שאוכל דלא אכילנא משמע ואין דנין אותו בזירוזין אלא שיש מפרשין שאין דין זרוזין בשבועה וכל שכן למי שמזקיק בה הזכרת השם שאין מזכירין את השם לזירוז ואף גדולי המחברים הזכירו את ארבעתם בנדרים ולא הזכירו בשבועות אלא אונסין ושגגות והבאי ומכל מקום בתוספות כתבו שאף שבועת זירוזין מותרת וכן היא בהדיא בתלמוד המערב ולדבריהם מיהא היה קשה לי מה שכתבתי במסרבין בו לאכול והוא אומר שבועה שאוכל שדנין אותו כאומר באיסור שבועה עלי מה שאוכל ואין מתירין אותו משום זירוזין אלא שאני מישבה בדרך שכתבתי והלכה כר' אליעזר בן יעקב ואע\"פ שתנא קמא חולק עליו כמו שיתבאר בגמרא:",
+ "ונתגלגל מזה לבאר דין אחר שאדם יכול לבטל בו כל נדריו אע\"פ שאינם ממין אלו הארבעה והוא שאמר יאמר כל נדר וכו' וכבר ביארנו בה שבגמרא פירשו הרוצה שלא יתקיימו נדריו יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור הרי הוא בטל וראש השנה לאו דוקא אלא מפני שכונתו לומר שלא יתקיימו נדריו שבכל השנה הוא אומר כן בתחלת השנה ואחר שאמר כן כל שנדר אחר כן נדרו בטל ומה שאמר אחר כן ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר שאלו בה בגמרא אם הוא זוכר תנאו בשעת הנדר ואע\"פ כן הוא נודר הרי עקר תנאו וקיים את נדרו ואמר אביי תני ובלבד שלא יהא זכור התנאי בשעת הנדר ונמצא הנדר בטעות שהרי אלו זכר התנאי נעקר התנאי ונתקיים הנדר וכן הלכה ואע\"פ שרבא תרצה בדרך אחרת אין זה מחלוקת אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא הא כל שזוכר את התנאי בשעת הנדר נתקיים הנדר ומכל מקום ראיתי לגדולי הדור בענין דדוקא בשהתנה בדרך כלל כל שאני עתיד לידור וכו' אבל אם אמר בפרט כל שאני נודר לפלוני יהא בטל אע\"פ שזוכר התנאי הנדר בטל ונראה לי הטעם מפני שעקר כונתו בזכירת התנאי היא ועל סמך אותו תנאי הוא נודר לו והרי הוא כעין מסירת מודעה וכן בהפך זה:",
+ "כתבו בתוספות דוקא בשבועות ונדרים שנשבע או נדר לעצמו אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אין תנאי מועיל כלום בין שזוכר את התנאי בין שאיני זוכרו שעל דעת חבירו הוא נשבע ונודר ומבטל הוא את תנאו ומכאן הורו ששבועות של ממון או של צבור אין תנאי מבטלם ורבא פירשה אף בזכור את התנאי בשעת הנדר כלומר זוכר שהתנה אבל אינו זוכר מה התנה ובכי הא צריך שיאמר על דעת ראשונה אני עושה וכשאמר כן נדרו בטל ופירש המשנה ובלבד שיהא זוכר בשעת הנדר שהתנה אלא שאינו יודע מה ושיאמר זכורני שהתנתי על דעת הראשונה אני עושה ואם לא אמר כן נתבטל התנאי ונתקיים הנדר:",
+ "ונמצא לענין פסק הדבר חלוק לשלשה דרכים שאם לא היה זוכר את התנאי כלל בשעת הנדר אין נדרו כלום אע\"פ שזוכר אחר הנדר ואם היה זוכר בבירור נתבטל התנאי ונתקיים הנדר ואם זוכר שהתנה ואינו יודע מה התנה אם אמר על דעת ראשונה אני עושה ונתגלה לו אחר כך התנאי בטל נדרו ואם לא אמר כן נדרו קיים ואין דברי רבא מתיישבים בעיני לענין פירוש שאף בזוכרו בבירור אם אמר על דעת ראשונה אני עושה נדרו בטל ומה בינה לחבירתה ועוד אחר שאינו יודע מה התנה אם מענין נדר אם מענינים אחרים למה נדרו נדר כלל והרי זה אינו זכור כלל ואפשר לפרשו שהוא חוכך שעל בטול נדריו התנה וכל שלא אמר על דעת ראשונה אני עושה בטל תנאו ונתקיים נדרו ויש שאין גורסין בדברי רבא ולא ידע ממה התנה אלא שזכור בשעת הנדר שהתנה וכל שאמר על דעת ראשונה אני עושה ביטל נדרו ואם לא אמר כן נדרו קיים ולדעת זה לרבא אם אינו זוכר התנאי נדרו קיים שאם לא כן מה בין אביי לרבא אלא ודאי אביי חולק עם רבא ומתוך כך פסקו התוספות כרבא וכל שאינו זכור נתקיים התנאי ואין הדברים נראין אלא מר אמר חדא וכו' ואף גדולי המחברים הביאו דברי אביי ודברי רבא אלמא שהלכה כשניהם וכשיטתנו וכן עיקר:",
+ "ופירשו בגמרא שתנאים אלו אין מפרסמין אותם כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ומכח סוגיא זו מיחו קצת רבנים בנוסח כל נדרי שנמצא ברוב סדורים של יום הכפורים שלא יאמרוהו כלל ולא סוף דבר בנוסח הכתוב בסדורים שהוא על לשון עבר ונאמר בטעות כמו שנבאר בסמוך אלא אף על דעת מה שתקנוהו קצת רבנים על לשון עתיד והוא שיאמר בהם כל נדרי וכו' די נידור מיום הכפורים זה עד יום הכפורים הבא יהו בטלים וכו' וכל שיסכימו אחר כן בנדר או בחרם כל שלא זכרו התנאי נדריהם בטלים מדין הלכה זו ואף בזה מיחו בו שלא לפרסם את הדבר ויבא להקל ראש בנדרים וכמו שאמרו רב חנא סבר למידרשא בפירקא אמר ליה רבא תנא סתם לה סתומי כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ואת דרשת לה בפירקא ויש מקילים בכך ר\"ל לאמרו בלשון עתיד ואע\"פ שאמרו שאין מפרסמין אותם ואם כן היאך אומרין אותם בבית הכנסת האידנא קילי נדרי או שמא לא אמרוה אלא לחשש עמי הארץ ועכשו אין עמי הארץ מצויים כל כך:",
+ "ומכל מקום הנוסח הכתוב בסדורים על לשון שעבר ר\"ל די נדרנה וכו' מיום הכפורים שעבר עד יום הכפורים זה ושמוציאין ספר תורה מפני כך טעות הוא שהרי שליח צבור יחיד ואף כשממנין אותו לכך אינו יחיד מומחה שיתיר אלא כל שרוצים בכך אם על דעת רבים הוא אין לו הפרה אלא אם כן לדבר מצוה ואם אינו על דעת רבים ילכו אצל חכם ויפתח להם בפתח או בחרטה כל אחד לפי שיטתו ויתיר ואם אין חכם ילכו אצל שלשה הדיוטות במקום חכם ועוד ששליח ציבור מיהא אינו ניתר בכך שהרי בכלל ההסכמה הוא וכל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ולא עוד אלא שמאחר ששליח צבור ממונה מן הצבור ושליח שלהם הרי הוא כאלו הם אומרים כך וצריך שיתירו על ידי מי שאינו מהם או שיסתלק אחד מומחה או שלשה הדיוטות מכללם ויתירו עצמם בפני הצבור על ידי אחרים ואחר כך יתירו הם את האחרים ויש מקילין להתיר אף על ידי זקן שבעיר או שלשה מהם ומכח התוספתא כמו שיתבאר בפרק אחרון ממשנה הראשונה ויש מקומות שאומרין אותו בנוסח הכתוב וכן יש מקומות שכופלין אותו שלשה פעמים מפני שלשון היתר צריך שיאמר שלשה פעמים ודברים משובשין הם וכבר הרחיקום הגאונים שלא לאמרו שמאחר שהנדרים אינן בטלים בכך יש לחוש שמא יהו עמי הארץ טועים בכך לומר שנדריהם בטלים ויבא הדבר לידי זלזול חרמות ונדרים מצד שהם שומעים ביטול נדריהם לגמרי כלומר אם נדר נדרנו אין כאן נדר וכו' וכל אחד מיקל בו בנדריו:",
+ "וקצת גאונים מתירים לאמרו אלא שאין כוללין בו נדרי יחיד אלא נדרי צבור והסכמותיהם בנדר או בחרם ומפני שהצבור רשאים להתיר נדריהם לדעתם בלא שאלה וחרטה ובלא פתח ואפילו היה על דעת רבים ואף קצת קדמונינו כתבו במסכת שבועות שהגזירות והתקנות שאנו גוזרין על דעת המקום ועל דעת הקהל יש להם היתר אף בלא חרטה שכך הוא דעת הצבור שיתירו לכשירצו ודעת רבים מן הסתם חל על כל מה שהצבור נסכם אם לקיים אם לבטל וכל שהצבור נסכם עליו צורך מצוה הוא ומתוך שצורך ההפרה מפורסם אפשר להתירו אף על ידי עצמן אבל נדר ושבועה של יחיד אינו ניתר בדברים אלו ומכל מקום הרבה גאונים חולקים לומר שאף נדרי קהל והסכמותיהם וחרמותיהם לא ניתנה התרתן אלא על ידי שאלה וילכו אצל חכם וכו' על הדרך שכתבנו למעלה אבל מודים הם שיש להם היתר אף כשהוא על דעת רבים אלא שבקצת מקומות נוהגים להתיר שלא על ידי חכם ושאלה וחרטה אלא שמוציאים ספר תורה ומודיעים על ידי שליח צבור שהם נמלכים להתיר אותו הנדר מעיקרא ובספר תיקון שטרות לרב אלברצלוני כתוב שטר היתרא הוא בזמן שעשו בית דין או זקני הקהל כתב תקנה ביניהם ואסרו באי זה דבר שלא יעשה אחד מהם והחרימו ביניהם לימשך אותו דבר ביניהם באיסור זמן ידוע ואחר כך ראו ביניהם צורך שעה להתיר אותו דבר אם לקצת הזמן עליו אם לכלו אם לעולם כותבין כתב שהתירו אותו דבר כפי מה שהסכימו עליו שהותר נדרם בהסכמתם:",
+ "וכן יש מניעה מצד אחר בנסח כל נדרי שהזכרנו שהרי הוזכרה בנסח זה שבועה ומקילין מכחה בשבועותיהם וכתבו קצת רבנים שלא נאמר דין תנאי זה אלא בנדרים אבל בשבועות אין קולא זו נוהגת בהם כלל ואף בתלמוד המערב אמרו יש תנאי בנדר ואין תנאי בשבועה אלא שיש חולקים לדון כן אף בשבועות ודברי תלמוד המערב כגון דאסיק לאסקונדרי שמא דזוזי ואף בזו אין הלכה כן אלא אף בשבועה הוא כמו שביררנו במקומו ואף גדולי המחברים הזכירו מחלוקת זו בין הגאונים ולא הכריעו בה דבר מתוך כך ראוי לאדם שיסלק עצמו מן המחלוקת:",
+ "המשנה השנית נדרי הבאי אמר אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד נדרי שגגות אמר אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל וששתה שאיני אוכל שאיני שותה ושכח ואכל ושתה קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכת את בני ונודע שלא הכתו ונודע שלא גנבה ראה אותם אוכלים תאנים אמר להם הרי הם עליכם קרבן נמצאו אביו ואחיו והיו עמהם אחרים בית שמאי אומרים הם מותרין ומה שעמהם אסורין בית הלל אומרים אלו ואלו מותרין אמר הר\"ם אם לא ראיתי הוא חיוב לא שלילה כאלו אמר שראיתי ולא ירצה בו כקורת בית הבד בגדלו לפי שזה רוב המציאות ואין זה מהגוזמא אמנם ירצה בו על דמיונו ותמונתו וזה שקורת בית הבד היתה תמונתה אצלם כשיהיה לה שטח פשוט וגובה משולש וכל מה שיעלה יתדקדק כמו מצבה וזה התמונה בלתי נמצאת בחיות כמוהו בשוה ואמנם נמצא קרוב ממנו ושמרו כקורת בית הבד גוזמא:",
+ "אמר המאירי נדרי הבאי כיצד אמר קונם אם לא ראיתי וכו' כלומר קונם עלי ככר זה אם לא ראיתי חיל כיוצאי מצרים אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד כלומר שראה חיל גדול וקבל עליו קונם שראה חיל כיוצאי מצרים אע\"פ שהוא מכיר שאין שם כיוצאי מצרים ושהנחש אינו כקורת בית הבד ושאלו בגמרא ומי לא הוי וכו' כלומר שנחש כקורת בית הבד אינו גוזמא והרבה נמצאים כן ובגמרא הזכירו אחד שנמצא בשני שבור מלכא שהיה יותר גם משיעור זה ופירשוה שגבו טרוף קא אמר כלומר גדול כקורה וכצורתו ר\"ל שהוא טרוף ופירשו בו מנומר כקורת בית הבד שהיא טרוף מצד כתמים שבה מחמת ניצוצות של שמן ובגבו טרוף שאילו שאר המקומות אף כל הנחשים מנמרים ויש אומרים שהנחש אף גבו מנומר הוא ומתוך כך הסכימו לפרש בה כדברי תלמוד המערב שהזכירו במקום טרוף שבכאן מרובע ר\"ל שטוח מלשון הטורף את גנו ופירושו כקורת בית הבד שתחתיתו שטוח והוא שהקשה כלהו נמי מטרף טרפי וכו' כלומר שאף הנחש תחתיתו שהוא בטנו שטוח ופירש שגבו טרוף ר\"ל שאף גבו שטוח כקורת בית הבד ולא עגולי וקורת בית הבד עביה עשוי כצורת משולש ונמצא כל אחד משלשה צדדיו שטוח וזה אינו ב��ורת נחש אלא בטנו שטוח וגבו עגול וזה ראה נחש גדול שהיה נראה לו כן מעט והיה הדבר מחדש אצלו ואמר לגמרי שראהו כקורת בית הבד בגסות וברבוע ואף הוא מכיר שאינו כן ומתוך כך נדר הבאי הוא ר\"ל לשון גוזמא שדרך מעולם בכך ושאלו בה בתלמוד המערב אם כן אף בנחש קטן כן ותירץ ארחא דתנא למתני מילא רבא דתנינן גמל הפורח באויר דילמא עכבר הפורח באויר כלומר שכך הוא דרך העולם להרבות בהפלגות ספוריהם ואף ביוצאי מצרים תמהו שם וכי מה גוזמא יש כאן ופרשו בסקירה אחת:",
+ "ושאלות אלו בתלמוד שלנו בנחש ובתלמוד המערב בשתיהן לא נשאלו לעיקר הענין אלא על שהתנא קוראן לשון הבאי אבל לעיקר הענין אפילו לא הפליג בהבאי כל שראה מקצת אף בדבר שאין בו גוזמא והוא מפליג ביותר כגון שראה מאה אנשים ומספר במאתים אף זה מותר שכך הוא דרך העולם ואין פיו ולבו שוין בנדרו וכן הדין לדעת קצת המפרשים אם אמר קונם עלי וכו' אם לא ראיתי גמל הפורח באויר שכל שמרוצתו תכופה הרבה דרכו של אדם לומר כן וזה שלא הוזכרה כאן חדא מתרתי או מתלת נקט ואף בשבועת שוא הוזכרה בשבועות ראיית גמל הפורח ונחש כקורת בית הבד ולא הוזכרה ענין כיוצאי מצרים ברוב הספרים ומה שחסר זה גלה זה ומכל מקום בתוספות כתבו שאם אמר קונם אם לא ראיתי גמל הפורח באויר אין זה בכלל הבאי ובדוקא שבקוה הכא גבי נדרים שאין הבאי אלא ברואה מקצת ומוסיף בו דרך גוזמא כגון אלו שכתבנו וכגון מה שאמרו בתוספתא קונם אם לא נמניתי על פסח שמשקל אליה שלו ששה לטרין ואם לא שתיתי יין שלוגו יפה דינר אבל גמל פורח אפילו היה קופץ כמה מילין אינו בכלל מין הפורח ומתוך כך שנאוהו בשבועות לענין שבועת שוא בשאר הנמנעות ואף כאן אם קבל קונם בראיית גמל נאסר בדברו כמו שלא ראה שום רבוי של אנשים ונחש בשום גסות ואמר שראה כיוצאי מצרים וכקורת בית הבד שהוא אסור וכן לא הזכירו בשבועות חיל כיוצאי מצרים מפני שאינן נמנעות גמורות אלא שנאמרו דרך גוזמא ולא הזכיר שם מלקות משום שבועת שוא אלא בנמנעות שהוא הנשבע שיעלה לרקיע וחיל כיוצאי מצרים אינו כן ואע\"פ שהזכיר שם נחש כקורת בית הבד הם פרשוה בשלא ראה נחש כלל או שכיון על הרבוע ולא ראהו מרבע כלל והרי הוא בכלל הנמנעות ולמדת שלא הוזכרו שם שבועות הבאי ולא בנדרים נדרים של נמנעות ואם כן אתה צריך לברר אם נותנין את האמור של זה בזה ר\"ל אם נדרי הנמנעות כגון שאמר קונם אם לא עליתי לרקיע יש בו איסור כבשבועה שלוקה בו משום שבועת שוא ואם שבועת הבאי מותרת כנדר ושלא יהא לוקה על האחר שלא נשבע בנמנעות וכבר ביארנו שבנדר כל נדרי הנמנעות אסורים אבל שבועת הבאי לא נתברר דינם ומתוך כך נתחבטו בה המפרשים ומחלקתם תלויה בשינוי גרסאות שבסוגיא הבאה בפרק זה על משנה זו והוא שיש גורסים כשם שנדרי הבאי מותרין ר\"ל בדבר שקבלוהו עליהם בקונם כך שבועות הבאי מותרות שלא ללקות עליהם משום שבועת שוא וכן שאם נשבע שלא יאכל ככר זה אם לא ראה מותר בו ואף בתוספתא כתובה כן ואם כן מה שאמרו שם בנחש כקורת בית הבד ללקות עליו פירושו בשלא ראה כן וכן בקצת ספרים שהוזכרה שם ראיית מנין כיוצאי מצרים בשלא ראה חיל כלל ובתלמוד המערב שנאוה כן ר\"ל שבועות הבאי מותרות אלא שהקשו בה והתניא שבועות הבאי אסורות ותרצו כאן במעמידים כאן בשאין מעמידין ופירשו קצת רבנים במעמידין שהוא נושא ונותן עם חבירו בדברים אלו ומחזיק בדבריו שכך ראה וחברו חולק עמו וכל שהוא נשבע על ידי חולק דרך דקדוק נאמר ו��ין כאן הבאי אבל בשאין מעמידין אותו אלא שמסיח לפי תומו ונשבע מותרות ויש מפרשים במעמידין שחביריו מעמידין אותו לשער כמה הוא וכל שהוא כן דבריו יוצאין בדקדוק ויש מפרשין מעמידין שהוא מחזק את דבריו שבדרך האמת הן אמורות ולא בדרך הבאי וכגון שאומר כך הוא בלא כוונת שום גוזמא ולשיטה זו נדרים ושבועות שוות להבאי שאף בנדרים אם לא ראה כלל או שהיה על ידי מעמידין ודאי אסור ומכל מקום יש מתרצים שזו שאמרו בכאן שבועות הבאי מותרות כגון שנשבע שלא אוכל ככר זה אם לא ראיתי וכו' ולימד שהככר מותר וזהו שאמרו כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרות כלומר ששבועות הבאי מותרות במה שנדרי הבאי מותרין ומכל מקום חייב עליה משום שבועת שוא אלא שיש גורסין בסוגיא זו נדרי הבאי מותרין שבועות הבאי אסורות וכן נראה בגמרא ממה שעל מה שתרצו בה הרי שראיתי הקשו אם כן למה לי למימר אלמא שפשוט הוא אלא שהגורסים מותרות אין גורסין כן אלא והא דומיא דנדר קתני ומכל מקום יש גורסין אסורות וכמתניתין דשבועות ופירשו הטעם דשבועות מתוך חומר שבהם ושיש בהם הזכרת השם דייקי בהו אינשי טובא ובדוקא קא מישתבעי:",
+ "נדרי שגגות כיצד קונם אם אכלתי כלומר קונם עלי ככר זה אם אכלתי ושתיתי היום ונזכר שאכל ושתה או קונם שאני אוכל ושותה ושכח ואכל ושתה מותר בככר וכן נדרי טעות כגון קונם אשתי נהנית לי ר\"ל הנאת תשמישה עלי שגנבה את כיסי או שהכתה את בני ונמצא שלא גנבה ולא הכתה את בנו הרי זה מותר בה וכן אם ראה אנשים אוכלים בתאנים שלו ואמר הרי הם עליכם כקרבן ונמצא שהם אביו ואחיו וודאי אדעתא דהכי לא נדר אלא שחשב שהם זרים הרי זו שגגה ומותרים בהם:",
+ "ואחר כך חדש בענין זה דברים אם היו שם אביו ואחיו ואחרים עמהם היאך הוא הדין באותן אחרים ופירשו בית שמאי שאביו ואחיו מותרים והשאר אסורים ובית הלל אומרים אלו ואלו מותרין מפני שהנדר שהותר מקצתו על ידי שאלה הותר כלו וכן כל שנתבטל מקצתו מאליו מצד שגגה או טעות נתבטל כלו ופירשו בו הטעם בתלמוד המערב מדכתיב כל היוצא מפיכם תעשו הא נתבטל מקצתו נתבטל כלו והלכה כבית הלל אלא שבגמרא נשאו ונתנו על דברים אלו הרבה והעולה לדעת קצת פוסקים הוא שמשנתנו בששתק להם שנתבטל הנדר במקצת ונתבטל כלו אבל אם אמר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כלכם אסורים חוץ מאבא כלם אסורים חוץ מאביו שהרי גלה דעתו שכך היה נודר ומתנה על אביו ויש מפרשין הטעם הואיל ובלשון הנדר הוא אוסר ר\"ל שעדין הוא אומר כלכם אסורים אבל אם אמר הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר כולן מותרין הואיל והנדר היה דרך כלל ועכשו פרט הותר מקצתו הוא והותר כלו ויש אומרים שהשתיקה אינה מפקעת הנדר עד שיאמר אלו הייתי יודע וכו' וכן בכל דין התר מקצתו כגון קונם בצל עלי מפני שהוא רע ללב ואמרו לו והלא הכופרי יפה ללב שהותר בכלם לא בשתיקה אלא שיאמר אלו הייתי יודע הייתי נודר באחרות ולא בכופרי וכן בכלם וכן נראה מלשון גדולי המחברים וגדולי הדורות מתירין אף בזו כמו שיתבאר בגמרא וכן עיקר ומכל מקום דוקא שבשעת הנדר כללן באיסור אחד אבל אם לא כללם בשעת הנדר אלא שאמר קרבן הם עליך ועליך ועליך וכן בכולם את שהותר הותר ואת שלא הותר לא הותר ואין מדקדקין בין אמר עליך עליך בלא וא\"ו בין אמר עליך ועליך בוא\"ו אלא בכולן פרטא הוי כמו שביארנו בשבועות פרק פקדון ויש חולקין בזו כמו שיתבאר בגמרא:",
+ "ופירשו בגמר�� שבזו אף בשבועה כן ר\"ל ששבועת שגגות מותרת ואף במסכת שבועות מפורשת בהדיא אלא שבסוגיא זו שאלו היכי דמי שבועת שגגות ופירש בה כי הא דרב כהנא ורב אסי מר משתבע הכי אמר רב ומר משתבע הכי אמר רב ויש מפרשים בה שזה אינו לשון מדוקדק שהרי זו אונס היא וכמי שאמרו עליה בשבועות לבך אנסך ואין דבריהם כלום שזו שקרויה שם אונס פירושו שלא לכללה בשגגת שבועות לחייב עליה קרבו אלא אונס הוא ופטור מן הקרבן ואף כאן אתה מפרש שבועת שגגות מותרת שלא לחייבה בקרבן ופרשה כגון זו דרב כהנא שהיא בשעבר כלומר שבועה שכך אמר לי רב ונתגלה שלא כך אמר או שבועה שלא אכלתי ונזכר שאכל ואין שגגות בטוי בשעבר לחייב עליה קרבן אלא בשיודע ששקר נשבע שהשבועה אסורה אלא שאינו סבור שחייב עליה קרבן ומכל מקום כל שנשבע להבא שבועה שלא אוכל ושכח וחשב שלא נשבע ואכל שזהו כסבור שמותר אע\"פ שבנדרים מותר בשבועה חייב קרבן וזו היא גם כן שהוצרכו לפרש כאן כי הא דרב כהנא וכו' שהיתה לשעבר וגדולי המחברים שכתבו שאף בלהבא אונס הוא כל ששכח לא יראה כן אע\"פ שטרחנו במסכת שבועות לישבם כמו שביררנו ומכל מקום אם תלאה באחרת ר\"ל שלא אוכל זו אם אוכל זו מותר שכל שאינו אוסרו על עצמו במוחלט אלא בתנאי אין אדם מעלהו על לב כל כך ואם אכל את הראשונה בשוגג מותר בשניה הואיל ובשעה שהיתה השבועה ראויה לחול שזהו באכילת ראשונה שוגג היה ונמצא שכל שבועת שגגה שאנו פוטרים צד אונס הם אלא שאונס הבא מחמת העלמה ושכחה נקרא שבועת שגגות וכבר הארכנו בענינים אלו במסכת שבועות וכן ביארנו שם שאף לענין הותר מקצתו הותר כלו השבועה והנדר שוים בה:",
+ "המשנה הג' נדרי אונסים הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו נדרי אונסים ד' נודרים להרגים לחרמים ולמוכסין שהיא תרומה אע\"פ שאינה תרומה שהיא של בית המלך ואע\"פ שאינה שלהן בית שמאי אומרים בכל נודרים חוץ מבשבועה בית הלל אומרים אף בשבועה בית שמאי אומרים לא יפתח לו נדר בית הלל אומרים אף יפתח לו בית שמאי אומרים במה שהוא מדירו בית הלל אומרים אף במה שאינו מדירו ה' כיצד א\"ל אמור קונם אשתי נהנית לי ואמר קונם אשתי ובני נהנים לי בית שמאי אומרים אשתו מותרת ובניו אסורים בית הלל אומרים אלו ואלו מותרים ו' הרי הנטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות וטלית זו קרבן אם אינה נשרפת יש לה פדיון הרי הנטיעות האלו קרבן עד שיקצצו טלית זו קרבן עד שתשרף אין להם פדיון ז' הנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה מיושבי היבשה אסור ביורדי הים שיורדי הים בכלל יושבי היבשה לא כאלו ההולכים מעכו ליפו אלא ממי שדרכו לפרש ח' הנודר מרואי החמה אסור אף בסומים שלא נתכון זה אלא במי שהחמה רואה אותו ט' הנודר משחורי הראש אסור בקרחים ובבעלי סיבות ומותר בנשים ובקטנים שאין נקראין שחורי הראש אלא אנשים י' הנודר מן הילודים מותר בנולדין מן הנולדין ר' מאיר מתיר אף בנולדים וחכמים אומרים לא נתכון זה אלא במי שדרכו להולד י\"א הנודר משובתי השבת אסור בישראל ואסור בכותיים מאוכלי השום אסור בישראל ואסור בכותיים מעולי ירושלם אסור בישראל ומותר בכותיים י\"ב קונם שאיני נהנה לבני נח מותר בישראל ואסור באומות שאיני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל ומותר באומות שאיני נהנה לישראל לוקח ביתר אין בפחות שישראל נהנים לי לוקח בפחות ומוכר ביתר אין שומעין לו שאיני נהנה להם והן לי יהנה לאומות י\"ג קונם שאיני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי האומות שאיני נהנה למולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי האומות שאין הערלה קרויה אלא לשם הגויים שנאמר כי כל הגויים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב ואומר והיה הפלשתי הערל הזה וגו' ואומר פן תשמחנה בנות פלשתים פן תעלוזנה בנות הערלים ר' אלעזר בן עזריה אומר מאוסה הערלה שנתגנו בה רשעים שנאמר כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב י\"ד ר' ישמעאל אומר גדולה המילה ששלש עשרה ברית נכרתו עליה ר' יוסי אומר גדולה המילה שהיא דוחה את השבת החמורה ר' יהושע בן קרחה אומר גדולה היא מילה שלא נתלה למשה הצדיק עליה מלא שעה ר' נחמיה אומר גדולה המילה שהיא דוחה את הנגעים ר' אומר גדולה היא המילה שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה שנאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה ר' אומר גדולה המילה שכל המצות שעשה אבינו אברהם לא נקרא שלם עד שמל שנאמר התהלך לפני והיה תמים ואומר ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאד מאד דבר אחר שאלולי היא לא ברא הקב\"ה את עולמו שנאמר כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה וגו' [נשלמו משניות הר\"ם אשר מספרן י\"א והמאירי כללן באחת ועתה אכתוב פירושן לר\"ם אחת אחת כפי מקומה הראוי לה ואתנה להן אות למען ירוץ בהן הקורא ואחר כך יבא לי בסמוך דעת המאירי כמנהג] אמר הר\"ם ג' זכר שני מינין מן האונסין אחד מהן שיהיה נשבע על דבר ונאנס או ישביעהו איש אנס שאם יודה לו האמת יזיק לעצמו או לזולתו בנפשות או בממון לפי שהוא כאשר ישביעהו גם כן מזולתו ישבע לו ואמרו בית שמאי לא יפתח לו ר\"ל לא ישבע עד שישביעהו ולא יתחילו לו שבועה ב\"ה אמרו יפתח וישבע קודם שישביעהו וחרמין לסטין ומוכסין נוטלי המכס ובתנאי שיהיה מוכס העומד מאליו אולם העמידהו המלך הנה העיקר אצלנו דינא דמלכותא דינא ואין מותר לו להבריח מן המכס ואיך ישבע עליו ואין הפרש בזה בין מלך גוי ובין מלך ישראל ודע שאלו נדרים כלם אין הפרש בו בין נדר ושבועה כל זה לא יצטרך הפרה אלא נדרי זרוזין שהוא לא יותר זה בשבועות ו' פירוש זאת המשנה שהוא כאשר אמר הרי הנטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות היום ועבר היום ולא נקצצו הנה עליו שיפדם מיד ההקדש כדין קדשי בדק הבית כלם אשר יפדה מיד הגזבר אולם כאשר אמר הרי אלו הנטיעות קרבן עד שיקצצו אי אפשר לפדותם עד שיקצצו לפי שאם פדאם קודם קציצה הנה כאשר יצאו לחולין תשובו הקדש לפי שכבר שמהו קדש עד שתקצץ וכאשר תקצץ אם יפדו אותה ותצא לחולין ואם פדאה זולתו ואפילו קודם שיפסקו אותה אינן חוזרות נקדשות אלא תצא לחולין וכן הדין בטלית מה שדומה לזה זן פי' מפרש יקראו רוכב הים באמצעיתה וירחקו מהארץ מרחק רב אולם מעכו ליפו הנה הם ילכו על שפת הים קרוב מהארץ ח' ט' יו\"ד פירוש ענין ילודים היה אצל ההמון בזה העת אשר כבר נולדו וענינו נולדים אשר יולדו בעתיד ושיעור המשנה כן הנודר מן הילודים מותר בנולדים מן הנולדים אסור בילודים ר' מאיר אומר אף הנודר מן הנולדים מותר בילודים וחכמים יאמרו בענין נולדים מי שדרכו להולד ר\"ל מה שדרכו שיולד בדומה לו כמו האדם ובעלי הארבע מבעלי חיים לא מי שדרכן שיוליד ביצה כמו מיני הדגים והעופות י\"א פי' הנה אבאר לך בזאת המסכתא שהיה מנהגם לאכול השום בערב שבת בהכרח והיו הכותיים יתעיבו ירושלם וישנאו אותה יותר מכל הארצות וסבת זה מה שהתבאר בספר עזרא כל שכן שלא יעלו לחוג אליה י\"ב פירוש יתבאר בפסוקי התורה שזרע אברהם בסתם אמנם הוא זרע יעקב לבד והוא מאמר האל לו ידוע תדע כי גר יה��ה זרעך וזה לא היה זולת זרע יעקב ולזה יותר לו ההנאה אפילו בעשו וישמעאל י\"ג י\"ד פירוש גם כן מבואר שהוא ירצה במולים מי שיאמין במילה וערלים מי שלא יאמין במילה וי\"ג בריתות הנה במלת ברית ובריתי הנכפלת בפרשת אשר צוה האל יתברך לאברהם במילה בעדות אחת בעצמו וזה מספרם ואתנה בריתי אני הנה בריתי והקימותי את בריתי לברית עולם ואת בריתי והי' לאות ברית לברית עולם את בריתי הפר והקימותי את בריתי אתו לברית עולם ולזרעו ואת בריתי אקים את יצחק הנה אלו י\"ג בריתות הוכפלו בזה הספור כמו שאמר אחר זה ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם והיותה דוחה את הנגעים שאם היתה נגע צרעת באמה יחתכוה אצל המילה ואע\"פ שחתוך הנגעים מצות לא תעשה למאמר השם השמר בנגע צרעת ככל אשר יורו אתכם ר\"ל שלא יחתכוה ולא יתלשו אותה אבל יעמד על מאמר הכהן לבד ובאה הקבלה כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא מצות לא תעשה:",
+ "אמר המאירי נדרי אונסין כיצד הרי שאמר לחבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או בנו או עכבו נהר הרי אלו נדרי אונסין שלא היה דעתו אלא שלא במקום אונס וכן נודרים להרגים ר\"ל לסטים מזויינים ולחרמים ר\"ל שאינן באין להרוג אלא להכות ולהשחית אם לא יזקקו להם למה שהם מבקשים ולמוכסים כלומר מוכס העומד מאליו או אף במינהו מלכות אלא שאין לו קיצבא ומאחר שאין לו קיצבא אין זה דינא דמלכותא אלא גזלה דמלכותא אם הוא ממנהו על דרך זה או גזילת המוכס אם הוא עושה כן מאליו ובכלל אלו לא זו אלא אף זו קתני כלומר שנודרין להרגין ואף לחרמין ואף למוכסין אם הם מבקשים לו פירות שעמו שהם של בית המלך אע\"פ שאינו כן או שהם תרומה אם הם ישראלים אע\"פ שאינו כן הא במוכס שמינהו המלך ובקיצבא דינא דמלכותא דינא ואסור לו להבריחו כל שכן שישבע עליו בשקר ואף זו פירשוה בגמרא שיהא נודר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של בית המלך או של תרומה ושיאמר בלבו היום או אותה שעה וסומך על דבריו שבלב במקום אונסין ואותו היום או אותה שעה מיהא אסור:",
+ "ונחלקו בית שמאי ובית הלל שלדעת בית שמאי לא הותר אלא בנדר שהוא אומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן וכו' ודעתו על אותו היום ונוהג בו איסר אבל שבועה לא שהרי היאך ישבע הוא במוחלט שבועה שהן של בית המלך ואף בנדר לא יפתח הוא להם מעצמו ר\"ל שיהא נודר להם מאליו אלא לכשיפתחו הם לו בכך ר\"ל שאם כשאמר להם של בית המלך הם אומרים לו נדור אתה בכך נודר ואף בזו דוקא במה שהם פותחים לו ולא שיהא הוא מוסיף ואם הוסיף מה שהוסיף מיהא נאסר ולדעת בית הלל אף בשבועה כן ר\"ל שיהא נשבע במוחלט של בית המלך הם ויהא בלבו דבר שיסמוך עליו כגון שקורא לבעל הפירות מלך דקרחא בביתיה פרדשכא להוי וכיוצא בזה וכן אף בשאין פותחין לו הוא רשאי לפתוח להם בין בשבועה בין בנדרים וכן אם פתחו לו במקצת הוא מוסיף להם ר\"ל שאם אמרו לו קבל עליך בקונם בשר אם אינן של בית המלך והוא אומר להם קונם עלי פת ובשר ויין אם אינן של בית המלך מותר אף על פת ויין שהוסיף מדעת עצמו וכן אם אמרו לו קבל עליך הנאת אשתך בקונם אם אינן של בית המלך והוא אומרו קונם הנאת אשתי ובני עלי אם אינן של בית המלך מותר אף בבניו והלכה כבית הלל בין בנדרים בין בשבועות וכן אתה מוצא אונסין כשאנסוהו לישבע ולידור או שנשבע ונדר ואנסוהו לבטל:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרכים שביארנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "כבר ��יארנו לעיל י\"ט ב' שאם היו שנים ונחלקו ביניהם על אחד שעובר לפניהם מרחוק זה אומר ראובן הוא וזה אומר שמעון הוא זה אומר אם כדברי הריני נזיר וזה אומר אם כדברי הריני נזיר שזה שנמצא כדבריו נזיר אע\"פ שלא נתברר בשעת הנדר ואין הלכה כדברי האומר לא ניתנה נזירות אלא להפלאה ר\"ל שאין הנדר נדר אלא אם כן בשעת הנדר ברור לו שנדרו קיים:",
+ "כל הנודר או הנשבע רואין עליו אי זה ענין הוא נודר או נשבע ודנין כונתו אחר הענין ולא אחר הלשון מעתה היה חבירו מסרב בו ומפצירו שיאכל עמו אמר קונם ביתך שאני נכנס וטפת צונן שאני טועם לך מותר ליכנס לביתו ולטעום טפת צונן לא נתכון זה אלא לזרז את חבירו שלא יפציר בו כל כך ומרחיק אף הביאה בביתו ושתיית טיפת הצונן כדי שיסלקהו מעליו ומכל מקום לא נתכון אלא לאיסור אכילה והרי בטוח הוא שאינו מסרב בו לכונת טיפת צונן שאפילו אמר לו כן יודע הוא שצדיקים אומרים מעט ועושין הרבה ואינו מכוין אלא על האכילה הא במה שכיון מיהא אסור והיא האכילה ושמא תאמר והרי מאחר שאתה קוראה נדרי זרוזין אף האכילה מותרת אף זו מתורצת במה שכתבתי במשנה שמשנתנו בשהפציר נודר תחלה הא כל שזה שמפצירין בו נודר תחלה אסור ולימד עכשיו שמכל מקום לא נאסר אלא במה שכיון ולא במה שהתברר וזו היא כעין שאמרו שהם היו מפצירין בו שישא פלניתא קרובתו והוא נשבע שלא תהנה בו לעולם שמותרת ליהנות לו שלא כיון אלא לשם אישות:"
+ ],
+ [
+ "היתר נדרים חלוק בארבעה פנים מהם שאין צריכין היתר ושאלה והם כל אותם שבמשנתנו וכיוצא בהם ומהם שאין צריכין שאלה לחכם אבל צריכין שאלה לעם הארץ והם שביארנו קצתם בפרק שני ומהם שאין להם היתר כלל והם אותם שעדין לא חלו ואין שאלה לנדר ושבועה עד שיחולו כמו שיתבאר במסכת זו וכמו שכתבנו בפרק שני בסוגיית המשנה הרביעית בסופה וכן כל הנדרים הנתלין בדעת אחרים ושלא לדבר מצוה על הדרך שביארנו באחרון של מכות והחלוקה הרביעית הם רוב הנדרים שיש להם היתר ושאלה וצריכים לה בין חכם בין עם הארץ:",
+ "וכבר ביארנו בפרק ראשון בענין סוגיית הנדוי שאין שום אדם מתיר לעצמו את הנדר ואל תחוש במה שאמרו למטה ושרא לנפשיה שפירושו שמצא פתח לעצמו שעל ידו הותר לו כמו שנבאר ויש חולקין בזו ואין דבריהם נראין אלא צריך שילך אצל אחר שיתיר לו ומעתה אם יש שם יחיד מומחה והוא שיהא גמיר וסבר ובעל הוראה בכל מקום ויש מצריכין לנסמך כמו שכתבנו בפרק תשיעי והולך לו לשני המומחה ומודיעו ואם אין שם יחיד מומחה צריך שיהו שלשה וכל שאפשר לו שיהא אחד מהם חכם קצת הדבר נאה ומתקבל וסוף הדברים כל שאפשר לו בגדולים לא ילך לפחותים מהם אלא שמכל מקום בשלשה הדיוטות מתירין לו במקום שאין חכם הא במקום שיש חכם אסור להדיוטות ליזקק לכך ואף במקום שיש גדולים מהם וכל שכן תלמיד במקום רבו כמו שביארנו בפרק ראשון בשמועת דביתהו דרבינא ומכל מקום מדעת רבו מותר ובדיעבד מיהא הותר בהדיוטות אף במקום מומחה שלא אמרוה אלא מפני כבודו של חכם או של גדול ומכל מקום לא כל הדיוטות במשמע אלא שידעו ענין היתר נדרים בתורת קבלה אע\"פ שאינם יודעים מכח הלכה ובמסכת בכורות שנינו פרק פסולי המוקדשין שלשה מפירין את הנדר במקום שאין חכם ולאפוקי מדרב יהודה דאמר עד שיהא אחד מהם חכם ואידך כל דהוא ואמר רבינא בדמסברי להו וסברי ואע\"פ שאין הלכה כר' יהודה להזקיק שיהא אחד מהם חכם מכל מקום כל שכן שאם שלשתם הדיוטות ולא ��מרי ולא סברי צריך שיהו בענין דמסברי להו וסברי כלומר שידעו הענין מפי אחרים או ילמדוהו עכשו ובתלמוד המערב גם כן אמרו שלשה שהן יודעין לפתוח מתירין כזקן אלמא צריך הוא שיהו יודעים לפתוח אלא שאין צריך שידעו הדברים מעקר הגמרא אלא שיהיו יודעים אותם דרך קבלה או דרך מנהג וכל שראוי להיתר בשאלה הן יחיד הן שלשה בנדר אף בשבועה כן ולפי דרכך אתה למד שהשבועות יש להן שאלה כנדרים וכמו שאמרו למטה בית שמאי אומרים אין שאלה לשבועות ובית הלל אומרים יש שאלה והלכה כבית הלל ואף בשבועות אמרו אפילו אכלה כלה נשאל עליה וכן נשאל על הראשונה חלה השניה וכן בהפרת הבעל ובתלמוד המערב אמרו בפרק אחרון ר' יוחנן אמר בין לנדרים בין לשבועות הבעל מפר וכו' ור' שמעון בן לקיש אמר לנדרים אבל לא לשבועות אמר ר' יוסא אף בנדרי הזקן פליגין ר' יוחנן אמר בין לנדרים בין לשבועות הזקן מתיר ורשב\"ל אמר לנדרים אבל לא לשבועות ובודאי הלכה כר' יוחנן ומעתה מה שנמצא בקצת חבורים ישנים שאין שאלה לשבועות אלא אם כן לצרך תקנה או מצוה אין לחוש לדבריהם מכח הלכה אלא שאם רצה להחמיר מחמיר:",
+ "ומאחר שהגענו לזו צריך שנברר על אי זה צד הזקן או שלשה הדיוטות מתירין את הנדר ודרך כלל כתבו גדולי המחברים בפי' המשנה פרק עשירי בשם הגאונים שהאיש הנשבע או הנודר או האשה שנשבעה או נדרה ולא הפר לה בעלה את נדרה באין לפני חכם או שלשה הדיוטות ואומר האיש או האשה אני נשבעתי או נדרתי על דבר זה ונחמתי על נדרי והם אומרים מפני מה נחמת ומודיעם הסיבה שעליה נתחרט ואם הוא נולד הראוי לסמוך עליו על הדרך שנבאר יאמר לו גדול שבהם ואלו ידעת בשעה שנדרת שיתחדש לך דבר זה נדרת או נשבעת והוא אומר לא ויאמרו והרי אתה מתחרט ויאמר הן ויאמר הגדול שרוי לך מחול לך מותר לך בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה ככתוב ונסלח לכל עדת בני ישראל ויאמרו השנים הנשארים שרוי לך מחול לך ומותר לך ואחר כך חוזר גדול הדיינין ואומר לו לא תרגל עצמך בנדרים ולא תכעס תמיד שאם אתה חוזר לדבר זה אין אנו מתירים לך זהו בכלל דבריהם:",
+ "ואע\"פ שזהו מנהג הגאונים מכל מקום לענין עיקר הלכה נחלקו בסוגיא זו על ענין היתר זה מהם מה שאמרו פותחין בחרטה ומהם שאמרו אין פותחין בחרטה אלא צריך לחזר אחר הפתחים עד שיתברר מהם שאלו היה יודע כן בשעת הנדר לא היה נודר כן וצריך שתדע שכל שאתה אומר פותחין בחרטה פירושו שאין צריך כענין זה אלא שיאמר הנודר לזקן כך וכך נדרתי ובא אני לישאל והוא שואל לו וכדו תהית כלומר מה אתה בנדרך מתחרט אתה עליו כלומר שאין לבך עליך אלא שנדרת מתוך כעס או עצרנות וכילות ועכשו אתה מתחרט בנדרך והוא אומר הן מתחרט אני והזקן אומר שרוי לך מחול לך מותר לך וכיוצא בדברים אלו בכל לשון שירצו אלא שיזהר שלא יאמר בלשון הפרה או לשון עקירת נדר מעכשו שאין לשונות אלו אלא לאב בבתו ולבעל באשתו אבל חכם אין לו אלא לשון היתר ומחילה ועקירת הנדר מעיקרו ומכל מקום צריך שיבין את דבריו יפה ושהעולה מהם שחרטה זו תהא חרטה מעקר הנדר כלומר שמתוך כעס או כילות ועצרנות או כיוצא בזה נדר ולא מתוך ישוב הדעת ועכשו נתישבה דעתו ומתחרט אבל אם הוא מתחרט מחמת דבר שנתחדש ואם לא שנתחדש אותו דבר עדין היה רוצה בקיומו של נדר אין זו חרטה שאם כן כל הבא לישאל ודאי מתחרט הוא ומה צורך לחקרו אם הוא מתחרט אלא כל שפותחין לו בחרטה צריך שתהא חרטה שלא מסיבה מחודשת וכן אם נדר באי זה דבר לזמן וקיימת מקצת הזמן לישאל על הנשאר מן הזמן אלא שנוח לו במה שקיים אין זו חרטה וצריכה פתח וכן כתבוה בתוספות:",
+ "וכל שאתה אומר אין פותחין בחרטה פירושו שאע\"פ שהוא מתחרט אין מתירין לו אלא צריך שיבקשו לו פתח עד שאותו פתח יהא מחזיר נדר זה כעין ארבעה נדרים שהזכרנו במשנתינו כלומר שיהא הנדר טעות או שגגה והוא שאומרין לו כך וכך נדרת אמור לנו אם היית יודע בשעת הנדר שיארע דבר זה מאותו הנדר או אם היית יודע שכך וכך היה היית נודר והוא אומר לאו כמו שנאמר דרך משל אלו היית יודע שזה שנדרת עליו היה תלמיד חכם או שדבר זה שנדרת היתה תקלה לפלוני או מכשול לצבור או ליחידים וכיוצא באלו היית נודר והוא אומר לאו והם מתירין אותו ואומרין לו שרוי לך מותר לך מחול לך מכח פתח זה שהרי מצד הפתח נעשה הנדר כעין טעות ואין צורך לשאול אם היה מתחרט שאע\"פ שאותו שפותחין לו בנולד צריך הוא שיתחרט כמו שיתבאר מכל מקום סתמו מתחרט הוא ועוד שהרי אנו עושין את הנדר כעין טעות אלא שלא היתה הטעות מפורסמת ועכשו הוא מתגלה על ידי המתירים:",
+ "וכל שאתה מצריכו לפתח צריך שלא יראה הנודר את עצמו לומר שעל דעת כן לא נדר אלא אם כן הוא אמת שאלו כן עבר על נדרו והרי הוא כאלו לא הותר ר\"ל שאם היה הוא מבקש לו פתח אלו ידעת שכן כלום היית נודר והוא אומר לאו ומכל מקום יודע הוא בעצמו שאפילו על דעת זה היה נודר לא ישקר בעצמו ואף החכם הבא להתירו ראוי לו לחקור בענינים אלו יפה אם נכרין דבריו אמת ולא יהא מאמין לכל דבר אלא שבסוף הדברים הוא נאמן על עצמו יזהר הוא שיהא פיו ולבו שוין בפתחיו:",
+ "וכל שההתר על ידי פתח צריך שתדע בקיצור שיש דברים שאין פותחין לו בהן והם נולד שאינו מצוי שנולד שאינו מצוי אע\"פ שאלו ידע שכן לא היה נודר מכל מקום בשעת הנדר לא היה דבר זה ראוי להעלות על לב עד שנאמר בו שמה שאלו היה יודע באותה שעה שיתחדש כך לא היה נודר יהא עושה את הנדר כעין טעות אדרבה מאחר שאינו מתחרט אלא מפני הנולד ורוצה היה בקיומו של נדר אלמלא הנולד אין נולד זה עושהו כעין טעות ואין פותחין בו אפילו היתה עמו חרטה ר\"ל שאף בלא הנולד היה מתחרט הואיל ואין פותחין בחרטה ומכל מקום בנולד המצוי פותחין שמאחר שהוא מצוי הרי הוא כאלו היה באותה שעה והוא אינו יודע וכן אין פותחין באיסור נדר ר\"ל אלו ידעת שיש צד עבירה בנדר מצד מה שאמרו כל הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב בה קרבן כלום נדרת שאם כן אין נדר בלא פתח וכן לדעת רבים אין פותחין בכבוד אביו ואמו אלא אם כן בדברים שבינו לבינם ובתלמוד המערב אמרוה כן אף בכבוד רבו והטעם אף באלו שאם כן אין נדר בלא פתח אבל פותחין בכבוד תורה שאם הדיר פלוני מנכסיו פותחין לו אלו ידעת שאתה עובר על לא תשנא או על וחי אחיך עמך או על לא תקום ולא תטור כלום היית נודר וכן אם נדר בבשר פותחין לו בכבוד ענג שבת וכיוצא באלו ואם אמר שאלו היה יודע כן לא היה נודר מתירין לו ויזהר הוא שלא ישקר בפתחיו:",
+ "והרי למדת ענין פותחין בחרטה וענין אין פותחין בחרטה ולענין פסק רוב פוסקים כתבו הלכה רווחת שפותחין בחרטה זו אלא שרוצה לומר בחרטה דמעיקרא שלא מצד חדוש שכל שהוא מצד חדוש פתח הוא ולא חרטה ואם אינו מתחרט על עקר הנדר אלא מצד החדוש אין מתירין לו בחרטה אלא מבקשין לו פתח אף לדעת זה ר\"ל שפותחין בחרטה וראיה לדבר זה שהרי רב נחמן הוא שאמר פותחין בחרטה ואע\"פ כן נאמר למטה ברב סחורא דאתא לגביה ��אמר ליה אדעתא דהכי מי נדרת אמר ליה אין אדעתא דהכי מי נדרת אמר ליה אין אזל לקילעא וכו' ואלמלא זו שכתבנו היה לו לומר אם הוא מתחרט אלא שלא מצא לו חרטה מעיקר הנדר והיה צריך לפתח ואע\"פ שאין זו ראיה מוכרחת שאפשר שרב נחמן לא היה רוצה לפתוח לו בחרטה מצד שמא רב אחא לא היה סובר כן ולא רצה להכניס עצמו במחלוקת מ\"מ סברא היא והדברים ברורים בלא פקפוק ומ\"מ גאוני הראשונים פסקו שאין פותחין בחרטה אלא בפתח והעידו על מר ר' יהודאי שהזהיר חכמי דורו שלא לפתוח בחרטה משום דדמיא כחוכא ויש ממצעין את התחום לומר שאע\"פ שאין פותחין בחרטה משתמשין בה להקל בפתח שלא לדקדק בו לומר היאך אתה אומר שאלו ידעת לא נדרת והלא ידעת קשה הימנה ונדרת אלא מתירין לו בכל פתח הואיל והחרטה נמשכת עמו ומכל מקום עיקר הדברים להלכה לפתוח בחרטה ואחר שכן אין צריך ישוב הדעת ומתירין בין עומד בין יושב בין מהלך בין רכוב ולמעשה מיהא ראוי לכך לבקש פתח מצד אחר אלא שרשאי להקל להתיר מעומד ואם חרטה נמשכת עמו שלא ידקדק בפתחים ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות וענינים אלו כלם משתלשלים לסוגיא זו:",
+ "ואע\"פ שכתבנו הענין דרך כלל אני רואה להזכיר את הפרטים קצתם להעירך בביאורם וקצתם ללמוד מהם דרכי הפסקים שהזכרנו אלא שבשביל שיהא ענין היתר הנדרים הצריך עכשו רצוף מסודר בכאן אני רואה להודיעך קצת דברים שהמתיר צריך לעשותם אע\"פ שאין מקומם בסוגיא זו והוא שיחקור למה נדר ועל מה נדר כדי לידע אם יש בהיתר נדרו הערמה אצל אחרים כגון ראובן שהשביע את שמעון וקבל את השבועה ורוצה לישאל עליה שאין מתירין לו אלא בפני המשביע ואפילו היה המשביע גוי או קטן הואיל וענה אחריו אמן אלא שבפניהם מתירין אותם אף בעל כרחם וכמו שאמרו ביוסף אנא נמי אתשיל אשבועתאי ואע\"פ שבודאי לא היה נשאל לרצונו ואף שלא בפניהם מתירין לו בידיעתם שאין הטעם אלא מפני החשד או הבושה כמו שביארנו במסכת גיטין ל\"ה ב' אלא אם כן תלה נדרו בדעת חבירו או בדעת רבים וכן אם נשבע לחבירו שיפרענו ביום פלוני ורוצה לישאל ובזו מיהא הסכימו הגאונים שלא להתירו אלא בפניו וברצונו וכן כל שיש בהתירו נזק אצל המשביעו במה שהשביעו עליו וכן הדין נותן וכן שמא יש בהתירו פתח לעבירה והוא שאמרו בתלמוד המערב חד בר נש נדר דלא מרווחנא אתא לגבי דר' יודן אמר ליה מה אישתבעת אמר ליה דלא מרווחנא אמר ליה וכך בר נש עביד אמר ליה לקתוסתיה כלומר לא הייתי יודע להרויח אלא באחיזת עינים ובדומין לה ומפני כך נדרתי אמר ברוך שבחר בדברי חכמים שאמרו צריך לפרוט את הנדר ולא התירו ולמדת במה שאמרו צריך לפרוט את הנדר לא הנדר לבד אלא סיבת הנדר שעליו נדר אלא שיש לחקור אם צריך לפרטו לשלשתם או דיו לאחד מהם וראיתי לגדולי הדור שדיו באחד שאף היחיד אינו מצוי לחטוא אלא שמ\"מ נראה לי שראוי להנהיג לפרוט לשלשתן או לגדול שבהם שמא אין כלם בקיאין בכך:",
+ "ומעתה נשוב לבאר פרטי הסוגיא כמו שיעדנו והוא שאמרו אמר רב אסי אין חכם מתיר אלא כעין ארבעה נדרים קסבר אין פותחין בחרטה אלא בפתח שהוא עושה את הנדר כעין טעות ורב הונא סבר פותחין בחרטה דההוא דאתא לקמיה ואמר ליה כלום לבך הראשון עליך ואמר ליה לאו ושרייה וכן אמרו אומרים לו לאדם לב זה עליך ואם אמר לאו מתירין אותו ופי' לב זה עליך בשעה שנדרת ולשון הברייתא אלו היה לך לב זה היית נודר ואם אמר לאו מתירין אותו:",
+ "הוזכר עוד מעשה באחד שבא לפני רבה וא\"ל אלו היו עשרה בנ\"א מפיסין אותך באותה שעה כלום נדרת א\"ל לאו והתירו אלמא קסבר פותחין בחרטה כלומר מאחר שאלו פייסוך בשעת הנדר לא היית נודר נמצא שלא נדרת אלא מתוך הכעס ועכשו נח רוגזך ואתה מתחרט וי\"ג אלמא קסבר אין פותחין בחרטה ופירשו בתוס' מכיון שאלו פייסוך בשעת הנדר לא היית נודר נמצא הנדר גרוע ויכול החכם להתירו בכך וזה יותר מחרטה שאלו בנדר אלו פייסוהו בשעתו לא היה נודר ובחרטה אף בשהיו מפייסים אותו לא היה נמנע מלידור ומתוך כך הוא אומר קסבר אין פותחין בחרטה וראשון עיקר ואם כן מה שאמרו ר' יהודה אומר אומרין לו לאדם לב זה עליך ואם אמר לאו מתירין אותו ור' ישמעאל אומר אומרין לו לאדם אלו היו עשרה בני אדם וכו' ואם אמר לאו מתירין אותו שניהם לדבר אחד נתכונו ולפתוח בחרטה ולפי' התוספות חולקים הם זה בזה:",
+ "יש בענין הנדרים לאו שהוא כהן והוא שאם שאלוהו אם הוא מתחרט לדעת הפוסקים פותחין בחרטה והוא אומר דרך תימה ולאו כלומר וכי איני מתחרט הרי הוא כאומר מתחרט אני והוא שאמרו כאן ההוא דאתא לקמיה דר' אסי אמר וכדו תהית כלומר ועכשו מתחרט אתה מנדרך אמר ליה ולאו בתמיהא ושרייה ויש גורסין אמר ליה אין ושרייה ואע\"ג דרב אסי הוא דאמר לעיל שאין פותחין בחרטה רב אסי לחוד ור' אסי לחוד:",
+ "הוזכר עוד בכאן מעשה באחד שבא לפני ר' אליעזר אמר ליה בעיא נהר אמר ליה הב לה נהר אמר ליה אלו לא מרגזין לה לבעיא כלום נהר אמר ליה תהא כבעיא ופירוש דבר זה לדעתי הוא שבאו לפניו איש ואשתו והיו קצרי הלשון והוא משיבם דרך בדיחותא באותו הלשון בעצמו והיה שם האשה בעיא והיה ר' אליעזר סובר שאין פותחין בחרטה ואשה זו היה הבעל מרגיזה ומתוך הכעסתו נדרה בלשון המועיל שלא תשמש לפניו עד שיקח לה שפחה שלא תהא היא משמשתו והוא מכעיסה והבעל החריש לה כל יומו או שקיים לה והוצרכה להיתר חכם ואחר כך פייסה הבעל ונתחרטה על נדרה ובא בעלה עמה לפני ר' אליעזר להתירה וכשהיה רוצה לומר שאשתו נדרה ומפני שהיתה רוצה בשפחה קיצר בלשון ואמר בעיא נהר ונהר לשון שפחה מפני שהיא מישרת את הבית ומכבדתו וכענין שאמרו עבדים ושפחות למנהרותא עבידי ורצה לומר שאשתו שהיה שמה בעיא רוצה היתה בשפחה ולפיכך נדרה ונשתמש בבעיא בשני ענינים לשם האשה ולענין שהיתה רוצה שכך דרך קצרי הלשון כשצריכים שתי מלות זו אחר זו שענינם שוה ומתדמות במובנם למלה אחת משתמשין בה כשתים ואף המקראות מתירין בדרך קצור לפעמים כדכתיב הלא נגד עינינו אכל נכרת מבית אלהינו שמחה וגיל שנמצאת מלת נכרת משמשת כשתים ואמר ליה שרוצה היתה בשפחה ומתוך כך נדרה ואמר לה ר' אליעזר הב לה נהר כלומר זו מתוך ישוב הדעת נדרה ועל כל פנים רוצה היא בשפחה ואע\"פ שעכשו מתחרטת ובאה לישאל אין פותחין בחרטה ופתח אין כאן שעל כל פנים כששואלין לה אדעתא דהכי מי נדרת ודאי על כל פנים נדרה שרוצה היא בשפחה על כל פנים ואם כן אין תקנה אלא שתקח לה שפחה ואמר ליה אלו לא מרגזין לה לבעיא כלום נהר כלומר שלא היה עקר נדרה מטעם השפחה אלא מתוך הרגזתי ואלו לא הכעסתיה לא היתה תובעתני בכך ואף בזו נשתמש במלת בעיא בשתים שהיה לו לומר אלו לא מרגזין לה לבעיא כלום בעיא נהר והשיבו תהא כבעיא כלומר אם כך הוא שמתוך הרגזתך נדרה ועכשו פייסתה פתח ראוי הוא ונולד מצוי תמיד להיות הבעל מפייס את אשתו אחר הרגזתו ותהא כרצונה שתהא מותרת בפתח פיוסך והזכיר גם כן לשון בעיא שישתמש בה בשתי לשונות לשם האשה ולענין רצונה ויש גורסין ההוא וכו' ואמר ליה בעית נדר כלומר רוצה אתה בנדרך או מתחרט בו ולדעת האומר פותחין בחרטה ואמר אלו לא מרגזין לי כלום נדר כלומר אף עיקר הנדר לא היה אלא מתוך שהכעיסוני ועכשו נחתי מכעסי ונתחרטתי ואמר ליה תהא כדבעית כלומר כמו שאתה רוצה ומותר לך ומכל מקום גרסא ראשונה נמצאת בספרים מדוייקים:",
+ "הוזכר עוד כאן בסוגיא בההיא אתתא דאדרתא לברתה אתא לקמיה דר' יוחנן אמר לה אלו ידעת דמגיראתא אמרן דאלו לא חמית מילין דעזיבא ר\"ל דברים הראוי מצדם להרחיקה לא היתה מדירתה בחנם עד שנמצא נדרך גורם לה תקלה ושם רע כלום נדרת ואמרה ליה לא ושרייה וזהו שכתבנו למעלה בכלל הפתחים אלו ידע שיש בנדרו גרמת תקלה ליחיד או לרבים או אי זה צד של שם רע ולא עוד אלא אף לעצמו והוא שאמרו בתלמוד המערב שבפרק תשיעי ר' יונה נדר סלק לגביה ר' שמלאי אמר אלו הוית ידעת דברייתא רחקין ממך דאת נדרן נדר הוית אמר ליה לא ושרא ליה וכן אמרו שם ר' מונא נדר מין חמרא דאבוה סלק לגביה אמר ליה אלו ידעת דאנא מצטער נדר הוית אמר ליה לא ושרא ליה ואף לדעת האומר שאין פותחין בכבוד אב ואם אפשר לפרשו בחברתה כלומר אלו ידעת דאנא מצטער ושם רע יוצא עליך שאתה מצערנו היית נודר ואמר ליה לא ושרייה ולפי דרכך למדת ממעשה זה הנזכר כאן שר' יוחנן סובר אין פותחין בחרטה ואע\"ג דאיהו גופיה אמר בפרק אין בין חכם אין מתיר אלא בחרטה ענינו שאף כשמתיר על ידי פתח צריך שיהא הנודר מתחרט מנדרו:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו שאין פותחין באיסור נדר מעתה זה שהוזכר כאן שפתח ר' ינאי לבן בנו אלו הוית ידעת דפתחין בפנקסך וממשמשין בעובדך נדרת כלומר אלו ידעת שמן השמים מפשפשין במעשיך וסופך ללקות על שקפצת לידור אין הלכה כן ואין פותחין לו וכן אין פותחין במה שפתח רבן גמליאל לאחד יש בוטה כמדקרות חרב וכו' ר\"ל הבוטא והוא הנודר מלשון אשר יבטא האדם בשבועה ראוי לדקרו אלא שלשון חכמים מרפא וכן לא במה שאמר ר' נתן כל הנודר כאלו בנה במה וכן לא במה שסיים בה כל המקיימו ר\"ל שלא לישאל עליו כאלו הקריב עליו בשעת איסור הבמות ור\"ל בנדרי איסור הא בנדרי הקדש אינן בכלל זה וכן לא במה שאמר שמואל כל הנודר נקרא רשע וכדתנן כנדרי רשעים וכו' שכלל הדברים אין פותחין באיסור נדר:",
+ "ומה שאמרו כאן ברישא פתחין בסופא לא פתחינן על דברי ר' נתן הוא חוזר ורישא הוא מה שאמר כל הנודר כאלו בנה במה ואמר שפותחין בה הואיל ואינו איסור גדול וסופא הוא מה שאמר והמקיימו כאלו הקריב עליה שהוא איסור חמור וראוי יותר שלא לפתוח בו ומכל מקום הלכה דבין ברישא בין בסופא לא פתחינן:",
+ "מאחר שהנדרים כל שאינו רואה לעצמו צורך בהם יש בהם סרך עבירה ומפני שהם באים דרך כעס והקפדה צריך לאדם שיהא נזהר מן הסבה המביאה להם והוא הכעס דרך הערה אמרו כל אדם הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו ר\"ל שהוא פתח ושרש לכל עבירות שבעולם ונמצא בסיבתו מוכן לכל מיני עונשין והוא שאמר שלמה הסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך:",
+ "אסור לסייע ידי עוברי עבירה ולא סיוע ממש או נתינת עצה על העבירה אלא אף לחזקם בדברים או לשבחם על מה שעשו אסור והוא הנקרא חזוק ידי עוברי עבירה ובמקום סכנת עצמו מיהא מותר אחר שאינו מסייע ממש ולא נותן עצה והוא שאמרו כאן עולא במסקיה בארעא דישראל אתלוון ליה תרין חוזאי קם חד שחטיה לחבריה אמר ליה לעולא יאות עבדית ואמר ליה אין פרע ליה בית השחיטה כאדם שמראה עצמו שמח במה שעשה חבירו ומחזקו שיפליג הדבר לפרסמו ומכל מקום כבר מת ואין פריעת בית השחיטה עושה בו דבר וכשבא אצל ר' יוחנן אמר לו שמא חס ושלום חזקתי ידי עוברי עבירה ואמר ליה נפשך הצלת:"
+ ],
+ [
+ "כל שביארנו בהיתר נדרים לא סוף דבר בהיתר נדרים שאין בהם הזכרת השם אלא אף בשהזכיר בו את השם כגון שאמר קונם עלי ככר זה באלהי ישראל ואין צריך לומר במזכיר אחד מן הכנויין וזה שאמרו כאן אין נזקקין לאלהי ישראל אין הלכה כן ויראה לי שלא נאמרה אלא לדעת האומר אין שאלה בשבועות שאפשר שהטעם מפני שהשבועה סתמה יש בה הזכרת השם כמו שביררנו במקומו והראיה שהרי סמכו לה ההיא דאתא לקמיה דר' אסי ואמר לה במאי נדרת אמרה ליה באלהי ישראל אמר לה אי נדרת במואי הוה מזדקיקנא לך דלא הוי אלא כנויא בעלמא השתא דנדרת באלהי ישראל לא מזדקיקנא לך ומואי כנוי שבועה הוא ומפני שסתם שבועות יש בהם הזכרת השם והנדרים סתמם אין בהם הזכרת השם אמר לה אפילו היתה שבועה שסתמה בהזכרת השם ואין הזכרת השם מורה בה דקדוק מחשבה וכונת הלב אלו היתה באלהי ישראל לא הייתי נזקק לך אלא אם כן היתה במואי או בשאר הכנויים כל שכן בנדר שיש לומר שהזכרת השם שלא במנהג ולחדשת בו דקדוק מחשבה וכונת הלב:",
+ "ולענין ביאור גרסת הספרים אין נזקקין לאלהי ישראל חוץ מזו קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי והכתה את בני ונמצא שלא גנבה ושלא הכתה והדברים מתמיהים שזו מה צורך ליזקק בה והלא אינו צריך שאלה עד שקצתם פירשו חוץ מזו שאפילו הזכיר בה את השם כשבא לפנינו נזקקין לו לומר שאין צריך שאלה ויש מפרשין שמאחר שמזכיר בה את השם מדקדק הוא בדבר וגומר בדעתו לידור אף לכשלא גנבה אלא שלהראות פנים לדבריו הוא אומר כן וצריך שאלה ואף גדולי הדור כתבו שאף בלא הזכרת השם לא התירו ארבעה נדרים בלא שאלה אלא בשאף הוא אומר כן ר\"ל שלכך נתכון אבל אם אמר בדוקא נדרתי צריך שאלה וכדרך שאמרו בנדרי זירוזין שבמעמידין צריכין התר ועל זו אמרו שאף אם הזכיר בה את השם נזקקין לו ובתוספות גורסין אין נזקקין לאלהי ישראל חוץ מזו קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי אין גורסין בו ונודע שלא גנבה והענין שאין נזקקין לה אלא במקום שימת שלום בין איש לאשתו ושאר מיני מצוה ולענין פסק אין לנו שהרי פסקנו שבכלם נזקקין ואם כן מה שאמר ברב הונא דאיקלע לבי רב יוסף ואמר ליה ליטעום מר מידי ואמר ליה לא כלומר לא אוכל עמך וכשהיה מפציר בו אמר לו מארי כלא לא טעימנא כלומר באדון הכל אני נשבע שלא אוכל והשיבו רב יוסף כדבריו מרי כלא לא טעימת כלומר אף אני נשבע שלא תאכל עמי ושאלו בה הניחא דרב הונא כלומר זה שהוצרך לישבע מפני שרב יוסף היה מפציר בו אלא רב יוסף מה הוצרך לישבע ותרצו בה שרב יוסף לא נשבע בכלום אלא שאמר לא כלומר לא תאכל עמי דמרי כלא קאמרת כלומר אחר שהזכרת את השם ודאי לא תטעום שאין נזקקין בהיתרך אין הלכה כן אלא נזקקין אף להזכרת השם בין לנדרים בין לשבועות והרי מצינו בצדקיהו שהשביעו נבוכדנצר בשם כדכתיב וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים והתירוהו סנהדרין כמו שיתבאר במסכתא זו ולא סוף דבר בשבועה שלא בנקיטת חפץ אלא אף כשהיה בנקיטת חפץ שעיקר שבועה בהזכרת השם הוא ולא החמירו בנקיטת חפץ אלא בשבועת הדיינין כדי לאיים עליו וקצת גאונים חולקים לומר שהנשבע בנקיטת חפץ אין לו היתר ואל תחוש לדבריהם:",
+ "הוזכר כאן ברב ��חורא שבא לפני רב נחמן ואמר ליה אית ליה נדרא למישרקא ואמר ליה נדרת אדעתא דהכי אמר ליה אין כלומר אפילו נתגלה לי דבר זה באותה שעה הייתי נודר וכן בכל פתח שהיה מבקש לו היה אומר לו כן כעס רב נחמן ואמר ליה זיל לקלעך כלומר שיצא מלפניו או שילך לו ויבקש פתח לעצמו ומה שהוזקק רב נחמן לחזר לו אחר הפתח והוא בעצמו פסק שפותחין בחרטה כבר ביארנוה למעלה:",
+ "ואמר רב סחורה אי זו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ר\"ל שעושה אותה לשמה ולכונה טובה ושיהא לו בה תפארת מן האדם שפעמים שאדם עושה דברים שלא לשמן ושלא לכונה מעולה ואע\"פ שמגיע לו ממנה תפארת מן האדם אינה תפארת לעושה וכן פעמים שאדם משפיל ומהדייט עצמו יותר מדאי לכונה טובה ואע\"פ שהיא תפארת לעושה אינה תפארת לו מן האדם ואף אני אע\"פ שמה שאמרתי תפארת לי שאיני רוצה לשקר בפתחים אינה תפארת לי כשאני מכעיס ומטריח יותר מדאי אדם גדול כמהו והוא שאמר אדעתא דאקפד רב נחמן לא נדרי ושרא לנפשיה שהרי נולד מצוי הוא."
+ ],
+ [
+ "וכבר ביארנו שזה שאמר ושרא לנפשיה לאו דוקא שאף תלמיד חכם אי אפשר לו להתיר לעצמו סתם אמר כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו אלא על ידי שחיזר ובקש פתח לעצמו אחר שהלך לו הוא אומר ושרא לנפשיה ומכל מקום אצל חכם הלך להתירו אלא שלא חזר אצל רב נחמן מפני שהיה בוש ממנו ויש מפרשים שתלמיד חכם מתיר לעצמו במקום פתח ולא אמרו הוא אינו מיחל אף בתלמיד חכם אלא דוקא בחרטה לבד ומעשה הנזכר למטה בר' ישמעאל בר' יוסי הסמוך לזה מוכיח כדעת ראשון כמו שנבאר אלא שנבאר תחלה מה שהזכירו בר' שמעון ברבי דהוה ליה נדרא למישרא אתא לקמיה רבנן אמרו ליה אדעתא דהכי מי נדרת ואמר להו אין וכן מה זמנין הוו קא מצטערי רבנן ואזלי משמשא לטולא ומטולא לשמשא ר\"ל שהיו מסיעין אותו ממקום למקום ואמר ליה חד מיניהו אדעת דמצטערת רבנן מי נדרת ואמר ליה לא ושריוה רבנן ולמדנו שצער רבנן לדברים אלו נולד המצוי ואחר כך הזכירו בר' ישמעאל בר' יוסי דהוה ליה נדרא למישרא אתא לקמיה רבנן ואמרו ליה כמה זמנין אדעתא דהכי מי נדרת ובכלהו אמר להו אין חזא ההוא קצרא ר\"ל כובס דהוו רבנן מצטערין ומחייה באוכלא דקצרי והוא דף מנוקב שהכובס מניח בו את הבגדים כשמוציאין אותן מן המים והמים יוצאין דרך הנקבין ואמר אדעתא דמחי לי קצרא לא נדרת ושריוה רבנן ואע\"פ שהוא עצמו מצא הפתח לא התיר לעצמו אלא שאפשר לדעתם לפרש שמאחר שעדיין היה לפניהם חשש לכבודם שלא להתיר לעצמו ומכל מקום שאלו בה שהרי נולד שאינו מצוי הוא ותירצו דנולד מצוי הוא דשכיחי אפיקורי ר\"ל פחותים ועמי הארץ לצעורי רבנן ופירשו בה גדולי הרבנים והיה לו להעלות על לב שמתוך ענשו על שציער את החכמים היה ראוי לכך ומכאן למדו רבים שכל שאי זה עונש מגיעו ומצדיק עליו את הדין פתח הוא אע\"פ שאינו מצוי שדרכי העונש מצויים הם:",
+ "הוזכר עוד בסוגיא זו בדביתהו דאביי דהות לה ברתא ר\"ל מבעל אחר הוא אמר לקרובי והיא אמרה לקרובי ואמר תתסר הנאתך עלי אי עברת על דעתאי כלומר שתאסר הנאתה עליו אזלא ואנסבה לקריבה וכשראה אביי שלא הועיל לו נדרו רצה להתיר את נדרו כדי שתהא הנאת שמושה מותרת לו ואתא לקמיה דרב יוסף אמר ליה אי הוית ידעת דעברא על דעתך מי אדרתה ואמר ליה לא ושרייה ויש גורסין תתסר הניתאי עלך שנמצאת היא אסורה בהנאתו והיתרו בא להתירה בהנאתו והכל אחד שכל שנמצא המדיר מותר בשל מודר והמוד�� אסור בשל מדיר כל שהמדיר נשאל הרי המודר נתר בהנאתו מאליו ואף כמעשה הנזכר בסמוך באחד שהדיר את אשתו פירושו שהדירה הנאה ממנו ומנכסיו וכן בתלמוד המערב אמרו הנאתי על בני עירי איני נשאל לזקן שבעיר כלומ' שהרי הזקן בעל דבר ואין אדם מתיר נדרי עצמו הנאת בני עירי עלי נשאל לזקן שבעיר שבה כל שהמדיר נשאל המודר ניתר מאליו ונשוב לענין הסוגיא והוא שתמהו בה ומי שרי הכי ר\"ל לפתוח בנדר עצמו כלומר כל עצמו של נדר אינו אלא שלא תעבור על דעתי והיאך מתירין אותו על ידי מה שעברה עד שהביאו כיוצא בה באחד שהדיר את אשתו מלהעלות לרגל ועברה על דעתו ועלתה לפני ר' יוסי ואמר לו אלו היית יודע שעברה על דעתך כלום הדרתה אמר לו לאו והתירה ופירשו הטעם מפני שאין זה אלא כעין נדרי זרוזין שאינו מדירה אלא כדי לזרזה שתעשה רצונו ולא שיהיו פיו ולבו שוין ושמא תאמר אם כן למה צריך שאלה טעם הדבר שאינו כנדרי זרוזין לגמרי שנדרי זרוזין אין כל אחד נשבע על גמר דעת שיהא האחר נשמע לו לגמרי לא להתקרב לרצונו הלוקח במוכר שינכה לו והמוכר בלוקח שיוסיף לו ונמצא שכל אחד מהם אין פיו ולבו שוין זה שלא להוסיף וזה שלא לנכות והמדיר את חבירו לאכול לכבוד בעלמא הוא מתכוין ואינו גומר בדעתו שיקבל על כל פנים ואף האחר מתכוין לסלקו מעליו ולא שיהא בדעתו שלא לאכול בשום פנים אבל אלו שבכאן גמר דעת של נדרם הוא להעמיד דבריהם על כל פנים ושהם סבורים שלא יהו נשותיהם עוברות על דעתם ואין זה נדרי זרוזין לגמרי אלא שדומים להם מעט שאע\"פ שכונתם להעמיד דבריהם אלו היו סבורים שלא ישמעו להם לא היו נודרים ומתוך כך צריך פתח אלא שמקילין בה לפתוח לו מן הנדר עצמו ומעתה אין ללמוד מכאן שאם עבר הנדר בעצמו אם בשוגג אם במזיד שיהא מותר לפתוח לו אלו היה יודע שיעבור אם היה נודר ושיתירוהו בכך שלא התירו באלו אלא מטעם שכתבנו ואין ראוי לומר כן כשהוא בעצמו עובר על נדרו וכן הוריתי בה למעשה אע\"פ שמקצת חבירי חלקי בה עלי אלא שגדולי הדור הסכימו בה עמי הא כל שהדירוהו אחרים או צבור וקבל הוא עליו כן וראו שהוא עובר יכולים הם להתיר נדרם בכך כדרך שהתרנו במעשים אלו והמודר נתר מאליו אע\"ג שקבל עליו כן ומכל מקום כל שכיון במחשבתו להדיר את אשתו או חבירו אם לא יעשה כך או אם לא ימנע מכך לזירוז בעלמא ומכוין בשעת הנדר שלא לגמור בדעתו כן יראה לי שאם עברו על דעתו אין צריך שאלה והוא נאמן בעצמו:",
+ "כל מה שכתבנו בהיתר הנדרים הוא מדין (הגל') [הגמ'] אבל הגאונים כתבו שבזמן הזה אין פותחין אלא בפתחים הברורים שיעשו את הנדר כעין ארבעה נדרים כרב אסי וכן שאין נזקקין אלא לצורך איזו מצוה כגון תקנת צבור או שימת שלום בין איש לאשתו וכיוצא באלו ואף אלו בפתחים ברורים כמו שכתבנו ולא בכיוצא באלו שנזכרו בסוגיה:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "האומר לחבירו קונם שאני נהנה לך ר\"ל קונם הנאתך עלי אי אתה בא ונוטל מביתי לצורך בניך כור של חטים ושתי חביות של יין יכול המודר להתיר את נדרו ולההנותו שלא על פי חכם כשיאמר כלום נדרת אלא משום כבודי שיחזיקוני כאדם חשוב כשאתה נותן לי מתנה מרובה כזו זהו כבודי כלומר שישמעו שהיית רוצה ליתן ולא רציתי לקבל וכבר נתקיים נדרך במה שנודע שרוצה היית ליתן הא אם לא אמר כן הרי זה נדר גמור ואין אומרין נדרי זרוזין הוא כדי לזרזו שיקבל על הדרך שאמרו במשנתנו בהדיר את חבירו עצמו שיאכל וכו' אלא זה שהיה מסרב בו הואיל ומפצירו במתנה מרובה כזו בודאי כבר קבל הוא הרבה כבודות ממנו ובגמר דעת הוא מדירו ולכבוד המודר כלומר שמאחר שאני נהניתי ממך הרבה אף אני רוצה שתהנה אף אתה ממני דלאו כלבא אנא דמתהנינא ולא מהנינא הא כל שאמר כן כלומר כלום אמרת אלא לכבודי זהו כבודי יכול להתירו בלא פתח ומכל מקום אם לא היה זה מדירו לכבוד המודר אלא לכבוד עצמו אין המודר יכול להתירו בדבר זה והוא שאמרו בתלמוד המערב זה אומר מפני כבודי וזה אומר הן מפני כבודך דברי הכל מותר כי פליגי בסתם לרבי מאיר סתמו כזה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודי ולרבנן סתמו כזה אומר מפני כבודי וזה אומר הן מפני כבודך ואע\"פ שבמשנתנו לא חלק בה ר' מאיר חלק בסופה כמו שהוזכר בסמוך והוא הדין לרישא ובתוספות טרחו לפרש למה חלק בסיפא ולא ברישא ללא צורך ולענין פסק מיהא הלכה שסתמו מפני כבודו של מודר הוא וסוף המשנה אמר לחבירו קונם שאתה נהנה לי ר\"ל קונם הנאתי עליך אם אי אתה נותן לבני כור של חטים ושתי חביות של יין רבי מאיר אוסר עד שיתן וחכמים אומרין שהמדיר יכול להתיר את נדרו בלא שאלה כשיאמר הריני כאני התקבלתי הא כל שלא אמר לו כן נדר גמור הוא ואין אומרין נדרי זריזין הוא כדי לזרזו ליתן על הדרך שביארנו במשנתנו כמו שהדיר את חבירו לאכול שזה הואיל ותובעו מתנה מרובה כל כך ודאי כבר ההנהו בכדי הראוי לכך ובגמר דעת הוא נודר שאף הוא אומר לאו מלכא אנא דמהנינא לך ולא מהנית לי הא כל שאמר הריני כאלו התקבלתי הותר נדרו ושמא תאמר ומאחר שהוא אמר שתתן לבני היאך הוא יכול לומר הריני כאלו התקבלתי והרי הקבלה תלויה בבנים פירשוה קצת רבנים כשהבנים סמוכים על שלחנו ואף הם פרשוה מטעם דלהרווחה אכוון ולא אצטריך על הדרך שאמרוה בפ' קורדיקוס והואיל ומתחלה היה צריך לכך ועכשו אינו צריך יכול לומר הריני כאלו התקבלתי הא אם הוא צריך עדין לכך לא ואין זה נראה אלא כל שאומר הריני כאלו התקבלתי רשאי ומכל מקום במה שכתבו דוקא כשהבנים סמוכים על שלחן אביהם נראין שאם לא כן אינו תלוי בו לומר התקבלתי אלא בהם ובסמוכים מיהא הדבר תלוי בו ולא בבנים:",
+ "כבר ביארנו במסרב בחבירו שיאכל עמו ומדירו והוא ענין דאזמניה מזמנהא לזמינא שנדרי זרוזין הן מכל מקום אם היה הדבר בהפך ר\"ל שזה מזמין עצמו לחבירו ואומר לו רוצה לאכול עמך ואם אי אתם מזמנני לכך קונם הנאתי עליך והוא שאמרו כאן דאדריה זימנא למזמינא נדר גמור ומכל מקום אם ארעו אונס כגון שחלה הוא או חלה בנו או עכבו נהר אין כאן נדר שאין לך בעולם נדרי אונסין יותר מהם וכיוצא בהם:",
+ "זה שביארנו במשנתנו במדיר את חבירו שיאכל עמו שנדרי זרוזין הוא לא סוף דבר בשלא הזכיר לו שם מאכל אלא אף במזכיר לו שם מאכל כגון שאמר קונם הנאתך עלי אם אי אתה מתארח עמי לפת חמה ולכוס של חמים ואע\"פ שמאחר שיורד להזכיר פרטים היה לנו לומר שהדבר מוכיח שבגמר דעת הוא נודר אע\"פ כן נדרי זירוזין הן ואין לומר בזו לאו כלבא אנא וכו' שאין לומר כן אלא במתנה מרובה שנכר מדבריו שקבל ממנו הנאות הרבה אבל זמון אכילה אפילו עשה לו חבירו כן אין מדקדקין בה כל כך וכן בכל דבר מועט שקבלת אדם מחבירו מצויים:",
+ "בתוספתא אמרו קונם שאני נהנה לך אם אי אתה נוטל לבניך כור חטים ושתי חביות של יין וארעו אבל או אונס או גשמים מותר ואם לאו אסור היה מסרב בחבירו בתוך המשתה ואמר לו קונם ביתך שאני נכנס בתוך המשתה אסור לאחר המשתה מותר בתוך הרגל אסור לאחר הרגל מותר:",
+ "יש מי שאומר שמאחר שהעלו בסוגיא זו שחכמים נחלקו על רבי אליעזר שבמשנתנו במדיר את חבירו לאכול לומר שאינן נדרי זרוזין אלא נדר גמור אלא שהלכה כרבי אליעזר אף אלו שאמרו בקונם שאני נהנה לך אם אי אתה נוטל לבניך וכו' וכן קונם אתה נהנה לי אי אתה נותן וכו' שנדרי זרוזין הן ואין צריך לכלום נדרת אלא לכבודי ולא להריני כאלו התקבלתי שלא נאמרו דברים אלו אלא לדעת חכמים ולא אמרו למעלה שאף רבי אליעזר מודה בהם אלא למה שהיה סובר לומר שלא נחלקו רבנן ורבי אליעזר כלל אבל אחר שהעלינו שחכמים חולקין עמו אף השמועות באות לדברי חכמים והואיל והלכה כרבי אליעזר אין אנו צריכין לאותן התרוצין וכלם נדרי זרוזין הן ומכל מקום נראין הדברים שאותן התירוצין שהזכרנו ר\"ל לאו כלבא אנא ולאו מלכא אנא בדקדוק נאמרו ואין לנו בנדרי זרוזין אלא אותן שהוזכרו בהדיא והדומים להם מכל צד ואחר שכשהיו סבורים לומר אי רבי אליעזר נדרי זרוזין הן הם השיבו בהני אפילו ר' אליעזר מודה להיותם נדר גמור כל שכן אנו שאין אנו בקיאין שאין לנו להקל בכך ולדון כנדרי זרוזין אלא בדבר הדומה לאותן שהוזכרו דמיון גמור וכן הסכימו בה גדולי הדור ואף גדולי המחברים הביאום כפשוטן בהצרכת כלום נדרת אלא לכבודי והריני כאלו התקבלתי:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו דין נדרי הבאי ושבועות הבאי במשנתנו והודענו שנוי הגרסאות שיש גורסין כאן שבועות הבאי אסורות ואנו גורסין מותרות ומה שנאמר כאן דלמא שומשמני חזא ר\"ל קבוץ של נמלים שהיו יוצאים מכנגד מצרים ואסיק שמה יוצאי מצרים ואחר כך נשבע שראה חיל בהם כלומר ושפיר קא מישתבע ולמה הן אסורות דאלמא אסורות גרסינן מכל מקום אנו מפרשין שומשמני חזא וכו' ושפיר קא מישתבע ולמה קורא להם שבועות של הבאי וכן לענין ביאור מה שאמרו יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם לא ראיתי וכו':"
+ ],
+ [
+ "ותירץ לו כי משתבע אדעתא דידן קא משתבע כלו' אע\"פ שלא פירש בשבועתו על דעתנו וכל שנשבע שראה גמל פורח באויר שהיא בכלל שבועת שוא על הדרך שביארנו במשנתנו ואם אמר לא נתכונתי אלא על עוף אחד גדול מראיתו משונה ומתוך גדלו העליתי את שמו גמל בתוך לבי ועל סמך אותו כשם נשבעתי כך אין זה כלום אע\"פ שלא פירש בשבועתו על דעתינו ולא על דעת ב\"ד ולא על דעת שום אדם בעולם שאין בידו מחדש שמות בדברים שדעתנו בטלה בהם אצל כל אדם וכן אם תבעו חבירו במאה דינרין והוא טוען שנתן לו מאה דינרין ונשבע לו בב\"ד שכבר נתן לו מאה דינרין ונודע ששקר נשבע אלא שבתוך לבו קורא לאסקונדרי והם חתכות דקות של עץ דינרין ונתן לו מהן מאה ועל סמך זה נשבע שמאה דינרין נתן לו אין זה כלום:",
+ "אחר שכן אתה צריך לשאול מה הוצרכו בית דין לומר לנשבע כשמשביעין אותו הוי יודע שלא על תנאי שבלבך אנו משביעין אותך עד שתהא נסמך בדברים שבלב אלא על דעתנו ועל דעת בית דין והרי סמך שעל דברים שבלב אינן כלום טעם הדבר מפני שאפשר לו בקצת תחבולות שעל ידן נעשית שבועתו אמת בלא סמך דברים שבלב אלא על סמך דברי פיו ממש אלא שאמרן בתחבולה נעלמת מבית דין ועל זה אמרו בהרבה מקומות משום קניא דרבא והוא שהוזכר כאן באחד שהזמין את חבירו לדין לפני רבא ותבעו מנה וטענו שפרעו וחייבו רבא שבועה שפרעו והביא בידו קנה חלול שהיו בתוכו מעות כשעור החוב ובא לו כנשען עליה וכשרצה לישבע אמר למלוה נקוט האי קניא בידך ואנקוט סיפרא ואשתבע ואע\"פ ששבועת הס�� היתה ואינה צריכה נקיטת חפץ מחמיר היה על עצמו כדי שמתוך לקיחת הספר יהא לו מקום ליתן את הקנה לחבירו בלא היכר תחבולה ונטל החפץ ונשבע שכבר פרע לו מעות בכדי שיעור הלואתו ונשען לו בשבועתו על משענת קנה שבידו ושמא תאמר והרי מכל מקום לא היה דעתו לפרוע ועוד אפילו היה דעתו לפירעון וכי פרעון שלא בידיעת המלוה כלום הוא תירצו בה שאף הוא לא נשבע שפרע אלא שנתתי בידו המעות כשיעור הלואתו והבית דין לא היה מרגיש בכך ואירע הדבר שכשראה המלוה כך כעס בעצמו על כפירתו והשליך את הקנה בכעס עד שנעשה הקנה רצוץ ונשפכו המעות בקרקע חיל בלע ויקיאנו ומבטנו יורישנו אל ונמצא שאף דברי פיו אמת היו ועל דברים אלו וכיוצא בהם בית דין משביעין את הנשבע על דעתם:",
+ "וכן מצינו כשהשביע משה את ישראל בערבות מואב על הדרך האמור בפרשת אתם נצבים שאמר להם הוו יודעים שלא על דעתכם אני משביע אתכם וכדכתיב ולא אתכם לבדכם כי את אשר ישנו פה וכו' ופירשו בתלמוד המערב מה דורות הבאין אין בלבם תנאי ונמצאת קבלת שבועתם על דעתנו אף אתם לא יהא בלבכם תנאי וכן פן יש בכם וכו' והתברך בלבבו וכו' כלומר שלא יועיל לו כלום שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתי ועל דעת המקום שאלמלא כן אף כשהוא משביעם לקיים מצות אלהים הם נשבעים כן ודעתם לע\"ז שאף היא נקראת אלהים בלא סמך דברים שבלב להעלות שמה כן וכדכתיב ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים ואפי' היה מזכיר שם המיוחד הרי אמרו כל השמות האמורים במיכה חול אע\"פ שיש בהם שם מיוחד ואם יאמר תורה על סמך שאין לשאר האומות תורה אלא נימוס היה דעתם על אחת משתי התורות ונמצאת תורה שבעל פה נפקעת ואם יאמר תורות היה דעתם על תורת חטאת ותורת אשם לבד ואם אמר להם כל התורה היה דעתם על בטול עבודה זרה וממה שאמרו שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כלה ואם שיאמר תורה ועבודה זרה היו אומרים פרושי קא מפרש ואם יאמר על המצות היה דעתם על שתי מצות מהם אותם שירצו ואם שיזכיר תרי\"ג מצות היה בדבר טורח:",
+ "כבר הוזכרה בסוף שלישי של שבועות סבה אחרת להזקיק הנשבע לישבע על דעת אחרים והוא שלא להיות לשבועתו הפרה כמו שאמרו שם כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתיהו וכבר ביארנו שם:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו למעלה במה שהצענו בענין היתר הנדרים שפותחין לאדם בכבוד שבת ויום טוב ר\"ל שאם נדר שלא לאכול בשר עד זמן פלוני אומרין לו אלו ידעת ששבת או יום טוב יארע בתוך הזמן היית נודר והוא אומר לאו מתירין או אם נדר לכל השנה פותחין לו אלו היית זוכר שיש בזו בטול עונג שבת ושמחת יו\"ט כלום נדרת ואם אומר לאו מתירין אותו ואע\"פ שמצד פתח זה לא היה ראוי להפקע מנדרו אלא שבת ויום טוב מכל מקום הואיל והותרו שבת ויום טוב הותר הכל שהנדר שהותר מקצתו הותר כלו ואין אומרין שיבטל הנדר מאליו לענין שבת ויום טוב מדין שגגה ולהיות הכל מותר אגבן מתורת נתבטל מקצתו שהרי יודע הוא בכך והנדר חל על המצוה אלא שעכשו מתחרט ובא לישאל:",
+ "וכן ביארנו במשנתנו שאם ראה בני אדם אוכלין תאנים שלו וצווח ואמר הרי הן עליכם קרבן ונמצאו אביו ואחיו ואחרים עמהם הרי נתבטל הנדר אצל אב ואחים מדין שגגה ומשנתבטל אצלם נתבטל אף אצל אחרים והותרו כולם אלא שבזו התחלנו לבאר במשנתנו דדוקא בששתק להם אבל כל שלא שתק להם אלא שאומר דברים שמגלה דעתו שאלמלא ידע היה מדיר בדרך שיהו האב והאחין מותרים והאחרים אסורים יש צדדין שעמד נדרו אצל האחרים ויש צדדים שנתבטל אף לאחרים והודענו במשנתנו אותם הדברים בקיצור ומכל מקום הדברים מבולבלים ביד מפרשים ואף הסוגיא צריכה ביאור ומתוך כך אני רואה להעירך בביאורה דרך קצרה והוא שאמרו:",
+ "אמר רבה הכל מודים באומר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא דכולי עלמא דכלם אסורים ואביו מותר ופירשו בתוספות אם כשבא לפני חכם אמר אלו הייתי יודע ואיני יודע מה הזקיקם לכך שהרי נדרי שגגות מותרין בלא שאלה וכל שנתבטל מקצתו נתבטל כלו ואם כן לאו דוקא לפני חכם אלא שאמר להם כן ר\"ל שהוא סבור שכלם אסורין ומתנצל לכבוד אביו ואומר אלו הייתי יודע בשעת הנדר שאבא ביניכם הייתי אומר כלכם אסורין חוץ מאבא כולי עלמא מודו ר\"ל אפילו בית הלל שכלם אסורין ואביו מותר ופירשו הטעם בתוספות שמאחר שהוא מעמיד לשונו הראשון ר\"ל כלכם אסורים אע\"פ שעכשו פורט בו חוץ מאבא רואין את הנדר קיים לענין השאר:",
+ "לא נחלקו אלא שאומר אלו הייתי יודע בשעת הנדר שאבא ביניכם הייתי אומר פלני ופלני אסורים ואבא מותר שנמצא עכשו סותר לשונו הראשון שבשעת הנדר אמר כלכם אסורים ועכשו מברר אלו ידע שאביו לשם היה אומר פלני ופלני אסורים שהוא לשון פרטי והרי שאף בזה שמגלה דעתו להעמיד את נדרו אצל האחרים הוא משנה דבורו הראשון מכלל לפרט ונמצא שאין הנדר נשאר בענינו ומתוך כך לבית הלל הותרו כלם:",
+ "ואף הם כתבו שלשיטה זו הוא הדין בהפך ר\"ל אם אמר תחלה בשעת הנדר יהא אותו האיש שעולה בתאנה אסור בתאנים וכן אותו שעומד למטה ומלקט וכן אותו שעומד ורואה ואינו מוחה ואין לפרש שיזהירם בפרט שהרי על כל פנים אתה צריך לפרש שאינו מכירם אלא בדרך זה ואם כשנתגלה לו שאביו הוא לשם הוא אומר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר שיהא העולה והמלקט והרואה ואינו מוחה אסורים חוץ מאבא הואיל והעמיד לשונו הראשון כלם אסור שהרי קיים נדרו לגבי אותם אחרים ואם יאמר אלו הייתי יודע וכו' הייתי אומר כלם אסורים חוץ מאבא הואיל ושנה לשון נדרו מלשון פרטי ללשון כללי הותרו כלם והרי שלדעת רבה כל שלא שנה את דבריו אף לבית הלל לא הותרו האחרים והרבה פסקו כן כמו שביארנו במשנה וכן כתבוה גדולי המחברים ויש מפרשין כן לדעתם אף בהלך לו הספקנו לשאול לו היאך היה אומר שלא הותרו האחרים שמאחר שלא הותרו אלא בהפוך הלשון סתם הדברים על דבורו הראשון עומד ויש אומרים שמן הסתם דנין בו להקל וכן הדברים נראין לשיטה זו של רבה ונמצא לדעת רבה שכל שמעמיד לשונו הראשון כלם אסורים חוץ מאביו ואחיו וכל שמשנהו בין מכלל לפרט בין מפרט לכלל לבית הלל שהלכה כמותו הותרו כלן:"
+ ],
+ [
+ "ומכל מקום רבא חולק עמו ואמר שבית הלל מודים בשהיפך את דבריו הן מכלכם לזה וזה הן מזה לזה לכלכם שהותרו כלם ואפילו לבית שמאי ולא נחלקו אלא כשהעמיד לשון ראשון דלבית שמאי אסור מטעם תפוש לשון ראשון כר' מאיר שאמרה כן בהאומר זו תמורת עולה זו תמורת שלמים שתמורת עולה היא ואע\"פ שמכל מקום סותר את דבורו במה שאומר חוץ מאבא מכל מקום לענין האחרים תפוס לשון ראשון שאביו בכללם ולא היה שם שום התר ואע\"פ שלענין אביו ואחיו הותר מדין שגגה האחרים מיהא אסורים ולבית הלל תפוס לשון אחרון וכר' יוסי דאמר בגמר דבריו מתפיש והרי היא שלמים וכן הלכה ואף זו הולכין אחר סוף הדבור שסותר את הראשון והועילה סתירתו אף לאחרים ולא שתהא זו דומה לגמרי לזו של ��' מאיר ור' יוסי אלא שדומה לה במקצת ונמצא לדעת רבא שכל נדר שהותר מקצתו הותר כלו וכן אם נתבטל מקצתו מאליו מצד שגגה או טעות נתבטל כלו בין ששתק בין שהלך לו בין שדבר בהעמדת לשון ראשון הן בסתירתו בכלן כל שהותר מקצתו הותר כלו שזהו לדעתו דעת בית הלל שהלכה כמותו:",
+ "ומכל מקום הקשה רב פפא לרבא ממה שאמרו בפרק ר' אליעזר כיצד אמר ר' עקיבא נדר שהותר מקצתו הותר כלו ושיהיו חכמים חולקים בה עמו לומר שלא הותר כלו אמר קונם שאני נהנה לכלכם הותר אחד מהם הותרו כלם לזה ולזה הותר הראשון הותר האחרון הותר האחרון לא הותר הראשון בשלמא לרבה דאמ' שהמחלקת הוא במשנה דבורו וקס\"ד במשנה זו דהותר דקאמ' פירושו נתבטל על ידי כההיא דאביו ואחיו ואפשר לומר דרבה מוקים לה לרישא ר\"ל הא דאמר קונם שאני נהנה לכלכם שבהתרת האחד הותרו כלם בשאמר אחר כן לזה ולזה כלומר שבשעת הנדר אמר קונם שאני נהנה לכלכם ועכשו הוא אומר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר לזה ולזה שיש כאן סתירת דבור ולבית הלל מיהא מותר ור' עקיבא קאי כותיה וסיפא ר\"ל סיפא דרישא דהיינו מציעתא דקאמר לזה ולזה הותר הראשון הותרו כלם דאמר נמי בתר הכי כלכם ר\"ל שבשעת הנדר אמר לזה ולזה וכשנודע לו שאביו שם הוא אומר אלו הייתי יודע שכן הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא שנמצא סותר לשונו הראשון וכל שנשתנה לשונו בין מכלל לפרט בין מפרט לכלל הותר מקצתו הותר כלו והותר הראשון לאו דוקא אלא הותר אחד מהם וסיפא דסיפא דקתני בלזה ולזה האחרון מותר וכולן אסורין אתה מפרשו בשלא סתר דבורו ואחרון לאו דוקא אלא אע\"פ שהותר מאליו אותו שהיה נדרו עליו בטעות או שגגה והוא שקוראו עכשיו אחרון האחרים אסורים אחר שלא שנה את לשונו והוא הדין כשאמר בשעת הנדר כולכם אסורים ובשעה שנתגלה לו שאביו לשם יאמר גם אלו הייתי יודע וכו' הייתי אומר כלכם אסורים חוץ מאבא אלא דחדא מיניהו נקט ובהכי אתי' לה בכלא מתניתין ר' עקיבא כבית הלל ורבנן פליגי עליה חוץ מסיפא דסיפא שאף בית הלל מודים בה הואיל ומעמיד את לשונו:",
+ "אלא לדידך דקאמרת דבסותר לא פליגי דאפילו לרבנן הותר כלו היכי מוקמת למתניתין דמשמע דר' עקיבא היא ורבנן פליגי עליה בשלמא רישא דאמר נמי לכלכם ונמצא מעמיד דבורו הראשון דלבית שמאי לא הותר כלו ולר' עקיבא דקאי כבית הלל הותר כלו אלא סיפא ר\"ל מציעתא דקאמר לזה ולזה הותר הראשון הותרו כלם דאמר לזה ולזה בתמיהה כלומר בין בשעת הנדר בין כשנתגלה לו שאביו לשם כלומר שנמצא מעמיד זה דבריו ואם כן מה הוצרכה דבשלמא לרבה אשמעינן תרויהו בסותר לאשמועינן דר' עקיבא סבר לה כבית הלל בין ששנה מכלל לכלל שהשנויים אינם דומין זה לזה אבל לדידך דאוקמת תרויהו במעמיד מה בין זו לזו עד שיצטרך ללמד את שתיהן אלא ודאי בסותר וזו ואין צריך לומר זו קתני כלומר שאף במעמיד הותר כלו ואין צריך לומר בסותר ואם כן היכי אמר דר' עקיבא היא והא לדידך כלהו מודו בהכי ובעל הסוגיא קצר דבריו והיה לו לומר אלא סיפא דאמר לזה ולזה בתמיהה תרתי למה לי אלא דאמר לכלכם כלומר שבתחלה אמר לזה ולזה ולבסוף כשנתגלה לו שאביו לשם אמר כלכם שנמצא סותר את לשונו ור' עקיבא היא בתמיהה הא אמרת דברי הכל מותר ושמא תאמר והא הוה מצי לאקשויי מסיפא דסיפא דקאמר כולן אסורין ובמעמיד ולר\"ע דקאי כבית הלל אף במעמיד מותר תירצו בתוספות דממציעתא ניחא ליה לאקשויי משום דקדימא:"
+ ],
+ [
+ "ואמר ליה רבא ולרבה מי ניחא סיפא ר\"ל סיפא דרישא במאי מוקים לה בדאמר לכלכם שנמצא סותר ואם כן מאי ראשון דקאמר והרי בדבור שני כללם בדבור אחד הוה ליה למימר הותר אחד מהם ואי כדקאמרת דראשון לאו דוקא אין זה כלום דמדקאמר ברישא הותר אחד מהם וכו' ובתר הכי אמר הותר הראשון אלמא דוקא קתני וכן נמי סיפא דסיפא דמפרשת לה במעמיד לדעתו מאי אחרון דקאמר מותר ומהיכן בא לקרות לאותו שהיה נדרו בטעות אחרון ועוד דהא כולכם קאמר:",
+ "אלא רישא דקאמר לכלכם שנמצא מעמיד דבריו ור' עקיבא כבית הלל ותו לא אשמעינן מידי לא במעמיד ולא בסותר דבסותר לא פליגי ולא הוצרך ללמדה וסיפא כולה ר\"ל בין סיפא דרישא בין סיפא דסיפא חדא מילתא אתא לאשמעינן ודבר שבלא מחלקת וכולה כשתלאן זה ר\"ל שהרים את הראשון ואחר כך התפיס בו אחד בפרט כלומר וזה כראשון וכן הרבה כל אחד בקודם לו והרי בזו הואיל ופרטים הם אין ראוי לומר שאם הותר האחד יותרו כלם אלא אם כן בדרך זה שכל שהראשון הותר בטעות כל הנתפשים שאחריו הותרו אבל כל שהאחרון בטעות הוא מותרה והקודמים אסורים והוא שאמרו בתוספתא הותר האמצעי הימנו ולמטה מותר הימנו ולמעלה אסור וכן הלכה ופרשוה בתוספות אפילו הותר על ידי פתח או חרטה וכן הדין כשמתפיסין הם בעצמם כגון שנדר אחד ואמר אחר ואני כמהו וכן בנזיר אמרו שאם אמר האחד הריני נזיר ואמר אחר ואני שהוא כמהו הותר הראשון הותרו כולם הותר האחרון הוא מותר וכולם אסורים הא לזה ולזה פרטא הוי ואין אחד מהם ניתר על ידי אותו שהיה הנדר עליו בטעות ואין צריך לומר קונם לזה וקונם לזה וזה ששנאוה שם בקונם לזה וקונם לזה לדעת ר' שמעון שנאוה שהיה אומר לך ולך כללא הוי ומכל מקום לר' יהודה פרטא הוי ור' שמעון ור' יהודה הלכה כר' יהודה וכל שכן לזה לזה בלא וא\"ו וגדולי המחברים כתבו בענינים אלו דברים שלא נתישבו לנו בפרק רביעי ואף גדולי המגיהים מחלו להם בה ואע\"פ שתירוצו של רבא עלה כהוגן ויש לענין סוף השמועה אין ספק שכך הוא מכל מקום טעמיה דרבא לא אקליש ליה בהכי דאיהו נמי מצי מפרש לרישא בסותר וסיפא בשתלאן זה בזה:",
+ "ומכל מקום חזרו והקשו לשניהם ממה שאמרו קונם בצל וכו' ואין גורסין איתיביה רב אדא לרבא אלא איתיביה רב אדא לחוד דלתרויהו קא פריך והוא שאמרו קונם בצל שאני טועם שהבצל רע ללב אמרו לו והרי הכופרי ר\"ל בצל שהוא דק במינו יפה ללב הותר הכופרי והותרו האחרים אגבו ומעשה היה והתירו ר' מאיר לכל הבצלים מאי לאו באומר אלו הייתי יודע שכן הייתי אומר כל הבצלים אסורים וכופרי מותר שנמצא מעמיד דבריו וקשיא לרבא דאמר דבית שמאי כר' מאיר והכא ר' מאיר גופיה קאמר דאף במעמיד מותר כלן ואין אומרין תפוש לשון ראשון וקשיא נמי לרבה דקאמר דבמעמיד כולהו מודו דאסור והכא חזינן דשרי ותירצה באומר אלו הייתי יודע וכו' הייתי אומר בצל פלוני וכו' שנמצא סותר את דבריו ולדעת רבה אתייא הא דר' מאיר כבית הלל ולדעת רבא אתיא כדברי הכל ויש בקצת ספרים גרסות אחרות בתירוץ זה וזו עיקר וכן יש גורסין בה איתיביה אביי לרבא ואינה נראית דהא לרבא קשיא טפי:"
+ ],
+ [
+ "וחזרו והקשו לרבא מדתניא בתוספתא יש נדר שמקצתו אסור ומקצתו מותר נדר מן הכלכלה והיו בה בנות שבע חזר ואמר אלו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר ויש גורסין הייתי אומר שהכלכלה אסורה ובנות שבע מותרות ואין נראה כן מפני שאם כן היאך היה מקשה ממנה ואדרבא הוה ליה לסיועי אלא עיקר הדברים כגירסא הראשונה ואמר שבזו בנות שבע מותרות והשאר אסור ור' עקיבא חלק בה לומר שאף בזו הותר כלו מאי לאו באומר אלו הייתי יודע שכן הייתי אומר תאנים שחורות ולבנות שבה אסורות ובנות שבע מותרות שהוא סותר ואלמא דלאו כולהו מודו בהכי אלא רבנן פליגי עליה ואם כן במעמיד מיהא כולהו מודו דאסור ותירצה במעמיד כגון שאומר הייתי אומר כל הכלכלה אסורה וכו' דלבית שמאי אסור ולבית הלל מותר ור' עקיבא כבית הלל:",
+ "ואחר כך אמרו מאן תנא להא דתנו רבנן נדר מחמשה בני אדם כאחד הותר לאחד מהם הותר לכולן נדר מחמשה חוץ מאחד מהם כלומר שאם נתגלה לו שאביו לשם ואמר אלו הייתי יודע וכו' הייתי אומר חוץ מפלני הוא מותר וכלם אסורים אי לסיפא רישא ר' עקיבא וסיפא דברי הכל כלומר רישא ר' עקיבא דהא לרבה לא אשכחן לרבנן דפליגי עליה דר' עקיבא שיאמרו בשום צד הותר מקצתו הותר כלו וסיפא אפילו לרבנן אלא דסיפא דקאמר כלם אסורים לדעת רבה לר' עקיבא דוקא במעמיד ולרבנן אף בסותר ואי לרבא רישא דברי הכל ובסותר וסיפא דוקא רבנן ובמעמיד דאלו לר' עקיבא אף במעמיד הותר מקצתו הותר כלו זהו ביאורה של שמועה דרך קצרה ובהרבה ספרים אתה מוצא גירסאות אחרות מתבלבלות ואל תטעה בהם:",
+ "ולענין פסק יש פוסקים כרבה משום דרביה דרבא הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ובמעמיד כולי עלמא לא פליגי דאסור ואין לנו היתר הכל בהיתר מקצת אלא בהיפוך לשון אם מכלל לפרט אם מפרט לכלל ועקר הדברים שלא לדחות הותר מקצתו הותר כלו ליתנו לשעורין במה שאין הדעת סובלתו שהרי לסברא מיהא אחר שמוציאו מן הכלל מה לי אם מוציא בלשון דבורו הראשון מה לי אם מוציאו בלשון אחר הכונה מכל מקום אחת היא והלכך הלכה כרבא ואף במעמיד כל שנכללו בשעת הנדר בדבור אחד הותר מקצתו הותר כלו אפילו שתק או שדבר והעמיד לשונו הא כל שלא נכללו בדבור אחד כגון שאמר קונם לזה קונם לזה או לזה לזה או אפילו לזה ולזה הותר אחד מהם לא הותרו האחרים ויש חולקים בלזה ולזה לומר שהוא כוללן כאחד וממה שאמרו בענין קדושין בזו ובזו ובזו שאם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת ודאית שהוא\"ו מצרפן ואף גדולי הדור נסכמים בה אלא שגדולי הדורות כתבוה כדברינו וכשתלאן זה בזה הותר האחד הותר שלמטה הימנו ושלמעלה הימנו אסור כמו שביארנו וכל שהזכיר בכללו חוץ מפלוני נדרו קיים וכולם אסורים חוץ ממנו הא כל שאמר סתם חוץ מאחד אינו כלום וי\"א שאם היה א' מהם אביו או בנו וכיוצא באלו הרי הוא כמי שפירטו ויש בדבר פקפוק:",
+ "כבר ביארנו שכל שאמרו הותר מקצתו הותר כלו לא סוף דבר בהותר מאליו כגון נדרי שגגות על הדרך שביארנו באביו ואחיו או בבצל כופרי שהוא יפה ללב וכן בשבת ויום טוב שהדבר ידוע שמצוה לענגם ולשמוח בהם והדבר דומה בהם כעין טעות אלא אף כשהנדר מכוון בכל הדברים שכלל בהם והותר מאחד מהם על ידי חרטה או פתח הותר הכל שהרי כל עצמך שבת ויום טוב יודע היה בדבר אלא שמתוך שידע שעובר בה על מצות עונג הוא מתחרט והוא הוא פתח לנדרו ועוד שהרי אחד מחמשה בני אדם סתמא אין אב ואח ביניהם שאלו כן היה אומר ונמצא אביו וכו' ויש חולקין בזו לומר שאין התר הכל כהתר מקצת אלא בפתח שהפתח עושה עיקר הנדר כעין טעות אבל כל שנתר בחרטה מה שנתחרט הותר ומה שלא נתחרט עליו לא הותר ואף לקצת חכמי הדורות ראיתיה כן אלא שהדברים זרים:",
+ "מאחר שפסקנו כרבא נדר בהרבה דברים כאחד והותר באחד מהם הותרו כלם ואע\"פ שמזכירם דרך פרט ולא סוף דבר לדעת האומר לזה ולזה כללא הוא אלא אף לדעת האומר פרטא הוי שלזה ולזה היה יכול לכללם בדבור אחד אבל זה על כל פנים היה לו להזכירם ומטעם זה כתבו רבים שאף לדעת רבה כן שלא אמרה רבה אלא במקום הראוי להחליפה כגון שהוא מזכיר תחלה כולכם וכו' אבל זה לא היה לו להזכיר את כלם שעל כל פנים היה לו להזכיר את הפרטים שרצה לאסור עליו וכל שהותר באחד הותרו כלם וקצת רבנים כתבו בצבור שמחרימין על אי זה דבר ורוצים להתיר לאחד לדבר הצריך שלא הותרו האחרים בכך שנדר של צבור כל אחד נדרו עליו ואין לזה אצל זה כלום והדברים נראין:"
+ ],
+ [
+ "בכמה מקומות ביארנו שהאסמכתא היא כל דבר שאדם משעבד את עצמו ושיש באותו דבר צד גיזום כגון שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לשליש אם לא אפרענו לשלשים יום תן לו את שטרו כלומר על מנת לתבוע את החוב ופסקנו בכל מקום אסמכתא לא קניא מפני שמן הסתם לא גמר בדעתו כך ומכל מקום ביררנו במציעא פרק נשך שכל שהוא בעל מנת או במעכשו אין בו דין אסמכתא תדע שיש צדדין אחרים גם כן שמפקיעין דין אסמכתא וקונה והוא בצירוף ארבעה דברים אחת שיתפיס שטרותיו ביד בית דין ויאמר להם אם לא אעשה כך וכך מכאן ועד יום פלני תנו לו את השטר או יבטל כח השטר והשנית שיהיו אותו בית דין קונים ממנו על כך והשלישית שיהא אותו בית דין חשוב ומומחה לרבים וכגון שהוא גמיר וסביר והרביעית שלא יהא אותו מעשה שהוא תולה בו ביטול כחותיו מתעכב על ידי אונס שכל שהוא מתעכב באונס לא בטלו כחותיו וכן כל שחסר אחד מאלו אינו קונה ולא הופקע ממנו דין אסמכתא ולמדת לפי דרכך לפי מה שאמרו בסוף הסוגיא והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב\"ד חשוב פירושו אסמכתא כי האי ר\"ל כזו שהוזכרה בסוגיא דאתפיס זכוותיה בבי דינא ושמא תאמר והרי כתבת שכל שיש בו מעכשו אינו בדין אסמכתא ואין צורך לשום צירוף של דבר אחר כלל וכל שיש בו קנין מעכשיו הוא שאם לא כן אינו כלום שמאחר שאינו קונה בשעתו לא קנה לאחר שלשים דהוה ליה כמשוך פרה ולא תקנה לך עד לאחר שלשים שלא קנה אלא אם כן היתה בביתו לאחר שלשים ולדעת קצת אף אם היתה בביתו כמו שביארנו בשלישי של מציעא ועוד שאם כן בההיא שעתא דקני הדר סודרא למריה ואם כן בקנו מיניה מיהא ליקני מדין מעכשו בלא צירוף דבר אחר תדע שמכח קושייתך כתבו אחרוני הרבנים שאין מעכשו מפקיע דין אסמכתא ומה שאמרו בפרק נשך הלוהו על שדהו ואמר לו אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים תהא שלי אע\"פ שהיא שוה יותר שמן הדין הרי היא שלו ופירשוה בגמרא דוקא במעכשו שאם לא כן אסמכתא היא ונמצא מעכשו מפקיע דין אסמכתא התם שני שהשדה ביד מלוה עצמו אבל כל שאין הדבר ביד מלוה עצמו אלא ביד בית דין או ביד שליש אינו קונה אף במעכשו אלא בצירוף הדברים שהזכרנו:",
+ "ומכל מקום יש מפרשים שזה שהצרכנו בסוגיא זו לצירוף דברים אלו לא בכל דבר הנמסר ליד שליש או ביד בית דין הוא אלא במי שהבית דין עצמו משתדל בכך ר\"ל שקובעין לו זמן להביא ראיה ומדרך קנס ושעבוד אומרין לו שיתפיס זכיותיו בבית דין שלא ישמט מבעל דינו וכן בכל צד שיניח משכונות על כך ומתוך כך הוצרכנו בזו לבית דין חשוב שהדבר אינו דין גמור אלא קרוב לדין ואין כח ביד בית דין שאינו חשוב לעשות כן ואף בבית דין חשוב צריך קנין מבעל דבר ועל זו כתבו קצת גאונים שלא נאמר דין זה אלא במתפיס זכוותיה בבי דינא ומשום דאבי דינא רמי לאקבועי ליה זמנא ולאכפויי לכ�� חד מיניהו דלא לישתמיט מחבריה הא אסמכתא דעביד איניש אנפשיה אפילו בית דין חשוב אין לו עסק בה כלל ומתוך כך יש לפרש שכל שעושה האסמכתא בעצמו מעכשו מפקיעה הא כל שהוא מכח בית דין ואין דעתו בכך אינו נפקע מדין אסמכתא אלא בצירוף דברים אלו:",
+ "ולא עוד אלא שיש מוסיפין לומר שאף בצירוף כל הדברים שהזכרנו אין כח ביד בית דין להפקיע דין אסמכתא בדבר התלוי במעשה וזו שבכאן אינה אלא מפני שהוא כעין מחילה וכדקאמר אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין ליבטלן זכוותיה וכמו שאמרו בסוגיא זו שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה שמחלה כל שאומר כן בעל דבר לחבירו אף באסמכתא קניא דמהשתא גמר ומחיל אבל כל שבבעל דבר עם חבירו הויא אסמכתא כשהבית דין משתדלין בה אינו כלום אף בצירוף כל הדברים ולפי דרכך נתחדש לך מדבריהם שהמחילה אף באסמכתא קונה ואף הם מביאים ראיה ממה שאמרו בתוספתא של מציעא פרק ראשון משכן לו שדה ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע זמן ולא נתן יתקיים התנאי דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר היאך זוכה זה בדבר שאינו שלו אלא נתחרט ומודה ר' יהודה בשנים שהיו עוררין על השדה ואמר אחד מהם אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע זמן ולא בא איבד את זכותו ונראין הדברים לפרש מפני שזו ודאי אינה הקנאה אלא כעין מחילה וקשה לפרש לדבריהם מה שאמרו במי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לו אם לא פרעתיך מכאן ועד יום פלוני תן לו שטרו ואנו מפרשים שהאסמכתא על הפרעון היה כלומר שלא יהא אותו מקצת שנתן פירעון אלא מתנה ויגבה כל חובו שנמצא המקצת שפרע מחילה ואע\"פ כן פסקנו בו שהיא אסמכתא ולא קניא ומתוך כך הם מפרשים בה שלא על החזרת המעות היא אלא על החזרת השטר בעצמה שהוא מעשה כלומר החזר לו השטר כדי שאעמוד בפחד תביעתו ואין נראה כן אלא שיש לי לפרש שאין מחילה זו דומה לאלו שהמנה שפרע אינו תובעו עד שיפול בו לשון מחילה אבל כל שיש לו תביעה על אחר ומוחלה באסמכתא הויא מחילה והדברים נראין אלא שיש לפרש שלא באו כאן מתורת מחילה כלל ומה שאמר ליבטל זכותיה פירושו אם לא באתי וכו' אני מודה שראיותי בטלות כלומר שהן שקר והודאת בעל דין היא:",
+ "ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שכל אסמכתות שבעולם שוות לדין זה אף אותם שבינו לבין חבירו שאינן קונות אלא במעכשו או בצירוף דברים אלו וכן כתבו רוב פוסקים ולא הרגישו בקושיא זו של קנין שעל כל פנים הוא כמעכשו ושמא קנין זה פירושו בלא מעכשו והואיל ומכח בית דין הוא מועיל מיהא בצירוף שאר דברים שבצירופן על כל פנים גומר ומקנהו ומאחרוני הרבנים פוסקים שכל אסמכתא קונה בקנין של בית דין חשוב ובלבד שלא יהא אונס מעכבו ואפילו בדלא מתפיש זכוותיה וכמו שאמרו בסוף הסוגיא והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב ולא הזכירו בה התפשת כחותיו וכן שבראש השמועה כשאמרו ההוא גברא דאתפיס זכוותיה לא אמרו וקנו מיניה אלמא הדבר תלוי באלו ואתפסתא דזכוותא לא מעלה ולא מוריד:",
+ "ומכל מקום יראה לדברי הכל שכל צד שאסמכתא קונה בו דוקא בשלא נתעכב מה שהתנה על ידי אונס הא כל שנתעכב על ידי אונס אינו קונה ולא סוף דבר באונס שאינו מצוי כלל כגון אכלו ארי או הכישו נחש שלא היה לו להעלותו על לב עד שיוציאנו מכלל תנאו אלא אף בשכיח ולא שכיח כחולי והפסיקו נהר והדומים להם שכל שאינו מצוי תמיד אין מעלהו על לב וכן מה שהזקקנו לבית דין חשוב יש מפרשין בו שיהיו סמוכין בארץ ישראל וכן כתבוה גדולי המחברים בפירושי המשנה במשנת מי שפרע מקצת חובו ולא יראה כן שאם כן היה לו לומר במומחה אלא כל בית דין שהוא חשוב ומומחה לרבים בית דין חשוב הוא לענין זה שסתמו כלן נגררין אחריו ויש אומרין שכל שנתמנה בעירו להיות בית דין נקרא בית דין חשוב שהרי מאחר שנתמנה יש בידו כח לקנוס מדרך העמדת הדין על מתכונתו על הדרך שביארנו:",
+ "זה שביארנו שכל שנתעכב על ידי אונס אין תנאו כלום כך הוא הדין בכל דבר שבממון כלל גדול אמרו אונס רחמנא פטריה מולנערה לא תעשה דבר ואין אומרים במתנה על עצמו אי זה דבר שלא יהא האונס מפקיעו הואיל והיה לו להתנות שכבר כתבנו שכל שאינו מצוי תמיד אין אדם מעלהו על לב ואף בקצת איסורין אמרו שהאונס מפקיען כדרך שביארנו במשנתנו בהדיר את חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או בנו או עכבו נהר ומכל מקום לענין גיטין אין בו טענת אונס ומשום פרוצות וצנועות כמו שביארנו במקומו בראשון של כתובות ומעתה מי שנתן גט לאשתו ואמר אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום ליהוי גיטא ואתא ופסקיה מברא ואמר חזו דאתאי אינו כלום ולא שמיה מיתיא ואם כן מה שתרצו בה כאן אונסא דשכיח שאני לא הוצרך לכך שאף באונס שאינו מצוי כל כך כן אלא שבכאן רצה להשוותה עם דיני ממונות ואונס המצוי הרבה יש לו לאדם להתנות עליו אף בדיני ממונות וכבר ביארנו ענינים אלו בכדי הצורך במקומן ובראשון של כתובות ואין צריך לומר במעכשו ואם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש ומת בתוך שנים עשר חדש שהוא גט גמור כמו שביארנו במקומו:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו בהרבה מקומות שלא נאמר דינא דמלכותא דינא אלא בדבר שהמלך עושה חק קבוע דרך כלל ולא שיחדש דבר לאיזה יחיד בפרט. וכל שעשהו דרך כלל דין גמור הוא ואסור בהעלמתו או בהברחתו כגניבה גמורה ודבר זה אין בו חלוק בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם שהרי אף במלכי ישראל פסקנו בשני של סנהדרין שכל האמור בפרשת מלך על יד שמואל הנביא מלך מותר בו ובתוספות כתבו שלא נאמר כן אלא במלכי אומות העולם אבל מלכי ישראל אין ידם תקפה לחדש בדינין כלום והביאם לכך דעת האומר שכל האמור בפרשת מלך אף הוא אסור בו ולא נאמר אלא ליראם ולבהלם ואם כן תפוק לי' משום דדינא דמלכותא דינא ואין צורך בכך שהרי פסקנו כל שבפרשת מלך מלך מותר בו:",
+ "זה שביארנו במה שאמרו נודרין להרגין וכו' שדוקא באומר בלבו היום שאינו מכחיש לגמרי מה שמוציא בשפתיו אבל כל שאינו אומר כן אלא שהוא מכחיש לגמרי מה שמוציא בשפתיו לא שנראין הדברים שאף בשאינו מכחיש לגמרי לענין אונסין לבד הותר הא כל שלא באונס אסור דקדקו עליה בתוספות שהרי בשבועות אמרו הוציא בשפתיו פת סתם וגמר בלבו פת חטים אינו אסור אלא בפת חטים אלמא מחשבתו מועלת אף שלא במקום אונס ופירשו בה דההיא בתלמיד חכם וזו שבכאן בעם הארץ שהחמירו עליו להצריכו שאלה בהרבה דברים ואף כאן החמירו בו שלא לסמוך על דברים שבלב אלא במקום אונס ויש לתמוה אם הדבר כן היאך נשמט בעל התלמוד מלהזכיר שם שבעם הארץ צריך שאלה אלא שעיקר הדברים הוא מה שראיתי לגדולי הדור שזו של שבועות במתכוין לומר פת על דעת פת של חטים ואינו מתכוין להשמיע לשומעים פת סתם על דעת שיבינו מדבריו שהוא אוסר על עצמו כל פת ואף בעם הארץ מותר אבל כאן שהוא מערים ומכוין שיבינו השומעים מלשונו שהוא אוסר עצמו לעולם ונמצא מבטל בלבו מה שהוא מכוין להשמיע הרי הוא כעין מבטל מה שאמר בלבו ומתוך כך לא הותר אלא במקום אונס אף לתלמיד חכם הוא במקום אונס הותר לכל לסמוך על דברים שבלב כגון אם ישביעוהו אנסים בהכרח על אי זה דבר ישבע ויהא בלבו היום או שעה אחת או כפי מה שיראה לו לפי ענין השבועה הא שלא במקום אונס אף לתלמיד חכם אסור ומה שאמרו במסכת כלה ברבי עקיבה שהיה נשבע לאשה אחת שיביאנה לחיי העולם הבא אם תגלה לו ענין בנה לברר מה שהיה אומר בעז פנים שהוא ממזר ובן הנדה והיה מבטלה בלבו אף זה צד אונס היה כדי לברר ענינו אם יש לחוש בביאתו בקהל אם לאו וכן אף לברר הלכתו וקבלתו:",
+ "נדרי אונסין שהזכרנו כבר ביארנו במשנתנו שאף בשבועה כן לדעת בית הלל שהלכה כדבריהם ואף לענין שאלה נדר ושבועה שוין ר\"ל ששניהם בדין שאלה כמו שהתבאר ומה שאמרו לא יפתח לו בשבועה ר\"ל שלא ישראל לפתוח לו בחרטה או בפתח לשבועה מפני שאין בה שאלה בית שמאי היא ואין הלכה כדבריהם:",
+ "המשנה השניה אינה מכונת הפרק אלא מתוך שנתעסק במשנה זו בנדרים שאין פיו ולבו שוין בהן נתגלגל בענין זה שהוא הקדש שאין פיו ולבו שוין בו על הדרך שיתבאר והוא שאמר הרי הנטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות וטלית זו קרבן אם אינה נשרפת יש לה פדיון הרי הנטיעות האלו קרבן עד שיקצצו טלית זו קרבן עד שתשרף אין להם פדיון:",
+ "אמר הר\"ם ביאור זאת המשנה שהוא כאשר אמר הרי הנטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות היום ועבר היום ולא נקצצו הנה עליו שיפדם מיד ההקדש כדין קדשי בדק הבית כלם אשר יפדה מיד הגזבר אולם כאשר אמר הרי אלו הנטיעות קרבן עד שיקצצו אי אפשר לפדותם עד שיקצצו לפי שאם פדאם קודם קציצה הנה כאשר יצאו לחולין תשובו הקדש לפי שכבר שמהו קדש עד שתקצץ וכאשר תקצץ אם יפדו אותה ותצא לחולין ואם פדאה זולתו ואפילו קודם שיפסקו אותה אינן חוזרות נקדשות אלא תצא לחולין וכן הדין בטלית ומה שדומה לזה:",
+ "אמר המאירי נטיעות האלו קרבן וכו' וקודם שנכנס בביאורה של משנה זו צריך שתזכור מה שכתבנו בשלישי של שבועות שכל האומר סתם ככר זה הקדש או ככר זה קרבן הואיל ואסרו לכל העולם כל הנהנה בו מעל בין הוא בין אחר ומביא קרבן מעילה ואחר שחל עליו שם הקדש והוא דבר שאינו קדוש קדושת הגוף יש לה פדיון ותופסת פדיונה להקדש ויוצאה לחולין והוא הדין בככר זה קונם הואיל והוא אוסרו לכל העולם והוא שאמרו יש מעילה בקונמות אבל אם אמר ככר זה עלי הקדש או עלי קרבן שנמצא שלא אסרה אלא לעצמו הוא מעל אם נהנה אע\"פ שאינה הקדש או קרבן אצל אחרים אבל חבירו לא מעל לפיכך אין לו פדיון שאין פדיון אלא בדבר שגופו קדוש אבל דבר שאין גופו קדוש אלא שהוא מוקדש עליו אין זה אלא איסור בעלמא עליו ואין פדיון באיסורין וכן אם אסרה על אחר כגון ככרי על פלוני הקדש או קרבן זה שנאסרו עליו מעל ולא אדם אחר ולפיכך אין לה פדיון ואף זו לא אמרו שמעל אלא שהודרו בלשון הקדש או קרבן שלענין זה לשון קרבן מובן בענין הקדש אבל אם נדר בלשון קונם שהוא מיוחד בלשון נדר הואיל ולא אסרה אלא לעצמו או לאחר ולא לכל העולם וכן שלא אסרה אף לעצמו או לזה אלא בלשון קונם אין כאן מעילה כלל שהנדר זדונו במלקות ושגגתו בלא כלום ועל זה אמרו נטיעות הללו קרבן אם אינן נקצצות טלית זה קרבן אם אינה נשרפת יש לה פדיון ר\"ל שהקדש חל עליהם להביאם לכלל פדיון מיד הגזבר כדין קדשי בדק הבית:"
+ ],
+ [
+ "ושאלו בגמרא היכי נדר ופירשו בתוספות שהרי משמעו של לשון זה שאם אין נקצצות לעולם יהו הקדש והרי הדבר תלוי ועומד אם יקצצו אם לאו והיאך הקדש חל בהם עד שיאמר שיש לה פדיון שמא עדין יקצצו וכן בטלית זה יהא עליו קרבן אם אינה נשרפת היאך חל עליה הקדש והרי הדבר תלוי ועומד שאם ישרף לא יהא הקדש ושמא ישרף עדין ופירשוה אם אינה נשרפת היום אם אינה נקצצת היום ואם תאמר זו מה הוצרכה חזרו ופירשוה דאיכא זיקא נפישא ר\"ל רוח גדולה והוא מתירא על הנטיעות וסבור שיקצצו על ידי הרוח ר\"ל שישברו וכן יש שם דליקה וסבור על הטלית שתשרף ומתוך שהוא סבור עליהם כך הוא מקדיש זאת הנטיעות אם לא יקצצו היום מחמת הרוח ואת הטלית אם לא תשרף היום מפני הדליקה והדברים מוכיחים שאם לא היה בדעתו כך לא היה מקדישם ונמצא שאין פיו ולבו שוין ואע\"פ כן לימד שהן קדושות אחר שעבר היום ולא נקצצו הנטיעות ולא נשרף הטלית ואע\"פ שלא אמרה בלשון הקדש אלא בלשון קרבן והקרבן הוא מעין קונם ואין פדיון (אלא) בשאסרן על עצמו או על אחד לבד כמן שהקדמנו ופודה אותם מיד הגזבר ויוצאות לחולין:",
+ "ושאלו עוד בגמרא ליתני קדושות וארישא קאי כלומר מה לו לומר יש להן פדיון ותירץ דמשום דסיפא איצטריך למתני אין להן פדיון כמו שנבאר תנא רישא יש להן פדיון ויש גורסין ולתני קדושות ואינן קדושות וקאי נמי אסיפא והיא נוסחא משובשת:",
+ "הרי הנטיעות האלו קרבן עד שיקצצו כלומר מעכשו עד שיקצצו כלומר שאם נקצצו יחזרו חולין וכן טלית זה יהא הקדש עד שישרף כלומר הא משנשרף אפילו קצתו יהא חולין אין להם פדיון ר\"ל קודם קציצה שאפילו פדאם הרי פדיון קדוש ואם לא יצאו לחולין לגמרי אלא שיצאו רגע לחולין להתפיס פדיונם וחזרו מיד להיות הקדש על פי תנאו שהתנה שיהו הקדש עד שיקצצו אבל לכשיקצצו אם צריכות פדיון אם לאו יתבאר בסמוך ופרשו בגמרא דוקא בפדאן הוא אבל אם פדאום אחרים שהרי אדם יכול לפדות הקדש חבירו אין חוזרות לקדושה משנפדו כלל ומותרות אף למקדיש שהרי הדבר מאותו הפודה הוא עד זמן הקדשו ר\"ל עד שיקצצו ואין בידו להקדיש מה שאינו שלו ואחר שאין הוא יכול להקדיש אינו חוזר לקדושה מאליו מחמת הקדשו הא פדאן הוא חוזרות וקדושות:",
+ "ושאלו בגמרא ולעולם כלומר לא יהא להם פדיון מעולם אף לאחר קציצה ותירץ שלא דברו במשנתנו אלא קודם קציצה אבל כל שלאחר קציצה נחלקו בה לדעת בר פדא צריכות פדיון ומשפדאן פעם אחת דיו ואין חוזרות לקדושה כלל ולדעת עולא אין צריכות פדיון אלא נהנה בהם מיד ולענין פסק נראה שהלכה כעולא וכן פסקוה גדולי המחברים בחבוריהם אע\"פ שבפירושי המשנה כתבוה כבר פדא ומכל מקום גדולי הדורות פסקו כבר פדא שצריכות פדיון אף לאחר קציצה ולדעתם כל שאמר דבר זה קדוש עד זמן פלוני כשיגיע הזמן צריך פדיון ואפילו בקדושת דמים ואצ\"ל בקדושת הגוף ולפי דרכנו למדנו ממשנתנו שהמקדיש לבדק הבית חפץ עד זמן פלוני אפילו פדהו כמה פעמים אינו יוצא לחולין עד אותו זמן אלא אם כן פדאו אחר וכן כתבוה קצת מפרשים:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "האומר לאשה הרי את מקודשת לי היום ולמחר אי את אשתי הרי זו מקודשת לעולם ר\"ל שאף למחר לא הופקעו הקדושין מאליהם אלא אם בא למחר להפקיע עצמו ממנה צריכה גט שהקדושין מאחר שהן חלים אין להם הפסק ובאחרון של גטין שאלו במגרש שאמר היום אי את אשתי ולמחר את אשתי ופסקנו בה לדעת קצת כיון ד��סקה פסקה כלומר ומגורשת לעולם שמאחר שחל הגט אין לו הפסק וזו נמשכת לחבירתה שבכאן אלא שיש פוסקים שאינה מגורשת כלל ואף זה אפשר לישבה עם זו ויראה טעם הדבר שהאשה קנין הגוף הוא וכל שקדשה לזמן אינו אלא קנין פירות ונמצא שאין קנינה כלום אם כן מאחר שהקנין חל לגמרי הוא חל ובגירושין כל ששיירה לאחר זמן לעצמו הרי אין לשני בה אלא פירות ואחר שכן הואיל ולא נפקע קנינו לגמרי לא נפקע לכלום ואינה מגורשת:",
+ "מי שאמר שור זה עולה כל שלושים יום פירשו בתלמוד המערב במסכת קדושין פרק שלישי שלאחר שלשים יום יצאה לחולין מאליה הרי את מקודשת שלשים הרי היא מקודשת לעולם מה בין הקדש מה בין אשה מצינו הקדש יוצא בלא פדיון ולא מצינו אשה יוצאה בלא גט והיכן מצינו הקדש יוצא בלא פדיון במקדיש שדה מקנה ומכל מקום בסוגיא זו יראה שאינה יוצאת בלא פדיון ולא סוף דבר בשהקדישה שלשים יום לבד שכוונתו להיות יוצאה לחולין אלא אף בשכונתו להקדש אחר ר\"ל שאמר כל שלשים תהא עולה ולאחר שלשים תהא שלמים לא אמר כלום והרי היא עולה ואפי' מקדושה קלה לקדושה חמורה כגון כל שלשים יום תהא שלמים ואחריהן עולה שהיא שלמים אף לאחר שלשים ומכל מקום אם אמר לדמים כגון שאמר דמי שור זה עולה כל שלשים ואחריהן שלמים או דמי שור זה שלמים כל שלשים ואחריהן עולה דבריו קיימין ואם הקריב דמיה הן תוך שלשים הן לאחר שלשים יעשה כפי נדרו והוא הדין שאם לא אמר ואחריהן כך שיוצאה לחולין לאחר שלשים מאליה וזו נמשכת לדעת עולא מכל מקום בגמרא הקשו ממנה לבר פדא שהיה אומר קדושת דמים לא פקעא בכדי ואף הוא קשה לדעת הפוסקים כבר פדא אלא שרב פפא תירצה לדעתו הכי קאמר אם לא אמר מעכשו שלמים לאחר שלשים הויא עולה ור\"ל וכל הבריתא מתפרשת בדרך זה ורישא קאמר האומר שור זה עולה כל ל' יום ולאחר שלשים יום שלמים הרי זה עולה דקדושה לא פקעא וכן אפילו אמר כל שלשים יום שלמים ואחריהן עולה הרי זו שלמים שאף קדושת דמים לא פקעא אבל אם לא אמר מעכשו עולה אלא שאמר לאחר שלשים יום תהא שלמים לאחר שלשים נעשית שלמים וכן אם לא אמר מעכשו שלמים אלא שאמר לאחר שלשים יום תהא עולה לאחר שלשים יום נעשית עולה ואינו יכול לחזור תוך שלשים יום הא כל שאמר כל שלשים יום עולה או שלמים אינה יוצאת מקדושתה הראשונה ואפי' אמר לדמים שאף קדושת דמים אינה נפקעת וכשמוכרה מקריב מן הדמים כהקדש הראשון וכבר פדא ואף גדולי המפרשים פסקוה כן בהגהותיהם והביאו ראיה ממה שאמרו הקדיש זכר לדמיו הוא עצמו יקרב עולה אלמא כי אמר לדמי נמי קדוש קדושת הגוף ואף אנו נאמר שאף קדושת דמים אינה נפקעת:"
+ ],
+ [
+ "אף ע\"פ שביארנו בהקדש שאם אמר הרי זו עולה או שלמים לאחר שלשים שההקדש חל לאחר שלשים ואינו יכול לחזור בו בתוך שלשים באשה אינו כן אלא כל שאמר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים אם בא אחר וקדשה בתוך שלשים מקודשת לזה השני ואף לכשיגיעו שלשים אין לראשון בה כלום וכן אם חזר בו הוא או חזרה היא אינו כלום שמאחר שלא חלו הקדושין עדין יכולים הם לחזור והקדש שאני שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט הא אם לא קדשה אחר בתוך שלשים יום וכן שלא חזרו בהם לא הוא ולא היא כשיגיעו שלשים יום מקודשת גמורה ואפי' נתאכלו המעות קודם שיגיעו שלשים יום וכבר ביארנוה בשלישי של קדושין במשנה השניה ומכאן למדו קצת מפרשים שהאומר סלע זו לצדקה לאחר שלשים יום אינו יכול לחזור דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט:",
+ "יש חולקין בפסק זה לומר שהאומר שור זה עולה לאחר שלשים יום יכול לחזור בו ואומרים שלא תרצה רב פפא אלא לדעת בר פדא והפוסקים כמותו ודאי יש להם לומר כן אבל לעולא יכול לחזור ואף בתלמוד המערב נחלקו בה בראשון של קדשין והוא שאמרו שם רבי אבהו בשם רבי יוחנן הרי זו עולה לאחר שלשים יום מכרה בתוך שלשים יום אינה מכורה הקדישה לא קדשה לידא מילא לאחר שלשים אלא לשייר לו גיזה ועבדה לתוך שלשים וחרינא אמר בשם רבי יוחנן מכרה מכורה חזר ולקחה בתוך שלשים חל עליו הקדש לאחר שלשים לא חל עליו הקדש ועוד שנו שם בפרק שלישי רבי בון בעי קומי ר' זעירא תמן איתמר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והכא איתמר מכרה תוך שלשים מכורה תמן באומר שכבר ברם הכא באומר לאחר שלשים וכי תימא מאי האי דנקט מכרה מכורה ליתני חזר בו רשאי אין הכי נמי אלא אידי דבעי למתנא חזר ולקחה תוך שלשים חל עליה הקדש לאחר שלשים לא חל עליה הקדש נקט לה במכרה:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו בהרי נטיעות אלו קרבן עד שיקצצו שאם פדאן עד שלא נקצצו חוזרות וקדושות ודבר זה לא נחלק בו שום אדם ומה שאמרו בסוגיא זו לבר פדא דאמר וכו' לאו לישנא דיוקא הוא שזה דברי הכל היא אלא ששאלו בה לברר מתוכה מה שנסתפקנו במקום אחר בנותן שתי פרוטות לאשה אחת שתתקדש לו במה עכשו ואחת שתתקדש בו לכשיגרשנה שיהיו קדושין כשם שבכאן חלה קדושה אחר שלשים אחר הפדיון מכח הקדש הראשון כך יחולו אותן קידושין אחר הגירושין מכח קידושין הראשונים הואיל ומאותה שעה קדשה לאחר שיגרשנה ודחאוה לומר שאינו דומה דהתם כפדאוהו אחרים דמיא שהרי יצאה מרשות הבעל לגמרי ע\"י הגרושין ואותה שעה אין לו עליה כלום אבל כאן הואיל ופדאן אין מוחה בידו שיעכב הקדושה שלא תחול אחר הפדיון וכבר ביארנו שאף בזו שבמשנתנו אם פדו אחרים שהרי אדם פודה הקדש חברו אין חוזרות לקדושתן ושמא תאמר תפשוט דלא הוו קידושי אינו כן שזו דרך דחייה אמרה ומכל מקום אין דמיון גמור ביניהם שזו לאחר שפדאוהו אחרים אין כח בו להקדיש מה שאינו שלו כמו שביארנו במשנתנו אבל אשה זו הואיל ושניהם רוצים והיה בידם בשעה ראשונה להתקדש לעולם אפילו שבשעה שנתגרשה יצאה מרשותו לגמרי אפשר שמקודשת ומתוך כך פסקו בה גדולי הדורות שלאחר שתתגרש תהא מקודשת מספק ויש פוסקין שמקודשת ממה שאמר האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה הואיל ובידו עכשו להקדישה שהרי לא מכרה עדין וכן מפרשין בזו שבמשנתנו שאם אמר נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו ואם יפדום אחרים לשאקחם מהם יהיו קדושים שהם קדושים:",
+ "יש למדים ממשנתנו לענין דיני ממונות שאם אמר אחד לחבירו שדה זו נתונה לך מעכשו עד שאלך לארץ ישראל שאם חזר ולקחה ממנו קודם שיעלה חוזר וזוכה בה שכך אמר לו לעולם תהא שלך עד שאעלה אבל אם קנאו אחר ובא הנותן וקנאו מן הלוקח אינה חוזרת למקבל וכמו שפירשנו בפדאן אחרים ואין הדברים נראין שהמקבל אינו בדין זה ולא אמרוה אלא בענין איסורין שבאמירה בעלמא הוא נעשה ואין זה יותר משהיה השדה שלו לגמרי ומכל מקום הם סיימו את דבריהם שאם לא אמר לו מעכשו אלא קנה בחזקה עד שאעלה וחזר וקנאה אינה חוזרת לו שכבר כלתה חזקתו אבל אם קנאו בכסף קונה כלו מעכשו ואפילו נתאכלו המעות כענין האומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שלשים וכו' והדברים נראין כמו שכתבנו ואף באומר כן לעניים יראה לי שדינם כהדיוט אלא שיש מחמירין לדון בהם אמירה כמסירה והדבר נ��ה למעשה אע\"פ שלהלכה יש לפקפק בו:",
+ "המשנה השלישית והכוונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר הנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה מיושבי היבשה אסור ביורדי הים שיורדי הים בכלל יושבי היבשה לא כאלו ההולכים מעכו ליפו אלא מי שדרכו לפרש:",
+ "אמר הר\"ם פירוש מפרש יקרא רוכב הים באמצעיתה וירחקו מהארץ מרחק רב אולם מעכו ליפו הנה הם ילכו על שפת הים קרוב מהארץ:",
+ "אמר המאירי הנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה שאלו רצה לידור ביושבי היבשה לא היה פורט יורדי הים שהם המיעוט אלא דעתו על יורדי הים לבד ואסור בהם ומותר ביושבי היבשה נדר מיושבי היבשה אסור אף ביורדי הים שדרך בני אדם כשרוצים לידור מכל העולם מזכירין דרך כלל יושבי היבשה והוא שאמר שיורדי הים בכלל יושבי היבשה הם שכל שיורדי הים עיניו נשואות תמיד מתי יגיע זמנו לצאת ליבשה ואמר אחר כן לא כאלו ההולכים מעכו ליפו אלא במי שדרכו לפרש ונחלקו בגמרא בלשון זה רב פפא ורב אחא שלדעת אחד מהם ארישא מהדר כלומר אשנדר ביורדי הים שפירשנו שביורדי הים מיהא אסור דוקא במפליגים אבל באלו ההולכים מעכו ליפו שאינם מפליגים אלא שהולכים על שפת הים מותר שאין אלו נקראים יורדי הים ולדעת האחר אסיפא קא מהדר כלו' זה שביארנו בנודר ביושבי היבשה שאסור ביורדי הים שאף הים בכלל יושבי היבשה הם לא סוף דבר בהולכים על שפת הים אלא אף במפרשים ומפליגים הא מכל מקום בנודר מיורדי הים שאסור ביושבי היבשה אף בהולכים מעכו ליפו כן ולענין פסק הלכה בשניהם וכל שנדר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה ואסור ביורדי הים המפליגים אבל ההולכים על שפת הים מותר בהם ואם נדר מיושבי היבשה אסור ביורדי הים אף במפליגים וכל שכן בהולכים על שפת הים ויש פוסקין כלשון אחרון וכן נראה דעת גדולי המחברים ואין בדבר הכרח אלא שהדעת נותנת כדעת הראשון:",
+ "ובתלמוד המערב אמרו נדר מיורדי הים לאחר שלשים ונעשו בני יבשה ר\"ל שנדרו מיורדי הים לכשיגיעו שלשים שנמצא שאין הנדר חל עד שלשים מהו באותם שהיו בים בשעת הנדר ויצאו להם כשהגיעו שלשים ונעשו בני יבשה פלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא לרבי ישמעאל דאמר אחר שעה שהנדר חל בה מותר לרבי עקיבא דאמר אחר שעת אמירה אסור והלכה כרבי עקיבא וסיום הירושלמי ובאילין טלייתא צריכא כלומר כאלו שיורדים לטייל על שפתו בדוגיות צריך ללמוד אם הם בכלל יורדי הים אם לאו:"
+ ],
+ [
+ "משנה הנודר מיורדי הים מותר ביבשה ר\"ל ביושביהם מיושבי היבשה אסור ביורדי הים שיורדי הים בכלל וכו' הנודר מרואי חמה אסור אף בסומים שלא נתכון זה אלא במי שהחמה רואה אותו:",
+ "אמר הר\"ם פי' זה כלו מבואר והוא ידבר במלוה המפורסמת המורות אצלם בזמן ההוא והעיקר כלו אמרם בנדרים הלך אחר לשון בני אדם:",
+ "אמר המאירי הנודר מרואי חמה אסור אף בסומין שלא נתכון זה אלא למי שהחמה רואתהו כלומר שמשתמש ונהנה בתועלתה שאם לא היה מתכוין אלא לרואים היה לו לומר מן הרואים פני חמה אלא שכונתו במי שחמה רואתהו ופרשו בגמרא שאסור בכל הבריות חוץ מדגים ועוברים שאינם אצל חמה לא רואים ולא נראין בשעה שנדר ומותר בהם וגדולי המחברים השמיטוה ולא ידעתי למה:",
+ "משנה הנודר משחורי הראש אסור בקרחים ובבעלי שיבות ומותר בנשים ובקטנים שאין נקראין שחורי הראש אלא אנשים:",
+ "אמר המאירי הנודר משחורי הראש אסור אף ב��רחים אע\"פ שאין להם שער ובבעלי שיבות אע\"פ ששערם לבן ופרשו בגמרא הטעם מפני שכונתו לומר במי ששחרותו נותנו להכיר לבני אדם שהוא איש ושהוא גדול עד שאדם מסמנו בכך אבל נשים אין שחרות שערם ניכר מפני שהן מכסות ראשם לעולם ואין שער שלהם נותנתן להכיר לבני אדם והקטן אין מכירין בשחרותו אם הוא זכר או נקבה שכל שהוא קטן הן זכר הן נקבה מגלה ראשו לעולם ואין שחרות שער שלהם נותנת לבני אדם היכר אם זכר אם נקבה ששניהם הולכים מגולי הראש לעולם ומתוך כך אין נקראין שחורי הראש אלא אנשים וגדולים שפעמים גדולים הולכים בגלוי הראש ופעמים בכסוי הראש שמתוך ראיית שערם הם נכרים באנשים ומפני שרוב האנשים שחורי הראש יש לדון שעל כל האנשים הוא אומר כן ואפילו קרח ובעל שיבה במשמע דשחורי הראש דקאמר לאו דוקא שיהא עכשו שחור הראש אלא שהוא מאותם שמתארים אותם בשחורי הראש והם אנשי' גדולים ומתוך כך אסור באלו ומותר בנשים וקטנים ופירשו בגמרא מדלא קאמר מבעלי השער ויראה מכאן שאם אמר מבעלי השער שמותר בקרחים ובבעלי שיבה ואיני מבין בבעלי שיבה אמאי ושמא לאו אבעלי שיבה מהדר אלא אקרחים ר\"ל שמותר בקרחים וכן הדברים נראין וגדולי המחברים לא כתבוה אלא שחדשו בה שאם נהגו לקרות שחורי הראש אף לנשים וקטנים אסור בכל ולדעתי כל שהוא כן מותר בבעלי שיבה שכל שנוהגין כן אין כונתם בקריאת שחורי הראש אלא מצד הילדות:",
+ "משנה הנודר מן הילודים מותר בנולדים מן הנולדים מותר אף בילודים וחכמים אומרים לא נתכון זה אלא במי שדרכו להולד:",
+ "אמר הר\"ם פירוש ענין ילודים היה אצל ההמון בזה העת אשר כבר נולדו וענינו נולדים אשר יולדו בעתם ושיעור המשנה כן הנודר מן הילודים מותר בנולדים מן הנולדים אסור בילודים רבי מאיר אומר אף הנודר מן הנולדים מותר בילודים וחכמים אמרו בענין נולדים מי שדרכו להולד ר\"ל מה שדרכו שיולד בדומה לו כמו האדם ובעלי הארבע מבעלי חיים לא מי שדרכו שיוליד ביצה כמו מיני הדגים והעופות:",
+ "אמר המאירי הנודר מן הילודים ר\"ל שכבר נולדו ומלה זו שקורין בה הילודים בשורק הואו מלשון הילוד החי ויש קורין הילודים בחולם הלמד מלשון העם הילודים והכל אחד ואמר שמותר בנולדים ר\"ל הנולדים אחר נדרו הא נדר מן הנולדים אסור אף בילודים ורבי מאיר מתיר אף בילודים ושאלו בגמרא אלא במאי אסיר ותירצו את דבריו שאף הנודר בנולדים מותר בילודים שאין משמע של נולדים אלא הנולדים אחר נדרו וכדכתיב הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו ועדין אף מנשה לא נולד ואע\"פ שמצינו שני בניך הנולדים לך וכבר נולדו מכל מקום קרא משמע הכי ומשמע הכי ולשון בני אדם הוא לקרא נולד לעתיד ואין המקרא מכחישו והלכה כתנא קמא שאם נדר מן הילודים מותר בנולדים הא מן הנולדים אסור בילודים שלא נתכון אלא ממה שדרכו להוליד כגון אדם ובהמה וחיה אבל אותן שדרכן להטיל ביצים כגון דגים ועופות מותר בהם וכן הלכה ולפי דרכנו למדנו שאדם נודר ממי שלא בא לעולם ר\"ל שאוסר הנאת העתיד ליולד על עצמו אע\"פ שאי אפשר לאסור הנאתו על העתיד ליולד כמו שנבאר למטה:"
+ ],
+ [
+ "משנה הנודר משובתי השבת אסור בישראל ואסור בכותים מאוכלי השום אסור בישראל ואסור בכותים מעולי ירושלם אסור בישראל ומותר בכותים:",
+ "אמר הר\"ם הנה אבאר לך בזאת המסכתא שהיה מנהגם לאכול השום בערב שבת בהכרח והיו הכותים יתעיבו ירושלם וישנאו אותה יותר מכל הארצות וסבת זה מה שהתבאר בספר עזרא כל שכן שלא יעלו לחוג אליה:",
+ "אמר המאירי הנודר משובתי השבת אסור בישראל ובכותים מפני שסובר גירי אמת הם ונמצאו מצווים אצל השבת ומותר בגוים שאפילו היו מקיימים אותו אין כונתו אלא על המקיימים מצד המצוה ר\"ל שמצווים ועושים וכן הדין בנדר מאוכלי השום ר\"ל בלילי שבת שכך היא תקנת עזרא כדי להרבות הזרע לתשושי כח העמלים בתורה שבאים לקיים מצות עונה מדכתיב אשר פריו יתן בעתו כמו שביארנו בכתובות אסור בישראל ובכותים ומותר בגוים מעולי ירושלים בישראל ובכותים ומותר בגוים מעולי ירושלם אסור בישראל ומותר בכותים שאע\"פ שמצווים אינם עולים מצד שדמות יונה מצאו בהר גריזים ועבדוה וכל שכן בגויים ומשנה זו אף היא הלכה אלא שעכשו עשו את הכותים כגוים גמורים ומותר בהם וגדולי המחברים שהביאו בה את הכותים נראה שדרך שטפא כתבוה:",
+ "משנה קונם שאני נהנה לבני נח מותר בישראל ואסור באומות שאיני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל ומותר באומות שאיני נהנה לישראל לוקח ביתר ומוכר בפחות שישראל נהנים לי לוקח בפחות ומוכר ביתר שומעין לו שאיני נהנה להם והן לי יהנה לאומות:",
+ "אמר הר\"ם יתבאר בפסוקי התורה שזרע אברהם בסתם אמנם הוא זרע יעקב לבד והוא מאמר האל ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וזה לא היה זולת זרע יעקב ולזה יותר לו ההנאה אפילו בעשו וישמעאל:",
+ "אמר המאירי קונם שאני נהנה לבני נח מותר בישראל שמשנתקדש אברהם לא נתיחסו ישראל אלא לאברהם ואסור באומות העולם שכולן מתיחסות לנח ונקראים בני נח קונם שאני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל ומותר באומות העולם ואפי' בבני ישמעאל דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע וכן אף בבני עשו דכתיב כי ביצחק ולא כל יצחק ונמצא שאין נקרא זרע אברהם אלא זרעו של יעקב וכדכתיב כי גר יהיה זרעך וכו' ולא היה אלא בזרעו של יעקב:",
+ "קונם שאני נהנה לישראל שנמצא הוא מודר מן האחר ונאסר בהנאתו הרי זה יכול ליקח ביתר ר\"ל ביוקר ומוכר בפחות ר\"ל בזול שהרי נפסד הוא ואינו נהנה ואפילו לקח ביתר ונתיקר בידו אין זו הנאה הבאה מחמתם אלא מאליה ומכל מקום בשעת המשא ומתן נפסד הוא בין במקח בין במכירה:",
+ "קונם שישראל נהנה לי שנמצאו האחרים מודרים ולא הוא לוקח מהם בפחות ומוכר להם ביתר אם שומעין לו בכך ונמצאו נפסדים ואין נהנין ואין גוזרין שלא ימכור מגזרה שלא יקח וכתבו גדולי המחברים הטעם שלא נדר מאיש אחד שנגזור עליו אלא מאומה אחת ודעתו היה שאם אי אפשר לו לישא וליתן ישא ויתן עם אחר ונראה מדבריהם שאם נדר מאחד לבד שגוזרין בו ואין זה נראה מן הגמרא אלא אף ביחיד ליחיד לוקח בפחות ומוכר ביתר אבל שוה בשוה לא:",
+ "ומכל מקום בגמרא נתחדש בו דבר והוא שהענין תלוי בדבר שנושאין ונותנין בו במכירתו שוה בשוה אם יש בו הנאה לשניהם או הנאה ללוקח ולא למוכר או למוכר ולא ללוקח וכלל הדברים שכל שהוא נמכר בנקל הרבה ובמהירות מרוב חשיבותו והוא הנקרא כאן זבינא חריפא כל שנמכר שוה בשוה הוא הנאת לוקח וכל שהוא גרוע והוא הנקרא כאן דרמי על אפיה דמוכר הוא הנאת מוכר כל שמוכרו שוה בשוה וכל שהוא ממוצע בין שני אלו והוא הקרוי כאן זבינא מציעתא הוא הנאה ואינו הנאה לשניהם ר\"ל פעמים שנהנה בה המוכר (ופעמים שנהנה בה המוכר) ופעמים שנהנה בה הלוקח:",
+ "והעולה ממנה לענין פסק הוא שבקונם אני נהנה לישראל שנמצא הוא האסור אינו לוקח מחבירו שהדיר הוא את עצמו ממנו שוה בשוה בזבינא חריפא שהרי אף שוה בשוה הנאת לוקח וכל שכן שאינו לוקח בפחות אבל לוקח הוא ביתר ולא עוד אלא אף בזבינא מציעאה ר\"ל שאינה חריפא כל כך הדין כן שמכל מקום פעמים שהיא הנאת לוקח אבל לוקח הוא ממנו זבינא דרמי על אפים דמוכר שוה בשוה שהרי זו הנאת מוכר הוא ולא של לוקח אלא שמכל מקום אף זה לא יקח בפחות ואם אמר קונם שישראל נהנים לי שנמצאו הם האסורים הדברים בהפך וכענין שכתבנו ונמצא שבמשנתנו שאסר בכלל כל שוה בשוה פרושו בזבינא מציעא ואם שניהם מודרים זה מזה כל משאם ומתנם אסור בין בפחות בין ביתר הן שוה בשוה בין בזבינא חריפא בין במציעתא בין ברמי על אפיה והוא שאמר שאני נהנה להם והם לי יהנה באמות העולם כלומר הא בישראל אסור בכל משא ומתן וגדולי המחברים ראיתי שסתמו הדברים במשנתנו ולא הפרישו בה בין מכר למכר והדברים מתמיהים ומה שכתבנו שאינו לוקח שוה בשוה לא סוף דבר בנכסים שהן בעולם בשעת הנדר אלא אף בנכסים הבאים לאחר מכאן ולא סוף דבר בקונם שאני נהנה שהרי אדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם אלא אף בקונם שהם נהנים לי ואע\"ג דקיימא לן אין אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו הואיל ואין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו כמו שיתבאר למטה בפרק שתוף פרשו גדולי הדור דההיא בשפרש לגמרי דבר שלא בא לעולם כגון פירוש דקל או פירות שאני עתיד לקנות וכן יראה להם שאם אמר נכסי עלך אינו אסור אלא בנכסים שהיו לו באותה שעה או שמא אף בחלופיהן מפני שהם דומים לגדולים וכמו שנשאלה למטה בפרק שתוף כמו שיתבאר אבל כל שאוסר הנאתו על חבירו יש במשמע כל הנאתו בין הנאת גופו בין הנאת נכסיו והלכך כל הנאה הבאה למודר מן המדיר אסור אע\"פ שאין ההנאה בעולם בשעת הנדר הואיל והמודר בעולם ומכל מקום הדבר פשוט שאינו יכול לאסור הנאתו למי שלא בא לעולם אע\"פ שיכול לאסור הנאת מי שלא בא לעולם על עצמו כמו שביארנו למעלה:",
+ "משנה קונם שאיני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי האומות שאיני נהנה למולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי האומות שאין הערלה קרויה אלא לשם גוים שנאמר כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב ואמר והיה הפלשתי הערל הזה וגומר ואומר פן תשמחנה בנות פלשתים פן תעלוזנה בנות הערלים רבי אלעזר בן עזריה אומר מאוסה הערלה שנתגנו בה רשעים שנאמר כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב רבי ישמעאל אומר גדולה המילה ששלש עשרה בריתות נכרתו עליה ר' יוסי אומר גדולה המילה שהיא דוחה את השבת החמורה רבי יהושע בן קרחה אומר גדולה היא מילה שלא נתלה למשה הצדיק עליה מלא שעה רבי נחמיה אומר גדולה המילה שהיא דוחה את הנגעים רבי אומר גדולה היא המילה שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה שנאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה רבי אומר גדולה המילה שכל המצות שעשה אבינו אברהם לא נקרא שלם עד שמל שנאמר התהלך לפני והיה תמים ואומר ואתנה בריתי ביני וביניך וארבה אותך במאד מאד דבר אחר שאלולי היא לא ברא הקב\"ה את עולמו שנאמר כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה וגו' אמר המאירי קונם שאני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי אומות העולם שאין כונתו אלא לאותם המחזיקים במצות מילה ואף ערלי ישראל מחזיקים במצות מילה הם אלא שנשארו ערלים לסבה כגון שמתו אחיו מחמת מילה לאי זה אונס ובתוספות פירשוה אף במשומד לערלות שאין ערל סתם נאמר אלא על הגוי וכן אם אמר שאני נהנ�� למולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי אומות העולם:",
+ "ולמדת דרך כלל שיש מלות כוללות יתר ממה שלא נתפרש בהם ויש מלות פרטיות שאינן כוללות אלא מה שנתפרט כגון מה שביארנו ביושבי היבשה שהן כוללות אף יורדי הים ויורדי הים אינם כוללים יושבי היבשה ומכאן אמרו בתוספתא במסכתא זו פרק שני שהנודר מישראל אסור בגרים אבל אם נדר בגרים מותר בישראל וכן הנודר מישראל אסור בכהנים ולויים אבל הנודר מכהנים ולויים מותר בישראל וכן הנודר מן הכהנים מותר בלויים נדר בלויים מותר בכהנים ופירוש הדברים שאין פרט אחד נכנס בתוך חבירו כלל וגדולי המחברים הביאו גם כן שהנודר מבניו מותר בבני בניו וכן היא בתוספתא וכן אנו דנין להתיר בבנות ואע\"פ שבתלמוד המערב שבמסכת כתובות אמרו על מי ששלח כלים ממדינת הים ואמר אלו לבני שהבנות בכלל כבר פירשנוה בתשיעי של בתרא במה שראוי מהם לבנות ומדין אומדנא דמוכח שהרי אמרו שם שאם אמר בשעת מיתה אלו לבני אין הבנות בכלל ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכן בכל כיוצא בזה ודברים אלו כולן בין בנדר בין בשבועה הן:",
+ "ואחר כך נתגלגל במשנתנו להפליג במצות מילה ואומר גדולה מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות וכשעיינו בשניהם לא מצינו בפרשת מילה אלא י\"ב בריתות א' ואתנה בריתי ביני ובינך ב' הנה בריתי אתך ג' והקימותי את בריתי ביני ובינך ד' לדורותם לברית עולם ה' ואתה את בריתי תשמור ו' זאת בריתי אשר תשמרו ז' והיה לאות ברית ח' והיתה בריתי בבשרכם ט' לברית עולם יו\"ד את בריתי הפר י\"א והקמותי את בריתי [אמנ\"ה דכלא כי כתוב אחריו לברית עולם ואם כן הם י\"ג בריתות מלבד ברית בין הבתרים] י\"ב ואת בריתי אקים את יצחק ומכל מקום פירשו בתלמוד המערב י\"ג בריתות אלו מביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר עד בריתי אקים את יצחק וברית זה ר\"ל ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר הוא בפרשת בתרים רבי יוסי אומר גדולה מילה שדוחה את השבת ר\"ל בזמנה ר' נחמיה אומר גדולה מילה שדוחה את הנגעים ר\"ל שאם היתה בהרת במקום מילה חותכה כדי לקיים מצות מילה אע\"פ שקציצת הנגע בלאו כדכתיב השמר בנגע הצרעת כמו שביארנו במקומו ומה שאמר גדולה מילה שלא נתלית למשה מלא שעה רומז על אמרו ויהי בדרך במלון ויבקש המיתו עד שהרגישה צפורה ומלה את בנה ר' אומר גדולה מילה שלא נקרא אברהם שלם עד שמל וממה שנאמר התהלך לפני והיה תמים הוא שמלת תמים כלומר שלם מלשון תורת ה' תמימה זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "הנוטל כלי מן האומן לבקרו כלומר לראות אם יישר בעיניו ויקחנו ונאנס בידו חייב שמשעה שהגביהו על דעת קנין נעשה ברשותו וחייב באונסין ואין צריך לומר בגניבה ואבידה אלא שגניבה ואבידה אינה מצויה לנוטל חפץ בידו וכן שלימדה באונסין וכל שכן בגניבה ואבידה ודוקא בזבינא חריפא שהוא חביב על הלוקח אבל בדרמי על אפיה דמוכר ר\"ל שהמוכר קץ בו פטור שאינו ברשות לוקח עד שיודיענו שהוא רוצה בו ושאף זה נאות לו ויגביה אחר הסכמתם על דעת מקח גמור אבל בזבינא חריפא אף בלא גמר קנין שביניהם קנאו להתחייב באונסין ואע\"פ שאינו שלו עדין מכל מקום לא גרע משואל ויראה לומר כן אף בשאין דמיו קצובין אלא שרוב מפרשים כתבו שאף זו דוקא בשדמיו קצובים והוא נוטלו לבקרו עד שאם יישר בעיניו יהא המקח נעשה מאליו ומתוך כך בזבינא חריפא אנן סהדי שהמקח יתקיים והרי הוא כאלו נעשה וחייב באונסין אבל בדרמי על אפיה שמא לא יישר בעיניו אע\"פ שהדמים קצובים ואין דנין את המקח כנעשה ואף שואל אינו שאף נטילתו להנאת המוכר הוא ואינו אלא כשומר שכר להתחייב בגניבה ואבידה אבל לא באונסין וכן בזבינא חריפא אלא שאין הדמים קצובין אף זה שמא לא יאותו זה לזה בדמי הכלי ואין דנין את המקח כנעשה להתחייב באונסיו אלא בגניבה ואבידה כשומר שכר וכן גדולי המחברים כתבוה בשדמיו קצובין ואיני מבין לדבריהם מה שאמרו אחר כך במקח חביב עד שיפסוק את הדמים וכו' והרי דמיו קצובים וכן לא ביארו אם חייב מיהא בגניבה ואבידה:"
+ ],
+ [
+ "הלוקח כלים מבית האומן לשלחם לבית חמיו ר\"ל לארוסתו והתנה במקחו על מנת שאם מקבלין ממנו יתן דמיהם כמו שהתנה ואם לא יקבלוה יהא נותן שכרו כפי טובת הנאה שיקבל מהם במה שמחזיקים לו טובה על שהוא משגיח בכך נאנסו בהליכה חייב שכל שלא נתברר אם יקבלום אם לאו הרי הם בחזקת לקוחים וחייב באחריותם ולא מפני שרוב חותנים מקבלים שהרי אין הולכין בממונות אחר הרוב אלא שמאחר שהורגלו לקבל חזקה הוא שיקבלהו והרי יש כאן רוב וחזקה וזו ודאי פירושו בשהדמים קצובים או שקצץ דמיהם עמו בחזרה פטור ר\"ל מן האונסין שמאחר שנתברר שלא קבלום נסתלק מעליו דין מקח ונעשה עליהם שומר שכר להתחייב בגניבה ואבידה:",
+ "לקחה על מנת למכור אפילו התנה שיביאם למקום פלוני ואם לא ימכור שם שיחזירנה לו אף בחזרה חייב שכל שעה דעתו למכור בכל מקום שיוכל ולא יצאה מחזקת מקח עד שתחזור לרשות בעלים וכמו שביארנו במציעא פרק האומנין וכן אם היה סרסור והוא שהוא לוקח מזה ומוכר לזה וכשאינו יכול למכור הוא מחזירה ונטל בהמה מאחד למכרה בשוק ולא מכרה והיה מחזירה ומתה בחזרה חייב שכל שהוא נוטל מזה רגיל הוא למכור בכל מקום שיוכל בין בהליכה בין בחזרה ויש מפרשים בסרסור זה כסרסורים שלנו שנוטלים חפצים של בעלי בתים ונותנין להם שכר ואין הדברים נראין לחייב באלו כלל לא בהליכה ולא בחזירה:",
+ "בתוספתא אמרו הנודר הנאה מבני העיר ובא אחד וישב שם ור\"ל שהיה שם בשעת הנדר אפילו עמד שם כל שלשים בתורת דירה מותר בו כלומר עד שיעמוד שם שנים עשר חדש אבל אם נדר מיושבי העיר אפילו לא היה שם בשעת הנדר כל שעמד שם שלשים יום בתורת דירה אסור בו:",
+ "נשלם הפרק תהלה לאל:",
+ "אין בין המודר וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק החמישי שבה שהכונה בו לבאר במודר הנאה מחבירו באי זה דבר אסור בהנאתו ובאי זה דבר מותר ודין שותפין שנדרו הנאה זה מזה ושזה החלק יתבאר בפרק זה ובפרק שאחריו ר\"ל השותפין ומכל מקום בזה הפרק יבאר בכל מודר הנאה על אי זה צד אסור בהנאת חבירו ועל אי זה צד מותר ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון לבאר במה נאסר מודר הנאה מחבירו סתם יותר ממודר הימנו מאכל השני לבאר בו מה שהמדיר את חבירו יכול לההנאותו ואלו דברים יצאו מכלל הדברים הדומים לאלו לאיסור השלישי מה שהותר בו על ידי אמצעי ולא על ידי עצמו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "המשנה הראשונה ממנו תחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר אין בין המודר הנייה מחבירו למודר ממנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושים בהן אוכל נפש המודר מאכל מחבירו לא ישאילנו נפה וכברה וריחים ותנור אבל משאילו חלוק וטלית נזמים וטבעות וכל דבר שאין עושין בו אוכל נפש מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור. אמר הר\"ם המודר מאכל הוא שיאמר לו הנאת מאכליך עלי ואז תחייב הוא לו הדינין הנאמרים:",
+ "אמר המאירי אין בין המודר מחבירו מאכל וכו' פירשו בגמרא כגון שאמר לחבירו קונם כל הנאה המביאה לידי מאכל ממך עלי למודר הימנו סתם ר\"ל שאמר קונם הנאתך עלי אלא דריסת הרגל ר\"ל לילך דרך שדהו או דרך ביתו שאסור במודר סתם שאע\"פ שהוא דבר מועט ושאין דרך להקפיד עליו מכל מקום משנתנו ר' אליעזר היא שסובר שאפילו ויתור אסור במודר הנאה ר\"ל שאם לקח פירות ממנו במדה או במנין ונותן לו יתר על המדה או המנין אסור אע\"פ שדרך המוכר בכך לכל אדם ואין זו קרויה הנאה אצל שאר בני אדם ואפילו בדבר הגרוע שמותר לו למכרו שוה בשוה ויתור מיהא אסור וכן לדעתו דריסת הרגל אע\"פ שהוא דבר מועט ושאין דרך להקפיד עליו אסור במודר הנאה סתם ובהנאה המביאה לידי מאכל מותר וכן יש ביניהם כלים שאין עושין בהן אוכל נפש כגון חלוק וטלית ודומיהם שהמודר סתם אסור להשתמש בהם והמודר דוקא בהנאה המביאה לידי מאכל מותר הא כלים שעושין בהן אוכל נפש אף במודר הנאת מאכל אסור וכבר פירשנו דוקא בשאמר הנאה המביאה לידי מאכל אבל אם אמר קונם מאכלך עלי אינו אסור אלא בעניני מאכל לבד ובענין אכילה אבל לא בהנאה אפילו בדבר מאכל כגון לעיסת חיטיו על גבי מכתו וכן אם אמר קונם הנאת מאכלך עלי אסור בכל מאכל אף דרך הנאה ואסור לו ללעוס חיטיו על גבי מכתו אבל משתמש הוא בכליו אע\"פ שעושין בהן אוכל נפש הא אין משנתנו אלא באומר הנאה המביאה לידי מאכל וזו אסורה בכלים שעושין בהם אוכל נפש כגון נפה וכברה וכיוצא בהם או שק להביא פירות או חמור לנשאן או אפילו קרדום לבקע עצים וכל שכן בנתינת פרוטה או הלואה שהרי מוציאה למאכל וכן אסור בנתינת כל דבר שהרי אפשר לו למכרו ולהוציא למאכל אבל בהשאלת דבר שאינו מביא לאכילה כגון חלוק וטלית נזמים וטבעות מותר ומכל מקום אף באלו שאלו בגמרא אם כיון בזו להנאת אכילה כגון סוס לרכוב עליו לילך לסעודת אוהבו טלית או טבעת להתנאות בו כדי שיחזיקוהו בנכבד ויתנו לו מנה יפה או מיפסע ואזיל בארעיה ר\"ל שמפסע דרך ביתו ושדהו לקצר דרכו לילך לסעודה אם אסור או מותר ונשארה בספק ומתוך כך מחמירין בה אלא שאין מלקין עליה:",
+ "ולבאר דינין אלו עוד בפרט אמרו אחר כן והמודר הנאה מחבירו מאכל ר\"ל הנאה המביאה לידי מאכל לא ישאילנו נפה וכברה ריחים ותנור אבל משאילו חלוק וטלית נזמים וטבעות וביאר אחר כן שאף כלים שאין בהם אוכל נפש שהתרנו במודר הנאה המביאה לידי מאכל דוקא במקום שאין משכירין כיוצא בהן אלא שדרכן להשאילו זה לזה אבל במקום שמכירין אסור שהרי עכשו מהנהו בפרוטה זו שהיה נותן לשכר הכלים ומוציאה למאכל הא כלים שעושין בהן אוכל נפש אף במקום שאין משכירין אסור וכדעת האומר אפילו ויתור אסור במודר הנאה ומכל מקום יראה משיטת המשנה שמותר לו להשכירם ויש חולקין בה מפני שכל שמעמיד כלים לשכר הנאת שניהם היא ואסור מכל צד וצריך שתדע שהנאה זו שאסורה במודר הנאה פירושה אף בפחות משוה פרוטה ויש מפקפקין בשאר איסורי הנאה אם איסור הנאתם אף בפחות משוה פרוטה אם לאו ולא הוכרעה בידם:",
+ "מכל מקום למדת ממשנתנו שהלכה כר' אליעזר שאמר אפילו ויתור אסור במודר הנאה ומכל מקום גאוני הראשונים פסקו בפרק חזקת הבתים שאין הלכה כמותו וכן כתבוה אחרוני הרבנים למטה בפ' שו��פין שנדרו וכו' אלא שרוב פוסקים כתבוה כדעת ראשון ושיטת התלמוד מוכחת כן בכמה מקומות ולענין ביאור מיהא יש שואלין היאך אמרו שדריסת הרגל אינה קפידה עד שלא נאסרה אלא לדעת האומר בויתור שאסור והלא בסוף פרק חזקת הבתים אמרו הכא בחצר השותפין עסיקינן דאהעמדה כדי לא קפדי אלמא שותפים הוא דלא קפדי הא אחריני קפדי ותירצו אחרוני הרבנים שכל דריסת הרגל שבבית וחצר ודאי קפדי ואסירה לדברי הכל ומשנה זו בדריסת בקעה ובקעה אין קפידא בדריסתה ולא נאסרה אלא לדעת ר' אליעזר ועיקר התירוץ שאף זה בבית וחצר בדריסת הרגל אין קפידא ולא נאסרה אלא לדעת ר' אליעזר וזו של פרק חזקת הבתים פירושה ליכנס ולעמוד ודומיא דהעמדת בהמה השנויה שם והוא שאמר אהעמדה כדי וכו' זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השניה והכונה בה כענין החלק השני והוא שאמר המודר הנאה מחבירו שוקל את שקלו ופורע את חובו ומחזיר לו אבידתו מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנייה להקדש. אמר הר\"ם שוקל את שקלו שיתן בעבורו מחצית השקל המחויב לו לפי שלא יגיע אליו תועלת ר\"ל שלא נתן לו דבר ואמנם מנע ממנו היזק ולא יאסר על ראובן כאשר נדר שלא יהנה ממנו משמעון שימנע שלא יגיע לו היזק ואמנם יאסר עליו שיועילהו בכונה ומחזיר לו אבדתו בין שיהיו נכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה או נכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר לפי שהוא מצוה יכריחהו עליו התורה ואם היה מנהג שאפילו שכר על חזרת אבדה הנה לא יקחהו לפי שכבר יצא המנהג מדין התורה וכאלו שמתם הדבר שיקח יחזירה וכבר נהנה לזה אשר נשבע שלא יועילהו מפני מה שהחזיר אליו ואם יניח לו גם כן השכר הנודע הנה הוא כבר הועילו אליו בזה השיעור אשר הניח אליו ולזה תקח ממנו השכר ותפול להקדש:",
+ "אמר המאירי המודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו כלומר שאם נאסרה הנאת ראובן על שמעון כגון שהדירו ראובן בהנאתו ואמר קונם הנאתי עליך או שהדיר בה שמעון את עצמו כגון שאמר לראובן קונם הנאתך עלי שנמצא שמעון אסור בהנאתו של ראובן והוא הנקרא מודר אע\"פ כן יכול ראובן לשקול לו את שקלו ר\"ל ליתן מחצית השקל שהוא חייב בו בשבילו וכן פורע לו את חובו שהוא חייב:",
+ "ולענין פירעון חובו ודאי טעם הדבר מפני שאין זו קרויה הגעת הנאה מראובן לשמעון אלא הברחת ארי מעליו ר\"ל מניעת היזק ואין מניעת היזק וסלוק תביעה בכלל איסור הנאה ופירשוה בתלמוד המערב אפילו היה בעל החוב דוחקו ואע\"פ שמכל מקום גורם לו הנאה אף גרמת הנאה מותרת שהרי אף על ידי אמצעי מותר לההנותו ובלבד שלא יפרש כמו שאמרו למטה במודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל שהולך אצל חנוני ואומר לו פלני מודר הנאה ממני ואין לו מה יאכל ואיני יודע מה אעשה שזה נותן לזה ונוטל מזה ואף זו גרמא בעלמא הוא ומאחר שלא נתן בידו כלום מותר וזהו שפירשו הטעם בתלמוד המערב מפני שלא נכנס לתוך ידו כלום והוא גם כן מה שאמרו בגמרא אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא כלומר מניעת היזק לבד ואינה קרויה הנאה מני רב הושעיא אמר חנן הוא דאמר מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו כלומר שלא לותה היא אלא שהוא פרנסה מעצמו איבד את מעותיו ואינו כופה בדין לא היא ולא בעלה הוא אינו חייב אחר שפרנס שלא מדעתו ואברוחי ארי בעלמא הוא והיא אינה חייבת הואיל ולא לותה הא לדעת בני כהנים שנחלקו עליו לחייב את הבעל וכמו שאמרו ישבע כמה הוציא וי��ול אף בזו שבכאן אסור שהנאה גמורה היא עד שהוא חייב לשלמה והרי הוא כמי שהלוה לידו ורבא העמידה אף לדעת בני כהנים וכגון שלוה על מנת שלא לפרוע כלומר שהלוהו בתורת חסד שאם יפרע יפרע ואם לא יפרע שלא יהא ביד המלוה לכופו בדין שנמצא שאינו מהנהו בכלום ומכל מקום הואיל ונתברר במקומו שהלכה כחנן מוטב להעמיד משנה זו כדבריו ואף בלוה על מנת לפרוע מותר וכמו שאמרו בתלמוד המערב אפילו היה בעל הבית דוחק וכן שפירשו הטעם מפני שלא נכנס מידו לידו כלום ולמדת משיטתנו שהמודר אינו חייב לפרוע לזה שפרע בשבילו זו היא שיטתנו ואף הסוגיא מוכחת כן וכן נראה דעת גדולי המחברים אלא שהביאוה בקצור:",
+ "ומכל מקום לענין שקלים אע\"פ שיש מפרשים בה בטעם האמור בפרעון ר\"ל מפני שלא נכנס בידו כלום אלא שהוא כמסלק את חיובו מעליו מכל מקום נראה באחרון של כתובות שטעם הדבר מפני שאין כאן הנאה כלל שאף בלא פרעונו מתכפר שהרי גזברין תורמין ע\"ש הגבוי ר\"ל שהגיע לידי שלוחי בית דין אע\"פ שעדין לא הגיעו ללשכה ועל האבוד ר\"ל שכבר הביא שקלו על ידי שליח ונאבד ועל העתיד לגבות ר\"ל שלא הביאום כלל כדי שיהו כל ישראל מתכפרים ונמצא שאין זה נהנה שאף בלא הנאתו היה זה מתכפר הא אלו נהנה כלל אף בדרך גרמא יהיה אסור:",
+ "ומכל מקום ראיתי לקצת מפרשים שלא פרשוה שם בטעם זה אלא לרבנן שמודים במשנה זו ר\"ל ששוקל לו את שקלו אע\"פ שאפשר שאינם מודים לדברי חנין בהלך למדינת הים שעמד אחד ופרנס את אשתו אבל לחנן לא הוצרכנו לטעם זה שאפילו נהנה כל שאינה אלא גרמת הנאה מותר ואע\"פ שסוגייא שבכתובות מוכחת שאף חנן הוצרך בה לטעם תורמין על האבוד ועל העתיד לגבות וכמו שאמרו שם על משנה זו שהביאו שם בשלמא שוקל את שקלו משום דתורמין על האבוד ועל וכו' אלא פורע את חובו הא קא משתרשי ליה ותירץ בה רב הושעיא חנן היא וכו' כדאיתא בסוגיא דהכא אלמא לכולהו טעמא דשוקל שקלו משום דתורמין על האבוד הוא אף לחנן מכל מקום סוגיא דהכא עיקר שהיא במקומה וקיימא לן בכולא תלמודא דבתר סוגיא דמיתמרה בדוכתא אזלינן או שמא עד שלא נתגלה להם טעם לפורע את חובו היו מפרשין זו של שקל מטעם תורמין על האבוד ומשנתגלה להם שזו של פורע חובו כחנן אף זו של שקל כן ועוד שזו של שקל לטעם תורמין על האבוד אינה אלא בשכבר שלח ונאבד או שעדין דעתו ליתן אבל למי שאין דעתו ליתן אינו מתכפר וכשבא זה ונתן בשבילו הרי נהנה אחר שנתרצה במתנתו והואיל ואינו חייב להחזיר לו אינו נקרא שלוחו:",
+ "או שמא זו של שקל לדברי הכל ופורע את חובו דוקא לחנן ותדע לך שאף בפורע את חובו פירשו בתלמוד המערב טעם שהוא מספיק להיתר אף לחכמים והוא שאמרו שם הפורע שטר חוב לחבירו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ובני כהנים כלומר לחנן פטור ולבני כהנים חייב ר' יוסי אומר אף לבני כהנים פטור התם לא עלה על דעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא מפייס הוינא ליה והוא מחיל הגע עצמך דהוה גביה משכון מפייס הוינא ליה והוא יהיב ואנו מכל מקום לא הוצרכנו בה לחנן שפסקנו כמותו שאף אם נתברר שלא היה מוחל פטור הוא אלא שהוא מחזר לפטור אף לדעת חכמים וכל שלא היינו פוסקים כחנן היינו פוטרים מטעם זה ולא היינו צריכים לדברי חנן אלא כשנתברר שלא היה מוחל בפיוס אם היה אפשר להתברר אלא שמאחר שפסקנו כחנן לא הוצרכנו לאותו טעם אלא שלמדנו מכל מקום שאף בחוב שעל ידי משכון כן אע\"פ שנראה לי לפרש שלא נאמר כן אלא בשהחזיר המשכון ואחר כך פרע מה ש��רע בשבילו הא כל שלא החזירו מיהא יכול לעכבו במקום הבעל חוב שהרי כשהוא תובעו משכון אף הוא אומר לו ברר שהיה הוא מוחל ומחזיר ואף זו שבכאן יראה שאף בחוב של משכון יכול המדיר להחזיר לו משכונו:",
+ "ומכל מקום בתוספות כתבו שהמודר מחבירו אסור לפרוע לו את חובו מפני שגרמת הנאה כהנאה אלא אם כן על ידי אמצעי כמו שביארנו ושוקל את שקלו מטעם תורמין על האבוד הוא ופורע את חובו דקאמר פירוש על חוב שלא היה זה חייב בו מן הדין ומה שאמרו חנן היא פירושו שפורע לו חובו בדמיון חוב זה שאמר חנן שהוא פטור ממנו אבל אינו פורע לו חוב שהוא חייב לפרעו מן הדין שהברחת ארי הנאה גמורה היא ואף הם מביאים ראיה ממה שמצינו שנוטל עליה שכר וכמו שאמרו במציעא רועה שהיה רועה ובא זאב וטרף ארי ודרס חייב שהיה לו ברועים ובמקלות ר\"ל וליתן להם שכר וכן בבתרא דקמא שטף נהר את חמורו וחמור חבירו והניח את שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכרו אלמא שכרו מיהא נוטל אלא שאף הם משיבים לעצמם שאין אלו ראיה שלא אמרו כאן אברוחי ארי בעלמא אלא שהוא מצילו מיראה ומבעתותא בעלמא אבל הברחת ארי ממעשה גמור להצלת ממונו אסור עד שנראה לי מדעתם שהמדיר שראה צאנו של מודר בפי הזאב אסור להצילה אע\"פ שאינה אלא מניעת היזק ולא יראה כן ואף הם כתבו הוראות מתחדשות מכח דין הברחת ארי בגוי אנס שאנס קרקע מישראל ובא ישראל ולקחה ממנו אלא שאין זה מקומם וכבר רמזנו עליהם בחמשי של גיטין בסוף סוגיית המשנה הששית:"
+ ],
+ [
+ "ונשוב לענין משנתנו והוא שאמר שמותר להחזיר לו אבדתו מפני שאינו מהנהו כלום שהרי שלו הוא מחזירו ואם מטורח השבה מתוך שמצוה היא הרבה מצויים להחזיר והרי אין כאן שכר עד שנאמר בשבילו שאם הוא מחזירה בחנם יהא מהנה ומכל מקום במקום שנוטלין עליה שכר מתורת מנהג שאם מניחו נמצא מהנה אם אין זה רוצה לקבלו תפול הנאה להקדש ר\"ל שיהא המודר נותן אותו שכר להקדש אלא שאם זה רוצה לקבלו יקבלנו וכן הדין בכל מקום בשכר בטול מלאכה שהוא גובהו מן הדין ומכל מקום לפי מה שהתבאר בגמרא אם היתה אף הנאת בעל האבידה אסורה על המחזיר כגון שהיו שניהם מודרים זה מזה אף הוא אסור לקבל את השכר ויפול להקדש שעל כל פנים דבר זה אין לפרשו בשכר ביטול מלאכתו שאין זה הנאה ורשאי ליטלו אלא במקום שרגילין ליתן שכר למוצא מתורת מנהג אע\"פ שלא נתבטל ממלאכתו ויש אומרים שאף שכר בטול מלאכתם אינו יכול ליטול שהרי נמצא משכיר עצמו למלאכתו ומודר הנאה מחבירו אסור להשכיר עצמו למלאכתו אלא שמכל מקום יראה שאין שכירות זו אסורה הואיל ומצות התורה מכריחתן בכך ומכל מקום נמצאת למד מכל הדברים שאף בשניהם מודרים מותרים להחזיר אבדה זה לזה שלא במקום שכר או אף במקום שכר בנתינת שכר להקדש:",
+ "ומכל מקום יש חולקים בזו בקצת דברים והריני צריך להעירך במה מחלקתם תלויה והוא שבגמרא נחלקו בה ר' אמי ור' אסי ונאמרו במחלקתם שתי לשונות לישנא קמא חד אמר לא שנו ר\"ל שמחזיר לו אבדתו אלא בשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבדה ועל הדרך שפירשנוה במשנה אבל אם נכסי בעל אבדה אסורים לא מהדר ליה שהרי המחזיר נהנה בפרוטה דרב יוסף ר\"ל שגורם לו ליפטר מליתן פרוטה לעני שהעוסק במצוה פטור מן המצוה והוא קוראה פרוטה דרב יוסף שמפני שהוא אומר מטעם זה ששומר אבדה כשומר שכר דמי וכן הלכה לדעתנו כמו שביארנו בקמא בפרק דיר וחד אמר אף בזו מותר פרוטה דרב יוסף לא שכיחא ר\"ל שיזדמן לו עני ��עוד שהוא הולך להחזירה והקשו בה ממה שאמרו במשנתנו מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש ונתבלבלו נסחאות שבספרים בקושיא זו והנכונה שבהם בשלמא למאן דאמר בשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבדה היינו דקתני תפול הנאה להקדש וכגון שהוא אדם חשוב ואינו רוצה לקבלה כמו שביארנו אלא אפילו נכסי בעל אבדה אסורין למחזיר מחזיר אמאי תפול הנאה להקדש כלומר בשנכסי בעל אבדה אסורין למחזיר אבל נכסי המחזיר מותרין לבעל אבדה אמאי תפול הנאה להקדש הרי מותר לבעל האבדה לעכב שכרו שהרי מותר הוא בנכסי המחזיר ובזו אין לפרש באדם חשוב שאין לך חשוב בעולם שלא יקבל אבדתו שלא בשכר וכל שכן במקום שהשכר אסור למחזיר ואם באת לפרשה בשניהם מודרים הרי משנתנו בשהאחד מודר נאמרה שהרי בלשון יחיד הוזכרה ר\"ל המודר הנאה וכו' ותירץ לו אחדא קתני כלומר ודאי לענין החזרת אבדה בין שהמחזיר מודר בין שבעל אבדה מודר מחזיר אבל זו שאמר מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש לאו אתרויהו קאי אלא אחדא ר\"ל כשנכסי המחזיר אסורין לבעל האבדה ונמצא לתירוץ זה שאף בשניהם מודרים מחזירים זה לזה ואין חוששין לפרוטה דרב יוסף משום דלא שכיחא:"
+ ],
+ [
+ "ולישנא בתרא חד אמר לא שנו דמחזיר לו אבדתו אלא בשנכסי בעל אבדה אסורין על המחזיר דלפרוטה דרב יוסף אע\"פ שהלכה כן לא חיישינן משום דלא שכיחא אבל אם נכסי מחזיר אסורין לבעל אבדה לא מהדר משום דמהני ליה בחזרתו ואע\"ג דרישא ר\"ל שוקל ופורע וסיפא ר\"ל תורם ומעשר פירושן שהמדיר עושה אותם למודר מתניתין לצדדין תנינן לה ורישא וסיפא במדיר ומציעתא במודר וחד אמר אף בנכסי מחזיר אסורין לבעל אבדה מהדר דדידיה קא מהדר ליה והקשה ממה שאמרו במקום שנוטלין עליה שכר שתפול הנאה להקדש בשלמא למאן דאמר אף בשנכסי מחזיר אסורין לבעל אבדה מהדר היינו דתפול הנאה להקדש ר\"ל אם אין זה רוצה לקבלה והא דתפול הנאה להקדש קיימא אהא אלא למאן דאמר בשנכסי בעל אבדה אסורין למחזיר הוא דמהדר ובהא לחודא מיירי מתניתין אמאי תפול הנאה להקדש והרי בעל אבדה מיהא יכול לעכבה ונשארה בקשיא:",
+ "ומתוך כך דקדקו רבים שהלשון הראשון עיקר ומשנתנו בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה אבל בשנכסי בעל אבדה אסורין על המחזיר אסור להחזיר דלחומרא נקיטו ועוד משום פרוטה דרב יוסף ומכל מקום לישנא בתרא עיקר ודאשתאר בקשיא קשיא והלכה כדברי האחר שאף בנכסי מחזיר אסורין לבעל אבדה מחזיר ובמשנתנו שכלה בשהמדיר עושה כן למודר היא שנויה וכל שכן כשנכסי בעל אבדה אסורין למחזיר מחזיר ואין חוששין לפרוטה דרב יוסף משום דלא שכיחא ואם כן אף בשניהם מודרים זה לזה מחזירין זה לזה ובמקום שנוטלין שכר השכר להקדש:"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "המשנה ותורם את תרומתו ומעשרותיו לדעתו ומקריב עליו קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות חטאות ואשמות ומלמדו מדרש הלכות והגדות לא ילמדנו מקרא אבל מלמד הוא את בניו מקרא וזן את אשתו ואת בניו אע\"פ שהוא חייב במזונותן לא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה ר' אליעזר אומר זן את הטמאה ואינו זן את הטהורה אמרו לו מה בין טמאה בין טהורה אמר להן שהטהורה נפשה לשמים וגופה שלו וטמאה נפשה וגופה לשמים אמרו לו אף הטמאה נפשה לשמים וגופה שלו שאם ירצה הרי הוא מוכרה לגוים או מאכילה לכלבים. אמר הר\"ם כבר ביארנו שהוא כאשר נתן בעבורו דבר שהוא מחייב בו הנה מותר ולא יקרא הנאה ואמנם היא ה��אה במקרה בעבור שמנע ממנו היזק ובמה שהיקל יהיה לו קורת רוח לבד ולא יגיע לידו כלום ואמר לא ילמדנו מקרא במקום שילמדו בו המקרא בשכר אבל במקום שילמדו אותה בחנם הנה יהיה מותר ללמד אותו מקרא ולא נצטרך לשנות בהלכות והגדות ומדרשות דבר מזה לפי שאין מותר מצד התורה בשום פנים שנלמד מין ממיני התורה בשכר באמרו ואותי צוה ה' ובאה הקבלה מה אני בחנם אף אתה בחנם ואולם מותר ללמד גרסת המקרא בשכר במקומות אשר פשט המנהג בזה ובלבד שיהיה זה השכר שכר למוד ושכר שמירת הנערים שלא יתבטלו ויפסדו ואני תמה מאנשים גדולים סמו את עינם קבול ההנאה והכחישו האמת ולקחו לעצמם המעלות הנכבדות בהיותם שופטים ורבנים ותלו בכותל חלוש ואני עתיד לדבר בזה הענין במקומות מאבות ואשר יחויב שיאסר עליו שיאכל בהמתו לפי שכל הנוסף בשמנה וכחה יוסיפו דמיה ואמר ר' אליעזר שבהמה טמאה שאין מותר לאכלה הנה אין תועלת בשמנינותה ובתוספת בשרה וחכמים יאמרו שכבר יוסיפו דמיה או משקלה אם ישחטנה או ימכרנה לגוים או יאכילנה לכלבים ואין הלכה כר' אליעזר:",
+ "ואמר אחר כן ותורם לו ר\"ל המדיר למודר תרומתו ומעשרותיו לדעתו של מודר ופרשו בגמרא לא שיעשהו הוא שליח לתרום שאם כן הרי עושה שליחותו ונהנה והמודר מחבירו אסור לעשות לו שום שליחות ואף שלא לדעת כלל אין תרומתו תרומה ומתוך כך פירשוה בשאמר המודר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום וזה שומע ותורם לו וזו פירושה כשתורם משל בעל הכרי על הכרי שבזו צריך דעת אבל אם תרם משלו על שם הכרי של מודר אין צריך דעת ותרומתו תרומה ואף הוא מותר לעשות כן אע\"פ שמהנהו מפני שהלכה כחנן ואני תמה אחר שהעמידו משנתנו כחנן מה הוצרך לומר לדעתו ושמא רצה ללמדה אף בתורם מבעל הכרי או שמא מפני שלא הוברר יפה בגמרא אם התורם משלו על חבירו צריך דעת אם לאו עד שהרבה מן הפוסקים הניחוה בספק ומחמירין בה:",
+ "ומקריב עליו ר\"ל שאם המדיר כהן מקריב קני זבים וזבות שהם קרבנות שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת ביום שמיני שאחר שבעה נקיים וקני יולדות והוא תור או בן יונה לחטאת ואם אינה מספקת לכבש לעולה מביאה שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת וכן מקריב עליו חטאות ואשמות אף של מצורע הוא הדין לכל הקרבנות אלא שהזכיר זב וזבה ויולדת ומצורע מפני שארבעתם מחוסרי כפרה ר\"ל שאע\"פ שטבלו והעריבו שמשן אסורין לאכול בקדשים עד שיביאו כפרתן בשמיני ובא ללמד שאף קרבנות אלו שבאין להכשירן בקדשים נעשין על ידו וכל שכן האחרים ואע\"פ שבגמרא נראה שבאלו דוקא ראוי לומר כן מפני שאין צריכין דעת כמו שיתבאר בסוגיא כבר נדחו והעלינו בה שבכל הקרבנות כן וטעם הדבר שאין הכהנים שלוחין לבעל הקרבן אלא של הקב\"ה ובשל הקב\"ה הוא עוסק ומה שמכשירו לאכול בקדשים גרמא בעלמא הוא או שחובה עליו בכך:",
+ "ומלמדו מדרש הלכות ואגדות ובכלל כל תורה שבעל פה ר\"ל המדיר למודר שהרי אסור לו ליטול שכר וכמו שאמרו ואותי צוה ה' ללמד אתכם וכו' מה אני בחנם ר\"ל שהב\"ה מלמדני דרך חנינה או שאני מלמדכם בחנם אף אתם בחנם ונמצא שאינו מהנהו ואם מפני שהוא למד הימנו מצות לאו ליהנות ניתנו ועוד שהלמוד דבור הוא ואין הדבור אסור אלא אם כן אמר קונם פי לדבור שכל שלא אמר כן דבר שאין בו ממש הוא והגאונים כתבו שכל הנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו יכול לדבר בעצמו או עם אחר והוא שומע ואמר אחר כן אבל אסור ללמדו מקרא מפני שמותר ליטול ממ��ה שכר פסוק טעמים לא שכר הקריאה ונמצא כשמלמדו בחנם מהנהו בשכר שיהיה ראוי ליתן לו ולמדת שפיסוק טעמים אינו מן התורה עד שיכללהו איסור למודו בחנם הא מכל מקום כל שנוהגים ליטול שכר אף בתורה שבעל פה אסור ללמדו וכל שנוהגים ללמד בחנם אף במקרא מותר אף במקרא הא אומנות ודאי אסור לו ללמדו שהרי נמצא מהנהו מודר למדיר מיהא אף במקום שנוטלין שכר מותר שאין השכר הנאה שהרי בעמלו הוא ואמר אחר כן אבל מלמד הוא ר\"ל המדיר את בניו של מודר אע\"פ שאפשר שהאב המודר היה צריך לחזר אחר מלמד אחר שהיה לו ליתן לו שכר:",
+ "וכן זן את אשתו ואת בניו אפילו קטני קטנים אע\"פ שהוא חייב במזונותיהם וכן הדין בעבדיו העבריים ואף הכנענים יתבאר בגמרא שעבדים ושפחות אע\"פ שהשומן משביחן מכל מקום אינן עשויין אלא לעבודה לנקות את הבית וכיוצא בה והוא שאמרו עבדים ושפחות למנהרותא עבדי ואין פטומן מעלה ומוריד כלל אבל לא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה שמתוך מאכלן הן משביחות בבשרן ונמצא מהנהו בטהורה בהשבחת בשרה ובטמאה בהשבחת דמים ר' אליעזר אומר זן הוא את הטמאה שאינה עומדת לאכילה שנפשה וגופה אינן ראויות בשום צד אלא לשמים ר\"ל לבדק הבית אבל לא לאכילה את הטהורה שאע\"פ שנפשה לשמים ר\"ל שיש בה צד שראויה לשמים והוא להקריב ממנה קרבן מכל מקום גופה שלו ר\"ל ראויה לו לאכילה ואין הלכה כמותו אלא כתנא קמא שאף זו גופה שלו שאם ירצה מוכרה לגוים או נותנה לכלביו זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "מי שהיתה ככר של הפקר לפניו ונתן דעתו לזכות בו וקודם שהגביהה אמר הרי זו הקדש הרי היא הקדש ואע\"פ שלא זכה בה עדין מכל מקום לכשיגביהנה הרי היא הקדש מעכשו ודבר זה פירשוהו בתוספות דוקא כשהככר תוך ארבע אמותיו וכמו שאמרו במציעא שארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום הא כל שאינה בתוך ארבע אמותיו אינה הקדש מעכשו אף לכשיגביהנה ויש מפרשים שאף ברחוק מקום כן הואיל ובידו ליטלה יכול להקדישה:",
+ "ומאחר שביארנו שהיא הקדש אם תוך ארבע אמות לשיטה ראשונה או אף ברחוק מקום לשטה שניה אם נטלה על דעת לאכלה יצאה לחולין מיד כשהגביהה על דעת לאכלה וכמו שאמרו בראשון של חגיגה בענין נטל אבן או קורה של הקדש ונתנה לחבירו שמעל שהקשה מכדי משקל שקליה מה לי הוא מה לי חבירו מדאגבהה נפקא לחולין ומחייב עד שהעמידה בגזבר הא אחר מעל מיד ומאחר שיצא לחולין מעל לפי כולה ר\"ל לשלם את כולה:",
+ "נטלה להורישה לבניו מעל לפי טובת הנאה שבו ולא לפי כולו ופרשו הטעם בתוספות שהרי לא יצאה לחולין על פי הגבהתו שהרי אינו מתכוין לקנותו אלא להקנותו לבניו ואף הם אינם קונים עד שיבא לידם וכמו שאמרו נתנה לבלן מעל ופרשו בפרק הזהב בנטל פרוטה מן ההקדש ונתנה לבלן שמעל דוקא לבלן ר\"ל בעל המרחץ שתכף שנתנה לו רוחץ שם כל זמן שירצה ואין הקונה זכות המרחץ צריך משיכה שאין משיכה בדבר שאינו מטלטל משום דלאו מחוסר משיכה הוא אבל נתנה לספר לא מעל לפי שלא קנאה הספר אלא במשיכת הבעלים את התספורת והרי הוא מחוסר משיכת התספורת וכל שלא נקנית להדיוט הקדש היא אלא שמכל מקום לפי טובת הנאה שבניו מחזיקין לו על שהגביהם בשבילם ועל הדרך שאמרו בפרק השואל בקרדום ונמצא לפי פירושם שמעל האב לפי טובת הנאה אע\"פ שלא באה ליד בניו ומכל מקום גדולי הדור חולקים לומר שעד שלא ניתנה להם לא מעל כלל וכן נראה בפרק השואל בשמועת המשאיל קרדום של הקדש ששאלו בה משאיל אמאי מעל ליהדר ולא לימעול וכו':",
+ "אע\"פ ששמועה זו נאמרה בשל הפקר שהקדישו כל שכן בהקדש דעלמא שהגביהו על דעת לאכלו ולא תפסוה בהפקר אלא ללמד שההקדש חל אע\"פ שלא הגביה ושמא תאמר לישמעינן בככרו שלו אם הקדישו במקומו כשיטול על דעת לאכלה מעל יראה שזו לא הוצרכה ומכל מקום גדולי הדור כתבו שדוקא אמרו שנטלה על דעת לאכלה מעל בשל הפקר שהוא כנטלה מרשות גזבר ויש לומר בה מדאגבהה נפקא לחולין אבל בככר שלו שנטלו מרשות עצמו לא מעל עד שיאכלנה או עד שיתננה לאחרים:",
+ "מי שאמר לחבירו ככרי עליך והדבר ידוע שאם נתנה המדיר או מכרה לאחר מותר הככר לזה שהודר בו הואיל ולא אמר ככר זה אלא ככרי שהרי עכשו אינה ככרו וכבר אמרו קונם ביתך שאני נכנס מת או מכרה לאחר מותר וכן ידוע שאם אמר לו ככר זה לעולם אסור בו אפילו מכרה או נתנה וכמו שאמרו קונם בית זה שאני נכנס מת או מכרו לאחר אסור וכן הדבר ידוע שאסור למדיר ליתנו למודר וכדתנן היה מהלך בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשום מתנה הא לדידיה לא מכל מקום שאלו בכאן אם עבר המדיר ונתנו למודר וכן עבר המודר וקבלו שנמצא עכשו שהוא שלו אע\"פ שבא לידו באיסור אם מותר עכשו לאכלו אם לאו או שמא אף לכתחילה הוא שואלה אם יכול ליתנה אם לאו שמא לא אמרו נותן לאחר הא לדידיה לא אלא במדיר הנאה שאף המתנה הנאה אבל מדיר ככרו או נכסיו שמא יכול הוא ליתן אף למודר ויהנה בהם לאחר שיהו שלו ולשון הגמרא בזה ככרי אמר ליה כי איתיה ברשותיה כי ליתיה ברשותיה לא או דלמא עליך אמר ליה דעילויה מיהא שויה הקדש לעולם כל שתבא לידו מצדו אפילו אחר נתינה שהרי כונתו לאסרה עליו על זמן שהוא שלו ואין נתינתו למודר עצמו גורמת היתר שכונתו לאסרה לו מעכשו כל זמן שתהא שלו או שתבא לידו מצדו:",
+ "ויש בלבול בגרסת הספרים בתשובת השאלה ועיקר הגרסא פשיטא דאע\"ג דיהבא ליה אסירא דאי לא עליך לאפוקי מאי גנבה מיגנב בתמיהה אמר ליה לא לאפוקי אי אזמניה עליה ופי' הדברים פשיטא וכו' דאי לא עליך לאפוקי מאי ונראה לי לפרש כלומר למה הדירו כלל על אותו ככר לא יתן לו ולא יצטרך להדירו אילימא לאפוקי וכו' שחושדו בגניבה ואוסרו לו מעכשו שמא יהא עון הנדר חמור בעיניו הא ודאי לא מסיק איניש אדעתיה ועוד הא לא נפקא מרשותיה בהכי שאע\"פ שסתם גניבה יאוש בעלים היא לא קנאה ביאוש כדי ועוד יניחנה במקום המוצנע אלא ודאי לא כיון להדירו אלא שהוא מטרידו ליתנו לו והוא אוסרה עליו כי היכי דלא ליטרדוה ואם כן הרי כונתו שאפילו יתננה לו תהא אסורה לו שאם לא כן לא הועיל כלום והשיבו השואל שמא כל שנתנו לו במתנה מותר וזה שהוצרך לאסרה עליו דאי אזמניה עליה כלומר שהזמינו בעל הבית לזה על אותו ככר וכשבאו לסעוד אינו ערב לו והוא שולח לקנות לו פת חשובה מן הפלטר והלה מסרב בכך דרך מוסר ואף זה מדירו בככרו דרך כבוד כדי שיניחנו לקנות ומתוך כך הוצרך לאסרו הא מכל מקום אם נתנו מותר כך נראה לי בפירושו אע\"פ שהם דברים מחודשים ודין נדרי זרוזין אין כאן שכל אחד בגמר דעת ולב שלם הוא נודר וגדולי הרבנים פרשו בזו דברים שלא נתישבו לי ומתוכם אתה למד שאם הזמין ראובן את שמעון לסעוד עמו אינו יכול לאסור עליו עוד חלקו מאותה סעודה מפני שכבר זכה ודברים מתמיהים הם ובמחילה מהם אין ראוי לסמוך עליהם ואף גאוני הראשונים כתבו דאזמניה עליה ולתסר משום דלא דמי למתנה שהמוזמן משל מדיר הוא בא לאכול ויכול לאסור ��כן יש בכאן גירסאות אחרות ופירושין אחרים ואיני רואה בהם דברים הראויים לסמוך:",
+ "ולענין פסק רוב פוסקים ראיתי שכתבו שאם נתנו לו אסור ואע\"פ שאם מת מותרת אף ליורש אם היה הוא המודר עליו אף זו אינה באה מיד המוריש ליורש אלא הוא מת והירושה באה מאליה אבל כל שבא מיד המדיר למודר אסור כדעת המשיב אלא שאם מת או נתנו לאחר או מכרו מותר בו או אם נגנב ונשתנה רשותה לאחר הגניבה שכבר נקנה ביאוש ושינוי רשות:",
+ "מי שראה חברו חורש ואמר לו השאילני פרתך ר\"ל פרתך שבבית שאינה צריכה לך ואמר קונם פרה שאני קנוי כלומר שקניתי אלא זו שאני חורש בה והלה חושדו בשקרות ואומר לו קונם נכסי עליך אם יש לך פרה אלא זו וכן אם מצאו בוקע עצים ואמר לו השאילני קרדומך ר\"ל אותה שבבית שאינה צריכה לך והלה אומר לו קונם קרדום שאני קנוי אלא זו שאני מבקע בה ומתוך שהלה חושדו בשקרות אומר לו קונם נכסי עליך אם יש לך קרדום אלא זו ונמצא שיש לו פרה אחרת או קרדום אחרת ונאסר בנכסיו של זה שהיה בא לשאול ממנו בחייו אסור מת ובאו הנכסים ליד יורש מותר שהרי אינן עוד נכסיו נתנן לו במתנה אסור כמו שביארנו נתנן לאחר ובאו ליד זה על ידי אותו אחר מותר הכל כמו שביארנו ויש מפרשין בסוגיא זו דרך אחרת וזה עקר:",
+ "הקונמות כל שאסרן דרך כלל כגון שאמר ככר זה קונם או קרבן הרי הן הקדש כאלו אמר ככר זה הקדש וכל שנהנה בה מעל ויש לה פדיון ואם דרך פרט כגון ככר זה עלי הקדש או קרבן או קונם או על פלוני אם בלשון קרבן או הקדש אמרה הוא או אותו פלוני מעל הא אחר לא מעל ולפיכך אין לה פדיון ואם בלשון קונם אף הוא לא מעל וכבר ביארנו ענין זה בפרק שלישי במשנה השניה וצריך לברר שכל שלא הזכיר בקונמו או בהקדשו לא לשון אכילה ולא לשון הנאה אלא שהקדישו סתם אם אסור לכל הנאה שבו או לאכילה לבד ונראה שהוא אסור לכל הנאה שבו בכלל והוא שאמרו בתלמוד המערב נדר מן הככר מהו לחמם בו ידיו והיו מביאין אותה ממה שאמרו קונם עלי ככר זה הקדש ואכלה כלומר דוקא אכלו אע\"פ שהוקדש סתם והשיבו תמן באומר לא אוכלנו ולא אטעמנו כלומר שהזכיר לשון אכילה או טעימה אבל כל בסתם הרי הוא כאוסר הנאתו ונאסר בכל הנאה שבו וכן למטה בפרק שתוף אמרו בההיא קונם פירות אלו עלי אסור בחלופיהן:",
+ "מי שאסר ככרו על חבירו ובלשון הקדש או קרבן שנמצא הקדש אצלו ואחר כך נתנה המדיר למודר שניהם לא מעלו לא זה בנתינה אעפ\"י שנתן דבר של הקדש ולא זה בקבלה לא זה בנתינה שהרי חול היא אצלו ואין בה שום קדושה אצלו ולא המקבל שהרי אף הוא אומר לא קבלתיה אלא על דעת היתר ואחר שיש בה איסור אין קבלת טעות כלום ומכל מקום (אם) המקבל מעל בשעת הוצאה אע\"פ שעדין היה עומד בטעותו שכל המוציא מעות של הקדש (לא) לחולין וכסבור של חולין הן מעל:",
+ "כל שמחוייב קרבן שבא אחר והקריב עליו שלא בידיעתו וכל שכן אם ידע ולא רצה אינו כלום ואם אמר חטאתו של פלוני עלי או אשמו או עולתו אם רצה המחוייב בכך מניחין לו להקריב והלה מתכפר על ידו והתבאר בערכין פרק משקל כ\"א ב' שאם רצה בשעת הפרשה וחזר בו בשעת הקרבה בעולה ושלמים מקריב זה והלה מתכפר ובחטאת ואשם לא יקריב ואם הקריב לא נתכפר זה בהקרבתו הא כל שלא רצה או שלא ידע אין הקרבת האחר בשבילו כלום וכן אין הכהן יכול ליטול את הבהמה שהפריש זה מביתו להקריבה שלא בידיעתו חוץ מארבעה מחוסרי כפרה ר\"ל זב וזבה ומצורע ויולדת שכל שהקריב בשבילם בלא ידיעתם מתכפר להם שהרי אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים אם היו מחוסרי כפרה ומאכילן בזבחים והרי אין כאן דעת:",
+ "ולענין ביאור הביאוה לחלוק במה שהיינו למדין ממשנתנו שהכהנים שלוחי שמים הם ושמא שלוחים שלנו הם בשאר קרבנות אלא שבאלו שהזכרנו במשנתנו הם שלוחי שמים אחר שאין צריכין דעת וחטאת ואשם שבמשנתנו כבר בארנוהו בשל מצורע וכן מה שהיו סבורים להביאה מדתניא אם היה כהן יזרוק דם קני זב וזבה וחטאתו ואשמו תירצוה בחטאת ואשם של מצורע ועדין בספק אם יכול להקריב לו שאר קרבנות אם לאו ושמא תאמר ואחר שכן ליפשוט מינה דשלוחי דידן נינהו וליתסר דאי שלוחי דרחמנא אמאי צריך דעת אין זה כלום אפשר שכך הוא הענין כל שהביא זה מדעתו הם שלוחי שמים בהקרבתו ומכל מקום הלכה ששלוחי שמים הם וכמו שאמרו בקידושין דאי שלוחי דידן נינהו אנן לא מצינן למעבד שליחא משוינן אלא שלוחי דרחמנא נינהו ובכל קרבנות מותר ומשנתנו שהזכיר מחוסרי כפרה לבד לרבותא נקטינהו כמו שביארנו במשנה ושמא תאמר אף כשהם שליחים שלנו יהא מותר מדין מצוה אינו כן שאף לדבר מצוה כל שצריך שליחות והוא עושהו שליח' אסור וכמו שאמרו בתורם שאלו היה צריך דעת היה אסור לתרום כמו שיתבאר:",
+ "זה שביארנו שאדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים אם היו מחוסרי כפרה פירושו בכל אחד ממחוסרי כפרה שהיולדת בכללם ואע\"פ שהקטנה אינה מצויה לילד כבר ביארנו בראשון של יבמות שאפשר לה שתלד וכמו שאמרו בנים הרי הן כסימנין ומה שאמרו שלש נשים משמשות במוך ואחת מהן קטנה שמא תתעבר ותמות כבר תירצנוה שם שמא תתעבר ושמא תמות וזה שלא תירצוה כאן בדרך זה מפני שרצה לתרצה אף לדעת האומר שאי אפשר לה לילד ומכל מקום כבר ביארנו שם שהלכה כחכמים שכולן משמשות כדרכן ומן השמים ירחמו ומה שיש לפקפק בביאור השמועה כבר כתבנוה שם:",
+ "זה שביארנו שכל הקרבנות צריכין דעת ופירשנו בה שאף הבהמה שהפריש הוא אין הכהן יכול ליטלה להקריבה שלא מדעתו בתוספות שאלו בה מה שאמרו במסכת קידושין בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר זכרים עולות וכו' והרי בזו אין הבעלים יודעים בכך ואינה קושיא שבזו דעת הבעלים שכל שהיא נמצאת יקריבה כל כהן שירצה:",
+ "ששה הם שמביאים קרבן עולה ויורד שנים מהם מחוסרי כפרה והם המצורע והיולדת והמצורעת בכלל המצורע היא ואינם נמנים אלא באחד ואע\"פ שמנינו זב וזבה בשנים למנין מחוסרי כפרה אינו אלא מפני שזיבת האיש אינו כזיבת האשה ואין להם דמיון אלא בשם לבד אבל צרעת האיש והאשה אחד הוא וארבעה מהם משאר מחוייבי קרבנות והם הנשבע שבועת העדות לשקר בין במזיד בין בשוגג והנשבע שבועת ביטוי לשקר בשוגג וטמא הנכנס למקדש בשוגג וטמא שאכל קדש בשוגג:",
+ "והדבר ידוע שכל שנתחייבה האשה קרבן חייב בעלה להביא על ידה ר\"ל בכל קרבן הבא שלא בנדר ונדבה אלא על כרחה כגון לידתה וצרעתה ושגגותיה ומעתה אם תחייבו באחד מקרבנות עולה ויורד והיה הבעל עשיר אף ע\"פ שהאשה אין לה כלום הואיל והוא עשיר הוא מביא קרבן עשיר על ידה אבל מה שביארנו למעלה שהוא מביא קרבן על בנו ובתו הקטנים להאכילן בזבחים יכול הוא לפטור עצמו בקרבן עני אע\"פ שהוא עשיר וכן הדין שאם רצה להביא על ידי עבדו ושפחתו מביא קרבן עני להאכילן בקצת זבחים שהן אוכלין היתה אשתו שוטה יראה לי שמעכשו מביא על ידה קרבן לידתה וצרעתה שבאין מאליהן אבל על שגגותיה יתבאר למטה שאם שגגה בשטות אין כאן חיוב קרבן כלל שאין מעשיה כלום ואם שגגה כשהיא פקחת ונשתטית אינו מביא עד שתשתפה הא משנשתפית מיהא יביא וכן מי שאכל חלב ונשתטה וחזר ונשתפה חייב להביא קרבנו ואם הפרישו ואחר כך נשתטה וחזר ונשתפה אע\"פ שנדחה הקרבן בנתים חזר ונראה ואינו צריך להביא קרבן אחר שאין בעלי חיים נדחין:",
+ "זה שאנו מחייבין הבעל בקרבנות אשתו יש מפרשים בה אף באותן שנתחייבה קודם שנתארסה לו וממה שאמרו שכך כותב לה אחריות דאית ליך עלאי מן קדמת דנא והם מפרשים שלשון זה בתוך הכתובה הוא שכותב לה בשעת נישואין שהוא מקבל עליו אחריות קרבנותיה שהיא חייבת קודם לכן ויש מפריזין על מדותיהם לומר כן אף באותם שנתחייב בה קודם שנתארסה ואין הדברים כלום אלא אינו חייב אלא משנשאה ולשון זה לא בכתובה הוא אלא בשובר שהיא פוטרתו ואומרת שנתקבלה מכתובתה ומכל הנכלל בה וגורסים ואחריות דאית לי עלך מן קדמת דנא וזהו אחריות הקרבנות ומכל מקום דוקא באותם שנתחייבה משנשאת וכן היא בהדיא בתורת כהנים:"
+ ],
+ [
+ "הכהנים שפיגלו במקדש כגון שעשו אחת מן העבודות על מנת לאכלן חוץ לזמנן מזידין חייבין לשלם דמיהם לבעלים מתורת קנס כמו שביארנו בחמישי של גיטין שהרי חייבים הבעלים להביא אחרים ואף כשהיו נדבה ומכל מקום רוצה הוא להביא דורון ולשלם ובשוגג כגון שהיה סבור שהן שלמים ושחטה על מנת לאכלה לשני ימים ולילה אחד פטורים אלא שפיגולם פיגול שמאחר ששלוחי שמים הם התורה הפקיעה את הקרבן מרשות הבעלים ומסרתו לכהנים להיות ברשותם עד שאין הפגול תלוי במחשבת בעל הקרבן אלא במחשבת העובד כמו שיתבאר במקומו זו היא שיטתנו וכן כתבנוה בחמישי של גיטין ואף גדולי המחברים הסכימו בה וגדולי המגיהים כתבו שאף במזיד פטורים מדיני אדם ומפני שהלכה היזק שאינו נכר לא שמיה היזק ואין נראה כן שאף אנו לא כתבנוה אלא מתורת קנס:",
+ "ממה שכתבנו למדת שזה שאמרנו הפריש חטאת חלב על חברו לא עשה כלום פירושו שלא מדעת ואע\"פ שבמחוסרי כפרה אף שלא מדעת מהני ומטעם שאדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים ואף זו היה לנו לומר כן הואיל ואדם מביא חטאת חלב על אשתו שוטה מכל מקום אין זה ראוי עד שתשתפה וזה שתירצו כאן אשתו שוטה היכי דמי כלומר שאין אדם מביא חטאת חלב על אשתו שוטה משום דסבירא ליה הואיל ונדחה ידחה ומכל מקום הלכה שחוזר ונראה כמו שכתבנו ואם כן אנו צריכין לתרץ קושייתו בזו שמכל מקום אינו ראוי עד שתשתפה:",
+ "אף מה שאמרו הפריש פסח על חבירו לא עשה כלום דוקא שלא מדעתו אבל מדעתו רשאי ואע\"פ שמתוך הטעם שהזכרנו במחוסרי כפרה היה לנו לומר אף בשלא מדעתו שהרי אדם שוחט פסח על בניו ובנותיו הקטנים אף שלא מדעתם מכל מקום שה לבית לאו דאוריתא ר\"ל שהקטנים אין צריכים לימנות ואף בשלא שחטו לשמן רשאי להאכילן אע\"פ שאינו נאכל אלא למנוייו שלא אסרה תורה לאכלו לשלא למנוייו אלא לאותם שישנם במצות הפסח ומאחר שמן התורה אינן צריכים מנין שוחט עליהם אף שלא מדעתם וכן בעבדו ושפחתו הכנעניים הא המחויבין בפסח ושצריכין מנין אין שוחטין עליהם אלא מדעתם:",
+ "הפסח אין נמנין עליו משנשחט אלא כשהוא חי נמנין עליו כמה שירצו כל שיגיע כזית לכל אחד ואחד ושוחטו לשם כולם וכל הנמנין עליו יכולין לחזור ולמשוך ידיהם בעוד שהוא חי אבל משנשחט לא אמר הריני שוחטו לשם כל מי שירצה לימנות עמי לאחר שחיטה או לשם מי שיבא ראשון לימנות עמי אינו כלום ואין אומרין הוברר הדבר שלשמו נשחט מכל מקום האומר לבניו הריני שוחט על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים דנין אותו מן הסתם שלא נתכוין אלא לזרזם ועל שם כלם שחט ומכיון שהכניס אחד ראשו ורובו זכה וזיכה את אחיו עמו ואלמלא טעם זה אף לנכנס ראשון לא הועיל שאין ברירה וכל שכן האחרים שכבר נשחט קודם מנינם ואין יכולין עוד לימנות והוא שתמה קאי אבישרא ר\"ל שכבר נשחט וממני להון אלא לאו דאוריתא ואם תאמר אם כן למה להו לאבוהון דלימא להו לא אמרה אלא כדי לזרזם על הדרך שביארנו וזהו שאמרו מעשה היה וקדמו בנות לבנים ונמצאו בנות זריזות וכו' ולא אמר בנות זוכות שאף הבנים זכו עמהן ושוחט אדם על ידי אשתו ובניו הגדולים ועבדו ושפחתו העברים שלא בידיעתם אלא שאם מיחו מיחו ואם שחטו לעצמן הרי זו מחאה כמו שיתבאר במקומו:"
+ ],
+ [
+ "התורם משלו על חבירו זכות הוא לו ורשאי לתרום לו שלא בידיעתו ולא אמרו אף שלוחו לדעת אלא בתורם משל בעל הכרי ואע\"פ כן יכול המדיר לתרום משלו על המודר ומתורת מה שאמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי על הדרך שביארנו בשוקל את שקלו אבל אם תרם משל בעל הכרי אין תרומתו תרומה אלא מדעת הבעלים ועל זו אמרו מה אתם לדעת אף שלוחכם לדעת ומתוך כך אין המדיר תורם למודר משל מודר שאם תאמר בשליחותו הרי כל שמקיים שליחותו נעשה שלוחו ואע\"פ שכל שיש מצוה בדבר כגון מלמדו ומבקרו ומחזיר אבדתו מותר אפילו אמר לו הוא לעשות כן שנמצא מקיים שליחותו פירשו בתוספות שכל שאינו צריך דעת אין בו תורת שליחות אפילו עשהו בו שליח אבל דבר שצריך דעת או שליחות כגון תורם לחבירו כל שבשליחותו אסור אע\"פ שהוא מקום מצוה שהנדרים ואף השבועה בכולל חלים הם אף על דבר מצוה אלא שכל שאינו בשליחותו ודבר מצוה מותר בהנאות אלו שאינו הנאה גמורה הא בהנאה גמורה אסור אף במקום מצוה שאם לא כן מה שאמרו במדיר את חבירו ואין לו מה יאכל שנותן לאחר משום מתנה ואם אין שם אחר מניח על הסלע וכו' כל כך למה והרי מצוה היא אחר שאין לו מה יאכל הלא שכל הנאה גמורה אסור ונשוב לדברינו והוא שכל שתורם מבעל הכרי הואיל וצריך דעת אסור הא אם לא עשהו שליח להדיא אלא שאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום וזה שומע ותורם מותר ויצא ידי חובת תורם לדעת בלא שליחות:",
+ "התורם משלו על חבירו טובת הנאה של תורם ליתנה לכל כהן שירצה ואם היה זה מדירו ותרם משלו עליו אסור להניח לבעל הכרי המודר טובת הנאתו שהרי ההנהו בכך וכמו שאמרו בסוגיא זו אי אמרת טובת הנאה לבעל הכרי הא מהני ליה ולענין תוספת חומש בפודה את ההקדש המקדיש עצמו מוסיף חומש והוא הדין ליורשיו ואשתו ואע\"פ שבמעשר שני אין אשתו מוספת חומש בזו משום דכתיב איש ממעשרו ולא אשה אבל בהקדש אפילו אשתו מוספת חומש הא אם פדאן אחר אין מוסיף חומש ולענין תמורה אם הקדיש אחד בהמה לצורך חבירו לדעתו באותן הצריכין דעת הן שלא לדעתו באותן שאין צריכין דעת חבירו המתכפר בה עושה תמורה אם המירה ולא המקדיש שזכה זה בה ושוב אין לבעלים הראשונים עליו כלום זהו העולה לנו משמועה זו לדעתנו ומכל מקום בתוספות כתבו ששאלת התורם משלו על חברו אם צריך דעת אם לאו לא הובררה ומחמירין בה להיותה תרומה ולחזור ולתרום וכן פרשו במקדיש שהוא מוסיף חומש מקדיש בהמה לקרבן חברו כענין שפירשנו במתכפר עושה תמורה ולענין זה דנין את הבהמה של מקדיש אע\"פ שלענין תמורה דנין אותה של מתכפר:"
+ ],
+ [
+ "זה שאסרו שלא ליטול שכר בלימודו אלא שכר פסוק טעמים פירושו על המקרא אבל התרגום מותר ליטול ממנו שכר ואף במקרא ומדרש שכר ביטול מלאכתו מיהא נוטל והוא שאמרו בתלמוד המערב מה אני בחנם אף אתם בחנם יכול אף מקרא ותרגום כן תלמוד לומר חוקים ומשפטים חוקים ומשפטים אתם מלמדים בחנם ואי אתם מלמדין בחנם מקרא ותרגום והקשו שם והא אנן חמין מתנייא נסבין אגריהון א\"ר יודן שכר בטילן הן נוטלין ונראה שעל זו סמכו הרבה ליטול שכר בלימוד שמתוך שעניים הם צריכים להתעסק במלאכתם לצורך מחייתם ומחיית טיפולן ונוטלין שכר אותו ביטול:",
+ "זה שביארנו שמותר ליטול שכר במקרא ומפני שאין השכר אלא שכר פיסוק טעמים פירושו אף בגדול ואף משנתנו בגדול היא שנוייה וכמו שאמר אבל מלמד הוא לבניו וכל שכן בקטן אם הדירו הנאה שרשאי ללמדו מקרא שאף הוא שכר פיסוק טעמים הוא ולא עוד אלא שמצטרף עמו שכר שמור ר\"ל שהוא שומרם שלא לילך אנה ואנה ומתוך כך יש פוסקין שבקטן בכל לימוד יכול ליטול שכר ומצד שכר שימור ואע\"פ שהלכה כדברי האומר טעם שכר פיסוק טעמים פירושו אף שכר פיסוק טעמים ולהתיר אף בגדול וכל שכן שכר שימור ר\"ל למי שראוי לו והוא הקטן:",
+ "ויש שואלין וכי קטן נאסר הוא באיסור נדרו של מדיר עד שיהא אף המדיר נאסר בו ומהיכן בא להיות איסור נדר מתפיש את הקטן עד שהעמידוה במופלא סמוך לאיש שיש לו שיכות בהקדש ונדרים כמו שיתבאר במסכת נדה פרק דופן או שמא אף בקטן איסור הוא ואין המדיר נותן לו איסור בידים וכמו שאמרו אין מאכילין אותו וכו' ויש מפרשים בה שלא הדיר את הקטן אלא האב שמוטל עליו ללמד את בנו אף בשכר ואמר שמותר ללמד את בנו של מודר מצד ששכרו שכר פיסוק טעמים או שכר שימור הוא ואם כן מה שאמרו במשנתנו אבל מלמד את בניו אם קטנים הם דוקא במקרא מצד פיסוק טעמים או אף במדרש ומצד שכר שימור ואם בגדולים מותר בכלם מצד שאין אביהם חייב ללמדם בשכר:",
+ "התינוקות אין מטריחין אותם לקרות בתחלה בשבת ר\"ל ללמד להם מה שלא קראו עדין ולא משום שכר שבת שאם כן אף במה שקראו כן ולא עוד אלא ששכר שבת בהבלעה כגון ששכרו לחדש או לשנה מותר אלא טעם הדבר שהאבות לבם נוקפם עליהם בקריאה ראשונה ופונים לילך להם לעשות להם צוות ומתיאשים שלא לפנות למצות עונג שבת אם בשחרית לסעודת שחרית אם בערב לסעודת המנחה שהרי שלש סעודות אדם חייב לסעוד בשבת או שמא מתוך שבשבת אוכלין ושותין הרבה יש להם בזה וסת וטורח הלמוד בהגדה ראשונה קשה להם ומכל מקום שונין הן מה שכבר למדו אפילו בראשון ר\"ל בחזרה ראשונה שמכיון שלמדוה אין טורח יתר בחזרה אף בראשונה ואין לב אבות על בנים בענינה וכל שכן בשניה ושלישית:",
+ "מאחר ששכר שבת בהבלעה מותר במה שלא נאסר מצד מלאכה אלא מצד קבלת השכירות כמו שאמרו הנוטל שכר שבת אסור משום דמחזי כמקח וממכר השוכר את הפועל לשמור את התנוק ר\"ל שהיו משמרין אותם מטומאה לצורך המים שממלאין לקדוש מי חטאת וכן לשמור את הפרה ר\"ל פרה אדומה שלא יעלו עליה עול או שאר עבודות הפוסלות בה או לשמור את הזרעים לצורך עומר ושתי הלחם בשביעית והוא הדין לכל ששוכרו לשמירה אי זה דבר אפילו של חולין כגון פירותיו וזרעיו אם לימים הוא שוכרו אינו נוטל שכר שבת לפיכך אם נגנבו או אבדו בשבת אינו חייב באחריותן ואם היה שכיר לכל השבת ר\"ל שבעת ימים שבה או שכיר חדש או שכיר שנה או שכיר שבוע נותנין לו שכר שבת לפיכך נגנבו או אבדו חייב באחריותן:"
+ ],
+ [
+ "אע\"פ שביארנו שפיסוק טעמים ותרגום ושאר הדברים שלא מן הקריאה שאינם מן התורה מכל מקום רמז הוא בכתבי הקדש וזהו שאמרו ויקראו בספר בתורת האלהים זה מקרא ר\"ל קריאת התורה עצמה מפורש זה תרגום ר\"ל שהוא פירוש התורה ושום שכל אלו הפסוקים ר\"ל סיומי הפסוקים שנעשו על ידי הזקנים כדי ליתן ריוח ולהפסיק בין ענין לענין ויבינו במקרא זה פיסוק טעמים ר\"ל הטעמים עצמן שאף הם מורים טעם הדברים והפסקים במקום הראוי להם כגון באתנח וסוף פסוק וזקף ושאר הטעמים וכן רומז בו על המסורות שהם מקרא סופרים ועיטור סופרים וכתיב ולא קרי או קרי ולא כתיב שכל אלו הלכה למשה מסיני הם וביאור ענינם מקרא סופרים ר\"ל אנשי כנסת הגדולה כגון ארץ ארץ ארץ שהם משנים הקריאה מצד הפסק הטעם ר\"ל האתנח וכן שמים מצרים שקורין אותן בלא תנועת היו\"ד אלא שמניעים אותה בתנועת האלף:",
+ "עיטור סופרים יש מפרשים בה הסרת סופרים ומענין והבמות לא סרו תרגומו לא עטרו כמו אחר תעבורו שהיה לו לומר ואחר וכן אחר תלך אחר תאסף ונתקצרו האותיות לתפארת הקריאה ואין נראה כן שלא באו הסופרים לקצר אות אחת של תורה חלילה וכן שבקדמו שרים אחר נוגנים ובצדקתך כהררי אל אין הפירוש נופל יפה אלא שיש מפרשים שלשון עיטור בזו הוא לשון הקף שהתיבה שהיתה ראויה להקדימה הם מקדימים לה אחרת שתהא היא מוקפת בה דרך צחות כגון אחר תעבורו שהיה לו להקדים הפועל למלה לומר תעבורו אחר וכן העצם לפעולה ולומר שרים קדמו וכן כהררי אל צדקתך ומכל מקום אף זה אין נראה לי שלא שנו סופרים את הסדר להקדים את המאוחר אלא שלשון עיטור סופרים לדעתי הוא מה שעשו לעטור הקריאה ר\"ל שמחדשים טעמים לתפארת קריאה והוא שלא רמז בפיסוק טעמים אלא הטעמים שמפסיקים בין ענין לענין כגון אתנח וזקף ודומיהם והוא ענין ויבינו במקרא שהטעם מורה להם איזו תיבה חוזרת למה שלפניו ואיזו למה שלאחריו אבל שאר הטעמים כגון שופר ישר ומהפך וטרחא שנותנין מעט הפסק בין תיבה לתיבה שלא להפסק ענין לא נרמז בזה אדרבא הם נותנין הפסק בין התיבות הדבוקות זה בזה ואין הענין אלא לתפארת הקריאה וזהו אחר תעבורו שיש במלת אחר שופר ישר וכן אחר תלך שיש בו טרחא ואחר תאסף שיש בו טרחא ואחר נוגנים שיש בו שופר ישר וכן בצדקתך כן נראה לי:",
+ "וקריין ולא כתבן וכתבן ולא קריין לא מפי סופרים יצא הדבר אלא מצד ספיקות חסרונות או יתורים שנמצאו בימי עזרא ופקפקו בהם ורצו לרמוז עליהם ופירש בקריין ולא כתבן פרת דבלכתו ר\"ל בלכתו להשיב ידו בנהר פרת בספר שמואל שלא מצאו כתוב בו פרת וכן איש דכאשר ישאל האמור באחיתופל שלא מצאו שם איש וכן ימים דבנבנתה ר\"ל הנה ימים באים ונבנתה עיר על תלה שלא מצאו שם ימים וכן לה דפליטה והוא בירמיה אל יהי לה פליטה ולא מצאו כתוב שם לה וכן את דהוגד הוגד לי כל אשר עשית את חמותך שלא מצאו שם את וכן אלי דהגורן האמור ברות גם כן והוא כל אשר תאמר אלי אעשה ותרד הגרן שלא מצאו שם כתוב אלי וכן אלי דהשעורים האמור ברות גם כן והוא שש השעורים האלה נתן לי כי אמר אלי אל תבאי ריקם אל חמותך ולא מצאו שם כתוב אלי כתיבן ולא קריין נא דיסלח והוא שאמור בנעמן בהשתחוייתי בית רמון יסלח נא לעבדך ואין מלת נא נקראת את דהמצוה ר\"ל דואתחנן את כל המצוה ידרוך דהדורך בירמיה אל ידרוך הדורך קשתו חמש דפאת נגב ביחזקאל ופאת נגב חמש אמות אם דיש גואל האמור ברות אמנם כי אם גואל אנכי וגם יש גואל קרוב ממני ולא קרינן אם וכן נכלל בענין זה שנוי סיומי הפסוקים ממה שאמרו במערבא הוו פסקי להדין פסוקא בתלתא פסוקי הנה אנכי בא אליך וכו':"
+ ],
+ [],
+ [
+ "ראובן שהדיר את שמעון המודר אסור לראובן שישיא לו את בתו קטנה או נערה שהרי עכשו הוא מוסר לו שפחה לשמשו וכל שכן אם נותן לו נדוניא ומכל מקום אם היא בוגרת מותר שהרי לדעתה היא נשאת ואין לאב בה כלום ואע\"פ שהוא משיאה עצה בכך עד שמשתדל בכך ואף כשהוא נותן נדוניתה מכל מקום לבתו הוא נותן והיא נותנת לו אבל הוא יכול לישא את בתו של מודר שאע\"פ שחייב במזונותיה הרי אמרו זן את בניו וכו':",
+ "המדיר את בנו לתלמוד תורה מותר למלאת לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר או לצלות לו דג קטן ודבר זה יש מפרשים שהאב הדיר את בנו שלא יהנה ממנו מפני שאינו לומד תורה ואע\"פ כן האב המדיר מותר למלאת לבנו וכו' שמן הסתם לא הדירו לדברים מועטים כאלו וכן פירשוה גדולי המחברים ואף גדולי הרבנים מוסיפים בה שאף בכל מדיר כן ואין הדברים נראין כן שאף באב חדוש הוא ואין להוסיף בו ומכל מקום יש מפרשים שכל שהאב הדיר את הבן אסור האב לעשות לבן שום הנאה וזו שבכאן פרשו גדולי המפרשים שאין זה בענין מתנה אלא בענין תשמיש וכגון שהאב הדיר הנאת הבן על עצמו כדי שלא יבטל מתלמוד תורה ואע\"פ כן מותר הבן לשמש את האב בדברים אלו שאין כאן ביטול ואף בתוספתא בכורות שנינו מעשה באחד שהרצה את בנו לתלמוד תורה והדירו מלעשות מלאכה והתיר לו רבי יוסי למלאת לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ובתלמוד המערב שבמסכת בכורים שנינו המדיר את בנו לתלמוד תורה מותר למלאת לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר רבי יעקב בר אדי בשם רבי יוחנן אמר אף ליקח לו חפצים מן השוק מה פליגין כאן באיש כאן באשה אם היה אדם מסויים ר\"ל שאין דרכו ליקח מן השוק עשו אותו כאשה שאין דרכה לקנות בשוק:",
+ "המודר הנאה מחברו מותר להשקותו כוס של בית האבל ר\"ל כוס של תנחומין ופירשו בתוספות אפילו משלו והטעם משום דאדעתא דאבלות לא נדר אינש ומכל מקום דוקא בכוס שהוא דבר מועט ויש מפרשים שאף המביאו מפקירו לכל מי שירצה ומכל מקום יש מפרשים שאין הכוס שלו ולא התירו אלא שמושו וכן מותר להשקותו כוס של בית המרחץ שהיו רגילין לשתות מים חמין וכמו שאמרו במסכת שבת רחץ ולא שתה מים חמין דומה לתנור שהסיקוהו מבחוץ ולא הסיקוהו מבפנים ומותר ומתוך שהיא הנאה מועטת בתשמיש מועט ובמקום הדחק התירו ויש מפרשין מפני שאין בו הנאה ואין נראה כן:",
+ "המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר המדיר הנאה מחבירו נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב ומרפאהו רפואת נפש אבל לא רפואת ממון ורוחץ עמו באמבטי גדולה אבל לא באמבטי קטנה וישן עמו במטה רבי יודה אומר בימות החמה אבל לא בימות הגשמים מפני שהוא מהנהו ומסיב עמו על המטה ואוכל עמו על השלחן אבל לא מן התמחוי אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר לא יאכל עמו מן האבוס שלפני הפועלין ולא יעשה עמו באומן דברי רבי מאיר וחכמים אומרים עושה הוא ברחוק ממנו אמר הר\"ם פירוש זה אשר יכנס לבקר הוא אשר אסור עליו ליהנות לחולה ואמר אבל לא יושב במקום שלוקחין שכר לישיבה ר\"ל שיקח שכר אשר יבקר החולה בישיבתו ועשייתו צוות אליו וכאשר נכנס זה וישב ולקח דבר הנה הועיל בחולה בדבר שיש לו דמים ורפואת נפש הוא שירפאהו ורפואת ממון הוא שירפא בהמתו ומותר לו ש��אמר לו מה שיועיל לבהמתו ואמנם יאסר עליו שירפאה בידו ואמנם לא אסר זה בחולה עצמו לפי שהוא מצוה ר\"ל מחויב לרופא מצד התורה שירפא חולי ישראל וזה נכנס תחת אמרו בתורה והשבותו לו לרבות אבדת גופו לפי שאשר יראה הפסדו ויכול להצילו יצילנו בגופו או בממונו או בחכמתו ואמבטי שוקת המרחץ ואסור להתחמם עמו בקטנה לפי שהוא ישפיע המים עליו וזה הנאה אליו ולא יאכל עמו בכלי אחד לפי שהוא אולי ישית פת לחם חמה לפניו או יניחה כדי שיאכלנה והוא הטעם גם כן שלא יאכל עמו מן התמחוי והוא הכלי אשר ימלאו אותו בפירות ויאכלו ממנה בעלי המלאכה אולם כאשר נשבע ראובן דרך משל שלא יקבל תועלת משמעון יאכלו יחד אצל לוי וכאשר השלים שמעון לאכול מן הקערה וחזר אותה ללוי עוד שם אותה אחר זה לוי לפני ראובן הנה אין אסור לראובן לאכול ממנו ולא נאמר אולי לא השלים שמעון אכילתו כדי שיתנו אותה לפני ראובן וזה ענין אמרו אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר והוא אמרם מן התמחוי החוזר לבעל הבית ולא יעשה עמו באומן שלא יקצור עמו בקו אחד שלא יקל עליו קצירו בהיותו קוצר קרוב ממנו ונמצא כי כאשר ילך ימצא המקום פנוי שיוכל לעשות מלאכתו וכבר קדם לך באור מלת אומן במקומות בזרעים והלכה כרבי יהודה ואין הלכה כרבי מאיר:"
+ ],
+ [
+ "אמר המאירי המדיר הנאה מחבירו נכנס לבקרו ר\"ל אם היה חולה ודוקא עומד שהוא ביקור של עראי אבל לא יושב ושאלו בגמ' במאי עסקינן אם בשנכסי מבקר אסורים על החולה כגון שהמבקר הדירו שלא יהנה ממנו זה שהוא חולה עכשו אפילו יושב שהרי המבקר מותר הוא בהנאת נכסי החולה ומותר לישב בביתו והנאה לחולה אין כאן שאין ביקורו מעלה ומוריד לו להנאה גמורה ואם בשנכסי החולה אסורים למבקר אפילו בעמידה נמי לא שהרי נהנה בדריסת רגלו בביתו של זה ופרשה שמואל כשנכסי המבקר אסורים על החולה אלא שהיו רגילים להיות החולה נותן שכר לאחד שיצוותהו בעוד שאין מבקרים עמו והיו נוהגין ליתן שכר ליושב עמו דרך קבע אבל לא לעומד דרך עראי ומעתה כשזה בא ומבקר שלא בשכר אם יושב עמו דרך קבע הרי מהנהו שאינו צריך ליתן שכר לאחר לצות אבל בעמידה אינו מהנהו שאף שאר העומדים אינן נוטלין שכר ולפי דרכו לימד שאף במקום שרגילין ליתן שכר אסור ליטלו אלא אם כן בישיבה ולדעת זה אם היו נוטלין שכר אף בעמידה נאסר המדיר אף בעמידה ואם לא היו נוטלין שכר אף בישיבה הותר אף ביושב אלא דאורחא דמלתא נקט:",
+ "ומכל מקום אחר כן חזרו ותרצוה שטעם איסורי ישיבה הוא מגזירה שמא ישהא בישיבה כלומר שאף הבקור בחנם הנאה היא לחולה ולא הותרה אלא לקיום מצות המדיר אלא שסתם הדברים במקום מצוה דנפשיה לא אדריה ובעמידה שרי שהרי מצות ביקור מתקיימת בכך בישיבה אסור שמא יתעכב שם יותר מכדי מצוה ונמצא מהנהו שלא במקום מצוה דנפשיה ולדעת זה אף במקום שאין נוטלין שכר על הישיבה כל בישיבה אסור ואין התר אלא בעמידה ובמקום שאין נוטלין שכר עליה וכן הלכה אלא שגדולי המחברים לא חששו לשהיית ישיבה ופסקו כטעם ראשון שלא נאסרה אף הישיבה אלא במקום שנוטלין עליה שכר:",
+ "ומכל מקום עולא פרשה למשנתנו בדרך אחרת ולא שיחלוק עם שמואל בענין פסק שאף הוא מודה במה שכתבנו ר\"ל בשנכסי המבקר אסורים לחולה אלא שרצה לפרש משנתנו בשנכסי החולה אסורים על המבקר שהיה ראוי לאסור את המבקר אף בעמידה מצד דריסת הרגל אלא שהתירו מצד שסתם הדברים אין המדיר מדיר את חבירו לרעתו של עצמו והר�� הבקור חיותו של חולה שמתוך המבקרים מתגלה ענינו ומתפרסמת רפואתו והוא שאמרו במקום חיותיה לא אדריה וזה שאמר כגון דלא אדריה מן חיותיה שהדבר מוכיח שבפירוש פרט מן הנדר כל שחיותו תלוי בו לאו לישנא דייקא הוא אלא סתם הדברים כך הוא ומכל מקום בישיבה אסור שהרי מה שחיותו תלוי בבקור אף בעמידה הוא נעשה ושמואל חולק בזו שכל שנכסי החולה אסורים על המבקר מותר המבקר לבקרו אף בישיבה שלא הדירו מחיותו לא בעמידה ולא בישיבה ואינו דומה בקור עראי לבקור קבע והוא שאמרו בבריתא חלה הוא נכנס לבקרו ר\"ל המודר מבקר את המדיר ולא חלק בה בין עומד ליושב והלכה כשמואל כסתמא דבריתא ולמדת שאלמלא טעם חיותו אסור למודר הנאה ליכנס לביתו של מדיר אף לשאר צרכיו של מדיר כל שאין חיותו תלוי בהם ואם לא חלה הוא ר\"ל המדיר אלא בנו והרי אין זה יכול ליכנס לביתו שהרי אינו חולה ואין אומרין במקום חיותא דבריה נמי לא אדריה שאם כן אין לדבר סוף אלא שלא אמרוה אלא במקום חיותא דנפשיה אלא שואלו בשוק עליו ומה שאמרו במקום אחר בתוספתא המודר הנאה מחבירו ומת מביא לו ארון ותכריכין חלילים ומקוננות שאין הנאה למתים ומעידו בין עדות ממון בין עדות נפשות חלה נכנס לבקרו אבל אם היה לו חולה אינו נכנס לבקרו ולא שואל בשלומו ופשוט הוא שאין הדבור אסור אלא באומר קונם פיו וכו' כמו שהתבאר אלא ששאר הדברים שהזכרנו בה בארון ותכריכין ובעדות הלכה הם:",
+ "ונשוב לענין משנתנו והוא שאמר שהמדיר מרפא את המודר רפואת נפשו ר\"ל גופו שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ואפילו במקום כמה רופאים שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות אבל לא רפוי ממון ופרשוה בגמרא בהמתו ופירשו בתוספות מפני שלא הותר אלא במקום מצוה ולדעתם אף במקום שאין שם רופא אחר לבהמתו אסור ואין נראה כן שהרי זו השבת אבידה גמורה היא אלא מפני שאפשר לו להודיעו סם פלני יפה לו סם פלני רע לו וכדאיתא בגמרא ובגופו מיהא לא דיו בכך וכן כל שאין יודעים לעשות על פי דברו אף הוא בעצמו מרפאה משום השבת אבדה וכן נראה מתלמוד המערב:",
+ "רוחץ באמבטי גדולה שאין הנאה מגעת לו בכך כלל אבל לא באמבטי קטנה שהרי מגביה עליו את המים בכניסתו ונמצא מהנהו אבל מזיע עמו אפילו בבית קטן וכן פרשוה בגמרא וישן עמו במטה בימות החמה שאין כאן הנאה אבל לא בימות הגשמים שמחממו ומהנהו ומיסב עמו על המטה כלומר אפילו בימות הגשמים ואין אומרין שמא יישן:",
+ "וכן אוכל עמו על שלחן אחד ואין גוזרין שמא יאכל עמו בקערה אחת אבל לא מן התמחוי ר\"ל שלא יאכל עמו בקערה אחת אף בסעודה שאינה שלו שהרי כל אחד אוכל מחלק חבירו וכן שמא בעל הבית ירבה בשביל כבוד מדיר שהוא חשוב בעיניו ומודר נהנה עמו או שמא אף הוא ר\"ל המדיר מהנהו על פי מדות מוסרו ומקרב נתח טוב שבה לחבירו אבל אוכל עמו מן התמחוי החוזר ופירשו בגמרא החוזר לבעל הבית ופירשו הענין בתלמוד המערב שאם היה בתמחוי זה יותר מכדי שובע שניהם עד שבודאי ישתייר שם מותר שהשמשים מסירים מלפניהם ומחזירין מותר שהרי אין הנאה לאחד מהם בחלק חברו שהרי יש לכל אחד בחלקו אכול והיתר וכן שנו שם שהדין כן בכותח החוזר ופירשו בו כוס של קונדיטון כלומר שאדם מספיק ממנו במעט ויש בו כדי לשתות לשניהם ולהחזיר ויש מפרשין שנוהגין היו שהשמש מחזיר תמחוי גדול בתבשיל (אם) על כל בני הסעודה ומוסיף בקערות לכל מי שרוצה בכך ואחר כך מחזירו ואוכל עמו מאותו תמחוי אחר שחזר לבעל הבית שהרי ��ין נהנין זה בשל זה אלא שניהם מזיקים לבעל הבית ואע\"פ שלענין פסק ודאי כך היא לענין פירוש אין הדברים נראין וגדולי המחברים פרשו שאע\"פ שאסרו לאכול שניהם כאחד מכל מקום אם אכל המדיר מקערה שהוא יודע שכשיחזרוה לבעל הבית חוזר בעל הבית ומניחה לפני המודר כגון פת של כסנין ודומיהם שאדם נותן לאחד ואחריו לסמוך לו על הסדר מותר למודר לאכול הימנה ואינו חושש שמא המדיר הניח נתח טוב בשבילו:",
+ "ולא יאכל עמו מן האבוס שלפני פועלים והוא שהיה מנהגם ליתן כלי גדול באבוס שלבהמה לפני הפועלים וממלאין אותו ואוכלין יחד ואף בזה אע\"פ שהוא כלי גדול יותר מן התמחוי והקערה לא יאכל עמו ביחד:",
+ "ולא יעשה עמו באומן ופי' אומן תלם הכרם על הדרך שביארנו במציעא בפרק פועלים שאוכלים מאומן לאומן ר\"ל כשהשלימו שורה אחת ובאין להתחיל באחרת ואמר כאן שהמדיר לא יעדור עם המודר בתלם אחד מפני שמרפה הקרקע עד שמצד חפירתו נוח לזה המודר לחפור ונמצא מהנהו וחכמים מתירין ברחוק הימנו כל שאין לחוש לכך אף בתלם אחד ואין גוזרין רחוק אטו קרוב וכן הלכה:",
+ "ואתה למד ממשנתנו שאין הפרש בין מדיר את חברו סתם למדירו מנכסיו אלא דין אחד לשניהם ליאסר בהנאת גופו ונכסיו ובתלמוד המערב נחלקו בה והוא שאמרו שם תמן תני מרפאו רפואת נפש אבל לא רפואת ממון רבי יודן ורבי יוסי חד אמר כאן במדירו מגופו כאן במדירו מנכסיו וחרינא אמר כאן בשיש לו מי שירפאנו כאן בשאין לו ולפי מה שכתבנו הלכה כבתרא:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שביארנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "מצות עשה מדברי סופרים לבקר את החולה ואע\"פ כן נרמז הוא בתורה מדכתיב אם כמות כל האדם ימותון אלה כלומר שלא ימותו כשאר בני אדם שהם חולים ומוטלים בעריסותיהם ובני אדם מבקרין אותם ביקור חולים אין לו שיעור ולא סוף דבר שאין שיעור למתן שכרו שזו אף בכל המצות כן וכמו שאמרו הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאי אתה יודע מתן שכרן של מצות אלא שאין שיעור לביקור עצמו אלא אפילו גדול או קטן ואפי' מאה פעמים ביום ודוקא שלא יטריח לעולם יהא אדם זריז במצות ביקור מפני שהמבקר מיקל בחליו של חולה דרך הערה אמרו כל המבקר את החולה כאלו נטל אחד מששים מחליו ובבני גילו ר\"ל שבקורם ערב עליו שמצד הנאתו מהם חליו מיקל:"
+ ],
+ [
+ "פעמים שהביקור סבת ההצלה לחולה אם בחכמתו אם לכמה סבות ומתוך כך אמרו כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה וכל שאינו מבקרו גורם לו שימות וקצת חסידים היו נוהגין כשהיה חולה בעיר ולא היו מבקרין אותו כראוי לפרסם את הדבר ולהודיעם ואירע להם מעשה בתלמיד אחד שחלה ולא נכנסו לבקרו ונכנס רבי עקיבא והשתדל לכבד את הבית ולרבצו לפניו ואמר לו החייתני ויש מפרשים שלכבודו של רבי עקיבא כבדו את הבית ורבצוהו והגיעה הנאה לחולה:",
+ "ומכל מקום ביום ראשון של חולי אין ראוי לבקר שמא מקרה הוא ואין ראוי להחרידו עד שיחזיקוהו בחולה אלא דוקא משלישי ואילך אלא אם כן קפץ עליו חולי גדול וכבד שמתיראין ממנו להמית פתאם וכן לא יבקר אדם בשלש שעות ראשונות ובשלש אחרונות ופרשו הטעם בגמרא מפני שהמבקר מסיח דעתו בשעות אלו מן הרחמים ששלש ראשונות מוצאו בנחת רוח וסבור עליו שנתרפא ובאחרונות מוצאו בצער גדול וסבור עליו שאבדה תקותו וגדולי המחברים פרשו הטעם מפני שבני הבית מתעסקים בצרכי החולה:",
+ "הנכנס לבקר את החולה לא ישב על גבי מטה ולא על גבי ספסל ולא על כסא אלא מתעטף ויושב על גבי קרקע ומבקש עליו רחמים ויוצא מפני שהחולה מהרהר בלבו תשובה ומתפלל בכל לבו וכשרואה זה יושב במקומות הגבוהים מתיאש מן התפלה ולפי דרכך למדת שהחולה מדרכו לשוב ולהתפלל ועל זו אמרו אין חולה עומד מחליו עד שמוחלין לו כל עונותיו:",
+ "אע\"פ שהזהרנו במצות ביקור אין כל ביקור חולים בכלל אלא אין מבקרין לא חולי מעים מפני שהוא בוש מהם ולא מיחושי הראש ולא חולי העין מפני שהבקור קשה להם ומה שנתגלגל בסוגיא זו מענין מזון הבת ועישור נכסי לנדונייתא במקום שאין לישום באב כבר ביארנוהו במקומו במסכת כתובות דף ס\"ח וכן מה שנתגלגל כאן שאין המים שבנהרות מטהרין בזוחלין אלא פרת בימי תשרי בלבד ואם שאר נהרות בדין זה אם לאו וכן אם יש חלוק בענין זה בין נהר לנהר וענין חשש טיט שבקרקע הנהר לענין חציצה כבר ביארנוהו יפה בששי של שבת דף ס\"ה:"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר המודר הנאה מחבירו לפני שביעית לא יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות ובשביעית לא יורד לתוך שדהו אבל אוכל היא מן הנוטות נדר ממנו מאכל לפני שביעית יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הפירות ובשביעית יורד ואוכל אמר הר\"ם פי' נוטות הם הפירות שנתלות מן האילנות הנוטים חוץ לפרדס אשר אפשר לאכלם חוץ לפרדס וכבר ידעת בלא ספק שפירות שביעית הפקר ואין להם בעלים ואשר התחייב שיאסר למודר הנייה הכניסה לשדה חבירו לשביעית לאכול הפירות שלא יארך העמידה שם ויועיל בעמידתו וזה אסור לפי שתכלית מה ששם השם הארץ הפקר מפני פירותיה מפני שהיא מסלול לאכל פריה אבל לא שם עצם הארץ ואם נתעכב שם בזולת אכילת הפירות בעמדו שם כבר נהנה ממה שאין ראוי ליהנות:",
+ "אמר המאירי המודר הנאה מחבירו לא יכנס המודר לתוך שדהו של מדיר שהרי דריסת הרגל אסורה לו ואינו אוכל מן הנוטות ר\"ל הפירות שבנופים היוצאים מן הגנה שהרי מכל מקום אסור בנכסיו ובשביעית לא ירד לתוך שדהו שהרי דריסת הרגל אסורה לו אבל אוכל הוא מן הנוטות שהרי הפקר הם ואינן נכסיו בין שנדר בשביעית בין שנדר קודם שביעית והגיע שביעית ואע\"פ שגוף הקרקע מופקר לכל זמן שהפירות בתוכה והיה לנו להתיר דריסת הרגל מצד ההפקר פירשו בגמרא גזרה שמא ישהא לשם שלא לצורך אכילת פירות או שהפירות עומדות על הגבולים שיכול לאכול בלא ירידה לשדה וכל שיכול לאכול בלא ירידה לא אפקריה רחמנא נדר הימנו מאכל שנמצא שאינו אסור בדריסת הרגל יורד לתוך שדהו אבל אינו אוכל מן הפירות ובשביעית יורד ואוכל שהרי דריסת הרגל אין כאן וכן שהפירות הפקר הן:",
+ "ולפי מה שיתבאר בגמרא זה שביארנו שאף בנדר קודם שביעית והגיע שביעית אוכל מן הנוטות דוקא בשאמר נכסי וכשהגיע שביעית אינן נכסיו והוא הדין אם נתנם לחבירו אבל אם נדר קודם שביעית ואמר נכסים אלו אף לכשיגיע שביעית או נתנם לחבירו אינו אוכל אף מן הנוטות אע\"פ שהשביעית הוציאתו מרשותו שהרי נכסים אלו אמר ואדם אוסר דבר שברשותו אף לכשיצא מרשותו הואיל ואומר נכסים אלו אבל אם נדר בשביעית אף בנכסים אלו אוכל הוא מן הנוטות שבשעת הנדר אין פירות השדה שלו ואין אדם אוסר פירות שאינו שלו על חבירו ויש מפרשים שהדין כן אם אמר נכסי אלו ומאחר שאמר אלו אע\"פ שאמר נכסי שאין תופסין לשון נכסי אלא לשון אלו והרי הוא כאלו אמר נכסים אלו ומביאין ראיה מתלמוד המערב שאמרו שם ביתך זה משום מה אתה תופסו משום ביתך או משום זה נפל ובני לית ליה הוא נשמעינה מן הדא האומר ליורשיו תנו בית חתנות לבנו ונפל היורשין חייבין לבנות ואיני רואה בראיה זו הכרח ועיקר הדברים הנכסים אלו גרסינן ובנכסי אלו יש לפקפק אלא שהדעת מכרעת לדון בהם כן:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "האומר לבנו קונם אתה נהנה לי אם מת יירשנו ואם אמר בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו אמר קונם ביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח ומת או שמכרו לאחר מותר לבית זה שאני נכנס שדה זו שאני לוקח ומת או שמכרו לאחר אסור כמו שיתבאר בפרק השותפין:"
+ ],
+ [
+ "המשנה החמישית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר המודר הנייה מחבירו לא ישאילנו ולא ישאל ממנו ולא ילונו ולא ילוה ממנו לא ימכור לו ולא יקח ממנו כיצד אמר לו השאילני פרתך אמר לו אינה פנויה אמר קונם שדי שאיני חורש בה לעולם אם היה דרכו לחרוש הוא אסור וכל אדם מותרין ואם אין דרכו לחרוש הוא מותר וכל אדם אסורין מבוארת לר\"ם:",
+ "אמר המאירי המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו ר\"ל המדיר למודר ולא ישאל ממנו לא ילונו ולא ילוה הימנו לא ימכור לו מפני שהלוקח נהנה ולא יקח הימנו ושאלו בגמרא בשלמא לא ישאילנו ולא ילונו ולא ימכור לו דקא מתהני והרי נאסר בהנאתו אלא לא ישאל הימנו ולא ילוה הימנו ולא יקח ממנו אמאי והרי אינו מודר הנאה הימנו ופרשוה בשניהם מודרים זה מזה או אף במודר אחד לבד וגזרה הני אטו הני ושמא תאמר במכירה מיהא ימכור לו ביתר וכמו שכתבנו בפרק שלישי ותרצו בה דהתם נדר הנאה מכל ישראל וליכא למגזר אבל זה שלא נדר אלא מאחד איכא למגזר וכן שמא תאמר והרי באומר הריני עליך חרם אמרו המודר אסור והמדיר מותר ולא גזרינן תרצו בתוספות שהנאות אלו הנזכרות כאן מצויות הן ביותר ומתוך כך ראוי לגזור עליהן ולדעת זה אין למדין מהן להנאות אחרות:",
+ "יש ספרים שיש בהם בסוגיא בשאלה זו נוסחא אחרת שאין לישבה בשום פנים ובתוספות גורסין בה בשלמא לא ילונו דקא מהנה ליה אלא לא ילוה ממנו מאי קא מהני ליה כלומר וכן אני מקשה בכולם והדר אמר בשלמא לא ילוה הימנו ולא יקח הימנו איכא לתרוצינהו דמתהני מודר מיניה פירוש אם נלקח בזבינא מציעא או דרמי על אפיה אם בהלואה כגון דאית ליה למדיר זוזי טבי ותקולי ופרע ליה מיניהו אלא לא ישאל שהוא חוזר בעין אמאי לא ותירץ גזירה לשאול וכו' ומעתה כולהו נמי משום גזרה ואף זו אינה גירסא מיושבת כל כך ועיקר הגרסא כמו שכתבנוה:",
+ "ונשוב לענין משנתנו והוא שעל ידי מה שביאר במשנה זו באיסור השאלה נתגלגל הדבר בענין השאלה דבר שאינו מכונת הפרק והוא שכל הנודר אנו אומדין כונתו לפי ענין הדברים שבשבילן נדר והולכין אחר הענין לא אחר משמע הדבור ועל זה אמר השאילני פרתך ואמר לו אינה פנויה והלה סובר שהוא חושב עליו שלחרישה הוא שואלה ומתוך כך הוא מונעה הימנו ומראה לו שאינו רוצה בה לחרישה אלא למלאכה אחרת ואומר קונם שדה שאני חורש בה לעולם ואף הלה משאילה לו על סמך אותם הדברים אם היה דרכו של שואל זה לחרוש הוא בעצמו הוא אסור לחרוש בה ושאר בני אדם מותרין לחרוש לו שלא נדר אלא מעצמו ואם אין דרכו לחרוש אלא על ידי אחרים אסור אף על ידי אחרים שבודאי ממה שהוא רגיל נדר:",
+ "זהו ביאור המשנ�� וכולה הלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:"
+ ],
+ [
+ "המשנה הששית והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר המודר הנייה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך לו אצל החנוני ואומר איש פלוני מודר ממני הנייה ואיני יודע מה אעשה הוא נותן לו ובא ונוטל מזה היה ביתו לבנות גדרו לגדור ושדהו לקצור הולך לו אצל הפועלים ואומר איש פלוני מודר ממני הנייה ואיני יודע מה אעשה הן עושין עמו ובאין ונוטלין שכרן מזה אמר הר\"ם זה כלו הולך על העקר אשר ביארתי לך בזה הפרק באמרו שוקל לו את שקלו ופורע לו חובו לפי שכאשר נתן לו החנוני לא נתן אליו וכאשר עשו לו המלאכה שבו כלם בעלי חוב אליו והוא אשר נתן להם שכרם פורע לו את חובו בלי ספק:",
+ "אמר המאירי המודר הנאה מחבירו ואין למודר מה יאכל יכול המדיר לילך אצל חנוני ואומר לו פלוני מודר הנאה ממני ואין לו מה יאכל ואיני יודע מה אעשה הרי חנוני יכול ליתן לאותו המודר ונוטל מזה כלומר ומותר לבעל הבית ליתן לו ולא שיאמר לענין הדין שחנוני נוטל מבעל הבית על כרחו של בעל הבית שהרי לא אמר לו שיתן לו שזה ודאי אסור אלא שספר דבריו לפניו והלה נתן על סמך שיפרע לו זה המדיר ואומר שהמדיר יכול לפרעו בלא שום נדנוד עבירה אבל שיהא הוא יכול לכופו לא ולא עוד אלא שדינו על זה שנתן לו אלא שבא ללמד שנוטל מזה אם רוצה לפרוע לו ומותר וכן היה ביתו לבנות גדרו לגדור שדהו לקצור הולך אצל פועלים ואומר איש פלני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה הן עושין עמו ובאין ונוטלין שכר מזה ומותר על דרך שביארנוה בראשונה שאין זה אלא כפורע חובו שהוא מותר כמו שהתבאר והוא הדין שיכול לומר כל הזן אינו מפסיד אבל לא יאמר כל השומע קולי יזון שזה שליחות הוא ואסור:",
+ "משנה היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר משום מתנה והלה מותר בה אם אין עמהם אחר מניח על הסלע או על הגדר ואומר הרי היא מופקרת לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל ר' יוסי אוסר אמר הר\"ם ר' יוסי אומר שאם אין עמו שלישי היה זה המעשה דומה למתנה ואסור ואין הלכה כר' יוסי:",
+ "אמר המאירי היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר וכו' ואף זו יכול היה לומר איש פלוני מודר הימני וכו' אלא שמן הסתם אף האחר אין לו בדרך יותר מכדי צרכו ואין רגילות הלשון לומר כן אלא לחנונים ופועלים וכיוצא בהן ומתוך כך אמר כאן שנותן מן הבא בידו לאותו אחר במתנה והלה מותר בה וכגון שלא אמר נכסים אלו כמו שביארנו והוא הדין בעיר אלא דמשום סיפא איצטריך למתני בדרך שבעיר אין הדבר מצוי שלא להיות עמהן אחר:",
+ "ואמר שאם היו בדרך ואין עמהן אחר נותן על גבי הסלע או על גבי הגדר ואומר הרי הן מופקרין לכל מי שירצה והלה נוטל ואוכל ור' יוסי אוסר ופירשו טעמו בגמרא מגזרת מתנת בית חורון כלומר שהערמה היא ואינה מתנה גמורה ולא שיהא דעתו שלא יהא ההפקר הפקר עד שיגיע ליד זוכה כדין מתנה שאינה מתנה עד שתגיע ליד המקבל ונמצא שבשעת זכייתו לא היה הפקר ובאיסור בא לידו שבודאי הפקר הוא מיד שאין הטעם אלא שאינו הפקר גמור אלא דרך הערמה ומכל מקום אף לר' יוסי כל שאינו דרך הערמה הפקר הוא אע\"פ שלא בא ליד זוכה שאף הוא חולק בגמרא בדבריו לומר שלא אסר אלא כשנדרו קודם להפקרו אבל אם הפקרו קודם לנדרו מותר ואם טעם שלו משום דדמיא למתנה אף בהפקר קודם היה ראוי לאסור הואיל ובשעת זכייתו לא היה הפקר עדין אלא שאינו אומר כן אלא בהפקר הבא בלא הערמה ומכל מקום קודם הנדר המודר מותר באותו הפקר אע\"פ שלא זכה בו אדם עדין שאף לדעת זה שהוא אומר שכל שלא זכה בו אדם ברשות מפקיר הוא מכל מקום לענין נדר אין דעתו של אדם בהדרתו על מה שכבר הפקיר לאסור את המודר במה שכבר הפקיר אלא שכבר נדחה טעם זה בנתינת טעמו מגזירת מתנה היה אוסר ומשום הערמה:",
+ "ומכל מקום הלכה כחכמים ואף כשהדירו תחלה ואחר כך הפקיר מותר שאין הערמה זו מפקעת וכן במה שהפקיר שאין הפקר כמתנה לומר שכל שלא זכה בה המקבל ברשות נותן היא אלא כל שבמטלטלין תכף שהפקיר יצאה מרשותו אע\"פ שלא זכה בו אדם עדין ואינו יכול לחזור בו אף מדברי סופרים אלא שאם רצה לזכות כשאר בני אדם זוכה ונמצא כשזכה זה לא ברשות המדיר היתה:",
+ "זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "מי שכתב מקצת נכסיו לאחד מעבדיו והדבר ידוע שלא קנה כלום אפילו עצמו מאחר ששייר בנכסיו כמו שביארנו בראשון של גיטין ואחר כך כתב כל נכסיו לשני ר\"ל לעבד אחר שיש לו ולא שייר במתנתו כלום קנה זה השני עצמו וזכה במתנתו ומשתעבד בראשון זו היא הגירסא המיושרת והיא ברייתא שנויה בענין עבדים ולענין ביאור זה שהביאוה בכאן הוא להקשות ממנה על מה שאמר שהנודר אין דעתו על מה שהפקיר והרי בזו דעתו ליתן מה שנתן שאלמלא כן אף השני לא קנה שהרי יש כאן שיור גם כן:",
+ "ומכל מקום יש שאין גורסין כאן להשתעבד בראשון אלא זכה שני לבד ופרשוה בשכיב מרע המחלק נכסיו ובלא קנין וכשמת ולפיכך ראשון לא קנה דמתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ואע\"ג דמית אבל שני קנה אפילו מה שנתן לראשון דמתנת שכיב מרע בכולה היא והיכא דמית מתנתו מתנה וענין הקושיא שהשני קנה אף מה שנתן לראשון ואין אומרין כל הנותן אין דעתו על מה שנתן וגדולי המפרשים מפרשין אותה גם כן בשכיב מרע וגורסין מקצתן לראשון וכלן לשני ראשון קנה שני לא קנה והקושיא חוזרת למה שאמרו לדעת ר' יוסי שאין המתנה קונה עד שתבא ליד המקבל ופרשוה בשכיב מרע ובקנין ושעמד ראשון קנה דהויא לה מתנת בריא ועמד אינו חוזר שני לא קנה דמתנת שכיב מרע היא אלמא ראשון קנה ואע\"ג דלא אתא לידיה דמקבל דהא ברשות שכיב מרע היא ואין הדברים נראין לענין פירוש שבזו הואיל וקנו ממנו אתא לרשות מקבל הוא וקרקע ומטלטלין נקנין בחליפין אע\"ג דלא אתא לידיה ומשנה שלמה שנינו כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו:",
+ "המפקיר את שדהו כל שלשה ימים אם לא זכה בו אדם יכול לחזור אבל אחר שלשה אע\"פ שלא זכה בו אדם אינו יכול לחזור אלא שאם קדם וזכה זכה בה כשאר בני אדם ואף תוך שלשה דוקא שחזר בו בפירוש אבל קוצר סתם כזוכה מן ההפקר הוא אמר תהא שדה זו מופקרת ליום אחד או לשבת אחת או לחדש או לשנה או לשבוע אף לאחר שלשה כל שלא זכה בה אדם יכול לחזור והפקר זה דבר שאינו מצוי הוא הקלו בו:"
+ ],
+ [
+ "כל שביארנו שיכול לחזור בו האוכל מפירותיו חייב לעשרן שאין זה הפקר וכל שאין יכול לחזור הרי הוא הפקר ופטור מן המעשר אפילו קדם הוא וזכה פטור הוא מן המעשר ואם כן כל שבקרקע שיכול לחזור תוך שלשה חייב במעשר מן הדין ומעשרין ממנו אף על החיוב ומה שאמרו בגמרא שלא נתקן אלא מפני הרמאין שעושין הפקרן כדי להפקיע מן המעשר אבל מן הדין פטור הוא מן המעשר ושמתוך כך אין מעשרין ממנו על החיוב אלא מיניה וביה לדעת ר' יוסי נאמרה ולא לדעת חכמים כך פירשוה ��בים ומכל מקום עיקר הפירוש שתקנת רמאין הנזכרת כאן אף לרבנן היא שמן הדין חל ההפקר שאם אינו חל עכשו היאך הוא חל לסוף שלשה ימים אלא מדרבנן היא וכן נראה משמועה הסמוכה לזו כמו שיתבאר ואם כן אף תוך שלשה אין מעשרין ממנו על החיוב אלא מיניה וביה ולא שנאמר שיהא מה שאמרו כל תוך שלשה יכול לחזור עיקר התקנה אלא עיקר התקנה שלא יפטר מן המעשר והשוו בה מדותיהם אף לענין חזרה שלא תהא כחוכא וטלולא:"
+ ],
+ [
+ "המפקיר את כרמו או שדהו והשכים בבקר וזכה בו לעצמו ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפיאה ופטור מן המעשרות ומן התרומות ומה שהוא חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפיאה הוא משום דכתיב ביה תעזוב יתירא וגדולי המחברים פרשו משום דשדך וכרמך קרינא ביה ואין נראה כן שאם כן אף במעשר ותרומה יהא חייב אלא שאינה אלא מטעם שהזכרנו הא אם זכה בשל אחר פטור מן הכל:",
+ "ולענין ביאור מה שאמרו בשלמא לעולא רבנן קא תנו לה ודאוריתא כך פירושו בשלמא לעולא רבנן היא ומן הדין הוה ליה הפקר לאלתר אלא שמפני הרמאין תקנוה כמו שביארנו ודאוריתא קתני לה דהוי הפקר ופטור מן המעשר אלא דמדרבנן מעשר מיניה וביה אלא לריש לקיש דמוקים לה כר' יוסי אמאי פטור מן המעשר הרי אינו הפקר עד שיזכה בו שום אדם:"
+ ],
+ [
+ "כל המפקיר אפילו באחד הפקר הוא ופטור מן המעשרות ולדעתנו אפילו בינו לבין עצמו אלא שבתוספות נסתפקו בה אבל מדברי סופרים שאינו הפקר עד שיפקיר בפני שלשה שיהא אחד זוכה ושנים מעידים ופרשו בתוספות דדוקא בהפקר קרקע וכמו שנראה מסוגיא זו דאקרקע מהדר אבל הפקר מטלטלין אף ביחיד ולשיטתנו אף בינו לבין עצמו ועל הדרך שאמרו בנר גגית וקדרה דמפקר להו שסתם הדברים אין מזקיקין אותו להביא עדים מן השוק וכבר סמכו על זו להשאיל בהמה לגוי בשבת במקום שאין אפשר לו להשיב פניו על סמך הפקרו ויש מפרשים שלענין לזכות בו אחרים צריך שלשה אבל להפקיעם מאיסור כגון נר גגית וקדרה בחד סגי:",
+ "ויש מפרשים ששמועה זו לא נאמרה אלא לדעת ר' יוסי ופירושה דכל דאפקרי בתלת הוה ליה הפקר אף בלא זוכה אבל כל שלא בפני שלשה אינו הפקר עד שתבא לידי זוכה הא לדעת חכמים שהלכה כדבריהם אין חלוק ביניהם אלא לעולם הוא הפקר ור' שמעון דאמר בשנים לא הוי הפקר פירושו בלא זוכה וסבירא ליה כר' יוסי ור' יהושע בן לוי סבירא ליה כרבנן דאפילו בחד הוי הפקר מן התורה אף בלא זוכה ולא הוצרכו בו שלשה אלא דרך תקנה שלא יחל דברו בשקרות וכפירה וכבר ביארנו בענינים אלו דינים אחרים בשני של מציעא בסוגיית משנת י\"א:",
+ "גדולי המחברים כתבו שהמפקיר אע\"פ שאינו נודר הרי הוא כנדר ואסור לו לחזור וענין הפקר הוא שיאמר נכסים אלו הפקר בין בקרקע בין במטלטלין וכל הקודם בו זכה בו ואף המפקיר שוה בו לכל אדם:",
+ "נשלם הפרק תהלה לאל:",
+ "השותפין שנדרו וכו' זה הפרק ענינו גם כן בביאור החלק החמישי הן כשהאחד מודר מחבירו הן בשותפין שנדרו הנאה זה מזה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון לבאר ענין השותפין שנדרו זה מזה או שנדר אחד מהם מחבירו או שהיה אחד מן השוק מודר מאחד מהם השני במדיר שהיו לו דברים מושכרים היאך דנין את המודר בהם וכן כשמכר המדיר היאך דנין את המודר במה שמכר המדיר או שיצא מרשותו באי זה צד השלישי לבאר שהמודר הוא אסור בשל מדיר הרביעי מה שאין איסור חל עליו מחמת הדרתו כגון דבר המשותף לכל ישראל ואף בדברים המשותפים לבני העיר לבד היאך מתקינין להם להיות מותרין בהן החמישי במודר הנאה מחבירו ונתן לאחר אי זו מתנה מועלת בכך זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כמו שיתבאר:"
+ ],
+ [
+ "והמשנה הראשונה תבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר השותפין שנדרו הנייה זה מזה אסורים להכנס לחצר ר\"א בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו שניהן אסורים מלהעמיד ריחיים ותנור ומלגדל תרנגולים היה אחד מהם מודר מחבירו הנייה לא יכנס לחצר רבי אליעזר בן יעקב אומר יכול הוא לומר לו לתוך שלי אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך וכופין את הנודר שימכור את חלקו אמר הר\"ם חצר יקרא חצר שלפני הבתים ואלו השותפין אמנם הם משותפין בזאת החצר ולכל אחת מהן בית ידוע והם משותפין ברחבה אשר לפני הבית והוא אשר יקרא חצר וכאשר אפשר שתחלק את החצר והוא שיהיה בה ד' אמות לכל אחד ואחד כמו שיתבאר בבתרא הכל מודים שהן אסורין ליכנס לחצר עד שתחלק ואמנם נחלקו רבי אליעזר בן יעקב וחכמים בחצר שאין בה דין חלוקה וכאשר היה אחד מהשותפין הוא בעצמו אשר נשבע שלא יהנה בו חבירו הנה נכריחהו למכור אולם אם הדירו חבירו והוא שנשבע ראובן שלא יהנה משמעון הנה לא נכריח שמעון למכור לפי שהוא אנס והוא לא נדר והלכה כר' אליעזר בן יעקב בכל דבריו:",
+ "אמר המאירי השותפין שנדרו הנאה זה מזה ר\"ל ונמצאו שניהם אסורים זה בשל זה אסורים ליכנס בחצר שהוא משותף לשניהם והוא הדין לבית שהוא משותף בין שניהם אלא שמן הסתם כל חצר משותפת בין הבעלי בתים ומתוך כך הוא תופשה בחצר ואמר עליה ששניהם אסורים ורבי אליעזר בן יעקב אומר מותרים שזה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו והעלו בגמרא שלא נחלקו חכמים ור' אליעזר בחצר שיש בה דין חלוקה והוא שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה חוץ מארבע אמות של פתחים שאף רבי אליעזר מודה ששניהן אסורין ליכנס לשם עד שיחלקו ויכנס כל א' בחלקו שאע\"פ שיש ברירה והיה לנו לומר בחלקו הוא נכנס מכל מקום הרי נהנה להשתמש ביתר מחלקו שאלו היה כופהו לחלוק לא היה משתמש אלא בארבע אמות ועכשו משתמש בשמנה ונמצא כשאינו כופהו לחלוק שהוא מוותר לו בכך וויתור אסור במודר הנאה ר\"ל אע\"פ שאין הנאה מורגשת ולא נחלקו אלא בחצר שאין בה דין חלוקה שאין יכולין לכוף זה את זה לחלוק וחכמים אוסרים מצד שסוברים אין ברירה ושמא דריסתו בחלק חבירו היא ורבי אליעזר בן יעקב מתיר מפני שסובר יש ברירה וכל שרגליו עומדים במקום אחד אין אומרין שמקום עקביו של כל אחד חציו שלו וחציו של חבירו אלא אומרין שמקום עקביו של כל אחד שלו וכן כשמזיזם משם ומניחם במקום אחר אומרין שמקום עקבו בשלו שכך הוברר הדבר שזהו חלקו ואין כאן ויתור לומר שעכשו בכלו ואלו חלקו לא היה משתמש אלא בחציה שהרי אף הוא אינו יכול לכופו לחלוק ואע\"פ שיכול לסלקו בדין גוד או איגוד אין זה ויתור שרוב בני אדם מתגלגלים בשלהם ואין דעתם קופץ לא ליקח ולא למכור:",
+ "והלכה כרבי אליעזר בן יעקב וכבר ביררנו טעמו משום דיש ברירה וכן הדבר מפורש בהדיא בבבא קמא פרק הפרה ואע\"פ שבכל התלמוד פסקנו כל בדאוריתא אין ברירה כדאיתא בהדיא באחרון של ביצה תדע שמתוך כך נתבלבלו המפרשים בענין זה הרבה מהם שאמרו שהלכה כרבי אליעזר בן יעקב ולאו מטעמיה אלא משום דויתור מותר ואי אפשר להעמידה שאין לדחות כמה סתמות שנאמרו במסכתא זו לדעת האומר ויתור אסור בלא טעם ומהם שפסקו הלכה דיש ברירה אף מן התורה וממה שראו בתמורה פרק כל הפסולין בענין מחיר כלב שני שותפים אחד נטל עשרה טלאים ואחד נטל תשעה טלאים וכלב אחד שכנגד הכלב אסור ופריך בגמ' כו' ולשתרו אידך אלמא יש ברירה אף בדאוריתא ואף זו א\"א להעמידה שהרי באחרון של ביצה קיימא לן בהדיא כל בדאוריתא אין ברירה וכן ההלכה האחין שחלקו לקוחות הן וטעמו משום דאין ברירה כדאיתא בפרק כל הגט וזו של תמורה פריך לה אליבא דלא כהלכתא וכמו שמצינו בשני של כתובות שהקשו ולימא רוב נשים בתולות נישאות אף על פי שהלכה אין הולכין בממון אחר הרוב וכן הרבה:",
+ "ומהם שאמרו שטעמו של רבי אליעזר בן יעקב אינו משום ברירה אלא משום קפידא וכשאין בה דין חלוקה כיון דלא חשיב ליכא קפידא אבל בשיש בה דין חלוקה חשיב ואיכא קפידא ואף זו תקבל תשובתה מפרק שור שנגח את הפרה שמבואר שם שמטעם ברירה אמרה כמו שכתבנו ועוד שלדעת זה כל שגלה דעתו בקפידתו עד שאסר את החצר בפירוש אתה בא לאסור שהרי יש כאן קפידא ואי אפשר לומר כן שאלו כן לא נשמט בעל התלמוד מלהזכירה ומהם שדחו דברי ר' אליעזר ופסקו כחכמים ואף זו אי אפשר שלא בחנם טרחו רב הונא ורבי אלעזר בסוגיא זו לומר שהלכה כרבי אליעזר בן יעקב ואם כן הדרא קושיין לדוכתיה:",
+ "אלא שאפשר לתרץ שאף זו אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים שלא נאסר ויתור מן התורה אלא הנאה הניכרת והמורגשת ושמא תאמר הגע בעצמך שהוא בית המשותף לשניהם ואין בו דין חלוקה ואתה בא להתיר כל תשמיש שבבית והרי הבית עשוי לתשמישים שהנאתו ניכרת אפשר שכל שהוא שותף בה ונראה כמשתמש בשלו אינה הנאה ניכרת שאף חברו משתמש כמהו:",
+ "וגדולי הדור תירצו שאף כשתאמר שהויתור אסור מן התורה כל כיוצא בזה ראוי לומר יש ברירה שאין זה כשאר ברירות האמורות בתלמוד שאומרין בהן אגלאי מלתא למפרע דהכי הוה שהרי בכאן אי אפשר לומר כן ר\"ל אגלאי מלתא למפרע דהאי בדנפשיה אזיל והאי בדנפשיה אזיל שאף לדעת המתיר בו אוסר הוא בכל שהשותפין יכולין לעכב זה על זה כגון העמדת תנור ורחים וכיוצא בה ועוד שהרי במקום שזה דורס בו עכשו דורס חבירו לאחר שעה אלא דין יש ברירה האמור כאן הוא שמאחר שאין בו דין חלוקה הרי כל החצר קנוי לו לעולם ליכנס בכלו ואין כח בידו לאסרו והרי הוא כאוסר את של חברו לחברו וכל מקום שהולך ביתו עמו ר\"ל שמקום דריסת רגלו קנוי לו לבדו כאלו על תנאי זה נקנית להם החצר מתחלה אחר שאין חבירו יכול לכופו לחלוק וברירה זו מעיקר הנייה היא ר\"ל שכל אחד קנאה לדריסת רגלו כשיעור דריסתו ועוד שהרי הוא משתמש לפעמים בכלה או ברובה ואין ברירה להיות כלה או רובה שלו אלא שברירה זו היא שבשעה שמשתמש ברוח זה הוברר שמתחלתו הוא קנוי לו ולמחר כשמשתמש ברוח אחרת כן:",
+ "ואין ברירה בתלמוד דומה לזו אלא זו של בבא קמא שהבור קנוי למשתמש בו בשעה שמשתמש כמו שאמרו [בור] של שני שותפין שהיה אחד מהם דולה ובא השני ואמר לו הנח לי ואני אדלה שלדעת חכמים כיון שהניחו משתמש נסתלק הראשון וחייב השני מפני שעשה עצמו שואל בחלקו של ראשון ומשל שניהם הוא דולה ואין ברירה לומר שאינו דולה אלא בחלקו ולדעת ר' אליעזר האי מדידיה קא ממלא ואינו חייב עד שימסור לו דליו ר\"ל כסויו ויש מפרשים דלי ממש כמו שביארנוה שם ומתוך כך ראוי לפסוק בה כרבי אליעזר ויש פוסקים כחכמים מפני שאינה דומה לזו לגמרי שסתם הדברים הם חפרוהו ברשות הרבים בסמוך לבתיהם או לקרקעות שלהם והרי הצד הנוטה לרשותו של זה ראוי לברור שהוא שלו ומכל מקום עיקר הדברים לפסוק בה כר' אליעזר בן יעקב:",
+ "ונשוב לענין משנתנו והוא שאף בזו שהתרנו כניסתם ר\"ל בחצר שאין בה דין חלוקה לא התרנו אלא בדברים שאין בהם ויתור והם הדברים שקודם הנדר לא היה יכול למחות כגון הלוך ופירוק משא לפי שעה וכן כל תשמיש בדברים שדרכה של חצר להשתמש בה אבל דברים שאף קודם הנדר היה אחד יכול למחות לחבירו אע\"פ שהשותפים נוהגים לוותר בו זה לזה כגון העמדת תנור אף המיטלטל וריחים אף של יד וגידול התרנגולין ובהמה דקה אסור הואיל וקודם הנדר היה יכול למחות בכך כמו שהתבאר בפרק חזקת במשנה שביעית ובסוגיא שלה שלא כל הימנו ליחד לו מקום לתשמישו ולמעט חלק חבירו וכל שכן שהוא מלכלך החצר שאינה עשויה אלא לאויר ולשמירת הבית ולישב בו דרך טיול ואע\"פ שאמרו בהעמדה כדי לא קפדי מכל מקום יכול הוא למחות וכשאינו מוחה ויתור הוא ואסור במודר הנאה וכן כתבו בתוספות שאסור לו לשטוח פירות בכל החצר אבל ההלוך מותר בכלה הא בית המשותף לשניהם כל שאין בו דין חלוקה מותרין בכל תשמיש שהבית לכל תשמיש הוא עשוי:",
+ "היה אחד מודר מחבירו שנמצא הוא אסור בשל מדיר והמדיר מותר בשלו ר\"ל בשל מודר הרי המודר מיהא אסור ליכנס בחצר לדעת חכמים ולר' אליעזר בן יעקב יכול הוא לומר לתוך שלי אני נכנס הואיל ואין בה דין חלוקה אלא שאסור בריחים ותנור על הדרך שביארנו וזו לא הוצרכה לאמרם לא לדעת חכמים ולא לדעת רבי אליעזר בן יעקב שהרי ענינה מובן מן הראשונה אלא שהוצרכו בה בשביל מה שנתחדש בה והוא שאמר עליה כופין את הנודר ר\"ל אותו שאיסור הנדר עליו מצד עצמו והוא שאסר הוא הנאת חבירו על עצמו ומתוך שמצד עצמו נאסר כופין אותו למכור חלקו ודבר זה יש מפרשין בה שלדעת תנא קמא נאמרה שמאחר שהוא אסור בכך והאחר מותר שמא יפשע ויכנס שאלו שניהם מודרים הואיל ושניהם אסורין אין זה נכשל בזה אבל כשהאחד מותר חוששין על האחר שמא יכנס ויש מפרשים אותה אף לרבי אליעזר בן יעקב ומחשש שמא ישתמש בה ברחים ותנור ושאר דברים האסורין אחר שרואה חבירו משתמש בה וכן נראה מתלמוד המערב ומכל מקום יראה מסוגיית הגמרא שאע\"פ שלענין האסור אף בשהודר כן לענין כפיית המכר דוקא בשנדר הוא מעצמו ואסר הוא חבירו על עצמו לא שחבירו הדירו וכופין אותו למכור חלקו שמאחר שהוא גורם איסור לעצמו ויש לחוש שמא יפשע מחמירין בה וזהו ששנאוה בלשון נודר ולא אמר כופין את המודר הא לענין האיסור אין חלוק בין נודר למודר לדעתנו בשום ענין כמו שנבאר בגמרא:",
+ "משנה היה אחד מן השוק מודר מאחד מהן הנייה לא יכנס לחצר רבי אליעזר בן יעקב אומר יכול הוא לומר לו בתוך של חבירך אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך אמר הר\"ם כבר ביארנו שהלכה כרבי אליעזר בן יעקב:",
+ "אמר המאירי היה אחד מן השוק מודר מאחד משני השותפין לדעת חכמים לא יכנס לחצר ולדעת רבי אליעזר בן יעקב אף הוא יכול לומר בתוך של חבירך אני נכנס אחר שאין בה דין חלוקה וזו לא הוצרכה לדעת חכמים אבל הוצרכה לדעת רבי אליעזר בן יעקב סד\"א לא התיר ר' אליעזר אלא בשבעל החצר מודר שמפסיד בדבר ויש להקל בו על סמך ברירה אבל אחד מן השוק לא קמ\"ל ואף בזו הלכה כרבי אליעזר בן יעקב ומכל מקום לפי מה שפירשנו שאין ברירה זו כשאר ברירות שבתלמוד שנאמר בה לגמרי שהוא חלקו אלא ברירה זו הוא שאומרין שמתחלתם נשתתפו בה ע�� דעת שתהא כל החצר קנויה לכל אחד מהם לדריסת הרגל יראה לגדולי הדור שלא התירו באחד מן השוק אלא כשהוא נכנס אצל זה השני שלא הדירו הן שהמודר צריך לו הן שהוא צריך למודר שכך הוא הענין שהחצר קנוי לדריסת הרגל לו ולכל הבא בשבילו אבל ליכנס שם שלא לצורך לא שלא היתה כונת שתפותם מתחלה להקנות חלקם זה לזה אלא להם ולבא בשבילם:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו במשנה שלענין האיסור אין חלוק בין שהודר האחד מצד חבירו בין שנדר הוא עצמו ואסר הנאת חבירו על עצמו ואם כן אף ברישא דמתניתין בשנאסרו שניהם זה על זה לא סוף דבר כשנדרו מעצמם שנתרצו שניהם והסכימו בכך אלא אפילו הדירו זה את זה שנמצאו שניהם אנוסים הדין בהם ליאסר במה שאסרנו וכן לא סוף דבר בהדירו זה את זה אלא אף בנדרו הדין בהם להתיר במה שהתרנו ואין חלוק ביניהם אלא בשהאחד אסור והאחד מותר ולענין כפיית המכר ומתוך שיש חולקים בקצת דברים אלו אני צריך להעירך מעט בביאור סוגיא זו וכן שיצא לנו ממנו דין אחר לענין פסק אם כופין את המדיר למכור חלקו אם לאו:",
+ "והוא שאמרו אבעיא להו בנדרו הוא דפליגי רבנן וכדקאמר במתניתין שנדרו הנאה וכו' אבל בהדירו מודו ליה ואע\"ג דאין ברירה מכל מקום הואיל ואנוס הוא מקילין בו או דילמא אף בהדירו פליגי שמאחר שמכל מקום אין ברירה אף במקום אונס מעמידין אותו על הדין תא שמע היה אחד מהם מודר וכו' ופליגי רבנן ופירש תני נדור כלומר שנדר מעצמו אבל במודר לא פליגי והכי נמי מסתברא דתני עלה כופין את הנדור וכו' ומודר ודאי לא כייפינן ליה ושמא תאמר ולתני מודר כדאיתא וכופין את הנודר דקאמר אמדיר קא מהדר שנכופהו למכור חלקו למודר כדי להתירו בשלו יראה שפשוט הוא להם שאין כופין למכור את שלו לחברו מחמת שהוא אוסרו עליו אבל זה שנדר לעצמו כופין מחמת השש פשיעתו אחר שהוא בעצמו גרם איסורו וזהו ששנה הלשון ואמר הנודר או הנדור שאין ענינו נופל אלא בנאסר ולא במדיר כלל:",
+ "ונמצא לדעת זה שאין כופין את המדיר לעולם למכור חלקו ומכל מקום בתלמוד המערב פרשוה כן ולכוף את המדיר והוא שאמרו כופין את הנודר למכור חלקו באומר הנייתי עליך אבל הנאתך עלי לא בדא אלא שנראה שהוא כנגד תלמוד שלנו שפירשו בהדיא כופין את הנדור וכו' כלומר ולא המדיר ומכל מקום אם היה המדיר נדרן ורגיל להדיר הנאתו על אחרים כופין אותו והוא שאמרו בתלמוד המערב תני ר' חייא אם היה נדרן כופין אותו למכור ויראה משם שמשנדר שתי פעמים נקרא נדרן והוא שאמרו שם אמר ליה אתית קדמאה ועבדת לי הכן תנינא ועבדת לי הכן מכאן ואילך או שרי נדרך אי זבין חלקך ואלמא אף לתלמוד המערב בראשונה מיהא אין כופין את המדיר אבל כופין את הנדור אף בפעם ראשונה:",
+ "ולפי דרכך אתה למד שכל שהדין נותן לכופו למכור אם רצה להתיר נדרו על ידי חכם או על ידי שלשה הדיוטות אין כופין אותו למכור ולקצת חכמים ראיתי שפקפקו בה מצד שהאחר יכול לומר אין אדם דר עם נחש בכפיפה ושמא היום או מחר יאסרהו עלי בחצי הלילה בזמן הקור והשלג ולא יראה כן ואף זה שהן חוששין בו סכנה היא ואין מטריחין אותו עד שיוכל לצאת בלא סכנה:",
+ "ונמצא למסקנא זו שאף חכמים לא נחלקו אלא בנדרו אבל בהדירו מודו ויש מקילין מכאן שאף לר' אליעזר בן יעקב כל שהדירו מותר בכל תשמיש ואף במה שהיה ביד האחד קודם הנדר למחות על חב��רו וכן יש מפריזין על מדותיהן לומר שבהדירו אף כשיש בו דין חלוקה מותרין ומכל מקום עיקר הדברים שאף בהדירו פליגי ומה שהיו מחזרים לתרצה תני נדור לא סמכינן אשנויא לדחות ממנה לשון פשוט שבמשנה ולא תפש לשון נדור אלא לענין כפיית המכר אבל לענין האיסור נדור ומודר חד דינא אית לה והראיה שכל שאתה אומר שבהדירו מודו אתה צריך לומר שאף לדעתם יש ברירה ומן הדין אף בנדרו כן אלא שקונסין אותן מצד שנדרו וגרמו איסור לעצמם שאם סוברים אין ברירה מפני מה הם מודים בהדירו ואע\"פ שפירשנו לדבריהם בהדירו מודו שאע\"פ שאין ברירה במקום אונס הקילו לביאור הסוגיא אנו צריכים לפרש כן אבל לענין פסק דברים דחוקים הם להקל במה שאין בו ברירה מצד האונס ועוד שהרי שנינו הריני עליך חרם ואת עלי שניהם אסורים בדבר המשותף להם מצד העיר כגון רחבה ומרחץ ובית הכנסת אלמא אף בהדירו פליגי ואף כשתמצא לומר שבהדירו מודו מכל מקום אין לנו לומר אלא שבהדירו מודים חכמים בה לר' אליעזר לא שיהא ר' אליעזר מיקל בהדירו יותר מבנדרו אלא אף בהדירו דוקא בשאין בו דין חלוקה ולענין דריסת הרגל ושאר הדברים שאין בהן ויתור וזהו עיקר הדברים ואל תחוש לזולתו ולענין כפייה על המכר אם היה נדרן וכן לענין שכל דבר המשותף לשניהם בכלל זה אע\"פ שאחרים שותפים בה כתבו בתוספתא כשם ששניהם אסורים לדור בחצר כך אסורים לדור במבוי כשם ששניהם אסורין לגדל תרנגולין כך אסורין לגדל בהמה דקה היה אחד מהם רגיל להדיר אחרים את חלקו הנייה כופין את הרגיל למכור חלקו ולמדת שבשאינו רגיל לא וגדולי המחברים כתבו בה שכופין את המדיר ולא יראה כן:",
+ "גדולי הדור כתבו שכל ששניהם אסורים זה בזה כגון חצר שיש בה דין חלוקה אין כופין אותן למכור זה לזה ואדרבה אין רשאין לקנות זה מזה ואף לחלוק אסור שהחלוקה מקח הוא וכמו שאמרו האחין שחלקו לקוחות הן ואין להן תקנה אלא בשאלה על הנדר או שימכור אחד מהם לאחר או תצא מרשותו באי זה צד שהרי אמרו לוקח בפחות ומוכר ביתר ויש כאן הנאה לאחד ויש לדון שלא נאמר כן אלא בקניית פירות במעות שזה צריך לפירות וזה צריך למעות אבל מכר זה שאינו אלא כעין חלוקה וזה נוטל את שלו וזה נוטל את שלו אפי' נהנה ברוחות אין זה כלום ומותרין למכור זה לזה כך נראה לי ברור אלא שמאחר שהם כתבוה לאיסור ראוי לחוש במקום שאפשר לתקנה מצד אחר:",
+ "בית הכנסת אין בה דין חלוקה וכמו שאמרו בסוגיא זו הרי בית הכנסת כמי שאין בה דין חלוקה דמי ור\"ל שאע\"פ שהיא רבת השיעור אין כופין זה את זה לחלוק ומעתה אין המודרים או הנודרים זה מזה נאסרים בה לא בכניסה ולא בישיבה ומגדולי צרפת העדו על עצמם שקבעוה הוראה למעשה וכן הדין בקריאת ספר תורה ומשנתנו שאמרה ואסורין בדבר של אותה העיר כגון רחבה ומרחץ בית הכנסת תיבה וספרים לדעת חכמים היא שנויה ואין הלכה כדבריהם ואף לדעת המחמיר יראה דוקא בבית הכנסת של כפרים אבל בתי כנסיות שלנו הרי הן כשל רבים שעשויות על דעת כל העולם כמו שהתבאר במגילה פרק בני העיר ומכל מקום יראה שאם יש בה מקומות ידועים כל אחד רשאי לאסור את מקומו ולא התירו אלא בדברים השוים לכלם ואע\"פ שגדולי צרפת שהזכרנו כתבוה אף בשמקומותיה ידועים לא יראה כן אלא כל אחד נעשה בעל הבית בשלו וכן אם היה ספר תורה שם שלא הוקדש רשאים הבעלים לאסרה או שהוא נאסר מאליו לכל המודר ממנו אלא אם כן הוא מנהג העיר לקרותה מוקדשת בהנחתה סתם בבית הכנסת ואף בזה מקום ארון א��נו מן המדה אלא שוה הוא לכלם וכן דריסת הרגל שבה ובבימתה וברחובותיה ובכל ענין כללי שבה וכן שנים שהיו שותפין במקום אחד בבית הכנסת אין זה אוסר חלקו על זה שהרי אינו ראוי ליחלק הא אם שניהם שותפין בשני מקומות יראה שיכולין הם לאסור זה על זה שהרי ראויין הם ליחלק אלא שאף בשותפין במקום אחד אני חוכך להחמיר מצד שנמצא בישיבתו משתמש בכלו ביחד ואין בו היתר מחמת ברירה:",
+ "וגדולי המחברים סתמו לנו את הדברים ולא עוד אלא שהם פסקו שכל שאין בה דין חלוקה אין יכולין לאסור זה על זה ועם כל זה פסקי שבית הכנסת נאסרת ויראה טעם לדבריהם מפני שאין ברירתה גמורה שאין אדם נמלך לחלוק בה בשום דבר מאותם השוים לכל אלא שמכל מקום סוגית הגמרא אינה מוכחת כן ולדבריהם מיהא תקנתם בשיכתבו חלקם לנשיא או לאחד מגדוליהם או למי שירצו שיזכה לו על ידי אחר אע\"פ שהוא לאחר הנדר ונראה כמכוין לכך כמו שנבאר למטה וכבר הקדמנו לברר עניני משנה זו וסוגיא שלה בשלישי של בתרא אלא שלא פטרנו את העיקר מפני הטפל:",
+ "קצת מפרשים כתבו שאין הבעל יכול לאסור על חבירו נכסי אשתו שאע\"פ שפירותיהן שלו קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אבל יכול הוא לאסרם בשליחותה וכן כל אדם יכול לעשות שליח לאסור נכסיו על חבירו בשליחותו ששלוחו של אדם כמותו:",
+ "המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר המודר הנייה מחבירו ויש לו שם מרחץ ובית הבד מושכרים בעיר אם יש לו בהם תפישת יד אסור ואם אין לו בהן תפישת יד מותר מבוארת לר\"ם:",
+ "אמר המאירי המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרים בעיר יש לו תפיסת יד אסור אין לו תפיסת יד מותר ר\"ל שראובן שהדיר שמעון מנכסיו ונמצא שמעון מודר ואסור בנכסי ראובן והיו לו לראובן המדיר מרחץ ובית הבד מושכרין בעיר ביד אחר והוא הדין לבית ושדה או כרם אם יש לו למדיר בהם תפיסת יד ר\"ל שהשאיר לעצמו שום זכות לכל זמן השכירות באותו קרקע אסור ואם לאו מותר אע\"פ שהגוף של מדיר שמאחר שלא השאיר לעצמו שום זכות לכל זמן שכירותו הרי הוא לענין זה כשל שוכר ואינו יכול לאסרה והוא הדין שאינו יכול לאסרה על השוכר וכן הלכה שהשכירות קנין הוא ולא השעבוד שהשעבוד הוא יכול לסלקו בזוזי מה שאין כן בשכירות ושאר הקנינים וכן שיכול להשאיל ולהשכיר אלא מהקדש ולדעת קצת יכול להקדיש זכותו כמו שביארנו בחמישי של כתובות וכל שכן אם הקדים לו את השכר:",
+ "ויש שואלים והלא אמרו בערכין פרק האומר משקלי המשכיר בית לחבירו והקדישו הדר בו מעלה שכר להקדש והקשו בה והיכי דייר בה במעילה קאי וכיון דמעל נפק איגרא לחולין ופרשוה באומר לכשיבוא שכרו יקדש ולדעת ר' מאיר שאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואע\"פ שמשמועה זו שלא כהלכה שהרי אין מעילה בקרקעות ר\"ל שאם הקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל מכל מקום למדנו הימנה שהמשכיר יכול להקדיש והוא הדין לאסרה בנדר ותירצו בתוספות שזו של ערכין במקדיש בית זה בפרט וכן בכאן אם השכיר בית ואסרו בפרט נאסר אבל כשאסר הנייתו עליו דרך כלל אין דעתו על מה שהושכר ולפי דרכך למדת לשיטה זו שזו שאמרו בשלא השאיר לעצמו תפיסת יד שמותר דוקא כשהיה מושכר קודם הנדר אבל אם השכירו לאחר הנדר אסור שאין השכירות דומה למכר שאמרו עליו קונם ביתי עליך ומכרו מותר שהמוכר אין לו בגוף הקרקע כלום ואין שמו עליו אבל זה הואיל וכבר חל עליו איסור בשעת הנדר כל שהשכירו אחר כך אין איסור�� מסתלק על ידי השכירות שהרי עדין שמו עליו הא בשהשכירו כבר נמצא שבשעת הנדר לא חל עליו איסור אלא אם כן הדירו ממנו בפרט לדעת התוספות וכל המדיר נכסיו סתם אין דעתו על מה שהושכר כבר:",
+ "ויש מפרשים שאין הקונם חמור כהקדש שכל לגבי קונם אלמוה רבנן לשעבודיה דשוכר ואין יכול לאסור עליו הואיל והיו חולין לכל העולם וכמו שאמרו אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל וכן בפרק המדיר אמרו כיון דמשעבד לה היכי מצי מדר לה אבל כשמקדישו לגמרי הקדש תופש בו וכן הורו למעשה מגדולי הרבנים בצרפת לשיטתם כל שאין תפיסת יד בה למשכיר אינו יכול לאסרה אבל יכול הוא להקדישה בכלל ואם יש לו תפיסת יד יכול אף לאסרה וכן כתבו שהשוכר למשכיר מיהא אינו יכול לאסור כלל ואיני יודע אם אמרוה אף בשאין למשכיר בה תפיסת יד אם דוקא בשהשאיר בו לעצמו תפיסת יד ושמא תאמר אחר שיכול להקדישה אף בשלא השאיר לעצמו תפיסת יד למה אמרו שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה תקדוש קדשה הואיל ועכשו בידו לפדותה והרי אף קודם פדיון יכול לקדשה אינו כן שבודאי כל שמשכנה כבר באו לידו המעות ואינו יכול להקדיש מה שכנגד חובו אבל מה שהוא יתר מכנגד חובו יכול הוא להקדישו מעכשיו וכמו שביארנו במציעא פרק נשך במרי בר רחל דמשכין ליה גוי ההוא ביתא והדר זבנא וכו' אבל השכירות סתמו לא נפרע בשעת הקדשו ויכול להקדיש והוא שפרשו בתלמוד המערב שאם קדם שוכר ונתן שכרו למשכיר מותר כלומר שאין ההקדש אוסר בכנגד מה שפרע:",
+ "ולענין תפיסת היד שהזכרנו שאלו בגמרא היכי דמי תפיסת יד ופרשו בה למחצה לשליש ולרביע כלומר במרחץ ובית הבד שאינו משכירם לגמרי אלא שישתדל השוכר בטרחו ועמלו והוצאותיו ויתן לו מן הבא לידו מחצה או שליש או רביע אבל בבציר מיהא ר\"ל פחות מרביע לא הוי תפיסת יד ומותר ואביי אמר דאפילו בבציר מהכי אסור אלא אם כן השכירו לו במס ידוע והוא הקרוי כאן טסקא שזהו שכירות מוחלטת והלכה כאביי שכל שאינו שכירות מוחלט אפילו לא השאיר בו אלא דבר מועט תפיסת יד הוא ויש גורסין אבל בבצים מותר ומפרשין שכל שהשאיר לעצמו חלק מרובה בגוף הקרקע הוא תפיסת יד אבל אם לא השאיר לעצמו אלא מקום מועט ראוי להעמדת בצים לבד והם דפוס כלי חרס כשמתחיל היוצר לעשותם על הדרך שהתבאר במציעא פרק נשך מותר שאין זה כלום ולאביי אפילו בבצים אסור הואיל והשאיר כלום בגוף הקרקע ואין קרוי שכירות אלא במקבל בטסקא ולאיזו שטה שתרצה הלכה כאביי:",
+ "זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר האומר לחבירו קונם לביתך שאיני נכנס שדך שאני לוקח מת או שמכרן לאחר מותר לבית הזה שאיני נכנס שדה זו שאני לוקח מת או שמכרן לאחר אסור מבוארת לר\"ם:",
+ "אמר המאירי האומר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס ר\"ל שהנאת כניסתו עלי ושדך שאני לוקח ר\"ל שתהא לקיחתו אסורה עלי והוא צריך לעשות קונם מן הבית לכניסה ומן השדה ללקיחה כדי שיהא הנדר חל על הבית והשדה שיש בהן ממש מת זה שהבית והשדה שלו או שמכרן לאחר מותר הלה בה שמאחר שמת או שמכרן אינם עוד ביתו ושדהו ומה שיש לפקפק בה ממה שאמרו בגיטין על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות כבר ביארנוהו במקומו אבל לענין נדר מיהא כל שמכרה לאחר או שמת מותר הא אם מכר למודר עצמו אסור ולא סוף דבר בקונם ��דך שאני לוקח שהרי זה עיקר הנדר על המקח אלא אף לביתך שאני נכנס שלא אסר על עצמו המקח בהדיא כל שהמדיר מוכרו לו אסור ואין אומרין כיון שלקחה זה ממנו קודם שיכנס שם לבית של עצמו הוא נכנס אלא כך הוא הענין שתאסר עליו כל כניסת אותה הבית שתבא לו מחמתו ועל הדרך שאמרו בפרק רביעי בככרי עליך שאם נתנו לו אסור וודאי הוא הדין למכרו לו אף בשקנאה ביתר וכן כתבוה קצת רבני ספרד שכך הוא הענין כל שיבא ככרי מידי לידך יהא אסור לך לא שנא מכר ולא שנא מתנה כך כתבוה גדולי הדור והביאו ראיה לדבריהם שאם לא כן לא היה לו לבעל המשנה לערב ביתך ושדך ביחד שהרי אלמלא שהוא כמו שכתבנו לא היה דינם שוה שהבית מותר במכרה לו והשדה לא הותר אלא במכרה לאחר תחלה אלא שבודאי דינם שוה על הדרך שכתבנו ואע\"פ שיש מפקפקים בדבר כך הוא עיקר הדברים:",
+ "קונם לבית זה שאני נכנס ר\"ל שלא אמר ביתך אלא בית זה או שדה זו שאני לוקח אע\"פ שמת או מכר לאחר אסור שהרי מכל מקום על בית זה נדר והפך הדברים שאם אמר בית זה מותר בבית אחר שלו ואם אמר ביתך אסור בכל בית שלו אלא אם כן כונתו על אותו שהוא דר בו ובזו מיהא יש לפקפק אם מכרו ודר באחר מהו בבית זה שידור בו עכשו והוא שלו שאם אינו שלו אין אדם אוסר מה שאינו שלו אלא שהיה שלו עכשו בשעת הנדר ודר בו לאחר הנדר וראוי להחמיר בה:",
+ "זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "זה שביארנו בבית זה שאף כשמת או מכרן לאחר אסור לא סוף דבר כשהנודר אסרה על עצמו ר\"ל שאמר קונם בית זה עלי שנמצא הוא אוסר על עצמו בית זה והדין נותן שיהא אסור לו אף במת בעל הבית או מכר שהרי לא ביתו של ראובן אסר עליו אלא בית זה ואדם אוסר נכסי חברו על עצמו אלא אף בהדירו בעל הבית לזה כגון שאמר קונם בית זה עליך למה שאתה נכנס בו אע\"פ שמת או מכרו אסור בו שמאחר שמעכשו הוא ברשותו יכול הוא לאסרו אפילו לכשיצא מרשותו ומעתה לא סוף דבר בשפרט איסורו אף לאחר שיצא מרשותו אלא בהדירו סתם כן ויש חולקין בזו ממה שהביאו עליה ראיה ממה שאמר בחיי ובמותי לא יירשנו והרי יש לדחותה דהתם שאני דפריש ואמר בחיי ובמותי ואין נראה כן ואדרבה מדלא דחי לה הכי משמע דלא מייתי לה אלא למילף מינה דאדם אוסר דבר שברשותו אף לכשיצא מרשותו ומאחר שכן אף בסתם כן כל שלא אמר נכסים אלו וכן כתבוה גדולי הדור:",
+ "האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי או מנכסי אם מת יירשנו ר\"ל בהיתר ויהנה בנכסיו שהרי מעכשו אינו נהנה לו ולא מנכסיו אבל אם אמר בחיי ובמותי אם מת לא יירשנו בהיתר שאע\"פ שממילא הוא יורשו אחר שלא חלק נכסיו על פיו מכל מקום אסורים הם בהנאה שאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו ומעתה כל שאמר לבנו קונם נכסים אלו עליך אפילו מת לא יירשנו בהתר אע\"פ שלא פירש בחיי ובמותי ובפרק הגוזל קמא נאמרה משנה זו וסיימו בה ונותן לבניו או לאחיו ואם אין לו לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו ר\"ל שאם רצה לצאת בנקיות יפקיע זה הבן עצמו מן הירושה ויניחנה לבניו של אביו שהן אחים שלו או לאחיו של אביו אם אין לו בנים אחרים ולא יהנה הוא בכלום ואף זו כתבו גדולי המחברים שצריך שיודיע להם שהם הנכסים שאביו אסר עליו ונראה שהוציאוה ממה שאמרו שם בגוזל את אביו שאם נותנו לאחר או שמכניסו לארנקי של צדקה או פורע בו את חובו צריך שיאמר זה גזל אבא שזכיתי בו אלא שאני רוצה להוציאה מתחת ידי ואם אינו רוצה ליתן אך שאין לו בכדי לוותר כל ��ך במה שזכה לו מן הדין הקלו בה שיהא לווה כנגד ירושתו ומחזיק במה שלווה ומלוה בא ונפרע מירושתו:",
+ "ויש שואלים והלא מאחר שאביו אסרם עליו הרי הם אצלו כאיסורי הנאה עד שאם קדש בהן את האשה אינו כלום והיאך הוא נותן לבניו או לאחיו וכן היאך בעלי חוב באין ונפרעין ממנו ר\"ל עד שנקרע את שטרם בגבייתם אדרבה אסור הוא ליתן ואף בעל חוב כשהוא בא ונפרע מן ההפקר הוא זוכה אלא שלדעתנו הואיל ומכל מקום יורש הוא מן הדין אלא שנאסר בהנאתם דיו בכך שאין זה נותן אלא שמפקיע עצמו מן הירושה ומאליה היא נשארת לראויים לירש או בעלי חוב באין ונפרעין הימנה אחר שזכה בה מן הדין שהרי על כרחו הוא ואין כאן הנאה ומכל מקום לא שיהא הוא בעצמו פורע מהם שאלו הוא בעצמו פורע נקרא נהנה ואע\"פ שאמרו המודר הנאה מחבירו פורע לו את חובו מפני שאינו אלא כמבריח ארי מנכסיו כבר פירשנוה דוקא בפורעו מדעת עצמו אבל מדעת המודר ובשליחותו אסור וכל שכן כשהוא בעצמו פורעו דמתוך כך ראוי לגרוס בה והן באין ונפרעין ר\"ל על כרחו ואין גורסין ונפרעין ממנו ואף לדעת הגורסים ממנו פירושו מאותן הנכסים ולא על ידו דוקא וזו היא שיטת רוב מפרשים אלא שיש להקל ולומר שאף הוא פורע את חובו מהם שמאחר שאף הענין בידם לבא וליפרע על כרחו הרי הם כנפרעין מאליהן ואין אמצעות ידו כלום ואינו דומה למודר הנאה מחבירו שאסור לפרוע חובו מדעת המודר ובשליחותו שבזו כשזה פורע חובו מדעתו נמצא מהנהו אבל זה הואיל והם נפרעין בעל כרחו נעשו משעה זו כזוכים בנכסים ואין הנאה מתוספת לזה כשהוא פורעו:",
+ "ולפי מה שכתבנו אתה למד שאין זה יכול ליתנם לאחר שאינו ראוי ליורשם וכל שכן אם יש לו בנים שאין לו ליתנם לבניו שהרי נמצא נהנה במתנתו אם לבניו הקטנים מפני שמזונותם עליו ואם בגדולים שמכל מקום דרכו לזונם או שנוח לו להעשירם ולא לאחר שכל מתנה הנאה היא לנותן ולא אמרו לבניו או לאחיו אלא שהוא מפקיע עצמו מן הירושה ונשארת להם מאליה ומעתה מה שאמרו למטה ההוא גברא דהוה בריה שמיט כיפי ואסרינהו לכולהו נכסיה שאלו לו אי הוי בר ברך צורבא מרבנן לקנינהו ניהליה ושאלו בה רבים מה צורך לומר כן והלא הבן היה יורש מן הדין ורשאי ליתנם לבנו אינו כן לדעתנו אלא אינו רשאי ליתן לבנו ואם מפני שיעמדו הנכסים ולכשימות הבן יזכה בהם בן הבן ומותר ליהנות צריכים היו לישר את הענין להיות בן הבן זוכה בחיי הבן ואלו שתקו אסור היה לבן ליתנם לבנו ואף כשיפקיע עצמו מן הירושה אין בנו זוכה בו בחייו שהרי באמצעות הבן ומכחו באה לו ומתוך כך הוצרך לפרש כן או שמא מכוין היה לאסרם לבן ולכל היוצא ממנו והוצרך לפרש שאם יהא צורבא מרבנן יהא זוכה בהם או שמא חששו שמרוב כעסו יחלקם לאחרים או שראו כך וגדולי הדור ראיתי שהיתה קושיה זו חזקה בעיניהן עד שמכחה הסכימו לפרש ונותן לבנו או לאחיו כמו שפירשוה גדולי המפרשים דאמדיר קאי כלומר שהאב המדיר יכול ליתן לבנו של בן זה המודר ופורע לו חובו ועל הדרך שאמרו בפרק רביעי שפורע מדיר למודר את חובו וזן את אשתו ובניו אף ע\"פ שהוא חייב במזונותיהם וכן שבסוגיא זו אמרו האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך היא לווה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו ואין נראה לי כן חדא דאם כן היינו מתניתין דפרקין דלעיל ועוד דנותן לאחיו לא שיכא ביה שפיר אלא שהם כתבוה שדרך שיטפא אמרוה ומשום דהתם בפרק הגוזל תנא ליה הכי במתניתין דלעיל ר\"ל הגוזל את אביו וכו' ודברים דחוקים הם ועיקר הדברים כמו שכתבנו:",
+ "האוסר פירות חבירו או פירות שלו על עצמו כגון שאמר לחבירו פירותיך קונם עלי שאסורות לו אף בהנאה כמו שביארנו (בפ\"ה) וכן אם אמר קונם הם לפי או קונם על פי או שאמר בפירוש בפירות שלו פירות אלו קנם עלי או קנם על פי או קונם לפי אסור בחלופיהן אם נמכרו ובגידוליהן אם נטעו או נזרעו וכל שכן במשקין היוצאין מהן ונמצאת למד שאדם אוסר על עצמו בקונם דבר שלא בא לעולם אסר פירותיו על חבירו כגון שאמר קונם פירותי עליך אם אסור בחלופיהן ובגדוליהן או מותר אחר שאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו שאלוה כאן ולא הובררה לגמרי ומתוך כך דנוה גדולי המחברים בספק ואסור בחלופיהן ובגידוליהן אלא שאם נהנה נהנה וגדולי המגיהים כתבו שהגדולין אינן ספק אלא ודאי אסורין וכן נראה מסוגיא זו ומתוך כך פסקו שאע\"פ שאמרו במקדש בערלה ושאר איסורי הנאה שאע\"פ שאם קדש בהן אינה מקודשת אם מכרן וקדש בדמיהן מקודשת שבגידולין מיהא צריך לחזור ולקדש אבל חלופיהן כל שבקונם הרי הן ספק וגדולי הדור פסקו בהן שמותרין הם שספק סופרים הוא שהרי מן התורה אין לך תופס את דמיו אלא עבודה זרה ושביעית כמו שביארנו בקידושין:",
+ "האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך ר\"ל שאמר הנייתי עליך ואע\"פ שמשועבד לה פירשוה שהדירה כשהיא ארוסה קודם שהגיע זמנה לינשא ואחר כך נשאת לו לווה ובעלי חוב נפרעין ממנו שאע\"פ שלדעת חנין כל שהלך למדינת הים ועמד אחר ופרנס את אשתו אבד את מעותיו לא אמרה אלא במפרנס סתם אבל כל שלותה היא יפרע מן הבעלים ומתוך כך בעלי חוב באין ונפרעין ממנו ויש חולקין לומר שאף בלותה היא חייבת למלוה ולא הבעל ואף גדולי הרבנים פרשו כן באחרון של כתובות שהיא תובעת לבעל והמלוה תובע ממנה אלא שמפרשין שזה שאמר חנין אבד מעותיו בשפרנסה בתורת פירעון כלומר שאומר לה הריני פורע לך מזונות שבעליך חייב לפרנסך ומתוך כך הרי הוא כפורע חובו של חברו שלא מדעתו ואינו אלא כמבריח ארי מנכסיו אבל כל שהלוה לאשה היא חייבת לשלם למלוה ותובעת מן הבעל ומכל מקום כל שאסרה בקונם ולותה והוא רוצה לפרוע בהיתר בעלי חוב באין ונפרעין ממנו:",
+ "ולענין ביאור באו לדקדק ממנה שהחילופין אינן כגידולין מאחר שמתירין לה ללוות וליפרע מן הבעל שהדבר כאלו החליפה נכסי הבעל בפירות אלו שאכלה ותירץ דלמא לכתחלה לא וכן הלכה שאינה לוה לכתחלה שלא הותרו חליפי אסור הנאה אלא בדיעבד ובריתא קמ\"ל שאם לותה אין הבעל אסור לפרוע אלא מה שלוותה לותה ואין איסור בפירעון הבעל:",
+ "זו ששאלו בקונם פירותי עליך אם אסור בחליפיהן פירשו בתוספות שלא בקונמות דוקא שאלוה משום חומרא דקונמות אלא אף בחליפי כל איסורי הנאה שאלוה אי חלופין כגדולין אם לאו ורמז לדבר ממה שהביאו ראיה לשאלתם מהמקדש בערלה וביאור השאלה מי אמרינן הא דתנן אסור בחלופיהן לא משום דחלופין דעלמא כגדולין אלא משום דהואיל ואדם אוסר פירות חבירו עליו אף הוא אוסר דבר שלא בא לעולם שדעתו מתפשטת אף על החלופין אבל בחברו שאין אדם אוסרו בדבר שאינו שלו אף הוא אינו אוסרו בדבר שלא בא לעולם ואם כן אינו אוסרו בחליפין שאף החליפין דבר שלא בא לעולם הן או שמא טעם משנתנו משום דחליפין בכל מקום כגידולין הן ואף באוסרן לחברו ונאסר בחלופין כבגדולין ואף זו לא לכתחלה שאלוה דודאי אסור כמו שכתבנו למעלה וכדאמר בפרק כל שעה דאי לאו דגלי קרא בקצת איסורי מאכלות שמותר למכרן ה��ה אסור אלא ששאלוה בדיעבד בשעבר והחליפם ומכל מקום לא נאסרו החליפין אף לאוסרם על עצמו אלא מתורת קנס ואם כן אם לא החליפם נאסר אלא אחר הוא מותר וכדתניא חמצן של עוברי עברה לאחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין ופירשוה בראשון של חולין לדעת ר' יהודה שהיה אוסר חמץ לאחר הפסח:",
+ "ויש שואלין בסוגיא זו שהרי הדבר פשוט כאן שהגידולין אסורין ושאיסורן פשוט יותר מן החליפין ובהקדש מצינו הדבר בהפך שתופס את דמיו מן התורה וגדולי הקדש אינן הקדש אלא מדברי סופרים וכדתנן הקדיש בור ונתמלא מים שובך ונתמלא יונים אילן ונשא פירות מועלין בהן ואין מועלין בגדוליהן שאין מעילה בגידולין ותירצו גדולי הדור שהקונם הואיל ואין לו פדיון אינו כהקדש אלא כגדולי תרומה שהן אסורין ומכל מקום לענין פסק אינה שאלה שהמקדיש את בורו ריקן ואחר כך נתמלא מים או אשפה ואחר כך נתמלא זבל וכן שובך ונתמלא יונים אין לו גידולין שהרי ממקום אחר באו וראוי לומר שלא למעול בהן אבל אם הקדיש אילן ועשה פירות או שנתרבו ענפיו או הקדיש שדה והוציאה עשבים לענין פסק גידולין הן ומועלין בהן וכן כתבנוה בשלישי של עבודה זרה:"
+ ],
+ [
+ "כל שאסרנו בחלופין לכתחלה דוקא בחלופיהן הראשונים אבל חליפי חליפין מותרין לכתחלה וזהו שהיו כאן מביאין ראיה ממכרן וקדש בדמיהן שמקודשת כלומר מאחר שמותר בה באותן קדושין אלמא חלופין לאו כגדולין שאלו כן היה להם לאסרה עד שיקדשנה פעם אחרת שלא יהנה לכתחלה בחליפי האסור ותירץ בה הכא נמי לכתחלה לא שאין מתירין לקדשה לכתחלה באותן הדמים אלא שאם קדשה אינה צריכה קדושין אחרים מפני שהיא עצמה חליפי חליפין היא ולא חליפי האיסור וכן אם קנה באותן הדמים כלי מותר הוא בהנאת אותו הכלי שחליפי חליפין הן ובתוספות כתבו שלא התירו אף בדיעבד אלא במקדש שלא רצו לאסרה עליו בדיעבד אבל בקונה מהם כלי אסור בהנאתו ואין הדברים נראין שהרי בעבדה זרה עצמה אי לאו דכתיב והיה חרם כמהו כל שאתה מהיה אחריו כמהו לא היינו אוסרין חליפי חליפין אלא ודאי כל חליפי חליפין מותרין בקנם וכן עיקר:",
+ "יראה ממה שכתבנו שהקונם אסור בהנאה שאם לא כן היאך נאסר בחלופיהן ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו במסכת עירובין שהדבר הנאסר בקונם מותר לערב בו ולסמוך בו לישב עליו ואם כן מה שאמרו אסור בחלופיהן פי' לאכילה ולא יראה כן:",
+ "המשנה הרביעית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והחלק הרביעי והוא שאמר הריני עליך חרם המודר אסור הרי את עלי חרם הנודר אסור הרי אני עליך ואת עלי שניהם אסורין ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל ואסורין בדבר של אותה העיר איזהו דבר של עולי בבל כגון הר הבית העזרות והבאר שבאמצע הדרך איזהו דבר של אותה העיר כגון הרחבה והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים והכותב את חלקו לנשיא רבי יודא אומר אחד כותב לנשיא ואחד כותב להדיוט מה בין כותב לנשיא לכותב להדיוט שהכותב לנשיא אינו צריך לזכות וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה צריכין לזכות לא דברו בנשיא אלא בהווה ר' יהודה אומר אין אנשי הגליל צריכין לכתוב שכבר כתבו אבותיהם על ידיהם אמר הר\"ם פי' אמרו המודר אסור ענינו שאם יעבור יהיה המשל בזה שנשבע ראובן שלא יכנס שמעון בביתו הנה חוייב על שמעון שלא יכנס בבית ראובן שראובן נשבע על מה שהיה לו ואם עבר שמעון ונכנס בבית ראובן הנה שמעון הוא העובר וזהו ענין אמרו המודר אסור והבין זה הענין והקיש עליו שהשבועות והנדרים יחויבו באנשים שקיימים ואע\"פ שלא נשבעו ולא נדרו אבל אסרום עליו זולתם וענין דבר של עולי בבל הדבר אשר ישתתפו בו העולים לחוג והוא מה שנזכר לפי מה שהם ואע\"פ שנבנו ונעשה ההוצאה מכלל ישראל ולכל אחד מהם בם חלק אבל החלק הוא מעט מזער אין לחוש עליו ודבר של אותה העיר מה ישתתפו בה אנשי המדינה כגון רחוב העיר והמרחצאות ושאר מנויים ואולם אמרו והכותב חלקו לנשיא הנה שעורו לפי ענין והכותב כותב חלקו לנשיא וענין זה המאמר שאלו שני האנשים אשר נאסר על כל אחד מהן להיות נהנה מחבירו נאסר עליהם ממונו כאשר אמר אחד מהם לאחר הריני עליך ואת עלי יתחייב מזה שלא ישתמשו במקומות המשתפים לכל אנשי המדינה לפי שלכל אחד מהם בהם חלק הראוי ויהיה כל אחד מהם יהנה בחבירו בהשתמשו בקנין חברו והראוי לכל אחד שיכתוב כל אחד חלקו וכל חלק שיש לו במקומות משתפים לנשיא ויחלק מהם ולא ישאר לאחד מהם חלק לא ברחבה ולא במרחץ ולא בבית הכנסת ולא בכל מה שדומה לזה ויהיו אז שניהם יקבלו תועלת בממון האנשים וממון הנשיא לא בממון חבירו וא\"ר יהודה שהם גם כן אם יכתבו חלקם אשר להם באלו המקומות לאחד מהאנשים יהיה מותר להם להשתמש בהם ויצטרך שיאמר לאיש זכה פלוני באלו החלקים ויתנו על השטר ואנשי הגליל היו קודמין לנשיא כל המקומות המשתפים והדברים המשתפים כלם כדי שלא יפלו בזה בעת שיהיו נודרין כמו שזכרנו ולא יצטרכו לכתוב לא לנשיא ולא להדיוט והלכה כחכמים:",
+ "אמר המאירי הריני עליך וכו' כלומר שראובן אמר לשמעון הריני עליך חרם או קונם הנאתי עליך המודר שהוא שמעון אסור בהנאת ראובן המדיר אבל ראובן המדיר מותר בהנאת המודר שהרי לא הדיר עצמו ליאסר בהנאתו ואף המודר שנהנה אינו לוקה לדעת גדולי המחברים שהרי לא אמר הוא כלום אלא שמכל מקום עבר על הנדר וכן בשבועה אם נשבע ראובן שלא יכנס שמעון בביתו ונכנס בה שמעון במזיד הואיל וראובן על מה שברשותו נשבע שמעון הוא העובר על השבועה ויש חולקין לומר שלוקה אע\"פ שלא הוציא הוא שבועה או נדר מפיו הרי את עלי וכו' ר\"ל שאסר עצמו בהנאת חבירו ואמר הרי נכסיך אסורין עלי נאסר הנודר בשל חבירו שנדר הימנו בשל מודר ואם נהנה לוקה לדברי הכל ושמעון מותר בהנאת ראובן אמר הריני עליך ואתה עלי שניהם אסורים אלא שלדעת גדולי המחברים אין מלקות אלא למדיר ומצד אתה עלי:",
+ "וביאר אחר כן שכל שנים שנאסרה הנאתם זה לזה בנדר או בשבועה שניהם מותרין בדבר של עולי בבל ר\"ל הדבר שכל עולי הרגל משתתפים בו כגון הר הבית והעזרות והלשכות והבור של אמצע הדרך שאע\"פ שנעשה מנכסי כל ישראל ויש לכל אחד מהן חלק בהן מכל מקום חלק מועט הוא שאין לחוש בו אבל מכל מקום אסורים הם בדבר של אותה העיר ר\"ל דבר המשותף לאנשי אותה העיר לבד כגון רחבות שבעיר ומרחצאות ובית הכנסת ותיבה וספרים שכל אלו חלק שבהם אינו מועט כל כך וראוי לחוש בו:",
+ "וכבר ביארנו שזו לדעת חכמים נאמרה וכמו שאמרו בסוגיית המשנה הראשונה בית הכנסת דכמי שאין בה דין חלוקה היא ופליגי רבנן ר\"ל שהם אוסרים ומכל מקום לדעת ר' אליעזר הואיל וכל אלו אינן ראוין ליחלק מותר מטעם שיכול לומר בשלי אני נכנס וגדולי המחברים הביאוה ואף גדולי המגיהים מחלו להם בה ואין נראה כן כמו שכתבנו למעלה ומכל מקום אף לדעת חכמים שאסרו יש להם תקון והוא שאמר והכותב חלקו לנשיא ר\"ל המלך או מושל העיר ויש בזה חסרון מלה אחת וענינו והכותב כותב ��לקו לנשיא כלומר אם ירצו שנים אלו שנאסרה הנאתם זה בזה להשתמש באלו כותבין שניהם את חלקם לנשיא ר\"ל לשלטון או למלך ונמצאו שניהם מסלקין מכל זכות שבהם ואין אומרין הואיל וכבר נדרו ומכוונים לכך הרי נמצאו מהנים זה את זה בכתיבתם לנשיא שמכל מקום אע\"פ שאחר הנדר הוא ושמכוונים לכך מכל מקום נסתלקו הם מחלקם ועל הדרך שאמרו בקונם ביתי וכו' שאם מכרו מותר ואפילו כיון לכך ור' יהודה אומר אף בשכתבו לאחר הדין כן אלא שאם כתבו לנשיא אין צריכין לזכות להם על ידי אחר ואם כתבוהו להדיוט צריכין שיזכו לו על ידי אחר מפני שחלקם של אלו זה אצל זה הרי הוא כהפקר וצריך שיזכה ויחזיק בו או יזכה לו על ידי אחר ובנשיא מיהא אינו צריך מפני שמקומות אלו כל שאין להם בעלים מן הסתם הם למושל העיר וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה צריך לזכות שאף הנשיא אינו זוכה בסתם מן הדין ולא דברו בנשיא אלא בהווה:",
+ "ולדעת הפוסקים במשנה זו ליאסר שניהם בדברים אלו הלכה כחכמים שכותבים לנשיא או להדיוט ושבשניהם צריך לזכות ומותרין בכך שהרי מכאן ואילך כשנכנסין במרחץ או לבית הכנסת אין נכנסין זה בשל זה כלל שהרי נסתלק כל אחד מחלקו ונתנו לאחר ואם כבר קדמו האבות וכתבו חלקם לנשיא אין הנאסרים בהנאת זה בשל זה אסורים בה שהרי הם אין להם בה כלום והוא שאמרו באנשי גליל שהיו קנתרנין ונודרין הנאה זה מזה ועמדו אבותיהם וכתבו חלקיהם לנשיא שלא ליאסר בהדרתם בדברים אלו ומכל מקום לדעתנו אינן אסורין בדברים אלו כלל כמו שכתבנו:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:"
+ ],
+ [
+ "המשנה החמישית והכונה בה לבאר ענין החלק החמישי והוא שאמר המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל נותן לאחר משום מתנה והלה מותר בה מעשה בבית חורון באחד שהיה אביו מודר ממנו הנייה והיה משיא את בנו ואמר לחבירו הרי החצר והסעודה נתונים לך מתנה אין לפניך אלא שיבא אבא ולאכול עמנו בסעודה אמר לו אם שלי הן הרי הן מוקדשין לשמים אמר לו ולא נתתי לך את שלי אלא שתקדישם לשמים אמר לו ולא נתת לי את שלך אלא שתהא את ואביך אוכלין ושותין ומתרצים זה לזה ויהא העוון תלוי בראשו אמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה אמר הר\"ם זה המעשה לא זכרנוהו לחזק המאמר הקודם אמנם זכרוהו לבאר שאמרנו והלה מותר בה בתנאי שלא יבאר בעל המתנה זכרון זה האיש ומורה על זה המעשה דבית חורון ודע כי כאשר נתנה המתנה סתם בלא תנאי ואחר זה הניח לו דרך הנחה ואמר לו אם יבא פלוני יאכל עמנו הנה זה אסור לפי שהעיקר אצלנו אם הוכיח סופו על תחלתו אסור ואמרו גם כן בזה המעשה סעודתו מוכיח עליו ירצה שגודל הסעודה יעיד שהוא לא נתנה לו אלא כדי שיאכל אביו ממנו:",
+ "אמר המאירי המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל כלומר והוא בדרך שאין בידו לילך אצל חנוני לומר לו איש פלוני שהוא אצלי כך וכך מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה וכו' כמו שכתבנו למעלה וכן שאינו אצל מומחה או אצל שלשה הדיוטות לישאל על נדרו או שאינו רוצה להתיר נדרו לגמרי אלא להאכילו עכשו ממה שבידו אחר שהוא עמו בדרך נותן לאחר במתנה והלה מותר בה וכבר ביארנו שאם אין שם אחר מניח על גבי הגדר או על גבי הסלע ואומר הרי הן מופקרין לכל מי שירצה אלא שלא בא עכשו לבאר אלא דין המתנה על אי זה צד היא מועלת ופירש דדוקא שיהא נותנה מתנה גמורה אבל אם התנה בה שיבא אותו המודר ויאכל אינו כלום ולא סוף דבר בהתנה בהדיא כגון שאמר ואינן לפניך אלא שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה אלא אע\"פ שלא אמר ואינן לפניך כל שהזכירו בשעת המתנה כגון שאמר הריני נותנה לך ויבא אבא ויאכל עמנו כלומר מדעתך שאין הענין אלא אם אתה חפץ יבא אבא וכו' או מפייס אני ממך שיבא אבא וכו' הואיל והדברים מוכיחים שלדעת כן נותנו אינו כלום:",
+ "וגדולי המחברים הוסיפו בדבר שאפילו לא זכרו בשעת המתנה אלא שנתן בלא שום תנאי כל שהזכירו אחר כן בשעת הסעודה לומר יבא אבא ויאכל עמנו אם היא סעודה גדולה שאדם נותן לבו עליה קודם זמנה הדבר מוכיח שאף בשעת המתנה דעתו היה בכך ולא גמר ליתן אלא על דעת כך ומכל מקום סוגיית הגמרא מוכחת שלא נאסר אלא בהזכירו בשעת המתנה והוא שאמרו בגמרא על משנתנו בלישנא בתרא דרבא לא תימא טעמא דאין לפניך אלא שיבא אבא וכו' הוא דאסור אלא אפילו אמר הרי הן לפניך שהדבר מובן שהן שלך בלא שום תנאי ושיור ויבא אבא וכו' כלומר ואני מפייס שיבא אבא אינו כלום שאף זה כעין תנאי וסעודתו מוכחת עליו שלכך כיון ולא גמר ליתן אלא על דעת כן וזהו סעודתו מוכחת עליו שאין אדם עושה סעודה לחופת בנו כדי ליתנה לאחר אלא אם כן על סמך דבר אחר הא כל שנתן סתם ולא הזכיר כלל ובשעת הסעודה מפייסו שיבא אבא וכו' מותר שהרי זו ודאי אם הקדישה מוקדשת הואיל ולא הזכירו בשעת המתנה ואע\"פ שעל סמך בטחון זה נתן מכל מקום אין זה אלא ביד המקבל והרי אמרו נותן לאחר משום מתנה אע\"פ שנותנה על סמך שבטוח בו ליתן הימנה למודר וכן עיקר:",
+ "ועל זו אמרו מעשה בבית חורון באחד שהיה אביו מודר הנאה ממנו והיה זה הבן משיא את בנו ולבו נוקפו על שאין אביו יכול לבא ואמר לאחד הרי חצר וסעודה נתונין לך במתנה ואינן לפניך אלא שיבא אבא ויאכל עמנו אמר אם שלי הן הרי הן מוקדשות לשמים ואמר לו לא נתתי לך את שלי על מנת שתקדישם לשמים אמר לו לא נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומתרצין זה לזה ויהא קולר תלוי בצוארי באותה שעה אמרו כל מתנה ששייר בה הנותן עד שאם יקדישנה המקבל אינה מוקדשת אינה מתנה ושאלו בה בגמרא מעשה לסתור כלומר שהרי תחלה נותן לאחר משום מתנה וודאי על דעת כן היא נותנה ותירץ הכי קאמר נותן לאחר משום מתנה כלומר ובלבד מתנה גמורה בלא שום תנאי הא אם הזכירו בשעת המתנה והוכיח סופו שלדעת כן נתנה כגון זה שסעודתו מוכחת עליו אחר שהזכירו בשעת המתנה אע\"פ שלא הזכירו בתנאי גמור ר\"ל אין לפניך אלא שיבא אבא וכו' אלא שאמר כעין דרך פיוס ויבא אבא ויאכל וכלישנא בתרא דרבא אינו כלום וכן הלכה:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "בתלמוד המערב שאלו על מה שאמרו כל מתנה שאם הקדישה אינה מוקדשת וכו' מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו על מנת שלא יקדישנה לשמים ופירשוה בנוסח זה כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בהערמה כל שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה ומה שיש לפקפק בה משמועת מתנה על מנת להחזיר וקצת שמועות אחרות שבתלמוד כבר ביארנוהו בכדי הצורך בבתרא פרק נחלה בסוף סוגיית המשנה הששית:",
+ "אע\"פ שביארנו כל שסעודתו מוכחת עליו והזכירו בשעת המתנה אינו כלום ואין המתנה מתנה לענין דיני ממונות אינו כן שהאומר לחבירו הרי דבר זה מכור לך או נתון לך ואתה תעשה כך וכך אינו תנאי והמתנה מתקיימת הואיל ולא התנה בהדיא שאינו נותן אלא על דעת כן שהרי אמרו הבו ארבע מאה זוזי לפלניא ולינסוב ברתאי ארבע מאה שקיל ברתא אי בעי נסיב אי לא בעי לא נסיב כמו שביארנו בשני של יום טוב ואע\"פ שזו ודאי מוכחא מילתא דארבע מאה משום דלנסיב ברתיה יהיב להו:"
+ ],
+ [
+ "הוזכר כאן מעשה בההוא גברא דהוה שמיט כיפי ר\"ל שהיה גוזל וגונב לבריות ושומט גלימותיהן מעליהן או עמריהן משדותיהן ויש גורסין כיפי דכיתנא כלומר שהיו לו חבילי פשתן והיה גונב לו מהם ומתוך כעסו עליו הדירו הנאה מכל נכסיו והיה לו לזה הבן המודר בן אחד ומתוך כך אמרו לו אי הוי בר ברך צורבא מרבנן מה יהא עליו כלומר אם תמות ולא יוכל בנך לירד בנכסיך נמצא בן בנך מת ברעב שהרי אין הבן יכול ליתנם לבנו כמו שכתבנו למעלה ונמצא בן הבן מת ברעב כל חיי אביו ואמר להו ליקנינהו הדין ר\"ל הבן ולא לזכות הוא בהם כלל אלא על מנת שיקנם לבנו לכשיהא צורבא מרבנן והיו מספקים בה אחר שהבן אינו זוכה כלל לעצמו אם זוכה בה להקנותם לבנו פומבדיתאי אמרי קני על מנת להקנות לא קנה הואיל ולא אמר לזכות בשבילו אלא שיקנם על מנת להקנות אינו כלום ואין אומרין מכל מקום המתנה גמורה היא אלא שהטיל בה תנאי וכל שהתנאי מתקיים המתנה קיימת שאין אומרים כן אלא כשהמעשה בדבר אחד והתנאי בדבר אחר כגון הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז אבל זה הכל בדבר אחד והרי לא קנה הוא כלום וכל שלא קנה אינו מקנה ודבר זה יש אומרים שבפירוש אמר לו כך ליקנינהו אדעתא דלכי הוי בריה צורבא מרבנן ליקנינהו ניהליה ולא שיקנה לעצמו כלום שאלו אמרה בלשון הנזכר בגמרא ר\"ל ליקנינהו הדין ואי הוי בריה צורבא מרבנן ליקנינהו ניהליה במתנה גמורה מעכשו וכי הוי בריה צורבא מרבנן אי בעי יהיב אי בעי לא יהיב כעובדא דהבו ארבע מאה זוזי וכו' ומכל מקום גדולי הדור כתבו שמאחר שזה מודר הנאה שלו ועל ידי מה שאמרו לו אמרה כן אומדנא דמוכח הוא שלא כיון להקנות לו כלום וכעין מה שכתבנו למעלה בענין סעודתו מוכחת עליו וכמו שהקשו ממנה בסוגיא זו רבא לרב נחמן:",
+ "ונשוב לביאור הסוגיא והוא שרב נחמן אמר שקנה ואע\"ג דקני על מנת להקנות הוא קני על מנת להקנות קנה וקנה הבן להקנותו לבנו אף בחייו לכשיהא צורבא מרבנן ויש מפרשין דלקנינהו הדין דקאמר אאיניש אחרינא קאמר ולא על הבן ומפני שהם חוככים שיהא הנאה לבן בכך ואע\"פ שאינו קונה אותם לעצמו וכן יש גורסין מפני פקפוק זה לקנייה הדין לכי הוי צורבא מרבנן ולקנייה ומפרשין בו ליקנייה הדין ר\"ל בן הבן לכשיהא צורבא מרבנן ולקנייה ר\"ל לאבוה כלומר לכשיזכה בהם יקנה מהם לאביו כרצונו משום כבודו ואין צורך בכך וראייתו של רב נחמן מקנין סודר שהלוקח מקנה סודרו למוכר על מנת להקנות לו שדהו שאם תאמר שמכל מקום קונה הוא הסודר הרי אינו רגיל לתפסו ונמצא שאינו קונה כלום לעצמו אלא שקנה כדי להקנות ומכל מקום הקשו לו ומאן לימא לן דאי בעי האי מוכר למתפיס סודר לא מתפיס ליה כלומר שלא יהא יכול לתפסו הא ודאי אם רצה לתפשו תופסו ונמצא מכל מקום שהוא קונה הסודר לעצמו אבל בן זה אינו קונה כלום ועוד שהרי קנין הסודר הוא קני מעכשו על מנת להקנות כלומר שעם משיכת הסודר מקנה את שדהו אבל הני נכסי אין קנין בהם לבן אף להקנות עד שיהא בו הבן צורבא מרבנן ואותה שעה כבר הדר סודרא למריה כלומר שאותה משיכה או חזקה שזכה בה מתחלה על מנת להקנות אינה בשעת הזכייה והוה ליה כעין משוך פרה ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום ושמא תאמר ורב נחמן מיהא מאי קא מתרץ בה דהא איהו מודה במשוך פרה ולא תקנה לך עד לאחר שלשים יום דלא קנה אי לא מעכשו וכן בתוספות כתבו שלדברי הכל אף בקנין סודר אי אמר ליה קנה סודר זה ותקנה לי שדך לאחר שלשים יום אינו כלום דהא הדר סודרא למריה ומכאן סמכו לומר שאין קנין סודר קנה אלא במעכשו ומה שאמרו בפרק יש נוחלין בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו בהקנאה מהו ואמרו שם אמר אקנייה וקנינא מיניה התם משום דמשעת קנין אקני ליה גופא ויש חולקין בזו לומר שקנין סודר קונה אף לאחר זמן אלא דוקא כשהקונה אותו דבר שבא להקנותו הוא שבא לעולם על הדרך שיהא בשעה שיזכה אבל זה הקונה אינו קונה עד שיהא צורבא מרבנן ואע\"פ שהוא בעולם מכל מקום אינו עדין צורבא מרבנן ושמא סובר רב נחמן דודאי ברא נמי מהשתא קני להו להקנותם לאותו זמן או שאמר לו כן בפירוש:",
+ "ולרב אשי אע\"פ שאמר מהשתא בפירוש הואיל והאחר אינו קונה בשעת קנינו אינו כלום אלא שאף לרב אשי כתבו גדולי הדור שלא אמרה אלא בקנין משיכה וחזקה שאין מעשיהן ניכרין אלא בשעתן אבל בקנין שטר שהשטר קיים ועומד עד שיהא בן הבן צורבא מרבנן מודה שכל שלא נתקרע השטר או שאבד בשעת שבן הבן ראוי לקנות קנה שהרי המקדש את האשה בשטר ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום מקודשת אם לא נקרע השטר ולא נאבד וכן בגט אבל בתוספות כתבו שרב אשי חולק בה אף בשקנה בשטר ואין הדברים נראין:",
+ "ונשוב לביאור הסוגיא והוא שהקשו לרב נחמן ממתנת בית חורון שהיה קני על מנת להקנות ולא קנה והיה משיבו לפעמים דבההיא סעודתו מוכחת עליו כלומר שאינו מקנה לזה כלום אף על דעת להקנות שלא היה לזה המקבל אצל אביו של זה כלום שיהא הוא קונה על מנת להקנות ועיקר המתנה לאביו היתה ולא למודר אבל זה במתנה גמורה נותן לבן להקנות לבן הבן שהוא מוטל עליו יותר ממנו ועיקר המתנה לבן הבן הוא וזה מוכיח דליקנינהו הדין דקאמר על הבן הוא אומרה ולא על אדם אחר ופעמים היה משיבו שאף כשתאמר בבית חורון שמתנה היא הואיל ואינה אלא מתנה כל דהוא לאכול ולשבוע לשעתו או ליומו ולא נתנה להקנות עשואה כמי שאינה מתנה להחמיר בנדרים על הדרך שהחמירו בויתורין לאסרן על המודר אע\"ג דבעלמא לית בהו מששא וזו של ויתור לדוגמא הביאוה לא שיהא לה מקום בענין זה כלל:",
+ "זהו ביאור הסוגיא ולענין פסק גדולי המחברים פסקו כרב נחמן והרבה חלקו לפסוק כפומבדיתאי ובקנין סודר מיהא כתבו הגאונים הלכה כרב נחמן דאי תפש ליה לא מתפיש כלומר וצריך להחזירו דהא רב אשי גופיה מאן לימא לן קאמר אלמא לרב נחמן פשיטא ליה ולרב אשי מספקא ליה ואין ספק של רב אשי מוציא מידי ודאי של רב נחמן ואף בראשון של קדושין ו' ב' בענין הילך מנה על מנת שתחזירהו לי מצינו לרב אשי עצמו שאמר בכלהו קני לבר מאשה גזרה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין אלמא אף הוא מודה שהחליפין להחזיר הן עומדין ואי תפיש מפקינן מיניה אלא שמכל מקום זו אינה הכרח שמא על המנהג הוא סומך לומר כן אלא שהדברים נראין כן ויש מערערין במה שפסקנו כרב נחמן מצד שהוא אסמכתא ר\"ל אי הוי צורבא מרבנן עד שנדחקו לומר שלא אמרה רב נחמן אלא לדעת האומר אסמכתא קניא וכבר ידעת לשיטתנו שכל שאין בו צד גיזום אין בו דין אסמכתא ונמצא שאין כאן קושיא לדעתנו:",
+ "ונשלם הפרק תהלה לאל:"
+ ],
+ [
+ "הנודר מן המבושל וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא שהחלק הרביעי שבה הוא לבאר במה שהוא נדר גמור אלא שלא נתפרשו בו כל הפרטים אי��ה דבר נכלל באותו הנדר ואיזה דבר אינו נכלל בו ושזה החלק הותחל לבאר בפרק השלישי ר\"ל פרק ארבעה נדרים והושלם הענין כלו בפרק זה ובפרק שאחריו ונחלק ביאוריו בשני מקומות מצד שזה החלק כולל שני מינים האחד בבני אדם ר\"ל אם נדר בישראלים אם הגוים בכלל וכן אם נדר ברואי פני החמה אם הסומים בכלל וכן בכלם והשני היא בשאר המינין הן במיני המאכל ר\"ל אם נדר במבושל אם הצלי בכלל וכן בכל עניני מאכל הן בשאר מינין כגון הנודר מן הכסות אם מותר בשק וביריעה והנודר מן הבית אם מותר בעליה וכל כיוצא בזה וביאר המין הראשון בפרק שלישי והמתין לבאר המין השני בעניני המאכלים ושאר המינים וביארם בפרק זה ובפרק שאחריו והתחיל הענין בזה הפרק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון במיני תבשיל והצלי והשלוק והכבוש והמליח והמבושל וכל מעשה קדרה השני במיני הדגים והחלב והבשר השלישי במיני היין והשמן והפירות הרביעי במיני ירקות ומיני התבואות והקטניות זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר בפרטים:",
+ "והמשנה הראשונה ממנו אמנם תבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק אמר קונם תבשיל שאני טועם אסור במעשה קדרה רך ומותר בעבה ומותר בביצה טרמיטן ובדלעת הרמוצה הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא ממעשה רתיחתה אמר קונם היורד לקדרה שאני טועם אסור מכל המתבשלים בקדרה הנודר מן הכבוש אינו אסור אלא מן הכבוש של ירק כבוש שאיני טועם אסור מן הכבשים הנודר מן השלק אינו אסור אלא מן השלק של בשר דברי ר' יהודה שלוק שאיני טועם אסור בכל השלוקים הנודר מן הצלי אינו אסור אלא מן הצלי של בשר דברי ר' יהודה צלי שאיני טועם אסור בכל הצלויים הנודר מן המליח אינו אסור אלא מן המליח של דג מליח שאיני טועם אסור בכל המלוחים אמר הר\"ם פירוש מעשה קדרה אלהדיס ואלגשיש והדומה להם ובאור רך דק העצם ועבה עב העצם וביצת טרימטן ביצה מבושלת במים חמין ויזהירו בה מאד שלא תקפא והיא אשר יקראוה הרופאים נמרשת ודלעת רמוצה מין מהדלועים לא יוכשרו לאכילה עד שיוטמנו באפר חם ושם האפר אשר בו חום האש נשאר יקרא רמץ וכבר ביארנו פעמים רבות במסכת כלאים פירוש מעשה רתיחתה מן התבשיל הוא אשר יעשה מן הקמח ומלב הלחם במים רותחין ושם הדבר חזק הרתיחה רותח שהעקר אשר ילכו עליו אלו הדינין כלם ויסמכו עליו הם אמרם בנדרים הלך אחר לשון בני אדם הנה זה שב לידוע בזה הלשון המתפשט בין האנשים בזה המקום אשר בו האיש וכפי מה שיורה עליו הזמן ואם היה דרך משל המקום אשר נשבע בו יקראו בזה הזמן מבושל לצלי ושלוק הנה יאסר עליו הכל ואם היה שלא יקראו מבושל בלתי המבושל הנה יאסר עליו המבושל לבדו ועל זה הקיש כל מה שבזה המסכתא באמרו הנודר מזה אסור בדבר פלוני ומותר בפלוני לפי שכל זה אמנם אמר התנא לפי מקומם ולשונם בזה הזמן והמפורסם אצל ההמון ונתנו זה המשל והבן אותו בכאן ולא נצטרך לכפול אותו במה שיבא אחר זה כבר ידעת ההפרש בין השם והידוע והוא כי כאשר אמר מן השלוק הנה יורה על כל מה שנשלק וזה כולל לכל הלשונות ששם הזה יפול על כל המינים והידוע ייחד ולא יצא זה משרש הנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואין הלכה כר' יהודה:",
+ "אמר המאירי הנודר במבושל מותר בצלי ר\"ל שאין הצלי בכלל המבושל ואע\"פ שבלשון תורה נכלל הצלי בלשון מבושל וכדכתיב ויבשלו את הפסח מכל מקום לשון תורה לחוד ולשון בני אדם לחוד וכלל גדול בנדרים לילך בו אחר לשון בני אדם ומתוך כך העלו בגמרא שהמקומות שנהגו בהם לקרות למבושל צלי אף הוא אסור בצלי ומקומות שלנו מיהא אין נוהגין כן ונמצא לפי ענין מקומותינו הלכה כסתם משנתנו ואם נדר מן המבושל מותר בצלי ואמר גם כן שהוא מותר בשלוק וצריך שתדע בלשון שלוק שבמקומות אתה צריך לפרשו מבושל ביותר עד שיצא מגדר סתם בשול וכמו שאמרו בפרק כל הבשר הכבד אוסרת ואינה נאסרת ר\"ל שהוא אוסר את התבשיל שנתערב בתוכו מפני דמו אם לא מלחו בחתיכה וקריעה ואינו נאסר מחשש שמא בלע דם הפורש ממנו ששתי סבות מונעות אותו מזה אחת מצד שהוא חלק ביותר והשנית שמתוך רוב דמים שבו כל עוד שהוא מתבשל ועומד לשם ברתיחה או בחום המפליט פולט אפילו כל היום ואיידי דטריד למיפלט לא בלע ופירשו עליה ושלוקה נאסרת ר\"ל אם נתבשל שם רתיחה אחת אחר שנתבשל כל צרכו ואע\"פ שיש חולקין בה לענין פסק כמו שביארנו שם למדנו מכל מקום שהשלוק פירושו מבושל ביותר וכן אתה צריך לפרשו בהרבה מקומות בתלמוד ולפעמים אתה צריך לפרש בו בשיל ולא בשיל כמאכל בן דרוסאי וכמו שאמרו במסכת תרומות פרק בצל חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן כלומר שאין הכבישה נקראת בשול גמור ושנו עליה בתלמוד המערב לית כאן נכבשין אלא נשלקין שהכבוש כמבושל הוא אלמא שלוק פחות הוא מן המבושל ואפילו מן הכבוש ובמשנה זו אתה צריך לפרשו בדרך זה מפני שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכל שהוא מבושל ביותר בני אדם קורין אותו מבושל והנודר מן המבושל אסור בו ואחר שכן אתה צריך לפרשו במבושל שאינו נגמר אלא שהוא כמאכל בן דרוסאי ואע\"פ שהוא קרוי בשול בלשון משנה וכמו ששנינו היה מבשל את השלמים או שולקן מכל מקום לשון בני אדם אינו קורהו כן והוא שאמרו בתלמוד המערב בפרק זה על השלוק ועל הצלי קרייה אמרה שהצלי קרוי מבושל דכתיב ויבשלו את הפסח ומתניתין אמרה שהשלוק קרוי מבושל דתנינן היה מבשל את השלמים או שולקן ותנינן הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק אמר ר' יוחנן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ומכל מקום אף בזו כל שנהגו לקרא מבושל אף למאכל בן דרוסאי הרי הוא אסור בו וכן נסתפקו בתלמוד המערב במבושל זה אם העשון והטגון ובשול דחמי טבריא נכלל בו אם לאו והוא שאמרו הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר במעושן מהו שיהא מותר במטוגן מהו שיהא מותר בתבשיל שנתבשל בחמי טבריה ולא הובררה שם אלא שכלל גדול בכלם בנדרים הלך אחר לשון בני אדם:",
+ "אמר קונם תבשיל שאני טועם אסור במעשה קדרה רך והוא תבשיל שאינו עבה והוא שהדבר המבושל במים נימוח בתוכן הרבה ונשארים המים דקים בלא שום עובי ואע\"פ שהכל נמס ונימוח בתוכו עד שנשארים המים דקים כגון מרק העשוי עם בצלים מועטים הוא קרוי תבשיל וכל שכן אם היה מרק מתעבה על ידי הרבה בצלים או שאר דברים הנימוחים בתוכם אבל מותר הוא במעשה קדרה עבה ופרשו בגמרא כגון דייסא וכן הדין בשאר מיני קטניות שהיה דרכם לאכלם בלא פת ומתוך שלא היו מלפתין בו את הפת לא היה אצלם בכלל תבשיל והוא שאמרו בגמרא לימא מתניתין דלא כבבלאי כלומר שהיו אוכלין בהן פת וכדאמר ר' זירא בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא ותירצו הנהו דמטיל בהן בזרוני דהוצי ר\"ל זרעים של הוצים והוא הדין אם עירבו בהם קמחים או תבלין הא דייסא ר\"ל ריפות המבושלות במים לבד אין דרך לאכלם בפת ואינן בכלל תבשיל ולמדת שלא הותר העבה בכל מאכל שהמרק מתעבה ומדבק מצד רוב כמות הדבר הנימוח בתוכו אדרבה זהו תבשיל גמור אלא שלא נאמר אלא בדייסא וכיוצא בו שאין דרך ללפת את הפת ומתוך כך אינו בכלל תבשיל שאין קרוי תבשיל אלא מה שנעשה על ידי האור ושדרך בני אדם ללפת בו את פתן:",
+ "ומכל מקום אע\"פ שאין נכללין בלשון תבשיל נכללים בלשון מבושל ונודר מן המבושל אסור בהן ואע\"פ שבתלמוד המערב נסתפקו בה והביאוה להיתר מקל וחומר וכמו שאמרו שם הנודר מן המבושל מהו בעבה מה אם תבשיל שהוא אסור בשלוק וצלי וכמו שאמרו בגמרא הנודר מן התבשיל אסור בשלוק ובצלי ומותר בעבה נודר במבושל שמותר בשלוק וצלי אינו דין שיהא מותר בעבה מכל מקום כבר השיבו שם וכי יש קל וחומר בנדרים אלא תבשיל שהוא אסור בצלוי ושלוק מותר בעבה ומבושל שהוא מותר בצלוי ושלוק אסור בעבה כך היא הגרסא הנכונה אע\"פ שיש בקצת ספרים גרסא אחרת וטעם הדבר שזה ודאי מבושל הוא ליאסר בנודר מן המבושל אבל אינו קרוי תבשיל אחר שאין מלפתין בו את הפת ושאני טועם לאו דוקא אלא אף בנודר מן התבשיל בלא שום לשון טעימה כך הוא הדין אלא דרבותא קמ\"ל דאפילו תבשיל שאני טועם מותר במעשה קדרה עבה:",
+ "ושאלו בגמרא והא תבשיל נדר ואסור בכך קא מקשה כלומר שאין מים קלושים נקראים תבשיל אלא מרק המתעבה מצד מה שנימוח בתוכו ותירץ אביי כל המתבשל ביה רפתא ר\"ל שהלחם מתרכך בתוכו תבשיל קרי ליה אחר שאין זה דבר נימוח בתוכו אע\"פ שלא נתעבה והביא ראיה ממה שאמרו הנודר מן התבשיל אסור בחטריות רכות ופירושו דלועין קטנים ורכים שעושין מהן מאכל לחולה ומתוך רכותן הן נימוחות ונימוסות לגמרי עד שאין המרק מתעבה מהן ויש מפרשין בו ענין אחר וזה עיקר ופירש גם כן שהנודר מן התבשיל אסור בשלוק ובצלי ובמבושל שכלל הדברים בענין זה הוא שכל דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי אלא על ידי איזה מעשה של אור הן בשול הן טגון הן שלוק הן צלי ושיהא ראוי ללפת בו את הפת תבשיל הוא ועל הדרך שאמרנו בעירובי תבשילין שהוא לשני תבשילין והרי כל אלו מועילין בה כמו שהתבאר במקומו:",
+ "ומותר בביצה טורמיטא ר\"ל מבושלת במים חמין ונשמרת שלא תתקשה ודרכה שלא לאכול בה את הפת אלא לגמעה ובתלמוד המערב אמרו אסור בביצה מגולגלת שדרך החולה לאכול בה את פתו ויש מפרשין שהוא חולק עם תלמוד שלנו אלא שנראה שביצה טורמיטא היא שאינה מבושלת בכדי שתהא ראויה לאכול בה את הפת ומתוך כך אינה בכלל תבשיל הא מגולגלת אסורה הואיל וראויה לפתו של חולה וכל שכן מצומקת שראויה לאכול בה את הפת לכל אדם שכל שהוא בא על ידי האור וראוי ללפת בו את הפת בכלל תבשיל הוא כמו שכתבנו:",
+ "ואמר אחר כן שמותר בדלעת הרמוצה ופרשוה בגמרא בשני פנים אחת שהיא מין דלעת שהיו רגילים להטמינה ברמץ ולאכלה בעין ואינה ראויה ללפת בה את הפת ואחת שהרמיצה שם מקום שהיו דלועין שבה גרועין ואינם ראויין ללפת:",
+ "כללו של דבר כל שהוא בא על ידי האור ושראוי ללפת בו את הפת בין ממין תבשיל קדרה בין ממינים אחרים בכלל תבשיל הוא ובלבד בכלל הידוע של לשון בני אדם ומכאן אני אומר במעשה קדרה עבה בזמנים הללו שבכלל תבשיל הן שהרי בני אדם מלפתים בהם את פתם כשאר תבשילין וכל שכן שמערבין בהם דברים אחרים ומתכונים לעבות את המרק שבהם כדי לשרות בהן פתן ומשנתנו לפי מקומה נאמרה וכן בכל הדברים כל דיין ודיין דן בהם לפי לשון בני אדם שבמקומו:",
+ "הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא ממעשה רתחתא ופרשו בתלמוד ה��ערב כגון חלקא טרגיס וטסני וסלת וארז וזריד וערסן והם כלם מאכלים עשויים מקמחים גסים או דקים או מפתותי לחם במים רותחים שלא היה דרכן של בני אדם באותם הזמנים לקרות מעשה קדרה אלא לאלו וגדולי הרבנים פרשוה כל דבר שנימוח לתוך הקדרה ולמעט בשר וכיוצא בו שיוצא ממנה שלם אבל אם אמר קונם היורד לקדרה שאני טועם אסור בכל המתבשל בקדרה ואפילו היה דרכו להורידו אחר בישולו לאלפס ושעשה כן מכל מקום ירד לקדרה תחלה:",
+ "מן הכבוש ר\"ל בה\"א הידיעה אינו אסור אלא מן הכבוש של ירק שהוא הידוע והמפורסם שהיו רגילים לכבוש הירקות בחומץ אבל אם אמר כבוש בלא ה\"א אסור בכל הכבושין ושאני טועם כבר ביארנו למעלה דלאו דוקא וכן בכולם וגדולי הרבנים פרשוה בלישנא דוקא ואין נראה כן מן הצלי או מן השלוק אינו אסור אלא בשל בשר שהוא הידוע ואם אמר צלי או שלוק אסור בכל הצלויים וכל השלוקים וכן מן המליח אינו נאסר אלא בדג ואם אמר מליח אסור בכל המלוחים:",
+ "ולענין פסק לפי מקומם דברו ומכל מקום אם היה דרכן לקרות הכבוש והשלוק והצלי והמליח לכל הכבושים והצלויים והשלוקים והמלוחים בשוה הולכין אחר לשון בני אדם ואם היה לשון המקום חלוק בכך הרי הוא ספק נדר ואסור בשניהם ואינו לוקה על אחד מהם ואם היו רוב בני העיר קורין לו כך ומיעוטן כך אף זה ספק נדר ליאסר בשניהם ואין הולכין בה אחר הרוב להתיר בשל מיעוט אלא שלוקה על לשון הרוב ולא על לשון המיעוט ובענין המליח מיהא פרשו בתלמוד המערב שלא סוף דבר במליח הנמלח הרבה להביאה בדרך רחוק אלא כל שנמלח כלל והוא שאמרו שם הוו בעיין מימר מלוח לעולם הא לשעה לא אמר רבי יודן מן דתנינן הרי עלי כבשר מליח וכיין נסך הדא אמרה מליח לשעה מליח הוא ואיזהו מלוח לשעה כהדה דתני כיצד הוא עושה נותן את האיברים על גבי המלח והופכן אמר ר' אבא שניא היא שאם משהה אותן הן נמלחין אלא כדאמר ר' חייא הנוטל זתים מן המעטן טובל אחד אחד במלח ואוכל הדה אמרה מלוח לשעה מלוח הוא:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "לעולם יזהר אדם שלא לגרום שום נזק לחבירו במעשה או בדבור ולא עוד אלא שיהא נזהר שלא ללמד שום דבר שתהא גרמת פסידא מצוייה בו למי שמכיר בו שאינו נזהר בכך דרך הערה אמרו לוליבא דקרא בסילקא ר\"ל תוכו או לבו של דלעת חשוב מאד לרפואה לאכלו בסילקא ר\"ל תרדין לוליבא דכיתנא בכותחא ר\"ל תוכו של גבעולי הפשתן ברכותם אכילתם בכותח חשובה הרבה לרפואה ואמרו על זה ודבר זה אסור לאמרו בפני עם הארץ כלומר שבידיעתם ילכו ללקוט בשדה אחר ומשחיתים את הפשתן ואת הדלועין:"
+ ],
+ [
+ "אע\"פ שאמרו שבראש השנה בני אדם נידונים על גופם בחייהם ובמותם בעוני ובצער בהפסד ובריוח אל יתיאש אדם מן התפלה ומן התשובה בכל יום שאף גזר דינו של אדם נקרע בתשובה וברוב תפלה ואין הפרגוד ננעל בפניהם לעולם וכל שכן שקצת גדוליהם אמרו אדם נידון בכל יום והכל אמת למבינים ואע\"פ שאמרו כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כמאן כרבי יוסי דאמר אדם נידון בכל יום דאי לרבנן הואיל ואדם נידון בראש השנה לא מצלינן דמאי דהוה הוה פרשוה בתפלת אחרים עליהם ואף זו לדעתי בתפלה כללית לכלם אבל תפלת עצמו או אף תפלת אחרים על איזה פרט לדעתי אף לרבנן כן אפילו חרב מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים ופירוש קצירי חולים המוטלים על ערשותיהם ומריעי רבנן שהם חלושים ותשושי כח שאכילתם ושינתם מעוטה ועמלם מרובה:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "הפועל אינו רשאי לאכול אלא ממה שהוא פועל שלא אמרה תורה ואכלת ענבים וכו' וכן וקטפת מלילות וכו' אלא באותן שהוא עושה בהם אבל לא מגפן זו לגפן אחרת ואין צריך לומר ממין למין כגון מכלופסן לבנות שוח אע\"פ ששתיהן מיני תאנה הואיל ומכל מקום מינין חלוקין הן וכל שכן מענבים לתאנים וכיוצא בהן:"
+ ],
+ [
+ "יש בכלאי זרעים הרבה דברים שהם מין אחד אלא שחלוקין זה מזה בדמיון כגון חיטין וזונין או שעורים ושבולת שועל ושיפון ומתוך שהן מין אחד אע\"פ שחלוקין בדמיון צורתם אינן כלאים זה בזה ודלעת מצרית עם דלעת הרמוצה והוא שם מקום הוא ממין זה ולדעת המפרש ברמוצה הטמנה ברמץ פירושה בכאן הראויה להטמנה ברמץ והוא מין ידוע ענינו בכך ומפני כך אינן כלאים זה בזה ויש בהן דברים בהפך זה שהם דומים בצורה והם מינים חלוקים ודלעת יונית עם המצרית או הרמוצה הוא ממין זה והרי הן כלאים זו בזו כמו שיתבאר במקומו בע\"ה:",
+ "הנודר ממעשה קדרה כבר ביארנו במשנה שאינו אסור אלא במעשה רתחתא והוא דבר הנגמר בקדרה ומכל מקום נדר מן היורד לקדרה אסור בכל שנתבשל בקדרה אע\"פ שהוא דבר שגמר מלאכתו באלפס שהרי ירד לקדרה קודם שירד לאלפס מן היורד לאלפס מותר ביורד לקדרה שאין דרך שום דבר היורד באלפס שיורידוהו אחר כן לקדרה מן הנעשה בקדרה מותר במעשה אלפס וכן מן הנעשה באלפס מותר במעשה קדרה מן היורד לתנור אינו אסור אלא בפת כל מעשה תנור עלי אסור בכל הנעשה בתנור:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השניה והכונה בו בענין החלק השני והוא שאמר דג דגים שאני טועם אסור בהם בין גדולים בין קטנים בין מלוחין בין תפלין בין חיים בין מבושלים ומותר בטרית טרופה ובציר הנודר מן הצחנה אסור בטרית טרופה ומותר בציר ומורייס הנודר מן הטרית הטרופה מותר בציר ומורייס אמר הר\"ם דע כי בלשוננו כאשר יחובר השם אל הקבוץ יורה הרבוי וההפלגה בגודל כמו אמרו שיר השירים והבל הבלים ולזה אמר דג דגים הכניס כל המין כלו על איזה ענין שיהיה ותפל הוא הבלתי מלוח וטרית טרופה הוא מין ממיני הדג הטרוף מבואר בע\"ז וציר הוא המים אשר יצאו ממיץ הדגים המלוחים והמוריס שם משרף הנעשה מן הדגים ומזה המשקה ידבר בזאת ההלכה וצחנה הוא הדג הנושן אשר כבר התעפש וסרח והוא נגזר מן ותעל צחנתו:",
+ "אמר המאירי דג דגים שאני טועם ר\"ל אמר דג שאני טועם או דגים שאני טועם וכל שאמר אחד מלשונות אלו אסור בהם ר\"ל בכל הדגים בין גדולים בין קטנים בין מלוחין בין תפלים בין חיין בין מבושלין וכן הלכה ואם כן מה שאמרו בגמרא בשם רבי שמעון בן אלעזר שאם אמר דג שאני טועם אסור בגדולים ומותר בקטנים אין הלכה כן ויש פוסקין כרבי שמעון ומפרשים משנתנו בשאמר שתי הלשונות ביחד כלומר דג דגים או שאמר דגים אבל דג אין משמע אלא גדול וכן פסקוה גדולי הדורות ואין נראה כן אלא משנתנו בין בשאמר דג בין בשאמר דגים אבל אם אמר דגה שאני טועם פרשו בגמרא שאסור בקטנים ומותר בגדולים ואע\"פ שהכתוב כולל בלשון דגה אף הגדולים כדכתיב והדגה אשר ביאור מתה שפירושו בגדולים וקטנים לשון בני אדם מיהא אין רגיל לקרות דגה אלא על הקטנים:",
+ "ומכל מקום בין דג בין דגים בין דגה מותר בטרית טרופה וטרית טרופה הוא מן דגים קטנים שטורפין אותן ועושין מהן מאכל ויש מפרשים דג גדול שטורפין אותו ועושים ממנו מאכל ומכל מקום אבד שם דג ממנו ויש לו שם בפני עצמו שאינו בכלל שם דג או דגה או דגים ומתוך שאינו נכלל בשמות אלו מותר בו וכן בציר אע\"פ שקרבי דגים מעורבים בו לפי שאין דרך לקרוא שם דג לציר ומכל מקום פירש רבא בגמרא דוקא בציר שכבר יצא מהם בשעת הנדר אבל היוצא מהן לאחר הנדר אסור מספק שמא מאחר שאמר שאני טועם הטעימה מונחת אף על הציר היוצא אחר הנדר וכל שכן בטרית טרופה שענין התירה דוקא בשנטרפה קודם הנדר אבל לאחר הנדר אין ספק שהיא אסורה שהרי נאסרה בעוד שהדג שלם ובמאי פקע ואם כן מה שאמר מותר בטרית טרופה ובציר פירושו בשהיו כן בשעת הנדר וכל שכן מוריס שאין בו אלא שומן דגים וכלל הדברים לפי מה שיתבאר בגמרא שאם אמר בסתם קנם דג עלי או קנם דגים עלי מותר במה שיצא מהן אף לאחר הנדר שאין הכונה אלא על גוף הדבר ואם אמר דג זה או דגים אלו אסור ביוצא מהן ולוקה עליו כגוף האיסור עצמו לא אמר לא זה ולא אלו אלא שהזכיר לשון טעימה כגון קנם דג או דגים שאני טועם הדבר בספק ולפיכך אסור ביוצא מהן לכתחלה אלא שבדיעבד אינו לוקה וכן בכל לשונות שכיוצא באלו כמו שיתבאר:",
+ "הנודר מן הצחנה והוא מין דגים קטנים הרבה עד שכשהן מבושלים דומים לדגים טרופים ומתוך כך אסור בטרית טרופה שמצד הדמיון נכלל הטרית בכלל הצחנה ובתוספות מפרשים בצחנה דגים טרופים וממה שאמרו בתלמוד עבודה זרה מוניני וצחנתא ואם כן הרי הטרית כיוצא בה לגמרי ואסור בה אבל מותר בציר ומוריס שאין שם ממשות של דגים כלל אבל הנודר בטרית טרופה פירשו בתוספות שאסור בציר ומוריס הואיל והם לחלוחית הדג ושמנו ולא יראה כן ויש מפרשים צחנה מלשון ותעל צחנתו והוא דג שנעשה בציר ונשתהא עד שנתעפש ונתפרר ומוריס זה שכתבנו פירושו מוריס הנעשה בשומן של דגים ומכל מקום הרבה מיני מוריס יש שנעשין בדברים אחרים:",
+ "ובתלמוד המערב שאלו דג בדג גדול או דג קטן איזהו גדול ואיזהו קטן ייבא כדאמר רבי זעירא כל נון דלא אכיל פחות מן ליטרא כלבא אנא מטעים ליה אלמא כל שהוא פחות מלטרא קטן הוא ויש לעיין מה שאמרו בגמרא מאי שנא דג דמשמע גדול מדכתיב וימן ה' דג גדול דגה נמי הכתיב ויתפלל יונה ממעי הדגה ותירץ דלמא פלטיה דג גדול ובלעיה דג קטן והרי מכל מקום כל שבלע אדם ודאי דג גדול מליטרא הוא אפשר שבזו לגבי גדול דפלטיה קרי ליה קטן ושמע מינה מיהא דשם דגה איתמר נמי בקטן אחר שהוא קטן בהיקש לגדול אבל דגה סתם אינו אמור אלא שיהא קרוי קטן בהיקש אצל כל מין וזהו כל שאין בו ליטרא או שמא יש דג קטן שהוא מתרחב הרבה בשעת בליעה ומחזיק כמות גדול כעין מה שאתה רואה בעלוקה כשמוצצת הדם שמתרחבת בכל רחקיה ובגמרא שאלו הרי עלי צוחין מהו ונראה שהיה לשון מונח אצלם לא על צחנה גמורה אלא על דבר שדומה לה ושאל בה אם דנין אותו כנודר על הצחנה לגמרי ליאסר בטרית טרופה אם לאו ולא הובררה ומתוך כך מחמירין בה:",
+ "משנה הנודר מן החלב מותר בקום ר' יוסי אוסר מן הקום מותר בחלב אבא שאול אומר הנודר מן הגבנה אסור בה בין מליחה בין תפלה הנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקופה ר' יהודה אוסר אמר ר' יהודה מעשה ואסר עליו ר' טרפון ביצים שנתבשלו בתוכו אמרו לו וכן הדבר אימתי בזמן שאמר הבשר זה עלי שכל הנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור מבוארת לר\"ם:",
+ "אמר המאירי הנודר מן החלב מותר בקום והוא המים הנשארים מן החלב אחר שנתחבץ ומפני שהקום אינו בכלל חלב ואין צריך לומר בנודר מן הקום שמותר בחלב ור' יוסי אוסר ר\"ל בנודר בחלב שאסור בקום ומפני שהקום בכלל החלב הוא ששם האב על הבן שהרי קורין לו קומא דחלבא ומכל מקום מודה הוא בנודר בקום שמותר בחלב והוא שאמר אחר כן מן הקום מותר בחלב ולא חלק ר' יוסי בה ומכל מקום אף בראשונה הלכה כתנא קמא אלא שאף חכמים מודים שבמקום שקורין חלב אף לקום שהוא אסור:",
+ "אבא שאול אומר הנודר מן הגבנה אסור בה בין מלוחה בין תפלה וכן הלכה ומכל מקום פרשו בגמרא שמותר הוא בחלב וכן נודר בחלב מותר בגבנה שאין זו בכלל זו כלל:",
+ "הנודר מן הבשר מותר ברוטב ר\"ל המרק שנתבשל הבשר בתוכו אע\"פ שקבל טעם הבשר וכן הדין בירקות שנתבשל בשר וכן בקיפא והוא דק דק של בשר הנבדל מן החתיכה מצד הגסת הכף ומתערבת עם התבשיל שאין בני אדם קורין בשר אלא לחתיכת בשר שהיא בעין ויש מפרשים קיפה התבלין או בצלים והשומים שהמרק מתעבה מהם ור' יהודה אוסר והביא ראיה לדבריו ממעשה שנתבשלו בצים בקדרה עם הבשר ואסר ר' טרפון אף הבצים לזה שנדר בבשר ואמרו לו כן הדבר ואימתי בזמן שאסר על עצמו בשר זה בפרט כגון שאמר בשר זה עלי שכל שהוא כן הרי הוא אצלו כבשר נבלה ושאר איסורין לאסור במינו בששים ושלא במינו בנותן טעם אבל כשנדר בבשר סתם לא נתכוין על איסור הטעם אלא על איסור של עצמו כשהיא בעין:",
+ "ושמא תאמר ובבשר זה מיהא הואיל ואתה עושהו כשאר איסורין היאך הוא מתבטל אף בששים והלא דבר שיש לו מתירין הוא שהרי יכול לישאל עליו ושמצוה בכך וכדאמרינן כל הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליה קרבן מתוך כך פרשוה רבים בשנתערב בשאינו מינו וכמו שנאמר במשנתנו בהדיא בבצים שנתבשלו עם הבשר ואין דין דבר שיש לו מתירין אמור שלא ליבטל אלא במינו וכמו שאמרו בתלמוד המערב כלל אמר ר' שמעון משום ר' יהושע כל שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור אלא במינו בכל שהוא שלא במינו בנותן טעם וכל שאין לו מתירין כגון תרומה וחלה וערלה וכלאי הכרם בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם והילין נדרים מה את עביד בהון כדבר שיש לו מתירין או כדבר שאין לו מתירין מסתבר מעבדינון כדבר שיש לו דתנינן הזקן עוקר את הנדר מעיקרו ודא מתניתא עבדא לון כאין להם מתירין דתנינן הנודר מן הדבר ונתערב באחר בנותן טעם אסור תפתר בשאינו מינו וכן הסכימו כל הגאונים:",
+ "ומכל מקום גדולי הפוסקים כתבו בשמועת פת שאפתה עם הצלי בתנור אסור לאכלה בכותח דכיון דשרי למיכלה בבשרא דבר שיש לו מתירין הוא ואפילו באלף לא בטיל והרי בשר עם הפת מין בשאינו מינו הוא ואם כן אף בשאינו מינו נאמר כן אלא שרוב פוסקים נחלקו עליו ואע\"פ שבשמועת מים ומלח האמורה באחרון של ביצה ר\"ל שהאשה ששאלה מים ומלח לעיסתה הרי היא כרגלי שתיהן שאלו בה וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה ותירצוה משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין והרי אלו מין בשאינו מינו הם בזו שאני שמאחר שאי אפשר לעיסה בלא הם כחד מינא הוה ובמסכת חולין ובמסכת ביצה פירשנוה בפנים אחרים ולא נתברר במשנה זו הנודר מן הבשר אם נאסר בכל מיני בשר או אף בדגים אם לאו ובפרק ירק יתבאר הענין ובגמרא יתבאר שהנודר מן הרוטב מותר בקיפה ושהנודר בקיפה מותר ברוטב וכן יתבאר שם שהנודר מן העדשים אסור בחסיסים כמו שיתבאר במשנה הסמוכה לזו:",
+ "זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השלישי והרביעי והוא שאמר הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין אמר קונם יין זה שאיני טועם ונפל לתבשיל אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור הנודר מן הענבים מותר ביין מן הזתים מותר בשמן אמר קונם זתים וענבים אלו שאיני טועם אסור בהם וכיוצא בהם הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים מן הסתווניות מותר בחומץ סתווניות ר' יהודה בן בתירא אומר כל ששם תולדתו קרויה עליו ונדר ממנו אסור ביוצא ממנו וחכמים מתירין הנודר מן היין מותר ביין תפוחים מן השמן מותר בשמן שומשמין מן הדבש מותר בדבש תמרים מן החומץ מותר בחומץ סתווניות מן הכרשין מותר בקפלוטות מן הירק מותר בירקות שדה שהוא שם לווי הנודר מן הכרוב אסור באספרגוס מן האספרגוס מותר בכרוב מן הגריסין אסור במקפה ר' יוסי מתיר מן המקפה מותר בגריסין מן המקפה אסור בשום ר' יוסי מתיר מן השום מותר במקפה הנודר מן העדשים אסור באשישין ר' יוסי מתיר מן האשישין מותר בעדשים חטה חטין שאיני טועם אסור בהן בין קמח בין פת גריס גריסין שאיני טועם אסור בהן בין חיין בין מבושלין ר' יהודה אומר קונם גריס וחטה שאיני טועם מותר לכוס חיין אמר הר\"ם תנא קמא יאמר הנודר מן התמרים מותר בדבש התמרים להיות התמרים מוכשרין לאכילה ונאמר שהוא לא כיון אלא לזה הדבר לפי מה שהוא עליו וחכמים אומרים אפילו היה הדבר אשר נשבע עליו לא יכשר לאכול בשום פנים שהיה נראה שלא יכוין אלא לדבר היוצא ממנו אעפ\"כ הנה הוא מותר ביוצא ממנו כמו הסתוניות והם פירות הסתו ואלו ענבי הסתו אינם מוכשרים לאכילה ויעשו מהם חומץ והלכה כחכמים פירוש שם לווי שם סמוך ר\"ל שלא יודע כי אם בסמיכות והוא אמנם נשבע על דבר אשר יכונה בשם זה בלתי סמיכות שומשמין הם הסמסם וכרשין הכרתי וקפלוטות הם הכרתי המדברי פירוש אספרגוס יקראו המים אשר יושלקו בהן הכרוב וגריסין שם נופל על הפולין הטחונין ומקפה שם התבשיל ויהיה בו מה שיהיה הלא נראה יקראו הפולין מקפה של גריסין ואשישין העדשין הטחונין ואין הלכה כר' יוסי בכל זה כבר אמרנו כי סמיכות הדבר אם קבוצו יורה על הגודל והרבוי ואין הלכה כר' יהודה ולא תשכח בנדרים הלך אחר לשון בני אדם:",
+ "אמר המאירי הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין ר\"ל הואיל וביין סתם נדר אבל אם אמר קונם יין זה שאני טועם הואיל ועל יין זה בפרט נדר אם נפל לתבשיל כל שיש בו בנותן טעם אסור כמו שביארנו למעלה ואם נתערב במינו אוסר בכל שהוא שהרי דבר שיש לו מתירין הוא שהרי יכול לישאל עליו ובמינו מיהא לא בטיל כמו שביארנו למעלה:",
+ "הנודר מן הענבים מותר ביין ר\"ל אפילו חדש וכל שכן שהנודר ביין מותר בענבים כל שלא נדר בנזירות סתם נדר מן הזתים מותר בשמן וכל שכן שאם נדר בשמן שמותר בזתים ואף זו דוקא בשנדר בסתם ענבים או בסתם זתים אבל נדר בפרט על אלו כגון שאמר קונם ענבים אלו שאני טועם אסור בהן וביוצא מהם ולפי מה שיתבאר בגמרא לא סוף דבר כשאמר שתי לשונות אלו ר\"ל אלו ושאני טועם אלא אף באלו לבד ר\"ל שאמר קונם ענבים אלו עלי או שאני טועם לבד כגון שאמר קונם ענבים שאני טועם אסור אף ביוצא מהן:",
+ "הנודר מן התמרים מותר בדבש הזב מהו והוא הדין שאם נדר בדבש הזב מהם שמותר בהם מן הסתוניות והן ענבים שאין מתבשלים ומיץ שבהן נעשה כמין חומץ לשעתו מותר לחומץ ר\"ל אף בחומץ היוצא מהן ור' יהודה אומר כל ששם תולדתו קרויה עליו כגון זה שקורין אותו חומץ של סתוניות וכן הדבש היוצא מן התמרים שקורין אותו דבש אף ביוצא ממנו אסור וחכמים מתירין ר\"ל אם לא אמר אלו או שאני טועם והלכה כחכמים:",
+ "הנודר מן היין מותר ביין תפוחים מן השמן מותר בשמן שומשמין ופירשו בגמרא דוקא בארץ ישראל שאין קורין שמן סתם אלא לשמן זית אבל בבבל הדבר בהפך שאסור בשל שומשמין ומותר בשל זתים ובמקום שמשתמשין בשניהם אסור בשניהם ואפילו היו רוב בני העיר משתמשין באחד יותר מן האחר אין הולכין בו אחר הרוב אלא דנין להחמיר לאסור את שניהם אלא שאינו לוקה על אותו של מיעוט מן הדבש מותר בדבש תמרים מן החומץ מותר בחומץ סתוניות הואיל ואינו קרוי חומץ סתם:",
+ "ועכשו הוא מתחיל בענין החלק הרביעי והוא שאמר מן הכרישין ר\"ל כרתי מותר בקפלוטות והם מין כרתי שהן קטנים ביותר ויוצאין בהרים שבארץ ישראל אלא שמכל מקום אין קורין להם כן מן הירק מותר בירקות שדה שאין קורין ירק סתם אלא בשל גינה אבל בשל שדה אין קורין אותן אלא בשם לווי ר\"ל ירקות של שדה מן הכרוב אסור באיספרגוס והוא מרק שנתבשל בו אי זה ירק ובמשנה זו פירושו שנתבשל בו הכרוב והרי הוא נכלל בשם הכרוב בלא שם לווי אבל הנודר מן האיספרגוס מותר בכרוב שאין הכרוב נזכר בשם האספרגוס נדר בגריסין אסור במקפה והוא התבשיל העשוי מגריסין ור' יוסי מתיר והלכה כתנא קמא אבל הנודר מן המקפה מותר בגריסין נדר מן המקפה אסור בשום המתבשל בתוכה שהכל בכלל מקפה ור' יוסי מתיר והלכה כתנא קמא אבל הנודר משום מותר במקפה שלא נתכון אלא לשום יבש שלא נימוח מן העדשים אסור בחסיסין והוא קמח של חמשת המינין מעורב עם קמח עדשים ועושין מהן פת ור' יוסי מתיר והלכה כתנא קמא הא מן החסיסין מותר בשל עדשים ויש גורסין במקום חסיסין אשישין ומפרשין בה פסולת העדשים:",
+ "חטה חטים שאני טועם ר\"ל שאמר שתי לשונות אלו חטה חטים אסור בין בקמח בין בפת ופרשו בגמרא שאף הוא אסור לכיס בעודן חיים אבל אם אמר חטה שאני טועם פרשו בגמרא שאסור באפוי ופירשו בתלמוד המערב הטעם דארחיה דבר נשא מחמי פיתא נקיה ואמר בריך דברא הדא חיטתא ומכל מקום מותר הוא לכוס וחטין שאני טועם אסור לכוס ומותר באפוי:",
+ "גריס גריסין שאני טועם ר\"ל שאמר שתי לשונות אלו אסור בהן בין חיין בין מבושלין אבל אם אמר גריס לבד ר\"ל גריס שאני טועם אסור לבשל ומותר לכוס ואם אמר גריסין שאני טועם אסור לכוס ומותר לבשל:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנוהו הלכה פסוקה היא אלא שאתה צריך לזכור בכולה כלל מה שאמרו בנדרים הלך אחר לשון בני אדם לפי המקום ולפי הזמן ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "זה שביארנו במשנתנו בקונם ענבים אלו שאני טועם שאסור בהם וביוצא מהם וביררנו שלא סוף דבר בשהרכיב שתי הלשונות ביחד ר\"ל פירות אלו ושאני טועם אלא אף באחד מהם כן מכל מקום אין המדה שוה בהם והוא שבאלו נאסר בודאי אף ביוצא מהם ולוקה ובשאני טועם לא נאסר ביוצא מהן אלא מספק ואינו לוקה מפני שבסוגיא זו שאלוה ולא הובררה:",
+ "ולענין ביאור השמועה מה ששאלו אלו דוקא או שאני טועם דוקא כך פירושו כלומר מה שאסרנו ביוצא מהן משום דקאמר אלו הוא הא בשאני טועם אינו אסור ביוצא מהן או דלמא שאני טועם דוקא הא באלו מותר ביוצא מהן ואע\"פ שיש בה מקום עיון היאך יעלה על הדעת לומר שיהא ��אני טועם חמור מפירות אלו לענין היוצא מהם והלא במשנת פרק ירק שנינו קונם פירות האלו עלי אסור בחלופיהן אם נמכרו ובגידוליהן אם ניטעו או נזרעו אבל קונם פירות שאני אוכל מותר בחלופיהן ובגידוליהן כבר תירצו בתוספות דלגבי חלופין וגידולין ודאן לשון אלו חמור יותר שכשאמר שאני טועם לא אסר אלא טעימת גופו של דבר וחילופין וגידולין אינן בכלל טעימה אבל לגבי יוצא מהן שמא כל שאומר שאני טועם אף טעימת היוצא מהן נכלל בו ושמא לשון אלו לא משמע אלא בעודם שלמים או חליפיו וגדוליו שכיון שנתחלף רואין אותו כאלו הוא בעצמו לשם ומכל מקום יש מפרשים מצד קושיא זו שלא שאל רמי בר חמא אלא אי אלו מהני לחודיה או דוקא בצירוף שאני טועם אבל שאני טועם לבד פשיטא ליה דלא מהני ואי אפשר לישב עליו ביאור הסוגיא אלא שעיקר הדברים כפירוש הראשון ואתי למפשטה ממה שאמרו בפרק ירק וביארנוה בפרק שיתוף קונם פירות אלו עלי אסור בחילופיהן וגידוליהן ואתי למידק מינה הא ביוצא מהן מותר אלמא לא נאסר אלא בשאני טועם אם לבד לפירוש הראשון אם בצירוף אלו לפירוש אחרון והשיבו הוא הדין דיוצא מהן אסור וחילופין איצטריך ליה טפי לאשמועינן לדונן כגידולין אע\"פ שאין החילופין מאותו דבר כלל ואיני מבין המקשה היאך עלה על דעתו לומר הא יוצא מהן מותר והלא ודאי היוצא מהן חמור מחילופין ושמא מגידולין קא דייק דאיכא תרתי שיצאו מהם ושהם נולדים בדומה מה שאין כן ביוצא מהם והדר אתי למפשטה מסיפא דקאמר קונם פירות שאני אוכל או שאני טועם מותר בחילופין וגידולין הא היוצא מהן אסור לפירוש הראשון אף בלא צירוף אלו ולפירוש השני בצירוף פירות אלו ותירץ דהוא הדין דיוצא מהן מותר אלא איידי דלא תנא רישא יוצא מהן לא תנא ליה בסיפא ולפירוש הראשון אתה מפרש הוא הדין דיוצא מהן מותר הואיל ולא אמר אלו אבל לפירוש השני אי אפשר לישבה יפה אע\"פ שראיתי גדולי הדור טורחים בה לפרשה לשיטה זו אלא שהם דברים דחוקים ואתא למפשטה ממתניתין דבבשר זה נאסר תערובתו בנותן טעם אלמא באלו לבד היוצא מהן אסור ותירץ דבאלו לא קא מבעיא ליה דדוקא הוא אבל בשאני טועם או שאני אוכל מבעיא ליה ואתא למפשטה ממתניתין דדג דגים שאני טועם שמותר בציר ופירשוה בשכבר יצא מהם:",
+ "ונמצא שלא הובררה שאלתנו ומחמירין בה כדין ספק תורה ואינו לוקה וכן האומר הרי עלי שלא אוכל בשר אסור ברוטב ובקיפה מספק דכל שלא אוכל כשאני אוכל או שאני טועם הוא ולא אמרו מותר אלא כשאמר קונם בשר עליו וכן כתביה גדולי הדור וחכמי האחרונים שבספרד כתבו שזה שאסרנו באלו כל היוצא מהן לא סוף דבר באלו אלא כל שהוא פורט הדברים הנאסרים במשמע כגון פירות של פלוני או של מקום פלוני שכל שלא אסר עליו כל המין אלא בפרט אותן של אותו פלוני או של אותו מקום הרי הן כעין הקדש ואסור ביוצא מהן והוא הדין והטעם באיסור חלופיו אבל כשאוסר עליו כל המין מן הסתם אינו כעין הקדש ולא נתכוין אלא לפרוש מאכילת המין בעוד ששמו עליו לא ביוצא מהן ולא בחלופיו אבל בשאני טועם שאני אוכל אף בכולל איסור כל המין אסור אף ביוצא ממנו כענין דג דגים שאני טועם שאסור בציר היוצא לאחר הנדר:",
+ "ממה שכתבנו התבאר שכל שאוסר על עצמו כלל המין כגון קונם בשר עלי או קונם ענבים עלי וכיוצא בזה מותר להחליף ולמכור שאינו מתכוין אלא לאיסור גופו של דבר אבל כשאומר קונם בשר זה עלי או קונם פירות אלו עלי אסור בהנאתם וכל שאמר בשר שאני אוכל או שאני טועם אסור אף ברוטב שנתינת טעם והיוצא מהן הכל בדין אחד ומותר בחילופיהן שלשון אכילה וטעימה אינם באות אלא על איסור אכילה אפילו אמר פירות אלו הואיל ולא הזכיר לשון אכילה או טעימה וכמו שאמרו בפ' ירק האומר לאשתו קונם מעשה ידיך אסור בחלופיהן שאני אוכל מותר בחלופיהן כלומר אע\"ג דהא ודאי הוה ליה כמאן דאמר אלו:"
+ ],
+ [
+ "במשנתנו ביארנו שהנודר בתמרים מותר בדבש היוצא מהן ושרבי יהודה בן בתירא אוסר וחזרו ואמרו עליה וחכמים מתירין שאלן בסוגיא זו חכמים היינו תנא קמא והשיב איכא בינייהו הא דתניא כל אמר רבי שמעון בן אלעזר כל שדרכו ליאכל וכן דרך היוצא ממנו ליאכל כגון תמרים ודבש שלהן אם נדר בו אסור ביוצא ממנו ואם נדר ביוצא ממנו אסור בו אבל כל שדרכו ליאכל ואין דרך היוצא ממנו ליאכל כגון תותים ומשקה היוצא מהן אם נדר הימנו מותר ביוצא ממנו ואם נדר ביוצא ממנו מותר בו כל שאין דרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל כגון זרעוני גינה אפילו נדר בו אין אסור אלא ביוצא ממנו שלא נתכון זה אלא ביוצא ממנו ואין צריך לומר שאם נדר ביוצא הימנו מותר בו תנא קמא לית ליה דרבי שמעון בן אלעזר לא בדרכו ודרך היוצא ממנו ליאכל ולא בשאין דרכו ליאכל אלא שדרך היוצא ממנו ליאכל ובכולן אם נדר בו אסור ומותר ביוצא ממנו ואם נדר ביוצא אסור ביוצא ומותר בו שלדעתו אין איסור אלא במה שנדר ר\"ל שאם נדר בו מותר ביוצא אפילו היה היוצא דרכו ליאכל ואפילו היה הנדר בראוי ליאכל כגון סיתוניות מותר ביוצא מהן אע\"פ ששם תולדתו עליו ואע\"פ שהקום לדעת רבי יוסי אם נדר בחלב אסור בו הואיל וקורין לו קומא דחלבא הרי כתבנו שאין הלכה כמותו ואף חכמים לא הודו בה למעלה אלא באתרא דקרו ליה חלבא שאין כאן שינוי השם ולא עוד אלא שאף לרבי יוסי כן וכמו שאמרו באתריה דרבי יוסי קרו ליה לקומא חלבא ולא אמר קרו ליה לקומא קומא דחלבא ואף לדעת הגורסים כן ומפרשין שאף לחכמים כל דקרו ליה קומא דחלבא אסור אף זו יש לדון בה מפני שלא נשתנה מצורה לצורה אלא שהקום פסולת החלב והרי הוא כאשישים לדעת המפרש באשישים שהוא פסולת העדשים שבאלו הרי שם העיקר קרוי עדין עליו זה קרוי חלב טוב וזה קרוי חלב רע אלו קרויות עדשים יפות ואלו עדשים גרועות אבל תמרים ודבש היוצא מהן נשתנה מענין לענין וכן חומץ מן הסתוניות ואע\"פ ששם תולדתו עליו מותר ורבי יהודה בן בתירא סבר ליה כר' שמעון בדרכו ודרך היוצא ממנו ליאכל שבנדר בו אסור ביוצא ממנו ופליג באין דרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל דלרבי שמעון אף בנדר בו אינו אסור אלא ביוצא ממנו ולרבי יהודה אסור בו וביוצא ממנו ורבנן בתראי סברי כרבי שמעון בן אלעזר ומתירין דקאמר פירושו בסיתוניות גופיהו שמאחר שאין דרכו ליאכל אף נדר בהן אין אסור אלא ביוצא מהן ואע\"פ שרבי יהודה בן בתירא איוצא ממנו קאי וכדקאמר כל ששם תולדתו וכו' ועלה קאמר וחכמים מתירין אינו חוזר אלא על מה שאמר ר' יהודה אסור אף ביוצא כלומר וכל שכן באיהו גופיה וקאמר וחכמים מתירין באיהו גופיה שלא נתכוון אלא ליוצא והלכה כתנא קמא על הדרך שביארנו את דבריו ויש מפרשים סוגיא זו בדרך אחרת אלא שאין הדברים מתישבים אלא בדרך שכתבנו:",
+ "הנודר מן היין יש אומרין שמותר הוא ביין מבושל והביאו ראיה ממה שאמרו בתלמוד המערב מאי טעמא דרבי יוסי בקום ר\"ל דקאמר בנודר מן החלב שאסור בקום מפני ששם אביו קרוי עליו על דעתיה דרבי יוסי הנודר מן היין אסור ביין ה��בושל חמרא מבשלא קרו ליה ולמדין משם שלדעת חכמים שהלכה כמותם מותר ומכל מקום מאחר שביארנו שאף לדעת חכמים במקום שקורין לו חלב מיהא אסור אף זה אסור שהרי מכל מקום שם יין עליו וכל שכן למי שגורס באתרא דרבי יוסי קרו ליה קומא דחלבא ואף תלמוד שלנו מעיד כן שאם תאמר מותר כשאמר במשנתנו הנודר מן היין מותר בשל תפוחים הוה ליה לאשמועינן טפי מותר במבושל ויראה גם כן בנודר מן היין שאסור בקונדיטון ואף בתלמוד המערב אמרו על דעתיה דרבי יוסי הנודר מן היין מותר בקונדיטון אלמא שלדעת חכמים אסור אלא שיש חוככין להקל הואיל ונסתלק שם יין מעליו:",
+ "זה שביארנו במשנתנו שהנודר מן הירק מותר בירקות שדה מפני שלא נתכון אלא לירקות של גינה שאין דרך לאכול אלא ירקות של גינה שהן חשובות ושתקון ידי אדם מצויה בהן דוקא בשאר שני שבוע אבל בשביעית הדבר בהפך אסור בירקות שדה ומותר בירקות של גינה שמאחר שאין זורעין בשביעית דרכן לאכול בירקות שדה שהן גדילות מאליהן ועליהן נתכון ולא ירקות גינה שהרי אין זורעין ואפילו יצאו מאליהן הרי הן כעין דבר השמור ומן המופקר אתה אוכל ולא מן המשומר ולא נתכון עליהן בד\"א במקום שאין מביאין ירקות גינה מחוצה לארץ אבל במקום שמביאין אסור ר\"ל אף בשל גינה שמאחר שמביאין אף באלו נתכון והוא הדין שאסור בשל שדה שאע\"פ שמביאין אין מביאין כל כך שיסתפק בהן עד שלא יהו צריכין לירקות השדה והרי זה כמקום שמסתפקין מזה ומזה ובשניהם נתכון ובתלמוד המערב נראה שבמקום שמביאין מותר בירקות שדה שלא נתכון אלא לשל גינה והוא ששנו שם משהתיר רבי להביא ירק מחוצה לארץ היא שביעית היא שאר שני שבוע ולפי דרכך למדת שמותר להביא בשביעית ירק מחוצה לארץ כשאר הפירות ואין חוששין שמא יביאום בגושיהן ועפר חוצה לארץ מטמא שאין דרך להביא ירקות בגושיהן:",
+ "ועתה נשלם הפרק תהלה לאל:",
+ "הנודר מן הירק וכו' זה הפרק בא להשלים ענין החלק הרביעי שבספר במה שהוא נדר גמור אלא שלא נתפרשו בו כל הפרטים איזה דבר נכלל באותו הנדר וכבר ביארנו שזה החלק הותחל לבאר בפרק שלישי ר\"ל פרק ארבעה נדרים בענין בני אדם כגון אם נדר בישראלים אם הגרים בכלל ואם נדר ברואי פני החמה אם הסומים בכלל וכל כיוצא בזה והמתין מלבאר המין השני בעניני המאכלים ושאר המינים באלו שני הפרקים ר\"ל הנודר מן המבושל ענין זה במיני המאכלים ובפרק זה השלים הענין במיני המאכלים והתחיל בביאור שאר המינים כגון הנודר מן הכסות ומן הבית איזה דבר נכלל בהם וכן כל כיוצא בזה ובדין כשאסר עצמו איזה דבר מה דינו בחלופיו ובגידוליו ויתחיל על ידי גלגול בענין החלק הששי בנודר לזמן סתום היאך דינו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון להשלמת החלק שהותחל לבאר בפרק הנודר מן המבושל במיני המאכלים השני בשאר המינים כגון נודר מן הכסות אם מותר בשק וביריעה והנודר מן הבית אם מותר בעליה וכיוצא באלו השלישי בענין הנודר באיזה דבר מהו בחלופיו וגדוליו הרביעי יתחיל על ידי גלגול בענין החלק הששי בנודר לזמן סתום היאך דנין בו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר בפרטים:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר הנודר מן הירק מותר בדלועין ר' עקיבא אוסר אמרו לו לרבי עקיבא והלא אומר הוא אדם לשלוחו קח לנו ירק מן השוק והוא אומר לא מצאתי אלא דלועין אמר להן וכן הדבר או שמא אומר הוא לא מצאתי אלא קטנית אלא שהדלועין בכלל הירק ואסור בפול המצרי הלח ומותר ביבש אמר הר\"ם רבי עקיבא סבר כל מילי דממליך עליה שליח מיניה הוא וחכמים חולקין עליו והלכה כחכמים:",
+ "אמר המאירי הנודר מן הירק מותר בדלועין מפני שאינן בכלל ירק ורבי עקיבא אוסר מפני שהוא סובר שבכלל ירק הם ואמרו לו חכמים לרבי עקיבא והלא אדם אומר לשליחו קח לי ירק והוא אומר לא מצאתי אלא דלועין ואלו היו הדלועין בכלל ירק היה קונה מהן שהרי ירק אמר לו וירק הוא מביא ומאחר שהוא חוזר ואומר לא מצאתי ירק אלא דלועין אלמא אין הדלועין בכלל ירק אמר להם וכן הדבר כלומר מדידכון אנא ממטי לכון שמאחר שהוא נמלך עליהם לומר לא מצאתי אלא דלועין אלמא אע\"פ שאינן ירק גמור מכל מקום מין ירק הוא ומתוך כך הוא נמלך עליהם לחזור ולומר לא מצאתי ירק גמור כמו ששאלת אלא מה שהוא ממין ירק והם דלועין אלמא שהדלועין מין ירק הם שכל שדרך השליח לימלך עליו מאותו המין הוא שאין דרך השליח לימלך ולומר לא מצאתי ירק אלא קטנית אלא לא מצאתי ירק אלא דלועין מפני שהדלועין בכלל מין ירק ואין הקטנית בכלל ירק:",
+ "ושאלו בגמרא לרבי עקיבא והא מירק נדר כלומר ואין ירק סתם נאמר אלא בנאכל על השלחן ובזו ודאי אין השליח נמלך עליו לדלועים ופירשוה בנודר מירקי קדרה ובזו ודאי שליח נמלך עליהן לדלועין וחזרו ושאלו ודלמא ירק הנאכל בקדרה קאמר ר\"ל שאינה עיקר התבשיל אלא שנותנין אותו בתבשיל להטעימו כגון שום ובצל וכוסבר ודלועין ודאי עיקר תבשיל הן ואין שליח נמלך מירקי קדרה לדלועין וזה שאמר ודלמא לא שיהא מסופק בכך שאם כן הרי מכל מקום משמע הכי ומשמע הכי ר\"ל בירק הנאכל בקדרה ולירק שהוא עיקר תבשיל וראוי לאסור מספק אלא כעין ודאי הוא כלומר דירקי קדרה ודאי על ירק הנאכל בקדרה קאמר ולא על מה שהוא עיקר תבשיל ואין שליח נמלך מהן לדלועין ופרשה בשנדר מירק המתבשל בקדרה כגון כרוב וכרתי ודומיהן ואף הדלועין בכלל זה הם אלא שהם אינן ירק אלא פרי ומכל מקום אע\"פ שהוא פרי ולא ירק גמור הואיל ומתבשלין הן בקדרה והוא נדר מירק המתבשל שליח נמלך עליהן וכל שנודר במלה כוללת כגון ירק כל שהשליח נמלך עליו לידע דעת שולחו אם ירצה מזה הרי הוא מינו ולדעת חכמים כל שהשליח צריך לימלך עליו אינו מינו:",
+ "והלכה כרבי עקיבא והלכך הנודר מן הירק מותר בדלועין שמאחר שזה ירק וזה פרי וכן שזה סתמו נאכל חי וזה אינו ראוי אלא בבשול אין שליח נמלך עליו ולא עוד אלא אפילו נדר מירקי קדרה אין הדלועין בכלל שמאחר שזה ירק וזה פרי וכן שזה אינו בא אלא להטעים את התבשיל והדלועין עיקר תבשיל אין שליח נמלך עליו אבל אם נדר מירק המתבשל בקדרה הרי השליח נמלך מזה לדלועין ומתוך כך הרי הוא מינו ליאסר בכללו אלא שאינו לוקה אחר שאינו ירק גמור:",
+ "ולדברי הכל הנודר מן הירק אסור בפול המצרי לח ופול המצרי הוא זרע דומה לפולין דקין ויוצאין במצרים והרופאים קורין לו בקלי מצרי ונאכל בעודו ירק וכשמניחין אותו לגמור בשולו נעשית בו כעין שבלת ונעשה שם זרע הנקרא פול המצרי ועושין ממנו גרן כעין הקטניות והתבואות ואמר שבעודו לח אע\"פ שנעשה שם זרע בכלל ירק הוא אבל משנתיבש אינו ראוי לירק ואין שליח נמלך עליו לשם ירק כלל אבל ירק עצמו אע\"פ שנתיבש אסור בו והוא שאמר בתלמוד המערב הנודר מן הירק מהו שיהא מותר ��יבש נשמעינה מן הדה אסור בפול המצרי לח ומותר ביבש לא אמר אלא פול המצרי דבר שיש לו גרן אבל דבר שאין לו גרן אסור אף ביבש:",
+ "וצריך שתדע בכל מה שכתבנו בדין המלכת שליח שלא נאמר אלא בשנדר במלה כוללת כגון שנדר מן הירק או מן הבשר או מן הדגן אבל כל שנדר במלה פרטית אין שאר דברים נכללים בו אפילו ממינו אע\"פ שיש שם המלכת שליח המשל בזה שאם נדר מן הכרוב אינו אסור אלא בכרוב ולא בשאר ירקות אפילו נדר במין אחד של תאנים לא נאסר במין אחר של תאנים אע\"פ שיש מזו לזו המלכת שליח אפילו מפרה לפרה זו אפילו מאבר אחד של בהמה לאבר אחר שבה וכן צריך שתדע שהמלכת שליח אף היא בדין לשון בני אדם לפי המקום ולפי הזמן כשאר ענינים שבנדרים ואם יש כאן דבר שאין רגילין עכשו לימלך עליהן השליח אע\"פ שמצאנוה בתלמוד בהמלכת שליח דנין אותה לפי המקום ולפי הזמן:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה לדעתנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "יש מי שאומר שבזמן הזה כל שנודר בירק אסור בדלועין אפילו לא הזכיר ירק המתבשל וממה שאמרו בתלמוד המערב שאין מחלוקת משנתנו אלא בדלעת מצרית אבל בדלעת יונית כולהו מודו שהיא כירק ומעתה אין אנו בקיאין במיני הדלועין והואיל ויש מהן שהן בכלל ירק אוסרין את כולן ויש מקילין בכולן מצד שבזמן הזה אין דלועין נכללים בשם ירק כלל:",
+ "פירשו עוד בתלמוד המערב שאף למדת הדין לענין דיני ממונות דנין אותה כנדרים והוא שאמרו שם רבנין אמרין אין הדלועין בכלל ירק אף למדת הדין ירק של גינה זו מכור לך והיו שם דלועין על דעתיה דר' עקיבא מכורין על דעתיהו דרבנין אינן מכורין אף בהפקר כן אף בהקדש כן:",
+ "זה שביארנו במשנתנו שאף לר' עקיבא כל שנדר מן הירק המתבשל אע\"פ שהדלועין בכללם אינו לוקה לדעתנו לא סוף דבר מירק לדלועין אלא כל דבר שלא היה הנדר בפרט אלא שנכלל בו מתורת המלכת שליח אינו לוקה עליו ומכל מקום גדולי הדור כתבוה דוקא בירק ובדלועים ומפני שהדלועין בכלל פרי ואינו דומה לירק אבל הנודר מן הבשר שאסור בכבד ובטחול מתורת המלכת שליח אע\"פ שהקרבים אינן קרויין בשר הרי המלכת שליח עושה אותם מין בשר לגמרי ללקות עליהם שאם לא כן היה לו לאמרה על הנודר מן הבשר וכל שכן בירק ובדלועין ונראין דבריהם בכל מה שהוא מין אחד בודאי כגון כבד אצל בשר אבל דברים שאינן מאותו המין לגמרי אע\"פ שהמלה כוללתו יראה שאינו לוקה עליו אע\"פ שאין בה שינוי גדול כדלועין אצל ירק:",
+ "יתבאר במקומו שהלוקח בשגגה ממעות הקדש ונותנם לשליח להוציאם לחולין אם עשה שליח שליחותו בעל הבית מעל ואם לא עשה שליח שליחותו שליח מעל אמר טול מעות אלו ותן בשר לאורחים ונתן להם כבד או שאר מיני הקרבים הרי זה עובר על שליחותו והשליח מעל שהקרבים אינן בשר ואע\"פ שלענין נדר ביארנו שהנודר בבשר אסור במיני הקרבים התם הוא דכל דממליך עליה שליחא מיניה הוא אבל לענין מעילה הואיל ולקח דבר שמכל מקום קודם לקיחתו היה צריך להמלך במשלח ולא נמלך בה הרי זה לא עשה שליחותו ונעקר לגמרי שליחותו של בעל הבית ומעל שליח:",
+ "ולענין ביאור זה שאמרו אי ר' עקיבא לימעול בעל הבית ולא שליח עד שהוצרך לומר הואיל וצריך לאמלוכי אף ר' עקיבא מודה בה דאי לאו האי טעמא היה בעל הבית מועל יש שואלים בה הלא אמרו מודה ר' עקיבא שאינו לוקה ומאחר שאינו לוקה למה מעל והיה לו לומר לא לימעול לא בעל הבית ולא שליח עד שמכאן חזקו דעת שניה שכתבנו למעלה שלא נאמרה אלא בירק ודלועין אבל בשאר דברים הנמלכין לוקה ומכל מקום לדעת האחר שכתבנו שבכל הנמלכים כן אתה צריך לפרש שהמקשה לא שמע זו שאמרו שאינו לוקה וזהו שהשיבוהו מי לא מודה ר' עקיבא דצריך לאמלוכי כלומר שאינו דבר ברור כל כך אלא שדרך חומרא הוא אוסר ולא למלקות הלכך לא מעל בעל הבית אבל שליח מיהא מאחר שהוא צריך לימלך ולא נמלך עקר שליחותו של בעל הבית לגמרי:"
+ ],
+ [
+ "ממה שכתבנו למדת שהנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר בראש וברגלים בקנה ובלב ובכל מיני הקרבים והמעין ולא אמרו קרבים לאו בשר ואכליהון לאו בר נש אלא דרך צחות לומר שאין מחזקים כלל אי נמי לענין הדין שאם התנה להאכילו בשר אינו יכול לפייסו בקרבין ומיניהון אבל לענין איסורין לא וכן אסור בבשר עופות אבל מותר הוא בבשר דגים שאינן בכלל בשר כלל ואף בחגבים מותר זו היא שיטתנו ומסתם שמועתינו שאמרה אסור בעופות ומותר בבשר דגים וחגבים ואע\"פ שהקשו מאי שנא עופות דממליך עליה שליחא דגים נמי ממליך עליה שליחא עד שהעמידוה בנודר בזמן שאינו ראוי לדגים כגון שהקיז דם שבודאי אין כונתו על הדגים אלא מבשר הראוי לו ושדרכו לאכול הא כל שנדר מן הבשר בזמן הראוי אף לדגים כונתו אף לדגים סוגיא בעלמא היא שאין דין המלכת שליח נאמר אלא במה שהוא נמלך בו מתורת הדבר שנשתלח עליו כלומר בשר שאלת ימין בשר יש אבל כל שהוא נמלך כדי להאכילו כלומר איני יכול להאכילך בשר כמו ששאלת אבל אם תרצה לאכול דג או חגב אמור ואם מביא אינו בכלל זה ויש מפרשים שהסוגיא דוקא וכל שדרך המקום לימלך מבשר לדגים אף הדגים בכלל נדרו הא בזמן שאינו ראוי לדגים כגון שהקיז דם אין הדגים בכלל הא עופות מיהא בכלל ואע\"פ שהעופות אף הם קשים להקזה וכמו שאמרו האי דמסוכר ר\"ל שהקיז דם ואכל צפרא פרח לביה כצפרא כלומר שאינו מתחזק וכן שנינו בבריתא אין מקיזין לא על הדגים ולא על העופות ולא על בשר מליח וכן שנינו הקיז דם לא יאכל חלב ולא גבנה ולא בצים ולא שחלים ולא עופות ולא בשר מליח מכל מקום עופות על ידי שליקה ראוים הם ולא נמנעו מהמקיזים אלא בצלי אבל דגים על כל פנים קשים הם להקזה הא כל שאין דרך המקום לימלך מבשר לדגים מותר בהם על כל פנים ונמצא כלל הדברים לדעת זה שהנודר מן הבשר אסור במיני הקרבים ובעופות בכל מקום ובכל זמן ובבשר מליח שאע\"פ שאינו ראוי ללקחה בשום פנים מכל מקום בשר גמור הוא אבל בדגים וחגבים אם אין דרך המקום לימלך מבשר להם מותר ואם דרך המקום לימלך מבשר להם אסור בחגבים על כל פנים ובדגים אסור כל שנדר בזמן שהוא ראוי להם אבל אם נדר בזמן שאינו ראוי להם אינן בכלל ואי זהו זמן שאינו ראוי להם כגון שהקיז דם או שיש לו כאב מתמיד בעינים שלא אמרו נונא סמא דעינא אלא בסוף החולי אלא שיש לפרש לדעת זה שהקיז דם ונדר ליומו שאלו נדר לזמן מרובה כגון שמנה ימים או יותר שכבר עברה חולשת ההקזה הרי זה כנודר שלא בזמן הקזה והדגים בכלל אבל כל שעיניו כואבות אין זמן ידוע לרפואתו ואין הדגים בכלל אפילו נדר לזמן מרובה ובזמן הזה מיהא אין דגים בכלל בשר כלל ואין המלכה לשליח מזה לזה כלל מתורת קיום שליחות ראשון ומותר בדגים על כל פנים ואף בזמן או במקום שדרך השליח לימלך מבשר לדגים כתבו גדולי המחברים שאם היו הדברים מראים בעת שנדר שלא נתכון אלא לבשר מותר בדגים:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אינו אסור אלא מחמשת המינים ר' מאיר אומר הנודר מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת המינים אבל הנודר מן הדגן אסור בכל ומותר בפירות האילן ובירק אמר הר\"ם החמשה מינים הם החטין והשעורין והכוסמין ושבולת שועל ושיפון וכוסמין מין חטין ושבולת שועל ושיפון מין שעורים ופול המצרי מין ממיני הגרעינים לא ימצאו אלא בארץ מצרים וכן יקראוהו הרופאים הפול המצרי ואין זה הפול הידוע אצל ההמון והלכה כחכמים:",
+ "אמר המאירי הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש ר\"ל שמאחר שהוא מתדגן ר\"ל שעושין ממנו גורן ומעמידין ממנו כרי כדרך חמשת המינין הרי הוא בכלל דגן ומותר בלח ואף ביבש יש מפרשים שלא נאסר אלא לכוס אבל לאפות מותר כדין חטים שאני טועם שפירשנו בפרק שלפני זה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אינו אסור אלא מחמשת המינין ר\"ל חטין ושעורים וכוסמין ושבלת שועל ושיפון הא שאר מינים אינן בכלל דגן והנודר מותר בהם אף לכוס ור' מאיר מודה כן אף בלשון תבואה ר\"ל שאינה כוללת אלא חמשת המינין ואע\"פ שמצינו ותבואת הכרם מכל מקום לשון בני אדם אינו בתבואה אלא על חמשת המינין אבל הנודר מן הדגן אסור בכל אלא שמותר בפירות האילן ובירק:",
+ "זהו ביאור המשנה והלכה כחכמים ובין נדר מן התבואה בין נדר מן הדגן אינו אסור אלא בחמשת המינים ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "לענין ביאור צריך שתדע שאף ר' מאיר מודה בדגן האמור בתורה שאינו כולל אלא חמשת המינין ואם כן צריך אתה לשאל מה שהקשו לו בגמרא ממה שכתוב בדברי הימים שתיקן חזקיה שיביאו המעשרות לאוצר בית המקדש וכפרוץ הדבר ר\"ל שנתפשטה תקנתו הרבו בני ישראל מעשר דגן תירוש ויצהר וכל תבואת השדה (לאתויי פול המצרי וחביריו) ואי דגן כל דמידגן משמע מאי רבי בכל תבואת השדה עד שהוצרך לתרצה במעשר פירות וירק מאי קושיא והלא אף ר' מאיר מודה בדגן האמור בתורה שאינו כולל אלא חמשת המינין בנדרים הוא דקאמר הכי מתורת לשון בני אדם ומכל מקום תדע שמתוך כך פרשו בתוספות בפסוק זה שלא על לשון תורה לבד נאמר אלא על לשון הרגיל לבני אדם שהיו מביאין מעשרות מדברים רבים:",
+ "אע\"פ שביארנו בנודר מן התבואה שאינו אסור אלא בחמשת המינין אם הזכיר בנדרו תבואת שדה יראה שנכלל בנדרו כל דבר הנעשה כרי וכמו שאמרו כאן תבואה לחוד ותבואת שדה לחוד כלומר שתבואת שדה כוללת אף הדברים שאינן בכלל דגן הואיל ומכל מקום הם דברים המתדגנים כלומר שנעשים גרן ואדם מעמידן כרי:",
+ "בתוספתא אמרו הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין הנודר מן התבלין מותר בחיין ואסור במבושלים ואם אמר הרי הן עלי הרי הן על פי אסור בין חיין בין מבושלין הנודר מן הפת אינו אסור אלא בפת הבאה מחמשת המינין לבד ובתלמוד המערב אמרו הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין כמאן דאמר הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם ברם כמאן דאמר לא הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם התורה קראה ליין תירוש כלומר ואסור ביין ומותר בשאר מיני מתיקה ונראה מכאן שבזמנם היו קורין למיני מתיקה תירוש ומכאן סמכו גדולי הדור לומר שבזמן הזה שאין רגילין לקרוא תירוש למיני מתיקה כל הנודר בתירוש אסור ביין כלשון תורה אחר שאין בו לשון בני אדם ומותר בשאר מיני מתיקה:",
+ "הנודר בלשון עללתא יש אומרין שאין בכלל אלא חמשת המינין כתבואה הואי�� ועללתא הוא תרגומו של תבואה אין בכללו אלא מה שהוא נכלל בתבואה ומפני שהם פוסקים כרב יוסף שאמרה כן בסוגיא זו ומביאין ראיה לדבריהם ממה שאמרו אקפד רב יוסף ר\"ל על מה שחלקו עליו אביי ורבא לומר דעללתא כל מילי משמע וכן שבא רבא לפניו כמתנצל ולדעת זה אף לענין הדין מי שצוה בשעת מיתתו שינתן כך וכך לפלוני מעללתא שיש לו במקום פלוני אין בכלל אלא מחמשת המינין ואם אין מספיקין בכך אינו גובה משאר נכסים שיש לו שם ומכל מקום יש פוסקין כאביי ורבא דעללתא כל מילי משמע מפני שהוא לשון עליה ומשום דאביי ורבא בתראי נינהו ומכל מקום כל מילי דקאמר יש מפרשין בו כל גידולי קרקע ר\"ל כל דבר הצומח ועולה מן הארץ מלשון עליה ולא קרקע אבל נסתפקו בשכר בתים וספינות שהוא כעין עלייה וצמיחה אם הוא בכלל שכל דבר הבא על ידי ריוח ושכר או השבחה לשון עללתא הוא או שמא הואיל ומכל מקום גופן מתישן ופוחת בכל יום אע\"פ שאין פחת שלהן בא ביחד אלא מעט מעט עד שאינו ניכר אין שכר שבהם נקרא עללתא ולא הובררה ולדעת זה נדר בעללתא אסור בכל גידולי קרקע ומותר בשאר נכסים ולענין הדין גובה מכל גידולי קרקע אבל לא משאר נכסים הא מריוח הבא משאר נכסים הדבר בספק ולענין נדרים מחמירין בה ולענין הדין קולא לתובע וחומרא לנתבע ואין מגבין לו מהם אלא שאם תפש אין מוציאין הימנו ויש מפרשים במה שאמר עללתא כל מילי משמע כל מיני אוכלין ומשקין ויש שואלין לענין הדין מיהא הרי עללתא ודאי לשון מסופק הוא מחמשת המינין לבד ולשאר מיני עלייה ר\"ל אף גידולי קרקע לפירוש ראשון או כל מילי לפירוש שני ואם כן היאך מגבין מהן והלא יד בעל השטר על התחתונה והיה לנו לדון כל שהוא חוץ מחמשת המינין הן גידולי קרקע הן כל מיני מאכל בספק כשכר בית וספינה ולהיות יד בעל השטר על התחתונה וכדתנן חצי שדה אני מוכר לך נוטל כחוש ותירצו רבים שכל המקבל מתנה אין אומרין יד בעל השטר על התחתונה אדרבה כל הנותן בעין יפה נותן ואין זה כלום שכל שטר שבעולם יד בעל השטר על התחתונה ומטעם המוציא מחבירו שהוא כלל גדול בדין ובכלם אם תפש אין מוציאין שזה שאומר יד בעל השטר על התחתונה אינו אלא כמי שאומר יד המוציא מחבירו ידו על התחתונה הא אם תפש אין מוציאין וכן כתבוה גדולי המחברים בסוף הלכות מלוה ולוה ואם כן הדרה קושיא לדוכתה ומכל מקום רבותי כתבו שאינה קושיא שפשוט היה להם במלת עללתא שכוללת כל דבר הבא דרך צמיחה לפירוש הראשון או כל מיני אוכל לפירוש שני ואין זה אצלם לשון מסופק אלא לשכר בתים וספינות והדומה להם כגון שכר הכלים:",
+ "ממדרגות החכמה והאחרונה שבהם הוא להשפיע מחכמתו לזולתו והיא היא המעמדת והמקיימת תורה ללומדיה דרך הערה דרשו וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות אם עושה תלמיד חכם עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל תורה נתנת לו במתנה שנאמר וממדבר מתנה וכיון שניתנה לו במתנה נחלו אל שנאמר וממתנה נחליאל וכשנחלו אל עולה לגדולה שנאמר ומנחליאל במות ואם הגביה עצמו הב\"ה משפילו שנאמר ומבמות הגיא ולא עוד אלא שבני אדם מבזין אותו ושוקפין אותו בקרקע שנאמר ונשקפה על פני הישימון ואם חוזר בו הב\"ה מגביהו שנאמר כל גיא ינשא:"
+ ],
+ [
+ "הנודר מן הדגן מותר באורז ובדוחן ובחילקא והוא חטין הכתושין וחלוקין אחת לשתים ובטרגיס והוא אחד לשלשה ובטיסני והוא אחד לארבעה ופירוש הדברים באותם שנעשו קודם הנדר חילקא טרגיס וטיסני אבל כל שהן חטין בשעת הנדר ואחר כך עושה אותן חלקא טרגיס וטיסני לא נפקע איסורן בכך ויש חולקין בזו אלא אם כן באומר פירות אלו אלא שכך היא שיטתנו וגדולי הדור נסכמין בה:",
+ "נדר מפירות השנה אסור בכל פירות השנה ומותר בגדיים וטלאים ובחלב ובבצים ובגוזלות אף של אותה שנה ואם אמר גידולי שנה עלי אסור בכלן נדר מפירות הארץ אסור בכל פרי הארץ ומותר בכמהין ופטריות ואם אמר גידולי קרקע עלי אסור אף בכמהין ופטריות ואע\"פ שברכתם בשהכל נהיה בדברו ואם גידולי קרקע הם היה לנו לברך בורא פרי האדמה כך אמרו חכמים מרבא רבו מארעא כלומר שצומחים הם מן הארץ אלא שהם אין יניקתם מן הארץ אלא מן האויר ומתוך כך ברכתם בשהכל וזה שאמרו עליהן לענין ברכה על שאין גדולו מן הארץ פירושו על דבר שאינו יונק מן הארץ:",
+ "המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר הנודר מן הכסות מותר בשק וביריעה ובחמילה אמר קונם צמר עולה עלי מותר לכסות בגיזי צמר פשתן עולה עלי מותר לכסות באניצי פשתן ר' יהודה אומר הכל לפי הנדר טען והזיע והיה רוחו קשה אמר קונם צמר ופשתן עולי עלי מותר לכסות ואסור להפשיל לאחוריו אמר הר\"ם פי' שק הוא עשוי משער ויריעה בגד עבה שעיר בלתי תפור וחמילה הוא יקחהו אדם והוא בתכלית השעירות ויכסה בו האדם להגין מהמטר וכן היריעה הנזכרת בכאן ור' יהודה לא יקראהו על כונת המלה ואמנם יקחוהו על ענין אשר יפול עליו ויהיה הנדר בעבורו והלכה כר' יהודה:",
+ "אמר המאירי הנודר מן הכסות ר\"ל כסות עליון ופירשו בגמרא שסתמו נאמר על מלבוש של עור הקרוי בלשון תלמוד סקירטיא או על של פשתן גס הקרוי כיתנא דצלעא כלומר שאינו ראוי לידבק בבשר מותר להתכסות בשק והוא אריג של נוצה של עזים וביריעה והוא בגד קשה שאינו תפור ובחמילה והוא כעין יריעה ויש מפרשים בה כסוי המשואות שהסוחרים מביאים וקורין אותן שרפיליירה ויש מפרשים בגד קשה שנותנין בראש כמין כובע מפני הגשמים שאין אלו בכלל כסות:",
+ "אמר קונם צמר עולה עלי מותר לכסות בגיזי צמר וכן אם אמר קונם פשתן עולה עלי מותר באניצי פשתן שאין הכונה אלא בבגד צמר או בבגד פשתן ופירשו בגמרא בלשון ברייתא שהנודר מן הכסות אסור בפונדייא ר\"ל אבנט ובפסקיא והוא כעין חגור של צמר שחוגרין בו את התנוקות ונקרא פאיישא ובאנפליא והם בתי הרגלים ובמכנסים וכובע:",
+ "ר' יהודה אומר הכל לפי הנדר פי' ר' יהודה אינו חולק על שלפניו אלא דבר אחר הוא בא ללמדנו כלומר שאין משגיחין בדבור לבד אלא אף הענין שהנדר בא עליו כיצד טען בגדים של צמר או של פשתן עליו שלא כדרך לבישה והזיע מרוב המשא והיה ריחו קשה ואמר קונם צמר או פשתן עולה עלי מותר לכסות ר\"ל ללבוש אבל לא להפשיל לאחוריו דרך משוי שבודאי לא נתכון אלא על הטעינה ופירשו בגמרא כלשון ברייתא דדכותה היה לבוש בגדי צמר והיה מיצר עליהם מרוב חמימות ואמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש ומותר להפשיל לאחוריו וכן בפשתן ובזו האחרונה מיהא לא סוף דבר במיצר אלא אף בנודר סתם כונתו על הלבישה אלא דאיידי דנקט בברייתא קמייתא במיצר מרוב המשא נקט בתרייתא במיצר מרוב החום והלכה כר' יהודה וכמו שסתמו במשנה בפרק קונם היו מסרבין בו לשאת את בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם מותרת ליהנות לו שלא נתכון אלא לשם אישות וכן היה חבירו מסרב בו שיאכל עמו ואמר קונם ביתך שאני נכנס טפת צונן שאני טועם לך מותר ליכנס לביתו ולשתות עמו צונן שלא נתכון זה אלא לאכילה ושתיה:",
+ "משנה הנודר מן הבית מותר בעליה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים עליה בכלל הבית הנודר מן העליה מותר בבית הנודר מן המטה מותר בדרגש דברי ר' מאיר וחכמים אומרים דרגש בכלל המטה הנודר מן הדרגש מותר במטה הנודר מן העיר מותר להכנס לתחומה ואסור להכנס לעבורה אבל הנודר מן הבית אסור מן האגף ולפנים אמר הר\"ם פי' דרגש עריס קטן יושם לפני המטה הגדולה וכבר ביארנו בחמישי מעירובין שהבתים ודומיהן מהמקומות המיושבין אשר הם חוץ המדינה כאשר היו קרוב מהמדינה ע' אמה הנה הם יוחסו אל המדינה ונמדוד אותן כלן מרבעות ואז ימדד מצלע המרובע אלפים אמה לכל רוח והוא תחום שבת אשר יקרא תחום העיר ואלו התוספות אשר הוסיפו למדינה כאשר נרבעם מלקיחת הבתים אשר הם חוץ ממנה תקרא עבור העיר והוא כמו המדינה ודינו כדין המדינה וכבר ביארנוהו זה וצירנוהו במקומו הוא נעילת השער ויקיפו בו הדלתות ואין הלכה כרבי מאיר בכל מה שאמר:",
+ "אמר המאירי הנודר מן הבית מותר בעליה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים עליה בכלל בית ואין בית בכלל עליה והלכך הנודר מן הבית אסור בעליה והנודר בעליה מותר בבית והלכה כחכמים הנודר מן המטה מותר בדרגש ודרגש זה מפרשים בו מטה קטנה העשויה לפני מטה גדולה לעלות ממנה על הגדולה והיתה של עור והוא שפירשוה בגמרא ערסא דצלא ר\"ל של עור וחכמים אומרים דרגש בכלל מטה ואין מטה בכלל דרגש והלכך הנודר מן המטה אסור בדרגש והנודר מן הדרגש מותר במטה והלכה כחכמים:",
+ "הנודר מן העיר מותר ליכנס בתחומה ר\"ל תוך אלפים אמה שהרי אף תוך התחום נקרא חוץ לעיר כדכתיב ומדותם מחוץ לעיר אבל אסור ליכנס בעבורה ר\"ל בורגנין שהן חוץ לעיר בתוך שבעים אמה ושירים שדנין אותה כעיר לימדד מהם ולהלן אלפים אמה וכן מצינו שנאמר ביהושע בהיות יהושע ביריחו אע\"פ שלא היה בפנים אלא בעבורה ומאחר שהן בכלל העיר אסור ליכנס בהן ואין צריך לומר מהם ולפנים וכן הלכה:",
+ "נדר מן הבית אסור מן האיגוף ולפנים ר\"ל מצד הפנימי של משקוף שהדלתות מגיפות עליו ולפנים הא תחת האיגוף והוא עובי סף הפתח העומד כלפי חוץ כשהפתח נעול מותר וכן הלכה ובתלמוד המערב שבמסכת מעשרות שנינו שבית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אינו בית והנודר מן הבית מותר לישב בו:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "יוצאין בשבת בשק עבה דרך כסות עליון להגין מן הגשמים ובסגוס עבה והוא בגד של צמר עב וביריעה ובחמילה שכל אלו דרך ללבשן בחול מפני הגשמים ונקראין מלבוש לענין זה לומר שאינו משאוי אבל לא בתיבה ולא בקופה ולא במחצלת מפני הגשמים:"
+ ],
+ [
+ "לענין נגעי בתים אמרו שלא סוף דבר שהבית מטמא בנגעים אלא אף העליה והוא שאמרו בבית לרבות את העליה אבל היציע והוא עליונות המרפסת שלפני העליה אינו מטמא בנגעים וכמו שאמרו בתורת כהנים בקירות הבית ולא בקיר היציע ואם כן מה שנמצא בקצת ספרים בסוגיא זו בבית לרבות את היציע לא כהלכה הוא ומכל מקום בתוספות גורסין כאן לרבות את הצבוע ואף בתורת כהנים אמרוה כן בין שהכותל צבוע בידי אדם בין שצבוע בידי שמים ומה שהוצרך לרבות את הצבוע מפני שנתמעט בנגעי בגדים שאין בגד מטמא בנגעים אלא לבן אבל לא צבוע בין על ידי אדם בין על ידי שמים וכמו שדרשו בבגד צמר או בבגד פשתים מה פשתן כבריתו אף צמר כבריתו להוציא את הצבוע ובא ללמד שבנגעי בתים אף הצבוע במשמע:",
+ "כבר ביארנו בראשון של גטין ח' ב' לדעת גאוני ספרד שהמוכר או הנותן לחבירו דבר שאינו מסויים כגון שאמר קרקע מקרקעי מכור לך או נתון לך או כל נכסי חוץ ממקצתן אינו כלום ואינו יכול לומר בקרקע מקרקעי תן לי מיהא פחות שבהם ומכל מקום אם אמר חצי שדה פלני אני מוכר לך הרי זה סיום מקום ונוטל מיהא את הכחוש וכן בית בבתי או שדה בשדותי או כרם בכרמי הרי זה סיום מקום ונוטל הפחות שבהם ולא עוד אלא שבבתים אם היו שם עליות אינו נוטל אלא עלייה שהיא גרועה מבית ואם נפל לו בית נותן לו אותו שנפל הן אם אמר בית בבתי הן אם אמר בית מבתי הלכה כן שלא נתכון כאן אלא להעמיד אחד ואע\"פ שיש אומרים שאף בקרקע מקרקעי נותן לו מיהא הפחות מכל מקום שיטתנו ושיטת גאוני ספרד היא על הדרך שכתבנו כמו שביארנו בראשון של גיטין ובבית בבתי מיהא לדברי הכל מראהו פחות ואם כן מה שאמרו כאן מאי עליה מעולה שבנכסין אין הלכה כן שלא נתכון כאן אלא להעמיד דבריו של רב הונא אף לדעת רבנן ומכל מקום דחייה בעלמא היא למה שהיה הוא מדקדק טעמא דאמר ליה בית בבתי הא בית כלומר איזה בית שארצה כלומר בית שבתוך שאר הבתים שאף עלייה בכלל או שמא מצד יתור הלשון אבל בית סתם אינו מראה עליה והעמידה לדעת חכמים ולמעולה שבנכסיו ומכל מקום אין הלכה כן אלא בכל לשון שבה אינו מראהו אלא פחות שיד בעל השטר על התחתונה מפני שהוא מוציא מחבירו:",
+ "ודבר זה מה שחסר כאן נתגלה בסוף מסכת מנחות שאמרו שם האומר אחד משוורי הקדש והיו לו שנים גדול שבהן הקדש היו לו שלשה הבנוני שבהן הקדש כלומר אף הבנוני חוששין לו הואיל ולגבי קטן גדול הוא וממתין לו עד שיומם ומחלל קדושתו על הגדול כמו שהתבאר שם ואמרו עליה בגמרא אמר רב הונא אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא דאמר אחד משוורי הקדש אבל אם אמר שור בשוורי תורא בתורי קאמר כלומר המעולה שבהם ואין חוששין לבנוני כלל וכדקאמר הכא מעולה שבנכסיו והקשה לו והאמר רב הונא בר חייא משמיה דעולא האומר לחבירו בית בבתי אני מוכר לך מראהו עליה לאו משום דגריעא והא בית בבתי כשור בשוורי הוא ותירץ לא מעולה שבבתים וחזר והקשה ממה שאמרו שור בשוורי הקדש וכן שור של הקדש שנתערב באחרים הגדול שבהם הקדש וכל השאר ימכרו לצרכי עולות וכגון שהזכיר בהקדש שור בשוורי עולה וכן שור של עולה שנתערב באחרים הגדול שבהם הקדש מפני שיש לחוש על כל אחד ואחד שעליו חל הקדש ועולה ואם איתא הגדול שבהן הקדש אחרים מאי עבידתיהו ותירץ תרגומא אשור של הקדש שנתערב עם האחרים אבל שור בשורי אין לנו עסק אלא אצל הגדול והקשה והא וכן קאמר ותירץ תרגומא אגדול כלומר ששוים לענין שנותן הגדול להקדש אבל לימכר האחרים להקדש דוקא בשור שנתערב אבל לענין שור בשורי לא וחזר והקשה ממה שאמרו בית בבתי אני מוכר לך מראהו נפל כלומר שאם נפל לו בית אף הוא אומר לו זהו שמכרתי לך עבד בעבדי אני מוכר לך ומת לו אחד מראהו זה שמת ואומר לו זהו שמכרתי לך ואם איתא דאגדול איתמר לחזי הי נפל והי מת ואם הוא הגדול יפטר בו ואם לאו לא יפטר בו ותירץ לוקח קאמרת שאני לוקח דיד בעל השטר על התחתונה ובההוא ודאי לא אמר שהחשוב מכר לו אלא הפחות הא לגבי הקדש הגדול משמע:",
+ "והשתא דאתית להכי אף מה שאמרו מראהו עליה אין פירושו מעולה שבנכסיו אלא עליה ממש ומשום דגריעא אבל בהקדש דחמיר כל שאמר שור בשוורי הגדול הקדש והוא הדין במקדיש בית בבתיו ולמדת שזו שאמר בכאן מאי עליה מעולה שבנכסיו נדחית מכח אותה שאמרו שם מראהו נפיל וחזר לפרשה בעליה ממש ואין בה הפרש בין בית אחד לבית בבתי או בית מבתי בין בלוקח בין במקבל מתנה הא בהקדש כל שאמר אחד משוורי אם היו לו שנים נותן הגדול ואם היו שלשה הגדול הקדש וחוששין לבינוני על הדרך שביארנו ואם אמר שור בשוורי הקדש הגדול הקדש ואין חוששין לבינוני כלל זהו הפסק הנכון בענין זה והרבה מפרשין נתבלבלו בפירושין אחרים שהוכרחו בהם לפסוק בדרך אחרת ולחלק בין בית מבתי לבית בבתי ואין לחוש לדבריהם כלל וכבר הארכנו בענין זה יותר בראשון של גיטין:",
+ "אע\"פ שאמרו לענין אבל שהכופה את מטתו לא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מטות שבבית מכל מקום מטה העשויה דרך נחש שמעמידין אותה מוצעת תמיד בלא הפסק וקורין לה ערסא דגדא הואיל ואינה עשויה לשכיבה אינו צריך לכפותה והרי היא כמטה המיוחדת לכלים שאע\"פ שלפעמים הוא שוכב עליה דרך אקראי אינו צריך לכפותה וכן הדרגש והיא מטה שאין לה כרעים גבוהים ומתפרקת בהיתר קשרים שבה והיא של עור וקורין לה ערשא דצלא והיו נוקבים העור נקבים נקבים מד' רוחותיו וקובעין טבעות בארוכות וקושרין את העור מתוך נקביו לתוך טבעות המטה בלולאות הנקראין קרביטין וממתחין את העור ושוכבין עליו וזהו שאמרו סירוגו מתוכו וכשנוטל את קרביטיו ר\"ל שמתירן היה נופל מאליו אבל מטה סרוגה מגבה ר\"ל שהחבלים נכרכים על הזרועות ומטה זו שביארנו שסירוגה מתוכה אין דרכה אלא לגדולים ונכבדים שהולכין ממקום למקום וביתם עמם וכשמגיעים במלון מעמידין אותה ואין דרכה בכרעים למעלה שלא להכביד את המשא ואף הכרעים התחתונות אינן גבוהות והיא הנקראת דרגש ועליו אמרו שאין צריך לכפותה אלא זוקפה והוא שוכב על מטה אחרת כפויה:"
+ ],
+ [
+ "מטה שנקליטיה יוצאין ממנה ר\"ל שני פסין גבוהין מאמצעיתה אחד מצד ראש המטה ואחד מצד מרגלותיה לפרוס עליהם את הכילה להגין מזבובים ומאבק התקרה הואיל ואי אפשר להפכה אין צריך לכפותה אלא זוקפה על צדה והוא שוכב על מטה אחרת כפויה או על גבי קרקע לדעת קצת וכבר ביארנו ענינים אלו באחרון של מועד קטן:",
+ "כבר ידעת שהכלים אין מקבלין טומאה עד שתגמר מלאכתן יראה מסוגיא זו שהמטה אם סירוגה מגבה גמר מלאכתה משנסתרגה שהרי אינה ראויה להחליקה בעור הדג ליפותה שהרי אין יפיה נראה הואיל ומכוסה היא בחבלים ואם כן מה שאמרו המטה והמכסה משישופם בעור הדג ר\"ל שיחליק זרועות המטה בעוד הדג פירושה כשהיא מסורגת בי בזעי ר\"ל בנקבים שבארוכות עצמן ר\"ל שהחבלים עוברים בנקבים שבתוך אמצע הארוכות והם היו סתם מטות באותו זמן שהרי הקשו מזו למה שאמרו שסירוגה מגבה שאם כן שיפת עור הדג למה לי ותירצו הא והא ר\"ל בין מטה בין דרגש סירוגה מתוכה אלא מטה אפוקי ועיולי בי בזעי ר\"ל בנקבים שבארוכות עצמן דרגש עיולי ואפוקי באבקתא ר\"ל לולאות הנקראות קרביטין כמו שביארנו ומכל מקום כל שנסתרגה מגבה יראה שזו היא גמר מלאכתה ומקבלת טומאה אף בלא שיפת עור הדג:",
+ "כשהכהן רואה את הנגע בבית ורואה שצריך להסגירו או להחליטו צריך שיצא הוא מן הבית שנאמר ויצא הכהן מן הבית ולא שילך לביתו ויחליט או יסגיר על ידי חבל ארוך או על ידי שליח שהרי כתיב אל פתח הבית וכן לא שיעמוד מן האיגוף ולחוץ ר\"ל תחת המשקוף שהרי כתיב מן הבית כלומר שיצא מכל הבית אפילו מתחת המשקוף הא כיצד עומד בצד חיצון של משקוף ו��סגיר או מחליט ואע\"פ שלענין נדרים מן האגוף ולחוץ כלחוץ בזו החמירו מדכתיב ביה מן הבית עד שיצא מכל הבית ובדיעבד מיהא אם הלך לביתו או עמד תחת המשקוף והסגיר הסגרו הסגר שנאמר והסגיר את הבית מכל מקום וכל שכן בהחלט:"
+ ],
+ [
+ "המשנה הרביעית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי ומה שנתגלגל בו לענין החלק הששי שבספר והוא החלק הרביעי שבפרק והוא שאמר קונם פירות האלו עלי קונם הן לפי וקונם הן על פי אסור בחלופיהן ובגדוליהם שאיני אוכל שאיני טועם מותר בחלופיהן ובגדוליהם בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה גדולי גדולים אסורין האומר לאשתו קונם מעשה ידיך עלי קונם הן לפי וקונם הן על פי אסור בחלופיהן ובגדוליהם שאיני אוכל שאיני טועם מותר בחלופיהן ובגדוליהן בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה גדולי גדולין אסורין אמר הר\"ם פי' דבר שזרעו כלה הוא מה שיפסד זרעו בארץ ויפסד כמו החטה והשעורה ורוב השעורים ודבר שאין זרעו כלה נמי שיהיה זה הדבר אשר נשבע עליו בצל או שום או מה שדומה לו שהוא כאשר יזרע זה הבצל או זה השום בעצמו יצמח מה שיצמח ממנו וישאר הגרעין הזרוע קיים בארץ וכבר התבאר זה בתשיעי ממסכת תרומות ובקש אותו שם:",
+ "אמר המאירי קונם פירות אלו עלי או קונם הם לפי או קונם הם על פי אסור בחילופיהן אם נמכרו ובגידוליהן אם נזרעו וכל שכן במשקין היוצאין מהם שאדם אוסר על עצמו בקונם דבר שלא בא לעולם כמו שביארנו בפרק שתוף וכבר ביארנו בפרק בשול שזה שהוזכר אלו והן לאו דוקא אלא כל שפורט הדברים שהוא אוסר עליו הדין כך כגון פירות של פלני או של מקום פלני שכל שאינו אוסר עליו את כל המין אלא מקצת פרטיו ומשאיר עצמו מותר באחרים שבאותו המין הרי הן כעין הקדש ואסור בחליפיו אלא שמכל מקום דוקא בהחליפן הוא אבל אם נתחלפו על ידי אחר שלא בשליחותו מותר כשאר חליפי איסורי הנאה אבל כל שאסר על עצמו את כל המין אינו כעין הקדש ואינו מתכוין אלא לפרוש מאכילת אותו המין ומותר בחליפיו הא כל שפורט באיזה צד נאסר בחליפיו וכן נאסר בגידוליו אם נזרעו או ניטעו ובתוספות חולקים במה שכתבנו וגורסין כאן קונם פירות אילן עלי ולא פירות אלו ואע\"פ שדרך כלל נדר הואיל והזכיר קונם סתם ולא הזכיר לשון אכילה אסר על עצמו אף חילופיו וגידוליו ואין בזו חלוק בין דבר שזרעו כלה לאין זרעו כלה דלא גרעי גידולין אף בדבר שזרעו כלה מחליפין אלא שגידולי גידולין מיהא מותרין ונשאר לענין משנתנו והוא שאם אמר קונם שאני אוכל קונם שאני טועם לא אסר על עצמו אלא גוף הפירות ואפילו אמר אלו ומותר בחלופיהן וכן מותר בגידוליהן בדבר שזרעו כלה ר\"ל שנפסד זרעו בקרקע קודם הצמחתו כגון זרע החטים והשעורים ורוב הזרעים שמכיון שזרעו כלה אין כאן גוף הפרי כלל אבל בדבר שאין זרעו כלה כגון בצל או שום שהזרוע נשאר בקרקע קיים אלא שמוסיף אחרים עליו הרי הגדולין כגון הבצל אחר שהשורש שכבר נאסר קיים אפי' נעתקו הגידולין מן השרש [אסור] שהרי מכל מקום נאסרו בעודן מחוברין עמו ולא הופקע איסורו ואפילו גידולי גידולין יתבאר בגמרא שאסורין מטעם דבר שיש לו מתירין כמו שנבאר:",
+ "וכן האומר לאשתו קונם מעשה ידיך עלי ר\"ל כל מה שאת מכינה לי לאכול אסור בחלופיהן ר\"ל אם הכינה לו מאכל והחליפו בפירות ובגידוליהן ר\"ל בגידולי פירות שלקח מן החליפין או אם נטעה היא או זרעה ואפילו בדבר שזרעו כלה אלא שגידולי גידולין מותרין כמו שבי��רנו בראשונה שאני אוכל שאני טועם מותר בחליפין שלא אסר עצמו אלא מגוף מה שהכינה ובגידולין כגון אם נטעה היא או זרעה בדבר שזרעו כלה הא בדבר שאין זרעו כלה הרי הוא כגוף מעשה ידיה ואסור בו אף בגדולי גדולין כמו שביארנו בחברתה ויש מפרשין מעשה ידיה דמי מעשה ידיה והם מפרשים בו אפילו לא אמר קונם ידיך עלי למעשיהן אלא קונם מעשי ידיך עלי או קונם מה שתעשי עלי ועל ידי מה שאמר בקונם מעשה ידיך עלי נתגלגל בענין אחר ר\"ל שאת עושה וכו' אע\"פ שאינו מכונת הפרק והוא שאמר:",
+ "משנה קונם שאת עושה ואני אוכל עד הפסח שאת עושה ואני מתכסה עד הפסח עשתה לפני הפסח מותר לאכול ולהתכסות לאחר הפסח שאת עושה עד הפסח ואני אוכל שאת עושה עד הפסח ואני מתכסה עשתה לפני הפסח אסור לאכול ולהתכסות לאחר הפסח קונם שאת נהנית לי עד הפסח אם הולכת את לבית אביך עד החג הלכה לפני הפסח אסורה בהנייתו עד הפסח ולאחר הפסח בבל יחל דברו קונם שאת נהנית לי עד החג אם הולכת את לבית אביך עד הפסח הלכה לפני הפסח אסורה בהנייתו עד החג ומותרת לילך אחר הפסח אמר הר\"ם זה כלל מבואר לא יצטרך זולת תקון הקריאה וחתוך המאמר במקום החתוך ולא ידבר בו בתלמוד כלל לרוב ביאורו ולא יזכרהו התנא אלא מפני ההבדל האחד לבד אשר אמר בו ואחר הפסח בלא יחל דברו וזה שהוא אפשר שיעלה על הדעת כאשר היתה השבועה נופלת בשבט דרך משל שהיא לא תהנה ממנו עד הפסח אם תכנס לבית אביה מהיום עד הסוכות וכבר עבר פסח שאז נניחה לילך לבית אביה לפי שעבר הזמן אשר התנה בשבועתו שהיא לא הועיל בו כאשר הלכה לבית אביה ואמר שאין הענין כן אבל יחוייב אליו שימנעה עד שלמות הזמן אשר נשבע ואע\"פ שהוא בטל העונש אשר התנה בו אם תעבור כאשר עבר הפסח וזה הענין לבד הוא אשר רצה לומר ולבאר אלינו אולם שאר הדברים מבוארים:",
+ "אמר המאירי קונם שאת עושה ואני אוכל עד הפסח שאת עושה ואני מתכסה עד הפסח הואיל והזכיר שם איסור האכילה קודם הזכרת הגבלת הזמן והדביק הגבלת הזמן לאכילה אין הגבלת זמן חוזרת אלא ליתן זמן לאכילתו ואין כונתו לאסור מה שהיא עושה באכילה או בלבישתו אלא עד הפסח כלומר קונם עלי מה שאני אוכל או מתכסה ממעשה ידיך עד הפסח הא לאחר הפסח אהנה אף ממה שתעשי מהיום עד הפסח והלכך לאחר הפסח מיהא מותר אף במה שעשתה משעת הנדר עד הפסח אבל אם הזכיר הגבלת הזמן קודם הזכרת האכילה והדביק הגבלת הזמן למעשה ידיה אין הגבלת הזמן חוזרת ליתן זמן לאכילתו אלא ליתן זמן למעשה ידיה איזה מהן יאסר עליו לעולם וכונתו לומר שכל שתעשה עד הפסח יהא אסור לו לעולם:",
+ "קונם שאת נהנית לי עד הפסח אם את הולכת לבית אביך עד החג ר\"ל שהיה במרחשון ואמר לאשתו קונם שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג וכבר ביארנוה בפרק שני בשאמר הנאת תשמישך עלי שאם לא כן הרי הוא משועבד לה ואמר על זו שאם הלכה לפני הפסח הרי חל מיד איסור הנאתה ונמצא אסורה בהנאתו עד הפסח כמו שנדר ואע\"פ שאף בלא הלכה אסורה מחשש שמא תלך ונמצאת אסורה למפרע בזו אין בה דין מלקות אבל כשהלכה קודם הפסח חל איסור הנאתה מיד בודאי עד הפסח וכל שנהנית יש בה דין מלקות על הדרך שביארנו בפרק שני ולאחר הפסח בבל יחל כלומר אם לא הלכה עד הפסח אבל לאחר הפסח הלכה והרי אם לא נהנית עד הפסח אין לנו בהליכתה שלאחר הפסח כלום ומותרת לילך שהרי לא אסרה אלא עד הפסח והרי לא נהנית עד הפסח אבל מכל מקום אם נהנית קודם הפסח אסור לה לילך אחר הפס�� מפני שאם תלך נמצאת עוברת למפרע על בל יחל אבל מלקות אין כאן שהרי בשעת הנאתה לא חל האיסור עדין:",
+ "קונם שאת נהנית לי עד החג אם את הולכת לבית אביך עד הפסח אם הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד החג ואם נהנית לוקה ולאחר הפסח מותרת לילך מיד:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא וכבר הארכנו בה יותר בפרק שני ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "סוגיא זו מבולבלת ביד מפרשים מצד בלבול נסחאות ושינוי פירושין שבה והריני רוצה להעירך בביאורה דרך קצרה ולברר בכלל פירושה פסקים שבה וכבר ידעת בבצל שעיקרו בשביעית שנמצאו דיני פירות שביעית עליו הן לענין ביעור הן לכל דיני שביעית שאם תשהה אותה עד מוצאי שביעית אסורה שמכל מקום פירות שביעית היא וחייב לבערה ואם עבר והשהה ונטעה בשמיני הואיל והבצל עצמו אינו כלה הוא אסור וגידוליו מותרין ומכל מקום אם רבו גידוליו על עיקרו כגון שצמחו ממנה הרבה בצלים שאלו בסוגיא זו אם נתבטל האיסור ברוב כדין תורה והותר העיקר עם הגידולין ולא גזרו חכמים עליהם או שמא מתוך שהעיקר חשוב אינו בטל אצל גידוליו ולענין פסק הלכה רווחת שנתבטל העיקר ברוב כדין תורה והותר העיקר עם הגידולין אחר שרבו גידוליו שמאחר שאיסור שביעית על ידי קרקע אף בטילתו על ידי קרקע ומכל מקום בתלמוד המערב לא עשו בה מעשה אלא במורכנים ופירוש מורכנים מלשון הטי נא כדך שתרגומו ארכיני ר\"ל שמעקלין הצואר שלהם שלא יגדלו וכיון שעשה כן גלה דעתו שאין נוח לו בגידוליהן בשביעית ואם גדלו אחר כן עם אותה הרכנה ויצאה לה לשמינית וגדלה הרי אותן הגידולין מותרין ומעלין האיסור אבל כל שלא הרכינם לא ואף גדולי המפרשין נראין כמסכימין בה ואף הסוגיא מוכחת כן למטה כמו שיתבאר:",
+ "ולענין הסוגיא באו לברר היתר שאלתם ממה שאמרו בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר וזו אינה הלכה שגידולי תרומה אף ע\"פ שמן הדין חולין הן חכמים גזרו עליהם ליאסר לזרים ולא הותרו לזרים אלא גידולי גידולין כמו שיתבאר למטה ומכל מקום הקשו לאותו שבא להתיר מכח שמועת בצל של תרומה שביק מר תרתי ועביד כחד כלומר שבשני מקומות מצינו שאין גידולין מעלין את העיקר ומה ענין לדמות את השביעית לאחת ולהניח את השתים שלא לדמותה להם ומאי נינהו תרתי חדא דאמר רבי יוחנן לענין ערלה ילדה ר\"ל נטיעת ערלה שסיבכה בזקנה ובה פירות ר\"ל שהיו בילדה פירות בשעה שסיבכה אפילו הוסיפו באותם הפירות משעת הסיבוך ואילך מאתים של היתר אותם הפירות אסורים שהעיקר חשוב ואינו בטל בתוספת אע\"פ שהתוספת כלו בהיתר שהרי ילדה שסיבכה בזקנה בטלה ילדה אצל זקנה אלא שמאחר שבשעת הסיבוך היו בה פירות שכבר נאסרו וזה בא לבטלן גזרו עליהן שלא ליבטל אפילו בתוספות אפי' היו קטנים הרבה עד שהוסיפו מאתים בהיתר ולא נשאר האיסור אלא אחד במאתים והלכה גמורה היא זו ואע\"פ שאין ללמוד הימנה לאסור הגדולין עצמן דהכא שאני שהגידולין והאיסור הכל פרי אחד הוא מכל מקום יש ללמוד הימנה שאין גידולי היתר מעלין את האיסור ולענין כלאים שנינו בצל שנטעו בכרם שנאסר משום כלאי הכרם כגון שזרע שם שני מיני זרעים או ירקות ואחר כך נעקר הכרם אפילו הוסיפו הגידולין במאתים אחר שנעקר הכרם מכל מקום העיקר אסור אע\"פ שגידוליו מותרין שאין גידולי היתר מעלין את האיסור ואף זו הלכה ואם כן אף בשביעית נאמר כן:",
+ "ולענין ביאור יש שואלין ואף הגידולין היאך הותרו והרי העיקר שהוא איסור הוא גורם שלהם ואם מפני הקרקע שהוא גורם של היתר וזה וזה גורם מותר והרי גופם וקרקע אינו כלום לגבי גורם האיסור והרי בפרק אלו טריפות אמר ושוים בביצת טרפה שאסורה בספנא מארעא דחד גורם הוא מצד שגורם הקרקע אינו כלום לגבי גורם של תרנגולת ובשאור של חולין ושל תרומה וכן בגינתא דאיזדבל בזיבלא דע\"ז הוא שאמרו בהן זה וזה גורם משום דדמו אהדדי אבל זה אין גורם ההיתר כלום לגבי גורם האיסור אלא שפירשו בתוספות שאף גורם האיסור אינו נחשב בזו כלום שאין גורם של איסור נחשב אלא כשהוא בעין כזו של תרנגולת טרפה וזיבלא דעבודה זרה אבל זו שהעיקר קיים בעינא ואין השאר ניכר בגופו מצד הגידולין אף גורם האיסור אינו נחשב ולא עוד אלא שאף לדעת האומר זה וזה גורם אסור שמאחר שהעיקר קיים נעשו הגידולין כעומדין בפני עצמן:",
+ "ונשוב לדברינו והוא שחזרו לברר היתירה ממה שאמרו ליטרא בצלים שתקנה ר\"ל שעישרה בתרומות ומעשרות כראוי לה ואחר כך זרען כשהוא בא ללקט גידוליהן ועיקריהן שהן קיימין חייב לעשר לפי כולה ולא לפי הגידולין לבד שאע\"פ שכבר נפטרו העקרין שהן קיימין עדיין והם שיעור ליטרא גידולי האסור ביטלו עיקר ההיתר ואף זו הלכה ובאו ללמוד הימנה להיות אף גידולי היתר מעלין את עיקר האיסור והשיבו דלמא לחומרא שאני להיות גידולי היתר מבטלין את של איסור ומכאן כתבו קצת מפרשים שכשהוא בא לעשרן אינו מעשרן מיניה וביה שלא יעשר מן הפטור על החיוב שהרי העיקרים פטורין מן התורה וכשמתערבים עם הגידולין נמצא מעשר מן העקרים על הגדולין והרי הוא מן הפטור על החיוב אלא מעשר עליהן ממקום אחר:"
+ ],
+ [
+ "ונשוב לביאור הסוגיא והוא שחזרו לברר היתר שאלתם ממה שאמרו בענין תערובת כל דבר שיש לו מתירין שנתערב בהיתר כגון טבל שנתערב בחולין מתוקנין שיש לו היתר כשיעשר עליו ממקום אחר וכן מעשר שני שנתערב בחולין שאפשר להעלותו לאכול את הכל בירושלים או לפדותו והקדש שאפשר לפדותו ולחלל קדשתו על דבר אחר או לישאל עליו מצד טעות בלא עברה וכן חדש שהיתירו בא מאליו למחר לא נתנו חכמים בתערובתן שיעור אלא אוסרין בכל שהן ומכל מקום דוקא במינן אבל בשאינו מינן בנותן טעם וכן התבאר בתלמוד המערב שבמסכת שביעית פרק ששי וכמו שביארנו באחרון של עבודה זרה ע\"ג בטבל שבמינו במשהו שלא במינו בנותן טעם וכן למעלה בפרק הנודר מן המבושל ביין זה שהוא בנותן טעם אע\"פ שהקונמות דבר שיש לו מתירין הם ומה שפירשו שם טעם איסור משהו שבמינו מטעם כהיתירו כך איסורו שהרי חטה אחת פוטרת את הכרי ולא באו בה מטעם דבר שיש לו מתירין כבר ביארנו הענין שם ובמסכת חולין פרק גיד הנשה וכן ביארנו שם שאר דינין בדין דבר שיש לו מתירין ונשוב לדברינו והוא שכל שאין לו מתירין כגון תרומה ופרשוה למטה משבאה ליד כהן שאין לה עוד שאלה או שנפלה לו מבית אבי אמו כהן שאין לזה בה שאלה או שמא כל תרומה דבר שאין לו מתירין הוא הואיל ואין צד מצוה בשאלתה וכן נראה מסוגיא האמורה למטה וכן תרומת מעשר וחלה וכן ערלה וכלאים יש להם שיעור תרומה במינו באחד ומאה ובשאינה מינה בנותן טעם וערלה וכלאים במאתים בין במינן בין שלא במינן וזו כולה הלכה היא:",
+ "אלא שלענין ביאור הביאוה ללמוד הימנה שהגדולין מבטלין את העיקר ממה שהשיבו על כלל שהזכרנו והלא השביעית אין לו מתירין ואין להם שיעור במינן ו��דתנן השביעית אוסרת בכל שהוא במינה ואמר להם אף הם לא אמרו אלא לביעור אבל לאכילה בנותן טעם שהוא שיעור ששים במינו ושלא במינו אף לביעור בנותן טעם וכן הלכה שכל לאכילה הרי תערובתו כתערובת שאר איסורין ולביעור מיהא בכל שהוא ופירשו בו כגון פירות ששית שנכנסה לשביעית וגידלו בשביעית אפילו משהו שצריכין ביעור אלמא גידולי איסור חמירי ומבטלין את העיקר של היתר וללמוד הימנה לגידולי היתר שיבטלו עיקר של איסור וחזר והקשה לו דלמא הא נמי לחומרא להיות גידולי איסור מבטלין עיקר של היתר אבל להקל ר\"ל להיות גידולי היתר מבטלין עיקר של איסור לא למדנו ומחזר לבררה ממקום אחד:",
+ "אלא שאנו חוזרין לברר את הראוי לפסוק במה שאמר לא אמרוה אלא לביעור ופירשנוה בפירות ששית שנכנסו לשביעית וגידלו משהו שצריכות ביעור שהקשו בתוספות היאך אפשר לומר כן והלא ספיחי ששית הנכנסין לשביעית מותרין כדתנן כל הספיחין מותרין ור\"ל ספיחי ששית הנכנסין לשביעית ואע\"פ שגדלו בשביעית אלמא אין גידולי שביעית אוסרין את העיקר ואף לדעת האוסר בספיחים אינו אלא מחשש שמא יזרעו ולכשיצמחו אומרים ספיחים הם עד שהם מפרשים אותה בנגמרו בששית שלא גדלו כלל בשביעית ואין זה כלום שהרי אף ספיחי שביעית עצמה כל שאין שם חשש שיהיו זורעין בסתר לומר כשיצמחו ספיחים הם מותרין כגון שצמחו במקום שאין ראוי לזריעה כשדה בור וכן הרבה מקומות כמו שביארנו בפסחים פרק מקום שנהגו ועוד שהרי גידולי שביעית אין אוסרין במשהו שהרי בסמוך אמרו בצלים של ערב שביעית שירדו עליהם גשמים בשביעית וצמחו אם עלים שלהם שחורות אסורים שכך דרכן להשחיר כשיורדין עליהם גשמים ובידוע שגדלו רובם בשביעית אבל אם הוריקו מותרין שלא גדלו רובם בשביעית ואע\"פ שגדלו בה מעט אלמא אין גידולי שביעית אוסרין במשהו ואף לענין כלאים אמרו במעביר עציץ נקוב בכרם שאינו אסור אלא בהוסיף במאתים ר\"ל חלק אחד ממאתים ואע\"פ שדבר מועט הוא מכל מקום אין זה משהו ולמדנו שאין גידולי אסור אוסרין במשהו ומתוך כך הם מפרשים לא אמרו משהו אלא לביעור בבצל שנעקר בששית ונטעו בתחלה בשביעית שתחלת נטיעתו באיסור גזרו עליו ואסרוהו בתוספת כל שהוא וכמו שאמרו בכלאים זרוע מעיקרו ר\"ל שנזרע באיסור בהשרשה ר\"ל שנאסר בהשרשה לבד זרוע ובא בתוספת ר\"ל שאם נזרע מעיקרו בהיתר ובא אחר כן בכרם אינו אוסר אלא בתוספת וזו ודאי לפירוש זו הלכה היא:",
+ "אלא שאנו חוזרין בה לענין ביאור לומר שיש שאין גורסין בשמועה זו גירסא שכתבנו ר\"ל אף הם לא אמרוה אלא לביעור אבל לאכילה בנותן טעם אלא כך הם גורסים אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בכל שהוא ופרשו בה אף אני לא אמרתי שיש לה שיעור ר\"ל לשביעית אלא לביעור ר\"ל שאם נטע של ששית בשביעית והוסיף כל שהוא בטלו הגידולין של איסור לגבי עיקר של היתר ואינו אסור לגמרי כדין גדולי שביעית אלא מותרין באכילה והוא שיבערם כלומר שיאכלם קודם יציאת שביעית אבל לאכילה לאחר שביעית אם נתערבו לו פירות של שביעית בשמינית בזו אמרו אוסרת במינה במשהו אלמא לא אתו גדולי היתר ומבטלי ליה לאיסור ודחו בה לחומרא שאני ויש בפירוש זה כמה תמיהות חדא דפירות שביעית שנתערבו בפירות שמינית בטלין הם בלי ספק עד שיהא בהם בנותן טעם שאם לא כן כששאל בראש השמועה בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית היה לו לשאול פירות שביעית שנתערבו עם פירות שמינית ועוד לדבריהם מהו שתירץ הא נמי לח��מרא ואם בתערובת פירות שביעית בשל שמינית החמירו לא כל שכן בגידולין ועיקר אלא עיקר הגרסא כמו שכתבנוה תחלה ואף בתלמוד המערב שבמסכתא זו אמורה כן לא אמרו בשביעית שאוסרת בכל שהוא אלא לביעור אבל לאכילה בנותן טעם:",
+ "ונשוב לענין הסוגיא והוא שחזר לברר היתר שאלתו ממה שאמרו בצלים של ערב שביעית שירדו עליהם גשמים בשביעית וצמחו אם עלין שלהן שחורין אסורין שרוב גדלתן משביעית היא שכך דרכן להשחיר ברוב גשמים מרוב לחות ורוב חיות שינקו מן הקרקע ואם הוריקו ר\"ל שעדין לא הושחרו אלא שהן כאין כמושין מותרין שאין זו צמיחת שביעית גמורה אע\"פ שגדלו בה מעט ומותרין וכן הלכה אלא שאף בראשונה הבצלים עצמן מיהא מותרין חנניה אומר אפילו לא הושחרו אם גדלו כל כך בשביעית שמתוך גדילתן יכולות הבצלים עצמן ליתלש בתלישת העלין אסורין וכנגדן למוצאי שביעית מותרין ר\"ל בצלים הבאין משביעית לשמינית שגידולי היתר מבטלין את האיסור וכן לתנא קמא כנגדן במוצאי שביעית ירוקין אסורין שחורין מותרין ואין הלכה כר' חנינא אלא כתנא קמא מכל מקום למדנו מדבריהם שגידולי היתר מעלין את האסור ומזו שכנגדן למוצאי שביעית וחזרו והקשו דלמא במדוכין ופירשו בתוספות שכבר דכן ושחקן בשביעית אחר שעקירתו קודם נטיעתן בשמינית ולא חשיבי ובטלי גדולין אצל עיקר ואינו מחוור בעיני שאם דכן אינן צומחות כלל אפילו בדיכה מועטת ואנו גורסין במורכנין ר\"ל שהרכין צוארן בשביעית כמי שאין נוח לו שיצמחו בשביעית וכשעמדה כל השביעית ויצאה לו לשמינית וצמחו עם כל ההרכנה מותרין על הדרך שביארנו למעלה ויש מפרשין במדוכנין שחוקין לגמרי ומפני שאין האיסור בעין הא כל שנתערב והוא בעין אלא שלא ניכר אסורין ואין נראה כן:"
+ ],
+ [
+ "וחזרו לבררה ממה שאמרו המנכש עם הכותי בחיסיות ר\"ל מין בצלים קטנים והניכוש הוא הסרת אחד מבין שתים כדי שיצמחו יפה וכבר ידעת בזורע את הטבל שבדבר שזרעו כלה גידוליו חולין ושבדבר שאין זרעו כלה גידוליו אסורין ליאסר אף באכילת ארעי ואפילו גידולי גידולין עד הרביעי כמו שיתבאר במקומו והכותי ודאי הוא שאינו מעשר אלא שמכל מקום מן הסתם זרעים שלבו עליהן לזרעם אינו מכניסן לבית ומתוך כך אינן טבל גמור אלא ספק טבל שמא לא נתחייבו במעשר ומתוך כך אם נתן לו הכותי חיסיות בשכרו אוכל מהן עראי כשאר חולין של ספק טבל ר\"ל שלא הוקבעו אבל לא אכילת קבע אבל אם לקח מפירותיו אחר שצברן והכניסן מעשרן מעשר ודאי שהרי ודאי הוא שאינו מעושר וזו לענין פסק אין לנו בה כלום שהרי הכותים עשאום כגוים גמורין אלא שלמדנו ממנה דיני זריעת הטבל ואף לענין הסוגיא אין לה מקום ולא הביאוה אלא מה שאמרו בסופה שאם היה בשנה שמינית והיה מנכש עם ישראל וחשוד על השביעית ונתן לו מהן בשכרו אע\"פ שמאחר שהוא חשוד יש לחוש שמא ניטעו בשביעית מכל מקום הואיל ורוב גידולם נראה בשמינית מותר שגידולי היתר מעלין את האיסור ברוב ואי אפשר לפרשה דוקא בדבר שזרעו כלה שהרי חיסיות מין בצלים הוא ותנן איזהו דבר שאין זרעו כלה הלוף והשום והבצלים ולוף הוא זרע הנקרא לאפינש וצמיחתו נעשה ירק אלא שאין זרעו כלה והוא שני מינין אחד שעלין שלו אינן רחבות כל כך והוא לוף סתם ואחד שעליו רחבים הרבה ומתפזרים והוא הנקרא לוף שוטה והרי מכל מקום שכל הבצלים בכלל מה שאין כלה ואע\"פ שיש בזמננו בצלים שעיקרם כלה אותם שלהם לא היה זרעם כלה כעין מה שהוא במקומות הללו ��בצלים הקטנים הנקראים אשקלנייאש ואם תאמר במדוכנין או במורכנין על הדרך שביארנו למעלה הרי חשוד קתני ואינו טורח בכך ואם תאמר שלא הותרו בעינן ומטעם גידולי היתר אלא שנתערבו בפירות של אותו חשוד שהיו של שמינית בודאי ויש כאן ספק אחר הרי המנכש קתני כלומר ושנתן לו שכרו מאותם שנכש לשעתו קודם שכינסם לערבם עם האחרות:",
+ "ונמצאו למדים עיקר שאלתנו שגידולי היתר מעלין את האיסור ברוב ומכל מקום דוקא לענין שביעית שמאחר שאיסורו על ידי קרקע כך בטילתו על ידי קרקע ודבר זה יש מפרשין בו שלא אמר על העיקר שיהא איסורו על ידי קרקע אלא הכי קאמר כשם שאיסורו על ידי קרקע כך בטילתו על ידי קרקע כלומר שהיתר עיקרו על ידי גידוליו אינן באין לו על ידי אדם אלא גידולין הבאין מאליהן בשמינית הם המתירים ונמצא איסורו על ידי קרקע ר\"ל צמיחתו בשביעית והיתרו על ידי קרקע מאליו גם כן בלא גרמת אדם אבל לענין ערלה בילדה שסבכה בזקנה הרי אם אנו מתירין עיקרו מצד הגידולין נעשה אותו היתר בא על ידי האדם שסיבכה והרי הוא כמבטל איסור לכתחלה וכן בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם אלו התרנוהו היה ההיתר בא על ידי אדם שעקר את הכרם ונמצא האיסור בא על ידי קרקע אבל ההיתר בא על ידי אדם ונעשה כעין מבטל איסור ואי אתה אומר כן בשביעית ומצד נטיעתו שהרי העמדנוה במורכנין ונמצא שלא נתכון לכך ויש מפרשים איסור על ידי קרקע ר\"ל על ידי עבודת הקרקע אבל ערלה וכלאי הכרם איסורן מצד אחר זה מצד השנים וזה מצד עירוב הזרעים:",
+ "וחזר והקשה לו ממה שאמר ליטרא מעשר טבל ר\"ל מעשר שלא ניטלה תרומתו וזרעה בקרקע וכבר פירשנו שבדבר שאין זרעו כלה גידוליו טבל גמור וצמחה אותה ליטרא בקרקע עד שהיו שם עשר ליטרין שנמצאו גידוליו מרובין הרבה על עיקרו חייבת במעשר ר\"ל אף הליטרא ונכלל בזה שהליטרא חייבת בתרומת מעשר כמו שאומר עליה בסמוך שאותה ליטרא מעשר עליה תרומת מעשר שבה ממקום אחר ואין אומרין שהגידולין יבטלוה ליפטר במעשר כשאר הגידולין אלא צריכה תרומת מעשר וכן חייבת בשביעית ר\"ל שאם היתה אותה ליטרא זרועה בששית ונכנסה לשביעית הרי הגידולין מבטלין את העיקר להיות הכל בדין שביעית דזיל הכא לחומרא והכא לחומרא ואותה ליטרא מיהא אינו נוטל תרומת מעשר שבה מינה ובה שמא הגידולין ביטלוה ועשאוה כמותם ליפטר מתרומת מעשר ולהתעשר עם הגידולין ונמצא מעשר תרומת מעשר שבה מן הפטור ויש מפרשים דלאו דוקא אותה ליטרא אלא אף על הוא אומר כן שיניקת הכל מעורבת ומכל מקום למדנו שאין גידולין מבטלין עיקר להקל וליפטר מתרומת מעשר ואע\"פ שאיסורו ע\"י קרקע שאין חיוב המעשר גורמת מה שאתה בא להקל להפריש גידוליו מן העיקר אלא מצד הקרקע ולא בגרמת האדם ואעפ\"כ אין גידוליו מבטלין את העיקר וכן הלכה:"
+ ],
+ [
+ "ותירץ שאני מעשר שלא הקרקע גרם חיובו אלא דיגונו כשמרחה בכרי ונמצא מה שאתה בא להקל לחלק גידוליו מן העיקר על ידי אדם:",
+ "וחזר והקשה מקנם שבמשנתנו שבדבר שאין זרעו כלה אסור אף בגידולי גידולין ונמצא שאין גידולין מבטלין העיקר אפילו גדולי גדולין ואם בנדרים החמירו כל כך היאך היקלו בשביעית להתיר אף העקר ופרשוה משום דבר שיש לו מתירין הואיל ויכול לישאל עליהן ומה שאמרו בתרומה שאם נפלה סאה לפחות ממאה לא תעלה הא למאה תעלה אף על פי שיש לה מתירין הואיל ויכול לישאל עליהן ואי אפשר לפרשה בתרומה שבאה ליד כהן שהרי אמרו בסו��ה שאם היתה טהורה תמכר לכהן וכן אי אפשר לפרשה בתרומה שבאה לו מאבי אמו כהן שהרי אמרו בה תמכר לכהן חוץ מדמי אותה סאה ואם נפלה לו מבית אבי אמו אף הסאה עצמה יכול למכור אלא שפרשו שקונם הוא דבר שיש לו מתירין מפני שיש צד מצוה בשאלתו ממה שאמרו כל הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב קרבן אבל תרומה הואיל ואין צד מצוה בשאלתה דבר שאין לו מתירין הוא כמו שכתבנו למעלה ואע\"פ שההקדש אין צד מצוה בשאלתה הקדש מצד נדבתו בא ושמא טעה והקדש טעות אינו הקדש אבל תרומה מתורת חיוב היא באה ואין הטעות מצוי בה ואע\"פ שמכל מקום יש בה שאלה וכגון שימצא בה פתח על דרך הזרות כגון שיאמר לא נתכונתי לתרום מכרי זה ואלו ידעתי כן לא הייתי תורם מכל מקום אין הפתח מצוי בה כל כך שתהא קרויה מצדו דבר שיש לו מתירין ואין לומר שתהא נתרת בחרטה לבד ששאלת הקדש ותרומה אינה אלא מצד טעות:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו בבצלים של ששית שירדו עליהם גשמים בשביעית וצמחו שאם עלים שלהם שחורין אסורין ומכל מקום דוקא הגידולין אבל העיקר מותר ר\"ל אם ניכר מן הגידולין ואם אינו ניכר נפקא מינה לתערובתו שאין אוסר אלא לפי חשבון האיסור ולענין ביאור זה שאמרו אי הכי מאי אתא רשב\"ג למימר דתניא רשב\"ג אומר הגדל בחיוב חייב בפטור פטור ר\"ל שאף בעליהן שחורים אין אסור אלא הגדל בחיוב ר\"ל באיסור שביעית אבל הגדל בפטור ר\"ל בהיתר שקודם שביעית מותר תנא קמא נמי לדידך דאמרת דאתוספת לחוד קאמר לה הכי אמר קושיא היא שהקשה רבא לרב חסדא לומר דתנא קמא אף בעיקר היה אוסר והשיבו רב חסדא דכולא מתניתין בין רישא בין סיפא רבן שמעון בן גמליאל היא ופרושי קא מפרש היא והיתר שבה במקומו עומד וחזר רבא והקשה לו ואפילו תימא דכולה רשב\"ג היא ורבן שמעון בן גמליאל לא אסר אלא הגדל באיסור דלמא הני מילי במילתא דלא טרח כגון בצל שירדו עליו גשמים שלא נטיעתו גרמה צמיחת שביעית אלא הגשמים גרמו אבל היכא דטרח כגון בבצל שטרח לתקנה קודם שיזרע וזריעתו היא הגורמת דין הוא שיבטלו הגידולין את העיקר ובטיל ברובו דקאמר שהוא בטל ברוב ליתן עליו חיוב הרוב והקשה וכל היכא דטרח בטיל ברובא והרי ליטרא מעשר טבל דקא טרח וקתני אותה ליטרא מעשר עליה לפי חשבון ממקום אחר אלמא אע\"פ דטרח לא בטיל ותירץ שאני התם ר\"ל בבצל שאמרו מתעשרת לפי כולה דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך אלמא התבואה זרועה צריכה לעשר והיא בכלל המעשרות וזו שנתקנה הויא סתם זרועה דכי זרעי אינשי דהיתרא זרעי וסגי ליה במעשר ראשון ושני אבל מעשר הטבול לתרומה שבו לא איירי מיניה קרא דסתם זרועה אינה בזריעת איסור ומתוך כך אין גידולין מבטלין את העקר ולא סגי לה במעשר ראשון ושני אלא מעשר עליה תרומת מעשר אחר:"
+ ],
+ [
+ "וחזרו אחר כן למה שאמרו למעלה בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר: והקשה למימרא דגידולי היתר מעלין את האיסור ולשון זה אינו מדוקדק דהא משמע דפשיטא ליה דגידולין מיהא מותרין והרי לפי קושייתו אף הגידולין אסורין אלא עיקר הקושיא אכולא מילתא קאי כלומר היכי אמרת מותר הן בעיקר הן בגדולין דהא גידולי תרומה תרומה ותירץ דאגדולי גידולין קאמר וכגון דבצל גופיה הוה ליה גידולי תרומה וקמ\"ל דאפילו כשאין זרעו כלה גידולי גידולין מותרין ומקשה והתנן הטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה לאכל אכילת עראי אבל דבר שאין זרעו כלה אף גידולי גידולין אסורין ותרומה דינה כט��ל ותירץ התם דרבו הכא דלא רבו כך גורסין בתוספות ופרשו בה זו שאמרו גידולי גידולין אסורין פירושו בשלא רבו גידולי גידולין על העיקר אבל ברבו מותרין אף באין זרעו כלה ויש גורסין ריבויא דרבו גידולין על עיקרו דמותר אתא לאשמועינן ומפרשין בה זו שאמרו גידולי גידולין אסורין פירושו הזרע בעצמו שנולד בגידולין אבל הגידולין שרבו מאותו הזרע מותרין וכבר כתבנו למעלה מה שראוי בה לענין פסק:",
+ "ונשלם הפרק תהלה לאל:",
+ "קונם יין וכו' זה הפרק יכלול ענין החלק הששי שבספר ר\"ל בנודר לזמן סתום כגון שבת זו או שנה זו או עד הפסח או עד הקציר וכיוצא באלו היאך דנין בו וכן יכלול ענין ביאור אחר דומה לענין החלק השלישי במה שיצא מכלל הנדרים להיתר אף בנדר גמור אם בלא כלום אם כשיאמר אי זה דבר כגון הריני כאלו התקבלתי כמו שיתבאר ובא ענין זה הנה על ידי גלגול כמו שיתבאר ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשני חלקים אלו שהזכרנו וזהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת ענינים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר בפרטים:",
+ "והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר קונם יין שאיני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך שבת זו אסור בכל השבת ושבת שעברה חדש זה אסור בכל החדש וראש חדש הבא שנה זו אסור בכל השנה וראש השנה לעתיד לבא שבוע זה אסור בכל השבוע ושביעית שעברה אבל אם אמר יום אחד שבת אחת חדש אחד שנה אחת שבוע אחד אסור מיום ליום אמר הר\"ם פי' ענין אמרו ובשבת שעברה שיאסר עליו השניה גם כן לפי שהוא מיוחס עם הימים העוברים לפניו אשר אסר עליו בהם השתיה באמרו שבת זו וכן הדין באמרו שבוע זו שנקח השביעית בדמיון מה שלפניו אבל ראש חדש וראש השנה אינו כן אבל יותר לו השתיה בהן אבל מי שנשבע שאינו טועם היום לא יותר לו השתיה לכשתחשך עד שישאל לחכם וזו גזרה אולי ישבע פעם שנית שאינו טועם יום אחד שיחייבה שיעמוד מעת לעת וישתה משתחשך ולא יפרוש בין אמרו היום או אמרו יום אחד וכן כאשר אמר קונם יין שאיני טועם יום או שבת או שנה או שבוע הנה דינו כדין מה שיאמר יום אחד או שבת אחת אשר יעמד מעת לעת כאמרו יום ומיום ליום כאמרו שבוע או שנה או שבת וכן כאשר אמר חדש יעמד שלשים יום:",
+ "אמר המאירי קונם יין שאני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך ואין אומרין ליום שלם נתכון ושנאסרהו מעת לעת אלא דוקא עד שתחשך ויראה לי בפירושו עד צאת הככבים שיראו שלשה מהם ופרשו בגמרא שאף בערב לא יאכל לכתחלה עד שישאל על נדרו לפני חכם גזרה שמא יאמר יום אחד שדינו כיום שלם מעת לעת ויבא לאכל משתחשך אלא שמכל מקום מן הדין מותר ואם אכל אין כאן בל יחל ויש חולקין לומר שמותר בלא שאלה לכשתחשך כמו שנבאר בגמרא ואף גדולי הדורות נסכמים בה אלא שרוב פוסקים כתבוה כדעת ראשון:",
+ "אמר שבת זו אסור בכל השבת ושבת שעברה פירשו בתוספות שזה הנודר עומד באמצע השבוע כגון ביום שלישי או ביום רביעי או אפילו בתחלת השבוע כגון ביום א' וכשנדר שבת זו יש במשמע כל שיש לפניו מן השבוע והשבת שהוא יום אחרון שבה וזה שקורא לה שבת שעברה פירושו שהוא משבוע שעברה ופי' הדברים והשבת הבאה היא שעברה כלומר שהיא נמנית לאיסור עם השבוע שעברה ואין אומרין שלא כיוון אלא על השבת אלא אף ימי השבוע שלפניו בכלל וזהו שאמרו בגמרא מהו דתימא יומא דשבתא קא אמר קמ\"ל ויש גורסין יומי דשבתא כלומר מהו דתימא ש��א נתכון לאסור יום השבת אלא לימי השבוע קמ\"ל וכן עיקר ויש מפרשים שהיה עומד בשבת ונדר שבת זו ואמר שאסור כל השבוע הבאה ר\"ל ששת ימי החול ושבת זו שהוא עומד בה שכבר עברה ואין זה כלום שזה בודאי לא נאסר אלא ליומי שמאחר שאמר שבת זו מה נפשך אם ליום שבת הוא מתכוין הרי אין החול בכלל ואם לזמן השבוש הוא מכוין כל שאמר זו אפילו בשעה אחרונה אין בכלל נדרו אלא מה שיש לפניו וכמו שאמר בנודר לשנה זו שאפילו עמד בכ\"ט באלול עלתה לו שנה כמו שביארנו בראשון של ראש השנה כל שכן למי שמפרש שאסור כל שבוע הבאה ושבת שלה ועוד שבת זו ונמצא אסור שמנו ימים שדבריו מתמיהים שהרי אף בשבת אחת אפילו היה עומד באמצע שבת לא נאסר אלא שבעה ימים שהוא היקף אחד ולדבריו נמצא שבת זו חמור משבת אחת אלא עיקר הדברים כפירוש ראשון:",
+ "ונעתק משבת לחדש ואמר שאם נדר לחדש זה אסור בכל החדש ולשטתנו אתה מפרש שהיה עומד באמצע החדש או בראשו או בסופו ונדר לחדש זה והרי בכלל כל שלפניו מאותו החדש אם מעט ואם הרבה וראש חדש הבא שלהבא ר\"ל נידון להבא ואינו בכלל נדרו שאינו נמנה בחדש שעבר אלא בשל הבא ופירשו בגמרא אפילו בחדש חסר ר\"ל שהחדש שעמד בו מלא וחדש הבא חסר והוא שני ימים והראשון הוא להשלמת יום שלשים לחדש שעבר ואע\"פ כן לענין נדרים נידון כלהבא הואיל ובלשון בני אדם הוא נקרא ראש חדש ואף זה יש מפרשים בו שהיה עומד בראש חדש ואומר חדש שכל החדש הבא אסור ומה שפרשו בגמרא אפילו לחדש חסר כלומר אפי' היה יום שעומד בו יום ראשון לשני ימי ראש חדש שהחדש חסר ואין אומרין אינו אלא סוף ראשון ולא יאסר אלא יומו ולענין פסק ודאי כך הוא אלא שלענין פירוש הדברים ברורים כדעת ראשון:",
+ "שנה זו אסור בכל השנה וראש השנה לעתיד אף זו לשיטתנו אתה מפרשה שהיה עומד באמצע שנה או בראשה או בסופה ואמר שכל שנדר לשנה זו יש בכלל נדרו כל ימי השנה שלפניו אם מעט אם הרבה ויום ראש השנה הבאה אינה בכלל נדרו משנה שעברה היא נדונת אלא משנה העתידה וזו ודאי לא הוצרכה ואף בגמרא לא שאלו בה פשיטא ויראה לי מפני שסומכים היו לומר דאיידי דתנא רישא הכי תנא נמי סיפא הכי אי נמי שהיו יכולים לתרצה על הדרך שתירצוה בחדש שלא לחוש לספק אלול מעובר ואף זו לשטה אחרת מפרשין בה שהיה עומד בראש השנה וכשנדר לשנה זו אסור בכל השנה הבאה שיום ראש שנה שהוא עומד בו של שנה העתידה הוא ונמצאת כל השנה בכלל נדרו ולענין פסק ודאי כך הוא אלא שלענין פירוש ראשון עיקר:",
+ "שבוע זו וכו' לשיטתנו אתה מפרשה שעומד באמצע השמטה כגון בשנה רביעית או בראשונה והיא שנה שמינית לשמטה שעברה או בשנה אחרונה ויש בכלל נדרו שני השבוע שלפניו והשביעית שעברה ר\"ל ושביעית הבאה נדונת עם השבוע שעברה כענין שפרשנו בשבת זו ושבת שעברה ולשיטה אחרת מפרשים שעומד בשנת השמטה ר\"ל השביעית ואומר שאסור בכל ששת שני השמטה הבאה ובשנה זו שהוא עומד בה שהיא מכלל השמטה שעברה ולשיטתנו זו אינה וודאי כל שעומד בשנה השביעית אפי' היא בסופה כל שאמר זו לא נאסר בשנה הבאה כלל על הדרך שביארנו בשבת זו:",
+ "אמר יום אחד והיה עומד באמצע היום אסור לכל זמן יום אחד שהוא כ\"ד שעות מעת לעת וכן אם נדר לשבת אחת אסור לכל זמן שבת אחת שהוא שבעה ימים מעת לעת ר\"ל שאם נדר ביום רביעי בתחלת כניסתו אסור עד כניסת יום רביעי שבשבוע הבאה וכן בחדש אחד אם נדר בתחלת יום שמיני לחדש אסור עד תחלת יום שמיני של חדש הבא והם כ\"�� יום בחדש חסר ובמלא שלשים ויש מפרשים שאף בחסר צריך שלשים יום גמורים ואם נדר לשנה אחת אסור עד שיהא לשנה אחרת כיום שהוא עומד בו עכשו ואם נתעברה השנה אם הוא צריך למנות ימי העבור אם לאו יתבאר דינו למטה:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו במשנתנו בקונם יין שאני טועם היום שאע\"פ שאינו אסור אלא עד שתחשך מכל מקום לכתחלה לכשתחשך צריך שאלה לחכם גזרה היום משום יום אחד ושמא תאמר נגזר נמי ביום אחד לאסרו יתר מעת לעת עד שתחשך שאם אתה מתירו במעת לעת אף לחצי היום יבא להתיר כן בהיום הוא שאמרו היום ביום אחד מחלף יום אחד בהיום לא מיחלף שכל שאומר היום אינו טועה לאכל בחצי היום ויש חולקין שלא להצריך שום שאלה ממה שאמרו בסוגיא כמאן אזלא וכו' כר' נתן דאמר כל הנודר וכו' כלומר דלר' נתן הוא דקנסינן ליה משום דעבד איסורא אבל לרבנן לא צריך שאלה כלל:",
+ "הנודר להתענות יום אחד או יום אחד בשבוע אין משמעו יום שלם שהוא מכ\"ד שעות שכל שבתענית אין לשון בני אדם כן אלא ליום בלא לילה משיעלה עמוד השחר אלא שבתענית צבור החמירו וכן לכשתחשך אין צריך בו שאלה כלל שאין לטעות בין תענית לשאר נדרים וכן הסכימו בה גאוני הישיבות:",
+ "כבר ביארנו בחדש זה שאף בחודש חסר ר\"ל שנדר בחדש שחדש חסר בא אחריו שנמצא חדש הסמוך לו שני ימים וראשון שבהם להשלמת חדש שעבר אינו אסור בו כלל הואיל ובלשון בני אדם הוא קרוי ראש חדש מכאן למדו בתוספות שכל שכותבין כתובה או שאר שטרות ביום ראשון של שני ימי ראש חדש כותבין ביום ראש חדש פלוני או ביום ראשון לחדש פלוני ואין צריך לכתוב שהוא יום שלשים לחדש פלוני או ביום שלשים לחדש פלוני שעבר שהוא ראש חדש פלוני ולגמרי מונין מיום ראשון ואם היה שני וכתבו עליו יום ראשון הוה ליה מוקדם אלא אם כן כתבו בפירוש שהוא יום שלשים ואחד לחדש שעבר מפני שהיום הראשון הוא מכלל הבאים והוא הקרוי לענינים אלו ראש חדש וצריך הרבה ליזהר בכך ואם כתבו בשני צריך לכתוב ביום שני לירח פלוני שהוא ראש חדש והואיל ומכל מקום כתבו שהוא שני אע\"פ שכתב בו שהוא ראש חדש לא הפסיד או שיכתבו ביום שני לחדש פלוני שהוא יום שלשים ואחד לחדש שעבר הא מכל מקום עיקר המנין מן הראשון הואיל ובני אדם קורין לו ראש חדש שהשטרות והחיוב שאדם מחייב ומשעבד עצמו בהם אף הם כלשון בני אדם הם וכן יתבאר למטה בעד חדש אדר שיש לדמות דיני זמן שטרות בענינים אלו לנדרים ומכל מקום אף הם ראיתי שכתבו שבגיטין מיהא כל שכתבו בראשון צריך לכתוב ביום שלשים לחדש פלוני שהוא ראש חדש פלוני או ביום ראש חדש פלוני שהוא יום שלשים לירח פלוני ואם כתבו בשני צריך שיכתוב ביום שני לירח פלוני שהוא ראש חדש או שהוא יום שלשים ואחד לירח פלוני כדי להחמיר ולהפליג בדיוק ומאחר שהם מזקיקין כן בגיטין ראו הרבה מן הרבנים לכתוב כך אף בכתובות ושאר שטרות לרוחא דמילתא ולהפליג בדיוק גם כן וכן אנו נוהגים ומ\"מ דברים אלו אינן אלא ביום ראשון ושני אבל שאר הימים אין מונין אלא לשני כגון חנוכה ופורים וכל שאר החשבונות שכלם נמנין מיום שני ואף לענין נדר אם נדר עד שמיני של חדש פלוני אין ספק שאותו שמיני מונין לו מיום שני של ראש חדש כשאר כל החשבונות לא נזכר בזה לשון בני אדם אלא לשני ימי ראש חדש וכבר ראיתי מי שפקפק בכך וכותבין באי זה יום של אותו חדש ב��ך וכך ימים ליום החדש השני של חדש פלוני ומכל מקום לא נהגנו לחוש בזה כלל אחר שני הימים אלא שגדולי הדור חוששין לכך ומנהיגים כך במקומותינו ואיני רואה כן שעיקר המנין לענין המועדות מ\"מ הוא ועל אותו מנין ראוי לסמוך ואין לשון בני אדם מתפשט אלא לראש החדש ובהדיא אמרו אין אדם בא אלא (כאן חסר מן הספר) אע\"פ שיום ראשון שלו הוא ביום אחד:",
+ "כבר ביארנו במי שנדר היום שאינו אסור אלא עד שתחשך וכן שבת זו וחדש זה ושנה זו ושבוע זה אין בכלל אלא מה שלפניו אף אם אמר השבת או החדש או השנה או השבוע דינם כשבת זו וכו' ואין בכלל הנדר אלא מה שלפניו מתשלום השבת או החדש או השנה או השבוע וכן ביארנו ביום אחד שבת אחת חדש אחד שנה אחת שבוע אחד ששיעורן היקף שלם ככל אותו הזמן מיום ליום נדר בלשון יום ר\"ל קונם עלי יין שאני טועם יום ולא אמר היום או יום זה ולא יום אחד או שאמר שבת או חדש או שנה או שבוע הרי זה ספק אם דינם כהיום או השבת וכו' ושלא ליאסר אלא במה שלפניו מאותו זמן או שמא דינן כיום אחד מפני שנשאלה כאן ולא הובררה ומחמירין בה מספק אלא שאינו לוקה בשיעור תשלום הזמן:",
+ "מעתה קונם שאני טועם יין שנה זו או השנה אינו אסור אלא עד סוף השנה שהוא סוף אלול ואם נתעברה אף ימי העבור בכלל האיסור אמר שנה אחת אסור שנה אחת מיום ליום וכן שנה סתם מתורת ספק וזו מיהא אין חדש העיבור בכלל ואינו מונה אלא שנים עשר חדש מיום ליום כרוב שנים שאינן מעוברות וגדולי המחברים כתבו אף בזו שאסור בחדש העבור ואין נראה כן וגדולי הדור האריכו בה בראיות והכריעוה כשיטתנו ועיקר ראייתם הוא ממה שאמרו בסוגיא זו לעולם דאמר השנה מהו דתימא הלך אחר רוב שנים דלית בהו עיבור קמ\"ל ואם תאמר שאף בשנה אחת אסור בעבורה בה שנה מיהא מאי איצטריך לאשמועינן ולדעת זה מה שאמרו במשנתנו שנה אחת אסור מיום ליום לא לרבות חדש העבור אלא ללמד שאינו מותר בסוף השנה כדין שנה זו ועוד שהרי האומר שנה אחת סתם אין פרט איסורו מוכרח לשנה ראשונה שהוא בה ואדרבה אם עבר על נדרו כל אותה שנה מקיימו שנה אחרת שהרי שנה אחת אמר ולא בירר את זו דוקא ואפילו התחיל בה בקיום הנדר שנמצא מוכיח שעליה כיוון מכל מקום אינו לוקה ואם כן כשבירר שנה זו וקיים בה את נדרו למה לא יעלה לו חדש העבור בכלל שנה ועוד יראה להם שאפילו אמר שנה אחת מיום זה אינו אסור בעיבורה ועוד להם ראיה ממה שאמרו בערכין פרק המוכר שדהו המוכר בית בבתי ערי חומה אינו מונה אלא משעה שמכרה לו שנאמר עד מלאת לו שנה וכשהוא אומר תמימה לרבות את חדש העיבור אלמא דוקא משום דאמר תמימה הא שנה אחת אין עיבור בכלל אע\"פ שמונה מאותה שעה ואם תאמר נפשוט מינה דשנה כשנה אחת לשון תורה לחוד ולשון בני אדם לחוד ומה שאמרו בפרק השואל המשכיר בית לחבירו לשנה ונתעברה השנה נתעברה לשוכר נראה לי דלשנה בפתחות הלמ\"ד הרי הוא כשנה זו כמו שביארנו למעלה אע\"פ שהם תירצוה בדרך אחרת ואין חדש העיבור לשוכר לעולם אלא בעומד בתחלת השנה שאם באמצע אם אמר ליה השנה או שנה זו או לשנה אין לו אלא עד ראש שנה ואם אמר שנה אחת אינו מונה אלא שנים עשר חדש ואפילו אמר מהיום שנה אחת לדעת גדולי הדור והם מקשים לעצמם ממה שאמרו בערכין מכר שני בתי ערי חומה אחד בחמשה עשר לאדר ראשון ואחד באחד לאדר שני זה שמכר באחד לאדר שני כיון שהגיע אחד באדר של שנה הבא עלתה לו שנה וזה שמכר לו בחמשה עשר לא עלתה לו שנה עד חמשה עשר באדר של שנה הבאה ותירצו בה ��אני התם שריבה בו הכתוב תמימה לומר שיהא פודה לעולם עד שיגיע לתקופת שנה הבאה ואפילו פגע בעיבור ועוד להם ראיה ממה שאמרו בראשון של ראש השנה המודר הנאה מחבירו לשנה מונה שנים עשר חדש ולא קתני מיום ליום אלמא דוקא שנים עשר חדש אפילו היה שם חדש העיבור:",
+ "ולענין השמועה מקשינן מינה דאם כן לשנה כשנה אחת היא וכן שנה ומפרשין בה דלאו לישנא דוקא הוא אלא באומר שנה אחת ולא דקדק בה משום דעיקר השמעתא אינה אלא משום סיפא דתשרי ראש השנה לנדרים וכל שאמר לשנה זו אפילו בעשרים ותשעה באלול עלתה לו שנה ולפי מה שכתבתי נוהג לקרוא בה המודר מחבירו לשנה בשב\"א תחת הלמ\"ד ומכל מקום אף לדעת גדולי הדור כל שאמר חדש אחד אסור שלשים יום שהרי יש חדשים מלאים כחסרים ואין כאן רוב חסרים דניזיל בתריהו וכן כתבוה גדולי המחברים אמר לשנה יש אומרים שדינו כהשנה שלא ליאסר אלא עד סופה ויש אומרים שדינו כשנה אחת ויש להכריע מצד שמוש הלשון שאם אמר לשנה בפתחות הלמ\"ד הרי הוא כהשנה ואם אמר לשנה בשב\"א הלמ\"ד דינו כשנה אחת:"
+ ],
+ [
+ "שנת היובל שהיא שנת חמישים שאלו בה בסוגיא זו אם היא משבוע שעברה או משבוע הנכנסת והדבר ידוע ששנת היובל סמוכה היא לשמטה שהרי שנת מ\"ט היתה שמטה ושנת חמישים יובל ושתיהן אסורות בעבודה ומתוך כך בא לשאול בענין נדרים אם היה באמצע היובל ונדר ביין כל היובל או יובל זה אם שנת חמישים בכלל האסור אם לאו הא ביובל אחד ודאי אסור חמישים שנה וכך יובל סתם מתורת ספק ולשיטה זו אנו גורסין בה איבעיא להו יין שאני טועם יובל זה וכן כתבוה גאוני ספרד בפירושיהם ויש גורסין יין שאני טועם יובל ר\"ל שאף ביובל סתם שאלוה ואינו נראה אלא כפי' הראשון וכן אם היה עומד בשנת היובל ואמר יובל זה אם הוא מזמן שעבר שלא ליאסר אלא באותה שנה או אם משל הבא וליאסר כל שנים הבאים ליובל הבא:",
+ "והביאוה ממה שנחלקו ר' יהודה ורבנן שחכמים אומרים שאין היובל עולה למנין שבוע כלל אלא מחמישים ואחת מתחילין למנות שני השבוע הבאה שש שנים לחולין ושביעית לשמטה שהיא שנת חמישים ושבע הלכך שנת חמישים כלפני חמישים שהרי אחריה מתחילין למנות שנה ראשונה לשמטה הבאה ואם נדר ליובל זו נאסר בו ואם היה בשנת היובל לא נאסר אלא אותה שנה וזהו שאמרו שנת חמישים ולא אמר חמישים ואחת כלומר לתשלום חמישים לשנים שעבר אתה מונה אותה למנין השנים הבאים שהם היובל הבא שאינו נמנה בהם כלל ור' יהודה אומר שנת היובל עולה למנין ובחמישים ושש שמטה ונמצא לדעתו שהיא כלאחר חמישים וכל שנדר באמצע היובל ליובל זה מותר בו ואם נדר ביובל עצמה נאסר כל חמישים הבאים עד תחלת היובל האחר והלכה כחכמים:",
+ "ולענין ביאור שאלו לו לר' יהודה אם היובל עולה למנין שבוע נמצא בשבע שנים של שמטה ראשונה הבאה שתי שנים קדושות ראשונה ושביעית ונמצא שאין שם אלא חמש שנים לעבודה והרי כתיב... הסמוכה ליובל וקרא סתמא קאמר אף בשמטה הסמוכה ליובל והשיבם ואף לדבריכם מה שאמרה תורה ועשת את התבואה לשלש השנים כלומר שתבואת שנה ששית תספיק לעצמה ולשביעית ולשמינית עד שיגיעו ימי קצירה הרי אי אפשר להעמידה לא לדידי ולא לדידכו בשמטה הסמוכה ליובל שהרי על כל פנים שנה ששית שהיא שנת מ\"ח צריך שתספיק לעצמה ולשנת מ\"ט שהיא שמטה ולשנת היובל ולשנת חמשים ואחת עד שעת קצירה אלא איכא לאוקמה בשאר שני שבוע ולא בשמטה הסמוכה ליובל ואף בזו כן ואע\"פ שבדין השיבם מכל מקום הלכה כחכמים כמו שביארנו ודינו כשלפניו:",
+ "המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון והוא שאמר עד הפסח אסור עד שיגיע עד שיהא אסור עד שיצא עד לפני הפסח ר' מאיר אומר עד שיגיע ר' יוסי אומר עד שיצא עד הקציר עד הבציר עד המסיק אינו אסור אלא עד שיגיע זה הכלל כל שזמנו קבוע ואמר עד שיגיע אסור עד שיגיע עד שיהא אסור עד שיצא וכל שאין זמנו קבוע בין שאמר עד שיהא ובין שאמר עד שיגיע אינו אסור אלא עד שיגיע עד הקיץ עד שיהא הקיץ עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות עד שיעבור הקיץ עד שיקפלו המקצועות עד הקציר עד שיתחילו העם לקצור קציר חטים אבל לא קציר שעורים הכל לפי מקום נדרו אם היה בהר בהר ואם היה בבקעה בבקעה אמר הר\"ם פי' קציר קציר חטים בציר בציר הענבים מסיק לקיטת הזתים והלכה כר' יוסי עד הקיץ שם הקיץ אבל היה זה השם מפורסם אצלם על זמן בשול התאנים ובעת שיתחילו לאכלם וכן בארו כלכלות ירצו בו סלי תאנים ומקצעות הם המחצלות אשר ישליכו עליהם התאנים לנגבם וליבשם ואמר עד שיקפלו רוב המקצועות ר\"ל עד שישלימו האנשים ללקטם ויסירו המחצלות ממקומם ואמר אם היה בהר בהר ענינו אם נדר בהר שישמור עת הקציר ועת הבציר בהר אע\"פ שהוא ירד לבקעה וכן אם היה בבקעה בשעת הנדר אמנם ישמר זה הזמן בבקעה ועל זה הוא ההקש בכל הנדרים:",
+ "אמר המאירי עד הפסח ר\"ל שנדר מאי זה דבר עד הפסח אסור עד שיגיע ומותר כשיגיע שכך הוא לשון בני אדם עד ולא עד בכלל אמר עד שיהא הפסח אסור עד שיצא כל הפסח שלשון זה משמע כל שיהא פסח אמר עד פני הפסח ר' מאיר אומר עד שיגיע שאין אדם מוריד עצמו לספיקות וודאי דעתו לכשיגיע ופני הפסח קמי פסחא הוא ור' יוסי אומר עד שיצא מחית איניש נפשיה לספיקא ושמא מתכוין לפני שעה אחרונה כלומר עד דמפני פסחא והלכה כר' מאיר ובגמרא נהפכו הדברים דר' מאיר לר' יוסי ודר' יוסי לר' מאיר לענין מה שנהפכו הדברים הלכה כר' יוסי ונמצא פסק משנתנו בין עד הפסח בין עד פני הפסח פירושו עד שיגיע עד שיהא הפסח פירושו עד שיצא ומה שחלק ר' יהודה למטה לומר שאף בעד שיהא פסח אינו אסור אלא עד ליל הפסח שלא נתכון אלא עד שדרך בני אדם לשתות אע\"ג דמסתבר טעמיה אין הלכה כמותו ודוקא בפסח שזמנו קבוע שידוע שהן שבעה ימים וכן בסכות שמנה ימים וכמו שאמרו בתלמוד המערב בקונם יין שאני טועם בחג אסור ביום טוב האחרון אבל עד הקציר ר\"ל של חטים כמו שיתבאר בסמוך או עד בציר ר\"ל של ענבים או עד המסיק ר\"ל זמן חביטת הזתים אפילו בעד שיהא אינו אסור אלא עד שיגיע והוא שאמרו סתם עד הקציר עד הבציר עד המסיק עד שיגיע ר\"ל אפילו בעד שיהא והוא שסמך לה זה הכלל כל שזמנו קבוע ר\"ל כמה הוא נמשך כל שאמר עד שיהא אסור עד שיצא וכל שאין זמנו קבוע ר\"ל כגון קיץ וקציר ובציר ומסיק שאין זמנם שוה ואיכא חרפי ואפלי וכן פעמים רוב תבואות נמשך הרבה אפילו אמר עד שיהא אינו אסור אלא עד שיגיע כך פרשוה גדולי הרבנים וכן עיקר:",
+ "ומכל מקום יש מפרשים שאף קיץ וקציר ובציר ומסיק כל שאמר עד שיהא אסור עד שיצא ועד הקציר וחבריו דוקא כל שלא אמר עד שיהא הוא דקאמר עד שיגיע וכללא דבתר הכי מה שאמר בו כל שאין זמנו קבוע אפילו בעד שיהא אינו אסור אלא עד שיגיע לאו אקציר ובציר קאי דהני הואיל ומשנה לשנה הן באין זמן קבוע הוא ואין ענין זמן קבוע אצלם על המשך הזמן אלא על קביעות הזמן ר\"ל להיותם זמן ידוע ואין זמנו קבוע פירושו באומר עד שילך פלוני למקום פלוני שאין כאן זמן קבוע וכן כל כיוצא בזה שאין שם זמן קבוע ובתוספות מוחים בפירוש זה ממה שאמרו בסמוך עד הקיץ או עד שיהא הקיץ עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות ר\"ל שהקיץ היה מונח אצלם על זמן בשול התאנים ולימד שאין בהם זמן שיגיע משיתחילו העם לאכלם שאכילתם אינה קרויה קיץ אלא עד שיתחילו העם להכניס תאיניהם בכלכלות אלמא משיגיע הקיץ הותר אף בעד שיהא אלמא כאין זמנו קבוע הוא נידון אלא עיקר הדברים כמו שפירשנו תחלה:",
+ "ואם אמר עד שיעבור הקיץ זמנו עד שיקפלו המקצועות ופרשו בגמרא רוב המקצועות ר\"ל שכבר נתיבשו התאנים והכניסום וקפלו המחצלאות שנתיבשו עליהם ומקצועות פירושו מחצלות וגדולי הרבנים פירשו במקצועות אלו פירוש אחר וזה עיקר ודברים אלו כלם צריך שתדון בהם לפי המקום ולפי הזמן אלא שהמשנה ענינה לפי זמנם ולפי מקומותיהם:",
+ "ואמר אחר כן שאם אמר עד הקציר והוא במקום שיש בה קציר חטים וקציר שעורים אין סתם קציר אלא לשל חטים ולא לשל שעורים ואמר אחר כן הכל לפי מקום נדרו והוא שביארנו שדבר זה במקום שיש קציר חטים וקציר שעורים אבל מקומות שרוב קציריהם שעורים הולכין אחר קציר שעורים וכן שאם היה בשעת הנדר בהר שזמן הקציר שבו מתאחר הולכין אחר קציר של הר אע\"פ שהוא עכשו בבקעה ואם היה בבקעה שזמן קציר שבו ממהר הולכין אחריו וכן כל כיוצא בזה והוא שאמרו בגמרא הנודר מן הקיץ בגליל וירד לעמקים אע\"פ שהגיע הקיץ בעמקים אסור עד שיגיע הקיץ בגליל:",
+ "ובתלמוד המערב נסתפקו בעד שיהא משתה בנו אם הוא כמו שזמנו קבוע ועד שיגיע אם כאין זמנו קבוע ועד שיצא ולא הובררה שם וגדולי הדור מחמירין בה אלא שנראין הדברים לדעתי להקל שלא נתכון זה אלא שלא לשמוח עד אותו זמן שראוי לו לשמוח ואע\"פ שעד שיהא הפסח אומרין עד שיצא בזו שמחתו תלויה בעניני עצמו בפרט ומתכוין הוא לשמוח בחתנת בנו מה שאין כן בפסח שהשמחה לכל היא ולענין ביאור מיהא נראה משם כפירוש שני שפירשנו באין זמנו קבוע ר\"ל שהרי יכול לדחות את הזמן שאם בהמשך הזמן הרי זמנו קבוע וכן לא התבאר במשנה זו עד פרס הפסח עד שיגיע זמן פרס הפסח עד שיהא פירושו עד שיצא ר\"ל שעה הסמוכה לפסח וכן נראה בתלמוד המערב:",
+ "זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "מי שיש לו ב' כיתי בנות משתי נשים ואמר קדשתי את בתי הגדולה ואיני זוכר אם גדולה שבגדולות ר\"ל שבכת ראשונה אם גדולה שבקטנות ר\"ל שבכת שניה אם קטנה שבגדולות שהיא גדולה מגדולה שבקטנות כולן מותרות חוץ מגדולה שבגדולות שאין דעתו אלא עליה וכן אם אמר קדשתי את בתי הקטנה ואינו יודע אם קטנה שבקטנות אם קטנה שבגדולות אם גדולה שבקטנות שהיא קטנה מקטנה שבגדולות כולן מותרות חוץ מקטנה שבקטנות וכבר ביארנוה במקומה בשלישי של קדושין:",
+ "הנודר מפירות הקיץ אינו אסור אלא בתאנים שסתם פירות הקיץ אינו אלא בתאנים שהם נלקטות ביד ושדרך בני אדם לקייצן ולייבשן ואע\"פ שהענבים גם כן דרך בני אדם ליבשן מכל מקום התאנים נלקטות ביד ולא הענבים ואע\"פ שאף הענבים כשהם מתבשלים הרבה בכרם עד שלחות שבהם נוטף והוא הנקרא בי מיזרבן נלקטין אף ביד מכל מקום אין הדבר מצוי להניחם שם כל כך:",
+ "בתלמוד המערב פרק מבשל אמרו ר' יוחנן אמר הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם ור' יאשיה אמר אחר לשון תורה מה נפיק מביניהון אמר קונם יין שאני טועם בחג על דעתיה דר' יוחנן אסור ביום טוב אחרון של חג ר\"ל אע\"פ שהוא רגל בפני עצמו על דעתיה דר' יאשיה מותר ולענין פסק הלכה הלך בנדרים אחר לשון בני אדם אף להקל ואין צריך לומר להחמיר ונודר בחג יום טוב האחרון בכלל אלא אם כן הזכיר חג הסכות בפרט:"
+ ],
+ [
+ "משהוקפלו רוב המקצועות על הדרך שביארנו במשנה כל שנשארו מן התאנים בשדות או אף באילנות הרי הן הפקר ואין בהן משום גזל ופטורות מן המעשר כדין הפקר:",
+ "תלמיד חכם כל שאפשר למעט שלא יהנה בכבוד תורה בכבוד ובתועלת יעשה שלא יהו דברי תורה אצלו קרדום ועטרה דרך הערה אמרו כל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם ומה בלשאצר שנשתמש בכלי קדש שנעשו חול כדכתיב ובאו בה פריצים וחללוה כלומר שמכיון שפרצום ר\"ל שנהגו בהם מנהג פריצות יצאו לחולין ברשותם ואע\"פ כן נעקר מן העולם כדכתיב ביה בליליא קטיל בלשאצר מלכא משתמש בכתרה של תורה לא כל שכן ומכל מקום במקום אונס ושאין בידו לברוח מן הנזק בצד אחר אלא ברוב עמל ופסידה גדולה ויכול להציל עצמו בכבוד תורה מותר מעשה ברבי טרפון שמצאו אדם אחד אוכל תאניו אחר שהוקפלו רוב מקצועות והיה מצערו הרבה עד שבקש להרגו ואמר אוי לו לטרפון שזה הרגו שמע אותו האיש שרבי טרפון הוא והניחו וברח וכל ימיו היה מצטער בעצמו ואמר אוי לי שנשתמשתי בכבוד תורה מפני שעשיר גדול היה והיה לו לפייסו בדמים ומכל מקום אלו היה נמנע כשיאמר לו מותר הוא אחר שהוקפלו רוב המקצועות ודאי מותר לו לומר כן אלא שאותו האיש אירע לו שהרבה פעמים היו גונבין לו מהם וחשב בעצמו ודאי זהו הגנב והציל עצמו הימנו בכבוד תורה אלא שנצטער על שלא פייסו בדמים:",
+ "וכן אמרו חכמים לאהבה את ה' אלהיך שלא יאמר אדם אקרא ר\"ל הגירסא שיקראוני חכם אשנה ר\"ל בפירושין וחידושין שיקראוני רבי אשנן ר\"ל ללמד לתלמידים שאהא זקן ויושב בישיבה אלא למוד מאהבה וסוף שהכבוד בא וכן אמרו עשה דברים לשם פועלם ודבר בהם לשם שמים ולא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום להיות חופר בו הא במקום אונס מותר כמו שביארנו והוא שאמרו שרי ליה לאיניש לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעין ליה דכתיב ועבדך היה ירא את ה' מנעוריו וכתוב אחריו הלא הוגד לאדוני את אשר עשיתי בהרוג איזבל את נביאי ה' ואחביא מנביאי ה' מאה איש חמשים חמשים איש במערה ואכלכלם לחם ומים הנה שהודיע לאליהו מה שלא היה יודע ומה שכתוב יהללך זר ולא פיך ענינו באתרא דידעין ליה:",
+ "וכן אמרו שרי ליה לצורבא מרבנן למימר צורבא מרבנן אנא שרו לי תגראי ברישא ר\"ל שתפסקו גמר דין שלי תחלה שזה דין הוא ואם אינו רוצה למחול עליו רשאי שנאמר ובני דוד כהנים היו מה כהן נוטל חלק בראש כדכתיב וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון בספר תורה ולברך ראשון בברכת המזון וליטול מנה יפה ראשון בסעודה אף תלמיד חכם נוטל חלק בראש וכן מותר לו לפטור עצמו ממסים וארנוניות לומר צורבא מרבנן אנא לא יהיבנא כרגא שאף זו מחוקו היא שנא' מנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהום ומנדה זו מנת המלך ופירושו טסקא של קרקעות בלו זה כסף גולגלתא והוא מס שהיו נותנין למלך במעות לחשבון הגלגלות בקע וכיוצא בו לגלגלת והלך זו ארנונא ופירושו מס של בהמות ויש מפרשים מזונות בני חילו המוטלים על בני העיר כשהיה הולך ממקום למקום הא כל שאינו ממין דברים אלו שהן כעין דין אצלו ימעט כמו שיוכל שלא יהנה בכבוד תורה לכבוד ולתועלת אלא יברח מהם והם רודפים אחריו:",
+ "ולענין שאר האומות הקדומות בעבודת האלילים וכיוצא בהם מיהא כל שיכול להציל עצמו ממה שהם מבקשים ממנו שלא כדין עושה והוא שאמרו שרי ליה לצורבא מרבנן למימר עבדא דבי נורא אנא לא יהיבנא למכסא וכל שכן למי שאינו צורבא מרבנן ובי נורא היתה ע\"ז לעובדי האלילים שהיו עובדים ליסוד האש מותר לו לומר שהוא מהם ופרשו רבותי שיהא בלבו לומר כן על התורה הנקראת אש אבל בע\"ז אחרת שאי אפשר להניח שמה על איזה דבר שבקדשה אסור ויש מפרשין כן אף בכל ע\"ז ובלבד שיאמר עבדא כלומר שמשועבד הוא להם והיה מחוקם שאף עבדיהם פטורין וכן שיאמר ולא יהיבנא מכסא כלומר שאינו אומר אלא להבריח ארי מעליו:"
+ ],
+ [
+ "אסור לאדם להזמין לעובדי אלילים דברים הראוים לעבודתם שכל שאפשר שלא יזדמנו לו אלא על ידו נמצא עובר על לפני עור לא תתן מכשול כמו שכתבנו בראשון של ע\"ז ומכל מקום כל שיש לתלות להיתר תולין כל שרוב אותן הענינים בכך והוא שאמרו כאן רב אשי הוה ליה ההוא אבא ר\"ל יער צומח עצים זבנה לגוים אמר ליה רבינא הא איכא משום לפני עור ר\"ל לעשות צלמי כווניהם או כיפה לע\"ז שלהם והוא המקום שמעמידין בו האליל והשיבו רוב עצים להסקה ניתנו:",
+ "המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר עד הגשמים עד שיהו הגשמים עד שתרד רביעה שניה רשב\"ג אומר עד שיגיע זמנה של רביעה עד שיפסקו הגשמים עד שיצא ניסן כלו דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר עד שיעבור הפסח אמר הר\"ם הכל מודים כאשר אמר על הגשם שהוא יכוין על זה בארץ ישראל בי\"ז במרחשון בשנה מבכרת ומאחרת בחדש כסלו ובאמצעית בכ\"ג במרחשון הנה זה אשר נשבע עד הגשם יאסר עליו עד חדש כסלו אלא אם ירד בתחלת הזמן ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל והלכה כרבי יהודה:",
+ "אמר המאירי עד הגשמים ר\"ל שנדר באיזה דבר עד הגשמים אסור עד שירדו גשמים של רביעה שניה כלומר שלא דיו בהגעת זמן רביעה שניה בלא גשמים או בירידת גשמים שקודם זמן רביעה אלא לשתיהן הוא צריך ר\"ל שיגיע זמן רביעה שניה וירדו גשמים שאין רוב גשמים עד שתגיע רביעה שניה ורבן גמליאל אומר משיגיע זמן רביעה שניה אפילו לא ירדו בה גשמים ואין הלכה כרבן גמליאל אלא כתנא קמא ומכל מקום פירשו בגמרא שאם אמר עד הגשם הואיל ולא אמר גשמים בלשון רבים אין כונתו אלא על זמן הגשם ואינו אסור אלא עד שיגיע זמן הגשמים אע\"פ שלא ירדו ודבר זה יש מפרשין בו זמן רביעה ראשונה אע\"פ שלא ירדו וגדולי המחברים פירשוה עד שיגיע זמן רביעה אחרונה ויש שפרשוה עד שיגיע זמן רביעה שניה ומכל מקום דעת גדולי המחברים לשיטתם שאע\"פ שאסרנוהו עד זמן רביעה אחרונה דוקא בלא ירדו שבלשון הגשם כונתו לזמן הגשם או לירידת הגשם אבל כל שירדו מזמן רביעה ראשונה ואילך מותר וכן יראה לדעת המפרשים בה משיגיע זמן השניה:",
+ "וזמני רביעות אלו כבר פירשנו במסכת תענית שגשמי החורף הנקראים יורה חלוק לשלשה זמנים ונחלקו התנאים בשיעור זמניהם שלדעת רבי מאיר הבכירה ר\"ל הראשונה בשלשה במרחשון ושם היה ראוי לשאול אלא שנשתנה דינה כמו שביארנו שם וכל שירדו בה גשמים היא הנקראת רביעה ראשונה ואם לא ירדו גשמים בראשונה ונתאחרו עד שבעה במרחשון נקראת רביעה בינונית ואם לא ירדו בשניה ונתאחרו עד שבעה עשר במרחשון נקראת אפילה ואם לא ירדו בה גשמים מתחילין להתענות ואם ירדו גשמים בכל השלשה זמנים הראשונים נקראים רביעה ראשונה והשני רביעה שניה והשלישי רביעה אחרונה ונמצא זמן רביעה ראשונה לשאול אלא שנשתנה דינה וזמן שלישית להתענות וזמן השניה משתמש לכמה דברים על הדרך שביארנו שם ואחת מהן לנודר על הדרך שביארנו במשנתנו בנודר עד זמן הגשמים ולדעת רבי יהודה זמני הרביעות הראשונה בשבעה במרחשון ושניה בשבעה עשר בו והשלישית בכ\"ג בו ולדעת רבי יוסי ראשונה בי\"ז במרחשון ושניה בכ\"ג בו ושלישית בראש חדש כסלו והוא שאמרו וכן היה רבי יוסי אומר אין היחידים מתענים עד שיגיע ראש חדש:",
+ "ולענין פסק כתבנו במסכת תענית כרבי מאיר וכמו שאמרו שם שאם הגיע שבעה עשר במרחשון ולא ירדו גשמים מתחילין יחידים להתענות ויש פוסקים כרבי יוסי ולענין נדר מיהא רוב פוסקים כתבוה כן אלא שלענין תענית יחידים פסקו כלם להיות יחידים מתענים משבעה עשר במרחשון ואילך ואיני יודע מה הביאם לכך ומתוך כך נראה לי לפסוק כרבי מאיר אף לענין נדרים כסתם משנה שבתעניות:",
+ "ולענין ביאור זה שאמרו בגמרא אבל עד הגשם עד זמן הגשמים קאמר כלומר אע\"פ שלא ירדו והקשו עליה משמועת הרביעות וממה שאמרו בשלמא ראשונה לשאול שלישית להתענות שניה למה והעלו בה לנודר ואמרינן עלה כמאן אזלא הא דתניא רשב\"ג אומר גשמים שירדו שבעה ימים זה אחר זה אתה מונה בהם רביעה ראשונה ושניה כמאן כרבי יוסי דמשבעה עשר עד כ\"ג איכא שבעא יומי עד יום השבעה עשר ואלו לרבי מאיר דקאמר בשלשה ובשבעה אף בחמשה ימים כן ולרבי יהודה אינו כן אלא בי\"א יום אלא כרבי יוסי והכא סתמא קאמר בין עד הגשם בין עד הגשמים וקאמר גשמים שירדו שבעה ימים זה אחר זה מונין בהן רביעה ראשונה ושניה והרי שויא שניה לנודר ואי ליתא לדרבי זירא אלא דבין עד הגשם בין עד הגשמים חדא מחתא נינהו הא דאמר רשב\"ג שירדו דמשמע דוקא שירדו לת\"ק קאמר אלא אי איתא דבעד הגשם כולהו מודו דלא בעינן שירדו מאי האי דקאמר ברביעה שניה ולענין נודר שירדו הא בהגיע זמן סגי ותירץ ההיא בדקאמר עד הגשמים:",
+ "אמר עד שיפסקו גשמים פירושו עד שיצא ניסן כלו דברי רבי מאיר ורבי יהודה אומר עד שיעבור הפסח והלכה כרבי יהודה ודברים אלו כלן נאמרו בארץ ישראל ובמקומות הדומים לה אבל שאר ארצות שאין זמנים אלו מיוחד לגשמיהם יראה שדנין בהם כפי ענינם על הדרך שביארנו במסכתא זו כמה פעמים:"
+ ],
+ [
+ "משנה קונם יין שאיני טועם לשנה ונתעברה השנה אסור בה ובעבורה עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון עד סוף אדר עד סוף אדר הראשון רבי יהודה אומר אמר קונם יין שאיני טועם עד שיהא הפסח אינו אסור אלא לילי הפסח שלא נתכון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין אמר קונם בשר שאיני טועם עד שיהא הצום אינו אסור אלא לילי הצום שלא נתכון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול בשר רבי יוסי בנו אומר קונם שום שאיני טועם עד שתהא השבת אינו אסור אלא עד לילי שבת שלא נתכון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול שום אמר הר\"ם פירוש ליל הצום ר\"ל צום כפור והיה מנהגם לאכול שום בלילי שבתות לפי שהיה עוזר להם על המשגל לפי מזגם וארצם וכבר ידעת שעונת תלמידי חכמים מלילי שבת ללילי שבת מצורף אל היות בשבת עצמו יחייב בו העונג בכל אופן מאופני התענוג לאנשים כלם ואין הלכה כרבי יהודה ולא כר' יוסי בנו אבל העיקר מה שקדם מאמרו כל שזמנו קבוע אמר עד שיגיע אסור עד שיגיע עד שיהא אסור עד שיצא:",
+ "אמר המאירי קונם יין שאני טועם לשנה ר\"ל בפתחות הלמ\"ד הרי הוא כשהשנה או שנה זו ואסור בה ובעיבורה אם נתעברה עד סוף השנה על הדרך שביארנוה למעלה:",
+ "עד ראש חדש אדר ר\"ל והיו בה שני אדרים פירושו עד אדר ראשון ואינו אסור אלא עד אדר ראשון וכן עד סוף אדר עד סוף אדר ראשון שסתם אדר אינו אלא אדר ראשון והוא הדין אם אמר עד אדר ויש גורסין עד סוף אדר עד סוף אדר שני ואף גדולי המחברים גורסין כן ואין נראה כן דמה בין זה לזה בין ראש בין סוף אדר סתמא קאמר ועוד היאך הקשו בגמרא אלמא סתמא אדר ראשון הוא הרי בראש ובסוף הוא תלוי ועוד היכי אמר מתניתין ר' יהודה היא והא רבי יהודה נמי לא תני לה דהא רבי יהודה לא מפליג ליה בין ראש לסוף אלא עיקר הגירסא כמו שכתבנו ולעולם אף ביודע שנתעברה השנה כל שמזכיר סתם אדר אין כונתו אלא לראשון והוא שאמר רבי יהודה אדר הראשון כותב סתם כלומר שאינו צריך לכתוב בו אדר ראשון אדר שני כותב תנין ואם כן אין הלכה כרבי מאיר שאמר אדר ראשון כותב ראשון אדר שני כותב סתם ומפני שאדר סתם של שנה מעוברת הוא השני מפני שהראשון הוא חדש העיבור ותדע שהרי אדר ראשון של שלשים יום ושני של כ\"ט כדינו וכן שמגלה ופורים וסדר פרשיות אינן אלא בשני ומכל מקום הלכה כרבי יהודה כך היא שיטתנו ויש פוסקים כרבי מאיר ומשנתנו כשאינו יודע בשעת הנדר שהיתה מעוברת וכל שהעיבור נעלם ממנו על כרחך אין דעתו אלא על הראשון אבל כל שידע בעיבורה בשעת הנדר אסור עד השני והוא ששנינו עד ראש חדש אדר עד אדר ראשון כלומר אם היתה מעוברת עד השני ושאלו בה מכלל דרישא לאו במעוברת וכו' והא ראשון קאמר ואין ראשון אלא במקום עיבור אלא הא דידע הא דלא ידע ולשיטה זו כל שידע בעיבורה אסור עד השני וכן פסקוה גדולי המחברים:"
+ ],
+ [
+ "רבי יהודה אומר קונם יין שאני טועם עד שיהא פסח אינו אסור אלא עד לילי הפסח שלא נתכון אלא לשעה שדרך כל בני אדם לשתות ואין הלכה כרבי יהודה ואף ע\"ג דמסתבר טעמיה מכל מקום אין אומרין כן אלא באומדנא דמוכח כההיא דהוה טעון גזי צמר והזיע האמורה בפרק ירק וכגון שהיו מסרבין בו לישא בת אחותו האמורה בפרק זה אבל זו אינה אומדנא המוכחת כל כך והרי אמרו למעלה עד שיהא הפסח שפירושו עד שיצא ויש פוסקים כרבי יהודה ומפרשים שאינה חולקת עם זו שלמעלה שזו הואיל ופרט יין ודרך כל בני אדם לשתות יין בלילי הפסח אף בעד שיהא אין דנין בו אלא עד שיגיע והדברים נראים אלא שרוב פוסקים דחאוה משום דעד שיהא האמור למעלה ארישא דמתניתין גרירא דקאמר קונם יין שאני טועם היום וכאלו אמר בכלן קונם יין שאני טועם עד הפסח עד שיהא הפסח וכו' ואע\"פ כן דנין בו עד שיצא ומכל מקום אני מסכים לפסוק כדבריהם וממקום שבאו דאדרבא מה היה לו לרבי יהודה להזכיר קונם יין אם רצה לחלוק על תנא קמא אלא שלא חלק עמו אלא ביין כלומר מה שאמרת בעד שיהא הוא ודאי בכל הדברים כך אבל ביין מיהא דנקטת מילתיה עליה ובפסח הרי הוא בכלל אומדנא דמוכח וכן הלכה לדעתי וכן בבשר לערב הצום ולשום לערב שבת:",
+ "אמר קונם בשר שאני טועם עד שיהא הצום ר\"ל צום כפור אינו אסור אלא עד לילי הצום ר\"ל עד ערב הצום שדרך בני אדם לסעוד בה סעודה גדולה שלא נתכון אלא עד שדרך כל בני אדם לאכול בשר ור' יוסי אומר קונם שום שאני טועם עד שתהא שבת אינו אסור אלא עד לילי שבת שלא נתכון אלא עד שדרך בני אדם לאכול שום מתקנת עזרא משום מצות עונה ואף זו לדעת ראשון אין הלכה כמותו אלא כל שזמנו קב��ע ואמר עד שיהא פירושו עד שיצא כמו שכתבנו למעלה ואין אלו בכלל אומדנות המוכיחות ויש פוסקין בשתיהן שמותר ומטעם אומדנא דמוכח כאותם שהזכרנו בפרק ירק בענין צמר והזיע וכענין האמורות למטה בהיו מסרבין בו לישא את בת אחותו וכו' והדברים נאים:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנוה הלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו ובפרק הנודר מן המבושל אמרו בתלמוד המערב שאם אמר קונם יין שאני טועם בחג אסור אף בשמיני עצרת שאע\"פ שמן התורה רגל בפני עצמו הוא בנדרים הלך אחר לשון בני אדם:",
+ "המשנה הרביעית ואינה מענין הפרק אלא על ידי גלגול מה שבא בענין אומדנא דמוכח ביין לפסח ובשר לערב הצום ושום ללילי שבת ונתגלגלו ענינים אלו וזהו ענין החלק השני שבפרק והוא שאמר האומר לחבירו קונם שאיני נהנה לך אם אין אתה בא ונוטל לבניך כור אחד של חטין ושתי חביות של יין הרי זה יכול להפר את נדרו שלא על פי חכם ויאמר לו כלום אמרת לי אלא מפני כבודי וזהו כבודי וכן האומר לחבירו קונם שאתה נהנה לי אם אין את נותן לבני כור אחד של חטין ושתי חביות של יין ר' מאיר אומר אסור עד שיתן וחכמים אומרים אף זה יכול להפר את נדרו שלא על פי חכם ויאמר לו הרי אני כאלו נתקבלתי היו מסרבין בו לשאת את בת אחותו כו' ואמר קונם אשתי נהנית לי לעולם הרי אלו מותרות מליהנות לו שלא נתכון זה אלא לשם אישות המסרב בחבירו שיאכל אצלו ואמר קונם לביתך שאיני נכנס טיפת צונן שאיני טועם לך מותר ליכנס לביתו ולשתות עמו צונן שלא נתכון זה אלא לשם אכילה ושתיה אמר הר\"ם פי' מסרבין מפצירין ואמרו בת אחותו על הידוע והשנית שהיא מצוה ויחויב האדם בה ואמרו מבשרך אל תתעלם זה הנושא את בת אחותו ואין הלכה כר' מאיר:",
+ "אמר המאירי האומר קונם שאני נהנה לך ר\"ל קונם הנאתך עלי אם אי אתה בא ונוטל מביתי לצורך בניך כור חטים ושתי חביות של יין וכבר ביארנו בפרק ארבעה נדרים כ\"ד א' שאין זה בכלל נדרי זרוזין להתירו בלא כלום שזה היה מפצירו כל כך מפני שכבר קבל הוא ממנו הרבה כבודות ובגמר מחשבה וישוב הדעת הוא מדירו כלומר מתוך שאין אתה רוצה ליהנות ממני אף אני איני רוצה ליהנות ממך דלאו כלבא אנא דמתהנינא ולא מהנינא ומכל מקום יכול המודר להתירו ולההנותו בלא היתר חכם בשיאמר לו כלום נדרת אלא משום כבודי שיחזיקוני באדם חשוב כשישמעו שהיית רוצה ליתן לי מתנה מרובה כזו זהו כבודי ר\"ל שישמעו שנותן היית ולא רציתי לקבל וכבר הגיעני מנדרך מה שנתכונת בו הא כל שלא נדר כן נדר גמור הוא ולא בכלל זרוזין כמו שכתבנו וכבר ביארנו שם גם כן מה שלמדנו בתלמוד המערב שאם המדיר לא הדירו אלא לכבוד עצמו אין מה שהמודר אומר כלום ונדר גמור הוא והוא ששנו שם מה אנן קיימין זה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודי דברי הכל אסור זה אומר מפני כבודי וזה אומר הן מפני כבודך דברי הכל מותר כלומר אף ר' מאיר שחלק בסוף המשנה כמו שנבאר ויראה מכאן שעל כלה הוא חולק וכן אמרו שם בהדיא אף הראשונה במחלוקת אלא כי כן קיימין בסתם דר' מאיר סתמו כזה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודי ולרבנין סתמו כזה אומר מפני כבודי וזה אומר הן מפני כבודך והלכה כחכמים:",
+ "האומר לחבירו קונם שאת נהנה לי כלומר קונם הנאתי עליך אם אי אתה נותן לבני כור של חטים ושתי חביות של יין ואף בזו ביארנו שם שאינו בכלל זרוזין ר\"ל לזרזו שיתן להתירו בלא כלום שזה ודאי הואיל ותובע מתנה מרובה כל כך כבר ההנהו בכדי הראוי לכך ובכלל מחשבה וישוב הדעת הוא נודר שאף הוא אומר לאו מלכא אנא דמהנינא ולא מתהנינא ומתוך כך אמר ר' מאיר שאסור עד שיתן ולדעת חכמים מיהא הוא יכול להתירו ולההנותו שלא על פי חכם כשיאמר הריני כאלו התקבלתי וכגון שהבנים סמוכין על שלחנו דהאי לבני דקאמר ענינו שתתנהו לי לצורך בני שאם לא כן אינו תלוי בו אלא בבנים כמו שביארנו שם והלכה כחכמים:",
+ "ואחר זה נעתק לומר שבכל הנדרים אין הולכין אחר הלשון לבד אלא אף אחר כונת הנודר וכל שיש אומדנא דמוכח שלא נתכון אלא לענין אחד אע\"פ שהלשון כולל דברים הרבה דנין את הנדר על אותו ענין לבד ולא אחר משמע כל הדבור כיצד היו מסרבין בו לישא את בת אחותו או אשה אחרת ואמר קונם שהיא נהנית לי והרי כל הנאה במשמע הלשון הרי היא מותרת ליהנות לו שלא נתכון זה אלא לשם אישות היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו אמר קונם לביתך שאני נכנס וטפת צונן שאני טועם מותר ליכנס לביתו ולשתות ממנו צונן שלא נתכון אלא לאכילה ושתיה ר\"ל סעודה גמורה וכן כל כיוצא בזה כמו שביארנו בצמר והזיע בפרק ירק:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:",
+ "ונשלם הפרק תהלה לאל:"
+ ],
+ [
+ "ר' אליעזר אומר וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכת שהחלק השביעי שבה הוא בענין היתר הנדרים על אי זה הצד מתירין אותם הן על ידי חכם או על ידי הדיוטות הן בעל בנדרי אשתו הן אב בנדרי בתו הן אב וארוס בנדרי נערה המאורסה ושזה החלק יתבאר בשלשה פרקים אלו ר\"ל פרק זה ושני פרקים שאחריו ובאו עניני זה הפרק לבאר עניני היתר הנדרים שעל ידי חכם או הדיוטות שכבר הותחל ביאורו על ידי גלגול בפרק ארבעה נדרים ועניני שני הפרקים שאחריו ר\"ל פרק נערה ופרק אלו נדרים באו לבאר עניני היתר הנדרים שעל ידי האב או על ידי אב וארוס או על ידי הבעל כמו שיתבאר ונשוב לעניני זה הפרק ונאמר שעל הצד שהזכרנו יחלקו עניניו לשני חלקים הראשון לבאר ענין הפתחים ר\"ל במה פותחין לו לומר אדעתא דהכי מי נדרת ובמה אין פותחין לו לקצת סבות שנבאר השני לבאר בנדר שהותר מקצתו על אי זה צד הותר כלו זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת דברים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר בפרטים:",
+ "והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור עניני החלק הראשון והוא שאמר ר' אליעזר אומר פותחין לאדם בכבוד אביו ואמו וחכמים אוסרין אמר ר' צדוק עד שפותחין לו בכבוד אביו ואמו יפתחו לו בכבוד המקום אם כן אין נדרים מודין חכמים לר' אליעזר בדבר שבינו לבין אביו ואמו שפותחין לו בכבוד אביו ואמו אמר הר\"ם פי' אמר ר' אליעזר כי כאשר אמרו אביו ואמו בזיתנו בזאת השבועה או עברת על רצוננו הנה לא יצטרך שאלה לחכם ולא הפרה ואמר ר' צדוק שאם היה הענין הזה ידוע שהשם לא רצה בנדר ואסר ונאמר לו בכל שבועה שהשם אינו חפץ בזה אשר הכריחך לעשות שבועה ולא תהיה אם כן אצלנו שבועה בשום פנים שיצטרך בה שאלה לחכם עד שיפר אותה וזה אמרם בביאור זה הענין אם כן אין נשאלין נדרים לחכם אולם החכמים אמרו שאי אפשר משאלה לחכם ויתיר לו נדרו והלכה כחכמים:",
+ "אמר המאירי ר' אליעזר אומר פותחין לו לאדם בכבוד אביו ואמו כלומר שאומרים לו אלו היית יודע שאביך ואמך מתביישין בך כשהבריות אומרות להן ראו בנכם כמה הוא פרוץ בנדרים מי נדרת וכל שיאמר הוא לאו מתירין לו וחכמים אוסרין ומפני שאם כן אין נדרים כמו שאנו מבארים עכשו במה שאמר אמר ר' צדוק וכו' פי' לר' אליעזר הוא משיב לאחר שאתה מתיר לפתוח באביו ואמו יפתחו לו בכבוד המקום כלומר אלו היית יודע שאתה קרוי רע לשמים על שאתה פרוץ בנדרים מי נדרת ואם יאמר לאו יתירוהו בפתח זה ואם אתה אומר כן אין כאן נדרים ואם כן ודאי אתה צריך להודות שאין פותחין בכבוד המקום ואחר שכן אף בכבוד אביו ואמו אין פותחין שאם כן אין כאן נדרים ושאלו בגמרא מאי אם כן אין נדרים ופירש אביי אם כן אין נדרים נתרין יפה כלומר שבודאי אף על דעת כן נדר אלא שמתבייש לומר שלא חס על כבוד קונו ועל כבוד אביו ואמו ומחמת בשתו הוא אומר דאדעתא דהכי לא נדר ורבא פרשה אם כן אין נדרים נשאלין לחכם אלא סומכין על אי זה שימצאו ביודעים ושלא ביודעים שהרי פתחים אלו ידועים הם לכל ויבאו לידי מכשול אבל כשאין פותחין לו בכך אלא שמזקיקין עצמן לחזר אחר פתחים אחרים מזקיקין עצמן לבא לפני חכם או לפני שלשה שידעו לפתוח שלא הרשו את ההדיוטות להתיר אלא אם כן יודעים לפתוח כמו שאמרו בתלמוד המערב שלשה שיודעים לפתוח פותחין כזקן:",
+ "ומודים חכמים לר' אליעזר בדבר שבינו לבין אביו ואמו כגון שנדר או נשבע שלא יהנה מנכסיו או שלא ידבר עמהם שפותחין לו בכך שאם מטעם שאין נדרים נתרים יפה אלו לא היה אומר כן בגמר מחשבה לא היה מתבייש בכך הואיל ואיחצף איחצף ואם מטעם שאין נדרים נשאלין לחכם הואיל ולשאר נדרים צריכין לבא לפני חכם אף בזו אינו טועה שלא לילך אצל חכם ויראה לי שכן הדין בכל שהנדר הוא דבר שאביו ואמו מצירים עליו מצד הנדר עצמו ולא נאסר אלא בשאין מצירים עליו אלא דרך כלל על שהוא פרוץ בנדרים וכן בכבוד המקום לא נאסר אלא על דרך כלל כשהוא מכעיסו על שהוא קל בנדרים אבל אם נדרו על צד שמצד עצמו של נדר הוא מתריס כנגדו ית' הן בנדר בנדנוד מניעת מצוה כגון ענג שבת או שמחת יום טוב הן בנדנוד או סרך עברה פותחין כמו שיתבאר למטה במשנה השניה ובתלמוד המערב אמרו הכל מודים בכבוד רבו שאינו מעמיד מורא רבך כמורא שמים כלומר והרי הוא ככבוד המקום:",
+ "ושמא תאמר והיאך אפשר שלא לפתוח בכבוד המקום והלא בפרק ארבעה נדרים אמרו ברבן גמליאל שפתח לאדם אחד יש בוטה כמדקרות חרב וגו' כלומר כל הבוטה ראוי לדקרו בחרב כלומר שיש איסור בדבר אלא שלשון חכמים מרפא וכן ר' ינאי פתח לאחרים ידעת דפתחין פנקסך וממשמשין בעובדך מי נדרת כלומר שיפשפשו מן השמים במעשיך פרשו בתוספות שאף לדעת אלו בלשון זה שהזכרנו אסור שמתבייש הוא להיות מזלזל בכבוד המקום וזו שבכאן נקרא פתח של זלזול כבוד ואותו האמור שם נקרא פתח של איסור נדר ומכל מקום אנו כבר פסקנו שם שאף בפתח איסור נדר אין פותחין:",
+ "משנה ועוד אמר ר' אליעזר פותחין בנולד וחכמים אוסרין כיצד אמר קונם שאיני נהנה לאיש פלוני ונעשה סופר או שהיה משיא את בנו ואמר אלו הייתי יודע שהוא נעשה סופר או שהיה משיא את בנו בקרוב לא הייתי נודר קונם לבית הזה שאיני נכנס ונעשה בית הכנסת ואמר אלו הייתי יודע שהוא נעשה בית הכנסת לא הייתי נודר ר' אליעזר מתיר וחכמים אוסרים אמר הר\"ם פי' ר' אליעזר מתיר אחר שאלת חכם אפילו לא יתחרט ובל יכריחהו הענין המתחדש וכונתו היה שלא יתחדש זה הענין ויתחרט על מה שנשבע עליו וחכמים אומרים לפי שדעתם על עצם הענין אשר נשבע עליו והשתנה בו ואחר זה תועיל לשאלה לחכם והתירה והלכה כחכמים:",
+ "אמר המאירי ועוד אמר ר' אליעזר פותחין בנולד ר\"ל אע\"פ שאינו מצוי שמאחר שמכל מקום אלמלא היה יודע שכן לא היה נודר בטל הנדר מעיקרו ונעשה כעין טעות וחכמים אוסרין שהרי זו אינה חרטה שבעיקר הנדר דאדרבה רוצה היה בקיומו אלמלא הנולד והנולד אינו מצוי ואינו ראוי להעלות על לב הא נולד מצוי אף לרבנן פותחין בו שאף בשעת הנדר יש לדון שהעלהו על לבו והרי הוא כמי שהיה הנולד בשעת הנדר אלא שנעלם ממנו ואלו היה יודע לא היה נודר וכיצד הוא נולד שאינו מצוי קונם שאני נהנה לפלוני כלומר קונם הנאתו עלי ונעשה סופר העיר וצריך לו לכתוב שטרותיו או שהיה משיא את בנו וצריך ליכנס לביתו לשמוע שבע ברכות ואמר אלו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר וכן קונם לבית זה שאני נכנס ונעשה בית הכנסת ואמר אלו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר ר' אליעזר מתיר וחכמים אוסרין שכל אלו נולד שאינו מצוי הם ואף לדבר מצוה אין פותחין בו והלכה כחכמים ולמדת לפי דרכך שאין פותחין בנולד שאינו מצוי אף לדבר מצוה שהרי בית הכנסת מצוה היא וכן כתבוה גדולי המפרשים בתשובת שאלה:",
+ "וראיתי מי שסובר על גדולי המחברים שפרשו במשנתנו שלדעת ר' אליעזר מותר בלא שאלה אחר שנולד דבר שאלו היה שם בשעת הנדר לא היה נודר ולדעת רבנן צריך שאלה הא בשאלה מתירין אותו על סמך אותו נולד שהרי הם כתבו בפרק שמיני שאם אסר עצמו בהנאת פלוני ונעשה סופר אסור עד שיתירו נדרו הא מכל מקום רשאי הוא להתיר נדרו בכך אע\"פ שלא נתחרט אלא מצד הנולד ומתמיהים עליהם הרבה ובפרט ממה שאמרו בפרק ארבעה נדרים אדעתא דמחיין קצרא וכו' והקשה והא נולד הוא ולדבריהם הרי מכל מקום נשאל הוא ואיני רואה קושיא בדבריהם שאין כונתם לומר אלא עד שיתיר נדרו מצד אחר ואף הם כתבוה כן בהלכות שבועות בפרק ששי אלא שבפירוש המשניות בחמישי של נזיר ראיתי להם דברים שלא נתישבה דעתי בהם:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "העניות נולד מצוי הוא ופותחין בו וכמו שאמרו למטה אלו ידעת שיעני ועליך לפרנסו וכו' אבל המיתה אינה מצויה ואין פותחין בה וזהו שאמרו בסוגיא זו מאי טעמא דר' אליעזר כלומר דאמר פותחין בנולד דכתיב לך שוב מצרימה כי מתו כל האנשים וכו' ופי' הענין שמשה נדר ליתרו שישב עמו דכתיב ויואל משה לשבת את האיש ואין אלה אלא שבועה וסבת שבועתו מפני שהיה ירא לשוב למצרים וכשהגיע זמן הגאולה פתח לו הקב\"ה במיתת שונאיו והמיתה נולד היא והקשו מזו לרבנן ואמרו ומי מתו והרי ידוע בקבלה שעל דתן ואבירם אמר כן שנאמר וירא שני אנשים עברים נצים וכן נאמר שם במתכונת הלבנים ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים ודעת התלמוד במלת נצבים שהם היו הפוגעים כלומר שאותם שהיו נצבים ר\"ל בעזות ובקומה זקופה פגעו במשה ואהרן וכל שנאמר נצים ונצבים בתורה על אנשים ידועים אינם אלא על דתן ואבירם שנאמר עליהם ודתן ואבירם יצאו נצבים וכן אשר הצו על ה' וכל מקום לאו דוקא שהרי אינו כתוב במקום אחר בתורה אלא שמכל מקום למדנו על אותם האנשים שדתן ואבירם היו והם הם שהיו במחלקתו של קרח אלא ודאי לא מתו אלא שירדו מנכסיהם והעוני מצוי הוא וזה שהקשו בתלמוד המערב ולאו נולד הוא אמר ר' זירא העניות מצויה וכן שאלו שם והתהות לאו כנולד הוא אמר אילא אף התהות מצויה ומכל מקום יש גורסין כאן לרבנן מאי מתו שכבר מתו ר\"ל בשעת הנדר ונדר טעות היה וזה שהביאו בה זו של ארבעה חשובין כמת עני ��מצורע וסומא ומי שאין לו בנים והביאוה בעני מדכתיב כי מתו וכו' קושיא היא דקא מקשין לתרויהו כלומר ומי מתו בין לרבנן בין לר' אליעזר והא אמר ר' יוחנן וכו' אלא שירדו מנכסיהם כלומר לר' אליעזר אחר הנדר ולרבנן בשעת הנדר והם סוברים שהעוני נולד שאינו מצוי הוא ומה שאמרו שמא יעני שכבר העני קאמר ואין הדברים כלום:"
+ ],
+ [
+ "המודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו שהרי כשפתח לו הב\"ה למשה להתיר נדרו נאמר עליו ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרימה כי מתו האנשים המבקשים את נפשך ולא הוזקק לומר שבמדין היה אלא ללמד שכך אמר לו במדין נדרת במדין התר את נדרך כלומר שידע יתרו בדבר וכן אמרו בצדקיה שמצאו לנבוכדנצר אוכל ארנבת חיה והשביעו שלא יגלהו ונשבע לו ונשאל על שבועתו וגלהו והגיעו הדברים אצל נבוכדנצר שהמדינות לועזות עליו ושלח והביא הסנהדרין לפניו וגלה להם מה שעשה צדקיהו והיאך עבר על שבועתו והם היו מנצלים אותו שכבר נשאל ושאל להם אם כך הוא מחקכם לישאל על שבועה ואמרו לו כן ושאל להם אם הדבר כן אפילו שלא בפני המשביע ואמרו לו שלא בפניו לא ואמר להם ואם כן היאך התרתם אותו ולא מחיתם בידו מיד ישבו לארץ ידמו וכו' ולמדנו מכל מקום שאין מתירין לו אלא בפני מי שנשבע לו:",
+ "ובתלמוד המערב פירשו הטעם מפני שני דברים אחת מפני החשד שאף זה שידע בשבועתו שנשבע לו ורואה שעבר עליה חושד שבלא היתר הוא עובר עליה ואחרת מפני הבושה ר\"ל שאנו רוצים שיתבייש בפניו שמא לפעמים אין בשאלתו עיקר ולא צורך מצוה ויש בה העברה אצל מי שהשביעו ומתוך הבושה יעמוד בשבועתו:",
+ "ונראין הדברים לפי שטת הענין שלא נאמר אלא במי שהשביעו האחר או שנשבע הוא לו בהסכמתו כגון שנשבע לו שיפרעהו לזמן פלוני או נדר באי זה דבר אם לא יעשה עמו דבר פלוני לזמן פלוני וכיוצא באלו וזה שנשבע לו עומד בטוח על אותו ענין שנשבע לו כענין משה אצל יתרו וצדקיה אצל נבוכדנצר אבל מי שנשבע באי זה דבר בפני חבירו אף בהדרת חבירו בהנאתו או הדרת עצמו בשל חבירו שלא בהסכמתו ושלא מצד שום תנאי שבינו לבינו שיהא נשבע או נודר לו עליו מה לו לחברו עליו או לזה על חברו אם יתיר שלא בפניו ואע\"פ שבסוגיא זו אמרו המודר הנאה מחבירו בפניו סתם פרושו שחברו הדירו ואמר לו הוי נודר הנאה מכך וכך אם לא תעשה עמי דבר פלוני אבל אם זה מדיר עצמו מנכסי חברו ממילא בלא הסכמת חברו ולא שום תנאי שבינו לבינו שיהא נשבע או נודר עליו מתירין לו כך נראה לי וגדולה מזו כתבו אחרוני הרבנים שלא נאמר כן אלא כשהנשבע או הנודר קבל טובה והנאה מזה שנשבע לו כמשה מיתרו וצדקיהו מנבוכדנצר ולא יראה כן חדא דהא הכא מודר הנאה מחברו קאמר ומסתמא לא קבל הנאה ממנו ועוד שאם בכל שלא קבל הנאה ממנו אתה אומר שמתירין אותו אף שלא בפניו אם כן טעם חשד ובושה הלכו להם אבל לדעתנו כל שנשבע מאליו ואין לחברו עליו מצד שבועתו דין ודברים אין כאן חשד שאף זה אינו נותן לבו עליו וכל שכן שאין לנו אצל טעם הבושה כלום שאין בשאלת שבועתו העברה לשום אדם שיתבייש עליה:",
+ "אף זו שכתבנו שאין מתירין לו אלא בפניו פרשו רוב מפרשים שכל שבפניו מיהא מתירין אותו בעל כרחו שהרי מאחר שהוא בפניו אין כאן חשד ולא בושה וכן יש מפרשין שכל שמודיעין אותו תחלה הרי הוא כאלו היה לפניו ומתירין אותו אחר הודעה אפילו בעל כרחו ושלא בפניו וזה מיהא לטעם חשד אפשר להעמידה אבל לטעם הבושה נראין הדברים שדוקא לפניו כדי שיתבייש אלא שאפשר לומר שהבושה שבשעת ההודעה פוטרתו:",
+ "וכן יש מפרשים שבכלם דוקא לכתחלה הוא שאין מתירין הא אם עברו והתירו מותר שהרי בזו של צדקיהו עברו והתירו והותר ומכל מקום גדולי המפרשים דחו ראייתם שהרי מכל מקום הכתוב קראו מורד על כך דכתיב וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים וכו' ושמא תאמר ואף הסנהדרין היאך התירוהו תירצו בתוספות שמרוב מה שראו צדקיהו מצטער בכך וממעט מתוך הכעס במלאכת שמים מצד שהיה סבור להבאישו בעיני האומות עד שיעבירוהו ונתמעט מלכותו דנו את הענין כדבר מצוה ולמדת מדבריהם שלדברי מצוה מתירין אף שלא בפניו וכן למדת לפי דרכך ממעשה של צדקיהו שאפילו היה המשביע גוי אין מתירין לו אלא בפניו וגדולי המחברים כתבו שאפילו היה המשביע קטן דינו כן:",
+ "המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר רבי מאיר אומר יש דברים שהן כנולד ואינן כנולד וחכמים מודין לו כיצד אמר קונם שאיני נושא את פלנית שאביה רע אמרו לו מת או שעשה תשובה קונם לבית הזה שאיני נכנס שהכלב רע בתוכו או שהנחש בתוכו אמרו לו מת הכלב או שנהרג הנחש הרי הן כנולד ואינן כנולד וחכמים מודין לו אמר הר\"ם פי' בעבור שבאר בעת השבועה סבת שבועתו היה כמי שנשבע על תנאי ובטל התנאי אשר לו תחייבהו שבועה כאלו אמר שהוא ישא פלנית אם תסור רעת אביה וכן אמרו בתלמוד נעשה כתולה נדרו בדבר ולא יצטרך הפרה וזה הודו אליו חכמים והקיש על זה גם כן מאמר ר' מאיר:",
+ "אמר המאירי רבי מאיר אומר יש דברים שהן כנולד ואינן כנולד ר\"ל שפותחין בהן אע\"פ שדומין לנולד וחכמים מודים לו כיצד אמר קונם שאני נושא לפלונית שאביה רע ואמרו לו מת או עשה תשובה ופירש רבי יוחנן בגמרא בשמת קודם הנדר והודיעוהו שכבר מת שהוא נדר טעות והקשו לו ממה שאמרו למטה קונם שאני נושא לפלונית כעורה ונמצאת נאה שהוא נדר טעות ואם כן אשמעינן תרי זמני דנדר טעות לאו נדר הוא למה ליה ואיתותב ליה רבי יוחנן וקם ליה טעמיה דרב הונא דאמר מפני שנעשה כתולה נדרו בדבר ופירוש הדברים שלא סוף דבר בשמת קודם הנדר והודיעוהו שכבר מת שהוא מותר שהרי זה נדר טעות הוא ואין מקום בו לפתח אלא אף בשמת אחר הנדר פותחין לו בכך כלומר אלו ידעת שימות בקרוב מי נדרת ואע\"פ שהמיתה נולד שאינו מצוי הוא כמו שאמרנו למעלה מכל מקום הואיל והזכיר סבת נדרו שהיא מאימת האב הרי הוא כאומר קונם שאני נושא פלונית אלא אם כן אני בטוח מהיזק האב ואע\"פ שאלו אמר כן בהדיא לא היה צריך היתר וכמו שאמרו בתלמוד המערב קנם שאני נהנה לפלני כל זמן שהוא לובש שחורים כל שהוא לובש לבנים מותר ואין צריך היתר חכם מכל מקום כל שלא אמר כן בהדיא צריך היתר חכם אלא שהועילה הזכרתו לפתוח לו בה אע\"פ שהוא נולד ויש מפרשים במשנתינו שאינו צריך היתר ואין הדברים כלום:",
+ "ושמא תאמר והרי למטה אמרו קונם שאני נושא פלנית כעורה והרי היא נאה מותר ולא מפני כעורה שנעשית נאה כלומר שהיתה כעורה בשעת הנדר ונעשית נאה אחר כן שאלו כן נולד הוא אלא מפני שהוא נדר טעות ר\"ל שאף בשעת הנדר היתה נאה אלא שלא היה יפיה ניכר לו לאיזו סבה והוא היה סבור עליה שהיא כעורה אלמא שאלמלא כן לא היו פותחין בנולד של יפיה אע\"פ שהזכיר הסבה תירצו בה גדולי הדור שהמיתה והתשובה מצויים קצת וכמו שאמרו במקום אחר מיתה שכיחא ומצד שאפשר להעלותם על הלב בשעת הנדר דנין אותו כתול�� את נדרו בהם אחר שהזכיר סבת נדרו התלויה בהם אבל כעורה ליעשות נאה ושחורה לחזור לבנה אין המחשבה מסכמת בכך ובישוב הדעת נדר ולא בכונה שיתלה את נדרו בהן ומעתה כל שאמר קונם שאני נושא פלנית שאביה רע ואמרו לו מת או עשה תשובה וכן קונם לבית זה שאני נכנס שכלב רע או נחש בתוכו ואמר לו מת הכלב נהרג הנחש הרי הן נולד ואינן נולד ופותחין בו וכן הלכה אבל שהיא כעורה ונעשית נאה הואיל ובשעת הנדר כעורה היתה אין פותחין במה שנעשית יפה אחר כן הואיל ונולד שאין מצוי הוא אלא שאם היתה נאה אף בשעת הנדר והוא סבור עליה שהיא כעורה מותר בלא שאלה ומצד נדר טעות ואע\"פ שלדעת ר' ישמעאל אף כשהיתה כעורה בשעת הנדר ר\"ל שנתיפתה על ידי רפואות או על ידי איזו תחבולה על הדרך שנזכר למטה ששן תותבת היתה לה ועשאה של זהב פותחין בה אין הלכה כמותו שאלו היה טעמו מפני שהוא נולד מצוי שהעוני מנוולתן ומתיפות בנקל הואיל ובלא תחבולה הוא ודאי כך הוא אלא שאף על ידי נולד התירה כמו שיתבאר למטה:",
+ "ויש מפרשין שזו של כעורה ונאה וזו שאביה רע דין אחד הוא ואלו אמר כאן קונם שאני נושא בת פלני הרע ומת אין פותחין בו ואין זה תולה נדרו בדבר אלא שאומר כן דרך סימן שלא לטעות השומעים בינה לאחרת ששמה כשמה ושם אביה כשם אביה אבל כשאמר שאביה רע ענינה קונם שאני נושאה מפני שאביה רע והרי זה תולה נדרו באותו דבר וכן אלו קנם שאני נושא פלנית שהיא כעורה ענינו מפני שהיא כעורה וכל שנתיפתה אף על ידי תחבולות שהן נולד פותחין לו שהרי הוא כתולה נדרו אבל כשאומר שאני נושא פלנית הכעורה אין זה תולה נדרו אלא כאומר דרך סימן פלנית הכעורה שלא לטעות השומעים באחרת ששמה כשמה ואף גדולי המפרשים נוטים לסברא זו והם מפרשים שרבי ישמעאל שהתיר בכעורה ונעשית נאה הוא מפני שלדעתו אף זה תולה נדרו בדבר הוא ופותחין לו ואין הלכה כמותו:"
+ ],
+ [
+ "משנה ועוד אמר רבי מאיר פותחין לו מן הכתוב שבתורה ואומרין לו אלו היית יודע שאת עובר על לא תקום ועל לא תטור ועל לא תשנא את אחיך בלבבך ואהבת לרעך כמוך וחי אחיך עמך או שמא יעני ואין את יכול לפרנסו אמר אלו הייתי יודע שהוא כן לא הייתי נודר הרי זה מותר אמר הר\"ם פי' הרי זה מותר אחר שאלה לחכם והיא ההלכה שלא אפשר מבלתי שאלת חכם והתרה ויהיה בפני זה האיש אשר נשבע שלא יהנה לו לאומרם המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו והביאו ראיה על זה מאמרו שוב מצרים אמר לו במדין נדרת לך והתיר נדריך דכתיב ויואל משה:",
+ "אמר המאירי ועוד אמר רבי מאיר שפותחין לאדם במה שכתוב בתורה כלומר שאם הדיר את חבירו שלא יהנה מנכסיו מתורת נקמה או מדרך שנאה אומרין לו אלו היית יודע שהיית עובר על מה שכתוב בתורה לא תקום ולא תטור ולא תשנא את אחיך בלבבך מי נדרת וכן אם המודר עני אע\"פ שאחר הנדר העני אומרין לו אלו היית יודע שיעני ואי אתה יכול לפרנסו ותעבור על וחי אחיך עמך מי נדרת שהרי העוני מצוי הוא ופותחין בו כמו שביארנו וכל שאומר שאלו ידע לא היה נודר מתירין לו את נדרו:",
+ "ואף על פי שאין פותחין בכבוד המקום לא נאמר כן אלא דרך כלל על שהוא מכעיסו במה שהוא קל בנדרים אבל כשנודר בדבר שמצד עצמו של דבר הוא מכעיסו כגון קונם סכה שאני עושה וכו' והדומים לה שהרי הנדרים חלים על דבר מצוה ודאי פותחין לו בהם כמו שביארנו במשנה הראשונה והוא שאמרו בתלמוד המערב בדברים שבינו לבין אביו ואמו פותחין לו בכבוד אביו ואמו בדברים שבינו לבין המקום פותחין לו בכבוד המקום כיצד קונם סכה שאני עושה וכו':",
+ "ובזו של עוני מיהא שאלו בגמרא מה פתח בדבר זה עד שיתחרט בשבילו ולימא להו אטו כל דמעני עלאי נפיל מאי דמטי לי לפרנוסי בהדי כולי עלמא עבידנא ליה כלומר וכי כל אדם שיעני מוטל הוא עלי עד שאתחרט בכך יתפרנס מן הצבור דרך כלל וחלקי עמהם בקופה ותמחוי ותירצו כל הנופל אינו נופל ליד גבאי תחלה כלומר שאין הגבאי יודע בצערו וכן שממתין נדבת הקרובים עליו והרי בין כך ענינו מוטל על היחידים ולמדנו מכאן שהמודר הנאה מאחד לא נאסר בקופה ותמחוי ובשאר עניני הצבור אע\"פ שיש למדיר חלק בהם:",
+ "משנה פותחין לאדם בכתובת אשתו מעשה באחד שנדר מאשתו הנייה והיתה כתובתה ארבע מאות זוז ובאת לפני ר' עקיבא וחייבו ליתן לה כתובתה אמר לו רבי שמנה מאות דינר הניח אבא ונטל אחי ארבע מאות ואני ארבע מאות לא דייה שתטול היא מאתים ואני מאתים אמר לו ר' עקיבא אפילו את מוכר שער ראשך אתה נותן לה כתובתה ואמר אלו היית יודע שהוא כן לא היית נודר והתירו רבי עקיבא אמר הר\"ם פי' העיקר אצלנו מטלטלי לא משתעבד לכתובה אלא בתקנת רבנן בתראי ולזה מבואר בתלמוד שאלו הד' מאות זוז שכבר היו אצלו הקרקע שוה זה השיעור ואמר לו אפילו לא ישאר לך כלום אחר נתינת הכתובה עד שתצטרך למכור שער ראשך דרך משל כדי שתאכיל אותה תתן לה אבל לא ר\"ל שתתן הכתובה מדמי המטלטלין:",
+ "אמר המאירי פותחין לאדם בכתובת אשתו כלומר ואין דנין פירעון הכתובה בנולד ומעשה באחד שהדיר את אשתו הנאה והיתה כתובתה ארבע מאות זוז ובאת לפני רבי עקיבא וחייבו ליתן לה כתבתה כדין האמור במדיר את אשתו על הדרך שביארנו במסכת כתובות ואמר לו שמנה מאות דינרין הניח אבא נטל אחי ארבע מאות זוז לא דיה שאחלוק עמה ותטול היא מאתים ואני מאתים ואמר לו ר' עקיבא אפי' אתה מוכר שער ראשך אתה נותן לה כתובתה ופירשוה בגמרא שקרקע היה בידו שוה ארבע מאות וזה שאמר ואני ארבע מאות פירשו בקרקע שוה ארבע מאות שאלמלא כן מטלטלי לכתובה לא משתעבדי ולמדת שמה שאמרו מטלטלי לכתובה לא משתעבדי פירושו אף בחיי הבעל ולא נאמר מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה אלא בבעל חוב שגמלו חסד אבל לכתובה לא שמתוך שאין כתובה ניתנת לגבות אלא לאחר כמה ימים לפי מחשבתם ואין לה זמן קבוע אין דעתה של אשה סומכת על המטלטלין כלל אלא על הקרקע וכן יראה בשלישי של קדושין בשמועת החבילה וכבר הארכנו בענין בכתובות פרק נכסים פ\"ב א' ומה שאמר לו אפילו אתה מוכר שער ראשך לא לפירעון הכתובה שמטלטלין נינהו שסתמו עומד הוא ליגזז אלא שפירשוהו בגמרא כך אפילו אתה צריך למכור שער ראשך לצורך מזונותיך צריך אתה לפרוע הכתובה מן הקרקע:",
+ "ואע\"פ שאמרו מסדרין לבעל חוב להניח לו מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש אפי' מן הקרקע אם אין שם מטלטלין ושאר דברים שבסדור זה על הדרך שביארנום בתשיעי של מציעא ואף בזו היה לנו להניח לו אף מן הקרקע מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש והיאך אמר לו אפי' אתה מוכר שער ראשך כלומר שלא ישאר בידך אפילו מחית רגע פירושו שמכל מקום אין מקרעין את הכתובה וכשיתעשר יפרע לה ופירוש הדברים אם אתה רוצה שתחזור הכתובה לידך ותפטר אפילו אתה מוכר שער ראשך אתה חייב ליתן לה כתבה ולא תפטר במה שבידך הא אם אי אתה רוצה שתחזור הכתבה לידך אתה פורע מה שישאר בידך אחר הסדור ולכשיזדמן לך אתה פורע את השאר ואף ע\"פ שסדור בעל חוב מסדור ערכין למדנוהו מגזרה שוה של מיכה מיכה ואלו בערכין כל שהוא עני והעריך וסדרו לו ונתן מה שבידו כל שהגיע לסלע נפטר ואפילו העשיר אינו צריך ליתן עוד כלום כמו שיתבאר במקומו לא למדנו בעל חוב מערכין אלא לומר שמסדרין לזה כזה אבל לענין השגת יד לא למדנו ובבעל חוב כל שתשיג ידו אחר כן חייב לפרוע:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השלישית והכונה בה בהשלמת החלק הראשון ובביאור החלק השני והוא שאמר פותחין בימים טובים ובשבתות בראשונה היו אומרין אותן הימים מותרין ושאר כל הימים אסורין עד שבא רבי עקיבא ולמד שכל נדר שהותר מכללו הותר כלו כיצד אמר קונם שאיני נהנה לכלכם הותר אחד מהם הותרו כלם שאיני נהנה לזה ולזה הותר הראשון הותרו כלם הותר האחרון האחרון מותר וכלם אסורין שאיני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד אמר הר\"ם פי' במי שנשבע שלא ישתה יין ולא יאכל בשר כך וכך ימים נאמר לו אלו ידעת בעת השבועה ששבת או יום טוב אשר בכלל אלו הימים יחייבך בו אכילת בשר ושתיית יין לאמרה וקראת לשבת עונג היה נשבע ויאמר לא ויתירו לו ואמרו לזה קרבן ולזה קרבן אמנם זה מאמר רבי שמעון אשר לא יראה ההפרש עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד כמו שהתבאר בשבועות אצל דעתו ואין הלכה כאשר אמר אבל הוא כאשר אמר שאינו נהנה לזה ולזה צריך פתח לכל אחד ואחד ואע\"פ שאמר וא\"ו הנוסף והלכה כרבי עקיבא:",
+ "אמר המאירי פותחין בימים טובים ובשבתות ר\"ל שאם נדר שלא לאכול בשר שלשים יום ולא הרגיש שיום טוב בתוך השלשים ואומרין לו אלו הרגשת בשעת הנדר שיום עצרת או יום פלני שהוא יום טוב ואדם חייב לענגו חל בתוך שלשים אלו שנדרת מהם היית נודר וכן אם נדר שלא לאכול בשר כל שלשה ימים ולא הרגיש שהשבת סמוך לו בתוך השלשה ואומרין לו אלו היית זכור שהשבת בכלל הנדר ואתה חייב לשמחו היית נודר וכל שאומר לאו מתירין אותו וכן אם הרגיש או זכר שהשבת או היום טוב בכלל נדרו אלא שאינו יודע חיוב ענג שבת ושמחת יום טוב ושואלין לו אלו היית יודע שאדם חייב לענג את השבת ולשמח את היום טוב היית נודר והוא אומר לאו מתירין אותו:",
+ "בראשונה היו אומרים שפתחים אלו אינן מועילים אלא להיתר שבת ויום טוב אבל שאר הימים אסורין עד שבא רבי עקיבא ולימד שכל נדר שהותר מקצתו הותר כלו אע\"פ שאין באותו פתח מקום אצל כלו וכן בשבועה:",
+ "קונם שאני נהנה לכלכם והותר האחד על ידי פתח הותרו כלם קונם שאני נהנה לזה ולזה הותר הראשון הותרו כלם ופרשנוה בפרק ארבעה נדרים בשתלאן זה בזה כגון שנדר על הראשון ואחר כך אמר ופלני כפלני כל שהותר הראשון הותרו כלם וכל שהותר האחרון הרי האחרון מותר וכולן אסורין ופירשו בתוספות שאם נדר על האמצעי הימנו ולמעלה אסור הימנו ולמטה מותר הא אם אמר לזה ולזה פרטא הוי ולא הותרו כלם בהיתר מקצתם וכל שכן בקונם לזה וקונם לזה או לזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד הא לזה ולזה כל שהותר אחד הותרו כלם לדעת רבי שמעון נאמרה שהיה אומר בענין שבועות שאם היו חמשה תובעין אותו והוא אומר שבועה שאין בידי לך ולך וכו' כללא הוי ואינו חייב אלא אחת עד שיזכיר שבועה לכל אחד ואחד אבל לדעת רבי יהודה לך ולך פרטא הוי ואף כאן לזה ולזה לא הותר כלו בהיתר מקצתו וכן הלכה וכבר הארכנו בה בפ' ארבעה נדרים:",
+ "משנה קונם יין שאיני טועם שהיין רע למעיים אמרו לו והלא המיושן יפה למעיים הותר במיושן ולא במיושן לבד הותר אלא בכל היין קונם בצל שאיני טועם שהבצל רע ללב אמרו לו והלא הכופרי יפה ללב הותר בכופרי ולא בכופרי לבד הותר אלא בכל הבצלים מעשה היה והתירו רבי מאיר בכל הבצלים אמר הר\"ם פי' אמרו ורע ללב על דרך משל וכבר התבאר בתלמוד והביא לנו משל מזמן הנדר והדברים אשר נשבעו עליהם מן האישים אשר נשבעו עליהם וכאשר אמר לנודר לו ידעת שהמיושן יפה לא התנית בישן ואמרת והישן מותר והחדש אסור או אמר לו אלו ידעתי זה הייתי אומר כל יין עלי אסור זולת הישן הנה יהיה הישן לבדו מותר אליה והוא ההקש בכל ההלכות:",
+ "אמר המאירי קונם יין שאני טועם שהיין רע למעיים אמרו לו והלא המיושן יפה למעיים הותר במיושן שהרי לגבי דידיה נדר טעות הוא והואיל והותר בו הותר בכל היינות ולאו דוקא יפה אלא הוא הדין אם אמרו לו והלא המיושן אינו רע למעיים ולא עוד אלא שהוא יפה להם ולפי מה שביארנו בפרק ארבעה נדרים דוקא בשתק להם או שאמר לו כן לא הייתי נודר או אפילו אמר אלו ידעתי כן הייתי אומר הישן יהא מותר לי והאחרים יהו אסורים ובכל אלו אין צריך שאלה לחכם לדעת רוב מפרשים הא אם אמר אלו ידעתי כן הייתי אומר כלם יהו אסורים עלי חוץ מן המיושן הותר הישן ונאסר בכל האחרים וכן הדין בכלם:",
+ "קונם בצל שאני טועם שהבצל רע ללב ואמרו לו והלא כופרי ר\"ל בצל דק יפה ללב הותר בכופרי ולא בכופרי בלבד אלא בכולם שכל שהותר מקצתו הותר כלו על הדרך שביארנו:",
+ "משנה פותחין לאדם בכבוד עצמו ובכבוד בניו ואומרין לו אלו היית יודע שלמחר אומרין עליך כך הוא וסתו של פלוני מגרש את נשיו ויאמרו על בנותיך בנות גרושה הן ומה ראתה אמן של אלו להתגרש אמר אלו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי נודר הרי זה מותר פי' לר\"ם ויצטרך בזה כלו התרה אחר שאלה לחכם:",
+ "אמר המאירי פותחין לו בכבוד עצמו וכבוד אשתו וכבוד בניו ר\"ל שאם הדיר את אשתו הנאה שהוא חייב לגרשה אומרים לו אלו היית יודע שלמחר יהו אומרין עליך כך הוא וסתו של פלוני מגרש את נשיו ויאמרו על בנותיך בנות גרושה וכן אומרין מה ראתה אמן של אלו להתגרש עד שמוציאין עליה אי זו דבה לומר שעליה נתגרשה והוא אומר אלו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי נודר הרי זה מותר ר\"ל על ידי שאלה ואין אומרין שאין זה פתח מפני שמא מתוך בשתו וכלמתו הוא אומר כן ר\"ל לאו אדעתא דהכי נדרי אלא מאמינין בו ומתירין לו על ידי פתח זה:",
+ "משנה קונם שאיני נושא לפלונית כעורה והרי היא נאה שחורה והרי היא לבנה קצרה והרי היא ארוכה לא מפני שהיא כעורה ונעשית נאה שחורה ונעשית לבנה קצרה ונעשית ארוכה אלא שהנדר טעות מעשה באחד שנדר מבת אחותו הנייה והכניסוה לבית ר' ישמעאל ויפוה אמר לו ר' ישמעאל בני מזו נדרת אמר לו לאו והתירו ר' ישמעאל באותה השעה בכה ר' ישמעאל ואמר בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנולתן וכשמת ר' ישמעאל היו בנות ישראל נושאות קינה ואומרות בנות ישראל על ר' ישמעאל בכינה וכן הוא אומר בשאול בנות ישראל אל שאול בכינה אמר הר\"ם פי' שהנדר טעות ולא יצטרך שאלה לחכם ולא התרה ור' ישמעאל יחלוק על זה הענין ואמר אע\"פ שהיתה כעורה ונעשית נאה אשר הוא נולד לא יצטרך התרה והביא זה המעשה על דעת ר' ישמעאל וכן בארו בתלמוד ואמרו התירו ר' ישמעאל אין רוצה בו התיר נדרו אלא שהוא הח��ימו ופתח אותו שהוא לא יחייבהו שבועה ויהיה זה נולד אשר פתחו לו בו והתיר לו כר' אלעזר אשר תקדם לו דעתו שהנולד אצלנו פותחין בו ואין הלכה כר' ישמעאל:",
+ "אמר המאירי קונם שאני נושא לפלונית כעורה והרי היא נאה ר\"ל שהיתה נאה בשעת הנדר ונמצא נדרו טעות וכן שחורה והרי היא לבנה קצרה והרי היא ארוכה מותר לא מפני שהיתה כעורה בשעת הנדר ונעשית נאה אחר כן שהרי זה נולד שאינו מצוי הוא ואין פותחין בו אלא שהיתה נאה בשעת הנדר ונמצא הנדר טעות ומעשה באחד שנדר מבת אחותו הנאה ר\"ל שהיתה אשתו והדירה מצד שהיתה כעורה והכניסוה לבית ר' ישמעאל ויפוה ואמר לו ר' ישמעאל בני כלום לזו נדרת ואמר לא והתירו ר' ישמעאל ושאלו בגמרא מעשה לסתור שהרי זו כעורה ונעשית נאה הוא ותירצו חסורי מחסרא והכי קתני ר\"י אומר אף בכעורה ונעשית נאה על הדרך שבארנו למעלה ומעשה בר' ישמעאל וכו' והיה ר' ישמעאל סובר שפותחין בנולד וכמו שפרשו בגמרא ששן תותבת היתה ר\"ל שנשרה אחת משיניה והושיבה במקומה שן אחרת ופוגמת את יפיה ותותבת מלשון הושבה ומתוך כך כיון ר' ישמעאל ליפותה ועשאה של זהב ואין הלכה כמותו ומכל מקום סיים דבריו דרך ספור שבאותה שעה בכה ר' ישמעאל ר\"ל מדרך הרחמנות ואמר בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנולתן וכשמת ר' ישמעאל היו בנות ישראל נושאות קינה ואומרות בנות ישראל על ר' ישמעאל בכינה וכו' ואף כשמת פתח עליה ההוא ספדנא בנות ישראל על ר' ישמעאל בכינה המלבישכן שני עם עדנים וגו':",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שביארנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו בילדותנו בחבור התשובה שהענוה ושפלות הרוח שתי מדות הן ושהענוה אינה מפקעת שררה מן הראוי לה אבל שפלות הרוח הוא שמשפיל עצמו ביתר מן הראוי לו וכל אחת מהן מדה מעולה ומעתה כל שראוי לשררה על הדרכים שביארנו שם אם רצה למחול על כבודו לפעמים ולהשפיל עצמו ביתר מן הראוי רשאי ואם רצה להעמיד שררתו ולא להשפיל עצמו רשאי:",
+ "בסוגיא זו הזכירו באחד שהדיר את אשתו הנאה עד שתטעים את התבשיל לר' יהודה ולר' שמעון ר' יהודה טעם מפני שנשא קל וחומר בעצמו אם לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים אנו על אחת כמה וכמה ור' שמעון לא טעם אמר ימותו בני אלמנה כלומר ימות בעלה ותהא אלמנה וימותו בניה בני אלמנה ולא יזוז שמעון מכבודו ולא עוד אלא שצירף טעם לדבריו שלא יגרום לו לקפוץ בנדרים:",
+ "וכן הזכירו באחד שהדיר את אשתו עד שתרוק ברבן שמעון בן גמליאל ושמע רבן שמעון בן גמליאל ואמר לה שתבוא ותרוק ובאה ברשותו ורקקה בלבושו והתירוה ואמרו והיאך הותרה על ידי רקיקה זו והרי לא נתכון אלא לבזותו לרבן שמעון בן גמליאל ואין כאן בזוי ותירץ מירק המניא דרבן שמעון בן גמליאל זילותא רבא היא והותר נדרה:",
+ "ובתלמוד המערב הזכיר באשה אחת שהלכה בבית מדרשו של ר' מאיר לשמוע דרשה שלו ונתאחרה הרבה וכשבאה כעס עליה בעלה והדירה עד שתלך אצל הדורש ותרוק בפניו עמדה באותו איסור שבת ראשונה שניה ושלישית עד שיעצו לה שכנותיה לילך עמהו לפניו ליתן לה עצה על הדבר והלכו כלן וכשראה אותן הרגיש בדבר והיה מנהגם שכשהיו כואבים בעיניהם היו קצת נשים לוחשות להם ורוקקות בעין מהן שלש פעמים ומהן שבע פעמים והראה הנכבד עצמו כואב בעין כאב גדול ושאלן אם יש ביניהן יודעת ללחוש בעין ואמרו לה שכנותיה הגיעה שעה הצריכה לך הלכה לפניו ולחשה לו ורקקה בפניו שבע פעמים ונמצאת מותרת על ידי רקיקתה בענותנותו של ר' מאיר ולשון תלמוד המערב בזה ר' מאיר הוה יתיב ודרוש בלילי שבתא הות תמן חדא איתתא שמעת ליה דדריש אמתינה ליה עד דחסיל מן דחסיל אזלת לביתא אשכחת בוצינא דטפאי אמר לה בעלה אין הוית אמרה ליה יתיבנא ושמענא לדרושא אמר לה לא כן וכן עיילת להכא עד דאזלת ורקת באנפי דרושא יתיבת שבתא קמייתא תנינא תליתאה אמרין לה מגירתא כדון אתון צהיבין אתינן עמך לבי מדרשא כלומר בשעה שירצו לצאת ולבא לבית המדרש והם שמחים למשנתם נלך עמך לשם לפניו לספר לו את הענין כדי לקבל הימנו עצה הוגנת לך כיון דחמא ר' מאיר יתהון צפה ברוח הקדש אמר להון אית מנכון איתתא חכימא מלחש בעינא אמרין לה מגירתא כדו את אזלה לחשא ורקקה בעיינוי ותשתריין לבעליך אזלא ויתיבת קמיה אמרה ליה אנא חכימא למלחש בעיינא אמר לה רוקי בעייני שבע זמנין ואנא מינשם ר\"ל ובכך אני מתרפא כלומר ואיני רוצה בלחישא אחרת ונראה לי שאמר כן מפני שיש בלחישא צד איסור רקת בעיינוי שבע זמנין אמר לה זילי אמרי לבעליך חדא זמנא אמרת לי שבע זמנין עבדית אמרו לו תלמידיו רבי כך מכבדין את התורה אמר להון לא דיו למאיר להיות שוה לקונו דתני ר' ישמעאל גדול השלום ששמו הגדול שנכתב בקדושה אמר הב\"ה ימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו:",
+ "וכן הוזכר בסוגיא זו באחד מבני בבל שעלה לארץ ישראל ונשא אשה לשם ואמר לה בשילי לי תרין טלפחין ונתכון לומר מעט עדשים ובשלה תרין טלפחין ר\"ל תרין ממש וכעס עליה למחר אמר לה בשילי לי גריוא ר\"ל מדה שלמה מן העדשים ורצה לנסותה אם תטעה בזו גם כן ובשלה לו גריוא כדבריו אמר לה זילי אייתי לי תרין בוציני והוא מתכוין לדלועים והביאה לו תרין שרגי שהבינה הדבר מנורות שלשונם בלשון ארמי בוציני אמר לה זילי תברינהו אריש בבא ונתכון לומר על ראש הפתח והיה בבא בן בוטא עומד לשם ודן את הדין והלכה לקראתו ושברתם על ראשו אמר לה מה הדין דעבדת אמרה ליה כך צוני בעלי אמר לה בתי את עשית רצון בעליך המקום ירחם עליך ויוציא ממך בנים כבבא:",
+ "היופי כולל כל מיני יופי שבגוף ולא עוד אלא יופי השם הוא נכלל בו אפילו לא היה השם יפה מצד עצמו כל שהוא נאמר עליו כהוגן ודבר דבור על אופניו בכלל יופי הוא מעשה באשה אחת שהיתה כעורה ביותר ביופי ובמדות והדירה בעלה עד שתראה מום יפיות שבה לר' ישמעאל ב\"ר יוסי שמע ר' ישמעאל את הדברים וחקר עליה בתכונת איבריה ואמר שמא ראשה נאה אמרו לו סגלגל שמא שערה נאה אמרו לו דומות לאניצי פשתן שמא עיניה נאות אמרו לו תרוטות הן שמא אזניה נאות אמרו לו כפולות שמא חוטמה נאה אמרו לו כלום שמא צוארה נאה אמרו לו שקוט ר\"ל קצר שמא כריסה נאה אמרו לו צבה ר\"ל נפוח שמא רגליה נאות אמרו לו רחבות כרגלי האוז וכשראה כן חקר לידע מה שמה ואמר שמא שמה נאה ואמרו לו לכלוכית שמה ואמר יפה קורין אותה לכלוכית על שם שמלוכלכת במומין כלומר כראוי קורין לה כן וששם נאה לפי ענינה והתירה:",
+ "ונשלם הפרק תהלה לאל:",
+ "נערה המאורסה וכו' זה הפרק יכלול קצת עניני החלק השביעי שבספר בענין היתר הנדרים ובפרט בענין הנדרים שהיתרן אף שלא על ידי חכם אלא אף על ידי האב או האב והארוס או הבעל ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים החלק הראשון ללמד בנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה וכן אם מת אחד מהם אף האחר יכול להפר לה וכן אם נתקדשה ונדרה ונתגרשה בו ביום ונתקדשה לאחר בו ביום וכן לכמה ביום אחד אם האב יכול להפר עם האחרון אם לאו החלק השני בדין בוגרת והיא ארוסה החלק השלישי בענין שומרת יבם מן הארוסין החלק הרביעי במתנה עם אשתו דרך כלל להיות כל נדריה קיימין או מופרים היאך דנין בה החלק החמישי בזמן הראוי להפרה עד שמשם ואילך אינו יכול להפר זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר בפרטים:",
+ "והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר נערה מאורשה אביה ובעלה מפירין נדריה הפר האב ולא הפר הבעל הפר הבעל ולא הפר האב אינו מופר ואין צורך לומר שקיים אחד מהם אמר הר\"ם בעבור שאמר אביה ובעלה היה מובן גם כן מזה המאמר שמפירין או זה או זה ושב ובאר שכונתו שיהיו שניהם יחד ואמנם אין צריך לנו שיקיים אחד מהם ואע\"פ שחזר אשר קיים ונשאל לחכם ונתחרט על קיומו וחזר והפר לה לפי שהעיקר אצלנו נשאלין על ההקם ואין נשאלין על ההפר וכאשר נשאל וחזר והפר לה אינו מופר עד שיפרו שניהם בבת אחת וראיית זה הדין בנערה ארוסה שישתתף דינה בין האב והבעל אמרו בין איש לאשתו ובין אב לבתו בנעוריה בית אביה:",
+ "אמר המאירי נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה וכו' צריך שתדע שהאב יש לו רשות להפר נדרי בתו קודם שבגרה מזמן שנדריה חלים עד תחלת הבגרות שזהו שנה אחת קודם זמן הנערות שנדריה נבדקין כמו שיתבאר בתלמוד נדה פרק דופן מ\"ה ב' וחל ששה חדשים של ימי הנערות ונמצא רשותו בענין זה שמנה עשר חדש ולדעתנו מפר הוא בכל הנדרים אחר שלא נתארסה ואין בו חלוק בין נדרים שבינו לבינה וענוי נפש לשאר נדרים אע\"פ שיש חולקים בזו כמו שנבאר בגמרא אבל משבגרה אין לו רשות בה כלל ואם נשאת אע\"פ שהיא נערה עדין ונדרה לאחר נשואיה נתרוקנה רשות לבעל והבעל יכול להפר כל ימיה בנדרים שבינו לבינה ובנדרי עינוי נפש ואין לאב בה כלום נמצא האב יתר על הבעל לדעתנו שהאב מפר לבתו כל נדר שבעולם עד שתבגר כל זמן שהיא בידו לבדו כגון שלא נתארסה והבעל אף כשהיא בידו לבדו כגון שנשאת אינו מיפר אלא נדרים שבינו לבינה או נדרי עינוי נפש והבעל יתר על האב שהבעל בנדרים שהוא יכול להפר לבדו כגון אחר שנשאה מיפר כל ימיה והאב משבגרה אין לו כלום בה אע\"פ שלא נתארסה:",
+ "ויש בה מדה שלישית שיצאה במקצת מרשות האב ולא מכל וכל ונכנסה לרשות הבעל ולא מכל וכל והוא כשנתארסה שהאירוסין מוציאין קצת מרשות אב ולא מן הכל ומכניסין אותה קצת ברשות הארוס ולא מן הכל והלכך נערה המאורסה אביה ובעלה צריכין בהפרת נדרה ואם בגרה אין להם בה הפרה שהרי פקע רשות האב ממנה ואין לארוס כח להפר לבדו שאף משנשאת אינו יכול להפר בקודמין ויראה לי גם כן שאם הנדר אינו של עינוי נפש או דברים שבינו לבינה אין להם בה הפרה שהרי אין רשות הבעל בנדר זה כלום ואין האב רשאי להפר לבדו אבל כשהיא נערה המאורסה והנדר של עינוי נפש או שבינו לבינה שניהם מפירין ומכל מקום יש אומרין שכל שהיא נערה המאורסה שניהם מפירין בכל נדר ואין זה כלום אלא שיש חולקים לומר שאף בפנויה אין האב מיפר אלא באותם שהבעל מיפר כמו שנבאר בגמרא:",
+ "ומכל מקום על נערה זו שנתארסה אמרו נערה המאורסה אביה ובעלה ר\"ל הארוס מפירין נדריה ר\"ל שהארוס והאב שניהם מפירין נדריה וכדי שלא תטעה לפרש אביה או בעלה חזר ופירש ��אם הפר האב ולא הבעל או הפר הבעל ולא האב אינו מופר ואין צריך לומר אם קיים אחד מהם ושאלו בגמרא למה לי למתני הכי ר\"ל ואין צריך לומר אם קיים השתא הפר זה בלא זה לא כלום הוא קיים חד מיבעיא ואע\"פ שבהרבה מקומות מצינו שהוא שונה דבר שאינו צריך בזו ואין צריך לומר זו מכל מקום כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ומתוך כך פרשו בה שקיים אחד והפר אחד וחזר המקיים ונשאל על הקמתו ביומו שיש שאלה בהקם על הדרך שיתבאר מהו דתימא מאי דקיים הא עקריה ר\"ל ותהא שאלת הקמתו במקום הפרה ויהא הנדר ניתר בהפרת האחד עם שאלת הקמתו של שני קמ\"ל עד שיפרו שניהם בבת אחת פי' ולאו דוקא בבת אחת אלא כלומר שאינו ניתר אלא בהפרת שניהם וצריך שיפר זה אחר שנשאל על הקמתו ויותר הנדר בהפרת שניהם כל שההפרה בזמן הראוי לשניהם כגון שהפר כל אחד ביום שמעו כך נראה לי ונמצא שהנדר ניתר בהפרות אלו אע\"פ שהיה הקם בינתיים שכל שנשאל על ההקם הרי הוא כמי שלא היה שם הקם וכבר הפרו שניהם ביום שמעם ובבת אחת לאו דוקא אלא אפילו היה הפר זה בבקר וזה בערב או אפילו זה ביום אחד וזה ביום אחר כל שהפר כל אחד ביום שמעו וכגון שלא שמעו שניהם ביום אחד שאם תאמר בבת אחת דוקא אף אתה צריך לומר שיפרו שניהם בדבור אחד ר\"ל ברגע אחד ואם כן שאלת מיגז גייז או מקלש קליש אזלא לה ומכל מקום רוב מפרשים ראיתי שפרשו שנשאל על הקמתו וחזר והפר ומהו דתימא מאי דאוקים הא עקריה כלומר ותהא הפרתו שאחר השאלה מצטרפת עם הפרת האחר ויותר הנדר בהפרת שניהם קמ\"ל עד דמפירין שניהם בבת אחת ר\"ל אחר השאלה שהקמתו של זה בטלה הפרתו של זה עד שהיתה ההפרה כמי שאינה וצריך שיחזור ויפר ומכל מקום אף הם מודים שאין צריך שיפרו כאחד אלא כל ששתי ההפרות אחר שאלת ההקם דיינו אפילו זו בבקר וזו בערב וכל שאין שם הקם כל שיפרו שניהם אפילו זה בבקר וזה בערב דיינו או אפילו זה ביום אחד וזה ביום אחר כל שהפר כל אחד ביום שמעו וכן כל שהפר האחד וקיים האחר ונשאל על הקמתו והפר כל שיחזור הראשון ויפר מופר ואין אומרים שאין הפרה אחר הפרה:",
+ "וגדולי המחברים כתבו בזו דרכים אחרים והוא שכתבו בפרק י\"ב שאם שמע אביה והפר ולאחר ימים שמע בעלה והפר אינו מופר ובפרק י\"ג כתבו נערה המאורסה שנדרה וקיים לה אביה לבדו או בעלה לבדו והפר לה האחר ונשאל המקיים על הקמתו אינו חוזר ומפר לה עם האחר שכבר הפר לה שאין להם להפר אלא שניהם כאחד וכל אלו דברים מתמיהים אע\"פ שגדולי המגיהים מחלו להם בה ואף גדולי הדור מביאין ראיה להיות ההפרות מצטרפות אע\"פ שהיתה הקמה בנתים ממה שאמרו למטה בסוגיית המשנה השניה שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל והרי בזו שהפרת הבעל שקדמה אינה כלום להצטרף הפרת האב עם הפרתו אחר שמת הבעל שאין זו הפרה בבת אחת ואע\"פ כן הואיל ונתרוקנה רשות הבעל לאב על הדרך שיתבאר חוזר האב ומפר חלקו של בעל ואין אומרין הואיל והפרתו של בעל לא היתה כלום אין האב יכול עוד להפר מחמת הבעל שאין הפרה אחר הפרה אלא שלדעתי אין זו ראיה ברורה שהרי מכל מקום הואיל ונתרוקנה רשות הבעל מכל מקום הדברים נראים שלא הפקיע הפרה ראשונה את השניה ואין מזו ראיה לדברינו אע\"פ שהן עיקר הדברים כמו שכתבנו:",
+ "ולא עוד אלא שיש לתמוה לעיקר שיטת רוב מפרשים אלו שהזכרנו מה ענין שיהא הראשון צריך לחזור ולהפר והרי כל שנשאל על הקמתו לחכם נמצא ההקם בטל מעיקרו וכמי שאינו נעשה כמיפר אחד בשחרית ואחד בערב בלא הקמה בנתים אלא שמכל מקום ראיתי לגדולי הדור שהרגישו בה ופרשו קיים חד דוקא האב שהוא המיוחד שבהם והעיקר על הדרך שאמרו בבתרא פרק הספינה בענין אם היה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה שפירושו כשהיתה מדה של לוקח ואין הטעם כאן אלא מפני שהורע כח הבעל אצל האב ליפקע הפרתו בנקל אלא אם כן היה האב ראוי להפר באותה שעה שאין הבעל מיפר אלא בשתוף ובשעה הראויה לשניהם וכמו שאמרו שמע הבעל והפר ולא הספיק האב לשמוע עד שמת אין הבעל יכול להפר חלקו של אב אבל שמע האב והפר ולא הספיק הבעל להפר עד שמת חוזר האב ומפר חלקו של בעל ואע\"פ שאמרו עליה הן הן דברי בית שמאי אבל בית הלל אומרין אינו יכול להפר התם טעמא אחרינא הוא שמאחר שהפר האב בעוד שהבעל קיים מקלש קליש חלקו של בעל ואינו יכול להורישו לאב כמו שיתבאר אבל מכל מקום הורע כחו של בעל ונמצאו מודים לשיטתנו במקצת שבהפר האב מיהא וקיים הבעל ונשאל והפר הפרתו מצטרפת ואין צריך האב לחזור ולהפר וסוף הדברים אחר שהודו לנו במקצת אנו מחזיקים בכלה לחזור בשיטה ראשונה שכתבתי שההפרות מצטרפות וההקם כמי שאינו אע\"פ שאני יוצא בה מדרך כל המפרשים:",
+ "וצריך שתדע שכל שאתה אומר בנערה המאורסה אי אתה אומר נערה אלא למעט את הבוגרת אבל שנה שקודם הנערות והיא שנת י\"ב שנדריה נבדקין דינה לענין זה כנערה לגמרי אם בשלא נתארסה להיות האב מפר לבדו ואם קבל הוא קדושין בשבילה להיות הוא והארוס מפירין נדריה על הדרך שכתבנו בנערה הא מקודם זמן זה אין נדריה נדר כלל:",
+ "מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל ר\"ל לארוס להיותו מיפר לבדו והביאוה בגמרא מדכתיב בנעוריה בית אביה כלומר כל בנעוריה אפילו נתארסה היא נגררת אחר בית אביה אע\"פ שמת האב אחר שהיתה בביתו ואין בעל יכול להפר ואין לה תקון אלא בשאלה על ידי חכם ולא סוף דבר במה שנדרה בחיי האב אלא אפילו נדרה אחר מות האב אין הארוס יכול להפר וכן הדין אם בגרה שאין לאב עוד בה כלום ועדיין היא ארוסה ונדרה לאחר שבגרה אין הארוס מיפר וכמו ששנינו למטה בבוגרת ששהתה עד שהגיע זמנה שאע\"פ שבעלה חייב במזונותיה אין הארוס מפר עד שתכנס לרשותו לדעת חכמים וענין המשנה בנדרים שנדרה לאחר שבגרה ולאחר ששהתה שאלו נדרה קודם שהיתה והגעת זמנה הרי אף בנשאת אין הבעל מיפר בקודמין אפי' נדרה בעודה ארוסה ואפילו מת האב אלא בשנדרה לאחר בגר ושהיה והגעת זמן ואע\"פ כן לא יפר ובגרות כמיתה דמי ולמדנו שאפילו אין לה אב אין הארוס יכול להפר ואם נדרה קודם שנתארסה ונתארסה בזה יפה כח הארוס מכח הבעל שאין הבעל מיפר בקודמין ולא סוף דבר בנדרה קודם שנתארסה ונשאת אלא אף בנדרים שנדרה לאחר שנתארסה ונשאת ואלו הארוס אף במה שנדרה קודם שנתארסה ונתארסה הארוס מיפר עם האב הואיל ובשעה זו היה האב ראוי להפר כגון שהיה ביום שמעו וכן יפה כחו שכל שהוא מפר בשתוף בכל הנדרים הוא מפר לדעת קצת אלא שאין אנו נסכמים בה כמו שביארנו:",
+ "ונשוב לענין משנתנו והוא שאם מת הבעל בעודה ארוסה נתרוקנה רשותו לאב אחר שהיא עדין נערה ומפר לבדו והביאוה בגמרא מדכתיב בה שתי הויות ר\"ל ואם היו תהיה לאיש מקיש נדרים שקודם הויה שניה לנדרים שקודם הויה ראשונה מה נדרים שקודם הויה ראשונה ר\"ל קודם אירוסיה אב מיפר לחודיה אף קודם הויה שניה ר\"ל שמת הארוס והיא עתידה ליארס לאחר ולא נתארסה עדין אב מיפר לחודיה ואפילו בנדרים שנראו לארוס ר\"ל ששמע בהן ולא הפר שנמ��או נכנסים בתחום צורך הפרתו ולא הפר ומת ביומו ואין צריך לומר בשלא נראו או ששמע והפר וכל שכן שאין צריך לומר בנדרה אחר מות הארוס ומכל מקום אם שמע וקיים או שתק ולא מת ביומו שנעשית שתיקתו הקמה אין האב מפר בזו יפה כח האב מכח הבעל ר\"ל מכח הארוס ובדבר אחר יפה כח הבעל ר\"ל הארוס מכח האב שהארוס מפר בבגר מה שאין כן באב ושאלו בגמרא היכי דמי אילימא שקדשה כשהיא נערה ובגרה ר\"ל ונדרה כשהיא נערה מכדי מיתה מוציאה מרשות אב ר\"ל שלא להוריש זכות בתו לבנו אלא שהיא זוכה במה שהיה שהאב זכאי בה ובגרות מוציאה מרשות אב ר\"ל שאפי' האב אין לו רשות בה מה מיתה לא נתרוקנה רשות לבעל כדפרישנא אף בגרות לא נתרוקנה רשות לבעל אלא שקדשה כשהיא בוגרת ר\"ל ונדרה כשהיא בוגרת וזו ודאי אינה הלכה שאף בזו אין הארוס מפר לא בזמן אירוסין שאין לו לבדו בה כלום והאב אין יכול להפר שכבר בגרה ולא לאחר שנשאת שאין הבעל מפר בקודמין ומתוך כך פרשו בה רבים בבעל דוקא ר\"ל שנשאת ונדרה משנשאת ולענין פי' מיהא אינו נראה שאף בנערה כן כל שנשאת ונדרה אלא לענין פירוש אתה מפרשה בארוס וכדעת ר' אליעזר שאמרה כן למטה במשנת הבוגרת אלא שאין הלכה כן והוא ששאלו בגמרא תנינא חדא זמנא הבוגרת וכו' דקאמר ר' אליעזר יפר ותירץ אי בעית אימא הא דהכא דוקא ולקמן לאשמועינן פלוגתייהו דרבנן דהילכתא כוותייהו אתא ואי בעית אימא הא דהתם דוקא והכא איידי דקתני בזה ר\"ל בזו יפה כח האב וכו' תנא בזו ר\"ל בזו יפה כח הבעל ולדעת ר' אליעזר:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "סוגיא זו הבאה בענין נערה המאורסה בהפרת אב ובעל בנדריה וכן כל שהפר האב אי מיגז גייז או מקלש קליש יש בה בלבול נסחאות ופירושין ומצד שינוי הנוסחאות והפירושין אירע בענין פסקים שבה מחלוקת לקצת מפרשים ומתוך כך אני רואה להעירך תחלה בביאורה ולברר מתוכה מה שראוי לברור בפסקים שבה ותחלת הדברים צריך אתה לידע שהתורה חלקה עניני הנדרים לארבעה חלקים הראשון נדרי כל אדם שעליו לקיימן והוא מה שאמרה תורה איש כי ידור נדר וגו' לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה ומסרה התירן לחכם וכמו שדרשו במקרא זה הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו והשני נדרי הנערה בבית אביה ומסרה הפרתם לאב והוא שאמרה ואשה כי תדור נדר וגו' בבית אביה בנעוריה ושמע אביה וכו' והחריש לה וקמו כל נדריה וכו' ואם הניא אביה אותה ביום שמעו כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה והשלישי נדרי האשה בבית בעלה ומסרה הפרתם לבעל והוא שסמך ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה ושמע אישה והחריש לה וקמו נדריה וכו' ואם ביום שמוע אישה יניא אותה וכו' וה' יסלח לה והרביעי נדרי אלמנה וגרושה לומר אע\"פ שנתאלמנה או נתגרשה והיא עדין נערה לא חזרה לרשות האב אחר שנשאת ואין לו הפרה בנדריה כלל אלא שחזרו כנדרי כל אדם שלא נמסרה היתרן אלא לחכם והוא שאמר ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה ור\"ל שנדרה אותם משנתאלמנה או נתגרשה ואחר כן חזר לפרש בדין אלמנה וגרושה דין הנדרים שנדרה בבית הבעל וקיימן הבעל ואחר כך נתאלמנה או נתגרשה שקיימים והוא שחזר ואמר ואם בית אישה נדרה או אסרה איסר וגו' ושמע אישה והחריש לה וקמו כל נדריה ואסריה ר\"ל אף לאחר אלמנות וגירושין הואיל וכבר נתקיימו בזמן שהיתה נשואה ואם הפר י��ר אותם אישה ביום שמעו כל מוצא שפתיה וגו' לא יקום אישה הפרה וה' יסלח לה וחזר ופירש בנדרי בית הבעל עינוי נפש והוא שאמר כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו ואם החרש יחריש לה אישה והקים את כל נדריה וכו' כי החריש לה ביום שמעו:",
+ "ועכשו שאלו מנלן דנערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה שהרי בפרשת נדרים שהזכרנו ענינה לא חילק בכל שהיא בבית אביה בין ארוסה לפנויה והכתוב מראה באצבע שכל שהיא בבית אביה שזהו עד שלא נשאת אב מיפר והביאה רבא מדכתיב ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה והדברים נסמכים להפרת אב וכדכתיב ואם הניא אביה אותה וכו' וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה ואם היו תהיה לאיש וגו' וא\"ו מוסף על ענין הראשון ועירב האב והבעל בקצת הפרות כלומר שהאב מפר אף בזמן שהיא לאיש בקצת זמנים והוא כשיהיה בביתו ר\"ל שלא נכנסה לחופה אלא שנתארסה שמפר לה עם הבעל ואימא הדין קרא בנשואה כתיב ולאו אאב כלל אלא אבעל וכדמוכח פשטיה דקרא ואין דורשין בה וא\"ו מוסיף על ענין ראשון וארוסה אב לחודיה מיפר ותירץ לו אי משום נשואה קרא אחרינא כתיב ואם בית אישה נדרה וכו' ואם כן קרא דהיה משמש לארוסה שיהו אב ובעל מפירים ודכתיב גבה ואם ביום שמוע אישה פירושו בשתוף האב ומקרא נדרש לפניו ולאחריו וזהו שלא ייחס ההפרה לבעל ר\"ל שלא כתב בה אישה הפרם ואימא תרויהו בנשואה והא דאיצטריך לאהדוריה לומר שאין הבעל מיפר לאחר נישואין בקודמין ר\"ל אף באותם שנדרה כשהיא ארוסה אע\"פ שהוא ביום שמעו ואפי' היה הנדר ביום הנשואין ר\"ל קודם להם דהכי משמע קרא ואם בית אישה נדרה ולא קודם ואכתי קרא דהיו תהיה בנשואה ולאו אאב קאי כדפרישנא:"
+ ],
+ [
+ "ותירץ ולאו ממילא שמעת מינה כלומר ממה שאתה אומר אתה למד ממילא דקרא דהיו תהיה בארוסה כתיב דאלו קרא דבית אישה נדרה מוכח שאינו מפר בקודמין ואלו קרא דהיו תהיה מוכח דמפר בקודמין דהא כתיב בה ונדריה עליה כלומר שנדרה כבר ואם כן על כרחין לאו בנשואה מיירי אלא בארוסה וארוס מפר בקודמין עם סיוע האב הואיל ובשעה זו היה האב יכול להפר כמו שכתבנו במשנה ואי בעית אימא הויה קידושין משמע ואע\"פ שמצינו ולאחותו הבתולה אשר לא היתה לאיש שפירושה בנשואין שהרי מיטמא הוא לאחותו ארוסה מכל מקום רוב הויות קדושין משמע ואי נמי התם הוא דרבייה קרא לארוסה מדכתיב הקרובה אליו:",
+ "והקשה ואימא אב לחודיה מפר ואע\"ג דהאי לישנא משמע דאכתי לא מסתפקא לן הכי והא עיקר בעיין מעיקרא הכי אסתפקא לן מכל מקום הכי פירושה אכתי אימא הכי ונדרשה לוא\"ו במוסף על ענין ראשון לגמרי עד שלא יצטרף עם מה שלאחריו אלא כך נפרש כי הניא אביה אותה ואם היו תהיה לאיש כלומר הנאתו והפרתו תועיל אף אם תהא לאיש ר\"ל בהויה של אירוסין והשיב אם כן ואסרה אסר דכתיב גבי פנויה למה לי השתא במקום ארוס מפר לחודיה שלא במקום ארוס מבעיא והוה ליה למכתב אב בקרא דאם היו תהיה ואנא אמינא כל שכן בפנויה:",
+ "והקשה ואימא אב ליבעי ארוס אבל ארוס לחודיה מפר כלומר נהי כדקאמרת דקרא בארוסה ואב מיהא בלא ארוס לא הא ארוס לחודיה ליפר כדכתיב ושמע אישה וכי תימא אם כן אב דכתב רחמנא למה לי כלומר לאיזה ענין סמכה להפרת האב לומר שאם הקים אב לא תהא הפרת ארוס מועלת אבל כל שהאב אינו מקים תהא הפרת הארוס מועלת בלא האב אם כן בית אישה נדרה לאשמועינן דבעל מפר לבדו למה לי והרי אף ארוס ממר לבדו ואי לאשמועי��ן דבנשואה אף הקמת אב אינה כלום הא ודאי לא איצטריך שכל שנשאת ודאי אין לאביה רשות בה כלל:",
+ "והקשה ואימא אם בית אישה נדרה למעוטי בעל מקודמין כלומר דדוקא במה שנדרה בבית אישה אבל ארוס לחודיה מיפר ואנו גורסין בתשובה זו ולאו ממילא שמעת מינה בעל אמאי אין מפר משום שתפותא דאב ארוס נמי משום שותפותא דאב כלומר מתשובתך אתה למד שארוס לבדו אינו מיפר שמאחר שבנשואה אתה אומר שאין הבעל מיפר בקודמין יש לך לדון בטעם הדבר שהוא מפני שמאחר שלא היה לארוס בה כלום בלא שותפות אב ועכשו פקע רשות אב אף הוא אינו מיפר ואם כן ארוס דמשמע מקרא דמפר בקודמין כדכתיב ונדריה עליה דוקא בשתפות אב ויש גורסין ומינה בעל אין מיפר הא ארוס מיפר אלא משום שתפותא דאב ואף לגירסא זו תשובת השאלה היא כלומר ואף לכשתאמר כן מכל מקום אתה מדקדק ממנה דבעל הוא דאינו מפר בקודמין הא ארוס מפר ומאי האי דארוס מיפר בקודמין טפי מבעל משום דהפרה דידיה משום שותפותא דאב היא ובתוספות מקשים אדרבה נידוק מינה דבעל אינו מיפר בקודמין וכל שכן ארוס ופרשו בה כדרך שפרשנו לגרסתנו כלומר ממה שאתה אומר דבעל אינו מפר בקודמין אתה למד דארוס לחודיה לא מיפר דהא ארוס מפר בקודמין דהא בקרא דהיו תהיה כתיב ונדריה עליה ואם כן מאי האי דבעל אינו מיפר וארוס מיפר אלא משום שותפותא דאב והרי למדת משמועה זו שהארוס מפר בקודמין עם האב ר\"ל אע\"פ שנדרה קודם שנתארסה כמו שכתבנו ויש מפרשין תירוץ זה בדרך שמעלין ממנו שאין ארוס מיפר בקודמין אף עם האב ואין לחוש לדבריהם:"
+ ],
+ [
+ "וחזרו והביאוה בשם רבי ישמעאל מדכתיב בין איש לאשתו בין אב לבתו עירב הכתוב שתי רשויות באישה אחת והיינו ארוסה ומוקים ליה לקרא דהיו תהיה לאידך דרבא לומר שאם מת הארוס נתרוקנה רשות לאב דשתי הויות כתיבי מקיש קודמי הויה שניה לקודמי הויה ראשונה וכו' ורבא מוקים לה לקרא דבין איש לאשתו וכו' לומר שהבעל מפר ודוקא בנדרים שבינו לבינה כגון שנדרה שלא תתקשט וכדומה לזה ואע\"ג דבעינוי נפש נמי מפר ההוא בהדיא לענות נפש ובא אחר כן בין איש לאשתו להורות על דברים שבינו לבינה הא שאר דברים שאינן דברים שבינו לבינה ולא עינוי נפש אינו מפר:",
+ "ואם תאמר ואם כן בין אב לבתו נימא נמי דוקא בנדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה ר\"ל אם נדרה שלא תשמשנו כראוי דהא כתיב נמי בין אב לבתו תדע שרוב מפרשים כתבוה כן שאף האב אינו מפר אלא נדרים שיש בהן עינוי נפש או שבינו לבינה וכדמוכח הכא דהא כתיב נמי בין אב לבתו ואף בספרי אמרו אין לי שמפר בנדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה אלא בעל אב מנין וכו' עד בין איש לאשתו בין אב לבתו מה בעל אינו מיפר אלא דברים שבינו לבינה ושיש בהם עינוי נפש אף האב אינו מפר וכו' ואף בתלמוד המערב אמרו כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו וכו' אין לי אלא נדרים שיש בהן עינוי נפש אבל דברים שבינו לבינה מנין תלמוד לומר בין איש לאשתו עד כדון בבעל באב מנין תלמוד לומר בין אב לבתו וכו' ועוד יש לי ראיה לדבריהם שאם האב מפר בכל נדר כשהיא ארוסה מיהא שהוא צריך לשתוף הארוס היאך הארוס מצטרף עמו לנדר שאין בו עינוי נפש ושאינו מדברים שבינו לבינה עד שמכאן נראה לי לומר שבארוסה מיהא אין מצטרפין להפר אלא באותם שהבעל מיפר אבל בפנויה יראה שהאב מפר בכל הנדרים שהרי עינוי נפש בבעל כתיב ודברים שבינו לבינה אין להם מקום אצל האב וכן שלא פירש בכל התלמוד דברים שבינו לבינה אלא בבעל ולא באב ואף הקש זה האמור בספרי ובתלמוד המערב לא מצאנוהו בכל התלמוד ואף בסוגיא זו אמר לומר שהבעל מפר בדברים שבינו לבינה ולמה לא אמרה אף באב ואף גדולי המחברים כתבוה בהדיא כדעת זו וכבר תמהו על דבריהם חכמי גלילות אלו ושלחו להם והשיבום שאותו הקש האמור בספרי דעת יחיד הוא וכדאמרינן סתם ספרי רבי שמעון אבל הדברים מראים שהאב מפר בכל הנדרים ומן הטעמים שכתבנו אלא שאיני יודע בארוסה מיהא אם דבריהם מכריעים כדעתי שלא להפר שניהם אלא באלו אם לאו ועוד אני אומר שהקש זה האמור בספרי לא נאמר אלא בנערה המאורסה שאין לאב בה אלא במה שיש לארוס בה:",
+ "ונשוב לדברינו והוא שאחר כך שאלו בבעל ר\"ל ארוס כשהוא מפר עם האב מיגז גייז לנדר ר\"ל כשהפר הוא ולא הפר האב עדין שמיד שהוא מפר נעשה חצי הנדר בטל לגמרי וחציו האחר במקומו על עמדו ובכח איסורו או מקלש קליש ר\"ל שלא בטל חצי הנדר לגמרי אלא שהקליש כל האיסור וגרדו עד שפחת כל חלק וחלק שבאיסור ומיעט חומר האיסור מכלו ועדין האיסור כלו עומד אלא שנקלש כלו ושאלה זו הוא הדין שיש לה מקום לאב שהפר ולא הפר הבעל עדין וחדא מיהו נקט ונפקא מינה לנדרה משני זתים שלפניה ישמע ארוס והפר לה ואכלתם קודם הפרת האב אי אמרת מיגז גייז הרי הפרת הבעל עקרה חצי הנדר לגמרי ונשאר חציו האחר בתקפו ולוקה שהרי כזית אכלה ואע\"פ שהקנמות לוקין בהן בכל שהוא ומה צורך לנדרה בשתים מכל מקום כל שהוזכר בהם לשון אכילה כזית בעינן כדברירנא בשבועות וכן אינו לוקה אף לדעת מיגז גייז אלא בשאכלה את שניהם שאין לברר בשניהם איזו אסורה ואיזו מותרת שהרי האיסור מעורב בשתיהן וכל שלא אכלה אלא כזית אין כאן אלא חצי שיעור ואי מקלש קליש הרי נקלש הנדר ונעתק מחיוב מלקות לאיסור בעלמא ולענין פסק העלו בה דמקלש קליש וכל שהפר האחד אינו לוקה אלא שאנו מבארין את הסוגיא לקצת בלבולין שבה כמו שכתבנו:",
+ "והוא שאמרו תא שמע אימתי אמרו במשנתנו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב להיותו מפר לבדו בזמן שלא שמע הבעל קודם שימות שלא נכנס הנדר בתחומו או שמע ושתק ומת בו ביום שהרי מכל מקום לא קיימו ולא הספיק להשלים את יומו שתהא שתיקתו הקמה או שמע והפר אפילו לא מת ביומו כל שמת לו לאחר כן ומה שאמר ומת בו ביום אשמע ושתק קאי ולא אשמע והפר שאם שמע והפר אפילו לא מת עד לאחר כמה ולא הספיק לשמוע האב עד שמת הבעל יכול הוא להפר שהרי לא נתקיים מצד בעל ששמע שהרי הפר ואע\"פ שלא שמעו האב והבעל ביום אחד אין בכך כלום ושלא כדעת גדולי המחברים כמו שכתבנו ומתוך כך ראוי לגרוס בזמן שלא שמע הבעל קודם שימות או ששמע והפר או שמע ושתק ומת בו ביום ואם אתה רוצה לפרשה אשמע והפר אתה מפרש שמע והפר בו ביום ומת ולא שמת ביומו:",
+ "ויש מפרשים אף בשמע והפר דוקא שמת בו ביום שאלו הפר ולא מת עד יום שלאחריו כיון שאין הפרת הבעל הפרה הרי זה כשמע ולא הפר והוא הדין שמע ושתק ולא מת ביומו שאין האב יכול להפר ועיקר הדברים כדעת ראשון שאע\"פ שאין הפרתו הפרה כדי להתירה בכך מכל מקום אינו כשתיקה וכדקתני סיפא אבל שמע וקיים או שמע ושתק ומת ביום שלאחריו אינו יכול להפר ואם איתה לתני או שמע והפר ומת ביום שלאחריו דהויא לה רבותא אלא עיקר הדברים כדעת ראשון וכן פירשוה גדולי הדור:"
+ ],
+ [
+ "ונשוב לענין הסוגיא אבל אם שמע וקיים או שמע ושתק ומת ביום שלאחריו שנמצאת שתיקתו הקמה אין הא�� יכול עוד להפר הואיל וקיים הבעל כמו שכתבנו במשנה וכן הלכה:",
+ "שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת האב היא ששנינו מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל ר\"ל ואין הבעל מיפר שאין הבעל מיפר אלא כשהאב קיים בשעת הפרתו שהרי הפרת האב כמי שלא היתה הואיל ולא נגמרה בחייו וכמו שכתבנו שצריך שיפרו שניהם בבת אחת ר\"ל שתהא הפרת שניהם בשעה ראויה לשניהם להפר והוא הדין אף בשמע בחיי האב הואיל ולא הפר בחייו כל שכן בשלא נראו לאב או ששמע האב ולא הפר וכן הלכה:",
+ "שמע הבעל והפר ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל זו היא ששנינו נתרוקנה רשות לאב אע\"פ שלא נראו לו בחיי הבעל וכן הלכה אלא שיש חולקים לענין פסק שאין האב מיפר אלא בנדרים שנראו לו בחיי הבעל ומפני שלדעתם בית הלל חלקו בה והלכה כדבריהם ועיקר הדברים שלא נחלקו בית הלל בזו כלל:",
+ "שמע בעלה והפר ולא הספיק האב לשמוע עד שמת ר\"ל האב אין הבעל יכול להפר שאין בעל יכול להפר אלא בשתוף כך היא הגרסא בספרים מדוייקים שלנו ואף בתוספות גורסין בה כן ומכל מקום זו משנה יתירא היא דמרישא נמי שמעינן לה ומשום דבעי למיתנא רבותא באב דמפר תנא בבעל דלא מפר ומכל מקום יש גורסין שמע בעלה ולא הפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת אינו יכול להפר כלומר אע\"פ שעדין לא הפר הבעל ולא נראו לאב אינו מפר שאינו מפר לעולם אלא בשתוף אפילו נדרים שנעשו בפניו לבד ואף לאחר מיתת האב אלא שלא הועילו בגרסתם כלום שאף זו פשוטה היא:"
+ ],
+ [
+ "שמע אביה והפר ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת ר\"ל הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל ר\"ל דוקא חלקו של בעל אבל חלקו אין צריך לחזור ולהפר ומכל מקום צריך שתדע שכל שאמרו חוזר האב ומפר חלקו של בעל דוקא שלא נתארסה לאחר מיתת הארוס הא שנתארסה אפילו לבית שמאי אין האב מפר לבדו אלא עם הארוס האחרון כמו שיתבאר וכן זו שאמרו בזו ולא הספיק הבעל לשמוע לאו דוקא שהרי אב מיפר אחר מיתת ארוס לבדו אף בנדרים שנראו לארוס וכדאמרינן לקמן ואימא הני מילי בנדרים שלא נראו לארוס אבל נראו לא מצי מיפר ותירץ אי בנדרים שלא נראו לארוס מבנעוריה בית אביה נפקא אלא שמיפר אף בשנראו לארוס:",
+ "ומכל מקום יש שאין גורסין עם תשובה זו ר\"ל או בנדרים שלא נראו וכו' וכן אין גורסין אימא וכו' אלא שהם גורסין אמר רבא הני מילי בנדרים שלא נראו לארוס אבל נראו לארוס לא מצי אב מיפר ר\"ל אפילו לא נתארסה עד שתתארס ויפר עם ארוס אחרון ולדעת זה יש בענין שתים לחומרא אחת שאם נתארסה אפילו לא נראו לארוס ראשון אינו מיפר לבדו אלא עם ארוס אחרון והשניה שאם נראו לארוס אפילו לא נתארסה אינו מפר עד שתתארס ויפר עם ארוס אחרון הא אינו מיפר לבדו אלא נדרים שלא נראו לארוס ושלא נתארסה וכן נראה דעת גדולי הרבנים אבל לגירסתנו ולשיטתנו אין הכל תלוי אלא בנתארסה שאם נתארסה אפילו לא נראו לראשון אינו מפר אלא עם אחרון ואם לא נתארסה אף בשנראו לראשון מפר וכן עיקר:",
+ "ונשוב לביאור הסוגיא והוא שאמרו אמר רבי נתן הן הן דברי בית שמאי אבל בית הלל אומרין אינו יכול להפר ופירוש הדברים אין הפרת חלק הבעל כלום אלא אם כן חוזר ומפר חלקו וכן פרשוה גדולי הרבנים ומחלקתן של בית הלל יש מפרשים דבית הלל אסיפא הוא דפליגי ובששמע אביה והפר ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת סברי בית שמאי האב שהפר מיגז גייז וחלק הבעל כדקיימא קיימא ויכול להורישו לאב ואינו צר��ך להפר אלא חלקו של בעל ובית הלל סברי מקלש קליש ואף חלקו לא נסתלק לגמרי וצריך לחזור ולהפר את הכל ומכל מקום יש מפרשים חוזר ומפר חלקו של בעל עם חלקו ולבית הלל לא יפר אפילו עם חלקו ומפרשין אותה כשנתארסה ועיקר הדברים כדעת ראשון אלא שאנו חוזרין למה שאמרנו דבית הלל אסיפא הוא דפליגי כלומר אבל ארישא ר\"ל שמת הבעל והפר ולא הספיק לשמוע עד שמת הבעל נתרוקנה רשות לאב לא פליגי בית הלל דאע\"ג דמקלש קליש מכל מקום הואיל והפרת הבעל נתבטלה לגמרי אחר שאינו בגמר הפרה לא נקלש כל כך שלא יתבטל על ידי האב ויש חולקין לומר דארישא נמי פליגי כמו שכתבנו והלכה כבית הלל:",
+ "ממה שכתבנו למדת שיש שאלה בהקם ר\"ל שאם שמע האב או הבעל וקיים יכול לישאל ביום הקמתו על מה שקיים ויחזור ויפר ואם הפר אחר הקמתו ונשאל על הקמתו אף ההפרה שהפר מועלת ואין צריך לחזור ולהפר וכן כתבוה גדולי הדור בתשובת שאלה ואין חלוק בזו בנערה המאורסה בין קיים אחד מהם לקיימו שניהם וכן בעל באשתו ואב לבתו ומכל מקום דוקא ביום הקמתו הא למחר לא דלא גרע משתיקה ומכל מקום אם הפר אין יכול לישאל על הפרתו אפילו בו ביום כדי שיחזור הנדר לקדמותו:",
+ "וגדולי הרבנים פרשו ענין שאלה בהקם בנערה המאורסה ששתי רשויות עליה וקיים האחד את נדרה והשני נשאל על נדרה שנעשה שליח לחרטתה שבטל הנדר ואין הקמת חבירו כלום אבל אם הפר האחד והשני נשאל על נדרה אין זה כלום שאין הנדר ניתר חציו בהפרה וחציו בשאלה ודברים רחוקים הם מכמה צדדים חדא דכל דכן הוא ואם שאלה מועלת בנדר שנתקיים כל שכן בנדר שהופר ועוד שאין לך אחר היתר חכם כלום ואף בשקיימו שניהם חכם יכול להתיר וכן בהקמת אב לבתו ובעל לאשתו:",
+ "זה שכתבנו שהבעל מקלש קליש ולא מיגז גייז פירושו בארוס על הדרך שכתבנו שאין יכול להפר אלא בשתוף אבל בעל גמור ר\"ל שכבר נשאת לו והבעל מיפר נדריה לבדו שאלו במסכת נזיר פרק רביעי בעל אי מיגז גייז או מעקר עקר ונפקא מינה לאשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ובא בעלה של ראשונה והפר לה אי מעקר עקר הא נמי משתריא שאלו ההתפשה כלום הואיל ועקר מעיקרו ואי אמרת מיגז גייז היא משתריא וחברתה אסירה ומכל מקום מיגז גייז האמור כאן אינו כאותו האמור שם והוא שזה האמור כאן פירושו שהוא גוזז חלקו ונשאר חלקו האחר בקיומו ואותו האמור שם הוא שהוא גוזז הנדר ליבטל מכאן ולהבא ולא שיהא מבטלו למפרע מעיקרו וכן נאמר בעל מיגז גייז לענין הפרת מקצת שהבעל שהפר מקצת מה שהפר הפר והשאר קיים כמו שאמרו יפר חלקו וכן באב שלא הופקע הכל בהפקעת מקצת בהפרה אלא בהתרה ומתוך כך פסקנו בה דמיגז גייז ומתוך כך אם שתה יין קודם הפרה לוקה אף לאחר הפרה:",
+ "בעל שקיים את הנדר לאשתו שתי פעמים והוא שאמר קיים ליכי קיים ליכי ונשאל על ההקמה הראשונה וחזר והפר אין הפרתו כלום והנדר נשאר קיים מפני שמיד שנשאל על ההקמה הראשונה חלה השניה וכמו שאמרו במי שנשבע שתי שבועות שלא יאכל ככר אחד שאין השניה חלה על הראשונה אם נשאל על הראשונה השניה חלה עליו דלכי משכחא רווחא חיילא ואף זו כן ואי אפשר לו לישאל על שתיהן כאחד שהרי בשעת הפרת הראשונה לא חלה השניה עדיין:"
+ ],
+ [
+ "אמר קיים ליכי ומופר ליכי אין הפרתו כלום שהרי קיימו תחלה ותפוש לשון ראשון ושמא תאמר והרי באומר הרי זו תמורת עולה הרי זו תמורת שלמים נחלקו ר' מאיר ור' יוסי שלדעת ר' מאיר תמורת עול�� ומטעם תפוש לשון ראשון אבל לדעת ר' יוסי שהלכה כמותו אם בשעה שאמר עולה נתכון לשלמים ולא שנמלך אחר כן לומר שלמים דבריו קיימין ותרעה ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים שמאחר שאי אפשר לקרא שני שמות כאחת אנו מקיימים את שתיהן שאף בגמר דבריו אדם מתפיס ואם כן אף בזו יחולו הקמה והפרה וישאר הדבר בספק שלא ללקות עליה אינו דומה שזו של תמורת עולה תמורת שלמים ראויים שניהם לחול על ידי רעייה להביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים אבל כאן אי אפשר לקיים הקמה והפרה כאחד והלכך הראשון חל והשני אינו חל כלל ואף חזרה אין כאן לומר שחזר מהקמתו והפר תוך כדי דבור שהרי עירב לשונותיו בוא\"ו מוסף על ענין הראשון ר\"ל קיים ליכי ומופר ליכי שמשמעו שבשניהם הוא רוצה ואי אפשר להם שיחולו אבל אם אמר קיים ליכי מופר ליכי בלא וא\"ו נעשה מופר ליכי חזרה בתוך כדי דבור והפרתו הפרה:",
+ "אמר קיים ומופר ליכי כאחד הרי הוא כמי שלא הוציא מפיו כלום שכל שאינו בזה אחר זה ר\"ל שהאחרון אינו מועיל אף בבת אחת אינו ר\"ל שאין אחד מהם מועיל כמו שכתבנו בשני של קדושין בענין מקדש שתי אחיות ואחר שאם אמר קיים ליכי ואחר שעה אמר מופר ליכי אין מופר ליכי שאחר קיים ליכי כלום ואע\"פ שבתמורת עולה תמורת שלמים אינן בזה אחר זה שאלו אמר הרי זו תמורת עולה ולאחר שעה אמר הרי זו תמורת שלמים אינו כלום ואע\"פ כן ישנן בבת אחת כמו שביארנו זו מיהא יש בה צד שישנה בזה אחר זה שאלו אמר חציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים תרעה ותמכר ויביא בחציה עולה ובחציה שלמים אבל זו אינן בזו אחר זו לעולם:",
+ "אמר קיים ליכי ומופר ליכי ולא תחול הקמה אלא אם כן חלה הפרה יראה שאין כאן לא הקם ולא הפר ונשאר הנדר כמעיקרו ומיפר כל היום ויש אומרים שאף הפרה הראשונה מועלת וכן דעת גדולי הרבנים ויש אומרים שהדבר בספק ושלא ללקות עליה אלא שתשאר באיסורה וכן נראה מסוגיית הגמרא:",
+ "אמר לה קיים ליכי היום אין זו הפרה לצורך מחר במכלל לאו אתה שומע הן אלא הרי היא הקמה ליומא ונתקיים הנדר לעולם אמר לה קיים ליכי היום ומופר ליכי למחר הואיל וקיים לה היום אין הפרתו של מחר כלום אע\"פ שהוא מפר מעכשו לצורך מחר הואיל ומכל מקום קיימו היום אפילו אמר מופר ליכי למחר ולא אמר קיים ליכי היום או אפילו אמר בהדיא מופר ליכי היום לצורך מחר הואיל ומכל מקום נדרה נשאר היום קיים אין הפרתו לצורך מחר כלום אמר לה קיים ליכי שעה אחת ועברה השעה והיום ולא הפר נדרה קיים ואין אומרין מכלל לאו אתה שומע הן וכונתו שלאחר שעה יהא מופר אלא הקמתו הקמה לשעתו ולא הפר ביומו אמר קיים ליכי שעה אחת ומופר ליכי לאחר שעה או שאמר קיים ליכי שעה אחת וכשעברה השעה אמר לה ביומו מופר ליכי הרי זה ספק שמא הואיל וקיימו לשעה קיימו לעולם או שמא הואיל וכל היום בדין הקמה והפרה הפרתו הפרה והלכך אסורה בנדרה ואם עברה עליו אינה לוקה:"
+ ],
+ [
+ "הנזירות אף היא בכלל שאר נדרים לענין הפרת אב ובעל כמו שביארנו בראש המסכתא וכל שנדרה והאב או הבעל מתפיס עצמו בנדרה אינו יכול להפר מעתה שמע אשתו אומרת הריני נזירה ואמר הוא ואני אינו יכול להפר שזה שאמר ואני הקמה היא ולא הקמת שעה אלא הקמה לעולם ושניהם נזירים אבל אם נדר הוא והיא מתפסת עצמה בנדרו שלו קיים ושלה אם ירצה להפר יפר וכן באב אצל בתו:"
+ ],
+ [
+ "במסכת כתובות התבאר שהבוגרת כל שנתקדשה לאחר בג��ותה מיד נותנין לה שנים עשר חדש לפרנס את עצמה ואם בגרה ולא נתקדשה עד לאחר זמן נותנין לה תשלום שנים עשר חדש מזמן בגרותה שהבגר כתביעה ומכל מקום אין נותנין לה פחות משלשים יום אפילו נתקדשה אחר י\"ב חדש לבגרותה ואין הלכה כדברי האומר שם שאפילו בגרה יום אחד ונתקדשה אין נותנין לה אלא שלשים יום ואם כן מה שהקשו בסוגיא זו בוגרת בשלשים יום סגיא לא על דעת פסק נאמרה או שמא כך הוא מקשה בשלשים יום סגיא לפעמים והיכי נקיט ליה שנים עשר חדש ואין לה שנים עשר חדש אלא אם כן נתקדשה תכף לבגרותה והוה ליה למנקט שלשים יום שהוא זמן הנתון לכל בוגרת לפחות שבשיעורין ותירץ תני הבוגרת וששהתה וכו' ר\"ל והנערה ששהתה שנים עשר חדש כמו שיתבאר:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר נדרה והיא ארוסה נתגרשה בו ביום נתארסה בו ביום אפי' למאה אביה ובעלה האחרון מפירים נדריה זה הכלל כל שלא יצאת לרשות עצמה שעה אחת אביה ובעלה האחרון מפירים נדריה דרך תלמידי חכמים עד שלא היתה בתו יוצאה מאצלו אומר לה כל נדרים שנדרת בתוך ביתי הרי הן מופרים וכן הבעל עד שלא תכנס לרשותו אומר לה כל נדרים שנדרת עד שלא תכנסי לרשותי הרי הן מופרים שמשתכנס לרשותו אינו יכול להפר אמר הר\"ם הנדרים אשר נדרה בפני הארוס הראשון מפר אותם ארוס אחרון לפי שאינה ברשותה לפי שהיא ברשות אביה נשארת להיות נערה העיקר אצלנו אין הבעל מפר בקודמין וכאשר נכנסה לחופה ונתיחד בהפרת נדרים בעתיד ונתרוקנה רשות האב לא יוכל להפר הנדרים אשר עברו והיא ארוסה קודם שתנשא לפי שהוא אמנם יפר לה והיא ארוסה בשותפות האב כמו שקדם ומכאן תדעו שבעל מיפר בלא שמועה לפי שתראה בכאן יפר ואע\"פ שהוא לא ידע השמועה ולא שמע על אי זה דבר נשבע וכן באר בתלמוד:",
+ "אמר המאירי נדרה והיא ארוסה ונתגרשה בו ביום ונתארסה בו ביום אפילו למאה אביה ובעלה האחרון ר\"ל ארוס אחרון מפירין נדריה אע\"פ ששמע בהן הראשון שגרשה שארוס אחרון מפר בקודמין אף אותם שנראו לארוס ראשון הואיל ולא קיימם ומכל מקום דוקא נתגרשה ביומה שאם לא כן הרי שתיקת הבעל כל היום הקמה היא וכן אם לא שמע ארוס ראשון אף לאחר זמן מיפר לה האחרון עם האב כל שהוא יום שמעו של אב גם כן ולמדת שהארוס מפר בקודמין אפילו נראו לארוס ראשון אחר שלא קיימם או שלא שתק להם כל יום שמיעה זה הכלל כל שלא יצאה לרשות עצמה בגירושיה כגון זו שנתגרשה מן האירוסין ושהיא נערה ונשארה ברשות אביה הרי אביה וארוס אחרון מפירין נדריה אבל אב לחודיה לא הואיל ובשעת הנדר היו שתי רשויות שולטות עליה ושאף בשעת ההפרה יש עליה שתי רשויות גם כן:",
+ "דרך תלמידי חכמים עד שלא היתה בתו יוצאה מרשותו אומר לה כל נדרים שנדרת בתוך ביתי הרי הן מופרין וכן הבעל עד שלא תכנס לרשותו אומר כל נדרים שנדרת משארסתיך עד שלא תכנסי לרשותי הרי הן מופרין והוצרכו לכך מפני שאם נכנסה לרשות הבעל אינו יכול עוד להפר בקודמין וכן האב משיצאה מרשותו:",
+ "ומכאן אתה למד שנערה המאורסה אב ובעל מפירין בלא שמיעה אלא שאומרין דרך כלל אם נדרת כלום מופר ליכי וכן הדין בבעל באשתו ובאב בבתו הואיל ומכל מקום ראויים הם לשמיעה הא אם היה אחד מהם חרש אינו מיפר שכל שאינו ראוי לשמיעה שמיעה מעכבת בו ואע\"פ שמשנתנו היה אפשר לפרשה בשמיעה כלומר שדרך תלמידי חכמים לחזר ולפשפש במעשה בנותיהן ואחר נדרים לבקר בשעה הסמוכה לנשואיהן וכן בארוס כדי שיפרו אם יש שם נדר ומכל מקום דוקא בשמיעה מכל מקום בגמרא שאלוה והעלו בה שבכלם כל הראוי לשמיעה אין שמיעה מעכבת בו ויכול להפר בסתם כלומר אם נדרת כלום מופר ליכי או כל נדרים שנדרת בתוך ביתי יהו מופרין ואין צריך שיאמרו כן ביום אחד שהרי אין כאן שמיעה שתגביל להם זמן אלא אב אומרה קודם שתצא מרשותו וארוס אומרה קודם שתכנס לרשותו וגדולי המחברים כתבו שאף הם מפירים שלא בפניה שאף שמיעתה או ידיעתה אינה מעכבת וכמו שהתבאר באחרון של קדושין כמו שכתבנו בפרק ראשון ח' ב' בשמועת דביתהו דרבינא ובחכם מיהא אם מתיר שלא בפני הנשאל אם לאו כבר ביארנוה שם:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "ברייתא זו שהזכרנו בסוגיא לסייע ממנה למה שכתבנו שארוס אחרון מפר אף בנדרים שנראו לראשון אע\"פ שכבר כתבנו היוצא ממנה לענין פסק מ\"מ צריך אתה להזהר בביאורה שיהו דברים שכתבנו מכוונים לדעת בית הלל וכל שכן שרוב מפרשים נתבלבלו בביאורה ובנסח שבה וגרסא שלנו ומה שאנו רגילין לפרש בה דרך קצרה על פי קצת דרכים שראינו בתוספות כך היא:",
+ "שמע האב והפר ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת ומת לו לאחר זמן וכשמת נתרוקן הרשות של בעל לאב ונעשה לו כיום שמועה להפר ביומו חלקו של בעל אם לא נתארסה וכשנתארסה ביום מיתת הארוס ולא הפר לה האב בין מיתה לאירוסין אביה וארוס אחרון מפירין נדריה שאם לא נתארסה באותו היום היה לאב להפר וכל שלא הפר נתקיים אחר שנתרוקן רשות הבעל אצלו:",
+ "שמע בעלה ר\"ל הארוס והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל ואחר שמת הבעל שמע האב וכבר נתארסה היא לאחר חוזר האב ומפר חלקו של בעל ר\"ל של ארוס ראשון עם שלו ואע\"פ שבברייתא לא הוזכר בה שנתארסה נגרר הוא אחר ראש השמועה שהוזכר בה שנתארסה ואמר עליה שאין צריך כאן להפרת ארוס אחרון ובית הלל אומרין שאין האב יכול להפר בזו אלא עם ארוס אחרון ובמאי פליגי בית שמאי סברי אף בנדרים שנראו לארוס ראשון נתרוקנה רשות לאב אף במקום ארוס הואיל והפר הראשון משום דבעל מיגז גייז ונשאר חלקו של אב בתקפו ומיפר לבדו ולבית הלל כל שנראו לראשון לא נתרוקנה רשות לאב במקום ארוס אע\"פ שהפר הראשון שהפרתו מקלשת וגרע לו כחו של אב שלא להפר לבדו וזהו הסיוע שהביאו למה שכתבנו שארוס אחרון צריך בהפרת הנדר אף באותו שנראה לראשון ואין זו בריתא שהוזכרה למעלה שאמר עליה ר' נתן הן הן דברי בית שמאי וכו' דההיא בשמע אביה והפר ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת הבעל וכמו שפרשנוה אבל זו בשמע הבעל על הדרך שפרשנו כך פרשוה בתוספות אלא שטרחו לפרשה בדרכים הרבה שאין לנו צורך בהם:"
+ ],
+ [
+ "שאלו בסוגיא זו גירושין אם הם כשתיקה או כהקמה ושאלה זו אין לה מקום אלא בנערה המאורסה שנדרה ושמע הארוס וגרשה שנמצאת חוזרת לרשות האב והחזירה ביומו או נתארסה לאחר שאם הגירושין כשתיקה לבד יכול להפר עם האב וכן אם נתארסה לאחר אביה וארוס אחרון מפירין ואם הגירושין כהקמה מכיון שקיים הבעל אין לה עוד תקנה להפר אף על ידי אב וארוס אחרון וכן היה יכול לשאול אם גרשה הארוס אם האב יכול להפר אם לאו אלא דחדא מיניהו נקט ומכל מקום בנשואה אין לה מקום שהרי כשגרשה יצאת לרשות עצמה ונתקיימו נדריה אלא בארוסה על הדרך שכתבנו:"
+ ],
+ [
+ "והיו סבורים להביאה מזו שאמרו אימתי אמרו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב בזמן שלא שמע הבעל או שמע והפר או שמע ושתק ומת ביומו על הדרך שביארנוה למעלה ואם הגירושין כשתיקה ליתני נמי או שמע וגירש והשיבוה מסופה שאמרו אבל שמע וקיים או שמע ושתק ומת ביום של אחריו אין יכול להפר ואם הגירושין כהקמה היה לו לשנות גם כן שמע וגירש אלא מיהא ליכא למשמע מידי:",
+ "וחזרו להביאה ממה שאמרו במשנתנו נדרה והיא ארוסה ונתגרשה ונתארסה בו ביום אפילו למאה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה ואם הגירושין כהקמה הרי אין אב או ארוס מפר מה שקיים הארוס הראשון אלמא כשתיקה דמו והעמידוה בשלא שמע הא אם שמע שמא הגירושין כהקמה ואם תאמר וכשלא שמע מיהא מאי איריא בו ביום אפילו לכמה ימים כן אף הם פרשוה כשלא שמע ארוס אבל שמע האב ומשום אב הוא דנקט ביומו דהא ביומו הוא דמצי אב מיפר מכאן ואילך לא:",
+ "וחזרו להביאה ממה שאמרו בפרק אחרון נדרה בו ביום וגרשה והחזירה בו ביום אין יכול להפר אלמא גירושין כהקמה ופרשוה בנשואה ויש כאן מקום עיון דקא ארי לה מאי קא ארי לה דהא ודאי בנשואה איירי דהא קתני עלה זה הכלל כל שיצאתה שעה אחת לרשות עצמה אינו יכול להפר פרשו בתוספות דמכל מקום היה המקשה סבור שלא תהא כאן דין הפרה בקודמין הואיל ותחתיו נדרה אע\"פ שנתגרשה אלא שיהא הטעם משום דגירושין כהקמה ומאחר שבנשואה גירושין כהקמה אף בארוסה כן ותירץ דהתם בנשואה כדקתני עלה זה הכלל וכו' ולאו משום דגירושין כהקמה אלא משום דאין הבעל מיפר בקודמין אף בנדרים שנדרה תחתיו משנשאת לו ואף כשנאמר שהגירושין כשתיקה אינו יכול להפר אבל בארוס שמפר בקודמין עדין צריכין אנו למודעי אם גירושין כהקמה אם לאו:",
+ "ורוב פוסקים כתבו בה שמאחר שלא הובררה מחמירין בה ואינו מפר ומכל מקום הדעת מכרעת שיהו כשתיקה וכן שהתירוצין כולהו תריצי ומעלי נינהו וכדי לסמוך עליהן ועוד שהרי יש להוכיח כן ממה ששאלו למעלה מנלן דארוס אחרון מפר בנדרים שנראו לארוס ראשון אלמא פשיטא ליה דמתניתין כששמע ארוס ואפילו הכי ארוס אחרון מפר אלמא גירושין כשתיקה ושמא תאמר ליפשטה מיהא פירשו בתוספות דמתניתין לאו בהדיא קתני בה דבנדרים שנראו לארוס איירי אלא דדייק לה מדקתני בו ביום דאי לאו בששמע למה לי בו ביום והיה יכול לדחותה בשלא שמע ארוס ושמע אב ומכל מקום בעל התלמוד מפרשה בהדיא בשמע ארוס עד שהוא שואל מנלן ואי נמי שמואל גופיה הוא דקא בעי מנא הני מילי דקבלה למתניתין הכי אלא דהאי דקא בעי לה בעא לאיתויי ממשנה או ברייתא וכן עיקר:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו במשנה שהאב והארוס והבעל כל שהן בני שמיעה מפירין בלא שמועה שכל הראוי לשמיעה אין שמיעה מעכבת בו אבל אם היה אחד מהם חרש אינו מיפר אחר שאינו ראוי לשמיעה מכל מקום לענין ביאור נשאלה כאן בבעל ולדעתנו הוא הדין שיש לשאלה מקום באב והיו סבורין להביאה ממשנתנו דקאמר אב כל נדרים שנדרת בתוך ביתי וכן הבעל וכו' אלמא מפירין הן בלא שמיעה ופירשוה דאמר לכי שמענא וקמל\"ן דאורחיה דצורבא מרבנן לאהדורי וכו' כמו שביארנו במשנה ויש מפרשין הענין שהוא אומר לה בלשון האמור במשנה ולא שקרא אותה הפרה כלום אלא שיכנס עמה בדברים וידע בנדריה וישמע ויפר ובתוספות פירשו דהכי קאמר כל נדרים וכו' יהו מופרין ליך מעכשו לכשאשמע ואינו צריך לחזור ולהפר בשעת שמועה:",
+ "ולענין פסק אין לנו אלא מפירין הן בלא שמועה ומכל מקום בנדרים שעב��ו וכמו שאמר כל נדרים שנדרת וכו' אבל הפרה על העתיד אינה כלום וכן בהקמה מעתה אב שאמר לבתו או בעל שאמר לאשתו כל נדר שאת נודרת מכאן ועד שאבא ממקום פלני הרי הן קיימין או הרי הם מופרין אינו כלום וכן אם מנה שליח ועשאו אפוטרופוס להפרת נדרי אשתו או להקמתן אף באותן שעברו וכגון שהיה הוא טרוד אינו כלום ואע\"פ שבכל התורה אמרו שלוחו של אדם כמותו בזו מיהא גזרת הכתוב הוא דכתיב אישה יקימנו ואישה יפרנו וכן הדין באב בבתו שהרי הקישם הכתוב זה לזה ואין צריך לומר בכל נדרים שתדור שאף בבעל אינו כלום כמו שביארנו ואע\"פ שהשמועה בנדרים העתידים נאמרה וכמו שהתבאר בהדיא במסכת נזיר פרק גרוגרות מכל מקום לענין פסק אין לנו בה אלא לנדרים שעברו שאם על העתידים אף הוא אינו יכול להפר וכל דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא משוי כמו שהתבאר שם:",
+ "ולענין ביאור הסוגיא מיהא ראוי לעיין במה שאמר והא לא שמע בעל דהא מכל מקום שמע אפוטרופוס שהוא במקומו ותירצו שלא נעשה שליח לענין שמיעה ומכל מקום אף הם תירצוה כדרך שיטתם אלא שאין צורך בהם לענין פסק:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו באשת חרש שאין הבעל מפר לה כלל אחר שאינו בר שמיעה וכמו שאמרו כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו וכבר ביארנו ענין ראוי לבילה בבתרא פ' הספינה ובשאר מקומות מן החבור:",
+ "מי שהיו לו שתי נשים ונדרו שתיהן אין הבעל יכול להפר לשתיהן כאחת והוא הדין לאב בשתי בנותיו דהא כתיב אותה ולא אותה וחברתה וכן בסוטה אמרו והשקה ולא אותה וחברתה ללמד שאין משקין שתי סוטות כאחת ואע\"פ שחכמים נחלקו בה לא נחלקו אלא מן הטעם כלומר שלא אמרו שלא להשקות שתים כאחת אלא מפני שלבה גס בחברתה ויבאו למחוק את המגלה ולא שלא לדרוש והשקה אף לענין פרה אמרו אותה ולא אותה וחברתה שלא לשחוט שתים כאחת וכן בגט לה ולא לה ולחברתה אלא שהם דורשים טעמיה דקרא ומכל מקום יש חולקין לומר שחכמים אין דורשין והשקה ולא אותה ובסוטה דוקא הוא שאמרוה מטעם שלבה גס בחברתה אבל הכא לא והלכה כרבים ואדם יכול להפר לשתי נשיו או לשתי בנותיו כאחת ואף גדולי המחברים כתבוה כן אלא שאותה האמורה בפרה קשה להם ועוד דהא בעלמא לא קיימא לן כמאן דדריש טעמיה דקרא אלא שיש ראיה לדבריהם ממה שאמרו בתוספתא היו על אשתו חמש נדרים או שהיו לו חמש נשים ונדרו כלן ואמר מופר כלן מופרין מופר ליכי לא הפר אלא לה ומכל מקום אין סומכין על התוספתא במקום שחולקת על התלמוד שלנו ומכל מקום בזו של היו עליה חמש נדרים ודאי נראה שמפר הוא את כלן בהפרה אחת כדברי התוספתא:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר בוגרת ששהתה שנים עשר חדש ואלמנה שלשים יום ר' אלעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר נדריה וחכמים אומרים אין הבעל מפר עד שתכנס לרשותו אמר הר\"ם כבר התבאר בחמישי מכתובות שהארוסה כאשר הגיע זמנה הנזכר ולא נשאת אוכלת משלו והתבאר בזה הפרק שנערה מאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה אולם הבוגרת לא כמו שעשינו עקר כיון שבגרה אין לאביה רשות בה ואמר רבי אלעזר זאת הבוגרת יצאה מרשות אב ונתחייב בעלה במזונותיה כבר יוחדה לרשותו ויפר והלכה כחכמים:",
+ "אמר המאירי כבר ביארנו למעלה שהבוגרת אם נתקדשה תכף לבגרותה נותנין לה שנים עשר חדש אבל אם נתקדשה לאחר זמן נותנין לה תשלום שנים עשר חדש מזמן בגרותה שהב��ר כתביעה ומכל מקום אין נותנין לה פחות משלשים יום אבל לנערה נותנין לעולם שנים עשר חדש ואם כן משנתנו צריך לפרשה בבוגרת שנתארסה תכף לבגרותה אלא שלמעלה פרשו הבוגרת וששהתה וכו' כלומר הבוגרת שהגיע זמנה לינשא לפי הזמן שנתקדשה בו תוך בגרותה והנערה ששהתה שנים עשר חדש וכן אלמנה שנתנו לה שלשים יום שכך הוא זמנה לפרנס את עצמה כמו שהתבאר שם וכונת המשנה שכל שהגיע זמנה לינשא והיא בוגרת או אלמנה שאין לאביה רשות בה הואיל ובעלה חייב במזונותיה אף הוא יכול להפר ביום שמעו בנדרים שנדרה מזמן מזמן זה ואילך מפני שדנין אותה כנשואה אחר שהוא חייב במזונותיה וחכמים אומרים אין הבעל מיפר עד שתכנס לרשותו והלכה כחכמים:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:",
+ "כבר ביארנו בחמישי של כתובות שלדעת משנה ראשונה כל שהגיע זמנה לינשא ונתעכבו הנישואין מצדו ובפשיעתו אוכלת משלו ואם נתארסה לכהן אוכלת בתרומה אבל יבמה הזקוקה לכהן אינה אוכלת בתרומה אע\"פ שנשאת לאחיו ושאכלה עם אחיו וכל שכן אם לא נשאת לאחיו אלא שאכלה באירוסין מצד הגעת זמן וכל שכן אם לא הגיע זמן נישואיה בחיי אחיו ועל זו אמרו עשתה ששה חדשים של זמן התביעה בפני הבעל ר\"ל הארוס ומת ונפלה לפני היבם מן האירוסין והשלימה ברשותו זמן התביעה של שנים עשר חדש שנמצא שאלו היה הבעל קיים היתה אוכלת מצד הגעת זמן או אפילו כלן לפני הבעל ר\"ל שהשלימה שנים עשר חדש בפני הארוס או כלם בפני יבם ר\"ל שמת הארוס קודם התביעה אינה אוכלת אע\"פ שתבעה והגיע זמנה מפני שאינה קנינו אבל בית דין שאחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה אע\"פ שהגיע זמן וביבמה אם נתאלמנה מן האירוסין עד שיכנוס ויבעול בעילה גמורה במתכוין וברצון ומן הנישואין עד שיכנוס ויערה אפילו באונס או שגגה שמאחר שאכלה בחיי האח אוכלת עכשו בביאה זו ולענין ביאור זה שאמרו במשנה ראשונה שמשהגיע זמן אוכלת בתרומה פירושו אף בתרומה של תורה ומה שאמרו כאן עד כאן לא אשמעינן משנה ראשונה אלא בתרומה דרבנן פירושו שאף משנתארסה הותרה בתרומה בלא הגיע זמן ולא נאסרה אלא מדרבנן אי משום סמפון אי משום שמא ימזגו לה כוס וכו':"
+ ],
+ [
+ "המשנה הרביעית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר שומרת יבם בין ליבם אחד בין לשני יבמים רבי אליעזר אומר יפר רבי יהושע אומר לאחד אבל לא לשנים ר' עקיבא אומר לא לאחד לא לשנים אמר רבי אליעזר מה אם אשה שקנה הוא לעצמו הרי הוא מיפר נדריה אשה שקנו לו שמים אינו דין שיפר נדריה אמר לו רבי עקיבא לא אם אמרת באשה שקנה הוא לעצמו שאין לאחרים בה רשות תאמר באשה שקנו לו שמים שיש לאחרים בה רשות אמר לו רבי יהושע עקיבא דבריך בשני יבמין מה את משיב על יבם אחד אמר לו אין היבמה גמורה לאישה כשם שהארוסה גמורה לאישה אמר הר\"ם פי' מאמר רבי אליעזר אמנם הוא ביבם שעשה מאמר ליבמתו לפי שר' אלעזר הוא סובר דעת בית שמאי בכל דיניו כמו שביארנו פעמים באמרם רבי אלעזר שמותי הוא ובית שמאי אמרו מאמר ביבמה קונה קנין גמור ואין הענין כן אבל לפי מה שהתבאר מיבמות וא\"כ אין היבמה גמורה לאישה מפני שלדברי הכל יבמה ארוסה אין חייבין עליה סקילה כנערה מאורסה והלכה כרבי עקיבא:",
+ "אמר המאירי ענין המשנה בשומרת יבם שיצאה מרשות האב ונכנסה לרשות בעל ראשון כגון שהיא שומרת יבם מן הנישואין שאילו היא שומרת יבם מן האירוסין והיא נערה כל שמת הארוס נתרוקנה רשות לאב ומפר לבדו אע\"פ שהיא זקוקה ואפילו עשה בה מאמר ואם היא בוגרת הואיל ויצאה מרשות האב ואף לרשות בעל לא נכנסה אין הפרה לנדריה לא מצד האב שכבר בגרה ויצאה מרשותו ולא מצד היבם דלא עדיף מגברא דאתי מיניה והרי אף ארוס ראשון לא היה יכול להפר שאין לארוס לבדו רשות בנדרי ארוסתו אם כן משנתנו אתה מפרשה בשנשאת ומת הבעל והיא זקוקה ליבם שנמצאת שומרת יבם מן הנשואין ונדרה בעודה זקוקה ונחלקו בה במשנה זו שלדעת רבי אליעזר אפילו נפלה להרבה יבמים יפר ולפי מה שהתבאר בגמרא לדעתו ענין דבריו שאם נפלה ליבם אחד יפר בלא שום פקפוק מפני שהלכה יש זיקה ר\"ל שזיקת היבום עושה אותה אצל יבם כעין ארוסה ליאסר בקרובותיה מחמת זיקתו ומתוך כך הרי היא כנשואה לו ואם נפלה לשני יבמים אם עשה אחד מהם בה מאמר יפר לבדו מפני שהוא סובר כבית שמאי שאמרו מאמר קונה קנין גמור ביבמה מן התורה עד שאפשר ליפטר בגט שהרי ליקוחין כתיבי בה כדכתיב ולקחה לו לאשה ויבמה הלכך כל שעשה בה מאמר יפר זה שעשה בה מאמר ואם מאמר לבית שמאי נישואין עושה יפר לבדו ואם אירוסין עושה יפר בשיתוף אביה אם היא נערה ואם היא בוגרת לא יפר ואם לא עשה אחד מהם מאמר יפרו בשותפות שאע\"פ שזו שאמרו יש זיקה לא סוף דבר באחד שעל כל פנים אין לה היתר אלא ממנו והרי היא דומה ככנוסה לו אלא אף בשנים שהיה לנו לומר אין זיקה לא ליאסר אמה אחר מותה ולא ליארס אחותה לאחד מהם שהרי אינה דומה לכנוסה שמאחר ששנים הם איתתא לבי תרי לא חזיא אין אומרין כן אלא אף בשנים יש זיקה כמו שיתבאר בשני של יבמות מכל מקום אין ברירה ויפרו בשותפות:",
+ "ולדעת האומר שאף בית שמאי לא אמרוה להפטר בגט אלא לדחות בצרה ר\"ל לעשותה ערוה עליו מצד אחות אשתו וכמו שאמרו בשלשה אחין שנים נשואין שתי אחיות ואחד מופנה ומת אחד מבעלי אחיות ועשה בה מופנה מאמר ואחר כך מת אחיו השני שאלמלא מאמר היו הכל מודים באיסור שתיהן לזה השלישי שהרי שתיהן זקוקות לו וכל אחת אסורה מתורת אחות זקוקתו אלא שקודם שמת השני עשה זה מאמר באשת הראשון ומתוך כך הוא אומר שלדעת בית שמאי מאמרו דוחה את הצרה ועושתה לו ערוה ותצא משום אחות אשה והוא מותר בזו שעשה בה מאמר שהמאמר קונה ביבמה ולבית הלל אין המאמר דוחה את הצרה לעשותה ערוה ואדרבה עדין יש לו בה זיקה ואסור אף בזו שעשה בה מאמר מדין אחות זקוקה שהיא כעין אחות ארוסה אלא חולץ לשתיהן ובעלת המאמר צריכה עוד גט למאמרו ונמצא זה קרח מכאן ומכאן וכמו שאמרו שם אוי לו על אשתו ר\"ל זאת שעשה בה מאמר ואוי לו על אשת אחיו הכל כמו שביארנו בשלישי של יבמות שנמצא לבית שמאי שהמאמר אינו פוטר בגט לבד פירשוה בגמרא לדעת זה כגון שעמדה בדין עם זה שעשה בה מאמר ופסקו לה מזונות שיש לה כמו שביארנו בפרק החולץ והואיל ונזונת משלו הוא יפר שעל דעתו היא נודרת אחר שנזונת ממנו וכמו שאמרו כל הנודרת על דעת בעלה נודרת כלומר אחר שעשה בה מאמר ושהיא נזונת ממנו:",
+ "ומכל מקום לדעת חכמים אין המאמר עושה כלום מן התורה אף לדחות בצרה ר\"ל לעשותה ערוה עליו ליפטר בלא כלום והלכך לדעת חכמים ולשיטתו של ר' אליעזר אם עולה לאחד יפר בלא שום פקפוק שהרי יש זיקה ויש ברירה ואם נפלה לשנים אף בשעשה אחד מהם מאמר יפרו כלם בשותפות אף בעמדה עליו בדין ונתחייב במזונותיה וכן יראה לפי הסוגיא שלא בא ענין שעמדה בדין אלא לדעת בית שמאי ויש מפרשים שאף חכמים מודים בעמדה בדין ��ם זה שעשה בה מאמר ומטעם כל הנודרת וכו' ורבי יהושע אומר לאחד ולא לשנים כלומר כל שנפלה ליבם אחד ודאי מפר שהרי יש זיקה אבל לשנים לא יפר אחד מהם ולא אפילו שניהם כאחד שאע\"פ שיש זיקה אפי' בשנים אין ברירה ואף כשיפרו שניהם מכל מקום אישה יפירנו כתיב והרי בשעת הפרה אינו מבורר איזה מהן הוא בעלה ורבי עקיבא אומר שאף לאחד לא יפר והיו סבורים בגמרא לפרשה משום דקסבר אין זיקה ומכל מקום כבר פסקנו במקומה שיש זיקה אלא שבסוף הסוגיא העלו טעמו כטעם הנזכר לדבריו במשנה זו כלומר שאף לדעת האומרים יש זיקה כן שאין היבמה גמורה ליבמה כשאר ארוסות לארוסיהן שהרי ארוסה דעלמא במיתת ב\"ד וזו אינה אלא בלאו ואם כן אפי' יבם אחד ליבמה אחת ושעשה בה מאמר אינו מפר לעולם עד שיבא עליה:",
+ "ולענין פסק גדולי המחברים פוסקים כרבי עקיבא ומשום דהלכה כרבי עקיבא מחבירו וגדולי הדורות פוסקים כרבי יהושע ומפני שדבריו כעין הכרעה וממצעין בין דברי רבי אליעזר לדברי רבי עקיבא והרבה ראיתי שפוסקים כר' אליעזר ולשיטת חכמים ר\"ל שבאחד יפר ובשנים אף בעשה אחד מהם מאמר לא יפר לבדו אלא בשותפות כולם ואפילו עמדה בדין על אותו שעשה בה מאמר שלא נאמר טעם זה אלא לדעת בית שמאי כמו שביארנו ומכל מקום יש פוסקים שבעמד בדין על אחד מהם וחייבוהו במזונותיה הוא יפר לבדו ושחכמים מודים בה מטעם כל הנודרת וכו' שהיא הלכה בכל מקום ומכל מקום אין הכרח בכך שאף רב פנחס לא בכל ניזונת הוא אומרה שהרי בודאי מודה הוא בבוגרת הנזונת על ידי האב שאין אב ולא בעל מיפר נדריה ואף רבי אליעזר לא אמר שאף בעמד עליו בדין יהא מיפר אלא בעשה בה מאמר ואם כן חכמים סוברים בדברי רב פנחס שאינן אלא בנשואה גמורה שנותנת דעתה לגמרי עליו אפילו ביתומה קטנה שנשאת לו כמו שהתבאר בנידה פרק דופן:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה דבר שלא ביארנוהו:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "המשנה החמישית והכונה בה בביאור ענין חלק הרביעי והוא שאמר האומר לאשתו כל נדרים שתדורי מכאן ועד שאבא ממקום פלני הרי הן קיימין לא אמר כלום הרי הן מופרים רבי אליעזר אומר מופר וחכמים אומרים אינו מופר אמר רבי אליעזר אם הפר נדרים שבאו לכלל איסור לא יפר נדרים שלא באו לכלל איסור אמרו לך אישה יקימנו ואישה יפירנו את שבא לכלל הקם בא לכלל הפר לא בא לכלל הקם לא בא לכלל הפר אמר הר\"ם פי' שבאו לכלל איסור ירצה אחר שבועתה אשר יחייבה זאת השבועה בלא ספק לקיימם אם לא שהוא בטל והפר לה איך לא יפר קודם חיוב השבועה והלכה כחכמים:",
+ "אמר המאירי האומר לאשתו כל נדרים שתדורי מכאן ועד שאבא ממקום פלני וכו' וכן מכאן ועד יום פלני הרי הן קיימים לא אמר כלום שאין זה אלא הקמה בטעות שהרי אפשר לה לידור דברים שאלו שמעם בשעת הנדר היה מפר אמר הרי הן מופרין רבי אליעזר אומר מופרין ומדין קל וחומר שאם יכול להפר נדרים שבאו לכלל איסור ר\"ל שנדרה בהם כל שכן שיש לו להפר נדרים שלא באו לכלל איסור ואע\"פ שלא חלו עדין מכל מקום הדבר ידוע שהאב והבעל מפירין נדרים אע\"פ שלא חלו ר\"ל שאם נדרה שלא תשתה יין אם תלך למקום פלני ואע\"פ שלא הלכה ולא נאסרה עדין מפר האב או הבעל ליבטל הנדר ושלא ליאסר אף לכשתלך וחכמים אומרים אישה יקימנו ואישה יפרנו את שבאו לכלל הקם באו לכלל הפר וכו' ואע\"פ שאף חכמים מודים שהאב והבעל מפירין נדרים שעדין לא חלו דוקא בנדרה אע\"פ שנדרה על תנאי ולא נתקיים התנאי עדין ולא חל הנדר ואע\"פ כן מפירין לה הואיל ונדרה וכן הקמתם הקמה ליאסר לכשתלך והרי הוא בא לכלל הקם אבל כל שלא נדרה כלל הואיל ואין כאן הקם אף הפר אין כאן והלכה כחכמים:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "מכיון שביארנו לדעת חכמים שהפרת הבעל בנדרים העתידים אינו כלום כל שנדרה האשה הרי נדרה חל משעת דיבורה וכל שהתפיס בנדרה הרי זה נדר גמור ר\"ל שאם אמרה הריני נזירה ושמעה חברתה ואמרה ואני הרי היא נזירה ואף לכשיפר לה הבעל ביום שמעו היא הותרה וחברתה לא הותרה שהבעל אינו עוקר בהפרתו את הנדר מעיקרו אלא גוזזו להיות ניתרת מכאן ולהבא כמו שהתבאר ברביעי של נזיר וכמו שכתבנו למעלה הא כל שהתפיס נדרו באחר והותר הראשון על ידי חכם הותר השני עם הראשון שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו והרי הוא כמי שלא היה שם נדר מעולם ולא שאלו בסוגיא זו בבעל שהפר נדרים העתידים אם חל נדרה בשעת דבורה אם לאו אלא לדעת רבי אליעזר שהיה אומר שהפרתו על העתיד הפרה היא ושואל בה אי חיילי ובטלי בהפרתו עד שתהא ההתפסה שבה תפיסה ואע\"פ שאף כשתאמר חיילי מכל מקום אין בין הנדר לביטולו כלום והרי נמצא מופר תכף שאמר זה ואני מכל מקום זו התפיסה נדרה במה שאמרה האחרת הריני נזירה ואע\"פ שאמרו בבשר שלמים לאחר זריקת דמים בדהשתא קא מתפיס דוקא בסתם שאמר זו כזו אבל אם אמר בהדיא הרי זו כעיקרה של חתיכה זו ודאי בעיקרו קא מתפיס ונאסר ואף זו אינה מתפסת אלא על מה שאמרה הריני נזירה ומתוך כך הוא שואל אם חל נדרה עד שיהא נדרה של זו נתפס בנדרה או שמא לא חל כלל ואין שום נדר נתפס בהם והעלו בה לדעתו שאינם חלים כלל ואין נדר נתפס בהם ומכל מקום לענין פסק אין לנו שהרי הלכה כחכמים על הדרך שביארנו:",
+ "כבר ביארנו שאפילו חכם אינו מתיר נדרי עצמו שנאמר לא יחל דברו הוא אינו מוחל לעצמו אבל אחרים מוחלין לו ואעפ\"כ מתנה הוא בנדרי עצמו עד שלא נדר בהם שלא יתקיימו וכמו שביארנו בפרק שלישי שאדם עומד בראש השנה ואומר כל נדרים שאני עתיד לידור יהו בטלין וכו' ובאשתו אמרו הפך הדברים שהוא מפר נדריה ואינו מתנה על נדרים העתידים שיהו מופרים כמו שביארנו:"
+ ],
+ [
+ "סוגיא זו האמורה כאן בענין מקוה יש בו חלוק גרסאות שצריך להעירך בהן והוא שבמקצת ספרים גורסים אמרו לו לרבי אליעזר מקוה יוכיח שמעלה את הטמאים מטומאתם ר\"ל בטבילה ואינו מציל על הטהורים מליטמא ר\"ל שאם טובל כשהוא טהור על טומאה העתידה אינו כלום אף אני אביא בעל שאף על פי שמפר נדרי אשתו משנדרה עד שלא תידור מיהא אינו מיפר אלמא לא חיילי כלומר שהרי אם תמצא לומר בטבילת מקוה שתועיל על העתיד על כרחך אתה מפרש שלא תהא הטומאה חלה בו וכמו שאמר שלא יציל על הטהורים מליטמא ר\"ל שלא לחול עליו טומאה והשיבוה מסיפא דקאמר אמרו לו לרבי אליעזר אם מטבילין כלי טמא ליטהר מטומאה שבו יטביל כלי טהור ליטהר כשיטמא אלמא חיילי דהא קאמר ליטהר כשיטמא ר\"ל שהטומאה תחול ותטהרנה טבילה זו של מפרע וקצת מפרשים מוחים בגרסא זו ואין מחאתם אלא מפני שלא הפרישו בלשון בין על הטהורים מליטמא ובין ליטהר לכשיטמא והם סוברים שהכל ענין אחד ושנוכל לדקדק מזו מה שדקדקנו מחברתה וקשה להם לפרש למה דקדקו מזו דחיילי ומזו דלא חיילי ומכל מקום כבר הוצאנו הענין מדקדוק הלשון על הדרך שכתבנו ואע\"פ שבתוספות מקשים שהרי מכל מקום אף במקוה ��יה יכול לומר על הטהורים ליטהר לכשיטמאו מכל מקום הוא מביאה מן הלשונות האמורים בה:",
+ "ומכל מקום ברוב ספרים גרסא אחרת בנוסח זה אמרו לו לרבי אליעזר ומה מקוה שמעלה את הטמאים מטומאתם אינו מציל על הטהורים מליטמא ר\"ל אם נגע בשרץ בעודו במקוה וכמו שאמרו בתורת כהנים והנוגע בנבלתם יטמא אפילו הם בתוך המים אדם שאינו מעלה את הטמאים מטומאתם ר\"ל כגון שבלע טבעת טמאה וטבל שאע\"פ שאין הטבעת מטמאתו עוד בעודו במעיו אף על פי שהוא קיים מכל מקום עדין הוא בטומאתו ואם הקיאה טמאתהו ביציאתה ואין טבילתו עולה לטבעת שבתוכו אינו דין שלא יציל על הטהורים מליטמא ר\"ל שאם בלע טבעת טהורה ונכנס לאהל המת שלא תציל עליה ותהא טמאה אף בעודה במעיו ואינו כן אלא כל זמן שאינו מקיאה הרי היא בטהרתה אלא שאם הקיאה בעוד שהוא טמא נטמאת ממנו הא אם לא הקיאה עד שטהר הוא הרי היא טהורה כמו שהיתה ואין דנין בה קל וחומר ואף אני אביא בעל ומכל מקום מדקאמר במקוה על הטהורים מליטמא שמע מינה לא חיילי ואהדר ליה מסיפא על הדרך שפירשנו ומה שכתבנו במקוה ובאדם וטבעת הלכה פסוקה היא וכבר ביארנו ענין הטבעת במסכת חולין בפרק המקשה ע\"א ב':",
+ "זרעים טמאים שזרעם בקרקע כל שהשרישו טהרו מטומאתם והביאוה בתורת כהנים מדכתיב על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא יכול אפילו לא השרישו תלמוד לומר הוא בהוייתן יהו הא כל שהשרישו טהרו מטומאתם וכל שכן שאם הזרעים זרועים ועומדים ונגעה בהם טומאה במחובר שאינם מקבלים טומאה:",
+ "זה שכתוב בתורה שהאב מוכר את בתו דוקא כשהיא קטנה אבל משהגדילה ונעשת נערה אע\"פ ששולט עליה בכל שבח נעורים אינו רשאי למכרה והוא שאמרו מכורה קודם לכן יוצאה ר\"ל בסימני נערות שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר:"
+ ],
+ [
+ "המשנה הששית והכונה בה בענין החלק החמישי והוא שאמר הפרת נדרים כל היום ויש בדבר להקל ולהחמיר כיצד נדרה בלילי שבת מפר בליל שבת וביום השבת משתחשך נדרה עם חשכה מפיר עד שלא תחשך שאם לא הפר משחשכה אינו יכול להפר אמר הר\"ם פי' מכאן תדע שהפרת נדרים אינה מעת לעת ואמנם יחדו בו היום לבד לאמרו ביום שמעו ואולם אמרו מיום אל יום הנה ענינו שהוא מפר ביום ובלילה כאשר יזדמן ר\"ל שיהיה הנדר בלילה ואפשר בו גם כן מיום אל יום כאשר נשבעה בתחלת הלילה ואמנם לקח במשל יום השבת להודיעך שהפרת נדרים בשבת וכן העקר אצלנו שהפרת נדרים מותר בשבת בין לצורך השבת בין שלא לצורך אבל אמרו לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי כדרך שהוא אומר לה בחול אלא אומר לה טלי אכלי טלי ושתי והנדר בטל מאליו וצריך שיבטל בלבו ואם לא אפשר לסתור שבועתו בשבת בפועל נגד תועלתה כמו שזכרנו יבטל בלבו לפי שזה הלשון בתוספתא מבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו בין בחול בין בשבת וממה שיתחייב שתדעהו אמרם קיים בלבו ואמר הפר יכול לקיים ר\"ל שהוא כאשר הפר בלבו וחזר וקיים השבועה וקיימו יתקיים גם כן כאשר שתק בשמעו השמועה והיה כונתו להנקם ממנה על דרך הצער ולא הפר זה היום הנה הוא אמת הנדר ולא יפר אחר זה ואע\"פ שלא יהיה שתיקתו לקיים הנדר אלא התקוטטה והוא אמרם בספרי ואם החרש יחריש לה בשותק על מנת למיקט הכתוב מדבר אולם אמרם הפר בלבו אין הפר אשר יורה על שהוא יצטרך לבטל בהפרה הנה זה בלתי סותר לאמרם מבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו לפי שהבטול אשר כיון סתר מההפרה לפי שענין ההפרה אשר יתיר הקשר אשר קשר וישאר הענין כמו שהיה תחלה קודם שבועתה אם תרצה לעשותו ואם תרצה שלא לעשותו בבחירה אין עליו מניעה והביטול הוא שיכריחה על הפך מה שנדרה שהוא אשר כיון בענין ההפרה הנה אי אפשר מבלתי שיוציא בשפתיו ואם כיון הביטול והוא שיכריחה שתעשה הדבר אשר נשבעה שלא תעשהו כמו שאמרנו אומר לה טלי אכלי טלי שתי ולא יצטרך להוציא בשפתיו והבין זה ההפרש בין הביטול וההפרה עד שלא תסתור הלשונות שהם זרים אולם התר נדרים בשבת הנה זה לא יהיה אלא בנדרים שהם לצורך השבת והעקר אצלנו נשאלין לנדרים עומד יחידי ובלילה ובשבת ובקרובים ואפילו היה להם פנאי מבעוד יום אבל עד שיהיה יחיד מומחה הוא אשר יתיר יחידי אולם הדיוטות הנה אין פחות משלשה ואם יאמר החכם אשר יתיר נדרו מופר לך או מה שיורה על זאת הכונה אין זה כלום לאמרם חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר כלום ולשון ספרי חכם מתיר ואין בעל מתיר בעל מפר ואין חכם מפר לפי שענין ההפרה בטול השבועה מעקרא וכאלו לא היה כלל וזה לא יעשהו זולת אב והבעל לפי מה שבא בכתוב ובקבלה וענין השאלה לחכם אשר נקראים התר נדרים שיתיר השבועה הנקשרת מחוייבת ויסיר דינה בעתיד וזה לא יעשהו בלתי חכם או שלשה הדיוטות כמו שזכרנו לפי מה שבאה הקבלה לא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין וזה ענין אינו מפורסם בפסוק וכן אמרו שלזה הענין אין לו עקר זולת הקבלה והוא אמרם התר נדרים פורחין ואין להם על מה שיסמוכו ותואר התר השבועות לפי מה שהעתיקו חכמינו אשר קבלו מהחכמים לפי מה שראו הדבר פעמים רבות במעמד אנשי הדת לפי מה שנעשו לפני זקניהם ורבניהם כי היה אצלנו בארץ המערב היתר שבועות מעשים בכל יום לפי שזאת הארץ לא ינבעו בה המים הרעים לפי מה שאספר בא האיש הנשבע או האשה אשר לא יופר נדרה לחכם או לשלשה הדיוטות ויאמר אני נשבעתי על מעשה זה והנני מתחרט על שבועתי ויאמר לו מה הסיבה אשר הביאך שתתחרט ודברו אליו בנולד אשר יתחדש אליו או בפתח אשר נפתח לפי מה שהתבאר בפרק אשר לפני זה ויאמר לו גדול הדיינין ידעת כשנשבעת שזה יזיק צער לך כך או אם היה הענין נולד פלני כך היית נשבע ויאמר לא אבל לא ראיתי הענינים כי אם ראיתים אז לא הייתי נשבע ויאמר לו הנה אתה מתחרט על זאת השבועה ויאמר כן ויאמר גדול השלשה העומדים שם בזה הלשון מותר לך שרוי לך מחול לך במתיבתא של מעלה ובמתיבתא של מטה ככתוב ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה ויאמרו אחר זה השנים שרוי לך מחול לך שרוי לך מחול לך עוד יחזור אחר זה גדול הדיינין ויאמר לא תהיה מנהגך שתהיה פרוץ בנדרים לא תתמיד אם תחזור אנחנו לא נתיר לך הנה זה מה שראינו ועשינו והבן אלו הפסקים ותשמרם ותבין זה:",
+ "אמר המאירי הפרת נדרים ר\"ל בין לאב בין לבעל כל היום ר\"ל כל יום הנדר או יום השמועה לא מעת לעת אלא כל אותו יום הן שיהא לפניו הרבה מן היום הן שיהא לפניו מעט אפילו רגע ויש בדבר להקל ר\"ל להיות זמן ההפרה ארוך ולהחמיר ר\"ל להיות זמן ההפרה קצר כיצד נדרה בלילי שבת ר\"ל בתחילת הלילה בשעת כניסת קדשת היום מיפר בכל הלילה וכל יום שבת עד שתחשך שהרי היום הולך אחר הלילה והכל יום אחד נדרה בסוף יום השבת עם חשיכה ר\"ל קודם שחשיכה מיפר עד שלא תחשך הא משחשיכה אינו יכול להפר שכבר עבר היום ואלו היתה ההפרה מעת לעת היה זמן ההפרה שוה לעולם אלא שלא היתה באותו היום ברוב הפעמים:",
+ "ולפי דרכנו למדנו במשנה זו שמפירין נדרים בשבת ולפי מה שיתבאר בגמרא מפירין נדרים בשבת ר\"ל אב או בעל אף שלא לצורך השבת וכמו שאמרו במשנה זו חשיכה אינו יכול להפר הא קודם שחשיכה אפילו מעט שאין בו לומר צורך שבת מיפר אבל שאלה לחכם אין נשאלין אלא לצורך השבת כגון שנדרה מבשר וכיוצא בו אבל שלא לצורך שבת לא:",
+ "ויש ספרים שגורסים עוד במשנה מה שנאמר בגמרא בשם בריתא האומר לאשתו כל נדרים שתדורי אי אפשי בהם או אין כאן נדר או אי אפשי בהם אלא אם כן נדרת לא אמר כלום פי' שנדרה אשתו וכיון להקים לה ואמר לה כל נדרים שתדורי מכאן ואילך אי אפשי בהם שמשמען של דברים שבאותם שנדרה מיהא רוצה הוא בקיומם או שפירש כל נדרים שתדורי ר\"ל מכאן ואילך אי אפשי בהם אלא אם כן נדרת שמשמען של דברים שאותם שנדרה כבר אפשר לו בהם לא נתקיימו אותם הנדרים שנדרה בלשונות אלו ויכול עדין להפר שהרי לא קיימן בפירוש אבל אם קאמר לה יפה עשית אין כמותך אם לא נדרת מדירך אני דבריו קיימין אע\"פ שלא אמר לה בהדיא קיים ליכי ויראה שהדין כן אם נדרה לשנה והוא אומר רוצה הייתי בשתים או כמה יפה לי כשעשית כן או תבא עליך ברכה וכל כיוצא בזה שהוא הקמה כך אנו רגילים לפרש במשנתנו ומכל מקום בתוספות אין גורסין אלא אם כן נדרת אלא כל נדרים שתדורי אי אפשי בהם אין כאן נדר לא אמר כלום ומפרשים בה שלא לכונת הקמה נאמר אלא לכונת הפרה וכל שתדורי לאו דוקא אלא שאת נודרת עכשו קאמר ואומר כל נדרים אלו שנדרת עכשו אי אפשי בהם או אין כאן נדר לא אמר כלום כלומר שאינה הפרה ולימד באין כאן נדר שאע\"פ שבהיתר החכם לשון זה הוי התר בבעל אינו לשון הפרה וכמו שאמרו בתלמוד המערב בעל שאמר אין כאן נדר אין כאן שבועה לא אמר כלום זקן שאמר בטל לך מופר לך לא אמר כלום אלא זה כהלכתו וזה כהלכתו בעל במופר ליכי וזקן באין כאן נדר וכן בגמרא אמרו חכם מתיר ובעל מפר בעל שאמר בלשון חכם וחכם שאמר בלשון בעל לא אמר כלום:",
+ "וכן יש גורסין עוד במשנה זו לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי כדרך שהוא אומר בחול אלא ישנה מפני כבוד השבת ויאמר לה טלי ואכלי ממה שנדרת והנדר בטל מאליו אלא שמכל מקום מבטל בלבו הא בחול מיהא צריך לבטל ולהוציא בשפתיו ולומר מופר ליכי ומכל מקום בגמרא נחלקו בית שמאי ובית הלל שבית שמאי אמרו בשבת מבטל בלבו ובחול מוציא בשפתיו ובית הלל אומרין אף בחול מבטל בלבו ויש רגילים לפרש אף כשנדרה בחול דיו בבטול בלבו והם דברים מתמיהים שהרי במשנתנו אמרו לא יאמר לה מופר ליכי כדרך שהוא אומר בחול אלמא דבחול מיהא צריך שיאמר כן אלא שהם מפרשים אם בא להפר לה בשבת לא יאמר כדרך שהוא רגיל לומר בחול הא בחול כדרך השבת מותר שבבטול בלבו סגי ואם תאמר ואם כן מה צורך לומר היום טלי ואכלי יאמר לה לכשירצה כבר הופר נדרך מכל מקום צריך להודיעה שהפר לה אי נמי דאע\"ג דאמר טלי ואכלי צריך שיבטל בלבו ואף ע\"פ שבטל בלבו צריך לומר טלי ואכלי וזה שאמרו למטה הפר בלבו אינו מופר פירושו בשלא אמר לה טלי ואכלי ושמא תאמר ומי עדיף טלי אכלי בחול מאי אפשי בהן אין כאן נדר אין גרע וגרע שכל שהוא מבטל בלבו ואומר טלי ואכלי דיו אבל כל שבא להוציא בשפתיו צריך שיאמר בלשון המועיל וזו היא שטת התוספות:",
+ "ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שכל שבחול צריך אמירה ואין בטול שבלבו מועיל אף בטלי ואכלי ומחלוקת שמאי והלל על נדר שבת הוא אמור שלדעת בית שמאי למוצאי שבת הוא צריך לחזור ולהפר וזה שאמר בשבת מבטל בלבו ובחול מוציא בשפתיו ר\"ל הפרת הנדר שנדר בשבת ואע\"פ שעבר יומו מכל מקום הצריכו כן שלא לטעות בחול לסמוך על בטול שבלבו ובית הלל סוברים שאף בחול אין צריך להוציא בשפתיו אלא סומך על מה שבטל בלבו שהרי כל עצמה הפרה שלא ביומה אינה כלום ולישנא דאחד זה ואחד זה מבטל בלבו ואינו מוציא בשפתיו לאו לישנא דייקא הוא וזהו עיקר הדברים:",
+ "ומכל מקום גדולי המחברים נראה שמחלקים בין בטול להפרה וכשמפר לה כונתו שיופר הנדר ולא שהוא כופה לאכול אלא אם תרצה תאכל אם לא תרצה לא תאכל שאין הכונה אלא להתיר מה שקשרה ולהשאיר הענין על אפני מה שהיה תחלה ואחר שאין שם מעשה הפרה שבלב אינה כלום אבל בטול הוא יותר מהפרה והוא שכונתו שתעבור לשעתה על נדרה וכופה אותה מיד בכך והוא שאומר טלי ואכלי וכל שהוא עושה מעשה לכופה בכך דיו בבטול בלבו אף בחול אבל הפר בלבו אינו מופר וכמו שאמרו למטה קיים בלבו קיים הפר בלבו אינו מופר:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "זה שביארנו שנשאלין לנדרים לצורך השבת פירושו אף בשהיה להם פנאי מערב שבת לישאל וכשנשאלין בשבת לפני חכם אומר החכם לשון התר הנדר כדרך שהוא אומר בחול שלא נאמר טלי ואכלי אלא באב ובעל שהם שולטים עליה ומבטלים בלבם ומורשים לומר לה דרך הכרח שתאכל אבל חכם לא וכן נשאלין בשבת בין ביחיד מומחה בין בשלשה הדיוטות ואין אומרין שאם ישאל בשלשה הדיוטות יהא נראה כדן את הדין שהרי מכל מקום נשאלין אף בקרובים ואף מעומד ואף בלילה מה שאין כל אלו בדין ועומד שכתבנו יש אומרים שלא סוף דבר שהוא מתעכב אלא אפילו מהלך או מתעסק בדברים אחרים והוא שאמרו חייא בר רב שדי גירא ובדיק ר\"ל שהיה מפריח חץ לשחוט את העוף הפורח ובודק בנשאל אם מתחרט אם לאו ויש למדין מכאן שהלכה כדברי האומר פותחין בחרטה שאלו היינו צריכים לפתח היה צריך לנו יישוב הדעת ולא היינו מתירין במעמד וכל שכן במתעסק או ברכוב ומהלך והוא שגורסין כאן והתניא ירד ר' גמליאל מן החמור ונתעטף וישב ותירצו רבן גמליאל סבר אין פותחין בחרטה כלומר ולפיכך ישב ומכל מקום יש גורסין בה ר\"ג סבר פותחין בחרטה ומפרשים שהחכם פותח לו ומחזר אחריו למצא פתח שיתחרט עליו ואין זה כפותחין בחרטה דעלמא ומכל מקום יש אומרין שאף לדעת הפוסקים בעלמא אין פותחין בחרטה ומצריכים פתח שעליו יותר הנדר מעיקרו מודים הם שאף מעומד כן שלא הוצרך בגמרא לרבות מעומד אלא ללמד שאינו כדין ומכל מקום ישוב הדעת אינו נפקע בעמידה אלא שבמהלך או במתעסק או ברכוב אינו כלום אלא לדעת האומר פותחין בחרטה ויש אומרים שאף לדעת האומר פותחין בחרטה מכל מקום צריך שלא יתיר בהדיוטות והלכך כל שהוא רכוב או מהלך או מתעסק אסור ומעומד מותר ולדעת האומר אין פותחין בחרטה אף מעומד לא וכן כתבנוה בעירובין פרק הדר ס\"ד ב' וכן עיקר:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו שאין ראוי לאדם להרגיל עצמו להיות קופץ בנדרים וכמו שאמרו כל הנודר כאלו בנה במה וכו' וכן אמרו כאן אמר ליה רבא לרב נחמן חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר אזדקיקו ליה רבנן לבריה דרב הונא ושרו ליה נדריה ואמרו ליה זיל ובעי רחמי אנפשך שכל הנודר אע\"פ שמקיימו נקרא חוטא שנאמר כי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא הא לא חדלת יש בך חטא ואם נדר מצוה לישאל ודברים אלו כלם בנדרי איסר שאוסר על עצמו איזה דבר אבל נדרי הקדש מצוה לקיימם ושלא לישאל עליהן אלא לצורך גדו�� שנאמר נדרי לה' אשלם ואף בנדרי איסר דוקא שעושה דרך כעס וקפדנות אבל כל שמכוין בהם למצע דרכיו ולתקן הנהגותיו לפי מה שמכיר בטבעו שהוא צריך לו הרי זה משובח על הדרך שביארנו בפרק ראשון באותו שראה קווצותיו סדורות לו ופחז עליו יצרו ועל זו אמרו נדרים סייג לפרישות וכן אמרו באת עבירה לידו ורוצה לינצל הימנה ישבע עליה כמו שביארנו בפרק שלישי של שבועות כ\"ה א':"
+ ],
+ [
+ "כל השוחט אחד מן הקרבנות חוץ לעזרה חייב כרת דכתיב בפרשת אחרי מות ואליהם תאמר איש איש מבית ישראל אשר ישחט וכו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכו' דם יחשב וכו' ונכרתה וכו' והכל חייבין בכך כהנים וישראלים ואע\"פ שכתוב בה איש איש מבית ישראל הרי כתוב בה אהרן ובניו וכל ישראל וכמו שאמר בראש הפרשה דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל ישראל ואמרת אליהם זה הדבר וכו' ובפרשת נדרים לא נכתב אהרן ובניו וכל ישראל אלא ראשי המטות שהוא הוראה למומחין ובסוגיא זו למדו מגזירה שוה דזה הדבר וכו' ליתן ראשי המטות בשחוטי חוץ ואהרן ובניו וכל ישראל בנדרים:",
+ "ומה שיצא לנו בנתינת ראשי המטות לשחוטי חוץ הוא לומר שיש שאלה להקדש על ידי חכם ולא בהקדש טעות שהרי הקדש טעות כגון שאמר שור שחור שיצא ראשון מביתי הקדש ויצא לבן והוא סבור שלבן הקדיש אינו הקדש כלל אבל הקדש שאינו טעות אם נשאל עליו לחכם עד שמצא בו פתח שעושהו כעין טעות הרי זה יכול לישאל עליו והרי הוא חולין וכן בכל דבר הקדוש במוצא שפתיו של זה הנשאל כגון תרומות ומעשרות כל זמן שהן עדיין בידו ר\"ל שלא ניתנו לכהן או ללוי או לגזבר ומעתה אם שחט קדשים בחוץ ומתחייב בהן כרת ילך אצל חכם ומתירו ולא בחרטה בלבד אלא עד שימצא לו פתח שיוכל לעקור בה הנדר מעיקרו ולעשותו כהקדש טעות ואם לא מצא חייב כרת ואע\"פ שהשוחט בחוץ חייב כרת המולק בחוץ מיהא פטור כמו שיתבאר במקומו:",
+ "ומה שיצא לנו בנתינת כל ישראל בנדרים ללמד שלא סוף דבר שהנדר ניתר על ידי מומחין אלא אף על ידי שלשה הדיוטות שהן כעין בית דין ובלבד ביודעין בטיב הנדרים עד שיהיו יודעים לכוין בפתחים כמו שביארנו במסכתא זו ואחר שלמדנו היתר נדרים בשלשה הדיוטות על כל פנים ראשי המטות האמור שם ענינו שביחיד מומחה הם ניתרים ומכל מקום יש מפרשים דוקא מומחה הסמוך בארץ ישראל וממה שאמרו למטה מועדי ה' צריכין מומחה ר\"ל סמוך כמשה ואהרן דכתיב החדש הזה לכם ככם ואין הפרת נדרים צריכין מומחה והקשה והא ראשי המטות כתיב לומר שיחיד מומחה מתיר אלמא דוקא מומחה סמוך כמומחה של מועדי ה' ומכאן נראה שאין שום חכם סומך עכשיו להתיר ביחידי ואף בתלמוד המערב שבפרק זה יאמר יראה כן שאמר רב מנייה ר' להתיר נדרים ולראות כתמים מן דדמך ר' בעא רב לבריה מומי בכורות אמר ליה איני מוסיף לך על מה שנתן לך אבא ר' יוסי אמר כולא יהב ליה לדין יחידי ולהתיר נדרים ולראות כתמים ולראות מומין שבגלוי מן דדמך בעא לבריה מומין שבסתר ואמר ליה איני מוסיף לך על מה שנתן לך אבא ומכל מקום גדולי המחברים מתירין בכל יחיד מומחה בעצמו ובעל הוראה מתיר ביחיד:"
+ ],
+ [
+ "המועדות כולן תלויין בקדוש בית דין ובראיית הלבנה ומכל מקום שבת בראשית אין בית דין מקדשין אותו אלא מקודש ועומד הוא מעולם כמו שביארנו בסדר מועד:",
+ "מי שנדרה אשתו ושתק לה כל יומו ולא על דעת הקמה אלא כדי למקט ר\"ל לצערה ולהוכיחה שלא תהא פרוצה בנדרים ומכל מקום בדעתו ביום שמעו להפר לה למחר או לזמן אחר אין זה כלום והרי שתיקתו קיימה את הנדר הואיל ומכל מקום שתק כל יומו אע\"פ שלא שתק אלא על מנת למקט ולצער:",
+ "נדרה ונשתתק הבעל כל יומו ואחר היום חזר לדבורו יראה מתלמוד המערב שמיפר אותו יום שחזר לדבורו שהרי במה שחלקו בסוגיא זו בהפר נדרים שלדעת חכמים כל היום ולדעת ר' יוסי בר' יהודה מעת לעת אמרו שם נשתתק וחזר לדבורו על דעתיה דר' יוסי בר' יהודה נותנין לה עשרים וארבעה שעות ר\"ל אחר חזרת הדבור ועל דעתיהו דרבנין אין לו אלא אותו היום בלבד וכבר פסקנו כחכמים ונמצא שאין נותנין לו אלא היום שחזר לדבורו וכן יראה משם שאם ביום שחזר לדבורו חזר ונשתתק קודם שיפר שכל שאינו יכול להפר בסוף היום נותנין לו יום אחר וכן לעולם עד שיגמור את יומו באפשרות הפרה ולא יפר וזהו שאמרו עוד שם נשתתק ר\"ל אחר שחזר לדבורו על דעתיה דר' יוסי בר' יהודה מצרפין לו עשרים וארבעה שעות כלומר שאם אחר שחזר לדבורו עמד שתי שעות בלא שתוק והיה יכול להפר ולא הפר מפני שהיה סומך להפר בתוך העשרים וארבעה שעות וחזר ונשתתק לכשיחזור לדבורו אין נותנין לו אלא כ\"ב שעות מפני שמצרפין אותם השתים שהיה יכול להפר כאן ולדעת רבנן לעולם מיפר והולך עד שיחזור לדבורו שעה אחת לפני שקיעת החמה ולא הפר שאין יכול עוד להפר והלכה כחכמים כמו שכתבנו:"
+ ],
+ [
+ "נדרה ושמע הבעל וקיים אינו יכול עוד להפר אלא תוך כדי דבור וכן אם הפר אינו יכול עוד לקיים אלא תוך כדי דבור שתק אם קיים בלבו קיים ואם הפר בלבו אינו כלום שתק סתם ולא נתכון לא להקם ולא להפר הרי זה תלוי ביומו אם שתק כל היום נתקיים אפילו היה בלבו להפר או הפר בלב ולא שתק אלא על מנת למקט ולצער ואם הפר ביומו מופר וכן אם לא קיים בלבו והיה שותק על מנת לקיימו למחר יכול להפר ביומו וכל שכן שאם הפר או קיים על מנת למקט שהקמתו הקמה והפרתו הפרה ולענין ביאור זה שאמרו כאן שתק על מנת לקיים היינו קיים בלבו קיים ובסמוך אמרו כשהוא אומר והחריש וכו' הרי בשותק על מנת לקיים אמור כלומר שאף זה בהפרה אתה מפרש וראשון בקיים בלבו והשני בשלא קיים בלבו ומה שהקשו לוקים הא בשתק על מנת לקיים וכו' אברייתא דרב כהנא מקשי כלומר ומנא ליה לאייתויי שותק על מנת למקט ותירץ קראי יתירי כתיבי כי החריש לה החרש יחריש לה ומה שהקשו משתיקת שבת שתהא כשותק על מנת למקט פירושו שאע\"פ שיכול להפר מכל מקום הוא נמנע משום כבוד שבת ולא גרע משותק על מנת למקט:",
+ "נדרה אשתו ושמע ושתק לה כל יומו ולמחר הוא אומר יודע אני שיש נדרים ר\"ל שהנדר הוא נדר גמור אבל איני יודע שיש מפירין ר\"ל לא הייתי יודע שבידי להפר הרי זה יפר ששעת ידיעתו שבידו להפר היא נדונת כשעת שמועה ואין שתיקתו מקיימת יודע אני שיש מפירין ר\"ל שבידי להפר קצת נדריה כגון של עינוי נפש אבל איני יודע שיש נדרים ר\"ל שהיה נדר זה מאותה שבידי להפר כלומר שיהא נדר זה של עינוי נפש או לא הייתי יודע שנדר זה יהא נדר כלל שיהא צריך הפרה אף זה יפר שאין שתיקה שמחמת חסרון ידיעה כלום ושעת ידיעתו נידונת כיום השמועה ואין הלכה כר' מאיר שאמר בזו לא יפר הואיל וידע שבידו להפר שהיה לו להפר מכל מקום יועיל או לא יועיל יצטרך או לא יצטרך אלא כחכמים ומכל מקום זו שהביאוה כאן מדברי ר' מאיר הביאוה כלומר ליהוי מיהא לר' מאיר כשותק על מנת למקט ויפר אף לאחר זמן ונתברר הימנה שהשותק על מנת למקט אינו מיפר אלא ביומו כמו שביארנו:",
+ "ונשלם הפרק תהלה לאל:",
+ "אלו נדרים שהוא מפר וכו' כונת הפרק להשלים מה שכבר הותחל לבאר בפרק עשירי בענין החלק השביעי שבספר שבא לבאר ענין הנדרים שהפרתן על ידי אב ובעל או אחד מהם וכבר ביארנו קצת דיני אלו הענינים בפרק עשירי אלא שבאו בזה הפרק להשלים הענין על אופני שלימותו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשמנה חלקים החלק הראשון הוא לבאר הנדרים שיש לבעל הפרה בהם ואת שאין לו הפרה בהם וכבר ביארנו לך שרוב פוסקים כתבו שאין האב מיפר אלא דברים שבינו לבינה ונדרי ענוי נפש כבעל עצמו ולמדוה מהקש האמור בספרי בין איש לאשתו בין אב לבתו מה הבעל אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש כדכתיב גביה לענות נפש או דברים שבינו לבינה וכדכתיב בין איש לאשתו כך באב וכדכתיב נמי גביה בין אב לבתו אבל גדולי המחברים כתבו שלא נאמר חלוק זה אלא בבעל אבל אב מפר כל הנדרים והיקש האמור בספרי לדעתם הוא דעת יחיד וכן השיבוה הם בעצמם לחכמי לוניל ולסברא מיהא הדעת מכרעת כדבריהם שאע\"פ שאף באב כתוב בין אב לבתו מכל מקום אין מקום בין אב לבת בדברים שבינו לבינה במה שהוא עיקר בדברים שבינו לבינה ר\"ל בצרכי תשמיש אע\"פ שיש קצת ענינים בדברים שבינו לבינה שיש להן מקום אף לאב כמו שנבאר ונדרי עינוי נפש לא נתפרשו בכתוב אלא בבעל ולדעתי היקש האמור בספרי הלכה היא אלא שלדעתי פירושו בנערה ששתי רשויות שולטות עליה ר\"ל נערה המאורסה שמאחר שאין רשות לאב לבדו אינו מיפר עם הארוס אלא אותם שביד הארוס להפר ואין הארוס מיפר יותר מבעל אבל כל שהאב מיפר לבדו והוא קודם שנתארסה ודאי מיפר הוא בכל הנדרים ולא הוגבלו נדרי עינוי ושבינו לבינה אלא בבעל ובאו בזה הפרק לבאר אלו הן הנדרים שראוי לכללם בעינוי נפש שלה או בדברים שבינו לבינה עד שתהא רשות ביד הבעל להפר ואלו הן שאינן בכלל זה וזהו החלק הראשון שבפרק החלק השני במי שטעה בנדרה והפר בטעות כגון שהיא אשתו וכסבור שהיא בתו וכן נדרה בדבר אחד וסבור שעל דבר אחר נדרה אם צריך לחזור ולהפר אם לאו החלק השלישי אם אומרים בהפרת אב או בעל הופר מקצתו הופר כלו על הדרך שאמרו בהיתר חכם הותר מקצתו הותר כלו אם לאו החלק הרביעי במי שלא הפר והודיע לנו שלא נמנע מהפרה אלא שלא ידע בנדר או שלא ידע שיש לו הפרה בו וכיוצא בו אם יש לו עדיין רשות להפר ושתהא יום ידיעה כיום השמועה אם לאו החלק החמישי במי שמודר הנאה מחתנו באי זה צד יכול ליתן לבתו הששי שיש צדדין שאף בנדרים שיש לבעל הפרה אין הפרתו בהם כלום ובכלל זה ביאור הנערות שנדריהן קיימין החלק השביעי ללמד שהאב והבעל מפירין אע\"פ שלא חל הנדר אבל חכם אינו מיפר עד שיחול החלק השמיני בנדרה בהנאת תשמיש עליה מכל העולם שהוא יכול להפר חלקו ועל ידי גלגול זה ביאר באומרת לבעלה טמאה אני לך ר\"ל שזינתה ברצון תחתיו או השמים ביני לבינך ר\"ל שטוענת עליו דברים שאי אפשר לבררן כגון שטוענת שאינו יורה כחץ ואינו מוליד היאך דנין בהן זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר בפרטים:",
+ "והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר אלו נדרים שהוא מיפר שיש בהן עינוי נפש אם ארחץ אם לא ארחץ אם אתקשט אם לא אתקשט אמר ר' יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש אמר הר\"ם כבר יקראו גם כן השבועות נדרים וכן אמרו בתלמוד והביאו ראיה על זה באמרו כנדרי תועים נדר בנזיר ובקרבן בשבועה ולזה אמר בכאן אלו נדרים והביאו ראיה משלים מנדר ומשלים משבועה אולם משלי הנדר באמרו ואם ארחץ והוא שתאמר נדר עלי שלא ארחץ לעולם אם ארחץ היום והוא אמרם הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום ובזה יחלוק ר' יוסי ויאמר ולא ארחץ היום ניוול דיומא לא שמיה ניוול או אם אמר שבועה שלא ארחץ לעולם וזהו ענין אמרו אם ארחץ ועל זה הפרק גם כן אמר אם אתקשט אם לא אתקשט ואין הלכה כר' יוסי:",
+ "אמר המאירי אלו נדרים שהוא מיפר ר\"ל הבעל ויש מפרשים אף האב ועל הדרך שהקדמנו וקודם שנתחיל בביאור פרטיה של משנה זו אנו מציעין תחלה דרך הקדמה שהנדרים יש מהם שאין הבעל צריך בהם הפרה והם אם נדרה בדברים שהיא משועבדת לו בהם ושאין לה שום הנאה בעשייתם כגון שנדרה שלא לעשות המלאכות שחייבת לעשותם ויש מהן שפעמים שהוא צריך הפרה ופעמים שאין צריך הפרה והם אם נדרה בדברים שהיא משועבדת לו בהם אלא שיש לה או לשניהם הנאה בהם כגון תשמיש שאם נדרה דרך הפקעת שעבודה כגון שתאמר הנאת תשמישי עליך אינו צריך הפרה ואם נדרה דרך הפקעת הנאת עצמה כגון הנאת תשמישך עלי צריך הפרה שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ויש מהם שאין לו בהם הפרה כגון שנדרה בדברים שאין לו שעבוד עליה בהם ושאין לה עינוי נפש ושאינם מדברים שבינו לבינה כגון אם נדרה שלא ליתן מים לפני בהמתו שאינה משועבדת לו בכך וכן אין בו לא עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה וכל כיוצא בזה אין לו בהם הפרה אלא אם כן היא תולה נדרה בנדרי ענוי או בדברים שבינו לבינה כגון שתאמר קונם עלי בשר ויין או הנאת תשמישך עלי אם אני עושה כך ויש מהן שיש לו הפרה בהם ושהוא צריך שיזהר להפירם והם נדרי ענוי נפש ובדברים שבינו לבינה:",
+ "ואחר שידעת הקדמה זו צריך שתדע עוד דרך הקדמה שאע\"פ שנדרי ענוי נפש ודברים שבינו לבינה שוים להפרת הבעל מכל מקום אין המדה שוה בהם שנדרי עינוי נפש הפרתו הפרה בין לו בין לאחרים כגון שאם נדרה באכילת בשר או שתיית יין והפר לה מותרת לאכול בין עמו בין במקומות אחרים ודברים שבינו לבינה אין הפרתו מועלת אלא אצל הבעל כגון שאם אסרה על עצמה הנאת תשמיש מיפר לה ומותרת לו אבל לכשימות או תתגרש נאסרה לכל אלא שבגרשה אם הוא מחזירה הועילה הפרתו לזה אף לזמן חזרתו ומכלל הקדמה זו שיש דברים שהם נדרי ענוי ודברים שבינו לבינה כגון שאסרה עצמה ברחיצה ובקשוט פנים ובקשוט בגדים ותכשיטין שדברים אלו היא מצטערת במניעתם ויש כאן ענוי ואף הם סבה להתרחק הוא ממנה ויש כאן דברים שבינו לבינה וכל שכיוצא באלו נותנין להם דין נדרי ענוי נפש להיות הפרתו מועלת לעולם אף לכשימות או תתגרש:",
+ "ונמצאת למד שכל שהיא מצטערת בו ואין בו סיבה שעליה יתרחק הוא ממנה זהו עינוי נפש כגון אכילת בשר ושתיית יין וטעימת פירות ומניעת הליכה לבית האבל או לבית המשתה וכל שהיא סיבה להתרחק בעלה ממנה ואין בו אצלה צער הוא מדברים שבינו לבינה כגון שנדרה בהנאת תשמיש או הקשוט במקומות הצנועים כגון השרת שער ושאר מיני קשוט שבהם וכל שיש בו סיבת ריחוק וצער אצלה כגון מניעת רחיצת פניה וידיה שהיא מצטערת בניוולה והיא ג\"כ סיבת ריחוק וכגון קישוט הפנים שאף היא מצטערת בניוולה הנראה לכל וכן קשוט בגדים ותכשיטין הרי זה בכלל שניהם והפרתו בהם הפרה כללית כנדרי עינוי נפש וכן בכלל הקדמתנו שאין חלוק בענוי נפש בין זמן לזמן אלא אפילו בענוי של שעה יכול להפר:",
+ "וכן צריך שתדע בכלל הקדמה זו שדברים שבינו לבינה מתרחבים אף במה שאין בו סבת ריחוק ולא עוד אלא שהם דומים לעינוי נפש והם מדברים שבינו לבינה והם כגון שנדרה שלא לאכול מפירות מדינה זו ונדר זה יצא מכלל נדרי ענוי נפש מפני שאפשר לה בשל מקומות אחרים ונכנס בכלל דברים שבינו לבינה מפני שטורח גדול הוא לו להביא ממדינה אחרת ומעתה אין הפרתו בזה וכיוצא בו הפרה אלא לעצמו הא אם הביא לה אחר מפירות מדינה זו אסורים הם עליה וכן לכשימות הוא או תתגרש אסורים לה כדין הפרת נדרים שבינו לבינה וכן אם הדירתהו על מעשה ידיה שאינו צריך להפר שהרי משועבדת היא לו בהם מכל מקום מדברים שבינו לבינה הם ואם גירשה חל הקונם ונאסרה לו כדי שלא יכשל בהנאת מעשה ידיה ומתוך כך אמרו שאע\"פ שאין הנדר כלום יפר כדי שאם יגרשנה תהא מותרת לחזור לו ועל זו אמרו בכתובות רבי יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו אלמא הפרתו הפרה והרי ענוי נפש שלה אין כאן והיאך הפרתו הפרה אלא שהם מדברים שבינו לבינה ואחר שנתבררו לך דברים אלו דרך הצעה והקדמה אתה נכנס בביאור המשנה וסוגיא שלה והוא שאמר:",
+ "אלו נדרים שהוא מיפר ור\"ל הן שבועות הן נדרים שיש בהן עינוי נפש וכדכתיב כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש ושאלו בגמרא ונדרים שבינו לבינה לא והתניא בין איש לאשתו מלמד שהוא מיפר בנדרים שבינו לבינה ואם תפרש אלו נדרים שהוא מיפר בהן לעולם ר\"ל שהפרתו מועלת אף לאחר שתתגרש אם הוא מחזירה הא בנדרים שבינו לבינה לא הועילה הפרתו אלא בעודה תחתיו הא לכשתתגרש חל הנדר עליה אף אם רוצה להחזירה ואין הפרתו מועלת לו והרי בקונם שאני עושה לפיך שהם דברים שבינו לבינה כמו שהקדמנו אע\"פ שכל זמן שהיא תחתיו אינו צריך להפר אמרו מכל מקום שיפר שמא יחזירנה ואם לא הפר חל עליה הנדר אף לזמן הפרתו ואם הפר לה הפרתו מועלת לעצמו אף לזמן חזרתו ומתוך כך הוא מפרשה כך אלו נדרים שהוא מיפר בין לעצמו בין לאחרים הן בעודה תחתיו הן לאחר מותו או לאחר שנתגרשה ונשאת לאחרים הא נדרים שבינו לבינה אין הפרתו מועלת אצל אחרים אע\"פ שמועלת לעצמו לאחר גירושין כל זמן שהוא מחזירה:",
+ "אם ארחץ אם לא ארחץ אם אתקשט או לא אתקשט ולא על טבילת מצוה ועל קשוט שבמקומות הצנועים הוא אומר כן ששני אלו אינם בכלל ענוי נפש כלל אלא בדברים שבינו לבינה אלא רחיצה זו פירושה רחיצת הפנים וכן הקשוט פרושו קשוט הפנים וקשוט בגדים ותכשיטין ומתוך כך הוא כוללם בנדרי ענוי נפש שאף היא מצטערת בהם ואע\"פ שהם מדברים שבינו לבינה שהרי הם סיבת ריחוק מצד הנוול מכל מקום הואיל ויש בהם עינוי נפש דנין אותם בנדרי עינוי נפש להיות הפרתו מועלת לעולם ודבר זה עיקר פירושו כשאמרה קונם הנאת רחיצה עלי או קונם הנאת קישוט עלי ומתוך כך שאלו בגמרא בלשון של משנתנו ר\"ל אם ארחץ אם אתקשט שנראה מהם שעיקר נדרה בדבר אחר אלא שתולה נדרה באלו כלומר קונם דבר זה עלי אם ארחץ או אם אתקשט ומתוך כך היו סבורים בגמרא שהרחיצה והקישוט לא יהו בכלל נדרי ענוי ולא בכלל דברים שבינו לבינה אלא שיהו מדברים שאין לו הפרה בהן והיו מפרשין משנתנו שהיא נדרה בנדרי עינוי נפש אלא שתולתהו ברחיצה זו ואין הרחיצה אלא תנאי והוא ששאל היכי קאמרה אילימא דאמרה קונם פירות עלי אם ארחץ ולמה ליה הפרה לא תרחץ ולא יאסרו הפירות עליה דזו ודאי דרך סוגיא נאמרה ולא דרך הלכה שמכל מקום כל שתולה את נדרה בנדרי עינוי נפש אע\"פ שמכונת לידור בדבר שאין ראוי להפרה יכול הוא להפר כמו שביארנו בהקדמתנו והוא שחזר ואמר ועוד בהא לימא רבי יוסי אין זה עינוי נפש כלומר ואינו יכול להפר והא ודאי הואיל ונתלה בענוי נפש הרי הוא כנדרי עינוי נפש וכמו שאמר דלמא רחצה ומתסרא בפירות או שמא אף בתחלה היו מודים שיכול הוא להפר אלא ששאלו מה צורך לו להפר ואחר שאין צורך להפר משנתנו לאו לאשמועינן דבר שאינו צריך לו קא אתיא ונמצא לענין פסק באם אמרה הנאת רחיצה עלי יפר מצד עינוי נפש ואם אמרה קונם פירות עלי אם ארחץ אפילו לא היתה הרחיצה עינוי יפר משום הפירות שנתלה נדרה בהן וכל שכן שהרחיצה עצמה ענוי:",
+ "ומכל מקום חזרו ופרשו לשון משנתנו הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ שנמצאת רחיצה ראשונה מותרת אלא שנאסרה אחר כן ברחיצה וסובר עכשו שהרחיצה עינוי והלכך אם תרחץ תאסר ברחיצה שהיא עינוי ואם לא תרחץ איכא ניוול והוא הוא העינוי ומתוך כך מיפר ורבי יוסי סבר שאין הרחיצה עינוי לפיכך לא תרחץ ואם תרחץ פעם אחת תאסר ברחיצה ואנו אין לנו שאין הרחיצה עינוי ואינו חושש לצער ניוול ואע\"פ שלענין פסק הלכה כתנא קמא לענין ביאור מיהא אף בזו הקשו מענין הלשון והוא שאמר אי הכי ליתני רבי יוסי אומר תנאי זה אין בו עינוי כלומר אחר שברחיצה עצמה הם חולקים שלדעת חכמים היא בכלל ענוי ולדעת רבי יוסי אין בו עינוי היה לו לומר תנאי זה וכו' שהרי האיסור תלוי בתנאי והיה לו לומר דברים שיהא משמען שתזהר בתנאה שלא תבא לידי האיסור או שיאמר לא יפר סתם ולא שיהא עיקר דבריו על האיסור לבד שהרי התנאי שצריכה ליזהר עליו קודם:",
+ "ותירצה באומרת הנאת רחיצה לעולם אם ארחץ היום דלרבנן רחיצה יש בה עינוי ומיפר כדי שלא תיאסר ברחיצה ולרבי יוסי אין כאן עינוי ואינו מיפר ודקשיא לך ליתני תנאי זה וכו' דבר פשוט היה שאין בתנאי שום ענוי דנוול דיומיה לא שמיה ניוול אלא גדולה הימנה לימד שאין ברחיצה עינוי כלל ומכל מקום לרבנן אפילו ניוול דחד יומא הוי ניוול ומיפר לה אף בשעיקר הנדר לא היה אלא ליום אחד או לשעה אחת וכן הלכה:",
+ "וחזר והקשה שנית אם ארחץ הא אם לא ארחץ היכי תרצת ליה אילמא דאמרה הנאת רחיצה עלי לעולם אם לא ארחץ היום ומה צריך להפרה כלומר אע\"פ שמכל מקום יכול להפר מה צורך לו להפר והרי ודאי היא מתכונת שתרחץ היום ותרחץ ולא תאסר ואין זה דומה להנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום שבזו היא מכוונת שלא תרחץ היום והוא מכריחה בכך מפני שמקפיד על ניוולה ומתוך כך צריך להפר אבל זו אחר שמדקדקת על ניוולה ודאי אף הוא נוח לו בכך ותרצה באומרת הנאת רחיצה עלי אם לא ארחץ היום במי משרה כגון שהיתה צריכה לשרות פשתנה והיא חסה על ממונה ובעלה מקפיד בניוולה ומתוך כך צריך להפר ואע\"פ שזו גם כן הלכה לענין ביאור מיהא הוא מקשה עדין מדרבי יוסי דאם כן דכותה באם לא אתקשט פירושו אם לא אתקשט בנפט וכגון שמתכוונת לרפואה או לנוול את עצמה ביותר והיאך אמר רבי יוסי בזו אין אלו נדרי עינוי והרי זו ודאי לכלוך גמור הוא ולכלוך ודאי לכולי עלמא צער הוא לה ותרצה רבא באומרת הנאת רחיצה עלי אם לא ארחץ ושבועה שלא ארחץ הן שתאמר אם לא ארחץ סתם הן שתאמר אם לא ארחץ היום וכגון שגוער בה על שמדקדקת בעצמה יותר מדאי ומוחה בה והיא כועסת ונודרת שאם לא תעשה כרצונה לא תרחץ לעולם ולרוב כעסה חוזרת ונודרת שלא תרחץ כדי שתאסר ברחיצה לעולם וכן בקישוט ואע\"ג דמתניתין נדרים קתני שבועות בכלל נדרים הן וכמו שאמרו כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה:",
+ "ודקדוקין אלו כלם לא הוצרכו אלא לתקון לשון המשנה אבל לענין פסק הואיל ומניעת הרחיצה עינוי הן שתאמר הנאת רחיצה עלי סתם הן הנאת רחיצה לעולם עלי אם ארחץ הן הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום וכן באם לא ארחץ בכלם יפר:",
+ "ורבי יוסי אומר שאין ברחיצה עינוי ולא יפר מתורת נדרי עינוי אלא א\"כ תלתה נדרה בדבר שיש בו עינוי כגון יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם ארחץ או אם לא ארחץ במים עכורים וסרוחים שיש בהן לכלוך וצער אצלה בלא ספק הא בשאר מיני רחיצה אין בה עינוי כלל ומכל מקום נחלקו בגמרא לדעתו אם יכול להפר משום דברים שבינו לבינה שלדעת רב הונא אף דברים שבינו לבינה אין כאן שלא מצינו שועל מת בעפרפר ר\"ל בעפר החור שנתגדל בתוכו ואף זה הואיל וגדל עמה אין מתרחק הימנה בניוול זה ולדעת רב אדא מיפר משום דברים שבינו לבינה ולא כיון רבי יוסי אלא להוציאם מכלל נדרי עינוי נפש שלא תהא הפרתו מועלת לאחרים והעלוה שם כדעת רב אדא אלא שלענין פסק אין לנו שהלכה כחכמים:",
+ "ומכל מקום למדת ממשנתנו שהאב והבעל מפירין נדרים אע\"פ שלא חלו ר\"ל שאם אמרה קונם עלי כל פירות שבעולם אם אלך למקום פלני מפירין אף קודם שהלכה אע\"פ שלא חל הנדר עד שהלכה שהרי משנתנו בדרך זה היא שנויה כמו שביארנו וכן למדת ממשנתנו שהרחיצה והקישוט והכחול והפיקוס והסירוק וכיוצא באלו אינה משתעבדת לו בהן שאלו כן לא היה צריך הפרה אבל דברים שהתשמיש תלוי בהן כגון שנדרה מטבילה לנידותה וכל שכן מן התשמיש עצמו הואיל ומשועבדת לו בהן אינו צריך הפרה אלא אם כן אמרה הנאת תשמישך עלי ומפני שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו:"
+ ],
+ [
+ "משנה ואלו הן נדרי עינוי נפש אמרה קונם פירות העולם עלי הרי זה יפר פירות המדינה זו עלי יביא לה ממדינה אחרת פירות החנוני זה עלי אינו יכול להפר אם לא היתה פרנסתו אלא ממנו הרי זה יפר דברי ר' יוסי אמר הר\"ם הכל מודים שנדרים שבינו לבינה יפר כמו אם תשבע על ענין מעניני הקשוט ומה שיתלה בענין המשגל לאמרו ית' בין איש לאשתו ואמנם נדר עינוי נפש נפל בו מחלוקת ובו נפל השקלא וטריא בתלמוד בענינים הכוללים והבלתי כוללים והנצחיים והבלתי נצחיים ומה שיתלה באיש עצמו ומה שיתלה בזולתו והיה ההבדל והפסק בכל זה שהוא יפר על איזה פנים שיהיה שוה עינוי רב או מעט נצחי או בלתי נצחי בינו לבינה או בינו לבין אחרים וכן כל מה שיתלה בקשוט והוא אמרם כל נדרים בעל מפר לאשתו חוץ מהנאתו על פלני שאינו מפר אבל הנאת פלני עלי מפר אבל דברים שיש בהם עינוי נפש אם הפר לה הפר לכל אדם וכאלו היא לא נדרה מעולם ודברים שבינו לבינה אמנם יתלה ההפרה במה שייחדוהו לבד אולם לשאר האנשים הנה הנדר נשאר בחיובה ויתאמת לך מזה המאמר שאין שבועה בשום פנים ולא נדר שתשבע האשה ולא שיבטלהו לפי מה שביארנו זולת מין אחד והוא שתשבע על איש ידוע או אישים שלא יתהנו בו שהוא לא יפר ובעבור שהוא קשה זה המאמר בהלכות רבות מהלכות זה הפרק אשר יורה שהוא לא יפר כמה שאפשר בו המרי והתחבולה ובדבר שאין בו עינוי נפש והיה התירוץ זה כאשר אמרו זה הפרק כלו לרבי יוסי אשר כבר אמרנו שאין הלכה כמותו והנה אמרם כולי פרקין רבי יוסי הוא והביאו ראיה על זה בכפלו בסוף ההלכה הזאת ואמר דברי רבי יוסי והוא כבר אמר בתחלה אמר רבי יוסי אין אלו ענוי נפש ואמר שהוא לא יכפול דברי ר' יוסי אלא להודיעך שכל מה שיהיה עתיד מהמאמר הוא דעת ר' יוסי והוא אמרם ש\"מ מכאן ואילך ר' יוסי היא ושמור זה:",
+ "אמר המאירי וחזר ופירש לדברי רבי יוסי אלו הן נדרי ענוי נפש אמרה קונם עלי פירות שבעולם וכן בשר ויין ושאר הדברים כן וכל שכן לדעת חכמים שזהו עינוי נפש בלא ספק אמרה פירות מדינה זו עלי אין זו עינוי נפש שהרי אפשר לה בפירות מדינה אחרת הקרובה לה שאין טורח יתר בהבאתם או שבאות בכאן הרבה פעמים על ידי בני כפרים המספקים לעיירות או על ידי סוחרים ואין כאן ענוי אפי' מדרך עכבה ומכל מקום יתבאר בגמרא שמפר הוא לו ולא לאחרים מצד דברים שבינו לבינה כלומר שטורח גדול היא לו בכך והרי למדת שיש קצת דברים שאינן מצד ריחוק והם דברים שבינו לבינה ומכל מקום יש מפרשים שמתוך שמטריחתו ומטרידתו היא מתגנה עליו אלא שממה שאמר רבי יוחנן בן נורי במדרת בעלה על מעשי ידיה שיפר שמא יגרשנה אתה למד מה שכתבנו כמו שביארנו למעלה ומכל מקום לדעת חכמים אף מתורת נדרי עינוי נפש מיפר שפעמים שלא יזדמנו לו מעיר אחרת והלכה כחכמים כדבריהם אלא שיש חולקין בה כמו שנבאר בגמרא פירות חנוני זה עלי אינו יכול להפר שהרי אפשר לה באחרים ואף זו דוקא לרבי יוסי ואינו מיפר משום עינוי אלא מצד דברים שבינו לבינה אבל לדעת חכמים שמא לא יזדמן לה מאחרים ומפר אף מתורת נדרי עינוי ואם אין פרנסתו אלא ממנו כגון שהוא רגיל אצלו ומוסר לו בהקפה ודאי הרי זה עינוי שמא לא יזדמן לו באחר וכל שכן שחכמים סוברים כן וקצת מפרשים חולקים בקצת דברים שבפרק זה כמו שיתבאר בגמרא:",
+ "ובתוספתא אמרו נדרה שלא תטעום אחד מכל הפירות בין מאכל רע בין מאכל יפה אפילו לא טעמה אותו המין מימיה יפר אמרה קונם פלפלין שאני טועמת גלוסקא שאני טועמת אפילו לא טעמה אותו המין מימיה יפר קונם פירות ארץ ישראל עלי אם יש לו בהן חלק יפר ואם לאו יביא לה משאר ארצות קונם פירות הפרכיא זו עלי או קונם פירות מדינה זו עלי אם יש לו בהן חלק יפר ואם לאו יביא מהפרכיא אחרת וממדינה אחרת קונם פירות חנוני זה עלי אם יש שם חנות אחרת לא יפר ואם לאו יפה רבי יוסי אומר אפי' היו שם מאה חנויות הואיל ולא היתה פרנסתו אלא ממנו יפר מדין דברים שבינו לבינה:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסקים שלה על הדרכים שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "כל העושה מלאכה ביום הכפורים ענוש כרת כל שאין מתענה בו ענוש כרת שנאמר וכל הנפש אשר לא תעונה וגו' ונכרתה ועינוי זה שמחייבו כרת אם אינו מתענה דוקא באכילה ושתיה ויש דברים שהם בכלל חיוב ענוי לענין איסור וכמו שאמרו שיום הכפורים אסור ברחיצה וסיכה ובתשמיש המטה ובנעילת הסנדל שמניעת כל אלו נקראת עינוי כמו שהתבאר במקומו ומכל מקום אינו ענוש כרת מתורת עינוי אלא על אכילה ושתיה שהרי נאמר בעינוי תענו את נפשותיכם עינוי שיש בו איבוד נשמה הא שאר עינויין אינן מן התורה ואע\"ג דמקראי נפקי אסמכתא בעלמא נינהו כמו שביארנו במקומו וזה ששאלו בסוגיא זו אי אמרת כי לא רחצה איכא עינוי כי רחץ ביום הכפורים לחייב כרת סוגיא בעלמא היא ולא בדקדוק נאמרה שהרי מכל מקום אין כאן איבוד נשמה או שמא טעמא דקרא קא בעי כלומר אחר שמניעתו צער למה לא אסרתהו תורה כעינוי שיש בו איבוד נשמה ותירץ לו שלא כונה תורה אלא לעינוי הניכר לשעתו אבל רחיצה אין צער מניעתה ניכרת אלא לאחר זמן ולענין נדרים כל שהיא באה בו לידי צער אף לאחר זמן הוא בדין הפרה:",
+ "שתי עיירות הסמוכות זו לזו זו לצד מעלה וזו לצד מטה ומעין יוצא בעליונה והולך וניגר דרך התחתונה והם מים מועטים שאינה מספקת כל כך לשתיהן כל ששתי העיירות צריכות לאותן המים לצורך חייהם בני אותה העיר העליונה קודמין ומעכבין אותה עד שיספקו לעצמן וכן אם שתיהן צריכות לה להשקות בהמותיהן או לכבוס בגדיהם אלו קודמין שנאמר וחי אחיך עמך חייך קודמין לשל אחיך אבל אם הראשונה אינה צריכה לאותם המים אלא לכיבוס בגדיהם ובני תחתונה צריכין להם לחייהם בני תחתונה קודמין אע\"פ שיש לכבוסה צורך גדול לבריאות הגוף וכמו שאמרו ערבובייתא דרישא ר\"ל כשאינו סורק תמיד מייתיא לידי עוירא ר\"ל לידי סימוי וערבובייתא דמאני ר\"ל כשאינו מכבס את בגדיו מייתיא לידי שעמומיתא ר\"ל זוהמה ושעמום וערבוביתא דגופא ר\"ל כשאינו רוחץ תמיד מייתיא לידי שחנא וכיבא ר\"ל שחין וכאב בגוף אע\"פ כן חייהן של אלו קודמין הא מכבוס להשקאה או מהשקאה לכבוס יראה שהעליונה קודמת:"
+ ],
+ [
+ "לעולם יהא החכם זריז ללמד בחבורה ובישיבה כדי להשפיע מטובתו לאחרים וכן התלמיד ישתדל כמה שיוכל לטרוח בתלמוד תורה ואל יתיאש מצד שרואה אבותיו עניים ושאינם מוכנים להוציא בהם כמה שצריך לתלמוד תורה או שרואה אבותיו עמי הארץ שהתורה מוכנת לכל אדם ובלבד שיטרח בתלמודה הרבה דרך הערה אמרו הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה שנאמר יזל מים מדליו אל תקרי מדליו אלא מדליו ר\"ל מדלים ועניים שבהם ובמקום אחר אמרו הזהרו בבני עמי הארץ שמהם תצא תורה ודרך צחות אמרו כאן מפני מה אין תלמידי חכמים מצויים להוציא מבניהם תלמידי חכמים שלא יאמרו ירושה היא לנו ויש אומרים שהוא דרך עונש מפני שמתגדלין בה על הצבור שלא לשם שמים או מפני שרגילין לקרות לבני אדם חמורים ועמי הארץ ויש אומרים מפני שמקילין בכבוד תורה שלא לברך את השם שנתנה להם בתחילת קריאתם וכמו שאמרו שצריך לברך תחלה בין למקרא בין למשנה בין למדרש כמו שביארנו בברכות:"
+ ],
+ [
+ "האשה שנדרה קונם שאני עושה לפיו של אבא או לפיו של אביך או אחיך הואיל ואינה משועבדת לו בכך נדרה קיים ואינו יכול להפר שהרי אין כאן עינוי נפש וכן אין כאן דברים שבינו לבינה וכן אם נדרה שלא ליתן תבן לפני בהמתו העומדת לרכיבה או לפני בקרו אינו יכול להפר שהרי אין כאן עינוי וכן אין כאן דברים שבינו לבינה ונדרה קיים שהרי אינה משועבדת לו בכך כל שהכניסה שפחה אחת לדעתנו כמו שכתבנו בפרק אע\"פ ולדעת האומרים שם שלא נפטרה בכך אלא בישיבת קתדרא אתה מפרשה בשהכניסה ארבע:",
+ "שלא אכחול ושלא אפקוס לדעת רבי יוסי יפר משום דברים שבינו לבינה אבל לא משום עינוי נפש שמניעת הכיחול והפיקוס אין בו ניוול שתצטער בו כמו שביארנו ברחיצה וקשוט אבל לדעת חכמים שהלכה כדבריהם מיפר בהם אף משום עינוי נפש כדין האמור ברחיצה וקשוט:",
+ "שלא אציע מטתך ושלא אמזוג לך את הכוס ושלא ארחץ פניך ידיך ורגליך הרי היא משועבדת לו בהן אפילו הכניסה לו כמה שפחות ואינו צריך להפר שאף לכשיגרשנה אין הנדר חל בה שתאסר מתוכו להחזירה שלא אמרו כן אלא במעשי ידיה שהקונם חל על העתיד מצד שהגוף קדוש מעכשו שהקונמות מאחר שאין להם פדיון כקדושת הגוף הן והרי היא כמקדשת היד שהפעולה עתידה לצאת ממנה אלא שבעודה תחתיו אין ההקדש מפקיע שחכמים עשו חזוק לשעבוד הבעל אבל באלו אין הנדר חל בהם על העתיד ואינו צריך הפרה כלל:",
+ "נדרה שלא תשמש מטתה אם אמרה הנאת תשמישי עליך אינו כלום ואינו צריך להפר שהרי משועבדת היא לו ואין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו אבל אם אמרה הנאת תשמישך עלי הנדר נדר שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ומתוך כך צריך להפר ומכל מקום אינו מיפר לה מצד עינוי נפש עד שתהא הפרתו מועלת לכשימות או תתגרש אלא מצד דברים שבינו לבינה וכמו שאמרו נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא נטולה מן היהודים אלמא שאין מפר אלא לעצמו כך היא שיטתנו וכן פסקוה גדולי המחברים ואע\"פ שאמרו בסוגיא זו שמשנת נטולה אני רבי יוסי היא הא לרבנן עדין השאלה במקומה ולא הובררה מכל מקום הואיל ולא הובררה מחמירין בה ומכל מקום יש חולקין לומר שמיפר לה אף משום עינוי נפש וממה שאמר שמואל בסמוך כל נדרים אדם מיפר לאשתו חוץ מהנאתי על פלני ופי' הדברים ר\"ל כל נדרים אדם מיפר לה מתורת עינוי נפש אלמא לדעת חכמים כל הדברים בכלל עינוי נפש שפעמים שרוצה בהם ומצטערת בהם אלא שבתוספות פירשוה כל נדרים שיש בהם עינוי נפש ואיני מבין שאם כן למה הוצרך לומר חוץ מהנאתי על פלני הרי ודאי זו אין בה עינוי נפש ושמא פירושה אע\"פ שפעמים מצטערת על זה הואיל ואין זה עינוי הגוף אע\"פ שלפעמים תוהה ומצטערת על שלא עברה על מדותיה אינו מפר לה:",
+ "כבר ביארנו שאפילו חכם אינו מתיר לעצמו שנאמר לא יחל דברו ומה שאמרו ושרא לנפשיה פירושו שמצא לעצמו פתח שעליו התירו את נדרו ואף במשניות של נגעים שנינו כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ומכל מקום שם אמרו רבי יהודה אומר אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים ובתלמוד המערב שנו אותה בלשון חכמים והוא ששנו שם נדרה אשה ושמע בעלה ולא הפר פשיטא שאינו מיפר לה לענין הבעל ר\"ל אחר שעבר יומו מהו שיתיר לה לענין הזקן ר\"ל שיתיר לה בתורת חכם ושאל בה מה אנן קיימין אם בדברים שבינו לבינה נדרי עצמו הן כלומר ואין אדם מתיר לעצמו אלא כי אנן קיימין בנדרים שבינה לבין אחרים ולאו רבי יהודה תני אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים כלומר ורבנן פליגי עליה והלכה כרבים והשיב רבי חייא תני לה בשם חכמים ומכאן פסקו גדולי הדורות שהלכה כן ר\"ל שאינו מתיר נדרי אשתו אף מתורת חכם ואף בנדר שבינה לבין אחרים ומשום דאשתו כגופו דמי ואין אדם מתיר נדרי עצמו ומכל מקום במעשה דביתהו דרבינא הנזכר בפרק ראשון יראה שהבעל מתיר מתורת חכם ושלא כרבי יהודה וכן נראה עיקר ואע\"פ שבתלמוד המערב שנאוה בלשון חכמים אין סומכין עליו במקום תלמוד שלנו וכל שכן שאותו ששנאה בלשון יחיד יחידאה הוא וקצת רבני צרפת מכריעים לומר שהבעל אף כשהוא מומחה אינו מתיר ביחיד אבל מכל מקום מצטרף הוא לשלשה וממה שאמרו כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו ואמרו שם במאי אילימא בתלתא ומי חשידי וכו' והעמידוה ביחיד מומחה אלא שעיקר הדברים שעל כל פנים הוא מתיר מתורת חכם:",
+ "בתלמוד המערב שבפרק השותפין אמרו קונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם כלומר שהרי נוגע הוא בדבר והרי הוא בהיתרו כמתיר נדר של עצמו אחר שהוא ניתר בהנאת המדיר מצד היתרו קונם הנאת בני עירי עלי נשאל לזקן שיש שם ויראה לי שאפילו אמר בפרט הנאת פלני עלי יכול אותו פלני ליזקק לו ומכל מקום חזרו ואמרו שם אית תנייה תני אפי' בקמייתא נשאל שאין אלו כמיפר נדרי עצמו ר\"ל הואיל ונדר בכלל בני העיר אין אומרין שהזקן נוגע בדבר ומכל מקום יראה שאף לדעת זו אם נדר על הזקן בפרט ר\"ל שאמר לו הנאתי עליך אין אותו המודר יכול ליזקק לו ובתוספתא אמרו הנודר מן העיר ונשאל לחכם שבעיר אינו חושש שמא נשאל על פי עצמו הנודר מישראל ונשאל לחכם שבישראל אינו חושש שמא נשאל על פי עצמו כלומר ויכול להזקק להתירו ומעתה מי שאסר הנייתו על כל העולם ניתר על ידי זקן או ג' הדיוטות ואע\"פ שיש פוסקין כדעת ראשון סומכין מכאן בהסכמת הצבור אע\"פ שהם בארור שבו שבועה ובו נדוי שמתירין אף על ידי זקן שבעיר וכל שכן קהל שהחרימו שלא לעשות כך תוך זמן פלני בקנם נידוי או מלקות ועברו קצתם עליה עד שרבו המכשולות שאם הם בתוך זמן ההסכמה יכולין לבטלה כלומר לעקרה למפרע כאלו הוא היתר החכם ויפקעו כל העונשין ואם כבר עבר זמן ההסכמה רשאים לישאל עליה בפתח כגון אלו ידעו שהמכשולות רבים על ידה כל כך לא נסכמו לנדות את הצבור ולהחרים כך ונשאלין אף ידי בני עירם מאותם שלא נכשלו ויפקעו כל העונשין מאליהם:",
+ "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אין אדם רשאי לנהוג בהם היתר לפניהם כדי לבטלם ממנהגם שמאחר שידעו בהיתר והם נוהגים בהם איסור הרי הם כעין מי שקבלה בנדר וכתיב לא יחל דברו:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו שכל נדרים שיש בהן עינוי נפש אדם מיפר חוץ מהנאתי על פלני שאע\"פ שלפעמים מצטערת על שאירע לה כן אחר שאין זה עינוי גופה אין זה עינוי נפש ולדעתי דרך כלל נאמרה לכל שאין בו צער הגוף אע\"פ שאפשר שתצטער מצד מה שאירע לה מסבת הכעס או מאיזו מדה מגונה אבל הנאת פלני עלי יפר שזה אפשר לבא לידי עינוי נפש שאע\"פ שאיפשר לה באחר שמא יש לאותו פלני דבר שאינו נמצא אצל אחר:",
+ "ולענין ביאור הקשו על זו האחרונה ממה שאמרו במשנתנו פירות מדינה זו עלי יביא לה ממדינה אחרת כלומר ואין זה עינוי נפש ומאי שנא מהנאת פלני עלי שאם נאמר שיזדמן לפעמים שיהא לאותו פלני דבר שאינו אצל אחר אף בזו שמא לא יזדמן שיבאו מפירות מדינה אחרת לכאן וכן לא יזדמן שילך אדם לשם להביא לה אע\"פ שהיא קרובה והעמידה באומרת שתביא אתה כלומר שלא אסרה על עצמה אף פירות מדינתה אלא כשיביאם הבעל הא כל שיביאו לה אחרים אף מאותה מדינה או שיביא לה אף הוא ממדינה אחרת או מפירות מדינה אחרת מותר וודאי דבר מצוי הוא זה ואין זה עינוי בשום פנים ולתירוץ זה מה שאמרו במשנה יביא לה ממדינה אחרת הוא הדין שהיה יכול לומר יביאו לה אחרים מאותה מדינה אלא גדולה מזו לימד שיש היתר אף על ידי בעלה ואינה כנודרת הנאה מבעלה וכן לתירוץ זה זו שאמרו בראש המשנה קונם פירות העולם עלי יפר פירשוה בתוספות אפילו אמרה שתביא אתה הואיל ואי אפשר לה על ידי בעלה בשום פנים שלא יצא מכלל עינוי אלא בצירוף דברים שתהא יכולה ליהנות על ידי אחרים בכלם ועל ידי בעלה במקצת:",
+ "וחזרו והקשו מסוף המשנה שאמרה פירות חנוני זה עלי אינו יכול להפר כלומר שהרי אפשר לה מאחרים ולדבריך הא לא גרע מהנאת פלני עלי ותירץ שאף זו בשתביא אתה ונשארו לה של אותו חנוני על ידי אחרים ושל אחרים אף על ידי הבעל ואין כאן עינוי בשום פנים וחזרו והקשו ממה שאמרו בסיפא אם לא היתה פרנסתו אלא מאותו חנוני יפר כלומר הואיל ונמנעו ממנה לגמרי פירות אותו חנוני הא כל שפרנסתו מאחר לא יפר הואיל ואפשר לו באחר ואמאי הא לא גרע מהנאת פלני עלי ותרצה גם כן בשתביא אתה שנשארה לה הבאת אחרים מאותו חנוני והבאת הבעל מחנוני אחר ואי בעית אימא מתניתין ר' יוסי היא וכו' ולא יפר דקאמר שאינו יכול להפר משום עינוי נפש אלא משום דברים שבינו לבינה אבל לרבנן מיפר אף משום נדרי עינוי נפש וכן הלכה כמו שפסקנו במשנתנו וגדולי המחברים פסקו בזו כדעת רבי יוסי והוא שכתבו נדרה שלא לאכול תאנים של מדינה זו יפר משום דברים שבינו לבינה שטורח הוא לו להטפל להביא לה ממדינה אחרת והדברים מתמיהין שהרי לפי המסקנא אף לרבנן משום נדרי עינוי נפש מיפר:",
+ "ומכל מקום יש גורסין כאן בקושיא אחרונה אם לא היתה פרנסתו אלא הימנו יפר ומדסיפא בדמייתי בעל רישא נמי בדמייתי איהו ומפרשים בה מדסיפא דקתני יפר פירושו בשאי אפשר ליהנות מאותו חנוני אלא על ידי הבעל עצמו לפי שאין החנוני מקיף לה אלא על ידי הבעל ונמצא שאי אפשר לה להביא לה אלא באיסור ומתוך כך יפר שמע מינה רישא דקתני פירות מדינה זו עלי שאסרתם לגמרי עליה בכל הבאה אפילו בהבאת עצמה ואע\"פ כן לא יפר הואיל ומכל מקום אפשר לה באחרים אלא ודאי רישא בכל הבאה שבעולם אסרתם ואע\"פ כן לא יפר וקשיא לשמואל אלא דאיכא לתרוצי דמתניתין רבי יוסי ולא יפר דקאמר משום נדרי עינוי וכו' וכדפרישנא ואף נסח זה ופירושו מסכים לשיטתנו וכנגד שיטת גדולי המחברים:",
+ "ומכל מקום יש גורסין אלא רישא וכו' ומתניתין רבי יוסי הא לרבנן מיפר ואי בעית אימא מאי אין יכול וכו' כלומר ואי בעית אימא רבנן ומאי אינו יכול להפר דקאמר משום עינוי הואיל ואפשר לה באחרים אבל מיפר לה מדין נדרים שבינו לבינה שטורח הוא לו להטפל ולהביא ממדינה אחרת או שמא מתוך שהיא מנידתו ומטריחתו מתגנה עליו:"
+ ],
+ [
+ "האשה שנדרה משתי ככרות והדבר מוכיח שתצטער באחת וכגון שהוא פת נקיה ולא תצטער באחרת וכגון שהוא פת קיבר יכול להפר בזו שמצטערת בו ולא לאחרת ואפילו הפר סתם אין הפרתו מועלת אלא לאותה שמצטערת בה שהרי האחרת אינה בכלל נדרי עינוי ואין מקום לומר בה שתהא היתר האחת תלויה בהיתר האחרת שאפילו היה הכל דבור אחד אין אומרין בבעל הופר מקצתו הופר כלו דבעל מיגז גייז ולא מעקר עקר כמו שביארנו ולא נאמר כן אלא בהיתר חכם שמתיר את הנדר מעיקרו כאלו לא נדר כלל אבל בבעל לא והוא שאמרו קונם תאנים וענבים עלי הפר לתאנים אינו מופר לענבים וכן בנדרים הראויין להפרה שקיים מקצתן מה שקיים קיים ויכול להפר את הנשאר כמו שיתבאר:",
+ "האשה שנדרה ועברה על נדרה קודם שיפר לה הבעל אע\"פ שהפר לה הבעל ביומה הרי זו לוקה על מה שעברה קודם הפרתו שהבעל כמו שביארנו מיגז גייז ולאו מעקר עקר הפר לה והיא לא ידעה ועברה על נדרה אינה לוקה הואיל וכבר הופר נדרה אע\"פ שלא ידעה בהפרתו אלא שסרך עבירה בידה אחר שנתכונה לעבור מעתה נדרה בנזיר והיתה שותה יין ומטמאה למתים קודם הפרה אפילו הפר לה בעלה אחר כן ביומה סופגת את הארבעים אף לאחר הפרתו על מה שעברה קודם ההפרה הא משהפר לה אינה לוקה אפילו אכלה חרצנים וזגים שמא תאמר והיאך הפרתו הפרה אצל חרצנים וזגים והלא אמרו בנדרה משתי ככרות באחת מתענה ובאחת אין מתענה שאין הפרתו הפרה אצל אותו ככר שאין מתענה בו וחרצן וזג אין בו עינוי נזירות שאני שהכל בכלל נזירות וכל שהפר נזירותה הופר הכל שאין נזירות לחצאין שהרי מי שאמר הריני נזיר מן החרצן לבד או הריני נזיר מן הזג או הריני נזיר מן הטומאה או הריני נזיר מן התגלחת הרי זה נזיר גמור:"
+ ],
+ [
+ "קרבנות נזיר הבאים על תגלחת טהרה כשהשלים נזירותו הם חטאת עולה ושלמים וכלם בהמות כ��ש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים וקרבנותיו הבאים על תגלחת טומאה כשנטמא תוך נזירות וצריך למנות נזירות אחרת הם חטאת ועולה ואשם שתים מן העוף ואחד מן הבהמה והוא שמביא שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת ואיל לאשם כשם שאין נזירות לחצאין כך אין קרבן לחצי נזירות ר\"ל שאם נדרה סתם נזירות שהוא שלשים יום ולסוף ט\"ו ימים שמע בעלה והפר לה אינה מביאה לא קרבנות טהרה ולא קרבנות טומאה אפילו נטמאת קודם ההפרה מעתה האשה שנדרה בנזיר ונטמאת תוך נזירותה והפרישה בהמתה לאשם והפר לה בעלה מביאה חטאת העוף אע\"פ שלא הפרישתו אבל לא עולת העוף ולא אשם אע\"פ שהפרישתו שמא תאמר חטאת העוף מיהא למה מביאתו חטאת העוף שאני שהיא באה אף על הספק ואין בה משום ספק חולין בעזרה ומאחר שהנזיר חוטא הוא הזקיקוהו להביא חטאת העוף אחר שהיא באה אף על הספק:",
+ "ולענין ביאור זה שאמר כאן שלש קרבנות בעייא איתויי חטאת עולה ושלמים ואין אלו אלא בנזיר טהור ואנן בנזירה שנטמאת עסקינן לשון קצר הוא ופירוש הדברים שלש בעיא איתויי בכל נזיר אם הטהור בחטאת עולה ושלמים ואם כשנטמא בחטאת ועולה ואשם:",
+ "לא סוף דבר שהבעל יכול להפר בנזירותה באמצע נזירותה אע\"פ שהתחילה למנות אלא אפילו השלימה נזירותה והפרישה קרבנותיה כל שלא נזרק דמו של אחד מהן מיפר הא משנזרק דמו של אחד מהן אינו יכול להפר ובקרבנות טומאה אפילו קירבו הקרבנות מיפר הואיל ויש לה עדין למנות ימי נזירות:"
+ ],
+ [
+ "ממה שכתבנו אתה למד שכל שנטמאת אחר הפרת הבעל אינה מביאה שום קרבן שהנזירות מופר לגמרי ומותרת ליטמא למתים שמא תאמר היאך הפרתו חלה על הטומאה והלא אין בו עינוי כלל והרי הוא כנדרה בשתי ככרות אחת מתענה בו ואחת אין מתענה בו שאין הפרתו חלה אלא על אותו שמתענה בו ואי אפשר לתרץ בה שאני נזירות שאין נזירות לחצאין שהרי נזיר שמשון מותר ליטמא למתים כמו שיתבאר במקומו מכל מקום טומאת מת מצטערת היא במניעתה ולא צער מה שארע לה מצד רוע מדה שהרי כל שמדרך נזירות אין בו רוע מדה אלא שיש לה צער הגוף מצד שחוששת לכבוד עצמה שאף בני אדם יקלו בכבודה במיתתה והוא שדרשו והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דלואי ילווניה דדלאי ידלוניה דספד יספדוניה דבכי בכין יתיה דקבר יקברון יתיה:",
+ "המשנה השנית והכונה בה בענין החלק הראשון והוא שאמר קונם שאיני נהנה לבריות אינו יכול להפר ויכולה היא להנות בלקט ושכחה ובפיאה קונם כהנים ולויים נהנין לי יטלו על כרחו כהנים אלו נהנים לי יטלו אחרים אמר הר\"ם כבר ידעת שזה כלו מאמר ר' יוסי ושהוא נדחה ושהוא יפר כאשר נשבעה שלא נהנה מפלוני שזה מדברים שבינו לבינה כי בזה צער כשלא יוכל להביא לה מאכל או הדומה לו מזה האיש וכל שכן כאשר נשבעה ואמרה כהנים לויים נהנין לי אין זה תלוי בנדרי אשה ואמנם הביאה לדמות זה הדין למה שאמר שמי שנשבעה שלא תהנה מהאנשים תקח לקט שכחה ופאה כדרך כל עם אמר גם כן שמי שנשבעה שלא יהנה לכהנים ולויים יקחו חלקם ממנו אם לא שיפרוט שיתננו לזולתו:",
+ "אמר המאירי קונם שאני נהנית לבריות ר\"ל שאסרה הנאתם עליה אינו יכול להפר שהרי אפשר לה ליזון בשל בעל שהרי לא אסרה עצמה בשל בעל שאין הבעל בכלל הבריות ואמר אחר כך ויכולה ליהנות בלקט שכחה ופיאה ומאחר שאמר ויכולה ולא אמר שיכולה מוכיח שזה שאמר תחלה אינו יכול להפר לא מסמך לקט שכחה ופיאה הוא ואם כן על כל פנים מצד שאפשר ליזון משל הבעל הוא שאינו בכלל בריות כמו שפירשנו וזהו ששאלו בגמרא מה הוצרך לסעד לקט שכחה ופאה שהרי כל שהוא נסעד בטעם זה שאינו מצוי כל כך כמזונות הבעל נראה שאי אפשר ליזון משל בעל ותירץ דחדא ועוד קאמר כלומר אף לכשתאמר שהבעל בכלל בריות יכולה היא ליהנות בלקט שכחה ופאה ורבא פירש שהבעל בכלל בריות הוא והאי דקאמר ויכולה מפני שיכולה קאמר הא בשל בעל ודאי נאסרה ורב נחמן פירש דבעל ודאי לאו בכלל בריות הוא ומותרת ליזון משלו והלכך לא יפר ומה שאמר אחר כן ויכולה ליהנות לימדנו שאע\"פ שבשעת הנדר הותרה בשל בעלה אם נתגרשה חזר לו להיות בכלל שאר הבריות ונאסרה אף בשלו אבל יכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה שאינן ממון הבריות שהרי אין לבעלים בהם טובת הנאה ליתנם למי שירצו אלא עניים באים ונוטלין על כרחם שהרי עזיבה כתיבה בהו ולא נתינה:",
+ "ולמדנו שהאשה יכולה לאסור עצמה בשל בעלה לאחר זמן אע\"פ שאינה אוסרת מעכשו וטעם הדבר הואיל ובידה לאסור עצמה מעכשו ועל הדרך שאמרו בשדה זו שאני מוכר לך לכשאחזור ואקחנה תקדוש דמקדשא לאותו זמן הואיל ובידו להקדישה מעכשו כך פירשו הטעם בתוספות ואין צורך בכך שהרי בקונמות יכולה היא לאסור על עצמה לאחר זמן אפילו דבר שלא בא לעולם כמו שביארנו בפרק שיתוף:",
+ "וצריך שתדע שמשנה זו אינה הלכה ולא נאמרה אלא לדעת ר' יוסי ועליה ועל כיוצא בה אמרו כוליה פרקין ר' יוסי היא ופירושה לדעתו לא יפר משום נדרי עינוי נפש הואיל ואפשר לה בשל בעל אבל מיפר הוא מתורת דברים שבינו לבינה אבל לדעת חכמים מיפר לה אף משום עינוי כמו שביארנו בהנאת פלוני עלי וגדולי המחברים פסקו בה שמיפר משום דברים שבינו לבינה אלא שנראה כמו שכתבנו שאין הלכה כן:",
+ "ומכל מקום למדנו ממנה לענין פסק שאם לא הפר מותרת ליזון בשל בעל שאינו בכלל הבריות ולא נתכונה אלא לשאר הבריות חוץ משל בעל ואע\"פ שבנטולה אני מן היהודים הוצרכנו לומר יפר חלקו אלמא שאף הוא היה בכלל הבריות בזו מפני שבודאי אף עליו נתכונה שהרי באותה שעה אסורה ועומדת לכל העולם היתה ודאי על דבר המותר לה באותה שעה נדרה:",
+ "והוא שהקשו ממנה בגמרא לפי גרסתנו ואי אמרת בעל לאו בכלל בריות הוא אמאי צריך להפר כלומר שהרי אינו בכלל האיסור ומכל מקום יש גורסין בה ואי אמרת בעל לאו בכלל בריות הוא נדרי עינוי נפש הם ויפר לעולם ומפרשין בה שאם הבעל אינו בכלל הבריות על כרחין נטולה אני לאו מתשמיש היא אומרת שהרי לשאר בני אדם אסורה היא ועומדת אלא נטולה מהנאת פירותיהם אף בשלא יהו משלהם ואם כן עינוי נפש הוא אף לר' יוסי שהרי הוא כאין פרנסתו אלא מאותו חנוני שיפר ואי אפשר לומר נטולה מהנאת פירותיהם בעוד שהם שלהם כדיו קונם שאני נהנית מן הבריות הא ממה שיקח הבעל תהא מותרת שאם כן היאך יפר בעודה תחתיו הרי אף דברים שבינו לבינה אין כאן הואיל והבעל יכול להביא ממקום שירצה אלא ודאי בכל הנאת פירותיהם נדרה ויפר לעולם ואף לאחר שיגרשנה אלא שהבעל בכלל הבריות ונטולה מתשמיש קאמרה ותירץ דבעלמא לאו בכלל הבריות הוא והכא שאני שמאחר שעל כל פנים אנו צריכין לפרשה בתשמיש ודאי אף לשל בעל נתכונה ולגבי הא בכלל הבריות הוא ושמא תאמר לדעת המקשה היאך היה אומר יפר חלקו ומשמשתו והלא לדעת המקשה לאו מתשמיש נדרה אפשר שפירושו יפר ותעמוד תחתיו ולמעט מה שהיו אומרין בראשונה שתצא:",
+ "וכן למדת שכל שאסרה על עצמה הנאת הבריות שהותרה בשל בעל לא נאסרו עליה פירות של כל שאר הבריות אחר שלוקחן הבעל שאלמלא כן לדעת ר' יוסי אף כשאין הבעל בכלל הבריות יפר שהרי אף בעל עצמו אי אפשר לו להיות פרנסתו בכל צרכיו אלא אם כן מן הבריות והיה לנו לומר שיפר כדין פירות חנוני כשאין פרנסתו אלא ממנו אלא שפירות חנוני אסרה על עצמה כל פירות הנמכרים בחנותו דומיא דפירות מדינה והלכך יפר אבל זו הנאת הבריות אסרה על עצמה ולא הנאת הפירות לכשיקחם הבעל וכן למדת שאם אין לבעל כדי לזונה יכולה ליזון מלקט שכחה ופאה:",
+ "קונם כהנים ולויים נהנים לי ר\"ל שיהיו אסורים בהנאתי הם נוטלים בעל כרחם שטובת הנאה אינה ממון ונמצא שאין נהנין מממון שלה אמרה קונם כהנים אלו ולויים אלו יטלו אחרים ר\"ל ברצונה ולא יטלו המודרין בעל כרחה ושאלו בגמרא ואי טובת הנאה אינה ממון אף אלו יטלו בעל כרחה שהרי אין כאן גזל והעלו בה שטובת הנאה ממון ותרומה שאני שמאחר שאינה ראויה אלא לכהנים והיא אוסרת הנאתה עליהם שוייה כעפרא בעלמא והרי הן הפקר ואע\"פ שבמקדש בתרומות אמרו בשני של קדושין שאינה מקודשת דטובת הנאה אינה ממון וכן בשלישי של פסחים בענין מפריש חלה בטומאה ביום טוב כתבוה רוב המפרשים כן מכל מקום יש לומר במודר הנאה שאינה בכלל האחרות וטובת הנאה שבה ממון שהרי אפילו ויתור אסור במודר הנאה ועוד שהרי איסורי הנאה מתנתם אסורה אפילו לגוי ואף זו הואיל ונאסרו בהנאתה אסור לה ליתנה להם ונוטלין בעל כרחה וזהו שהוצרכו לטעם שוייה כעפרא בעלמא:",
+ "ושמא תאמר והיאך נוטלין בעל כרחה והא אי בעי מתשיל עלה והוי ממונו אפשר שמאחר שעכשו מיהא לא נשאל לא אמרינן הואיל ואפילו נשאל אחר כן אין כאן גזל ואין חייבין להחזיר ויש למדין מכאן שהאוסר כל הנאת פירותיו על עצמו הרי הן הפקר ויכולין אחרים ליטלן בעל כרחו אע\"פ שאפשר לו לישאל בנדרו הואיל ועכשו מיהא לא נשאל ואין נראה לי כן ששאלה שבתרומות אינה מצויה כמו שכבר ביארנו בפרק ירק וגם שישאל על נדרו לבד ותחזור התרומה להיותה תרומה שלו להיות טובת הנאה שלו שהיא ממון לענין נדרים הואיל ומכל מקום אינה ממון שלו שאין חוששין לשאלה אבל נודר בהנאת פירותיו ודאי שאלתו מצויה ואין אחרים יכולין ליטלן ואף אם נטלום כל שנשאל מיהא חייבים להחזיר שהרי נעשה הנדר בטל מעיקרו וכן ששם גזלה מונח עליהם בשעת נטילתם הואיל ושאלתם מצויה:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "כבר ידעת שתבואה של עם הארץ נקראת דמאי ר\"ל שנחשדו עמי הארץ על המעשרות מפני שבדקו ולא מצאו אותם מעשרים אלא תרומה גדולה אבל לא מעשר ראשון ולא מעשר שני ומעשר עני והתקינו שכל הלוקח מפירותיהם יהא צריך לעשר ומכל מקום לא התקינו אלא על תרומת מעשר מפני שהיא עון מיתה ובמעשר שני מפני שאין בו הפסד אבל מעשר ראשון ומעשר עני הואיל ומותרין לזרים אינו צריך להפריש שהרי איסור אין כאן ואם מצד הגזל הרי ספק הוא ואומרין ללוי או לעני הבא ראיה שלא נתעשר וטול ושמא תאמר היאך מפריש תרומת מעשר בלא הפרשת מעשר וכבר ידענו שצריך להיות המעשר קודם פירשו בסדר זרעים שמפריש אחד ממאה שהוא שיעור תרומת מעשר ואומר הרי זה מעשר ושאר המעשר סמוך לו ואחר כך אומר זה שהפרשתי ואמרתי שהוא מעשר יהא תרומת מעשר על כל המעשר הסמוך לו ונוטלו ונותנו לכהן ואף מעשר עני שבו אע\"פ שאינו ��ריך להפריש מכל מקום צריך שיקרא לו שם והוא שיאמר עשירית של תבואה זו יהא לצורך מעשר עני ופירשו הטעם במקומו מפני שמעשר עני בשנה שלישית ושישית הוא במקום מעשר שני של שאר שני שבוע שהוא צריך להפריש ותקנו לו קריאת שם שלא להשתכח לגמרי עד שיבא ליכשל במעשר שני וכל שלא קרא לו שם טובל את התבואה מתורת דמאי ליאסר באכילה כשאר המעשרות מדברי סופרים שהרי ודאו טובל מן התורה ר\"ל שהאוכל מתבואה שלא הופרשו כל מעשרותיה אפילו לא נשאר אלא מעשר עני שבה הרי זה לוקה משום טבל אלא שאין בו מיתה אלא כשהוא טבול לתרומה גדולה ותרומת מעשר ולא בלקט שכחה ופאה שאין טובלין את התבואה אע\"פ שמכל מקום חייב ליתנם ואם לא נתנם ונאבדו או נשרפו שהוא לוקה כמו שיתבאר במקומו אבל זה ודאו טובל מן התורה ואחר שודאו טובל מן התורה ספיקו טובל מדברי סופרים ויש מפרשים שאף להפרשה הוא צריך ומה שאמרו כאן ואין צריך להפריש פירושו שאינו צריך ליתנו לכהן ואחר שודאו טובל מן התורה ספיקו טובל מדברי סופרים:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו במי שאמרה קונם שאני נהנית לבריות ונתגרשה שיכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה מפני שאין לבעלים טובת הנאה בהם מכל מקום במעשר עני אינה ניזונת שהרי יש בו טובת הנאה לבעלים ליתנה לכל עני שירצה דהא כתוב ביה נתינה דכתיב ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה וכבר ביארנו שהוא ממון לענין נדרים ומכל מקום דוקא במעשר עני המתחלק בתוך הבית כגון שלא היו עניים בגורן והוצרך להניחו בבית בימות הגשמים אבל המתחלק בגורן בימות החמה הואיל וכתוב ביה והנחתו הרי הם לענין זה כלקט שכחה ופאה ונהנית ממנו והוא שהקשו בספרי כתוב אחד אומר ונתת וכתוב אחד אומר והנחתו בשעריך כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים:",
+ "ולענין ביאור יש מקום עיון מה ענין לתלות טובת הנאה לטובל או אינו טובל וכמו שאמרו למאן דאמר אינו טובל לית בה טובת הנאה ומתהניא למאן דאמר טובל אית ביה טובת הנאה ולא מתהניא והרי טובת הנאה אינה תלויה אלא בלשון נתינה או לשון עזיבה והנחה הן שיהא טובל הן שאינו טובל פירשו בה שלדעת האומר אינו טובל מדמין אותו ללקט שכחה ופאה והולכין אחר מקרא של והנחתו בשעריך ולדעת האומר טובל מדמין אותו לשאר מעשרות והולכין אחר מקרא של ונתת ויש מפרשים שלדעת האומר שהוא טובל הרי הוא בכלל אשר ירימו וכדכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו שמשם יצא לנו לאוכל טבל שחייב מיתה בידי שמים ובעתידים ליתרם הכתוב מדבר וכיון דכתיב ביה ירימו הרי הוא לשון נתינה ואע\"ג דכתיב ביה ונתת התם הא כתוב ביה והנחתו ויצא אחד בחבירו אבל ירימו הוא לשון חזק יותר עד שבא רבא וחילק בין מעשר המתחלק בתוך הבית למתחלק בגורן:",
+ "הגונב טבלו של חברו משלם לו דמי כל הטבל ור\"ל כפל כל הטבל ואין אומרין דוקא דמי חולין שבו אלא דמי כל הטבל ואע\"פ שטובת הנאה אינה ממון קנסוהו רבנן לגנב ולענין ביאור זה שאמרו דכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון והכא במתנות שלא הורמו כמי שהורמו קמפלגי ר\"ל שלדעת האומר דמי טבלו כמי שהורמו דמיין ויש לו בהן מעכשו טובת הנאה ולדעת האומרים אינו משלם אלא דמי חולין שבו לאו כמי שהורמו דמיין ואין לו בהן עכשו טובת הנאה ושאלו בה ואי טובת הנאה אינה ממון מה לי הורמו מה לי לא הורמו כלומר שאף כשתאמר שהן כהורמו ויש לו בהן טובת הנאה מכל מקום אינה ממון עד שהוצרך לתרצה משום דקנסוה לגנב יכול היה לתרצה בשנפלו לו טבלי�� מבית אבי אמו כהן שאם תאמר כהורמו דמיין הרי התרומות שלו לגמרי למכרן לכהנים וחייב להפרישן אבל לא ליתנן כמו שביארנו בשני של קדושין אלא שלא רצה להעמידה בדבר שאינו מצוי:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר קונם שאיני עושה על פי אבא על פי אביך על פי אחי על פי אחיך אינו יכול להפר שאיני עושה על פיך אינו צריך להפר רבי עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מהראוי לו רבי יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו אמר הר\"ם פי' ענין שאיני עושה על פי אבא שהדבר אשר תעשה לא יאכל ממנו אביו כלום או לא יהנה בו הנה כאלו נשבע שלא יהנה פלני או פלני במעשה ידיה וכבר אמרנו במה שקדם שזה היחוד אין הבעל יכול להפר בו ואין חולק בזה אולם אם נשבעה שלא תהנה לבעלה מה שתעשה והוא אמרו שאינו עושה לפיך הנה לא יצטרך להפר שכל מה שתעשה לבעל כי מעקרי תורתנו הקדושה שהאשה מעשה ידיה לבעלה כמו שהתבאר בכתובות ואמר רבי עקיבא שהוא יצטרך הפרה שמא תעשה יותר מהשיעור שפסקו בה ב\"ד ובזה התוספת יחול בו הקדש לפי מה שהדבור בכאן באשה שאמרה יקדשו ידי לעושיהן ואמר רבי יוחנן בן נורי שהוא יפר זה שאם לא יפר תתקיים השבועה ואע\"פ שמעשה ידיה לבעלה ויהיו משועבדים לפי שהעקר אצלנו הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד הנה התאמת זה המאמר אע\"פ שהיא תחת בעלה ולזה יצטרך שיפר ואמר שמא יגרשנה כבר ביארנו שזה אופן אחד ועוד שמא יגרשנה ואינו יכול להחזירה ולזה גם כן צריך להפר והלכה כרבי יוחנן בן נורי באמרו יפר שמא יגרשנה אולם אם לא יגרש הנה לא יפקע ההקדש זה השעבוד לפי שזה השעבוד מדבריהם עשו חזוק לדבריהם:",
+ "אמר המאירי קונם שאני עושה לפי אבא או לפי אביך אינו יכול להפר שהרי עינוי נפש אצלה אין כאן ודברים שבינו לבינה אין כאן שאין לו לחוש במה שאוסרת מעשי ידיה לאביו ולאביה ואם מפני שהוא צריך לטרוח מצד אחר לזון את אביו מכל מקום אין זה דבר שבינו לבינה ומתוך כך אינו יכול להפר והנדר נדר ודבר זה פירושו לענין פסק אף בשלא אמרה יקדשו ידי לעושיהם ואע\"פ שמעשי ידיה לא באו לעולם מכל מקום הקונם הואיל ואין לו פדיון דינו כקדושת הגוף וחל על גוף הדבר שהוא בעולם והרי הוא כאוסר הנאת היד שהפעולה יוצאת ממנה ויש שפירשוה דוקא באומרת יקדשו ידי לעושיהם ומפני שסוברים שזו שאמרו בקונמות שאוסרין אף בדבר שלא בא לעולם דוקא לעצמו הואיל ואדם אוסר בקנם פירות חבירו עליו מה שאין כן בהקדש ר\"ל שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם לאסרו אף לעצמו הואיל ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אף לאסרו על עצמו אבל לענין שיהא אדם אוסר על חברו אף בקנם בדבר שלא בא לעולם דוקא כגון שאמרה יקדשו ידי לעושיהם ומחלוקת זו תלויה בביאור הסוגיא כמו שיתבאר:",
+ "קונם שאני עושה לפיך ר\"ל שהאשה אמרה לבעלה כן אינו צריך להפר שהרי משועבדת היא לו בכך ואין נדרה עליהן נדר ואפילו אמרה יקדשו ידי לעושיהן לא נאסר במעשי ידיה ורבי עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יתר מן הראוי לפי הקבוע לה על הדרך שהתבאר בכתובות והנדר חל על אותו מותר ואין הלכה כדבריו שאף ההעדפה אפילו באה על ידי הדחק של בעל היא ואין איסור לבעל אלא אם כן אמרה בשעת הנדר איני נזונת ואיני עושה שמאחר שהמזונות עיקר יכולה היא לומר כן כמו שביארנו במקומו וכל שאמרה כן בשעת הנדר ואמרה עם זה קונם מה שאני עושה לפיך אף בלא יקדשו ידי לעושיהן ��שיטה ראשונה ודאי נאסר הכל לבעלה וכן בהקדש אם אמרה איני נזונת ואיני עושה ויקדשו ידי לעושיהן אבל כשלא אמרה כן בשעת הנדר אפילו אמרה כן לאחר הנדר הואיל ולא חל בשעת הנדר אינו כלום ואין כאן איסור לבעל וכן בהקדש אם לא אמרה כן בשעת ההקדש ואע\"פ שהקדש מפקיע מידי שעבוד חכמים עשו חזוק בשעבוד של בעל יותר משל תורה ואם כן אף מצד המותר אינו צריך להפר וכן הלכה:",
+ "ומכל מקום רבי יוחנן בן נורי אומר שבקונם מיהא יפר ומצד שאע\"פ שאין הנדר חל עכשו מצד שעבודה שמא יגרשנה והקונם חל על העתיד אפילו הקדישה סתם ולא אמרה לכשתתגרש מצד שהגוף קדוש מעכשו אם אף בלא יקדשו ידים לעושיהם לשיטה ראשונה ואם דוקא ביקדשו לשניה ותהא אסורה לחזור לו שלא ליכשל במעשי ידיה ומתוך כך יפר מתורת דברים שבינו לבינה והלכה כדבריו:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "אמר המקדיש מעשה ידי אשתו ר\"ל שהיא עתידה לעשות נחלקו בה בחמישי של כתובות שלדעת רבי מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ונמצא הקדשו הקדש ומתוך כך הוא נותן עצה שתהא עושה ואוכלת ר\"ל שתאמר לבעלה איני נזונית ואיני עושה אלא לעצמי ויכולה לומר כן אחר שהמזונות עיקר ומתוך כך לא יהא הקדש חל על מעשה ידיה והמותר ר\"ל שמעדפת על שיעורה אפילו אמרה איני נזונת וכו' קדוש ודוקא לאחר מיתתה שאילו בחייה שמא אם העדיפה עכשו בשבוע שלפניה תחסר וצריך שתהא אחריות חסרונה של עכשו על העדפה שלפניה אבל לאחר מיתה קדוש ואע\"פ שתקנו לה מעה כסף תחת מותר אינה יכולה לומר איני נוטלת מעה ואיני נותנת מותר שבזו מיהא מותר עיקר כמו שביארנו במקומו ורבי יוחנן הסנדלר אמר שאין הקדש חל לא על המעשה ולא על המותר שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכן הלכה ואפי' הקדיש מעשי ידיו של עצמו אינו כלום ומכל מקום אם אמר יקדשו ידים לעושיהם אף בשל אשתו ההקדש חל הואיל והידים משועבדות לו והידים בעולם וצריך שתאמר איני נזונת ואיני עושה והיא עושה ואוכלת והמותר קדוש לאחר מיתתה על הדרך שביארנו:"
+ ],
+ [
+ "האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך ר\"ל שלא מכרה עדין אלא שהוא רוצה עכשו למכרה ואומר לכשאקחנה ממך תהא קדושה הרי זו מוקדשת כשיקחנה הואיל ועכשו בידו להקדישה אבל אם מכרה ואמר שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תהא קדושה אינו כלום ובמשכון מיהא אפילו משכנה ואמר שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה תהא קדושה הרי היא קדושה לכשתפדה שהרי בידו לפדותה עכשו ולהקדישה ואפילו משכנה לזמן קצוב שאין בידו לפדותה עכשו הואיל ובידו לפדותה לאחר זמן הרי היא קדושה לכשתפדה וכבר הארכנו יותר בדינין אלו בחמשי של כתובות וכן זו שאמרו שההקדש ר\"ל קדושת הגוף וחמץ ושחרור מפקיעין מיד שעבוד הלכה היא וכבר ביארנו ענינה פרק חובל:",
+ "אע\"פ שכתבנו מה שראוי לברור בהלכה זו דרך פסק צריך להעירך בביאורה דרך קצרה והוא שהיה בעל התלמוד סובר שרבי יוחנן בן נורי שאמר יפר שמא יגרשנה לא אמרה אלא מטעם שאדם אוסר בקונם במקדיש דבר שלא בא לעולם שהרי אלמלא שעבוד שיש לו עליה היה חל הנדר מעכשו אע\"פ שמעשי ידיה אינן בעולם ואינו יודע עדין שהקונם חל על העתיד לשיטה ראשונה או שנפרשה באומרת יקדשו ידיה לעושיהם לשיטה שניה ומתוך כך כשאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי היו סבורים עליו שלדעתו אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והקשו לו ממה שהוא בעצמו פסק במקדיש מעשה ידי אשתו כרבי יוחנן הסנדלר שאמר שהן חולין ולא חל ההקדש עליהן כלל מצד שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכי תימא כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי דוקא להעדפה כלומר ואף זו לא לענין הקדש אלא לענין דלר' עקיבא העדפה שלה ולר' יוחנן בן נורי אף העדפה שלו ואין צריך להפר אלא לשמא יגרשנה ואיהו פסיק כותיה בהעדפה שהיא שלו אבל לא לענין ההקדש אלא לעולם אין ההקדש חל על מה שלא בא לעולם לימא הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה או אין הלכה כרבי עקיבא או הלכה כתנא קמא שאף לדעתו העדפה שלו ואין צריך להפר ותירץ אלא שאני קונמות מהקדשות כלומר ואע\"פ שבמקדישין ידי אשתו אין הקדש חל על העתיד בקונם חל אף על העתיד שהרי מצינו בדבר אחר שהקונם חל בדבר שאין ההקדש חל בו שאדם אוסר בקונם פירות חבירו על עצמו ואין אדם אוסר בהקדש פירות חבירו על עצמו שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ונוסחא הישרה שאני קונמות הואיל ואדם אוסר פירות חבירו עליו ר\"ל אף הוא אוסר בדבר שלא בא לעולם פירותיו לחבירו מעתה כשם שהיא יכולה לאסור פירות של אחרים עליה כך היא אוסרת על בעלה דבר שלא בא לעולם והקשה אביי בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו ר\"ל אע\"פ שאינם שלו שאדם אוסר פירותיו על חבירו אע\"פ שחבירו אינו ברשותו והלכך ראוי לומר שיהא אדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם אבל היאך אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו דהיינו אשה לבעלה והלא אין אדם אוסר אף בקונם פירות חבירו על חבירו וא\"כ היאך אמרו שיהא אף הקונם חל על העתיד ופירשה באומרת יקדשו ידים לעושיהם ויראה לי שלשון זה לא נאמר אלא על צד שאדם רגיל לאמרו כן בהקדש אבל בקונם אין הענין אלא שתאמר קונם ידי לך למעשיהן והידים הרי הן בעולם:",
+ "והקשה וכי אמרה הכי מאי הוי והא משעבדן ליה ופירשה דאמרה לכי מגרישנא ואע\"ג דהשתא לא מהני לכי מיגרשא מהני כאלו אמרה שדה זו שאני מוכרת לכשאקחנה ממך תקדוש מי לא קדשה והקשה מי דמי התם בידו להקדישה עכשו שהרי לא מכרה עדין אבל הא לא דמיא אלא לאומר שדה שמכרתי לך לכשאקחנה תקדוש דלא קדשה הואיל ואין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ותירץ לו בשדה זו שמכרתי לך פסיקא מילתא כלומר הוחלט הדבר שאין לו בה לא גוף ולא פירות ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אבל הא דהכא אינה מוחלטת בידו לגמרי שהרי גופה וידה שלה הן אלא שמעשה ידיה שלו והרי זה כשדה הממושכן שהגוף לבעל הקרקע ויכול להקדישו והקשה לו דהא לא דמי שזה אפשר לפדותו מעכשו מה שאין כן באשה שאין בידה להתגרש ואף כשתפרשה שמשכנו לעשר שנים שאם אמר לכשאפדנה תקדוש קדשה מכל מקום בזו יש זמן קצוב לפדותה בודאי אבל אשה אין לה זמן קצוב לגירושיה והיאך חל על העתיד אף בלשון קונם ואף בקונם ידים למעשיהן ותירץ אלא שאני קנמות דקדושת הגוף נינהו כלומר הואיל ואין להם פדיון ומפקיעין מיד שעבוד ואנו מפרשין שאף הוא חל על העתיד ואף בשלא אמר קונם ידים וכו' שהגוף קדוש מעכשו ומקשי ואם כן מהשתא תקדוש ותירץ אלמוה רבנן לשעבודא דבעל כלומר מן הדין כך הוא אלא שעשו חיזוק בשעבוד הבעל ואינו חל עד שתתגרש אבל לכשתתגרש חל אף בלא קונם ידים ויש מפרשין אותה דוקא בקונם ידים כמו שביארנו ויש גורסין אי הכי מהשתא תקדוש ותירץ אין הכי נמי והאי שמא יגרשנה טעם אחר הוא כלומר ועוד שמא יגרשנה אבל מהשתא נמי חייל ואין זו גרסא נכונה דמהשתא ודאי לא חייל הואיל ומשועבדת היא לו אבל כשיפקע השעבוד חייל שאין דין דבר שלא בא לעול�� בקונם כמו שביארנו ואף אותם שגורסין כן מפרשים לענין פסק שאין הלכה כר' יוחנן בן נורי אלא לטעם שמא יגרשנה אבל לזמן שלא גרשה לא:"
+ ],
+ [
+ "המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני והשלישי והרביעי והוא שאמר נדרה אשתו סבור שנדרה בתו נדרה בתו סבור שנדרה אשתו נדרה בנזיר סבור שנדרה בקרבן נדרה בקרבן סבור שנדרה בנזיר נדרה מן התאנים סבור שנדרה מן הענבים מן ענבים סבור שנדרה בתאנים הרי זה יחזור ויפר אמרה קונם תאנים וענבים אלו שאיני טועמת קיים לתאנים כולו קיים הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים אמרה קונם תאנים שאיני טועמת וענב שאיני טועמת הרי אלו שני נדרים יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפירין יפר יודע אני שיש מפירין אבל איני יודע שזה נדר רבי מאיר אומר לא יפר וחכמים אומרים יפר אמר הר\"ם פי' אמרו הרי זה יחזור ויפר לפי שהוא אם הפר על דעת מה אחר התבאר שאין הענין הנה אינה הפרה גמורה לאמרו ית' לא הניא אותה עד שתהיה ההפרה לה בעצמה ועל הדבר שנשבעה עליו ושידע הנדר איזה נדר הוא גם כן למאמרו ית' ושמע אביה את נדרה פי' זאת המשנה יחידאה היא אולם דעת חכמים הנה היא מה שהפר הפר ומה שקיים קיים והלכה כחכמים ואף ע\"פ שיהיה נדר אחד ולא יהיה דין זה כעין נדר שהותר מכללו הותר כלו לפי שהתר נדרים זולת הפרת נדרים כמו שביארנו ואמתתו בפרק אשר קודם זה פי' ענין זאת המשנה שהוא שמע שבועת אשתו או בתו ולא הפר ביום שמעו אבל לאחר זמן ידע שהוא יש לו רשות להפר או שזה נדר ויצטרף הפרה שהוא יפר ביום שידע מה שהוא סכל וישוב לו זה היום בדמיון יום השבועה והלכה כחכמים:",
+ "אמר המאירי נדרה אשתו והוא סבור שנדרה בתו או נדרה בתו והוא סבור שנדרה אשתו הרי זה יחזור ויפר כלומר שאין הפרתו בטעות כלום שנאמר הניא אביה אותה דוקא ולא בטעות ולא סוף ביומו אלא אף לאחר זמן שאין קורין יום שמעו עד שישמע אם אשתו נדרה אם בתו נדרה וכן הדין אפי' קיים את הנדר שאף הקמה בטעות אינה הקמה ויכול לחזור ולהפר וכן היא בתוספתא ופירשו בגמרא בזו שמשנתנו במפרש ולאחר זמן הא במפרש ותוך כדי דבור או בסתם ולאחר זמן לא ופירש הדברים שאם במפרש ר\"ל שאמרו לו בפירוש אשתו נדרה ונמצאת בתו יכול להפר אפילו לאחר זמן וזהו ענין משנתינו ואם הודיעוהו בטעות תוך כדי דיבור מה שעשה עשוי ואם הפר אינו צריך לחזור ולהפר ואם קיים מכל מקום יכול להפר שהרי אף בשקיים או הפר בכיוון יכול לחזור תוך כדי דבור ולגדולי הדור ראיתי הפך הדברים ר\"ל שאם קיים אינו יכול לחזור ולהפר ושמא הם מכונים לומר שאם קיים בטעות והרגיש בטעותו תוך כדי דבור ולאחר שעה רוצה לבטל הקמתו מכח הקמת טעות אינו רשאי שכל שהרגיש בטעותו תוך כדי דבור הועיל במה שעשה ואם הטעות לא היה במפרש אלא בסתם כגון שאמרו לו אשה נדרה בתוך ביתיך והוא סבור שנדרה אשתו והפר אי קיים ונמצאת שהיא בתו אע\"פ שלא הרגיש בטעותו עד לאחר כדי דבור מה שעשה עשוי שאין זה טעות גמור וכן הדין אם שמע הוא את הנדר ולא הבחין אם מאשתו אם מבתו:",
+ "נדרה בנזירות וסבור שנדרה בקרבן ר\"ל שהוא סבור שאמרה פירות הללו עלי כקרבן או בהפך וכן נדרה בתאנים וסבור שנדרה בענבים יחזור ויפר על הדרך שביארנו בראשונה:",
+ "אמרה קונם תאנים וענבים אלו עלי כלומר שנדרה בפרט על אלו והוא הדין אם אמרה דרך כלל קונם תאנים וענבים עלי וקיים לתאנים כלו קיים הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים או שיפר סתם ויש מפרשין בה אינו מופר כלל אף לתאנים וכן היא בתוספתא ואם כן נמצא דעת המשנה שקיים מקצת קיים כלו והפר מקצת לא הפר אפילו אותו מקצת ומכל מקום יש מפרשים אינו מופר ר\"ל כל הנדר הא לתאנים מיהא מופר וממה שאמרו בגמרא לדעת חכמים מה הפרה מה שהפר מופר אף הקמה מה שקיים קיים אלמא פשיטא ליה דלכולהו מה שהפר מופר ומכל מקום לענין פסק אין הלכה בזו כמשנתנו אלא מה שקיים קיים ומה שהפר מופר ואם קיים לתאנים לא קיים לענבים ויכול להפר בהן כל היום ואם הפר בתאנים לא הפר בענבים וכל הפירן ביומו או קיימן הנדר קיים לענבים שאין אומרין בהפרה הופר מקצתו הופר כלו כדרך שאומרין בהתרה:",
+ "קונם תאנים שאני טועמת וענבים שאני טועמת הרי אלו שני נדרים ולאו למימרא שיהא צריך הפרה לכל אחד ואחד שהרי נדרה אשתו חמשה נדרים הפרה אחת לכולן כמו שביארנו בפרק נערה בסוף סוגית המשנה השנית אלא לענין מה שאמר תחלה קיים מקצת קיים כלו אמר באלו שאם קיים או הפר אחד מהם יכול להפר או לקיים את השני ומכל מקום לענין פסק אין אנו צריכין לה שאף בנדרה אחד כן וכל שכן בשנים:",
+ "יודע אני שיש נדרים כלומר ידעתי בנדר אבל איני יודע שיש מפירין כלומר לא הייתי יודע שאהא אני יכול להפר או שיהא הנדר מאותם שיש לי הפרה בהם ועכשו אמרו לי שאני יכול להפר ורוצה אני להפר הרי זה יפר וכל אותו היום שנתברר לו כן נידון כיום שמיעה וכן אם אמר יודע אני שיש מפירין אבל איני יודע שיש נדרים ר\"ל לא הייתי יודע שזהו נדר שיהא צריך הפרה כלל ר' מאיר אומר לא יפר שמכל מקום היה לו להפר יצטרך או לא יצטרך וחכמים אומרים יפר שאין שמיעה עד שיתברר לו שהוא נדר הצריך הפרה ושבידו להפירו והלכה כחכמים:",
+ "וראיתי מי ששאל למעשה בעניני משנה זו בנדרה בנדרים שהבעל מיפר ולא אמר לה קיים ליכי אלא שאמר אחת מלשונות של הקמה כגון יפה עשית וכו' והוא סבור שאינו לשון של הקמה והפר לה בו ביום אם הפרתו מועלת אחר שלא כיון הוא בהקמה או שמא לא נאמר כן אלא במוטעה בגופו של נדר ועיקר ההפרה ומשום דשב ואל תעשה שאני אבל כל שקיים הקמתו הקמה ואע\"פ שביארנו בהקמה בטעות שאינה הקמה ההיא בשטעה בגופו של נודר כגון נדרה אשתו וסבור שהיא בתו אבל בזו הקמה היא ועוד שהקמתו בנדר שלו היא שאע\"פ שנדר בטעות צריך שאלה כל שאינו מארבעה נדרים והשיבו בה שהקמתו הקמה ואינו דומה לאיני יודע שיש נדרים שבזו הואיל ולא ידע בנדר שהוא נדר אין זו שמיעה אבל כל שידע בנדר שהוא נדר ושיש בידו להפר יום שמעו הוא ואם טעה בהקמתו אין בכך כלום ואין זה אלא כידוע בנדרים ובמפירין אלא שאינו יודע שיהא צריך להפר ביום שמעו שבודאי אינו יכול להפר ביום שלאחריו שאם כן היה לו להזכירה שהרי היתה צריכה ללמד יותר ממי שיודע בנדרים ולא במפירים אלא ודאי כל שיודע במפירין ובנדרים אע\"פ שטועה בענינים אחרים אין בכך כלום אלא שחזרו ושאלו בזו אחר שהקמתו הקמה אם נשאל על אותו הקם ביומו אם יכול לסמוך על אותה הפרה שהפר בעודו סבור שהקמתו אינה הקמה וזו ודאי פשוטה היא שהרי ההקם נעקר מעיקרו על ידי חכם כמו שביארנו:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:"
+ ],
+ [
+ "אף לענין קריעה על המת אין קריעה בטעות כלום אמרו לו מת אביו וקרע ואחר כך ידע שהוא בנו אם ידע בטעותו תוך כדי דבור יצא לאחר כדי דבור לא יצא אמרו לו סתם מת לך מת וכסבור ��הוא אביו וקרע ואחר כך נמצא בנו אפילו לאחר כדי דבור יצא היה לו חולה ונתעלף וכסבור שמת וקרע ונמצא שלא מת בשעת הקריעה אם תוך כדי דבור של קריעה מת יצא ידי קריעה ואם לאחר כדי דבור לא יצא ידי קריעה:",
+ "כלל הדברים בכל מקום תוך כדי דבור כדבור חוץ ממגדף ועובד ע\"ז ומקדש ומגרש שבאלו אין תוך כדי דיבור כדיבור ר\"ל שאם גדף וחזר תוך כדי דבור לומר חוזרני בי או השתחוה לע\"ז ותוך כדי דבור אמר חוזרני בי אין חזרתו בהם חזרה ונהרג על מה שעשה וכן אם קדש ונתן לה ואמר הרי את מקדשת לי ותוך כדי דבור אמר איני רוצה בכך או שגרשה ונתן לה את גיטה ואמר לה הרי זה גיטיך ותוך כדי דבור אמר איני רוצה בו אין חזרתו חזרה ומקודשת ומגורשת ואף ע\"פ שבתלמוד שלנו בפרק יש נוחלין לא הוזכרו בענין זה אלא ע\"ז וקדושין מכל מקום מגדף בכלל ע\"ז ומגרש בכלל מקדש:"
+ ],
+ [
+ "שבועת הפקדון אם היו חמשה תובעין אותו והוא אמר שבועה שאין לכם בידי כלום ואחר כך הודה אינו חייב אלא חטאת אחת אבל אם אמר שבועה שאין לך בידי לא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת ואע\"פ שלא אמר שבועה לכל אחד ואחד כמו שביארנו במקומו ואם כן משנתנו שלא דנה את הנדר לשני נדרים בתאנים וענבים עד שתאמר קונם בכל אחת מהן או שתאמר בכל אחת שאני טועמת לדעת רבי שמעון נאמרה שאמר לענין שבועה עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד ואין הלכה כמותו שאף בזו כל שאמרה תאנים וענבים פרטא הוי אלא שלענין פסק הפרט והכלל דין אחד להם לענין זה כמו שביארנו במשנה:"
+ ],
+ [
+ "הסומא שהרג בשוגג אינו גולה מפני שהוא שגגה דומה לאונס ומכל מקום ההורג בלילה גולה ואין אומרין שהלילה מסמאתו ויש חולקים לפסוק שאף הסומא גולה ולא יראה כן כמו שביארנו במקומו בשני של מכות:",
+ "המשנה החמישית והכונה בה בענין החלק החמישי והוא שאמר המודר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות אומר לה הרי המעות נתונים ליך מתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהם אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך אמר הר\"ם מזאת המשנה שמעינן כי כאשר התנה התנאי קיים ולא קנה הבעל ושהנאת האשה אינה הנאה לבעל ואף ע\"פ שחסר בזה ממנו חיוב לפי מה שהשרשנו בפרק רביעי מזאת המסכתא:",
+ "אמר המאירי המודר הנאה מחתנו ורוצה ליתן מעות לבתו אומר לה הרי המעות הללו נתונים ליך במתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך וענין הדברים הוא שאנו צריכים שלא יהא הבעל קונה בנכסים אלו כלום וכל שלא קנה בהם כלום מותר ליתן לה אע\"פ שהוא נהנה בהרוחת אשתו שאין זה אלא גרם הנאה וכבר אמרו במודר הנאה מחבירו שהוא זן אשתו ובניו ואם כן כונת המשנה שיהא לשון מתנתו שלא יהא הבעל קונה בהם כלום והרי שהוזכר במשנה זו להפקעת קנינו צירוף שתי לשונות והוא שיאמר תחלה על מנת שלא יהא לבעליך רשות בהן ושיצרף בו אחר כן אלא מה שאת נושאת ונותנת לפיך אלמא שכל שאמר על מנת שאין לבעליך רשות בהן אינו מספיק להפקיע רשות הבעל שכל שקנתה אשה לגמרי קנה בעלה וצריך שיפרש לה לאיזה דבר הוא נותנם לה ר\"ל לפיך או למלבושך וכיוצא בדברים אלו שאף לעצמה לא ניתנו מתנה גמורה אלא לדבר מיוחד בלבד:",
+ "ובגמרא נחלקו על משנה זו רב ושמואל בנסח זה אמר רב לא שנו אלא שאת נושאת ונותנת לפיך אבל מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל ושמואל אמר אפילו אמר לה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל ורוב מפרשים סבורים שלשון זה ר\"ל מה שתרצי עשי אינו מוסיף כלום על לשון ראשון האמור במשנתנו ר\"ל על מנת שאין לבעליך רשות בהן ואין המחלקת אלא שלדעת רב לשון אחרון שבמשנתנו עיקר ר\"ל למה שאת נושאת ונותנת בפיך כלומר שיחד לה לאיזה דבר הוא נותנם אבל לא על מנת שאין לבעליך רשות בהן לבד אינו מועיל הן לבדו הן בצירוף ומה שתרצי עשי שאף לשון זה אינו ייחוד כלל ולשמואל לשון ראשון עיקר וכל שאמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן הופקע קנין הבעל כשאר תנאים שבממון הן שצירף בו לשון אחר הן שלא צירף בו כלום ולשון אחרון שבמשנתנו לאו דוקא כלל:",
+ "וזהו שאמרו בגמרא רב כר' מאיר דאית ליה יד אשה כיד בעלה והענין הוא שנחלקו רב ששת ורבי אלעזר במסכת קדושין בדברי ר' מאיר וחכמים שלדעת רב ששת רבי מאיר סובר שהנותן לעבד על מנת שאין לרבו רשות בו ולאשה על מנת שאין לבעלה רשות בה אינו מפקיע זכות אדון ובעל אלא אם כן ייחד לאיזה דבר כגון בעבד על מנת שתשתחרר בו ובאשה למזונותיך או למלבושיך וכיוצא באלו ולדעת חכמים במתנה סתם הוא שקנו אדון ובעל אבל בעל מנת שאין לרבך או לבעליך רשות בהם לא קנו אפי' לא ייחד בה לאיזה דבר והוא הדין שלא אמר לה מה שתרצי עשי ולדעת ר' אליעזר ר' מאיר סובר שאף בייחד לה לאיזה דבר לא הועיל ולרבנן כל שיחד מיהא הועיל ולדעת זה רב כרבנן ואם כן סוגיא דקאמר רב כרבי מאיר על שיטת רב ששת נאמרה:",
+ "ולענין פסק לשיטת רב ששת נמצא שמואל כחכמים ומתוך כך נסכמים לפסוק כשמואל וחכמים כמו שביארנו שם וראיה להם בסנהדרין פרק סורר ע\"א א' שאמרו שם עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו והקשה אמו מה שקנתה אשה קנה בעלה והעמידוה כגון דאקני לה אחר ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן וכן במסכת נזיר פרק מי שאמר הריני נזיר ואם תאמר לדעת זה לשמואל מיהא למה אמרו במשנה זו למה שאת נושאת ונותנת בפיך שמא שמואל סובר שלדעת רבי מאיר נאמרה ולשיטת רב ששת ומפני שרצו לקבעה לרווחא דמילתא לדברי הכל ואף בתלמוד המערב שנאוה כשיטת רב ששת ואם כן ראוי לפסוק כחכמים ולשיטת רב ששת וכל שנתן על מנת שאין לרבו ולבעל רשות בהן הופקע זכותם של אדון ובעל ואין צריך ליחד לאיזה דבר וכל שכן למה שתרצי תעשי שהרי לשון זה אינו מועיל כלום זהו עיקר מה שראוי לפסוק בענין זה וכן פסקנוה בראשון של קדושין:",
+ "ומכל מקום גדולי הפוסקים פסקו כחכמים לשיטת רבי אליעזר שאף בעל מנת שאין לבעליך רשות בהן קנה הבעל עד שייחד לאיזה דבר וזו שבפרק סורר ובפרק מי שאמר הריני נזיר מתוך שאינם מקומות מיוחדים לדין זה ולא נאמרו שם אלא אגב גררא נקיט ליה לישנא בעלמא כלומר שנתן לה בלשון המספיק לענין שלא יקנה הבעל בהם כלום אלא שקשה לפרש לדבריהם בסוגיא זו היאך אמרו רב כרבי מאיר ואדרבה רב כרבנן דהלכתא כותיהו ומכל מקום נראה לי לפרש לדעת גדולי הפוסקים שאף רב ושמואל לא נחלקו במה שנחלקו בו ר' מאיר וחכמים אלא שניהם מודים שהלכה כחכמים ובשיטת רבי אלעזר כלומר שאם אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן בלא צירוף לשון אחר אינו כלום וקנה יתהון בעל ואם צירף בו לשון המיחד לאיזה דבר לא קנה יתהון בעל ומכל מקום נתחדש מחלוקתם בזה שצירף בו מה שתרצי עשי שלדעת רב אינו יחוד כלל והרי הוא כעל מנת שאין לבעליך רשות בהם לבד ולדעת שמואל אף מה שתרצי עשי יחוד הוא לענין שאינו נותן אלא לצרכיה והוא כאלו אומר מעות הללו נתונים לך על מנת שאין לבעליך רשות בהן אלא לצרכי גופך לאיזה מהן שתרצי כלומר אם למזונו��יך אם למלבושיך אם לתכשיטיך אם לשאר דברים וכן דעת גדולי המחברים בהדיא ומה שאמרו רב כר' מאיר פירושו שהוא נוטה במקצת הלשונות לדעת רבי מאיר והוא מה שתרצי עשי שהוא קצת יחוד ואע\"פ כן לא קנה יתהון בעל ולא לדעת רבי מאיר מכל וכל ולא הוצרך לדקדק בה כל כך שהרי עיקר הקושיא אינה אלא מדרבי מאיר לדר' מאיר דלדבריו לענין עירוב בשזיכה על ידי אשתו היאך תועיל והרי לא יצא מיד הבעל עד שתירץ דכיון דלזכות אחרים הוא אף רבי מאיר מודה בזה ולא הוצרך להזכיר בה כמאן אזלא שמעתיה דרב כרבי מאיר דאפי' הכי דלית ליה לרב מהכא מצי לאקשויי דרבי מאיר אדרבי מאיר וכבר ביארנו שהרבה לשונות באו במסכתא זו שאינם מדוקדקים כל כך והדברים נראין:",
+ "ולענין פסק במה שתרצי עשי לשיטה זו גדולי המחברים פסקו בה כשמואל ולשון יחוד הוא ונסח דבריהם הנותן מתנה לאשה או לעבד על מנת שאין לבעל או לאדון רשות בה קנה הבעל או האדון אבל אם התנה בגופה של מתנה שתהיה לכך ולכך לא קנו כיצד אמר לאשה הרי מעות אלו נתונים לך במתנה על מנת שתאכלי ותשתי בהם או על מנת שתלבשי בהם או על מנת שתעשי בהם מה שתרצי בלא רשות הבעל לא קנה הבעל וכן אם אמר לעבד על מנת שתאכל ותשתה בהם או על מנת שתצא בהם לחירות לא קנה אדון וכן כל כיוצא בזה וכן עיקר שהרי דבר זה בכלל דינין הוא והלכה כשמואל בדיני ולשיטת פירושיו אף היא באה לשיטת רבנן ללישנא דרבי אלעזר ומכל מקום גדולי המפרשים ואחרוני הרבנים פסקו בה כרב ואע\"פ שיש לכללה בדינין כגון הנותן לאשה בלשון זה והלכתא כשמואל בדיני הואיל ועקרה בנדרים נשנית שהן איסורין הלכה כרב וכבר הארכנו בענינים אלו יותר בראשון של קדושין:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "שתוף שבמבוי אם לא רצו לשתף אחד אחד יכול אחד מהם לשתף על ידי כולם וכיצד הוא עושה מניח את החבית של יין או של גרוגרות או הדבר שמערב בו במקום שהוא רוצה להניחו ומזכה להם על ידי אחר והוא שיאמר קבל חבית זו לזכות בה לכל בני המבוי שמאחר שהם גדולים ואין רשות אב עליהם הרי היא זכיה גמורה וכן על ידי עבדו ושפחתו העבריים שמאחר שאין גופן קנוי אין ידן כידו עד שנאמר שלא יצא בזכיה זו העירוב מתחת ידו וכן על ידי אשתו אע\"פ שאין קנין לאשה בלא בעלה שמאחר שהוא מקנה לה לזכות לבני המבוי מסלק הוא עצמו לגמרי מחלקם ואע\"פ שאין לה חצר מיוחדת באותו מבוי ומה שהעמידוה כאן ביש לה חצר באותו מבוי שהיתה אוסרת עליהם וצריך הבעל לזכות לה העירוב ומגו דזכיא לנפשה זכיא לאחריני לדעת ר' מאיר הוצרכה אבל לדעת חכמים שהלכה כדבריהם אף באין לה חצר באותו מבוי כן ואם תאמר לדעת ר' מאיר היאך יש לה חצר והלא מה שקנתה אשה קנה בעלה אפשר שנתן לה בעלה וכמו שאמרו פרק חזקת במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות וזו היא שיטתנו וכן עיקר ומכל מקום בתוספות תפסו בה דרך אחרת ולדעתם אין אדם מזכה על ידי אשתו אלא אם כן יש לה חצר מיוחדת לעצמה שם ושאינה אוכלת על שלחנו ולא מקבלת פרס הימנו ועיקר כמו שכתבנו וכבר הארכנו בה יותר במקומה בעירובין פרק חלון במשנה הרביעית:",
+ "המשנה השישית והכונה בה לבאר ענין החלק השישי והוא שאמר ונדר אלמנה וגרושה יקום עליה כיצד אמרה הרי אני נזירה לאחר שלשים יום אע\"פ שנשאת בתוך שלשים יום אינו יכול להפר נדרה והיא ברשות הבעל והפר לה ואמרה הרי אני נזירה לאחר שלשים יום אע\"פ שנתאלמנה או נתגרשה בתוך שלשים יום הרי זה מופר נדרה בו ביום נתגרשה בו ביום החזירה בו ביום אינו יכול להפר זה הכלל כל שיצאת לרשות עצמה שעה אחת אינו יכול להפר אמר הר\"ם פי' אמרו ונדר אלמנה אם היה לפי הפשט יהיה הפסוק מיותר ומי הוא שיוכל להפר לה אחר שאין לה בעל ואמנם הכונה שהיא כאשר נדרה והיא בלתי בעל והתנה שהנדר יהיה בזמן פלוני עוד נשאת קודם הזמן שהתנה שיהיה הנדר בו ובא זמן הנדר והיא בעולת בעל אינו יכול להפר והמאמר כלו מבואר:",
+ "אמר המאירי ונדר אלמנה וגרושה כלומר מקרא זה על כל פנים צריך לדרשו שאם הוא כפשוטו מה הוצרך לומר כן והרי הדבר ידוע באלמנה וגרושה שאין רשות אדם עליה ומי יפר אלא בא ללמד שיש צדדין שהיה נראה לומר שתהא רשות הבעל חלה עליו בשעת הנדר ושיהא יכול להפר ואע\"פ כן אין אומרין כן כיצד אמרה הריני נזירה לאחר שלשים והרי שאין הנדר חל עד שישלמו שלשים ונשאת תוך שלשים וביום שלשים שחל בו הנדר הפר לה אין זה כלום שאין הולכין אלא אחר שעת הנדר ובכלל הקודמין הוא ואין הבעל מיפר בקודמין היתה ברשות הבעל ונדרה להיות נזירה לאחר שלשים והפר לה בעלה ואחר כך נתגרשה או נתאלמנה תוך שלשים שנמצא בשעה שחל הנדר אין רשות אחרים עליה אע\"פ כן הפרת הבעל הפרה שאחר שעת הנדר אנו הולכין והבעל מיפר בנדרים אע\"פ שעדיין לא חלו כמו שהתבאר:",
+ "נדרה בו ביום ונתגרשה בו ביום קודם הפרה ואחר כך החזירה בו ביום ובא להפר לה אין הפרתו כלום שכבר יצאה לרשות עצמה שעה אחת ואותה שעה חל נדרה וכשהחזירה הרי הנדר בכלל הקודמין:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "לא סוף דבר בדינין אלו שכתבנו במשנתנו כשהיא תולה את נדרה בימים כגון לאחר שלשים יום ומפני שהרי היה אפשר שיבאו שלשים ויחול נדרה קודם שתנשא אלא אפילו תלתה נדרה לשעת נישואין שאי אפשר לחול נדרה עד שתנשא דנין בה כן מעתה אמרה הריני נזירה לכשאנשא ונשאת לא יפר שאחר שעת הנדר הולכין והרי נדר זה בכלל הקודמין:",
+ "היתה נשואה ואמרה הריני נזירה לאחר שלשים והפר לה אע\"פ שלא חל כמו שביארנו ונתגרשה תוך שלשים אין הנדר חל ליום שלשים שכבר הופר אע\"פ שלא חל ואין הולכין באב ובעל אלא לאחר שעת הנדר לא לזמן שיחול:",
+ "כבר ביארנו בנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה וביארנו בפרק נערה שאם נדרה והיא ארוסה ונתגרשה בו ביום ונתארסה בו ביום אפילו למאה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה זה הכלל כל שלא יצאה לרשות עצמה שעה אחת אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה ובא לרבות שאפי' יצאה מרשות האב ונמסרה לבעל או לשלוחי הבעל כל שהלך האב עם שלוחיו עמהם אין אומרין שיצאה מרשות אב אלא עדיין היא ברשותו ואם נדרה בדרך ונתגרשה ונתארסה בו ביום אפילו למאה אביה ובעלה מפירין נדריה הא אם מסרה לבעל או לשלוחיו ואין הוא או שלוחיו עמו או עמהם אין לאביה בהם כלום אף זו של משנתנו שאמרו בה זה הכלל כל שיצתה לרשות עצמה שעה אחת אינו יכול להפר בא ללמד גם כן שכל שמסר האב לשלוחי הבעל ואין הוא או שלוחיו עמהם ונדרה ונתגרשה וחזרה ונתארסה בו ביום שאין הבעל מיפר שכבר חל בשעה שנתגרשה והרי הנדר בכלל הקודמין:",
+ "המשנה השביעית והכונה בה בענין החלק השישי והוא שאמר תשע נערות נדריהן קיימין בוגרת יתומה נערה ובגרה והיא יתומה נערה שלא בגרה והיא יתומה בוגרת ומת אביה נע��ה ובגרה ומת אביה נערה שלא בגרה ומת אביה נערה שמת אביה ומשמת אביה בגרה בוגרת ואביה קיים ר' יהודה אומר אף המשיא את בתו הקטנה ונתאלמנה או נתגרשה וחזרה אצלו עדין היא נערה אמר הר\"ם פי' תחלה מה שראוי שתדע שיתומה תקרא בכאן אשר נתגרשה בחיי אביה או מת בעלה והיתה אלמנה ובתנאי שיהיה אלמנות או גרושין אחר נשואין והוא אשר יקראוה בתלמוד יתומה בחיי האב ואחר זה תדע שאמרו נערות ירצה בו שהן היו נערות בעת לקיחת הקדושין וכל מה שימנה בו בגרות ירצה בו שהיא בעת השבועה כבר בגרה וכבר התבאר בפרק שלפני זה נערה מאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה ושהאב אינו מפר בבגר ושאביה ובעלה האחרון מפירין נדריה כאשר נתגרשה מן הארוסין אולם מן הנשואין תהיה יתומה בחיי האב כמו שביארנו והתבאר גם כן שהבעל לא יפר אלא אחר כניסתה לחופה והיה זכור לכל זה שט' נשים מאורסות יתקיימו שבועתן אם מפני המנעות הפרת האב או בהיותה יתומה בחייו אשר אין שם אב שיפר וההפרה לה אמנם תהיה מן האב והבעל או בהיותה בוגרת אשר לא יפר לא בעל ולא אב כמו שהקדמנו שהראשון מהם בוגרת והיא יתומה והוא שתהיה כבר נתארסה והיא נערה ואחר זה בגרה ונעשית יתומה בחיי האב עוד שהיא נשבעה אחר זה כבר התקבצו בה שתי סבות מונעות מן ההפרה היותה בוגרת ויתומה בחיי האב והשנית נערה ובגרה והיא יתומה ר\"ל שהיא נתארסה והיא נערה ונדרה בעת ההיא ונעשית אחר זה יתומה וזה שנשאת ונתגרשה עוד חזר וקדשה אחר הגרושין עוד בגרה אחר זה הנה הוא לא יפר השבועה הראשונה אשר נשבעה והיא נערה אשר היה לפי מה שהתבאר שיפר הוא ואביה לפי שהוא בעל אחרון אם לא חזרתה יתומה ובוגרת ותכלית מה שאמרנו שאביה ובעלה האחרון מפירין הנדר אשר נדרה בחיי בעלה הראשון כאשר היא בעת ההפרה כמו שהיתה בעת הקדושין והשלישית נערה שלא בגרה והיא יתומה כמו אשר לפניו זולת שהיא נשארת בה עם הנערות והיא סבת המנעות הפרת נדריה בהשתתפות האב והבעל היותה יתומה בחיי האב הנה אין לאב דין ולא לבעל שיפר עד שתכנס לחופה והרביעית בוגרת ומת אביה והיא שנשאת נערה כמו שביארנו ואין הבדל בהיותה נשבעת והיא נערה ולא שמעה הבעל אלא אחר המנעות ההפרה בבגרות ובמיתת האב אשר לכל אחד מהן ביחוד סבה מונעת מהפרה או היות השבועה נופלת אחר הבגרות והחמישית נערה ובגרה ומת אביה והוא שיתנו קדושין לה והיא נערה ואז נשבעה ואחר זה בגרה ומת אביה וזאת ההלכה אשר רמזנו אליה בהלכה אשר לפניה והשישית נערה שלא בגרה ומת אביה זאת גם כן כמו אשר לפניה זולת שעמו סבה אחת מונעת מההפרה והיא מיתת האב והשביעית נערה שמת אביה ומשמת אביה בגרה אין בין זאת ובין החמישית זולת קדימת מיתה על הבגרות והשמינית בוגרת ואביה קיים זאת נתקדשה נערה כמו שביארנו אבל בעת השבועה היתה בוגרת והתשיעית נערה בוגרת ואביה קיים והיא שתהיה השבועה בעוד היותה נערה עוד תבגור ואביה קיים ואז ישמע האב והבעל שבועה הנה כבר התבאר לך שכל מה שנזכר מאלו התשעה נערות נערה בתחלת ההלכה הנה הוא ירצה בו שהנדר היה והיא נערה המאורסה אבל הוא לא שמע עד שנתחדשה סבה מונעת ההפרה וכל מה שלא נזכר לכתחלה נערה ירצה בו השבועה היתה אחר יציאת הנערות ואע\"פ שהיתה בעת הקדושין נערה וכבר התבאר בשלישי מכתובות על אי זה ענין תקרא נערה ובאי זה שנים ומתי תקרא בו בוגרת הנה התבאר מאלו החלוקין כלן שנערה המאורסה כאשר היתה בשעת ההפרה עודה נערה ואביה קיים והיא נמלטת מהיותה יתומה בחיי האב אז אפשר שיופ�� נדרה בהשתתפות האב והבעל כמו שהתבאר ולא ימנה זה התנא בכלל מה שמנה מהנערות אשר קויימו שבועתם יתומה מיוחדת ר\"ל כאשר קדש יתומה בחיי אביה אבל שתק ממנה והודה זה שהוא מכלל הנערות אשר אין נדריהן קיימין אבל אביה ובעלה מפירין נדריה וזה אמנם הוא דעת ר' יהודה שיאמר אף המשיא בתו קטנה ונתארמלה או נתגרשה וחזרה אצלו ועדיין היא נערה וכאשר נתארסה אחר מיתת בעלה אביה ובעלה אחרון מפירין נדריה וכן דעת ר' מאיר גם כן במי שקדש נערה ואחר זה נעשית יתומה בחיי האב והיא השלישית מתשע נערות שר' מאיר יאמר נדריהן קיימין ולזה מנו אותה בכלל ט' נערות וכן אמר זו דברי ר' מאיר וחלק ר' יהודה עליו ואמר עדיין היא נערה ואביה ובעלה מפירין נדריה הראשון וחכמים חולקין בזה ואמרו ג' נערות נדריהן קיימין בוגרת ויתומה ויתומה בחיי האב והלכה כחכמים:",
+ "אמר המאירי תשע נערות נדריהן קיימין וכו' ופי' כלן בנערות המאורסות ומה שכלל תחלה את כולן בזמן נערות ובפרטים הוא מונה נערה בקצתן ובוגרת בקצתן פירוש הענין שכולן נתקדשו בנערות ומתוך כך הוא כולל את כלן בשם נערות ואותם שהזכיר בהם שם בגרות ענינו שבשעת הנדר היתה בוגרת אע\"פ שנתקדשה כשהיא נערה ואותם שהזכיר בהם נערה ר\"ל שאף בשעת הנדר היתה נערה אלא שלא שמע עד שנתחדש הענין המעכב את ההפרה וכשהוא מזכיר שני ענינים יחד כגון בוגרת והיא יתומה ר\"ל שנדרה בזמן בגרות ויתמות ומשנה זו לא באה ללמד שום חדוש אלא שפירט כל הנערות שאין לאב ובעל רשות בהן הן שהופקע רשות האב מצד שבגרה ואין האב מיפר בבגר הן שהופקע מחמת שנעשית יתומה בחייו ר\"ל שנשאת ואחר כך נתגרשה או נתאלמנה שאין לאב עוד רשות בה או שמת האב הן שהופקע מצד כל הסבות שהוזכרו או מצד קצתן וכן לא נכנסה ברשות הבעל מצד שלא נכנסה לחופה:",
+ "ונוסח המשנה בפרטים אלו נתבלבל בקצת ספרים והנוסח שהורגלנו בו הוא על פי גרסת גדולי המחברים בפירושי המשנה ששנאוה בנוסח זה א' בוגרת והיא יתומה ב' נערה שבגרה והיא יתומה ג' נערה שלא בגרה והיא יתומה ד' בוגרת ומת אביה ה' נערה ובגרה ומת אביה ו' נערה שלא בגרה ומת אביה ז' נערה שמת אביה ומשמת אביה בגרה ח' בוגרת ואביה קיים ט' נערה שבגרה ואביה קיים ופירושן א' בוגרת והיא יתומה ר\"ל שנתקדשה בנערותה ובגרה ונשאת ונתאלמנה או נתגרשה שנמצאת עכשו בוגרת ויתומה בחיי האב ונדרה עכשו והרי נדריה קיימין שהרי הופקע רשות האב מצד הבגרות ומצד היתמות ב' נערה בוגרת והיא יתומה ר\"ל שנתקדשה בנערותה וכן נדרה כשהיא נערה אחר כך נשאת וגרשה וחזרה ונתקדשה והיא בוגרת והרי הופקע רשות האב שלא להפר עם בעל אחרון מצד היתמות ומצד הבגרות ג' נערה שלא בגרה והיא יתומה ר\"ל שנתקדשה בנערות ונדרה בנערות ונשאת ונתגרשה וחזרה ונתקדשה ועודה נערה והרי הופקע רשות האב מצד היתמות לבד ואף הבעל אינו יכול להפר שהרי בשעה שנדרה לא נכנסה לחופה ד' בוגרת ומת אביה ר\"ל שנתקדשה בנערות ונדרה בבגרות ומת אביה והבעל אין יכול להפר שהרי לא נכנסה לחופה בשעת הנדר והוא הדין אם נדרה בנערות אלא שהוא מונה כל הפרטים שאפשר למצאן בענין זה ה' נערה ובגרה ומת אביה ר\"ל שנתקדשה כשהיא נערה ונדרה באותו זמן גם כן ואחר כך בגרה ומת אביה ו' נערה שלא בגרה ומת אביה ר\"ל נתקדשה ונדרה בנערות אלא שמת אביה ואין הבעל יכול להפר לבדו ז' נערה שמת אביה ובגרה והיא היא בעצמה ענין החמישית אלא שהחמישית קדם הבגר למיתת האב וזו קדמה מיתת האב לבגר��ת ח' בוגרת ואביה קיים ר\"ל שנתקדשה בנערותה ונדרה בבגרותה והרי הופקע רשות האב מצד הבגר ט' נערה בוגרת ואביה קיים ר\"ל שנתקדשה ונדרה בנערות אלא שבגרה קודם שמיעה וכשנשמע להם כבר בגרה והופקע רשות האב ור' יהודה חולק לומר שאף המשיא את בתו קטנה ונתאלמנה או נתגרשה מן הנשואין וחזרה אצלו והיא קטנה או נערה אע\"פ שהיא יתומה בחיי האב הרי היא עדיין נערה ואביה וארוס אחרון מפירין נדריה ואין הלכה כמותו שהנישואין אפילו בקטנות מוציאין מרשות אב לגמרי:",
+ "ובגמרא אמרו על משנה זו זו דברי ר' מאיר כלומר ששונה כל אלו הפרטים אבל חכמים כוללין אותן בשלש והוא שאמרו שלש נערות נדריהן קיימין בוגרת ויתומה ר\"ל שמת אביה ויתומה בחיי האב והרי שלש אלו הוזכרו בהן שלש מיני הפקעת האב מן הנדרים והם הבגר ומיתת האב ויתמות בחיי האב ואין זו מחלוקת גמורה שהרי אינם חולקים בכלום אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ומכל מקום יש מפרשים אותה במחלוקת גמורה ומפני שהם סוברים שר' יהודה חולק לומר כן אף בנתקדשה נערה כל שהיא נערה עדיין ושיהא תנא קמא חולק עמו בקדשה נערה ומודה לו בקדשה קטנה ועדיין היא נערה וחכמים חולקין אף בזו ומכל מקום הלכה שכל שנעשית יתומה בחיי האב אפילו בקטנות אין לאביה עוד בה כלום ובתוספות ראיתי במשנה זו דרכים אחרים שאינם נראין וכן בפירושי גדולי הרבנים בענין משיא בתו קטנה ואיני רואה תועלת לענין פסק לכתבם ולהאריך בהם ועיקר הדברים כמו שכתבנו:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השמינית והכונה בה בענין החלק השביעי והוא שאמר קונם שאיני נהנית לאבא ולאביך אם עושה אני על פיך שאיני נהנית לך אם עושה אני על פי אבא ועל פי אביך הרי זה יפר אמר הר\"ם האמת אצלי שזה הנדר אמנם נזכר בזה המקום על שהוא נדר נערה המאורסה שהוא יאמר שהיא התניתה בנדר שלא תקבל ממונו זו מבעלה וכאשר לא האמינה אחד מהן לא יהנה באחר זה הנדר אמנם יפירו אותו ובעלה והיה עולה על הדעת שהיא בהאמנת אחד מהן בהפרה יאסר עליה ההנאה באחר ויהיה זה הנדר לא הלך בו הפרה ולמדנו שהן מפירין כדין שאר נדרים ואפשר שיהיה זה הדין כדין כל אשה תדור תחת בעלה:",
+ "אמר המאירי קונם שאני נהנית לאבא או לאביך אם אני עושה לפיך יפר שהרי דבר זה הוא מדברים שבינו לבינה שהרי כונתה שלא תעשה לפיו ואתה צריך לפרשה בנערה המאורסה ושיפרו אביה ובעלה ובא ללמד שהם מפירים אע\"פ שלא חל הנדר שאם בנשואה הרי משועבדת היא לו וכן קונם שאני נהנית לך אם אני עושה לפי אבא ולפי אביך יפר ר\"ל בשתוף האב שאף זה מדברים שבינו לבינה הוא שמא תתחרט ותעשה לאביו ולאביה ויחול הנדר במה שהיא עושה לפיו או שמא הואיל ועל ידי שתעשה לפיו תאסר באביה נמצא בעלה משיאה שם רע בשכנותיה ויש מפרשים אותה בנשואה ואם כן הפרה זו ענינה שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו אלא שדבר למד מענינו וכן יש גורסין במשנתנו לא יפר ומשום דאפי' דברים שבינו לבינה לא הוו אלא תעשה לפיו ותאסר לאביו ולאביה אלא שעיקר הדברים כגרסא ראשונה וכמו שאמרו בגמרא קונם שאני נהנית לאבא ולאביך אם אני עושה לפיך ר' נתן אומר לא יפר וחכמים אומרים יפר וודאי הלכה כחכמים וכסתם משנה:",
+ "זהו ביאור המשנה ולמדת ממנה שהבעל והאב מפירין אף עד שלא חל הנדר וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "מכיון שביארנו שהבעל מיפר אע\"פ שלא חל הנדר אמרה נטולה אני מן היהודים אם אני משמשתך ר\"ל אסורה אני בתשמיש כל היהודים שבעולם אם אני משמשתך אפילו פעם אחת הרי זה יפר אע\"פ שלא חל הנדר עד שתשמשנו:",
+ "כבר ביארנו שחכם אינו מתיר עד שיחול הנדר וזהו שהוזכר בסוגיא זו באחד שאסר עצמו בכל הנאות שבעולם אם ישא אשה עד שילמוד כל התלמוד וכשרצה ללמוד תקפו טבעו במה שהיה רגיל בו לילך בסל שמניחין בו פירות ובכלי שמלקטין אותם בו ולא יכול ללמוד ובא אחד מן החכמים וראה שאינו יכול להתיר עד שיחול הנדר ואף זה לא היה רוצה לישא שלא יאסר בכל הנאות שבעולם והטעהו ואמר לו שאפשר לו לישא אשה בהיתר הנאת העולם והשיאו אשה וחל הנדר ונאסר בהנאות העולם והפשיטו כל בגדיו שהרי אסור היה בהנאתם וטחו בטיט לכסות מערומו והביאו לפני רב חסדא שהיה יחיד מומחה במקומו והתירו לו:"
+ ],
+ [
+ "אמר קונם שאני נהנה לפלני ולאותו שאשאל עליו ר\"ל שאהא נאסר גם כן לאותו שאשאל על נדרי ויתירני אינו יכול לישאל על שניהם כאחד שהרי נדר שעל אותו שהוא נשאל לא חל עדין ואחר שכן נשאל הוא על הראשון תחלה ר\"ל אותו שאסר הנאתו מעכשו וכשנשאל חל נדרו על אותו שהתירו וחוזר ונשאל עליו ולענין ביאור יש גורסין בסוגיא זו מי ידע ממאן מתשיל ברישא ואינה גירסא נכונה אלא עיקר הגירסא מי ידיע הי קמא והי בתרא כלומר שאין לברר מן הבריתא איזהו ראשון ואיזהו אחרון ושמא החכם הוא קורא ראשון מפני שהיה ראשון לשאלה ושינויא דחיקא הוא שהרי מכל מקום ישאל עליהם בבת אחת אלא שלא נאמר אלא דרך דחייה בעלמא אמר קונם שאני נהנה לפלני ואם אשאל עליו הריני נזיר לכשאשאל אינו נשאל על הנזירות תחלה שהרי לא חל אלא נשאל על הנדר והנזירות חל ואחר כך נשאל על הנזירות וכן כל כיוצא בזה:"
+ ],
+ [
+ "המשנה התשיעית והכונה בה בענין החלק השמיני והוא שאמר בראשונה היו אומרין שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך שמים ביני לבינך ונטולה אני מן היהודים חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה שמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה ונטולה אני מן היהודים יפר את חלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים אמר הר\"ם פי' טמאה אני לך הוא שתאמר שזנתה תחתיו וממה שכבר ידעת שאשת ישראל כאשר זנתה לא ימלט שיהיה זנותה באונס הנה היא מותרת לבעלה כמו שהתבאר בכתובות ואם זנתה ברצון אז תאסר על בעלה ואין לה כתובתה ואולם אשת כהן הנה היא אסורה לבעלה כאשר נבעלה בין באונס בין ברצון כמו שהתבאר בכתובות וכן הדין אצלנו שאשת כהן שנאנסה נאסרה על בעלה עם היותה שהתורה מנעה אותה ממנו תתחייב לתת לה כתובה לפי שהיא תאמר לו אנא הא קא חזינא את הוא דנסתחפה שדך הנה אמר בכאן בראשונה היו אומרים האומרת טמאה אני נוטלת כתובה ויוצאה אי אפשר זה הדין באשת ישראל בשום פנים שאם אמרה נטמאתי באונס הנה היא מותרת לבעלה ואם אמרה ברצון אין לה כתובה לפי שכל מי שמודה שזנתה ברצון הנה כבר אבדה כתובתה וכל תנאי כתובה אין לה ואפילו ממה שהוציאה מבית אביה זולת מה שיהיה קיים לא מנכסי מלוג ולא מנכסי צאן ברזל נוטלת מה שבפניה ויוצאה ולהבריחה אם ירצה לגרשה ואם ירצה לקיימה אחר שאין שם עדות כמו שהתבאר בכאן ולא נאמר לו שאם היה מכזבת לך ולזה תבעל אותה הנה הכתובה גם כן מחייבת לך לפי שהעיקר אצלנו אשר נפסקה ההלכה עליו בכל התורה פלגינן דבורא ר\"ל שאנחנו נ��מין הדבור בעצמו לענין מה ולא נאמינהו לענין אחר וכבר קדם לך מזה דמיונים במסכת יבמות הנה לא היה מאמרם אם כן בראשונה בלתי באשת כהן כשאמרה נטמאתי באונס שהם היו מאמינים אותה שיאמרו שהיא לא תותר לבעלה ותהיה אסורה עליו וכן אמרו בבאור בתלמוד וזכרנו זאת הכונה ונשלים אותה דע שזה שנזכר בתלמוד שהאשה כאשר אמרה לבעלה שהיא זנתה בטעות ובמחשבה שהוא בעלה ואמרנו שהיא בלתי נאמנת ושמנו טעם זה שאם תהיה נאמנת שתאסר עליו שאין זה כי אם באשת כהן והמעשיות נאמרות בתלמוד בזאת הכונה באשת כהן אבל אשת ישראל הנה אם תהיה נאמנת אע\"פ כן תהיה מותרת לפי שהטעות מין מהאונס בלי ספק ואשוב אל כונת ענין השמים ביני לבינך שהיא תטעון בדבר אי אפשר הידיעה כי אם ליודע הנסתרות והוא שתאמר שהוא בלתי שלם למשגל ואינו יורה כחץ אשר לא תוכל ממנו בשום פנים והעיקר אצלנו היא קיים לה ביורה כחץ והוא לא קיים ליה לפי שהיא תדע זה בהרגשתה והוא לא ישער בזה שהוא לא ירגיש במה שהופרש מגשמו ולולא שחשבנו שמא עיניה נתנה באחר היינו מצווים לגרשה ולתת לה כתובתה ולזה אם היה הוא אשר ירצה לגרשה ולהוציאה מבלתי כתובה כאשר עמד עמה עשר שנים ולא תלד כמו שביארנו ביבמות הנה בזה ג' פנים אחד מהם שתאמר ולא נדע אם סבת זה הענין המנעות ההריון או ממנה הנה היא תצא בלא כתובה לפי שהעקר שהוא כאשר נפל הספק אוקים ממונא בחזקת מריה והשנית שנתאמת ותאמר הסבה ממנו לא ממני לפי שאינו יורה כחץ והתחייב לתת לה כתובה אבל אליו שיחרים בשם מי שלא יאמר האמת ולא יוכל להשביעה היסת כי הוא לא יוכל לומר שהוא יורה כחץ וזה הדין מבואר ואמרו יעשו דרך בקשה הוא שתשתדל ותבקש הנשארות עמו ולא תמהר הגירושין בשום פנים ולא תוכרח גם כן לעמוד עמו ולא יורה בה דין מורדת אבל נאריך הענין ונמצא בהם באופן הפשרה ולא נעשה דין ביניהם עד שיתרצו זה לזה וענין נטולה מן היהודים שהיא תאסר הנאת עצמה על כל היהודים ויהיו מודרין הנאה ממנה ואמרו יפר חלקו מאמר נדחה לפי שהוא מאמר ר' יוסי כמו שהודעתיך וכן ביאר בתלמוד ואמנם לפי דעת חכמים הנה לו שיפר השבועה בכללה לפי שהיא מנדרי עינוי וכבר הודעתיך ששבועתה בלתי נעשית בדבר מזאת הכונה זולת באמרה הנאתי על פלנית אולם כל היהודים יפר ובארנו שהלכה כחכמים:",
+ "אמר המאירי בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך כלומר שמודיעתו שזינתה ועל כל פנים אתה צריך לפרש את זו ר\"ל טמאה אני לך באשת כהן ובביאת אונס שנאסרה עליו מחמת ביאת האונס ואינה מפסדת כתובתה אבל באשת ישראל אי אפשר לפרשה שאם תודה שזינתה ברצון אין לה כתובה אלא בלאותיה הקיימין כמו שהתבאר במסכת כתבות ואם אומרת שבאונס או בשגגה זינתה אף היא מותרת לבעלה וכמו שאמרו אונס לישראל משרא שרי אלא זו שהיא ראשונה שבמשנתנו ר\"ל טמאה אני לך פירושה באשת כהן:",
+ "השמים ביני לבינך כלומר שטוענת עליו דברים שאי אפשר לבררן וזהו ענין השמים ביני לבינך כלומר שלא נודע אלא ליודע הנסתרות והוא שטוענת שאין ביאתו שלימה להיות ראויה להוליד כלומר שאינו יורה כחץ והיו אומרים שנאמנת מדין בריא ושמא בריא עדיף וכמו שאמרו איהי קים לה בהכי איהו לא קים ליה ומחייבין אותו לגרש וליתן כתובה ודוקא בבאה מחמת טענה ר\"ל בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה שאם תובעת כן בלא טענה זו אלא שאומרת כן משום פריה ורביה או שאומרת כן סתם אין כופין אותו להוציאה אלא אמרינן לה זילי לא מפקדת כמו שביארנו ביבמות פרק הבא אלא שבאה מחמת טענה:",
+ "ויש מפרשין השמים ביני לבינך שאינו נזקק עמה כלל ונאמנת למשנה ראשונה אע\"פ שהוא בריא ובריא ומביאין אותה ממה שאמרו בהגדה שרה אמנו טענה לאברהם השמים ביני לבינך שנאמר ישפוט ה' ביני ובינך ואברהם ודאי לא קראה שרה עליו חמס בכך אלא על שהיה מתרחק ממנה מכל וכל מחמת הגר ומכל מקום אינה קושיא שלשון זה ר\"ל השמים ביני לבינך כולל את כל מה שאי אפשר ליודע לאחרים בצניעות אלא שזו שהוזכרה כאן היא בטענת יריה כחץ והוא שאמרו בהמגרש במה ששאלו באשה שאמרה לבעלה גרשתני אם נאמנת אם לאו והיה רבא אומר שאינה נאמנת הואיל ועבידא לבזויי נפשא בהכי מחמת תוקף הכעס והקשו לו מהשמים ביני לבינך של משנה ראשונה ונאמנת אע\"פ שאין דרכה להתבייש בכך ותירץ כיון דלא סגיא דלא אמרה אין יורה כחץ כלומר שאין טענתה אלא ביורה כחץ ודאי כסופא איכא ואי לאו דקושטא היא לא הות אמרה ויש גורסין כיון דסגיא לה דאמרה אין יורה כחץ כלומר כיון שמצאה עצמה לומר כן ולא אמרה מרוחק הוא ממני מכל וכל שאינה טענה בזויה כל כך ודאי קאמרה וכן שהקשו לרב המנונא דאמר בגרשתני נאמנת מהשמים ביני לבינך דמשנה אחרונה שאינה נאמנת ותירץ נהי דבביאה ידע ר\"ל שמרגיש בהפלטתו הואיל וביורה כחץ מיהא לא ידע סמכא אנפשה ומשקרא אלמא השמים ביני לבינך טענת יורה כחץ היא ואע\"פ שבתלמוד המערב פרשו השמים ביני לבינך כמה דשמיא רחיקא מן ארעא כך הדין איתתה מבעלה שמא אף כשאינו יורה כחץ ריחוק הוא שהרי הביאה כמי שאינה ומכל מקום לדעתם הם גורסים בגמרא כיון דסגיא דקאמרה אין יורה כחץ כלומר ואומרת שאינו נזקק עמה כלל מהימנא ובתירוצו של רב המנונא הם מפרשים נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע כלומר באומרת השמים ביני לבינך סתם לומר שאינו נזקק עמה כלל וסומכת על שיהא בעלה טועה לומר שמא מתוך שאינו יורה כחץ היא טוענת כן ואין כאן עזות אצלה ומכל מקום עיקר הדברים שמשנתנו ביורה כחץ והיתה נאמנת מדין בריא ושמא אבל מטענת שאינו נזקק עמה כלל לא דברו במשנה זו ובגמרא נבאר את דינה בע\"ה:",
+ "נטולה אני מן היהודים ר\"ל שהדירה עצמה מהנאת תשמיש כל היהודים שבעולם ואף הבעל בכלל והיו סבורים במשנה ראשונה שלא יהא הבעל יכול להפר חלקו אחר שאינו יכול להפר את כולו שהרי הנאת תשמיש שאר היהודים אינו מדברים שבינו לבינה ולא מנדרי עינוי ונמצאת אסורה אף בתשמיש שלו ומתוך כך יוציא ויתן כתובה ואע\"פ שהיא נתנה אצבע בין שיניה פרשו גדולי הרבנים במסכת יבמות שמאחר שאסרה עצמה בכל תשמיש היהודים ודאי מתוך צער תשמיש הוא והרי היא כאנוסה ושמא תאמר היאך חל הנדר על תשמיש האחרים בעודה אשת איש והרי כבר אסורה ועומדת בכך ואין איסור חל על איסור מכל מקום הרי הוא איסור כולל ומתוך שחל נדרה על תשמיש הבעל אף הוא חל על תשמיש האחרים זהו דין משנה ראשונה:",
+ "חזרו לומר שמא עיניה נתנה באחר וטוענת כך כדי לצאת מזה לינשא לו ומעתה האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה ואם לא תביא ראיה אינה נאמנת ומותרת לו ושמא תאמר והרי היא מכל מקום אסורה בביאתו ושויתה לביאת הבעל חתכה דאיסורא והיאך מאכילין לה דבר האסור לה והרי במסכת קידושין אמרו היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו תירצו בתוספות שהזונה אינה מוזהרת על ביאת הכהן אלא הכהן הוא שמוזהר בה ואין זה כלום שהרי אמרו ביבמ��ת פ\"ד ב' כל דהוא מזדהר איהי נמי מזדהרא אלא שאפשר לישב דבריהם שזו הואיל ולא נודע לו אלא על פיה אם אינו מאמינה בלבו אינו מוזהר עליה וכל דאיהו לא מזדהר איהי נמי לא מזדהרא אלא שקשה להם שהרי הותרה אף באכילת תרומה כמי שיתבאר בגמרא והזונה אסורה בתרומה והיאך מאכילין לה דבר האסור לה ולי נראה שמאחר שהותרה לו אם אתה מפקיעה מן התרומה נמצאו דברי חכמים חוכא וטלולא וכל דיני כהונה נגררים הם אחר היתרה לבעל או איסורא ומכל מקום הם מתרצים שטעם עיניה נתנה באחר חזק כל כך שסומכין עליה להתירה בין לבעל בין לתרומה שאין אשה עשויה לפרסם עצמה בכך אלא שעיניה נתנה באחר ואע\"פ שלאו של זונה ותרומה דאוריתא לחומרא הרי בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה לתקנה גדולה כזו שלא יהו בנות ישראל פרוצות ומפקיעות עצמן מבעליהן ומיגדר מילתא שאני כמו שהתבאר ביבמות פרק האשה רבה והלכך כל שאומרת טמאה אני לך אם אינו מאמינה מותרת לו ומותרת בתרומה:",
+ "ואם אשת ישראל היא נאסרה לו שזנתה ברצון אם אינו מאמינה מותרת לו אלא שאם הוא מאמין בה כתבו בתוספות דאיהו נמי שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ואסורה לו אף אם תחזור ותאמר שבאונס היה אלא שהם חזרו וכתבו שמנדין אותו על שמאמין בה וגורם שתאסר לו בהאמנתו ועובר על תקנת רבנים קדומים ומכל מקום אנו כתבנו בשלישי של קדושין שאינה אסורה בהאמנתו אף בעד אחד אע\"פ שמאמין בענין אם אין אותו העד נאמן לו כשנים הכל כמו שביארנו שם בארוכה:",
+ "אמרה השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה כלומר שאינה נאמנת שמא מתוך שאינו בקי בכך מעיזה לומר כן אלא שמתוך שאי אפשר להכחישה בבריא מונעין אותה דרך בקשה כלומר שמבקשין ממנה שלא תטעון עליו כן אחר שאינה נאמנת וגאוני הראשונים מפרשים שירבו בתפלה שתתעבר הימנו כדי שיהא כריסה מכחישה ועיקר הדברים כדעת ראשון ושמא תאמר והלא ביבמות פרק הבא אמרו הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה בדברים שבינו לבינה ר\"ל ביורה כחץ היא נאמנת ומשום דאיהי קים לה ואיהו לא קים ליה התם אין היא רוצה להתגרש והוא הוא שבא לגרשה ומתוך כך במאי דקים לה ולא קים ליה היא נאמנת אבל זו שבכאן הואיל והיא באה לכופו שיגרשנה אינה נאמנת:",
+ "נטולה אני מן היהודים ור\"ל לענין תשמיש יפר חלקו שהרי בעל מיפר במקצת כמו שביארנו ומשמשתו ותהא נטולה מתשמיש שאר היהודים אף לכשתתגרש הימנו או תתאלמן ואינו יכול להפר מן השאר שהרי אין בו עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה ומכל מקום יש מפרשים נטולה אני מן היהודים שלא בהנאת תשמיש לבד אלא בכל הנאה שבעולם ולא נאמר יפר חלקו אלא לדעת רבי יוסי אבל לרבנן יפר בכל שהרי יש בו עינוי נפש אלא אם כן בהנאתי על פלני כמו שהתבאר ואף ע\"פ שלענין פסק ודאי כל שפירטה בנדרה כל הנאה שבעולם כך הוא לענין ביאור מיהא עיקר הדברים כדעת ראשון:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנוה הלכה כמשנה אחרונה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "כבר ביארנו במשנתנו באומרת טמאה אני לך שאינה נאמנת ומותרת לבעלה וכן שאם היא אשת כהן מותרת בתרומה שלא תוציא לעז על בניה שהן בני זונה ויפסלו מן הכהונה מכל מקום אם נתאלמנה או נתגרשה ויש לה בנים מן הכהן אע\"פ שהיתה ראויה לאכול בשביל בניה אינה אוכלת שהרי אין כאן לעז בנים שאף הם אומרים אחר שנתגרשה או נתאלמנה נבעלה לפסול לה ונאסרה בתרומה:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו שמשנתנו ר\"ל טמאה אני לך למשנה ראשונה אי אפשר לפרשה אלא באשת כהן ובטענת אונס שאילו טענה שזינתה ברצון ודאי אבדה כתובתה ולמדת שכל שאמרה שזינתה לרצון איבדה כתובתה על פי עצמה שאין אומרין לענין ממון אין אדם משים עצמו רשע ואפילו למשנה אחרונה שהיא מותרת לו מחשש שמא עיניה נתנה באחר יש אומרים שאחר שמודה שזינתה ברצון איבדה כתובתה ואין אומרין אחר שאתה מתירה לעצמך יש לה כתובה אלא פלגינן דיבורא ונאמנת להפסד כתובה ולא ליאסר לבעלה:",
+ "האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת ואין אומרים שמא עיניה נתנה באחר שמאחר שאף הבעל יודע בכך חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ואי לאו דקושטא הוא לא הות אמרה ומכאן יצא לומר בהרבה מקומות בתלמוד דרב המנונא קאמר האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת משום דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וכן הלכה שהרי בכל התלמוד מקשין ממנה ר\"ל וליהמנה מדרב המנונא אלמא דהלכתא היא ודעת רוב מפרשים להאמינה אף ליטול כתובה ואף גדולי המחברים כתבוה כן בהלכות אישות פרק ששה עשר אלא שגדולי המפרשים כתבו בהגהותיהם שלא האמינוה לא לינשא לכתחלה ולא ליטול כתובתה אלא שאם נתקדשה לאחר חוששין לה או שאם נשאת לא תצא וכן כתבו בתוספות שבמקום קטטה אינה נאמנת וכבר הארכנו בדבר זה בשני של כתובות בסוף סוגיית המשנה הרביעית:",
+ "יראה מכאן שאם טענה עליו בדבר שאף הוא יודע כמוה ר\"ל שאמרה אינו נזקק עמי כלל או שאינו יכול נאמנת מכח חזקה זו ר\"ל אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ויוציא ויתן כתובה כל שלא במקום קטטה וכן כתבוה בתוספות ולא עוד אלא שחזרו וכתבו שלא סוף דבר בבאה מחמת טענה ר\"ל בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה אלא אף כשאינה באה מחמת טענה ומפני שאינה מקיים בה מצוה עונה וכמו שאמרו גדולה מזו באומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה ומכל מקום הם כתבו דדוקא בשאומרת כן ואינה תובעת כתבתה אבל אם צווחת על הגירושין ועל הכתובה אינה נאמנת והוא הדין באומרת גירשתני אם תובעת כתובתה ועל הדרך שאמרו ביבמות האשה שאמרה מת בעלי נאמנת מת בעלי תנו לי כתובתי אינה נאמנת אף לינשא וצריכה להביא ראיה לדבריה אלא שגדולי עולם חולקין בה לומר שבמת בעלה אין טעם והיתר אלא משום עגון אבל בתובעת כתובה אינה קפדה על העגון אלא על הכתובה אבל בזו משום חזקה היא שאינה מעיזה ואין הזכרת כתובה מעלה או מוריד בה וכן עיקר:",
+ "וכל שאמרו שיוציא ויתן כתובה דוקא עיקר כתובה ואין צריך לומר נדונייא אבל תוספת לא שהרי שאלו בה בפרק אע\"פ אם חבת חופה קונה או חבת ביאה ונשארה בתיקו והמוציא מחבירו עליו הראיה ואף זו אין כאן חבת ביאה ואפילו הערה בה והעראה כביאה לענין דיני נפשות מכל מקום חיבת ביאה מיהא אין כאן ואף מה שהכניסה בנדוניא אינה גובה אלא שוה בשוה אבל מה שרגילין לכתוב בה יותר ממה שהכניסה דינו כדין תוספת ואינה נוטלת:",
+ "זה שביארנו שכל שטענה עליו בדבר שאף הוא יודע כמוה נאמנת יש שואלין בה ממה שאמרו ביבמות בדברים שבינו לבינה היא נאמנת הואיל והבעל אינו יודע הא במה שאף הוא יודע ומכחישה אינה נאמנת וכבר רמזנו למעלה תירוץ קושיא זו והוא שבזו היא צווחת להתגרש וכל שהיא יודעת ולא הוא חוששין שמא עיניה נתנה באחר אבל כל שאף הוא יודע נאמנת מכח חזקה אין אשה מעיזה וכו' אבל אותה שביבמות הוא בא לגרשה מפני שאינה בת בנים וכשהיא טוענת דמיניה הוא והוא יודע ומכחישה אינה נאמנ�� דאין כאן חזקה הואיל ואיהו מפיק לה אבל אי איהי קים לה והוא לא קים ליה היאך יהא הוא נאמן לערער עליה במאי דלא קים ליה:"
+ ],
+ [
+ "הוזכר בכאן מעשה באשה אחת שהיתה רגילה להזמין מים לבעלה ליטול את ידיו בכל פעם אחר תשמיש פעם אחת באה וזימנה לו ואמר לה מה טיבן של מים אלו והלא עכשו לא היה דבר בינינו ועשת עצמה כמתאמת לדבריו ואמרה לו בודאי שמש עמי אחר ואי את לא הוית חד מן גויים אהלויי ר\"ל מוכרי אהל דהוו הכא חד מנהון הוה אתא לקמיה דרב נחמן ואמר ליה עיניה נתנה באחר ולית מששא במילה ודבר זה פירושו באשת כהן שאם באשת ישראל אף היא לא באה לאסור את עצמה לבעלה שהשגגה בענין זה כאונס הוא כמו שביארנו במסכת יבמות וכן מה שנזכר בכאן במעשה הסמוך לו בחדא איתתא דלא הוה בדיחא דעתא בהדי גברא ר\"ל שהיתה עומדת לפניו בצער ובדאגה ואמר לה האידנא מאי שנא ואמרה ליה מעולם לא ציערתן בדרך ארץ ר\"ל בתשמיש כי האידנא ומתוך כך אני עומדת עצבה אמר לה והאידנא לא הות הא מלתא ואמרה ליה אי את לא הות הלין גוים נפטויי ר\"ל מוכרי נפט דהוו הכא דלמא חד מנהון ואמר רב נחמן לא תשגחון בה עיניה נתנה באחר ואף זו באשת כהן שאם באשת ישראל אף היא אינה אוסרת את עצמה בכך שהשגגה בענין זה אונס הוא:",
+ "אבל מה שהוזכר אחריו בההוא גברא דהוה מהרזק בביתא ר\"ל נסגר ביחוד ומלשון מה שאמרו בפרק החובל הרזקיה לאנדרונא נאמר על זה ואתא מריה דביתא ופרטיה נואף להוציא וערק ר\"ל שפרץ הכותל ויצא ואמר רבא איתתא שריא אם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוה מירכס ור\"ל שנטמן היה בפני הבעל בין באשת כהן בין באשת ישראל היא שהרי אם היה כאן חשש ביאה ברצון היה ושמא תאמר הא משמע שאלו נטמן נאסרה והרי אין אוסרין על היחוד וכן במסכת כתובת אמרו אין האשה נאסרת בעד אחד אלא על ידי קינוי וסתירה וכן במס' סוטה אמרו לא לימא איניש לאיתתיה בזמן הזה לא תסתתרי בהדי פלניא דלמא מסתתרא ומי סוטה למבדקה ליכא ומתסרא עליה איסור עולם אלמא בסתירה לחוד לא מתסרא תרצו בה שזו שבכאן במי שרוצה להחמיר על עצמו לצאת ידי שמים ובתוספות תירצוה כשהיא אומרת טמאה אני לך ואי לאו האי טעמא הוה אסרינן לה ואין חוששין לנתינת עין במקום הוכח ברור כזה וכן מה שהוזכר בההוא נואף דעל לגבה דההיא איתתא ואתא מריה דביתא סליק נואף ואיתיב בבאלי דביתא ר\"ל בכניסת הפתח והוו מנחן תמן תחלי דטעמינון חויא ובעא מריה דביתא מיכל מיניהו בלאו דעתא דאיתתיה ואמר ליה נואף לא תיכול דטעמנון חויא ואמר רבא איתתא שריא דאי איתא דעבד איסורא ניחא ליה דלימות אף זו אתה צריך לפרשה כחברתה ויש מפרשין את שתיהן בשהיה שם קנוי קודם לכן:",
+ "נשלם הפרק ונשלמה המסכתא תהלה לאל וזה מה שראינו לכללו במסכת נדרים יבא אחריו מה שיראה לנו לכללו במסכת נדה בעזרת הצור ובישועתו אמן אמן:",
+ "ברוך נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה:",
+ "ברוך יי' לעולם אמן ואמן."
+ ]
+ ]
+ },
+ "schema": {
+ "heTitle": "מאירי על נדרים",
+ "enTitle": "Meiri on Nedarim",
+ "key": "Meiri on Nedarim",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "הקדמה",
+ "enTitle": "Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file